diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Petach Einayim/Seder Zeraim/Petach Einayim on Mishnah Peah/Hebrew/Petach Einayim, Jerusalem 1959.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Petach Einayim/Seder Zeraim/Petach Einayim on Mishnah Peah/Hebrew/Petach Einayim, Jerusalem 1959.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..996009438d81b3393f3e0ee0bf84e0032ef63956
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Petach Einayim/Seder Zeraim/Petach Einayim on Mishnah Peah/Hebrew/Petach Einayim, Jerusalem 1959.json	
@@ -0,0 +1,149 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Petach Einayim on Mishnah Peah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001157028",
+    "versionTitle": "Petach Einayim, Jerusalem 1959",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "פתח עינים, ירושלים תשי\"ט",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "פתח עינים על משנה פאה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Petach Einayim",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                " אלו דברים שאדם אוכל מפירותיהם כן גירסת רבינו האר\"י ז\"ל. בעה\"ז וכו' עמ\"ש הרב המקובל כמהר\"ר יעקב וילנא בהגהותיו לתיקונים דף ב' ע\"א ומשם באר\"ה. וגמילות חסדים כתב הרב תי\"ט וז\"ל כתב הרב וכן הר\"מ דבממונו יש לו שיעור כדאמרינן המבזבז אל יבזבז יותר מחומש וכו' ע\"ש וק\"ק דהגם דכן כתב רבינו עובדיה אבל הרמב\"ם בפירוש המשנה הלזו כתב ולא יתחייב לתת יותר מחמישית ממונו לבד אם עשה כן במדת חסידות וכו' ע\"ש ונראין הדברים דסבר הרמב\"ם דמתורת חסידות יכול לתת יותר מחומש. אבל מדברי רבינו עובדיה שכתב תו לא מחייב דהכי אמרינן המבזבז אל יבזבז יותר מחומש משמע דאף בדרך חסידות לא שרי כמשמעות אל יבזבז יותר מחומש שכתב. ואעיקרא על דברי הרמב\"ם יצאו עליו עוררי\"ן דהרי אזהרה שמענו אל יבזבז וכבר בעניותנו כתבנו בזה במקומו. ותו דהו\"ל להרב תי\"ט לאתויי שיירי הלשון מפירוש הרמב\"ם ולהעיר עליו ולתרוצי סוגיא אליביה: \n",
+                "והנה מהרשד\"ם בתשו' בי\"ד סי' ק' על אשר ביזו לחברת ג\"ח כתב דגדול כחן יותר מת\"ת ויש סמך ממ\"ש בירושלמי פ\"ק דפאה וכו' שג\"ח חביבה יותר מן הצדקה ות\"ת עכ\"ל ודבריו תמוהים דתיבת ות\"ת שאמרו בירושלמי הוא התחלת פסקא וחוזר למתני' דקתני ות\"ת וזה פשוט והרב אגב ריהטיה סבר דתיבת ות\"ת נמשכת למעלה דג\"ח יותר מצדקה ות\"ת והוא דבר פשוט וכבר תמה על מהרשד\"ם הרב שארית יעקב ריש פ' צו דף ה' ע\"ב ע\"ש באורך ועיין ביפ\"מ ומהר\"ר אליהו: \n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b> זרעה שני מינין וכו'</b> מכאן תמה הרב פר\"ח בהגהות הרמב\"ם פ\"ג דמתנות עניים דין י\"ח על דברי רש\"י בחולין דף קל\"ח ועמ\"ש הרב דבר משה ח\"ג י\"ד סימן יו\"ד ע\"ש באורך: \n"
+            ],
+            [
+                " שקבלו מן הנביאים הלכה למשה מסיני וכו'. אמרו בנזיר דף נ\"ו יהושע וכלב לא חשיב ש\"מ קמאי ובתראי אמרינן מציעאי לא אמרי' והכונה דאין חיוב להזכיר מציעאי אבל אם בא להזכיר זכור לטוב כדאשכחן פעמים רבות בש\"ס דמזכיר על שלשים ועל רביעים וחמושים עלו. ונשמעיניה ממשנתנו גופה ועמ\"ש אני בעניי בספרי הקטן ראש דוד פ' חקת בס\"ד: \n"
+            ],
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [
+                "<b> הפאה נתנת במחובר לקרקע וכו'</b> לשון הירושלמי שהביא הר\"ש התנו ביניהן וכו' ופירוש הר\"ש סתום קצת ולפי ששמעתי מהנדזין ומגיהין אמרתי לפרשו בקצור דברים כהוייתן. והכי פירוש הירושלמי בעל הבית שקרא שם לפאה וכילה וכו' או שלא קרא שם וכילה. אני קורא עליו לא תכלה וכו' תעזוב דהיינו לבוז. התנו ביניהן אפילו כן. כלומר התנו עניים עפ\"י ב\"ד אפילו כן שהדין הוא דגם בשכילה והוו עומרין דינא הוא לבוז כמו שאמרנו מכל מקום לפי התנאי אין שומעין לו למי שאומר לבוז אף שאמר כהלכה לפי שיש לחוש שהבעל הבית ישליך עומר לאהובו עני כיון שהוא בתלוש ומשו\"ה התנו דכשהוא בתלוש אף שהדין הוא לבוז אין שומעין לזה שאומר כהלכה לבוז אלא בעה\"ב בחלקו\"ת ישית למו בשוה שלא ישליך לאהובו כדמפרש. ר' שמואל בר אבדימא בעי כילה השדה כלומר מה דינו אם לבוז אם לחלק דאסתפק ליה. ופשטו ליה אתמר וכו' דהיינו כדאמרי ברישא וכדתרגמא הר\"ש. וזה פירוש דברי הר\"ש. התנו ביניהן ושמא ע\"פ ב\"ד עשו תנאי זה לחלק. דאי בעל הבית הוא מתנה בכך אין שומעין לו לבעה\"ב שאומר לחלק. לעוות עני האומר לבוז כלומר שבעה\"ב יהביל ויעות דברי עני שאמר לבוז כהלכה ודאי אין לו כח על זה. אמנם התנו בית דין לחלק מחשש האמור שלא ישליך וכו' זה נראה פשוט ואין צורך לשום הגהה. וכן נראה מפירוש הרא\"ש כאשר יראה הרואה. וקשה על מהר\"ר אליהו והרב שדה יהושע שהיה להם גירסא אחרת בירושלמי ופירשו פירוש אחר. ולא זכרו דברי הר\"ש והרא\"ש ובשלמא דברי הרא\"ש לא שלטו מאור עיניהם דבזמנם לא עלה בדפוס  אבל מדברי  רבינו שמשון קשיא: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b> נטל מקצת פאה וזרקה על השאר וכו'</b> עמ\"ש התוס' בקדושין ריש פ' האומר והרב מהרימ\"ט בחידושיו שם ובספר משכנות יעקב דף ק\"ן עש\"ב: \n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b> ראש היד וראש המגל וכו'</b> תמה מהר\"ש חסיד בתוספות חדשים (סביב התי\"ט דפוס חדש) על הרמב\"ם דהשמיט חלוקה זו. וכבר קדמו הרב פר\"ח בנימוקיו על הרמב\"ם. אמנם הרדב\"ז בשו\"ת ללשונות הרמב\"ם סי' צ\"ב ובביאורו להרמב\"ם תריץ יתיב דעת הרמב\"ם ע\"ש ודבריו דחוקים: \n"
+            ],
+            [
+                " ר\"מ אומר הכל לעניים שספק לקט לקט. כתבו התוס' פרק הזרוע דף דק\"ל סוף ע\"א דגם רבנן מודו דספק לקט לקט אלא דסברי רבנן דתחתונים ודאי נמלים כנסום ע\"ש והרדב\"ז בביאורו להרמב\"ם פ\"ד כתב דממשנתנו משמע דהא דקתני ספק לקט לקט לר\"מ דוקא היא ע\"ש ואין הוכחה כלל מלשון המשנה ואדרבא יותר נראה דהא דספק לקט הוא מוסכם אלא דרבנן סברי דליכא ספק בתחתונים ור\"מ מספקא ליה. דאי לאו הכי אלא דרבנן סברי דתחתונים ספק וספיקא לקולא והוו לבעל הבית ור\"מ סבר דספק לקט לקט. הכי הול\"ל והתחתונים לבעל הבית ור\"מ אומר ספק לקט לקט. ותו דבת\"כ וספרי ותוספתא שנינו סתם ספק לקט לקט ומסתברא לפרש משנתנו הכי דכ\"ע מודו דס' לקט לקט וכן העלה הרב פרי חדש בנימוקיו על הרמב\"ם: \n",
+                "ודע  דבסוגיין פ' הזרוע התם מוכח דספק לקט ממונא הוא ולקולא אלא דקמה בחזקת חיובה קיימא ומהכא הקשה הר\"ן בנדרים דף ז' ע\"א על הרמב\"ן והרשב\"א דכתבו דיד לצדקה ופאה לחומרא דהוו ספק דאסורא ע\"ש באורך וראיתי להרדב\"ז בתשובות חדשות הנדפסות בפירדא סי' תכ\"ו שכתב וז\"ל ואע\"ג דהוכיח הר\"ן דספיקא דממון עניים לא מקרי ספק אסורא אלא ספקא דממונא ולקולא מ\"מ אפשר לומר דאע\"ג דיש יד לפאה ולצדקה משום דאסורא נינהו היינו לענין שיחול עלייהו שם פאה או שם צדקה ולא יהנה בו אבל אם באו עניים להוציא ממנו יאמר להם הביאו ראיה דיד צדקה כצדקה וטולו והיינו דספק ממון עניים לא מקרי ספק אסורא לענין להוציא ממנו בעל כרחו עכ\"ל: \n",
+                "ומה שתפס בדעת הר\"ן דיד לצדקה ספקא דממונא לקולא ק\"ק דלכאורה ממ\"ש הר\"ן בפירושו להרי\"ף פ\"ק דקדושין בשילהי שמעתא דכל הנעשה דמים משמע דהר\"ן מסכים הולך למאי דפסקו הראשונים כאת\"ל דיש יד לצדקה וכפ\"ז מוכרח דמ\"ש הר\"ן בנדרים דאין יד היינו לפאה: \n",
+                "והנה בהוכחת הר\"ן מפ' הזרוע להקשות על הרמב\"ן והרשב\"א שקלי  וטרו טובא האחרונים ואני בעניי עמדתי קצת על ענין זה בספר הקטן ברכי יוסף י\"ד סימן רנ\"ח אות ג' ע\"ש ובהשמטות אשר בסוף ודוק: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>  שבלת של לקט שנתערבה וכו'</b> עיין מ\"ש הרב משנה למלך פ\"ב דתרומות דין ט' בסוף דבריו ודבריו קשים וכבר תמה עליו הרב קרית מלך רב ח\"ב דף ג' ושם הרב ז\"ל תריץ יתיב לדברי הרב משנה למלך ע\"ש אמנם הרואה יראה דבכל זאת לא מצאנו קורת רוח בדברי הרב מש\"ל וכבר אני בעניי כתבתי בזה בס' הקטן ברכי יוסף א\"ח סי' תל\"ד ע\"ש ודוק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b> אין  מגלגלין בטופח וכו'</b>  פירוש השני של רבינו עובדיה הוא פירוש הר\"ש כמ\"ש הרב תי\"ט וכן פירש הערוך בשם רב דניאל וכן פירש הרא\"ש וכן מוכח בירושלמי וכתב מהר\"ש חסיד בתוספות חדשים גם הרמב\"ם בחיבורו לא הביא פירושו רק כהירוש' עכ\"ל ועמו הסליחה דהרמב\"ם לא הביא דין המשנה כלל לא כפירושו ולא כדמוכח מהירושלמי שהוא פירוש הערוך והר\"ש והרא\"ש ולא כתב אלא דין התוספתא שהביא בירושלמי לבד ולא דין המשנה שהרי בירושלמי בעי מחלפא שיטתהון דרבנן תמן אינון אמרין אם הזיקו מרובה על של עני וכאן אינון אמרין הכי תמן אי אפשר ברם הכא אפשר ומפורש תו בירושלמי דלר\"ם אין מגלגלין ושמין בעה\"ב בהפסדו ולרבנן מגלגלין ושמין לעניים הפסדן. ולפום ריהטא קשה דהרמב\"ם נהי דפסק כרבנן למה לא ביאר דשמין לעניים הפסדן וכבר תמה על זה הרב פר\"ח בנימוקיו על הרמב\"ם והניח בצ\"ע: \n",
+                "ועוד זאת אדרש דלפי דברי הירושלמי דין משנתנו אינו כמו דין ומציאות התוספתא ומשו\"ה רמי הירושלמי דרבנן אדרבנן ומשני. וכבר מהר\"ר אליהו בפרישתו ביאר כל לשון הירושלמי וההפרש שיש בין המשנה לתוספתא ע\"ש בדבריו מפני שהכל יפה. וכפ\"ז הגם דנימא שחזר הרמב\"ם מפירושו כי ברוח מבינתו דקדק בירושלמי והדר ביה מפירושו הו\"ל להביא מציאות המשנה ומאי דתרגמוה בתלמודא דבני מערבא. ואולי יש לישב דלעולם הרמב\"ם קבל מרבותיו פי' המשנה כמו שכתב בפירושו. אלא שנראה בעיניו פשוט דלא יעשה כן עתה לקצור כאחד המין הרע עם הטוב ולהיות הדבר בזמנו רחוק השמיטו. ומפרש בירושלמי כמו שפירש הרב שדה יהושע [ואתה תחזה בשדה יהושע דהרב ז\"ל] סבר דלפירוש הרמב\"ם א\"ש הירושלמי ולא לפי' הר\"ש. והגם כי מהר\"ר אליהו פירשו יפה יפה כאשר עין המעיין יושת עליו. מ\"מ אפשר דהרמב\"ם מפרש בירושלמי כמ\"ש הרב שדה יהושע כמדובר. והשמיט המשנה ומאי דאתמר עלה כיון דהמציאות רחוק כנ\"ל בדוחק ודוק הטב כי קצרתי: \n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [
+                " ובית הלל אומרים אינו הפקר עד שיפקיר אף לעשירים. פירוש ולא זכו בו עניים. הראב\"ד בפירושו לעדיות פ\"ד. מההיא דמציעא דף ל'. ומרן בבית יוסף והרב פרישה ח\"מ סי' רע\"ג כתבו כן מדנפשיהו ע\"ש. ועיין מה שכתבתי בעניותי בספר הקטן ברכי יוסף י\"ד סימן של\"א אות ז': \n",
+                "ודע  דמדברי רבינו  שמשון  במשנתנו יש להוכיח הפך ממ\"ש הרב משנה למלך פ\"ב דתרומות דין ט' וכמו שכתבתי אני בעניי בברכי יוסף א\"ח סי' תל\"ד בס\"ד ע\"ש באורך: \n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b> סאה תבואה עקורה וכו'</b> בירושלמי דייק הא שתיהן עקורות לבעה\"ב ואתיא כרבן גמליאל דסבר דשני עומרים ובהם סאתים לב\"ה כמבואר לעיל משנה ו'. וכד הוינא טליא דקדקתי שהרמב\"ם פ\"ה דין ך' פסק למשנתנו והוא ז\"ל שפסק דין י\"ח כרבנן דשכח ב' עומרין אעפ\"י שיש בשניהם סאתים הרי אלו שכחה אמאי הוצרך לפסוק דין זה. ותו אנכי העירותיהו דהו\"ל מחלקת ואח\"ך סתם דבמשנה ו' שנה המחלקת ובמשנה זו סתם כר\"ג והו\"ל מחלקת ואח\"ך סתם דהלכה כסתם והו\"ל לפסוק כר\"ג ויש לישב ועמ\"ש הרמב\"ם בפירושו ואחר שנים רבות נדפס פירוש הרדב\"ז על הרמב\"ם וכמעט שעברתי ראיתי שהעיר קצת בזה ע\"ש: \n"
+            ],
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [
+                "<b> כל זית שיש לו שם בשדה וכו'</b> אפשר לומר דרך דרש ורמז. ונקדים מ\"ש רז\"ל סיני ועוקר הרים שלחו מתם סיני עדיף ואמרו בויקרא רבה פ' כ\"ב מלך לשדה נעבד ר\"י ור\"נ חד אמר זה בעל משנה וחד אמר זה בעל תלמוד וכתוב בי\"ד סי' שצ\"ד ג' לבכי ז' להספד וכו' בד\"א בשאר העם אבל ת\"ח הכל לפי חכמתן וידוע דישראל נמשלו לזית כמבואר בש\"ר פ' תצוה. וזה הרמז כל זית כל איש ישראל שיש לו שם בשדה במשנה ובתלמוד ושכחו כדין שאר העם ג' לבכי וכו' אין לו שכחה וצריך להוסיף בכי והספד. אפילו כזית הנטופה בשעתו כלומר שאינו מופלג בחכמה אלא מוציא טיפין כזית הנטופה טיף טיף. וגם בשעתו שאין לו בקיאות אפ\"ה כל שהוא ת\"ח בעי הוספה ומפרש בד\"א באיזה ענין אמרתי כל זית שיש לו שם בשדה. בשמו נודע בשערים. שפכוני סיני דתמיד אל שפך הדשן האי דישנא מעצי ערוגות מטעי השדה בקיאות ממתניתין ומתניתא שמעתא ואגדתא הלכתא ותוספתא. ביישני שהוא עוקר הרים שמבייש פני חביריו בהלכה ונקט שפכוני קודם ביישני דסיני קודם. ובמעשיו שהוא עושה הרבה דניכר שהוא בעל מעשים והיה צדק אזור מתניו והחסד אזור חלציו וכתב הר\"ן פ\"ק דקדושין דבעל מעשים חייבין לעמוד מפניו דחשיב טובא וזה שמו אשר יקראו מאריה דעובדין. ובמקומו אף שאין בו אחת מהנה רק מכיר מקומו והוא עומד במקום שפל בצד הגת או בצד הפרצה שהם מקומות שפלים ודאי הדור הוא לפני קונו ובו בחר ה'. וצריך לעשות יקר יותר משאר העם: \n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b> אפילו אלף נותנין לו כאחד וכו'</b> יש להסתפק ראובן ציוה לתת לעני פ' במתנת ש\"מ מאתים דינרין וקודם שנתנו לו ציוה שמעון במתנת ש\"מ לתת לעני זה עצמו מאתים דינרין והשתא נפל הספק אם יתנו לו של ראובן ואח\"ך לא יתנו של שמעון דשוב אינו עני כי לא ציוה שמעון אלא להיותו עני או נימא דיתנו לו שתיהם בבת אחת ויכול לקבלם. וראיתי בס' מנחת כהן אשכנזי בחידושי קידושין דף כ\"ז דפשיט משם רבו ממ\"ש התוס' שם בקדושין דף כ\"ו שהק' דר\"ג נתן מעשר א' לר' יהושע והא קנסינהו עזרא ותי' דלא קניס לעניים וא\"ת למה לא נתן לו מעשר עני ומאי מקשו דילמא לאחר שנתן לו מעשר ראשון לא היה עני אלא צ\"ל דקושיתם אמאי לא נתן לו שניהם בבת א' ומוכח דמותר לתת ב' צדקות בפעם א' אפי' אלף זוז עכ\"ד ויש להבין מאי מספ\"ל אם יתנו ב' צדקות בבת א' הרי משנתנו דתנן אפי' אלף נותנין לו ומוכח דהספק הוא דילמא כאן שכבר נודע מהצואות ששתיהן היו לו אפשר דלא מקרי בבת א' דמקודם נודע. וא\"כ יש לדחות הראיה דמייתי מהתוס' דלא היה מבורר דר\"ג יתן לו. אבל בנ\"ד שכבר נודע ודברי ש\"מ כמסורין דמו דילמא בכה\"ג לא יתנו והמצוים לא ציוו אלא שסברו שהוא עני ולענין דינא בנ\"ד יש לעמוד בכמה פרטי' ואין כאן מקומו: \n"
+            ],
+            [
+                " וכל מי שצריך ליטול ואינו נוטל וכו' אמרו בירושלמי אמר ר' חייא בר אדא אית הוו סבין ביומינו מן דהוו יהבין לון מן ריש שתא לצומא רבא הוו נסבין מן בתר כן לא הוו נסבין אמרי דשותן גבן. ופירשו המפרשים דשותן מנהגנו כן כמ\"ש מהר\"ר אליהו בפירושו והרב יפה מראה והוסיף הרב יפה מראה לומר דה\"ג דשותא גבן. וי\"ס דכתי' בריש רשותא גבן שהי\"ל חובות שלוקחים כל השנה והיו פורעים לבע\"ח ממה שלוקחים מריש שתא עד צומא רבא עכ\"ד הרב יפה מראה ז\"ל ומצאתי להרב השלם המקובל מהר\"ם  די לונזאנו בהגהותיו לירושלמי כ\"י שכתב וז\"ל אמרי דשתן גבן כצ\"ל פירוש כבר יש לנו הוצאת כל השנה עכ\"ל ופירוש זה נראה עיקר. וטעם הני סבי מבואר כי בימי תשובה כ\"ע מוסיפין בצדקות ובמעשים טובים שהשעה צריכה לכך להכין מליצי יושר ומגן וצנה ובגלות החיל הזה אין לנו אלא מעשה הצדקה. ואז\"ל שם האיש אשר עשיתי עמו היום דיותר עושה העני עם בעה\"ב. ואינהו דלית להו מדגרמיהו מידי וידעי בנפשייהו כי הגונים הם אי לזאת לזכות עצמם דמצוה עבדי לזכות לנותנים כמ\"ש הר\"ן פ\"ב דקדושין דאשה אף דאינה מצווה בפו\"ר כיון דהאיש המצווה צריך לה גם היא מצוה עושה ע\"ש וכה היו עושים הני סבי לעשות מצוה בקבלת הצדקה כי הם עושים מצוה וגם הנותנים עושים מצוה רבה שהם הגונים ואמטו להכי בין כסה לעשור מקבלי ובתר כן עלי עצו\"ר: \n",
+                "וכל  דיין שלוקח שחד ומטה את הדין כלומר דכשלקח שחד ודאי מטה הגם כי לא נטל אלא לזכות את הזכאי. וגם אני שמעתי באומרים כי דורשי רשומות רמזו כי אותיות שאחר שחד הם תט\"ה דכיון דלקח שחד לא סגי בלי הטיה עכ\"ד [כ\"כ הרב של\"ה במוסריו לפרשיות] ואני הוספתי כי אותיות הקודמות הם רגז דמשמיא ארגיזו עליה. והדן דין אמת לאמיתו עליו הכתוב אומר צדק צדק תרדוף למען תחיה: \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Perek",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Petach Einayim/Seder Zeraim/Petach Einayim on Mishnah Peah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Petach Einayim/Seder Zeraim/Petach Einayim on Mishnah Peah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..2003c1343c57e07b97ed310fb1fb8506d5b294f1
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Petach Einayim/Seder Zeraim/Petach Einayim on Mishnah Peah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,146 @@
+{
+    "title": "Petach Einayim on Mishnah Peah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Petach_Einayim_on_Mishnah_Peah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                " אלו דברים שאדם אוכל מפירותיהם כן גירסת רבינו האר\"י ז\"ל. בעה\"ז וכו' עמ\"ש הרב המקובל כמהר\"ר יעקב וילנא בהגהותיו לתיקונים דף ב' ע\"א ומשם באר\"ה. וגמילות חסדים כתב הרב תי\"ט וז\"ל כתב הרב וכן הר\"מ דבממונו יש לו שיעור כדאמרינן המבזבז אל יבזבז יותר מחומש וכו' ע\"ש וק\"ק דהגם דכן כתב רבינו עובדיה אבל הרמב\"ם בפירוש המשנה הלזו כתב ולא יתחייב לתת יותר מחמישית ממונו לבד אם עשה כן במדת חסידות וכו' ע\"ש ונראין הדברים דסבר הרמב\"ם דמתורת חסידות יכול לתת יותר מחומש. אבל מדברי רבינו עובדיה שכתב תו לא מחייב דהכי אמרינן המבזבז אל יבזבז יותר מחומש משמע דאף בדרך חסידות לא שרי כמשמעות אל יבזבז יותר מחומש שכתב. ואעיקרא על דברי הרמב\"ם יצאו עליו עוררי\"ן דהרי אזהרה שמענו אל יבזבז וכבר בעניותנו כתבנו בזה במקומו. ותו דהו\"ל להרב תי\"ט לאתויי שיירי הלשון מפירוש הרמב\"ם ולהעיר עליו ולתרוצי סוגיא אליביה: \n",
+                "והנה מהרשד\"ם בתשו' בי\"ד סי' ק' על אשר ביזו לחברת ג\"ח כתב דגדול כחן יותר מת\"ת ויש סמך ממ\"ש בירושלמי פ\"ק דפאה וכו' שג\"ח חביבה יותר מן הצדקה ות\"ת עכ\"ל ודבריו תמוהים דתיבת ות\"ת שאמרו בירושלמי הוא התחלת פסקא וחוזר למתני' דקתני ות\"ת וזה פשוט והרב אגב ריהטיה סבר דתיבת ות\"ת נמשכת למעלה דג\"ח יותר מצדקה ות\"ת והוא דבר פשוט וכבר תמה על מהרשד\"ם הרב שארית יעקב ריש פ' צו דף ה' ע\"ב ע\"ש באורך ועיין ביפ\"מ ומהר\"ר אליהו: \n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b> זרעה שני מינין וכו'</b> מכאן תמה הרב פר\"ח בהגהות הרמב\"ם פ\"ג דמתנות עניים דין י\"ח על דברי רש\"י בחולין דף קל\"ח ועמ\"ש הרב דבר משה ח\"ג י\"ד סימן יו\"ד ע\"ש באורך: \n"
+            ],
+            [
+                " שקבלו מן הנביאים הלכה למשה מסיני וכו'. אמרו בנזיר דף נ\"ו יהושע וכלב לא חשיב ש\"מ קמאי ובתראי אמרינן מציעאי לא אמרי' והכונה דאין חיוב להזכיר מציעאי אבל אם בא להזכיר זכור לטוב כדאשכחן פעמים רבות בש\"ס דמזכיר על שלשים ועל רביעים וחמושים עלו. ונשמעיניה ממשנתנו גופה ועמ\"ש אני בעניי בספרי הקטן ראש דוד פ' חקת בס\"ד: \n"
+            ],
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [
+                "<b> הפאה נתנת במחובר לקרקע וכו'</b> לשון הירושלמי שהביא הר\"ש התנו ביניהן וכו' ופירוש הר\"ש סתום קצת ולפי ששמעתי מהנדזין ומגיהין אמרתי לפרשו בקצור דברים כהוייתן. והכי פירוש הירושלמי בעל הבית שקרא שם לפאה וכילה וכו' או שלא קרא שם וכילה. אני קורא עליו לא תכלה וכו' תעזוב דהיינו לבוז. התנו ביניהן אפילו כן. כלומר התנו עניים עפ\"י ב\"ד אפילו כן שהדין הוא דגם בשכילה והוו עומרין דינא הוא לבוז כמו שאמרנו מכל מקום לפי התנאי אין שומעין לו למי שאומר לבוז אף שאמר כהלכה לפי שיש לחוש שהבעל הבית ישליך עומר לאהובו עני כיון שהוא בתלוש ומשו\"ה התנו דכשהוא בתלוש אף שהדין הוא לבוז אין שומעין לזה שאומר כהלכה לבוז אלא בעה\"ב בחלקו\"ת ישית למו בשוה שלא ישליך לאהובו כדמפרש. ר' שמואל בר אבדימא בעי כילה השדה כלומר מה דינו אם לבוז אם לחלק דאסתפק ליה. ופשטו ליה אתמר וכו' דהיינו כדאמרי ברישא וכדתרגמא הר\"ש. וזה פירוש דברי הר\"ש. התנו ביניהן ושמא ע\"פ ב\"ד עשו תנאי זה לחלק. דאי בעל הבית הוא מתנה בכך אין שומעין לו לבעה\"ב שאומר לחלק. לעוות עני האומר לבוז כלומר שבעה\"ב יהביל ויעות דברי עני שאמר לבוז כהלכה ודאי אין לו כח על זה. אמנם התנו בית דין לחלק מחשש האמור שלא ישליך וכו' זה נראה פשוט ואין צורך לשום הגהה. וכן נראה מפירוש הרא\"ש כאשר יראה הרואה. וקשה על מהר\"ר אליהו והרב שדה יהושע שהיה להם גירסא אחרת בירושלמי ופירשו פירוש אחר. ולא זכרו דברי הר\"ש והרא\"ש ובשלמא דברי הרא\"ש לא שלטו מאור עיניהם דבזמנם לא עלה בדפוס  אבל מדברי  רבינו שמשון קשיא: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b> נטל מקצת פאה וזרקה על השאר וכו'</b> עמ\"ש התוס' בקדושין ריש פ' האומר והרב מהרימ\"ט בחידושיו שם ובספר משכנות יעקב דף ק\"ן עש\"ב: \n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b> ראש היד וראש המגל וכו'</b> תמה מהר\"ש חסיד בתוספות חדשים (סביב התי\"ט דפוס חדש) על הרמב\"ם דהשמיט חלוקה זו. וכבר קדמו הרב פר\"ח בנימוקיו על הרמב\"ם. אמנם הרדב\"ז בשו\"ת ללשונות הרמב\"ם סי' צ\"ב ובביאורו להרמב\"ם תריץ יתיב דעת הרמב\"ם ע\"ש ודבריו דחוקים: \n"
+            ],
+            [
+                " ר\"מ אומר הכל לעניים שספק לקט לקט. כתבו התוס' פרק הזרוע דף דק\"ל סוף ע\"א דגם רבנן מודו דספק לקט לקט אלא דסברי רבנן דתחתונים ודאי נמלים כנסום ע\"ש והרדב\"ז בביאורו להרמב\"ם פ\"ד כתב דממשנתנו משמע דהא דקתני ספק לקט לקט לר\"מ דוקא היא ע\"ש ואין הוכחה כלל מלשון המשנה ואדרבא יותר נראה דהא דספק לקט הוא מוסכם אלא דרבנן סברי דליכא ספק בתחתונים ור\"מ מספקא ליה. דאי לאו הכי אלא דרבנן סברי דתחתונים ספק וספיקא לקולא והוו לבעל הבית ור\"מ סבר דספק לקט לקט. הכי הול\"ל והתחתונים לבעל הבית ור\"מ אומר ספק לקט לקט. ותו דבת\"כ וספרי ותוספתא שנינו סתם ספק לקט לקט ומסתברא לפרש משנתנו הכי דכ\"ע מודו דס' לקט לקט וכן העלה הרב פרי חדש בנימוקיו על הרמב\"ם: \n",
+                "ודע  דבסוגיין פ' הזרוע התם מוכח דספק לקט ממונא הוא ולקולא אלא דקמה בחזקת חיובה קיימא ומהכא הקשה הר\"ן בנדרים דף ז' ע\"א על הרמב\"ן והרשב\"א דכתבו דיד לצדקה ופאה לחומרא דהוו ספק דאסורא ע\"ש באורך וראיתי להרדב\"ז בתשובות חדשות הנדפסות בפירדא סי' תכ\"ו שכתב וז\"ל ואע\"ג דהוכיח הר\"ן דספיקא דממון עניים לא מקרי ספק אסורא אלא ספקא דממונא ולקולא מ\"מ אפשר לומר דאע\"ג דיש יד לפאה ולצדקה משום דאסורא נינהו היינו לענין שיחול עלייהו שם פאה או שם צדקה ולא יהנה בו אבל אם באו עניים להוציא ממנו יאמר להם הביאו ראיה דיד צדקה כצדקה וטולו והיינו דספק ממון עניים לא מקרי ספק אסורא לענין להוציא ממנו בעל כרחו עכ\"ל: \n",
+                "ומה שתפס בדעת הר\"ן דיד לצדקה ספקא דממונא לקולא ק\"ק דלכאורה ממ\"ש הר\"ן בפירושו להרי\"ף פ\"ק דקדושין בשילהי שמעתא דכל הנעשה דמים משמע דהר\"ן מסכים הולך למאי דפסקו הראשונים כאת\"ל דיש יד לצדקה וכפ\"ז מוכרח דמ\"ש הר\"ן בנדרים דאין יד היינו לפאה: \n",
+                "והנה בהוכחת הר\"ן מפ' הזרוע להקשות על הרמב\"ן והרשב\"א שקלי  וטרו טובא האחרונים ואני בעניי עמדתי קצת על ענין זה בספר הקטן ברכי יוסף י\"ד סימן רנ\"ח אות ג' ע\"ש ובהשמטות אשר בסוף ודוק: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>  שבלת של לקט שנתערבה וכו'</b> עיין מ\"ש הרב משנה למלך פ\"ב דתרומות דין ט' בסוף דבריו ודבריו קשים וכבר תמה עליו הרב קרית מלך רב ח\"ב דף ג' ושם הרב ז\"ל תריץ יתיב לדברי הרב משנה למלך ע\"ש אמנם הרואה יראה דבכל זאת לא מצאנו קורת רוח בדברי הרב מש\"ל וכבר אני בעניי כתבתי בזה בס' הקטן ברכי יוסף א\"ח סי' תל\"ד ע\"ש ודוק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b> אין  מגלגלין בטופח וכו'</b>  פירוש השני של רבינו עובדיה הוא פירוש הר\"ש כמ\"ש הרב תי\"ט וכן פירש הערוך בשם רב דניאל וכן פירש הרא\"ש וכן מוכח בירושלמי וכתב מהר\"ש חסיד בתוספות חדשים גם הרמב\"ם בחיבורו לא הביא פירושו רק כהירוש' עכ\"ל ועמו הסליחה דהרמב\"ם לא הביא דין המשנה כלל לא כפירושו ולא כדמוכח מהירושלמי שהוא פירוש הערוך והר\"ש והרא\"ש ולא כתב אלא דין התוספתא שהביא בירושלמי לבד ולא דין המשנה שהרי בירושלמי בעי מחלפא שיטתהון דרבנן תמן אינון אמרין אם הזיקו מרובה על של עני וכאן אינון אמרין הכי תמן אי אפשר ברם הכא אפשר ומפורש תו בירושלמי דלר\"ם אין מגלגלין ושמין בעה\"ב בהפסדו ולרבנן מגלגלין ושמין לעניים הפסדן. ולפום ריהטא קשה דהרמב\"ם נהי דפסק כרבנן למה לא ביאר דשמין לעניים הפסדן וכבר תמה על זה הרב פר\"ח בנימוקיו על הרמב\"ם והניח בצ\"ע: \n",
+                "ועוד זאת אדרש דלפי דברי הירושלמי דין משנתנו אינו כמו דין ומציאות התוספתא ומשו\"ה רמי הירושלמי דרבנן אדרבנן ומשני. וכבר מהר\"ר אליהו בפרישתו ביאר כל לשון הירושלמי וההפרש שיש בין המשנה לתוספתא ע\"ש בדבריו מפני שהכל יפה. וכפ\"ז הגם דנימא שחזר הרמב\"ם מפירושו כי ברוח מבינתו דקדק בירושלמי והדר ביה מפירושו הו\"ל להביא מציאות המשנה ומאי דתרגמוה בתלמודא דבני מערבא. ואולי יש לישב דלעולם הרמב\"ם קבל מרבותיו פי' המשנה כמו שכתב בפירושו. אלא שנראה בעיניו פשוט דלא יעשה כן עתה לקצור כאחד המין הרע עם הטוב ולהיות הדבר בזמנו רחוק השמיטו. ומפרש בירושלמי כמו שפירש הרב שדה יהושע [ואתה תחזה בשדה יהושע דהרב ז\"ל] סבר דלפירוש הרמב\"ם א\"ש הירושלמי ולא לפי' הר\"ש. והגם כי מהר\"ר אליהו פירשו יפה יפה כאשר עין המעיין יושת עליו. מ\"מ אפשר דהרמב\"ם מפרש בירושלמי כמ\"ש הרב שדה יהושע כמדובר. והשמיט המשנה ומאי דאתמר עלה כיון דהמציאות רחוק כנ\"ל בדוחק ודוק הטב כי קצרתי: \n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [
+                " ובית הלל אומרים אינו הפקר עד שיפקיר אף לעשירים. פירוש ולא זכו בו עניים. הראב\"ד בפירושו לעדיות פ\"ד. מההיא דמציעא דף ל'. ומרן בבית יוסף והרב פרישה ח\"מ סי' רע\"ג כתבו כן מדנפשיהו ע\"ש. ועיין מה שכתבתי בעניותי בספר הקטן ברכי יוסף י\"ד סימן של\"א אות ז': \n",
+                "ודע  דמדברי רבינו  שמשון  במשנתנו יש להוכיח הפך ממ\"ש הרב משנה למלך פ\"ב דתרומות דין ט' וכמו שכתבתי אני בעניי בברכי יוסף א\"ח סי' תל\"ד בס\"ד ע\"ש באורך: \n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b> סאה תבואה עקורה וכו'</b> בירושלמי דייק הא שתיהן עקורות לבעה\"ב ואתיא כרבן גמליאל דסבר דשני עומרים ובהם סאתים לב\"ה כמבואר לעיל משנה ו'. וכד הוינא טליא דקדקתי שהרמב\"ם פ\"ה דין ך' פסק למשנתנו והוא ז\"ל שפסק דין י\"ח כרבנן דשכח ב' עומרין אעפ\"י שיש בשניהם סאתים הרי אלו שכחה אמאי הוצרך לפסוק דין זה. ותו אנכי העירותיהו דהו\"ל מחלקת ואח\"ך סתם דבמשנה ו' שנה המחלקת ובמשנה זו סתם כר\"ג והו\"ל מחלקת ואח\"ך סתם דהלכה כסתם והו\"ל לפסוק כר\"ג ויש לישב ועמ\"ש הרמב\"ם בפירושו ואחר שנים רבות נדפס פירוש הרדב\"ז על הרמב\"ם וכמעט שעברתי ראיתי שהעיר קצת בזה ע\"ש: \n"
+            ],
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [
+                "<b> כל זית שיש לו שם בשדה וכו'</b> אפשר לומר דרך דרש ורמז. ונקדים מ\"ש רז\"ל סיני ועוקר הרים שלחו מתם סיני עדיף ואמרו בויקרא רבה פ' כ\"ב מלך לשדה נעבד ר\"י ור\"נ חד אמר זה בעל משנה וחד אמר זה בעל תלמוד וכתוב בי\"ד סי' שצ\"ד ג' לבכי ז' להספד וכו' בד\"א בשאר העם אבל ת\"ח הכל לפי חכמתן וידוע דישראל נמשלו לזית כמבואר בש\"ר פ' תצוה. וזה הרמז כל זית כל איש ישראל שיש לו שם בשדה במשנה ובתלמוד ושכחו כדין שאר העם ג' לבכי וכו' אין לו שכחה וצריך להוסיף בכי והספד. אפילו כזית הנטופה בשעתו כלומר שאינו מופלג בחכמה אלא מוציא טיפין כזית הנטופה טיף טיף. וגם בשעתו שאין לו בקיאות אפ\"ה כל שהוא ת\"ח בעי הוספה ומפרש בד\"א באיזה ענין אמרתי כל זית שיש לו שם בשדה. בשמו נודע בשערים. שפכוני סיני דתמיד אל שפך הדשן האי דישנא מעצי ערוגות מטעי השדה בקיאות ממתניתין ומתניתא שמעתא ואגדתא הלכתא ותוספתא. ביישני שהוא עוקר הרים שמבייש פני חביריו בהלכה ונקט שפכוני קודם ביישני דסיני קודם. ובמעשיו שהוא עושה הרבה דניכר שהוא בעל מעשים והיה צדק אזור מתניו והחסד אזור חלציו וכתב הר\"ן פ\"ק דקדושין דבעל מעשים חייבין לעמוד מפניו דחשיב טובא וזה שמו אשר יקראו מאריה דעובדין. ובמקומו אף שאין בו אחת מהנה רק מכיר מקומו והוא עומד במקום שפל בצד הגת או בצד הפרצה שהם מקומות שפלים ודאי הדור הוא לפני קונו ובו בחר ה'. וצריך לעשות יקר יותר משאר העם: \n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            []
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b> אפילו אלף נותנין לו כאחד וכו'</b> יש להסתפק ראובן ציוה לתת לעני פ' במתנת ש\"מ מאתים דינרין וקודם שנתנו לו ציוה שמעון במתנת ש\"מ לתת לעני זה עצמו מאתים דינרין והשתא נפל הספק אם יתנו לו של ראובן ואח\"ך לא יתנו של שמעון דשוב אינו עני כי לא ציוה שמעון אלא להיותו עני או נימא דיתנו לו שתיהם בבת אחת ויכול לקבלם. וראיתי בס' מנחת כהן אשכנזי בחידושי קידושין דף כ\"ז דפשיט משם רבו ממ\"ש התוס' שם בקדושין דף כ\"ו שהק' דר\"ג נתן מעשר א' לר' יהושע והא קנסינהו עזרא ותי' דלא קניס לעניים וא\"ת למה לא נתן לו מעשר עני ומאי מקשו דילמא לאחר שנתן לו מעשר ראשון לא היה עני אלא צ\"ל דקושיתם אמאי לא נתן לו שניהם בבת א' ומוכח דמותר לתת ב' צדקות בפעם א' אפי' אלף זוז עכ\"ד ויש להבין מאי מספ\"ל אם יתנו ב' צדקות בבת א' הרי משנתנו דתנן אפי' אלף נותנין לו ומוכח דהספק הוא דילמא כאן שכבר נודע מהצואות ששתיהן היו לו אפשר דלא מקרי בבת א' דמקודם נודע. וא\"כ יש לדחות הראיה דמייתי מהתוס' דלא היה מבורר דר\"ג יתן לו. אבל בנ\"ד שכבר נודע ודברי ש\"מ כמסורין דמו דילמא בכה\"ג לא יתנו והמצוים לא ציוו אלא שסברו שהוא עני ולענין דינא בנ\"ד יש לעמוד בכמה פרטי' ואין כאן מקומו: \n"
+            ],
+            [
+                " וכל מי שצריך ליטול ואינו נוטל וכו' אמרו בירושלמי אמר ר' חייא בר אדא אית הוו סבין ביומינו מן דהוו יהבין לון מן ריש שתא לצומא רבא הוו נסבין מן בתר כן לא הוו נסבין אמרי דשותן גבן. ופירשו המפרשים דשותן מנהגנו כן כמ\"ש מהר\"ר אליהו בפירושו והרב יפה מראה והוסיף הרב יפה מראה לומר דה\"ג דשותא גבן. וי\"ס דכתי' בריש רשותא גבן שהי\"ל חובות שלוקחים כל השנה והיו פורעים לבע\"ח ממה שלוקחים מריש שתא עד צומא רבא עכ\"ד הרב יפה מראה ז\"ל ומצאתי להרב השלם המקובל מהר\"ם  די לונזאנו בהגהותיו לירושלמי כ\"י שכתב וז\"ל אמרי דשתן גבן כצ\"ל פירוש כבר יש לנו הוצאת כל השנה עכ\"ל ופירוש זה נראה עיקר. וטעם הני סבי מבואר כי בימי תשובה כ\"ע מוסיפין בצדקות ובמעשים טובים שהשעה צריכה לכך להכין מליצי יושר ומגן וצנה ובגלות החיל הזה אין לנו אלא מעשה הצדקה. ואז\"ל שם האיש אשר עשיתי עמו היום דיותר עושה העני עם בעה\"ב. ואינהו דלית להו מדגרמיהו מידי וידעי בנפשייהו כי הגונים הם אי לזאת לזכות עצמם דמצוה עבדי לזכות לנותנים כמ\"ש הר\"ן פ\"ב דקדושין דאשה אף דאינה מצווה בפו\"ר כיון דהאיש המצווה צריך לה גם היא מצוה עושה ע\"ש וכה היו עושים הני סבי לעשות מצוה בקבלת הצדקה כי הם עושים מצוה וגם הנותנים עושים מצוה רבה שהם הגונים ואמטו להכי בין כסה לעשור מקבלי ובתר כן עלי עצו\"ר: \n",
+                "וכל  דיין שלוקח שחד ומטה את הדין כלומר דכשלקח שחד ודאי מטה הגם כי לא נטל אלא לזכות את הזכאי. וגם אני שמעתי באומרים כי דורשי רשומות רמזו כי אותיות שאחר שחד הם תט\"ה דכיון דלקח שחד לא סגי בלי הטיה עכ\"ד [כ\"כ הרב של\"ה במוסריו לפרשיות] ואני הוספתי כי אותיות הקודמות הם רגז דמשמיא ארגיזו עליה. והדן דין אמת לאמיתו עליו הכתוב אומר צדק צדק תרדוף למען תחיה: \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Petach Einayim, Jerusalem 1959",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001157028"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "פתח עינים על משנה פאה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Petach Einayim",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Perek",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Avodah Zarah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Avodah Zarah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b33962f2b7fe6a6a2f1b1cbcbe70eb0781fbae4c
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Avodah Zarah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,401 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Avodah Zarah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": null,
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה עבודה זרה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Avodah Zarah, Introduction": [
+            "כבר כתבתי בפתיחת עדיות מה טעם פתח בה אחר שבועות. לפי שהיא נמשכת אל מסכת סנהדרין אלא שיש דין קדימה אליה למסכת מכות ושבועות. והנה אחר שהשלימם. התחיל לדבר על ע\"ז. וז\"ל הרמב\"ם לפי שענינה דבר מוכרח לשופט שידענו ואז יהיה שלם כשידע נימוסי העבודות ההם וחקותם. ומה שצריך אליהם, ואז ידע איך ידין עליה. כי כל מי שיעבוד לכוכב שבתי בעבודת כוכב נוגה. או יתפלל לכוכב צדק. בתפלת מאדים. אינו חייב מיתה. כמו שבאה הקבלה הברורה. והניח זו המסכתא לאחרונה מפני שלא יקרה ענין ע\"ז אלא באחד מני אלף. ולימים רחוקים ע\"כ. והתוס' כתבו בתר דתני סנהדרין דאיירי בעובד ע\"ז תני נמי להא מסכתא [לע\"ז] בסדר ישועות. ומיהו מכות ושבועות דשייכי בסנהדרין להכי תני להו בתר סנהדרין. ואח\"כ חוזר לסדרו ושונה ע\"ז והוריות ע\"כ. ולדבריהם עדיות ואבות לאחרונה יסעו. ושתיהן שוות בענין הקבלה: \n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>אידיהן</b>. פירש הר\"ב שם כנוי לגנאי לחגיהם ולמועדיהם. דלשון תברא הוא כדכתיב (דברים ל״ב:ל״ה) כי קרוב יום אידם. גמרא. ופירש\"י ואעובדי ע\"ז קאי. כדכתיב בההיא פרשה יקומו ויעזרכם. וכתב הרמב\"ם ואסור לקרותם מועדים לפי שהם הבל על האמת: \n",
+                    "<b>של גוים</b>. עובדי עבודת כוכבים. רש\"י. ועיין בפירוש הר\"ב במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>שלשה ימים</b>. זמנין דתני מנינא בסוף כי הכא וכו' תוס'. וכתבתים בריש יומא: \n",
+                    "<b>שלשה ימים</b>. ומי בעינן כולי האי למיחש דמעלה על לבו שמחת חגו. והתנן [במשנה ג' פרק ה' דחולין] בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט וכו'. ואלו הן ערב יום טוב וכו'. התם דלאכילה. סגי בחד יומא. שאינו טרוד לפני החג על עסקי אכילה להכין שלשה ימים קודם לכן. אבל להקרבה. להכין צרכי הקרבה צריך ג' ימים. הלכך אסור לשאת ולתת וכו' משום דשם ע\"ז שגור בפיו ואזיל ומודה. גמרא [דף ה' ע\"ב]: \n",
+                    "<b>לשאת ולתת</b>. פירש הר\"ב למכור ולקנות. משום דאזלי ומודו וכו' [ומסיים רש\"י דף ו' ע\"א] ועבר ישראל משום לא ישמע על פיך. ע\"כ. כלומר לא ישמע בגרם שלך. הר\"ן. ועמ\"ש הר\"ב במשנה ד' ומ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>ולשאול מהן</b>. שהנכרי ישמח כשישראל צריך לו. וצריכי דאי תנא לשאת ולתת עמהן משום דקא מרווח להו ואי תנא לשאול מהן משום דחשיבא ליה מילתא. וידע דהדר ליה את כליו בעין. אבל ללוות מהן צערא בעלמא אית ליה. אמר תוב לא הדרי לי זוזי. ואי תנא ללוות מהן משום דקאמר בעל כרחיה מפרענא השתא מיהא אזיל ומודה. אבל ליפרע מהן. דתו לא הדרי זוזי. אימא צערא אית ליה ולא אזיל ומודה צריכא. גמ': \n",
+                    "<b>[*להלוותם</b>. פר\"ת דוקא בחנם. אבל ברבית שרי. כדאיתא בקדושין לזבן וכו' ולא לוזף כו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחכמים אומרים לפני אידיהן אסור וכו'</b>. חכמים היינו ת\"ק. הן בלא אידיהן איכא בינייהו ת\"ק סבר הן בלא אידיהן [כדקתני לפני אידיהן וכו' ש\"מ שלשה לפניהם. לבד האיד קאמר] ורבנן בתראי סברי הן ואידיהן. ואי בעית אימא וכו'. גמרא: \n",
+                    "<b>לאחר אידיהן מותר</b>. כתב הר\"ב ובגולה וכו'. ועוד משום יראה לשון הרמב\"ם במשנה ד'. אבל אנחנו אנוסים. ונתקיים בנו מה שנאמר (דברים ד׳:כ״ח) ועבדתם שם אלהים אחרים עץ ואבן. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב והאידנא וכו' דכל הני דאתסור בזו המסכתא מיירי בעובדי אלילים וע\"ז ממש. ואלו הגוים לאו עובדי ע\"ז ממש הם. כלומר שאינם יודעים בטיב ע\"ז כל כך וכדאמרינן בפ\"ק דחולין [דף י\"ג ע\"ב] גוים שבח\"ל לאו עובדי ע\"ז הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם. בית יוסף סוף סי' קמ\"ח: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קלנדא</b>. פירש הר\"ב שמנה ימים אחר התקופה. וסטרנורא שמנה ימים קודם התקופה וכו'. הכי איתא בגמ'. ונראה דמשום שאלו הח' ימים שאחר התקופה עשה אותן ימים טובים קודם שעשה לאותן שקודם התקופה שלא עשאן אלא לשנה הבאה לפיכך הקדימן לשנות קלנדא קודם סטרנורא. ובירושלמי כיון דחזא איממא אמר קלנדס. קלן דיא\"ו. ובערוך לא פירש ויתכן בעיני כי קלן הוא שררה וגדולה. כדפי' הר\"ב במ\"ה פרק ד' דסוכה. קלניא אפשי ממס. ואין לך חפשי כמלך מלכי המלכים הקב\"ה והוא דיא\"ו שבלשון יון קורין אלוה די\"או. עוד בירושלמי סטרנורא שנאה טמונה שונא נוקם נוטר. היך מה דאת אמר וישטם עשו. א\"ר יצחק בר' אליעזר ברומי צווחין ליה סנטוריא דעשו. וצריך לומר שאין זה שמו הקדום אלא שאחר שקבעוה לע\"ז העלו שמו כך: \n",
+                    "<b>וקרטיסם</b>. פירש הר\"ב יום תפיסת מלכות. וכתבו התוס' אומר הר\"ר שמעון בלשון יון הוא קרט לשון תפיסה: \n",
+                    "<b>ויום גנוסיא</b>. פירש הר\"ב יום שמעמידין בו מלך והביא בערוך פרק אלו נאמרים במסכת סוטה [דף ל\"ו ע\"ב] אמר להם גניסי מלכות אני רואה בה. פי' תכסיסי מלכות. והרמב\"ם כתב בפ\"ט מהלכות ע\"ז יום שמתכנסין בו נכרים להעמיד להן מלך. כתב הכ\"מ שמפרש גינוסיא כמו כינוסיא. ואפשר שכך היתה גרסתו ז\"ל. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ובלריתו</b>. פי' ציצית של שער. ערוך: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מהו לילך לשם</b>. לאותו העיר ביום ע\"ז שלהם לספר עם א' מבני העיר. רש\"י: \n",
+                    "<b>המעוטרות אסורות</b>. משום דכיון דנהנה משל ע\"ז. אסור. דכתיב [דברים י\"ג] ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. כל שכן למהנה לע\"ז דאסור והכי אמר רבי יוחנן בגמ'. הר\"ן. ועיין מה שאכתוב במשנה ג' פ\"ד בס\"ד: \n",
+                    "<b>ושאינן מעוטרות מותרות</b>. כתב הר\"ב דבאותם וכו' לא שקלי מיניה וכו' ולמזבן מינייהו דבר המתקיים וכו' וז\"ל רש\"י ואי משום דנושא ונותן ביום אידם ה\"מ לזבוני להו דלמא מזבן ליה בהמה ואזיל ומקריב לה לע\"ז. אי נמי דרך לוקח להיות שמח ואזיל ומודה. אבל למזבן מנייהו דבר המתקיים שרי דסתם מוכר עצב הוא. ע\"כ. ואע\"פ שהר\"ב פירש בריש פרקין לשאת ולתת למכור ולקנות לא קשיא כדמסיק הרא\"ש דלרש\"י יש במכירה צד איסור וצד היתר. וכן בלקיחה. כלומר צד איסור דמכירה דבר המתקיים וצד היתר דידה דבר שאינו מתקיים. צד איסור דלקיחה דבר שאינו מתקיים. וצד היתר דידה דבר המתקיים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלו דברים האסורים למכור לעכו\"ם</b>. לעולם. הרמב\"ם פ\"ט מהלכות עכו\"ם. וטעמא דכיון דלהקרבה צריך להם קא עבר על לפני עור לא תתן מכשול. דבן נח מוזהר על עכו\"ם. כך נ\"ל. והכי איכא למידק בגמ' בפיסקא ולבונה. דטעמא דמתני' משום ולפני עור הוא. והבית יוסף ריש סימן קנ\"א כתב דאפשר שכתב לעולם שאפי' שלא ביום חגם אסור. אי נמי לומר שלענין זה אין חילוק בין בימיהם להאידנא כדלעיל במתני' ב'. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ופירושן אסור</b>. מ\"ש הר\"ב אביק פירש\"י קשור: \n",
+                    "<b>וחצב</b>. כתב הר\"ב קנים שעושים מהן הצוקר\"א. כ\"פ הרמב\"ם גם התוס' בשם הערוך. עוד פירשו וכ\"פ רש\"י בל' שני שהוא מין עשב שבו תיחם יהושע את הארץ. ע\"כ. והוא ניהו דתנן נמי במשנה ח' פ\"ק דכלאים וע\"ש: \n",
+                    "<b>רבי מאיר אומר אף דקל טב וכו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"מ. וכתב רמב\"ם והלכה כר\"מ שאסור למכור דברים אלו גזירה שמא יקריב מהם לע\"ז אולי שבא לומר דלכך הלכה כמותו דהלכה כר\"מ בגזירותיו כדפי' הר\"ב בריש פ\"ה דכתובות. דאל\"ה לא ידעתי למה פוסק כמותו כ\"ש למה שכתב בפירושו דרבי יהודה חולק וסובר שאין מקריבין חצב לע\"ז. וקיי\"ל ר\"מ ורבי יהודה הלכה כר' יהודה. ואי משום דבגמ' מפרשינן לכל הני דאמר שאין מוכרין מאי נינהו. זה אינו מכריע כלל להלכה דלא אתינן לפרושי אלא משום דלא ידעינן מאי קאמרינן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מקום שנהגו למכור בהמה דקה וכו'</b>. מתני' שנויה בפ\"ד דפסחים משנה ג' ושם הארכתי בס\"ד: \n",
+                    "<b>וסייחים</b>. מפורש בפרק ה' דב\"ב משנה ב': \n",
+                    "<b>ושבורים</b>. כתב הר\"ב שאף השבורים חזו למלאכה וכו' כך פירש הרמב\"ם כאן ובפסחים ושם מפרש הר\"ב כפירש\"י דהתם ודהכא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין מוכרין להם וכו'</b>. ואין בונים עמהם וכו'. וכדי שלא יתפס ישראל שם אסור לבנות עמהם. רש\"י: \n",
+                    "<b>בימוסיאות</b>. ה\"ג רש\"י ומפ' בנין שאינו לצורך ע\"ז. וקורין לו אלט\"ר והוא בימה של אבן [אחת] ומקריב עליה זבחים דהוי תשמיש דתשמיש לעכו\"ם. והקשו עליו בתוס' [דף ט\"ז ע\"ב] דבמשנה ז' פ\"ג אבן שחצבה מתחלה לבימות פירש\"י מקום מושב עבודה זרה עצמה [וכמ\"ש הר\"ב שם] ועוד דנהי נמי שהוא משמש למשמשי ע\"ז אמאי מותר לבנות עמהם וכי הוא סברא להתיר לבנות עמהם מקום שיקטיר עליו במחתה לע\"ז. ובפירוש רשב\"ם כתב דימוסיאות ופירש שהוא בנין שלא לצורך ע\"ז. ע\"כ. והיא גירסת הר\"ב. ועוד מפרשים דימוסיאות ל' מרחצאות. אבל גירסת הרמב\"ם ופירושו כדברי רש\"י שכ\"כ בפ\"ט מהלכות ע\"ז: \n",
+                    "<b>הגיעו לכיפה</b>. כתב הר\"ב דרך העכו\"ם להעמיד ע\"ז בבית מרחצאותיהם. ואע\"ג דלא מתסר מרחץ משום ע\"ז שמעמידין בה כדתנן פ\"ג מ\"ד. מ\"מ אסור לישראל לסייע להעמיד הע\"ז שם. ב\"י סי' קמ\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואין עושין תכשיטין לע\"ז וכו'</b>. ר' אליעזר אומר בשכר מותר. ונ\"א לא גרס. וכ\"כ התוס' [בד\"ה הגיע לכיפה]. דלא מסתבר שיתיר שום תנא לעשות לכתחלה תכשיטי ע\"ז ואין לומר דשרי רבי אליעזר משום איבה כדשרינן ברפ\"ב לילד את הנכרית. דלא דמי דהתם ודאי איכא איבה דליכא לאשתמוטי. אבל הכא איכא לאשתמוטי למימר דאסור לן למיעבד שום תכשיטי ע\"ז. וליכא למימר נמי דאתא לאשמועינן דבדיעבד שכרן מותר דא\"כ היינו ר\"א האמורא דגמ' [דף י\"ט ע\"ב] דאמר אם בנה שכרו מותר. ונראה שלא היה כתוב בספר רבינו שלמה מדלא פירש מאי קוטלאות. ע\"כ. [ומפורש במשנה דריש פרק ו' דשבת] גם בירושלמי ליתא. וכן לא העתיקה הרי\"ף והפוסקים: \n",
+                    "<b>אין מוכרין להם במחובר לקרקע</b>. היינו לרבי מאיר כדאית ליה. ולר' יוסי כדאית ליה דוקא בא\"י דאי בח\"ל הא א\"ר יוסי דמוכרים אפילו שדות כדאיתא במתני' בסמוך ולא אסור טפי מחובר לקרקע מקרקע עצמו. כיון דתרווייהו מלא תתן להם חנייה בקרקע מתסרי. ואיכא מ\"ד דדוקא שדות מוכרין בח\"ל אבל מחובר לקרקע לא. וטעמא דמלתא דכיון דמחובר לקרקע אפשר למכור משקצץ לא התירו במחובר ולהכי תנן סתמא אין מוכרין להם במחובר לקרקע. דמשמע אפילו בח\"ל ואפילו לר' יוסי אבל בשדות דלא אפשר בלא\"ה התיר רבי יוסי. והראשון יותר נכון. הר\"ן: \n",
+                    "<b>במחובר לקרקע</b>. פי' הר\"ב דהתורה אמרה לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע שאם לא יהיה להם קרקע ישיבתן ישיבת עראי היא. הרמב\"ם פ\"י מהל' ע\"ז וסתמא תנן ולאו דוקא שבעה אומות. דא\"כ ה\"ל לתנא לפרושי אע\"ג דלדעת התוס' שכתבתי בריש פ\"ג דמכות דלא תתחתן דכתיב דוקא בשבע אומות הוא. והאי קרא דלא תחנם בהדי הדדי דלא תתחתן כתיב שכן הוא אומר לא תכרות להם ברית ולא תחנם ולא תתחתן בם. פירשו בתוס' דהכא [ד\"ה דאמר] דשאני לא תתחתן דליכא לאוקמי אלא בשבע אומות. שהרי כל שאר האומות מותרין לבא בקהל בגירותן חוץ מאותן שאסר הכתוב מצרי [אדומי] עמוני ומואבי. אבל מתנת חנם אין שום טעם לחלק בין שאר אומות לשבע אומות מיהו קשיא דכריתות ברית שכתוב אצל לא תחנם אי בשאר אומות איירי הכתיב גבי שלמה וחירם מלך צור (מלכים א' ח') ויכרתו ברית שניהם. ועוד דמשמע כל שאר אומות לא הוזהרו על כריתות ברית דהא בגבעונים כתיב (יהושע ט') בקרבי אתה יושב ואיך אכרות לך ברית משמע הא בשאר אומות מותר. וי\"ל דלא תכרות ברית נמי לא קאי אלא בשבע אומות. וטעמא רבה איכא וענינא דקרא נמי מוכח דכתיב (דברים ז') ונשל גוים רבים ועצומים ממך מפניך החרם תחרימם לא תכרות להם ברית. ואיכא למימר דכיון דבשעת כבוש קיימי בלא תחיה שלא בשעת כיבוש קיימי באיסור כריתות ברית א\"נ משום דאדוקי בע\"ז טפי אבל שאר אומות לא. ע\"כ: \n",
+                    "<b>משיקצץ</b>. אע\"ג דה\"ל מחובר מעיקרו. הר\"ן. אבל הרא\"ש מסיק דר' יהודה מפרש למלתיה דת\"ק אבל מותר הוא משיתנה לקוץ דלא משמע ליה דקאמר ת\"ק משקצץ דמה חדוש הוא זה וכי בשביל שהיה מחובר לקרקע לא ימכרנו לו אחר שנקצץ. ע\"כ. ודתנן רבי יהודה אומר בלשון חולק ל\"ק דטובא אשכחן הכי כמ\"ש במשנה ו' פ\"ג דבכורים: \n",
+                    "<b>ואין צריך לומר שדות</b>. פירש הר\"ב דאיכא תרתי דאיסורא וכו'. גמ' אי הכי בתים נמי איכא תרתי חדא חניית קרקע וחדא דקא מפקע ליה ממזוזה אמר רב משרשיא מזוזה חובת הדר הוא פירש\"י ולא חובת הבית הלכך ליכא אפקעתא דכתיב ביתך דרך ביאתך אלמא למי שנכנס ויוצא לתוכה אזהר רחמנא. ע\"כ. והא דלענין מעשרות הויא הפקעה לאו [משום] שאין העכו\"ם מעשר מה שיזרע בה ויקצרנה דההיא לאו הפקעה היא שזהו חוב המוטל על בעל התבואה אבל הויא הפקעה לענין שאם יזרענה ישראל פטור הזורע דכל זמן שהיא של ישראל כל מי שזורע חייב במעשר. דקרקע החייבת הוא שזרע וכי זבנה לעכו\"ם פטור הזורע דיש קנין לעכו\"ם בא\"י והרי הוא כקרקע ח\"ל שאין בה חיוב מעשרות. וכ\"כ התוס' פ\"ד דגיטין דף מ\"ז [ד\"ה אמר רבה]. ותימא דהכא אמרינן לר\"מ דס\"ל דיש קנין לעכו\"ם בא\"י. ובפרק ד' דפאה משנה ט' דתנן הלקט וכו' של עכו\"ם חייב במעשרות אא\"כ הפקיר. כתב הר\"ב דר\"מ ס\"ל דאין קנין וכ\"כ עוד בפרק ה' דדמאי משנה ט' מעשרין משל ישראל על של עכו\"ם וכו' וכ\"כ עוד במשנה י' פרק ב' דמכשירין. ומיהו בדמאי כתב הר\"ש דההיא שטת ירושלמי היא. וירושלמי לטעמיה. דמפרש הכא בית אינו מצוי להתברך מתוכו. שדה מצוי הוא להתברך מתוכה וכדבריו כתבו התוס' בפ' ר' ישמעאל דמנחות דף ס\"ו [ע\"ב] ונמצינו למדין דמ\"ש הר\"ב בפאה דכר\"מ היא דס\"ל אין קנין וכו'. ההיא נמי כשטת ירושלמי אבל לגמ' דידן ההיא מתני' לאו ר\"מ היא וה\"נ כי אמרי' בפ\"ד דגטין עלה דההיא מתני' דפאה דהתם מייתי לה דס\"ל דאין קנין לא אמרינן דר\"מ היא אלא דהכי ס\"ל מתני'. ותו דחינן לה התם דסברה יש קנין ובשדה דישראל ולקטינהו עכו\"ם. וכ\"ת הא מפקרי וקיימי דכל לקט ושכחה ופאה הפקר הן דנהי דמפקרי אדעתא דישראל. אדעתא דעכו\"ם מי מפקרי: \n",
+                    "<b>ובסוריא</b>. פירש הר\"ב ארם צובה שכבש דוד ואינה קדושה כקדושת הארץ משכירין להם בתים ולא גזרינן וכו' אבל לא שדות דאיכא תרתי לאיסורא. ותימה דכי נמי תרתי לאיסורא מאי הוי דשכירות שדות בא\"י גופא לא הויא אלא גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה והכי פריך לה בגמ' ומסיק דס\"ל כבוש יחיד שמיה כבוש ומכירה דסוריא איכא איסורא בין בתים בין שדות. הלכך שכירות שדות בסוריא לאו גזרה היא משום שכירות א\"י אלא משום מכירת שדות דלאו גזירה היא אלא איסורא דאורייתא ומיהו לא אחמור בה רבנן למגזר שכירות דבתים אטו מכירה אבל שדות דאית בה תרתי וכו'. ור' יוסי אומר בא\"י משכירין בתים דלית בהו תרתי לא גזרו. ובסוריא ס\"ל דכבוש יחיד לא שמיה כבוש. ושדה דאית בה תרתי גזרו וכו'. ובח\"ל כיון דמרחק לא גזרינן: \n",
+                    "<b>בארץ ישראל משכירין להם בתים</b>. כתב הר\"ב ובלבד שלא ישכיר לג' וכו'. ולדלמא אזיל עכו\"ם דזבין מישראל ומזבין לתרי תרתי פלגי ומעכב השלישית לעצמו לכולי האי לא חיישינן. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אף במקום שאמרו להשכיר</b>. כתב הר\"ב לר\"מ בסוריא דוקא ולא בא\"י ולר' יוסי אפילו בא\"י כלומר ומתני' דתנן במקום שאמרו רבי מאיר היא. והכי איתא בגמ' [*ואע\"ג דהוי סתם שאחר מחלוקת ואפ\"ה פסק הר\"ב במשנה דלעיל כרבי יהודה משום דר\"י אמר שמואל פסק כן לעיל בגמ'. והוי ככל שאר כללות שעל פסקי ההלכות שאינם אלא היכא דלא אפסיקא להדיא בגמ' הלכה כמאן. ושוב ראיתי בספר כריתות בחלק ימות עולם שער ג' שכתב בשם ירושלמי דפרק החולץ ודפ\"ק דמגילה רב שמואל בר אבא משום רב אחא הדא דאתמר כשאין מחלוקת אצל סתם. אבל אם יש מחלוקת אצל סתם ל\"א בהא הלכה כסתם. וכתב עלה ונראה לי דילפינן מתוך זה דאם יש סתם אצל המחלוקת עצמו. כמו שיש שני תנאים חולקים בדבר אחד ואח\"כ תכף דעת שלישי. אין הלכה כסתם. אלא א\"כ יש מחלוקת לפניו וסתם במקום אחר כמו בפרק אחר או באותו פרק רחוק מן המחלוקת עכ\"ל. ומ\"ש דעת שלישי לאו דוקא אלא מה שמתחלה יש מחלוקת והם שתי דעות קורא למה שאחר כך דעת שלישי ואע\"פ שהיא דעה א' משתים הקדומות. עוד שם מהירושלמי שאם יש בין יחיד וחכמים מחלוקת וכו' ע\"ש שאין להאריך במה שאינו מענייננו]: \n",
+                    "<b>במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה</b>. אמרינן עלה בירושלמי הא במקום שנהגו למכור מוכר הוא לו ואפילו לבית דירה ומשכיר הוא לו ואפי' לבית דירה והיינו טעמא משום דהאי לא תביא תועבה אל ביתך להא מלתא אסמכתא בעלמא היא דעיקר קרא בישראל המכניס עכו\"ם לביתו הוא והכי מוכח בסוף מכות [דף כ\"ב] הלכך בארץ שאנו מצווין לשרש אחר ע\"ז אסרו חכמים שלא להשכיר לבית דירה. וכן נמי בסוריא מפני סמיכותה לארץ ישראל. אבל בחוץ לארץ שאין אנו מצווין לשרש אחריה משכירין אפילו לבית דירה. ולישנא דמתני' נמי דיקא הכי. דקתני סיפא ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ. ואם איתא דאיסור בית דירה בכ\"מ נמי. ה\"ל למתנייה ולא ישכיר לו את המרחץ דרישא נמי בכל מקום היא אלא ש\"מ דאיסורא דרישא ליתא אלא בארץ ישראל וסוריא אבל בחוץ לארץ לא מש\"ה תנא סיפא בכל מקום. הר\"ן: \n",
+                    "<b>לא לבית דירה אמרו</b>. ל' הר\"ב אלא להכניס שם תבן ועצים וכיוצא בזה כלומר לאפוקי להכניס בו יין נסך שאינו רשאי להשכירו לכך. ואם עשה כן שכרו אסור כדברי הראב\"ד בפרק י' מהלכות ע\"ז: \n",
+                    "<b>מפני שהוא נקרא על שמו</b>. כתב הר\"ב והעכו\"ם מחממה בשבת ויאמרו מרחץ של פלוני יהודי רוחצים בו. לשון הרמב\"ם ויכנסו בו העכו\"ם ויאמרו רחצנו וכו' ובזה יש חלול השם למי שישמע זה ואינו יודע שהוא שכור וכו'. ומה שהעתיק הר\"ב שהיא נקראת. כן הוא בירושלמי: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אין מעמידין בהמה וכו'</b>. מפני שהעכו\"ם חשודים על הרביעה ובני נח נאסרו בה דכתיב (בראשית ב') והיו לבשר אחד. יצאו בהמה וחיה ועוף. ויש כאן לפני עור לא תתן מכשול. רש\"י. והא דלמכור להם תליא במנהגא במ\"ו פ\"ק כבר כתבתי בפ\"ד דפסחים משמא דגמרא דעל בהמתו הוא דחס עלה שלא תעקר ומתני' אפילו כחכמים דריש פ\"ב דפרה: \n",
+                    "<b>ולא תתיחד אשה עמהם</b>. פירש הר\"ב אפילו ביחוד שכיוצא בו אצל ישראל מותר כגון שאשתו עמו וכו' כדתנן במשנה י\"ב פרק בתרא דקדושין: \n",
+                    "<b>מפני שחשודים על העריות</b>. גמ' ותיפוק ליה משום ש\"ד וכו' ר' אידי אמר אשה כלי זיינה עליה [*ופירשו התוס' [דף כ\"ה ע\"ב] וכן כתב הרא\"ש לפי שהיא אומללה ושפלה ואינה בת מריבה כאיש מרחמין עליה. ואין הורגין אותה]: \n",
+                    "<b>מפני שמילדת בן לעכו\"ם</b>. והר\"ב העתיק שמגדלת. וכן ל' הרמב\"ם בפי' אבל בגמ' גרס שמילדת וכן בבריי' אך בלא תניק גרס שמגדלת כדלקמן ובירו' ל\"ג כלל במתני' הטעם מפני וכו' וכן ברי\"ף אבל גרסת התוס' במשנה כגרסת הספר כנראה מלשונם בד\"ה ורמינהו וכו': \n",
+                    "<b>אבל עכו\"ם מילדת בת ישראל</b>. כתב הר\"ב בזמן שאחרות עומדות על גבה. כדתניא בברייתא ואפ\"ה לא שריא אלא ברשות ישראל דוקא כמו שאפרש לקמן בס\"ד: \n",
+                    "<b>בת ישראל לא תינק בנה של עכו\"ם</b>. מפני שמגדלת בן לעכו\"ם. ברייתא. \n",
+                    "<b>אבל עכו\"ם מניקה בנה של ישראל</b>. ירושלמי. שנאמר (ישעיה מ\"ט) והיו מלכים אומניך ושרותיהם מיניקותיך. הרא\"ש: \n",
+                    "<b>ברשותה</b>. דישראלית אבל לא תמסרנו להוליכו בביתה שלא תהרגנו. רש\"י. ובגמ' מייתי ברייתא דתני בה עכו\"ם מניקה את בנה של בת ישראל בזמן שאחרות עומדות על גבה וכתבו התוס' פי' ואפי' ברשות הישראל. דכמו דתני הכא במילדת ה\"נ הכא במניקה. דהנקה דומיא דמילדת היא. ויולדת היא סתמא ברשות ישראל היא [דאין היולדת הולכת אצל המילדת. והיינו טעמא דבמתני' לא תני ברשותה גבי מילדת משום דלא איצטריך] ואפ\"ה אינו שרי אלא באחרות עומדות על גבה ע\"כ. וכ\"כ הרא\"ש והטור סי' קנ\"ד ועיין מ\"ש במשנה דלקמן. והרמב\"ם לא העתיק בחבורו פ\"ט מהלכות עכו\"ם אלא כלשון המשנה. אפשר דעתו דהא דתניא ואחרות עומדות על גבה. פירושא דברשותה היא ובין במילדת ובין במניקה סגי ברשותה לפי שאז מסתמא אחרות עומדות על גבה א\"נ יוצאות ונכנסות עומדות ע\"ג קרינא ביה. כמ\"ש ג\"כ התוס' מדלקמן פ\"ד משנה י\"א ואולי שזוהי דעת הר\"ב ולפיכך ברישא דלא תנן בהדיא ברשותה. הוסיף לבאר בזמן שאחרות וכו' אבל בסיפא במניקה דתנן בהדיא ברשותה לא הוצרך להוסיף ולבאר ותנא דמתני' דתנא בסיפא ולא ברישא משום דמסתמא דיולדת דברשותה דידה היא שיולדת: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אבל לא רפוי נפשות</b>. כתב הר\"ב ואם אמר לו סם פלוני וכו' מותר סבר שיולי משאיל לו [מדלא בעי לאתסויי מנאי לא סמוך עלי ושיולי קא משייל לנסותי אם אומר לו אמת] [רש\"י] וכי היכי דמשאל לי משאיל לאינש אחרינא. ואתא ההוא גברא לארועי נפשיה. גמ': \n",
+                    "<b>ואין מסתפרין מהן בכ\"מ</b>. אפילו בשבילי רה\"ר שהיו עוברין שם תדיר שמא יחתוך צוארו בתער. רש\"י: \n",
+                    "<b>אבל לא בינו לבינו</b>. פירוש במקום שאין רגילים בני אדם כל כך. אבל ביחוד ממש לא איצטריך דתיפוק ליה אף בלא מסתפר אסור להתיחד עמהם משום ש\"ד וכן יש לפרש לעיל גבי מניקה תוס' [דף כ\"ט ד\"ה אבל]. ומ\"ש הר\"ב ואי רואה במראה פי' רש\"י לראות אם מסתפר יפה באומנות וסבר העכו\"ם כיון דקפיד אהכי וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היין והחומץ של עכו\"ם</b>. כלומר אע\"פ שלא ידענו בו שנתנסך. ובגמ' מייתי לה מדכתיב [דברים ל\"ב] אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם. מקיש יין נסך לזבח. ובזבח כתיב [תהלים ק\"ו] ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים. מה מת אסור בהנאה. אף זבח אסור בהנאה. וגזרו חכמים על סתם יינם שיהא גם כן אסור בהנאה. וא\"ת דהכא משמע דסתם יינם נאסר משום לתא דיין נסך. ובמשנת י\"ח דבר דפ\"ק דשבת פי' הר\"ב דמשום בנותיהן גזרו. כתב הר\"ן די\"ל דאי לאו משום לתא דיין נסך מסתייא למסריה בשתיה משום בנותיהן דומיא דפתן ושמנן. אבל כיון דיין שנתנסך ודאי אסור בהנאה. הוצרכנו לאסור אף סתם יינם אף בהנאה. אף על פי שלא נאסר אלא משום בנותיהן שאם לא היינו אוסרים אותו כי אם בשתיה. הרואין סוברין לומר שמשום נסוך נאסר ויבאו להתיר יין נסך ודאי בהנאה. ולפיכך רצו להשוות יינות שלהם. וא\"ת א\"כ גזירת בנותיהן למה. תירץ רבינו שמואל יין שנתנסך לע\"ז מיעוטא הוא ולמיעוטא לא חיישינן. והרמב\"ן ז\"ל מוסיף דלשמא נתנסך לא חיישינן דאם איתא דנסכיה לא הוי מזבין ליה. וכדאמרינן בריש פרקין בגמ' [דף כ\"ב ע\"ב] אם איתא דאקצייה לא הוי מזבין ליה ואע\"ג דמשמע בכולה מכילתין דטרחי ומזייפי לנסוכי נמי של ישראל. התם משום דחשיבי להו מלתא ליהנות ע\"ז שלהן בשל ישראל. אבל במאי דמנסכי להו לע\"ז שלהם אינן מוכרים ולא נותנין אותו לישראל. ולהכי אצטריך למגזר משום בנותיהן. ע\"כ: \n",
+                    "<b>שהיה מתחלתו יין</b>. ופשיטא דמשום דאחמיץ לא פקע איסורא מיניה. והיינו שכתב הר\"ב לאפוקי היכא דקנה הנכרי חומץ מישראל דלא מתסר בהנאה דטעמא וכו' וחומץ לא קא מנסך לע\"ז. וכן ל' רש\"י. ובגמ' אמרו לאשמעי' חומץ שלנו ביד נכרי דאין צריך חותם בתוך חותם וכו' והיינו הך. ומדאמר דלא מנסך אף בשתיה היה לנו להתירו כיון דלאו בר ניסוך הוא. ולא שייך ג\"כ גזירת משום בנותיהן אלא נ\"ל שרש\"י לא רצה לכתוב בו היתר שתייה כמ\"ש התוספות בשם ר\"ת [ד\"ה אי משום] שהקפיד על רבינו משולם שהתיר חומץ שלנו שנגע בו נכרי ואמר כי אין אנו בקיאים בטיב חומץ כי מעשים בכל יום בדעות חלוקות יש קורין אותו חומץ ויש קורין אותו יין. \n",
+                    "<b>ועורות לבובין</b>. פירש הר\"ב קורעים הבהמה מחיים וכו' ובעבודה זו מקריבין אף העור. ולפיכך כל עור שיש בה סימן כזה אסורה. וז\"ל הרמב\"ם בפרק ז' [הלכה ג'] מהלכות ע\"ז בהמה שהקריבה כולה לע\"ז אסורה בהנאה אפילו פרשה ועצמותיה וקרניה וטלפיה ועורה הכל אסור בהנאה. לפיכך אם היה בעור סימן שיודע בו שזה העור תקרובת ע\"ז הוא כגון שהיו עושין שקורעים קרע עגול כנגד הלב. ומוציאין הלב. הרי כל אותן העורות שהן כך אסורין בהנאה: \n",
+                    "<b>רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כרשב\"ג. גמרא. ועיין מ\"ש במשנה ז' פ\"ח דערובין: \n",
+                    "<b>בשר הנכנס לע\"ז</b>. שהנכרי רוצה להכניסו מותר בהנאה. אם נזהר ישראל ליטלו עם כניסתו קודם שיקריבון אותו. רש\"י דף ל\"ב ע\"ב: \n",
+                    "<b>מפני שהוא כזבחי מתים</b>. פירשו תוס' בשם ר\"י [ל\"ב ע\"ב ד\"ה והיוצא]. דלהכי מיהדר ותני מפני וכו' לומר לך דאסור ומטמא [כדאיתא בגמ' ועיין במשנה ח' פרק ג' ועוד בריש פ\"ק דחולין] ובשם ר\"ת פירש דהכא בתקרובת שאינה כעין פנים דבחתיכה [של בשר] שאינה זבוח לפני ע\"ז איירי אלא שמביאה דורון. וניחא דקתני מפני שהוא כזבחי מתים ולא קתני זבחי דמשמע זבח ממש. ע\"כ. ובירושלמי גרס זבחי בלא כ\"ף: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נורות וכו' אין איסורן איסור הנאה</b>. כתב הר\"ב ואם הכניס בה הנכרי יין לקיום וכו'. מפרש בפרק ב' דביצה דמכניסו לקיום ג' ימים הוא. ומש\"ה מערן ג' ימים דכבולעו כך פולטו. מרדכי. ובפחות מכן משכשך כמ\"ש בטור י\"ד סי' קל\"ה: \n",
+                    "<b>חרצנים וזגים</b>. לשון הר\"ב פסולת של ענבים. וגרעינים שבפנים והקליפים שבחוץ. ופירושו מגומגם דמאי הוי הפסולת אלא הגרעינים והקליפים. ובפירש\"י ליתא והקליפים שבחוץ וניחא דפסולת של ענבים הם הקליפים שהוא עיקר הענב יותר מן הגרעין ובי\"ס כתוב בלשון הר\"ב גרעינים בלא וי\"ו. ומהו גרעין ומהו קליפים. עיין במשנה ב' פ\"ו דנזיר: \n",
+                    "<b>המורייס</b>. עיין במשנה ו' מ\"ש שם בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מפני מה אסרו</b>. כתב הר\"ב ולרבנן קא בעי לה דאסרו לה באכילה ולא בהנאה. רש\"י. וכלומר בכל גבינות של עכו\"ם: \n",
+                    "<b>בקיבה</b>. חלב הקרוש שבתוך הקיבה. לשון הר\"ב במ\"ה פ\"ח דחולין. ועיין מה שכתבתי שם. והלא קיבת עולה חמורה. שהעולה אסורה בהנאה. ומועלין בה. רש\"י: \n",
+                    "<b>שדעתו יפה</b>. שאינו קץ ומואס בה שורפה הומי\"ר בלע\"ז. גומעה. ולא הודו לאומרים כן להתירה לכתחלה. אבל אמרו לא נהנין ולא מועלין וכל היכא דתנן הכי שריא מדאורייתא. אבל רבנן דגזרו בה. והכי משמע לא נהנים מדרבנן. ואם נהנה אין בה מעילה. אלמא מדלית בה מעילה ש\"מ האי חלב הכנוס בקיבת העולה כפירשא בעלמא הוא. לשון רש\"י. כלומר ומדמדאורייתא אין מועלין משום דפירשא בעלמא הוא הלכך בקיבת נבלה אין כאן שום איסור כלל אפי' מדרבנן. דשאני דעולה דגזרו שלא נהנין משום דבעולה יש מעילה מן התורה ולפיכך אמרו שאף בקיבה לא יהנו לכתחלה. משא\"כ איסור נבלה שאין בה איסור הנאה כלל אלא איסור אכילה בלבד. הלכך לא שייך לאסור דבר של נבלה דלאו מידי דמיכל הוא. ועיין מ\"ש במ\"ה פרק ח' דחולין בס\"ד: \n",
+                    "<b>מפני שמעמידין אותו בקיבת עגלי ע\"ז</b>. לא היה מתכוין כ\"א לדחותו דהא אפי' ר\"מ דחייש למיעוטא לא אסר לעיל אלא גבינת בית אונייקי אבל שאר מקומות חשיב מיעוטא דמיעוטא תוספות [דף ל\"ד ד\"ה מפני]: \n",
+                    "<b>השיאו לדבר אחר</b>. כתב הר\"ב ולא רצה להגיד לו טעמו של דבר מפני שעדיין לא עברו י\"ב חדש שנגזרה גזירה זו וכו'. גמ'. ומסיים בשיר השירים רבה. ורבי ישמעאל היה קטן. ר\"ש בן חלפתא ור' חגי בשם ר' שמואל בר נחמן כתיב (משלי כ״ז:כ״ו) כבשים ללבושך. כבשים כתיב בשעה שתלמידים קטנים תהא מכבש לפניהם דברי תורה. הגדילו ונעשו ת\"ח תהא מגלה להם סתרי תורה. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב וטעמא דאסרו גבינות של עכו\"ם מפני שמעמידין אותה בעור קיבה של שחיטת עכו\"ם. ועור לאו פירשא הוא ואסור. רש\"י והא דנקט של שחיטה לרבותא בעלמא שאפילו שחטה עכו\"ם אכתי נבלה היא. וז\"ל הרמב\"ם שמא יעמיד בעור קיבת נבלה לפי שהוא מעמיד ג\"כ וכבר נודע ששחיטת עכו\"ם נבלה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>השיאו</b>. לשון התוס' משיאו לשון משיא עצה. ואית דגרסי השיאו ונפרש הטעו לשון השיאני. ע\"כ: \n",
+                    "<b>דודיך</b>. לשון זכר. דודייך לשון נקבה והכי קאמרה כ\"י ישקני הקב\"ה מנשיקות פיהו כי כך אמר לי טובים דודייך מיין. רש\"י. ובתוספתא פ\"ט דפרה איתא נמי כה\"ג ונכתב דודך קמא חסר יו\"ד ותניין בחד יו\"ד. וי\"ל דאעפ\"י שנכתב ביו\"ד בפסוק שאל לו היאך הוא אם קורא כאילו נכתב בלא יו\"ד. אבל הר\"ש שם ריש פ\"י מייתי לה ובשתיהן בחד יו\"ד: \n",
+                    "<b>אמר לו כי טובים וכו'</b>. משום דבהכי מתיישב דרישא דקרא לנסתר ישקני וכן פיהו וסיפא דודייך לנוכח אלא דה\"ק ישקני וגו' כי כך א\"ל כי טובים וכו' שמעתי מפי מהר\"ר מאיר באך זצ\"ל: \n",
+                    "<b>אין הדבר כן</b>. פי' הר\"ב אלא כ\"י אמרה וכו' כלומר תקנות שתקנו וכו' והיינו דשייליה להאי קרא כלומר כ\"י אומרים טובים תקנות ונו' ואף על פי שאין אנו יודעים הטעמים כי טעמם ונימוקם עמהם. אבל בגמ' אמרה כ\"י לפני הקב\"ה רבש\"ע ערבים עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה מאי שנא האי קרא דשייליה אמר ר\"ש בן פזי ואי תימא ר\"ש בר אמי מרישא דקרא קאמר ליה ישקני מנשיקות פיהו. אמר ליה ישמעאל אחי חשוק שפתותיך זו בזו [כדמתרגמינן וחשוקיהם וכבושיהן] ואל תבהל להשיב [ואל תדקדק להקשות] שמעינן דלאו דסיפא דקרא השיב לו וכן רש\"י מפרש דברי דודים דברי סופרים מיינה מעיקר תורה. ע\"כ. דעתו דד\"ס היינו פירושיהן ודקדוקיהן במדות שהתורה נדרשת בהן ולא קאי אתקנות ונ\"ל דדעת הר\"ב דרש\"י לא פי' כן אלא קודם שאמרו בגמ' דרשא דישקני. אבל בתר דאמרן ישקני חשוק וכו' סיפא דקרא דכי טובים על התקנות נאמר דאילו פירושם ודקדוק המדות מאי חשיקה שייך בהו הרי טעמם גלוי ונודע לכל: \n",
+                    "<b>חבירו מלמד עליו</b>. שהיא לשון זכר וכנסת ישראל היא דקאמרה לפני שכינה לריח שמניך טובים וגו' עלמות אהבוך לא שייך למימר לנקבה. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חלב שחלבו עכו\"ם ואין ישראל רואהו</b>. ואע\"ג דטהור חיור וטמא ירוק חיישינן שמא נתערב ואפילו להעמיד בו גבינה אסור דשמא הטמא שאינו מעמיד ישאר בגומות עם הנסיובי. גמרא. אבל לעיל בגבינות העכו\"ם ליכא למיסר מהאי טעמא דכיון שהעכו\"ם עושה לצרכו ליכא למיחש דלמא עירב בו דבר טמא. תוס': \n",
+                    "<b>הפת והשמן</b>. כתב הר\"ב כל הני אסורין משום חתנות. נראה מדכתב כל הני דר\"ל אף השלקות. וז\"ל הר\"ן והפת והשמן שלהן והשלקות מפורש בגמ' שאיסורו של פת משום חתנות. ושמן ג\"כ. ואף שלקות פירש\"י ז\"ל שמשום חתנות נאסרו. וא\"ת א\"כ אמאי פלגינהו תנא דמתני' לפת ושלקות בתרתי הרי שניהם משום בשולן ומשום חתנות. י\"ל דשתי גזירות היו תלמידי שמאי והלל גזרו על פתן ושמנן משום יינן כדאיתא בגמ' דתרווייהו שייכי בהדי יין. שמן מפני שהוא משקה כמוהו ופת משום דשכיחא מלתא דאכיל אינש ושתי אבל על השלקות לא גזרו. ואתו ב\"ד אחרינא וגזרו בכל השלקות משום חתנות ומש\"ה פלגינהו תנא דמתני' בתרתי. ע\"כ: \n",
+                    "<b>הפת</b>. כתב הר\"ב ופת של נחתומין התירוהו. ובפ\"ב דפסחים מ\"ב כתב בלשון מנהגא. והיינו טעמא דאמרינן בירושלמי והביאו הרי\"ף פת מהלכות של עמעום הוא וכו' והתירוהו מפני חיי נפש. ופירש הר\"ן של עמעום שלא נמנו עליה להתירה אלא שיצא הדבר בהיתר. ע\"כ. ועיין במשנה ט' פרק דלקמן ובמשנה ח' פ\"ב דמכשירין: \n",
+                    "<b>רבי ובית דינו התירו בשמן</b>. וכך היא גירסת הר\"ב במשנה. וז\"ל הר\"ן כתב רש\"י ז\"ל דל\"ג ליה דהא איהו לא שרייה אלא רבי יהודה נשיאה בר בריה שרייה כדאמרינן בגמ' וכו'. אבל כיון שכתוב כן בגירסת הרב אלפס ז\"ל אית לן למימר דרבי היינו רבינו הקדוש התיר את השמן ולא קבלו ממנו ואתא רבי יהודה נשיאה בר בריה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וקבילו מיניה ע\"כ: \n",
+                    "<b>וכבשין</b>. לכבוש דגים וירק וראש ורגלים של בהמה בחומץ. רש\"י. וז\"ש בחומץ לאו דוקא דהא אנן תנן שדרכן לתת וכו' וחומץ. שמע מיניה דעיקר כבישה לא כך היא אלא כגון במים ומלת הרבה בתוכה. וז\"ל הר\"ן ירקות כבושים במים אם דרכן וכו' ועמ\"ש ברפ\"ב דעוקצין: \n",
+                    "<b>שדרבן לתת לתוכו יין</b>. אבל בידוע אסור אפילו בהנאה וכו'. ופי' הטור סי' קי\"ד שדרכן היינו שלפעמים נותנין בהן יין. ושידוע היינו שכולן נותנין לתוכן יין אע\"פ שאינו יודע שנתנו לתוך אלו. ע\"כ. ואף רש\"י פי' כן כמו שאני מעתיק לשונו בסמוך ומאי שנא ממורייס [דמתני' ד'] דשרו רבנן בהנאה [ורובא דעלמא שדו ביה חמרא והוי כידוע] התם לעבורי זוהמא [והוי כמאן דאזיל לאבוד] הכא למתוקי טעמא. גמ': \n",
+                    "<b>וחומץ</b>. אדלעיל קאי שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ ואין לפרש דחומץ היינו שלא היה מתחלתו יין וכשקנה החומץ מישראל דהא כתבתי במ\"ג דאף בשתיה שרי מן הדין. ועוד הא תנן במתני' דלקמן שאין דרכן לתת וכו' וחומץ. דמותר באכילה. אי לאו דקאי אדלעיל כדפרישית הוה קשיא אהדדי דהכא אסור באכילה ולקמן שרי: \n",
+                    "<b>וציר</b>. מפורש במשנה ד' פרק ו' דנדרים: \n",
+                    "<b>והחילק</b>. פירש הר\"ב מין דגים טהורים ואין להם סנפיר וכו'. עמ\"ש בסוף פרק ג' דחולין: \n",
+                    "<b>וקורט</b>. גרגיר. ערוך. ומ\"ש הר\"ב דסכין אגב חריפותא [דחלתית] ממתקת כו' דאל\"ה הא אמר מר נותן טעם לפגם מותר. גמ': \n",
+                    "<b>הרי אלו אסורים</b>. למעוטי בידוע דכבשין *) גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וישראל רואהו</b>. כתב הר\"ב לאו דוקא רואהו וכו' העכו\"ם ארתותי מרתת והוא שיודע שחלב טמא אסור לישראל. טור סימן קט\"ו: \n",
+                    "<b>והדבש</b>. למאי ניחוש לה אי משום עירובי. [שמא עירב בו יין] מסרא סרי אי משום בשולי עכו\"ם הא נאכל כמות שהוא חי אי משום גיעולי עכו\"ם נותן טעם לפגם הוא ומותר. גמ': \n",
+                    "<b>והדבדניות</b>. פי' הר\"ב החלות שרודין וכו'. כ\"פ הרמב\"ם ומסיים וגם אותם החלות לא תכשיר ואע\"פ שהדבש מכשיר מכלל השבעה משקין כמו שנבאר במסכת מכשירין לפי שהוא באותה שעה כעין אוכל. לא משקה. עד שמתיכין אותו ומוציאין דבשו. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב פירוש אחר אשכולות של ענבים וכו' כן פירש\"י. ומ\"ש הר\"ב ואין בהן משום הכשר משקה וכו' דסתמן לאכילה גמרא לתרוצי הא דבי\"ח דבר דפ\"ק דשבת היא הגזירה הי\"ב הבוצר לגת הוכשר כמ\"ש שם הר\"ב. ומשני דהבוצר קא בעי לה למשקה. וכלומר גזירה שמא יבצור בקופות מזופפות דאז ניחא ליה במשקה כדכתב הר\"ב התם בשבת דהכי איתא התם בגמ' [דף ט\"ז] ושם מקומו ובכאן לא חש הגמ' להאריך ועמ\"ש במ\"ט פ\"ד. ואל תתמה על פי' הראשון דדבדניות הם חלות דבש והיכי רמי עלה מהבוצר דהכי רמי מדבבוצר מוכשר אע\"ג דלא צריך למשקה ה\"נ יהא מוכשר אע\"פ שאינו צריך: \n",
+                    "<b>וכבשין שאין דרכן וכו'</b>. ולא גזרינן אטו דרכן. הר\"ן: \n",
+                    "<b>וטרית שאינה טרופה</b>. פי' הר\"ב שישאר ראש הדג ושדרותיו קיימין וניכר שהוא טהור לשון הרמב\"ם שישאר ראש הדג ושדרתו נראים עד שידוע מאותה צורה שהוא דג טהור. ומפרש הכ\"מ פ\"ג מהלכות מאכלות אסורות ובב\"י סימן פ\"ג דהיינו לומר שהוא מכיר בטביעות עין בראש ושדרה שהוא ממין דג פלוני שהוא טהור. וכ\"כ הראב\"ד. ואע\"פ שהר\"ן דחה זה הפירוש דא\"כ מאי מותיב בגמ' וכו'. י\"ל דהכי מותיב וכו': \n",
+                    "<b>עלה של חלתית</b>. מפרש בגמ' דלא נצרכה אלא לקורטין שבה כלומר הנדבקין בעלין. וקמ\"ל דלא חיישינן שמא ערבו בהן מאותן קורטין שחתכו מן העלין בסכינא דנכרי ונותנן בעלין משום דאי איתא דהכי הוה משרק שרקי כלומר נופלין היו מן העלין. הר\"ן: \n",
+                    "<b>וזיתי גלוסקאות המגולגלין</b>. פירש הר\"ב זיתים המכונסים וכו' שנתחממו ונרפו מחמת שמנן. רש\"י. ובגמרא פשיטא לא נצרכא אע\"ג דרפו טובא מהו דתימא חמרא רמא בהו קמ\"ל הני מחמת משחא הוא דרפו: \n",
+                    "<b>השלוחין</b>. הר\"ב העתיק השלחין. וכן הוא בגמ' ובפירש\"י. אבל בירושלמי כגרסת הספר וכן היא גרסת הרמב\"ם וכתב פירוש השלוחין כאילו אמר השולחין וכמו רוכב ורכוב ע\"כ. ור\"ל בגמ' פ\"ק דב\"מ דף ח'. ועוד משנה סוף פ\"ד דזבים ועמ\"ש במ\"ג פ\"י דנדרים: \n",
+                    "<b>מן ההפתק</b>. פירש הר\"ב שאינו מזלף עליהן וכו' רש\"י. ומסיים הר\"ן דמקלקל להו: \n",
+                    "<b>לתרומה</b>. פירש הר\"ב כהן החשוד למכור תרומה לשם חולין. דתרומה אין דמיה יקרים. שאינה ראויה אלא לכהנים. רש\"י בגמרא: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כל שיש בידו מקל או צפור או כדור</b>. פי' הר\"ב דהני ודאי נעבדים הם דמשום חשיבותיוהו אשקלינהו להנך חפצי בידייהו כדמפרשי' בגמ' מקל שרודה את עצמו [לשון גנאי] תחת כל העולם כולו כמקל. צפור שתופס את עצמו תחת כל העולם כולו כצפור. כדור. שתופס את עצמו תחת כל העולם כולו ככדור. פירשו התוס' שהעולם עגול כדאיתא בירושלמי שאלכסנדרוס מוקדון עלה למעלה עד שראה כל העולם [*כולו] ככדור. ע\"כ. *)ומ\"ש הר\"ב הוסיפו עליהם בברייתא חרב ועטרה וטבעת. סייף מעיקרא סבור לסטס בעלמא. ולבסוף סבור שהורג א\"ע תחת כל העולם כולו. עטרה. מעיקרא גבור גדיל כלילא בעלמא ולבסוף סבור כעטרה לכלב [חלוף למלך]. טבעת. מעיקרא סבור אישתיימא [שליח הנושא חותם המשלחו] בעלמא. ולבסוף סבור שחותם את עצמו תחת כל העולם כולו למיתה. \n",
+                    "<b>רשב\"ג אומר כל שיש בידו וכו'</b>. עמ\"ש ברפ\"ג דבכורות [משנה ב']: \n",
+                    "<b>כל דבר</b>. תנא אפילו צרור אפילו קיסם. בעי רב אשי תפס בידו צואה מהו. מי אמרינן כולי עלמא זילו באפיה כצואה. או דלמא הוא ניהו דזיל באפי כולי עלמא כצואה. תיקו. ש\"ס: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מצא תבנית יד או רגל</b>. אינו יד ע\"ז שנשבר לפי שזה הוא שברי צלמים. אבל מתחלת עשייתו נעשה צורת יד בלבד או צורת רגל וכן צורת איזה אבר שיעשה וממעשהו יתבאר אם מתחלת עשייתו נעשה נפרד או אם נשבר מצורה שלמה. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ועליהם צורת חמה וכו'</b>. דהני [תלתא] דחשיבי ציירי להו ופלחי להו. למידי אחריני לנוי בעלמא עבדי להו. גמרא: \n",
+                    "<b>צורת דרקון</b>. כתב הר\"ב ואומרים שהוא צורה לתלי הלבנה. הרמב\"ם כתב שכן נאמר לו ופירש תלי הלבנה הוא שגלגל הלבנה נוטה מגלגל חמה כמ\"ש בפ\"ב דר\"ה משנה ו' בדבור לצפונה וכו' וכשתעריך אופן הלבנה ואופן החמה שקראתי אותם שם כך. הנה יהיה זה בדמות תלי שהוא תנין: \n",
+                    "<b>יוליכם לים המלח</b>. עמ\"ש ברפ\"ב דפסחים: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר שוחק וכו'</b>. בגמ' מייתי כמה קראי דבעי רבי יוסי לאוכחי מינייהו. וחכמים השיבו לו ואין להאריך: \n",
+                    "<b>או מטיל לים</b>. היינו לים המלח דנקט ת\"ק. כרבה דרפ\"ב דפסחים בגמ' דף כ\"ח. תוס'. ומשום דלים המלח אזיל לא בעי שחיקה: \n",
+                    "<b>אמרו לו אף הוא נעשה זבל</b>. וקא סברי זה וזה גורם אסור. ורבי יוסי סבר זה וזה גורם מותר. וכוותיה פסק הר\"ב לקמן במשנה ח'. וכן פסק עוד במשנה י\"א פ\"ב דערלה. ובספ\"ו דתמורה. וכתבו התוס' [ד\"ה א\"ל]. דהא דסברי חכמים ברפ\"ב דפסחים דחמן מפרר וזורה לרוח. משום דיש לחלק גבי חמץ כתיב לא יאכל. והלכך אינו אסור אלא בדרך הנאה גמורה אבל בע\"ז כתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם ואפילו כל דהו. א\"נ רבנן דהתם היינו ר\"י דהכא. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>פרוקלוס</b>. מין גוי היה. רש\"י: \n",
+                    "<b>אמר לו אין משיבין במרחץ וכשיצא א\"ל וכו'</b>. ובירושלמי גרסינן כשיצא. וכן נראה. לפי שבגמרא אמרו דלא השיבו כלל במרחץ לפי שאסור להרהר בדברי תורה במרחץ אלא כשיצא השיבו שאין משיבין במרחץ כלומר שלא הייתי יכול להשיבך עד עכשיו שיצאתי ואי גרסינן כשיצא נוכל לתרוצי דה\"ק א\"ל אין משיבין במרחץ כשיצא. וכ\"כ הר\"ן והתוס'. ומיהו כתבו עוד דג' בתים יש במרחץ. ובפנימי שבני אדם עומדים שם ערומים ולא לבושים אפילו הרהור אסור ואין משיבין בה כלל. אבל באמצעי' שבני אדם עומדים שם ערומים ולבושים. הרהור מותר בה. ולהשיב בדבר אסור ומותר. ג\"כ מותר בה. שכל שאינו אומר עיקר טעמו של דבר אינו אלא כהרהור. ובבית זה האמצעי הוא שא\"ל אין משיבין במרחץ. וכשיצא מבית האמצעי לבית החיצון. אמר ליה עיקר טעמו של דבר דהיינו אני לא באתי בגבולה ע\"כ. ולפי זה גירסת וכשיצא אתי שפיר. ומ\"מ נראה דגרסתם היתה כשיצא בלא וי\"ו: \n",
+                    "<b>היא באתה בגבולי</b>. דאי לאו הכי שלא בטובת ר\"ג כבטובת אחרים דמי. שהיה אדם חשוב וטובה היא להם כשהוא נהנה מהן. ותנן [פ\"ד משנה ג'] ע\"ז שהיה לה גינה ומרחץ וכו' אין נהנין מהן בטובה. גמרא: \n",
+                    "<b>ובעל קרי</b>. כי ההיא דאמרינן בפ\"ב דחגיגה דף ט\"ו שמא באמבטי עיברה. ופירש\"י כלי שרוחצין בו כל הגוף וי\"ל שהטיח אדם שם שכבת זרע וכו': \n",
+                    "<b>ומשתין בפניה</b>. דכיון שאין עבודתה בכך. לא דמי לבעל פעור דמיחייב אפילו נתכוין לבזותה. כמ\"ש בפרק ז' דסנהדרין משנה ו'. [משמא ד] גמ'. ועיין [מ\"ש] בפרק דלקמן משנה ה': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומה שעליהם</b>. כגון אם ציפום זהב וכסף אסור. שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך. ואע\"ג דאינהו לאו עכו\"ם מקרו. ולא מתסרי. גזירת הכתוב היא. שהרים וגבעות שהן קרקע עולם אין בהם כח לאוסרן. אבל ע\"ז מיהא הוי ותלוש שעליהם כתלוש של שאר ע\"ז. שנאמר לא תחמוד [כסף וזהב] עליהם. על כל שהן נעבדין משמע. רש\"י: \n",
+                    "<b>ומפני מה אשרה אסורה</b>. כתב הר\"ב כלומר כי היכי וכו' ולמה אסרה תורה וכו'. וכן לשון רש\"י. ופירשו התוס' [דף מ\"ה ע\"ב] דלהכי בעי (ליה) לרבי יוסי משום דאי לאו דאיכא טעמא באשרה. הוה אמינא גלי קרא דאילנית אסירי וה\"ה הרים וגבעות. והוה אמינא דלא דרשינן ההרים אלהיהם. ע\"כ: \n",
+                    "<b>וכל שיש בה תפיסת ידי אדם אסור</b>. כתב הר\"ב וסבר ר' יוסי שאילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור. ות\"ק סבר וכו'. אבל בצפוי הר אף רבי יוסי מודה דאסור. גמ'. ועיין במשנה ז': \n",
+                    "<b>כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וכו'</b>. בירושלמי פריך מבית הבחירה ומסיק ע\"פ נביא נבנה שם. תוס': \n",
+                    "<b>דע שיש שם ע\"ז</b>. פירש הר\"ב כדי שיחפשום ויבערום וכו' אבל עץ רענן צוה לנו לאבד שנאמר ואשריהם תשרפון באש. הכי תניא ובגמ' ורבנן [האי ואשריהם חשרפון באש מאי עבדי ביה] מיבעי ליה לאילן שנטעו מתחלה לכך. ורבי יוסי נמי מבעי ליה להכי ואילן שנטעו ולבסוף עבדו נפקא ליה מואשריהם תגדעון. איזו עץ שגדועו אסור [מה שהחליף אח\"כ דקאמר תגדעון מכלל דעיקרו יעזוב בקרקע ויהנה ממנו] ועיקרו מותר. הוי אומר אילן שנטעו ולבסוף עבדו וה\"ק אילו לא נאמר תשרפון באש הייתי אומר אשריהם תגדעון באילן שנטעו מתחלה לכך. השתא דכתיב ואשריהם תשרפון באש אייתר ליה ואשריהם תגדעון לאילן שנטעו ולבסוף עבדו. ורבנן דרשי ביה דגידוע ע\"ז קודמת לכבוש ארץ ישראל. כבוש א\"י קודם לבעור ע\"ז. ורבי יוסי נפקא ליה מאבד תאבדון וכו' והיינו דלעיל נקט הר\"ב ואשריהם תגדעון. ויש סוגיא אחרת בגמ' דף מ\"ח דרבי יוסי מואשריהם לשון רבים משמע ליה תרוויהו. ורבנן ילפי היתירא מואשריהם תגדעון. ורבי יוסי מבעי ליה לגדועי ע\"ז קודמין וכו' ולאותה סוגיא אף לרבנן התוספת אסור. ופליגי בעיקר. דלרבי יוסי אף העיקר אסור. ועמ\"ש במשנה ז': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סמוך לבית ע\"ז</b>. כתב הר\"ב שהיה אחד מכותליו בית ע\"ז וכו'. ובירושלמי מפרשינן מתני' בשקדם הכותל לע\"ז. ולפיכך כשסמך ישראל בהיתר סמך. הר\"ן: \n",
+                    "<b>כונס לתוך שלו</b>. כתב הר\"ב ואינו מניחו פנוי כו' ועושה שם בית הכסא לתינוקות דלא בעי בהו צניעותא. דאילו לגדולים צניעותא בעי. גמ'. ומפורש בגמ' דלא בעי תרתי אלא דעביד בית הכסא א\"נ דגדיר ליה וכו'. וכן צריך לפרש דברי הר\"ב דאו או קאמר. וז\"ל הטור סימן קמ\"ג יעשה בהם בית הכסא ואם אינו רשאי ימלאנה קוצים: \n",
+                    "<b>ארבע אמות</b>. נ\"א ל\"ג וכן הרמב\"ם בפרק ח' מהלכות ע\"ז לא העתיק ארבע אמות: \n",
+                    "<b>אבניו ועציו ועפרו מטמאין</b>. כתב הר\"ב ואפילו חלקו של ישראל לפי שאין ברירה. וכן כתב רש\"י והר\"ן. ותימא דמפרש בסמוך דטומאת ע\"ז דרבנן והכי איתא בגמ'. ובדרבנן הא קיי\"ל דיש ברירה כמו שפסק הר\"ב במשנה ד' פ\"ז דדמאי ואולי דמשום חומרת ע\"ז אמרו דאין ברירה והכי נמי אשכחן בדרבנן דאין ברירה במשנה ג' פ\"ק דביצה. ושם מפורש. וכן שם סוף פ\"ד: \n",
+                    "<b>כשרץ</b>. פירש הר\"ב שמטמא במגע וכו' ואינו מטמא בכעדשה כשרץ. אלא בכזית כמתים דאתקש נמי למת. שנאמר (מלכים ב כ״ג:ו׳) וישלך את עפרו אל קבר בני העם. גמ' פרקט' דשבת דף פ\"ג [ע\"ב]: \n",
+                    "<b>שנאמר שקץ</b>. לשון שרץ*). רש\"י: \n",
+                    "<b>כנדה ואתקוש לשרץ למשמשיה</b>. ותנא קמא סבר דאתקש לנדה שאינה מטמאה לאברים אם נחתך אבר ממנה. כנדה שאינה מטמאה לאברים. גמ שם דף פ\"ב [ע\"ב]: \n",
+                    "<b>שנאמר תזרם כמו דוה</b>. בע\"ז משתעי. רש\"י: \n",
+                    "<b>מה נדה מטמאה במשא</b>. דכתיב (ויקרא ט״ו:כ״ב) וכל הנוגע בכל כלי אשר תשב עליו. אלמא טימיתיה לכלי אשר נשא אותה. ואע\"פ שלא נגעה. שאפילו היה עשרה כלים זה על זה כולם בכלל אשר תשב עליו הן. רש\"י. ובפ\"ט דשבת מפרש דאתקוש לזב וכו'. וכן כתב הר\"ב במ\"ו פרק בתרא דזבים. וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בית שבנוי מתחלה לע\"ז</b>. והיו עובדין את הבית עצמו. רש\"י. ומש\"ה אסור מיד [כדתנן במשנה ד' פרק דלקמן] דאילו לא היה הבית עצמו נעבד הוי משמשי ע\"ז דלא נאסר עד שיעבד. הר\"ן: \n",
+                    "<b>וכיירו</b>. פירש הר\"ב פתוח וציור ולשון ארמית בבית ארזים בבית דמטלל בכיורא דארזיא ואחרים כן: \n",
+                    "<b>נוטל מה שחידש</b>. עיין בפי' הר\"ב לקמן באבנים. ומה שאכתוב שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>הכניס לתוכה ע\"ז</b>. לשון הר\"ב לפי שעה ולא הקצהו לתשמיש ע\"ז. ואת הבית עצמו לא נתכוין לעבוד והוציאה ישראל. הרי בית זה מותר. כך פירש\"י וטעמא דמלתא דכיון שלא נעשה אלא לתשמיש עראי אינו נאסר משום משמשי ע\"ז. ומיהו כל שע\"ז בתוכו מתסר מדרבנן. והא דתניא בספרי לא חידש אלא הכניס לתוכו ע\"ז והוציאה מותר שנאמר (דברים י״ב:ג׳) ואבדתם את שמם מן המקום. דמשמע מדאורייתא צריך להוציאה. ההיא אסמכתא בעלמא. הר\"ן: \n",
+                    "<b>אבן שחצבה מתחלה לבימוס</b>. לשון הר\"ב להושיב הע\"ז עליה. ומסיים רש\"י. ועובדין את הבימוס עצמו כע\"ז. הרי זו אסורה ואפילו לא העמיד עליה. כתבו התוס' [ד\"ה בית]. דה\"ה כשחצבה להיות ע\"ז עצמה והא דנקט לבימוס שלא היה חשובה בעיניהם לעבדה אלא אותה שדומה לבימוס לפי שבימה נותנים עליה ע\"ז: \n",
+                    "<b>נוטל מה שחידש</b>. לשון הר\"ב נוטל ישראל. וכפירש\"י כאן. ולעיל בבית. ומסיים ואע\"פ שלא בטלו העכו\"ם או אפילו היתה של ישראל מומר שאין ע\"ז שלו בטלה [כדתנן במשנה ד' פרק דלקמן] הכא בטיל שאין נאסר אלא חידוש. וההוא חידוש (שבטל) [צ\"ל שנטל] אסור בהנאה לעולם ובגמ' מוקי לה כגון שלא נעבד הבית מעולם. אבל אם השתחוה לה עכו\"ם אח\"כ נאסר כל הבית ובעי עכו\"ם לבטלה. ואם השתחוה לה ישראל אסורה עולמית. ע\"כ. וליכא לפרושי דהאי נוטל מה שחידש אעכו\"ם קאי. דא\"כ למה לי שיטול מה שחידש אפילו בכל דהו סגי וכדתנן לקמן כיצד מבטל וכו'. נטל הימנה מקל או שרביט אפילו עלה הרי זו בטלה. אלא ודאי אישראל קאי. הר\"ן: \n",
+                    "<b>גידעו ופסלו לשם ע\"ז</b>. לשון הר\"ב לעבוד הגדולים שיגדלו בו מעתה. ואי לא גדעו ופסלו לא: דכרבנן דס\"ל במתני' ה' דאילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר. ומיהו מסקינן בגמ' דאף רבנן לא פליגי אדר' יוסי אלא בעיקר. דר' יוסי ס\"ל דאף העיקר נאסר בנטעו ולבסוף עבדו. ורבנן סברי שאין העיקר נאסר. אבל בתוספות מודו דנאסר והא דתנן הכא גדעו ופסלו לאשמועינן דאע\"ג דעשה מעשה בגוף האילן אפ\"ה אין עיקר האילן נאסר: \n",
+                    "<b>העמיד תחתיה ע\"ז וביטלה</b>. ואע\"ג דכי לא בטלה נמי לא הוי משמשיה דהא אליבא דרבנן קא מוקמי לה. דאמרי אילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר. והכא מסתמא לא נטעו מתחלה לכך מדלא מפרש עלה שנטעו מתחלה לכך. מ\"מ כל זמן שלא בטלה איסורא דרבנן איכא. שבשעה שע\"ז נראית תחתיה נראה כאילו נטועה מתחלה לכך. תוס'. ואשתמיטתיה להכ\"מ בפרק ח' מהלכות ע\"ז כשכתב כך מדנפשיה. והר\"ן כתב דמדברי רש\"י ז\"ל נראה דאילן נמי כל שנטעו יחור. כתלוש דמי. ולא התירו אילן שנטעו ולבסוף נעבד. אלא בכשנטעו גרעין דלאו אילן היה כשנטעו. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ובטלה</b>. וכן גרסת התוס' כמ\"ש לעיל גם גרסת הר\"ן והרמב\"ם בפירושו. אבל בחבורו פ\"ח מהלכות ע\"ז. והטור סימן קמ\"ה העתיק ונטלה וכ\"ה ברי\"ף: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא ישב בצלה</b>. משום דקא מתהני מע\"ז. ומדלא קתני לא יעבור כמו בסיפא ש\"מ דהכא שרי וטעמא משום דמדינא אפילו ישיבה הוה ליה למשרי כל היכא שלא מכוין דהא קיי\"ל בפרק כל שעה (פסחים דף כ\"ה ע\"ב) דאפשר ולא קא מכוין שרי אלא דחיישינן שמא ישהה בישיבה ואתי לכווני. אבל העברה בעלמא דלא שייך למיחש בה כולי האי שרי ותחתיה דאסור משום טומאת ע\"ז. הר\"ן: \n",
+                    "<b>בצלה</b>. כתב הר\"ב לאו תחת נוף וכו' אלא מן האילן והלאה דכשהחמה במזרח או במערב יש לכל דבר צל ארוך. וכל זמן שלא עברו מדת אורך הצל את מדת גובה קומת האילן הצל עב וחשוך. מכאן ואילך הצל דק וקלוש. רש\"י בגמ'. ועמ\"ש ריש פרק ה' דפסחים: \n",
+                    "<b>ואם עבר טמא</b>. גמרא מ\"ט אי אפשר דליכא תקרובת ע\"ז [ונמצא האילן מאהיל על התקרובת ועליו] מני ר\"י בן בתירא היא דתניא ר\"י בן בתירא אומר מנין לתקרובת ע\"ז שמטמא באהל שנאמר (תהילים ק״ו:כ״ח) ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת מטמא באהל אף תקרובת ע\"ז מטמא באהל. ותמיהני דלא קאמרינן משום היא עצמה שהיא ע\"ז ומאהלת עליו דהא לא שאני לן בין מאהיל על המת ועליו. או שהמת עצמו מאהיל עליו כדתנן בהדיא בריש פרק ג' דעדיות. וריש פ\"ג דאהלות. ולכאורה אין נראה לומר דר\"י בן בתירא דוקא תקרובת סבירא ליה דמטמא. אבל לא ע\"ז עצמה. חדא שאין זו סברא. ועוד דקרא גופיה דכתב זבחי מתים משמע דע\"ז עצמה מתים קרי לה. וכי אמרינן דזבחי מתים לטמויי באהל. כ\"ש דמתים גופייהו דהיינו ע\"ז עצמה דמטמא באהל דהא מתים קרינהו [*והא דבפרק ר\"ע במסכת שבת דף פ\"ג ע\"ב. מסקינן דאין טומאת אהל לע\"ז פשיטא לי מלתא דלההיא סוגיא אין טומאת אהל בע\"ז כלל. בין לעצמה בין לתקרובת שלה] אלא ר\"י בן בתירא נקט תקרובת לרבותא כ\"ש ע\"ז עצמה. ואפשר דגמ' נמי דנקטה א\"א דליכא תקרובת ע\"ז שהוא ג\"כ משום רבותא בעלמא דאפילו משום חששא זו איכא למיחש אבל ראיתי בתוס' פ\"ק דחולין דף י\"ג [ע\"ב] דמפרשינן דלר\"י בן בתירא טומאה זו דאורייתא היא. ועיין מה שאכתוב לקמן בשם רש\"י ור\"ן ורמב\"ם] ואפ\"ה בגוזלת את הרבים התירו משום דהכא משום חשש תקרובת הוא. ובגוזלת את הרבים לא גזרו בחששא זו. ע\"כ. דש\"מ דמשום ע\"ז עצמה לא הוי טומאה כלל אלא משום חשש תקרובת שתחתיה וכדמשמע ודאי לישנא דגמ'. לכן אפשר לי לומר דאין ה\"נ דאף לר\"י בן בתירא אין טומאת אהל אלא בתקרובת ולא בע\"ז עצמה. ואל תתמה דהכי אשכחן בהדיא בגמ' לענין ביטול. דבע\"ז מועיל הביטול כדתנן בסוף פרקין ובמשנה ד' פרק דלקמן ואילו בתקרובת אמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף א\"ר שאין לה בטילה עולמית שנאמר ויאכלו זבחי מתים מה מת אין לו בטול לעולם. אף תקרובת אין לו בטילה לעולם. כדאיתא ר\"פ דלקמן דף נ': \n",
+                    "<b>ועבר</b>. בדאיכא דירכא אחרינא [הקצר כזה. תוס'] מש\"ה דיעבד אין. לכתחלה לא. אבל בדליכא דירכא אחרינא עובר אף לכתחלה. ואיכא מאן דמתני בהדיא עובר ואיירי בדליכא דירכא אחרינא. גמ': \n",
+                    "<b>טהור</b>. פירש הר\"ב דטומאה דרבנן היא. וקרא דמייתינן אסמכתא בעלמא היא. רש\"י והר\"ן וכן דעת הרמב\"ם בריש פ\"ו מהלכות אבות הטומאות. ועמ\"ש לעיל [ד\"ה ואם]. בשם התוס' דחולין: \n",
+                    "<b>[*אבל לא בימות החמה וכו' ולא בימות הגשמים</b>. ולא קתני ואם זרע אסור כדקתני רישא ולא יעבור תחתיה ואם עבר טמא דלא אסרו ההנאה בדיעבד. הרא\"ש פ\"ק דחולין סימן ט']: \n",
+                    "<b>והחזרין</b>. פירש הר\"ב חזרת ובערבי חס\"א. ובמשנה ו' פ\"ב דפסחים מסיים לטו\"גא בלע\"ז. וכתב הרמב\"ם חזרין רבוי חזרת: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר אף לא ירקות וכו'</b>. כתב הר\"ב לדבריהן של רבנן קאמר וכו' והלכה כר\"י וזה וזה גורם מותר ולא קיי\"ל כמתני' [ד]אבל לא בימות החמה. מסקנת הפוסקים. והקשה הר\"ן דהא אף ר\"י אוסר זה וזה גורם לכתחלה כדתנן [סוף פ\"ק דערלה] רי\"א וכו' אין נוטעין אגוז של ערלה. ותירץ דשאני התם שהוא כמבטל איסור לכתחלה. אבל כגון ירקות דמתני' דהנאה ממילא אתיא לא דמי למבטל איסור לכתחילה. ע\"כ. ועמ\"ש לקמן: \n",
+                    "<b>שהנמיה</b>. עמ\"ש בספ\"ג דמעילה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חדש יותץ</b>. כתב הר\"ב הא מתני' אליבא דמ\"ד זה וזה גורם אסור ואין הלכה. הלכך בין חדש בין ישן יוצן וכו' כדי שלא יהנה וכו' דאפילו למ\"ד זה וזה גורם מותר לא שרינן לכתחלה כמ\"ש לעיל הלכך ישן כיון דסגי ליה בצינון ולא מפסיד מידי אלא איסור הנאה לחודיה. לכך צריך צינון. אבל חדש אם נאמר יותץ יפסיד התנור הלכך כדיעבד חשיב ליה. תוס' פ\"ב דפסחים דף כ\"ו. והכא לאו ממילא הוא. כמו בירקות דלעיל: \n",
+                    "<b>הפת אסורה בהנאה</b>. כתב הר\"ב והוא שאבוקה כנגדו וכו' ויש שבח עצים בפת. והכי נמי במתני' ד' וה' בפרק שלישי דערלה. אבל לא כן בריש פ\"ב דמעשר שני. וטעמא למדתי מהתוס' פרק בתרא דמכילתין דף ס\"ו [ע\"ב. ד\"ה אמר רבא] שכתבו דלא שייך לאסור שבח עצים בפת אלא דוקא באיסורי הנאה משום דיש שבח עצים בפת. היינו שבח הנאה דעצים בתוך הפת וחשיב נהנה מן העצים והביאו ראיה לדבר. וכן נראה שם מפירש\"י: וכ\"כ התוס' ג\"כ בפ\"ב דפסחים [דף כ\"ו]. והלכך בעיסת מעשר שני שאפו בעצים של חולין השבח לשני. ואין חולקין השבח לענים של חולין וכ\"ש דהתם חומרא הוא. אסורה בהנאה. ה\"נ ה\"ל להר\"ב לכתוב אמאי לא אמרינן ימכר חוץ מדמי איסור שבו כדאמר רשב\"ג בפרק בתרא [דף נ\"ד] כמ\"ש הר\"ב במ\"ו פ\"ג דערלה. דה\"נ פרכינן בירושלמי בסיפא ארג בו את הבגד אסור בהנאה ומשני לה כי היכי דמשני הר\"ב התם בערלה דחיישינן שמא יחזור וימכרנו העכו\"ם לישראל. וכמו שהביאו התוס' דהכא. וסיימו בו וכן יש לפרש באפה את הפת דדרך ליקח פת מן העכו\"ם. ע\"כ וצ\"ל שאחר שהתירוהו כמ\"ש הר\"ב במ\"ו פרק דלעיל ושם פירש הר\"ן דבימי רבי הותר. ועיין בר\"ן פ\"ה גבי ההיא פתא דחיטי דנפל עליהם חביתא דיין נסך וכו' אך רבים החולקים וס\"ל שלא הותר בימי רבי וכן דעת התוס' עצמם דף ל\"ה בד\"ה מכלל דאיכא וכו'. ועיין במ\"ח פ\"ב דמכשירין. לכך צריך לומר דה\"ק דדרך ליקח פת מן העכו\"ם. כדי להאכיל לפועליו העכו\"ם. ופת דהכא אסור בהנאה וחיישינן. כך נ\"ל. ולפ\"ז מ\"ש הר\"ן דהתם בערלה דתנן תבשיל שבשלו בקליפי ערלה ידלק ולא אמרי' ימכר חוץ מדמי איסור שבו דהיינו דוקא בתבשיל שנאכל כמות שהוא חי [א\"נ שאינו עולה על שלחן של מלכים] שנקח מן העכו\"ם הא בשאר המבושלים לא ידלק אלא ימכר כרשב\"ג. עכ\"ל. דוקא לשטתו דס\"ל דבימי רבי הותר ומצינן לתרוצי דהא דלא תנן הכא בפת דימכר משום דלאחר שהותר איכא למיחש שיחזור וימכרנו לישראל אבל לדסבירא להו דבימי רבי לא הותר וטעמא כדכתיבנא שמא יקנה לפועליו העכו\"ם התם נמי בערלה בכל תבשיל מיירי. ומשום חששא דשמא יקנה לפועליו הוא: \n",
+                    "<b>נתערבה באחרות כולן אסורות</b>. י\"מ משום דדבר שבמנין הוא. כגון ככרות בעל הבית דחשיבי [כדתנן במשנה ז' פ\"ג דערלה וע\"ש משנה ח'] ולא בטלי. אבל ככרות שאינן חשובות בטלי ברובא. ואחרים פירשו דכיון דאיסורי ע\"ז נינהו אסורים בהנאה אע\"פ שאין דבר שבמנין. הר\"ן. ועמ\"ש במשנה ט' פ\"ה: \n",
+                    "<b>יוליך הנאה לים המלח</b>. פירש הר\"ב דמי ככר שנתערב. וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ז מהלכות עכו\"ם. והקשה הר\"ן דה\"ל למימר יוליך דמי אחד מהן לים המלח ומאי יוליך הנאה אלא ודאי משמע דאהנאת עצים קאי כדברי רש\"י ז\"ל והרי אין המדומע והמחומץ פוסל אלא לפי חשבון. [כדתנן במשנה ו' פ\"ה דתרומות] גם הרא\"ש כתב דכיון שנסתלק הנאת גוף האיסור הותר הכל אבל בלא תערובות לא הקילו להתיר בהולכת הנאה לים המלח עכ\"ד. וטעמא כתב הר\"ן דכי היכי דלא שרינן למכור חוץ מדמי האיסור ביין נסך גמור כמ\"ש הר\"ב במשנה י' פרק בתרא ואע\"פ דבמכירה אינו נהנה מן האיסור כלל כ\"ש הכא שנהנה ממנו לאחר שיוליך הנאתו לים המלח הלכך ליכא למשרי אם הפת היא בעינה ולא נתערבה הואיל ויש בו ודאי תערובת ע\"ז. כך כתב לדברי האוסרים בלי תערובת. אע\"פ שדעתו מסכמת לרש\"י גם בזה דר\"א ארישא קאי. ואף בלא תערובת הוא אומר יוליך הנאה לים המלח כיון שלא נתערב בפת ממשו של איסור לא דמי לעירוב יין נסך. ע\"כ. ובמשנה ו' פ\"ג דערלה כתבתי דלהרמב\"ם ושכן נראה גם דעת הר\"ב לר\"א נמי לא סגי יוליך אלא ע\"י מכירה ונמצא שאינו נהנה אף בכאן מ\"מ ס\"ל דלא תקנו שום היתר אלא בתערובות בלבד. ומ\"ש הר\"ב והלכה כר\"א וכו' גמ'. ומ\"ש אפי' חבית של יין נסך היינו אפילו יין נסך גמור ולפיכך לא הותר אלא בחבית שנתערב בחביות דאילו סתם יינם אף יין ביין מותר כדלקמן פרק בתרא משנה י' ומיהו אף בסתם יינם בחבית בחביות צריך ג\"כ הולכת הנאה זו. כמ\"ש הרמב\"ם בהדיא בפרק ט\"ז מהלכות מאכלות אסורות: \n",
+                    "<b>נתערב באחרים ואחרים באחרים</b>. כתבו התוס' דר\"ת לא גרס ואחרים באחרים. ור\"י בר ברוך גרים ומפרש וכו' כמ\"ש הר\"ב לשתי הדעות במשנה ו' פ\"ג דערלה ובפסחים פ\"ב דף כ\"ז כתבו דבסדר המשנה ליתיה. לא הכא בע\"ז ולא התם בערלה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כיצד מבטלה</b>. פי' הר\"ב עכו\"ם לאשרה. ומנלן שהבטול מועיל מפרש הר\"ב בפרק דלקמן משנה ד'. ומ\"ש הר\"ב ואפילו בטלה בעל כרחו. עמ\"ש בזה בפרק דלקמן משנה ה': \n",
+                    "<b>שפייה לצורכה וכו'</b>. פי' הר\"ב שפאה תרגום ואכות וכו'. ונראה שכולל כל הבטולים וקוראן בכלל שפייה ואתא לאשמועינן החלוק שבין לצורכה ושלא לצורכה. וכן יראה לשון הטור סי' קמ\"ו. אבל הרמב\"ם מפרש שפייה גרידתא. ומשמע דענין בפני עצמו הוא. וכן לשונו בחבורו ספ\"ח מהלכות עכו\"ם. או ששפאה שלא לצורכה וכו' שפאה לצורכה וכו' וקשה דמאי שנא דבשפייה תנן לצורכה טפי מדאינך והרי שוים הם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>שלש אבנים זו בצד זו</b>. כתב הר\"ב וכ\"ש אחת ע\"ג שתים שזו עיקר מרקוליס ותחלתו. רש\"י: \n",
+                    "<b>בצד מרקולים</b>. לשון הר\"ב בצד ארבע אמות שלמרקוליס. ורבנן סברי וכו'. נראות עמו כלומר סמוכות לו דאיכא למימר דמניה נפול. ומסקי התוס' [ד\"ה במקורבות]. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דהיינו כגון אמה או חצי אמה. ומ\"ש הר\"ב בין שתים בין שלש אסורים. אמלתא דר' ישמעאל עהדר. דאמר שתים. אבל לרבנן ה\"ה אחד נמי אסור והכי קאמרי שנראות עמה כל האבנים שנראות עמה בין שלש בין שתים בין אחד. ובגמ' איתא נמי כה\"ג ר' ישמעאל אפי' תרתי נמי לתסרו. וכתבו התוס' ה\"ה דהוה מצי למימר אפי' חדא נמי מתסר אלא משום דבמתני' נקט שתים מותרות. נקט נמי הכא שתים. ע\"כ. ולשון הרמב\"ם בפ\"ז מהלכות עכו\"ם וכן אבני מרקוליס כל אבן הנראית שהיא עמו אסורה בהנאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרי אלו מותרין</b>. כתוב אחד אומר (דברים כ\"ט) ותראו את שקוציהם ואת גלוליהם עץ ואבן [כסף וזהב] אשר עמהם. משמע שהיו מקריבים עץ ואבן. וקרי ליה שקוצים. אלמא כל מה דמקריבים קמיה מתסר. וכתוב אחד אומר (שם ז') לא תחמוד כסף וזהב עליהם. אבל עץ ואבן לא כתיב. הא כיצד עמהם דומיא דעליהם מה עליהם דבר של נוי אסור. שאינו של נוי מותר. אף עמהם דבר של נוי אסור. ושאינו של נוי מותר. אבל איפכא לא דא\"כ לא יאמר עליהם. גמ': \n",
+                    "<b>פרכילי ענבים</b>. ועטרות של שבלים. הני מדין תקרובת מיתסרי. דבגמ' דף נ\"א ע\"א מוקמינן להו כגון שבצרן מתחלה לכך והוו כעין פנים כיון שהיו באים במקדש לבכורים [דלא כרש\"י שמפרש שבבצירתה עבדה לע\"ז והוי כשבר מקל לפניה דדמי לזביחה] ואע\"ג שאין בהם עבודה לגבוה. כעין פנים מקרי. ויינות ושמנים וסלתות נמי פשיטא דכעין פנים הוא דהא איתנהו במקדש יין לנסך. שמנים וסלתות למנחות. ובכולהו הני חיישינן דלמא עביד בהו תקרובת כעין פנים שנסך היין. והקטיר קצת מהשמן והסולת. ואלו שנמצאו שירים הן. כדעבדינן במקדש ומש\"ה מיתסרי. הר\"ן: \n",
+                    "<b>פרכילי ענבים</b>. כשהענבים כרותים עם הזמורות נקראים פרכילי ענבים. כך פי' הר\"ב במשנה ג' פ\"ק דעוקצין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נהנין מהן</b>. דאין הקדש לע\"ז עד שיקריב בתקרובת. רש\"י: \n",
+                    "<b>שלא בטובה</b>. פירש הר\"ב שלא יעלה שכר לכומרים. וכפירוש רש\"י. והקשו בתוספות פרק דלעיל דף מ\"ד דלשון בטובה לא משמע הכי. ואדרבה בשכר ושלא בשכר מיבעי ליה. ועוד דאי בשכר. בסיפא כי איכא לאחרים חלק בהדה דשרי [ועיין לקמן] אמאי הא מרויח לע\"ז. ושם מפרש\"י שלא בטובה שלא יחזיק טובה לע\"ז. ע\"כ. ונראה שר\"ל וכ\"ש שלא יתן שכר. וכההיא דריש פרק ה' דעדיות. ומשנה ב' פרק ד' דשביעית לענין פירות שביעית. וכן פירש הר\"ן בשם הראב\"ד. אבל התוס' כתבו אע\"פ שנותנים להם שכר שרי. ולא דמי למתני' ד' פ\"ק דחניות מעוטרות אסור ליקח מהם משום מכס ע\"ז. דהתם מיירי שהמכס הוא לצורך הע\"ז. ובהכי מתרצה נמי דבפ' ד' דנדרים משנה ו' במודר הנאה דאסור ליקח ממנו אלא בפחות כדהקשה מינה הר\"ן על פירש\"י. וכיון דלאו לע\"ז עצמו לא קשיא מינה כלל: \n",
+                    "<b>שלא בטובה</b>. פי' הר\"ב שלא יעלה שכר לכומרים. איכא דמתני לה בגמ' ארישא. ואיכא דמתני לה אסיפא. והרמב\"ם [פ\"ז] פוסק לקולא כמאן דמתני ארישא. אבל זהו לפירושו דמפרש בטובה בדברים כהראב\"ד והוי מדרבנן ולהכי אזלינן לקולא. כ\"כ הר\"ן. אבל בשאר הפוסקים מפרשים כמאן דמתני אסיפא ואפי' יש לאחרים חלק בטובה עם כומריה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נכרי מבטל ע\"ז שלו</b>. כתב הר\"ב דכתיב פסילי אלהיהם תשרפון באש כשהן נוהגין בהן מנהג אלהות. אבל אם בטלום הרי הן בטלים. וכ\"כ הרמב\"ם בפרק ח' מהלכות ע\"ז. וצריך לומר דס\"ל אלהיהם למה לי. דאי לכדלעיל משפסלו נעשה לו לאלוה לחוד אתא. הוה מצי למכתב פסיליהם תשרפון באש. אלהיהם דכתב קרא למה לי דודאי דליכא למטעי דכל פסילים אפילו שאינם אלהים שהצריכן הכתוב שריפה אלא אלהים אשמועינן כשהן נוהגין וכו'. ומיהו בגמ' [דף נ\"ב] דמאן דדריש פסילי אלהיהם משפסלו לאלוה נפקא ליה שפוסל אלוהו מדכתיב בסיפא דקרא לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך. וקשיא אהדדי. כתיב לא תחמוד. וכתיב ולקחת לך. הא כיצד פסלו לאלוה לא תחמוד. פסלו מאלוה ולקחת לך. פירש\"י דפסילי דרישא דקרא תרי גווני משמע ודרשינן ליה אאיסור והיתר דקראי: \n",
+                    "<b>ושל חברו</b>. ונ\"א ושל ישראל וכן העתיק הר\"ב ופי' בזמן שיש לו בה שותפות ואין כן הלכה וכו'. ובגמ'. דרבי בילדותו שנה ושל ישראל וכלומר דשותפות. וסבר ישראל אדעתא דעכו\"ם פלח. וכיון דעכו\"ם מבטל דנפשיה. דישראל נמי מבטל. ובזקנותו שנה ושל חברו סבר ישראל אדעתא דנפשיה פלח. כי מבטל נכרי דנפשיה. דישראל לא בטיל: \n",
+                    "<b>ביטל משמשיה</b>. דמשמשיה בתרה גרירי. הר\"ן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אינה בטילה: פירש הר\"ב דלפום שעה רתח עלה והדר פלח לה</b>. דאמר קרא (ישעיה ה') והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו ופנה למעלה. וכתיב בתריה ואל ארץ יביט. דאע\"ג דקלל במלכו ובאלהיו. ופנה למעלה [פנה לבו למעלה לשמים] אל ארץ יביט [חוזר ועובד ע\"ז שלו] גמ'. ולא דמי להא דמתני' ד' פרק דלעיל דקאמר ליה זו עומדת על הביב וכל העם משתינין לפניה אינו נוהג בה מנהג אלהות מקרי. דהתם כל שעתא ושעתא בזלזולא קיימא. גמרא שם [דף מ\"ד ע\"ב]: \n",
+                    "<b>רבי אומר בטלה</b>. לשון הר\"ב פלוגתא דר' ורבנן כשמכרה לעכו\"ם אבל מכרה לישראל צורף דברי הכל בטלה. וכן לשון הרמב\"ם. וממילא דעכו\"ם דאמרן אף לצורף הוא דפליגי דאי לא תימא הכי לאשמועינן רבותא דאפילו בצורף עכו\"ם דברי הכל בטלה. ובגמ' איתא בהדיא מחלוקת בצורף עכו\"ם וכו'. וז\"ל הר\"ן מחלוקת בצורף עכו\"ם כלומר שמכרה עכו\"ם לצורף חברו דהתם אמרי רבנן דלא בטיל דסבר המוכר כיון דלוקחה עכו\"ם הוא פלח לה ולא תבר לה. אבל בצורף ישראל דברי הכל בטל. דמידע ידע עכו\"ם. דישראל תבר לה ע\"כ. וכתב עוד ומשכנה כגון שאומר אם לא הבאתי לך מכאן עד יום פלוני הרי היא שלך והגיע הזמן ולא פדאה דהוי ליה כמכירה דאם לא כן מאי רבותיה דצורף. ע\"כ. ובב\"י סימן קמ\"ו כתב דנראה מדברי הרמב\"ם דלא מפליגינן [בין] צורף ישראל לצורף עכו\"ם אלא במכרה אבל לא במשכנה. ע\"כ. ולי אין נראה כן מדבריו דאדתידוק מרישיה שכתב שמכרה לצורף ישראל בטלה. ולא נקט או שמשכנה דש\"מ דבמשכנה אף בצורף ישראל לא בטלה. תידוק מסיפא איפכא שכתב אבל אם משכנה או מכרה לעכו\"ם או לישראל שאינו צורף וכו' אינה בטלה דש\"מ דדוקא משכנה לישראל שאינו צורף הא לצורף בטלה. וכן בכ\"מ כתב כדברי הר\"ן. ושמעי' דמכרה דנקטי הר\"ב והרמב\"ם בפירושו לאו בדוקא נקטי. אלא מכרה דתנן ברישא נקטי וה\"ה למשכנה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מפני שמעמידין אותם בשעה שהמלכים עוברים</b>. פי' הר\"ב ופעמים שהמלכים עוברים בדרך אחרת ואין חוששין להם. הלכך לאו משמשי ע\"ז חשיבי. וכן ל' רש\"י. וז\"ל הר\"ן כיון שלפעמים וכו' לא קביעי למחשבינהו משמשי ע\"ז. ולאלתר מייאשי מינייהו והוי ליה כע\"ז שהניחו עובדיה דשריא. ע\"כ. והתוס' כתבו והכומרים שעבדום לא עשאום ע\"ז אלא לצורך המלכים וכשרואין שאין המלכים חוששין בהם גם הם מבטלים אותה. ע\"כ. והרמב\"ם מפרש בענין אחר שכשמולך מלך אחר מקימין בימוס אחרת וזהו כשהמלכים עוברים ר\"ל ממלכותן. ולא ידעתי למה הרמב\"ם בחבורו. וכן הטור לא העתיקו בבא זו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שאלו את הזקנים ברומי</b>. כלומר דבר זה נשאל לחכמי ישראל ברומי. הר\"ן: \n",
+                    "<b>יאבד עולמו מפני השוטים</b>. וא\"ת יושיבום. יאבד השוטים. לא קשיא שהרי מצינו שאובדים במלאת ספקם וסאתם כענין יושבי הארץ ארץ כנען וכמו שהם קודם לכן לא נאבדו כמו שנאמר (בראשית ט״ו:ט״ז) כי לא שלם עון האמורי. כמו כן אלו השוטים כשיתמלא סאתם יאבדו. וקודם לכן לא. שאם יאבדם קודם לכן הרי זהו בכלל יאבד עולמו. לפי שהעולם נברא שתהא הרשות נתונה בידי אדם להימין או להשמאיל. ולפיכך אין לאבדם קודם שנתמלא סאתם. נראה לי. וראיתי בספר דרך חיים על משנה הכל צפוי והרשות נתונה וכו' פרק שלישי דאבות שפירש שאם יאבד העובדים לא היה האדם בעל בחירה שהרי ירא מן האבוד לגמרי. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אף ע\"פ שהוא נוטל בידו וכו'</b>. דלא תימא דלא שרינן ליקח גת בעוטה אע\"פ שסתם יין אסור כדתנן במשנה ג' בפ\"ב אלא היכי דידעינן דלא נגע. אבל כי נגע תיפוק לי דנגיעה אף ביין של ישראל אוסר כדלקמן משנה י' קמ\"ל דהכא שרי משום דאכתי לאו יין הוא. וא\"ת אכתי מאי רבותא שנטל בידיו הא נגע ברגליו בדריכתו. ודוחק לומר דדוקא כשדרך על דפים שהניח על הענבים. דמתני' סתמא קתני. ועוד דליתני אפילו דרך על הענבים. לא קשיא דבעבידתיה טריד ולא מנסך כדלקמן מתני' י' אי נמי דאין דרך נסוך ברגל [כדלקמן דף נ\"ז] ואפי' מתכוין. ונחלקו בזה הפוסקים: \n",
+                    "<b>לתפוח</b>. פי' הר\"ב מקום אסיפת וכו' קרוי תפוח. עיין בפירוש משנה ב' פ\"ב דתמיד: \n",
+                    "<b>ואינו נעשה יין נסך וכו'</b>. לשון התוס' אינו נעשה וכו' כך הגירסא. וי\"ס שגורסים שאינו והוי סיפא פי' דרישא. אבל אותם ספרים שגורסים ואינו בוי\"ו. וא\"כ נשמע דין אחר שאפי' נגע עכו\"ם בקלוח המושך מן הגת וירד לבור אינו נאסר. וקשיא אמאי אצטריך למתני אע\"פ שנוטל בידו ונותן לתפוח. הא מסיפא שמעינן יותר שאינו נעשה יין נסך כלל עד שירד לבור. וי\"ל דלא זו אף זו קתני א\"נ תנא סיפא לגלויי רישא דלא תימא דנתינה לתפוח כשהכל נאסף אל התפוח הוי כאילו ירד לבור. קמ\"ל סיפא דירד לבור דוקא. ע\"כ: \n",
+                    "<b>עד שירד לבור</b>. כתב הר\"ב ואין הלכה אלא כיון שהתחיל היין להמשך נעשה יין נסך גמ'. ופירש\"י שהגת עשויה כמדרון ומשעה שהוא נמשך מצד העליון לצד התחתון קרוי יין. ע\"כ. ובגמרא דביין נסך אחמירו רבנן אע\"ג דלענין מעשרות לא נקרא יין עד שיקפה כדתנן במשנה ז' פ\"ק דמעשרות א\"נ שישלה בחבית כמ\"ש במשנה ז' פ\"ז דב\"מ: \n",
+                    "<b>לבור</b>. בור היו עושין לפני הגת. והכלי נתון שם לקבל היין. ויש שטחין הבור בסיד והיין משתמר בתוכה ואינו מאבד טפה. והוא בור סוד [כלומר דתנן בפ\"ב דאבות משנה ח'] רש\"י: \n",
+                    "<b>מה שבבור אסור</b>. פירש הר\"ב אם יגע בו עכו\"ם אח\"כ. וכן פירש\"י. ומסיימי התוס' והשאר מותר. ואפי' יגע בו עכו\"ם. דומיא דרישא דנתינה לתפוח מיירי בנגיעה אף מותר דסיפא מיירי בנגיעה: \n",
+                    "<b>מותר</b>. אף בשתיה כי רישא דלוקחין משמע דמותר אף בשתיה. תוס'. ועיין בפירוש הר\"ב משנה דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>דורכין עם העכו\"ם בגת</b>. כתב הר\"ב ומשום גורם טומאה ליכא שמשעה שדרך בהם העכו\"ם מעט נטמאו. וכן פירש\"י ומסיימו התוס' דאין לפרש דורכין. בתחלת דריכה ומטעם שנטמאו הכל בגת טמאה. דא\"כ ישראל העושה פירותיו בטומאה אמאי לא דורכין עמו כיון שנטמא הכל בגת טמאה [ועיין לקמן. וכן בפירוש הרמב\"ם שאכתוב לקמן] אלא בסוף דריכה. וכן משמע בירושלמי. ע\"כ. ותו מסיים רש\"י ומשום מסייע ידי עוברי עבירה ליכא שהעכו\"ם לא נצטוה על כך: \n",
+                    "<b>אבל לא בוצרים עמו</b>. פירש הר\"ב לפי שנותנם בגת טמאה והעכו\"ם מטמא הענבים במגעו. תמיהה לי דכיון דבגת טמאה נותנה תיפוק ליה דמהגת מיטמא בלא נגיעת העכו\"ם. וכן קשיא דאי חוששין לטומאת מגע עכו\"ם. למה לי דנותנה בגת טמאה. ולשון רש\"י לפי שנותנם בגת טמאה וגורם טומאה הוא שנתינתן לגת לשם דריכה הוא ודריכתן תטמאם [לפי שהוכשרו ע\"י משקין היוצאין בשעת דריכה. הר\"ן] וקודם דריכה ודאי לא מקבלי טומאה דסתמן לא הוכשרו. והא דקיי\"ל הבוצר לגת הוכשר [במשנת י\"ח דבר פ\"ק דשבת] [דף ט\"ו] היינו היכא דהוכשר ודאי. ע\"כ. וז\"ש התוס' [ד\"ה אבל]. דמש\"ה לא פירש\"י שמא יבצרנו בכלים טמאים דאפי' אם בצרו בכלים טמאים לא נטמאו עד שלא הוכשרו דסתמא לא הוכשרו. ע\"כ. ולשון הרמב\"ם וזה הטעם לאסור שיבצור העכו\"ם עמו. לפי שעיקר בידינו הבוצר לגת הוכשר. וכשנוגע בו עכו\"ם הנה טמאו ויהיה הוא עוזר לטמא כשהוא בוצר עמו וכו' אבל מה שהתיר לבעוט עמו לפי שסבת הטומאה כבר עברה לפי שכבר נטמא במגע עכו\"ם והוא מוכשר כמו שהוא עיקרנו. ע\"כ. הא קמן דז\"ש הר\"ב לפי שנותנם בגת טמאה מלשון רש\"י העתיק כן. ומשום שע\"י דריכה יהא מוכשר. אבל בלא\"ה סתמא לא הוכשרו. ואין העכו\"ם מטמא במגעו. וז\"ש הר\"ב והעכו\"ם מטמא הענבים במגעו מלשון הרמב\"ם העתיק כן דס\"ל דבבצירה הוכשרו מן הסתם ונמצינו למדין שאין הרכבת שני הפירושים עולים כאחד. ולפיכך לא ה\"ל להר\"ב לחברם בלשון אחד: \n",
+                    "<b>לא בוצרין עמו</b>. כתב הר\"ב וסבר האי תנא אסור וכו' ואין הלכה כמשנה זו וכו' וקיי\"ל מותר לגרום טומאה לחולין שבא\"י כשהחולין הם של עכו\"ם. אבל ישראל עובר עבירה הוא לפי שמטמא התרומה וכו' כדמסיק הר\"ב לקמן וכן פירש\"י גם הרמב\"ם מפרש כן. ותנן במ\"ב פ\"ק דמעשרות הענבים משהבאישו חייבים במעשרות ולפיכך הויין טבולין לתרומה קודם בצירה משא\"כ לענין חלה שלא אסרו בסוף פ\"ה דגטין ובשביעית אלא משתטיל המים. וכיוצא בזה תירצו התוס' התם בגיטין [דף ס\"א] ועיין עוד מזה לקמן. גם עמ\"ש עוד בזה בספ\"ה דשביעית בס\"ד. ומ\"ש הר\"ב ומיהו ישראל הבוצר כרמו לכתחלה לא יקח עכו\"ם עמו וכו' משום מגע עכו\"ם לעשותו יין נסך אתמר בגמ' דף נ\"ט: \n",
+                    "<b>לא דורכין</b>. שדריכתן בעבירה בגת טמאה. ודריכתן הוא עיקר טומאתן כשנעשין משקה הן טמאין ע\"י הגת. רש\"י. ומסיימי התוס' [ד\"ה אין בוצרין]. דאצטריך לאשמועינן בסוף דריכה דאסור לסייע ידי עוברי עבירה אע\"פ שכבר התחיל בעבירה. ע\"כ. ומשום דדריכה חד מעשה הוא הלכך אסור אע\"פ שכבר טמא בתחלת דריכה ולא דמי לנטמא בגת שכתבו התוס' לעיל דתו ליכא למיסר לדרוך עמו כיון שכבר נטמא וכן לא דמי למוליכין עמו חביות דסיפא ודמיא ללא עורכין אע\"ג דנטמא בלישה. ולהרמב\"ם אף בצירה בכלל מלאכת הדריכה היא ולפיכך אף ע\"פ דלסברתו כבר נטמאו בבצירה. אפ\"ה אין דורכין. וכן לשונו כשדרכו הענבים [ונאפה הפת] נשלמה העבירה ולפיכך מותר לשאת עמו אח\"כ. ע\"כ: \n",
+                    "<b>לא לשין ולא עורכין עמו</b>. שכל מעשה עריכה זו בעבירה. רש\"י: \n",
+                    "<b>לפלמר</b>. פירש הר\"ב במשנה ד' פ\"ה דדמאי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם יש לו עליו מלוה</b>. פירש הר\"ב שזה היין משועבד לו בחובו. שעשה לו ישראל יין זה אפותיקי לגבות הימנו. רש\"י: \n",
+                    "<b>אסור</b>. שמא נגע בו. לשון הרמב\"ם פרק י\"א מהלכות מאכלות אסורות. כל יין שיגע בו העכו\"ם הרי זה אסור. שמא נסך אותו. שמחשבת העכו\"ם לע\"ז. הא למדת שיין של ישראל שנגע בו העכו\"ם דינו כסתם יינו שהוא אסור בהנייה: \n",
+                    "<b>מותר</b>. דנתפס כגנב אפילו על הכניסה. ומש\"ה לא חיישינן שמא נגע דמרתת. הר\"ן: \n",
+                    "<b>ועלה</b>. פירש הר\"ב מת אבל עלה חי אוסר משום דמודה וכו' על שניצל ומסתמא נסכיה בעלייתו ואסור בהנאה. רש\"י: \n",
+                    "<b>וזרקה בחמתו</b>. ונ\"א ל\"ג בחמתו ויש קצת פנים לגרסא זו דבגמ' דמותיב נטל את החבית וכו' ודייק בחמתו אין שלא בחמתו לא נראה שלא משנתינו היא. אלא ברייתא מייתי דהא גריס בה זה היה מעשה בבית שאן. ובמתני' ל\"ג בבית שאן [אך בספר הרא\"ש ראיתי במשנה בבית שאן] ומדמייתי ברייתא ש\"מ משום דבמתני' ל\"ג בחמתו. ומ\"מ נראה ודאי דמתני' נמי דוקא בחמתו. דאי לא תימא הכי אדמותיב מברייתא לסתייע ממתניתין. אלא ס\"ל גמרא דברייתא מיפרשא למתני' ולא פליגי. ודמתני' סתמא קתני משום דסתם זריקה משום דחמה היא לו זורק. ולמסקנא דמסיק דקאזיל מיניה מיניה שדוחהו עד שנופל לתוך היין. ולאו זריקה ממש היא. ומש\"ה בחמתו אין. דהוי מגע ע\"י דבר אחר שלא בכונה. אבל שלא בחמתו לא. אבל כי זרק ממש אפילו שלא בחמתו שרי. איכא למימר לנ\"א דל\"ג בחמתו דשתי מעשיות היו. חדא דמתני' וזריקה ממש ושלא בחמתו היתה. וחדא דברייתא בחמתו ולאו זריקה ממש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b> ונותנו ברשותו בבית הפתוח לרשות הרבים בעיר שיש בה עכו\"ם וישראלים מותר</b>. פירש הר\"ב ונותנו ברשותו של עכו\"ם מותר ואפילו אין מפתח וחותם שרי. והוא שאין לו מלוה על אותו יין כגון שכתב לו התקבלתי ממך כדאמרינן לקמן. באידך בבא כך פירש\"י. ומסיימו התוס' וסיפא פירושא דרישא ואין זה מחוור. דא\"כ לערבינהו וליתננהו הכי. המטהר יינו של עכו\"ם ונותנו ברשותו וכתב התקבלתי. בבית שהוא פתוח לרה\"ר וכו' מותר. אבל אם רצה ישראל להוציאו ואינו מניחו. אסור עד שישב שומר. הר\"ן. יעוד הקשו התוס' בשם ר\"ת אדמפרש לקמן ברשות עכו\"ם אחר. אפילו בעיר שאין ישראלים דרים שם שרי. משום דעכו\"ם אחר מרתת. וזה תימה גדולה דכיון שאין שם מפתח וחותם ניחוש פן ינסכנו הנפקד. כי א\"ל שהנפקד ירא מן המוכר פן יעליל עליו. כי מה חושש המוכר אם ינסכנו הנפקד. ועוד מאחר דמיירי בעכו\"ם שכתב לו התקבלתי. ומעתה מה חלוק יש בין עכו\"ם זה לעכו\"ם אחר. אפילו ביד המוכר. יינו של ישראל הוא [אך בזה י\"ל דכיון שיש לו שייכות בביתו אסור טפי. וכיוצא בזה בתשובת רשב\"א בב\"י סוף סי' קל\"א]. לכן נראה לר\"ת להעמיד משנתינו ביש מפתח וחותם. וכן פירש\"י בפירושים ראשונים [והאי דלא מדכר מפתח וחותם לא קשיא משום דלא חזינא בכולהו תנויין דמדכר ליה תנא דמתני' כלל. הר\"ן] ובלא כתב לו העכו\"ם התקבלתי. והלכך בעיר שישראל ועובדי כוכבים דרים בה. ופתח פתוח לרה\"ר אע\"פ שהוא יינו של עכו\"ם מותר. כיון דמפתח וחותם בידו שהעכו\"ם ירא פן יראוהו ישראל טורח ומזייף [*ויגיד לישראל שטיהרו] ויפסיד למכור יינו. ולא דמי לעכו\"ם שנמצא בצד הבור של יין דאסרינן ביש לו מלוה עליו [במתני' דלעיל] דהתם כיון שאין מפתח וחותם סומך על זה שיוכל לנסכו קודם שיראהו שום אדם. ואתי נמי שפיר למאן דשרי שהפקידו בבית עכו\"ם אחר. דבבית עכו\"ם אתר הוי יינו של ישראל שאין לעכו\"ם אחר שום דבר על היין (וכגון) [צ\"ל וכיון] שיש מפתח וחותם אין לחוש שיטרח הנפקד ומזייף. אפילו בעיר שכולה עובדי כוכבים יש להתיר. וסיפא דקתני והלה כותב לו התקבלתי הוי יינו של ישראל והלכך במפתח וחותם שרי אבל בלא מפתח וחותם אין להתיר כיון שברשות העכו\"ם דבקל ינסכנו ולא דמי לההיא דנמצא בצד הבור שהתרנו באין לו מלוה על היין. דהתם איכא תרתי לטיבותא יינו של ישראל וברשות ישראל. דרשות ישראל מועיל כמו מפתח וחותם. ע\"כ. ובב\"י סוף סי' קל\"א הביא תשובת הרשב\"א. דמפרש לרישא כדקתני בלא התקבלתי. ובלא מפתח וחותם. אלא דברשותו היינו שאין העכו\"ם דר שם. ע\"ש. שאין רצוני להאריך בפירושים שונים. גם בש\"ע שלו לא העתיק אלא כדברי התוס': \n",
+                    "<b>בעיר שיש בה עכו\"ם וישראלים</b>. דחושש הוא אפילו בלילות שאם לא יראנו זה יראנו זה דאפילו בלילות אין רגל כל העולם כלה מרה\"ר. תשובת רשב\"א. ב\"י ס\"ס קל\"א: \n",
+                    "<b>עד שיושיב שומר</b>. תימה היינו רישא דישראל ועכו\"ם דרין בה. ואין לומר דאצטריך ליוצא ונכנס דהא נמי שמעינן מרישא דקתני דרין בה. ולא שיהא נותן עינו בעכו\"ם כל היום. וי\"ל הוה אמינא עד דאיכא ישראל טובא. קמ\"ל דאפילו בחד סגי. תוס': \n",
+                    "<b>רבי שמעון בן אלעזר אומר כל רשות עכו\"ם אחת היא</b>. פירש הר\"ב וכי היכי וכו' ה\"נ ברשות עכו\"ם אחר צריך וכו'. גמ'. דחיישינן לגומלין. ופירש\"י אע\"ג דהאי עכו\"ם שהבית שלו ייחד לו קרן זוית לישראל לא נגע דנתפס עליו כגנב חיישינן דלמא שביק ליה לעכו\"ם חברו בעל היין דלא מרתת לנסוכי כי היכי דהדר ישראל וזבין מהאי עכו\"ם זימנא אחריני ומפקיד ליה גבי ההוא דלשבוק ליה לנסוכיה. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב והלכה כרשב\"א כ\"כ הרמב\"ם [פי\"ג מהמ\"א הלכה ד'] ובכ\"מ וב\"י נדחק למצוא טעם. אבל הרשב\"א [*והרא\"ש] והר\"ן פסקו כת\"ק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואסרו חכמים</b>. פירש הר\"ב דלא מרתת דסבר אי חזו לי ותבעו לי אמינא דידי הוא ויאמר ויהי מה אם ידעו בו לא יקחו ממני. הרמב\"ם פי\"ג מהל' מאכלות אסורות: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>השוכר את הפועל</b>. עכו\"ם ששכר את ישראל. רש\"י: \n",
+                    "<b>שכרו אסור</b>. פירש הר\"ב קנס וכו'. גמ'. ומשום חומרא דיין נסך קנסו אע\"ג דבשביעית לא קנסו פועל דלא נפיש אגריה כמ\"ש במשנה ד' פ\"ח דשביעית: \n",
+                    "<b>שכרו מותר</b>. פירש הר\"ב וכגון שאמר ליה כל חבית וחבית בפרוטה. ובחביות שאינן של יין נסך אלא כגון של שכר ואע\"פ שא\"ל העבר לי חביח של יין נסך שכרו מותר ופירש\"י שדי פרוטה לנהרא. א\"נ לא שקיל מיד נכרי ואינך משתרו דהא לא שייך שכר ההוא חבית בהדי אינך דכל חדא קנין אגרא באפי נפשה. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אבל אם א\"ל העבר לי מאה חביות במאה פרוטות וכו' שכרו אסור. פירש\"י דכל כמה דלא אעברינהו לכולהו לא יהיב ליה מידי הלכך אגרא שייך ביה. וכתב הר\"ן וכי תימא אפ\"ה יוליך פרוטה אחת לים המלח ואינך לישתרו. דקיי\"ל חבית יין נסך שנתערבה בחביות [אחרות] יוליך דמי אחת לים המלח [כדפירש הר\"ב במשנה ט' פ\"ג] י\"ל לא דמי דאילו בההיא חבית דאיסורא לא גרמה הנאת חביות של היתר. אבל הכא אפשר דהך חבית דאיסורא גרמה כל השכר שאילו לא רצה להעביר לו חבית של איסור שמא לא היה שוכרו כלל. ע\"כ. וצ\"ל שזאת החבית היא מאותן חביות שהתנה עמו. וכ\"ש לדברי הרמב\"ן שכתב הטור סי' קל\"ג דהכא היינו טעמא שאין לו תקנה בהולכת הנאה לים המלח. דכיון שקבלנות היא כולה אגרא אכל חדא וחדא יהיב. ע\"כ. והיינו דכתב הר\"ב ונמנאת חבית של י\"נ ביניהם. וכ\"ה בברייתא [דף ס\"ה] וכי היכי דגוונא דאיסורא דוקא כשנמצאת ביניהם ה\"נ גונא דהתירא דתנן במתני' מיירי נמי אע\"פ שנמצאת ביניהם בין אותם שהתנה עליהם אפ\"ה שכרו מותר דהא עלה דמתני' קיימי'. ואמרי' אבל אם אמר ליה העבר לי מאה חביות וכו' שמעינן מינה דבחדא מחתא נינהו. וכן לישנא דברייתא חבית חבית בפרוטה ונמצאת יין נסך ביניהם שכרו מותר. והא דתנן אע\"פ שא\"ל העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר. לאו למימרא דדוקא כששכרו למלאכה אחרת ואח\"כ א\"ל שיעביר לו ג\"כ חבות של י\"נ. הא אי מעיקרא היתה העברת חבית די\"נ בכלל המלאכה שהתנה עמו דשכרו אסור. אלא לעולם אע\"פ שהיא בכלל המלאכות שהתנה וכדתניא בברייתא ונמצאת ביניהם. וה\"ק אע\"פ שא\"ל העבר וכו' והודיעו שזה החבית שבכלל המלאכה חבית של יין נסך היא אפי' הכי שכרו מותר כלומר שאר השכר. וכדפירש\"י. ונמצאת למד דונמצאת ביניהם דתני בברייתא בגונא דהיתרא לאו למימר משום דנמצא והוא לא ידע כשהתנה ועשה מלאכתו. אלא אפילו א\"ל וכו'. ומשום דבגוונא דאיסורא הוי ונמצאת רבותא דאפ\"ה אסור הלכך תני לה נמי בגוונא דהתירא ונמצאת וה\"נ (מתני) [במתני' תנא] לה גונא דאיסורא ברישא והדר תני גונא דהתירא והוי סיפא איידי דרישא. ובברייתא אחרת שבגמ' דלא תני נמי אלא גוונא דהיתרא בלחוד תני נמי א\"ל העבר לי וכו' כדתנן במתני' ולרבותא כדפירש\"י. כך נ\"ל: \n",
+                    "<b>השוכר את החמור להביא עליה</b>. עמ\"ש במשנה ד' פ\"ה דב\"מ: \n",
+                    "<b>אע\"פ שהניח הנכרי לגינו עליה שכרה מותר</b>. פי' הר\"ב דאע\"ג דהשוכר וכו' סתמא שכרה נמי להניח לגינו של יין וכו'. קמ\"ל. דכיון דאי לא מחית ליה לא מצי א\"ל נכי לי אגרא דלגינא הרי זה כאילו לא שכרה לכך. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ידיחם והן מותרות</b>. בירושלמי מפרש דמיירי בענבים המחוברים לאשכול אבל אם ניטל העוקץ הוו כמבוקעות מפני נקב הנשאר בזנבו. תוס'. והר\"ן כתב דמהירושלמי מוכח דאם היו הענבים מטולטלים מעוקצן וקרובים לינטל. כמבוקעות דמו ואסורות:  ",
+                    "<b>נפל על גבי תאנים וכו' ל\"ג בס\"א</b>. וכ\"כ התוס' דל\"ג דאי גרס הל\"ל חסורי מחסרא והכי קתני אבל בתאנים יבשים נותן טעם לפגם הוא:  ",
+                    "<b>כל שאין בהנאתו בנותן טעם מותר</b>. מדכתיב (דברים י״ד:כ״א) לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה. נבלה הראויה לגר קרויה נבלה. שאינה ראויה לגר [שהסריחה] אינה קרויה נבלה. גמ' [דף ס\"ח]:  ",
+                    "<b>כגון חומץ שנפל ע\"ג גריסין</b>. כתב הר\"ב וד' מיני נותני טעם וכו'. [*ויש טעם פוגם מתחלה ועד סוף כגון שמנונית וכו' בדבש. פי' במשקה הנעשה מדבש כההיא שפירשתי אמשנה ב' פ\"ב דקדושין ע\"ש]. ומ\"ש הר\"ב ויש משביח בתחלה ולבסוף פוגם. כגון כו' או הטעם הבלוע בכלי שאינו בת יומא שנכנס בו משובח ואח\"כ נפגם. ותמיהה לי דמה ענין זה למשביח ולבסוף פוגם דלא אמרן אלא על הדבר שבשעת תערובתו משביח ולבסוף פוגם. ולכך יש לאסור המאכל ההוא מפני שבתחלת תערובתו היה משובח מחמת האיסור שנתערב בו. אבל בכלי שאינו בת יומו כשנתבשל בו המאכל והנבלע בקדירה מתערב בתבשיל כבר נפגם טעמו וריחו לא עמד בו ונמצא שזה התערובת פוגם מתחלה ועד סוף הוא. גם הרמב\"ם בפירושו שמשם העתיק הר\"ב אלו ד' חלוקי נותני טעם. לא כתב כלל להא דקדירה שאינה בת יומא. ובגמ' שילהי פרקין סוף דף ע\"ה ולמ\"ד נותן טעם לפגם מותר גיעולי נכרים דאסר רחמנא [במדין דכתיב תעבירו באש וטהר דבעי הגעלה] היכי משכחת להו. אמר רב חייא בריה דרב הונא לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דלא נותן טעם לפגם הוא [עמ\"ש ברפ\"ו דנזיר]. מכאן ואילך לשתרי. גזירה שאינה בת יומא משום קדירה בת יומא. ש\"מ דמשום גזירה הוא. אבל משום עצמו נותן טעם לפגם ממש הוא:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>נכרי שהיה מעביר כדי יין וכו'</b>. מסיק הרא\"ש בשם הרמב\"ן דמסתבר ליה דמיירי בחבית סתומה בפקק של עץ וכיוצא בו אע\"ג דהנכרי יכול לסלקו וליגע בלא זיוף כלל. כיון דבחזקת משתמר מותר. אבל בפתוחים לגמרי. לא. דכיון שהם על כתפו ויכול ליגע בהן בהדיא חיישינן דלמא נגע ולא מרתת כלל דמשתמיט למימר להחזיק בחבית נתכוונתי שלא יפול. ואע\"ג דמתני' סתמא קתני ומשמע דאיירי בפתוחות דומיא דאחרינא [דמתני' ה' מוכח כמו שאפרש שם. וכן מתני' י' פרק דלעיל נכרי שנמצא בצד הבור וכו'. אפילו לפירוש ר\"ת דבמשנה י\"א כמ\"ש שם] סתמא דמעביר חביות של יין ממקום למקום היינו סתום בפקק של עץ וכיוצא בו שלא יצא היין בטלטול החבית והוי דומיא דאינך דבפתותות איירי שבפקק של עץ היינו פתוחות כיון שיוכל לפתוח בלא זיוף. ע\"כ. ועיין מ\"ש בסוף משנה ז':  ",
+                    "<b>אם היה בחזקת המשתמר</b>. לשון הר\"ב כל זמן שלא הודיעו שהוא מפליג הוי בחזקת המשתמר. וכן דעת הרמב\"ם בפי\"ב מהלכות מאכלות אסורות. אבל התוספות דקדקו דאי הכי מכללא דסיפא שמעינן לה ולשתוק מלישנא דבחזקת המשתמר. ומדקתני בחזקת שהוא משתמר משמע דהיינו שימור חשוב טפי. אנא מתני' דוקא בבא דרך עקלתון שיכול לבא עליו פתאום שלא יראנו. ודקדקו דהכי סבירא ליה הגמרא. אם הודיעו שהוא מפליג. שעורו בכדי וכו'. רש\"י. ופי' הר\"ב אם שהה כדי וכו'. וכן לשון רש\"י. וז\"ל הרא\"ש והודיעו שהוא מפליג פירוש שא\"ל שדעתו להפליג בסתם או שאמר ליה המקום. ויש באותה הפלגה כדי שישתום ויסתום ויגוב אבל אם אין באותה הפלגה כדי שישתום ויסתום ויגוב. אפילו שהה זמן מרובה מותר דבכל ענין מרתת נכרי דלמא אתי השתא וחזי ליה. ע\"כ:  ",
+                    "<b>כדי שיפתח</b>. פי' הר\"ב כדי שיפתח את כל מגופת החבית ואי אפשר לנוטלה שלא תשבר כולה. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב ודוקא במגופה של סיד הוא דפליגי רבנן עליה דרשב\"ג וחיישי לפתיחת נקב משום דלא מינכר וכו'. ורשב\"ג סבירא ליה נהי דמלמעלה לא ידיע לפי שלמעלה [מירחו] הנכרי והשוה סתומו. למטה מיהא ידוע. דלמטה לא יוכל הנכרי למרחו. וכשיפתח ישראל את המגופה יראה מתחתיה אותה סתימה. ורבנן כיון דמלמעלה לא ידיע לא מסיק אדעתיה דאפיך וחזי ליה. א\"נ זמנין דחלים גמ'. ומ\"ש הר\"ב והלכה כרשב\"ג דבמשנה ה' סתם לן תנא כותיה. גמרא. ועמ\"ש בפ\"ח דערובין [משנה ז']:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>בקפנדריא</b>. פי' הר\"ב בדרך קצרה שנכנס וכו'. ועיין בפירושו בסוף ברכות: \n",
+                    "<b>המניח נכרי בחנות וכו'</b>. כתב הר\"ב ואשמועינן וכו' אבל בספינה מפליג ליה לספינתיה ועביד מאי דבעי. לפי שבקרון וספינה כי מפליג להו אינו רואהו מרחוק מה יעשה בתוכה משא\"כ במעביר חבית. והיה נראה לפרש דמה שאין כן מעביר חבית עם ישראל שלא יוכל להפליג כיון שהוא לבדו ואין אחר לא יכול לשאתו. והכי דייק לישנא דעם ישראל דמשמע שהישראל מסייעו. אלא שראיתי שהרמב\"ם כתב בפי\"ב מהמ\"א נכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום והוא הולך אחריהן לשמרן. גם הטור סקכ\"ט כתב שהיה נכרי מעביר לו חבית וכו'. ומ\"ש הר\"ב אבל במניח נכרי בחנותו וכו' צריכא. כלומר קמ\"ל דלא חיישינן להכי וש\"מ דאי ידעינן דאחיד לבבא חיישינן כיון דאית ליה שייכות בבית ואית ליה לאשתמוטי דברשות עומד שם שהרי הישראל הניחו שם. וכן נמי שמעינן שאם הפליגו הספינה בים במקום שאי אפשר לו לראות אסור ובהדיא שנו כן בתוספתא. ב\"י סי' קכ\"ט בשם הרשב\"א. וכ\"כ הטור: \n",
+                    "<b>אע\"פ שהוא יוצא ונכנס</b>. כל היום כולו. הרמב\"ם פי\"ב מהל' מ\"א: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולגיגים על הדלובקי</b>. והם פתוחות. דומיא דשעל השולחן. הרא\"ש. כמו שכתבתי לעיל. וכן נמי מדקתני סיפא חביות פתוחות אסורות מכלל דברישא אפילו פתוחות מותרות. הר\"ן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סתומות</b>. מותרות שכיון שהם סתומות הרי זה ראיה שלא פתחום שאם פתחום לא חזרו לסותמם שאין אימת אדם עליהם. ומיהו דוקא סתומות במגופה של טיט. אבל בפקק של עץ כפתוחות דמו. וכי מהדר לפקק לאו משום אימתא אלא אורחא דמלתא. הר\"ן: \n",
+                    "<b>בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות</b>. ומיהו דוקא בפתוחות מתחלתן. אבל סתומות שנפתחו חיישינן להו. הר\"ן: \n",
+                    "<b>לפי שאין פנאי לנסך</b>. עיין במ\"ט פ\"ב דכתובות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואם משנכנסה לרשותן אסור</b>. פירש שקבלוה בשכר אבל בהכנסה לבד לא נאסר שאין חצרו של אדם קונה לו בעל כרחו. ב\"י סי' קל\"ב בשם רבינו ירוחם: \n",
+                    "<b>פסק עמו עד שלא מדד דמיו מותרים</b>. פי' הר\"ב דמשיכה בנכרי קונה כמו בישראל [עמ\"ש במ\"ד פ\"ה דמעילה] ומכי מדד מסתמא מושך. ומ\"ש הר\"ב וכשמודדו הישראל בכליו. בשטת הרמב\"ם אמרה שכתב בפי\"ג מהמ\"א שאם מדד בכליו של נכרי דמיו אסורים שמשיגיע לכלי נאסר כסתם יינם כלומר משום עכבת יין כדלקמן. אבל הראב\"ד השיגו דהא קיי\"ל דיין [ביין] בסתם יינם מוכר חוץ מדמי יין נסך שבו כדפי' הר\"ב לקמן משנה י'. וכ\"כ טור סי' קל\"ב דבדיעבד לא נאסר בכלי דנכרי אע\"פ שיש בו עכבת יין מהאי טעמא. ומ\"מ לפי מה שאכתוב בסמוך אין זו השגה על פי' המשנה. אלא להרמב\"ם שפוסק כך להלכה. ואף להלכה יש ליישב: \n",
+                    "<b>מדד עד שלא פסק דמיו אסורים</b>. פירש הר\"ב דנכרי לא קנייה השתא במשיכה וכו' הלכך כי נגע ביה דמאחר שבא לרשות הנכרי אין הישראל נזהר בו ויש לחוש שנגע: הגה\"ה בש\"ע. והב\"י מפרש דודאי נגע בו. ומש\"ה תנן מדד ולא [תנא] משך דלכלול בו שאחר שמשכו נגע בו. ואיני יודע האיך נכלל בו דאי משום דלא תנא משך. כי תנא מדד מאי הוי שאין נגיעה בכלל מדד יותר מבכלל משיכה. ואטו תנא רמזי רמוזי בעלמא. אלא מסתבר דלא קפיד תנא למתני (מדד) [צ\"ל משך] כיון שכן הדרך דלעולם מדידה קודמת למשיכה. שאין הקונה מושך עד שנמדד לו מדתו שיקנה ואח\"כ מושכו והואיל ומכילתין לאו בדיני מקח וממכר איירי לא קפיד. ותני תחלת המשיכה והקודם לה וממילא דלענין קנייה צריך שתהא ג\"כ משיכה וכדתנן במקומו במשנה ז' פ\"ה דב\"ב: \n",
+                    "<b>המשפך</b>. טרייטו\"ר בל\"א מלמעלה פיו רחב ולמטה נקב קצר. ומושיבים אותו על פי צלוחית של לוקחים שפיהם צר ושופכין יין מן המדה לתוכו והוא יורד לתוך הצלוחית. רש\"י: \n",
+                    "<b>עכבת יין</b>. פירש הר\"ב אוגנים שמתעכב יין על פיו ובירושלמי גרסינן בקו\"ף ומפרש כמה דתימא [הושע ז' ח'] עקובה מדם פירוש לכלוך יין. הר\"ן. ומ\"ש הר\"ב שלא יצא כטפה או ב' טפין. לפום ריהטא כתב או שתי טפין וללא צורך. דהשתא טפה אחת שתים מבעיא. עיין בפירושו ריש פ\"ב דיומא. ורש\"י והר\"ן לא כתבו כן: \n",
+                    "<b>אסור</b>. פירש הר\"ב דמתסר חמרא דישראל משום ההיא טפת יין נסך שבמשפך. מפרש בגמ' דמתסרא משום נצוק שחבר יין שבמשפך ויין שבקרקעיתה של צלוחית. וכתב הר\"ן והאי אסור. בהנאה קאמר ומש\"ה דוקא כי אית ביה עכבת יין הא לאו הכי לא עדיף מנודות הנכרים וקנקניהם שאין אוסרין יין הכנוס בהם בהנאה כדתנן בפ\"ב משנה ד' לדברי חכמים. ולפי זה אנן דקיי\"ל כרשב\"ג בתערובת סתם יינם דימכר כולי לנכרים חוץ מדמי איסור שבו [כדפירש הר\"ב במשנה י'] לא קיי\"ל כי הך מתני' דכיון שאינו נהנה מאותו עכבת יין כלל אמאי מיתסר בהנאה. ולפיכך יש לתמוה על הרב אלפסי ז\"ל שכתבה אלא [שי\"ל] שאפילו לרשב\"ג דשרי בימכר כולו חוץ מדמי אסור שבו דוקא במפרש אבל בסתם אע\"פ שאינו נהנה מן האיסור אסור. עכ\"ל. והרמב\"ם בפרק י\"ב העתיקה לבבא זו לכך יש לפרש שדעתו כמ\"ש הר\"ן והרי\"ף ובזה נסתלקה מעליו השגת הראב\"ד שכתבתי לעיל. ומסתייע לזה סברתו של הרמב\"ם שאכתוב במשנה י' דס\"ל דימכר לחוד בלא הולכת הנאה לא מהני. ואני תמיה על הראב\"ד שעבר על פרק י\"ב ולא השיגו עד בואו שמה פי\"ג וכן תמיהני על הכ\"מ שלא הליץ בעד הרמב\"ם מהא דהר\"ן. וגם לא העיר בזה שלא השיגו בפרק י\"ב ואין לומר דבפרק י\"ב יש לפרש דאסור בשתיה קאמר ומשום כך לא השיגו. וכדעת אחרים שכתב הר\"ן ג\"כ. דהא לעיל מהך בבא שהעתיק הרמב\"ם דין המערה דסיפא דמתני'. כתב שם הכ\"מ דכל מקום שכתב הרמב\"ם אסור בסתם משמע בהנאה כמבואר מדבריו ריש פרק י\"א [סימן ח'] ע\"כ. ומשום כך השיג עליו הראב\"ד שם דלא כך אלא בשתיה בלבד. והטור לא העתיק לבבא זו דמשפך. ולשטתיה אזיל דס\"ל כהראב\"ד כמ\"ש לעיל. וא\"כ משנתינו אינה הלכה כדבריו הראשונים של הר\"ן וזהו שכתבתי לעיל מי שמפרש הרישא במודד בכליו של ישראל דוקא אין להשיגו משום דלמשנתינו בכליו של נכרי היה לעולם אסור אף בפסק קודם שמדד: \n",
+                    "<b>המערה מכלי אל כלי</b>. פירש הר\"ב ישראל שעירה מכלי שלו לכלי שביד הנכרי או לכלי שיש בו יין נסך. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו. ויש לתמוה דזו ואצ\"ל זו קאמרי דכיון שנאסר הנצוק בכלי שביד הנכרי שאין איסור היין באותו כלי אלא בסתם יינם דהא לאו נסך ודאי עביד כ\"ש כשיש בו יי\"נ ממש. וי\"ל די\"נ דקאמרי לאו דוקא יין נסך ממש אלא כלומר יין שלהן מה שא\"כ באותו הכלי שאין היין שלהן אלא שנעשה כסתם יינם. ועיין בריש מתני' דלקמן. ובחבורו פרק י\"ב כתב המערה יין לתוך כלי שיש בו יין נכרי. וא\"ת וכשמערה לכלי שביד נכרי מאי הוי דהא. לא נאבר היין שבכלי כשאוחזו הנכרי דהתנן נכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום [וכו' מותר] ל\"ק שכ\"כ הרמב\"ם בפי\"ב מהלכות מאכלות אסורות נכרי שהיה אוחז הכלי בקרקע וישראל צק לתוכו יין היין מותר. ואם נדנד הנכרי הכלי נאסר היין. וטעמא פי' הכ\"מ בשם התוס' דמה לי נוגע בקנה בכונה [כמ\"ש במשנה י' פרק דלעיל דאסורות] מה לי נוגע בכלי [צ\"ל בשולי הכלי]. ע\"כ. וכתב עוד הרמב\"ם כלי סתום מותר לטלטלו הנכרי ממקום למקום ואע\"פ שהיין מתנדנד שאין זהדרך הניסוך. ע\"כ. וכבר העמיד הא דנכרי שהיה מעביר וכו' בחביות סתומות כמ\"ש שם סימן ט\"ז ומפני כך אני תמה על הרמב\"ן והרא\"ש. דבההיא דנכרי מעביר וכו' [כתבו] דמיירי בסתומה בפקק של עץ משום דאי לאו הכי חיישינן שמא יגע וכו' וכמ\"ש שם בשמם. ותיפוק להו דאי לאו הכי נאסר מפני הנדנוד שהרי הרמב\"ן כהרמב\"ם ס\"ל בהכי כמ\"ש ב\"י סי' קכ\"ה ושם כתב הטור שכן גם דעת הרא\"ש ז\"ל. אע\"פ שבסימן קכ\"ד כתב שאין כן דעת הרא\"ש הב\"י תמה עליו שם היכן כתב כן. ועוד יש לפרש דמ\"ש הר\"ב והרמב\"ם לכלי שביד הנכרי ולא התנו שהוא מנדנדו היינו טעמא דסתם אוחז כלי בידו באויר אוחזו ולא ע\"ג קרקע. שאם הכלי עומד על הקרקע לאיזה צורך יאחזנו בידו אלא סתם אוחז כלי בידו באויר אוחזו. וכיון שכן א\"צ לתנאי הנדנוד שהרי אי אפשר בלא נדנוד. וזהו שדקדק הרמב\"ם וכתב נכרי שהיה אוחז הכלי בקרקע וכו' מותר. דאי לא בקרקע היה אסור. לפי שאי אפשר בלא נדנודו. וכ\"כ הכ\"מ בהדיא בפרק י\"ג על מ\"ש שם הרמב\"ם בדין רישא דמתני' פסק ואח\"כ מדד שאם מדד לכלי ישראל שביד הנכרי אסור. ופירש הכ\"מ דדוקא כשהנכרי מנדנדו אם הוא מונח בקרקע או שהיה אוחזו בידו באויר דאז על כרחו הוא מנדנד. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא</b>. כל היכא דתני יין נסך אף סתם יינם במשמע אא\"כ פירש. והכי מוכח בכמה דוכתי במכילתין דקרי לסתם יינם יין נסך. הר\"ן. ומיהו איסור סתם יינם אינו אוסר בתערובתו אלא בשתייה. דבהנייה יש היתר לנתערב. ע\"י הולכת הנאה לים המלח כמ\"ש הר\"ב במשנה י': \n",
+                    "<b>אסור</b>. תמיהה לי דאיסור עצמו תנינא לה במשנה ג' פרק ב' ומיהו כך רגילות המשניות לשנות בקיצור מה שמפורש כבר כמ\"ש בשם התוס' בריש ברכות ובשאר דוכתי: \n",
+                    "<b>ואוסר בכל שהוא</b>. כתב הר\"ב ובלבד שיהיה האיסור הנופל לתוך ההיתר מכלי שפיו רחב וכו'. אבל המערה יין נסך מכלי קטן שאינו מוציא אלא טפה טפה וכו' אמרינן קמא קמא בטל שמפני שאין דרך לערות בכלי כזה אין אנו רואין כנפול ומעורב אלא מה שירד כבר ומש\"ה אמרינן קמא קמא בטל משא\"כ בשאר כלים שדרך הוא לערות מהן כיון שסוף היין לירד על ידו. א\"א לומר בו ראשון ראשון בטל שכל העומד ליפול ולהתערב חשבינן ליה כמעורב כבר. הר\"ן. ועיין [מ\"ש] במשנה ו' פ\"ח דזבחים. ועל קמא קמא בטיל כתבו התוס' פירוש אפילו מתרבה היין נסך לבסוף מ\"מ אמרינן קמא קמא בטיל. והקשו על זה ומסקים דלא אמרינן הכי אלא עד שיפול כ\"כ מן הי\"נ בין הכל שלא יהיה ההיתר [פחות מ] ס' שאם אין בהיתר ס' חוזר וניעור ונאסר [הכל]. אבל דברי הר\"ב נראה כפירוש הראשון מדסתם והיא שטת הרמב\"ם [פי\"ו מהמ\"א] וכ\"כ תוס' בשם רש\"י. ועיין במ\"ב פ\"ז דמקואות דמהתם יש ראיה לסברת התוס'. ומ\"ש הר\"ב ומסקנא דמלתא לפי ההלכה וכו' לא בא למעט מן ההלכה כל מה שנתבאר עד עתה אלא שלהורות הלכה בכל האיסורין הוא דאתא. ומ\"ש חוץ מטבל דהיינו דתנן זה הכלל לאתויי טבל. גמ'. ומ\"ש ויין נסך כתבו התוס' [ד\"ה חוץ מטבל]. וה\"ה דמים במים במשהו. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב משום חומרא דע\"ז. גמ'. ופירש הרמב\"ם שנאמר בו (דברים י״ג:י״ח) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. ומ\"ש הר\"ב וטבל כהתירו כך איסורו. גמ' [דף ע\"ג]. עמ\"ש בזה בספ\"ג דחלה. ומ\"ש הר\"ב ואם איסור משאר אסורים כו' יטעמנו נחתום נכרי עיין בפירוש משנה ה' פ\"ז דחולין. ומ\"ש ואם נתערב וכו' דליכא למיקם אטעמא וכו' משערים אותו בששים. דילפינן מזרוע בשלה דאיל נזיר שמתבשלת עמו ואינה אוסרת אותו והוא אחד מס' באיל. כדאיתא בפ\"ז דחולין דף צ\"ח [ע\"ב]. ומ\"ש ואם האיסור הוא תרומה וכו'. משערים אותו במאה וכו'. ואם ערלה וכו' במאתים. מפורש ברפ\"ב דערלה. וכתב הרמב\"ם ואמרנו בשביעית שדינו אוסרת כל שהוא במינו כמו שנתבאר בפ\"ז משביעית [בסופו] אינו חולק על אלו העיקרים לפי שאינו אוסר באכילה. אבל חייב לאכלו בקדושת שביעית בלבד ולפיכך החמיר בשביעית בזה הענין. לפי שאין שם איסור אכילה. אבל הוא אוכל בזמן שביעית כמו שנתבאר לשם ואינו אומר עליו אוסרת אלא על דרך הויתור והדמיון ג\"כ בדבר האוסר. ע\"כ. וכתב עוד במשנה דלקמן וחמץ בפסח במשהו [כדפירש הר\"ב סוף משנה א' פ\"ג דפסחים] בין במינו בין שלא במינו. ואמנם יצא מכלל דין איסורין שבתורה לפי שהוא בזמן קצוב ואין איסורו חוזר לעצמו בלבד כשאר כל איסורין שבתורה. אבל איסורו הוא תלוי בזמן וכשעבר הזמן סר איסורו ולפיכך לא התנה בו הגמ' כמו שהתנה ביין נסך וטבל. ע\"כ: \n",
+                    "<b>יין במים ומים ביין בנותן טעם</b>. בד\"א בשנפל המשקה המותר לתוך המשקה האסור אבל אם נפל המשקה האסור לתוך המשקה המותר. ראשון ראשון בטל והוא שיורק מצלצול קטן שהיה מריק ויורד מעט מעט. הרמב\"ם פט\"ז מהמ\"א: \n",
+                    "<b>בנותן טעם</b>. יש מפרשים דהיינו בששים כמו בשאר אסורין. והראב\"ד כתב כיון שנתערב במים עד שיש בו יותר מכדי מזיגה פוגמו ומותר אפילו בשתיה הלכך אם יש במים ששה חלקים מן היין מותר אפילו בשתיה וכן פי' ר\"י טור סי' קל\"ד וטעמייהו מדאמרינן בגמ' פ\"ו דב\"ב דף צ\"ו רמא תלתא ואתא תלתא ופלגא וכו' פלגא בשיתא פלגי ולא כלום הוא ומתני' דקתני בנותן טעם. פירש הר\"ן דלא מיירי אלא בנ\"ט לשבח ולא בפוגמה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואוסרין בכל שהן</b>. עמ\"ש ברפ\"ח דזבחים: \n",
+                    "<b>בכל שהן</b>. האי בכל שהן אין פירושו שאפילו במשהו מאסורין הללו יאסור תערובתו בהנאה. דהא דוקא דבר שבמנין קא חשיב הלכך ודאי האי כל שהן הכי קאמר שכל אחד מאיסורים הללו אם הוא דבר שבמנין אוסר תערובתו אפילו ריבה עליו אלף כיוצא בו. הר\"ן. יין נסך. פי' הר\"ב חבית אחת באלף חביות וכן פירש\"י והרמב\"ם. והכא כשאיסור והיתר כל אחד בעין. ולא דמי לתערובות דלעיל. ומתני' דלקמן. והלכך הא דתנן במ\"ט פ\"ג בפת שנאפה בעצי אשרה. מיירי בככרות שהן דבר שבמנין וכלשון הראשון שכתב הר\"ן שם אע\"פ שהוא מפרש בכאן שכל שיש בו משום לתא דע\"ז לא בעינן דבר שבמנין. וזה כדעת אחרים שכתב לעיל. לפירוש הר\"ב ודעימיה ליתא. ומ\"ש הר\"ב ואין כן הלכה אלא כדכתבינן וכו' מוליך דמי אותה חבית וכו' דחשבינן לה כאילו הוכרה ונטלה. וכתב הראב\"ד [פע\"ז מהמ\"א] דה\"ה לשאר האוסרין בכל שהן שימכרו חוץ מדמי איסור שבהן. ודבריו עיקר. הר\"ן בריש מתני' דלקמן והכ\"מ בפט\"ז מהמ\"א כתב שאף דעת הרמב\"ם כן: \n",
+                    "<b>ושור הנסקל ועגלה ערופה</b>. פירשן הר\"ב בפ\"ב דקדושין משנה ט'. והר\"ב כ\"כ על וצפורי מצורע. וחולין כו' וכ\"כ רש\"י. ואולי שבגירסת המשנה שלהם היו קדומים. אך גם בקדושין נשנו כמו שהוא בכאן בספרים שלפנינו. ועוד מפורשים שם. מה שלא פורש בכאן. ושער נזיר. כתב הר\"ב דאיסורי הנאה הוא. דכתיב ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים. וכ\"כ רש\"י. ותימה הוא דבמ\"ט פ\"ב דקדושין מפרש הר\"ב מקדש יהיה גדל פרע שער ראשו. והכי איתא התם בגמרא. ומ\"ש הר\"ב ואם נתערב אגודה וכו'. דהשתא הוי דבר הנמכר במנין. כמה גיזות בסלע ועושין מהן שקין. רש\"י: \n",
+                    "<b>הרי אלו אסורין וכו'</b>. בגמ' פריך וליתני אגוזי פרך ורימוני בדן [אם של ערלה או של כלאי הכרם הן]. הא תנא לה פ\"ג דערלה מ\"ז. ומש\"ה נמי לא תני ככרות של בעה\"ב. ולענין חמץ בפסח. דהא ר\"ע תני לה התם: \n",
+                    "<b>הרי אלו</b>. כתב הר\"ב למעוטי איסורי הנאה שאין דרכן למנות או שדרכן למנות ואינן איסורי הנאה. גמ'. וא\"כ מתני' ה' פ\"ז דחולין דאוסרת גיד הנשה משום דבריה הוא וחתיכת נבלה דראויה להתכבד היא פליגא אמתני' דהכא. וכן נמי מתני' דרפ\"ח דזבחים ברובע ונרבע וכו'. ושנויה עוד ברפ\"ו דתמורה וכן פרוטות דסוף מעילה. [*ומיהו הרא\"ש מפרש דהא דקאמר למעוטי ה\"ק למעוטי דלא חשיב להו. וכה\"ג קאמרינן ברפ\"ק דב\"ק [דף ה'] למעוטי וכו' ולא פליגא. והראב\"ד פירש ג\"כ [הכי] והביא ראיה דברפ\"ו דתמורה אמרינן דהכא קאי ביין נסך דאסור בהנאה קחשיב איסורי הנאה וכו'. עכ\"ד. ולי אכתי קשיא ההיא דמעילה. וצ\"ע]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יין נסך שנפל לבור</b>. כשנפל בחבית גדולה ונשברה ונפל כולו כאחד לגו התירא. ולא אמרינן קמא קמא בטיל ליה ברוב. רש\"י לעיל ריש דף ע\"ג: \n",
+                    "<b>רבן שמעון בן גמליאל אומר ימכר חוץ וכו'</b>. פי' הר\"ב להלכה בסתם יינם וכו' וקמ\"ל דאפי' נתערב היין ממש. אבל כי נתערב חבית בחבית אפי' יין נסך גמור נמי שרי בהולכת הנאה לים המלח. וכדפי' הר\"ב במתני' דלעיל. ועוד במ\"ט פ\"ג. וכבר כתבתי שם דהולכת הנאה היא אחר שימכור. דחדא בלא אידך לא סגי וז\"ל הרמב\"ם בפי' משנה דלעיל חבית של יין נסך שנתברר לנו שנתנסכה לע\"ז כשנתערבה בחביות הרבה ימכר הכל לנכרים ויטול שיעור דמי אותה חבית וישליכם לים המלח. וזהו פי' יוליך הנאה לים המלח שקדם לנו דברו בפ\"ג מזו המסכתא. ע\"כ. ועמ\"ש במ\"ז בדבור אסור וכו'. ועל זה שמחלקין בין יין נסך לסתם יינם. כתב הר\"ן לעיל בספ\"ג. וז\"ל יש לספק שאר איסורין שבתורה למי דומין. ודעת הראשונים ז\"ל דלסתם יין מדמינן להו. מפני שלא מצינו צד חמור לכל איסורין יותר מסתם יינם. אדרבה מצינו בהן צד הקל שאין אוסרין במשהו כמוהו. ע\"כ. וכתבתי זה לתשובה על מה שהיה קשה בעיני במ\"ו פ\"ג דערלה ואמאי לא מדמין שאר איסורין ליין נסך ודאי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שזפתה נכרי</b>. כתב הר\"ב ואורחא למרמא בה חמרא פורתא לעבורי קוטרא דזפתא לשון רש\"י. ופירוש קוטרא נראה שהוא לשון קיטור הכבשן. וחכמים אומרים יקלוף את הזפת. ואח\"כ ינגבו. הר\"ן והרא\"ש: \n",
+                    "<b>ושל חרס כו' אסורה</b>. כתב הר\"ב דחרס בלא זפתא בלע לה חמרא. וכ\"כ רש\"י. וכלומר שאע\"פ שהזפת נקלף לא הוסר בזה טעם היין. לפי שהחרס עצמו מלבד הזפת בלע כשנתן היין בזפת לזפתה. ואין הפירוש בלא זפתא שאפילו בלא זפתא בלע מהדריכה דכולה מתני' בלא דרך בה היא כדאיתא בגמ'. ולשון הר\"ן משום דחרס בלע טובא: \n",
+                    "<b>אסורה</b>. ואינה נתרת בנגוב אלא בעירוי. דניגוב אינו מפליט בכלי חרס. וכיון דצריך עירוי אין צריך קליפה. דעירוי מפליט אף בלא קליפה כ\"ז שלא דרך בה. דלא גרע מקנקנים שמכניסין לקיום [דתנן במ\"ד פ\"ב]. הרא\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הלוקח כלי תשמיש מן הנכרי.</b> פי' הר\"ב כלי סעודה. גמ'. כלי סעודה אמורין בפרשה. כלו' בפרשת כלי מדין. ופירש\"י דכתיב (במדבר ל״א:כ״ג) כל דבר אשר יבא באש. ואין דרך להשתמש ע\"י אור אלא כלים של צרכי סעודה. ע\"כ. ובגמ' דאפי' כלים חדשים במשמע דהא ישנים וליבנן כחדשים דמו ואפ\"ה בעי טבילה. וברמב\"ם פ' י\"ז מהמ\"א כתוב במקצת הספרים וכלים חדשים אינן צריכין טבילה וצ\"ל וכלי חרשים וכו'. ומ\"ש הר\"ב ודוקא כלי מתכות וכו'. גמרא. כלי מתכות אמורין בפרשה דכתיב (שם) אך את הזהב וגו'. רש\"י. ומ\"ש או כלי חרס המצופין באבר. מפרש בגמ' דבתר סופו אזלינן שחפהו מתכות. ומ\"ש וכלי זכוכית הואיל וכי נשברו יש להן תקנה [ע\"י התכה] ככלי מתכות דמי. גמ': ",
+                    "<b>את שדרכו להטביל יטביל.</b> פי' הר\"ב במקוה הכשר לטבילת אשה דכתיב (שם) אך במי נדה יתחטא. מים שנדה טובלת בהן. דמדכתיב אך חלק. דלא תימא. במי נדה מי חטאת דבעי הזאה ג' וז'. וכ\"ת דבעי הערב שמש [כנדה] דכתיב (שם) תעבירו באש וטהר והאי וטהר קרא יתירא לומר דטהרה בטבילה בלא הערב שמש סגי ואי לא כתב במי נדה ה\"א וטהר כל דהו פירש\"י אפי' במקוה חסר. גמרא. [*ועמ\"ש במ\"י פ\"ו דמקואות] ויש לתמוה על הר\"ב שלא הצריך ג\"כ שפשוף כדי להסיר ולמרק האיסור שעל גביהן כמו שהצריך בהגעלה וכמ\"ש הפוסקים: ",
+                    "<b>יגעיל.</b> פי' הר\"ב ברותחין שזה שנאמר כל אשר יבא באש תעבירו באש. פירושו כדרך תשמישו כן הגעלתו. כדפירש\"י בפי' החומש. ומ\"ש הר\"ב ואח\"כ מטבילו. כדילפינן מוטהר. ומבמי נדה כמ\"ש לעיל. (ובכאן) [ובליבון] שלא הצריך הר\"ב לשופן תחלה הוא כדעת הטור ונתן טעם לדבר כי האש יעביר הכל ולא דמי להגעלה שאין כח המים ככח האש. ולשון הגעלה כתבתי פירושו במ\"ז פי\"א דזבחים: ",
+                    "<b>שפה.</b> פירש הר\"ב נועצה בקרקע קשה י' פעמים וכו' ואוכל בה צונן. וכ\"פ הרמב\"ם בפירושו. ויש לדקדק מה ראה במתני' ששנה בשפוד ואסכלה הכשרו לרותח ובסכין הכשרו של צונן. ותירץ הר\"ן די\"ל שהכשרו של רותח לא היה צריך לשנותו בשפוד ואסכלה ולא בסכין לפי שכבר הוא בכלל מה ששנה להגעיל יגעיל. ללבן באור ילבן באור אבל שהוצרך לשנותו בשפוד ואסכלה שמפני ששנינו בהן לענין קדשים דבהגעלה סגי להו כדאיתא בגמ' [זבחים דף צ\"ו]. [*ושנויה הוא במי\"א פי\"א דזבחים וטעמא מסיק רב אשי דהתם כי בלע התירא בלע. וכשנעשה נותר היהב לוע בתוך דופני הכלי. ומעולם לא הוכר איסורא. וכי פלט לא איתא לאיסורא בעיניה] קמ\"ל. דהכא מלבנן. והכשרו של צונן נמי בשפוד ואסכלה לא היה צריך לשנותו לפי שאין להם תשמיש בצונן. ואי נמי משתמש בהן בצונן פשיטא דהדחה בעלמא סגי להו כדין כלי תשמישו של צונן. אלא שבסכין משום אגב דוחקא דסכינא בלע מה שחותכין ממנה. הוא שצריך שיפה ונעיצה אפילו בצונן. ולפיכך שנה הכשרה. ודעת הרמב\"ם בפי\"ז מהמ\"א דשיפה הוא הכשר אפילו לרותחין. עכ\"ל הר\"ן. ולפי זה פירש שיפה השחזה ברחים. וכתב ב\"י סקכ\"א שחזר מדבריו שבפירושו לפי שהירושלמי מוכיח כך. וא\"ש דגרסי' בגמ' ונועצה בוי\"ו. והר\"ב לא הצריך בסכינים טבילה. וכן נראה לשון הרמב\"ם בפירושו שכתב ואם השחיז או ליבן וכו' זהו תכלית ההכשר אבל לענין טומאה וטהרה אי אפשר בלא טבילה במי מקוה. ע\"כ. משמע דאילו לענין אסור והיתר א\"צ. וטבילה זו שהצרכנו בכאן משום אסור והיתר היא כמ\"ש ג\"כ הרמב\"ם לעיל מהך. וכן בחבורו פי\"ז מהמ\"א כתב טבילה זו וכו' אינה לענין טומאה וטהרה וכו'. וצ\"ע דמנלן לחלק בין סכינים לשאר כלי סעודה לענין טבילה. ובחבורו אין נראה שמחלק אלא שהכל צריך טבילה. ומ\"ש הר\"ב וכולן שנשתמש בהן עד שלא הרתיח וכו' מותר. דנותן טעם לפגם מותר והתורה לא אסרה גיעולי נכרים אלא קדירה בת יומא. גמרא [דף ס\"ז ע\"ב]. והעתקתיה לעיל משנה ב': ",
+                    "<small>סליקא לה מסכת עבודה זרה</small> "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                []
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה עבודה זרה",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Avodah Zarah",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Avodah Zarah",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה עבודה זרה, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Avodah Zarah, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Avodah Zarah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Avodah Zarah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4c2a0c65e1ba29d848c273aeb5532581b05b5c7d
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Avodah Zarah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,397 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Avodah Zarah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Avodah_Zarah",
+    "text": {
+        "Mishnah Avodah Zarah, Introduction": [
+            "כבר כתבתי בפתיחת עדיות מה טעם פתח בה אחר שבועות. לפי שהיא נמשכת אל מסכת סנהדרין אלא שיש דין קדימה אליה למסכת מכות ושבועות. והנה אחר שהשלימם. התחיל לדבר על ע\"ז. וז\"ל הרמב\"ם לפי שענינה דבר מוכרח לשופט שידענו ואז יהיה שלם כשידע נימוסי העבודות ההם וחקותם. ומה שצריך אליהם, ואז ידע איך ידין עליה. כי כל מי שיעבוד לכוכב שבתי בעבודת כוכב נוגה. או יתפלל לכוכב צדק. בתפלת מאדים. אינו חייב מיתה. כמו שבאה הקבלה הברורה. והניח זו המסכתא לאחרונה מפני שלא יקרה ענין ע\"ז אלא באחד מני אלף. ולימים רחוקים ע\"כ. והתוס' כתבו בתר דתני סנהדרין דאיירי בעובד ע\"ז תני נמי להא מסכתא [לע\"ז] בסדר ישועות. ומיהו מכות ושבועות דשייכי בסנהדרין להכי תני להו בתר סנהדרין. ואח\"כ חוזר לסדרו ושונה ע\"ז והוריות ע\"כ. ולדבריהם עדיות ואבות לאחרונה יסעו. ושתיהן שוות בענין הקבלה: \n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>אידיהן</b>. פירש הר\"ב שם כנוי לגנאי לחגיהם ולמועדיהם. דלשון תברא הוא כדכתיב (דברים ל״ב:ל״ה) כי קרוב יום אידם. גמרא. ופירש\"י ואעובדי ע\"ז קאי. כדכתיב בההיא פרשה יקומו ויעזרכם. וכתב הרמב\"ם ואסור לקרותם מועדים לפי שהם הבל על האמת: \n",
+                    "<b>של גוים</b>. עובדי עבודת כוכבים. רש\"י. ועיין בפירוש הר\"ב במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>שלשה ימים</b>. זמנין דתני מנינא בסוף כי הכא וכו' תוס'. וכתבתים בריש יומא: \n",
+                    "<b>שלשה ימים</b>. ומי בעינן כולי האי למיחש דמעלה על לבו שמחת חגו. והתנן [במשנה ג' פרק ה' דחולין] בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט וכו'. ואלו הן ערב יום טוב וכו'. התם דלאכילה. סגי בחד יומא. שאינו טרוד לפני החג על עסקי אכילה להכין שלשה ימים קודם לכן. אבל להקרבה. להכין צרכי הקרבה צריך ג' ימים. הלכך אסור לשאת ולתת וכו' משום דשם ע\"ז שגור בפיו ואזיל ומודה. גמרא [דף ה' ע\"ב]: \n",
+                    "<b>לשאת ולתת</b>. פירש הר\"ב למכור ולקנות. משום דאזלי ומודו וכו' [ומסיים רש\"י דף ו' ע\"א] ועבר ישראל משום לא ישמע על פיך. ע\"כ. כלומר לא ישמע בגרם שלך. הר\"ן. ועמ\"ש הר\"ב במשנה ד' ומ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>ולשאול מהן</b>. שהנכרי ישמח כשישראל צריך לו. וצריכי דאי תנא לשאת ולתת עמהן משום דקא מרווח להו ואי תנא לשאול מהן משום דחשיבא ליה מילתא. וידע דהדר ליה את כליו בעין. אבל ללוות מהן צערא בעלמא אית ליה. אמר תוב לא הדרי לי זוזי. ואי תנא ללוות מהן משום דקאמר בעל כרחיה מפרענא השתא מיהא אזיל ומודה. אבל ליפרע מהן. דתו לא הדרי זוזי. אימא צערא אית ליה ולא אזיל ומודה צריכא. גמ': \n",
+                    "<b>[*להלוותם</b>. פר\"ת דוקא בחנם. אבל ברבית שרי. כדאיתא בקדושין לזבן וכו' ולא לוזף כו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחכמים אומרים לפני אידיהן אסור וכו'</b>. חכמים היינו ת\"ק. הן בלא אידיהן איכא בינייהו ת\"ק סבר הן בלא אידיהן [כדקתני לפני אידיהן וכו' ש\"מ שלשה לפניהם. לבד האיד קאמר] ורבנן בתראי סברי הן ואידיהן. ואי בעית אימא וכו'. גמרא: \n",
+                    "<b>לאחר אידיהן מותר</b>. כתב הר\"ב ובגולה וכו'. ועוד משום יראה לשון הרמב\"ם במשנה ד'. אבל אנחנו אנוסים. ונתקיים בנו מה שנאמר (דברים ד׳:כ״ח) ועבדתם שם אלהים אחרים עץ ואבן. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב והאידנא וכו' דכל הני דאתסור בזו המסכתא מיירי בעובדי אלילים וע\"ז ממש. ואלו הגוים לאו עובדי ע\"ז ממש הם. כלומר שאינם יודעים בטיב ע\"ז כל כך וכדאמרינן בפ\"ק דחולין [דף י\"ג ע\"ב] גוים שבח\"ל לאו עובדי ע\"ז הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם. בית יוסף סוף סי' קמ\"ח: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קלנדא</b>. פירש הר\"ב שמנה ימים אחר התקופה. וסטרנורא שמנה ימים קודם התקופה וכו'. הכי איתא בגמ'. ונראה דמשום שאלו הח' ימים שאחר התקופה עשה אותן ימים טובים קודם שעשה לאותן שקודם התקופה שלא עשאן אלא לשנה הבאה לפיכך הקדימן לשנות קלנדא קודם סטרנורא. ובירושלמי כיון דחזא איממא אמר קלנדס. קלן דיא\"ו. ובערוך לא פירש ויתכן בעיני כי קלן הוא שררה וגדולה. כדפי' הר\"ב במ\"ה פרק ד' דסוכה. קלניא אפשי ממס. ואין לך חפשי כמלך מלכי המלכים הקב\"ה והוא דיא\"ו שבלשון יון קורין אלוה די\"או. עוד בירושלמי סטרנורא שנאה טמונה שונא נוקם נוטר. היך מה דאת אמר וישטם עשו. א\"ר יצחק בר' אליעזר ברומי צווחין ליה סנטוריא דעשו. וצריך לומר שאין זה שמו הקדום אלא שאחר שקבעוה לע\"ז העלו שמו כך: \n",
+                    "<b>וקרטיסם</b>. פירש הר\"ב יום תפיסת מלכות. וכתבו התוס' אומר הר\"ר שמעון בלשון יון הוא קרט לשון תפיסה: \n",
+                    "<b>ויום גנוסיא</b>. פירש הר\"ב יום שמעמידין בו מלך והביא בערוך פרק אלו נאמרים במסכת סוטה [דף ל\"ו ע\"ב] אמר להם גניסי מלכות אני רואה בה. פי' תכסיסי מלכות. והרמב\"ם כתב בפ\"ט מהלכות ע\"ז יום שמתכנסין בו נכרים להעמיד להן מלך. כתב הכ\"מ שמפרש גינוסיא כמו כינוסיא. ואפשר שכך היתה גרסתו ז\"ל. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ובלריתו</b>. פי' ציצית של שער. ערוך: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מהו לילך לשם</b>. לאותו העיר ביום ע\"ז שלהם לספר עם א' מבני העיר. רש\"י: \n",
+                    "<b>המעוטרות אסורות</b>. משום דכיון דנהנה משל ע\"ז. אסור. דכתיב [דברים י\"ג] ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. כל שכן למהנה לע\"ז דאסור והכי אמר רבי יוחנן בגמ'. הר\"ן. ועיין מה שאכתוב במשנה ג' פ\"ד בס\"ד: \n",
+                    "<b>ושאינן מעוטרות מותרות</b>. כתב הר\"ב דבאותם וכו' לא שקלי מיניה וכו' ולמזבן מינייהו דבר המתקיים וכו' וז\"ל רש\"י ואי משום דנושא ונותן ביום אידם ה\"מ לזבוני להו דלמא מזבן ליה בהמה ואזיל ומקריב לה לע\"ז. אי נמי דרך לוקח להיות שמח ואזיל ומודה. אבל למזבן מנייהו דבר המתקיים שרי דסתם מוכר עצב הוא. ע\"כ. ואע\"פ שהר\"ב פירש בריש פרקין לשאת ולתת למכור ולקנות לא קשיא כדמסיק הרא\"ש דלרש\"י יש במכירה צד איסור וצד היתר. וכן בלקיחה. כלומר צד איסור דמכירה דבר המתקיים וצד היתר דידה דבר שאינו מתקיים. צד איסור דלקיחה דבר שאינו מתקיים. וצד היתר דידה דבר המתקיים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלו דברים האסורים למכור לעכו\"ם</b>. לעולם. הרמב\"ם פ\"ט מהלכות עכו\"ם. וטעמא דכיון דלהקרבה צריך להם קא עבר על לפני עור לא תתן מכשול. דבן נח מוזהר על עכו\"ם. כך נ\"ל. והכי איכא למידק בגמ' בפיסקא ולבונה. דטעמא דמתני' משום ולפני עור הוא. והבית יוסף ריש סימן קנ\"א כתב דאפשר שכתב לעולם שאפי' שלא ביום חגם אסור. אי נמי לומר שלענין זה אין חילוק בין בימיהם להאידנא כדלעיל במתני' ב'. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ופירושן אסור</b>. מ\"ש הר\"ב אביק פירש\"י קשור: \n",
+                    "<b>וחצב</b>. כתב הר\"ב קנים שעושים מהן הצוקר\"א. כ\"פ הרמב\"ם גם התוס' בשם הערוך. עוד פירשו וכ\"פ רש\"י בל' שני שהוא מין עשב שבו תיחם יהושע את הארץ. ע\"כ. והוא ניהו דתנן נמי במשנה ח' פ\"ק דכלאים וע\"ש: \n",
+                    "<b>רבי מאיר אומר אף דקל טב וכו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"מ. וכתב רמב\"ם והלכה כר\"מ שאסור למכור דברים אלו גזירה שמא יקריב מהם לע\"ז אולי שבא לומר דלכך הלכה כמותו דהלכה כר\"מ בגזירותיו כדפי' הר\"ב בריש פ\"ה דכתובות. דאל\"ה לא ידעתי למה פוסק כמותו כ\"ש למה שכתב בפירושו דרבי יהודה חולק וסובר שאין מקריבין חצב לע\"ז. וקיי\"ל ר\"מ ורבי יהודה הלכה כר' יהודה. ואי משום דבגמ' מפרשינן לכל הני דאמר שאין מוכרין מאי נינהו. זה אינו מכריע כלל להלכה דלא אתינן לפרושי אלא משום דלא ידעינן מאי קאמרינן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מקום שנהגו למכור בהמה דקה וכו'</b>. מתני' שנויה בפ\"ד דפסחים משנה ג' ושם הארכתי בס\"ד: \n",
+                    "<b>וסייחים</b>. מפורש בפרק ה' דב\"ב משנה ב': \n",
+                    "<b>ושבורים</b>. כתב הר\"ב שאף השבורים חזו למלאכה וכו' כך פירש הרמב\"ם כאן ובפסחים ושם מפרש הר\"ב כפירש\"י דהתם ודהכא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין מוכרין להם וכו'</b>. ואין בונים עמהם וכו'. וכדי שלא יתפס ישראל שם אסור לבנות עמהם. רש\"י: \n",
+                    "<b>בימוסיאות</b>. ה\"ג רש\"י ומפ' בנין שאינו לצורך ע\"ז. וקורין לו אלט\"ר והוא בימה של אבן [אחת] ומקריב עליה זבחים דהוי תשמיש דתשמיש לעכו\"ם. והקשו עליו בתוס' [דף ט\"ז ע\"ב] דבמשנה ז' פ\"ג אבן שחצבה מתחלה לבימות פירש\"י מקום מושב עבודה זרה עצמה [וכמ\"ש הר\"ב שם] ועוד דנהי נמי שהוא משמש למשמשי ע\"ז אמאי מותר לבנות עמהם וכי הוא סברא להתיר לבנות עמהם מקום שיקטיר עליו במחתה לע\"ז. ובפירוש רשב\"ם כתב דימוסיאות ופירש שהוא בנין שלא לצורך ע\"ז. ע\"כ. והיא גירסת הר\"ב. ועוד מפרשים דימוסיאות ל' מרחצאות. אבל גירסת הרמב\"ם ופירושו כדברי רש\"י שכ\"כ בפ\"ט מהלכות ע\"ז: \n",
+                    "<b>הגיעו לכיפה</b>. כתב הר\"ב דרך העכו\"ם להעמיד ע\"ז בבית מרחצאותיהם. ואע\"ג דלא מתסר מרחץ משום ע\"ז שמעמידין בה כדתנן פ\"ג מ\"ד. מ\"מ אסור לישראל לסייע להעמיד הע\"ז שם. ב\"י סי' קמ\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואין עושין תכשיטין לע\"ז וכו'</b>. ר' אליעזר אומר בשכר מותר. ונ\"א לא גרס. וכ\"כ התוס' [בד\"ה הגיע לכיפה]. דלא מסתבר שיתיר שום תנא לעשות לכתחלה תכשיטי ע\"ז ואין לומר דשרי רבי אליעזר משום איבה כדשרינן ברפ\"ב לילד את הנכרית. דלא דמי דהתם ודאי איכא איבה דליכא לאשתמוטי. אבל הכא איכא לאשתמוטי למימר דאסור לן למיעבד שום תכשיטי ע\"ז. וליכא למימר נמי דאתא לאשמועינן דבדיעבד שכרן מותר דא\"כ היינו ר\"א האמורא דגמ' [דף י\"ט ע\"ב] דאמר אם בנה שכרו מותר. ונראה שלא היה כתוב בספר רבינו שלמה מדלא פירש מאי קוטלאות. ע\"כ. [ומפורש במשנה דריש פרק ו' דשבת] גם בירושלמי ליתא. וכן לא העתיקה הרי\"ף והפוסקים: \n",
+                    "<b>אין מוכרין להם במחובר לקרקע</b>. היינו לרבי מאיר כדאית ליה. ולר' יוסי כדאית ליה דוקא בא\"י דאי בח\"ל הא א\"ר יוסי דמוכרים אפילו שדות כדאיתא במתני' בסמוך ולא אסור טפי מחובר לקרקע מקרקע עצמו. כיון דתרווייהו מלא תתן להם חנייה בקרקע מתסרי. ואיכא מ\"ד דדוקא שדות מוכרין בח\"ל אבל מחובר לקרקע לא. וטעמא דמלתא דכיון דמחובר לקרקע אפשר למכור משקצץ לא התירו במחובר ולהכי תנן סתמא אין מוכרין להם במחובר לקרקע. דמשמע אפילו בח\"ל ואפילו לר' יוסי אבל בשדות דלא אפשר בלא\"ה התיר רבי יוסי. והראשון יותר נכון. הר\"ן: \n",
+                    "<b>במחובר לקרקע</b>. פי' הר\"ב דהתורה אמרה לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע שאם לא יהיה להם קרקע ישיבתן ישיבת עראי היא. הרמב\"ם פ\"י מהל' ע\"ז וסתמא תנן ולאו דוקא שבעה אומות. דא\"כ ה\"ל לתנא לפרושי אע\"ג דלדעת התוס' שכתבתי בריש פ\"ג דמכות דלא תתחתן דכתיב דוקא בשבע אומות הוא. והאי קרא דלא תחנם בהדי הדדי דלא תתחתן כתיב שכן הוא אומר לא תכרות להם ברית ולא תחנם ולא תתחתן בם. פירשו בתוס' דהכא [ד\"ה דאמר] דשאני לא תתחתן דליכא לאוקמי אלא בשבע אומות. שהרי כל שאר האומות מותרין לבא בקהל בגירותן חוץ מאותן שאסר הכתוב מצרי [אדומי] עמוני ומואבי. אבל מתנת חנם אין שום טעם לחלק בין שאר אומות לשבע אומות מיהו קשיא דכריתות ברית שכתוב אצל לא תחנם אי בשאר אומות איירי הכתיב גבי שלמה וחירם מלך צור (מלכים א' ח') ויכרתו ברית שניהם. ועוד דמשמע כל שאר אומות לא הוזהרו על כריתות ברית דהא בגבעונים כתיב (יהושע ט') בקרבי אתה יושב ואיך אכרות לך ברית משמע הא בשאר אומות מותר. וי\"ל דלא תכרות ברית נמי לא קאי אלא בשבע אומות. וטעמא רבה איכא וענינא דקרא נמי מוכח דכתיב (דברים ז') ונשל גוים רבים ועצומים ממך מפניך החרם תחרימם לא תכרות להם ברית. ואיכא למימר דכיון דבשעת כבוש קיימי בלא תחיה שלא בשעת כיבוש קיימי באיסור כריתות ברית א\"נ משום דאדוקי בע\"ז טפי אבל שאר אומות לא. ע\"כ: \n",
+                    "<b>משיקצץ</b>. אע\"ג דה\"ל מחובר מעיקרו. הר\"ן. אבל הרא\"ש מסיק דר' יהודה מפרש למלתיה דת\"ק אבל מותר הוא משיתנה לקוץ דלא משמע ליה דקאמר ת\"ק משקצץ דמה חדוש הוא זה וכי בשביל שהיה מחובר לקרקע לא ימכרנו לו אחר שנקצץ. ע\"כ. ודתנן רבי יהודה אומר בלשון חולק ל\"ק דטובא אשכחן הכי כמ\"ש במשנה ו' פ\"ג דבכורים: \n",
+                    "<b>ואין צריך לומר שדות</b>. פירש הר\"ב דאיכא תרתי דאיסורא וכו'. גמ' אי הכי בתים נמי איכא תרתי חדא חניית קרקע וחדא דקא מפקע ליה ממזוזה אמר רב משרשיא מזוזה חובת הדר הוא פירש\"י ולא חובת הבית הלכך ליכא אפקעתא דכתיב ביתך דרך ביאתך אלמא למי שנכנס ויוצא לתוכה אזהר רחמנא. ע\"כ. והא דלענין מעשרות הויא הפקעה לאו [משום] שאין העכו\"ם מעשר מה שיזרע בה ויקצרנה דההיא לאו הפקעה היא שזהו חוב המוטל על בעל התבואה אבל הויא הפקעה לענין שאם יזרענה ישראל פטור הזורע דכל זמן שהיא של ישראל כל מי שזורע חייב במעשר. דקרקע החייבת הוא שזרע וכי זבנה לעכו\"ם פטור הזורע דיש קנין לעכו\"ם בא\"י והרי הוא כקרקע ח\"ל שאין בה חיוב מעשרות. וכ\"כ התוס' פ\"ד דגיטין דף מ\"ז [ד\"ה אמר רבה]. ותימא דהכא אמרינן לר\"מ דס\"ל דיש קנין לעכו\"ם בא\"י. ובפרק ד' דפאה משנה ט' דתנן הלקט וכו' של עכו\"ם חייב במעשרות אא\"כ הפקיר. כתב הר\"ב דר\"מ ס\"ל דאין קנין וכ\"כ עוד בפרק ה' דדמאי משנה ט' מעשרין משל ישראל על של עכו\"ם וכו' וכ\"כ עוד במשנה י' פרק ב' דמכשירין. ומיהו בדמאי כתב הר\"ש דההיא שטת ירושלמי היא. וירושלמי לטעמיה. דמפרש הכא בית אינו מצוי להתברך מתוכו. שדה מצוי הוא להתברך מתוכה וכדבריו כתבו התוס' בפ' ר' ישמעאל דמנחות דף ס\"ו [ע\"ב] ונמצינו למדין דמ\"ש הר\"ב בפאה דכר\"מ היא דס\"ל אין קנין וכו'. ההיא נמי כשטת ירושלמי אבל לגמ' דידן ההיא מתני' לאו ר\"מ היא וה\"נ כי אמרי' בפ\"ד דגטין עלה דההיא מתני' דפאה דהתם מייתי לה דס\"ל דאין קנין לא אמרינן דר\"מ היא אלא דהכי ס\"ל מתני'. ותו דחינן לה התם דסברה יש קנין ובשדה דישראל ולקטינהו עכו\"ם. וכ\"ת הא מפקרי וקיימי דכל לקט ושכחה ופאה הפקר הן דנהי דמפקרי אדעתא דישראל. אדעתא דעכו\"ם מי מפקרי: \n",
+                    "<b>ובסוריא</b>. פירש הר\"ב ארם צובה שכבש דוד ואינה קדושה כקדושת הארץ משכירין להם בתים ולא גזרינן וכו' אבל לא שדות דאיכא תרתי לאיסורא. ותימה דכי נמי תרתי לאיסורא מאי הוי דשכירות שדות בא\"י גופא לא הויא אלא גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה והכי פריך לה בגמ' ומסיק דס\"ל כבוש יחיד שמיה כבוש ומכירה דסוריא איכא איסורא בין בתים בין שדות. הלכך שכירות שדות בסוריא לאו גזרה היא משום שכירות א\"י אלא משום מכירת שדות דלאו גזירה היא אלא איסורא דאורייתא ומיהו לא אחמור בה רבנן למגזר שכירות דבתים אטו מכירה אבל שדות דאית בה תרתי וכו'. ור' יוסי אומר בא\"י משכירין בתים דלית בהו תרתי לא גזרו. ובסוריא ס\"ל דכבוש יחיד לא שמיה כבוש. ושדה דאית בה תרתי גזרו וכו'. ובח\"ל כיון דמרחק לא גזרינן: \n",
+                    "<b>בארץ ישראל משכירין להם בתים</b>. כתב הר\"ב ובלבד שלא ישכיר לג' וכו'. ולדלמא אזיל עכו\"ם דזבין מישראל ומזבין לתרי תרתי פלגי ומעכב השלישית לעצמו לכולי האי לא חיישינן. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אף במקום שאמרו להשכיר</b>. כתב הר\"ב לר\"מ בסוריא דוקא ולא בא\"י ולר' יוסי אפילו בא\"י כלומר ומתני' דתנן במקום שאמרו רבי מאיר היא. והכי איתא בגמ' [*ואע\"ג דהוי סתם שאחר מחלוקת ואפ\"ה פסק הר\"ב במשנה דלעיל כרבי יהודה משום דר\"י אמר שמואל פסק כן לעיל בגמ'. והוי ככל שאר כללות שעל פסקי ההלכות שאינם אלא היכא דלא אפסיקא להדיא בגמ' הלכה כמאן. ושוב ראיתי בספר כריתות בחלק ימות עולם שער ג' שכתב בשם ירושלמי דפרק החולץ ודפ\"ק דמגילה רב שמואל בר אבא משום רב אחא הדא דאתמר כשאין מחלוקת אצל סתם. אבל אם יש מחלוקת אצל סתם ל\"א בהא הלכה כסתם. וכתב עלה ונראה לי דילפינן מתוך זה דאם יש סתם אצל המחלוקת עצמו. כמו שיש שני תנאים חולקים בדבר אחד ואח\"כ תכף דעת שלישי. אין הלכה כסתם. אלא א\"כ יש מחלוקת לפניו וסתם במקום אחר כמו בפרק אחר או באותו פרק רחוק מן המחלוקת עכ\"ל. ומ\"ש דעת שלישי לאו דוקא אלא מה שמתחלה יש מחלוקת והם שתי דעות קורא למה שאחר כך דעת שלישי ואע\"פ שהיא דעה א' משתים הקדומות. עוד שם מהירושלמי שאם יש בין יחיד וחכמים מחלוקת וכו' ע\"ש שאין להאריך במה שאינו מענייננו]: \n",
+                    "<b>במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה</b>. אמרינן עלה בירושלמי הא במקום שנהגו למכור מוכר הוא לו ואפילו לבית דירה ומשכיר הוא לו ואפי' לבית דירה והיינו טעמא משום דהאי לא תביא תועבה אל ביתך להא מלתא אסמכתא בעלמא היא דעיקר קרא בישראל המכניס עכו\"ם לביתו הוא והכי מוכח בסוף מכות [דף כ\"ב] הלכך בארץ שאנו מצווין לשרש אחר ע\"ז אסרו חכמים שלא להשכיר לבית דירה. וכן נמי בסוריא מפני סמיכותה לארץ ישראל. אבל בחוץ לארץ שאין אנו מצווין לשרש אחריה משכירין אפילו לבית דירה. ולישנא דמתני' נמי דיקא הכי. דקתני סיפא ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ. ואם איתא דאיסור בית דירה בכ\"מ נמי. ה\"ל למתנייה ולא ישכיר לו את המרחץ דרישא נמי בכל מקום היא אלא ש\"מ דאיסורא דרישא ליתא אלא בארץ ישראל וסוריא אבל בחוץ לארץ לא מש\"ה תנא סיפא בכל מקום. הר\"ן: \n",
+                    "<b>לא לבית דירה אמרו</b>. ל' הר\"ב אלא להכניס שם תבן ועצים וכיוצא בזה כלומר לאפוקי להכניס בו יין נסך שאינו רשאי להשכירו לכך. ואם עשה כן שכרו אסור כדברי הראב\"ד בפרק י' מהלכות ע\"ז: \n",
+                    "<b>מפני שהוא נקרא על שמו</b>. כתב הר\"ב והעכו\"ם מחממה בשבת ויאמרו מרחץ של פלוני יהודי רוחצים בו. לשון הרמב\"ם ויכנסו בו העכו\"ם ויאמרו רחצנו וכו' ובזה יש חלול השם למי שישמע זה ואינו יודע שהוא שכור וכו'. ומה שהעתיק הר\"ב שהיא נקראת. כן הוא בירושלמי: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אין מעמידין בהמה וכו'</b>. מפני שהעכו\"ם חשודים על הרביעה ובני נח נאסרו בה דכתיב (בראשית ב') והיו לבשר אחד. יצאו בהמה וחיה ועוף. ויש כאן לפני עור לא תתן מכשול. רש\"י. והא דלמכור להם תליא במנהגא במ\"ו פ\"ק כבר כתבתי בפ\"ד דפסחים משמא דגמרא דעל בהמתו הוא דחס עלה שלא תעקר ומתני' אפילו כחכמים דריש פ\"ב דפרה: \n",
+                    "<b>ולא תתיחד אשה עמהם</b>. פירש הר\"ב אפילו ביחוד שכיוצא בו אצל ישראל מותר כגון שאשתו עמו וכו' כדתנן במשנה י\"ב פרק בתרא דקדושין: \n",
+                    "<b>מפני שחשודים על העריות</b>. גמ' ותיפוק ליה משום ש\"ד וכו' ר' אידי אמר אשה כלי זיינה עליה [*ופירשו התוס' [דף כ\"ה ע\"ב] וכן כתב הרא\"ש לפי שהיא אומללה ושפלה ואינה בת מריבה כאיש מרחמין עליה. ואין הורגין אותה]: \n",
+                    "<b>מפני שמילדת בן לעכו\"ם</b>. והר\"ב העתיק שמגדלת. וכן ל' הרמב\"ם בפי' אבל בגמ' גרס שמילדת וכן בבריי' אך בלא תניק גרס שמגדלת כדלקמן ובירו' ל\"ג כלל במתני' הטעם מפני וכו' וכן ברי\"ף אבל גרסת התוס' במשנה כגרסת הספר כנראה מלשונם בד\"ה ורמינהו וכו': \n",
+                    "<b>אבל עכו\"ם מילדת בת ישראל</b>. כתב הר\"ב בזמן שאחרות עומדות על גבה. כדתניא בברייתא ואפ\"ה לא שריא אלא ברשות ישראל דוקא כמו שאפרש לקמן בס\"ד: \n",
+                    "<b>בת ישראל לא תינק בנה של עכו\"ם</b>. מפני שמגדלת בן לעכו\"ם. ברייתא. \n",
+                    "<b>אבל עכו\"ם מניקה בנה של ישראל</b>. ירושלמי. שנאמר (ישעיה מ\"ט) והיו מלכים אומניך ושרותיהם מיניקותיך. הרא\"ש: \n",
+                    "<b>ברשותה</b>. דישראלית אבל לא תמסרנו להוליכו בביתה שלא תהרגנו. רש\"י. ובגמ' מייתי ברייתא דתני בה עכו\"ם מניקה את בנה של בת ישראל בזמן שאחרות עומדות על גבה וכתבו התוס' פי' ואפי' ברשות הישראל. דכמו דתני הכא במילדת ה\"נ הכא במניקה. דהנקה דומיא דמילדת היא. ויולדת היא סתמא ברשות ישראל היא [דאין היולדת הולכת אצל המילדת. והיינו טעמא דבמתני' לא תני ברשותה גבי מילדת משום דלא איצטריך] ואפ\"ה אינו שרי אלא באחרות עומדות על גבה ע\"כ. וכ\"כ הרא\"ש והטור סי' קנ\"ד ועיין מ\"ש במשנה דלקמן. והרמב\"ם לא העתיק בחבורו פ\"ט מהלכות עכו\"ם אלא כלשון המשנה. אפשר דעתו דהא דתניא ואחרות עומדות על גבה. פירושא דברשותה היא ובין במילדת ובין במניקה סגי ברשותה לפי שאז מסתמא אחרות עומדות על גבה א\"נ יוצאות ונכנסות עומדות ע\"ג קרינא ביה. כמ\"ש ג\"כ התוס' מדלקמן פ\"ד משנה י\"א ואולי שזוהי דעת הר\"ב ולפיכך ברישא דלא תנן בהדיא ברשותה. הוסיף לבאר בזמן שאחרות וכו' אבל בסיפא במניקה דתנן בהדיא ברשותה לא הוצרך להוסיף ולבאר ותנא דמתני' דתנא בסיפא ולא ברישא משום דמסתמא דיולדת דברשותה דידה היא שיולדת: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אבל לא רפוי נפשות</b>. כתב הר\"ב ואם אמר לו סם פלוני וכו' מותר סבר שיולי משאיל לו [מדלא בעי לאתסויי מנאי לא סמוך עלי ושיולי קא משייל לנסותי אם אומר לו אמת] [רש\"י] וכי היכי דמשאל לי משאיל לאינש אחרינא. ואתא ההוא גברא לארועי נפשיה. גמ': \n",
+                    "<b>ואין מסתפרין מהן בכ\"מ</b>. אפילו בשבילי רה\"ר שהיו עוברין שם תדיר שמא יחתוך צוארו בתער. רש\"י: \n",
+                    "<b>אבל לא בינו לבינו</b>. פירוש במקום שאין רגילים בני אדם כל כך. אבל ביחוד ממש לא איצטריך דתיפוק ליה אף בלא מסתפר אסור להתיחד עמהם משום ש\"ד וכן יש לפרש לעיל גבי מניקה תוס' [דף כ\"ט ד\"ה אבל]. ומ\"ש הר\"ב ואי רואה במראה פי' רש\"י לראות אם מסתפר יפה באומנות וסבר העכו\"ם כיון דקפיד אהכי וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היין והחומץ של עכו\"ם</b>. כלומר אע\"פ שלא ידענו בו שנתנסך. ובגמ' מייתי לה מדכתיב [דברים ל\"ב] אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם. מקיש יין נסך לזבח. ובזבח כתיב [תהלים ק\"ו] ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים. מה מת אסור בהנאה. אף זבח אסור בהנאה. וגזרו חכמים על סתם יינם שיהא גם כן אסור בהנאה. וא\"ת דהכא משמע דסתם יינם נאסר משום לתא דיין נסך. ובמשנת י\"ח דבר דפ\"ק דשבת פי' הר\"ב דמשום בנותיהן גזרו. כתב הר\"ן די\"ל דאי לאו משום לתא דיין נסך מסתייא למסריה בשתיה משום בנותיהן דומיא דפתן ושמנן. אבל כיון דיין שנתנסך ודאי אסור בהנאה. הוצרכנו לאסור אף סתם יינם אף בהנאה. אף על פי שלא נאסר אלא משום בנותיהן שאם לא היינו אוסרים אותו כי אם בשתיה. הרואין סוברין לומר שמשום נסוך נאסר ויבאו להתיר יין נסך ודאי בהנאה. ולפיכך רצו להשוות יינות שלהם. וא\"ת א\"כ גזירת בנותיהן למה. תירץ רבינו שמואל יין שנתנסך לע\"ז מיעוטא הוא ולמיעוטא לא חיישינן. והרמב\"ן ז\"ל מוסיף דלשמא נתנסך לא חיישינן דאם איתא דנסכיה לא הוי מזבין ליה. וכדאמרינן בריש פרקין בגמ' [דף כ\"ב ע\"ב] אם איתא דאקצייה לא הוי מזבין ליה ואע\"ג דמשמע בכולה מכילתין דטרחי ומזייפי לנסוכי נמי של ישראל. התם משום דחשיבי להו מלתא ליהנות ע\"ז שלהן בשל ישראל. אבל במאי דמנסכי להו לע\"ז שלהם אינן מוכרים ולא נותנין אותו לישראל. ולהכי אצטריך למגזר משום בנותיהן. ע\"כ: \n",
+                    "<b>שהיה מתחלתו יין</b>. ופשיטא דמשום דאחמיץ לא פקע איסורא מיניה. והיינו שכתב הר\"ב לאפוקי היכא דקנה הנכרי חומץ מישראל דלא מתסר בהנאה דטעמא וכו' וחומץ לא קא מנסך לע\"ז. וכן ל' רש\"י. ובגמ' אמרו לאשמעי' חומץ שלנו ביד נכרי דאין צריך חותם בתוך חותם וכו' והיינו הך. ומדאמר דלא מנסך אף בשתיה היה לנו להתירו כיון דלאו בר ניסוך הוא. ולא שייך ג\"כ גזירת משום בנותיהן אלא נ\"ל שרש\"י לא רצה לכתוב בו היתר שתייה כמ\"ש התוספות בשם ר\"ת [ד\"ה אי משום] שהקפיד על רבינו משולם שהתיר חומץ שלנו שנגע בו נכרי ואמר כי אין אנו בקיאים בטיב חומץ כי מעשים בכל יום בדעות חלוקות יש קורין אותו חומץ ויש קורין אותו יין. \n",
+                    "<b>ועורות לבובין</b>. פירש הר\"ב קורעים הבהמה מחיים וכו' ובעבודה זו מקריבין אף העור. ולפיכך כל עור שיש בה סימן כזה אסורה. וז\"ל הרמב\"ם בפרק ז' [הלכה ג'] מהלכות ע\"ז בהמה שהקריבה כולה לע\"ז אסורה בהנאה אפילו פרשה ועצמותיה וקרניה וטלפיה ועורה הכל אסור בהנאה. לפיכך אם היה בעור סימן שיודע בו שזה העור תקרובת ע\"ז הוא כגון שהיו עושין שקורעים קרע עגול כנגד הלב. ומוציאין הלב. הרי כל אותן העורות שהן כך אסורין בהנאה: \n",
+                    "<b>רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כרשב\"ג. גמרא. ועיין מ\"ש במשנה ז' פ\"ח דערובין: \n",
+                    "<b>בשר הנכנס לע\"ז</b>. שהנכרי רוצה להכניסו מותר בהנאה. אם נזהר ישראל ליטלו עם כניסתו קודם שיקריבון אותו. רש\"י דף ל\"ב ע\"ב: \n",
+                    "<b>מפני שהוא כזבחי מתים</b>. פירשו תוס' בשם ר\"י [ל\"ב ע\"ב ד\"ה והיוצא]. דלהכי מיהדר ותני מפני וכו' לומר לך דאסור ומטמא [כדאיתא בגמ' ועיין במשנה ח' פרק ג' ועוד בריש פ\"ק דחולין] ובשם ר\"ת פירש דהכא בתקרובת שאינה כעין פנים דבחתיכה [של בשר] שאינה זבוח לפני ע\"ז איירי אלא שמביאה דורון. וניחא דקתני מפני שהוא כזבחי מתים ולא קתני זבחי דמשמע זבח ממש. ע\"כ. ובירושלמי גרס זבחי בלא כ\"ף: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נורות וכו' אין איסורן איסור הנאה</b>. כתב הר\"ב ואם הכניס בה הנכרי יין לקיום וכו'. מפרש בפרק ב' דביצה דמכניסו לקיום ג' ימים הוא. ומש\"ה מערן ג' ימים דכבולעו כך פולטו. מרדכי. ובפחות מכן משכשך כמ\"ש בטור י\"ד סי' קל\"ה: \n",
+                    "<b>חרצנים וזגים</b>. לשון הר\"ב פסולת של ענבים. וגרעינים שבפנים והקליפים שבחוץ. ופירושו מגומגם דמאי הוי הפסולת אלא הגרעינים והקליפים. ובפירש\"י ליתא והקליפים שבחוץ וניחא דפסולת של ענבים הם הקליפים שהוא עיקר הענב יותר מן הגרעין ובי\"ס כתוב בלשון הר\"ב גרעינים בלא וי\"ו. ומהו גרעין ומהו קליפים. עיין במשנה ב' פ\"ו דנזיר: \n",
+                    "<b>המורייס</b>. עיין במשנה ו' מ\"ש שם בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מפני מה אסרו</b>. כתב הר\"ב ולרבנן קא בעי לה דאסרו לה באכילה ולא בהנאה. רש\"י. וכלומר בכל גבינות של עכו\"ם: \n",
+                    "<b>בקיבה</b>. חלב הקרוש שבתוך הקיבה. לשון הר\"ב במ\"ה פ\"ח דחולין. ועיין מה שכתבתי שם. והלא קיבת עולה חמורה. שהעולה אסורה בהנאה. ומועלין בה. רש\"י: \n",
+                    "<b>שדעתו יפה</b>. שאינו קץ ומואס בה שורפה הומי\"ר בלע\"ז. גומעה. ולא הודו לאומרים כן להתירה לכתחלה. אבל אמרו לא נהנין ולא מועלין וכל היכא דתנן הכי שריא מדאורייתא. אבל רבנן דגזרו בה. והכי משמע לא נהנים מדרבנן. ואם נהנה אין בה מעילה. אלמא מדלית בה מעילה ש\"מ האי חלב הכנוס בקיבת העולה כפירשא בעלמא הוא. לשון רש\"י. כלומר ומדמדאורייתא אין מועלין משום דפירשא בעלמא הוא הלכך בקיבת נבלה אין כאן שום איסור כלל אפי' מדרבנן. דשאני דעולה דגזרו שלא נהנין משום דבעולה יש מעילה מן התורה ולפיכך אמרו שאף בקיבה לא יהנו לכתחלה. משא\"כ איסור נבלה שאין בה איסור הנאה כלל אלא איסור אכילה בלבד. הלכך לא שייך לאסור דבר של נבלה דלאו מידי דמיכל הוא. ועיין מ\"ש במ\"ה פרק ח' דחולין בס\"ד: \n",
+                    "<b>מפני שמעמידין אותו בקיבת עגלי ע\"ז</b>. לא היה מתכוין כ\"א לדחותו דהא אפי' ר\"מ דחייש למיעוטא לא אסר לעיל אלא גבינת בית אונייקי אבל שאר מקומות חשיב מיעוטא דמיעוטא תוספות [דף ל\"ד ד\"ה מפני]: \n",
+                    "<b>השיאו לדבר אחר</b>. כתב הר\"ב ולא רצה להגיד לו טעמו של דבר מפני שעדיין לא עברו י\"ב חדש שנגזרה גזירה זו וכו'. גמ'. ומסיים בשיר השירים רבה. ורבי ישמעאל היה קטן. ר\"ש בן חלפתא ור' חגי בשם ר' שמואל בר נחמן כתיב (משלי כ״ז:כ״ו) כבשים ללבושך. כבשים כתיב בשעה שתלמידים קטנים תהא מכבש לפניהם דברי תורה. הגדילו ונעשו ת\"ח תהא מגלה להם סתרי תורה. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב וטעמא דאסרו גבינות של עכו\"ם מפני שמעמידין אותה בעור קיבה של שחיטת עכו\"ם. ועור לאו פירשא הוא ואסור. רש\"י והא דנקט של שחיטה לרבותא בעלמא שאפילו שחטה עכו\"ם אכתי נבלה היא. וז\"ל הרמב\"ם שמא יעמיד בעור קיבת נבלה לפי שהוא מעמיד ג\"כ וכבר נודע ששחיטת עכו\"ם נבלה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>השיאו</b>. לשון התוס' משיאו לשון משיא עצה. ואית דגרסי השיאו ונפרש הטעו לשון השיאני. ע\"כ: \n",
+                    "<b>דודיך</b>. לשון זכר. דודייך לשון נקבה והכי קאמרה כ\"י ישקני הקב\"ה מנשיקות פיהו כי כך אמר לי טובים דודייך מיין. רש\"י. ובתוספתא פ\"ט דפרה איתא נמי כה\"ג ונכתב דודך קמא חסר יו\"ד ותניין בחד יו\"ד. וי\"ל דאעפ\"י שנכתב ביו\"ד בפסוק שאל לו היאך הוא אם קורא כאילו נכתב בלא יו\"ד. אבל הר\"ש שם ריש פ\"י מייתי לה ובשתיהן בחד יו\"ד: \n",
+                    "<b>אמר לו כי טובים וכו'</b>. משום דבהכי מתיישב דרישא דקרא לנסתר ישקני וכן פיהו וסיפא דודייך לנוכח אלא דה\"ק ישקני וגו' כי כך א\"ל כי טובים וכו' שמעתי מפי מהר\"ר מאיר באך זצ\"ל: \n",
+                    "<b>אין הדבר כן</b>. פי' הר\"ב אלא כ\"י אמרה וכו' כלומר תקנות שתקנו וכו' והיינו דשייליה להאי קרא כלומר כ\"י אומרים טובים תקנות ונו' ואף על פי שאין אנו יודעים הטעמים כי טעמם ונימוקם עמהם. אבל בגמ' אמרה כ\"י לפני הקב\"ה רבש\"ע ערבים עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה מאי שנא האי קרא דשייליה אמר ר\"ש בן פזי ואי תימא ר\"ש בר אמי מרישא דקרא קאמר ליה ישקני מנשיקות פיהו. אמר ליה ישמעאל אחי חשוק שפתותיך זו בזו [כדמתרגמינן וחשוקיהם וכבושיהן] ואל תבהל להשיב [ואל תדקדק להקשות] שמעינן דלאו דסיפא דקרא השיב לו וכן רש\"י מפרש דברי דודים דברי סופרים מיינה מעיקר תורה. ע\"כ. דעתו דד\"ס היינו פירושיהן ודקדוקיהן במדות שהתורה נדרשת בהן ולא קאי אתקנות ונ\"ל דדעת הר\"ב דרש\"י לא פי' כן אלא קודם שאמרו בגמ' דרשא דישקני. אבל בתר דאמרן ישקני חשוק וכו' סיפא דקרא דכי טובים על התקנות נאמר דאילו פירושם ודקדוק המדות מאי חשיקה שייך בהו הרי טעמם גלוי ונודע לכל: \n",
+                    "<b>חבירו מלמד עליו</b>. שהיא לשון זכר וכנסת ישראל היא דקאמרה לפני שכינה לריח שמניך טובים וגו' עלמות אהבוך לא שייך למימר לנקבה. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חלב שחלבו עכו\"ם ואין ישראל רואהו</b>. ואע\"ג דטהור חיור וטמא ירוק חיישינן שמא נתערב ואפילו להעמיד בו גבינה אסור דשמא הטמא שאינו מעמיד ישאר בגומות עם הנסיובי. גמרא. אבל לעיל בגבינות העכו\"ם ליכא למיסר מהאי טעמא דכיון שהעכו\"ם עושה לצרכו ליכא למיחש דלמא עירב בו דבר טמא. תוס': \n",
+                    "<b>הפת והשמן</b>. כתב הר\"ב כל הני אסורין משום חתנות. נראה מדכתב כל הני דר\"ל אף השלקות. וז\"ל הר\"ן והפת והשמן שלהן והשלקות מפורש בגמ' שאיסורו של פת משום חתנות. ושמן ג\"כ. ואף שלקות פירש\"י ז\"ל שמשום חתנות נאסרו. וא\"ת א\"כ אמאי פלגינהו תנא דמתני' לפת ושלקות בתרתי הרי שניהם משום בשולן ומשום חתנות. י\"ל דשתי גזירות היו תלמידי שמאי והלל גזרו על פתן ושמנן משום יינן כדאיתא בגמ' דתרווייהו שייכי בהדי יין. שמן מפני שהוא משקה כמוהו ופת משום דשכיחא מלתא דאכיל אינש ושתי אבל על השלקות לא גזרו. ואתו ב\"ד אחרינא וגזרו בכל השלקות משום חתנות ומש\"ה פלגינהו תנא דמתני' בתרתי. ע\"כ: \n",
+                    "<b>הפת</b>. כתב הר\"ב ופת של נחתומין התירוהו. ובפ\"ב דפסחים מ\"ב כתב בלשון מנהגא. והיינו טעמא דאמרינן בירושלמי והביאו הרי\"ף פת מהלכות של עמעום הוא וכו' והתירוהו מפני חיי נפש. ופירש הר\"ן של עמעום שלא נמנו עליה להתירה אלא שיצא הדבר בהיתר. ע\"כ. ועיין במשנה ט' פרק דלקמן ובמשנה ח' פ\"ב דמכשירין: \n",
+                    "<b>רבי ובית דינו התירו בשמן</b>. וכך היא גירסת הר\"ב במשנה. וז\"ל הר\"ן כתב רש\"י ז\"ל דל\"ג ליה דהא איהו לא שרייה אלא רבי יהודה נשיאה בר בריה שרייה כדאמרינן בגמ' וכו'. אבל כיון שכתוב כן בגירסת הרב אלפס ז\"ל אית לן למימר דרבי היינו רבינו הקדוש התיר את השמן ולא קבלו ממנו ואתא רבי יהודה נשיאה בר בריה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וקבילו מיניה ע\"כ: \n",
+                    "<b>וכבשין</b>. לכבוש דגים וירק וראש ורגלים של בהמה בחומץ. רש\"י. וז\"ש בחומץ לאו דוקא דהא אנן תנן שדרכן לתת וכו' וחומץ. שמע מיניה דעיקר כבישה לא כך היא אלא כגון במים ומלת הרבה בתוכה. וז\"ל הר\"ן ירקות כבושים במים אם דרכן וכו' ועמ\"ש ברפ\"ב דעוקצין: \n",
+                    "<b>שדרבן לתת לתוכו יין</b>. אבל בידוע אסור אפילו בהנאה וכו'. ופי' הטור סי' קי\"ד שדרכן היינו שלפעמים נותנין בהן יין. ושידוע היינו שכולן נותנין לתוכן יין אע\"פ שאינו יודע שנתנו לתוך אלו. ע\"כ. ואף רש\"י פי' כן כמו שאני מעתיק לשונו בסמוך ומאי שנא ממורייס [דמתני' ד'] דשרו רבנן בהנאה [ורובא דעלמא שדו ביה חמרא והוי כידוע] התם לעבורי זוהמא [והוי כמאן דאזיל לאבוד] הכא למתוקי טעמא. גמ': \n",
+                    "<b>וחומץ</b>. אדלעיל קאי שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ ואין לפרש דחומץ היינו שלא היה מתחלתו יין וכשקנה החומץ מישראל דהא כתבתי במ\"ג דאף בשתיה שרי מן הדין. ועוד הא תנן במתני' דלקמן שאין דרכן לתת וכו' וחומץ. דמותר באכילה. אי לאו דקאי אדלעיל כדפרישית הוה קשיא אהדדי דהכא אסור באכילה ולקמן שרי: \n",
+                    "<b>וציר</b>. מפורש במשנה ד' פרק ו' דנדרים: \n",
+                    "<b>והחילק</b>. פירש הר\"ב מין דגים טהורים ואין להם סנפיר וכו'. עמ\"ש בסוף פרק ג' דחולין: \n",
+                    "<b>וקורט</b>. גרגיר. ערוך. ומ\"ש הר\"ב דסכין אגב חריפותא [דחלתית] ממתקת כו' דאל\"ה הא אמר מר נותן טעם לפגם מותר. גמ': \n",
+                    "<b>הרי אלו אסורים</b>. למעוטי בידוע דכבשין *) גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וישראל רואהו</b>. כתב הר\"ב לאו דוקא רואהו וכו' העכו\"ם ארתותי מרתת והוא שיודע שחלב טמא אסור לישראל. טור סימן קט\"ו: \n",
+                    "<b>והדבש</b>. למאי ניחוש לה אי משום עירובי. [שמא עירב בו יין] מסרא סרי אי משום בשולי עכו\"ם הא נאכל כמות שהוא חי אי משום גיעולי עכו\"ם נותן טעם לפגם הוא ומותר. גמ': \n",
+                    "<b>והדבדניות</b>. פי' הר\"ב החלות שרודין וכו'. כ\"פ הרמב\"ם ומסיים וגם אותם החלות לא תכשיר ואע\"פ שהדבש מכשיר מכלל השבעה משקין כמו שנבאר במסכת מכשירין לפי שהוא באותה שעה כעין אוכל. לא משקה. עד שמתיכין אותו ומוציאין דבשו. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב פירוש אחר אשכולות של ענבים וכו' כן פירש\"י. ומ\"ש הר\"ב ואין בהן משום הכשר משקה וכו' דסתמן לאכילה גמרא לתרוצי הא דבי\"ח דבר דפ\"ק דשבת היא הגזירה הי\"ב הבוצר לגת הוכשר כמ\"ש שם הר\"ב. ומשני דהבוצר קא בעי לה למשקה. וכלומר גזירה שמא יבצור בקופות מזופפות דאז ניחא ליה במשקה כדכתב הר\"ב התם בשבת דהכי איתא התם בגמ' [דף ט\"ז] ושם מקומו ובכאן לא חש הגמ' להאריך ועמ\"ש במ\"ט פ\"ד. ואל תתמה על פי' הראשון דדבדניות הם חלות דבש והיכי רמי עלה מהבוצר דהכי רמי מדבבוצר מוכשר אע\"ג דלא צריך למשקה ה\"נ יהא מוכשר אע\"פ שאינו צריך: \n",
+                    "<b>וכבשין שאין דרכן וכו'</b>. ולא גזרינן אטו דרכן. הר\"ן: \n",
+                    "<b>וטרית שאינה טרופה</b>. פי' הר\"ב שישאר ראש הדג ושדרותיו קיימין וניכר שהוא טהור לשון הרמב\"ם שישאר ראש הדג ושדרתו נראים עד שידוע מאותה צורה שהוא דג טהור. ומפרש הכ\"מ פ\"ג מהלכות מאכלות אסורות ובב\"י סימן פ\"ג דהיינו לומר שהוא מכיר בטביעות עין בראש ושדרה שהוא ממין דג פלוני שהוא טהור. וכ\"כ הראב\"ד. ואע\"פ שהר\"ן דחה זה הפירוש דא\"כ מאי מותיב בגמ' וכו'. י\"ל דהכי מותיב וכו': \n",
+                    "<b>עלה של חלתית</b>. מפרש בגמ' דלא נצרכה אלא לקורטין שבה כלומר הנדבקין בעלין. וקמ\"ל דלא חיישינן שמא ערבו בהן מאותן קורטין שחתכו מן העלין בסכינא דנכרי ונותנן בעלין משום דאי איתא דהכי הוה משרק שרקי כלומר נופלין היו מן העלין. הר\"ן: \n",
+                    "<b>וזיתי גלוסקאות המגולגלין</b>. פירש הר\"ב זיתים המכונסים וכו' שנתחממו ונרפו מחמת שמנן. רש\"י. ובגמרא פשיטא לא נצרכא אע\"ג דרפו טובא מהו דתימא חמרא רמא בהו קמ\"ל הני מחמת משחא הוא דרפו: \n",
+                    "<b>השלוחין</b>. הר\"ב העתיק השלחין. וכן הוא בגמ' ובפירש\"י. אבל בירושלמי כגרסת הספר וכן היא גרסת הרמב\"ם וכתב פירוש השלוחין כאילו אמר השולחין וכמו רוכב ורכוב ע\"כ. ור\"ל בגמ' פ\"ק דב\"מ דף ח'. ועוד משנה סוף פ\"ד דזבים ועמ\"ש במ\"ג פ\"י דנדרים: \n",
+                    "<b>מן ההפתק</b>. פירש הר\"ב שאינו מזלף עליהן וכו' רש\"י. ומסיים הר\"ן דמקלקל להו: \n",
+                    "<b>לתרומה</b>. פירש הר\"ב כהן החשוד למכור תרומה לשם חולין. דתרומה אין דמיה יקרים. שאינה ראויה אלא לכהנים. רש\"י בגמרא: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כל שיש בידו מקל או צפור או כדור</b>. פי' הר\"ב דהני ודאי נעבדים הם דמשום חשיבותיוהו אשקלינהו להנך חפצי בידייהו כדמפרשי' בגמ' מקל שרודה את עצמו [לשון גנאי] תחת כל העולם כולו כמקל. צפור שתופס את עצמו תחת כל העולם כולו כצפור. כדור. שתופס את עצמו תחת כל העולם כולו ככדור. פירשו התוס' שהעולם עגול כדאיתא בירושלמי שאלכסנדרוס מוקדון עלה למעלה עד שראה כל העולם [*כולו] ככדור. ע\"כ. *)ומ\"ש הר\"ב הוסיפו עליהם בברייתא חרב ועטרה וטבעת. סייף מעיקרא סבור לסטס בעלמא. ולבסוף סבור שהורג א\"ע תחת כל העולם כולו. עטרה. מעיקרא גבור גדיל כלילא בעלמא ולבסוף סבור כעטרה לכלב [חלוף למלך]. טבעת. מעיקרא סבור אישתיימא [שליח הנושא חותם המשלחו] בעלמא. ולבסוף סבור שחותם את עצמו תחת כל העולם כולו למיתה. \n",
+                    "<b>רשב\"ג אומר כל שיש בידו וכו'</b>. עמ\"ש ברפ\"ג דבכורות [משנה ב']: \n",
+                    "<b>כל דבר</b>. תנא אפילו צרור אפילו קיסם. בעי רב אשי תפס בידו צואה מהו. מי אמרינן כולי עלמא זילו באפיה כצואה. או דלמא הוא ניהו דזיל באפי כולי עלמא כצואה. תיקו. ש\"ס: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מצא תבנית יד או רגל</b>. אינו יד ע\"ז שנשבר לפי שזה הוא שברי צלמים. אבל מתחלת עשייתו נעשה צורת יד בלבד או צורת רגל וכן צורת איזה אבר שיעשה וממעשהו יתבאר אם מתחלת עשייתו נעשה נפרד או אם נשבר מצורה שלמה. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ועליהם צורת חמה וכו'</b>. דהני [תלתא] דחשיבי ציירי להו ופלחי להו. למידי אחריני לנוי בעלמא עבדי להו. גמרא: \n",
+                    "<b>צורת דרקון</b>. כתב הר\"ב ואומרים שהוא צורה לתלי הלבנה. הרמב\"ם כתב שכן נאמר לו ופירש תלי הלבנה הוא שגלגל הלבנה נוטה מגלגל חמה כמ\"ש בפ\"ב דר\"ה משנה ו' בדבור לצפונה וכו' וכשתעריך אופן הלבנה ואופן החמה שקראתי אותם שם כך. הנה יהיה זה בדמות תלי שהוא תנין: \n",
+                    "<b>יוליכם לים המלח</b>. עמ\"ש ברפ\"ב דפסחים: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר שוחק וכו'</b>. בגמ' מייתי כמה קראי דבעי רבי יוסי לאוכחי מינייהו. וחכמים השיבו לו ואין להאריך: \n",
+                    "<b>או מטיל לים</b>. היינו לים המלח דנקט ת\"ק. כרבה דרפ\"ב דפסחים בגמ' דף כ\"ח. תוס'. ומשום דלים המלח אזיל לא בעי שחיקה: \n",
+                    "<b>אמרו לו אף הוא נעשה זבל</b>. וקא סברי זה וזה גורם אסור. ורבי יוסי סבר זה וזה גורם מותר. וכוותיה פסק הר\"ב לקמן במשנה ח'. וכן פסק עוד במשנה י\"א פ\"ב דערלה. ובספ\"ו דתמורה. וכתבו התוס' [ד\"ה א\"ל]. דהא דסברי חכמים ברפ\"ב דפסחים דחמן מפרר וזורה לרוח. משום דיש לחלק גבי חמץ כתיב לא יאכל. והלכך אינו אסור אלא בדרך הנאה גמורה אבל בע\"ז כתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם ואפילו כל דהו. א\"נ רבנן דהתם היינו ר\"י דהכא. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>פרוקלוס</b>. מין גוי היה. רש\"י: \n",
+                    "<b>אמר לו אין משיבין במרחץ וכשיצא א\"ל וכו'</b>. ובירושלמי גרסינן כשיצא. וכן נראה. לפי שבגמרא אמרו דלא השיבו כלל במרחץ לפי שאסור להרהר בדברי תורה במרחץ אלא כשיצא השיבו שאין משיבין במרחץ כלומר שלא הייתי יכול להשיבך עד עכשיו שיצאתי ואי גרסינן כשיצא נוכל לתרוצי דה\"ק א\"ל אין משיבין במרחץ כשיצא. וכ\"כ הר\"ן והתוס'. ומיהו כתבו עוד דג' בתים יש במרחץ. ובפנימי שבני אדם עומדים שם ערומים ולא לבושים אפילו הרהור אסור ואין משיבין בה כלל. אבל באמצעי' שבני אדם עומדים שם ערומים ולבושים. הרהור מותר בה. ולהשיב בדבר אסור ומותר. ג\"כ מותר בה. שכל שאינו אומר עיקר טעמו של דבר אינו אלא כהרהור. ובבית זה האמצעי הוא שא\"ל אין משיבין במרחץ. וכשיצא מבית האמצעי לבית החיצון. אמר ליה עיקר טעמו של דבר דהיינו אני לא באתי בגבולה ע\"כ. ולפי זה גירסת וכשיצא אתי שפיר. ומ\"מ נראה דגרסתם היתה כשיצא בלא וי\"ו: \n",
+                    "<b>היא באתה בגבולי</b>. דאי לאו הכי שלא בטובת ר\"ג כבטובת אחרים דמי. שהיה אדם חשוב וטובה היא להם כשהוא נהנה מהן. ותנן [פ\"ד משנה ג'] ע\"ז שהיה לה גינה ומרחץ וכו' אין נהנין מהן בטובה. גמרא: \n",
+                    "<b>ובעל קרי</b>. כי ההיא דאמרינן בפ\"ב דחגיגה דף ט\"ו שמא באמבטי עיברה. ופירש\"י כלי שרוחצין בו כל הגוף וי\"ל שהטיח אדם שם שכבת זרע וכו': \n",
+                    "<b>ומשתין בפניה</b>. דכיון שאין עבודתה בכך. לא דמי לבעל פעור דמיחייב אפילו נתכוין לבזותה. כמ\"ש בפרק ז' דסנהדרין משנה ו'. [משמא ד] גמ'. ועיין [מ\"ש] בפרק דלקמן משנה ה': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומה שעליהם</b>. כגון אם ציפום זהב וכסף אסור. שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך. ואע\"ג דאינהו לאו עכו\"ם מקרו. ולא מתסרי. גזירת הכתוב היא. שהרים וגבעות שהן קרקע עולם אין בהם כח לאוסרן. אבל ע\"ז מיהא הוי ותלוש שעליהם כתלוש של שאר ע\"ז. שנאמר לא תחמוד [כסף וזהב] עליהם. על כל שהן נעבדין משמע. רש\"י: \n",
+                    "<b>ומפני מה אשרה אסורה</b>. כתב הר\"ב כלומר כי היכי וכו' ולמה אסרה תורה וכו'. וכן לשון רש\"י. ופירשו התוס' [דף מ\"ה ע\"ב] דלהכי בעי (ליה) לרבי יוסי משום דאי לאו דאיכא טעמא באשרה. הוה אמינא גלי קרא דאילנית אסירי וה\"ה הרים וגבעות. והוה אמינא דלא דרשינן ההרים אלהיהם. ע\"כ: \n",
+                    "<b>וכל שיש בה תפיסת ידי אדם אסור</b>. כתב הר\"ב וסבר ר' יוסי שאילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור. ות\"ק סבר וכו'. אבל בצפוי הר אף רבי יוסי מודה דאסור. גמ'. ועיין במשנה ז': \n",
+                    "<b>כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וכו'</b>. בירושלמי פריך מבית הבחירה ומסיק ע\"פ נביא נבנה שם. תוס': \n",
+                    "<b>דע שיש שם ע\"ז</b>. פירש הר\"ב כדי שיחפשום ויבערום וכו' אבל עץ רענן צוה לנו לאבד שנאמר ואשריהם תשרפון באש. הכי תניא ובגמ' ורבנן [האי ואשריהם חשרפון באש מאי עבדי ביה] מיבעי ליה לאילן שנטעו מתחלה לכך. ורבי יוסי נמי מבעי ליה להכי ואילן שנטעו ולבסוף עבדו נפקא ליה מואשריהם תגדעון. איזו עץ שגדועו אסור [מה שהחליף אח\"כ דקאמר תגדעון מכלל דעיקרו יעזוב בקרקע ויהנה ממנו] ועיקרו מותר. הוי אומר אילן שנטעו ולבסוף עבדו וה\"ק אילו לא נאמר תשרפון באש הייתי אומר אשריהם תגדעון באילן שנטעו מתחלה לכך. השתא דכתיב ואשריהם תשרפון באש אייתר ליה ואשריהם תגדעון לאילן שנטעו ולבסוף עבדו. ורבנן דרשי ביה דגידוע ע\"ז קודמת לכבוש ארץ ישראל. כבוש א\"י קודם לבעור ע\"ז. ורבי יוסי נפקא ליה מאבד תאבדון וכו' והיינו דלעיל נקט הר\"ב ואשריהם תגדעון. ויש סוגיא אחרת בגמ' דף מ\"ח דרבי יוסי מואשריהם לשון רבים משמע ליה תרוויהו. ורבנן ילפי היתירא מואשריהם תגדעון. ורבי יוסי מבעי ליה לגדועי ע\"ז קודמין וכו' ולאותה סוגיא אף לרבנן התוספת אסור. ופליגי בעיקר. דלרבי יוסי אף העיקר אסור. ועמ\"ש במשנה ז': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סמוך לבית ע\"ז</b>. כתב הר\"ב שהיה אחד מכותליו בית ע\"ז וכו'. ובירושלמי מפרשינן מתני' בשקדם הכותל לע\"ז. ולפיכך כשסמך ישראל בהיתר סמך. הר\"ן: \n",
+                    "<b>כונס לתוך שלו</b>. כתב הר\"ב ואינו מניחו פנוי כו' ועושה שם בית הכסא לתינוקות דלא בעי בהו צניעותא. דאילו לגדולים צניעותא בעי. גמ'. ומפורש בגמ' דלא בעי תרתי אלא דעביד בית הכסא א\"נ דגדיר ליה וכו'. וכן צריך לפרש דברי הר\"ב דאו או קאמר. וז\"ל הטור סימן קמ\"ג יעשה בהם בית הכסא ואם אינו רשאי ימלאנה קוצים: \n",
+                    "<b>ארבע אמות</b>. נ\"א ל\"ג וכן הרמב\"ם בפרק ח' מהלכות ע\"ז לא העתיק ארבע אמות: \n",
+                    "<b>אבניו ועציו ועפרו מטמאין</b>. כתב הר\"ב ואפילו חלקו של ישראל לפי שאין ברירה. וכן כתב רש\"י והר\"ן. ותימא דמפרש בסמוך דטומאת ע\"ז דרבנן והכי איתא בגמ'. ובדרבנן הא קיי\"ל דיש ברירה כמו שפסק הר\"ב במשנה ד' פ\"ז דדמאי ואולי דמשום חומרת ע\"ז אמרו דאין ברירה והכי נמי אשכחן בדרבנן דאין ברירה במשנה ג' פ\"ק דביצה. ושם מפורש. וכן שם סוף פ\"ד: \n",
+                    "<b>כשרץ</b>. פירש הר\"ב שמטמא במגע וכו' ואינו מטמא בכעדשה כשרץ. אלא בכזית כמתים דאתקש נמי למת. שנאמר (מלכים ב כ״ג:ו׳) וישלך את עפרו אל קבר בני העם. גמ' פרקט' דשבת דף פ\"ג [ע\"ב]: \n",
+                    "<b>שנאמר שקץ</b>. לשון שרץ*). רש\"י: \n",
+                    "<b>כנדה ואתקוש לשרץ למשמשיה</b>. ותנא קמא סבר דאתקש לנדה שאינה מטמאה לאברים אם נחתך אבר ממנה. כנדה שאינה מטמאה לאברים. גמ שם דף פ\"ב [ע\"ב]: \n",
+                    "<b>שנאמר תזרם כמו דוה</b>. בע\"ז משתעי. רש\"י: \n",
+                    "<b>מה נדה מטמאה במשא</b>. דכתיב (ויקרא ט״ו:כ״ב) וכל הנוגע בכל כלי אשר תשב עליו. אלמא טימיתיה לכלי אשר נשא אותה. ואע\"פ שלא נגעה. שאפילו היה עשרה כלים זה על זה כולם בכלל אשר תשב עליו הן. רש\"י. ובפ\"ט דשבת מפרש דאתקוש לזב וכו'. וכן כתב הר\"ב במ\"ו פרק בתרא דזבים. וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בית שבנוי מתחלה לע\"ז</b>. והיו עובדין את הבית עצמו. רש\"י. ומש\"ה אסור מיד [כדתנן במשנה ד' פרק דלקמן] דאילו לא היה הבית עצמו נעבד הוי משמשי ע\"ז דלא נאסר עד שיעבד. הר\"ן: \n",
+                    "<b>וכיירו</b>. פירש הר\"ב פתוח וציור ולשון ארמית בבית ארזים בבית דמטלל בכיורא דארזיא ואחרים כן: \n",
+                    "<b>נוטל מה שחידש</b>. עיין בפי' הר\"ב לקמן באבנים. ומה שאכתוב שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>הכניס לתוכה ע\"ז</b>. לשון הר\"ב לפי שעה ולא הקצהו לתשמיש ע\"ז. ואת הבית עצמו לא נתכוין לעבוד והוציאה ישראל. הרי בית זה מותר. כך פירש\"י וטעמא דמלתא דכיון שלא נעשה אלא לתשמיש עראי אינו נאסר משום משמשי ע\"ז. ומיהו כל שע\"ז בתוכו מתסר מדרבנן. והא דתניא בספרי לא חידש אלא הכניס לתוכו ע\"ז והוציאה מותר שנאמר (דברים י״ב:ג׳) ואבדתם את שמם מן המקום. דמשמע מדאורייתא צריך להוציאה. ההיא אסמכתא בעלמא. הר\"ן: \n",
+                    "<b>אבן שחצבה מתחלה לבימוס</b>. לשון הר\"ב להושיב הע\"ז עליה. ומסיים רש\"י. ועובדין את הבימוס עצמו כע\"ז. הרי זו אסורה ואפילו לא העמיד עליה. כתבו התוס' [ד\"ה בית]. דה\"ה כשחצבה להיות ע\"ז עצמה והא דנקט לבימוס שלא היה חשובה בעיניהם לעבדה אלא אותה שדומה לבימוס לפי שבימה נותנים עליה ע\"ז: \n",
+                    "<b>נוטל מה שחידש</b>. לשון הר\"ב נוטל ישראל. וכפירש\"י כאן. ולעיל בבית. ומסיים ואע\"פ שלא בטלו העכו\"ם או אפילו היתה של ישראל מומר שאין ע\"ז שלו בטלה [כדתנן במשנה ד' פרק דלקמן] הכא בטיל שאין נאסר אלא חידוש. וההוא חידוש (שבטל) [צ\"ל שנטל] אסור בהנאה לעולם ובגמ' מוקי לה כגון שלא נעבד הבית מעולם. אבל אם השתחוה לה עכו\"ם אח\"כ נאסר כל הבית ובעי עכו\"ם לבטלה. ואם השתחוה לה ישראל אסורה עולמית. ע\"כ. וליכא לפרושי דהאי נוטל מה שחידש אעכו\"ם קאי. דא\"כ למה לי שיטול מה שחידש אפילו בכל דהו סגי וכדתנן לקמן כיצד מבטל וכו'. נטל הימנה מקל או שרביט אפילו עלה הרי זו בטלה. אלא ודאי אישראל קאי. הר\"ן: \n",
+                    "<b>גידעו ופסלו לשם ע\"ז</b>. לשון הר\"ב לעבוד הגדולים שיגדלו בו מעתה. ואי לא גדעו ופסלו לא: דכרבנן דס\"ל במתני' ה' דאילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר. ומיהו מסקינן בגמ' דאף רבנן לא פליגי אדר' יוסי אלא בעיקר. דר' יוסי ס\"ל דאף העיקר נאסר בנטעו ולבסוף עבדו. ורבנן סברי שאין העיקר נאסר. אבל בתוספות מודו דנאסר והא דתנן הכא גדעו ופסלו לאשמועינן דאע\"ג דעשה מעשה בגוף האילן אפ\"ה אין עיקר האילן נאסר: \n",
+                    "<b>העמיד תחתיה ע\"ז וביטלה</b>. ואע\"ג דכי לא בטלה נמי לא הוי משמשיה דהא אליבא דרבנן קא מוקמי לה. דאמרי אילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר. והכא מסתמא לא נטעו מתחלה לכך מדלא מפרש עלה שנטעו מתחלה לכך. מ\"מ כל זמן שלא בטלה איסורא דרבנן איכא. שבשעה שע\"ז נראית תחתיה נראה כאילו נטועה מתחלה לכך. תוס'. ואשתמיטתיה להכ\"מ בפרק ח' מהלכות ע\"ז כשכתב כך מדנפשיה. והר\"ן כתב דמדברי רש\"י ז\"ל נראה דאילן נמי כל שנטעו יחור. כתלוש דמי. ולא התירו אילן שנטעו ולבסוף נעבד. אלא בכשנטעו גרעין דלאו אילן היה כשנטעו. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ובטלה</b>. וכן גרסת התוס' כמ\"ש לעיל גם גרסת הר\"ן והרמב\"ם בפירושו. אבל בחבורו פ\"ח מהלכות ע\"ז. והטור סימן קמ\"ה העתיק ונטלה וכ\"ה ברי\"ף: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא ישב בצלה</b>. משום דקא מתהני מע\"ז. ומדלא קתני לא יעבור כמו בסיפא ש\"מ דהכא שרי וטעמא משום דמדינא אפילו ישיבה הוה ליה למשרי כל היכא שלא מכוין דהא קיי\"ל בפרק כל שעה (פסחים דף כ\"ה ע\"ב) דאפשר ולא קא מכוין שרי אלא דחיישינן שמא ישהה בישיבה ואתי לכווני. אבל העברה בעלמא דלא שייך למיחש בה כולי האי שרי ותחתיה דאסור משום טומאת ע\"ז. הר\"ן: \n",
+                    "<b>בצלה</b>. כתב הר\"ב לאו תחת נוף וכו' אלא מן האילן והלאה דכשהחמה במזרח או במערב יש לכל דבר צל ארוך. וכל זמן שלא עברו מדת אורך הצל את מדת גובה קומת האילן הצל עב וחשוך. מכאן ואילך הצל דק וקלוש. רש\"י בגמ'. ועמ\"ש ריש פרק ה' דפסחים: \n",
+                    "<b>ואם עבר טמא</b>. גמרא מ\"ט אי אפשר דליכא תקרובת ע\"ז [ונמצא האילן מאהיל על התקרובת ועליו] מני ר\"י בן בתירא היא דתניא ר\"י בן בתירא אומר מנין לתקרובת ע\"ז שמטמא באהל שנאמר (תהילים ק״ו:כ״ח) ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת מטמא באהל אף תקרובת ע\"ז מטמא באהל. ותמיהני דלא קאמרינן משום היא עצמה שהיא ע\"ז ומאהלת עליו דהא לא שאני לן בין מאהיל על המת ועליו. או שהמת עצמו מאהיל עליו כדתנן בהדיא בריש פרק ג' דעדיות. וריש פ\"ג דאהלות. ולכאורה אין נראה לומר דר\"י בן בתירא דוקא תקרובת סבירא ליה דמטמא. אבל לא ע\"ז עצמה. חדא שאין זו סברא. ועוד דקרא גופיה דכתב זבחי מתים משמע דע\"ז עצמה מתים קרי לה. וכי אמרינן דזבחי מתים לטמויי באהל. כ\"ש דמתים גופייהו דהיינו ע\"ז עצמה דמטמא באהל דהא מתים קרינהו [*והא דבפרק ר\"ע במסכת שבת דף פ\"ג ע\"ב. מסקינן דאין טומאת אהל לע\"ז פשיטא לי מלתא דלההיא סוגיא אין טומאת אהל בע\"ז כלל. בין לעצמה בין לתקרובת שלה] אלא ר\"י בן בתירא נקט תקרובת לרבותא כ\"ש ע\"ז עצמה. ואפשר דגמ' נמי דנקטה א\"א דליכא תקרובת ע\"ז שהוא ג\"כ משום רבותא בעלמא דאפילו משום חששא זו איכא למיחש אבל ראיתי בתוס' פ\"ק דחולין דף י\"ג [ע\"ב] דמפרשינן דלר\"י בן בתירא טומאה זו דאורייתא היא. ועיין מה שאכתוב לקמן בשם רש\"י ור\"ן ורמב\"ם] ואפ\"ה בגוזלת את הרבים התירו משום דהכא משום חשש תקרובת הוא. ובגוזלת את הרבים לא גזרו בחששא זו. ע\"כ. דש\"מ דמשום ע\"ז עצמה לא הוי טומאה כלל אלא משום חשש תקרובת שתחתיה וכדמשמע ודאי לישנא דגמ'. לכן אפשר לי לומר דאין ה\"נ דאף לר\"י בן בתירא אין טומאת אהל אלא בתקרובת ולא בע\"ז עצמה. ואל תתמה דהכי אשכחן בהדיא בגמ' לענין ביטול. דבע\"ז מועיל הביטול כדתנן בסוף פרקין ובמשנה ד' פרק דלקמן ואילו בתקרובת אמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף א\"ר שאין לה בטילה עולמית שנאמר ויאכלו זבחי מתים מה מת אין לו בטול לעולם. אף תקרובת אין לו בטילה לעולם. כדאיתא ר\"פ דלקמן דף נ': \n",
+                    "<b>ועבר</b>. בדאיכא דירכא אחרינא [הקצר כזה. תוס'] מש\"ה דיעבד אין. לכתחלה לא. אבל בדליכא דירכא אחרינא עובר אף לכתחלה. ואיכא מאן דמתני בהדיא עובר ואיירי בדליכא דירכא אחרינא. גמ': \n",
+                    "<b>טהור</b>. פירש הר\"ב דטומאה דרבנן היא. וקרא דמייתינן אסמכתא בעלמא היא. רש\"י והר\"ן וכן דעת הרמב\"ם בריש פ\"ו מהלכות אבות הטומאות. ועמ\"ש לעיל [ד\"ה ואם]. בשם התוס' דחולין: \n",
+                    "<b>[*אבל לא בימות החמה וכו' ולא בימות הגשמים</b>. ולא קתני ואם זרע אסור כדקתני רישא ולא יעבור תחתיה ואם עבר טמא דלא אסרו ההנאה בדיעבד. הרא\"ש פ\"ק דחולין סימן ט']: \n",
+                    "<b>והחזרין</b>. פירש הר\"ב חזרת ובערבי חס\"א. ובמשנה ו' פ\"ב דפסחים מסיים לטו\"גא בלע\"ז. וכתב הרמב\"ם חזרין רבוי חזרת: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר אף לא ירקות וכו'</b>. כתב הר\"ב לדבריהן של רבנן קאמר וכו' והלכה כר\"י וזה וזה גורם מותר ולא קיי\"ל כמתני' [ד]אבל לא בימות החמה. מסקנת הפוסקים. והקשה הר\"ן דהא אף ר\"י אוסר זה וזה גורם לכתחלה כדתנן [סוף פ\"ק דערלה] רי\"א וכו' אין נוטעין אגוז של ערלה. ותירץ דשאני התם שהוא כמבטל איסור לכתחלה. אבל כגון ירקות דמתני' דהנאה ממילא אתיא לא דמי למבטל איסור לכתחילה. ע\"כ. ועמ\"ש לקמן: \n",
+                    "<b>שהנמיה</b>. עמ\"ש בספ\"ג דמעילה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חדש יותץ</b>. כתב הר\"ב הא מתני' אליבא דמ\"ד זה וזה גורם אסור ואין הלכה. הלכך בין חדש בין ישן יוצן וכו' כדי שלא יהנה וכו' דאפילו למ\"ד זה וזה גורם מותר לא שרינן לכתחלה כמ\"ש לעיל הלכך ישן כיון דסגי ליה בצינון ולא מפסיד מידי אלא איסור הנאה לחודיה. לכך צריך צינון. אבל חדש אם נאמר יותץ יפסיד התנור הלכך כדיעבד חשיב ליה. תוס' פ\"ב דפסחים דף כ\"ו. והכא לאו ממילא הוא. כמו בירקות דלעיל: \n",
+                    "<b>הפת אסורה בהנאה</b>. כתב הר\"ב והוא שאבוקה כנגדו וכו' ויש שבח עצים בפת. והכי נמי במתני' ד' וה' בפרק שלישי דערלה. אבל לא כן בריש פ\"ב דמעשר שני. וטעמא למדתי מהתוס' פרק בתרא דמכילתין דף ס\"ו [ע\"ב. ד\"ה אמר רבא] שכתבו דלא שייך לאסור שבח עצים בפת אלא דוקא באיסורי הנאה משום דיש שבח עצים בפת. היינו שבח הנאה דעצים בתוך הפת וחשיב נהנה מן העצים והביאו ראיה לדבר. וכן נראה שם מפירש\"י: וכ\"כ התוס' ג\"כ בפ\"ב דפסחים [דף כ\"ו]. והלכך בעיסת מעשר שני שאפו בעצים של חולין השבח לשני. ואין חולקין השבח לענים של חולין וכ\"ש דהתם חומרא הוא. אסורה בהנאה. ה\"נ ה\"ל להר\"ב לכתוב אמאי לא אמרינן ימכר חוץ מדמי איסור שבו כדאמר רשב\"ג בפרק בתרא [דף נ\"ד] כמ\"ש הר\"ב במ\"ו פ\"ג דערלה. דה\"נ פרכינן בירושלמי בסיפא ארג בו את הבגד אסור בהנאה ומשני לה כי היכי דמשני הר\"ב התם בערלה דחיישינן שמא יחזור וימכרנו העכו\"ם לישראל. וכמו שהביאו התוס' דהכא. וסיימו בו וכן יש לפרש באפה את הפת דדרך ליקח פת מן העכו\"ם. ע\"כ וצ\"ל שאחר שהתירוהו כמ\"ש הר\"ב במ\"ו פרק דלעיל ושם פירש הר\"ן דבימי רבי הותר. ועיין בר\"ן פ\"ה גבי ההיא פתא דחיטי דנפל עליהם חביתא דיין נסך וכו' אך רבים החולקים וס\"ל שלא הותר בימי רבי וכן דעת התוס' עצמם דף ל\"ה בד\"ה מכלל דאיכא וכו'. ועיין במ\"ח פ\"ב דמכשירין. לכך צריך לומר דה\"ק דדרך ליקח פת מן העכו\"ם. כדי להאכיל לפועליו העכו\"ם. ופת דהכא אסור בהנאה וחיישינן. כך נ\"ל. ולפ\"ז מ\"ש הר\"ן דהתם בערלה דתנן תבשיל שבשלו בקליפי ערלה ידלק ולא אמרי' ימכר חוץ מדמי איסור שבו דהיינו דוקא בתבשיל שנאכל כמות שהוא חי [א\"נ שאינו עולה על שלחן של מלכים] שנקח מן העכו\"ם הא בשאר המבושלים לא ידלק אלא ימכר כרשב\"ג. עכ\"ל. דוקא לשטתו דס\"ל דבימי רבי הותר ומצינן לתרוצי דהא דלא תנן הכא בפת דימכר משום דלאחר שהותר איכא למיחש שיחזור וימכרנו לישראל אבל לדסבירא להו דבימי רבי לא הותר וטעמא כדכתיבנא שמא יקנה לפועליו העכו\"ם התם נמי בערלה בכל תבשיל מיירי. ומשום חששא דשמא יקנה לפועליו הוא: \n",
+                    "<b>נתערבה באחרות כולן אסורות</b>. י\"מ משום דדבר שבמנין הוא. כגון ככרות בעל הבית דחשיבי [כדתנן במשנה ז' פ\"ג דערלה וע\"ש משנה ח'] ולא בטלי. אבל ככרות שאינן חשובות בטלי ברובא. ואחרים פירשו דכיון דאיסורי ע\"ז נינהו אסורים בהנאה אע\"פ שאין דבר שבמנין. הר\"ן. ועמ\"ש במשנה ט' פ\"ה: \n",
+                    "<b>יוליך הנאה לים המלח</b>. פירש הר\"ב דמי ככר שנתערב. וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ז מהלכות עכו\"ם. והקשה הר\"ן דה\"ל למימר יוליך דמי אחד מהן לים המלח ומאי יוליך הנאה אלא ודאי משמע דאהנאת עצים קאי כדברי רש\"י ז\"ל והרי אין המדומע והמחומץ פוסל אלא לפי חשבון. [כדתנן במשנה ו' פ\"ה דתרומות] גם הרא\"ש כתב דכיון שנסתלק הנאת גוף האיסור הותר הכל אבל בלא תערובות לא הקילו להתיר בהולכת הנאה לים המלח עכ\"ד. וטעמא כתב הר\"ן דכי היכי דלא שרינן למכור חוץ מדמי האיסור ביין נסך גמור כמ\"ש הר\"ב במשנה י' פרק בתרא ואע\"פ דבמכירה אינו נהנה מן האיסור כלל כ\"ש הכא שנהנה ממנו לאחר שיוליך הנאתו לים המלח הלכך ליכא למשרי אם הפת היא בעינה ולא נתערבה הואיל ויש בו ודאי תערובת ע\"ז. כך כתב לדברי האוסרים בלי תערובת. אע\"פ שדעתו מסכמת לרש\"י גם בזה דר\"א ארישא קאי. ואף בלא תערובת הוא אומר יוליך הנאה לים המלח כיון שלא נתערב בפת ממשו של איסור לא דמי לעירוב יין נסך. ע\"כ. ובמשנה ו' פ\"ג דערלה כתבתי דלהרמב\"ם ושכן נראה גם דעת הר\"ב לר\"א נמי לא סגי יוליך אלא ע\"י מכירה ונמצא שאינו נהנה אף בכאן מ\"מ ס\"ל דלא תקנו שום היתר אלא בתערובות בלבד. ומ\"ש הר\"ב והלכה כר\"א וכו' גמ'. ומ\"ש אפי' חבית של יין נסך היינו אפילו יין נסך גמור ולפיכך לא הותר אלא בחבית שנתערב בחביות דאילו סתם יינם אף יין ביין מותר כדלקמן פרק בתרא משנה י' ומיהו אף בסתם יינם בחבית בחביות צריך ג\"כ הולכת הנאה זו. כמ\"ש הרמב\"ם בהדיא בפרק ט\"ז מהלכות מאכלות אסורות: \n",
+                    "<b>נתערב באחרים ואחרים באחרים</b>. כתבו התוס' דר\"ת לא גרס ואחרים באחרים. ור\"י בר ברוך גרים ומפרש וכו' כמ\"ש הר\"ב לשתי הדעות במשנה ו' פ\"ג דערלה ובפסחים פ\"ב דף כ\"ז כתבו דבסדר המשנה ליתיה. לא הכא בע\"ז ולא התם בערלה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כיצד מבטלה</b>. פי' הר\"ב עכו\"ם לאשרה. ומנלן שהבטול מועיל מפרש הר\"ב בפרק דלקמן משנה ד'. ומ\"ש הר\"ב ואפילו בטלה בעל כרחו. עמ\"ש בזה בפרק דלקמן משנה ה': \n",
+                    "<b>שפייה לצורכה וכו'</b>. פי' הר\"ב שפאה תרגום ואכות וכו'. ונראה שכולל כל הבטולים וקוראן בכלל שפייה ואתא לאשמועינן החלוק שבין לצורכה ושלא לצורכה. וכן יראה לשון הטור סי' קמ\"ו. אבל הרמב\"ם מפרש שפייה גרידתא. ומשמע דענין בפני עצמו הוא. וכן לשונו בחבורו ספ\"ח מהלכות עכו\"ם. או ששפאה שלא לצורכה וכו' שפאה לצורכה וכו' וקשה דמאי שנא דבשפייה תנן לצורכה טפי מדאינך והרי שוים הם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>שלש אבנים זו בצד זו</b>. כתב הר\"ב וכ\"ש אחת ע\"ג שתים שזו עיקר מרקוליס ותחלתו. רש\"י: \n",
+                    "<b>בצד מרקולים</b>. לשון הר\"ב בצד ארבע אמות שלמרקוליס. ורבנן סברי וכו'. נראות עמו כלומר סמוכות לו דאיכא למימר דמניה נפול. ומסקי התוס' [ד\"ה במקורבות]. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דהיינו כגון אמה או חצי אמה. ומ\"ש הר\"ב בין שתים בין שלש אסורים. אמלתא דר' ישמעאל עהדר. דאמר שתים. אבל לרבנן ה\"ה אחד נמי אסור והכי קאמרי שנראות עמה כל האבנים שנראות עמה בין שלש בין שתים בין אחד. ובגמ' איתא נמי כה\"ג ר' ישמעאל אפי' תרתי נמי לתסרו. וכתבו התוס' ה\"ה דהוה מצי למימר אפי' חדא נמי מתסר אלא משום דבמתני' נקט שתים מותרות. נקט נמי הכא שתים. ע\"כ. ולשון הרמב\"ם בפ\"ז מהלכות עכו\"ם וכן אבני מרקוליס כל אבן הנראית שהיא עמו אסורה בהנאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרי אלו מותרין</b>. כתוב אחד אומר (דברים כ\"ט) ותראו את שקוציהם ואת גלוליהם עץ ואבן [כסף וזהב] אשר עמהם. משמע שהיו מקריבים עץ ואבן. וקרי ליה שקוצים. אלמא כל מה דמקריבים קמיה מתסר. וכתוב אחד אומר (שם ז') לא תחמוד כסף וזהב עליהם. אבל עץ ואבן לא כתיב. הא כיצד עמהם דומיא דעליהם מה עליהם דבר של נוי אסור. שאינו של נוי מותר. אף עמהם דבר של נוי אסור. ושאינו של נוי מותר. אבל איפכא לא דא\"כ לא יאמר עליהם. גמ': \n",
+                    "<b>פרכילי ענבים</b>. ועטרות של שבלים. הני מדין תקרובת מיתסרי. דבגמ' דף נ\"א ע\"א מוקמינן להו כגון שבצרן מתחלה לכך והוו כעין פנים כיון שהיו באים במקדש לבכורים [דלא כרש\"י שמפרש שבבצירתה עבדה לע\"ז והוי כשבר מקל לפניה דדמי לזביחה] ואע\"ג שאין בהם עבודה לגבוה. כעין פנים מקרי. ויינות ושמנים וסלתות נמי פשיטא דכעין פנים הוא דהא איתנהו במקדש יין לנסך. שמנים וסלתות למנחות. ובכולהו הני חיישינן דלמא עביד בהו תקרובת כעין פנים שנסך היין. והקטיר קצת מהשמן והסולת. ואלו שנמצאו שירים הן. כדעבדינן במקדש ומש\"ה מיתסרי. הר\"ן: \n",
+                    "<b>פרכילי ענבים</b>. כשהענבים כרותים עם הזמורות נקראים פרכילי ענבים. כך פי' הר\"ב במשנה ג' פ\"ק דעוקצין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נהנין מהן</b>. דאין הקדש לע\"ז עד שיקריב בתקרובת. רש\"י: \n",
+                    "<b>שלא בטובה</b>. פירש הר\"ב שלא יעלה שכר לכומרים. וכפירוש רש\"י. והקשו בתוספות פרק דלעיל דף מ\"ד דלשון בטובה לא משמע הכי. ואדרבה בשכר ושלא בשכר מיבעי ליה. ועוד דאי בשכר. בסיפא כי איכא לאחרים חלק בהדה דשרי [ועיין לקמן] אמאי הא מרויח לע\"ז. ושם מפרש\"י שלא בטובה שלא יחזיק טובה לע\"ז. ע\"כ. ונראה שר\"ל וכ\"ש שלא יתן שכר. וכההיא דריש פרק ה' דעדיות. ומשנה ב' פרק ד' דשביעית לענין פירות שביעית. וכן פירש הר\"ן בשם הראב\"ד. אבל התוס' כתבו אע\"פ שנותנים להם שכר שרי. ולא דמי למתני' ד' פ\"ק דחניות מעוטרות אסור ליקח מהם משום מכס ע\"ז. דהתם מיירי שהמכס הוא לצורך הע\"ז. ובהכי מתרצה נמי דבפ' ד' דנדרים משנה ו' במודר הנאה דאסור ליקח ממנו אלא בפחות כדהקשה מינה הר\"ן על פירש\"י. וכיון דלאו לע\"ז עצמו לא קשיא מינה כלל: \n",
+                    "<b>שלא בטובה</b>. פי' הר\"ב שלא יעלה שכר לכומרים. איכא דמתני לה בגמ' ארישא. ואיכא דמתני לה אסיפא. והרמב\"ם [פ\"ז] פוסק לקולא כמאן דמתני ארישא. אבל זהו לפירושו דמפרש בטובה בדברים כהראב\"ד והוי מדרבנן ולהכי אזלינן לקולא. כ\"כ הר\"ן. אבל בשאר הפוסקים מפרשים כמאן דמתני אסיפא ואפי' יש לאחרים חלק בטובה עם כומריה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נכרי מבטל ע\"ז שלו</b>. כתב הר\"ב דכתיב פסילי אלהיהם תשרפון באש כשהן נוהגין בהן מנהג אלהות. אבל אם בטלום הרי הן בטלים. וכ\"כ הרמב\"ם בפרק ח' מהלכות ע\"ז. וצריך לומר דס\"ל אלהיהם למה לי. דאי לכדלעיל משפסלו נעשה לו לאלוה לחוד אתא. הוה מצי למכתב פסיליהם תשרפון באש. אלהיהם דכתב קרא למה לי דודאי דליכא למטעי דכל פסילים אפילו שאינם אלהים שהצריכן הכתוב שריפה אלא אלהים אשמועינן כשהן נוהגין וכו'. ומיהו בגמ' [דף נ\"ב] דמאן דדריש פסילי אלהיהם משפסלו לאלוה נפקא ליה שפוסל אלוהו מדכתיב בסיפא דקרא לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך. וקשיא אהדדי. כתיב לא תחמוד. וכתיב ולקחת לך. הא כיצד פסלו לאלוה לא תחמוד. פסלו מאלוה ולקחת לך. פירש\"י דפסילי דרישא דקרא תרי גווני משמע ודרשינן ליה אאיסור והיתר דקראי: \n",
+                    "<b>ושל חברו</b>. ונ\"א ושל ישראל וכן העתיק הר\"ב ופי' בזמן שיש לו בה שותפות ואין כן הלכה וכו'. ובגמ'. דרבי בילדותו שנה ושל ישראל וכלומר דשותפות. וסבר ישראל אדעתא דעכו\"ם פלח. וכיון דעכו\"ם מבטל דנפשיה. דישראל נמי מבטל. ובזקנותו שנה ושל חברו סבר ישראל אדעתא דנפשיה פלח. כי מבטל נכרי דנפשיה. דישראל לא בטיל: \n",
+                    "<b>ביטל משמשיה</b>. דמשמשיה בתרה גרירי. הר\"ן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אינה בטילה: פירש הר\"ב דלפום שעה רתח עלה והדר פלח לה</b>. דאמר קרא (ישעיה ה') והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו ופנה למעלה. וכתיב בתריה ואל ארץ יביט. דאע\"ג דקלל במלכו ובאלהיו. ופנה למעלה [פנה לבו למעלה לשמים] אל ארץ יביט [חוזר ועובד ע\"ז שלו] גמ'. ולא דמי להא דמתני' ד' פרק דלעיל דקאמר ליה זו עומדת על הביב וכל העם משתינין לפניה אינו נוהג בה מנהג אלהות מקרי. דהתם כל שעתא ושעתא בזלזולא קיימא. גמרא שם [דף מ\"ד ע\"ב]: \n",
+                    "<b>רבי אומר בטלה</b>. לשון הר\"ב פלוגתא דר' ורבנן כשמכרה לעכו\"ם אבל מכרה לישראל צורף דברי הכל בטלה. וכן לשון הרמב\"ם. וממילא דעכו\"ם דאמרן אף לצורף הוא דפליגי דאי לא תימא הכי לאשמועינן רבותא דאפילו בצורף עכו\"ם דברי הכל בטלה. ובגמ' איתא בהדיא מחלוקת בצורף עכו\"ם וכו'. וז\"ל הר\"ן מחלוקת בצורף עכו\"ם כלומר שמכרה עכו\"ם לצורף חברו דהתם אמרי רבנן דלא בטיל דסבר המוכר כיון דלוקחה עכו\"ם הוא פלח לה ולא תבר לה. אבל בצורף ישראל דברי הכל בטל. דמידע ידע עכו\"ם. דישראל תבר לה ע\"כ. וכתב עוד ומשכנה כגון שאומר אם לא הבאתי לך מכאן עד יום פלוני הרי היא שלך והגיע הזמן ולא פדאה דהוי ליה כמכירה דאם לא כן מאי רבותיה דצורף. ע\"כ. ובב\"י סימן קמ\"ו כתב דנראה מדברי הרמב\"ם דלא מפליגינן [בין] צורף ישראל לצורף עכו\"ם אלא במכרה אבל לא במשכנה. ע\"כ. ולי אין נראה כן מדבריו דאדתידוק מרישיה שכתב שמכרה לצורף ישראל בטלה. ולא נקט או שמשכנה דש\"מ דבמשכנה אף בצורף ישראל לא בטלה. תידוק מסיפא איפכא שכתב אבל אם משכנה או מכרה לעכו\"ם או לישראל שאינו צורף וכו' אינה בטלה דש\"מ דדוקא משכנה לישראל שאינו צורף הא לצורף בטלה. וכן בכ\"מ כתב כדברי הר\"ן. ושמעי' דמכרה דנקטי הר\"ב והרמב\"ם בפירושו לאו בדוקא נקטי. אלא מכרה דתנן ברישא נקטי וה\"ה למשכנה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מפני שמעמידין אותם בשעה שהמלכים עוברים</b>. פי' הר\"ב ופעמים שהמלכים עוברים בדרך אחרת ואין חוששין להם. הלכך לאו משמשי ע\"ז חשיבי. וכן ל' רש\"י. וז\"ל הר\"ן כיון שלפעמים וכו' לא קביעי למחשבינהו משמשי ע\"ז. ולאלתר מייאשי מינייהו והוי ליה כע\"ז שהניחו עובדיה דשריא. ע\"כ. והתוס' כתבו והכומרים שעבדום לא עשאום ע\"ז אלא לצורך המלכים וכשרואין שאין המלכים חוששין בהם גם הם מבטלים אותה. ע\"כ. והרמב\"ם מפרש בענין אחר שכשמולך מלך אחר מקימין בימוס אחרת וזהו כשהמלכים עוברים ר\"ל ממלכותן. ולא ידעתי למה הרמב\"ם בחבורו. וכן הטור לא העתיקו בבא זו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שאלו את הזקנים ברומי</b>. כלומר דבר זה נשאל לחכמי ישראל ברומי. הר\"ן: \n",
+                    "<b>יאבד עולמו מפני השוטים</b>. וא\"ת יושיבום. יאבד השוטים. לא קשיא שהרי מצינו שאובדים במלאת ספקם וסאתם כענין יושבי הארץ ארץ כנען וכמו שהם קודם לכן לא נאבדו כמו שנאמר (בראשית ט״ו:ט״ז) כי לא שלם עון האמורי. כמו כן אלו השוטים כשיתמלא סאתם יאבדו. וקודם לכן לא. שאם יאבדם קודם לכן הרי זהו בכלל יאבד עולמו. לפי שהעולם נברא שתהא הרשות נתונה בידי אדם להימין או להשמאיל. ולפיכך אין לאבדם קודם שנתמלא סאתם. נראה לי. וראיתי בספר דרך חיים על משנה הכל צפוי והרשות נתונה וכו' פרק שלישי דאבות שפירש שאם יאבד העובדים לא היה האדם בעל בחירה שהרי ירא מן האבוד לגמרי. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אף ע\"פ שהוא נוטל בידו וכו'</b>. דלא תימא דלא שרינן ליקח גת בעוטה אע\"פ שסתם יין אסור כדתנן במשנה ג' בפ\"ב אלא היכי דידעינן דלא נגע. אבל כי נגע תיפוק לי דנגיעה אף ביין של ישראל אוסר כדלקמן משנה י' קמ\"ל דהכא שרי משום דאכתי לאו יין הוא. וא\"ת אכתי מאי רבותא שנטל בידיו הא נגע ברגליו בדריכתו. ודוחק לומר דדוקא כשדרך על דפים שהניח על הענבים. דמתני' סתמא קתני. ועוד דליתני אפילו דרך על הענבים. לא קשיא דבעבידתיה טריד ולא מנסך כדלקמן מתני' י' אי נמי דאין דרך נסוך ברגל [כדלקמן דף נ\"ז] ואפי' מתכוין. ונחלקו בזה הפוסקים: \n",
+                    "<b>לתפוח</b>. פי' הר\"ב מקום אסיפת וכו' קרוי תפוח. עיין בפירוש משנה ב' פ\"ב דתמיד: \n",
+                    "<b>ואינו נעשה יין נסך וכו'</b>. לשון התוס' אינו נעשה וכו' כך הגירסא. וי\"ס שגורסים שאינו והוי סיפא פי' דרישא. אבל אותם ספרים שגורסים ואינו בוי\"ו. וא\"כ נשמע דין אחר שאפי' נגע עכו\"ם בקלוח המושך מן הגת וירד לבור אינו נאסר. וקשיא אמאי אצטריך למתני אע\"פ שנוטל בידו ונותן לתפוח. הא מסיפא שמעינן יותר שאינו נעשה יין נסך כלל עד שירד לבור. וי\"ל דלא זו אף זו קתני א\"נ תנא סיפא לגלויי רישא דלא תימא דנתינה לתפוח כשהכל נאסף אל התפוח הוי כאילו ירד לבור. קמ\"ל סיפא דירד לבור דוקא. ע\"כ: \n",
+                    "<b>עד שירד לבור</b>. כתב הר\"ב ואין הלכה אלא כיון שהתחיל היין להמשך נעשה יין נסך גמ'. ופירש\"י שהגת עשויה כמדרון ומשעה שהוא נמשך מצד העליון לצד התחתון קרוי יין. ע\"כ. ובגמרא דביין נסך אחמירו רבנן אע\"ג דלענין מעשרות לא נקרא יין עד שיקפה כדתנן במשנה ז' פ\"ק דמעשרות א\"נ שישלה בחבית כמ\"ש במשנה ז' פ\"ז דב\"מ: \n",
+                    "<b>לבור</b>. בור היו עושין לפני הגת. והכלי נתון שם לקבל היין. ויש שטחין הבור בסיד והיין משתמר בתוכה ואינו מאבד טפה. והוא בור סוד [כלומר דתנן בפ\"ב דאבות משנה ח'] רש\"י: \n",
+                    "<b>מה שבבור אסור</b>. פירש הר\"ב אם יגע בו עכו\"ם אח\"כ. וכן פירש\"י. ומסיימי התוס' והשאר מותר. ואפי' יגע בו עכו\"ם. דומיא דרישא דנתינה לתפוח מיירי בנגיעה אף מותר דסיפא מיירי בנגיעה: \n",
+                    "<b>מותר</b>. אף בשתיה כי רישא דלוקחין משמע דמותר אף בשתיה. תוס'. ועיין בפירוש הר\"ב משנה דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>דורכין עם העכו\"ם בגת</b>. כתב הר\"ב ומשום גורם טומאה ליכא שמשעה שדרך בהם העכו\"ם מעט נטמאו. וכן פירש\"י ומסיימו התוס' דאין לפרש דורכין. בתחלת דריכה ומטעם שנטמאו הכל בגת טמאה. דא\"כ ישראל העושה פירותיו בטומאה אמאי לא דורכין עמו כיון שנטמא הכל בגת טמאה [ועיין לקמן. וכן בפירוש הרמב\"ם שאכתוב לקמן] אלא בסוף דריכה. וכן משמע בירושלמי. ע\"כ. ותו מסיים רש\"י ומשום מסייע ידי עוברי עבירה ליכא שהעכו\"ם לא נצטוה על כך: \n",
+                    "<b>אבל לא בוצרים עמו</b>. פירש הר\"ב לפי שנותנם בגת טמאה והעכו\"ם מטמא הענבים במגעו. תמיהה לי דכיון דבגת טמאה נותנה תיפוק ליה דמהגת מיטמא בלא נגיעת העכו\"ם. וכן קשיא דאי חוששין לטומאת מגע עכו\"ם. למה לי דנותנה בגת טמאה. ולשון רש\"י לפי שנותנם בגת טמאה וגורם טומאה הוא שנתינתן לגת לשם דריכה הוא ודריכתן תטמאם [לפי שהוכשרו ע\"י משקין היוצאין בשעת דריכה. הר\"ן] וקודם דריכה ודאי לא מקבלי טומאה דסתמן לא הוכשרו. והא דקיי\"ל הבוצר לגת הוכשר [במשנת י\"ח דבר פ\"ק דשבת] [דף ט\"ו] היינו היכא דהוכשר ודאי. ע\"כ. וז\"ש התוס' [ד\"ה אבל]. דמש\"ה לא פירש\"י שמא יבצרנו בכלים טמאים דאפי' אם בצרו בכלים טמאים לא נטמאו עד שלא הוכשרו דסתמא לא הוכשרו. ע\"כ. ולשון הרמב\"ם וזה הטעם לאסור שיבצור העכו\"ם עמו. לפי שעיקר בידינו הבוצר לגת הוכשר. וכשנוגע בו עכו\"ם הנה טמאו ויהיה הוא עוזר לטמא כשהוא בוצר עמו וכו' אבל מה שהתיר לבעוט עמו לפי שסבת הטומאה כבר עברה לפי שכבר נטמא במגע עכו\"ם והוא מוכשר כמו שהוא עיקרנו. ע\"כ. הא קמן דז\"ש הר\"ב לפי שנותנם בגת טמאה מלשון רש\"י העתיק כן. ומשום שע\"י דריכה יהא מוכשר. אבל בלא\"ה סתמא לא הוכשרו. ואין העכו\"ם מטמא במגעו. וז\"ש הר\"ב והעכו\"ם מטמא הענבים במגעו מלשון הרמב\"ם העתיק כן דס\"ל דבבצירה הוכשרו מן הסתם ונמצינו למדין שאין הרכבת שני הפירושים עולים כאחד. ולפיכך לא ה\"ל להר\"ב לחברם בלשון אחד: \n",
+                    "<b>לא בוצרין עמו</b>. כתב הר\"ב וסבר האי תנא אסור וכו' ואין הלכה כמשנה זו וכו' וקיי\"ל מותר לגרום טומאה לחולין שבא\"י כשהחולין הם של עכו\"ם. אבל ישראל עובר עבירה הוא לפי שמטמא התרומה וכו' כדמסיק הר\"ב לקמן וכן פירש\"י גם הרמב\"ם מפרש כן. ותנן במ\"ב פ\"ק דמעשרות הענבים משהבאישו חייבים במעשרות ולפיכך הויין טבולין לתרומה קודם בצירה משא\"כ לענין חלה שלא אסרו בסוף פ\"ה דגטין ובשביעית אלא משתטיל המים. וכיוצא בזה תירצו התוס' התם בגיטין [דף ס\"א] ועיין עוד מזה לקמן. גם עמ\"ש עוד בזה בספ\"ה דשביעית בס\"ד. ומ\"ש הר\"ב ומיהו ישראל הבוצר כרמו לכתחלה לא יקח עכו\"ם עמו וכו' משום מגע עכו\"ם לעשותו יין נסך אתמר בגמ' דף נ\"ט: \n",
+                    "<b>לא דורכין</b>. שדריכתן בעבירה בגת טמאה. ודריכתן הוא עיקר טומאתן כשנעשין משקה הן טמאין ע\"י הגת. רש\"י. ומסיימי התוס' [ד\"ה אין בוצרין]. דאצטריך לאשמועינן בסוף דריכה דאסור לסייע ידי עוברי עבירה אע\"פ שכבר התחיל בעבירה. ע\"כ. ומשום דדריכה חד מעשה הוא הלכך אסור אע\"פ שכבר טמא בתחלת דריכה ולא דמי לנטמא בגת שכתבו התוס' לעיל דתו ליכא למיסר לדרוך עמו כיון שכבר נטמא וכן לא דמי למוליכין עמו חביות דסיפא ודמיא ללא עורכין אע\"ג דנטמא בלישה. ולהרמב\"ם אף בצירה בכלל מלאכת הדריכה היא ולפיכך אף ע\"פ דלסברתו כבר נטמאו בבצירה. אפ\"ה אין דורכין. וכן לשונו כשדרכו הענבים [ונאפה הפת] נשלמה העבירה ולפיכך מותר לשאת עמו אח\"כ. ע\"כ: \n",
+                    "<b>לא לשין ולא עורכין עמו</b>. שכל מעשה עריכה זו בעבירה. רש\"י: \n",
+                    "<b>לפלמר</b>. פירש הר\"ב במשנה ד' פ\"ה דדמאי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם יש לו עליו מלוה</b>. פירש הר\"ב שזה היין משועבד לו בחובו. שעשה לו ישראל יין זה אפותיקי לגבות הימנו. רש\"י: \n",
+                    "<b>אסור</b>. שמא נגע בו. לשון הרמב\"ם פרק י\"א מהלכות מאכלות אסורות. כל יין שיגע בו העכו\"ם הרי זה אסור. שמא נסך אותו. שמחשבת העכו\"ם לע\"ז. הא למדת שיין של ישראל שנגע בו העכו\"ם דינו כסתם יינו שהוא אסור בהנייה: \n",
+                    "<b>מותר</b>. דנתפס כגנב אפילו על הכניסה. ומש\"ה לא חיישינן שמא נגע דמרתת. הר\"ן: \n",
+                    "<b>ועלה</b>. פירש הר\"ב מת אבל עלה חי אוסר משום דמודה וכו' על שניצל ומסתמא נסכיה בעלייתו ואסור בהנאה. רש\"י: \n",
+                    "<b>וזרקה בחמתו</b>. ונ\"א ל\"ג בחמתו ויש קצת פנים לגרסא זו דבגמ' דמותיב נטל את החבית וכו' ודייק בחמתו אין שלא בחמתו לא נראה שלא משנתינו היא. אלא ברייתא מייתי דהא גריס בה זה היה מעשה בבית שאן. ובמתני' ל\"ג בבית שאן [אך בספר הרא\"ש ראיתי במשנה בבית שאן] ומדמייתי ברייתא ש\"מ משום דבמתני' ל\"ג בחמתו. ומ\"מ נראה ודאי דמתני' נמי דוקא בחמתו. דאי לא תימא הכי אדמותיב מברייתא לסתייע ממתניתין. אלא ס\"ל גמרא דברייתא מיפרשא למתני' ולא פליגי. ודמתני' סתמא קתני משום דסתם זריקה משום דחמה היא לו זורק. ולמסקנא דמסיק דקאזיל מיניה מיניה שדוחהו עד שנופל לתוך היין. ולאו זריקה ממש היא. ומש\"ה בחמתו אין. דהוי מגע ע\"י דבר אחר שלא בכונה. אבל שלא בחמתו לא. אבל כי זרק ממש אפילו שלא בחמתו שרי. איכא למימר לנ\"א דל\"ג בחמתו דשתי מעשיות היו. חדא דמתני' וזריקה ממש ושלא בחמתו היתה. וחדא דברייתא בחמתו ולאו זריקה ממש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b> ונותנו ברשותו בבית הפתוח לרשות הרבים בעיר שיש בה עכו\"ם וישראלים מותר</b>. פירש הר\"ב ונותנו ברשותו של עכו\"ם מותר ואפילו אין מפתח וחותם שרי. והוא שאין לו מלוה על אותו יין כגון שכתב לו התקבלתי ממך כדאמרינן לקמן. באידך בבא כך פירש\"י. ומסיימו התוס' וסיפא פירושא דרישא ואין זה מחוור. דא\"כ לערבינהו וליתננהו הכי. המטהר יינו של עכו\"ם ונותנו ברשותו וכתב התקבלתי. בבית שהוא פתוח לרה\"ר וכו' מותר. אבל אם רצה ישראל להוציאו ואינו מניחו. אסור עד שישב שומר. הר\"ן. יעוד הקשו התוס' בשם ר\"ת אדמפרש לקמן ברשות עכו\"ם אחר. אפילו בעיר שאין ישראלים דרים שם שרי. משום דעכו\"ם אחר מרתת. וזה תימה גדולה דכיון שאין שם מפתח וחותם ניחוש פן ינסכנו הנפקד. כי א\"ל שהנפקד ירא מן המוכר פן יעליל עליו. כי מה חושש המוכר אם ינסכנו הנפקד. ועוד מאחר דמיירי בעכו\"ם שכתב לו התקבלתי. ומעתה מה חלוק יש בין עכו\"ם זה לעכו\"ם אחר. אפילו ביד המוכר. יינו של ישראל הוא [אך בזה י\"ל דכיון שיש לו שייכות בביתו אסור טפי. וכיוצא בזה בתשובת רשב\"א בב\"י סוף סי' קל\"א]. לכן נראה לר\"ת להעמיד משנתינו ביש מפתח וחותם. וכן פירש\"י בפירושים ראשונים [והאי דלא מדכר מפתח וחותם לא קשיא משום דלא חזינא בכולהו תנויין דמדכר ליה תנא דמתני' כלל. הר\"ן] ובלא כתב לו העכו\"ם התקבלתי. והלכך בעיר שישראל ועובדי כוכבים דרים בה. ופתח פתוח לרה\"ר אע\"פ שהוא יינו של עכו\"ם מותר. כיון דמפתח וחותם בידו שהעכו\"ם ירא פן יראוהו ישראל טורח ומזייף [*ויגיד לישראל שטיהרו] ויפסיד למכור יינו. ולא דמי לעכו\"ם שנמצא בצד הבור של יין דאסרינן ביש לו מלוה עליו [במתני' דלעיל] דהתם כיון שאין מפתח וחותם סומך על זה שיוכל לנסכו קודם שיראהו שום אדם. ואתי נמי שפיר למאן דשרי שהפקידו בבית עכו\"ם אחר. דבבית עכו\"ם אתר הוי יינו של ישראל שאין לעכו\"ם אחר שום דבר על היין (וכגון) [צ\"ל וכיון] שיש מפתח וחותם אין לחוש שיטרח הנפקד ומזייף. אפילו בעיר שכולה עובדי כוכבים יש להתיר. וסיפא דקתני והלה כותב לו התקבלתי הוי יינו של ישראל והלכך במפתח וחותם שרי אבל בלא מפתח וחותם אין להתיר כיון שברשות העכו\"ם דבקל ינסכנו ולא דמי לההיא דנמצא בצד הבור שהתרנו באין לו מלוה על היין. דהתם איכא תרתי לטיבותא יינו של ישראל וברשות ישראל. דרשות ישראל מועיל כמו מפתח וחותם. ע\"כ. ובב\"י סוף סי' קל\"א הביא תשובת הרשב\"א. דמפרש לרישא כדקתני בלא התקבלתי. ובלא מפתח וחותם. אלא דברשותו היינו שאין העכו\"ם דר שם. ע\"ש. שאין רצוני להאריך בפירושים שונים. גם בש\"ע שלו לא העתיק אלא כדברי התוס': \n",
+                    "<b>בעיר שיש בה עכו\"ם וישראלים</b>. דחושש הוא אפילו בלילות שאם לא יראנו זה יראנו זה דאפילו בלילות אין רגל כל העולם כלה מרה\"ר. תשובת רשב\"א. ב\"י ס\"ס קל\"א: \n",
+                    "<b>עד שיושיב שומר</b>. תימה היינו רישא דישראל ועכו\"ם דרין בה. ואין לומר דאצטריך ליוצא ונכנס דהא נמי שמעינן מרישא דקתני דרין בה. ולא שיהא נותן עינו בעכו\"ם כל היום. וי\"ל הוה אמינא עד דאיכא ישראל טובא. קמ\"ל דאפילו בחד סגי. תוס': \n",
+                    "<b>רבי שמעון בן אלעזר אומר כל רשות עכו\"ם אחת היא</b>. פירש הר\"ב וכי היכי וכו' ה\"נ ברשות עכו\"ם אחר צריך וכו'. גמ'. דחיישינן לגומלין. ופירש\"י אע\"ג דהאי עכו\"ם שהבית שלו ייחד לו קרן זוית לישראל לא נגע דנתפס עליו כגנב חיישינן דלמא שביק ליה לעכו\"ם חברו בעל היין דלא מרתת לנסוכי כי היכי דהדר ישראל וזבין מהאי עכו\"ם זימנא אחריני ומפקיד ליה גבי ההוא דלשבוק ליה לנסוכיה. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב והלכה כרשב\"א כ\"כ הרמב\"ם [פי\"ג מהמ\"א הלכה ד'] ובכ\"מ וב\"י נדחק למצוא טעם. אבל הרשב\"א [*והרא\"ש] והר\"ן פסקו כת\"ק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואסרו חכמים</b>. פירש הר\"ב דלא מרתת דסבר אי חזו לי ותבעו לי אמינא דידי הוא ויאמר ויהי מה אם ידעו בו לא יקחו ממני. הרמב\"ם פי\"ג מהל' מאכלות אסורות: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>השוכר את הפועל</b>. עכו\"ם ששכר את ישראל. רש\"י: \n",
+                    "<b>שכרו אסור</b>. פירש הר\"ב קנס וכו'. גמ'. ומשום חומרא דיין נסך קנסו אע\"ג דבשביעית לא קנסו פועל דלא נפיש אגריה כמ\"ש במשנה ד' פ\"ח דשביעית: \n",
+                    "<b>שכרו מותר</b>. פירש הר\"ב וכגון שאמר ליה כל חבית וחבית בפרוטה. ובחביות שאינן של יין נסך אלא כגון של שכר ואע\"פ שא\"ל העבר לי חביח של יין נסך שכרו מותר ופירש\"י שדי פרוטה לנהרא. א\"נ לא שקיל מיד נכרי ואינך משתרו דהא לא שייך שכר ההוא חבית בהדי אינך דכל חדא קנין אגרא באפי נפשה. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אבל אם א\"ל העבר לי מאה חביות במאה פרוטות וכו' שכרו אסור. פירש\"י דכל כמה דלא אעברינהו לכולהו לא יהיב ליה מידי הלכך אגרא שייך ביה. וכתב הר\"ן וכי תימא אפ\"ה יוליך פרוטה אחת לים המלח ואינך לישתרו. דקיי\"ל חבית יין נסך שנתערבה בחביות [אחרות] יוליך דמי אחת לים המלח [כדפירש הר\"ב במשנה ט' פ\"ג] י\"ל לא דמי דאילו בההיא חבית דאיסורא לא גרמה הנאת חביות של היתר. אבל הכא אפשר דהך חבית דאיסורא גרמה כל השכר שאילו לא רצה להעביר לו חבית של איסור שמא לא היה שוכרו כלל. ע\"כ. וצ\"ל שזאת החבית היא מאותן חביות שהתנה עמו. וכ\"ש לדברי הרמב\"ן שכתב הטור סי' קל\"ג דהכא היינו טעמא שאין לו תקנה בהולכת הנאה לים המלח. דכיון שקבלנות היא כולה אגרא אכל חדא וחדא יהיב. ע\"כ. והיינו דכתב הר\"ב ונמנאת חבית של י\"נ ביניהם. וכ\"ה בברייתא [דף ס\"ה] וכי היכי דגוונא דאיסורא דוקא כשנמצאת ביניהם ה\"נ גונא דהתירא דתנן במתני' מיירי נמי אע\"פ שנמצאת ביניהם בין אותם שהתנה עליהם אפ\"ה שכרו מותר דהא עלה דמתני' קיימי'. ואמרי' אבל אם אמר ליה העבר לי מאה חביות וכו' שמעינן מינה דבחדא מחתא נינהו. וכן לישנא דברייתא חבית חבית בפרוטה ונמצאת יין נסך ביניהם שכרו מותר. והא דתנן אע\"פ שא\"ל העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר. לאו למימרא דדוקא כששכרו למלאכה אחרת ואח\"כ א\"ל שיעביר לו ג\"כ חבות של י\"נ. הא אי מעיקרא היתה העברת חבית די\"נ בכלל המלאכה שהתנה עמו דשכרו אסור. אלא לעולם אע\"פ שהיא בכלל המלאכות שהתנה וכדתניא בברייתא ונמצאת ביניהם. וה\"ק אע\"פ שא\"ל העבר וכו' והודיעו שזה החבית שבכלל המלאכה חבית של יין נסך היא אפי' הכי שכרו מותר כלומר שאר השכר. וכדפירש\"י. ונמצאת למד דונמצאת ביניהם דתני בברייתא בגונא דהיתרא לאו למימר משום דנמצא והוא לא ידע כשהתנה ועשה מלאכתו. אלא אפילו א\"ל וכו'. ומשום דבגוונא דאיסורא הוי ונמצאת רבותא דאפ\"ה אסור הלכך תני לה נמי בגוונא דהתירא ונמצאת וה\"נ (מתני) [במתני' תנא] לה גונא דאיסורא ברישא והדר תני גונא דהתירא והוי סיפא איידי דרישא. ובברייתא אחרת שבגמ' דלא תני נמי אלא גוונא דהיתרא בלחוד תני נמי א\"ל העבר לי וכו' כדתנן במתני' ולרבותא כדפירש\"י. כך נ\"ל: \n",
+                    "<b>השוכר את החמור להביא עליה</b>. עמ\"ש במשנה ד' פ\"ה דב\"מ: \n",
+                    "<b>אע\"פ שהניח הנכרי לגינו עליה שכרה מותר</b>. פי' הר\"ב דאע\"ג דהשוכר וכו' סתמא שכרה נמי להניח לגינו של יין וכו'. קמ\"ל. דכיון דאי לא מחית ליה לא מצי א\"ל נכי לי אגרא דלגינא הרי זה כאילו לא שכרה לכך. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ידיחם והן מותרות</b>. בירושלמי מפרש דמיירי בענבים המחוברים לאשכול אבל אם ניטל העוקץ הוו כמבוקעות מפני נקב הנשאר בזנבו. תוס'. והר\"ן כתב דמהירושלמי מוכח דאם היו הענבים מטולטלים מעוקצן וקרובים לינטל. כמבוקעות דמו ואסורות:  ",
+                    "<b>נפל על גבי תאנים וכו' ל\"ג בס\"א</b>. וכ\"כ התוס' דל\"ג דאי גרס הל\"ל חסורי מחסרא והכי קתני אבל בתאנים יבשים נותן טעם לפגם הוא:  ",
+                    "<b>כל שאין בהנאתו בנותן טעם מותר</b>. מדכתיב (דברים י״ד:כ״א) לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה. נבלה הראויה לגר קרויה נבלה. שאינה ראויה לגר [שהסריחה] אינה קרויה נבלה. גמ' [דף ס\"ח]:  ",
+                    "<b>כגון חומץ שנפל ע\"ג גריסין</b>. כתב הר\"ב וד' מיני נותני טעם וכו'. [*ויש טעם פוגם מתחלה ועד סוף כגון שמנונית וכו' בדבש. פי' במשקה הנעשה מדבש כההיא שפירשתי אמשנה ב' פ\"ב דקדושין ע\"ש]. ומ\"ש הר\"ב ויש משביח בתחלה ולבסוף פוגם. כגון כו' או הטעם הבלוע בכלי שאינו בת יומא שנכנס בו משובח ואח\"כ נפגם. ותמיהה לי דמה ענין זה למשביח ולבסוף פוגם דלא אמרן אלא על הדבר שבשעת תערובתו משביח ולבסוף פוגם. ולכך יש לאסור המאכל ההוא מפני שבתחלת תערובתו היה משובח מחמת האיסור שנתערב בו. אבל בכלי שאינו בת יומו כשנתבשל בו המאכל והנבלע בקדירה מתערב בתבשיל כבר נפגם טעמו וריחו לא עמד בו ונמצא שזה התערובת פוגם מתחלה ועד סוף הוא. גם הרמב\"ם בפירושו שמשם העתיק הר\"ב אלו ד' חלוקי נותני טעם. לא כתב כלל להא דקדירה שאינה בת יומא. ובגמ' שילהי פרקין סוף דף ע\"ה ולמ\"ד נותן טעם לפגם מותר גיעולי נכרים דאסר רחמנא [במדין דכתיב תעבירו באש וטהר דבעי הגעלה] היכי משכחת להו. אמר רב חייא בריה דרב הונא לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דלא נותן טעם לפגם הוא [עמ\"ש ברפ\"ו דנזיר]. מכאן ואילך לשתרי. גזירה שאינה בת יומא משום קדירה בת יומא. ש\"מ דמשום גזירה הוא. אבל משום עצמו נותן טעם לפגם ממש הוא:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>נכרי שהיה מעביר כדי יין וכו'</b>. מסיק הרא\"ש בשם הרמב\"ן דמסתבר ליה דמיירי בחבית סתומה בפקק של עץ וכיוצא בו אע\"ג דהנכרי יכול לסלקו וליגע בלא זיוף כלל. כיון דבחזקת משתמר מותר. אבל בפתוחים לגמרי. לא. דכיון שהם על כתפו ויכול ליגע בהן בהדיא חיישינן דלמא נגע ולא מרתת כלל דמשתמיט למימר להחזיק בחבית נתכוונתי שלא יפול. ואע\"ג דמתני' סתמא קתני ומשמע דאיירי בפתוחות דומיא דאחרינא [דמתני' ה' מוכח כמו שאפרש שם. וכן מתני' י' פרק דלעיל נכרי שנמצא בצד הבור וכו'. אפילו לפירוש ר\"ת דבמשנה י\"א כמ\"ש שם] סתמא דמעביר חביות של יין ממקום למקום היינו סתום בפקק של עץ וכיוצא בו שלא יצא היין בטלטול החבית והוי דומיא דאינך דבפתותות איירי שבפקק של עץ היינו פתוחות כיון שיוכל לפתוח בלא זיוף. ע\"כ. ועיין מ\"ש בסוף משנה ז':  ",
+                    "<b>אם היה בחזקת המשתמר</b>. לשון הר\"ב כל זמן שלא הודיעו שהוא מפליג הוי בחזקת המשתמר. וכן דעת הרמב\"ם בפי\"ב מהלכות מאכלות אסורות. אבל התוספות דקדקו דאי הכי מכללא דסיפא שמעינן לה ולשתוק מלישנא דבחזקת המשתמר. ומדקתני בחזקת שהוא משתמר משמע דהיינו שימור חשוב טפי. אנא מתני' דוקא בבא דרך עקלתון שיכול לבא עליו פתאום שלא יראנו. ודקדקו דהכי סבירא ליה הגמרא. אם הודיעו שהוא מפליג. שעורו בכדי וכו'. רש\"י. ופי' הר\"ב אם שהה כדי וכו'. וכן לשון רש\"י. וז\"ל הרא\"ש והודיעו שהוא מפליג פירוש שא\"ל שדעתו להפליג בסתם או שאמר ליה המקום. ויש באותה הפלגה כדי שישתום ויסתום ויגוב אבל אם אין באותה הפלגה כדי שישתום ויסתום ויגוב. אפילו שהה זמן מרובה מותר דבכל ענין מרתת נכרי דלמא אתי השתא וחזי ליה. ע\"כ:  ",
+                    "<b>כדי שיפתח</b>. פי' הר\"ב כדי שיפתח את כל מגופת החבית ואי אפשר לנוטלה שלא תשבר כולה. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב ודוקא במגופה של סיד הוא דפליגי רבנן עליה דרשב\"ג וחיישי לפתיחת נקב משום דלא מינכר וכו'. ורשב\"ג סבירא ליה נהי דמלמעלה לא ידיע לפי שלמעלה [מירחו] הנכרי והשוה סתומו. למטה מיהא ידוע. דלמטה לא יוכל הנכרי למרחו. וכשיפתח ישראל את המגופה יראה מתחתיה אותה סתימה. ורבנן כיון דמלמעלה לא ידיע לא מסיק אדעתיה דאפיך וחזי ליה. א\"נ זמנין דחלים גמ'. ומ\"ש הר\"ב והלכה כרשב\"ג דבמשנה ה' סתם לן תנא כותיה. גמרא. ועמ\"ש בפ\"ח דערובין [משנה ז']:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>בקפנדריא</b>. פי' הר\"ב בדרך קצרה שנכנס וכו'. ועיין בפירושו בסוף ברכות: \n",
+                    "<b>המניח נכרי בחנות וכו'</b>. כתב הר\"ב ואשמועינן וכו' אבל בספינה מפליג ליה לספינתיה ועביד מאי דבעי. לפי שבקרון וספינה כי מפליג להו אינו רואהו מרחוק מה יעשה בתוכה משא\"כ במעביר חבית. והיה נראה לפרש דמה שאין כן מעביר חבית עם ישראל שלא יוכל להפליג כיון שהוא לבדו ואין אחר לא יכול לשאתו. והכי דייק לישנא דעם ישראל דמשמע שהישראל מסייעו. אלא שראיתי שהרמב\"ם כתב בפי\"ב מהמ\"א נכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום והוא הולך אחריהן לשמרן. גם הטור סקכ\"ט כתב שהיה נכרי מעביר לו חבית וכו'. ומ\"ש הר\"ב אבל במניח נכרי בחנותו וכו' צריכא. כלומר קמ\"ל דלא חיישינן להכי וש\"מ דאי ידעינן דאחיד לבבא חיישינן כיון דאית ליה שייכות בבית ואית ליה לאשתמוטי דברשות עומד שם שהרי הישראל הניחו שם. וכן נמי שמעינן שאם הפליגו הספינה בים במקום שאי אפשר לו לראות אסור ובהדיא שנו כן בתוספתא. ב\"י סי' קכ\"ט בשם הרשב\"א. וכ\"כ הטור: \n",
+                    "<b>אע\"פ שהוא יוצא ונכנס</b>. כל היום כולו. הרמב\"ם פי\"ב מהל' מ\"א: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולגיגים על הדלובקי</b>. והם פתוחות. דומיא דשעל השולחן. הרא\"ש. כמו שכתבתי לעיל. וכן נמי מדקתני סיפא חביות פתוחות אסורות מכלל דברישא אפילו פתוחות מותרות. הר\"ן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סתומות</b>. מותרות שכיון שהם סתומות הרי זה ראיה שלא פתחום שאם פתחום לא חזרו לסותמם שאין אימת אדם עליהם. ומיהו דוקא סתומות במגופה של טיט. אבל בפקק של עץ כפתוחות דמו. וכי מהדר לפקק לאו משום אימתא אלא אורחא דמלתא. הר\"ן: \n",
+                    "<b>בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות</b>. ומיהו דוקא בפתוחות מתחלתן. אבל סתומות שנפתחו חיישינן להו. הר\"ן: \n",
+                    "<b>לפי שאין פנאי לנסך</b>. עיין במ\"ט פ\"ב דכתובות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואם משנכנסה לרשותן אסור</b>. פירש שקבלוה בשכר אבל בהכנסה לבד לא נאסר שאין חצרו של אדם קונה לו בעל כרחו. ב\"י סי' קל\"ב בשם רבינו ירוחם: \n",
+                    "<b>פסק עמו עד שלא מדד דמיו מותרים</b>. פי' הר\"ב דמשיכה בנכרי קונה כמו בישראל [עמ\"ש במ\"ד פ\"ה דמעילה] ומכי מדד מסתמא מושך. ומ\"ש הר\"ב וכשמודדו הישראל בכליו. בשטת הרמב\"ם אמרה שכתב בפי\"ג מהמ\"א שאם מדד בכליו של נכרי דמיו אסורים שמשיגיע לכלי נאסר כסתם יינם כלומר משום עכבת יין כדלקמן. אבל הראב\"ד השיגו דהא קיי\"ל דיין [ביין] בסתם יינם מוכר חוץ מדמי יין נסך שבו כדפי' הר\"ב לקמן משנה י'. וכ\"כ טור סי' קל\"ב דבדיעבד לא נאסר בכלי דנכרי אע\"פ שיש בו עכבת יין מהאי טעמא. ומ\"מ לפי מה שאכתוב בסמוך אין זו השגה על פי' המשנה. אלא להרמב\"ם שפוסק כך להלכה. ואף להלכה יש ליישב: \n",
+                    "<b>מדד עד שלא פסק דמיו אסורים</b>. פירש הר\"ב דנכרי לא קנייה השתא במשיכה וכו' הלכך כי נגע ביה דמאחר שבא לרשות הנכרי אין הישראל נזהר בו ויש לחוש שנגע: הגה\"ה בש\"ע. והב\"י מפרש דודאי נגע בו. ומש\"ה תנן מדד ולא [תנא] משך דלכלול בו שאחר שמשכו נגע בו. ואיני יודע האיך נכלל בו דאי משום דלא תנא משך. כי תנא מדד מאי הוי שאין נגיעה בכלל מדד יותר מבכלל משיכה. ואטו תנא רמזי רמוזי בעלמא. אלא מסתבר דלא קפיד תנא למתני (מדד) [צ\"ל משך] כיון שכן הדרך דלעולם מדידה קודמת למשיכה. שאין הקונה מושך עד שנמדד לו מדתו שיקנה ואח\"כ מושכו והואיל ומכילתין לאו בדיני מקח וממכר איירי לא קפיד. ותני תחלת המשיכה והקודם לה וממילא דלענין קנייה צריך שתהא ג\"כ משיכה וכדתנן במקומו במשנה ז' פ\"ה דב\"ב: \n",
+                    "<b>המשפך</b>. טרייטו\"ר בל\"א מלמעלה פיו רחב ולמטה נקב קצר. ומושיבים אותו על פי צלוחית של לוקחים שפיהם צר ושופכין יין מן המדה לתוכו והוא יורד לתוך הצלוחית. רש\"י: \n",
+                    "<b>עכבת יין</b>. פירש הר\"ב אוגנים שמתעכב יין על פיו ובירושלמי גרסינן בקו\"ף ומפרש כמה דתימא [הושע ז' ח'] עקובה מדם פירוש לכלוך יין. הר\"ן. ומ\"ש הר\"ב שלא יצא כטפה או ב' טפין. לפום ריהטא כתב או שתי טפין וללא צורך. דהשתא טפה אחת שתים מבעיא. עיין בפירושו ריש פ\"ב דיומא. ורש\"י והר\"ן לא כתבו כן: \n",
+                    "<b>אסור</b>. פירש הר\"ב דמתסר חמרא דישראל משום ההיא טפת יין נסך שבמשפך. מפרש בגמ' דמתסרא משום נצוק שחבר יין שבמשפך ויין שבקרקעיתה של צלוחית. וכתב הר\"ן והאי אסור. בהנאה קאמר ומש\"ה דוקא כי אית ביה עכבת יין הא לאו הכי לא עדיף מנודות הנכרים וקנקניהם שאין אוסרין יין הכנוס בהם בהנאה כדתנן בפ\"ב משנה ד' לדברי חכמים. ולפי זה אנן דקיי\"ל כרשב\"ג בתערובת סתם יינם דימכר כולי לנכרים חוץ מדמי איסור שבו [כדפירש הר\"ב במשנה י'] לא קיי\"ל כי הך מתני' דכיון שאינו נהנה מאותו עכבת יין כלל אמאי מיתסר בהנאה. ולפיכך יש לתמוה על הרב אלפסי ז\"ל שכתבה אלא [שי\"ל] שאפילו לרשב\"ג דשרי בימכר כולו חוץ מדמי אסור שבו דוקא במפרש אבל בסתם אע\"פ שאינו נהנה מן האיסור אסור. עכ\"ל. והרמב\"ם בפרק י\"ב העתיקה לבבא זו לכך יש לפרש שדעתו כמ\"ש הר\"ן והרי\"ף ובזה נסתלקה מעליו השגת הראב\"ד שכתבתי לעיל. ומסתייע לזה סברתו של הרמב\"ם שאכתוב במשנה י' דס\"ל דימכר לחוד בלא הולכת הנאה לא מהני. ואני תמיה על הראב\"ד שעבר על פרק י\"ב ולא השיגו עד בואו שמה פי\"ג וכן תמיהני על הכ\"מ שלא הליץ בעד הרמב\"ם מהא דהר\"ן. וגם לא העיר בזה שלא השיגו בפרק י\"ב ואין לומר דבפרק י\"ב יש לפרש דאסור בשתיה קאמר ומשום כך לא השיגו. וכדעת אחרים שכתב הר\"ן ג\"כ. דהא לעיל מהך בבא שהעתיק הרמב\"ם דין המערה דסיפא דמתני'. כתב שם הכ\"מ דכל מקום שכתב הרמב\"ם אסור בסתם משמע בהנאה כמבואר מדבריו ריש פרק י\"א [סימן ח'] ע\"כ. ומשום כך השיג עליו הראב\"ד שם דלא כך אלא בשתיה בלבד. והטור לא העתיק לבבא זו דמשפך. ולשטתיה אזיל דס\"ל כהראב\"ד כמ\"ש לעיל. וא\"כ משנתינו אינה הלכה כדבריו הראשונים של הר\"ן וזהו שכתבתי לעיל מי שמפרש הרישא במודד בכליו של ישראל דוקא אין להשיגו משום דלמשנתינו בכליו של נכרי היה לעולם אסור אף בפסק קודם שמדד: \n",
+                    "<b>המערה מכלי אל כלי</b>. פירש הר\"ב ישראל שעירה מכלי שלו לכלי שביד הנכרי או לכלי שיש בו יין נסך. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו. ויש לתמוה דזו ואצ\"ל זו קאמרי דכיון שנאסר הנצוק בכלי שביד הנכרי שאין איסור היין באותו כלי אלא בסתם יינם דהא לאו נסך ודאי עביד כ\"ש כשיש בו יי\"נ ממש. וי\"ל די\"נ דקאמרי לאו דוקא יין נסך ממש אלא כלומר יין שלהן מה שא\"כ באותו הכלי שאין היין שלהן אלא שנעשה כסתם יינם. ועיין בריש מתני' דלקמן. ובחבורו פרק י\"ב כתב המערה יין לתוך כלי שיש בו יין נכרי. וא\"ת וכשמערה לכלי שביד נכרי מאי הוי דהא. לא נאבר היין שבכלי כשאוחזו הנכרי דהתנן נכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום [וכו' מותר] ל\"ק שכ\"כ הרמב\"ם בפי\"ב מהלכות מאכלות אסורות נכרי שהיה אוחז הכלי בקרקע וישראל צק לתוכו יין היין מותר. ואם נדנד הנכרי הכלי נאסר היין. וטעמא פי' הכ\"מ בשם התוס' דמה לי נוגע בקנה בכונה [כמ\"ש במשנה י' פרק דלעיל דאסורות] מה לי נוגע בכלי [צ\"ל בשולי הכלי]. ע\"כ. וכתב עוד הרמב\"ם כלי סתום מותר לטלטלו הנכרי ממקום למקום ואע\"פ שהיין מתנדנד שאין זהדרך הניסוך. ע\"כ. וכבר העמיד הא דנכרי שהיה מעביר וכו' בחביות סתומות כמ\"ש שם סימן ט\"ז ומפני כך אני תמה על הרמב\"ן והרא\"ש. דבההיא דנכרי מעביר וכו' [כתבו] דמיירי בסתומה בפקק של עץ משום דאי לאו הכי חיישינן שמא יגע וכו' וכמ\"ש שם בשמם. ותיפוק להו דאי לאו הכי נאסר מפני הנדנוד שהרי הרמב\"ן כהרמב\"ם ס\"ל בהכי כמ\"ש ב\"י סי' קכ\"ה ושם כתב הטור שכן גם דעת הרא\"ש ז\"ל. אע\"פ שבסימן קכ\"ד כתב שאין כן דעת הרא\"ש הב\"י תמה עליו שם היכן כתב כן. ועוד יש לפרש דמ\"ש הר\"ב והרמב\"ם לכלי שביד הנכרי ולא התנו שהוא מנדנדו היינו טעמא דסתם אוחז כלי בידו באויר אוחזו ולא ע\"ג קרקע. שאם הכלי עומד על הקרקע לאיזה צורך יאחזנו בידו אלא סתם אוחז כלי בידו באויר אוחזו. וכיון שכן א\"צ לתנאי הנדנוד שהרי אי אפשר בלא נדנוד. וזהו שדקדק הרמב\"ם וכתב נכרי שהיה אוחז הכלי בקרקע וכו' מותר. דאי לא בקרקע היה אסור. לפי שאי אפשר בלא נדנודו. וכ\"כ הכ\"מ בהדיא בפרק י\"ג על מ\"ש שם הרמב\"ם בדין רישא דמתני' פסק ואח\"כ מדד שאם מדד לכלי ישראל שביד הנכרי אסור. ופירש הכ\"מ דדוקא כשהנכרי מנדנדו אם הוא מונח בקרקע או שהיה אוחזו בידו באויר דאז על כרחו הוא מנדנד. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא</b>. כל היכא דתני יין נסך אף סתם יינם במשמע אא\"כ פירש. והכי מוכח בכמה דוכתי במכילתין דקרי לסתם יינם יין נסך. הר\"ן. ומיהו איסור סתם יינם אינו אוסר בתערובתו אלא בשתייה. דבהנייה יש היתר לנתערב. ע\"י הולכת הנאה לים המלח כמ\"ש הר\"ב במשנה י': \n",
+                    "<b>אסור</b>. תמיהה לי דאיסור עצמו תנינא לה במשנה ג' פרק ב' ומיהו כך רגילות המשניות לשנות בקיצור מה שמפורש כבר כמ\"ש בשם התוס' בריש ברכות ובשאר דוכתי: \n",
+                    "<b>ואוסר בכל שהוא</b>. כתב הר\"ב ובלבד שיהיה האיסור הנופל לתוך ההיתר מכלי שפיו רחב וכו'. אבל המערה יין נסך מכלי קטן שאינו מוציא אלא טפה טפה וכו' אמרינן קמא קמא בטל שמפני שאין דרך לערות בכלי כזה אין אנו רואין כנפול ומעורב אלא מה שירד כבר ומש\"ה אמרינן קמא קמא בטל משא\"כ בשאר כלים שדרך הוא לערות מהן כיון שסוף היין לירד על ידו. א\"א לומר בו ראשון ראשון בטל שכל העומד ליפול ולהתערב חשבינן ליה כמעורב כבר. הר\"ן. ועיין [מ\"ש] במשנה ו' פ\"ח דזבחים. ועל קמא קמא בטיל כתבו התוס' פירוש אפילו מתרבה היין נסך לבסוף מ\"מ אמרינן קמא קמא בטיל. והקשו על זה ומסקים דלא אמרינן הכי אלא עד שיפול כ\"כ מן הי\"נ בין הכל שלא יהיה ההיתר [פחות מ] ס' שאם אין בהיתר ס' חוזר וניעור ונאסר [הכל]. אבל דברי הר\"ב נראה כפירוש הראשון מדסתם והיא שטת הרמב\"ם [פי\"ו מהמ\"א] וכ\"כ תוס' בשם רש\"י. ועיין במ\"ב פ\"ז דמקואות דמהתם יש ראיה לסברת התוס'. ומ\"ש הר\"ב ומסקנא דמלתא לפי ההלכה וכו' לא בא למעט מן ההלכה כל מה שנתבאר עד עתה אלא שלהורות הלכה בכל האיסורין הוא דאתא. ומ\"ש חוץ מטבל דהיינו דתנן זה הכלל לאתויי טבל. גמ'. ומ\"ש ויין נסך כתבו התוס' [ד\"ה חוץ מטבל]. וה\"ה דמים במים במשהו. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב משום חומרא דע\"ז. גמ'. ופירש הרמב\"ם שנאמר בו (דברים י״ג:י״ח) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. ומ\"ש הר\"ב וטבל כהתירו כך איסורו. גמ' [דף ע\"ג]. עמ\"ש בזה בספ\"ג דחלה. ומ\"ש הר\"ב ואם איסור משאר אסורים כו' יטעמנו נחתום נכרי עיין בפירוש משנה ה' פ\"ז דחולין. ומ\"ש ואם נתערב וכו' דליכא למיקם אטעמא וכו' משערים אותו בששים. דילפינן מזרוע בשלה דאיל נזיר שמתבשלת עמו ואינה אוסרת אותו והוא אחד מס' באיל. כדאיתא בפ\"ז דחולין דף צ\"ח [ע\"ב]. ומ\"ש ואם האיסור הוא תרומה וכו'. משערים אותו במאה וכו'. ואם ערלה וכו' במאתים. מפורש ברפ\"ב דערלה. וכתב הרמב\"ם ואמרנו בשביעית שדינו אוסרת כל שהוא במינו כמו שנתבאר בפ\"ז משביעית [בסופו] אינו חולק על אלו העיקרים לפי שאינו אוסר באכילה. אבל חייב לאכלו בקדושת שביעית בלבד ולפיכך החמיר בשביעית בזה הענין. לפי שאין שם איסור אכילה. אבל הוא אוכל בזמן שביעית כמו שנתבאר לשם ואינו אומר עליו אוסרת אלא על דרך הויתור והדמיון ג\"כ בדבר האוסר. ע\"כ. וכתב עוד במשנה דלקמן וחמץ בפסח במשהו [כדפירש הר\"ב סוף משנה א' פ\"ג דפסחים] בין במינו בין שלא במינו. ואמנם יצא מכלל דין איסורין שבתורה לפי שהוא בזמן קצוב ואין איסורו חוזר לעצמו בלבד כשאר כל איסורין שבתורה. אבל איסורו הוא תלוי בזמן וכשעבר הזמן סר איסורו ולפיכך לא התנה בו הגמ' כמו שהתנה ביין נסך וטבל. ע\"כ: \n",
+                    "<b>יין במים ומים ביין בנותן טעם</b>. בד\"א בשנפל המשקה המותר לתוך המשקה האסור אבל אם נפל המשקה האסור לתוך המשקה המותר. ראשון ראשון בטל והוא שיורק מצלצול קטן שהיה מריק ויורד מעט מעט. הרמב\"ם פט\"ז מהמ\"א: \n",
+                    "<b>בנותן טעם</b>. יש מפרשים דהיינו בששים כמו בשאר אסורין. והראב\"ד כתב כיון שנתערב במים עד שיש בו יותר מכדי מזיגה פוגמו ומותר אפילו בשתיה הלכך אם יש במים ששה חלקים מן היין מותר אפילו בשתיה וכן פי' ר\"י טור סי' קל\"ד וטעמייהו מדאמרינן בגמ' פ\"ו דב\"ב דף צ\"ו רמא תלתא ואתא תלתא ופלגא וכו' פלגא בשיתא פלגי ולא כלום הוא ומתני' דקתני בנותן טעם. פירש הר\"ן דלא מיירי אלא בנ\"ט לשבח ולא בפוגמה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואוסרין בכל שהן</b>. עמ\"ש ברפ\"ח דזבחים: \n",
+                    "<b>בכל שהן</b>. האי בכל שהן אין פירושו שאפילו במשהו מאסורין הללו יאסור תערובתו בהנאה. דהא דוקא דבר שבמנין קא חשיב הלכך ודאי האי כל שהן הכי קאמר שכל אחד מאיסורים הללו אם הוא דבר שבמנין אוסר תערובתו אפילו ריבה עליו אלף כיוצא בו. הר\"ן. יין נסך. פי' הר\"ב חבית אחת באלף חביות וכן פירש\"י והרמב\"ם. והכא כשאיסור והיתר כל אחד בעין. ולא דמי לתערובות דלעיל. ומתני' דלקמן. והלכך הא דתנן במ\"ט פ\"ג בפת שנאפה בעצי אשרה. מיירי בככרות שהן דבר שבמנין וכלשון הראשון שכתב הר\"ן שם אע\"פ שהוא מפרש בכאן שכל שיש בו משום לתא דע\"ז לא בעינן דבר שבמנין. וזה כדעת אחרים שכתב לעיל. לפירוש הר\"ב ודעימיה ליתא. ומ\"ש הר\"ב ואין כן הלכה אלא כדכתבינן וכו' מוליך דמי אותה חבית וכו' דחשבינן לה כאילו הוכרה ונטלה. וכתב הראב\"ד [פע\"ז מהמ\"א] דה\"ה לשאר האוסרין בכל שהן שימכרו חוץ מדמי איסור שבהן. ודבריו עיקר. הר\"ן בריש מתני' דלקמן והכ\"מ בפט\"ז מהמ\"א כתב שאף דעת הרמב\"ם כן: \n",
+                    "<b>ושור הנסקל ועגלה ערופה</b>. פירשן הר\"ב בפ\"ב דקדושין משנה ט'. והר\"ב כ\"כ על וצפורי מצורע. וחולין כו' וכ\"כ רש\"י. ואולי שבגירסת המשנה שלהם היו קדומים. אך גם בקדושין נשנו כמו שהוא בכאן בספרים שלפנינו. ועוד מפורשים שם. מה שלא פורש בכאן. ושער נזיר. כתב הר\"ב דאיסורי הנאה הוא. דכתיב ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים. וכ\"כ רש\"י. ותימה הוא דבמ\"ט פ\"ב דקדושין מפרש הר\"ב מקדש יהיה גדל פרע שער ראשו. והכי איתא התם בגמרא. ומ\"ש הר\"ב ואם נתערב אגודה וכו'. דהשתא הוי דבר הנמכר במנין. כמה גיזות בסלע ועושין מהן שקין. רש\"י: \n",
+                    "<b>הרי אלו אסורין וכו'</b>. בגמ' פריך וליתני אגוזי פרך ורימוני בדן [אם של ערלה או של כלאי הכרם הן]. הא תנא לה פ\"ג דערלה מ\"ז. ומש\"ה נמי לא תני ככרות של בעה\"ב. ולענין חמץ בפסח. דהא ר\"ע תני לה התם: \n",
+                    "<b>הרי אלו</b>. כתב הר\"ב למעוטי איסורי הנאה שאין דרכן למנות או שדרכן למנות ואינן איסורי הנאה. גמ'. וא\"כ מתני' ה' פ\"ז דחולין דאוסרת גיד הנשה משום דבריה הוא וחתיכת נבלה דראויה להתכבד היא פליגא אמתני' דהכא. וכן נמי מתני' דרפ\"ח דזבחים ברובע ונרבע וכו'. ושנויה עוד ברפ\"ו דתמורה וכן פרוטות דסוף מעילה. [*ומיהו הרא\"ש מפרש דהא דקאמר למעוטי ה\"ק למעוטי דלא חשיב להו. וכה\"ג קאמרינן ברפ\"ק דב\"ק [דף ה'] למעוטי וכו' ולא פליגא. והראב\"ד פירש ג\"כ [הכי] והביא ראיה דברפ\"ו דתמורה אמרינן דהכא קאי ביין נסך דאסור בהנאה קחשיב איסורי הנאה וכו'. עכ\"ד. ולי אכתי קשיא ההיא דמעילה. וצ\"ע]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יין נסך שנפל לבור</b>. כשנפל בחבית גדולה ונשברה ונפל כולו כאחד לגו התירא. ולא אמרינן קמא קמא בטיל ליה ברוב. רש\"י לעיל ריש דף ע\"ג: \n",
+                    "<b>רבן שמעון בן גמליאל אומר ימכר חוץ וכו'</b>. פי' הר\"ב להלכה בסתם יינם וכו' וקמ\"ל דאפי' נתערב היין ממש. אבל כי נתערב חבית בחבית אפי' יין נסך גמור נמי שרי בהולכת הנאה לים המלח. וכדפי' הר\"ב במתני' דלעיל. ועוד במ\"ט פ\"ג. וכבר כתבתי שם דהולכת הנאה היא אחר שימכור. דחדא בלא אידך לא סגי וז\"ל הרמב\"ם בפי' משנה דלעיל חבית של יין נסך שנתברר לנו שנתנסכה לע\"ז כשנתערבה בחביות הרבה ימכר הכל לנכרים ויטול שיעור דמי אותה חבית וישליכם לים המלח. וזהו פי' יוליך הנאה לים המלח שקדם לנו דברו בפ\"ג מזו המסכתא. ע\"כ. ועמ\"ש במ\"ז בדבור אסור וכו'. ועל זה שמחלקין בין יין נסך לסתם יינם. כתב הר\"ן לעיל בספ\"ג. וז\"ל יש לספק שאר איסורין שבתורה למי דומין. ודעת הראשונים ז\"ל דלסתם יין מדמינן להו. מפני שלא מצינו צד חמור לכל איסורין יותר מסתם יינם. אדרבה מצינו בהן צד הקל שאין אוסרין במשהו כמוהו. ע\"כ. וכתבתי זה לתשובה על מה שהיה קשה בעיני במ\"ו פ\"ג דערלה ואמאי לא מדמין שאר איסורין ליין נסך ודאי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שזפתה נכרי</b>. כתב הר\"ב ואורחא למרמא בה חמרא פורתא לעבורי קוטרא דזפתא לשון רש\"י. ופירוש קוטרא נראה שהוא לשון קיטור הכבשן. וחכמים אומרים יקלוף את הזפת. ואח\"כ ינגבו. הר\"ן והרא\"ש: \n",
+                    "<b>ושל חרס כו' אסורה</b>. כתב הר\"ב דחרס בלא זפתא בלע לה חמרא. וכ\"כ רש\"י. וכלומר שאע\"פ שהזפת נקלף לא הוסר בזה טעם היין. לפי שהחרס עצמו מלבד הזפת בלע כשנתן היין בזפת לזפתה. ואין הפירוש בלא זפתא שאפילו בלא זפתא בלע מהדריכה דכולה מתני' בלא דרך בה היא כדאיתא בגמ'. ולשון הר\"ן משום דחרס בלע טובא: \n",
+                    "<b>אסורה</b>. ואינה נתרת בנגוב אלא בעירוי. דניגוב אינו מפליט בכלי חרס. וכיון דצריך עירוי אין צריך קליפה. דעירוי מפליט אף בלא קליפה כ\"ז שלא דרך בה. דלא גרע מקנקנים שמכניסין לקיום [דתנן במ\"ד פ\"ב]. הרא\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הלוקח כלי תשמיש מן הנכרי.</b> פי' הר\"ב כלי סעודה. גמ'. כלי סעודה אמורין בפרשה. כלו' בפרשת כלי מדין. ופירש\"י דכתיב (במדבר ל״א:כ״ג) כל דבר אשר יבא באש. ואין דרך להשתמש ע\"י אור אלא כלים של צרכי סעודה. ע\"כ. ובגמ' דאפי' כלים חדשים במשמע דהא ישנים וליבנן כחדשים דמו ואפ\"ה בעי טבילה. וברמב\"ם פ' י\"ז מהמ\"א כתוב במקצת הספרים וכלים חדשים אינן צריכין טבילה וצ\"ל וכלי חרשים וכו'. ומ\"ש הר\"ב ודוקא כלי מתכות וכו'. גמרא. כלי מתכות אמורין בפרשה דכתיב (שם) אך את הזהב וגו'. רש\"י. ומ\"ש או כלי חרס המצופין באבר. מפרש בגמ' דבתר סופו אזלינן שחפהו מתכות. ומ\"ש וכלי זכוכית הואיל וכי נשברו יש להן תקנה [ע\"י התכה] ככלי מתכות דמי. גמ': ",
+                    "<b>את שדרכו להטביל יטביל.</b> פי' הר\"ב במקוה הכשר לטבילת אשה דכתיב (שם) אך במי נדה יתחטא. מים שנדה טובלת בהן. דמדכתיב אך חלק. דלא תימא. במי נדה מי חטאת דבעי הזאה ג' וז'. וכ\"ת דבעי הערב שמש [כנדה] דכתיב (שם) תעבירו באש וטהר והאי וטהר קרא יתירא לומר דטהרה בטבילה בלא הערב שמש סגי ואי לא כתב במי נדה ה\"א וטהר כל דהו פירש\"י אפי' במקוה חסר. גמרא. [*ועמ\"ש במ\"י פ\"ו דמקואות] ויש לתמוה על הר\"ב שלא הצריך ג\"כ שפשוף כדי להסיר ולמרק האיסור שעל גביהן כמו שהצריך בהגעלה וכמ\"ש הפוסקים: ",
+                    "<b>יגעיל.</b> פי' הר\"ב ברותחין שזה שנאמר כל אשר יבא באש תעבירו באש. פירושו כדרך תשמישו כן הגעלתו. כדפירש\"י בפי' החומש. ומ\"ש הר\"ב ואח\"כ מטבילו. כדילפינן מוטהר. ומבמי נדה כמ\"ש לעיל. (ובכאן) [ובליבון] שלא הצריך הר\"ב לשופן תחלה הוא כדעת הטור ונתן טעם לדבר כי האש יעביר הכל ולא דמי להגעלה שאין כח המים ככח האש. ולשון הגעלה כתבתי פירושו במ\"ז פי\"א דזבחים: ",
+                    "<b>שפה.</b> פירש הר\"ב נועצה בקרקע קשה י' פעמים וכו' ואוכל בה צונן. וכ\"פ הרמב\"ם בפירושו. ויש לדקדק מה ראה במתני' ששנה בשפוד ואסכלה הכשרו לרותח ובסכין הכשרו של צונן. ותירץ הר\"ן די\"ל שהכשרו של רותח לא היה צריך לשנותו בשפוד ואסכלה ולא בסכין לפי שכבר הוא בכלל מה ששנה להגעיל יגעיל. ללבן באור ילבן באור אבל שהוצרך לשנותו בשפוד ואסכלה שמפני ששנינו בהן לענין קדשים דבהגעלה סגי להו כדאיתא בגמ' [זבחים דף צ\"ו]. [*ושנויה הוא במי\"א פי\"א דזבחים וטעמא מסיק רב אשי דהתם כי בלע התירא בלע. וכשנעשה נותר היהב לוע בתוך דופני הכלי. ומעולם לא הוכר איסורא. וכי פלט לא איתא לאיסורא בעיניה] קמ\"ל. דהכא מלבנן. והכשרו של צונן נמי בשפוד ואסכלה לא היה צריך לשנותו לפי שאין להם תשמיש בצונן. ואי נמי משתמש בהן בצונן פשיטא דהדחה בעלמא סגי להו כדין כלי תשמישו של צונן. אלא שבסכין משום אגב דוחקא דסכינא בלע מה שחותכין ממנה. הוא שצריך שיפה ונעיצה אפילו בצונן. ולפיכך שנה הכשרה. ודעת הרמב\"ם בפי\"ז מהמ\"א דשיפה הוא הכשר אפילו לרותחין. עכ\"ל הר\"ן. ולפי זה פירש שיפה השחזה ברחים. וכתב ב\"י סקכ\"א שחזר מדבריו שבפירושו לפי שהירושלמי מוכיח כך. וא\"ש דגרסי' בגמ' ונועצה בוי\"ו. והר\"ב לא הצריך בסכינים טבילה. וכן נראה לשון הרמב\"ם בפירושו שכתב ואם השחיז או ליבן וכו' זהו תכלית ההכשר אבל לענין טומאה וטהרה אי אפשר בלא טבילה במי מקוה. ע\"כ. משמע דאילו לענין אסור והיתר א\"צ. וטבילה זו שהצרכנו בכאן משום אסור והיתר היא כמ\"ש ג\"כ הרמב\"ם לעיל מהך. וכן בחבורו פי\"ז מהמ\"א כתב טבילה זו וכו' אינה לענין טומאה וטהרה וכו'. וצ\"ע דמנלן לחלק בין סכינים לשאר כלי סעודה לענין טבילה. ובחבורו אין נראה שמחלק אלא שהכל צריך טבילה. ומ\"ש הר\"ב וכולן שנשתמש בהן עד שלא הרתיח וכו' מותר. דנותן טעם לפגם מותר והתורה לא אסרה גיעולי נכרים אלא קדירה בת יומא. גמרא [דף ס\"ז ע\"ב]. והעתקתיה לעיל משנה ב': ",
+                    "<small>סליקא לה מסכת עבודה זרה</small> "
+                ]
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                []
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה עבודה זרה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה עבודה זרה",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Avodah Zarah",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Avodah Zarah",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה עבודה זרה, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Avodah Zarah, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Bava Batra/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Bava Batra/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c70f9dbbf06def26bf3794c45cae131ba5843b19
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Bava Batra/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,735 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Bava Batra",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה בבא בתרא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Bava Batra, Introduction": [
+            "בבא בתרא. ענינה לדבר מחלוק הקרקעות. והדינין בענין הדירות המשותפות והשכונות. ובטול מקח וממכר. במום הנמצא. ולדבר בענין הממכרים. והקנינים. והיאך ראוי לדון אותם. והערבות והירושות. וסידר החלק. הזה באחרונה בשביל שכולה קבלה. ודברי סברות. ולא התבאר מן התורה. הרמב\"ם. והתוס' כתבו טעם סדור בבא בתרא אחר בבא מציעא דקאי אהך פרקא דלעיל. דאיירי נמי בדיני שותפין. הבית והעליה של שנים וכו':\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>השותפין</b>. שיש להם חצר בשותפות. ובתי שניהם פתוחין לתוכו. וכל חצרות ששנו חכמים לפני הבתים הן. ורוב תשמישן בחצר. רש\"י: \n",
+                    "<b>שרצו לעשות מחיצה בחצר</b>. פירש הר\"ב בחצר שאין בה דין חלוקה וכו' להכי קתני שרצו וכו'. ומאי מחיצה פלוגתא. דכתיב (במדבר ל\"א) ותהי מחצת העדה. ושרצו לחצות מיבעי ליה. אלא כדאמרי אינשי תא נעבוד פלוגתא. גמרא ד' ג': \n",
+                    "<b>בונין את הכותל</b>. כתב הר\"ב אשמעינן דכיון שרצו לחלוק [וכו'] ולא מצי אמר ליה כי אתרצי לך באוירא לעשות מחיצה דנסרים שהיא דקה אבל בתשמישתא לעשות מחיצה עבה דאבנים שממעט התשמיש לא איתרצאי <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>קמשמע לן. גמרא [דף ד']. ומה שכתב הר\"ב והחזיק כל אחד מהם וכו'. דאי לא החזיק כי רצו מאי הוה נהדרו בהו. גמרא. ולשון הר\"ב שכתב והחזיק כל אחד וכו' לאו דוקא הוא שיחזיק כל אחד. אלא כשהחזיק האחד קנו שניהם לדברי התוספתא שכתבתי בשם הר\"ן במשנה ו' פ\"ק דקדוש\"ן דהחליף קרקע בקרקע. כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו. וכן פירשו הרא\"ש ונ\"י לישנא דרב אשי בגמרא. דאמר כגון שהלך זה *) בעצמו והחזיק בחלקו. וזה בתוך שלו והחזיק. ובהגהות מיימוני פרק ב' מהלכות שכנים הקשה שזה דוחק לומר דאו זה או זה קאמר. ופירשו דהאי והחזיק לאו חזקה ממש קאמר כגון נעל גדר ופרץ. אלא הלוך לאורך ורוחב חלקו. כדמשמע לישנא והלך והחזיק. כלומר על ידי הלוך החזיק. וקמ\"ל אף ע\"ג דבעלמא לא קנה בהלוך כי אם דוקא בשביל של כרמים וכו'. ע\"כ ואם הר\"ב לחזקה גרוע זו נתכוין ולפיכך כתב כל אחד לא הוי ליה להשמיט והלך. ועוד דבמשנה ג' פ\"ג [גבי אחין שחלקו] כתב ג\"כ והחזיק כל אחד וכו'. והתם בחזקה דנעל וכו' ועיין מה שכתבתי שם: \n",
+                    "<b>כפיסין</b>. פירש הר\"ב ארחי. גמרא. וכתבו התוספות דקשה לר\"י והכתיב (חבקוק ב׳:י״א) וכפיס מעץ יעננה. משמע שהוא של עץ. ואומר ר\"י דשמא היו מניחים עצים מלמעלה ומלמטה עכ\"ל ותמיהני דמאי קושיא והא בהדיא אמרינן בגמרא דהא דכפיסין ארחי. גמרא גמירי לה. וכיון דלאו מסברא פירשו כך. שוב אין להשיב מלשון הכתוב. דלשון תורה לחוד. ולשון חכמים לחוד. כדאיתא בגמרא פרק י\"א דחולין משנה ב'. וכבר הזכרתיו גם כן בריש תרומות: \n",
+                    "<b>מקום שנהגו לבנות גויל וכו' בונים</b>. וטעמא דבעינן שיעורים גדולים כל כך אע\"פ שאינו אלא היזק ראיה. משום דחיישינן שמא יפול ויצטרך להתעצם עמו בבית דין. ובין כך ובין כך יהא מזיקו בהיזק ראיה. נימוקי יוסף: \n",
+                    "<b>הכל כמנהג המדינה</b>. כתב הר\"ב לאתויי אתרא דנהיגי לעשות מחיצה בלולבי גפנים וכו' גמרא. והקשו בתוספות בד\"ה בגויל וכו' דלימא לאתויי כמנהג כל המקומות כמו שנהגו. ואומר ר\"ת דדוקא בהוצא ודפנא. אבל פחות מכאן אפילו נהגו. מנהג הדיוט הוא. ואין הולכים אחריו ע\"כ. ובהגהות אשר\"י הקשו דלמה לא נלך אחר המנהג בכל דבר שבממון. וראיתי בנ\"י שפירש דהשותפים אף ע\"פ שנוהגים ביניהם בפחות ממנהג בני העיר כל א' בשלו אין מנהג. כלומר כיון שלא התנו עליו במעמד בני העיר. הלכך ינהגו כמנהג בני העיר כמו שנהגו כל אחד לבנות בשלהם. וכן נראה דעת הרמב\"ן ז\"ל ע\"כ. והמגיד כתב בפ\"ב מהלכות שכנים הט\"ו. שפירשו ז\"ל לפי מנהג המדינה מה שנוהגים השותפים לבנות כשחולקים ביניהם ואינו רוצה לומר לפי מנהג שאר בניני [המדינה אלא לפי מנהג שאר בניני] השותפים. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דהיזק ראיה שמיה היזק עיין במשנה דלקמן. ומ\"ש וגובה הכותל והמחיצה. כותל קרי. לשל אבנים ולבינים. ומחיצה קרי לשל לולבי גפנים וכן עוד לשונו בפירוש מ\"ג. ומ\"ש אין פחות מד' אמות כדתנן במ\"ג ועמ\"ש שם: \n",
+                    "<b>בגויל זה נותן ג' טפחים</b>. והא דלא קאמר בגויל ששה טפחים. משום דלא נטעה למימר ששה לכל אחד. וא\"ת אמאי איצטריך למתני מדת גויל וגזית כיון דתנן הכל כמנהג המדינה. וי\"ל דאם נהגו יותר מששה בגויל לא יעשה וכן בכולם אלא כשיעור המפורש במשנתינו. אבל בפחות יעשו. דאפילו אם נהגו בלולבי גפנים וכו'. תוספות. אבל הרא\"ש כתב דאף בפחות לא יעשו דקים להו לרבנן דבבציר מהכי לא קאי: \n",
+                    "<b>המקום והאבנים</b>. פירש הר\"ב הא קמ\"ל דאע\"ג דנפל וכו' מהו דתימא ליהוי אידך וכו' קמשמע לן. גמרא. דשותפין לא קפדי אהדדי. ואפילו נשתהה ברשותו. הרא\"ש. ועיין בריש פרק בתרא דבבא מציעא. וכתבו התוספות [סד\"ה לפיכך] דהא דאמרינן מהו דתימא וכו' אינו אלא מאבנים. אבל מקום הכותל לעולם פשיטא שחולקים אותו. ואיידי דנקט האבנים נקט המקום: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן בגנה מקום שנהגו וכו'</b>. לשון הר\"ב הכי קאמר. וכן בגנה סתם כמקום שנהגו וכו'. גמרא. משום דאי לאו הכי קשיא דבגנה משמע דאי סתמא לא מחייבין. ובבקעה משמע דאי סתמא מחייבין. והא גנה חמירא מבקעה: \n",
+                    "<b>מקום שנהגו לגדור</b>. אבל בחצר לא אדכר תנא מקום שנהגו כלל. משום דחמיר טפי היזק דחצר מהיזק דגנה. וטעמא דמלתא דהיזק ראיה דחצר שהוא מקום תשמישו של אדם חמיר טפי דמקפידין בו יותר מבגנה. שהוא משום עין הרע בלחוד. נ\"י בריש פרקין בשם הרשב\"א: \n",
+                    "<b>מחייבין אותו</b>. לשון הר\"ב מחייבין אותו שלקח מקום שם לגדור. וז\"ל הרמב\"ם בפירושו מי שמכר גנה סתם ולא זכר שהיא מעורבת עם גנת פלוני. מחייבין ללוקח לעשות מחיצת הגדר ואפילו במקום שנהגו שלא לגדור. אבל מי שמכר בבקעה סתם. אין כופין את הלוקח לגדור. ואפילו במקום שנהגו לגדור. סתם בקעה כמקום שנהגו שלא לגדור. ע\"כ. והב\"י סימן קנ\"ח וגם בכ\"מ שלו פ\"ב מהלכות שכנים בהליצו על הרמב\"ם בדין זה ואמר שנראה לו שהוא מפרש המשנה כן אין ספק שלא עלה בזכרונו שבפירוש הרמב\"ם כתוב כך בהדיא. ואלא מיהת אע\"פ שמפרש כן למשנתינו. נראה לי דאכתי צריכין אנו למה שכתב המגיד בטעם הדבר. שזה דומה להא דתנן לקמן סוף פ\"ז האומר לחבירי חצי שדה אני מוכר לך מקבל עליו הלוקח מקום הגדר חריץ וכו' אלא שהוא כתב דמהתם למד הרמב\"ם זה הדין. ואיננו. כי לקח אותו ממשנתינו זאת כפירושו בה: \n",
+                    "<b>אבל בבקעה</b>. פירש\"י שדה לבן. מסיים נ\"י שהיא שדה תבואה שאין העין שולט בה כל כך כמו בגנה שיש בה ירק הרבה: \n",
+                    "<b>אלא אם רצה כונס וכו' ועושה חזית</b>. אבל בחצר שאין בו דין חלוקה לא תקנו חזית. כיון דאם יש בו דין חלוקה יכול כל אחד לכוף את חבירו. משום חצר שאין בו דין חלוקה לא עבוד תקנתא. כ\"כ הר\"ר יוסף הלוי. ולא ידענא אמאי לא מהני כיון דסימן טוב הוא. ולא שייך ביה רמאות דאפילו בהוצא מהני [כדלקמן] ואם בשביל שלא שנאו ברישא אפילו בסיפא נמי לא הוה תני ליה. אי לאו דתני דינא. ואגב דתני דינא. תנא תקנתא [כמ\"ש לקמן בס\"ד] הרא\"ש: \n",
+                    "<b>הזית</b>. פירש הר\"ב סימן וכו'. וז\"ל הרמב\"ם פירוש חזית מחזה. כלומר דבר הנראה להודיע למי הוא הכותל: \n",
+                    "<b>אם עשו מדעת שניהם וכו' ועושין חזית מכאן ומכאן</b>. *ופרכינן בגמרא לא יעשו לא זה ולא זה. ומשנינן לא צריכא אלא דאי קדם חד מינייהו ועביד דידיה. כלומר שנכנס בתוך של חבירו. ועשה שם חזית. ואי לא עביד חבריה אמר דידיה הוא. אכי הא איצטריך למתני שיעשה גם השני. ופרכינן ותנא תקנתא לרמאי קמשמע לן בתמיה. וכי מפני דאגת רמאין איכפל תנא למתני הא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דבשלמא רישא יעושה חזית תנא דינא דבקעה אין יכול לכופו אלא כונס. ואיידי תנא תקנתא ועושה חזית משום רמאי. אלא סיפא דינא לא תני דהא פשיטא דאם עשו מדעת שניהם בונים באמצע. אמר רבינא הכא בהוצא [עסקינן] פירש רש\"י מחיצת נסרים וקמשמע לן דמהני חזית ולא אמרינן קופלא דטינא מעלוי הוצא לא ידיע: \n",
+                    "<b>ועושין חזית מכאן ומכאן</b>. לשון הטור סימן קנ\"ח יעשה כל אחד ואחד סימן כזה לצד חבירו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המקיף את חבירו משלש רוחותיו</b>. שקנה ג' שדות סביב שדה חבירו. לשלשת מצריה וגדר את שלשתן ונמצא שדהו של אמצעי זה מוקף משלש רוחותיו. רש\"י: \n",
+                    "<b>אין מחייבין אותו</b>. כתב הר\"ב דהא לא אהני ליה מידי וכו' אבל אם גדר וכו' מחייבין וכו'. כן הוא בהגהה שבפירוש רש\"י ומסיימה הכי. ואע\"ג דאמרינן לעיל דסתם בקעה מקום שנהגו שלא לגדור הוא. הני מילי בין בקעה לבקעה. וכותל גבוה ארבע. אמות לשם הוא דלא בעינן. מאי טעמא דליכא היזק ראיה אבל בשביל היזק בהמות שלא יכנסו לשדה צריך לגדור גדר שלו עשר' טפחים המונע מלכנוס הבהמות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כותל חצר שנפל</b>. לשון נ\"י כותל חצר שהסכימו עליו מתחלה לבנותו למעלה מארבע אמות ונפל. מחייבין אותו לבנותו עד ד' אמות וכו' אבל למעלה מארבע אמות אין מחייבין אותו ואע\"ג דמתחלה הסכים לכך השתא לא בעי. ע\"כ. וכן בנוסחא אחת מהרמב\"ם פ\"ג מהלכות שכנים. כמ\"ש שם הכ\"מ. וכתב ב\"י סימן קנ\"ז ועד ארבע אמות משמש למעלה ולמטה דברישא קתני כותל חצר שנפל מחייבין אותו לבנותו עד ד' אמות. והדר קתני עד ד' אמות בחזקת שנתן. ע\"כ. כלומר והדר קתני עד ד' אמות וכו' אפילו בתחלת בנין הכותל. ודו\"ק: \n",
+                    "<b>עד ד' אמות</b>. לשון הר\"ב דבהכי סגי ליה להיזק ראיה כמ\"ש במשנה ה' פ\"ד דעירובין בשם התוספות: \n",
+                    "<b>בחזקת שנתן</b>. פירש הר\"ב עד שיביא התובע עדים שתבעו ולא נתן. וכן פירש רש\"י. וכתב הרא\"ש דתימה הוא דמשום שלא נתן מיד בשעה שתבע הוה ליה לעולם בחזקת שלא נתן. ואפילו אמר בפני עדים איני רוצה ליתן לך. דלמא אשתמוטי משתמיט עד דהוה ליה זוזי. ואז נתן לו. אלא הכא כגון שבאו עדים ואמרו עמנו היה שמעון במקום פלוני מיום שהחל ראובן בנין כותל זה. ויודעין אנו שלא פרעו. אי נמי כגון שעמד שמעון בדין וחייבוהו ב\"ד לבנות עד ארבע אמות וסרב על צווי ב\"ד. הרי הוא בחזקת שלא נתן כדין גזלן: \n",
+                    "<b>מגלגלים עליו את הכל</b>. כתב הר\"ב דגלי דעתיה דניחא ליה בהגבהה דהיאך ובכי הא לא אמרינן זה נהנה וזה לא חסר פטור. תוספות. ואתיא כרבנן דר' יהודה משנה ג' פרק בתרא דבבא מציעא. וכתב נ\"י ואם תאמר במה קנאו דמחייבינן ליה. י\"ל דכיון שיש לו חצי כותל בארבע אמות. הוה ליה כחצרו וקונה לו ואע\"פ דלא אמר ליה אידך תקנה לך חצרך. ברור לן שעל דעת כן בנאו שיהיה שלו כל זמן שירצה וכן כתב המגיד [ריש פרק ג' מה\"ש]. וכתב עוד נ\"י וא\"ת אמאי מגלגלין עליו שמא כשיקרה את ביתו לא יסמוך קורותיו באותו כותל. יש לומר דמכל מקום כיון שנעשה כותל זה מחיצה לביתו חייב. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>והכי תניא בתוספתא: \n",
+                    "<b>בחזקת שלא נתן</b>. איירי כגון דידעינן דקדם חד וארציה לחבריה. והיה מסרהב כדמשמע לישנא אין מחייבין אותו ולכך הוי בחזקת שלא נתן. ואין צריך להעמיד כשעשה חזית. תוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבן שמעון בן גמליאל אומר</b>. כתב הר\"ב ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. וכן כתב הרמב\"ם ועיין מה שכתבתי בפ\"ח דעירובין [מ\"ז] וכן כתב נ\"י דהכא. דהא כל מקום ששנה רשב\"ג וכו'. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>לאו כללא הוא: \n",
+                    "<b>ויהא כאנשי העיר</b>. כתב הר\"ב לשאת עמהם בעול וכדפירש רש\"י. וכתב ב\"י סימן קס\"ג כלומר למס. דאילו לצדקה זמנים אחרים יש ליחשב כאנשי העיר. והוזכרו בגמרא בהדיא ע\"כ. ועיין בפירוש הר\"ב מ\"ה פ\"י דסנהדרין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין חולקין את החצר עד שיהא בו ארבע אמות וכו'</b>. פירש הר\"ב חוץ מן הפתחים וכו' ובכל שותפות קאמר. בין שזכו מן ההפקר. בין שלקחו או ירשו. והיא דעת הרמ\"ה בטור סימן קע\"ב: \n",
+                    "<b>ולא את השדה וכו'</b>. משום דסבירא ליה דבבציר מהכי לא חשיב למטרח עליה. נ\"י. ומ\"ש הר\"ב ופסק הלכה כדי עבודת יום א' וכו' לא הוה ליה לסתום אלא לפרש דתנא בארץ ישראל קאי. אבל בבבל פסק הלכה וכו'. דלא אמרו בגמרא שיעור דעבודת יום א' אלא בבבל. ולא לחלוק על משנתינו. [*והר\"ב נמשך אחר לשון הרמב\"ם בפירושו וגם עליו קשה. אך בחבורו פ\"א מהל' שכנים [הל' ד'] כתב לזה הפסק על בבל. ומה שהגהתי בפירש הר\"ב או בזריעה כן הוא בפירוש הרמב\"ם בהדיא. וכן מוכח בסוגיא. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ב)[אמנם] בחבורו לא הזכיר אלא חרישה. וכן הוא בטור סימן קע\"א. ומ\"ש הר\"ב וכיוצא בזה. כן כתוב בפירוש הרמב\"ם ור\"ל כגון פרדס של אילנות שיהיה כדי עבודת יום א' לכל א'. וכן שדה שמשקין אותו בכלי וכו'. כדכתב בחבורו בהדיא]: \n",
+                    "<b>תשעה קבין</b>. כתב הרמב\"ם שהיא קרקע שיש בשטחה ג' אלפים וז' מאות וחמשים שהסאה נ' על נ' כמפורש רפ\"ז. וכשתכה חמשים בחמשים יהיה ב' אלפים ת\"ק. וכל סאה ששה קבין. נמצא לתשעה קבין תוסיף עוד שיעור חצי סאה: \n",
+                    "<b>תשעה חצאי קבין</b>. והוא שטח אלף תתע\"ה אמה. ובפירוש הרמב\"ם אלף תש\"ן. והוא טעות סופר שצריך להיות אלף תתע\"ה שהוא החצי מן ג' אלפים תש\"ן: \n",
+                    "<b>בית רובע</b>. פירש הר\"ב רובע הקב. ובשטח בית ט' קבין שהוא שלשת אלפים שבע מאות וחמשים אמה. הם ל\"ו רביעיות. שנמצא לשלשת אלפים ושש מאות. יהיה לכל רובע מאה. וישארו ק\"ן אמה לשלשים ושש רביעיות. יעלה לכל רובע ארבע אמות וחומש. שכן ארבע פעמים ל\"ו הן קמ\"ד. וישארו ו' אמות שהן שלשים חומשים. ולכן מ\"ש הרמב\"ם שבית רובע הוא מאה אמה וחמש אמות. על צד הקירוב כתב כן. וכן הראה מקום שכבר ביאר כן בפ\"ב מכלאים. ושם כתב שהוא עשר אמות וחומש על עשר אמות וחומש. וכ\"כ עוד במשנה ה' בפרק דלקמן. וכשתחשוב בחשבון שמסרתי לך בפ\"ב דעירובין לא תמצא מדתו כי אם ק\"ד אמות וחומש. כמו שביארתי. כיצד עשה האמות לחומשים. יהיו נ\"א חומשין על נ\"א חומשין והכה נ\"א בנ\"א יהיו כ\"ו מאות וחומש. וכל כ\"ה חומשים. הם אמה. נמצא כ\"ה מאות חומשים הם מאה אמות. והמאה חומשין הן ד' אמות. והמגיה בדברי הרמב\"ם שבכאן מאה וד' אמה וחומש אמה לא הפסיד: \n",
+                    "<b>בזמן שאין שניהם רוצים</b>. כתב הר\"ב אבל יכול לכופו לענין גוד או אגוד כלומר קנה חלקי או מכור לי חלקך. וכן ל' הרמב\"ם בפירושו. ומסיים שפירוש גוד או אגוד. קנה או אקנה. וכן פירש\"י בגמרא דף י\"ג. אלא שהוסיף לבאר גוד מלשון קציצה. כלומר קוץ דמים וכו'. ויהיה מענין גודו אילנא. אבל הרמב\"ם שלא הזכיר פירוש קוץ. כתב ב\"י סימן קע\"א. ובכ\"מ ספ\"א מהלכות שכינים שמפרש גוד או אגוד כפירוש הערוך דהיינו משוך או אמשוך. [דתרגום וימשכו ונגידו] שהוא אומר לו אני קוצץ כך דמים בעד חלקך. או תמכרהו לי בעד זה הסך או אמכור לך חלקי בזה הסך. ועיין בפירוש הר\"ב ריש מ\"ז פרק בתרא. ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>אבל בזמן ששניהם רוצים וכו' יחלוקו</b>. כדתנן בריש פרקין ולא הדר תני ליה הכא אלא משום דבעי למתני סיפא ובכתבי הקדש אע\"פ ששניהם רוצים לא יחלוקו. גמרא דף ג': \n",
+                    "<b>וכתבי הקדש</b>. כ\"ד ספרים והיו רגילין לכותבן בגליון כס\"ת שלנו לפיכך גנאי הדבר לחתכן. רש\"י: \n",
+                    "<b>ולא יחלוקו</b>. כתב הר\"ב ודוקא וכו' אבל בכרכים הרבה וכו' אם רצו חולקין. וכשהם שני ענינים דכל חד וחד צריך להאי ולהאי. ולפיכך רצו אין לא רצו לא. גמרא דף י\"ג ע\"ב: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>לא שיח ולא מערה</b>. וה\"ה חריצין ונעיצין [דתנן במ\"ה (פ\"ב) [פ\"ה] דב\"ק] והני נקט אגב בור. דבכל מקום רגיל לשנות שיח ומערה בהדי בור ומש\"ה לא מצריך הכא לבור ושיח ומערה כדמצריך להו בפ\"ה דב\"ק דהתם לא הוה ליה לתנא למנקטינהו אגב בור. כיון דכתיב בור בקרא אלא הוה ליה למתני בור לחודיה. תוספות [ד\"ה ולא שיח]: \n",
+                    "<b>ולא אמת המים ולא נברכת הכובסין</b>. צריכא. דאי תנא אמת המים משום דקביעא. אבל נברכת הכובסין דלא קביעא [שהכובס פעמים שמשתנה לאומנות אחרת] אימא לא. ואי תנא נברכת הכובסין. משום דקוו וקיימי [*ולחלוחן קשה יותר משל מים חיים. רש\"י] אבל אמת המים לא. צריכא. גמרא. ומבור לא שמעינן להו. דמצי למימר דבור ושיח דעמוקין טפי בעי הרחקה ג' אבל הנך לא עמיקי כולי האי הוה אמינא דלא בעי הרחקה ג'. ואי תנא הני הוה אמינא דבור ושיח דעמיקי טפי בעי הרחקה יותר מג'. תוס' דריש פרקין: \n",
+                    "<b>אמת המים</b>. מפורש בריש מועד קטן: \n",
+                    "<b>נברכת</b>. בריכה. רמב\"ם: \n",
+                    "<b>מכותל חבירו</b>. כתב הר\"ב מכותל בורו קאמר וכו' נמצא מחלל וכו' ו' טפחים. והא דלא קאמר בפירוש אא\"כ הרחיק מבורו ששה טפחים. לאשמועינן דכותל בור סתם שלשה טפחים. ונפקא מינה למקח וממכר. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>גמרא. ולפיכך פוסק הרמב\"ם [פ\"ט מה\"ש הלכה ב'] אף בכותל בנין דעלמא. אלא דמתניתין לא איירי אלא בכותל בורו. והטור סימן קנ\"ה סובר דסד בסיד ליתא אלא בכותל בורו. ומ\"ש הר\"ב אסור לאדם לסמוך אחד מן הנזקין וכו' שמא ימלך חבירו ויבנה מצד מיצר שלו פירוש שמא יבנה בור. דהא במ\"ד <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>לא חיישינן שמא יבנה וכן מבואר בפירש הרמב\"ם. וכן הסכמת הפוסקים דלא אסרו לסמוך אלא בבור ובשדה העשויה לבורות שהיא שדה בית השלחין שצריכין להשקותה תמיד. ובגמרא. ואפילו לרבי יוסי דמתניתין י\"א דהלכה כמותו. ואומר שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו. ה\"מ התם דבעידנא דקא נטע ליתנהו לשרשיו דמזקי ליה לבור. אבל הכא אמר ליה כל מרא ומרא דקא מחית קא מרפית לה לארעא. ועיין בסמוך: \n",
+                    "<b>וסד בסיד</b>. משמע משום מיא דמלחלח הקרקע הוא דאסירי. ותימה לר\"י מהא דאמרינן כל מרא ומרא וכו' [כמ\"ש לעיל] ואומר ר\"י דלא קאמר אלא שמאותה שעה מתחלת ההיזק וכיון דבתחלת ההיזק הוי גירי דיליה מודה ר\"י. ומיהו אי לאו משום מיא. לא היה צריך הרחקה ג' טפחים. תוספות [ר\"פ] : \n",
+                    "<b>מרחיקין את הגפת וכו'</b>. כתב הר\"ב שכל אלו קשים לחומה. שמוציאין הבל. רש\"י: \n",
+                    "<b>הסלעים</b>. פירש הר\"ב אבנים שהאור יוצא מהן. וכן פירש\"י. ורמינן בגמרא אריש פ\"ד דשבת דתנן אין טומנין לא בגפת וכו'. ולא תני להו לסלעים בהדייהו. ומסיק דהתם לא קתני לסלעים משום דמשתכי לה לקדירה פירש\"י שמשברין את הקדירה [אי נמי שמעלה חלודה]. ור\"ת פירש דהבל שלהן מקלקל המאכל. וע\"פ הירושלמי פירשו התוספות דהכי קאמר דהתם לא קתני סלעים. דהכא לאו טעמא דמרחיקין משום הבל דאין הסלעים מרתיחין. אלא מפני שעושין עפר תיחוח ומלקין ארעית הכותל. ותו רמינן דהתם תנן נמי ולא בחול. והכא לא קתני. ומשני דחול אין בו הבל אלא כשנותנין בו דבר חם: \n",
+                    "<b>וסד בסיד</b>. לשון הרמב\"ם ודברים אלו מרפין את הכותל כשנוגעים בו. ולפיכך צריך לסוד בסיד. עד כאן. דקדק לפרש כשנוגעים בו. כלומר דלא אמרו וסד בסיד כשהרחיק ג' טפחים אלא כשנוגעים בו. דאו סד בסיד קתני. וכן כתב בהדיא בחבורו פ\"ט מהלכות שכנים. או סד בסיד. וכן בגמרא דפשיטא ליה לגמרא דסיפא או סד בסיד קתני. וברישא איבעיא להו וכתבו התוספות דאין נראה דגרסינן בסיפא או סד בסד דא\"כ לא תבעי ליה ברישא. דודאי מדלא תנן נמי או סד. דוסד דוקא קתני. והא דפשיטא ליה בגמרא דסיפא הוה או סד. היינו משום דאין ההיזק כל כך מרובה שלא יועיל לו סיד לחודיה. ע\"כ. ולפ\"ז טעו המדפיסים שהדפיסו במקצת משניות או סד. אבל בנוסח משנה דירושלמי ראיתי ג\"כ שנדפס או סד. ובב\"י סימן קנ\"ה ראיתי מבוכה שכתב בסעיף (י\"ב) [צ\"ל ח'] דאבעיא היא בסיפא ולא ברישא וליתא. וגם הוא בעצמו בסעיף (ח') [צ\"ל י\"ב] לא העתיק כן: \n",
+                    "<b>הזרעים</b>. גמרא ותיפוק ליה משום מיא. שצריך להשקותן תמיד. וכיון דאי אפשר לזרעים בלא מים למה לי למתנינהו הא תנא ליה הך דלחלוח אצל כותל. ומשני תנא בא\"י קאי דכתיב (דברים יא) למטר השמים תשתה מים: \n",
+                    "<b>המחרישה</b>. מרפה את יסודו וטפל. רש\"י: \n",
+                    "<b>מי רגלים</b>. כתב הר\"ב ממסמסים את הלבנים וכו' לכך המטיל וכו' ולדבריו מתניתין בכותל לבינים מיירי. ועיין מ\"ש בשם רש\"י בר\"פ בתרא דב\"מ. בדבור הראויות להשתבר. ומ\"ש המטיל מים צריך להרחיק. לא קשיא מקרא דכתיב (מלכים א' כ\"א) והכרתי לאחאב משתין בקיר. אלמא דדרך להשתין בקיר [וסתם קיר לאו דצונמא היא. וראיה מקירות בתים דפרשת נגעים. נ\"ל] דהכי קאמר קרא אפילו מידי דדרכיה לאשתוני בקיר לא שביקנא ליה. ומאי ניהו כלבא. גמרא. ופירוש צונמא צחיח סלע הרמב\"ם פ\"ט מהלכות שכנים. ול' נ\"י כותל של אבנים בנוי ע\"ג סלע. ומיהו בכותל לבינים לא מהני צונמא. שהרי האבנים עצמן נימוקין והולכין: \n",
+                    "<b>שהן ד' מן הרכב</b>. פירש הר\"ב היא העליונה וכו' והיא קצרה טפח מן התחתונה. וכן ל' רש\"י. ור\"ל שכשהיא רוכבת ומונחת על התחתונה הרי היא קצרה מכל צד טפח א'. אבל כל הרוחב שהתחתונה רחבה יותר מהעליונה הוא שני טפחים: \n",
+                    "<b>ואת התנור ג' מן הכליא</b>. תנור כלי חרס הוא צרוף בכבשן כשאר קדרות ופיו למעלה והבא לקבעו בארץ עושה בנין טיט אבנים שיהיה לו לבסיס ומושיבין אותו עליו שלא יצטננו שוליו מחמת קרקע. רש\"י. ועיין רפ\"ה ורפ\"ז דכלים ובפ\"ב דעדיות מ\"ח שלא פירש הר\"ב שעושין בסיס: \n",
+                    "<b>שלשה מן הכליא</b>. ומפרש בירושלמי שמודד משפה הפנימית שעובי כותלי התנור בכלל השלשה טפחים. טור סימן קנ\"ה. וכ\"כ נ\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית וכו'</b>. הרמב\"ם בפרק כו' מהלכות שכנים. וכן הטור סימן קנ\"ה כתבו הבית ועליה של שנים לא יעשו וכו'. ומכל מקום כתב הטור דמסתברא דאפילו כל א' בביתו צריך להרחיק שיעורים הללו מפני השכנים שמעכבים עליו. ע\"כ. וא\"כ מתניתין כשאין שכנים שמעכבין. ולא ידעתי מי הכריחם לכך. וז\"ל התוספות פ\"ו דב\"ק דף ס\"א. לא יעמיד אדם וכו'. שיכול לעכב עליו בעל העליה אם הבית של אחד. והעליה של אחר. היה מעמידו בעליה. בעל הבית מעכב. ובקונטרס פירש לענין בני העיר שמעכבין עליו וכמו שפירש ניחא דהויא דומיא דאינך דמתניא בפרק לא יחפור. ע\"כ: \n",
+                    "<b>מעזיבה</b>. עיין בפירוש הר\"ב משנה ז' פ\"ק דסוכה: \n",
+                    "<b>ובכירה</b>. לשון הר\"ב ששופתין קדרה על חללה. ואין עושין בתוכה היסק גדול וכו'. אין כוונתו לומר דמשום דשופתין קדרה על חללה אין עושין בתוכה היסק וכו'. דהא בתנור נמי שופתין קדרה על חללה. אלא מילי מילי קאמר. כירה היא ששופתים וכו'. והדר קאמר שאין עושין וכו'. וז\"ל רש\"י כירה אף היא כלי חרס ששופתים וכו' ואין עושין וכו'. ע\"כ. ומ\"מ תמיהני דברפ\"ג דשבת פירש הר\"ב ורש\"י דתנור נקלט חומו תוכו טפי מבכירה. מפני שהוא צר מלמעלה ורחב מלמטה. ואי איתא כדפירש הכא. תיפוק ליה דתנור היסקו גדול. וממילא חומו נקלט יותר מבכירה. וי\"ל דלענין קליטת החום לא איכפת לן בין היסק גדול להיסק קטן. אלא כל היסק נקלט בתוכו לפי היסקו. אבל כשרחב מלמטה כמו מלמעלה בזה י\"ל שאין החום נקלט אלא יצא ממנו בין שיהיה היסק מועט או מרובה. ושוב ראיתי בנ\"י שהביא ירושלמי דכירה כמין שובך היא עשויה. כלומר שפתחה מן הצד. וכ\"כ הטור סימן קנ\"ה בשם הרשב\"ם. וז\"ל כיון שבכירה אין פתחה על גבה אלא מן הצד. ואין שלהבת עולה ממנו ואין צריך להרחיק אלא בשביל החום שיעורו ג' טפחים ע\"כ. אך ז\"ש ג' טפחים נראה שהוא טעות סופר שהרי מלמטה תנן בהדיא טפח. וכ\"כ בנ\"י ובכירה טפח בין למעלה בין למטה: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר לא אמרו כל השיעורים וכו'</b>. כתב הר\"ב ואין הלכה כר\"ש. וכ\"כ הרמב\"ם. וז\"ל הרי\"ף וליתא לדר\"ש דהא אוקמה בשטה בפרק הבית והעליה. ע\"כ. רוצה לומר במ\"ה אדר\"ש ב\"ג דהתם וכתב עליו הרא\"ש שלא הוצרך לראיה זו דבלאו הכי הלכתא כרבים. ע\"כ. ואני אומר כי הרי\"ף ז\"ל הוצרך לראיה זו. ובלעדה לא ירים איש את ידו לפסוק דלא כר\"ש משום דבפ\"ו דב\"ק מ\"ד ר\"ש אומר הכל לפי גובה הדליקה ושיעורה. ואם הלכה יותר משיעורה פטור פסקינן בהדיא בגמרא כוותיה. והשתא אי לאו דאוקמא בשטה ודאי דהכא נמי יש לפסוק כמותו. דהא היינו כההיא דב\"ק דכשעברה יותר משיעורין הללו שיהא פטור. וא\"ת השתא דאוקמא בשטה תקשה לך גמרא גופה דבב\"ק [דף ס\"א ע\"ב] פסקה כוותיה והכא מוקי ליה בשטה. קושיא זו כבר הוקשה להרי\"ף עצמו ופרקה שפיר התם בב\"ק. וז\"ל ואי קשיא לך מ\"ש התם גבי תנור דקא יהבי רבנן שיעורא ואפ\"ה אם הזיק משלם מה שהזיק. ומ\"ש הכא דפטור. לא תקשה לך. הכא דלפי צורך השעה קא מדליק. וקא מרחיק כשיעורא. וקא עברה הדליקה יתיר משיעורא. וקא מזקה. אנוס הוא דמאי הוה ליה למעבד. הלכך מכה בידי שמים היא. ולפיכך פטור. דלא יכול לאהדורה. והתם גבי תנור כיון דתדיר הוא מדליק איבעי ליה לעיוני אי איכא הזיקא לחבירו לסלק הזיקא וכיון דלא עביד הכי פושע הוא ולפיכך חייב. תדע דהא רבנן פליגי עליה דר\"ש בתנור דקא יהיב שיעור לפטור. והכא אינהו גופייהו קא יהבי שיעורא לפטור. ע\"כ. ומשום קושיא דרבנן אדרבנן בלחוד לא היינו מחלקים בדברי ר\"ש. אלא היינו אומרים שהלכה כמותו. הכא כמו התם. הלכך הוצרך הרי\"ף להביא ראיה מהא דאוקמיה בשטה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אוצרו של חבירו</b>. מפני שהחום מפסיד פירות האוצר. רמב\"ם פ\"ט מהלכות שכנים: \n",
+                    "<b>באמת</b>. עיין מה שכתבתי במשנה י\"א פ\"ד דב\"מ: \n",
+                    "<b>אבל לא רפת בקר</b>. שהריח קשה ליין. רש\"י: \n",
+                    "<b>חנות שבחצר</b>. כתב הר\"ב אחד מבני החצר שבא לפתוח וכו'. וקשיא דלתני לא יפתח אדם חנות בחצר וכו' כדתנן ברישא. וכבר כתבו הטור והמגיד [פ\"ו מה\"ש] ונ\"י בשם הרשב\"א דדקדק דמדלא תנן הכי. שמע מיניה אפילו חנות שבחצר שנעשה ברשות. אפ\"ה יכולין למחות בידו ולומר סבורין היינו שיכולין אנו לקבל ועכשיו אין אנו יכולין לקבל: \n",
+                    "<b>יכול למחות וכו' מקול הנכנסים וכו'</b>. אבל אינו יכול למחות כו' לא מקול הפטיש וכו'. כתב המגיד פרק ו' מהלכות שכנים שהוקשה להרמב\"ם מה טעם אין טענתו טענה בקול הפטיש. והלא יותר מונע השינה מקול הנכנסים והיוצאים. וניחא ליה דמתניתין כשהחזיק [כדאמרן לעיל בשם הרשב\"א] ולפיכך אצל הנכנסים והיוצאין שהן אחרים. אין חזקתו חזקה. אבל חזקתו חזקה במלאכת עצמו. ע\"כ. ונ\"ל שזוהי דעת הר\"ב ורש\"י שפירשו בקול התינוקות דאע\"ג דבא מחמת אחרים וכו'. שמע מיניה דסברתם להחמיר בבא מאחרים. אבל באוקמתות דמתניתין הוא בהחזיק ודאי דלא פירש כן הר\"ב. וא\"כ אפילו בלא החזיקו אין יכול למחות בקול הפטיש. וכן כתב המגיד בשם הרשב\"א דבזה הוא חולק על הרמב\"ם. אע\"פ שמפרש לרישא בהחזיק היינו לרבותא דאפ\"ה יכולין למחות בקול הנכנסים. אבל בסיפא דקול הפטיש אפילו בלא החזיק אין יכול למחות. אלא שכתב טעם אחר לחלק בין קול הנכנסים וקול הפטיש. דקול הנכנסים לאו קול ממש קאמר. אלא מפני רבוי הדרך. כלומר אינו יכול לעמוד ולישן מפני רגל הרבים שמרבים עליו הדרך: \n",
+                    "<b>ולא מקול התינוקות</b>. פירש הר\"ב של בית רבן. שאע\"פ שהיה יכול ללמדם בבתי כנסיות ובתי מדרשות המיוחדים לכך. אפ\"ה לא מטרחינן ליה. כדי שיהיו המלמדים מצוים. נ\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו</b>. פירש הר\"ב כמין גא\"ם ובא לעשות כותל שני וכו'. וכן פירש הרמב\"ם. ויש לתמוה דלמאי נפקא מינה קאמר מי שהיה לו כותל כמין גא\"ם. לתני לא יסמוך כותלו לכותל חבירו אא\"כ הרחיק ד' אמות. ותירץ מהר\"ר ו א ל ק כ \" ץ בש\"ע סימן קנ\"ה דהא קמ\"ל דאע\"פ שהיה שם לראובן כותל תחלה עשויה כמין גא\"ם והיא מונעת רוב העולם העוברים שם מלילך סמוך לכותל שמעון. דאטו בשופטני עסקינן דילכו סמוך לה ויצטרכו אח\"כ לסבב כל אורך כותל ראובן הסמוכה ולחזור אח\"כ פניהן ולילך דרך העברתו. אפ\"ה צריך ראובן להרחיק ד' אמות כשבא לבנות כותל השני נגד כותל שמעון. וגם בזה אין לבי מתיישב דמשום דאין רוב עוברים ושבים שם. מגרע גרע למנוע גם אותן המועטים העוברים שם שלא יוכלו עכשיו לעבור כלל. שאם אין כאן כותל שלישי. לפעמים ימצאו בני אדם שמטיילין שם. מה שאין כן כשכותל שלישי נבנית שאז המקום צר מלטייל בו. ודברי מהרר\"מ יפה דכתב דלהרמב\"ם אין מחייבין להרחיק אלא כשהוא כעין בי\"ת. פשיטא דליתנהו לסוגיות הגמרא כמ\"ש בסמוך בדבור ומכנגדן וכו'. וגם לשון כמין גא\"ם שכתבו הר\"ב והרמב\"ם ליתא בגמרא דידן אבל המגיד [פ\"ט מה\"ש הלכה ט'] העתיק כן. ובגמרא שלנו איתא הכי מי שהיה כותלו וכו' וקמא היכי סמיך ומסיק הכי קתני מי שהיה כותלו סמוך וכו' ברחוק ד' אמות ונפל. וכתב הטור סימן קנ\"ה דקמ\"ל שאפילו היה לו כבר שם כותל זה ימים רבים ונידוש הקרקע קודם שנפל לא אמרינן כבר נידוש המקום ההוא וא\"צ עוד דוושא ויכול לסמוך אלא אפילו הכי לא יסמוך. ע\"כ. וגם בזה יש לפקפק דמאי רבותא דהוה ליה כותל כבר. דאטו אי לא היה כאן כותל כלל מי לא נידוש ג\"כ אדרבה כ\"ש שהיה שם מהלך לרבים. כשאין כאן כותל כלל העושה מקום צר. וגם התוספות הניחו בקושיא על גרסת הגמרא דלמאי נפקא מיניה איצטריך למתני שהיה לו כותל. ובנ\"י מפרש מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו שהרשהו לסמוך. לא יסמוך לו כותל אחר סמוך לכותל עצמו שסמך. אלא א\"כ הרחיק כו'. משום שדישה הכא שבין שני כותלים אלו. מעלה לכותל של חבירו שמחזקו כשמקשה הקרקע דמשום הכי מחל לו לסמוך משום דישה זו. ואתי שפיר לישנא דקאמר הכא והתם. ע\"כ. [ר\"ל דבגמ' אמרינן טעמא דצריך להרחיק משום דדוושא דהכא מעלי להתם] וכתב שפירוש זה הוא על פי גרסת הגאונים וגם המגיד הזכיר זה הפירוש בקצרה: \n",
+                    "<b>לא יסמוך וכו'</b>. כתב הר\"ב ודוקא בכותל גנה או בכותל חצר שבעיר חדשה. גמרא. וכתב המרדכי שיש ללמוד דעיר חדשה מקרי [ששים] שנה מתלוליות דפ\"ב דכתובות [דף כ' ע\"ב] ע\"כ. והיא משנה שנויה בפ' ט\"ז דאהלות התלוליות וכו' אחד חדשות. ואחד ישנות וכו' ישנות ששים שנה דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר שאין אדם זוכרה. ולפירושו אני תמה דאי מהתם הוה ליה לפרש שאין אדם זוכרה כדעת רבי יהודה דכל ר\"מ ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה. וכן פסקו שם הר\"ב והרמב\"ם גם בחבורו פ\"ה הלכה ג' מהלכות טומאת מת. וא\"ת שיש לחלק דזכירה לענין טומאה שייכא ולא לענין דוושא. אף אני אענה דגבול ששים שנה לענין טומאה נאמרה ולא לענין דוושא. ויותר מסתברא לומר דאף כאן ישנה אדם זוכרה. מדלא פירשו בגמ' איזו היא ישנה אלא כמשמעה שהיא ישנה. ואין אדם זוכר בתחלת בנינה. ואי בשנים תליא הוי ליה לגמרא לפרש. וכל שכן דהשתא לדידי אפשר דסמיך אפלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה דאהלות וממילא הלכה כרבי יהודה. ומה שכתב הר\"ב וכן אם לא היה בכותל חברו ארבע אמות. [*כן כתב הרמב\"ם בפירושו. ור\"ל באורך. וכן הוא בהדיא בחבורו פ\"ט [הלכה ט'] מהלכות שכנים. ומה שכתב הר\"ב] או יותר. לישנא דאו יותר מיותר. ובפי' הרמב\"ם כתב או יותר בתלוקה השניה שאם הכותל ארבע אמות או יותר: \n",
+                    "<b>אלא א\"כ הרחיק ממנו</b>. לשון המגיד ויש מקשים במה נשתעבד ראובן לשמעון בהרחקה זו. ופירשו שהמשנה היא דוקא בהלוקח מן המלך דבסתמא נשתעבד לו ארבע אמות קרקע חוץ לכותל לדוושא וחבירו הלוקח [אח\"כ] מן המלך צריך להרחיק ארבע אמות שכבר נשתעבדו לו. ע\"כ. וכתב נ\"י שכן בזוכה מן ההפקר זוכה ג\"כ בארבע אמות סמוך לבנינו. כדין קונה מן המלך. ע\"כ. וכתב עוד במתני' דלקמן דמשום הכי אף לרבי יוסי דמתני' י\"א [דפרקין] דהלכה כמותו. הכא שאני דטעמא משום דנשתעבד ד' אמות. ע\"כ. והתוס' כתבו דהכא גיריה דיליה הוא דמיד כשסמך הכותל מונע הדוושא משום הכי מודה רבי יוסי: \n",
+                    "<b>מלמעלן</b>. פירש הר\"ב דקאי אחלון שהוא למעלה. וכן פירש הרמב\"ם. ויותר נראה כפירש\"י דלמעלן מוסב על הכותל. שצריך שיגביהנה מלמעלן של החלונות וכו' דהשתא אתי שפיר מ\"ס דמלמעלה וכן באינך. וגם כנגדן דייק טפי: \n",
+                    "<b>מלמטן</b>. פי' הר\"ב היתה החלון למטה בכותל כופה וכו'. להגביה וכו'. ד' אמות וכו'. ויש מי שכתב דדוקא כשלא הרחיק את הכותל אלא כדינו [ויותר מכאן מעט] אבל אם הרחיק ריחוק גדול אם הגביה כותלו ד' אמות מחלונו של זה כ\"ש שיראה שם להדיא. ולפיכך פירש תנא דברייתא שצריך להגביה כדי שלא יציץ ויראה. המגיד פ\"ז מהלכות שכנים: \n",
+                    "<b>ומכגדן ארבע אמות</b>. פירש הר\"ב כדי שלא יאפיל אורו. הכי תני עלה דמתני'. ובגמ' פריך דתיפוק ליה משום דוושא [<i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דמסתמא איירי בעיר חדשה דומיא דרישא. אי נמי בית לית ביה דוושא דרבים כמו בגנה. תוס'] ומסקינן דהכא לאו כנגדן ממש אלא שבונה בשתי רוחות החלון. שני כתלים זה כנגד זה כגון שהכותל שהחלון בו. היא ממזרח למערב והוא בונה משני צדי החלון שני כותלים ההולכים מצפון לדרום. ופריך והלא מציץ ומשני (במדיר) *) [גי' רש\"ל במרדד] עושה ראש כותלו מודרון ומשפיע לצדי החלונות עד שאינו ראוי לו לעמוד עליו. ולא להשען עליו. וכתבו התוס' דלא מצי לשנויי במגביה כותלו ד' אמות דכיון דקאי מן הצד ואורך הכותל לרחבה של חלון. יכול לעמוד בסוף הכותל ולשחות ולהציץ. ע\"כ. ודעת הרמב\"ם דבהגבהה נמי סגי. ובשיעור אלו ד' אמות שבין שני הכותלים הללו יש מחלוקת. דהטור כתב בשם הרא\"ש מלבד רוחב החלון. והרמב\"ם (בפ\"י) [צ\"ל בפירושו] ובפ\"ז מהלכות שכנים כתב והחלון באמצע הד'. ויש לתמוה על הב\"י שלא העיר בזה. שהרא\"ש והרמב\"ם מחולקים הם. ואפשר דעתו לפרש גם דברי הרמב\"ם כדברי הרא\"ש. אבל מצאתי בתשובת הריב\"ש סימן רכ\"ה שהבין דברי הרמב\"ם ג\"כ שעם החלון הן הארבע אמות. וכתב שכדבריו כן עיקר. ומ\"מ כתבתי במקומו סעד לדברי הרא\"ש. ואין להאריך בכאן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מרחיקין את הסולם מן השובך</b>. ואפי' לרבי יוסי דמתני' י\"א [דפירקין]. דמודה רבי יוסי בגיריה דיליה. וזמנין בהדי דמנח ליה יתבה בחור וקפצה והוה גרמא דגירי' ואסור. ואע\"ג דגרמא בנזקין פטור מלשלם. [ועיין בפירוש הר\"ב משנה ד' פ\"ד דבכורות. ומ\"ש שם בס\"ד] ולשון הר\"ב מי שיש לו שובך כו' סמוך לכותל כו' ובא חבירו וכו'. צריך להרחיק הסולם מן השובך ארבע אמות. וכן לשון רש\"י. וזה לשון הטור סימן קנ\"ה היה לחבירו שובך סמוך לכותל וכו' ובא וכו' צריך להרחיק מן הכותל אויר ד' אמות. ע\"כ. והכי מסתברא דאי כדמשמע מפירש\"י והר\"ב הוה משמע דאפילו סומך הסולם לכותל ממש וגם השובך הוא סמוך לכותל ממש דשרי. כל שיש ד' אמות בין הסולם והשובך. וזה קשה דהא נמיה תלך מהסולם על הכותל אל השובך. ומהר\"ר ואלק כהן כתב ליישב זה. דכל שלא יוכל לקפוץ בקפיצה אחת. לא מחשב גיריה דיליה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>המזחילה</b>. פי' הר\"ב הוא צנור גדול וכו' ומימי הגג זבים לתוכו. ונזחלים ממנו על הארץ ועל שם זה נקרא מזחילה: \n",
+                    "<b>ארבע אמות</b>. כדי שיהא זוקף את הסולם. כשמכר ונתן לו זקיפות הסולם בחצרו איירי וקמ\"ל דבעי ד' אמות. תוספות. והרמב\"ם מסיים בפ\"ט [הלכה ח'] מהלכות שכנים בדין משנתינו הואיל והחזיק בה דמשמע שכשהוחזק במזחילה החזיק גם בהרחקת אויר ד' אמות להעמדת הסולם. וכתב המגיד שהרשב\"א כתב בסוף ימיו שהדין כדבריו דמזחילה חזקה לעצמה. לכל תקונה. דאי לא מתקן לה גם היא אינה מקלחת. וחזקת מים אין כאן. הא למה הדבר דומה לחלון העשוי לאורה שהיא ראויה להרחקת כותל ד' אמות בחצר חבירו. ומזחילה ג\"כ להרחקת ד' אמות. ע\"כ. ומשום שנשתעבדו ארבע אמות משום הכי אין זה ענין למחלוקת רבי יוסי ורבנן דמתניתין י\"א. נ\"י: \n",
+                    "<b>כדי שיהא זוקף את הסולם</b>. גמ' אמתניתין דלעיל פריך דתיפוק ליה משום דוושא. ומשני הכא במאי עסקינן במזחילה משופעת שתקרת הגג משופעת ויוצאת להלן מן הכותל לתוך. החצר והמזחילה בסוף התקרה. דאי משום דוושא הא קא אזיל ואתי תותה: \n",
+                    "<b>מרחיקין את השובך מן העיר נ' אמה</b>. ומקשינן עלה בגמ' [דף ס\"ג] מההיא דתנן בסוף פ\"ז דב\"ק דאין פורסין וכו' אא\"כ היה רחוק ל' ריס. דמשמע דאזלי טפי. ופרקינן מישט שייטי טובא. כרסייהו בחמשין אמתא מליין. וכתב נ\"י דהכא נמי מודה רבי יוסי דמתניתין י\"א. דהכא משום שן דיונים דדמיא לשן דשורו להתחייב על נזקיהן. וחשבינן להו כאילו הוו שלו לגמרי. אע\"פ שאינן שלו לגמרי לחייב בהן משום גזל [כדתנן במשנה ב' פרק בתרא דב\"ק] מיהו מפני דרכי שלום איכא: \n",
+                    "<b>חמשים אמה</b>. פי' הר\"ב שלא יפסידו זרעוני הגגות. ובפי' רש\"י הגנות. אבל אין להגיה כן בפירוש הר\"ב. שאפשר שהיה כתוב כן בפירוש רש\"י שלפני הר\"ב והכונה כמו שפירשו התוס'. וז\"ל מפני התבואה הנשטחת בגגות העיר כדי לייבש אבל בתבואה שבשדות ליכא למיחש בקרוב לעיר לפי שהשדות רחוקות מן העיר אלף אמה כדתנן [בסוף ערכין] אין עושין מגרש שדה. ולא שדה מגרש. ע\"כ. ואלף אמה מפורש במ\"ג פ\"ה דסוטה. ואל תשים אל לבך לשון זרעים שכן הוא בגמרא שאכתוב במשנה ז' דקרי למה שבשדה זרעא: \n",
+                    "<b>ולא יעשה אדם שובך בתוך שלו וכו'</b>. אע\"פ שיש לו סביב השובך גנות הרבה שיוכלו לאכול משם. נ\"י. והתוס' [ד\"ה ולא יעשה] פירשו דהוה אמינא דבתבואה הנזרעת בארץ ומכוסה בה אין צריך להרחיק ואי אשמועינן סיפא משום דבשדות שכיחא תבואה. אבל בעיר דלא שכיחא כולי האי אימא לא: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר בית ארבעת כורין</b>. פי' הר\"ב בית כור לכל רוח. וכן פי' הרמב\"ם ומסיים בקרוב ונ\"ל שחסר בלשונו. וכן ראוי להגיה והוא שעור רע\"ג אמה ושש שביעיות על רע\"ג אמה ושש שביעיות בקירוב כלשונו ספ\"ב דכלאים ואם נפשך לעמוד על מנין. צא וחשוב על פי המסורת שמסרתי לך בפ\"ב דערובין [מ\"ה]. והעד הנאמן על דברי שכן בית רובע דמשנתינו כתב עליו ג\"כ והוא שיעור עשר אמות וחומש אמה בקירוב. אבל גם שם קיצור לשון הוא. שחסר על עשר אמות וחומש אמה. כן נראה לי: \n",
+                    "<b>מלא שגר היונה: פי' הר\"ב מרוצת פריחתן בפעם אחת</b>. וכפירוש רש\"י. וכתבו התוס' דלא פליגי ר' יהודה ורבנן בשגר היונה כמה הוי. אלא סברי רבנן כיון דבחמשים אמה מליא כרסייהו תו לא מזקי טפי. ורבי יהודה סבר דכמלא שגר מזקי ע\"כ. ואין פריחה אחת כמישט שייטי דהיינו בפריחות הרבה זה אחר זה שהוא עד ל' ריס. ואחר ינוחו או ישובו לאחוריהם בשובכיהם: \n",
+                    "<b>שגר</b>. פי' הר\"ב ורש\"י מרוצת וכו'. בערוך פי' שלוח מל' שגר בהמה (שמות י״ג:י״ב) וכתיב (איוב כ״א:י״א) ישלחו כצאן עויליהם ולדברי רש\"י והר\"ב נראה כדברי יש אומרים שכתב הערוך לעיל מהא. על שגורה תפלתי בפי שהוא ענין סחיבה וריצה כמו תרגום נבלתך למאכל [נבלתך] משגרא למיכל. ע\"כ. והרמב\"ם פי' שגר היונה הם צבור היונים שמפריחים ביחד כמו שגר אלפיך (דברים ז): \n",
+                    "<b>הרי הוא בחזקתו</b>. דטענינן ללוקח ונימא אותה שלקחה ממנו נתפייס עם סביביו במעות עד שנאותו. [רש\"י]. אי נמי אחולי אחיל גביה. גמרא. ועיין סוף פרק דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ניפול</b>. פירש הר\"ב גוזל. כלומר גוזל קטן שמדדה ברגליו ואינו יכול לפרוח דכל המדדה אין מדדה יותר מחמשים אמה [דאי יכול לפרוח דלמא מעלמא פרח] הלכך הוי של בעל השובך דליכא למימר נלך בתר רובא דעלמא. ונימא מעוברי דרכים נפל. ויהא של מוצאו. דמתני' מיירי בשביל של כרמים שאין דרך עוברי דרכים לשם. נ\"י: \n",
+                    "<b>חוץ מחמשים אמה הרי הוא של מוצאו</b>. משום דודאי לא מהנהו שובכין. כיון שמדדה אינה מדדה יותר מחמשים הלכך על כרחיך מעוברי דרכים נפל. ואייאש. שאין בזה סימן שיהיה צריך להכריז. והוי של מוצאו. כ\"כ נ\"י. ותמהני על מהר\"ר ואלק כהן שכתב בש\"ע סי' ר\"ס דטעמא משום דעוברי דרכים רובם עכו\"ם הן. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ב) דהא במשנה ג' פרק ב' דבבא מציעא מוכח דאין בגוזלות סימן. וא\"כ אפילו רוב עוברי דרכים ישראל שרי: \n",
+                    "<b>בין שני שובכים קרוב לזה שלו</b>. מתני' בשוין מיירי שקיני השובכין שוין זה כזה כדאמרי' בגמרא דאי לאו הכי רוב וקרוב הולכין אחר הרוב כדכתב הר\"ב בריש פ\"ז דשקלים וה\"נ ליכא למיחש לרובא דעלמא דבשביל של כרמים היא מתניתין. נ\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מרחיקין את האילן מן העיר</b>. כתב הר\"ב לפי שנוי הוא לעיר וכו' גמ'. וסיים הטור סימן קנ\"ה לפיכך אין דין זה נוהג בחוצה לארץ ע\"כ. ונראה דאף בארץ ישראל אינו נוהג אלא בזמן שהיא ביד ישראל. וכ\"כ נ\"י שהוא הלכתא למשיחא ע\"כ. ומפני כן הוא שהשמיט הש\"ע להעתיק המשנה לא כמ\"ש מהר\"ר ואלק משום שאינו נוהג בחוצה לארץ שהרי המחבר הש\"ע בארץ ישראל היה: \n",
+                    "<b>עשרים וחמש אמה</b>. בגמרא פריך ותיפוק לי דתנן בסוף ערכין דאין עושין שדה מגרש. ולא מגרש שדה. והמגרש אלף אמה. וכמ\"ש במשנה ה'. ומשני הני מילי זרעים אבל אילנות עבדינן. והכא משום נוי העיר לא: \n",
+                    "<b>אבא שאול אומר וכו'</b>. כתב הרמב\"ם בפירושו דהלכה כמותו. ולא ידענא טעמא. ובחבורו ריש פ\"י מהלכות שכנים לא העתיק דברי אבא שאול כלל: \n",
+                    "<b>קוצץ ונותן דמים</b>. דאי נותן דמים והדר יקוץ לעולם לא יקוץ דמי יהיב דמי דקדירא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא. גמרא. [*והא דכתב הר\"ב ונותן דמים מי שהעיר שלו וכן לשון רש\"י לא שהעיר היא של יחיד. אלא כלומר כל מי שיש לו זכות בעיר ולישנא דנותן שהיא לשון יחיד דייקי]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>גורן קבוע</b>. פירש הר\"ב שיש בו כרי גדול שזורים אותו ברחת. ושאין הכרי גדול וכו'. מסיים כ\"י לא קביע הזיקו שלפי שעה נסתלק. ועוד שאינו הולך למרחוק. ומשום היזק מועט זה. לא חשו לחייבו להרחיק כלל. ואע\"ג דאפשר דאתי לידי גרמא דגיריה לא חיישינן ליה. וכתב עוד לעיל במשנה מרחיקין את הסולם וכו'. דאף ר' יוסי דמתניתין י\"א מודה הכא דהוה גרמא דגיריה. ולפיכך אסור דתנועתו מקרב המוץ והאבק לפרוח [על] הזרעים:  ",
+                    "<b>לא יעשה אדם גורן קבוע בתוך שלו וכו'</b>. ואף על פי שאינו במקום שיזיק בני אדם ומכל מקום כדי שלא יזיק הנטיעות והניר לא יעשה אלא כשיש לו קרקע חמשים אמות לכל רוח. כ\"כ נ\"י. ולדבריו ומרחיק מנטיעותיו וכו' טעמא דלא יעשה הוא וכן לשון הרמב\"ם בפ\"י מהלכות שכנים לא יעשה אדם גורן קבוע בתוך שלו וכו' כדי שלא יזיק לנטיעות חבירו או לנירו. ע\"כ. והטור סימן קנ\"ה העתיקם לשתי בבות. ולדבריו לא יעשה אדם וכו' נמי בתוך העיר היא וקשיא דהא תו למה לי. והרי במשנה ה' גבי שובך מצריכין לה התוספות ונ\"י כמ\"ש שם. ואי משום וי\"ו דומרחיק דוחקתו. נ\"ל דלא קשיא דכי היכי דאשכחן שי\"ן במקום וי\"ו במשנה ו' פרק קמא דביצה שאפר כירה מוכן הוא כמו שכתב שם הר\"ב. ועוד אחרים שכתבתי סוף פ\"ז דעירובין [מי\"א ד\"ה שאין מערבין] שנמצינו למדים שהשי\"ן כמו וי\"ו היא אף אתה אל תתמה על שוי\"ו כמו שי\"ן היא:  ",
+                    "<b>ומנירו</b>. כתב הר\"ב היא חרישה וכו' כדי שימותו שרשי הקוצים וכו'. כדכתיב (ירמיה ד) נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים. רש\"י. ופירש הר\"ב שהוא*)נעשה זבל ומקלקל הניר. גמרא. וכתבו התוספות. אף על גב [שהגלל] משביח הקרקע. כשהיא כולה גלל מזיק:  ",
+                    "<b>כדי שלא יזיק</b>. והא דפירש במתניתין דהכא טעם הרחקה טפי מבכל בבי דמתניתין דתנינן מרחיקין. כתב הרשב\"א ז\"ל דמשום דמתניתין דלעיל משום נוי העיר ודוקא בארץ ישראל. קמל\"ן [דהיאך] מתניתין דהכא משום הזיקא אפילו בחוץ לארץ. ונ\"מ נמי דאי משום נוי העיר אין יכולים בני העיר למחול [כדתנן בסוף ערכין] אין עושין שדה מגרש וכו' ואי משום היזק יכולין למחול. נ\"י:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>אלא למזרח העיר</b>. פירש הר\"ב שאין רוח מזרחית קשה וכו'. וכ\"כ רש\"י משום דהוקשה לו דהא כתיב רוח קדים עזה בפרשת בשלח. ועוד דבגמרא כשעירים עלי דשא זו רוח מזרחית שמסערת את כל העולם. ומ\"ש אבל כשהיא באה כדרכה היא חמה וכו' מסיים רש\"י דכתיב רוח קדים חרישית בספר יונה. והרמב\"ם בחבורו פרק יו\"ד מה\"ש כתב ג\"כ זה הטעם שרוח מזרחית חמה וכו'. ובפירושו הוסיף תת טוב טעם אחר. וזהו כי הרוח המזרחית נושבת על המעוט באלה הארצות. ר\"ל במערבו של היישוב שהם א\"י. ומה שאחריה לצד מערב. וכמו כן בבבל. והקרוב אליה מרוח המזרח כמהלך חדש או קרוב לזה ע\"כ. ובזה מתיישב יותר דרוח קדים עזה לפי שעה היא שבאה. ועל פי הדבור. אבל על הרוב. אינה נושבת כלל באלו הארצות שבני ישראל נתפזרו בהן: \n",
+                    "<b>חוץ ממערבה</b>. כתב הר\"ב ששכינה במערב. גמרא. ומפיק ליה מקרא שנאמר (נחמיה ט׳:ו׳) וצבא השמים לך משתחוים. ופירש רש\"י צבא השמים. השמש והירח העומדים במזרח. לך משתחוים למערב. ע\"כ. וכתבו התוספות וא\"ת בלילה נמי למזרח משתחוים. וי\"ל דאין לנו ללמוד אלא ממה שאנו רואין. ע\"כ. ורבנן נראה דלא סבירא להו הכי כדמתקיף לה רב אחא בר יעקב דלמא כעבד שטטל פרס מרבו כלומר במזרח היא השכינה ושם משתחוים ומתרחקים כעבד וכו' הלכך מהאי קרא ליכא למשמע. וסברי כהנהו תנאי דסבירא להו שכינה בכל מקום. וכתבו עוד התוספות דמבית המקדש שהיתה שם שכינה במערב אין ללמוד. דאע\"ג דשכינה בכל מקום. אי אפשר להשים ארון וכפרת אלא בצד אחד. וריצב\"א אומר דמשם אין ללמוד דשכינה במערב. דנהי דבית קדשי קדשים היה במערב המקדש. מכל מקום. הארון שהשכינה שם כדכתיב (שמות כ״ה:כ״ב) ונועדתי לך שם. היה במזרח בית קדשי הקדשים. עכ\"ד. ולא פירש זו מנין לו. וראיתי דבריהם בפרק י\"א דמנחות דף צ\"ח [ע\"ב] אדתניא ויאריכו הבדים וכו' הא כיצד דוחקין ובולטין בפרוכת ודומין כעין שני דדי אשה. וכתבו התוספות מעשה נס היה בארון באמצע קדשי קדשים היה ולכל צד היה עשר אמות דמקום ארון אינו מן המדה כדאיתא בפ\"ק דמגילה [דף יו\"ד ע\"ב] . וא\"כ אפילו למאן דאמר שהבדים נשמטים לצד אחד היאך מגיעים עד הפרכת הא לא היה ארכן עשר. אלא על ידי נס האריכו הבדים עד שהיו דוחקים ובולטין ונראין כשני דדי אשה לחבתן של ישראל. עכ\"ל. וע\"פ זה י\"ל דהריצב\"א מתרץ קושית התוספות על ויאריכו הבדים שהיה זה מפני שהארון היה משוך כלפי מזרח קדשי קדשים. וכן פירש הרד\"ק לפשטיה דקרא. ואכתי קשיא לי מאי דוחקיה לומר שהיה במזרח אפילו כי נימא שהיה באמצע אין להוכיח דשכינה במערב כיון שלא היה למערבו ועוד דקשיא עליו גמרא דמגילה דסברא בהדיא דבאמצע היה. וכמו שהקשיתי לשאול על דעת הרמב\"ם [בפ\"ד מהלכות בית הבחירה] שכתב שהיה במערבו. עיין מ\"ש על זה במ\"ב פ\"ה דיומא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מרחיקין את המשרה מן הירק</b>. חמשים אמה דומיא דנבלות. כדאיתא בתוספתא בחרדל. נ\"י. [*ועיין בדבור המתחיל ר' יוסי וכו'. דעת הרא\"ש ודעת הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ואת החרדל מן הדבורים</b>. הוה מצי למיתני ואת החרדל מן התבואה דהא מזקי לה כדפירש הר\"ב במ\"ח פ\"ב דכלאים ותבואה הוה דומיא דירק ובצלים. טפי מהיזק הדבש. אלא נראה דמשום דלר' יוסי אף הדבורים מזיקים לחרדל. קמשמע לן דאפילו הכי לא יסמוך. ואע\"ג דלת\"ק אין הדבורים מזיקים לחרדל כמ\"ש לקמן ואשכחן טובא כהאי גוונא כמו שכתבתי במ\"ו פ\"ד דביצה: \n",
+                    "<b>רבי יוסי מתיר בחרדל</b>. כתב הר\"ב שיכול לומר עד שאתה אומר לי הרחק וכו' הכי תנא בגמרא אמתניתין. אבל בריש פרקין רמינן עליה מדרבי יוסי דמתניתין דלקמן דאי טעמא משום דעד שאתה אומר לי וכו' נמצא קסבר רבי יוסי דעל המזיק להרחיק את עצמו. ואילו במתניתין דלקמן סבירא ליה זה חופר בתוך שלו. וזה נוטע בתוך שלו. ומשנינן לעולם רבי יוסי על הניזק להרחיק סבירא ליה. ולדבריהם דרבנן קאמר לה. לדידי על הניזק להרחיק את עצמו אפילו משרה וירקא לא בעי רחוקי. אלא לדידכו דאמריתו על המזיק תינח משרה וירקא. דהני מזקי הני. והני לא מזקי הני. אלא חרדל ודבורים תרוייהו מזקי אהדדי. ורבנן. דבורים לחרדל לא מזקי ליה. דאי בגרעין הזרע לא משכחת ליה. שהוא טמון בשרביטו. ואי בעלה הרי חוזר וצומח. ע\"כ בגמרא. וכבר כתבתי דמודה רבי יוסי בגירי דיליה. ומשום הכי מסיים הרא\"ש וז\"ל והני לאו גירי דיליה נינהו. דבשעה שזורע הכרשין אכתי לא מזקי לבצלים עד שיגדלו וכן כשזורע את החרדל ומכסה בעפר לא משכחו ליה דבורים עד אשר יצמח ויגדל וכן כשסומך את המשרה ומרחיק כדין הרחקת בור שיח ומערה. אין מזיק לירק עד שישהו זמן מרובה ויסריחו. וכולהו דמו לבור ואילן דלקמן. ע\"כ. ודעת הרמב\"ם [פ\"י מה\"ש] דאף בכרשין לבצלים וחרדל לדבורים. צריך הרחקה ג' טפחים או יותר מעט ואם לא כן הוי גירי דיליה [*ועיין דעת נ\"י לעיל בדבור המתחיל מרחיקין כו'] ובפירוש גירי דיליה. זה לשונו למה זה דומה למי שעומד ברשותו ויורה חצים לחצר חבירו. ואומר ברשותי אני עושה שמונעים אותו וכן כל הרחקים אם לא הרחיק הרי זה כמי שהזיק בחציו. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בין מלמעלה</b>. לשון הר\"ב שאחד מהן מלמעלה וכו'. וכן לשון רש\"י. וכלומר איזה מהן בין שהאילן למעלה. בין שהבור למעלה. וכדתניא בגמרא. ומפרש טעמא דכשאילן למעלה קאזלין שרשין ומזקי ליה לבור. וכשהבור למעלה מחלידין השרשים את הקרקע ומלקין קרקעיתה של בור: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר וכו'</b>. שזה חופר וכו' וזה נוטע וכו'. לשון הטור סימן קנ\"ה שאין זה הנזק בא לו מיד אלא לאחר זמן כשיגדל. אבל שאר כל הרחקות חשבינן להו כאילו הנזק בא לו מיד. לפיכך חייב מזיק להרחיק. ע\"כ. וכבר פירשתי כל אחד במקומו בס\"ד. [*ודכתב הר\"ב דהלכה כר' יוסי. גמרא]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלא אם כן הרחיק ד' אמות</b>. כתב הר\"ב כשיחרוש וכו' לא יהא צריך להכניס מחרשתו לתוך של חבירו. ונמצא משתמש בקרקע של חבירו וידרוס עליו. ולפי זה אתיא שפיר מתניתין אפילו כרבי יוסי שאין לו רשות לדרוס קרקע חבירו. נ\"י: \n",
+                    "<b>אחד גפנים ואחד כל האילן</b>. קמשמע לן דלא תיסק אדעתא למימר דשיעור ד' אמות דמתניתין דוקא בגפנים שמצינו בהם שיעור זה במקום אחר לענין כלאים. תוספות. ומ\"ש הר\"ב דוקא בגפנים לגפנים וכו'. אבל הבא ליטע שדה אילן סמוך לגפנים וכו' צריך להרחיק ד' אמות. ולא משום עבודת הכרם אלא משום דהוו אילנות גרמא דגירי לגפנים [דכשעולה] למגדרי' לדקל מפריח העופות על הגפנים והוה ליה גירי. שכן נוח להן לפרוח מן האילנות שהן גבוהים לגפנים שהם נמוכים יותר מאילנות לאילנות. (ולא) [או] מגפנים לגפנים. ובד' אמות סגי. משום דטפי מהאי שיעורא לא הוי גירי. נימוקי יוסף. ומה\"ט כתבו התוספות דנוטע דהכא דהיינו כשנוטע דקלים כשהם גבוהים. אבל אם נטע גרעין לא. דממילא גדל ולא גירי דיליה הוא. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב סמוך לגפנים. הכי איתא בגמרא. ולפי מה שפירש הר\"ב בתחלת המשנה דסמוך לשדה חבירו היינו נמי שדה לבן. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>הוא הדין נמי בשדה לבן דינו כגפנים. שהזרעים ודאי נמוכין מהאילנות. וכן כתבו התוספות והטור: \n",
+                    "<b>היה גדר וכו'</b>. לשון נ\"י אע\"ג דפשיטא כיון דלא איירי הכא בכלאים הוא לאשמועינן טעמא [דמפרש בגמרא]. ע\"כ. כלומר לאשמועינן מאי טעמא דאיצטריך לאשמועינן אחד שאר אילנות. ובמשנתינו לא שמענו הא דנוטע אילן סמוך לגפנים לכך אין לפרש בה מאי דכ' מהר\"ר ואלק כהן בש\"ע בפירוש היה גדר כו': \n",
+                    "<b>מעמיק ג' טפחים</b>. פירש הר\"ב קוצצן וכו' ואינו חושש שמא ייבש האילן של חבירו. שזה בתוך שלו הוא חופר. רמב\"ם פ\"י מהלכות שכנים: \n",
+                    "<b>והעצים שלו</b>. קאי אשני הבבות. בחופר וכן בחורש. וכ\"כ מהר\"ר ו א ל ק כ ה ן. ומ\"ש הר\"ב והוא שיהיה המקום שחופר רחוק מאילן חבירו שש עשרה אמות וכו' דעד ט\"ז אמות מינק ינקי טפי לא ינקי כלומר דמהאי טעמא דשעור יניקתן היא עד ט\"ז אמה משום הכי אמרינן שהחזיק בשדה חברו שיינקו ממנו עד ט\"ז אמה ולפיכך כל שהוא מוצא בתוך ט\"ז אמה העצים לבעל האילן כיון שהחזיק בשיעור זה שיינקו ממנו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כנגד המשקולת פירש הר\"ב כל מה שנוטה וכו' כלומר שיקוצו הענפים כנגד המצר שבין שתי השדות</b>. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>בית השלחין</b>. כתב הר\"ב ארץ צמאה למים. ועיין בריש מ\"ק: \n",
+                    "<b>כל האילן כנגד המשקולת</b>. פירש הר\"ב שהצל רע לבית השלחין לפי שמונע הטל ממנה. הרמב\"ם. ונ\"י כתב שהשמש טוב לליחות של ההשקאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כדי שיהא גמל עובר וכו'</b>. ואפילו תימא רבנן דסוף פרק דלקמן דסבירא להו דאין עושין חלל תחת רשות הרבים אפילו כדי שתהא עגלה טעונה מהלכת משום דסופה שתתליע ותפחת. והכא נמי הרי הענפים חוזרים וגדלים לאחר זמן ולא תסגי ליה בקציצת הענפים אלא הוה ליה למיקץ כל האילן. דהכא שאני דקמא קמא קייץ ליה כל ענף וענף שיקדים ויצמיח יקצצנו. גמרא: \n",
+                    "<b>מפני הטומאה</b>. פירש הר\"ב שמא אהילו הענפים וכו'. כדתנן במשנה ב' פרק ח' דאהלות: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>חזקת הבתים</b>. כתב הר\"ב מי שאבד שטרו וכו' נאמן לומר שהם לקוחים וכו'. אף ע\"פ שהיתה אותה שדה ידועה לשמעון. ויש עדים לשמעון שהיא ידועה לו. הרמב\"ם. ומסיים נ\"י ואע\"פ שלא העידו שעמדו שם ג' שנים. שלא מצינו שני חזקה אלא לנתבע. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב היה לך למחות וכו' לפי שעקרינו מחאה שלא בפניו הויא מחאה. הרמב\"ם. ועיין בריש מתניתין דלקמן: \n",
+                    "<b>והבורות וכו'</b>. עיין בפירוש הר\"ב ריש פ\"ב ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>ובית הבדים</b>. כתב הר\"ב שעוצרים בהן זיתים לעשות שמן. והקשו בתוספות מדתנן במ\"ד פ\"ג דחגיגה עברו זמן הגיתות והבדים. דמשמע שיש להן זמן קבוע. ותירצו דהיינו שרוב העולם דורכים אז בזמן לקיטה. אבל יש בני אדם שמצניעין כל השנה ודורכין במעט מעט. ע\"כ. והיינו טעמא דלא תנן גתות. ונ\"י כתב שאע\"פ שיש זמן קבוע למסיקת זיתים מ\"מ לשמן שומשמין ולשמן אגוזים אין להם זמן קבוע. ע\"כ: \n",
+                    "<b>בית השלחין</b>. ל' הר\"ב מתוך וכו' וכל דבר וכו'. לא ידענא למה העתיק הר\"ב בכאן ל' המשנה וכל דבר וכו' ולא פירש בו כלום. אבל בפירש\"י הועתק ופירש בו הא דאם אבד וכו'. שכתב הר\"ב בתחלת המשנה: \n",
+                    "<b>והעבדים</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דקיימא לן הגודרות וכו' אבל אם החזיק העבד וכו'. נמשך הר\"ב בזה אחר דברי הרמב\"ם בחבורו פרק י' מהלכות טוען דלא הזכיר דין דחזקה ג' שנים בגודרות אלא בעבד. וכתב המגיד דמתניתין מסייעה ששנאה חזקה בעבדים. ולא הזכירו הגודרות. ע\"כ. וכתב מהר\"ר ו א ל ק כ ה ן בש\"ע סימן קל\"ה דטעמיה דבגודרות אין כותבין עליהם שטר. ולפיכך לא שייך בהו חזקת ג' שנים ע\"כ: \n",
+                    "<b>חזקתן שלש שנים מיום ליום</b>. מפרש בגמרא דהא דתנן מיום ליום לאשמועינן דבעינן רצופים ובתים דדיירי בהו אף בלילות מאן ידעי להעיד. שכנים מידע ידעי אף בליליא ויכולין להעיד על שלש שנים רצופות: \n",
+                    "<b>ואינה צריכה מיום ליום</b>. ומה היא חזקתה רבי ישמעאל אומר וכו' לשון רש\"י. ועיין לקמן בדבור הרי שמנה עשר חדש. וכתב הר\"ב דאין הלכה לא כרבי עקיבא ולא כרבי ישמעאל. כלומר אלא דלעולם בפחות משלש שנים לא סגי. וזו היא דעת הרא\"ש וסיעתו ואי איתא דדעת הר\"ב כדעת הרמב\"ם [פי\"ג מה\"ש] שכיון שאכל שלש תבואות ממין אחד הויא חזקה. לא הוה ליה להר\"ב לסתום אלא לפרש. אבל דעת הרא\"ש מבוארת דכיון דאין הלכה כרבי ישמעאל ור\"ע הלכך אין בין שדה הבעל לשדה בית השלחין ולא כלום: \n",
+                    "<b>שלשה חדשים</b>. שיש שממהרים לזרוע לפני ראש השנה וכיון שהחזיק בה סוף שנה ראשונה שלשה חדשים. ויש לו עדים שזרען באותן שלשה חדשים. וכן בשלשה חדשים ראשונים של אחרונה הרי זו חזקת שלש שנים רצופות שאין לך אדם הרואה את חבירו שזורע את שדהו לאכול פירות העשוי לשנה ושותק. רש\"י. והקשו התוספות דבחמשה עשר חדשים סגי. שיזרע שלשה חדשים לפני ניסן ויקצור בניסן. ושניה בסוף הקיץ. ושלישית בניסן הבא. וי\"ל דצריך אכילה חשובה של י\"ב [חדש] באמצע. ע\"כ: \n",
+                    "<b>הרי שמנה עשר חדשים</b>. כתבו התוספות תימה וכי מנינא אתא לאשמועינן וכה\"ג פריך בכמה דוכתי. וליכא למימר דרצופין אתא לאשמועינן דא\"כ מאי קמ\"ל רב הונא. ובגמרא משמע דממתניתין לא הוה שמעינן דבעינן רצופין. אי לא דאשמועינן רב הונא. ע\"כ. ואני תמה על תמיהתם <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>זאת. דודאי דרצופין אתא לאשמועינן ומדרב הונא לא קשיא. דהא רב הונא ארישא אתמר. דתנן חזקתן שלש שנים מיום ליום. וקאמרי בגמרא דאי לאו רב הונא הוה אמינא מאי מיום ליום לאפוקי מקוטעות. ולעולם אפילו מפוזרות קמ\"ל דדוקא קתני למעוטי מפוזרות. והא דרישא ליכא למשמע מדרבי ישמעאל. דאפילו כי אמר רבי ישמעאל בסיפא דבעינן רצופים. אכתי מנלן ברישא. ולא עוד אלא מהא דאמר רבי ישמעאל נשמע ברישא דלא אתא למימר רצופין אי לאו דרב הונא. דהא רבי ישמעאל קאי לפרושי להא דתנן שדה הבעל שלש שנים ואינה מיום ליום כמ\"ש בשם רש\"י ונמוקו עמו. דרב ושמואל קאמרי בגמרא [ד' ל\"ו] זו דברי רבי ישמעאל ור\"ע. אבל חכמים וכו' ש\"מ דסיפא דמתניתין כולה רבי ישמעאל ור\"ע היא. ודברי חכמים לא הוזכרו במשנה. וכיון דרבי ישמעאל ור\"ע מפרשין לבבא דשדה הבעל וכו'. ונקטי מנינא במלתייהו לאשמועינן דבעינן רצופין ש\"מ בהדיא דלישנא דאינה מיום ליום שבסיפא שאין פירושו שאין החזקה רצופה מיום ליום. דהא בעינן רצופים. אלא פירושו שאינה שלש שנים שלימים. וא\"כ ממילא רישא דתנן שלש שנים מיום ליום הויא דומיא דסיפא. וכלומר שהוא מיום ליום שלימים ולא מקוטעים. אבל ברצופים לא תני בה ולא מידי ברישא להכי איצטריך רב הונא לאשמועינן דמיום ליום דרישא דוקא הוא וכלומר רצופים. וחדוש גדול השמיענו רב הונא דהא השתא מיום ליום דרישא לא הוה דומיא דאינה מיום ליום דסיפא. דברישא כלומר רצופים. [*ובסיפא כלומר אינם שלמים. אבל רצופים] אינו בכלל דאינה מיום ליום דסיפא כלל. *)אע\"ג דרצופים בעינן נמי בסיפא. כך נראה לי: \n",
+                    "<b>כנס את תבואתו</b>. פירש הר\"ב יין של גפנים. וכפירש\"י וכתבו התוספות להכי קרי ליה לכרם תבואה. משום דכתיב (דברים כ\"ב) ותבואת הכרם: \n",
+                    "<b>מסק את זיתיו כנס את קייצו</b>. תמיה לי דהכא לא שנאן לא כסדר הכתוב בשבח ארץ ישראל בפרשת עקב דכתיב גפן ותאנה והדר זית שמן. ולא כסדר שמתבשלין תחלה כדדייקינן בסוף פרק ו' דברכות ע\"ש. ומצאתי בתוספות שהקשו כיוצא בזה. וכתבו די\"ל דאף ע\"פ שמתבשלין התאנים קודם הגפן. אין קוצצין אותן מן האילן עד לאחר הבציר אי נמי לוקטין אותן ומניחים אותן לייבש. ולא הוי זמן כניסתן לבית עד לאחר תבואת הכרם. והא דלא הויא לקיטה חזקה. כי שמא הוי רגילין לייבשו באותה שדה שגדלו שם. ולכך לא הוי חזקה עד שיביאם לביתו. ור\"ת מפרש כנס תבואותיו בתשרי. ומסק זיתיו בשבט. וכנס קייצו באב הרי זו חזקה. נמצאת חזקה בשנה א'. ונקט כסדר זה משום דתשרי הוא תחלת השנה. אבל יותר מיושב אי הוה תנא להו כסדר גשמי שנה שהם גדלים עליהן. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היה ביהודה וכו'</b>. היה בעל הקרקע ביהודה. והחזיק בגליל שהיה הקרקע בגליל. והחזיק בה אדם שלש שנים בלא מחאה. רשב\"ם: \n",
+                    "<b>אינה חזקה</b>. כתב הר\"ב לפי שאין שיירות מצויות וכו'. ואע\"פ וכו' כשעת חירום דמי. וכתבו התוספות וא\"ת גבי גט אמרינן בריש גיטין [דף ד'] המביא גט ממדינה למדינה בארץ ישראל אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. כיון דאיכא בתי דינין דקביעי משכח שכיחי שיירות [כמו שכתבתי בדבור המתחיל והמביא ממדינה למדינה וכו'] וי\"ל דודאי גבי גט מצויין לקיימו אפילו מיהודה לגליל. לפי שהאשה רגילה לחזור אחר עדי קיום. אבל הכא. אי לאו דשכיחי טובא לעולם לא ישמע ממחאתו שאין המחזיק רגיל לחזור אם מוחה לו אם לאו. הלכך בשיירות דבתי דינין לא סגי. ע\"כ. וחירום פירש הרשב\"ם שיש תגרה בין המלכיות. ע\"כ. והוא מענין החרם תחרימו: \n",
+                    "<b>באספמיא</b>. שהוא רחוק מהלך שנה מארץ ישראל. רשב\"ם: \n",
+                    "<b>ויחזיק שנה</b>. ובתוך שנה ראשונה יצא הקול. רשב\"ם. כלומר דלא דמי למחזיק בפניו. דלאלתר הויא חזקה. משום דאיהו ידע בדידיה ושביק לאחרינא לאחזוקי ביה. הלכך כששתק שעה אחת הויא חזקה. כדפירש הר\"ב. וכן לשון הרשב\"ם אבל לאחרים דלא רמיא עלייהו לדעת שאחרים מחזיקים בשל זה קבעו זמן שנה א': \n",
+                    "<b>וילכו ויודיעוהו שנה</b>. ויותר ממהלך שנה אין דרך אדם להרחיק מביתו. ולפי ההווה תקנו. רשב\"ם. והתוספות מסיימו ואם הרחיק יותר לא פלוג: \n",
+                    "<b>ויבא לשנה אחרת</b>. לאו דוקא דכ\"ע מודו דמחאה שלא בפניו הויא מחאה. אלא עצה טובה קמשמע לן כדאמרינן *בגמרא [דף ל\"ט] שלא יאכל הלה הפירות. ולא יוכל להוציא בעל הקרקע הפירות מידו. דקשה גזל הנאכל. נ\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלא אמר לי אדם דבר מעולם</b>. אף על גב דפשיטא דטענה [זו] גרידא אינה מועלת דאינה טענה. הא קמ\"ל דמהו דתימא דלמא שטרא הוה ליה ואירכס ואיהו סבר אי אמינא מזבן זבנה לי האי [ארעא] אמרי לי אחוי שטרך [וכשלא אוכל להראותו יאמרו שגזלתיה. אבל כשאומר לא אמר לי אדם דבר [מעולם לא יאמרו שגזלתיה אלא ראיתי שלא מיחו בידי והחזקתי] בה ונמצא שמחל לי. תוספות] הלכך לימא ליה אנן דלמא שטרא הוה לך וארכס כגון זה פתח פיך לאלם הוא. קמ\"ל דלא. גמרא: \n",
+                    "<b>והבא מחמת ירושה אין צריך טענה</b>. פירש הר\"ב לברר איך באה ליד אביו. דאין אדם בקי בקרקעות אביו היאך באו לידו. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>האומנין</b>. לשון הר\"ב שמתקנים כלים אין להם חזקה. אם הם מוחזקין בכלים של אחרים וכו'. ולא בחזקת שלש שנים מיירי דסתם אומן לא שייך אלא במטלטלין וחזקת שלש שנים לא נאמרה אלא במקרקעי אבל במטלטלי מי שהוא מוחזק בשל חברו אפילו שעה אחת ואנו רואים שיוצאים מתחת ידו אף ע\"פ שיש לחברו עדים שהיה שלו. נאמן זה המוחזק לומר לקוח הוא בידו. דסתם לוקח מטלטלין מחבירו. בלא עדים הוא קונה ובלא שטר. חוץ מדברים העשוים להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידו דאינו נאמן כדקיימא לן במסכת שבועות [דף מ\"ו] כ\"כ הרשב\"ם וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו. אבל בחבורו אע\"פ שכתב לדין אומן המטלטלין בפ\"ט מהלכות טוען. הנה בפי\"ג כתב ג\"כ דין האומנין לענין קרקע שאם היו בונין בה ומתקנין אותה שנים רבות. וכן העתיק הטור סימן קמ\"ט אע\"פ שכתב לדין המטלטלין בסימן קל\"ד. ומ\"ש הר\"ב והני מילי כשהכלי מצוי בפנינו ביד האומן. וכן לשון הרמב\"ם בפירושו. ואין הכונה בפנינו ב\"ד כשהוא טוען עליו דודאי הוא נאמן. במגו דלא הראהו. אלא כלומר שהוא מצוי בפנינו ב\"ד ע\"י עדים שראוהו בידו קודם שבא לפנינו בסמוך מיד. שלא היה יכול להחזיר ביני הכי קודם שבאו לטעון בפני ב\"ד. ומ\"ש הר\"ב נאמן בשבועה במגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם. או החזרתי לך. ר\"ל אם נתנו שלא בעדים הוי מצי למימר לא היו דברים מעולם. ואי נמי נתנו בעדים יכול לומר החזרתיו לך. וכן מבואר בפירוש הרמב\"ם. וכתב עוד הרמב\"ם בפירושו וכל מה שאמרנו בזה נאמן. ר\"ל אחר שישבע בנקיטת חפץ לפי שאנו משביעין אותו על עיקר מגו בתקנת חכמים עם שבועת השכיר שהוא נשבע ונוטל. ר\"ל האומן. ע\"כ. וזה תימה לומר כן כשטוען לקוח הוא בידו שאין זה נשבע ונוטל כלל. אלא נשבע להחזיק במה שבידו. אבל בטוען כך וכך פסקת לי בהא שייך למימר דנשבע ונוטל. לפי שבעיקר החפץ מודה שהוא בעה\"ב ורוצה ליטול שכרו ממנו. וכן נמצא לו בחבורו כמו שכתבתי שהרי בפ\"ט מה' טוען לענין טענת לקוח כתב האומן נשבע היסת ונפטר ולענין טענת כך פסקת כתב ונשבע בנקיטת חפץ ונוטל כדרך כל הנשבעין ונוטלין. ע\"כ. וכ\"כ הטור סימן פ\"ט וע\"ש ובב\"י בשם הר\"ן: \n",
+                    "<b>והשותפים והאריסין והאפוטרופין</b>. כשידוע בעדים שהוא שותפו או אריסו או אפוטרופסו. אבל אם אין ידוע זה בעדים אלא שהודה מעצמו ואמר הן. הוא שותפו ומכר לי. נאמן במגו שהיה יכול לומר לא היה שותפו מעולם. הרמב\"ם פי\"ג מה' טוען [וע\"ש הלכה ג' בלח\"מ מ\"ש מסוגית הגמרא. תו\"ח]: \n",
+                    "<b>והשותפים</b>. פירש הר\"ב שלקחו קרקע בשותפות וכו'. ואכל אחד מהן שלש שנים כל הפירות אינה חזקה. שכן דרך השותפין לאכול זה פירות ג' שנים או ארבע שנים. ואח\"כ יאכל זה כמו כן. רשב\"ם. ומ\"ש הר\"ב שאם יש בקרקע דין חלוקה. ואכלה אחד מהן וכו' משמע שאכלה כולה ולא חציה. ורוצה להחזיק באותה החצי שנפלה לחלקו ונפקא מיניה כשהחצי ההיא טובה מהחצי השנית. וכן היא מסקנת הפוסקים. ומ\"ש הטור ריש סימן קמ\"ט בשם רבינו חננאל שאף בחציה נמי יש לו חזקה. ראיתי בנ\"י שכתב בשמו דסבירא ליה נמי דדוקא דנחית לכולה. [פירש שאוכל כל הפירות. תו\"ח] עמ\"ש במשנה ה'. גם עי' מדין חזקת שותפים לענין מטלטלין בסוף משנה א' דפ\"ק: \n",
+                    "<b>והאריסין</b>. כתב הר\"ב ודוקא באריסי בתי אבות שרגילין לשמור שדות של משפחות זו מעולם. הן ואבותיהן באריסות ולא היו יכולים להחליף באריסים אחרים. כך כתב הרשב\"ם. והרמב\"ם פי\"ג מה' שכנים כתב כגון שהיה אריס לאביו של בעל השדה. או לאנשי משפחתו: \n",
+                    "<b>והאפוטרופין</b>. שהרי הכל בידם ויוכלו לאכול כרצונם. נ\"י: \n",
+                    "<b>אין לאיש חזקה בנכסי אשתו</b>. בנכסי מלוג. אבל בנכסי צאן ברזל כבר הן כתובים עליו. הרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב ואפילו כתב לה בעודה ארוסה וכו'. כדתנן בריש פ\"ט דכתובות. ומ\"ש הר\"ב והאשה שנתנה או שמכרה לבעלה וכו' דדוקא וכו'. או בקרקע שייחד לה בעלה. עיין מה שכתבתי בזה במשנה ו' פ\"ה דגיטין: \n",
+                    "<b>ולא לאב בנכסי הבן וכו'</b>. כל היכא שלא חלקו ולא נתפרדו זה מזה אינן מקפידין זה על זה במה שמחזיקין זה מזה כדמסיק בגמרא [דף נ\"ב]: \n",
+                    "<b>במה דברים אמורים</b>. לשון הר\"ב דאינה חזקה ומסיים הרשב\"ם וגם יש מהן דהוויין חזקה וצריך ג' שנים: \n",
+                    "<b>אבל בנותן מתנה</b>. לשון הר\"ב בפנינו וכו' לאו דוקא. וכן מסיים הרשב\"ם ומודה לו ורצה לומר או שמודה לו: \n",
+                    "<b>בנותן מתנה</b>. והוא הדין למוכר דקנה לוקח בחזקה. כדתנן במשנה ה' פ\"ק דקדושין נכסים שיש להם אחריות נקנין וכו' בחזקה. וע\"ש בפירוש הר\"ב מדיני זו החזקה: \n",
+                    "<b>והאחין שחלקו</b>. לשון הר\"ב והחזיק כל אחד וכו'. כבר כתבתי בריש פ\"ק דלאו דוקא כל אחד אלא כשהחזיק אחד בלבד. נקנו כל החלקים בחליפין. וכן לשון הרמב\"ם כיון שהחזיק אחד מהן בחלקו: \n",
+                    "<b>ופרץ</b>. פירש הר\"ב או שפרץ בה פרצה. כדי שיכנס בה. רשב\"ם: \n",
+                    "<b>כל שהוא</b>. כלומר כל שהועיל בגדרו ופרצתך. אע\"פ שעשויה כבר אלא שהשלימה. והועיל בהשלמתו כדמפרש בגמרא [דף נ\"ג]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ונמצאו זוממין</b>. כיצד דין הזמה מתניא בפ\"ק דמכות:  ",
+                    "<b>משלמין</b>. וא\"ת היכי דמי אי כשהוזמו קודם גמר דין אין להם לשלם כלום כדאיתא במסכת מכות [פ\"ק משנה ו'] ואם לאחר גמר דין כיון דקא מחזיק בגוה זכה בה מיד. והוה ליה כאשר עשה [כדתנן שם במשנה ט' דלא מחייבי אלא כאשר זמם ולא כאשר עשה] ותירץ אחד מגדולי רבני צרפת שאין אומרים בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה כיון שאפשר בחזרה. והריטב\"א ז\"ל תירץ דאיירי שהמחזיק הוא חוץ לקרקע כשדן עליו ואחר שנגמר הדין הוזמו עדיו קודם שהחזירוהו שם. והשתא הוא כאשר זמם. נ\"י. ותירוץ הראשון נכתב ג\"כ בתוספות בפ\"ק דב\"ק סוף דף ד'. ותרצו עוד דלגבי ממון עונשין מן הדין כלומר בק\"ו דאם כאשר זמם עונשין. כ\"ש אם עשה. אבל לענין נפשות אין עונשין מן הדין. ע\"כ. וזה ע\"פ סברתם כמ\"ש בשמם בריש ב\"ק בדבור לא הרי וכו'. דגמרא דידן ס\"ל דעונשין [ממון] מן הדין. ועמ\"ש עוד בפ\"ק דמכות משנה ט':  ",
+                    "<b>משלמין את הכל</b>. כפי דמי הקרקע שהיו רוצים להפסידו יגבה מהן. לבד קרקע שלו שיטול מן המחזיק. רשב\"ם. אבל פירות ליכא לחיובינהו. שהרי אין כאן עדות אם אכל. או כמה אכל. שעדות שלהם הוזם ונתבטל. וזה לשון הרא\"ש כלומר דמי הקרקע שרצו להפסידו. וגם דמי הפירות של שתי השנים. אם יש למערער עדות כמה פירות אכל. ע\"כ. ובזה מתיישב לישנא דאת הכל. כלומר כל מה שיוכל להתברר שרצו להפסידו. ונ\"י כתב דמשום דבעי למתני בסיפא משלשין ביניהן תנא הכא משלמין את הכל:  ",
+                    "<b>שנים בראשונה כו'</b>. אע\"פ שאין עדותם מועיל לענין חזקה מ\"מ נפקא מיניה בעדותן לשלומי פירי ודבר שלם הוא כלומר ולא הוי בכלל הא דאמרינן דבר ולא חצי דבר. כ\"כ התוספות בשם הרשב\"א [ד\"ה אלא]. וכ\"כ הרי\"ף אבל בפ\"ז דב\"ק דף ע' הביאו דברי הרי\"ף ודחאום ופירשו דכיון שהעידו כל מה שיכלו לראות באותה שנה הוה עדות שלם והכריחו לפירושם מהא דמתניתין ב' פ\"ו דגטין כמ\"ש שם בס\"ד. ובספר מלחמות ה' להרמב\"ן בפרק מרובה פירוש שלישי ואין להאריך:  ",
+                    "<b>והן עדות אחת להזמה</b>. לשון הר\"ב שאם הוזמו משלשין ביניהן ואין נעשין זוממין עד שיוזמו כולן. וכן לשון הרשב\"ם. וז\"ל הרמב\"ם פרק כ\"א מהלכות עדות שאם הוזמו כולן הרי שלש האחין משלמין חצי דמי השדה. וזה שנצטרף עם כל א' מהן משלם חצי דמיה. וכ\"כ הטור סוף סימן קמ\"ה. וכתב נ\"י ואף על פי דכשהוזמו נמצא זה משלם בעדות אחיו. הא אמרינן התם דהזמה מלתא אחריתי היא ומעלמא אתי להו. שכן ראובן העיד על אשה אחת שהיא אשת איש ואחר כך בא עליה הוא או אחיו. הרי זה נהרג עמה ונמצא זה מת בעדות עצמו. וטעמא דחיובא דהשתא מלתא אחריתא היא. ע\"כ:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>שיש להן חזקה</b>. ויכול לטעון אתה נתת לי לתשמיש זה במתנה. או מכרת לי. רשב\"ם: \n",
+                    "<b>תנור וכירים</b>. מטלטלין הן. וכן רחים ברחיא דידא. רשב\"ם: \n",
+                    "<b>אינה חזקה</b>. פירש הר\"ב בחצר השותפין מיירי דלא קפדי אהדדי. ועמ\"ש בזה בשם הר\"ן ברפ\"ה דנדרים בדבור ושניהם וכו' והקשו התוספות דמשמע דוקא משום דלא קפדי אבל אי קפדי הוי חזקה. והתנן במ\"ג דהשותפין אין להם חזקה זה על זה ותירצו דהכא בנחית לכולה כמ\"ש הר\"ב לעיל. ועמ\"ש שם. ועוד נראה דיש לחלק בין שדה לחצר. דהכא מיירי שבתים אלו פתוחים לחצר זה דכיון שהוא יוצא ונכנס דרך חצר זה היכא דקפדי אין מניח לו לעשות אי לאו דזבנה מיניה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>אבל עשה מחיצה וכו'</b>. כתב הר\"ב שהרמב\"ם סובר דבאינש דעלמא אע\"פ שעשה מחיצה ולא מיחה לא הויא חזקה כדמסיים בה בפרק ה' מהלכות שכנים שאם תאמר החזיק אין לך אדם שמשאיל מקום לחבירו. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב עד לאחר ג' שנים. כ\"כ בפירושו. וכתב המגיד בשם אבן מגאש ובבא בטענה: \n",
+                    "<b>מחיצה כו' הרי זו חזקה</b>. לכל מקום תוך המחיצות. רשב\"ם: \n",
+                    "<b>הכניס תרנגולים לתוך הבית</b>. אע\"ג דלא עביד מעשה מקפיד אדם בהם משום דמטנפי כל מה שבבית. נ\"י: \n",
+                    "<b>עמוק שלשה</b>. כדי שלא יתפזר. רשב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המזחילה יש לה חזקה</b>. ותימה היאך יש לה חזקה. והלא כשמניח המרזב לראש א' של המזחילה גם המזחילה צריך לזוזה ולהגביהה ראש א' ולהנמיך ראש הא' שנותן שם המרזב. והיכי קאמר דמרזב אין לו חזקה. והמזחילה יש לה חזקה. והלא לעולם לא יזיז המרזב אם לא יזיז גם המזחילה. ויש לומר דמכל מקום יש לה חזקה לענין שאין צריך לעוקרה לגמרי ממקומה כמו שצריך לעקור המרזב. אי נמי כגון שמזחילה שוה ואין גבוה צד זה יותר מצד זה דהשתא לעולם אין צריך לזוזה ממקומה. אלא לסתום לצד שמסיר ממנו המרזב. תוספות. ופירש מזחילה כתבתי במ\"ה פ\"ב: \n",
+                    "<b>סולם המצרי</b>. כתב הר\"ב קטן. ובגמרא מפרש כל שאין לה ד' שליבות: \n",
+                    "<b>חלון המצרית אין לה חזקה</b>. וכתב הר\"ב דאפילו הכי אי הוה בעי מעיקרא כשפתחו הוה מצי מעכב. גמרא. וטעמא נראה לפי שיש היזק ראיה מכל מקום. אע\"פ שלא נעשה בשביל כן. ומ\"ש הר\"ב ואפילו היה גבוה יותר מד' אמות. כלומר דהשתא לא הויא חזקה. וכ\"ש כשהוא למטה מד' אמות דיש לו חזקה כדפירש הר\"ב דיכול למחות ולעכב: \n",
+                    "<b>ולצורית יש לה חזקה</b>. פסק הר\"ב חלון העשוי לאורה וכו'. גמרא. ופירש רשב\"ם דמתניתין בחלון העשוי לשמור גנות ופרדסים דרך החלון. ע\"כ. והרבה פירושים נאמרו בה בטור סימן קנ\"ד. ור\"מ א י ס ר ל ש ז\"ל בהגה' ש\"ע מסיק כדברי הרשב\"א דתולה בעיני הדיין. ולפי ענין החלון. ומ\"ש הר\"ב ואפילו קטן מאד. ומסיים הרמב\"ם ולמעלה מד' אמות. ומ\"ש הר\"ב דיש חזקה לנזקין. שהשעבודים נקנים בשתיקה ומדין סבלנות. ותיכף שראה הזיקו ונודע לו ושתק. הויא חזקה. ולא אמרו חזקת שלש שנים. וטענת מכר. או מחילה. אלא בגוף הקרקע. המגיד פרק י\"א מהלכות שכנים בשם הגאונים וכל השנויים במשנתינו בכלל זה הם. ומ\"ש הר\"ב דהיזק ראיה יש לה חזקה. ולא דמי לחצר השותפין דכופהו לעשות מחיצה. כדאיתא בריש פ\"ק. דהתם בדוקא אין לו חזקה משום דממילא הם מזיקים זה את זה בלא שום עשיית מעשה ולפיכך אין להם חזקה בעמידתן כך ואפילו עמדו כן ג' שנים או יותר. אבל אם עשו מעשה כגון פותח חלונות על חצר חבירו יש לו חזקה. המגיד פ\"ב מהלכות שכנים והרא\"ש ריש פרק קמא כתב דחלון אינו מזיקו תדיר כמו בחצר. שהחלון עשוי לאורה. ולא להסתכל בו לחצר חבירו ואסור להסתכל בו. אבל חצר שמשתמש בכניסה ויציאה ואי אפשר שלא יסתכל בתשמיש חבירו דמי לעשן ובית הכסא וכו'. וכתב עוד טעם אחר. ע\"ש: \n",
+                    "<b>הזיז</b>. לשון הר\"ב עץ או אבן היוצא מכותלו לאויר חצר חבירו כלומר שבולט מתקרת הגג וכיוצא בזה שיכול לעמוד על הגג ולהשתמש בזיז. וכן מוכח מלשון הרשב\"ם דאילו לפני החלון הא בלאו הכי רואהו מהחלון כמו שכתוב בטור סימן קנ\"ג. ופירשו התוספות דהזיז הוא בקרן זוית במקום שא\"צ למעקה גבוה ד' אמות שלא יראה בחצר: \n",
+                    "<b>עד טפח יש לו חזקה</b>. פירש הר\"ב ואין יכול בעל החצר לבנות כנגדו לסתום הזיז. כך פירש הרמב\"ם וז\"ל שלא יסיר אותו ויכנסהו בבנין. \n",
+                    "<b>ויכול למחות בו</b>. פירש הר\"ב בעל החצר יכול למחות שלא יוציאנו שהרי מזיקו בראיה בעת שתולה ומשתמש בו. הרמב\"ם ריש פ\"ח מהלכות שכנים: \n",
+                    "<b>ואין יכול למחות</b>. פירש הר\"ב אין בעל החצר יכול לעכב עליו כרב יהודה דבגמרא וטעמא דאמר ליה בעל הגג לשום תשמיש לא חזי לי שאלך ואעמוד עליו ואראה בחצרך בעלילה זו אלא למתלי ביה חפצי וכשארצה לתלות מהדרנא אפאי ואושיט זרועי ואתלה. דכיון דיכולני לתלות בהחזרת פנים אם אסתכל בחצרך אהא נתפס כגנב. והלכך ליכא היזק ראיה. וכתבו התוספות אע\"ג דגבי זיז שלפני חלון דיוצא לרה\"ר לא שרינן במסכת עירובין [פרק בתרא משנה ד'] להניח עליו אלא כלים הנשברים משום דחיישינן דלמא נפיל ואתי לאתויי [כמ\"ש שם הר\"ב] והכא לא חיישינן שמא יפול על ראשו של בעל החצר. שאינו עומד כל שעה תחת הזיז. א\"נ התם לא אסר אלא להניח עליו. אבל הכא איירי למתלי ביה. דבדבר התלוי לא חיישינן לנפילה. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לקח בית וכו'</b>. לא יפתחנו לחצר השותפין. פירש הר\"ב שמרבה עליהם דריסת הרגל. ופירש לא יפתחנה לחצר ה\"ק לא יפתחנה שיוכל לכנוס לחצר השותפות ואפילו כשיפתח לביתו אסור. לפי שיכנס ממנה לחצר השותפים. תוספות. והא דמסיים הר\"ב מדיורי אותו בית. לומר דאע\"ג שסותם הפתח האחר שהיה לבית זה ואינו עושה קפנדריא מחצר השותפים. אפ\"ה לא יפתח כמ\"ש בנ\"י: \n",
+                    "<b>בנה עלייה וכו' לא יפתחנה וכו'</b>. מהאי טעמא גופה שמרבה דיורין. נ\"י: \n",
+                    "<b>ובונה עלייה על גבי ביתו</b>. שבונה מעזיבה באמצעות גובהו של חדר ונמצאת עלייה בנויה מאליה. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>לא יפתח אדם לחצר השותפין</b>. אפי' היכא דיש חזקה. רשב\"ם: \n",
+                    "<b>פתח כנגד פתח</b>. כתב הר\"ב דאמר קרא וישא בלעם וגומר ראה שלא היו פתחיהם מכוונים זה כנגד זה גמרא. ופי' רשב\"ם ומחנה ישראל כחצר השותפים דמי דלא היה רשות הרבים אלא במחנה לויה כדאמרי' במסכת שבת. [דף צו ע\"ב]. ע\"כ. ועיין לקמן. ובשיעור ההרחקה כתב הרשב\"ם בחלון כנגד חלון אלא משהו ירחיק זה שלא כנגד זה. וטעם משום צניעות. ע\"כ. וה\"ה בפתח נגד פתח וכמבואר במגיד וטור. ונ\"י כתב כן בפתח כנגד פתח. ומסיים דכיון שלא יראהו ממש להדיא סגי. ולא חיישינן שיציץ. שאם ירצה גם מן החצר יכול להציץ. ומיהו כשמרחיק [הפתח] מכנגד חצר חבירו וכן מחלון כנגד חלון חייב להרחיק לגמרי. ואע\"ג דבשני גגין בשני צדי רה\"ר די במעדיף. ופירש רש\"י ז\"ל [דף ו' ע\"ב] כדי שלא יראנו להדיא. גגין שאני. דלא קביעי תשמישייהו. ע\"כ. ואין נראה בעיני שזה שכתב וכן חלון כנגד חלון חייב להרחיק לגמרי. שר\"ל בכל חלון כנגד חלון. ובא לחלוק על הרשב\"ם. אלא נ\"ל דעתו כשהוא גבוה יותר מד' אמות מקרקעית החצר. דהשתא טענת בעל החלון שיוכל להציץ מהחצר אינה טענה. דלמעלה מד' אמות אין יכול להציץ. מדיהבינן שיעור כותל המפרדת חצר השותפין. בגובה ד' אמות כדפירש הר\"ב בריש פ\"ק [ד\"ה הכל כמנהג המדינה]. ובזה נראה לי שמודה בו הרשב\"ם וכל דעמיה. אע\"פ שאין דעתו כן ברשות הרבים דלקמן. ההוא טעמא דרוכבי סוסים וגמלים לא שייך בחצר וכ\"ש להחולקים עליו גם שם. זה נ\"ל להלכה. אבל למעשה. פוק חזי מאי עמא דבר. וסמכי בזה ובכיוצא בזה על דברי הרשב\"א שכתב ב\"י ח\"מ בסימן תי\"ז לענין חלל שתחת רשות הרבים דמתני' דלקמן שכל שהורגלו הכל בכך ואין נמנעים. והכל צריכים לכך כאילו הכל מוחלין בכך ורוצים בכך. ועושים בזה את שאינו זוכה כזוכה ואת שאינו רשאי (כזוכה) [צ\"ל כרשאי] והביא ראיות ומינייהו מתניתין ז' פ\"ג דגיטין: \n",
+                    "<b>היה קטן לא יעשנו גדול</b>. כתב הר\"ב דאמר ליה בפתחא זוטא וכו'. וכגון שהיו ליה שני פתחים של ב' ב' ורוצה לעשות אחד של ד' [מסקנא דגמרא]: \n",
+                    "<b>אחד לא יעשנו שנים</b>. כתב הר\"ב דאמר ליה בחד פתחא וכו' כשהיה ליה פתח בר ח' אמות לא יעשנו בני ד' ד' אמות. פירשב\"ם דא\"ל בחד פתח מצינא לאצטנועי כשהוא נעול יכולני להשתמש בחצר אי נמי להשתמש שלא כנגדו. אבל בב' פתחים לא מצינא לאצטנועי כל כך דאפילו אם האחד נעול יהיה השני פתוח. ע\"כ. שכן דרך מי שיש לו שני פתחים קטנים להניח האחד פתוח. כ\"כ מהר\"ר ואלק כ\"ץ: \n",
+                    "<b>אבל פותח הוא לרשות הרבים</b>. לכאורה נראה מדברי הרשב\"ם דלעיל דכתב דבמחנה ישראל לא היה רשות הרבים אלא במחנה לויה וא\"כ רשות הרבים דמתני' דוקא כאותה של לוים. דהייכו רחב ט\"ז אמה. וכל שאין רחב ט\"ז אמות בכלל חצר השותפים מקרי ואפילו הוא מבוי. ולא קשיין דיוקי דמתני' אהדדי. דברישא נקט חצר. משמע אבל לא מבוי. ודיוקא דסיפא דרשות הרבים משמע איפכא. אלא דנ\"י העלה בהפך. וכ\"כ הטור סי' קנ\"ד בשם הרא\"ש דלא בעינן רשות הרבים רחב ט\"ז אמה אלא כיון שיש לכל אדם רשות לילך שם. אין אדם רגיל לעשות תשמיש צנוע פן יראוהו עוברי דרכים. לפיכך מותר לפתוח פתח כנגד פתח. וכתב עוד בשם הר\"י ברצלונ\"י דמבוי מפולש דינו כרשות הרבים. ושאין מפולש דינו כחצר. ע\"כ. והשתא נמי לא קשיא דיוקי אהדדי. דברישא דנקט חצר. דייקינן הא מבוי מפולש לא. ומסיפא דנקט רשות הרבים. דייקינן הא מבוי שאינו מפולש לא. ונ\"ל דההוא דרשא דוירא ישראל שוכן לשבטיו אינה אלא למדרש דפתחיהן לא היו מכוונים אבל ביד חכמים לפרש באיזה פתחים נאמרו הדברים: \n",
+                    "<b>וחלון כנגד חלון</b>. לשון הנ\"י הכא מיירי בחלון נמוך כעין פתח דאפשר דחזי ליה בני רשות הרבים להדיא. אע\"פ שלא פירש כן הרשב\"ם ז\"ל. ע\"כ. כלומר שהרשב\"ם כתב בטעמא דחלון כנגד חלון משום דסוף סוף בעי לאצטנועי מרוכבי סוסים וגמלים שרואין בתוך חלונותיו. ע\"כ. וחלק עליו לפי שאין רוכבי סוסים וגמלים תדירין. וכן הסכימו רוב המורים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין עושין חלל תחת רשות הרבים</b>. לכתחילה. ואם עשה וכסה כראוי פטור כדתנן במשנה ו' פרק ה' דבבא קמא. המגיד פרק י\"ג מהלכות נזקי ממון: \n",
+                    "<b>חלל תחת רשות הרבים</b>. ומפרש ואזיל מה הוא אותו חלל. בורות. שיחין. ומערות. כ\"כ הרשב\"ם ואע\"פ דבריש פ\"ב. וכן במשנה ה' פ\"ה דב\"ק. מפרש הר\"ב דמערה מקורה. ולא אינך. היינו שכך דרכן להיות והכא מיירי שעושה כולהו גווני תחת רשות הרבים דהיינו וקירוי על גביהם. והרמב\"ם פרק י\"ג מהלכות נזקי ממון. וטור סימן תי\"ז העתיקו ולא בורות. ונראה לי דלדידהו החלל היינו כמו מגורות לאצור בהן התבואה כמנהג במקצת ארצות אלו והוזכרו בתשובות הרשב\"א שהביא ב\"י סימן תי\"ז: \n",
+                    "<b>בורות</b>. שיחין ומערות. עיין מ\"ש בשם התוספות ברפ\"ב: \n",
+                    "<b>ר\"א מתיר וכו'</b>. עיין מ\"ש בזה בריש מסכת בכורים: \n",
+                    "<b>כדי שתהא עגלה מהלכת וכו'</b>. כתב הר\"ב ולא חיישינן שמא לימים יתקלקל וכו' ורבנן זמנין דמפחת שיתלע מתוכו. ולאו אדעתיה דעובר ברשות הרבים. ויעבור ויפול. גמרא: \n",
+                    "<b>אין מוציאין זיזין וכו'</b>. כתב הר\"ב שמא יכשלו בהן בני רשות הרבים. וכן פירש הרשב\"ם ולפיכך למעלה מגמל ורוכבו שרי. רי\"ף [עיין סוף פרק דלעיל] ומסיים הרמב\"ם בפרק י\"ג מהלכות נזקי ממון והוא שלא יאפיל הדרך על בני רשות הרבים: \n",
+                    "<b>זיזין וגזוזטראות</b>. לענין כונס לתוך שלו הוה לא זו אף זו: \n",
+                    "<b>אלא אם רצה כונס לתוך שלו ומוציא</b>. ולא תימא שלא יהא רשאי לעשות כן. לפי דדחקי רבים. ואזלי להתם ויוזקו. קמשמע לן דכיון דבשלו הוא עושה כן. על הרבים להרחיק עצמן. או לעשות גדר להפסיק שלא יזוקו. כך נ\"ל: \n",
+                    "<b>הרי זו בחזקתה</b>. כתב הר\"ב דטוענין ללוקח ואמרינן שמא זה שמכרה לו כנס בתוך שלו. וכן פירש הרשב\"ם ונ\"י. גם הרמב\"ם פירש כן. ומשמע דאילו לטעון שמא רבים מחלו לו כדתנינן במשנה ה' פרק ב' גבי ואם לקחו [אפילו] בית רובע וכו'. לא טענינן. דמאן מחיל. וכן יורה לשון הרשב\"ם ברישא אין מוציאין וכו' שכתב דהא כל בכי רשות הרבים ליתנהו גביה דלמחלו. ע\"כ. ובגמרא פרק ב' דף כ\"ג אמתניתין שכתבתי עביד צריכותא למתניתין דהכא וקאמר דאי אשמועינן דבית רובע דיחיד הוא. כלומר בעלי שדות שסביביו כיחידאי נינהו. אימא פיוסי פייסיה פירוש במעות אי נמי אחולי אחיל גביה. אבל רבים מאן פייס ומאן שביק. אימא לא. צריכא. משמע דצריכא לאשמועינן דאפילו רבים נמי אימא דמחלי וכמ\"ש שם בתוספות לעיל מהך. ופירוש שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר שהרשות בידם כדתנן במסכת מגילה פ' בני העיר (מגילה דף כ\"ו). ע\"כ. אבל ראיתי בתשובת הרשב\"א שהביא ב\"י סימן תי\"ז שכתב דפשטא הכי משמע אלא שאפשר לפרש אבל רבים כיון דאי אפשר לומר דפייס אפייסו ליה דבני רשות הרבים אי אפשר להתפייס ולמחול שהדרך מסור הוא לכל העולם. אימא דכי לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות לא תהא בחזקתה. קמ\"ל דאפילו הכי אני אומר [הרי זו בחזקתה] ולהקל עליו דכונס לתוך שלו היה. ע\"כ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>היציע</b>. כתב הר\"ב כמין חדר שעושין סביבות וכו' כמו שהיה במקדש. ויש שעושין אותה בעובי כותל וכו\" כל זה מדברי הרי\"ף. ולפי פירוש הר\"ב והרמב\"ם במשנה ג' פרק ד' דמדות. היו יציעות המקדש בעובי הכותל וכו' ועיין מ\"ש שם: \n",
+                    "<b>ולא את החדר וכו'</b>. כתב הר\"ב ואף על פי שהוא פתוח לבית וכו'. ומסיים הרשב\"ם דכיון דאין תשמישו כשל בית שאינו עשוי אלא להצניע שם חפציו לשמור כמין תיבה. הלכך אינו בכלל בית. ע\"כ. ובגמרא השתא יציע לא מזדבן חדר מיבעיא לא צריכא דאע\"ג דמצר ליה מצרי אבראי. כשכתב לו המצרים של הבית לא כתב מצר פלוכי חדר. אלא כתב המצר שחוץ לחדר כגון בית פלוני מן המערב. אפילו הכי לא אמרינן שקנה החדר כיון שהוא תוך המצר. אלא אמרינן מצרים הרחיב לו כמצר חדר אינו ניכר לאנשי העיר. הילכך הרחיב לכתוב המצרים הניכרים: \n",
+                    "<b>ולא את הגג</b>. אבל עלייה בכלל בית כחכמים דמתניתין ד' פ\"ז דנדרים. ולפיכך אני תמה על יש אומרים דכתב הטור סימן רי\"ד בשמם. דעלייה לא הוי בכלל הבית. והרי בנדרים דהולכין אחר לשון בני אדם אמרו חכמים שהיא בכלל בית: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הדות</b>. פירש הר\"ב בנין של אבנים על גבי קרקע. וכן פירש במשנה ז' פ\"ג דראש השנה גם רש\"י והרמב\"ם מפרשים כן. כמ\"ש שם. וכ\"כ עוד הר\"ב במשנה ו' פ\"ה דכלים. ולשון הברייתא דהכא דבגמרא. והעתיקה הר\"ב במשנה ח' פ' י\"א דאהלות שבור בחפירה. ודות בבנין. ופי' הרשב\"ם בחפירה בקרקע קשה שמחזיק מים בלא בנין. בבנין. חופרין בו בעפר תיחוח ובונין לו כותל אבנים ומקרי דות. והלכך אי תנא בור הוי אמינא הני מילי בור שהוא בחפירה. אבל דות שהוא בבנין כמין בית הרי הוא בכלל בית. ואי תנא דות. משום דבנין בפני עצמו הוא וחשיב. אבל בור לא חשיב. וליבטל גבי בית. צריכא. ע\"כ. והדעת מכרעת כפירושו. וז\"ל הרמב\"ם בפ' כ\"ה מהלכות מכירה ולא את הבור החפור בקרקע ולא את הדות הבנוי בבור. ע\"כ ולשון זה נראה כפי' הרשב\"ם:  ",
+                    "<b>אף על פי שכתב לו עומקא ורומא</b>. נמשך גם על ולא את הגג. המגיד פכ\"ה מהלכות מכירה. וז\"ל הרמב\"ם בפירושו לפי שלא יועיל עומקא ורומא אלא להקנות מה שהוא נראה על הארץ. או מה שעל הגג. ע\"כ. וז\"ל המגיד פרק כ\"ד מהלכות מכירה. וכשכתב לו עומק ורום אם בא להגביה ולבנות באויר. או להעמיק ולחפור. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>מגביה. ומעמיק. אבל לא קנה בבנינות שבעמקים ובאויר:  ",
+                    "<b>בזמן שא\"ל חוץ מאלו וכו'</b>. פירש הר\"ב דתנאי שלא לצורך הוא ולאטפויי דרך קאתי. ולרבנן לא אתא לטפויי כלל דבלאו הכי שייר לעצמו דרך. ולרווחא דמלתא אמר כן שלא יאמר לוקח כל הבית מכרת לי ולא עכבת דרך. שאין כל מוכרין בקיאין בדינין. והלכך פירש כל כך. הרשב\"ם:  ",
+                    "<b>מכרן לאחר</b>. לשון הר\"ב מכר הבור והדות לאחר. ושייר הבית לעצמו. דאין לומר שמכרן אחר שמכר הבית סתם כי היאך יתכן שהוא עצמו אין לו דרך. ומי שלקח ממנו יש לו דרך. שדי לו ללוקח שיהיה כמוכר אבל ר\"ל שמכרן לפני מכירת הבית או מכר הבית לאיש א'. והבור והדות לאיש אחר. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>בשעה אחת. הרמב\"ם:  ",
+                    "<b>רבי עקיבא אומר א\"צ ליקח לו דרך</b>. ועיין במ\"ה פ\"ו. וכתב הר\"ב הלכה כר\"ע. גמ'. ואכולה מתני' קאי:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>אבל לא את המפתח</b>. כתב הר\"ב דמידי דמטלטל הוא. כלומר אע\"ג דקביעה כדאמרינן בגמ' דקתני מפתח דומיא דדלת. מ\"מ אינה מכורה משום דאין קביעותה קביעות גמורה. ומפתח זה (שאינה) [צ\"ל שהיא] קבועה כגון אותם שאנו קוראים קודאינ\"טבלעז שראויות לכל פתח ופתח. אבל מכתשת הקבועה. היא יותר קבועה. ולפיכך היא מכורה. נ\"י: \n",
+                    "<b>הקלת</b>. פירש הר\"ב אפרכסת וכו' לקבל הקמח וכו'. [*ובסוף פרק י\"ד ממסכת כלים כתבתי שהר\"ב הרכיב בכאן ב' פירושים. וכן עוד לו בזה במ\"ג פרק ד' דזבים]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מכר בתים בורות ושיחין ומערות</b>. לפי שהחצר עשוי לכביסה. ולהשקות בהמות. ותשמיש החצר והבור הוא תשמיש אחד. ולפיכך נמכרין עמה. אבל בית אינו עשוי לכביסה. ולהשקות בהמות. אלא לדירה. ואין תשמישן שוה. מנמוקי הרשב\"א ז\"ל. והרב אבן מגא\"ש ז\"ל נתן טעם אחר לפי שדרך החצרות להיות בהן בור ודות. ואין דרך הבית בכך. המגיד פרק כ\"ה מהלכות מכירה: \n",
+                    "<b>אבל לא את המטלטלין</b>. תשמישי הבית שאינן קבועין כל כך. הנך דאמרן לעיל דאינן מכורין בכלל בית. וכ\"ש שאר מטלטלין דאינם בכלל תשמישי בית. הרשב\"ם. ועיין בפירוש הר\"ב משנה ז': \n",
+                    "<b>לא את המרחץ וכו'</b>. דאין דרך החצרות שיהיה להם כן. ואינו תשמיש מיוחד לחצר אחת. דהרבה חצרות משתמשות במרחץ אחד. וכן בבית הבד. נ\"י: \n",
+                    "<b>לא מכר אלא אוירה של חצר</b>. אבל בתים ובורות לא מכר ודמים מודיעים ליכא למימר דאין אונאה לקרקעות. הרשב\"ם. ולטעמיה אזיל דס\"ל דאין אונאה לקרקעות. וכמ\"ש בשמו במשנה ו פרק בתרא דשביעית. וכן סתם הר\"ב במשנה ו' פ\"ג דפאה אבל לדעת הסוברים דבפלגא איכא. וכמ\"ש בשביעית ובפרק אחד עשר דכתובות [משנת ה'] <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>לדידהו כשהדמים הרבה יותר מפלג. הוה בטול מקח: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המוכר את בית הבד</b>. בית שהבד בו ואותו בית לתשמיש בד לבדו עשוי. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>מכר את הים וכו'</b>. ונראה בעיני דכל הנך דקתני בהו מכר קבועין הן שם ואינך דאינן מכורין בכלל בית הבד מטלטליהן כדאמרן נמי גבי בית שמכר מכתשת קבוע ולא המטלטלת. הרשב\"ם: הבתולות. פירש הר\"ב כלונסות של ארז שמעמידים בהן קורות בית הבד. וז\"ל הרשב\"ם. שנועצין בארץ בראש הגת מכאן ומכאן. ונוקבין זה כנגד זה ונותנים בריחים מזה לזה. ומעמידים הקורה על הבריח. ע\"כ. ולשון כלונסות עיין בפירוש הר\"ב מ\"ג פ\"ב דר\"ה: \n",
+                    "<b>העכירים</b>. ה\"ג [וכן גרסת הר\"ף] בכ\"ף ופירש הר\"ב נסרים וכו' וכן כתב הרמב\"ם והרשב\"ם ועיין ספי\"ב דכלים: \n",
+                    "<b>מכר את הקירה</b>. מסיים בברייתא שלא נקרא בית הבד אלא על שם הקורה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולא מכר את הנסרים וכו'</b>. משום דמטלטלי לא מזדבני. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>ולא את המגורות וכו'</b>. דאין אלו תשמישין המיוחדים למרחץ כי הנך דלעיל. ואין אלו מאני תשמישתיה. אלא ממונו הם להנות בהם אפי' בתוך ביתו. דכשקונה אותן. קונה להסיק ביתו. ולאפות ולצלות בהם כמו חטי ושערי [דבפי' הר\"ב משנה דלקמן]. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>מגודות</b>. כמו נהרסו ממגורות [יואל א, יז]. הרשב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בית הבדין</b>. עיין במשנה ט' בדבור הגת: \n",
+                    "<b>ובית השלחין</b>. פירש הר\"ב גנות ופרדסים השייכים לעיר. שנאמר (שיר ד) שלחיך פרדס רמונים. ופירש הרשב\"ם שלחיך גנות המשלחים פירות בכל שנה. והתוס' פירשו על שם האילן שעושה בדים ושולח פארות כדכתיב (יחזקאל יו) ותעש בדים ותשלח פארות וגו' ע\"כ. וכתבו עוד וא\"ת דבכולי גמרא הוו בית השלחין באגי שדות שמשקין אותן [כדפי' הר\"ב בריש מועד קטן. ובמשנה ב' פ\"ט דבבא מציעא] ומאי שנא הכא דמשנינן להו מכל בית השלחין שבגמ'. ויש לומר דפשיטא ליה לגמרא. דאין חלוק בין שדה בית השלחין ושדה בית הבעל לענין מכר. ויש חלוק בין באגי לגינוניתא. לכך לא ניחא לפרש שלחין כמו בעלמא דהוי משמע דאתא למעוטי שדה בית הבעל. ע\"כ. והשתא דמפרשינן שלחין פרדס ממעטינן באגי דהיינו בין שדה שלחין בין שדה הבעל. וכתב הרשב\"ם משום דגנות שייכי לעיר טפי מבאגי שהרי גן ראוי לטייל בו כמו בבית. ועיין מ\"ש לקמן בדבור מכר את הסנטר: \n",
+                    "<b>הרי כולן מכורין</b>. דכיון דיצא מכל העיר ללכת לעיר אחרת. הוצאות המטלטלין הוי מרובה משבח. נ\"י: \n",
+                    "<b>רבן שמעון בן גמליאל אומר המוכר את העיר מכר את הסנטר</b>. פירש הר\"ב העבד הממונה לשמור העיר. מסיים הרשב\"ם בשם ר\"ח לשון נוטרה את הכרמים (שיר א) ע\"כ. וכל שכן שחולק על תנא קמא במה שאמר דבאגי לא. דהשתא אם הסנטר מכור כל שכן באגי ולא הוצרך לפרש משום דאתא במכל שכן. אבל בגמרא אמרינן דלמאן דמפרש בית השלחין גינוניתא כפירוש הר\"ב דליכא לפרושי סנטר שומר העיר אלא סנטר היינו באגי. דהא רבן שמעון בן גמליאל מהדר לת\"ק. ות\"ק באגי אמר דלא. ואתא איהו למימר דבאגי נמי מכור. ולית לן למימר דסנטר היינו שומר. ומכ\"ש באגי. ולמאן דאמר סנטר שומר מפרש בית השלחין באגי. דכתיב (איוב ה) ושולח מים על פני חוצות. פירש הרשב\"ם כלומר להכי נקראין שלחין שצריכין לגשמים. ע\"כ. [*ועיין בריש מועד קטן] וגם בית הבעל בכלל כמ\"ש לעיל בשם התוספות. וכיון דלתנא קמא באגי מכורים אתא רשב\"ג לומר דאף השומר מכור. ונמצא עכשיו דהר\"ב שמפרש בית השלחין גינוניתא לא הוה ליה לפרש סנטר שומר אלא באגי. שכן הוא סוגית הגמרא. והרמב\"ם והטור העתיקו כמאן דאמר בית השלחין באגי דלא כפירוש הר\"ב וטעמייהו נראה לי משום דאתא כהכא תרגימו דאסנטר. והכא תרגימו היינו סתם בני הישיבה. ומ\"ש הר\"ב וכן הרמב\"ם שאין הלכה כרשב\"ג כ\"כ הרי\"ף וגם בכאן הוכיח הרא\"ש דלית ליה כללא דכל מקום ששנה רשב\"ג וכו' וכמ\"ש במשנה ז' פרק ח' דעירובין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מכר את האבנים שהם לצרכה</b>. פירש הר\"ב לעשות גדר ואע\"ג דתשמישין המטלטלין הן כיון דקביעי להאי תשמיש ואין מזיזין אותן מהאי שדה לעולם כמחובר חשיב להו. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>ואת הקנים שבכרם</b>. וממילא שמעינן המוכר את השדה מכר את הכרם. שכל אילנות בכלל שדה. אחד גפנים. ואחד כל אילן חוץ מחרוב המורכב. וסדן השקמה. כדמוכח במתניתין ובגמרא וכו'. הרשב\"ם וכ\"כ נ\"י. ודבריהם נעלמו מעיני מהר\"ר מרדכי יפה ז\"ל. כשכתב בלבוש עיר שושן סימן רט\"ו המוכר את השדה וכו'. וכן בכרם מכר את הקנים וכו' נדחק לכתוב וכן בכרם משום דקשיא ליה מה ענין קני הגפנים למכר השדה. ולפיכך מפרש דבמכר הכרם בהדיא מיירי. וליתא לדברי הרשב\"ם ונ\"י גם פשטא דמתניתין אינה מוכחת כדבריו. גם מהגמרא יש לרשב\"ם ראיה ואין להאריך. ועיין במשנה דלקמן. ותימה שמהר\"ר ואלק כהן ז\"ל לא השיגו בזה: \n",
+                    "<b>ואת מחיצת הקנים</b>. ה\"ג הר\"ב והרמב\"ם בפירושו גם בחבורו [פ\"ו מה\"מ] וכן הגירסא ברי\"ף. וגם בירושלמי. אבל בבבלי גרס חיצת וכן גרסת הרשב\"ם והרא\"ש והטור. ולענין הפירוש שתי הגרסאות שוות: \n",
+                    "<b>ואת השומרה שאינה עשויה בטיט</b>. ה\"ג הרשב\"ם. ובסיפא גבי לא מכר גרם העשויה. ור\"ח גרס איפכא. תוספות. והיא גרסת הר\"ב וכן הגירסא בספר הרי\"ף והרמב\"ם. ואף הרא\"ש העתיק כגרסת הרי\"ף. וזה תימה לי על הטור סימן רט\"ו שכתב כגרסת הרשב\"ם. ואזדא לה תמיהת מהר\"ר ו א ל ק כ ה ן על מור\"ם שהשמיט דברי הטור מה שאין כן דרכו. דהא בדין השמיטו אחרי דלא אזיל ליה בהא בשטת אביו הרא\"ש. וגם הרי\"ף והרמב\"ם ורבינו חננאל גורסים דלא כגרסתו. ומכל מקום לשון הר\"ב שכתב המחוברת לקרקע בטיט קשיא טובא. דבגמרא אמרינן עלה אע\"ג דלא קביעא בארעא. וכן הרמב\"ם שגרסתו כגרסת הר\"ב העתיק בפרק כ\"ו מהלכות מכירה העשויה בטיט אע\"פ שאינה קבועה. אלא הפירוש כמו שכתב נ\"י שמכוסה וטוחה מלמעלה. ואע\"ג דלא מחברא בטינא שלא שם סביבותיה הרבה כמנהג העולם: \n",
+                    "<b>השקמה</b>. מפורשת במשנה ט' פרק ט' דב\"מ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולא את התבואה</b>. שהיא תלושה מן הקרקע. גמרא. ואף ע\"ג דצריכא לארעא פירש הרשב\"ם לשטחה בשדה לאחר קצירה להנפא התבואה מריח הקרקע ולייבש: \n",
+                    "<b>לא את מחיצת הקנים וכו'</b>. לשון הר\"ב שכל אלה חשובין כשדה בפני עצמן. מסיים הרשב\"ם והרי הוא כמו שמוכר לחבירו שתי שדות ויש לו שדה אחרת בתוך השתים. ואם אמר לו שתי השדות וכל מה שבתוכן אני מוכר לך. דאין השדה השלישית שביניהן מכור אף כאן שדה אחת מכר לו ולא שתי שדות. וחיצת קנים וחרוב המורכב. וסדן השקמה. חשובין שדה בפני עצמו: \n",
+                    "<b>ולא את השומרה שהיא עשויה כו'</b>. גמרא. ואף על גב דמחברא לארעא. פירש הרשב\"ם כיון דטוחה בטיט אינה מטלטלת עוד וחשובה ויש לה שם בפני עצמה והרי הוא כמוכר את השדה שלא מכר את הבית. דאין בית בכלל שדה אלא בכלל חצר. ע\"כ. וכבר כתבתי דהר\"ב ורוב הפוסקים גורסים הכא שאינה עשויה בטיט. וז\"ל נ\"י. ואע\"ג דמחובר בטינא כלומר הכלונסות כיון שאינה טוחה ומכוסה מלמעלה בטיט: \n",
+                    "<b>ולא את הבור</b>. לא גרסינן בשום נוסח והדות וכן לא נקט הר\"ב בכולה מתניתין אלא בור. אבל בריש פרק דלקמן כתב בור ודות. והרמב\"ם פרק כ\"ו מהלכות מכירה לא העתיק ואת הדות אבל גבי צריך ליקח לו דרך כתב עד הבור או הדות וכן תעתיק הש\"ע. ומפני כן הגיה מהר\"ר ואלק ברישא הדות ומכל מקום במשנה אין להגיה דחדא נקט והוא הדין דדמי ליה וגם בהרמב\"ם אינו מוכרח: \n",
+                    "<b>ולא את הגת</b>. נראה דגת שכיח בשדה. דהיינו כרם בכלל כדלעיל. אבל בית הבד שכיח בעיר ולפיכך במוכר העיר תנן בית הבדין ולא [תנן] גת. ובשדה תנן גת ולא [תנן] בית הבד: \n",
+                    "<b>אבל בנותן מתנה נותן את כולם</b>. כתב הר\"ב ואפילו הני דאינן בכלל כל מה שבתוכה עיין מה שאכתוב בזה בס\"ד בריש פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>החזיק בשדה החזיק בכולן</b>. משום דבגר אין דעת אחרת מקנה למזכה לו. ואין צד שיקנה אלא בחזקה. לפיכך תנן החזיק. משא\"כ באחין שחלקו שיש צדדים אחרים שיזכה כל אחד בחלקו בלא חזקה כגון בקנין. ואי נמי חזקה גרועה כמו שכתבתי בריש פ\"ק [ד\"ה בונין]. הלכך תנן זכו: \n",
+                    "<b>החזיק בכולן</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דחרוב ושקמה לא בטילי לגבי שדה. הוו כשתי שדות וכו' וכן לשון הרשב\"ם ומשום דחרוב ושקמה עם השדה דמי לשתי שדות. מה שאין כן בור וגת ושובך עם השדה. דלא דמיין לשתי שדות. אלא שאינם בכלל שדה. והן דברים מיוחדים בפני עצמם. אבל חרוב ושקמה שהן אילנות כשאינם בכלל שדה הוו דומיא דשדה בפני עצמה. ודמיא לדין דשתי שדות. להכי נקטינהו לאשמיעינן דהוי כאין מיצר ביניהם. אף על גב דבור וגת הוי רבותא טפי לענין זה. דהא כשקנה במכר חרוב ושקמה *) אכתי לא קנה בור וגת. וה\"נ נקטינהו גבי אחין. ומ\"מ באחין לא כתבו הא דשתי שדות. משום דלא שייכא אלא בדין חזקה אבל בשאר קנינין לא שייך חלוק מיצר מפסיק או לא. והכא בגר דליכא אלא קנין חזקה איצטריך לאשמועינן. וכן הא דשתי שדות דאתמר בגמרא פ\"ג דף נ\"ג לענין נכסי גר דוקא דאלו במכר ונתן. דמי כולן אפילו מיצר מפסיק קנה אחת קנה השניה עמה. ואחין שחלקו כנתן דמי כולן דמי: \n",
+                    "<b>ר\"ש אומר המקדיש שדה לא הקדיש אלא את החרוב וכו'</b>. פירש הר\"ב דדעת מקדיש. כדעת מוכר. לבד מחרוב וכו'. וטעמא הואיל ומשדה הקדש ינקי גמרא. ופירש רשב\"ם וגידולי הקדש הקדש נינהו. ע\"כ. ואע\"ג דלמסקנא דבגמרא דהכא ופ\"ה דף ע\"ט ע\"ב ר\"ש לדבריהם דרבנן קאמר ליה. ולדידיה אף חרוב ושקמה לא הקדיש. הר\"ב מפרש למשנתינו כפשטה ומשמעה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>התורן</b>. פירש הר\"ב עץ גבוה וכו' וכן הוא אומר (יחזקאל כ\"ז ה') ארז מלבנון לקחו לעשות תורן עליך. גמרא: \n",
+                    "<b>הנס</b>. פירש הר\"ב כמין וילון וכו'. וכי הוא אומר (יחזקאל שם) שש ברקמה ממצרים היה מפרשך להיות לך לנס. גמרא: \n",
+                    "<b>עוגין</b>. פירש הר\"ב ברזל שקושרים וכו' וכן הוא אומר [רות א יג] הלהן תעגנה. גמרא: \n",
+                    "<b>מנהיגים</b>. פירש הר\"ב המשוטות וכו'. וכן הוא אומר [יחזקאל כז ו] אלונים מבשן עשו משוטיך. ואיבעית אימא מהכא וירדו מאניותיהם כל תופשי משוט [שם כ\"ז כ\"ט] [גמרא]: \n",
+                    "<b>אבל לא מכר וכו'</b>. כתב הר\"ב דהוא הדין נמי אם נתן והקדיש וכו'. ולא דמו לבור וכו' דכולהו מקרקעי נינהו ובטלי אגב שדה וכ\"כ הרשב\"ם. ומלשונם זה יראה לכאורה דאפילו לעיל נמי לא הוו בכלל מתנה והקדש. אלא החשוב כקרקע. לאפוקי פירות תלושים. וכ\"ש מטלטלים. דלא. אף על פי שכשאמר היא וכל מה שבתוכה הכל מכור וז\"ל הרמב\"ם בפרק כ\"ו מהלכות מכירה כללו של דבר הניתן קרקע קנה המקבל כל המחובר לה. וכתב המגיד דדוקא מחובר נקט. ע\"כ. אלא שמלשון הרשב\"ם בפרק דלעיל והביאו המגיד מוכח בהדיא דסבירא ליה דתבואה תלושה והיא צריכה לקרקע דהוי בכלל מתנה והקדש. וכתב המגיד שהרמב\"ן הכריע כדבריו. ומ\"מ אני תמה על מהר\"ר ואלק כ ה ן שעל הש\"ע סימן רט\"ו שהעתיק דברי הרמב\"ם כלשונו. קנה כל המחובר. כתב הוא עליו לשון הרשב\"ם דפרק דלעיל [דף ע\"א] ודשמעינן מינה דפירות התלושים וצריכי לקרקע. הם נתונים ומוקדשים. ושזו היא כוונת הש\"ע ג\"כ. ומבואר הוא שאין זו כוונתו כיון שהעתיק לשון הרמב\"ם. גם מה שכתב דכל מה שאמרו דכשאומר כל מה שבתוכו מכור לך דבכללו הוא. מכל שכן דהוא בכלל מתנה. ע\"כ. מדברי המגיד מבואר שאין דעת הרשב\"ם שתהא בכלל מתנה אלא המחוברים. או צריכים לקרקע. כגון תבואה תלושה. ע\"ש. וראיתי לנ\"י שכתב בהדיא דאף המטלטלין בכלל. וראייתו מדתנן בפרקין לקמן מ\"ג מכר בור מכר מימיו ואמרינן בגמרא דמתניתין יחידאה היא. ורבנן פליגי וסברי להו לא מכר מימיו. ופסק הרי\"ף והרמב\"ם כחכמים. כמו שכתב שם גם כן הר\"ב. ואפילו הכי תנן בפרק ג' דמעילה משנה ו'. הקדיש בור בלא מים. מועלין בה ובמה שבתוכה. ומים מטלטלי נינהו. עכ\"ד כאן ובפרק (דלקמן). [צ\"ל דלעיל] ועל הרשב\"ם זו אינה תשובה לפי שהוא פוסק [לקמן דע\"ט] כסתם מתניתין דמכר מימיו. ואע\"ג דבגמרא אמרו יחידאה היא. לא לומר דלית הלכתא היא. עיין שם. וכיון דבמכר נמי מכר. הלכך בהקדש נמי הקדיש. אבל תמיה לי על דברי הרמב\"ם שפוסק במכירה דלא מכר ובהקדש פוסק דהקדיש בפרק ה' מהלכות מעילה. ואע\"פ שלא הזכיר שם דין הבור מפורש. מ\"מ כתב דין אשפה מלאה זבל. והוא הדין לבור שנשנו במשנה דמעילה בהדדי. ושוים הם בענינם. ולפי פסק זה שמעינן דסבר ליה דמטלטלין שאינם בכלל מכר. אפילו הכי הם בכלל הקדש. והכי משמע במשנתינו שדין מתנה והקדש שוים. והיאך כתב במתנה כל המחובר דמשמע ולא מטלטלין. ואפילו פירות תלושין אינן במשמע כדברי המגיד. ולומר שזו היא שהכריח למהר\"ר ואלק לכתוב על לשון הרמב\"ם כל המחובר דסבר ליה אפילו מטלטלים. זה אינו במשמע דבריו והיה זה קצור במקום שהיה ליה להאריך ולבאר. ומסתברא שהרמב\"ם מחמיר בהקדש יותר מבמתנה: \n",
+                    "<b>אבל לא מכר את העבדים</b>. שיש לו לבעל הספינה להנהיגם ולשמור פרקמטיא שלו בתוכה. הרשב\"ם. ומלתא דפשיטא היא אלא דאתא לאשמועינן דבזמן שאמר היא וכל מה שבתוכה שמכורים. נ\"י: \n",
+                    "<b>ולא את האנתיקי</b>. משום סיפא דקתני בזמן שאמר לו וכו' נקט לה. אבל משום רישא לא איצטריך. דכיון דאשמועינן דמרצופים דכל שעה נשארים בספינה עצמה לא מכר כ\"ש סחורה עצמה. תוספות [ד\"ה המוכר] ונימוקי יוסף: \n",
+                    "<b>מכר את הקרון וכו'</b>. ואפילו איכא דמים יתירים מודה רבי יהודה משום דלעולם אין קרון ופרדות נקראים בשם אחד. נ\"י: \n",
+                    "<b>מכר את הפרדות לא מכר את הקרון</b>. בכאן לא פירש הר\"ב והוא שאין אדוקים משום דבגמרא לא מתנייא אלא ברישא והטור כתב בהדיא דהכא בסיפא אפילו אדוקים לא. וכתב מהר\"ר ואלק כהן דטעמא דעל פרדות יכולין לרכוב ולבא למקום חפצו בלא הקרון מה שאין כן בעגלה בלא פרדות. והרי הן קשורין יחד: \n",
+                    "<b>מכר את הצמד וכו'</b>. מפרש בגמרא דאיירי באתרא דקרי ליה לצמדא צמדא ולבקר בקר. ואיכא נמי דקרי לבקר צמדא. דאי באתרא דליכא דקרי לבקר צמדא. פשיטא צמדא זבין ליה. בקר לא זבין ליה. ואי דקרי כולהו נמי לבקר צמדא. כולהו זבין ליה [ופירש הרשב\"ם] דבכי האי ודאי הדמים מודיעים. ועליה דמוכר רמיא לגלויי דלא בקר קא מזבין אלא העול לבדו. ומדלא פירש אמרינן שמכר הכל: \n",
+                    "<b>לא מכר את הבקר</b>. פירש הרשב\"ם ואפילו כשאדוקים בו נמי לא קנה. ור\"י הלוי פירש דהכא נמי דווקא כשאין אדוקים. אבל באדוקים מכורים. והכי מסתברא. טור סימן ר\"ך: \n",
+                    "<b>לא מכר את הצמד וכו'</b>. דברי הכל היא אלא דפליגי רבי יהודה ורבנן בפירוש דהך מילתא. דלרבי יהודה זמנין מכר זמנין לא מכר. ולרבנן לעולם לא מכר. הרשב\"ם. וכלומר דלא תקשה חכמים היינו ת\"ק. ונ\"י כתב מכר את הצמד וכו' והשתא איירי חכמים כשמכר בלא דמים בדשיימו בי תלתא וכו' ופליגי נמי בסיפא כגון שנתן דמים יתירים וכו': \n",
+                    "<b>אין הדמים ראיה</b>. כתב הר\"ב והא דאמר שתות קנה וכו' הני מילי בכדי שהדעת טועה וכו' אבל בכדי שאין הדעת טועה כגון צמד וכו'. שהדבר ידוע שאינו נמכר במאתים זוז. מה שאין כן ס\"ת בהמה ומרגליות דסברי חכמים במשנה ט' פרק ד' דבבא מציעא דיש להן אונאה וממילא דה\"ה דהוי נמי בטול מקח. משום דהויין דברים שהדעת טועה בהן. נ\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא מכר את כליו</b>. כתב הר\"ב בכלים העשויים לרכיבה וכו' כ\"ע לא פליגי דקנה ואפילו אינם עליו. *) דתכשיטי חמור הוו וקני להו היכא דאיתנהו. תוספות: ומ\"ש הר\"ב כי פליגי בכלים של משאוי כו'. גמרא. וקסבר תנא קמא חמור לרכיבה קאי ולא למשאוי [קאי]. ואיבעיא להו אי בעודן עליו מחלוקת או דילמא ס\"ל כשאין עודן עליו מחלוקת ולא אפשיטא. הרי\"ף והרא\"ש. והיינו שהר\"ב לא פירש בתחלה היאך מיירי. ולסוף פסק דלא קנה ואפילו היו עליו וכו' אבל הוא מטעם ספק דהמוציא מחבירו עליו הראיה הוא. והרמב\"ם סתם ג\"כ בפירושו. ובחבורו בפרק כ\"ז מהלכות מכירה. ולא פירש דהמוציא מחבירו עליו הראיה. ונ\"מ שאם באו ליד לוקח. דהוה המוכר מוציא ועליו הראיה. וצ\"ע: \n",
+                    "<b>נחום המדי אומר מכר כליו</b>. סבר סתם חמור למשאוי קאי פירש הרשב\"ם וקנה כולן. גם האוכף והמרדעת דלטעון משאוי על גבה עשויין. אוכף ומרדעת. בין לרכיבה. בין למשאוי: \n",
+                    "<b>המורך הוא</b>. פירש הר\"ב הוי כשואל וכו' והוי כמוכר חמור סתם ואין כליו מכורין וכו'. לשון הרשב\"ם דסבירא ליה לרבי יהודה דהמוכר חמור סתם וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המוכר את החמור</b>. מיירי בנקיבה כדפירש הר\"ב. וקרי לה חמור כמ\"ש בזה במ\"ד פ\"ה דבבא מציעא: \n",
+                    "<b>הסייח</b>. פירש הר\"ב בנו של חמור. וכן לשון הרשב\"ם. ואע\"ג דבנקבה מיירי נקט בנו על שם שהחמור שם בלשון זכר הוא. ויש לדקדק אמאי הכא בחמור קרי הבן בשם עצמו. ואילו בפרה לא קרי ליה עגל שהוא שם עצמו. וכדתנן במ\"ד פ\"ה דבבא מציעא עגלים וסייחים אלא תני בהדיא בנה. ונ\"ל דלהכי שינה התנא כדי להעיר על שם סייח לומר שיש טעם בשם זה. וכדאמרינן בגמרא ואמאי קרי ליה סייח. שמהלך אחר שיחה נאה. פירש הרשב\"ם בקריאה בנחת וברמיזה הולך למקום שהאדם חפץ. אבל זקן צריך מרדע. ע\"כ. והיינו טעמא דלא אמרינן הכי בפ\"ה דמציעא אדתנן עגלים וסייחים. משום דמן הסתם אין לומר טעם בשם העצם. אבל כאן התנא מראה באצבע ורומז שיש טעם בשם זה מדלא קרי לבן פרה נמי עגל בשם עצם שלו. והא לא קשיא דלמה לא שינה התנא בבבא מציעא דקדים לבבא זו להשמיענו זה. משום דהכא שהזכיר פרה מצי למתני עלה בנה. אבל התם פרה מאן דכר כמה. ושיהא שונה לכתחילה בן פרה לא ניחא כלל: \n",
+                    "<b>מכר בור</b>. של מים מכונסים. הרשב\"ם. ועיין בפירוש הר\"ב מ\"ו פ\"ג דמעילה: \n",
+                    "<b>מכר מימיו</b>. כתב הר\"ב מתניתין יחידאה היא וכו'. כבר כתבתי בזה בריש פרקין: \n",
+                    "<b>הלוקח פירות שובך מחבירו</b>. פירש הר\"ב מה שילדו וכו'. ואפילו למ\"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. מכל מקום היכא שאינן חוזרין. ורוצין לקיים המקח. צריך התנא לאשמועינן הדין. והרמב\"ם ז\"ל כתב [ברפכ\"ג מהלכות מכירה] שאין זה מוכר דבר שלא בא לעולם לפי שאינו מוכר יונים שיולדו. או דבש שיבא לכוורת. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אלא מכר השובך לפירות והכוורת לדובשא שהרי הוא כשוכר אמת המים [מחבירו] שהוא נהנה בכל מה שיצוד בה. כך זה הקנה שובך זה לפירותיו כמו שמוכר אילן לפירותיו. ודין כולן כדין השוכר בית מחבירו. כמו שאמרנו שהוא נהנה בכל הניות שיש בו. נ\"י: \n",
+                    "<b>מפריח בריכה ראשונה</b>. כתב הר\"ב כל שני ולדות קרוין בריכה. וז\"ל הרשב\"ם דרך היונים לעשות שני ולדות בכל חדש זכר ונקבה. חוץ מחדש אדר שאין יולדים. והנהו ולדות גם הם לסוף שני חדשים עושין ולדות בכל חדש וכל שני וכו' שלא יברחו האמהות והוא שובכו לא מכר. הלכך מסתמא גם בריכה ראשונה של שנה זו עכב עם השובך דזוהי קיום השובך. ע\"כ: \n",
+                    "<b>פירות כוורת נוטל ג' נחילים</b>. כי מט' ימים לט' ימים יוצא מן כוורת נחיל של דבורים. ויושבין על ענף אילן. ומביא כוורת חדשה ומכניסן לתוכה. רשב\"ם. ונ\"י: \n",
+                    "<b>ומסרס</b>. מפני שמשלשה הראשונים ואילך הם גרועים. מכל מקום יקח מהם המוכר בסירוס לצורך כוורתו כדי שלא ישאר ריקן ויפסד ולכן ישארו לו גם מן הטובים קצת. ולא יטול כל הכחושים והגרועים. ולפיכך נוטל בסירוס כי הנחיל היוצא אחר חבירו גרוע מחבירו. נ\"י. ומ\"ש הר\"ב כדי שתתישב הכוורת. לפי שהוא לא מכר לו כוורת. כדלקמן. ומ\"ש הר\"ב וכן לעולם. אם המכירה היא לעולם. א\"נ לעולמו של מכירה קאמר דהיינו שנה זו דהכי אסברה בתחלת דבריו: \n",
+                    "<b>חלות דבש</b>. אם לקח חלת דבש שהלוקח פירות כוורת אין החלות בכלל אלא הדבורים העושים פירות והלוקח החלות [מניח שתי חלות]. \n",
+                    "<b>מניח שתי חלות</b>. כתב הר\"ב שמתפרנסים הדבורים וכו'. כדי שלא תחרב כוורתו. שהוא לא מכר לו הכוורת. רשב\"ם: \n",
+                    "<b>גרופיות</b>. פירש הר\"ב ענפים. וכן פירש הרשב\"ם. והביא ראיה ממדרש רבה דענף זית נקרא גרופית. ונ\"י כתב דיש מפרשים*) שני אגרופין והוא יותר נכון. ע\"כ. והוא הדבר שכתב הרמב\"ם בפירושו ושני גרופיות שיעור שני טפחים ועיין [פירש הר\"ב] בספי\"ב דכלים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא קנה קרקע</b>. ל' הר\"ב לא קנה קרקע כלל סביבותיו. וכן ל' הרשב\"ם ובפ\"ק דבכורים משנה ו' כתב הר\"ב דמספקא ליה אי קנה קרקע אי לא. וכן היא מסקנא דבגמרא הכא. ומשום דהכא לא נפקא מיניה אי ודאי לא קנה. אי משום ספיקא לא קנה. דקרקע לעולם בחזקת בעליה עומדת. לפיכך לא הוצרך הר\"ב לפרש. וגם הפוסקים סתמו וכתבו אין לו קרקע. ולא ביארו שהוא משום ספק. משא\"כ בבכורים דהוצרך לפרש דמספקא וכו' כמבואר בדברי הר\"ב [שם]: \n",
+                    "<b>לא ישפה</b>. פירש הר\"ב לא יכרות. ומלה זו דומה לארמי. תרגום ואכות אותו טחון(דברים ט׳:כ״א) ושפת יתיה: \n",
+                    "<b>שלו</b>. כתב הר\"ב ולא שיניחנו שם ויגדל דחיישינן שמא תגביה הקרקע וכו' ויראו כג' אילנות. וכגון שהיה רוחב בין הגזע לאילן כשיעור המפורש לפנינו. הרשב\"ם [דף פ\"ב] . ומ\"ש הר\"ב ויאמר לו לוקח וכו' ויש לי קרקע. גמרא. וכ' נ\"י בשם הרמב\"ן ואע\"פ שעל הלוקח להביא ראיה. כי הוא בא להוציא קרקע מיד המוכר. מיהת מייתי ליה לידי דינא ודיינא: \n",
+                    "<b>קנה קרקע</b>. כתב הר\"ב שיש בין אילן לאילן וכו'. כבר כתבתי ל' הרשב\"ם בזה בספ\"ק דבכורים. ופירוש אורה מלקט. כמו וארוה כל עוברי דרך (תהלים פ' יג) אריתי מורי (שיר השירים ה א)  ואורה שייך למימר בתאנים ובוצר בענבים וכו' הרשב\"ם [דף פ\"ב]. ומ\"ש הר\"ב והני מילי כשיש בין אילן לאילן לא פחות מארבע אמות. פירש הרשב\"ם שתהא ראויה המחרישה לחרוש בינתים. ומ\"ש ולא יותר על ט\"ז אמה דחשיבי מפוזרים כדאשכחן בכלאים ספ\"ד הנוטע את כרמו על ט\"ז אמה ט\"ז אמה מותר להביא זרע לשם וכתבו התוספות [דף פ\"ג] דאף ע\"ג דלענין כלאים כשהוא ט\"ז אמה חשיב מפוזרים ואילו הכא דוקא ביותר מט\"ז חשיב מפוזרים. היינו טעמא דגבי מכר מודדין אמות מצומצמות. אבל אמות כלאים הן אמות שוחקות ואי אפשר שלא יהא יותר מט\"ז. לכך חשיבי מפוזרים. ע\"כ. ואף על גב דבכלאים [פ\"ד משנה ט'] פסקו הר\"ב והרמב\"ם מטעם הירושלמי כר\"מ ור\"ש דלא בעינן שיהא נטוע על ט\"ז וכו' אלא בנטוע על ח' ח' אמות סגי. הכא פסק רבא בגמרא דהלכתא ט\"ז אמה. וכתב נ\"י שצריך לומר דשיעורא דכלאים ודקנייה אינם שוין. אלא דמכלאים שמצינו האי שיעורא דט\"ז אמה. מייתינן ראיה דחשיב שיעור. ומשערינן ביה קנייה: \n",
+                    "<b>ישפה</b>. דכיון דאין נטועין בשל מוכר כי אם בקרקע של לוקח. והמוכר לא שעבד לו קרקע שלו. אינו מניחן ליכנס בשלו מאחר שמזיקין לו. הרשב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המוכר ראש בהמה גסה וכו'</b>. בבהמה גסה אין דרך למכור אלא כל אחד מאלו בפני עצמו. ומשום הכי לא מכר. אבל בבהמה דקה דרך למכור את הרגלים עם הראש. דלא חשיבי כולי האי. וכן נמי הכבד עם הריאה אבל איפכא לא שהחשוב אינו נמכר עם מי שאינו חשוב. ואינו דין שיהא טפל לו. נ\"י. ומ\"ש הר\"ב בתוספתא תניא בד\"א וכו' אבל במקום שנהגו כו' ולאו למימרא דדוקא בהך הוא דאזלינן בתר מנהגא. דה\"ה בכל השנוים בפרקים הללו שאם יש מנהג ידוע שהולכין אחריו. וכדכתב בהדיא הרמב\"ם בסוף פרק כ\"ו וספכ\"ז מהלכות מכירה. ואפשר שבימי בעל התוספתא לא היה מנהג ידוע שלא כדינין השנויין אלא בהך דינא דמתני' מש\"ה שנאו עלה דהך. אבל ה\"ה נמי בדינין האחרים: \n",
+                    "<b>מכר את הקנה</b>. פירש הר\"ב את הריאה ונקראת על שם הקנה שלה. וכן כתב הרשב\"ם. וקצת קשה שיקראוה ע\"ש קנה ולמה לא יקראוה ריאה כשמה. והתוספות כתבו קנה היא ריאה עם הלב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ארבע מדות וכו'</b>. מנינא לא למעוטי מידי אתא. אלא להודיעך שצריך לתת טעם לכל ארבעתן למה הם חלוקים זה מזה. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>במוכרין</b>. כלומר במיכירה וכיוצא בזה במשנה י\"ג י\"ד פ\"ה דאבות: \n",
+                    "<b>יפות ונמצאו רעות</b>. לשון הר\"ב הוי כאונאה. כלומר [אע\"ג] דלא נתאנה בדמים כלל. אפ\"ה הוי כאונאה לפי שיאמר דלא ניחא ליה ברעות אפילו בזול. וכתב הרשב\"ם דלא דמי להא דפסקינן במשנה ד' פ\"ד דב\"מ דאונאת שתות שקנה ומחזיר האונאה. דהכא הטעהו. שלא היה דעתו ליקח רעות. אבל גבי אונאת שתות שקנה מה שרוצה לקנות וליכא שום טעות אלא מכירת יוקר: \n",
+                    "<b>רעות ונמצאו יפות</b>. שהטעו הלוקח וא\"ל חיטין הללו נחשבות רעות בעיר הזאת ובעבור זה מכרן. ואח\"כ מצא שהיו מחשיבין אותן ליפות. נ\"י: \n",
+                    "<b>רעות ונמצאו רעות וכו' כתב הר\"ב ולא מצי לוקח למימר אני ליפות וכו'</b>. וכן כתב הרשב\"ם. ונ\"י כתב אבל אם אמר ליה המוכר רעות הן. ונמצא שהיו רעות שברעות. לאמצי אמר לוקח לא קניתים אדעתא דהכי שיהיו כל כך רעות. וכן ההפך ביפות לא מצי אמר מוכר לא מכרתים אדעתא דהכי שיהיו יפות שביפות. דהא יפות ורעות קאמר ליה והכל בכלל. ע\"כ. וכ\"כ הרמב\"ם. כמ\"ש בחבורו רפי\"ז מהלכות מכירה: \n",
+                    "<b>שחמתית ונמצאת לבנה</b>. שחמתית עושים קמח מרובה. ולבנה עושה הפת יותר נאה ויפה. נמוקי יוסף [*ועיין במ\"ה פ\"ב דפאה מה שכתבתי שם בדבור המתחיל שני מיני וכו']: יין ונמצא חומץ וכו'. כתב הר\"ב דאיכא וכו' ואיכא דניחא ליה בחלא. גמרא. לפי שהוא צריך עכשיו לחומץ. עיין מ\"ש במשנה ב' פ\"ב דקדושין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>משך</b>. לשון הר\"ב מרשות הרבים בסמטא. או בחצר של שניהם. הרכיב שתי לשונות שזה שכתב בסמטא או בחצר בבי\"ת הוא ל' הרשב\"ם בפירוש המשנה ולא נקט מרשות הרבים. אבל בפירש הרמב\"ם דנקט מרשות הרבים כתב*) לסמטא או לחצר בלמ\"ד. וכן הוא בגמרא מאי משך דקתני מרה\"ר לסמטא. ופירוש סמטא עיין [בפירוש הר\"ב] במ\"ד פ\"ק דב\"מ: \n",
+                    "<b>מדד המוכר וכו'</b>. [פירש הר\"ב] שאין כליו של אדם קונים לו ברשות הרבים כיון שאין לו רשות להניחן שם. ועיין ברפ\"ח דגטין. ומ\"ש הר\"ב ואם לוקח עצמו מדד אפילו ברה\"ר קנה בהגבהה. הרמב\"ם. וז\"ל נ\"י אם מדד הלוקח והגביה ידיו במדידה וכו': \n",
+                    "<b>שוכר את מקומן</b>. כתב הר\"ב אם הוא ברשות בעלים. ומסיים הרשב\"ם ומלתא באפיה נפשה היא וכו'. ומ\"ש הר\"ב ומקימו קונה לו ובמשנה ט' פ\"ה דמעשר שני דתנן ומקומו מושכר לו ומפרש הר\"ב שיקנה המעשר אגב קרקע. וצריך לומר דהכא לא בעינן אגב. משום דמיירי שהחצר משתמר לדעתו דלוקח. או שעומד בצדו. וכמ\"ש לענין מציאה במשנה ד' פ\"ק דב\"מ: \n",
+                    "<b>הלוקח פשתן וכו'</b>. עד שיטלטלנו. כתב הר\"ב היינו הגבהה. ואע\"ג דמתניתין במשאות גדולות ובפשתן נמי מי לא עבדי שליפי רברבי. שאני פשתן דמשתמט. כלומר שאפשר לשומטו מעט מעט ולהגביה. ואין בו טורח ולא אמרו משאות גדולות שאין צריך בהן הגבהה אלא כגון טעון של אגוזים או פלפלים או שקדים. והיה גדול שאין אחד יכול להגביה. ואם יתירו יתפרד ויהיה לו בו טורח גדול. הרמב\"ם פ\"ג מהלכות מכירה. והרשב\"ם מפרש שאני פשתן דמשתמיט שמחליק וא\"א לעשות מהן משאות גדולות: \n",
+                    "<b>שיטלטלנו</b>. פירש הר\"ב הגבהה ואורחא דמלתא נקט דדרך מגביה לטלטל ממקום למקום. וז\"ל הרשב\"ם ואורחא דמלתא נקט דאין דרך להגביה מקחו אלא כדי ליטלו ולילך: \n",
+                    "<b>ואם היה מחובר לקרקע וכו'</b>. כתב הר\"ב בגמרא [דף פ\"ז ע\"א] מוקי לה כגון שא\"ל מוכר ללוקח לך ויפה לי וכו'. קנה שכירתו וקנה נמי אותו דבר שרוצה להקנות לו עם השכירות. זהו דרך הרמב\"ם [בפ\"ג מה\"מ] ומפרש לה בפשתן שנתייבש ועומד לתלוש דכתלוש דמי [לענין מקח וממכר כדפירש הר\"ב במשנה ו' פ\"ו דשבועות] אפ\"ה בתלישת והגבהת המקצת קנה השאר ע\"י קנין השכירות. ופירש המגיד בספ\"ג מהלכות מכירה דבאותו תלישה ובשכר היפוי ההוא קנה קרקע. וקנה אגבו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כל מה שעליה אבל ללשון הר\"ב שכתב במשנה ז' פ\"ח. והוא לשון הרשב\"ם [דף קל\"ח] דסבירא ליה דעומד לתלוש לאו כתלוש דמי. מפרש המשנה בענין אחר כמ\"ש הרשב\"ם בפירושו דקרקע נקנה בחזקה. וכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. ואתא מתניתין לאשמועינן דחזקת קרקע מהניא לפשתן. ואע\"ג דלא זבין ליה ארעא. ואשמועינן נמי חזקה קלה דבלקיטת הפשתן מקצתו יכול לקנות השאר במחובר. וכגון דא\"ל המוכר לקט מן הפשתן עצמו קצת ויתיפה הקרקע ויהיה נקי לחרישה כדאמרינן בחזקת הבתים [דף נ\"ד] האי מאן דזכי זכייא אדעתא דארעתא קני. וה\"נ אם לקט מן הפשתן קצת ונתכוין לקנות הקרקע קני לה לקנות כל מה שעליה. ע\"כ. ועיין עוד מ\"ש בספ\"ח: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המוכר יין ושמן</b>. וה\"ה לפירות. אלא אגב דבעי' לאורויי בסיפא חייב להטיף ג' טפין. נקט יין ושמן. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>והוקרו או שהוזלו</b>. לאו דוקא הוקרו והוזלו אלא שאין דרך לחזור בחנם. תוספות: \n",
+                    "<b>אם עד שלא נתמלאת המדה למוכר</b>. כתב הר\"ב במדה שאינה של שניהם מיירי. דאי של לוקח ראשון ראשון קנה כשיש שנתות במדה וסתמא תנן אפילו במדה שיש לה שנתות. ואי דמוכר. אפילו משנתמלאת לא קנה ואפילו ברשות לוקח דכשם שכליו של לוקח אין קונות ברשות מוכר. כך כליו של מוכר אינן קונות ברשות לוקח. כמ\"ש הפוסקים. ומ' ש הר\"ב ובסמטא מיירי או ברשות לוקח. וכן פירש הרמב\"ם. ומלשון הרי\"ף העתיקו כן. ולאשמועינן דאע\"ג שהוא ברשות לוקח לא קנה כשנתמלאת המדה אלא א\"כ המדה אינה של מוכר. ולהרא\"ש שכ' שדעת הרי\"ף בכלי של מוכר ברשות לוקח דקנה לוקח אשמועינן טובא דשאני כשהוא שאול. דלא קנה קודם שנתמלאת משום דאין השואל <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>רשאי להשאיל כך נ\"ל. ול' הרמב\"ם בחבורו פ\"ד מהלכות מכירה בסמטא או בחצר של שניהם או ברשות לוקח: \n",
+                    "<b>נשברה לסרסור</b>. כתב הר\"ב ולא אמרינן שלוחו של לוקח הוא וכו' זהו פירש הרשב\"ם. וז\"ל דאיהו לוקח מן המוכר ומוכר ללוקח. ומש\"ה כי נשברה וכו'. וכתבו עליו התוספות דתימה דא\"כ אמאי נקט נשברה. ושביק יוקרא וזולא דאיירי בה רישא. הל\"ל היה סרסור ביניהן והוקרו והוזלו. ופירש ריב\"ם היה סרסור ביניהן ומדד להן כדרך סרסרים שמודדין בשכר שנותנים להן ונשברה החבית על ידי מדידה. נשברה לסרסור. וכגון שלא היה מחמת אונסין אלא ע\"י שלא נזהר יפה במדידה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>הרכינה</b>. פירש הר\"ב הטה. עיין מ\"ש רפ\"ז דגטין: \n",
+                    "<b>הרי הוא של מוכר</b>. לפי שנתיאשו הבעלים. הרמב\"ם. והכי איתא בגמרא דלא תקשי אמתניתין ח' פרק בתרא דתרומות דתנן הרכינה ומיצה הרי זו תרומה דהתם לא שייך יאוש דמ\"מ תרומה היא ואסורה לזרים. וכן ל' הרשב\"ם. ותמהו התוספות אמאי הוי של תרומה והא אינו חייב לתרום אלא אחד מן חמשים. א\"כ כמו אותן מדות של חולין תהיה של תרומה. ושל חולין היו בלא הרכינה ומיצת. ע\"כ. ובעניי לא עמדתי על דעתם. חדא די\"ל דבתרומה שביד כהן היא. ועוד אפילו בישראל התורם עכשיו ל\"ק ולא מידי דהא דשל חולין בלא הרכינה ומיצת הם מ\"מ נשארו ביד הישראל ואיה התרומה שעליהם: \n",
+                    "<b>עם חשכה</b>. עיין מ\"ש במשנה י' פ\"ק דשבת: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חנוני חייב</b>. כתב הר\"ב ובגמרא פריך אמאי חייב החנוני על הצלוחית אבדה מדעת היא דאי משום שנטלה מיד התנוק והוי כשומר אבדה וחייב בפשיעה. וזו פשיעה היא כשנתנו לתנוק. היינו בדבר שנאבד מן הבעלים שלא מדעתם. אבל זו אבדה מדעת היא ולא נתחייב החנוני בשמירתם. דבשלמא בחיוב פונדיון אע\"ג דהוי נמי אבדה מדעת משנתנו בעליו בידו. מ\"מ כיון שלא נאבד ביד התינוק ועכבו החנוני בידו נתחייב בחליפיו ובתשלומין גמורים. וכשהשיבו ביד התינוק לאו השבון גמור הוה. דלאודועיה ליה שדריה ולא מצי פטר נפשיה ממה שנתחייב. נ\"י. וכ\"כ התוספות. ומסיימי דאם היה מחזיר אותו פונדיון עצמו לתינוק ה\"נ דהוה פטור: \n",
+                    "<b>רבי יהודה פוטר שע\"מ כן שלחו</b>. ואפילו לאיכא דאמרי שכתב הר\"ב במשנה ג' פ\"ח דב\"מ דשליח שעשאו בעדים לא הוי שלוחו. דה\"ק ליה. אינש מהימנא הוא אי בעית לשדורי בידיה שדרי. הכא שאני דכיון שנתן לו פונדיון וצוה לו להביא באיסר שמן הוה כאילו א\"ל בהדיא שלח לי על ידו ופטור. כ\"כ התוספות פ\"ט דב\"ק דף ק\"ד: \n",
+                    "<b>שעל מנת כן שלחו</b>. ואפילו צלוחית שלקח למוד בה לאחרים. לא מחייב בי' ר\"י דס\"ל דלא הוי אלא שואל. וכי מחזירו למקום ששאלו משם די. והלכך משהחזירו לתנוק פטור. גמרא: \n",
+                    "<b>ומודים חכמים לרבי יהודה</b>. היכא דלא נטלה למוד בה לאחרים אפילו נטלה למוד לתנוק. והיינו דקתני בזמן שהצלוחית ביד התינוק שלא מדד בה אלא לצורך התנוק. וא\"כ לא אפקה מרשות בעלים. ומש\"ה פטור מן הצלוחית. הרשב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הסיטון</b>. פרשתיו במשנה ד' פ\"ב דדמאי: \n",
+                    "<b>רב שמעון בן גמליאל אומר חלוף הדברים</b>. סיטון פעם אחת בשנה. דכיון שמוכר תדיר אין המשקה נקרש בתוכו. אבל בעל הבית שאינו מוכר תדיר נקרש ומייבש המשקה בתוכו. הרשב\"ם. ובפ\"ח מהלכות גניבה פסק הרמב\"ם דלא כרשב\"ג. וכתב הכ\"מ דיש לתמוה למה. דהא קי\"ל כל מקום ששנה רשב\"ג הלכה כמותו. ע\"כ. ובב\"י סימן רל\"א כתב ואפשר דשאני הכא דמסתבר טעמיה דת\"ק. ע\"כ. ואני כבר כתבתי במ\"ז פרק ח' דעירובין דהאי כללא לאו דוקא. והזכרתי הרבה משניות שנשנה בהם רשב\"ג ולא פסק הרמב\"ם כמותו. ויש עוד אחרות ולא כתבתי כולם: \n",
+                    "<b>חנוני מקנח מדותיו וכו'</b>. ואפילו רשב\"ג מודה. רשב\"ם ונ\"י. ומיהו דלא כר' יהודה דמ\"ח: \n",
+                    "<b>וממחה</b>. פירש הר\"ב מקנח. כמו ומחה ה' דמעה מעל כל פנים (ישעיהו כ״ה:ח׳). הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>משקלותיו</b>. פירש הר\"ב ששוקל בהן דבר לח. כבשר ושמן. ודבש. או דג מליח מפני שנדבק בו מהלכלוך ומכביד המשקל. נ\"י: \n",
+                    "<b>ומקנח מאזנים על כל משקל ומשקל</b>. פירש הר\"ב כל פעם ששוקל. שנדבק בהן יותר מן המשקולות לפי שיש להן בית קבול. הרשב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אמר רשב\"ג וכו' אבל ביבש</b>. כגון פירות כמון ופלפלין א\"צ לקנח שלא נדבק בהן מאומה. הרשב\"ם. ומדתנן אמר רשב\"ג נראה דלא אתא לאפלוגי. וקשה שהרמב\"ם כתב שאין הלכה כמותו. גם בחבורו פ\"ח מהלכות גניבה לא העתיק בד\"א וכו'. והטור כתב כן בשם הרמ\"ה שאף לדבר יבש צריך לקנח המדות וכתב עליו הב\"י שאינו מוצא לו טעם כיון דבדבר יבש אינו נדבק. מה יקנח. ע\"כ. ומהר\"ר ואלק כהן כתב שדבריו במדות שהם עמוקים ואבק נדבק בהן. ע\"כ. וא\"כ רשב\"ג דפליג לא קאי אלא אמדות. דאי במשקלות אף ת\"ק מודה ואין נראה כן מסדר המשנה. וצ\"ע: \n",
+                    "<b>וחייב להכריע לו טפח</b>. לשון הרשב\"ם וחייב להכריע המאזנים מצד הבשר טפח. שיהא הבשר שוקל יותר מן הליטרא. ובגמרא מוקי לה במקום שנהגו להכריע. וה\"ה לי' ליטרין ביחד להכריע טפח. כדאמרינן בברייתא בגמרא ונותן הכרע א' לכולן ע\"כ. [*ומ\"ש הר\"ב אבל פחות וכו' א\"צ וכו'. כ\"כ הרשב\"ם דנ\"ל כן משום דנפיש יותר מדאי הכרע טפח בדבר קל]: \n",
+                    "<b>נותן לו גירומיו</b>. דאמר קרא (דברים כ״ה:ט״ו) איפה שלמה וצדק. וצדק מיותר הוא למדרש אע\"פ שאיפה שלמה מדדת צדק משלך ותן לו. גמרא: \n",
+                    "<b>גירומיו</b>. פירש הר\"ב הכרעותיו. וכן הגרמה דשחיטה נמי לשון הכרעה והטייה הוא שמכריע ומטה את הסכין חוץ למקום שחיטה. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>אחד לעשרה בלח</b>. לשון הר\"ב שהוא אחד למאה. מדקתני אחד לעשרה בלח. ולא קתני א' מעשרה בלח דייקינן ליה בגמרא. הלכך חסורי מחסרא והכי קתני. אחד מעשרה לעשרה. וטורח היה לתנא להזכיר ב\"פ עשרה וחיסר האחד ממתניתין דקתני אחד לעשרה בלח ואחד לעשרים ביבש. ונראה משום שהלח נדבק בכלי ואינו מטיף לו הכל. צריך להוסיף לו יותר מביבש. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>בדקה לא ימוד בגסה</b>. כתב הר\"ב דהוי פסידא דלוקח שאין נותן לו אלא הכרע אחד והוסיף הרשב\"ם ואפילו במקום שמוחקים נמי א\"א למחוק כ\"כ בצמצום: \n",
+                    "<b>לא ימוד בדקה</b>. דמפסיד מוכר משום שאינו יכול למחוק כ\"כ. (ובדקה) [צ\"ל ובגסה] מוחק יותר. אי נמי משום שמודד לו בריוח. וכשמודד בגסה מכביד ומפסיד הקונה. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>לא יגדוש</b>. כתב הר\"ב ואע\"פ שמוסיף לו בדמים. ויליף לה בברייתא בגמרא מדכתיב איפה שלמה וצדק. ופירש הרשב\"ם וצדק לאטפויי אתא מ\"מ שאף זה יכול לבא לידי רמאות דאיכא דחזי במדידה ולא ידע לא בפחות ולא בתוספת ויאמרו כך המנהג. וירמה הלוקח את המוכר או המוכר את הלוקח: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ואפילו זרע פשתן</b>. כתב הר\"ב דרובא קונים אותו לזריעה וכו'. דאין הולכין בממון אחר הרוב. אלא המוציא מחבירו עליו הראיה. ועיין מ\"ש ברפ\"ג דב\"ק ובמשנה ז' פ\"ב דמכשירין: \n",
+                    "<b>רבן שמעון ב\"ג אומר וכו' כתב הר\"ב בגמרא מוקי כולה מתניתין אליביה דרשב\"ג וכו' והלכה כמותו</b>. ומ\"ש הרמב\"ם בפירושו ואין הלכה כרשב\"ג זה כפירושו במשנתינו דלא כאוקימתא דכולה מתניתין רשב\"ג אלא דפליגי בהוצאה. כדפליגי ת\"ק וי\"א בברייתא. ורשב\"ג כי\"א. ואין הל' אלא כת\"ק ועמ\"ש בפרק דלעיל משנה י': \n",
+                    "<b>זרעוני גינה שאינן נאכלין חייב באחריותן</b>. והני מילי דלא צמחו מחמת עצמן אבל מחמת דבר אחר כגון שלקו בברד או כיוצא בו איט חייב באחריותן. הרי\"ף. וא\"ת א\"כ מאי קמל\"ן פשיטא דהואיל שאין נקחין אלא לזריעה. ואינן ראוין לה אין לך מקח טעות גדול מזה. ונ\"ל דהא אתא לאשמועינן דאע\"פ שזרען ואי אפשר להחזירן חייב דהרי הוא כמו שפירש לו מוכר. לך וזרעם בקרקע. דסלקא דעתך אמינא נהי דמקח טעות הוא. מצי אמר ליה מוכר הבא לי חטי ואחזור לך דמיהם. קמ\"ל דלא. ב\"י סימן רל\"ב בשם הר\"ן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המוכר פירות וכו'</b>. לשון הר\"ב המקבל פירות שקנה תבואה מחבירו הלוקח מקבל וכו'. נראה שכך היתה גרסתו המקבל וכו' ולא הוה ליה לכתוב הלוקח מקבל וכו' כיון דבהדיא תנן המקבל. והיינו הלוקח. והרשב\"ם שכתב הלוקח מקבל וכו'. היינו לגירסת הספר דתנן המוכר וכו' הוצרך לפרש הרי זה הלוקח [מקבל עליו] וכו': \n",
+                    "<b>עשר מתולעות למאה</b>. כתב הר\"ב דהיינו אחד מעשר. כלומר דמתניתין דתנן מספר גדול לאו דוקא אלא הוא הדין במספר קטן נמי מקבל עליו ולא אמרינן דמספר קטן מקפיד ורוצה שיהיו כולם טובים. וגם הרשב\"ם ונ\"י והטור סימן רכ\"ח. כתבו דהוא הדין אחד לעשר. וקצת קשה ממשנה ב' פרק דלקמן דאיצטריך למתני מספר קטן. ואי לאו הכי הוה משמע דלא. ואם כן הכא דלא תנן ליה. אימא דאין הכי נמי דלא: \n",
+                    "<b>מרתף של יין</b>. כתב הר\"ב ודוקא כשאמר מרתף זה וכו' ואם אמר סתם יין אני מוכר לך וכו' נותן לו יין בינוני וכו'. אין ספק אצלי שהנוסחא המשובשת שבפירוש הרמב\"ם הטעתו שכ\"כ שם ואם אמר ליה מרתף של יין וכו' ולא זכר מקפה נותן לו יין הנמכר בחנות וכו'. ולשון זה העתיק הר\"ב וכתב ואם אמר סתם וכו'. ועל כרחנו טעות סופר הוא בדברי הרמב\"ם שהרי אחר כך כתב ואם אמר ליה מרתף יין אני מוכר לך ולא זכר מקפה. ולא יחדו שלא אמר ליה זה. הוא גם כן מקבל עליו עשרה קוססות וכו'. וקשיא דידיה אדידיה. אלא שזה שכתב ואם אמר ליה מרתף של יין חסר מלת זה וכן צ\"ל. ואם אמר ליה מרתף זה של יין וכו' וכן הוא בהדיא בגמרא מרתף זה של יין ולא אמר ליה למקפה. נותן לו יין הנמכר בחנות. ואיבעיא להו במרתף של יין. ולא אמר ליה למקפה. מאי. ופליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מקבל. וחד אמר לא מקבל. שמעינן מינה דליכא מאן דאמר דבחלוקה זאת שנותן לו יין הנמכר בחנות. אלא דפליגי אי מקבל אי לא מקבל. ונותן לו יין יפה כדמסיק התם. ופסקו הפוסקים כמ\"ד מקבל. דהוי קולא למוכר שהוא הנתבע. וכתב הרי\"ף דהכי מוקמינן. למתניתין. ולא צריכא לאוקמה בדא\"ל זה. ולא מפקינן ליה מפשטא. ע\"כ. וכתב הכ\"מ בסוף פרק י\"ז מהלכות מכירה וז\"ל. חלוף דינים הללו תלוי. שאם א\"ל מרתף זה גרע כחו. ואפילו היה חומץ דמרתף זה כמות שהוא. ואם אמר לה מרתף של יין אני מוכר לך למקפה יפה כחו. כיון שלא הזכיר זה. וא\"ל יין למקפה. חייב ליתן לו יין שכולו יפה וראוי לתבשיל. ואם אמר ליה מרתף זה של יין מצד שהזכיר זה הורע כוחו ומצד שאמר של יין יפה כחו לכך נותן לו יין הנמכר בחנות ואם א\"ל מרתף זה של יין למקפה. מצד שהזכיר זה גרע כחו. ומצד שאמר של יין למקפה יפה כחו. הוי כאילו א\"ל מרתף של יין סתם. ונותן לו עשר קוססות למאה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>קוססות</b>. פירש הר\"ב יין רע. כמו ואת פריה יקוסס ויבש דיחזקאל (ז ט)  הרשב\"ם. וכ\"כ בשם הר\"ש במשנה ב' פ\"ד דמעשר שני: \n",
+                    "<b>פיטסיאות</b>. פירש הר\"ב שאינן מבושלות וכו' והן שואבות היין ומזיעות אותו. כלומר ששואבות היין לפי שמזיעות אותו דרך דפנותיהן*): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אינו חייב באחרייתו</b>. כתב הר\"ב ודוקא שנעשה חומץ בכליו דלוקח. גמרא. ופירש הרשב\"ם דאיכא למימר כליו גרמו. ומ\"ש הר\"ב דאי בכליו של מוכר וכו'. דמצי היאך אמר ליה הא מעיקרא הודעתיך וכו' דבהכי מיירי כדמפרש הר\"ב בסיפא. ואם ידוע וכו'. ומשום דבסיפא מוכרח לפרש כן דאי לאו הכי מצי למימר ליה לא איבעי לך לשהויי וכדאיתא בגמרא. משום הכי מפרש לה הר\"ב התם בהדיא: \n",
+                    "<b>ואם ידוע שיינו מחמיץ</b>. בכל שנה. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>מבושם</b>. שיתקיים כדרך המתקיימין. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>חייב להעמיד לו עד העצרת</b>. קשה לרשב\"א דהא בקנקנים דלוקח איירי מתניתין ולימא ליה קנקנך גרמו. וי\"ל דודאי אם נמצא חומץ מצי אמר ליה הכי. אבל הכא לא איירי בהכי. אלא אשמועינן דצריך ליתן לו יין הראוי להתקיים עד העצרת כ\"כ התוספות. ואין נראה כן מדברי הרשב\"ם דבפסקא ישן. תנא ומיישן והולך עד החג. מפרש ואם יחמיץ קודם החג הרי הוא באחריותו של מוכר. ע\"כ. וז\"ל נ\"י חייב להעמיד לו עד העצרת. אפילו בקנקנים דלוקח דומיא דרישא. דכיון דמבושם אמר ליה לא הוה ליה להתקלקל. ודוקא כשהיו קנקנים דלוקח בדוקים. ולא שני בברזא וכיוצא בו. וכן פירשו בתוספות. ועוד אמר שם שאם ידוע שיינו טוב וחזק להתקיים עד העצרת. כשמכרו לו. ואח\"כ נפסד פטור. דמאי הוה ליה למעבד. הא אפשר שאירע לו שום מקרה מחמת היסט. וכיוצא בו שהפסידו והא לא קביל עליה. ע\"כ. והטור סימן ר\"ל כתב כדברי התוספות וכן כתב הרא\"ש. והב\"י לא העתיק לא דברי הרא\"ש ולא מכל מה שכתבתי: \n",
+                    "<b>אשתקד</b>. פירש הר\"ב משנה שעברה הקודמת לזו. והוא שם מורכב שתא קדמייתא. ערוך: \n",
+                    "<b>משל שלש שנים</b>. משנה דקודם אשתקד. דהוה ליה שלש שנים עם שנה שאנו עומדים בה. הרשב\"ם:\n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המוכר מקום לחבירו לבנות לו בית וכן המקבל מחבירו לבנות לו בית חתנות</b>. כן הנוסח בספר מדויק וכן במשנה דירושלמי גם בספר הרי\"ף והרא\"ש וכן העתיק הרמב\"ם בפרק כ\"א מהלכות מכירה. ומשום דבית חתנות לבנו הוא עושה אותו יציע קטן סמוך לביתו. כדפירש הרשב\"ם ומסתמא אית ליה קרקע כבר סמוך לביתו. לפיכך תנן גבי בית חתנות המקבל לבנות וכו'. לפי שכבר יש לו קרקע. כך נ\"ל. ונוסח משנה שבגמרא המוכר מקום לחבירו. וכן המקבל מקום מחבירו לעשות בית חתנות וכו'. ולגירסא זו אכתי לא תני בית עד בסיפא: \n",
+                    "<b>לבנות לו בית</b>. דקדק נ\"י דלבנות לא טריח בבציר מארבע על שש. אבל לחלוקת אחין או שותפין בד' על ד' הוי בית כדאמרינן בריש פ\"ק דסוכה [דף ג] וכ\"כ ב\"י בשם הר\"ן דמוכר בית בנוי סתם. נותן לו בית ד' על ד' כיון דבית מקרי כדאמרינן בריש סוכה ע\"כ. ובש\"ע סוף סימן רי\"ד השמיט זה. וכתב מהר\"ר ו א ל ק כ ה ן שלא ידע למה השמיטהו. ע\"כ. ואפשר לומר משום דהתוספות כתבו דאין לחלק בין בנין לחלוקת אחין או שותפין. והא דסוכה מוקמינן בחצר המתחלקת לפי פתחיה. כלומר לפי פתחי בתים שכל בית שאין בו ד' על ד' אין לו דין פתח ליטול כנגדו חלק בחצר. ע\"כ. ולדבריהם כי היכי דמשוין דין חלוקה לדין בנין ה\"ה דין מכירה נמי. דכיון שאין ראיה מההיא דסוכה לענין חלוקה. ה\"נ אין ראיה לענין מכירה: \n",
+                    "<b>בית חתנות לבנו וכו'</b>. ל\"ל למתני בית חתנות לבנו ובית אלמנות לבתו. ליתני בית חתנות לבנו ולבתו וכו' מלתא אגב אורחיה קמ\"ל דלא דרכא דחתנא למידר בית חמוהי כדאמרינן בספר בן סירא. הכל שקלתי בכף מאזנים ולא מצאתי קל מסובין וקל מסובין [לאו דוקא אלא דבר גרוע] חתן הדר בית חמיו. פירש הרשב\"ם כדאמרינן בפסחים [דף קי\"ג] הוי זהיר באשתך מחתנה הראשון אמרי לה משום חשד ואמרי לה משום ממון. ואיתא להא ואיתא להא. ומיהו ה\"ה לכל החתנים. אלא שמן הראשון צריך ליזהר חמיו יותר: \n",
+                    "<b>הרוצה לעשות רפת בקר בונה ד' [אמות] על שש</b>. פליגי בגמרא איכא מ\"ד ר\"ע קתני לה והכי קאמר אע\"פ שרפת בקר היא פעמים שאדם עושה דירתו כרפת בקר. ולנוסחא שניה שכתבתי דלא גרסי' ברישא בית אתי שפיר. דהשתא לא קאמר ר' עקיבא ארבע על שש אלא בבית החתנות לבנו שהוא קטן משאר בתים. אבל בית לעצמו ו' על ח' כדקתני בית קטן וכו'. ולנוסחא ראשונה דגרס בית ברישא. ועל כרחך בית קטן וכו' נמי ר' ישמעאל היא. מפרש ב\"י סימן רי\"ד בשם הר\"ן דר\"ע מודה בה קאמר. והכי קאמר ר' ישמעאל לר\"ע. רפת בקר היא זו שאתה מודה שהרוצה וכו'. וכיון שכן. בית קטן וכו'. ע\"כ. ואיכא דאמרי רבי ישמעאל קתני לה. וה\"ק שהרוצה וכו': \n",
+                    "<b>ראיה לדבר היכל</b>. פירש הר\"ב שהיה ארכו ארבעים ורחבו עשרים. ורומו שלשים. וכ\"כ הרמב\"ם והרשב\"ם. ובשל בית ראשון קאמרי. דהוה הכי. ככתוב במלכים א' ו'. דאילו בית שני תנן פ\"ד דמדות [מ\"ו ז'] שהיה ארכו ארבעים. ורחבו עשרים אבל גובהו ארבעים. וא\"ת א\"כ ליזל בתר אותו בנין. וי\"ל דאין לנו לילך אלא אחר הפחות. וביש ספרים וכן בנוסח משנה דירושלמי גרסינן ראיה לדבר היכל וכותליו. והשתא יש לפרש על בית שני שהיה עם כותליו מאה על מאה. רום מאה. שהרום חצי ארכו וחצי רחבו. ואילו בבית ראשון כתיב בדברי הימים ב' ג' והגובה מאה ועשרים. ועל כל הבית עם העליות נאמר. כפי פירוש רש\"י שם. ואזלינן אחר הפחות. וכל שכן שבית שני קרוב יותר לזמנינו וראוי לילך אחריו במנהג המדינה. אלא דקשה לגירסא זו דאנן לאו בבנין בית עם כותלים ר\"ל יציע ותאים שסביביו איירינן. אלא בבית בלבד. וא\"כ מה זו ראיה לדבר מבנין עם כותלים לבנין בלא כותלים. ועוד דבגמרא דהכא מקשו קראי דבנין שלמה אהדדי. כתיב ושלשים אמה קומתו. וכתיב ולפני הדביר עשרים אמה וגו' דמוכח נמי דמשום הכי מקשו הכא משום דמתניתין איירי בבנינא דשלמה כדברי המפרשים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מי שיש לו בור</b>. דוקא נקט בור. דאילו חדר דרכו לכנוס שם בין ביום בין בלילה. נ\"י. וכתב הרשב\"ם מי שיש לו בור וכו' על ידי חלוקה או שלקחו מבעל הבית. ולקח גם הדרך. ע\"כ. ומשום חלוקה נקט ולקח. דקיימא לן אחין שחלקו אין להם דרך זה על זה כמ\"ש בטור ח\"מ סימן קע\"ג. אבל בקנה. הא קיימא לן כר\"ע במ\"ב פ\"ד דיש לו דרך ממילא: \n",
+                    "<b>וזה עושה לו פותחת</b>. פירש הר\"ב בעל הבית וכו' ומשום חשד אשתו תקנו כן כדאמרינן בגמרא וכתב הרשב\"ם דמשום גניבה שלא יגנוב חפציו של בעל הבית לא חיישינן שהאשה משמרת את הבית ע\"כ. וחשד אשתו פירש נ\"י שהרואים אותו נכנס בלא רשות תמיד אפשר יוציאו לעז על אשתו ויבואו לחשדה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מי שיש לו גינה וכו'</b>. כתב הר\"ב ונתרצה חיצון וכו'. לשון הרשב\"ם כגון יורשים או שותפים שחלקו ונתרצה וכו'. ע\"כ. אבל בלקח גינה לפנים מגנתו של חבירו נראה דא\"צ לריצוי אלא ממילא יש לו דרך דה\"נ איכא למימר דבעין יפה מכר כמו בבור. וראיה גמורה מגמרא פ\"ה דף פ\"ב בקונה ב' אילנות וכ\"ש ג' למסקנא דיש לו דרך משום דבעין יפה מכר כך נ\"ל. והא דמסיים הר\"ב באמצע שדהו וכן לשון הרשב\"ם וגם במתניתין תנן לתוך שדה אחרת וכפי הלשון הוה ליה למימר לתוך גינה אחרת. ואפשר דבלשון המשנה נכלל גינה בשם שדה. ובמשנה ז' פרק ד' תנן בית השלחין ומפרשינן גנות ופרדסים: \n",
+                    "<b>ואינו מכניס לתוכה תגרין</b>. לקנות מירקות גינתו. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>ולא יכנס מתוכה לתוך שדה אחרת</b>. כלומר לא יכנס בתוכה לכתחלה כשאין צריך לזו הגינה כלום אלא לכנוס דרך עליה לשדה אחרת שלו כדי לקצר את דרכו דדמי להכנסת תגרין. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>נתנו לו דרך</b>. כן הנוסחא בכל הספרים והרשב\"ם בפ\"ה דף פ\"ב כתב וז\"ל. נתנו לו בית דין דרך מן הצד מדעת שניהם וכו'. וזה וזה אין רשאים לזרעה הואיל וכו' ובחרו להם דרך זה ע\"י ב\"ד ע\"כ. והטור סימן קס\"ט העתיק נתן וכו': \n",
+                    "<b>ולא יכנס מתוכה</b>. הטעם שלא יכנס וכו' ואע\"פ שנתנו לו מדעת שניהם. לפי שהוא מרבה עליהם הדרך ולא נתנו לו אלא לצורך גנתו. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושלו לא הגיעו</b>. לשון הר\"ב ויש לרבים שני הדרכים דקיימא לן מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו. ואע\"פ שהיה בטעות. ומשום הכי לא הגיעו. ומה שנתן נתן. ואע\"פ שבטעות היה. אפילו הכי לא הגיעו מדינא. ולא משום שאי אפשר לו לדון עם הרבים. אלא כדתריץ רב אשי דמדינא הוא דשלו לא הגיעו. דאי אפשר שלא יעקם להם הדרך לקצתם בעברם מן הצד. והיה מזיק להם. ומשום הכי קנסו ליה רבנן דקפדי אהיזק דרבים. ואמרו מה שנתן נתן. ושלו לא הגיעו. דאילו הדרך שהחזיקו בה מתחלה. אע\"פ שאי אפשר נמי שלא תהיה רחוקה לאלו שבאים מן הצד שכנגדו הרחוקים. מ\"מ מה שהחזיקו הם מעצמם החזיקו. אבל זה שמדעתו בלא רשותם מזיקן. דין הוא דקנסינן ליה. כ\"כ נ\"י. ופירוש החזיקו כתב הרשב\"ם שהשווהו ותקנוהו להלוך. והבעלים ידעו ושתקו אסור לקלקלו דודאי לרבים מחל ע\"כ. ועיין בתוספות פרק קמא דף י\"ב [*ובפירוש הר\"ב פ' בתרא דאהלות משנה ד'. דהתם כתב דדוקא כי נתיאשו הבעלים וכו']: \n",
+                    "<b>דרך היחיד</b>. לילך אדם אחד לשדה שלו. הרשב\"ם בגמרא: \n",
+                    "<b>ארבע אמות</b>. כרוחב עגלה. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>דרך הרבים</b>. כגון עיר שיש בה מעבר שבאין דרך שם מארץ רחוקה ט\"ז אמה דסתם דרך שבתורה ט\"ז כדילפינן במסכת שבת [פרק י\"א] [דף צ\"ח] מעגלות דמשכן. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>אין לה שיעור</b>. וכן כולה מתני' נקט בלשון נקבה והר\"ב העתיק אין לו. וכן גירסת הספר בפרק ב' דסנהדרין משנה ד'. ועיין מ\"ש בריש קדושין: \n",
+                    "<b>דרך הקבר אין לה שיעור</b>. כתב הר\"ב ולא שיכולין לפרוץ גדר כדרך המלך לפרוץ בנינים להפסיד ממון אחרים אלא וכו'. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>המעמד</b>. כתב הר\"ב שהיו עושין שבעה מעמדות וכו' כמו שכתב עוד במ\"ג פ\"ד דמגילה. ומ\"ש כנגד ז' הבלים. גמ'. ופי' הרשב\"ם הולכין מעט ויושבין לנחם האבל או להרבות צער על המת שמת ולהרבות בבכי. ולתת איש אל לבו לשוב בתשובה כי חיי האדם הבל. ועומדים והולכים מעט וחוזרין ויושבין מעט. כך עושין ז' פעמים. כדי לתת אל לבם שחיי האדם הבל. והיינו כנגד ז' (הבל) הבלים שכתובין בראש ספר קהלת. ע\"כ. וכתב נ\"י שהנכון שהוא כנגד ז' דברים [שעניני] העולם נפסקים בהם כדכתיב (בראשית ח) זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבתו ויום ולילה נחשבין אחת. כדכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. לומר כי החי יתן אל לבו כי העולם וכל עניניו הבל. ואשרי מי שעמלו בתורה ומעשים טובים. ע\"כ: \n",
+                    "<b>בית ד' קבין</b>. [בריבוע] צא ולמד מסאתים בחצר המשכן דהוי מאה על חמשים. נמצא בית סאה נ' על חמשים והסאה ו' קבין. נמצא בית ד' קבין ל\"ג אמות וב' טפחים רוחב באורך נ' אמה. רשב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לעשות לו קבר</b>. והם לא היו רגילין ליקבר א' [א'] בפני עצמו. אלא כל בני משפחה נקברין במערה אחת כל א' בכוך בפני עצמו. הלכך המוכר וכו' מכר לו מקום לב' מערות וחצר ביניהן. ומקום הכוכין חוץ מן המערות ד' אמות תחת הקרקע לכל כתלי המערות כדלקמן. ולר\"ש ד' מערות. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>עושה תוכה של מערה</b>. כלומר עושה חללה של מערה ד' אמות רוחב באורך ו'. וגובה המערה מפרש בתוספתא ד' אמות. הרשב\"ם. וכתבו התוס' בסוף ד\"ה דעבוד להו וכו' דלא היתה רחבה ד' אמות בצמצום אלא יותר מעט מד' אמות. דאלת\"ה היאך היו מכניסין הארון שהוא ד\"א [כדלקמן] בכוך שהוא באורך המערה: \n",
+                    "<b>ופותח לתוכה</b>. חופר בכתלי המערה ונמצאו פתוחין לחללה. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>וכובין ארכן ד\"א</b>. כבר כתבתי במ\"ה פ\"ד דעירובין דשיעור אדם בינוני ג' אמות מלבד ראשו. ובכאן הוכיחו עוד התוס' מפ' המצניע (שבת ד' צ\"ב) דגם מלבד צוארו הוא. וכתבו דמשום צוארו וראשו ודפי הארון הצריכו ד' אמות: \n",
+                    "<b>ורומן ז' להכניס הארון בריוח</b>. וגם להיות אויר טפח בין הקרקע לארון שלא לטמא העוברין דרך המערה. רשב\"ם. ולשונו זה שכ' בין הקרקע לארון משמע בין תקרת הכוך לארון. וקרי ליה קרקע שהרי הוא קרקע עולם שעל המערה. והתוס' העתיקו לשונו כדי שיהא פותח טפח בארון וכו'. וזה נראה יותר. וכתבו עוד דמיירי שהכוכים [ונ\"ל שצ\"ל הארונות שלהם היו פתוחין מן הצד. שהיו מניחין את המת לתוכו. דאי לאו הכי אלא היו סתומין. גריעי טפי כשיש בהן פותח טפח. וכ\"כ בפ\"ג דברכות דף י\"ט [ע\"ב] והביאו ראיה מריש פ\"ז דאהלות נפש אטומה. הנוגע בה מן הצדדים טהור. ואם היה מקום הטומאה טפח על טפח ברום טפח הנוגע בה מכל מקום טמא. אבל להרמב\"ם פרק י\"ב דהלכות טומאת מת א\"צ לכך. דסבירא ליה דוקא בקבר שניט ההיא דפ\"ז דאהלות. אבל בארונות של עץ שמניחים בהם המת אינם כקבר אלא אם יש בין כסוי הארון והמת גובה טפח חוצץ. והעומד על גבי הארון טהור מן התורה וכו'. אע\"פ שבפירושו במסכת אהלות לא פירש כן. כמ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>ורחבן ששה</b>. ואע\"פ שכתבתי בשם ירושלמי בריש מסכת סוכה דגברא באמתא יתיב. כתבו התוס' דהיינו כשהוא לבוש. אבל מת שאינו לבוש כל כך. אף עם הארון לא הוי כ\"א אמה. ותדע דבלא מלבוש אין מחזיק אמה דהא מקוה אינו אלא אמה על אמה [ברום ג' אמות] ואי אדם ערום מחזיק אמה. אמה באמתא היכי יתיב. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב שבין כל קבר וקבר אמה ומחצה וכו'. הוא שיטת הרמב\"ם בפ' כ\"א מהל' מכירה. וע' מ\"ש במשנה ד' פט\"ז דאהלות: \n",
+                    "<b>ארבעה מכאן וכו'</b>. נמצא בין כל קבר וקבר שמן הצדדין. אמה ושליש אמה. ובין כל כוך וכוך שמכנגד אמה ומחצה כן נראה לפרש לשטת הר\"ב והרמב\"ם. דמפרשי בדברי ת\"ק שאין מקום פנוי בזויות. אלא מדלקמן גבי אחד ממין הפתח וכו'. נראה לפרש דבדר' שמעון מפרשים נמי כפי' הרשב\"ם שמפרש ארבעה מכאן וכו'. ארבע אמות לרוחב ארבע כוכין. ושלשה אמות לשלשה אוירין. ושני חצאי אמה לשני הזויות של אותו הכותל. ע\"כ. וע' בסמוך. ועוד במשנה ד' פט\"ז דאהלות: \n",
+                    "<b>ואחד מימין הפתח</b>. מסקינן בגמ' שלא היו באותו כותל שיש בה הפתח. דאם כן היו תחת החצר ויהיו נדרסין מרגלי נושאי המטה וקובריה. שמושיבין שם המטה ומשתהין שם הרבה. אלא שהיו בשני הזויות שכנגד הפתח חצי כוך בכותל זו וחצי כוך בכותל זו. והיינו מימין הפתח כלומר בזויות שכנגד ימין הפתח. והיה שם בכל זוית פנוי חצי אמה מזה. וחצי אמה מזה. שאלכסון לא יגיע לאמה. הלכך כדי שלא יהיו נוגעים השלשה כוכין אהדדי. היינו זה הכוך שבזויות. עם הכוך שבכותל מזה. ועם הכוך שבכותל מזה היה מעמיק כוך הזויות תחת הכוכין הללו שיהא כעין עילית ותחתית ולפיכך עושהכן בזויות. שכל מה שנכנס הכוך שבקרן בקרקע מתרחק מן הכוכין שמכאן ומכאן הרבה. וזו היא הצורה* ואי בעית אימא שאלו שבזויות לא היה מעמיק. אבל עושה אותן קצרים לתת שם נפלים. וכיון דקצר הוא אינו מזיק כל כך לכוך גדול שבצדו אלא שיהא משהו כותל בינתים. \n",
+                    "<b>ועושה חצר על פי המערה בין המוכר וכו' בין המקבל וכו' צריך לעשות חצר למעלה על פי המערה מקום פנוי שש על שש</b>. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>כמלא המטה וקובריה</b>. כלומר נושאי המטה. הרשב\"ם. ועיין מ\"ש במשנה ג' פרק בתרא דנזיר: \n",
+                    "<b>ופותח לתוכה שתי מערות</b>. הך מערה דלעיל. ועוד מערה אחרת כנגדה. דהוה ליה ב' מערות בין הכל לחצר. ובכל אחת יש בה ח' כוכין. ועכשיו יוכלו נושאי המטה לבא מכאן ומכאן מן הצדדין שאין שם מערה לחצר. ולא יהיו דורסים על גבי המערות. וליכא לפרושי ופותח לתוכה ב' מערות. בר מהך דלעיל. דהוה ליה ג'. דהא פרכינן בגמ' ד' מערות לר' שמעון וכו' ואי איתא וכו' והא דתני לעיל מערה ואחר כך חצר. ואחר כך מערה שניה שכנגדה. דהיכי ליתני עושה חצר ופותח לתוכה שני מערות וכו' והלא אין קרוי חצר אלא דבר שהוא כניסת בית או כניסת מערה. הרשב\"ם. והרמב\"ם בפרק כ\"א מהלכות מכירה השמיט הא דעושה ?חור וכו' ופותח וכו' והניח המגיד בצ\"ע. וכתב הכ\"מ דנראה לו שסובר הרמב\"ם דליתא אלא לר\"ש ולא קיימא לן כוותיה. ע\"כ. ונשנה עליו פעמים שכ\"כ עוד בספרו ב\"י סוף סי' רי\"ז. ומהתימה דהיאך אפשר לומר דלרבי שמעון היא. דבהדיא תנן בה רבי שמעון אומר ד' לד' רוחותיה ואם רצה לומר דתרי תנאי אליביה דר' שמעון. זה היה דוחק ללא צורך כיון דר\"ש בהדיא פליג בסיפא למאי נפקא מינה לא אמרינן דתחלת הסיפא אתאן לתנא קמא: \n",
+                    "<b>אחת מכאן ואחת מכאן</b>. ורחב המערה כנגד החצר ולא ארכה. אעפ\"י שאורך המערה שש ככל אחת מצדי החצר. והכי מפורש במ\"ג פרק בתרא דנזיר: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר ארבע לארבע רוחותיה</b>. ואותן הכוכין שהם בשתי המקצועות. כגון הראשונה שבמערה המזרחית בכותל דרומית שנמשכת ארבע אמות באורך לדרום. וזו שהיא ראשונה במערה דרומית בכותל מזרחית שנמשכת ד' אמות באורך למזרח נמצא שכל אחד נכנס בתוך של חבירו. וכן לכל שתי המערות הסמוכות זו לזו אלא שמעמיקין שם. זה תחת זה. אי נמי שעושה אותן כוכין קצרים לנפלים כדלעיל. גמרא: וזו היא הצורה:* \n",
+                    "<b>ארבע לארבע רוחותיה</b>. ואין לחוש לדריסת נושאי המטה כדחיישינן בחצר כמו שכתבתי בדבור ואחד מימין הפתח וכו' דהכא ליכא הילוך אלא לפי שעה. להביא המטה לחצר וליכא למקפד. הרשב\"ם. וכתבו התוספות שצריך לדקדק היאך יורדים מחצר למערה שאם היה חצר משפיל והולך במקום שנכנסים לארבע מערות של ארבע רוחותיה אם כן לא היה ראוי להשתמש מטה וקובריה. אלא ודאי החצר היה שש על שש שוה ודרך הסולם היו יורדין מן החצר למערה. או מורדות היה מן החצר למערה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בית כור</b>. לשון הר\"ב הוא ע\"ה אלף אמה שחצר המשכן היה בית סאתים. והיה מאה על חמשים והכור שלשים סאין. מסיים הרשב\"ם צא וחשוב ט\"ו פעמים מאה על חמשים. שבית כור הוא חומר והוא עשרה איפות שנאמר כי עשרת הבתים חומר (יחזקאל מ\"ה י\"ד) וכתיב האיפה והבת תוכן אחד להם (שם מ\"ה י') והאיפה שלשה סאין נמצא בית כור שלשים סאין. ע\"כ. וזה לשון הרמב\"ם בפירוש משנה ט' פ\"ב דכלאים מדת בית כור ע\"ה אלף ואם תשים אותה מרובעת יהיה בצלע שלה מאתים ושלש ושבעים ושש שבעיות בקרוב. ע\"כ. וכשתעמוד למנין וחשבון שמסרתי לך בפ\"ב דעירובין [משנה ה'] תמצא שכן הוא בקרוב מאוד לא יחסר לך כי אם שתי אמות. ופחות מעט משתי שבעיות. וזה שכשתעלה האמות לשבעיות יהיו עם אלו השש שבעיות בין הכל אלף תתקי\"ז. וכשתכה אותם לרבעם לצרפם בדרך ההכאה והצרוף שהראיתיך שם יהיה ל\"ו פעמים מאה אלפים ושבעים וארבעה אלף שמנה מאות שמונים (ושמנה) [צ\"ל ותשעה]. והוא השטח אשר יכיל כ\"כ שבעיות האמורים. הנה כל מ\"ט ממנו הוא האמה בתשבורת. שהרי כל אמה חלקנו לשבעיות ונכה אותו בעצמו והוא מ\"ט. ונוציא כל מ\"ט שבמספר שטח הזה. ונמצא בהם ע\"ד אלף תתקצ\"ז פעם מ\"ט וישארו ל\"ו חלקי מ\"ט. הנה יחסרו י\"ג חלקים [ממ\"ט] ועוד שתי אמות. וזהו בקירוב שאמר הרמב\"ם. ובפ\"ד מהלכות ערכין כתב רע\"ד על רע\"ד אמות בקירוב הוא בית כור. ולזה נתכוין בעל חכמת שלמה כשהגיה כך בפירוש רש\"י פרק ג' דקדושין דף ס': \n",
+                    "<b>נקעים עמוקים וכו'</b>. פירש הר\"ב וכגין שרחבים ד' על ד'. פירוש טפחים. ומסיים הרשב\"ם דהוי מקום חשוב בפני עצמו. אפי' לענין רשות היחיד דשבת: \n",
+                    "<b>אינן נמדדין עמה</b>. כתב הר\"ב וצריך שיתן לו בית כור שלם. מקרקע חלק. שאין אדם וכו' ויראו לו כב' וג' מקומות. הלכך אפי' אינם מלאים מים. [ועיין ריש פ\"ז דערכין] וראוין לזריעה. כי אינו רוצה שירד למטה ויחרוש. ואח\"כ יעלה למעלה ויחרוש. אבל קרקע השוה ימדוד לו ואינו יכול לומר איני רוצה קרקע שתהא מופסקת מסלעים ונקעים וכן משמע לישנא דאין נמדדין עמה דמשמע דשאר השדה נמדד חוץ מסלעים ונקעים. ובלבד שלא יהיו סלעים ונקעים מפסיקות כל השדה מעבר לעבר. אלא שנשאר ריוח ביניהם שיוכל להעביר המחרישה ביניהם. דאם לא כן שייך למימר אין אדם רוצה שיתן מעותיו [וכו']. ויראוהו כשנים ושלשה מקומות. הרא\"ש. ועיין מה שכתבתי עוד במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>פחות מכאן נמדדין עמה</b>. דאין שדה בלא טרשים ונקעים פורתא. ובטלי להו. ובגמ' מפרש דעד ד' קבין בטלי בבית כור ותו לא. ע\"כ. ויש עוד חלוקי דינין בגמ'. ואין להאריך בהם: \n",
+                    "<b>כבית כור</b>. כתב הר\"ב משמע כמות שהוא וכו' ומסיים הרשב\"ם. דהכי משמע כבית כור עפר ולא בית כור עפר ממש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>פיחת כל שהוא ינכה</b>. ואע\"ג דאין אונאה לקרקע [כדתנן במ\"ט פ\"ד דב\"מ] ה\"מ כשימכור לו ביוקר יותר משתות. אבל היכא דמטעין זה את זה במדה. צריך לנכות מן הדמים. הרשב\"ם. ולא אמרינן שיהא המקח בטל. דכל לוקח ומוכר אפילו במקח אחד לאו דוקא מעמידים דבריהם אלא לפי משקל ולפי מנין. המגיד פ' כ\"ח מהלכות מכירה בשם הרשב\"א: \n",
+                    "<b>יחזיר</b>. לשון הר\"ב הקרקע שהותיר או דמי הקרקע כדמפרש ואזיל. דהיינו מה הוא מחזיר לו וכו' דקאי נמי אהך דרישא. אבל בנקעים וסלעים דאין נמדדין עמה במתני' דלעיל יש מחלוקת בין הפוסקים. להרמב\"ם הם של לוקח בלא דמים. ולרשב\"ם נשארו למוכר. וכן הסכים הרא\"ש. נ\"י: \n",
+                    "<b>אם אמר הן חסר הן יתר וכו'</b>. כתב הר\"ב ואי אמר בית כור סתם. סתמא נמי כהן חסר הן יתר דמי. גמ'. ומו מי התוס' והרא\"ש דדוקא בעומד בתוכה. דאי לאו הכי תקשה מתני' דלעיל דאומר בית כור עפר סתם דנקעים וסלעים אין נמדדין עמה. והא בסתם כהן חסר הן יתר דמי. ואפילו לא היו טרשין כל עיקר אלא היה הקרקע חסר הא אמרת דהגיעו כ\"ש השתא. אלא דהתם באינו עומד בתוכה. והכא בעומד בתוכה ורואה כמה יש בה: \n",
+                    "<b>יעשה חשבון</b>. כתב הר\"ב יחשוב כמה הותיר וכו'. אבל פיחת יתר מרובע לא שייך שום עשיית חשבון אלא ינכה לומן הדמים. דכיון דליכא בהאי שדה טפי. ליכא לחיוביה ליתן לו משדה אחר. הרשב\"ם. ונ\"י כתב מדלא אמר יתר על כן יחזיר אלא יעשה חשבון. משמע דאפילו פיחת נמי יותר משיעור זה ינכה. ולא אמרינן דבטל מקח. דאכתי שם כור עליה. ע\"כ. וכלומר דאי פיחת עד שאין שם בית כור עליה. בטל מקח. דמ\"מ בית כור א\"ל. וכ\"כ ב\"י סי' רי\"ח בשם הר\"ן: \n",
+                    "<b>בית ט' קבין</b>. כתב הר\"ב דהשתא חזי ליה האי קרקע. כדאמרינן היינו בסוף פ\"ק: \n",
+                    "<b>ובדברי ר\"ע</b>. שם. וכהאי לישנא תנן נמי בפ' י\"א דכתובות מ\"ד: \n",
+                    "<b>לא את הרובע</b>. כתב הר\"ב הכי קאמר וכו' לא את המותר וכו' כלומר דתני הכי בגמ' אדפרכינן אמתניתין. קאמר תאני רבין בר רב נחמן לא את המותר בלבד מחזיר לו. אלא את כל הרבעים כולן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>דברי בן ננס</b>. כתב הר\"ב ופליגי רבנן עליה ואמרי הלך אחר פחות שבלשונות וכו'. וניטל הלוקח בפחות שבשיעורין. וז\"ל הרשב\"ם. הלך אחר פחות שבלשונות. אחר אותו הלשון שמפחית כחו של לוקח. דמספקא ליה וכו'. ויד המוכר שהוא מוחזק בקרקע שלו על העליונה. הלכך היכא דאמר ליה מדה בחבל והן חסר והן יתר. חזינן אם הותיר כל שהו. להכי אמר ליה מדה בחבל ויחזיר. ואם פיחת כל שהוא. להכי אמר ליה הן חסר הן יתר. שהיה ירא שמא לא יהיה כאן בית כור שלם והגיעו. ע\"כ. ומשמע שאפילו אם עדיין לא נתן הלוקח את המעות. וכן כתב המגיד. והטעם לפי שהמקח נגמר ונתחייב לשלם חובו. ולא יוכל להוציא הקרקע מהמוכר אלא בפחות שבלשונות. ועיין מ\"ש במשנה ח' פ\"ח דב\"מ: \n",
+                    "<b>פחות משתות הגיעו</b>. פירש הר\"ב אם פיחת מן הבית כור וכו'. כרב הונא בגמרא. ופירש הרשב\"ם דמשמע ליה מדקתני עד שתות ינכה. דעד ולא עד בכלל. ומשום הכי מפרש פחות משתות דקתני דהכי קאמר אם פיחת וכו'. ודכתב הר\"ב הכי גרסינן קאי אפחות משתות כלומר לאפוקי גרסת הספר שכתבו התוס' דגרס פחות שתות. אבל לא נתכוין לגרסת נ\"א דבמקצת ספרים דגרסי יותר משתות. דאם כן מאי איצטריך לפרש ולמטה עד שתות. וגם הרשב\"ם ותוס' גרסי עד שתות. וכן מצאתי בדפוס אחד בפירוש הרע\"ב עד שתות. ועל פיו הגהתי כן: \n",
+                    "<b>הגיעו</b>. דלא דמי להן חסר או יתר. דהתם הוי שיעורא ברובע לסאה [שהוא אחד מכ\"ד] אבל הכא בעי טפי. דהא כיון דאמר בית כור עפר אני מוכר לך. כהן חסר הן יתר דמי. כדאוקמינא לעיל. והשתא דאמר בית כור בסימניו ובמצריו אני מוכר לך מטפינן שיעורא. ואמרינן אפילו*) [פיחת שתות] הגיעו. דכיון דהראה לו המצרים כמאן דזבין ליה שדה זו סתמא דמי. כמות שהיא בין קטן בין גדול. אלא דאהני מאי דאמר בית כור שיהא קרוב לבית כור שאינו חסר יותר משתות. וכן דלא ליהוי מותר יתר על שתות. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>ינכה</b>. לשון הרשב\"ם ינכה מן הדמים. ואם הותיר יחזיר לו קרקע ע\"כ. ולשון הטור סימן רי\"ח מחזיר גם השתות. והוי דינא כדלעיל גבי הרבעים שיתן דמים או קרקע. הכל לפי מה שהוא היתרון. שאם בתוספת פחות מתשעה קבין בשדה וכו'. ע\"כ. וממילא בפחות נמי דינא לנכות גם השתות. אלא דביתר הוצרך לבאר ג\"כ החלוק בחזרת קרקע או דמים. דזה לא שייך בפחת. וכתב הרשב\"ם דהאי שתות לאו משום דין אונאה. דאין אונאה אלא למטלטלי. אבל לא למקרקעי וכו'. אלא שיעורא דרבנן היא דהכי מחיל איניש היכא דאמר בסימניו ובמצריו. טפי לא מחיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>משמנין ביניהן</b>. לשון הר\"ב רואין המקום השמן שבשדה זו ונוטל אותו המוכר וכו'. ומאי משמנין ביניהן השומן יהא ביניהן. וכה\"ג תנן במשנה ו' פ\"ב דבכורות לענין רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים. ויצאו שני ראשיהם כאחד וכו'. רבי עקיבא אומר משמנין ביניהן. אלא דהתם אמרינן דהמוציא מחבירו עליו הראיה ואי לא מייתי כהן ראיה לא שקיל אלא הכחוש. ונשאר היפה ביד הישראל. דהתם שמא הכחוש של כהן הוא. הלכך כיון דלא מצי מייתי ראיה מפסיד. אבל הכא ודאי מכר לו כל חצי שדהו והדבר ידוע דכל החצי מכר. ומן הדין היה לו ליטול חצי היפה וחצי הכחוש. אלא משום דמצי אמר ליה דמי חצי השדה מכרתי לך. הלכך ידו על התחתונה ליטול מן הכחוש. בשוה חצי השדה. הרשב\"ם. והא דכתבתי בסוף משנה א' פ\"ז דב\"מ אהא דתנן הכל כמנהג המדינה. הכל לאתויי הא דתניא השוכר את הפועל ואמר ליה כאחד ושנים מבני העיר. משמנין ביניהן. פירש רש\"י שנותן כמו לבינוני. והרמ\"ה פירש מחשבין לגדול ולקטן וכו'. התם נמי פירושא דמשמנין ביניהן השומן יהא ביניהן. אבל לא היו יכולין לפרש המוציא מחברו עליו הראיה כמו בבכורות. דהא אהכל כמנהג המדינה מייתינן לה. וירושלמי הביאו הרא\"ש עלה דהך ברייתא השוכר וכו' אמר ר\" אושעיא אמר רבי אלעזר בכל המקום המע\"ה חוץ מזו. זאת אומרת מנהג מבטל הלכה. וכל שכן דליכא לפרושי כי הכא. דלדמי ולכחוש. נמצינו למדין דהני תלתא משמנין ביניהן פירושם שוה דשומן יהא ביניהן. אבל ענינם אינם שוה. וכל אחד דבר הלמד מענינו הוא: \n",
+                    "<b>חציה בדרום וכו' ונוטל חציה בדרום</b>. פירש הר\"ב שמין כמה שוה חצי שדה שבדרום וכו'. נותן לו מוכר ללוקח בכל רוח שירצה. וכן פירש הרשב\"ם. וכתב נ\"י שאינו נכון. דהא בדרום אמר ליה. ואי האי לישנא לא מהניא ליה. מאי לישנא מהניא ליה. והנכון כמ\"ש הר\"ר י צ ח ק ב ר ב ר ו ך ז\"ל ונותן לו בדמי חציה לרוח דרום. בין שהוא כחוש או שמן. בהשוואת חלקים בעלוי וגרעון קרקע. וכן פירש הראב\"ד וכן הרמב\"ם ז\"ל. ע\"כ. וכלומר דשמין נמי דמי כולה. ונותן לו בדרומה כחצי כל הדמים. וכ\"כ הרמב\"ם בפרק כ\"א מהלכות מכירה. אבל לשונו בפירושו בזה המשנה אינו מובן לי כלל: \n",
+                    "<b>חריץ ובן חריץ</b>. כתב הר\"ב תרוייהו אחורי הגדר ובן חריץ הוא סמוך לגדר ואחוריו החריץ. כך פירש הרמב\"ם והרשב\"ם ומה שכתב הר\"ב איידי דחריץ רווח נכנסת בתוכו וקופצת למעלה וכו'. וז\"ל הרשב\"ם איידי דרווח ו' טפחים נכנסת לתוכו ונמשכת מעט לאחוריה וקופצת ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב בן חריץ איידי דקטין קיימא אשפתא החיצונה [וקפצה]. הרשב\"ם. ומסיים הרמב\"ם וכשהן שנים אינה יכולה להכנס בקטן למיעוט רחבו ולא תקפוץ לרוחב השני חריצין: \n",
+                    "<b>ששה טפחים</b>. רחבו באורך כל השדה. הרשב\"ם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>יש נוחלין ומנחילין</b>. והאי דלא קתני יש נוחלין זה את זה. משום דבעי למתני סיפא נוחלין ולא מנחילין תנא נמי רישא נוחלין ומנחילין. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>ואלו נוחלין ומנחילין</b>. איכא דוכתא דנקט אדסליק מיניה ואיכא אדפתח ביה. וכמו שכתבתי בריש מסכת שבת. אבל הכא לישנא דואלו נוחלין ומנחילין הוא מיותר. דהא מסיים נוחלין ומנחילין. וכן מסיים בכולהו: \n",
+                    "<b>האב את הבנים</b>. כתב הר\"ב דכתיב איש כי ימות ובן אין לו והעברתם וכו' במקום בת וכו'. מדשני קרא בדיבוריה ולא אמר ונתתם נחלתו כדאמר בכל הפרשה גבי האחין. ש\"מ דאתא לאשמועינן שיש אחד הראוי לירש תכף אחר הבן. ומאי ניהו אב. דאילו אחין הא כתיבי. נ\"י. ומ\"ש הר\"ב ואי אתה מעביר נחלה מן האב במקום אחין. כלומר מדלא כתיב העברה ג\"כ באחין. תוספות: \n",
+                    "<b>האב את הבנים</b>. אע\"ג דקרא איש כי ימות ובן אין לו. משתעי בירושת בן לאב. פתח התנא בירושת אב לבן. דהואיל ואתא מדרשא חביבא ליה. גמרא: \n",
+                    "<b>והבנים את האב</b>. כתב הר\"ב דכתיב איש כי ימות ובן אין לו. הא יש לו בן. בן קודם. בגמרא ד' ק\"י ע\"א מנלן דכתיב איש וכו' ופירש הרשב\"ם מנלן דהבנים קודמים לבנות מדלא קתני הבנים והבנות את האב. ע\"כ. ותימא דא\"כ רישא נמי תקשה ליתני האב את הבנים והבנות. הלכך נראה כפירוש התוספות דריש פרקין. דלהכי דייק בסיפא. משום דאייתר לגמרי דמדקתני דהאב את הבנים נוחלין ומנחילין שמעינן נמי דהבנים את האב. שאם האב נוחל את בנו. א\"כ בנו מנחילו. אם הוא מנחיל לבנו א\"כ בנו נוחלו. אלא דלהכי שנאו למידק מיניה בנים ולא בנות כלומר דבן קודם לבת. ואע\"ג דקתני לה בהדיא בסמוך [במתניתין דלקמן] מ\"מ תנא ליה הכא אגב אורחיה ולקמן נמי תנייה למנות סדר נחלות. ע\"כ. אבל הרשב\"ם לא דייק מיתורא משום דסבר ליה דלאו מיתרא שכ\"כ בדף קי\"ד ע\"ב. דאע\"ג דמבבא דהאב את הבנים שמעינן ליה. קתני לה. משום דכל נוחלין ומנחילין קא חשיב. ע\"כ: \n",
+                    "<b>והאחים מן האב</b>. כגון ראובן ויוסף בני יעקב. אע\"פ שהן מלאה ומרחל. יורשים זה את זה בשביל שהן אחין [מן האב] וכגון שמת יעקב אביהן. אבל אם יעקב חי הוא קודם [כדתנן לקמן] וכגון שאין להם בנים. ודוקא אחים מן האב דמשפחת אב קרויה משפחה. כדילפינן וכו'. הרשב\"ם. \n",
+                    "<b>האיש את אמו</b>. משום דתני גביההאיש את אשתו תנא נמי האיש את אמו אע\"ג דהוה ליה למתני הבן את אמו. מהר\"ר ואלק כהן בש\"ע סימן רע\"ו: \n",
+                    "<b>האיש את אמו</b>. כתב הר\"ב דכתיב וכל בת יורשת וכו'. גמרא. והקשו התוספות דלמה לי קרא. אטו נכסי נשים יהיו הפקר. ותירצו דודאי בשאר ירושות נשים. כגון בתו ואחותו. פשיטא דיורשה אביה ואחיה. כיון שאין הירושה נעקרת ממשפחת אב. אבל בן בנכסי האם צריך למילף לפי שניסבת נחלה ממטה [אביה] ע\"י הבן. ומ\"ש הר\"ב אלא זו שאביה משבט אחד. ואמה משבט אחר וכשנשאת אמה לאביה היו לה אחין לאמה של בת זו. שיירשו נחלת אביהן דליכא הסבת נחלת אם לאב בשעת נשואין. דלא קפיד קרא אלא שבשעת נשואין לא תהא ראויה לירש נכסי אביה. ומיהו אח\"כ מתו אחיה ואח\"כ מת אביה וירשה אותו ומתו האם והאב ולא היה להם כי אם בת זו וירשתן. הרשב\"ם. גמרא. ואין לי אלא בת בן מניין אמרת קל וחומר. ומה בת שהורע כחה בנכסי האב ייפה כחה בנכסי האם. בן שיפה כחו בנכסי האב אינו דין שייפה כחו בנכסי האם. [ומ\"ש] ומדכתיב מטות הקיש וכו'. פירש הרשב\"ם מדלא כתיב שני מטות: \n",
+                    "<b>והאיש את אשתו</b>. כתב הר\"ב דכתיב שארו זו אשתו. וקרינן הכי ונתתם וכו' וגורעים וכו'. פירש הרשב\"ם דף קי\"א גרע וי\"ו מנחלתו ולמ\"ד מלשארו. ומוסיפים שתי אותיות הללו זו על גבי זו לעשותו תיבה אחת והיא. לו. ודורשין הכי ונתתם את נחלת שארו. לו. יכול אף היא תירשנו. דעיקר פשטיה הכי משמע ונתתם את נחלתו לשארו. לאשתו. ונדרשיה לקרא הכי. ונתתם את נחלתו אם ימות. לשארו. וירש כלומר וגם הוא יירש את שארו אם תמית היא. ת\"ל וירש אותה. דמצי למכתב וירש. בלא אותה. דהוה שמעינן מקרא דהוא יורשה והיא יורשתו. כדפרישית. הלכך כתב רחמנא וירש אותה. למעוטי שהיא לא תירשנו. ואתא לגלויי ארישא דקרא דגורעין וכו'. ומשום דעיקר דרשא נפקא לן מוירש אותה. הלכך תנא דבי ר' ישמעאל תני וירש אותה. מלמד שהבעל יורש את אשתו. ומרישא דקרא דריש בדרך גורעים וכו' והיינו נמי שהר\"ב ריש פרק ט' דכתובות מייתי דכתיב וירש אותה משום דנקט כדתנא דבי רבי ישמעאל. ועיקר דרשא מרישא כדכתב הכא. ורש\"י מפרש התם אליבא דרבא דדריש בענין אחר. אבל דברי הר\"ב בסגנון אחד וכמו שכתבתי. ומ\"מ כתב שם הר\"ב דירושת בעל את אשתו לאו דאורייתא היא. ע\"ש: \n",
+                    "<b>והאיש את אשתו</b>. כתב הר\"ב דכתיב שארו זו אשתו. פירש הרשב\"ם ד' ק\"ט ע\"ב דכתיב (בראשית ב׳:כ״ד) והיו לבשר אחד וכתיב נמי (שמות כ״א:י׳) שארה כסותה ועונתה לא יגרע. ונ\"ל דאליבא דר\"א נסיב לדרשא זו דדריש עונתה זו מזונות. שנאמר (דברים ח׳:ג׳) ויענך וירעיבך כמו שכתבתי במשנה ד' פ\"ד דכתובות. ואיהו דריש שארה. זו עונה וכן הוא אומר (ויקרא י״ח:ו׳) איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. כדאיתא התם בגמרא דף מ\"ז. ואלא מיהת לתנאי דפליגי התם וחד דריש שארה זו מזונות. והכי נסיב לה הרשב\"ם גופיה בפירקין דף קכ\"ו ע\"ב. וחד דריש שארה זו כסות. כמ\"ש שם בכתובות בס\"ד. צריכין למודעי. שארו זו אשתו מנלן. ובדף קי\"ו לא כתב הרשב\"ם אלא כדכתיב והיו לבשר אחד. אפשר דסמך אשאר בשר דעלמא דגבי עריות. והכא דנסיב ג\"כ שארה וגו' טעמא אחרינא הוא. כן אפשר לומר. ועכ\"ז לזה הטעם האחר דלא נסבינן [אלא] קרא [דוהיו] לבשר אחד. הני תנאי דלא דרשי שארה לעונה. מנא להו דשארו זו אשתו. וראיתי בתורת כהנים ריש פרשת אמור כי אם לשארו אין שארו אלא אשתו. שאר אביך היא. ע\"כ. ודברי תימה הן דהא גבי אחות אביך כתיב. איברא דבגמרא דף ק\"ט איכא דדריש שארו דהכא זה האב. דכתיב שאר אביך היא. ומיהו בזה נ\"ל דהכי קאמר מכדי כל העריות משום שאר נאסרו. כדכתיב איש איש אל שאר בשרו וגו' למה לי קרא למימר דשאר אביך היא. אלא למדרש דאביך הוא שארו האמור במקום אחר בפרשת נחלות. אבל לענין דרשא דתורת כהנים למדרש מיניה דאשתו מקרי שארו. בהא ודאי צריך נגר ובר נגר דלפרקיה. ומקרוב נקרב ספר קרבן אהרן והוא ביאור נחמד אף נעים לכל ברייתות דתורת כהנים. ודקדקתי בו ולא מצאתי בזה דבר. וראיתי שברייתא זו מועתקת בספר הרי\"ף בריש הלכות קטנות בזה הלשון. כי אם לשארו. אין שארו אלא אשתו שנאמר אל אשתו לא תקרב שאר אביך היא. ע\"כ. וגרסא זו ישרה היא בעיני. ואע\"פ שזו נראית תמוהה יותר דאל אשתו לא תקרב לא כתיב גבי שאר אביך אלא גבי אשת אחי אביך. מ\"מ נראה בעיני שהיא גרסא נכונה. ודהכי דריש שארו דגבי טומאת כהן מיותר. למדרש. וקאמר דהתם כתיב שאר אביך גבי אחות האב. כלומר שהאחות היא שאר אחיה שהוא אביך. ובאם אינו ענין לאחותו. דכתיב בהדיא ולאחותו הבתולה. ולרבות שאינה בתולה אי אפשר. דא\"כ לא לכתוב הבתולה. תנהו ענין לדדמי לה לאחות אביך בעריות. והיינו ערות אחי אביך. והיא אשת אחי אביך. שנאמר אל אשתו לא תקרב. שמע מיניה דאשת אחי האב היא שאר בעלה. למדנו דשארו נמי היא אשתו ולישנא דברייתא הכי פירושה שנאמר אל אשתו לא תקרב. ולמדנו דאקרי שארו מדכתיב שאר אביך באם אינו ענין וכו'. [*ושוב מצאתי שדומה לזה כתבו התוספות בפרק ב' דביצה דף כ' ע\"א בסוף דבור המתחיל למד וכו' דפשטיה דקרא דויקרב העולה מיירי בקרבן צבור [דאע\"ג דקי\"ל] (וקיי\"ל) דשתי סמיכות בצבור ותו לא. וקרבן זה אינו מהם. (הלכך) [יש לומר] באם אינו ענין לקרבן צבור. תנהו לקרבנות אהרן שהוא קרבן יחיד. ע\"כ]. ומעתה שלמדנו. שארו זו אשתו. לענין טומאת כהן יש לנו לומר שהוא בנין אב לכל שארו שזו היא אשתו. אף לענין פרשת נחלות. וכל שכן לדברי הר\"ב דירושת בעל לאשתו לאו דאורייתא כמ\"ש ריש פרק ט' דכתובות וכתבתי ולעיל. דהשתא אינה דרשא גמורה אלא אסמכתא בעלמא: \n",
+                    "<b>ובני אחיות</b>. בני אחותו של ראובן. כגון בני דינה נוחלין אותו. שהרי דינה יורשת את ראובן אחיה ובניה באין מכחה. אבל לא מנחילין לראובן שהרי ראובן מכח אחותו דינה בא לירש אותן והלא דינה עצמה אין יורשתן כדאמרן דהאם אין נוחלת את בנה. וגרסינן בני אחות. ואי נמי גרסינן בני אחיות איכא לפרושי כבני אחות. כלומר בני אחיותו של אדם. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>האשה את בניה וכו'</b>. הא תו למה לי הא תנא ליה רישא האיש את אמו. והאיש את אשתו דנוחלין ולא מנחילין [וכולה בבא מיותרת. משא\"כ ברישא להרשב\"ם שכתבתי בדבור והבנים וכו'] הא קמ\"ל דאשה את בנה דומיא דאשה את בעלה. מה אשה את בעלה. אין הבעל יורש את אשתו בקבר כדאשכחן בפנחס דירש אמו אף על גב דאביו אלעזר היה חי כדדרשינן בגמרא דף קי\"ג מדכתיב (יהושע כ״ד:ל״ג) ואלעזר בן אהרן מת. ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו ולמאי קאמר בנו. אלא כלומר שהיתה ראויה לאלעזר וירשה בנו במקומו. והלכך הכא נמי כשהבעל בקבר אין לו להוריש נמי ירושת אשתו שמתה אחריו. להנחיל אותה לבניו. ואף אשה את בנה. אין הבן יורש את אמו בקבר. להנחיל לאחין מן האב אלא יורשי אביה יורשין אותה. וסברא הוא דכיון דמת בנה מקמי דידה פקע לו כחו בירושת אמו. כך כתב הרשב\"ם כפי שפירשו דבריו בתוספות. אע\"פ שמלשונו שבסוף פ\"ט אין נראה שנתכוין לפירושם. מ\"מ פירושם נכון בעצמו. וכתב עוד הרשב\"ם והאי דתני אחי האם אע\"ג דלא צריך דהא שמעינן ליה מבני אחיות אגב גררא דהנך נקיט ליה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכל יוצאי יריכו של בן קודם לבת</b>. יליף לה בגמרא מדכתיב בן אין לו עיין עליו. וכן בכולם כתיב אין לו למדרש עיין עליו אם יש יוצאי ירך עד סוף כל הדורות. יוצאי ירך קודמין לשל אחריו. וכי היכא דאמרינן עיין עליו למטה. ה\"נ אמרינן עיין עליו למעלה. שאם כלה זרעו לגמרי העבירנו ליורשי האב למעלה. ומ\"ש הר\"ב דבכל מקום הזכר ויורשיו קודמים לנקיבה. בגמרא דף קי\"ג. וירש מקיש ירושה שניה לירושה ראשונה. מה ירושה ראשונה. בן קודם לבת. אף ירושה שניה בן קודם לבת. ופירש הרשב\"ם דווי\"ן דואם דבכולהו דריש. דכל וי\"ו מוסיף על ענין ראשון. אלא נקט וירש דהוא סיפא דכולהו. ופירש עיין עליו שאמרו חז\"ל עיין עליו מה שכתבתי במ\"ה פ\"ב דיבמות [ד\"ה פוטר]: \n",
+                    "<b>בת קודמת לאחין</b>. ואם יש אב למת. גם לו קודמת. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>אחין קודמין לאחי האב</b>. ואם יש להן אחות הן קודמין לאחות. והאחות ויוצאי יריכה קודמין לאחי האב. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>והאב קודם לכל יוצאי יריכו</b>. לשון הר\"ב האב קודם לעולם לאחי האב וכו' עד לאבי אבי האב כל זה מלשון הרשב\"ם דף קט\"ז ע\"ב וגם בפירש הרמב\"ם בזה הלשון שאין ירושה לאחי אבי האב בחיי אבי האב. ולא לאחי אבי אבי האב. בהמצא זקנו של אבי האב. ע\"כ. ולשונם תמוה לפי שלדבריהם אין לאב קדימה אלא לאחי עצמו ואין הדבר כן. אלא שיש לו קדימה על אחי בנו. באיזה דור שיהיה לעולם האב קודם לאחי בנו [*כדקתני [האב] קודם לכל יוצאי יריכו] וז\"ל הרשב\"ם דף קט\"ו ע\"ב כללא דמלתא אבי המת קודם לאחי המת וכן אבי אבי המת קודם לאחי אבי המת. אבל אחי המת קודם לאבי אבי המת. וכן אחי אבי המת קודם לאבי אבי אביו של מת. ע\"כ. שוב מצאתי בספר חכמת שלמה שכתב על לשון הרשב\"ם דדף קי\"ו דהאב קודם לעולם לאחי האב וכו'. וז\"ל כך הוא בכל הנוסחאות וראוי להיות כתוב במקום אחי האב. אחי המת. ועוד פשיטא שהוא קודם לאחיו. וגם הוה לי' למימר קודם לאחיו. אלא הכי קאמר קודם לאחי המת מן האב. וכאילו אמר קודם לאחין מן האב. והיינו אחין של מת. שהרי לא קאמר לאחיו. ודו\"ק. עכ\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בנות צלפחד וכו'</b>. משום דאמרן לעיל כל יוצאי יריכו של בן קודם *) לאחין דאשמועינן דבת הבן נוחלת במקום הבן. מש\"ה נקט ליה שהרי בנות צלפחד נחלו חלק אביהן בנכסי חפר במקום צלפחד אביהן. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>חלק אביהן שהיה עם יוצאי מצרים</b>. כתב הר\"ב סבר האי תנא ליוצאי מצרים נחלקה הארץ. שנאמר לשמות מטות אבותם ינחלו. כלומר לבאי הארץ נתחלקה הארץ כפי החשבון של יוצאי מצרים שנטלוה בתורת ירושה מאבותיהם שנאמר בפרשת פנחס בבאי הארץ באותו מנין דערבות מואב דכתיב בהו ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן וגו' לשמות מטות אבותם של אלה שנמנו ביציאת מצרים. ינחלו אלו. דלאותן יחלקו הנחלה. ואלה אשר קמו תחתיהם יירשום. הרשב\"ם. ובגמרא [דף קי\"ב ע\"ב] פריך ודלמא לשמות מטות אבותם לאו ביוצאי מצרים קאמר אלא לשבטים. ומשני דכתיב [בפרשת וארא] ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'. ירושה היא לכם מאבותיכם. וליוצאי מצרים קאמר להו: \n",
+                    "<b>ושהיה בכור</b>. דתניא נתן תתן להם (במדבר כ״ז:ז׳) זו נחלת אביהן. בתוך אחי אביהם. זו נחלת אבי אביהן. והעברת את נחלת אביהן להן. זו חלק בכורה. [דכתיב (שמות י״ג:י״ב) והעברת כל פטר רחם] גמרא דף קי\"ח ע\"ב. וכתב הרשב\"ם בפירוש המשנה וז\"ל והאי דכתיב בדברי הימים (א ז) ושם השני צלפחד. לא שני לאחין קאמר. דהא לא איירי לעיל באחין כלל. אלא בגלעד אבי חפר במכיר אבי גלעד איירי [לעיל מיניה]. ואיכא למימר דאגלעד קאי. ומאי שני. שני לגלעד. כלומר בן חפר בן גלעד. הרי ג' חלקים. ב' חלקי בכורה. וחלק [צלפחד] עצמו. והאי דלא חשיב במתניתין ד' חלקים שהיה להן לבנות צלפחד כדכתיב (יהושע י״ז:ה׳) ויפלו חבלי מנשה עשרה. שיתא דשיתא בתי אבות. וד' דבנות צלפחד. דהוה להו חד אחא דאבא ונטלו חלק בנכסיו. היינו טעמא דלא הוה משמע לן מידי. דהא שמעינן כבר דבת הבן הרי היא כבן וכו'. ע\"כ: \n",
+                    "<b>נוטל ב' חלקים</b>. כתב הר\"ב ואע\"פ שעדיין לא ירשו וכו'. ואין הבכור נוטל פי שנים בראוי [כדתנן במשנה ט' פרק ח' דבכורות] ארץ ישראל מוחזקת היא. גמ' ופירש רשב\"ם מוחזקת היא. ליוצאי מצרים. כדכתיב ונתתי אותה לכם מורשה כלומר אני נתתיה לכם ירושה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם</b>. טעמא פירש הר\"ב במשנה ט' פרק ח' דבכורות: \n",
+                    "<b>והבנות נזונות מנכסי האב</b>. בתנאי כתובה. כדתנן במשנה י\"א פרק ד' דכתובות. ודין המזונות ב[ריש] פרק דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האומר וכו' לא יירש וכו'</b>. אפילו לרבי יוחנן בן ברוקה דאם אמר על מי שהוא ראוי וכו'. ואף על גב דממילא משמע שיהיה השאר לאחין. מכל מקום כיון שאמר בלשון לא יירש. משמע כמתנה על מה שכתוב בתורה. נ\"י: \n",
+                    "<b>שהתנה על מה שכתוב בתורה</b>. ואפילו למאי דפסקינן בסוף פרק ז' דבבא מציעא. דבדבר שבממון תנאו קיים. אמרינן בגמרא [דף קכ\"ו] שאני הכא דלא מחיל. ופירשו הרשב\"ם ונ\"י דדבר שלא בא לידו של בן [*אינו יכול למוכרו ולא למוחלו] ואפילו אי מצי מחיל ודאי לן דלא מחיל דמה הנאה יש לו. ואף על פי ששתק. כדי שלא יכעוס אביו הוא דעביד: \n",
+                    "<b>על פיו</b>. כתב הר\"ב משום דמצווה מחמת מיתה ושכיב מרע דבריו ככתובים וכמסורים וכו'. עיין במשנה ו' פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>ריבה לאחד וכו'</b>. על ידי שריבה לאחד מיעט לאחר. נ\"י. אי נמי או או קתני. וכתב הרשב\"ם והך מתניתין רבנן היא. ורבותא היא דנקט ריבה לאחד ומיעט לאחד. משום ירושה לא אמר כלום. וכל שכן היכא דעקר כל הנחלות מן האחין והוריש לאחד מהן לא עשה כלום. ע\"כ. ומרישא ליכא למשמע דהתם דקאמר בלשון לא יירש משמע טפי דמיעקר דבר מן התורה: \n",
+                    "<b>דבריו קיימין</b>. כתב הר\"ב שיש כח ביד אדם ליתן ממונו במתנה וכו'. ואין כאן מתנה עלמה שכתוב בתורה. שהרי לא נשאר לו לאחר מיתתו כלום. להוריש לבניו בתורת ירושה. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>רבי יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו וכו'</b>. כתב הר\"ב דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו וגו' והוא הדין לשאר יורשים שבמקום בניו. ומ\"ש הר\"ב דמודה ר' יוחנן דעל אח במקום בת וכו'. גמרא [ד' ק\"ל]. והא דתנן האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת וכו' לא אמר כלום. דמשמע הא בן בין הבנים. ובת בין הבנות דבריו קיימין. מוקמינן לה דנמי רבי יוחנן היא וחסורי מחסרא והכי קתני. האומר וכו'. הא בת בין הבנות וכו' שר' יוחנן אומר וכו'. ומ\"ש הר\"ב והלכה כר' יוחנן גמרא: \n",
+                    "<b>מה שעשה עשוי</b>. מלתא דפשיטא היא ומשום סיפא נקט לה דאסור לעשות כן. רשב\"ם. ופסק הר\"ב דלא כרשב\"ג משום דבגמרא [ד' קל\"ג ע\"ב] אמר שמואל לא תהוי בעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האומר זה בני נאמן</b>. תנינא חדא זימנא במ\"ח פ\"ג דקדושין. והכא קמ\"ל דאע\"ג דמוחזק באח. נאמן לפוטרה כמ\"ש שם. וטעמא מפרש בגמרא הואיל ובידו לגרשה. ומשום דאסרה לכהן. מה לו בכך שתיאסר לאחר מיתתו. נ\"י: \n",
+                    "<b>זה אחי אינו נאמן</b>. פירש הר\"ב להורישו עם אחיו וכו'. ולא פירש לענין לאוסרה לשוק משום דהכא במוחזק לן באתי כדכתבינן. והלכך אסורה אפילו שתק. כיון דמוחזק לן באחי. ולא בבני. הרשב\"ם. ומיהו כתב עוד דאי נמי איכא למימר דהכי קאמר האומר זה בני נאמן. אף ע\"ג דמוחזק לן באחי. זה אחי אינו נאמן לאוסרה אם היא בחזקת מותרת. כגון דלא מוחזק לן. לא באחי. ולא בבני. ע\"כ. וכ\"פ הרמב\"ם דמה שאמר באח אינו נאמן לענין יבום וחליצה: \n",
+                    "<b>נפלו לו</b>. לשון הר\"ב בחייו. וכן לשון הרשב\"ם*) ולא ידעתי למה דקדקו לכתוב כן: \n",
+                    "<b>הרי זו אינה כלום</b>. אף ע\"ג דצוואת שכיב מרע קונה לאחר מיתה. הני מילי כדי שלא תטרוף דעתו עליו אבל כח השטר לא עדיף כצוואתו שהרי לא גמר להקנות וכו': \n",
+                    "<b>זיכה בה לאחר וכו'</b>. פירש הרשב\"ם אם זיכה בו לאחר. ואמר ליה זכה במה שכתוב בזה השטר. אף על פי שאינה כתובה על שמו. שכתב על שם ראובן ואמר לשמעון זכה במה שכתוב בה. קנה. דלא גרע משאר צוואתו. שהיא ככתובה וכמסורה. ורבותא קתני לאחר. והראב\"ד פירש. זיכה בה לאחר. שאמר לראובן זכה בשטר זה לצורך שמעון. קנה אפילו אם ראובן הזוכה בשביל שמעון הוא יורש. ולא אמרינן כיון שהוא יורשו כאילו לא יצא מתחת ידו ודוקא בחולק בקרקע אבל מטלטלי לא. שאין שטר למטלטלי. טור סימן ר\"ן. והרמב\"ם בפ\"ט מהלכות זכייה העתיק אם זיכה בה לאחר. בין מן היורשין. בין שאינו מן היורשין כל הדברים שבה קיימין. כלומר כיון שגילה דעתו באחד. הרי כל דבריו קיימין. כן פירש המגיד. ונ\"ל דגרם במשנה זיכה לאחד בדל\"ת. וכן יש להגיה בספרו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכותב נכסיו לבניו וכו'</b>. בריא שרוצה לישא אשה ואינו רוצה לשעבד נכסיו לאשתו פן יפסידו בנים שיש לו מאשתו ראשונה. ורוצה לכתוב להן נכסיו לאחר מותו. אלא שיאכל פירות בחייו. צריך שיכתוב מהיום וכו'. הרשב\"ם. וז\"ל רש\"י רפ\"ה דכתובות דף נ\"ה [סוף ע\"ב] . ושטר שכיב מרע אינו קונה מחיים שהרי אין דעתו ליתן כלום אלא לאחר מיתה ואפילו לר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו. הני מילי בבריא דדעתו לאקנויי גוף הקרקע מהיום ופירות לאחר מיתה. אבל זה אין דעתו ליתן בחייו כלום. וכיון דמית תו לא מצי לאקנויי מידי דהא ליתיה דלקנייה ניהליה. ע\"כ. ותמהני על הטור שהעתיק בבא זו בסוף הלכות מתנת שכיב מרע: \n",
+                    "<b>צריך שיכתוב מהיום וכו'</b>. [כתב הר\"ב] דמשמע גוף הקרקע יהא קנוי לך מהיום וכו'. ולפיכך לא דמי להא דתנן במשנה ג' פ\"ז דגטין. מהיום ולאחר מיתה. גט ואינו גט. דהתם ליכא למימר אלא אי תנאה אי חזרה. גמרא: \n",
+                    "<b>לאחר מותו</b>. לשון הר\"ב מהיום ולאחר מותו. וכן ל' הרשב\"ם. ומיהו לר' יהודה כדאית ליה ולר' יוסי כדאית ליה: \n",
+                    "<b>מכר האב</b>. ל' הר\"ב סתמא. וכן ל' הרשב\"ם. ומסיים נ\"י מכורין עד שימות פירוש אם ירצה הלוקח שאם אינו רוצה חוזר בו ומבטל המקח. דכיון דזבין ליה סתמא. גוף ופירות משמע ליה ללוקח וכיון דלא ידע שאין לו אלא פירי. [הוה] ליה מקח טעות. ולא שייך למימר הכא. אין אונאה לקרקעות. ומיהו אם ידע לוקח שאין לו אלא פירות. אין זה מקח טעות שהרי הכיר בה שאינו שלו וכו': \n",
+                    "<b>תוולש ומאכיל</b>. כתב הר\"ב אבל מה שהניח במחובר בשעת מיתה. אע\"פ שעומד ליתלש הרי הן של בנו. וכן ל' הרשב\"ם. וזה דלא כמ\"ש הר\"ב בפירוש משנה ז' פ\"ה דעומד לתלוש כתלוש דמי. וכמ\"ש עוד בהדיא במשנה ו' פ\"ו דשבועות. והן הנה דברי הרמב\"ם [פ\"ג מה\"מ הלכה י\"ז] וסיעותיו. וכן כתב גם כן בדין משנתינו בפרק י\"ב מהלכות זכייה [הלכה י\"ג]. היו תלושין או שהגיעו להבצר. הרי הן של יורשין. ע\"כ. וז\"ל הרא\"ש ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשין. והוא הדין נמי מה שהניח מחובר ועומד לתלוש דהא בפרק הכונס (בבא קמא דף נ\"ט) פסק רב כר' שמעון דאמר אכלה פירות גמורים. [*משלמת פירות גמורים]. דכל העומד ליתלש כתלוש דמי. והא דתנא מה שהניח תלוש לאשמועינן פירות שנתלשו קודם זמנן. ולא היו עומדין לתלוש בשעה שמת האב. ואפ\"ה כיון שנתלשו הרי הן של יורשין. עכ\"ל. וראייתו דהכונס הן דברי רבינו חננאל בתוספות דהתם פרק (ד' דכתובות) [צ\"ל הכונס] דנ\"ט ודפ\"ו דשבועות דמ\"ג. ועוד בפ\"ד דכתובות דף נ\"א. אדנקטה גמרא בפשיטות דכל העומד לגזוז כגזוז דמי. וזה מן התימה על הרשב\"ם היאך יפרש הא דהכונס וכן נמי סוגיא דפ\"ד דכתובות. אלא א\"כ שנאמר דסבירא ליה כמ\"ש הר\"ן בסוף פרק שבועת הדיינים. דההוא דכתובות באין צריך לקרקע כלל. אבל בצריכי לקרקע קצת לא אמרו כל העומד לגזוז וכו'. ואי הכי הוא דסבירא ליה. הוה ליה לפרש דבצריכי קצת דוקא. ויותר מזה אני תמיה על הטור שכתב בסימן צ\"ה בשם רבינו חננאל והרא\"ש ז\"ל. דפליגי על הרמב\"ם לענין שבועה וסברי דאפילו עומד לתלוש לאו כתלוש הוא. וכן כתב עוד בסימן קצ\"ג לחלוק על הרמב\"ם לענין קניה. והא קא חזינן בהדיא דאדרבה דסבירא להו כהרמב\"ם. ולא עוד אלא דבפ\"ו דשבועות כתבו התוס' [ד\"ה כבצורות] בהדיא בשם ר\"ח דפוסק כר\"מ דהתם. דאמר העומד לבצור כבצור דמי. ואפילו לענין שומרים. והא דהרא\"ש הביא המשנה דשבועות כצורתה יש לומר דסמך אדכתב במקומות אחרים והיינו הך דהכא. וכ\"כ בפרק הכונס. דפירות שאינם צריכים לקרקע כתלושין דמי. וכ\"כ עוד בפרק האשה שנפלו כדלקמן. וכ\"כ בשמו בטור א\"ה סימן פ\"ה. גם למשנתינו כתב בח\"מ סוף סימן רנ\"ז דכתלוש דמי. ולא ראיתי מי שהעיר בכל זה. וצ\"ע. ועיין מה שכתבתי במשנה ו' פרק ו' דשבועות: \n",
+                    "<b>ומה שהניח תלוש וכו'</b>. כתב הר\"ב דבכותב נכסיו לאחר אפילו מה שהניח במחובר הרי הוא של יורשין דאזלינן בתר מאן דגדלי ברשותיה ולא קשיא אפסק דמשנה ד' פ\"ח דכתובות דפסקינן כר\"ש דסבירא ליה ביציאתה שלה. ולא אזלינן בתריה דבעל דגדלי ברשותיה. משום דאכילת פירות הבעל בנכסי אשתו אינו אלא מתקנת חכמים. ומשום הכי התם אפילו בפירות העומדים לתלוש אינם שלו. אף על גב דכל העומד לגדור כגדור דמו. והכי נמי שמעינן לרבי שמעון גופיה בפרק הכונס במסכת ב\"ק [דף נ\"ט]. שאני התם דליכא אלא תקנת חכמים. הרא\"ש פ\"ח דכתובות: הרי הוא של יורשין. ולא למקבל מתנה לבדו. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>הניח בנים וכו'</b>. בדלא כתב נכסים מיירי. הרשב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נשאו גדולות</b>. עיין מ\"ש בזה במשנה ב' פ\"ה דכתובות: \n",
+                    "<b>זה חומר בבנות מבבנים</b>. היכא דבנות יורשות מהיכא דבנים יורשים ואיכא נמי בנות בהדייהו. שהבנות נזונות וכו'. הרשב\"ם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בזמן שהנכסים מרובין וכו'</b>. כולה מתניתין שנויה במשנה ג' פרק בתרא דכתובות. ושם מפורשת יפה בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>דוחין אותו</b>. לאו למימרא שכל אחד ידחנו עד שיביא ראיה. דממה נפשך אם זכר הוא יטול כזכר. ואם נקבה יטול כנקבה. הלכך לעולם נוטל כפחות שבהם. ובנכסים מרובים שקיל כנקבה ובנכסים מועטים נזון עם הזכרים וסיפא דקתני טומטום אינו נוטל רשב\"ג [דמשנה ב' פ\"ה דתמורה] היא דסבירא ליה טומטום ואנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא. ולית הלכתא כותיה אלא כרבנן דפליגי עליה בברייתא וסברי דטטלין כפחות שבהן. ואע\"ג דלא תנן במתניתין אלא טומטום. הוא הדין אנדרוגינוס. דהא גבי בכור [סוף פ\"ו דבכורות*)] בשניהן הוא דאמר רשב\"ג. וכיון דסיפא דהכא אליביה. א\"כ בתרווייהו קאמר דאינו נוטל. ואם כן לרבנן דקיימא לן דנוטל נמי בתרווייהו. כ\"כ נ\"י. וכן השוום הרמב\"ם בפ\"ה מהלכות נחלה ובפ\"ח מהלכות זכייה. אבל נראה שזו דתמורה אינה ראיה דהתם דמשוו להו רבנן היינו משום דולדות [קדשים] בקדושת אמן קיימו כדמפרש הר\"ב שם. ולענין זה אין בין טומטום לאנדרוגינוס אף על פי שאנדרוגינוס בריה [הוא] ולא כן טומטום. אבל לענין ירושה אין לאנדרוגינוס כלום במקום בן או בת אפילו לרבנן משום דבאנדרוגינוס קיימא לן נמי דבריה הוא. וכמ\"ש הר\"ב בסוף פרק ח' דיבמות וסוף פרק ו' דבכורות. ודעת הטור בסימן ר\"ף דאנדרוגינוס במקום בן אין לו. ובמקום בת. אם הנכסים מרובים. יורש. ואם מועטין. אינו ניזון עמה. ע\"כ. ותמה הב\"י דמאין לו לחלק בין מקום בן לבת. ועוד דבפרק מי שמת משמע שדין טומטום ואנדרוגינוס שוה. ע\"כ. ואני אומר דמשמעותא דכתב ליתא מהטעם שכתבתי. אבל קושיתו הראשונה ודאי קושיא היא. ועוד אני תמה על הטור שבסימן רנ\"ג בדין האומר אם תלד וכו' דלקמן. משוה דין אנדרוגינוס לטומטום דנוטל כפרות שבשניהם. ולדבריו בסימן ר\"ף נראה דגם לקמן אין לאנדרוגינוס כלום. דהא זכר ונקבה אמר וזה בריה אחרת הוא: \n",
+                    "<b>האומר אם תלד אשתי זכר וכו'</b>. כתב הר\"ב הכא בשכיב מרע וכו'. שדעתו של אדם וכו'. מסיים נ\"י תקנו שיטול כדי שלא תטרוף דעתו עליו וכו'. דהא משום גריעות דעובר הוא ולא משום גריעות' דמקנה. ואם כן כי דעת האב קרובה אצל בנו מאי הוה לעשות את שאינו זוכה כזוכה. אלא ודאי משום שדעתו קרובה חששו לטירוף דעתו. וכתב עוד ואין בזה אסמכתא שהרי אינו קונס את עצמו כלל ורוצה שיתקיים התנאי. דדוקא באומר אי לא אתינא ליבטלן זכוותאי. [ועיין בפירוש הר\"ב משנה ה' פרק דלקמן]. וכיוצא בו. שקונס עצמו ואינו רוצה שיתקיים התנאי. הוי אסמכתא. אבל זה רוצה בקיום התנאי ובקיום המעשה. הלכך אין זו אסמכתא אלא כתנאי בני גד. וזה כפתור ופרח. למדתי מפי מורי הרשב\"א. ע\"כ. ועיין מ\"ש במ\"ג פ\"ז דגטין. וגם הטור סימן רנ\"ג כתב סברא זו אלא דמשום כן מפרש המשנה אפילו בבריא. ולא כן דעת נ\"י כמ\"ש לשונו אלא כמ\"ש הר\"ב דבשכיב מרע איירי: \n",
+                    "<b>נקבה מאתים</b>. דלענין הרוחה בתו עדיפא ליה שאינה יכולה לחזור אחר מזונותיה כזכר. גמרא: \n",
+                    "<b>ילדה זכר ונקבה</b>. פירש הר\"ב תאומים. ואע\"פ שלא התנה כי אם על זכר לבד. ועל נקבה לבד [מדאמר אם. אם] ילדה תאומים לא נתבטל התנאי אלא יטול הזכר כאילו נולד לבדו והנקבה כאילו נולדה לבדה. דלא עשה הלידה תנאי אלא רצה ליתן מתנה לבניו. וריבה [לנקבה] ואף אם ילדה תאומים חביבים עליו ורוצה [שיטלו] כפי תנאו. הרא\"ש בתשובה סוף כלל פ\"א: \n",
+                    "<b>ילדה טומטום וכו'</b>. כתב הר\"ב דהלכתא נוטל כפחות שבשניהם. כבר כתבתי ברישא מה שקשה לי בזה על בעל הטורים בדין אנדרוגינוס: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הניח בנים גדולים וקטנים</b>. ולא מיבעא גדולים וגדולים דפשיטא דמחלי אהדדי. דאם זה מתעסק בנכסים היום גם זה יתעסק למחר. אלא אפילו היו קטנים. שאין יכולים להשביח. הגדולים מוחלין טורח מועט כזה לשכור פועלים. נ\"י: \n",
+                    "<b>אם אמרו וכו'</b>. בפני ב\"ד אמרו כן דכיון שלא חששו הב\"ד לחלוק והניחו להם להשביח כל הנכסים. ראו ב\"ד שיש תועלת ליתומים בדבר. ובכולם גדולים אין חלוק בין ב\"ד לעדים. הרא\"ש: \n",
+                    "<b>וכן  האשה וכו'</b>. כתב הר\"ב בגמרא מוקמינן לה באשה יורשת וכו'. וס\"ד אמינא דבההיא הנאה וכו'. ורישא דהשביחה לאמצע. מפרש בגמ' דאשמועינן דמהו דתימא כיון דלאו דרכה למטרח. אע\"ג דלא פריש כמו דפריש דמי קמ\"ל: \n",
+                    "<b>השביחה לעצמה</b>. והוא דלא שקלה מזוני דאי שקלה מזוני לא דתנן ריש פי\"א [דכתובות] אלמנה ניזונת מנכסי יתומים. מעשה ידיה שלהן. הרשב\"ם. ועיין חלוקי דעות בזה בטור א\"ה סימן צ\"ה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האחין השותפין</b>. כן הגירסא בכל הנוסחאות. וכתב נ\"י האחין שהן שותפין שאם אין שותפות יחד בתפוסת הבית. או שותפין דעלמא שאינם אחין. אין שוים בדין זה. ומסתמא מקרו אחין שותפין כשעומדין יחד בלא חלוקה אפילו עד ג' דורות. כדאיתא בבראשית רבה אם תשקור לי ולניני ולנכדי (בראשית כ״א:כ״ג) עד כאן לאחין השותפין. עכ\"ל. וכ\"כ ב\"י סימן קע\"ז בשם תשובת הרמב\"ן סימן כ\"א דל\"ג והשותפין דדין זה בשותפין אחין בלבד לפי שאנו רואין האחין כל זמן שלא חלקו תפוסת הבית כאילו כולן א' וכאילו האב היה קיים בנכסים שירשו מהאב. והם ובניהם מתפרנסים מתפוסת הבית. ע\"כ. אבל הרא\"ש העתיק האחין והשותפין וכ\"כ הטור. אחין השותפין או שאר שותפין. והרמב\"ם פרק ט' מהל' נחלות כתב אחד מן האחין שמינהו המלך וכו'. אם מחמת אביהן מינהו. כגון שהיה אביהם ידוע בדבר זה. ואמר נעמיד תחתיו בנו כדי לעשות חסד עם היתומים וכו'. וכתב מהר\"ר ו א ל ק כהן בש\"ע סימן קע\"ז *) דלטעמיה לא שייך האי דינא בשאר שותפין עכ\"ד. ואני אומר דאשתמיטתיה לשון הרמב\"ם בסוף פרק ח' מהלכות שלוחין שכתב וז\"ל. אחד מן האחין או מן השותפין. שנפל לאומנות המלך וכו'. הרי שבפירוש סובר דהוא הדין לשאר שותפין. ובכיוצא בזה מצאנו עוד להרמב\"ם בלשון המשנה דסוף פרק קמא דשקלים. ויתר מקומות שכתבתי שם בס\"ד. ולענין הטעם שכתב הרמב\"ם מזה אינו קושיא כלל. דהרי בשאר שותפין [נמי] נוכל להטעים אם מחמת השותפים שרוצה המלך להתחסד עם אלו השותפים כגון שהיו ידועים בדבר זה: \n",
+                    "<b>נפל לאמצע</b>. כתב הר\"ב אבל אם מחמת עצמו מפני חריפותו וחשיבותו וחכמתו וכו' וכן פירש הרשב\"ם. והפירוש לפירושו דדוקא כשפירשו בשעת לקיחה שמפני חריפותו וכו' לוקחים אותו. דאי לאו הכי אע\"פ שהוא חריף אם המנהג להעמיד מכל בתי העיר וכו' השכר לאמצע. וכן מפורש בהדיא בגמרא אדתניא אם מחמת האחין לאחין. פריך פשיטא. ומשני לא צריכא דחריף טפי. מהו דתימא חורפיה גריס ליה קמ\"ל: \n",
+                    "<b>חלה</b>. פירש הר\"ב מצנים פחים וכיוצא כהן. דכתיב בהו שומר נפשו וגו' אע\"ג דבקרא לא כתיב אלא צנים פחים. נקט הר\"ב כיוצא בהם מלשון הרמב\"ם סוף פרק ח' מהלכות שלוחין. ובפירוש המשנה כתב כגון שאכל המאכלות שהם מפורסמות ברעה. והתמיד בהם. או שעמד זמן רב לחום השמש או לקור. וקור וחום היינו פירוש דצינים ופחים וכ\"כ בחבורו שם. וכ\"כ הרשב\"ם והתוספות. וכתב נ\"י פחים מלשון עד שיפוח היום (שיר השירים ב׳:י״ז). ומ\"ש הר\"ב שאם חלה באונס מתרפא מן האמצע. כתבו התוספות ולא דמי להא דתנן לעיל אין הקטנים ניזונים על הגדולים. דהכא הוי באקראי בעלמא. אבל התם לעולם כן הוי. שהקטנים מפסידין יותר מזונות. ע\"כ: \n",
+                    "<b>שושבינות</b>. רעי דוד מתרגמינן שושביני דדוד. הרשב\"ם. וז\"ל הרמב\"ם ריש פ\"ז מהל' זכייה המעות שמשלחין נקראים שושבינות. ואותם ששלחו המעות ואוכלין ושותין עם החתן נקראים שושבינים. ע\"כ. וז\"ש הר\"ב נוטל סעודה וכו'. לשון הרשב\"ם וענינו נושא סעודה וכו': \n",
+                    "<b>וחזרה השושבינות חזרה לאמצע</b>. פירש הר\"ב וחזרה השושבינות אח\"כ. לאחר שמת האב. חזרה לאמצע. וז\"ל הטור בא\"ה סימן ס' חוזרת לכולם וחולקין בו בשוה כמו בשאר מלוות אביהם. ואינו צריך להחזיר הכל בנשואי הראשון שנושא. אלא ראשון ראשון שנושא. משלם חלקו המגיע לו. ע\"כ. ולהרמב\"ם בפירושו מיירי שהאב נשא אשה ובא לשם האיש ההוא ששלח לו השושבינות בסתם וכו'. ומת האב. אותו השושבינות תחזור לאמצע בלי ספק. ע\"כ. ובחבורו סוף פ\"ט מהל' נחלות יש לו דרך אחר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סבלונות</b>. מפורש במשנה ו' פ\"ב דקדושין: \n",
+                    "<b>שלח</b>. שם ק' מנה. ובסתם דהא בסיפא מפליג במפרש. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>אפילו בדינר</b>. כתב הר\"ב דוקא בדינר. גמרא. ועיין כיוצא בזה במשנה ח' פ\"ח דפאה ופרק י' דכתובות [משנה ב']. ולב\"ש בריש פרק קמא דקדושין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שכיב מרע שכתב וכו'</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>והוא הדין אם חילק על פיו בלא כתיבה שאמר נכסי לפלגני. כדתנן לקמן [דף קנ\"ו] באמן של בני רוכל שמתה קיימו חכמים את דבריה. הרשב\"ם. והכי נמי דייק לישנא דדברי שכיב מרע ככתובין וכו'. ב\"י ריש סימן ר\"ן: \n",
+                    "<b>ושייר קרקע כל שהוא</b>. כתב הר\"ב והוא שקנו מידו וכו'. ודוקא כשבא להקנות המתנה מחיים. ולא שמפרש. דמלתא דפשיטא הוא. ולא צריכא למימר שהיא מתנת בריא. אלא הכי קאמר דוקא כשנוכל לומר שבא להקנות המתנה מחיים דהיינו שהקנה בסתם ולא פירש לאחר מותו. והיינו דמסיים הר\"ב וכתב אבל אם אמר יתנו וכו' לאחר מותו וכו' דתידוק מיניה הא סתמא במקנה מחיים הוא. וז\"ל הרמב\"ם בדין הזה בפרק ח' מהלכות זכייה. שכיב מרע שכתב כל נכסיו מתנה סתם וכו'. וכן בדין שכתב הר\"ב לקמן שכ\"מ שבא ליתן מתנה מחיים וכו'. כתב וז\"ל אל תטעה בשכ\"מ שכתב כל נכסיו ופי' שנתן הכל מעכשיו והקנה מחיים. שאין זה מתנת שכ\"מ אלא כשאר מתנות הבריאים וכו': \n",
+                    "<b>לא שייר קרקע אין מתנתו קיימת</b>. כלומר ואם עמד חוזר. והוא שכתב הר\"ב ושכ\"מ שבא ליתן מחיים וכו'. ופירשתיו לעיל בשם הרמב\"ם. וטעמא דחוזר פירש הר\"ב במשנה ז' פרק ג' דפאה דלא שביק איניש נפשיה ערטלאי כו' ונ\"ל שמה שכתב הר\"ב בסוף הדבור על ומצוה מחמת מיתה וכו' ואם מת קנה וכו' חוזר גם על זה הדין דשכיב מרע שבא ליתן מתנה מחיים וכו' דהא דינא הכי הוא כדתנן במשנה דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המחלק נכסיו על פיו</b>. רבי אליעזר אומר וכו'. כלומר רבי אליעזר אומר דעל פיו לא מהני. ועיין בפירוש הר\"ב במ\"ה פרק דלעיל: \n",
+                    "<b>רבי אלעזר אומר וכו' וה\"ג התוספות</b>. וטעמייהו דלקמן גרסינן רבי אליעזר אומר בשבת וכו'. וכן הוא לקמן במשנה שבגמרא גם הרי\"ף והרא\"ש העתיקו כן וכן מוכח בהדיא בברייתא שבגמרא. ועיין לעיל. ולפיכך כתבו דגרסינן רבי אלעזר והא ר\"א בן שמוע. דאי גרם ר\"א [ביו\"ד] שהוא בר פלוגתיה דרבי יהושע דלקמן אם כן לערבינהו ולתנינהו המחלק נכסיו על פיו ר\"א אומר אחד בריא וכו'. בד\"א בחול וכו'. ועוד מאי קאמר אמרו לו מעשה דבני רוכל וכו' לימא להו דשבת הוה. אלא שמע מינה דגרס רבי אלעזר והוא ר\"א בן שמוע ואית ליה בין בשבת בין בחול צריך קנין ופליג אדרבי אליעזר ורבי יהושע דלקמן. ועוד הביאו ראיות מסוגיות שבגמ'. והר\"ב שהעתיק ר\"א ביו\"ד כן נמצא בספרים גם במשנה דירושלמי: \n",
+                    "<b>אחד בריא ואחד מסוכן</b>. כתב הר\"ב ואפי' מצוה מחמת מיתה וכו'. דהא מעשה דבני רוכל מתנה במקצת הואי. ואי בשכיב מרע הא לכולי עלמא בעיא קנין כדפירש הר\"ב במשנה דלעיל אלא במצוה מחמת מיתה היתה [והכי מוקמינן לה בגמרא דף קנ\"א ע\"ב] וא\"כ על כרחך פליג ר\"א אפילו במצוה מחמת מיתה. הרשב\"ם. וכתב עוד דנראה שכיון דלא מפליג רבי אלעזר בין שכיב מרע לבריא לענין היכא דמית. הוא הדין היכא דעמד אינו חוזר אם קנו מידו לרבי אליעזר: \n",
+                    "<b>נכסים שאין להם אחריות וכו'</b>. מפורש הכל במשנה ה' פרק קמא דקדושין: \n",
+                    "<b>רוכל</b>. שם אביהם. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>תקברם אמן</b>. פירש הר\"ב כלומר אין מביאין ראיה מהם שרשעים היו. והלואי שתקברם אמן. הרשב\"ם. ורבנן קאמרי דלא היו רשעים ולפיכך אין לומר שקנסום. דאיתא בגמרא דהא דאמר רבי אליעזר שרשעים היו מפני שקיימו קוצים בכרם. ור' אלעזר לטעמיה ורבנן לטעמייהו דתנן [בסוף פרק ה' דכלאים] המקיים קוצים בכרם רבי אלעזר אומר קידש וחכמים אומרים לא קידש: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים</b>. וכן הגרסא במשנה דירושלמי. וכבר כתבתי לעיל גרסת ר\"א אומר. וכן הדעת מכרעת. דאם כן הני חכמים פליגי אאמרו לו ואין סברא שיחלוקו חכמים עם חכמים. שלא יקראו בשם הכת האחת: \n",
+                    "<b>בשבת דבריו קיימין</b>. שלא תטרוף דעתו שמן הדין אין יכול לקנות. ולכתוב בשבת. אבל לא בחול. שיש תקנה בקנין וכתיבה. ולמה תטרוף דעתו. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>רבי יהושע אומר בשבת אמרו</b>. שדבריו קיימין. אע\"ג דליכא למימר מגו דיכול לקנות ולכתוב כי לא עביד נמי קני. קל וחומר בחול. דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת וכו'. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>קל וחומר בחול</b>. כתב הר\"ב וכן הלכה כו' דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו. נקט ככתובים משום קרקעות דנקנין בשטר. ונקט כמסורים משום מטלטלים דנקנים במסירה. ומ\"ש הר\"ב שאם שאל שיקנו קונים בשבת. ואע\"ג דקנין יש בו משום מקח וממכר. דאסור משום שבות. כמ\"ש הר\"ב במשנה ב' פ\"ה דביצה. בשכיב מרע התירו כדי שלא תטרף דעתו: \n",
+                    "<b>זכין לקטן</b>. הואיל ואין לו יד לזכות לעצמו ממון שנותנין לו. תקנו חכמים שיהא אחר זוכה ומקבל לצרכו. ואין זכין לגדול. שהרי יכול לזכות בעצמו: \n",
+                    "<b>רבי יהושע אומר לקטן אמרו</b>. משום דזכין לו שלא בפניו. וכל שכן לגדול שיש לו יד לקבל ולזכות. ושליח נמי מצי משוי. והלכך כ\"ש דזכין לאדם שלא בפניו. הרשב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחיתה עליו</b>. על *)ראובן כתובת אשה או בעלי חוב. ואין לו במה לפרוע. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>יורשי האב אומרים וכו'</b>. בנפל הבית עליו ועל אביו קאי. שיורשי יעקב. כגון בני יעקב שמעון ולוי אחי ראובן. או אפילו חנוך ופלוא בני ראובן שגם הם יורשי יעקב אומרים הבן מת ראשון. דהיינו ראובן מת ראשון ומכח אבוה דאב קאתינא וכו'. ולענין נפל הבית עליו ועל מורישיו שייך למתני יורשי מורישיו אומרים וכו'. רשב\"ם: \n",
+                    "<b>ובית הלל אומרים הנכסים בחזקתן</b>. כתב הר\"ב בחזקת היורשים וכמוחזקים דמו. וז\"ל הרשב\"ם בחזקת יורשי האב. שהרי הם יורשים ודאי. או מיעקב או מראובן וכמוחזקים דמו. שהרי יעקב מוחזק בנכסיו היו ואלו באים מכחו. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ועל אשתו</b>. ואין לה בנים ממנו. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>בית שמאי אומרים יחלוקו</b>. עיין במ\"ג פ\"ד דיבמות דמסיים בה יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב. ודייקינן מינה [שם דף ל\"ח] דלא פליגי בית שמאי עם בית הלל אלא בנכסי מלוג. ואע\"ג דהתוס' כתבו בשם ר\"ת דמדהכא לא תני. שמע מינה דהכא פליגי בכולהו ומחלקין בין הכא. דכשמת הבעל מקריא מוחזקת טפי מהתם דנפלה קמי יבם וזקוקה לו. ואין לה כלום עד לאחר חליצה. אבל לפירושו נכסים בחזקתן דקאמרי בית הלל היינו בחזקת יורשי הבעל. מהאי טעמא לפי שהיא אינה מוחזקת בהם כלל הואיל וזקוקה היא. והר\"ב לא פירש כן התם אלא כדמפרש הכא דמספקא לן ויחלוקו. וכן פירש\"י שם [בכתובות דף פ'] ואם כן סברא זו לחלק בין יבמה לאשה. ליתא. אלא הכא נמי לא פליגי בית שמאי כי אם בנכסי מלוג כמו התם. והא דלא קתני נמי יורשי הבעל עם יורשי האב כמו התם. צריך לומר דתנא שנה כאן בלשון קצרה. וסמך אדתנן התם ביבמות. ועוד במשנה ו' פ\"ח דכתובות. *) כדאמרינן לרש\"י דהגמרא מפרש כאן דמספקא לן וכו'. וה\"ה למשניות דיבמות וכתובות. ועיין מ\"ש בסוף משנתינו: \n",
+                    "<b>נכסים בחזקתן</b>. כתב הר\"ב ולא פירשו בית הלל אי בחזקת יורשי האשה וכו' [עיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ד דיבמות] וכיון שהנכסים בחזקתה. יכולה היא להוריש השבועה [שחייבוה לגביית כתובתה כדתנן במשנה ז' פ\"ט דכתובות] [*לבניה אע\"ג דבעלמא אין אדם מוריש שבועה לבניו. [כדפירש הר\"ב במשנה ז' פ\"ז דשבועות] וליכא לשנויי כגון שייחד (לו) [לה] קרקע וכו'. *כ\"כ התוספות אבל הטור א\"ה סימן צ' כתב דמיירי כגון שייחד לה נכסים לכתובתה שאינה צריכה לישבע כו'. ותמיהני על הב\"י שכתב עליו ופשוט הוא. ומאי פשיטותא איכא כיון דהתוספות דחאוהו. ועוד שהוה ליה להזכיר דעת התוספות. ע\"כ נראה דאשתמיטתיה דברי התוספות כשכתב כן והיה לפניו ספר הרי\"ף ושם ראה דברי נ\"י שמפרש ג\"כ כדברי הטור. ומיהו בתוספות פ\"ד דיבמות דף ל\"ח כתבו גם לתירוץ דייחד וכו'. ובטור א\"ה סימן ק\"ס לענין שומרת יבם סתם. ונראה שסמך על מ\"ש בסימן צ': \n",
+                    "<b>כתובה וכו'</b>. ל' הר\"ב וכתובת אשה כו' דהא בחזקתן לאו לקמיה קאי אלא ה\"ג וכתובה כו'. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>בחזקת יורשי האב</b>. פירש הר\"ב בחזקת יורשי האשה שמאביה באו לה. הרשב\"ם. ויורשי האשה הוה ליה למימר. כדקתני יורשי האשה אומרים כו' אלא איידי דביבמות וכתובות קתני יורשי האב מטעם שכתבתי שם בשם נ\"י. קתני הכא נמי יורשי האב. וזה ג\"כ קצת סיוע למ\"ש לפירש\"י שקיצר התנא בדברי ב\"ש. משום דהכא סמך אהנהו מתניתין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נפל הבית עליו ועל אמו</b>. כתב הר\"ב ואין לה בן אחר אלא זה. כ\"פ הרשב\"ם. וטעמו דאילו הוה לה בן אחר מאיש אחר. דהשתא אותו הבן הוא יורש ודאי בחצי הנכסים של אמו. ויורשי הבן הם ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. אבל כתבו עליו התוספות דהוה הלכתא בלא טעמא שבשביל שיהא ודאי בחלק זה. יהא ודאי בחלק אחר. ועוד דא\"כ בריש ב\"מ דתנן זה אומר כולה שלי. וזה אומר חציה שלי מי שאמר [כולה] שלי ישבע שאין לו בה פחות [משלשה חלקים ויטלם] אמאי לא הוי הכל שלו. כיון שהוא ודאי בזה החצי יטול הכל דהוי ספק וודאי. ואין ספק כו'. ועוד הקשו מסוגיות הגמרא. ופירשו דהכא אפילו יש לה בנים אחרים מאיש אחר דינא הכי. אלא שאין לה בן מאבי הבן הזה. ומ\"ש הר\"ב יורשי הבן ר\"ל שאינם יוצאי יריכו. ומ\"ש ויורשי האשה כו'. ואנו יורשים [את האשה] לפי שאין הבן יורש את אמו בקבר. להנחיל לאחיו מן האב. כמ\"ש סוף משנה א' בפרק דלעיל: \n",
+                    "<b>מודים שיחלוקו</b>. פירש הר\"ב ולא דמי לנפל הבית עליו ועל אשתו כו' אבל הכא כו' ושניהם באים מכח ירושה. משא\"כ ביורשי הבעל. דירושת הבעל אינה מן התורה לפי המסקנא כמ\"ש הר\"ב ברפ\"ט דכתובות. ואע\"פ שהתוספות [ד\"ה ובה\"א] מקשים על זה התירוץ מדרבי עקיבא איירי במתניתין ואשכחן ליה בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קי\"א) דסבירא ליה דירושת בעל דאורייתא. לא קשיא. דרבי עקיבא לא אמר אלא וירש אותה מלמד שהבעל יורש את אשתו. והרי הר\"ב כתב בפ\"ט דכתובות [מ\"א] דמדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. וכן פ\"ד דיבמות דף ל\"ח כתבו התירוץ דירושת בעל דרבנן. ולא הקשו עליו כלום: \n",
+                    "<b>מורה אני בזה</b>. משום דנקט ת\"ק לישנא דמודים. אמר איהו נמי מודה אני כלומר ואני מודה וחולק עליך דלדברי ב\"ה כו'. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>שהנכסים בחזקתן</b>. כתב הר\"ב בחזקת יורשים מן האב. שהרי בחייה משמת בעלה אחר שבט אביה היא מתיחסת וכו'. לשון מגומגם הוא וז\"ל הרשב\"ם שכל ימי חיי האשה לאחר שמת בעלה היה כל ממונה בחזקתה. והרי היא משבט אביה. ואפילו כתובתה ותוספתה שגבתה מבעלה משבאו לידה הרי הן בחזקת שבט אביה. שהיא מתיחסת אחר שבט אביה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>גט</b>. כתב הר\"ב כל שטר קרוי גט. ועיין מ\"ש בריש מסכת גטין: \n",
+                    "<b>מקושר מאחוריו</b>. לשון הר\"ב כותב שטה אחת כו'. ועד אחד חותם על הכרך כו'. ומסיים הרשב\"ם ואלו הכפילות כל כפל בפ\"ע ונראה מבחוץ בין כל כפל לכפל כעין קסת הסופר כזה* ע\"כ. וזה לשון הרמב\"ם מקושר שטר מקופל כעין אותם כלים המקופלים העשוים אצלינו במערב והם מקלף שמנשבים בהם להסיר הזבובים. ע\"כ: \n",
+                    "<b>פשוט שכתבו עדיו מאחוריו</b>. וא\"ת והא במקושר יש חלק בין שטה לשטה. וא\"כ פשוט שאין בו חלק היאך יעשנו מקושר שלא היה בו חלק וי\"ל שהיה כתוב כסדר פשוט. והכי מוכח מרבי חנינא בן גמליאל שאומר מקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר מפני שיכול לעשותו פשוט ואם יש במקושר חלק היאך יכול לעשותו פשוט הלא יכירו שהוא מקושר אלא ודאי לא היה בו חלק. תוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>גט פשוט עדיו בשנים</b>. מי שרוצה לעשות שטר פשוט א\"צ להחתים בו אלא שני עדים. והרוצה לעשות מקושר צריך להחתים בו שלשה שכך תקנו חכמים. הרשב\"ם. ועמ\"ש בספ\"ח דגיטין: \n",
+                    "<b>פשוט שכתוב בו עד אחד כו'</b>. כתב הר\"ב ה\"ק כשם כו' כך מקושר פסול מדאורייתא. גמרא דף קס\"ה. ופירש הרשב\"ם הטילועלו חכמים פסולא דאורייתא ע\"כ ועמ\"ש במ\"ה פ\"ח דגטין [ד\"ה היה במזרח] : \n",
+                    "<b>כסף זוזין כו' כסף סלעין כו' דרכונות כו'</b>. צריך עיון למאי צריכי. אף ע\"ג דזוזי מטבעות קטנים וסלעים גדולים ושניהם כסף. ודרכונות זהב. מ\"מ שמעינן להו מהדדי. ולא היה צריך למתני. ומש\"ה הטור סתם וכתב בסימן מ\"ב. כתב בו מטבע פלוני דאינון ונמחק אין לו אלא שנים ממנו ע\"כ. והרמב\"ם בסוף הלכות מלוה השמיט הכל וסמך על דינים אחרים שכתב בהן דיד בעל השטר על התחתונה: \n",
+                    "<b>אין פחות משנים</b>. ויתר נמי לא. דיד בעל השטר על התחתונה. נ\"י: \n",
+                    "<b>דרכונות</b>. עי' ריש פ\"ב דשקלים: \n",
+                    "<b>הכל הולך אחר התחתון</b>. ולמה אין הולכין אחר הפחות שבשניהם. לפי שאין האחד תלוי בחבירו כמו בכותב זוזי מאה דאינון כו'. הרמב\"ם סוף הל' מלוה. ועמ\"ש משנה ח' פ\"ח דב\"מ. ומ\"ש הר\"ב ובלבד שלא יהיה כתוב בשטה אחרונה. כ\"כ הרשב\"ם וטעמא כדאמרינן בגמרא דף קס\"ב שאין למדין משטה אחרונה. מפני שאין העדים יכולין לקרב חתימתן. ויכול אדם לזייף: ולהוסיף בינתים שטה אחת. וכתב נ\"י דלאפקועי מבעל השטר למדין משטה אחרונה. והאי תנאה ובלבד וכו' לא קאי. אלא אכתוב מלמעלה מנה ולמטה מאתים. אבל איפכא לא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו</b>. ולא חיישינן שמא לא יתננה לה עד לאחר זמן ויבא לחפות עליה או תטרוף היא שלא כדין. פירות נכסים שמכר בעלה. בין כתיבה לנתינה. [כדתנן במשנה ב' פ\"ב דגטין] שהרי כל אשה צריכא להביא ראיה אימת מטא גיטא לידה. הרא\"ה ז\"ל. כ\"כ נ\"י. ועיין מ\"ש במשנה ז' פרק קמא דב\"מ. ותוס' תירצו דמסתמא לא מקדים אינש פורענותא לנפשיה שיכתוב לה גט קודם שירצה לגרשה. והביאו ראיה לדבריהם. ועיין מ\"ש בגיטין שם: \n",
+                    "<b>והשובר לאשה וכו'</b>. עיין מ\"ש במשנה ז' פ\"ק דב\"מ: \n",
+                    "<b>אף ע\"פ שאין בעלה עמה</b>. כתב הר\"ב דזכין לאדם שלא בפניו וכ\"כ הרשב\"ם. וכלומר ואין צריך מדעת שניהם כמו במשנה דלקמן. ולאו למימרא דעכשיו זוכה לבעל שיהא פטור מעכשיו. דהא לא הויא דומיא דגט. שאינו חל אלא לכשיבא לידה. ועוד למאי נ\"מ פירשו כן. ועוד דהרשב\"ם מסיים וז\"ל והיא צריכה להזהר בו שלא יבא ליד בעלה עד שתקבל כסף כתובתה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ובלבד שיהא מכירן</b>. לשון הר\"ב האיש והאשה. בין בגט בין בשובר. גמ'. דחששו שמא תערים ותתן שובר זה ליד [איש] ששמו כשם בעלה. [ותפסיד כתובת אשתו] אבל כשמכירין שניהם לא חשו כולי האי שמא יש עוד איש ואשה ששמותם כשמות אלו שלפנינו. אבל במלוה ולוה ומוכר ולוקח דלקמן. כתב המגיד בפכ\"ד [הלכה ג'] מהלכות מלוה דלא הצריכה משנתינו להכיר את שניהם [דהא תנן במשנה ז'] דשני יוסף בן שמעון אין מוציאין עליהן שטר חוב וכ\"ש שטר מכר. ע\"כ. וכלומר מה שאין כן שובר דמפטיר נפשיה. יכול לפטור עצמו מאיזה יוסף בן שמעון שירצה: \n",
+                    "<b>והבעל נותן שכר</b>. שכר הגט. מפרש בגמ' מאי טעמא דכתיב וכתב ונתן. ושכר השובר דזכותו הוא דלא תהדר ותגבה כתובתה זימנא אחרינא. ל' הרשב\"ם. וכתב המגיד פכ\"ד מהלכות מלוה בשם הרשב\"א דדוקא במקום שאין כותבין כתובה. א\"נ במקום שכותבין והביאה ראיה שלא כתב לה. הא כשכתב ואבדה. היא תתן שכר השובר. דהא לדידה איצטריך דהוה לה לאהדורי [ליה] כתובתה. ואינה בידה ע\"כ: \n",
+                    "<b>כותבין שטר ללוה</b>. וניחוש שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי. ואתא למטרף לקוחות שלא כדין. אמר רב אשי בשטרי אקנייתא דהא שעביד נפשיה. אביי אמר עדיו בחתומיו זכין ליה. גמ' בפ\"ק דב\"מ דף י\"ב [ע\"ב]: \n",
+                    "<b>ואין כותבין למלוה וכו'</b>. יש שהקשו למה לי פשיטא. ותירצו דמשום רישא נשנית. ול\"נ שכך פירושה שאם בא מלוה לעדים ויאמר להם אני מלוה לפלוני מנה. כתבו השטר ויהיה בידכם. ואם יבא לוה היום [דאל\"כ הוה ליה מוקדם. מהר\"ר ואלק כה ן] ויאמר לכם כי כן הוא האמת תקנו ממנו ותתנהו לי. ואם אין תקרעוהו. אעפ\"כ אין כותבין לפי שבשעת כתיבה הוא שקר. ויש לחוש אולי מערים הוא. כ\"כ המגיד פרק כ\"ג מהלכות מלוה. והכריח הב\"י סי' ל\"ט דכולה קפידא בחתימה הוא דאיכא למיחש שהוא מערים דשמא יפול מידם. או יגנבו קודם שיבא הלוה: \n",
+                    "<b>והלוה נותן שכר</b>. כתב הר\"ב ואפילו. היא עסקא וכו'. דאל\"כ פשיטא. גמ'. וטעמא נראה בעיני משגם דמסתמא מקבל העסקא הוא המבקש ורוצה בעסקא יותר מן הנותן ודומיא דאריסות וקבלנות דבמשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>כותבין שטר למוכר אע\"פ שאין לוקח עמו</b>. לפי שאינו מפסיד ללוקח. שכתיבת השטר אין מחייב ללוקח ליתן מעות שלא מדעתו דכיון שכותבין שטר למוכר אע\"פ שאין לוקח עמו פשיטא שיכול לומר שלא מדעתו נכתב השטר. כ\"כ הטור סימן רל\"ח בשם הרמב\"ן ונ\"י מצריך שיהא מפורש בשטר שקבל המעות וכ\"כ הטור בשם הר\"י הלוי. ופירש מהר\"ר ואלק כהן משום דשמא יטרחוהו להלוקח בדינא ודיינא לחנם: \n",
+                    "<b>ואין כותבין ללוקח וכו'</b>. כתב הטור [ח\"מ] בסי' רל\"ח וז\"ל. כתב הרמב\"ן האי מלתא דפשיטא. אלא מיירי שקט מן המוכר שהקנה לפלוני. שלא בפני הלוקח. ובא הלוקח שיכתבו לו השטר אין כותבין דלא אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד שלא בפניו. ע\"כ. ובב\"י סי' ט\"ל כתב בשם נ\"י שהרשב\"א והרא\"ה סבירא להו דסתם קנין לכתיבה עומד אפי' שלא בפניו. לדידהו נ\"ל דמתרצים משנתינו בחד מהני אנפי שכתבתי בשם המגיד גבי מלוה והב\"י תמה על הטור שלא הזכיר דברי הרמב\"ן סי' ט\"ל גבי סתם קנין וכו'. והוא עצמו לא נשמר מזה בספרו ש\"ע. [*שאע\"פ שכתבו שם סוף סעיף ד' ה\"ל לכתבו בתוך סעיף ג' כשכתב סתם קנין לכתיבה עומד]. ומהר\"ר ואלק לא העיר בזה: \n",
+                    "<b>והלוקח נותן שכר</b>. גמרא. פשיטא. לא צריכא במוכר שדהו מפני רעתה. פירש הרשב\"ם מום גדול שבה. או רחוקה ממנו וסלקא דעתך אמינא יתן הוא שכר. דהנאה דידיה הוא וכדכתיב (יחזקאל י) הקונה אל ישמח והמוכר אל יתאבל [קמ\"ל] כדאמרי אינשי זבנת קנית זבין אוביד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שטרי אירוסין ונשואין</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>מפרש באלו מגלחין [דף י\"ח]. שטרי פסיקתא. כדרב גידל כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכו' אלא מדעת שניהם אבי חתן ואבי כלה. ונשואין. כתובה. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>שטרי</b>. דקדוק המלה כתבתי בסוף פ\"ק דב\"מ: \n",
+                    "<b>והחתן נותן שכר</b>. שהרי הוא קונה וגם מרויח בקבלת נדונית האשה. נ\"י. ובגמ' פשיטא. לא צריכא. דאפי' [החתן] צורבא מרבנן דניחא ליה לחמוה לקרוביה להשיא בתו לת\"ח. וסד\"א שחמיו יתן כל השכר. וכתב נ\"י דמתני' כשכתבו הכל בשטר א' אבל אם כתבו לכל אחד בפני עצמו כל אחד פורע שלו: \n",
+                    "<b>והמקבל נותן שכר</b>. גמ'. פשיטא. לא צריכא בבורה. שצריך להובירה שנה או שנתים. ואין ריוח עתה למקבל: \n",
+                    "<b>שטרי בירורין</b>. כתב הר\"ב זה בורר לו אחד וכו' וכותבין וכו' וטענותיו וכו' וכן פי' הרמב\"ם. אבל בסוף פ\"ק דב\"מ. וכן בפרק בתרא דמ\"ק [משנה ג] לא סיימו שיכתבו גם טענותיו. ובגמ' מאי שטרי בירורין. הכא תרגמו שטרי טענותא. רבי ירמיה בר אבא אמר זבל\"א וזבל\"א. משמע דאי הא לא הא. ואי הא לא הא. וז\"ל הרמב\"ם בפכ\"ד מהלכות מלוה. ושטר ברירת הדיינין. או שטר טענת בעלי דינין. ובסמוך בדברי רשב\"ג אפרש בס\"ד: \n",
+                    "<b>וכל מעשה ב\"ד</b>. מפורש בספ\"ק דב\"מ: \n",
+                    "<b>ושניהם נותנים שכר</b>. בשטרי בירורין. הרשב\"ם. וכ\"נ מל' הרמב\"ם בפכ\"ד מהלכות מלוה דלא קאי אמעשה ב\"ד: \n",
+                    "<b>שניהם כותבין שנים</b>. שני העדים כותבין שני שטרות. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>לזה לעצמו ולזה לעצמו</b>. מפרש בגמ' דטעמיה משום דאמר ליה לא ניחא לי דתיהוי זכותך גבי זכותי דדמית עלי כי אריא ארבא שתחפש כל עילה בזכותי בראותך אותו. והקשו המפרשים ז\"ל ומאי טעמייהו דרבנן אם זה רוצה שיהיו זכיותיו בידו. ותרצו הכא כגון שחבירו אמר ליה נכתוב שנינו ביחד ויעמוד השטר בידך וכשאצטרך תראהו לי כ\"כ המגיד פכ\"ד מהלכות מלוה. ולפי שאמרו בגמ' בטעמא דרשב\"ג דדמית עלי כי אריא ארבא. הלכך הוכרחו הרמב\"ם והר\"ב לפרש שטרי בירורין שכותב זבל\"א וטענותיו. משום דבכתיבת טענותיו כ\"ע מודים. ואפי' האומר דשטרי בירורין היינו זבל\"א וזבל\"א לאו למעוטי שטרי טענותא אלא לאוספי דזבל\"א נמי כותבין בו משום דניחא ליה טפי שמא דשטרי בירורין. דאילו למ\"ד שטרי טענותא לחוד נצטרך לדחוק ולפרש בירורין. שענינו בירור טענותיהם. ונ\"מ נמי דלמ\"ד שטרי טענותא לא מהני כתיבת זבל\"א. ויכולין לחזור עד שיגמר הדין. א\"נ איפכא שמשטענו בפניהם אינם יכולין לחזור. אע\"פ שלא כתבו דזבל\"א וזבל\"א. ושתי אלו הסברות הלא המה כתובים בב\"י סי' י\"ג בשם נ\"י. אבל מ\"מ למ\"ד זבל\"א ס\"ל דטענותיו נמי. דאלת\"ה לדידיה מאי טעמיה דרשב\"ג. וליכא למימר דלדידיה בכופין על מדת סדום. פליגי רבנן ורשב\"ג. דהא בגמ' דחינן לה ואפלוגתייהו דהני אמוראי דמאי שטרי בירורין אתמר. הלכך מפרשים הרמב\"ם והר\"ב דשטרי בירורין זבל\"א וטענותיו וכו'. ואפ\"ה בב\"מ ובמ\"ק לא פירשו אלא זבל\"א דנקטי לישנא דמ\"ד הכי. ולא הוצרכו לפרש גם טענותיו אלא בכאן. לפי שבכאן מוכרח הוא מדרשב\"ג. אבל באותן המקומות שלא נשנה הא דרשב\"ג. לא הוצרכו לפרש אלא זבל\"א. שהוא מבואר ביותר בל' בירורין. ומפני זה ג\"כ הרמב\"ם בחבורו כתב או טענותיו וכו' לפי שפוסק כחכמים. ולדידהו אפשר שיכתבו זבל\"א בפני עצמו. וטענות בפני עצמן. והא דלא פסקינן כרשב\"ג אע\"ג דכל מקום ששנה וכו'. עיין מ\"ש בפ\"ח דעירובין (משנה ז'). <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ונ\"י פוסק כרשב\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואמר לו אם לא וכו'</b>. אמר לשליש אם לא וכו'. נ\"י: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר יתן</b>. כתב הר\"ב דסבירא ליה אסמכתא קניא. המבטיח לחבירו דבר על מנת שיעשה לו דבר לעתיד וכו' וכ\"כ הרשב\"ם ונ\"י. וקשה לי לשונם זה. דהא אנן קיימין באומר אם לא אתן וכו' והיכא אסברא להו בעל מנת שיעשה וכו'. ועוד דעל מנת שיעשה וכו'. מובן על חבירו מקבל ההבטחה שהוא יעשה וכו'. ולא כן לשונם דמסיימי וסומך וכו' שיוכל וכו' ועוד דמשנתינו לא כן היא. וצ\"ע. ולשון הרמב\"ם אסמכתא הוא כשיאמר אדם כשתעשה כך. או כשיהיה דבר פלוני על ענין זה יש לפלוני עלי כך וכך וכו': \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר לא יתן</b>. כתב הר\"ב ולענין פסק הלכה אסמכתא לא קניא אלא אם כן קנו מידו בב\"ד חשוב והתפיס זכיותיו וכו'. והא דבמשנה ג' פ\"ה דב\"מ כתב הר\"ב שכשאמר קני מעכשיו אם לא אביא וכו' דלא אסמכתא היא שעל מנת מכר גמור החזיק בה מעכשיו. והכא לא מהני קנו מיניה אלא אם כן בב\"ד חשוב. וסתם קנו מיניה בקנין סודר הוא וקנין סודר אינו להקנות לאחר זמן בתר דהדר סודרא. אלמא אפילו במעכשיו בעינן ב\"ד חשוב. שאני התם דההוא אסמכתא עדיפא טפי לפי שתחלת המשכנתא הוי קצת כעין מקח וממכר. שהקנה לו הקרקע להשתעבד לו על מעותיו בתורת משכון. וגם עשה לו טובה בהלואה. הלכך כשהתם שאם לא יביא וכו' יהא שלו. בדעתו לקיים ולא להסמיכו על דבריו אמר כן. ורבינו תם מחלק משום דתפיסה דהתם עדיפא. שהקרקע ביד המלוה עצמו. אבל תפיסה דהכא ביד שליש. ואי נמי ביד בית דין. כך כתב הרא\"ש שם. והב\"י סימן ר\"ז מחלק דקנין גבי אסמכתא בעינן שיפרש מעכשיו משום דבדאתני אם לא באתי לא משמע דלקני מעכשיו. ושכך כתב הר\"ן. אי נמי דכולי עלמא לאו דינא גמירי. ואפילו הבקיאים שייך למימר בהו דלא מסקי אדעתייהו שהם מקנים במעכשיו. כשהענין הוא בדרך אסמכתא. ולפיכך צריך בבית דין חשוב. ובהתפסת הזכיות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מי שנמחק שטר חובו מעידין עליו עדים</b>. וכן הגרסא בגמרא וז\"ל הר\"ב מי שנמחק שטר חובו ויש עדים שראו כשנמחק וכו' *) מעידין וכו'. ובס\"א גרס מעמיד וכן הגרסא בירושלמי [ורי\"ף]. וכן העתיקו הרשב\"ם ונ\"י. גם הרמב\"ם פרק כ\"ג מהלכות מלוה והטור סימן מ\"א. \n",
+                    "<b>ובא לפני בית דין</b>. דאי לאו הכי אין עדותן מועלת לעשות שטר דהוי מפיהם ולא מפי כתבם. אבל עד מפי עד לא הוי כמ\"ש נ\"י דעל עיקר הכתב הם מעידים. ולא על המנה. וזו היא עדות גמורה. וקיום גמור הוא. והרי הוא כאילו העידו נתברר לנו שהיה לפלוני שטר מכר או שטר מתנה: \n",
+                    "<b>ועושין לו קיום איש פלוני וכו'</b>. כל זה כותבין המקיימין ואח\"כ כותבין את שמותם בסוף. נ\"י. וכתב עוד דזה שצריכין לכתוב פלוני ופלוני עדיו היינו כשלא רצו ב\"ד לטרוח ולברר שהם כשרים וכדי שיוכל הלה לפוסלם. אבל אם כתבו סתם שהיו עדים כשרים. בהכי סגי: \n",
+                    "<b>נמצא זה צריך לשמור שוברו מן העכברים</b>. ומשום כך לא רצו לתקן דלכתוב פרעון ביני שיטי. ואם נמצא מחק שם שיפסול השטר. משום דשובר בעלמא יהא צריך לשומרו מהעכברים. תשובת הרמב\"ן סימן ק': \n",
+                    "<b>אמר לו רבי יוסי כך יפה לו וכו'</b>. פירש הר\"ב יפה לו למלוה שיהא הלוה צריך וכו' דעבד לוה לאיש מלוה. גמרא. ולאו דוקא לוה. אלא הוא הדין בכל חוב. כמו כתובה שכתבתי בריש פ\"ב דכתובות. וכן שטרי מקח כדאמרינן בגמרא. תוספות דכתובות דף ט\"ז ע\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שני אחין וכו'</b>. איידי דתנא רישא מי שפרע מקצת חובו רבי יהודה אומר יחליף. ור' יוסי אומר יכתוב שובר. וסבר רבי יוסי דכתבינן שובר. ואי אבד שוברו יאכל הלה וחדי. תנא נמי שני אחים אחד עני ואחד עשיר. דדמיא לה. דאי לית ליה לעני עבדים. ולא זיתים יאכל הלה וחדי. וכן נמי הא מתניתין שנים שהיו בעיר דמיא להו בהאי ענינא. הרי\"ף: \n",
+                    "<b>קח לך עבדים וכו'</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג וכו' גוד וכו' כלומר מכור וכו' או אמכור וכו'. שאין העני יכול לומר אגוד. שאין לו במה לקנות. ודבריו סותרין זה את זה שמפרש אגוד אמכור. ומסיים שאין העני יכול לומר אגוד וכו' והול\"ל שאינו יכול לומר גוד. איברא דרש\"י כתב ל' שאין העני יכול לומר אגוד וכו' בפ\"ק דף י\"ג. אבל הוא מפרש גוד קנה. או אגוד אקנה. וכמ\"ש בשמו בספ\"ק. וכ\"כ הר\"ב עצמו שם. ועיין עוד שם שכתבתי ב' פירושים מאיזה ל' הוא גוד ולדברי הר\"ב דהכא יהיה גוד מל' קוץ דמים ומכור וכו': \n",
+                    "<b>ועשם בבית הבד</b>. ונרא' לי שהוא מלשוןושם עשו דדי בתוליהן דיחזקאל סימן כ\"ג שהוא לשון מיעוך וכתישה ודלא כמו שהחכים בעל לבוש מלכות שהעתיק בסימן קע\"א. ועשה אותם בבית הבד. אבל בספ\"ב דטהרות שנינו כמו כן לא יעשם בבית הבד. ושם העתיק הר\"ב לא יעשה. ופירשו לא יתעסק לעשות: \n",
+                    "<b>אין יכולין להוציא שטר חוב זה על זה</b>. פירש הר\"ב דכל אחד יכול לטעון וכו' אני החזרתי וכו'. וכן פירש הרשב\"ם ולאביי דכל שטר כותבין ללוה בלא מלוה. משום דבחתומיו זכין לו כמ\"ש במשנה ג'. מצינו למימר דאין מוציאין. משום שמא כתב ללות ולא לוה. ומוציאו על השני ואומר שהוא לוה ממנו. כדאיתא נמי בגמרא דף קע\"ג: \n",
+                    "<b>נמצא לאחד בין שטרותיו וכו'</b>. גמרא טעמא דנמצא. הא לא נמצא. מצי מפיק. והא אנן ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב תנן. אמר אביי הכי קאמר נמצא ללוה בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון עלי פרוע. שטרות שניהם פרועין כלומר דמיירי בלוה. ששני יוסף בן שמעון נושים בו: \n",
+                    "<b>יכתבו סימן</b>. פירש הר\"ב שהוא גיחור. אדום כארגמן. לשון הר\"ב במשנה ו' פרק ז' דבכורות: \n",
+                    "<b>יכתבו כהן</b>. וצריכין העדים לידע אם כהן הוא. הואיל וכותבין כן כדי להכירו. אע\"ג דבלאו הכי אין מדקדקים עידי השטר על זה. דלא מסהדי אלא אמנה שבשטר. תוספות פרק ב' דכתובות דף כ\"ד ע\"ב. ובגמרא דהכא תנא אם היו שניהם כהנים [אי נמי ישראלים אלא אדתני כהן קאי. תוספות] יכתבו דורות. כלומר ירבע הדורות ויכתבו עד דור רביעי: \n",
+                    "<b>האומר לבנו</b>. מצוה בשעת מיתתו. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>ואיני יודע איזהו</b>. והלוה האמינני ולא החזרתי שטרו. ואיני רוצה ליענש. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>המלוה את חבירו על ידי ערב</b>. בההיא הנאה דקא מהימן ליה. גמר ומשעבד נפשיה. גמרא. ואמרינן נמי. קבלנות מדכתיב (בראשית מ״ג:ט׳) אנכי אערבנו. וההוא בקבלנות. דכתיב (שם מב) תנה אותו על ידי. וערב. מדכתיב (משלי כ׳:ט״ז) לקח בגדו כי ערב זר. ותימה על הב\"י ריש סימן קכ\"ט שכתב מדכתיב אנכי אערבנו. ומ\"ש הר\"ב דקבלן הוא שאומר תן לו. ואני נותן לך. וטעמא כתב הרשב\"ם דף קע\"ד. דתן לו. מסור הממון בידו. ואני אפרענו לך. אין כאן לשון הלואה [דבמתניתין דלקמן. הלוהו ואני נותן לך תנן לה גבי ערב] אלא שליחותיה דהאי דקאמר תן לו. עביד מלוה: \n",
+                    "<b>ואם אמר על מנת ממי שארצה אפרע</b>. כתב הר\"ב במה דברים אמורים כשאין נכסים ללוה וכו'. גמרא. ולעיל פירש לא יפרע מן הערב עד שיתבע את הלוה וכו' ואם אין לו אז יפרע מן הערב וכן פירש הרשב\"ם. וכן כתב הרמב\"ם בפרק כ\"ה מהלכות מלוה. וכתב המגיד וז\"ל ואם תשאל מה חילוק יש בין ערב סתם. לזה שהתנה. ומה הועיל לו תנאו. תשובתך שהערב סתם אפילו אין ללוה נכסים ידועים יכול הערב לדחות המלוה ולומר לו אי אפשר לך ליפרע ממני עד שתתבע את הלוה. ואם יתחייב בדין ואין לו. בא והפרע ממני. וכשהתנה שיפרע ממי שירצה. אין הערב יכול לדחותו אא\"כ יש נכסים ידועים ללוה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו'</b>. כתב הר\"ב ואין הלכה כרשב\"ג. דזו היא אחת מההלכות שהתנו בה בגמרא. דאין הלכה כמותו במשנתינו: \n",
+                    "<b>וכן היה רשב\"ג אומר</b>. כלו' כמו שבהאי פלוגתא מיקל רשב\"ג על הערב שלא יפסיד. אף בזה מתקן שלא יפסיד. נ\"י. וגורס כיוצא בו וכן הוא במשנה שבירושלמי. והכי נמי תנן בריש פ\"ו דערכין. והתם קאי אדתנן לעיל מיניה ידיר הנאה. ועיין [מ\"ש] סוף פרק שני דמכות: \n",
+                    "<b>הערב לאשה בכתובתה</b>. כתב הר\"ב ולענין דינא ערב דכתובה לא משתעבד ואינו חייב לפרוע ואפי' אין לו נכסים לבעל. כלפי דשאר ערב נמי אינו חייב לפרוע אלא כשאין לו ללוה כמ\"ש הר\"ב לעיל. כתב כאן דאפילו אין לו וכו' פטור. וכ\"כ בקבלן דחייב ואפילו יש לו. כלומר שחייב לפרוע ואפילו יש לו. אבל לענין השעבוד הוי איפכא. דיותר סברא שמשתעבד כשיש לו. מכשאין לו. והכי איתא בהדיא בגמ'. ופירש הרשב\"ם משום דכי לית ליה נכסים לא משתעבד. דלא גמר בלבו לשעבד נפשיה. שירא להפסיד ואינו אלא פטומי מילי. ע\"כ. אלא דהר\"ב לא כתב אפילו אין לו ואפילו יש לו לענין השעבוד אלא לענין הפרעון. וגם בטוא\"ה סי' ק\"ב היה כתוב לפני הב\"י כלשון הר\"ב. והוא הגיה לגרוס בהיפך דאינו מתחייב. אפי' יש וכו'. ומתחייב אפי' אין וכו'. אבל על דרך שכתבתי בדברי הר\"ב נוכל לקיים גם גרסת הספר ההוא. ומ\"ש הר\"ב מאי. טעמא. דמצוה עביד. ולאו מידי חסרה. גמ' ופירש הרשב\"ם מצוה הוא דעבד. המשדך בזיווגם. אין דעתו לפרוע הערבות. אבל מתכוין לזווגם שעל ידי ערבות זו הם מתרצים. ולא מידי חסרה לאשה. דהא טב למיתב טן דו. ולטובתה נתכוין ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב וקבלן דכתובה כו' ואיזהו קבלן זה הוא שאמר לאשה הנשאי לזה ואני נותן כתובה זו. הרמב\"ם פרק י\"ז מהלכות אישות: \n",
+                    "<b>שמא יעשו קנוניא</b>. לשון הר\"ב שמא דעתו להחזירה ולאכול כתובתה וכו'. וז\"ל נ\"י ויפזר המעות ולא יהיה לערב במה שיכול לגבות ממנו ע\"כ. ופירוש קנוניא במשנה י' פ\"ק דב\"מ שם תמצאנו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>גובה מנכסים משועבדים.</b> ועיין במ\"ז פ\"ז דשבועות. ומ\"ש הר\"ב דקיימא לן אחריות טעות סופר וכו'. עיין מה שכתבתי במשנה ו' פ' קמא דב\"מ: ",
+                    "<b>על ידי עדים גובה מנכסים בני חורין.</b> דלא גובה ממשועבדים אלא מלוה הכתוב בשטר שיש בו עדים. דכיון דאיכא תרתי. שטר ועדים מפקי ליה לקלא. ולקוחות הוא דאפסידו אנפשייהו שלא חקרו בדבר. ויניחו בני חורין למוכר לגבות מהם. הרשב\"ם. וטעמא מפרש בגמרא דשעבודא דאורייתא דכתיב (דברים כ״ד:י״א) יוציא אליך העבוט. שמע מינה דנכסיו משועבדים. והוא הדין קרקעי. אבל אי ליכא הני תרתי. אמרו רבנן דלא לגבו ממשועבדין משום פסידא דלקוחות. [*ועיין לקמן דקנין כמו שטר]: ",
+                    "<b>מעשה בא לפני רבי ישמעאל ואמר גובה מנכסים בני חורין.</b> וכתב הר\"ב דהלכה כמותו וערב דלאחר מתן מעות בעי קנין. ואי לא. לא משתעבד ורבי ישמעאל בקנין דוקא מיירי ואפי' הכי אינו גובה אלא מבני חורין. וטעמא כתב ב\"י בסי' קכ\"ט דשאני מקנין דלוה דחייב [אף ממשעבדי] לפי שחיוב הערב אינו בא לו מצד עצמו אלא שנתערב לאחרים. וכל שלא נכתב לית ליה קלא ע\"כ. וצריכין נמי לומר דערבות אע\"ג שהוא בדרך אסמכתא מהני קנין. ולא בעינן בית דין חשוב וכו' כמו במשנה ה'. וטעמא דמ\"מ איכא הנאה דהימניה במקצת ואפי' שלא הלוהו ממש על אמונתו: ",
+                    "<b>הרי החונק וכו'.</b> כתב הגאון ז\"ל בשעריו פירוש היה חונק. הוא שמחזיק בבעל חובו שיפרעהו. ועבר שמעון ואמר הניחהו ואני אתן [לך]. משמע דלאו חונק ממש קאמר. נ\"י: ",
+                    "<b>פטור שלא על אמונתו הלוהו.</b> וגם בחלוק חלוק היה רבי ישמעאל והלכה כמותו. כדאיתא בגמ' ולדעת הר\"ב דלאחר חיתום שטרות בעי קנין. הכי נמי אינו חולק ר' ישמעאל אלא בקנין. וכתב נ\"י דאף ע\"ג דחלוק מצוה קא עביד שמציל את חבירו. ולאו מידי חסריה. כמו בערב דכתובה. ומשמע דבערב דכתובה נמי לא מהני אפילו בקנין. דכמו דסתמא תנן הכא ומפרשים בקנין. הכי נמי. ההיא דכתובה. וכן דעת הרמב\"ם פי\"ז מהלכות אישות. וצריך לנו לחלק בין ערב דכתובה לחלוק. ויש לומר דמשום צערא דחבריה שחלק גמר ומקני. אבל בערב דכתובה. לית ביה צערא ולא מידי. ואדרבא טב למיתב טן דו וכו': ",
+                    "<small>סליקא לה בבא בתרא</small> "
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה בבא בתרא",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Bava Batra",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Bava Batra",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה בבא בתרא, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Bava Batra, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Bava Batra/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Bava Batra/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6788c86bc98c695084cdadce9a816122b2270802
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Bava Batra/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,731 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Bava Batra",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Bava_Batra",
+    "text": {
+        "Mishnah Bava Batra, Introduction": [
+            "בבא בתרא. ענינה לדבר מחלוק הקרקעות. והדינין בענין הדירות המשותפות והשכונות. ובטול מקח וממכר. במום הנמצא. ולדבר בענין הממכרים. והקנינים. והיאך ראוי לדון אותם. והערבות והירושות. וסידר החלק. הזה באחרונה בשביל שכולה קבלה. ודברי סברות. ולא התבאר מן התורה. הרמב\"ם. והתוס' כתבו טעם סדור בבא בתרא אחר בבא מציעא דקאי אהך פרקא דלעיל. דאיירי נמי בדיני שותפין. הבית והעליה של שנים וכו':\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>השותפין</b>. שיש להם חצר בשותפות. ובתי שניהם פתוחין לתוכו. וכל חצרות ששנו חכמים לפני הבתים הן. ורוב תשמישן בחצר. רש\"י: \n",
+                    "<b>שרצו לעשות מחיצה בחצר</b>. פירש הר\"ב בחצר שאין בה דין חלוקה וכו' להכי קתני שרצו וכו'. ומאי מחיצה פלוגתא. דכתיב (במדבר ל\"א) ותהי מחצת העדה. ושרצו לחצות מיבעי ליה. אלא כדאמרי אינשי תא נעבוד פלוגתא. גמרא ד' ג': \n",
+                    "<b>בונין את הכותל</b>. כתב הר\"ב אשמעינן דכיון שרצו לחלוק [וכו'] ולא מצי אמר ליה כי אתרצי לך באוירא לעשות מחיצה דנסרים שהיא דקה אבל בתשמישתא לעשות מחיצה עבה דאבנים שממעט התשמיש לא איתרצאי <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>קמשמע לן. גמרא [דף ד']. ומה שכתב הר\"ב והחזיק כל אחד מהם וכו'. דאי לא החזיק כי רצו מאי הוה נהדרו בהו. גמרא. ולשון הר\"ב שכתב והחזיק כל אחד וכו' לאו דוקא הוא שיחזיק כל אחד. אלא כשהחזיק האחד קנו שניהם לדברי התוספתא שכתבתי בשם הר\"ן במשנה ו' פ\"ק דקדוש\"ן דהחליף קרקע בקרקע. כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו. וכן פירשו הרא\"ש ונ\"י לישנא דרב אשי בגמרא. דאמר כגון שהלך זה *) בעצמו והחזיק בחלקו. וזה בתוך שלו והחזיק. ובהגהות מיימוני פרק ב' מהלכות שכנים הקשה שזה דוחק לומר דאו זה או זה קאמר. ופירשו דהאי והחזיק לאו חזקה ממש קאמר כגון נעל גדר ופרץ. אלא הלוך לאורך ורוחב חלקו. כדמשמע לישנא והלך והחזיק. כלומר על ידי הלוך החזיק. וקמ\"ל אף ע\"ג דבעלמא לא קנה בהלוך כי אם דוקא בשביל של כרמים וכו'. ע\"כ ואם הר\"ב לחזקה גרוע זו נתכוין ולפיכך כתב כל אחד לא הוי ליה להשמיט והלך. ועוד דבמשנה ג' פ\"ג [גבי אחין שחלקו] כתב ג\"כ והחזיק כל אחד וכו'. והתם בחזקה דנעל וכו' ועיין מה שכתבתי שם: \n",
+                    "<b>כפיסין</b>. פירש הר\"ב ארחי. גמרא. וכתבו התוספות דקשה לר\"י והכתיב (חבקוק ב׳:י״א) וכפיס מעץ יעננה. משמע שהוא של עץ. ואומר ר\"י דשמא היו מניחים עצים מלמעלה ומלמטה עכ\"ל ותמיהני דמאי קושיא והא בהדיא אמרינן בגמרא דהא דכפיסין ארחי. גמרא גמירי לה. וכיון דלאו מסברא פירשו כך. שוב אין להשיב מלשון הכתוב. דלשון תורה לחוד. ולשון חכמים לחוד. כדאיתא בגמרא פרק י\"א דחולין משנה ב'. וכבר הזכרתיו גם כן בריש תרומות: \n",
+                    "<b>מקום שנהגו לבנות גויל וכו' בונים</b>. וטעמא דבעינן שיעורים גדולים כל כך אע\"פ שאינו אלא היזק ראיה. משום דחיישינן שמא יפול ויצטרך להתעצם עמו בבית דין. ובין כך ובין כך יהא מזיקו בהיזק ראיה. נימוקי יוסף: \n",
+                    "<b>הכל כמנהג המדינה</b>. כתב הר\"ב לאתויי אתרא דנהיגי לעשות מחיצה בלולבי גפנים וכו' גמרא. והקשו בתוספות בד\"ה בגויל וכו' דלימא לאתויי כמנהג כל המקומות כמו שנהגו. ואומר ר\"ת דדוקא בהוצא ודפנא. אבל פחות מכאן אפילו נהגו. מנהג הדיוט הוא. ואין הולכים אחריו ע\"כ. ובהגהות אשר\"י הקשו דלמה לא נלך אחר המנהג בכל דבר שבממון. וראיתי בנ\"י שפירש דהשותפים אף ע\"פ שנוהגים ביניהם בפחות ממנהג בני העיר כל א' בשלו אין מנהג. כלומר כיון שלא התנו עליו במעמד בני העיר. הלכך ינהגו כמנהג בני העיר כמו שנהגו כל אחד לבנות בשלהם. וכן נראה דעת הרמב\"ן ז\"ל ע\"כ. והמגיד כתב בפ\"ב מהלכות שכנים הט\"ו. שפירשו ז\"ל לפי מנהג המדינה מה שנוהגים השותפים לבנות כשחולקים ביניהם ואינו רוצה לומר לפי מנהג שאר בניני [המדינה אלא לפי מנהג שאר בניני] השותפים. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דהיזק ראיה שמיה היזק עיין במשנה דלקמן. ומ\"ש וגובה הכותל והמחיצה. כותל קרי. לשל אבנים ולבינים. ומחיצה קרי לשל לולבי גפנים וכן עוד לשונו בפירוש מ\"ג. ומ\"ש אין פחות מד' אמות כדתנן במ\"ג ועמ\"ש שם: \n",
+                    "<b>בגויל זה נותן ג' טפחים</b>. והא דלא קאמר בגויל ששה טפחים. משום דלא נטעה למימר ששה לכל אחד. וא\"ת אמאי איצטריך למתני מדת גויל וגזית כיון דתנן הכל כמנהג המדינה. וי\"ל דאם נהגו יותר מששה בגויל לא יעשה וכן בכולם אלא כשיעור המפורש במשנתינו. אבל בפחות יעשו. דאפילו אם נהגו בלולבי גפנים וכו'. תוספות. אבל הרא\"ש כתב דאף בפחות לא יעשו דקים להו לרבנן דבבציר מהכי לא קאי: \n",
+                    "<b>המקום והאבנים</b>. פירש הר\"ב הא קמ\"ל דאע\"ג דנפל וכו' מהו דתימא ליהוי אידך וכו' קמשמע לן. גמרא. דשותפין לא קפדי אהדדי. ואפילו נשתהה ברשותו. הרא\"ש. ועיין בריש פרק בתרא דבבא מציעא. וכתבו התוספות [סד\"ה לפיכך] דהא דאמרינן מהו דתימא וכו' אינו אלא מאבנים. אבל מקום הכותל לעולם פשיטא שחולקים אותו. ואיידי דנקט האבנים נקט המקום: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן בגנה מקום שנהגו וכו'</b>. לשון הר\"ב הכי קאמר. וכן בגנה סתם כמקום שנהגו וכו'. גמרא. משום דאי לאו הכי קשיא דבגנה משמע דאי סתמא לא מחייבין. ובבקעה משמע דאי סתמא מחייבין. והא גנה חמירא מבקעה: \n",
+                    "<b>מקום שנהגו לגדור</b>. אבל בחצר לא אדכר תנא מקום שנהגו כלל. משום דחמיר טפי היזק דחצר מהיזק דגנה. וטעמא דמלתא דהיזק ראיה דחצר שהוא מקום תשמישו של אדם חמיר טפי דמקפידין בו יותר מבגנה. שהוא משום עין הרע בלחוד. נ\"י בריש פרקין בשם הרשב\"א: \n",
+                    "<b>מחייבין אותו</b>. לשון הר\"ב מחייבין אותו שלקח מקום שם לגדור. וז\"ל הרמב\"ם בפירושו מי שמכר גנה סתם ולא זכר שהיא מעורבת עם גנת פלוני. מחייבין ללוקח לעשות מחיצת הגדר ואפילו במקום שנהגו שלא לגדור. אבל מי שמכר בבקעה סתם. אין כופין את הלוקח לגדור. ואפילו במקום שנהגו לגדור. סתם בקעה כמקום שנהגו שלא לגדור. ע\"כ. והב\"י סימן קנ\"ח וגם בכ\"מ שלו פ\"ב מהלכות שכנים בהליצו על הרמב\"ם בדין זה ואמר שנראה לו שהוא מפרש המשנה כן אין ספק שלא עלה בזכרונו שבפירוש הרמב\"ם כתוב כך בהדיא. ואלא מיהת אע\"פ שמפרש כן למשנתינו. נראה לי דאכתי צריכין אנו למה שכתב המגיד בטעם הדבר. שזה דומה להא דתנן לקמן סוף פ\"ז האומר לחבירי חצי שדה אני מוכר לך מקבל עליו הלוקח מקום הגדר חריץ וכו' אלא שהוא כתב דמהתם למד הרמב\"ם זה הדין. ואיננו. כי לקח אותו ממשנתינו זאת כפירושו בה: \n",
+                    "<b>אבל בבקעה</b>. פירש\"י שדה לבן. מסיים נ\"י שהיא שדה תבואה שאין העין שולט בה כל כך כמו בגנה שיש בה ירק הרבה: \n",
+                    "<b>אלא אם רצה כונס וכו' ועושה חזית</b>. אבל בחצר שאין בו דין חלוקה לא תקנו חזית. כיון דאם יש בו דין חלוקה יכול כל אחד לכוף את חבירו. משום חצר שאין בו דין חלוקה לא עבוד תקנתא. כ\"כ הר\"ר יוסף הלוי. ולא ידענא אמאי לא מהני כיון דסימן טוב הוא. ולא שייך ביה רמאות דאפילו בהוצא מהני [כדלקמן] ואם בשביל שלא שנאו ברישא אפילו בסיפא נמי לא הוה תני ליה. אי לאו דתני דינא. ואגב דתני דינא. תנא תקנתא [כמ\"ש לקמן בס\"ד] הרא\"ש: \n",
+                    "<b>הזית</b>. פירש הר\"ב סימן וכו'. וז\"ל הרמב\"ם פירוש חזית מחזה. כלומר דבר הנראה להודיע למי הוא הכותל: \n",
+                    "<b>אם עשו מדעת שניהם וכו' ועושין חזית מכאן ומכאן</b>. *ופרכינן בגמרא לא יעשו לא זה ולא זה. ומשנינן לא צריכא אלא דאי קדם חד מינייהו ועביד דידיה. כלומר שנכנס בתוך של חבירו. ועשה שם חזית. ואי לא עביד חבריה אמר דידיה הוא. אכי הא איצטריך למתני שיעשה גם השני. ופרכינן ותנא תקנתא לרמאי קמשמע לן בתמיה. וכי מפני דאגת רמאין איכפל תנא למתני הא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דבשלמא רישא יעושה חזית תנא דינא דבקעה אין יכול לכופו אלא כונס. ואיידי תנא תקנתא ועושה חזית משום רמאי. אלא סיפא דינא לא תני דהא פשיטא דאם עשו מדעת שניהם בונים באמצע. אמר רבינא הכא בהוצא [עסקינן] פירש רש\"י מחיצת נסרים וקמשמע לן דמהני חזית ולא אמרינן קופלא דטינא מעלוי הוצא לא ידיע: \n",
+                    "<b>ועושין חזית מכאן ומכאן</b>. לשון הטור סימן קנ\"ח יעשה כל אחד ואחד סימן כזה לצד חבירו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המקיף את חבירו משלש רוחותיו</b>. שקנה ג' שדות סביב שדה חבירו. לשלשת מצריה וגדר את שלשתן ונמצא שדהו של אמצעי זה מוקף משלש רוחותיו. רש\"י: \n",
+                    "<b>אין מחייבין אותו</b>. כתב הר\"ב דהא לא אהני ליה מידי וכו' אבל אם גדר וכו' מחייבין וכו'. כן הוא בהגהה שבפירוש רש\"י ומסיימה הכי. ואע\"ג דאמרינן לעיל דסתם בקעה מקום שנהגו שלא לגדור הוא. הני מילי בין בקעה לבקעה. וכותל גבוה ארבע. אמות לשם הוא דלא בעינן. מאי טעמא דליכא היזק ראיה אבל בשביל היזק בהמות שלא יכנסו לשדה צריך לגדור גדר שלו עשר' טפחים המונע מלכנוס הבהמות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כותל חצר שנפל</b>. לשון נ\"י כותל חצר שהסכימו עליו מתחלה לבנותו למעלה מארבע אמות ונפל. מחייבין אותו לבנותו עד ד' אמות וכו' אבל למעלה מארבע אמות אין מחייבין אותו ואע\"ג דמתחלה הסכים לכך השתא לא בעי. ע\"כ. וכן בנוסחא אחת מהרמב\"ם פ\"ג מהלכות שכנים. כמ\"ש שם הכ\"מ. וכתב ב\"י סימן קנ\"ז ועד ארבע אמות משמש למעלה ולמטה דברישא קתני כותל חצר שנפל מחייבין אותו לבנותו עד ד' אמות. והדר קתני עד ד' אמות בחזקת שנתן. ע\"כ. כלומר והדר קתני עד ד' אמות וכו' אפילו בתחלת בנין הכותל. ודו\"ק: \n",
+                    "<b>עד ד' אמות</b>. לשון הר\"ב דבהכי סגי ליה להיזק ראיה כמ\"ש במשנה ה' פ\"ד דעירובין בשם התוספות: \n",
+                    "<b>בחזקת שנתן</b>. פירש הר\"ב עד שיביא התובע עדים שתבעו ולא נתן. וכן פירש רש\"י. וכתב הרא\"ש דתימה הוא דמשום שלא נתן מיד בשעה שתבע הוה ליה לעולם בחזקת שלא נתן. ואפילו אמר בפני עדים איני רוצה ליתן לך. דלמא אשתמוטי משתמיט עד דהוה ליה זוזי. ואז נתן לו. אלא הכא כגון שבאו עדים ואמרו עמנו היה שמעון במקום פלוני מיום שהחל ראובן בנין כותל זה. ויודעין אנו שלא פרעו. אי נמי כגון שעמד שמעון בדין וחייבוהו ב\"ד לבנות עד ארבע אמות וסרב על צווי ב\"ד. הרי הוא בחזקת שלא נתן כדין גזלן: \n",
+                    "<b>מגלגלים עליו את הכל</b>. כתב הר\"ב דגלי דעתיה דניחא ליה בהגבהה דהיאך ובכי הא לא אמרינן זה נהנה וזה לא חסר פטור. תוספות. ואתיא כרבנן דר' יהודה משנה ג' פרק בתרא דבבא מציעא. וכתב נ\"י ואם תאמר במה קנאו דמחייבינן ליה. י\"ל דכיון שיש לו חצי כותל בארבע אמות. הוה ליה כחצרו וקונה לו ואע\"פ דלא אמר ליה אידך תקנה לך חצרך. ברור לן שעל דעת כן בנאו שיהיה שלו כל זמן שירצה וכן כתב המגיד [ריש פרק ג' מה\"ש]. וכתב עוד נ\"י וא\"ת אמאי מגלגלין עליו שמא כשיקרה את ביתו לא יסמוך קורותיו באותו כותל. יש לומר דמכל מקום כיון שנעשה כותל זה מחיצה לביתו חייב. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>והכי תניא בתוספתא: \n",
+                    "<b>בחזקת שלא נתן</b>. איירי כגון דידעינן דקדם חד וארציה לחבריה. והיה מסרהב כדמשמע לישנא אין מחייבין אותו ולכך הוי בחזקת שלא נתן. ואין צריך להעמיד כשעשה חזית. תוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבן שמעון בן גמליאל אומר</b>. כתב הר\"ב ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. וכן כתב הרמב\"ם ועיין מה שכתבתי בפ\"ח דעירובין [מ\"ז] וכן כתב נ\"י דהכא. דהא כל מקום ששנה רשב\"ג וכו'. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>לאו כללא הוא: \n",
+                    "<b>ויהא כאנשי העיר</b>. כתב הר\"ב לשאת עמהם בעול וכדפירש רש\"י. וכתב ב\"י סימן קס\"ג כלומר למס. דאילו לצדקה זמנים אחרים יש ליחשב כאנשי העיר. והוזכרו בגמרא בהדיא ע\"כ. ועיין בפירוש הר\"ב מ\"ה פ\"י דסנהדרין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין חולקין את החצר עד שיהא בו ארבע אמות וכו'</b>. פירש הר\"ב חוץ מן הפתחים וכו' ובכל שותפות קאמר. בין שזכו מן ההפקר. בין שלקחו או ירשו. והיא דעת הרמ\"ה בטור סימן קע\"ב: \n",
+                    "<b>ולא את השדה וכו'</b>. משום דסבירא ליה דבבציר מהכי לא חשיב למטרח עליה. נ\"י. ומ\"ש הר\"ב ופסק הלכה כדי עבודת יום א' וכו' לא הוה ליה לסתום אלא לפרש דתנא בארץ ישראל קאי. אבל בבבל פסק הלכה וכו'. דלא אמרו בגמרא שיעור דעבודת יום א' אלא בבבל. ולא לחלוק על משנתינו. [*והר\"ב נמשך אחר לשון הרמב\"ם בפירושו וגם עליו קשה. אך בחבורו פ\"א מהל' שכנים [הל' ד'] כתב לזה הפסק על בבל. ומה שהגהתי בפירש הר\"ב או בזריעה כן הוא בפירוש הרמב\"ם בהדיא. וכן מוכח בסוגיא. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ב)[אמנם] בחבורו לא הזכיר אלא חרישה. וכן הוא בטור סימן קע\"א. ומ\"ש הר\"ב וכיוצא בזה. כן כתוב בפירוש הרמב\"ם ור\"ל כגון פרדס של אילנות שיהיה כדי עבודת יום א' לכל א'. וכן שדה שמשקין אותו בכלי וכו'. כדכתב בחבורו בהדיא]: \n",
+                    "<b>תשעה קבין</b>. כתב הרמב\"ם שהיא קרקע שיש בשטחה ג' אלפים וז' מאות וחמשים שהסאה נ' על נ' כמפורש רפ\"ז. וכשתכה חמשים בחמשים יהיה ב' אלפים ת\"ק. וכל סאה ששה קבין. נמצא לתשעה קבין תוסיף עוד שיעור חצי סאה: \n",
+                    "<b>תשעה חצאי קבין</b>. והוא שטח אלף תתע\"ה אמה. ובפירוש הרמב\"ם אלף תש\"ן. והוא טעות סופר שצריך להיות אלף תתע\"ה שהוא החצי מן ג' אלפים תש\"ן: \n",
+                    "<b>בית רובע</b>. פירש הר\"ב רובע הקב. ובשטח בית ט' קבין שהוא שלשת אלפים שבע מאות וחמשים אמה. הם ל\"ו רביעיות. שנמצא לשלשת אלפים ושש מאות. יהיה לכל רובע מאה. וישארו ק\"ן אמה לשלשים ושש רביעיות. יעלה לכל רובע ארבע אמות וחומש. שכן ארבע פעמים ל\"ו הן קמ\"ד. וישארו ו' אמות שהן שלשים חומשים. ולכן מ\"ש הרמב\"ם שבית רובע הוא מאה אמה וחמש אמות. על צד הקירוב כתב כן. וכן הראה מקום שכבר ביאר כן בפ\"ב מכלאים. ושם כתב שהוא עשר אמות וחומש על עשר אמות וחומש. וכ\"כ עוד במשנה ה' בפרק דלקמן. וכשתחשוב בחשבון שמסרתי לך בפ\"ב דעירובין לא תמצא מדתו כי אם ק\"ד אמות וחומש. כמו שביארתי. כיצד עשה האמות לחומשים. יהיו נ\"א חומשין על נ\"א חומשין והכה נ\"א בנ\"א יהיו כ\"ו מאות וחומש. וכל כ\"ה חומשים. הם אמה. נמצא כ\"ה מאות חומשים הם מאה אמות. והמאה חומשין הן ד' אמות. והמגיה בדברי הרמב\"ם שבכאן מאה וד' אמה וחומש אמה לא הפסיד: \n",
+                    "<b>בזמן שאין שניהם רוצים</b>. כתב הר\"ב אבל יכול לכופו לענין גוד או אגוד כלומר קנה חלקי או מכור לי חלקך. וכן ל' הרמב\"ם בפירושו. ומסיים שפירוש גוד או אגוד. קנה או אקנה. וכן פירש\"י בגמרא דף י\"ג. אלא שהוסיף לבאר גוד מלשון קציצה. כלומר קוץ דמים וכו'. ויהיה מענין גודו אילנא. אבל הרמב\"ם שלא הזכיר פירוש קוץ. כתב ב\"י סימן קע\"א. ובכ\"מ ספ\"א מהלכות שכינים שמפרש גוד או אגוד כפירוש הערוך דהיינו משוך או אמשוך. [דתרגום וימשכו ונגידו] שהוא אומר לו אני קוצץ כך דמים בעד חלקך. או תמכרהו לי בעד זה הסך או אמכור לך חלקי בזה הסך. ועיין בפירוש הר\"ב ריש מ\"ז פרק בתרא. ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>אבל בזמן ששניהם רוצים וכו' יחלוקו</b>. כדתנן בריש פרקין ולא הדר תני ליה הכא אלא משום דבעי למתני סיפא ובכתבי הקדש אע\"פ ששניהם רוצים לא יחלוקו. גמרא דף ג': \n",
+                    "<b>וכתבי הקדש</b>. כ\"ד ספרים והיו רגילין לכותבן בגליון כס\"ת שלנו לפיכך גנאי הדבר לחתכן. רש\"י: \n",
+                    "<b>ולא יחלוקו</b>. כתב הר\"ב ודוקא וכו' אבל בכרכים הרבה וכו' אם רצו חולקין. וכשהם שני ענינים דכל חד וחד צריך להאי ולהאי. ולפיכך רצו אין לא רצו לא. גמרא דף י\"ג ע\"ב: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>לא שיח ולא מערה</b>. וה\"ה חריצין ונעיצין [דתנן במ\"ה (פ\"ב) [פ\"ה] דב\"ק] והני נקט אגב בור. דבכל מקום רגיל לשנות שיח ומערה בהדי בור ומש\"ה לא מצריך הכא לבור ושיח ומערה כדמצריך להו בפ\"ה דב\"ק דהתם לא הוה ליה לתנא למנקטינהו אגב בור. כיון דכתיב בור בקרא אלא הוה ליה למתני בור לחודיה. תוספות [ד\"ה ולא שיח]: \n",
+                    "<b>ולא אמת המים ולא נברכת הכובסין</b>. צריכא. דאי תנא אמת המים משום דקביעא. אבל נברכת הכובסין דלא קביעא [שהכובס פעמים שמשתנה לאומנות אחרת] אימא לא. ואי תנא נברכת הכובסין. משום דקוו וקיימי [*ולחלוחן קשה יותר משל מים חיים. רש\"י] אבל אמת המים לא. צריכא. גמרא. ומבור לא שמעינן להו. דמצי למימר דבור ושיח דעמוקין טפי בעי הרחקה ג' אבל הנך לא עמיקי כולי האי הוה אמינא דלא בעי הרחקה ג'. ואי תנא הני הוה אמינא דבור ושיח דעמיקי טפי בעי הרחקה יותר מג'. תוס' דריש פרקין: \n",
+                    "<b>אמת המים</b>. מפורש בריש מועד קטן: \n",
+                    "<b>נברכת</b>. בריכה. רמב\"ם: \n",
+                    "<b>מכותל חבירו</b>. כתב הר\"ב מכותל בורו קאמר וכו' נמצא מחלל וכו' ו' טפחים. והא דלא קאמר בפירוש אא\"כ הרחיק מבורו ששה טפחים. לאשמועינן דכותל בור סתם שלשה טפחים. ונפקא מינה למקח וממכר. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>גמרא. ולפיכך פוסק הרמב\"ם [פ\"ט מה\"ש הלכה ב'] אף בכותל בנין דעלמא. אלא דמתניתין לא איירי אלא בכותל בורו. והטור סימן קנ\"ה סובר דסד בסיד ליתא אלא בכותל בורו. ומ\"ש הר\"ב אסור לאדם לסמוך אחד מן הנזקין וכו' שמא ימלך חבירו ויבנה מצד מיצר שלו פירוש שמא יבנה בור. דהא במ\"ד <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>לא חיישינן שמא יבנה וכן מבואר בפירש הרמב\"ם. וכן הסכמת הפוסקים דלא אסרו לסמוך אלא בבור ובשדה העשויה לבורות שהיא שדה בית השלחין שצריכין להשקותה תמיד. ובגמרא. ואפילו לרבי יוסי דמתניתין י\"א דהלכה כמותו. ואומר שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו. ה\"מ התם דבעידנא דקא נטע ליתנהו לשרשיו דמזקי ליה לבור. אבל הכא אמר ליה כל מרא ומרא דקא מחית קא מרפית לה לארעא. ועיין בסמוך: \n",
+                    "<b>וסד בסיד</b>. משמע משום מיא דמלחלח הקרקע הוא דאסירי. ותימה לר\"י מהא דאמרינן כל מרא ומרא וכו' [כמ\"ש לעיל] ואומר ר\"י דלא קאמר אלא שמאותה שעה מתחלת ההיזק וכיון דבתחלת ההיזק הוי גירי דיליה מודה ר\"י. ומיהו אי לאו משום מיא. לא היה צריך הרחקה ג' טפחים. תוספות [ר\"פ] : \n",
+                    "<b>מרחיקין את הגפת וכו'</b>. כתב הר\"ב שכל אלו קשים לחומה. שמוציאין הבל. רש\"י: \n",
+                    "<b>הסלעים</b>. פירש הר\"ב אבנים שהאור יוצא מהן. וכן פירש\"י. ורמינן בגמרא אריש פ\"ד דשבת דתנן אין טומנין לא בגפת וכו'. ולא תני להו לסלעים בהדייהו. ומסיק דהתם לא קתני לסלעים משום דמשתכי לה לקדירה פירש\"י שמשברין את הקדירה [אי נמי שמעלה חלודה]. ור\"ת פירש דהבל שלהן מקלקל המאכל. וע\"פ הירושלמי פירשו התוספות דהכי קאמר דהתם לא קתני סלעים. דהכא לאו טעמא דמרחיקין משום הבל דאין הסלעים מרתיחין. אלא מפני שעושין עפר תיחוח ומלקין ארעית הכותל. ותו רמינן דהתם תנן נמי ולא בחול. והכא לא קתני. ומשני דחול אין בו הבל אלא כשנותנין בו דבר חם: \n",
+                    "<b>וסד בסיד</b>. לשון הרמב\"ם ודברים אלו מרפין את הכותל כשנוגעים בו. ולפיכך צריך לסוד בסיד. עד כאן. דקדק לפרש כשנוגעים בו. כלומר דלא אמרו וסד בסיד כשהרחיק ג' טפחים אלא כשנוגעים בו. דאו סד בסיד קתני. וכן כתב בהדיא בחבורו פ\"ט מהלכות שכנים. או סד בסיד. וכן בגמרא דפשיטא ליה לגמרא דסיפא או סד בסיד קתני. וברישא איבעיא להו וכתבו התוספות דאין נראה דגרסינן בסיפא או סד בסד דא\"כ לא תבעי ליה ברישא. דודאי מדלא תנן נמי או סד. דוסד דוקא קתני. והא דפשיטא ליה בגמרא דסיפא הוה או סד. היינו משום דאין ההיזק כל כך מרובה שלא יועיל לו סיד לחודיה. ע\"כ. ולפ\"ז טעו המדפיסים שהדפיסו במקצת משניות או סד. אבל בנוסח משנה דירושלמי ראיתי ג\"כ שנדפס או סד. ובב\"י סימן קנ\"ה ראיתי מבוכה שכתב בסעיף (י\"ב) [צ\"ל ח'] דאבעיא היא בסיפא ולא ברישא וליתא. וגם הוא בעצמו בסעיף (ח') [צ\"ל י\"ב] לא העתיק כן: \n",
+                    "<b>הזרעים</b>. גמרא ותיפוק ליה משום מיא. שצריך להשקותן תמיד. וכיון דאי אפשר לזרעים בלא מים למה לי למתנינהו הא תנא ליה הך דלחלוח אצל כותל. ומשני תנא בא\"י קאי דכתיב (דברים יא) למטר השמים תשתה מים: \n",
+                    "<b>המחרישה</b>. מרפה את יסודו וטפל. רש\"י: \n",
+                    "<b>מי רגלים</b>. כתב הר\"ב ממסמסים את הלבנים וכו' לכך המטיל וכו' ולדבריו מתניתין בכותל לבינים מיירי. ועיין מ\"ש בשם רש\"י בר\"פ בתרא דב\"מ. בדבור הראויות להשתבר. ומ\"ש המטיל מים צריך להרחיק. לא קשיא מקרא דכתיב (מלכים א' כ\"א) והכרתי לאחאב משתין בקיר. אלמא דדרך להשתין בקיר [וסתם קיר לאו דצונמא היא. וראיה מקירות בתים דפרשת נגעים. נ\"ל] דהכי קאמר קרא אפילו מידי דדרכיה לאשתוני בקיר לא שביקנא ליה. ומאי ניהו כלבא. גמרא. ופירוש צונמא צחיח סלע הרמב\"ם פ\"ט מהלכות שכנים. ול' נ\"י כותל של אבנים בנוי ע\"ג סלע. ומיהו בכותל לבינים לא מהני צונמא. שהרי האבנים עצמן נימוקין והולכין: \n",
+                    "<b>שהן ד' מן הרכב</b>. פירש הר\"ב היא העליונה וכו' והיא קצרה טפח מן התחתונה. וכן ל' רש\"י. ור\"ל שכשהיא רוכבת ומונחת על התחתונה הרי היא קצרה מכל צד טפח א'. אבל כל הרוחב שהתחתונה רחבה יותר מהעליונה הוא שני טפחים: \n",
+                    "<b>ואת התנור ג' מן הכליא</b>. תנור כלי חרס הוא צרוף בכבשן כשאר קדרות ופיו למעלה והבא לקבעו בארץ עושה בנין טיט אבנים שיהיה לו לבסיס ומושיבין אותו עליו שלא יצטננו שוליו מחמת קרקע. רש\"י. ועיין רפ\"ה ורפ\"ז דכלים ובפ\"ב דעדיות מ\"ח שלא פירש הר\"ב שעושין בסיס: \n",
+                    "<b>שלשה מן הכליא</b>. ומפרש בירושלמי שמודד משפה הפנימית שעובי כותלי התנור בכלל השלשה טפחים. טור סימן קנ\"ה. וכ\"כ נ\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית וכו'</b>. הרמב\"ם בפרק כו' מהלכות שכנים. וכן הטור סימן קנ\"ה כתבו הבית ועליה של שנים לא יעשו וכו'. ומכל מקום כתב הטור דמסתברא דאפילו כל א' בביתו צריך להרחיק שיעורים הללו מפני השכנים שמעכבים עליו. ע\"כ. וא\"כ מתניתין כשאין שכנים שמעכבין. ולא ידעתי מי הכריחם לכך. וז\"ל התוספות פ\"ו דב\"ק דף ס\"א. לא יעמיד אדם וכו'. שיכול לעכב עליו בעל העליה אם הבית של אחד. והעליה של אחר. היה מעמידו בעליה. בעל הבית מעכב. ובקונטרס פירש לענין בני העיר שמעכבין עליו וכמו שפירש ניחא דהויא דומיא דאינך דמתניא בפרק לא יחפור. ע\"כ: \n",
+                    "<b>מעזיבה</b>. עיין בפירוש הר\"ב משנה ז' פ\"ק דסוכה: \n",
+                    "<b>ובכירה</b>. לשון הר\"ב ששופתין קדרה על חללה. ואין עושין בתוכה היסק גדול וכו'. אין כוונתו לומר דמשום דשופתין קדרה על חללה אין עושין בתוכה היסק וכו'. דהא בתנור נמי שופתין קדרה על חללה. אלא מילי מילי קאמר. כירה היא ששופתים וכו'. והדר קאמר שאין עושין וכו'. וז\"ל רש\"י כירה אף היא כלי חרס ששופתים וכו' ואין עושין וכו'. ע\"כ. ומ\"מ תמיהני דברפ\"ג דשבת פירש הר\"ב ורש\"י דתנור נקלט חומו תוכו טפי מבכירה. מפני שהוא צר מלמעלה ורחב מלמטה. ואי איתא כדפירש הכא. תיפוק ליה דתנור היסקו גדול. וממילא חומו נקלט יותר מבכירה. וי\"ל דלענין קליטת החום לא איכפת לן בין היסק גדול להיסק קטן. אלא כל היסק נקלט בתוכו לפי היסקו. אבל כשרחב מלמטה כמו מלמעלה בזה י\"ל שאין החום נקלט אלא יצא ממנו בין שיהיה היסק מועט או מרובה. ושוב ראיתי בנ\"י שהביא ירושלמי דכירה כמין שובך היא עשויה. כלומר שפתחה מן הצד. וכ\"כ הטור סימן קנ\"ה בשם הרשב\"ם. וז\"ל כיון שבכירה אין פתחה על גבה אלא מן הצד. ואין שלהבת עולה ממנו ואין צריך להרחיק אלא בשביל החום שיעורו ג' טפחים ע\"כ. אך ז\"ש ג' טפחים נראה שהוא טעות סופר שהרי מלמטה תנן בהדיא טפח. וכ\"כ בנ\"י ובכירה טפח בין למעלה בין למטה: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר לא אמרו כל השיעורים וכו'</b>. כתב הר\"ב ואין הלכה כר\"ש. וכ\"כ הרמב\"ם. וז\"ל הרי\"ף וליתא לדר\"ש דהא אוקמה בשטה בפרק הבית והעליה. ע\"כ. רוצה לומר במ\"ה אדר\"ש ב\"ג דהתם וכתב עליו הרא\"ש שלא הוצרך לראיה זו דבלאו הכי הלכתא כרבים. ע\"כ. ואני אומר כי הרי\"ף ז\"ל הוצרך לראיה זו. ובלעדה לא ירים איש את ידו לפסוק דלא כר\"ש משום דבפ\"ו דב\"ק מ\"ד ר\"ש אומר הכל לפי גובה הדליקה ושיעורה. ואם הלכה יותר משיעורה פטור פסקינן בהדיא בגמרא כוותיה. והשתא אי לאו דאוקמא בשטה ודאי דהכא נמי יש לפסוק כמותו. דהא היינו כההיא דב\"ק דכשעברה יותר משיעורין הללו שיהא פטור. וא\"ת השתא דאוקמא בשטה תקשה לך גמרא גופה דבב\"ק [דף ס\"א ע\"ב] פסקה כוותיה והכא מוקי ליה בשטה. קושיא זו כבר הוקשה להרי\"ף עצמו ופרקה שפיר התם בב\"ק. וז\"ל ואי קשיא לך מ\"ש התם גבי תנור דקא יהבי רבנן שיעורא ואפ\"ה אם הזיק משלם מה שהזיק. ומ\"ש הכא דפטור. לא תקשה לך. הכא דלפי צורך השעה קא מדליק. וקא מרחיק כשיעורא. וקא עברה הדליקה יתיר משיעורא. וקא מזקה. אנוס הוא דמאי הוה ליה למעבד. הלכך מכה בידי שמים היא. ולפיכך פטור. דלא יכול לאהדורה. והתם גבי תנור כיון דתדיר הוא מדליק איבעי ליה לעיוני אי איכא הזיקא לחבירו לסלק הזיקא וכיון דלא עביד הכי פושע הוא ולפיכך חייב. תדע דהא רבנן פליגי עליה דר\"ש בתנור דקא יהיב שיעור לפטור. והכא אינהו גופייהו קא יהבי שיעורא לפטור. ע\"כ. ומשום קושיא דרבנן אדרבנן בלחוד לא היינו מחלקים בדברי ר\"ש. אלא היינו אומרים שהלכה כמותו. הכא כמו התם. הלכך הוצרך הרי\"ף להביא ראיה מהא דאוקמיה בשטה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אוצרו של חבירו</b>. מפני שהחום מפסיד פירות האוצר. רמב\"ם פ\"ט מהלכות שכנים: \n",
+                    "<b>באמת</b>. עיין מה שכתבתי במשנה י\"א פ\"ד דב\"מ: \n",
+                    "<b>אבל לא רפת בקר</b>. שהריח קשה ליין. רש\"י: \n",
+                    "<b>חנות שבחצר</b>. כתב הר\"ב אחד מבני החצר שבא לפתוח וכו'. וקשיא דלתני לא יפתח אדם חנות בחצר וכו' כדתנן ברישא. וכבר כתבו הטור והמגיד [פ\"ו מה\"ש] ונ\"י בשם הרשב\"א דדקדק דמדלא תנן הכי. שמע מיניה אפילו חנות שבחצר שנעשה ברשות. אפ\"ה יכולין למחות בידו ולומר סבורין היינו שיכולין אנו לקבל ועכשיו אין אנו יכולין לקבל: \n",
+                    "<b>יכול למחות וכו' מקול הנכנסים וכו'</b>. אבל אינו יכול למחות כו' לא מקול הפטיש וכו'. כתב המגיד פרק ו' מהלכות שכנים שהוקשה להרמב\"ם מה טעם אין טענתו טענה בקול הפטיש. והלא יותר מונע השינה מקול הנכנסים והיוצאים. וניחא ליה דמתניתין כשהחזיק [כדאמרן לעיל בשם הרשב\"א] ולפיכך אצל הנכנסים והיוצאין שהן אחרים. אין חזקתו חזקה. אבל חזקתו חזקה במלאכת עצמו. ע\"כ. ונ\"ל שזוהי דעת הר\"ב ורש\"י שפירשו בקול התינוקות דאע\"ג דבא מחמת אחרים וכו'. שמע מיניה דסברתם להחמיר בבא מאחרים. אבל באוקמתות דמתניתין הוא בהחזיק ודאי דלא פירש כן הר\"ב. וא\"כ אפילו בלא החזיקו אין יכול למחות בקול הפטיש. וכן כתב המגיד בשם הרשב\"א דבזה הוא חולק על הרמב\"ם. אע\"פ שמפרש לרישא בהחזיק היינו לרבותא דאפ\"ה יכולין למחות בקול הנכנסים. אבל בסיפא דקול הפטיש אפילו בלא החזיק אין יכול למחות. אלא שכתב טעם אחר לחלק בין קול הנכנסים וקול הפטיש. דקול הנכנסים לאו קול ממש קאמר. אלא מפני רבוי הדרך. כלומר אינו יכול לעמוד ולישן מפני רגל הרבים שמרבים עליו הדרך: \n",
+                    "<b>ולא מקול התינוקות</b>. פירש הר\"ב של בית רבן. שאע\"פ שהיה יכול ללמדם בבתי כנסיות ובתי מדרשות המיוחדים לכך. אפ\"ה לא מטרחינן ליה. כדי שיהיו המלמדים מצוים. נ\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו</b>. פירש הר\"ב כמין גא\"ם ובא לעשות כותל שני וכו'. וכן פירש הרמב\"ם. ויש לתמוה דלמאי נפקא מינה קאמר מי שהיה לו כותל כמין גא\"ם. לתני לא יסמוך כותלו לכותל חבירו אא\"כ הרחיק ד' אמות. ותירץ מהר\"ר ו א ל ק כ \" ץ בש\"ע סימן קנ\"ה דהא קמ\"ל דאע\"פ שהיה שם לראובן כותל תחלה עשויה כמין גא\"ם והיא מונעת רוב העולם העוברים שם מלילך סמוך לכותל שמעון. דאטו בשופטני עסקינן דילכו סמוך לה ויצטרכו אח\"כ לסבב כל אורך כותל ראובן הסמוכה ולחזור אח\"כ פניהן ולילך דרך העברתו. אפ\"ה צריך ראובן להרחיק ד' אמות כשבא לבנות כותל השני נגד כותל שמעון. וגם בזה אין לבי מתיישב דמשום דאין רוב עוברים ושבים שם. מגרע גרע למנוע גם אותן המועטים העוברים שם שלא יוכלו עכשיו לעבור כלל. שאם אין כאן כותל שלישי. לפעמים ימצאו בני אדם שמטיילין שם. מה שאין כן כשכותל שלישי נבנית שאז המקום צר מלטייל בו. ודברי מהרר\"מ יפה דכתב דלהרמב\"ם אין מחייבין להרחיק אלא כשהוא כעין בי\"ת. פשיטא דליתנהו לסוגיות הגמרא כמ\"ש בסמוך בדבור ומכנגדן וכו'. וגם לשון כמין גא\"ם שכתבו הר\"ב והרמב\"ם ליתא בגמרא דידן אבל המגיד [פ\"ט מה\"ש הלכה ט'] העתיק כן. ובגמרא שלנו איתא הכי מי שהיה כותלו וכו' וקמא היכי סמיך ומסיק הכי קתני מי שהיה כותלו סמוך וכו' ברחוק ד' אמות ונפל. וכתב הטור סימן קנ\"ה דקמ\"ל שאפילו היה לו כבר שם כותל זה ימים רבים ונידוש הקרקע קודם שנפל לא אמרינן כבר נידוש המקום ההוא וא\"צ עוד דוושא ויכול לסמוך אלא אפילו הכי לא יסמוך. ע\"כ. וגם בזה יש לפקפק דמאי רבותא דהוה ליה כותל כבר. דאטו אי לא היה כאן כותל כלל מי לא נידוש ג\"כ אדרבה כ\"ש שהיה שם מהלך לרבים. כשאין כאן כותל כלל העושה מקום צר. וגם התוספות הניחו בקושיא על גרסת הגמרא דלמאי נפקא מיניה איצטריך למתני שהיה לו כותל. ובנ\"י מפרש מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו שהרשהו לסמוך. לא יסמוך לו כותל אחר סמוך לכותל עצמו שסמך. אלא א\"כ הרחיק כו'. משום שדישה הכא שבין שני כותלים אלו. מעלה לכותל של חבירו שמחזקו כשמקשה הקרקע דמשום הכי מחל לו לסמוך משום דישה זו. ואתי שפיר לישנא דקאמר הכא והתם. ע\"כ. [ר\"ל דבגמ' אמרינן טעמא דצריך להרחיק משום דדוושא דהכא מעלי להתם] וכתב שפירוש זה הוא על פי גרסת הגאונים וגם המגיד הזכיר זה הפירוש בקצרה: \n",
+                    "<b>לא יסמוך וכו'</b>. כתב הר\"ב ודוקא בכותל גנה או בכותל חצר שבעיר חדשה. גמרא. וכתב המרדכי שיש ללמוד דעיר חדשה מקרי [ששים] שנה מתלוליות דפ\"ב דכתובות [דף כ' ע\"ב] ע\"כ. והיא משנה שנויה בפ' ט\"ז דאהלות התלוליות וכו' אחד חדשות. ואחד ישנות וכו' ישנות ששים שנה דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר שאין אדם זוכרה. ולפירושו אני תמה דאי מהתם הוה ליה לפרש שאין אדם זוכרה כדעת רבי יהודה דכל ר\"מ ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה. וכן פסקו שם הר\"ב והרמב\"ם גם בחבורו פ\"ה הלכה ג' מהלכות טומאת מת. וא\"ת שיש לחלק דזכירה לענין טומאה שייכא ולא לענין דוושא. אף אני אענה דגבול ששים שנה לענין טומאה נאמרה ולא לענין דוושא. ויותר מסתברא לומר דאף כאן ישנה אדם זוכרה. מדלא פירשו בגמ' איזו היא ישנה אלא כמשמעה שהיא ישנה. ואין אדם זוכר בתחלת בנינה. ואי בשנים תליא הוי ליה לגמרא לפרש. וכל שכן דהשתא לדידי אפשר דסמיך אפלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה דאהלות וממילא הלכה כרבי יהודה. ומה שכתב הר\"ב וכן אם לא היה בכותל חברו ארבע אמות. [*כן כתב הרמב\"ם בפירושו. ור\"ל באורך. וכן הוא בהדיא בחבורו פ\"ט [הלכה ט'] מהלכות שכנים. ומה שכתב הר\"ב] או יותר. לישנא דאו יותר מיותר. ובפי' הרמב\"ם כתב או יותר בתלוקה השניה שאם הכותל ארבע אמות או יותר: \n",
+                    "<b>אלא א\"כ הרחיק ממנו</b>. לשון המגיד ויש מקשים במה נשתעבד ראובן לשמעון בהרחקה זו. ופירשו שהמשנה היא דוקא בהלוקח מן המלך דבסתמא נשתעבד לו ארבע אמות קרקע חוץ לכותל לדוושא וחבירו הלוקח [אח\"כ] מן המלך צריך להרחיק ארבע אמות שכבר נשתעבדו לו. ע\"כ. וכתב נ\"י שכן בזוכה מן ההפקר זוכה ג\"כ בארבע אמות סמוך לבנינו. כדין קונה מן המלך. ע\"כ. וכתב עוד במתני' דלקמן דמשום הכי אף לרבי יוסי דמתני' י\"א [דפרקין] דהלכה כמותו. הכא שאני דטעמא משום דנשתעבד ד' אמות. ע\"כ. והתוס' כתבו דהכא גיריה דיליה הוא דמיד כשסמך הכותל מונע הדוושא משום הכי מודה רבי יוסי: \n",
+                    "<b>מלמעלן</b>. פירש הר\"ב דקאי אחלון שהוא למעלה. וכן פירש הרמב\"ם. ויותר נראה כפירש\"י דלמעלן מוסב על הכותל. שצריך שיגביהנה מלמעלן של החלונות וכו' דהשתא אתי שפיר מ\"ס דמלמעלה וכן באינך. וגם כנגדן דייק טפי: \n",
+                    "<b>מלמטן</b>. פי' הר\"ב היתה החלון למטה בכותל כופה וכו'. להגביה וכו'. ד' אמות וכו'. ויש מי שכתב דדוקא כשלא הרחיק את הכותל אלא כדינו [ויותר מכאן מעט] אבל אם הרחיק ריחוק גדול אם הגביה כותלו ד' אמות מחלונו של זה כ\"ש שיראה שם להדיא. ולפיכך פירש תנא דברייתא שצריך להגביה כדי שלא יציץ ויראה. המגיד פ\"ז מהלכות שכנים: \n",
+                    "<b>ומכגדן ארבע אמות</b>. פירש הר\"ב כדי שלא יאפיל אורו. הכי תני עלה דמתני'. ובגמ' פריך דתיפוק ליה משום דוושא [<i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דמסתמא איירי בעיר חדשה דומיא דרישא. אי נמי בית לית ביה דוושא דרבים כמו בגנה. תוס'] ומסקינן דהכא לאו כנגדן ממש אלא שבונה בשתי רוחות החלון. שני כתלים זה כנגד זה כגון שהכותל שהחלון בו. היא ממזרח למערב והוא בונה משני צדי החלון שני כותלים ההולכים מצפון לדרום. ופריך והלא מציץ ומשני (במדיר) *) [גי' רש\"ל במרדד] עושה ראש כותלו מודרון ומשפיע לצדי החלונות עד שאינו ראוי לו לעמוד עליו. ולא להשען עליו. וכתבו התוס' דלא מצי לשנויי במגביה כותלו ד' אמות דכיון דקאי מן הצד ואורך הכותל לרחבה של חלון. יכול לעמוד בסוף הכותל ולשחות ולהציץ. ע\"כ. ודעת הרמב\"ם דבהגבהה נמי סגי. ובשיעור אלו ד' אמות שבין שני הכותלים הללו יש מחלוקת. דהטור כתב בשם הרא\"ש מלבד רוחב החלון. והרמב\"ם (בפ\"י) [צ\"ל בפירושו] ובפ\"ז מהלכות שכנים כתב והחלון באמצע הד'. ויש לתמוה על הב\"י שלא העיר בזה. שהרא\"ש והרמב\"ם מחולקים הם. ואפשר דעתו לפרש גם דברי הרמב\"ם כדברי הרא\"ש. אבל מצאתי בתשובת הריב\"ש סימן רכ\"ה שהבין דברי הרמב\"ם ג\"כ שעם החלון הן הארבע אמות. וכתב שכדבריו כן עיקר. ומ\"מ כתבתי במקומו סעד לדברי הרא\"ש. ואין להאריך בכאן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מרחיקין את הסולם מן השובך</b>. ואפי' לרבי יוסי דמתני' י\"א [דפירקין]. דמודה רבי יוסי בגיריה דיליה. וזמנין בהדי דמנח ליה יתבה בחור וקפצה והוה גרמא דגירי' ואסור. ואע\"ג דגרמא בנזקין פטור מלשלם. [ועיין בפירוש הר\"ב משנה ד' פ\"ד דבכורות. ומ\"ש שם בס\"ד] ולשון הר\"ב מי שיש לו שובך כו' סמוך לכותל כו' ובא חבירו וכו'. צריך להרחיק הסולם מן השובך ארבע אמות. וכן לשון רש\"י. וזה לשון הטור סימן קנ\"ה היה לחבירו שובך סמוך לכותל וכו' ובא וכו' צריך להרחיק מן הכותל אויר ד' אמות. ע\"כ. והכי מסתברא דאי כדמשמע מפירש\"י והר\"ב הוה משמע דאפילו סומך הסולם לכותל ממש וגם השובך הוא סמוך לכותל ממש דשרי. כל שיש ד' אמות בין הסולם והשובך. וזה קשה דהא נמיה תלך מהסולם על הכותל אל השובך. ומהר\"ר ואלק כהן כתב ליישב זה. דכל שלא יוכל לקפוץ בקפיצה אחת. לא מחשב גיריה דיליה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>המזחילה</b>. פי' הר\"ב הוא צנור גדול וכו' ומימי הגג זבים לתוכו. ונזחלים ממנו על הארץ ועל שם זה נקרא מזחילה: \n",
+                    "<b>ארבע אמות</b>. כדי שיהא זוקף את הסולם. כשמכר ונתן לו זקיפות הסולם בחצרו איירי וקמ\"ל דבעי ד' אמות. תוספות. והרמב\"ם מסיים בפ\"ט [הלכה ח'] מהלכות שכנים בדין משנתינו הואיל והחזיק בה דמשמע שכשהוחזק במזחילה החזיק גם בהרחקת אויר ד' אמות להעמדת הסולם. וכתב המגיד שהרשב\"א כתב בסוף ימיו שהדין כדבריו דמזחילה חזקה לעצמה. לכל תקונה. דאי לא מתקן לה גם היא אינה מקלחת. וחזקת מים אין כאן. הא למה הדבר דומה לחלון העשוי לאורה שהיא ראויה להרחקת כותל ד' אמות בחצר חבירו. ומזחילה ג\"כ להרחקת ד' אמות. ע\"כ. ומשום שנשתעבדו ארבע אמות משום הכי אין זה ענין למחלוקת רבי יוסי ורבנן דמתניתין י\"א. נ\"י: \n",
+                    "<b>כדי שיהא זוקף את הסולם</b>. גמ' אמתניתין דלעיל פריך דתיפוק ליה משום דוושא. ומשני הכא במאי עסקינן במזחילה משופעת שתקרת הגג משופעת ויוצאת להלן מן הכותל לתוך. החצר והמזחילה בסוף התקרה. דאי משום דוושא הא קא אזיל ואתי תותה: \n",
+                    "<b>מרחיקין את השובך מן העיר נ' אמה</b>. ומקשינן עלה בגמ' [דף ס\"ג] מההיא דתנן בסוף פ\"ז דב\"ק דאין פורסין וכו' אא\"כ היה רחוק ל' ריס. דמשמע דאזלי טפי. ופרקינן מישט שייטי טובא. כרסייהו בחמשין אמתא מליין. וכתב נ\"י דהכא נמי מודה רבי יוסי דמתניתין י\"א. דהכא משום שן דיונים דדמיא לשן דשורו להתחייב על נזקיהן. וחשבינן להו כאילו הוו שלו לגמרי. אע\"פ שאינן שלו לגמרי לחייב בהן משום גזל [כדתנן במשנה ב' פרק בתרא דב\"ק] מיהו מפני דרכי שלום איכא: \n",
+                    "<b>חמשים אמה</b>. פי' הר\"ב שלא יפסידו זרעוני הגגות. ובפי' רש\"י הגנות. אבל אין להגיה כן בפירוש הר\"ב. שאפשר שהיה כתוב כן בפירוש רש\"י שלפני הר\"ב והכונה כמו שפירשו התוס'. וז\"ל מפני התבואה הנשטחת בגגות העיר כדי לייבש אבל בתבואה שבשדות ליכא למיחש בקרוב לעיר לפי שהשדות רחוקות מן העיר אלף אמה כדתנן [בסוף ערכין] אין עושין מגרש שדה. ולא שדה מגרש. ע\"כ. ואלף אמה מפורש במ\"ג פ\"ה דסוטה. ואל תשים אל לבך לשון זרעים שכן הוא בגמרא שאכתוב במשנה ז' דקרי למה שבשדה זרעא: \n",
+                    "<b>ולא יעשה אדם שובך בתוך שלו וכו'</b>. אע\"פ שיש לו סביב השובך גנות הרבה שיוכלו לאכול משם. נ\"י. והתוס' [ד\"ה ולא יעשה] פירשו דהוה אמינא דבתבואה הנזרעת בארץ ומכוסה בה אין צריך להרחיק ואי אשמועינן סיפא משום דבשדות שכיחא תבואה. אבל בעיר דלא שכיחא כולי האי אימא לא: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר בית ארבעת כורין</b>. פי' הר\"ב בית כור לכל רוח. וכן פי' הרמב\"ם ומסיים בקרוב ונ\"ל שחסר בלשונו. וכן ראוי להגיה והוא שעור רע\"ג אמה ושש שביעיות על רע\"ג אמה ושש שביעיות בקירוב כלשונו ספ\"ב דכלאים ואם נפשך לעמוד על מנין. צא וחשוב על פי המסורת שמסרתי לך בפ\"ב דערובין [מ\"ה]. והעד הנאמן על דברי שכן בית רובע דמשנתינו כתב עליו ג\"כ והוא שיעור עשר אמות וחומש אמה בקירוב. אבל גם שם קיצור לשון הוא. שחסר על עשר אמות וחומש אמה. כן נראה לי: \n",
+                    "<b>מלא שגר היונה: פי' הר\"ב מרוצת פריחתן בפעם אחת</b>. וכפירוש רש\"י. וכתבו התוס' דלא פליגי ר' יהודה ורבנן בשגר היונה כמה הוי. אלא סברי רבנן כיון דבחמשים אמה מליא כרסייהו תו לא מזקי טפי. ורבי יהודה סבר דכמלא שגר מזקי ע\"כ. ואין פריחה אחת כמישט שייטי דהיינו בפריחות הרבה זה אחר זה שהוא עד ל' ריס. ואחר ינוחו או ישובו לאחוריהם בשובכיהם: \n",
+                    "<b>שגר</b>. פי' הר\"ב ורש\"י מרוצת וכו'. בערוך פי' שלוח מל' שגר בהמה (שמות י״ג:י״ב) וכתיב (איוב כ״א:י״א) ישלחו כצאן עויליהם ולדברי רש\"י והר\"ב נראה כדברי יש אומרים שכתב הערוך לעיל מהא. על שגורה תפלתי בפי שהוא ענין סחיבה וריצה כמו תרגום נבלתך למאכל [נבלתך] משגרא למיכל. ע\"כ. והרמב\"ם פי' שגר היונה הם צבור היונים שמפריחים ביחד כמו שגר אלפיך (דברים ז): \n",
+                    "<b>הרי הוא בחזקתו</b>. דטענינן ללוקח ונימא אותה שלקחה ממנו נתפייס עם סביביו במעות עד שנאותו. [רש\"י]. אי נמי אחולי אחיל גביה. גמרא. ועיין סוף פרק דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ניפול</b>. פירש הר\"ב גוזל. כלומר גוזל קטן שמדדה ברגליו ואינו יכול לפרוח דכל המדדה אין מדדה יותר מחמשים אמה [דאי יכול לפרוח דלמא מעלמא פרח] הלכך הוי של בעל השובך דליכא למימר נלך בתר רובא דעלמא. ונימא מעוברי דרכים נפל. ויהא של מוצאו. דמתני' מיירי בשביל של כרמים שאין דרך עוברי דרכים לשם. נ\"י: \n",
+                    "<b>חוץ מחמשים אמה הרי הוא של מוצאו</b>. משום דודאי לא מהנהו שובכין. כיון שמדדה אינה מדדה יותר מחמשים הלכך על כרחיך מעוברי דרכים נפל. ואייאש. שאין בזה סימן שיהיה צריך להכריז. והוי של מוצאו. כ\"כ נ\"י. ותמהני על מהר\"ר ואלק כהן שכתב בש\"ע סי' ר\"ס דטעמא משום דעוברי דרכים רובם עכו\"ם הן. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ב) דהא במשנה ג' פרק ב' דבבא מציעא מוכח דאין בגוזלות סימן. וא\"כ אפילו רוב עוברי דרכים ישראל שרי: \n",
+                    "<b>בין שני שובכים קרוב לזה שלו</b>. מתני' בשוין מיירי שקיני השובכין שוין זה כזה כדאמרי' בגמרא דאי לאו הכי רוב וקרוב הולכין אחר הרוב כדכתב הר\"ב בריש פ\"ז דשקלים וה\"נ ליכא למיחש לרובא דעלמא דבשביל של כרמים היא מתניתין. נ\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מרחיקין את האילן מן העיר</b>. כתב הר\"ב לפי שנוי הוא לעיר וכו' גמ'. וסיים הטור סימן קנ\"ה לפיכך אין דין זה נוהג בחוצה לארץ ע\"כ. ונראה דאף בארץ ישראל אינו נוהג אלא בזמן שהיא ביד ישראל. וכ\"כ נ\"י שהוא הלכתא למשיחא ע\"כ. ומפני כן הוא שהשמיט הש\"ע להעתיק המשנה לא כמ\"ש מהר\"ר ואלק משום שאינו נוהג בחוצה לארץ שהרי המחבר הש\"ע בארץ ישראל היה: \n",
+                    "<b>עשרים וחמש אמה</b>. בגמרא פריך ותיפוק לי דתנן בסוף ערכין דאין עושין שדה מגרש. ולא מגרש שדה. והמגרש אלף אמה. וכמ\"ש במשנה ה'. ומשני הני מילי זרעים אבל אילנות עבדינן. והכא משום נוי העיר לא: \n",
+                    "<b>אבא שאול אומר וכו'</b>. כתב הרמב\"ם בפירושו דהלכה כמותו. ולא ידענא טעמא. ובחבורו ריש פ\"י מהלכות שכנים לא העתיק דברי אבא שאול כלל: \n",
+                    "<b>קוצץ ונותן דמים</b>. דאי נותן דמים והדר יקוץ לעולם לא יקוץ דמי יהיב דמי דקדירא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא. גמרא. [*והא דכתב הר\"ב ונותן דמים מי שהעיר שלו וכן לשון רש\"י לא שהעיר היא של יחיד. אלא כלומר כל מי שיש לו זכות בעיר ולישנא דנותן שהיא לשון יחיד דייקי]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>גורן קבוע</b>. פירש הר\"ב שיש בו כרי גדול שזורים אותו ברחת. ושאין הכרי גדול וכו'. מסיים כ\"י לא קביע הזיקו שלפי שעה נסתלק. ועוד שאינו הולך למרחוק. ומשום היזק מועט זה. לא חשו לחייבו להרחיק כלל. ואע\"ג דאפשר דאתי לידי גרמא דגיריה לא חיישינן ליה. וכתב עוד לעיל במשנה מרחיקין את הסולם וכו'. דאף ר' יוסי דמתניתין י\"א מודה הכא דהוה גרמא דגיריה. ולפיכך אסור דתנועתו מקרב המוץ והאבק לפרוח [על] הזרעים:  ",
+                    "<b>לא יעשה אדם גורן קבוע בתוך שלו וכו'</b>. ואף על פי שאינו במקום שיזיק בני אדם ומכל מקום כדי שלא יזיק הנטיעות והניר לא יעשה אלא כשיש לו קרקע חמשים אמות לכל רוח. כ\"כ נ\"י. ולדבריו ומרחיק מנטיעותיו וכו' טעמא דלא יעשה הוא וכן לשון הרמב\"ם בפ\"י מהלכות שכנים לא יעשה אדם גורן קבוע בתוך שלו וכו' כדי שלא יזיק לנטיעות חבירו או לנירו. ע\"כ. והטור סימן קנ\"ה העתיקם לשתי בבות. ולדבריו לא יעשה אדם וכו' נמי בתוך העיר היא וקשיא דהא תו למה לי. והרי במשנה ה' גבי שובך מצריכין לה התוספות ונ\"י כמ\"ש שם. ואי משום וי\"ו דומרחיק דוחקתו. נ\"ל דלא קשיא דכי היכי דאשכחן שי\"ן במקום וי\"ו במשנה ו' פרק קמא דביצה שאפר כירה מוכן הוא כמו שכתב שם הר\"ב. ועוד אחרים שכתבתי סוף פ\"ז דעירובין [מי\"א ד\"ה שאין מערבין] שנמצינו למדים שהשי\"ן כמו וי\"ו היא אף אתה אל תתמה על שוי\"ו כמו שי\"ן היא:  ",
+                    "<b>ומנירו</b>. כתב הר\"ב היא חרישה וכו' כדי שימותו שרשי הקוצים וכו'. כדכתיב (ירמיה ד) נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים. רש\"י. ופירש הר\"ב שהוא*)נעשה זבל ומקלקל הניר. גמרא. וכתבו התוספות. אף על גב [שהגלל] משביח הקרקע. כשהיא כולה גלל מזיק:  ",
+                    "<b>כדי שלא יזיק</b>. והא דפירש במתניתין דהכא טעם הרחקה טפי מבכל בבי דמתניתין דתנינן מרחיקין. כתב הרשב\"א ז\"ל דמשום דמתניתין דלעיל משום נוי העיר ודוקא בארץ ישראל. קמל\"ן [דהיאך] מתניתין דהכא משום הזיקא אפילו בחוץ לארץ. ונ\"מ נמי דאי משום נוי העיר אין יכולים בני העיר למחול [כדתנן בסוף ערכין] אין עושין שדה מגרש וכו' ואי משום היזק יכולין למחול. נ\"י:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>אלא למזרח העיר</b>. פירש הר\"ב שאין רוח מזרחית קשה וכו'. וכ\"כ רש\"י משום דהוקשה לו דהא כתיב רוח קדים עזה בפרשת בשלח. ועוד דבגמרא כשעירים עלי דשא זו רוח מזרחית שמסערת את כל העולם. ומ\"ש אבל כשהיא באה כדרכה היא חמה וכו' מסיים רש\"י דכתיב רוח קדים חרישית בספר יונה. והרמב\"ם בחבורו פרק יו\"ד מה\"ש כתב ג\"כ זה הטעם שרוח מזרחית חמה וכו'. ובפירושו הוסיף תת טוב טעם אחר. וזהו כי הרוח המזרחית נושבת על המעוט באלה הארצות. ר\"ל במערבו של היישוב שהם א\"י. ומה שאחריה לצד מערב. וכמו כן בבבל. והקרוב אליה מרוח המזרח כמהלך חדש או קרוב לזה ע\"כ. ובזה מתיישב יותר דרוח קדים עזה לפי שעה היא שבאה. ועל פי הדבור. אבל על הרוב. אינה נושבת כלל באלו הארצות שבני ישראל נתפזרו בהן: \n",
+                    "<b>חוץ ממערבה</b>. כתב הר\"ב ששכינה במערב. גמרא. ומפיק ליה מקרא שנאמר (נחמיה ט׳:ו׳) וצבא השמים לך משתחוים. ופירש רש\"י צבא השמים. השמש והירח העומדים במזרח. לך משתחוים למערב. ע\"כ. וכתבו התוספות וא\"ת בלילה נמי למזרח משתחוים. וי\"ל דאין לנו ללמוד אלא ממה שאנו רואין. ע\"כ. ורבנן נראה דלא סבירא להו הכי כדמתקיף לה רב אחא בר יעקב דלמא כעבד שטטל פרס מרבו כלומר במזרח היא השכינה ושם משתחוים ומתרחקים כעבד וכו' הלכך מהאי קרא ליכא למשמע. וסברי כהנהו תנאי דסבירא להו שכינה בכל מקום. וכתבו עוד התוספות דמבית המקדש שהיתה שם שכינה במערב אין ללמוד. דאע\"ג דשכינה בכל מקום. אי אפשר להשים ארון וכפרת אלא בצד אחד. וריצב\"א אומר דמשם אין ללמוד דשכינה במערב. דנהי דבית קדשי קדשים היה במערב המקדש. מכל מקום. הארון שהשכינה שם כדכתיב (שמות כ״ה:כ״ב) ונועדתי לך שם. היה במזרח בית קדשי הקדשים. עכ\"ד. ולא פירש זו מנין לו. וראיתי דבריהם בפרק י\"א דמנחות דף צ\"ח [ע\"ב] אדתניא ויאריכו הבדים וכו' הא כיצד דוחקין ובולטין בפרוכת ודומין כעין שני דדי אשה. וכתבו התוספות מעשה נס היה בארון באמצע קדשי קדשים היה ולכל צד היה עשר אמות דמקום ארון אינו מן המדה כדאיתא בפ\"ק דמגילה [דף יו\"ד ע\"ב] . וא\"כ אפילו למאן דאמר שהבדים נשמטים לצד אחד היאך מגיעים עד הפרכת הא לא היה ארכן עשר. אלא על ידי נס האריכו הבדים עד שהיו דוחקים ובולטין ונראין כשני דדי אשה לחבתן של ישראל. עכ\"ל. וע\"פ זה י\"ל דהריצב\"א מתרץ קושית התוספות על ויאריכו הבדים שהיה זה מפני שהארון היה משוך כלפי מזרח קדשי קדשים. וכן פירש הרד\"ק לפשטיה דקרא. ואכתי קשיא לי מאי דוחקיה לומר שהיה במזרח אפילו כי נימא שהיה באמצע אין להוכיח דשכינה במערב כיון שלא היה למערבו ועוד דקשיא עליו גמרא דמגילה דסברא בהדיא דבאמצע היה. וכמו שהקשיתי לשאול על דעת הרמב\"ם [בפ\"ד מהלכות בית הבחירה] שכתב שהיה במערבו. עיין מ\"ש על זה במ\"ב פ\"ה דיומא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מרחיקין את המשרה מן הירק</b>. חמשים אמה דומיא דנבלות. כדאיתא בתוספתא בחרדל. נ\"י. [*ועיין בדבור המתחיל ר' יוסי וכו'. דעת הרא\"ש ודעת הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ואת החרדל מן הדבורים</b>. הוה מצי למיתני ואת החרדל מן התבואה דהא מזקי לה כדפירש הר\"ב במ\"ח פ\"ב דכלאים ותבואה הוה דומיא דירק ובצלים. טפי מהיזק הדבש. אלא נראה דמשום דלר' יוסי אף הדבורים מזיקים לחרדל. קמשמע לן דאפילו הכי לא יסמוך. ואע\"ג דלת\"ק אין הדבורים מזיקים לחרדל כמ\"ש לקמן ואשכחן טובא כהאי גוונא כמו שכתבתי במ\"ו פ\"ד דביצה: \n",
+                    "<b>רבי יוסי מתיר בחרדל</b>. כתב הר\"ב שיכול לומר עד שאתה אומר לי הרחק וכו' הכי תנא בגמרא אמתניתין. אבל בריש פרקין רמינן עליה מדרבי יוסי דמתניתין דלקמן דאי טעמא משום דעד שאתה אומר לי וכו' נמצא קסבר רבי יוסי דעל המזיק להרחיק את עצמו. ואילו במתניתין דלקמן סבירא ליה זה חופר בתוך שלו. וזה נוטע בתוך שלו. ומשנינן לעולם רבי יוסי על הניזק להרחיק סבירא ליה. ולדבריהם דרבנן קאמר לה. לדידי על הניזק להרחיק את עצמו אפילו משרה וירקא לא בעי רחוקי. אלא לדידכו דאמריתו על המזיק תינח משרה וירקא. דהני מזקי הני. והני לא מזקי הני. אלא חרדל ודבורים תרוייהו מזקי אהדדי. ורבנן. דבורים לחרדל לא מזקי ליה. דאי בגרעין הזרע לא משכחת ליה. שהוא טמון בשרביטו. ואי בעלה הרי חוזר וצומח. ע\"כ בגמרא. וכבר כתבתי דמודה רבי יוסי בגירי דיליה. ומשום הכי מסיים הרא\"ש וז\"ל והני לאו גירי דיליה נינהו. דבשעה שזורע הכרשין אכתי לא מזקי לבצלים עד שיגדלו וכן כשזורע את החרדל ומכסה בעפר לא משכחו ליה דבורים עד אשר יצמח ויגדל וכן כשסומך את המשרה ומרחיק כדין הרחקת בור שיח ומערה. אין מזיק לירק עד שישהו זמן מרובה ויסריחו. וכולהו דמו לבור ואילן דלקמן. ע\"כ. ודעת הרמב\"ם [פ\"י מה\"ש] דאף בכרשין לבצלים וחרדל לדבורים. צריך הרחקה ג' טפחים או יותר מעט ואם לא כן הוי גירי דיליה [*ועיין דעת נ\"י לעיל בדבור המתחיל מרחיקין כו'] ובפירוש גירי דיליה. זה לשונו למה זה דומה למי שעומד ברשותו ויורה חצים לחצר חבירו. ואומר ברשותי אני עושה שמונעים אותו וכן כל הרחקים אם לא הרחיק הרי זה כמי שהזיק בחציו. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בין מלמעלה</b>. לשון הר\"ב שאחד מהן מלמעלה וכו'. וכן לשון רש\"י. וכלומר איזה מהן בין שהאילן למעלה. בין שהבור למעלה. וכדתניא בגמרא. ומפרש טעמא דכשאילן למעלה קאזלין שרשין ומזקי ליה לבור. וכשהבור למעלה מחלידין השרשים את הקרקע ומלקין קרקעיתה של בור: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר וכו'</b>. שזה חופר וכו' וזה נוטע וכו'. לשון הטור סימן קנ\"ה שאין זה הנזק בא לו מיד אלא לאחר זמן כשיגדל. אבל שאר כל הרחקות חשבינן להו כאילו הנזק בא לו מיד. לפיכך חייב מזיק להרחיק. ע\"כ. וכבר פירשתי כל אחד במקומו בס\"ד. [*ודכתב הר\"ב דהלכה כר' יוסי. גמרא]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלא אם כן הרחיק ד' אמות</b>. כתב הר\"ב כשיחרוש וכו' לא יהא צריך להכניס מחרשתו לתוך של חבירו. ונמצא משתמש בקרקע של חבירו וידרוס עליו. ולפי זה אתיא שפיר מתניתין אפילו כרבי יוסי שאין לו רשות לדרוס קרקע חבירו. נ\"י: \n",
+                    "<b>אחד גפנים ואחד כל האילן</b>. קמשמע לן דלא תיסק אדעתא למימר דשיעור ד' אמות דמתניתין דוקא בגפנים שמצינו בהם שיעור זה במקום אחר לענין כלאים. תוספות. ומ\"ש הר\"ב דוקא בגפנים לגפנים וכו'. אבל הבא ליטע שדה אילן סמוך לגפנים וכו' צריך להרחיק ד' אמות. ולא משום עבודת הכרם אלא משום דהוו אילנות גרמא דגירי לגפנים [דכשעולה] למגדרי' לדקל מפריח העופות על הגפנים והוה ליה גירי. שכן נוח להן לפרוח מן האילנות שהן גבוהים לגפנים שהם נמוכים יותר מאילנות לאילנות. (ולא) [או] מגפנים לגפנים. ובד' אמות סגי. משום דטפי מהאי שיעורא לא הוי גירי. נימוקי יוסף. ומה\"ט כתבו התוספות דנוטע דהכא דהיינו כשנוטע דקלים כשהם גבוהים. אבל אם נטע גרעין לא. דממילא גדל ולא גירי דיליה הוא. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב סמוך לגפנים. הכי איתא בגמרא. ולפי מה שפירש הר\"ב בתחלת המשנה דסמוך לשדה חבירו היינו נמי שדה לבן. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>הוא הדין נמי בשדה לבן דינו כגפנים. שהזרעים ודאי נמוכין מהאילנות. וכן כתבו התוספות והטור: \n",
+                    "<b>היה גדר וכו'</b>. לשון נ\"י אע\"ג דפשיטא כיון דלא איירי הכא בכלאים הוא לאשמועינן טעמא [דמפרש בגמרא]. ע\"כ. כלומר לאשמועינן מאי טעמא דאיצטריך לאשמועינן אחד שאר אילנות. ובמשנתינו לא שמענו הא דנוטע אילן סמוך לגפנים לכך אין לפרש בה מאי דכ' מהר\"ר ואלק כהן בש\"ע בפירוש היה גדר כו': \n",
+                    "<b>מעמיק ג' טפחים</b>. פירש הר\"ב קוצצן וכו' ואינו חושש שמא ייבש האילן של חבירו. שזה בתוך שלו הוא חופר. רמב\"ם פ\"י מהלכות שכנים: \n",
+                    "<b>והעצים שלו</b>. קאי אשני הבבות. בחופר וכן בחורש. וכ\"כ מהר\"ר ו א ל ק כ ה ן. ומ\"ש הר\"ב והוא שיהיה המקום שחופר רחוק מאילן חבירו שש עשרה אמות וכו' דעד ט\"ז אמות מינק ינקי טפי לא ינקי כלומר דמהאי טעמא דשעור יניקתן היא עד ט\"ז אמה משום הכי אמרינן שהחזיק בשדה חברו שיינקו ממנו עד ט\"ז אמה ולפיכך כל שהוא מוצא בתוך ט\"ז אמה העצים לבעל האילן כיון שהחזיק בשיעור זה שיינקו ממנו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כנגד המשקולת פירש הר\"ב כל מה שנוטה וכו' כלומר שיקוצו הענפים כנגד המצר שבין שתי השדות</b>. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>בית השלחין</b>. כתב הר\"ב ארץ צמאה למים. ועיין בריש מ\"ק: \n",
+                    "<b>כל האילן כנגד המשקולת</b>. פירש הר\"ב שהצל רע לבית השלחין לפי שמונע הטל ממנה. הרמב\"ם. ונ\"י כתב שהשמש טוב לליחות של ההשקאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כדי שיהא גמל עובר וכו'</b>. ואפילו תימא רבנן דסוף פרק דלקמן דסבירא להו דאין עושין חלל תחת רשות הרבים אפילו כדי שתהא עגלה טעונה מהלכת משום דסופה שתתליע ותפחת. והכא נמי הרי הענפים חוזרים וגדלים לאחר זמן ולא תסגי ליה בקציצת הענפים אלא הוה ליה למיקץ כל האילן. דהכא שאני דקמא קמא קייץ ליה כל ענף וענף שיקדים ויצמיח יקצצנו. גמרא: \n",
+                    "<b>מפני הטומאה</b>. פירש הר\"ב שמא אהילו הענפים וכו'. כדתנן במשנה ב' פרק ח' דאהלות: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>חזקת הבתים</b>. כתב הר\"ב מי שאבד שטרו וכו' נאמן לומר שהם לקוחים וכו'. אף ע\"פ שהיתה אותה שדה ידועה לשמעון. ויש עדים לשמעון שהיא ידועה לו. הרמב\"ם. ומסיים נ\"י ואע\"פ שלא העידו שעמדו שם ג' שנים. שלא מצינו שני חזקה אלא לנתבע. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב היה לך למחות וכו' לפי שעקרינו מחאה שלא בפניו הויא מחאה. הרמב\"ם. ועיין בריש מתניתין דלקמן: \n",
+                    "<b>והבורות וכו'</b>. עיין בפירוש הר\"ב ריש פ\"ב ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>ובית הבדים</b>. כתב הר\"ב שעוצרים בהן זיתים לעשות שמן. והקשו בתוספות מדתנן במ\"ד פ\"ג דחגיגה עברו זמן הגיתות והבדים. דמשמע שיש להן זמן קבוע. ותירצו דהיינו שרוב העולם דורכים אז בזמן לקיטה. אבל יש בני אדם שמצניעין כל השנה ודורכין במעט מעט. ע\"כ. והיינו טעמא דלא תנן גתות. ונ\"י כתב שאע\"פ שיש זמן קבוע למסיקת זיתים מ\"מ לשמן שומשמין ולשמן אגוזים אין להם זמן קבוע. ע\"כ: \n",
+                    "<b>בית השלחין</b>. ל' הר\"ב מתוך וכו' וכל דבר וכו'. לא ידענא למה העתיק הר\"ב בכאן ל' המשנה וכל דבר וכו' ולא פירש בו כלום. אבל בפירש\"י הועתק ופירש בו הא דאם אבד וכו'. שכתב הר\"ב בתחלת המשנה: \n",
+                    "<b>והעבדים</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דקיימא לן הגודרות וכו' אבל אם החזיק העבד וכו'. נמשך הר\"ב בזה אחר דברי הרמב\"ם בחבורו פרק י' מהלכות טוען דלא הזכיר דין דחזקה ג' שנים בגודרות אלא בעבד. וכתב המגיד דמתניתין מסייעה ששנאה חזקה בעבדים. ולא הזכירו הגודרות. ע\"כ. וכתב מהר\"ר ו א ל ק כ ה ן בש\"ע סימן קל\"ה דטעמיה דבגודרות אין כותבין עליהם שטר. ולפיכך לא שייך בהו חזקת ג' שנים ע\"כ: \n",
+                    "<b>חזקתן שלש שנים מיום ליום</b>. מפרש בגמרא דהא דתנן מיום ליום לאשמועינן דבעינן רצופים ובתים דדיירי בהו אף בלילות מאן ידעי להעיד. שכנים מידע ידעי אף בליליא ויכולין להעיד על שלש שנים רצופות: \n",
+                    "<b>ואינה צריכה מיום ליום</b>. ומה היא חזקתה רבי ישמעאל אומר וכו' לשון רש\"י. ועיין לקמן בדבור הרי שמנה עשר חדש. וכתב הר\"ב דאין הלכה לא כרבי עקיבא ולא כרבי ישמעאל. כלומר אלא דלעולם בפחות משלש שנים לא סגי. וזו היא דעת הרא\"ש וסיעתו ואי איתא דדעת הר\"ב כדעת הרמב\"ם [פי\"ג מה\"ש] שכיון שאכל שלש תבואות ממין אחד הויא חזקה. לא הוה ליה להר\"ב לסתום אלא לפרש. אבל דעת הרא\"ש מבוארת דכיון דאין הלכה כרבי ישמעאל ור\"ע הלכך אין בין שדה הבעל לשדה בית השלחין ולא כלום: \n",
+                    "<b>שלשה חדשים</b>. שיש שממהרים לזרוע לפני ראש השנה וכיון שהחזיק בה סוף שנה ראשונה שלשה חדשים. ויש לו עדים שזרען באותן שלשה חדשים. וכן בשלשה חדשים ראשונים של אחרונה הרי זו חזקת שלש שנים רצופות שאין לך אדם הרואה את חבירו שזורע את שדהו לאכול פירות העשוי לשנה ושותק. רש\"י. והקשו התוספות דבחמשה עשר חדשים סגי. שיזרע שלשה חדשים לפני ניסן ויקצור בניסן. ושניה בסוף הקיץ. ושלישית בניסן הבא. וי\"ל דצריך אכילה חשובה של י\"ב [חדש] באמצע. ע\"כ: \n",
+                    "<b>הרי שמנה עשר חדשים</b>. כתבו התוספות תימה וכי מנינא אתא לאשמועינן וכה\"ג פריך בכמה דוכתי. וליכא למימר דרצופין אתא לאשמועינן דא\"כ מאי קמ\"ל רב הונא. ובגמרא משמע דממתניתין לא הוה שמעינן דבעינן רצופין. אי לא דאשמועינן רב הונא. ע\"כ. ואני תמה על תמיהתם <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>זאת. דודאי דרצופין אתא לאשמועינן ומדרב הונא לא קשיא. דהא רב הונא ארישא אתמר. דתנן חזקתן שלש שנים מיום ליום. וקאמרי בגמרא דאי לאו רב הונא הוה אמינא מאי מיום ליום לאפוקי מקוטעות. ולעולם אפילו מפוזרות קמ\"ל דדוקא קתני למעוטי מפוזרות. והא דרישא ליכא למשמע מדרבי ישמעאל. דאפילו כי אמר רבי ישמעאל בסיפא דבעינן רצופים. אכתי מנלן ברישא. ולא עוד אלא מהא דאמר רבי ישמעאל נשמע ברישא דלא אתא למימר רצופין אי לאו דרב הונא. דהא רבי ישמעאל קאי לפרושי להא דתנן שדה הבעל שלש שנים ואינה מיום ליום כמ\"ש בשם רש\"י ונמוקו עמו. דרב ושמואל קאמרי בגמרא [ד' ל\"ו] זו דברי רבי ישמעאל ור\"ע. אבל חכמים וכו' ש\"מ דסיפא דמתניתין כולה רבי ישמעאל ור\"ע היא. ודברי חכמים לא הוזכרו במשנה. וכיון דרבי ישמעאל ור\"ע מפרשין לבבא דשדה הבעל וכו'. ונקטי מנינא במלתייהו לאשמועינן דבעינן רצופין ש\"מ בהדיא דלישנא דאינה מיום ליום שבסיפא שאין פירושו שאין החזקה רצופה מיום ליום. דהא בעינן רצופים. אלא פירושו שאינה שלש שנים שלימים. וא\"כ ממילא רישא דתנן שלש שנים מיום ליום הויא דומיא דסיפא. וכלומר שהוא מיום ליום שלימים ולא מקוטעים. אבל ברצופים לא תני בה ולא מידי ברישא להכי איצטריך רב הונא לאשמועינן דמיום ליום דרישא דוקא הוא וכלומר רצופים. וחדוש גדול השמיענו רב הונא דהא השתא מיום ליום דרישא לא הוה דומיא דאינה מיום ליום דסיפא. דברישא כלומר רצופים. [*ובסיפא כלומר אינם שלמים. אבל רצופים] אינו בכלל דאינה מיום ליום דסיפא כלל. *)אע\"ג דרצופים בעינן נמי בסיפא. כך נראה לי: \n",
+                    "<b>כנס את תבואתו</b>. פירש הר\"ב יין של גפנים. וכפירש\"י וכתבו התוספות להכי קרי ליה לכרם תבואה. משום דכתיב (דברים כ\"ב) ותבואת הכרם: \n",
+                    "<b>מסק את זיתיו כנס את קייצו</b>. תמיה לי דהכא לא שנאן לא כסדר הכתוב בשבח ארץ ישראל בפרשת עקב דכתיב גפן ותאנה והדר זית שמן. ולא כסדר שמתבשלין תחלה כדדייקינן בסוף פרק ו' דברכות ע\"ש. ומצאתי בתוספות שהקשו כיוצא בזה. וכתבו די\"ל דאף ע\"פ שמתבשלין התאנים קודם הגפן. אין קוצצין אותן מן האילן עד לאחר הבציר אי נמי לוקטין אותן ומניחים אותן לייבש. ולא הוי זמן כניסתן לבית עד לאחר תבואת הכרם. והא דלא הויא לקיטה חזקה. כי שמא הוי רגילין לייבשו באותה שדה שגדלו שם. ולכך לא הוי חזקה עד שיביאם לביתו. ור\"ת מפרש כנס תבואותיו בתשרי. ומסק זיתיו בשבט. וכנס קייצו באב הרי זו חזקה. נמצאת חזקה בשנה א'. ונקט כסדר זה משום דתשרי הוא תחלת השנה. אבל יותר מיושב אי הוה תנא להו כסדר גשמי שנה שהם גדלים עליהן. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היה ביהודה וכו'</b>. היה בעל הקרקע ביהודה. והחזיק בגליל שהיה הקרקע בגליל. והחזיק בה אדם שלש שנים בלא מחאה. רשב\"ם: \n",
+                    "<b>אינה חזקה</b>. כתב הר\"ב לפי שאין שיירות מצויות וכו'. ואע\"פ וכו' כשעת חירום דמי. וכתבו התוספות וא\"ת גבי גט אמרינן בריש גיטין [דף ד'] המביא גט ממדינה למדינה בארץ ישראל אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. כיון דאיכא בתי דינין דקביעי משכח שכיחי שיירות [כמו שכתבתי בדבור המתחיל והמביא ממדינה למדינה וכו'] וי\"ל דודאי גבי גט מצויין לקיימו אפילו מיהודה לגליל. לפי שהאשה רגילה לחזור אחר עדי קיום. אבל הכא. אי לאו דשכיחי טובא לעולם לא ישמע ממחאתו שאין המחזיק רגיל לחזור אם מוחה לו אם לאו. הלכך בשיירות דבתי דינין לא סגי. ע\"כ. וחירום פירש הרשב\"ם שיש תגרה בין המלכיות. ע\"כ. והוא מענין החרם תחרימו: \n",
+                    "<b>באספמיא</b>. שהוא רחוק מהלך שנה מארץ ישראל. רשב\"ם: \n",
+                    "<b>ויחזיק שנה</b>. ובתוך שנה ראשונה יצא הקול. רשב\"ם. כלומר דלא דמי למחזיק בפניו. דלאלתר הויא חזקה. משום דאיהו ידע בדידיה ושביק לאחרינא לאחזוקי ביה. הלכך כששתק שעה אחת הויא חזקה. כדפירש הר\"ב. וכן לשון הרשב\"ם אבל לאחרים דלא רמיא עלייהו לדעת שאחרים מחזיקים בשל זה קבעו זמן שנה א': \n",
+                    "<b>וילכו ויודיעוהו שנה</b>. ויותר ממהלך שנה אין דרך אדם להרחיק מביתו. ולפי ההווה תקנו. רשב\"ם. והתוספות מסיימו ואם הרחיק יותר לא פלוג: \n",
+                    "<b>ויבא לשנה אחרת</b>. לאו דוקא דכ\"ע מודו דמחאה שלא בפניו הויא מחאה. אלא עצה טובה קמשמע לן כדאמרינן *בגמרא [דף ל\"ט] שלא יאכל הלה הפירות. ולא יוכל להוציא בעל הקרקע הפירות מידו. דקשה גזל הנאכל. נ\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלא אמר לי אדם דבר מעולם</b>. אף על גב דפשיטא דטענה [זו] גרידא אינה מועלת דאינה טענה. הא קמ\"ל דמהו דתימא דלמא שטרא הוה ליה ואירכס ואיהו סבר אי אמינא מזבן זבנה לי האי [ארעא] אמרי לי אחוי שטרך [וכשלא אוכל להראותו יאמרו שגזלתיה. אבל כשאומר לא אמר לי אדם דבר [מעולם לא יאמרו שגזלתיה אלא ראיתי שלא מיחו בידי והחזקתי] בה ונמצא שמחל לי. תוספות] הלכך לימא ליה אנן דלמא שטרא הוה לך וארכס כגון זה פתח פיך לאלם הוא. קמ\"ל דלא. גמרא: \n",
+                    "<b>והבא מחמת ירושה אין צריך טענה</b>. פירש הר\"ב לברר איך באה ליד אביו. דאין אדם בקי בקרקעות אביו היאך באו לידו. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>האומנין</b>. לשון הר\"ב שמתקנים כלים אין להם חזקה. אם הם מוחזקין בכלים של אחרים וכו'. ולא בחזקת שלש שנים מיירי דסתם אומן לא שייך אלא במטלטלין וחזקת שלש שנים לא נאמרה אלא במקרקעי אבל במטלטלי מי שהוא מוחזק בשל חברו אפילו שעה אחת ואנו רואים שיוצאים מתחת ידו אף ע\"פ שיש לחברו עדים שהיה שלו. נאמן זה המוחזק לומר לקוח הוא בידו. דסתם לוקח מטלטלין מחבירו. בלא עדים הוא קונה ובלא שטר. חוץ מדברים העשוים להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידו דאינו נאמן כדקיימא לן במסכת שבועות [דף מ\"ו] כ\"כ הרשב\"ם וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו. אבל בחבורו אע\"פ שכתב לדין אומן המטלטלין בפ\"ט מהלכות טוען. הנה בפי\"ג כתב ג\"כ דין האומנין לענין קרקע שאם היו בונין בה ומתקנין אותה שנים רבות. וכן העתיק הטור סימן קמ\"ט אע\"פ שכתב לדין המטלטלין בסימן קל\"ד. ומ\"ש הר\"ב והני מילי כשהכלי מצוי בפנינו ביד האומן. וכן לשון הרמב\"ם בפירושו. ואין הכונה בפנינו ב\"ד כשהוא טוען עליו דודאי הוא נאמן. במגו דלא הראהו. אלא כלומר שהוא מצוי בפנינו ב\"ד ע\"י עדים שראוהו בידו קודם שבא לפנינו בסמוך מיד. שלא היה יכול להחזיר ביני הכי קודם שבאו לטעון בפני ב\"ד. ומ\"ש הר\"ב נאמן בשבועה במגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם. או החזרתי לך. ר\"ל אם נתנו שלא בעדים הוי מצי למימר לא היו דברים מעולם. ואי נמי נתנו בעדים יכול לומר החזרתיו לך. וכן מבואר בפירוש הרמב\"ם. וכתב עוד הרמב\"ם בפירושו וכל מה שאמרנו בזה נאמן. ר\"ל אחר שישבע בנקיטת חפץ לפי שאנו משביעין אותו על עיקר מגו בתקנת חכמים עם שבועת השכיר שהוא נשבע ונוטל. ר\"ל האומן. ע\"כ. וזה תימה לומר כן כשטוען לקוח הוא בידו שאין זה נשבע ונוטל כלל. אלא נשבע להחזיק במה שבידו. אבל בטוען כך וכך פסקת לי בהא שייך למימר דנשבע ונוטל. לפי שבעיקר החפץ מודה שהוא בעה\"ב ורוצה ליטול שכרו ממנו. וכן נמצא לו בחבורו כמו שכתבתי שהרי בפ\"ט מה' טוען לענין טענת לקוח כתב האומן נשבע היסת ונפטר ולענין טענת כך פסקת כתב ונשבע בנקיטת חפץ ונוטל כדרך כל הנשבעין ונוטלין. ע\"כ. וכ\"כ הטור סימן פ\"ט וע\"ש ובב\"י בשם הר\"ן: \n",
+                    "<b>והשותפים והאריסין והאפוטרופין</b>. כשידוע בעדים שהוא שותפו או אריסו או אפוטרופסו. אבל אם אין ידוע זה בעדים אלא שהודה מעצמו ואמר הן. הוא שותפו ומכר לי. נאמן במגו שהיה יכול לומר לא היה שותפו מעולם. הרמב\"ם פי\"ג מה' טוען [וע\"ש הלכה ג' בלח\"מ מ\"ש מסוגית הגמרא. תו\"ח]: \n",
+                    "<b>והשותפים</b>. פירש הר\"ב שלקחו קרקע בשותפות וכו'. ואכל אחד מהן שלש שנים כל הפירות אינה חזקה. שכן דרך השותפין לאכול זה פירות ג' שנים או ארבע שנים. ואח\"כ יאכל זה כמו כן. רשב\"ם. ומ\"ש הר\"ב שאם יש בקרקע דין חלוקה. ואכלה אחד מהן וכו' משמע שאכלה כולה ולא חציה. ורוצה להחזיק באותה החצי שנפלה לחלקו ונפקא מיניה כשהחצי ההיא טובה מהחצי השנית. וכן היא מסקנת הפוסקים. ומ\"ש הטור ריש סימן קמ\"ט בשם רבינו חננאל שאף בחציה נמי יש לו חזקה. ראיתי בנ\"י שכתב בשמו דסבירא ליה נמי דדוקא דנחית לכולה. [פירש שאוכל כל הפירות. תו\"ח] עמ\"ש במשנה ה'. גם עי' מדין חזקת שותפים לענין מטלטלין בסוף משנה א' דפ\"ק: \n",
+                    "<b>והאריסין</b>. כתב הר\"ב ודוקא באריסי בתי אבות שרגילין לשמור שדות של משפחות זו מעולם. הן ואבותיהן באריסות ולא היו יכולים להחליף באריסים אחרים. כך כתב הרשב\"ם. והרמב\"ם פי\"ג מה' שכנים כתב כגון שהיה אריס לאביו של בעל השדה. או לאנשי משפחתו: \n",
+                    "<b>והאפוטרופין</b>. שהרי הכל בידם ויוכלו לאכול כרצונם. נ\"י: \n",
+                    "<b>אין לאיש חזקה בנכסי אשתו</b>. בנכסי מלוג. אבל בנכסי צאן ברזל כבר הן כתובים עליו. הרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב ואפילו כתב לה בעודה ארוסה וכו'. כדתנן בריש פ\"ט דכתובות. ומ\"ש הר\"ב והאשה שנתנה או שמכרה לבעלה וכו' דדוקא וכו'. או בקרקע שייחד לה בעלה. עיין מה שכתבתי בזה במשנה ו' פ\"ה דגיטין: \n",
+                    "<b>ולא לאב בנכסי הבן וכו'</b>. כל היכא שלא חלקו ולא נתפרדו זה מזה אינן מקפידין זה על זה במה שמחזיקין זה מזה כדמסיק בגמרא [דף נ\"ב]: \n",
+                    "<b>במה דברים אמורים</b>. לשון הר\"ב דאינה חזקה ומסיים הרשב\"ם וגם יש מהן דהוויין חזקה וצריך ג' שנים: \n",
+                    "<b>אבל בנותן מתנה</b>. לשון הר\"ב בפנינו וכו' לאו דוקא. וכן מסיים הרשב\"ם ומודה לו ורצה לומר או שמודה לו: \n",
+                    "<b>בנותן מתנה</b>. והוא הדין למוכר דקנה לוקח בחזקה. כדתנן במשנה ה' פ\"ק דקדושין נכסים שיש להם אחריות נקנין וכו' בחזקה. וע\"ש בפירוש הר\"ב מדיני זו החזקה: \n",
+                    "<b>והאחין שחלקו</b>. לשון הר\"ב והחזיק כל אחד וכו'. כבר כתבתי בריש פ\"ק דלאו דוקא כל אחד אלא כשהחזיק אחד בלבד. נקנו כל החלקים בחליפין. וכן לשון הרמב\"ם כיון שהחזיק אחד מהן בחלקו: \n",
+                    "<b>ופרץ</b>. פירש הר\"ב או שפרץ בה פרצה. כדי שיכנס בה. רשב\"ם: \n",
+                    "<b>כל שהוא</b>. כלומר כל שהועיל בגדרו ופרצתך. אע\"פ שעשויה כבר אלא שהשלימה. והועיל בהשלמתו כדמפרש בגמרא [דף נ\"ג]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ונמצאו זוממין</b>. כיצד דין הזמה מתניא בפ\"ק דמכות:  ",
+                    "<b>משלמין</b>. וא\"ת היכי דמי אי כשהוזמו קודם גמר דין אין להם לשלם כלום כדאיתא במסכת מכות [פ\"ק משנה ו'] ואם לאחר גמר דין כיון דקא מחזיק בגוה זכה בה מיד. והוה ליה כאשר עשה [כדתנן שם במשנה ט' דלא מחייבי אלא כאשר זמם ולא כאשר עשה] ותירץ אחד מגדולי רבני צרפת שאין אומרים בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה כיון שאפשר בחזרה. והריטב\"א ז\"ל תירץ דאיירי שהמחזיק הוא חוץ לקרקע כשדן עליו ואחר שנגמר הדין הוזמו עדיו קודם שהחזירוהו שם. והשתא הוא כאשר זמם. נ\"י. ותירוץ הראשון נכתב ג\"כ בתוספות בפ\"ק דב\"ק סוף דף ד'. ותרצו עוד דלגבי ממון עונשין מן הדין כלומר בק\"ו דאם כאשר זמם עונשין. כ\"ש אם עשה. אבל לענין נפשות אין עונשין מן הדין. ע\"כ. וזה ע\"פ סברתם כמ\"ש בשמם בריש ב\"ק בדבור לא הרי וכו'. דגמרא דידן ס\"ל דעונשין [ממון] מן הדין. ועמ\"ש עוד בפ\"ק דמכות משנה ט':  ",
+                    "<b>משלמין את הכל</b>. כפי דמי הקרקע שהיו רוצים להפסידו יגבה מהן. לבד קרקע שלו שיטול מן המחזיק. רשב\"ם. אבל פירות ליכא לחיובינהו. שהרי אין כאן עדות אם אכל. או כמה אכל. שעדות שלהם הוזם ונתבטל. וזה לשון הרא\"ש כלומר דמי הקרקע שרצו להפסידו. וגם דמי הפירות של שתי השנים. אם יש למערער עדות כמה פירות אכל. ע\"כ. ובזה מתיישב לישנא דאת הכל. כלומר כל מה שיוכל להתברר שרצו להפסידו. ונ\"י כתב דמשום דבעי למתני בסיפא משלשין ביניהן תנא הכא משלמין את הכל:  ",
+                    "<b>שנים בראשונה כו'</b>. אע\"פ שאין עדותם מועיל לענין חזקה מ\"מ נפקא מיניה בעדותן לשלומי פירי ודבר שלם הוא כלומר ולא הוי בכלל הא דאמרינן דבר ולא חצי דבר. כ\"כ התוספות בשם הרשב\"א [ד\"ה אלא]. וכ\"כ הרי\"ף אבל בפ\"ז דב\"ק דף ע' הביאו דברי הרי\"ף ודחאום ופירשו דכיון שהעידו כל מה שיכלו לראות באותה שנה הוה עדות שלם והכריחו לפירושם מהא דמתניתין ב' פ\"ו דגטין כמ\"ש שם בס\"ד. ובספר מלחמות ה' להרמב\"ן בפרק מרובה פירוש שלישי ואין להאריך:  ",
+                    "<b>והן עדות אחת להזמה</b>. לשון הר\"ב שאם הוזמו משלשין ביניהן ואין נעשין זוממין עד שיוזמו כולן. וכן לשון הרשב\"ם. וז\"ל הרמב\"ם פרק כ\"א מהלכות עדות שאם הוזמו כולן הרי שלש האחין משלמין חצי דמי השדה. וזה שנצטרף עם כל א' מהן משלם חצי דמיה. וכ\"כ הטור סוף סימן קמ\"ה. וכתב נ\"י ואף על פי דכשהוזמו נמצא זה משלם בעדות אחיו. הא אמרינן התם דהזמה מלתא אחריתי היא ומעלמא אתי להו. שכן ראובן העיד על אשה אחת שהיא אשת איש ואחר כך בא עליה הוא או אחיו. הרי זה נהרג עמה ונמצא זה מת בעדות עצמו. וטעמא דחיובא דהשתא מלתא אחריתא היא. ע\"כ:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>שיש להן חזקה</b>. ויכול לטעון אתה נתת לי לתשמיש זה במתנה. או מכרת לי. רשב\"ם: \n",
+                    "<b>תנור וכירים</b>. מטלטלין הן. וכן רחים ברחיא דידא. רשב\"ם: \n",
+                    "<b>אינה חזקה</b>. פירש הר\"ב בחצר השותפין מיירי דלא קפדי אהדדי. ועמ\"ש בזה בשם הר\"ן ברפ\"ה דנדרים בדבור ושניהם וכו' והקשו התוספות דמשמע דוקא משום דלא קפדי אבל אי קפדי הוי חזקה. והתנן במ\"ג דהשותפין אין להם חזקה זה על זה ותירצו דהכא בנחית לכולה כמ\"ש הר\"ב לעיל. ועמ\"ש שם. ועוד נראה דיש לחלק בין שדה לחצר. דהכא מיירי שבתים אלו פתוחים לחצר זה דכיון שהוא יוצא ונכנס דרך חצר זה היכא דקפדי אין מניח לו לעשות אי לאו דזבנה מיניה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>אבל עשה מחיצה וכו'</b>. כתב הר\"ב שהרמב\"ם סובר דבאינש דעלמא אע\"פ שעשה מחיצה ולא מיחה לא הויא חזקה כדמסיים בה בפרק ה' מהלכות שכנים שאם תאמר החזיק אין לך אדם שמשאיל מקום לחבירו. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב עד לאחר ג' שנים. כ\"כ בפירושו. וכתב המגיד בשם אבן מגאש ובבא בטענה: \n",
+                    "<b>מחיצה כו' הרי זו חזקה</b>. לכל מקום תוך המחיצות. רשב\"ם: \n",
+                    "<b>הכניס תרנגולים לתוך הבית</b>. אע\"ג דלא עביד מעשה מקפיד אדם בהם משום דמטנפי כל מה שבבית. נ\"י: \n",
+                    "<b>עמוק שלשה</b>. כדי שלא יתפזר. רשב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המזחילה יש לה חזקה</b>. ותימה היאך יש לה חזקה. והלא כשמניח המרזב לראש א' של המזחילה גם המזחילה צריך לזוזה ולהגביהה ראש א' ולהנמיך ראש הא' שנותן שם המרזב. והיכי קאמר דמרזב אין לו חזקה. והמזחילה יש לה חזקה. והלא לעולם לא יזיז המרזב אם לא יזיז גם המזחילה. ויש לומר דמכל מקום יש לה חזקה לענין שאין צריך לעוקרה לגמרי ממקומה כמו שצריך לעקור המרזב. אי נמי כגון שמזחילה שוה ואין גבוה צד זה יותר מצד זה דהשתא לעולם אין צריך לזוזה ממקומה. אלא לסתום לצד שמסיר ממנו המרזב. תוספות. ופירש מזחילה כתבתי במ\"ה פ\"ב: \n",
+                    "<b>סולם המצרי</b>. כתב הר\"ב קטן. ובגמרא מפרש כל שאין לה ד' שליבות: \n",
+                    "<b>חלון המצרית אין לה חזקה</b>. וכתב הר\"ב דאפילו הכי אי הוה בעי מעיקרא כשפתחו הוה מצי מעכב. גמרא. וטעמא נראה לפי שיש היזק ראיה מכל מקום. אע\"פ שלא נעשה בשביל כן. ומ\"ש הר\"ב ואפילו היה גבוה יותר מד' אמות. כלומר דהשתא לא הויא חזקה. וכ\"ש כשהוא למטה מד' אמות דיש לו חזקה כדפירש הר\"ב דיכול למחות ולעכב: \n",
+                    "<b>ולצורית יש לה חזקה</b>. פסק הר\"ב חלון העשוי לאורה וכו'. גמרא. ופירש רשב\"ם דמתניתין בחלון העשוי לשמור גנות ופרדסים דרך החלון. ע\"כ. והרבה פירושים נאמרו בה בטור סימן קנ\"ד. ור\"מ א י ס ר ל ש ז\"ל בהגה' ש\"ע מסיק כדברי הרשב\"א דתולה בעיני הדיין. ולפי ענין החלון. ומ\"ש הר\"ב ואפילו קטן מאד. ומסיים הרמב\"ם ולמעלה מד' אמות. ומ\"ש הר\"ב דיש חזקה לנזקין. שהשעבודים נקנים בשתיקה ומדין סבלנות. ותיכף שראה הזיקו ונודע לו ושתק. הויא חזקה. ולא אמרו חזקת שלש שנים. וטענת מכר. או מחילה. אלא בגוף הקרקע. המגיד פרק י\"א מהלכות שכנים בשם הגאונים וכל השנויים במשנתינו בכלל זה הם. ומ\"ש הר\"ב דהיזק ראיה יש לה חזקה. ולא דמי לחצר השותפין דכופהו לעשות מחיצה. כדאיתא בריש פ\"ק. דהתם בדוקא אין לו חזקה משום דממילא הם מזיקים זה את זה בלא שום עשיית מעשה ולפיכך אין להם חזקה בעמידתן כך ואפילו עמדו כן ג' שנים או יותר. אבל אם עשו מעשה כגון פותח חלונות על חצר חבירו יש לו חזקה. המגיד פ\"ב מהלכות שכנים והרא\"ש ריש פרק קמא כתב דחלון אינו מזיקו תדיר כמו בחצר. שהחלון עשוי לאורה. ולא להסתכל בו לחצר חבירו ואסור להסתכל בו. אבל חצר שמשתמש בכניסה ויציאה ואי אפשר שלא יסתכל בתשמיש חבירו דמי לעשן ובית הכסא וכו'. וכתב עוד טעם אחר. ע\"ש: \n",
+                    "<b>הזיז</b>. לשון הר\"ב עץ או אבן היוצא מכותלו לאויר חצר חבירו כלומר שבולט מתקרת הגג וכיוצא בזה שיכול לעמוד על הגג ולהשתמש בזיז. וכן מוכח מלשון הרשב\"ם דאילו לפני החלון הא בלאו הכי רואהו מהחלון כמו שכתוב בטור סימן קנ\"ג. ופירשו התוספות דהזיז הוא בקרן זוית במקום שא\"צ למעקה גבוה ד' אמות שלא יראה בחצר: \n",
+                    "<b>עד טפח יש לו חזקה</b>. פירש הר\"ב ואין יכול בעל החצר לבנות כנגדו לסתום הזיז. כך פירש הרמב\"ם וז\"ל שלא יסיר אותו ויכנסהו בבנין. \n",
+                    "<b>ויכול למחות בו</b>. פירש הר\"ב בעל החצר יכול למחות שלא יוציאנו שהרי מזיקו בראיה בעת שתולה ומשתמש בו. הרמב\"ם ריש פ\"ח מהלכות שכנים: \n",
+                    "<b>ואין יכול למחות</b>. פירש הר\"ב אין בעל החצר יכול לעכב עליו כרב יהודה דבגמרא וטעמא דאמר ליה בעל הגג לשום תשמיש לא חזי לי שאלך ואעמוד עליו ואראה בחצרך בעלילה זו אלא למתלי ביה חפצי וכשארצה לתלות מהדרנא אפאי ואושיט זרועי ואתלה. דכיון דיכולני לתלות בהחזרת פנים אם אסתכל בחצרך אהא נתפס כגנב. והלכך ליכא היזק ראיה. וכתבו התוספות אע\"ג דגבי זיז שלפני חלון דיוצא לרה\"ר לא שרינן במסכת עירובין [פרק בתרא משנה ד'] להניח עליו אלא כלים הנשברים משום דחיישינן דלמא נפיל ואתי לאתויי [כמ\"ש שם הר\"ב] והכא לא חיישינן שמא יפול על ראשו של בעל החצר. שאינו עומד כל שעה תחת הזיז. א\"נ התם לא אסר אלא להניח עליו. אבל הכא איירי למתלי ביה. דבדבר התלוי לא חיישינן לנפילה. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לקח בית וכו'</b>. לא יפתחנו לחצר השותפין. פירש הר\"ב שמרבה עליהם דריסת הרגל. ופירש לא יפתחנה לחצר ה\"ק לא יפתחנה שיוכל לכנוס לחצר השותפות ואפילו כשיפתח לביתו אסור. לפי שיכנס ממנה לחצר השותפים. תוספות. והא דמסיים הר\"ב מדיורי אותו בית. לומר דאע\"ג שסותם הפתח האחר שהיה לבית זה ואינו עושה קפנדריא מחצר השותפים. אפ\"ה לא יפתח כמ\"ש בנ\"י: \n",
+                    "<b>בנה עלייה וכו' לא יפתחנה וכו'</b>. מהאי טעמא גופה שמרבה דיורין. נ\"י: \n",
+                    "<b>ובונה עלייה על גבי ביתו</b>. שבונה מעזיבה באמצעות גובהו של חדר ונמצאת עלייה בנויה מאליה. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>לא יפתח אדם לחצר השותפין</b>. אפי' היכא דיש חזקה. רשב\"ם: \n",
+                    "<b>פתח כנגד פתח</b>. כתב הר\"ב דאמר קרא וישא בלעם וגומר ראה שלא היו פתחיהם מכוונים זה כנגד זה גמרא. ופי' רשב\"ם ומחנה ישראל כחצר השותפים דמי דלא היה רשות הרבים אלא במחנה לויה כדאמרי' במסכת שבת. [דף צו ע\"ב]. ע\"כ. ועיין לקמן. ובשיעור ההרחקה כתב הרשב\"ם בחלון כנגד חלון אלא משהו ירחיק זה שלא כנגד זה. וטעם משום צניעות. ע\"כ. וה\"ה בפתח נגד פתח וכמבואר במגיד וטור. ונ\"י כתב כן בפתח כנגד פתח. ומסיים דכיון שלא יראהו ממש להדיא סגי. ולא חיישינן שיציץ. שאם ירצה גם מן החצר יכול להציץ. ומיהו כשמרחיק [הפתח] מכנגד חצר חבירו וכן מחלון כנגד חלון חייב להרחיק לגמרי. ואע\"ג דבשני גגין בשני צדי רה\"ר די במעדיף. ופירש רש\"י ז\"ל [דף ו' ע\"ב] כדי שלא יראנו להדיא. גגין שאני. דלא קביעי תשמישייהו. ע\"כ. ואין נראה בעיני שזה שכתב וכן חלון כנגד חלון חייב להרחיק לגמרי. שר\"ל בכל חלון כנגד חלון. ובא לחלוק על הרשב\"ם. אלא נ\"ל דעתו כשהוא גבוה יותר מד' אמות מקרקעית החצר. דהשתא טענת בעל החלון שיוכל להציץ מהחצר אינה טענה. דלמעלה מד' אמות אין יכול להציץ. מדיהבינן שיעור כותל המפרדת חצר השותפין. בגובה ד' אמות כדפירש הר\"ב בריש פ\"ק [ד\"ה הכל כמנהג המדינה]. ובזה נראה לי שמודה בו הרשב\"ם וכל דעמיה. אע\"פ שאין דעתו כן ברשות הרבים דלקמן. ההוא טעמא דרוכבי סוסים וגמלים לא שייך בחצר וכ\"ש להחולקים עליו גם שם. זה נ\"ל להלכה. אבל למעשה. פוק חזי מאי עמא דבר. וסמכי בזה ובכיוצא בזה על דברי הרשב\"א שכתב ב\"י ח\"מ בסימן תי\"ז לענין חלל שתחת רשות הרבים דמתני' דלקמן שכל שהורגלו הכל בכך ואין נמנעים. והכל צריכים לכך כאילו הכל מוחלין בכך ורוצים בכך. ועושים בזה את שאינו זוכה כזוכה ואת שאינו רשאי (כזוכה) [צ\"ל כרשאי] והביא ראיות ומינייהו מתניתין ז' פ\"ג דגיטין: \n",
+                    "<b>היה קטן לא יעשנו גדול</b>. כתב הר\"ב דאמר ליה בפתחא זוטא וכו'. וכגון שהיו ליה שני פתחים של ב' ב' ורוצה לעשות אחד של ד' [מסקנא דגמרא]: \n",
+                    "<b>אחד לא יעשנו שנים</b>. כתב הר\"ב דאמר ליה בחד פתחא וכו' כשהיה ליה פתח בר ח' אמות לא יעשנו בני ד' ד' אמות. פירשב\"ם דא\"ל בחד פתח מצינא לאצטנועי כשהוא נעול יכולני להשתמש בחצר אי נמי להשתמש שלא כנגדו. אבל בב' פתחים לא מצינא לאצטנועי כל כך דאפילו אם האחד נעול יהיה השני פתוח. ע\"כ. שכן דרך מי שיש לו שני פתחים קטנים להניח האחד פתוח. כ\"כ מהר\"ר ואלק כ\"ץ: \n",
+                    "<b>אבל פותח הוא לרשות הרבים</b>. לכאורה נראה מדברי הרשב\"ם דלעיל דכתב דבמחנה ישראל לא היה רשות הרבים אלא במחנה לויה וא\"כ רשות הרבים דמתני' דוקא כאותה של לוים. דהייכו רחב ט\"ז אמה. וכל שאין רחב ט\"ז אמות בכלל חצר השותפים מקרי ואפילו הוא מבוי. ולא קשיין דיוקי דמתני' אהדדי. דברישא נקט חצר. משמע אבל לא מבוי. ודיוקא דסיפא דרשות הרבים משמע איפכא. אלא דנ\"י העלה בהפך. וכ\"כ הטור סי' קנ\"ד בשם הרא\"ש דלא בעינן רשות הרבים רחב ט\"ז אמה אלא כיון שיש לכל אדם רשות לילך שם. אין אדם רגיל לעשות תשמיש צנוע פן יראוהו עוברי דרכים. לפיכך מותר לפתוח פתח כנגד פתח. וכתב עוד בשם הר\"י ברצלונ\"י דמבוי מפולש דינו כרשות הרבים. ושאין מפולש דינו כחצר. ע\"כ. והשתא נמי לא קשיא דיוקי אהדדי. דברישא דנקט חצר. דייקינן הא מבוי מפולש לא. ומסיפא דנקט רשות הרבים. דייקינן הא מבוי שאינו מפולש לא. ונ\"ל דההוא דרשא דוירא ישראל שוכן לשבטיו אינה אלא למדרש דפתחיהן לא היו מכוונים אבל ביד חכמים לפרש באיזה פתחים נאמרו הדברים: \n",
+                    "<b>וחלון כנגד חלון</b>. לשון הנ\"י הכא מיירי בחלון נמוך כעין פתח דאפשר דחזי ליה בני רשות הרבים להדיא. אע\"פ שלא פירש כן הרשב\"ם ז\"ל. ע\"כ. כלומר שהרשב\"ם כתב בטעמא דחלון כנגד חלון משום דסוף סוף בעי לאצטנועי מרוכבי סוסים וגמלים שרואין בתוך חלונותיו. ע\"כ. וחלק עליו לפי שאין רוכבי סוסים וגמלים תדירין. וכן הסכימו רוב המורים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין עושין חלל תחת רשות הרבים</b>. לכתחילה. ואם עשה וכסה כראוי פטור כדתנן במשנה ו' פרק ה' דבבא קמא. המגיד פרק י\"ג מהלכות נזקי ממון: \n",
+                    "<b>חלל תחת רשות הרבים</b>. ומפרש ואזיל מה הוא אותו חלל. בורות. שיחין. ומערות. כ\"כ הרשב\"ם ואע\"פ דבריש פ\"ב. וכן במשנה ה' פ\"ה דב\"ק. מפרש הר\"ב דמערה מקורה. ולא אינך. היינו שכך דרכן להיות והכא מיירי שעושה כולהו גווני תחת רשות הרבים דהיינו וקירוי על גביהם. והרמב\"ם פרק י\"ג מהלכות נזקי ממון. וטור סימן תי\"ז העתיקו ולא בורות. ונראה לי דלדידהו החלל היינו כמו מגורות לאצור בהן התבואה כמנהג במקצת ארצות אלו והוזכרו בתשובות הרשב\"א שהביא ב\"י סימן תי\"ז: \n",
+                    "<b>בורות</b>. שיחין ומערות. עיין מ\"ש בשם התוספות ברפ\"ב: \n",
+                    "<b>ר\"א מתיר וכו'</b>. עיין מ\"ש בזה בריש מסכת בכורים: \n",
+                    "<b>כדי שתהא עגלה מהלכת וכו'</b>. כתב הר\"ב ולא חיישינן שמא לימים יתקלקל וכו' ורבנן זמנין דמפחת שיתלע מתוכו. ולאו אדעתיה דעובר ברשות הרבים. ויעבור ויפול. גמרא: \n",
+                    "<b>אין מוציאין זיזין וכו'</b>. כתב הר\"ב שמא יכשלו בהן בני רשות הרבים. וכן פירש הרשב\"ם ולפיכך למעלה מגמל ורוכבו שרי. רי\"ף [עיין סוף פרק דלעיל] ומסיים הרמב\"ם בפרק י\"ג מהלכות נזקי ממון והוא שלא יאפיל הדרך על בני רשות הרבים: \n",
+                    "<b>זיזין וגזוזטראות</b>. לענין כונס לתוך שלו הוה לא זו אף זו: \n",
+                    "<b>אלא אם רצה כונס לתוך שלו ומוציא</b>. ולא תימא שלא יהא רשאי לעשות כן. לפי דדחקי רבים. ואזלי להתם ויוזקו. קמשמע לן דכיון דבשלו הוא עושה כן. על הרבים להרחיק עצמן. או לעשות גדר להפסיק שלא יזוקו. כך נ\"ל: \n",
+                    "<b>הרי זו בחזקתה</b>. כתב הר\"ב דטוענין ללוקח ואמרינן שמא זה שמכרה לו כנס בתוך שלו. וכן פירש הרשב\"ם ונ\"י. גם הרמב\"ם פירש כן. ומשמע דאילו לטעון שמא רבים מחלו לו כדתנינן במשנה ה' פרק ב' גבי ואם לקחו [אפילו] בית רובע וכו'. לא טענינן. דמאן מחיל. וכן יורה לשון הרשב\"ם ברישא אין מוציאין וכו' שכתב דהא כל בכי רשות הרבים ליתנהו גביה דלמחלו. ע\"כ. ובגמרא פרק ב' דף כ\"ג אמתניתין שכתבתי עביד צריכותא למתניתין דהכא וקאמר דאי אשמועינן דבית רובע דיחיד הוא. כלומר בעלי שדות שסביביו כיחידאי נינהו. אימא פיוסי פייסיה פירוש במעות אי נמי אחולי אחיל גביה. אבל רבים מאן פייס ומאן שביק. אימא לא. צריכא. משמע דצריכא לאשמועינן דאפילו רבים נמי אימא דמחלי וכמ\"ש שם בתוספות לעיל מהך. ופירוש שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר שהרשות בידם כדתנן במסכת מגילה פ' בני העיר (מגילה דף כ\"ו). ע\"כ. אבל ראיתי בתשובת הרשב\"א שהביא ב\"י סימן תי\"ז שכתב דפשטא הכי משמע אלא שאפשר לפרש אבל רבים כיון דאי אפשר לומר דפייס אפייסו ליה דבני רשות הרבים אי אפשר להתפייס ולמחול שהדרך מסור הוא לכל העולם. אימא דכי לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות לא תהא בחזקתה. קמ\"ל דאפילו הכי אני אומר [הרי זו בחזקתה] ולהקל עליו דכונס לתוך שלו היה. ע\"כ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>היציע</b>. כתב הר\"ב כמין חדר שעושין סביבות וכו' כמו שהיה במקדש. ויש שעושין אותה בעובי כותל וכו\" כל זה מדברי הרי\"ף. ולפי פירוש הר\"ב והרמב\"ם במשנה ג' פרק ד' דמדות. היו יציעות המקדש בעובי הכותל וכו' ועיין מ\"ש שם: \n",
+                    "<b>ולא את החדר וכו'</b>. כתב הר\"ב ואף על פי שהוא פתוח לבית וכו'. ומסיים הרשב\"ם דכיון דאין תשמישו כשל בית שאינו עשוי אלא להצניע שם חפציו לשמור כמין תיבה. הלכך אינו בכלל בית. ע\"כ. ובגמרא השתא יציע לא מזדבן חדר מיבעיא לא צריכא דאע\"ג דמצר ליה מצרי אבראי. כשכתב לו המצרים של הבית לא כתב מצר פלוכי חדר. אלא כתב המצר שחוץ לחדר כגון בית פלוני מן המערב. אפילו הכי לא אמרינן שקנה החדר כיון שהוא תוך המצר. אלא אמרינן מצרים הרחיב לו כמצר חדר אינו ניכר לאנשי העיר. הילכך הרחיב לכתוב המצרים הניכרים: \n",
+                    "<b>ולא את הגג</b>. אבל עלייה בכלל בית כחכמים דמתניתין ד' פ\"ז דנדרים. ולפיכך אני תמה על יש אומרים דכתב הטור סימן רי\"ד בשמם. דעלייה לא הוי בכלל הבית. והרי בנדרים דהולכין אחר לשון בני אדם אמרו חכמים שהיא בכלל בית: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הדות</b>. פירש הר\"ב בנין של אבנים על גבי קרקע. וכן פירש במשנה ז' פ\"ג דראש השנה גם רש\"י והרמב\"ם מפרשים כן. כמ\"ש שם. וכ\"כ עוד הר\"ב במשנה ו' פ\"ה דכלים. ולשון הברייתא דהכא דבגמרא. והעתיקה הר\"ב במשנה ח' פ' י\"א דאהלות שבור בחפירה. ודות בבנין. ופי' הרשב\"ם בחפירה בקרקע קשה שמחזיק מים בלא בנין. בבנין. חופרין בו בעפר תיחוח ובונין לו כותל אבנים ומקרי דות. והלכך אי תנא בור הוי אמינא הני מילי בור שהוא בחפירה. אבל דות שהוא בבנין כמין בית הרי הוא בכלל בית. ואי תנא דות. משום דבנין בפני עצמו הוא וחשיב. אבל בור לא חשיב. וליבטל גבי בית. צריכא. ע\"כ. והדעת מכרעת כפירושו. וז\"ל הרמב\"ם בפ' כ\"ה מהלכות מכירה ולא את הבור החפור בקרקע ולא את הדות הבנוי בבור. ע\"כ ולשון זה נראה כפי' הרשב\"ם:  ",
+                    "<b>אף על פי שכתב לו עומקא ורומא</b>. נמשך גם על ולא את הגג. המגיד פכ\"ה מהלכות מכירה. וז\"ל הרמב\"ם בפירושו לפי שלא יועיל עומקא ורומא אלא להקנות מה שהוא נראה על הארץ. או מה שעל הגג. ע\"כ. וז\"ל המגיד פרק כ\"ד מהלכות מכירה. וכשכתב לו עומק ורום אם בא להגביה ולבנות באויר. או להעמיק ולחפור. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>מגביה. ומעמיק. אבל לא קנה בבנינות שבעמקים ובאויר:  ",
+                    "<b>בזמן שא\"ל חוץ מאלו וכו'</b>. פירש הר\"ב דתנאי שלא לצורך הוא ולאטפויי דרך קאתי. ולרבנן לא אתא לטפויי כלל דבלאו הכי שייר לעצמו דרך. ולרווחא דמלתא אמר כן שלא יאמר לוקח כל הבית מכרת לי ולא עכבת דרך. שאין כל מוכרין בקיאין בדינין. והלכך פירש כל כך. הרשב\"ם:  ",
+                    "<b>מכרן לאחר</b>. לשון הר\"ב מכר הבור והדות לאחר. ושייר הבית לעצמו. דאין לומר שמכרן אחר שמכר הבית סתם כי היאך יתכן שהוא עצמו אין לו דרך. ומי שלקח ממנו יש לו דרך. שדי לו ללוקח שיהיה כמוכר אבל ר\"ל שמכרן לפני מכירת הבית או מכר הבית לאיש א'. והבור והדות לאיש אחר. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>בשעה אחת. הרמב\"ם:  ",
+                    "<b>רבי עקיבא אומר א\"צ ליקח לו דרך</b>. ועיין במ\"ה פ\"ו. וכתב הר\"ב הלכה כר\"ע. גמ'. ואכולה מתני' קאי:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>אבל לא את המפתח</b>. כתב הר\"ב דמידי דמטלטל הוא. כלומר אע\"ג דקביעה כדאמרינן בגמ' דקתני מפתח דומיא דדלת. מ\"מ אינה מכורה משום דאין קביעותה קביעות גמורה. ומפתח זה (שאינה) [צ\"ל שהיא] קבועה כגון אותם שאנו קוראים קודאינ\"טבלעז שראויות לכל פתח ופתח. אבל מכתשת הקבועה. היא יותר קבועה. ולפיכך היא מכורה. נ\"י: \n",
+                    "<b>הקלת</b>. פירש הר\"ב אפרכסת וכו' לקבל הקמח וכו'. [*ובסוף פרק י\"ד ממסכת כלים כתבתי שהר\"ב הרכיב בכאן ב' פירושים. וכן עוד לו בזה במ\"ג פרק ד' דזבים]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מכר בתים בורות ושיחין ומערות</b>. לפי שהחצר עשוי לכביסה. ולהשקות בהמות. ותשמיש החצר והבור הוא תשמיש אחד. ולפיכך נמכרין עמה. אבל בית אינו עשוי לכביסה. ולהשקות בהמות. אלא לדירה. ואין תשמישן שוה. מנמוקי הרשב\"א ז\"ל. והרב אבן מגא\"ש ז\"ל נתן טעם אחר לפי שדרך החצרות להיות בהן בור ודות. ואין דרך הבית בכך. המגיד פרק כ\"ה מהלכות מכירה: \n",
+                    "<b>אבל לא את המטלטלין</b>. תשמישי הבית שאינן קבועין כל כך. הנך דאמרן לעיל דאינן מכורין בכלל בית. וכ\"ש שאר מטלטלין דאינם בכלל תשמישי בית. הרשב\"ם. ועיין בפירוש הר\"ב משנה ז': \n",
+                    "<b>לא את המרחץ וכו'</b>. דאין דרך החצרות שיהיה להם כן. ואינו תשמיש מיוחד לחצר אחת. דהרבה חצרות משתמשות במרחץ אחד. וכן בבית הבד. נ\"י: \n",
+                    "<b>לא מכר אלא אוירה של חצר</b>. אבל בתים ובורות לא מכר ודמים מודיעים ליכא למימר דאין אונאה לקרקעות. הרשב\"ם. ולטעמיה אזיל דס\"ל דאין אונאה לקרקעות. וכמ\"ש בשמו במשנה ו פרק בתרא דשביעית. וכן סתם הר\"ב במשנה ו' פ\"ג דפאה אבל לדעת הסוברים דבפלגא איכא. וכמ\"ש בשביעית ובפרק אחד עשר דכתובות [משנת ה'] <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>לדידהו כשהדמים הרבה יותר מפלג. הוה בטול מקח: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המוכר את בית הבד</b>. בית שהבד בו ואותו בית לתשמיש בד לבדו עשוי. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>מכר את הים וכו'</b>. ונראה בעיני דכל הנך דקתני בהו מכר קבועין הן שם ואינך דאינן מכורין בכלל בית הבד מטלטליהן כדאמרן נמי גבי בית שמכר מכתשת קבוע ולא המטלטלת. הרשב\"ם: הבתולות. פירש הר\"ב כלונסות של ארז שמעמידים בהן קורות בית הבד. וז\"ל הרשב\"ם. שנועצין בארץ בראש הגת מכאן ומכאן. ונוקבין זה כנגד זה ונותנים בריחים מזה לזה. ומעמידים הקורה על הבריח. ע\"כ. ולשון כלונסות עיין בפירוש הר\"ב מ\"ג פ\"ב דר\"ה: \n",
+                    "<b>העכירים</b>. ה\"ג [וכן גרסת הר\"ף] בכ\"ף ופירש הר\"ב נסרים וכו' וכן כתב הרמב\"ם והרשב\"ם ועיין ספי\"ב דכלים: \n",
+                    "<b>מכר את הקירה</b>. מסיים בברייתא שלא נקרא בית הבד אלא על שם הקורה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולא מכר את הנסרים וכו'</b>. משום דמטלטלי לא מזדבני. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>ולא את המגורות וכו'</b>. דאין אלו תשמישין המיוחדים למרחץ כי הנך דלעיל. ואין אלו מאני תשמישתיה. אלא ממונו הם להנות בהם אפי' בתוך ביתו. דכשקונה אותן. קונה להסיק ביתו. ולאפות ולצלות בהם כמו חטי ושערי [דבפי' הר\"ב משנה דלקמן]. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>מגודות</b>. כמו נהרסו ממגורות [יואל א, יז]. הרשב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בית הבדין</b>. עיין במשנה ט' בדבור הגת: \n",
+                    "<b>ובית השלחין</b>. פירש הר\"ב גנות ופרדסים השייכים לעיר. שנאמר (שיר ד) שלחיך פרדס רמונים. ופירש הרשב\"ם שלחיך גנות המשלחים פירות בכל שנה. והתוס' פירשו על שם האילן שעושה בדים ושולח פארות כדכתיב (יחזקאל יו) ותעש בדים ותשלח פארות וגו' ע\"כ. וכתבו עוד וא\"ת דבכולי גמרא הוו בית השלחין באגי שדות שמשקין אותן [כדפי' הר\"ב בריש מועד קטן. ובמשנה ב' פ\"ט דבבא מציעא] ומאי שנא הכא דמשנינן להו מכל בית השלחין שבגמ'. ויש לומר דפשיטא ליה לגמרא. דאין חלוק בין שדה בית השלחין ושדה בית הבעל לענין מכר. ויש חלוק בין באגי לגינוניתא. לכך לא ניחא לפרש שלחין כמו בעלמא דהוי משמע דאתא למעוטי שדה בית הבעל. ע\"כ. והשתא דמפרשינן שלחין פרדס ממעטינן באגי דהיינו בין שדה שלחין בין שדה הבעל. וכתב הרשב\"ם משום דגנות שייכי לעיר טפי מבאגי שהרי גן ראוי לטייל בו כמו בבית. ועיין מ\"ש לקמן בדבור מכר את הסנטר: \n",
+                    "<b>הרי כולן מכורין</b>. דכיון דיצא מכל העיר ללכת לעיר אחרת. הוצאות המטלטלין הוי מרובה משבח. נ\"י: \n",
+                    "<b>רבן שמעון בן גמליאל אומר המוכר את העיר מכר את הסנטר</b>. פירש הר\"ב העבד הממונה לשמור העיר. מסיים הרשב\"ם בשם ר\"ח לשון נוטרה את הכרמים (שיר א) ע\"כ. וכל שכן שחולק על תנא קמא במה שאמר דבאגי לא. דהשתא אם הסנטר מכור כל שכן באגי ולא הוצרך לפרש משום דאתא במכל שכן. אבל בגמרא אמרינן דלמאן דמפרש בית השלחין גינוניתא כפירוש הר\"ב דליכא לפרושי סנטר שומר העיר אלא סנטר היינו באגי. דהא רבן שמעון בן גמליאל מהדר לת\"ק. ות\"ק באגי אמר דלא. ואתא איהו למימר דבאגי נמי מכור. ולית לן למימר דסנטר היינו שומר. ומכ\"ש באגי. ולמאן דאמר סנטר שומר מפרש בית השלחין באגי. דכתיב (איוב ה) ושולח מים על פני חוצות. פירש הרשב\"ם כלומר להכי נקראין שלחין שצריכין לגשמים. ע\"כ. [*ועיין בריש מועד קטן] וגם בית הבעל בכלל כמ\"ש לעיל בשם התוספות. וכיון דלתנא קמא באגי מכורים אתא רשב\"ג לומר דאף השומר מכור. ונמצא עכשיו דהר\"ב שמפרש בית השלחין גינוניתא לא הוה ליה לפרש סנטר שומר אלא באגי. שכן הוא סוגית הגמרא. והרמב\"ם והטור העתיקו כמאן דאמר בית השלחין באגי דלא כפירוש הר\"ב וטעמייהו נראה לי משום דאתא כהכא תרגימו דאסנטר. והכא תרגימו היינו סתם בני הישיבה. ומ\"ש הר\"ב וכן הרמב\"ם שאין הלכה כרשב\"ג כ\"כ הרי\"ף וגם בכאן הוכיח הרא\"ש דלית ליה כללא דכל מקום ששנה רשב\"ג וכו' וכמ\"ש במשנה ז' פרק ח' דעירובין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מכר את האבנים שהם לצרכה</b>. פירש הר\"ב לעשות גדר ואע\"ג דתשמישין המטלטלין הן כיון דקביעי להאי תשמיש ואין מזיזין אותן מהאי שדה לעולם כמחובר חשיב להו. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>ואת הקנים שבכרם</b>. וממילא שמעינן המוכר את השדה מכר את הכרם. שכל אילנות בכלל שדה. אחד גפנים. ואחד כל אילן חוץ מחרוב המורכב. וסדן השקמה. כדמוכח במתניתין ובגמרא וכו'. הרשב\"ם וכ\"כ נ\"י. ודבריהם נעלמו מעיני מהר\"ר מרדכי יפה ז\"ל. כשכתב בלבוש עיר שושן סימן רט\"ו המוכר את השדה וכו'. וכן בכרם מכר את הקנים וכו' נדחק לכתוב וכן בכרם משום דקשיא ליה מה ענין קני הגפנים למכר השדה. ולפיכך מפרש דבמכר הכרם בהדיא מיירי. וליתא לדברי הרשב\"ם ונ\"י גם פשטא דמתניתין אינה מוכחת כדבריו. גם מהגמרא יש לרשב\"ם ראיה ואין להאריך. ועיין במשנה דלקמן. ותימה שמהר\"ר ואלק כהן ז\"ל לא השיגו בזה: \n",
+                    "<b>ואת מחיצת הקנים</b>. ה\"ג הר\"ב והרמב\"ם בפירושו גם בחבורו [פ\"ו מה\"מ] וכן הגירסא ברי\"ף. וגם בירושלמי. אבל בבבלי גרס חיצת וכן גרסת הרשב\"ם והרא\"ש והטור. ולענין הפירוש שתי הגרסאות שוות: \n",
+                    "<b>ואת השומרה שאינה עשויה בטיט</b>. ה\"ג הרשב\"ם. ובסיפא גבי לא מכר גרם העשויה. ור\"ח גרס איפכא. תוספות. והיא גרסת הר\"ב וכן הגירסא בספר הרי\"ף והרמב\"ם. ואף הרא\"ש העתיק כגרסת הרי\"ף. וזה תימה לי על הטור סימן רט\"ו שכתב כגרסת הרשב\"ם. ואזדא לה תמיהת מהר\"ר ו א ל ק כ ה ן על מור\"ם שהשמיט דברי הטור מה שאין כן דרכו. דהא בדין השמיטו אחרי דלא אזיל ליה בהא בשטת אביו הרא\"ש. וגם הרי\"ף והרמב\"ם ורבינו חננאל גורסים דלא כגרסתו. ומכל מקום לשון הר\"ב שכתב המחוברת לקרקע בטיט קשיא טובא. דבגמרא אמרינן עלה אע\"ג דלא קביעא בארעא. וכן הרמב\"ם שגרסתו כגרסת הר\"ב העתיק בפרק כ\"ו מהלכות מכירה העשויה בטיט אע\"פ שאינה קבועה. אלא הפירוש כמו שכתב נ\"י שמכוסה וטוחה מלמעלה. ואע\"ג דלא מחברא בטינא שלא שם סביבותיה הרבה כמנהג העולם: \n",
+                    "<b>השקמה</b>. מפורשת במשנה ט' פרק ט' דב\"מ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולא את התבואה</b>. שהיא תלושה מן הקרקע. גמרא. ואף ע\"ג דצריכא לארעא פירש הרשב\"ם לשטחה בשדה לאחר קצירה להנפא התבואה מריח הקרקע ולייבש: \n",
+                    "<b>לא את מחיצת הקנים וכו'</b>. לשון הר\"ב שכל אלה חשובין כשדה בפני עצמן. מסיים הרשב\"ם והרי הוא כמו שמוכר לחבירו שתי שדות ויש לו שדה אחרת בתוך השתים. ואם אמר לו שתי השדות וכל מה שבתוכן אני מוכר לך. דאין השדה השלישית שביניהן מכור אף כאן שדה אחת מכר לו ולא שתי שדות. וחיצת קנים וחרוב המורכב. וסדן השקמה. חשובין שדה בפני עצמו: \n",
+                    "<b>ולא את השומרה שהיא עשויה כו'</b>. גמרא. ואף על גב דמחברא לארעא. פירש הרשב\"ם כיון דטוחה בטיט אינה מטלטלת עוד וחשובה ויש לה שם בפני עצמה והרי הוא כמוכר את השדה שלא מכר את הבית. דאין בית בכלל שדה אלא בכלל חצר. ע\"כ. וכבר כתבתי דהר\"ב ורוב הפוסקים גורסים הכא שאינה עשויה בטיט. וז\"ל נ\"י. ואע\"ג דמחובר בטינא כלומר הכלונסות כיון שאינה טוחה ומכוסה מלמעלה בטיט: \n",
+                    "<b>ולא את הבור</b>. לא גרסינן בשום נוסח והדות וכן לא נקט הר\"ב בכולה מתניתין אלא בור. אבל בריש פרק דלקמן כתב בור ודות. והרמב\"ם פרק כ\"ו מהלכות מכירה לא העתיק ואת הדות אבל גבי צריך ליקח לו דרך כתב עד הבור או הדות וכן תעתיק הש\"ע. ומפני כן הגיה מהר\"ר ואלק ברישא הדות ומכל מקום במשנה אין להגיה דחדא נקט והוא הדין דדמי ליה וגם בהרמב\"ם אינו מוכרח: \n",
+                    "<b>ולא את הגת</b>. נראה דגת שכיח בשדה. דהיינו כרם בכלל כדלעיל. אבל בית הבד שכיח בעיר ולפיכך במוכר העיר תנן בית הבדין ולא [תנן] גת. ובשדה תנן גת ולא [תנן] בית הבד: \n",
+                    "<b>אבל בנותן מתנה נותן את כולם</b>. כתב הר\"ב ואפילו הני דאינן בכלל כל מה שבתוכה עיין מה שאכתוב בזה בס\"ד בריש פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>החזיק בשדה החזיק בכולן</b>. משום דבגר אין דעת אחרת מקנה למזכה לו. ואין צד שיקנה אלא בחזקה. לפיכך תנן החזיק. משא\"כ באחין שחלקו שיש צדדים אחרים שיזכה כל אחד בחלקו בלא חזקה כגון בקנין. ואי נמי חזקה גרועה כמו שכתבתי בריש פ\"ק [ד\"ה בונין]. הלכך תנן זכו: \n",
+                    "<b>החזיק בכולן</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דחרוב ושקמה לא בטילי לגבי שדה. הוו כשתי שדות וכו' וכן לשון הרשב\"ם ומשום דחרוב ושקמה עם השדה דמי לשתי שדות. מה שאין כן בור וגת ושובך עם השדה. דלא דמיין לשתי שדות. אלא שאינם בכלל שדה. והן דברים מיוחדים בפני עצמם. אבל חרוב ושקמה שהן אילנות כשאינם בכלל שדה הוו דומיא דשדה בפני עצמה. ודמיא לדין דשתי שדות. להכי נקטינהו לאשמיעינן דהוי כאין מיצר ביניהם. אף על גב דבור וגת הוי רבותא טפי לענין זה. דהא כשקנה במכר חרוב ושקמה *) אכתי לא קנה בור וגת. וה\"נ נקטינהו גבי אחין. ומ\"מ באחין לא כתבו הא דשתי שדות. משום דלא שייכא אלא בדין חזקה אבל בשאר קנינין לא שייך חלוק מיצר מפסיק או לא. והכא בגר דליכא אלא קנין חזקה איצטריך לאשמועינן. וכן הא דשתי שדות דאתמר בגמרא פ\"ג דף נ\"ג לענין נכסי גר דוקא דאלו במכר ונתן. דמי כולן אפילו מיצר מפסיק קנה אחת קנה השניה עמה. ואחין שחלקו כנתן דמי כולן דמי: \n",
+                    "<b>ר\"ש אומר המקדיש שדה לא הקדיש אלא את החרוב וכו'</b>. פירש הר\"ב דדעת מקדיש. כדעת מוכר. לבד מחרוב וכו'. וטעמא הואיל ומשדה הקדש ינקי גמרא. ופירש רשב\"ם וגידולי הקדש הקדש נינהו. ע\"כ. ואע\"ג דלמסקנא דבגמרא דהכא ופ\"ה דף ע\"ט ע\"ב ר\"ש לדבריהם דרבנן קאמר ליה. ולדידיה אף חרוב ושקמה לא הקדיש. הר\"ב מפרש למשנתינו כפשטה ומשמעה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>התורן</b>. פירש הר\"ב עץ גבוה וכו' וכן הוא אומר (יחזקאל כ\"ז ה') ארז מלבנון לקחו לעשות תורן עליך. גמרא: \n",
+                    "<b>הנס</b>. פירש הר\"ב כמין וילון וכו'. וכי הוא אומר (יחזקאל שם) שש ברקמה ממצרים היה מפרשך להיות לך לנס. גמרא: \n",
+                    "<b>עוגין</b>. פירש הר\"ב ברזל שקושרים וכו' וכן הוא אומר [רות א יג] הלהן תעגנה. גמרא: \n",
+                    "<b>מנהיגים</b>. פירש הר\"ב המשוטות וכו'. וכן הוא אומר [יחזקאל כז ו] אלונים מבשן עשו משוטיך. ואיבעית אימא מהכא וירדו מאניותיהם כל תופשי משוט [שם כ\"ז כ\"ט] [גמרא]: \n",
+                    "<b>אבל לא מכר וכו'</b>. כתב הר\"ב דהוא הדין נמי אם נתן והקדיש וכו'. ולא דמו לבור וכו' דכולהו מקרקעי נינהו ובטלי אגב שדה וכ\"כ הרשב\"ם. ומלשונם זה יראה לכאורה דאפילו לעיל נמי לא הוו בכלל מתנה והקדש. אלא החשוב כקרקע. לאפוקי פירות תלושים. וכ\"ש מטלטלים. דלא. אף על פי שכשאמר היא וכל מה שבתוכה הכל מכור וז\"ל הרמב\"ם בפרק כ\"ו מהלכות מכירה כללו של דבר הניתן קרקע קנה המקבל כל המחובר לה. וכתב המגיד דדוקא מחובר נקט. ע\"כ. אלא שמלשון הרשב\"ם בפרק דלעיל והביאו המגיד מוכח בהדיא דסבירא ליה דתבואה תלושה והיא צריכה לקרקע דהוי בכלל מתנה והקדש. וכתב המגיד שהרמב\"ן הכריע כדבריו. ומ\"מ אני תמה על מהר\"ר ואלק כ ה ן שעל הש\"ע סימן רט\"ו שהעתיק דברי הרמב\"ם כלשונו. קנה כל המחובר. כתב הוא עליו לשון הרשב\"ם דפרק דלעיל [דף ע\"א] ודשמעינן מינה דפירות התלושים וצריכי לקרקע. הם נתונים ומוקדשים. ושזו היא כוונת הש\"ע ג\"כ. ומבואר הוא שאין זו כוונתו כיון שהעתיק לשון הרמב\"ם. גם מה שכתב דכל מה שאמרו דכשאומר כל מה שבתוכו מכור לך דבכללו הוא. מכל שכן דהוא בכלל מתנה. ע\"כ. מדברי המגיד מבואר שאין דעת הרשב\"ם שתהא בכלל מתנה אלא המחוברים. או צריכים לקרקע. כגון תבואה תלושה. ע\"ש. וראיתי לנ\"י שכתב בהדיא דאף המטלטלין בכלל. וראייתו מדתנן בפרקין לקמן מ\"ג מכר בור מכר מימיו ואמרינן בגמרא דמתניתין יחידאה היא. ורבנן פליגי וסברי להו לא מכר מימיו. ופסק הרי\"ף והרמב\"ם כחכמים. כמו שכתב שם גם כן הר\"ב. ואפילו הכי תנן בפרק ג' דמעילה משנה ו'. הקדיש בור בלא מים. מועלין בה ובמה שבתוכה. ומים מטלטלי נינהו. עכ\"ד כאן ובפרק (דלקמן). [צ\"ל דלעיל] ועל הרשב\"ם זו אינה תשובה לפי שהוא פוסק [לקמן דע\"ט] כסתם מתניתין דמכר מימיו. ואע\"ג דבגמרא אמרו יחידאה היא. לא לומר דלית הלכתא היא. עיין שם. וכיון דבמכר נמי מכר. הלכך בהקדש נמי הקדיש. אבל תמיה לי על דברי הרמב\"ם שפוסק במכירה דלא מכר ובהקדש פוסק דהקדיש בפרק ה' מהלכות מעילה. ואע\"פ שלא הזכיר שם דין הבור מפורש. מ\"מ כתב דין אשפה מלאה זבל. והוא הדין לבור שנשנו במשנה דמעילה בהדדי. ושוים הם בענינם. ולפי פסק זה שמעינן דסבר ליה דמטלטלין שאינם בכלל מכר. אפילו הכי הם בכלל הקדש. והכי משמע במשנתינו שדין מתנה והקדש שוים. והיאך כתב במתנה כל המחובר דמשמע ולא מטלטלין. ואפילו פירות תלושין אינן במשמע כדברי המגיד. ולומר שזו היא שהכריח למהר\"ר ואלק לכתוב על לשון הרמב\"ם כל המחובר דסבר ליה אפילו מטלטלים. זה אינו במשמע דבריו והיה זה קצור במקום שהיה ליה להאריך ולבאר. ומסתברא שהרמב\"ם מחמיר בהקדש יותר מבמתנה: \n",
+                    "<b>אבל לא מכר את העבדים</b>. שיש לו לבעל הספינה להנהיגם ולשמור פרקמטיא שלו בתוכה. הרשב\"ם. ומלתא דפשיטא היא אלא דאתא לאשמועינן דבזמן שאמר היא וכל מה שבתוכה שמכורים. נ\"י: \n",
+                    "<b>ולא את האנתיקי</b>. משום סיפא דקתני בזמן שאמר לו וכו' נקט לה. אבל משום רישא לא איצטריך. דכיון דאשמועינן דמרצופים דכל שעה נשארים בספינה עצמה לא מכר כ\"ש סחורה עצמה. תוספות [ד\"ה המוכר] ונימוקי יוסף: \n",
+                    "<b>מכר את הקרון וכו'</b>. ואפילו איכא דמים יתירים מודה רבי יהודה משום דלעולם אין קרון ופרדות נקראים בשם אחד. נ\"י: \n",
+                    "<b>מכר את הפרדות לא מכר את הקרון</b>. בכאן לא פירש הר\"ב והוא שאין אדוקים משום דבגמרא לא מתנייא אלא ברישא והטור כתב בהדיא דהכא בסיפא אפילו אדוקים לא. וכתב מהר\"ר ואלק כהן דטעמא דעל פרדות יכולין לרכוב ולבא למקום חפצו בלא הקרון מה שאין כן בעגלה בלא פרדות. והרי הן קשורין יחד: \n",
+                    "<b>מכר את הצמד וכו'</b>. מפרש בגמרא דאיירי באתרא דקרי ליה לצמדא צמדא ולבקר בקר. ואיכא נמי דקרי לבקר צמדא. דאי באתרא דליכא דקרי לבקר צמדא. פשיטא צמדא זבין ליה. בקר לא זבין ליה. ואי דקרי כולהו נמי לבקר צמדא. כולהו זבין ליה [ופירש הרשב\"ם] דבכי האי ודאי הדמים מודיעים. ועליה דמוכר רמיא לגלויי דלא בקר קא מזבין אלא העול לבדו. ומדלא פירש אמרינן שמכר הכל: \n",
+                    "<b>לא מכר את הבקר</b>. פירש הרשב\"ם ואפילו כשאדוקים בו נמי לא קנה. ור\"י הלוי פירש דהכא נמי דווקא כשאין אדוקים. אבל באדוקים מכורים. והכי מסתברא. טור סימן ר\"ך: \n",
+                    "<b>לא מכר את הצמד וכו'</b>. דברי הכל היא אלא דפליגי רבי יהודה ורבנן בפירוש דהך מילתא. דלרבי יהודה זמנין מכר זמנין לא מכר. ולרבנן לעולם לא מכר. הרשב\"ם. וכלומר דלא תקשה חכמים היינו ת\"ק. ונ\"י כתב מכר את הצמד וכו' והשתא איירי חכמים כשמכר בלא דמים בדשיימו בי תלתא וכו' ופליגי נמי בסיפא כגון שנתן דמים יתירים וכו': \n",
+                    "<b>אין הדמים ראיה</b>. כתב הר\"ב והא דאמר שתות קנה וכו' הני מילי בכדי שהדעת טועה וכו' אבל בכדי שאין הדעת טועה כגון צמד וכו'. שהדבר ידוע שאינו נמכר במאתים זוז. מה שאין כן ס\"ת בהמה ומרגליות דסברי חכמים במשנה ט' פרק ד' דבבא מציעא דיש להן אונאה וממילא דה\"ה דהוי נמי בטול מקח. משום דהויין דברים שהדעת טועה בהן. נ\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא מכר את כליו</b>. כתב הר\"ב בכלים העשויים לרכיבה וכו' כ\"ע לא פליגי דקנה ואפילו אינם עליו. *) דתכשיטי חמור הוו וקני להו היכא דאיתנהו. תוספות: ומ\"ש הר\"ב כי פליגי בכלים של משאוי כו'. גמרא. וקסבר תנא קמא חמור לרכיבה קאי ולא למשאוי [קאי]. ואיבעיא להו אי בעודן עליו מחלוקת או דילמא ס\"ל כשאין עודן עליו מחלוקת ולא אפשיטא. הרי\"ף והרא\"ש. והיינו שהר\"ב לא פירש בתחלה היאך מיירי. ולסוף פסק דלא קנה ואפילו היו עליו וכו' אבל הוא מטעם ספק דהמוציא מחבירו עליו הראיה הוא. והרמב\"ם סתם ג\"כ בפירושו. ובחבורו בפרק כ\"ז מהלכות מכירה. ולא פירש דהמוציא מחבירו עליו הראיה. ונ\"מ שאם באו ליד לוקח. דהוה המוכר מוציא ועליו הראיה. וצ\"ע: \n",
+                    "<b>נחום המדי אומר מכר כליו</b>. סבר סתם חמור למשאוי קאי פירש הרשב\"ם וקנה כולן. גם האוכף והמרדעת דלטעון משאוי על גבה עשויין. אוכף ומרדעת. בין לרכיבה. בין למשאוי: \n",
+                    "<b>המורך הוא</b>. פירש הר\"ב הוי כשואל וכו' והוי כמוכר חמור סתם ואין כליו מכורין וכו'. לשון הרשב\"ם דסבירא ליה לרבי יהודה דהמוכר חמור סתם וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המוכר את החמור</b>. מיירי בנקיבה כדפירש הר\"ב. וקרי לה חמור כמ\"ש בזה במ\"ד פ\"ה דבבא מציעא: \n",
+                    "<b>הסייח</b>. פירש הר\"ב בנו של חמור. וכן לשון הרשב\"ם. ואע\"ג דבנקבה מיירי נקט בנו על שם שהחמור שם בלשון זכר הוא. ויש לדקדק אמאי הכא בחמור קרי הבן בשם עצמו. ואילו בפרה לא קרי ליה עגל שהוא שם עצמו. וכדתנן במ\"ד פ\"ה דבבא מציעא עגלים וסייחים אלא תני בהדיא בנה. ונ\"ל דלהכי שינה התנא כדי להעיר על שם סייח לומר שיש טעם בשם זה. וכדאמרינן בגמרא ואמאי קרי ליה סייח. שמהלך אחר שיחה נאה. פירש הרשב\"ם בקריאה בנחת וברמיזה הולך למקום שהאדם חפץ. אבל זקן צריך מרדע. ע\"כ. והיינו טעמא דלא אמרינן הכי בפ\"ה דמציעא אדתנן עגלים וסייחים. משום דמן הסתם אין לומר טעם בשם העצם. אבל כאן התנא מראה באצבע ורומז שיש טעם בשם זה מדלא קרי לבן פרה נמי עגל בשם עצם שלו. והא לא קשיא דלמה לא שינה התנא בבבא מציעא דקדים לבבא זו להשמיענו זה. משום דהכא שהזכיר פרה מצי למתני עלה בנה. אבל התם פרה מאן דכר כמה. ושיהא שונה לכתחילה בן פרה לא ניחא כלל: \n",
+                    "<b>מכר בור</b>. של מים מכונסים. הרשב\"ם. ועיין בפירוש הר\"ב מ\"ו פ\"ג דמעילה: \n",
+                    "<b>מכר מימיו</b>. כתב הר\"ב מתניתין יחידאה היא וכו'. כבר כתבתי בזה בריש פרקין: \n",
+                    "<b>הלוקח פירות שובך מחבירו</b>. פירש הר\"ב מה שילדו וכו'. ואפילו למ\"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. מכל מקום היכא שאינן חוזרין. ורוצין לקיים המקח. צריך התנא לאשמועינן הדין. והרמב\"ם ז\"ל כתב [ברפכ\"ג מהלכות מכירה] שאין זה מוכר דבר שלא בא לעולם לפי שאינו מוכר יונים שיולדו. או דבש שיבא לכוורת. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אלא מכר השובך לפירות והכוורת לדובשא שהרי הוא כשוכר אמת המים [מחבירו] שהוא נהנה בכל מה שיצוד בה. כך זה הקנה שובך זה לפירותיו כמו שמוכר אילן לפירותיו. ודין כולן כדין השוכר בית מחבירו. כמו שאמרנו שהוא נהנה בכל הניות שיש בו. נ\"י: \n",
+                    "<b>מפריח בריכה ראשונה</b>. כתב הר\"ב כל שני ולדות קרוין בריכה. וז\"ל הרשב\"ם דרך היונים לעשות שני ולדות בכל חדש זכר ונקבה. חוץ מחדש אדר שאין יולדים. והנהו ולדות גם הם לסוף שני חדשים עושין ולדות בכל חדש וכל שני וכו' שלא יברחו האמהות והוא שובכו לא מכר. הלכך מסתמא גם בריכה ראשונה של שנה זו עכב עם השובך דזוהי קיום השובך. ע\"כ: \n",
+                    "<b>פירות כוורת נוטל ג' נחילים</b>. כי מט' ימים לט' ימים יוצא מן כוורת נחיל של דבורים. ויושבין על ענף אילן. ומביא כוורת חדשה ומכניסן לתוכה. רשב\"ם. ונ\"י: \n",
+                    "<b>ומסרס</b>. מפני שמשלשה הראשונים ואילך הם גרועים. מכל מקום יקח מהם המוכר בסירוס לצורך כוורתו כדי שלא ישאר ריקן ויפסד ולכן ישארו לו גם מן הטובים קצת. ולא יטול כל הכחושים והגרועים. ולפיכך נוטל בסירוס כי הנחיל היוצא אחר חבירו גרוע מחבירו. נ\"י. ומ\"ש הר\"ב כדי שתתישב הכוורת. לפי שהוא לא מכר לו כוורת. כדלקמן. ומ\"ש הר\"ב וכן לעולם. אם המכירה היא לעולם. א\"נ לעולמו של מכירה קאמר דהיינו שנה זו דהכי אסברה בתחלת דבריו: \n",
+                    "<b>חלות דבש</b>. אם לקח חלת דבש שהלוקח פירות כוורת אין החלות בכלל אלא הדבורים העושים פירות והלוקח החלות [מניח שתי חלות]. \n",
+                    "<b>מניח שתי חלות</b>. כתב הר\"ב שמתפרנסים הדבורים וכו'. כדי שלא תחרב כוורתו. שהוא לא מכר לו הכוורת. רשב\"ם: \n",
+                    "<b>גרופיות</b>. פירש הר\"ב ענפים. וכן פירש הרשב\"ם. והביא ראיה ממדרש רבה דענף זית נקרא גרופית. ונ\"י כתב דיש מפרשים*) שני אגרופין והוא יותר נכון. ע\"כ. והוא הדבר שכתב הרמב\"ם בפירושו ושני גרופיות שיעור שני טפחים ועיין [פירש הר\"ב] בספי\"ב דכלים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא קנה קרקע</b>. ל' הר\"ב לא קנה קרקע כלל סביבותיו. וכן ל' הרשב\"ם ובפ\"ק דבכורים משנה ו' כתב הר\"ב דמספקא ליה אי קנה קרקע אי לא. וכן היא מסקנא דבגמרא הכא. ומשום דהכא לא נפקא מיניה אי ודאי לא קנה. אי משום ספיקא לא קנה. דקרקע לעולם בחזקת בעליה עומדת. לפיכך לא הוצרך הר\"ב לפרש. וגם הפוסקים סתמו וכתבו אין לו קרקע. ולא ביארו שהוא משום ספק. משא\"כ בבכורים דהוצרך לפרש דמספקא וכו' כמבואר בדברי הר\"ב [שם]: \n",
+                    "<b>לא ישפה</b>. פירש הר\"ב לא יכרות. ומלה זו דומה לארמי. תרגום ואכות אותו טחון(דברים ט׳:כ״א) ושפת יתיה: \n",
+                    "<b>שלו</b>. כתב הר\"ב ולא שיניחנו שם ויגדל דחיישינן שמא תגביה הקרקע וכו' ויראו כג' אילנות. וכגון שהיה רוחב בין הגזע לאילן כשיעור המפורש לפנינו. הרשב\"ם [דף פ\"ב] . ומ\"ש הר\"ב ויאמר לו לוקח וכו' ויש לי קרקע. גמרא. וכ' נ\"י בשם הרמב\"ן ואע\"פ שעל הלוקח להביא ראיה. כי הוא בא להוציא קרקע מיד המוכר. מיהת מייתי ליה לידי דינא ודיינא: \n",
+                    "<b>קנה קרקע</b>. כתב הר\"ב שיש בין אילן לאילן וכו'. כבר כתבתי ל' הרשב\"ם בזה בספ\"ק דבכורים. ופירוש אורה מלקט. כמו וארוה כל עוברי דרך (תהלים פ' יג) אריתי מורי (שיר השירים ה א)  ואורה שייך למימר בתאנים ובוצר בענבים וכו' הרשב\"ם [דף פ\"ב]. ומ\"ש הר\"ב והני מילי כשיש בין אילן לאילן לא פחות מארבע אמות. פירש הרשב\"ם שתהא ראויה המחרישה לחרוש בינתים. ומ\"ש ולא יותר על ט\"ז אמה דחשיבי מפוזרים כדאשכחן בכלאים ספ\"ד הנוטע את כרמו על ט\"ז אמה ט\"ז אמה מותר להביא זרע לשם וכתבו התוספות [דף פ\"ג] דאף ע\"ג דלענין כלאים כשהוא ט\"ז אמה חשיב מפוזרים ואילו הכא דוקא ביותר מט\"ז חשיב מפוזרים. היינו טעמא דגבי מכר מודדין אמות מצומצמות. אבל אמות כלאים הן אמות שוחקות ואי אפשר שלא יהא יותר מט\"ז. לכך חשיבי מפוזרים. ע\"כ. ואף על גב דבכלאים [פ\"ד משנה ט'] פסקו הר\"ב והרמב\"ם מטעם הירושלמי כר\"מ ור\"ש דלא בעינן שיהא נטוע על ט\"ז וכו' אלא בנטוע על ח' ח' אמות סגי. הכא פסק רבא בגמרא דהלכתא ט\"ז אמה. וכתב נ\"י שצריך לומר דשיעורא דכלאים ודקנייה אינם שוין. אלא דמכלאים שמצינו האי שיעורא דט\"ז אמה. מייתינן ראיה דחשיב שיעור. ומשערינן ביה קנייה: \n",
+                    "<b>ישפה</b>. דכיון דאין נטועין בשל מוכר כי אם בקרקע של לוקח. והמוכר לא שעבד לו קרקע שלו. אינו מניחן ליכנס בשלו מאחר שמזיקין לו. הרשב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המוכר ראש בהמה גסה וכו'</b>. בבהמה גסה אין דרך למכור אלא כל אחד מאלו בפני עצמו. ומשום הכי לא מכר. אבל בבהמה דקה דרך למכור את הרגלים עם הראש. דלא חשיבי כולי האי. וכן נמי הכבד עם הריאה אבל איפכא לא שהחשוב אינו נמכר עם מי שאינו חשוב. ואינו דין שיהא טפל לו. נ\"י. ומ\"ש הר\"ב בתוספתא תניא בד\"א וכו' אבל במקום שנהגו כו' ולאו למימרא דדוקא בהך הוא דאזלינן בתר מנהגא. דה\"ה בכל השנוים בפרקים הללו שאם יש מנהג ידוע שהולכין אחריו. וכדכתב בהדיא הרמב\"ם בסוף פרק כ\"ו וספכ\"ז מהלכות מכירה. ואפשר שבימי בעל התוספתא לא היה מנהג ידוע שלא כדינין השנויין אלא בהך דינא דמתני' מש\"ה שנאו עלה דהך. אבל ה\"ה נמי בדינין האחרים: \n",
+                    "<b>מכר את הקנה</b>. פירש הר\"ב את הריאה ונקראת על שם הקנה שלה. וכן כתב הרשב\"ם. וקצת קשה שיקראוה ע\"ש קנה ולמה לא יקראוה ריאה כשמה. והתוספות כתבו קנה היא ריאה עם הלב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ארבע מדות וכו'</b>. מנינא לא למעוטי מידי אתא. אלא להודיעך שצריך לתת טעם לכל ארבעתן למה הם חלוקים זה מזה. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>במוכרין</b>. כלומר במיכירה וכיוצא בזה במשנה י\"ג י\"ד פ\"ה דאבות: \n",
+                    "<b>יפות ונמצאו רעות</b>. לשון הר\"ב הוי כאונאה. כלומר [אע\"ג] דלא נתאנה בדמים כלל. אפ\"ה הוי כאונאה לפי שיאמר דלא ניחא ליה ברעות אפילו בזול. וכתב הרשב\"ם דלא דמי להא דפסקינן במשנה ד' פ\"ד דב\"מ דאונאת שתות שקנה ומחזיר האונאה. דהכא הטעהו. שלא היה דעתו ליקח רעות. אבל גבי אונאת שתות שקנה מה שרוצה לקנות וליכא שום טעות אלא מכירת יוקר: \n",
+                    "<b>רעות ונמצאו יפות</b>. שהטעו הלוקח וא\"ל חיטין הללו נחשבות רעות בעיר הזאת ובעבור זה מכרן. ואח\"כ מצא שהיו מחשיבין אותן ליפות. נ\"י: \n",
+                    "<b>רעות ונמצאו רעות וכו' כתב הר\"ב ולא מצי לוקח למימר אני ליפות וכו'</b>. וכן כתב הרשב\"ם. ונ\"י כתב אבל אם אמר ליה המוכר רעות הן. ונמצא שהיו רעות שברעות. לאמצי אמר לוקח לא קניתים אדעתא דהכי שיהיו כל כך רעות. וכן ההפך ביפות לא מצי אמר מוכר לא מכרתים אדעתא דהכי שיהיו יפות שביפות. דהא יפות ורעות קאמר ליה והכל בכלל. ע\"כ. וכ\"כ הרמב\"ם. כמ\"ש בחבורו רפי\"ז מהלכות מכירה: \n",
+                    "<b>שחמתית ונמצאת לבנה</b>. שחמתית עושים קמח מרובה. ולבנה עושה הפת יותר נאה ויפה. נמוקי יוסף [*ועיין במ\"ה פ\"ב דפאה מה שכתבתי שם בדבור המתחיל שני מיני וכו']: יין ונמצא חומץ וכו'. כתב הר\"ב דאיכא וכו' ואיכא דניחא ליה בחלא. גמרא. לפי שהוא צריך עכשיו לחומץ. עיין מ\"ש במשנה ב' פ\"ב דקדושין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>משך</b>. לשון הר\"ב מרשות הרבים בסמטא. או בחצר של שניהם. הרכיב שתי לשונות שזה שכתב בסמטא או בחצר בבי\"ת הוא ל' הרשב\"ם בפירוש המשנה ולא נקט מרשות הרבים. אבל בפירש הרמב\"ם דנקט מרשות הרבים כתב*) לסמטא או לחצר בלמ\"ד. וכן הוא בגמרא מאי משך דקתני מרה\"ר לסמטא. ופירוש סמטא עיין [בפירוש הר\"ב] במ\"ד פ\"ק דב\"מ: \n",
+                    "<b>מדד המוכר וכו'</b>. [פירש הר\"ב] שאין כליו של אדם קונים לו ברשות הרבים כיון שאין לו רשות להניחן שם. ועיין ברפ\"ח דגטין. ומ\"ש הר\"ב ואם לוקח עצמו מדד אפילו ברה\"ר קנה בהגבהה. הרמב\"ם. וז\"ל נ\"י אם מדד הלוקח והגביה ידיו במדידה וכו': \n",
+                    "<b>שוכר את מקומן</b>. כתב הר\"ב אם הוא ברשות בעלים. ומסיים הרשב\"ם ומלתא באפיה נפשה היא וכו'. ומ\"ש הר\"ב ומקימו קונה לו ובמשנה ט' פ\"ה דמעשר שני דתנן ומקומו מושכר לו ומפרש הר\"ב שיקנה המעשר אגב קרקע. וצריך לומר דהכא לא בעינן אגב. משום דמיירי שהחצר משתמר לדעתו דלוקח. או שעומד בצדו. וכמ\"ש לענין מציאה במשנה ד' פ\"ק דב\"מ: \n",
+                    "<b>הלוקח פשתן וכו'</b>. עד שיטלטלנו. כתב הר\"ב היינו הגבהה. ואע\"ג דמתניתין במשאות גדולות ובפשתן נמי מי לא עבדי שליפי רברבי. שאני פשתן דמשתמט. כלומר שאפשר לשומטו מעט מעט ולהגביה. ואין בו טורח ולא אמרו משאות גדולות שאין צריך בהן הגבהה אלא כגון טעון של אגוזים או פלפלים או שקדים. והיה גדול שאין אחד יכול להגביה. ואם יתירו יתפרד ויהיה לו בו טורח גדול. הרמב\"ם פ\"ג מהלכות מכירה. והרשב\"ם מפרש שאני פשתן דמשתמיט שמחליק וא\"א לעשות מהן משאות גדולות: \n",
+                    "<b>שיטלטלנו</b>. פירש הר\"ב הגבהה ואורחא דמלתא נקט דדרך מגביה לטלטל ממקום למקום. וז\"ל הרשב\"ם ואורחא דמלתא נקט דאין דרך להגביה מקחו אלא כדי ליטלו ולילך: \n",
+                    "<b>ואם היה מחובר לקרקע וכו'</b>. כתב הר\"ב בגמרא [דף פ\"ז ע\"א] מוקי לה כגון שא\"ל מוכר ללוקח לך ויפה לי וכו'. קנה שכירתו וקנה נמי אותו דבר שרוצה להקנות לו עם השכירות. זהו דרך הרמב\"ם [בפ\"ג מה\"מ] ומפרש לה בפשתן שנתייבש ועומד לתלוש דכתלוש דמי [לענין מקח וממכר כדפירש הר\"ב במשנה ו' פ\"ו דשבועות] אפ\"ה בתלישת והגבהת המקצת קנה השאר ע\"י קנין השכירות. ופירש המגיד בספ\"ג מהלכות מכירה דבאותו תלישה ובשכר היפוי ההוא קנה קרקע. וקנה אגבו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כל מה שעליה אבל ללשון הר\"ב שכתב במשנה ז' פ\"ח. והוא לשון הרשב\"ם [דף קל\"ח] דסבירא ליה דעומד לתלוש לאו כתלוש דמי. מפרש המשנה בענין אחר כמ\"ש הרשב\"ם בפירושו דקרקע נקנה בחזקה. וכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. ואתא מתניתין לאשמועינן דחזקת קרקע מהניא לפשתן. ואע\"ג דלא זבין ליה ארעא. ואשמועינן נמי חזקה קלה דבלקיטת הפשתן מקצתו יכול לקנות השאר במחובר. וכגון דא\"ל המוכר לקט מן הפשתן עצמו קצת ויתיפה הקרקע ויהיה נקי לחרישה כדאמרינן בחזקת הבתים [דף נ\"ד] האי מאן דזכי זכייא אדעתא דארעתא קני. וה\"נ אם לקט מן הפשתן קצת ונתכוין לקנות הקרקע קני לה לקנות כל מה שעליה. ע\"כ. ועיין עוד מ\"ש בספ\"ח: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המוכר יין ושמן</b>. וה\"ה לפירות. אלא אגב דבעי' לאורויי בסיפא חייב להטיף ג' טפין. נקט יין ושמן. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>והוקרו או שהוזלו</b>. לאו דוקא הוקרו והוזלו אלא שאין דרך לחזור בחנם. תוספות: \n",
+                    "<b>אם עד שלא נתמלאת המדה למוכר</b>. כתב הר\"ב במדה שאינה של שניהם מיירי. דאי של לוקח ראשון ראשון קנה כשיש שנתות במדה וסתמא תנן אפילו במדה שיש לה שנתות. ואי דמוכר. אפילו משנתמלאת לא קנה ואפילו ברשות לוקח דכשם שכליו של לוקח אין קונות ברשות מוכר. כך כליו של מוכר אינן קונות ברשות לוקח. כמ\"ש הפוסקים. ומ' ש הר\"ב ובסמטא מיירי או ברשות לוקח. וכן פירש הרמב\"ם. ומלשון הרי\"ף העתיקו כן. ולאשמועינן דאע\"ג שהוא ברשות לוקח לא קנה כשנתמלאת המדה אלא א\"כ המדה אינה של מוכר. ולהרא\"ש שכ' שדעת הרי\"ף בכלי של מוכר ברשות לוקח דקנה לוקח אשמועינן טובא דשאני כשהוא שאול. דלא קנה קודם שנתמלאת משום דאין השואל <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>רשאי להשאיל כך נ\"ל. ול' הרמב\"ם בחבורו פ\"ד מהלכות מכירה בסמטא או בחצר של שניהם או ברשות לוקח: \n",
+                    "<b>נשברה לסרסור</b>. כתב הר\"ב ולא אמרינן שלוחו של לוקח הוא וכו' זהו פירש הרשב\"ם. וז\"ל דאיהו לוקח מן המוכר ומוכר ללוקח. ומש\"ה כי נשברה וכו'. וכתבו עליו התוספות דתימה דא\"כ אמאי נקט נשברה. ושביק יוקרא וזולא דאיירי בה רישא. הל\"ל היה סרסור ביניהן והוקרו והוזלו. ופירש ריב\"ם היה סרסור ביניהן ומדד להן כדרך סרסרים שמודדין בשכר שנותנים להן ונשברה החבית על ידי מדידה. נשברה לסרסור. וכגון שלא היה מחמת אונסין אלא ע\"י שלא נזהר יפה במדידה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>הרכינה</b>. פירש הר\"ב הטה. עיין מ\"ש רפ\"ז דגטין: \n",
+                    "<b>הרי הוא של מוכר</b>. לפי שנתיאשו הבעלים. הרמב\"ם. והכי איתא בגמרא דלא תקשי אמתניתין ח' פרק בתרא דתרומות דתנן הרכינה ומיצה הרי זו תרומה דהתם לא שייך יאוש דמ\"מ תרומה היא ואסורה לזרים. וכן ל' הרשב\"ם. ותמהו התוספות אמאי הוי של תרומה והא אינו חייב לתרום אלא אחד מן חמשים. א\"כ כמו אותן מדות של חולין תהיה של תרומה. ושל חולין היו בלא הרכינה ומיצת. ע\"כ. ובעניי לא עמדתי על דעתם. חדא די\"ל דבתרומה שביד כהן היא. ועוד אפילו בישראל התורם עכשיו ל\"ק ולא מידי דהא דשל חולין בלא הרכינה ומיצת הם מ\"מ נשארו ביד הישראל ואיה התרומה שעליהם: \n",
+                    "<b>עם חשכה</b>. עיין מ\"ש במשנה י' פ\"ק דשבת: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חנוני חייב</b>. כתב הר\"ב ובגמרא פריך אמאי חייב החנוני על הצלוחית אבדה מדעת היא דאי משום שנטלה מיד התנוק והוי כשומר אבדה וחייב בפשיעה. וזו פשיעה היא כשנתנו לתנוק. היינו בדבר שנאבד מן הבעלים שלא מדעתם. אבל זו אבדה מדעת היא ולא נתחייב החנוני בשמירתם. דבשלמא בחיוב פונדיון אע\"ג דהוי נמי אבדה מדעת משנתנו בעליו בידו. מ\"מ כיון שלא נאבד ביד התינוק ועכבו החנוני בידו נתחייב בחליפיו ובתשלומין גמורים. וכשהשיבו ביד התינוק לאו השבון גמור הוה. דלאודועיה ליה שדריה ולא מצי פטר נפשיה ממה שנתחייב. נ\"י. וכ\"כ התוספות. ומסיימי דאם היה מחזיר אותו פונדיון עצמו לתינוק ה\"נ דהוה פטור: \n",
+                    "<b>רבי יהודה פוטר שע\"מ כן שלחו</b>. ואפילו לאיכא דאמרי שכתב הר\"ב במשנה ג' פ\"ח דב\"מ דשליח שעשאו בעדים לא הוי שלוחו. דה\"ק ליה. אינש מהימנא הוא אי בעית לשדורי בידיה שדרי. הכא שאני דכיון שנתן לו פונדיון וצוה לו להביא באיסר שמן הוה כאילו א\"ל בהדיא שלח לי על ידו ופטור. כ\"כ התוספות פ\"ט דב\"ק דף ק\"ד: \n",
+                    "<b>שעל מנת כן שלחו</b>. ואפילו צלוחית שלקח למוד בה לאחרים. לא מחייב בי' ר\"י דס\"ל דלא הוי אלא שואל. וכי מחזירו למקום ששאלו משם די. והלכך משהחזירו לתנוק פטור. גמרא: \n",
+                    "<b>ומודים חכמים לרבי יהודה</b>. היכא דלא נטלה למוד בה לאחרים אפילו נטלה למוד לתנוק. והיינו דקתני בזמן שהצלוחית ביד התינוק שלא מדד בה אלא לצורך התנוק. וא\"כ לא אפקה מרשות בעלים. ומש\"ה פטור מן הצלוחית. הרשב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הסיטון</b>. פרשתיו במשנה ד' פ\"ב דדמאי: \n",
+                    "<b>רב שמעון בן גמליאל אומר חלוף הדברים</b>. סיטון פעם אחת בשנה. דכיון שמוכר תדיר אין המשקה נקרש בתוכו. אבל בעל הבית שאינו מוכר תדיר נקרש ומייבש המשקה בתוכו. הרשב\"ם. ובפ\"ח מהלכות גניבה פסק הרמב\"ם דלא כרשב\"ג. וכתב הכ\"מ דיש לתמוה למה. דהא קי\"ל כל מקום ששנה רשב\"ג הלכה כמותו. ע\"כ. ובב\"י סימן רל\"א כתב ואפשר דשאני הכא דמסתבר טעמיה דת\"ק. ע\"כ. ואני כבר כתבתי במ\"ז פרק ח' דעירובין דהאי כללא לאו דוקא. והזכרתי הרבה משניות שנשנה בהם רשב\"ג ולא פסק הרמב\"ם כמותו. ויש עוד אחרות ולא כתבתי כולם: \n",
+                    "<b>חנוני מקנח מדותיו וכו'</b>. ואפילו רשב\"ג מודה. רשב\"ם ונ\"י. ומיהו דלא כר' יהודה דמ\"ח: \n",
+                    "<b>וממחה</b>. פירש הר\"ב מקנח. כמו ומחה ה' דמעה מעל כל פנים (ישעיהו כ״ה:ח׳). הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>משקלותיו</b>. פירש הר\"ב ששוקל בהן דבר לח. כבשר ושמן. ודבש. או דג מליח מפני שנדבק בו מהלכלוך ומכביד המשקל. נ\"י: \n",
+                    "<b>ומקנח מאזנים על כל משקל ומשקל</b>. פירש הר\"ב כל פעם ששוקל. שנדבק בהן יותר מן המשקולות לפי שיש להן בית קבול. הרשב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אמר רשב\"ג וכו' אבל ביבש</b>. כגון פירות כמון ופלפלין א\"צ לקנח שלא נדבק בהן מאומה. הרשב\"ם. ומדתנן אמר רשב\"ג נראה דלא אתא לאפלוגי. וקשה שהרמב\"ם כתב שאין הלכה כמותו. גם בחבורו פ\"ח מהלכות גניבה לא העתיק בד\"א וכו'. והטור כתב כן בשם הרמ\"ה שאף לדבר יבש צריך לקנח המדות וכתב עליו הב\"י שאינו מוצא לו טעם כיון דבדבר יבש אינו נדבק. מה יקנח. ע\"כ. ומהר\"ר ואלק כהן כתב שדבריו במדות שהם עמוקים ואבק נדבק בהן. ע\"כ. וא\"כ רשב\"ג דפליג לא קאי אלא אמדות. דאי במשקלות אף ת\"ק מודה ואין נראה כן מסדר המשנה. וצ\"ע: \n",
+                    "<b>וחייב להכריע לו טפח</b>. לשון הרשב\"ם וחייב להכריע המאזנים מצד הבשר טפח. שיהא הבשר שוקל יותר מן הליטרא. ובגמרא מוקי לה במקום שנהגו להכריע. וה\"ה לי' ליטרין ביחד להכריע טפח. כדאמרינן בברייתא בגמרא ונותן הכרע א' לכולן ע\"כ. [*ומ\"ש הר\"ב אבל פחות וכו' א\"צ וכו'. כ\"כ הרשב\"ם דנ\"ל כן משום דנפיש יותר מדאי הכרע טפח בדבר קל]: \n",
+                    "<b>נותן לו גירומיו</b>. דאמר קרא (דברים כ״ה:ט״ו) איפה שלמה וצדק. וצדק מיותר הוא למדרש אע\"פ שאיפה שלמה מדדת צדק משלך ותן לו. גמרא: \n",
+                    "<b>גירומיו</b>. פירש הר\"ב הכרעותיו. וכן הגרמה דשחיטה נמי לשון הכרעה והטייה הוא שמכריע ומטה את הסכין חוץ למקום שחיטה. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>אחד לעשרה בלח</b>. לשון הר\"ב שהוא אחד למאה. מדקתני אחד לעשרה בלח. ולא קתני א' מעשרה בלח דייקינן ליה בגמרא. הלכך חסורי מחסרא והכי קתני. אחד מעשרה לעשרה. וטורח היה לתנא להזכיר ב\"פ עשרה וחיסר האחד ממתניתין דקתני אחד לעשרה בלח ואחד לעשרים ביבש. ונראה משום שהלח נדבק בכלי ואינו מטיף לו הכל. צריך להוסיף לו יותר מביבש. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>בדקה לא ימוד בגסה</b>. כתב הר\"ב דהוי פסידא דלוקח שאין נותן לו אלא הכרע אחד והוסיף הרשב\"ם ואפילו במקום שמוחקים נמי א\"א למחוק כ\"כ בצמצום: \n",
+                    "<b>לא ימוד בדקה</b>. דמפסיד מוכר משום שאינו יכול למחוק כ\"כ. (ובדקה) [צ\"ל ובגסה] מוחק יותר. אי נמי משום שמודד לו בריוח. וכשמודד בגסה מכביד ומפסיד הקונה. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>לא יגדוש</b>. כתב הר\"ב ואע\"פ שמוסיף לו בדמים. ויליף לה בברייתא בגמרא מדכתיב איפה שלמה וצדק. ופירש הרשב\"ם וצדק לאטפויי אתא מ\"מ שאף זה יכול לבא לידי רמאות דאיכא דחזי במדידה ולא ידע לא בפחות ולא בתוספת ויאמרו כך המנהג. וירמה הלוקח את המוכר או המוכר את הלוקח: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ואפילו זרע פשתן</b>. כתב הר\"ב דרובא קונים אותו לזריעה וכו'. דאין הולכין בממון אחר הרוב. אלא המוציא מחבירו עליו הראיה. ועיין מ\"ש ברפ\"ג דב\"ק ובמשנה ז' פ\"ב דמכשירין: \n",
+                    "<b>רבן שמעון ב\"ג אומר וכו' כתב הר\"ב בגמרא מוקי כולה מתניתין אליביה דרשב\"ג וכו' והלכה כמותו</b>. ומ\"ש הרמב\"ם בפירושו ואין הלכה כרשב\"ג זה כפירושו במשנתינו דלא כאוקימתא דכולה מתניתין רשב\"ג אלא דפליגי בהוצאה. כדפליגי ת\"ק וי\"א בברייתא. ורשב\"ג כי\"א. ואין הל' אלא כת\"ק ועמ\"ש בפרק דלעיל משנה י': \n",
+                    "<b>זרעוני גינה שאינן נאכלין חייב באחריותן</b>. והני מילי דלא צמחו מחמת עצמן אבל מחמת דבר אחר כגון שלקו בברד או כיוצא בו איט חייב באחריותן. הרי\"ף. וא\"ת א\"כ מאי קמל\"ן פשיטא דהואיל שאין נקחין אלא לזריעה. ואינן ראוין לה אין לך מקח טעות גדול מזה. ונ\"ל דהא אתא לאשמועינן דאע\"פ שזרען ואי אפשר להחזירן חייב דהרי הוא כמו שפירש לו מוכר. לך וזרעם בקרקע. דסלקא דעתך אמינא נהי דמקח טעות הוא. מצי אמר ליה מוכר הבא לי חטי ואחזור לך דמיהם. קמ\"ל דלא. ב\"י סימן רל\"ב בשם הר\"ן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המוכר פירות וכו'</b>. לשון הר\"ב המקבל פירות שקנה תבואה מחבירו הלוקח מקבל וכו'. נראה שכך היתה גרסתו המקבל וכו' ולא הוה ליה לכתוב הלוקח מקבל וכו' כיון דבהדיא תנן המקבל. והיינו הלוקח. והרשב\"ם שכתב הלוקח מקבל וכו'. היינו לגירסת הספר דתנן המוכר וכו' הוצרך לפרש הרי זה הלוקח [מקבל עליו] וכו': \n",
+                    "<b>עשר מתולעות למאה</b>. כתב הר\"ב דהיינו אחד מעשר. כלומר דמתניתין דתנן מספר גדול לאו דוקא אלא הוא הדין במספר קטן נמי מקבל עליו ולא אמרינן דמספר קטן מקפיד ורוצה שיהיו כולם טובים. וגם הרשב\"ם ונ\"י והטור סימן רכ\"ח. כתבו דהוא הדין אחד לעשר. וקצת קשה ממשנה ב' פרק דלקמן דאיצטריך למתני מספר קטן. ואי לאו הכי הוה משמע דלא. ואם כן הכא דלא תנן ליה. אימא דאין הכי נמי דלא: \n",
+                    "<b>מרתף של יין</b>. כתב הר\"ב ודוקא כשאמר מרתף זה וכו' ואם אמר סתם יין אני מוכר לך וכו' נותן לו יין בינוני וכו'. אין ספק אצלי שהנוסחא המשובשת שבפירוש הרמב\"ם הטעתו שכ\"כ שם ואם אמר ליה מרתף של יין וכו' ולא זכר מקפה נותן לו יין הנמכר בחנות וכו'. ולשון זה העתיק הר\"ב וכתב ואם אמר סתם וכו'. ועל כרחנו טעות סופר הוא בדברי הרמב\"ם שהרי אחר כך כתב ואם אמר ליה מרתף יין אני מוכר לך ולא זכר מקפה. ולא יחדו שלא אמר ליה זה. הוא גם כן מקבל עליו עשרה קוססות וכו'. וקשיא דידיה אדידיה. אלא שזה שכתב ואם אמר ליה מרתף של יין חסר מלת זה וכן צ\"ל. ואם אמר ליה מרתף זה של יין וכו' וכן הוא בהדיא בגמרא מרתף זה של יין ולא אמר ליה למקפה. נותן לו יין הנמכר בחנות. ואיבעיא להו במרתף של יין. ולא אמר ליה למקפה. מאי. ופליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מקבל. וחד אמר לא מקבל. שמעינן מינה דליכא מאן דאמר דבחלוקה זאת שנותן לו יין הנמכר בחנות. אלא דפליגי אי מקבל אי לא מקבל. ונותן לו יין יפה כדמסיק התם. ופסקו הפוסקים כמ\"ד מקבל. דהוי קולא למוכר שהוא הנתבע. וכתב הרי\"ף דהכי מוקמינן. למתניתין. ולא צריכא לאוקמה בדא\"ל זה. ולא מפקינן ליה מפשטא. ע\"כ. וכתב הכ\"מ בסוף פרק י\"ז מהלכות מכירה וז\"ל. חלוף דינים הללו תלוי. שאם א\"ל מרתף זה גרע כחו. ואפילו היה חומץ דמרתף זה כמות שהוא. ואם אמר לה מרתף של יין אני מוכר לך למקפה יפה כחו. כיון שלא הזכיר זה. וא\"ל יין למקפה. חייב ליתן לו יין שכולו יפה וראוי לתבשיל. ואם אמר ליה מרתף זה של יין מצד שהזכיר זה הורע כוחו ומצד שאמר של יין יפה כחו לכך נותן לו יין הנמכר בחנות ואם א\"ל מרתף זה של יין למקפה. מצד שהזכיר זה גרע כחו. ומצד שאמר של יין למקפה יפה כחו. הוי כאילו א\"ל מרתף של יין סתם. ונותן לו עשר קוססות למאה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>קוססות</b>. פירש הר\"ב יין רע. כמו ואת פריה יקוסס ויבש דיחזקאל (ז ט)  הרשב\"ם. וכ\"כ בשם הר\"ש במשנה ב' פ\"ד דמעשר שני: \n",
+                    "<b>פיטסיאות</b>. פירש הר\"ב שאינן מבושלות וכו' והן שואבות היין ומזיעות אותו. כלומר ששואבות היין לפי שמזיעות אותו דרך דפנותיהן*): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אינו חייב באחרייתו</b>. כתב הר\"ב ודוקא שנעשה חומץ בכליו דלוקח. גמרא. ופירש הרשב\"ם דאיכא למימר כליו גרמו. ומ\"ש הר\"ב דאי בכליו של מוכר וכו'. דמצי היאך אמר ליה הא מעיקרא הודעתיך וכו' דבהכי מיירי כדמפרש הר\"ב בסיפא. ואם ידוע וכו'. ומשום דבסיפא מוכרח לפרש כן דאי לאו הכי מצי למימר ליה לא איבעי לך לשהויי וכדאיתא בגמרא. משום הכי מפרש לה הר\"ב התם בהדיא: \n",
+                    "<b>ואם ידוע שיינו מחמיץ</b>. בכל שנה. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>מבושם</b>. שיתקיים כדרך המתקיימין. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>חייב להעמיד לו עד העצרת</b>. קשה לרשב\"א דהא בקנקנים דלוקח איירי מתניתין ולימא ליה קנקנך גרמו. וי\"ל דודאי אם נמצא חומץ מצי אמר ליה הכי. אבל הכא לא איירי בהכי. אלא אשמועינן דצריך ליתן לו יין הראוי להתקיים עד העצרת כ\"כ התוספות. ואין נראה כן מדברי הרשב\"ם דבפסקא ישן. תנא ומיישן והולך עד החג. מפרש ואם יחמיץ קודם החג הרי הוא באחריותו של מוכר. ע\"כ. וז\"ל נ\"י חייב להעמיד לו עד העצרת. אפילו בקנקנים דלוקח דומיא דרישא. דכיון דמבושם אמר ליה לא הוה ליה להתקלקל. ודוקא כשהיו קנקנים דלוקח בדוקים. ולא שני בברזא וכיוצא בו. וכן פירשו בתוספות. ועוד אמר שם שאם ידוע שיינו טוב וחזק להתקיים עד העצרת. כשמכרו לו. ואח\"כ נפסד פטור. דמאי הוה ליה למעבד. הא אפשר שאירע לו שום מקרה מחמת היסט. וכיוצא בו שהפסידו והא לא קביל עליה. ע\"כ. והטור סימן ר\"ל כתב כדברי התוספות וכן כתב הרא\"ש. והב\"י לא העתיק לא דברי הרא\"ש ולא מכל מה שכתבתי: \n",
+                    "<b>אשתקד</b>. פירש הר\"ב משנה שעברה הקודמת לזו. והוא שם מורכב שתא קדמייתא. ערוך: \n",
+                    "<b>משל שלש שנים</b>. משנה דקודם אשתקד. דהוה ליה שלש שנים עם שנה שאנו עומדים בה. הרשב\"ם:\n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המוכר מקום לחבירו לבנות לו בית וכן המקבל מחבירו לבנות לו בית חתנות</b>. כן הנוסח בספר מדויק וכן במשנה דירושלמי גם בספר הרי\"ף והרא\"ש וכן העתיק הרמב\"ם בפרק כ\"א מהלכות מכירה. ומשום דבית חתנות לבנו הוא עושה אותו יציע קטן סמוך לביתו. כדפירש הרשב\"ם ומסתמא אית ליה קרקע כבר סמוך לביתו. לפיכך תנן גבי בית חתנות המקבל לבנות וכו'. לפי שכבר יש לו קרקע. כך נ\"ל. ונוסח משנה שבגמרא המוכר מקום לחבירו. וכן המקבל מקום מחבירו לעשות בית חתנות וכו'. ולגירסא זו אכתי לא תני בית עד בסיפא: \n",
+                    "<b>לבנות לו בית</b>. דקדק נ\"י דלבנות לא טריח בבציר מארבע על שש. אבל לחלוקת אחין או שותפין בד' על ד' הוי בית כדאמרינן בריש פ\"ק דסוכה [דף ג] וכ\"כ ב\"י בשם הר\"ן דמוכר בית בנוי סתם. נותן לו בית ד' על ד' כיון דבית מקרי כדאמרינן בריש סוכה ע\"כ. ובש\"ע סוף סימן רי\"ד השמיט זה. וכתב מהר\"ר ו א ל ק כ ה ן שלא ידע למה השמיטהו. ע\"כ. ואפשר לומר משום דהתוספות כתבו דאין לחלק בין בנין לחלוקת אחין או שותפין. והא דסוכה מוקמינן בחצר המתחלקת לפי פתחיה. כלומר לפי פתחי בתים שכל בית שאין בו ד' על ד' אין לו דין פתח ליטול כנגדו חלק בחצר. ע\"כ. ולדבריהם כי היכי דמשוין דין חלוקה לדין בנין ה\"ה דין מכירה נמי. דכיון שאין ראיה מההיא דסוכה לענין חלוקה. ה\"נ אין ראיה לענין מכירה: \n",
+                    "<b>בית חתנות לבנו וכו'</b>. ל\"ל למתני בית חתנות לבנו ובית אלמנות לבתו. ליתני בית חתנות לבנו ולבתו וכו' מלתא אגב אורחיה קמ\"ל דלא דרכא דחתנא למידר בית חמוהי כדאמרינן בספר בן סירא. הכל שקלתי בכף מאזנים ולא מצאתי קל מסובין וקל מסובין [לאו דוקא אלא דבר גרוע] חתן הדר בית חמיו. פירש הרשב\"ם כדאמרינן בפסחים [דף קי\"ג] הוי זהיר באשתך מחתנה הראשון אמרי לה משום חשד ואמרי לה משום ממון. ואיתא להא ואיתא להא. ומיהו ה\"ה לכל החתנים. אלא שמן הראשון צריך ליזהר חמיו יותר: \n",
+                    "<b>הרוצה לעשות רפת בקר בונה ד' [אמות] על שש</b>. פליגי בגמרא איכא מ\"ד ר\"ע קתני לה והכי קאמר אע\"פ שרפת בקר היא פעמים שאדם עושה דירתו כרפת בקר. ולנוסחא שניה שכתבתי דלא גרסי' ברישא בית אתי שפיר. דהשתא לא קאמר ר' עקיבא ארבע על שש אלא בבית החתנות לבנו שהוא קטן משאר בתים. אבל בית לעצמו ו' על ח' כדקתני בית קטן וכו'. ולנוסחא ראשונה דגרס בית ברישא. ועל כרחך בית קטן וכו' נמי ר' ישמעאל היא. מפרש ב\"י סימן רי\"ד בשם הר\"ן דר\"ע מודה בה קאמר. והכי קאמר ר' ישמעאל לר\"ע. רפת בקר היא זו שאתה מודה שהרוצה וכו'. וכיון שכן. בית קטן וכו'. ע\"כ. ואיכא דאמרי רבי ישמעאל קתני לה. וה\"ק שהרוצה וכו': \n",
+                    "<b>ראיה לדבר היכל</b>. פירש הר\"ב שהיה ארכו ארבעים ורחבו עשרים. ורומו שלשים. וכ\"כ הרמב\"ם והרשב\"ם. ובשל בית ראשון קאמרי. דהוה הכי. ככתוב במלכים א' ו'. דאילו בית שני תנן פ\"ד דמדות [מ\"ו ז'] שהיה ארכו ארבעים. ורחבו עשרים אבל גובהו ארבעים. וא\"ת א\"כ ליזל בתר אותו בנין. וי\"ל דאין לנו לילך אלא אחר הפחות. וביש ספרים וכן בנוסח משנה דירושלמי גרסינן ראיה לדבר היכל וכותליו. והשתא יש לפרש על בית שני שהיה עם כותליו מאה על מאה. רום מאה. שהרום חצי ארכו וחצי רחבו. ואילו בבית ראשון כתיב בדברי הימים ב' ג' והגובה מאה ועשרים. ועל כל הבית עם העליות נאמר. כפי פירוש רש\"י שם. ואזלינן אחר הפחות. וכל שכן שבית שני קרוב יותר לזמנינו וראוי לילך אחריו במנהג המדינה. אלא דקשה לגירסא זו דאנן לאו בבנין בית עם כותלים ר\"ל יציע ותאים שסביביו איירינן. אלא בבית בלבד. וא\"כ מה זו ראיה לדבר מבנין עם כותלים לבנין בלא כותלים. ועוד דבגמרא דהכא מקשו קראי דבנין שלמה אהדדי. כתיב ושלשים אמה קומתו. וכתיב ולפני הדביר עשרים אמה וגו' דמוכח נמי דמשום הכי מקשו הכא משום דמתניתין איירי בבנינא דשלמה כדברי המפרשים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מי שיש לו בור</b>. דוקא נקט בור. דאילו חדר דרכו לכנוס שם בין ביום בין בלילה. נ\"י. וכתב הרשב\"ם מי שיש לו בור וכו' על ידי חלוקה או שלקחו מבעל הבית. ולקח גם הדרך. ע\"כ. ומשום חלוקה נקט ולקח. דקיימא לן אחין שחלקו אין להם דרך זה על זה כמ\"ש בטור ח\"מ סימן קע\"ג. אבל בקנה. הא קיימא לן כר\"ע במ\"ב פ\"ד דיש לו דרך ממילא: \n",
+                    "<b>וזה עושה לו פותחת</b>. פירש הר\"ב בעל הבית וכו' ומשום חשד אשתו תקנו כן כדאמרינן בגמרא וכתב הרשב\"ם דמשום גניבה שלא יגנוב חפציו של בעל הבית לא חיישינן שהאשה משמרת את הבית ע\"כ. וחשד אשתו פירש נ\"י שהרואים אותו נכנס בלא רשות תמיד אפשר יוציאו לעז על אשתו ויבואו לחשדה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מי שיש לו גינה וכו'</b>. כתב הר\"ב ונתרצה חיצון וכו'. לשון הרשב\"ם כגון יורשים או שותפים שחלקו ונתרצה וכו'. ע\"כ. אבל בלקח גינה לפנים מגנתו של חבירו נראה דא\"צ לריצוי אלא ממילא יש לו דרך דה\"נ איכא למימר דבעין יפה מכר כמו בבור. וראיה גמורה מגמרא פ\"ה דף פ\"ב בקונה ב' אילנות וכ\"ש ג' למסקנא דיש לו דרך משום דבעין יפה מכר כך נ\"ל. והא דמסיים הר\"ב באמצע שדהו וכן לשון הרשב\"ם וגם במתניתין תנן לתוך שדה אחרת וכפי הלשון הוה ליה למימר לתוך גינה אחרת. ואפשר דבלשון המשנה נכלל גינה בשם שדה. ובמשנה ז' פרק ד' תנן בית השלחין ומפרשינן גנות ופרדסים: \n",
+                    "<b>ואינו מכניס לתוכה תגרין</b>. לקנות מירקות גינתו. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>ולא יכנס מתוכה לתוך שדה אחרת</b>. כלומר לא יכנס בתוכה לכתחלה כשאין צריך לזו הגינה כלום אלא לכנוס דרך עליה לשדה אחרת שלו כדי לקצר את דרכו דדמי להכנסת תגרין. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>נתנו לו דרך</b>. כן הנוסחא בכל הספרים והרשב\"ם בפ\"ה דף פ\"ב כתב וז\"ל. נתנו לו בית דין דרך מן הצד מדעת שניהם וכו'. וזה וזה אין רשאים לזרעה הואיל וכו' ובחרו להם דרך זה ע\"י ב\"ד ע\"כ. והטור סימן קס\"ט העתיק נתן וכו': \n",
+                    "<b>ולא יכנס מתוכה</b>. הטעם שלא יכנס וכו' ואע\"פ שנתנו לו מדעת שניהם. לפי שהוא מרבה עליהם הדרך ולא נתנו לו אלא לצורך גנתו. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושלו לא הגיעו</b>. לשון הר\"ב ויש לרבים שני הדרכים דקיימא לן מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו. ואע\"פ שהיה בטעות. ומשום הכי לא הגיעו. ומה שנתן נתן. ואע\"פ שבטעות היה. אפילו הכי לא הגיעו מדינא. ולא משום שאי אפשר לו לדון עם הרבים. אלא כדתריץ רב אשי דמדינא הוא דשלו לא הגיעו. דאי אפשר שלא יעקם להם הדרך לקצתם בעברם מן הצד. והיה מזיק להם. ומשום הכי קנסו ליה רבנן דקפדי אהיזק דרבים. ואמרו מה שנתן נתן. ושלו לא הגיעו. דאילו הדרך שהחזיקו בה מתחלה. אע\"פ שאי אפשר נמי שלא תהיה רחוקה לאלו שבאים מן הצד שכנגדו הרחוקים. מ\"מ מה שהחזיקו הם מעצמם החזיקו. אבל זה שמדעתו בלא רשותם מזיקן. דין הוא דקנסינן ליה. כ\"כ נ\"י. ופירוש החזיקו כתב הרשב\"ם שהשווהו ותקנוהו להלוך. והבעלים ידעו ושתקו אסור לקלקלו דודאי לרבים מחל ע\"כ. ועיין בתוספות פרק קמא דף י\"ב [*ובפירוש הר\"ב פ' בתרא דאהלות משנה ד'. דהתם כתב דדוקא כי נתיאשו הבעלים וכו']: \n",
+                    "<b>דרך היחיד</b>. לילך אדם אחד לשדה שלו. הרשב\"ם בגמרא: \n",
+                    "<b>ארבע אמות</b>. כרוחב עגלה. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>דרך הרבים</b>. כגון עיר שיש בה מעבר שבאין דרך שם מארץ רחוקה ט\"ז אמה דסתם דרך שבתורה ט\"ז כדילפינן במסכת שבת [פרק י\"א] [דף צ\"ח] מעגלות דמשכן. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>אין לה שיעור</b>. וכן כולה מתני' נקט בלשון נקבה והר\"ב העתיק אין לו. וכן גירסת הספר בפרק ב' דסנהדרין משנה ד'. ועיין מ\"ש בריש קדושין: \n",
+                    "<b>דרך הקבר אין לה שיעור</b>. כתב הר\"ב ולא שיכולין לפרוץ גדר כדרך המלך לפרוץ בנינים להפסיד ממון אחרים אלא וכו'. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>המעמד</b>. כתב הר\"ב שהיו עושין שבעה מעמדות וכו' כמו שכתב עוד במ\"ג פ\"ד דמגילה. ומ\"ש כנגד ז' הבלים. גמ'. ופי' הרשב\"ם הולכין מעט ויושבין לנחם האבל או להרבות צער על המת שמת ולהרבות בבכי. ולתת איש אל לבו לשוב בתשובה כי חיי האדם הבל. ועומדים והולכים מעט וחוזרין ויושבין מעט. כך עושין ז' פעמים. כדי לתת אל לבם שחיי האדם הבל. והיינו כנגד ז' (הבל) הבלים שכתובין בראש ספר קהלת. ע\"כ. וכתב נ\"י שהנכון שהוא כנגד ז' דברים [שעניני] העולם נפסקים בהם כדכתיב (בראשית ח) זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבתו ויום ולילה נחשבין אחת. כדכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. לומר כי החי יתן אל לבו כי העולם וכל עניניו הבל. ואשרי מי שעמלו בתורה ומעשים טובים. ע\"כ: \n",
+                    "<b>בית ד' קבין</b>. [בריבוע] צא ולמד מסאתים בחצר המשכן דהוי מאה על חמשים. נמצא בית סאה נ' על חמשים והסאה ו' קבין. נמצא בית ד' קבין ל\"ג אמות וב' טפחים רוחב באורך נ' אמה. רשב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לעשות לו קבר</b>. והם לא היו רגילין ליקבר א' [א'] בפני עצמו. אלא כל בני משפחה נקברין במערה אחת כל א' בכוך בפני עצמו. הלכך המוכר וכו' מכר לו מקום לב' מערות וחצר ביניהן. ומקום הכוכין חוץ מן המערות ד' אמות תחת הקרקע לכל כתלי המערות כדלקמן. ולר\"ש ד' מערות. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>עושה תוכה של מערה</b>. כלומר עושה חללה של מערה ד' אמות רוחב באורך ו'. וגובה המערה מפרש בתוספתא ד' אמות. הרשב\"ם. וכתבו התוס' בסוף ד\"ה דעבוד להו וכו' דלא היתה רחבה ד' אמות בצמצום אלא יותר מעט מד' אמות. דאלת\"ה היאך היו מכניסין הארון שהוא ד\"א [כדלקמן] בכוך שהוא באורך המערה: \n",
+                    "<b>ופותח לתוכה</b>. חופר בכתלי המערה ונמצאו פתוחין לחללה. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>וכובין ארכן ד\"א</b>. כבר כתבתי במ\"ה פ\"ד דעירובין דשיעור אדם בינוני ג' אמות מלבד ראשו. ובכאן הוכיחו עוד התוס' מפ' המצניע (שבת ד' צ\"ב) דגם מלבד צוארו הוא. וכתבו דמשום צוארו וראשו ודפי הארון הצריכו ד' אמות: \n",
+                    "<b>ורומן ז' להכניס הארון בריוח</b>. וגם להיות אויר טפח בין הקרקע לארון שלא לטמא העוברין דרך המערה. רשב\"ם. ולשונו זה שכ' בין הקרקע לארון משמע בין תקרת הכוך לארון. וקרי ליה קרקע שהרי הוא קרקע עולם שעל המערה. והתוס' העתיקו לשונו כדי שיהא פותח טפח בארון וכו'. וזה נראה יותר. וכתבו עוד דמיירי שהכוכים [ונ\"ל שצ\"ל הארונות שלהם היו פתוחין מן הצד. שהיו מניחין את המת לתוכו. דאי לאו הכי אלא היו סתומין. גריעי טפי כשיש בהן פותח טפח. וכ\"כ בפ\"ג דברכות דף י\"ט [ע\"ב] והביאו ראיה מריש פ\"ז דאהלות נפש אטומה. הנוגע בה מן הצדדים טהור. ואם היה מקום הטומאה טפח על טפח ברום טפח הנוגע בה מכל מקום טמא. אבל להרמב\"ם פרק י\"ב דהלכות טומאת מת א\"צ לכך. דסבירא ליה דוקא בקבר שניט ההיא דפ\"ז דאהלות. אבל בארונות של עץ שמניחים בהם המת אינם כקבר אלא אם יש בין כסוי הארון והמת גובה טפח חוצץ. והעומד על גבי הארון טהור מן התורה וכו'. אע\"פ שבפירושו במסכת אהלות לא פירש כן. כמ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>ורחבן ששה</b>. ואע\"פ שכתבתי בשם ירושלמי בריש מסכת סוכה דגברא באמתא יתיב. כתבו התוס' דהיינו כשהוא לבוש. אבל מת שאינו לבוש כל כך. אף עם הארון לא הוי כ\"א אמה. ותדע דבלא מלבוש אין מחזיק אמה דהא מקוה אינו אלא אמה על אמה [ברום ג' אמות] ואי אדם ערום מחזיק אמה. אמה באמתא היכי יתיב. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב שבין כל קבר וקבר אמה ומחצה וכו'. הוא שיטת הרמב\"ם בפ' כ\"א מהל' מכירה. וע' מ\"ש במשנה ד' פט\"ז דאהלות: \n",
+                    "<b>ארבעה מכאן וכו'</b>. נמצא בין כל קבר וקבר שמן הצדדין. אמה ושליש אמה. ובין כל כוך וכוך שמכנגד אמה ומחצה כן נראה לפרש לשטת הר\"ב והרמב\"ם. דמפרשי בדברי ת\"ק שאין מקום פנוי בזויות. אלא מדלקמן גבי אחד ממין הפתח וכו'. נראה לפרש דבדר' שמעון מפרשים נמי כפי' הרשב\"ם שמפרש ארבעה מכאן וכו'. ארבע אמות לרוחב ארבע כוכין. ושלשה אמות לשלשה אוירין. ושני חצאי אמה לשני הזויות של אותו הכותל. ע\"כ. וע' בסמוך. ועוד במשנה ד' פט\"ז דאהלות: \n",
+                    "<b>ואחד מימין הפתח</b>. מסקינן בגמ' שלא היו באותו כותל שיש בה הפתח. דאם כן היו תחת החצר ויהיו נדרסין מרגלי נושאי המטה וקובריה. שמושיבין שם המטה ומשתהין שם הרבה. אלא שהיו בשני הזויות שכנגד הפתח חצי כוך בכותל זו וחצי כוך בכותל זו. והיינו מימין הפתח כלומר בזויות שכנגד ימין הפתח. והיה שם בכל זוית פנוי חצי אמה מזה. וחצי אמה מזה. שאלכסון לא יגיע לאמה. הלכך כדי שלא יהיו נוגעים השלשה כוכין אהדדי. היינו זה הכוך שבזויות. עם הכוך שבכותל מזה. ועם הכוך שבכותל מזה היה מעמיק כוך הזויות תחת הכוכין הללו שיהא כעין עילית ותחתית ולפיכך עושהכן בזויות. שכל מה שנכנס הכוך שבקרן בקרקע מתרחק מן הכוכין שמכאן ומכאן הרבה. וזו היא הצורה* ואי בעית אימא שאלו שבזויות לא היה מעמיק. אבל עושה אותן קצרים לתת שם נפלים. וכיון דקצר הוא אינו מזיק כל כך לכוך גדול שבצדו אלא שיהא משהו כותל בינתים. \n",
+                    "<b>ועושה חצר על פי המערה בין המוכר וכו' בין המקבל וכו' צריך לעשות חצר למעלה על פי המערה מקום פנוי שש על שש</b>. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>כמלא המטה וקובריה</b>. כלומר נושאי המטה. הרשב\"ם. ועיין מ\"ש במשנה ג' פרק בתרא דנזיר: \n",
+                    "<b>ופותח לתוכה שתי מערות</b>. הך מערה דלעיל. ועוד מערה אחרת כנגדה. דהוה ליה ב' מערות בין הכל לחצר. ובכל אחת יש בה ח' כוכין. ועכשיו יוכלו נושאי המטה לבא מכאן ומכאן מן הצדדין שאין שם מערה לחצר. ולא יהיו דורסים על גבי המערות. וליכא לפרושי ופותח לתוכה ב' מערות. בר מהך דלעיל. דהוה ליה ג'. דהא פרכינן בגמ' ד' מערות לר' שמעון וכו' ואי איתא וכו' והא דתני לעיל מערה ואחר כך חצר. ואחר כך מערה שניה שכנגדה. דהיכי ליתני עושה חצר ופותח לתוכה שני מערות וכו' והלא אין קרוי חצר אלא דבר שהוא כניסת בית או כניסת מערה. הרשב\"ם. והרמב\"ם בפרק כ\"א מהלכות מכירה השמיט הא דעושה ?חור וכו' ופותח וכו' והניח המגיד בצ\"ע. וכתב הכ\"מ דנראה לו שסובר הרמב\"ם דליתא אלא לר\"ש ולא קיימא לן כוותיה. ע\"כ. ונשנה עליו פעמים שכ\"כ עוד בספרו ב\"י סוף סי' רי\"ז. ומהתימה דהיאך אפשר לומר דלרבי שמעון היא. דבהדיא תנן בה רבי שמעון אומר ד' לד' רוחותיה ואם רצה לומר דתרי תנאי אליביה דר' שמעון. זה היה דוחק ללא צורך כיון דר\"ש בהדיא פליג בסיפא למאי נפקא מינה לא אמרינן דתחלת הסיפא אתאן לתנא קמא: \n",
+                    "<b>אחת מכאן ואחת מכאן</b>. ורחב המערה כנגד החצר ולא ארכה. אעפ\"י שאורך המערה שש ככל אחת מצדי החצר. והכי מפורש במ\"ג פרק בתרא דנזיר: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר ארבע לארבע רוחותיה</b>. ואותן הכוכין שהם בשתי המקצועות. כגון הראשונה שבמערה המזרחית בכותל דרומית שנמשכת ארבע אמות באורך לדרום. וזו שהיא ראשונה במערה דרומית בכותל מזרחית שנמשכת ד' אמות באורך למזרח נמצא שכל אחד נכנס בתוך של חבירו. וכן לכל שתי המערות הסמוכות זו לזו אלא שמעמיקין שם. זה תחת זה. אי נמי שעושה אותן כוכין קצרים לנפלים כדלעיל. גמרא: וזו היא הצורה:* \n",
+                    "<b>ארבע לארבע רוחותיה</b>. ואין לחוש לדריסת נושאי המטה כדחיישינן בחצר כמו שכתבתי בדבור ואחד מימין הפתח וכו' דהכא ליכא הילוך אלא לפי שעה. להביא המטה לחצר וליכא למקפד. הרשב\"ם. וכתבו התוספות שצריך לדקדק היאך יורדים מחצר למערה שאם היה חצר משפיל והולך במקום שנכנסים לארבע מערות של ארבע רוחותיה אם כן לא היה ראוי להשתמש מטה וקובריה. אלא ודאי החצר היה שש על שש שוה ודרך הסולם היו יורדין מן החצר למערה. או מורדות היה מן החצר למערה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בית כור</b>. לשון הר\"ב הוא ע\"ה אלף אמה שחצר המשכן היה בית סאתים. והיה מאה על חמשים והכור שלשים סאין. מסיים הרשב\"ם צא וחשוב ט\"ו פעמים מאה על חמשים. שבית כור הוא חומר והוא עשרה איפות שנאמר כי עשרת הבתים חומר (יחזקאל מ\"ה י\"ד) וכתיב האיפה והבת תוכן אחד להם (שם מ\"ה י') והאיפה שלשה סאין נמצא בית כור שלשים סאין. ע\"כ. וזה לשון הרמב\"ם בפירוש משנה ט' פ\"ב דכלאים מדת בית כור ע\"ה אלף ואם תשים אותה מרובעת יהיה בצלע שלה מאתים ושלש ושבעים ושש שבעיות בקרוב. ע\"כ. וכשתעמוד למנין וחשבון שמסרתי לך בפ\"ב דעירובין [משנה ה'] תמצא שכן הוא בקרוב מאוד לא יחסר לך כי אם שתי אמות. ופחות מעט משתי שבעיות. וזה שכשתעלה האמות לשבעיות יהיו עם אלו השש שבעיות בין הכל אלף תתקי\"ז. וכשתכה אותם לרבעם לצרפם בדרך ההכאה והצרוף שהראיתיך שם יהיה ל\"ו פעמים מאה אלפים ושבעים וארבעה אלף שמנה מאות שמונים (ושמנה) [צ\"ל ותשעה]. והוא השטח אשר יכיל כ\"כ שבעיות האמורים. הנה כל מ\"ט ממנו הוא האמה בתשבורת. שהרי כל אמה חלקנו לשבעיות ונכה אותו בעצמו והוא מ\"ט. ונוציא כל מ\"ט שבמספר שטח הזה. ונמצא בהם ע\"ד אלף תתקצ\"ז פעם מ\"ט וישארו ל\"ו חלקי מ\"ט. הנה יחסרו י\"ג חלקים [ממ\"ט] ועוד שתי אמות. וזהו בקירוב שאמר הרמב\"ם. ובפ\"ד מהלכות ערכין כתב רע\"ד על רע\"ד אמות בקירוב הוא בית כור. ולזה נתכוין בעל חכמת שלמה כשהגיה כך בפירוש רש\"י פרק ג' דקדושין דף ס': \n",
+                    "<b>נקעים עמוקים וכו'</b>. פירש הר\"ב וכגין שרחבים ד' על ד'. פירוש טפחים. ומסיים הרשב\"ם דהוי מקום חשוב בפני עצמו. אפי' לענין רשות היחיד דשבת: \n",
+                    "<b>אינן נמדדין עמה</b>. כתב הר\"ב וצריך שיתן לו בית כור שלם. מקרקע חלק. שאין אדם וכו' ויראו לו כב' וג' מקומות. הלכך אפי' אינם מלאים מים. [ועיין ריש פ\"ז דערכין] וראוין לזריעה. כי אינו רוצה שירד למטה ויחרוש. ואח\"כ יעלה למעלה ויחרוש. אבל קרקע השוה ימדוד לו ואינו יכול לומר איני רוצה קרקע שתהא מופסקת מסלעים ונקעים וכן משמע לישנא דאין נמדדין עמה דמשמע דשאר השדה נמדד חוץ מסלעים ונקעים. ובלבד שלא יהיו סלעים ונקעים מפסיקות כל השדה מעבר לעבר. אלא שנשאר ריוח ביניהם שיוכל להעביר המחרישה ביניהם. דאם לא כן שייך למימר אין אדם רוצה שיתן מעותיו [וכו']. ויראוהו כשנים ושלשה מקומות. הרא\"ש. ועיין מה שכתבתי עוד במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>פחות מכאן נמדדין עמה</b>. דאין שדה בלא טרשים ונקעים פורתא. ובטלי להו. ובגמ' מפרש דעד ד' קבין בטלי בבית כור ותו לא. ע\"כ. ויש עוד חלוקי דינין בגמ'. ואין להאריך בהם: \n",
+                    "<b>כבית כור</b>. כתב הר\"ב משמע כמות שהוא וכו' ומסיים הרשב\"ם. דהכי משמע כבית כור עפר ולא בית כור עפר ממש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>פיחת כל שהוא ינכה</b>. ואע\"ג דאין אונאה לקרקע [כדתנן במ\"ט פ\"ד דב\"מ] ה\"מ כשימכור לו ביוקר יותר משתות. אבל היכא דמטעין זה את זה במדה. צריך לנכות מן הדמים. הרשב\"ם. ולא אמרינן שיהא המקח בטל. דכל לוקח ומוכר אפילו במקח אחד לאו דוקא מעמידים דבריהם אלא לפי משקל ולפי מנין. המגיד פ' כ\"ח מהלכות מכירה בשם הרשב\"א: \n",
+                    "<b>יחזיר</b>. לשון הר\"ב הקרקע שהותיר או דמי הקרקע כדמפרש ואזיל. דהיינו מה הוא מחזיר לו וכו' דקאי נמי אהך דרישא. אבל בנקעים וסלעים דאין נמדדין עמה במתני' דלעיל יש מחלוקת בין הפוסקים. להרמב\"ם הם של לוקח בלא דמים. ולרשב\"ם נשארו למוכר. וכן הסכים הרא\"ש. נ\"י: \n",
+                    "<b>אם אמר הן חסר הן יתר וכו'</b>. כתב הר\"ב ואי אמר בית כור סתם. סתמא נמי כהן חסר הן יתר דמי. גמ'. ומו מי התוס' והרא\"ש דדוקא בעומד בתוכה. דאי לאו הכי תקשה מתני' דלעיל דאומר בית כור עפר סתם דנקעים וסלעים אין נמדדין עמה. והא בסתם כהן חסר הן יתר דמי. ואפילו לא היו טרשין כל עיקר אלא היה הקרקע חסר הא אמרת דהגיעו כ\"ש השתא. אלא דהתם באינו עומד בתוכה. והכא בעומד בתוכה ורואה כמה יש בה: \n",
+                    "<b>יעשה חשבון</b>. כתב הר\"ב יחשוב כמה הותיר וכו'. אבל פיחת יתר מרובע לא שייך שום עשיית חשבון אלא ינכה לומן הדמים. דכיון דליכא בהאי שדה טפי. ליכא לחיוביה ליתן לו משדה אחר. הרשב\"ם. ונ\"י כתב מדלא אמר יתר על כן יחזיר אלא יעשה חשבון. משמע דאפילו פיחת נמי יותר משיעור זה ינכה. ולא אמרינן דבטל מקח. דאכתי שם כור עליה. ע\"כ. וכלומר דאי פיחת עד שאין שם בית כור עליה. בטל מקח. דמ\"מ בית כור א\"ל. וכ\"כ ב\"י סי' רי\"ח בשם הר\"ן: \n",
+                    "<b>בית ט' קבין</b>. כתב הר\"ב דהשתא חזי ליה האי קרקע. כדאמרינן היינו בסוף פ\"ק: \n",
+                    "<b>ובדברי ר\"ע</b>. שם. וכהאי לישנא תנן נמי בפ' י\"א דכתובות מ\"ד: \n",
+                    "<b>לא את הרובע</b>. כתב הר\"ב הכי קאמר וכו' לא את המותר וכו' כלומר דתני הכי בגמ' אדפרכינן אמתניתין. קאמר תאני רבין בר רב נחמן לא את המותר בלבד מחזיר לו. אלא את כל הרבעים כולן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>דברי בן ננס</b>. כתב הר\"ב ופליגי רבנן עליה ואמרי הלך אחר פחות שבלשונות וכו'. וניטל הלוקח בפחות שבשיעורין. וז\"ל הרשב\"ם. הלך אחר פחות שבלשונות. אחר אותו הלשון שמפחית כחו של לוקח. דמספקא ליה וכו'. ויד המוכר שהוא מוחזק בקרקע שלו על העליונה. הלכך היכא דאמר ליה מדה בחבל והן חסר והן יתר. חזינן אם הותיר כל שהו. להכי אמר ליה מדה בחבל ויחזיר. ואם פיחת כל שהוא. להכי אמר ליה הן חסר הן יתר. שהיה ירא שמא לא יהיה כאן בית כור שלם והגיעו. ע\"כ. ומשמע שאפילו אם עדיין לא נתן הלוקח את המעות. וכן כתב המגיד. והטעם לפי שהמקח נגמר ונתחייב לשלם חובו. ולא יוכל להוציא הקרקע מהמוכר אלא בפחות שבלשונות. ועיין מ\"ש במשנה ח' פ\"ח דב\"מ: \n",
+                    "<b>פחות משתות הגיעו</b>. פירש הר\"ב אם פיחת מן הבית כור וכו'. כרב הונא בגמרא. ופירש הרשב\"ם דמשמע ליה מדקתני עד שתות ינכה. דעד ולא עד בכלל. ומשום הכי מפרש פחות משתות דקתני דהכי קאמר אם פיחת וכו'. ודכתב הר\"ב הכי גרסינן קאי אפחות משתות כלומר לאפוקי גרסת הספר שכתבו התוס' דגרס פחות שתות. אבל לא נתכוין לגרסת נ\"א דבמקצת ספרים דגרסי יותר משתות. דאם כן מאי איצטריך לפרש ולמטה עד שתות. וגם הרשב\"ם ותוס' גרסי עד שתות. וכן מצאתי בדפוס אחד בפירוש הרע\"ב עד שתות. ועל פיו הגהתי כן: \n",
+                    "<b>הגיעו</b>. דלא דמי להן חסר או יתר. דהתם הוי שיעורא ברובע לסאה [שהוא אחד מכ\"ד] אבל הכא בעי טפי. דהא כיון דאמר בית כור עפר אני מוכר לך. כהן חסר הן יתר דמי. כדאוקמינא לעיל. והשתא דאמר בית כור בסימניו ובמצריו אני מוכר לך מטפינן שיעורא. ואמרינן אפילו*) [פיחת שתות] הגיעו. דכיון דהראה לו המצרים כמאן דזבין ליה שדה זו סתמא דמי. כמות שהיא בין קטן בין גדול. אלא דאהני מאי דאמר בית כור שיהא קרוב לבית כור שאינו חסר יותר משתות. וכן דלא ליהוי מותר יתר על שתות. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>ינכה</b>. לשון הרשב\"ם ינכה מן הדמים. ואם הותיר יחזיר לו קרקע ע\"כ. ולשון הטור סימן רי\"ח מחזיר גם השתות. והוי דינא כדלעיל גבי הרבעים שיתן דמים או קרקע. הכל לפי מה שהוא היתרון. שאם בתוספת פחות מתשעה קבין בשדה וכו'. ע\"כ. וממילא בפחות נמי דינא לנכות גם השתות. אלא דביתר הוצרך לבאר ג\"כ החלוק בחזרת קרקע או דמים. דזה לא שייך בפחת. וכתב הרשב\"ם דהאי שתות לאו משום דין אונאה. דאין אונאה אלא למטלטלי. אבל לא למקרקעי וכו'. אלא שיעורא דרבנן היא דהכי מחיל איניש היכא דאמר בסימניו ובמצריו. טפי לא מחיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>משמנין ביניהן</b>. לשון הר\"ב רואין המקום השמן שבשדה זו ונוטל אותו המוכר וכו'. ומאי משמנין ביניהן השומן יהא ביניהן. וכה\"ג תנן במשנה ו' פ\"ב דבכורות לענין רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים. ויצאו שני ראשיהם כאחד וכו'. רבי עקיבא אומר משמנין ביניהן. אלא דהתם אמרינן דהמוציא מחבירו עליו הראיה ואי לא מייתי כהן ראיה לא שקיל אלא הכחוש. ונשאר היפה ביד הישראל. דהתם שמא הכחוש של כהן הוא. הלכך כיון דלא מצי מייתי ראיה מפסיד. אבל הכא ודאי מכר לו כל חצי שדהו והדבר ידוע דכל החצי מכר. ומן הדין היה לו ליטול חצי היפה וחצי הכחוש. אלא משום דמצי אמר ליה דמי חצי השדה מכרתי לך. הלכך ידו על התחתונה ליטול מן הכחוש. בשוה חצי השדה. הרשב\"ם. והא דכתבתי בסוף משנה א' פ\"ז דב\"מ אהא דתנן הכל כמנהג המדינה. הכל לאתויי הא דתניא השוכר את הפועל ואמר ליה כאחד ושנים מבני העיר. משמנין ביניהן. פירש רש\"י שנותן כמו לבינוני. והרמ\"ה פירש מחשבין לגדול ולקטן וכו'. התם נמי פירושא דמשמנין ביניהן השומן יהא ביניהן. אבל לא היו יכולין לפרש המוציא מחברו עליו הראיה כמו בבכורות. דהא אהכל כמנהג המדינה מייתינן לה. וירושלמי הביאו הרא\"ש עלה דהך ברייתא השוכר וכו' אמר ר\" אושעיא אמר רבי אלעזר בכל המקום המע\"ה חוץ מזו. זאת אומרת מנהג מבטל הלכה. וכל שכן דליכא לפרושי כי הכא. דלדמי ולכחוש. נמצינו למדין דהני תלתא משמנין ביניהן פירושם שוה דשומן יהא ביניהן. אבל ענינם אינם שוה. וכל אחד דבר הלמד מענינו הוא: \n",
+                    "<b>חציה בדרום וכו' ונוטל חציה בדרום</b>. פירש הר\"ב שמין כמה שוה חצי שדה שבדרום וכו'. נותן לו מוכר ללוקח בכל רוח שירצה. וכן פירש הרשב\"ם. וכתב נ\"י שאינו נכון. דהא בדרום אמר ליה. ואי האי לישנא לא מהניא ליה. מאי לישנא מהניא ליה. והנכון כמ\"ש הר\"ר י צ ח ק ב ר ב ר ו ך ז\"ל ונותן לו בדמי חציה לרוח דרום. בין שהוא כחוש או שמן. בהשוואת חלקים בעלוי וגרעון קרקע. וכן פירש הראב\"ד וכן הרמב\"ם ז\"ל. ע\"כ. וכלומר דשמין נמי דמי כולה. ונותן לו בדרומה כחצי כל הדמים. וכ\"כ הרמב\"ם בפרק כ\"א מהלכות מכירה. אבל לשונו בפירושו בזה המשנה אינו מובן לי כלל: \n",
+                    "<b>חריץ ובן חריץ</b>. כתב הר\"ב תרוייהו אחורי הגדר ובן חריץ הוא סמוך לגדר ואחוריו החריץ. כך פירש הרמב\"ם והרשב\"ם ומה שכתב הר\"ב איידי דחריץ רווח נכנסת בתוכו וקופצת למעלה וכו'. וז\"ל הרשב\"ם איידי דרווח ו' טפחים נכנסת לתוכו ונמשכת מעט לאחוריה וקופצת ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב בן חריץ איידי דקטין קיימא אשפתא החיצונה [וקפצה]. הרשב\"ם. ומסיים הרמב\"ם וכשהן שנים אינה יכולה להכנס בקטן למיעוט רחבו ולא תקפוץ לרוחב השני חריצין: \n",
+                    "<b>ששה טפחים</b>. רחבו באורך כל השדה. הרשב\"ם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>יש נוחלין ומנחילין</b>. והאי דלא קתני יש נוחלין זה את זה. משום דבעי למתני סיפא נוחלין ולא מנחילין תנא נמי רישא נוחלין ומנחילין. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>ואלו נוחלין ומנחילין</b>. איכא דוכתא דנקט אדסליק מיניה ואיכא אדפתח ביה. וכמו שכתבתי בריש מסכת שבת. אבל הכא לישנא דואלו נוחלין ומנחילין הוא מיותר. דהא מסיים נוחלין ומנחילין. וכן מסיים בכולהו: \n",
+                    "<b>האב את הבנים</b>. כתב הר\"ב דכתיב איש כי ימות ובן אין לו והעברתם וכו' במקום בת וכו'. מדשני קרא בדיבוריה ולא אמר ונתתם נחלתו כדאמר בכל הפרשה גבי האחין. ש\"מ דאתא לאשמועינן שיש אחד הראוי לירש תכף אחר הבן. ומאי ניהו אב. דאילו אחין הא כתיבי. נ\"י. ומ\"ש הר\"ב ואי אתה מעביר נחלה מן האב במקום אחין. כלומר מדלא כתיב העברה ג\"כ באחין. תוספות: \n",
+                    "<b>האב את הבנים</b>. אע\"ג דקרא איש כי ימות ובן אין לו. משתעי בירושת בן לאב. פתח התנא בירושת אב לבן. דהואיל ואתא מדרשא חביבא ליה. גמרא: \n",
+                    "<b>והבנים את האב</b>. כתב הר\"ב דכתיב איש כי ימות ובן אין לו. הא יש לו בן. בן קודם. בגמרא ד' ק\"י ע\"א מנלן דכתיב איש וכו' ופירש הרשב\"ם מנלן דהבנים קודמים לבנות מדלא קתני הבנים והבנות את האב. ע\"כ. ותימא דא\"כ רישא נמי תקשה ליתני האב את הבנים והבנות. הלכך נראה כפירוש התוספות דריש פרקין. דלהכי דייק בסיפא. משום דאייתר לגמרי דמדקתני דהאב את הבנים נוחלין ומנחילין שמעינן נמי דהבנים את האב. שאם האב נוחל את בנו. א\"כ בנו מנחילו. אם הוא מנחיל לבנו א\"כ בנו נוחלו. אלא דלהכי שנאו למידק מיניה בנים ולא בנות כלומר דבן קודם לבת. ואע\"ג דקתני לה בהדיא בסמוך [במתניתין דלקמן] מ\"מ תנא ליה הכא אגב אורחיה ולקמן נמי תנייה למנות סדר נחלות. ע\"כ. אבל הרשב\"ם לא דייק מיתורא משום דסבר ליה דלאו מיתרא שכ\"כ בדף קי\"ד ע\"ב. דאע\"ג דמבבא דהאב את הבנים שמעינן ליה. קתני לה. משום דכל נוחלין ומנחילין קא חשיב. ע\"כ: \n",
+                    "<b>והאחים מן האב</b>. כגון ראובן ויוסף בני יעקב. אע\"פ שהן מלאה ומרחל. יורשים זה את זה בשביל שהן אחין [מן האב] וכגון שמת יעקב אביהן. אבל אם יעקב חי הוא קודם [כדתנן לקמן] וכגון שאין להם בנים. ודוקא אחים מן האב דמשפחת אב קרויה משפחה. כדילפינן וכו'. הרשב\"ם. \n",
+                    "<b>האיש את אמו</b>. משום דתני גביההאיש את אשתו תנא נמי האיש את אמו אע\"ג דהוה ליה למתני הבן את אמו. מהר\"ר ואלק כהן בש\"ע סימן רע\"ו: \n",
+                    "<b>האיש את אמו</b>. כתב הר\"ב דכתיב וכל בת יורשת וכו'. גמרא. והקשו התוספות דלמה לי קרא. אטו נכסי נשים יהיו הפקר. ותירצו דודאי בשאר ירושות נשים. כגון בתו ואחותו. פשיטא דיורשה אביה ואחיה. כיון שאין הירושה נעקרת ממשפחת אב. אבל בן בנכסי האם צריך למילף לפי שניסבת נחלה ממטה [אביה] ע\"י הבן. ומ\"ש הר\"ב אלא זו שאביה משבט אחד. ואמה משבט אחר וכשנשאת אמה לאביה היו לה אחין לאמה של בת זו. שיירשו נחלת אביהן דליכא הסבת נחלת אם לאב בשעת נשואין. דלא קפיד קרא אלא שבשעת נשואין לא תהא ראויה לירש נכסי אביה. ומיהו אח\"כ מתו אחיה ואח\"כ מת אביה וירשה אותו ומתו האם והאב ולא היה להם כי אם בת זו וירשתן. הרשב\"ם. גמרא. ואין לי אלא בת בן מניין אמרת קל וחומר. ומה בת שהורע כחה בנכסי האב ייפה כחה בנכסי האם. בן שיפה כחו בנכסי האב אינו דין שייפה כחו בנכסי האם. [ומ\"ש] ומדכתיב מטות הקיש וכו'. פירש הרשב\"ם מדלא כתיב שני מטות: \n",
+                    "<b>והאיש את אשתו</b>. כתב הר\"ב דכתיב שארו זו אשתו. וקרינן הכי ונתתם וכו' וגורעים וכו'. פירש הרשב\"ם דף קי\"א גרע וי\"ו מנחלתו ולמ\"ד מלשארו. ומוסיפים שתי אותיות הללו זו על גבי זו לעשותו תיבה אחת והיא. לו. ודורשין הכי ונתתם את נחלת שארו. לו. יכול אף היא תירשנו. דעיקר פשטיה הכי משמע ונתתם את נחלתו לשארו. לאשתו. ונדרשיה לקרא הכי. ונתתם את נחלתו אם ימות. לשארו. וירש כלומר וגם הוא יירש את שארו אם תמית היא. ת\"ל וירש אותה. דמצי למכתב וירש. בלא אותה. דהוה שמעינן מקרא דהוא יורשה והיא יורשתו. כדפרישית. הלכך כתב רחמנא וירש אותה. למעוטי שהיא לא תירשנו. ואתא לגלויי ארישא דקרא דגורעין וכו'. ומשום דעיקר דרשא נפקא לן מוירש אותה. הלכך תנא דבי ר' ישמעאל תני וירש אותה. מלמד שהבעל יורש את אשתו. ומרישא דקרא דריש בדרך גורעים וכו' והיינו נמי שהר\"ב ריש פרק ט' דכתובות מייתי דכתיב וירש אותה משום דנקט כדתנא דבי רבי ישמעאל. ועיקר דרשא מרישא כדכתב הכא. ורש\"י מפרש התם אליבא דרבא דדריש בענין אחר. אבל דברי הר\"ב בסגנון אחד וכמו שכתבתי. ומ\"מ כתב שם הר\"ב דירושת בעל את אשתו לאו דאורייתא היא. ע\"ש: \n",
+                    "<b>והאיש את אשתו</b>. כתב הר\"ב דכתיב שארו זו אשתו. פירש הרשב\"ם ד' ק\"ט ע\"ב דכתיב (בראשית ב׳:כ״ד) והיו לבשר אחד וכתיב נמי (שמות כ״א:י׳) שארה כסותה ועונתה לא יגרע. ונ\"ל דאליבא דר\"א נסיב לדרשא זו דדריש עונתה זו מזונות. שנאמר (דברים ח׳:ג׳) ויענך וירעיבך כמו שכתבתי במשנה ד' פ\"ד דכתובות. ואיהו דריש שארה. זו עונה וכן הוא אומר (ויקרא י״ח:ו׳) איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. כדאיתא התם בגמרא דף מ\"ז. ואלא מיהת לתנאי דפליגי התם וחד דריש שארה זו מזונות. והכי נסיב לה הרשב\"ם גופיה בפירקין דף קכ\"ו ע\"ב. וחד דריש שארה זו כסות. כמ\"ש שם בכתובות בס\"ד. צריכין למודעי. שארו זו אשתו מנלן. ובדף קי\"ו לא כתב הרשב\"ם אלא כדכתיב והיו לבשר אחד. אפשר דסמך אשאר בשר דעלמא דגבי עריות. והכא דנסיב ג\"כ שארה וגו' טעמא אחרינא הוא. כן אפשר לומר. ועכ\"ז לזה הטעם האחר דלא נסבינן [אלא] קרא [דוהיו] לבשר אחד. הני תנאי דלא דרשי שארה לעונה. מנא להו דשארו זו אשתו. וראיתי בתורת כהנים ריש פרשת אמור כי אם לשארו אין שארו אלא אשתו. שאר אביך היא. ע\"כ. ודברי תימה הן דהא גבי אחות אביך כתיב. איברא דבגמרא דף ק\"ט איכא דדריש שארו דהכא זה האב. דכתיב שאר אביך היא. ומיהו בזה נ\"ל דהכי קאמר מכדי כל העריות משום שאר נאסרו. כדכתיב איש איש אל שאר בשרו וגו' למה לי קרא למימר דשאר אביך היא. אלא למדרש דאביך הוא שארו האמור במקום אחר בפרשת נחלות. אבל לענין דרשא דתורת כהנים למדרש מיניה דאשתו מקרי שארו. בהא ודאי צריך נגר ובר נגר דלפרקיה. ומקרוב נקרב ספר קרבן אהרן והוא ביאור נחמד אף נעים לכל ברייתות דתורת כהנים. ודקדקתי בו ולא מצאתי בזה דבר. וראיתי שברייתא זו מועתקת בספר הרי\"ף בריש הלכות קטנות בזה הלשון. כי אם לשארו. אין שארו אלא אשתו שנאמר אל אשתו לא תקרב שאר אביך היא. ע\"כ. וגרסא זו ישרה היא בעיני. ואע\"פ שזו נראית תמוהה יותר דאל אשתו לא תקרב לא כתיב גבי שאר אביך אלא גבי אשת אחי אביך. מ\"מ נראה בעיני שהיא גרסא נכונה. ודהכי דריש שארו דגבי טומאת כהן מיותר. למדרש. וקאמר דהתם כתיב שאר אביך גבי אחות האב. כלומר שהאחות היא שאר אחיה שהוא אביך. ובאם אינו ענין לאחותו. דכתיב בהדיא ולאחותו הבתולה. ולרבות שאינה בתולה אי אפשר. דא\"כ לא לכתוב הבתולה. תנהו ענין לדדמי לה לאחות אביך בעריות. והיינו ערות אחי אביך. והיא אשת אחי אביך. שנאמר אל אשתו לא תקרב. שמע מיניה דאשת אחי האב היא שאר בעלה. למדנו דשארו נמי היא אשתו ולישנא דברייתא הכי פירושה שנאמר אל אשתו לא תקרב. ולמדנו דאקרי שארו מדכתיב שאר אביך באם אינו ענין וכו'. [*ושוב מצאתי שדומה לזה כתבו התוספות בפרק ב' דביצה דף כ' ע\"א בסוף דבור המתחיל למד וכו' דפשטיה דקרא דויקרב העולה מיירי בקרבן צבור [דאע\"ג דקי\"ל] (וקיי\"ל) דשתי סמיכות בצבור ותו לא. וקרבן זה אינו מהם. (הלכך) [יש לומר] באם אינו ענין לקרבן צבור. תנהו לקרבנות אהרן שהוא קרבן יחיד. ע\"כ]. ומעתה שלמדנו. שארו זו אשתו. לענין טומאת כהן יש לנו לומר שהוא בנין אב לכל שארו שזו היא אשתו. אף לענין פרשת נחלות. וכל שכן לדברי הר\"ב דירושת בעל לאשתו לאו דאורייתא כמ\"ש ריש פרק ט' דכתובות וכתבתי ולעיל. דהשתא אינה דרשא גמורה אלא אסמכתא בעלמא: \n",
+                    "<b>ובני אחיות</b>. בני אחותו של ראובן. כגון בני דינה נוחלין אותו. שהרי דינה יורשת את ראובן אחיה ובניה באין מכחה. אבל לא מנחילין לראובן שהרי ראובן מכח אחותו דינה בא לירש אותן והלא דינה עצמה אין יורשתן כדאמרן דהאם אין נוחלת את בנה. וגרסינן בני אחות. ואי נמי גרסינן בני אחיות איכא לפרושי כבני אחות. כלומר בני אחיותו של אדם. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>האשה את בניה וכו'</b>. הא תו למה לי הא תנא ליה רישא האיש את אמו. והאיש את אשתו דנוחלין ולא מנחילין [וכולה בבא מיותרת. משא\"כ ברישא להרשב\"ם שכתבתי בדבור והבנים וכו'] הא קמ\"ל דאשה את בנה דומיא דאשה את בעלה. מה אשה את בעלה. אין הבעל יורש את אשתו בקבר כדאשכחן בפנחס דירש אמו אף על גב דאביו אלעזר היה חי כדדרשינן בגמרא דף קי\"ג מדכתיב (יהושע כ״ד:ל״ג) ואלעזר בן אהרן מת. ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו ולמאי קאמר בנו. אלא כלומר שהיתה ראויה לאלעזר וירשה בנו במקומו. והלכך הכא נמי כשהבעל בקבר אין לו להוריש נמי ירושת אשתו שמתה אחריו. להנחיל אותה לבניו. ואף אשה את בנה. אין הבן יורש את אמו בקבר. להנחיל לאחין מן האב אלא יורשי אביה יורשין אותה. וסברא הוא דכיון דמת בנה מקמי דידה פקע לו כחו בירושת אמו. כך כתב הרשב\"ם כפי שפירשו דבריו בתוספות. אע\"פ שמלשונו שבסוף פ\"ט אין נראה שנתכוין לפירושם. מ\"מ פירושם נכון בעצמו. וכתב עוד הרשב\"ם והאי דתני אחי האם אע\"ג דלא צריך דהא שמעינן ליה מבני אחיות אגב גררא דהנך נקיט ליה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכל יוצאי יריכו של בן קודם לבת</b>. יליף לה בגמרא מדכתיב בן אין לו עיין עליו. וכן בכולם כתיב אין לו למדרש עיין עליו אם יש יוצאי ירך עד סוף כל הדורות. יוצאי ירך קודמין לשל אחריו. וכי היכא דאמרינן עיין עליו למטה. ה\"נ אמרינן עיין עליו למעלה. שאם כלה זרעו לגמרי העבירנו ליורשי האב למעלה. ומ\"ש הר\"ב דבכל מקום הזכר ויורשיו קודמים לנקיבה. בגמרא דף קי\"ג. וירש מקיש ירושה שניה לירושה ראשונה. מה ירושה ראשונה. בן קודם לבת. אף ירושה שניה בן קודם לבת. ופירש הרשב\"ם דווי\"ן דואם דבכולהו דריש. דכל וי\"ו מוסיף על ענין ראשון. אלא נקט וירש דהוא סיפא דכולהו. ופירש עיין עליו שאמרו חז\"ל עיין עליו מה שכתבתי במ\"ה פ\"ב דיבמות [ד\"ה פוטר]: \n",
+                    "<b>בת קודמת לאחין</b>. ואם יש אב למת. גם לו קודמת. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>אחין קודמין לאחי האב</b>. ואם יש להן אחות הן קודמין לאחות. והאחות ויוצאי יריכה קודמין לאחי האב. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>והאב קודם לכל יוצאי יריכו</b>. לשון הר\"ב האב קודם לעולם לאחי האב וכו' עד לאבי אבי האב כל זה מלשון הרשב\"ם דף קט\"ז ע\"ב וגם בפירש הרמב\"ם בזה הלשון שאין ירושה לאחי אבי האב בחיי אבי האב. ולא לאחי אבי אבי האב. בהמצא זקנו של אבי האב. ע\"כ. ולשונם תמוה לפי שלדבריהם אין לאב קדימה אלא לאחי עצמו ואין הדבר כן. אלא שיש לו קדימה על אחי בנו. באיזה דור שיהיה לעולם האב קודם לאחי בנו [*כדקתני [האב] קודם לכל יוצאי יריכו] וז\"ל הרשב\"ם דף קט\"ו ע\"ב כללא דמלתא אבי המת קודם לאחי המת וכן אבי אבי המת קודם לאחי אבי המת. אבל אחי המת קודם לאבי אבי המת. וכן אחי אבי המת קודם לאבי אבי אביו של מת. ע\"כ. שוב מצאתי בספר חכמת שלמה שכתב על לשון הרשב\"ם דדף קי\"ו דהאב קודם לעולם לאחי האב וכו'. וז\"ל כך הוא בכל הנוסחאות וראוי להיות כתוב במקום אחי האב. אחי המת. ועוד פשיטא שהוא קודם לאחיו. וגם הוה לי' למימר קודם לאחיו. אלא הכי קאמר קודם לאחי המת מן האב. וכאילו אמר קודם לאחין מן האב. והיינו אחין של מת. שהרי לא קאמר לאחיו. ודו\"ק. עכ\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בנות צלפחד וכו'</b>. משום דאמרן לעיל כל יוצאי יריכו של בן קודם *) לאחין דאשמועינן דבת הבן נוחלת במקום הבן. מש\"ה נקט ליה שהרי בנות צלפחד נחלו חלק אביהן בנכסי חפר במקום צלפחד אביהן. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>חלק אביהן שהיה עם יוצאי מצרים</b>. כתב הר\"ב סבר האי תנא ליוצאי מצרים נחלקה הארץ. שנאמר לשמות מטות אבותם ינחלו. כלומר לבאי הארץ נתחלקה הארץ כפי החשבון של יוצאי מצרים שנטלוה בתורת ירושה מאבותיהם שנאמר בפרשת פנחס בבאי הארץ באותו מנין דערבות מואב דכתיב בהו ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן וגו' לשמות מטות אבותם של אלה שנמנו ביציאת מצרים. ינחלו אלו. דלאותן יחלקו הנחלה. ואלה אשר קמו תחתיהם יירשום. הרשב\"ם. ובגמרא [דף קי\"ב ע\"ב] פריך ודלמא לשמות מטות אבותם לאו ביוצאי מצרים קאמר אלא לשבטים. ומשני דכתיב [בפרשת וארא] ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'. ירושה היא לכם מאבותיכם. וליוצאי מצרים קאמר להו: \n",
+                    "<b>ושהיה בכור</b>. דתניא נתן תתן להם (במדבר כ״ז:ז׳) זו נחלת אביהן. בתוך אחי אביהם. זו נחלת אבי אביהן. והעברת את נחלת אביהן להן. זו חלק בכורה. [דכתיב (שמות י״ג:י״ב) והעברת כל פטר רחם] גמרא דף קי\"ח ע\"ב. וכתב הרשב\"ם בפירוש המשנה וז\"ל והאי דכתיב בדברי הימים (א ז) ושם השני צלפחד. לא שני לאחין קאמר. דהא לא איירי לעיל באחין כלל. אלא בגלעד אבי חפר במכיר אבי גלעד איירי [לעיל מיניה]. ואיכא למימר דאגלעד קאי. ומאי שני. שני לגלעד. כלומר בן חפר בן גלעד. הרי ג' חלקים. ב' חלקי בכורה. וחלק [צלפחד] עצמו. והאי דלא חשיב במתניתין ד' חלקים שהיה להן לבנות צלפחד כדכתיב (יהושע י״ז:ה׳) ויפלו חבלי מנשה עשרה. שיתא דשיתא בתי אבות. וד' דבנות צלפחד. דהוה להו חד אחא דאבא ונטלו חלק בנכסיו. היינו טעמא דלא הוה משמע לן מידי. דהא שמעינן כבר דבת הבן הרי היא כבן וכו'. ע\"כ: \n",
+                    "<b>נוטל ב' חלקים</b>. כתב הר\"ב ואע\"פ שעדיין לא ירשו וכו'. ואין הבכור נוטל פי שנים בראוי [כדתנן במשנה ט' פרק ח' דבכורות] ארץ ישראל מוחזקת היא. גמ' ופירש רשב\"ם מוחזקת היא. ליוצאי מצרים. כדכתיב ונתתי אותה לכם מורשה כלומר אני נתתיה לכם ירושה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם</b>. טעמא פירש הר\"ב במשנה ט' פרק ח' דבכורות: \n",
+                    "<b>והבנות נזונות מנכסי האב</b>. בתנאי כתובה. כדתנן במשנה י\"א פרק ד' דכתובות. ודין המזונות ב[ריש] פרק דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האומר וכו' לא יירש וכו'</b>. אפילו לרבי יוחנן בן ברוקה דאם אמר על מי שהוא ראוי וכו'. ואף על גב דממילא משמע שיהיה השאר לאחין. מכל מקום כיון שאמר בלשון לא יירש. משמע כמתנה על מה שכתוב בתורה. נ\"י: \n",
+                    "<b>שהתנה על מה שכתוב בתורה</b>. ואפילו למאי דפסקינן בסוף פרק ז' דבבא מציעא. דבדבר שבממון תנאו קיים. אמרינן בגמרא [דף קכ\"ו] שאני הכא דלא מחיל. ופירשו הרשב\"ם ונ\"י דדבר שלא בא לידו של בן [*אינו יכול למוכרו ולא למוחלו] ואפילו אי מצי מחיל ודאי לן דלא מחיל דמה הנאה יש לו. ואף על פי ששתק. כדי שלא יכעוס אביו הוא דעביד: \n",
+                    "<b>על פיו</b>. כתב הר\"ב משום דמצווה מחמת מיתה ושכיב מרע דבריו ככתובים וכמסורים וכו'. עיין במשנה ו' פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>ריבה לאחד וכו'</b>. על ידי שריבה לאחד מיעט לאחר. נ\"י. אי נמי או או קתני. וכתב הרשב\"ם והך מתניתין רבנן היא. ורבותא היא דנקט ריבה לאחד ומיעט לאחד. משום ירושה לא אמר כלום. וכל שכן היכא דעקר כל הנחלות מן האחין והוריש לאחד מהן לא עשה כלום. ע\"כ. ומרישא ליכא למשמע דהתם דקאמר בלשון לא יירש משמע טפי דמיעקר דבר מן התורה: \n",
+                    "<b>דבריו קיימין</b>. כתב הר\"ב שיש כח ביד אדם ליתן ממונו במתנה וכו'. ואין כאן מתנה עלמה שכתוב בתורה. שהרי לא נשאר לו לאחר מיתתו כלום. להוריש לבניו בתורת ירושה. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>רבי יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו וכו'</b>. כתב הר\"ב דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו וגו' והוא הדין לשאר יורשים שבמקום בניו. ומ\"ש הר\"ב דמודה ר' יוחנן דעל אח במקום בת וכו'. גמרא [ד' ק\"ל]. והא דתנן האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת וכו' לא אמר כלום. דמשמע הא בן בין הבנים. ובת בין הבנות דבריו קיימין. מוקמינן לה דנמי רבי יוחנן היא וחסורי מחסרא והכי קתני. האומר וכו'. הא בת בין הבנות וכו' שר' יוחנן אומר וכו'. ומ\"ש הר\"ב והלכה כר' יוחנן גמרא: \n",
+                    "<b>מה שעשה עשוי</b>. מלתא דפשיטא היא ומשום סיפא נקט לה דאסור לעשות כן. רשב\"ם. ופסק הר\"ב דלא כרשב\"ג משום דבגמרא [ד' קל\"ג ע\"ב] אמר שמואל לא תהוי בעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האומר זה בני נאמן</b>. תנינא חדא זימנא במ\"ח פ\"ג דקדושין. והכא קמ\"ל דאע\"ג דמוחזק באח. נאמן לפוטרה כמ\"ש שם. וטעמא מפרש בגמרא הואיל ובידו לגרשה. ומשום דאסרה לכהן. מה לו בכך שתיאסר לאחר מיתתו. נ\"י: \n",
+                    "<b>זה אחי אינו נאמן</b>. פירש הר\"ב להורישו עם אחיו וכו'. ולא פירש לענין לאוסרה לשוק משום דהכא במוחזק לן באתי כדכתבינן. והלכך אסורה אפילו שתק. כיון דמוחזק לן באחי. ולא בבני. הרשב\"ם. ומיהו כתב עוד דאי נמי איכא למימר דהכי קאמר האומר זה בני נאמן. אף ע\"ג דמוחזק לן באחי. זה אחי אינו נאמן לאוסרה אם היא בחזקת מותרת. כגון דלא מוחזק לן. לא באחי. ולא בבני. ע\"כ. וכ\"פ הרמב\"ם דמה שאמר באח אינו נאמן לענין יבום וחליצה: \n",
+                    "<b>נפלו לו</b>. לשון הר\"ב בחייו. וכן לשון הרשב\"ם*) ולא ידעתי למה דקדקו לכתוב כן: \n",
+                    "<b>הרי זו אינה כלום</b>. אף ע\"ג דצוואת שכיב מרע קונה לאחר מיתה. הני מילי כדי שלא תטרוף דעתו עליו אבל כח השטר לא עדיף כצוואתו שהרי לא גמר להקנות וכו': \n",
+                    "<b>זיכה בה לאחר וכו'</b>. פירש הרשב\"ם אם זיכה בו לאחר. ואמר ליה זכה במה שכתוב בזה השטר. אף על פי שאינה כתובה על שמו. שכתב על שם ראובן ואמר לשמעון זכה במה שכתוב בה. קנה. דלא גרע משאר צוואתו. שהיא ככתובה וכמסורה. ורבותא קתני לאחר. והראב\"ד פירש. זיכה בה לאחר. שאמר לראובן זכה בשטר זה לצורך שמעון. קנה אפילו אם ראובן הזוכה בשביל שמעון הוא יורש. ולא אמרינן כיון שהוא יורשו כאילו לא יצא מתחת ידו ודוקא בחולק בקרקע אבל מטלטלי לא. שאין שטר למטלטלי. טור סימן ר\"ן. והרמב\"ם בפ\"ט מהלכות זכייה העתיק אם זיכה בה לאחר. בין מן היורשין. בין שאינו מן היורשין כל הדברים שבה קיימין. כלומר כיון שגילה דעתו באחד. הרי כל דבריו קיימין. כן פירש המגיד. ונ\"ל דגרם במשנה זיכה לאחד בדל\"ת. וכן יש להגיה בספרו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכותב נכסיו לבניו וכו'</b>. בריא שרוצה לישא אשה ואינו רוצה לשעבד נכסיו לאשתו פן יפסידו בנים שיש לו מאשתו ראשונה. ורוצה לכתוב להן נכסיו לאחר מותו. אלא שיאכל פירות בחייו. צריך שיכתוב מהיום וכו'. הרשב\"ם. וז\"ל רש\"י רפ\"ה דכתובות דף נ\"ה [סוף ע\"ב] . ושטר שכיב מרע אינו קונה מחיים שהרי אין דעתו ליתן כלום אלא לאחר מיתה ואפילו לר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו. הני מילי בבריא דדעתו לאקנויי גוף הקרקע מהיום ופירות לאחר מיתה. אבל זה אין דעתו ליתן בחייו כלום. וכיון דמית תו לא מצי לאקנויי מידי דהא ליתיה דלקנייה ניהליה. ע\"כ. ותמהני על הטור שהעתיק בבא זו בסוף הלכות מתנת שכיב מרע: \n",
+                    "<b>צריך שיכתוב מהיום וכו'</b>. [כתב הר\"ב] דמשמע גוף הקרקע יהא קנוי לך מהיום וכו'. ולפיכך לא דמי להא דתנן במשנה ג' פ\"ז דגטין. מהיום ולאחר מיתה. גט ואינו גט. דהתם ליכא למימר אלא אי תנאה אי חזרה. גמרא: \n",
+                    "<b>לאחר מותו</b>. לשון הר\"ב מהיום ולאחר מותו. וכן ל' הרשב\"ם. ומיהו לר' יהודה כדאית ליה ולר' יוסי כדאית ליה: \n",
+                    "<b>מכר האב</b>. ל' הר\"ב סתמא. וכן ל' הרשב\"ם. ומסיים נ\"י מכורין עד שימות פירוש אם ירצה הלוקח שאם אינו רוצה חוזר בו ומבטל המקח. דכיון דזבין ליה סתמא. גוף ופירות משמע ליה ללוקח וכיון דלא ידע שאין לו אלא פירי. [הוה] ליה מקח טעות. ולא שייך למימר הכא. אין אונאה לקרקעות. ומיהו אם ידע לוקח שאין לו אלא פירות. אין זה מקח טעות שהרי הכיר בה שאינו שלו וכו': \n",
+                    "<b>תוולש ומאכיל</b>. כתב הר\"ב אבל מה שהניח במחובר בשעת מיתה. אע\"פ שעומד ליתלש הרי הן של בנו. וכן ל' הרשב\"ם. וזה דלא כמ\"ש הר\"ב בפירוש משנה ז' פ\"ה דעומד לתלוש כתלוש דמי. וכמ\"ש עוד בהדיא במשנה ו' פ\"ו דשבועות. והן הנה דברי הרמב\"ם [פ\"ג מה\"מ הלכה י\"ז] וסיעותיו. וכן כתב גם כן בדין משנתינו בפרק י\"ב מהלכות זכייה [הלכה י\"ג]. היו תלושין או שהגיעו להבצר. הרי הן של יורשין. ע\"כ. וז\"ל הרא\"ש ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשין. והוא הדין נמי מה שהניח מחובר ועומד לתלוש דהא בפרק הכונס (בבא קמא דף נ\"ט) פסק רב כר' שמעון דאמר אכלה פירות גמורים. [*משלמת פירות גמורים]. דכל העומד ליתלש כתלוש דמי. והא דתנא מה שהניח תלוש לאשמועינן פירות שנתלשו קודם זמנן. ולא היו עומדין לתלוש בשעה שמת האב. ואפ\"ה כיון שנתלשו הרי הן של יורשין. עכ\"ל. וראייתו דהכונס הן דברי רבינו חננאל בתוספות דהתם פרק (ד' דכתובות) [צ\"ל הכונס] דנ\"ט ודפ\"ו דשבועות דמ\"ג. ועוד בפ\"ד דכתובות דף נ\"א. אדנקטה גמרא בפשיטות דכל העומד לגזוז כגזוז דמי. וזה מן התימה על הרשב\"ם היאך יפרש הא דהכונס וכן נמי סוגיא דפ\"ד דכתובות. אלא א\"כ שנאמר דסבירא ליה כמ\"ש הר\"ן בסוף פרק שבועת הדיינים. דההוא דכתובות באין צריך לקרקע כלל. אבל בצריכי לקרקע קצת לא אמרו כל העומד לגזוז וכו'. ואי הכי הוא דסבירא ליה. הוה ליה לפרש דבצריכי קצת דוקא. ויותר מזה אני תמיה על הטור שכתב בסימן צ\"ה בשם רבינו חננאל והרא\"ש ז\"ל. דפליגי על הרמב\"ם לענין שבועה וסברי דאפילו עומד לתלוש לאו כתלוש הוא. וכן כתב עוד בסימן קצ\"ג לחלוק על הרמב\"ם לענין קניה. והא קא חזינן בהדיא דאדרבה דסבירא להו כהרמב\"ם. ולא עוד אלא דבפ\"ו דשבועות כתבו התוס' [ד\"ה כבצורות] בהדיא בשם ר\"ח דפוסק כר\"מ דהתם. דאמר העומד לבצור כבצור דמי. ואפילו לענין שומרים. והא דהרא\"ש הביא המשנה דשבועות כצורתה יש לומר דסמך אדכתב במקומות אחרים והיינו הך דהכא. וכ\"כ בפרק הכונס. דפירות שאינם צריכים לקרקע כתלושין דמי. וכ\"כ עוד בפרק האשה שנפלו כדלקמן. וכ\"כ בשמו בטור א\"ה סימן פ\"ה. גם למשנתינו כתב בח\"מ סוף סימן רנ\"ז דכתלוש דמי. ולא ראיתי מי שהעיר בכל זה. וצ\"ע. ועיין מה שכתבתי במשנה ו' פרק ו' דשבועות: \n",
+                    "<b>ומה שהניח תלוש וכו'</b>. כתב הר\"ב דבכותב נכסיו לאחר אפילו מה שהניח במחובר הרי הוא של יורשין דאזלינן בתר מאן דגדלי ברשותיה ולא קשיא אפסק דמשנה ד' פ\"ח דכתובות דפסקינן כר\"ש דסבירא ליה ביציאתה שלה. ולא אזלינן בתריה דבעל דגדלי ברשותיה. משום דאכילת פירות הבעל בנכסי אשתו אינו אלא מתקנת חכמים. ומשום הכי התם אפילו בפירות העומדים לתלוש אינם שלו. אף על גב דכל העומד לגדור כגדור דמו. והכי נמי שמעינן לרבי שמעון גופיה בפרק הכונס במסכת ב\"ק [דף נ\"ט]. שאני התם דליכא אלא תקנת חכמים. הרא\"ש פ\"ח דכתובות: הרי הוא של יורשין. ולא למקבל מתנה לבדו. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>הניח בנים וכו'</b>. בדלא כתב נכסים מיירי. הרשב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נשאו גדולות</b>. עיין מ\"ש בזה במשנה ב' פ\"ה דכתובות: \n",
+                    "<b>זה חומר בבנות מבבנים</b>. היכא דבנות יורשות מהיכא דבנים יורשים ואיכא נמי בנות בהדייהו. שהבנות נזונות וכו'. הרשב\"ם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בזמן שהנכסים מרובין וכו'</b>. כולה מתניתין שנויה במשנה ג' פרק בתרא דכתובות. ושם מפורשת יפה בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>דוחין אותו</b>. לאו למימרא שכל אחד ידחנו עד שיביא ראיה. דממה נפשך אם זכר הוא יטול כזכר. ואם נקבה יטול כנקבה. הלכך לעולם נוטל כפחות שבהם. ובנכסים מרובים שקיל כנקבה ובנכסים מועטים נזון עם הזכרים וסיפא דקתני טומטום אינו נוטל רשב\"ג [דמשנה ב' פ\"ה דתמורה] היא דסבירא ליה טומטום ואנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא. ולית הלכתא כותיה אלא כרבנן דפליגי עליה בברייתא וסברי דטטלין כפחות שבהן. ואע\"ג דלא תנן במתניתין אלא טומטום. הוא הדין אנדרוגינוס. דהא גבי בכור [סוף פ\"ו דבכורות*)] בשניהן הוא דאמר רשב\"ג. וכיון דסיפא דהכא אליביה. א\"כ בתרווייהו קאמר דאינו נוטל. ואם כן לרבנן דקיימא לן דנוטל נמי בתרווייהו. כ\"כ נ\"י. וכן השוום הרמב\"ם בפ\"ה מהלכות נחלה ובפ\"ח מהלכות זכייה. אבל נראה שזו דתמורה אינה ראיה דהתם דמשוו להו רבנן היינו משום דולדות [קדשים] בקדושת אמן קיימו כדמפרש הר\"ב שם. ולענין זה אין בין טומטום לאנדרוגינוס אף על פי שאנדרוגינוס בריה [הוא] ולא כן טומטום. אבל לענין ירושה אין לאנדרוגינוס כלום במקום בן או בת אפילו לרבנן משום דבאנדרוגינוס קיימא לן נמי דבריה הוא. וכמ\"ש הר\"ב בסוף פרק ח' דיבמות וסוף פרק ו' דבכורות. ודעת הטור בסימן ר\"ף דאנדרוגינוס במקום בן אין לו. ובמקום בת. אם הנכסים מרובים. יורש. ואם מועטין. אינו ניזון עמה. ע\"כ. ותמה הב\"י דמאין לו לחלק בין מקום בן לבת. ועוד דבפרק מי שמת משמע שדין טומטום ואנדרוגינוס שוה. ע\"כ. ואני אומר דמשמעותא דכתב ליתא מהטעם שכתבתי. אבל קושיתו הראשונה ודאי קושיא היא. ועוד אני תמה על הטור שבסימן רנ\"ג בדין האומר אם תלד וכו' דלקמן. משוה דין אנדרוגינוס לטומטום דנוטל כפרות שבשניהם. ולדבריו בסימן ר\"ף נראה דגם לקמן אין לאנדרוגינוס כלום. דהא זכר ונקבה אמר וזה בריה אחרת הוא: \n",
+                    "<b>האומר אם תלד אשתי זכר וכו'</b>. כתב הר\"ב הכא בשכיב מרע וכו'. שדעתו של אדם וכו'. מסיים נ\"י תקנו שיטול כדי שלא תטרוף דעתו עליו וכו'. דהא משום גריעות דעובר הוא ולא משום גריעות' דמקנה. ואם כן כי דעת האב קרובה אצל בנו מאי הוה לעשות את שאינו זוכה כזוכה. אלא ודאי משום שדעתו קרובה חששו לטירוף דעתו. וכתב עוד ואין בזה אסמכתא שהרי אינו קונס את עצמו כלל ורוצה שיתקיים התנאי. דדוקא באומר אי לא אתינא ליבטלן זכוותאי. [ועיין בפירוש הר\"ב משנה ה' פרק דלקמן]. וכיוצא בו. שקונס עצמו ואינו רוצה שיתקיים התנאי. הוי אסמכתא. אבל זה רוצה בקיום התנאי ובקיום המעשה. הלכך אין זו אסמכתא אלא כתנאי בני גד. וזה כפתור ופרח. למדתי מפי מורי הרשב\"א. ע\"כ. ועיין מ\"ש במ\"ג פ\"ז דגטין. וגם הטור סימן רנ\"ג כתב סברא זו אלא דמשום כן מפרש המשנה אפילו בבריא. ולא כן דעת נ\"י כמ\"ש לשונו אלא כמ\"ש הר\"ב דבשכיב מרע איירי: \n",
+                    "<b>נקבה מאתים</b>. דלענין הרוחה בתו עדיפא ליה שאינה יכולה לחזור אחר מזונותיה כזכר. גמרא: \n",
+                    "<b>ילדה זכר ונקבה</b>. פירש הר\"ב תאומים. ואע\"פ שלא התנה כי אם על זכר לבד. ועל נקבה לבד [מדאמר אם. אם] ילדה תאומים לא נתבטל התנאי אלא יטול הזכר כאילו נולד לבדו והנקבה כאילו נולדה לבדה. דלא עשה הלידה תנאי אלא רצה ליתן מתנה לבניו. וריבה [לנקבה] ואף אם ילדה תאומים חביבים עליו ורוצה [שיטלו] כפי תנאו. הרא\"ש בתשובה סוף כלל פ\"א: \n",
+                    "<b>ילדה טומטום וכו'</b>. כתב הר\"ב דהלכתא נוטל כפחות שבשניהם. כבר כתבתי ברישא מה שקשה לי בזה על בעל הטורים בדין אנדרוגינוס: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הניח בנים גדולים וקטנים</b>. ולא מיבעא גדולים וגדולים דפשיטא דמחלי אהדדי. דאם זה מתעסק בנכסים היום גם זה יתעסק למחר. אלא אפילו היו קטנים. שאין יכולים להשביח. הגדולים מוחלין טורח מועט כזה לשכור פועלים. נ\"י: \n",
+                    "<b>אם אמרו וכו'</b>. בפני ב\"ד אמרו כן דכיון שלא חששו הב\"ד לחלוק והניחו להם להשביח כל הנכסים. ראו ב\"ד שיש תועלת ליתומים בדבר. ובכולם גדולים אין חלוק בין ב\"ד לעדים. הרא\"ש: \n",
+                    "<b>וכן  האשה וכו'</b>. כתב הר\"ב בגמרא מוקמינן לה באשה יורשת וכו'. וס\"ד אמינא דבההיא הנאה וכו'. ורישא דהשביחה לאמצע. מפרש בגמ' דאשמועינן דמהו דתימא כיון דלאו דרכה למטרח. אע\"ג דלא פריש כמו דפריש דמי קמ\"ל: \n",
+                    "<b>השביחה לעצמה</b>. והוא דלא שקלה מזוני דאי שקלה מזוני לא דתנן ריש פי\"א [דכתובות] אלמנה ניזונת מנכסי יתומים. מעשה ידיה שלהן. הרשב\"ם. ועיין חלוקי דעות בזה בטור א\"ה סימן צ\"ה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האחין השותפין</b>. כן הגירסא בכל הנוסחאות. וכתב נ\"י האחין שהן שותפין שאם אין שותפות יחד בתפוסת הבית. או שותפין דעלמא שאינם אחין. אין שוים בדין זה. ומסתמא מקרו אחין שותפין כשעומדין יחד בלא חלוקה אפילו עד ג' דורות. כדאיתא בבראשית רבה אם תשקור לי ולניני ולנכדי (בראשית כ״א:כ״ג) עד כאן לאחין השותפין. עכ\"ל. וכ\"כ ב\"י סימן קע\"ז בשם תשובת הרמב\"ן סימן כ\"א דל\"ג והשותפין דדין זה בשותפין אחין בלבד לפי שאנו רואין האחין כל זמן שלא חלקו תפוסת הבית כאילו כולן א' וכאילו האב היה קיים בנכסים שירשו מהאב. והם ובניהם מתפרנסים מתפוסת הבית. ע\"כ. אבל הרא\"ש העתיק האחין והשותפין וכ\"כ הטור. אחין השותפין או שאר שותפין. והרמב\"ם פרק ט' מהל' נחלות כתב אחד מן האחין שמינהו המלך וכו'. אם מחמת אביהן מינהו. כגון שהיה אביהם ידוע בדבר זה. ואמר נעמיד תחתיו בנו כדי לעשות חסד עם היתומים וכו'. וכתב מהר\"ר ו א ל ק כהן בש\"ע סימן קע\"ז *) דלטעמיה לא שייך האי דינא בשאר שותפין עכ\"ד. ואני אומר דאשתמיטתיה לשון הרמב\"ם בסוף פרק ח' מהלכות שלוחין שכתב וז\"ל. אחד מן האחין או מן השותפין. שנפל לאומנות המלך וכו'. הרי שבפירוש סובר דהוא הדין לשאר שותפין. ובכיוצא בזה מצאנו עוד להרמב\"ם בלשון המשנה דסוף פרק קמא דשקלים. ויתר מקומות שכתבתי שם בס\"ד. ולענין הטעם שכתב הרמב\"ם מזה אינו קושיא כלל. דהרי בשאר שותפין [נמי] נוכל להטעים אם מחמת השותפים שרוצה המלך להתחסד עם אלו השותפים כגון שהיו ידועים בדבר זה: \n",
+                    "<b>נפל לאמצע</b>. כתב הר\"ב אבל אם מחמת עצמו מפני חריפותו וחשיבותו וחכמתו וכו' וכן פירש הרשב\"ם. והפירוש לפירושו דדוקא כשפירשו בשעת לקיחה שמפני חריפותו וכו' לוקחים אותו. דאי לאו הכי אע\"פ שהוא חריף אם המנהג להעמיד מכל בתי העיר וכו' השכר לאמצע. וכן מפורש בהדיא בגמרא אדתניא אם מחמת האחין לאחין. פריך פשיטא. ומשני לא צריכא דחריף טפי. מהו דתימא חורפיה גריס ליה קמ\"ל: \n",
+                    "<b>חלה</b>. פירש הר\"ב מצנים פחים וכיוצא כהן. דכתיב בהו שומר נפשו וגו' אע\"ג דבקרא לא כתיב אלא צנים פחים. נקט הר\"ב כיוצא בהם מלשון הרמב\"ם סוף פרק ח' מהלכות שלוחין. ובפירוש המשנה כתב כגון שאכל המאכלות שהם מפורסמות ברעה. והתמיד בהם. או שעמד זמן רב לחום השמש או לקור. וקור וחום היינו פירוש דצינים ופחים וכ\"כ בחבורו שם. וכ\"כ הרשב\"ם והתוספות. וכתב נ\"י פחים מלשון עד שיפוח היום (שיר השירים ב׳:י״ז). ומ\"ש הר\"ב שאם חלה באונס מתרפא מן האמצע. כתבו התוספות ולא דמי להא דתנן לעיל אין הקטנים ניזונים על הגדולים. דהכא הוי באקראי בעלמא. אבל התם לעולם כן הוי. שהקטנים מפסידין יותר מזונות. ע\"כ: \n",
+                    "<b>שושבינות</b>. רעי דוד מתרגמינן שושביני דדוד. הרשב\"ם. וז\"ל הרמב\"ם ריש פ\"ז מהל' זכייה המעות שמשלחין נקראים שושבינות. ואותם ששלחו המעות ואוכלין ושותין עם החתן נקראים שושבינים. ע\"כ. וז\"ש הר\"ב נוטל סעודה וכו'. לשון הרשב\"ם וענינו נושא סעודה וכו': \n",
+                    "<b>וחזרה השושבינות חזרה לאמצע</b>. פירש הר\"ב וחזרה השושבינות אח\"כ. לאחר שמת האב. חזרה לאמצע. וז\"ל הטור בא\"ה סימן ס' חוזרת לכולם וחולקין בו בשוה כמו בשאר מלוות אביהם. ואינו צריך להחזיר הכל בנשואי הראשון שנושא. אלא ראשון ראשון שנושא. משלם חלקו המגיע לו. ע\"כ. ולהרמב\"ם בפירושו מיירי שהאב נשא אשה ובא לשם האיש ההוא ששלח לו השושבינות בסתם וכו'. ומת האב. אותו השושבינות תחזור לאמצע בלי ספק. ע\"כ. ובחבורו סוף פ\"ט מהל' נחלות יש לו דרך אחר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סבלונות</b>. מפורש במשנה ו' פ\"ב דקדושין: \n",
+                    "<b>שלח</b>. שם ק' מנה. ובסתם דהא בסיפא מפליג במפרש. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>אפילו בדינר</b>. כתב הר\"ב דוקא בדינר. גמרא. ועיין כיוצא בזה במשנה ח' פ\"ח דפאה ופרק י' דכתובות [משנה ב']. ולב\"ש בריש פרק קמא דקדושין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שכיב מרע שכתב וכו'</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>והוא הדין אם חילק על פיו בלא כתיבה שאמר נכסי לפלגני. כדתנן לקמן [דף קנ\"ו] באמן של בני רוכל שמתה קיימו חכמים את דבריה. הרשב\"ם. והכי נמי דייק לישנא דדברי שכיב מרע ככתובין וכו'. ב\"י ריש סימן ר\"ן: \n",
+                    "<b>ושייר קרקע כל שהוא</b>. כתב הר\"ב והוא שקנו מידו וכו'. ודוקא כשבא להקנות המתנה מחיים. ולא שמפרש. דמלתא דפשיטא הוא. ולא צריכא למימר שהיא מתנת בריא. אלא הכי קאמר דוקא כשנוכל לומר שבא להקנות המתנה מחיים דהיינו שהקנה בסתם ולא פירש לאחר מותו. והיינו דמסיים הר\"ב וכתב אבל אם אמר יתנו וכו' לאחר מותו וכו' דתידוק מיניה הא סתמא במקנה מחיים הוא. וז\"ל הרמב\"ם בדין הזה בפרק ח' מהלכות זכייה. שכיב מרע שכתב כל נכסיו מתנה סתם וכו'. וכן בדין שכתב הר\"ב לקמן שכ\"מ שבא ליתן מתנה מחיים וכו'. כתב וז\"ל אל תטעה בשכ\"מ שכתב כל נכסיו ופי' שנתן הכל מעכשיו והקנה מחיים. שאין זה מתנת שכ\"מ אלא כשאר מתנות הבריאים וכו': \n",
+                    "<b>לא שייר קרקע אין מתנתו קיימת</b>. כלומר ואם עמד חוזר. והוא שכתב הר\"ב ושכ\"מ שבא ליתן מחיים וכו'. ופירשתיו לעיל בשם הרמב\"ם. וטעמא דחוזר פירש הר\"ב במשנה ז' פרק ג' דפאה דלא שביק איניש נפשיה ערטלאי כו' ונ\"ל שמה שכתב הר\"ב בסוף הדבור על ומצוה מחמת מיתה וכו' ואם מת קנה וכו' חוזר גם על זה הדין דשכיב מרע שבא ליתן מתנה מחיים וכו' דהא דינא הכי הוא כדתנן במשנה דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המחלק נכסיו על פיו</b>. רבי אליעזר אומר וכו'. כלומר רבי אליעזר אומר דעל פיו לא מהני. ועיין בפירוש הר\"ב במ\"ה פרק דלעיל: \n",
+                    "<b>רבי אלעזר אומר וכו' וה\"ג התוספות</b>. וטעמייהו דלקמן גרסינן רבי אליעזר אומר בשבת וכו'. וכן הוא לקמן במשנה שבגמרא גם הרי\"ף והרא\"ש העתיקו כן וכן מוכח בהדיא בברייתא שבגמרא. ועיין לעיל. ולפיכך כתבו דגרסינן רבי אלעזר והא ר\"א בן שמוע. דאי גרם ר\"א [ביו\"ד] שהוא בר פלוגתיה דרבי יהושע דלקמן אם כן לערבינהו ולתנינהו המחלק נכסיו על פיו ר\"א אומר אחד בריא וכו'. בד\"א בחול וכו'. ועוד מאי קאמר אמרו לו מעשה דבני רוכל וכו' לימא להו דשבת הוה. אלא שמע מינה דגרס רבי אלעזר והוא ר\"א בן שמוע ואית ליה בין בשבת בין בחול צריך קנין ופליג אדרבי אליעזר ורבי יהושע דלקמן. ועוד הביאו ראיות מסוגיות שבגמ'. והר\"ב שהעתיק ר\"א ביו\"ד כן נמצא בספרים גם במשנה דירושלמי: \n",
+                    "<b>אחד בריא ואחד מסוכן</b>. כתב הר\"ב ואפי' מצוה מחמת מיתה וכו'. דהא מעשה דבני רוכל מתנה במקצת הואי. ואי בשכיב מרע הא לכולי עלמא בעיא קנין כדפירש הר\"ב במשנה דלעיל אלא במצוה מחמת מיתה היתה [והכי מוקמינן לה בגמרא דף קנ\"א ע\"ב] וא\"כ על כרחך פליג ר\"א אפילו במצוה מחמת מיתה. הרשב\"ם. וכתב עוד דנראה שכיון דלא מפליג רבי אלעזר בין שכיב מרע לבריא לענין היכא דמית. הוא הדין היכא דעמד אינו חוזר אם קנו מידו לרבי אליעזר: \n",
+                    "<b>נכסים שאין להם אחריות וכו'</b>. מפורש הכל במשנה ה' פרק קמא דקדושין: \n",
+                    "<b>רוכל</b>. שם אביהם. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>תקברם אמן</b>. פירש הר\"ב כלומר אין מביאין ראיה מהם שרשעים היו. והלואי שתקברם אמן. הרשב\"ם. ורבנן קאמרי דלא היו רשעים ולפיכך אין לומר שקנסום. דאיתא בגמרא דהא דאמר רבי אליעזר שרשעים היו מפני שקיימו קוצים בכרם. ור' אלעזר לטעמיה ורבנן לטעמייהו דתנן [בסוף פרק ה' דכלאים] המקיים קוצים בכרם רבי אלעזר אומר קידש וחכמים אומרים לא קידש: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים</b>. וכן הגרסא במשנה דירושלמי. וכבר כתבתי לעיל גרסת ר\"א אומר. וכן הדעת מכרעת. דאם כן הני חכמים פליגי אאמרו לו ואין סברא שיחלוקו חכמים עם חכמים. שלא יקראו בשם הכת האחת: \n",
+                    "<b>בשבת דבריו קיימין</b>. שלא תטרוף דעתו שמן הדין אין יכול לקנות. ולכתוב בשבת. אבל לא בחול. שיש תקנה בקנין וכתיבה. ולמה תטרוף דעתו. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>רבי יהושע אומר בשבת אמרו</b>. שדבריו קיימין. אע\"ג דליכא למימר מגו דיכול לקנות ולכתוב כי לא עביד נמי קני. קל וחומר בחול. דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת וכו'. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>קל וחומר בחול</b>. כתב הר\"ב וכן הלכה כו' דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו. נקט ככתובים משום קרקעות דנקנין בשטר. ונקט כמסורים משום מטלטלים דנקנים במסירה. ומ\"ש הר\"ב שאם שאל שיקנו קונים בשבת. ואע\"ג דקנין יש בו משום מקח וממכר. דאסור משום שבות. כמ\"ש הר\"ב במשנה ב' פ\"ה דביצה. בשכיב מרע התירו כדי שלא תטרף דעתו: \n",
+                    "<b>זכין לקטן</b>. הואיל ואין לו יד לזכות לעצמו ממון שנותנין לו. תקנו חכמים שיהא אחר זוכה ומקבל לצרכו. ואין זכין לגדול. שהרי יכול לזכות בעצמו: \n",
+                    "<b>רבי יהושע אומר לקטן אמרו</b>. משום דזכין לו שלא בפניו. וכל שכן לגדול שיש לו יד לקבל ולזכות. ושליח נמי מצי משוי. והלכך כ\"ש דזכין לאדם שלא בפניו. הרשב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחיתה עליו</b>. על *)ראובן כתובת אשה או בעלי חוב. ואין לו במה לפרוע. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>יורשי האב אומרים וכו'</b>. בנפל הבית עליו ועל אביו קאי. שיורשי יעקב. כגון בני יעקב שמעון ולוי אחי ראובן. או אפילו חנוך ופלוא בני ראובן שגם הם יורשי יעקב אומרים הבן מת ראשון. דהיינו ראובן מת ראשון ומכח אבוה דאב קאתינא וכו'. ולענין נפל הבית עליו ועל מורישיו שייך למתני יורשי מורישיו אומרים וכו'. רשב\"ם: \n",
+                    "<b>ובית הלל אומרים הנכסים בחזקתן</b>. כתב הר\"ב בחזקת היורשים וכמוחזקים דמו. וז\"ל הרשב\"ם בחזקת יורשי האב. שהרי הם יורשים ודאי. או מיעקב או מראובן וכמוחזקים דמו. שהרי יעקב מוחזק בנכסיו היו ואלו באים מכחו. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ועל אשתו</b>. ואין לה בנים ממנו. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>בית שמאי אומרים יחלוקו</b>. עיין במ\"ג פ\"ד דיבמות דמסיים בה יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב. ודייקינן מינה [שם דף ל\"ח] דלא פליגי בית שמאי עם בית הלל אלא בנכסי מלוג. ואע\"ג דהתוס' כתבו בשם ר\"ת דמדהכא לא תני. שמע מינה דהכא פליגי בכולהו ומחלקין בין הכא. דכשמת הבעל מקריא מוחזקת טפי מהתם דנפלה קמי יבם וזקוקה לו. ואין לה כלום עד לאחר חליצה. אבל לפירושו נכסים בחזקתן דקאמרי בית הלל היינו בחזקת יורשי הבעל. מהאי טעמא לפי שהיא אינה מוחזקת בהם כלל הואיל וזקוקה היא. והר\"ב לא פירש כן התם אלא כדמפרש הכא דמספקא לן ויחלוקו. וכן פירש\"י שם [בכתובות דף פ'] ואם כן סברא זו לחלק בין יבמה לאשה. ליתא. אלא הכא נמי לא פליגי בית שמאי כי אם בנכסי מלוג כמו התם. והא דלא קתני נמי יורשי הבעל עם יורשי האב כמו התם. צריך לומר דתנא שנה כאן בלשון קצרה. וסמך אדתנן התם ביבמות. ועוד במשנה ו' פ\"ח דכתובות. *) כדאמרינן לרש\"י דהגמרא מפרש כאן דמספקא לן וכו'. וה\"ה למשניות דיבמות וכתובות. ועיין מ\"ש בסוף משנתינו: \n",
+                    "<b>נכסים בחזקתן</b>. כתב הר\"ב ולא פירשו בית הלל אי בחזקת יורשי האשה וכו' [עיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ד דיבמות] וכיון שהנכסים בחזקתה. יכולה היא להוריש השבועה [שחייבוה לגביית כתובתה כדתנן במשנה ז' פ\"ט דכתובות] [*לבניה אע\"ג דבעלמא אין אדם מוריש שבועה לבניו. [כדפירש הר\"ב במשנה ז' פ\"ז דשבועות] וליכא לשנויי כגון שייחד (לו) [לה] קרקע וכו'. *כ\"כ התוספות אבל הטור א\"ה סימן צ' כתב דמיירי כגון שייחד לה נכסים לכתובתה שאינה צריכה לישבע כו'. ותמיהני על הב\"י שכתב עליו ופשוט הוא. ומאי פשיטותא איכא כיון דהתוספות דחאוהו. ועוד שהוה ליה להזכיר דעת התוספות. ע\"כ נראה דאשתמיטתיה דברי התוספות כשכתב כן והיה לפניו ספר הרי\"ף ושם ראה דברי נ\"י שמפרש ג\"כ כדברי הטור. ומיהו בתוספות פ\"ד דיבמות דף ל\"ח כתבו גם לתירוץ דייחד וכו'. ובטור א\"ה סימן ק\"ס לענין שומרת יבם סתם. ונראה שסמך על מ\"ש בסימן צ': \n",
+                    "<b>כתובה וכו'</b>. ל' הר\"ב וכתובת אשה כו' דהא בחזקתן לאו לקמיה קאי אלא ה\"ג וכתובה כו'. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>בחזקת יורשי האב</b>. פירש הר\"ב בחזקת יורשי האשה שמאביה באו לה. הרשב\"ם. ויורשי האשה הוה ליה למימר. כדקתני יורשי האשה אומרים כו' אלא איידי דביבמות וכתובות קתני יורשי האב מטעם שכתבתי שם בשם נ\"י. קתני הכא נמי יורשי האב. וזה ג\"כ קצת סיוע למ\"ש לפירש\"י שקיצר התנא בדברי ב\"ש. משום דהכא סמך אהנהו מתניתין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נפל הבית עליו ועל אמו</b>. כתב הר\"ב ואין לה בן אחר אלא זה. כ\"פ הרשב\"ם. וטעמו דאילו הוה לה בן אחר מאיש אחר. דהשתא אותו הבן הוא יורש ודאי בחצי הנכסים של אמו. ויורשי הבן הם ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. אבל כתבו עליו התוספות דהוה הלכתא בלא טעמא שבשביל שיהא ודאי בחלק זה. יהא ודאי בחלק אחר. ועוד דא\"כ בריש ב\"מ דתנן זה אומר כולה שלי. וזה אומר חציה שלי מי שאמר [כולה] שלי ישבע שאין לו בה פחות [משלשה חלקים ויטלם] אמאי לא הוי הכל שלו. כיון שהוא ודאי בזה החצי יטול הכל דהוי ספק וודאי. ואין ספק כו'. ועוד הקשו מסוגיות הגמרא. ופירשו דהכא אפילו יש לה בנים אחרים מאיש אחר דינא הכי. אלא שאין לה בן מאבי הבן הזה. ומ\"ש הר\"ב יורשי הבן ר\"ל שאינם יוצאי יריכו. ומ\"ש ויורשי האשה כו'. ואנו יורשים [את האשה] לפי שאין הבן יורש את אמו בקבר. להנחיל לאחיו מן האב. כמ\"ש סוף משנה א' בפרק דלעיל: \n",
+                    "<b>מודים שיחלוקו</b>. פירש הר\"ב ולא דמי לנפל הבית עליו ועל אשתו כו' אבל הכא כו' ושניהם באים מכח ירושה. משא\"כ ביורשי הבעל. דירושת הבעל אינה מן התורה לפי המסקנא כמ\"ש הר\"ב ברפ\"ט דכתובות. ואע\"פ שהתוספות [ד\"ה ובה\"א] מקשים על זה התירוץ מדרבי עקיבא איירי במתניתין ואשכחן ליה בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קי\"א) דסבירא ליה דירושת בעל דאורייתא. לא קשיא. דרבי עקיבא לא אמר אלא וירש אותה מלמד שהבעל יורש את אשתו. והרי הר\"ב כתב בפ\"ט דכתובות [מ\"א] דמדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. וכן פ\"ד דיבמות דף ל\"ח כתבו התירוץ דירושת בעל דרבנן. ולא הקשו עליו כלום: \n",
+                    "<b>מורה אני בזה</b>. משום דנקט ת\"ק לישנא דמודים. אמר איהו נמי מודה אני כלומר ואני מודה וחולק עליך דלדברי ב\"ה כו'. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>שהנכסים בחזקתן</b>. כתב הר\"ב בחזקת יורשים מן האב. שהרי בחייה משמת בעלה אחר שבט אביה היא מתיחסת וכו'. לשון מגומגם הוא וז\"ל הרשב\"ם שכל ימי חיי האשה לאחר שמת בעלה היה כל ממונה בחזקתה. והרי היא משבט אביה. ואפילו כתובתה ותוספתה שגבתה מבעלה משבאו לידה הרי הן בחזקת שבט אביה. שהיא מתיחסת אחר שבט אביה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>גט</b>. כתב הר\"ב כל שטר קרוי גט. ועיין מ\"ש בריש מסכת גטין: \n",
+                    "<b>מקושר מאחוריו</b>. לשון הר\"ב כותב שטה אחת כו'. ועד אחד חותם על הכרך כו'. ומסיים הרשב\"ם ואלו הכפילות כל כפל בפ\"ע ונראה מבחוץ בין כל כפל לכפל כעין קסת הסופר כזה* ע\"כ. וזה לשון הרמב\"ם מקושר שטר מקופל כעין אותם כלים המקופלים העשוים אצלינו במערב והם מקלף שמנשבים בהם להסיר הזבובים. ע\"כ: \n",
+                    "<b>פשוט שכתבו עדיו מאחוריו</b>. וא\"ת והא במקושר יש חלק בין שטה לשטה. וא\"כ פשוט שאין בו חלק היאך יעשנו מקושר שלא היה בו חלק וי\"ל שהיה כתוב כסדר פשוט. והכי מוכח מרבי חנינא בן גמליאל שאומר מקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר מפני שיכול לעשותו פשוט ואם יש במקושר חלק היאך יכול לעשותו פשוט הלא יכירו שהוא מקושר אלא ודאי לא היה בו חלק. תוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>גט פשוט עדיו בשנים</b>. מי שרוצה לעשות שטר פשוט א\"צ להחתים בו אלא שני עדים. והרוצה לעשות מקושר צריך להחתים בו שלשה שכך תקנו חכמים. הרשב\"ם. ועמ\"ש בספ\"ח דגיטין: \n",
+                    "<b>פשוט שכתוב בו עד אחד כו'</b>. כתב הר\"ב ה\"ק כשם כו' כך מקושר פסול מדאורייתא. גמרא דף קס\"ה. ופירש הרשב\"ם הטילועלו חכמים פסולא דאורייתא ע\"כ ועמ\"ש במ\"ה פ\"ח דגטין [ד\"ה היה במזרח] : \n",
+                    "<b>כסף זוזין כו' כסף סלעין כו' דרכונות כו'</b>. צריך עיון למאי צריכי. אף ע\"ג דזוזי מטבעות קטנים וסלעים גדולים ושניהם כסף. ודרכונות זהב. מ\"מ שמעינן להו מהדדי. ולא היה צריך למתני. ומש\"ה הטור סתם וכתב בסימן מ\"ב. כתב בו מטבע פלוני דאינון ונמחק אין לו אלא שנים ממנו ע\"כ. והרמב\"ם בסוף הלכות מלוה השמיט הכל וסמך על דינים אחרים שכתב בהן דיד בעל השטר על התחתונה: \n",
+                    "<b>אין פחות משנים</b>. ויתר נמי לא. דיד בעל השטר על התחתונה. נ\"י: \n",
+                    "<b>דרכונות</b>. עי' ריש פ\"ב דשקלים: \n",
+                    "<b>הכל הולך אחר התחתון</b>. ולמה אין הולכין אחר הפחות שבשניהם. לפי שאין האחד תלוי בחבירו כמו בכותב זוזי מאה דאינון כו'. הרמב\"ם סוף הל' מלוה. ועמ\"ש משנה ח' פ\"ח דב\"מ. ומ\"ש הר\"ב ובלבד שלא יהיה כתוב בשטה אחרונה. כ\"כ הרשב\"ם וטעמא כדאמרינן בגמרא דף קס\"ב שאין למדין משטה אחרונה. מפני שאין העדים יכולין לקרב חתימתן. ויכול אדם לזייף: ולהוסיף בינתים שטה אחת. וכתב נ\"י דלאפקועי מבעל השטר למדין משטה אחרונה. והאי תנאה ובלבד וכו' לא קאי. אלא אכתוב מלמעלה מנה ולמטה מאתים. אבל איפכא לא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו</b>. ולא חיישינן שמא לא יתננה לה עד לאחר זמן ויבא לחפות עליה או תטרוף היא שלא כדין. פירות נכסים שמכר בעלה. בין כתיבה לנתינה. [כדתנן במשנה ב' פ\"ב דגטין] שהרי כל אשה צריכא להביא ראיה אימת מטא גיטא לידה. הרא\"ה ז\"ל. כ\"כ נ\"י. ועיין מ\"ש במשנה ז' פרק קמא דב\"מ. ותוס' תירצו דמסתמא לא מקדים אינש פורענותא לנפשיה שיכתוב לה גט קודם שירצה לגרשה. והביאו ראיה לדבריהם. ועיין מ\"ש בגיטין שם: \n",
+                    "<b>והשובר לאשה וכו'</b>. עיין מ\"ש במשנה ז' פ\"ק דב\"מ: \n",
+                    "<b>אף ע\"פ שאין בעלה עמה</b>. כתב הר\"ב דזכין לאדם שלא בפניו וכ\"כ הרשב\"ם. וכלומר ואין צריך מדעת שניהם כמו במשנה דלקמן. ולאו למימרא דעכשיו זוכה לבעל שיהא פטור מעכשיו. דהא לא הויא דומיא דגט. שאינו חל אלא לכשיבא לידה. ועוד למאי נ\"מ פירשו כן. ועוד דהרשב\"ם מסיים וז\"ל והיא צריכה להזהר בו שלא יבא ליד בעלה עד שתקבל כסף כתובתה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ובלבד שיהא מכירן</b>. לשון הר\"ב האיש והאשה. בין בגט בין בשובר. גמ'. דחששו שמא תערים ותתן שובר זה ליד [איש] ששמו כשם בעלה. [ותפסיד כתובת אשתו] אבל כשמכירין שניהם לא חשו כולי האי שמא יש עוד איש ואשה ששמותם כשמות אלו שלפנינו. אבל במלוה ולוה ומוכר ולוקח דלקמן. כתב המגיד בפכ\"ד [הלכה ג'] מהלכות מלוה דלא הצריכה משנתינו להכיר את שניהם [דהא תנן במשנה ז'] דשני יוסף בן שמעון אין מוציאין עליהן שטר חוב וכ\"ש שטר מכר. ע\"כ. וכלומר מה שאין כן שובר דמפטיר נפשיה. יכול לפטור עצמו מאיזה יוסף בן שמעון שירצה: \n",
+                    "<b>והבעל נותן שכר</b>. שכר הגט. מפרש בגמ' מאי טעמא דכתיב וכתב ונתן. ושכר השובר דזכותו הוא דלא תהדר ותגבה כתובתה זימנא אחרינא. ל' הרשב\"ם. וכתב המגיד פכ\"ד מהלכות מלוה בשם הרשב\"א דדוקא במקום שאין כותבין כתובה. א\"נ במקום שכותבין והביאה ראיה שלא כתב לה. הא כשכתב ואבדה. היא תתן שכר השובר. דהא לדידה איצטריך דהוה לה לאהדורי [ליה] כתובתה. ואינה בידה ע\"כ: \n",
+                    "<b>כותבין שטר ללוה</b>. וניחוש שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי. ואתא למטרף לקוחות שלא כדין. אמר רב אשי בשטרי אקנייתא דהא שעביד נפשיה. אביי אמר עדיו בחתומיו זכין ליה. גמ' בפ\"ק דב\"מ דף י\"ב [ע\"ב]: \n",
+                    "<b>ואין כותבין למלוה וכו'</b>. יש שהקשו למה לי פשיטא. ותירצו דמשום רישא נשנית. ול\"נ שכך פירושה שאם בא מלוה לעדים ויאמר להם אני מלוה לפלוני מנה. כתבו השטר ויהיה בידכם. ואם יבא לוה היום [דאל\"כ הוה ליה מוקדם. מהר\"ר ואלק כה ן] ויאמר לכם כי כן הוא האמת תקנו ממנו ותתנהו לי. ואם אין תקרעוהו. אעפ\"כ אין כותבין לפי שבשעת כתיבה הוא שקר. ויש לחוש אולי מערים הוא. כ\"כ המגיד פרק כ\"ג מהלכות מלוה. והכריח הב\"י סי' ל\"ט דכולה קפידא בחתימה הוא דאיכא למיחש שהוא מערים דשמא יפול מידם. או יגנבו קודם שיבא הלוה: \n",
+                    "<b>והלוה נותן שכר</b>. כתב הר\"ב ואפילו. היא עסקא וכו'. דאל\"כ פשיטא. גמ'. וטעמא נראה בעיני משגם דמסתמא מקבל העסקא הוא המבקש ורוצה בעסקא יותר מן הנותן ודומיא דאריסות וקבלנות דבמשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>כותבין שטר למוכר אע\"פ שאין לוקח עמו</b>. לפי שאינו מפסיד ללוקח. שכתיבת השטר אין מחייב ללוקח ליתן מעות שלא מדעתו דכיון שכותבין שטר למוכר אע\"פ שאין לוקח עמו פשיטא שיכול לומר שלא מדעתו נכתב השטר. כ\"כ הטור סימן רל\"ח בשם הרמב\"ן ונ\"י מצריך שיהא מפורש בשטר שקבל המעות וכ\"כ הטור בשם הר\"י הלוי. ופירש מהר\"ר ואלק כהן משום דשמא יטרחוהו להלוקח בדינא ודיינא לחנם: \n",
+                    "<b>ואין כותבין ללוקח וכו'</b>. כתב הטור [ח\"מ] בסי' רל\"ח וז\"ל. כתב הרמב\"ן האי מלתא דפשיטא. אלא מיירי שקט מן המוכר שהקנה לפלוני. שלא בפני הלוקח. ובא הלוקח שיכתבו לו השטר אין כותבין דלא אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד שלא בפניו. ע\"כ. ובב\"י סי' ט\"ל כתב בשם נ\"י שהרשב\"א והרא\"ה סבירא להו דסתם קנין לכתיבה עומד אפי' שלא בפניו. לדידהו נ\"ל דמתרצים משנתינו בחד מהני אנפי שכתבתי בשם המגיד גבי מלוה והב\"י תמה על הטור שלא הזכיר דברי הרמב\"ן סי' ט\"ל גבי סתם קנין וכו'. והוא עצמו לא נשמר מזה בספרו ש\"ע. [*שאע\"פ שכתבו שם סוף סעיף ד' ה\"ל לכתבו בתוך סעיף ג' כשכתב סתם קנין לכתיבה עומד]. ומהר\"ר ואלק לא העיר בזה: \n",
+                    "<b>והלוקח נותן שכר</b>. גמרא. פשיטא. לא צריכא במוכר שדהו מפני רעתה. פירש הרשב\"ם מום גדול שבה. או רחוקה ממנו וסלקא דעתך אמינא יתן הוא שכר. דהנאה דידיה הוא וכדכתיב (יחזקאל י) הקונה אל ישמח והמוכר אל יתאבל [קמ\"ל] כדאמרי אינשי זבנת קנית זבין אוביד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שטרי אירוסין ונשואין</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>מפרש באלו מגלחין [דף י\"ח]. שטרי פסיקתא. כדרב גידל כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכו' אלא מדעת שניהם אבי חתן ואבי כלה. ונשואין. כתובה. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>שטרי</b>. דקדוק המלה כתבתי בסוף פ\"ק דב\"מ: \n",
+                    "<b>והחתן נותן שכר</b>. שהרי הוא קונה וגם מרויח בקבלת נדונית האשה. נ\"י. ובגמ' פשיטא. לא צריכא. דאפי' [החתן] צורבא מרבנן דניחא ליה לחמוה לקרוביה להשיא בתו לת\"ח. וסד\"א שחמיו יתן כל השכר. וכתב נ\"י דמתני' כשכתבו הכל בשטר א' אבל אם כתבו לכל אחד בפני עצמו כל אחד פורע שלו: \n",
+                    "<b>והמקבל נותן שכר</b>. גמ'. פשיטא. לא צריכא בבורה. שצריך להובירה שנה או שנתים. ואין ריוח עתה למקבל: \n",
+                    "<b>שטרי בירורין</b>. כתב הר\"ב זה בורר לו אחד וכו' וכותבין וכו' וטענותיו וכו' וכן פי' הרמב\"ם. אבל בסוף פ\"ק דב\"מ. וכן בפרק בתרא דמ\"ק [משנה ג] לא סיימו שיכתבו גם טענותיו. ובגמ' מאי שטרי בירורין. הכא תרגמו שטרי טענותא. רבי ירמיה בר אבא אמר זבל\"א וזבל\"א. משמע דאי הא לא הא. ואי הא לא הא. וז\"ל הרמב\"ם בפכ\"ד מהלכות מלוה. ושטר ברירת הדיינין. או שטר טענת בעלי דינין. ובסמוך בדברי רשב\"ג אפרש בס\"ד: \n",
+                    "<b>וכל מעשה ב\"ד</b>. מפורש בספ\"ק דב\"מ: \n",
+                    "<b>ושניהם נותנים שכר</b>. בשטרי בירורין. הרשב\"ם. וכ\"נ מל' הרמב\"ם בפכ\"ד מהלכות מלוה דלא קאי אמעשה ב\"ד: \n",
+                    "<b>שניהם כותבין שנים</b>. שני העדים כותבין שני שטרות. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>לזה לעצמו ולזה לעצמו</b>. מפרש בגמ' דטעמיה משום דאמר ליה לא ניחא לי דתיהוי זכותך גבי זכותי דדמית עלי כי אריא ארבא שתחפש כל עילה בזכותי בראותך אותו. והקשו המפרשים ז\"ל ומאי טעמייהו דרבנן אם זה רוצה שיהיו זכיותיו בידו. ותרצו הכא כגון שחבירו אמר ליה נכתוב שנינו ביחד ויעמוד השטר בידך וכשאצטרך תראהו לי כ\"כ המגיד פכ\"ד מהלכות מלוה. ולפי שאמרו בגמ' בטעמא דרשב\"ג דדמית עלי כי אריא ארבא. הלכך הוכרחו הרמב\"ם והר\"ב לפרש שטרי בירורין שכותב זבל\"א וטענותיו. משום דבכתיבת טענותיו כ\"ע מודים. ואפי' האומר דשטרי בירורין היינו זבל\"א וזבל\"א לאו למעוטי שטרי טענותא אלא לאוספי דזבל\"א נמי כותבין בו משום דניחא ליה טפי שמא דשטרי בירורין. דאילו למ\"ד שטרי טענותא לחוד נצטרך לדחוק ולפרש בירורין. שענינו בירור טענותיהם. ונ\"מ נמי דלמ\"ד שטרי טענותא לא מהני כתיבת זבל\"א. ויכולין לחזור עד שיגמר הדין. א\"נ איפכא שמשטענו בפניהם אינם יכולין לחזור. אע\"פ שלא כתבו דזבל\"א וזבל\"א. ושתי אלו הסברות הלא המה כתובים בב\"י סי' י\"ג בשם נ\"י. אבל מ\"מ למ\"ד זבל\"א ס\"ל דטענותיו נמי. דאלת\"ה לדידיה מאי טעמיה דרשב\"ג. וליכא למימר דלדידיה בכופין על מדת סדום. פליגי רבנן ורשב\"ג. דהא בגמ' דחינן לה ואפלוגתייהו דהני אמוראי דמאי שטרי בירורין אתמר. הלכך מפרשים הרמב\"ם והר\"ב דשטרי בירורין זבל\"א וטענותיו וכו'. ואפ\"ה בב\"מ ובמ\"ק לא פירשו אלא זבל\"א דנקטי לישנא דמ\"ד הכי. ולא הוצרכו לפרש גם טענותיו אלא בכאן. לפי שבכאן מוכרח הוא מדרשב\"ג. אבל באותן המקומות שלא נשנה הא דרשב\"ג. לא הוצרכו לפרש אלא זבל\"א. שהוא מבואר ביותר בל' בירורין. ומפני זה ג\"כ הרמב\"ם בחבורו כתב או טענותיו וכו' לפי שפוסק כחכמים. ולדידהו אפשר שיכתבו זבל\"א בפני עצמו. וטענות בפני עצמן. והא דלא פסקינן כרשב\"ג אע\"ג דכל מקום ששנה וכו'. עיין מ\"ש בפ\"ח דעירובין (משנה ז'). <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ונ\"י פוסק כרשב\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואמר לו אם לא וכו'</b>. אמר לשליש אם לא וכו'. נ\"י: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר יתן</b>. כתב הר\"ב דסבירא ליה אסמכתא קניא. המבטיח לחבירו דבר על מנת שיעשה לו דבר לעתיד וכו' וכ\"כ הרשב\"ם ונ\"י. וקשה לי לשונם זה. דהא אנן קיימין באומר אם לא אתן וכו' והיכא אסברא להו בעל מנת שיעשה וכו'. ועוד דעל מנת שיעשה וכו'. מובן על חבירו מקבל ההבטחה שהוא יעשה וכו'. ולא כן לשונם דמסיימי וסומך וכו' שיוכל וכו' ועוד דמשנתינו לא כן היא. וצ\"ע. ולשון הרמב\"ם אסמכתא הוא כשיאמר אדם כשתעשה כך. או כשיהיה דבר פלוני על ענין זה יש לפלוני עלי כך וכך וכו': \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר לא יתן</b>. כתב הר\"ב ולענין פסק הלכה אסמכתא לא קניא אלא אם כן קנו מידו בב\"ד חשוב והתפיס זכיותיו וכו'. והא דבמשנה ג' פ\"ה דב\"מ כתב הר\"ב שכשאמר קני מעכשיו אם לא אביא וכו' דלא אסמכתא היא שעל מנת מכר גמור החזיק בה מעכשיו. והכא לא מהני קנו מיניה אלא אם כן בב\"ד חשוב. וסתם קנו מיניה בקנין סודר הוא וקנין סודר אינו להקנות לאחר זמן בתר דהדר סודרא. אלמא אפילו במעכשיו בעינן ב\"ד חשוב. שאני התם דההוא אסמכתא עדיפא טפי לפי שתחלת המשכנתא הוי קצת כעין מקח וממכר. שהקנה לו הקרקע להשתעבד לו על מעותיו בתורת משכון. וגם עשה לו טובה בהלואה. הלכך כשהתם שאם לא יביא וכו' יהא שלו. בדעתו לקיים ולא להסמיכו על דבריו אמר כן. ורבינו תם מחלק משום דתפיסה דהתם עדיפא. שהקרקע ביד המלוה עצמו. אבל תפיסה דהכא ביד שליש. ואי נמי ביד בית דין. כך כתב הרא\"ש שם. והב\"י סימן ר\"ז מחלק דקנין גבי אסמכתא בעינן שיפרש מעכשיו משום דבדאתני אם לא באתי לא משמע דלקני מעכשיו. ושכך כתב הר\"ן. אי נמי דכולי עלמא לאו דינא גמירי. ואפילו הבקיאים שייך למימר בהו דלא מסקי אדעתייהו שהם מקנים במעכשיו. כשהענין הוא בדרך אסמכתא. ולפיכך צריך בבית דין חשוב. ובהתפסת הזכיות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מי שנמחק שטר חובו מעידין עליו עדים</b>. וכן הגרסא בגמרא וז\"ל הר\"ב מי שנמחק שטר חובו ויש עדים שראו כשנמחק וכו' *) מעידין וכו'. ובס\"א גרס מעמיד וכן הגרסא בירושלמי [ורי\"ף]. וכן העתיקו הרשב\"ם ונ\"י. גם הרמב\"ם פרק כ\"ג מהלכות מלוה והטור סימן מ\"א. \n",
+                    "<b>ובא לפני בית דין</b>. דאי לאו הכי אין עדותן מועלת לעשות שטר דהוי מפיהם ולא מפי כתבם. אבל עד מפי עד לא הוי כמ\"ש נ\"י דעל עיקר הכתב הם מעידים. ולא על המנה. וזו היא עדות גמורה. וקיום גמור הוא. והרי הוא כאילו העידו נתברר לנו שהיה לפלוני שטר מכר או שטר מתנה: \n",
+                    "<b>ועושין לו קיום איש פלוני וכו'</b>. כל זה כותבין המקיימין ואח\"כ כותבין את שמותם בסוף. נ\"י. וכתב עוד דזה שצריכין לכתוב פלוני ופלוני עדיו היינו כשלא רצו ב\"ד לטרוח ולברר שהם כשרים וכדי שיוכל הלה לפוסלם. אבל אם כתבו סתם שהיו עדים כשרים. בהכי סגי: \n",
+                    "<b>נמצא זה צריך לשמור שוברו מן העכברים</b>. ומשום כך לא רצו לתקן דלכתוב פרעון ביני שיטי. ואם נמצא מחק שם שיפסול השטר. משום דשובר בעלמא יהא צריך לשומרו מהעכברים. תשובת הרמב\"ן סימן ק': \n",
+                    "<b>אמר לו רבי יוסי כך יפה לו וכו'</b>. פירש הר\"ב יפה לו למלוה שיהא הלוה צריך וכו' דעבד לוה לאיש מלוה. גמרא. ולאו דוקא לוה. אלא הוא הדין בכל חוב. כמו כתובה שכתבתי בריש פ\"ב דכתובות. וכן שטרי מקח כדאמרינן בגמרא. תוספות דכתובות דף ט\"ז ע\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שני אחין וכו'</b>. איידי דתנא רישא מי שפרע מקצת חובו רבי יהודה אומר יחליף. ור' יוסי אומר יכתוב שובר. וסבר רבי יוסי דכתבינן שובר. ואי אבד שוברו יאכל הלה וחדי. תנא נמי שני אחים אחד עני ואחד עשיר. דדמיא לה. דאי לית ליה לעני עבדים. ולא זיתים יאכל הלה וחדי. וכן נמי הא מתניתין שנים שהיו בעיר דמיא להו בהאי ענינא. הרי\"ף: \n",
+                    "<b>קח לך עבדים וכו'</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג וכו' גוד וכו' כלומר מכור וכו' או אמכור וכו'. שאין העני יכול לומר אגוד. שאין לו במה לקנות. ודבריו סותרין זה את זה שמפרש אגוד אמכור. ומסיים שאין העני יכול לומר אגוד וכו' והול\"ל שאינו יכול לומר גוד. איברא דרש\"י כתב ל' שאין העני יכול לומר אגוד וכו' בפ\"ק דף י\"ג. אבל הוא מפרש גוד קנה. או אגוד אקנה. וכמ\"ש בשמו בספ\"ק. וכ\"כ הר\"ב עצמו שם. ועיין עוד שם שכתבתי ב' פירושים מאיזה ל' הוא גוד ולדברי הר\"ב דהכא יהיה גוד מל' קוץ דמים ומכור וכו': \n",
+                    "<b>ועשם בבית הבד</b>. ונרא' לי שהוא מלשוןושם עשו דדי בתוליהן דיחזקאל סימן כ\"ג שהוא לשון מיעוך וכתישה ודלא כמו שהחכים בעל לבוש מלכות שהעתיק בסימן קע\"א. ועשה אותם בבית הבד. אבל בספ\"ב דטהרות שנינו כמו כן לא יעשם בבית הבד. ושם העתיק הר\"ב לא יעשה. ופירשו לא יתעסק לעשות: \n",
+                    "<b>אין יכולין להוציא שטר חוב זה על זה</b>. פירש הר\"ב דכל אחד יכול לטעון וכו' אני החזרתי וכו'. וכן פירש הרשב\"ם ולאביי דכל שטר כותבין ללוה בלא מלוה. משום דבחתומיו זכין לו כמ\"ש במשנה ג'. מצינו למימר דאין מוציאין. משום שמא כתב ללות ולא לוה. ומוציאו על השני ואומר שהוא לוה ממנו. כדאיתא נמי בגמרא דף קע\"ג: \n",
+                    "<b>נמצא לאחד בין שטרותיו וכו'</b>. גמרא טעמא דנמצא. הא לא נמצא. מצי מפיק. והא אנן ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב תנן. אמר אביי הכי קאמר נמצא ללוה בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון עלי פרוע. שטרות שניהם פרועין כלומר דמיירי בלוה. ששני יוסף בן שמעון נושים בו: \n",
+                    "<b>יכתבו סימן</b>. פירש הר\"ב שהוא גיחור. אדום כארגמן. לשון הר\"ב במשנה ו' פרק ז' דבכורות: \n",
+                    "<b>יכתבו כהן</b>. וצריכין העדים לידע אם כהן הוא. הואיל וכותבין כן כדי להכירו. אע\"ג דבלאו הכי אין מדקדקים עידי השטר על זה. דלא מסהדי אלא אמנה שבשטר. תוספות פרק ב' דכתובות דף כ\"ד ע\"ב. ובגמרא דהכא תנא אם היו שניהם כהנים [אי נמי ישראלים אלא אדתני כהן קאי. תוספות] יכתבו דורות. כלומר ירבע הדורות ויכתבו עד דור רביעי: \n",
+                    "<b>האומר לבנו</b>. מצוה בשעת מיתתו. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>ואיני יודע איזהו</b>. והלוה האמינני ולא החזרתי שטרו. ואיני רוצה ליענש. הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>המלוה את חבירו על ידי ערב</b>. בההיא הנאה דקא מהימן ליה. גמר ומשעבד נפשיה. גמרא. ואמרינן נמי. קבלנות מדכתיב (בראשית מ״ג:ט׳) אנכי אערבנו. וההוא בקבלנות. דכתיב (שם מב) תנה אותו על ידי. וערב. מדכתיב (משלי כ׳:ט״ז) לקח בגדו כי ערב זר. ותימה על הב\"י ריש סימן קכ\"ט שכתב מדכתיב אנכי אערבנו. ומ\"ש הר\"ב דקבלן הוא שאומר תן לו. ואני נותן לך. וטעמא כתב הרשב\"ם דף קע\"ד. דתן לו. מסור הממון בידו. ואני אפרענו לך. אין כאן לשון הלואה [דבמתניתין דלקמן. הלוהו ואני נותן לך תנן לה גבי ערב] אלא שליחותיה דהאי דקאמר תן לו. עביד מלוה: \n",
+                    "<b>ואם אמר על מנת ממי שארצה אפרע</b>. כתב הר\"ב במה דברים אמורים כשאין נכסים ללוה וכו'. גמרא. ולעיל פירש לא יפרע מן הערב עד שיתבע את הלוה וכו' ואם אין לו אז יפרע מן הערב וכן פירש הרשב\"ם. וכן כתב הרמב\"ם בפרק כ\"ה מהלכות מלוה. וכתב המגיד וז\"ל ואם תשאל מה חילוק יש בין ערב סתם. לזה שהתנה. ומה הועיל לו תנאו. תשובתך שהערב סתם אפילו אין ללוה נכסים ידועים יכול הערב לדחות המלוה ולומר לו אי אפשר לך ליפרע ממני עד שתתבע את הלוה. ואם יתחייב בדין ואין לו. בא והפרע ממני. וכשהתנה שיפרע ממי שירצה. אין הערב יכול לדחותו אא\"כ יש נכסים ידועים ללוה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו'</b>. כתב הר\"ב ואין הלכה כרשב\"ג. דזו היא אחת מההלכות שהתנו בה בגמרא. דאין הלכה כמותו במשנתינו: \n",
+                    "<b>וכן היה רשב\"ג אומר</b>. כלו' כמו שבהאי פלוגתא מיקל רשב\"ג על הערב שלא יפסיד. אף בזה מתקן שלא יפסיד. נ\"י. וגורס כיוצא בו וכן הוא במשנה שבירושלמי. והכי נמי תנן בריש פ\"ו דערכין. והתם קאי אדתנן לעיל מיניה ידיר הנאה. ועיין [מ\"ש] סוף פרק שני דמכות: \n",
+                    "<b>הערב לאשה בכתובתה</b>. כתב הר\"ב ולענין דינא ערב דכתובה לא משתעבד ואינו חייב לפרוע ואפי' אין לו נכסים לבעל. כלפי דשאר ערב נמי אינו חייב לפרוע אלא כשאין לו ללוה כמ\"ש הר\"ב לעיל. כתב כאן דאפילו אין לו וכו' פטור. וכ\"כ בקבלן דחייב ואפילו יש לו. כלומר שחייב לפרוע ואפילו יש לו. אבל לענין השעבוד הוי איפכא. דיותר סברא שמשתעבד כשיש לו. מכשאין לו. והכי איתא בהדיא בגמ'. ופירש הרשב\"ם משום דכי לית ליה נכסים לא משתעבד. דלא גמר בלבו לשעבד נפשיה. שירא להפסיד ואינו אלא פטומי מילי. ע\"כ. אלא דהר\"ב לא כתב אפילו אין לו ואפילו יש לו לענין השעבוד אלא לענין הפרעון. וגם בטוא\"ה סי' ק\"ב היה כתוב לפני הב\"י כלשון הר\"ב. והוא הגיה לגרוס בהיפך דאינו מתחייב. אפי' יש וכו'. ומתחייב אפי' אין וכו'. אבל על דרך שכתבתי בדברי הר\"ב נוכל לקיים גם גרסת הספר ההוא. ומ\"ש הר\"ב מאי. טעמא. דמצוה עביד. ולאו מידי חסרה. גמ' ופירש הרשב\"ם מצוה הוא דעבד. המשדך בזיווגם. אין דעתו לפרוע הערבות. אבל מתכוין לזווגם שעל ידי ערבות זו הם מתרצים. ולא מידי חסרה לאשה. דהא טב למיתב טן דו. ולטובתה נתכוין ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב וקבלן דכתובה כו' ואיזהו קבלן זה הוא שאמר לאשה הנשאי לזה ואני נותן כתובה זו. הרמב\"ם פרק י\"ז מהלכות אישות: \n",
+                    "<b>שמא יעשו קנוניא</b>. לשון הר\"ב שמא דעתו להחזירה ולאכול כתובתה וכו'. וז\"ל נ\"י ויפזר המעות ולא יהיה לערב במה שיכול לגבות ממנו ע\"כ. ופירוש קנוניא במשנה י' פ\"ק דב\"מ שם תמצאנו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>גובה מנכסים משועבדים.</b> ועיין במ\"ז פ\"ז דשבועות. ומ\"ש הר\"ב דקיימא לן אחריות טעות סופר וכו'. עיין מה שכתבתי במשנה ו' פ' קמא דב\"מ: ",
+                    "<b>על ידי עדים גובה מנכסים בני חורין.</b> דלא גובה ממשועבדים אלא מלוה הכתוב בשטר שיש בו עדים. דכיון דאיכא תרתי. שטר ועדים מפקי ליה לקלא. ולקוחות הוא דאפסידו אנפשייהו שלא חקרו בדבר. ויניחו בני חורין למוכר לגבות מהם. הרשב\"ם. וטעמא מפרש בגמרא דשעבודא דאורייתא דכתיב (דברים כ״ד:י״א) יוציא אליך העבוט. שמע מינה דנכסיו משועבדים. והוא הדין קרקעי. אבל אי ליכא הני תרתי. אמרו רבנן דלא לגבו ממשועבדין משום פסידא דלקוחות. [*ועיין לקמן דקנין כמו שטר]: ",
+                    "<b>מעשה בא לפני רבי ישמעאל ואמר גובה מנכסים בני חורין.</b> וכתב הר\"ב דהלכה כמותו וערב דלאחר מתן מעות בעי קנין. ואי לא. לא משתעבד ורבי ישמעאל בקנין דוקא מיירי ואפי' הכי אינו גובה אלא מבני חורין. וטעמא כתב ב\"י בסי' קכ\"ט דשאני מקנין דלוה דחייב [אף ממשעבדי] לפי שחיוב הערב אינו בא לו מצד עצמו אלא שנתערב לאחרים. וכל שלא נכתב לית ליה קלא ע\"כ. וצריכין נמי לומר דערבות אע\"ג שהוא בדרך אסמכתא מהני קנין. ולא בעינן בית דין חשוב וכו' כמו במשנה ה'. וטעמא דמ\"מ איכא הנאה דהימניה במקצת ואפי' שלא הלוהו ממש על אמונתו: ",
+                    "<b>הרי החונק וכו'.</b> כתב הגאון ז\"ל בשעריו פירוש היה חונק. הוא שמחזיק בבעל חובו שיפרעהו. ועבר שמעון ואמר הניחהו ואני אתן [לך]. משמע דלאו חונק ממש קאמר. נ\"י: ",
+                    "<b>פטור שלא על אמונתו הלוהו.</b> וגם בחלוק חלוק היה רבי ישמעאל והלכה כמותו. כדאיתא בגמ' ולדעת הר\"ב דלאחר חיתום שטרות בעי קנין. הכי נמי אינו חולק ר' ישמעאל אלא בקנין. וכתב נ\"י דאף ע\"ג דחלוק מצוה קא עביד שמציל את חבירו. ולאו מידי חסריה. כמו בערב דכתובה. ומשמע דבערב דכתובה נמי לא מהני אפילו בקנין. דכמו דסתמא תנן הכא ומפרשים בקנין. הכי נמי. ההיא דכתובה. וכן דעת הרמב\"ם פי\"ז מהלכות אישות. וצריך לנו לחלק בין ערב דכתובה לחלוק. ויש לומר דמשום צערא דחבריה שחלק גמר ומקני. אבל בערב דכתובה. לית ביה צערא ולא מידי. ואדרבא טב למיתב טן דו וכו': ",
+                    "<small>סליקא לה בבא בתרא</small> "
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה בבא בתרא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה בבא בתרא",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Bava Batra",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Bava Batra",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה בבא בתרא, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Bava Batra, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Bava Kamma/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Bava Kamma/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..41dfb996f314228fa5d1beca390eb02e192fe112
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Bava Kamma/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,612 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Bava Kamma",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה בבא קמא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Bava Kamma, Introduction": [
+            "סדר נזיקין כבר כתבתי בפתיחה לסדר זרעים דנקטינן כסידרן זרעים מועד נשים נזיקין כדאסמכינהו אקרא דוהיה אמונת וגו' דאחרי שכך נמצא סידורן בסמך הכתוב ראוי לסדרן כמו כן בזה הדרך וכן סדרן הרמב\"ם ועיין לעיל ריש סדר נשים. ודלא כבעל כף נחת שסידר סדר נזיקין לסדר הששי. [*ואני אומר עוד שאין לבעל כף נחת שום טעם ונחת ממה שנראה מפסוקי מזמור י\"ט שבתהלים תורת ה' וגו' פקודי ה' וגו' שהם כנגד ו' סדרים כמ\"ש בפרש\"י והוא מדרש ראיתיו בילקוט [תהלים רמז תרע\"ד] בשם רבי תנחומא ושם נאמר משפטי ה' כנגד נזיקין ולאחרונה יסע דא\"כ קשו קראי אהדדי אלא נ\"ל דדוד וישעיה כל אחד בזמנו אמרו. דהע\"ה בזמן שישראל על אדמתן ואז נזיקין שרובו בדבר שבממון ואינו נתלה בגופו של אדם ראוי שיהיה מאוחר לכל. אבל ישעיה הרי אמרו בפסוק הן אראלם צעקו חוצה דנדרש במסכת חגיגה לזמן החורבן ואז קדשים וטהרות ראוים להיות מאוחרים אבל זרעים אף לאחר הבית נוהג בבבל ואדרבא תוספות והרא\"ש נדחקו אמאי לא נהיגי בכל הארצות במסכת ע\"ז פרק ר' ישמעאל. ואמנם אף שבשאר סדרים אין סידורם שוה בשני פסוקים אלו. הלא נקל לפרש שבתהלים כסדר דאמונת עתך שהוא מדרש הקבוע בגמרא שהוא עיקר כמ\"ש בספר יוחסין בשם רב האי גאון זלה\"ה. ואצלי הם מפורשים. אלא שאין להאריך כאן]: \n\nבבא קמא \n\nממסכת נזיקין מסכת הראשונה מזה הסדר קרוי נזיקין וכוללת ג' חלקים ונקראין בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא ומס' כלים שבתוספתא חלוקה ג\"כ לשלש בבות *) וז\"ל הרמב\"ם חלק המסכת הראשונה לשלשה חלקים והתחיל בבא קמא וענינה לדבר על נזיקין [וההמנע מהם] וכגון שור ובור והבער ודין החובל ואין שופט רשאי להקדים דבר קודם שיסיר ההיזק מבני אדם. ומפני זה הקדים אותה בראשונה על שאר הדינין. ע\"כ. ואעפ\"י דבפרק הגוזל עצים (בבא קמא דף ק\"ב) פליגי רב הונא ורב יוסף דרב הונא ס\"ל כולה נזיקין לאו חדא מסכתא היא ורב יוסף ס\"ל כולה חדא מס' [היא] ולפי דרך פסקי הלכות אין הלכה כרב יוסף לגבי רב הונא דאין הלכה כבתראי אלא מאביי ורבא ואילך וה\"נ איכא בינייהו לענין דינין בסתם ואחר כך מחלוקת ואהא קא מפלגי והתוספות בריש ב\"מ וריש ב\"ב לא הכריעו מ\"מ סובר הרמב\"ם דהלכה כרב יוסף משום דמסתברא כוותיה מדקרי להו רבינו הקדוש קמא מציעא ובתרא ש\"מ דשייכי אהדדי וחלקי חדא מסכתא הן לפיכך בדרך הרמב\"ם נדרוך גם בזה: \n\nנשאר  לבאר מלת בבא ואומר כי ביאורו פתח בתרגום אסתר בפסוק ותאמר לו זרש אשתו ובגמרא נדרים ספ\"ט [ס\"ו:] א\"ל תברי יתהון על רישא דבבא והרבה מן המחברים שמחלקים שערי ספריהן וקורין לכל חלק בשם פתח [או שער] ומה מאד יצדק שם פתח למשנה לפי ששערי דיני התורה סגורין הם מבוא. ותורה שבעל פה שהיא המשנה. היא פותחת אותם. וזה השער לה' צדיקים יבואו בו: \n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>ארבעה אבות נזיקין</b>. מנינא למעוטי דר' אושעיא ודר' חייא. [דמנו נמי לנזקי גופו] דתנא דידן בנזקי ממונו קמיירי בנזקי גופו לא קמיירי. גמרא [דף ו'] . וכתבו התוספות אע\"ג דבריש ראש השנה תני ארבעה ראשי שנים הן [ובריש פ\"ח דשבועות] ארבעה שומרין הן [חמשה חומשין הן דפרק הזהב] הכא *) לא תני הן. כדאשכחן נמי בארבעה מחוסרי כפרה [ריש פ\"ב דכריתות] ולא סליק תירוצם שכתבו בריש ר\"ה. דהכא קאי אבתריה. כלומר ארבעה אבות נזיקין הללו לא ראי זה וכו' דהא הכא נחת למנינא כדאמרן: \n",
+                    "<b>אבות</b>. כתב הר\"ב משום דאיכא לכל חד מנייהו תולדות קרי אבות. להנך דכתיבי בקראי בהדיא רש\"י: \n",
+                    "<b>נזיקין</b>. ל' הר\"ן כל נזיקים שעושין נזק. נזקים שם ההיזק. ע\"כ. ואומר אני שנזיקים מורכב מהנפעל וההפעיל והיה ראוי שיהא מזיקין כמו חב המזיק הניזק והמזיק אבל הורכב בנו\"ן נפעל ונשארה היו\"ד להוראת ההפעיל. וסבת הרכבתו להורות כי המזיק הוא הניזק כי נקה לא ינקה. והכלל שחכמינו ז\"ל הם בעלי לשון הקודש ועליהם אין להשיב כדברי הרמב\"ם שכתבתי בריש מסכת תרומות: \n",
+                    "<b>השור</b>. פירש הר\"ב הוא הרגל וכו' ותנא ושלח זה הרגל. ואע\"ג דבור כתיב בתורה קודם מ\"מ שם שור כתיב קודם בפרשה דהיינו נגיחה דקרן להכי אקדים למתני שור. ותני לכולהו כסדר שהן כתובים בפרשה. תוספות. ומ\"ש הר\"ב והא דלא חשיב תנא דידן קרן וכו' כלומר בהדי אבות. אבל מ\"מ אתיא ליה במתניתין דלקמן בהא דתני וכשהזיק וכו' כמ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>והבור</b>. כתב הר\"ב אם הבור עמוק י' וכו' כדתנן במשנה ה' פ\"ה וע\"ש. ומ\"ש הר\"ב דתולדה דבור כגון כיחו וניעו. פירש רש\"י [דף ג' ע\"ב] כיחו רוק הפה. ניעו ליחות החוטם. רוק היוצא מתוך גופיה אגב כח. עד כאן. ועיין בריש פרק ז' דנדה בפירוש הר\"ב. ועיין עוד תולדה דבור לקמן במשנה ג'. וכן במשנה ד' פרח בתרא דבבא מציעא: \n",
+                    "<b>והמבעה</b>. כתב הר\"ב זה השן וכו' כדכתיב ובער בשדה אחר. ומקשינן בגמרא דלא לכתוב ובער דושלח משמע רגל כדאמרן ומשמע שן כדכתיב (דברים ל״ב:כ״ד) ושן בהמות אשלח בם. ומכדי שקולין הן יבואו שניהם דהי מנייהו מפקת. ומשני אצטריך דסלקא דעתך אמינא ה\"מ היכא דשלחה איהו בכונה לרעות בשדה חברו. אבל ממילא לא. קמ\"ל ובער. וכיון דנפקא שן דממילא מובער. אתיא רגל וילפא מיניה. ומ\"ש הר\"ב ונקרא השן מבעה מלשון נבעו וכו'. גמרא [דף ג' ע\"ב]. וכתב נמוקי יוסף והא דלא נקט שן דהוי אמינא אפילו היכא דאין הנאה להזיקה ולפיכך נקט לישנא דמבעה דמשמע לישנא דגלויי וכו' דהייטנו להנאתה. שפעמים נגלין פעמים נכסין דהייט בשעת אכילה: \n",
+                    "<b>[*וההבער</b>. תמיהני דלא דייק נמוקי יוסף הכא נמי אמאי לא קתני אש וכדתני בסיפא. ונ\"ל דאין ה\"נ דאיכא למידק. ותריץ הכי דאש יש להבין מסתמא שהוא בענין שדולק האש בשל חברו וקרא קאמר כי תצא אש אפילו מעצמה לכך קתני ההבער והוא לישנא דקרא (שמות ל״ה:ג׳) לא תבערו אש בכל מושבותיכם וההוא מי לא מיירי מסתמא דבשלו הוא מדליק ה\"נ דכוותיה. ועוד נ\"ל דההבער הוה מצי למתני המבעיר ולא קתני הכי. קמ\"ל דרוצה לומר שאינו מבעיר. בשל זולתו. אלא שיש לו הבערה בביתו ודו\"ק]: \n",
+                    "<b>לא הרי השור כהרי המבעה</b>. לשון התוספות פירוש אין קולתו של שור כקולתו של מבעה. [דהוה אמינא רגל וכו' כמ\"ש הר\"ב] ולפיכך אי כתב רחמנא שור לא אתי מבעה מיניה שהוא קיל מיניה. ואין פירושו כשאר לא ראי זה כראי זה. שפירושו אין חומרא של זה כחומרא של זה. ולכך אין החומרות גורמות זה הדין. אלא הצד השוה שבהם גורם הדין. ע\"כ. ובדף ד' פירש\"י דהכי קאמר אין דין הכתוב בזה ראוי לנהוג בזה. ע\"כ. והא דלא שנאה משנתינו החומרא כמו שפירשה *) בוזה וזה שאין רוח חיים. כתבו התוספות משום דחד מחד קל למצוא חומר באחד מה שאין בחבירו. וכתב רש\"י ודלא נקט להו כסדר לא הרי השור כהרי בור. משום דתו לא הוי מצי למתני לא זה וזה שיש בהן רוח חיים דהא בור אין בו רוח חיים. ועוד טעמא אחרינא דהא רבותא אשמועינן דאף ע\"ג שיש לשניהם רוח חיים לא נפיק חד מחבריה: \n",
+                    "<b>כהרי האש</b>. לשון נמוקי יוסף והא דלא הדר ותני לא הרי האש כהרי שניהם כדקא הדר ברישא משום דטרחא ליה מלתא ע\"כ ס\"ל דיש באש ממה שאין בשניהם לפי שכח אחר מעורב בו ואין הולך לדעתו כמו שורו. דלא כתוספות שכתבו שאין זה חומרא. ולפי שלא היה יכול למצוא חומרא באש מה שאין בשניהם להכי לא הדר ותני לא הרי האש וכו': \n",
+                    "<b>כהרי הבור וכו'</b>. כתב הר\"ב ובגמרא מסיק דאי כתב בור וחד מהנך אתו כלהו שאר וכו'. אבל מבור לחוד לא נפיק. דאיכא למפרך מה לבור שתחלת עשייתו לנזק. תוספות [דף ה' ע\"ב]. וכתבו עוד והתנא האריך להגדיל תורה ויאדיר. עד כאן. וכתבו עוד דלא משני דלהכי איצטריך למכתב כולהו דאין עונשין ממון מן הדין. דס\"ל גמרא דידן דעונשין. ועיין משנה ה' פ\"ב. ומשנה ה' פ\"ה. *) ועיין עוד מה שכתבתי במשנה ד' פ\"ג דבבא בתרא. ועיין בגמרא דסנהדרין פ\"ט דף ע\"ו וכתבתיו ריש פ\"ק דיבמות. [*ועיין מ\"ש סוף פ\"ק דאהלות]. ומ\"ש הר\"ב שן ורגל פטורים ברה\"ר. דכתיב בהו ובער בשדה אחר. רש\"י [בדף ה' ע\"ב]. ומ\"ש בור פטר ביה קרא אדם וכלים וכו'. כתבו רש\"י ותוספות דכדי נסיב לה דהא בור איצטריכו ליה למכתב דבור לא אתי מכולהו כדתנן במתניתין. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אש פטר בו את הטמון. ואם תאמר לר' יהודה דמחייב טמון באש כדתנן במשנה ה' פ\"ו למאי הלכתא כתב לאש. הא נפיק מבור וחד מאינך. ויש לומר כמ\"ש התוספות דהוי מצי למימר דכולהו אצטריך למכתב. דאי לא כתיבי אלא הוה נפקי מחד מהנך ומבור הוה פטרי בהו כלים ע\"כ. ולר' יהודה אין ה\"נ דקאמר דכולהו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אצטריך משום הכי: \n",
+                    "<b>הצד השוה שבהן וכו'</b>. כתב הר\"ב אף אני אביא וכו'. וז\"ל הר\"ן מפרש בגמרא לאתויי כל שדרכו להזיק ושמירתו עליך אע\"ג דלא דמי לחד מהני אבות. אי יכולין לאתויי מתרתי. או מתלת. או מטפי בהצד השוה לחיובא. מחייבינן ליה: \n",
+                    "<b>ושמירתן עליך</b>. שנתחייבת בשמירתן מחמת שהם ממונך. או שנמסרו לך לשמרן. או שעשית בהם מעשה שתחייבך בשמירתן כדאמרינן לקמן [ד' ו' ע\"א]. ושמירתן עליך שאין אתה חייב בנזקיהן אלא בזמן ששמירתן עליך ופשעת בשמירתן עד שהזיקו. לאפוקי היכא דמסרינהו לאחרים לנטרינהו כדחזי ופשע בהן שומר. דהשני חייב והראשון פטור. ולאפוקי נמי היכא דנטרינהו כאורחייהו ואזיקו דפטור דאין שמירת כולן שוה [כו']. נמוקי יוסף: \n",
+                    "<b>חב המזיק</b>. האי תנא ירושלמי הוא ותנא לישנא קלילא ולא תנא חייב. גמרא: \n",
+                    "<b>תשלומי נזק</b>. להכי נקט לשון השלמה שאם הזיקו והפחיתו מדמיו הראשונים שהיה שוה. הניזק משלם הפחת עד שעת העמדה בדין והמותר משלם לו מזיק כדתניא לקמן [דף י' ע\"ב תשלומי נזק] מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה ששמין את הדבר הניזק כמה הוא יפה עד שלא ניזק וכמה הוא יפה משהוזק. והבעלים מטפלין בנבלה והמזיק משלם להם את הפחת שפחתה מחמת נזק דנפקא לן לקמן [דף י' ע\"ב] מוהמת יהיה לו לניזק משמע. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ואי פחתה נבלה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין פסידא דניזק הוא דכי שיימינן ליה כשעת מיתה הוא דשיימינן. והוא הדין היכא דשבחה בין מיתה להעמדה בדין דניזק הוי. נ\"י. ואיתא בגמרא אתשלומי דמתניתין דלקמן. והתם דריש מקראי. ועיין מ\"ש במשנה ג': \n",
+                    "<b>במיטב הארץ</b>. כתב הר\"ב מעידית שבנכסיו דהא מיטב שדהו דהיאך דקא משלם משמע. גמרא. ולשון עידית מפורש ריש פ\"ה דגטין. ומ\"ש הר\"ב אבל אם בא ליתן לו מטלטלין וכו' יהיב ליה כל מה דבעי ואפילו סובין. וילפינן מבור דכתיב ביה ישיב לרבות שוה כסף. נמוקי יוסף. ומה שכתב אבל לבעל חוב וכו' יהיב ליה בינונית מפורש ריש פרק ה' דגטין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכשרתי</b>. פירש הר\"ב זמנתי וחבירו במשנה ב' פרק קמא דעירובין: \n",
+                    "<b>הכשרתי במקצת נזקו</b>. כתב הר\"ב כגון החופר בור וכו' ונפל שמה שור או חמור מת. אבל אם ניזק פליגי תנאי. ומ\"מ פסקו כמ\"ד אף לנזקין האחרון חייב. וכתב המגיד בפי\"ב מהלכות נזקי ממון [הלכה י\"ב] שהטעם מפני שהאחרון העתיקו ממדת נזקין למדת מיתה ומתוך כך חייב בכל: \n",
+                    "<b>נכסים שאין בהם מעילה</b>. גמרא. מעילה הוא דלית בהו הא מקדש קדשי חייב בנזקין. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כגון קדשים קלים שאין בהם מעילה מחיים. אלא באימורים לאחר זריקת דם כדגרסינן במסכת מעילה פ\"ק [דף ז']. מני רבי יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים הוא. דתניא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו (ויקרא ה׳:כ״א) לרבות קדשים קלים שהם ממונו. דקרינן בהם וכחש. ועיין מה שכתבתי במשנה ט' פ\"ד דבבא מציעא: \n",
+                    "<b>נכסים של בני ברית</b>. כתב הר\"ב שאם הזיק של עכו\"ם פטור כדתנן במשנה ג' פ\"ד. ושם אפרש בס\"ד: \n",
+                    "<b>נכסים המיוחדים</b>. כתב הר\"ב שאם הזיק נכסים של הפקר פטור. כך הם דברי רש\"י בפירוש המשנה. אבל הוא מפרש כדסלקא דעתיה בגמרא שכן דרכו כיון שבסדר הגמרא מפרש להמשנה. נוח לפרש כדסלקא דעתיה דגמרא דלא כמסקנא. אבל הר\"ב שמפרש למשנה בפני עצמה לא הוי ליה לפרש כן. דהא קשיא מאי תבע ליה. והכי פרכינן בגמרא מאן תבע ליה. אלא דנגח תורא דהפקר לתורא דידן וקדם וזכה בו אחר. א\"נ נגח ואחר כך הקדיש ואחר כך הפקיר שנאמר (שמות כ״א:כ״ט) והועד בבעליו והמית איש [וגו'] השור יסקל וגם בעליו יומת. ומשמע שיהא לו בעל בשעת מיתה והעמדה בדין וגמר דין. והאי קרא אע\"ג דבשור שהמית אדם כתיב. ילפינן לנזקין. ותמיהני דלענין שור שהמית ר' יהודה אמרה במשנה ז' פרק ד'. ושם פסקו הרמב\"ם והר\"ב דלא כרבי יהודה. וכ\"כ שם נמוקי יוסף. והיאך ילפינן לה הכא לענין נזקין. ובמיתה דביה כתיב לא דרשינן לה. ונראה לי דילפינן באם אינו ענין. משום דהתם ז' שור כתיבי לאתויי שאין לו בעלים הלכך אמרינן באם אינו ענין למיתה דז' שור כתיבי. תנהו ענין לנזקין. ואפשר נמי דהיינו טעמא דהרמב\"ם פרק שמיני מהלכות נזקי ממון וטור סימן ת\"ו השמיטו גמר דין. משום דלגמר דין דבהדיא השור יסקל כתיב לא דרשו כולי האי באם אינו ענין אלא דבתוספות [דף י\"ג ד\"ה שנאמר] משמע דעיקר דרשא מהשור יסקל אתא וזה צ\"ע: \n",
+                    "<b>חוץ מרשות המיוחדת למזיק</b>. כתב הר\"ב ודוקא כשהזיקו נכסיו אבל המזיק עצמו שחבל בחברו [כו'] משום דרבא פ\"ה דף מ\"ח אמר למלתיה בנכנס לחצר חבירו וכו'. ולעיל מיניה נקט הכניס שורו וכו'. שמע מיניה דהכא בנכנס עצמו. ולהכי אסברה לה הר\"ב נמי בחבל חברו. ואע\"ג דאנן בשור הנכנס קיימינן. ודינא נמי הכי הוה כמו שכתב הרמב\"ם בפרק ז' מהלכות נזקי ממון [הלכהז'] וטור סימן שע\"ח. והרמב\"ם בפירושו. וכן נמוקי יוסף סתמו וכתבו. ואם הזיקו הוא בעצמו וכו': \n",
+                    "<b>ורשות הניזק והמזיק</b>. כתב הר\"ב כגון חצר וכו' בשן ורגל פטור. פירש רש\"י [דף י\"ג ע\"ב] דבעינן ובער בשדה אחר ומש\"ה אם היתה מיוחדת [לפירות] וכו' והזיק בשן ורגל חייב. דשדה אחר קרינן ביה: \n",
+                    "<b>הניזק והמזיק</b>. לשון התשבי שרש נזק. ותמהתי למה לא אמר המזיק והמוזק על משקל המכה והמוכה. ע\"כ. ולפי מה שכתבתי בריש פרקין שהרכיבו לשם נזיקין בבנין נפעל לטעם שהתבאר שם. אני אומר שמפני כן שמשו בניזק ולא אמרו מוזק אחרי שכבר נשתמשו בבנין נפעל בהרכבתו לשם נזיקין: \n",
+                    "<b>וכשהזיק וכו'</b>.הא דרשינן ליה ריש פרקין (בבא קמא ד' ע״א) לאתויי קרן. כדכתי' כי יגח אין נגיחה אלא בקרן שנאמר (מלכים א כ״ב:י״א) ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל ויאמר כה אמר ה' באלה תנגח. ואומר (דברים ל״ג:י״ז) בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח שמע מיניה בין בתלוש בין במחובר קרי נגיחה. גמרא שם דף ב'. וכשהזיק חב המזיק דרישא לא דרשינן ליה. דלאו יתירא הוא. רש״י [ט:]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שום כסף</b>. כתב הר\"ב ואם הזיקה פרתו וכו'. שדרסה עליו ברשות הניזק ושברתו. לשון נ\"י ונתקרע. ומ\"ש הר\"ב דהוי נמי בור. שכל ממונו המזיק במקום שמונח שם דומה לבור והוי תולדתו. ומ\"ש הר\"ב אין אומרים וכו' לשון נ\"י ואפילו היה נראה שהנזקין שוין לא אמרינן יצא זה בזה בלא שומא. לפי שמתוך השומא תעלה שומת שניהם בדקדוק ואם יש מותר משלמים המותר זה לזה. ואם אין שם מותר שניהם פטורים: \n",
+                    "<b>ושוה כסף</b>. כתב הר\"ב וכשבאים לשלם ההיזק מנכסי היתומים. לא יפרעו אלא מן הקרקע ולא מן המטלטלין. דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי. ולכאורה הואיל ולא כתב דהאידנא מגבינן ממטלטלי דיתמי כמו שכתב במשנה ג' פ\"ט דכתובות וכן ריש פ\"ו דערכין. ועוד ריש פרק בתרא דמכילתין. [נראה] דדעתו כרבינו אפרים שכתב הטור בשמו סוף סימן תי\"ט דלא תקנו אלא לבעל חוב משום נעילת דלת אבל לנזקים דלא שכיחי לא תקון. אלא שהרמב\"ם כתב גם כן כך שם בפרק ט' דכתובות במשנה ב' ולא כן בכאן. ואעפ\"כ כתב בפ\"ח מהלכות נזקי ממון [הלכה י\"א] דהאידנא מגבין לנזקין מן המטלטלין של יתומים לכך נראה שסמכו על הא דכתבו בכתובות: \n",
+                    "<b>בפני ב\"ד</b>. כתב הר\"ב מומחין. פירש רש\"י מומחין דנין דיני קנסות [כדתנן בריש סנהדרין] וכתבו התוספות ואע\"ג דמתניתין לא איירי בקנסות. דהא שור לרגלו ומבעה לשינו מפרשינן לה. מכל מקום מרמז לנו התנא במתניתין אפילו במילי דלא איירי ברישא. ע\"כ. והא דמייתינן לקרן בוכשהזיק דמתניתין דלעיל. היינו מועד דהא במיטב הארץ תנן. ותם אינו משלם אלא מגופו כדלקמן: \n",
+                    "<b>ועל פי עדים בני חורין</b>. כתב הר\"ב לאפוקי עבדים ועכו\"ם דפסולי עדות. כמו שפירש הר\"ב במשנה ח' פ\"ק דראש השנה בעבדים. וכתב הר\"ן דעכו\"ם נמי פסול מהאי טעמא. ובגמרא צריכא לאשמועינן תרוייהו. דאי אשמועינן עבדים הוה אמינא משום דאין להם חיים. דכתיב (בראשית כ״ב:ה׳)  שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור. אבל עכו\"ם דאית להו חיים דכתיב (מלכים א ט״ו:י״ח) *) הדד בן טברימון בן חזיון. לא. ואי אשמועינן עכו\"ם משום דלא שייכי במצות. אבל עבד כנעני דשייך במצות שנשים חייבות בהן אימא לא. צריכא. ואם תאמר ומאי שנא הכא דאשמועינן דפסולים. הא פסילי לכל עדות. כבר כתב הרמב\"ם שהוצרך למעטם לפי שיעלה על הדעת [שנוותר] ונקל בעדות הנזקין לרוב מאורעיהם. ולמעוט מה שיזדמן שיהיה עליהם עדים כשרים לפי שההכאות בין האנשים ובין הבהמות ג\"כ רוב היותם במעמד עמי הארץ והעבדים והעכו\"ם לכן הודיענו שלא יקבלו בזה אלא עדות כשרים כמו בשאר העדיות. ע\"כ. וטור סימן ת\"ח כתב בשם ר\"י דאשמועינן דאפילו בשור עכו\"ם <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>שנגח לשל ישראל אין דנין אלא בעדות כשרים: \n",
+                    "<b>והנשים בכלל</b>. כמו שכתבתי במשנה ז' פ\"ק דקדושין דהשוה אשה לאיש וכו'. ועיין לקמן פ\"ד מ\"ז: \n",
+                    "<b>הניזק והמזיק בתשלומין</b>. כתב הר\"ב כגון אם פחתה וכו'. ואע\"ג דתנן לה חדא זמנא בתשלומי נזק. כמ\"ש במשנה א' בשם נמוקי יוסף. מפרש בגמרא חדא בתם וחדא במועד וצריכא דאי אשמועינן תם משום דאכתי לא אייעד אבל מועד אימא לא. ואי אשמועינן מועד משום דקא משלם כולה אבל תם אימא לא צריכא. ולא קשיא דהא תרי זימני תנן לה תשלומי נזק. ולמאי איצטריך תו הך דהכא. דתשלומי נזק דתנן ברישא. אינו מיותר כלל. אלא דתני מה הצד השוה שבהם. ולהכי נמי בגמרא לא פירשו אלא אתשלומי נזק דמתניתין ב'. ואין זה דרישא. אלא כמעתיק לשון שבסיפא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הבהמה אינה מועדת וכו'</b>. משום דתני שן ורגל דמועדין מתחילתן. נקט אינה מועדת. ולא תנא הבהמה תמה: \n",
+                    "<b>ולא לשוך וכו'</b>. בגמרא דריש פרקין (בבא קמא דף ב' ע״ב) נשיכה כיון דאין הנאה להזיקה כשן. הוי תולדה דקרן. רביצה ובעיטה. כיון דאין הזיקן מצוי כרגל. הוו תולדה דקרן: \n",
+                    "<b>ושור המועד</b>. פירש הר\"ב ג\"פ ליגח וכו' ולגבי מועד חשיב להו חד כן פירש\"י בפירוש המשנה. ומסיים דעל ידי העדאה דעדים אתי בהו חיוב [נזק שלם]. הלכך חדא מלתא הוא. ע\"כ ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>ושור המזיק ברשות הניזק</b>. כתב הר\"ב ומתניתין אתיא כמ\"ד משונה וכו' כלומר הך בבא דמתניתין אבל רישא על כרחך רבנן היא. דהשן מועדת וכו' על כרחך בחצר הניזק דבעינן ובער בשדה אחר. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ותנן הבהמה אינה מועדת כו'. וה\"ק שמואל לרב יהודה שיננא שבוק מתניתין ותא אבתראי. רישא רבנן. וסיפא רבי טרפון. ואע\"ג דרבינא דבתראה מוקים לה כולה כרבנן. אבל מחסר למתניתין. לפיכך פירש הר\"ב אליבא דשמואל. ומ\"ש הר\"ב דאינה הלכה. עיין בפירושו משנה ה' פ\"ב: \n",
+                    "<b>והאדם הרי חמשה</b>. ובבעלי חיים קמיירי להכי לא חשיב בור ואש. רש\"י. ומסיימי התוספות דף ד' דבור ואש כך לי פעם ראשונה כמו בפעם שלישית ורביעית: \n",
+                    "<b>הזאב והארי כו'</b>. חסורי מחסרא והכי קתני. ויש מועדים אחרים כיוצא באלו הזאב וכו'. גמרא. ועיין מה שכתבתי במשנה ד' פ\"ק דסנהדרין מנלן דחייבה תורה לכל הני: \n",
+                    "<b>הרי אלו מועדים</b>. אפילו בנשיכה ובכל נזקין ומשלמין בעלים שלהם נזק שלם. רש\"י: \n",
+                    "<b>שהן בני תרבות</b>. שגידלן אדם בביתו: רש\"י: \n",
+                    "<b>מה בין תם למועד אלא שהתם וכו' וכן לשון הזה במ\"ח פרק ה' דמנחות</b>. ובמשנה ב' פ\"ג דערכין. עוד שם משנה ב' פ\"ז ובריש מסכת קנים. [*ועיין פ\"ז משנה ב' דמסכת תמיד] ולכאורה נראה לפרש בלשון בתמיה מה בין וכו'. ליכא. אלא שהתם וכו'. אבל בגמרא דף ט\"ו מסקינן דשייר שאינו משלם על פי עצמו דפלגא נזקא קנסא ומודה בקנס פטור דכתיב (שמות כב) אשר ירשיעון וגומר כדפרישית במשנה ח' פ\"ט. ושייר חצי כופר. דתם פטור מכופר. לכך צריך לפרש שהוא כמו אין בין וכו'. [*וכהאי גוונא מפרש הר\"ב בסוף פ\"ק דשבועות] וכן ההיא דקנים נשנה בפ\"ק דמגילה מ\"ו בהדיא בלשון אין בין וכו'. [*ובסוגיא דהכא [ד' ט\"ו] ודסוף פרק אלו נערות (כתובות דף מ\"א ע\"א) מייתי למתניתין ולא גרם אלא]: \n",
+                    "<b>מן העלייה</b>. פירש הר\"ב מעידית שבנכסיו דמאי עלייה מעולה שבנכסיו. וכן הוא אומר (ד\"ה ב' ל\"ב) וישכב חזקיה עם אבותיו ויקברוהו במעלה קברי בני דוד. ואמר ר\"א במעלה אצל המעולים שבמשפחה ומאן נינהו דוד ושלמה. גמרא: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כיצד הרגל וכו' אמתניתין דסוף פ\"ק קאי</b>. ותימה אי אדפתח ליתני כיצד השן ברישא. ואי אדסליק הא תנינא ושור המזיק ברשות הניזק והאדם בסוף. ואומר ר\"י ודאי אדפתח ביה קאי ושן ורגל כחד חשיבי משום דשוין בהלכותיהן ומחד קרא נפקי ומשום דתנא רגל בתר שן נקט הכא רגל ברישא אדסליק מינה. תוספות: \n",
+                    "<b>לשבר בדרך הלוכה</b>. פירש הר\"ב דמשני לשבר וכו'. ואע\"ג דהא אמרן לה בפרק דלעיל איידי דבעי למתני תולדה דהיינו הבהמה מועדת וכו' תנא אב בששברה ברגלה ממש. נמוקי יוסף. ומ\"ש הר\"ב בשליף מפורש בריש פ\"ק [ד\"ה השור]: \n",
+                    "<b>היתה מבעטת וכו'</b>. אגב דשוה לצרורות נקט לה הכא. תוספות: \n",
+                    "<b>משלם חצי נזק</b>. כתב הר\"ב וברשות הניזק קאמר כלומר צרורות. אבל מבעטת <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אפילו ברה\"ר כיון דתולדה דקרן הוא. וכ\"כ נ\"י. ומ\"ש הר\"ב דצרורות תולדה דרגל לפוטרו ברה\"ר. ותו נפקי מינה דהוה תולדה דרגל. היינו לשלם מן העליה כיון דמועד מתחלתו. אלא דהלכה אפקיה לחצי נזק. והר\"ב לא כתבו משום דבגמרא פ\"ק דף ג' מיבעיא ליה לרבא ופירשו התוספות דכיון דאתי הלכתא דלא משלם אלא חצי נזק אם כן אתא הלכתא להקל ולא להחמיר ע\"כ. ומ\"מ לרב פפא פשיטא ליה לשלם מן העליה. וכן פסקו הפוסקים: \n",
+                    "<b>דרסה על הכלי וכו'</b>. ואע\"ג דכבר שמענו מ\"מ איצטריך לאשמועינן דסד\"א משונה הוא בהך דריסה הואיל ודרסה בחוזק כל כך שניתז השבר על כלי אחר ושברו מסתמא להזיק נתכונה קמ\"ל דלא. א\"נ קמ\"ל דזימנין משכחת ליה נזק וחצי נזק בחד מעשה בהדדי כה\"ג. ל' נ\"י. והתוספות כתבו ל' הראשון: \n",
+                    "<b>התרנגולים מועדים וכו'</b>. וקמ\"ל דעופות נמי מועדים מתחלתן בין לענין שן בין לענין רגל ותנא גבי רגל וה\"ה גבי שן וילפינן עופות מושלח את בעירה תרגום של בהמה. מבהמתך דכלאים או דשבת כדתנא דבי רבי ישמעאל ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה הכי נמי בעירה ובהמה חד ענינא הוא וילפינן מהדדי מה להלן חיה ועוף כיוצא בהן אף כאן חיה ועוף כיוצא בהן. נ\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הבהמה מועדת לאכול פירות</b>. היינו שן היינו בהמה אלא דתני שן דחיה וקתני שן דבהמה לאשמועינן דאע\"ג דבעירה כתיב. חיה בכלל בהמה כדלעיל [ואידי ואידי אבות נינהו] וחיה דאתיא ליה מדרשא חביבא ליה ונקטה ברישא ולעיל ברגל לא מצי שביק אב ותני תולדה. איבעית אימא איידי דסליק מרגל [בפ\"ק תנן הרגל מועדת ולא תנן הבהמה]. פתח ברגל. גמרא דף י\"ז: \n",
+                    "<b>ברשות הניזק</b>. משום דבעי לפלוגי בואם נהנית תנא לה הכא ולא ברגל. אבל הוא הדין דברגל. כמו דתנא לעיל תרנגולים ברגל והוא הדין בשן: \n",
+                    "<b>אבל ברה\"ר פטור</b>. כתב הר\"ב אאכלה פירות וכו'. אבל אכלה כסות וכלים חייב חצי נזק דעבדי אינשי וכו' כלומר דאי לאו הכי כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. גמרא. ועיין מה שכתבתי בריש פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>משלם מה שנהנית</b>. כתב הר\"ב רואין כאילו הן שעורים. פירש רש\"י כפי שהיה צריך ליקח שעורים למאכלה. והרמב\"ם פירש כגון חמור שאכל עשרה ליטראות תמרים ישלם בעל אותו החמור דמי עשרה ליטראות משעורים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שקפצו וכו' משלם נזק שלם</b>. מסקינן בגמרא דלהכי תנן שקפצו ולא שנפלו *) כגון היכא דמקרבי כלים לכותל. ואי הוו קפצי. לברא ממאני היו קפצי. וכי נפלו אונס הוא ופטורים. דהא לאו פשיעה הוא אפילו לענין קפיצה דהא כי קפצי לברא הוו קפצי. אבל אי הוי בענין שכשיקפצו הוו תברי. כי נפלו נמי חייבים. דאע\"ג דבנפילה אניסי הוא הוה תחלתו בפשיעה לגבי קפיצה ותחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב. [*ומתניתין דמרחקי הכלים ומשום הכי חייב על הקפיצה ועל הנפילה נמי היה חייב אבל משום הכי לא קתני נפלו לומר דלפעמים פטור בנפלו והיינו היכא דמקרבי ואז פטור אף על הקפיצה. כך פירש בנ\"י]: \n",
+                    "<b>חררה</b>. פירש הר\"ב עוגה שנאפית על גבי גחלים. וז\"ל הרמב\"ם ופעמים שהגחלים נדבקים בה. ע\"כ. ועיין פרק דלקמן מ\"י: \n",
+                    "<b>על החררה משלם נזק שלם</b>. כתב הר\"ב דהוי שן ברשות הניזק. ומסיק בגמרא דבגדיש של בעל החררה דבעינן ובער בשדה אחר: \n",
+                    "<b>ועל הגדיש משלם חצי נזק</b>. כתב הר\"ב דהוו כמו צרורות ס\"לכדעת הטור סימן שצ\"ב דבאדיי אדויי היא מתניתין. ואף ע\"ג דבגמרא מוקמינן אליביה דר\"י דהלכתא כותיה. מתניתין באנח אנוחי <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ועל מקום החררה נ\"ש ועל כולה גדיש ח\"נ. כתב ב\"י בשם הרשב\"א דה\"ה דהוה מצי לאוקמא בדאדיי אדויי ועל כולה גדיש חצי נזק. ובהכי מיפרשא מתניתין טפי שפיר שאין משלם על הגדיש אלא חצי נזק. ואילו באנח אנוחי איצטריך לחלק בין מקום גחלת ובין שאר גדיש. אלא רבותא קמ\"ל דלר\"י אפילו באנח מצית לאוקמה. ע\"כ. ולא כדעת התוספות דכתבו דלר\"י דוקא באנח וכו'. ועיין מ\"ש סוף פרק ו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>איזה הוא תם</b>. פשיטא דכל שלא הועד תם הוא. אלא הכי קבעי איזהו שיקרא תם אחר העדאה. נ\"י: \n",
+                    "<b>כל שהעידו בו שלשה ימים</b>. אביי דרש תמול חד. מתמול תרי. שלשום תלת. ולא ישמרנו חייב. רבא דרש תמול מתמול חד. שלשום תרי ולא ישמרנו תלת. ומשמעות דורשין איכא בינייהו ככתוב בתוספות: \n",
+                    "<b>כל שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח</b>. די אפילו בפעם אחת דמסתמא חזר לתמותו. הכי משמע מדלא הזכיר ג\"פ אלא גבי העדאה ומ\"מ חזרה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>של ג' ימים פשיטא דסגי. הרא\"ש ז\"ל. [*ועיין מ\"ש במ\"ב פ\"ד]. וכתב הריטב\"א דג\"פ ביום אחד בלא משמוש תינוקות לא סגי ליה דא\"כ הוי ליה לפרש. נ\"י. [*ופסקי ההלכות שכתב הר\"ב כך הוא בגמרא]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נגח נגף וכו'</b>. ל' הר\"ב כולן תולדות קרן הן. וכן ל' רש\"י. ורצונם לומר דמנגף ואילך [הוא]  דאילו נגח קרן גופיה כדדרשינן מכי יגח כמ\"ש בפ\"ק משנה ב': \n",
+                    "<b>ברשות הרבים משלם חצי נזק</b>. *)דכתיב קרא יחצון לומר שאין חצי נזק חלוק לא ברה\"ר ולא ברשות היחיד דלמדרש הכי אייתרא. דהא כתיב קרא וחצו את כספו דלא תימא דלא לחייב אפילו חצי נזק אלא ברה\"י כלומר ברשות הניזק כמו שן ורגל כדאיתא בגמרא [ריש] דף כ\"ו: \n",
+                    "<b>ברשות הניזק לשלם נזק שלם</b>. דאמר קרא (שלם) ישלם תשלומין מעליא ולא תילף בקל וחומר מקרן שלא לחייב <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אלא ח\"נ כדאיתא בגמרא שם: \n",
+                    "<b>אמרו לו דיו וכו'</b>. והקשו ז\"ל היכי אמרינן דיו דהא כל קל וחומר דעלמא הכי הוא. דבשביל חומרא קטנה שיש בלמד. דנין אותו שיהא כמלמד לגמרי לכל חומרותיו. ותירצו ז\"ל דהני מילי כשהחומרות שאנו באים ללמוד אינן מעין אותו חומרא שהיא בלמד. אבל הכא שאתה בא ללמוד נזק שלם בחצר הניזק מכח חומרא שנמצא בלמד שהוא נמי ענין תשלומין. דהיינו חצי נזק ברה\"ר. שייך לומר דיו. נ\"י. וכן כתבו התוספות. ומכאן גם כן ראיה למ\"ש בשם התוספות בפ\"ק בדבור כהרי בור. דגמרא דידן סברה דעונשין ממון מן הדין. דהא אי לאו דיו מודו רבנן לר' טרפון: \n",
+                    "<b>אני לא אדון קרן מקרן</b>. כלומר רשויות כדמשמע מהאי ק\"ו קמא ולדבריהם הוא דקאמר [להו] דלדידיה לית ליה האי דיו. היכא דמפריך קל וחומר [כדכתב הר\"ב לקמן] אלא הא דקאמר הכי. משום דק\"ו קמא פשוט יותר לומר דיו אסוף דינא. דהיינו קרן ברה\"ר. נמוקי יוסף בשם הרא\"ש: \n",
+                    "<b>אני אדון קרן מרגל</b>. כלומר קרן ברשות הניזק. מרגל ברשות הניזק. ומה אם במקום שהקל על השן ועל הרגל ברה\"ר. החמיר בקרן. נמצא שרגל קלה וקרן חמור. מקום שהחמיר על השן ועל הרגל הקלים לשלם נזק שלם ברשות הניזק. אינו דין שנחמיר בקרן שהוא חמור. נמצא דאתינן למילף קרן חמורה מרגל הקלה ולא קרן מקרן. נ\"י: \n",
+                    "<b>אמרו לו דיו וכו'</b>. כתב הר\"ב דסוף סוף אי לאו קרן ברה\"ר וכו'. וכן לשון רש\"י. ומסיים נ\"י ואעפ\"י שאינו כל כך פשוט לומר דיו כדפירשנו לעיל מ\"מ לעולם אמרינן דיו כיון דלא משכחת צד קל וחומר אלא בהכי: \n",
+                    "<b>דיו לבא מן הדין להיות כנדון</b>. כתב הר\"ב דכתיב הלא תכלם וכו' קל וחומר לשכינה י\"ד יום. אומר ר\"ת משום דאמרינן בהמפלת [דף ל\"א] שאב ואם נותנים בו כל א' ה' דברים והקב\"ה נותן בו י' דברים. אבל קשה קצת דאם כן אין זה קל וחומר דמן הדין יש להיות כנגד שתיהן. ורבי חיים כהן מפרש קל וחומר לשכינה יותר מעט משבעה. וכיון דאפיקתיה משבעה דהיינו הסגר [א'] אוקמא אשני הסגרות. וכן מוכח בתוספתא דמסכת אבות. כ\"כ התוספות פרק ט' דבבא בתרא דף קי\"א ובפ\"ז דזבחים דף ס\"ט. וכאן קצרו. וכתב הר\"ב דס\"ל לר\"ט דכי אמרינן דיו היכא דלא מפריך וכו' דשבעה ימים דשכינה לא כתיבי דתסגר שבעת ימים לומר דדרשינן דיו ורבנן כתיב קרא אחרינא ותסגר מרים וגו' שבעת ימים. ור\"ט ההוא דאפילו בעלמא דרשינן [דיו ומיתורא דקרא קא גמרינן] ליה. ולא תאמר הכא משום כבודו של משה. אבל בעלמא לא. קמ\"ל. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בין ישן</b>. משום שוגג איצטריך דלא תימא דלא מחייב שוגג אלא כשהוא ער. אבל ישן אנוס הוא קמ\"ל דאפילו ישן נמי חייב. נמוקי יוסף. ומ\"ש הר\"ב שאם היה ישן ובא אחר וכו'. והזיק ראשון לשני פטור. וכך כתב הרמב\"ם [פ\"א מה\"ח] והוא מהירושלמי העתיקו כ\"י. ויהיב טעמא דשני הבא אצלו הוא פושע: \n",
+                    "<b>סימא את עין חברו</b>. כתב הר\"ב אפילו בשוגג. דאמר קרא (שמות כד) פצע תחת פצע [קרא יתירא הוא דהא כתיב (ויקרא כ״ד:י״ט) כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה וגו'] לחייבו על שוגג כמזיד. ואע\"ג דמיבעי ליה ליתן צער במקום נזק [כדפירש הר\"ב. בריש פ\"ח] א\"כ לכתוב קרא פצע [בפצע]. מאי תחת פצע ש\"מ תרתי. גמרא. וכתב הר\"ב אבל לא בארבעה דברים. גמרא. מדתני סיפא דומיא דשבר הכלים מה התם נזק אין. ארבעה דברים לא [דלא שייכי בהו] אף סימא נזק אין ד' דברים לא. ולפיכך לשון אפילו בשוגג שכתב הר\"ב אינו מדוקדק דהא מתניתין לא איירי אלא בשוגג דאי במזיד חייב בכולן. והא דרש\"י כתב בפירוש המשנה. וכן בגמרא. אמנא הני מילי. לשון אפילו בשוגג. משום דהוא מפרש במשנה דאכתי לא ידעינן פירוש הגמרא דקתני סימא דומיא דשבר וכו'. וכן במנא ה\"מ. לא היתה השאלה אלא על הנזק בלבד שיהא חייב בו השוגג ולא על הפטור דארבעה דברים. ולפיכך שפיר נקט לשון אפילו. אבל הר\"ב שמפרש דסימא דומיא דשבר דבארבעה דברים לא. לא אתי שפיר לשון אפילו. וז\"ל נ\"י סימא את עין חבירו בשוגג משלם נזק שלם אפילו במקום דליכא ד' דברים דומיא דשבר וכו'. ע\"כ. וטעמא דלא מחייב השוגג אף בד' דברים כתב נ\"י דשבת ורפוי כי יריבון אנשים כתיב (שמות כ״א:כ״ה) [וכן כתב רש\"י] צער נמי ילפינן מקרא דפצע תחת פצע ואין רבוי לחייבו שוגג. וא\"כ אינו חייב אלא מזיד דומיא דכי ינצו אנשים דכתיב גביה דדבר הלמד מענינו הוא. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>בשת נמי לא מחייב אלא במתכוין כדכתיב (דברים כד) ושלחה ידה והחזיקה. ע\"כ. ועיין כולהו בפירוש הר\"ב ריש פ\"ח: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ונתקל בה ושברה פטור</b>. כתב הר\"ב לפי שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים. גמרא. ופירש נ\"י משום דאדם בעל מחשבות הוא ואגב טרדא דלביה לאו אורחיה לעיוני ומיזל ע\"כ. ותוספות כתב דשאני משור פקח דאמרינן איבעי ליה עיוני ומיזל [כמו שכתב הר\"ב במשנה ו' פ\"ה] דשור עיניו למטה טפי מאדם. וכתב עוד נ\"י שמעינן מהא דדוקא נתקל שלא עיין. הוא דאמר דפטור. וכפשטיה דמתניתין. הא ידע ושבר חייב אע\"ג דחבירו הניח כדו שלא ברשות. וכגון שלא מלא רוחב הדרך וכדאמרינן בסמוך [בגמרא] שהרי יש לו מקום לעבור ואין צריך לשבר כדו של חבירו. ע\"כ. כלומר שאדם הוא בר דעת יעבור לו למקום אחר. וליכא למימר כל המשנה ובא אחר ושינה פטור. כדאמרינן בשור הבא ושינה. כמ\"ש פרק דלעיל במ\"ב: \n",
+                    "<b>בעל החבית חייב</b>. גמרא פתח בכד וסיים בחבית. וה\"נ במתניתין ה' דפרקין. והכי נמי במתני' ד' דפרק בתרא [ולי עוד בסוף דמאי כמ\"ש שם. וכן במ\"ז פ\"ג דמעילה קרי כד לחבית דספ\"ד דסוכה] [משנה ו'] לומר לך היינו כד היינו חבית למאי נ\"מ למקח וממכר. ובאתרא דרובא קרי לכדא כדא ולחביתא חביתא. ואיכא נמי דקרי לכדא חביתא ולחביתא כדא. מהו דתימא זיל בתר רובא קמ\"ל <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דאין הולכין בממון אחר הרוב שאם התנה לתת לו כד והקנה לו בסודר ונתחייב הלוקח לתת דמים יכול הלוקח לומר תן לי חבית דקרי לחביתא כדא [לפי שהוא מוחזק]. ואם היה התנאי לתת לו חבית ונתן הלוקח דמים יכול המוכר לומר לא אתן לך אלא כד דקרי לכדא חביתא. והקשו בתוספות דהא הולכין בדיני ממון אחר רוב הדיינין. וכדתנן במ\"ו פ\"ג דסנהדרין. ותירצו דגבי דיינים שאני דחשיב מיעוט דידהו כמי שאינו. וליכא למימר התם אוקי ממונא בחזקת מריה דהא ב\"ד מפקי מיניה. אבל גבי שאר ממון דאיכא מיעוט וחזקה. לא אזלינן בתר רובא. ע\"כ. והא דתנינן לה בכמה דוכתי. וכן ברפ\"ו דב\"ב תנן נמי דאין הולכין בממון אחר רוב כמ\"ש הר\"ב שם. כבר כתבתי בריש ברכות בשם התוספות דכן רגילות וכו'. [*ועיין במ\"ג פ\"ד דאהלות]: \n",
+                    "<b>נשברה כדו</b>. שלא הניח אלא נתקל ונשברה והיינו דהר\"ב קרי ליה נתקל למזיק בכדו שנשבר: \n",
+                    "<b>והוחלק אחד במים או שלקה בחרסיה</b>. כתב הר\"ב דסבר נתקל פושע הוא וכו'. כלומר ובלאחר נפילה [פליגי] דהא בדר' יהודה מפרש במתכוין. אם נתכוין לזכות בחרסי' וכו' היינו אחר הנפילה. דאי בשעת נפילה לא שייך לומר נתכוון לזכות בחרסיה אלא מתכוין לשוברה כדפירש\"י [דף כ\"ט ד\"ה מפקיר]. ונ\"י פירש במתכוין להשליכו בשעת נפילתו כי היכי דלא ליתזק בה. ואע\"ג דמחמת אונס נפילה קא עביד. כיון דבכונה קא עביד חייב דאפילו תימא כל לאצולי נפשיה ברשות קא עביד לא עדיף מכל מאן דעביד ברשות דכי אזיק חייב [כדלקמן במתניתין]. ע\"כ. ש\"מ דבאחר נפילה פלוגתא דמתניתין. וסבר ר\"מ דנתקל פושע. ואפילו כי אמרת דמסתמא אפקרינהו הוי הפקר דלאחר פשיעה ולאו כל כמיניה להפקיר נזקיו. מידי דהויא בור ברה\"ר דחייב. כדתנן במ\"ה פ\"ה. ור\"י סבר נתקל לאו פושע הוא וכו'. והרי החרסים והמים הפקר וכו'. והכי אית ליה לרבי יוחנן דאמר לאחר נפילה מחלוקת. אלא מיהת מסקי' בגמרא דלאו למימרא דבשעת נפילה אין ביניהם מחלוקת דכי היכי דפליגי בלאחר נפילה ה\"נ קמיפלגי בשעת נפילה. ורבי יוחנן הכי קאמר דפלוגתייהו דהפקר נזקיו ליתא אלא בלאחר נפילה. דשייך ביה דלאו פושע הוא. אבל מפקיר נזקיו דעלמא לכולי עלמא חייב. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>וסובר הר\"ב דלר\"י מתניתין לא אתיא לאשמועינן [כלום בשעת נפילה] ולא קמיירי אלא בלאחר נפילה. והא אתיא מתניתין לאשמועינן דדוקא לאחר נפילה פוטר ר' יהודה למפקיר נזקיו אבל לא דעלמא. ואילו בשעת נפילה לא מיירי בה מתניתין אי פליגי אי לא פליגי. זו היא דעת הר\"ב שלא פירש למשנתינו אלא בלאחר נפילה. ואי הכי תקשה הוחלק במים ולקה בחרסיה תרתי ל\"ל דבגמרא דייק לה אביי דמש\"ה תני תרתי. חדא לשעת נפילה. וחדא לאחר נפילה. ולר' יוחנן במסקנא דמלתא דלא אתא אלא למימר דבהפקיר נזקיו דעלמא ר' יהודה נמי מחייב. א\"כ מתניתין מיירי נמי בין לאחר נפילה בין בשעת נפילה. ולהכי תני תרתי. ועיין מ\"ש במ\"ג פ\"ה: \n",
+                    "<b>במתכוין חייב</b>. כתב הר\"ב אם נתכוין לזכות בחרסיה וכו'. גמרא. וכתב נ\"י דמתכוין להשליכה ממש ליכא למימר דא\"כ היה משמע דבכגון האי הוא דמחייב רבי יהודה. אבל אם לא כיון להשליכה אע\"ג דהוי פושע לגבי נפילה פטור. וליתא. דע\"כ לאפטרי רבנן [דר\"י כותייהו ס\"ל]. אלא במפקיר נזקיו דנתקל [כו']. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דסבר נתקל לאו פושע הוא הרי החרסים והמים הפקר. ל' הרי\"ף הוי ליה הנך מים וחרסים כהפקר דאתי ממילא. ומ\"ש הר\"ב והלכה כרבי יהודה משום דבגמרא מוקמינן לרישא כר\"מ דברייתא. ור' יהודה כחכמים דברייתא. עיין בסוף פ' ששי דב\"מ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השופך מים וכו' ואפילו אפקרינהו דהכא שופך ומצניע שלא באונס</b>. וקי\"ל לעיל דמפקיר נזקיו שלא באונס לכ\"ע חייב. נ\"י: \n",
+                    "<b>חייב בנזקו</b>. פירש דעצמו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ולא כליו כמו שכתבתי בסוף מ\"ו פ\"ה: \n",
+                    "<b>והגודר את גדרו בקוצים</b>. פירש רש\"י [דף כ\"ט] שעשה גדר קוצים דסתם גדר של אבנים הוא. דכתיב (משלי כ״ד:ל״א) וגדר אבניו נהרסה. וכ' הר\"ב והפריחן לרשות הרבים [שהוציא חוץ מרשותו. המגיד פי\"ג מה' נזקי ממון] אבל המצמצם וכו'. גמרא. ופירש נ\"י ונסמך אדם שם יותר מן הראוי. ע\"כ: \n",
+                    "<b>וגדר שנפל וכו'</b>. כיון דאניס. צריך לן לאוקמי הך סיפא בדלא אפקרינהו ואתזק לאחר נפילה דה\"ל לסלק ולא סילק דבהכי ר' יהודה מודה כדתנן אם נתכוין וכו'. נ\"י. ועיין במ\"ד פ' בתרא דב\"מ: \n",
+                    "<b>והוזקו בהן אחרים</b>. הכא דכמה גווני נזיקין קתני. מצניע קוץ וכו' וגודר בקוצים וגדר שנפל תני לה נמי לניזקין בלשון רבים. ויש ספרים דגרסינן ה\"נ והוזק בהן אחר כמו ברישא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תבנו וקשו</b>. מפורשים במ\"ג פ\"ך דשבת. ופ\"ט דב\"מ [מ\"א]: \n",
+                    "<b>וכל הקודם בהן זכה</b>. ואע\"ג דכהפקר הם חייב בנזקו. דמפקיר נזקיו שלא באונס חייב: \n",
+                    "<b>רשב\"ג אומר כל המקלקלים וכו'</b>. פירש הר\"ב אפילו עושים ברשות. וכפירש\"י בלשון אחרון. ותמהו התוספות דתקשי ליה רבן שמעון בן גמליאל אדרשב\"ג דמ\"ה פ' בתרא דב\"מ דאמר מתקן הוא את מלאכתו וכו' ופירשו בגמרא ואינו חייב בנזקן [וכמו שכתב הר\"ב שם]. ושמא אין הענינים שוים אע\"ג דבשמעתין דהתם כייל להו בהדי הדדי. ע\"כ. ול' ראשון פירש\"י דרשב\"ג שמעי' לת\"ק דלא קנס אלא שבחא. אבל גופה לא כדקתני בברייתא בגמרא. ואתא רשב\"ג למימר דבגוף נמי כל הקודם זכה. ע\"כ. ולרב דקי\"ל כוותיה דאמר קנסו גופן אטו שבחן ופרכינן בגמרא לימא כתנאי ודחינן דלא פליגי בהכי אלא בהלכה דקנסו גופן ואין מורין כן דלתנא קמא אין מורין. ואתא ר' שמעון בן גמליאל וכו' איכא לפרושי מתניתין נמי בהכי דכי היכי דמפרשת לברייתא מפרשי' למתניתין. והרמב\"ם לא כתב בפי\"ב מה' נזקי ממון להאי שינויא דואין מורין כן. וכתב הכ\"מ משום דס\"ל דדחויא בעלמא הוא. צריך לומר דרב כתנאי וכרשב\"ג ס\"ל משום דכל מקום ששנה וכו'. ועיין פ\"ח דעירובין [מ\"ז]: \n",
+                    "<b>ההופך את הגלל וכו' חייב בנזקו</b>. מפרשי' בגמרא דכ\"ט מדקתני ההופך ולא קתני המגביה ש\"מ בלמטה משלשה ובמתכוין לזכות בו [דבהפקר קני לכ\"ע בהגבהה פחות משלשה. רש\"י. והתוספות כתבו עוד פירושים אחרים. ועיין מ\"ש במ\"ד פ\"ק דקדושין] דחייב משום ממונו. אבל אם הגביה ג' דאסתלקא מעשה ראשון שהוציא הגלל אע\"פ שלא נתכוין לזכות בו חייב. דהא קי\"ל מפקיר נזקיו שלא באונס חייב. ובמסכתא דמאי פ\"ג מ\"ג תנן המוצא פירות בדרך וכו' לא יצניע עד שיעשר. ואם מתחלה נטלן בשביל שלא יאבדו פטור. וכתב הר\"ש דבירושלמי פריך מהא דמחייבין בנזקין אע\"ג דלא נתכוין לזכות. ומשני א\"ר בון תמן כתיב (שמות כא) בעל הבור ישלם. הכא כתיב (דברים יד) עשר תעשר משלך אתה מעשר ולא משל אחר. ע\"כ. כלומר תבואת זרעך כתיב ומסיפיה [דקרא] דייק. ובעל הבור ישלם מסיים בירושלמי בעל הנזק ישלם. וצ\"ל דדרשה פשוטה נקט דהא בגמרא פ\"ה דף נ' דרשינן הכי לרבי ישמעאל. אבל לר\"ע דקי\"ל כותיה מוקים בעל הבור לחופר בור ברשותו והפקיר רשותו ולא בורו. אלא דמשום דאף רבי עקיבא סבירא ליה בור ברשות הרבים חייב נמצא דבנזקי בור לא קפיד קרא אשיהא שלו אף על גב דלאו מהאי קרא דבעל הבור משתמע לרבי עקיבא אפילו הכי נקטה הירושלמי משום דדרשה פשוטה היא: \n",
+                    "<b>והוזק בהן אחר חייב בנזקו</b>. ואילו כל הקודם בהן זכה לא קתני. דגלל דבר שאין בו שבח דגלל זהו רעי ואינו משביח ברה\"ר דהא משובח ועומד הוא לא קנסו. גמרא. פירש הר\"ן משום דמאן דמפיק ליה לרשות הרבים לאו לאשבוחי מפיק אלא לנקות חצרו הוא דמפיק. ולא עביד לשהויי התם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הראשון חייב וכו'</b>. כתב הר\"ב וכגון שהיה יכול לעמוד וכו'. אבל לא היה יכול לעמוד פטור. ואע\"פ שלא הזהיר לזה שנתקל בו מפני שהוא טרוד בנפשו. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כדאי' בגמרא. ועיין מ\"ש בסוף פ\"ו דב\"מ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>זה בא בחביתו וכו'</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ופגע זה בזה רש\"י: \n",
+                    "<b>נשברה כדו וכו'</b>. עיין בריש פרקין שכתבתי הגמרא. פתח בכד. וסיים בחבית וכו': \n",
+                    "<b>ואם עמד בעל הקורה חייב וכו'</b>. כגון שלא הוה ליה לעמוד והיינו שלא עמד אלא לנוח. אבל עמד לתקן הקורה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>דאורחא הוא פטור. דהא [במשנה ד'] לעיל לא מחייבינן ליה לנתקל אלא (כשלא היה) [כשהיה] יכול לעמוד. שמע מיניה דכל כי אורחיה לא הוה פושע. גמרא [דף ל\"א]: \n",
+                    "<b>[*חייב</b>. ולא אתולדה דבור מחייבינן ליה. דא\"כ לא חייב אחבית. דבור פטור בכלים. אלא כיון שאינו מוטל לארץ דלא שליט בגופיה. אלא קאי אנפשיה כמאן דאזקיה בידים דמי. נמוקי יוסף]: \n",
+                    "<b>וכן זה בא בנרו וזה בא בפשתנו</b>. בגמרא לא עביד צריכותא ואיכא למימר דכיון דפשתן בהריחו האש נשרף וברי הזיקא דנר בפשתן ה\"ל לבעל הנר ליזהר ביותר ולעולם נחייביה קמשמע לן. אי נמי איפכא דבעל הפשתן הוי ליה ליזהר ביותר ולא נחייב כלל לבעל הנר. קמ\"ל. והתוספות דקדקו בפ\"ב דף כ\"ג [ד\"ה ולחייב] דיותר יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק משלא יוזק לכן הראשון עיקר. והרא\"ש והטור סימן שע\"ט השמיטו בבא זו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אחד רץ ואחד מהלך</b>. כתב הר\"ב מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני בע\"ש וי\"ט וכו' וכן לשון הרמב\"ם בפירושו. אבל בגמרא קאמר נמי בין השמשות. וכן לשונו בחבורו פ\"ו מהלכות חובל ומזיק. ומ\"ש הר\"ב שהלך לדבר מצוה להכין לצרכי שבת. ובסתמא לצרכי שבת דיינין ליה. דזיל בתר רובא ואפילו לא נקט מידי בידיה. דהא [בעי] למימר עשרתן ערבתן וכו'. או למימשא פניו ידיו ורגליו. או לשנויי כסותיה. אבל אי בריר לן דלא רהיט אלא לשאר צרכיו דלא שייכי בהו צרכי שבת. כבחול דמי. כן כתב נ\"י בשם הרמ\"ה. ולשון הרמב\"ם בחבורו [שם] שברשות הוא רץ כדי שלא תכנס שבת והוא אינו פנוי. ע\"כ. משמע דאע\"פ שלשאר צרכיו רץ. הוא מצוה לכבוד שבת וברשות רץ. שמפני כן רץ למהר לעשות. והשתא ניחא טפי דלכל רץ פטרינן דהא סתמא תנן. ובש\"ע סימן שע\"ח העתיק המחבר לשון הרמב\"ם. ובסעיף שאחריו העתיק המגיה לשון נמוקי יוסף לפרש ולא לחלוק. אבל נראה וודאי דחולקין הן: \n",
+                    "<b>והזיקו זה את זה פטורין</b>. שכל אחד גרם לעצמו חבלה זו ולא הזיקו ממש במתכוין. אלא כלומר הוזקו זה בזה. תוספות: \n",
+                    "<b>שניהם פטורין</b>. כתב נמוקי יוסף בערב שבת. שמה שהוא בחול משונה. בערב שבת הוא ברשות לא שנא מהלכים זה לקראת זה. או זה אחר זה פטורים. אבל שניהם רצים דפטורים בחול משום דכי הדדי נינהו. איכא לאפלוגי כדפלגינן גבי זה בא בחביתו וזה בקורתו. בין מהלכין זה לקראת זה. או זה אחר זה. או מיהר האחרון. או עמד הראשון: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והזיק</b>. שנתזה חתיכה מן עץ המתבקע. או נשל הברזל מן העץ. נ\"י: \n",
+                    "<b>ברשות הרבים והזיק ברה\"י וכו'</b>. ובגמרא מצרכינן להו דאי אשמועינן מבקע ברה\"י והזיק ברה\"ר. הוה אמינא משום דהוה ליה לאסוקי אדעתיה דאי מטיא בקעת התם היה מזיק כיון שרבים מצויין שם. אבל כשמבקע ברה\"ר והזיק ברשות היחיד שאין רבים שם אימא לא מחייב. ואי אשמועינן מבקע ברה\"ר משום דלא ברשות קא עביד דמאן יהיב ליה רשותא אבל מבקע ברה\"י דברשות קא עביד אימא לא מחייב. ואי אשמועינן הני תרתי [הא] משום דשכיחי רבים [והא משום דשלא] (ושלא) ברשות אבל כשבקע והזיק הכל ברשות היחיד אימא לא. צריכא. ומסיים נמוקי יוסף וכי תימא לתני הא. וכל שכן הנך. לא זו אף זו קתני: \n",
+                    "<b>חייב נזק שלם</b>. דכחו הוא וכגופו דמי וקיימא לן [סוף פ\"ב] אדם מועד לעולם. נ\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>במותר חצי נזק</b>. כתב הר\"ב שמין וכו' ואף ע\"ג דלעיל תנן לה במשנה ג' פ\"א שום כסף כמ\"ש הר\"ב שם. כבר כתבו שם התוספות [ד\"ה פרה] דתנא לה התם. והדר הכא מפרש לה: \n",
+                    "<b>חצי נזק</b>. ומגופו. דאם האחד אינה שוה כל כך. אינו מנכה לו אלא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>מה שיוכל לגבות מגופו. נ\"י: \n",
+                    "<b>מועד בתם משלם במותר</b>. כתב הר\"ב כלומר אם הזיק את התם יותר ממה שהזיקו [תם] וכן לשון רש\"י. וכתב עליו הרא\"ש וז\"ל. ומה הוצרך לפרש מועד בתם וכו' כבר פירש לנו פירושו של במותר. אלא דקדק בלשונו אם הוא הזיק בו יותר משהזיקו תם לומר לך שהתם משלם נזק שלם בנגיחה זו. כגון אם חבל מועד בתם חמשים ותם במועד ארבעים הדין נותן שישלם המועד בתם ל'. קמשמע לן שאין משלם אלא עשרה. דהיינו יותר על מה שהזיקו תם וסברתו משום שהתחילו כאחת. [דאי לאו הכי אלא האחד התחיל וחזר השני ונגחו בכעסו שהכעיסו השני פטור. כדכתב הרא\"ש לעיל מהך] אין כאן חבלה אלא המותר. ולשון במותר משמע כפירושו דמשמע אמותר חבלה קאי ולא אמותר חיוב תשלומין ע\"כ. כלומר דכי קאמר המותר. קאי אמשלם ושניהם דבר אחד. דמותר נמי דתשלומין הוא. אבל אי תנא במותר משמע דמותר דבר אחר הוא ובו משלם. ואע\"ג שאין דעת הפוסקים לשלם כדרך הזה לשון משנתינו דייקי הכי טפי הלא תראה כמה הוצרך נ\"י לדחוק בפירושו תם במועד משלם במותר ח\"נ. דאילו לפירוש זה כפשטה דהיינו נמי ממותר החבלה משלם ח\"נ: \n",
+                    "<b>תם באדם</b>. משלם במותר ח\"נ. כתב הר\"ב דכתיב כמשפט וגו' כמשפט שור בשור. גמרא. ואי לאו כמשפט הוי דייקי הזה כדר\"ע ללמוד מדינא דסליק מיניה. אבל השתא דכתיב כמשפט דרשינן הזה לפוטרו מד' דברים כדאיתא בגמרא דרבנן הזה להכי מצרכו. וא\"ת לפוטרו מד' דברים למה לי הזה. דמכמשפט נפקא כמשפט השור בשור. וי\"ל דזה אין ללמוד משום דגבי שור לא שייכי ד' דברים דצער ובשת ליכא. ורפוי ושבת הוו בכלל נזק. דכששמוהו כמה היה שוה מתחלה וכמה שוה עכשיו אם ירצה בעליו לא ירפאהו אלא ימכרהו מיד ויקנה אחר נמצא כשמשלם לו יוכל לקנות שור בשלו. אבל אדם על כרחו צריך לרפאות עצמו. ושבת נמי איכא. תוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נוטל את השור</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>קמ\"ל דהוחלט השור כר\"ע ודלא כרבי ישמעאל דאמר יושם השור. דמזיק בעל חוב דניזק הוא ויתן לו המזיק דמי השור. גמרא. ועיין מה שכתבתי במשנה י\"א וריש פרק דלקמן [דבור המתחיל ר\"ש אומר]: \n",
+                    "<b>ולא קיימת וגם את המת יחצון</b>. ור\"מ מקיימו פחת שפחתה מיתה מחצין בחי. שאם פחתה משעת מיתה ועד שעת העמדה בדין. פחת דניזק. ורבי יהודה אי למחצין בחי לחוד קאתי א\"כ נכתוב ואת המת יחצון מאי וגם. שמע מיניה תרתי דשתפיה רחמנא בשבחא. גמרא. והא דלא דריש איפכא ששיתף בהפסד ולא בשבח כתב נ\"י דסברא הוא דרחמנא חס עליה דמזיק למשקל פלגא דשבחא וכי היכי *) דחייביה לאטפולי בה בהדי דניזק ולאשלומי ליה דמי חצי מן החי. ע\"כ. ומיהו לא אמר רבי יהודה דפליג בשבחא ליטול שאם השביחה הנבלה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין עד שיעלה השבח יותר מהזיקו לא אמרינן דפליג בשבחא שנאמר שלם ישלם [במועד כתיב וכתב שני תשלומין חד לתם וחד למועד] בעלים משלמין ואין בעלים נוטלין. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שורו שבייש וכו'</b>. פתח במאי דסליק. ועיין מ\"ש בריש נדרים: \n",
+                    "<b>פטור</b>. הוא הדין לשאר ארבעה דברים לבד מנזק. דאדם חייב ושור פטור [כדתנן מתניתין ב' פ\"ח]. וכל שכן בשת דבעי כונה טפי אלא דנקט בשת לאשמועינן הוא דומיא דשורו מה שורו מתכוין להזיק ואין מתכוין לבייש. אף הוא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אע\"ג דאין מתכוין חייב נ\"י. [*ומה שכתב הר\"ב דכתיב איש בעמיתו וכו'. וכן פירש\"י. ועיין מ\"ש על זה בפ\"ח מ\"ב]: \n",
+                    "<b>שורו שחבל באביו ובאמי</b>. דמריה. נ\"י: \n",
+                    "<b>שורו שהדליק את הגדיש בשבת</b>. לענין שור אין חלוק בין שבת לחול דאפילו בחול חייב. ומיהו חצי נזק דמשונה הוא. אלא נקט שור בשבת לאשמועינן דמיירי באדם דומיא דשור דעביד בשוגג ואפילו הכי פטור מתשלומין. נ\"י: \n",
+                    "<b>חייב</b>. כתב הר\"ב חצי נזק דמשונה הוא. וכן כתב רש\"י ולא קשיא מכלב שנטל חררה והדליק הגדיש דפירש הר\"ב דצרורות הוא וכן כתב שם רש\"י ואע\"ג דבלשון אחר כתב דמשונה הוא אין נראה [לומר] דהכא פירש דוקא לאותו לשון. כ\"ש להר\"ב שמפרש לעיל בהדיא דצרורות הוא. ונפקא מינה בין צרורות למשונה לשלם מן העליה כמ\"ש בריש פ' דלעיל אלא דשאני התם דמיירי בנטל חררה. ואורחא דחררה שנדבקין בה גחלים כמ\"ש לעיל בשם הרמב\"ם. גם רש\"י מפרש לעיל בגמרא דבאנח אנוחי הוה מחייב אמקום גחלת נזק שלם דאורחא הוא ליטול חררה עם הגחלת. ע\"כ: \n",
+                    "<b>מפני שהוא מתחייב בנפשו</b>. ואפילו שוגג כמ\"ש לעיל בשם נ\"י. והכי איתא בגמרא. ואפ\"ה פטור כמ\"ש הר\"ב לקמן פ\"ז מ\"ב. ועיין מה שכתבתי במ\"ב פ\"ג דכתובות. ופסק הר\"ב במ\"ה פ\"ב דשבת. וכן במ\"ה פ\"י דשבת דמלאכה שאינו צריך לגופה חייב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא כי אלא בסלע לקה</b>. פירש הר\"ב בסוף פ\"ו דשבועות לא כי לא כן היה ע\"כ. ואע\"ג דהתם בברי. כתב נימוקי יוסף דמצינו לישנא כי האי דאמר לא כי. והויא טענת שמא. במשנה ו' פ\"ק דכתובות כמ\"ש שם. הלכך מצית למימר דניזק טוען ברי. ומזיק טוען שמא ואפ\"ה תנן המוציא וכו'. וא\"כ שמעינן מהא מתניתין תרתי. חדא דאפילו היכא דיש רגלים לדבר דהאי תורא אזקיה מדחזיוהו דקא רדיף בתריה. לא אמרינן איהו אזקיה. אפילו ניזק ברי. ומזיק שמא. אלא אמרינן המוציא וכו' ואידך דגרמא בניזקין פטור. דהא הכא דמודה נתבע דבסלע לקה מחמת היאך דהוה קא רדיף בתריה. ואשתכח דאיהו גרם ליה למלקא בסלע ואפ\"ה פטור. וכ\"כ הרמ\"ה ז\"ל. ע\"כ: \n",
+                    "<b>היו שנים רודפים וכו' שניהם חייבים</b>. כתב הר\"ב בגמרא מפרש כגון ששניהם תמים וכו' וכי אתנהו לתרוייהו קמן וכו' ודוקא כי איכא סהדי דחד מינייהו אזיק הוא דאמרינן שניהם חייבים אבל היכא דליכא סהדי בהכי אע\"ג דמודה מרייהו דחד מינייהו אזיק פטור. דהא אפילו יודה דהאי תורא הוא דאזיק נמי לא מחייב דקיימא לן פלגא נזקא קנסא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ומודה בקנס פטור [כמ\"ש בסוף פ\"ק] נ\"י. ומה שכתב הר\"ב אבל ליתנהו לתרווייהו מצי אמר ליה זיל אייתי ראיה וכו' ולא אמרינן כיון דיוחלט השור כמ\"ש במ\"ט. משעת נגיחה קם ליה ברשות הניזק. וממה נפשך אית ליה חלק באחד מהם. ליהוי כשני שוורים של שני שותפין שאם נאבד האחד נאבד לשניהם. קמל\"ן דשאני הכא שלא נתברר באיזה מהם ה\"ל חלק מצי למימר אייתי ראיה דהאי הוא דאזקך. הרא\"ש: \n",
+                    "<b>היה אחד גדול וכו'</b>. אסיפא דמתניתין קאי דקתני שאם היו של איש אחד שניהם חייבים. נ\"י: \n",
+                    "<b>קטן הזיק</b>. לשון הר\"ב ודמי הקטן תקח. וכן לשון רש\"י. ותמיהני דהא קי\"ל יוחלט השור כמ\"ש במשנה ט'. וא\"כ לא יוכל לסלקו בדמי וכ\"כ שם התוספות בהדיא. ולשון נ\"י והקטן תקח: \n",
+                    "<b>אחד תם ואחד מועד</b>. אשמועינן דאפילו לר' יוחנן דאמר בר\"פ המוכר פירות (בבא בתרא ד' צ\"ג). גמל האוחר בין הגמלים בידוע שזה הרגו. מודה הכא דלא תלינן במועד כיון דשניהם רצין. תוספות: \n",
+                    "<b>המוציא מחבירו עליו הראיה</b>. כתב הר\"ב ואם לא הביא ראיה אין לו כלום וכו' שהטוען את חברו בחטים והודה לו בשעורים פטור. כדתנן במ\"ג פ\"ו דשבועות. ושם אפרש בס\"ד. ומיהו באחד תם. וא\"נ כששניהם תמים בלאו האי טעמא נמי פטור. דהא מודה בקנס פטור כדאמרן. ומ\"ש הר\"ב ואי תפס לא מפקינן מיניה. כתב המגיד פ\"ט מהלכות נזקי ממון. ואע\"פ שמודה בקנס פטור. כבר תירץ הרא\"ש ז\"ל בפירושיו דפלגא נזקא שאני משאר קנסות שאם תפס אין מוציאין מידו. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב שיעור מה שהודה לו. נראה דהיינו אי תפס בסהדי אבל אי תפס בלא סהדי דאית ליה מיגו דלא היו דברים מעולם. אפילו שיעור תביעתו כשתובע ברי. לא מפקינן מיניה. וכדעת הרא\"ש שכתב בטור סימן שצ\"ט. אע\"ג דלהרא\"ש כשאין התביעה על שניהם לא מהניא תפיסה: \n",
+                    "<b>היו הניזוקין שנים וכו'</b>. כתבו התוספות דהך סיפא אשמועינן דאי תפיס שקיל כדאמר מזיק. וסיפא דתם ומועד איידי דאיירי בבא דלעיל בגדול וקטן. ותם ומועד. איירי נמי הכא. ע\"כ. אבל לפי מה שנראה מדברי הר\"ב דבכוליה מהני תפיסה אף ברישא כמ\"ש לעיל ליכא למימר דלאשמועינן הא אתא. וצריך עיון: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים</b>. כתב הר\"ב ובכולם היה תם. פירש\"י והיכי דמי כגון שראה שור ונגח. וראה שור ולא נגח. וראה שור ונגח. ואחר נגיחה שניה ראה ב' פעמים או ג' שור ולא נגח דאפילו מועד לסירוגין לא הוי. דשור לא נעשה מועד אא\"כ נגח השלש נגיחות בשלשה שראה כסדרן או שלא כסדרן. ונעשה מועד לסירוגין היכא דסירוגין שוין ע\"כ. והוי מצי נמי לפרושי כגון דלא אייעוד בב\"ד דהעדאה בב\"ד צריכה להיות כדתנן במ\"ד אלא משום דמסתמא מייעדין ביה בב\"ד להכי לא פירש כן: \n",
+                    "<b>ארבעה וחמשה</b>. עיין בפרק י\"ח דשבת ובפי\"ג דיבמות. ומשנה ט' פ\"ב דבבא מציעא: \n",
+                    "<b>ישלם לאחרון שבהם</b>. כתב הר\"ב בגמרא מוקי למתניתין כגון שתפסו וכו' ונעשה עליו שומר שכר. כלומר וכר' ישמעאל סבירא ליה דישום השור ולא הוי אלא בעל חוב דידיה. ולפיכך כשתפס בחובו נעשה שומר שכר: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר וכו'</b>. כתב הר\"ב ר\"ש סבר שותפי נינהו וכו'. כלומר וכר\"ע סבירא ליה דאמר יוחלט השור לחצי נזקו ונמצא שאם כחש או שבח הוא ברשות שניהם לא נעשה שומר אלא מחלקו דעל כל אחד מוטל לשמור חלקו. אבל לר' ישמעאל שאין לו חלק מבורר בגוף השור. לשעבודא בעלמא הוא דתפיס ליה. הוי כמו ראובן שחייב לשמעון מנה ותפס שמעון משל ראובן חפץ ששוה מאתים כדי לפרוע ממנו. מלתא דפשיטא היא שחייב בשמירת כל החפץ. אבל לר\"ע הוי כמו חפץ של שניהם שלפעמים זה שומרו. ולפעמים זה שומרו. ולעולם אחריותו על שניהם. הרא\"ש ז\"ל. ופסקו הפוסקים דהלכה כר\"ש דאזיל בשיטת ר\"ע: \n",
+                    "<b>האחרון נוטל מנה ושלפניו זה נוטל חמשים זוז וכו'</b>. ואע\"ג דקיימא לן דשותפים חולקין כפי מספר השותפין. לא לפי המעות כמ\"ש במשנה ד' פ\"י דכתובות. כבר כתב שם הר\"ן דהכא היינו טעמא לפי שלא נשתתפו לדעת. הלכך ה\"ל כלקח זה בשלו וזה בשלו דקיימא לן דחולקין לפי המעות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואינו מועד</b>. מסקינן בגמרא דלא תנינן וי\"ו אלא אינו מועד ודינא קאמר דאייעד לחד מינא אע\"ג דלא מתרמי ליה מינא אחרינא למחזי אי נגח ליה אי לא. מסתמא אינו מועד אלא לאותו מין שהועד לו. נ\"י: \n",
+                    "<b>מועד לקטנים</b>. פירש הר\"ב לעגלים. וכפרש\"י ונ\"י. ונ\"ל דהא דנקטי לעגלים לפרש קטנים דבהמה מאי היא דלא תימא בהמה דקה וגדולים בהמה גסה. אלא תרווייהו בחד מינא. וה\"ה באדם נמי מועד לקטנים אינו מועד לגדולים. ולא הוצרכו לפרש. כך נראה בעיני. ואין נראה לפרש דאדם כיון דאית ליה מזלא אין חלוק בין קטן לגדול וכי הוי מועד לקטנים הוי מועד לגדולים. דהא רש\"י מפרש בפ\"ק דף ב' דאית ליה מזלא שיש לו דעת לשמור את גופו ע\"כ. והדבר ידוע שאין דעת לקטן כמו לגדול: \n",
+                    "<b>אינו מועד לגדולים</b>. מסתמא אפילו לגדולים דההוא מינא. ולא אמרינן הואיל ופרץ בההוא מינא לא שנא גדולים דידיה. ולא שנא קטנים דידיה. גמרא: \n",
+                    "<b>אמרו לפני ר' יהודה הרי שהיה מועד לשבתות וכו'</b>. משום דשמעינן ליה לרבי יהודה דמהני ימים לחזרה כמו להעדאה [במ\"ד פ\"ב] בעו מיניה כיון דמהניא חזרה דשלשה ימים למסתר העדאה גמורה לדידך. הרי שהוא מועד לשבתות ואינו מועד לימות החול שבינתים מהו. מי אמרינן כיון דחזא בימות החול שבינתים ולא נגח. סתר להו לשבתות כיון דמהניא חזרה דשלשה ימים למסתר העדאה גמורה כל שכן דמהניא למסתר מקצת ימי העדאה. כ\"כ נ\"י. וכתב עוד בחזרה דשלש שבתות וכגון שיהו תינוקות ממשמשין בו באותן שבתות ואינו נוגח. דקי\"ל כר' יוסי [*דנימוקו עמו וסבירא ליה בהך כר\"מ דבמשנה ד' פ\"ב] דאמר תם זהו שיהו התינוקות ממשמשים בו. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ותמיהני דבפ\"ב כתב בשם הרא\"ש דלר\"מ נמי חזרה דשלשה ימים סגי. והעתקתי לשונו שם [*ואותה סברא לר' יוסי נמי איתא]: \n",
+                    "<b>משיחזור בו שלשה שבתות</b>. כתב הר\"ב העבירו לפניו שוורים וכו' וכן ל' רש\"י. ולשיטתיה אזיל שמפרש מועד לשבתות. מפני שהוא בטל ממלאכה. אבל לפירוש השני שכתב הר\"ב והוא ירושלמי כתבוהו התוספות. צ\"ל שהעבירו לפניו בני אדם וכו'. וכתבו התוספות אע\"ג דכבר אשמעינן רבי יהודה בפ\"ב [דף כ\"ג] אצטריך דסלקא דעתך הואיל ולאו מועד אלא לשבתות לא בעי חזרה כל כך. ולפירוש הקונטרס ניחא דמפרש מועד לשבתות. לפי שאין עושה מלאכה דקמ\"ל דאפילו שבת ממלאכה בימי החול ולא נגח. לא הוי חזרה. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שור של ישראל שנגח שור של הקדש</b>. ובמשנה ב' דפ\"ק מפרש באיזה הקדש ומש\"ה לא קשיא תנינא חדא זמנא כדלקמן דהכא לגופא ולעיל לפרושי באיזה הקדש: \n",
+                    "<b>שנאמר שור רעהו</b>. ואע\"ג דלגבי תם כתיב. בההוא אנפא דחייב בתם. חייב במועד. כדאיתא בגמרא. הלכך כיון דמיעט קרא רעהו. כל היכא דלא שוו ניזק ומזיק להדדי ודאי לאו רעהו קרינא בהו ומפטרו. נ\"י: \n",
+                    "<b>שור של ישראל שנגח לשור של עובד כוכבים פטור</b>. בפ\"ק מ\"ב תנן לה. של בני ברית ומקשי התם בגמרא דף י\"ג ע\"ב דהא תנינא לה הכא ומשני תנא והדר מפרש: \n",
+                    "<b>פטור</b>. כתב הר\"ב דכתיב עמד וימודד ארץ וכו'. תימה דתיפוק ליה מרעהו. דודאי דעכו\"ם לאו רעהו הוא. וכן ראיתי ברפ\"ב מהלכות גניבה שכתב הרמב\"ם הגונב את העכו\"ם. או שגנב את נכסי הקדש. אינו משלם אלא הקרן בלבד שנאמר (שמות כ״ב:ח׳) ישלם שנים לרעהו ולא להקדש. לרעהו ולא לעכו\"ם. וכתב המגיד בגמרא נפקא ליה מדכתיב רעהו פרט להקדש וממילא אימעט עכו\"ם דהכי דרשינן בעלמא ופשוט הוא ע\"כ. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ובגמרא ממה נפשך אי רעהו דוקא דעכו\"ם כי נגח לישראל לפטור. ואי רעהו לאו דוקא. אפילו דישראל כי נגח דעכו\"ם נמי נחייב. א\"ר אבהו אמר קרא עמד וימודד וכו'. ומצאתי בספר חכמת שלמה שכתב וז\"ל. נ\"ל דוקא שור שלהם [שהזיק] שור שלנו שמוציאין ממנו תשלומין. משום דממוניהם היה הפקר כה\"ג. אבל שור שלנו וכו' פטור מדין תורה דרעהו דוקא. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ואומר הופיע. בגמרא מאי ואומר. וכ\"ת עמד וימודד ארץ מיבעי ליה לכדרב מתנא [דאמר ויתר כמו לנתר בהן על הארץ שהגלה אותם מעל אדמתם] וכדרב יוסף דאמר ויתר שהתיר להם המצות. [שאפילו מקיימים אותם אינם מקבלים שכר]. ת\"ש הופיע מהר פארן. ונראה דאע\"ג דקרא דהופיע בוזאת הברכה. וקרא דויתר בחבקוק אפילו הכי מייתי גמרא משום דויתר משמע טפי להתיר מל' הופיע. וכתב הרמב\"ם בחבורו פ\"ח [הלכה ה'] מהלכות נזקי ממון. קנס זה הוא לעכו\"ם לפי שאינן זהירים במצות. ואינן מסלקין הנזק. ואם לא תחייב אותן על נזקי בהמתן אין משמרין איתה ומפסידין ממון הבריות ע\"כ. ובפירושו כתב וז\"ל ואל תתמה על דבר זה ואל יקשה בעיניך כמו שלא יקשה בעיניך שחיטת הבהמות. ואע\"פ שלא חטאו. לפי שמי שאין בו שלמות המדות האנושיות. אינו בכלל האדם על האמת. אבל תכלית מציאתו לצורך האדם ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חרש</b>. בחרש שאינו שומע ואינו מדבר עסקינן דהוי חרש מעיקרו. אבל פקח ונתחרש בר דעת הוא וחייב בכל דינין שבתורה. נ\"י: \n",
+                    "<b>פטור</b>. כתב הר\"ב שאין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו וכו' ואמרינן בפ\"ק וכו' ואוקמינא ביתמי וכפרש\"י וממילא דה\"ה בחרש ושוטה. והתוספות תמהו דלא דמי כלל דהתם מיירי בהזיק בחיי האב. משום דמטלטלי דיתמי. לא משתעבדי לב\"ח. ומסקי דהטעם הוא כיון דחס רחמנא על התם שלא ישלם נזק שלם הלכך לגבי יתמי חשו עלייהו: \n",
+                    "<b>בית דין מעמידין להם אפוטרופוס וכו'</b>. ואע\"ג דלגבי היזק דגופייהו קא פסיק תנא [במ\"ד פ\"ח] ותני פגיעתן רעה. שאני התם דלא אפשר לאפוטרופוס למיקם בנטירותייהו ואי מוקמא למגבא מממונייהו מכלינן להו לממונייהו.. אבל גבי שוורין אפשר. נ\"י: \n",
+                    "<b>ומעידין להם בפני אפוטרופוס</b>. כתב הר\"ב דכי הדר נגח וכו' כלומר אחר ההעדאה. ומ\"ש הר\"ב ויגבה הנזק מקרקע של יתומים ואע\"ג דאין נזקקין לנכסי יתומים אלא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>לשלשה דברים שכתב הר\"ב ברפ\"ו דערכין. הכא שאני דאי אמרת מעליית אפוטרופוס ממנעי ולא עבדי כדאיתא בגמרא. וכתבו התוספות בשם הירושלמי דאפילו לאבא שאול דמתניתין ד' פ\"ה דגיטין [והלכה כמותו] דסבר מנוהו ב\"ד אינו נמנע התם טעמא דבההוא הנאה דנפיק עליה קלא דאיניש מהימנא הוא וכו' כמ\"ש שם הר\"ב. אבל הכא גבי שור אינו נחשב לנאמן בשביל מנוי זה. שאין זה בשביל תקנת יתומים. אלא בשביל שלא יזיק לעולם. ואין נחשב אלא כשומר בעלמא ששומר השור שלא יזיק: \n",
+                    "<b>אפוטרופוס</b>. פירש הר\"ב במ\"ד פ\"ה דגיטין: \n",
+                    "<b>חזר לתמותו</b>. כתב הר\"ב דרשות משונה משנה את דין התראתו. גמרא. ופירש נ\"י דכולין יתומים למימר אי הוו מייעדי ליה באנפא דילן הוה עבדינן ליה שמירה מעולה ולא הוי [נגח. ולפיכך דיינינן ליה] כתם עד שיעיד בפני בעלים. ולית הלכתא כר\"מ לגבי ר' יוסי. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מועד משלם כופר</b>. דכופר במועד כתיב. וכתב הר\"ב דאע\"ג דבקמא דנגח קטלינן וכו' אשכחינן מועד. כגון שהרג ג' עכו\"ם וכו' וכ\"כ הרמב\"ם. ומסיים נ\"י ובמועד לעכו\"ם הוי מועד לישראל וכו' דלא כגירסת גמרא דידן. וכ\"כ המגיד בפ\"י מהלכות נזקי ממון. וכן מוכח עוד בפרק דלקמן מ\"ג. ומ\"ש הר\"ב א\"נ דקטל וערק לאגמא. בגמרא גרסינן תרי זימני דקטל וערק לאגמא. דקטל וערק לאגמא. וכלומר שבכל פעם שהרג ברח לו:  ",
+                    "<b>משלם כופר</b>. ליורשים. דאילו לניזק ליכא למימר דלא חייבה רחמנא אלא היכא דמית ניזק דעל זה כתב וגם בעליו יומת אם כופר וכו' וליכא למימר יומת ממש דמות יומת המכה רוצח הוא כתיב (במדבר ל״ה:כ״א) על רציחתו אתה הורגו. ואי אתה הורגו על רציחת שורו. נ\"י:  ",
+                    "<b>כופר</b>. פירש הר\"ב במ\"ג פ\"ג דערכין. דמי ניזק:  ",
+                    "<b>וזה וזה חייבים מיתה</b>. דבתם נמי כתיבי סקול יסקל. רש\"י:  ",
+                    "<b>וכן בבן וכן בבת</b>. פירש הר\"ב תינוק ותנוקת. ומסקינן [בגמרא] דמ\"ד דכתיב (שמות כ״א:ל״א) או בן יגח או בת יגח [יגח יגח תרי זימני] נגיחה בתם נגיחה במועד. נגיחה למיתה. נגיחה לניזקין. לחייב על הקטנים כגדולים. וכתב נ\"י דאיצטריך דאע\"ג דליתנהו במצות מחייבי עלייהו בין במיתה. בין בכופר. ודוקא בקטנים בני קיימא. ולאפוקי בן ח' דלאו בר קיימא הוא. וכן פחות משלשים יום ואפילו בן תשעה דספיקא הוא. ומספיקא לא מפקינן ממונא. ובהדיא תנן במתניתין דלקמן דאפילו מתכוין לנפלים והרג את בן קיימא פטור מן המיתה. והתם הוא דמחייב בכופר דגבי כופר לא בעינן כוונה. אבל אנפל גופיה לא מחייב כופר. וכל היכא דאנפל לא מחייב. אספק נפל נמי לא מחייב. דאוקי ממונא בחזקת מריה והיאך מצי לאפוקי מיניה דמספיקא לא מפקינן. אבל בבא לצאת ידי שמים כיון דקי\"ל כופרא כפרה הוא. מספיקא נמי מחייב. ע\"כ:  ",
+                    "<b>נגח עבד או אמה</b>. בעבד כנעני המוטבל לשם עבדות קאי דכיון דשייך במצות חייביה רחמנא לתורא קטלא עילויה. דהא מריה דתורא הוה מחייב נמי עילויה קטלא. דכיון דלאו עבדו הוא אינו בדין יום או יומים. אבל בעבד עכו\"ם וה\"ה שפחה לא מחייב תורא קטלא עלייהו. דאפילו נתכוין להם והרג את ישראל פטור. כדקתני בהדיא לעכו\"ם והרג בן ישראל פטור. ולענין חיובא דבעלים היה ליה כמאן דקטליה לתורא או לחמריה. דאי תם הוא משלם חצי נזק מגופו. מועד משלם נזק שלם מן העליה. נ\"י:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>שור שהיה מתחכך בכותל וכו' פטור</b>. כתב הר\"ב ואם היה מועד. כגון שהיה מועד להתחכך בכתלים ולהפילם על בני אדם. וערק לאגמא וכו' כדלעיל ונתחכך בכותל להנאתו כלומר עכשיו בנפילה אחרונה והיא משונה קצת שהרג בנפילת הכותל. ולכך לא נחשב מועד אלא מחמת הראשונות. תוספות בפרק דלקמן דף מ\"ח כתבו שזוהי דעת רש\"י. וכתבו שזהו דוחק דחשיב משונה מה שעשה מהנאתו להתחכך. וגם תימא הוא לומר דהוי מועד בהפלת כותל אחרונה שהיתה שלא בכונה ע\"י הראשונות שהיו בכונה. ע\"כ. והכא העלו לגירסת רבינו שמואל בגמרא דבנפילה ראשונה מיירי הכא. ומשום דנתחכך בכותל להנאתו שלא בכוונה להפיל הויא שן. ולפיכך פטור מן הכופר כקרן שלא בכונה. ולשון אם היה מועד דנסיב הגמרא [כמ\"ש הר\"ב ג\"כ] לאו מועד דוקא בשלש פעמים אלא כלומר בדבר שנעשה מועד מתחלתו כגון שן. ע\"כ. ודברי הרמב\"ם כפירוש המגיד בפ\"י מהלכות נזקי ממון [הלכה י'] הן כפירוש רש\"י. ובגמרא מנא ידעינן דלהנאתו התחכך. ומשני דבתר דנפל קא מתחכך ביה. ופרכינן ואכתי צרורות נינהו. פירש\"י ואין כופר כתיבא לא בנגיחה דהוי גופו ממש. אמר רב מרי בריה דרב כהנא דקאזיל מיניה מיניה לשון נ\"י כלומר שכשנטה הכותל ליפול היה השור מכביד עליו והולך עד שנפלו שניהם על האדם הכותל מלמטה והשור מלמעלה בחבורין דהוי ליה כגופו ולאו צרורות נינהו ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב והבעלים משלמין כופר דכתיב אם כופר וכו'. וה\"ה לכולהו הנך דאי אייעוד למקטל בכונה אף ע\"ג דהשתא לא קטיל אלא שלא בכוונה ופטורין מן המיתה. מחייבי בכופר. נ\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שור האשה וכו'</b>. כתב הר\"ב דשבעה שור כתיבי בפרשה ואע\"ג דהשוה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה כמ\"ש במשנה ז' פ\"ק דקדושין. מסקי התוספות דהכא ודפ\"ק ד' ט\"ו דלא אתיא אלא היכא דהפרשה נאמרה בלשון זכר. והשוה הכתוב דלא תימא לשון זכר דוקא. אבל היכא דכתיב איש איצטריך רבויא. והכא אע\"ג דלא כתיב איש דהא דכתיב וגם בעליו יומת אינו אלא ל' זכר בעלמא. אומר ר\"ת דדרשינן התם נגיחה לנזקין. נגיחה למיתה [כמ\"ש במ\"ה] והוה ילפינן מנזקין דכתיב בהו איש. (כי יגח) [וכי יגוף]. שור איש. למעוטי אשה. אי לאו רבויא דקרא. ע\"כ. וכתב נ\"י ושור היתומים דלא תימא כיון דלאו בני דעה נינהו לא מחייבי. ושור האפוטרופוס דלא תימא כיון דאיכא שמירה כל דהו ולא נפיש הזיקא (כלומר להבא) אימא חס רחמנא עלייהו דלא לפסדו יתמי לממונייהו. קמשמע לן. ושור המדבר אע\"ג דלית ליה בעלים. ושור הקדש אע\"ג דאיכא פסידא להקדש. ושור גר שמת לא איצטריך למתנייהו אלא איידי דאיצטריך ליה לקרא לרבויי. אצטריך תנא למתנייהו ע\"כ. ותמיהני דקרא [גופא] צריך טעמא אמאי איצטריך לרבויי שור גר שמת. ונ\"ל דאי לאו קרא הוה אמינא דוקא נגח ואח\"כ הקדיש. נגח ואחר כך הפקיר. שהיו לו בעלים בשעת נגיחה הוא דחייביה רחמנא. אבל כי הוה דהקדש או גר שמת ואח\"כ המית לא חייביה קרא כיון דלא הוו ליה בעלים בשעת נגיחה. הילכך אצטריך קרא לרבויי. והשתא דקרא איצטריך מתניתין נמי אצטריך. כך נ\"ל: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר</b>. כתב הר\"ב אפילו נגח ואחר כך הקדיש כו' מדקתני תרתי שור המדבר ושור הגר שמת ואין לו יורשין. שור הגר שמת מאי ניהו דכיון דאין לו יורשים הוה ליה שור הפקר. היינו שור המדבר והיינו שור הגר שמת ואין לו יורשין. אלא לאו הא קמשמע לן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דאפילו נגח ולבסוף הפקיר. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שור שהוא יוצא להסקל</b>. כלומר שנגמר דינו לסקילה ואפילו לא יצא. נ\"י: \n",
+                    "<b>בשרו אסור</b>. כתב הר\"ב ממשמע שנאמר וכו' מה תלמוד לומר ולא יאכל את בשרו אלא לומר לך וכו'. ומאת בשרו. דייקי בגמרא לעיל דף מ\"א. אע\"ג דעבדיה כעין בשר. וכבר כתבתי כן במ\"ט פ\"ב דקדושין וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מסרו לשומר חנם ולשואל וכו'</b>. עד שלא נגח ולאו ארישא קאי אלא מלתא אחריתא הוא. רש\"י: \n",
+                    "<b>לשומר חנם ולשואל וכו'</b>. והכי נמי סדורין במשנה ו' פ\"ז ובבבא מציעא פרק ז' משנה ח'. וריש פרק בתרא דשבועות. וכתבו התוספות בפ\"ק דף ד' [שנשנה כך בברייתא] וז\"ל שומר חנם פטור מן הכל חוץ מן הפשיעה. שואל חייב בכל חוץ ממתה מחמת מלאכה. ונושא שכר חייב במקצת. בגניבה ואבידה. ופטור מאונסין. לכך נקיט להו בזה הסדר ולא כסדר שנכתב בפרשה ע\"כ. וכך כתבו בפרק בתרא דשבועות. ועוד נראה מטעם אחר ששנויין בזה הסדר לפי שהשומר חנם והשואל דומין להדדי ששניהם יש בהם צד חנם. השומר חנם שומרו בחנם והשואל שואלו בחנם. והנושא שכר והשוכר דומים להדדי. ששניהם יש בהם צד שכירות: \n",
+                    "<b>נכנסו תחת הבעלים</b>. בדלא עבדו שמירה כלל קא מיירי. ומשום הכי פסיק ותני נכנסו תחת בעלים דאי אפשר לומר דמחייבי בשמירת נזקיו כבעלים שהרי תם לכולי עלמא לא סגי ליה בשמירה פחותה ושומר חנם לא אשתעבד לבעלים אלא לשמירה פחותה. ואז כלתה שמירתו. א\"כ בעל השור שמסרו למי שאינם מחוייבים לשמרו שמירה מעולה. איהו דפשע ומשלם. אלא מאי נכנסו תחת הבעלים דאי פשעו ביה ויצא והזיק מחייבי בנזקיו כבעלים נ\"י: \n",
+                    "<b>חייב דברי ר\"מ</b>. קסבר קחייב רחמנא לתם דניבעי ליה שמירה פחותה [דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי]. הדר אמר רחמנא ולא ישמרנו גבי מועד דנבעי ליה שמירה מעולה. ויליף נגיחה לתם. נגיחה למועד [בהיקשא שכתבתי במ\"ה]: \n",
+                    "<b>ומועד פטור</b>. כחב הר\"ב דכתיב ולא ישמרנו וכו'. קסבר הא דחייב רחמנא לתם כי היכי דלעביד ליה שמירה מעולה דבלאו קרא סתם שוורים בעליהם שומרים אותם אלא לחייבו בשמירה מעולה הדר אמר רחמנא ולא ישמרנו במועד דנעביד ליה שמירה מעולה הוי רבוי אחר רבוי ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט [מיעט הכתוב לשמירה מעולה]. וכי תימא נגיחה לתם נגיחה למועד. ונילף לתם ממועד. הא מיעט רחמנא ולא ישמרנו. דהוי מצי למכתב ולא ישמור. גמרא. ומ\"ש הר\"ב דצד תמות במקומה עומדת ומשלם חצי נזק כתם. גמרא. וכתבו התוספות דמסברא אומר כן דאטו משום שנעשה מועד גרע ויפטור אפילו מחצי נזק בשמירה פחותה. והואיל וצריכין אנו לומר צד תמות במקומה עומדת לחומרא. הוא הדין לקולא. [*דאין משתלם אלא מגופו ואין מעמידין אפוטרופוס]. ומיהו לפטור בהודאתו לא אמרינן במקומה עומדת. דכיון דאייעד לאו קנסא הוא. ע\"כ: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר אין לו שמירה אלא סכין</b>. גמרא. כדתניא רבי נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו. ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו שנאמר (דברים כ״ב:ח׳) ולא תשים דמים בביתך. וכתבו התוספות דאיכא למימר דבור סגי בכסוי משום דאית ליה תקנתא טפי כשמכסהו כראוי. משור נגחן. ואי נמי דאף ר\"א לא אמר לענין תשלומין אלא לאיסורא. והכי נמי בבור איסורא איכא. אבל כי שמרו שמירה מעולה והזיק פטור. מיהו בשמירה פחותה ודאי לא סגי מדאסור לקיימו. והכי אמרינן לעיל [הא מני ר\"א היא] ע\"כ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ורביע נזק לולד</b>. כתב הר\"ב זו דברי סומכוס וכו'. אבל חכ\"א זה כלל גדול וכו'. ואפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא. ומפרש דהיינו דאמרינן כלל גדול דאפילו ניזק וכו'. וכתבו התוספות ואם תאמר והא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע [הוא]. שזה מודה במקצת בנזק הפרה. ובנזק הולד אומר איני יודע. ומתוך שאינו יכול לישבע משלם כמו שכתב הר\"ב במשנה ב' פ\"ח דבבא מציעא. ומסקי דלא אמרינן הכי אלא היכא דהוי ליה לידע. אבל הכא לא הוי ליה לידע אם משנגחה ילדה אם קודם. ודמי ליורשין שאין להם לדעת במילי דאבוהון. וקי\"ל דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם ביורשין דכתיב (שמות כ״ב:י׳) שבועת ה' תהיה בין שניהם. ולא בין היורשין. ע\"כ. וכ\"כ נ\"י. ועיין מ\"ש ר\"פ בתרא דב\"מ: \n",
+                    "<b>ונמצא ולדה בצדה</b>. הכא דולד חי הוא קרי ליה ולד: \n",
+                    "<b>ורביע נזק מן הולד</b>. פירש הר\"ב ואם לא נמצאת הפרה וכו'. גמרא. ופשיטא דה\"ה נמי אם אין בפרה שיעור חצי נזק דמשלם המותר מהולד אי ודאי דנגח קודם שילדה. והשתא אותו מותר משלם המחצה מהולד שהוא רביע אלא דלא שכיח שלא יהא שיעור חצי נזק בפרה. וכתבו התוספות [דף מ\"ז ד\"ה ליתא] דלפי זה לא אתיא מתניתין כר\"ע [שכתבתי בריש פרק דלעיל] דכיון דשותפין נינהו אם כחש המזיק או שבח ברשותא דתרוייהו אלא כר' ישמעאל אתיא. ע\"כ. וק\"ל ממה שכתבו התוספות בראש הפרק דלא אמר סומכוס חולקין. אלא כי ליתא ברשותא דמרא קמא אלא עומדת באגם וה\"נ איכא לאוקמי בעומדת באגם לר\"ע דאמר יוחלט השור כלומר וכי עומדת באגם הוי השור בשותפות. אבל לרבי ישמעאל דמצי לסלק בזוזי לא תתיישב. ע\"כ. וכ\"כ נ\"י. ונ\"ל שמה שדחו למתניתין מדר\"ע משום דרביע נזק <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>מוקמינן ליה באם לא נמצאת הפרה. שזו אינה קושיא דאיכא למימר דלעולם ר\"ע היא. ואין הכי נמי דאית ליה לניזק רביע דשבח הולד אפילו אי איתא לפרה קמן אלא דמשנתינו לא איירי בשבח אלא בדין הנזק בלחוד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואם הכניס ברשות בעל חצר חייב</b>. דכל ברשות שמירת קדרות קבל עליו בעל החצר. ואפילו נשברו ברוח. אבל בעל קדרות לא קבל עליו מידי. והלכך לא מחייב בעל הקדרות אלא כשהכניס שלא ברשות. גמרא. [*וע' בסוף משנה דלקמן]: \n",
+                    "<b>הכניס פירותיו וכו'</b>. לא זו אף זו קתני. דאי קתני קדירות הוה אמינא ברשות חייב. לפי שנוחות לשבר ומסתמא קבל עליה נטירותא. אבל פירות לא. תוספות: \n",
+                    "<b>ואם הוזקה בהן</b>. פירש הר\"ב שהוחלקה וכו' אבל אם אכלה וכו'. הוה לה שלא תאכל. גמרא. ופירשו תוספות דהיינו טעמא כיון שבמתכוין מביא עליו דבר שמזיקו. אינו ראוי זה להתחייב בכך: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכניס שורו וכו'</b>. דלא תימא דוקא פירות שנוחות להתקלקל הלכך ברשות חייב. אבל בהמה לא. צריכא. תוספות: \n",
+                    "<b>או שנשכו כלבו</b>. תמיהה לי דברפ\"ג דייקינן תרתי למה לי. הוחלק במים או שלקה בחרסיה. וכמ\"ש שם. והכא לא דייקינן וליכא למימר דלאשמועינן דשור דקרא לאו דוקא דהא כבר שמעינן לה מסוף פ\"ק וריש פ\"ב. ועיין רפ\"ח [מ\"ש גבי] כוואו בשפוד או במסמר וכו': \n",
+                    "<b>נגח הוא וכו' חייב</b>. עיין במ\"ה פ\"ב. פלוגתא דרבי טרפון ורבנן: \n",
+                    "<b>משלם את הכופר</b>. ל' הר\"ב וכגון שהיה מועד להפיל עצמו על בני אדם בבורות והאידנא חזי ירקא וכו'. ומשכחת לה דאייעוד כגון שהרג ג' עכו\"ם וכו'. א\"נ ג' ישראלים טרפה כדפירש הר\"ב במ\"ה פ' דלעיל אבל קטל וערק לאגמא לא משכחת לה דהא לא עלה מן הבור מאליו כמ\"ש רש\"י בכאן [דף מ\"ח ע\"ב]. ומדפירש הר\"ב והאידנא חזי ירקא וכו' דהיינו דבקמייתא לא. אזיל לשטתיה בפירוש מ\"ו דפרק דלעיל בנתחכך בכותל להנאתו וכו' דהיינו נמי באחרונה בלבד כמ\"ש שם. שזוהי ג\"כ דעת רש\"י התם. וכתבתי שהתוספות תמהו על זה. וכן יש לתמוה בכאן חדא דדוחק לומר שחשוב משונה מה שעושה להנאתו לאכול ירקא דלכך לא נחשב מועד אלא מחמת הראשונות. וגם תימה הוא לומר דהוי מועד באחרונה דשלא בכונה ע\"י הראשונות שהיו בכונה. ואע\"פ שאלו התמיהות קיימות על רש\"י דהתם. התמיהה האחרונה ליתא לפירושו דהכא. שהוא מפרש בכאן שבכל הנפילות חזי ירקא וכולהו תולדה דשן נינהו דמתכוין להנאתו ופטור מסקילה. כיון שלא נתכוין להרוג. וצריך דאייעד ג' פעמים משום דמשונה הוא וכיון דאייעד אורחיה הוא. ע\"כ. אבל התוספות הקשו בכאן קושיא אחרת דלמה לן למנקט במועד להפיל על בני אדם דבשלש ראשונות לא חיישינן אלא שיהא מועד ויעשה אורחיה להפיל עצמו בבור לאכול הירק. וצ\"ל שלא הזכיר בני אדם אלא בשביל אחרונה ע\"כ. ולגירסת רבינו שמואל שכתבו לעיל מפרשינן הכא כמ\"ש נ\"י דקרי ליה מועד משום דלאכול ירקא הוי שן. ושן מועד מתחלתו. ולאו משום דעביד כן ג' פעמים קרי מועד. ע\"כ. ועוד תמיהה לי על פירוש הר\"ב דבגמרא הכי איתא במועד ליפול על בני אדם בבורות אי הכי בר קטלא הוא א\"ר יוסף דחזא ירקא ונפל. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ומאי פריך הא משכחת לה בהרג עכו\"ם או נטרפים דלאו בר קטלא הוא. אבל בזה על כרחנו נאמר דלא גרס האי קושיא כלל וכן כתבתי בפרק דלעיל מ\"ה. דלהר\"ב גירסא אחרת שם בגמרא דהא לגירסתינו דלעיל מועד לעכו\"ם ולנטרפים. אינו מועד לישראל ולכשרים. והיינו נמי גרסתינו דהכא. וכגירסת הר\"ב כן היא גירסת הרמב\"ם דלעיל גם הכא. ותמה אני על המגיד דבהא דלעיל העיר שגירסא אחרת היא להרמב\"ם ולא העיר בכאן. דהא ה\"נ על כרחנו גירסא אחרת לו. ולא גרס הך קושיא דאי הכי בר קטלא הוא. ומ\"ש הר\"ב כדאמרינן לעיל. הוא בפרק הקודם מ\"ו: \n",
+                    "<b>רבי אומר וכו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כרבי. דהכי פסק שמואל בגמרא. ומ\"ש הר\"ב הלכך אם הכניס שורו ברשות וכו'. והמכניס נמי פטור לפי שהכניס ברשות. וטעמא כתב המגיד בפ\"ז מהלכות נזקי ממון בשם התוספות שכתבו [ד\"ה אימא סיפא] שכך סובר רבי שכשמכניס שורו ברשות הרי הוא כאילו הם מתנים בפירוש שיפטור כל אחד בנגיחת שורו. ובשאר <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>נזקין. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שור שהיה מתכוין לחבירו וכו'</b>. כתב הר\"ב איידי וכו' דאפילו היה מתכוין לאשה פטור מדמי ולדות. טעמא מפורש בגמרא. פרק דלעיל ד' מ\"ב. א\"ר אדא בר אהבה [א\"ק כי ינצו אנשים וגו'] אנשים כי נתכוונו זה לזה אע\"פ שיש אסון באשה יענשו. כי נתכוונו לאשה עצמה לא יענשו. ולא שוורים דאפילו נתכוונו לאשה עצמה יענשו. דלא שייך קים ליה בדרבה מינה גבי שוורים. כתב רחמנא ובעל השור נקי דפטירי. ומסקי התוספות דהכי פירושו כי נתכוונו זה לזה אע\"פ שיש אסון באשה יענשו. כמאן דדריש ונתת נפש תחת נפש ממון כמ\"ש במ\"ב פ\"ט דסנהדרין דואם יהיה אסון באשה. ואם לא יהיה אסון באיש שמתכוין לו ואע\"ג דלענין שוגגים חייבי מיתות פטורין מממון כמו שכתבתי במ\"י פ\"ג גם שם הראיתי מקומות להר\"ב שכתב כן. שאני שוגג ומזיד שהוקשו זה לזה מדרשה דמכה בהמה ומכה אדם שהעתקתי במ\"ב פ\"ג דכתובות. ואע\"ג דאותו היקש מקיש הכל דאין היקש לחצאין. וכמו שנקיש שוגג למזיד ה\"נ נקיש אין נתכוין למתכוין ונפטריה. שאני הכא דקרא גלי לחייב בדמי הנהרג כדכתיב ונתת נפש תחת נפש וה\"ה לענין דמי ולדות דכיון דגלי קרא שיש לחלק בין מתכוין לשאין מתכוין לענין דמי הנהרג. לא נלמוד עוד שום פטור ממון כשאין מתכוין מכח הקישא. ואע\"ג דאית לן הקישא לענין שאר דברים. ע\"כ. ומזה אני תמה על לשון הרמב\"ם דפ\"ק מה' נערה [הלכה י\"ג] דמשמע מינה דס\"ל הקישא אף לאין מתכוין שכתב דשמעינן פטור דשגגה מואם לא יהיה אסון שאע\"פ שהריגת אשה בשגגה שהרי לא נתכוונו לה וכו'. וכ\"כ בהדיא בריש פ\"ד מה' רוצח המתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתת ב\"ד ומן התשלומין. ע\"כ. והא הכא אמרינן לרב אדא בר אהבה. דאי לא נתכוונו לה אלא זה לזה. אע\"פ שיש אסון באשה יענשו. וכן פסק הרמב\"ם בהדיא כרב אדא בר אהבה. בין לענין אדם ההורג האשה שלא בכונה. בפ\"ד מהלכות חובל לחייביה בדמי ולדות בין לענין שור שנגח האשה בכונה לפוטרו מדמי ולדות בפרק י\"ח מהלכות נזקי ממון. ותימה שהמגיד והכסף משנה לא העירו בזה: \n",
+                    "<b>כיצד משלם דמי ולדות שמין את האשה וכו'</b>. ויש בכלל שומא זו דמי ולדות. ומה שהאשה נראית משבחת ובעלת אברים מפני העובר ודמיה יקרין. וה\"ק כיצד משלם דמי ולדות ושבח ולדות וכו' כדאיתא בגמרא: \n",
+                    "<b>וכמה היא יפה משילדה</b>. פירוש בלא מכה שילדה מאליה. שאילו פחת המכה זהו נזק שהוא לאשה. המגיד פ\"ד מה' חובל. ולא דמי לנזק דתנן ריש פ\"ו דכתובות [לריב\"ב] דיש ג\"כ לבעל חלק בגוה [ורש\"י כתב דה\"ה בנזק דהכא] דהתם מיירי בנזק דקטיעת אבר שמחסרה ממלאכתו משא\"כ כאן שמיירי בכחישת גופה דאין לו חסרון ממלאכתו. כי אם שבת בעודה בחליותה. ואותו משלם לבעל. כך כתב מהר\"ר פאלק כהן ז\"ל בפירוש שלחן ערוך סימן תכ\"ג: \n",
+                    "<b>משהאשה יולדת משבחת</b>. כתב הר\"ב קודם שתלד מסוכנת היא וכו'. ומיירי רשב\"ג במבכרת שהיא מסוכנת. אבל בשאינה מבכרת מודה לת\"ק דמשבחת קודם שילדה. ושמין השבח אלא שחולקין אותו בין הבעל והאשה כדאיתא בגמרא. ועיין לקמן. וכתב הרמב\"ם דאין הלכה כרבן שמעון ב\"ג. וכן כתב הטור סימן תכ\"ג. ועיין בפ\"ח דעירובין [מ\"ז] מה שכתבתי שם: \n",
+                    "<b>ונותן לבעל</b>. שהתורה זכתה לו דכתיב (שמות כא) בעל האשה. רש\"י. ואין זה מדברי רשב\"ג אלא סתם מתניתין היא. ולפי מה שכתבתי לעיל דשבח נמי לבעל לדעת הת\"ק. מפיק ליה בגמרא ממשמע שנאמר (שם) ויצאו ילדיה איני יודע שהיא הרה מה תלמוד לומר הרה. לומר לך שבח הריון לבעל. ורשב\"ג סבר דשבח ולדות דהיינו דמי נפחא מחמת שניהם בא ולפיכך חולקין. והרה דריש שאינו חייב עד שיכנה כנגד בית הריון היכא דסליק ביה שיחמא [פירש] [חמימות] לולד. לאפוקי יד ורגל דלא: \n",
+                    "<b>היתה שפחה וכו'</b>. פירש הר\"ב נשואה לגר. שאין ר\"ל כשנתגיירה והיא מעוברת. כי זה מבואר הוא. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>שפחה ונשתחררה</b>. והאי דנקט האי לישנא שפחה ונשתחררה ולא נקט היתה משוחררת משום דעל כרחך כשאין לה בנים הימנו קאמר. והיינו דקאמר היתה שפחה ונשתחררה דמשמע עתה מקרוב דעדיין לא היו להם בנים. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>החופר בור ברה\"י ופתחו לר\"ה</b>. וכ\"ש אם חפר ברשות הרבים ופתחו לרה\"ר. ולא תימא דוקא חופר ברשותו דהוה ליה בור דאית ליה בעלים [כדכתיב (שם) בעל הבור ישלם] אבל חפר ברה\"ר פטור. דהא תנא סיפא החופר בור ברה\"ר וכו' וכפל וכו'. רש\"י. וכתבו התוספות כללא דמלתא בכל הנך שמעתין בור בתר פתחא אזלינן דנחשב הבור כאילו הוא במקום שהפתח שם: \n",
+                    "<b>או ברה\"ר ופתחו לרה\"י</b>. פירש בקונט' והפקיר רשותו דלא מצי למימר מה בעית ברשותי ונפל דרך פיו לתוכו. וה\"ה אם מתחילה סמכיה לרשות הרבים. ולא הוצרך לפרש בהפקיר רשותו אלא משום דמשמיע ליה לישנא דפתחו לרה\"י באמצע רה\"י כדמוכח בגמרא. תוספות: \n",
+                    "<b>ופתחו לרה\"י אחר</b>. ה\"ג בכל הספרים. והר\"ב העתיק אחרת. וכתב ובלבד שהפקיר רשותו אותה שפי הבור לתוכה [ועיין מ\"ש בריש מתניתין ו'] וקאי ארשות והכל ברשות עצמו. ורש\"י גורס אחר. ואפילו הכי כתב כפירוש הר\"ב. וכתבו התוספות ואין להקשות אמאי איצטריך למתני רה\"י ופתחו לרשות היחיד [אחר] הוי ליה למימר החופר בור ברה\"י ותו לא. דאגב אחרינא נקט הכי. וכתבו עוד דיש לפרש שפותח לרשות חבירו [כגרסת הספרים דגרסי אחר] ואשמעינן דחייב משום נזק יחיד. ואע\"פ שמשלם נזק החצר. וכתב נ\"י ומיהו דוקא כשניזק בה קודם שידע החפירה. דאם לא כן עליה רמיא למלויא כלומר דעל החופר לשלם נזקי החצר. הלכך על הניזק למלאות החפירות: \n",
+                    "<b>החופר בור ברה\"ר</b>. גמרא. דא\"ק (שם) כי יפתח וכי יכרה. אם על פתיחה חייב על כריה לא כ\"ש אלא שעל עסקי פתיחה וכרייה באה לו שאין לו חלק בו. אלא שכרוה או שפתחה. דהיינו ברה\"ר שאין הקרקע שלו. ומכאן מוכיחים התוספות דגמרא דידן סברה דעונשין [ממון] מן הדין דאי לא תימא הכי הא איצטריך לגופיה ועיין בריש פ\"ק בדבור כהרי הבור. ובמשנה ה' פרק ב': \n",
+                    "<b>בור שיח ומערה וכו'</b>. פירש הר\"ב בור עגול. שיח ארוך וקצר וכו'. ומשום הכי איצטריך למתני לכולהו ולא זו אף זו קתני. לא זו בור שהוא עגול דאית ביה הבלא. אלא אף שיח דארוך נמי אית ביה הבלא. וכן אף מערה אע\"פ שהיא מרובעת. ואף חריצין שאינן מקורין. ואף נעיצין דרויח מעילאי טפי מתתאי אימא בעשרה לית ביה הבלא. קמ\"ל. [גמרא]. ועיין מ\"ש ריש פ\"ב דבבא בתרא. ומפרש לה תנא מנלן וקאמר מה בור וכו'. אף כל הני וכו'. ולמ\"ד בגמרא בור שחייבה תורה להבלו וכ\"ש לחבטו [כלומר וחייב משום חבט אפילו בבור ברשות הרבים דבקרקע עולם נתחבטה] מפרשינן דאף כל לאתויי גובה. דעבד תל גבוה ברשות הרבים ועלה שם שור ונפל דליכא הבלא אלא חבט. והלכך איצטריך למתני כל הני בהדיא דלא תימא אף כל לא לאתויי גובה אלא לאתויי הא דלא הוה תני ליה. ובמשנה דלקמן נראה מפירוש הר\"ב דמפרש כמאן דאמר אף לחבטו מדמפרש לאחריו מקול הכרייה פטור. משום דקול הכרייה גרמה לו. ואי איתא דליתא אלא להבלו לא צריכה לשום טעם דכיון דלאחורי בור נפל לית כאן הבלא: \n",
+                    "<b>מה בור שיש בו כדי להמית עשרה</b>. לשון הר\"ב סתם בור הוא גבוה י\"ט. כלומר מקרקעית הבור עד שפתו. ולשון הרמב\"ם פי\"ב מהלכות נזקי ממון עמוק עשרה טפחים ע\"כ. ועיין בפ\"ו דסנהדרין דף מ\"ה. בתוספות. שהקשו דאשכחן ביוסף וירמיה שהושלכו לבור. וכן ישמעאל בן נתניה שמילא בור חללים. ואם כן סתם בור יותר מעשרה. וניחא להו בלשון רש\"י דהתם דסתם בור אינו פחות מי' טפחים. ועיין עוד שם: \n",
+                    "<b>ואם הוזק בו חייב</b>. ואפלו בחפירה כל שהוא שהנזק בכל שהוא דבר מצוי וידוע. ואין המיתה בכל שהוא מצויה והרי הוא כמו אנוס. הרמב\"ם פי\"ב מהלכות נזקי ממון [הלכה ט\"ו]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בור של שני שותפים</b>. משכחת לה בחצר של שניהם. ובור של שניהם. והפקירו רשותן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ולא הפקירו בורן. גמרא. ואם הפקירו בורן ג\"כ אין כאן חיוב כיון שברשות חפרו. ועכשיו אין לה בעלים כהסכמת הפוסקים: \n",
+                    "<b>השני חייב</b>. כתב הר\"ב והוא שמסר לו הראשון כסוי הבור. אבל הניחו משתמש לא. דכל אחד בשלו הוא משתמש דיש ברירה בשותפין כדפסקינן בריש פ\"ה דנדרים. ושם מפורש הטעם. וכיון דבשלו הוא משתמש לא הוי שואל על חלקו של ראשון שיהא כולו מוטל עליו לשומרו הלכך אם הזיק שניהם חייבין. אבל מסר לו את הכסוי. נעשה זה שומר שקבל עליו לכסות. כדפירש רש\"י בגמרא: \n",
+                    "<b>כסהו הראשון וכו' השני חייב</b>. עד שידע הראשון וישכור פועלים. ויכרות ארזים ויכסנו. כדאיתא בגמרא. וכל שימות בו אחר זמן זה שניהם חייבים. ועיין בטור סימן ת\"י: \n",
+                    "<b>כסהו כראוי וכו' פטור</b>. פירש הר\"ב כגון שהתליע הכסוי. ומסקינן בגמרא דקמשמע לן שאע\"פ שלא כסהו כראוי לגמלים אלא כראוי לשוורים ושכיחי גמלים והתליע מתוכו דלא אמרינן מגו דהוי פושע לגמלים הוי פושע להתלעה כיון שלא בא האונס מחמת הפשיעה לא אמרינן תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב כמו שכתבתי במשנה ג' פ\"ב. זו דעת הרמב\"ם [הלכה ה']. ועיין מה שכתבתי במשנה ג' פ\"ו דבבא מציעא. ויש אומרים דהכא בלא כסהו כראוי לגמלים היינו שאם יעברו עליו גמלים יפול הכסוי אל תוכו. ולא הוי פשיעה לגבי שור פקח עיין בטור סימן ת\"י: \n",
+                    "<b>פטור שנאמר ולא יכסנו</b>. הוא אם כסהו פטור. גמרא ריש פ' דלקמן. ועיין מה שכתבתי בסוף פרק דלעיל: \n",
+                    "<b>לא כסהו כראוי וכו'</b>. מסקינן בגמרא שאינו כראוי לגמלי' אע\"ג דראוי הוא לשוורים. ושכיחי גמלים. ואתו גמלים וארעוהו ואתו שוורים ונפלו ביה. ופשיטא דחייב אלא איידי דנסיב רישא כסהו כראוי. נסיב סיפא נמי לא כסהו כראוי: \n",
+                    "<b>נפל לפניו מקול הכרייה</b>. לשון הר\"ב שהיה חופר בבור וזה לשון רש\"י בור כרויה ונכנס כורה לתוכו להעמיק: \n",
+                    "<b>חייב</b>. כתב הר\"ב ואף על גב דכיון דמשום גרמא וכו' אפילו הכי חייב. הואיל ובתוך הבור נמצא הנזק. כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. גמרא [דף נ\"ג]: \n",
+                    "<b>ופטור על הכלים</b>. כתב הר\"ב דכתיב ונפל שמה שור או חמור שור ולא אדם חמור ולא כלים. גמרא. ופירש רש\"י מדלא כתיב ונפל שמה הנופל אלמא למעוטי אתי. ועיין בפירוש משנה דלקמן. והא דפטור על האדם היינו ממיתה. דקרא במיתה משתעי. דכתיב (שמות כ״א:ל״ד) והמת יהיה לו. אבל בנזקי אדם חייב בעל הבור. כדחזינן בפרק ג' דמחייב בנזקי אדם בתקלה שהוא תולדה דבור. אבל בכלים פטור מכל. דלא שייך בהו נזק דשבירתן זו היא מיתתן: \n",
+                    "<b>נפל לתוכו שור חרש וכו'</b>. כתב הר\"ב אבל שור פקח אינו חייב עליו דאיבעי ליה עיוני ומיזל. גמ'. והתנו בברייתא ומהלך ביום. [דף נ\"ד ע\"ב]. ועיין מ\"ש בריש פרק ג': \n",
+                    "<b>בן או בת וכו'</b>. כלומר אע\"ג דקטנים הם. וליכא למימר איבעי ליה עיוני ומיזל אפילו הכי פטור מגזירת הכתוב שור ולא אדם. חמור ולא כלים רש\"י. ודבריו בגמרא דף נ\"ד ע\"ב דממעט אפילו דלאו בן דעת בשור ולא אדם. ונראה לי <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>דעבד ואמה איצטריך למתני דלא תימא כיון דמרבינן כל בהמה ועוף מכסף ישיב לבעליו. כל דאית ליה בעלים [*כמ\"ש הר\"ב במשנה דלקמן] ועבד ואמה ודאי דבעלים אית להו אימא דרבינהו נמי. קמשמע לן דלא. ונראה לי טעמא דאדון מקרי לעבד ואמה. ולא בעל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולהפרשת הר סיני</b>. וה\"נ אשכחן בגמרא פ\"ק דסנהדרין דף ט\"ו איבעיא להו שור סיני בכמה נדון אע\"ג דמאי דהוה הוה. וכן ג\"כ בסוף זבחים: \n",
+                    "<b>לפריקה</b>. כתב הר\"ב דילפינן חמור חמור משבת. ומסקנא דגמרא כל דגבי שבת ריבויא הוא כמו שאכתוב לקמן ואייתרו בהמתך דדברות ראשונות. ושור וחמור דדברות אחרונות. לגזירה שוה חמור לפריקה כדאמרן. ואינך כדלקמן. והא דלא ילפינן כל הני דמתניתין משור שור דשבת לכאורה משום דליכא למילף אלא תלת מתלת יתורי בהמתך שור וחמור. ותדע דאי לא תימא הכי תלתא ל\"ל נילף פריקה וחסימה וכלאים מחדא. אלא תלת מחדא לא אתיא. ה\"נ מתלת לא אתיא אלא תלתא [*אלא דקשיא] דהא אשכחן דילפינן לענין נגיחה כמ\"ש במשנה ד' פ\"ק דסנהדרין ובפרק ו' דעדיות. ולפיכך צריך לי עיון למאי איצטריך קרא למכתב במקצתן רבוי אחר: \n",
+                    "<b>לכלאים</b>. כתב הר\"ב דכלאים דהנהגה. ילפינן שור שור משבת. ולא נהירא לי לפי מה שכתבתי לעיל דאמרינן במסקנא שור שור לחסימה. בהמתך בהמתך לכלאים. ולא אמרינן שור שור לחסימה. ולכלאים דחרישה. אלא נראה בעיני דכלאים מכלאים ילפינן ולא צריכא קרא לחודא ואף על גב דחזינן דדרשינן שור שור לנגיחה כמו שכתבתי לעיל. אע\"ג דכבר דרשינן ליה לחסימה. מ\"מ הכא מסתבר לי דלא דרשינן הכי אלא כלאים מכלאים ילפינן. משום דבגמרא גרסינן במסקנא בהמתך לאגמורי בהמתך בהמתך לכלאים אי הכי אפילו אדם לתסר אלמה תנן אדם מותר עם כולן לחרוש ולמשוך. ובשלמא כי אמרינן דכלאים חד שמא. דכי ילפינן כלאים דהרבעה לא צריכא קרא לכלאים דחרישה ניחא דפריך אי הכי וכו' אדגמרינן כלאים דהרבעה משום דכלאים דחרישה נמי בכלל. אלא אי אמרת דכלאים דחרישה צריך קרא לחודא לא אתי שפיר אי הכי. כיון דלא מהדר אדסמיך ליה אלא אדלעיל מהדר בתחלת הסוגיא דילפינן שור שור לכלאים דחרישה. (אלא) [א\"כ] הוה ליה למימר בכלאים דחרישה אדם נמי לתסר וכו'. ותו אתי שפיר למאי דפרישית דלמסקנא כלאים חד שמא. ואין צריך אלא לאגמורי בחד. והוא הדין לאינך. דמשום הכי מתניתין נמי לא תנן אלא כלאים חדא וכללה לתרתי. משום דבחדא אגמרינן להו: \n",
+                    "<b>לכלאים</b>. משבת ילפינן כדכתבינן לעיל ופרכינן בגמרא אפילו אדם נמי ליתסר למשוך בקרון עם הבהמה. דהא גבי שבת מוזהר כבהמה דכתיב (שמות כ׳:י׳) ועבדך ואמתך ובהמתך. אלמה תנן [בסוף פ' ח' דכלאים] אדם מותר עם כולן לחרוש ולמשוך. אמר רב פפא פפונאי ידעי טעמא להא מלתא ומנו רב אחא בר יעקב אמר קרא (דברים ה׳:י״ד) למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר. ושם בסוף פ\"ח דכלאים מפרש הר\"ב דכתיב לא תחרוש בשור ובחמור. אבל אתה חורש באדם ושור באדם וחמור. והוא מספרי. כתבו הר\"ש. ומה שכתב הר\"ב ופסק הלכה וכו' עיין מה שכתבתי בזה שם סוף פ\"ח דכלאים: \n",
+                    "<b>ולשבת</b>. כתב הר\"ב וכל רבויא הוא לרבות עופות. כבר כתבתי דלמסקנא דבגמרא בהמתך ושור וחמור לא איצטריך לגופיה בשבת אלא לאגמורי. ובשבת גופיה כל לחוד רבויא היא וריבה הכל ופרכינן דאשכחן כל במעשר שני וכללא הוא דדרשינן ליה בכלל ופרט [כמ\"ש הר\"ב במ\"ה פרק קמא דמעשר שני] ומשנינן כל דהכא רבויא הוא מדהוי ליה למכתב ובהמתך כדכתיב בדברות הראשונות וכתב כל בהמתך ש\"מ רבויא. ועיין ריש פ\"ז: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הכונס צאן לדיר</b>. עיין בסוף פרק דלקמן וכתבו התוספות זה היה לשנות לעיל בהדי מילי דשור דלא הוי ליה להפסיק במילי דבור. אלא אגב דתנא נפל לבור והבאיש מימיו. תנא בתריה [כל] מילי דבור. אי נמי מילי דבור ראוי לשנות תחלה. [*קודם שישנה דיני שמירה. וגם דיני אם היה ראוי לשנות תחלה] אלא אגב דתנן כסהו כראוי בבור. דהוצרך להזכיר דין פותח וכורה שבו דבר הכתוב. תני נמי הנך דנעל בפניה כראוי. ע\"כ: \n",
+                    "<b>לדיר</b>. עי' בפי' הר\"ב במשנה ג' פרק ב' דעירובין: \n",
+                    "<b>ונעל בפניה כראוי</b>. פירש הר\"ב במשנה דלקמן שהיא בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה וטעמא מפרש בגמרא דהתורה מיעטה בשמירת שן ורגל דכתיב בהו ושלח ובער עד דעביד כעין ושלח. עד דעביד כעין ובער. כעין שיאכילנה בידים. כלומר בפשיעה: \n",
+                    "<b>נפרצה בלילה</b>. אע\"פ דתנן נעל בפניה כראוי פטור. איצטריך למתני נפרצה בלילה פטור. למידק הא ביום חייב. דקלא אית לה למלתא ומסתמא ידע שנפרצה. אי נמי בלילה אפילו נודע לו שנפרצה ויצא הבהמה. אין לו לטרוח יותר מדאי לחזר אחריה באפילה. תוספות: \n",
+                    "<b>או שפרצוה לסטים</b>. ואיצטריך לאשמועינן דאפילו לסטים פטורים כשלא הוציאוה. תוספות: \n",
+                    "<b>הוציאוה לסטים</b>. מסיק בגמרא שהכישה במקל לצאת. והרמב\"ם פירש כשהיו סבה ליציאתה כגון שיעמדו בפניה עד שישובו מאליה [*וכך פירש הר\"ב] משמע דסבירא להו דהכישה במקל לאו דוקא אלא כל שהיו סבה ליציאתה. ודנקט בגמרא הכישה לאפוקי בידים דלא. דהא מלתא דפשיטא הוא. ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>לסטים חייבים</b>. ואע\"ג דמשיכה לא קניא אלא במצות המוכר [כמ\"ש במ\"ד פ\"ק דקדושין] ומאן אמר ליה למשוך. מ\"מ כיון שעשה לה דבר הקונה במקח וממכר והיא עתה ברשותו חייב בשמירתה. הרא\"ש. והכישה קניא כדאיתא בפ\"ק דקדושין [דף כ\"ב]. עיין בטור ריש סימן קצ\"ז. וכן קוראה בקול והלכה. קונה. וסייעתא להרמב\"ם [*והר\"ב] דהכישה לאו דוקא [אבל בחבורו ס\"ל דהכישה דוקא] אלא דקשיא דמ\"מ קול מיהא בעי והוה ליה לפרש. לפיכך נראה בעיני דהרמב\"ם [*והר\"ב] סוברים קנס הוא שקנסו חכמים לגזלן שיהא חייב. אלא דקשיא לי הירושלמי שכתב הרא\"ש דהוציאוה לאבדה פטורים דאי משום קנס נגעו בה הוו להו לקנוס המאבד ג\"כ. וי\"ל דלאבד לא שכיח כמו גזלה דלנפשיה. ובמידי דלא שכיחי לא קנסו. והירושלמי דייק לה ממשנתינו דנקטה לסטים דמשמע דלנפשייהו כדרך הלסטים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מסרה לרועה נכנס רועה תחתיו</b>. כתב הר\"ב שדרך הרועה הגדול למסור לרועה הקטן שתחתיו. דמדקתני מסרה לרועה ולא קתני מסרה לאחר ש\"מ מאי מסרה לרועה. מסרה לרועה שתחתיו כדאיתא בגמרא: \n",
+                    "<b>נפלה לגינה</b>. באונס מגג בעליה הסמוך לגינת חבירו. או שהיתה רשות הרבים גבוה מן הגינה ונפלה. רש\"י. וכתב הר\"ב כגון שהוחלקה וכו'. אבל דחו אותה חברותיה וכו'. וכך פסקו הרי\"ף והרמב\"ם. ולפי זה סיפא דתנן ירדה כדרכה רבותא הוה ליה למתני דאפילו הפילוה חברותיה משלמת. ולימא מסייעא להו להרא\"ש וסייעתו דסברי דדחפו חברותיה. לא הוי פשיעה ופטור: \n",
+                    "<b>מה שנהנית</b>. כתב הרמב\"ם וכבר ביארנו בפ\"ב היאך הוא הדין במה שאמר משלם מה שנהנית. ע\"כ. ועיין שם בפירש הר\"ב במ\"ב: \n",
+                    "<b>שמין בית סאה וכו'</b>. כתב הר\"ב אין שמין וכו' ורחמנא אמר ובער בשדה אחר ודרשינן מלמד וכו'. גמרא. דמדנקט בשדה אחר ולא נקט בשדה חבירו אשמועינן ע\"ג שדה אחרת ומדנקטיה לקרא גבי ובער ולא נקט גבי תשלומין ולימא הכי מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם בשדה אחר דשמין על גב שדה אחרת דרשינן נמי דוקא ובער בשדה אחר ולא ברשות הרבים כמ\"ש הר\"ב במשנה ב' פ\"ב: \n",
+                    "<b>שמין בית סאה וכו'</b>. כתב הר\"ב אין שמין את הערוגה לבדה וכו' כך פירש רש\"י. ולהכי אין שמין ע\"ג שדה שלימה. דא\"כ יפסיד הניזק דלא יזלזל בה בשביל הפסד ערוגה אחת כי אם דבר מעט מאד מאד. והקשו התוספות דף נ\"ח ע\"ב [ד\"ה שמין] דהכי הוה ליה למימר כמה היה יפה וכמה הוא יפה. כלומר הבית סאה. ועוד הקשו מסוגית הגמרא. וכתבו דנראה לפרש דשמין בית סאה דקתני היינו בית סאה הנאכל שמין באותה שדה כדקתני סיפא במלתא דר\"ש אם סאה סאה. אם סאתים סאתים. ולאו בית סאה זרע קאמר דהוי נ' על נ' [דחצר המשכן סאתים והיה מאה על חמשים] דאין דומה שדברה משנתינו בזה דבבהמה אחת איירי ומתי אכלה כל זה. אלא בסאה פירות קאמר דמשערין כדקתני אם סאה סאה. ואין לתמוה על לשון בית סאה דקתני במתניתין דכיון שהפירות מחוברין לקרקע שייך שפיר לקרות לסאה פירות הנאכל בית סאה. והשתא לא מפרשה מתניתין היכי שיימינן ומשום הכי איפליגו אמוראי בגמרא [ופסקו הפוסקים כחזקיה] דאמר קלח בששים קלחים. כלומר לעולם משערין מה שאכלה בששים שיעורים כמותם. ע\"כ. וכן פירש הרמב\"ם וכתב ואמנם שיערו זה בששים כמו שרוב השיעורים אצלינו בששים. כמו שנבאר במסכת חולין [דף צ\"ז]. ע\"כ: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר אכלה פירות גמורים וכו'</b>. דכיון דלא צריכי לשדה לא עליהם אמרה התורה ובער בשדה אחר אגב שדה אחר. גמרא. ומ\"ש הר\"ב דהלכה כר\"ש. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואם הוזקה בהן וכו'</b>. והני מילי שהוחלקה וכו' כדכתב הר\"ב במשנה ב' פרק דלעיל. בית יוסף סוף סימן שצ\"ג: \n",
+                    "<b>ואם הגדיש ברשות בעל השדה חייב</b>. כתב הר\"ב בגמרא מוקי לה בבקעה וכו'. ואפילו רבי דמשנה ג' פרק דלעיל מודה בהא. וכתבו התוספות דלאשמועינן הא איצטריך למתנייה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>פטור מדיני אדם</b>. לפי שאינן בני שלוחים. תוספות פ\"ק דבבא מציעא דף י'. ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>הפקח חייב</b>. ואף על גב דילפינן דשלוחו של אדם כמותו בכל התורה כולה. כמ\"ש בריש פ\"ב דקדושין הא אמרינן התם בגמרא דשאני הכא דאין שליח לדבר עבירה דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. ועיין בסוף פ\"ג דבבא מציעא. וריש פ\"ו דמעילה. אבל בחרש שוטה וקטן כיון דלאו בני חיובא נינהו לא שייך בהו דברי הרב וכו' אלא טעמא כמו שכתבתי בשם התוספות: \n",
+                    "<b>המביא את העצים חייב</b>. דאי לאו אחרון. קמא לא עביד מידי. רש\"י: \n",
+                    "<b>ליבתה הרוח</b>. ופירשו בירושלמי. דוקא ברוח שאינה מצויה ופי' רוח שאינה מצוי' תמיד היא שאין העולם מתנהג בה תמיד אלא לפעמים אע\"פ שהיא באה בעתים הרבה. וא\"צ לומר רוח סערה שאינה נושבת אלא לעתים רחוקים. וכן מפרש בירושלמי. המגיד פי\"ד מהלכות נזקי ממון: \n",
+                    "<b>ואכלה עצים או אבנים או עפר</b>. מדכתיב הקמה אייתר שדה לגופה של קרקע. דהיינו לחכה נירו [חרישה שלא נזרע] וסכסכה אבניו. גמרא: \n",
+                    "<b>עברה גדר גבוה ד' אמות</b>. מפרש בגמרא. שהגדר גבוה ד' אמות מעצי הדליקה. והכי משמע לישנא דעברה: \n",
+                    "<b>דרך הרבים</b>. כתב הר\"ב ט\"ז אמות כדגלי מדבר. ולשון רש\"י מעגלות דדגלי מדבר ילפינן במסכת שבת פי\"א דף צ\"ט. ובגמרא דהך בבא ר\"א דסיפא היא. ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>או נהר</b>. יש אומרים דבעינן רחב שמנה אמות ויש בו מים. ויש אומרים שאם הוא רחב שמונה אפילו אין בו מים. ואם יש בו מים אפילו כל שהוא. וכתבו התוספות אף ע\"ג דברשות הרבים בעי ששה עשר אמות. הכא סגי בשמנה אמות מתוך שהנהר עמוק וגם ישבו קרירות מים. שעוברים בו תמיד: \n",
+                    "<b>המדליק בתוך שלו עד כמה תעבור הדליקה</b>. לכאורה עד השתא לא איירי בתוך שלו אלא במדליק בתוך של חברו ופטור בעברה גדר וכו' אלא שהרא\"ש כתב אבבא דהכא וז\"ל יראה דוקא בשלו נתנו שיעור אבל בשל חבירו כיון שלא ברשות הדליק לא נתנו שיעור ע\"כ. וגם הרמב\"ם בפי\"ד מהלכות נזקי ממון העתיק עברה גדר וכו' במדליק בתוך רשותו. וסתם וכתב המדליק בתוך שדה חבירו ועברה הדליקה חייב לשלם נזק שלם. וכן העתיק הטור סימן תי\"ח עברה גדר וכו' במדליק בשלו. וכתב המדליק בשל חבירו אין לו שיעור לפטור. אלא אפילו עברה כמה מילין חייב ע\"כ. גם נראה כן מהא דכתבתי ברישא דרך הרבים דאמרינן בגמרא דר\"א דסיפא הוא וכך כתבו התוספות דהוה סתם ואח\"כ מחלוקת ע\"כ ושמעינן דבחד מחתא נינהו רישא וסיפא. וצריך לומר דמתניתין הכי קאמרה המדליק במקום שאין הפסק אלא שההדלקה היא בתוך שלו. ואע\"ג דעד השתא נמי בתוך שלו איירינן מ\"מ הואיל וטעם הפטור דהכא משום דבתוך שלו הוא. נקט מלתא בטעמא. כך נ\"ל: \n",
+                    "<b>כאילו הוא באמצע בית כור</b>. אם יש לו חצי בית כור לכל רוח פטור. רש\"י. ושיעור בית כור. מפורש רפ\"ז דב\"ב: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר ט\"ז אמה</b>. לא באמצע ט\"ז קאמר דהא מוקמינן לרישא דתנן דרך הרבים כותיה והתם אמצע מאן דכר שמיה. ומדר\"א נשמע נמי לרבי עקיבא דבתריה: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר וכו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"ש. גמרא. ועי' מ\"ש במשנה ב' פ\"ב דב\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחכ\"א אינו משלם אלא גדיש של חטין וכו'</b>. כתב הר\"ב ומדקאמרי סיפא וכו' מוכח בגמרא שנחלקו רבי יהודה ורבנן גם במדליק בתוך של חבירו דר\"י סבר וכו'. וכתבו התוספות טעמייהו יש לפרש דר\"י לא פטר בטמון כלל. ורבנן במדליק בתוך שלו פטרי כדמשמע קרא כי תצא אש ומשמע דאיירי במדליק בתוך שלו אבל במדליק בתוך של חבירו מחייבי בדבר שדרכו להטמין דלא אשכחן דפטר ביה קרא טמון ובדבר שאין דרכו [להטמין] פטרי מסברא דלא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה שיניח אדם ארנקי בגדיש ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב כגון מוריגין. פירש\"י קרשים ובהן יתדות ודשין בהן את התבואה: \n",
+                    "<b>אלא גדיש של חטין או של שעורים</b>. לשון רש\"י אם חיטין חיטין. אם שעורים שעורים. ומסיים נ\"י דלא שייך למימר בהו טמון שהרי יודע שיש שם חטין או שעורים: \n",
+                    "<b>היה גדי כפות לו וכו' חייב</b>. לשון הרמב\"ם פי\"ד מהלכות נזקי ממון שכן דרך בני אדם לעשות בגדיש. וכתב המגיד שמזה עלה לו תירוץ לקושיא אחת שהיתה קשה לו בסדר המשנה למה נשנית זאת הבבא דגדי כפות בין מחלוקת חכמים והודאתן. אבל מפני שחכמים מודים במוריגין וכלי בקר וכל שדרכו להיות בגדיש. השמיענו התנא שאף הגדי דרכו להיות בגדיש וחייב עליו וז\"ש הרמב\"ם שכך דרך בני אדם לעשות בגדיש. וכתב שכן מצא [כיוצא בזה] אח\"כ כתוספות בשם ר\"ת ז\"ל בפרק כיצד הרגל [דף כ\"ב]: \n",
+                    "<b>פטור</b>. כתב הר\"ב דחייב מיתה על העבד דכתיב (שמות כ״א:כ׳) נקם ינקם. לשון רש\"י. ומ\"ש הר\"ב וקם ליה בדרבה מיניה עיין בפירוש משנה ב' פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>הבירה</b>. מגדל גדול. רש\"י. ובפרק כיצד ד' כ\"ב כתב בית גדול. ומיהו מקרא הוא בדברי הימים [א' כ\"ט]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>גץ שיצא מתחת הפטיש והזיק חייב</b>. כמו שזרק אבן או חץ. רמב\"ם פ\"ו מהלכות חובל: \n",
+                    "<b>בעל הגמל חייב</b>. מפני שהרבה במשאוי. רמב\"ם פי\"ד מהלכות נזקי ממון. וכתב הטור סימן תי\"ח דחיוביה דומיא דכלב שנטל חררה והדליק הגדיש דתנן במשנה ג' פ\"ב דלא מצינו נזק שלם אלא על מקום החררה ובאנח אנוחי. וה\"נ במסכסכת כל הבירה. כלומר שהדליק כל הבירה בבת אחת. ואי לאו הכי חייב על מקום שהדליק נזק שלם ועל השאר חצי נזק: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור</b>. ולא דמי לברשות דמתניתין ב' וג' דפ\"ג. גמרא שם. ות\"ק מחייב אף בנר חנוכה שהיה לו לישב ולשמור. רמב\"ם פי\"ד מהלכות נזקי ממון: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ובין בדבר שאין בו רוח חיים</b>. כתב הר\"ב דכתיב על שה על שלמה על כל אבדה וכו' מסקינן בגמרא דכל רבויא [הוא] ולא מדרש בכלל ובפרט שכ' הר\"ב במשנה ט' פ\"ד דב\"מ. ובמשנה ה' פ\"ג דשבועות פירש הר\"ב נמי דהלכה כר\"ע דלא דרש בכל התורה כולה בכלל ופרט וכלל אלא ברבוי ומיעוט. [*ועיון פ\"ו דסנהדרין משנה ד']. ואע\"ג דהכי מתני בברייתא כתבו התוספות דדרשא השגורה בגמרא נקטה. ותו בגמרא דאע\"ג דכל דגבי מעשר לאו רבויא [וכמ\"ש ספ\"ה] הכא כתיב מעיקרא כלל ופרט וכלל שכתב הר\"ב (בב\"מ) [בשבועות פ\"ו מ\"ה]. ועיין מ\"ש שם. ועיין מ\"ש ברפ\"ו דבכורות ועוד שם בפ\"ח משנה ח': \n",
+                    "<b>אינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד</b>. בגמרא ונילף שור שור משבת כדילפינן [בספ\"ה ועיין מ\"ש שם בס\"ד] מה להלן חיה ועוף כיוצא בהן אף כאן חיה ועוף כיוצא בהן ואע\"פ שכתבתי בספ\"ה דליכא למילף אלא תלת מ\"מ פריך שפיר דמאי חזית דילפת להנהו ולא תילף להך. ומסקינן דשור דסיפא ושה דרישא מיותר. דנכתוב רחמנא כי יגנוב איש שור וטבחו ומכרו חמשה בקר ישלם תחתיו וארבע צאן תחת שה. שור דסיפא ושה דרישא למה לי. ש\"מ שור ושה אין. מידי אחרינא לא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>או ע\"פ שנים אחרים</b>. עיין מ\"ש במשנה ב' פ\"ו דגטין דלא הוה חצי דבר. ומ\"ש נ\"י בכאן דעידי גניבה לא צריכי לעידי טביחה. משום הכי לא הוי חצי דבר. לרווחא דמלתא כתב כן. וכדאיתא בגמרא דאפילו לר\"ע אתיא מתניתין ועיין מ\"ש במשנה ד' פ\"ג דב\"ב: \n",
+                    "<b>וטבח</b>. עיין מ\"ש ברפ\"ו דמעילה: \n",
+                    "<b>וטבח ביום הכפורים</b>. כתב הר\"ב אבל חייבי מיתות ב\"ד אפילו שוגגין פטורין. עיין במשנה ד' פ\"ה מ\"ש שם: \n",
+                    "<b>ואחר כך מת אביו</b>. כתב הר\"ב אבל מת אביו ואח\"כ טבח תנא סיפא דפטור וכו'. כלומר משום דהך סיפא. הוא דתנא להך רישא. דרישא לאו חדוש הוא. שהרי כבר נתחייב קודם שמת אביו. וקודם שהקדיש. אלא משום סיפא וכו' כמ\"ש הרא\"ש: \n",
+                    "<b>השוחט חולין בעזרה</b>. ואע\"ג דנאסרו בהנאה כדתנן במשנה ט' פ\"ב דקדושין ומפרש לה הר\"ב מקרא. ומכי שחט בה פורתא אסרה. אידך לאו דמריה טבח. ואההוא פורתא לא מחייבינן דוטבחו כולה בעינן כמ\"ש הר\"ב במשנה ד' בדבור ומת אביו. ומסיק כגון ששחט מקצת סימנין בחוץ וגמרן בפנים. גמרא: \n",
+                    "<b>רבי שמעון פוטר בשני אלו</b>. כתב הר\"ב דקסבר רבי שמעון שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה. דגמר מטבוח טבח והכן (בראשית מ״ג:ט״ז) בר מלגבי לאו דשחוטי חוץ דבהכי חייב רחמנא. תוספות דף ע\"ו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>משלמין הכל ובגמרא מוקי לה כשהוזמו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>תחלה על הטביחה רש\"י</b>. וטעמא כדפירש הר\"ב בסיפא: \n",
+                    "<b>בטלה כל העדות</b>. כתב הר\"ב ואפילו חזרו והוזמו וכו' דכיון דלא גנב לא טבח ואהכי לא מחייבו. וכן כתב רש\"י <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>כלומר אהכחשה לא מחייבו. וכן העתיק הכסף משנה פרק כ\"א מהלכות עדות. ואע\"ג דבלאו הכי ליכא חיובא דדלמא בעלים מכרוהו לו. כמ\"ש הר\"ב לעיל וכפירש רש\"י שם. מכל מקום נפקא מינה היכא שהעידו עדים שלא נמכרה לו כגון שלא זזה ידם מידי הבעל מעת שבאת בהמה זו לידו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומת אביו ואחר כך טבח ומכר</b>. כתב הר\"ב והוא יורשו ולא הויא טביחה כולה באיסורא. דכגון שיש יורשים אחרים עמו: \n",
+                    "<b>משלם תשלומי כפל</b>. עיין במשנה ט' פרק ט' אי מעכב אצלו כנגד חלקו: \n",
+                    "<b>גנב והקדיש וכו'</b>. ולאחר יאוש איירי דחלה הקדש על ידי יאוש ושנוי רשות ולאו דמריה קא טבח. *) הרא\"ש. ובגמרא פרכינן אהקדיש לחייב דמה לי מכרו להדיוט. מה לי מכרו לשמים. ומשני מכרו להדיוט מעיקרא תורא דראובן. והשתא דשמעון. מכרו לשמים מעיקרא תורא דשמעון והשתא דשמעון דעדיין שם מקדישו עליו: \n",
+                    "<b>[*רבי שמעון אומר קדשים וכו'</b>. פירש הר\"ב דשמעינהו וכו' פטור דכתיב וגונב מבית האיש וכו'. עיין מ\"ש בזה בפ\"ד דבבא מציעא מ\"ט ]: \n",
+                    "<b>קדשים שחייב באחריותן וכו'</b>. פירש הר\"ב כששחטן תמימים בפנים לשם בעלים אלא שנשפך הדם וסבירא ליה רבי שמעון כל העומד לזרוק כזרוק דמי והלכך הוי שחיטה ראויה. אבל אי לא נשפך אלא נזרק הא חזרה קרן לבעלים. גמרא. ומ\"ש הר\"ב או ששחטן בעלי מומין. פירש רש\"י ובבעלי מומין מעיקרא עסקינן. דאי כשקדם הקדישן למומן. תו לא חזי לפדיון דסבירא ליה ר\"ש בפרק בתרא דתמורה [משנה ג'] קדשי מזבח בכלל העמדה והערכה ומשנשחטה אינה יכולה לעמוד. אבל בבעל מום מעיקרא מודה. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אבל אם שחטן תמימים בחוץ וכו'. וכן נמי אם שחטן בעלי מומין בפנים וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>או שהיתה לו בו שותפות</b>. קודם שגנבו. לא קרינן ביה ומכרו כולו באיסור. רש\"י. וכתב נ\"י ואע\"ג דכבר שמענו זה ממתניתין דלעיל בגנב משל אביו ומת אביו קודם שמכרו. התם הוי אמינא משום דיש לו שותפות בכל אבר ואבר אבל הכא שמעינן אפילו אין לו שותפות אלא באבר אחד. מהרמ\"ה ז\"ל: \n",
+                    "<b>השוחט ונתנבלה בידו וכו'</b>. שלא מדעת. ונוחר ומעקר מדעת. וכדפרישית במשנה ג' פ\"ה דחולין ועיין שם: \n",
+                    "<b>וטבח ומכר חוץ מרשותם</b>. דכשהוציאו נעשה עליו גנב כדתנן לקמן או שהוציאו מרשות הבעלים. וכתב נ\"י משמע דכיון שהוציאו מרשות בעלים חייב ואפילו הוציאו לרה\"ר. ואע\"ג דאין משיכה קונה ברה\"ר [כמ\"ש הר\"ב במ\"ד פ\"ק דקדושין] ה\"מ לענין קנייה אבל להתחייב באונסיו כיון שהוציאו מרשות בעלים חייב. ע\"כ. והתוספות כתבו דהכא בהוציאו לסמטא דוקא: \n",
+                    "<b>או שגנב וטבח ומכר חוץ מרשותם</b>. נקט כולי גווני אע\"ג דלא צריכא. ועיין במשנה ו' פ\"ט: \n",
+                    "<b>אבל גנב וכו' ברשותם פטור</b>. בשלא הגביהו עסקינן. דבהגביהו הוי קני [כדלקמן] וחייב. תוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היה מושכו וכו'</b>. פטור. לשון הר\"ב מכפל. וכך כתב הרמב\"ם בחבורו פ\"ב מהלכות גניבה. ומשמע דאילו בקרן נתחייב ולא ידעתי למה: \n",
+                    "<b>או שהוציאו מרשות בעלים</b>. עיין מ\"ש לעיל: \n",
+                    "<b>לשומר חנם</b>. ולשואל וכו'. עיין מה שכתבתי בסוף פ\"ד: \n",
+                    "<b>הגביהו וכו' חייב</b>. אגנב קאי דמתחייב גנב בקנין שלוחיו. רש\"י. וכתב התוספות וא\"ת ואמאי חייב במשיכה והא אין שליח לדבר עבירה [כמ\"ש לעיל פ\"ו מ\"ד] וי\"ל דהני לא ידעי דאתי לידיה באיסורא. אלא סוברין שהיה שלו. ולא שייך לומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. דמאחר שהוא סבור שהוא שלו יודע הוא שיקחנו. ונ\"י דחה זה. וגם התוספות עצמם הקשו על זה. ועיין בספ\"ג דב\"מ. וכתב נ\"י דפטור וחייב. ר\"ל הכהן או השומר. ובדסברי שהוא שלו. ושייך לומר חייב על דרך מה שאמרו במקום אחר <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>תחזור הפרה לבעלים ע\"כ. והרמב\"ם פ\"ב מהלכות גניבה מפרש למשנתינו כשידע השומר או הבעל חוב שהוא גנבו. ואע\"פ שגונב אחר הגנב פטור מכפל כדתנן בריש פירקין כיון שהגנב לא קנהו עדיין הרי אלו כגונבין מרשות הבעלים. כ\"כ המגיד. והראב\"ד בהשגותיו מפרש דנתנו לבכורות בנו וכו'. לא בנתנו בבית הבעלים קאמר. ואף לאו בגנב. אלא מלתא באנפי נפשה קאמר ודין משיכה דתקנו בשומרין אשמועינן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין מגדלין בהמה דקה וכו'</b>. תמיהני דזה היה לו לשנות בריש פ\"ו: \n",
+                    "<b>בהמה דקה</b>. כתב הר\"ב משום ישוב ארץ ישראל שמפסידין את הזרעים נראה דאתי למימר כדעת התוספות והרא\"ש דאפילו בבית קאמר דאסור והיינו דקפיד אישוב והפסדת זרעים כלומר אפילו של עצמו. ואע\"ג שאין זה טעמייהו דתוספות והרא\"ש. וע' במ\"ג פ\"ב דדמאי: \n",
+                    "<b>אין מגדלין תרנגולים בירושלים</b>. אפילו ישראל מפני הקדשים שישראל אוכלים שם בשר שלמים. ותודה. ומעשר בהמה. רש\"י: \n",
+                    "<b>אין מגדלין חזירים וכו'</b>. כתב הר\"ב כשצרו מלכי חשמונאי וכו'. עיין מה שכתבתי בפ\"ב דסוטה משנה י\"ד. וכתבו התוספות וא\"ת תיפוק ליה דאסור לעשות סחורה בכל דברים טמאים כדתנן במסכת שביעית [פ\"ז משנה ג'] אין עושין סחורה בנבלות וטרפות וכו'. ותירץ רבינו תם דהיינו דוקא בדברים העומדים לאכילה. אבל אם מגדלן למשוח עורות בשומנן או למכרן לישראל שימשח בהן שרי. וכל חלב מותר למכור היכא דלא קאי לאכילה. ובירושלמי נמי מפרש בהאי פרקא דסוסים וחמורים שרי לעשות בהן סחורה משום דסתם למלאכה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>לא יגדל אדם את הכלב</b>. בטור סימן ת\"ט. וכן בשלחן ערוך העתיקו כלב רע. ונראה לי דמדרבי נתן הוציאו. דהכי גרסי לה בגמרא פ\"ק דף ט\"ו. וסוף פ\"ה דף (מ\"ז) [מ\"ו] תניא א\"ר נתן מנין שלא יגדל אדם כלב רע וכו'. וכן העתיק שם הרי\"ף. ולישנא דמתניתין דתנן הכלב בה\"א דייקא נמי הכי. ועוד ברייתא בגמרא דף פ' רבי שמעון בן אלעזר אומר מגדלין כלבים כופרים: \n",
+                    "<b>אלא אם כן היה קשור בשלשלת</b>. שכיון שקשור הוא אין מתיראין ממנו: \n",
+                    "<b>נשבים</b>. פירש הר\"ב פחים. כך תרגום יונתן נמלטה מפח (תהילים קכ״ד:ז׳). נ\"י פ\"ב דבבא בתרא: \n",
+                    "<b>אלא א\"כ היה רחוק מן הישוב שלשים ריס</b>. עיין במשנה ה' פ\"ב דבבא בתרא ומה שכתבתי שם: \n",
+                    "<b>שלשים ריס</b>. ביומא פ\"ו במשנה ד' גורס הר\"ב רוס בוי\"ו ששיעורו רס\"ו פסיעות. וכן כתבו התוספות דבבא מציעא פ\"ב דף ל\"ג. ומעתה צא וחשוב שלשים פעמים רס\"ו והן שבעה אלפים תתק\"פ. והן ארבע מילין בקרוב כמו שכתב הר\"ב שם דאלפים פסיעות תחום שבת: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בנזק</b>. כתב הר\"ב דכתיב (שמות כ\"א) עין תחת עין. ואין לומר עין ממש דכתיב (במדבר ל\"ח) ולא תקחו כופר לנפש רוצח. לנפש רוצח אי אתה לוקח וכו'. דאי לגופיה דלא תשקול ממונא ולפטריה מקטלא. לכתוב רחמנא לא תקחו כופר לאשר הוא רשע למות. לנפש רוצח למה לי. ועדיין אמרת אי בעי עיניה ניתיב. ואי בעי דמי עיניה ניתיב. קמ\"ל גזרה שוה מהכאה הכאה כלומר לענין הכאה דסמיכי למילף מכה נפש בהמה ישלמנה (ויקרא כ\"ד) וסמיך ליה איש כי יתן מום בעמיתו וגו'. ומום על ידי הכאה בא. מה מכה בהמה לתשלומין אף מכה אדם לתשלומין. והכאה הכאה לחוד לא סגי דאימא למילף ממכה אדם יומת שנהרג ממש ה\"נ מום ממש ינתן בו. ולא תילף ממכה בהמה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דדנין אדם מאדם. ואין דנין אדם מבהמה. כדאיתא בגמרא. וזה שנאמר (דברים י\"ט) לא תחוס עינך שלא תחוס בתשלומין. שמא תאמר עני הוא זה. ושלא בכונה חבל בו ארחמנו. לכך נאמר לא תחוס עינך. ספרי. כתבה הרמב\"ם ריש הלכות החובל. ומ\"ש הר\"ב לראשי אברים. מסיים בגמרא שאינן חוזרין. כלומר והוו כעין מיתה שאותו אבר מת: \n",
+                    "<b>רפוי</b>. כתב הר\"ב ודוקא כשהחולי בא מחמת מכה. היינו אם עלו בו צמחים מחמת מכה דתנן במתניתין וילפינן לה מכפל לשון ורפא ירפא (שמות כ\"א). ומה שכתב הר\"ב אבל אם פשע וכו' היינו נמי שלא מחמת מכה דתנן. והוה אמינא דעבר על דברי רופא לאו שלא מחמת מכה היא. דהא מ\"מ על ידי המכה בא לו זה. שאילו לא הוכה לא היה צריך להזהר בדברי הרופא. קמ\"ל דלא ויליף ליה מדכתיב רק: \n",
+                    "<b>בשת</b>. כתב הר\"ב דכתיב (דברים כ״ה:י״ב) וקצותה את כפה ממון. וכן לשון רש\"י ובספרי יליף לה גזירה שוה דתחוס תחוס. וז\"ל רש\"י בפ\"י דסנהדרין דף פ\"ו. נאמר כאן לא תחוס. ונאמר להלן בעדים זוממין (שם י\"ט) לא תחוס מה להלן ממון אף כאן ממון. ע\"כ. וכן מפרש בספרי פרשת עדים זוממין. ועדים זוממין יליף לה נמי בגזרה שוה דיד ורגל. אבל בגמרא דפרקין דרשו מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם. ואי סלקא דעתך יד ממש. יד ביד למה לי. [*אלא דבר הניתן מידליד] וזה דרשו בכאן על חובל עצמו. [*וכמו שאכתוב במ\"ב בדבור המתחיל חובל וכו'] וכן פירשו התוספות בפ\"ג כתובות דף ל\"ב. ומ\"מ אף לדברי הר\"ב דנסיב לדרשא דלא תקחו כופר דאפילו הכי צריכין למילף עדים זוממין לחייבו בממון. דהא דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם מצינו למימר דמיירי במיתה ומלקות אבל בממון מלקי לקי ממונא לא משלם. כך למדתי מהתוספות דכתובות. ועיין במה שאכתוב במ\"ג: \n",
+                    "<b>רואין אותו</b>. כתב הר\"ב דין תורה שאין יכולין לדון וכו'. ואין נקראין אלהים אלא דיינים הסמוכים בארץ ישראל. עיין בפירוש מ\"ג פ\"ק דסנהדרין. ומ\"ש הר\"ב אלא שבהלואות וכו' עד וכפירות. לשון הרמב\"ם בפירושו. ובגמרא לא אמרו אלא הודאות והלואות. ופירש\"י הודאות. הבא לדון בעדי הודאה שאומרים בפנינו הודה לו. והלואות שבא לדון בעידי הלואה שאומרים בפנינו הלוה לו. עד כאן. וכן פירש בריש מסכת סנהדרין ודחה לפרש מודה בקצת וכופר הכל משום דהודאות וכפירות מיבעי ליה. ומקח וממכר והקנאות. נראה לי דמקח וממכר דהיינו שזה קנה מזה בדמים או שהחליף. ואילו הקנאות היינו שזה הקנה במתנה לו. וכבר כתבו הפוסקים דמתנות דיינינן. וטעמא דהא אי איתא שהקנה לו הרי זכה בו ויש לו חסרון כיס כשלא נדינהו. וכפירות שאין עדי הודאה ולא עדי הלואה ושייך כפירה. דאילו בעדי הודאה והלואה אע\"ג דשייכי נמי כפירה והעדים יעידו שלא כדבריו. מ\"מ לא שכיח שיכפור ויכחיש העדים כל שכן דלא שכיח בעדי שקר יעידו אלא שיש לזה טענות על העדאות העדים כגון משטה אני בך. ושלא להשביע. או פרעתי וכדומה לזה. אבל בתביעה שבע\"פ שכיח הכפירה. [*משום הכי לא סגי להר\"ב והרמב\"ם לשתוק מיניה ודלהוי כלולה בהודאתו שע\"י עדים]. ומ\"ש הר\"ב [וכן] בהמה שהזיקה בשן ורגל שהן מועדות. דאי בקרן קיימא לן פלגא נזקא קנסא. ואין גובה קנסא בח\"ל. וכיון דמנגיחות דתמות לא מייתינן ליה לבי דינא. היכי מייעד ליה. מאי אמרת דאייעוד התם ואייתוה להכא. דבר שאינו מצוי הוא כדאיתא בגמרא: \n",
+                    "<b>כאילו הוא עבד נמכר בשוק</b>. דהא מה שהוא חשוב יותר ונתבזה מחמת חשיבותו. זהו בכלל בשת כך כתב מה\"ר ואלק כ\"ץ בש\"ע סימן ת\"ך: \n",
+                    "<b>במה היה יפה וכמה הוא יפה</b>. פירש עבד הנמכר בשוק כמה הוא יפה עם האבר. וכמה הוא יפה עבד הנמכר בלא אותו אבר. ושומא זו להקל דלמדין מובער בשדה אחר דאמרה תורה לשום ערוגה אגב שדה. במשנה ב' פ\"ו. הרא\"ש: \n",
+                    "<b>צער כואו בשפוד וכו' ואפילו על צפורנו</b>. בגמרא דכויה בין אית בה חבורה בין אין בה חבורה משמע. וכי תימא חבורה למה לי. לדמי יתירי. ופירשו התוספות שמשלם בצער שיש בו רושם יותר מבצער שאין בו רושם אע\"פ שאין מצטער בזה יותר מבזה. ישלם יותר לפי שמתגנה מחמת הרושם ע\"כ. ואני תמה על זה דצערא דמתגנה בכלל בשת הוא דמאי איכא בבשת אלא צערא דגנותו. ונ\"י כתב בשם הרמ\"ה דלדמי יתירי הכי פירושו שאם חבל זה בזה. ושל זה מרובה משל זה דשמין ולא אמרינן דיצא זה בזה. והכי שמעינן לה. דאי לא כתיב אלא כויה הוה משמע בין אית בה חבורה. בין לית בה חבורה. שוין לכל מילי. ומי שחבל בחברו בחבורה. וחזר הלה ועשה לו כויה שאין בה חבורה. קרינא בה כויה תחת כויה. ויצא זה בזה ולא ישלם במותר כלום. להכי הדר כתב חבורה תחת חבורה. דמשמע חבורה תחת חבורה ולא כויה תחת חבורה. ואע\"ג דתרוייהו מקרי כויה ומדשמעינן דקפיד קרא במותר הוא הדין בשתי חבורות ששמין ומשלם המותר ע\"כ: \n",
+                    "<b>או במסמר</b>. לשון רש\"י כאב המכה ע\"כ. ונראה לי שר\"ל שאינו חוזר על כואו אלא שתחב לו מסמר שאינו חם. ותרי גווני נקט. ועדיין קשה לי תרתי למה כמ\"ש במשנה ג' פ\"ה: \n",
+                    "<b>כיוצא בזה</b>. כתב הר\"ב לפי מה שהוא מעונג וכו'. וכ\"כ רש\"י והיינו דלא תנן כמה אדם זה דהוה משמע דקאי אהא דראינוהו כעבד: \n",
+                    "<b>רוצה ליטול להיות מצטער כך</b>. מסיק הרא\"ש דאין שמין כמה אדם רוצה ליטול ולהצטער דכל אשר לאדם יתן בעד נפשו ואין ערך לשומא זו אלא שמין מי שחייב למלכות לכוותו בשפוד על צפורנו כמה היה נותן שלא יעשה לו צער זה. ושומא זו קלה להוציא ממון להנצל מצער מליקח ממון ולקבל צער. והיינו כשומא שכתב הר\"ב בצער דבמקום נזק דמהאי טעמא הוא דפירש ששמין כך כדאיתא בגמרא. ופרכינן בגמרא האי ליטול ליתן מיבעי ליה. ומשנינן ליטול זה מזה מה שנתן זה: \n",
+                    "<b>אם מחמת המכה וכו'</b>. עיין מ\"ש לעיל. בדבור רפוי וכו': \n",
+                    "<b>כאילו הוא שומר קשואין</b>. פירש הר\"ב שהרי אין ראוי למלאכה אחרת. דמיירי בסתם בני אדם שאין בני אמנות. אבל אם הוא בן אומנות ויכול לעסוק במלאכתו אחר חליו משערין השבת כפי המלאכה שיכול לעשות אחר שיתרפא. ומיהו אם נוקב מרגליות הוא שאין קטיעות רגליו מפסידו כמו עבד העומד לשמש לרבו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>משערין השבת כאילו עומד לשמש לרבו. דהרי אם ירצה לא יקוב מרגליות. הרא\"ש: \n",
+                    "<b>הכל לפי המבייש וכו'</b>. כתב הר\"ב אדם קל וכו'. עיין מה שכתבתי בזה במשנה ז' פ\"ג דכתובות: \n",
+                    "<b>המבייש את הערום</b>. פירשו התוספות אם רקק בו. או סטרו. דכך מתבייש ברקיקה וסטירה כשהוא ערום כמו כשהוא לבוש. אבל לרש\"י והרמב\"ם פרק ג' מה' חובל כגון שנשב בו הרוח ונראה ערום וזה הערימו יותר. ומיהו חיוביה לאו כמבייש שאינו ערום כלל. דאינו דומה ביישו ערום לביישו לבוש: \n",
+                    "<b>והמבייש את הישן חייב</b>. ובשהקיץ והרגיש בזה שביישו. וקמ\"ל דאע\"ג דבשעה שביישו לא נתבייש. וכי נתבייש אחר שהקיץ דכבר כלתה מעשהו לא הוי אלא גרמא בעלמא. קמ\"ל דלא. אבל כי לא הרגיש אחר שהקיץ. שנסתלק הבושה קודם שהקיץ. הוי בכלל בעיא דבגמרא המבייש את הישן ומת וכו' אי חייב דהא אוזליה [*אע\"ג דלא אכסיף]: \n",
+                    "<b>שנאמר ושלחה ידה והחזיקה במבושיו</b>. מושלחה ידה דייק. וכן הרמב\"ם בפ\"א מהלכות חובל לא העתיק והחזיקה במבושיו. ותנא שנאו לומר דקרא בבשת איירי: \n",
+                    "<b>עד שיהא מתכוין</b>. עיין במשנה י' פ\"ג כתבתי דנתכוין להזיק אע\"פ שלא נתכוון לבייש חייב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ושור אינו משלם אלא נזק</b>. פירש הר\"ב דכתיב איש בעמיתו וכו' וכפירש\"י והכי איתא בפרק המניח [בבא קמא דף ל\"ג ובפ\"ב דף כ\"ו] ולפיכך מ\"ש בפירוש רש\"י כדאמר בפ\"ק טעות סופר הוא וצ\"ל כדאמר פ\"ג. ומיהו קשיא לי דהא מהך קרא שהוא בפרשת אמור לא ילפינן מיניה לשום אחד מהד' דברים כדפירשן הר\"ב בריש פירקין. ונ\"ל מדכתיב בהך קרא דהכא עין תחת עין שן תחת שן. וה\"נ כתיב בפרשת משפטים. ושם נאמר פצע תחת פצע. דמיניה ילפינן לצער. הלכך שפיר דייקינן נמי לכל הד' דברים דכמו דעין תחת עין שן תחת שן דהכא ודבפרשת משפטים בחדא מחתא נינהו. ה\"נ לענין פצע תחת פצע האמור בזה שיהא נלמד לאיש בעמיתו האמור בזה. ושוב אין לחלק בשאר דברים נמי. דמהיכא תיתי לרבות השור באינך כי אימעוט בחד. אבל אכתי קשיא לי דאמתניתין דבפרק המניח (בבא קמא דף ל\"ג) שני שוורים תמים וכו' פלוגתא דרבנן ור\"ע בקרא דכמשפט הזה יעשה לו (שמות כ״א:ל״א) אמרינן דרבנן דרשי הזה לפוטרו לשור מד' דברים. ור\"ע דריש מאיש בעמיתו. אבל רבנן סברי דאי מהתם ה\"א צער לחודיה. ואע\"פ שזה מסייעני במה שפירשתי דמפצע תחת פצע דמרבינן צער הוה עיקר הילפותא. מ\"מ שמעינן דאינך לא ילפינן מיניה ולהכי איצטריך הזה. וא\"כ הך דרשא דאיש בעמיתו ליתא כלל לרבנן. ואמאי [לא] נקטי רש\"י והר\"ב לדרשא דרבנן. וא\"ת אה\"נ לרבנן כיון דצער איכא למילף מקרא דאיש בעמיתו מנלן לחלק ולומר דהא דאינך מחייב השור. יש לומר כדכתבו התוספות [שם] דרפוי ושבת ה\"א שהוא בכלל נזק. ונזק מצינו בהדיא בקרא דהשור משלם ע\"כ. ובפרק ארבעה וחמשה דף מ\"ב מוכחא הסוגיא דאף מהזה לא ילפינן בשת אלא מכי ינצו אנשים יחדיו וגו' וקרבה אשת וגו' וקצותה את כפה דילפינן ממון והיינו בשת וכתיב אנשים ולא שוורים. וא\"כ בפ\"ג משנה י' שפירש הר\"ב איש בעמיתו וכו'. וכן פירש\"י שם. לא דקדקו לפרש אליבא דרבנן. וה\"נ דכותיה הכא]: \n",
+                    "<b>ופטור מדמי ולדות</b>. כ' הר\"ב דכתיב כי ינצו אנשים וכו'. מפורש בס\"ד במשנה ד' פ\"ה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המכה את אביו ואת אמו</b>. אינו חייב עד שיעשה בהם חבורה. באלו הן הנחנקין. [דף פ\"ה]. רש\"י: \n",
+                    "<b>וחובל בחברו ביה\"כ</b>. כ' הר\"ב דבפירוש רבתה תורה וכו'. מכדי כתיב כאשר עשה כן יעשה לו יד ביד ל\"ל. וכך כתב הרמב\"ם. ולא סגי בדרשא דולא תקחו כופר דנסבי בריש פרקין. דאימא ה\"מ היכא דלא אתרו ביה. אבל היכא דאתרו ביה מלקי לקי. אבל זה קשה להולמו דנסבי תרי קראי דלא כתיבי בהדדי. דכאשר עשה כתיב בחובל. ויד ביד כתיב בעדים זוממים. ובגמרא דהכא [דף פ\"ד] איכא מאן דמפיק לחובל לחייבו ממון ולא אבר ממש מקרא דיד ביד. אבל נסיב ועשיתם לו כאשר זמם דאי איתא דבחובל אבר ממש מכאשר זמם נפקא לעדים זוממים. ולא איצטריך גבייהו יד ביד אלא מייתר למדרש ביה על החובל שהוא חייב ממון דיד ביד דבר הניתן מיד ליד. ואכתי לית לן לחייבו ממון אלא בדלא אתרו ביה. אבל בדאתרו ביה דרשינן בפרק שלישי דכתובות ד' ל\"ב מכדי כתיב כאשר עשה כן יעשה לו. כן ינתן בו למה לי. דבר שיש בו נתינה ומאי נינהו ממון. וזו הדרשה היה להם לכתוב: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר אין לעבדים בשת</b>. כתב הר\"ב דכתיב כי ינצו וגו' ומהאי קרא נפיק לן בשת כמ\"ש הר\"ב במשנה א'. ומ\"ש הר\"ב יצא העבד שאין לו אחוה. פרש\"י עם הקהל שאין בא בקהל ע\"כ. ולשון אחוה לא משמע לענין ביאת קהל. ובאלו הן הנחנקין ד' פ\"ו פירש\"י אין לו אחוה אפילו עם אחיו בני אביו. דכתיב (בראשית כ\"ב) עם החמור עם הדומה לחמור והקשו שם התוספות דא\"כ גר ומשוחרר נמי. אלא שאין לו אחוה שאין יוצאי חלציו קרוים אחים מה שאין כן בגר. וכן כתבו כאן. ובגמרא ורבנן אחיו הוא במצות כלומר בכל המצות שהאשה חייבת בה. כמו שכתבתי במשנה ג' פ\"ג דברכות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נתגרשה האשה וכו' חייבים לשלם</b>. כ' הר\"ב שהרי מתחלה הן חייבין וכו'. כלומר מה שא\"כ חרש שוטה וקטן דמתחלה לא היו חייבים לפי שאינן בני עונשין בשעת הזיקן הלכך אפילו לאחר זמן פטורין. הרא\"ש. וב\"י סימן צ\"ו כתב כן בשם בעל התרומות ואשתמיטתיה הא דהרא\"ש. אבל קשה לי מלשון הר\"ב דהכא אלשונו במשנה ג' פ\"ז דתרומות. דמשמע דסבירא ליה דקטן כעבד דמי וכמ\"ש שם. ומה שכתב הר\"ב שנכסי מלוג וכו' משועבדים לבעל לפירות ולירושה. ולא אמרינן דתמכור בטובת הנאה כלומר שאם ימות הבעל בחייה שיהיו לקונה אותם. משום דכל לגבי בעלה ודאי מחלה. ומש\"ה אפילו לחובל עצמו לא ינתן לו בחבלתו טובת הנאה דאית בהו משום דודאי מחלה. וקיימא לן המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול. ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן. והני נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל נמי כחוב נינהו לדידה מבעלה וכי מחלה מחול. ומש\"ה סתם הרמב\"ם בפ\"ד מהלכות חובל ולא כתב שתמכור בטובת הנאה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כ\"כ שלטי הגבורי' דלא כהרא\"ש דמשוה דין חבלה באחרים לדין חבלה בבעלה דאמרינן בגמרא דתמכור וכו' ואין להאריך: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מפני שהוא נדון בנפשו</b>. כתב הר\"ב שאעפ\"י שהוא מקלקל מתקן הוא אצל יצרו וכו'. כלומר משא\"כ בחובל בבהמה וחיה דריש פ' י\"ד דשבת שאינו חייב אלא בצריך לדם כמ\"ש הר\"ב שם. וכן כתב הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>התוקע לחבירו נותן לו סלע</b>. כתב הרמב\"ם פ\"ג מהלכות חובל דכל אלו הכאות השנויים במשנתנו יש בהן ביזוי וצער מעט [ואין בהם נזק] ופסקו חכמים דמים קצובים. ואותו הממון הקצוב הוא דמי הצער והבשת. והרפוי והשבת בין צריך לרפואה ושבת. בין לא צריך. כזה הוא משלם ע\"כ. והטור סימן ת\"ך כתב בשם הרי\"ף שאלו דברים הקצובים אינם אלא בשביל בושת וצער. שב' דברים אלו ישנם ברוב היזק. שאדם עושה לחבירו. ואם יש רפוי ושבת הכל לפי הענין ובזה לא יכלו חכמים ליתן קצבה: \n",
+                    "<b>סלע</b>. אסיקנא בגמרא ריש פ\"ד דסלע מדינה תנן. ושיעורו כתבתי במ\"ב פ\"ק דכתובות: \n",
+                    "<b>מנה</b>. מסקינן בגמרא דפרקין דמנה צורי קאמר. וכתבו התוספות בריש פ\"ד דתימה שחלוקין כל כך זה מזה. דסלע מדינה אחד ממאתים במנה צורי [דמנה צורי עשרים וחמשה סלעים. וסלע מדינה שמינית בשל צורי. ומיהו בכסף שבו אבל נחושת יש בסלע מדינה מה שאין כן כלל בצורי. ובהכי לא איירי לפי שאין הנחשת שוה הרבה]. ונראה דזה דבר בעשיר וזה דבר בעני אבל ליכא למימר דלא פליגי. דבגמרא משמע קצת. דפליגי. ע\"כ. וכן דעת הר\"ב דפליגי מדקאמר ואין הלכה כרבי יהודה: \n",
+                    "<b>לאחר ידו</b>. שהכהו באחר ידו והוא קלון יותר. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>והגיע בו רוקו</b>. דאילו הגיע בבגדו לא מאי אמרת נהוי כי ביישו בדברים. זאת אומרת ביישו בדברים פטור. גמרא. וכתב הרא\"ש ונ\"ל טעמא משום דכתיב (דברים כ״ה:י״א) והחזיקה במבושיו דמשמע דלא חייבה תורה אלא על בושת גופו. אבל בושת דדברים או רקק על בגדו פטור: \n",
+                    "<b>רואין אותן כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהן</b>. כי יש עשירים שאין מתביישין יותר מבני חורין שירדו. וכן עניים. ואין יכולין לדקדק עליהם כל כך איזה מהן מתבייש כאילו ירד ואיזה מתבייש יותר או פחות. וכיוצא בזה בהעביר טליתו ופרע ראש האשה בשוק דאין מדקדק בדבר אם היו שם בני אדם שרגילים להתבייש יותר מפניהם. כגון בני אדם חשובים או לא. אלא שוים לשומא אחת. תוספות דף פ\"ו: \n",
+                    "<b>[*ונתן לו זמן</b>. כתב הר\"ב וה\"מ לבושת וכו' אבל לנזקין וכו'. ואע\"ג דהכי אתמר אמר רבי חנינא אין נותנין זמן לחבלות. אף נזקים שבממונו בכלל החבלות כדאמרינן ברפ\"ק דסנהדרין מה לי חבל בגופו מה לי חבל בממונו וכן אין לך חבלה בגופו שלא יחסר לו ממון ריפוי ושבת. ומקרי דחסריה ממונא]: \n",
+                    "<b>והיתה מטפחת ומנחת ידה על ראשה</b>. כלומר היתה מאספת השמן בטפח שלה והניחה ידה על ראשה לסוך. וחברים רבים ללשון הזה. פרק בתרא דתרומות מ\"ז. ובפ\"ד דע\"ז [משנה יו\"ד] מטפח על פי חבית. ובפרק כ\"ב דשבת [דף קמ\"ג] ולא יטפח בשמן. ואמרינן בכמה דוכתי טופח ע\"מ להטפיח. ומ\"ש הר\"ב לזו אני נותן שעל כאיסר שמן זלזלה בעצמה וכו' כלומר שאע\"פ שזה השמן אם ילך לאבוד אינו שוה אלא איסר והיתה יכולה לקנות בכאיסר ותסוך בה בצנעא. ובמקצת ספרי הרי\"ף כתוב והיתה מטפחת ומכה וכו' ומפני כן יש רוצים לפרש מטפחת ג\"כ ענין הכאה מלשון מטפחות דמ\"ח פרק בתרא דמועד קטן שפירושו מספקות כף אל כף. ולפי זה צריכין אנו לומר שהשמן שלה היה. דאי לא תימא הכי מה לה בצער דאינש אחרינא כל שכן של בעל ריבה. אבל מצאתי באבות דר' נתן פ\"ג בזה הלשון נתן לו זמן. אמר לו חבירו אני אתן לך עצה שלא תתן לה אפילו שוה פרוטה. אמר ליה תן לי. [א\"ל] לך טול שמן בכאיסר ושבור את הצלוחית על פתחה של האשה. מה עשתה האשה יצאה מתוך ביתה ופרעה ראשה בשוק והיתה מטפחת וכו'. משמע דטול שמן בכאיסר מממונו קאמר. וכן מדיצתה מתוך ביתה וכו'. משמע דלא מפני הצער היתה פורעת ראשה שהרי זה היתה יכולה לעשות מבפנים. ועוד שהתוספות [דף צ\"א] כתבו בדבור המתחיל אלא האי תנא וכו' בזה\"ל. שאסור לחבול אפילו לצורך כגון אשה שטפחה על ראשה. ע\"כ. ש\"מ דטפיחה לצורך היתה. ונ\"ל דז\"ש בספרי הרי\"ף ומכה. שטעות סופר הוא וצריך להיות וסכה: \n",
+                    "<b>החובל בעצמו אע\"פ שאינו רשאי</b>. כדתניא אמר ר\"א הקפר ברבי מה תלמוד לומר (במדבר ו׳:י״א) וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. וכי באיזה נפש חטא זה. אלא שציער עצמו מן היין וכו'. וכתבו התוספות דאע\"ג דבנזיר טמא כתיב היינו מפני ששנה בחטא. אבל בנזיר טהור הוי נמי חוטא. אלא שיש בו ג\"כ מצוה. ומצוה גדולה מעבירה והיינו דקרינן ליה נוה בריש מסכת נזיר [דף ג']. ואי לאו מצוה דגדולה מעבירה שבה. לא היה קורהו נוה. אבל מ\"מ חטא יש בו על שציער. ומידי דהוה אמתענה תענית חלום בשבת [ברכות ל\"א ע\"ב] שקורעין גזר דינו ונפרעין ממנו תענית של שבת. מאי תקנתיה ליתב תענית לתעניתו: \n",
+                    "<b>פטור</b>. לשון התוספות תימא מאי חיוב שייך. ואי פטור ממלקות קאמר על כרחו הקוצץ נטיעותיו אע\"פ שאין רשאי פטור. לאו היינו פטור ממלקות. [*דהא חייב. כדכתיב. (דברים כ׳:י״ט) ואתו לא תכרות כמ\"ש בדבור דלקמן] וצריך לדחוק ולומר פטור אף על פי שאין בו צד חיוב שאין חס על גופו. אחרים שחבלו בו חייבים. ע\"כ: \n",
+                    "<b>והקוצץ נטיעותיו אף על פי שאינו רשאי</b>. דעבר בבל תשחית. רש\"י. וא\"ת דהא לא תשתית במלחמה כתיב. ואיכא למימר דבמלחמה דוקא הזהיר הכתוב כטעם הכתוב בצדו כי ממנו תאכל. וזה כדי שיהא מצוי מידי דאכילה ליוצאי צבא. ובגמרא פ\"ג דמכות ד' כ\"ב והביאו התוספות דהכא. נקט אזהרה לקוצץ אילנות טובות מואותו לא תכרות. ונ\"ל דהיינו טעמא דמיתורא דואותו לא תכרות יליף ליה. דאי מלא תשחית אימא דוקא במלחמה. אלא רש\"י נקט רישא דקרא דהא גלי קרא בלא תכרות דקפיד על כל קוצץ אילנות אפילו שלא במלחמה שלא ישחיתנו. [*ובגמרא [דף צ\"א] בברייתא המקרע על המת יותר מדאי לוקה משום בל תשחית]: \n",
+                    "<b>אחרים שקצצו וכו' חייבים</b>. בדלא אתרו ביה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>שאינו לוקה [כמ\"ש הר\"ב במ\"ב פ\"ז] תוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אף על פי שהוא נותן לו וכו'</b>. סתמא הוא ולא ר\"ע קאמר לה. רש\"י: \n",
+                    "<b>אין נמחל לו</b>. פירש רש\"י צער שדואג על בשתו: \n",
+                    "<b>שנאמר ועתה השב אשת וגו' ויתפלל בעדך</b>. וממילא שיפייסנו כדי שיתפלל. כי מי פתי יסור הנה לבקש מאדם שיתפלל עליו שלא יומת על חטאו אשר חטא כנגד זה האדם עצמו ולא יפייסנו תחלה. וז\"ל בראשית רבה א\"ל מי מפייסו שלא נגעתי בה. א\"ל כי נביא הוא. פירש\"י [בחומש] ויודע שלא נגעת בה. ע\"כ. שמעינן מהכא דהיה צריך לפייס אלא דאברהם משום שהיה נביא לא הוצרך לפייסו. ובגמרא דרשינן כי נביא הוא דמדאמר הגוי גם צדיק תהרוג הלא הוא אמר לי אחותי היא וגו' מהדר ליה הקב\"ה כי נביא הוא. וכבר לימד אכסנאי שבא לעיר על עסקי אכילה ושתייה שואלין אותו. או על עסקי אשתו וכו'. ולפי זה אפילו אברהם עצמו היה צריך לפיוס. ונראה לי דמשום הכי לא תפסו בגמרא מדרש רבה אע\"פ שהוא קרוב יותר למשמעות הכתוב. משום דכיון דמהאי קרא ילפינן פיוס. אתי שפיר למדרשה בענין שיהא במשמע דלאברהם עצמו הוצרך לפייס: \n",
+                    "<b>האומר סמא את עיני וכו' על מנת לפטור וכו'</b>. כתב הר\"ב שאין דרך בני אדם למחול על צער גופן. ולפיכך סמא את עיני לאו דוקא אלא אפילו הכאה ופציעה בלא חסרון ראשי אברים נמי. וכדאיכא למידק מסיפא דלא נקט אלא נזקי ממונו דבהכי פטור. והא דנקט סמא את עיני וכו'. בסירכא דלישנא דמתניתין דריש פרקין מסריך סריך. כך נראה לי. וראיתי למהר\"ר ואלק כהן שכתב בשלחן ערוך סימן תכ\"א דנקט סמא עיני וכו' ללמדנו דאם אמר בפירוש על מנת לפטור דפטור אפילו בהני: \n",
+                    "<b>על מנת לפטור פטור</b>. מתניתין דאתי לידיה בתורת שמירה. והדר אמר ליה שבר וכו'. ומשום הכי אי לאו דאמר ליה על מנת לפטור הוה חייב. דשבר על מנת לשלם קאמר דמתחייב כבר בשמירה. אבל אי לא אתי לידיה מעולם בתורת שמירה אלא עכשיו אמר ליה שבר כדי. פטור. אפילו כי לא אמר על מנת לפטור. ודייקינן לה מקרא (שמות כ״ב:ו׳) כי יתן איש וגו' לשמור. דלשמור הוא דחייביה קרא בפשיעתו אבל לא לקרוע כדאיתא בגמרא [סוף פרקין]: \n",
+                    "<b>עשה כן לאיש פלוני ע\"מ לפטור</b>. חייב. אפילו אמר ליה ע\"מ שאני אשלם חייב. דאין שליח לדבר עבירה וכמו שהתבאר בפרק דלעיל מ\"ו. אלא מתניתין נקטה לישנא דעל מנת לפטור דומיא דרישא. נראה לי. וכתב מהר\"ר ואלק כהן בש\"ע סימן תכ\"א דעל מנת לפטור דרישא כלומר בכל ענין פטור אפילו בדרך שאלה. והלה השיב לאו. ועל מנת לפטור דהכא. נמי בכל ענין חייב. אפילו אמר ליה בפירוש על מנת לפטור: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>עצים ועשאן כלים</b>. מסקינן בגמרא דלא בגזל עצים שהן משופים ומאי ניהו נסרים ועשה מהן כלים דשינוי דהדר לברייתו הוה. דאי בעי מנתק הנסרים זו מזו. והרי הן נסרים כבתחלה. אלא שגזל עצים שאינם משופים ועשאן כלים בוכאני. דהיינו שיפן דלא הדר לברייתו ונשתנה שמו שנקרא בוכאני. והיינו דתנן ועשאן כלים: \n",
+                    "<b>צמר ועשאן בגדים</b>. לא דגזל צמר הטווי ועשה מהן בגדים שחוזר לברייתו. דאי בעי סתר להו והוו חוטין כדמעיקרא. אלא שגזל צמר שאינו טווי ועשה מהן לבדים שאינו חוזר לברייתו להיות כל נימא ונימא בפני עצמו. ונשתנה שמו שנקרא לבד והיינו דתנן ועשאן בגדים: \n",
+                    "<b>משלם כשעת הגזלה</b>. כתב הר\"ב ואין חייב להחזיר לו כלים וכו' כדאמרינן במרובה. [דף ס\"ז] שינוי קונה דכתיב (ויקרא ה׳:כ״ג) והשיב את הגזילה מה תלמוד לומר אשר גזל. אם כעין שגזל יחזיר. ואם לאו דמי בעלמא בעי לשלומי. רש\"י. ועיין ריש פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>משלם דמי פרה העומדת לילד וכו'</b>. לשון הר\"ב והעודף ששוה יותר הולד והגיזה. שלו הוא דקננהו בשינוי. וכן לשון רש\"י והעודף ששוה עכשיו וכו' ופירש נ\"י דרוצה לומר דדוקא הולד והגיזה קונה בשינוי ומשלם מה שהיו דמיהם. והעודף ששוה עכשיו יותר הוא שלו. אבל פרה עצמה חוזרת בעינה. דלידה וגיזה לאו שינוי הוא בגוף הפרה. דמעיקרא גופא מליא והשתא גופא [סריקא] ולא הוי שינוי בגוף הבהמה. כמו דלא הוי שינוי אם הפילה גללים. עד כאן. אבל להרא\"ש דמי פרה ממש. דלידה וגיזה הוי שינוי אף לפרה עצמה וקנאה בו: \n",
+                    "<b>דמי פרה העומדת לילד וכו'</b>. כלומר לאפוקי שישומו כאילו ילדה דהא על ידי הלידה קנאה. וז\"ל התוספות [דף צ\"ה] וכל שבח שמשעת גזלה עד שתלד. לגזלן. ע\"כ. וטעמא דלעולם משלם כשעת הגזילה כדכייל בסיפא וקאי אכולהו בבי דמתניתין. ולא אזלינן בתר שעת קנייה אלא משקנאה חזרה השומא לשעת הגזילה כך כתב הרא\"ש. אלא שדקדק עוד וכתב והא דלא קאמר דמי פרה מעוברת דמי רחל טעונה משום דלפעמים אדם קונה פרה מעוברת לשחיטה בשביל השליל וכן רחל טעונה בשביל הגיזה שעליה. ואין דמיהם מרובים כדמי פרה שאדם קונה מעוברת לגדל הולד. וכן רחל לגדלה לגיזה. וזה הגזלן שהשהם אצלו עד שילדה. וגזז. צריך לשלם דמים מרובים ע\"כ. וזה לפי שיטתו דסבירא ליה דפרה עצמה קנאה בשינוי זה. ועיין מ\"ש לקמן: \n",
+                    "<b>גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה וכו'</b>. ה\"ה אפילו לא ילדה ואיידי דנסיב רישא ילדה. נסיב סיפא נמי וילדה. גמרא. וכתב הרא\"ש דאע\"ג דברישא נמי משלם כשעת הגזילה סיפא הא קמשמע לן דעבור וטעינה הוי שינוי כמו לידה. ע\"כ. ונראה לי דלרש\"י והר\"ב כמו שפירש נמוקי יוסף. בסיפא נמי דינא דמחזיר הפרה דאם לא נעשה שינוי בלידת הולד. ה\"ה נמי לא נעשה שינוי בעבור. דכך לי שינוי המלוי כמו שינוי הרקות. וקשיא לי דליתני ברישא נמי משלם כשעת הגזילה. דלדידהו ליכא לתרוצי כמ\"ש הרא\"ש דלאשמועינן דשמין פרה העומדת לגדל ולדות וכו'. דהא פרה חוזרת בעינה לדידהו. וצריך לי עיון: \n",
+                    "<b>זה הכלל וכו'</b>. כתב הר\"ב לאתויי גנב טלה וכו' וטבחו או מכרו פטור מתשלומי ארבעה וחמשה.. ולא אמרינן דעל כל פנים ישלם ארבעה וחמשה. אלא שלא ישלם כמות ששוה עכשיו שנעשה שור אלא כששוה בשעת הגזילה. קמשמע לן דלא. לפי דשלו הוא טובח וכו'. וממילא דמכל שכן שאינו משלם הכפל אלא כשעת הגזילה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי מאיר אומר בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"מ. הכי אמר רב בגמרא משום דאיפכא תני למתניתין. א\"נ משום דאשכח תרתי ברייתות וחדא מתניתין מקמי תרתי ברייתות מפיך להו תני וחכ\"א בעבדים וכו'. והכי קאמר למאי דאפכיתו ותניתו הלכה כר\"מ: \n",
+                    "<b>פירות והרקיבו</b>. כתב הר\"ב כשהרקיבו מקצתן [אומר לו וכו'] גמרא. ופירש נ\"י כיון דאורחייהו בהכי כהיזק שאינו ניכר חשבינן ליה ואומר לו הרי שלך לפניך. והוי כחמץ בפסח. אבל כשהרקיבו כולן שהוא היזק ניכר [ומתניתין דקתני משלם כשעת הגזילה כשהרקיבו כולן שהוא היזק ניכר] כיין והחמיץ [מיירי]. ע\"כ: \n",
+                    "<b>יין והחמיץ</b>. שנשתנה ריחו וטעמו ולא מצי א\"ל הרי שלך לפניך. נ\"י: \n",
+                    "<b>מטבע ונפסל</b>. פירש הר\"ב במדינה זו אבל יוצא במדינה אחרת שיכול לומר לו לך והוציאו שם. רש\"י. ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>תרומה ונטמאת חמץ וכו'</b>. הטעם דאילו אף שנפסלו אצל הגזלן לגמרי. מ\"מ תבואת תרומה ולחם חמץ לא נשתנה משאר תבואות ולחמין. והרי הן כמו שהיו בשעת הגזילה וכמו שהן עכשיו שאר תבואות ולחמין משום הכי מצי אמר לו הרי שלך לפניך. מה שאין כן בפסלתו מלכות כיון דצורת מטבע זו אינה יוצאת כלל בכל מדינות המלך ונטבעה צורה אחרת במקומה. הרי ניכר הפסידה. מהר\"ר ואלק כהן בשלחן ערוך סימן שס\"ג [*והוא מפירוש רש\"י שבגמרא [דף צ\"ו]: \n",
+                    "<b>בהמה ונעבדה בה עבירה וכו'</b>. בעד אחד שלא נסקלה. אבל פסולה לקרבן *) ועיין ריש פ\"ח דזבחים. וטעמא דאמר ליה הרי שלך לפניך פירש רש\"י דכל בהמות לאו למזבח קיימי: \n",
+                    "<b>או שהיתה יוצאה ליסקל</b>. סבירא ליה להאי תנא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דגומרין דינו של שור שלא בפניו ואין צריך להביאו לב\"ד דאמר ליה מאי עבדי ליה. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נתן לאומנין לתקן כו'</b>. כתב הר\"ב נתן להם עצים וכו' ולאחר שנעשה הכלי וכו' דאין אומן קונה בשבח כלי. גמרא. וכי תימא להא דכתבינן בריש פרקין דלעולם משלם כשעת הגזילה הכי נמי ישלם כשעה שבא לידו. לא קשיא דהכא לא כיון מעולם לגזול ולא זכה בה. ועיין לקמן בדרבי מאיר ורבי יהודה מ\"ש שם: \n",
+                    "<b>שידה</b>. כתב הר\"ב עגלה כו'. וכפירש\"י כאן ובריש פרק ג' דעירובין. ועיין במשנה ה' פרק ט\"ז דשבת וריש פרק ח' דאהלות. ושם מפרש תיבה ומגדל [*ועיין במשנה ב' פי\"ח דכלים]: \n",
+                    "<b>ואם מחמת המכה חייב</b>. שזה כזורק חץ והזיק בו הוא. רמב\"ם פ\"ו מהלכות חובל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נותן לו דמי צמרו</b>. ובהקדיחה בשעת נפילה שלא היה בו שבח מעולם לפיכך אין לו עליו אלא דמי צמרו אבל אם הקדיחו לאחר שקלט ונעשה שבח בצמר חייב ליתן לו גם דמי שבחו. כמו נתן לאומן לתקן דמתניתין דלעיל גמרא שם ריש דף צ\"ט. ולא ידעתי למה לא התנו כן הפוסקים אלא העתיקו המשנה כלשונה: \n",
+                    "<b>אם השבח יתר על היציאה</b>. לשון הרמב\"ם ענין השבח והיציאה כמו שאומר לך על דרך משל אילו היה הבגד שוה דינר ואחר צביעתו שוה דינר וחצי. והוציא בו צבע רובע. לא יתן לו אלא רובע דינר. ואם הוציא עליו ג' רבעי דינר יתן החצי מאשר הותיר בדמיו ע\"כ. ורש\"י פירש בפ\"ב דבבא מציעא דף קי\"ז הוצאה דמי עצים וסמנין ושכר טרחו כשאר שכיר יום. ולא מה שפסק לו בקבלנות דהוי טפי: \n",
+                    "<b>נותן לו את היציאה</b>. כתב הר\"ב ולא שכר שלם. וכן לשון רש\"י. ולקמן בדברי רבי יהודה בהוצאה יתירה על שבח פירשו שאם השכר פחות מן השבח שנותן לו את השכר. ומסתבר ודאי דהכא נמי אם השכר פחות מן היציאות דנותן לו: \n",
+                    "<b>לצבוע לו אדום וכו'</b>. כתב הר\"ב קנייה בשינוי. לר\"מ לא יהיב אלא דמי צמרו. או זה יתן שכרו וכו'. וכן פירש רש\"י. ומשמע דכי יהיב ליה אגרא מחייב למיתב ליה הצמר ולא אמרינן דקני ליה לגמרי שהרי לא נתכוין הצבע לזכות בו כלל. מה שאין כן בגזלן: \n",
+                    "<b>רבי יהודה וכו'</b>. כתב הר\"ב דקניס ליה להאי דשנה וכו'. וכפירש רש\"י. ומשמע דדוקא לדשנה קנסינן. והלכך אם בעל הצמר אינו חפץ בצמרו אלא שיתן לו דמי צמרו הרשות בידו. כן כתב המגיד בפ\"י מהלכות שכירות שמצא לרש\"י ז\"ל שפירש שביד בעל הצמר לתת לו הצמר. ופירש בדמיו. וכתב שצריך עיון לפי שאחר שהדין הוא לחשוב איזה הוא מועט אם ההוצאה אם השבח. ויתן המועט. ואם רצה צבע בזה. אין בעל הצמר יכול לעכב ודאי. וכדעת הרמב\"ם שתקנה זו תקנה לכל אחד משניהם היא. ואין אחד מהם יכול לדחות השני ממנה. והראב\"ד שאמר אין לזה טעם לא להשיג בא. אלא כונתו היתה לומר שדבר שאינו צריך לכתבו הוא. ע\"כ דברי המגיד. ויותר נראה דהראב\"ד להשיג הוא בא. לפי שסובר הראב\"ד דטעמא דנותנין לו הפחות משום קנסא על ששינה. וכלשון רש\"י והר\"ב. ואי משום הכי. למה לא יכול לומר בעל הצמר איני רוצה בתקנה זו. כיון שזאת התקנה לקנוס את המשנה היא ולטובת בעל הצמר. כגון זו האומר אי אפשי בתקנה זו. שומעין לו: \n",
+                    "<b>אם השבח יתר וכו'</b>. לפי שאין מתכוין לקנותו. הלכך לא דמי לגזלן דכולי שבחא דידיה היא כדתנן במתניתין דר\"פ. הכי מסקי התוספות שם ד' צ\"ה ע\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שוה פרוטה</b>. בסיפרא פרשת ויקרא לאשמה בה פרט לפחות משוה פרוטה. ועיין במשנה ז' פ\"ד דב\"מ: \n",
+                    "<b>שוה פרוטה ונשבע לו</b>. לדברי הר\"ב בפירוש משנה ז' פ\"ד דב\"מ דעל כפירת פרוטה נשבעין אתי שפיר. אבל לפי דבריו בר\"פ ו' דשבועות כמו שאכתוב שם בסייעתא דשמיא אין נשבעין על כפירה פחותה משתי כסף. פירשו התוספות דע\"י ב\"ד אין נשבעין. והכא בנשבע ע\"י עצמו: \n",
+                    "<b>יוליכנו אחריו אפילו למדי</b>. כתב הר\"ב דגבי נשבע על שקר כתיב לאשר הוא לו יתננו. [ועיין בפירוש הר\"ב במשנה ז' פ\"ד דב\"מ] ומסיים נ\"י דכתיב ביום אשמתו דמשמע שנשבע לשקר ומביא אשמו. ע\"כ. והרמב\"ם בפ\"ז מהלכות גזילה נתן טעם לדבר מפני שכבר נתייאשו מאחר שנשבע ואינן באין עוד לתובעו. [ע\"כ]. ולדבריו באינו נשבע אפילו להודיע אין צריך. אבל הטור כתב סימן שס\"ג שצריך שיודיענו לומר לו כך וכך גזלתיך בא וקח ממני: \n",
+                    "<b>לא יתן לא לבנו</b>. פירש הר\"ב של נגזל. ומסיים רש\"י להוליכו שאם יאנסוהו חייב להחזיר ולא הוי השבה וכו': \n",
+                    "<b>ולא לשלוחו</b>. עיין בפירוש הר\"ב משנה ג' פ\"חדב\"מ. דפלוגתא דשליח שעשאו בעדים שייכא נמי הכא וכדאיתא בהדיא בגמרא: \n",
+                    "<b>אבל נותן לשליח ב\"ד</b>. כתב הר\"ב תקנה הוא דעבוד רבנן מפני תקנת השבים וכו' [*וכן פירש\"י] וכתבו התוספות משמע מתוך פירושו דנותנו לשליח ב\"ד והוא שומרו בידו עד שיבא הנגזל. ואין נראה דלישנא לא משמע הכי דאמאי נקט שליח ב\"ד הוה ליה למימר אם יש ב\"ד שם נותן לב\"ד. ועוד הקשו ומסקי דנראה דמתניתין איירי לענין אחריות הדרך דמפטר כשיתן לשליח ב\"ד ויש לו כפרה מיד וא\"צ לו להמתין עד שיגיע ליד הנגזל. כיון שקבלו שליח ב\"ד. אבל בתקנתא לא איירי מתניתין כלל ע\"כ. וכדבריהם פירש הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ואם מת יחזיר ליורשיו</b>. נראה דאתא לאשמועינן דאפילו ליורשים יוליך למדי. אי נמי אתא למימר דאין חילוק בין שהנגזל הוא קיים. בין שהוא מת לענין קרן וחומש ואשם. כי היכי דיש חלוק [בגזלן] בין הוא לבניו. דבניו אין משלמין חומש על גזל אביהם [כגון שגזל אביו והבן יודע וכפר הבן ונשבע. ואח\"כ הודה. ובשאין הגזילה קיימת כדאי' בגמרא] קמשמע לן דלענין נגזל אין חילוק. תוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חוץ מפחות משוה פרוטה בקרן אינו צריך וכו'</b>. כתבו התוספות [דף ק\"ד ע\"ב ד\"ה חוץ] <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>תימה אמאי איצטריך למיתני הא כיון דברישא תנן שוה פרוטה משמע אבל פחות לא. עכ\"ל. ועיין במשנה ה' פ\"ז. ואני למדתי תירוץ לתמיהתם מדברי הרמב\"ם פ\"ז מהלכות גזלה שמסיים בזה. אלא יבא הנגזל ויטול את השאר. והשתא משום דיוקא דא\"צ להוליכה. הא לכשיבא מחויב לתת לו. משום הכי איצטריך למתני. וטעמא דמחוייב לתת לו דמ\"מ גזל הוא בידו. וז\"ל הרמב\"ם ריש הלכות גזילה ואסור לגזול כל שהוא דין תורה. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נתן לו את הקרן ונשבע לו על החומש</b>. הוא הדין אם לא נתן לו את הקרן ונשבע אתרויי' אקרן ואחומש היה מוסיף חומש על חומש. אלא אורחא דמלתא נקט דאקרן אין נשבעין שני פעמים והוא הדין אם נשבע על החומש דיוליכנו אחריו למדי כיון שנשבע עליו נעשה כגזלן. תוספות: \n",
+                    "<b>וכן בפקדון וכו' הרי זה משלם וכו'</b>. וכן לענין דיני נשבע והודה וכן מפורש ברמב\"ם ריש פ\"ז מה' גזלה. ותנא דידן נקט בגזל משום דפרקין בדיני גזל איירי: \n",
+                    "והעדים מעידין אותו שאכלו כו' עי' מ\"ש לקמןד\"ה שגנבו]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והעדים מעידין אותו שגנבו משלם תשלומי כפל</b>. ובגמרא פ\"ז דף ס\"ג [ע\"ב] יליף לה מדכתיב (שמות כ״ב:ז׳) אם לא ימצא הגנב. והכי משמע אם לא ימצא כמו שאמר אלא הוא גנבו. ישלם שנים. ובדנשבע. [איירי] דכתיב (שם) ונקרב בעל הבית אל האלהים לשבועה. ויליף לה משליחות יד דהכא ודבפרשה שנייה דכתיב בה (שם) שבועת ה' תהיה בין שניהם. ומדכתיב הגנב ממעטינן טענת אבד דמתניתין דלעיל: \n",
+                    "<b>שגנבו</b>. לעיל נקט שאכלו לרבותא אע\"פ שאבדו מן העולם פטור מן הכפל בטענת אבד. והכא נקט שגנבו לרבותא דאע\"פ שהוא בעין. חייב כפל כיון שטוען טענת גנב. תוספות פ\"ז דף ס\"ג: \n",
+                    "<b>משלם תשלומי כפל</b>. אבל תשלומי ארבעה וחמשה לא קתני [*דליתני טבח ומכר משלם ארבעה וחמשה] משום דבקרא לא כתיב ארבעה וחמשה אלא בגנב עצמו. תוספות פרק בתרא דשבועות דף מ\"ט: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ונשבע לו</b>. כתב ב\"י סימן שס\"ז משמע דאי לא נשבע לו לא היה צריך להוציא חלק הנוגע לירושתו מהגזילה. ואפשר דהוא הדין לא נשבע. ונשבע דקתני משום סיפא דלוה ובעלי חוב באין ונפרעין לאשמועינן דאע\"ג דנשבע שרי בהכי. ע\"כ. וכתב מהר\"ר ואלק כהן דבעל דרכי משה הכריע דנשבע דוקא: \n",
+                    "<b>לבניו או לאחיו</b>. לשון הר\"ב אם אין לו בנים. [*פשטא דמלתא משמע דלבניו דתנן היינו של עצמו. וכן פירשו התוספות וז\"ל נראה לבניו של גזלן או לאחיו של גזלן כלומר בתחלה לבניו אם יש לו דהם קודמים לכל אדם בחלק המגיעו ונחשוב אותו כאילו מת הוא והרי בניו יורשים חלקו עם אחיו והם אין באין מכחו אלא מכח אבוה דאבא כדאמר בסוף מי שמת (בבא בתרא דף קנ\"ט) תחת אבותיך יהיו בניך. הלכך אע\"פ שאין לאביהן בהן כלום. שהרי יש לו להחזיר הגזילה. אפילו הכי הם קודמין בחלקו מההוא טעמא דבבא בתרא. או לאחיו כשאין לו בנים. עכ\"ל. אלא שנסתפקתי עדיין בלשון הר\"ב ממ\"ש אח\"כ לוה מאחרים ומחזיר את הגזל לאחיו. והא מתניתין לבניו והדר לאחיו תנן. ואמאי נקט איהו לאחיו. ועוד דאי כדעת התוספות ה\"ל לפרש ולא לסתום. למה קדמו בניו של עצמו לאחיו שהם לפי אמת יורשי אביו. והנה לשונו זה דנקט לאחיו לשון רש\"י הוא. ולדידיה ניחא דמפרש לבניו של אביו או לאחיו של אביו אם אין לו בנים. ע\"כ. וניחא דאחיו דנקט רש\"י בלוה מאחרים כלומר אחי הגזלן. והיינו בניו דרישא שהן בני הנגזל ואחי הגזלן. אבל אי איתא דדעת הר\"ב כן לא ה\"ל לסתום הכא ברישא. אלא לפרש בניו של (הגזלן) [הנגזל] וכו' דפשטא לא משמע הכי. וחזרתי לומר דשמא דעת הר\"ב כדעת הרמב\"ם דמפרש גם כן בניו ואחי ר\"ל דגזלן כפירש התוספות אלא דסבירא ליה דמתניתין לאו דוקא נקטא בניו ברישא דודאי לכל ימי חייו אין חלק לבניו בירושת אביו. ולפיכך נותן לאחיו ברישא. והשתא שפיר נקט הר\"ב גבי ליה מאחרים וכו'. ונותן הגזילה לאחיו ולא נקט לבניו משום דלפי האמת אחיו קודמין. אלא דליכא למימר הכי שהרי הר\"ב כתב או לאחיו אם אין לו בנים. משמע בהדיא דסבירא ליה דבניו קודמין. ולפיכך לא ידענא מה אדון בה בדעת הר\"ב. ומה שכתב הר\"ב בסוף המשנה ואם אין יורש לאביו אלא הוא. נותן הוא עצמו הגזילה וכו' לשון קצרה כתב שאין לך אדם מישראל שאין לו יורשים עד יעקב אבינו ע\"ה. וז\"ל הרמב\"ם ואם לא היה אצלו אח מאביו. ולא בנים. או לא החזיר הוא את הגזילה לבניו יתן אותו בחובו וכו'. ומ\"מ עירוב מפרשים אני רואה בכאן בדברי הר\"ב. דזה הדין יצא לו להרמב\"ם מלשון המשנה או שאין לו. שמפרש הוא ז\"ל שאין לו אחים וכו'. והר\"ב כבר פירש ואם אין לו שר\"ל אין לו נכסים וכו'. וזוהי שיטת שאר המפרשים ולדידהו איכא למימר דמתניתין בניו ואחיו נקט דשכיחי. והוא הדין אם אין לו אחים שהירושה ממשמשת ועולה כדתנן בפרק יש נוחלין משנה ב' ואליהם הוא נותן. ומקיים בזה יותר מצות השבה. ומתוך לשון הרמב\"ם שהעתקתי נראה לי דז\"ש או לא החזיר וכו' היא פירושא דואם אינו רוצה וכו'. ונראה גם כן שגרסתו ואם אין לו או שאינו רוצה. שהרי הקדים פירוש אין לו. וגם בפירוש רש\"י ודברי הר\"ב הקדימו אין לו לאינו רוצה. ואם דברי הרמב\"ם בחבורו [ריש] פרק ח' מהלכות גזילה שכתב ועושה עמהן חשבון [לומר שלעולם אין צריך אלא להוציא הגזילה עצמה מידו. אבל אח\"כ מנכה בחשבונם כפי חלקו] יצא לו מלשון אם אינו רוצה דמתניתין כמ\"ש המגיד [וע\"ש בכ\"מ]. צריך גם כן לומר שגירסא אחרת היתה לו בחבורו. וכגרסת ספרים שבידינו דגורס אם אינו רוצה קודם לאין לו אלא דגרסת הספר ואם בוי\"ו ולא כן גרסתו. ומה שכתב הר\"ב ובלבד שתהא הגזילה בעין דלא קנייה בשינוי. כך כתב הרמב\"ם [שם] וטעמא דאי קנאה בשינוי אין עליו אלא לשלם דמי הגזילה ולא הוה בכלל והשיב את הגזילה דהא קרא קאמר אשר גזל. אם כעין שגזל יחזיר כמ\"ש בריש פרקין. שמע מינה דקרא לא איירי אלא אם היא כעין שגזל שלא נשתנה. כך נראה לי: \n",
+                    "<b>ואם אינו רוצה וכו'</b>. או שאין לו וכו'. הר\"ב העתיק בהפך. וכן בפירוש רש\"י. וניחא לפירושם דלגירסת הספר הוה זו ואין צריך לומר זו. ועיין מה שכתבתי לעיל לדעת הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>באים</b>. ונפרעים. דמה שמחזיר להם לא חשיב כאילו נתן להם במתנה ושלא יוכלו בעלי חוב לטרוף דאין אחריות על המטלטלים [כדתנן במשנה ח' פרק קמא דקדושין] דאינו נותן להם לשם מתנה. אלא בסתמא בשתיקה מחזיר להם ואין דעתו אלא לקייים מלות השבה בעלמא. הלכך לא הויא מתנה ויכול בעל חוב לטרוף מהם. והוא ודאי אינו יכול לחזור וליקח מהן דאז לא היה מתקיים השבה כלל אם היה לוקח בעצמו מה שנתן. אבל מה שבעל חוב נוטל. מתקיים שפיר מצות השבה. כיון שבעצמו אין נוטל. תוספות. ומה שכתב הר\"ב בזה הדבור ואם אין יורש וכו' הארכתי בזה לעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קונם אי אתה נהנה וכו'</b>. כבר מפורש בריש נדרים שהאומר קונם תופס החפץ בקרבן שקונם כנוי לקרבן הוא. ויהיה פירוש הלשון קונם יהיה אם אתה נהנה וכו'. וטור יורה דעה סימן רט\"ז העתיק קונם שאתה נהנה וכו' והוא נכון יותר. ועיין מ\"ש בריש פרק א' דנדרים בדבור שאיני וכו': \n",
+                    "<b>אם מת יירשנו</b>. שזה כאומר נכסי עליך אסורים [משנה ג' פרק ה' דנדרים] הרמב\"ם פרק ה' מהלכות נדרים: \n",
+                    "<b>אם מת לא יירשנו</b>. שזה כמו שאמר ליה נכסים אלו אסורין עליך. שם. וכתב הר\"ן בפ\"ה ממסכת נדרים דף מ\"ז וז\"ל לאו למימרא דכיון דנכסים אסורין לו בהנאה לא יזכה בהם דהא קתני סיפא ויתן לבניו ולאחיו ואם אין לו לוה ובעלי חוב באין ונפרעים ואם לא זכה בגוף הנכסים היאך נותנן לבניו או לאחיו. והיאך בעלי חוב באים ונפרעים. אלא ודאי נכסי דידיה] נינהו אלא שאינו רשאי [*ליהנות מהם. ואיידי דתנא רישא יירשנו לומר שמותר] ליהנות מהם כשאר יורשין. תנא סיפא נמי לא יירשנו. ולאו דוקא. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ויחזיר לבניו וכו'</b>. כך הגירסא בספרים ומשום דנכסי דידיה נינהו כמ\"ש בשם הר\"ן הלכך שייך למתני בלשון חזרה. אבל הר\"ן העתיק בדבריו ויתן לבניו וכו'. וכן הוא בנוסח הירושלמי: \n",
+                    "<b>ויחזיר לבניו וכו'</b>. כתב הר\"ן בנדרים וז\"ל וכי תימא היכי קתני נותנו לבניו או לאחיו. בשלמא לוה ובעלי חוב באים ונפרעים שפיר. דבעלי חוב לאו מדעתיה קא מפרעי אלא באים ונפרעים על ידי ב\"ד שמגבין להם. ואע\"ג דאיהו ממילא מתהני לא איכפת לן. אבל מדעתו ודאי אסור דהוי מוציאו מרשות לרשות ונמצא מועל [שכן הוא דין מעילה. וקונם קרבן עביד לנכסים] וכי נותן לבניו. או לאחיו. היכי שרי. והא מתהני מטובת הנאה דידהו ואסור. כדתנן במשנה ג' פ\"ד דנדרים דתורם שלא מדעתו והיינו משל המודר אבל משלו על של המודר לא. משום דמהנהו בנתינת תרומה שבעל הפירות יכול לתתה למי שירצה [ועוד כתבתי במ\"ג פי\"א דנדרים דטובת הנאה אסורה]. וי\"ל דלאו למימרא שיתנו להם ממש אלא שמראה להם מקום ואומר להם נכסי אלו אסר עלי אבא ואיני יודע מה אעשה בהם טלו לעצמכם ועשו מהם מה שתרצו. וכהאי גוונא לאו מתנה הוא. אלא גונא דהפקר. וכך כתב הרמב\"ם שצריך להודיעם אלו נכסי אבי שאסר עלי אבא. עשאה הרמב\"ם כההיא דתני לעיל מינה הגוזל את אביו ומת וכו'. עכ\"ל. והב\"י בטור יורה דעה סימן רט\"ז כתב על זה שנראה לו שאפילו ליתנם ממש מותר. דלא דמי לתורם משלו על של חבירו דהא מתהני מטובת הנאה. דשאני התם שהוא מהנה את חבירו מממונו המותר לו. ומפני כך יש בו טובת הנאה. אבל הכא שהוא מודיעם שממון זה אסור לו ומפני כן נותנו להם. והם ג\"כ בניו ואחיו שיש להם שייכות בממון זה הלכך אין לו עליהם טובת הנאה. ומשום הכי שרי. עכ\"ל. ולדבריו הא דתנן במ\"ג פ' י\"א דנדרים קונם כהנים ולוים וכו' יטלו על כרחו. הוא הדין דרשאי ליתנם להם אלא קאמר אורחא דמלתא דכיון שאמר קונם וכו' ודאי שאינו רוצה לתת להם. וכדרך שאכתוב בשם התוספות בדבור ובעלי חוב וכו' ולהכי קאמר דיבאו ויטלו בעל כרחו. אבל להר\"ן נראה דדוקא תנן יטלו. דאילו לתת בידים לא: \n",
+                    "<b>ואם אין לו</b>. פירש הר\"ב ואם אין לו מה יאכל. וכן לשון רש\"י. ואע\"ג דמתניתין דלעיל פירשו ואם אין לו נכסים כל כך. שאני התם דלא קפיד קרא אלא אהשבה. אבל ממון עצמו אינו אסור עליו כלל. הלכך לא בעינן שלא יהיה לו מה יאכל אלא כשאינו בעל נכסים סגי. ועוד דהא לעיל תנן דאם אינו רוצה יכול לעשות [כן]. ואפילו יש לו נכסים. וכך כתבו התוספות דהא דלא תני הכא ואם אינו רוצה כדקתני רישא דשמא דוקא אין לו מה יאכל שרי כדקתני גבי המודר הנאה מחבירו [במ\"ז פ\"ד דנדרים] אבל אם יש לו מה יאכל אפילו [אינו] רוצה אין לו תקנה בכך. ע\"כ. אבל תימה דבאותה משנה ז' פרק ד' דנדרים דמייתי להו התוספות דתנן אם אין לו מה יאכל. פירשו התם בתוספות דלאו דוקא אין לו מה יאכל אלא אורחא דמלתא נקט. וכן כתב שם הר\"ב. ומיהו כתבו התוספות תירוץ אחר בקושיא דאמאי לא תנן אם אינו רוצה דמשום שהרי ודאי [אינו] רוצה. ע\"כ. כלומר דבשלמא לעיל הוא דעליו מוטל להשיב הגזלה מתחת ידו לא הוי ודאי אינו רוצה. דשמא רוצה לעשות השבה מעליא. משא\"כ הכא. שאביו אסרם עליו והוא לא מידי קא עביד. הלכך ודאי אינו רוצה. ולפ\"ז ודאי דאין לו מה יאכל. לאו דוקא. וכדלעיל בנדרים. ולא תנן לה הכא אלא לאורחא דמלתא. א\"נ דומיא דלעיל. ואין הכי נמי דמצינו לפרושי כדלעיל אם אין לו נכסים כ\"כ. ועוד אפשר דלהכי מפרשינן אין לו מה יאכל דומיא דמתניתין דנדרים. וכי היכי דהתם לאו דוקא הכי נמי הכא לאו דוקא. גם הרמב\"ם בפרק ה' מהלכות נדרים השמיט ואם אין לו וכו'. משמע דבכל ענין שרי. ואל תטעה בלשון כסף משנה שהעתיק בדברי הר\"ן ואם אינו רוצה או שאין לו וכו'. ותהיה סבור שכן היא גירסת הר\"ן. דליתא. דלשון הר\"ן הוא כמו שהעתקתי בדבור אם מת לא יירשנו. ולא גרסינן אם אינו רוצה. וכן העתיקו בב\"י יורה דעה סימן רט\"ז: \n",
+                    "<b>ובעלי חוב באים ונפרעים</b>. אחר מיתה ואפילו בחייו הוה שרי בכהאי גוונא כדתנן המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל ילך אצל חנוני וכו' [בפ\"ד דנדרים משנה ז'] אלא לפי שזה אין רוצה שיהנה ממנו כלל בחייו ואין יכול לעשות תקנה אלא מדעתו. תוספות: \n",
+                    "<b>ונפרעים</b>. כתב הר\"ב דהא תנן בנדרים [פ\"ד משנה ב'] המודר הנאה מחברו פורע לו חובו. ושם פירש הר\"ב תרי אוקימתות. ואית דאוקמי דוקא בחוב שהתנה לוה עם המלוה שלא יפרענו. אלא כשירצה. ואפשר נמי לומר דהכא אין צריך שיתנה כן וכדרך שכתבו התוספות לתרץ לדברי ר\"ת דמוקים התם דוקא במזונות אשתו. אבל שאר חובות אסור לפרוע דקא משתרשי ליה. והקשו דהכא נמי משתרשי ליה. ותירצו די\"ל דלא דמי. דהתם כיון שנתחייב למי שיפרע בעבורו א\"כ מהנהו ואסור. אבל הכא מה שבאים ב\"ח ונפרעים מן הנכסים אין זה נהנה מן הנכסים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>להשיב האשם אליו האשם המושב לה' לכהן</b>. ת\"ר אשם זה קרן. המושב. זה חומש. כשהוא אומר מלבד איל הכפורים הוי אומר אשם זה קרן. ולמה קוריהו אשם שאם החזירו בלילה דלא יצא החזירו לחצאין לא יצא. ואין חולקין גזל הגר כנגד גזל הגר. כדין אשם. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין היורשים יכולים להוציא מידם</b>. לשון הר\"ב מאחר שזכו בהן כבר משמע דרוצה לומר טעמא שזכו במה שבידם כדין נכסי הגר שמת ואין לו יורשים שכל הקודם בהן זכה. ותמיהני דאי הכי קרא למאי איצטריך. ועוד שסברתו זו איכא למדחי ולמימר דלאו זכייה היא כלל. שהרי הגזלן כבר זכה וכו' וזה שנתנו לכהן לאו נתינה לשיזכה בה היא. דאדעתא שיתכפר בו נתנו לו. ובגמרא אמר אביי ש\"מ כסף מכפר מחצה. דאי לא מכפר הו\"א מהדר ליורשין מ\"ט אדעתא דהכי [דלא תהוו ליה כפרה] לא יהיב ליה. וחטאת ואשם שמתו בעליה. דחטאת תמות. ואשם תרעה. ולא אמרינן אדעתא דהכי לא אפרשה. התם הלכתא גמירא ליה. ע\"כ. הא קמן דלאו מטעם זכייה בנכסי הגר אין מוציאין מידם דאדרבה אי אפשר שיזכו בו. כיון דבטעות בא לידם מיד הגזלן שכבר זכה בה. אלא טעמא משום דכפר מחצה. ולהך סברא בעינן קרא דלא הוה ידעינן דכפר מחצה אלא הוה אמינא דאין כפרה כלל עד שיביא קרבן: \n",
+                    "<b>שהמביא גזלו עד שלא הביא אשמו יצא</b>. גמרא. דאמר קרא האשם המושב לכהן. מלבד איל הכפורים אשר יכפר בלשון עתיד. ומשמע דכשהשיב לכהן את האשם דהיינו קרן הכסף. עדיין לא כפר: \n",
+                    "<b>אין החומש מעכב</b>. גמרא דכתיב במעילה באיל האשם ונסלח לו איל ואשם [פירוש אשם. קרן כדלעיל] מעכבין. ואין חומש מעכב. וילמד הדיוט מהקדש. פירשו התוספות דהא השוה אותן הכתוב בדין אם הביא אשמו תחלה דבתרווייהו לא יצא. ע\"כ: \n",
+                    "<b>אין החומש מעכב</b>. לשון הר\"ב מלהקריב את האשם אם לא נתן עדיין ולבסוף נתן. וכן לשון רש\"י. ולשון ולבסוף נתן אינו מדוקדק דמשמע דאי לא נתן לבסוף עכב. וכבר פירש דעכבה היינו על ההקרבה. וכיון שכבר קרבה אין עוד עכבה ואפילו אם נדחק לומר דדעתם במ\"ש מלהקריב כלומר ולעשות כפרתו. אכתי תקשה מנלן דהא אדרבא קרא קאמר באיל האשם ונסלח. משמע דאילו קרן עבדי הסליחה. והרמב\"ם פרק שמיני מהלכות גזילה [הלכהי\"ג] כתב וחייב ליתן את החומש אחר כפרה. יראה שדעתו לומר שאע\"פ שכפרתו נגמרה מכל מקום חוב החומש עדיין עליו וחייב לשלם. ותדע שכן הוא דבפ\"ק מהלכות מעילה לא כתב זה והיינו טעמא דכיון שאין החומש עליו אלא חוב בעלמא. כתב דינו בהלכות גזילה וסמך עליו בהלכות מעילה אף על פי שהלכות מעילה קודם בדרך חבורו. אפילו הכי סמך על המאוחר לפי ששם מקומו. ואולי שגם זו דעת רש\"י והר\"ב במ\"ש ולבסוף נתן דלא תימא דאינו מעכב הכפרה. ובדיעבד סגי ליה ויפטור מן החומש. להכי קאמרי ולבסוף נתן כלומר שלבסוף יתן ולא יפטור בכך [וקרי ביה נותן בחול\"ם וציר\"י]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>פטורים מלשלם</b>. כתב הר\"ב אם אכלוה וכו'. ואם לא אכלוה והיא בעינה חייבים להחזיר. דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ויאוש כדי לא קני. רש\"י. והא דדייק הר\"ב לכתוב והיא בעינה. משום וחייבים להחזיר דנקט כלומר דחייבים להחזיר הגזילה עצמה אבל כשאינה בעינה אלא נשתנית בשינוי דאמרן בריש פרק דלעיל אין חייבים אלא דמי הגזילה. והרי דין הבנים כדין אביהם ומ\"ש הר\"ב דפסק הלכה דחייבים לשלם אפילו ממטלטלי. ואע\"ג דתביעה בעל פה היא וכדכתב הר\"ב בריש פ\"ו דערכין. ומ\"ש הר\"ב ואם לא הניח וכו' אכלו הבנים הגזילה לפני יאוש חייבים לשלם. בבנים גדולים מיירי דבבנים קטנים הא תנן במ\"ד פ\"ח דפגיעתן רעה. ועיין מה שכתבתי שם. ומ\"ש הר\"ב ואם לאחר יאוש אכלו פטורים. ילפינן לה מקרא בברייתא דף קי\"ב והשיב את הגזילה אשר גזל. מה ת\"ל אשר גזל יחזור כעין שגזל מכאן אמרו הגוזל ומאכיל את בניו פטורים מלשלם. הניח לפניהם בין גדולים בין קטנים חייבים. ופירש רש\"י כעין שגזל. כלומר אם גזילה קיימת. יחזיר. אבל אין גזילה קיימת פטור. ובדידיה ליכא לאוקמי [דודאי דחייב לשלם דמיה] אלא בבניו. ע\"כ. אבל לפני יאוש לא מסתבר דמיירי קרא. דברשותא דמרא קיימא. וכאילו גזלה מבעלה ואכלה. וכן נמי אם בא אחר לאחר יאוש ואכלה דפטור. ובניו לאו דוקא. וצריך לומר דבמשמעות כעין שגזל הוי תרתי. הך דהכא. והא דבריש פרק דלעיל דשינוי קונה. ובתוספות [ד\"ה גזל] מסקי בלאו הכי דדרשא דהכא אסמכתא בעלמא הוא. ומסברא מחלקינן בין לפני יאוש ובין לאחר יאוש. ע\"כ. והא דמסיים הר\"ב אלא אם כן הניח להם אביהם. כפל לשון הוא דהא בהכי איירינן כמו שכתב ואם לא הניח הגזלן כלום: \n",
+                    "<b>אין פורטין</b>. פירש הר\"ב אין מחליפים סלעים בפרוטות. וכפירוש רש\"י דאילו סלעים בסלע דלא מתהני בחלוף ליכא איסורא. והא דפירשו דאם חייב אדם פרוטות וכו' דשרי משום שהוא כמציל מידו. היינו לומר היכא דמתכוין לתת סלע כדי לקבל פרוטות דמתהני כך כתב שלטי הגבורים: \n",
+                    "<b>אין פורטין לא מתיבת המוכסין וכו'</b>. לשון הרא\"ש כתבו התוספות דאתי כרבנן דר\"ש [דמ\"ח פרק כ\"ו דכלים] דאמרי סתם גזילה לאו יאוש בעלים הוא. ולי נראה דכל מה שהמוכס והגבאי נוטל הוי יאוש בעלים. ואכילו אין לו קצבה ואפילו הכי דבר מגונה הוא שיקבל אדם ממון ממקום המיוחד לגזל. ע\"כ. והרמב\"ם פ\"ה מהלכות גזילה [הלכה י\"א]. חשיב במוכס עכו\"ם שלא נתייאשו וכו'. ועיין בפירוש מתניתין דלקמן: \n",
+                    "<b>המוכסין</b>. פירש הר\"ב במוכס עכו\"ם אע\"פ שהוא עומד מחמת המלך. הרי הוא כמוכס שאין לו קצבה. שסתמא יותר מן הדין הוא נוטל. המגיד פ\"ה מהלכות גזילה [הלכה י\"א]. ומ\"ש הר\"ב אבל מוכס ישראל שאין לו קצבה כו'. עי' מ\"ש במ\"ד פ\"ג דנדרים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרי אלו שלו</b>. כ' הר\"ב דמסתמא נתיאשו כו'. וקננהו היאך ביאוש ובשינוי רשות. דשינוי רשות היינו רשות עצמו דהיאך דמקבל מהם. ומהני שינוי רשותו כיון דבא לידו אחר שנתיאשו הבעלים כבר. תוספות פ\"ז דף ס\"ז [ע\"ב]. ועי' בפירש משנה דלקמן: \n",
+                    "<b>נחיל של דבורים וכו'</b>. הא קמ\"ל דאע\"ג דדבורים [שאינו ברשותו של אדם כמו תרנגולים ואווזים. הרמב\"ם סוף פ\"ו מהלכות גזילות] וקנין דידהו אינו אלא מדרבנן. אפ\"ה אם נתיאשו אין אי לא לא. גמרא: \n",
+                    "<b>נאמנת אשה או קטן לומר מכאן יצא כו'</b>. כגון שהיו בעלים מרדפים אחריהם. ואשה וקטן מסיחים לפי תומם ואומרים מכאן יצא נחיל זה הואיל וקנין דבורים מדבריהם. האמינום בו. גמרא: \n",
+                    "<b>רבי ישמעאל וכו' אומר אף קוצץ וכו'</b>. תניא ר' ישמעאל וכו' אומר תנאי בית דין הוא שיהא יורד וכו' וקוצץ וכו' שע\"מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המכיר כליו וספריו כו' ישבע כו' ויטול</b>. פירש הר\"ב ולפני יאוש מיירי. דאי לאחר יאוש הרי קננהו ביאוש ושינוי רשות כדפירש הר\"ב לעיל. ועי' מ\"ש שם. ואע\"ג דלפני יאוש הוא נוטל הדמים [אע\"ג דבריש פרקין פסק הר\"ב אכלו לפני יאוש חייבים לשלם] מפני תקנת השוק. ופרש\"י על שקנאו לוקח בשוק בפרהסיא ולא הבין בו שנגנב עשו לו תקנה שישלם לו בעל הבית מעותיו. ע\"כ. וכתב נ\"י ואפילו לרבנן דאמרי [במ\"ח פרק כ\"ו דכלים] סתם גניבה יאוש בעלים. איירי כגון שהבעלים מרדפים את הגניבה. ובספרים אפילו בגנב ישראל מצינו למימר דלא מיאש מפני שיודע שיבאו ליד ישראל. כי גוים לא יקנו אותם מן הגנבים. ע\"כ. וכך כתבו התוספות. ונראה לי דלהכי תנן וספריו לגלויי אכליו. דכי היכי דספרים מסתמא לא מתיאש והוי לפני יאוש הכי נמי כליו דוקא לפני יאוש. ואי לא תנא כליו הוה אמינא דוקא בספרים האמינוהו חכמים כי יצא לו שם גניבה כו' משום דמסתמא לא זבנינהו דאסור למכור ספר תורה כמו שכתב הר\"ב בסוף מס' בכורים. ולא מיבעיא להרא\"ש שכתב הטור בשמו ביורה דעה סימן ר\"ע דכל הספרים אסור למכור דאפילו כי נימא משנה בכלל ספרים. [דבימי רבי נכתבה המשנה כל' תשובה דרב שרירא גאון בס' יוחסין] הרי אסור ג\"כ למכור אותן. אלא אפילו לב\"י טח\"מ סוף סימן רמ\"ח שכתב דלא חמירי שלא למכרן אלא ספר תורה בלבד. ומעשים בכל יום שאדם מוכר ספריו. ע\"כ. מ\"מ אי לא תנא אלא ספריו הוה אמינא דבספר תורה הוא דקאמר מטעם איסור המכירה אבל שאר דברים לא הוה מוקמינן אחזקה דאינו עשוי למכור: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נסדקה חבית של דבש</b>. עיין מ\"ש ריש פרק ג': \n",
+                    "<b>אין לו אלא שכרו</b>. פירש הר\"ב שכר כלי ושכר פעולה וכפירש רש\"י. וטעמא דהא מאבד את שלו להציל של חבירו. ובכי הא לא מחייב להשיב אבדה. דאבדתו ואבדת חבירו שלו קודמת כדתנן סוף פ\"ב דבב\"מ. והקשה נמוקי יוסף דא\"כ טפי משכרו הוה ליה למיהב ליה כי היכי דתנן התם [משנה ט'] היה בטל מסלע וכו' נותן לו שכרו כפועל בטל. ופירש הר\"ב כבטל ממלאכה כבדה זו ועוסק במלאכה קלה כזו. הרי שנותנין לו יותר משכר פעולה שהוא עושה. ותירץ בשם הרמב\"ם דהתם במתבטל ממלאכתו דהוא מלתא דשכיחי לא רצו להפסידו כולי האי. אבל הכא לא שכיחי מלתא. שבקו אדיניה כיון שיכול להתנות. ע\"כ. וז\"ל הרא\"ש בספ\"ב דב\"מ אמתניתין דהכא דכיון שבפני הבעלים הוא הוה ליה להתנות ומדלא התנה הפסיד ולא יטול אלא שכר טרחו ומינה שמעינן דאם אין הבעלים שם צריך ליתן לו דמי הפסדו. ע\"כ. ולא דמי להתם דאינו נוטל אלא כפועל בטל משום דהוא ניהו מאי דמפסיד. דכנגד מה שהיה נוטל יותר שכר במלאכה כבדה. כנגד זה מיקל במלאכה. וזוהי מדת רוב בני אדם להרויח מעט במלאכה קלה כמו להרויח הרבה במלאכה כבדה: \n",
+                    "<b>אין לו אלא שכרו</b>. גמרא כשעקל בית הבד כרוך עליה. פירש רש\"י חבית של דבש קשורה בעקל ולא ישפך הכל אלא מנטף מעט מעט. וליכא הפקר. ע\"כ. ולא יכול למימר מהפקרא קא זכינא כמציל מן הנהר ואינך דתנן במשנה ב': \n",
+                    "<b>חייב ליתן לו</b>. מלשון הר\"ב משנה ט' פרק ב' דבבא מציעא משמע שצריך שיאמר לו שיציל. וע\"ש. ודוקא במקום שיש לו הפסד כי מתניתין. אבל כשאין לו הפסד איתא בגמרא [ד' קט\"ז] דאפילו אמר ליה בעל האבדה תציל ואתן לך כך וכך אין לו אלא שכרו. דיכול לומר משטה אני בך: \n",
+                    "<b>שלו יפה מנה ושל חבירו מאתים</b>. אורחא דמלתא נקט דאי שניהם שוים למה יניח שלו ויציל של חבירו. וכך כתב מהר\"ר ואלק בשלחן ערוך: \n",
+                    "<b>ואם</b>. אמר ליה וכו'. הוא הדין בפני ב\"ד כדתנן במשנה ט' פ\"ב דבבא מציעא. אלא משום דרישא מיירי ודאי כשיש שם הוא. מחית לסיפא נמי בחדא מחתא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מסיקין</b>. פירש הר\"ב אנסים וכו' תרגום צלצל סקאה שהארבה כו' וכפירוש רש\"י. ונראה דירושה [דכתיב (דברים כה) יירש הצלצל] שייכא שפיר בעופות וחיות כמו וירשוה קאת וקפוד (ישעיהו ל״ד:י״א). תוספות: \n",
+                    "<b>ואם מחמת הגזלן וכו'</b>. דייקינן בגמרא מדלא קתני ואם לאו וכו' משום דהא מרישא שמעינן לה *) והאי ואם מחמת הגזלן מלתא אחריתי אשמועינן היכא דאנסוהו להראות כל מה שיש לו והראה שדה זו שגזל בכלל שדותיו. דכיון דלא אנסוהו להראות אלא על שלו לא הוה ליה להראות אותה שגזל שאין שלו: \n",
+                    "<b>שטפה נהר</b>. שהיתה על שפת הנהר והגביה שפתו. והמים שוחקין וכורין תחת השפה ומתפשט בתוך השדה. רש\"י: \n",
+                    "<b>אומר לו הרי שלך לפניך</b>. דמהיכא מצינו חיובא בגזלן בקרא דוכחש בעמיתו. הא דרשינן ליה לכלל ופרט וכלל. וכחש בעמיתו כלל. בפקדון או בתשומת יד או בגזל פרט. מכל אשר ישבע עליו חזר וכלל. מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון [כו']. יצאו קרקעות ועבדים ושטרות גמרא. ועיין בפירוש הר\"ב משנה ט' פרק ד' דבבא מציעא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולא יחזיר לו במדבר</b>. אין זה יכול לכופו לקבל חובו או פקדונו במדבר דלאו מקום שימור הוא. רש\"י. כלומר אבל אם החזיר וקבלו פטור: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חייב לשלם</b>. כתב הר\"ב וכגון שחבירו טוענו ברי וכו'. אבל אם חבירו טוען שמא [כו']. וכן לשון הרמב\"ם בפירושו אבל אם היה חבירו מסופק ואומר איני יודע אם הלויתי אותו וכו' והוא אומר וכו' ונראה לי דלאו למימרא שצריך שיטעון אותו דמה [לי] ליה ולטענתו דכיון דהלה מסופק בפרעון אינו יוצא ידי שמים עד שיצא ידי ספיקו. והלכך אפילו אין טוענו כלום. וכן בגמרא אמרו דלא תבעו ליה. ולא אמרו דטען שמא. וכן לשון הרמב\"ם בחבורו פ\"א מהלכות טוען. אבל אם אין לו תובע וכו' [ועיין בסוף משנה ב' פרק ח' דבבא מציעא שם] אלא שאם אינו מסופק. אבל אומר ברי לי שלא הלויתיך וכו' היה זה פטור אפילו לצאת ידי שמים. מידי דהוה טענו חטין והודה לו בשעורין. דפטור אף מדמי שעורים. כמו שכתבתי במשנה ג' פרק ו' דשבועות. ועיין במשנה ד' פ\"ג דבבא מציעא: \n",
+                    "<b>פטור מלשלם</b>. ע\"פ ב\"ד. אבל לצאת ידי שמים חייב. כיון דמסתפק ויש כאן תובע בברי. כדאיתא בגמרא. ומה שכתב הר\"ב ומיהו ישבע וכו'. עיין בפירושו משנה ב' פ\"ו דשבועות. ושם ריש הפרק מפירש ענין היסת: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומת או נגנב</b>. נראה לי דמשום סיפא דפטור. תנא נגנב. דלא תימא דוקא מת מעצמו פטרינן לו. ועיין בסמוך: \n",
+                    "<b>חייב באחריותו</b>. כתב הר\"ב דמכי גנבה קם ליה ברשותיה. והשבה דעבד לאו השבה היא. וכפירוש רש\"י והלכך אפילו מת חייב כדתנן במתניתין. ותימה על ל' הר\"ב שכתב לקמן חייב הגנב לשלם שבגרמתו נאבדה הצאן. דאיכא למשמע מינה דדוקא באבידה חייב משום דגרמתו עשתה שנאבדה דאנקטה לה נגרי ברייתא. ואילו במת לא נתחייב דלאו גרמא דידיה עביד ליה. דמלאך המות מה לי הכא מה לי התם. אלא טעמא דלא עביד השבה והלכך קמה ליה באחריותו לכל דבר. ואם מת חייב בדמיה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולא משומרי פירות</b>. עצים. מיירי בשומרי פירות מחוברים באילנות: \n",
+                    "<b>ועגלים בשרון</b>. לשון הר\"ב שם מקום שמגדלים בו עגלים ושלהן הן. וקאי על נשים וכן ברמב\"ם פרק ו' מהלכות גניבה. וז\"ל המגיד והעגלים שם בזול. והאשה מגדלתן ומוכרתן: \n",
+                    "<b>וכולן שאמרו להטמין אסור</b>. מפני שהן בחזקת גניבה. הרמב\"ם שם: \n",
+                    "<b>ולוקחין ביצים ותרנגולים מ\"מ</b>. מכל אדם. ואם אמר הטמן אסור. הרמב\"ם שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושהסורק מוציא.</b> לשון הר\"ב הסורק את הצמר. והמנפצו. וכן לשון הרמב\"ם. ולשון הר\"ב במשנה ב' פרק ז' דשבת המנפצו חובטו בשבט. אי נמי סורקו במסרק. והרמב\"ם כתב שם. מנפצו בשבט. כמו חובטו. ע\"כ. ולשון רש\"י בכאן שהסורק מוציא ע\"י הקוצים שקורים קרדונ\"שא). סורק פילונ\"ש ב) על שם שהוא סורקו בקוצים כעין מסרק ע\"כ. ולפי סדר השנוי במשנה ב' פ\"ז דשבת. וכן בפי\"ג מ\"ד היינו קודם טוויה. ולפי סדר השנוי כאן הוא לאחר שנעשה בגד. וכן הם דברי רש\"י בגמרא אדתניא ולא יטול [בו] יותר משלשה [חוטין] כתב וז\"ל דרך הסרקים לתת לולאות של טווי במחט לארכו של בגד [ומותחו בהן]כשהוא נסרק וחובטו במקלות וכו'. עד כאן. ומדבריו למדנו כפירוש הר\"ב דשבת. שהסורק עביד תרתי שחובט במקל או שבט גם סורק במסרק. אלא דהא דשבת בצמר קודם טוויה כדי להחליקו בשבט ולסרקו להסיר הנימין הבלתי ראויים למלאכה. והכא חובטו לישרו. וסורקו להעלות נימיו ולהיות אריגת חוטין בלתי נראין: ",
+                    "<b>יתר מכן הרי אלו של בעה\"ב.</b> לשון הטור סימן שנ\"ח כולן לבעל הבית. וטעמא דבקפידא תליא מלתא. וכי הוי מידי דלא חזי ליה לא קפיד אבל במידי דחזי ליה קפיד. ויתר מכן חזי ליה וקפיד אכולה דהא הכל חזי ליה. כדרשכחן בדין האונאה [בפירש הר\"ב] משנה ג' פרק ד' דבבא מציעא. וכן במשנה ב' פרק ז' דבבא בתרא. מדה בחבל וכו': ",
+                    "<b>כדי לתפור בו.</b> לשון הר\"ב שהוא כמלא אורך המחט. וכן לשון הרמב\"ם בפירושו. ותימה דלא חזי לתפור בו כלל שכל זמן שאין מן החוט אלא מלא מחט מצומצמת אין יכול לתחבו בבגד. ובגמרא מסקינן כמלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט. דהיינו אורך מלא שני מחטין: ",
+                    "<b>במעצד.</b> פירש הר\"ב כלי שמחליק בו וכו'. עיין מה שכתבתי בריש פי\"ב דשבת: ",
+                    "<b>אצל בעל הבית.</b> לשון הר\"ב כשכיר יום. אורחא דמלתא נקט דדרך שכיר יום לעשות אצל בעל הבית. ודרך קבלנות לעשות בביתם. והוא הדין נמי איפכא דקבלן עושה אצל בעה\"ב. ושכיר יום בביתו דהוי דינא איפכא. דכולה מלתא תליא במקום המלאכה אם היא אצל בעה\"ב קפיד בעה\"ב על הכל. לפי שכיון שהיציאות הם אצלו קפיד עליהם מה שאין כן כשאינם אצלו לא קפיד עלייהו דלא טרח בהו לאייתוניה גביה. וזהו שדקדק הר\"ב לכתוב כשכיר יום בכ\"ף הדמיון ושינה מלשון רש\"י שכתב שכיר יום. ומ\"מ נראה שגם לדברי רש\"י דינא הכי. כמו שכתבתי לדברי הר\"ב: ",
+                    "<small>סליקא לה בבא קמא</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה בבא קמא",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Bava Kamma",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Bava Kamma",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה בבא קמא, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Bava Kamma, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Bava Kamma/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Bava Kamma/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3f100b2fa7ed82f3f9be9c05134609f2bce99c21
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Bava Kamma/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,608 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Bava Kamma",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Bava_Kamma",
+    "text": {
+        "Mishnah Bava Kamma, Introduction": [
+            "סדר נזיקין כבר כתבתי בפתיחה לסדר זרעים דנקטינן כסידרן זרעים מועד נשים נזיקין כדאסמכינהו אקרא דוהיה אמונת וגו' דאחרי שכך נמצא סידורן בסמך הכתוב ראוי לסדרן כמו כן בזה הדרך וכן סדרן הרמב\"ם ועיין לעיל ריש סדר נשים. ודלא כבעל כף נחת שסידר סדר נזיקין לסדר הששי. [*ואני אומר עוד שאין לבעל כף נחת שום טעם ונחת ממה שנראה מפסוקי מזמור י\"ט שבתהלים תורת ה' וגו' פקודי ה' וגו' שהם כנגד ו' סדרים כמ\"ש בפרש\"י והוא מדרש ראיתיו בילקוט [תהלים רמז תרע\"ד] בשם רבי תנחומא ושם נאמר משפטי ה' כנגד נזיקין ולאחרונה יסע דא\"כ קשו קראי אהדדי אלא נ\"ל דדוד וישעיה כל אחד בזמנו אמרו. דהע\"ה בזמן שישראל על אדמתן ואז נזיקין שרובו בדבר שבממון ואינו נתלה בגופו של אדם ראוי שיהיה מאוחר לכל. אבל ישעיה הרי אמרו בפסוק הן אראלם צעקו חוצה דנדרש במסכת חגיגה לזמן החורבן ואז קדשים וטהרות ראוים להיות מאוחרים אבל זרעים אף לאחר הבית נוהג בבבל ואדרבא תוספות והרא\"ש נדחקו אמאי לא נהיגי בכל הארצות במסכת ע\"ז פרק ר' ישמעאל. ואמנם אף שבשאר סדרים אין סידורם שוה בשני פסוקים אלו. הלא נקל לפרש שבתהלים כסדר דאמונת עתך שהוא מדרש הקבוע בגמרא שהוא עיקר כמ\"ש בספר יוחסין בשם רב האי גאון זלה\"ה. ואצלי הם מפורשים. אלא שאין להאריך כאן]: \n\nבבא קמא \n\nממסכת נזיקין מסכת הראשונה מזה הסדר קרוי נזיקין וכוללת ג' חלקים ונקראין בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא ומס' כלים שבתוספתא חלוקה ג\"כ לשלש בבות *) וז\"ל הרמב\"ם חלק המסכת הראשונה לשלשה חלקים והתחיל בבא קמא וענינה לדבר על נזיקין [וההמנע מהם] וכגון שור ובור והבער ודין החובל ואין שופט רשאי להקדים דבר קודם שיסיר ההיזק מבני אדם. ומפני זה הקדים אותה בראשונה על שאר הדינין. ע\"כ. ואעפ\"י דבפרק הגוזל עצים (בבא קמא דף ק\"ב) פליגי רב הונא ורב יוסף דרב הונא ס\"ל כולה נזיקין לאו חדא מסכתא היא ורב יוסף ס\"ל כולה חדא מס' [היא] ולפי דרך פסקי הלכות אין הלכה כרב יוסף לגבי רב הונא דאין הלכה כבתראי אלא מאביי ורבא ואילך וה\"נ איכא בינייהו לענין דינין בסתם ואחר כך מחלוקת ואהא קא מפלגי והתוספות בריש ב\"מ וריש ב\"ב לא הכריעו מ\"מ סובר הרמב\"ם דהלכה כרב יוסף משום דמסתברא כוותיה מדקרי להו רבינו הקדוש קמא מציעא ובתרא ש\"מ דשייכי אהדדי וחלקי חדא מסכתא הן לפיכך בדרך הרמב\"ם נדרוך גם בזה: \n\nנשאר  לבאר מלת בבא ואומר כי ביאורו פתח בתרגום אסתר בפסוק ותאמר לו זרש אשתו ובגמרא נדרים ספ\"ט [ס\"ו:] א\"ל תברי יתהון על רישא דבבא והרבה מן המחברים שמחלקים שערי ספריהן וקורין לכל חלק בשם פתח [או שער] ומה מאד יצדק שם פתח למשנה לפי ששערי דיני התורה סגורין הם מבוא. ותורה שבעל פה שהיא המשנה. היא פותחת אותם. וזה השער לה' צדיקים יבואו בו: \n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>ארבעה אבות נזיקין</b>. מנינא למעוטי דר' אושעיא ודר' חייא. [דמנו נמי לנזקי גופו] דתנא דידן בנזקי ממונו קמיירי בנזקי גופו לא קמיירי. גמרא [דף ו'] . וכתבו התוספות אע\"ג דבריש ראש השנה תני ארבעה ראשי שנים הן [ובריש פ\"ח דשבועות] ארבעה שומרין הן [חמשה חומשין הן דפרק הזהב] הכא *) לא תני הן. כדאשכחן נמי בארבעה מחוסרי כפרה [ריש פ\"ב דכריתות] ולא סליק תירוצם שכתבו בריש ר\"ה. דהכא קאי אבתריה. כלומר ארבעה אבות נזיקין הללו לא ראי זה וכו' דהא הכא נחת למנינא כדאמרן: \n",
+                    "<b>אבות</b>. כתב הר\"ב משום דאיכא לכל חד מנייהו תולדות קרי אבות. להנך דכתיבי בקראי בהדיא רש\"י: \n",
+                    "<b>נזיקין</b>. ל' הר\"ן כל נזיקים שעושין נזק. נזקים שם ההיזק. ע\"כ. ואומר אני שנזיקים מורכב מהנפעל וההפעיל והיה ראוי שיהא מזיקין כמו חב המזיק הניזק והמזיק אבל הורכב בנו\"ן נפעל ונשארה היו\"ד להוראת ההפעיל. וסבת הרכבתו להורות כי המזיק הוא הניזק כי נקה לא ינקה. והכלל שחכמינו ז\"ל הם בעלי לשון הקודש ועליהם אין להשיב כדברי הרמב\"ם שכתבתי בריש מסכת תרומות: \n",
+                    "<b>השור</b>. פירש הר\"ב הוא הרגל וכו' ותנא ושלח זה הרגל. ואע\"ג דבור כתיב בתורה קודם מ\"מ שם שור כתיב קודם בפרשה דהיינו נגיחה דקרן להכי אקדים למתני שור. ותני לכולהו כסדר שהן כתובים בפרשה. תוספות. ומ\"ש הר\"ב והא דלא חשיב תנא דידן קרן וכו' כלומר בהדי אבות. אבל מ\"מ אתיא ליה במתניתין דלקמן בהא דתני וכשהזיק וכו' כמ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>והבור</b>. כתב הר\"ב אם הבור עמוק י' וכו' כדתנן במשנה ה' פ\"ה וע\"ש. ומ\"ש הר\"ב דתולדה דבור כגון כיחו וניעו. פירש רש\"י [דף ג' ע\"ב] כיחו רוק הפה. ניעו ליחות החוטם. רוק היוצא מתוך גופיה אגב כח. עד כאן. ועיין בריש פרק ז' דנדה בפירוש הר\"ב. ועיין עוד תולדה דבור לקמן במשנה ג'. וכן במשנה ד' פרח בתרא דבבא מציעא: \n",
+                    "<b>והמבעה</b>. כתב הר\"ב זה השן וכו' כדכתיב ובער בשדה אחר. ומקשינן בגמרא דלא לכתוב ובער דושלח משמע רגל כדאמרן ומשמע שן כדכתיב (דברים ל״ב:כ״ד) ושן בהמות אשלח בם. ומכדי שקולין הן יבואו שניהם דהי מנייהו מפקת. ומשני אצטריך דסלקא דעתך אמינא ה\"מ היכא דשלחה איהו בכונה לרעות בשדה חברו. אבל ממילא לא. קמ\"ל ובער. וכיון דנפקא שן דממילא מובער. אתיא רגל וילפא מיניה. ומ\"ש הר\"ב ונקרא השן מבעה מלשון נבעו וכו'. גמרא [דף ג' ע\"ב]. וכתב נמוקי יוסף והא דלא נקט שן דהוי אמינא אפילו היכא דאין הנאה להזיקה ולפיכך נקט לישנא דמבעה דמשמע לישנא דגלויי וכו' דהייטנו להנאתה. שפעמים נגלין פעמים נכסין דהייט בשעת אכילה: \n",
+                    "<b>[*וההבער</b>. תמיהני דלא דייק נמוקי יוסף הכא נמי אמאי לא קתני אש וכדתני בסיפא. ונ\"ל דאין ה\"נ דאיכא למידק. ותריץ הכי דאש יש להבין מסתמא שהוא בענין שדולק האש בשל חברו וקרא קאמר כי תצא אש אפילו מעצמה לכך קתני ההבער והוא לישנא דקרא (שמות ל״ה:ג׳) לא תבערו אש בכל מושבותיכם וההוא מי לא מיירי מסתמא דבשלו הוא מדליק ה\"נ דכוותיה. ועוד נ\"ל דההבער הוה מצי למתני המבעיר ולא קתני הכי. קמ\"ל דרוצה לומר שאינו מבעיר. בשל זולתו. אלא שיש לו הבערה בביתו ודו\"ק]: \n",
+                    "<b>לא הרי השור כהרי המבעה</b>. לשון התוספות פירוש אין קולתו של שור כקולתו של מבעה. [דהוה אמינא רגל וכו' כמ\"ש הר\"ב] ולפיכך אי כתב רחמנא שור לא אתי מבעה מיניה שהוא קיל מיניה. ואין פירושו כשאר לא ראי זה כראי זה. שפירושו אין חומרא של זה כחומרא של זה. ולכך אין החומרות גורמות זה הדין. אלא הצד השוה שבהם גורם הדין. ע\"כ. ובדף ד' פירש\"י דהכי קאמר אין דין הכתוב בזה ראוי לנהוג בזה. ע\"כ. והא דלא שנאה משנתינו החומרא כמו שפירשה *) בוזה וזה שאין רוח חיים. כתבו התוספות משום דחד מחד קל למצוא חומר באחד מה שאין בחבירו. וכתב רש\"י ודלא נקט להו כסדר לא הרי השור כהרי בור. משום דתו לא הוי מצי למתני לא זה וזה שיש בהן רוח חיים דהא בור אין בו רוח חיים. ועוד טעמא אחרינא דהא רבותא אשמועינן דאף ע\"ג שיש לשניהם רוח חיים לא נפיק חד מחבריה: \n",
+                    "<b>כהרי האש</b>. לשון נמוקי יוסף והא דלא הדר ותני לא הרי האש כהרי שניהם כדקא הדר ברישא משום דטרחא ליה מלתא ע\"כ ס\"ל דיש באש ממה שאין בשניהם לפי שכח אחר מעורב בו ואין הולך לדעתו כמו שורו. דלא כתוספות שכתבו שאין זה חומרא. ולפי שלא היה יכול למצוא חומרא באש מה שאין בשניהם להכי לא הדר ותני לא הרי האש וכו': \n",
+                    "<b>כהרי הבור וכו'</b>. כתב הר\"ב ובגמרא מסיק דאי כתב בור וחד מהנך אתו כלהו שאר וכו'. אבל מבור לחוד לא נפיק. דאיכא למפרך מה לבור שתחלת עשייתו לנזק. תוספות [דף ה' ע\"ב]. וכתבו עוד והתנא האריך להגדיל תורה ויאדיר. עד כאן. וכתבו עוד דלא משני דלהכי איצטריך למכתב כולהו דאין עונשין ממון מן הדין. דס\"ל גמרא דידן דעונשין. ועיין משנה ה' פ\"ב. ומשנה ה' פ\"ה. *) ועיין עוד מה שכתבתי במשנה ד' פ\"ג דבבא בתרא. ועיין בגמרא דסנהדרין פ\"ט דף ע\"ו וכתבתיו ריש פ\"ק דיבמות. [*ועיין מ\"ש סוף פ\"ק דאהלות]. ומ\"ש הר\"ב שן ורגל פטורים ברה\"ר. דכתיב בהו ובער בשדה אחר. רש\"י [בדף ה' ע\"ב]. ומ\"ש בור פטר ביה קרא אדם וכלים וכו'. כתבו רש\"י ותוספות דכדי נסיב לה דהא בור איצטריכו ליה למכתב דבור לא אתי מכולהו כדתנן במתניתין. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אש פטר בו את הטמון. ואם תאמר לר' יהודה דמחייב טמון באש כדתנן במשנה ה' פ\"ו למאי הלכתא כתב לאש. הא נפיק מבור וחד מאינך. ויש לומר כמ\"ש התוספות דהוי מצי למימר דכולהו אצטריך למכתב. דאי לא כתיבי אלא הוה נפקי מחד מהנך ומבור הוה פטרי בהו כלים ע\"כ. ולר' יהודה אין ה\"נ דקאמר דכולהו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אצטריך משום הכי: \n",
+                    "<b>הצד השוה שבהן וכו'</b>. כתב הר\"ב אף אני אביא וכו'. וז\"ל הר\"ן מפרש בגמרא לאתויי כל שדרכו להזיק ושמירתו עליך אע\"ג דלא דמי לחד מהני אבות. אי יכולין לאתויי מתרתי. או מתלת. או מטפי בהצד השוה לחיובא. מחייבינן ליה: \n",
+                    "<b>ושמירתן עליך</b>. שנתחייבת בשמירתן מחמת שהם ממונך. או שנמסרו לך לשמרן. או שעשית בהם מעשה שתחייבך בשמירתן כדאמרינן לקמן [ד' ו' ע\"א]. ושמירתן עליך שאין אתה חייב בנזקיהן אלא בזמן ששמירתן עליך ופשעת בשמירתן עד שהזיקו. לאפוקי היכא דמסרינהו לאחרים לנטרינהו כדחזי ופשע בהן שומר. דהשני חייב והראשון פטור. ולאפוקי נמי היכא דנטרינהו כאורחייהו ואזיקו דפטור דאין שמירת כולן שוה [כו']. נמוקי יוסף: \n",
+                    "<b>חב המזיק</b>. האי תנא ירושלמי הוא ותנא לישנא קלילא ולא תנא חייב. גמרא: \n",
+                    "<b>תשלומי נזק</b>. להכי נקט לשון השלמה שאם הזיקו והפחיתו מדמיו הראשונים שהיה שוה. הניזק משלם הפחת עד שעת העמדה בדין והמותר משלם לו מזיק כדתניא לקמן [דף י' ע\"ב תשלומי נזק] מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה ששמין את הדבר הניזק כמה הוא יפה עד שלא ניזק וכמה הוא יפה משהוזק. והבעלים מטפלין בנבלה והמזיק משלם להם את הפחת שפחתה מחמת נזק דנפקא לן לקמן [דף י' ע\"ב] מוהמת יהיה לו לניזק משמע. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ואי פחתה נבלה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין פסידא דניזק הוא דכי שיימינן ליה כשעת מיתה הוא דשיימינן. והוא הדין היכא דשבחה בין מיתה להעמדה בדין דניזק הוי. נ\"י. ואיתא בגמרא אתשלומי דמתניתין דלקמן. והתם דריש מקראי. ועיין מ\"ש במשנה ג': \n",
+                    "<b>במיטב הארץ</b>. כתב הר\"ב מעידית שבנכסיו דהא מיטב שדהו דהיאך דקא משלם משמע. גמרא. ולשון עידית מפורש ריש פ\"ה דגטין. ומ\"ש הר\"ב אבל אם בא ליתן לו מטלטלין וכו' יהיב ליה כל מה דבעי ואפילו סובין. וילפינן מבור דכתיב ביה ישיב לרבות שוה כסף. נמוקי יוסף. ומה שכתב אבל לבעל חוב וכו' יהיב ליה בינונית מפורש ריש פרק ה' דגטין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכשרתי</b>. פירש הר\"ב זמנתי וחבירו במשנה ב' פרק קמא דעירובין: \n",
+                    "<b>הכשרתי במקצת נזקו</b>. כתב הר\"ב כגון החופר בור וכו' ונפל שמה שור או חמור מת. אבל אם ניזק פליגי תנאי. ומ\"מ פסקו כמ\"ד אף לנזקין האחרון חייב. וכתב המגיד בפי\"ב מהלכות נזקי ממון [הלכה י\"ב] שהטעם מפני שהאחרון העתיקו ממדת נזקין למדת מיתה ומתוך כך חייב בכל: \n",
+                    "<b>נכסים שאין בהם מעילה</b>. גמרא. מעילה הוא דלית בהו הא מקדש קדשי חייב בנזקין. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כגון קדשים קלים שאין בהם מעילה מחיים. אלא באימורים לאחר זריקת דם כדגרסינן במסכת מעילה פ\"ק [דף ז']. מני רבי יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים הוא. דתניא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו (ויקרא ה׳:כ״א) לרבות קדשים קלים שהם ממונו. דקרינן בהם וכחש. ועיין מה שכתבתי במשנה ט' פ\"ד דבבא מציעא: \n",
+                    "<b>נכסים של בני ברית</b>. כתב הר\"ב שאם הזיק של עכו\"ם פטור כדתנן במשנה ג' פ\"ד. ושם אפרש בס\"ד: \n",
+                    "<b>נכסים המיוחדים</b>. כתב הר\"ב שאם הזיק נכסים של הפקר פטור. כך הם דברי רש\"י בפירוש המשנה. אבל הוא מפרש כדסלקא דעתיה בגמרא שכן דרכו כיון שבסדר הגמרא מפרש להמשנה. נוח לפרש כדסלקא דעתיה דגמרא דלא כמסקנא. אבל הר\"ב שמפרש למשנה בפני עצמה לא הוי ליה לפרש כן. דהא קשיא מאי תבע ליה. והכי פרכינן בגמרא מאן תבע ליה. אלא דנגח תורא דהפקר לתורא דידן וקדם וזכה בו אחר. א\"נ נגח ואחר כך הקדיש ואחר כך הפקיר שנאמר (שמות כ״א:כ״ט) והועד בבעליו והמית איש [וגו'] השור יסקל וגם בעליו יומת. ומשמע שיהא לו בעל בשעת מיתה והעמדה בדין וגמר דין. והאי קרא אע\"ג דבשור שהמית אדם כתיב. ילפינן לנזקין. ותמיהני דלענין שור שהמית ר' יהודה אמרה במשנה ז' פרק ד'. ושם פסקו הרמב\"ם והר\"ב דלא כרבי יהודה. וכ\"כ שם נמוקי יוסף. והיאך ילפינן לה הכא לענין נזקין. ובמיתה דביה כתיב לא דרשינן לה. ונראה לי דילפינן באם אינו ענין. משום דהתם ז' שור כתיבי לאתויי שאין לו בעלים הלכך אמרינן באם אינו ענין למיתה דז' שור כתיבי. תנהו ענין לנזקין. ואפשר נמי דהיינו טעמא דהרמב\"ם פרק שמיני מהלכות נזקי ממון וטור סימן ת\"ו השמיטו גמר דין. משום דלגמר דין דבהדיא השור יסקל כתיב לא דרשו כולי האי באם אינו ענין אלא דבתוספות [דף י\"ג ד\"ה שנאמר] משמע דעיקר דרשא מהשור יסקל אתא וזה צ\"ע: \n",
+                    "<b>חוץ מרשות המיוחדת למזיק</b>. כתב הר\"ב ודוקא כשהזיקו נכסיו אבל המזיק עצמו שחבל בחברו [כו'] משום דרבא פ\"ה דף מ\"ח אמר למלתיה בנכנס לחצר חבירו וכו'. ולעיל מיניה נקט הכניס שורו וכו'. שמע מיניה דהכא בנכנס עצמו. ולהכי אסברה לה הר\"ב נמי בחבל חברו. ואע\"ג דאנן בשור הנכנס קיימינן. ודינא נמי הכי הוה כמו שכתב הרמב\"ם בפרק ז' מהלכות נזקי ממון [הלכהז'] וטור סימן שע\"ח. והרמב\"ם בפירושו. וכן נמוקי יוסף סתמו וכתבו. ואם הזיקו הוא בעצמו וכו': \n",
+                    "<b>ורשות הניזק והמזיק</b>. כתב הר\"ב כגון חצר וכו' בשן ורגל פטור. פירש רש\"י [דף י\"ג ע\"ב] דבעינן ובער בשדה אחר ומש\"ה אם היתה מיוחדת [לפירות] וכו' והזיק בשן ורגל חייב. דשדה אחר קרינן ביה: \n",
+                    "<b>הניזק והמזיק</b>. לשון התשבי שרש נזק. ותמהתי למה לא אמר המזיק והמוזק על משקל המכה והמוכה. ע\"כ. ולפי מה שכתבתי בריש פרקין שהרכיבו לשם נזיקין בבנין נפעל לטעם שהתבאר שם. אני אומר שמפני כן שמשו בניזק ולא אמרו מוזק אחרי שכבר נשתמשו בבנין נפעל בהרכבתו לשם נזיקין: \n",
+                    "<b>וכשהזיק וכו'</b>.הא דרשינן ליה ריש פרקין (בבא קמא ד' ע״א) לאתויי קרן. כדכתי' כי יגח אין נגיחה אלא בקרן שנאמר (מלכים א כ״ב:י״א) ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל ויאמר כה אמר ה' באלה תנגח. ואומר (דברים ל״ג:י״ז) בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח שמע מיניה בין בתלוש בין במחובר קרי נגיחה. גמרא שם דף ב'. וכשהזיק חב המזיק דרישא לא דרשינן ליה. דלאו יתירא הוא. רש״י [ט:]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שום כסף</b>. כתב הר\"ב ואם הזיקה פרתו וכו'. שדרסה עליו ברשות הניזק ושברתו. לשון נ\"י ונתקרע. ומ\"ש הר\"ב דהוי נמי בור. שכל ממונו המזיק במקום שמונח שם דומה לבור והוי תולדתו. ומ\"ש הר\"ב אין אומרים וכו' לשון נ\"י ואפילו היה נראה שהנזקין שוין לא אמרינן יצא זה בזה בלא שומא. לפי שמתוך השומא תעלה שומת שניהם בדקדוק ואם יש מותר משלמים המותר זה לזה. ואם אין שם מותר שניהם פטורים: \n",
+                    "<b>ושוה כסף</b>. כתב הר\"ב וכשבאים לשלם ההיזק מנכסי היתומים. לא יפרעו אלא מן הקרקע ולא מן המטלטלין. דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי. ולכאורה הואיל ולא כתב דהאידנא מגבינן ממטלטלי דיתמי כמו שכתב במשנה ג' פ\"ט דכתובות וכן ריש פ\"ו דערכין. ועוד ריש פרק בתרא דמכילתין. [נראה] דדעתו כרבינו אפרים שכתב הטור בשמו סוף סימן תי\"ט דלא תקנו אלא לבעל חוב משום נעילת דלת אבל לנזקים דלא שכיחי לא תקון. אלא שהרמב\"ם כתב גם כן כך שם בפרק ט' דכתובות במשנה ב' ולא כן בכאן. ואעפ\"כ כתב בפ\"ח מהלכות נזקי ממון [הלכה י\"א] דהאידנא מגבין לנזקין מן המטלטלין של יתומים לכך נראה שסמכו על הא דכתבו בכתובות: \n",
+                    "<b>בפני ב\"ד</b>. כתב הר\"ב מומחין. פירש רש\"י מומחין דנין דיני קנסות [כדתנן בריש סנהדרין] וכתבו התוספות ואע\"ג דמתניתין לא איירי בקנסות. דהא שור לרגלו ומבעה לשינו מפרשינן לה. מכל מקום מרמז לנו התנא במתניתין אפילו במילי דלא איירי ברישא. ע\"כ. והא דמייתינן לקרן בוכשהזיק דמתניתין דלעיל. היינו מועד דהא במיטב הארץ תנן. ותם אינו משלם אלא מגופו כדלקמן: \n",
+                    "<b>ועל פי עדים בני חורין</b>. כתב הר\"ב לאפוקי עבדים ועכו\"ם דפסולי עדות. כמו שפירש הר\"ב במשנה ח' פ\"ק דראש השנה בעבדים. וכתב הר\"ן דעכו\"ם נמי פסול מהאי טעמא. ובגמרא צריכא לאשמועינן תרוייהו. דאי אשמועינן עבדים הוה אמינא משום דאין להם חיים. דכתיב (בראשית כ״ב:ה׳)  שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור. אבל עכו\"ם דאית להו חיים דכתיב (מלכים א ט״ו:י״ח) *) הדד בן טברימון בן חזיון. לא. ואי אשמועינן עכו\"ם משום דלא שייכי במצות. אבל עבד כנעני דשייך במצות שנשים חייבות בהן אימא לא. צריכא. ואם תאמר ומאי שנא הכא דאשמועינן דפסולים. הא פסילי לכל עדות. כבר כתב הרמב\"ם שהוצרך למעטם לפי שיעלה על הדעת [שנוותר] ונקל בעדות הנזקין לרוב מאורעיהם. ולמעוט מה שיזדמן שיהיה עליהם עדים כשרים לפי שההכאות בין האנשים ובין הבהמות ג\"כ רוב היותם במעמד עמי הארץ והעבדים והעכו\"ם לכן הודיענו שלא יקבלו בזה אלא עדות כשרים כמו בשאר העדיות. ע\"כ. וטור סימן ת\"ח כתב בשם ר\"י דאשמועינן דאפילו בשור עכו\"ם <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>שנגח לשל ישראל אין דנין אלא בעדות כשרים: \n",
+                    "<b>והנשים בכלל</b>. כמו שכתבתי במשנה ז' פ\"ק דקדושין דהשוה אשה לאיש וכו'. ועיין לקמן פ\"ד מ\"ז: \n",
+                    "<b>הניזק והמזיק בתשלומין</b>. כתב הר\"ב כגון אם פחתה וכו'. ואע\"ג דתנן לה חדא זמנא בתשלומי נזק. כמ\"ש במשנה א' בשם נמוקי יוסף. מפרש בגמרא חדא בתם וחדא במועד וצריכא דאי אשמועינן תם משום דאכתי לא אייעד אבל מועד אימא לא. ואי אשמועינן מועד משום דקא משלם כולה אבל תם אימא לא צריכא. ולא קשיא דהא תרי זימני תנן לה תשלומי נזק. ולמאי איצטריך תו הך דהכא. דתשלומי נזק דתנן ברישא. אינו מיותר כלל. אלא דתני מה הצד השוה שבהם. ולהכי נמי בגמרא לא פירשו אלא אתשלומי נזק דמתניתין ב'. ואין זה דרישא. אלא כמעתיק לשון שבסיפא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הבהמה אינה מועדת וכו'</b>. משום דתני שן ורגל דמועדין מתחילתן. נקט אינה מועדת. ולא תנא הבהמה תמה: \n",
+                    "<b>ולא לשוך וכו'</b>. בגמרא דריש פרקין (בבא קמא דף ב' ע״ב) נשיכה כיון דאין הנאה להזיקה כשן. הוי תולדה דקרן. רביצה ובעיטה. כיון דאין הזיקן מצוי כרגל. הוו תולדה דקרן: \n",
+                    "<b>ושור המועד</b>. פירש הר\"ב ג\"פ ליגח וכו' ולגבי מועד חשיב להו חד כן פירש\"י בפירוש המשנה. ומסיים דעל ידי העדאה דעדים אתי בהו חיוב [נזק שלם]. הלכך חדא מלתא הוא. ע\"כ ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>ושור המזיק ברשות הניזק</b>. כתב הר\"ב ומתניתין אתיא כמ\"ד משונה וכו' כלומר הך בבא דמתניתין אבל רישא על כרחך רבנן היא. דהשן מועדת וכו' על כרחך בחצר הניזק דבעינן ובער בשדה אחר. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ותנן הבהמה אינה מועדת כו'. וה\"ק שמואל לרב יהודה שיננא שבוק מתניתין ותא אבתראי. רישא רבנן. וסיפא רבי טרפון. ואע\"ג דרבינא דבתראה מוקים לה כולה כרבנן. אבל מחסר למתניתין. לפיכך פירש הר\"ב אליבא דשמואל. ומ\"ש הר\"ב דאינה הלכה. עיין בפירושו משנה ה' פ\"ב: \n",
+                    "<b>והאדם הרי חמשה</b>. ובבעלי חיים קמיירי להכי לא חשיב בור ואש. רש\"י. ומסיימי התוספות דף ד' דבור ואש כך לי פעם ראשונה כמו בפעם שלישית ורביעית: \n",
+                    "<b>הזאב והארי כו'</b>. חסורי מחסרא והכי קתני. ויש מועדים אחרים כיוצא באלו הזאב וכו'. גמרא. ועיין מה שכתבתי במשנה ד' פ\"ק דסנהדרין מנלן דחייבה תורה לכל הני: \n",
+                    "<b>הרי אלו מועדים</b>. אפילו בנשיכה ובכל נזקין ומשלמין בעלים שלהם נזק שלם. רש\"י: \n",
+                    "<b>שהן בני תרבות</b>. שגידלן אדם בביתו: רש\"י: \n",
+                    "<b>מה בין תם למועד אלא שהתם וכו' וכן לשון הזה במ\"ח פרק ה' דמנחות</b>. ובמשנה ב' פ\"ג דערכין. עוד שם משנה ב' פ\"ז ובריש מסכת קנים. [*ועיין פ\"ז משנה ב' דמסכת תמיד] ולכאורה נראה לפרש בלשון בתמיה מה בין וכו'. ליכא. אלא שהתם וכו'. אבל בגמרא דף ט\"ו מסקינן דשייר שאינו משלם על פי עצמו דפלגא נזקא קנסא ומודה בקנס פטור דכתיב (שמות כב) אשר ירשיעון וגומר כדפרישית במשנה ח' פ\"ט. ושייר חצי כופר. דתם פטור מכופר. לכך צריך לפרש שהוא כמו אין בין וכו'. [*וכהאי גוונא מפרש הר\"ב בסוף פ\"ק דשבועות] וכן ההיא דקנים נשנה בפ\"ק דמגילה מ\"ו בהדיא בלשון אין בין וכו'. [*ובסוגיא דהכא [ד' ט\"ו] ודסוף פרק אלו נערות (כתובות דף מ\"א ע\"א) מייתי למתניתין ולא גרם אלא]: \n",
+                    "<b>מן העלייה</b>. פירש הר\"ב מעידית שבנכסיו דמאי עלייה מעולה שבנכסיו. וכן הוא אומר (ד\"ה ב' ל\"ב) וישכב חזקיה עם אבותיו ויקברוהו במעלה קברי בני דוד. ואמר ר\"א במעלה אצל המעולים שבמשפחה ומאן נינהו דוד ושלמה. גמרא: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כיצד הרגל וכו' אמתניתין דסוף פ\"ק קאי</b>. ותימה אי אדפתח ליתני כיצד השן ברישא. ואי אדסליק הא תנינא ושור המזיק ברשות הניזק והאדם בסוף. ואומר ר\"י ודאי אדפתח ביה קאי ושן ורגל כחד חשיבי משום דשוין בהלכותיהן ומחד קרא נפקי ומשום דתנא רגל בתר שן נקט הכא רגל ברישא אדסליק מינה. תוספות: \n",
+                    "<b>לשבר בדרך הלוכה</b>. פירש הר\"ב דמשני לשבר וכו'. ואע\"ג דהא אמרן לה בפרק דלעיל איידי דבעי למתני תולדה דהיינו הבהמה מועדת וכו' תנא אב בששברה ברגלה ממש. נמוקי יוסף. ומ\"ש הר\"ב בשליף מפורש בריש פ\"ק [ד\"ה השור]: \n",
+                    "<b>היתה מבעטת וכו'</b>. אגב דשוה לצרורות נקט לה הכא. תוספות: \n",
+                    "<b>משלם חצי נזק</b>. כתב הר\"ב וברשות הניזק קאמר כלומר צרורות. אבל מבעטת <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אפילו ברה\"ר כיון דתולדה דקרן הוא. וכ\"כ נ\"י. ומ\"ש הר\"ב דצרורות תולדה דרגל לפוטרו ברה\"ר. ותו נפקי מינה דהוה תולדה דרגל. היינו לשלם מן העליה כיון דמועד מתחלתו. אלא דהלכה אפקיה לחצי נזק. והר\"ב לא כתבו משום דבגמרא פ\"ק דף ג' מיבעיא ליה לרבא ופירשו התוספות דכיון דאתי הלכתא דלא משלם אלא חצי נזק אם כן אתא הלכתא להקל ולא להחמיר ע\"כ. ומ\"מ לרב פפא פשיטא ליה לשלם מן העליה. וכן פסקו הפוסקים: \n",
+                    "<b>דרסה על הכלי וכו'</b>. ואע\"ג דכבר שמענו מ\"מ איצטריך לאשמועינן דסד\"א משונה הוא בהך דריסה הואיל ודרסה בחוזק כל כך שניתז השבר על כלי אחר ושברו מסתמא להזיק נתכונה קמ\"ל דלא. א\"נ קמ\"ל דזימנין משכחת ליה נזק וחצי נזק בחד מעשה בהדדי כה\"ג. ל' נ\"י. והתוספות כתבו ל' הראשון: \n",
+                    "<b>התרנגולים מועדים וכו'</b>. וקמ\"ל דעופות נמי מועדים מתחלתן בין לענין שן בין לענין רגל ותנא גבי רגל וה\"ה גבי שן וילפינן עופות מושלח את בעירה תרגום של בהמה. מבהמתך דכלאים או דשבת כדתנא דבי רבי ישמעאל ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה הכי נמי בעירה ובהמה חד ענינא הוא וילפינן מהדדי מה להלן חיה ועוף כיוצא בהן אף כאן חיה ועוף כיוצא בהן. נ\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הבהמה מועדת לאכול פירות</b>. היינו שן היינו בהמה אלא דתני שן דחיה וקתני שן דבהמה לאשמועינן דאע\"ג דבעירה כתיב. חיה בכלל בהמה כדלעיל [ואידי ואידי אבות נינהו] וחיה דאתיא ליה מדרשא חביבא ליה ונקטה ברישא ולעיל ברגל לא מצי שביק אב ותני תולדה. איבעית אימא איידי דסליק מרגל [בפ\"ק תנן הרגל מועדת ולא תנן הבהמה]. פתח ברגל. גמרא דף י\"ז: \n",
+                    "<b>ברשות הניזק</b>. משום דבעי לפלוגי בואם נהנית תנא לה הכא ולא ברגל. אבל הוא הדין דברגל. כמו דתנא לעיל תרנגולים ברגל והוא הדין בשן: \n",
+                    "<b>אבל ברה\"ר פטור</b>. כתב הר\"ב אאכלה פירות וכו'. אבל אכלה כסות וכלים חייב חצי נזק דעבדי אינשי וכו' כלומר דאי לאו הכי כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. גמרא. ועיין מה שכתבתי בריש פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>משלם מה שנהנית</b>. כתב הר\"ב רואין כאילו הן שעורים. פירש רש\"י כפי שהיה צריך ליקח שעורים למאכלה. והרמב\"ם פירש כגון חמור שאכל עשרה ליטראות תמרים ישלם בעל אותו החמור דמי עשרה ליטראות משעורים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שקפצו וכו' משלם נזק שלם</b>. מסקינן בגמרא דלהכי תנן שקפצו ולא שנפלו *) כגון היכא דמקרבי כלים לכותל. ואי הוו קפצי. לברא ממאני היו קפצי. וכי נפלו אונס הוא ופטורים. דהא לאו פשיעה הוא אפילו לענין קפיצה דהא כי קפצי לברא הוו קפצי. אבל אי הוי בענין שכשיקפצו הוו תברי. כי נפלו נמי חייבים. דאע\"ג דבנפילה אניסי הוא הוה תחלתו בפשיעה לגבי קפיצה ותחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב. [*ומתניתין דמרחקי הכלים ומשום הכי חייב על הקפיצה ועל הנפילה נמי היה חייב אבל משום הכי לא קתני נפלו לומר דלפעמים פטור בנפלו והיינו היכא דמקרבי ואז פטור אף על הקפיצה. כך פירש בנ\"י]: \n",
+                    "<b>חררה</b>. פירש הר\"ב עוגה שנאפית על גבי גחלים. וז\"ל הרמב\"ם ופעמים שהגחלים נדבקים בה. ע\"כ. ועיין פרק דלקמן מ\"י: \n",
+                    "<b>על החררה משלם נזק שלם</b>. כתב הר\"ב דהוי שן ברשות הניזק. ומסיק בגמרא דבגדיש של בעל החררה דבעינן ובער בשדה אחר: \n",
+                    "<b>ועל הגדיש משלם חצי נזק</b>. כתב הר\"ב דהוו כמו צרורות ס\"לכדעת הטור סימן שצ\"ב דבאדיי אדויי היא מתניתין. ואף ע\"ג דבגמרא מוקמינן אליביה דר\"י דהלכתא כותיה. מתניתין באנח אנוחי <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ועל מקום החררה נ\"ש ועל כולה גדיש ח\"נ. כתב ב\"י בשם הרשב\"א דה\"ה דהוה מצי לאוקמא בדאדיי אדויי ועל כולה גדיש חצי נזק. ובהכי מיפרשא מתניתין טפי שפיר שאין משלם על הגדיש אלא חצי נזק. ואילו באנח אנוחי איצטריך לחלק בין מקום גחלת ובין שאר גדיש. אלא רבותא קמ\"ל דלר\"י אפילו באנח מצית לאוקמה. ע\"כ. ולא כדעת התוספות דכתבו דלר\"י דוקא באנח וכו'. ועיין מ\"ש סוף פרק ו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>איזה הוא תם</b>. פשיטא דכל שלא הועד תם הוא. אלא הכי קבעי איזהו שיקרא תם אחר העדאה. נ\"י: \n",
+                    "<b>כל שהעידו בו שלשה ימים</b>. אביי דרש תמול חד. מתמול תרי. שלשום תלת. ולא ישמרנו חייב. רבא דרש תמול מתמול חד. שלשום תרי ולא ישמרנו תלת. ומשמעות דורשין איכא בינייהו ככתוב בתוספות: \n",
+                    "<b>כל שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח</b>. די אפילו בפעם אחת דמסתמא חזר לתמותו. הכי משמע מדלא הזכיר ג\"פ אלא גבי העדאה ומ\"מ חזרה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>של ג' ימים פשיטא דסגי. הרא\"ש ז\"ל. [*ועיין מ\"ש במ\"ב פ\"ד]. וכתב הריטב\"א דג\"פ ביום אחד בלא משמוש תינוקות לא סגי ליה דא\"כ הוי ליה לפרש. נ\"י. [*ופסקי ההלכות שכתב הר\"ב כך הוא בגמרא]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נגח נגף וכו'</b>. ל' הר\"ב כולן תולדות קרן הן. וכן ל' רש\"י. ורצונם לומר דמנגף ואילך [הוא]  דאילו נגח קרן גופיה כדדרשינן מכי יגח כמ\"ש בפ\"ק משנה ב': \n",
+                    "<b>ברשות הרבים משלם חצי נזק</b>. *)דכתיב קרא יחצון לומר שאין חצי נזק חלוק לא ברה\"ר ולא ברשות היחיד דלמדרש הכי אייתרא. דהא כתיב קרא וחצו את כספו דלא תימא דלא לחייב אפילו חצי נזק אלא ברה\"י כלומר ברשות הניזק כמו שן ורגל כדאיתא בגמרא [ריש] דף כ\"ו: \n",
+                    "<b>ברשות הניזק לשלם נזק שלם</b>. דאמר קרא (שלם) ישלם תשלומין מעליא ולא תילף בקל וחומר מקרן שלא לחייב <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אלא ח\"נ כדאיתא בגמרא שם: \n",
+                    "<b>אמרו לו דיו וכו'</b>. והקשו ז\"ל היכי אמרינן דיו דהא כל קל וחומר דעלמא הכי הוא. דבשביל חומרא קטנה שיש בלמד. דנין אותו שיהא כמלמד לגמרי לכל חומרותיו. ותירצו ז\"ל דהני מילי כשהחומרות שאנו באים ללמוד אינן מעין אותו חומרא שהיא בלמד. אבל הכא שאתה בא ללמוד נזק שלם בחצר הניזק מכח חומרא שנמצא בלמד שהוא נמי ענין תשלומין. דהיינו חצי נזק ברה\"ר. שייך לומר דיו. נ\"י. וכן כתבו התוספות. ומכאן גם כן ראיה למ\"ש בשם התוספות בפ\"ק בדבור כהרי בור. דגמרא דידן סברה דעונשין ממון מן הדין. דהא אי לאו דיו מודו רבנן לר' טרפון: \n",
+                    "<b>אני לא אדון קרן מקרן</b>. כלומר רשויות כדמשמע מהאי ק\"ו קמא ולדבריהם הוא דקאמר [להו] דלדידיה לית ליה האי דיו. היכא דמפריך קל וחומר [כדכתב הר\"ב לקמן] אלא הא דקאמר הכי. משום דק\"ו קמא פשוט יותר לומר דיו אסוף דינא. דהיינו קרן ברה\"ר. נמוקי יוסף בשם הרא\"ש: \n",
+                    "<b>אני אדון קרן מרגל</b>. כלומר קרן ברשות הניזק. מרגל ברשות הניזק. ומה אם במקום שהקל על השן ועל הרגל ברה\"ר. החמיר בקרן. נמצא שרגל קלה וקרן חמור. מקום שהחמיר על השן ועל הרגל הקלים לשלם נזק שלם ברשות הניזק. אינו דין שנחמיר בקרן שהוא חמור. נמצא דאתינן למילף קרן חמורה מרגל הקלה ולא קרן מקרן. נ\"י: \n",
+                    "<b>אמרו לו דיו וכו'</b>. כתב הר\"ב דסוף סוף אי לאו קרן ברה\"ר וכו'. וכן לשון רש\"י. ומסיים נ\"י ואעפ\"י שאינו כל כך פשוט לומר דיו כדפירשנו לעיל מ\"מ לעולם אמרינן דיו כיון דלא משכחת צד קל וחומר אלא בהכי: \n",
+                    "<b>דיו לבא מן הדין להיות כנדון</b>. כתב הר\"ב דכתיב הלא תכלם וכו' קל וחומר לשכינה י\"ד יום. אומר ר\"ת משום דאמרינן בהמפלת [דף ל\"א] שאב ואם נותנים בו כל א' ה' דברים והקב\"ה נותן בו י' דברים. אבל קשה קצת דאם כן אין זה קל וחומר דמן הדין יש להיות כנגד שתיהן. ורבי חיים כהן מפרש קל וחומר לשכינה יותר מעט משבעה. וכיון דאפיקתיה משבעה דהיינו הסגר [א'] אוקמא אשני הסגרות. וכן מוכח בתוספתא דמסכת אבות. כ\"כ התוספות פרק ט' דבבא בתרא דף קי\"א ובפ\"ז דזבחים דף ס\"ט. וכאן קצרו. וכתב הר\"ב דס\"ל לר\"ט דכי אמרינן דיו היכא דלא מפריך וכו' דשבעה ימים דשכינה לא כתיבי דתסגר שבעת ימים לומר דדרשינן דיו ורבנן כתיב קרא אחרינא ותסגר מרים וגו' שבעת ימים. ור\"ט ההוא דאפילו בעלמא דרשינן [דיו ומיתורא דקרא קא גמרינן] ליה. ולא תאמר הכא משום כבודו של משה. אבל בעלמא לא. קמ\"ל. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בין ישן</b>. משום שוגג איצטריך דלא תימא דלא מחייב שוגג אלא כשהוא ער. אבל ישן אנוס הוא קמ\"ל דאפילו ישן נמי חייב. נמוקי יוסף. ומ\"ש הר\"ב שאם היה ישן ובא אחר וכו'. והזיק ראשון לשני פטור. וכך כתב הרמב\"ם [פ\"א מה\"ח] והוא מהירושלמי העתיקו כ\"י. ויהיב טעמא דשני הבא אצלו הוא פושע: \n",
+                    "<b>סימא את עין חברו</b>. כתב הר\"ב אפילו בשוגג. דאמר קרא (שמות כד) פצע תחת פצע [קרא יתירא הוא דהא כתיב (ויקרא כ״ד:י״ט) כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה וגו'] לחייבו על שוגג כמזיד. ואע\"ג דמיבעי ליה ליתן צער במקום נזק [כדפירש הר\"ב. בריש פ\"ח] א\"כ לכתוב קרא פצע [בפצע]. מאי תחת פצע ש\"מ תרתי. גמרא. וכתב הר\"ב אבל לא בארבעה דברים. גמרא. מדתני סיפא דומיא דשבר הכלים מה התם נזק אין. ארבעה דברים לא [דלא שייכי בהו] אף סימא נזק אין ד' דברים לא. ולפיכך לשון אפילו בשוגג שכתב הר\"ב אינו מדוקדק דהא מתניתין לא איירי אלא בשוגג דאי במזיד חייב בכולן. והא דרש\"י כתב בפירוש המשנה. וכן בגמרא. אמנא הני מילי. לשון אפילו בשוגג. משום דהוא מפרש במשנה דאכתי לא ידעינן פירוש הגמרא דקתני סימא דומיא דשבר וכו'. וכן במנא ה\"מ. לא היתה השאלה אלא על הנזק בלבד שיהא חייב בו השוגג ולא על הפטור דארבעה דברים. ולפיכך שפיר נקט לשון אפילו. אבל הר\"ב שמפרש דסימא דומיא דשבר דבארבעה דברים לא. לא אתי שפיר לשון אפילו. וז\"ל נ\"י סימא את עין חבירו בשוגג משלם נזק שלם אפילו במקום דליכא ד' דברים דומיא דשבר וכו'. ע\"כ. וטעמא דלא מחייב השוגג אף בד' דברים כתב נ\"י דשבת ורפוי כי יריבון אנשים כתיב (שמות כ״א:כ״ה) [וכן כתב רש\"י] צער נמי ילפינן מקרא דפצע תחת פצע ואין רבוי לחייבו שוגג. וא\"כ אינו חייב אלא מזיד דומיא דכי ינצו אנשים דכתיב גביה דדבר הלמד מענינו הוא. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>בשת נמי לא מחייב אלא במתכוין כדכתיב (דברים כד) ושלחה ידה והחזיקה. ע\"כ. ועיין כולהו בפירוש הר\"ב ריש פ\"ח: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ונתקל בה ושברה פטור</b>. כתב הר\"ב לפי שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים. גמרא. ופירש נ\"י משום דאדם בעל מחשבות הוא ואגב טרדא דלביה לאו אורחיה לעיוני ומיזל ע\"כ. ותוספות כתב דשאני משור פקח דאמרינן איבעי ליה עיוני ומיזל [כמו שכתב הר\"ב במשנה ו' פ\"ה] דשור עיניו למטה טפי מאדם. וכתב עוד נ\"י שמעינן מהא דדוקא נתקל שלא עיין. הוא דאמר דפטור. וכפשטיה דמתניתין. הא ידע ושבר חייב אע\"ג דחבירו הניח כדו שלא ברשות. וכגון שלא מלא רוחב הדרך וכדאמרינן בסמוך [בגמרא] שהרי יש לו מקום לעבור ואין צריך לשבר כדו של חבירו. ע\"כ. כלומר שאדם הוא בר דעת יעבור לו למקום אחר. וליכא למימר כל המשנה ובא אחר ושינה פטור. כדאמרינן בשור הבא ושינה. כמ\"ש פרק דלעיל במ\"ב: \n",
+                    "<b>בעל החבית חייב</b>. גמרא פתח בכד וסיים בחבית. וה\"נ במתניתין ה' דפרקין. והכי נמי במתני' ד' דפרק בתרא [ולי עוד בסוף דמאי כמ\"ש שם. וכן במ\"ז פ\"ג דמעילה קרי כד לחבית דספ\"ד דסוכה] [משנה ו'] לומר לך היינו כד היינו חבית למאי נ\"מ למקח וממכר. ובאתרא דרובא קרי לכדא כדא ולחביתא חביתא. ואיכא נמי דקרי לכדא חביתא ולחביתא כדא. מהו דתימא זיל בתר רובא קמ\"ל <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דאין הולכין בממון אחר הרוב שאם התנה לתת לו כד והקנה לו בסודר ונתחייב הלוקח לתת דמים יכול הלוקח לומר תן לי חבית דקרי לחביתא כדא [לפי שהוא מוחזק]. ואם היה התנאי לתת לו חבית ונתן הלוקח דמים יכול המוכר לומר לא אתן לך אלא כד דקרי לכדא חביתא. והקשו בתוספות דהא הולכין בדיני ממון אחר רוב הדיינין. וכדתנן במ\"ו פ\"ג דסנהדרין. ותירצו דגבי דיינים שאני דחשיב מיעוט דידהו כמי שאינו. וליכא למימר התם אוקי ממונא בחזקת מריה דהא ב\"ד מפקי מיניה. אבל גבי שאר ממון דאיכא מיעוט וחזקה. לא אזלינן בתר רובא. ע\"כ. והא דתנינן לה בכמה דוכתי. וכן ברפ\"ו דב\"ב תנן נמי דאין הולכין בממון אחר רוב כמ\"ש הר\"ב שם. כבר כתבתי בריש ברכות בשם התוספות דכן רגילות וכו'. [*ועיין במ\"ג פ\"ד דאהלות]: \n",
+                    "<b>נשברה כדו</b>. שלא הניח אלא נתקל ונשברה והיינו דהר\"ב קרי ליה נתקל למזיק בכדו שנשבר: \n",
+                    "<b>והוחלק אחד במים או שלקה בחרסיה</b>. כתב הר\"ב דסבר נתקל פושע הוא וכו'. כלומר ובלאחר נפילה [פליגי] דהא בדר' יהודה מפרש במתכוין. אם נתכוין לזכות בחרסי' וכו' היינו אחר הנפילה. דאי בשעת נפילה לא שייך לומר נתכוון לזכות בחרסיה אלא מתכוין לשוברה כדפירש\"י [דף כ\"ט ד\"ה מפקיר]. ונ\"י פירש במתכוין להשליכו בשעת נפילתו כי היכי דלא ליתזק בה. ואע\"ג דמחמת אונס נפילה קא עביד. כיון דבכונה קא עביד חייב דאפילו תימא כל לאצולי נפשיה ברשות קא עביד לא עדיף מכל מאן דעביד ברשות דכי אזיק חייב [כדלקמן במתניתין]. ע\"כ. ש\"מ דבאחר נפילה פלוגתא דמתניתין. וסבר ר\"מ דנתקל פושע. ואפילו כי אמרת דמסתמא אפקרינהו הוי הפקר דלאחר פשיעה ולאו כל כמיניה להפקיר נזקיו. מידי דהויא בור ברה\"ר דחייב. כדתנן במ\"ה פ\"ה. ור\"י סבר נתקל לאו פושע הוא וכו'. והרי החרסים והמים הפקר וכו'. והכי אית ליה לרבי יוחנן דאמר לאחר נפילה מחלוקת. אלא מיהת מסקי' בגמרא דלאו למימרא דבשעת נפילה אין ביניהם מחלוקת דכי היכי דפליגי בלאחר נפילה ה\"נ קמיפלגי בשעת נפילה. ורבי יוחנן הכי קאמר דפלוגתייהו דהפקר נזקיו ליתא אלא בלאחר נפילה. דשייך ביה דלאו פושע הוא. אבל מפקיר נזקיו דעלמא לכולי עלמא חייב. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>וסובר הר\"ב דלר\"י מתניתין לא אתיא לאשמועינן [כלום בשעת נפילה] ולא קמיירי אלא בלאחר נפילה. והא אתיא מתניתין לאשמועינן דדוקא לאחר נפילה פוטר ר' יהודה למפקיר נזקיו אבל לא דעלמא. ואילו בשעת נפילה לא מיירי בה מתניתין אי פליגי אי לא פליגי. זו היא דעת הר\"ב שלא פירש למשנתינו אלא בלאחר נפילה. ואי הכי תקשה הוחלק במים ולקה בחרסיה תרתי ל\"ל דבגמרא דייק לה אביי דמש\"ה תני תרתי. חדא לשעת נפילה. וחדא לאחר נפילה. ולר' יוחנן במסקנא דמלתא דלא אתא אלא למימר דבהפקיר נזקיו דעלמא ר' יהודה נמי מחייב. א\"כ מתניתין מיירי נמי בין לאחר נפילה בין בשעת נפילה. ולהכי תני תרתי. ועיין מ\"ש במ\"ג פ\"ה: \n",
+                    "<b>במתכוין חייב</b>. כתב הר\"ב אם נתכוין לזכות בחרסיה וכו'. גמרא. וכתב נ\"י דמתכוין להשליכה ממש ליכא למימר דא\"כ היה משמע דבכגון האי הוא דמחייב רבי יהודה. אבל אם לא כיון להשליכה אע\"ג דהוי פושע לגבי נפילה פטור. וליתא. דע\"כ לאפטרי רבנן [דר\"י כותייהו ס\"ל]. אלא במפקיר נזקיו דנתקל [כו']. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דסבר נתקל לאו פושע הוא הרי החרסים והמים הפקר. ל' הרי\"ף הוי ליה הנך מים וחרסים כהפקר דאתי ממילא. ומ\"ש הר\"ב והלכה כרבי יהודה משום דבגמרא מוקמינן לרישא כר\"מ דברייתא. ור' יהודה כחכמים דברייתא. עיין בסוף פ' ששי דב\"מ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השופך מים וכו' ואפילו אפקרינהו דהכא שופך ומצניע שלא באונס</b>. וקי\"ל לעיל דמפקיר נזקיו שלא באונס לכ\"ע חייב. נ\"י: \n",
+                    "<b>חייב בנזקו</b>. פירש דעצמו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ולא כליו כמו שכתבתי בסוף מ\"ו פ\"ה: \n",
+                    "<b>והגודר את גדרו בקוצים</b>. פירש רש\"י [דף כ\"ט] שעשה גדר קוצים דסתם גדר של אבנים הוא. דכתיב (משלי כ״ד:ל״א) וגדר אבניו נהרסה. וכ' הר\"ב והפריחן לרשות הרבים [שהוציא חוץ מרשותו. המגיד פי\"ג מה' נזקי ממון] אבל המצמצם וכו'. גמרא. ופירש נ\"י ונסמך אדם שם יותר מן הראוי. ע\"כ: \n",
+                    "<b>וגדר שנפל וכו'</b>. כיון דאניס. צריך לן לאוקמי הך סיפא בדלא אפקרינהו ואתזק לאחר נפילה דה\"ל לסלק ולא סילק דבהכי ר' יהודה מודה כדתנן אם נתכוין וכו'. נ\"י. ועיין במ\"ד פ' בתרא דב\"מ: \n",
+                    "<b>והוזקו בהן אחרים</b>. הכא דכמה גווני נזיקין קתני. מצניע קוץ וכו' וגודר בקוצים וגדר שנפל תני לה נמי לניזקין בלשון רבים. ויש ספרים דגרסינן ה\"נ והוזק בהן אחר כמו ברישא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תבנו וקשו</b>. מפורשים במ\"ג פ\"ך דשבת. ופ\"ט דב\"מ [מ\"א]: \n",
+                    "<b>וכל הקודם בהן זכה</b>. ואע\"ג דכהפקר הם חייב בנזקו. דמפקיר נזקיו שלא באונס חייב: \n",
+                    "<b>רשב\"ג אומר כל המקלקלים וכו'</b>. פירש הר\"ב אפילו עושים ברשות. וכפירש\"י בלשון אחרון. ותמהו התוספות דתקשי ליה רבן שמעון בן גמליאל אדרשב\"ג דמ\"ה פ' בתרא דב\"מ דאמר מתקן הוא את מלאכתו וכו' ופירשו בגמרא ואינו חייב בנזקן [וכמו שכתב הר\"ב שם]. ושמא אין הענינים שוים אע\"ג דבשמעתין דהתם כייל להו בהדי הדדי. ע\"כ. ול' ראשון פירש\"י דרשב\"ג שמעי' לת\"ק דלא קנס אלא שבחא. אבל גופה לא כדקתני בברייתא בגמרא. ואתא רשב\"ג למימר דבגוף נמי כל הקודם זכה. ע\"כ. ולרב דקי\"ל כוותיה דאמר קנסו גופן אטו שבחן ופרכינן בגמרא לימא כתנאי ודחינן דלא פליגי בהכי אלא בהלכה דקנסו גופן ואין מורין כן דלתנא קמא אין מורין. ואתא ר' שמעון בן גמליאל וכו' איכא לפרושי מתניתין נמי בהכי דכי היכי דמפרשת לברייתא מפרשי' למתניתין. והרמב\"ם לא כתב בפי\"ב מה' נזקי ממון להאי שינויא דואין מורין כן. וכתב הכ\"מ משום דס\"ל דדחויא בעלמא הוא. צריך לומר דרב כתנאי וכרשב\"ג ס\"ל משום דכל מקום ששנה וכו'. ועיין פ\"ח דעירובין [מ\"ז]: \n",
+                    "<b>ההופך את הגלל וכו' חייב בנזקו</b>. מפרשי' בגמרא דכ\"ט מדקתני ההופך ולא קתני המגביה ש\"מ בלמטה משלשה ובמתכוין לזכות בו [דבהפקר קני לכ\"ע בהגבהה פחות משלשה. רש\"י. והתוספות כתבו עוד פירושים אחרים. ועיין מ\"ש במ\"ד פ\"ק דקדושין] דחייב משום ממונו. אבל אם הגביה ג' דאסתלקא מעשה ראשון שהוציא הגלל אע\"פ שלא נתכוין לזכות בו חייב. דהא קי\"ל מפקיר נזקיו שלא באונס חייב. ובמסכתא דמאי פ\"ג מ\"ג תנן המוצא פירות בדרך וכו' לא יצניע עד שיעשר. ואם מתחלה נטלן בשביל שלא יאבדו פטור. וכתב הר\"ש דבירושלמי פריך מהא דמחייבין בנזקין אע\"ג דלא נתכוין לזכות. ומשני א\"ר בון תמן כתיב (שמות כא) בעל הבור ישלם. הכא כתיב (דברים יד) עשר תעשר משלך אתה מעשר ולא משל אחר. ע\"כ. כלומר תבואת זרעך כתיב ומסיפיה [דקרא] דייק. ובעל הבור ישלם מסיים בירושלמי בעל הנזק ישלם. וצ\"ל דדרשה פשוטה נקט דהא בגמרא פ\"ה דף נ' דרשינן הכי לרבי ישמעאל. אבל לר\"ע דקי\"ל כותיה מוקים בעל הבור לחופר בור ברשותו והפקיר רשותו ולא בורו. אלא דמשום דאף רבי עקיבא סבירא ליה בור ברשות הרבים חייב נמצא דבנזקי בור לא קפיד קרא אשיהא שלו אף על גב דלאו מהאי קרא דבעל הבור משתמע לרבי עקיבא אפילו הכי נקטה הירושלמי משום דדרשה פשוטה היא: \n",
+                    "<b>והוזק בהן אחר חייב בנזקו</b>. ואילו כל הקודם בהן זכה לא קתני. דגלל דבר שאין בו שבח דגלל זהו רעי ואינו משביח ברה\"ר דהא משובח ועומד הוא לא קנסו. גמרא. פירש הר\"ן משום דמאן דמפיק ליה לרשות הרבים לאו לאשבוחי מפיק אלא לנקות חצרו הוא דמפיק. ולא עביד לשהויי התם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הראשון חייב וכו'</b>. כתב הר\"ב וכגון שהיה יכול לעמוד וכו'. אבל לא היה יכול לעמוד פטור. ואע\"פ שלא הזהיר לזה שנתקל בו מפני שהוא טרוד בנפשו. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כדאי' בגמרא. ועיין מ\"ש בסוף פ\"ו דב\"מ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>זה בא בחביתו וכו'</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ופגע זה בזה רש\"י: \n",
+                    "<b>נשברה כדו וכו'</b>. עיין בריש פרקין שכתבתי הגמרא. פתח בכד. וסיים בחבית וכו': \n",
+                    "<b>ואם עמד בעל הקורה חייב וכו'</b>. כגון שלא הוה ליה לעמוד והיינו שלא עמד אלא לנוח. אבל עמד לתקן הקורה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>דאורחא הוא פטור. דהא [במשנה ד'] לעיל לא מחייבינן ליה לנתקל אלא (כשלא היה) [כשהיה] יכול לעמוד. שמע מיניה דכל כי אורחיה לא הוה פושע. גמרא [דף ל\"א]: \n",
+                    "<b>[*חייב</b>. ולא אתולדה דבור מחייבינן ליה. דא\"כ לא חייב אחבית. דבור פטור בכלים. אלא כיון שאינו מוטל לארץ דלא שליט בגופיה. אלא קאי אנפשיה כמאן דאזקיה בידים דמי. נמוקי יוסף]: \n",
+                    "<b>וכן זה בא בנרו וזה בא בפשתנו</b>. בגמרא לא עביד צריכותא ואיכא למימר דכיון דפשתן בהריחו האש נשרף וברי הזיקא דנר בפשתן ה\"ל לבעל הנר ליזהר ביותר ולעולם נחייביה קמשמע לן. אי נמי איפכא דבעל הפשתן הוי ליה ליזהר ביותר ולא נחייב כלל לבעל הנר. קמ\"ל. והתוספות דקדקו בפ\"ב דף כ\"ג [ד\"ה ולחייב] דיותר יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק משלא יוזק לכן הראשון עיקר. והרא\"ש והטור סימן שע\"ט השמיטו בבא זו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אחד רץ ואחד מהלך</b>. כתב הר\"ב מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני בע\"ש וי\"ט וכו' וכן לשון הרמב\"ם בפירושו. אבל בגמרא קאמר נמי בין השמשות. וכן לשונו בחבורו פ\"ו מהלכות חובל ומזיק. ומ\"ש הר\"ב שהלך לדבר מצוה להכין לצרכי שבת. ובסתמא לצרכי שבת דיינין ליה. דזיל בתר רובא ואפילו לא נקט מידי בידיה. דהא [בעי] למימר עשרתן ערבתן וכו'. או למימשא פניו ידיו ורגליו. או לשנויי כסותיה. אבל אי בריר לן דלא רהיט אלא לשאר צרכיו דלא שייכי בהו צרכי שבת. כבחול דמי. כן כתב נ\"י בשם הרמ\"ה. ולשון הרמב\"ם בחבורו [שם] שברשות הוא רץ כדי שלא תכנס שבת והוא אינו פנוי. ע\"כ. משמע דאע\"פ שלשאר צרכיו רץ. הוא מצוה לכבוד שבת וברשות רץ. שמפני כן רץ למהר לעשות. והשתא ניחא טפי דלכל רץ פטרינן דהא סתמא תנן. ובש\"ע סימן שע\"ח העתיק המחבר לשון הרמב\"ם. ובסעיף שאחריו העתיק המגיה לשון נמוקי יוסף לפרש ולא לחלוק. אבל נראה וודאי דחולקין הן: \n",
+                    "<b>והזיקו זה את זה פטורין</b>. שכל אחד גרם לעצמו חבלה זו ולא הזיקו ממש במתכוין. אלא כלומר הוזקו זה בזה. תוספות: \n",
+                    "<b>שניהם פטורין</b>. כתב נמוקי יוסף בערב שבת. שמה שהוא בחול משונה. בערב שבת הוא ברשות לא שנא מהלכים זה לקראת זה. או זה אחר זה פטורים. אבל שניהם רצים דפטורים בחול משום דכי הדדי נינהו. איכא לאפלוגי כדפלגינן גבי זה בא בחביתו וזה בקורתו. בין מהלכין זה לקראת זה. או זה אחר זה. או מיהר האחרון. או עמד הראשון: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והזיק</b>. שנתזה חתיכה מן עץ המתבקע. או נשל הברזל מן העץ. נ\"י: \n",
+                    "<b>ברשות הרבים והזיק ברה\"י וכו'</b>. ובגמרא מצרכינן להו דאי אשמועינן מבקע ברה\"י והזיק ברה\"ר. הוה אמינא משום דהוה ליה לאסוקי אדעתיה דאי מטיא בקעת התם היה מזיק כיון שרבים מצויין שם. אבל כשמבקע ברה\"ר והזיק ברשות היחיד שאין רבים שם אימא לא מחייב. ואי אשמועינן מבקע ברה\"ר משום דלא ברשות קא עביד דמאן יהיב ליה רשותא אבל מבקע ברה\"י דברשות קא עביד אימא לא מחייב. ואי אשמועינן הני תרתי [הא] משום דשכיחי רבים [והא משום דשלא] (ושלא) ברשות אבל כשבקע והזיק הכל ברשות היחיד אימא לא. צריכא. ומסיים נמוקי יוסף וכי תימא לתני הא. וכל שכן הנך. לא זו אף זו קתני: \n",
+                    "<b>חייב נזק שלם</b>. דכחו הוא וכגופו דמי וקיימא לן [סוף פ\"ב] אדם מועד לעולם. נ\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>במותר חצי נזק</b>. כתב הר\"ב שמין וכו' ואף ע\"ג דלעיל תנן לה במשנה ג' פ\"א שום כסף כמ\"ש הר\"ב שם. כבר כתבו שם התוספות [ד\"ה פרה] דתנא לה התם. והדר הכא מפרש לה: \n",
+                    "<b>חצי נזק</b>. ומגופו. דאם האחד אינה שוה כל כך. אינו מנכה לו אלא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>מה שיוכל לגבות מגופו. נ\"י: \n",
+                    "<b>מועד בתם משלם במותר</b>. כתב הר\"ב כלומר אם הזיק את התם יותר ממה שהזיקו [תם] וכן לשון רש\"י. וכתב עליו הרא\"ש וז\"ל. ומה הוצרך לפרש מועד בתם וכו' כבר פירש לנו פירושו של במותר. אלא דקדק בלשונו אם הוא הזיק בו יותר משהזיקו תם לומר לך שהתם משלם נזק שלם בנגיחה זו. כגון אם חבל מועד בתם חמשים ותם במועד ארבעים הדין נותן שישלם המועד בתם ל'. קמשמע לן שאין משלם אלא עשרה. דהיינו יותר על מה שהזיקו תם וסברתו משום שהתחילו כאחת. [דאי לאו הכי אלא האחד התחיל וחזר השני ונגחו בכעסו שהכעיסו השני פטור. כדכתב הרא\"ש לעיל מהך] אין כאן חבלה אלא המותר. ולשון במותר משמע כפירושו דמשמע אמותר חבלה קאי ולא אמותר חיוב תשלומין ע\"כ. כלומר דכי קאמר המותר. קאי אמשלם ושניהם דבר אחד. דמותר נמי דתשלומין הוא. אבל אי תנא במותר משמע דמותר דבר אחר הוא ובו משלם. ואע\"ג שאין דעת הפוסקים לשלם כדרך הזה לשון משנתינו דייקי הכי טפי הלא תראה כמה הוצרך נ\"י לדחוק בפירושו תם במועד משלם במותר ח\"נ. דאילו לפירוש זה כפשטה דהיינו נמי ממותר החבלה משלם ח\"נ: \n",
+                    "<b>תם באדם</b>. משלם במותר ח\"נ. כתב הר\"ב דכתיב כמשפט וגו' כמשפט שור בשור. גמרא. ואי לאו כמשפט הוי דייקי הזה כדר\"ע ללמוד מדינא דסליק מיניה. אבל השתא דכתיב כמשפט דרשינן הזה לפוטרו מד' דברים כדאיתא בגמרא דרבנן הזה להכי מצרכו. וא\"ת לפוטרו מד' דברים למה לי הזה. דמכמשפט נפקא כמשפט השור בשור. וי\"ל דזה אין ללמוד משום דגבי שור לא שייכי ד' דברים דצער ובשת ליכא. ורפוי ושבת הוו בכלל נזק. דכששמוהו כמה היה שוה מתחלה וכמה שוה עכשיו אם ירצה בעליו לא ירפאהו אלא ימכרהו מיד ויקנה אחר נמצא כשמשלם לו יוכל לקנות שור בשלו. אבל אדם על כרחו צריך לרפאות עצמו. ושבת נמי איכא. תוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נוטל את השור</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>קמ\"ל דהוחלט השור כר\"ע ודלא כרבי ישמעאל דאמר יושם השור. דמזיק בעל חוב דניזק הוא ויתן לו המזיק דמי השור. גמרא. ועיין מה שכתבתי במשנה י\"א וריש פרק דלקמן [דבור המתחיל ר\"ש אומר]: \n",
+                    "<b>ולא קיימת וגם את המת יחצון</b>. ור\"מ מקיימו פחת שפחתה מיתה מחצין בחי. שאם פחתה משעת מיתה ועד שעת העמדה בדין. פחת דניזק. ורבי יהודה אי למחצין בחי לחוד קאתי א\"כ נכתוב ואת המת יחצון מאי וגם. שמע מיניה תרתי דשתפיה רחמנא בשבחא. גמרא. והא דלא דריש איפכא ששיתף בהפסד ולא בשבח כתב נ\"י דסברא הוא דרחמנא חס עליה דמזיק למשקל פלגא דשבחא וכי היכי *) דחייביה לאטפולי בה בהדי דניזק ולאשלומי ליה דמי חצי מן החי. ע\"כ. ומיהו לא אמר רבי יהודה דפליג בשבחא ליטול שאם השביחה הנבלה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין עד שיעלה השבח יותר מהזיקו לא אמרינן דפליג בשבחא שנאמר שלם ישלם [במועד כתיב וכתב שני תשלומין חד לתם וחד למועד] בעלים משלמין ואין בעלים נוטלין. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שורו שבייש וכו'</b>. פתח במאי דסליק. ועיין מ\"ש בריש נדרים: \n",
+                    "<b>פטור</b>. הוא הדין לשאר ארבעה דברים לבד מנזק. דאדם חייב ושור פטור [כדתנן מתניתין ב' פ\"ח]. וכל שכן בשת דבעי כונה טפי אלא דנקט בשת לאשמועינן הוא דומיא דשורו מה שורו מתכוין להזיק ואין מתכוין לבייש. אף הוא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אע\"ג דאין מתכוין חייב נ\"י. [*ומה שכתב הר\"ב דכתיב איש בעמיתו וכו'. וכן פירש\"י. ועיין מ\"ש על זה בפ\"ח מ\"ב]: \n",
+                    "<b>שורו שחבל באביו ובאמי</b>. דמריה. נ\"י: \n",
+                    "<b>שורו שהדליק את הגדיש בשבת</b>. לענין שור אין חלוק בין שבת לחול דאפילו בחול חייב. ומיהו חצי נזק דמשונה הוא. אלא נקט שור בשבת לאשמועינן דמיירי באדם דומיא דשור דעביד בשוגג ואפילו הכי פטור מתשלומין. נ\"י: \n",
+                    "<b>חייב</b>. כתב הר\"ב חצי נזק דמשונה הוא. וכן כתב רש\"י ולא קשיא מכלב שנטל חררה והדליק הגדיש דפירש הר\"ב דצרורות הוא וכן כתב שם רש\"י ואע\"ג דבלשון אחר כתב דמשונה הוא אין נראה [לומר] דהכא פירש דוקא לאותו לשון. כ\"ש להר\"ב שמפרש לעיל בהדיא דצרורות הוא. ונפקא מינה בין צרורות למשונה לשלם מן העליה כמ\"ש בריש פ' דלעיל אלא דשאני התם דמיירי בנטל חררה. ואורחא דחררה שנדבקין בה גחלים כמ\"ש לעיל בשם הרמב\"ם. גם רש\"י מפרש לעיל בגמרא דבאנח אנוחי הוה מחייב אמקום גחלת נזק שלם דאורחא הוא ליטול חררה עם הגחלת. ע\"כ: \n",
+                    "<b>מפני שהוא מתחייב בנפשו</b>. ואפילו שוגג כמ\"ש לעיל בשם נ\"י. והכי איתא בגמרא. ואפ\"ה פטור כמ\"ש הר\"ב לקמן פ\"ז מ\"ב. ועיין מה שכתבתי במ\"ב פ\"ג דכתובות. ופסק הר\"ב במ\"ה פ\"ב דשבת. וכן במ\"ה פ\"י דשבת דמלאכה שאינו צריך לגופה חייב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא כי אלא בסלע לקה</b>. פירש הר\"ב בסוף פ\"ו דשבועות לא כי לא כן היה ע\"כ. ואע\"ג דהתם בברי. כתב נימוקי יוסף דמצינו לישנא כי האי דאמר לא כי. והויא טענת שמא. במשנה ו' פ\"ק דכתובות כמ\"ש שם. הלכך מצית למימר דניזק טוען ברי. ומזיק טוען שמא ואפ\"ה תנן המוציא וכו'. וא\"כ שמעינן מהא מתניתין תרתי. חדא דאפילו היכא דיש רגלים לדבר דהאי תורא אזקיה מדחזיוהו דקא רדיף בתריה. לא אמרינן איהו אזקיה. אפילו ניזק ברי. ומזיק שמא. אלא אמרינן המוציא וכו' ואידך דגרמא בניזקין פטור. דהא הכא דמודה נתבע דבסלע לקה מחמת היאך דהוה קא רדיף בתריה. ואשתכח דאיהו גרם ליה למלקא בסלע ואפ\"ה פטור. וכ\"כ הרמ\"ה ז\"ל. ע\"כ: \n",
+                    "<b>היו שנים רודפים וכו' שניהם חייבים</b>. כתב הר\"ב בגמרא מפרש כגון ששניהם תמים וכו' וכי אתנהו לתרוייהו קמן וכו' ודוקא כי איכא סהדי דחד מינייהו אזיק הוא דאמרינן שניהם חייבים אבל היכא דליכא סהדי בהכי אע\"ג דמודה מרייהו דחד מינייהו אזיק פטור. דהא אפילו יודה דהאי תורא הוא דאזיק נמי לא מחייב דקיימא לן פלגא נזקא קנסא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ומודה בקנס פטור [כמ\"ש בסוף פ\"ק] נ\"י. ומה שכתב הר\"ב אבל ליתנהו לתרווייהו מצי אמר ליה זיל אייתי ראיה וכו' ולא אמרינן כיון דיוחלט השור כמ\"ש במ\"ט. משעת נגיחה קם ליה ברשות הניזק. וממה נפשך אית ליה חלק באחד מהם. ליהוי כשני שוורים של שני שותפין שאם נאבד האחד נאבד לשניהם. קמל\"ן דשאני הכא שלא נתברר באיזה מהם ה\"ל חלק מצי למימר אייתי ראיה דהאי הוא דאזקך. הרא\"ש: \n",
+                    "<b>היה אחד גדול וכו'</b>. אסיפא דמתניתין קאי דקתני שאם היו של איש אחד שניהם חייבים. נ\"י: \n",
+                    "<b>קטן הזיק</b>. לשון הר\"ב ודמי הקטן תקח. וכן לשון רש\"י. ותמיהני דהא קי\"ל יוחלט השור כמ\"ש במשנה ט'. וא\"כ לא יוכל לסלקו בדמי וכ\"כ שם התוספות בהדיא. ולשון נ\"י והקטן תקח: \n",
+                    "<b>אחד תם ואחד מועד</b>. אשמועינן דאפילו לר' יוחנן דאמר בר\"פ המוכר פירות (בבא בתרא ד' צ\"ג). גמל האוחר בין הגמלים בידוע שזה הרגו. מודה הכא דלא תלינן במועד כיון דשניהם רצין. תוספות: \n",
+                    "<b>המוציא מחבירו עליו הראיה</b>. כתב הר\"ב ואם לא הביא ראיה אין לו כלום וכו' שהטוען את חברו בחטים והודה לו בשעורים פטור. כדתנן במ\"ג פ\"ו דשבועות. ושם אפרש בס\"ד. ומיהו באחד תם. וא\"נ כששניהם תמים בלאו האי טעמא נמי פטור. דהא מודה בקנס פטור כדאמרן. ומ\"ש הר\"ב ואי תפס לא מפקינן מיניה. כתב המגיד פ\"ט מהלכות נזקי ממון. ואע\"פ שמודה בקנס פטור. כבר תירץ הרא\"ש ז\"ל בפירושיו דפלגא נזקא שאני משאר קנסות שאם תפס אין מוציאין מידו. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב שיעור מה שהודה לו. נראה דהיינו אי תפס בסהדי אבל אי תפס בלא סהדי דאית ליה מיגו דלא היו דברים מעולם. אפילו שיעור תביעתו כשתובע ברי. לא מפקינן מיניה. וכדעת הרא\"ש שכתב בטור סימן שצ\"ט. אע\"ג דלהרא\"ש כשאין התביעה על שניהם לא מהניא תפיסה: \n",
+                    "<b>היו הניזוקין שנים וכו'</b>. כתבו התוספות דהך סיפא אשמועינן דאי תפיס שקיל כדאמר מזיק. וסיפא דתם ומועד איידי דאיירי בבא דלעיל בגדול וקטן. ותם ומועד. איירי נמי הכא. ע\"כ. אבל לפי מה שנראה מדברי הר\"ב דבכוליה מהני תפיסה אף ברישא כמ\"ש לעיל ליכא למימר דלאשמועינן הא אתא. וצריך עיון: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים</b>. כתב הר\"ב ובכולם היה תם. פירש\"י והיכי דמי כגון שראה שור ונגח. וראה שור ולא נגח. וראה שור ונגח. ואחר נגיחה שניה ראה ב' פעמים או ג' שור ולא נגח דאפילו מועד לסירוגין לא הוי. דשור לא נעשה מועד אא\"כ נגח השלש נגיחות בשלשה שראה כסדרן או שלא כסדרן. ונעשה מועד לסירוגין היכא דסירוגין שוין ע\"כ. והוי מצי נמי לפרושי כגון דלא אייעוד בב\"ד דהעדאה בב\"ד צריכה להיות כדתנן במ\"ד אלא משום דמסתמא מייעדין ביה בב\"ד להכי לא פירש כן: \n",
+                    "<b>ארבעה וחמשה</b>. עיין בפרק י\"ח דשבת ובפי\"ג דיבמות. ומשנה ט' פ\"ב דבבא מציעא: \n",
+                    "<b>ישלם לאחרון שבהם</b>. כתב הר\"ב בגמרא מוקי למתניתין כגון שתפסו וכו' ונעשה עליו שומר שכר. כלומר וכר' ישמעאל סבירא ליה דישום השור ולא הוי אלא בעל חוב דידיה. ולפיכך כשתפס בחובו נעשה שומר שכר: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר וכו'</b>. כתב הר\"ב ר\"ש סבר שותפי נינהו וכו'. כלומר וכר\"ע סבירא ליה דאמר יוחלט השור לחצי נזקו ונמצא שאם כחש או שבח הוא ברשות שניהם לא נעשה שומר אלא מחלקו דעל כל אחד מוטל לשמור חלקו. אבל לר' ישמעאל שאין לו חלק מבורר בגוף השור. לשעבודא בעלמא הוא דתפיס ליה. הוי כמו ראובן שחייב לשמעון מנה ותפס שמעון משל ראובן חפץ ששוה מאתים כדי לפרוע ממנו. מלתא דפשיטא היא שחייב בשמירת כל החפץ. אבל לר\"ע הוי כמו חפץ של שניהם שלפעמים זה שומרו. ולפעמים זה שומרו. ולעולם אחריותו על שניהם. הרא\"ש ז\"ל. ופסקו הפוסקים דהלכה כר\"ש דאזיל בשיטת ר\"ע: \n",
+                    "<b>האחרון נוטל מנה ושלפניו זה נוטל חמשים זוז וכו'</b>. ואע\"ג דקיימא לן דשותפים חולקין כפי מספר השותפין. לא לפי המעות כמ\"ש במשנה ד' פ\"י דכתובות. כבר כתב שם הר\"ן דהכא היינו טעמא לפי שלא נשתתפו לדעת. הלכך ה\"ל כלקח זה בשלו וזה בשלו דקיימא לן דחולקין לפי המעות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואינו מועד</b>. מסקינן בגמרא דלא תנינן וי\"ו אלא אינו מועד ודינא קאמר דאייעד לחד מינא אע\"ג דלא מתרמי ליה מינא אחרינא למחזי אי נגח ליה אי לא. מסתמא אינו מועד אלא לאותו מין שהועד לו. נ\"י: \n",
+                    "<b>מועד לקטנים</b>. פירש הר\"ב לעגלים. וכפרש\"י ונ\"י. ונ\"ל דהא דנקטי לעגלים לפרש קטנים דבהמה מאי היא דלא תימא בהמה דקה וגדולים בהמה גסה. אלא תרווייהו בחד מינא. וה\"ה באדם נמי מועד לקטנים אינו מועד לגדולים. ולא הוצרכו לפרש. כך נראה בעיני. ואין נראה לפרש דאדם כיון דאית ליה מזלא אין חלוק בין קטן לגדול וכי הוי מועד לקטנים הוי מועד לגדולים. דהא רש\"י מפרש בפ\"ק דף ב' דאית ליה מזלא שיש לו דעת לשמור את גופו ע\"כ. והדבר ידוע שאין דעת לקטן כמו לגדול: \n",
+                    "<b>אינו מועד לגדולים</b>. מסתמא אפילו לגדולים דההוא מינא. ולא אמרינן הואיל ופרץ בההוא מינא לא שנא גדולים דידיה. ולא שנא קטנים דידיה. גמרא: \n",
+                    "<b>אמרו לפני ר' יהודה הרי שהיה מועד לשבתות וכו'</b>. משום דשמעינן ליה לרבי יהודה דמהני ימים לחזרה כמו להעדאה [במ\"ד פ\"ב] בעו מיניה כיון דמהניא חזרה דשלשה ימים למסתר העדאה גמורה לדידך. הרי שהוא מועד לשבתות ואינו מועד לימות החול שבינתים מהו. מי אמרינן כיון דחזא בימות החול שבינתים ולא נגח. סתר להו לשבתות כיון דמהניא חזרה דשלשה ימים למסתר העדאה גמורה כל שכן דמהניא למסתר מקצת ימי העדאה. כ\"כ נ\"י. וכתב עוד בחזרה דשלש שבתות וכגון שיהו תינוקות ממשמשין בו באותן שבתות ואינו נוגח. דקי\"ל כר' יוסי [*דנימוקו עמו וסבירא ליה בהך כר\"מ דבמשנה ד' פ\"ב] דאמר תם זהו שיהו התינוקות ממשמשים בו. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ותמיהני דבפ\"ב כתב בשם הרא\"ש דלר\"מ נמי חזרה דשלשה ימים סגי. והעתקתי לשונו שם [*ואותה סברא לר' יוסי נמי איתא]: \n",
+                    "<b>משיחזור בו שלשה שבתות</b>. כתב הר\"ב העבירו לפניו שוורים וכו' וכן ל' רש\"י. ולשיטתיה אזיל שמפרש מועד לשבתות. מפני שהוא בטל ממלאכה. אבל לפירוש השני שכתב הר\"ב והוא ירושלמי כתבוהו התוספות. צ\"ל שהעבירו לפניו בני אדם וכו'. וכתבו התוספות אע\"ג דכבר אשמעינן רבי יהודה בפ\"ב [דף כ\"ג] אצטריך דסלקא דעתך הואיל ולאו מועד אלא לשבתות לא בעי חזרה כל כך. ולפירוש הקונטרס ניחא דמפרש מועד לשבתות. לפי שאין עושה מלאכה דקמ\"ל דאפילו שבת ממלאכה בימי החול ולא נגח. לא הוי חזרה. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שור של ישראל שנגח שור של הקדש</b>. ובמשנה ב' דפ\"ק מפרש באיזה הקדש ומש\"ה לא קשיא תנינא חדא זמנא כדלקמן דהכא לגופא ולעיל לפרושי באיזה הקדש: \n",
+                    "<b>שנאמר שור רעהו</b>. ואע\"ג דלגבי תם כתיב. בההוא אנפא דחייב בתם. חייב במועד. כדאיתא בגמרא. הלכך כיון דמיעט קרא רעהו. כל היכא דלא שוו ניזק ומזיק להדדי ודאי לאו רעהו קרינא בהו ומפטרו. נ\"י: \n",
+                    "<b>שור של ישראל שנגח לשור של עובד כוכבים פטור</b>. בפ\"ק מ\"ב תנן לה. של בני ברית ומקשי התם בגמרא דף י\"ג ע\"ב דהא תנינא לה הכא ומשני תנא והדר מפרש: \n",
+                    "<b>פטור</b>. כתב הר\"ב דכתיב עמד וימודד ארץ וכו'. תימה דתיפוק ליה מרעהו. דודאי דעכו\"ם לאו רעהו הוא. וכן ראיתי ברפ\"ב מהלכות גניבה שכתב הרמב\"ם הגונב את העכו\"ם. או שגנב את נכסי הקדש. אינו משלם אלא הקרן בלבד שנאמר (שמות כ״ב:ח׳) ישלם שנים לרעהו ולא להקדש. לרעהו ולא לעכו\"ם. וכתב המגיד בגמרא נפקא ליה מדכתיב רעהו פרט להקדש וממילא אימעט עכו\"ם דהכי דרשינן בעלמא ופשוט הוא ע\"כ. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ובגמרא ממה נפשך אי רעהו דוקא דעכו\"ם כי נגח לישראל לפטור. ואי רעהו לאו דוקא. אפילו דישראל כי נגח דעכו\"ם נמי נחייב. א\"ר אבהו אמר קרא עמד וימודד וכו'. ומצאתי בספר חכמת שלמה שכתב וז\"ל. נ\"ל דוקא שור שלהם [שהזיק] שור שלנו שמוציאין ממנו תשלומין. משום דממוניהם היה הפקר כה\"ג. אבל שור שלנו וכו' פטור מדין תורה דרעהו דוקא. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ואומר הופיע. בגמרא מאי ואומר. וכ\"ת עמד וימודד ארץ מיבעי ליה לכדרב מתנא [דאמר ויתר כמו לנתר בהן על הארץ שהגלה אותם מעל אדמתם] וכדרב יוסף דאמר ויתר שהתיר להם המצות. [שאפילו מקיימים אותם אינם מקבלים שכר]. ת\"ש הופיע מהר פארן. ונראה דאע\"ג דקרא דהופיע בוזאת הברכה. וקרא דויתר בחבקוק אפילו הכי מייתי גמרא משום דויתר משמע טפי להתיר מל' הופיע. וכתב הרמב\"ם בחבורו פ\"ח [הלכה ה'] מהלכות נזקי ממון. קנס זה הוא לעכו\"ם לפי שאינן זהירים במצות. ואינן מסלקין הנזק. ואם לא תחייב אותן על נזקי בהמתן אין משמרין איתה ומפסידין ממון הבריות ע\"כ. ובפירושו כתב וז\"ל ואל תתמה על דבר זה ואל יקשה בעיניך כמו שלא יקשה בעיניך שחיטת הבהמות. ואע\"פ שלא חטאו. לפי שמי שאין בו שלמות המדות האנושיות. אינו בכלל האדם על האמת. אבל תכלית מציאתו לצורך האדם ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חרש</b>. בחרש שאינו שומע ואינו מדבר עסקינן דהוי חרש מעיקרו. אבל פקח ונתחרש בר דעת הוא וחייב בכל דינין שבתורה. נ\"י: \n",
+                    "<b>פטור</b>. כתב הר\"ב שאין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו וכו' ואמרינן בפ\"ק וכו' ואוקמינא ביתמי וכפרש\"י וממילא דה\"ה בחרש ושוטה. והתוספות תמהו דלא דמי כלל דהתם מיירי בהזיק בחיי האב. משום דמטלטלי דיתמי. לא משתעבדי לב\"ח. ומסקי דהטעם הוא כיון דחס רחמנא על התם שלא ישלם נזק שלם הלכך לגבי יתמי חשו עלייהו: \n",
+                    "<b>בית דין מעמידין להם אפוטרופוס וכו'</b>. ואע\"ג דלגבי היזק דגופייהו קא פסיק תנא [במ\"ד פ\"ח] ותני פגיעתן רעה. שאני התם דלא אפשר לאפוטרופוס למיקם בנטירותייהו ואי מוקמא למגבא מממונייהו מכלינן להו לממונייהו.. אבל גבי שוורין אפשר. נ\"י: \n",
+                    "<b>ומעידין להם בפני אפוטרופוס</b>. כתב הר\"ב דכי הדר נגח וכו' כלומר אחר ההעדאה. ומ\"ש הר\"ב ויגבה הנזק מקרקע של יתומים ואע\"ג דאין נזקקין לנכסי יתומים אלא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>לשלשה דברים שכתב הר\"ב ברפ\"ו דערכין. הכא שאני דאי אמרת מעליית אפוטרופוס ממנעי ולא עבדי כדאיתא בגמרא. וכתבו התוספות בשם הירושלמי דאפילו לאבא שאול דמתניתין ד' פ\"ה דגיטין [והלכה כמותו] דסבר מנוהו ב\"ד אינו נמנע התם טעמא דבההוא הנאה דנפיק עליה קלא דאיניש מהימנא הוא וכו' כמ\"ש שם הר\"ב. אבל הכא גבי שור אינו נחשב לנאמן בשביל מנוי זה. שאין זה בשביל תקנת יתומים. אלא בשביל שלא יזיק לעולם. ואין נחשב אלא כשומר בעלמא ששומר השור שלא יזיק: \n",
+                    "<b>אפוטרופוס</b>. פירש הר\"ב במ\"ד פ\"ה דגיטין: \n",
+                    "<b>חזר לתמותו</b>. כתב הר\"ב דרשות משונה משנה את דין התראתו. גמרא. ופירש נ\"י דכולין יתומים למימר אי הוו מייעדי ליה באנפא דילן הוה עבדינן ליה שמירה מעולה ולא הוי [נגח. ולפיכך דיינינן ליה] כתם עד שיעיד בפני בעלים. ולית הלכתא כר\"מ לגבי ר' יוסי. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מועד משלם כופר</b>. דכופר במועד כתיב. וכתב הר\"ב דאע\"ג דבקמא דנגח קטלינן וכו' אשכחינן מועד. כגון שהרג ג' עכו\"ם וכו' וכ\"כ הרמב\"ם. ומסיים נ\"י ובמועד לעכו\"ם הוי מועד לישראל וכו' דלא כגירסת גמרא דידן. וכ\"כ המגיד בפ\"י מהלכות נזקי ממון. וכן מוכח עוד בפרק דלקמן מ\"ג. ומ\"ש הר\"ב א\"נ דקטל וערק לאגמא. בגמרא גרסינן תרי זימני דקטל וערק לאגמא. דקטל וערק לאגמא. וכלומר שבכל פעם שהרג ברח לו:  ",
+                    "<b>משלם כופר</b>. ליורשים. דאילו לניזק ליכא למימר דלא חייבה רחמנא אלא היכא דמית ניזק דעל זה כתב וגם בעליו יומת אם כופר וכו' וליכא למימר יומת ממש דמות יומת המכה רוצח הוא כתיב (במדבר ל״ה:כ״א) על רציחתו אתה הורגו. ואי אתה הורגו על רציחת שורו. נ\"י:  ",
+                    "<b>כופר</b>. פירש הר\"ב במ\"ג פ\"ג דערכין. דמי ניזק:  ",
+                    "<b>וזה וזה חייבים מיתה</b>. דבתם נמי כתיבי סקול יסקל. רש\"י:  ",
+                    "<b>וכן בבן וכן בבת</b>. פירש הר\"ב תינוק ותנוקת. ומסקינן [בגמרא] דמ\"ד דכתיב (שמות כ״א:ל״א) או בן יגח או בת יגח [יגח יגח תרי זימני] נגיחה בתם נגיחה במועד. נגיחה למיתה. נגיחה לניזקין. לחייב על הקטנים כגדולים. וכתב נ\"י דאיצטריך דאע\"ג דליתנהו במצות מחייבי עלייהו בין במיתה. בין בכופר. ודוקא בקטנים בני קיימא. ולאפוקי בן ח' דלאו בר קיימא הוא. וכן פחות משלשים יום ואפילו בן תשעה דספיקא הוא. ומספיקא לא מפקינן ממונא. ובהדיא תנן במתניתין דלקמן דאפילו מתכוין לנפלים והרג את בן קיימא פטור מן המיתה. והתם הוא דמחייב בכופר דגבי כופר לא בעינן כוונה. אבל אנפל גופיה לא מחייב כופר. וכל היכא דאנפל לא מחייב. אספק נפל נמי לא מחייב. דאוקי ממונא בחזקת מריה והיאך מצי לאפוקי מיניה דמספיקא לא מפקינן. אבל בבא לצאת ידי שמים כיון דקי\"ל כופרא כפרה הוא. מספיקא נמי מחייב. ע\"כ:  ",
+                    "<b>נגח עבד או אמה</b>. בעבד כנעני המוטבל לשם עבדות קאי דכיון דשייך במצות חייביה רחמנא לתורא קטלא עילויה. דהא מריה דתורא הוה מחייב נמי עילויה קטלא. דכיון דלאו עבדו הוא אינו בדין יום או יומים. אבל בעבד עכו\"ם וה\"ה שפחה לא מחייב תורא קטלא עלייהו. דאפילו נתכוין להם והרג את ישראל פטור. כדקתני בהדיא לעכו\"ם והרג בן ישראל פטור. ולענין חיובא דבעלים היה ליה כמאן דקטליה לתורא או לחמריה. דאי תם הוא משלם חצי נזק מגופו. מועד משלם נזק שלם מן העליה. נ\"י:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>שור שהיה מתחכך בכותל וכו' פטור</b>. כתב הר\"ב ואם היה מועד. כגון שהיה מועד להתחכך בכתלים ולהפילם על בני אדם. וערק לאגמא וכו' כדלעיל ונתחכך בכותל להנאתו כלומר עכשיו בנפילה אחרונה והיא משונה קצת שהרג בנפילת הכותל. ולכך לא נחשב מועד אלא מחמת הראשונות. תוספות בפרק דלקמן דף מ\"ח כתבו שזוהי דעת רש\"י. וכתבו שזהו דוחק דחשיב משונה מה שעשה מהנאתו להתחכך. וגם תימא הוא לומר דהוי מועד בהפלת כותל אחרונה שהיתה שלא בכונה ע\"י הראשונות שהיו בכונה. ע\"כ. והכא העלו לגירסת רבינו שמואל בגמרא דבנפילה ראשונה מיירי הכא. ומשום דנתחכך בכותל להנאתו שלא בכוונה להפיל הויא שן. ולפיכך פטור מן הכופר כקרן שלא בכונה. ולשון אם היה מועד דנסיב הגמרא [כמ\"ש הר\"ב ג\"כ] לאו מועד דוקא בשלש פעמים אלא כלומר בדבר שנעשה מועד מתחלתו כגון שן. ע\"כ. ודברי הרמב\"ם כפירוש המגיד בפ\"י מהלכות נזקי ממון [הלכה י'] הן כפירוש רש\"י. ובגמרא מנא ידעינן דלהנאתו התחכך. ומשני דבתר דנפל קא מתחכך ביה. ופרכינן ואכתי צרורות נינהו. פירש\"י ואין כופר כתיבא לא בנגיחה דהוי גופו ממש. אמר רב מרי בריה דרב כהנא דקאזיל מיניה מיניה לשון נ\"י כלומר שכשנטה הכותל ליפול היה השור מכביד עליו והולך עד שנפלו שניהם על האדם הכותל מלמטה והשור מלמעלה בחבורין דהוי ליה כגופו ולאו צרורות נינהו ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב והבעלים משלמין כופר דכתיב אם כופר וכו'. וה\"ה לכולהו הנך דאי אייעוד למקטל בכונה אף ע\"ג דהשתא לא קטיל אלא שלא בכוונה ופטורין מן המיתה. מחייבי בכופר. נ\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שור האשה וכו'</b>. כתב הר\"ב דשבעה שור כתיבי בפרשה ואע\"ג דהשוה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה כמ\"ש במשנה ז' פ\"ק דקדושין. מסקי התוספות דהכא ודפ\"ק ד' ט\"ו דלא אתיא אלא היכא דהפרשה נאמרה בלשון זכר. והשוה הכתוב דלא תימא לשון זכר דוקא. אבל היכא דכתיב איש איצטריך רבויא. והכא אע\"ג דלא כתיב איש דהא דכתיב וגם בעליו יומת אינו אלא ל' זכר בעלמא. אומר ר\"ת דדרשינן התם נגיחה לנזקין. נגיחה למיתה [כמ\"ש במ\"ה] והוה ילפינן מנזקין דכתיב בהו איש. (כי יגח) [וכי יגוף]. שור איש. למעוטי אשה. אי לאו רבויא דקרא. ע\"כ. וכתב נ\"י ושור היתומים דלא תימא כיון דלאו בני דעה נינהו לא מחייבי. ושור האפוטרופוס דלא תימא כיון דאיכא שמירה כל דהו ולא נפיש הזיקא (כלומר להבא) אימא חס רחמנא עלייהו דלא לפסדו יתמי לממונייהו. קמשמע לן. ושור המדבר אע\"ג דלית ליה בעלים. ושור הקדש אע\"ג דאיכא פסידא להקדש. ושור גר שמת לא איצטריך למתנייהו אלא איידי דאיצטריך ליה לקרא לרבויי. אצטריך תנא למתנייהו ע\"כ. ותמיהני דקרא [גופא] צריך טעמא אמאי איצטריך לרבויי שור גר שמת. ונ\"ל דאי לאו קרא הוה אמינא דוקא נגח ואח\"כ הקדיש. נגח ואחר כך הפקיר. שהיו לו בעלים בשעת נגיחה הוא דחייביה רחמנא. אבל כי הוה דהקדש או גר שמת ואח\"כ המית לא חייביה קרא כיון דלא הוו ליה בעלים בשעת נגיחה. הילכך אצטריך קרא לרבויי. והשתא דקרא איצטריך מתניתין נמי אצטריך. כך נ\"ל: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר</b>. כתב הר\"ב אפילו נגח ואחר כך הקדיש כו' מדקתני תרתי שור המדבר ושור הגר שמת ואין לו יורשין. שור הגר שמת מאי ניהו דכיון דאין לו יורשים הוה ליה שור הפקר. היינו שור המדבר והיינו שור הגר שמת ואין לו יורשין. אלא לאו הא קמשמע לן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דאפילו נגח ולבסוף הפקיר. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שור שהוא יוצא להסקל</b>. כלומר שנגמר דינו לסקילה ואפילו לא יצא. נ\"י: \n",
+                    "<b>בשרו אסור</b>. כתב הר\"ב ממשמע שנאמר וכו' מה תלמוד לומר ולא יאכל את בשרו אלא לומר לך וכו'. ומאת בשרו. דייקי בגמרא לעיל דף מ\"א. אע\"ג דעבדיה כעין בשר. וכבר כתבתי כן במ\"ט פ\"ב דקדושין וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מסרו לשומר חנם ולשואל וכו'</b>. עד שלא נגח ולאו ארישא קאי אלא מלתא אחריתא הוא. רש\"י: \n",
+                    "<b>לשומר חנם ולשואל וכו'</b>. והכי נמי סדורין במשנה ו' פ\"ז ובבבא מציעא פרק ז' משנה ח'. וריש פרק בתרא דשבועות. וכתבו התוספות בפ\"ק דף ד' [שנשנה כך בברייתא] וז\"ל שומר חנם פטור מן הכל חוץ מן הפשיעה. שואל חייב בכל חוץ ממתה מחמת מלאכה. ונושא שכר חייב במקצת. בגניבה ואבידה. ופטור מאונסין. לכך נקיט להו בזה הסדר ולא כסדר שנכתב בפרשה ע\"כ. וכך כתבו בפרק בתרא דשבועות. ועוד נראה מטעם אחר ששנויין בזה הסדר לפי שהשומר חנם והשואל דומין להדדי ששניהם יש בהם צד חנם. השומר חנם שומרו בחנם והשואל שואלו בחנם. והנושא שכר והשוכר דומים להדדי. ששניהם יש בהם צד שכירות: \n",
+                    "<b>נכנסו תחת הבעלים</b>. בדלא עבדו שמירה כלל קא מיירי. ומשום הכי פסיק ותני נכנסו תחת בעלים דאי אפשר לומר דמחייבי בשמירת נזקיו כבעלים שהרי תם לכולי עלמא לא סגי ליה בשמירה פחותה ושומר חנם לא אשתעבד לבעלים אלא לשמירה פחותה. ואז כלתה שמירתו. א\"כ בעל השור שמסרו למי שאינם מחוייבים לשמרו שמירה מעולה. איהו דפשע ומשלם. אלא מאי נכנסו תחת הבעלים דאי פשעו ביה ויצא והזיק מחייבי בנזקיו כבעלים נ\"י: \n",
+                    "<b>חייב דברי ר\"מ</b>. קסבר קחייב רחמנא לתם דניבעי ליה שמירה פחותה [דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי]. הדר אמר רחמנא ולא ישמרנו גבי מועד דנבעי ליה שמירה מעולה. ויליף נגיחה לתם. נגיחה למועד [בהיקשא שכתבתי במ\"ה]: \n",
+                    "<b>ומועד פטור</b>. כחב הר\"ב דכתיב ולא ישמרנו וכו'. קסבר הא דחייב רחמנא לתם כי היכי דלעביד ליה שמירה מעולה דבלאו קרא סתם שוורים בעליהם שומרים אותם אלא לחייבו בשמירה מעולה הדר אמר רחמנא ולא ישמרנו במועד דנעביד ליה שמירה מעולה הוי רבוי אחר רבוי ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט [מיעט הכתוב לשמירה מעולה]. וכי תימא נגיחה לתם נגיחה למועד. ונילף לתם ממועד. הא מיעט רחמנא ולא ישמרנו. דהוי מצי למכתב ולא ישמור. גמרא. ומ\"ש הר\"ב דצד תמות במקומה עומדת ומשלם חצי נזק כתם. גמרא. וכתבו התוספות דמסברא אומר כן דאטו משום שנעשה מועד גרע ויפטור אפילו מחצי נזק בשמירה פחותה. והואיל וצריכין אנו לומר צד תמות במקומה עומדת לחומרא. הוא הדין לקולא. [*דאין משתלם אלא מגופו ואין מעמידין אפוטרופוס]. ומיהו לפטור בהודאתו לא אמרינן במקומה עומדת. דכיון דאייעד לאו קנסא הוא. ע\"כ: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר אין לו שמירה אלא סכין</b>. גמרא. כדתניא רבי נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו. ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו שנאמר (דברים כ״ב:ח׳) ולא תשים דמים בביתך. וכתבו התוספות דאיכא למימר דבור סגי בכסוי משום דאית ליה תקנתא טפי כשמכסהו כראוי. משור נגחן. ואי נמי דאף ר\"א לא אמר לענין תשלומין אלא לאיסורא. והכי נמי בבור איסורא איכא. אבל כי שמרו שמירה מעולה והזיק פטור. מיהו בשמירה פחותה ודאי לא סגי מדאסור לקיימו. והכי אמרינן לעיל [הא מני ר\"א היא] ע\"כ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ורביע נזק לולד</b>. כתב הר\"ב זו דברי סומכוס וכו'. אבל חכ\"א זה כלל גדול וכו'. ואפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא. ומפרש דהיינו דאמרינן כלל גדול דאפילו ניזק וכו'. וכתבו התוספות ואם תאמר והא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע [הוא]. שזה מודה במקצת בנזק הפרה. ובנזק הולד אומר איני יודע. ומתוך שאינו יכול לישבע משלם כמו שכתב הר\"ב במשנה ב' פ\"ח דבבא מציעא. ומסקי דלא אמרינן הכי אלא היכא דהוי ליה לידע. אבל הכא לא הוי ליה לידע אם משנגחה ילדה אם קודם. ודמי ליורשין שאין להם לדעת במילי דאבוהון. וקי\"ל דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם ביורשין דכתיב (שמות כ״ב:י׳) שבועת ה' תהיה בין שניהם. ולא בין היורשין. ע\"כ. וכ\"כ נ\"י. ועיין מ\"ש ר\"פ בתרא דב\"מ: \n",
+                    "<b>ונמצא ולדה בצדה</b>. הכא דולד חי הוא קרי ליה ולד: \n",
+                    "<b>ורביע נזק מן הולד</b>. פירש הר\"ב ואם לא נמצאת הפרה וכו'. גמרא. ופשיטא דה\"ה נמי אם אין בפרה שיעור חצי נזק דמשלם המותר מהולד אי ודאי דנגח קודם שילדה. והשתא אותו מותר משלם המחצה מהולד שהוא רביע אלא דלא שכיח שלא יהא שיעור חצי נזק בפרה. וכתבו התוספות [דף מ\"ז ד\"ה ליתא] דלפי זה לא אתיא מתניתין כר\"ע [שכתבתי בריש פרק דלעיל] דכיון דשותפין נינהו אם כחש המזיק או שבח ברשותא דתרוייהו אלא כר' ישמעאל אתיא. ע\"כ. וק\"ל ממה שכתבו התוספות בראש הפרק דלא אמר סומכוס חולקין. אלא כי ליתא ברשותא דמרא קמא אלא עומדת באגם וה\"נ איכא לאוקמי בעומדת באגם לר\"ע דאמר יוחלט השור כלומר וכי עומדת באגם הוי השור בשותפות. אבל לרבי ישמעאל דמצי לסלק בזוזי לא תתיישב. ע\"כ. וכ\"כ נ\"י. ונ\"ל שמה שדחו למתניתין מדר\"ע משום דרביע נזק <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>מוקמינן ליה באם לא נמצאת הפרה. שזו אינה קושיא דאיכא למימר דלעולם ר\"ע היא. ואין הכי נמי דאית ליה לניזק רביע דשבח הולד אפילו אי איתא לפרה קמן אלא דמשנתינו לא איירי בשבח אלא בדין הנזק בלחוד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואם הכניס ברשות בעל חצר חייב</b>. דכל ברשות שמירת קדרות קבל עליו בעל החצר. ואפילו נשברו ברוח. אבל בעל קדרות לא קבל עליו מידי. והלכך לא מחייב בעל הקדרות אלא כשהכניס שלא ברשות. גמרא. [*וע' בסוף משנה דלקמן]: \n",
+                    "<b>הכניס פירותיו וכו'</b>. לא זו אף זו קתני. דאי קתני קדירות הוה אמינא ברשות חייב. לפי שנוחות לשבר ומסתמא קבל עליה נטירותא. אבל פירות לא. תוספות: \n",
+                    "<b>ואם הוזקה בהן</b>. פירש הר\"ב שהוחלקה וכו' אבל אם אכלה וכו'. הוה לה שלא תאכל. גמרא. ופירשו תוספות דהיינו טעמא כיון שבמתכוין מביא עליו דבר שמזיקו. אינו ראוי זה להתחייב בכך: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכניס שורו וכו'</b>. דלא תימא דוקא פירות שנוחות להתקלקל הלכך ברשות חייב. אבל בהמה לא. צריכא. תוספות: \n",
+                    "<b>או שנשכו כלבו</b>. תמיהה לי דברפ\"ג דייקינן תרתי למה לי. הוחלק במים או שלקה בחרסיה. וכמ\"ש שם. והכא לא דייקינן וליכא למימר דלאשמועינן דשור דקרא לאו דוקא דהא כבר שמעינן לה מסוף פ\"ק וריש פ\"ב. ועיין רפ\"ח [מ\"ש גבי] כוואו בשפוד או במסמר וכו': \n",
+                    "<b>נגח הוא וכו' חייב</b>. עיין במ\"ה פ\"ב. פלוגתא דרבי טרפון ורבנן: \n",
+                    "<b>משלם את הכופר</b>. ל' הר\"ב וכגון שהיה מועד להפיל עצמו על בני אדם בבורות והאידנא חזי ירקא וכו'. ומשכחת לה דאייעוד כגון שהרג ג' עכו\"ם וכו'. א\"נ ג' ישראלים טרפה כדפירש הר\"ב במ\"ה פ' דלעיל אבל קטל וערק לאגמא לא משכחת לה דהא לא עלה מן הבור מאליו כמ\"ש רש\"י בכאן [דף מ\"ח ע\"ב]. ומדפירש הר\"ב והאידנא חזי ירקא וכו' דהיינו דבקמייתא לא. אזיל לשטתיה בפירוש מ\"ו דפרק דלעיל בנתחכך בכותל להנאתו וכו' דהיינו נמי באחרונה בלבד כמ\"ש שם. שזוהי ג\"כ דעת רש\"י התם. וכתבתי שהתוספות תמהו על זה. וכן יש לתמוה בכאן חדא דדוחק לומר שחשוב משונה מה שעושה להנאתו לאכול ירקא דלכך לא נחשב מועד אלא מחמת הראשונות. וגם תימה הוא לומר דהוי מועד באחרונה דשלא בכונה ע\"י הראשונות שהיו בכונה. ואע\"פ שאלו התמיהות קיימות על רש\"י דהתם. התמיהה האחרונה ליתא לפירושו דהכא. שהוא מפרש בכאן שבכל הנפילות חזי ירקא וכולהו תולדה דשן נינהו דמתכוין להנאתו ופטור מסקילה. כיון שלא נתכוין להרוג. וצריך דאייעד ג' פעמים משום דמשונה הוא וכיון דאייעד אורחיה הוא. ע\"כ. אבל התוספות הקשו בכאן קושיא אחרת דלמה לן למנקט במועד להפיל על בני אדם דבשלש ראשונות לא חיישינן אלא שיהא מועד ויעשה אורחיה להפיל עצמו בבור לאכול הירק. וצ\"ל שלא הזכיר בני אדם אלא בשביל אחרונה ע\"כ. ולגירסת רבינו שמואל שכתבו לעיל מפרשינן הכא כמ\"ש נ\"י דקרי ליה מועד משום דלאכול ירקא הוי שן. ושן מועד מתחלתו. ולאו משום דעביד כן ג' פעמים קרי מועד. ע\"כ. ועוד תמיהה לי על פירוש הר\"ב דבגמרא הכי איתא במועד ליפול על בני אדם בבורות אי הכי בר קטלא הוא א\"ר יוסף דחזא ירקא ונפל. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ומאי פריך הא משכחת לה בהרג עכו\"ם או נטרפים דלאו בר קטלא הוא. אבל בזה על כרחנו נאמר דלא גרס האי קושיא כלל וכן כתבתי בפרק דלעיל מ\"ה. דלהר\"ב גירסא אחרת שם בגמרא דהא לגירסתינו דלעיל מועד לעכו\"ם ולנטרפים. אינו מועד לישראל ולכשרים. והיינו נמי גרסתינו דהכא. וכגירסת הר\"ב כן היא גירסת הרמב\"ם דלעיל גם הכא. ותמה אני על המגיד דבהא דלעיל העיר שגירסא אחרת היא להרמב\"ם ולא העיר בכאן. דהא ה\"נ על כרחנו גירסא אחרת לו. ולא גרס הך קושיא דאי הכי בר קטלא הוא. ומ\"ש הר\"ב כדאמרינן לעיל. הוא בפרק הקודם מ\"ו: \n",
+                    "<b>רבי אומר וכו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כרבי. דהכי פסק שמואל בגמרא. ומ\"ש הר\"ב הלכך אם הכניס שורו ברשות וכו'. והמכניס נמי פטור לפי שהכניס ברשות. וטעמא כתב המגיד בפ\"ז מהלכות נזקי ממון בשם התוספות שכתבו [ד\"ה אימא סיפא] שכך סובר רבי שכשמכניס שורו ברשות הרי הוא כאילו הם מתנים בפירוש שיפטור כל אחד בנגיחת שורו. ובשאר <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>נזקין. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שור שהיה מתכוין לחבירו וכו'</b>. כתב הר\"ב איידי וכו' דאפילו היה מתכוין לאשה פטור מדמי ולדות. טעמא מפורש בגמרא. פרק דלעיל ד' מ\"ב. א\"ר אדא בר אהבה [א\"ק כי ינצו אנשים וגו'] אנשים כי נתכוונו זה לזה אע\"פ שיש אסון באשה יענשו. כי נתכוונו לאשה עצמה לא יענשו. ולא שוורים דאפילו נתכוונו לאשה עצמה יענשו. דלא שייך קים ליה בדרבה מינה גבי שוורים. כתב רחמנא ובעל השור נקי דפטירי. ומסקי התוספות דהכי פירושו כי נתכוונו זה לזה אע\"פ שיש אסון באשה יענשו. כמאן דדריש ונתת נפש תחת נפש ממון כמ\"ש במ\"ב פ\"ט דסנהדרין דואם יהיה אסון באשה. ואם לא יהיה אסון באיש שמתכוין לו ואע\"ג דלענין שוגגים חייבי מיתות פטורין מממון כמו שכתבתי במ\"י פ\"ג גם שם הראיתי מקומות להר\"ב שכתב כן. שאני שוגג ומזיד שהוקשו זה לזה מדרשה דמכה בהמה ומכה אדם שהעתקתי במ\"ב פ\"ג דכתובות. ואע\"ג דאותו היקש מקיש הכל דאין היקש לחצאין. וכמו שנקיש שוגג למזיד ה\"נ נקיש אין נתכוין למתכוין ונפטריה. שאני הכא דקרא גלי לחייב בדמי הנהרג כדכתיב ונתת נפש תחת נפש וה\"ה לענין דמי ולדות דכיון דגלי קרא שיש לחלק בין מתכוין לשאין מתכוין לענין דמי הנהרג. לא נלמוד עוד שום פטור ממון כשאין מתכוין מכח הקישא. ואע\"ג דאית לן הקישא לענין שאר דברים. ע\"כ. ומזה אני תמה על לשון הרמב\"ם דפ\"ק מה' נערה [הלכה י\"ג] דמשמע מינה דס\"ל הקישא אף לאין מתכוין שכתב דשמעינן פטור דשגגה מואם לא יהיה אסון שאע\"פ שהריגת אשה בשגגה שהרי לא נתכוונו לה וכו'. וכ\"כ בהדיא בריש פ\"ד מה' רוצח המתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתת ב\"ד ומן התשלומין. ע\"כ. והא הכא אמרינן לרב אדא בר אהבה. דאי לא נתכוונו לה אלא זה לזה. אע\"פ שיש אסון באשה יענשו. וכן פסק הרמב\"ם בהדיא כרב אדא בר אהבה. בין לענין אדם ההורג האשה שלא בכונה. בפ\"ד מהלכות חובל לחייביה בדמי ולדות בין לענין שור שנגח האשה בכונה לפוטרו מדמי ולדות בפרק י\"ח מהלכות נזקי ממון. ותימה שהמגיד והכסף משנה לא העירו בזה: \n",
+                    "<b>כיצד משלם דמי ולדות שמין את האשה וכו'</b>. ויש בכלל שומא זו דמי ולדות. ומה שהאשה נראית משבחת ובעלת אברים מפני העובר ודמיה יקרין. וה\"ק כיצד משלם דמי ולדות ושבח ולדות וכו' כדאיתא בגמרא: \n",
+                    "<b>וכמה היא יפה משילדה</b>. פירוש בלא מכה שילדה מאליה. שאילו פחת המכה זהו נזק שהוא לאשה. המגיד פ\"ד מה' חובל. ולא דמי לנזק דתנן ריש פ\"ו דכתובות [לריב\"ב] דיש ג\"כ לבעל חלק בגוה [ורש\"י כתב דה\"ה בנזק דהכא] דהתם מיירי בנזק דקטיעת אבר שמחסרה ממלאכתו משא\"כ כאן שמיירי בכחישת גופה דאין לו חסרון ממלאכתו. כי אם שבת בעודה בחליותה. ואותו משלם לבעל. כך כתב מהר\"ר פאלק כהן ז\"ל בפירוש שלחן ערוך סימן תכ\"ג: \n",
+                    "<b>משהאשה יולדת משבחת</b>. כתב הר\"ב קודם שתלד מסוכנת היא וכו'. ומיירי רשב\"ג במבכרת שהיא מסוכנת. אבל בשאינה מבכרת מודה לת\"ק דמשבחת קודם שילדה. ושמין השבח אלא שחולקין אותו בין הבעל והאשה כדאיתא בגמרא. ועיין לקמן. וכתב הרמב\"ם דאין הלכה כרבן שמעון ב\"ג. וכן כתב הטור סימן תכ\"ג. ועיין בפ\"ח דעירובין [מ\"ז] מה שכתבתי שם: \n",
+                    "<b>ונותן לבעל</b>. שהתורה זכתה לו דכתיב (שמות כא) בעל האשה. רש\"י. ואין זה מדברי רשב\"ג אלא סתם מתניתין היא. ולפי מה שכתבתי לעיל דשבח נמי לבעל לדעת הת\"ק. מפיק ליה בגמרא ממשמע שנאמר (שם) ויצאו ילדיה איני יודע שהיא הרה מה תלמוד לומר הרה. לומר לך שבח הריון לבעל. ורשב\"ג סבר דשבח ולדות דהיינו דמי נפחא מחמת שניהם בא ולפיכך חולקין. והרה דריש שאינו חייב עד שיכנה כנגד בית הריון היכא דסליק ביה שיחמא [פירש] [חמימות] לולד. לאפוקי יד ורגל דלא: \n",
+                    "<b>היתה שפחה וכו'</b>. פירש הר\"ב נשואה לגר. שאין ר\"ל כשנתגיירה והיא מעוברת. כי זה מבואר הוא. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>שפחה ונשתחררה</b>. והאי דנקט האי לישנא שפחה ונשתחררה ולא נקט היתה משוחררת משום דעל כרחך כשאין לה בנים הימנו קאמר. והיינו דקאמר היתה שפחה ונשתחררה דמשמע עתה מקרוב דעדיין לא היו להם בנים. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>החופר בור ברה\"י ופתחו לר\"ה</b>. וכ\"ש אם חפר ברשות הרבים ופתחו לרה\"ר. ולא תימא דוקא חופר ברשותו דהוה ליה בור דאית ליה בעלים [כדכתיב (שם) בעל הבור ישלם] אבל חפר ברה\"ר פטור. דהא תנא סיפא החופר בור ברה\"ר וכו' וכפל וכו'. רש\"י. וכתבו התוספות כללא דמלתא בכל הנך שמעתין בור בתר פתחא אזלינן דנחשב הבור כאילו הוא במקום שהפתח שם: \n",
+                    "<b>או ברה\"ר ופתחו לרה\"י</b>. פירש בקונט' והפקיר רשותו דלא מצי למימר מה בעית ברשותי ונפל דרך פיו לתוכו. וה\"ה אם מתחילה סמכיה לרשות הרבים. ולא הוצרך לפרש בהפקיר רשותו אלא משום דמשמיע ליה לישנא דפתחו לרה\"י באמצע רה\"י כדמוכח בגמרא. תוספות: \n",
+                    "<b>ופתחו לרה\"י אחר</b>. ה\"ג בכל הספרים. והר\"ב העתיק אחרת. וכתב ובלבד שהפקיר רשותו אותה שפי הבור לתוכה [ועיין מ\"ש בריש מתניתין ו'] וקאי ארשות והכל ברשות עצמו. ורש\"י גורס אחר. ואפילו הכי כתב כפירוש הר\"ב. וכתבו התוספות ואין להקשות אמאי איצטריך למתני רה\"י ופתחו לרשות היחיד [אחר] הוי ליה למימר החופר בור ברה\"י ותו לא. דאגב אחרינא נקט הכי. וכתבו עוד דיש לפרש שפותח לרשות חבירו [כגרסת הספרים דגרסי אחר] ואשמעינן דחייב משום נזק יחיד. ואע\"פ שמשלם נזק החצר. וכתב נ\"י ומיהו דוקא כשניזק בה קודם שידע החפירה. דאם לא כן עליה רמיא למלויא כלומר דעל החופר לשלם נזקי החצר. הלכך על הניזק למלאות החפירות: \n",
+                    "<b>החופר בור ברה\"ר</b>. גמרא. דא\"ק (שם) כי יפתח וכי יכרה. אם על פתיחה חייב על כריה לא כ\"ש אלא שעל עסקי פתיחה וכרייה באה לו שאין לו חלק בו. אלא שכרוה או שפתחה. דהיינו ברה\"ר שאין הקרקע שלו. ומכאן מוכיחים התוספות דגמרא דידן סברה דעונשין [ממון] מן הדין דאי לא תימא הכי הא איצטריך לגופיה ועיין בריש פ\"ק בדבור כהרי הבור. ובמשנה ה' פרק ב': \n",
+                    "<b>בור שיח ומערה וכו'</b>. פירש הר\"ב בור עגול. שיח ארוך וקצר וכו'. ומשום הכי איצטריך למתני לכולהו ולא זו אף זו קתני. לא זו בור שהוא עגול דאית ביה הבלא. אלא אף שיח דארוך נמי אית ביה הבלא. וכן אף מערה אע\"פ שהיא מרובעת. ואף חריצין שאינן מקורין. ואף נעיצין דרויח מעילאי טפי מתתאי אימא בעשרה לית ביה הבלא. קמ\"ל. [גמרא]. ועיין מ\"ש ריש פ\"ב דבבא בתרא. ומפרש לה תנא מנלן וקאמר מה בור וכו'. אף כל הני וכו'. ולמ\"ד בגמרא בור שחייבה תורה להבלו וכ\"ש לחבטו [כלומר וחייב משום חבט אפילו בבור ברשות הרבים דבקרקע עולם נתחבטה] מפרשינן דאף כל לאתויי גובה. דעבד תל גבוה ברשות הרבים ועלה שם שור ונפל דליכא הבלא אלא חבט. והלכך איצטריך למתני כל הני בהדיא דלא תימא אף כל לא לאתויי גובה אלא לאתויי הא דלא הוה תני ליה. ובמשנה דלקמן נראה מפירוש הר\"ב דמפרש כמאן דאמר אף לחבטו מדמפרש לאחריו מקול הכרייה פטור. משום דקול הכרייה גרמה לו. ואי איתא דליתא אלא להבלו לא צריכה לשום טעם דכיון דלאחורי בור נפל לית כאן הבלא: \n",
+                    "<b>מה בור שיש בו כדי להמית עשרה</b>. לשון הר\"ב סתם בור הוא גבוה י\"ט. כלומר מקרקעית הבור עד שפתו. ולשון הרמב\"ם פי\"ב מהלכות נזקי ממון עמוק עשרה טפחים ע\"כ. ועיין בפ\"ו דסנהדרין דף מ\"ה. בתוספות. שהקשו דאשכחן ביוסף וירמיה שהושלכו לבור. וכן ישמעאל בן נתניה שמילא בור חללים. ואם כן סתם בור יותר מעשרה. וניחא להו בלשון רש\"י דהתם דסתם בור אינו פחות מי' טפחים. ועיין עוד שם: \n",
+                    "<b>ואם הוזק בו חייב</b>. ואפלו בחפירה כל שהוא שהנזק בכל שהוא דבר מצוי וידוע. ואין המיתה בכל שהוא מצויה והרי הוא כמו אנוס. הרמב\"ם פי\"ב מהלכות נזקי ממון [הלכה ט\"ו]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בור של שני שותפים</b>. משכחת לה בחצר של שניהם. ובור של שניהם. והפקירו רשותן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ולא הפקירו בורן. גמרא. ואם הפקירו בורן ג\"כ אין כאן חיוב כיון שברשות חפרו. ועכשיו אין לה בעלים כהסכמת הפוסקים: \n",
+                    "<b>השני חייב</b>. כתב הר\"ב והוא שמסר לו הראשון כסוי הבור. אבל הניחו משתמש לא. דכל אחד בשלו הוא משתמש דיש ברירה בשותפין כדפסקינן בריש פ\"ה דנדרים. ושם מפורש הטעם. וכיון דבשלו הוא משתמש לא הוי שואל על חלקו של ראשון שיהא כולו מוטל עליו לשומרו הלכך אם הזיק שניהם חייבין. אבל מסר לו את הכסוי. נעשה זה שומר שקבל עליו לכסות. כדפירש רש\"י בגמרא: \n",
+                    "<b>כסהו הראשון וכו' השני חייב</b>. עד שידע הראשון וישכור פועלים. ויכרות ארזים ויכסנו. כדאיתא בגמרא. וכל שימות בו אחר זמן זה שניהם חייבים. ועיין בטור סימן ת\"י: \n",
+                    "<b>כסהו כראוי וכו' פטור</b>. פירש הר\"ב כגון שהתליע הכסוי. ומסקינן בגמרא דקמשמע לן שאע\"פ שלא כסהו כראוי לגמלים אלא כראוי לשוורים ושכיחי גמלים והתליע מתוכו דלא אמרינן מגו דהוי פושע לגמלים הוי פושע להתלעה כיון שלא בא האונס מחמת הפשיעה לא אמרינן תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב כמו שכתבתי במשנה ג' פ\"ב. זו דעת הרמב\"ם [הלכה ה']. ועיין מה שכתבתי במשנה ג' פ\"ו דבבא מציעא. ויש אומרים דהכא בלא כסהו כראוי לגמלים היינו שאם יעברו עליו גמלים יפול הכסוי אל תוכו. ולא הוי פשיעה לגבי שור פקח עיין בטור סימן ת\"י: \n",
+                    "<b>פטור שנאמר ולא יכסנו</b>. הוא אם כסהו פטור. גמרא ריש פ' דלקמן. ועיין מה שכתבתי בסוף פרק דלעיל: \n",
+                    "<b>לא כסהו כראוי וכו'</b>. מסקינן בגמרא שאינו כראוי לגמלי' אע\"ג דראוי הוא לשוורים. ושכיחי גמלים. ואתו גמלים וארעוהו ואתו שוורים ונפלו ביה. ופשיטא דחייב אלא איידי דנסיב רישא כסהו כראוי. נסיב סיפא נמי לא כסהו כראוי: \n",
+                    "<b>נפל לפניו מקול הכרייה</b>. לשון הר\"ב שהיה חופר בבור וזה לשון רש\"י בור כרויה ונכנס כורה לתוכו להעמיק: \n",
+                    "<b>חייב</b>. כתב הר\"ב ואף על גב דכיון דמשום גרמא וכו' אפילו הכי חייב. הואיל ובתוך הבור נמצא הנזק. כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. גמרא [דף נ\"ג]: \n",
+                    "<b>ופטור על הכלים</b>. כתב הר\"ב דכתיב ונפל שמה שור או חמור שור ולא אדם חמור ולא כלים. גמרא. ופירש רש\"י מדלא כתיב ונפל שמה הנופל אלמא למעוטי אתי. ועיין בפירוש משנה דלקמן. והא דפטור על האדם היינו ממיתה. דקרא במיתה משתעי. דכתיב (שמות כ״א:ל״ד) והמת יהיה לו. אבל בנזקי אדם חייב בעל הבור. כדחזינן בפרק ג' דמחייב בנזקי אדם בתקלה שהוא תולדה דבור. אבל בכלים פטור מכל. דלא שייך בהו נזק דשבירתן זו היא מיתתן: \n",
+                    "<b>נפל לתוכו שור חרש וכו'</b>. כתב הר\"ב אבל שור פקח אינו חייב עליו דאיבעי ליה עיוני ומיזל. גמ'. והתנו בברייתא ומהלך ביום. [דף נ\"ד ע\"ב]. ועיין מ\"ש בריש פרק ג': \n",
+                    "<b>בן או בת וכו'</b>. כלומר אע\"ג דקטנים הם. וליכא למימר איבעי ליה עיוני ומיזל אפילו הכי פטור מגזירת הכתוב שור ולא אדם. חמור ולא כלים רש\"י. ודבריו בגמרא דף נ\"ד ע\"ב דממעט אפילו דלאו בן דעת בשור ולא אדם. ונראה לי <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>דעבד ואמה איצטריך למתני דלא תימא כיון דמרבינן כל בהמה ועוף מכסף ישיב לבעליו. כל דאית ליה בעלים [*כמ\"ש הר\"ב במשנה דלקמן] ועבד ואמה ודאי דבעלים אית להו אימא דרבינהו נמי. קמשמע לן דלא. ונראה לי טעמא דאדון מקרי לעבד ואמה. ולא בעל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולהפרשת הר סיני</b>. וה\"נ אשכחן בגמרא פ\"ק דסנהדרין דף ט\"ו איבעיא להו שור סיני בכמה נדון אע\"ג דמאי דהוה הוה. וכן ג\"כ בסוף זבחים: \n",
+                    "<b>לפריקה</b>. כתב הר\"ב דילפינן חמור חמור משבת. ומסקנא דגמרא כל דגבי שבת ריבויא הוא כמו שאכתוב לקמן ואייתרו בהמתך דדברות ראשונות. ושור וחמור דדברות אחרונות. לגזירה שוה חמור לפריקה כדאמרן. ואינך כדלקמן. והא דלא ילפינן כל הני דמתניתין משור שור דשבת לכאורה משום דליכא למילף אלא תלת מתלת יתורי בהמתך שור וחמור. ותדע דאי לא תימא הכי תלתא ל\"ל נילף פריקה וחסימה וכלאים מחדא. אלא תלת מחדא לא אתיא. ה\"נ מתלת לא אתיא אלא תלתא [*אלא דקשיא] דהא אשכחן דילפינן לענין נגיחה כמ\"ש במשנה ד' פ\"ק דסנהדרין ובפרק ו' דעדיות. ולפיכך צריך לי עיון למאי איצטריך קרא למכתב במקצתן רבוי אחר: \n",
+                    "<b>לכלאים</b>. כתב הר\"ב דכלאים דהנהגה. ילפינן שור שור משבת. ולא נהירא לי לפי מה שכתבתי לעיל דאמרינן במסקנא שור שור לחסימה. בהמתך בהמתך לכלאים. ולא אמרינן שור שור לחסימה. ולכלאים דחרישה. אלא נראה בעיני דכלאים מכלאים ילפינן ולא צריכא קרא לחודא ואף על גב דחזינן דדרשינן שור שור לנגיחה כמו שכתבתי לעיל. אע\"ג דכבר דרשינן ליה לחסימה. מ\"מ הכא מסתבר לי דלא דרשינן הכי אלא כלאים מכלאים ילפינן. משום דבגמרא גרסינן במסקנא בהמתך לאגמורי בהמתך בהמתך לכלאים אי הכי אפילו אדם לתסר אלמה תנן אדם מותר עם כולן לחרוש ולמשוך. ובשלמא כי אמרינן דכלאים חד שמא. דכי ילפינן כלאים דהרבעה לא צריכא קרא לכלאים דחרישה ניחא דפריך אי הכי וכו' אדגמרינן כלאים דהרבעה משום דכלאים דחרישה נמי בכלל. אלא אי אמרת דכלאים דחרישה צריך קרא לחודא לא אתי שפיר אי הכי. כיון דלא מהדר אדסמיך ליה אלא אדלעיל מהדר בתחלת הסוגיא דילפינן שור שור לכלאים דחרישה. (אלא) [א\"כ] הוה ליה למימר בכלאים דחרישה אדם נמי לתסר וכו'. ותו אתי שפיר למאי דפרישית דלמסקנא כלאים חד שמא. ואין צריך אלא לאגמורי בחד. והוא הדין לאינך. דמשום הכי מתניתין נמי לא תנן אלא כלאים חדא וכללה לתרתי. משום דבחדא אגמרינן להו: \n",
+                    "<b>לכלאים</b>. משבת ילפינן כדכתבינן לעיל ופרכינן בגמרא אפילו אדם נמי ליתסר למשוך בקרון עם הבהמה. דהא גבי שבת מוזהר כבהמה דכתיב (שמות כ׳:י׳) ועבדך ואמתך ובהמתך. אלמה תנן [בסוף פ' ח' דכלאים] אדם מותר עם כולן לחרוש ולמשוך. אמר רב פפא פפונאי ידעי טעמא להא מלתא ומנו רב אחא בר יעקב אמר קרא (דברים ה׳:י״ד) למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר. ושם בסוף פ\"ח דכלאים מפרש הר\"ב דכתיב לא תחרוש בשור ובחמור. אבל אתה חורש באדם ושור באדם וחמור. והוא מספרי. כתבו הר\"ש. ומה שכתב הר\"ב ופסק הלכה וכו' עיין מה שכתבתי בזה שם סוף פ\"ח דכלאים: \n",
+                    "<b>ולשבת</b>. כתב הר\"ב וכל רבויא הוא לרבות עופות. כבר כתבתי דלמסקנא דבגמרא בהמתך ושור וחמור לא איצטריך לגופיה בשבת אלא לאגמורי. ובשבת גופיה כל לחוד רבויא היא וריבה הכל ופרכינן דאשכחן כל במעשר שני וכללא הוא דדרשינן ליה בכלל ופרט [כמ\"ש הר\"ב במ\"ה פרק קמא דמעשר שני] ומשנינן כל דהכא רבויא הוא מדהוי ליה למכתב ובהמתך כדכתיב בדברות הראשונות וכתב כל בהמתך ש\"מ רבויא. ועיין ריש פ\"ז: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הכונס צאן לדיר</b>. עיין בסוף פרק דלקמן וכתבו התוספות זה היה לשנות לעיל בהדי מילי דשור דלא הוי ליה להפסיק במילי דבור. אלא אגב דתנא נפל לבור והבאיש מימיו. תנא בתריה [כל] מילי דבור. אי נמי מילי דבור ראוי לשנות תחלה. [*קודם שישנה דיני שמירה. וגם דיני אם היה ראוי לשנות תחלה] אלא אגב דתנן כסהו כראוי בבור. דהוצרך להזכיר דין פותח וכורה שבו דבר הכתוב. תני נמי הנך דנעל בפניה כראוי. ע\"כ: \n",
+                    "<b>לדיר</b>. עי' בפי' הר\"ב במשנה ג' פרק ב' דעירובין: \n",
+                    "<b>ונעל בפניה כראוי</b>. פירש הר\"ב במשנה דלקמן שהיא בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה וטעמא מפרש בגמרא דהתורה מיעטה בשמירת שן ורגל דכתיב בהו ושלח ובער עד דעביד כעין ושלח. עד דעביד כעין ובער. כעין שיאכילנה בידים. כלומר בפשיעה: \n",
+                    "<b>נפרצה בלילה</b>. אע\"פ דתנן נעל בפניה כראוי פטור. איצטריך למתני נפרצה בלילה פטור. למידק הא ביום חייב. דקלא אית לה למלתא ומסתמא ידע שנפרצה. אי נמי בלילה אפילו נודע לו שנפרצה ויצא הבהמה. אין לו לטרוח יותר מדאי לחזר אחריה באפילה. תוספות: \n",
+                    "<b>או שפרצוה לסטים</b>. ואיצטריך לאשמועינן דאפילו לסטים פטורים כשלא הוציאוה. תוספות: \n",
+                    "<b>הוציאוה לסטים</b>. מסיק בגמרא שהכישה במקל לצאת. והרמב\"ם פירש כשהיו סבה ליציאתה כגון שיעמדו בפניה עד שישובו מאליה [*וכך פירש הר\"ב] משמע דסבירא להו דהכישה במקל לאו דוקא אלא כל שהיו סבה ליציאתה. ודנקט בגמרא הכישה לאפוקי בידים דלא. דהא מלתא דפשיטא הוא. ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>לסטים חייבים</b>. ואע\"ג דמשיכה לא קניא אלא במצות המוכר [כמ\"ש במ\"ד פ\"ק דקדושין] ומאן אמר ליה למשוך. מ\"מ כיון שעשה לה דבר הקונה במקח וממכר והיא עתה ברשותו חייב בשמירתה. הרא\"ש. והכישה קניא כדאיתא בפ\"ק דקדושין [דף כ\"ב]. עיין בטור ריש סימן קצ\"ז. וכן קוראה בקול והלכה. קונה. וסייעתא להרמב\"ם [*והר\"ב] דהכישה לאו דוקא [אבל בחבורו ס\"ל דהכישה דוקא] אלא דקשיא דמ\"מ קול מיהא בעי והוה ליה לפרש. לפיכך נראה בעיני דהרמב\"ם [*והר\"ב] סוברים קנס הוא שקנסו חכמים לגזלן שיהא חייב. אלא דקשיא לי הירושלמי שכתב הרא\"ש דהוציאוה לאבדה פטורים דאי משום קנס נגעו בה הוו להו לקנוס המאבד ג\"כ. וי\"ל דלאבד לא שכיח כמו גזלה דלנפשיה. ובמידי דלא שכיחי לא קנסו. והירושלמי דייק לה ממשנתינו דנקטה לסטים דמשמע דלנפשייהו כדרך הלסטים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מסרה לרועה נכנס רועה תחתיו</b>. כתב הר\"ב שדרך הרועה הגדול למסור לרועה הקטן שתחתיו. דמדקתני מסרה לרועה ולא קתני מסרה לאחר ש\"מ מאי מסרה לרועה. מסרה לרועה שתחתיו כדאיתא בגמרא: \n",
+                    "<b>נפלה לגינה</b>. באונס מגג בעליה הסמוך לגינת חבירו. או שהיתה רשות הרבים גבוה מן הגינה ונפלה. רש\"י. וכתב הר\"ב כגון שהוחלקה וכו'. אבל דחו אותה חברותיה וכו'. וכך פסקו הרי\"ף והרמב\"ם. ולפי זה סיפא דתנן ירדה כדרכה רבותא הוה ליה למתני דאפילו הפילוה חברותיה משלמת. ולימא מסייעא להו להרא\"ש וסייעתו דסברי דדחפו חברותיה. לא הוי פשיעה ופטור: \n",
+                    "<b>מה שנהנית</b>. כתב הרמב\"ם וכבר ביארנו בפ\"ב היאך הוא הדין במה שאמר משלם מה שנהנית. ע\"כ. ועיין שם בפירש הר\"ב במ\"ב: \n",
+                    "<b>שמין בית סאה וכו'</b>. כתב הר\"ב אין שמין וכו' ורחמנא אמר ובער בשדה אחר ודרשינן מלמד וכו'. גמרא. דמדנקט בשדה אחר ולא נקט בשדה חבירו אשמועינן ע\"ג שדה אחרת ומדנקטיה לקרא גבי ובער ולא נקט גבי תשלומין ולימא הכי מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם בשדה אחר דשמין על גב שדה אחרת דרשינן נמי דוקא ובער בשדה אחר ולא ברשות הרבים כמ\"ש הר\"ב במשנה ב' פ\"ב: \n",
+                    "<b>שמין בית סאה וכו'</b>. כתב הר\"ב אין שמין את הערוגה לבדה וכו' כך פירש רש\"י. ולהכי אין שמין ע\"ג שדה שלימה. דא\"כ יפסיד הניזק דלא יזלזל בה בשביל הפסד ערוגה אחת כי אם דבר מעט מאד מאד. והקשו התוספות דף נ\"ח ע\"ב [ד\"ה שמין] דהכי הוה ליה למימר כמה היה יפה וכמה הוא יפה. כלומר הבית סאה. ועוד הקשו מסוגית הגמרא. וכתבו דנראה לפרש דשמין בית סאה דקתני היינו בית סאה הנאכל שמין באותה שדה כדקתני סיפא במלתא דר\"ש אם סאה סאה. אם סאתים סאתים. ולאו בית סאה זרע קאמר דהוי נ' על נ' [דחצר המשכן סאתים והיה מאה על חמשים] דאין דומה שדברה משנתינו בזה דבבהמה אחת איירי ומתי אכלה כל זה. אלא בסאה פירות קאמר דמשערין כדקתני אם סאה סאה. ואין לתמוה על לשון בית סאה דקתני במתניתין דכיון שהפירות מחוברין לקרקע שייך שפיר לקרות לסאה פירות הנאכל בית סאה. והשתא לא מפרשה מתניתין היכי שיימינן ומשום הכי איפליגו אמוראי בגמרא [ופסקו הפוסקים כחזקיה] דאמר קלח בששים קלחים. כלומר לעולם משערין מה שאכלה בששים שיעורים כמותם. ע\"כ. וכן פירש הרמב\"ם וכתב ואמנם שיערו זה בששים כמו שרוב השיעורים אצלינו בששים. כמו שנבאר במסכת חולין [דף צ\"ז]. ע\"כ: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר אכלה פירות גמורים וכו'</b>. דכיון דלא צריכי לשדה לא עליהם אמרה התורה ובער בשדה אחר אגב שדה אחר. גמרא. ומ\"ש הר\"ב דהלכה כר\"ש. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואם הוזקה בהן וכו'</b>. והני מילי שהוחלקה וכו' כדכתב הר\"ב במשנה ב' פרק דלעיל. בית יוסף סוף סימן שצ\"ג: \n",
+                    "<b>ואם הגדיש ברשות בעל השדה חייב</b>. כתב הר\"ב בגמרא מוקי לה בבקעה וכו'. ואפילו רבי דמשנה ג' פרק דלעיל מודה בהא. וכתבו התוספות דלאשמועינן הא איצטריך למתנייה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>פטור מדיני אדם</b>. לפי שאינן בני שלוחים. תוספות פ\"ק דבבא מציעא דף י'. ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>הפקח חייב</b>. ואף על גב דילפינן דשלוחו של אדם כמותו בכל התורה כולה. כמ\"ש בריש פ\"ב דקדושין הא אמרינן התם בגמרא דשאני הכא דאין שליח לדבר עבירה דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. ועיין בסוף פ\"ג דבבא מציעא. וריש פ\"ו דמעילה. אבל בחרש שוטה וקטן כיון דלאו בני חיובא נינהו לא שייך בהו דברי הרב וכו' אלא טעמא כמו שכתבתי בשם התוספות: \n",
+                    "<b>המביא את העצים חייב</b>. דאי לאו אחרון. קמא לא עביד מידי. רש\"י: \n",
+                    "<b>ליבתה הרוח</b>. ופירשו בירושלמי. דוקא ברוח שאינה מצויה ופי' רוח שאינה מצוי' תמיד היא שאין העולם מתנהג בה תמיד אלא לפעמים אע\"פ שהיא באה בעתים הרבה. וא\"צ לומר רוח סערה שאינה נושבת אלא לעתים רחוקים. וכן מפרש בירושלמי. המגיד פי\"ד מהלכות נזקי ממון: \n",
+                    "<b>ואכלה עצים או אבנים או עפר</b>. מדכתיב הקמה אייתר שדה לגופה של קרקע. דהיינו לחכה נירו [חרישה שלא נזרע] וסכסכה אבניו. גמרא: \n",
+                    "<b>עברה גדר גבוה ד' אמות</b>. מפרש בגמרא. שהגדר גבוה ד' אמות מעצי הדליקה. והכי משמע לישנא דעברה: \n",
+                    "<b>דרך הרבים</b>. כתב הר\"ב ט\"ז אמות כדגלי מדבר. ולשון רש\"י מעגלות דדגלי מדבר ילפינן במסכת שבת פי\"א דף צ\"ט. ובגמרא דהך בבא ר\"א דסיפא היא. ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>או נהר</b>. יש אומרים דבעינן רחב שמנה אמות ויש בו מים. ויש אומרים שאם הוא רחב שמונה אפילו אין בו מים. ואם יש בו מים אפילו כל שהוא. וכתבו התוספות אף ע\"ג דברשות הרבים בעי ששה עשר אמות. הכא סגי בשמנה אמות מתוך שהנהר עמוק וגם ישבו קרירות מים. שעוברים בו תמיד: \n",
+                    "<b>המדליק בתוך שלו עד כמה תעבור הדליקה</b>. לכאורה עד השתא לא איירי בתוך שלו אלא במדליק בתוך של חברו ופטור בעברה גדר וכו' אלא שהרא\"ש כתב אבבא דהכא וז\"ל יראה דוקא בשלו נתנו שיעור אבל בשל חבירו כיון שלא ברשות הדליק לא נתנו שיעור ע\"כ. וגם הרמב\"ם בפי\"ד מהלכות נזקי ממון העתיק עברה גדר וכו' במדליק בתוך רשותו. וסתם וכתב המדליק בתוך שדה חבירו ועברה הדליקה חייב לשלם נזק שלם. וכן העתיק הטור סימן תי\"ח עברה גדר וכו' במדליק בשלו. וכתב המדליק בשל חבירו אין לו שיעור לפטור. אלא אפילו עברה כמה מילין חייב ע\"כ. גם נראה כן מהא דכתבתי ברישא דרך הרבים דאמרינן בגמרא דר\"א דסיפא הוא וכך כתבו התוספות דהוה סתם ואח\"כ מחלוקת ע\"כ ושמעינן דבחד מחתא נינהו רישא וסיפא. וצריך לומר דמתניתין הכי קאמרה המדליק במקום שאין הפסק אלא שההדלקה היא בתוך שלו. ואע\"ג דעד השתא נמי בתוך שלו איירינן מ\"מ הואיל וטעם הפטור דהכא משום דבתוך שלו הוא. נקט מלתא בטעמא. כך נ\"ל: \n",
+                    "<b>כאילו הוא באמצע בית כור</b>. אם יש לו חצי בית כור לכל רוח פטור. רש\"י. ושיעור בית כור. מפורש רפ\"ז דב\"ב: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר ט\"ז אמה</b>. לא באמצע ט\"ז קאמר דהא מוקמינן לרישא דתנן דרך הרבים כותיה והתם אמצע מאן דכר שמיה. ומדר\"א נשמע נמי לרבי עקיבא דבתריה: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר וכו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"ש. גמרא. ועי' מ\"ש במשנה ב' פ\"ב דב\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחכ\"א אינו משלם אלא גדיש של חטין וכו'</b>. כתב הר\"ב ומדקאמרי סיפא וכו' מוכח בגמרא שנחלקו רבי יהודה ורבנן גם במדליק בתוך של חבירו דר\"י סבר וכו'. וכתבו התוספות טעמייהו יש לפרש דר\"י לא פטר בטמון כלל. ורבנן במדליק בתוך שלו פטרי כדמשמע קרא כי תצא אש ומשמע דאיירי במדליק בתוך שלו אבל במדליק בתוך של חבירו מחייבי בדבר שדרכו להטמין דלא אשכחן דפטר ביה קרא טמון ובדבר שאין דרכו [להטמין] פטרי מסברא דלא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה שיניח אדם ארנקי בגדיש ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב כגון מוריגין. פירש\"י קרשים ובהן יתדות ודשין בהן את התבואה: \n",
+                    "<b>אלא גדיש של חטין או של שעורים</b>. לשון רש\"י אם חיטין חיטין. אם שעורים שעורים. ומסיים נ\"י דלא שייך למימר בהו טמון שהרי יודע שיש שם חטין או שעורים: \n",
+                    "<b>היה גדי כפות לו וכו' חייב</b>. לשון הרמב\"ם פי\"ד מהלכות נזקי ממון שכן דרך בני אדם לעשות בגדיש. וכתב המגיד שמזה עלה לו תירוץ לקושיא אחת שהיתה קשה לו בסדר המשנה למה נשנית זאת הבבא דגדי כפות בין מחלוקת חכמים והודאתן. אבל מפני שחכמים מודים במוריגין וכלי בקר וכל שדרכו להיות בגדיש. השמיענו התנא שאף הגדי דרכו להיות בגדיש וחייב עליו וז\"ש הרמב\"ם שכך דרך בני אדם לעשות בגדיש. וכתב שכן מצא [כיוצא בזה] אח\"כ כתוספות בשם ר\"ת ז\"ל בפרק כיצד הרגל [דף כ\"ב]: \n",
+                    "<b>פטור</b>. כתב הר\"ב דחייב מיתה על העבד דכתיב (שמות כ״א:כ׳) נקם ינקם. לשון רש\"י. ומ\"ש הר\"ב וקם ליה בדרבה מיניה עיין בפירוש משנה ב' פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>הבירה</b>. מגדל גדול. רש\"י. ובפרק כיצד ד' כ\"ב כתב בית גדול. ומיהו מקרא הוא בדברי הימים [א' כ\"ט]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>גץ שיצא מתחת הפטיש והזיק חייב</b>. כמו שזרק אבן או חץ. רמב\"ם פ\"ו מהלכות חובל: \n",
+                    "<b>בעל הגמל חייב</b>. מפני שהרבה במשאוי. רמב\"ם פי\"ד מהלכות נזקי ממון. וכתב הטור סימן תי\"ח דחיוביה דומיא דכלב שנטל חררה והדליק הגדיש דתנן במשנה ג' פ\"ב דלא מצינו נזק שלם אלא על מקום החררה ובאנח אנוחי. וה\"נ במסכסכת כל הבירה. כלומר שהדליק כל הבירה בבת אחת. ואי לאו הכי חייב על מקום שהדליק נזק שלם ועל השאר חצי נזק: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור</b>. ולא דמי לברשות דמתניתין ב' וג' דפ\"ג. גמרא שם. ות\"ק מחייב אף בנר חנוכה שהיה לו לישב ולשמור. רמב\"ם פי\"ד מהלכות נזקי ממון: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ובין בדבר שאין בו רוח חיים</b>. כתב הר\"ב דכתיב על שה על שלמה על כל אבדה וכו' מסקינן בגמרא דכל רבויא [הוא] ולא מדרש בכלל ובפרט שכ' הר\"ב במשנה ט' פ\"ד דב\"מ. ובמשנה ה' פ\"ג דשבועות פירש הר\"ב נמי דהלכה כר\"ע דלא דרש בכל התורה כולה בכלל ופרט וכלל אלא ברבוי ומיעוט. [*ועיון פ\"ו דסנהדרין משנה ד']. ואע\"ג דהכי מתני בברייתא כתבו התוספות דדרשא השגורה בגמרא נקטה. ותו בגמרא דאע\"ג דכל דגבי מעשר לאו רבויא [וכמ\"ש ספ\"ה] הכא כתיב מעיקרא כלל ופרט וכלל שכתב הר\"ב (בב\"מ) [בשבועות פ\"ו מ\"ה]. ועיין מ\"ש שם. ועיין מ\"ש ברפ\"ו דבכורות ועוד שם בפ\"ח משנה ח': \n",
+                    "<b>אינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד</b>. בגמרא ונילף שור שור משבת כדילפינן [בספ\"ה ועיין מ\"ש שם בס\"ד] מה להלן חיה ועוף כיוצא בהן אף כאן חיה ועוף כיוצא בהן ואע\"פ שכתבתי בספ\"ה דליכא למילף אלא תלת מ\"מ פריך שפיר דמאי חזית דילפת להנהו ולא תילף להך. ומסקינן דשור דסיפא ושה דרישא מיותר. דנכתוב רחמנא כי יגנוב איש שור וטבחו ומכרו חמשה בקר ישלם תחתיו וארבע צאן תחת שה. שור דסיפא ושה דרישא למה לי. ש\"מ שור ושה אין. מידי אחרינא לא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>או ע\"פ שנים אחרים</b>. עיין מ\"ש במשנה ב' פ\"ו דגטין דלא הוה חצי דבר. ומ\"ש נ\"י בכאן דעידי גניבה לא צריכי לעידי טביחה. משום הכי לא הוי חצי דבר. לרווחא דמלתא כתב כן. וכדאיתא בגמרא דאפילו לר\"ע אתיא מתניתין ועיין מ\"ש במשנה ד' פ\"ג דב\"ב: \n",
+                    "<b>וטבח</b>. עיין מ\"ש ברפ\"ו דמעילה: \n",
+                    "<b>וטבח ביום הכפורים</b>. כתב הר\"ב אבל חייבי מיתות ב\"ד אפילו שוגגין פטורין. עיין במשנה ד' פ\"ה מ\"ש שם: \n",
+                    "<b>ואחר כך מת אביו</b>. כתב הר\"ב אבל מת אביו ואח\"כ טבח תנא סיפא דפטור וכו'. כלומר משום דהך סיפא. הוא דתנא להך רישא. דרישא לאו חדוש הוא. שהרי כבר נתחייב קודם שמת אביו. וקודם שהקדיש. אלא משום סיפא וכו' כמ\"ש הרא\"ש: \n",
+                    "<b>השוחט חולין בעזרה</b>. ואע\"ג דנאסרו בהנאה כדתנן במשנה ט' פ\"ב דקדושין ומפרש לה הר\"ב מקרא. ומכי שחט בה פורתא אסרה. אידך לאו דמריה טבח. ואההוא פורתא לא מחייבינן דוטבחו כולה בעינן כמ\"ש הר\"ב במשנה ד' בדבור ומת אביו. ומסיק כגון ששחט מקצת סימנין בחוץ וגמרן בפנים. גמרא: \n",
+                    "<b>רבי שמעון פוטר בשני אלו</b>. כתב הר\"ב דקסבר רבי שמעון שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה. דגמר מטבוח טבח והכן (בראשית מ״ג:ט״ז) בר מלגבי לאו דשחוטי חוץ דבהכי חייב רחמנא. תוספות דף ע\"ו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>משלמין הכל ובגמרא מוקי לה כשהוזמו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>תחלה על הטביחה רש\"י</b>. וטעמא כדפירש הר\"ב בסיפא: \n",
+                    "<b>בטלה כל העדות</b>. כתב הר\"ב ואפילו חזרו והוזמו וכו' דכיון דלא גנב לא טבח ואהכי לא מחייבו. וכן כתב רש\"י <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>כלומר אהכחשה לא מחייבו. וכן העתיק הכסף משנה פרק כ\"א מהלכות עדות. ואע\"ג דבלאו הכי ליכא חיובא דדלמא בעלים מכרוהו לו. כמ\"ש הר\"ב לעיל וכפירש רש\"י שם. מכל מקום נפקא מינה היכא שהעידו עדים שלא נמכרה לו כגון שלא זזה ידם מידי הבעל מעת שבאת בהמה זו לידו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומת אביו ואחר כך טבח ומכר</b>. כתב הר\"ב והוא יורשו ולא הויא טביחה כולה באיסורא. דכגון שיש יורשים אחרים עמו: \n",
+                    "<b>משלם תשלומי כפל</b>. עיין במשנה ט' פרק ט' אי מעכב אצלו כנגד חלקו: \n",
+                    "<b>גנב והקדיש וכו'</b>. ולאחר יאוש איירי דחלה הקדש על ידי יאוש ושנוי רשות ולאו דמריה קא טבח. *) הרא\"ש. ובגמרא פרכינן אהקדיש לחייב דמה לי מכרו להדיוט. מה לי מכרו לשמים. ומשני מכרו להדיוט מעיקרא תורא דראובן. והשתא דשמעון. מכרו לשמים מעיקרא תורא דשמעון והשתא דשמעון דעדיין שם מקדישו עליו: \n",
+                    "<b>[*רבי שמעון אומר קדשים וכו'</b>. פירש הר\"ב דשמעינהו וכו' פטור דכתיב וגונב מבית האיש וכו'. עיין מ\"ש בזה בפ\"ד דבבא מציעא מ\"ט ]: \n",
+                    "<b>קדשים שחייב באחריותן וכו'</b>. פירש הר\"ב כששחטן תמימים בפנים לשם בעלים אלא שנשפך הדם וסבירא ליה רבי שמעון כל העומד לזרוק כזרוק דמי והלכך הוי שחיטה ראויה. אבל אי לא נשפך אלא נזרק הא חזרה קרן לבעלים. גמרא. ומ\"ש הר\"ב או ששחטן בעלי מומין. פירש רש\"י ובבעלי מומין מעיקרא עסקינן. דאי כשקדם הקדישן למומן. תו לא חזי לפדיון דסבירא ליה ר\"ש בפרק בתרא דתמורה [משנה ג'] קדשי מזבח בכלל העמדה והערכה ומשנשחטה אינה יכולה לעמוד. אבל בבעל מום מעיקרא מודה. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אבל אם שחטן תמימים בחוץ וכו'. וכן נמי אם שחטן בעלי מומין בפנים וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>או שהיתה לו בו שותפות</b>. קודם שגנבו. לא קרינן ביה ומכרו כולו באיסור. רש\"י. וכתב נ\"י ואע\"ג דכבר שמענו זה ממתניתין דלעיל בגנב משל אביו ומת אביו קודם שמכרו. התם הוי אמינא משום דיש לו שותפות בכל אבר ואבר אבל הכא שמעינן אפילו אין לו שותפות אלא באבר אחד. מהרמ\"ה ז\"ל: \n",
+                    "<b>השוחט ונתנבלה בידו וכו'</b>. שלא מדעת. ונוחר ומעקר מדעת. וכדפרישית במשנה ג' פ\"ה דחולין ועיין שם: \n",
+                    "<b>וטבח ומכר חוץ מרשותם</b>. דכשהוציאו נעשה עליו גנב כדתנן לקמן או שהוציאו מרשות הבעלים. וכתב נ\"י משמע דכיון שהוציאו מרשות בעלים חייב ואפילו הוציאו לרה\"ר. ואע\"ג דאין משיכה קונה ברה\"ר [כמ\"ש הר\"ב במ\"ד פ\"ק דקדושין] ה\"מ לענין קנייה אבל להתחייב באונסיו כיון שהוציאו מרשות בעלים חייב. ע\"כ. והתוספות כתבו דהכא בהוציאו לסמטא דוקא: \n",
+                    "<b>או שגנב וטבח ומכר חוץ מרשותם</b>. נקט כולי גווני אע\"ג דלא צריכא. ועיין במשנה ו' פ\"ט: \n",
+                    "<b>אבל גנב וכו' ברשותם פטור</b>. בשלא הגביהו עסקינן. דבהגביהו הוי קני [כדלקמן] וחייב. תוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היה מושכו וכו'</b>. פטור. לשון הר\"ב מכפל. וכך כתב הרמב\"ם בחבורו פ\"ב מהלכות גניבה. ומשמע דאילו בקרן נתחייב ולא ידעתי למה: \n",
+                    "<b>או שהוציאו מרשות בעלים</b>. עיין מ\"ש לעיל: \n",
+                    "<b>לשומר חנם</b>. ולשואל וכו'. עיין מה שכתבתי בסוף פ\"ד: \n",
+                    "<b>הגביהו וכו' חייב</b>. אגנב קאי דמתחייב גנב בקנין שלוחיו. רש\"י. וכתב התוספות וא\"ת ואמאי חייב במשיכה והא אין שליח לדבר עבירה [כמ\"ש לעיל פ\"ו מ\"ד] וי\"ל דהני לא ידעי דאתי לידיה באיסורא. אלא סוברין שהיה שלו. ולא שייך לומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. דמאחר שהוא סבור שהוא שלו יודע הוא שיקחנו. ונ\"י דחה זה. וגם התוספות עצמם הקשו על זה. ועיין בספ\"ג דב\"מ. וכתב נ\"י דפטור וחייב. ר\"ל הכהן או השומר. ובדסברי שהוא שלו. ושייך לומר חייב על דרך מה שאמרו במקום אחר <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>תחזור הפרה לבעלים ע\"כ. והרמב\"ם פ\"ב מהלכות גניבה מפרש למשנתינו כשידע השומר או הבעל חוב שהוא גנבו. ואע\"פ שגונב אחר הגנב פטור מכפל כדתנן בריש פירקין כיון שהגנב לא קנהו עדיין הרי אלו כגונבין מרשות הבעלים. כ\"כ המגיד. והראב\"ד בהשגותיו מפרש דנתנו לבכורות בנו וכו'. לא בנתנו בבית הבעלים קאמר. ואף לאו בגנב. אלא מלתא באנפי נפשה קאמר ודין משיכה דתקנו בשומרין אשמועינן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין מגדלין בהמה דקה וכו'</b>. תמיהני דזה היה לו לשנות בריש פ\"ו: \n",
+                    "<b>בהמה דקה</b>. כתב הר\"ב משום ישוב ארץ ישראל שמפסידין את הזרעים נראה דאתי למימר כדעת התוספות והרא\"ש דאפילו בבית קאמר דאסור והיינו דקפיד אישוב והפסדת זרעים כלומר אפילו של עצמו. ואע\"ג שאין זה טעמייהו דתוספות והרא\"ש. וע' במ\"ג פ\"ב דדמאי: \n",
+                    "<b>אין מגדלין תרנגולים בירושלים</b>. אפילו ישראל מפני הקדשים שישראל אוכלים שם בשר שלמים. ותודה. ומעשר בהמה. רש\"י: \n",
+                    "<b>אין מגדלין חזירים וכו'</b>. כתב הר\"ב כשצרו מלכי חשמונאי וכו'. עיין מה שכתבתי בפ\"ב דסוטה משנה י\"ד. וכתבו התוספות וא\"ת תיפוק ליה דאסור לעשות סחורה בכל דברים טמאים כדתנן במסכת שביעית [פ\"ז משנה ג'] אין עושין סחורה בנבלות וטרפות וכו'. ותירץ רבינו תם דהיינו דוקא בדברים העומדים לאכילה. אבל אם מגדלן למשוח עורות בשומנן או למכרן לישראל שימשח בהן שרי. וכל חלב מותר למכור היכא דלא קאי לאכילה. ובירושלמי נמי מפרש בהאי פרקא דסוסים וחמורים שרי לעשות בהן סחורה משום דסתם למלאכה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>לא יגדל אדם את הכלב</b>. בטור סימן ת\"ט. וכן בשלחן ערוך העתיקו כלב רע. ונראה לי דמדרבי נתן הוציאו. דהכי גרסי לה בגמרא פ\"ק דף ט\"ו. וסוף פ\"ה דף (מ\"ז) [מ\"ו] תניא א\"ר נתן מנין שלא יגדל אדם כלב רע וכו'. וכן העתיק שם הרי\"ף. ולישנא דמתניתין דתנן הכלב בה\"א דייקא נמי הכי. ועוד ברייתא בגמרא דף פ' רבי שמעון בן אלעזר אומר מגדלין כלבים כופרים: \n",
+                    "<b>אלא אם כן היה קשור בשלשלת</b>. שכיון שקשור הוא אין מתיראין ממנו: \n",
+                    "<b>נשבים</b>. פירש הר\"ב פחים. כך תרגום יונתן נמלטה מפח (תהילים קכ״ד:ז׳). נ\"י פ\"ב דבבא בתרא: \n",
+                    "<b>אלא א\"כ היה רחוק מן הישוב שלשים ריס</b>. עיין במשנה ה' פ\"ב דבבא בתרא ומה שכתבתי שם: \n",
+                    "<b>שלשים ריס</b>. ביומא פ\"ו במשנה ד' גורס הר\"ב רוס בוי\"ו ששיעורו רס\"ו פסיעות. וכן כתבו התוספות דבבא מציעא פ\"ב דף ל\"ג. ומעתה צא וחשוב שלשים פעמים רס\"ו והן שבעה אלפים תתק\"פ. והן ארבע מילין בקרוב כמו שכתב הר\"ב שם דאלפים פסיעות תחום שבת: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בנזק</b>. כתב הר\"ב דכתיב (שמות כ\"א) עין תחת עין. ואין לומר עין ממש דכתיב (במדבר ל\"ח) ולא תקחו כופר לנפש רוצח. לנפש רוצח אי אתה לוקח וכו'. דאי לגופיה דלא תשקול ממונא ולפטריה מקטלא. לכתוב רחמנא לא תקחו כופר לאשר הוא רשע למות. לנפש רוצח למה לי. ועדיין אמרת אי בעי עיניה ניתיב. ואי בעי דמי עיניה ניתיב. קמ\"ל גזרה שוה מהכאה הכאה כלומר לענין הכאה דסמיכי למילף מכה נפש בהמה ישלמנה (ויקרא כ\"ד) וסמיך ליה איש כי יתן מום בעמיתו וגו'. ומום על ידי הכאה בא. מה מכה בהמה לתשלומין אף מכה אדם לתשלומין. והכאה הכאה לחוד לא סגי דאימא למילף ממכה אדם יומת שנהרג ממש ה\"נ מום ממש ינתן בו. ולא תילף ממכה בהמה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דדנין אדם מאדם. ואין דנין אדם מבהמה. כדאיתא בגמרא. וזה שנאמר (דברים י\"ט) לא תחוס עינך שלא תחוס בתשלומין. שמא תאמר עני הוא זה. ושלא בכונה חבל בו ארחמנו. לכך נאמר לא תחוס עינך. ספרי. כתבה הרמב\"ם ריש הלכות החובל. ומ\"ש הר\"ב לראשי אברים. מסיים בגמרא שאינן חוזרין. כלומר והוו כעין מיתה שאותו אבר מת: \n",
+                    "<b>רפוי</b>. כתב הר\"ב ודוקא כשהחולי בא מחמת מכה. היינו אם עלו בו צמחים מחמת מכה דתנן במתניתין וילפינן לה מכפל לשון ורפא ירפא (שמות כ\"א). ומה שכתב הר\"ב אבל אם פשע וכו' היינו נמי שלא מחמת מכה דתנן. והוה אמינא דעבר על דברי רופא לאו שלא מחמת מכה היא. דהא מ\"מ על ידי המכה בא לו זה. שאילו לא הוכה לא היה צריך להזהר בדברי הרופא. קמ\"ל דלא ויליף ליה מדכתיב רק: \n",
+                    "<b>בשת</b>. כתב הר\"ב דכתיב (דברים כ״ה:י״ב) וקצותה את כפה ממון. וכן לשון רש\"י ובספרי יליף לה גזירה שוה דתחוס תחוס. וז\"ל רש\"י בפ\"י דסנהדרין דף פ\"ו. נאמר כאן לא תחוס. ונאמר להלן בעדים זוממין (שם י\"ט) לא תחוס מה להלן ממון אף כאן ממון. ע\"כ. וכן מפרש בספרי פרשת עדים זוממין. ועדים זוממין יליף לה נמי בגזרה שוה דיד ורגל. אבל בגמרא דפרקין דרשו מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם. ואי סלקא דעתך יד ממש. יד ביד למה לי. [*אלא דבר הניתן מידליד] וזה דרשו בכאן על חובל עצמו. [*וכמו שאכתוב במ\"ב בדבור המתחיל חובל וכו'] וכן פירשו התוספות בפ\"ג כתובות דף ל\"ב. ומ\"מ אף לדברי הר\"ב דנסיב לדרשא דלא תקחו כופר דאפילו הכי צריכין למילף עדים זוממין לחייבו בממון. דהא דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם מצינו למימר דמיירי במיתה ומלקות אבל בממון מלקי לקי ממונא לא משלם. כך למדתי מהתוספות דכתובות. ועיין במה שאכתוב במ\"ג: \n",
+                    "<b>רואין אותו</b>. כתב הר\"ב דין תורה שאין יכולין לדון וכו'. ואין נקראין אלהים אלא דיינים הסמוכים בארץ ישראל. עיין בפירוש מ\"ג פ\"ק דסנהדרין. ומ\"ש הר\"ב אלא שבהלואות וכו' עד וכפירות. לשון הרמב\"ם בפירושו. ובגמרא לא אמרו אלא הודאות והלואות. ופירש\"י הודאות. הבא לדון בעדי הודאה שאומרים בפנינו הודה לו. והלואות שבא לדון בעידי הלואה שאומרים בפנינו הלוה לו. עד כאן. וכן פירש בריש מסכת סנהדרין ודחה לפרש מודה בקצת וכופר הכל משום דהודאות וכפירות מיבעי ליה. ומקח וממכר והקנאות. נראה לי דמקח וממכר דהיינו שזה קנה מזה בדמים או שהחליף. ואילו הקנאות היינו שזה הקנה במתנה לו. וכבר כתבו הפוסקים דמתנות דיינינן. וטעמא דהא אי איתא שהקנה לו הרי זכה בו ויש לו חסרון כיס כשלא נדינהו. וכפירות שאין עדי הודאה ולא עדי הלואה ושייך כפירה. דאילו בעדי הודאה והלואה אע\"ג דשייכי נמי כפירה והעדים יעידו שלא כדבריו. מ\"מ לא שכיח שיכפור ויכחיש העדים כל שכן דלא שכיח בעדי שקר יעידו אלא שיש לזה טענות על העדאות העדים כגון משטה אני בך. ושלא להשביע. או פרעתי וכדומה לזה. אבל בתביעה שבע\"פ שכיח הכפירה. [*משום הכי לא סגי להר\"ב והרמב\"ם לשתוק מיניה ודלהוי כלולה בהודאתו שע\"י עדים]. ומ\"ש הר\"ב [וכן] בהמה שהזיקה בשן ורגל שהן מועדות. דאי בקרן קיימא לן פלגא נזקא קנסא. ואין גובה קנסא בח\"ל. וכיון דמנגיחות דתמות לא מייתינן ליה לבי דינא. היכי מייעד ליה. מאי אמרת דאייעוד התם ואייתוה להכא. דבר שאינו מצוי הוא כדאיתא בגמרא: \n",
+                    "<b>כאילו הוא עבד נמכר בשוק</b>. דהא מה שהוא חשוב יותר ונתבזה מחמת חשיבותו. זהו בכלל בשת כך כתב מה\"ר ואלק כ\"ץ בש\"ע סימן ת\"ך: \n",
+                    "<b>במה היה יפה וכמה הוא יפה</b>. פירש עבד הנמכר בשוק כמה הוא יפה עם האבר. וכמה הוא יפה עבד הנמכר בלא אותו אבר. ושומא זו להקל דלמדין מובער בשדה אחר דאמרה תורה לשום ערוגה אגב שדה. במשנה ב' פ\"ו. הרא\"ש: \n",
+                    "<b>צער כואו בשפוד וכו' ואפילו על צפורנו</b>. בגמרא דכויה בין אית בה חבורה בין אין בה חבורה משמע. וכי תימא חבורה למה לי. לדמי יתירי. ופירשו התוספות שמשלם בצער שיש בו רושם יותר מבצער שאין בו רושם אע\"פ שאין מצטער בזה יותר מבזה. ישלם יותר לפי שמתגנה מחמת הרושם ע\"כ. ואני תמה על זה דצערא דמתגנה בכלל בשת הוא דמאי איכא בבשת אלא צערא דגנותו. ונ\"י כתב בשם הרמ\"ה דלדמי יתירי הכי פירושו שאם חבל זה בזה. ושל זה מרובה משל זה דשמין ולא אמרינן דיצא זה בזה. והכי שמעינן לה. דאי לא כתיב אלא כויה הוה משמע בין אית בה חבורה. בין לית בה חבורה. שוין לכל מילי. ומי שחבל בחברו בחבורה. וחזר הלה ועשה לו כויה שאין בה חבורה. קרינא בה כויה תחת כויה. ויצא זה בזה ולא ישלם במותר כלום. להכי הדר כתב חבורה תחת חבורה. דמשמע חבורה תחת חבורה ולא כויה תחת חבורה. ואע\"ג דתרוייהו מקרי כויה ומדשמעינן דקפיד קרא במותר הוא הדין בשתי חבורות ששמין ומשלם המותר ע\"כ: \n",
+                    "<b>או במסמר</b>. לשון רש\"י כאב המכה ע\"כ. ונראה לי שר\"ל שאינו חוזר על כואו אלא שתחב לו מסמר שאינו חם. ותרי גווני נקט. ועדיין קשה לי תרתי למה כמ\"ש במשנה ג' פ\"ה: \n",
+                    "<b>כיוצא בזה</b>. כתב הר\"ב לפי מה שהוא מעונג וכו'. וכ\"כ רש\"י והיינו דלא תנן כמה אדם זה דהוה משמע דקאי אהא דראינוהו כעבד: \n",
+                    "<b>רוצה ליטול להיות מצטער כך</b>. מסיק הרא\"ש דאין שמין כמה אדם רוצה ליטול ולהצטער דכל אשר לאדם יתן בעד נפשו ואין ערך לשומא זו אלא שמין מי שחייב למלכות לכוותו בשפוד על צפורנו כמה היה נותן שלא יעשה לו צער זה. ושומא זו קלה להוציא ממון להנצל מצער מליקח ממון ולקבל צער. והיינו כשומא שכתב הר\"ב בצער דבמקום נזק דמהאי טעמא הוא דפירש ששמין כך כדאיתא בגמרא. ופרכינן בגמרא האי ליטול ליתן מיבעי ליה. ומשנינן ליטול זה מזה מה שנתן זה: \n",
+                    "<b>אם מחמת המכה וכו'</b>. עיין מ\"ש לעיל. בדבור רפוי וכו': \n",
+                    "<b>כאילו הוא שומר קשואין</b>. פירש הר\"ב שהרי אין ראוי למלאכה אחרת. דמיירי בסתם בני אדם שאין בני אמנות. אבל אם הוא בן אומנות ויכול לעסוק במלאכתו אחר חליו משערין השבת כפי המלאכה שיכול לעשות אחר שיתרפא. ומיהו אם נוקב מרגליות הוא שאין קטיעות רגליו מפסידו כמו עבד העומד לשמש לרבו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>משערין השבת כאילו עומד לשמש לרבו. דהרי אם ירצה לא יקוב מרגליות. הרא\"ש: \n",
+                    "<b>הכל לפי המבייש וכו'</b>. כתב הר\"ב אדם קל וכו'. עיין מה שכתבתי בזה במשנה ז' פ\"ג דכתובות: \n",
+                    "<b>המבייש את הערום</b>. פירשו התוספות אם רקק בו. או סטרו. דכך מתבייש ברקיקה וסטירה כשהוא ערום כמו כשהוא לבוש. אבל לרש\"י והרמב\"ם פרק ג' מה' חובל כגון שנשב בו הרוח ונראה ערום וזה הערימו יותר. ומיהו חיוביה לאו כמבייש שאינו ערום כלל. דאינו דומה ביישו ערום לביישו לבוש: \n",
+                    "<b>והמבייש את הישן חייב</b>. ובשהקיץ והרגיש בזה שביישו. וקמ\"ל דאע\"ג דבשעה שביישו לא נתבייש. וכי נתבייש אחר שהקיץ דכבר כלתה מעשהו לא הוי אלא גרמא בעלמא. קמ\"ל דלא. אבל כי לא הרגיש אחר שהקיץ. שנסתלק הבושה קודם שהקיץ. הוי בכלל בעיא דבגמרא המבייש את הישן ומת וכו' אי חייב דהא אוזליה [*אע\"ג דלא אכסיף]: \n",
+                    "<b>שנאמר ושלחה ידה והחזיקה במבושיו</b>. מושלחה ידה דייק. וכן הרמב\"ם בפ\"א מהלכות חובל לא העתיק והחזיקה במבושיו. ותנא שנאו לומר דקרא בבשת איירי: \n",
+                    "<b>עד שיהא מתכוין</b>. עיין במשנה י' פ\"ג כתבתי דנתכוין להזיק אע\"פ שלא נתכוון לבייש חייב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ושור אינו משלם אלא נזק</b>. פירש הר\"ב דכתיב איש בעמיתו וכו' וכפירש\"י והכי איתא בפרק המניח [בבא קמא דף ל\"ג ובפ\"ב דף כ\"ו] ולפיכך מ\"ש בפירוש רש\"י כדאמר בפ\"ק טעות סופר הוא וצ\"ל כדאמר פ\"ג. ומיהו קשיא לי דהא מהך קרא שהוא בפרשת אמור לא ילפינן מיניה לשום אחד מהד' דברים כדפירשן הר\"ב בריש פירקין. ונ\"ל מדכתיב בהך קרא דהכא עין תחת עין שן תחת שן. וה\"נ כתיב בפרשת משפטים. ושם נאמר פצע תחת פצע. דמיניה ילפינן לצער. הלכך שפיר דייקינן נמי לכל הד' דברים דכמו דעין תחת עין שן תחת שן דהכא ודבפרשת משפטים בחדא מחתא נינהו. ה\"נ לענין פצע תחת פצע האמור בזה שיהא נלמד לאיש בעמיתו האמור בזה. ושוב אין לחלק בשאר דברים נמי. דמהיכא תיתי לרבות השור באינך כי אימעוט בחד. אבל אכתי קשיא לי דאמתניתין דבפרק המניח (בבא קמא דף ל\"ג) שני שוורים תמים וכו' פלוגתא דרבנן ור\"ע בקרא דכמשפט הזה יעשה לו (שמות כ״א:ל״א) אמרינן דרבנן דרשי הזה לפוטרו לשור מד' דברים. ור\"ע דריש מאיש בעמיתו. אבל רבנן סברי דאי מהתם ה\"א צער לחודיה. ואע\"פ שזה מסייעני במה שפירשתי דמפצע תחת פצע דמרבינן צער הוה עיקר הילפותא. מ\"מ שמעינן דאינך לא ילפינן מיניה ולהכי איצטריך הזה. וא\"כ הך דרשא דאיש בעמיתו ליתא כלל לרבנן. ואמאי [לא] נקטי רש\"י והר\"ב לדרשא דרבנן. וא\"ת אה\"נ לרבנן כיון דצער איכא למילף מקרא דאיש בעמיתו מנלן לחלק ולומר דהא דאינך מחייב השור. יש לומר כדכתבו התוספות [שם] דרפוי ושבת ה\"א שהוא בכלל נזק. ונזק מצינו בהדיא בקרא דהשור משלם ע\"כ. ובפרק ארבעה וחמשה דף מ\"ב מוכחא הסוגיא דאף מהזה לא ילפינן בשת אלא מכי ינצו אנשים יחדיו וגו' וקרבה אשת וגו' וקצותה את כפה דילפינן ממון והיינו בשת וכתיב אנשים ולא שוורים. וא\"כ בפ\"ג משנה י' שפירש הר\"ב איש בעמיתו וכו'. וכן פירש\"י שם. לא דקדקו לפרש אליבא דרבנן. וה\"נ דכותיה הכא]: \n",
+                    "<b>ופטור מדמי ולדות</b>. כ' הר\"ב דכתיב כי ינצו אנשים וכו'. מפורש בס\"ד במשנה ד' פ\"ה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המכה את אביו ואת אמו</b>. אינו חייב עד שיעשה בהם חבורה. באלו הן הנחנקין. [דף פ\"ה]. רש\"י: \n",
+                    "<b>וחובל בחברו ביה\"כ</b>. כ' הר\"ב דבפירוש רבתה תורה וכו'. מכדי כתיב כאשר עשה כן יעשה לו יד ביד ל\"ל. וכך כתב הרמב\"ם. ולא סגי בדרשא דולא תקחו כופר דנסבי בריש פרקין. דאימא ה\"מ היכא דלא אתרו ביה. אבל היכא דאתרו ביה מלקי לקי. אבל זה קשה להולמו דנסבי תרי קראי דלא כתיבי בהדדי. דכאשר עשה כתיב בחובל. ויד ביד כתיב בעדים זוממים. ובגמרא דהכא [דף פ\"ד] איכא מאן דמפיק לחובל לחייבו ממון ולא אבר ממש מקרא דיד ביד. אבל נסיב ועשיתם לו כאשר זמם דאי איתא דבחובל אבר ממש מכאשר זמם נפקא לעדים זוממים. ולא איצטריך גבייהו יד ביד אלא מייתר למדרש ביה על החובל שהוא חייב ממון דיד ביד דבר הניתן מיד ליד. ואכתי לית לן לחייבו ממון אלא בדלא אתרו ביה. אבל בדאתרו ביה דרשינן בפרק שלישי דכתובות ד' ל\"ב מכדי כתיב כאשר עשה כן יעשה לו. כן ינתן בו למה לי. דבר שיש בו נתינה ומאי נינהו ממון. וזו הדרשה היה להם לכתוב: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר אין לעבדים בשת</b>. כתב הר\"ב דכתיב כי ינצו וגו' ומהאי קרא נפיק לן בשת כמ\"ש הר\"ב במשנה א'. ומ\"ש הר\"ב יצא העבד שאין לו אחוה. פרש\"י עם הקהל שאין בא בקהל ע\"כ. ולשון אחוה לא משמע לענין ביאת קהל. ובאלו הן הנחנקין ד' פ\"ו פירש\"י אין לו אחוה אפילו עם אחיו בני אביו. דכתיב (בראשית כ\"ב) עם החמור עם הדומה לחמור והקשו שם התוספות דא\"כ גר ומשוחרר נמי. אלא שאין לו אחוה שאין יוצאי חלציו קרוים אחים מה שאין כן בגר. וכן כתבו כאן. ובגמרא ורבנן אחיו הוא במצות כלומר בכל המצות שהאשה חייבת בה. כמו שכתבתי במשנה ג' פ\"ג דברכות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נתגרשה האשה וכו' חייבים לשלם</b>. כ' הר\"ב שהרי מתחלה הן חייבין וכו'. כלומר מה שא\"כ חרש שוטה וקטן דמתחלה לא היו חייבים לפי שאינן בני עונשין בשעת הזיקן הלכך אפילו לאחר זמן פטורין. הרא\"ש. וב\"י סימן צ\"ו כתב כן בשם בעל התרומות ואשתמיטתיה הא דהרא\"ש. אבל קשה לי מלשון הר\"ב דהכא אלשונו במשנה ג' פ\"ז דתרומות. דמשמע דסבירא ליה דקטן כעבד דמי וכמ\"ש שם. ומה שכתב הר\"ב שנכסי מלוג וכו' משועבדים לבעל לפירות ולירושה. ולא אמרינן דתמכור בטובת הנאה כלומר שאם ימות הבעל בחייה שיהיו לקונה אותם. משום דכל לגבי בעלה ודאי מחלה. ומש\"ה אפילו לחובל עצמו לא ינתן לו בחבלתו טובת הנאה דאית בהו משום דודאי מחלה. וקיימא לן המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול. ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן. והני נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל נמי כחוב נינהו לדידה מבעלה וכי מחלה מחול. ומש\"ה סתם הרמב\"ם בפ\"ד מהלכות חובל ולא כתב שתמכור בטובת הנאה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כ\"כ שלטי הגבורי' דלא כהרא\"ש דמשוה דין חבלה באחרים לדין חבלה בבעלה דאמרינן בגמרא דתמכור וכו' ואין להאריך: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מפני שהוא נדון בנפשו</b>. כתב הר\"ב שאעפ\"י שהוא מקלקל מתקן הוא אצל יצרו וכו'. כלומר משא\"כ בחובל בבהמה וחיה דריש פ' י\"ד דשבת שאינו חייב אלא בצריך לדם כמ\"ש הר\"ב שם. וכן כתב הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>התוקע לחבירו נותן לו סלע</b>. כתב הרמב\"ם פ\"ג מהלכות חובל דכל אלו הכאות השנויים במשנתנו יש בהן ביזוי וצער מעט [ואין בהם נזק] ופסקו חכמים דמים קצובים. ואותו הממון הקצוב הוא דמי הצער והבשת. והרפוי והשבת בין צריך לרפואה ושבת. בין לא צריך. כזה הוא משלם ע\"כ. והטור סימן ת\"ך כתב בשם הרי\"ף שאלו דברים הקצובים אינם אלא בשביל בושת וצער. שב' דברים אלו ישנם ברוב היזק. שאדם עושה לחבירו. ואם יש רפוי ושבת הכל לפי הענין ובזה לא יכלו חכמים ליתן קצבה: \n",
+                    "<b>סלע</b>. אסיקנא בגמרא ריש פ\"ד דסלע מדינה תנן. ושיעורו כתבתי במ\"ב פ\"ק דכתובות: \n",
+                    "<b>מנה</b>. מסקינן בגמרא דפרקין דמנה צורי קאמר. וכתבו התוספות בריש פ\"ד דתימה שחלוקין כל כך זה מזה. דסלע מדינה אחד ממאתים במנה צורי [דמנה צורי עשרים וחמשה סלעים. וסלע מדינה שמינית בשל צורי. ומיהו בכסף שבו אבל נחושת יש בסלע מדינה מה שאין כן כלל בצורי. ובהכי לא איירי לפי שאין הנחשת שוה הרבה]. ונראה דזה דבר בעשיר וזה דבר בעני אבל ליכא למימר דלא פליגי. דבגמרא משמע קצת. דפליגי. ע\"כ. וכן דעת הר\"ב דפליגי מדקאמר ואין הלכה כרבי יהודה: \n",
+                    "<b>לאחר ידו</b>. שהכהו באחר ידו והוא קלון יותר. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>והגיע בו רוקו</b>. דאילו הגיע בבגדו לא מאי אמרת נהוי כי ביישו בדברים. זאת אומרת ביישו בדברים פטור. גמרא. וכתב הרא\"ש ונ\"ל טעמא משום דכתיב (דברים כ״ה:י״א) והחזיקה במבושיו דמשמע דלא חייבה תורה אלא על בושת גופו. אבל בושת דדברים או רקק על בגדו פטור: \n",
+                    "<b>רואין אותן כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהן</b>. כי יש עשירים שאין מתביישין יותר מבני חורין שירדו. וכן עניים. ואין יכולין לדקדק עליהם כל כך איזה מהן מתבייש כאילו ירד ואיזה מתבייש יותר או פחות. וכיוצא בזה בהעביר טליתו ופרע ראש האשה בשוק דאין מדקדק בדבר אם היו שם בני אדם שרגילים להתבייש יותר מפניהם. כגון בני אדם חשובים או לא. אלא שוים לשומא אחת. תוספות דף פ\"ו: \n",
+                    "<b>[*ונתן לו זמן</b>. כתב הר\"ב וה\"מ לבושת וכו' אבל לנזקין וכו'. ואע\"ג דהכי אתמר אמר רבי חנינא אין נותנין זמן לחבלות. אף נזקים שבממונו בכלל החבלות כדאמרינן ברפ\"ק דסנהדרין מה לי חבל בגופו מה לי חבל בממונו וכן אין לך חבלה בגופו שלא יחסר לו ממון ריפוי ושבת. ומקרי דחסריה ממונא]: \n",
+                    "<b>והיתה מטפחת ומנחת ידה על ראשה</b>. כלומר היתה מאספת השמן בטפח שלה והניחה ידה על ראשה לסוך. וחברים רבים ללשון הזה. פרק בתרא דתרומות מ\"ז. ובפ\"ד דע\"ז [משנה יו\"ד] מטפח על פי חבית. ובפרק כ\"ב דשבת [דף קמ\"ג] ולא יטפח בשמן. ואמרינן בכמה דוכתי טופח ע\"מ להטפיח. ומ\"ש הר\"ב לזו אני נותן שעל כאיסר שמן זלזלה בעצמה וכו' כלומר שאע\"פ שזה השמן אם ילך לאבוד אינו שוה אלא איסר והיתה יכולה לקנות בכאיסר ותסוך בה בצנעא. ובמקצת ספרי הרי\"ף כתוב והיתה מטפחת ומכה וכו' ומפני כן יש רוצים לפרש מטפחת ג\"כ ענין הכאה מלשון מטפחות דמ\"ח פרק בתרא דמועד קטן שפירושו מספקות כף אל כף. ולפי זה צריכין אנו לומר שהשמן שלה היה. דאי לא תימא הכי מה לה בצער דאינש אחרינא כל שכן של בעל ריבה. אבל מצאתי באבות דר' נתן פ\"ג בזה הלשון נתן לו זמן. אמר לו חבירו אני אתן לך עצה שלא תתן לה אפילו שוה פרוטה. אמר ליה תן לי. [א\"ל] לך טול שמן בכאיסר ושבור את הצלוחית על פתחה של האשה. מה עשתה האשה יצאה מתוך ביתה ופרעה ראשה בשוק והיתה מטפחת וכו'. משמע דטול שמן בכאיסר מממונו קאמר. וכן מדיצתה מתוך ביתה וכו'. משמע דלא מפני הצער היתה פורעת ראשה שהרי זה היתה יכולה לעשות מבפנים. ועוד שהתוספות [דף צ\"א] כתבו בדבור המתחיל אלא האי תנא וכו' בזה\"ל. שאסור לחבול אפילו לצורך כגון אשה שטפחה על ראשה. ע\"כ. ש\"מ דטפיחה לצורך היתה. ונ\"ל דז\"ש בספרי הרי\"ף ומכה. שטעות סופר הוא וצריך להיות וסכה: \n",
+                    "<b>החובל בעצמו אע\"פ שאינו רשאי</b>. כדתניא אמר ר\"א הקפר ברבי מה תלמוד לומר (במדבר ו׳:י״א) וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. וכי באיזה נפש חטא זה. אלא שציער עצמו מן היין וכו'. וכתבו התוספות דאע\"ג דבנזיר טמא כתיב היינו מפני ששנה בחטא. אבל בנזיר טהור הוי נמי חוטא. אלא שיש בו ג\"כ מצוה. ומצוה גדולה מעבירה והיינו דקרינן ליה נוה בריש מסכת נזיר [דף ג']. ואי לאו מצוה דגדולה מעבירה שבה. לא היה קורהו נוה. אבל מ\"מ חטא יש בו על שציער. ומידי דהוה אמתענה תענית חלום בשבת [ברכות ל\"א ע\"ב] שקורעין גזר דינו ונפרעין ממנו תענית של שבת. מאי תקנתיה ליתב תענית לתעניתו: \n",
+                    "<b>פטור</b>. לשון התוספות תימא מאי חיוב שייך. ואי פטור ממלקות קאמר על כרחו הקוצץ נטיעותיו אע\"פ שאין רשאי פטור. לאו היינו פטור ממלקות. [*דהא חייב. כדכתיב. (דברים כ׳:י״ט) ואתו לא תכרות כמ\"ש בדבור דלקמן] וצריך לדחוק ולומר פטור אף על פי שאין בו צד חיוב שאין חס על גופו. אחרים שחבלו בו חייבים. ע\"כ: \n",
+                    "<b>והקוצץ נטיעותיו אף על פי שאינו רשאי</b>. דעבר בבל תשחית. רש\"י. וא\"ת דהא לא תשתית במלחמה כתיב. ואיכא למימר דבמלחמה דוקא הזהיר הכתוב כטעם הכתוב בצדו כי ממנו תאכל. וזה כדי שיהא מצוי מידי דאכילה ליוצאי צבא. ובגמרא פ\"ג דמכות ד' כ\"ב והביאו התוספות דהכא. נקט אזהרה לקוצץ אילנות טובות מואותו לא תכרות. ונ\"ל דהיינו טעמא דמיתורא דואותו לא תכרות יליף ליה. דאי מלא תשחית אימא דוקא במלחמה. אלא רש\"י נקט רישא דקרא דהא גלי קרא בלא תכרות דקפיד על כל קוצץ אילנות אפילו שלא במלחמה שלא ישחיתנו. [*ובגמרא [דף צ\"א] בברייתא המקרע על המת יותר מדאי לוקה משום בל תשחית]: \n",
+                    "<b>אחרים שקצצו וכו' חייבים</b>. בדלא אתרו ביה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>שאינו לוקה [כמ\"ש הר\"ב במ\"ב פ\"ז] תוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אף על פי שהוא נותן לו וכו'</b>. סתמא הוא ולא ר\"ע קאמר לה. רש\"י: \n",
+                    "<b>אין נמחל לו</b>. פירש רש\"י צער שדואג על בשתו: \n",
+                    "<b>שנאמר ועתה השב אשת וגו' ויתפלל בעדך</b>. וממילא שיפייסנו כדי שיתפלל. כי מי פתי יסור הנה לבקש מאדם שיתפלל עליו שלא יומת על חטאו אשר חטא כנגד זה האדם עצמו ולא יפייסנו תחלה. וז\"ל בראשית רבה א\"ל מי מפייסו שלא נגעתי בה. א\"ל כי נביא הוא. פירש\"י [בחומש] ויודע שלא נגעת בה. ע\"כ. שמעינן מהכא דהיה צריך לפייס אלא דאברהם משום שהיה נביא לא הוצרך לפייסו. ובגמרא דרשינן כי נביא הוא דמדאמר הגוי גם צדיק תהרוג הלא הוא אמר לי אחותי היא וגו' מהדר ליה הקב\"ה כי נביא הוא. וכבר לימד אכסנאי שבא לעיר על עסקי אכילה ושתייה שואלין אותו. או על עסקי אשתו וכו'. ולפי זה אפילו אברהם עצמו היה צריך לפיוס. ונראה לי דמשום הכי לא תפסו בגמרא מדרש רבה אע\"פ שהוא קרוב יותר למשמעות הכתוב. משום דכיון דמהאי קרא ילפינן פיוס. אתי שפיר למדרשה בענין שיהא במשמע דלאברהם עצמו הוצרך לפייס: \n",
+                    "<b>האומר סמא את עיני וכו' על מנת לפטור וכו'</b>. כתב הר\"ב שאין דרך בני אדם למחול על צער גופן. ולפיכך סמא את עיני לאו דוקא אלא אפילו הכאה ופציעה בלא חסרון ראשי אברים נמי. וכדאיכא למידק מסיפא דלא נקט אלא נזקי ממונו דבהכי פטור. והא דנקט סמא את עיני וכו'. בסירכא דלישנא דמתניתין דריש פרקין מסריך סריך. כך נראה לי. וראיתי למהר\"ר ואלק כהן שכתב בשלחן ערוך סימן תכ\"א דנקט סמא עיני וכו' ללמדנו דאם אמר בפירוש על מנת לפטור דפטור אפילו בהני: \n",
+                    "<b>על מנת לפטור פטור</b>. מתניתין דאתי לידיה בתורת שמירה. והדר אמר ליה שבר וכו'. ומשום הכי אי לאו דאמר ליה על מנת לפטור הוה חייב. דשבר על מנת לשלם קאמר דמתחייב כבר בשמירה. אבל אי לא אתי לידיה מעולם בתורת שמירה אלא עכשיו אמר ליה שבר כדי. פטור. אפילו כי לא אמר על מנת לפטור. ודייקינן לה מקרא (שמות כ״ב:ו׳) כי יתן איש וגו' לשמור. דלשמור הוא דחייביה קרא בפשיעתו אבל לא לקרוע כדאיתא בגמרא [סוף פרקין]: \n",
+                    "<b>עשה כן לאיש פלוני ע\"מ לפטור</b>. חייב. אפילו אמר ליה ע\"מ שאני אשלם חייב. דאין שליח לדבר עבירה וכמו שהתבאר בפרק דלעיל מ\"ו. אלא מתניתין נקטה לישנא דעל מנת לפטור דומיא דרישא. נראה לי. וכתב מהר\"ר ואלק כהן בש\"ע סימן תכ\"א דעל מנת לפטור דרישא כלומר בכל ענין פטור אפילו בדרך שאלה. והלה השיב לאו. ועל מנת לפטור דהכא. נמי בכל ענין חייב. אפילו אמר ליה בפירוש על מנת לפטור: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>עצים ועשאן כלים</b>. מסקינן בגמרא דלא בגזל עצים שהן משופים ומאי ניהו נסרים ועשה מהן כלים דשינוי דהדר לברייתו הוה. דאי בעי מנתק הנסרים זו מזו. והרי הן נסרים כבתחלה. אלא שגזל עצים שאינם משופים ועשאן כלים בוכאני. דהיינו שיפן דלא הדר לברייתו ונשתנה שמו שנקרא בוכאני. והיינו דתנן ועשאן כלים: \n",
+                    "<b>צמר ועשאן בגדים</b>. לא דגזל צמר הטווי ועשה מהן בגדים שחוזר לברייתו. דאי בעי סתר להו והוו חוטין כדמעיקרא. אלא שגזל צמר שאינו טווי ועשה מהן לבדים שאינו חוזר לברייתו להיות כל נימא ונימא בפני עצמו. ונשתנה שמו שנקרא לבד והיינו דתנן ועשאן בגדים: \n",
+                    "<b>משלם כשעת הגזלה</b>. כתב הר\"ב ואין חייב להחזיר לו כלים וכו' כדאמרינן במרובה. [דף ס\"ז] שינוי קונה דכתיב (ויקרא ה׳:כ״ג) והשיב את הגזילה מה תלמוד לומר אשר גזל. אם כעין שגזל יחזיר. ואם לאו דמי בעלמא בעי לשלומי. רש\"י. ועיין ריש פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>משלם דמי פרה העומדת לילד וכו'</b>. לשון הר\"ב והעודף ששוה יותר הולד והגיזה. שלו הוא דקננהו בשינוי. וכן לשון רש\"י והעודף ששוה עכשיו וכו' ופירש נ\"י דרוצה לומר דדוקא הולד והגיזה קונה בשינוי ומשלם מה שהיו דמיהם. והעודף ששוה עכשיו יותר הוא שלו. אבל פרה עצמה חוזרת בעינה. דלידה וגיזה לאו שינוי הוא בגוף הפרה. דמעיקרא גופא מליא והשתא גופא [סריקא] ולא הוי שינוי בגוף הבהמה. כמו דלא הוי שינוי אם הפילה גללים. עד כאן. אבל להרא\"ש דמי פרה ממש. דלידה וגיזה הוי שינוי אף לפרה עצמה וקנאה בו: \n",
+                    "<b>דמי פרה העומדת לילד וכו'</b>. כלומר לאפוקי שישומו כאילו ילדה דהא על ידי הלידה קנאה. וז\"ל התוספות [דף צ\"ה] וכל שבח שמשעת גזלה עד שתלד. לגזלן. ע\"כ. וטעמא דלעולם משלם כשעת הגזילה כדכייל בסיפא וקאי אכולהו בבי דמתניתין. ולא אזלינן בתר שעת קנייה אלא משקנאה חזרה השומא לשעת הגזילה כך כתב הרא\"ש. אלא שדקדק עוד וכתב והא דלא קאמר דמי פרה מעוברת דמי רחל טעונה משום דלפעמים אדם קונה פרה מעוברת לשחיטה בשביל השליל וכן רחל טעונה בשביל הגיזה שעליה. ואין דמיהם מרובים כדמי פרה שאדם קונה מעוברת לגדל הולד. וכן רחל לגדלה לגיזה. וזה הגזלן שהשהם אצלו עד שילדה. וגזז. צריך לשלם דמים מרובים ע\"כ. וזה לפי שיטתו דסבירא ליה דפרה עצמה קנאה בשינוי זה. ועיין מ\"ש לקמן: \n",
+                    "<b>גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה וכו'</b>. ה\"ה אפילו לא ילדה ואיידי דנסיב רישא ילדה. נסיב סיפא נמי וילדה. גמרא. וכתב הרא\"ש דאע\"ג דברישא נמי משלם כשעת הגזילה סיפא הא קמשמע לן דעבור וטעינה הוי שינוי כמו לידה. ע\"כ. ונראה לי דלרש\"י והר\"ב כמו שפירש נמוקי יוסף. בסיפא נמי דינא דמחזיר הפרה דאם לא נעשה שינוי בלידת הולד. ה\"ה נמי לא נעשה שינוי בעבור. דכך לי שינוי המלוי כמו שינוי הרקות. וקשיא לי דליתני ברישא נמי משלם כשעת הגזילה. דלדידהו ליכא לתרוצי כמ\"ש הרא\"ש דלאשמועינן דשמין פרה העומדת לגדל ולדות וכו'. דהא פרה חוזרת בעינה לדידהו. וצריך לי עיון: \n",
+                    "<b>זה הכלל וכו'</b>. כתב הר\"ב לאתויי גנב טלה וכו' וטבחו או מכרו פטור מתשלומי ארבעה וחמשה.. ולא אמרינן דעל כל פנים ישלם ארבעה וחמשה. אלא שלא ישלם כמות ששוה עכשיו שנעשה שור אלא כששוה בשעת הגזילה. קמשמע לן דלא. לפי דשלו הוא טובח וכו'. וממילא דמכל שכן שאינו משלם הכפל אלא כשעת הגזילה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי מאיר אומר בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"מ. הכי אמר רב בגמרא משום דאיפכא תני למתניתין. א\"נ משום דאשכח תרתי ברייתות וחדא מתניתין מקמי תרתי ברייתות מפיך להו תני וחכ\"א בעבדים וכו'. והכי קאמר למאי דאפכיתו ותניתו הלכה כר\"מ: \n",
+                    "<b>פירות והרקיבו</b>. כתב הר\"ב כשהרקיבו מקצתן [אומר לו וכו'] גמרא. ופירש נ\"י כיון דאורחייהו בהכי כהיזק שאינו ניכר חשבינן ליה ואומר לו הרי שלך לפניך. והוי כחמץ בפסח. אבל כשהרקיבו כולן שהוא היזק ניכר [ומתניתין דקתני משלם כשעת הגזילה כשהרקיבו כולן שהוא היזק ניכר] כיין והחמיץ [מיירי]. ע\"כ: \n",
+                    "<b>יין והחמיץ</b>. שנשתנה ריחו וטעמו ולא מצי א\"ל הרי שלך לפניך. נ\"י: \n",
+                    "<b>מטבע ונפסל</b>. פירש הר\"ב במדינה זו אבל יוצא במדינה אחרת שיכול לומר לו לך והוציאו שם. רש\"י. ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>תרומה ונטמאת חמץ וכו'</b>. הטעם דאילו אף שנפסלו אצל הגזלן לגמרי. מ\"מ תבואת תרומה ולחם חמץ לא נשתנה משאר תבואות ולחמין. והרי הן כמו שהיו בשעת הגזילה וכמו שהן עכשיו שאר תבואות ולחמין משום הכי מצי אמר לו הרי שלך לפניך. מה שאין כן בפסלתו מלכות כיון דצורת מטבע זו אינה יוצאת כלל בכל מדינות המלך ונטבעה צורה אחרת במקומה. הרי ניכר הפסידה. מהר\"ר ואלק כהן בשלחן ערוך סימן שס\"ג [*והוא מפירוש רש\"י שבגמרא [דף צ\"ו]: \n",
+                    "<b>בהמה ונעבדה בה עבירה וכו'</b>. בעד אחד שלא נסקלה. אבל פסולה לקרבן *) ועיין ריש פ\"ח דזבחים. וטעמא דאמר ליה הרי שלך לפניך פירש רש\"י דכל בהמות לאו למזבח קיימי: \n",
+                    "<b>או שהיתה יוצאה ליסקל</b>. סבירא ליה להאי תנא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דגומרין דינו של שור שלא בפניו ואין צריך להביאו לב\"ד דאמר ליה מאי עבדי ליה. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נתן לאומנין לתקן כו'</b>. כתב הר\"ב נתן להם עצים וכו' ולאחר שנעשה הכלי וכו' דאין אומן קונה בשבח כלי. גמרא. וכי תימא להא דכתבינן בריש פרקין דלעולם משלם כשעת הגזילה הכי נמי ישלם כשעה שבא לידו. לא קשיא דהכא לא כיון מעולם לגזול ולא זכה בה. ועיין לקמן בדרבי מאיר ורבי יהודה מ\"ש שם: \n",
+                    "<b>שידה</b>. כתב הר\"ב עגלה כו'. וכפירש\"י כאן ובריש פרק ג' דעירובין. ועיין במשנה ה' פרק ט\"ז דשבת וריש פרק ח' דאהלות. ושם מפרש תיבה ומגדל [*ועיין במשנה ב' פי\"ח דכלים]: \n",
+                    "<b>ואם מחמת המכה חייב</b>. שזה כזורק חץ והזיק בו הוא. רמב\"ם פ\"ו מהלכות חובל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נותן לו דמי צמרו</b>. ובהקדיחה בשעת נפילה שלא היה בו שבח מעולם לפיכך אין לו עליו אלא דמי צמרו אבל אם הקדיחו לאחר שקלט ונעשה שבח בצמר חייב ליתן לו גם דמי שבחו. כמו נתן לאומן לתקן דמתניתין דלעיל גמרא שם ריש דף צ\"ט. ולא ידעתי למה לא התנו כן הפוסקים אלא העתיקו המשנה כלשונה: \n",
+                    "<b>אם השבח יתר על היציאה</b>. לשון הרמב\"ם ענין השבח והיציאה כמו שאומר לך על דרך משל אילו היה הבגד שוה דינר ואחר צביעתו שוה דינר וחצי. והוציא בו צבע רובע. לא יתן לו אלא רובע דינר. ואם הוציא עליו ג' רבעי דינר יתן החצי מאשר הותיר בדמיו ע\"כ. ורש\"י פירש בפ\"ב דבבא מציעא דף קי\"ז הוצאה דמי עצים וסמנין ושכר טרחו כשאר שכיר יום. ולא מה שפסק לו בקבלנות דהוי טפי: \n",
+                    "<b>נותן לו את היציאה</b>. כתב הר\"ב ולא שכר שלם. וכן לשון רש\"י. ולקמן בדברי רבי יהודה בהוצאה יתירה על שבח פירשו שאם השכר פחות מן השבח שנותן לו את השכר. ומסתבר ודאי דהכא נמי אם השכר פחות מן היציאות דנותן לו: \n",
+                    "<b>לצבוע לו אדום וכו'</b>. כתב הר\"ב קנייה בשינוי. לר\"מ לא יהיב אלא דמי צמרו. או זה יתן שכרו וכו'. וכן פירש רש\"י. ומשמע דכי יהיב ליה אגרא מחייב למיתב ליה הצמר ולא אמרינן דקני ליה לגמרי שהרי לא נתכוין הצבע לזכות בו כלל. מה שאין כן בגזלן: \n",
+                    "<b>רבי יהודה וכו'</b>. כתב הר\"ב דקניס ליה להאי דשנה וכו'. וכפירש רש\"י. ומשמע דדוקא לדשנה קנסינן. והלכך אם בעל הצמר אינו חפץ בצמרו אלא שיתן לו דמי צמרו הרשות בידו. כן כתב המגיד בפ\"י מהלכות שכירות שמצא לרש\"י ז\"ל שפירש שביד בעל הצמר לתת לו הצמר. ופירש בדמיו. וכתב שצריך עיון לפי שאחר שהדין הוא לחשוב איזה הוא מועט אם ההוצאה אם השבח. ויתן המועט. ואם רצה צבע בזה. אין בעל הצמר יכול לעכב ודאי. וכדעת הרמב\"ם שתקנה זו תקנה לכל אחד משניהם היא. ואין אחד מהם יכול לדחות השני ממנה. והראב\"ד שאמר אין לזה טעם לא להשיג בא. אלא כונתו היתה לומר שדבר שאינו צריך לכתבו הוא. ע\"כ דברי המגיד. ויותר נראה דהראב\"ד להשיג הוא בא. לפי שסובר הראב\"ד דטעמא דנותנין לו הפחות משום קנסא על ששינה. וכלשון רש\"י והר\"ב. ואי משום הכי. למה לא יכול לומר בעל הצמר איני רוצה בתקנה זו. כיון שזאת התקנה לקנוס את המשנה היא ולטובת בעל הצמר. כגון זו האומר אי אפשי בתקנה זו. שומעין לו: \n",
+                    "<b>אם השבח יתר וכו'</b>. לפי שאין מתכוין לקנותו. הלכך לא דמי לגזלן דכולי שבחא דידיה היא כדתנן במתניתין דר\"פ. הכי מסקי התוספות שם ד' צ\"ה ע\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שוה פרוטה</b>. בסיפרא פרשת ויקרא לאשמה בה פרט לפחות משוה פרוטה. ועיין במשנה ז' פ\"ד דב\"מ: \n",
+                    "<b>שוה פרוטה ונשבע לו</b>. לדברי הר\"ב בפירוש משנה ז' פ\"ד דב\"מ דעל כפירת פרוטה נשבעין אתי שפיר. אבל לפי דבריו בר\"פ ו' דשבועות כמו שאכתוב שם בסייעתא דשמיא אין נשבעין על כפירה פחותה משתי כסף. פירשו התוספות דע\"י ב\"ד אין נשבעין. והכא בנשבע ע\"י עצמו: \n",
+                    "<b>יוליכנו אחריו אפילו למדי</b>. כתב הר\"ב דגבי נשבע על שקר כתיב לאשר הוא לו יתננו. [ועיין בפירוש הר\"ב במשנה ז' פ\"ד דב\"מ] ומסיים נ\"י דכתיב ביום אשמתו דמשמע שנשבע לשקר ומביא אשמו. ע\"כ. והרמב\"ם בפ\"ז מהלכות גזילה נתן טעם לדבר מפני שכבר נתייאשו מאחר שנשבע ואינן באין עוד לתובעו. [ע\"כ]. ולדבריו באינו נשבע אפילו להודיע אין צריך. אבל הטור כתב סימן שס\"ג שצריך שיודיענו לומר לו כך וכך גזלתיך בא וקח ממני: \n",
+                    "<b>לא יתן לא לבנו</b>. פירש הר\"ב של נגזל. ומסיים רש\"י להוליכו שאם יאנסוהו חייב להחזיר ולא הוי השבה וכו': \n",
+                    "<b>ולא לשלוחו</b>. עיין בפירוש הר\"ב משנה ג' פ\"חדב\"מ. דפלוגתא דשליח שעשאו בעדים שייכא נמי הכא וכדאיתא בהדיא בגמרא: \n",
+                    "<b>אבל נותן לשליח ב\"ד</b>. כתב הר\"ב תקנה הוא דעבוד רבנן מפני תקנת השבים וכו' [*וכן פירש\"י] וכתבו התוספות משמע מתוך פירושו דנותנו לשליח ב\"ד והוא שומרו בידו עד שיבא הנגזל. ואין נראה דלישנא לא משמע הכי דאמאי נקט שליח ב\"ד הוה ליה למימר אם יש ב\"ד שם נותן לב\"ד. ועוד הקשו ומסקי דנראה דמתניתין איירי לענין אחריות הדרך דמפטר כשיתן לשליח ב\"ד ויש לו כפרה מיד וא\"צ לו להמתין עד שיגיע ליד הנגזל. כיון שקבלו שליח ב\"ד. אבל בתקנתא לא איירי מתניתין כלל ע\"כ. וכדבריהם פירש הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ואם מת יחזיר ליורשיו</b>. נראה דאתא לאשמועינן דאפילו ליורשים יוליך למדי. אי נמי אתא למימר דאין חילוק בין שהנגזל הוא קיים. בין שהוא מת לענין קרן וחומש ואשם. כי היכי דיש חלוק [בגזלן] בין הוא לבניו. דבניו אין משלמין חומש על גזל אביהם [כגון שגזל אביו והבן יודע וכפר הבן ונשבע. ואח\"כ הודה. ובשאין הגזילה קיימת כדאי' בגמרא] קמשמע לן דלענין נגזל אין חילוק. תוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חוץ מפחות משוה פרוטה בקרן אינו צריך וכו'</b>. כתבו התוספות [דף ק\"ד ע\"ב ד\"ה חוץ] <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>תימה אמאי איצטריך למיתני הא כיון דברישא תנן שוה פרוטה משמע אבל פחות לא. עכ\"ל. ועיין במשנה ה' פ\"ז. ואני למדתי תירוץ לתמיהתם מדברי הרמב\"ם פ\"ז מהלכות גזלה שמסיים בזה. אלא יבא הנגזל ויטול את השאר. והשתא משום דיוקא דא\"צ להוליכה. הא לכשיבא מחויב לתת לו. משום הכי איצטריך למתני. וטעמא דמחוייב לתת לו דמ\"מ גזל הוא בידו. וז\"ל הרמב\"ם ריש הלכות גזילה ואסור לגזול כל שהוא דין תורה. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נתן לו את הקרן ונשבע לו על החומש</b>. הוא הדין אם לא נתן לו את הקרן ונשבע אתרויי' אקרן ואחומש היה מוסיף חומש על חומש. אלא אורחא דמלתא נקט דאקרן אין נשבעין שני פעמים והוא הדין אם נשבע על החומש דיוליכנו אחריו למדי כיון שנשבע עליו נעשה כגזלן. תוספות: \n",
+                    "<b>וכן בפקדון וכו' הרי זה משלם וכו'</b>. וכן לענין דיני נשבע והודה וכן מפורש ברמב\"ם ריש פ\"ז מה' גזלה. ותנא דידן נקט בגזל משום דפרקין בדיני גזל איירי: \n",
+                    "והעדים מעידין אותו שאכלו כו' עי' מ\"ש לקמןד\"ה שגנבו]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והעדים מעידין אותו שגנבו משלם תשלומי כפל</b>. ובגמרא פ\"ז דף ס\"ג [ע\"ב] יליף לה מדכתיב (שמות כ״ב:ז׳) אם לא ימצא הגנב. והכי משמע אם לא ימצא כמו שאמר אלא הוא גנבו. ישלם שנים. ובדנשבע. [איירי] דכתיב (שם) ונקרב בעל הבית אל האלהים לשבועה. ויליף לה משליחות יד דהכא ודבפרשה שנייה דכתיב בה (שם) שבועת ה' תהיה בין שניהם. ומדכתיב הגנב ממעטינן טענת אבד דמתניתין דלעיל: \n",
+                    "<b>שגנבו</b>. לעיל נקט שאכלו לרבותא אע\"פ שאבדו מן העולם פטור מן הכפל בטענת אבד. והכא נקט שגנבו לרבותא דאע\"פ שהוא בעין. חייב כפל כיון שטוען טענת גנב. תוספות פ\"ז דף ס\"ג: \n",
+                    "<b>משלם תשלומי כפל</b>. אבל תשלומי ארבעה וחמשה לא קתני [*דליתני טבח ומכר משלם ארבעה וחמשה] משום דבקרא לא כתיב ארבעה וחמשה אלא בגנב עצמו. תוספות פרק בתרא דשבועות דף מ\"ט: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ונשבע לו</b>. כתב ב\"י סימן שס\"ז משמע דאי לא נשבע לו לא היה צריך להוציא חלק הנוגע לירושתו מהגזילה. ואפשר דהוא הדין לא נשבע. ונשבע דקתני משום סיפא דלוה ובעלי חוב באין ונפרעין לאשמועינן דאע\"ג דנשבע שרי בהכי. ע\"כ. וכתב מהר\"ר ואלק כהן דבעל דרכי משה הכריע דנשבע דוקא: \n",
+                    "<b>לבניו או לאחיו</b>. לשון הר\"ב אם אין לו בנים. [*פשטא דמלתא משמע דלבניו דתנן היינו של עצמו. וכן פירשו התוספות וז\"ל נראה לבניו של גזלן או לאחיו של גזלן כלומר בתחלה לבניו אם יש לו דהם קודמים לכל אדם בחלק המגיעו ונחשוב אותו כאילו מת הוא והרי בניו יורשים חלקו עם אחיו והם אין באין מכחו אלא מכח אבוה דאבא כדאמר בסוף מי שמת (בבא בתרא דף קנ\"ט) תחת אבותיך יהיו בניך. הלכך אע\"פ שאין לאביהן בהן כלום. שהרי יש לו להחזיר הגזילה. אפילו הכי הם קודמין בחלקו מההוא טעמא דבבא בתרא. או לאחיו כשאין לו בנים. עכ\"ל. אלא שנסתפקתי עדיין בלשון הר\"ב ממ\"ש אח\"כ לוה מאחרים ומחזיר את הגזל לאחיו. והא מתניתין לבניו והדר לאחיו תנן. ואמאי נקט איהו לאחיו. ועוד דאי כדעת התוספות ה\"ל לפרש ולא לסתום. למה קדמו בניו של עצמו לאחיו שהם לפי אמת יורשי אביו. והנה לשונו זה דנקט לאחיו לשון רש\"י הוא. ולדידיה ניחא דמפרש לבניו של אביו או לאחיו של אביו אם אין לו בנים. ע\"כ. וניחא דאחיו דנקט רש\"י בלוה מאחרים כלומר אחי הגזלן. והיינו בניו דרישא שהן בני הנגזל ואחי הגזלן. אבל אי איתא דדעת הר\"ב כן לא ה\"ל לסתום הכא ברישא. אלא לפרש בניו של (הגזלן) [הנגזל] וכו' דפשטא לא משמע הכי. וחזרתי לומר דשמא דעת הר\"ב כדעת הרמב\"ם דמפרש גם כן בניו ואחי ר\"ל דגזלן כפירש התוספות אלא דסבירא ליה דמתניתין לאו דוקא נקטא בניו ברישא דודאי לכל ימי חייו אין חלק לבניו בירושת אביו. ולפיכך נותן לאחיו ברישא. והשתא שפיר נקט הר\"ב גבי ליה מאחרים וכו'. ונותן הגזילה לאחיו ולא נקט לבניו משום דלפי האמת אחיו קודמין. אלא דליכא למימר הכי שהרי הר\"ב כתב או לאחיו אם אין לו בנים. משמע בהדיא דסבירא ליה דבניו קודמין. ולפיכך לא ידענא מה אדון בה בדעת הר\"ב. ומה שכתב הר\"ב בסוף המשנה ואם אין יורש לאביו אלא הוא. נותן הוא עצמו הגזילה וכו' לשון קצרה כתב שאין לך אדם מישראל שאין לו יורשים עד יעקב אבינו ע\"ה. וז\"ל הרמב\"ם ואם לא היה אצלו אח מאביו. ולא בנים. או לא החזיר הוא את הגזילה לבניו יתן אותו בחובו וכו'. ומ\"מ עירוב מפרשים אני רואה בכאן בדברי הר\"ב. דזה הדין יצא לו להרמב\"ם מלשון המשנה או שאין לו. שמפרש הוא ז\"ל שאין לו אחים וכו'. והר\"ב כבר פירש ואם אין לו שר\"ל אין לו נכסים וכו'. וזוהי שיטת שאר המפרשים ולדידהו איכא למימר דמתניתין בניו ואחיו נקט דשכיחי. והוא הדין אם אין לו אחים שהירושה ממשמשת ועולה כדתנן בפרק יש נוחלין משנה ב' ואליהם הוא נותן. ומקיים בזה יותר מצות השבה. ומתוך לשון הרמב\"ם שהעתקתי נראה לי דז\"ש או לא החזיר וכו' היא פירושא דואם אינו רוצה וכו'. ונראה גם כן שגרסתו ואם אין לו או שאינו רוצה. שהרי הקדים פירוש אין לו. וגם בפירוש רש\"י ודברי הר\"ב הקדימו אין לו לאינו רוצה. ואם דברי הרמב\"ם בחבורו [ריש] פרק ח' מהלכות גזילה שכתב ועושה עמהן חשבון [לומר שלעולם אין צריך אלא להוציא הגזילה עצמה מידו. אבל אח\"כ מנכה בחשבונם כפי חלקו] יצא לו מלשון אם אינו רוצה דמתניתין כמ\"ש המגיד [וע\"ש בכ\"מ]. צריך גם כן לומר שגירסא אחרת היתה לו בחבורו. וכגרסת ספרים שבידינו דגורס אם אינו רוצה קודם לאין לו אלא דגרסת הספר ואם בוי\"ו ולא כן גרסתו. ומה שכתב הר\"ב ובלבד שתהא הגזילה בעין דלא קנייה בשינוי. כך כתב הרמב\"ם [שם] וטעמא דאי קנאה בשינוי אין עליו אלא לשלם דמי הגזילה ולא הוה בכלל והשיב את הגזילה דהא קרא קאמר אשר גזל. אם כעין שגזל יחזיר כמ\"ש בריש פרקין. שמע מינה דקרא לא איירי אלא אם היא כעין שגזל שלא נשתנה. כך נראה לי: \n",
+                    "<b>ואם אינו רוצה וכו'</b>. או שאין לו וכו'. הר\"ב העתיק בהפך. וכן בפירוש רש\"י. וניחא לפירושם דלגירסת הספר הוה זו ואין צריך לומר זו. ועיין מה שכתבתי לעיל לדעת הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>באים</b>. ונפרעים. דמה שמחזיר להם לא חשיב כאילו נתן להם במתנה ושלא יוכלו בעלי חוב לטרוף דאין אחריות על המטלטלים [כדתנן במשנה ח' פרק קמא דקדושין] דאינו נותן להם לשם מתנה. אלא בסתמא בשתיקה מחזיר להם ואין דעתו אלא לקייים מלות השבה בעלמא. הלכך לא הויא מתנה ויכול בעל חוב לטרוף מהם. והוא ודאי אינו יכול לחזור וליקח מהן דאז לא היה מתקיים השבה כלל אם היה לוקח בעצמו מה שנתן. אבל מה שבעל חוב נוטל. מתקיים שפיר מצות השבה. כיון שבעצמו אין נוטל. תוספות. ומה שכתב הר\"ב בזה הדבור ואם אין יורש וכו' הארכתי בזה לעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קונם אי אתה נהנה וכו'</b>. כבר מפורש בריש נדרים שהאומר קונם תופס החפץ בקרבן שקונם כנוי לקרבן הוא. ויהיה פירוש הלשון קונם יהיה אם אתה נהנה וכו'. וטור יורה דעה סימן רט\"ז העתיק קונם שאתה נהנה וכו' והוא נכון יותר. ועיין מ\"ש בריש פרק א' דנדרים בדבור שאיני וכו': \n",
+                    "<b>אם מת יירשנו</b>. שזה כאומר נכסי עליך אסורים [משנה ג' פרק ה' דנדרים] הרמב\"ם פרק ה' מהלכות נדרים: \n",
+                    "<b>אם מת לא יירשנו</b>. שזה כמו שאמר ליה נכסים אלו אסורין עליך. שם. וכתב הר\"ן בפ\"ה ממסכת נדרים דף מ\"ז וז\"ל לאו למימרא דכיון דנכסים אסורין לו בהנאה לא יזכה בהם דהא קתני סיפא ויתן לבניו ולאחיו ואם אין לו לוה ובעלי חוב באין ונפרעים ואם לא זכה בגוף הנכסים היאך נותנן לבניו או לאחיו. והיאך בעלי חוב באים ונפרעים. אלא ודאי נכסי דידיה] נינהו אלא שאינו רשאי [*ליהנות מהם. ואיידי דתנא רישא יירשנו לומר שמותר] ליהנות מהם כשאר יורשין. תנא סיפא נמי לא יירשנו. ולאו דוקא. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ויחזיר לבניו וכו'</b>. כך הגירסא בספרים ומשום דנכסי דידיה נינהו כמ\"ש בשם הר\"ן הלכך שייך למתני בלשון חזרה. אבל הר\"ן העתיק בדבריו ויתן לבניו וכו'. וכן הוא בנוסח הירושלמי: \n",
+                    "<b>ויחזיר לבניו וכו'</b>. כתב הר\"ן בנדרים וז\"ל וכי תימא היכי קתני נותנו לבניו או לאחיו. בשלמא לוה ובעלי חוב באים ונפרעים שפיר. דבעלי חוב לאו מדעתיה קא מפרעי אלא באים ונפרעים על ידי ב\"ד שמגבין להם. ואע\"ג דאיהו ממילא מתהני לא איכפת לן. אבל מדעתו ודאי אסור דהוי מוציאו מרשות לרשות ונמצא מועל [שכן הוא דין מעילה. וקונם קרבן עביד לנכסים] וכי נותן לבניו. או לאחיו. היכי שרי. והא מתהני מטובת הנאה דידהו ואסור. כדתנן במשנה ג' פ\"ד דנדרים דתורם שלא מדעתו והיינו משל המודר אבל משלו על של המודר לא. משום דמהנהו בנתינת תרומה שבעל הפירות יכול לתתה למי שירצה [ועוד כתבתי במ\"ג פי\"א דנדרים דטובת הנאה אסורה]. וי\"ל דלאו למימרא שיתנו להם ממש אלא שמראה להם מקום ואומר להם נכסי אלו אסר עלי אבא ואיני יודע מה אעשה בהם טלו לעצמכם ועשו מהם מה שתרצו. וכהאי גוונא לאו מתנה הוא. אלא גונא דהפקר. וכך כתב הרמב\"ם שצריך להודיעם אלו נכסי אבי שאסר עלי אבא. עשאה הרמב\"ם כההיא דתני לעיל מינה הגוזל את אביו ומת וכו'. עכ\"ל. והב\"י בטור יורה דעה סימן רט\"ז כתב על זה שנראה לו שאפילו ליתנם ממש מותר. דלא דמי לתורם משלו על של חבירו דהא מתהני מטובת הנאה. דשאני התם שהוא מהנה את חבירו מממונו המותר לו. ומפני כך יש בו טובת הנאה. אבל הכא שהוא מודיעם שממון זה אסור לו ומפני כן נותנו להם. והם ג\"כ בניו ואחיו שיש להם שייכות בממון זה הלכך אין לו עליהם טובת הנאה. ומשום הכי שרי. עכ\"ל. ולדבריו הא דתנן במ\"ג פ' י\"א דנדרים קונם כהנים ולוים וכו' יטלו על כרחו. הוא הדין דרשאי ליתנם להם אלא קאמר אורחא דמלתא דכיון שאמר קונם וכו' ודאי שאינו רוצה לתת להם. וכדרך שאכתוב בשם התוספות בדבור ובעלי חוב וכו' ולהכי קאמר דיבאו ויטלו בעל כרחו. אבל להר\"ן נראה דדוקא תנן יטלו. דאילו לתת בידים לא: \n",
+                    "<b>ואם אין לו</b>. פירש הר\"ב ואם אין לו מה יאכל. וכן לשון רש\"י. ואע\"ג דמתניתין דלעיל פירשו ואם אין לו נכסים כל כך. שאני התם דלא קפיד קרא אלא אהשבה. אבל ממון עצמו אינו אסור עליו כלל. הלכך לא בעינן שלא יהיה לו מה יאכל אלא כשאינו בעל נכסים סגי. ועוד דהא לעיל תנן דאם אינו רוצה יכול לעשות [כן]. ואפילו יש לו נכסים. וכך כתבו התוספות דהא דלא תני הכא ואם אינו רוצה כדקתני רישא דשמא דוקא אין לו מה יאכל שרי כדקתני גבי המודר הנאה מחבירו [במ\"ז פ\"ד דנדרים] אבל אם יש לו מה יאכל אפילו [אינו] רוצה אין לו תקנה בכך. ע\"כ. אבל תימה דבאותה משנה ז' פרק ד' דנדרים דמייתי להו התוספות דתנן אם אין לו מה יאכל. פירשו התם בתוספות דלאו דוקא אין לו מה יאכל אלא אורחא דמלתא נקט. וכן כתב שם הר\"ב. ומיהו כתבו התוספות תירוץ אחר בקושיא דאמאי לא תנן אם אינו רוצה דמשום שהרי ודאי [אינו] רוצה. ע\"כ. כלומר דבשלמא לעיל הוא דעליו מוטל להשיב הגזלה מתחת ידו לא הוי ודאי אינו רוצה. דשמא רוצה לעשות השבה מעליא. משא\"כ הכא. שאביו אסרם עליו והוא לא מידי קא עביד. הלכך ודאי אינו רוצה. ולפ\"ז ודאי דאין לו מה יאכל. לאו דוקא. וכדלעיל בנדרים. ולא תנן לה הכא אלא לאורחא דמלתא. א\"נ דומיא דלעיל. ואין הכי נמי דמצינו לפרושי כדלעיל אם אין לו נכסים כ\"כ. ועוד אפשר דלהכי מפרשינן אין לו מה יאכל דומיא דמתניתין דנדרים. וכי היכי דהתם לאו דוקא הכי נמי הכא לאו דוקא. גם הרמב\"ם בפרק ה' מהלכות נדרים השמיט ואם אין לו וכו'. משמע דבכל ענין שרי. ואל תטעה בלשון כסף משנה שהעתיק בדברי הר\"ן ואם אינו רוצה או שאין לו וכו'. ותהיה סבור שכן היא גירסת הר\"ן. דליתא. דלשון הר\"ן הוא כמו שהעתקתי בדבור אם מת לא יירשנו. ולא גרסינן אם אינו רוצה. וכן העתיקו בב\"י יורה דעה סימן רט\"ז: \n",
+                    "<b>ובעלי חוב באים ונפרעים</b>. אחר מיתה ואפילו בחייו הוה שרי בכהאי גוונא כדתנן המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל ילך אצל חנוני וכו' [בפ\"ד דנדרים משנה ז'] אלא לפי שזה אין רוצה שיהנה ממנו כלל בחייו ואין יכול לעשות תקנה אלא מדעתו. תוספות: \n",
+                    "<b>ונפרעים</b>. כתב הר\"ב דהא תנן בנדרים [פ\"ד משנה ב'] המודר הנאה מחברו פורע לו חובו. ושם פירש הר\"ב תרי אוקימתות. ואית דאוקמי דוקא בחוב שהתנה לוה עם המלוה שלא יפרענו. אלא כשירצה. ואפשר נמי לומר דהכא אין צריך שיתנה כן וכדרך שכתבו התוספות לתרץ לדברי ר\"ת דמוקים התם דוקא במזונות אשתו. אבל שאר חובות אסור לפרוע דקא משתרשי ליה. והקשו דהכא נמי משתרשי ליה. ותירצו די\"ל דלא דמי. דהתם כיון שנתחייב למי שיפרע בעבורו א\"כ מהנהו ואסור. אבל הכא מה שבאים ב\"ח ונפרעים מן הנכסים אין זה נהנה מן הנכסים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>להשיב האשם אליו האשם המושב לה' לכהן</b>. ת\"ר אשם זה קרן. המושב. זה חומש. כשהוא אומר מלבד איל הכפורים הוי אומר אשם זה קרן. ולמה קוריהו אשם שאם החזירו בלילה דלא יצא החזירו לחצאין לא יצא. ואין חולקין גזל הגר כנגד גזל הגר. כדין אשם. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין היורשים יכולים להוציא מידם</b>. לשון הר\"ב מאחר שזכו בהן כבר משמע דרוצה לומר טעמא שזכו במה שבידם כדין נכסי הגר שמת ואין לו יורשים שכל הקודם בהן זכה. ותמיהני דאי הכי קרא למאי איצטריך. ועוד שסברתו זו איכא למדחי ולמימר דלאו זכייה היא כלל. שהרי הגזלן כבר זכה וכו' וזה שנתנו לכהן לאו נתינה לשיזכה בה היא. דאדעתא שיתכפר בו נתנו לו. ובגמרא אמר אביי ש\"מ כסף מכפר מחצה. דאי לא מכפר הו\"א מהדר ליורשין מ\"ט אדעתא דהכי [דלא תהוו ליה כפרה] לא יהיב ליה. וחטאת ואשם שמתו בעליה. דחטאת תמות. ואשם תרעה. ולא אמרינן אדעתא דהכי לא אפרשה. התם הלכתא גמירא ליה. ע\"כ. הא קמן דלאו מטעם זכייה בנכסי הגר אין מוציאין מידם דאדרבה אי אפשר שיזכו בו. כיון דבטעות בא לידם מיד הגזלן שכבר זכה בה. אלא טעמא משום דכפר מחצה. ולהך סברא בעינן קרא דלא הוה ידעינן דכפר מחצה אלא הוה אמינא דאין כפרה כלל עד שיביא קרבן: \n",
+                    "<b>שהמביא גזלו עד שלא הביא אשמו יצא</b>. גמרא. דאמר קרא האשם המושב לכהן. מלבד איל הכפורים אשר יכפר בלשון עתיד. ומשמע דכשהשיב לכהן את האשם דהיינו קרן הכסף. עדיין לא כפר: \n",
+                    "<b>אין החומש מעכב</b>. גמרא דכתיב במעילה באיל האשם ונסלח לו איל ואשם [פירוש אשם. קרן כדלעיל] מעכבין. ואין חומש מעכב. וילמד הדיוט מהקדש. פירשו התוספות דהא השוה אותן הכתוב בדין אם הביא אשמו תחלה דבתרווייהו לא יצא. ע\"כ: \n",
+                    "<b>אין החומש מעכב</b>. לשון הר\"ב מלהקריב את האשם אם לא נתן עדיין ולבסוף נתן. וכן לשון רש\"י. ולשון ולבסוף נתן אינו מדוקדק דמשמע דאי לא נתן לבסוף עכב. וכבר פירש דעכבה היינו על ההקרבה. וכיון שכבר קרבה אין עוד עכבה ואפילו אם נדחק לומר דדעתם במ\"ש מלהקריב כלומר ולעשות כפרתו. אכתי תקשה מנלן דהא אדרבא קרא קאמר באיל האשם ונסלח. משמע דאילו קרן עבדי הסליחה. והרמב\"ם פרק שמיני מהלכות גזילה [הלכהי\"ג] כתב וחייב ליתן את החומש אחר כפרה. יראה שדעתו לומר שאע\"פ שכפרתו נגמרה מכל מקום חוב החומש עדיין עליו וחייב לשלם. ותדע שכן הוא דבפ\"ק מהלכות מעילה לא כתב זה והיינו טעמא דכיון שאין החומש עליו אלא חוב בעלמא. כתב דינו בהלכות גזילה וסמך עליו בהלכות מעילה אף על פי שהלכות מעילה קודם בדרך חבורו. אפילו הכי סמך על המאוחר לפי ששם מקומו. ואולי שגם זו דעת רש\"י והר\"ב במ\"ש ולבסוף נתן דלא תימא דאינו מעכב הכפרה. ובדיעבד סגי ליה ויפטור מן החומש. להכי קאמרי ולבסוף נתן כלומר שלבסוף יתן ולא יפטור בכך [וקרי ביה נותן בחול\"ם וציר\"י]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>פטורים מלשלם</b>. כתב הר\"ב אם אכלוה וכו'. ואם לא אכלוה והיא בעינה חייבים להחזיר. דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ויאוש כדי לא קני. רש\"י. והא דדייק הר\"ב לכתוב והיא בעינה. משום וחייבים להחזיר דנקט כלומר דחייבים להחזיר הגזילה עצמה אבל כשאינה בעינה אלא נשתנית בשינוי דאמרן בריש פרק דלעיל אין חייבים אלא דמי הגזילה. והרי דין הבנים כדין אביהם ומ\"ש הר\"ב דפסק הלכה דחייבים לשלם אפילו ממטלטלי. ואע\"ג דתביעה בעל פה היא וכדכתב הר\"ב בריש פ\"ו דערכין. ומ\"ש הר\"ב ואם לא הניח וכו' אכלו הבנים הגזילה לפני יאוש חייבים לשלם. בבנים גדולים מיירי דבבנים קטנים הא תנן במ\"ד פ\"ח דפגיעתן רעה. ועיין מה שכתבתי שם. ומ\"ש הר\"ב ואם לאחר יאוש אכלו פטורים. ילפינן לה מקרא בברייתא דף קי\"ב והשיב את הגזילה אשר גזל. מה ת\"ל אשר גזל יחזור כעין שגזל מכאן אמרו הגוזל ומאכיל את בניו פטורים מלשלם. הניח לפניהם בין גדולים בין קטנים חייבים. ופירש רש\"י כעין שגזל. כלומר אם גזילה קיימת. יחזיר. אבל אין גזילה קיימת פטור. ובדידיה ליכא לאוקמי [דודאי דחייב לשלם דמיה] אלא בבניו. ע\"כ. אבל לפני יאוש לא מסתבר דמיירי קרא. דברשותא דמרא קיימא. וכאילו גזלה מבעלה ואכלה. וכן נמי אם בא אחר לאחר יאוש ואכלה דפטור. ובניו לאו דוקא. וצריך לומר דבמשמעות כעין שגזל הוי תרתי. הך דהכא. והא דבריש פרק דלעיל דשינוי קונה. ובתוספות [ד\"ה גזל] מסקי בלאו הכי דדרשא דהכא אסמכתא בעלמא הוא. ומסברא מחלקינן בין לפני יאוש ובין לאחר יאוש. ע\"כ. והא דמסיים הר\"ב אלא אם כן הניח להם אביהם. כפל לשון הוא דהא בהכי איירינן כמו שכתב ואם לא הניח הגזלן כלום: \n",
+                    "<b>אין פורטין</b>. פירש הר\"ב אין מחליפים סלעים בפרוטות. וכפירוש רש\"י דאילו סלעים בסלע דלא מתהני בחלוף ליכא איסורא. והא דפירשו דאם חייב אדם פרוטות וכו' דשרי משום שהוא כמציל מידו. היינו לומר היכא דמתכוין לתת סלע כדי לקבל פרוטות דמתהני כך כתב שלטי הגבורים: \n",
+                    "<b>אין פורטין לא מתיבת המוכסין וכו'</b>. לשון הרא\"ש כתבו התוספות דאתי כרבנן דר\"ש [דמ\"ח פרק כ\"ו דכלים] דאמרי סתם גזילה לאו יאוש בעלים הוא. ולי נראה דכל מה שהמוכס והגבאי נוטל הוי יאוש בעלים. ואכילו אין לו קצבה ואפילו הכי דבר מגונה הוא שיקבל אדם ממון ממקום המיוחד לגזל. ע\"כ. והרמב\"ם פ\"ה מהלכות גזילה [הלכה י\"א]. חשיב במוכס עכו\"ם שלא נתייאשו וכו'. ועיין בפירוש מתניתין דלקמן: \n",
+                    "<b>המוכסין</b>. פירש הר\"ב במוכס עכו\"ם אע\"פ שהוא עומד מחמת המלך. הרי הוא כמוכס שאין לו קצבה. שסתמא יותר מן הדין הוא נוטל. המגיד פ\"ה מהלכות גזילה [הלכה י\"א]. ומ\"ש הר\"ב אבל מוכס ישראל שאין לו קצבה כו'. עי' מ\"ש במ\"ד פ\"ג דנדרים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרי אלו שלו</b>. כ' הר\"ב דמסתמא נתיאשו כו'. וקננהו היאך ביאוש ובשינוי רשות. דשינוי רשות היינו רשות עצמו דהיאך דמקבל מהם. ומהני שינוי רשותו כיון דבא לידו אחר שנתיאשו הבעלים כבר. תוספות פ\"ז דף ס\"ז [ע\"ב]. ועי' בפירש משנה דלקמן: \n",
+                    "<b>נחיל של דבורים וכו'</b>. הא קמ\"ל דאע\"ג דדבורים [שאינו ברשותו של אדם כמו תרנגולים ואווזים. הרמב\"ם סוף פ\"ו מהלכות גזילות] וקנין דידהו אינו אלא מדרבנן. אפ\"ה אם נתיאשו אין אי לא לא. גמרא: \n",
+                    "<b>נאמנת אשה או קטן לומר מכאן יצא כו'</b>. כגון שהיו בעלים מרדפים אחריהם. ואשה וקטן מסיחים לפי תומם ואומרים מכאן יצא נחיל זה הואיל וקנין דבורים מדבריהם. האמינום בו. גמרא: \n",
+                    "<b>רבי ישמעאל וכו' אומר אף קוצץ וכו'</b>. תניא ר' ישמעאל וכו' אומר תנאי בית דין הוא שיהא יורד וכו' וקוצץ וכו' שע\"מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המכיר כליו וספריו כו' ישבע כו' ויטול</b>. פירש הר\"ב ולפני יאוש מיירי. דאי לאחר יאוש הרי קננהו ביאוש ושינוי רשות כדפירש הר\"ב לעיל. ועי' מ\"ש שם. ואע\"ג דלפני יאוש הוא נוטל הדמים [אע\"ג דבריש פרקין פסק הר\"ב אכלו לפני יאוש חייבים לשלם] מפני תקנת השוק. ופרש\"י על שקנאו לוקח בשוק בפרהסיא ולא הבין בו שנגנב עשו לו תקנה שישלם לו בעל הבית מעותיו. ע\"כ. וכתב נ\"י ואפילו לרבנן דאמרי [במ\"ח פרק כ\"ו דכלים] סתם גניבה יאוש בעלים. איירי כגון שהבעלים מרדפים את הגניבה. ובספרים אפילו בגנב ישראל מצינו למימר דלא מיאש מפני שיודע שיבאו ליד ישראל. כי גוים לא יקנו אותם מן הגנבים. ע\"כ. וכך כתבו התוספות. ונראה לי דלהכי תנן וספריו לגלויי אכליו. דכי היכי דספרים מסתמא לא מתיאש והוי לפני יאוש הכי נמי כליו דוקא לפני יאוש. ואי לא תנא כליו הוה אמינא דוקא בספרים האמינוהו חכמים כי יצא לו שם גניבה כו' משום דמסתמא לא זבנינהו דאסור למכור ספר תורה כמו שכתב הר\"ב בסוף מס' בכורים. ולא מיבעיא להרא\"ש שכתב הטור בשמו ביורה דעה סימן ר\"ע דכל הספרים אסור למכור דאפילו כי נימא משנה בכלל ספרים. [דבימי רבי נכתבה המשנה כל' תשובה דרב שרירא גאון בס' יוחסין] הרי אסור ג\"כ למכור אותן. אלא אפילו לב\"י טח\"מ סוף סימן רמ\"ח שכתב דלא חמירי שלא למכרן אלא ספר תורה בלבד. ומעשים בכל יום שאדם מוכר ספריו. ע\"כ. מ\"מ אי לא תנא אלא ספריו הוה אמינא דבספר תורה הוא דקאמר מטעם איסור המכירה אבל שאר דברים לא הוה מוקמינן אחזקה דאינו עשוי למכור: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נסדקה חבית של דבש</b>. עיין מ\"ש ריש פרק ג': \n",
+                    "<b>אין לו אלא שכרו</b>. פירש הר\"ב שכר כלי ושכר פעולה וכפירש רש\"י. וטעמא דהא מאבד את שלו להציל של חבירו. ובכי הא לא מחייב להשיב אבדה. דאבדתו ואבדת חבירו שלו קודמת כדתנן סוף פ\"ב דבב\"מ. והקשה נמוקי יוסף דא\"כ טפי משכרו הוה ליה למיהב ליה כי היכי דתנן התם [משנה ט'] היה בטל מסלע וכו' נותן לו שכרו כפועל בטל. ופירש הר\"ב כבטל ממלאכה כבדה זו ועוסק במלאכה קלה כזו. הרי שנותנין לו יותר משכר פעולה שהוא עושה. ותירץ בשם הרמב\"ם דהתם במתבטל ממלאכתו דהוא מלתא דשכיחי לא רצו להפסידו כולי האי. אבל הכא לא שכיחי מלתא. שבקו אדיניה כיון שיכול להתנות. ע\"כ. וז\"ל הרא\"ש בספ\"ב דב\"מ אמתניתין דהכא דכיון שבפני הבעלים הוא הוה ליה להתנות ומדלא התנה הפסיד ולא יטול אלא שכר טרחו ומינה שמעינן דאם אין הבעלים שם צריך ליתן לו דמי הפסדו. ע\"כ. ולא דמי להתם דאינו נוטל אלא כפועל בטל משום דהוא ניהו מאי דמפסיד. דכנגד מה שהיה נוטל יותר שכר במלאכה כבדה. כנגד זה מיקל במלאכה. וזוהי מדת רוב בני אדם להרויח מעט במלאכה קלה כמו להרויח הרבה במלאכה כבדה: \n",
+                    "<b>אין לו אלא שכרו</b>. גמרא כשעקל בית הבד כרוך עליה. פירש רש\"י חבית של דבש קשורה בעקל ולא ישפך הכל אלא מנטף מעט מעט. וליכא הפקר. ע\"כ. ולא יכול למימר מהפקרא קא זכינא כמציל מן הנהר ואינך דתנן במשנה ב': \n",
+                    "<b>חייב ליתן לו</b>. מלשון הר\"ב משנה ט' פרק ב' דבבא מציעא משמע שצריך שיאמר לו שיציל. וע\"ש. ודוקא במקום שיש לו הפסד כי מתניתין. אבל כשאין לו הפסד איתא בגמרא [ד' קט\"ז] דאפילו אמר ליה בעל האבדה תציל ואתן לך כך וכך אין לו אלא שכרו. דיכול לומר משטה אני בך: \n",
+                    "<b>שלו יפה מנה ושל חבירו מאתים</b>. אורחא דמלתא נקט דאי שניהם שוים למה יניח שלו ויציל של חבירו. וכך כתב מהר\"ר ואלק בשלחן ערוך: \n",
+                    "<b>ואם</b>. אמר ליה וכו'. הוא הדין בפני ב\"ד כדתנן במשנה ט' פ\"ב דבבא מציעא. אלא משום דרישא מיירי ודאי כשיש שם הוא. מחית לסיפא נמי בחדא מחתא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מסיקין</b>. פירש הר\"ב אנסים וכו' תרגום צלצל סקאה שהארבה כו' וכפירוש רש\"י. ונראה דירושה [דכתיב (דברים כה) יירש הצלצל] שייכא שפיר בעופות וחיות כמו וירשוה קאת וקפוד (ישעיהו ל״ד:י״א). תוספות: \n",
+                    "<b>ואם מחמת הגזלן וכו'</b>. דייקינן בגמרא מדלא קתני ואם לאו וכו' משום דהא מרישא שמעינן לה *) והאי ואם מחמת הגזלן מלתא אחריתי אשמועינן היכא דאנסוהו להראות כל מה שיש לו והראה שדה זו שגזל בכלל שדותיו. דכיון דלא אנסוהו להראות אלא על שלו לא הוה ליה להראות אותה שגזל שאין שלו: \n",
+                    "<b>שטפה נהר</b>. שהיתה על שפת הנהר והגביה שפתו. והמים שוחקין וכורין תחת השפה ומתפשט בתוך השדה. רש\"י: \n",
+                    "<b>אומר לו הרי שלך לפניך</b>. דמהיכא מצינו חיובא בגזלן בקרא דוכחש בעמיתו. הא דרשינן ליה לכלל ופרט וכלל. וכחש בעמיתו כלל. בפקדון או בתשומת יד או בגזל פרט. מכל אשר ישבע עליו חזר וכלל. מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון [כו']. יצאו קרקעות ועבדים ושטרות גמרא. ועיין בפירוש הר\"ב משנה ט' פרק ד' דבבא מציעא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולא יחזיר לו במדבר</b>. אין זה יכול לכופו לקבל חובו או פקדונו במדבר דלאו מקום שימור הוא. רש\"י. כלומר אבל אם החזיר וקבלו פטור: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חייב לשלם</b>. כתב הר\"ב וכגון שחבירו טוענו ברי וכו'. אבל אם חבירו טוען שמא [כו']. וכן לשון הרמב\"ם בפירושו אבל אם היה חבירו מסופק ואומר איני יודע אם הלויתי אותו וכו' והוא אומר וכו' ונראה לי דלאו למימרא שצריך שיטעון אותו דמה [לי] ליה ולטענתו דכיון דהלה מסופק בפרעון אינו יוצא ידי שמים עד שיצא ידי ספיקו. והלכך אפילו אין טוענו כלום. וכן בגמרא אמרו דלא תבעו ליה. ולא אמרו דטען שמא. וכן לשון הרמב\"ם בחבורו פ\"א מהלכות טוען. אבל אם אין לו תובע וכו' [ועיין בסוף משנה ב' פרק ח' דבבא מציעא שם] אלא שאם אינו מסופק. אבל אומר ברי לי שלא הלויתיך וכו' היה זה פטור אפילו לצאת ידי שמים. מידי דהוה טענו חטין והודה לו בשעורין. דפטור אף מדמי שעורים. כמו שכתבתי במשנה ג' פרק ו' דשבועות. ועיין במשנה ד' פ\"ג דבבא מציעא: \n",
+                    "<b>פטור מלשלם</b>. ע\"פ ב\"ד. אבל לצאת ידי שמים חייב. כיון דמסתפק ויש כאן תובע בברי. כדאיתא בגמרא. ומה שכתב הר\"ב ומיהו ישבע וכו'. עיין בפירושו משנה ב' פ\"ו דשבועות. ושם ריש הפרק מפירש ענין היסת: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומת או נגנב</b>. נראה לי דמשום סיפא דפטור. תנא נגנב. דלא תימא דוקא מת מעצמו פטרינן לו. ועיין בסמוך: \n",
+                    "<b>חייב באחריותו</b>. כתב הר\"ב דמכי גנבה קם ליה ברשותיה. והשבה דעבד לאו השבה היא. וכפירוש רש\"י והלכך אפילו מת חייב כדתנן במתניתין. ותימה על ל' הר\"ב שכתב לקמן חייב הגנב לשלם שבגרמתו נאבדה הצאן. דאיכא למשמע מינה דדוקא באבידה חייב משום דגרמתו עשתה שנאבדה דאנקטה לה נגרי ברייתא. ואילו במת לא נתחייב דלאו גרמא דידיה עביד ליה. דמלאך המות מה לי הכא מה לי התם. אלא טעמא דלא עביד השבה והלכך קמה ליה באחריותו לכל דבר. ואם מת חייב בדמיה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולא משומרי פירות</b>. עצים. מיירי בשומרי פירות מחוברים באילנות: \n",
+                    "<b>ועגלים בשרון</b>. לשון הר\"ב שם מקום שמגדלים בו עגלים ושלהן הן. וקאי על נשים וכן ברמב\"ם פרק ו' מהלכות גניבה. וז\"ל המגיד והעגלים שם בזול. והאשה מגדלתן ומוכרתן: \n",
+                    "<b>וכולן שאמרו להטמין אסור</b>. מפני שהן בחזקת גניבה. הרמב\"ם שם: \n",
+                    "<b>ולוקחין ביצים ותרנגולים מ\"מ</b>. מכל אדם. ואם אמר הטמן אסור. הרמב\"ם שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושהסורק מוציא.</b> לשון הר\"ב הסורק את הצמר. והמנפצו. וכן לשון הרמב\"ם. ולשון הר\"ב במשנה ב' פרק ז' דשבת המנפצו חובטו בשבט. אי נמי סורקו במסרק. והרמב\"ם כתב שם. מנפצו בשבט. כמו חובטו. ע\"כ. ולשון רש\"י בכאן שהסורק מוציא ע\"י הקוצים שקורים קרדונ\"שא). סורק פילונ\"ש ב) על שם שהוא סורקו בקוצים כעין מסרק ע\"כ. ולפי סדר השנוי במשנה ב' פ\"ז דשבת. וכן בפי\"ג מ\"ד היינו קודם טוויה. ולפי סדר השנוי כאן הוא לאחר שנעשה בגד. וכן הם דברי רש\"י בגמרא אדתניא ולא יטול [בו] יותר משלשה [חוטין] כתב וז\"ל דרך הסרקים לתת לולאות של טווי במחט לארכו של בגד [ומותחו בהן]כשהוא נסרק וחובטו במקלות וכו'. עד כאן. ומדבריו למדנו כפירוש הר\"ב דשבת. שהסורק עביד תרתי שחובט במקל או שבט גם סורק במסרק. אלא דהא דשבת בצמר קודם טוויה כדי להחליקו בשבט ולסרקו להסיר הנימין הבלתי ראויים למלאכה. והכא חובטו לישרו. וסורקו להעלות נימיו ולהיות אריגת חוטין בלתי נראין: ",
+                    "<b>יתר מכן הרי אלו של בעה\"ב.</b> לשון הטור סימן שנ\"ח כולן לבעל הבית. וטעמא דבקפידא תליא מלתא. וכי הוי מידי דלא חזי ליה לא קפיד אבל במידי דחזי ליה קפיד. ויתר מכן חזי ליה וקפיד אכולה דהא הכל חזי ליה. כדרשכחן בדין האונאה [בפירש הר\"ב] משנה ג' פרק ד' דבבא מציעא. וכן במשנה ב' פרק ז' דבבא בתרא. מדה בחבל וכו': ",
+                    "<b>כדי לתפור בו.</b> לשון הר\"ב שהוא כמלא אורך המחט. וכן לשון הרמב\"ם בפירושו. ותימה דלא חזי לתפור בו כלל שכל זמן שאין מן החוט אלא מלא מחט מצומצמת אין יכול לתחבו בבגד. ובגמרא מסקינן כמלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט. דהיינו אורך מלא שני מחטין: ",
+                    "<b>במעצד.</b> פירש הר\"ב כלי שמחליק בו וכו'. עיין מה שכתבתי בריש פי\"ב דשבת: ",
+                    "<b>אצל בעל הבית.</b> לשון הר\"ב כשכיר יום. אורחא דמלתא נקט דדרך שכיר יום לעשות אצל בעל הבית. ודרך קבלנות לעשות בביתם. והוא הדין נמי איפכא דקבלן עושה אצל בעה\"ב. ושכיר יום בביתו דהוי דינא איפכא. דכולה מלתא תליא במקום המלאכה אם היא אצל בעה\"ב קפיד בעה\"ב על הכל. לפי שכיון שהיציאות הם אצלו קפיד עליהם מה שאין כן כשאינם אצלו לא קפיד עלייהו דלא טרח בהו לאייתוניה גביה. וזהו שדקדק הר\"ב לכתוב כשכיר יום בכ\"ף הדמיון ושינה מלשון רש\"י שכתב שכיר יום. ומ\"מ נראה שגם לדברי רש\"י דינא הכי. כמו שכתבתי לדברי הר\"ב: ",
+                    "<small>סליקא לה בבא קמא</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה בבא קמא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה בבא קמא",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Bava Kamma",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Bava Kamma",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה בבא קמא, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Bava Kamma, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Bava Metzia/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Bava Metzia/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..303ab78e53be2d4479858b865397be4bf79d8e20
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Bava Metzia/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,684 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Bava Metzia",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה בבא מציעא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Bava Metzia, Introduction": [
+            "בבא מציעא ממסכתא נזיקין. וענינה לדבר על הטענות והפקדונות והשכירות ודין השואל והשכיר וכל מה שהוא ראוי לחבר לזה הענין כמו שעשה הכתיב שאחר דיני שור ובור והבער. וכי ינצו אנשים. דבר על ארבעה שומרים. הרמב\"ם. וכתבו התוספות איידי דאיירי בהגוזל בתרא מחלוקת נסרות. נגר. ובעה\"ב. דקתני במעצר הרי אלו שלו. ובכשיל הרי אלו של בעה\"ב. תנא הכא נמי דיני חלוקה: \n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>שנים אוחזין בטלית</b>. כתב הר\"ב בגמרא [דף ז' ע\"א] מוקי למתניתין כגון שהאחד מהם תופס וכו'. אבל אם הם אדוקים וכו' זה נוטל וכו' והשאר חולקים בשוה ובשבועה. וכן לשון הרמב\"ם ומסיים בחבורו פרק ט' מהלכות טוען. ויש לכל א' לגלגל על חבירו. שכל מה שנטל כדין נטל. ע\"כ. ונראה לי דטעמו שעל מה שיש בידו ממש לא שייכא תקנה שלא יהא כל אחד תוקף וכו'. דאי אמרת דתקנה זו נתקנה גם כן על מה שיש בידו ממש. א\"כ בכל טוען על מה שיש לו ביד חבירו שהוא שלו תהיה בכלל התקנה ולא מצאנוהו במשנה עד דרי בתראי כמפורש בריש פרק ו' דשבועות: \n",
+                    "<b>זה אומר כולה שלי</b>. לשון הר\"ב אני קניתיה וכו' בגמרא במקח וממכר ופירש רש\"י דאיכא למימר שניהם קנאוה ולשניהם נתרצה המוכר. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אבל זה אומר אני ארגתיה. וזה אומר אני ארגתיה לא יחלוקו. דודאי חד מינייהו רמאי הוא ותהא מונחת עד שיבא אליהו. והתוספות כתבו בד\"ה אי תנא וכו' דבכי האי גוונא נמי יחלוקו בשבועה. ולא אמרו יהא מונח אלא בשנים שהפקידו וכו' כדתנן במשנה ד' פרק ג' כיון שידוע לנפקד שהוא ודאי של א' מהם אפילו קודם שבאו לפני ב\"ד לחלוק עליו. ע\"כ. ומה שכתב הר\"ב והמוכר מכר לאחד מהם ולקח המעות משניהם. דאי מחד אינו נאמן לומר שמכר לאחר. ויש שיטות רבות ודעות חלוקות בנאמנות המוכר ואין להאריך. ומה שכתב הר\"ב שהוא עד אחד וכו' שאינו נוגע בעדות כלל. דאף על גב דקבל דמים אינו עומד אלא במי שפרע כדתנן במשנה ב' פ\"ד וכן פירשה רש\"י בפרק בתרא דקדושין דף ע\"ג [ד\"ה בזמן שמקחו בידו] להא דמוכר שקבל דמים דיש עליו מי שפרע. עיין שם. ולפיכך ז\"ש בהגהת אשר\"י דפרקין דהאידנא דאיכא שבועת היסת לא הוי עד. כיון יכול שכנגדו להשביעו ולומר לו תן לי מקחי שקניתי ממך. ועד שצריך שבועה לא חשיב עד. ע\"כ. לא היה מן הצורך להגיה. דהכא לא מיירי אלא שנתנו הדמים ומי שפרע לא דמי לשבועה. דטעמא דעד שצריך שבועה אינו עד. פירשו התוספות בקדושין פ\"ב דף מ\"ג משום דרחמנא אמר (דברים י״ט:ט״ו) על פי שנים עדים יקום דבר. דמשמע הנאמנים בדבורם בלבד אבל העדים הטעונים לישבע קודם שיאמנו דבריהם אין ממש בעדותם. ע\"כ. ומי שפרע ליכא אלא דאנן לייטינן. ומה שכתב הר\"ב והיה שכנגדו חייב שבועה (זו) דאורייתא וכן לשון הרמב\"ם וכתב המגיד פרק עשרים מהלכות מכירה דכן פוטר משבועה לאותו המסייעו. והכסף משנה כתב שאין שום גילוי בדבריו שיסבור כן. ע\"כ. ומכל מקום מסקנת הפוסקים כך הוא שיפטור. ומה שכתב הר\"ב ובדין הוא שיהו חולקין בלא שבועה. מאחר שזה תפוס ועומד. וזה תפוס ועומד. גמרא דף ה' דהיכא דליכא חזקה לשום אחד ותפוסים בו יש להחזיק שניהם בשוה. ומה שכתב הר\"ב אלא שתקנו וכו' כדי שלא יהא כל אחד הולך ותוקף [אוחז. רש\"י ד' ג'] וכו' ומסקינן דאע\"ג דחשיד אממונא. לא חשיד אשבועתא. וכתבו התוספות דהיינו טעמא משום דשבועה חמורה כדאמרן בשבועות [דף ל\"ט] וביומא [דף פ\"ו] שהעולם נזדעזע על לא תשא. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ואיצטריך וכו' אבל מקח וכו' דליכא למימר הכי שאם יודע שחבירו קנאה ליה לא הוי תפוס ומדתפס בה סבור שלו הוא ונתרצה המוכר. דהא נקט זוזי מתרוייהו אימא לא רמו רבנן שבועה עליה דמשום שבועה לא יפרוש שהרי סבור הוא לומר אמת. קמשמע לן דאפילו הכי ישבע. תוספות. ומ\"ש הר\"ב אבל מציאה דליכא למימר הכי. חבירי ילך וימצא אחרת. רש\"י: \n",
+                    "<b>זה ישבע וכו' וזה ישבע</b>. אפילו לבן ננס דמשנה ה' פ\"ז דשבועות דאמר כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא. התם איכא ודאי שבועת שוא [דחד ודאי משתבע לשקרא] הכא איכא למימר דליכא שבועת שוא אימר דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה גמרא:\n",
+                    "<b> ישבעשאין לו בה פחות מחציה</b>. כתב הר\"ב ואינו נשבע שכולה שלו וכו' דהא לא יהבי ליה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>לרבנן דבן ננס איצטריך דלא חיישינן לשבועת שוא. תוספות [דף ה' ע\"ב]. ומ\"ש הר\"ב הלכך ישבע שאין לו בה פחות מחציה דמשמע הכי וכו' וכלומר דלשון השבועה אינה אלא שאין לו בה פחות מחציה כלישנא דמתניתין. ומסייע ליה לב\"י שכתב שמפני כן לא כתבו הרי\"ף והרמב\"ם אלא לשון המשנה ולא הצריכוהו שישבע בפי' בלשון שבועה שיש לו בה ואין לו וכו' שסוברים דאין צריך שיאמר כן בפירוש דלשון הנזכר במשנה כאילו אומר כן הוא. ע\"כ. ודלא כרנב\"ר שכתב נ\"י בשמו שהניח הרי\"ף והרמב\"ם בתימה: \n",
+                    "<b>ויחלוקו ולא אמרינן יהא מונח כדאמרינן בשנים שהפקידו במשנה ד' פ\"ג דהשאר יהא מונח</b>. והכא כולה טלית כשאר דהתם הוא. דשאני התם דודאי שאר דחד מנייהו הוא אמרי רבנן יהא מונח. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>הכא דאיכא למימר דתרווייהו הוא אמרי רבנן פלגי בשבועה. ואפילו תימא ר' יוסי דאמר הכל יהא מונח. התם ודאי איכא רמאי. הכא מי יימר דאיכא רמאי אימא בהדי הדדי אגבהוה. וכל חד סובר שהוא הגביה קודם. [גמרא]: \n",
+                    "<b>ויחלוקו</b>. לדמי אי הוה פסידא בחלוקת הטלית עצמה. דומיא דרוכב על הבהמה דלקמן דתנן נמי יחלוקו ובשלמא טהורה חזיא לבשר אלא טמאה הא אפסדוה. גמרא דף ח': \n",
+                    "<b>זה אומר כולה שלי וכו'</b>. גמרא הא תו למה לי קא סלקא דעתך אמינא האי דקאמר חציה שלי. ליהוי כמשיב אבדה וליפטר [משבועה כדתנן במ\"ג פ\"ה דגטין] [קמ\"ל] דהאי אערומי קא מערים. סבר אי אמינא כולה שלי בעינא אשתבועי. אימא הכי דאיהוי כמשיב אבדה ואיפטר: \n",
+                    "<b>ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים</b>. וא\"ת על החצי שמודה חבירו למה צריך לישבע. וי\"ל שאילו לא היה נשבע אלא על הרביע בלבד. שמא היה מתכוין לאותו חלק שמודה לו חבירו. ואע\"פ שכל הנשבע בב\"ד על דעת ב\"ד הוא נשבע. מ\"מ יש לדיין להחמיר שיפרש הנשבע בשבועתו כל צד רמאות שיכול לחשוב בלבו ומכאן הוא דשמעת הכי. נ\"י: \n",
+                    "<b>וזה נוטל רביע</b>. כתבו התוספות וא\"ת יהא נאמן דחצי שלו מגו דאי בעי אמר כולה שלי. כדאמרינן האי מגו גופיה לפטרו משבועה אי לאו משום דאיערומי קא מערים [כמ\"ש בדבור זה אומר וכו'] ומפרש ריב\"ם <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"4\"></i>דמגו להוציא לא אמרינן דבחציו השני מוחזק זה כמו זה. ע\"כ. ונ\"י כתב משום דלא אמרינן מגו אלא בטענות שקולות. אבל הכא יותר נוח לו לומר חציה שלי שאינו מעיז פניו בחבירו כל כך מלומר כולה שלי שיצטרך להעיז לגמרי. ועוד שאין אומרים מגו אלא באותו דבר עצמו שהוא תובע או כופר. אבל מדבר לדבר לא. ואפילו כשהיו אותן שני דברים שקולים לפי שאפשר שבדבר אחד הוא מעיז. ובדבר אחר אע\"פ שהוא שקול אינו יכול להעיז. ועוד שאילו היה נוטל חציו. יותר היה נוח לו לומר חציו ושיטול כל תביעתו. מלומר כולה ושלא יטול אלא חציו. ולפיכך כשם שאילו אמר כולה שלי אינו נוטל אלא חצי טענתו [אף באומר חצי שלי אינו נוטל אלא חצי טענתו] והיינו דאמרינן בתוספתא כללו של דבר אינו נוטל אלא חצי טעון בלבד. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היו שנים רוכבים וכו'</b>. פירש הר\"ב הא קמשמע לן דרוכב קני ואע\"פ שאינו מנהיג וכו'. בגמרא דף ח' [ע\"א] אמרינן דלגופיה לא איצטריך אלא אשמועינן דרוכב קני. ופירש\"י אפילו *) בלא מנהיג וכו' כמ\"ש הר\"ב. ותימה דבסיפא מפרש הר\"ב דלא מהני רכוב במקום מנהיג אלא כשמנענע גם כן ואמאי כיון שהקנין דרכיבה לחוד הוי קנין למה יגרע כנגד אחר דכיון דקנין הוא לקני. ובגמרא לא אמרו דסיפא רוכב ומנהיג ברגליו אלא לשמואל דס\"ל רכוב לחוד לא קני לדידיה מוקמינן לסיפא דקנו שניהם דהיינו כשרוכב ומנהיג ברגליו. אבל אי הוה סבור שמואל דרכוב בלחוד נמי קני לא איצטריך לאוקמי מתניתין שמנהיג ברגליו ג\"כ. ואע\"ג דאבעיא בגמרא רכוב במקום מנהיג הי עדיף. אי רכוב דתפיס ואי מנהיג דאזיל מחמתיה דשמעינן מינה דיש לחלק בין קנין הנעשה ביחידי. לקנין הנעשה עם חבירו שעושה קנין אחר. מ\"מ אין לנו לחלק. דהא למסקנא לא עדיף כלל לא זה ולא זה אלא שניהם כאחד טובים והך איבעיא ומסקנא אליבא דשמואל היא. והשתא כי היכי דלמסקנא לשמואל דבעי רוכב ומנהיג ברגליו בין בלחוד בין עם מנהיג. לעולם בעי שיהא ג\"כ מנהיג ברגליו. וכי מנהיג ברגליו מהני לעולם. ה\"נ סתם גמרא דמוקים רישא דאשמועינן רוכב קני אפילו בלא נענוע רגליו. ה\"נ בסיפא עם המנהיג קני ולא עדיפא הך מהך דכי היכי דסברת הבעיין לא סלקא לשמואל דאליביה בעי. ה\"נ לא סלקא אליביה סתמא דגמרא. דלענין סברא זו אין חילוק בין סתמא דגמרא לשמואל כלל. ועוד דמהיכי תיתי לחלק לסתם אוקימתא. ומאן דחיק לן בהכי. הלכך אי מפרשת למתניתין כסתם אוקימתא וכפירש הר\"ב ברישא דרכוב לחוד קני. אין לפרש בסיפא דרוכב ומנהיג ברגליו כדפירש הר\"ב אלא רכוב בלחוד קונה כמו המנהיג. ואי מפרשת בסיפא כשמואל וכדפירש הר\"ב דרוכב ומנהיג ברגליו בעינן. אין לפרש ברישא דרוכב בלחוד קני. סוף דבר הר\"ב הרכיב בכאן סתמא דגמרא ודשמואל ואינם עולים בענין אחד כלל. ועכשיו צריכין אנו למודעי איזה מהם משני הפירושים יכשר דאליביה נפרש בין ברישא בין בסיפא. וראיתי להרמב\"ם בפירושו שלא פירש כלום על הרישא אבל בסיפא כתב ובלבד שינענע ברגליו על הבהמה כדי שתלך. ואם לא היה כן אלא שהיה יושב עליה בלבד. המנהיג קנה. ע\"כ. שמעינן מינה דאליבא דשמואל נסיב לה. וזו ראיה גדולה אצלי לדברי הב\"י סימן קצ\"ז שכתב (דס\"ל) [די\"ל] דהרמב\"ם סובר דבעינן מנהיג ברגליו ג\"כ אלא שביטל דעתו מפני דעת המגיד [פי\"ז מה\"א] והר\"ן שכתבו שדעת הרמב\"ם דרכוב לחוד קני. והרי לשון פירש המשנה מוכח כדברי ב\"י דסובר כשמואל דבעינן ג\"כ מנהיג ברגליו. וכן פירש הרא\"ש דהלכה כותיה. וכתב עוד הרא\"ש השתא דרכוב ומנהיג בעינן. מתניתין מאי קמ\"ל. דלענין קנין דקני לא איצטריך לאשמועינן דהיינו מנהיג גמור. ועוד דעדיף טפי דתפיס בה. איצטריך לאשמועינן דשנים רוכבים על בהמה אחת קנו שניהם. דלא תימא קמא עדיף. שהוא עיקר. והשני הוא טפל. שכן דרך הנערים לנוח מעט אחורי אדוניהם קמ\"ל. וגם אשמועינן דרכוב ומנהיג כאחד קנו שניהם עכ\"ד. אבל הרי\"ף הביא מתניתין כפשטה וכתבו דס\"ל כאוקימתא דסתמא דגמרא דרוכב לחוד קני. וכן בסיפא רוכב לחוד קני עם המנהיג. והא קמשמע לן בין ברישא בין בסיפא: \n",
+                    "<b>ויחלוקו</b>. עיין מ\"ש בזה במשנה קמייתא: \n",
+                    "<b>בזמן שהם מודים וכו'</b>. כתב הר\"ב אפילו לאחר שנפסק הדין עליהם וכו'. וכ\"כ הרמב\"ם. ותימה דמאי רבותא היא לאחר שנפסק הדין. דמאי איכפת לן בפסק הדין כיון שהם מודים או באו עדים ועיין ספ\"ג דסנהדרין. ובגמרא דף ח'. בזמן שהן מודים וכו' במאי. אי במקח וממכר צריכא למימר. אלא לאו במציאה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ש\"מ דהמגביה מציאה לחבירו [כלומר שיזכה חבירו בה] אע\"פ שלא עשאו שליח לכך. קנה חבירו דאי סלקא דעתך לא קנה חבירו תיעשה זו כמי שמונחת על גבי קרקע. ולא יקנה לא זה ולא זה וכל הרוצה יחטפנה מידם [רש\"י]. ועיין לקמן בדין המגביה כו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה</b>. אורחא דמלתא קתני דאי מהלך וראה יטלנו בעצמו. והטור סימן רס\"ט העתיק ראה מציאה ואמר לחבירו זכה לי וכו': \n",
+                    "<b>נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה</b>. ומסקינן בגמרא דטעמא לאו משום דלא מצי זכי ליה אלא היכא דזכי נמי לנפשיה. כגון שנים שהגביהו מציאה כסיפא דמתניתין דלעיל. דהא ליתא. דאפילו כי לא בעי למזכי לנפשיה. מצי זכי לחבריה במגו דאי בעי זכי לנפשיה. וכדפירש הר\"ב במ\"ט פ\"ד דפאה מי שלקט את הפאה ואמר הרי זה לאיש פלוני עני. דאם זהו ג\"כ עני זכה לו לדברי הכל. ואלא מתניתין דתנן אמר אני זכיתי בה זכה [בה] משום דאמר ליה תחלה פירש\"י הרי אני זכיתי בה דקאמר. תחלה קאמר ליה. מתחלה הגבהתיה לצרכי ולא לצרכך ולעולם המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו דומיא דמעני לעני עכ\"ל. וריהטא דשמעתתא דאי מתחלה היתה דעתו לצורך חבירו תו לא מצי מיהדר [*דאע\"ג דאיתא בתר הכי. א\"ר חייא בר אבא אמר ר' יוחנן המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. וא\"ת משנתינו. דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי [דכיון שאין דעת אחרת מקנה לא הוה תנה כזכה. ול\"ק אמתניתין ו' פ\"ק דגיטין כ\"כ התוספות ובגיטין [דף י\"א] תירצו עוד בענין אחר] ופירש\"י וא\"ת משנתינו דקתני אני זכיתי בה ומשמע לן אני זוכה בה עכשיו זכה בה. ואע\"פ שהגביה לצורך חבירו. היינו טעמא משום דקתני ואמר לחברו תנה לי ולא אמר זכה אתה לי בהגבהתך נמצא שלא עשאו שליח להקנותו בהגבהתו עד שעת נתינה. והרי קודם נתינה הדר בו זה משליחותו עכ\"ל. לאו למימרא שאם אעפ\"כ נתכוין המגביה לשיקנה לחברו בהגבהתו שלא זכה. אלא שמן הסתם לא עשה אלא כדברי חבירו שלא אמר רק תנה לי] אבל הטור כתב בסימן רס\"ט שאפילו אמר הגבהתי תחלה לצורכך אבל עתה אני רוצה לזכות בה דשומעין לו. והסכים מהור\"ר ו א ל ק כ ה ן ז\"ל על ידו וכתב דמגביה מציאה לחבירו קנה חברו היינו כשאומר בשעה שמגביה או קודם לכן שהוא מגביה לחברו. אבל מסתמא אע\"ג דדעתו היה להגביה לחברו יכול לחזור בו. אא\"כ א\"ל זכה לי [כדכתב הר\"ב] דהשתא שלוחו הוא כיון דשתק ועל פי צוויו הגביה. עכ\"ד. ולא ידעתי מי הכריחם לפרש כן דהא סוגיא דשמעתא לא משמע הכי. דכי פריך ממתניתין דפאה מי שלקט וכו' ואמר הרי זו לאיש פלוני דזכה לו. אמתני' דהכא דלא זכה לו. לישני ליה התם דאמר כדתנן בהדיא [ואמר]. ומש\"ה זכה לו ולא מצי מיהדר. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אבל הכא דלא אמר כלום בשעת ההגבהה הלכך מצי מיהדר. ומדלא משני ליה הכי ש\"מ דגמרא ס\"ל דכשמודה שהגבהתו היתה לצורך חברו כמאן דאמר דמי ולא מצי מיהדר. והא דתנן התם ואמר משום דאי לא אמר מאי ידעינן למי רוצה ליתן. וכן יש לפרש דואמר. היינו עכשיו לאחר זכייה הוא אומר שלקיטתו היתה לזכות לאיש פלוני. וכולה מלתא תליא בכונת הגבהתו לצורך מי היתה. כך נראה בעיני. [*ולמה נאמר שר' יוחנן יחלוק על סברא זו אלא שמתרץ המשנה בתירוץ מרווח יותר. דתירוץ דלעיל דחוק דהא לא תנן תחלה וכדדחי לי' בסוגיא מה\"ט. ושוב מצאתי בתשובה להרשב\"א שהביאה הב\"י סימן קכ\"ה שכתב אדרבי יוחנן דטעמו דמצי המגביה לומר כשאמרת תנה לי לא היה בדעתי שאמרת שאזכה בה בשבילך אלא לאחר שאגבהנה ואתננה לך. עכ\"ל. וכלומר ומשום כך לא נתכונתי לזכות לך בהגבהתי. כך נ\"ל]: \n",
+                    "<b>אם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחלה</b>. מפרש בגמרא דמשום רישא דמיירי דוקא שאמר תחלה כדכתבתי לעיל הלכך דייק בסיפא למתני תחלה כלומר ואם משנתנה לו טעין אותה טענה דרישא. אבל משום סיפא לא איצטריך למידק שיטעון תחלה דאפילו אי לא טען תחילה מסתמא תחלה קאמר. דמי מצי למימר אני זוכה בה עכשיו והלא אינו בידו. [רש\"י]. [*ולפי מה שכתבתי לעיל דלרבי יוחנן אין צריך לזה התירוץ דאמר תחלה אדרבא רישא אין הכי נמי דלא אמר תחלה ואפ\"ה מצי הדר ביה כיון שאמר תנה לי ולא אמר זכה לי. וקתני בסיפא תחלה. לגלויי דרישא אף בלא אמר תחלה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>זה שהחזיק בה זכה בה</b>. כתב הר\"ב ודוקא שהיתה המציאה ברשות הרבים וכו' כאן חזר בו מפירוש השני שכתב במ\"ג פ\"ד דפאה דטעמא משום דנפל עליה וכו'. ע\"ש. וטעמא שאין ד' אמות קונות ברשות הרבים. כתב רש\"י שהרי אין לאדם שם ארבע אמות מיוחדות שהרבה חברים יש לו בתוכה עומדים אצלו. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אבל בסימטא שהוא שביל היחיד. או בצדי רה\"ר וכו'. ובמשנה ד' פ\"ק דקדושין כתב בסמטא שהיא זוית של רשות הרבים וכן פירש\"י שם [דף כ\"ה ע\"ב]. ולפי זה צדי רשות הרבים הוא הסמוך לבתים אע\"פ שאינו בזוית אלא שבזוית פגעי אינשי אהדדי מב' הרחובות ולפיכך נמשכים אצל הזוית שלא לדחוק זה את זה. וזה מצוי יותר מבצדי רה\"ר. והן שני צדי הרחוב. לפיכך נתיחד שם לזוית בפני עצמה. אבל לפירש הר\"ב דהכא גם הזויות בכלל צדי רשות הרבים יחשב. והרשב\"ם בפ\"ה דבבא בתרא דף פ\"ד כתב אית דאמר שביל של יחיד. ואני שמעתי כניסה בולטת מרשות הרבים. ויש רשות לבני אדם להעמיד שם חפצים שלהם כחצר השותפין דאינו עשוי להלוך בני רה\"ר. ע\"כ. ויתכן לומר דזוית דנקטי רש\"י והר\"ב דהיינו בליטה. וא\"ד שביל וכו' דברי הערוך הן. וכתב שהוא לשון לעז ממש. ע\"כ. ונ\"ל דשביל של יחיד שאמרו אין הכונה שהוא של יחיד. דאין סברא לומר דתקנו ד' אמות בשדה של אחר. וכן בגמרא בשדה דבעל הבית לא תקינו ליה רבנן והעתיקה הר\"ב בפ\"ד דפאה [משנה ג'] ומשום דין פאה נקט דבעל הבית. אבל לענין מציאה כל שדה שיש לו בעל לא תקנו. וכמ\"ש הרמב\"ם בפי\"ז מהלכות גזילה. וכתב נ\"י בגמרא אלא שביל של יחיד. כלומר לאפוקי שביל של רבים וכגוונא דתנינן ברפ\"ב דפאה. שביל היחיד ושביל הרבים: \n",
+                    "<b>אחר צבי שבור</b>. פירושא דרישא. וז\"ל הרמב\"ם בפי\"ז מהלכות אבידה מי שראה אחרים רצים אחר המציאה והרי היא צבי שבור וכו': \n",
+                    "<b>ואמר זכתה לי שדי</b>. ואע\"ג דבארבע אמות דתקנו רבנן דקונות לו אע\"ג דלא אמר כלום כתב המגיד שם [הלכה י\"א] משום דאלימא קנייה דבארבע אמות טפי מפני שהוא יכול לנטות עצמו וליטלה. ע\"כ. ועיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ב. והב\"י סימן רס\"ח כתב טעם אחר דארבע אמות שאני דכיון דמשום דלא אתי לאנצויי תקנו רבנן דליקני. לא ראו לחלק בין אמר ללא אמר. דא\"כ אכתי אתי לאנצויי. ע\"כ. אבל התוספות והרא\"ש סברי דמתניתין לאו דוקא וה\"ה כי לא אמר נמי קני. והא דקתני ואמר זכתה לי בשביל למנוע הרצים אחריה אמר כן. \n",
+                    "<b>זכתה לו</b>. מסקינן בגמרא דחצר משום שליחות הוא והא דבריש פ\"ח דגטין פירש הר\"ב מונתן בידה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>משום קטן וקטנה איצטריך קרא לרבינהו בתורת יד משום דליתנהו בתורת שליחות ומשום הכי נמי בעינן שתהא עומדת בצדה אפילו בחצר המשתמרת כמ\"ש הר\"ב שם משום דבעינן דומיא דידה. אבל מ\"ש הר\"ב בכאן והוא שעומד בצד שדהו. גמרא. היינו פירושא דמשתמר בתוך שדהו שכתב בדבור הקודם דלא בעינן הכא תרתי. שיהא משתמר. ושיעמוד בצד שדהו. אלא חדא סגי. והיינו טעמא דמצריך נמי שיכול לרוץ אחריהן ומגיען וכו' דאי לאו הכי כי עומד בצד שדהו מאי הוי. הא אכתי אינה משתמרת למציאתו זו. שמע מינה דטעמא דבעינן עומד וכו' משום דתיהוי משתמרת. וכתב נ\"י דמשתמרת ואינו עומד בצדה דלא הוי ידו אלא מתורת שליחות בלבד [צריכא טעמא] למה תזכה לו במציאתו דלמי נעשה שליח. לבעל הממון אינו שליח. שהרי אין כאן בעל הממון. ולא שייך נמי למימר בחצר. כדאמר גבי מגביה מציאה לחבירו. דמגו דזכי לנפשיה. זכי נמי לחבריה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>וכתב הרנב\"ר ז\"ל דאיכא למימר דכל שהיא משתמרת למי שהוא זכות לו כידו היא. שאף מה שבא לידו. כי ניחא ליה דלקני בחצר המשתמרת הוא נותנו. ויד אריכתא היא. מה שאין כן לענין גיטין. דכיון דלא ניחא לה דתקנה חצר המשתמרת אינה כידה שמה שהוא תיבה לאדם כשהוא בידו אינו נותנו בחצר המשתמרת אדרבא מוציאה ממנה. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב וכגון שיכול לרוץ וכו' ואם אינו יכול להגיען הרי אלו כצבי שהוא רץ כדרכו וכו'. לשון הרמב\"ם פי\"ז מהלכות אבידה [ה\"ג]: \n",
+                    "<b>גוזלות מפריחין</b>. ולא תני גוזל כדתני צבי. וכן הוי מצי למימר פורחין. אלא נראה לי משום דדברו בהווה שדרך הגוזלות לפרוח הרבה ביחד. ומדרכן שכל אחת רצונה לקדום לחברתה כדאמרינן בעלמא ומפריחי יונים. אם תקדים יונך ליוני. במשנה ח' פ\"ק דר\"ה. ושאר דוכתי. ומשום הכי שייכא למימר עלייהו מפריחין שהוא פועל יוצא *): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מציאת בנו ובתו הקטנים</b>. כתב הר\"ב כל הסומך על שולחן אביו וכו'. לפי שדרכו לזונו תמיד אם לא יפרנסנו אביו לא יפרנסנו אחר. אבל אדם אחר מעלמא סמוך על שלחן חבירו חנם. כגון יתום וכיוצא בו. אין סברא שתהא מציאתו לחבירו. וכל שכן עבדו ושפחתו העברים שבשכר טרחם הם אוכלים. תוספות [ד\"ה רי\"א]. ומ\"ש הר\"ב והבת בין קטנה בין נערה מציאתה לאביה דהתורה זכתה לו כל שבת נעוריה. וכן פירש רש\"י כן הוא. ולפי זה אפילו אינה סמוכה על שולחנו. וזה סותר דברי רש\"י שכתבתי ברפ\"ד דכתובות. בדבור ומציאתה וכו' כמ\"ש שם. ועוד קשה דהא בגמרא שכתבתי ג\"כ שם בד\"ה נערה שנתפתתה וכו' מסקינן לענין בשת ופגם דלאביה דלא ילפינן מקרא דבנעוריה. משום דבהפרת נדרים כתיב. וממונא מאיסורא לא ילפינן. [וקושיא זו ג\"כ על הרמב\"ם בפירושו דהכא ובמ\"ד פ\"ד דכתובות אלא טעמא משום איבה דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין. וכן כתבו התוספות [שם] דהכי נמי במציאה טעמא משום הכי ואפילו אינה סמוכה על שלחן אביה. ע\"כ. ובבוגרת דלא מצי מסר לה וכו' שאין בידו לקדשה. בההיא תנן מציאת בנו ובתו הקטנים דהיינו סמוכים על שולחנו:  ",
+                    "<b>ושפחתו</b>. עיין מ\"ש במ\"ו פ\"ו דעירובין:  ",
+                    "<b>מציאת אשתו שגרשה אע\"פ שלא נתן כתובה</b>. תימה מאי אע\"פ. אדרבה כ\"ש דמציאתה שלה. ובגמרא. גרשה פשיטא. הכא במאי עסקינן במגורשת ואינה מגורשת. כגון זרק לה גטה ספק קרוב לו ספק קרוב לה כדתנן במ\"ב פ\"ח דגיטין דא\"ר זירא אמר שמואל כ\"מ שאמרו מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה. טעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה כי היכי דלא תיהוי לה איבה הכא אית לה איבה ואיבה. והשתא אתי שפיר דהאי דקאמר אע\"פ שלא נתן כתובה כלומר דאכתי יש עליו חוב תנאי הכתובה. דהיינו מזונות. והוה אמינא דכיון דזנה מציאתה שלו קמ\"ל דטעמא מאי וכו':  "
+                ],
+                [
+                    "<b>שטרי חוב</b>. כל לשון שטר בדברי רז\"ל הוא כתב שכתב בו הממשלה שנותן אדם לזולתי עליו. והוא לשון אם תשים משטרו בארץ (איוב ל\"ח ל\"ג). וכן תרגום ואכתוב בספר (ירמיהו ל״ב:י׳). וכתבית בשטרא. ובלשון רבים נאמר שטרות ולא שטרים אבל בסמיכות נאמר בלשון זכר שטרי בחיר\"ק השי\"ן והטי\"ת בשו\"א. כמו מזרות בעתו. [איוב שם]. תרגום. שטרי מזליא. וכן וחדרי תימן [איוב ט' ט'] שטרי מזליא. וטועים האומרים השי\"ן בשו\"א והטית בקמץ. תשבי: \n",
+                    "<b>אחריות</b>. עיין מ\"ש במשנה ה' פ\"ק דקדושין: \n",
+                    "<b>לא יחזיר</b>. כתב הר\"ב דחיישינן לפרעון ולקנוניא וכו'. אי הכי כל שטר דאתי לקמן ניחוש להו הכי. כל שטרי לא ריעי הני ריעי. גמרא. פירש רש\"י דהואיל דנפל אתרע די\"ל אם היה כשר היה נזהר בו. ע\"כ. ולקנוניא. כתב הר\"ב עצה של רמאות וכו'. וכתוב בתשבי שנראה לו שהיא מלה מורכבת בלשון לעז מן ק\"ן ואו\"ן. כי קו\"ן בלעז עם. ואו\"ן בלעז אחד. דהיינו ביחד ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב לטרוף הלקוחות שלקחו ממנו קרקע שלא באחריות. היינו שפירש בשטר שאינו רוצה לקבל עליו אחריות כדכתב הר\"ב לקמן בשטר חוב. דקיימא לן אחריות טעות סופר אף בשטרי מכר. כדמסיק בגמרא [דף ט\"ו] וטעמא דאחריות טעות סופר פירש רש\"י דלא שדי אינש זוזי בכדי. וז\"ל נ\"י אחריות טעות סופר הוא כלומר שאע\"פ שלא הזכירוהו מלוה ולוה כלל יש להם לעדים לכתבו בשטר ולפיכך אם לא כתבוהו אין לתלות הדבר אלא בטעותו של סופר. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שאני אומר כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנם</b>. הא אמר תנו נותנים. אבל בגטי נשים [צריך שיהיה] על דרך שנתבאר במ\"ג פ\"ג דגיטין. ולהא לא חיישינן שמא כתב בניסן ולא יהיב עד תשרי. ואתא למטרף פירי דזבין בעל בין ניסן לתשרי. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דכי אתי למטרף אמר לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך כיון דעתה שבא לגרשה רואין שהזמן מוקדם ויש קול שלא נמסר ביום שנכתב. ויזכרו לקוחות לומר אייתי ראייה אימת מטא גיטך לידך. וכן בשחרורי עבדים. ודייתיקי נמי דשכיב מרע דיכול לחזור בו. ומתנה מיירי שכתוב בה מהיום אם לא אחזור בי כל ימי חיי דהשתא מצי למהדר ביה. ואי יהיב לאינש אחרינא אחר הזמן הזה שנכתב בו זכה ולא אפסדי' במאי דנותנין לו כמו שאמר תנו ובשובר ליכא למיחש שמא נכתב השובר ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי. ובינתים מכר השטר משום דקיימא לן במוכר שטר חוב לחבירו. וחזר ומחלו מחול. וכי אמר תנו לו השובר <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>אין לך מחילה גדולה מזו. גמרא [דף כ']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אגרות שום</b>. כתב הר\"ב ששמו ב\"ד נכסי לוה למלוה בחובו. וכן ל' רש\"י ומסיים בה דליכא למיחש לשמא נמלך. דהא ב\"ד לא כתבום אלא בדבר מקוים. ולפרעון לא שייך בהו. ואפילו למאן דאמר שומא הדר איהו דאפסיד אנפשיה. ע\"כ. כבר כתבתי במשנה ג' פ\"ג דמועד קטן. דאגרות שום היינו שכתוב בהן שהורידו המלוה לנכסי לוה. ושקרעו שט\"ח. והוי הך שומא כשטר מכר על הקרקע. ואי בעי לוה למהדר ליה קרקעו בשומא ששמוה איבעי ליה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>למקרעיה לשטריה. אי נמי למכתב שטרא אחרינא עלויה. דמכירה מעליא היא השומא. אלא דרבנן אמרי דמשום ועשית הישר והטוב דתהדר. הלכך איבעי למכתב שטר זביני. ולא היה לזה לתת המעות עד שיתן לו השטר שומא. ואי משתמיט לומר למחר אתן לך היה לו לתבוע שטר זביני. אבל גבי שטר חוב לא יחזיר דאפשר דפרעיה ואשתמוטי קא משתמיט דאמר ליתא גבאי למחר יהבינא לך [דהא חזינן במתניתין דיעשה מה שבסמפונות לפי שאפשר שהאמין הלוה למלוה על השובר. שמעינן דדרך הוא שיאמין הלוה למלוה בשובר הלכך כי היכי דהתם כשנמצא בין שטרות הקרועים יעשה מה שבסמפונות אע\"פ שהכל ביד המלוה עצמו. הכא נמי דאיתרע בנפילה ולא נמצא ביד המלוה חיישינן שפרע והאמין על השובר. כך נ\"ל] אי נמי מעכבו משום פשיטי דספרי. גמרא דף ט\"ז: \n",
+                    "<b>אגרות שום ואגרות מזון</b>. רגיל ר\"ת לומר מדלא קאמר שטרי שום שטרי מזון. כדאמרינן שטרי חליצה ומיאונין. שטרי בירורין. נראה לו דקרי אגרת מה שבית דין שבמקום זה שולחין אגרות לב\"ד אחר לשום ולמזון פלוני. תוספות פי\"א דכתובות דף ק' ע\"ב. ונראה לי דלפירוש שכתב הר\"ב באגרות מזון שקבל עליו לזון וכו' דקרי ליה אגרת לפי שרגילים לפרסם זה לרבים שהוא חשיבות לו שמוותר לזון וכו': \n",
+                    "<b>ואגרות מזון</b>. כתב הר\"ב [בל\"א] שימכרו מקרקע וכו' וז\"ל הרמב\"ם שכתבו להם הדיינין הורדה בקרקע שימכרו אותה למזונות: \n",
+                    "<b>ושטרי בירורין</b>. כתב הר\"ב זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד שידונו להם ועיין מ\"ש במ\"ד פרק בתרא דב\"ב: \n",
+                    "<b>וכל מעשה ב\"ד</b>. מפרש בגמרא דף ט\"ז כגון שטרי חלטאתה שמחליטין נכסי לוה למלוה כשאין הלוה בפנינו. דאי הוא בפנינו. היינו אגרת שום דרישא. כ\"כ מהר\"ר ואלק בשם בעל התרומות:\n",
+                    "<b>מצא בחפיסה או בדלוסקמא וכו' הרי זה יחזיר</b>. כתב הר\"ב שהכלי סימן כשיאמרו הבעלים בכלי פלוני מצאת אותם. כ\"כ רש\"י. ולדבריהם אין דרך להניח שטרות בחפיסה ובדלוסקמא. ולפיכך הוה כלי סימן. ולא דמי למשנה ב' פ\"ב דמצאו בכלי שפירשו דכלי יש בו סימן. אבל לדברי התוספות שכתבתי במ\"ג פ\"ג דגיטין דדרך להניח שטרות בחפיסה ובדלוסקמא כתבו דמיירי הכא שנותן בכלי עצמו סימן. וכתבו עוד התוספות ולא חיישינן לשאלה. [כדחיישינן במ\"ג פרק בתרא דיבמות] דהתם איסור אשת איש. והכא ממונא. וכ\"כ בגיטין דף כ\"ח. ונ\"י כתב אבל בסימן דגופן דשטרות לא מהדרינן לחד מינייהו שכל אחד מהן בקי בהם: \n",
+                    "<b>תכריך של שטרות או אגודה של שטרות</b>. כתב הר\"ב תכריך כרוכין זה בזה כלומר שכורך שטר וקופלו בעצמו. ואחר כך כורכו בתוך שטר אחר. וכן השנים בשלישי. ואגודה כתב מושכבים זה על זה. ארכו של זה על ארכו של זה. כלומר שהשכיב שלשה שטרות זה על זה וכרכן ביחד. ולפיכך כשכרכן באופן זה אי אפשר שישמט אחד מחבירו לכך קורא אגודה. מה שאין כן בתכריך שיוכל להשמט איזה שירצה ולקחתו מהכריכה. ומה שכתב הר\"ב שלשה שטרות וכו'. הכי איתא בברייתא ומתניתין מפרשא אגודה דסיימה בה. והוא הדין תכריך. וכתב נ\"י וז\"ל תכריך וכו' לא קאי למצוא בחפיסה. דהכא משום סימן הכרך ואגודה עם סימן המנין. ומשום הכי אמרינן דתלתא יחזיר. ולא תרי. דכיון דשטרי מכריז [ועיין מ\"ש במשנה ב' פ' דלקמן] תרי לא הוי סימן. דמיעוט שטרות תרי. ומנינא לא הוי סימן וכדאמר בגמרא וזה [צריך] שיאמר כך וכך היו וכרוכין היו כך. וכדפירש רש\"י ז\"ל ע\"כ. וצריך עיון על הר\"ב שכתב דתכריך ואגודה סימן הוא דאי הכי תלתא למה לי. וכן פירש הר\"ב עצמו בפירושו מ\"ב פרק דלקמן ג' מטבעות וכו' אומר כך וכך היו. ומונחים זה על זה ע\"כ. אבל קשה דבצבורי פירות מפרש דמנין הוי סימן. ואם כן כריכה למה לי. והרא\"ש כתב מנין סימן. והא דבעינן תכריך ואגודה. היינו כדי שיוכל ליתן סימן במנין דאי לאו הכי שמא לא נפיל אהדדי ומתיאש כי לא יכול ליתן סימן במנין. ע\"כ. ומיהו הכא כשכל השטרות הן של מלוה ולוה אחד ולפיכך יש לחוש בכל אחד שכרכן. וכתב נמוקי יוסף דדוקא כרך חזק דבטוח שלא יתפרדו אבל אם בקל יכולים להתפרד. דמי למעות מפוזרות דאין בהן סימן והן של מוצאן כדתנן בריש פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>יחזיר ללוה</b>. כתב הר\"ב ודוקא שהשטרות מקוימים וכו'. אבל אם אינם מקוימים וכו' ונפלו מיד הסופר [ע\"כ] ויתן למי שנותן בהם סימן. הרמב\"ם סוף הלכות אבידה *) ובר\"פ דלקמן מפורש על איזה סימן מחזירין אבדה: \n",
+                    "<b>יחזיר למלוה</b>. דלוה לא מקיים שטריה הלכך ליכא למיחש דלמא לקייומינהו אזול. גמרא. ומה שכתב הר\"ב ואם היו שלשתן כתיבת סופר אחד וכו'. לא יחזיר. כלומר אלא למי שנותן בהן סימן: \n",
+                    "<b>טיבו</b>. מפורש במשנה ח' פ\"ק דכתובות: \n",
+                    "<b>אם יש עמהן סמפונות</b>. [*כתב הר\"ב] המוצא בין שטרותיו וכו' רש\"י): \n",
+                    "<b>סמפונות כתב הר\"ב שובר וכו'</b>. וזה לשון רש\"י בגמרא. סמפון שובר המבטל שטר. וכל דבר המבטל דבר קרוי סמפון (שלו). כדאמר [בכתובות דף נ\"ז] גבי קדושי אשה. ומכירת עבד. שהמום קרוי סמפון מפני שמבטל את המקח. ע\"כ. וכתבו התוספות דביד המלוה קרוי סמפון. וביד הלוה קרוי שובר: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אלו מציאות שלו</b>. עיין במשנה ה': \n",
+                    "<b>מצא וכו'</b>. מפרש במאי דפתח. ועיין בריש נדרים: \n",
+                    "<b>מצא פירות מפוזרין</b>. כתב הר\"ב סתמא נתיאשו הבעלים. וכן דעת הרמב\"ם. ופירשו [בגמרא] דטעמו דאגב יקירייהו וחשיבותייהו ממשמש בהו בכל שעה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וידע שנפלו ממנו. וכיון שלא בא ונטלן ודאי נתיאש לפי שאין בו סימן והרי הם הפקר ובמעות מפוזרות מפרשינן בגמרא דאדם ממשמש בכיסו כל שעה. וכן לשונות דארגמן חשיבי ועגולי דבילה וככרות ומחרוזות. מידי דמיכל הוא וחשיב וממשמש בהו. וגיזי צמר ואניצי פשתן. מחמת כובדן מרגיש בנפילתן. וכיון שאין בהם סימן מתיאש מיד שגם במקומן אין סימן שלכל אלו אין דרך להניח על גבי קרקע. ודרך נפילה באו שם. ואין ידוע מקומן: \n",
+                    "<b>כריכות</b>. כתב הר\"ב עמרים קטנים. כמו מאלמים אלומים (בראשית ל״ז:ז׳) ומתרגם בירוש' מכרכן כריכן. רש\"י. ודוקא קטנים דאלו גדולים הוי מקום סימן. ועיין בסמוך: \n",
+                    "<b>ברשות הרבים</b>. כתב הר\"ב שהכל דשין (בו) עליהן. ולפיכך מקים נמי לא הוי סימן *) דמתגלגל ברגלי אדם ובהמה ואינה נמצאת במקום שנפלה תחלה כדאיתא בגמרא ומוכח מפירש\"י דלקמן [דף כ\"ב] על כריכות ברשות היחיד דכ\"מ שמצוי בו דריסת רגלי אדם או בהמה מקרי רשות הרבים לנדון דידן: \n",
+                    "<b>וחתיכות של בשר</b>. מוקים בגמר' כשנהגו הטבחים לעשות החתיכות שוים במשקל: \n",
+                    "<b>הבאות ממדינתן</b>. כמות שהן גזוזות. כשאר כל גיזות המדינה לאפוקי הבאות [מבית האומן] וכו'. רש\"י: \n",
+                    "<b>ואניצי פשתן</b>. רישטא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>א) בלשון אשכנז. רש\"י: \n",
+                    "<b>[*ולשונות של ארגמן</b>. עיין [בפירש הר\"ב] בסוף פכ\"ז דכלים]: \n",
+                    "<b>דברי ר\"מ</b>. ונ\"א ל\"ג <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>ב)ולרמב\"ם גרסינן לה משום הכי פסק הלכה כר' יהודה. דר\"מ ור' יהודה הלכה כר\"י ולהרא\"ש ל\"ג ופסק כת\"ק כ\"כ ב\"י סימן רס\"ב ונראה שגירסת הר\"ב ג\"כ דל\"ג לה. ולפיכך לא הוצרך לפסוק דלא כר\"י שזה כלל מפורסם דהלכה כת\"ק כשנשנה בסתם: \n",
+                    "<b>מצא עגול ובתוכו חרס</b>. כגון שאין דרך ליתנם בתוכו אלא מאליו נפל לתוכו קסבר רבי יהודה דהוי סימן לפי שלפעמים יתן אל לבו לזכור בהוא בתוכו ואומר אותו לסימן. טור סימן רס\"ב: \n",
+                    "<b>כל כלי אנפוריא</b>. כתב הר\"ב כלים חדשים שלא שבעתן העין ולשון אנפוריא נוטריקון אין [פה] ראיה. רש\"י [ד' כ\"ג] ולשון טביעות העין שכתב הר\"ב מורגל בגמרא. ונ\"ל שהוא לשון מקרא  (ירמיהו ל״ח:כ״ב) הטבעו בבוץ. והמכוון שע\"י ששבעתן העין הוו כאילו טבע ונשקע בכלי עד שמכירו היטב היטב: \n",
+                    "<b>אין חייב להכריז</b>. כתב הר\"ב אימתי בזמן שמצאן אחד אחד. אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז והקשה הכ\"מ בריש פט\"ז מהלכות אבידה מאי שנא ממצאן מטבעות דבעינן שלשה כדתנן במשנה דלקמן. ע\"כ. ומצאתי בשם מהר\"ר משה איסרלש ז\"ל שתירץ דדוקא מטבעות שדרכן של בני אדם לשאת אצלו מעות ודרכן לאבדן דרך נפילה לכך בעי כמגדל. אבל מחטין וכיוצא בהן שאין דרכן לשאתן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"4\"></i>אלא הצריך להן והוא יודע ומדקדק במנין ועל כן הוי סימן. ע\"כ. וכן יש לתרץ בשטרות דספ\"ק. וסרטיא ופלטיא שכתב הר\"ב פירש בערוך סרטיא בלע\"ז איסטרט\"א מקום שהולכין שם רבים תדיר והיא דרך המלך. פלטיא שוק גדול של מקח וממכר ובלעז פלטיא\"ה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלשה מטבעות זה ע\"ג זה</b>. כתב הר\"ב והמכריז מכריז מטבעות מצאתי. גמרא. ופירש נ\"י דכל מה שהמוצא יכול לקרב הדבר מקרב. ומש\"ה מכריז טיבעי כדי שיבין האובד שרבים היו. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב וזה בא ואומר כך וכך היו ומונחים זה על זה וכן לשון נ\"י. וקשיא דהא מנין לחוד הוי סימן. כדפירש הר\"ב בצבורי פירות וכמו שהקשיתי לשאול סוף פ\"ק בתכריך של שטרות. והרא\"ש פירש בכאן כמו שמפורש לעיל. דלא בעינן לסימן אלא שיאמר המנין והא דבעי שיהו עשוין כמגדלים משום דאל\"ה אז תלינן דבדרך נפילה נפל ומתייאש האובד. כי לא יכול ליתן סימן במנינן כו'. וצ\"ל דתרי אתרמי ונפלי דאל\"כ תרי נמי יתן סימן מקום. והראב\"ד תירץ בדברים קטנים כמו מטבע א\"א לכוין המקום. ע\"כ: \n",
+                    "<b>כריכות ברשות היחיד</b>. כגון בשדה זרועה שאין רוב בני אדם דורכין בה. ויש מיעוט שהולכין בה. רש\"י ד' כ\"ב: \n",
+                    "<b>כדי יין וכדי שמן הרי אלו חייב להכריז</b>. לכאורה קשה הא תני לה רישא מצא פירות בכלי אבל בגמרא ד' כ\"ג דכדי יין וכדי שמן רגילות הוא דכולן שוים. וכן הם מלאים. דאז אין סימן לומר כמה יין יש בו כמ\"ש התוספות שם. והא דחייב להכריז מיירי שרשומין הן ויש לכל בעל הבית רושם בפני עצמו וקודם שנפתחו האוצרות למכור הוא דתנן דחייב להכריז *דלאחר שנפתחו האוצרות בעל הבית אחד מוכר להרבה חנונים וכולן רשומים בענין א' לא הוי רושם סימן] ואפילו היכא דנמצא בשפת הנהר דלא הוי מקום סימן. שדרך הספנים לפנות הספינות על שפת הנהר. ונושאין משם אחת אחת ופעמים ששוכח: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אחר הגפה</b>. מקום שמשתמר קצת אבל מקום שאין משתמר כלל ודאי אבדה היא ונתיאשו הבעלים כיון שאין בה סימן. ובמקום המשתמר אפילו יש בו סימן לא יגע בו כדמוכח מצא כלי באשפה וכו' דמיירי שיש בו סימן מדקאמר ואם מגולה נוטל ומכריז. תוספות: \n",
+                    "<b>הגפה</b>. פירש הר\"ב סתימת כותל וכו' כפירש\"י. ועיין בפירוש משנה ב' פרק ו' דפאה: \n",
+                    "<b>גוזלות מקושרין וכו' לא יגע בהן</b>. כתב הר\"ב דאמרינן הני איניש אצנעינהו וכו' <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ומקום לא הוי סימן דמיירי במדדין ואיכא נמי למימר מעלמא אתו והוה ליה ספק הינוח. גמרא. וכתב מהר\"ר ואלק כהן בסימן ר\"ס דמיירי שאין שובך סמוך לה בתוך חמישי' אמות דלא תקשה אמתני' ו' פ\"ב דב\"ב <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>א): \n",
+                    "<b>מצא בגל וכו' הרי אלו שלו</b>. כתב הר\"ב מפני שיכול לומר של אמוריים וכו'. לישנא דגמרא. ותנא בא\"י קאי משום הכי נקט אמוריים וה\"ה של שאר עם ועם במדינה ומדינה. וכתב הרמב\"ם בפרק ששה עשר מהלכות אבידה והוא שימצאהו מטה מטה כדרך כל המטמונים הישנות. אבל אם מראין הדברים שהן מטמון חדש אפילו נסתפק לו הדבר הרי זה לא יגע בהן. שמא מונחים הם שם ע\"כ. והטור ריש סימן ר\"ס התנה עוד שזה הגל והכותל אין זוכרין מי בנאו ולא היה מימות עולם בחזקת זה שדר בו עתה ובחזקת אבותיו ע\"כ. וכתבו התוספות וא\"ת לקני חצרו לבעל הגל. או לבעל הכותל [כדתנן במ\"ד פ\"ק. ועיין מ\"ש שם] וי\"ל דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם כמו הכא שהוא מוצנע בעובי הכותל. וכן מוכח לקמן דתנן מצא בחנות (ובשולחנות) [לפני שולחני] הרי אלו שלו. ואין חצרו קונה לחנוני או לשולחני לפי שהמעות הם דבר קטן ואין סופו הוה לימצא ע\"כ. וכ\"כ הרמב\"ם פט\"ז מהלכות אבידה. ועיין לקמן בסמוך. וכן במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>מצא בכותל חדש</b>. היינו בכותל שידוע שאבותיו של זה שהוא עתה שלו בנאוהו ולא יצא מרשותם מעולם. אלא הוא ואבותיו היו דרים בו מעולם. הרא\"ש: \n",
+                    "<b>מחציו ולפנים של בעל הבית</b>. לאו משום דתקנה לו חצרו הוא דא\"כ אפילו מחציו ולחוץ. אלא כמו שכתב הרמב\"ם פט\"ז מהלכות אבידה שאין הדברים אמורים אלא כשטוען בעל הבית שהממון שלו. או שהיה יורש שאנו טוענין לו שמא של אביו הן. אבל אם הודה שהן מציאה הרי הן של מוצא. ע\"כ. לפי שבא בחצרו קודם יאוש וקיימא לן יאוש שלא מדעת לא קנה. ואין צריך לטעם המגיד דהוה חצר שאינה משתמרת גם אינו מספיק לדסברי דסגי בעומד בתוכה: \n",
+                    "<b>אפילו בתוך הבית</b>. מיירי שמצא בזה הענין שנראה שהוא אבדה. תוספות: \n",
+                    "<b>הרי אלו שלו</b>. גמרא: ואמאי ליזל בתר בתרא מי לא תנן [בשקלים פ\"ז משנה ב'] דעשוי להתכבד. אזלינן בתר בתרא. ומסיק כגון דבתרא עכו\"ם הוא. א\"נ דדרים ב' עכו\"ם בהדי ישראל דכיון דרוב עכו\"ם מתייאש. א\"נ תולין דמרוב עכו\"ם נאבד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מצא בחנות הרי אלו שלו</b>. עיין מ\"ש לעיל אמאי לא תקני ליה חצרו: \n",
+                    "<b>לפני שולחני</b>. ולא קתני מצא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ב)בשלחן כדקתני מצא בחנות לומר אפילו מונחים על גבי שלחן. גמרא. וטעמא כתב הטור סימן ר\"ס. שדרך הבאים להחליף ליתן מעות על השלחן. מה שאין כן בחנות שאין דרך הבאים לקנות ליתן חפציהם על התיבה: \n",
+                    "<b>שלחני</b>. עיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ק דשקלים: \n",
+                    "<b>הרי אלו שלו</b>. כתב הר\"ב וכגון שחבירו זה תגר וכו'. גמרא. ותגר עצמו נמי אלא דלא פסיקא ליה דאם מצא קודם ששהה כדי לערב עם פירות אחרות. חייב להחזיר. דלא מייאש תוספות. ומ\"ש הר\"ב אבל אם זה שמכר את הפירות לקטן הוא עצמו וכו' ודשן בעצמו. ואי נמי על ידי עבדו ושפחתו הכנענים דמה שקנה עבד קנה רבו. אבל דשן ע\"י אחרים דלמא מינייהו נפל. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ויש לה תובעין</b>. כתב הר\"ב למעוטי מידי דמיאש ויאוש הוא דשמעיניה וכו' דכיון דיש לו סימנים מסתמא לא מייאש עד דאמר וכו'. רמב\"ם פי\"ד מהלכות אבידה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כדי שילך לביתו שלשה</b>. בגמרא רמינן אמשנה ג' פרק קמא דתענית. דתנן ט\"ו יום לנהר פרת. ומשנינן לא הטריחו רבנן באבדה יותר מדאי שיהא שוהה יותר משבעה ימים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל דבר שעושה ואוכל וכו'</b>. כתב הר\"ב עגלים וסייחים. פירוש בני אתונות ועיין במשנה ג' פרק ה' דבבא בתרא ומה שכתבתי שם. ומה שכתב הר\"ב וזה לשונו מכאן ואילך לוקח אותם הוא לעצמו בשומא כפי שוין. רוצה לומר במה שכתב בשומא. שצריך בית דין כדעת הרמ\"ה בטור [חשן משפט] סימן רס\"ז: \n",
+                    "<b>לפיכך אם אבדו חייב באחריותן</b>. כתב הר\"ב כיון דשרו וכו' כמאן דאשתמש דמי וחייב באחריות. ואפילו באונסין דכשואל הוא כשמשתמש בהו. והא דתנן אבדו. שטבעה ספינתו בים. גמרא. ועיין במשנה י\"א פ\"ג. ומ\"ש הר\"ב והלכה כר' טרפון בדמי אבדה שמכר הואיל וטרח בהו. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אבל לא ילמוד בהן בתחלה</b>. כתב הר\"ב מה שלא למד מעולם. לפי שצריך להשהותן לפניו. וכן פירש רש\"י. ופירש נ\"י בשם הרמב\"ן דהני מילי בס\"ת נביאים וכתובים שמי שלמד בהן כבר די לו בקריאה בעלמא. ומי שלומד בהן לכתחילה צריך לטרוח יותר ועל ידי טרחו הם מתקלקלים. אבל עכשיו שנהגו לכתוב הגמרא ומי שלמד פרקו מאה פעמים צריך עיון גדול כבתחלה. ואדרבה כל מי שהוא יותר בקי. צריך עיון יותר גדול בהלכות הצריכות לשמועה שלו. והרי הוא כלומד בתחילה. ע\"כ. ועיין מ\"ש במשנה ג' פרק בתרא דבבר. קמא: \n",
+                    "<b>מנערה אחת לשלשים יום אבל טפי לא</b>. שמתקלקל. טור סימן רס\"ז: \n",
+                    "<b>וכל דבר שאין דרכו לטול</b>. כתב הר\"ב שגנאי הוא לו. שאדם חשוב הוא ואין דרכו ליטול קופה שלו להכניסה מן החוץ לבית שמור. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב כגון זקן ואינו לפי כבודו. כן הוא בגמרא. ולשון הרמב\"ם בפרק י\"א מהלכות אבדה אם היה חכם או זקן מכובד וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רועין בדרך אין זו אבדה</b>. הא רצה בדרך לא פסיקא ליה דאי פניה כלפי העיר אין זו אבדה. ואם פניה כלפי השדה. הרי זו אבדה ולפיכך מפליג בסיפא ברצה בין הכרמים במלתא דפסיקא. גמרא. ועיין מ\"ש במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>רצה בין הכרמים</b>. כתב הר\"ב שמתקלקלים רגליה. אבל רועה לא אלא אם כן הכרמים של ישראל שחייב להשיבה. מפני אבדת הכרם. גמרא: \n",
+                    "<b>אפילו ד' וה' פעמים</b>. וכן שנינו בסוף תולין ולאו דוקא ובגמרא אפילו ק' פעמים. ועיין מ\"ש בריש פרק י\"ח דמסכת שבת: \n",
+                    "<b>השב תשיבם</b>. לשון הר\"ב התורה רבתה השבות הרבה. ותימה דרבוי השבות היינו לרבות אפילו השבה דלאו מעליותא היא שתהא נקראת השבה. ויוצא בה. וכן הוא בגמרא אין לי אלא לביתו לגינתו ולחורבתו מנין תלמוד לומר תשיבם מ\"מ. כדר\"א דאמר ר\"א הכל צריכין דעת בעלים חוץ מהשבת אבדה. שהתורה רבתה השבות הרבה. והא דמחוייב להשיב אפילו מאה פעמים מפיק ליה מהשב ואמרו השב אפילו מאה פעמים משמע. וז\"ל הרמב\"ם והשב מקור. וידוע אצל [כל] בעלי (כל) לשון כי המקור טפל על המעט ועל הרוב תאמר שמרתי לפלוני. שמור. ותאמר ושמרתי לפלוני ופלוני שמור. ולפיכך מורה השב. שחייב להחזיר פעמים רבות. וכמו כן הקם תקים עמו. שלח תשלח. ועזוב תעזוב. וזולתם מן המקראות. ע\"כ. וכן העתיק הר\"ב בסוף חולין. דדריש ליה מן שלח. לענין שלוח הקן: \n",
+                    "<b>כפועל בטל</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>והן העתיק הר\"ב. ועיין במ\"ד פ\"ה דמכילתין. ומשנה ו' פ\"ד דבכורות. ופירש הר\"ב כמה אדם רוצה וכו' ולעסוק במלאכה קלה כזו. וכן לשון רש\"י. וזה לשון הטור סימן רס\"ה כגון שהיה עוסק במלאכה שהיה נוטל עליה ארבע דינרים ולהניחה ולישב בטל היה נוטל דינר. ולהניחה ולהתעסק בהשבתה היה נוטל ב' דינרים נותנים לו ב' דינרים. אע\"פ שמגיע לו דינר בשכר השבה כיון דלא חייבתו התורה להניח שלו ולהתעסק בהשבה. יכול ליטול שכר ההשבה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>שלו קודם</b>. עיין בפירוש הר\"ב משנה י\"א: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מצאה ברפת</b>. פירש הר\"ב אע\"פ שאינה משתמרת בה כגון שאינה נעולה. וגם אינה מתעה הבהמה להרגילה לברוח כדאיתא בגמרא. ופירוש הטור סימן רס\"א כגון שאין לו פתחים בכל ארבע רוחותיו: \n",
+                    "<b>ברשות הרבים חייב בה</b>. כגון שניכר בה שהיא הולכת תועה. דהא אמרינן לעיל דדוקא רצה בדרך ואפה לגבי דברא חייב להחזיר. הא לאו הכי לא. והראב\"ד ז\"ל פירש דהכא מיירי בסרטיא שבוקעין בה אנשים הרבה. ומאימתן היא בורחת או שמא יקחוה אנשים שאינם מהוגנים אבל לעיל מיירי בשביל של רבים שאין רבים בוקעין בו. הרא\"ש: \n",
+                    "<b>ואם היה בית הקברות</b>. ס\"א בין הקברות. וכן העתיק הש\"ע ריש סימן רע\"ב. והר\"ב כתב בבית הקברות. וכן העתיק הרמב\"ם ריש פי\"ג מהלכות רוצח. ומה שכתב הר\"ב והוא כהן וכו' לישנא דגמרא דף ל'. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>והרמב\"ם כתב או נזיר דאיכא ג\"כ עשה ולא תעשה. שנאמר בנזיר (במדבר ו׳:ו׳) קדוש יהיה. ונאמר (שם) על נפש מת לא יבא. ומ\"ש הר\"ב שהשבת אבדה עשה וכו'. גמרא. וכתב רש\"י דף ל' ואע\"ג דלא תעשה נמי איכא [דלא תוכל להתעלם] אין נא תעשה מועיל לדחות לא תעשה אלא עשה הוא דקא דחי ליה כדאמרינן ביבמות [דף כ\"א ע\"ב]. ע\"כ. וכך כתב הרי\"ף: \n",
+                    "<b>או שאמר לו אל תחזיר</b>. פירוש אלא עסוק בדבורי להביא לי גוזלות וכיוצא בזה. המגיד סוף פי\"א מהלכות אבדה: \n",
+                    "<b>לא ישמע לו</b>. כתב הר\"ב דכתיב איש אמו וגו' שאם אביך וכו' אל תשמע לו. מאני ה' [דסיפא דקרא] יליף אף ע\"פ שאמרתי לך ירא את אביך. אני [ה'] אדון לשניכם. ואם אמר לך אביך עבור על דברי לחלל שבת אל תשמע לו. נ\"י. ואם תאמר למה לי קרא הא הוי השבת אבדה עשה ולא תעשה כמה שכתב לעיל ולא אתי עשה דכבוד אב ודחי לעשה ולא תעשה. הא מילתא מיפרשה בגמרא משום דסלקא דעתך אמינא הואיל והקיש כבוד אב ואם לכבודו של מקום שנאמר כאן (דברים ה׳:ט״ז) כבד את אביך ואת אמך ונאמר להלן (משלי ג׳:ט׳) כבד את ה' מהונך. הלכך לציית ליה. קא משמע לן דלא לשמע ליה: \n",
+                    "<b>אפילו ארבעה וחמשה פעמים</b>. שנאמר עזוב. עיין מ\"ש במשנה דלעיל: \n",
+                    "<b>אם היה זקן או חולה</b>. רוצה לומר בעל המשא. חייב. רוצה לומר הפוגע בו חייב שיפרוק המשא הוא לבדו. ולא יטריח לבעל המשא שיפרוק עמו. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>מצוה מן התורה לפרוק</b>. כתב הר\"ב בחנם אא\"כ הוא עסוק במלאכה. ודינו כמו בהשבת אבדה [דלעיל]. הרא\"ש: \n",
+                    "<b>אבל לא לטעון</b>. אלא בשכר כדכתב הר\"ב. בגמרא יליף ליה דאי לאו הכי לכתוב רחמנא טעינה ולא בעי פריקה ואנא אמינא ומה טעינה דלית בה צער בעל חיים וליכא חסרון כיס חייב. פריקה דאית בה צער בעל חיים וחסרון כיס לא כ\"ש אלא למאי הלכתא כתביה רחמנא לומר לך פריקה בחנם. טעינה בשכר: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר אף לטעון פירש הר\"ב בחנם</b>. וטעמא מפרש בגמרא דסבירא ליה דלא מסיימי קראי למשמעות טעינה. הילכך אי כתיב חד הוי אמינא לפריקה אתאי ורבנן אמאי לא מסיימי קראי. הכא כתיב (שמות כ״ג:ה׳) רובץ תחת משאו. משמע שצריך לפרוק. התם כתיב (דברים כ״ב:ד׳) נופלים בדרך. דרמו אינהו וטעונייהו באורחא משמע וצריך לטעון המשא. ור' שמעון נופלים בדרך אינהו וטעונייהו עלוייהו משמע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>של רבו קודמת</b>. כתב הר\"ב והוא שיהיה רבו מובהק שילמד רוב חכמתו ממנו. גמרא. ופירש\"י אם מקרא מקרא ואם משנה משנה. ואם גמרא גמרא. וזה לשון הרמב\"ם בריש פי\"ב מהלכות אבדה שרוב חכמתו של תורה למד ממנו. ע\"כ. ופירוש מובהק <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>א) לשון תרגום מנגה נגדו [שמואל ב' כ\"ב] מזיו יקריה מבהיקין שמי שמיא. ולפי שלשון מובהק שהוא מבנין הפעל. שנבנה על התולדה לפיכך נראה לי שכך פירושו של רבו מובהק. כלומר שהוא רבו של זה שנעשה מובהק. ומלת מובהק מוסב על התלמיד. ואמרם בעלמא סימן מובהק מוסב מלת מובהק על סימן. שהסימן הוא מובהק ובהיר ונוגה לו כשמש: \n",
+                    "<b>ואם אביו חכם</b>. וכן היא גירסת הר\"ב כדמוכח בהדיא מלשוט דסוף מסכת כריתות. וגירסא זו נראה לי שהיתה לו להרמב\"ם כשחבר הלכות תלמוד תורה. שכך כתב בפ\"ה [שם] ואם היה אביו תלמיד חכם [*אע\"פ שאינו שקול כנגד רבו משיב אבידתו. ואחר כך משיב אבדת רבו] אבל נ\"א גרסינן ואם היה אביו שקול כנגד רבו. וזו היתה גרסתו בהלכות אבידה פרק י\"ב והיא עקרית. שכך העתיקו הפוסקים <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ב): \n",
+                    "<b>היה אביו או רבו נושאין משאוי וכו'</b>. הכא לא גרסינן כלל ואם היה אביו וכו' וכתב ב\"י ביורה דעה סימן רמ\"ב דאפשר דאפילו אם אביו שקול כרבו רבו קודם דכיון שאין שם סכנת גוף ולא הפסד ממון אלא להניח לו מעצבו הוה ליה ככבוד לחוד. וחייב בכבוד רבו יותר מבכבוד אביו. אלא מדתנן בסוף כריתות אם זכה הבן לפני הרב וכו' שהוא ואביו חייבין בכבוד רבו. משמע דאם אביו שקול כרבו שאז אין האב חייב בכבוד הרב. שאין לו להקדים רבו לאביו והדבר צריך לי תלמוד. ע\"כ. והטור כתב בשם הרא\"ש דלענין לפדותו. ולפרוק משאו. אם הוא חכם קודם אפילו אינו שקול כרבו. אבל לא ראיתי כן בפסקיו שלא כתב אלא לפדותו בלחוד. ומלשון הר\"ב שבסוף כריתות שכתב ולפרוק עמו אע\"פ שאינו שקול וכו'. נראה ודאי דהוא הדין וא\"נ כל שכן הוא במשא עצמו. וכל שכן שלשון הרמב\"ם [בפירושו] שם הוא לפרוק מעליו. ולפיכך נראה שגם הר\"ב לזה נתכוין. והיינו הך דהכא גופא: \n",
+                    "<b>ואם היה אביו חכם פודה וכו'</b>. ה\"ג. וכתב ב\"י דטעמא דמלתא משום דבפדיון שהם סכנת נפשות כיון שאביו תלמיד חכם אע\"פ שאינו שקול כרבו. חייב להציל נפשו מני שחת. קודם כל אדם. אבל אבדתו שאינו אלא הפסד ממון. אם אינו שקול כרבו אם יעבור על דעת אביו מעט. אין רע. עד כאן: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בהמה או כלים</b>. אמרינן בגמרא דאיצטריך למתני בהמה לאשמועינן דכשרוצה לשלם ואינו רוצה לישבע שמקנה לו כפל זה. אף ע\"פ שהוא מרובה. דהא כשטבח ומכר הגנב משלם ד' וה'. ואיצטריך למיתני כלים. לאשמועינן דאע\"ג דאין טורח בשמירתן. כמו דאיכא בבהמה. אפילו הכי מקני ליה כפילא כשרוצה לשלם. ואי תני חד. לא שמעינן אידך: \n",
+                    "<b>או שאבדו</b>. נקט אבדו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אע\"פ שאין כפל אלא בדבר הנגנב. משום יוקרא שאם נתיקר אחר אבדה וזה רצה לשלם ולא לשבע אם נמצא אחר מכן ונתיקר. הכל של נפקד. כיון דלא אטרחיה לשלם בבי דינא. נמוקי יוסף: \n",
+                    "<b>למי שהפקדון אצלו</b>. דקים להו לרבנן דניחא להו לבעלים שיהא בטוח בקרן על מנת שיהא ספק כפל העתיד לבא של שומר והרי היא כמסורה לו ע\"מ כן שאם תגנב וישלם לו קרן. שתהא פרה קנויה לו משעה שמסרה. גמרא: \n",
+                    "<b>נשבע ולא רצה לשלם וכו'</b>. לכאורה איכא למידק הך סיפא למה לי פשיטא כיון דלא שלם לא מקנה ליה כפילא. מיהו בפרק הגוזל עצים (בבא קמא דף ק\"ח) דייק רבא מינה דנשבע ושלם ואח\"כ הוכר הגנב משלם כפל לשומר דטעמא דלא רצה לשלם כלל. הא רצה לשלם אחר מכן אע\"פ שנשבע מקני ליה כפילא. ופליג בזה עם אביי. והלכתא כרבא. נימוקי יוסף: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והשאילה לאחר</b>. לעשות בה ימי שכירתו. רש\"י: \n",
+                    "<b>ישלם לשוכר</b>. לשון הר\"ב בשבועה שהוא נשבע למשכיר. ותימה דאטו בשופטני עסקינן לא ישביענו ולא יקנה. והכי איתא בגמרא. אמר ליה [רב] אידי בר אבין לאביי מכדי שוכר במאי קני להאי פרה. בשבועה. ונימא ליה משכיר לשוכר. דל אנת ודל שבועתא. ואנא משתעינא דינא בהדי שואל. אמר ליה מי סברת שוכר בשבועה הוא דקני לה. משעת מיתה הוא דקני. [מפני שהוא פטור מאונסין נ\"י]. ושבועה כדי להפיס דעתו של בעל הבית. ופירש\"י בשבועה שהוא נשבע למשכיר. להפיס דעתו שלא יאמר פשעת בה. ע\"כ. וסובר אני שנוסחא משובשת נזדמנה לו להר\"ב בפירש\"י *) דלא נסמן בה גמרא קודם דבור בשבועה שהוא נשבע למשכיר והעתיקה הר\"ב לפירוש המשנה [*וגם בפירוש רש\"י בשבועה. צ\"ל ושבועה]: \n",
+                    "<b>אמר ר' יוסי כיצד הלה וכו'</b>. טעמא דר\"י משום דחשוב שוכר כאילו השאילו בשליחות המשכיר. הלכך דין המשכיר עם השואל. הרא\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אמר לשנים גזלתי וכו'</b>. כתב הר\"ב אבל שנים שתבעוהו כו' ישבע כל אחד וכו' שכלל גדול הוא לכל הנוטלים שלא כדין. שאין נוטלין אלא בשבועה כאותה ששנינו בפרק כל הנשבעים (שבועות ד' מ\"ח). נ\"י. ומ\"ש הר\"ב וכן ב' שתבעו וכו' אבי הפקיד וכו' משום דמתניתין תנן אביו וכו' נקט נמי בתבעי אביו כו'. אבל ה\"ה אי תבעו כל אחד ואומר אני הפקדתי וכו'. דהא במתניתין דלקמן מפרש הר\"ב דיהא מונח. שהוא דוקא כשהפקידו תרוייהו כי הדדי זה בפני זה. ועיין במשנה ז' פ' בתרא דב\"ק. וא\"ת ומאי שנא פקדון ממקח שכתבתי במשנה ז' פט\"ו דיבמות דמודה ר\"ע שמניח דמי המקח ביניהן ומסתלק. תירץ נ\"י דשאני מקח דעומד להתפרע מיד. ולא הוה ליה למידק. משא\"כ בפקדון שהיא לאחר זמן הוי פושע כי לא דייק: \n",
+                    "<b>או אביו של אחד מכם וכו'</b>. אבל אחד מכם הפקיד וכו' פטור דהמפקיד עצמו הוה ליה למידק. הרא\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שנים שהפקידו וכו'</b>. פירש הר\"ב כגון דאפקידו וכו' ומשום הכי לא דמי למ\"ש הר\"ב במ\"ז פ' בתרא דבבא קמא דבטוענו שמא הלויתיך חייב לצאת ידי שמים. נ\"י: \n",
+                    "<b>והשאר יהא מונח וכו'</b>. ואין להקשות כיון שכל אחד תובע מאתים והוא מודה ודאי מנה. הוה ליה כחמשין ידענא. וחמשין לא ידענא. דאמרינן [במשנה ב' פ\"ח] הוה ליה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע עליה ומשלם. דהתם רמא רחמנא שבועה עליה שלא יעכב ממון חבירו ברשותו. אבל הכא הרי מודה השלש מאות שתובעים בין שניהם. ואין הכפירה וההודאה אלא בין המפקידין. נ\"י: \n",
+                    "<b>יהא מונח</b>. עיין מ\"ש בריש פ\"ק בד\"ה ויחלוקו: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>לא יגע בהן</b>. כתב הר\"ב לפי שרוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין וכו' גמרא. ואמרינן דגוזמא היא דלאו דוקא. דהא ביותר מכדי חסרונם מוכרן כדמסיק הר\"ב. ונ\"ל דלישנא דמתניתין ד' פ\"ג דסוטה נקטיה רוצה אשה בקב ותפלות מתשעה קבין ופרישות. והתם דוקא כמו שכתבתי שם. ומ\"ש הר\"ב ולא אמרי רבנן וכו'. אלא שלא אבדו [אלא] עד כדי חסרונן וכו' והוא שעור שמחסרין לשנה. ונחסרו בפחות משנה. והיינו טעמא דפליג רשב\"ג. נ\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכי מה אכפת להן לעכברים וכו'</b>. תניא אמרו לו הרבה אובדות מהן. הרבה מתפזרות מהן. ופירשו התוספות דלדברי רבי יוחנן בן נורי קאמרי. אבל טעמייהו דרבנן מפורש בירושלמי דהני עכברי רשיעי נינהו. כד חמיין עיבור לא מסתייהו דאכלי אלא קריין לחבריהן דאכלי עמהון: \n",
+                    "<b>מדה מרובה</b>. לשון הר\"ב מעשרה כורים ולמעלה. כלומר מדה מרובה היינו עשרה כורים ולמעלה. דהא בגמרא לא אמרו אלא י' כורים וכן נקט הר\"ב לקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יוציא לו שתות ליין</b>. כתב הר\"ב אם הפקיד אצלו יין וערבו עם יינו. וכן לשון רש\"י וחדא מתרתי דלעיל נקטו דהא בעינן נמי שהיה מסתפק מהן ואינו יודע כמה כדלעיל. דאי לאו הכי היה מחסר לפי הערך: \n",
+                    "<b>לוג ומחצה שמרים וכו'</b>. פירושא דשלשת לוגין הוא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לצורכו</b>. לשון הר״ב להשתמש בו. כגון לעלות עליה כדרך סולם ליטול גוזלות מקן גבוה [ואפ״ה] (ו)הוי גזילה למיקם ברשותיה עד דעביד השבה. דקסבר שואל שלא מדעת בעלים גזלן הוא. כדאיתא בגמרא. ועיין בסוף פרקין (בבא מציעא דף מ״ג) דלהשתמש דהכא. היינו ונשתמש: \n",
+                    "<b>אם משהניחה וכו' פטור</b>. כתב הר\"ב רבי ישמעאל היא דאמר בגונב טלה מן העדר וכו' לאו בגנב מרשות בעלים דמ\"ח בפרק בתרא דב\"ק אומר. דהתם דוקא בבעלי חיים משום דלמודה ללכת חוץ. וצריכה שמירה יותר כדפירש הר\"ב שם. והכא בחבית איירינן. אלא הכא ברועה ששומר ברשותו וגנב מרשות עצמו היא. וסבירא ליה לר' ישמעאל דלא בעינן דעת בעלים דעדיין שומר הוא עליו. וסגי בדעתיה. גמרא פרק בתרא דבבא קמא דף קי\"ח: \n",
+                    "<b>ובין משהניחה לצרכו חייב</b>. כתב הר\"ב רבי עקיבא היא דאמר בגונב טלה וכו' חייב עד שיודיע לבעלים דכיון שנשתמש בה לצרכו כלתה לו שמירתו. שלא היו רוצין הבעלים שיהיה עוד שומר עליהן ולא הויא חזרה כלל. [רש\"י]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>צררן וכו'</b>. כתב הר\"ב ואם בבית הוא אין להם שמירה אלא בקרקע. גמרא. ותמיהני דהא תנן ונעל בפניהם שלא כראוי חייב. משמע הא כראוי פטור. וראיתי בנימוקי יוסף שכתב דהא דאמרינן בגמרא אין להם שמירה אלא בקרקע. דוקא להנהו דרי. ובהנהו אתרי דשכיחי גנבי. וכדמוכח בגמרא. והכי איתא בהדיא בירושלמי נעל כראוי וכו' נגנבו או נאבדו פטור מלשלם. עכ\"ל: \n",
+                    "<b>הקטנים</b>. כתב הר\"ב אבל לגדולים נשבעין הם וכו' אחר שישבע הנפקד שבועת התורה שנתן אותו הדבר להם כמ\"ש הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ונעל בפניהם שלא כראוי חייב</b>. כתב נ\"י ונעל בפניהם. רש\"י פירש [לעיל ד' ל\"ו] דאקטנים קאי. וכן משמע פשט הלשון. ואין נראה מדאמרינן בגמרא בשלמא כולהו וכו'. אלא צררן ולרש\"י לא שייך לומר כולהו דהא ליכא אלא חדא. אלא על כרחך תרתי נינהו והכי קאמר או שלא מסרן לבנו ולבתו כלל. אלא הניחן בביתו ובתיבתו ונעל בפניהם שלא כראוי. חייב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם צרורין</b>. פירש הר\"ב וחתומין וכו' אבל אינם חתומים וכו' אע\"פ שצרורין. גמרא. ופירש רש\"י דהמפקיד אצלו יודע שהוא צריך מיד למעות. ולפיכך כשהפקידן צרורין*) נמי ישתמש בהן. דדרך כל אדם לצור מעותיו. אבל החתומים גלי דעתיה שאינו חפץ שישתמש בהם: \n",
+                    "<b>חייב באחריותם</b>. פירש הר\"ב בגניבה ואבידה. גמרא. ואע\"ג דבפרק דלעיל משנה ז' פרשינן דבדמי אבדה הוי שואל עלייהו אפילו קודם שנשתמש. תירץ הרא\"ש בשם הראב\"ד דהנאת שמוש דהכא גריעא מהנאת שמוש של דמי אבדה. לפי שירא לשלוח בהן יד לקנות בהן סחורה שמא יבא המפקיד לתבוע פקדונו. אבל דמי אבדה יודע שישהה אצלו ימים רבים. ע\"כ: \n",
+                    "<b>לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותם</b>. והוא שיטמין בקרקע. רמב\"ם פ\"ז מהלכות פקדון. ועיין במשנה דלעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השולח יד כפקדון</b>. שחייבו הכתוב אפילו נאנסו. דכתיב (שמות כ״ב:י׳) או מת או נשבר או נשבה שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח. דמשמע הא שלח נתחייב שוב במיתתה ובשבירתה. רש\"י דף מ\"א: \n",
+                    "<b>כשעת הוצאה</b>. פירש הר\"ב מבית בעלים. גמרא. ופירש\"י כשעת הגזלה: \n",
+                    "<b>רבי עקיבא אומר כשעת התביעה</b>. פירש הר\"ב דכתיב ביום אשמתו. גמרא ותמהו בתוספות מאי קסבר. אי סבר שינוי קונה למה ישלם כשעת התביעה [דאין לומר דקרא מליף דלא ליקני דא\"כ ניליף מיניה לכל התורה] ואי סבר לא קנה א\"כ [כשגזזה] לאחר התביעה נמי יהא הכל דנגזל. דבמאי קנה. ותירצו דבית שמאי דאמרי בחסר ויתר מיירי אף ביוקרא וזולא. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דאם הוקרה משלם כשעת הוצאה מן העולם ואם הוזלה משלם כשעת הגזלה. ובית הלל לא פליגי [נמי] בהא. אלא בית שמאי מיירי נמי בשינוי. [כדפירש הר\"ב] כדאמרינן בגמרא מדלא קתני בזול וביוקר. ובהא פליגי בית הלל דשנוי קונה. ור' עקיבא פליג אזול ויוקר. דאמר משלם כשעת התביעה. בין הוזל בין הוקר. ע\"כ: \n",
+                    "<b>החושב לשלוח יד בפקדון</b>. לשון הר\"ב אמר בפני עדים וכו'. וכן לשון רש\"י. וזה לשון התוספות <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>הך מחשבה הוה דבור כדיליף מעל כל דבר. וכן מחשבת פגול נמי הוי דבור ולא בלב כדמוכח פרק ב' דזבחים [ד' ל'] וכו' [*ותמוה לי על מה שתמהו בפרק ב' דחולין דף ל\"ט. דאי מחשבה בלא דבור לא אתיא ההיא סוגיא [כהוגן]. והא הכא מפשט פשיטא להו דדוקא על ידי דבור. ואתיא הסוגיא כהוגן ומה להם להסתפק ולעשות תימה]. וכן כתוב בפרשת שופטים לא תזבח כל דבר רע. אזהרה למפגל בקדשים על ידי דבור רע דלא כהרא\"ם שכתב דדבור לאו דוקא. [*ועליו תימה הסוגיא דפרק ב' דחולין דלעיל]. ועיין בלשון הר\"ב במשנה ב' פ\"ה דפסחים [*וריש זבחים]. \n",
+                    "<b>עד שישלח בו יד</b>. כתב הר\"ב והאי על כל דבר פשע דרשי ביה בית הלל אמר לעבדו וכו' קרא אפקי' מכללא דאין שליח לדבר עבירה שכתבתי במשנה ד' פ\"ו דב\"ק כמו דאפיק מעילה. וכן טביחה כמ\"ש ריש פ\"ו דמסכת מעילה. הכי איתא בהדיא בגמרא פ\"ב דמסכת קדושין דף מ\"ב ואשתמיטתיה למהר\"ר ואלק זלה\"ה שכתב בש\"ע סימן רצ\"ב על זה הדין וז\"ל נראה דהיינו דוקא כשלא ידע השליח שהוא של אחרים או שאינו בר חיובא. או שאין לו לשלם. דהא אין שליח לדבר עבירה. עכ\"ל. ותו אשתמיטתיה גמרא אחרת פרק קמא דמכילתין דף י' האומר לאשה ועבד צאו גנבו לי אע\"ג דהשתא לית להו לשלומי. כיון דבני חיובא נינהו לכשיהא להם כדתנן בפרק החובל (בבא קמא דף פ\"ז) נתגרשה האשה וכו' לא נתחייב שולחן. דשמעינן בהדיא דאע\"ג דאין לשליח לשלם פטור המשלח. ואין לומר דדברי מהר\"ר ואלק כשאין לו לעולם. דהיכי ידעינן השתא שלא יהיה לו. והא נשתחרר העבד. כיון שיוכל להיות שיקנה נכסים. פטור משלחו. ועל מ\"ש שלא ידע וכו'. עיין מ\"ש במשנה ו' פרק ז' דבבא קמא: \n",
+                    "<b>הגביהה ונטל</b>. כ' הר\"ב לאו דוקא נטל דמכי אגבהה על מנת ליטול כו'. גמרא. ומיהא על מנת ליטול בעינן. דשליחות יד אע\"פ שאינה צריכה חסרון. על מנת לחסרו בעינן. ולא דמי למשנה ט' דלא בעינן ע\"מ לחסרו אלא בתשמיש בעלמא מחייבינן ליה דהתם משום שואל שלא מדעת מחייבינן ליה. ולפיכך כתב הטור סימן רצ\"ב דלא מחייב [במשנה ט'] אלא משעת תשמיש ולא משעת הגבהה שהרי אינו שולח בו יד. כיון שלא מחסרו. כלומר שאינו רוצה לחסרו: \n",
+                    "<b>ונשברה</b>. כתב הר\"ב ואם נטל רביעית וכו' והחמיץ וכו' שהוא גרם ליין שהחמיץ. שכן דרך יין להחמיץ בכלי חסר. רש\"י: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הזהב קונה את הכסף וכו'</b>. כתב הר\"ב מי שאין טבעו חשוב וחריף דין פירות יש לו ומשיכתו היא קיום דבר וכו' כלומר שיתחייב לו בדינרי כסף שהתנה עמו. ולא בתורת חליפין. דהיינו שכשמשך זה נקנים לו דינרי כסף וברשותו הם. דהא פירש הר\"ב במשנה ו' פרק קמא דקדושין שאין קונין בפירות. ושאין המטבע נקנה בחליפין. אלא בתורת דמים איירינן. כלומר לחייבו בדינרי כסף. ומפרשינן הכי בגמרא דף מ\"ה ע\"ב. ואמרינן נמי דהא דתנן הזהב קונה את הכסף. תני הזהב מחייב. ומ\"ש הר\"ב קנה השני דינרי כסף בכל מקום שהם. לישנא דברייתא נקט. ומפרשינן בגמרא דלאו למימרא דקנאן להיות ברשותו בכל מקום שהם כדין חליפין. אלא בכל מקום שהוא כמות שהוא כדאמר ליה אי א\"ל מארנקי חדשה יהיבנא לך לא מצי יהיב ליה מארנקי ישנה אע\"ג דעדיפא מינייהו. מ\"ט דא\"ל לישנן קא בעינא להו: \n",
+                    "<b>הנחשת קונה את הכסף</b>. גמרא. השתא לגבי דהבא דחשיב מיניה אמרת כסף טבעא הוי. לגבי נחשת דאיהו חשיב ואיהו חריף מיבעיא. איצטריך. סלקא דעתך אמינא הני פריטי באתרא דסגיי אינהו חריפי טפי מכספא אימא טבעא הוי. קמשמע לן. כיון דאיכא דוכתא דלא סגייא בה פירי הוו: \n",
+                    "<b>מעות הרעות</b>. פירש הר\"ב שנפסלו. וכתבו התוספות [ד\"ה הזהב] תימה אמאי איצטריך למתני דמקרו פירי השתא נחשת דסגי טובא הוי פירי כל שכן מעות שנפסלו. לכך נראה דהמעות הרעות היינו שיוצאות קצת. ע\"כ: \n",
+                    "<b>אסימון</b>. פירש הר\"ב שנעשה במדת המטבע וכו'. ואיצטריך לאשמועינן דהוי פירי אע\"ג דאינו חסר כי אם מעט דבדבר מועט יטביעו הרבה מהם. תוספות [שם]: \n",
+                    "<b>מטלטלין קונים את המטבע וכו'</b>. אשמועינן דקונין אפילו מטבע כמו מעות רעות ואסימון ודמקרי פירא לגבי כספא]. והם אינן קונין מטלטלין דמקרי טבעא לגבי מטלטלין. תוספות: \n",
+                    "<b>זה הכלל כל המטלטלין וכו'</b>. בספרי הרי\"ף והרא\"ש ל\"ג זה הכלל. וכן נראה דלא גרסינן ליה דזה הכלל משמע לכלול הדינין האמורין כבר. ולהוסיף עליהן בזה הכלל ודינין האמורין ליתנהו במטלטלין בלבד כדאמר זה הכלל אלא במטלטלין ומטבע ביחד. וכן בגמרא דף מ\"ו תנן כל המטלטלין וכו' ואמר ריש לקיש ואפילו כיס וכו'. והיינו דכתבו הר\"ב ורש\"י והאי כל לאתויי ולא כתבו והאי זה הכלל לאתויי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כיצד</b>. הוא פירושא דזהב ונחושת קונים לכסף. וכסף אינו קונה אותם. ומפרש משום שאלו פירות לגבי כסף. ובפירות עושין המשיכה. נמוקי יוסף: \n",
+                    "<b>נתן לו מעות וכו' יכול לחזור</b>. כתב הר\"ב דדבר תורה מעות קונות כדאשכחן גבי הקדש וכו'. כך פירש רש\"י דף מ\"ו ע\"ב [ד\"ה סבר] וכן כתב בריש פרק ב' דבכורות דף י\"ג [ד\"ה הניח]. ומסיים בה דגמר הדיוט מהקדש ע\"כ. ותימה לומר כן ועיין מ\"ש בריש פ\"ב דקדושין] וכן כתב נ\"י דלא ילפינן הדיוט מהקדש. והכא לאו מקרא יליף אלא מסברא בעלמא. דבדין הוא שיהיו קונות. כיון שרוב הקנינים נעשים בכסף. ע\"כ. והתוספות דבכורות [שם סוף ד\"ה ד\"ת] כתבו דשפיר יליף מקרא. מדכתיב (ויקרא כ\"ה) או קנה מיד עמיתך. ואשכחן סתם קטן דקרא במעות. כדכתיב (ירמיה ל\"ב) שדות בכסף יקנו. וכתיב (ויקרא כ\"ה) מכסף מקנתו. ע\"כ. [*ומ\"ש הר\"ב דכתיב ונתן הכסף וקם לו. כבר כתבתי בזה פ\"ק דקדושין משנה ו' בשם התוספות פרק מפנין דף [קכ\"ח] ומ\"ש הר\"ב גזירה שמא יניח וכו' ותפול דליקה וכו' כלומר באונס דליכא לאשתלומי מבעל הדליקה. גמרא. ומ\"ש לפיכך העמידום ברשותו לחזור בו ומשום הכי הפקיעו חכמים קנין דאורייתא כדתני רישא משך ולא נתן מעות קנה [*ולא תקנו שיצטרך שניהם מעות ומשיכה] דאימשיכה לבדו לא תקנה יאמר לוקח למוכר נשרפו חטיך בעליה. תוספות [ד\"ה נשרפה]. וכ\"כ בפ\"ק דקדושין סוף ד' כ\"ח [ד\"ה שמא]. וכתבו עוד וא\"ת כיון דמעות אינן קונות. ניחוש שמא יאמר המוכר נשרפו מעותיך בעליה. ויש לומר דלהא ליכא למיחש דלכל הפחות יהא המוכר כשומר חנם*) [ומעות] וכספים אין להם שמירה אלא בקרקע. והתם לא שייך למימר נשרפו מעותיך. ע\"כ. ותמיהני על מהר\"ר ואלק כהן ז\"ל שחלק בסימן קצ\"ח דבמעות אין טרחא בהצלתן כמו בפירות. דזו מנין לו דלפעמים יש טרחא יותר במעות מבפירות. וגם התוספות לא חלקו בכך. [*ושוב הראוני שכדברי מהר\"ר ואלק כ\"כ התוספות דסוף פרק חלון [עירובין דף פ\"א ד\"ה שמא] וז\"ל דמעות נוח לשומרן. ואין טורח בהצלתן כמו פירות. דאין יכול להציל אלא בטורח גדול. ע\"כ]. ומ\"ש הר\"ב דכיון דאם יתיקרו וכו'. וכ\"כ רש\"י דף מ\"ו ע\"ב. וכתבו התוספות דף מ\"ז ע\"ב וא\"ת וכי תקנו משיכה בשביל שאין מהוגנים. דטרח ומציל לפי שאם יוקירו יחזור ויקבל עליו מי שפרע שצדיקים לא יחזרו לעולם אפילו אם יוקירו. וי\"ל דודאי לא תקנו אלא משום שאינם מהוגנים שיניחו פירות חבריהם לשרוף. ע\"כ. וטעמא דלוקח יכול ג\"כ לחזור כמ\"ש הר\"ב יכול לחזור בו זה וזה. פירש\"י סוף ד' מ\"ז דכל שכן כי מוקמת לחזרה נמי ברשות לוקח מסר נפשיה המוכר וטרח ומציל. שאם יראה הלוקח דליקה באה יאמר חוזרני בי. ע\"כ. ומהשתא דמוקמינן לחזרה אף ברשות לוקח. לא היה צריך הר\"ב לזה הטעם. ורש\"י לא כתבו אלא קודם דאתמר הא דאמר רב חסדא כדרך שתקנו משיכה למוכרין כך תקנו משיכה ללקוחות. דאכתי לא ידעינן אלא דמוכר יכול לחזור. וכן פירש הטעם הזה בדרבי שמעון. כמו שאעתיק לקמן. אבל הר\"ב שכבר כתב דשניהם יכולין לחזור. לא הוה ליה לכתוב זה הטעם. ואפשר דסבירא ליה דתחלת התקנה היתה למוכר בלבד. וכן כתב הרמב\"ן בספר מלחמות ה'. לפיכך כתב טעם תחלת התקנה. אבל במשנה ד' פרק ה' דחולין לא כתבו. עיין מה שכתבתי במשנה ה' פ\"ק דקדושין בטעם שאר קנינין. הגבהה. ומסירה. וחליפין: \n",
+                    "<b>מי שפרע מאנשי דור המבול וכו'</b>. וכן הלשון בדברי הפוסקים בכמה מקומות ולפי שהשי\"ת אינו מקבל הפרעון שאם חטאו לפניו מה פעלו לו לפיכך לא אמרו מי שנפרע מאנשי וכו' אלא שפרע מאנשי וכו' כלומר שפרע מהם חובם ולא לו: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר כל שהכסף בידו וכו'</b>. כתב הר\"ב דאתא רבי שמעון למימר דזמנין דמי שהכסף [בידו] דהיינו המוכר וכו' כגון שהיתה עלייתו וכו' דטעמא מאי וכו' הכא דעלייה דלוקח היא וכו'. ואין הלכה כרבי שמעון. אלא אף על פי שעלייתו וכו' דבריו הללו אינם בעיני אלא דברי תימה דכיון דעלייתו מושכרת ביד המוכר. וליכא למימר גזירה שמא יאמר כו' למה אמרו שהמוכר יכול לחזור דכיון דבטל טעמא דיאמר נשרפו וכו'. ומשום הכי לוקח לא יכול לחזור. ואוקמא על דין תורה. דמעות קונות. הכי נמי מוכר לא יוכל לחזור. ואוקמא על ד\"ת. שאם חכמים לא עשו תקנתא דמשיכה גבי לוקח. היכא דלא שייך טעמא. ה\"נ לא יעשו תקנתם גבי מוכר היכא דלא שייך טעמא. ועוד דמה שפירש דזימנין דמי שהכסף וכו' אינו במשמע לישנא דרבי שמעון אלא משמעות דבריו הן. דלעולם כל שהכסף בידו וכו'. ועוד תימה על פסק שלו שאף על פי שעלייתו וכו' שניהם יכולים לחזור דאמאי כיון דבטל טעמא דגזירה שמא יאמר וכו'. ליבטל תקנתם לגמרי. ואי משום דאין הלכה כרבי שמעון לגבי תנא קמא. לא קשיא דתנא קמא לאו בהכי מיירי כלל בדין עלייה מושכרת. ורבי שמעון דאמר שאם היתה עלייתו מושכרת וכו'. דמוכר יכול לחזור ולא לוקח. אפשר דת\"ק לא סבירא ליה כוותיה וס\"ל דבכי האי גוונא אף המוכר אינו יכול לחזור. כיון דבטל טעמא דתקנתא. אבל אין ספק אצלי (אלא) שהטעה להר\"ב ברייתא שבגמרא דף מ\"ט ע\"ב. תניא אמר ר\"ש אימתי בזמן שהכסף והפירות ביד מוכר. אבל בכסף ביד מוכר ופירות ביד לוקח אינו יכול לחזור. ומוקמינן לה כגון שהיתה עלייה של לוקח מושכרת ביד מוכר. טעמא מאי תקינו רבנן וכו'. וסבור היה הר\"ב דברייתא זו פירושא דדברי ר\"ש דמתניתין היא. ודקאמר אימתי וכו' על דברי ת\"ק. והיינו דכתב הר\"ב דאתא ר\"ש למימר דזמנין וכו'. ולא היא דברייתא זו לאו פירושא דמתניתין היא אלא ר\"ש מהדר על דברי עצמו שבמשנה וקאמר אימתי וכו'. והשתא דבריו שבמשנה כמשמען כל שהכסף בידו וכו' כלומר לעולם לא תקנו חזרה אלא למי שהכסף בידו דהיינו המוכר. אבל לוקח לא יכול לחזור כלל. וכן אמרו בהדיא בגמרא סוף ד\" מ\"ז דאיכא בינייהו לר\"ש ורבנן [הא] דאמר רב חסדא כדרך שתקנו משיכה למוכרין [לחזור בו המוכר כל זמן שלא משך הלוקח] כך תקנו משיכה בלקוחות [לחזור בו בשביל אותה תקנה עצמה דנשרפו חטיך דכל שכן וכו' כמ\"ש לעיל] ר\"ש לית ליה דרב חסדא [דסבירא ליה דיינו אם אמרינן חזרה במוכר דמכי מוקמת להו ברשותיה לחזור בו אם הוקרו. מסר נפשיה לאצולינהו. מימר אמר עדיין שכרי תלוי בהם שאם יתיקרו אחזור בי] ורבנן אית להו דרב חסדא. שמעינן מהכא דדברי ר\"ש שבמשנה אמורין בעיקר תקנתא שלא תקנו אלא למוכר. ואהא קאמר ר\"ש בברייתא דאימתי תקנו למוכר כשהכסף והפירות בידו. אבל כשהפירות ביד לוקח דהיינו שהעלייה מושכרת וכו' לא תקנו אף למוכר כלל ולא שייך כאן שום חזרה לשום אחד משניהם. ואהא לא שמעינן דפליגי רבנן עליה. ואדרבה כל הפוסקים כתבו דבנדון דעלייה מושכרת נשמע מדרבי שמעון לרבנן. דאף רבנן סבירא להו כיון דלא שייך טעמא דשמא יאמרו נשרפו וכו' דליכא תקנתא דמשיכה כלל אלא מעות קונות ושניהם אינם יכולים לחזור. ונמצאת למד שאין פירוש דברי ר\"ש כפירוש הר\"ב כלל. וגם הפסק שפסק בעלייה מושכרת וכו' ליתא כלל. ובטעמא דעלייה מושכרת דאמרינן לוקח טרח ומציל. פירש נמוקי יוסף בשם רבינו ירוחם לפי שהוא דר בבית תחת העלייה. וכ\"כ תלמידי רשב\"א שהוא דר באותו חצר. ע\"כ. וכן נראה לי שהוא דעת הטור מדהתנה בדין אם המוכר השכיר ללוקח שיהא דר בו וכו'. והשוה דין זה לנדון דידן שהרי כתב וכן וכו'. ומהר\"ר ואלק כהן ז\"ל כתב דסברת הטור אע\"פ שאינו דר בו. אלא טעמא דמסתמא מצוי הוא אצל ביתו. ולא ידעתי זו מנין לו. אלא נראה לי דלכולי עלמא אף לדעת הטור <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>צריך שידור אצל העלייה: \n",
+                    "<b>[*כל שהכסף בידו וכו'</b>. פירש הר\"ב דהיינו המוכר וכו'. וקשה מאי תיבת כל. ונ\"ל דה\"ק כל נושא שיזדמן. מן הראוי הוא מי שהכסף בידו וכו' הלכך מוכר שהכסף בידו מצי הדר ביה. כך מצאתי כתוב. וזה על דרך מה שאמרו בפ\"ג דקדושין [דף ס\"ד ע\"ב וכן בפ\"ב נ\"א ע\"ב] מאי בוגרות בוגרות דעלמא. עכ\"ל בעל הב\"י בספר הכללות שחבר על הליכות עולם]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האונאה</b>. עיין בריש מתניתין דלקמן: \n",
+                    "<b>ארבעה כסף מכ\"ד לסלע</b>. הוה מצי למתני כסף משש כסף לדינר. ויש לומר דמשום מתניתין ז' דקחשיב האונאה ד' כסף והטענה שתי כסף. וההודאה שוה פרוטה וכו' דפוחת והולך. ולא ניחא ליה למיתני הטענה ב' כסף. והאונאה כסף וההודאה שוה פרוטה. דבעי למתני הטענה וההודאה בהדי הדדי ושלא להפסיק ביניהם: \n",
+                    "<b>ארבעה כסף</b>. משקל ס\"ד שעורות. הרמב\"ם משנה ז': \n",
+                    "<b>שתות למקח</b>. פירש הר\"ב אם היה המקח בדמי הסלע כו'. וכן לשון רש\"י כלומר שהוא שוה סלע וליכח לפרושו דזבניה בעשרים דלפי זה נתאנה המוכר ובסיפא תנן עד מתי מותר להחזיר ומפרשינן לה בלוקח דמוכר לעולם חוזר אלא דזבניה בכ\"ח. דבכלל שתות למקח בין שנתאנה מוכר דזבן שוה כ\"ד בעשרים ובין דנתאנה לוקח דזבין שוה כ\"ד בכ\"ח הכי מסקי' בגמרא אליבא דרב דסבר שתוח מקח דוקא. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אבל שמואל סבר שתות מעות נמי שנינו ולפי דלישנא דשתות מקח דייק טפי אליבא דרב פירשו רש\"י והר\"ב אליביה. אע\"ג דהלכה כשמואל בדיני: \n",
+                    "<b>שתות</b>. דאילו פחות משתות הוי מחילה. לפי שכן הוא דרך מקח וממכר שאין הלוקח והמוכר יכולין לכוין דמי המקח בצמצום. ודרך העולם למחול טעות עד שתות. טור סימן רכ\"ז בשם הרא\"ש: \n",
+                    "<b>מותר להחזיר</b>. כתב הר\"ב המקח או שיתן לו אונאתו. ועיין בפירושו למשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>כדי שיראה לתגר וכו'</b>. וא\"ת א\"כ נתת דבריך לשיעורין דלפעמים שהם רחוקים ממנו. ופעמים שהם קרובים. וי\"ל דלעולם יש שיעור אחד לפי מה שמצוי רוב פעמים שיכול להראות לתגר או לקרובו ואם הם קרובים או רחוקים בשביל כך לא יתנו לו שהות לא פחות ולא יותר. תוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אחד הלוקח ואחד המוכר וכו'</b>. דתנו רבנן וכי תמכרו ממכר לעמיתך אל תונו. (ויקרא כ״ה:י״ד) אין לי אלא שנתאנה לוקח נתאנה מוכר מנין. ת\"ל או קנה אל תונו. וצריכא. דאי כתב רחמנא מוכר. משום דקים ליה בזבינתיה [כמה נתן בה ובמזיד הוא עושה] אבל לוקח דלא קים ליה בזבינתיה. אימא לא אזהריה רחמנא בלא תונו. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ואי כתב רחמנא לוקח משום דקא קני. דאמרי אנשי זבנת קנית. אבל מוכר דאבודי אוביד דאמרי אנשי זבין אוביד [שיכלו המעות בהוצאה] אימא לא. צריכא. גמרא: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר אין לתגר אונאה</b>. כתב הר\"ב מפני שהוא בקי. לישנא דברייתא. ומפורשת בגמרא דהיינו תגר ספסר שהוא קונה ומוכר מיד תמיד. דמידע זבינתיה כמה שוה שהרי לא שהה בין קנייתו למכירתו [רש\"י]. ואחולי אחיל וכו': \n",
+                    "<b>תן לי מעותי</b>. כתב הר\"ב אם נתנאה לוקח. וה\"ה למוכר כדתני רישא אחד הלוקח ואחד המוכר. אלא הכא שיורי שייריה. גמרא. ומ\"ש הר\"ב דהלכה שתות קנה. עיין במשנה ה' פי\"א דכתובות. ועיין במשנה ו' פ\"ה דב\"ב [מ\"ש בשם הרשב\"ם. תו\"ח]. ומ\"ש יותר משתות בטל מקח. עיין בפירושו רפ\"ה דב\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כמה תהא הסלע חסרה</b>. דלא דמי מטבע לטלית. דסלע כיון דלא סגי לא מחל. כדמפרש אביי בגמרא [משא\"כ טלית דמחיל עד שתות. תו\"ח].\n",
+                    "<b>כמה תהא וכו'</b>. לשון הר\"ב מטבע היוצא ותמיד הוא שוחק [וחסר] כמה תחסר וכו'. כן ל' רש\"י. ונתכוין למאי דאמרינן בגמרא דתנא מלמטה למעלה קחשיב סלע הפוחתת והולכת עד כמה וכו' דאי הוה חסרה כשיעור דתנינן למר כדאית לי' ולמר כדאית ליה הוי אונאה: \n",
+                    "<b>שני פונדיונים לדינר</b>. והא דלא אמר מעה לדינר משום דרבי יהודה נקט פונדיון קאמר איהו שני פונדיונין <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>תוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד מתי מותר להחזיר</b>. דלא דמי לטלית דכל אינש קים ליה בגויה. כדמפרש רבא בגמרא [דף נ\"ב ע\"ב] : \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האונאה ארבעה כסף כו'</b>. כתב הר\"ב חזר ושנאה משום דבעי למתני הטענה שתי כסף. גמרא וגם הרמב\"ם לא העתיק יותר אבל בגמרא [פריך] דהא נמי תנינא במשנה רפ\"ו דשבועות הטענה שתי כסף. ומשני סיפא איצטריכא ליה דקתני ה' פרוטות הן ולאו דכולהו אצטריכו דהודאה תנינא בשבועות וקדושי אשה בריש קדושין ומעילה בריש פ\"ה דמס' מעילה. ונשבע לשקר משנה ה' פ\"ט דב\"ק אלא מציאה בלבד לא תנן לה בשום דוכתא. ועוד נ\"ל דה\"ק ה' פרוטות איצטריכו ליה כלומר לאשמועינן דתו לא ומש\"ה אמר רב כהנא זאת אומרת אין אונאה לפרוטות. וללוי דאמר יש אונאה מתרץ הרא\"ש אליביה דאיתא בכלל גזל: \n",
+                    "<b>פרוטה</b>. פירש הר\"ב ריש קדושין חצי שעורה כסף: \n",
+                    "<b>והטענה שתי כסף</b>. ל' הר\"ב שטענו שוה שתי מעות כסף וכו' ויכפור השאר. או זה יודה לו הכל כלומר יודה לו כל השאר. ועיין מה שאכתוב בכל זה ברפ\"ו דשבועות. כי שם פירש הר\"ב בענין אחר: \n",
+                    "<b>והמוצא שוה פרוטה</b>. כתב הר\"ב דכתיב אשר תאבד ממט פרט וכו'. הכי תניא פ\"ב ד' כ\"ז אשר תאבד פרט וכו' ופירש\"י אשר תאבד שתהא קרויה אבדה: \n",
+                    "<b>יוליכנו אחריו וכו'</b>. ל' הר\"ב ולא ליד שלוחו. דכתיב ונתן לאשר אשם לו. ובפרשת נשא כתיב שנשנה שם דין נשבע לשקר משום *) גזל הגר שנתחדשה בו. וגם רש\"י ונ\"י כתבו לזה המקרא. ותמה אני דלא נקטי מקרא שבפרשה ראשונה דהוא בפרשת ויקרא לאשר הוא לו יתננו. וכן כתבוהו בפ\"ט דב\"ק מ\"ה. וכן הוא שם בגמרא דף ק\"ג [ע\"ב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חמשה חומשין הן</b>. הני כולהו מתניין בדוכתייהו אלא לאשמועינן דאין דין חומש אלא בהנך אי נמי איידי דחמש פרוטות דאיצטריך בהו משום מציאה כמ\"ש לעיל: \n",
+                    "<b>ותרומת מעשר של דמאי</b>. בגמרא אמרינן טעמא דמתניתין ר\"מ היא דאמר עשו חכמים חזוק לדבריהם כשל תורה. ומייתי לה ממאי דשמעינן ליה כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין יוציא והולד ממזר. ואע\"ג דאיסור אשת איש במיתת ב\"ד ואיסור אכילת תרומה לזר במיתה בידי שמים. שם מיתה חד הוא [ובירושלמי שכתבתי ברפ\"ב דערלה מייתי לה מדמחמיר ר' מאיר בכתמים ואין איסור נדה אלא כרת לא בידי ב\"ד] אבל בחלול כסף על נחושת דאמר ר\"מ במשנה ב' פ\"ק דדמאי דמחללין אפילו שלא מדוחק אע\"פ שאין כן בשל ודאי משום דמעשר שני דודאי ליתא אלא בלאו דלא תוכל לאכול בשעריך. הכי איתא בגמרא. ואין להקשות אמאי לא מייתי רישא דההיא דמחללין דתנן דמאי אין לו חומש [ופירשה הר\"ב בפודה] משום דאיכא למדחי דאין לו חומש בין בפדיון מעשר בין באכילת זר לתרומת מעשר. ועל כרחך רבנן היא ולא ר\"מ. והכי אמר רבי אימי בירושלמי דהתם. דההיא אף באכילה ורבנן היא. ודהכא ר\"מ היא. אבל הר\"ב לא פירשה כן. משום דכיון דלפי האמת ר\"מ לא החמיר בלאו כדמוכח סיפא דמחללין הילכך ניחא ליה לפרשו בפדיון ואתיא אפילו כר\"מ. והכי מתרץ לה ר' זירא בירושלמי דהתם. דההיא בפדיון והכא באכילה. אבל מסיים בה הכין. בדין היה תרומת מעשר של דמאי שלא יפריש עליה חומש. ולמה אמרו שיפריש. גדירה שאם את אומר לו שלא יפריש אף הוא אינו נוהג בה בקדושה. בדין היה מעשר שני של דמאי שיפריש טלו חומש. ולמה אמרו שלא יפריש מפני גדירו. שאם את אומר לו שיפריש אף הוא אינו מפריש כל עיקר. ולדבריו ככולי עלמא תרתי מתניתין. ולאו משום חומרא דר\"מ חייבו בחומש דהכא אלא כדי שלא ינהגו בה שלא בקדושה. והא דקאמר בדין היה מעשר שני שיפריש עליו חומש היינו נמי כדי שלא ינהגו וכו' ולפיכך נראה בעיני שהר\"ב תופס דברי ר' זירא דירוש' עיקר. משום דהשתא מתניתין דדמאי ודהכא ככולי עלמא. ותדע שכן הוא דעתו מדלא פירש בכאן דר\"מ היא כדברי הבבלי. אלא משום דסבירא ליה דככולי עלמא היא ומטעם הירושלמי. וכן היא ג\"כ דעת הרמב\"ם שפסק למשנתינו זאת דהכא [פ\"י מה\"ת] בתרומת מעשר של דמאי לחייבו בחומש. וסיים בה בטעמא דר' זירא שאם לא יתחייב עליה חומש יזלזלו בה ולא יהיב טעמא דעשו חזוק וכו'. כגמרא דידן. משום דאי הכי מתניתין ר\"מ היא. ולא היה פוסק כמותו כמו שכבר כתבתי ברפ\"ב דערלה אדתנן התם התרומה ותרומת מעשר של דמאי עולים במאה וא' ומצטרפים וכו'. שהרמב\"ם בפט\"ו מה' מאכלות אסורות [הל' י\"ז] השמיט ותרומת מעשר של דמאי מהאי טעמא. דבירושלמי אמרו ר\"מ היא שאמר החמירו בדבריהם וכו' [דהיינו עשו חזוק דבגמרא דהכא] ולפיכך יהיב טעמא של הירושלמי דלפום האי טעמא מתניתין ככ\"ע והלכתא היא. ולא דק הכ\"מ שעל הטעם הזה שכתב הרמב\"ם הראה מקום שהוא בפרק הזהב וכלומר בבבלי. דליתא אלא ר' זירא דירושלמי דדמאי היא. ואיכא בינייהו טובא. דלבבלי ר\"מ היא ואינה הלכה. ולר' זירא דירושלמי. ככ\"ע ואין חולק. ולא עוד אלא דלדבריו דברי הרמב\"ם קשיין אהדדי דבהלכות תרומות פסק כר\"מ. ובהל' מאכלות אסורות לא פסק כוותיה. אלא עיקרן של הדברים כמו שכתבתי: \n",
+                    "<b>וחלה ובכורים</b>. כתב הר\"ב כל הני חמשה חד נינהו דכולהו איקרו תרומה כמ\"ש בפירושו ברפ\"ב דערלה. ומשנה ב' פ\"ד דמעילה: \n",
+                    "<b>נטע רבעי</b>. כתב הר\"ב גמר קדש קדש כמ\"ש בפירושו משנה ו' פ\"ז דפאה: \n",
+                    "<b>[*הנהנה</b>. פירש הר\"ב חייב קרבן מעילה וכו'. וכ\"כ רש\"י ולא ידעתי אמאי הוצרכו לפרש שחייב קרבן. ועוד דלפ\"ז קשה למה לא פירשו כמו כן לקמן בהגוזל שחייב קרבן שכמו כן חייב אשם גזילות כמו שחייב אשם מעילות. ומיהו בזה י\"ל דאינו חייב אשם גזילות עד שישבע לשקר]: \n",
+                    "<b>והגוזל וכו' וכן [כופר] בפקדון וכו'</b>. כדתנינן להו במ\"ז פ\"ט דב\"ק והואיל ובחד קרא כתיבי בהדי הדדי לא הוצרך לשנותן כלל. ואע\"ג דכופר בפקדון כתיב ברישא בקרא נקט גוזל משום דבלשון גוזל כללינהו נמי לכל כופר בין בפקדון בין בהלואה וכו'. ועוד דהכא נקט לה כלישנא דמתניתין [ז'] דפ\"ט דב\"ק והתם כדין שנאו לגזל ברישא משום ההוא פירקא דדיני גזילה. ובקרא נמי דוהשיב את הגזילה. כתיב גזל ברישא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העבדים והשטרות והקרקעות</b>. כתב הר\"ב דאמר קרא וכי תמכרו וכו' מיד [ליד] יצאו קרקעות וכו' יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות וכו'. ויש לתמוה על סדר השנוי במשנתינו דכיון דעבדים וקרקעות כחדא אימעוטי לא הוה ליה להפסיק ביניהם בשטרות. [*וגם כיון שעיקר מיעוט דמיד על הקרקעות. ועבדים הוקשו להם הוה ליה להקדים קרקעות לעבדים] ועוד דשטרות הוי ליה להקדים קודם לכולן. דהא בקרא גופיה נדרשים בממכר דקדים למיד. ועוד מטעם שכתבו תוספות בפ\"ז דבבא קמא [דף ס\"ג ע\"א] דשטרות דמו טפי למעוטי כדמוכח בפרק בתרא דב\"ק דלמאן דדריש רבויא ומיעוטא לא הוי ממעט אלא שטרות. ע\"כ. ונ\"ל דתנא דידן מסרך סריך בלישנא דמתניתין ה' פ\"ו דשבועות דתנן על אלו אין נשבעין על העבדים וכו' והתם אמינא טעמא רבה דכבר כתבתי ברפ\"ז דב\"ק דהא דממעטי אלו מכפל [ואיתא התם בגמרא [דף מ\"ב ע\"ב] דכן בשבועה] משום דעיקר דרשא הוא דכל רבויא. וריבה הכל ודנקטיה בכלל ופרט וכלל משום שהיא דרשא שגורה וכמ\"ש שם. ואמרינן התם דממעטינן לעבדים. ושטרות. וקרקעות. מחמור. שור. ושה ופירשו התוספות דאיצטריך מיעוט באפי נפשה לעבדים ולא סגי בהיקשא כיון דכתיב כל רבויא. ע\"כ. ואמינא אנא דהא אתא תנא לאורויי לן והכניס שטרות בין עבדים לקרקעות. להורות באצבע לומר דטעמא דעבדים לא אמעיטו מהיקשא דקרקעות אלא צריכי מיעוט בפני עצמם משום דעיקר דרשא דכל רבויא הוא. וכבר כתבתי דשטרות יש להן דין קדימה לקרקעות לפיכך לא היה יכול לשנות ג\"כ קרקעות. שטרות. ועבדים: \n",
+                    "<b>העבדים</b>. כתב הר\"ב שהוקשו לקרקעות כדפירש מ\"ג פ\"ק דקדושין: \n",
+                    "<b>והשטרות</b>. המוכר שטרות לגבות חוב שבתוכן. רש\"י: \n",
+                    "<b>והקרקעות</b>. עמ\"ש במ\"ה פ\"יא דכתובות: \n",
+                    "<b>אין להם תשלומי כפל</b>. כבר כתבתי ברפ\"ז דב\"ק דכלל ופרט וכלל שכתב הר\"ב אינה עקרית אלא כל רבויא וג' מעוטי איתנהו לעבדים שטרות וקרקעות. וכפל ושבועה. תרוייהו מחד קרא נפקי. וכמ\"ש לעיל בסמוך. וכתבו התוספות דהתם. וא\"ת וגניבה בקרקעות היכא שייכא. וי\"ל במשיג גבול. א\"נ במחובר לקרקע כי ההיא דעשרה גפנים טעונות [מ\"ו פ\"ו דשבועות] וטוען שנגנבו לו חמשה ונמצא שהוא גנבם. ע\"כ. וההקדשות. כתב הר\"ב אמר קרא רעהו. רעהו ולא הקדש. וכתבו התוספות ובריש מרובה ממעט מוגונב מבית האש ע\"כ. וכ\"כ הר\"ב שם משנה ד'. ובפ\"ו דשבועות דף מ\"ב כתבו התוס' די\"ל דעיקר קרא לא אתא אלא לדרוש וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב. וארעהו הוא דסמיך בפרק מרובה. א\"נ התם בגנב עצמו. והכא איצטריך לטוען טענת גגב ע\"כ. ול' הרמב\"ם פ\"ב מה' גניבה כתירוצם הראשון שכתב וז\"ל גנב נכסי הקדש אינו משלם אלא הקרן בלבד שנא' (שמות כ״ב:ח׳) ישלם שנים לרעהו. לרעהו ולא להקדש. וכן הגונב קדשים מבית בעליהן. בין קדשי קדשים. בין קדשים קלים. בין שאין הבעלים חייבים באחריותן וכו' הרי זה פטור מן הכפל וכו' שנאמר וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש. ע\"כ. וז\"ש בין בקדשים קלים צריך לי עיון למאי דתנן במ\"ב פ\"ק דב\"ק דנכסים שאין בהן מעילה והיינו קדשים קלים מרבינן להו דהוו ממונו. ופסקה הרמב\"ם ברפ\"ח מה' נזקי ממון. וכן נמי דייקינן אמ\"ח פ\"ב דקדושין המקדש בחלקו לאפוקי מחיים דמקרי ממונו. ומה לי בין נזקין וקדושין לתשלומי כפל. [*ואין סברא כלל לומר דמיתורא דוגונב מבית האיש נפקא ליה דהא איצטריך ללא מבית הגנב]: \n",
+                    "<b>ולא תשלומי ארבעה וחמשה</b>. כתב הר\"ב אם גנב וטבח וכו'. ומשום הקדשות דשייך בהו שור ושה נקט. דאילו בעבדים וקרקעות לא שייך ד' וה' דאין תשלומי ד' וה' נוהגת אלא בשור ושה בלבד [כדתנן רפ\"ז דב\"ק. נימוקי יוסף. וכ\"כ התוספות פ\"ו דשבועות דף מ\"ב: \n",
+                    "<b>שומר חנם אינו נשבע</b>. הה\"נ שאינו משלם במקום שהיה חייב בתשלומין במקום אחר דהיינו אם פשע בה אלא משום דבכתוב לא נאמרו תשלומין כלל בשומר חנם משום הכי לא הזכירו במשנה אלא אינו נשבע שהוא מה שנזכרבכתוב בשומר חנם. זו היא מסקנת הפוסקים: \n",
+                    "<b>אינו נשבע</b>. עיין בפירש הר\"ב פ\"ו דשבועות מ\"ה ובפירש הר\"ב רפ\"ב דשקלים: \n",
+                    "<b>ונושא שכר אינו משלם</b>. ושואל ושוכר לא הוזכרו. עיין בפירש הר\"ב פ\"ו דשבועו' [מ\"ה]: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר קדשים שהוא חייב באחריותן</b>. יש להן אונאה. וכן חולק ב[תשלומי] ד' וה' במשנה ד' פ\"ז דב\"ק. וממילא דחולק נמי בכפל דאי ליכא כפילא ליכא ארבעה וחמשה: \n",
+                    "<b>אמרו לו לא אמרו אלא את אלו</b>. עיין מ\"ש בסוף משנה א' פרק ה' דבבא בתרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כך אונאה בדברים</b>. כתב הר\"ב שנאמר ולא תונו וגומר ויראת מאלהיך וכו'. שאין טובתן ורעתן מסורה להכיר אלא ללבו של מדבר וכו' שיכול הוא לומר לא עשיתי כי אם לטובה שהייתי חפץ לקנות מקח זה. ואין דייני בני אדם יכולין לדון עליו. לפיכך נאמר ויראת מאלהיך. הוי ירא מן היודע מחשבות אם לטובה אם לאונאה: \n",
+                    "<b>לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך</b>. היינו זו אף זו דאפילו מעשה אבותיו אין לו להזכיר. תוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>באמת ביין התירו וכו' מפני וכו'</b>. בכאן למדו בגמרא דכל באמת הלכה היא כמ\"ש הר\"ב בריש פרק ב' דתרומות. ופירש\"י מדיהיב טעם למלתיה מפני שמשביחו ואין לגמגם בדבר. ונקט בה למחייב באמת שמע מינה כל היכא דתני באמת הלכה ואין לחסום ולגמגם בדבר: \n",
+                    "<b>מפני שהוא משביחו</b>. לשון הר\"ב קשה משביח את הרך פירש הרא\"ש שמתקיים יותר. ע\"כ. ובגמרא דבין הגתות שנו. ופירש\"י שתוססין זה עם זה ונעשין טעם אחד. אבל לאחר הגתות שכבר כל אחד קלט ריחו וטעמו אין משביחו אלא פוגמו. עד כאן. ועיין בסיפא. מכל מקום אמרינן בגמרא דמקום שהכל טועמים קודם שיקנו שרי. שהרי יטעימנו תחלה: \n",
+                    "<b>אין מערבין שמרי יין ביין</b>. פירש הר\"ב שמרי יין של חבית זו וכו'. לפי ששמרי חבית זה מקלקלין חבית אחר. טור סימן רכ\"ח: \n",
+                    "<b>מקום שנהגו להטיל מים ביין</b>. כתב הר\"ב דוקא בין הגתות. כדלעיל. וז\"ל המגיד [פרק י\"ח מה\"מ הלכה ו'] שבזמן הגתות קולטות המים טעם היין. אבל שלא בין הגתות הוא נחשב כאילו הוא מזוג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחכמים מתירין</b>. דאמר ליה אנא מפליגנא אמגוזי. ואת פליג שיסקי. גמרא: \n",
+                    "<b>בגונב את העין</b>. אפשר דלהכי לא קרי ליה גונב העין ממש לומר שאע\"פ שמודיעו שלא בירר אלא מעל פי מגורה דאפ\"ה אסור לפי שאפשר שע\"י שרואה בשעת המכירה על פי המגורה שכולן יפות ואין בהם פסולת מתוך כך לא יעלה על לבו תמיד שיש פסולת בו ולפיכך לא קורהו אלא כגונב את העין. \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מפני שהוא נושך</b>. הכי גרסינן בס\"א וכן ברי\"ף ורא\"ש. ולא גרסי אסור מפני וכו': \n",
+                    "<b>המרבה בפירות</b>. כתב הר\"ב ובין בהלואת כסף. ובין בהלואת פירותהוירבית. דכתיב (ויקרא כ״ה:ל״ז) את כספך לא תתן לו בנשך. ובמרבית לא תתן אכלך ולא כתיב את כספך לא תתן לו בנשך. ואכלך במרבית [דכמו שהקדים כסף לנשך. הוי ליה להקדים אוכל למרבית] קרי ביה הכי את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית. ובנשך ובמרבית לא תתן אכלך. ולמה חלקן הכתוב לעבור עליו בשני לאוין. גמרא. ומ\"ש הר\"ב שהרי ממונו מתרבה. וכן פירש\"י והוא טעם למה אסרה התורה הלואת פירות כמו הלואת כסף וקאמרי דהא בפירות נמי מתרבה ממונו וכדאמרינן בעלמא שוה כסף ככסף ולא ידעתי למה הוצרכו כלל לפרש טעם במה שנאסר בתורה בפירוש. [*ולכן נראה דלא קיימי אהלואת פירות דסמיך ליה אלא אהלואת כסף. וכלומר דתרבית דקרא קאי נמי עליה. שהרי ממונו מתרבה. וכן בסוגיא אדמקשינן ומי איכא נשך בלא תרבית. מפרש רש\"י מי איכא נשך שנשך את חבירו ואין ממונו. מתרבה]. ומ\"ש הר\"ב אלא דבסיפא רבית דרבנן קא מפרש וכו'. וחלקן בשמות דלרבית דאורייתא קורא נשך דכתיב ברישא ולרבית דרבנן קורא תרבית שכתוב אח\"כ: \n",
+                    "<b>וכן השער</b>. כתב הר\"ב והותר לו לתת מעות עכשיו וכו' וכפירש\"י ולא קאי אסור אלא איין. ונקט רישא לרבותא דסיפא דיין אסור אע\"ג שבא מכח פסק הראשון של חטין שהיה דרך מקח וממכר ולא דרך הלואה. כ\"כ התוספות [דף ס\"ב ע\"ב] . אבל הקשו עליו מסוגית הגמרא ופירשו דלקח חטים דתנן נמי בהעמדת מלוה שהיתה לו עליו כבר ואסור קאי גם אחטין. ואין להאריך בזה: \n",
+                    "<b>ויין אין לו</b>. כתב הר\"ב דאי הוי ליה יין הוה קנוי לו מעכשיו וכו' ואע\"ג דלא משך כי מוקרי ברשותיה מוקרי ולא הוה ליה רבית הואיל ואם בא לחזור קאי עלייהו במי שפרע. כך פירש\"י בגמרא [דף ס\"ג ד\"ה יש לו]. ועיין עוד בפירש משנה ז'. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ונראה שר\"ל שיש לו מעות עכשיו. ולפיכך יש עליו מי שפרע. וכן נראה שמפרש הב\"י בי\"ד סימן קס\"ד. ואפילו הכי כי אין לו יין אסור. אע\"פ שיש לו מעות. ולא דמי ללוקח ממנו חטין וכו' דלא בעינן יש לו חטין דהתם יהיב ליה מעותיו לקנות והוי דרך זביני. והכא שאין נותן לו דמים. אלא שעושה עליו החטין בדמים כלומר שזקפן עליו במלוה והוי דרך הלואה ואסור כשאין לו יין וכ\"כ רש\"י בהדיא בגמרא [ד\"ה ומאי לקח] דאין לו יין אסור. שמחמת הלואה בא עליו שהיו כבר דמי חטין מלוה עליו. אבל גבי חטין אפילו אין לו שרי דאיסרו בא לידו. ע\"כ. כלומר שנתן לו מעותיו ולא בדרך הלואה. ומעתה סברת רש\"י דע\"י מעות הלואה קונין במי שפרע [ועיין מ\"ש במשנה ז'] היא כדעת הפוסקים. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ומהם הרמב\"ם בפ\"ז מהלכות מכירה [הלכה ד']. אבל השיג הראב\"ד מהא דשמעינן במתניתין דרפ\"ב דקדושין המקדש במלוה אינה מקודשת משום דלהוצאה נתנה כמו שכתבתי שם. וכתב דהכא לאו לענין קנייה מיירי אלא לאיסור רבית. ע\"כ. ור\"ל שאף ע\"פ שלא קנה מדין קנייה כיון שאין כאן אלא איסור רבית דרבנן יכלו רבנן למימר דקנה ושוינהו כאילו זכה בהם וקנאם. כדאמרינן בעלמא עשו את שאינו זוכה כזוכה. ועיין מ\"ש במשנה ז'. וגם לענין ההשגה לא מצאתי בדברי המגיד מה שתנוח דעתי עליו שיהא מספיק לקונה בדמי הלואה לא בפרק ז' ולא בפ\"ה מהלכות מכירה ומכל מקום האחרונים כתבו כהרמב\"ם. נראה דאפילו לסברת רש\"י והרמב\"ם לאו דוקא שיש לו מעות אלא דאפילו אין לו מעות עכשיו מותר כשיש לו יין. לפי שקנאו במי שפרע מכח הדמים שנתחייב לו שנתן על החטין. דלא גרע נתינת דמים שנתן לקנות בו כבר מהדמים שזקוף עליו במלוה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מרבין על השכר</b>. כתב הר\"ב דשכירות אינה משתלמת אלא בסוף ואף על פי דקיימא לן בקדושין [משנה ו' פרק ג'] דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף היינו לומר שבכל יום ויום מרויח כנגד יום. נ\"י: \n",
+                    "<b>מכר לו שדהו</b>. ולא תנא חצרו כמו ברישא. דמלתא אגב אורחיה קמשמע לן שאם הגיע לידי כך למכור קרקעותיו שימכור שדהו ולא חצרו. כדמוכח קראי בסוף פרשת בהר כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו וגו'. והדר ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הלוהו על שדהו וכו' הרי היא שלו</b>. כתב הר\"ב וכגון דאמר ליה קני מעכשיו וכו'. עיין מ\"ש במ\"ה פרק בתרא דבבא בתרא. ומ\"ש הר\"ב והפירות יהיו מונחים ביד שליש וכו' וכן ברישא. ובגמרא ארישא הוא דאיתמר. וא\"ת וכיון דרישא וסיפא שוין הן מאי שנא ברישא דנקט ליה בענין האסור ובסיפא נקט ליה בענין המותר. ויש לומר דרישא מיירי בזביני הוה רבותא למנקט בגונא דאיסורא ובסיפא דבהלואה הוה רבותא למנקט בגונא דהתירא. ועוד י\"ל דסיפא לא נקטה הכא אלא לאשמועינן מעשה דביתוס דמעשה רב. ומעשה שהיה בהלואה היה שהיה נותן לו כל מעותיו בתחילה ועיין [בפירוש הר\"ב] במ\"ג פרק בתרא דערכין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולא יתן לו מעות וכו' וצריכא</b>. דאי תנא חנוני. חנוני הוא דסגי ליה כפועל בטל משום דלא נפיש טרחיה אבל מעות ליקח בהן פירות דנפיש טרחיה אימא לא סגי ליה כפועל בטל. ואי תנא מעות ליקח בהן פירות ה\"א התם הוא דבעי כפועל בטל משום דנפיש טרחיה אבל חנוני דלא נפיש טרחיה. אימא סגי ליה במשהו בעלמא דאפילו לא טיבל עמו אלא בציר ולא אכל עמו אלא גרוגרת אחת זהו שכרו צריכא. גמרא: \n",
+                    "<b>כפועל</b>. לשון הר\"ב כפועל בטל דבגמרא תנא כפועל בטל ומ\"ש של אותה מלאכה וכו' ולעשות מלאכה קלה כפי' רש\"י. והקשו בתוספות דהא אמרן דלהכי איצטריך למיתני מעות משום דנפיש טרחיה אימא לא סגי ליה כפועל בטל. והלא למה שהיא כבדה נוטל יותר אמאי סלקא דעתך דלא תסגי כפועל בטל. ופירשו כפועל בטל היינו כיושב ובטל לגמרי. ופליגי ב\"י וח\"ש בפירוש דבריהם שהב\"י סימן קע\"ז מפרש דאומדין כמה רוצה ליטול פועל אחד כדי לבטל ממלאכתו לגמרי דהשתא בין שנותנים לו מלאכה קלה. בין שניתנים לו מלאכה כבדה שיעורו שוה. ע\"כ. וחכמת שלמה הסכים פירוש דבריהם כמ\"ש הטור רואין אדם שבטל ואין לו שום מלאכה כמה היה רוצה ליקח ולהתעסק בזה העסק. אפילו היה לו מלאכה מרובה ע\"כ. ואני מצאתי בתוספות פ\"ד דבכורות דף כ\"ט לענין נוטל שכר לדון וכו' שכתבו וז\"ל כפועל בטל של אותה מלאכה וכו' שנותנין לו שכר בטלה מאותה מלאכה ובטל לגמרי ואינו עושה בשום מלאכה דהשתא אינו נוטל שכר על זו המלאכה שעושה. ע\"כ. וזה מסכים כפירש הב\"י. ומה שהקשה החכמת שלמה מהסוגיא אין כאן מקומו להאריך. וכתבתי בזה בספר מעדני מלך. המקום יהא בעזרי להשלימו ולהוציאו לאורה. ומ\"מ לעיל בספ\"ב לענין השבת אבדה הפירוש כמ\"ש הר\"ב שם. ונותן לו שכרו שעל ההשבה. וכתבתי מילתא בטעמא בשם הטור. אבל הכא באבק רבית הקלו חכמים ובדבר מועט שהוא נותן לו לא מחזי כרבית. כ\"כ הרא\"ש: \n",
+                    "<b>אין מושיבין תרנגולים</b>. איצטריך לאשמועינן דיהיב ליה מזונות דאפרוחים אע\"פ שהוא דבר מועט ולא תימא דבמזונות דאפרוחים לא קפדי אנשי [ועיין במ\"ט בדבור וכן היה הלל וכו']. והיינו טעמא שהקדימו רש\"י והר\"ב ופירשו מזונו שלא במקומו השנוי במשנה: \n",
+                    "<b>ואין שמין וכו'</b>. משום סיפא דאבל מקבלין וכו' תני ליה: \n",
+                    "<b>אלא א\"כ נותן לו שכר עמלו</b>. פירש הרמב\"ם בשכר עמלו דהיינו כפועל בטל [*וכן הר\"ב נקט לעיל עמלו על שכרו כפועל. וכן פירש\"י שם] וז\"ל התוספות הכא לא שייך למתני כפועל בטל דאין מתבטל להאכילם ולהשקותם אלא רגע אחד ביום. אבל חנוני כל עסקו בכך דתניא בתוספתא המושיב חנוני בחנות אם היה אומן לא יעסוק באמונתו: \n",
+                    "<b>אבל מקבלין עגלים וסייחים</b>. כתב הר\"ב בלא שומא וקמ\"ל דבסתמא אין מקבל עליו שום אחריות. ולא הוי עסקא כיון דבתחילה כשקבל עגלים לא שמו אותם אלא לאחר שגדל ובאין לחלוק השבח אז שמין אותם כמה השביחו. ולהכי תנא ברישא שמין ובסיפא מקבלין. וכששמין בשעת קבלה בסתם מקבל עליו חצי האחריות כמו בשאר עסקא. תוספות. וכתב נ\"י וכן הדין בביצים ובכל דבר שלא קבל עליו באחריותו: \n",
+                    "<b>וסייחין</b>. בני אתונות. ועיין במ\"ג פ\"ה דב\"ב ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>[*עד שיהו משולשין</b>. פירש הר\"ב כשיעמדו על שליש גדולן שאז הוא עומד בעיקר טעם בשרו. ואמרינן נמי מותר שליש בשכרך [*לקמן דף ס\"ט]. רש\"י פרק הדר (עירובין דף ס\"ג)]: \n",
+                    "<b>וחמיר עד שתהא טוענת</b>. כן מצינו בכמה מקומות ששונה חמור והכונה לנקבה. בפרק דלקמן מ\"ג ובפ\"ה מ\"ג דב\"ב. ור\"פ בתרא דע\"ז. ובפ\"ק דבכורות מ\"ב. וגם בכתוב נאמר פטר חמור ובסוף שמואל ב' י\"ט אחבשה לי החמור וארכוב עליה פירש הרד\"ק אתון היתה. וחמור כולל זכר ונקבה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבן שמעון בן גמליאל אומר שמין עגל עם אמו</b>. כתב הר\"ב וא\"צ ליתן שכר עמל ומזון לעגל. דאיכא גללים ואידך גללים אפקורי מפקיר להו. גמרא ד' ס\"ח. ומ\"ש הר\"ב ואין הלכה כרשב\"ג. עיין בפ\"ח דעירובין [משנה ז']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין מקבלין צאן ברזל וכו'</b>. פירש הר\"ב כל אחריות הנכסים על המקבל וכו' ונקראים צאן ברזל מהטעם שפירש ברפ\"ז דיבמות. ומ\"ש ואע\"ג דמשנה יתירה היא וכו' נקט לה משום סיפא. אבל מקבלין צאן ברזל מן העכו\"ם כ\"כ רש\"י. ונ\"י פירש דהכא אתא לאשמועינן דאין מקבלין כלל. ואפילו יהיב ליה אגרא הואיל דכולה מלוה: \n",
+                    "<b>מדעת העכו\"ם</b>. כתב הר\"ב כגון ישראל שלוה מעות מהעכו\"ם וכו' מצאו ישראל כו' ואני אעלה לך וכו'. אף ע\"פ שישראל נותנן לו במצות העכו\"ם מותר. ופרכינן בגמרא דהא אין שליחות לעכו\"ם. מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית. ולכל התורה כולה ילפינן לה [עיין ברפ\"ב דקדושין] ומסקינן כגון שנטל העכו\"ם ביד וקבלו מן הראשון וקמשמע לן דלא תימא העכו\"ם גופיה כי עביד <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אדעתא דישראל קא גמר ויהיב. וכתבו התוספות [ד\"ה מצאו] דמשום הכי תני. שאמר ליה ואני אעלה לך. [משום העמידו דסיפא לאשמועינן] שזה ג\"כ מותר שיקבלם הישראל: \n",
+                    "<b>אבל לא מדעת ישראל</b>. כגון עכו\"ם שלוה מישראל ברבית ובקש לחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר ואם הטמינו אצל ישראל אסור. הכי מסיים ברייתא דלעיל. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ולרש\"י ורבינו חננאל טעמא דאסור משום דיש שליחות לעכו\"ם לחומרא מדרבנן ורבינו תם [ד\"ה כגון] מעמיד הסיפא כמו הרישא. בנטל ונתן ביד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין פוסקין</b>. אין נותנין מעות לישראל חבירו ע\"מ ליתן לו בהם פירות לסך כך. לזמן פלוני. דכיון שלא יצא השער בכמה נמכרים. שמא יתיקרו כשיצא שער שלהם. נמצא שהיה משתכר זה בהמתנת מעותיו. שיתן לו פירות. כפי מה שפסקו בזול. נ\"י: \n",
+                    "<b>יצא השער פוסקין אע\"פ שאין לזה יש לזה</b>. [עיין לקמן בדבור ופוסק וכו'] בגמרא דף ס\"ג ע\"ב דאמר ליה שקיל לטיבותך ושדיא אחיזרי. מאי אהנית לי. אי הוה לי זוזי בידי הוי מזביננא בהיני ושילי. והתוספות דף ס\"ב כתבו וזה לשונם. אע\"פ שאין לזה יש לזה. אע\"ג דלא משך אין זה רבית. כיון שאם היה בא מוכר לחזור הוה קאי במי שפרע. ולכך חשיבי כנתיקרו ברשות לוקח. ע\"כ. נראה שדעתם שאין להוציא מידי איסור רבית אלא אם כן שנוכל לומר שהיו קנוים לזה שנתן המעות וברשותיה אייקור. דליכא למימר ד[דוקא]. לענין איסור רבית סגי. שהרי כתבו הוה קאי במי שפרע. משמע דדינא הכי בקנייה דעלמא. וזהו כדעת רש\"י שכתבתי בריש פרקין. ומסתייע לדברי המגיד בר\"פ כ\"ב מהלכות מכירה. שעל שכתב הרמב\"ם הפוסק על השער וחוזר בו מקבל מי שפרע כתב דמפרקין יצא לו כן. והכ\"מ דחה זה לפי שאינה שנויה אלא לענין רבית ומנלן ללמוד משם לענין קיום המקח. ובספרו ב\"י ח\"מ סימן רי\"א כתב. שאע\"פ שיש ללמוד כן מהתוספתא לענין קנייה דעלמא. מכל מקום אין ראיה. ע\"כ. וזה כסברת הראב\"ד דלעיל בדבור ויין אין לו. דסבירא ליה דהכא לא מטעם קנין התירו אלא מטעם שיש ביד החכמים להקל בדבר שמדבריהם. ורבית דע\"י מקח וממכר מדבריהם הוא אבל כיון שגם דעת התוספות ורש\"י בטעם שריותא דהכא לפי שנקנה לו לענין מי שפרע. ולא הביאו ראיה לזה. וכמו שכתבתי לעיל. שמע מינה דממקומו דהכא הוא מוכרע. ולכך לא הוי ליה להכ\"מ לדחות דברי המגיד בפירוש דעת הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>היה הוא תחלה לקוצרים וכו'</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דלא משך וכו'. כי יש לו. לא גזור. וכ\"כ רש\"י. וכלומר הואיל ולענין מי שפרע מיהא קנה. וכמ\"ש לעיל בדבור ויין אין לו: \n",
+                    "<b>ופוסק עמו [כשער הגבוה]</b>. ארישא קאי יצא השער פוסקין ואע\"פ שיש נוסחא דלא גריס לאותה בבא כמ\"ש התוספות דף ס\"ב מ\"מ מדיוקא שמעינן לה ועלה קאי ופוסק עמו. וכן מבואר בל' הרמב\"ם פ\"ט מהלכות מלוה ובל' הטור סימן קע\"ה דארישא קאי. ורש\"י והר\"ב כתבו בריש פרקין דתנן יצא השער וכו'. ש\"מ דגרסינן לה במשנה: \n",
+                    "<b>תן לי כזה</b>. כתב הר\"ב כשער הזול. ואע\"פ שאין לו. וגם מתחלה כשנתן לו המעות לא התנה לא הוה כרישא גבי יין אין לו. דהתם זקפו עליו בהלואה כמ\"ש שם אבל הכא בתורת מקח נותן לו. וכ\"כ התוספות [ד' ע\"ד ד\"ה יכול]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ביוקר והוזלו או בזול והוקרו נוטל מהן כשער הזול</b>. שאם היו ביוקר והסאה עומדת בשני סלעים. והוזלו. שסאה עומדת בסלע היה נוטל רק סאה. אע\"פ שבשעה שנתן. היה נותן לו מה ששוה שני סלעים ואם היה בזול כשנתן ועמד סאה בסלע. ואח\"כ עמד סאה בשני סלעים לא היה נוטל אלא חצי סאה שבשעה שנתן לו. לא היה נותן אלא מה ששוה סלע אחד. והר\"ב שהעתיק שאם הוזלו נוטל וכו' וכן בפרש\"י בבא הראשונה נקטי אבל בזול והוקרו הוה רבותא טפי. דהשתא מקבל חטין מועטין ממה שנתן. ובנ\"י העתיק שאם הוקרו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואני אתן לך לגורן</b>. דחיישינן שמא תתיקר אע\"פ שאז אין רגיל להתיקר. תוספות. ולהרמב\"ם פירוש אחר: \n",
+                    "<b>הלויני עד שיבא בני</b>. כתב הר\"ב דלא גזור רבנן אלא כשאין לו. דסאה בסאה דרבנן הוא. ולאו נשך דאורייתא. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב ואפילו אין לו אלא סאה אחת וכו' דכל חדא וחדא וכו'. וביד הלוה למכרה ולאכלה. מסיים רש\"י ונמצאת אותה שלוה נזקקת על פירות שבשוק [כלומר על פירות אחרים ולא בעי למימר שיצא השער. דכשיצא השער אפילו אין לו מותר. נ\"י]. וזו פנויה ללות עליה וכשלוה כל אחת ואחת לוה בהיתר דהא אילו לוה סאה אחת ואכלה. ואכל גם הראשונה הואיל כשלוה בהיתר לוה ישלם חטין. ה\"נ כשלוה בהיתר לוה כל סאה וסאה שהרי זו עומדת. ע\"כ. והמגיד כתב [פ\"י מהמ\"ו ה\"ב] וז\"ל. הטעם שאנו רואין כאילו לוה סאה כנגד סאה שיש לו ונמצא לו שתים. ואח\"כ לוה שתים כנגד שתים. וכן לעולם. ע\"כ. והכא סאה בסאה התירו כן. אבל בריש פרקין. ביין אין לו. דהא יש לו שרי. כתב הרמב\"ם אם יש לו חיטין [*בברייתא נשנה כך גם על חטין. והיינו נמי פירוש התוספות שכתבתי שם בדבור המתחיל וכן השער וכו'] כשיעור מעותיו פירש המגיד [שם הלכה ו'] שאין המוכר כלוה: \n",
+                    "<b>וכן היה הלל אומר וכו'</b>. משום דשמעינהו לרבנן בסאה בסאה ביש לו. וככר בככר אפילו באין לו. (פליג עלייהו בתרתי) וטעמא דשאלת ככר שהוא דבר מועט לא בעינן שער שבשוק. דאע\"פ שאין לזה יש לזה. א\"נ משום דלא קפדי שכנים בהא מילתא. ואתא למפליג עלייהו בתרתי. ויש אומרי' דרבנן לא שרו כשלא יצא השער אלא כשיש לו. ולא שנא סאה בסאה או ככר בככר. והלל שאמר לא תלוה אשה ככר. לאו משום דשמעינהו לרבנן דשרו בככר טפי מבסאה אלא הלל לישנא דרבותא נקט דאפילו לככר אחד לא סגי שער שבשוק ויש לו. ואיהו לא איירי על הלויני כור חיטין עד שיבא בני וכו'. אלא תנא הוא דתני על מלתא דת\"ק בכור חיטין והלל אוסר. שכן היה הלל אומר לא תלוה וכו'. ב\"י סימן קס\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולא יאמר לו נכש עמי</b>. כתב הר\"ב פעמים וכו' ויש כאן אגר נטר ליה בשכר שממתין לו על שכר פעולתו עד אותו זמן הוא מקבל עליו מלאכה שהיא קשה מזו. רש\"י: \n",
+                    "<b>גריד</b>. כתב הר\"ב ימות החמה. וז\"ל רש\"י. גריד לשון יובש שהארץ יבשה ואין גשמים יורדין: \n",
+                    "<b>רביעה</b>. כתב הר\"ב ימות הגשמים. והטעם פירש ברפ\"ח דפאה. ובמשנה ו' פ\"ט דשביעית: \n",
+                    "<b>לא יאמר לו חרוש עמי בגריד וכו'</b>. כתב הר\"ב שימי רביעה קשים למלאכה שבשדות. וז\"ל הרמב\"ם הקרקע בימות החמה קל לחפור לתקן למעוט הטנוף. ואורך היום: \n",
+                    "<b>יש רבית מוקדמת וכו'</b>. ל' הרמב\"ם מה שאמר ר\"ג ור\"ש הכל הלכה. אבל צריך שתדע הדברים האלה וכיוצא בהם הם דברים שראוי להתרחק מהם בלבד. ע\"כ. וכלומר שאין בהם איסור דאורייתא. אבל הוא רבית דרבנן. וכן כתב בחבורו [בפ\"ה מהמ\"ו הל' י\"א] שאם עבר ועשה כן. הרי זה אבק רבית: \n",
+                    "<b>לא יאמר לו דע כי בא איש וכו'</b>. נראה בעיני שהם דברי הלוה למלוה שמודיעו שבא איש פלוני וכו'. וכל לא יאמר דמתניתין בלוה הם אמורים. ואיירי שמבשרו בכך והיינו דתנן דע. וטעמא כדתניא ר' שמעון בן יוחאי אומר מנין לנושה בתבירו מנה ואינו רגיל להקדים לו שלום שאסור להקדים לו שלום. ת\"ל (דברים כ\"ג) כל דבר אשר ישך. אפילו דבור אסור. אבל הטור סימן ק\"ס כתב וז\"ל ולא יאמר המלוה ללוה הודיעני אם בא איש פלוני וכו'. ונראה שגירסתו היתה דע אם וכו' ומפרש מלת דע כלומר שיחקור וידע להודיע לו אם בא וכו'. וגם גרסת הרמב\"ם הוא דע אם בא וכו'. ומפרש על המלוה. שכ\"כ בפ\"ה מה\"מ [הי\"ב] . המלוה את חבירו לא יאמר לו דע אם בא וכו'. כלומר שתכבדו ותאכילו ותשקהו כראוי. ע\"כ. והקשה ב\"י וכי זה רבית דברים והרי ממון מחסרו. ותירץ דר\"ש תרתי קאמר. חדא. דיש רבית דברים. כלומר שלא יקדים לו שלום או דברי כבוד יותר ממה שהיה עושה קודם שהלוהו: ותו קאמר דלא יאמר לו דע אם בא וכו'. דסלקא דעתך אמינא כיון שאינו מהנה למלוה כלל וגם לא התנה כן מעיקרא שרי. קמ\"ל. ע\"כ. ושוב מצאתי בנוסח משנה שבירושלמי דגרס דע אם בא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המלוה</b>. כתב הר\"ב עובר בכולן. גמרא. ופירש רש\"י בכל הני דחשיב במתניתין דהוא נותן בנשך בשעת הלואה. והוא לוקח בשעת פרעון. והוה לו כנושה כשתובעו ודוחקו והוא שם עליו נשך בשעת פיסוק התנאי. ונותן מכשול. לפני הלוה להעבירו על לא תשיך לאחיך שהיא אזהרה ללוה. ע\"כ. ומ\"ש והוא לו כנושה כשתובעו ודוחקו. דחיקא מלתא לפרושי הכי דהא משמע דלעולם עובר. ולדבריו אינו עובר אלא כשדוחקו. והמגיד בפ\"ד מהלכות מלוה פירש שלאו זה כולל כל שדרך הנושים לעשות והוא שאין מלוין ממונם בחנם. וכשמגיע זמן פרעון רוצים מעותיהם ונוגשים בחזקה. ועל שניהם הזהירה התורה. ובודאי שלא אסרה [הנגישה] בלוה עשיר אלא בעני. אבל הרבית נאסר בכל. ע\"כ. [*וכן יש לפרש ל' רש\"י שכן רגילות שכשתובעו דוחקו]. \n",
+                    "<b>והלוה</b>. כתב הר\"ב משום בל תשיך לא תשיך לאחיך: \n",
+                    "<b>והערב והעדים</b>. כתב הר\"ב על לא תשימון בלבד. גמ'. וכתבו התוס' זמנין דעברי נמי אלפני עור לא תתן מכשול כגון שלא היה מלוה בלא ערב ועדים. אבל לא תשימון פסיקא ליה. אבל לפני עור זמנין דלא עברי. כגון שהיה מלוה לו בלאו הכי וכו': \n",
+                    "<b>אף הסופר</b>. פירש הרמב\"ם משום לא תשימון. ע\"כ. ונ\"ל דה\"ה בלפני עור כשלא הלוהו בלא שטר: \n",
+                    "<b>לא תתן</b>. את כספך <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>לא תתן לו בנשך: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>האומנין</b>. משמע ליה בין בשכיר יום בין בקבלנות. אבל בפרקין דבתר הכי נקט פועלים משום דפועלים לא משמע אלא שכירי יום. דבהכי מיירי כדאמר התם. בזמן שאמר להשכים ולהעריב. תוספות: \n",
+                    "<b>והטעו זה את זה</b>. כתב הר\"ב אחד מן האומנין ששלחו בעל הבית. גמרא. ומתניתין אורחא דמלתא נקטה שכן דרך העולם ששולח א' מן האומנין וה\"ה לאחר. ול' הרמב\"ם פ\"ט מהלכות שכירות אמר לשלוחו וכו'. ומ\"ש הר\"ב פירוש אחר שחזרו בהם. והאי תנא חזרו נמי הטעו קרו ליה. גמרא [דף ע\"ו ע\"ב] . ועיין ריש פ\"ת: \n",
+                    "<b>הקדר</b>. כתב הר\"ב ברי\"ש גרסינן. לשון תוספות בשני רישי\"ן. ולספר דגרס קדר יש לומר דלהכי נקט קדר לפי שקדרין רגילים להיות להם קרונות. ע\"כ: \n",
+                    "<b>פרייפרין</b>. דבר האבד חשיב ליה שעתה זמנו הוא לעשות. תוספות: \n",
+                    "<b>חלילים</b>. לשון הר\"ב למת או לחתן נראה דלא גריס ליה במשנה. ולשון רש\"י חלילין לכלה לשמת חתן וכלה. או למת לקונן: \n",
+                    "<b>מקום שאין שם אדם</b>. פירש הר\"ב שהוא אינו מוצא פועלים לשכור כלומר עכשיו אינו מוצא פועלים. אבל ודאי כששכר אלו היה מוצא. דאלת\"ה מה הפסידו עליו. מגיד בשם הרשב\"א: \n",
+                    "<b>וחזרו בהן</b>. בכאן לא פירש הר\"ב לאחר שעשו מקצת כדפירש לקמן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דהכא אפילו קודם שהתחילו מיירי דומיא דרישא דאוקמינן בגמרא בהדיא בשלא הלכו [כמ\"ש הר\"ב בפירוש השני] הרא\"ש בשם הראב\"ד: \n",
+                    "<b>[*שוכר עליהן</b>. פירש הר\"ב כשיעור שכרן. גמרא. ופירשו הרא\"ש והטור סימן של\"ג עד כדי הכפל משכר הראשונים דבהכי סמכו דעתייהו ופירש מהר\"ר ואלק כהן ז\"ל כי היכי דמצינו בערבוני יקון דמהדר ליה אם אחזור בי אכפול ערבתך]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השוכר את האומנין</b>. פירש הר\"ב בקבלנות. דאילו פועל דהיינו שכיר יום. יכול לחזור בו אפילו בחצי היום דאמר רחמנא (ויקרא כ״ה:מ״ב) עבדי הם ולא עבדים לעבדים. והאי טעמא לא שייך אלא בשכירות. אבל בקבלנות אין זה עבד אלא לעצמו. אבל בדבר האבד אפילו פועל יש לו דין השנוי במתניתין דלעיל. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>גמרא: \n",
+                    "<b>אם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה</b>. פירש הר\"ב אם הוזלה וכו'. רש\"י. ולא רצה לפרש כשהוקרו פועלים ויתן להם סלע וחצי על חצי שעשו כמו ששוה עכשיו שאין זה סברא. כי למה יתן להם בעל הבית יותר ממה שהתנה עמהם כיון שאין מפסידין בחזרת בעל הבית ואדרבה יותר מרויחים שעתה ימצאו שיתנו להם סלע וחצי לקצור חצי קמה והוא לא היה נותן להם כי אם סלע. תוספות: \n",
+                    "<b>כל המשנה וכו'</b>. [כתב הר\"ב] כגון נתן צמר וכו' אין נותן לו אלא דמי יציאות וכו'. דסתם לן תנא כר' יהודה דפ\"ט דב\"ק משנה ד'. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>להוליכה</b>. עיין מ\"ש בפרק דלעיל משנה ד' [ד\"ה וחמור]: \n",
+                    "<b>אפילו זו י' מילין וכו'</b>. וה\"ה אפילו זו שהלך בה קצרה יותר אלא שלא חש להאריך. תוספות: \n",
+                    "<b>חייב</b>. כתב הר\"ב כשמתה מחמת אוירא וכו' אלא מחמת שלא היתה למודה. וכו'. וכן לשון רש\"י. ודוחק לומר כן שדרך הבהמות ללמדם ללכת בהר ובבקעה. וז\"ל התוספות [ד\"ה כגון] מחמת אוירא פירוש שידוע שאותו היום היה אויר משונה בהרים יותר מבבקעה או איפכא משלג או ממטר. והוי תחלתו וסופו בפשיעה. ולהכי נקט להוליכה בהר והוליכה בבקעה ולא נקט להוליכה בהר זה. והוליכה בהר אחר. משום דאין רגילות להשתנות אויר אלא מהרים לבקעה. אבל מהר להר. ומבקעה לבקעה אין דרך אויר להשתנות: \n",
+                    "<b>השוכר את החמור והבריקה וכו'</b>. בפירוש הר\"ב מפורשת זו הבבא אחר שאחריה וכן הוא הנוסח במשנה שבגמרא. והכי מסתברא. אלא שראיתי בירושלמי במשנה ובגמרא דגרסי' לה כמו בספר ולפיכך לא שלחתי בו יד להגיה: \n",
+                    "<b>והבריקה</b>. לשון הר\"ב והבדיקה נסמית בדוק שבעין. שגירסתו *) והבדיקה בדלי\"ת. אבל בגמרא ברי\"ש ואמרו בפירושו נהוריתא כלומר על דרך סגי נהור. וכן בירושלמי פירשו דבזק: \n",
+                    "<b>שנעשית אנגריא</b>. שכשפוגעים בדרך לוקחים ואין מחפשין בבתים. ולפיכך אומר לו הרי שלך לפניך דמצי אמר ליה מזלך גרם שאילו היתה בבית לא היתה ניטלת. ולפיכך אפילו אינה חוזרת. דלא דמי למתה דהכא מוכח דמזלא דידיה גרס. כך פירשו בתוספות אליבא דשמואל דהלכתא כותיה בדיני: \n",
+                    "<b>אומר לו הרי שלך לפניך</b>. כתב הר\"ב ודוקא וכו' אבל אם שכרו לרכוב וכו' לא קאי אאנגריא. המגיד פ\"ה מהלכות שכירות: \n",
+                    "<b>חייב</b>. כתב הר\"ב למכור וכו' ולהוסיף וכו' שהרי חמור זה וכו'. וכן לשון רש\"י. וכתב עליו הרא\"ש לשון זה הוא מגומגם מדכתב שהרי חמור זה שיעבד לו אלמא משמע דאמר לו חמור זה. ומדכתב ולהוסיף לו מעות וכו' אלמא מיירי בחמור סתם דאי בחמור זה אין חייב להוסיף משלו. אלא בדמי הנבלה יקח או ישכור. והאי מתניתין בחמור סתם. מדקתני חייב להעמיד לו חמור אחר. ומבואר בדבריו דטעמא משום דבמשיכת החמור משתעבדין נכסי המשכיר להעמיד לו חמור אחר: \n",
+                    "<b>פטור</b>. ולא הוי תחלתה בפשיעה וסופה באונס שכתבתי במשנה ג' פרק ב' דבבא קמא דחייב. דלא חייבוהו אלא כשבא האונס מחמת הפשיעה. והכא אילו לא פשע והוליכה בהר כל שכן שהוחלקה. תוספות. ועיין כיוצא בזה משנה ו' פ\"ה דבבא קמא: \n",
+                    "<b>אם מחמת המעלה</b>. הוחמה בעלותה מרגלי ההר לראשו. רש\"י. וכתבו התוספות והיכי ידעינן ברישא דקתני הוחמה בהר פטור. דשלא מחמת המעלה הוחמה. וי\"ל דראינו שלא הוחמה בעלייתה. שעלתה בלא טורח. והלכה אחר כך הרבה ולא היתה מזיעה. ובתר הכי הוחמה א\"כ שלא מחמת מעלה היה ופטור: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השוכר את הפרה וכו'</b>. כתב הר\"ב וכל כלי מחרישה לבעל הפרה ונעריו הולכים עם בהמתו וחורשים בה. וז\"ל רש\"י וזה אוחז הדרבן לכוון פרה לתלמיה וזה הולך אחר המחרישה. ומכביד היתד בקרקע שבו הברזל שקורין *) קולטר\"א בלעז והוא קנקן דמתניתין. ע\"כ: \n",
+                    "<b>פטור</b>. רצה לומר שלא ישלם השוכר לבעל הפרה אלא האומן שחרש והיה תופס המחרישה ושברה. הוא ישלם לבעל הפרה. הרמב\"ם. ונ\"י כתב דתנן פטור להדיא מפני שאלו הנערים אינם שכורים למלאכה זו עכשיו. ע\"כ. ולשון עכשיו לא הבינותי. ונראה דבלאו דוקא אלא כלומר שהם נעריו דהיינו בניו. ולא הגיעו לכלל חיוב. עיין פרק החובל מ\"ד. [*ויותר נ\"ל שר\"ל דהשתא מיירי שאינם שכורים]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חייב</b>. ל' הר\"ב אם הוסיף וכו'. וכן ל' רש\"י ואליבא דאביי בגמרא. ועיין לקמן. וכתבו התוספות דאליביה סיפא דקתני כמה יוסיף קאי לפרש רישא: \n",
+                    "<b>מפני שהנפח קשה למשאוי</b>. ל' הר\"ב כמשאוי. וכן לשון רש\"י ואליביה דאביי פירשו כן. ומדרבא קאמר למשאוי תנן. וידוע דהלכה כרבא לגבי אביי. שמע מינה דגירסתם כמשאוי. דאל\"כ <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ב) לא הוי מפרשי דלא כגרסא ודלא כהלכתא. וכן מצאתי בנמוקי יוסף שכתב שהגירסא היא במשנה כמשאוי ומשום הכי פירש\"י כאביי. ע\"כ. ואין ספק שאיזה תלמיד הגיה הספרים אליבא דרבא למשאוי: \n",
+                    "<b>שהנפח קשה למשאוי</b>. בין לאביי בין לרבא יש לי מקום עיון במ\"ו פ\"ו דפיאה דחשבינן נפח סאתים שהוא כבד להגביה יותר מארבעים סאה. כמבואר ממה שכתבתי שם בס\"ד. וזה צ\"ע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות</b>. כתב הר\"ב שכבר גמרתיו ואיני מעכבו לתפסו וכו'. כלומר דהכי משמע כשאמר טול את שלך והבא מעות. ולא אמר הבא מעות וטול את שלך. דהוי משמע שעדיין תופסו. וזהו שכתב הרמב\"ם בפירושו אם אמר הבא מעות וטול את שלך. שומר שכר. והא איצטריך לאשמועינן בטול את שלך והבא מעות דלא תימא דרוצה לעכבו בשביל המעות. אבל כשאומר בהדיא גמרתיו לא איצטריך למתני. דפשיטא דשומר חנם הוא דכיון דאודעיה שכלתה מלאכתו הוי כשואל שכלתה ימי שאלתו דפטור מאונסים כדפירש הר\"ב במ\"ג פ\"ח והתם לא בעי לאודעיה דהא ידע שלכך וכך ימים השאילה לו. גמרא: \n",
+                    "<b>שמור לי ואשמור לך</b>. כתב הר\"ב שמור לי היום וכו' אבל שמור לי אתה זה כו' זו שמירה בבעלים היא. גמרא. ופירש\"י בעליו של חפץ זה שנגנב במלאכתו של שומר היה שאף הוא משמר היה לו. וכתיב (שמות כ״ב:י״ד) אם בעליו עמו לא ישלם ודרשינן לקמן עמו במלאכתו. ואע\"ג דבשואל כתיב לקמן דרשינן ליה נמי אכולהו שומרין פרק השואל [דף צ\"ה]: \n",
+                    "<b>הנח לפני שומר חנם</b>. ובפרק דלקמן מ\"י כתב הר\"ב דשומר לא נחית בשמירה עד דמשיך. מיירי הכח דמונח במקום שקונה. נ\"י בשם הראב\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הלוהו על המשכון שומר שכר</b>. כתב הר\"ב בין הלוהו ואחר כך משכנו בין משכנו וכו'. עיין מ\"ש בריש פרק בתרא דשביעית: \n",
+                    "<b>שומר שכר</b>. כתב הר\"ב שכר מצוה. כדמפרש בגמרא פרק ו' דבבא קמא דף נ\"ו [ע\"ב]. בההיא הנאה דלא בעי למיתב ליה רפתא לעניא כלומר בשעה שמלוה עליו דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ובההיא הנאה נעשה שומר שכר כל זמן שהמשכון אצלו. ופירש נ\"י בשם רשב\"א מידי דהוה ככל שומר שכר שבשכרו שמקבל תחלה או בסוף נעשה עליו ש\"ש לעולם ע\"כ. וכתבו התוספות דף פ' ע\"ב [ד\"ה דקא] דלא סגי הכא בטעמא דבההיא הנאה דתפיס ליה אחוביה הוי שומר שכר כמו באומנין דמתניתין דלעיל. דהכא לא אתהני מלוה מידי דאין מרויח במה שהלוה ממה שלא היה מלוה ולא הוה ליה משכון: \n",
+                    "<b>מותר אדם להשכיר</b>. לשון הר\"ב לאחרים וכן ל' רש\"י וכלומר אבל הוא לא ישתמש בהן וינכה לו שכרו בחובו וטעמא כתב טור ח\"מ ריש סימן ע\"ב משום חשדא כדרך שאמרו פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן. פירש גבאי צדקה כשפורטים הפרוטות שגבו לעשותן סלעים. הכא נמי דכוותה שיחשדנו שמשתמש בו ואינו מנכה. ובעל הטורים שכתב הא דלאחרים. מסברא דנפשיה אשתמיטתי' דאקדמיה רש\"י. וכן אשתמיט להבית יוסף: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ישבע</b>. כ' הר\"ב קא סלקא דעתיה וכו'. כלומר רבי אליעזר דתמה משום דקס\"ד וכו': \n",
+                    "<b>זה וזה ישבע</b>. כתב הר\"ב כלומר אף אני שמעתי מרבותי כר\"מ. דסתם מתניתין ר\"מ היא: \n",
+                    "<b>ותמה אני וכו'</b>. כתב הר\"ב דשומר שכר היאך פטור וכו' שאין זה אונם אלא דומיא דגניבה ואבידה וכו'. עיין [בפירוש הר\"ב] בפרק דלקמן מ\"ח. ומ\"ש הר\"ב ור\"מ סובר שבועה זו לא מן הדין היא אלא תקנת חכמים וכו' לטעמיה דס\"ל נתקל פושע הוא לעיל רפ\"ג דב\"ק ולפיכך משביעין דשלא בכונה שברתיה אבל לר' יהודה דהתם והלכתא כוותיה דסבר דנתקל לאו פושע הוא. משביעין ליה שבועה שלא בפשיעה נשברה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>בין שומר חנם בין שומר שכר. הרי\"ף והרא\"ש. ונראה מלשונם דכל נתקל לאו פושע. ואפילו שלא במקום מדרון. וזה שתמה ר' אליעזר משלא במקום מדרון. לסברא דנפשיה תמה כן. ולרבי יהודה ליתא ההוא סברא וזה דלא כמו שכתב הטור ר\"ס ד\"ש. דשלא במקום מדרון שלומי בעי: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הפועלים</b>. עיין מ\"ש בריש פרק דלעיל: \n",
+                    "<b>ואמר להם להשכים ולהעריב</b>. אומר ר\"י כששכרן סתמא ואמר להם אחר שהשכירן כבר להשכים ולהעריב. אבל אם התנה מעיקרא הכל לפי תנאו. תוספות: \n",
+                    "<b>אינו רשאי לכופן</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דטפא להו וכו' דאמרי ליה וכו' אדעתא דעבדינן לך עבידתא שפירתא כלומר שזו המלאכה היא עבידתא שפירתא. ואדעתא דהכי טפאת לן ועיין ריש פ\"ט: \n",
+                    "<b>הכל כמנהג המדינה</b>. כתב הר\"ב לאתויי דוכתא וכו' אלא עתה נאכל וכו'. ואם אין האוכל מזומן נמתין בבית ולא נצא השדה למלאכתנו. תוספות [דף פ\"ו] : \n",
+                    "<b>שהן בני אברהם יצחק ויעקב</b>. כתב הר\"ב וסעודת אברהם גדולה וכו'. דאילו אברהם שלשה פרים דכתיב (בראשית י״ח:ז׳)  ויקח בן בקר רך וטוב ואמר רב יהודה אמר רב. בן בקר א' רך שנים. וטוב שלשה. גמרא. ונ\"ל דאע\"ג דמאברהם לחוד דייק איצטריך למימר נמי יצחק ויעקב. משום דאם כן אפילו פועלים שהם מזרע ישמעאל ועשו. נמי לא יצא ידי חובתו. להכי נקט שהם בני אברהם יצחק ויעקב כלומר כי ביצחק יקרא לך זרע. ביצחק ולא כל יצחק: \n",
+                    "<b>הכל כמנהג המדינה</b>. הכל לאתויי השוכר את הפועל ואמר ליה כאחד וכשנים מבני העיר. משמנין ביניהן ופירש\"י שנותנין להם כמו שנותנין לבינונית. והרמ\"ה ז\"ל פירש מחשבין לגדול שבשכירות. והקטן שבשכירות. ומה שביניהם נותן החצי כגון אם גדול בששה וקטן בארבעה נותן להם חמשה. טור סימן ש\"א ולשון משמנין ביניהן אפרש בס\"ד בסוף פ\"ז דב\"ב ע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אוכלין מן התורה</b>. משום דאיירי מעיקרא בפועלים שאוכלים על ידי שפסקו להם מזונות או על ידי מנהג המדינה. להכי נקט ואלו אוכלין מן התורה בלא פסק ובלא מנהג. תוספות. וכן בגמרא דף צ\"ג דאלו אוכלין מן התורה. ויש שאין אוכלין מן התורה אבל אוכלין מהלכות מדינה. [*והיינו הא דתנן במ\"ח]: \n",
+                    "<b>גמר מלאכה</b>. כתב הר\"ב כשתולשין אותו. כלומר שנגמר מלאכת בשולן שאינן צריכין עוד לקרקע. ומ\"ש הר\"ב דכתיב ואל כליך לא תתן. ובפועל הכתוב מדבר. נאמר כאן ביאה ונאמר להלן (דברים כ״ד:ט״ו) לא תבא עליו השמש. גמרא: \n",
+                    "<b>ובתלוש</b>. מ\"ש הר\"ב או עד שלא נגמרה מלאכתו לחלה וכו'. כלומר ואין שעת גמר מלאכתו למעשר פוטרתן. ומ\"ש הר\"ב מדלא קאמר לא תדוש בחסימה דהא שור לאו דוקא דכל מילי איתנהו בחסימה כדילפינן בסוף פרק ה' דבבא קמא. גמרא. ומ\"ש [הר\"ב] ומה חוסם וכו' הכי קאמר בגמרא ומה חוסם אוכל במחובר. אף נחסם אוכל במחובר. ומ\"ש ומה דיש וכו' ובשעת גמר מלאכה. הכי תניא ועיין מ\"ש בריש פ\"ג דמעשרות ואהכי קאמר יצא המנכש בבצלים וכו'. שאין זו שעת גמר מלאכה. פירש רש\"י דעיקר פעולה משום תיקון גדולים הם. שהם מחוברים ועומדין ולא ממעט מאל כליך לא תתן. דהא איכא נתינה לכלים [של בעל הבית] אלו הקטנים שמנכש וממעט להו מדיש. ע\"כ. וא\"ת והיאך ממעט להו מדיש שהוא בתלוש. ויש לומר דהא איתקש מחובר לתלוש במה חוסם וכו' כמו שכתבתי. ומכל מקום איצטריך למכתב ואל כליך אע\"ג דמדיש נפקא לן (לממעט) [למעט] שלא בשעת גמר מלאכה. כמו שכתבו התוספות דאי לאו ואל כליך לא הוה דרשינן מדיש אלא מה דיש מיוחד שלא נגמרה מלאכתו למעשר. אבל לשעת גמר מלאכתו שאין צריך לקרקע לא הוה דרשינן ליה. אבל השתא דכתיב ואל כליך למדרש בשעת גמר מלאכה. דרשינן נמי מדיש להני. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב יצא החולב וכו' הקשו התוס' דבריש פרק ג' דעירובין [וכן בריש מס' מעשר שני] בעינן גדולי קרקע וחשיב בעלי חיים גדולי קרקע. ותירצו דהתם קרי ליה גדולי קרקע. לפי שנזונין מן הקרקע. אבל הכא מפיק שפיר חולב ומגבן. דלא הוי בכלל דיש שהוא גודל וצומח מן הקרקע: \n",
+                    "<b>ואלו שאין אוכלים</b>. אפילו מהלכות מדינה. גמרא דף צ\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אפילו בכתפו</b>. דאינו מזיז ידיו ורגליו. רש\"י: \n",
+                    "<b>הרי זה אוכל</b>. גמרא מאי טעמא כי תבא בכרם רעך בכל מאי דעביד. ונראה לי דמפיק ליה מדלא כתיב כי תבא לבצור בכרם רעך: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היה עושה בתאנים וכו'</b>. שנא' (דברים כ״ג:כ״ה) בכרם ואכלת ענבים. הרמב\"ם פרק י\"ב מהלכות שכירות. ומצאתי כן בספרי ענבים ולא תאנים מכאן אמרו היה עושה בענבים לא יאכל בתאנים וכו' ע\"כ [*וכן הוא בירושלמי פ\"ב דמעשרות. ושם [מ\"ח] הביא הר\"ב ללשון הירוש'] ומהר\"ר ואלק כהן בסימן של\"ז [ס\"ק כ\"ב] כתב דדרש מואל כליך ממה שאתה נותן וכו' ולא ידעתי מנין לו [*וחכם אחד אמר לי שמהר\"ר ואלק כ\"ץ למד כן מהגמרא דאמר איבעיא להו עושה בגפן זה מהו שיאכל בגפן אחר פירש\"י שיקוץ אשכול גפן יפה וילך למקום שהוא עושה שם ויאכל. ע\"כ. ממין שאתה נותן לכליו של בעל הבית [בעינן] והא איכא. או דלמא ממה שאתה נותן לכליו של בעל הבית בעינן והא ליכא. ע\"כ. ומהיכא נפקא ליה הך דממין וכו' לכליו וכו' אלא מן המקרא הזה של ואל כליך לא תתן ולפי זה תיבת ממה שכתוב בסמ\"ע צ\"ל ממין. והשיבותיו דמשם ראיה שצריכין למקרא אחר היינו לדרשא דבספרי דהא הבעיא לא אפשיטא והבעיא היא או דלמא ממה וכו' בעינן ולא קאמר נמי בעינן. א\"כ הספק של הבעיא דדלמא מן ואל כליך וגו' אין למדין אלא ממה וכו' ולא איכפת לן בממין וכו'. הלכך מוכרח דמן ואל כליך לא נוכל ללמוד עושה בתאנים לא יאכל בענבים וצריכים לדרשא דספרי כך נראה לי ברור. אע\"פ שהאמת עם אותו תכם לפי דעתו ג\"כ שמהר\"ר ואלק למד כן. אבל למודו בזה אינו עולה יפה. והאמת עם הרמב\"ם שצריכין לדרשא דספרי ואין להקשות דהשתא דאיכא דרשא דכפרי לממין וכו' א\"כ תפשוט הבעיא דקרא ואל כליך אתיא לממה וכו' דליתא שהרי אפשר דקרא דואל כליך אתא לממין וכו' וליתא לדרשא דספרי. וזיל הכא קא מדחי ליה וזיל הכא קא מדחי ליה. נ\"ל]: \n",
+                    "<b>בתאנים לא יאכל בענבים וכו'</b>. ואפילו שכרו לעשות בשניהם טור סימן של\"ז. ועיין ספ\"ב דמעשרות: \n",
+                    "<b>וכולן לא אמרו אלא בשעת מלאכה וכו'</b>. לשון רש\"י וכלן לא אמרו שיאכל אלא בשעה שהוא עוסק במלאכה ולא שישב לו ויאכל לומר הרי מנעתי עצמי ע\"כ ולא נטלתי לאכול. עכשיו אשב לי ואוכל: \n",
+                    "<b>אמרו</b>. התקינו. נ\"י: \n",
+                    "<b>מאומן לאומן</b>. פירש הר\"ב שורה וכו' ועיין מ\"ש במ\"ה פ\"ד דפאה: \n",
+                    "<b>וחמור כשהיא פורקת</b>. ל' הר\"ב עד שתהא פורקת דבגמרא מקשו בה כשהיא פירקת מהיכא אכלה [כל משאה פורקין בבת אחת והולכין] אימא עד שתהא פורקת ופירשו התוספות דסד\"א שאינה אוכלת אלא כשהיא רואה הגפן בפניה. אבל כשאינה רואה. שהגפן עליה או בעגלה אינה אוכלת. ואע\"ג דטעמא דחסימה לאו משום <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דחזיא ומצטערא הוא. קמ\"ל. ולא קאי אמפני השבת אבדה דמן הדין אוכלת. אלא מלתא באפי נפשה היא: \n",
+                    "<b>וחמור כשהיא וכו'</b>. עמ\"ש במ\"ד פ\"ה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחכמים מתירין</b>. והא דכתיב כנפשך שבעך מפרש בגמרא דדרשינן ליה מה נפשך אם חסמת פטור <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אף פועל אם חסמת פטור. והרמב\"ם פרק י\"ב מהלכות שכירות כתב בטעמייהו דחכמים שנאמר כנפשך שבעך וקשיא מאי משמע. ועוד דבפרק י\"ג [הל' ב'] פוסק שהחוסם את הפועל פטור. ולא העיר המגיד בזה. ומצאתי בספרי פרשת כי תצא וחכמים אומרים שבעך. מלמד שאוכל פועל יותר על שכרו והשתא נקט הרמב\"ם דרשא דספרי דדייקי רבנן משבעך ואפילו הכי דרשא דגמרא איצטריך משום כנפשך: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>על ידי בנו וכו'</b>. עד אשתו ומדעתן טור סימן של\"ז. ומש\"ה לכולי עלמא גדולים ממש ולא פליגי אמוראי כמו אמתניתין ה' דפ\"ק: \n",
+                    "<b>עבדו ושפחתו</b>. פירוש כנענים. המגיד [פי\"ב מה\"ש]: \n",
+                    "<b>מפני שאין בהן דעת</b>. שהפועל משל שמים הוא אוכל. ולית להו למרייהו זכייה באכילתן עד שיתנהו לתוך פיו. גמרא ד' צ\"ב [רש\"י ד\"ה א\"א]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרי אלו לא יאכלו</b>. דלא אמרינן שהיו סבורים שיפדה אותם כדי שיאכלו. אלא מדלא אתנו בהדיא לא אכלי דאדעתא דהכי נחתי כאילו קצץ כן עמהם. נ\"י: \n",
+                    "<b>אם לא הודיען</b>. לא ששכרן סתם לעשות לו מלאכה דבכי האי גוונא אמאי פודה ומאכילן. אלא כגון ששכרן לבצור כרם ולא הודיען שהוא נטע רבעי ולפיכך [פודה] ומאכילן שאם הודיען שמא לא היו נשכרין עמו והרי זה כמקח טעות. המגיד פי\"ב מהלכות שכירות: \n",
+                    "<b>נתפרסו עגוליו וכו'</b>. רישא בעושה במחובר. וסיפא בעושה בתלוש: \n",
+                    "<b>אם לא הודיען</b>. כגון שא\"ל תחלה השתכר לדרום בעיגולין סבורין שזו היא תחלת דריסתן ועדיין לא נגמר מלאכתן ואם לא יאכלו יהיה מקח טעות. לפיכך מעשר ומאכילן. המגיד: \n",
+                    "<b>נתפתחו חביותיו</b>. לשון הר\"ב שנפתחו ושכר פועלים לסותמן וכן ל' רש\"י בגמרא דף צ\"ב [ע\"ב]. ופריך בגמרא מאי מקח טעות איכא. מידע ידע דאטבול למעשר [כדתנן במשנה ז' פ\"ק דמעשרות. היין משיקפה פירש הר\"ב משיקפה בבור] אמר רב ששת שנתפתחו חביותיו לבור שנשפכו לבור פירש\"י וסבורין היו שלא הוציאוהו משם משירד מן הגת לתוכו ובאתרא דההוא גברא דנגיד איהו מקפה. דלא מצי למימר איבעי להו לאסוקי אדעתייהו דלמא מקפה. ולפי זה ששכר לסותמן דקאמר הר\"ב נראה לי לפרש שכך דרך לקרות למלאכת מילוי חביות יין בשם סתימה על שם סופן שסותמן אבל [*אפשר לפרש דלסותמן אתיא כמשמעה]. ואליבא דמסיק כרב זביד דמתני היין משישלה בחבית [*ששולה הרתיחות שעלו ומשליכן] נגמר למעשר ונתפתחו נמי כמשמעו. *ובאתרא דההוא דשריק וסותם המגופות ההוא משלם]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ארבעה שומרין הן [שומר חנם כו']</b>. גמרא. ודיניהן שלשה. כדמפרש הר\"ב דשוכר ככושא שכר: \n",
+                    "<b>שומר חנם והשואל וכו'</b>. עיין טעם סדורן בפרק ד' דב\"ק: \n",
+                    "<b>שומר חנם נשבע על הכל</b>. פשיעה לא חשיב דבהא כולהו חייבים. תוספות ריש פרק דלקמן [דף צ\"ד]. ומ\"ש הר\"ב דפרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם שכן פטר בו גנבה ואע\"ג דהשתא מחייב בכפילא כשטען טענת גנב ובאו עדים שהוא גנבו. כדתנן במשנה ח' פ\"ט דב\"ק ופרשה שניה דמחייב בגנבה לא אתי לידי כפילא. שכשטען שנגנב מתחייב בקרן. אפילו הכי קרנא בלא כפילא עדיפא. דהא שואל דחמיר ואינו משלם אלא קרן. גמרא ריש פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>והשואל משלם את הכל</b>. מה שהוזכר בפרשה אבל מתה מחמת מלאכה לא. תוספות שם. וכדפירש הר\"ב בריש פרק ח' דשבועות ומה שהוזכר בפרשה היינו בכל הפרשה דגנבה ואבדה ושבויה לא כתיב בפרשת שואל. אלא וי\"ו וכי ישאל מוסיף על ענין ראשון. גמרא פרק דלקמן דף צ\"ה: \n",
+                    "<b>והשוכר</b>. כתב הר\"ב כיון שאין כל הנאה שלו. לאפוקי שואל. דמשכחת לה דכל הנאה שלו. בקיימא באגם דלא בעי מזונות. ובנטר מתא דלא בעי נטירותא. אי נמי בשאילת כלים. גמרא שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>זאב אחד אינו אונס</b>. כתב הר\"ב דכתיב הטרפה לא ישלם. יש טרפה וכו'. במכילתא דייק לה מדלא אמר טרפה. כדפירש רש\"י בפירוש החומש: \n",
+                    "<b>הלסטים הרי זה אונס</b>. פירש הר\"ב חד לסטים ובגמרא אמאי ליקום גברא כלפי גברא ומוקי לה בליסטים מזויין ואפילו רועה מזויין פטור דהאי מסר נפשיה שעל מנת כן בא להרוג או ליהרג או ליקח ממון אבל הרועה אין לו למסור נפשו על כך: \n",
+                    "<b>והברדלס</b>. פירש הר\"ב בסוף פ\"ק דבבא קמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סגפה</b>. פירש הר\"ב עינה אותה וכו' ומסיים רש\"י לענות נפש מתורגם לסגפא נפש: \n",
+                    "<b>אינו אונס</b>. לשון התוספות תימה דפשיטא דפשיעה גמורה היא. וי\"ל דקמשמע לן דאפילו יש לתלות ולומר שמתה גם בשביל דבר אחר. אפילו הכי חייב דלא הוה ליה לסגפה. ע\"כ. והרא\"ש כתב ואפילו לאמתה מיד דכיון שסגפה תלינן שמאותה שעה התחילה להתקלקל. ע\"כ. וכ\"כ המגיד [פ\"ג מה\"ש] בשם הר\"ר יונתן דשמא באותו יום שעינה נולד באחד מאבריה הפנימים חולי שממנה מתה אחר זמן. ע\"כ. וכתב עוד אע\"פ שלשון המשנה אינו אונס. לאו למימרא אונס לא הוי ופשיעה נמי לא הוי. ושומר שכר חייב ושומר חנם פטור. אלא אפילו שומר חנם נמי חייב דפשיעה היא ואיידי דתנא רישא מתה כדרכה הרי זה אונס תנא סיפא סגפה ומתה אינו אונס וזה פשוט. ע\"כ. והרמב\"ם והטור נמשכו אחר לשון המשנה והעתיקום בשומר שכר אבל ה\"ה בשומר חנם: \n",
+                    "<b>עלתה לראשי צוקין</b>. כתב הר\"ב שתקפתו ועלתה. גמרא פ\"ג דף ל\"ו. ופירש רש\"י שתקפתו על כרחו ועלתה. ולא יכול להחזיק בה שחזקה היתה ממנו. ע\"כ. וכל שכן דנפילה היתה שתקפתו ונפלה והכי איתא בהדיא שם בגמרא. וטעמא דאין זה בשומר חנם אלא דוקא בשומר שכר שיש לו לשמור שמירה מעולה. וכן כ' המגיד ונ\"י ולפיכך אי לא תקפתו בנפילה לא הוי ליה אונס. וא\"נ תקפתו בנפילה אי לא תקפתו בעלייה הוה ליה תחלתו בפשיעה וסופו באונס דחייב כשבא האונס מחמת הפשיעה כמ\"ש במשנה ג' פרק דלעיל: \n",
+                    "<b>העלה וכו' או שעלתה מאליה והוא יכול למונעה ולא מנעה</b>. הרמב\"ם פ\"ג מהלכות שכירות: \n",
+                    "<b>ונפילה אעפ\"י שתקפתו ונפלה</b>. הרמב\"ם שם: \n",
+                    "<b>ומתה כן הגרסא ג\"כ במשנה שבגמרא</b>. ובספר מדוייק וכן במשנה דירושלמי לא גריס ומתה. גם בגמרא פ\"ג דף ל\"ו מייתי למתניתין ולא גרם ומתה ודייקינן עלה [התם] הא מתה כדרכה הרי זה אונס ופטור. דלא בא האונס דמיתה מחמת הפשיעה. דמלאך המות מה לי הכא מה לי התם. ואפילו הכי אין למחוק הספרים דגרסי הכי משום דלדידהו ומתה לאו מלתא באפי נפשיה היא. אלא כלומר שמתה מחמת הנפילה. וזה ל' הרמב\"ם ונפלה ומתה או נשברה חייב ע\"כ. הוסיף או נשברה לפרש זה שאמרתי. אבל בזה יש לדקדק אמאי לא גריס ה\"נ ברישא ומתה. ואף הרמב\"ם לא העתיק ברישא ומתה: \n",
+                    "<b>מתנה שומר חנם וכו'</b>. כתב הר\"ב והאי לאו מתנה על מה שכתוב בתורה וכו'. עיין בפירש הר\"ב דמתניתין דלקמן דכולה מתניתין ר' מאיר היא כדאיתא בגמרא. ומ\"ש הר\"ב ושומר לא נחית לשמירה עד דמשיך. וכן לשון רש\"י בגמרא. וטעמא דאמרינן בגמרא פרק דלקמן דף צ\"ט דכדרך שתקנו משיכה י בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים. ותמיהני על התוספות שם שכתבו בפשיטות דלא להתחייב באונסים. אלא לענין חזרה (דבעל) [קאמר] כשהשכיר או השאיל ולא הזכירו דלרש\"י מתפרש לענין שעבוד וגם הרמב\"ם העתיקו בפ\"ב מהלכות שומרים לענין שעבוד השומר ועיין בפרק דלעיל משנה ו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל המתנה וכו'</b>. כתב הר\"ב כולה מתניתין רבי מאיר היא וכו' ואינה הלכה וכו' ולא מצי לפרושי דמתניתין בדבר שאינו של ממון משום דכל תנאי שיש בו מעשה וכו' שמעינן בעלמא דרבי מאיר אמרה. הכי איתא בגמרא ואפילו הכי הרמב\"ם כתב בפירושו משנתינו זו בדבר שאינו של ממון. ומ\"ש הר\"ב דבדבר של ממון וכו' תנאו קיים עיין מה שכתבתי ריש פרק ה' דכתובות. ומ\"ש במשנה ה' פ\"ח דבבא בתרא: \n",
+                    "<b>כל תנאי שיש מעשה בתחלתו</b>. כתב הר\"ב שהקדים מעשה שיש עליו לעשות וכו'. כגון הרי מעשה זה שלך אם תעשה וכו'. וכן לשון רש\"י ובין עשה מעשה שנתן לה קודם התנאי. או לא נתן לה עד אחר התנאי. כל שהקדים אמירת המעשה הרי זה וכו' קודם התנאי. התנאי בטל. וכתב המגיד בפרק ו' מהלכות אישות והא דתנן הרי זה גיטך אם לא באתי וכו' [מ\"ז פ\"ז דגיטין] אין הלשון ההוא מדוקדק אלא צריך שיקדים התנאי ויאמר אם לא באתי וכו' ולשון המשניות והגמרא בכמה מקומות איכו מדוקדק לפי זה. והרמב\"ם מחלק דהתם כשנתן הגט לידה אחר התנאי דהוי התנאי קודם למעשה ולדבריו כל תנאי שיש בו מעשה [בתחלתו] עשיית המעשה בפועל והשיגו עליו האחרונים וכך כתב הר\"ן בפרק האומר: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ושאל בעליה עמה</b>. גמרא מדקתני סיפא ולאח\"כ שמע מינה עמה עמה ממש. וכתב נ\"י ואשמועינן דאם אמר ליה הרי פרתי ואני נשאלים לך אעפ\"י ששניהם נשאלים בבת אחת. ואפילו הוציא בלשונו הפרה תחלה פטור כאילו היו נשאלים תחלה הבעלים ואח\"כ פרה. והיכי דמי שיהיו שניהם בבת אתת פירשו בגמרא דקיימא פרה בחצירו של שואל. ולא מחסרה משיכה. נמצא דבשעת אמירה היו שניהם נשאלים בבת אחת. אי בעית אימא כגון שואל כשאמר ליה משאיל פרתי ואני נשאלין לך א\"ל שואל את גופך לא תתשול לי אלא עד שעת משיכת פרתך. ואמירה מהני בבעלים. דאמירה דידהו כהתחלת מלאכה היא ובאמירה בעלמא חשיב נשאל דכתיב (צפניה ג׳:י״ג) שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב וכל שקבל עליו לעשות מלאכתו בעליו עמו קרינא ביה. שאין כאן ענין לקנין אחר. כ\"כ נ\"י. ומכל מקום לאו כהתחלה ממש היא כההיא דמתניתין ב' פ\"ו. והתוספות מצריך עוד דבאמירה דהכא מיירי שהזמין עצמו לילך לעשות. וכן דעת הרא\"ש: \n",
+                    "<b>חייב שנאמר בעליו אין עמו [שלם] ישלם</b>. ובגמרא איפך אנא מסתברא שאלה עדיפא שכן חייב במזונותי' ע\"י השאלה ולפיכך אותה שעה פוטרתו. רב אשי אמר אמר קרא וכי ישאל איש מעם רעהו ולא רעהו עמו שלם ישלם. הא רעהו עמו פטור. ואי לאו אם בעליו אין עמו וכו' הוה אמינא האי אורחא דקרא הוא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שאלה חצי היום וכו' שאלה היום וכו'</b>. [לא] זו אף זו קתני לא מיבעיא שאלה חצי היום ושכרה חצי היום דספק גמור דאיכא למטעי שהכל ביום אחד. וחשיב דררא דממונא [פירוש שבלא טענותיהם יש ספק לבית דין. תוספות ריש פרק קמא] ולהכי קתני בסיפא זה אומר איני יודע. וזה אומר איני יודע יחלוקו. אלא אפילו שאלה היום ושכרה למחר. אית לן למימר יחלוקו. ולא מיבעיא בפרה אחת דספיקא רבה הוא. אלא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אפילו בשתי פרות יחלוקו. תוספות. [*וכלומר דאף בזו איכא ספיקא לב\"ד. ודררא דממונא הוא. ועיין במשנה ד' מ\"ש בדבור המתחיל זה אומר וכו']: \n",
+                    "<b>שאולה מתה</b>. אשאל אחת ושכר אחת קאי. ביום שהיתה וכו' קאי אשאלה היום ושכרה למחר. בשעה שהיתה וכו' קאי אשאלה חצי היום. ושכרה חצי היום. רש\"י: \n",
+                    "<b>חייב</b>. כתב הר\"ב הא מתניתין לא אפשר לאוקמה כמשמעה דהא קיימא לן מנה לי בידך. והלה אומר איני יודע ישבע וכו'. פירש איני יודע אם הלויתני. דאיני יודע אם החזרתי תנן בהגוזל בתרא [ד' קי\"ח] דחייב. והכי נמי הוה כאינו יודע אם נתחייבתי לך דלא נשתעבדו נכסי השואל לאונסים עד שעת האונס. וכשאומר איני יודע מתי נאנסו. הרי הוא כאומר איני יודע אם נתחייבתי לך. והתוספות נדחקו ליישב משום לשון הסובר [בגמרא ר\"פ הגוזל בתרא] דנכסי שואל נשתעבדו משעת שאלה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ע\"כ בנ\"י. ומ\"ש הר\"ב היסת. לא מדין המשנה. ועיין רפ\"ו דשבועות. ומ\"ש הר\"ב להכי מוקמינן כגון שיש עסק שבועה וכו'. כגון דאמר ליה שתי פרות וכו'. וע\"י גלגול ליכא לאוקמיה כדמוקי לבבא דזה אומר שאולה וכו' ישבע וכו' דיש לומר דהא גלגול שבועה מסוטה ילפינן כדפירש במ\"ה פ\"ק דקידושין. ולפיכך אין מגלגלין אלא על טענת ברי שלא זינתה שאם היתה מסופקת לא היתה שותה. תוספות והרא\"ש. ועיין לקמן דעת הרמב\"ם. וכתבו עוד התוספות ואם תאמר אפילו בטוען ודאי לא נגלגל. מגו דאי בעי אומר איני יודע. וי\"ל דאין זהמגו. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>דאין אדם עושה עצמו ברצון מסופק. כי אז נראה. שהתובע אומר אמת. שטוען ברי. והוא אינו יודע. ע\"כ. ולהרמב\"ם בפ\"ב מהלכות שכירות שכתב מגו לאפטורי משבועה לא אמרינן. דדוקא בממון פטרוהו מלהוציא במיגו. אבל בשבועה לא הקילו. לא קשיא ולא מידי. ומ\"ש הר\"ב כגון דאמר ליה שתי פרות וכו'. זהו שאלה חצי היום וכו' אבל שאל אחת ושכר אחת מוקמינן בשלש פרות ומתו שתים. בחדא מודה ששאולה היתה וחייב בדמיה. והיא מחייבתו שבועה על השניה. ומ\"ש ומתו תרוייהו וכו'. פירש\"י דאי בדקיימא חדא. וקאמר ליה אחדא שקלה. ואחדא איני יודע וכו'. הוה ליה ההיא דמודה הילך ואיכא מאן דאמר הילך פטור משבועה. ע\"כ. ועיין לקמן דקי\"ל הכי. ומ\"ש הר\"ב ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. דדרשינן בפ\"ז דשבועות דף מ\"ז. שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין ואי בטוען היורש ברי שאין חייב לו אלא חמשים. מה לי הוא. מה לי אבוה. אלא בטוען חמשים ידענא. וחמשים לא ידענא. דאבוה חייב לשלם. דשבועת ה' תהיה בין שניהם ואינו יכול לישבע. ולא בין היורשים דלא הוה ליה לידע ופטורין. ועיין מ\"ש רפ\"ה דב\"ק: \n",
+                    "<b>השוכר וכו'</b>. משום דאומר שכורה מתה ובעי למפטר מדין שאלה קרי ליה שוכר. אע\"ג דמתניתין מתחלת השואל וכו': \n",
+                    "<b>פטור</b>. אפילו משבועה מדלא קתני ישבע כמו בסיפא. וטעמא דמלתא משום דמשאיל טוען שמא. ולא דמי לשבועת השומרים והשותפים שתקנו עליהם שבועה. אע\"ג דטענו שמא [כדתנן סוף פ\"ז דשבועות] משום דמורי אנפשייהו התירא. מש\"ה רמו רבנן שבועה עלייהו. אבל בהא מלתא לא שייכא בה הוראה. דמידע ידע אי שאולה אי שכורה. נ\"י. וא\"ת וישבע ע\"י גלגול דהא משתבע דכדרכה מתה. וי\"ל שאין מגלגלין שבועה כטענת שמא של התובע. אלא בדבר *) הדומה] קצת אמת כגון אריסין ושותפין דמורו מקצת התירא להנות מממון חבריהם. כדאיתא בשבועות [דף מ\"ח]. וכגון גלגול שבועה דסוטה. שרגלים לדבר שהיא זונה. שהרי קינא ונסתרה. ולכך יש לחוש שמא זינתה אף באירוסין. אע\"פ שאז לא היה רגלים לדבר. כי הוכיח סופה על תחלתה. אבל הכא אין רגלים לדבר שמתה השאולה יותר מן השכורה. הלכך מספיקא אין יכול לגלגל עליו לשבע ששכורה מתה. תוספות והרא\"ש. ועיין לקמן דעת הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ישבע השוכר ששכורה מתה</b>. כתב הר\"ב הא נמי לא אפשר לאוקמה כמשמעה וכו'. פירש\"י ונ\"י דלמאי דמוקמינן למתניתין בשיש עסק שבועה ביניהם. כגון שתי פרות. הכי נמי מוקמינן לה. כגון שטענו שתי פרות שאולות. והודה באחת שמתה בפשיעה. וכפר באחת. דהשתא ישבע שפיר משום מודה מקצת. ומיהו הרמב\"ם בחבורו סוף פ\"ג [מה\"ש ופקדון] כתב להך אוקימתא דעל ידי גלגול אע\"פ שכתב ברישא לאוקימתא דשתי פרות. וכתב הכסף משנה משום דס\"ל דאפילו הכי איצטריך לאוקמא הך בבא דהכא דעל ידי גלגול. ע\"כ. ולא ביאר אמאי איצטריך. וצ\"ע. ולפיכך נראה לי דודאי לא איצטריך אלא משום דפירושא דע\"י גלגול הוא קרוב למשמעות המשנה יותר מאוקימתא דשתי פרות וכו'. להכי העתיק כן הרמב\"ם על ידי גלגול. וכן הר\"ב בפירושו. וכתב עוד נמוקי יוסף והא דלא (משמע) [מוקמי] שטוענו השתי פרות דמתניתין אחת שכורה ואחת שאולה. דהשתא הוה ליה מודה מקצת כשהודה לו ליתן האחת דמה שטענו הודה לו. משום דמה נפשך אם מודה שאחת קיימת הוה ליה הילך. וקיימא לן דהילך פטור משבועה ואם לומר שמתה בפשיעה ומיחייב לשלומי. הא לא משמע מתניתין הכי. דבשאולה קתני מתה. ובשכורה לא מיירי ולא מידי משמע דשכורה כדקיימא קיימא. ולפיכך הקשו הכי מה שטענו לא הודה לו. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דהא קי\"ל טענו חטין וכו' מפורש במשנה ג' פ\"ו דשבועות: \n",
+                    "<b> יחלוקו</b>. כתב הר\"ב מתניתין סומכוס היא וכו' ואינה הלכה. והא דסתם לן תנא בסומכוס משום דבעי למיתני כולהו דיני חייב ופטור. וישבע. ויחלוקו. ולא משכח בה חלוקה אלא אליבא דסומכוס. כ\"י. ומ\"ש הר\"ב ישבע הנתבע שאינו יודע ופטור. וז\"ל הרמב\"ם ישבע הנתבע שבועת היסת שאינו יודע. או ישביעו אותו על ידי גלגול שאינו יודע. ע\"כ. וזה דלא כשיטת התוספות והרא\"ש שכתבתי לעיל דאין מגלגלין בטענת שמא דתובע. אלא כשיש רגלים לדבר. ואם תאמר כיון דסבירא ליה להרמב\"ם דאפילו בכי האי גוונא מגלגלים. אם כן ה\"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע דהא איהו נמי טען איני יודע וישלם. כתב המגיד שתירצו ז\"ל דלא אמרינן מחויב שבועה וכו' אלא כשטוען התובע ברי על עיקר התביעה. והכסף משנה כתב [שם הלכה ד'] ולי נראה דעל גלגול אין אומרים מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ע\"כ. ולאו דנפשיה היא דאשתמיטתיה שהרא\"ש כתב כן בתירוץ אחד ויהיב טעמא דמשבועת ה' ילפינן הלכך אין לנו אלא כיוצא בזה שנתחייב שבועה על עיקר טענתו. ע\"כ. ועיין מה שאכתוב במ\"ד בס\"ד להכריח שזו היא דעת הרמב\"ם גם שם דעת הרמב\"ן. ואם תאמר להרמב\"ם בבבא דתנן פטור אמאי אין מגלגלין. תירץ מהר\"ר ואלק בש\"ע סימן שד\"מ דמוקים לה לאותה בבא כשמאמין המשאיל לשואל דמתה כדרכה. וכמ\"ש התוספות בחד תירוץ. ע\"ש. ועיין לקמן דעת הרמב\"ם בחבורו. אבל מ\"ש דישבע היסת. וזה נראה שהוא דעת הר\"ב ג\"כ מדכתב סתם ישבע ואי על ידי גלגול הוה ליה לפרש. ולפיכך פירשתי כל המשנה כשטת הרא\"ש. ותימה בעיני שהר\"ב והרמב\"ם פירשו במ\"ז פרק בתרא דבבא קמא דבטוענו התובע בשמא פטור מדיני אדם לגמרי ותלמוד ערוך הוא כמ\"ש שם. וזה באיני יודע אם החזרתי. אבל באיני יודע אם הלויתני. כה\"ג דלא תבע ליה בברי פטור אף לצאת ידי שמים כמ\"ש שם הרא\"ש וכ\"כ בח\"מ סימן ע\"ה. והכא כאיני יודע אם הלויתני הוא כמ\"ש לעיל. וצ\"ע. וכן צ\"ע בלשון הרמב\"ם בפ\"ג מהלכות שאלה והעתיק לשונו הטור סימן שד\"מ שכתב ג' חלוקות. אחד. משאיל ברי ושואל שמא. שנית. שואל ברי והמשאיל שמא. שלישית. שניהם שמא. וכתב המוציא מחבירו עליו הראיה. ואם אין לו ראיה ישבע השוכר וכו'. דמשמע בהדיא דבטענת שמא דמשאיל משביעין נמי היסת לשואל. שוב מצאתי למהר\"ר מרדכי יפה זלה\"ה בספר הלבוש שנדחק ליישב זה. וכתב שחששו בכאן שיהא מורה היתר לומר כיון שבשעה אחת נטלתי. ובתביעה אחת וטענה אחת בא עלי. מי החליט לומר שזו שאולה וזו שכורה. איפוך אנא. או יאמר כבר נשלם זמן השאלה. והתחיל זמן השכירות. וכה\"ג. לכך הטילו עליו שבועת היסת. שידקדק בענינו קודם שישבע שלא ישבע לשקר. עכ\"ד. ועדיין לבי נוקפי שאחרי שדין חדש הוא אשר כבר לא היה. אלא שהרמב\"ם מתוך לשונו השמיענו בכאן דמשביעין היסת אפילו בטענת שמא דמשאיל. ואילו מדעת עצמו ומסברא דנפשיה הוא שכתב כן. הוה ליה לכתוב יראה לי וכיוצא בזה. שכן הוא דרכו בכל החבור. ולכך נראה בעיני יותר שאין דעת הרמב\"ם. שכל החלוקות שוות אלא בדין המוציא מחבירו עליו הראיה. אבל בדין ישבע וכו' אינם שוות. והא כדאיתא והא כדאיתא. וסמך על מה שביאר במקומו בהלכות טוען פרק א' שאין משביעין היסת על טענת ספק. ולא כלל אלו ג' חלוקות. אלא לאפוקי מהחלוקה הרביעית ששניהם טוענים ברי שכתב דמגלגלים. משא\"כ בשלש חלוקות אלו דיש כאן שמא. או לתובע או לנתבע או לשניהם דאין מגלגלין כלל. והנה כמו שעינינו הרואות שבחבורו חזר בו ממה שכתב בפירושו בששניהם טוענים שמא דמגלגלים שהרי בחיבורו לא כתב דין גלגול אלא בששניהם טוענים ברי. אף אני אומר שגם מדין שבועת היסת שכתב בפירושו בטענת שמא דתובע. חזר בו בחבורו. ואם כן דברי הר\"ב שכתב ישבע וכו'. נמשך לדברי הרמב\"ם בפירושו. אבל אפשר שכפי חיבורו אינם. והדבר צריך תלמוד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ביד שלוחו של שואל</b>. כתב הר\"ב איכא דמוקי לה בשכירו ולקיטו שדר בביתו. אבל לא עשאו שליח בעדים. דאי איכא עדים דשליח שוויה חייב השואל וכו'. נראה דלהכי בעי עדים כשיש הכחשה. אבל כשהלה מודה שעשאו שליח. סגי ושלוחו הוא. דלא אברי סהדי אלא לשקרי. וכן נראה לשון התוספות דפרק הגוזל קמא בדבור המתחיל אי דלא עשאו וכו'. והרא\"ש בפרק הגוזל קמא כתב שליח שעשאו בעדים ואמר ליה בפני עדים לך והבא לי מעות שביד פלוני ולא אמר ליה שישלח לי. אבל אמר ליה אמור לפלוני שישלח לי על ידך מעותי שבידו בהא ליכא מאן דפליג דפשיטא דהוי שליח *). ע\"כ. ודלא כנ\"י דסובר דדוקא טרחא דטרח לעשותו בעדים שריה שליח. ונדחק ליישב ביד עבדך. ביד שלוחך. דמיירי דאמר ליה המשאיל פלוני אמר לי להשאיל על ידך דזכה לו. ואי נמי לאו מדין שליח נתחייב אלא מדין ערב: \n",
+                    "<b>וכן בשעה שמחזירה</b>. כתב הר\"ב ומתניתין דוקא וכו' אבל אם החזירה לאחר ימי שאלתו וכו'. עיין מ\"ש במ\"ו פ\"ו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן המוכר שפחתו</b>. כתב הר\"ב דעבד כנעני נקנה בכסף כדתנן במשנה ג' פ\"ק דקדושין: \n",
+                    "<b>זכה בגדול</b>. נראה לי פשוט דהכא נמי בשזה אומר דמי עבד גדול וכו' כדפירש הר\"ב לקמן. אלא שהר\"ב נמשך אחר הגמרא דפירשו נמי בסיפא ומהטעם שאכתוב בס\"ד. והשתא דטוענו דמי עבד וכו' והמוכר אומר איני יודע הוה מודה מקצת ובאידך לא ידענא. דמחויב לשלם כדלעיל. ובגמרא דנטר לה לפרש באידך בבא משום שנויא דרב הושעיא דמוקי לה התם בטוענו עבד בכסותו [כלומרבגד הראוי לכסותו] ושדה בעומריה ומתוך שישבע על הכסות נשבע על העבד. דקיימא לן זוקקין נכסים שאין להם אחריות לישבע וכו' בפ\"ק דקדושין [דף כ\"ו] והך אוקימתא אי אפשר לאוקמא בבבא זו משום דאכתי לא זכה בגדול דכיון דשבועה שעל העבד לא באה אלא על ידי גלגול ליכא למימר בה דמתוך שאינו יכול לישבע משלם. כמו שכתבתי לעיל במ\"ב בשם הרא\"ש. ונמצאת למד דהך בבא דזכה בגדול כ\"ע מודו דליכא לאוקמי אלא בזה אומר דמי עבד וכו' ולא נקט רבי הושעיא אוקימתא דעבד בכסותו בסיפא אלא לרווחא דמלתא דבהכי נמי. מצינו לאוקמה ההיא סיפא. ובעל נימוקי יוסף שרוצה לדייק מבבא זו דזכה בגדול וסובר דלמאי דמוקמינן לקמן בעבד בכסותו דבבא זו נמי מוקמינן בהכי. ושמעינן דזכה בגדול משום דאינו יכול לישבע. ואע\"פ ששבועה זו על ידי גלגול היא באה לו שמע מינה דאף בשבועה שעל ידי גלגול אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם. לאו דיוקא הוא. ואדרבה תקשה לדידיה אמאי נטר ליה גמרא בהני פירכות שכתב הר\"ב בסיפא מדקיימא לן דאין נשבעין וכו'. ועוד מה שטענו וכו' דהוי ליה למפרך אדהכא אמאי זכה בגדול וכו' מתוך שאינו יכול לישבע. והא לא מתחייב שבועה דקיי\"ל אין נשבעין וכו'. ואפשר לתרץ דכיון דעיקר הקושיא על השבועה נטר לה לפרוך אדתנן בהדיא ישבע. ומ\"מ דיוקא דדייק נ\"י לאו דיוקא ולעולם אמינא כדעת הרא\"ש. דעל הגלגול אין אומרים מי שאינו יכול לישבע משלם. והכא מיירי בזה אומר דמי וכו'. ואני תמה על בעל הטורים שבסוף סימן רכ\"ג כתב ואם יש עסק שבועה ביניהם כגון שתבעו שני עבדים בכסותם. ומודה על אחד. ועל השני אומר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ע\"כ. והרי זה סותר דברי אביו הרא\"ש ז\"ל דסובר דשבועה שעל ידי גלגול אין אומרים בה מתוך שאינו יכול לישבע משלם וכבר כתב הוא כן בשמו לפסק הלכה בסימן ע\"ה. אחר שכתבתי זה ראיתי בספר המאור שכתב דזכה בגדול היינו בכסות. אבל לא בעבד דכיון דאינו נשבע בעבד אלא על ידי גלגול אין אומרים מתוך שאינו יכול לישבע משלם. והרמב\"ן במלחמות ה' דוחה דבריו מטעם דמידי כסות קתני עבד קתני דמשמע עיקר זכות בעבד. ועוד דאי הכי לאו זכות הוא וכו'. ונראה מדעתו שהוא סובר כדעת נ\"י דאמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם אף בגלגול. אבל להרא\"ש ודאי דאין לפרש כן ולפיכך דברי הטור בזה תמוהין הן. והרמב\"ם בפרק עשרים מהלכות מכירה לא העתיק לבבא זו דזכה בגדול. ולזה נוטה דעתי שהוא סובר כהרא\"ש דאין אומרים בשבועה שעל ידי גלגול מתוך שאינו יכול לישבע משלם. וא\"כ מיירי בזה אומר דמי וכו' ומטעם חמשים ידענא וחמשים לא ידענא כו'. ולפיכך לא הוצרך להעתיקה שאין בה שום חדוש ומתניתין דשנאה כדי לשנות כולהו גווני וזו היא הראיה שרמזתי במשנה ב' שדעת הרמב\"ם בזה כדעת הרא\"ש היא: \n",
+                    "<b>זה אומר גדול וכו'</b>. כתב הר\"ב זה אומר דמי עבד גדול. רש\"י פירש נתתי לך דמים לקנות עבד גדול. והקשו בתוספות דלא הוה ליה למנקט במתניתין לוקח ומוכר. אלא שליח ומשלח. אלא י\"ל דמיירי כגון שאמר ליה המוכר בפני עדים עבד גדול אמכור לך בכ\"ה דינרין ועבד קטן בעשרים דינרין. ולא ידעינן מה קבל מלוקח. ע\"כ. [*ומ\"ש בפני עדים דאי לאו הכי א\"ל יחלוקו כיון דליכא דררא דממונא כמ\"ש במשנה ב' בדבור המתחיל שאלה חצי היום וכו']. ומ\"ש הר\"ב דאילו עבד ממש הא קיימא לן דאין נשבעין וכו'. ועוד מה שטענו וכו'. ובגמרא פריך תו דהא הילך הוא. וליכא מודה מקצת. וכמו שכתבתי במשנה ב' אהאי דכתב הר\"ב ומתו תרוייהו בעידן שאלה. ולפי שהר\"ב לא הזכיר דין הילך בהדיא לפיכך השמיט קושיא זו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עשו רביעית לסאה</b>. וכל שכן יותר: \n",
+                    "<b>יחלוקו</b>. לשון הרמב\"ם מה שאמר בכאן יחלוקו הלכה הוא לפי שההנאה לשניהם ביחד: \n",
+                    "<b>שטף נהר וכו' יחלוקו</b>. כתב הר\"ב בגמרא מוקי לה כגון ששטף וכו' עם הקרקע שסביבותיהן שהן יכולין לחיות על ידו. פירש המגיד ספ\"ד מהלכות שכנים. אע\"פ שיכולין לחיות בהן. ומצילין אותן מן הערלה. מכל מקום אינן יכולין לגדל פירות מחמת הגושין לבד ע\"כ. וז\"ש הר\"ב לקמן דקרקע של זה מגדלן. ומ\"ש הר\"ב מכל מקום אי לאו גושיהן לא הוי מצי אכיל מינייהו. ובגמרא ולימא ליה אי את נטעת בתוך ג' לא הוה אכלת השתא קא אכלת פלגא בהדאי. משום דאמר ליה אי אנא נטעי הוה קטיני. וזרענא תחותייהו סילקא וירקא. ומ\"ש הר\"ב אבל לאחר שלש הכל לבעל הקרקע. בגמרא תנא אמר הלה זיתי אני נוטל. אין שומעין לו. מאי טעמא. אמר רבי יוחנן משום ישוב ארץ ישראל. פירש ב\"י סימן קס\"ח משום דהלה כמו שהיו לו כבר זיתים בקרקע. יטע ג\"כ עכשיו אחרים במקומן. ואלו ישארו בקרקע זה. ואיכא ישוב ארץ ישראל. אבל אילו היינו אומרים שיתן לו הזיתים. זה לא יטע אחרים במקומן כמו שלא היו לו קודם. ע\"כ. וכתבו התוספות [והרא\"ש] ובעל הקרקע יתן דמי הזיתים כמו ששוה למכור לנטיעות. ולא סגי בדמי עצים. שהרי לעשות פירות הן עומדין: \n",
+                    "<b>יחלוקו</b>. כתב הריטב\"א ז\"ל מדלא יהיב שיעור. מכלל דאפילו בפחות מרביעית לסאה יחלוקו. ומיירי כגון שרצה בעל השדה לקיימן שאם שאלו ולא היה רוצה. היה אומר ליה עקור אילנך בין בתוך ג' בין לאחר ג' כי במה זכה בעל האילן לקיימו בשדה חבירו. נ\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המשכיר בית לחבירו</b>. פירש הר\"ב סתם. לכך וכך סך לחדש. או לשנה. שלא קבע לו זמן קבוע. נ\"י. וכן כתב המגיד פ\"ו מהלכות שכירות: \n",
+                    "<b>ובחניות וכו' י\"ב חדש</b>. פירש רש\"י שחנוני מקיף הקפות למכירין ושוהין מלשלם לו ימים רבים. וכשמביאין לו מעותיו באין על פתח החנות שהקיפו שם. ואם הלך למקום אחר. אינן יודעין אנה ימצאוהו. ע\"כ. וכתב בית יוסף סימן שי\"ב דבחנות נמי כשם שמשכיר וכו' כך שוכר צריך להודיע י\"ב חדש. כמ\"ש הר\"ב ברישא לפי שמשכיר לא ימצא מי שיניח חנותו ויקח שלו אלא אם כן יניחנו שנים עשר חדש קודם כדי שיגבה הקפותיו. וגם כדי שיודיע לבעל החנות שלו שרוצה לצאת: \n",
+                    "<b>רבן שמעון בן גמליאל אומר כו' כתב הר\"ב והלכה כרבן שמעון בן גמליאל</b>. וכן כתב הרמב\"ם. ובחבורו [שם] חזר בו. אבל הרי\"ף והרא\"ש פוסקין כמותו דמסתברא טעמו. עיין פ\"ח דעירובין [משנה ז']: \n",
+                    "<b>של נחתומים</b>. מוכרי ככרות. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובכל דבר שמעשה אומן</b>. והם עיקר גדול בישיבת הבתים והחצרות. הרמב\"ם פרק ו' מהלכות שכירות. ועיין מ\"ש לקמן: \n",
+                    "<b>הזבל של בעל הבית</b>. כתב הר\"ב וכגון שנעשה זבל מתורי דאתו מעלמא. פירש\"י וסתם גללים אפקורי מפקרינהו בעלים וקניא ליה חצרו. ועיין מ\"ש במשנה ד' פרק קמא] ואפילו קדם השוכר והגביהן לא זכה בהן. ע\"כ. ובמשנתנו לא שנינו אלא המשכיר בית. ומשמע דאילו החצר לא השכיר. ומשום הכי לא זכה השוכר. ובפירוש רש\"י בהדיא בגמרא דמיירי שלא השכיר החצר. והרמב\"ם כתב בפ\"ו מהלכות שכירות דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו. אעפ\"י שהיא שכורה ביד אחרים. והשיגו הראב\"ד. וגם בית יוסף סימן שי\"ג תמה מדקיימא לן שכירות ליומיה ממכר הוא. ואפילו הכי פסק לדבריו בש\"ע לפי שהמגיד כתב ראיה לדבריו מהגמרא דאמרה בחצר המשכיר ולא אמרה בחצר דלא אגירא ליה לשוכר. כדאמרה מעיקרא בחצר דאגירא. ועיין לקמן אכתוב לו ראיה מהמשנה עצמה: \n",
+                    "<b>ואין לשוכר אלא היוצא מן התנור וכו'</b>. פירש הטור סימן שי\"ג בשם הרמ\"ה דמיירי בתנור וכירה העומדים בחצר ושכורים לו לבשל בהם. ואשמועינן כיון ששכורים לו אפילו אם באו אחרים לבשל ולאפות בהם. האפר של השוכר. ע\"כ. והוי מצי לפלוג בדידה ולמתני במה דברים אמורים בחצר שאינו מושכר. אבל בחצר המושכר של השוכר. אלא שדברו בהווה דסתם משכיר בית אינו משכיר גם החצר. אבל משכיר התנור וכירים שבו לבשל ולאפות בהם. ולפירוש הרמב\"ם דלעיל דמוקי למתניתין בחצרו המושכר ואפילו הכי זבל דעלמא דמשכיר. הקשה מהר\"ר ואלק כהן בש\"ע סימן שי\"ג [ס\"ק ז'] דמאי שנא אפר דתנור דשל אחרים שלא יקנה ג\"כ המשכיר ותירץ דיש לומר דשאני אפר דתנור וכירה. שהם מתערבים באפר של השוכר שגם הוא מבשל ואופה שם. משום הכי אין דעתו של המשכיר עליו. ע\"כ. ואין נראה בעיני כלל שזו היא דעת הרמב\"ם. לפי שראיתי בחבורו שהשמיט בבא זו דאפר תנור ולא כתבה כלל. ואם כדבריו למה השמיטה ולא השמיענו דשאני אפר דתנור מזבל. אלא ודאי דלא שאני ליה להרמב\"ם בין זבל לאפר כלל. ובאפר נמי לא שנינו שהוא של השוכר. אלא דשל עצמו כמו בזבל ולפיכך לא הוצרך להעתיק כלל. לפי שהוא כבר ביאר בדבריו בדין זבל החלוק דאתו מדעלמא. לזבל דמתורי דידיה. והוא הדין והוא הטעם באפר תנור. אבל המשנה שלא ביארה החלוק דבזבל של עצמו. שנאה היוצא מן התנור שהוא דשוכר. אבל דוקא דשל עצמו. והשמיענו זה בתנור משום דסתם תנור וכירים המושכר אין רגילים לאפות ולבשל בו אלא השוכר בלבד. ומקפיד המשכיר שלא להניח לבשל בו אחרים. כדי שלא יתקלקל. מה שאין כן בחצר דלא מקפיד בעל החצר על השוכר. שלא להניח תורי דעלמא ללכת בה. ולפיכך השמיענו בחצר דהזבל דמשכיר מתורי דעלמא. ומתניתין דייקא הכי מדתנן ואין לשוכר אלא היוצא וכו'. ולא תנן היוצא וכו'. אלא להכי תני בלשון שלילה לשלול כל דבר חוץ מהיוצא וכו' לפי שהוא אינו אלא משל עצמו. ואי בתנור הוה של שוכר אף דאחרים. לא הוה ליה למתני בלשון שלילה ולהאריך בלשון. אלא הוה ליה למתני היוצא וכו'. ונ\"ל דזו היא ראיה מהמשנה לדברי הרמב\"ם במאי דס\"ל דאפילו בחצר המושכר הוה דמשכיר. דמדהוצרכה להאריך בלשון ואין לשוכר אלא וכו'. שמע מינה דאתא למעט דאין לשוכר כלל מדעלמא. ואפילו השכורה בידו. זה נראה לי ברור בדעת הרמב\"ם דאף ביוצא מן התנור לא ס\"ל דהוה של השוכר. אלא ממאי דאתא מדידיה ולא משל אחרים. ומהרמא\"י שהגיה על הש\"ע שהולך בשיטת הרמב\"ם בזבל דעלמא דהוה דמשכיר. אפילו כשהחצר שכורה ביד אחרים. והוא הגיה באפר היוצא דמיירי אפילו אחרים וכו' נראה דשלא בדקדוק הגיה כן. לפי שאין לסמוך סברא זו על סברת הרמב\"ם כלל כמו שכתבתי. ומהר\"ר ואלק ז\"ל שהוא מיישב על פי סברת הרמב\"ם. דנפשיה היא. ולא דהרמב\"ם כלל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לשנה</b>. עיין לקמן: \n",
+                    "<b>השכיר לו לחדשים</b>. לשון נ\"י הך בבא פשיטא אלא דמתניתין דיני דיני קתני. ע\"כ. ולי נראה למאי דכתב נ\"י על דברי הריטב\"א דס\"ל דרישא דמשכיר לשנה. דוקא באומר שנה זו או שנה פלונית. אבל באומר שנה סתם. אין לו אלא י\"ב חדש. והקשה הוא עליו דא\"כ מתניתין הוה ליה לאשמועינן הכי. ולא הוה ליה למימר לחדשים. ע\"כ. דהשתא טובא אשמועינן מתניתין במאי דתנן השכיר לו לחדשים לגלויי דרישא אפילו בהשכיר לשנה סתם. ומהר\"ר ואלק בש\"ע סימן שי\"ב [ס\"ק כ\"ד] כתב השכיר לחדשים פשיטא. ומשום סיפא נקטה. אי נמי ללמדנו בא דלא תימא מאחר שחדש העיבור אינו אלא למלאות חדשי הלבנה. ה\"ה שישלם לו בעד כל י\"ב חדש מהשנה הוה אמינא גם חדש העבור הבא למלאותן. ולהשוותן. יהיה בכללו. קמ\"ל. ע\"כ. והוא ז\"ל מסכים עם הריטב\"א בעומד בראש השנה ואומר שנה סתם. דמדלא אמר שנה זו שמע מינה דרצה לומר שנה סתם. ולא לזו שהיא מעוברת [או שאפשר שתתעבר כפי זמן המשנה שעיברו ע\"פ ב\"ד] ומסתייע מדקדוק לשון הטור דהכא ודטור יו\"ד סימן ר\"כ ע\"ש. אבל הר\"ן לא חילק בכך כמ\"ש הוא ז\"ל. וגם הרא\"ש לא חילק כמו שכתבתי במשנה ה' פרק ח' דנדרים. ע\"ש. [*ומהר\"ר ואלק כ ה ן ז\"ל הוכיח כל זה מהטור. וא\"כ דעת הטור דלא כאביו ז\"ל. והוא דוחק]: \n",
+                    "<b>מעשה וכו' ולפני רבי יוסי ואמרו יחלוקו</b>. כתב הר\"ב דלא ידעינן אי תפוס לשון ראשון. הקשו התוספות מדרפ\"ה דפסחים [דף ס'] דס\"ל לר' יוסי אף בגמר דבריו אדם נתפס [כמ\"ש שם [במשנה ב'] בס\"ד] וכן בפ\"ק [צ\"ל בפ\"ב] דזבחים [דף ל' ע\"ב]. ופ\"ק [צ\"ל בתרא] דמנחות [דף ק\"ג ע\"ב]. ועוד דבפרק ה דתמורה [דף כ\"ה ע\"ב] ס\"ל תפוס לשון שניהם. ותירצו דהכא מסתפקא ליה שאי אפשר לומר דעת שניהם. שהרי סותרים זה את זה. אבל בתמורה דאינם סותרים סבר ליה תפוס לשון שניהם. ובפסחים דמפרש דבריו. קאמר דבגמר דבריו אדם נתפס. והכי נמי קאמר בנזיר פ\"ב [דף ט']. האומר הריני נזיר מן הגרוגרות. והרי עלי מנחה מן השעורים. דמפרש דבריו. קאמר דבגמר דבריו [אדם] נתפס. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ואין הלכה וכו' אלא הלך אחר פחות שבלשונות דקרקע וכו'. וכך כתב במ\"ג פ\"ז דבבא בתרא. כתב נ\"י בשם הריטב\"א ברם צריך את למידע דעל כרחך לא איירי אלא [בב'] לשונות הסמוכים זה לזה. אבל אינם סמוכים זה לזה כולי עלמא אחרון עיקר. כדתנן [במ\"ב פ' בתרא דבבא בתרא] כתוב בו מלמעלה מנה ומלמטה מאתים הכל הולך אחר התחתון. ע\"כ. ובפ\"ז דב\"ב כתב נ\"י וז\"ל וקשיא לי היאך אפשר לומר בשתי לשונות סמוכין שלא יהא חזרה. וי\"ל דחיישינן כיון דאמר הלשון האחרון ולא בירר יותר כי חזר וניחם על הלשון האחרון. ורוצה בלשון הראשון. הריטב\"א ז\"ל. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חייב להעמיד לו בית</b>. לימי שכירתו. רש\"י. וטעמא דנכסיו נשתעבדו לו בחזקה שהחזיק זה בבית דומיא דחמור במ\"ג פ\"ו. טור: \n",
+                    "<b>היה קטן לא יעשנו גדול וכו'</b>. כתב הר\"ב והוא דהראה לו בית ואמר ליה כזה רכו'. דאי דאמר ליה בהדיא בית שמדת ארכו כך וכך מאי למימרא. אבל כשאמר בית כזה קמ\"ל שאינו יכול לומר לא היה ענין דברי אלא שיהיה קרוב לנהר. ולשוק. או למרחץ כזה. אלא חייב להעמיד לו כמדתו וכצורתו. דאיכא דקפיד בקטן. ואיכא דקפיד בגדול. ומה שכתב הר\"ב אבל אמר ליה בית זה וכו' ונפל אינו חייב לבנותו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ולא דמי לחמור זה ומת. שאם יש בדמיו ליקח יקח וכו'. כדפירש הר\"ב במשנה ג' פ\"ו. ועיין מ\"ש שם בשם הרא\"ש. משום דבחמור כשמת לזבוני קאי וליקח אחר. מה שאין כן בבית כשנפל שאין דרך למכרו. המגיד פ\"ה מהלכות שכירות. וכן כתב נ\"י וכן כתבו התוספות פ\"ו דף ע\"ט. [ד\"ה ואם] והוסיפו ביאור דאף על גב דבית שנפל עומד לבנות אי אפשר לבנות אלא בתוספות יציאה בבנין. והוא לא קבל עליו להוסיף יציאה בבנין בית זה. אלא בית זה כמו שהוא. השכיר לו. ע\"כ. ונראה לי דמה שכתב חמור שמת עומד למכור. לא דוקא אלא ה\"ה חמור שהבריקה ועומדת לרכיבה. עומד כמי למכור לאחר שאינו רוצה בה לרכיבה. דאי לא תימא הכי תקשה אדכתב הר\"ב שם דהבריקה ושכרה לרכוב חייב להעמיד לו חמור. והיינו כשאמר חמור סתם. וכשאמר חמור זה ודאי דינא דאם יש בדמים ליקח יקח כמו שכתבתי במתה בשם הרא\"ש. שמע מינה דאף בחייה כשהבריקה והיא עומדת לרכיבה. עומדת נמי למכר. כמו במתה. וכבר כתב הטור בסימן שי\"ב בשם הרא\"ש. דאף בית שלא נפל. אלא נתקלקל עד שמסוכן לדור בו. שחייב המשכיר לתקנו. דהוי כמו חמור שמת. דהשתא בית נמי עומד לתקן. ע\"כ. ולפי מה שכתבתי יש לו ראיה יותר מבוארת מחמור עצמו דכשנתקלקל עד שמסוכן הוא לרכוב עליו. שאם יש בדמיה ליקח יקח וכו'. וה\"ה לבית המסוכן לדור וכו'. ומ\"ש הר\"ב אינו חייב לבנותו. עיין בפירוש הר\"ב משנה ג' פרק י\"ב דכתובות לענין מדור אלמנה. דה\"ה נמי הכא. וכ\"כ ב\"י: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>המקבל</b>. פירש הר\"ב באריסות וכו' או וכו'. לשון רש\"י בחכירות. בכך וכך כורים. והוי מצי לפרושי נמי בכך וכך מעות. כמ\"ש הר\"ב ורש\"י בפירוש משנה ח'. וזה נקרא שוכר כמ\"ש הרמב\"ם בפירושו ואין בין שוכר לחוכר לענין דינא כלל. אלא חלוק השם כמ\"ש בחבורו [פ\"ה מה\"ש הלכה ה'] . וכן הטור ריש סימן ש\"ך. ובמשנה ו' מחלק רבי יהודה בינייהו. ואין הלכה כמותו: \n",
+                    "<b>מקום שנהגו לקצור יקצור וכו'</b>. דלשניהם יש קפידא דאם המקבל רוצה לעקור במקום שנהגו לקצור יכול בעל הקרקע לומר בעינא דתתזבל ארעאי מהקש שישאר בו אחר הקציר. ואם הבעל [הקרקע] רוצה לעקור. יאמר המקבל לא מצינא דאטרח שהקצירה נוחה. וכשהמנהג לעקור. והמקבל רוצה לקצור. יאמר הבעל [הקרקע] בעינא דתינקר ארעאי. ואם הבעל [הקרקע] רוצה לקצור. יאמר המקבל בעינא לקושש הקש לבהמותי. גמרא. ונ\"י תמה מ\"ש דבכולי גמרא אמרינן הכל כמנהג המדינה. ולא יהיב טעמא. ע\"כ. ונראה לי דאפשר דבשאר דוכתי הטעם מבואר יותר. אבל מנהג בלא טעם. אין הולכין אחריו לעכב שכנגדו. דלא הוי אלא מנהג סדום. ויש לי ראיה לדברי דבמתניתין ח' דמחמיר רבן שמעון בן גמליאל שלא לשנות. ודחינן למאן דאמר בגמרא דטעמיה משום שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב אלא בעי דנפקא ליה מיניה. וכדפירש הר\"ב. א\"כ כל שכן לתנא קמא דבעינן דנפקא מיניה בשינוי. ואי לא. שרי: \n",
+                    "<b>לחרוש אחריו יחרוש</b>. פשיטא לא צריכא באתרא דלא מנכשי. ואזיל איהו ונכיש. מהו דתימא מצי אמר ליה האי דנכישנא אדעתא דלא כריבנא לה. קמשמע לן דאיבעי ליה לפרושי ליה. גמרא: \n",
+                    "<b>הכל כמנהג המדינה לאתויי הא דתנו רבנן מקום שנהגו להשכיר אילנות על גבי קרקע</b>. שיטול האריס חלקו בפירות האילן. אף על פי שאינו טורח בהן שאינן צריכין לעבודה. משכירין. כלומר מסתמא הן מושכרין. וקמשמע לן דאף על גב דכולי עלמא נותנין קרקע לאריס על מנת שיקחו הן שליש ואריס ב' חלקים. ואזיל איהו ויהיב בריבעא מהו דתימא דאמר ליה האי דבצרי לך אדעתא דלא יהבינא לך באילנות. קמ\"ל דאבעי ליה לפרושי ליה. גמרא. ועיין ריש פרק ז': \n",
+                    "<b>כשם שחולקים וכו'</b>. ליתא אלא בקבלנות. דאי בחכרנות. לא שייכא חלוקה. רש\"י: \n",
+                    "<b>בתבן ובקש</b>. אותו שנקצץ עם השבולת קרוי תבן. והנשאר בארץ קרוי קש. שקורין אשטובל\"א כדכתיב (בראשית כ״ד:כ״ה) גם תבן גם מספוא רב עמנו. ואותו שנשאר בקרקע. אין נותנין לבהמות לאכול. וכתיב נמי (שמות ה׳:י״ב) לקושש קש לתבן. שהיו מלקטין בשדות הקש הנשאר שם תחת התבן. כי התבן כבר הוליכוהו הבעלים איש לביתו. תוספות. ולשון הר\"ב במ\"ג פרק כ' דשבת התבן שהיו עושין מן הקש. שמחתכין אותם במוריגים ונעשה כל זנב השבולים תבן. ע\"כ. והוא לשון רש\"י דהתם*). [*ולשון רש\"י בפירוש החומש סוף פרשת שמות. קש לשון לקוט על שם שדבר המתפזר הוא. וצריך לקוששו קרוי קש בשאר מקומות. ע\"כ. ורצה לומר שנאמר (שם ט\"ו) יאכלמו כקש. והיה בית עשו לקש (עובדיה א׳:י״ח) כקש לפני רוח (תהלים פ\"ג) שכל אלו הם מענין תבן עצמו. והוא התבן הדק שדרכו שיתפזר וצריך ללקטו. ומכל מקום תבן יקרא להנשאר בארץ. דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. כמו שכתבתי בפרקי\"א דחולין סוף מ\"א] ועיין עוד בפירוש הר\"ב ספי\"ז דכלים [*ומ\"ב פרק י\"ח דאהלות]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בית השלחין</b>. כתב הר\"ב קרקע יבשה וכו'. ובריש מועד קטן מפרש הר\"ב דשלחין כמו משלהי ע\"ש. ומהר\"ר ואלק כהן כתב בשולחן ערוך סימן שכ\"א [סעיף א] אמתניתין דהכא על שם שנאמר (איוב ה׳:י׳) ושולח מים על פני חוצות. ע\"כ. וזה תימה בעיני דזה הכתוב במי הגשמים נאמר. וכן הביאו הגמרא. וכן לשון רשב\"ם בפ\"ד דב\"ב דף ס\"ח על כל השדות. ושדה הבעל שדי לו בימי הגשמים בכלל. וכמ\"ש שם במ\"ז בס\"ד. אבל הכא דמיירי דיש בו מעין. ואינו מסתפק במי גשמים. לא איירי בבית הבעל ולפיכך הפירוש משלהי: \n",
+                    "<b>יבש המעין</b>. כתב הר\"ב שבה. כלומר שנמשך בה מן הנהר הגדול. דאילו יבש הנהר הגדול. הוי מכת מדינה. דמנכין מחכורו כדתנן במ\"ו. גמרא: \n",
+                    "<b>מן חכורו</b>. פירש הר\"ב אם קבלה בחכירות וכו'.. וכן לשון רש\"י ומשום דמתניתין חכורו תנן. נקטי להו נמי בקבלה בחכירות. אבל בהדיא איתא בגמרא דמתניתין בין בחכירות. בין בקבלנות. ומיהו לענין הדיוק דהא יבש הנהר הגדול דהוי מכת מדינה. איכא בינייהו לאחרונים המחברים דסברי דהכא נמי דוקא בחכירות מנכה. אבל בקבלנות לא. כמו באכלה חגב דמתניתין ו': \n",
+                    "<b>חכור לי בית השלחין זה</b>. כתב הר\"ב גלי דעתיה דבשביל שהוא בית השלחין טפי ליה. וכן ל' רש\"י. ולישנא דגמרא הכי הוא מדקאמר זה. מכלל דקאי בגוה עסקינן. בית השלחין למה ליה למימר. דקאמר ליה בית השלחין כדקיימא השתא. משמע דלישנא יתירא דבית השלחין דייק. אבל הרי\"ף העתיק בית השלחין זו למה לי. וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ח מה' שכירות שלא אמר ליה הזה. אלא כמו שאמר ליה כמות שהיא עתה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המקבל שדה</b>. כתב הר\"ב למחצה וכו'. אבל בחכירות לא שייך. דמאי שמין איכא. חכירתו יתן. רש\"י: \n",
+                    "<b>המקבל</b>. שדה מחבירו. גי' הרי\"ף ומשזכה בה הובירה. וכן העתיקה הרמב\"ם פ\"ח מה\"ש: \n",
+                    "<b>שכך כותב לו וכו'</b>. כלומר שכך רגילין לכתוב. ולפיכך אע\"פ שלא כתב כמו שכתב דמי. דאי דוקא שכתב פשיטא שיש לו לקיים כמו שהתנה דהא לא גזים. אלא אשלם במיטבא התנה. תוספות [פרק איזהו נשך דף ע\"ד] . עמ\"ש במ\"ה: \n",
+                    "<b>שכך כותב לו</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דאם לא כן פטור. ועיין [מ\"ש] במשנה ג' פרק בתרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולא רצה לנכש</b>. ופירושו במקום שאין שם מנהג ידוע [שלא] לנכש. אבל אם נהגו שלא לנכש הכל הולך אחר המנהג כמ\"ש המגיד פ\"ח מה\"ש וטעמו דהא בריש פרקין [כמ\"ש בדבור לחרוש] אמרינן באתרא דנהיגי שלא מנכשי ואזיל איהו ונכיש מהו דתימא וכו': \n",
+                    "<b>ואני נותן לך חכורך</b>. והא ליתא אלא בחכרנותא [כדפירש הר\"ב בכך וכך כורין] דאי בקבלנות פשיטא מי מצי אמר ליה מאי איכפת לך. רש\"י: \n",
+                    "<b>ומעלה לפני עשבים</b>. כלומר אפילו אמר ליה באחרונה אני חורש אותה. מצי א\"ל שמעלה לפני עשבין ע\"י הזרע שנופל מהן לארץ ויצמחו לשנה הבאה. ולזו לא תועיל החרישה. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המקבל שדה וכו'</b>. פירש הר\"ב למחצה וכו' כאריס דאי בחכרנותא מה לו לבעל השדה אם יחדל לו. סוף סוף חכירו הוא נותן לו. רש\"י: \n",
+                    "<b>חייב לטפל בה</b>. מפרש בברייתא שכך כותב לו. אנא איקום ואניר ואזרע וכו'. ואוקים כריא קדמך וכו'. ועמ\"ש במ\"ג בשם התוספות. ואפשר לי לומר דהיינו טעמא דתנא דידן דלא תני ליה נמי. וכדלעיל. לאשמועינן הא דאפילו לא כתב כמאן דכתב דמי: \n",
+                    "<b>כדי נפילה</b>. כתב הר\"ב כלומר כשיעור מה שזרע בה. ונפילה פירש\"י זרע שמפזרין במפולת יד ע\"כ. ועי' [מ\"ש] במשנה ב' פ\"ב דכלאים וברפ\"ה דפאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המקבל שדה</b>. פירש הר\"ב בחכירות כך וכך וכו'. דאי בקבלנות. מאי מנכה איכא. מה שימצאו יחלוקו. רש\"י: \n",
+                    "<b>נשדפה</b>. לשון שדפון: \n",
+                    "<b>אם מכת מדינה וכו'</b>. כתב הר\"ב רוב שדות של אותה מדינה או אותה בקעה. ע\"כ. ובגמרא ה\"ד מכת מדינה. רובא דבאגא. ופירש רש\"י רוב הבקעה שזו בתוכה. ע\"כ. ותמהני דא\"ה מאי או דקאמר הר\"ב. ומצאתי במגיד פ\"ח מהלכות שכירות שכתב לגירסת רש\"י ופירושו. וכתב שגרסת הרמב\"ם רובא דבאגי והוא כולל כל בקעות העיר ושכך מצא הגרסא במקצת נוסחי ההלכות. עכ\"ד. ומשמע ודאי דטובא איכא בינייהו דהני שני הפירושים דלהרמב\"ם אפילו נשתדף כל הבקעה שזו בתוכה לא הוי מכת מדינה עד שישתדוף רובא דכל הבקעות שבעיר מה שאין כן לרש\"י. ולרש\"י נמי כשנשתדפו רוב הבקעות ולא רוב דזו בתוכה לא הוי מכת מדינה מה שאין כן להרמב\"ם. ואפשר לי לומר שהר\"ב כתב לתרווייהו לענין דינא אף על פי שבמשנה אין לפרש שני הפירושים דהא אי הא לא הא. מ\"מ לענין דינא אפשר לדון כתרווייהו. דכל ספק ממון לקולא לנתבע והרי החוכר הוא מוחזק בחכירתו. ולעולם [הוא] מנכה לו. דאי הוה עובדא כסברת הרמב\"ם אזלינן בתריה להקל עליו. וכן אי הוה עובדא כסברת רש\"י אזלינן בתריה גם כן להקל עליו: \n",
+                    "<b>מנכה</b>. לשון הרמב\"ם בחבורו [שם]. הכל לפי ההפסד שארעו. ע\"כ. ופירש מהר\"ר ואלק כהן בש\"ע סימן שכ\"ב דרצה לומר דאזלינן בתר שדה שלו. בין להקל בין להחמיר אם אין לקוי השדות כולן שוות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המקבל כו'</b>. בעשרת כור וכו'. דבחכירות הוצרך לשנותה ולא בקבלנות דאי בקבלנות פשיטא דכל אחד זוכה ומתחייב בחלקו. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המקבל וכו' פירש הר\"ב בחכירות</b>. דאי בקבלנות הא אמרינן [דף ק\"ד] תכחוש ארעא ולא תכחוש מרה. והרי הוא נהנה בשינוי של זה. רש\"י. ופירש נ\"י ולא לכחוש מרה. מפני שהשבח יהיה מעתה בכיסו והוא טוב לו משישאר אותו שבח עצמו בקרקע. ע\"כ. והמגיד בשם הרמב\"ן כתב דאדרבה כשהיא בקבלנות לא ישנה. שהרי יש לו חלק בגוף התבואות ויכול לומר בזו אני רוצה. וכן מפרש המשנה *) בקבלנות עכ\"ד המגיד. ולי נראה לתרץ דאי משום הא לא איריא. דהא בחכירות נמי תנן במשנה ז' דנותן לו מתוכה. ואם כן יכול לומר בפירות שהתניתי מקרקע שלי אני רוצה. אלא ודאי דזו אינה טענה כשנותן לו שיווי מדות כורין שהתנה. וכן בקבלנות כשנותן לו החלק שהתנה שהרי לפי הערך הן גדלים אם חטין חטין אם שעורים שעורים. ואדרבא מרויח דלכחוש ארעא. ולא לכחוש מרה. וא\"ת מאי דוחקייהו דרש\"י ורמב\"ן דמוקמי למתניתין אי בחכירות. אי בקבלנות. לוקמא בתרווייהו דהא איכא אנפא בין בחכירות בין בקבלנות דמצי בעל הקרקע לעכובי. הא מלתא לא קשיא משום דבגמרא דף ק\"ד אמר רב פפא ממתניתין ג' ואילך דאיתא בקבלנותא ליתא בחכרנותא. ודאיתא בחכרנותא ליתא בקבלנותא. ועיין במשנה דלקמן מה שאכתוב עוד בזה בס\"ד: \n",
+                    "<b>רבן שמעון בן גמליאל אוסר</b>. כתב הר\"ב שקשה לקרקע כשזורעין אותה שנה ממין זה וכו'. הכא נמי פסק עמו חטין שמא הוא זרעה חטין בשנה שעברה. ואם יזרענה זה שעורין. נמצא זה מקלקלה. רש\"י: \n",
+                    "<b>תבואה לא יזרענה קטנית</b>. פירש\"י שהקטנית מכחשת הקרקע יותר מן התבואה. ע\"כ. ונ\"א דגרס בהפך כן הוא הגירסא [בירושלמי ו'] ברי\"ף. וכן כתב הרמב\"ם בחבורו [שם] ומהר\"ר ואלק כהן תמה בש\"ע סימן שכ\"ד דכי פליגי בסברא הידוע לעובדי אדמה איזה מכחשת יותר. וכתב שבחלק דרישה כתב ישוב לזה. ולא זכינו עדיין לאותו חבור. אבל לכאורה אפשר לומר דהאי תנא בארץ ישראל קאי. וכדאיתא בגמרא אמתניתין דהכא. והרי\"ף והרמב\"ם לא היו דרים בארץ ישראל. ולפיכך לא נתפרסם אצלם טבע הארץ והעתיקו המשנה כגרסא הידועה אצלם. וכל שכן רש\"י וסיעתו שהיו רחוקים הרבה מארץ ישראל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המקבל שדה וכו' לא יזרענ' פשתן</b>. פירש הר\"ב שזרע פשתן מכחיש בארץ הרבה. וכן פירש רש\"י ומסיים והא לא מיתוקמא אלא בחכירות. דאי בקבלנות. מאי דבעי ליזרע שהרי הבעלים חולקים בו. ע\"כ. כלומר ולכחוש ארעא ולא ליכחוש מרה וכן מסיים נ\"י. וכתב המגיד פ\"ח מהלכות שכירות שהקשה עליו הרמב\"ן מסיפא דתנן קבלה לשבע יזרענה פשתן. ואי בקבלנות אמאי יזרענה פשתן. כיון שקבלה לתבואה. הרי זה אמר ליה לתבואה אני צריך ובקב תבואה אני רוצה וכו'. ע\"כ. וכבר כתבתי לעיל במשנה דלעיל ליישב פירוש רש\"י. והרמב\"ם בדין משנה זו כתב השוכר או המקבל. ותמה המגיד מהא דרב פפא שכתבתי לעיל דמוקי דכולהו מתניתין משלישית ואילך. אי בחכרנותא. ליתא בקבלנותא וכו' וכתב שאפשר דהוא סובר כמו שפירש הרשב\"א דרב פפא לאו לענין דינא ממש קאמר. אלא יש מהן דדינא לא אשתני אלא שלא הוצרך להשמיענו הדין ההוא. אלא או בחכירות או בקבלנות. ע\"כ דברי המגיד. ותמיהני דבדין השנוי במשנה דלעיל דשייכי כמו כן ב' הסברות כמ\"ש שם. ולא העתיק בה הרמב\"ם אלא החוכר ולא העיר המגיד בזה. והש\"ע העתיק לעיל חוכר. והכא מקבל. ולא העיר עליו מהר\"ר ואלק כהן. ולי צ\"ע: \n",
+                    "<b>ויש לו בקורת שקמה</b>. לשון הר\"ב ששנה ראשונה קוצצה. וכן פירש רש\"י. וזה לשון הטור סימן שכ\"ה קוצץ קורת שקמה בין אם ירד לתוכה בסוף שבע משנקצצה בין אם ירד לתוכה בשנה שלישית או רביעית קוצצה כשישלימו לה שבע. שהרי יגדל לכשיצא. עד שיחזירו לכמו שהיתה כשירד לתוכה. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השביעית מן המנין</b>. כלומר חייב ליתן לו השבע מאות. ואף על פי שאין שנה שביעית שוה לשאר שנים לפירות. מכל מקום שבוע קאמר ולא תלה השוכר לפי השנים כמו בסיפא. נ\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שכיר יום גובה כל הלילה</b>. כתב הר\"ב שלאחריו שנאמר לא תלין וכו' ואי אפשר לומר וכו'. דכתיב כשכיר שנה בשנה. [ועיין מה שכתבתי במשנה ב' פרק ד' דבכורות] וכי כתיב לא תבא וכו'. לשון רש\"י העתיק דקאי אברייתא דסיימא בשכיר לילה שגובה כל היום שנאמר (דברים כ״ד:ט״ו) ביומו תתן שכרו. כלומר וסיפא לא תבא וגו'. ופתח רש\"י בלא תבא דסיים: \n",
+                    "<b>שכיר שעות וכו'</b>. כתב הר\"ב הכי קאמר וכו'. וכן פירש הרמב\"ם. וכרב בגמרא ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>יצא בלילה גובה כל הלילה וכל היום</b>. פירש הר\"ב דכיון דמשכה פעולתו עד שתחשך הוה ליה שכיר לילה. וכו'. וכן כתב רש\"י בפירוש המשנה. ובגמרא בפלוגתא דרב ושמואל ברישא דשכיר שעות מפרש דשאני של יום משל לילה. משום דאין לילה הולך אחר היום. והיום הולך אחר לילה כששכירתו נמשך בלילה. ולא דמי לשכיר יום דאתמול. שאינו גובה אלא כל הלילה. ע\"כ. אבל זה תימה דאם כן בשכיר שעות דלילה. נמי היום הולך אחר הלילה. וכן הוא בהדיא בגמרא. דסיפא דהכא יצא בלילה וכו' מוקי לה כרבי שמעון דאמר שכיר שעות דיום. גובה כל היום. שכיר שעות דלילה. גובה כל הלילה וכל היום שמע מינה דבחדא מחתא נינהו. ואע\"ג דמעיקרא אמר רב בפירוש דשכיר שעות דמתניתין דלצדדין קתני. וכדפירש הר\"ב והרמב\"ם. היינו מקמי דאתותב מהך סיפא. אבל לבתר דאתותב משני אמר לך רב תנאי היא דתניא שכיר שעות וכו'. וראיתי להרא\"ש שכ' דאע\"ג דאתותב רב. מוקי למתניתין [דהיינו רישא] דלצדדין קתני. גם הרי\"ף הביא סוגיא דלצדדין קתני ולא הביא מאי דאתותב מסיפא ושינויא דתנאי היא. וגם הביאו המשנה כצורתה. שוב ראיתי בספר חכמת שלמה שכתב וז\"ל אמר לך רב תנאי היא אינו אומר אלא. דשינויא קמא דמוקי רב לצדדין כדקיימא קיימא. וכן דעת הרי\"ף והרא\"ש ובארתי כל הצורך בספרי. ע\"כ. ונראה בעיני דהכי קאמר דלעולם רישא לצדדין קתני. ודלא כסיפא. ומתניתין גופא תנאי היא דסיפא כרבי שמעון ורישא כר' יהודה וניחא לרב למוקים מתניתין גופה כתנאי משום דמתניתין דייקי הכי. דאי איתא דכולה רבי שמעון. ורישא לאו לצדדין היא. אלא כמו שהיא שנויה. שכיר שעות גובה כל הלילה וכל היום. אם כן בשכיר שעות דלילה בלבד היא. ולא נשנה כלל שכיר שעות דיום. וזה דלא כסיפא ששונה יצא ביום בהדיא. הלכך מוקי לרישא דלצדדין קתני. ונשנה גם כן שכיר שעות דיום כמו בסיפא. ורישא רבי יהודה. וסיפא רבי שמעון. וממילא דהלכה כרבי יהודה בתרוייהו. דר' שמעון ורבי יהודה הלכה כר\"י. והיינו דהרמב\"ם והטור פסקו בסיפא דלא כמתניתין. ועתה פירוש הר\"ב והרמב\"ם במשנה מכוון בפירושא דמפרשא בגמרא דרישא לצדדין וסיפא כמו שהיא שנויה. אלא דאכתי קשיא עליו ועל הרמב\"ם שהיה להם לפרש דסיפא כרבי שמעון דלא כרישא ושאינה הלכה. ולא בלבד כדי לפסוק הלכה. אלא אף זו כי היכי דלא תקשה רישא וסיפא אהדדי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>משום ביומו תתן שכרו</b>. כלומר משום כולה קרא דביומו. דאית ביה עשה דתתן. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ולא תעשה דלא תבא וגו'. וכמ\"ש לעיל בפירוש הר\"ב: \n",
+                    "<b>המחהו</b>. פירש הר\"ב נתקו וכ\"כ רש\"י. ונ\"ל שהוא מלשון ומחה על כתף ים כנרת דפרשת מסעי שענינו הגיע: \n",
+                    "<b>שכיר בזמנו נשבע ונוטל</b>. עיין בפירוש הר\"ב דריש פ\"ז דשבועות: \n",
+                    "<b>נשבע ונוטל</b>. כתב הר\"ב משום דבעל הבית טרוד בפועליו. גמרא ולאו דוקא פועליו דאפילו אין לו אלא פועל זה. דינא הכי. אלא טרוד בעסקיו קאמרינן והכי אמרינן בירושלמי אמר רבי בון בעל הבית ע\"י שעסקיו מרובין וכו'. נ\"י: וכ\"כ התוספות ריש פ\"ז דשבועות. ומ\"ש הר\"ב שקלוה לשבועה מבעל הבית. ופירש אם מודה מקצת הוא דחייב שבועה מדאורייתא. ואפילו היכא דכופר הכל טפי הוה ליה לחיובי בעל הבית שעליו לשלם. שהרי אם מודה מקצת הוא נשבע. ולפי שהיתה ראויה להיות על בעל הבית. קאמר דשקלוה. תוספות [דף קי\"ב]: \n",
+                    "<b>עבר זמנו</b>. כתב הר\"ב דכי מטי זמן חיוביה רמי אנפשיה ומדכר ולא חשיד וכו' וכתבו התוספות וא\"ת א\"כ בזמנו אמאי נשבע שכיר ונוטל. לימא בעל הבית איני זוכר עתה. אבל הניחני עד שיעלה עמוד השחר שאזכור אם נתתי אם לאו. כיון שאחר זמנו אנו פוטרים אותו מטעם זה. ועוד קשה במודה מקצת אמאי אין בעל הבית נשבע דרמי אנפשיה ומדכר שלא ישבע לשקר. ויש לומר דחזקת שאין בעל הבית עובר בבל תלין לא מהני. אלא היכא דאיכא חזקה דאין שכיר משהה שכרו בהדיה. ואם היה יכול בעל הבית לטעון הניחו לי עד שיעלה עמוד השחר. לא היתה כאן חזקה דאין שכיר משהה שכרו. שהרי לא השהה אותו אלא תובעו ממנו בב\"ד ולא רצו ליתן לו ושיהו אותו לעמוד השחר. ע\"כ: \n",
+                    "<b>אם יש עדים שתבעו</b>. פריך בגמרא והא קא תבעיה [ליה] קמן ומסיק דיש עדים שתבעו כל זמנו פירש הרא\"ש כגון שכיר יום בסוף הלילה. ושכיר לילה בסוף היום. ופריך ולעולם תו לא פרע ליה. וכי שכיר משהה שכרו כ\"כ זמן ארוך. אמר רב *) עוקבא בר חמא כנגד אותו יום של תביעה. פירוש אינו נשבע ונוטל אלא למחר בלבד. שהוא כנגד אותו יום של תביעה. אבל מכאן ואילך המוציא מחבירו עליו הראיה. הרא\"ש: \n",
+                    "<b>גר תושב</b>. כתב הר\"ב דכתיב רעך וכו' ומפרש בגמרא דממעטינן גר תושב מרעך ומרבינן בהמה וכלים מאתך ולא אמרינן איפכא. משום דמסתבר לרבות בהמה וכלים שכן ישנן בכלל ממון רעך. גר תושב אינו בכלל ממון רעך: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא ימשכננו אלא בב\"ד</b>. פירש הר\"ב ליקח ממנו משכון בעל כרחו ואפילו בשוק. ואומר ר\"י דמדרבנן הוא. כדקאמר בגמרא. בעל חוב. ניתוח נמי לא. גזירה שמא יכנס בביתו. תוספות. וכן כתב נ\"י. ומהר\"ר ואלק כתב בש\"ע סימן צ\"ז דהרמב\"ם והטור סבירא להו דמן התורה עובר אפילו בחוץ. ויהיב טעמייהו. דביתו דכתיב בקרא דלא תבא אל ביתו לעבוט דלאו דוקא אלא הוא הדין או כל שכן דלא ישמיט בחזקה מה שעליו או שבידו. בפגעו בו בחוץ. ושליח בית דין שרייה קרא. דוהאיש אבחוץ תעמוד קאי. עכ\"ד. וצריך לומר דבגמרא דקאמר שמא יכנס וכו'. טעמא דקרא מפרש. ולא גרס גזירה כלשון התוספות. וכן לא גרסינן בספרים שבידינו: \n",
+                    "<b>ולא יכנס לביתו</b>. פירש הר\"ב אפילו שליח בית דין וכו'. וכתב הרא\"ש תימה ואם לא ימצא בידו היאך יכפוהו לפרוע מלוותו. ולפירוש ר\"ת ניחא דמפרש דלא מיירי במשכנו לפרעון. אלא שרוצה להיות בטוח במעותיו. אבל כשרוצה ליפרע ממנו. שליח בית דין נכנס לביתו. ע\"כ: \n",
+                    "<b>שנאמר בחוץ תעמוד</b>. דתניא ממשמע שנאמר בחוץ תעמוד [ויוציא אליך העבוט] איני יודע שהאיש אשר אתה נושה בו יוציא. אלא מה תלמוד לומר והאיש לרבות שליח בית דין: \n",
+                    "<b>ומניח אחד</b>. כלומר אחר שנטל שניהם למשכון מניח את שהוא צריך לו והדר מפרש איזהו מניח. ונקט ליה בלשון חזרה. והר\"ב העתיק ומחזיר אחד. וכן הגירסא בירושלמי. ורי\"ף והרא\"ש. וניחא טפי: \n",
+                    "<b>ואת המחרישה ביום</b>. והקשו המפרשים והלא כלי שעושין בו אוכל נפש הוא. ואין ממשכנין אותו. ותירצו במשכנו בלילה. שאינו זמן מלאכת החרישה. ולא אסרה תורה אלא שלא למשכנו בשעה שהוא ראוי לעשות מלאכה. וכן אמרו בירושלמי דגרסינן התם קרדום ומחרישה שדרכן לעשות מלאכה ביום. חובלן בלילה. ומחזירן ביום. המגיד פ\"ג מהלכות מלוה. ומרבינן [בירושלמי] להשבת כלי אוכל נפש. מהשיב תשיב. נ\"י. וכתב עוד לענין קושית המפרשים דמתניתין <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>באם עבר וחבל מיירי: \n",
+                    "<b>ואם מת אינו מחזיר ליורשיו</b>. פירש רש\"י אלא ימכרנו ויגבה חובו. ע\"כ. אבל בחייו לעולם הם בתורת חזרה. ובגמרא אמר רבי מאיר וכי מאחר שמחזירין למה ממשכנין [מעיקרא] שלא תהא שביעית משמטתו ולא יעשה מטלטלין אצל בניו. וכתבו התוס' שהקשה הר\"ר אלחנן למה חוזרין וממשכנין. ויש לומר כדי שלא יוכל הלוה לכפור. וגם ימהר לפרוע חובו. ולבקש מעות כי מתבייש <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>שבכל יום ויום יחזירו משכונו עד כאן: \n",
+                    "<b>אלא עד שלשים יום</b>. כתב הר\"ב זמן ב\"ד. וכן כתב רש\"י וטעמייהו דהכי אמרינן פרק דלקמן במשנה ד'. כמ\"ש שם הר\"ב: \n",
+                    "<b>בין שהיא עשירה</b>. כתב הר\"ב משום דאיכא למאן דאמר עניה הוא דאין ממשכנין וכו' אבל עשירה דליכא למימר הכי. דהא ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו הוא דכתיב (דברים כ\"ד) ועיין מה שהקשיתי לשאול בזה במשנה ה' פ\"ב דיבמות: \n",
+                    "<b>אין ממשכנין אותה שנאמר ולא תחבול</b>. לשון נ\"י אפי' לאדם אחר הוא אסור למשכן מביתו אלא לעבור עליה בשני לאוין. כן כתב הרשב\"א. ומדברי הרמב\"ם ז\"ל נראה דלא תחבול באלמנה אפילו בחוץ. דעל פי ב\"ד נמי אין ממשכנין אותה. וכן כתב הרא\"ש ז\"ל *) בתוספות. דלא יחבול רחים ולא תחבול וכו' <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>בא לאסור נתוח המותר במקום אחר. ואע\"ג דסתם חבלה בבית משמע. אם אינו ענין לחבלה בבית שאסור במקום אחר. תנהו ענין לנתוח. ע\"כ. וכתב הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ג מהלכות מלוה שאפילו בשעת הלואה אין ממשכנין אותה. ואין זה מחוור דבשעת הלואה הרי היא כמוכרה ושרי. וכבר השיג עליו הראב\"ד ז\"ל. ע\"כ: \n",
+                    "<b>החובל את הרחים</b>. גם בזה כתב הרמב\"ם ז\"ל [שם] שאפילו בשעת הלואה אסור. ואינו מחוור. נ\"י: \n",
+                    "<b>רחים</b>. פירוש של יד שהוא מטלטלים ושייך ביה משכון אבל בתי רחיים של מים הרי הם כקרקע. ולא שייך ביה משכון. אלא גוביינה כשאר קרקעות דלא שייך ביה משכון אלא במטלטלים. שאין ממשכנין ליקח קרקע למשכון. טור סימן צ\"ז. וקצת קשה דבסוף סימן ק\"ו. כתב בשם הרא\"ש בבא להפרע שלא בפניו שיכולין ב\"ד למשכן קרקע. כמו להפרע מקרקע. דמשכון יותר טוב לו ללוה: \n",
+                    "<b>וחייב משום שני כלים</b>. פירוש אפילו בהתראה אחת. אם חבל בפעם אחת רחים ורכב והתרו בו משום לא יחבול רחים ורכב. לוקה שתים. דאי בשתי התראות אפילו רחים ורחים חייב. כדאמר גבי נזיר [במשנה ד' פ\"ו דנזיר] אמרו לו אל תשתה אל תשתה. חייב על כל אחת ואחת. ואין לומר דלעולם איירי בשתי התראות וקמ\"ל דרחים ורכב אינם כלי אחד. שלא להתחייב אלא עד שיחבול שניהם. דא\"כ הוה ליה למתני החובל רחים או רכב בלא תעשה וכו' ותו לא. אלא ודאי אתא לאשמועינן דבהתראה אחת חייב שתים. וכן משמע בהדיא בגמרא דחייב שתים וכו'. תוספות: \n",
+                    "<b>שנאמר לא יחבול רחים ורכב</b>. כלומר וכיון דקרא פירש תרוייהו וכל אחד שם בפני עצמו הוא. התראותיהן חלוקות ולא הוי לאו שבכללות. וכן זג וחרצן דבמשנה ב' פ\"ו דנזיר. כדמסקי התוספות. ונ\"י: \n",
+                    "<b>ולא רחים ורכב בלבד אמרו</b>. כלומר מה שאמרו חכמים דחייב בשני כלים. אף ע\"פ שהם למלאכה אחת ולמדו זה מן הכתוב. לא על רחים ורכב שנאמר בפירוש בכתוב אמרו חכמים שחייבו הכתוב שנים. אלא על כל דבר וכו' והיינו דתניא חבל זוג של ספרים. וצמד של בקר. יכול לא יהא חייב אלא אחת. ת\"ל לא יחבול רחים ורכב. מה רחים ורכב שהן מיוחדים שני כלים. ועושים מלאכה אחת וחייב כו' אף וכו'. [ברייתא בגמרא]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>שניהם חולקים</b>. כתב הר\"ב לפי שאין ניכר אלו וכו'. וכ\"כ רש\"י ותחלת לשונו הכל לפי שהאחד הוא גבוה מחבירו ואבניו ועפרו מרובה משל חבירו חולקין. לפי שאין ניכר וכו' והגיה החכמת שלמה שכן צריך להיות הכל לפי הגובה לפי שהאחד וכו'. ועכשיו דעת רש\"י כמו שאר המפרשים. וכמבואר בתוספתא דהא תנן חולקים דמשמע בשוה. בד\"א בזמן שהיו שניהם שוין. אבל אם היה א' מהן גדול וא' מהן קטן זה נוטל לפי שלו. וזה נוטל לפי שלו. אבל גרסת המגיד [פ\"ד מה\"ש] והרשב\"א בל' רש\"י אע\"פ שהאחד גבוה וכו'. ותמהו עליו. והלשון שכתב הר\"ב שאין ניכר אלו אבניו של עליון ואלו אבניו של תחתון וכן לשון רש\"י. גם המגיד העתיקו כן. גם הב\"י סימן קס\"ד. והחכמת שלמה הגיה במקום אלו איזו. ואין הגהתו מוכרחת שרש\"י לשון משנתינו נקט דתנן נמי ורואין אלו. והמכוון איזו. והרמב\"ם בדבורו פרק רביעי מהלכות שכנים העתיק רואין איזו: \n",
+                    "<b>שניהם חולקין</b>. עיין מ\"ש במ\"ג: \n",
+                    "<b>חולקים</b>. כתב הר\"ב מיירי שנפל הכותל בלילה. ופנו את האבנים ואותם שפינו אזלו לעלמא דלא מצינו לשיילינהו. גמרא. ותו בגמרא דאפילו הן ברשות אחד מהם לא הוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה. דלא חשבינן ליה מוחזק. דשותפין לא קפדי אהדדי למקני רשותא דידיה. הלכך ברשותא דהאי נמי יתבי דהא לא קפיד עליה מלאשולה דוכתא. ועיין [מ\"ש] ברפ\"ק דב\"ב: \n",
+                    "<b>ובעפר</b>. שכן היה דרך בניניהם לחבר האבנים בעפר. כענין שנאמר (ויקרא י\"ד) ועפר אחר יקח וטח את הבית: \n",
+                    "<b>הראויות להשתבר</b>. אם יש אבנים שבורות. שאבניהם של לבנים היו. רש\"י. [*ועיין [מ\"ש] ברפ\"ב דב\"ב על הא דתנן ואת מי רגלים]: \n",
+                    "<b>אם היה אחד מהן מכיר מקצת אבניו נוטלן</b>. כתב הר\"ב וכגון שהלה טוען במקצת מהן שהוא אמת וכו' ברפ\"ה דב\"ק כתבתי בשם התוספות ונ\"י דהיכא דלא הוה ליה למידע אין אומרים מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ופירשו התוספות שם [ד\"ה אפילו] דהכא רגילות הוא שכל אחד מכיר מקצת אבניו ע\"כ. ואזדא לה מה שכתב נ\"י בכאן וז\"ל כתב הרנב\"ר ז\"ל מהא שמעינן דאפילו בשמא דלא ריע כי האי דלא הוה ליה למידע אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ע\"כ. ואני תמה שנ\"י עצמו ברפ\"ה דב\"ק כתב דהיכא דלא הוה ליה לידע אין אומרים מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ומ\"ש הר\"ב אבל אם אמר על כולן איני יודע ישבע וכו' עיין מ\"ש בסוף משנה ב' דפ\"ח: \n",
+                    "<b>ועולות לו מן החשבון</b>. מסקינן בגמרא לפי חשבון שלימים. דהלה נוטל ג\"כ שלימים כנגדן דמדהני ידע טפי לא ידע. תו לית ליה. ומהני ליה להא שנוטל אלו שמכירן. כגון שהם גדולות וטובות יותר משאר הלבנים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הבית והעליה של שנים</b>. כתב הר\"ב הבית והעליה המשכיר לחבירו עליה כו' וכתב רש\"י דלא גרם הכא של שנים דהא בשוכר קאי כדאמר בגמרא והתוספות כתבו דלר\"ת נראה דמ\"מ שייך למתני של שנים כיון דקתני בה בעל הבית ובעל העליה ובגמ' דמוקי לה בשוכר ומשכיר משום דבאחין שחלקו אין על התתתון לבנות תקרה. ע\"כ. [וע' בפירוש הר\"ב במשנה דלקמן. ומ\"ש שם בס\"ד] ופירש הרא\"ש הטעם דהתחתון אינו צריך לתקרה ולמה יתקננו לבעל העליה דכיון דהגג שלמעלה קיים. אדרבה הוא חפץ בפחיתותה מבתקונה כדי שלא ידור בעל העליה על גביו ואי בעי לסלוקי בעל העליה את הגג כדי שיצטרך בעל הבית לתקן התקרה מחינן בידיה. דהגג משועבד לבעל הבית אף כשיש שם תקרה. כי הדבר ידוע אם ירדו גשמים על התקרה יעברו לבית. ואדעתא דהכי חלקו מעיקרא שיתקן בעל העליה את גגו שלא יזיקו מי גשמים לתחתון אבל התחתון אין מחוייב כלל לתקן מעמד רגל לעליון ע\"כ. ועיין עוד שם שמיישב מה שהוקשה לתוספות בזה מל' הגמרא: \n",
+                    "<b>נפחתה העליה</b>. תקרת הבית שבני עליה דורסים עליה שבאה התקלה מחמת תקרת הבית וזה שעבד לו הבית כשאמר ליה שעל גבי בית זה. שכל זמן שנתקלקלה עליתו מחמת בית. או יתקן או ידור עמו בבית. אבל אם נפלו כותלי העליה אינו חייב לתקן. ולא ידור עמו בבית. שאין זה הקלקול מחמת הבית. מגיד פ\"ה מה' שכירות בשם הרשב\"א: \n",
+                    "<b>הרי בעל העליה יורד ודר למטה</b>. ל' הר\"ב דהא שעבד ביתא לעליה. דאי לאו לשעבדו למה ליה למימר שעל גבי בית זה. והא קא חזי לה לעליה דעליה זו קאמר ליה. רש\"י. ועמ\"ש במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>המעזיבה</b>. עמ\"ש במ\"ז פ\"ק דסוכה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אמר בעל העליה לבעל הבית לבנות</b>. כתב נ\"י ואם תאמר למה הוא צריך לבנות הבית יכפוהו לבעל הבית לבנות דבשלמא רישא איהו לא שעבד נפשיה כיון שאמר זו אלא דשעבדיה לבית אלא הכא יכפוהו לבנות. כבר הקשו בירושלמי ואמרו בשאינו. כלומר שהלך למדינת הים דבכי האי גוונא א\"א לכפותו. שאין ב\"ד יורדין לנכסיו שלא בפניו. וכן דעת הרמב\"ן. אבל הרשב\"א כתב דירושלמי ס\"ל כרב אחא שר הבירה דאית ליה שאין נפרעין מן האדם שלא בפניו ואפילו מן התקנה. כדמוכח בפרק הכותב (כתובות דף פ\"ח). אבל אנן דסבירא לן כרב נחמן דאמר התם כופין מן התקנה. כדי שלא יהא כל אחד נוטל ממונו של חבירו והולך למדינת הים. אי איתא דבישנו כופין. אפילו בשאינו נמי כופין. אלא דסברא דגמרא דידן שאין כופין אותו כלל שאין לבעל העליה שעבוד אלא על הבית אבל לא על בעל הבית שישתעבדו לו נכסיו כדי שנכוף אותו לבנות על כרחו. ע\"כ. ולישב דברי הרמב\"ן נראה בעיני שהוא סובר דר\"נ לא אמר אלא בבע\"ח כדאיתא בהדיא בגמרא דהכותב דף פ\"ח דפלוגתייהו דרב אחא ור\"נ בבע\"ח היא. וכיון שכן. י\"ל דאף ר\"נ לא אמר דנפרעים שלא בפניו מן התקנה אלא בבעל חוב כדי שלא יהא וכו' וינעלו דלת בפני לווין. אבל בשאר חיובים כגון דהכא שאינו אלא משום שעבוד בעלמא. אף ר\"נ מודה שלא תקנו. מידי דהוה ארב אחא דסבר בב\"ח לא תקנו. ובכתובת אשה תנן התם דנפרעת שלא בפניו. ומשום חינא. גם מ\"ש נ\"י לחלק בין רישא לסיפא דלא שעבד נפשיה אין נראה כלל. לפי מ\"ש בספ\"ח בשם הרא\"ש מהא דתנן המשכיר בית לחבירו ונפל חייב להעמיד לו בית: \n",
+                    "<b>אמר בעל העליה לבעל הבית</b>. ל' הר\"ב לבנות החומה והתקרה התחתונה. וכן ל' רש\"י. ולכאורה זה דלא כדברי התוספות והרא\"ש שכתבתי במשנה דלעיל דבשותפים אין התחתון חייב בהעמדת התקרה. וכן הבין דבריו הב\"י סימן קס\"ד. וקשה דהטור כתב בשמו בדין השנוי לעיל דדעתו כהתוספות. וכתב מהר\"ר ואלק כהן דלא כתב רש\"י כן אלא הכא דנפלו לגמרי שכשבאין לחזור ולבנותו. ודאי מוטל על התחתון לבנות ביתו. ואין בית בלא תקרה. והעליון יבנה עלייתו עם תקרתו או גגו שעל גבו. אבל לעיל אף רש\"י מודה כיון שלא נפלה אלא כפחתה. דמסתמא אדעתא דהכי נכנסו בתחלה. שכל אחד יתקן מה שהוא צריך לו הרי בעל הבית אין צריך להתקרה כיון שיש גג על גבו. ע\"כ. ובאמת אי לאו דברי הטור שכתב כן בשם רש\"י לא היינו מוכרחים לחלק דאף על גב דסבירא ליה דאף בשותפים על התחתון לעשות התקרה לא קשיא אמאי מוקמינן מתניתין דלעיל בשוכר ומשכיר משום דתרתי בשותפין למה לי. כמו שכתב נמוקי יוסף. ועוד כתב נ\"י דבשותפין אף ר\"י דלעיל מודה דתחתון נותן את הכל. ומביא ראיה מדתנן בר\"פ חולקין. ואי איתא דעליון נותן תקרה ומעזיבה הרי יש לו תקרה ומעזיבה דגג ג\"כ. והיה לו ליטול מן העפר יותר מחבירו. ע\"כ. אבל ללשון רש\"י בפירוש המשנה דהתם חולקים לאו דוקא הוא בלאו הכי: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר אף זה דר כו'</b>. פירש הר\"ב קסבר זה נהנה וזה אינו חסר חייב. ועיין מ\"ש במ\"ד פ\"ק דב\"ב: \n",
+                    "<b>ויושב בבית התחתון</b>. כתב הר\"ב דהוה ליה זה לא נהנה שהרי עליתו מוכנת לדור בו וכן פירש\"י. וכתבו התוספות וקשה דהא נהנה הוא שאין צריך לעלות. ונראה דגרסינן ומקרה את העליה ויושב בתוכה. פירוש בעליה ולא יניח לבעל הבית לכנוס בתוכו עד שיתן לו יציאותיו. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב עוד וזה לא חסר דהא לא הוה בני לה וכו'. כתב נ\"י וא\"ת ואמאי אינו חסר והרי משחיר לו כותליו בעשן כשדר שם. לפיכך כתב הרשב\"א ז\"ל דמהא שמעינן דכל שזה אינו נהנה אע\"ג דאידך חסר. פטור. שאינו אלא כמונעו ליכנס לביתו שהוא פטור. והביא עוד ראיה מדתנן [לעיל] פרק המקבל [בבא מציעא דף ק\"ד המקבל] שדה מחבירו ומשזכה בה הובירה חייב. ואמרינן טעמא משום דדרשינן לשון הדיוט שכך כותב לו וכו' משמע דהא לאו הכי פטור. וכן דעת התוספות [ד\"ה ויושב]. וכן כתב הרנב\"ר ז\"ל. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן בית הבד וכו'</b>. פירש הר\"ב בית הבד של אחד וגנה של אחר. וכן פירש רש\"י בשותפין. וכתב הרא\"ש דהכא על התחתון לתקן התקרה. לפי שהוא צריך לה כדי שלא יתקלקל בית הבד שלו. משא\"כ בבית של שותפין שאינו צריך לתקרה. כי די לו בגג. כמ\"ש במשנה ב'. ונ\"ל דהיינו טעמא דתנן וכן לומר שהוא כמו הדין הסמוך דמיירי בשותפין. ומיהו לענין הדין כל שכן בשוכר ומשכיר: \n",
+                    "<b>וזורע למטה</b>. משמע דלגמרי יורד וזורע למטה כשיעור כל גנתו [דאין זורעין לחצאין] ואף על פי שכל שאר בית הבד מחופה בקירוי. אפשר לזרוע זרעים שאינם צריכים לגשמים כעין חזרת כדתנן בפ\"ג דעבודה זרה [מ\"ח] ב\"י סימן קס\"ח: \n",
+                    "<b>כיפין</b>. כתב הר\"ב תקרה עשויה בעגול וכו'. ועל שם שהיא כפופה בעגול נקראין כיפין. לשון הלכוף כאגמון (ישעיה נ\"ח): \n",
+                    "<b>פטור</b>. כתב הר\"ב דאנוס הוא. וכפירש\"י. ומסיים נ\"י וא\"כ מיירי דוקא שבנאו כראוי. אבל שלא כראוי חייב דתניא בתוספתא נפל הכותל מחמת [הזועות]. מחמת הרוח. מחמת הגשמים. אם בנאו כדרכו פטור. ואם לאו חייב. וכי תנן פטור בין בנזקין דשעת נפילה. בין בנזקין דלאחר נפילה. בשעת נפילה. משום שכיון שבנאו כדרכו כדכתיבנא. אנוס הוא ופטור. לאחר נפילה נמי כל שלא היה שהות לסלקם אנוס הוא. ואפילו כשהיה לו שהות משכחת לה דפטור. במפקיר כזקיו דקיימא לן [בפ\"ג דב\"ק] [דף כ\"ט] מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ולאחר הזמן חייב</b>. בין בנזקין דבשעת נפילה בין בנזקין דלאחר נפילה. בשעת נפילה דפושע הוא [שהיה ליה לסתור ולקוץ תוך הזמן] לאחר נפילה אפילו במפקיר נזקיו נמי חייב. דמפקיר נזקיו שלא בנפילת אונס חייב. נ\"י. וכי תנן נתנו לו זמן לקוץ ולסתור. נתנו לו זמן לקוץ ולסתור ולפנותו קאמר. תוספות פ\"ק דב\"ק דף ו' [ד\"ה היינו] . ושם כתבו דבשעת נפילה דומה לאש ואחר נפילה לבור. אבל הרא\"ש כתב [שם] דאף בשעת נפילה הוי תולדה דבור ולא דמי לאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו דרך הלוכן[שכתב הר\"ב בריש פרק קמא דב\"ק שהן תולדה דאש] דהנך נעשו [אש] ע\"י כח אחרים. אבל כותל ואיל [מחמת ריעותא נפלו מעצמן. כי ראו שלא היו יכולין לעמוד יותר. והזהירו ב\"ד להבעלים להפילן. ואי משום דהולכין ומזיקין מה שאין כן בבור. לא גריעי מחמת זה וכ\"ש דיש לחייבו יותר. מידי דהוה אקושר אבו ברגלי בהמתו והלכה לרה\"ר והזיקה. ואי משום דאין תחלת עשייתן לנזק. שור יוכיח. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סמוך לגנת חבירו</b>. נקט לגנה ולא לחצר. משום דכותל חצר שביניהן. מסתמא היא נבנית משל שניהן מה שאין כן בכותל גנה דאין מחייבין אותו לבנותו בכל מקום [כדפירש הר\"ב במשנה ב' פ\"ק דב\"ב] גם בכותל חצר שביניהם אין מדרכן לפנות האבנים משם אלא לחזור ולבנות מהן מיד כותל אחר. מהר\"ר ואלק כהן בש\"ע סימן קס\"ו: \n",
+                    "<b>אמר לו הגיעוך אין שומעין לו</b>. אע\"ג דמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור כדלעיל. הכא אשתמוטיה קא משתמיט ואינו מפקירו כדלקמן. תוספות: \n",
+                    "<b>הילך את יציאותיך</b>. מכלל דפנינהו הא לא פנינהו לא אמרינן קנתה לו חצרו כדאמר במ\"ד פ\"ק דלא מכוין לאקנויי ליה אלא אשתמוטי דקא משתמיט ליה. גמרא: \n",
+                    "<b>בתבן ובקש</b>. אבל מידי דאכילה כגון חטין ושעורין שומעין לו. מרדכי בפ\"ק דב\"ק והגהות מימוני פ\"ט מהלכות שכירות: \n",
+                    "<b>משקבל עליו ואמר לו הילך שכרך אין שומעין לו</b>. ולא תנן הכא ויציאותיך דהכא מיד שקבל עליו קנתה לו רשותו כמ\"ש הטור סימן של\"ו בשם הרמ\"ה. וכתב מהר\"ר ואלק כהן דהכא דחייב לו שכירות פעולתו כשאמר לו טול זה בשכרך מיד קנהו. משא\"כ לעיל דאין עליו שום חיוב שכר קודם שיפנהו. ע\"כ. ולעניות דעתי אין זה מספיק דהא לא בענין הקונה תליא. אלא בדעת המקנה דאמרינן דאשתמוטי קא משתמיט. וכן בצריכותא שבגמרא משוה הדין בין דאת ליה אגרא גביה. בין דלית ליה אגרא גביה. ומצאתי בנ\"י שכתב בשם הרשב\"א דהיינו טעמא דכיון שאין דרך לפנות אבנים מיד סמכה דעתיה שעדיין יש לו שהות לחזור לו ובינתים הוא דמדחי ליה אבל בפועל אין לומר כן שכן דרכו להוליך התבן והקש לביתו משקבל עליו. הלכך גמר ומקני. ע\"כ. ואני כתלמיד היושב בקרקע לפני רבותיו. אענה אף [אני] את חלקי ואומר. דהכא היינו טעמא משום דאיכא בל תלין. ואי אמרת דלא גמר ומקני. קרוב הוא לעבור בבל תלין שהשוכר לא ידע דלא גמר ומקני. ולא יתבעהו. והמשכיר בטרדת פועליו ישכחהו. ובין כך הוא עובר בבל תלין דכיון שזה שלא תבעו היה על ידי שהיה סובר שכבר קבל שכרו. ואין זה בכלל לא תבעו אינו עובר עליו דמשנה י\"ב פרק דלעיל. הלכך אמרינן דסתמא גמר ומקני כדי שלא יבא לעבור בבל תלין: \n",
+                    "<b>אין שורין טיט</b>. יש מקומות ששורין אותו ימים רבים צבור במקום אחד. רש\"י: \n",
+                    "<b>ואין לובנים לבנים</b>. לפי שמשהה אותן ליבשן. ששוטח הטיט בקרקע חלקה כעובי הלבינה. וחורץ בו חריצות שתי וערב כמדת הלבנים ומניחן שם עד שייבשו. רש\"י: [*הבונה ברה\"ר וכו'. עיין [פירוש הר\"ב] ספ\"ג דשביעית]: \n",
+                    "<b>רבן שמעון ב\"ג אומר אף מתקן וכו'</b>. כתב הר\"ב ואינו חייב בנזקין. עיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ג דב\"ק. וכתב הר\"ב דאין הלכה כרשב\"ג. עיין מ\"ש במשנה ב' פ\"ב דב\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>של תחתון.</b> כתב הר\"ב שעל אוירו היא מונחת. וכן פירש\"י. וטעמא דעד כאן לא פליגי אלא בנופו. אבל בעיקרו כולי עלמא לא פליגי דעליון הוי כדאיתא בגמרא. ומ\"מ נראה לי שהלשון צריך להיות. הוא מונח: ",
+                    "<b>[*רבי שמעון אומר וכו'.</b> כתב הר\"ב הלכה כרבי שמעון. גמרא]: ",
+                    "<small>סליקא לה בבא מציעא</small> "
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה בבא מציעא",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Bava Metzia",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Bava Metzia",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה בבא מציעא, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Bava Metzia, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Bava Metzia/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Bava Metzia/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f66792904a7a16c0871b9727d5874783b0fb2c0b
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Bava Metzia/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,680 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Bava Metzia",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Bava_Metzia",
+    "text": {
+        "Mishnah Bava Metzia, Introduction": [
+            "בבא מציעא ממסכתא נזיקין. וענינה לדבר על הטענות והפקדונות והשכירות ודין השואל והשכיר וכל מה שהוא ראוי לחבר לזה הענין כמו שעשה הכתיב שאחר דיני שור ובור והבער. וכי ינצו אנשים. דבר על ארבעה שומרים. הרמב\"ם. וכתבו התוספות איידי דאיירי בהגוזל בתרא מחלוקת נסרות. נגר. ובעה\"ב. דקתני במעצר הרי אלו שלו. ובכשיל הרי אלו של בעה\"ב. תנא הכא נמי דיני חלוקה: \n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>שנים אוחזין בטלית</b>. כתב הר\"ב בגמרא [דף ז' ע\"א] מוקי למתניתין כגון שהאחד מהם תופס וכו'. אבל אם הם אדוקים וכו' זה נוטל וכו' והשאר חולקים בשוה ובשבועה. וכן לשון הרמב\"ם ומסיים בחבורו פרק ט' מהלכות טוען. ויש לכל א' לגלגל על חבירו. שכל מה שנטל כדין נטל. ע\"כ. ונראה לי דטעמו שעל מה שיש בידו ממש לא שייכא תקנה שלא יהא כל אחד תוקף וכו'. דאי אמרת דתקנה זו נתקנה גם כן על מה שיש בידו ממש. א\"כ בכל טוען על מה שיש לו ביד חבירו שהוא שלו תהיה בכלל התקנה ולא מצאנוהו במשנה עד דרי בתראי כמפורש בריש פרק ו' דשבועות: \n",
+                    "<b>זה אומר כולה שלי</b>. לשון הר\"ב אני קניתיה וכו' בגמרא במקח וממכר ופירש רש\"י דאיכא למימר שניהם קנאוה ולשניהם נתרצה המוכר. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אבל זה אומר אני ארגתיה. וזה אומר אני ארגתיה לא יחלוקו. דודאי חד מינייהו רמאי הוא ותהא מונחת עד שיבא אליהו. והתוספות כתבו בד\"ה אי תנא וכו' דבכי האי גוונא נמי יחלוקו בשבועה. ולא אמרו יהא מונח אלא בשנים שהפקידו וכו' כדתנן במשנה ד' פרק ג' כיון שידוע לנפקד שהוא ודאי של א' מהם אפילו קודם שבאו לפני ב\"ד לחלוק עליו. ע\"כ. ומה שכתב הר\"ב והמוכר מכר לאחד מהם ולקח המעות משניהם. דאי מחד אינו נאמן לומר שמכר לאחר. ויש שיטות רבות ודעות חלוקות בנאמנות המוכר ואין להאריך. ומה שכתב הר\"ב שהוא עד אחד וכו' שאינו נוגע בעדות כלל. דאף על גב דקבל דמים אינו עומד אלא במי שפרע כדתנן במשנה ב' פ\"ד וכן פירשה רש\"י בפרק בתרא דקדושין דף ע\"ג [ד\"ה בזמן שמקחו בידו] להא דמוכר שקבל דמים דיש עליו מי שפרע. עיין שם. ולפיכך ז\"ש בהגהת אשר\"י דפרקין דהאידנא דאיכא שבועת היסת לא הוי עד. כיון יכול שכנגדו להשביעו ולומר לו תן לי מקחי שקניתי ממך. ועד שצריך שבועה לא חשיב עד. ע\"כ. לא היה מן הצורך להגיה. דהכא לא מיירי אלא שנתנו הדמים ומי שפרע לא דמי לשבועה. דטעמא דעד שצריך שבועה אינו עד. פירשו התוספות בקדושין פ\"ב דף מ\"ג משום דרחמנא אמר (דברים י״ט:ט״ו) על פי שנים עדים יקום דבר. דמשמע הנאמנים בדבורם בלבד אבל העדים הטעונים לישבע קודם שיאמנו דבריהם אין ממש בעדותם. ע\"כ. ומי שפרע ליכא אלא דאנן לייטינן. ומה שכתב הר\"ב והיה שכנגדו חייב שבועה (זו) דאורייתא וכן לשון הרמב\"ם וכתב המגיד פרק עשרים מהלכות מכירה דכן פוטר משבועה לאותו המסייעו. והכסף משנה כתב שאין שום גילוי בדבריו שיסבור כן. ע\"כ. ומכל מקום מסקנת הפוסקים כך הוא שיפטור. ומה שכתב הר\"ב ובדין הוא שיהו חולקין בלא שבועה. מאחר שזה תפוס ועומד. וזה תפוס ועומד. גמרא דף ה' דהיכא דליכא חזקה לשום אחד ותפוסים בו יש להחזיק שניהם בשוה. ומה שכתב הר\"ב אלא שתקנו וכו' כדי שלא יהא כל אחד הולך ותוקף [אוחז. רש\"י ד' ג'] וכו' ומסקינן דאע\"ג דחשיד אממונא. לא חשיד אשבועתא. וכתבו התוספות דהיינו טעמא משום דשבועה חמורה כדאמרן בשבועות [דף ל\"ט] וביומא [דף פ\"ו] שהעולם נזדעזע על לא תשא. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ואיצטריך וכו' אבל מקח וכו' דליכא למימר הכי שאם יודע שחבירו קנאה ליה לא הוי תפוס ומדתפס בה סבור שלו הוא ונתרצה המוכר. דהא נקט זוזי מתרוייהו אימא לא רמו רבנן שבועה עליה דמשום שבועה לא יפרוש שהרי סבור הוא לומר אמת. קמשמע לן דאפילו הכי ישבע. תוספות. ומ\"ש הר\"ב אבל מציאה דליכא למימר הכי. חבירי ילך וימצא אחרת. רש\"י: \n",
+                    "<b>זה ישבע וכו' וזה ישבע</b>. אפילו לבן ננס דמשנה ה' פ\"ז דשבועות דאמר כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא. התם איכא ודאי שבועת שוא [דחד ודאי משתבע לשקרא] הכא איכא למימר דליכא שבועת שוא אימר דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה גמרא:\n",
+                    "<b> ישבעשאין לו בה פחות מחציה</b>. כתב הר\"ב ואינו נשבע שכולה שלו וכו' דהא לא יהבי ליה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>לרבנן דבן ננס איצטריך דלא חיישינן לשבועת שוא. תוספות [דף ה' ע\"ב]. ומ\"ש הר\"ב הלכך ישבע שאין לו בה פחות מחציה דמשמע הכי וכו' וכלומר דלשון השבועה אינה אלא שאין לו בה פחות מחציה כלישנא דמתניתין. ומסייע ליה לב\"י שכתב שמפני כן לא כתבו הרי\"ף והרמב\"ם אלא לשון המשנה ולא הצריכוהו שישבע בפי' בלשון שבועה שיש לו בה ואין לו וכו' שסוברים דאין צריך שיאמר כן בפירוש דלשון הנזכר במשנה כאילו אומר כן הוא. ע\"כ. ודלא כרנב\"ר שכתב נ\"י בשמו שהניח הרי\"ף והרמב\"ם בתימה: \n",
+                    "<b>ויחלוקו ולא אמרינן יהא מונח כדאמרינן בשנים שהפקידו במשנה ד' פ\"ג דהשאר יהא מונח</b>. והכא כולה טלית כשאר דהתם הוא. דשאני התם דודאי שאר דחד מנייהו הוא אמרי רבנן יהא מונח. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>הכא דאיכא למימר דתרווייהו הוא אמרי רבנן פלגי בשבועה. ואפילו תימא ר' יוסי דאמר הכל יהא מונח. התם ודאי איכא רמאי. הכא מי יימר דאיכא רמאי אימא בהדי הדדי אגבהוה. וכל חד סובר שהוא הגביה קודם. [גמרא]: \n",
+                    "<b>ויחלוקו</b>. לדמי אי הוה פסידא בחלוקת הטלית עצמה. דומיא דרוכב על הבהמה דלקמן דתנן נמי יחלוקו ובשלמא טהורה חזיא לבשר אלא טמאה הא אפסדוה. גמרא דף ח': \n",
+                    "<b>זה אומר כולה שלי וכו'</b>. גמרא הא תו למה לי קא סלקא דעתך אמינא האי דקאמר חציה שלי. ליהוי כמשיב אבדה וליפטר [משבועה כדתנן במ\"ג פ\"ה דגטין] [קמ\"ל] דהאי אערומי קא מערים. סבר אי אמינא כולה שלי בעינא אשתבועי. אימא הכי דאיהוי כמשיב אבדה ואיפטר: \n",
+                    "<b>ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים</b>. וא\"ת על החצי שמודה חבירו למה צריך לישבע. וי\"ל שאילו לא היה נשבע אלא על הרביע בלבד. שמא היה מתכוין לאותו חלק שמודה לו חבירו. ואע\"פ שכל הנשבע בב\"ד על דעת ב\"ד הוא נשבע. מ\"מ יש לדיין להחמיר שיפרש הנשבע בשבועתו כל צד רמאות שיכול לחשוב בלבו ומכאן הוא דשמעת הכי. נ\"י: \n",
+                    "<b>וזה נוטל רביע</b>. כתבו התוספות וא\"ת יהא נאמן דחצי שלו מגו דאי בעי אמר כולה שלי. כדאמרינן האי מגו גופיה לפטרו משבועה אי לאו משום דאיערומי קא מערים [כמ\"ש בדבור זה אומר וכו'] ומפרש ריב\"ם <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"4\"></i>דמגו להוציא לא אמרינן דבחציו השני מוחזק זה כמו זה. ע\"כ. ונ\"י כתב משום דלא אמרינן מגו אלא בטענות שקולות. אבל הכא יותר נוח לו לומר חציה שלי שאינו מעיז פניו בחבירו כל כך מלומר כולה שלי שיצטרך להעיז לגמרי. ועוד שאין אומרים מגו אלא באותו דבר עצמו שהוא תובע או כופר. אבל מדבר לדבר לא. ואפילו כשהיו אותן שני דברים שקולים לפי שאפשר שבדבר אחד הוא מעיז. ובדבר אחר אע\"פ שהוא שקול אינו יכול להעיז. ועוד שאילו היה נוטל חציו. יותר היה נוח לו לומר חציו ושיטול כל תביעתו. מלומר כולה ושלא יטול אלא חציו. ולפיכך כשם שאילו אמר כולה שלי אינו נוטל אלא חצי טענתו [אף באומר חצי שלי אינו נוטל אלא חצי טענתו] והיינו דאמרינן בתוספתא כללו של דבר אינו נוטל אלא חצי טעון בלבד. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היו שנים רוכבים וכו'</b>. פירש הר\"ב הא קמשמע לן דרוכב קני ואע\"פ שאינו מנהיג וכו'. בגמרא דף ח' [ע\"א] אמרינן דלגופיה לא איצטריך אלא אשמועינן דרוכב קני. ופירש\"י אפילו *) בלא מנהיג וכו' כמ\"ש הר\"ב. ותימה דבסיפא מפרש הר\"ב דלא מהני רכוב במקום מנהיג אלא כשמנענע גם כן ואמאי כיון שהקנין דרכיבה לחוד הוי קנין למה יגרע כנגד אחר דכיון דקנין הוא לקני. ובגמרא לא אמרו דסיפא רוכב ומנהיג ברגליו אלא לשמואל דס\"ל רכוב לחוד לא קני לדידיה מוקמינן לסיפא דקנו שניהם דהיינו כשרוכב ומנהיג ברגליו. אבל אי הוה סבור שמואל דרכוב בלחוד נמי קני לא איצטריך לאוקמי מתניתין שמנהיג ברגליו ג\"כ. ואע\"ג דאבעיא בגמרא רכוב במקום מנהיג הי עדיף. אי רכוב דתפיס ואי מנהיג דאזיל מחמתיה דשמעינן מינה דיש לחלק בין קנין הנעשה ביחידי. לקנין הנעשה עם חבירו שעושה קנין אחר. מ\"מ אין לנו לחלק. דהא למסקנא לא עדיף כלל לא זה ולא זה אלא שניהם כאחד טובים והך איבעיא ומסקנא אליבא דשמואל היא. והשתא כי היכי דלמסקנא לשמואל דבעי רוכב ומנהיג ברגליו בין בלחוד בין עם מנהיג. לעולם בעי שיהא ג\"כ מנהיג ברגליו. וכי מנהיג ברגליו מהני לעולם. ה\"נ סתם גמרא דמוקים רישא דאשמועינן רוכב קני אפילו בלא נענוע רגליו. ה\"נ בסיפא עם המנהיג קני ולא עדיפא הך מהך דכי היכי דסברת הבעיין לא סלקא לשמואל דאליביה בעי. ה\"נ לא סלקא אליביה סתמא דגמרא. דלענין סברא זו אין חילוק בין סתמא דגמרא לשמואל כלל. ועוד דמהיכי תיתי לחלק לסתם אוקימתא. ומאן דחיק לן בהכי. הלכך אי מפרשת למתניתין כסתם אוקימתא וכפירש הר\"ב ברישא דרכוב לחוד קני. אין לפרש בסיפא דרוכב ומנהיג ברגליו כדפירש הר\"ב אלא רכוב בלחוד קונה כמו המנהיג. ואי מפרשת בסיפא כשמואל וכדפירש הר\"ב דרוכב ומנהיג ברגליו בעינן. אין לפרש ברישא דרוכב בלחוד קני. סוף דבר הר\"ב הרכיב בכאן סתמא דגמרא ודשמואל ואינם עולים בענין אחד כלל. ועכשיו צריכין אנו למודעי איזה מהם משני הפירושים יכשר דאליביה נפרש בין ברישא בין בסיפא. וראיתי להרמב\"ם בפירושו שלא פירש כלום על הרישא אבל בסיפא כתב ובלבד שינענע ברגליו על הבהמה כדי שתלך. ואם לא היה כן אלא שהיה יושב עליה בלבד. המנהיג קנה. ע\"כ. שמעינן מינה דאליבא דשמואל נסיב לה. וזו ראיה גדולה אצלי לדברי הב\"י סימן קצ\"ז שכתב (דס\"ל) [די\"ל] דהרמב\"ם סובר דבעינן מנהיג ברגליו ג\"כ אלא שביטל דעתו מפני דעת המגיד [פי\"ז מה\"א] והר\"ן שכתבו שדעת הרמב\"ם דרכוב לחוד קני. והרי לשון פירש המשנה מוכח כדברי ב\"י דסובר כשמואל דבעינן ג\"כ מנהיג ברגליו. וכן פירש הרא\"ש דהלכה כותיה. וכתב עוד הרא\"ש השתא דרכוב ומנהיג בעינן. מתניתין מאי קמ\"ל. דלענין קנין דקני לא איצטריך לאשמועינן דהיינו מנהיג גמור. ועוד דעדיף טפי דתפיס בה. איצטריך לאשמועינן דשנים רוכבים על בהמה אחת קנו שניהם. דלא תימא קמא עדיף. שהוא עיקר. והשני הוא טפל. שכן דרך הנערים לנוח מעט אחורי אדוניהם קמ\"ל. וגם אשמועינן דרכוב ומנהיג כאחד קנו שניהם עכ\"ד. אבל הרי\"ף הביא מתניתין כפשטה וכתבו דס\"ל כאוקימתא דסתמא דגמרא דרוכב לחוד קני. וכן בסיפא רוכב לחוד קני עם המנהיג. והא קמשמע לן בין ברישא בין בסיפא: \n",
+                    "<b>ויחלוקו</b>. עיין מ\"ש בזה במשנה קמייתא: \n",
+                    "<b>בזמן שהם מודים וכו'</b>. כתב הר\"ב אפילו לאחר שנפסק הדין עליהם וכו'. וכ\"כ הרמב\"ם. ותימה דמאי רבותא היא לאחר שנפסק הדין. דמאי איכפת לן בפסק הדין כיון שהם מודים או באו עדים ועיין ספ\"ג דסנהדרין. ובגמרא דף ח'. בזמן שהן מודים וכו' במאי. אי במקח וממכר צריכא למימר. אלא לאו במציאה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ש\"מ דהמגביה מציאה לחבירו [כלומר שיזכה חבירו בה] אע\"פ שלא עשאו שליח לכך. קנה חבירו דאי סלקא דעתך לא קנה חבירו תיעשה זו כמי שמונחת על גבי קרקע. ולא יקנה לא זה ולא זה וכל הרוצה יחטפנה מידם [רש\"י]. ועיין לקמן בדין המגביה כו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה</b>. אורחא דמלתא קתני דאי מהלך וראה יטלנו בעצמו. והטור סימן רס\"ט העתיק ראה מציאה ואמר לחבירו זכה לי וכו': \n",
+                    "<b>נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה</b>. ומסקינן בגמרא דטעמא לאו משום דלא מצי זכי ליה אלא היכא דזכי נמי לנפשיה. כגון שנים שהגביהו מציאה כסיפא דמתניתין דלעיל. דהא ליתא. דאפילו כי לא בעי למזכי לנפשיה. מצי זכי לחבריה במגו דאי בעי זכי לנפשיה. וכדפירש הר\"ב במ\"ט פ\"ד דפאה מי שלקט את הפאה ואמר הרי זה לאיש פלוני עני. דאם זהו ג\"כ עני זכה לו לדברי הכל. ואלא מתניתין דתנן אמר אני זכיתי בה זכה [בה] משום דאמר ליה תחלה פירש\"י הרי אני זכיתי בה דקאמר. תחלה קאמר ליה. מתחלה הגבהתיה לצרכי ולא לצרכך ולעולם המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו דומיא דמעני לעני עכ\"ל. וריהטא דשמעתתא דאי מתחלה היתה דעתו לצורך חבירו תו לא מצי מיהדר [*דאע\"ג דאיתא בתר הכי. א\"ר חייא בר אבא אמר ר' יוחנן המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. וא\"ת משנתינו. דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי [דכיון שאין דעת אחרת מקנה לא הוה תנה כזכה. ול\"ק אמתניתין ו' פ\"ק דגיטין כ\"כ התוספות ובגיטין [דף י\"א] תירצו עוד בענין אחר] ופירש\"י וא\"ת משנתינו דקתני אני זכיתי בה ומשמע לן אני זוכה בה עכשיו זכה בה. ואע\"פ שהגביה לצורך חבירו. היינו טעמא משום דקתני ואמר לחברו תנה לי ולא אמר זכה אתה לי בהגבהתך נמצא שלא עשאו שליח להקנותו בהגבהתו עד שעת נתינה. והרי קודם נתינה הדר בו זה משליחותו עכ\"ל. לאו למימרא שאם אעפ\"כ נתכוין המגביה לשיקנה לחברו בהגבהתו שלא זכה. אלא שמן הסתם לא עשה אלא כדברי חבירו שלא אמר רק תנה לי] אבל הטור כתב בסימן רס\"ט שאפילו אמר הגבהתי תחלה לצורכך אבל עתה אני רוצה לזכות בה דשומעין לו. והסכים מהור\"ר ו א ל ק כ ה ן ז\"ל על ידו וכתב דמגביה מציאה לחבירו קנה חברו היינו כשאומר בשעה שמגביה או קודם לכן שהוא מגביה לחברו. אבל מסתמא אע\"ג דדעתו היה להגביה לחברו יכול לחזור בו. אא\"כ א\"ל זכה לי [כדכתב הר\"ב] דהשתא שלוחו הוא כיון דשתק ועל פי צוויו הגביה. עכ\"ד. ולא ידעתי מי הכריחם לפרש כן דהא סוגיא דשמעתא לא משמע הכי. דכי פריך ממתניתין דפאה מי שלקט וכו' ואמר הרי זו לאיש פלוני דזכה לו. אמתני' דהכא דלא זכה לו. לישני ליה התם דאמר כדתנן בהדיא [ואמר]. ומש\"ה זכה לו ולא מצי מיהדר. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אבל הכא דלא אמר כלום בשעת ההגבהה הלכך מצי מיהדר. ומדלא משני ליה הכי ש\"מ דגמרא ס\"ל דכשמודה שהגבהתו היתה לצורך חברו כמאן דאמר דמי ולא מצי מיהדר. והא דתנן התם ואמר משום דאי לא אמר מאי ידעינן למי רוצה ליתן. וכן יש לפרש דואמר. היינו עכשיו לאחר זכייה הוא אומר שלקיטתו היתה לזכות לאיש פלוני. וכולה מלתא תליא בכונת הגבהתו לצורך מי היתה. כך נראה בעיני. [*ולמה נאמר שר' יוחנן יחלוק על סברא זו אלא שמתרץ המשנה בתירוץ מרווח יותר. דתירוץ דלעיל דחוק דהא לא תנן תחלה וכדדחי לי' בסוגיא מה\"ט. ושוב מצאתי בתשובה להרשב\"א שהביאה הב\"י סימן קכ\"ה שכתב אדרבי יוחנן דטעמו דמצי המגביה לומר כשאמרת תנה לי לא היה בדעתי שאמרת שאזכה בה בשבילך אלא לאחר שאגבהנה ואתננה לך. עכ\"ל. וכלומר ומשום כך לא נתכונתי לזכות לך בהגבהתי. כך נ\"ל]: \n",
+                    "<b>אם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחלה</b>. מפרש בגמרא דמשום רישא דמיירי דוקא שאמר תחלה כדכתבתי לעיל הלכך דייק בסיפא למתני תחלה כלומר ואם משנתנה לו טעין אותה טענה דרישא. אבל משום סיפא לא איצטריך למידק שיטעון תחלה דאפילו אי לא טען תחילה מסתמא תחלה קאמר. דמי מצי למימר אני זוכה בה עכשיו והלא אינו בידו. [רש\"י]. [*ולפי מה שכתבתי לעיל דלרבי יוחנן אין צריך לזה התירוץ דאמר תחלה אדרבא רישא אין הכי נמי דלא אמר תחלה ואפ\"ה מצי הדר ביה כיון שאמר תנה לי ולא אמר זכה לי. וקתני בסיפא תחלה. לגלויי דרישא אף בלא אמר תחלה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>זה שהחזיק בה זכה בה</b>. כתב הר\"ב ודוקא שהיתה המציאה ברשות הרבים וכו' כאן חזר בו מפירוש השני שכתב במ\"ג פ\"ד דפאה דטעמא משום דנפל עליה וכו'. ע\"ש. וטעמא שאין ד' אמות קונות ברשות הרבים. כתב רש\"י שהרי אין לאדם שם ארבע אמות מיוחדות שהרבה חברים יש לו בתוכה עומדים אצלו. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אבל בסימטא שהוא שביל היחיד. או בצדי רה\"ר וכו'. ובמשנה ד' פ\"ק דקדושין כתב בסמטא שהיא זוית של רשות הרבים וכן פירש\"י שם [דף כ\"ה ע\"ב]. ולפי זה צדי רשות הרבים הוא הסמוך לבתים אע\"פ שאינו בזוית אלא שבזוית פגעי אינשי אהדדי מב' הרחובות ולפיכך נמשכים אצל הזוית שלא לדחוק זה את זה. וזה מצוי יותר מבצדי רה\"ר. והן שני צדי הרחוב. לפיכך נתיחד שם לזוית בפני עצמה. אבל לפירש הר\"ב דהכא גם הזויות בכלל צדי רשות הרבים יחשב. והרשב\"ם בפ\"ה דבבא בתרא דף פ\"ד כתב אית דאמר שביל של יחיד. ואני שמעתי כניסה בולטת מרשות הרבים. ויש רשות לבני אדם להעמיד שם חפצים שלהם כחצר השותפין דאינו עשוי להלוך בני רה\"ר. ע\"כ. ויתכן לומר דזוית דנקטי רש\"י והר\"ב דהיינו בליטה. וא\"ד שביל וכו' דברי הערוך הן. וכתב שהוא לשון לעז ממש. ע\"כ. ונ\"ל דשביל של יחיד שאמרו אין הכונה שהוא של יחיד. דאין סברא לומר דתקנו ד' אמות בשדה של אחר. וכן בגמרא בשדה דבעל הבית לא תקינו ליה רבנן והעתיקה הר\"ב בפ\"ד דפאה [משנה ג'] ומשום דין פאה נקט דבעל הבית. אבל לענין מציאה כל שדה שיש לו בעל לא תקנו. וכמ\"ש הרמב\"ם בפי\"ז מהלכות גזילה. וכתב נ\"י בגמרא אלא שביל של יחיד. כלומר לאפוקי שביל של רבים וכגוונא דתנינן ברפ\"ב דפאה. שביל היחיד ושביל הרבים: \n",
+                    "<b>אחר צבי שבור</b>. פירושא דרישא. וז\"ל הרמב\"ם בפי\"ז מהלכות אבידה מי שראה אחרים רצים אחר המציאה והרי היא צבי שבור וכו': \n",
+                    "<b>ואמר זכתה לי שדי</b>. ואע\"ג דבארבע אמות דתקנו רבנן דקונות לו אע\"ג דלא אמר כלום כתב המגיד שם [הלכה י\"א] משום דאלימא קנייה דבארבע אמות טפי מפני שהוא יכול לנטות עצמו וליטלה. ע\"כ. ועיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ב. והב\"י סימן רס\"ח כתב טעם אחר דארבע אמות שאני דכיון דמשום דלא אתי לאנצויי תקנו רבנן דליקני. לא ראו לחלק בין אמר ללא אמר. דא\"כ אכתי אתי לאנצויי. ע\"כ. אבל התוספות והרא\"ש סברי דמתניתין לאו דוקא וה\"ה כי לא אמר נמי קני. והא דקתני ואמר זכתה לי בשביל למנוע הרצים אחריה אמר כן. \n",
+                    "<b>זכתה לו</b>. מסקינן בגמרא דחצר משום שליחות הוא והא דבריש פ\"ח דגטין פירש הר\"ב מונתן בידה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>משום קטן וקטנה איצטריך קרא לרבינהו בתורת יד משום דליתנהו בתורת שליחות ומשום הכי נמי בעינן שתהא עומדת בצדה אפילו בחצר המשתמרת כמ\"ש הר\"ב שם משום דבעינן דומיא דידה. אבל מ\"ש הר\"ב בכאן והוא שעומד בצד שדהו. גמרא. היינו פירושא דמשתמר בתוך שדהו שכתב בדבור הקודם דלא בעינן הכא תרתי. שיהא משתמר. ושיעמוד בצד שדהו. אלא חדא סגי. והיינו טעמא דמצריך נמי שיכול לרוץ אחריהן ומגיען וכו' דאי לאו הכי כי עומד בצד שדהו מאי הוי. הא אכתי אינה משתמרת למציאתו זו. שמע מינה דטעמא דבעינן עומד וכו' משום דתיהוי משתמרת. וכתב נ\"י דמשתמרת ואינו עומד בצדה דלא הוי ידו אלא מתורת שליחות בלבד [צריכא טעמא] למה תזכה לו במציאתו דלמי נעשה שליח. לבעל הממון אינו שליח. שהרי אין כאן בעל הממון. ולא שייך נמי למימר בחצר. כדאמר גבי מגביה מציאה לחבירו. דמגו דזכי לנפשיה. זכי נמי לחבריה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>וכתב הרנב\"ר ז\"ל דאיכא למימר דכל שהיא משתמרת למי שהוא זכות לו כידו היא. שאף מה שבא לידו. כי ניחא ליה דלקני בחצר המשתמרת הוא נותנו. ויד אריכתא היא. מה שאין כן לענין גיטין. דכיון דלא ניחא לה דתקנה חצר המשתמרת אינה כידה שמה שהוא תיבה לאדם כשהוא בידו אינו נותנו בחצר המשתמרת אדרבא מוציאה ממנה. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב וכגון שיכול לרוץ וכו' ואם אינו יכול להגיען הרי אלו כצבי שהוא רץ כדרכו וכו'. לשון הרמב\"ם פי\"ז מהלכות אבידה [ה\"ג]: \n",
+                    "<b>גוזלות מפריחין</b>. ולא תני גוזל כדתני צבי. וכן הוי מצי למימר פורחין. אלא נראה לי משום דדברו בהווה שדרך הגוזלות לפרוח הרבה ביחד. ומדרכן שכל אחת רצונה לקדום לחברתה כדאמרינן בעלמא ומפריחי יונים. אם תקדים יונך ליוני. במשנה ח' פ\"ק דר\"ה. ושאר דוכתי. ומשום הכי שייכא למימר עלייהו מפריחין שהוא פועל יוצא *): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מציאת בנו ובתו הקטנים</b>. כתב הר\"ב כל הסומך על שולחן אביו וכו'. לפי שדרכו לזונו תמיד אם לא יפרנסנו אביו לא יפרנסנו אחר. אבל אדם אחר מעלמא סמוך על שלחן חבירו חנם. כגון יתום וכיוצא בו. אין סברא שתהא מציאתו לחבירו. וכל שכן עבדו ושפחתו העברים שבשכר טרחם הם אוכלים. תוספות [ד\"ה רי\"א]. ומ\"ש הר\"ב והבת בין קטנה בין נערה מציאתה לאביה דהתורה זכתה לו כל שבת נעוריה. וכן פירש רש\"י כן הוא. ולפי זה אפילו אינה סמוכה על שולחנו. וזה סותר דברי רש\"י שכתבתי ברפ\"ד דכתובות. בדבור ומציאתה וכו' כמ\"ש שם. ועוד קשה דהא בגמרא שכתבתי ג\"כ שם בד\"ה נערה שנתפתתה וכו' מסקינן לענין בשת ופגם דלאביה דלא ילפינן מקרא דבנעוריה. משום דבהפרת נדרים כתיב. וממונא מאיסורא לא ילפינן. [וקושיא זו ג\"כ על הרמב\"ם בפירושו דהכא ובמ\"ד פ\"ד דכתובות אלא טעמא משום איבה דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין. וכן כתבו התוספות [שם] דהכי נמי במציאה טעמא משום הכי ואפילו אינה סמוכה על שלחן אביה. ע\"כ. ובבוגרת דלא מצי מסר לה וכו' שאין בידו לקדשה. בההיא תנן מציאת בנו ובתו הקטנים דהיינו סמוכים על שולחנו:  ",
+                    "<b>ושפחתו</b>. עיין מ\"ש במ\"ו פ\"ו דעירובין:  ",
+                    "<b>מציאת אשתו שגרשה אע\"פ שלא נתן כתובה</b>. תימה מאי אע\"פ. אדרבה כ\"ש דמציאתה שלה. ובגמרא. גרשה פשיטא. הכא במאי עסקינן במגורשת ואינה מגורשת. כגון זרק לה גטה ספק קרוב לו ספק קרוב לה כדתנן במ\"ב פ\"ח דגיטין דא\"ר זירא אמר שמואל כ\"מ שאמרו מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה. טעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה כי היכי דלא תיהוי לה איבה הכא אית לה איבה ואיבה. והשתא אתי שפיר דהאי דקאמר אע\"פ שלא נתן כתובה כלומר דאכתי יש עליו חוב תנאי הכתובה. דהיינו מזונות. והוה אמינא דכיון דזנה מציאתה שלו קמ\"ל דטעמא מאי וכו':  "
+                ],
+                [
+                    "<b>שטרי חוב</b>. כל לשון שטר בדברי רז\"ל הוא כתב שכתב בו הממשלה שנותן אדם לזולתי עליו. והוא לשון אם תשים משטרו בארץ (איוב ל\"ח ל\"ג). וכן תרגום ואכתוב בספר (ירמיהו ל״ב:י׳). וכתבית בשטרא. ובלשון רבים נאמר שטרות ולא שטרים אבל בסמיכות נאמר בלשון זכר שטרי בחיר\"ק השי\"ן והטי\"ת בשו\"א. כמו מזרות בעתו. [איוב שם]. תרגום. שטרי מזליא. וכן וחדרי תימן [איוב ט' ט'] שטרי מזליא. וטועים האומרים השי\"ן בשו\"א והטית בקמץ. תשבי: \n",
+                    "<b>אחריות</b>. עיין מ\"ש במשנה ה' פ\"ק דקדושין: \n",
+                    "<b>לא יחזיר</b>. כתב הר\"ב דחיישינן לפרעון ולקנוניא וכו'. אי הכי כל שטר דאתי לקמן ניחוש להו הכי. כל שטרי לא ריעי הני ריעי. גמרא. פירש רש\"י דהואיל דנפל אתרע די\"ל אם היה כשר היה נזהר בו. ע\"כ. ולקנוניא. כתב הר\"ב עצה של רמאות וכו'. וכתוב בתשבי שנראה לו שהיא מלה מורכבת בלשון לעז מן ק\"ן ואו\"ן. כי קו\"ן בלעז עם. ואו\"ן בלעז אחד. דהיינו ביחד ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב לטרוף הלקוחות שלקחו ממנו קרקע שלא באחריות. היינו שפירש בשטר שאינו רוצה לקבל עליו אחריות כדכתב הר\"ב לקמן בשטר חוב. דקיימא לן אחריות טעות סופר אף בשטרי מכר. כדמסיק בגמרא [דף ט\"ו] וטעמא דאחריות טעות סופר פירש רש\"י דלא שדי אינש זוזי בכדי. וז\"ל נ\"י אחריות טעות סופר הוא כלומר שאע\"פ שלא הזכירוהו מלוה ולוה כלל יש להם לעדים לכתבו בשטר ולפיכך אם לא כתבוהו אין לתלות הדבר אלא בטעותו של סופר. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שאני אומר כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנם</b>. הא אמר תנו נותנים. אבל בגטי נשים [צריך שיהיה] על דרך שנתבאר במ\"ג פ\"ג דגיטין. ולהא לא חיישינן שמא כתב בניסן ולא יהיב עד תשרי. ואתא למטרף פירי דזבין בעל בין ניסן לתשרי. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דכי אתי למטרף אמר לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך כיון דעתה שבא לגרשה רואין שהזמן מוקדם ויש קול שלא נמסר ביום שנכתב. ויזכרו לקוחות לומר אייתי ראייה אימת מטא גיטך לידך. וכן בשחרורי עבדים. ודייתיקי נמי דשכיב מרע דיכול לחזור בו. ומתנה מיירי שכתוב בה מהיום אם לא אחזור בי כל ימי חיי דהשתא מצי למהדר ביה. ואי יהיב לאינש אחרינא אחר הזמן הזה שנכתב בו זכה ולא אפסדי' במאי דנותנין לו כמו שאמר תנו ובשובר ליכא למיחש שמא נכתב השובר ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי. ובינתים מכר השטר משום דקיימא לן במוכר שטר חוב לחבירו. וחזר ומחלו מחול. וכי אמר תנו לו השובר <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>אין לך מחילה גדולה מזו. גמרא [דף כ']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אגרות שום</b>. כתב הר\"ב ששמו ב\"ד נכסי לוה למלוה בחובו. וכן ל' רש\"י ומסיים בה דליכא למיחש לשמא נמלך. דהא ב\"ד לא כתבום אלא בדבר מקוים. ולפרעון לא שייך בהו. ואפילו למאן דאמר שומא הדר איהו דאפסיד אנפשיה. ע\"כ. כבר כתבתי במשנה ג' פ\"ג דמועד קטן. דאגרות שום היינו שכתוב בהן שהורידו המלוה לנכסי לוה. ושקרעו שט\"ח. והוי הך שומא כשטר מכר על הקרקע. ואי בעי לוה למהדר ליה קרקעו בשומא ששמוה איבעי ליה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>למקרעיה לשטריה. אי נמי למכתב שטרא אחרינא עלויה. דמכירה מעליא היא השומא. אלא דרבנן אמרי דמשום ועשית הישר והטוב דתהדר. הלכך איבעי למכתב שטר זביני. ולא היה לזה לתת המעות עד שיתן לו השטר שומא. ואי משתמיט לומר למחר אתן לך היה לו לתבוע שטר זביני. אבל גבי שטר חוב לא יחזיר דאפשר דפרעיה ואשתמוטי קא משתמיט דאמר ליתא גבאי למחר יהבינא לך [דהא חזינן במתניתין דיעשה מה שבסמפונות לפי שאפשר שהאמין הלוה למלוה על השובר. שמעינן דדרך הוא שיאמין הלוה למלוה בשובר הלכך כי היכי דהתם כשנמצא בין שטרות הקרועים יעשה מה שבסמפונות אע\"פ שהכל ביד המלוה עצמו. הכא נמי דאיתרע בנפילה ולא נמצא ביד המלוה חיישינן שפרע והאמין על השובר. כך נ\"ל] אי נמי מעכבו משום פשיטי דספרי. גמרא דף ט\"ז: \n",
+                    "<b>אגרות שום ואגרות מזון</b>. רגיל ר\"ת לומר מדלא קאמר שטרי שום שטרי מזון. כדאמרינן שטרי חליצה ומיאונין. שטרי בירורין. נראה לו דקרי אגרת מה שבית דין שבמקום זה שולחין אגרות לב\"ד אחר לשום ולמזון פלוני. תוספות פי\"א דכתובות דף ק' ע\"ב. ונראה לי דלפירוש שכתב הר\"ב באגרות מזון שקבל עליו לזון וכו' דקרי ליה אגרת לפי שרגילים לפרסם זה לרבים שהוא חשיבות לו שמוותר לזון וכו': \n",
+                    "<b>ואגרות מזון</b>. כתב הר\"ב [בל\"א] שימכרו מקרקע וכו' וז\"ל הרמב\"ם שכתבו להם הדיינין הורדה בקרקע שימכרו אותה למזונות: \n",
+                    "<b>ושטרי בירורין</b>. כתב הר\"ב זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד שידונו להם ועיין מ\"ש במ\"ד פרק בתרא דב\"ב: \n",
+                    "<b>וכל מעשה ב\"ד</b>. מפרש בגמרא דף ט\"ז כגון שטרי חלטאתה שמחליטין נכסי לוה למלוה כשאין הלוה בפנינו. דאי הוא בפנינו. היינו אגרת שום דרישא. כ\"כ מהר\"ר ואלק בשם בעל התרומות:\n",
+                    "<b>מצא בחפיסה או בדלוסקמא וכו' הרי זה יחזיר</b>. כתב הר\"ב שהכלי סימן כשיאמרו הבעלים בכלי פלוני מצאת אותם. כ\"כ רש\"י. ולדבריהם אין דרך להניח שטרות בחפיסה ובדלוסקמא. ולפיכך הוה כלי סימן. ולא דמי למשנה ב' פ\"ב דמצאו בכלי שפירשו דכלי יש בו סימן. אבל לדברי התוספות שכתבתי במ\"ג פ\"ג דגיטין דדרך להניח שטרות בחפיסה ובדלוסקמא כתבו דמיירי הכא שנותן בכלי עצמו סימן. וכתבו עוד התוספות ולא חיישינן לשאלה. [כדחיישינן במ\"ג פרק בתרא דיבמות] דהתם איסור אשת איש. והכא ממונא. וכ\"כ בגיטין דף כ\"ח. ונ\"י כתב אבל בסימן דגופן דשטרות לא מהדרינן לחד מינייהו שכל אחד מהן בקי בהם: \n",
+                    "<b>תכריך של שטרות או אגודה של שטרות</b>. כתב הר\"ב תכריך כרוכין זה בזה כלומר שכורך שטר וקופלו בעצמו. ואחר כך כורכו בתוך שטר אחר. וכן השנים בשלישי. ואגודה כתב מושכבים זה על זה. ארכו של זה על ארכו של זה. כלומר שהשכיב שלשה שטרות זה על זה וכרכן ביחד. ולפיכך כשכרכן באופן זה אי אפשר שישמט אחד מחבירו לכך קורא אגודה. מה שאין כן בתכריך שיוכל להשמט איזה שירצה ולקחתו מהכריכה. ומה שכתב הר\"ב שלשה שטרות וכו'. הכי איתא בברייתא ומתניתין מפרשא אגודה דסיימה בה. והוא הדין תכריך. וכתב נ\"י וז\"ל תכריך וכו' לא קאי למצוא בחפיסה. דהכא משום סימן הכרך ואגודה עם סימן המנין. ומשום הכי אמרינן דתלתא יחזיר. ולא תרי. דכיון דשטרי מכריז [ועיין מ\"ש במשנה ב' פ' דלקמן] תרי לא הוי סימן. דמיעוט שטרות תרי. ומנינא לא הוי סימן וכדאמר בגמרא וזה [צריך] שיאמר כך וכך היו וכרוכין היו כך. וכדפירש רש\"י ז\"ל ע\"כ. וצריך עיון על הר\"ב שכתב דתכריך ואגודה סימן הוא דאי הכי תלתא למה לי. וכן פירש הר\"ב עצמו בפירושו מ\"ב פרק דלקמן ג' מטבעות וכו' אומר כך וכך היו. ומונחים זה על זה ע\"כ. אבל קשה דבצבורי פירות מפרש דמנין הוי סימן. ואם כן כריכה למה לי. והרא\"ש כתב מנין סימן. והא דבעינן תכריך ואגודה. היינו כדי שיוכל ליתן סימן במנין דאי לאו הכי שמא לא נפיל אהדדי ומתיאש כי לא יכול ליתן סימן במנין. ע\"כ. ומיהו הכא כשכל השטרות הן של מלוה ולוה אחד ולפיכך יש לחוש בכל אחד שכרכן. וכתב נמוקי יוסף דדוקא כרך חזק דבטוח שלא יתפרדו אבל אם בקל יכולים להתפרד. דמי למעות מפוזרות דאין בהן סימן והן של מוצאן כדתנן בריש פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>יחזיר ללוה</b>. כתב הר\"ב ודוקא שהשטרות מקוימים וכו'. אבל אם אינם מקוימים וכו' ונפלו מיד הסופר [ע\"כ] ויתן למי שנותן בהם סימן. הרמב\"ם סוף הלכות אבידה *) ובר\"פ דלקמן מפורש על איזה סימן מחזירין אבדה: \n",
+                    "<b>יחזיר למלוה</b>. דלוה לא מקיים שטריה הלכך ליכא למיחש דלמא לקייומינהו אזול. גמרא. ומה שכתב הר\"ב ואם היו שלשתן כתיבת סופר אחד וכו'. לא יחזיר. כלומר אלא למי שנותן בהן סימן: \n",
+                    "<b>טיבו</b>. מפורש במשנה ח' פ\"ק דכתובות: \n",
+                    "<b>אם יש עמהן סמפונות</b>. [*כתב הר\"ב] המוצא בין שטרותיו וכו' רש\"י): \n",
+                    "<b>סמפונות כתב הר\"ב שובר וכו'</b>. וזה לשון רש\"י בגמרא. סמפון שובר המבטל שטר. וכל דבר המבטל דבר קרוי סמפון (שלו). כדאמר [בכתובות דף נ\"ז] גבי קדושי אשה. ומכירת עבד. שהמום קרוי סמפון מפני שמבטל את המקח. ע\"כ. וכתבו התוספות דביד המלוה קרוי סמפון. וביד הלוה קרוי שובר: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אלו מציאות שלו</b>. עיין במשנה ה': \n",
+                    "<b>מצא וכו'</b>. מפרש במאי דפתח. ועיין בריש נדרים: \n",
+                    "<b>מצא פירות מפוזרין</b>. כתב הר\"ב סתמא נתיאשו הבעלים. וכן דעת הרמב\"ם. ופירשו [בגמרא] דטעמו דאגב יקירייהו וחשיבותייהו ממשמש בהו בכל שעה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וידע שנפלו ממנו. וכיון שלא בא ונטלן ודאי נתיאש לפי שאין בו סימן והרי הם הפקר ובמעות מפוזרות מפרשינן בגמרא דאדם ממשמש בכיסו כל שעה. וכן לשונות דארגמן חשיבי ועגולי דבילה וככרות ומחרוזות. מידי דמיכל הוא וחשיב וממשמש בהו. וגיזי צמר ואניצי פשתן. מחמת כובדן מרגיש בנפילתן. וכיון שאין בהם סימן מתיאש מיד שגם במקומן אין סימן שלכל אלו אין דרך להניח על גבי קרקע. ודרך נפילה באו שם. ואין ידוע מקומן: \n",
+                    "<b>כריכות</b>. כתב הר\"ב עמרים קטנים. כמו מאלמים אלומים (בראשית ל״ז:ז׳) ומתרגם בירוש' מכרכן כריכן. רש\"י. ודוקא קטנים דאלו גדולים הוי מקום סימן. ועיין בסמוך: \n",
+                    "<b>ברשות הרבים</b>. כתב הר\"ב שהכל דשין (בו) עליהן. ולפיכך מקים נמי לא הוי סימן *) דמתגלגל ברגלי אדם ובהמה ואינה נמצאת במקום שנפלה תחלה כדאיתא בגמרא ומוכח מפירש\"י דלקמן [דף כ\"ב] על כריכות ברשות היחיד דכ\"מ שמצוי בו דריסת רגלי אדם או בהמה מקרי רשות הרבים לנדון דידן: \n",
+                    "<b>וחתיכות של בשר</b>. מוקים בגמר' כשנהגו הטבחים לעשות החתיכות שוים במשקל: \n",
+                    "<b>הבאות ממדינתן</b>. כמות שהן גזוזות. כשאר כל גיזות המדינה לאפוקי הבאות [מבית האומן] וכו'. רש\"י: \n",
+                    "<b>ואניצי פשתן</b>. רישטא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>א) בלשון אשכנז. רש\"י: \n",
+                    "<b>[*ולשונות של ארגמן</b>. עיין [בפירש הר\"ב] בסוף פכ\"ז דכלים]: \n",
+                    "<b>דברי ר\"מ</b>. ונ\"א ל\"ג <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>ב)ולרמב\"ם גרסינן לה משום הכי פסק הלכה כר' יהודה. דר\"מ ור' יהודה הלכה כר\"י ולהרא\"ש ל\"ג ופסק כת\"ק כ\"כ ב\"י סימן רס\"ב ונראה שגירסת הר\"ב ג\"כ דל\"ג לה. ולפיכך לא הוצרך לפסוק דלא כר\"י שזה כלל מפורסם דהלכה כת\"ק כשנשנה בסתם: \n",
+                    "<b>מצא עגול ובתוכו חרס</b>. כגון שאין דרך ליתנם בתוכו אלא מאליו נפל לתוכו קסבר רבי יהודה דהוי סימן לפי שלפעמים יתן אל לבו לזכור בהוא בתוכו ואומר אותו לסימן. טור סימן רס\"ב: \n",
+                    "<b>כל כלי אנפוריא</b>. כתב הר\"ב כלים חדשים שלא שבעתן העין ולשון אנפוריא נוטריקון אין [פה] ראיה. רש\"י [ד' כ\"ג] ולשון טביעות העין שכתב הר\"ב מורגל בגמרא. ונ\"ל שהוא לשון מקרא  (ירמיהו ל״ח:כ״ב) הטבעו בבוץ. והמכוון שע\"י ששבעתן העין הוו כאילו טבע ונשקע בכלי עד שמכירו היטב היטב: \n",
+                    "<b>אין חייב להכריז</b>. כתב הר\"ב אימתי בזמן שמצאן אחד אחד. אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז והקשה הכ\"מ בריש פט\"ז מהלכות אבידה מאי שנא ממצאן מטבעות דבעינן שלשה כדתנן במשנה דלקמן. ע\"כ. ומצאתי בשם מהר\"ר משה איסרלש ז\"ל שתירץ דדוקא מטבעות שדרכן של בני אדם לשאת אצלו מעות ודרכן לאבדן דרך נפילה לכך בעי כמגדל. אבל מחטין וכיוצא בהן שאין דרכן לשאתן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"4\"></i>אלא הצריך להן והוא יודע ומדקדק במנין ועל כן הוי סימן. ע\"כ. וכן יש לתרץ בשטרות דספ\"ק. וסרטיא ופלטיא שכתב הר\"ב פירש בערוך סרטיא בלע\"ז איסטרט\"א מקום שהולכין שם רבים תדיר והיא דרך המלך. פלטיא שוק גדול של מקח וממכר ובלעז פלטיא\"ה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלשה מטבעות זה ע\"ג זה</b>. כתב הר\"ב והמכריז מכריז מטבעות מצאתי. גמרא. ופירש נ\"י דכל מה שהמוצא יכול לקרב הדבר מקרב. ומש\"ה מכריז טיבעי כדי שיבין האובד שרבים היו. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב וזה בא ואומר כך וכך היו ומונחים זה על זה וכן לשון נ\"י. וקשיא דהא מנין לחוד הוי סימן. כדפירש הר\"ב בצבורי פירות וכמו שהקשיתי לשאול סוף פ\"ק בתכריך של שטרות. והרא\"ש פירש בכאן כמו שמפורש לעיל. דלא בעינן לסימן אלא שיאמר המנין והא דבעי שיהו עשוין כמגדלים משום דאל\"ה אז תלינן דבדרך נפילה נפל ומתייאש האובד. כי לא יכול ליתן סימן במנינן כו'. וצ\"ל דתרי אתרמי ונפלי דאל\"כ תרי נמי יתן סימן מקום. והראב\"ד תירץ בדברים קטנים כמו מטבע א\"א לכוין המקום. ע\"כ: \n",
+                    "<b>כריכות ברשות היחיד</b>. כגון בשדה זרועה שאין רוב בני אדם דורכין בה. ויש מיעוט שהולכין בה. רש\"י ד' כ\"ב: \n",
+                    "<b>כדי יין וכדי שמן הרי אלו חייב להכריז</b>. לכאורה קשה הא תני לה רישא מצא פירות בכלי אבל בגמרא ד' כ\"ג דכדי יין וכדי שמן רגילות הוא דכולן שוים. וכן הם מלאים. דאז אין סימן לומר כמה יין יש בו כמ\"ש התוספות שם. והא דחייב להכריז מיירי שרשומין הן ויש לכל בעל הבית רושם בפני עצמו וקודם שנפתחו האוצרות למכור הוא דתנן דחייב להכריז *דלאחר שנפתחו האוצרות בעל הבית אחד מוכר להרבה חנונים וכולן רשומים בענין א' לא הוי רושם סימן] ואפילו היכא דנמצא בשפת הנהר דלא הוי מקום סימן. שדרך הספנים לפנות הספינות על שפת הנהר. ונושאין משם אחת אחת ופעמים ששוכח: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אחר הגפה</b>. מקום שמשתמר קצת אבל מקום שאין משתמר כלל ודאי אבדה היא ונתיאשו הבעלים כיון שאין בה סימן. ובמקום המשתמר אפילו יש בו סימן לא יגע בו כדמוכח מצא כלי באשפה וכו' דמיירי שיש בו סימן מדקאמר ואם מגולה נוטל ומכריז. תוספות: \n",
+                    "<b>הגפה</b>. פירש הר\"ב סתימת כותל וכו' כפירש\"י. ועיין בפירוש משנה ב' פרק ו' דפאה: \n",
+                    "<b>גוזלות מקושרין וכו' לא יגע בהן</b>. כתב הר\"ב דאמרינן הני איניש אצנעינהו וכו' <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ומקום לא הוי סימן דמיירי במדדין ואיכא נמי למימר מעלמא אתו והוה ליה ספק הינוח. גמרא. וכתב מהר\"ר ואלק כהן בסימן ר\"ס דמיירי שאין שובך סמוך לה בתוך חמישי' אמות דלא תקשה אמתני' ו' פ\"ב דב\"ב <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>א): \n",
+                    "<b>מצא בגל וכו' הרי אלו שלו</b>. כתב הר\"ב מפני שיכול לומר של אמוריים וכו'. לישנא דגמרא. ותנא בא\"י קאי משום הכי נקט אמוריים וה\"ה של שאר עם ועם במדינה ומדינה. וכתב הרמב\"ם בפרק ששה עשר מהלכות אבידה והוא שימצאהו מטה מטה כדרך כל המטמונים הישנות. אבל אם מראין הדברים שהן מטמון חדש אפילו נסתפק לו הדבר הרי זה לא יגע בהן. שמא מונחים הם שם ע\"כ. והטור ריש סימן ר\"ס התנה עוד שזה הגל והכותל אין זוכרין מי בנאו ולא היה מימות עולם בחזקת זה שדר בו עתה ובחזקת אבותיו ע\"כ. וכתבו התוספות וא\"ת לקני חצרו לבעל הגל. או לבעל הכותל [כדתנן במ\"ד פ\"ק. ועיין מ\"ש שם] וי\"ל דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם כמו הכא שהוא מוצנע בעובי הכותל. וכן מוכח לקמן דתנן מצא בחנות (ובשולחנות) [לפני שולחני] הרי אלו שלו. ואין חצרו קונה לחנוני או לשולחני לפי שהמעות הם דבר קטן ואין סופו הוה לימצא ע\"כ. וכ\"כ הרמב\"ם פט\"ז מהלכות אבידה. ועיין לקמן בסמוך. וכן במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>מצא בכותל חדש</b>. היינו בכותל שידוע שאבותיו של זה שהוא עתה שלו בנאוהו ולא יצא מרשותם מעולם. אלא הוא ואבותיו היו דרים בו מעולם. הרא\"ש: \n",
+                    "<b>מחציו ולפנים של בעל הבית</b>. לאו משום דתקנה לו חצרו הוא דא\"כ אפילו מחציו ולחוץ. אלא כמו שכתב הרמב\"ם פט\"ז מהלכות אבידה שאין הדברים אמורים אלא כשטוען בעל הבית שהממון שלו. או שהיה יורש שאנו טוענין לו שמא של אביו הן. אבל אם הודה שהן מציאה הרי הן של מוצא. ע\"כ. לפי שבא בחצרו קודם יאוש וקיימא לן יאוש שלא מדעת לא קנה. ואין צריך לטעם המגיד דהוה חצר שאינה משתמרת גם אינו מספיק לדסברי דסגי בעומד בתוכה: \n",
+                    "<b>אפילו בתוך הבית</b>. מיירי שמצא בזה הענין שנראה שהוא אבדה. תוספות: \n",
+                    "<b>הרי אלו שלו</b>. גמרא: ואמאי ליזל בתר בתרא מי לא תנן [בשקלים פ\"ז משנה ב'] דעשוי להתכבד. אזלינן בתר בתרא. ומסיק כגון דבתרא עכו\"ם הוא. א\"נ דדרים ב' עכו\"ם בהדי ישראל דכיון דרוב עכו\"ם מתייאש. א\"נ תולין דמרוב עכו\"ם נאבד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מצא בחנות הרי אלו שלו</b>. עיין מ\"ש לעיל אמאי לא תקני ליה חצרו: \n",
+                    "<b>לפני שולחני</b>. ולא קתני מצא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ב)בשלחן כדקתני מצא בחנות לומר אפילו מונחים על גבי שלחן. גמרא. וטעמא כתב הטור סימן ר\"ס. שדרך הבאים להחליף ליתן מעות על השלחן. מה שאין כן בחנות שאין דרך הבאים לקנות ליתן חפציהם על התיבה: \n",
+                    "<b>שלחני</b>. עיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ק דשקלים: \n",
+                    "<b>הרי אלו שלו</b>. כתב הר\"ב וכגון שחבירו זה תגר וכו'. גמרא. ותגר עצמו נמי אלא דלא פסיקא ליה דאם מצא קודם ששהה כדי לערב עם פירות אחרות. חייב להחזיר. דלא מייאש תוספות. ומ\"ש הר\"ב אבל אם זה שמכר את הפירות לקטן הוא עצמו וכו' ודשן בעצמו. ואי נמי על ידי עבדו ושפחתו הכנענים דמה שקנה עבד קנה רבו. אבל דשן ע\"י אחרים דלמא מינייהו נפל. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ויש לה תובעין</b>. כתב הר\"ב למעוטי מידי דמיאש ויאוש הוא דשמעיניה וכו' דכיון דיש לו סימנים מסתמא לא מייאש עד דאמר וכו'. רמב\"ם פי\"ד מהלכות אבידה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כדי שילך לביתו שלשה</b>. בגמרא רמינן אמשנה ג' פרק קמא דתענית. דתנן ט\"ו יום לנהר פרת. ומשנינן לא הטריחו רבנן באבדה יותר מדאי שיהא שוהה יותר משבעה ימים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל דבר שעושה ואוכל וכו'</b>. כתב הר\"ב עגלים וסייחים. פירוש בני אתונות ועיין במשנה ג' פרק ה' דבבא בתרא ומה שכתבתי שם. ומה שכתב הר\"ב וזה לשונו מכאן ואילך לוקח אותם הוא לעצמו בשומא כפי שוין. רוצה לומר במה שכתב בשומא. שצריך בית דין כדעת הרמ\"ה בטור [חשן משפט] סימן רס\"ז: \n",
+                    "<b>לפיכך אם אבדו חייב באחריותן</b>. כתב הר\"ב כיון דשרו וכו' כמאן דאשתמש דמי וחייב באחריות. ואפילו באונסין דכשואל הוא כשמשתמש בהו. והא דתנן אבדו. שטבעה ספינתו בים. גמרא. ועיין במשנה י\"א פ\"ג. ומ\"ש הר\"ב והלכה כר' טרפון בדמי אבדה שמכר הואיל וטרח בהו. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אבל לא ילמוד בהן בתחלה</b>. כתב הר\"ב מה שלא למד מעולם. לפי שצריך להשהותן לפניו. וכן פירש רש\"י. ופירש נ\"י בשם הרמב\"ן דהני מילי בס\"ת נביאים וכתובים שמי שלמד בהן כבר די לו בקריאה בעלמא. ומי שלומד בהן לכתחילה צריך לטרוח יותר ועל ידי טרחו הם מתקלקלים. אבל עכשיו שנהגו לכתוב הגמרא ומי שלמד פרקו מאה פעמים צריך עיון גדול כבתחלה. ואדרבה כל מי שהוא יותר בקי. צריך עיון יותר גדול בהלכות הצריכות לשמועה שלו. והרי הוא כלומד בתחילה. ע\"כ. ועיין מ\"ש במשנה ג' פרק בתרא דבבר. קמא: \n",
+                    "<b>מנערה אחת לשלשים יום אבל טפי לא</b>. שמתקלקל. טור סימן רס\"ז: \n",
+                    "<b>וכל דבר שאין דרכו לטול</b>. כתב הר\"ב שגנאי הוא לו. שאדם חשוב הוא ואין דרכו ליטול קופה שלו להכניסה מן החוץ לבית שמור. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב כגון זקן ואינו לפי כבודו. כן הוא בגמרא. ולשון הרמב\"ם בפרק י\"א מהלכות אבדה אם היה חכם או זקן מכובד וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רועין בדרך אין זו אבדה</b>. הא רצה בדרך לא פסיקא ליה דאי פניה כלפי העיר אין זו אבדה. ואם פניה כלפי השדה. הרי זו אבדה ולפיכך מפליג בסיפא ברצה בין הכרמים במלתא דפסיקא. גמרא. ועיין מ\"ש במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>רצה בין הכרמים</b>. כתב הר\"ב שמתקלקלים רגליה. אבל רועה לא אלא אם כן הכרמים של ישראל שחייב להשיבה. מפני אבדת הכרם. גמרא: \n",
+                    "<b>אפילו ד' וה' פעמים</b>. וכן שנינו בסוף תולין ולאו דוקא ובגמרא אפילו ק' פעמים. ועיין מ\"ש בריש פרק י\"ח דמסכת שבת: \n",
+                    "<b>השב תשיבם</b>. לשון הר\"ב התורה רבתה השבות הרבה. ותימה דרבוי השבות היינו לרבות אפילו השבה דלאו מעליותא היא שתהא נקראת השבה. ויוצא בה. וכן הוא בגמרא אין לי אלא לביתו לגינתו ולחורבתו מנין תלמוד לומר תשיבם מ\"מ. כדר\"א דאמר ר\"א הכל צריכין דעת בעלים חוץ מהשבת אבדה. שהתורה רבתה השבות הרבה. והא דמחוייב להשיב אפילו מאה פעמים מפיק ליה מהשב ואמרו השב אפילו מאה פעמים משמע. וז\"ל הרמב\"ם והשב מקור. וידוע אצל [כל] בעלי (כל) לשון כי המקור טפל על המעט ועל הרוב תאמר שמרתי לפלוני. שמור. ותאמר ושמרתי לפלוני ופלוני שמור. ולפיכך מורה השב. שחייב להחזיר פעמים רבות. וכמו כן הקם תקים עמו. שלח תשלח. ועזוב תעזוב. וזולתם מן המקראות. ע\"כ. וכן העתיק הר\"ב בסוף חולין. דדריש ליה מן שלח. לענין שלוח הקן: \n",
+                    "<b>כפועל בטל</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>והן העתיק הר\"ב. ועיין במ\"ד פ\"ה דמכילתין. ומשנה ו' פ\"ד דבכורות. ופירש הר\"ב כמה אדם רוצה וכו' ולעסוק במלאכה קלה כזו. וכן לשון רש\"י. וזה לשון הטור סימן רס\"ה כגון שהיה עוסק במלאכה שהיה נוטל עליה ארבע דינרים ולהניחה ולישב בטל היה נוטל דינר. ולהניחה ולהתעסק בהשבתה היה נוטל ב' דינרים נותנים לו ב' דינרים. אע\"פ שמגיע לו דינר בשכר השבה כיון דלא חייבתו התורה להניח שלו ולהתעסק בהשבה. יכול ליטול שכר ההשבה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>שלו קודם</b>. עיין בפירוש הר\"ב משנה י\"א: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מצאה ברפת</b>. פירש הר\"ב אע\"פ שאינה משתמרת בה כגון שאינה נעולה. וגם אינה מתעה הבהמה להרגילה לברוח כדאיתא בגמרא. ופירוש הטור סימן רס\"א כגון שאין לו פתחים בכל ארבע רוחותיו: \n",
+                    "<b>ברשות הרבים חייב בה</b>. כגון שניכר בה שהיא הולכת תועה. דהא אמרינן לעיל דדוקא רצה בדרך ואפה לגבי דברא חייב להחזיר. הא לאו הכי לא. והראב\"ד ז\"ל פירש דהכא מיירי בסרטיא שבוקעין בה אנשים הרבה. ומאימתן היא בורחת או שמא יקחוה אנשים שאינם מהוגנים אבל לעיל מיירי בשביל של רבים שאין רבים בוקעין בו. הרא\"ש: \n",
+                    "<b>ואם היה בית הקברות</b>. ס\"א בין הקברות. וכן העתיק הש\"ע ריש סימן רע\"ב. והר\"ב כתב בבית הקברות. וכן העתיק הרמב\"ם ריש פי\"ג מהלכות רוצח. ומה שכתב הר\"ב והוא כהן וכו' לישנא דגמרא דף ל'. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>והרמב\"ם כתב או נזיר דאיכא ג\"כ עשה ולא תעשה. שנאמר בנזיר (במדבר ו׳:ו׳) קדוש יהיה. ונאמר (שם) על נפש מת לא יבא. ומ\"ש הר\"ב שהשבת אבדה עשה וכו'. גמרא. וכתב רש\"י דף ל' ואע\"ג דלא תעשה נמי איכא [דלא תוכל להתעלם] אין נא תעשה מועיל לדחות לא תעשה אלא עשה הוא דקא דחי ליה כדאמרינן ביבמות [דף כ\"א ע\"ב]. ע\"כ. וכך כתב הרי\"ף: \n",
+                    "<b>או שאמר לו אל תחזיר</b>. פירוש אלא עסוק בדבורי להביא לי גוזלות וכיוצא בזה. המגיד סוף פי\"א מהלכות אבדה: \n",
+                    "<b>לא ישמע לו</b>. כתב הר\"ב דכתיב איש אמו וגו' שאם אביך וכו' אל תשמע לו. מאני ה' [דסיפא דקרא] יליף אף ע\"פ שאמרתי לך ירא את אביך. אני [ה'] אדון לשניכם. ואם אמר לך אביך עבור על דברי לחלל שבת אל תשמע לו. נ\"י. ואם תאמר למה לי קרא הא הוי השבת אבדה עשה ולא תעשה כמה שכתב לעיל ולא אתי עשה דכבוד אב ודחי לעשה ולא תעשה. הא מילתא מיפרשה בגמרא משום דסלקא דעתך אמינא הואיל והקיש כבוד אב ואם לכבודו של מקום שנאמר כאן (דברים ה׳:ט״ז) כבד את אביך ואת אמך ונאמר להלן (משלי ג׳:ט׳) כבד את ה' מהונך. הלכך לציית ליה. קא משמע לן דלא לשמע ליה: \n",
+                    "<b>אפילו ארבעה וחמשה פעמים</b>. שנאמר עזוב. עיין מ\"ש במשנה דלעיל: \n",
+                    "<b>אם היה זקן או חולה</b>. רוצה לומר בעל המשא. חייב. רוצה לומר הפוגע בו חייב שיפרוק המשא הוא לבדו. ולא יטריח לבעל המשא שיפרוק עמו. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>מצוה מן התורה לפרוק</b>. כתב הר\"ב בחנם אא\"כ הוא עסוק במלאכה. ודינו כמו בהשבת אבדה [דלעיל]. הרא\"ש: \n",
+                    "<b>אבל לא לטעון</b>. אלא בשכר כדכתב הר\"ב. בגמרא יליף ליה דאי לאו הכי לכתוב רחמנא טעינה ולא בעי פריקה ואנא אמינא ומה טעינה דלית בה צער בעל חיים וליכא חסרון כיס חייב. פריקה דאית בה צער בעל חיים וחסרון כיס לא כ\"ש אלא למאי הלכתא כתביה רחמנא לומר לך פריקה בחנם. טעינה בשכר: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר אף לטעון פירש הר\"ב בחנם</b>. וטעמא מפרש בגמרא דסבירא ליה דלא מסיימי קראי למשמעות טעינה. הילכך אי כתיב חד הוי אמינא לפריקה אתאי ורבנן אמאי לא מסיימי קראי. הכא כתיב (שמות כ״ג:ה׳) רובץ תחת משאו. משמע שצריך לפרוק. התם כתיב (דברים כ״ב:ד׳) נופלים בדרך. דרמו אינהו וטעונייהו באורחא משמע וצריך לטעון המשא. ור' שמעון נופלים בדרך אינהו וטעונייהו עלוייהו משמע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>של רבו קודמת</b>. כתב הר\"ב והוא שיהיה רבו מובהק שילמד רוב חכמתו ממנו. גמרא. ופירש\"י אם מקרא מקרא ואם משנה משנה. ואם גמרא גמרא. וזה לשון הרמב\"ם בריש פי\"ב מהלכות אבדה שרוב חכמתו של תורה למד ממנו. ע\"כ. ופירוש מובהק <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>א) לשון תרגום מנגה נגדו [שמואל ב' כ\"ב] מזיו יקריה מבהיקין שמי שמיא. ולפי שלשון מובהק שהוא מבנין הפעל. שנבנה על התולדה לפיכך נראה לי שכך פירושו של רבו מובהק. כלומר שהוא רבו של זה שנעשה מובהק. ומלת מובהק מוסב על התלמיד. ואמרם בעלמא סימן מובהק מוסב מלת מובהק על סימן. שהסימן הוא מובהק ובהיר ונוגה לו כשמש: \n",
+                    "<b>ואם אביו חכם</b>. וכן היא גירסת הר\"ב כדמוכח בהדיא מלשוט דסוף מסכת כריתות. וגירסא זו נראה לי שהיתה לו להרמב\"ם כשחבר הלכות תלמוד תורה. שכך כתב בפ\"ה [שם] ואם היה אביו תלמיד חכם [*אע\"פ שאינו שקול כנגד רבו משיב אבידתו. ואחר כך משיב אבדת רבו] אבל נ\"א גרסינן ואם היה אביו שקול כנגד רבו. וזו היתה גרסתו בהלכות אבידה פרק י\"ב והיא עקרית. שכך העתיקו הפוסקים <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ב): \n",
+                    "<b>היה אביו או רבו נושאין משאוי וכו'</b>. הכא לא גרסינן כלל ואם היה אביו וכו' וכתב ב\"י ביורה דעה סימן רמ\"ב דאפשר דאפילו אם אביו שקול כרבו רבו קודם דכיון שאין שם סכנת גוף ולא הפסד ממון אלא להניח לו מעצבו הוה ליה ככבוד לחוד. וחייב בכבוד רבו יותר מבכבוד אביו. אלא מדתנן בסוף כריתות אם זכה הבן לפני הרב וכו' שהוא ואביו חייבין בכבוד רבו. משמע דאם אביו שקול כרבו שאז אין האב חייב בכבוד הרב. שאין לו להקדים רבו לאביו והדבר צריך לי תלמוד. ע\"כ. והטור כתב בשם הרא\"ש דלענין לפדותו. ולפרוק משאו. אם הוא חכם קודם אפילו אינו שקול כרבו. אבל לא ראיתי כן בפסקיו שלא כתב אלא לפדותו בלחוד. ומלשון הר\"ב שבסוף כריתות שכתב ולפרוק עמו אע\"פ שאינו שקול וכו'. נראה ודאי דהוא הדין וא\"נ כל שכן הוא במשא עצמו. וכל שכן שלשון הרמב\"ם [בפירושו] שם הוא לפרוק מעליו. ולפיכך נראה שגם הר\"ב לזה נתכוין. והיינו הך דהכא גופא: \n",
+                    "<b>ואם היה אביו חכם פודה וכו'</b>. ה\"ג. וכתב ב\"י דטעמא דמלתא משום דבפדיון שהם סכנת נפשות כיון שאביו תלמיד חכם אע\"פ שאינו שקול כרבו. חייב להציל נפשו מני שחת. קודם כל אדם. אבל אבדתו שאינו אלא הפסד ממון. אם אינו שקול כרבו אם יעבור על דעת אביו מעט. אין רע. עד כאן: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בהמה או כלים</b>. אמרינן בגמרא דאיצטריך למתני בהמה לאשמועינן דכשרוצה לשלם ואינו רוצה לישבע שמקנה לו כפל זה. אף ע\"פ שהוא מרובה. דהא כשטבח ומכר הגנב משלם ד' וה'. ואיצטריך למיתני כלים. לאשמועינן דאע\"ג דאין טורח בשמירתן. כמו דאיכא בבהמה. אפילו הכי מקני ליה כפילא כשרוצה לשלם. ואי תני חד. לא שמעינן אידך: \n",
+                    "<b>או שאבדו</b>. נקט אבדו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אע\"פ שאין כפל אלא בדבר הנגנב. משום יוקרא שאם נתיקר אחר אבדה וזה רצה לשלם ולא לשבע אם נמצא אחר מכן ונתיקר. הכל של נפקד. כיון דלא אטרחיה לשלם בבי דינא. נמוקי יוסף: \n",
+                    "<b>למי שהפקדון אצלו</b>. דקים להו לרבנן דניחא להו לבעלים שיהא בטוח בקרן על מנת שיהא ספק כפל העתיד לבא של שומר והרי היא כמסורה לו ע\"מ כן שאם תגנב וישלם לו קרן. שתהא פרה קנויה לו משעה שמסרה. גמרא: \n",
+                    "<b>נשבע ולא רצה לשלם וכו'</b>. לכאורה איכא למידק הך סיפא למה לי פשיטא כיון דלא שלם לא מקנה ליה כפילא. מיהו בפרק הגוזל עצים (בבא קמא דף ק\"ח) דייק רבא מינה דנשבע ושלם ואח\"כ הוכר הגנב משלם כפל לשומר דטעמא דלא רצה לשלם כלל. הא רצה לשלם אחר מכן אע\"פ שנשבע מקני ליה כפילא. ופליג בזה עם אביי. והלכתא כרבא. נימוקי יוסף: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והשאילה לאחר</b>. לעשות בה ימי שכירתו. רש\"י: \n",
+                    "<b>ישלם לשוכר</b>. לשון הר\"ב בשבועה שהוא נשבע למשכיר. ותימה דאטו בשופטני עסקינן לא ישביענו ולא יקנה. והכי איתא בגמרא. אמר ליה [רב] אידי בר אבין לאביי מכדי שוכר במאי קני להאי פרה. בשבועה. ונימא ליה משכיר לשוכר. דל אנת ודל שבועתא. ואנא משתעינא דינא בהדי שואל. אמר ליה מי סברת שוכר בשבועה הוא דקני לה. משעת מיתה הוא דקני. [מפני שהוא פטור מאונסין נ\"י]. ושבועה כדי להפיס דעתו של בעל הבית. ופירש\"י בשבועה שהוא נשבע למשכיר. להפיס דעתו שלא יאמר פשעת בה. ע\"כ. וסובר אני שנוסחא משובשת נזדמנה לו להר\"ב בפירש\"י *) דלא נסמן בה גמרא קודם דבור בשבועה שהוא נשבע למשכיר והעתיקה הר\"ב לפירוש המשנה [*וגם בפירוש רש\"י בשבועה. צ\"ל ושבועה]: \n",
+                    "<b>אמר ר' יוסי כיצד הלה וכו'</b>. טעמא דר\"י משום דחשוב שוכר כאילו השאילו בשליחות המשכיר. הלכך דין המשכיר עם השואל. הרא\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אמר לשנים גזלתי וכו'</b>. כתב הר\"ב אבל שנים שתבעוהו כו' ישבע כל אחד וכו' שכלל גדול הוא לכל הנוטלים שלא כדין. שאין נוטלין אלא בשבועה כאותה ששנינו בפרק כל הנשבעים (שבועות ד' מ\"ח). נ\"י. ומ\"ש הר\"ב וכן ב' שתבעו וכו' אבי הפקיד וכו' משום דמתניתין תנן אביו וכו' נקט נמי בתבעי אביו כו'. אבל ה\"ה אי תבעו כל אחד ואומר אני הפקדתי וכו'. דהא במתניתין דלקמן מפרש הר\"ב דיהא מונח. שהוא דוקא כשהפקידו תרוייהו כי הדדי זה בפני זה. ועיין במשנה ז' פ' בתרא דב\"ק. וא\"ת ומאי שנא פקדון ממקח שכתבתי במשנה ז' פט\"ו דיבמות דמודה ר\"ע שמניח דמי המקח ביניהן ומסתלק. תירץ נ\"י דשאני מקח דעומד להתפרע מיד. ולא הוה ליה למידק. משא\"כ בפקדון שהיא לאחר זמן הוי פושע כי לא דייק: \n",
+                    "<b>או אביו של אחד מכם וכו'</b>. אבל אחד מכם הפקיד וכו' פטור דהמפקיד עצמו הוה ליה למידק. הרא\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שנים שהפקידו וכו'</b>. פירש הר\"ב כגון דאפקידו וכו' ומשום הכי לא דמי למ\"ש הר\"ב במ\"ז פ' בתרא דבבא קמא דבטוענו שמא הלויתיך חייב לצאת ידי שמים. נ\"י: \n",
+                    "<b>והשאר יהא מונח וכו'</b>. ואין להקשות כיון שכל אחד תובע מאתים והוא מודה ודאי מנה. הוה ליה כחמשין ידענא. וחמשין לא ידענא. דאמרינן [במשנה ב' פ\"ח] הוה ליה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע עליה ומשלם. דהתם רמא רחמנא שבועה עליה שלא יעכב ממון חבירו ברשותו. אבל הכא הרי מודה השלש מאות שתובעים בין שניהם. ואין הכפירה וההודאה אלא בין המפקידין. נ\"י: \n",
+                    "<b>יהא מונח</b>. עיין מ\"ש בריש פ\"ק בד\"ה ויחלוקו: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>לא יגע בהן</b>. כתב הר\"ב לפי שרוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין וכו' גמרא. ואמרינן דגוזמא היא דלאו דוקא. דהא ביותר מכדי חסרונם מוכרן כדמסיק הר\"ב. ונ\"ל דלישנא דמתניתין ד' פ\"ג דסוטה נקטיה רוצה אשה בקב ותפלות מתשעה קבין ופרישות. והתם דוקא כמו שכתבתי שם. ומ\"ש הר\"ב ולא אמרי רבנן וכו'. אלא שלא אבדו [אלא] עד כדי חסרונן וכו' והוא שעור שמחסרין לשנה. ונחסרו בפחות משנה. והיינו טעמא דפליג רשב\"ג. נ\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכי מה אכפת להן לעכברים וכו'</b>. תניא אמרו לו הרבה אובדות מהן. הרבה מתפזרות מהן. ופירשו התוספות דלדברי רבי יוחנן בן נורי קאמרי. אבל טעמייהו דרבנן מפורש בירושלמי דהני עכברי רשיעי נינהו. כד חמיין עיבור לא מסתייהו דאכלי אלא קריין לחבריהן דאכלי עמהון: \n",
+                    "<b>מדה מרובה</b>. לשון הר\"ב מעשרה כורים ולמעלה. כלומר מדה מרובה היינו עשרה כורים ולמעלה. דהא בגמרא לא אמרו אלא י' כורים וכן נקט הר\"ב לקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יוציא לו שתות ליין</b>. כתב הר\"ב אם הפקיד אצלו יין וערבו עם יינו. וכן לשון רש\"י וחדא מתרתי דלעיל נקטו דהא בעינן נמי שהיה מסתפק מהן ואינו יודע כמה כדלעיל. דאי לאו הכי היה מחסר לפי הערך: \n",
+                    "<b>לוג ומחצה שמרים וכו'</b>. פירושא דשלשת לוגין הוא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לצורכו</b>. לשון הר״ב להשתמש בו. כגון לעלות עליה כדרך סולם ליטול גוזלות מקן גבוה [ואפ״ה] (ו)הוי גזילה למיקם ברשותיה עד דעביד השבה. דקסבר שואל שלא מדעת בעלים גזלן הוא. כדאיתא בגמרא. ועיין בסוף פרקין (בבא מציעא דף מ״ג) דלהשתמש דהכא. היינו ונשתמש: \n",
+                    "<b>אם משהניחה וכו' פטור</b>. כתב הר\"ב רבי ישמעאל היא דאמר בגונב טלה מן העדר וכו' לאו בגנב מרשות בעלים דמ\"ח בפרק בתרא דב\"ק אומר. דהתם דוקא בבעלי חיים משום דלמודה ללכת חוץ. וצריכה שמירה יותר כדפירש הר\"ב שם. והכא בחבית איירינן. אלא הכא ברועה ששומר ברשותו וגנב מרשות עצמו היא. וסבירא ליה לר' ישמעאל דלא בעינן דעת בעלים דעדיין שומר הוא עליו. וסגי בדעתיה. גמרא פרק בתרא דבבא קמא דף קי\"ח: \n",
+                    "<b>ובין משהניחה לצרכו חייב</b>. כתב הר\"ב רבי עקיבא היא דאמר בגונב טלה וכו' חייב עד שיודיע לבעלים דכיון שנשתמש בה לצרכו כלתה לו שמירתו. שלא היו רוצין הבעלים שיהיה עוד שומר עליהן ולא הויא חזרה כלל. [רש\"י]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>צררן וכו'</b>. כתב הר\"ב ואם בבית הוא אין להם שמירה אלא בקרקע. גמרא. ותמיהני דהא תנן ונעל בפניהם שלא כראוי חייב. משמע הא כראוי פטור. וראיתי בנימוקי יוסף שכתב דהא דאמרינן בגמרא אין להם שמירה אלא בקרקע. דוקא להנהו דרי. ובהנהו אתרי דשכיחי גנבי. וכדמוכח בגמרא. והכי איתא בהדיא בירושלמי נעל כראוי וכו' נגנבו או נאבדו פטור מלשלם. עכ\"ל: \n",
+                    "<b>הקטנים</b>. כתב הר\"ב אבל לגדולים נשבעין הם וכו' אחר שישבע הנפקד שבועת התורה שנתן אותו הדבר להם כמ\"ש הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ונעל בפניהם שלא כראוי חייב</b>. כתב נ\"י ונעל בפניהם. רש\"י פירש [לעיל ד' ל\"ו] דאקטנים קאי. וכן משמע פשט הלשון. ואין נראה מדאמרינן בגמרא בשלמא כולהו וכו'. אלא צררן ולרש\"י לא שייך לומר כולהו דהא ליכא אלא חדא. אלא על כרחך תרתי נינהו והכי קאמר או שלא מסרן לבנו ולבתו כלל. אלא הניחן בביתו ובתיבתו ונעל בפניהם שלא כראוי. חייב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם צרורין</b>. פירש הר\"ב וחתומין וכו' אבל אינם חתומים וכו' אע\"פ שצרורין. גמרא. ופירש רש\"י דהמפקיד אצלו יודע שהוא צריך מיד למעות. ולפיכך כשהפקידן צרורין*) נמי ישתמש בהן. דדרך כל אדם לצור מעותיו. אבל החתומים גלי דעתיה שאינו חפץ שישתמש בהם: \n",
+                    "<b>חייב באחריותם</b>. פירש הר\"ב בגניבה ואבידה. גמרא. ואע\"ג דבפרק דלעיל משנה ז' פרשינן דבדמי אבדה הוי שואל עלייהו אפילו קודם שנשתמש. תירץ הרא\"ש בשם הראב\"ד דהנאת שמוש דהכא גריעא מהנאת שמוש של דמי אבדה. לפי שירא לשלוח בהן יד לקנות בהן סחורה שמא יבא המפקיד לתבוע פקדונו. אבל דמי אבדה יודע שישהה אצלו ימים רבים. ע\"כ: \n",
+                    "<b>לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותם</b>. והוא שיטמין בקרקע. רמב\"ם פ\"ז מהלכות פקדון. ועיין במשנה דלעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השולח יד כפקדון</b>. שחייבו הכתוב אפילו נאנסו. דכתיב (שמות כ״ב:י׳) או מת או נשבר או נשבה שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח. דמשמע הא שלח נתחייב שוב במיתתה ובשבירתה. רש\"י דף מ\"א: \n",
+                    "<b>כשעת הוצאה</b>. פירש הר\"ב מבית בעלים. גמרא. ופירש\"י כשעת הגזלה: \n",
+                    "<b>רבי עקיבא אומר כשעת התביעה</b>. פירש הר\"ב דכתיב ביום אשמתו. גמרא ותמהו בתוספות מאי קסבר. אי סבר שינוי קונה למה ישלם כשעת התביעה [דאין לומר דקרא מליף דלא ליקני דא\"כ ניליף מיניה לכל התורה] ואי סבר לא קנה א\"כ [כשגזזה] לאחר התביעה נמי יהא הכל דנגזל. דבמאי קנה. ותירצו דבית שמאי דאמרי בחסר ויתר מיירי אף ביוקרא וזולא. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דאם הוקרה משלם כשעת הוצאה מן העולם ואם הוזלה משלם כשעת הגזלה. ובית הלל לא פליגי [נמי] בהא. אלא בית שמאי מיירי נמי בשינוי. [כדפירש הר\"ב] כדאמרינן בגמרא מדלא קתני בזול וביוקר. ובהא פליגי בית הלל דשנוי קונה. ור' עקיבא פליג אזול ויוקר. דאמר משלם כשעת התביעה. בין הוזל בין הוקר. ע\"כ: \n",
+                    "<b>החושב לשלוח יד בפקדון</b>. לשון הר\"ב אמר בפני עדים וכו'. וכן לשון רש\"י. וזה לשון התוספות <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>הך מחשבה הוה דבור כדיליף מעל כל דבר. וכן מחשבת פגול נמי הוי דבור ולא בלב כדמוכח פרק ב' דזבחים [ד' ל'] וכו' [*ותמוה לי על מה שתמהו בפרק ב' דחולין דף ל\"ט. דאי מחשבה בלא דבור לא אתיא ההיא סוגיא [כהוגן]. והא הכא מפשט פשיטא להו דדוקא על ידי דבור. ואתיא הסוגיא כהוגן ומה להם להסתפק ולעשות תימה]. וכן כתוב בפרשת שופטים לא תזבח כל דבר רע. אזהרה למפגל בקדשים על ידי דבור רע דלא כהרא\"ם שכתב דדבור לאו דוקא. [*ועליו תימה הסוגיא דפרק ב' דחולין דלעיל]. ועיין בלשון הר\"ב במשנה ב' פ\"ה דפסחים [*וריש זבחים]. \n",
+                    "<b>עד שישלח בו יד</b>. כתב הר\"ב והאי על כל דבר פשע דרשי ביה בית הלל אמר לעבדו וכו' קרא אפקי' מכללא דאין שליח לדבר עבירה שכתבתי במשנה ד' פ\"ו דב\"ק כמו דאפיק מעילה. וכן טביחה כמ\"ש ריש פ\"ו דמסכת מעילה. הכי איתא בהדיא בגמרא פ\"ב דמסכת קדושין דף מ\"ב ואשתמיטתיה למהר\"ר ואלק זלה\"ה שכתב בש\"ע סימן רצ\"ב על זה הדין וז\"ל נראה דהיינו דוקא כשלא ידע השליח שהוא של אחרים או שאינו בר חיובא. או שאין לו לשלם. דהא אין שליח לדבר עבירה. עכ\"ל. ותו אשתמיטתיה גמרא אחרת פרק קמא דמכילתין דף י' האומר לאשה ועבד צאו גנבו לי אע\"ג דהשתא לית להו לשלומי. כיון דבני חיובא נינהו לכשיהא להם כדתנן בפרק החובל (בבא קמא דף פ\"ז) נתגרשה האשה וכו' לא נתחייב שולחן. דשמעינן בהדיא דאע\"ג דאין לשליח לשלם פטור המשלח. ואין לומר דדברי מהר\"ר ואלק כשאין לו לעולם. דהיכי ידעינן השתא שלא יהיה לו. והא נשתחרר העבד. כיון שיוכל להיות שיקנה נכסים. פטור משלחו. ועל מ\"ש שלא ידע וכו'. עיין מ\"ש במשנה ו' פרק ז' דבבא קמא: \n",
+                    "<b>הגביהה ונטל</b>. כ' הר\"ב לאו דוקא נטל דמכי אגבהה על מנת ליטול כו'. גמרא. ומיהא על מנת ליטול בעינן. דשליחות יד אע\"פ שאינה צריכה חסרון. על מנת לחסרו בעינן. ולא דמי למשנה ט' דלא בעינן ע\"מ לחסרו אלא בתשמיש בעלמא מחייבינן ליה דהתם משום שואל שלא מדעת מחייבינן ליה. ולפיכך כתב הטור סימן רצ\"ב דלא מחייב [במשנה ט'] אלא משעת תשמיש ולא משעת הגבהה שהרי אינו שולח בו יד. כיון שלא מחסרו. כלומר שאינו רוצה לחסרו: \n",
+                    "<b>ונשברה</b>. כתב הר\"ב ואם נטל רביעית וכו' והחמיץ וכו' שהוא גרם ליין שהחמיץ. שכן דרך יין להחמיץ בכלי חסר. רש\"י: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הזהב קונה את הכסף וכו'</b>. כתב הר\"ב מי שאין טבעו חשוב וחריף דין פירות יש לו ומשיכתו היא קיום דבר וכו' כלומר שיתחייב לו בדינרי כסף שהתנה עמו. ולא בתורת חליפין. דהיינו שכשמשך זה נקנים לו דינרי כסף וברשותו הם. דהא פירש הר\"ב במשנה ו' פרק קמא דקדושין שאין קונין בפירות. ושאין המטבע נקנה בחליפין. אלא בתורת דמים איירינן. כלומר לחייבו בדינרי כסף. ומפרשינן הכי בגמרא דף מ\"ה ע\"ב. ואמרינן נמי דהא דתנן הזהב קונה את הכסף. תני הזהב מחייב. ומ\"ש הר\"ב קנה השני דינרי כסף בכל מקום שהם. לישנא דברייתא נקט. ומפרשינן בגמרא דלאו למימרא דקנאן להיות ברשותו בכל מקום שהם כדין חליפין. אלא בכל מקום שהוא כמות שהוא כדאמר ליה אי א\"ל מארנקי חדשה יהיבנא לך לא מצי יהיב ליה מארנקי ישנה אע\"ג דעדיפא מינייהו. מ\"ט דא\"ל לישנן קא בעינא להו: \n",
+                    "<b>הנחשת קונה את הכסף</b>. גמרא. השתא לגבי דהבא דחשיב מיניה אמרת כסף טבעא הוי. לגבי נחשת דאיהו חשיב ואיהו חריף מיבעיא. איצטריך. סלקא דעתך אמינא הני פריטי באתרא דסגיי אינהו חריפי טפי מכספא אימא טבעא הוי. קמשמע לן. כיון דאיכא דוכתא דלא סגייא בה פירי הוו: \n",
+                    "<b>מעות הרעות</b>. פירש הר\"ב שנפסלו. וכתבו התוספות [ד\"ה הזהב] תימה אמאי איצטריך למתני דמקרו פירי השתא נחשת דסגי טובא הוי פירי כל שכן מעות שנפסלו. לכך נראה דהמעות הרעות היינו שיוצאות קצת. ע\"כ: \n",
+                    "<b>אסימון</b>. פירש הר\"ב שנעשה במדת המטבע וכו'. ואיצטריך לאשמועינן דהוי פירי אע\"ג דאינו חסר כי אם מעט דבדבר מועט יטביעו הרבה מהם. תוספות [שם]: \n",
+                    "<b>מטלטלין קונים את המטבע וכו'</b>. אשמועינן דקונין אפילו מטבע כמו מעות רעות ואסימון ודמקרי פירא לגבי כספא]. והם אינן קונין מטלטלין דמקרי טבעא לגבי מטלטלין. תוספות: \n",
+                    "<b>זה הכלל כל המטלטלין וכו'</b>. בספרי הרי\"ף והרא\"ש ל\"ג זה הכלל. וכן נראה דלא גרסינן ליה דזה הכלל משמע לכלול הדינין האמורין כבר. ולהוסיף עליהן בזה הכלל ודינין האמורין ליתנהו במטלטלין בלבד כדאמר זה הכלל אלא במטלטלין ומטבע ביחד. וכן בגמרא דף מ\"ו תנן כל המטלטלין וכו' ואמר ריש לקיש ואפילו כיס וכו'. והיינו דכתבו הר\"ב ורש\"י והאי כל לאתויי ולא כתבו והאי זה הכלל לאתויי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כיצד</b>. הוא פירושא דזהב ונחושת קונים לכסף. וכסף אינו קונה אותם. ומפרש משום שאלו פירות לגבי כסף. ובפירות עושין המשיכה. נמוקי יוסף: \n",
+                    "<b>נתן לו מעות וכו' יכול לחזור</b>. כתב הר\"ב דדבר תורה מעות קונות כדאשכחן גבי הקדש וכו'. כך פירש רש\"י דף מ\"ו ע\"ב [ד\"ה סבר] וכן כתב בריש פרק ב' דבכורות דף י\"ג [ד\"ה הניח]. ומסיים בה דגמר הדיוט מהקדש ע\"כ. ותימה לומר כן ועיין מ\"ש בריש פ\"ב דקדושין] וכן כתב נ\"י דלא ילפינן הדיוט מהקדש. והכא לאו מקרא יליף אלא מסברא בעלמא. דבדין הוא שיהיו קונות. כיון שרוב הקנינים נעשים בכסף. ע\"כ. והתוספות דבכורות [שם סוף ד\"ה ד\"ת] כתבו דשפיר יליף מקרא. מדכתיב (ויקרא כ\"ה) או קנה מיד עמיתך. ואשכחן סתם קטן דקרא במעות. כדכתיב (ירמיה ל\"ב) שדות בכסף יקנו. וכתיב (ויקרא כ\"ה) מכסף מקנתו. ע\"כ. [*ומ\"ש הר\"ב דכתיב ונתן הכסף וקם לו. כבר כתבתי בזה פ\"ק דקדושין משנה ו' בשם התוספות פרק מפנין דף [קכ\"ח] ומ\"ש הר\"ב גזירה שמא יניח וכו' ותפול דליקה וכו' כלומר באונס דליכא לאשתלומי מבעל הדליקה. גמרא. ומ\"ש לפיכך העמידום ברשותו לחזור בו ומשום הכי הפקיעו חכמים קנין דאורייתא כדתני רישא משך ולא נתן מעות קנה [*ולא תקנו שיצטרך שניהם מעות ומשיכה] דאימשיכה לבדו לא תקנה יאמר לוקח למוכר נשרפו חטיך בעליה. תוספות [ד\"ה נשרפה]. וכ\"כ בפ\"ק דקדושין סוף ד' כ\"ח [ד\"ה שמא]. וכתבו עוד וא\"ת כיון דמעות אינן קונות. ניחוש שמא יאמר המוכר נשרפו מעותיך בעליה. ויש לומר דלהא ליכא למיחש דלכל הפחות יהא המוכר כשומר חנם*) [ומעות] וכספים אין להם שמירה אלא בקרקע. והתם לא שייך למימר נשרפו מעותיך. ע\"כ. ותמיהני על מהר\"ר ואלק כהן ז\"ל שחלק בסימן קצ\"ח דבמעות אין טרחא בהצלתן כמו בפירות. דזו מנין לו דלפעמים יש טרחא יותר במעות מבפירות. וגם התוספות לא חלקו בכך. [*ושוב הראוני שכדברי מהר\"ר ואלק כ\"כ התוספות דסוף פרק חלון [עירובין דף פ\"א ד\"ה שמא] וז\"ל דמעות נוח לשומרן. ואין טורח בהצלתן כמו פירות. דאין יכול להציל אלא בטורח גדול. ע\"כ]. ומ\"ש הר\"ב דכיון דאם יתיקרו וכו'. וכ\"כ רש\"י דף מ\"ו ע\"ב. וכתבו התוספות דף מ\"ז ע\"ב וא\"ת וכי תקנו משיכה בשביל שאין מהוגנים. דטרח ומציל לפי שאם יוקירו יחזור ויקבל עליו מי שפרע שצדיקים לא יחזרו לעולם אפילו אם יוקירו. וי\"ל דודאי לא תקנו אלא משום שאינם מהוגנים שיניחו פירות חבריהם לשרוף. ע\"כ. וטעמא דלוקח יכול ג\"כ לחזור כמ\"ש הר\"ב יכול לחזור בו זה וזה. פירש\"י סוף ד' מ\"ז דכל שכן כי מוקמת לחזרה נמי ברשות לוקח מסר נפשיה המוכר וטרח ומציל. שאם יראה הלוקח דליקה באה יאמר חוזרני בי. ע\"כ. ומהשתא דמוקמינן לחזרה אף ברשות לוקח. לא היה צריך הר\"ב לזה הטעם. ורש\"י לא כתבו אלא קודם דאתמר הא דאמר רב חסדא כדרך שתקנו משיכה למוכרין כך תקנו משיכה ללקוחות. דאכתי לא ידעינן אלא דמוכר יכול לחזור. וכן פירש הטעם הזה בדרבי שמעון. כמו שאעתיק לקמן. אבל הר\"ב שכבר כתב דשניהם יכולין לחזור. לא הוה ליה לכתוב זה הטעם. ואפשר דסבירא ליה דתחלת התקנה היתה למוכר בלבד. וכן כתב הרמב\"ן בספר מלחמות ה'. לפיכך כתב טעם תחלת התקנה. אבל במשנה ד' פרק ה' דחולין לא כתבו. עיין מה שכתבתי במשנה ה' פ\"ק דקדושין בטעם שאר קנינין. הגבהה. ומסירה. וחליפין: \n",
+                    "<b>מי שפרע מאנשי דור המבול וכו'</b>. וכן הלשון בדברי הפוסקים בכמה מקומות ולפי שהשי\"ת אינו מקבל הפרעון שאם חטאו לפניו מה פעלו לו לפיכך לא אמרו מי שנפרע מאנשי וכו' אלא שפרע מאנשי וכו' כלומר שפרע מהם חובם ולא לו: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר כל שהכסף בידו וכו'</b>. כתב הר\"ב דאתא רבי שמעון למימר דזמנין דמי שהכסף [בידו] דהיינו המוכר וכו' כגון שהיתה עלייתו וכו' דטעמא מאי וכו' הכא דעלייה דלוקח היא וכו'. ואין הלכה כרבי שמעון. אלא אף על פי שעלייתו וכו' דבריו הללו אינם בעיני אלא דברי תימה דכיון דעלייתו מושכרת ביד המוכר. וליכא למימר גזירה שמא יאמר כו' למה אמרו שהמוכר יכול לחזור דכיון דבטל טעמא דיאמר נשרפו וכו'. ומשום הכי לוקח לא יכול לחזור. ואוקמא על דין תורה. דמעות קונות. הכי נמי מוכר לא יוכל לחזור. ואוקמא על ד\"ת. שאם חכמים לא עשו תקנתא דמשיכה גבי לוקח. היכא דלא שייך טעמא. ה\"נ לא יעשו תקנתם גבי מוכר היכא דלא שייך טעמא. ועוד דמה שפירש דזימנין דמי שהכסף וכו' אינו במשמע לישנא דרבי שמעון אלא משמעות דבריו הן. דלעולם כל שהכסף בידו וכו'. ועוד תימה על פסק שלו שאף על פי שעלייתו וכו' שניהם יכולים לחזור דאמאי כיון דבטל טעמא דגזירה שמא יאמר וכו'. ליבטל תקנתם לגמרי. ואי משום דאין הלכה כרבי שמעון לגבי תנא קמא. לא קשיא דתנא קמא לאו בהכי מיירי כלל בדין עלייה מושכרת. ורבי שמעון דאמר שאם היתה עלייתו מושכרת וכו'. דמוכר יכול לחזור ולא לוקח. אפשר דת\"ק לא סבירא ליה כוותיה וס\"ל דבכי האי גוונא אף המוכר אינו יכול לחזור. כיון דבטל טעמא דתקנתא. אבל אין ספק אצלי (אלא) שהטעה להר\"ב ברייתא שבגמרא דף מ\"ט ע\"ב. תניא אמר ר\"ש אימתי בזמן שהכסף והפירות ביד מוכר. אבל בכסף ביד מוכר ופירות ביד לוקח אינו יכול לחזור. ומוקמינן לה כגון שהיתה עלייה של לוקח מושכרת ביד מוכר. טעמא מאי תקינו רבנן וכו'. וסבור היה הר\"ב דברייתא זו פירושא דדברי ר\"ש דמתניתין היא. ודקאמר אימתי וכו' על דברי ת\"ק. והיינו דכתב הר\"ב דאתא ר\"ש למימר דזמנין וכו'. ולא היא דברייתא זו לאו פירושא דמתניתין היא אלא ר\"ש מהדר על דברי עצמו שבמשנה וקאמר אימתי וכו'. והשתא דבריו שבמשנה כמשמען כל שהכסף בידו וכו' כלומר לעולם לא תקנו חזרה אלא למי שהכסף בידו דהיינו המוכר. אבל לוקח לא יכול לחזור כלל. וכן אמרו בהדיא בגמרא סוף ד\" מ\"ז דאיכא בינייהו לר\"ש ורבנן [הא] דאמר רב חסדא כדרך שתקנו משיכה למוכרין [לחזור בו המוכר כל זמן שלא משך הלוקח] כך תקנו משיכה בלקוחות [לחזור בו בשביל אותה תקנה עצמה דנשרפו חטיך דכל שכן וכו' כמ\"ש לעיל] ר\"ש לית ליה דרב חסדא [דסבירא ליה דיינו אם אמרינן חזרה במוכר דמכי מוקמת להו ברשותיה לחזור בו אם הוקרו. מסר נפשיה לאצולינהו. מימר אמר עדיין שכרי תלוי בהם שאם יתיקרו אחזור בי] ורבנן אית להו דרב חסדא. שמעינן מהכא דדברי ר\"ש שבמשנה אמורין בעיקר תקנתא שלא תקנו אלא למוכר. ואהא קאמר ר\"ש בברייתא דאימתי תקנו למוכר כשהכסף והפירות בידו. אבל כשהפירות ביד לוקח דהיינו שהעלייה מושכרת וכו' לא תקנו אף למוכר כלל ולא שייך כאן שום חזרה לשום אחד משניהם. ואהא לא שמעינן דפליגי רבנן עליה. ואדרבה כל הפוסקים כתבו דבנדון דעלייה מושכרת נשמע מדרבי שמעון לרבנן. דאף רבנן סבירא להו כיון דלא שייך טעמא דשמא יאמרו נשרפו וכו' דליכא תקנתא דמשיכה כלל אלא מעות קונות ושניהם אינם יכולים לחזור. ונמצאת למד שאין פירוש דברי ר\"ש כפירוש הר\"ב כלל. וגם הפסק שפסק בעלייה מושכרת וכו' ליתא כלל. ובטעמא דעלייה מושכרת דאמרינן לוקח טרח ומציל. פירש נמוקי יוסף בשם רבינו ירוחם לפי שהוא דר בבית תחת העלייה. וכ\"כ תלמידי רשב\"א שהוא דר באותו חצר. ע\"כ. וכן נראה לי שהוא דעת הטור מדהתנה בדין אם המוכר השכיר ללוקח שיהא דר בו וכו'. והשוה דין זה לנדון דידן שהרי כתב וכן וכו'. ומהר\"ר ואלק כהן ז\"ל כתב דסברת הטור אע\"פ שאינו דר בו. אלא טעמא דמסתמא מצוי הוא אצל ביתו. ולא ידעתי זו מנין לו. אלא נראה לי דלכולי עלמא אף לדעת הטור <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>צריך שידור אצל העלייה: \n",
+                    "<b>[*כל שהכסף בידו וכו'</b>. פירש הר\"ב דהיינו המוכר וכו'. וקשה מאי תיבת כל. ונ\"ל דה\"ק כל נושא שיזדמן. מן הראוי הוא מי שהכסף בידו וכו' הלכך מוכר שהכסף בידו מצי הדר ביה. כך מצאתי כתוב. וזה על דרך מה שאמרו בפ\"ג דקדושין [דף ס\"ד ע\"ב וכן בפ\"ב נ\"א ע\"ב] מאי בוגרות בוגרות דעלמא. עכ\"ל בעל הב\"י בספר הכללות שחבר על הליכות עולם]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האונאה</b>. עיין בריש מתניתין דלקמן: \n",
+                    "<b>ארבעה כסף מכ\"ד לסלע</b>. הוה מצי למתני כסף משש כסף לדינר. ויש לומר דמשום מתניתין ז' דקחשיב האונאה ד' כסף והטענה שתי כסף. וההודאה שוה פרוטה וכו' דפוחת והולך. ולא ניחא ליה למיתני הטענה ב' כסף. והאונאה כסף וההודאה שוה פרוטה. דבעי למתני הטענה וההודאה בהדי הדדי ושלא להפסיק ביניהם: \n",
+                    "<b>ארבעה כסף</b>. משקל ס\"ד שעורות. הרמב\"ם משנה ז': \n",
+                    "<b>שתות למקח</b>. פירש הר\"ב אם היה המקח בדמי הסלע כו'. וכן לשון רש\"י כלומר שהוא שוה סלע וליכח לפרושו דזבניה בעשרים דלפי זה נתאנה המוכר ובסיפא תנן עד מתי מותר להחזיר ומפרשינן לה בלוקח דמוכר לעולם חוזר אלא דזבניה בכ\"ח. דבכלל שתות למקח בין שנתאנה מוכר דזבן שוה כ\"ד בעשרים ובין דנתאנה לוקח דזבין שוה כ\"ד בכ\"ח הכי מסקי' בגמרא אליבא דרב דסבר שתוח מקח דוקא. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אבל שמואל סבר שתות מעות נמי שנינו ולפי דלישנא דשתות מקח דייק טפי אליבא דרב פירשו רש\"י והר\"ב אליביה. אע\"ג דהלכה כשמואל בדיני: \n",
+                    "<b>שתות</b>. דאילו פחות משתות הוי מחילה. לפי שכן הוא דרך מקח וממכר שאין הלוקח והמוכר יכולין לכוין דמי המקח בצמצום. ודרך העולם למחול טעות עד שתות. טור סימן רכ\"ז בשם הרא\"ש: \n",
+                    "<b>מותר להחזיר</b>. כתב הר\"ב המקח או שיתן לו אונאתו. ועיין בפירושו למשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>כדי שיראה לתגר וכו'</b>. וא\"ת א\"כ נתת דבריך לשיעורין דלפעמים שהם רחוקים ממנו. ופעמים שהם קרובים. וי\"ל דלעולם יש שיעור אחד לפי מה שמצוי רוב פעמים שיכול להראות לתגר או לקרובו ואם הם קרובים או רחוקים בשביל כך לא יתנו לו שהות לא פחות ולא יותר. תוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אחד הלוקח ואחד המוכר וכו'</b>. דתנו רבנן וכי תמכרו ממכר לעמיתך אל תונו. (ויקרא כ״ה:י״ד) אין לי אלא שנתאנה לוקח נתאנה מוכר מנין. ת\"ל או קנה אל תונו. וצריכא. דאי כתב רחמנא מוכר. משום דקים ליה בזבינתיה [כמה נתן בה ובמזיד הוא עושה] אבל לוקח דלא קים ליה בזבינתיה. אימא לא אזהריה רחמנא בלא תונו. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ואי כתב רחמנא לוקח משום דקא קני. דאמרי אנשי זבנת קנית. אבל מוכר דאבודי אוביד דאמרי אנשי זבין אוביד [שיכלו המעות בהוצאה] אימא לא. צריכא. גמרא: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר אין לתגר אונאה</b>. כתב הר\"ב מפני שהוא בקי. לישנא דברייתא. ומפורשת בגמרא דהיינו תגר ספסר שהוא קונה ומוכר מיד תמיד. דמידע זבינתיה כמה שוה שהרי לא שהה בין קנייתו למכירתו [רש\"י]. ואחולי אחיל וכו': \n",
+                    "<b>תן לי מעותי</b>. כתב הר\"ב אם נתנאה לוקח. וה\"ה למוכר כדתני רישא אחד הלוקח ואחד המוכר. אלא הכא שיורי שייריה. גמרא. ומ\"ש הר\"ב דהלכה שתות קנה. עיין במשנה ה' פי\"א דכתובות. ועיין במשנה ו' פ\"ה דב\"ב [מ\"ש בשם הרשב\"ם. תו\"ח]. ומ\"ש יותר משתות בטל מקח. עיין בפירושו רפ\"ה דב\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כמה תהא הסלע חסרה</b>. דלא דמי מטבע לטלית. דסלע כיון דלא סגי לא מחל. כדמפרש אביי בגמרא [משא\"כ טלית דמחיל עד שתות. תו\"ח].\n",
+                    "<b>כמה תהא וכו'</b>. לשון הר\"ב מטבע היוצא ותמיד הוא שוחק [וחסר] כמה תחסר וכו'. כן ל' רש\"י. ונתכוין למאי דאמרינן בגמרא דתנא מלמטה למעלה קחשיב סלע הפוחתת והולכת עד כמה וכו' דאי הוה חסרה כשיעור דתנינן למר כדאית לי' ולמר כדאית ליה הוי אונאה: \n",
+                    "<b>שני פונדיונים לדינר</b>. והא דלא אמר מעה לדינר משום דרבי יהודה נקט פונדיון קאמר איהו שני פונדיונין <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>תוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד מתי מותר להחזיר</b>. דלא דמי לטלית דכל אינש קים ליה בגויה. כדמפרש רבא בגמרא [דף נ\"ב ע\"ב] : \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האונאה ארבעה כסף כו'</b>. כתב הר\"ב חזר ושנאה משום דבעי למתני הטענה שתי כסף. גמרא וגם הרמב\"ם לא העתיק יותר אבל בגמרא [פריך] דהא נמי תנינא במשנה רפ\"ו דשבועות הטענה שתי כסף. ומשני סיפא איצטריכא ליה דקתני ה' פרוטות הן ולאו דכולהו אצטריכו דהודאה תנינא בשבועות וקדושי אשה בריש קדושין ומעילה בריש פ\"ה דמס' מעילה. ונשבע לשקר משנה ה' פ\"ט דב\"ק אלא מציאה בלבד לא תנן לה בשום דוכתא. ועוד נ\"ל דה\"ק ה' פרוטות איצטריכו ליה כלומר לאשמועינן דתו לא ומש\"ה אמר רב כהנא זאת אומרת אין אונאה לפרוטות. וללוי דאמר יש אונאה מתרץ הרא\"ש אליביה דאיתא בכלל גזל: \n",
+                    "<b>פרוטה</b>. פירש הר\"ב ריש קדושין חצי שעורה כסף: \n",
+                    "<b>והטענה שתי כסף</b>. ל' הר\"ב שטענו שוה שתי מעות כסף וכו' ויכפור השאר. או זה יודה לו הכל כלומר יודה לו כל השאר. ועיין מה שאכתוב בכל זה ברפ\"ו דשבועות. כי שם פירש הר\"ב בענין אחר: \n",
+                    "<b>והמוצא שוה פרוטה</b>. כתב הר\"ב דכתיב אשר תאבד ממט פרט וכו'. הכי תניא פ\"ב ד' כ\"ז אשר תאבד פרט וכו' ופירש\"י אשר תאבד שתהא קרויה אבדה: \n",
+                    "<b>יוליכנו אחריו וכו'</b>. ל' הר\"ב ולא ליד שלוחו. דכתיב ונתן לאשר אשם לו. ובפרשת נשא כתיב שנשנה שם דין נשבע לשקר משום *) גזל הגר שנתחדשה בו. וגם רש\"י ונ\"י כתבו לזה המקרא. ותמה אני דלא נקטי מקרא שבפרשה ראשונה דהוא בפרשת ויקרא לאשר הוא לו יתננו. וכן כתבוהו בפ\"ט דב\"ק מ\"ה. וכן הוא שם בגמרא דף ק\"ג [ע\"ב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חמשה חומשין הן</b>. הני כולהו מתניין בדוכתייהו אלא לאשמועינן דאין דין חומש אלא בהנך אי נמי איידי דחמש פרוטות דאיצטריך בהו משום מציאה כמ\"ש לעיל: \n",
+                    "<b>ותרומת מעשר של דמאי</b>. בגמרא אמרינן טעמא דמתניתין ר\"מ היא דאמר עשו חכמים חזוק לדבריהם כשל תורה. ומייתי לה ממאי דשמעינן ליה כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין יוציא והולד ממזר. ואע\"ג דאיסור אשת איש במיתת ב\"ד ואיסור אכילת תרומה לזר במיתה בידי שמים. שם מיתה חד הוא [ובירושלמי שכתבתי ברפ\"ב דערלה מייתי לה מדמחמיר ר' מאיר בכתמים ואין איסור נדה אלא כרת לא בידי ב\"ד] אבל בחלול כסף על נחושת דאמר ר\"מ במשנה ב' פ\"ק דדמאי דמחללין אפילו שלא מדוחק אע\"פ שאין כן בשל ודאי משום דמעשר שני דודאי ליתא אלא בלאו דלא תוכל לאכול בשעריך. הכי איתא בגמרא. ואין להקשות אמאי לא מייתי רישא דההיא דמחללין דתנן דמאי אין לו חומש [ופירשה הר\"ב בפודה] משום דאיכא למדחי דאין לו חומש בין בפדיון מעשר בין באכילת זר לתרומת מעשר. ועל כרחך רבנן היא ולא ר\"מ. והכי אמר רבי אימי בירושלמי דהתם. דההיא אף באכילה ורבנן היא. ודהכא ר\"מ היא. אבל הר\"ב לא פירשה כן. משום דכיון דלפי האמת ר\"מ לא החמיר בלאו כדמוכח סיפא דמחללין הילכך ניחא ליה לפרשו בפדיון ואתיא אפילו כר\"מ. והכי מתרץ לה ר' זירא בירושלמי דהתם. דההיא בפדיון והכא באכילה. אבל מסיים בה הכין. בדין היה תרומת מעשר של דמאי שלא יפריש עליה חומש. ולמה אמרו שיפריש. גדירה שאם את אומר לו שלא יפריש אף הוא אינו נוהג בה בקדושה. בדין היה מעשר שני של דמאי שיפריש טלו חומש. ולמה אמרו שלא יפריש מפני גדירו. שאם את אומר לו שיפריש אף הוא אינו מפריש כל עיקר. ולדבריו ככולי עלמא תרתי מתניתין. ולאו משום חומרא דר\"מ חייבו בחומש דהכא אלא כדי שלא ינהגו בה שלא בקדושה. והא דקאמר בדין היה מעשר שני שיפריש עליו חומש היינו נמי כדי שלא ינהגו וכו' ולפיכך נראה בעיני שהר\"ב תופס דברי ר' זירא דירוש' עיקר. משום דהשתא מתניתין דדמאי ודהכא ככולי עלמא. ותדע שכן הוא דעתו מדלא פירש בכאן דר\"מ היא כדברי הבבלי. אלא משום דסבירא ליה דככולי עלמא היא ומטעם הירושלמי. וכן היא ג\"כ דעת הרמב\"ם שפסק למשנתינו זאת דהכא [פ\"י מה\"ת] בתרומת מעשר של דמאי לחייבו בחומש. וסיים בה בטעמא דר' זירא שאם לא יתחייב עליה חומש יזלזלו בה ולא יהיב טעמא דעשו חזוק וכו'. כגמרא דידן. משום דאי הכי מתניתין ר\"מ היא. ולא היה פוסק כמותו כמו שכבר כתבתי ברפ\"ב דערלה אדתנן התם התרומה ותרומת מעשר של דמאי עולים במאה וא' ומצטרפים וכו'. שהרמב\"ם בפט\"ו מה' מאכלות אסורות [הל' י\"ז] השמיט ותרומת מעשר של דמאי מהאי טעמא. דבירושלמי אמרו ר\"מ היא שאמר החמירו בדבריהם וכו' [דהיינו עשו חזוק דבגמרא דהכא] ולפיכך יהיב טעמא של הירושלמי דלפום האי טעמא מתניתין ככ\"ע והלכתא היא. ולא דק הכ\"מ שעל הטעם הזה שכתב הרמב\"ם הראה מקום שהוא בפרק הזהב וכלומר בבבלי. דליתא אלא ר' זירא דירושלמי דדמאי היא. ואיכא בינייהו טובא. דלבבלי ר\"מ היא ואינה הלכה. ולר' זירא דירושלמי. ככ\"ע ואין חולק. ולא עוד אלא דלדבריו דברי הרמב\"ם קשיין אהדדי דבהלכות תרומות פסק כר\"מ. ובהל' מאכלות אסורות לא פסק כוותיה. אלא עיקרן של הדברים כמו שכתבתי: \n",
+                    "<b>וחלה ובכורים</b>. כתב הר\"ב כל הני חמשה חד נינהו דכולהו איקרו תרומה כמ\"ש בפירושו ברפ\"ב דערלה. ומשנה ב' פ\"ד דמעילה: \n",
+                    "<b>נטע רבעי</b>. כתב הר\"ב גמר קדש קדש כמ\"ש בפירושו משנה ו' פ\"ז דפאה: \n",
+                    "<b>[*הנהנה</b>. פירש הר\"ב חייב קרבן מעילה וכו'. וכ\"כ רש\"י ולא ידעתי אמאי הוצרכו לפרש שחייב קרבן. ועוד דלפ\"ז קשה למה לא פירשו כמו כן לקמן בהגוזל שחייב קרבן שכמו כן חייב אשם גזילות כמו שחייב אשם מעילות. ומיהו בזה י\"ל דאינו חייב אשם גזילות עד שישבע לשקר]: \n",
+                    "<b>והגוזל וכו' וכן [כופר] בפקדון וכו'</b>. כדתנינן להו במ\"ז פ\"ט דב\"ק והואיל ובחד קרא כתיבי בהדי הדדי לא הוצרך לשנותן כלל. ואע\"ג דכופר בפקדון כתיב ברישא בקרא נקט גוזל משום דבלשון גוזל כללינהו נמי לכל כופר בין בפקדון בין בהלואה וכו'. ועוד דהכא נקט לה כלישנא דמתניתין [ז'] דפ\"ט דב\"ק והתם כדין שנאו לגזל ברישא משום ההוא פירקא דדיני גזילה. ובקרא נמי דוהשיב את הגזילה. כתיב גזל ברישא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העבדים והשטרות והקרקעות</b>. כתב הר\"ב דאמר קרא וכי תמכרו וכו' מיד [ליד] יצאו קרקעות וכו' יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות וכו'. ויש לתמוה על סדר השנוי במשנתינו דכיון דעבדים וקרקעות כחדא אימעוטי לא הוה ליה להפסיק ביניהם בשטרות. [*וגם כיון שעיקר מיעוט דמיד על הקרקעות. ועבדים הוקשו להם הוה ליה להקדים קרקעות לעבדים] ועוד דשטרות הוי ליה להקדים קודם לכולן. דהא בקרא גופיה נדרשים בממכר דקדים למיד. ועוד מטעם שכתבו תוספות בפ\"ז דבבא קמא [דף ס\"ג ע\"א] דשטרות דמו טפי למעוטי כדמוכח בפרק בתרא דב\"ק דלמאן דדריש רבויא ומיעוטא לא הוי ממעט אלא שטרות. ע\"כ. ונ\"ל דתנא דידן מסרך סריך בלישנא דמתניתין ה' פ\"ו דשבועות דתנן על אלו אין נשבעין על העבדים וכו' והתם אמינא טעמא רבה דכבר כתבתי ברפ\"ז דב\"ק דהא דממעטי אלו מכפל [ואיתא התם בגמרא [דף מ\"ב ע\"ב] דכן בשבועה] משום דעיקר דרשא הוא דכל רבויא. וריבה הכל ודנקטיה בכלל ופרט וכלל משום שהיא דרשא שגורה וכמ\"ש שם. ואמרינן התם דממעטינן לעבדים. ושטרות. וקרקעות. מחמור. שור. ושה ופירשו התוספות דאיצטריך מיעוט באפי נפשה לעבדים ולא סגי בהיקשא כיון דכתיב כל רבויא. ע\"כ. ואמינא אנא דהא אתא תנא לאורויי לן והכניס שטרות בין עבדים לקרקעות. להורות באצבע לומר דטעמא דעבדים לא אמעיטו מהיקשא דקרקעות אלא צריכי מיעוט בפני עצמם משום דעיקר דרשא דכל רבויא הוא. וכבר כתבתי דשטרות יש להן דין קדימה לקרקעות לפיכך לא היה יכול לשנות ג\"כ קרקעות. שטרות. ועבדים: \n",
+                    "<b>העבדים</b>. כתב הר\"ב שהוקשו לקרקעות כדפירש מ\"ג פ\"ק דקדושין: \n",
+                    "<b>והשטרות</b>. המוכר שטרות לגבות חוב שבתוכן. רש\"י: \n",
+                    "<b>והקרקעות</b>. עמ\"ש במ\"ה פ\"יא דכתובות: \n",
+                    "<b>אין להם תשלומי כפל</b>. כבר כתבתי ברפ\"ז דב\"ק דכלל ופרט וכלל שכתב הר\"ב אינה עקרית אלא כל רבויא וג' מעוטי איתנהו לעבדים שטרות וקרקעות. וכפל ושבועה. תרוייהו מחד קרא נפקי. וכמ\"ש לעיל בסמוך. וכתבו התוספות דהתם. וא\"ת וגניבה בקרקעות היכא שייכא. וי\"ל במשיג גבול. א\"נ במחובר לקרקע כי ההיא דעשרה גפנים טעונות [מ\"ו פ\"ו דשבועות] וטוען שנגנבו לו חמשה ונמצא שהוא גנבם. ע\"כ. וההקדשות. כתב הר\"ב אמר קרא רעהו. רעהו ולא הקדש. וכתבו התוספות ובריש מרובה ממעט מוגונב מבית האש ע\"כ. וכ\"כ הר\"ב שם משנה ד'. ובפ\"ו דשבועות דף מ\"ב כתבו התוס' די\"ל דעיקר קרא לא אתא אלא לדרוש וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב. וארעהו הוא דסמיך בפרק מרובה. א\"נ התם בגנב עצמו. והכא איצטריך לטוען טענת גגב ע\"כ. ול' הרמב\"ם פ\"ב מה' גניבה כתירוצם הראשון שכתב וז\"ל גנב נכסי הקדש אינו משלם אלא הקרן בלבד שנא' (שמות כ״ב:ח׳) ישלם שנים לרעהו. לרעהו ולא להקדש. וכן הגונב קדשים מבית בעליהן. בין קדשי קדשים. בין קדשים קלים. בין שאין הבעלים חייבים באחריותן וכו' הרי זה פטור מן הכפל וכו' שנאמר וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש. ע\"כ. וז\"ש בין בקדשים קלים צריך לי עיון למאי דתנן במ\"ב פ\"ק דב\"ק דנכסים שאין בהן מעילה והיינו קדשים קלים מרבינן להו דהוו ממונו. ופסקה הרמב\"ם ברפ\"ח מה' נזקי ממון. וכן נמי דייקינן אמ\"ח פ\"ב דקדושין המקדש בחלקו לאפוקי מחיים דמקרי ממונו. ומה לי בין נזקין וקדושין לתשלומי כפל. [*ואין סברא כלל לומר דמיתורא דוגונב מבית האיש נפקא ליה דהא איצטריך ללא מבית הגנב]: \n",
+                    "<b>ולא תשלומי ארבעה וחמשה</b>. כתב הר\"ב אם גנב וטבח וכו'. ומשום הקדשות דשייך בהו שור ושה נקט. דאילו בעבדים וקרקעות לא שייך ד' וה' דאין תשלומי ד' וה' נוהגת אלא בשור ושה בלבד [כדתנן רפ\"ז דב\"ק. נימוקי יוסף. וכ\"כ התוספות פ\"ו דשבועות דף מ\"ב: \n",
+                    "<b>שומר חנם אינו נשבע</b>. הה\"נ שאינו משלם במקום שהיה חייב בתשלומין במקום אחר דהיינו אם פשע בה אלא משום דבכתוב לא נאמרו תשלומין כלל בשומר חנם משום הכי לא הזכירו במשנה אלא אינו נשבע שהוא מה שנזכרבכתוב בשומר חנם. זו היא מסקנת הפוסקים: \n",
+                    "<b>אינו נשבע</b>. עיין בפירש הר\"ב פ\"ו דשבועות מ\"ה ובפירש הר\"ב רפ\"ב דשקלים: \n",
+                    "<b>ונושא שכר אינו משלם</b>. ושואל ושוכר לא הוזכרו. עיין בפירש הר\"ב פ\"ו דשבועו' [מ\"ה]: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר קדשים שהוא חייב באחריותן</b>. יש להן אונאה. וכן חולק ב[תשלומי] ד' וה' במשנה ד' פ\"ז דב\"ק. וממילא דחולק נמי בכפל דאי ליכא כפילא ליכא ארבעה וחמשה: \n",
+                    "<b>אמרו לו לא אמרו אלא את אלו</b>. עיין מ\"ש בסוף משנה א' פרק ה' דבבא בתרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כך אונאה בדברים</b>. כתב הר\"ב שנאמר ולא תונו וגומר ויראת מאלהיך וכו'. שאין טובתן ורעתן מסורה להכיר אלא ללבו של מדבר וכו' שיכול הוא לומר לא עשיתי כי אם לטובה שהייתי חפץ לקנות מקח זה. ואין דייני בני אדם יכולין לדון עליו. לפיכך נאמר ויראת מאלהיך. הוי ירא מן היודע מחשבות אם לטובה אם לאונאה: \n",
+                    "<b>לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך</b>. היינו זו אף זו דאפילו מעשה אבותיו אין לו להזכיר. תוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>באמת ביין התירו וכו' מפני וכו'</b>. בכאן למדו בגמרא דכל באמת הלכה היא כמ\"ש הר\"ב בריש פרק ב' דתרומות. ופירש\"י מדיהיב טעם למלתיה מפני שמשביחו ואין לגמגם בדבר. ונקט בה למחייב באמת שמע מינה כל היכא דתני באמת הלכה ואין לחסום ולגמגם בדבר: \n",
+                    "<b>מפני שהוא משביחו</b>. לשון הר\"ב קשה משביח את הרך פירש הרא\"ש שמתקיים יותר. ע\"כ. ובגמרא דבין הגתות שנו. ופירש\"י שתוססין זה עם זה ונעשין טעם אחד. אבל לאחר הגתות שכבר כל אחד קלט ריחו וטעמו אין משביחו אלא פוגמו. עד כאן. ועיין בסיפא. מכל מקום אמרינן בגמרא דמקום שהכל טועמים קודם שיקנו שרי. שהרי יטעימנו תחלה: \n",
+                    "<b>אין מערבין שמרי יין ביין</b>. פירש הר\"ב שמרי יין של חבית זו וכו'. לפי ששמרי חבית זה מקלקלין חבית אחר. טור סימן רכ\"ח: \n",
+                    "<b>מקום שנהגו להטיל מים ביין</b>. כתב הר\"ב דוקא בין הגתות. כדלעיל. וז\"ל המגיד [פרק י\"ח מה\"מ הלכה ו'] שבזמן הגתות קולטות המים טעם היין. אבל שלא בין הגתות הוא נחשב כאילו הוא מזוג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחכמים מתירין</b>. דאמר ליה אנא מפליגנא אמגוזי. ואת פליג שיסקי. גמרא: \n",
+                    "<b>בגונב את העין</b>. אפשר דלהכי לא קרי ליה גונב העין ממש לומר שאע\"פ שמודיעו שלא בירר אלא מעל פי מגורה דאפ\"ה אסור לפי שאפשר שע\"י שרואה בשעת המכירה על פי המגורה שכולן יפות ואין בהם פסולת מתוך כך לא יעלה על לבו תמיד שיש פסולת בו ולפיכך לא קורהו אלא כגונב את העין. \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מפני שהוא נושך</b>. הכי גרסינן בס\"א וכן ברי\"ף ורא\"ש. ולא גרסי אסור מפני וכו': \n",
+                    "<b>המרבה בפירות</b>. כתב הר\"ב ובין בהלואת כסף. ובין בהלואת פירותהוירבית. דכתיב (ויקרא כ״ה:ל״ז) את כספך לא תתן לו בנשך. ובמרבית לא תתן אכלך ולא כתיב את כספך לא תתן לו בנשך. ואכלך במרבית [דכמו שהקדים כסף לנשך. הוי ליה להקדים אוכל למרבית] קרי ביה הכי את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית. ובנשך ובמרבית לא תתן אכלך. ולמה חלקן הכתוב לעבור עליו בשני לאוין. גמרא. ומ\"ש הר\"ב שהרי ממונו מתרבה. וכן פירש\"י והוא טעם למה אסרה התורה הלואת פירות כמו הלואת כסף וקאמרי דהא בפירות נמי מתרבה ממונו וכדאמרינן בעלמא שוה כסף ככסף ולא ידעתי למה הוצרכו כלל לפרש טעם במה שנאסר בתורה בפירוש. [*ולכן נראה דלא קיימי אהלואת פירות דסמיך ליה אלא אהלואת כסף. וכלומר דתרבית דקרא קאי נמי עליה. שהרי ממונו מתרבה. וכן בסוגיא אדמקשינן ומי איכא נשך בלא תרבית. מפרש רש\"י מי איכא נשך שנשך את חבירו ואין ממונו. מתרבה]. ומ\"ש הר\"ב אלא דבסיפא רבית דרבנן קא מפרש וכו'. וחלקן בשמות דלרבית דאורייתא קורא נשך דכתיב ברישא ולרבית דרבנן קורא תרבית שכתוב אח\"כ: \n",
+                    "<b>וכן השער</b>. כתב הר\"ב והותר לו לתת מעות עכשיו וכו' וכפירש\"י ולא קאי אסור אלא איין. ונקט רישא לרבותא דסיפא דיין אסור אע\"ג שבא מכח פסק הראשון של חטין שהיה דרך מקח וממכר ולא דרך הלואה. כ\"כ התוספות [דף ס\"ב ע\"ב] . אבל הקשו עליו מסוגית הגמרא ופירשו דלקח חטים דתנן נמי בהעמדת מלוה שהיתה לו עליו כבר ואסור קאי גם אחטין. ואין להאריך בזה: \n",
+                    "<b>ויין אין לו</b>. כתב הר\"ב דאי הוי ליה יין הוה קנוי לו מעכשיו וכו' ואע\"ג דלא משך כי מוקרי ברשותיה מוקרי ולא הוה ליה רבית הואיל ואם בא לחזור קאי עלייהו במי שפרע. כך פירש\"י בגמרא [דף ס\"ג ד\"ה יש לו]. ועיין עוד בפירש משנה ז'. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ונראה שר\"ל שיש לו מעות עכשיו. ולפיכך יש עליו מי שפרע. וכן נראה שמפרש הב\"י בי\"ד סימן קס\"ד. ואפילו הכי כי אין לו יין אסור. אע\"פ שיש לו מעות. ולא דמי ללוקח ממנו חטין וכו' דלא בעינן יש לו חטין דהתם יהיב ליה מעותיו לקנות והוי דרך זביני. והכא שאין נותן לו דמים. אלא שעושה עליו החטין בדמים כלומר שזקפן עליו במלוה והוי דרך הלואה ואסור כשאין לו יין וכ\"כ רש\"י בהדיא בגמרא [ד\"ה ומאי לקח] דאין לו יין אסור. שמחמת הלואה בא עליו שהיו כבר דמי חטין מלוה עליו. אבל גבי חטין אפילו אין לו שרי דאיסרו בא לידו. ע\"כ. כלומר שנתן לו מעותיו ולא בדרך הלואה. ומעתה סברת רש\"י דע\"י מעות הלואה קונין במי שפרע [ועיין מ\"ש במשנה ז'] היא כדעת הפוסקים. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ומהם הרמב\"ם בפ\"ז מהלכות מכירה [הלכה ד']. אבל השיג הראב\"ד מהא דשמעינן במתניתין דרפ\"ב דקדושין המקדש במלוה אינה מקודשת משום דלהוצאה נתנה כמו שכתבתי שם. וכתב דהכא לאו לענין קנייה מיירי אלא לאיסור רבית. ע\"כ. ור\"ל שאף ע\"פ שלא קנה מדין קנייה כיון שאין כאן אלא איסור רבית דרבנן יכלו רבנן למימר דקנה ושוינהו כאילו זכה בהם וקנאם. כדאמרינן בעלמא עשו את שאינו זוכה כזוכה. ועיין מ\"ש במשנה ז'. וגם לענין ההשגה לא מצאתי בדברי המגיד מה שתנוח דעתי עליו שיהא מספיק לקונה בדמי הלואה לא בפרק ז' ולא בפ\"ה מהלכות מכירה ומכל מקום האחרונים כתבו כהרמב\"ם. נראה דאפילו לסברת רש\"י והרמב\"ם לאו דוקא שיש לו מעות אלא דאפילו אין לו מעות עכשיו מותר כשיש לו יין. לפי שקנאו במי שפרע מכח הדמים שנתחייב לו שנתן על החטין. דלא גרע נתינת דמים שנתן לקנות בו כבר מהדמים שזקוף עליו במלוה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מרבין על השכר</b>. כתב הר\"ב דשכירות אינה משתלמת אלא בסוף ואף על פי דקיימא לן בקדושין [משנה ו' פרק ג'] דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף היינו לומר שבכל יום ויום מרויח כנגד יום. נ\"י: \n",
+                    "<b>מכר לו שדהו</b>. ולא תנא חצרו כמו ברישא. דמלתא אגב אורחיה קמשמע לן שאם הגיע לידי כך למכור קרקעותיו שימכור שדהו ולא חצרו. כדמוכח קראי בסוף פרשת בהר כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו וגו'. והדר ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הלוהו על שדהו וכו' הרי היא שלו</b>. כתב הר\"ב וכגון דאמר ליה קני מעכשיו וכו'. עיין מ\"ש במ\"ה פרק בתרא דבבא בתרא. ומ\"ש הר\"ב והפירות יהיו מונחים ביד שליש וכו' וכן ברישא. ובגמרא ארישא הוא דאיתמר. וא\"ת וכיון דרישא וסיפא שוין הן מאי שנא ברישא דנקט ליה בענין האסור ובסיפא נקט ליה בענין המותר. ויש לומר דרישא מיירי בזביני הוה רבותא למנקט בגונא דאיסורא ובסיפא דבהלואה הוה רבותא למנקט בגונא דהתירא. ועוד י\"ל דסיפא לא נקטה הכא אלא לאשמועינן מעשה דביתוס דמעשה רב. ומעשה שהיה בהלואה היה שהיה נותן לו כל מעותיו בתחילה ועיין [בפירוש הר\"ב] במ\"ג פרק בתרא דערכין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולא יתן לו מעות וכו' וצריכא</b>. דאי תנא חנוני. חנוני הוא דסגי ליה כפועל בטל משום דלא נפיש טרחיה אבל מעות ליקח בהן פירות דנפיש טרחיה אימא לא סגי ליה כפועל בטל. ואי תנא מעות ליקח בהן פירות ה\"א התם הוא דבעי כפועל בטל משום דנפיש טרחיה אבל חנוני דלא נפיש טרחיה. אימא סגי ליה במשהו בעלמא דאפילו לא טיבל עמו אלא בציר ולא אכל עמו אלא גרוגרת אחת זהו שכרו צריכא. גמרא: \n",
+                    "<b>כפועל</b>. לשון הר\"ב כפועל בטל דבגמרא תנא כפועל בטל ומ\"ש של אותה מלאכה וכו' ולעשות מלאכה קלה כפי' רש\"י. והקשו בתוספות דהא אמרן דלהכי איצטריך למיתני מעות משום דנפיש טרחיה אימא לא סגי ליה כפועל בטל. והלא למה שהיא כבדה נוטל יותר אמאי סלקא דעתך דלא תסגי כפועל בטל. ופירשו כפועל בטל היינו כיושב ובטל לגמרי. ופליגי ב\"י וח\"ש בפירוש דבריהם שהב\"י סימן קע\"ז מפרש דאומדין כמה רוצה ליטול פועל אחד כדי לבטל ממלאכתו לגמרי דהשתא בין שנותנים לו מלאכה קלה. בין שניתנים לו מלאכה כבדה שיעורו שוה. ע\"כ. וחכמת שלמה הסכים פירוש דבריהם כמ\"ש הטור רואין אדם שבטל ואין לו שום מלאכה כמה היה רוצה ליקח ולהתעסק בזה העסק. אפילו היה לו מלאכה מרובה ע\"כ. ואני מצאתי בתוספות פ\"ד דבכורות דף כ\"ט לענין נוטל שכר לדון וכו' שכתבו וז\"ל כפועל בטל של אותה מלאכה וכו' שנותנין לו שכר בטלה מאותה מלאכה ובטל לגמרי ואינו עושה בשום מלאכה דהשתא אינו נוטל שכר על זו המלאכה שעושה. ע\"כ. וזה מסכים כפירש הב\"י. ומה שהקשה החכמת שלמה מהסוגיא אין כאן מקומו להאריך. וכתבתי בזה בספר מעדני מלך. המקום יהא בעזרי להשלימו ולהוציאו לאורה. ומ\"מ לעיל בספ\"ב לענין השבת אבדה הפירוש כמ\"ש הר\"ב שם. ונותן לו שכרו שעל ההשבה. וכתבתי מילתא בטעמא בשם הטור. אבל הכא באבק רבית הקלו חכמים ובדבר מועט שהוא נותן לו לא מחזי כרבית. כ\"כ הרא\"ש: \n",
+                    "<b>אין מושיבין תרנגולים</b>. איצטריך לאשמועינן דיהיב ליה מזונות דאפרוחים אע\"פ שהוא דבר מועט ולא תימא דבמזונות דאפרוחים לא קפדי אנשי [ועיין במ\"ט בדבור וכן היה הלל וכו']. והיינו טעמא שהקדימו רש\"י והר\"ב ופירשו מזונו שלא במקומו השנוי במשנה: \n",
+                    "<b>ואין שמין וכו'</b>. משום סיפא דאבל מקבלין וכו' תני ליה: \n",
+                    "<b>אלא א\"כ נותן לו שכר עמלו</b>. פירש הרמב\"ם בשכר עמלו דהיינו כפועל בטל [*וכן הר\"ב נקט לעיל עמלו על שכרו כפועל. וכן פירש\"י שם] וז\"ל התוספות הכא לא שייך למתני כפועל בטל דאין מתבטל להאכילם ולהשקותם אלא רגע אחד ביום. אבל חנוני כל עסקו בכך דתניא בתוספתא המושיב חנוני בחנות אם היה אומן לא יעסוק באמונתו: \n",
+                    "<b>אבל מקבלין עגלים וסייחים</b>. כתב הר\"ב בלא שומא וקמ\"ל דבסתמא אין מקבל עליו שום אחריות. ולא הוי עסקא כיון דבתחילה כשקבל עגלים לא שמו אותם אלא לאחר שגדל ובאין לחלוק השבח אז שמין אותם כמה השביחו. ולהכי תנא ברישא שמין ובסיפא מקבלין. וכששמין בשעת קבלה בסתם מקבל עליו חצי האחריות כמו בשאר עסקא. תוספות. וכתב נ\"י וכן הדין בביצים ובכל דבר שלא קבל עליו באחריותו: \n",
+                    "<b>וסייחין</b>. בני אתונות. ועיין במ\"ג פ\"ה דב\"ב ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>[*עד שיהו משולשין</b>. פירש הר\"ב כשיעמדו על שליש גדולן שאז הוא עומד בעיקר טעם בשרו. ואמרינן נמי מותר שליש בשכרך [*לקמן דף ס\"ט]. רש\"י פרק הדר (עירובין דף ס\"ג)]: \n",
+                    "<b>וחמיר עד שתהא טוענת</b>. כן מצינו בכמה מקומות ששונה חמור והכונה לנקבה. בפרק דלקמן מ\"ג ובפ\"ה מ\"ג דב\"ב. ור\"פ בתרא דע\"ז. ובפ\"ק דבכורות מ\"ב. וגם בכתוב נאמר פטר חמור ובסוף שמואל ב' י\"ט אחבשה לי החמור וארכוב עליה פירש הרד\"ק אתון היתה. וחמור כולל זכר ונקבה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבן שמעון בן גמליאל אומר שמין עגל עם אמו</b>. כתב הר\"ב וא\"צ ליתן שכר עמל ומזון לעגל. דאיכא גללים ואידך גללים אפקורי מפקיר להו. גמרא ד' ס\"ח. ומ\"ש הר\"ב ואין הלכה כרשב\"ג. עיין בפ\"ח דעירובין [משנה ז']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין מקבלין צאן ברזל וכו'</b>. פירש הר\"ב כל אחריות הנכסים על המקבל וכו' ונקראים צאן ברזל מהטעם שפירש ברפ\"ז דיבמות. ומ\"ש ואע\"ג דמשנה יתירה היא וכו' נקט לה משום סיפא. אבל מקבלין צאן ברזל מן העכו\"ם כ\"כ רש\"י. ונ\"י פירש דהכא אתא לאשמועינן דאין מקבלין כלל. ואפילו יהיב ליה אגרא הואיל דכולה מלוה: \n",
+                    "<b>מדעת העכו\"ם</b>. כתב הר\"ב כגון ישראל שלוה מעות מהעכו\"ם וכו' מצאו ישראל כו' ואני אעלה לך וכו'. אף ע\"פ שישראל נותנן לו במצות העכו\"ם מותר. ופרכינן בגמרא דהא אין שליחות לעכו\"ם. מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית. ולכל התורה כולה ילפינן לה [עיין ברפ\"ב דקדושין] ומסקינן כגון שנטל העכו\"ם ביד וקבלו מן הראשון וקמשמע לן דלא תימא העכו\"ם גופיה כי עביד <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אדעתא דישראל קא גמר ויהיב. וכתבו התוספות [ד\"ה מצאו] דמשום הכי תני. שאמר ליה ואני אעלה לך. [משום העמידו דסיפא לאשמועינן] שזה ג\"כ מותר שיקבלם הישראל: \n",
+                    "<b>אבל לא מדעת ישראל</b>. כגון עכו\"ם שלוה מישראל ברבית ובקש לחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר ואם הטמינו אצל ישראל אסור. הכי מסיים ברייתא דלעיל. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ולרש\"י ורבינו חננאל טעמא דאסור משום דיש שליחות לעכו\"ם לחומרא מדרבנן ורבינו תם [ד\"ה כגון] מעמיד הסיפא כמו הרישא. בנטל ונתן ביד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין פוסקין</b>. אין נותנין מעות לישראל חבירו ע\"מ ליתן לו בהם פירות לסך כך. לזמן פלוני. דכיון שלא יצא השער בכמה נמכרים. שמא יתיקרו כשיצא שער שלהם. נמצא שהיה משתכר זה בהמתנת מעותיו. שיתן לו פירות. כפי מה שפסקו בזול. נ\"י: \n",
+                    "<b>יצא השער פוסקין אע\"פ שאין לזה יש לזה</b>. [עיין לקמן בדבור ופוסק וכו'] בגמרא דף ס\"ג ע\"ב דאמר ליה שקיל לטיבותך ושדיא אחיזרי. מאי אהנית לי. אי הוה לי זוזי בידי הוי מזביננא בהיני ושילי. והתוספות דף ס\"ב כתבו וזה לשונם. אע\"פ שאין לזה יש לזה. אע\"ג דלא משך אין זה רבית. כיון שאם היה בא מוכר לחזור הוה קאי במי שפרע. ולכך חשיבי כנתיקרו ברשות לוקח. ע\"כ. נראה שדעתם שאין להוציא מידי איסור רבית אלא אם כן שנוכל לומר שהיו קנוים לזה שנתן המעות וברשותיה אייקור. דליכא למימר ד[דוקא]. לענין איסור רבית סגי. שהרי כתבו הוה קאי במי שפרע. משמע דדינא הכי בקנייה דעלמא. וזהו כדעת רש\"י שכתבתי בריש פרקין. ומסתייע לדברי המגיד בר\"פ כ\"ב מהלכות מכירה. שעל שכתב הרמב\"ם הפוסק על השער וחוזר בו מקבל מי שפרע כתב דמפרקין יצא לו כן. והכ\"מ דחה זה לפי שאינה שנויה אלא לענין רבית ומנלן ללמוד משם לענין קיום המקח. ובספרו ב\"י ח\"מ סימן רי\"א כתב. שאע\"פ שיש ללמוד כן מהתוספתא לענין קנייה דעלמא. מכל מקום אין ראיה. ע\"כ. וזה כסברת הראב\"ד דלעיל בדבור ויין אין לו. דסבירא ליה דהכא לא מטעם קנין התירו אלא מטעם שיש ביד החכמים להקל בדבר שמדבריהם. ורבית דע\"י מקח וממכר מדבריהם הוא אבל כיון שגם דעת התוספות ורש\"י בטעם שריותא דהכא לפי שנקנה לו לענין מי שפרע. ולא הביאו ראיה לזה. וכמו שכתבתי לעיל. שמע מינה דממקומו דהכא הוא מוכרע. ולכך לא הוי ליה להכ\"מ לדחות דברי המגיד בפירוש דעת הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>היה הוא תחלה לקוצרים וכו'</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דלא משך וכו'. כי יש לו. לא גזור. וכ\"כ רש\"י. וכלומר הואיל ולענין מי שפרע מיהא קנה. וכמ\"ש לעיל בדבור ויין אין לו: \n",
+                    "<b>ופוסק עמו [כשער הגבוה]</b>. ארישא קאי יצא השער פוסקין ואע\"פ שיש נוסחא דלא גריס לאותה בבא כמ\"ש התוספות דף ס\"ב מ\"מ מדיוקא שמעינן לה ועלה קאי ופוסק עמו. וכן מבואר בל' הרמב\"ם פ\"ט מהלכות מלוה ובל' הטור סימן קע\"ה דארישא קאי. ורש\"י והר\"ב כתבו בריש פרקין דתנן יצא השער וכו'. ש\"מ דגרסינן לה במשנה: \n",
+                    "<b>תן לי כזה</b>. כתב הר\"ב כשער הזול. ואע\"פ שאין לו. וגם מתחלה כשנתן לו המעות לא התנה לא הוה כרישא גבי יין אין לו. דהתם זקפו עליו בהלואה כמ\"ש שם אבל הכא בתורת מקח נותן לו. וכ\"כ התוספות [ד' ע\"ד ד\"ה יכול]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ביוקר והוזלו או בזול והוקרו נוטל מהן כשער הזול</b>. שאם היו ביוקר והסאה עומדת בשני סלעים. והוזלו. שסאה עומדת בסלע היה נוטל רק סאה. אע\"פ שבשעה שנתן. היה נותן לו מה ששוה שני סלעים ואם היה בזול כשנתן ועמד סאה בסלע. ואח\"כ עמד סאה בשני סלעים לא היה נוטל אלא חצי סאה שבשעה שנתן לו. לא היה נותן אלא מה ששוה סלע אחד. והר\"ב שהעתיק שאם הוזלו נוטל וכו' וכן בפרש\"י בבא הראשונה נקטי אבל בזול והוקרו הוה רבותא טפי. דהשתא מקבל חטין מועטין ממה שנתן. ובנ\"י העתיק שאם הוקרו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואני אתן לך לגורן</b>. דחיישינן שמא תתיקר אע\"פ שאז אין רגיל להתיקר. תוספות. ולהרמב\"ם פירוש אחר: \n",
+                    "<b>הלויני עד שיבא בני</b>. כתב הר\"ב דלא גזור רבנן אלא כשאין לו. דסאה בסאה דרבנן הוא. ולאו נשך דאורייתא. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב ואפילו אין לו אלא סאה אחת וכו' דכל חדא וחדא וכו'. וביד הלוה למכרה ולאכלה. מסיים רש\"י ונמצאת אותה שלוה נזקקת על פירות שבשוק [כלומר על פירות אחרים ולא בעי למימר שיצא השער. דכשיצא השער אפילו אין לו מותר. נ\"י]. וזו פנויה ללות עליה וכשלוה כל אחת ואחת לוה בהיתר דהא אילו לוה סאה אחת ואכלה. ואכל גם הראשונה הואיל כשלוה בהיתר לוה ישלם חטין. ה\"נ כשלוה בהיתר לוה כל סאה וסאה שהרי זו עומדת. ע\"כ. והמגיד כתב [פ\"י מהמ\"ו ה\"ב] וז\"ל. הטעם שאנו רואין כאילו לוה סאה כנגד סאה שיש לו ונמצא לו שתים. ואח\"כ לוה שתים כנגד שתים. וכן לעולם. ע\"כ. והכא סאה בסאה התירו כן. אבל בריש פרקין. ביין אין לו. דהא יש לו שרי. כתב הרמב\"ם אם יש לו חיטין [*בברייתא נשנה כך גם על חטין. והיינו נמי פירוש התוספות שכתבתי שם בדבור המתחיל וכן השער וכו'] כשיעור מעותיו פירש המגיד [שם הלכה ו'] שאין המוכר כלוה: \n",
+                    "<b>וכן היה הלל אומר וכו'</b>. משום דשמעינהו לרבנן בסאה בסאה ביש לו. וככר בככר אפילו באין לו. (פליג עלייהו בתרתי) וטעמא דשאלת ככר שהוא דבר מועט לא בעינן שער שבשוק. דאע\"פ שאין לזה יש לזה. א\"נ משום דלא קפדי שכנים בהא מילתא. ואתא למפליג עלייהו בתרתי. ויש אומרי' דרבנן לא שרו כשלא יצא השער אלא כשיש לו. ולא שנא סאה בסאה או ככר בככר. והלל שאמר לא תלוה אשה ככר. לאו משום דשמעינהו לרבנן דשרו בככר טפי מבסאה אלא הלל לישנא דרבותא נקט דאפילו לככר אחד לא סגי שער שבשוק ויש לו. ואיהו לא איירי על הלויני כור חיטין עד שיבא בני וכו'. אלא תנא הוא דתני על מלתא דת\"ק בכור חיטין והלל אוסר. שכן היה הלל אומר לא תלוה וכו'. ב\"י סימן קס\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולא יאמר לו נכש עמי</b>. כתב הר\"ב פעמים וכו' ויש כאן אגר נטר ליה בשכר שממתין לו על שכר פעולתו עד אותו זמן הוא מקבל עליו מלאכה שהיא קשה מזו. רש\"י: \n",
+                    "<b>גריד</b>. כתב הר\"ב ימות החמה. וז\"ל רש\"י. גריד לשון יובש שהארץ יבשה ואין גשמים יורדין: \n",
+                    "<b>רביעה</b>. כתב הר\"ב ימות הגשמים. והטעם פירש ברפ\"ח דפאה. ובמשנה ו' פ\"ט דשביעית: \n",
+                    "<b>לא יאמר לו חרוש עמי בגריד וכו'</b>. כתב הר\"ב שימי רביעה קשים למלאכה שבשדות. וז\"ל הרמב\"ם הקרקע בימות החמה קל לחפור לתקן למעוט הטנוף. ואורך היום: \n",
+                    "<b>יש רבית מוקדמת וכו'</b>. ל' הרמב\"ם מה שאמר ר\"ג ור\"ש הכל הלכה. אבל צריך שתדע הדברים האלה וכיוצא בהם הם דברים שראוי להתרחק מהם בלבד. ע\"כ. וכלומר שאין בהם איסור דאורייתא. אבל הוא רבית דרבנן. וכן כתב בחבורו [בפ\"ה מהמ\"ו הל' י\"א] שאם עבר ועשה כן. הרי זה אבק רבית: \n",
+                    "<b>לא יאמר לו דע כי בא איש וכו'</b>. נראה בעיני שהם דברי הלוה למלוה שמודיעו שבא איש פלוני וכו'. וכל לא יאמר דמתניתין בלוה הם אמורים. ואיירי שמבשרו בכך והיינו דתנן דע. וטעמא כדתניא ר' שמעון בן יוחאי אומר מנין לנושה בתבירו מנה ואינו רגיל להקדים לו שלום שאסור להקדים לו שלום. ת\"ל (דברים כ\"ג) כל דבר אשר ישך. אפילו דבור אסור. אבל הטור סימן ק\"ס כתב וז\"ל ולא יאמר המלוה ללוה הודיעני אם בא איש פלוני וכו'. ונראה שגירסתו היתה דע אם וכו' ומפרש מלת דע כלומר שיחקור וידע להודיע לו אם בא וכו'. וגם גרסת הרמב\"ם הוא דע אם בא וכו'. ומפרש על המלוה. שכ\"כ בפ\"ה מה\"מ [הי\"ב] . המלוה את חבירו לא יאמר לו דע אם בא וכו'. כלומר שתכבדו ותאכילו ותשקהו כראוי. ע\"כ. והקשה ב\"י וכי זה רבית דברים והרי ממון מחסרו. ותירץ דר\"ש תרתי קאמר. חדא. דיש רבית דברים. כלומר שלא יקדים לו שלום או דברי כבוד יותר ממה שהיה עושה קודם שהלוהו: ותו קאמר דלא יאמר לו דע אם בא וכו'. דסלקא דעתך אמינא כיון שאינו מהנה למלוה כלל וגם לא התנה כן מעיקרא שרי. קמ\"ל. ע\"כ. ושוב מצאתי בנוסח משנה שבירושלמי דגרס דע אם בא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המלוה</b>. כתב הר\"ב עובר בכולן. גמרא. ופירש רש\"י בכל הני דחשיב במתניתין דהוא נותן בנשך בשעת הלואה. והוא לוקח בשעת פרעון. והוה לו כנושה כשתובעו ודוחקו והוא שם עליו נשך בשעת פיסוק התנאי. ונותן מכשול. לפני הלוה להעבירו על לא תשיך לאחיך שהיא אזהרה ללוה. ע\"כ. ומ\"ש והוא לו כנושה כשתובעו ודוחקו. דחיקא מלתא לפרושי הכי דהא משמע דלעולם עובר. ולדבריו אינו עובר אלא כשדוחקו. והמגיד בפ\"ד מהלכות מלוה פירש שלאו זה כולל כל שדרך הנושים לעשות והוא שאין מלוין ממונם בחנם. וכשמגיע זמן פרעון רוצים מעותיהם ונוגשים בחזקה. ועל שניהם הזהירה התורה. ובודאי שלא אסרה [הנגישה] בלוה עשיר אלא בעני. אבל הרבית נאסר בכל. ע\"כ. [*וכן יש לפרש ל' רש\"י שכן רגילות שכשתובעו דוחקו]. \n",
+                    "<b>והלוה</b>. כתב הר\"ב משום בל תשיך לא תשיך לאחיך: \n",
+                    "<b>והערב והעדים</b>. כתב הר\"ב על לא תשימון בלבד. גמ'. וכתבו התוס' זמנין דעברי נמי אלפני עור לא תתן מכשול כגון שלא היה מלוה בלא ערב ועדים. אבל לא תשימון פסיקא ליה. אבל לפני עור זמנין דלא עברי. כגון שהיה מלוה לו בלאו הכי וכו': \n",
+                    "<b>אף הסופר</b>. פירש הרמב\"ם משום לא תשימון. ע\"כ. ונ\"ל דה\"ה בלפני עור כשלא הלוהו בלא שטר: \n",
+                    "<b>לא תתן</b>. את כספך <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>לא תתן לו בנשך: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>האומנין</b>. משמע ליה בין בשכיר יום בין בקבלנות. אבל בפרקין דבתר הכי נקט פועלים משום דפועלים לא משמע אלא שכירי יום. דבהכי מיירי כדאמר התם. בזמן שאמר להשכים ולהעריב. תוספות: \n",
+                    "<b>והטעו זה את זה</b>. כתב הר\"ב אחד מן האומנין ששלחו בעל הבית. גמרא. ומתניתין אורחא דמלתא נקטה שכן דרך העולם ששולח א' מן האומנין וה\"ה לאחר. ול' הרמב\"ם פ\"ט מהלכות שכירות אמר לשלוחו וכו'. ומ\"ש הר\"ב פירוש אחר שחזרו בהם. והאי תנא חזרו נמי הטעו קרו ליה. גמרא [דף ע\"ו ע\"ב] . ועיין ריש פ\"ת: \n",
+                    "<b>הקדר</b>. כתב הר\"ב ברי\"ש גרסינן. לשון תוספות בשני רישי\"ן. ולספר דגרס קדר יש לומר דלהכי נקט קדר לפי שקדרין רגילים להיות להם קרונות. ע\"כ: \n",
+                    "<b>פרייפרין</b>. דבר האבד חשיב ליה שעתה זמנו הוא לעשות. תוספות: \n",
+                    "<b>חלילים</b>. לשון הר\"ב למת או לחתן נראה דלא גריס ליה במשנה. ולשון רש\"י חלילין לכלה לשמת חתן וכלה. או למת לקונן: \n",
+                    "<b>מקום שאין שם אדם</b>. פירש הר\"ב שהוא אינו מוצא פועלים לשכור כלומר עכשיו אינו מוצא פועלים. אבל ודאי כששכר אלו היה מוצא. דאלת\"ה מה הפסידו עליו. מגיד בשם הרשב\"א: \n",
+                    "<b>וחזרו בהן</b>. בכאן לא פירש הר\"ב לאחר שעשו מקצת כדפירש לקמן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דהכא אפילו קודם שהתחילו מיירי דומיא דרישא דאוקמינן בגמרא בהדיא בשלא הלכו [כמ\"ש הר\"ב בפירוש השני] הרא\"ש בשם הראב\"ד: \n",
+                    "<b>[*שוכר עליהן</b>. פירש הר\"ב כשיעור שכרן. גמרא. ופירשו הרא\"ש והטור סימן של\"ג עד כדי הכפל משכר הראשונים דבהכי סמכו דעתייהו ופירש מהר\"ר ואלק כהן ז\"ל כי היכי דמצינו בערבוני יקון דמהדר ליה אם אחזור בי אכפול ערבתך]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השוכר את האומנין</b>. פירש הר\"ב בקבלנות. דאילו פועל דהיינו שכיר יום. יכול לחזור בו אפילו בחצי היום דאמר רחמנא (ויקרא כ״ה:מ״ב) עבדי הם ולא עבדים לעבדים. והאי טעמא לא שייך אלא בשכירות. אבל בקבלנות אין זה עבד אלא לעצמו. אבל בדבר האבד אפילו פועל יש לו דין השנוי במתניתין דלעיל. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>גמרא: \n",
+                    "<b>אם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה</b>. פירש הר\"ב אם הוזלה וכו'. רש\"י. ולא רצה לפרש כשהוקרו פועלים ויתן להם סלע וחצי על חצי שעשו כמו ששוה עכשיו שאין זה סברא. כי למה יתן להם בעל הבית יותר ממה שהתנה עמהם כיון שאין מפסידין בחזרת בעל הבית ואדרבה יותר מרויחים שעתה ימצאו שיתנו להם סלע וחצי לקצור חצי קמה והוא לא היה נותן להם כי אם סלע. תוספות: \n",
+                    "<b>כל המשנה וכו'</b>. [כתב הר\"ב] כגון נתן צמר וכו' אין נותן לו אלא דמי יציאות וכו'. דסתם לן תנא כר' יהודה דפ\"ט דב\"ק משנה ד'. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>להוליכה</b>. עיין מ\"ש בפרק דלעיל משנה ד' [ד\"ה וחמור]: \n",
+                    "<b>אפילו זו י' מילין וכו'</b>. וה\"ה אפילו זו שהלך בה קצרה יותר אלא שלא חש להאריך. תוספות: \n",
+                    "<b>חייב</b>. כתב הר\"ב כשמתה מחמת אוירא וכו' אלא מחמת שלא היתה למודה. וכו'. וכן לשון רש\"י. ודוחק לומר כן שדרך הבהמות ללמדם ללכת בהר ובבקעה. וז\"ל התוספות [ד\"ה כגון] מחמת אוירא פירוש שידוע שאותו היום היה אויר משונה בהרים יותר מבבקעה או איפכא משלג או ממטר. והוי תחלתו וסופו בפשיעה. ולהכי נקט להוליכה בהר והוליכה בבקעה ולא נקט להוליכה בהר זה. והוליכה בהר אחר. משום דאין רגילות להשתנות אויר אלא מהרים לבקעה. אבל מהר להר. ומבקעה לבקעה אין דרך אויר להשתנות: \n",
+                    "<b>השוכר את החמור והבריקה וכו'</b>. בפירוש הר\"ב מפורשת זו הבבא אחר שאחריה וכן הוא הנוסח במשנה שבגמרא. והכי מסתברא. אלא שראיתי בירושלמי במשנה ובגמרא דגרסי' לה כמו בספר ולפיכך לא שלחתי בו יד להגיה: \n",
+                    "<b>והבריקה</b>. לשון הר\"ב והבדיקה נסמית בדוק שבעין. שגירסתו *) והבדיקה בדלי\"ת. אבל בגמרא ברי\"ש ואמרו בפירושו נהוריתא כלומר על דרך סגי נהור. וכן בירושלמי פירשו דבזק: \n",
+                    "<b>שנעשית אנגריא</b>. שכשפוגעים בדרך לוקחים ואין מחפשין בבתים. ולפיכך אומר לו הרי שלך לפניך דמצי אמר ליה מזלך גרם שאילו היתה בבית לא היתה ניטלת. ולפיכך אפילו אינה חוזרת. דלא דמי למתה דהכא מוכח דמזלא דידיה גרס. כך פירשו בתוספות אליבא דשמואל דהלכתא כותיה בדיני: \n",
+                    "<b>אומר לו הרי שלך לפניך</b>. כתב הר\"ב ודוקא וכו' אבל אם שכרו לרכוב וכו' לא קאי אאנגריא. המגיד פ\"ה מהלכות שכירות: \n",
+                    "<b>חייב</b>. כתב הר\"ב למכור וכו' ולהוסיף וכו' שהרי חמור זה וכו'. וכן לשון רש\"י. וכתב עליו הרא\"ש לשון זה הוא מגומגם מדכתב שהרי חמור זה שיעבד לו אלמא משמע דאמר לו חמור זה. ומדכתב ולהוסיף לו מעות וכו' אלמא מיירי בחמור סתם דאי בחמור זה אין חייב להוסיף משלו. אלא בדמי הנבלה יקח או ישכור. והאי מתניתין בחמור סתם. מדקתני חייב להעמיד לו חמור אחר. ומבואר בדבריו דטעמא משום דבמשיכת החמור משתעבדין נכסי המשכיר להעמיד לו חמור אחר: \n",
+                    "<b>פטור</b>. ולא הוי תחלתה בפשיעה וסופה באונס שכתבתי במשנה ג' פרק ב' דבבא קמא דחייב. דלא חייבוהו אלא כשבא האונס מחמת הפשיעה. והכא אילו לא פשע והוליכה בהר כל שכן שהוחלקה. תוספות. ועיין כיוצא בזה משנה ו' פ\"ה דבבא קמא: \n",
+                    "<b>אם מחמת המעלה</b>. הוחמה בעלותה מרגלי ההר לראשו. רש\"י. וכתבו התוספות והיכי ידעינן ברישא דקתני הוחמה בהר פטור. דשלא מחמת המעלה הוחמה. וי\"ל דראינו שלא הוחמה בעלייתה. שעלתה בלא טורח. והלכה אחר כך הרבה ולא היתה מזיעה. ובתר הכי הוחמה א\"כ שלא מחמת מעלה היה ופטור: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השוכר את הפרה וכו'</b>. כתב הר\"ב וכל כלי מחרישה לבעל הפרה ונעריו הולכים עם בהמתו וחורשים בה. וז\"ל רש\"י וזה אוחז הדרבן לכוון פרה לתלמיה וזה הולך אחר המחרישה. ומכביד היתד בקרקע שבו הברזל שקורין *) קולטר\"א בלעז והוא קנקן דמתניתין. ע\"כ: \n",
+                    "<b>פטור</b>. רצה לומר שלא ישלם השוכר לבעל הפרה אלא האומן שחרש והיה תופס המחרישה ושברה. הוא ישלם לבעל הפרה. הרמב\"ם. ונ\"י כתב דתנן פטור להדיא מפני שאלו הנערים אינם שכורים למלאכה זו עכשיו. ע\"כ. ולשון עכשיו לא הבינותי. ונראה דבלאו דוקא אלא כלומר שהם נעריו דהיינו בניו. ולא הגיעו לכלל חיוב. עיין פרק החובל מ\"ד. [*ויותר נ\"ל שר\"ל דהשתא מיירי שאינם שכורים]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חייב</b>. ל' הר\"ב אם הוסיף וכו'. וכן ל' רש\"י ואליבא דאביי בגמרא. ועיין לקמן. וכתבו התוספות דאליביה סיפא דקתני כמה יוסיף קאי לפרש רישא: \n",
+                    "<b>מפני שהנפח קשה למשאוי</b>. ל' הר\"ב כמשאוי. וכן לשון רש\"י ואליביה דאביי פירשו כן. ומדרבא קאמר למשאוי תנן. וידוע דהלכה כרבא לגבי אביי. שמע מינה דגירסתם כמשאוי. דאל\"כ <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ב) לא הוי מפרשי דלא כגרסא ודלא כהלכתא. וכן מצאתי בנמוקי יוסף שכתב שהגירסא היא במשנה כמשאוי ומשום הכי פירש\"י כאביי. ע\"כ. ואין ספק שאיזה תלמיד הגיה הספרים אליבא דרבא למשאוי: \n",
+                    "<b>שהנפח קשה למשאוי</b>. בין לאביי בין לרבא יש לי מקום עיון במ\"ו פ\"ו דפיאה דחשבינן נפח סאתים שהוא כבד להגביה יותר מארבעים סאה. כמבואר ממה שכתבתי שם בס\"ד. וזה צ\"ע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות</b>. כתב הר\"ב שכבר גמרתיו ואיני מעכבו לתפסו וכו'. כלומר דהכי משמע כשאמר טול את שלך והבא מעות. ולא אמר הבא מעות וטול את שלך. דהוי משמע שעדיין תופסו. וזהו שכתב הרמב\"ם בפירושו אם אמר הבא מעות וטול את שלך. שומר שכר. והא איצטריך לאשמועינן בטול את שלך והבא מעות דלא תימא דרוצה לעכבו בשביל המעות. אבל כשאומר בהדיא גמרתיו לא איצטריך למתני. דפשיטא דשומר חנם הוא דכיון דאודעיה שכלתה מלאכתו הוי כשואל שכלתה ימי שאלתו דפטור מאונסים כדפירש הר\"ב במ\"ג פ\"ח והתם לא בעי לאודעיה דהא ידע שלכך וכך ימים השאילה לו. גמרא: \n",
+                    "<b>שמור לי ואשמור לך</b>. כתב הר\"ב שמור לי היום וכו' אבל שמור לי אתה זה כו' זו שמירה בבעלים היא. גמרא. ופירש\"י בעליו של חפץ זה שנגנב במלאכתו של שומר היה שאף הוא משמר היה לו. וכתיב (שמות כ״ב:י״ד) אם בעליו עמו לא ישלם ודרשינן לקמן עמו במלאכתו. ואע\"ג דבשואל כתיב לקמן דרשינן ליה נמי אכולהו שומרין פרק השואל [דף צ\"ה]: \n",
+                    "<b>הנח לפני שומר חנם</b>. ובפרק דלקמן מ\"י כתב הר\"ב דשומר לא נחית בשמירה עד דמשיך. מיירי הכח דמונח במקום שקונה. נ\"י בשם הראב\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הלוהו על המשכון שומר שכר</b>. כתב הר\"ב בין הלוהו ואחר כך משכנו בין משכנו וכו'. עיין מ\"ש בריש פרק בתרא דשביעית: \n",
+                    "<b>שומר שכר</b>. כתב הר\"ב שכר מצוה. כדמפרש בגמרא פרק ו' דבבא קמא דף נ\"ו [ע\"ב]. בההיא הנאה דלא בעי למיתב ליה רפתא לעניא כלומר בשעה שמלוה עליו דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ובההיא הנאה נעשה שומר שכר כל זמן שהמשכון אצלו. ופירש נ\"י בשם רשב\"א מידי דהוה ככל שומר שכר שבשכרו שמקבל תחלה או בסוף נעשה עליו ש\"ש לעולם ע\"כ. וכתבו התוספות דף פ' ע\"ב [ד\"ה דקא] דלא סגי הכא בטעמא דבההיא הנאה דתפיס ליה אחוביה הוי שומר שכר כמו באומנין דמתניתין דלעיל. דהכא לא אתהני מלוה מידי דאין מרויח במה שהלוה ממה שלא היה מלוה ולא הוה ליה משכון: \n",
+                    "<b>מותר אדם להשכיר</b>. לשון הר\"ב לאחרים וכן ל' רש\"י וכלומר אבל הוא לא ישתמש בהן וינכה לו שכרו בחובו וטעמא כתב טור ח\"מ ריש סימן ע\"ב משום חשדא כדרך שאמרו פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן. פירש גבאי צדקה כשפורטים הפרוטות שגבו לעשותן סלעים. הכא נמי דכוותה שיחשדנו שמשתמש בו ואינו מנכה. ובעל הטורים שכתב הא דלאחרים. מסברא דנפשיה אשתמיטתי' דאקדמיה רש\"י. וכן אשתמיט להבית יוסף: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ישבע</b>. כ' הר\"ב קא סלקא דעתיה וכו'. כלומר רבי אליעזר דתמה משום דקס\"ד וכו': \n",
+                    "<b>זה וזה ישבע</b>. כתב הר\"ב כלומר אף אני שמעתי מרבותי כר\"מ. דסתם מתניתין ר\"מ היא: \n",
+                    "<b>ותמה אני וכו'</b>. כתב הר\"ב דשומר שכר היאך פטור וכו' שאין זה אונם אלא דומיא דגניבה ואבידה וכו'. עיין [בפירוש הר\"ב] בפרק דלקמן מ\"ח. ומ\"ש הר\"ב ור\"מ סובר שבועה זו לא מן הדין היא אלא תקנת חכמים וכו' לטעמיה דס\"ל נתקל פושע הוא לעיל רפ\"ג דב\"ק ולפיכך משביעין דשלא בכונה שברתיה אבל לר' יהודה דהתם והלכתא כוותיה דסבר דנתקל לאו פושע הוא. משביעין ליה שבועה שלא בפשיעה נשברה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>בין שומר חנם בין שומר שכר. הרי\"ף והרא\"ש. ונראה מלשונם דכל נתקל לאו פושע. ואפילו שלא במקום מדרון. וזה שתמה ר' אליעזר משלא במקום מדרון. לסברא דנפשיה תמה כן. ולרבי יהודה ליתא ההוא סברא וזה דלא כמו שכתב הטור ר\"ס ד\"ש. דשלא במקום מדרון שלומי בעי: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הפועלים</b>. עיין מ\"ש בריש פרק דלעיל: \n",
+                    "<b>ואמר להם להשכים ולהעריב</b>. אומר ר\"י כששכרן סתמא ואמר להם אחר שהשכירן כבר להשכים ולהעריב. אבל אם התנה מעיקרא הכל לפי תנאו. תוספות: \n",
+                    "<b>אינו רשאי לכופן</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דטפא להו וכו' דאמרי ליה וכו' אדעתא דעבדינן לך עבידתא שפירתא כלומר שזו המלאכה היא עבידתא שפירתא. ואדעתא דהכי טפאת לן ועיין ריש פ\"ט: \n",
+                    "<b>הכל כמנהג המדינה</b>. כתב הר\"ב לאתויי דוכתא וכו' אלא עתה נאכל וכו'. ואם אין האוכל מזומן נמתין בבית ולא נצא השדה למלאכתנו. תוספות [דף פ\"ו] : \n",
+                    "<b>שהן בני אברהם יצחק ויעקב</b>. כתב הר\"ב וסעודת אברהם גדולה וכו'. דאילו אברהם שלשה פרים דכתיב (בראשית י״ח:ז׳)  ויקח בן בקר רך וטוב ואמר רב יהודה אמר רב. בן בקר א' רך שנים. וטוב שלשה. גמרא. ונ\"ל דאע\"ג דמאברהם לחוד דייק איצטריך למימר נמי יצחק ויעקב. משום דאם כן אפילו פועלים שהם מזרע ישמעאל ועשו. נמי לא יצא ידי חובתו. להכי נקט שהם בני אברהם יצחק ויעקב כלומר כי ביצחק יקרא לך זרע. ביצחק ולא כל יצחק: \n",
+                    "<b>הכל כמנהג המדינה</b>. הכל לאתויי השוכר את הפועל ואמר ליה כאחד וכשנים מבני העיר. משמנין ביניהן ופירש\"י שנותנין להם כמו שנותנין לבינונית. והרמ\"ה ז\"ל פירש מחשבין לגדול שבשכירות. והקטן שבשכירות. ומה שביניהם נותן החצי כגון אם גדול בששה וקטן בארבעה נותן להם חמשה. טור סימן ש\"א ולשון משמנין ביניהן אפרש בס\"ד בסוף פ\"ז דב\"ב ע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אוכלין מן התורה</b>. משום דאיירי מעיקרא בפועלים שאוכלים על ידי שפסקו להם מזונות או על ידי מנהג המדינה. להכי נקט ואלו אוכלין מן התורה בלא פסק ובלא מנהג. תוספות. וכן בגמרא דף צ\"ג דאלו אוכלין מן התורה. ויש שאין אוכלין מן התורה אבל אוכלין מהלכות מדינה. [*והיינו הא דתנן במ\"ח]: \n",
+                    "<b>גמר מלאכה</b>. כתב הר\"ב כשתולשין אותו. כלומר שנגמר מלאכת בשולן שאינן צריכין עוד לקרקע. ומ\"ש הר\"ב דכתיב ואל כליך לא תתן. ובפועל הכתוב מדבר. נאמר כאן ביאה ונאמר להלן (דברים כ״ד:ט״ו) לא תבא עליו השמש. גמרא: \n",
+                    "<b>ובתלוש</b>. מ\"ש הר\"ב או עד שלא נגמרה מלאכתו לחלה וכו'. כלומר ואין שעת גמר מלאכתו למעשר פוטרתן. ומ\"ש הר\"ב מדלא קאמר לא תדוש בחסימה דהא שור לאו דוקא דכל מילי איתנהו בחסימה כדילפינן בסוף פרק ה' דבבא קמא. גמרא. ומ\"ש [הר\"ב] ומה חוסם וכו' הכי קאמר בגמרא ומה חוסם אוכל במחובר. אף נחסם אוכל במחובר. ומ\"ש ומה דיש וכו' ובשעת גמר מלאכה. הכי תניא ועיין מ\"ש בריש פ\"ג דמעשרות ואהכי קאמר יצא המנכש בבצלים וכו'. שאין זו שעת גמר מלאכה. פירש רש\"י דעיקר פעולה משום תיקון גדולים הם. שהם מחוברים ועומדין ולא ממעט מאל כליך לא תתן. דהא איכא נתינה לכלים [של בעל הבית] אלו הקטנים שמנכש וממעט להו מדיש. ע\"כ. וא\"ת והיאך ממעט להו מדיש שהוא בתלוש. ויש לומר דהא איתקש מחובר לתלוש במה חוסם וכו' כמו שכתבתי. ומכל מקום איצטריך למכתב ואל כליך אע\"ג דמדיש נפקא לן (לממעט) [למעט] שלא בשעת גמר מלאכה. כמו שכתבו התוספות דאי לאו ואל כליך לא הוה דרשינן מדיש אלא מה דיש מיוחד שלא נגמרה מלאכתו למעשר. אבל לשעת גמר מלאכתו שאין צריך לקרקע לא הוה דרשינן ליה. אבל השתא דכתיב ואל כליך למדרש בשעת גמר מלאכה. דרשינן נמי מדיש להני. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב יצא החולב וכו' הקשו התוס' דבריש פרק ג' דעירובין [וכן בריש מס' מעשר שני] בעינן גדולי קרקע וחשיב בעלי חיים גדולי קרקע. ותירצו דהתם קרי ליה גדולי קרקע. לפי שנזונין מן הקרקע. אבל הכא מפיק שפיר חולב ומגבן. דלא הוי בכלל דיש שהוא גודל וצומח מן הקרקע: \n",
+                    "<b>ואלו שאין אוכלים</b>. אפילו מהלכות מדינה. גמרא דף צ\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אפילו בכתפו</b>. דאינו מזיז ידיו ורגליו. רש\"י: \n",
+                    "<b>הרי זה אוכל</b>. גמרא מאי טעמא כי תבא בכרם רעך בכל מאי דעביד. ונראה לי דמפיק ליה מדלא כתיב כי תבא לבצור בכרם רעך: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היה עושה בתאנים וכו'</b>. שנא' (דברים כ״ג:כ״ה) בכרם ואכלת ענבים. הרמב\"ם פרק י\"ב מהלכות שכירות. ומצאתי כן בספרי ענבים ולא תאנים מכאן אמרו היה עושה בענבים לא יאכל בתאנים וכו' ע\"כ [*וכן הוא בירושלמי פ\"ב דמעשרות. ושם [מ\"ח] הביא הר\"ב ללשון הירוש'] ומהר\"ר ואלק כהן בסימן של\"ז [ס\"ק כ\"ב] כתב דדרש מואל כליך ממה שאתה נותן וכו' ולא ידעתי מנין לו [*וחכם אחד אמר לי שמהר\"ר ואלק כ\"ץ למד כן מהגמרא דאמר איבעיא להו עושה בגפן זה מהו שיאכל בגפן אחר פירש\"י שיקוץ אשכול גפן יפה וילך למקום שהוא עושה שם ויאכל. ע\"כ. ממין שאתה נותן לכליו של בעל הבית [בעינן] והא איכא. או דלמא ממה שאתה נותן לכליו של בעל הבית בעינן והא ליכא. ע\"כ. ומהיכא נפקא ליה הך דממין וכו' לכליו וכו' אלא מן המקרא הזה של ואל כליך לא תתן ולפי זה תיבת ממה שכתוב בסמ\"ע צ\"ל ממין. והשיבותיו דמשם ראיה שצריכין למקרא אחר היינו לדרשא דבספרי דהא הבעיא לא אפשיטא והבעיא היא או דלמא ממה וכו' בעינן ולא קאמר נמי בעינן. א\"כ הספק של הבעיא דדלמא מן ואל כליך וגו' אין למדין אלא ממה וכו' ולא איכפת לן בממין וכו'. הלכך מוכרח דמן ואל כליך לא נוכל ללמוד עושה בתאנים לא יאכל בענבים וצריכים לדרשא דספרי כך נראה לי ברור. אע\"פ שהאמת עם אותו תכם לפי דעתו ג\"כ שמהר\"ר ואלק למד כן. אבל למודו בזה אינו עולה יפה. והאמת עם הרמב\"ם שצריכין לדרשא דספרי ואין להקשות דהשתא דאיכא דרשא דכפרי לממין וכו' א\"כ תפשוט הבעיא דקרא ואל כליך אתיא לממה וכו' דליתא שהרי אפשר דקרא דואל כליך אתא לממין וכו' וליתא לדרשא דספרי. וזיל הכא קא מדחי ליה וזיל הכא קא מדחי ליה. נ\"ל]: \n",
+                    "<b>בתאנים לא יאכל בענבים וכו'</b>. ואפילו שכרו לעשות בשניהם טור סימן של\"ז. ועיין ספ\"ב דמעשרות: \n",
+                    "<b>וכולן לא אמרו אלא בשעת מלאכה וכו'</b>. לשון רש\"י וכלן לא אמרו שיאכל אלא בשעה שהוא עוסק במלאכה ולא שישב לו ויאכל לומר הרי מנעתי עצמי ע\"כ ולא נטלתי לאכול. עכשיו אשב לי ואוכל: \n",
+                    "<b>אמרו</b>. התקינו. נ\"י: \n",
+                    "<b>מאומן לאומן</b>. פירש הר\"ב שורה וכו' ועיין מ\"ש במ\"ה פ\"ד דפאה: \n",
+                    "<b>וחמור כשהיא פורקת</b>. ל' הר\"ב עד שתהא פורקת דבגמרא מקשו בה כשהיא פירקת מהיכא אכלה [כל משאה פורקין בבת אחת והולכין] אימא עד שתהא פורקת ופירשו התוספות דסד\"א שאינה אוכלת אלא כשהיא רואה הגפן בפניה. אבל כשאינה רואה. שהגפן עליה או בעגלה אינה אוכלת. ואע\"ג דטעמא דחסימה לאו משום <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דחזיא ומצטערא הוא. קמ\"ל. ולא קאי אמפני השבת אבדה דמן הדין אוכלת. אלא מלתא באפי נפשה היא: \n",
+                    "<b>וחמור כשהיא וכו'</b>. עמ\"ש במ\"ד פ\"ה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחכמים מתירין</b>. והא דכתיב כנפשך שבעך מפרש בגמרא דדרשינן ליה מה נפשך אם חסמת פטור <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אף פועל אם חסמת פטור. והרמב\"ם פרק י\"ב מהלכות שכירות כתב בטעמייהו דחכמים שנאמר כנפשך שבעך וקשיא מאי משמע. ועוד דבפרק י\"ג [הל' ב'] פוסק שהחוסם את הפועל פטור. ולא העיר המגיד בזה. ומצאתי בספרי פרשת כי תצא וחכמים אומרים שבעך. מלמד שאוכל פועל יותר על שכרו והשתא נקט הרמב\"ם דרשא דספרי דדייקי רבנן משבעך ואפילו הכי דרשא דגמרא איצטריך משום כנפשך: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>על ידי בנו וכו'</b>. עד אשתו ומדעתן טור סימן של\"ז. ומש\"ה לכולי עלמא גדולים ממש ולא פליגי אמוראי כמו אמתניתין ה' דפ\"ק: \n",
+                    "<b>עבדו ושפחתו</b>. פירוש כנענים. המגיד [פי\"ב מה\"ש]: \n",
+                    "<b>מפני שאין בהן דעת</b>. שהפועל משל שמים הוא אוכל. ולית להו למרייהו זכייה באכילתן עד שיתנהו לתוך פיו. גמרא ד' צ\"ב [רש\"י ד\"ה א\"א]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרי אלו לא יאכלו</b>. דלא אמרינן שהיו סבורים שיפדה אותם כדי שיאכלו. אלא מדלא אתנו בהדיא לא אכלי דאדעתא דהכי נחתי כאילו קצץ כן עמהם. נ\"י: \n",
+                    "<b>אם לא הודיען</b>. לא ששכרן סתם לעשות לו מלאכה דבכי האי גוונא אמאי פודה ומאכילן. אלא כגון ששכרן לבצור כרם ולא הודיען שהוא נטע רבעי ולפיכך [פודה] ומאכילן שאם הודיען שמא לא היו נשכרין עמו והרי זה כמקח טעות. המגיד פי\"ב מהלכות שכירות: \n",
+                    "<b>נתפרסו עגוליו וכו'</b>. רישא בעושה במחובר. וסיפא בעושה בתלוש: \n",
+                    "<b>אם לא הודיען</b>. כגון שא\"ל תחלה השתכר לדרום בעיגולין סבורין שזו היא תחלת דריסתן ועדיין לא נגמר מלאכתן ואם לא יאכלו יהיה מקח טעות. לפיכך מעשר ומאכילן. המגיד: \n",
+                    "<b>נתפתחו חביותיו</b>. לשון הר\"ב שנפתחו ושכר פועלים לסותמן וכן ל' רש\"י בגמרא דף צ\"ב [ע\"ב]. ופריך בגמרא מאי מקח טעות איכא. מידע ידע דאטבול למעשר [כדתנן במשנה ז' פ\"ק דמעשרות. היין משיקפה פירש הר\"ב משיקפה בבור] אמר רב ששת שנתפתחו חביותיו לבור שנשפכו לבור פירש\"י וסבורין היו שלא הוציאוהו משם משירד מן הגת לתוכו ובאתרא דההוא גברא דנגיד איהו מקפה. דלא מצי למימר איבעי להו לאסוקי אדעתייהו דלמא מקפה. ולפי זה ששכר לסותמן דקאמר הר\"ב נראה לי לפרש שכך דרך לקרות למלאכת מילוי חביות יין בשם סתימה על שם סופן שסותמן אבל [*אפשר לפרש דלסותמן אתיא כמשמעה]. ואליבא דמסיק כרב זביד דמתני היין משישלה בחבית [*ששולה הרתיחות שעלו ומשליכן] נגמר למעשר ונתפתחו נמי כמשמעו. *ובאתרא דההוא דשריק וסותם המגופות ההוא משלם]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ארבעה שומרין הן [שומר חנם כו']</b>. גמרא. ודיניהן שלשה. כדמפרש הר\"ב דשוכר ככושא שכר: \n",
+                    "<b>שומר חנם והשואל וכו'</b>. עיין טעם סדורן בפרק ד' דב\"ק: \n",
+                    "<b>שומר חנם נשבע על הכל</b>. פשיעה לא חשיב דבהא כולהו חייבים. תוספות ריש פרק דלקמן [דף צ\"ד]. ומ\"ש הר\"ב דפרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם שכן פטר בו גנבה ואע\"ג דהשתא מחייב בכפילא כשטען טענת גנב ובאו עדים שהוא גנבו. כדתנן במשנה ח' פ\"ט דב\"ק ופרשה שניה דמחייב בגנבה לא אתי לידי כפילא. שכשטען שנגנב מתחייב בקרן. אפילו הכי קרנא בלא כפילא עדיפא. דהא שואל דחמיר ואינו משלם אלא קרן. גמרא ריש פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>והשואל משלם את הכל</b>. מה שהוזכר בפרשה אבל מתה מחמת מלאכה לא. תוספות שם. וכדפירש הר\"ב בריש פרק ח' דשבועות ומה שהוזכר בפרשה היינו בכל הפרשה דגנבה ואבדה ושבויה לא כתיב בפרשת שואל. אלא וי\"ו וכי ישאל מוסיף על ענין ראשון. גמרא פרק דלקמן דף צ\"ה: \n",
+                    "<b>והשוכר</b>. כתב הר\"ב כיון שאין כל הנאה שלו. לאפוקי שואל. דמשכחת לה דכל הנאה שלו. בקיימא באגם דלא בעי מזונות. ובנטר מתא דלא בעי נטירותא. אי נמי בשאילת כלים. גמרא שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>זאב אחד אינו אונס</b>. כתב הר\"ב דכתיב הטרפה לא ישלם. יש טרפה וכו'. במכילתא דייק לה מדלא אמר טרפה. כדפירש רש\"י בפירוש החומש: \n",
+                    "<b>הלסטים הרי זה אונס</b>. פירש הר\"ב חד לסטים ובגמרא אמאי ליקום גברא כלפי גברא ומוקי לה בליסטים מזויין ואפילו רועה מזויין פטור דהאי מסר נפשיה שעל מנת כן בא להרוג או ליהרג או ליקח ממון אבל הרועה אין לו למסור נפשו על כך: \n",
+                    "<b>והברדלס</b>. פירש הר\"ב בסוף פ\"ק דבבא קמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סגפה</b>. פירש הר\"ב עינה אותה וכו' ומסיים רש\"י לענות נפש מתורגם לסגפא נפש: \n",
+                    "<b>אינו אונס</b>. לשון התוספות תימה דפשיטא דפשיעה גמורה היא. וי\"ל דקמשמע לן דאפילו יש לתלות ולומר שמתה גם בשביל דבר אחר. אפילו הכי חייב דלא הוה ליה לסגפה. ע\"כ. והרא\"ש כתב ואפילו לאמתה מיד דכיון שסגפה תלינן שמאותה שעה התחילה להתקלקל. ע\"כ. וכ\"כ המגיד [פ\"ג מה\"ש] בשם הר\"ר יונתן דשמא באותו יום שעינה נולד באחד מאבריה הפנימים חולי שממנה מתה אחר זמן. ע\"כ. וכתב עוד אע\"פ שלשון המשנה אינו אונס. לאו למימרא אונס לא הוי ופשיעה נמי לא הוי. ושומר שכר חייב ושומר חנם פטור. אלא אפילו שומר חנם נמי חייב דפשיעה היא ואיידי דתנא רישא מתה כדרכה הרי זה אונס תנא סיפא סגפה ומתה אינו אונס וזה פשוט. ע\"כ. והרמב\"ם והטור נמשכו אחר לשון המשנה והעתיקום בשומר שכר אבל ה\"ה בשומר חנם: \n",
+                    "<b>עלתה לראשי צוקין</b>. כתב הר\"ב שתקפתו ועלתה. גמרא פ\"ג דף ל\"ו. ופירש רש\"י שתקפתו על כרחו ועלתה. ולא יכול להחזיק בה שחזקה היתה ממנו. ע\"כ. וכל שכן דנפילה היתה שתקפתו ונפלה והכי איתא בהדיא שם בגמרא. וטעמא דאין זה בשומר חנם אלא דוקא בשומר שכר שיש לו לשמור שמירה מעולה. וכן כ' המגיד ונ\"י ולפיכך אי לא תקפתו בנפילה לא הוי ליה אונס. וא\"נ תקפתו בנפילה אי לא תקפתו בעלייה הוה ליה תחלתו בפשיעה וסופו באונס דחייב כשבא האונס מחמת הפשיעה כמ\"ש במשנה ג' פרק דלעיל: \n",
+                    "<b>העלה וכו' או שעלתה מאליה והוא יכול למונעה ולא מנעה</b>. הרמב\"ם פ\"ג מהלכות שכירות: \n",
+                    "<b>ונפילה אעפ\"י שתקפתו ונפלה</b>. הרמב\"ם שם: \n",
+                    "<b>ומתה כן הגרסא ג\"כ במשנה שבגמרא</b>. ובספר מדוייק וכן במשנה דירושלמי לא גריס ומתה. גם בגמרא פ\"ג דף ל\"ו מייתי למתניתין ולא גרם ומתה ודייקינן עלה [התם] הא מתה כדרכה הרי זה אונס ופטור. דלא בא האונס דמיתה מחמת הפשיעה. דמלאך המות מה לי הכא מה לי התם. ואפילו הכי אין למחוק הספרים דגרסי הכי משום דלדידהו ומתה לאו מלתא באפי נפשיה היא. אלא כלומר שמתה מחמת הנפילה. וזה ל' הרמב\"ם ונפלה ומתה או נשברה חייב ע\"כ. הוסיף או נשברה לפרש זה שאמרתי. אבל בזה יש לדקדק אמאי לא גריס ה\"נ ברישא ומתה. ואף הרמב\"ם לא העתיק ברישא ומתה: \n",
+                    "<b>מתנה שומר חנם וכו'</b>. כתב הר\"ב והאי לאו מתנה על מה שכתוב בתורה וכו'. עיין בפירש הר\"ב דמתניתין דלקמן דכולה מתניתין ר' מאיר היא כדאיתא בגמרא. ומ\"ש הר\"ב ושומר לא נחית לשמירה עד דמשיך. וכן לשון רש\"י בגמרא. וטעמא דאמרינן בגמרא פרק דלקמן דף צ\"ט דכדרך שתקנו משיכה י בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים. ותמיהני על התוספות שם שכתבו בפשיטות דלא להתחייב באונסים. אלא לענין חזרה (דבעל) [קאמר] כשהשכיר או השאיל ולא הזכירו דלרש\"י מתפרש לענין שעבוד וגם הרמב\"ם העתיקו בפ\"ב מהלכות שומרים לענין שעבוד השומר ועיין בפרק דלעיל משנה ו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל המתנה וכו'</b>. כתב הר\"ב כולה מתניתין רבי מאיר היא וכו' ואינה הלכה וכו' ולא מצי לפרושי דמתניתין בדבר שאינו של ממון משום דכל תנאי שיש בו מעשה וכו' שמעינן בעלמא דרבי מאיר אמרה. הכי איתא בגמרא ואפילו הכי הרמב\"ם כתב בפירושו משנתינו זו בדבר שאינו של ממון. ומ\"ש הר\"ב דבדבר של ממון וכו' תנאו קיים עיין מה שכתבתי ריש פרק ה' דכתובות. ומ\"ש במשנה ה' פ\"ח דבבא בתרא: \n",
+                    "<b>כל תנאי שיש מעשה בתחלתו</b>. כתב הר\"ב שהקדים מעשה שיש עליו לעשות וכו'. כגון הרי מעשה זה שלך אם תעשה וכו'. וכן לשון רש\"י ובין עשה מעשה שנתן לה קודם התנאי. או לא נתן לה עד אחר התנאי. כל שהקדים אמירת המעשה הרי זה וכו' קודם התנאי. התנאי בטל. וכתב המגיד בפרק ו' מהלכות אישות והא דתנן הרי זה גיטך אם לא באתי וכו' [מ\"ז פ\"ז דגיטין] אין הלשון ההוא מדוקדק אלא צריך שיקדים התנאי ויאמר אם לא באתי וכו' ולשון המשניות והגמרא בכמה מקומות איכו מדוקדק לפי זה. והרמב\"ם מחלק דהתם כשנתן הגט לידה אחר התנאי דהוי התנאי קודם למעשה ולדבריו כל תנאי שיש בו מעשה [בתחלתו] עשיית המעשה בפועל והשיגו עליו האחרונים וכך כתב הר\"ן בפרק האומר: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ושאל בעליה עמה</b>. גמרא מדקתני סיפא ולאח\"כ שמע מינה עמה עמה ממש. וכתב נ\"י ואשמועינן דאם אמר ליה הרי פרתי ואני נשאלים לך אעפ\"י ששניהם נשאלים בבת אחת. ואפילו הוציא בלשונו הפרה תחלה פטור כאילו היו נשאלים תחלה הבעלים ואח\"כ פרה. והיכי דמי שיהיו שניהם בבת אתת פירשו בגמרא דקיימא פרה בחצירו של שואל. ולא מחסרה משיכה. נמצא דבשעת אמירה היו שניהם נשאלים בבת אחת. אי בעית אימא כגון שואל כשאמר ליה משאיל פרתי ואני נשאלין לך א\"ל שואל את גופך לא תתשול לי אלא עד שעת משיכת פרתך. ואמירה מהני בבעלים. דאמירה דידהו כהתחלת מלאכה היא ובאמירה בעלמא חשיב נשאל דכתיב (צפניה ג׳:י״ג) שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב וכל שקבל עליו לעשות מלאכתו בעליו עמו קרינא ביה. שאין כאן ענין לקנין אחר. כ\"כ נ\"י. ומכל מקום לאו כהתחלה ממש היא כההיא דמתניתין ב' פ\"ו. והתוספות מצריך עוד דבאמירה דהכא מיירי שהזמין עצמו לילך לעשות. וכן דעת הרא\"ש: \n",
+                    "<b>חייב שנאמר בעליו אין עמו [שלם] ישלם</b>. ובגמרא איפך אנא מסתברא שאלה עדיפא שכן חייב במזונותי' ע\"י השאלה ולפיכך אותה שעה פוטרתו. רב אשי אמר אמר קרא וכי ישאל איש מעם רעהו ולא רעהו עמו שלם ישלם. הא רעהו עמו פטור. ואי לאו אם בעליו אין עמו וכו' הוה אמינא האי אורחא דקרא הוא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שאלה חצי היום וכו' שאלה היום וכו'</b>. [לא] זו אף זו קתני לא מיבעיא שאלה חצי היום ושכרה חצי היום דספק גמור דאיכא למטעי שהכל ביום אחד. וחשיב דררא דממונא [פירוש שבלא טענותיהם יש ספק לבית דין. תוספות ריש פרק קמא] ולהכי קתני בסיפא זה אומר איני יודע. וזה אומר איני יודע יחלוקו. אלא אפילו שאלה היום ושכרה למחר. אית לן למימר יחלוקו. ולא מיבעיא בפרה אחת דספיקא רבה הוא. אלא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אפילו בשתי פרות יחלוקו. תוספות. [*וכלומר דאף בזו איכא ספיקא לב\"ד. ודררא דממונא הוא. ועיין במשנה ד' מ\"ש בדבור המתחיל זה אומר וכו']: \n",
+                    "<b>שאולה מתה</b>. אשאל אחת ושכר אחת קאי. ביום שהיתה וכו' קאי אשאלה היום ושכרה למחר. בשעה שהיתה וכו' קאי אשאלה חצי היום. ושכרה חצי היום. רש\"י: \n",
+                    "<b>חייב</b>. כתב הר\"ב הא מתניתין לא אפשר לאוקמה כמשמעה דהא קיימא לן מנה לי בידך. והלה אומר איני יודע ישבע וכו'. פירש איני יודע אם הלויתני. דאיני יודע אם החזרתי תנן בהגוזל בתרא [ד' קי\"ח] דחייב. והכי נמי הוה כאינו יודע אם נתחייבתי לך דלא נשתעבדו נכסי השואל לאונסים עד שעת האונס. וכשאומר איני יודע מתי נאנסו. הרי הוא כאומר איני יודע אם נתחייבתי לך. והתוספות נדחקו ליישב משום לשון הסובר [בגמרא ר\"פ הגוזל בתרא] דנכסי שואל נשתעבדו משעת שאלה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ע\"כ בנ\"י. ומ\"ש הר\"ב היסת. לא מדין המשנה. ועיין רפ\"ו דשבועות. ומ\"ש הר\"ב להכי מוקמינן כגון שיש עסק שבועה וכו'. כגון דאמר ליה שתי פרות וכו'. וע\"י גלגול ליכא לאוקמיה כדמוקי לבבא דזה אומר שאולה וכו' ישבע וכו' דיש לומר דהא גלגול שבועה מסוטה ילפינן כדפירש במ\"ה פ\"ק דקידושין. ולפיכך אין מגלגלין אלא על טענת ברי שלא זינתה שאם היתה מסופקת לא היתה שותה. תוספות והרא\"ש. ועיין לקמן דעת הרמב\"ם. וכתבו עוד התוספות ואם תאמר אפילו בטוען ודאי לא נגלגל. מגו דאי בעי אומר איני יודע. וי\"ל דאין זהמגו. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>דאין אדם עושה עצמו ברצון מסופק. כי אז נראה. שהתובע אומר אמת. שטוען ברי. והוא אינו יודע. ע\"כ. ולהרמב\"ם בפ\"ב מהלכות שכירות שכתב מגו לאפטורי משבועה לא אמרינן. דדוקא בממון פטרוהו מלהוציא במיגו. אבל בשבועה לא הקילו. לא קשיא ולא מידי. ומ\"ש הר\"ב כגון דאמר ליה שתי פרות וכו'. זהו שאלה חצי היום וכו' אבל שאל אחת ושכר אחת מוקמינן בשלש פרות ומתו שתים. בחדא מודה ששאולה היתה וחייב בדמיה. והיא מחייבתו שבועה על השניה. ומ\"ש ומתו תרוייהו וכו'. פירש\"י דאי בדקיימא חדא. וקאמר ליה אחדא שקלה. ואחדא איני יודע וכו'. הוה ליה ההיא דמודה הילך ואיכא מאן דאמר הילך פטור משבועה. ע\"כ. ועיין לקמן דקי\"ל הכי. ומ\"ש הר\"ב ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. דדרשינן בפ\"ז דשבועות דף מ\"ז. שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין ואי בטוען היורש ברי שאין חייב לו אלא חמשים. מה לי הוא. מה לי אבוה. אלא בטוען חמשים ידענא. וחמשים לא ידענא. דאבוה חייב לשלם. דשבועת ה' תהיה בין שניהם ואינו יכול לישבע. ולא בין היורשים דלא הוה ליה לידע ופטורין. ועיין מ\"ש רפ\"ה דב\"ק: \n",
+                    "<b>השוכר וכו'</b>. משום דאומר שכורה מתה ובעי למפטר מדין שאלה קרי ליה שוכר. אע\"ג דמתניתין מתחלת השואל וכו': \n",
+                    "<b>פטור</b>. אפילו משבועה מדלא קתני ישבע כמו בסיפא. וטעמא דמלתא משום דמשאיל טוען שמא. ולא דמי לשבועת השומרים והשותפים שתקנו עליהם שבועה. אע\"ג דטענו שמא [כדתנן סוף פ\"ז דשבועות] משום דמורי אנפשייהו התירא. מש\"ה רמו רבנן שבועה עלייהו. אבל בהא מלתא לא שייכא בה הוראה. דמידע ידע אי שאולה אי שכורה. נ\"י. וא\"ת וישבע ע\"י גלגול דהא משתבע דכדרכה מתה. וי\"ל שאין מגלגלין שבועה כטענת שמא של התובע. אלא בדבר *) הדומה] קצת אמת כגון אריסין ושותפין דמורו מקצת התירא להנות מממון חבריהם. כדאיתא בשבועות [דף מ\"ח]. וכגון גלגול שבועה דסוטה. שרגלים לדבר שהיא זונה. שהרי קינא ונסתרה. ולכך יש לחוש שמא זינתה אף באירוסין. אע\"פ שאז לא היה רגלים לדבר. כי הוכיח סופה על תחלתה. אבל הכא אין רגלים לדבר שמתה השאולה יותר מן השכורה. הלכך מספיקא אין יכול לגלגל עליו לשבע ששכורה מתה. תוספות והרא\"ש. ועיין לקמן דעת הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ישבע השוכר ששכורה מתה</b>. כתב הר\"ב הא נמי לא אפשר לאוקמה כמשמעה וכו'. פירש\"י ונ\"י דלמאי דמוקמינן למתניתין בשיש עסק שבועה ביניהם. כגון שתי פרות. הכי נמי מוקמינן לה. כגון שטענו שתי פרות שאולות. והודה באחת שמתה בפשיעה. וכפר באחת. דהשתא ישבע שפיר משום מודה מקצת. ומיהו הרמב\"ם בחבורו סוף פ\"ג [מה\"ש ופקדון] כתב להך אוקימתא דעל ידי גלגול אע\"פ שכתב ברישא לאוקימתא דשתי פרות. וכתב הכסף משנה משום דס\"ל דאפילו הכי איצטריך לאוקמא הך בבא דהכא דעל ידי גלגול. ע\"כ. ולא ביאר אמאי איצטריך. וצ\"ע. ולפיכך נראה לי דודאי לא איצטריך אלא משום דפירושא דע\"י גלגול הוא קרוב למשמעות המשנה יותר מאוקימתא דשתי פרות וכו'. להכי העתיק כן הרמב\"ם על ידי גלגול. וכן הר\"ב בפירושו. וכתב עוד נמוקי יוסף והא דלא (משמע) [מוקמי] שטוענו השתי פרות דמתניתין אחת שכורה ואחת שאולה. דהשתא הוה ליה מודה מקצת כשהודה לו ליתן האחת דמה שטענו הודה לו. משום דמה נפשך אם מודה שאחת קיימת הוה ליה הילך. וקיימא לן דהילך פטור משבועה ואם לומר שמתה בפשיעה ומיחייב לשלומי. הא לא משמע מתניתין הכי. דבשאולה קתני מתה. ובשכורה לא מיירי ולא מידי משמע דשכורה כדקיימא קיימא. ולפיכך הקשו הכי מה שטענו לא הודה לו. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דהא קי\"ל טענו חטין וכו' מפורש במשנה ג' פ\"ו דשבועות: \n",
+                    "<b> יחלוקו</b>. כתב הר\"ב מתניתין סומכוס היא וכו' ואינה הלכה. והא דסתם לן תנא בסומכוס משום דבעי למיתני כולהו דיני חייב ופטור. וישבע. ויחלוקו. ולא משכח בה חלוקה אלא אליבא דסומכוס. כ\"י. ומ\"ש הר\"ב ישבע הנתבע שאינו יודע ופטור. וז\"ל הרמב\"ם ישבע הנתבע שבועת היסת שאינו יודע. או ישביעו אותו על ידי גלגול שאינו יודע. ע\"כ. וזה דלא כשיטת התוספות והרא\"ש שכתבתי לעיל דאין מגלגלין בטענת שמא דתובע. אלא כשיש רגלים לדבר. ואם תאמר כיון דסבירא ליה להרמב\"ם דאפילו בכי האי גוונא מגלגלים. אם כן ה\"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע דהא איהו נמי טען איני יודע וישלם. כתב המגיד שתירצו ז\"ל דלא אמרינן מחויב שבועה וכו' אלא כשטוען התובע ברי על עיקר התביעה. והכסף משנה כתב [שם הלכה ד'] ולי נראה דעל גלגול אין אומרים מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ע\"כ. ולאו דנפשיה היא דאשתמיטתיה שהרא\"ש כתב כן בתירוץ אחד ויהיב טעמא דמשבועת ה' ילפינן הלכך אין לנו אלא כיוצא בזה שנתחייב שבועה על עיקר טענתו. ע\"כ. ועיין מה שאכתוב במ\"ד בס\"ד להכריח שזו היא דעת הרמב\"ם גם שם דעת הרמב\"ן. ואם תאמר להרמב\"ם בבבא דתנן פטור אמאי אין מגלגלין. תירץ מהר\"ר ואלק בש\"ע סימן שד\"מ דמוקים לה לאותה בבא כשמאמין המשאיל לשואל דמתה כדרכה. וכמ\"ש התוספות בחד תירוץ. ע\"ש. ועיין לקמן דעת הרמב\"ם בחבורו. אבל מ\"ש דישבע היסת. וזה נראה שהוא דעת הר\"ב ג\"כ מדכתב סתם ישבע ואי על ידי גלגול הוה ליה לפרש. ולפיכך פירשתי כל המשנה כשטת הרא\"ש. ותימה בעיני שהר\"ב והרמב\"ם פירשו במ\"ז פרק בתרא דבבא קמא דבטוענו התובע בשמא פטור מדיני אדם לגמרי ותלמוד ערוך הוא כמ\"ש שם. וזה באיני יודע אם החזרתי. אבל באיני יודע אם הלויתני. כה\"ג דלא תבע ליה בברי פטור אף לצאת ידי שמים כמ\"ש שם הרא\"ש וכ\"כ בח\"מ סימן ע\"ה. והכא כאיני יודע אם הלויתני הוא כמ\"ש לעיל. וצ\"ע. וכן צ\"ע בלשון הרמב\"ם בפ\"ג מהלכות שאלה והעתיק לשונו הטור סימן שד\"מ שכתב ג' חלוקות. אחד. משאיל ברי ושואל שמא. שנית. שואל ברי והמשאיל שמא. שלישית. שניהם שמא. וכתב המוציא מחבירו עליו הראיה. ואם אין לו ראיה ישבע השוכר וכו'. דמשמע בהדיא דבטענת שמא דמשאיל משביעין נמי היסת לשואל. שוב מצאתי למהר\"ר מרדכי יפה זלה\"ה בספר הלבוש שנדחק ליישב זה. וכתב שחששו בכאן שיהא מורה היתר לומר כיון שבשעה אחת נטלתי. ובתביעה אחת וטענה אחת בא עלי. מי החליט לומר שזו שאולה וזו שכורה. איפוך אנא. או יאמר כבר נשלם זמן השאלה. והתחיל זמן השכירות. וכה\"ג. לכך הטילו עליו שבועת היסת. שידקדק בענינו קודם שישבע שלא ישבע לשקר. עכ\"ד. ועדיין לבי נוקפי שאחרי שדין חדש הוא אשר כבר לא היה. אלא שהרמב\"ם מתוך לשונו השמיענו בכאן דמשביעין היסת אפילו בטענת שמא דמשאיל. ואילו מדעת עצמו ומסברא דנפשיה הוא שכתב כן. הוה ליה לכתוב יראה לי וכיוצא בזה. שכן הוא דרכו בכל החבור. ולכך נראה בעיני יותר שאין דעת הרמב\"ם. שכל החלוקות שוות אלא בדין המוציא מחבירו עליו הראיה. אבל בדין ישבע וכו' אינם שוות. והא כדאיתא והא כדאיתא. וסמך על מה שביאר במקומו בהלכות טוען פרק א' שאין משביעין היסת על טענת ספק. ולא כלל אלו ג' חלוקות. אלא לאפוקי מהחלוקה הרביעית ששניהם טוענים ברי שכתב דמגלגלים. משא\"כ בשלש חלוקות אלו דיש כאן שמא. או לתובע או לנתבע או לשניהם דאין מגלגלין כלל. והנה כמו שעינינו הרואות שבחבורו חזר בו ממה שכתב בפירושו בששניהם טוענים שמא דמגלגלים שהרי בחיבורו לא כתב דין גלגול אלא בששניהם טוענים ברי. אף אני אומר שגם מדין שבועת היסת שכתב בפירושו בטענת שמא דתובע. חזר בו בחבורו. ואם כן דברי הר\"ב שכתב ישבע וכו'. נמשך לדברי הרמב\"ם בפירושו. אבל אפשר שכפי חיבורו אינם. והדבר צריך תלמוד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ביד שלוחו של שואל</b>. כתב הר\"ב איכא דמוקי לה בשכירו ולקיטו שדר בביתו. אבל לא עשאו שליח בעדים. דאי איכא עדים דשליח שוויה חייב השואל וכו'. נראה דלהכי בעי עדים כשיש הכחשה. אבל כשהלה מודה שעשאו שליח. סגי ושלוחו הוא. דלא אברי סהדי אלא לשקרי. וכן נראה לשון התוספות דפרק הגוזל קמא בדבור המתחיל אי דלא עשאו וכו'. והרא\"ש בפרק הגוזל קמא כתב שליח שעשאו בעדים ואמר ליה בפני עדים לך והבא לי מעות שביד פלוני ולא אמר ליה שישלח לי. אבל אמר ליה אמור לפלוני שישלח לי על ידך מעותי שבידו בהא ליכא מאן דפליג דפשיטא דהוי שליח *). ע\"כ. ודלא כנ\"י דסובר דדוקא טרחא דטרח לעשותו בעדים שריה שליח. ונדחק ליישב ביד עבדך. ביד שלוחך. דמיירי דאמר ליה המשאיל פלוני אמר לי להשאיל על ידך דזכה לו. ואי נמי לאו מדין שליח נתחייב אלא מדין ערב: \n",
+                    "<b>וכן בשעה שמחזירה</b>. כתב הר\"ב ומתניתין דוקא וכו' אבל אם החזירה לאחר ימי שאלתו וכו'. עיין מ\"ש במ\"ו פ\"ו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן המוכר שפחתו</b>. כתב הר\"ב דעבד כנעני נקנה בכסף כדתנן במשנה ג' פ\"ק דקדושין: \n",
+                    "<b>זכה בגדול</b>. נראה לי פשוט דהכא נמי בשזה אומר דמי עבד גדול וכו' כדפירש הר\"ב לקמן. אלא שהר\"ב נמשך אחר הגמרא דפירשו נמי בסיפא ומהטעם שאכתוב בס\"ד. והשתא דטוענו דמי עבד וכו' והמוכר אומר איני יודע הוה מודה מקצת ובאידך לא ידענא. דמחויב לשלם כדלעיל. ובגמרא דנטר לה לפרש באידך בבא משום שנויא דרב הושעיא דמוקי לה התם בטוענו עבד בכסותו [כלומרבגד הראוי לכסותו] ושדה בעומריה ומתוך שישבע על הכסות נשבע על העבד. דקיימא לן זוקקין נכסים שאין להם אחריות לישבע וכו' בפ\"ק דקדושין [דף כ\"ו] והך אוקימתא אי אפשר לאוקמא בבבא זו משום דאכתי לא זכה בגדול דכיון דשבועה שעל העבד לא באה אלא על ידי גלגול ליכא למימר בה דמתוך שאינו יכול לישבע משלם. כמו שכתבתי לעיל במ\"ב בשם הרא\"ש. ונמצאת למד דהך בבא דזכה בגדול כ\"ע מודו דליכא לאוקמי אלא בזה אומר דמי עבד וכו' ולא נקט רבי הושעיא אוקימתא דעבד בכסותו בסיפא אלא לרווחא דמלתא דבהכי נמי. מצינו לאוקמה ההיא סיפא. ובעל נימוקי יוסף שרוצה לדייק מבבא זו דזכה בגדול וסובר דלמאי דמוקמינן לקמן בעבד בכסותו דבבא זו נמי מוקמינן בהכי. ושמעינן דזכה בגדול משום דאינו יכול לישבע. ואע\"פ ששבועה זו על ידי גלגול היא באה לו שמע מינה דאף בשבועה שעל ידי גלגול אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם. לאו דיוקא הוא. ואדרבה תקשה לדידיה אמאי נטר ליה גמרא בהני פירכות שכתב הר\"ב בסיפא מדקיימא לן דאין נשבעין וכו'. ועוד מה שטענו וכו' דהוי ליה למפרך אדהכא אמאי זכה בגדול וכו' מתוך שאינו יכול לישבע. והא לא מתחייב שבועה דקיי\"ל אין נשבעין וכו'. ואפשר לתרץ דכיון דעיקר הקושיא על השבועה נטר לה לפרוך אדתנן בהדיא ישבע. ומ\"מ דיוקא דדייק נ\"י לאו דיוקא ולעולם אמינא כדעת הרא\"ש. דעל הגלגול אין אומרים מי שאינו יכול לישבע משלם. והכא מיירי בזה אומר דמי וכו'. ואני תמה על בעל הטורים שבסוף סימן רכ\"ג כתב ואם יש עסק שבועה ביניהם כגון שתבעו שני עבדים בכסותם. ומודה על אחד. ועל השני אומר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ע\"כ. והרי זה סותר דברי אביו הרא\"ש ז\"ל דסובר דשבועה שעל ידי גלגול אין אומרים בה מתוך שאינו יכול לישבע משלם וכבר כתב הוא כן בשמו לפסק הלכה בסימן ע\"ה. אחר שכתבתי זה ראיתי בספר המאור שכתב דזכה בגדול היינו בכסות. אבל לא בעבד דכיון דאינו נשבע בעבד אלא על ידי גלגול אין אומרים מתוך שאינו יכול לישבע משלם. והרמב\"ן במלחמות ה' דוחה דבריו מטעם דמידי כסות קתני עבד קתני דמשמע עיקר זכות בעבד. ועוד דאי הכי לאו זכות הוא וכו'. ונראה מדעתו שהוא סובר כדעת נ\"י דאמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם אף בגלגול. אבל להרא\"ש ודאי דאין לפרש כן ולפיכך דברי הטור בזה תמוהין הן. והרמב\"ם בפרק עשרים מהלכות מכירה לא העתיק לבבא זו דזכה בגדול. ולזה נוטה דעתי שהוא סובר כהרא\"ש דאין אומרים בשבועה שעל ידי גלגול מתוך שאינו יכול לישבע משלם. וא\"כ מיירי בזה אומר דמי וכו' ומטעם חמשים ידענא וחמשים לא ידענא כו'. ולפיכך לא הוצרך להעתיקה שאין בה שום חדוש ומתניתין דשנאה כדי לשנות כולהו גווני וזו היא הראיה שרמזתי במשנה ב' שדעת הרמב\"ם בזה כדעת הרא\"ש היא: \n",
+                    "<b>זה אומר גדול וכו'</b>. כתב הר\"ב זה אומר דמי עבד גדול. רש\"י פירש נתתי לך דמים לקנות עבד גדול. והקשו בתוספות דלא הוה ליה למנקט במתניתין לוקח ומוכר. אלא שליח ומשלח. אלא י\"ל דמיירי כגון שאמר ליה המוכר בפני עדים עבד גדול אמכור לך בכ\"ה דינרין ועבד קטן בעשרים דינרין. ולא ידעינן מה קבל מלוקח. ע\"כ. [*ומ\"ש בפני עדים דאי לאו הכי א\"ל יחלוקו כיון דליכא דררא דממונא כמ\"ש במשנה ב' בדבור המתחיל שאלה חצי היום וכו']. ומ\"ש הר\"ב דאילו עבד ממש הא קיימא לן דאין נשבעין וכו'. ועוד מה שטענו וכו'. ובגמרא פריך תו דהא הילך הוא. וליכא מודה מקצת. וכמו שכתבתי במשנה ב' אהאי דכתב הר\"ב ומתו תרוייהו בעידן שאלה. ולפי שהר\"ב לא הזכיר דין הילך בהדיא לפיכך השמיט קושיא זו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עשו רביעית לסאה</b>. וכל שכן יותר: \n",
+                    "<b>יחלוקו</b>. לשון הרמב\"ם מה שאמר בכאן יחלוקו הלכה הוא לפי שההנאה לשניהם ביחד: \n",
+                    "<b>שטף נהר וכו' יחלוקו</b>. כתב הר\"ב בגמרא מוקי לה כגון ששטף וכו' עם הקרקע שסביבותיהן שהן יכולין לחיות על ידו. פירש המגיד ספ\"ד מהלכות שכנים. אע\"פ שיכולין לחיות בהן. ומצילין אותן מן הערלה. מכל מקום אינן יכולין לגדל פירות מחמת הגושין לבד ע\"כ. וז\"ש הר\"ב לקמן דקרקע של זה מגדלן. ומ\"ש הר\"ב מכל מקום אי לאו גושיהן לא הוי מצי אכיל מינייהו. ובגמרא ולימא ליה אי את נטעת בתוך ג' לא הוה אכלת השתא קא אכלת פלגא בהדאי. משום דאמר ליה אי אנא נטעי הוה קטיני. וזרענא תחותייהו סילקא וירקא. ומ\"ש הר\"ב אבל לאחר שלש הכל לבעל הקרקע. בגמרא תנא אמר הלה זיתי אני נוטל. אין שומעין לו. מאי טעמא. אמר רבי יוחנן משום ישוב ארץ ישראל. פירש ב\"י סימן קס\"ח משום דהלה כמו שהיו לו כבר זיתים בקרקע. יטע ג\"כ עכשיו אחרים במקומן. ואלו ישארו בקרקע זה. ואיכא ישוב ארץ ישראל. אבל אילו היינו אומרים שיתן לו הזיתים. זה לא יטע אחרים במקומן כמו שלא היו לו קודם. ע\"כ. וכתבו התוספות [והרא\"ש] ובעל הקרקע יתן דמי הזיתים כמו ששוה למכור לנטיעות. ולא סגי בדמי עצים. שהרי לעשות פירות הן עומדין: \n",
+                    "<b>יחלוקו</b>. כתב הריטב\"א ז\"ל מדלא יהיב שיעור. מכלל דאפילו בפחות מרביעית לסאה יחלוקו. ומיירי כגון שרצה בעל השדה לקיימן שאם שאלו ולא היה רוצה. היה אומר ליה עקור אילנך בין בתוך ג' בין לאחר ג' כי במה זכה בעל האילן לקיימו בשדה חבירו. נ\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המשכיר בית לחבירו</b>. פירש הר\"ב סתם. לכך וכך סך לחדש. או לשנה. שלא קבע לו זמן קבוע. נ\"י. וכן כתב המגיד פ\"ו מהלכות שכירות: \n",
+                    "<b>ובחניות וכו' י\"ב חדש</b>. פירש רש\"י שחנוני מקיף הקפות למכירין ושוהין מלשלם לו ימים רבים. וכשמביאין לו מעותיו באין על פתח החנות שהקיפו שם. ואם הלך למקום אחר. אינן יודעין אנה ימצאוהו. ע\"כ. וכתב בית יוסף סימן שי\"ב דבחנות נמי כשם שמשכיר וכו' כך שוכר צריך להודיע י\"ב חדש. כמ\"ש הר\"ב ברישא לפי שמשכיר לא ימצא מי שיניח חנותו ויקח שלו אלא אם כן יניחנו שנים עשר חדש קודם כדי שיגבה הקפותיו. וגם כדי שיודיע לבעל החנות שלו שרוצה לצאת: \n",
+                    "<b>רבן שמעון בן גמליאל אומר כו' כתב הר\"ב והלכה כרבן שמעון בן גמליאל</b>. וכן כתב הרמב\"ם. ובחבורו [שם] חזר בו. אבל הרי\"ף והרא\"ש פוסקין כמותו דמסתברא טעמו. עיין פ\"ח דעירובין [משנה ז']: \n",
+                    "<b>של נחתומים</b>. מוכרי ככרות. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובכל דבר שמעשה אומן</b>. והם עיקר גדול בישיבת הבתים והחצרות. הרמב\"ם פרק ו' מהלכות שכירות. ועיין מ\"ש לקמן: \n",
+                    "<b>הזבל של בעל הבית</b>. כתב הר\"ב וכגון שנעשה זבל מתורי דאתו מעלמא. פירש\"י וסתם גללים אפקורי מפקרינהו בעלים וקניא ליה חצרו. ועיין מ\"ש במשנה ד' פרק קמא] ואפילו קדם השוכר והגביהן לא זכה בהן. ע\"כ. ובמשנתנו לא שנינו אלא המשכיר בית. ומשמע דאילו החצר לא השכיר. ומשום הכי לא זכה השוכר. ובפירוש רש\"י בהדיא בגמרא דמיירי שלא השכיר החצר. והרמב\"ם כתב בפ\"ו מהלכות שכירות דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו. אעפ\"י שהיא שכורה ביד אחרים. והשיגו הראב\"ד. וגם בית יוסף סימן שי\"ג תמה מדקיימא לן שכירות ליומיה ממכר הוא. ואפילו הכי פסק לדבריו בש\"ע לפי שהמגיד כתב ראיה לדבריו מהגמרא דאמרה בחצר המשכיר ולא אמרה בחצר דלא אגירא ליה לשוכר. כדאמרה מעיקרא בחצר דאגירא. ועיין לקמן אכתוב לו ראיה מהמשנה עצמה: \n",
+                    "<b>ואין לשוכר אלא היוצא מן התנור וכו'</b>. פירש הטור סימן שי\"ג בשם הרמ\"ה דמיירי בתנור וכירה העומדים בחצר ושכורים לו לבשל בהם. ואשמועינן כיון ששכורים לו אפילו אם באו אחרים לבשל ולאפות בהם. האפר של השוכר. ע\"כ. והוי מצי לפלוג בדידה ולמתני במה דברים אמורים בחצר שאינו מושכר. אבל בחצר המושכר של השוכר. אלא שדברו בהווה דסתם משכיר בית אינו משכיר גם החצר. אבל משכיר התנור וכירים שבו לבשל ולאפות בהם. ולפירוש הרמב\"ם דלעיל דמוקי למתניתין בחצרו המושכר ואפילו הכי זבל דעלמא דמשכיר. הקשה מהר\"ר ואלק כהן בש\"ע סימן שי\"ג [ס\"ק ז'] דמאי שנא אפר דתנור דשל אחרים שלא יקנה ג\"כ המשכיר ותירץ דיש לומר דשאני אפר דתנור וכירה. שהם מתערבים באפר של השוכר שגם הוא מבשל ואופה שם. משום הכי אין דעתו של המשכיר עליו. ע\"כ. ואין נראה בעיני כלל שזו היא דעת הרמב\"ם. לפי שראיתי בחבורו שהשמיט בבא זו דאפר תנור ולא כתבה כלל. ואם כדבריו למה השמיטה ולא השמיענו דשאני אפר דתנור מזבל. אלא ודאי דלא שאני ליה להרמב\"ם בין זבל לאפר כלל. ובאפר נמי לא שנינו שהוא של השוכר. אלא דשל עצמו כמו בזבל ולפיכך לא הוצרך להעתיק כלל. לפי שהוא כבר ביאר בדבריו בדין זבל החלוק דאתו מדעלמא. לזבל דמתורי דידיה. והוא הדין והוא הטעם באפר תנור. אבל המשנה שלא ביארה החלוק דבזבל של עצמו. שנאה היוצא מן התנור שהוא דשוכר. אבל דוקא דשל עצמו. והשמיענו זה בתנור משום דסתם תנור וכירים המושכר אין רגילים לאפות ולבשל בו אלא השוכר בלבד. ומקפיד המשכיר שלא להניח לבשל בו אחרים. כדי שלא יתקלקל. מה שאין כן בחצר דלא מקפיד בעל החצר על השוכר. שלא להניח תורי דעלמא ללכת בה. ולפיכך השמיענו בחצר דהזבל דמשכיר מתורי דעלמא. ומתניתין דייקא הכי מדתנן ואין לשוכר אלא היוצא וכו'. ולא תנן היוצא וכו'. אלא להכי תני בלשון שלילה לשלול כל דבר חוץ מהיוצא וכו' לפי שהוא אינו אלא משל עצמו. ואי בתנור הוה של שוכר אף דאחרים. לא הוה ליה למתני בלשון שלילה ולהאריך בלשון. אלא הוה ליה למתני היוצא וכו'. ונ\"ל דזו היא ראיה מהמשנה לדברי הרמב\"ם במאי דס\"ל דאפילו בחצר המושכר הוה דמשכיר. דמדהוצרכה להאריך בלשון ואין לשוכר אלא וכו'. שמע מינה דאתא למעט דאין לשוכר כלל מדעלמא. ואפילו השכורה בידו. זה נראה לי ברור בדעת הרמב\"ם דאף ביוצא מן התנור לא ס\"ל דהוה של השוכר. אלא ממאי דאתא מדידיה ולא משל אחרים. ומהרמא\"י שהגיה על הש\"ע שהולך בשיטת הרמב\"ם בזבל דעלמא דהוה דמשכיר. אפילו כשהחצר שכורה ביד אחרים. והוא הגיה באפר היוצא דמיירי אפילו אחרים וכו' נראה דשלא בדקדוק הגיה כן. לפי שאין לסמוך סברא זו על סברת הרמב\"ם כלל כמו שכתבתי. ומהר\"ר ואלק ז\"ל שהוא מיישב על פי סברת הרמב\"ם. דנפשיה היא. ולא דהרמב\"ם כלל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לשנה</b>. עיין לקמן: \n",
+                    "<b>השכיר לו לחדשים</b>. לשון נ\"י הך בבא פשיטא אלא דמתניתין דיני דיני קתני. ע\"כ. ולי נראה למאי דכתב נ\"י על דברי הריטב\"א דס\"ל דרישא דמשכיר לשנה. דוקא באומר שנה זו או שנה פלונית. אבל באומר שנה סתם. אין לו אלא י\"ב חדש. והקשה הוא עליו דא\"כ מתניתין הוה ליה לאשמועינן הכי. ולא הוה ליה למימר לחדשים. ע\"כ. דהשתא טובא אשמועינן מתניתין במאי דתנן השכיר לו לחדשים לגלויי דרישא אפילו בהשכיר לשנה סתם. ומהר\"ר ואלק בש\"ע סימן שי\"ב [ס\"ק כ\"ד] כתב השכיר לחדשים פשיטא. ומשום סיפא נקטה. אי נמי ללמדנו בא דלא תימא מאחר שחדש העיבור אינו אלא למלאות חדשי הלבנה. ה\"ה שישלם לו בעד כל י\"ב חדש מהשנה הוה אמינא גם חדש העבור הבא למלאותן. ולהשוותן. יהיה בכללו. קמ\"ל. ע\"כ. והוא ז\"ל מסכים עם הריטב\"א בעומד בראש השנה ואומר שנה סתם. דמדלא אמר שנה זו שמע מינה דרצה לומר שנה סתם. ולא לזו שהיא מעוברת [או שאפשר שתתעבר כפי זמן המשנה שעיברו ע\"פ ב\"ד] ומסתייע מדקדוק לשון הטור דהכא ודטור יו\"ד סימן ר\"כ ע\"ש. אבל הר\"ן לא חילק בכך כמ\"ש הוא ז\"ל. וגם הרא\"ש לא חילק כמו שכתבתי במשנה ה' פרק ח' דנדרים. ע\"ש. [*ומהר\"ר ואלק כ ה ן ז\"ל הוכיח כל זה מהטור. וא\"כ דעת הטור דלא כאביו ז\"ל. והוא דוחק]: \n",
+                    "<b>מעשה וכו' ולפני רבי יוסי ואמרו יחלוקו</b>. כתב הר\"ב דלא ידעינן אי תפוס לשון ראשון. הקשו התוספות מדרפ\"ה דפסחים [דף ס'] דס\"ל לר' יוסי אף בגמר דבריו אדם נתפס [כמ\"ש שם [במשנה ב'] בס\"ד] וכן בפ\"ק [צ\"ל בפ\"ב] דזבחים [דף ל' ע\"ב]. ופ\"ק [צ\"ל בתרא] דמנחות [דף ק\"ג ע\"ב]. ועוד דבפרק ה דתמורה [דף כ\"ה ע\"ב] ס\"ל תפוס לשון שניהם. ותירצו דהכא מסתפקא ליה שאי אפשר לומר דעת שניהם. שהרי סותרים זה את זה. אבל בתמורה דאינם סותרים סבר ליה תפוס לשון שניהם. ובפסחים דמפרש דבריו. קאמר דבגמר דבריו אדם נתפס. והכי נמי קאמר בנזיר פ\"ב [דף ט']. האומר הריני נזיר מן הגרוגרות. והרי עלי מנחה מן השעורים. דמפרש דבריו. קאמר דבגמר דבריו [אדם] נתפס. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ואין הלכה וכו' אלא הלך אחר פחות שבלשונות דקרקע וכו'. וכך כתב במ\"ג פ\"ז דבבא בתרא. כתב נ\"י בשם הריטב\"א ברם צריך את למידע דעל כרחך לא איירי אלא [בב'] לשונות הסמוכים זה לזה. אבל אינם סמוכים זה לזה כולי עלמא אחרון עיקר. כדתנן [במ\"ב פ' בתרא דבבא בתרא] כתוב בו מלמעלה מנה ומלמטה מאתים הכל הולך אחר התחתון. ע\"כ. ובפ\"ז דב\"ב כתב נ\"י וז\"ל וקשיא לי היאך אפשר לומר בשתי לשונות סמוכין שלא יהא חזרה. וי\"ל דחיישינן כיון דאמר הלשון האחרון ולא בירר יותר כי חזר וניחם על הלשון האחרון. ורוצה בלשון הראשון. הריטב\"א ז\"ל. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חייב להעמיד לו בית</b>. לימי שכירתו. רש\"י. וטעמא דנכסיו נשתעבדו לו בחזקה שהחזיק זה בבית דומיא דחמור במ\"ג פ\"ו. טור: \n",
+                    "<b>היה קטן לא יעשנו גדול וכו'</b>. כתב הר\"ב והוא דהראה לו בית ואמר ליה כזה רכו'. דאי דאמר ליה בהדיא בית שמדת ארכו כך וכך מאי למימרא. אבל כשאמר בית כזה קמ\"ל שאינו יכול לומר לא היה ענין דברי אלא שיהיה קרוב לנהר. ולשוק. או למרחץ כזה. אלא חייב להעמיד לו כמדתו וכצורתו. דאיכא דקפיד בקטן. ואיכא דקפיד בגדול. ומה שכתב הר\"ב אבל אמר ליה בית זה וכו' ונפל אינו חייב לבנותו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ולא דמי לחמור זה ומת. שאם יש בדמיו ליקח יקח וכו'. כדפירש הר\"ב במשנה ג' פ\"ו. ועיין מ\"ש שם בשם הרא\"ש. משום דבחמור כשמת לזבוני קאי וליקח אחר. מה שאין כן בבית כשנפל שאין דרך למכרו. המגיד פ\"ה מהלכות שכירות. וכן כתב נ\"י וכן כתבו התוספות פ\"ו דף ע\"ט. [ד\"ה ואם] והוסיפו ביאור דאף על גב דבית שנפל עומד לבנות אי אפשר לבנות אלא בתוספות יציאה בבנין. והוא לא קבל עליו להוסיף יציאה בבנין בית זה. אלא בית זה כמו שהוא. השכיר לו. ע\"כ. ונראה לי דמה שכתב חמור שמת עומד למכור. לא דוקא אלא ה\"ה חמור שהבריקה ועומדת לרכיבה. עומד כמי למכור לאחר שאינו רוצה בה לרכיבה. דאי לא תימא הכי תקשה אדכתב הר\"ב שם דהבריקה ושכרה לרכוב חייב להעמיד לו חמור. והיינו כשאמר חמור סתם. וכשאמר חמור זה ודאי דינא דאם יש בדמים ליקח יקח כמו שכתבתי במתה בשם הרא\"ש. שמע מינה דאף בחייה כשהבריקה והיא עומדת לרכיבה. עומדת נמי למכר. כמו במתה. וכבר כתב הטור בסימן שי\"ב בשם הרא\"ש. דאף בית שלא נפל. אלא נתקלקל עד שמסוכן לדור בו. שחייב המשכיר לתקנו. דהוי כמו חמור שמת. דהשתא בית נמי עומד לתקן. ע\"כ. ולפי מה שכתבתי יש לו ראיה יותר מבוארת מחמור עצמו דכשנתקלקל עד שמסוכן הוא לרכוב עליו. שאם יש בדמיה ליקח יקח וכו'. וה\"ה לבית המסוכן לדור וכו'. ומ\"ש הר\"ב אינו חייב לבנותו. עיין בפירוש הר\"ב משנה ג' פרק י\"ב דכתובות לענין מדור אלמנה. דה\"ה נמי הכא. וכ\"כ ב\"י: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>המקבל</b>. פירש הר\"ב באריסות וכו' או וכו'. לשון רש\"י בחכירות. בכך וכך כורים. והוי מצי לפרושי נמי בכך וכך מעות. כמ\"ש הר\"ב ורש\"י בפירוש משנה ח'. וזה נקרא שוכר כמ\"ש הרמב\"ם בפירושו ואין בין שוכר לחוכר לענין דינא כלל. אלא חלוק השם כמ\"ש בחבורו [פ\"ה מה\"ש הלכה ה'] . וכן הטור ריש סימן ש\"ך. ובמשנה ו' מחלק רבי יהודה בינייהו. ואין הלכה כמותו: \n",
+                    "<b>מקום שנהגו לקצור יקצור וכו'</b>. דלשניהם יש קפידא דאם המקבל רוצה לעקור במקום שנהגו לקצור יכול בעל הקרקע לומר בעינא דתתזבל ארעאי מהקש שישאר בו אחר הקציר. ואם הבעל [הקרקע] רוצה לעקור. יאמר המקבל לא מצינא דאטרח שהקצירה נוחה. וכשהמנהג לעקור. והמקבל רוצה לקצור. יאמר הבעל [הקרקע] בעינא דתינקר ארעאי. ואם הבעל [הקרקע] רוצה לקצור. יאמר המקבל בעינא לקושש הקש לבהמותי. גמרא. ונ\"י תמה מ\"ש דבכולי גמרא אמרינן הכל כמנהג המדינה. ולא יהיב טעמא. ע\"כ. ונראה לי דאפשר דבשאר דוכתי הטעם מבואר יותר. אבל מנהג בלא טעם. אין הולכין אחריו לעכב שכנגדו. דלא הוי אלא מנהג סדום. ויש לי ראיה לדברי דבמתניתין ח' דמחמיר רבן שמעון בן גמליאל שלא לשנות. ודחינן למאן דאמר בגמרא דטעמיה משום שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב אלא בעי דנפקא ליה מיניה. וכדפירש הר\"ב. א\"כ כל שכן לתנא קמא דבעינן דנפקא מיניה בשינוי. ואי לא. שרי: \n",
+                    "<b>לחרוש אחריו יחרוש</b>. פשיטא לא צריכא באתרא דלא מנכשי. ואזיל איהו ונכיש. מהו דתימא מצי אמר ליה האי דנכישנא אדעתא דלא כריבנא לה. קמשמע לן דאיבעי ליה לפרושי ליה. גמרא: \n",
+                    "<b>הכל כמנהג המדינה לאתויי הא דתנו רבנן מקום שנהגו להשכיר אילנות על גבי קרקע</b>. שיטול האריס חלקו בפירות האילן. אף על פי שאינו טורח בהן שאינן צריכין לעבודה. משכירין. כלומר מסתמא הן מושכרין. וקמשמע לן דאף על גב דכולי עלמא נותנין קרקע לאריס על מנת שיקחו הן שליש ואריס ב' חלקים. ואזיל איהו ויהיב בריבעא מהו דתימא דאמר ליה האי דבצרי לך אדעתא דלא יהבינא לך באילנות. קמ\"ל דאבעי ליה לפרושי ליה. גמרא. ועיין ריש פרק ז': \n",
+                    "<b>כשם שחולקים וכו'</b>. ליתא אלא בקבלנות. דאי בחכרנות. לא שייכא חלוקה. רש\"י: \n",
+                    "<b>בתבן ובקש</b>. אותו שנקצץ עם השבולת קרוי תבן. והנשאר בארץ קרוי קש. שקורין אשטובל\"א כדכתיב (בראשית כ״ד:כ״ה) גם תבן גם מספוא רב עמנו. ואותו שנשאר בקרקע. אין נותנין לבהמות לאכול. וכתיב נמי (שמות ה׳:י״ב) לקושש קש לתבן. שהיו מלקטין בשדות הקש הנשאר שם תחת התבן. כי התבן כבר הוליכוהו הבעלים איש לביתו. תוספות. ולשון הר\"ב במ\"ג פרק כ' דשבת התבן שהיו עושין מן הקש. שמחתכין אותם במוריגים ונעשה כל זנב השבולים תבן. ע\"כ. והוא לשון רש\"י דהתם*). [*ולשון רש\"י בפירוש החומש סוף פרשת שמות. קש לשון לקוט על שם שדבר המתפזר הוא. וצריך לקוששו קרוי קש בשאר מקומות. ע\"כ. ורצה לומר שנאמר (שם ט\"ו) יאכלמו כקש. והיה בית עשו לקש (עובדיה א׳:י״ח) כקש לפני רוח (תהלים פ\"ג) שכל אלו הם מענין תבן עצמו. והוא התבן הדק שדרכו שיתפזר וצריך ללקטו. ומכל מקום תבן יקרא להנשאר בארץ. דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. כמו שכתבתי בפרקי\"א דחולין סוף מ\"א] ועיין עוד בפירוש הר\"ב ספי\"ז דכלים [*ומ\"ב פרק י\"ח דאהלות]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בית השלחין</b>. כתב הר\"ב קרקע יבשה וכו'. ובריש מועד קטן מפרש הר\"ב דשלחין כמו משלהי ע\"ש. ומהר\"ר ואלק כהן כתב בשולחן ערוך סימן שכ\"א [סעיף א] אמתניתין דהכא על שם שנאמר (איוב ה׳:י׳) ושולח מים על פני חוצות. ע\"כ. וזה תימה בעיני דזה הכתוב במי הגשמים נאמר. וכן הביאו הגמרא. וכן לשון רשב\"ם בפ\"ד דב\"ב דף ס\"ח על כל השדות. ושדה הבעל שדי לו בימי הגשמים בכלל. וכמ\"ש שם במ\"ז בס\"ד. אבל הכא דמיירי דיש בו מעין. ואינו מסתפק במי גשמים. לא איירי בבית הבעל ולפיכך הפירוש משלהי: \n",
+                    "<b>יבש המעין</b>. כתב הר\"ב שבה. כלומר שנמשך בה מן הנהר הגדול. דאילו יבש הנהר הגדול. הוי מכת מדינה. דמנכין מחכורו כדתנן במ\"ו. גמרא: \n",
+                    "<b>מן חכורו</b>. פירש הר\"ב אם קבלה בחכירות וכו'.. וכן לשון רש\"י ומשום דמתניתין חכורו תנן. נקטי להו נמי בקבלה בחכירות. אבל בהדיא איתא בגמרא דמתניתין בין בחכירות. בין בקבלנות. ומיהו לענין הדיוק דהא יבש הנהר הגדול דהוי מכת מדינה. איכא בינייהו לאחרונים המחברים דסברי דהכא נמי דוקא בחכירות מנכה. אבל בקבלנות לא. כמו באכלה חגב דמתניתין ו': \n",
+                    "<b>חכור לי בית השלחין זה</b>. כתב הר\"ב גלי דעתיה דבשביל שהוא בית השלחין טפי ליה. וכן ל' רש\"י. ולישנא דגמרא הכי הוא מדקאמר זה. מכלל דקאי בגוה עסקינן. בית השלחין למה ליה למימר. דקאמר ליה בית השלחין כדקיימא השתא. משמע דלישנא יתירא דבית השלחין דייק. אבל הרי\"ף העתיק בית השלחין זו למה לי. וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ח מה' שכירות שלא אמר ליה הזה. אלא כמו שאמר ליה כמות שהיא עתה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המקבל שדה</b>. כתב הר\"ב למחצה וכו'. אבל בחכירות לא שייך. דמאי שמין איכא. חכירתו יתן. רש\"י: \n",
+                    "<b>המקבל</b>. שדה מחבירו. גי' הרי\"ף ומשזכה בה הובירה. וכן העתיקה הרמב\"ם פ\"ח מה\"ש: \n",
+                    "<b>שכך כותב לו וכו'</b>. כלומר שכך רגילין לכתוב. ולפיכך אע\"פ שלא כתב כמו שכתב דמי. דאי דוקא שכתב פשיטא שיש לו לקיים כמו שהתנה דהא לא גזים. אלא אשלם במיטבא התנה. תוספות [פרק איזהו נשך דף ע\"ד] . עמ\"ש במ\"ה: \n",
+                    "<b>שכך כותב לו</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דאם לא כן פטור. ועיין [מ\"ש] במשנה ג' פרק בתרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולא רצה לנכש</b>. ופירושו במקום שאין שם מנהג ידוע [שלא] לנכש. אבל אם נהגו שלא לנכש הכל הולך אחר המנהג כמ\"ש המגיד פ\"ח מה\"ש וטעמו דהא בריש פרקין [כמ\"ש בדבור לחרוש] אמרינן באתרא דנהיגי שלא מנכשי ואזיל איהו ונכיש מהו דתימא וכו': \n",
+                    "<b>ואני נותן לך חכורך</b>. והא ליתא אלא בחכרנותא [כדפירש הר\"ב בכך וכך כורין] דאי בקבלנות פשיטא מי מצי אמר ליה מאי איכפת לך. רש\"י: \n",
+                    "<b>ומעלה לפני עשבים</b>. כלומר אפילו אמר ליה באחרונה אני חורש אותה. מצי א\"ל שמעלה לפני עשבין ע\"י הזרע שנופל מהן לארץ ויצמחו לשנה הבאה. ולזו לא תועיל החרישה. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המקבל שדה וכו'</b>. פירש הר\"ב למחצה וכו' כאריס דאי בחכרנותא מה לו לבעל השדה אם יחדל לו. סוף סוף חכירו הוא נותן לו. רש\"י: \n",
+                    "<b>חייב לטפל בה</b>. מפרש בברייתא שכך כותב לו. אנא איקום ואניר ואזרע וכו'. ואוקים כריא קדמך וכו'. ועמ\"ש במ\"ג בשם התוספות. ואפשר לי לומר דהיינו טעמא דתנא דידן דלא תני ליה נמי. וכדלעיל. לאשמועינן הא דאפילו לא כתב כמאן דכתב דמי: \n",
+                    "<b>כדי נפילה</b>. כתב הר\"ב כלומר כשיעור מה שזרע בה. ונפילה פירש\"י זרע שמפזרין במפולת יד ע\"כ. ועי' [מ\"ש] במשנה ב' פ\"ב דכלאים וברפ\"ה דפאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המקבל שדה</b>. פירש הר\"ב בחכירות כך וכך וכו'. דאי בקבלנות. מאי מנכה איכא. מה שימצאו יחלוקו. רש\"י: \n",
+                    "<b>נשדפה</b>. לשון שדפון: \n",
+                    "<b>אם מכת מדינה וכו'</b>. כתב הר\"ב רוב שדות של אותה מדינה או אותה בקעה. ע\"כ. ובגמרא ה\"ד מכת מדינה. רובא דבאגא. ופירש רש\"י רוב הבקעה שזו בתוכה. ע\"כ. ותמהני דא\"ה מאי או דקאמר הר\"ב. ומצאתי במגיד פ\"ח מהלכות שכירות שכתב לגירסת רש\"י ופירושו. וכתב שגרסת הרמב\"ם רובא דבאגי והוא כולל כל בקעות העיר ושכך מצא הגרסא במקצת נוסחי ההלכות. עכ\"ד. ומשמע ודאי דטובא איכא בינייהו דהני שני הפירושים דלהרמב\"ם אפילו נשתדף כל הבקעה שזו בתוכה לא הוי מכת מדינה עד שישתדוף רובא דכל הבקעות שבעיר מה שאין כן לרש\"י. ולרש\"י נמי כשנשתדפו רוב הבקעות ולא רוב דזו בתוכה לא הוי מכת מדינה מה שאין כן להרמב\"ם. ואפשר לי לומר שהר\"ב כתב לתרווייהו לענין דינא אף על פי שבמשנה אין לפרש שני הפירושים דהא אי הא לא הא. מ\"מ לענין דינא אפשר לדון כתרווייהו. דכל ספק ממון לקולא לנתבע והרי החוכר הוא מוחזק בחכירתו. ולעולם [הוא] מנכה לו. דאי הוה עובדא כסברת הרמב\"ם אזלינן בתריה להקל עליו. וכן אי הוה עובדא כסברת רש\"י אזלינן בתריה גם כן להקל עליו: \n",
+                    "<b>מנכה</b>. לשון הרמב\"ם בחבורו [שם]. הכל לפי ההפסד שארעו. ע\"כ. ופירש מהר\"ר ואלק כהן בש\"ע סימן שכ\"ב דרצה לומר דאזלינן בתר שדה שלו. בין להקל בין להחמיר אם אין לקוי השדות כולן שוות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המקבל כו'</b>. בעשרת כור וכו'. דבחכירות הוצרך לשנותה ולא בקבלנות דאי בקבלנות פשיטא דכל אחד זוכה ומתחייב בחלקו. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המקבל וכו' פירש הר\"ב בחכירות</b>. דאי בקבלנות הא אמרינן [דף ק\"ד] תכחוש ארעא ולא תכחוש מרה. והרי הוא נהנה בשינוי של זה. רש\"י. ופירש נ\"י ולא לכחוש מרה. מפני שהשבח יהיה מעתה בכיסו והוא טוב לו משישאר אותו שבח עצמו בקרקע. ע\"כ. והמגיד בשם הרמב\"ן כתב דאדרבה כשהיא בקבלנות לא ישנה. שהרי יש לו חלק בגוף התבואות ויכול לומר בזו אני רוצה. וכן מפרש המשנה *) בקבלנות עכ\"ד המגיד. ולי נראה לתרץ דאי משום הא לא איריא. דהא בחכירות נמי תנן במשנה ז' דנותן לו מתוכה. ואם כן יכול לומר בפירות שהתניתי מקרקע שלי אני רוצה. אלא ודאי דזו אינה טענה כשנותן לו שיווי מדות כורין שהתנה. וכן בקבלנות כשנותן לו החלק שהתנה שהרי לפי הערך הן גדלים אם חטין חטין אם שעורים שעורים. ואדרבא מרויח דלכחוש ארעא. ולא לכחוש מרה. וא\"ת מאי דוחקייהו דרש\"י ורמב\"ן דמוקמי למתניתין אי בחכירות. אי בקבלנות. לוקמא בתרווייהו דהא איכא אנפא בין בחכירות בין בקבלנות דמצי בעל הקרקע לעכובי. הא מלתא לא קשיא משום דבגמרא דף ק\"ד אמר רב פפא ממתניתין ג' ואילך דאיתא בקבלנותא ליתא בחכרנותא. ודאיתא בחכרנותא ליתא בקבלנותא. ועיין במשנה דלקמן מה שאכתוב עוד בזה בס\"ד: \n",
+                    "<b>רבן שמעון בן גמליאל אוסר</b>. כתב הר\"ב שקשה לקרקע כשזורעין אותה שנה ממין זה וכו'. הכא נמי פסק עמו חטין שמא הוא זרעה חטין בשנה שעברה. ואם יזרענה זה שעורין. נמצא זה מקלקלה. רש\"י: \n",
+                    "<b>תבואה לא יזרענה קטנית</b>. פירש\"י שהקטנית מכחשת הקרקע יותר מן התבואה. ע\"כ. ונ\"א דגרס בהפך כן הוא הגירסא [בירושלמי ו'] ברי\"ף. וכן כתב הרמב\"ם בחבורו [שם] ומהר\"ר ואלק כהן תמה בש\"ע סימן שכ\"ד דכי פליגי בסברא הידוע לעובדי אדמה איזה מכחשת יותר. וכתב שבחלק דרישה כתב ישוב לזה. ולא זכינו עדיין לאותו חבור. אבל לכאורה אפשר לומר דהאי תנא בארץ ישראל קאי. וכדאיתא בגמרא אמתניתין דהכא. והרי\"ף והרמב\"ם לא היו דרים בארץ ישראל. ולפיכך לא נתפרסם אצלם טבע הארץ והעתיקו המשנה כגרסא הידועה אצלם. וכל שכן רש\"י וסיעתו שהיו רחוקים הרבה מארץ ישראל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המקבל שדה וכו' לא יזרענ' פשתן</b>. פירש הר\"ב שזרע פשתן מכחיש בארץ הרבה. וכן פירש רש\"י ומסיים והא לא מיתוקמא אלא בחכירות. דאי בקבלנות. מאי דבעי ליזרע שהרי הבעלים חולקים בו. ע\"כ. כלומר ולכחוש ארעא ולא ליכחוש מרה וכן מסיים נ\"י. וכתב המגיד פ\"ח מהלכות שכירות שהקשה עליו הרמב\"ן מסיפא דתנן קבלה לשבע יזרענה פשתן. ואי בקבלנות אמאי יזרענה פשתן. כיון שקבלה לתבואה. הרי זה אמר ליה לתבואה אני צריך ובקב תבואה אני רוצה וכו'. ע\"כ. וכבר כתבתי לעיל במשנה דלעיל ליישב פירוש רש\"י. והרמב\"ם בדין משנה זו כתב השוכר או המקבל. ותמה המגיד מהא דרב פפא שכתבתי לעיל דמוקי דכולהו מתניתין משלישית ואילך. אי בחכרנותא. ליתא בקבלנותא וכו' וכתב שאפשר דהוא סובר כמו שפירש הרשב\"א דרב פפא לאו לענין דינא ממש קאמר. אלא יש מהן דדינא לא אשתני אלא שלא הוצרך להשמיענו הדין ההוא. אלא או בחכירות או בקבלנות. ע\"כ דברי המגיד. ותמיהני דבדין השנוי במשנה דלעיל דשייכי כמו כן ב' הסברות כמ\"ש שם. ולא העתיק בה הרמב\"ם אלא החוכר ולא העיר המגיד בזה. והש\"ע העתיק לעיל חוכר. והכא מקבל. ולא העיר עליו מהר\"ר ואלק כהן. ולי צ\"ע: \n",
+                    "<b>ויש לו בקורת שקמה</b>. לשון הר\"ב ששנה ראשונה קוצצה. וכן פירש רש\"י. וזה לשון הטור סימן שכ\"ה קוצץ קורת שקמה בין אם ירד לתוכה בסוף שבע משנקצצה בין אם ירד לתוכה בשנה שלישית או רביעית קוצצה כשישלימו לה שבע. שהרי יגדל לכשיצא. עד שיחזירו לכמו שהיתה כשירד לתוכה. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השביעית מן המנין</b>. כלומר חייב ליתן לו השבע מאות. ואף על פי שאין שנה שביעית שוה לשאר שנים לפירות. מכל מקום שבוע קאמר ולא תלה השוכר לפי השנים כמו בסיפא. נ\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שכיר יום גובה כל הלילה</b>. כתב הר\"ב שלאחריו שנאמר לא תלין וכו' ואי אפשר לומר וכו'. דכתיב כשכיר שנה בשנה. [ועיין מה שכתבתי במשנה ב' פרק ד' דבכורות] וכי כתיב לא תבא וכו'. לשון רש\"י העתיק דקאי אברייתא דסיימא בשכיר לילה שגובה כל היום שנאמר (דברים כ״ד:ט״ו) ביומו תתן שכרו. כלומר וסיפא לא תבא וגו'. ופתח רש\"י בלא תבא דסיים: \n",
+                    "<b>שכיר שעות וכו'</b>. כתב הר\"ב הכי קאמר וכו'. וכן פירש הרמב\"ם. וכרב בגמרא ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>יצא בלילה גובה כל הלילה וכל היום</b>. פירש הר\"ב דכיון דמשכה פעולתו עד שתחשך הוה ליה שכיר לילה. וכו'. וכן כתב רש\"י בפירוש המשנה. ובגמרא בפלוגתא דרב ושמואל ברישא דשכיר שעות מפרש דשאני של יום משל לילה. משום דאין לילה הולך אחר היום. והיום הולך אחר לילה כששכירתו נמשך בלילה. ולא דמי לשכיר יום דאתמול. שאינו גובה אלא כל הלילה. ע\"כ. אבל זה תימה דאם כן בשכיר שעות דלילה. נמי היום הולך אחר הלילה. וכן הוא בהדיא בגמרא. דסיפא דהכא יצא בלילה וכו' מוקי לה כרבי שמעון דאמר שכיר שעות דיום. גובה כל היום. שכיר שעות דלילה. גובה כל הלילה וכל היום שמע מינה דבחדא מחתא נינהו. ואע\"ג דמעיקרא אמר רב בפירוש דשכיר שעות דמתניתין דלצדדין קתני. וכדפירש הר\"ב והרמב\"ם. היינו מקמי דאתותב מהך סיפא. אבל לבתר דאתותב משני אמר לך רב תנאי היא דתניא שכיר שעות וכו'. וראיתי להרא\"ש שכ' דאע\"ג דאתותב רב. מוקי למתניתין [דהיינו רישא] דלצדדין קתני. גם הרי\"ף הביא סוגיא דלצדדין קתני ולא הביא מאי דאתותב מסיפא ושינויא דתנאי היא. וגם הביאו המשנה כצורתה. שוב ראיתי בספר חכמת שלמה שכתב וז\"ל אמר לך רב תנאי היא אינו אומר אלא. דשינויא קמא דמוקי רב לצדדין כדקיימא קיימא. וכן דעת הרי\"ף והרא\"ש ובארתי כל הצורך בספרי. ע\"כ. ונראה בעיני דהכי קאמר דלעולם רישא לצדדין קתני. ודלא כסיפא. ומתניתין גופא תנאי היא דסיפא כרבי שמעון ורישא כר' יהודה וניחא לרב למוקים מתניתין גופה כתנאי משום דמתניתין דייקי הכי. דאי איתא דכולה רבי שמעון. ורישא לאו לצדדין היא. אלא כמו שהיא שנויה. שכיר שעות גובה כל הלילה וכל היום. אם כן בשכיר שעות דלילה בלבד היא. ולא נשנה כלל שכיר שעות דיום. וזה דלא כסיפא ששונה יצא ביום בהדיא. הלכך מוקי לרישא דלצדדין קתני. ונשנה גם כן שכיר שעות דיום כמו בסיפא. ורישא רבי יהודה. וסיפא רבי שמעון. וממילא דהלכה כרבי יהודה בתרוייהו. דר' שמעון ורבי יהודה הלכה כר\"י. והיינו דהרמב\"ם והטור פסקו בסיפא דלא כמתניתין. ועתה פירוש הר\"ב והרמב\"ם במשנה מכוון בפירושא דמפרשא בגמרא דרישא לצדדין וסיפא כמו שהיא שנויה. אלא דאכתי קשיא עליו ועל הרמב\"ם שהיה להם לפרש דסיפא כרבי שמעון דלא כרישא ושאינה הלכה. ולא בלבד כדי לפסוק הלכה. אלא אף זו כי היכי דלא תקשה רישא וסיפא אהדדי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>משום ביומו תתן שכרו</b>. כלומר משום כולה קרא דביומו. דאית ביה עשה דתתן. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ולא תעשה דלא תבא וגו'. וכמ\"ש לעיל בפירוש הר\"ב: \n",
+                    "<b>המחהו</b>. פירש הר\"ב נתקו וכ\"כ רש\"י. ונ\"ל שהוא מלשון ומחה על כתף ים כנרת דפרשת מסעי שענינו הגיע: \n",
+                    "<b>שכיר בזמנו נשבע ונוטל</b>. עיין בפירוש הר\"ב דריש פ\"ז דשבועות: \n",
+                    "<b>נשבע ונוטל</b>. כתב הר\"ב משום דבעל הבית טרוד בפועליו. גמרא ולאו דוקא פועליו דאפילו אין לו אלא פועל זה. דינא הכי. אלא טרוד בעסקיו קאמרינן והכי אמרינן בירושלמי אמר רבי בון בעל הבית ע\"י שעסקיו מרובין וכו'. נ\"י: וכ\"כ התוספות ריש פ\"ז דשבועות. ומ\"ש הר\"ב שקלוה לשבועה מבעל הבית. ופירש אם מודה מקצת הוא דחייב שבועה מדאורייתא. ואפילו היכא דכופר הכל טפי הוה ליה לחיובי בעל הבית שעליו לשלם. שהרי אם מודה מקצת הוא נשבע. ולפי שהיתה ראויה להיות על בעל הבית. קאמר דשקלוה. תוספות [דף קי\"ב]: \n",
+                    "<b>עבר זמנו</b>. כתב הר\"ב דכי מטי זמן חיוביה רמי אנפשיה ומדכר ולא חשיד וכו' וכתבו התוספות וא\"ת א\"כ בזמנו אמאי נשבע שכיר ונוטל. לימא בעל הבית איני זוכר עתה. אבל הניחני עד שיעלה עמוד השחר שאזכור אם נתתי אם לאו. כיון שאחר זמנו אנו פוטרים אותו מטעם זה. ועוד קשה במודה מקצת אמאי אין בעל הבית נשבע דרמי אנפשיה ומדכר שלא ישבע לשקר. ויש לומר דחזקת שאין בעל הבית עובר בבל תלין לא מהני. אלא היכא דאיכא חזקה דאין שכיר משהה שכרו בהדיה. ואם היה יכול בעל הבית לטעון הניחו לי עד שיעלה עמוד השחר. לא היתה כאן חזקה דאין שכיר משהה שכרו. שהרי לא השהה אותו אלא תובעו ממנו בב\"ד ולא רצו ליתן לו ושיהו אותו לעמוד השחר. ע\"כ: \n",
+                    "<b>אם יש עדים שתבעו</b>. פריך בגמרא והא קא תבעיה [ליה] קמן ומסיק דיש עדים שתבעו כל זמנו פירש הרא\"ש כגון שכיר יום בסוף הלילה. ושכיר לילה בסוף היום. ופריך ולעולם תו לא פרע ליה. וכי שכיר משהה שכרו כ\"כ זמן ארוך. אמר רב *) עוקבא בר חמא כנגד אותו יום של תביעה. פירוש אינו נשבע ונוטל אלא למחר בלבד. שהוא כנגד אותו יום של תביעה. אבל מכאן ואילך המוציא מחבירו עליו הראיה. הרא\"ש: \n",
+                    "<b>גר תושב</b>. כתב הר\"ב דכתיב רעך וכו' ומפרש בגמרא דממעטינן גר תושב מרעך ומרבינן בהמה וכלים מאתך ולא אמרינן איפכא. משום דמסתבר לרבות בהמה וכלים שכן ישנן בכלל ממון רעך. גר תושב אינו בכלל ממון רעך: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא ימשכננו אלא בב\"ד</b>. פירש הר\"ב ליקח ממנו משכון בעל כרחו ואפילו בשוק. ואומר ר\"י דמדרבנן הוא. כדקאמר בגמרא. בעל חוב. ניתוח נמי לא. גזירה שמא יכנס בביתו. תוספות. וכן כתב נ\"י. ומהר\"ר ואלק כתב בש\"ע סימן צ\"ז דהרמב\"ם והטור סבירא להו דמן התורה עובר אפילו בחוץ. ויהיב טעמייהו. דביתו דכתיב בקרא דלא תבא אל ביתו לעבוט דלאו דוקא אלא הוא הדין או כל שכן דלא ישמיט בחזקה מה שעליו או שבידו. בפגעו בו בחוץ. ושליח בית דין שרייה קרא. דוהאיש אבחוץ תעמוד קאי. עכ\"ד. וצריך לומר דבגמרא דקאמר שמא יכנס וכו'. טעמא דקרא מפרש. ולא גרס גזירה כלשון התוספות. וכן לא גרסינן בספרים שבידינו: \n",
+                    "<b>ולא יכנס לביתו</b>. פירש הר\"ב אפילו שליח בית דין וכו'. וכתב הרא\"ש תימה ואם לא ימצא בידו היאך יכפוהו לפרוע מלוותו. ולפירוש ר\"ת ניחא דמפרש דלא מיירי במשכנו לפרעון. אלא שרוצה להיות בטוח במעותיו. אבל כשרוצה ליפרע ממנו. שליח בית דין נכנס לביתו. ע\"כ: \n",
+                    "<b>שנאמר בחוץ תעמוד</b>. דתניא ממשמע שנאמר בחוץ תעמוד [ויוציא אליך העבוט] איני יודע שהאיש אשר אתה נושה בו יוציא. אלא מה תלמוד לומר והאיש לרבות שליח בית דין: \n",
+                    "<b>ומניח אחד</b>. כלומר אחר שנטל שניהם למשכון מניח את שהוא צריך לו והדר מפרש איזהו מניח. ונקט ליה בלשון חזרה. והר\"ב העתיק ומחזיר אחד. וכן הגירסא בירושלמי. ורי\"ף והרא\"ש. וניחא טפי: \n",
+                    "<b>ואת המחרישה ביום</b>. והקשו המפרשים והלא כלי שעושין בו אוכל נפש הוא. ואין ממשכנין אותו. ותירצו במשכנו בלילה. שאינו זמן מלאכת החרישה. ולא אסרה תורה אלא שלא למשכנו בשעה שהוא ראוי לעשות מלאכה. וכן אמרו בירושלמי דגרסינן התם קרדום ומחרישה שדרכן לעשות מלאכה ביום. חובלן בלילה. ומחזירן ביום. המגיד פ\"ג מהלכות מלוה. ומרבינן [בירושלמי] להשבת כלי אוכל נפש. מהשיב תשיב. נ\"י. וכתב עוד לענין קושית המפרשים דמתניתין <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>באם עבר וחבל מיירי: \n",
+                    "<b>ואם מת אינו מחזיר ליורשיו</b>. פירש רש\"י אלא ימכרנו ויגבה חובו. ע\"כ. אבל בחייו לעולם הם בתורת חזרה. ובגמרא אמר רבי מאיר וכי מאחר שמחזירין למה ממשכנין [מעיקרא] שלא תהא שביעית משמטתו ולא יעשה מטלטלין אצל בניו. וכתבו התוס' שהקשה הר\"ר אלחנן למה חוזרין וממשכנין. ויש לומר כדי שלא יוכל הלוה לכפור. וגם ימהר לפרוע חובו. ולבקש מעות כי מתבייש <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>שבכל יום ויום יחזירו משכונו עד כאן: \n",
+                    "<b>אלא עד שלשים יום</b>. כתב הר\"ב זמן ב\"ד. וכן כתב רש\"י וטעמייהו דהכי אמרינן פרק דלקמן במשנה ד'. כמ\"ש שם הר\"ב: \n",
+                    "<b>בין שהיא עשירה</b>. כתב הר\"ב משום דאיכא למאן דאמר עניה הוא דאין ממשכנין וכו' אבל עשירה דליכא למימר הכי. דהא ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו הוא דכתיב (דברים כ\"ד) ועיין מה שהקשיתי לשאול בזה במשנה ה' פ\"ב דיבמות: \n",
+                    "<b>אין ממשכנין אותה שנאמר ולא תחבול</b>. לשון נ\"י אפי' לאדם אחר הוא אסור למשכן מביתו אלא לעבור עליה בשני לאוין. כן כתב הרשב\"א. ומדברי הרמב\"ם ז\"ל נראה דלא תחבול באלמנה אפילו בחוץ. דעל פי ב\"ד נמי אין ממשכנין אותה. וכן כתב הרא\"ש ז\"ל *) בתוספות. דלא יחבול רחים ולא תחבול וכו' <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>בא לאסור נתוח המותר במקום אחר. ואע\"ג דסתם חבלה בבית משמע. אם אינו ענין לחבלה בבית שאסור במקום אחר. תנהו ענין לנתוח. ע\"כ. וכתב הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ג מהלכות מלוה שאפילו בשעת הלואה אין ממשכנין אותה. ואין זה מחוור דבשעת הלואה הרי היא כמוכרה ושרי. וכבר השיג עליו הראב\"ד ז\"ל. ע\"כ: \n",
+                    "<b>החובל את הרחים</b>. גם בזה כתב הרמב\"ם ז\"ל [שם] שאפילו בשעת הלואה אסור. ואינו מחוור. נ\"י: \n",
+                    "<b>רחים</b>. פירוש של יד שהוא מטלטלים ושייך ביה משכון אבל בתי רחיים של מים הרי הם כקרקע. ולא שייך ביה משכון. אלא גוביינה כשאר קרקעות דלא שייך ביה משכון אלא במטלטלים. שאין ממשכנין ליקח קרקע למשכון. טור סימן צ\"ז. וקצת קשה דבסוף סימן ק\"ו. כתב בשם הרא\"ש בבא להפרע שלא בפניו שיכולין ב\"ד למשכן קרקע. כמו להפרע מקרקע. דמשכון יותר טוב לו ללוה: \n",
+                    "<b>וחייב משום שני כלים</b>. פירוש אפילו בהתראה אחת. אם חבל בפעם אחת רחים ורכב והתרו בו משום לא יחבול רחים ורכב. לוקה שתים. דאי בשתי התראות אפילו רחים ורחים חייב. כדאמר גבי נזיר [במשנה ד' פ\"ו דנזיר] אמרו לו אל תשתה אל תשתה. חייב על כל אחת ואחת. ואין לומר דלעולם איירי בשתי התראות וקמ\"ל דרחים ורכב אינם כלי אחד. שלא להתחייב אלא עד שיחבול שניהם. דא\"כ הוה ליה למתני החובל רחים או רכב בלא תעשה וכו' ותו לא. אלא ודאי אתא לאשמועינן דבהתראה אחת חייב שתים. וכן משמע בהדיא בגמרא דחייב שתים וכו'. תוספות: \n",
+                    "<b>שנאמר לא יחבול רחים ורכב</b>. כלומר וכיון דקרא פירש תרוייהו וכל אחד שם בפני עצמו הוא. התראותיהן חלוקות ולא הוי לאו שבכללות. וכן זג וחרצן דבמשנה ב' פ\"ו דנזיר. כדמסקי התוספות. ונ\"י: \n",
+                    "<b>ולא רחים ורכב בלבד אמרו</b>. כלומר מה שאמרו חכמים דחייב בשני כלים. אף ע\"פ שהם למלאכה אחת ולמדו זה מן הכתוב. לא על רחים ורכב שנאמר בפירוש בכתוב אמרו חכמים שחייבו הכתוב שנים. אלא על כל דבר וכו' והיינו דתניא חבל זוג של ספרים. וצמד של בקר. יכול לא יהא חייב אלא אחת. ת\"ל לא יחבול רחים ורכב. מה רחים ורכב שהן מיוחדים שני כלים. ועושים מלאכה אחת וחייב כו' אף וכו'. [ברייתא בגמרא]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>שניהם חולקים</b>. כתב הר\"ב לפי שאין ניכר אלו וכו'. וכ\"כ רש\"י ותחלת לשונו הכל לפי שהאחד הוא גבוה מחבירו ואבניו ועפרו מרובה משל חבירו חולקין. לפי שאין ניכר וכו' והגיה החכמת שלמה שכן צריך להיות הכל לפי הגובה לפי שהאחד וכו'. ועכשיו דעת רש\"י כמו שאר המפרשים. וכמבואר בתוספתא דהא תנן חולקים דמשמע בשוה. בד\"א בזמן שהיו שניהם שוין. אבל אם היה א' מהן גדול וא' מהן קטן זה נוטל לפי שלו. וזה נוטל לפי שלו. אבל גרסת המגיד [פ\"ד מה\"ש] והרשב\"א בל' רש\"י אע\"פ שהאחד גבוה וכו'. ותמהו עליו. והלשון שכתב הר\"ב שאין ניכר אלו אבניו של עליון ואלו אבניו של תחתון וכן לשון רש\"י. גם המגיד העתיקו כן. גם הב\"י סימן קס\"ד. והחכמת שלמה הגיה במקום אלו איזו. ואין הגהתו מוכרחת שרש\"י לשון משנתינו נקט דתנן נמי ורואין אלו. והמכוון איזו. והרמב\"ם בדבורו פרק רביעי מהלכות שכנים העתיק רואין איזו: \n",
+                    "<b>שניהם חולקין</b>. עיין מ\"ש במ\"ג: \n",
+                    "<b>חולקים</b>. כתב הר\"ב מיירי שנפל הכותל בלילה. ופנו את האבנים ואותם שפינו אזלו לעלמא דלא מצינו לשיילינהו. גמרא. ותו בגמרא דאפילו הן ברשות אחד מהם לא הוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה. דלא חשבינן ליה מוחזק. דשותפין לא קפדי אהדדי למקני רשותא דידיה. הלכך ברשותא דהאי נמי יתבי דהא לא קפיד עליה מלאשולה דוכתא. ועיין [מ\"ש] ברפ\"ק דב\"ב: \n",
+                    "<b>ובעפר</b>. שכן היה דרך בניניהם לחבר האבנים בעפר. כענין שנאמר (ויקרא י\"ד) ועפר אחר יקח וטח את הבית: \n",
+                    "<b>הראויות להשתבר</b>. אם יש אבנים שבורות. שאבניהם של לבנים היו. רש\"י. [*ועיין [מ\"ש] ברפ\"ב דב\"ב על הא דתנן ואת מי רגלים]: \n",
+                    "<b>אם היה אחד מהן מכיר מקצת אבניו נוטלן</b>. כתב הר\"ב וכגון שהלה טוען במקצת מהן שהוא אמת וכו' ברפ\"ה דב\"ק כתבתי בשם התוספות ונ\"י דהיכא דלא הוה ליה למידע אין אומרים מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ופירשו התוספות שם [ד\"ה אפילו] דהכא רגילות הוא שכל אחד מכיר מקצת אבניו ע\"כ. ואזדא לה מה שכתב נ\"י בכאן וז\"ל כתב הרנב\"ר ז\"ל מהא שמעינן דאפילו בשמא דלא ריע כי האי דלא הוה ליה למידע אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ע\"כ. ואני תמה שנ\"י עצמו ברפ\"ה דב\"ק כתב דהיכא דלא הוה ליה לידע אין אומרים מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ומ\"ש הר\"ב אבל אם אמר על כולן איני יודע ישבע וכו' עיין מ\"ש בסוף משנה ב' דפ\"ח: \n",
+                    "<b>ועולות לו מן החשבון</b>. מסקינן בגמרא לפי חשבון שלימים. דהלה נוטל ג\"כ שלימים כנגדן דמדהני ידע טפי לא ידע. תו לית ליה. ומהני ליה להא שנוטל אלו שמכירן. כגון שהם גדולות וטובות יותר משאר הלבנים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הבית והעליה של שנים</b>. כתב הר\"ב הבית והעליה המשכיר לחבירו עליה כו' וכתב רש\"י דלא גרם הכא של שנים דהא בשוכר קאי כדאמר בגמרא והתוספות כתבו דלר\"ת נראה דמ\"מ שייך למתני של שנים כיון דקתני בה בעל הבית ובעל העליה ובגמ' דמוקי לה בשוכר ומשכיר משום דבאחין שחלקו אין על התתתון לבנות תקרה. ע\"כ. [וע' בפירוש הר\"ב במשנה דלקמן. ומ\"ש שם בס\"ד] ופירש הרא\"ש הטעם דהתחתון אינו צריך לתקרה ולמה יתקננו לבעל העליה דכיון דהגג שלמעלה קיים. אדרבה הוא חפץ בפחיתותה מבתקונה כדי שלא ידור בעל העליה על גביו ואי בעי לסלוקי בעל העליה את הגג כדי שיצטרך בעל הבית לתקן התקרה מחינן בידיה. דהגג משועבד לבעל הבית אף כשיש שם תקרה. כי הדבר ידוע אם ירדו גשמים על התקרה יעברו לבית. ואדעתא דהכי חלקו מעיקרא שיתקן בעל העליה את גגו שלא יזיקו מי גשמים לתחתון אבל התחתון אין מחוייב כלל לתקן מעמד רגל לעליון ע\"כ. ועיין עוד שם שמיישב מה שהוקשה לתוספות בזה מל' הגמרא: \n",
+                    "<b>נפחתה העליה</b>. תקרת הבית שבני עליה דורסים עליה שבאה התקלה מחמת תקרת הבית וזה שעבד לו הבית כשאמר ליה שעל גבי בית זה. שכל זמן שנתקלקלה עליתו מחמת בית. או יתקן או ידור עמו בבית. אבל אם נפלו כותלי העליה אינו חייב לתקן. ולא ידור עמו בבית. שאין זה הקלקול מחמת הבית. מגיד פ\"ה מה' שכירות בשם הרשב\"א: \n",
+                    "<b>הרי בעל העליה יורד ודר למטה</b>. ל' הר\"ב דהא שעבד ביתא לעליה. דאי לאו לשעבדו למה ליה למימר שעל גבי בית זה. והא קא חזי לה לעליה דעליה זו קאמר ליה. רש\"י. ועמ\"ש במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>המעזיבה</b>. עמ\"ש במ\"ז פ\"ק דסוכה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אמר בעל העליה לבעל הבית לבנות</b>. כתב נ\"י ואם תאמר למה הוא צריך לבנות הבית יכפוהו לבעל הבית לבנות דבשלמא רישא איהו לא שעבד נפשיה כיון שאמר זו אלא דשעבדיה לבית אלא הכא יכפוהו לבנות. כבר הקשו בירושלמי ואמרו בשאינו. כלומר שהלך למדינת הים דבכי האי גוונא א\"א לכפותו. שאין ב\"ד יורדין לנכסיו שלא בפניו. וכן דעת הרמב\"ן. אבל הרשב\"א כתב דירושלמי ס\"ל כרב אחא שר הבירה דאית ליה שאין נפרעין מן האדם שלא בפניו ואפילו מן התקנה. כדמוכח בפרק הכותב (כתובות דף פ\"ח). אבל אנן דסבירא לן כרב נחמן דאמר התם כופין מן התקנה. כדי שלא יהא כל אחד נוטל ממונו של חבירו והולך למדינת הים. אי איתא דבישנו כופין. אפילו בשאינו נמי כופין. אלא דסברא דגמרא דידן שאין כופין אותו כלל שאין לבעל העליה שעבוד אלא על הבית אבל לא על בעל הבית שישתעבדו לו נכסיו כדי שנכוף אותו לבנות על כרחו. ע\"כ. ולישב דברי הרמב\"ן נראה בעיני שהוא סובר דר\"נ לא אמר אלא בבע\"ח כדאיתא בהדיא בגמרא דהכותב דף פ\"ח דפלוגתייהו דרב אחא ור\"נ בבע\"ח היא. וכיון שכן. י\"ל דאף ר\"נ לא אמר דנפרעים שלא בפניו מן התקנה אלא בבעל חוב כדי שלא יהא וכו' וינעלו דלת בפני לווין. אבל בשאר חיובים כגון דהכא שאינו אלא משום שעבוד בעלמא. אף ר\"נ מודה שלא תקנו. מידי דהוה ארב אחא דסבר בב\"ח לא תקנו. ובכתובת אשה תנן התם דנפרעת שלא בפניו. ומשום חינא. גם מ\"ש נ\"י לחלק בין רישא לסיפא דלא שעבד נפשיה אין נראה כלל. לפי מ\"ש בספ\"ח בשם הרא\"ש מהא דתנן המשכיר בית לחבירו ונפל חייב להעמיד לו בית: \n",
+                    "<b>אמר בעל העליה לבעל הבית</b>. ל' הר\"ב לבנות החומה והתקרה התחתונה. וכן ל' רש\"י. ולכאורה זה דלא כדברי התוספות והרא\"ש שכתבתי במשנה דלעיל דבשותפים אין התחתון חייב בהעמדת התקרה. וכן הבין דבריו הב\"י סימן קס\"ד. וקשה דהטור כתב בשמו בדין השנוי לעיל דדעתו כהתוספות. וכתב מהר\"ר ואלק כהן דלא כתב רש\"י כן אלא הכא דנפלו לגמרי שכשבאין לחזור ולבנותו. ודאי מוטל על התחתון לבנות ביתו. ואין בית בלא תקרה. והעליון יבנה עלייתו עם תקרתו או גגו שעל גבו. אבל לעיל אף רש\"י מודה כיון שלא נפלה אלא כפחתה. דמסתמא אדעתא דהכי נכנסו בתחלה. שכל אחד יתקן מה שהוא צריך לו הרי בעל הבית אין צריך להתקרה כיון שיש גג על גבו. ע\"כ. ובאמת אי לאו דברי הטור שכתב כן בשם רש\"י לא היינו מוכרחים לחלק דאף על גב דסבירא ליה דאף בשותפים על התחתון לעשות התקרה לא קשיא אמאי מוקמינן מתניתין דלעיל בשוכר ומשכיר משום דתרתי בשותפין למה לי. כמו שכתב נמוקי יוסף. ועוד כתב נ\"י דבשותפין אף ר\"י דלעיל מודה דתחתון נותן את הכל. ומביא ראיה מדתנן בר\"פ חולקין. ואי איתא דעליון נותן תקרה ומעזיבה הרי יש לו תקרה ומעזיבה דגג ג\"כ. והיה לו ליטול מן העפר יותר מחבירו. ע\"כ. אבל ללשון רש\"י בפירוש המשנה דהתם חולקים לאו דוקא הוא בלאו הכי: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר אף זה דר כו'</b>. פירש הר\"ב קסבר זה נהנה וזה אינו חסר חייב. ועיין מ\"ש במ\"ד פ\"ק דב\"ב: \n",
+                    "<b>ויושב בבית התחתון</b>. כתב הר\"ב דהוה ליה זה לא נהנה שהרי עליתו מוכנת לדור בו וכן פירש\"י. וכתבו התוספות וקשה דהא נהנה הוא שאין צריך לעלות. ונראה דגרסינן ומקרה את העליה ויושב בתוכה. פירוש בעליה ולא יניח לבעל הבית לכנוס בתוכו עד שיתן לו יציאותיו. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב עוד וזה לא חסר דהא לא הוה בני לה וכו'. כתב נ\"י וא\"ת ואמאי אינו חסר והרי משחיר לו כותליו בעשן כשדר שם. לפיכך כתב הרשב\"א ז\"ל דמהא שמעינן דכל שזה אינו נהנה אע\"ג דאידך חסר. פטור. שאינו אלא כמונעו ליכנס לביתו שהוא פטור. והביא עוד ראיה מדתנן [לעיל] פרק המקבל [בבא מציעא דף ק\"ד המקבל] שדה מחבירו ומשזכה בה הובירה חייב. ואמרינן טעמא משום דדרשינן לשון הדיוט שכך כותב לו וכו' משמע דהא לאו הכי פטור. וכן דעת התוספות [ד\"ה ויושב]. וכן כתב הרנב\"ר ז\"ל. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן בית הבד וכו'</b>. פירש הר\"ב בית הבד של אחד וגנה של אחר. וכן פירש רש\"י בשותפין. וכתב הרא\"ש דהכא על התחתון לתקן התקרה. לפי שהוא צריך לה כדי שלא יתקלקל בית הבד שלו. משא\"כ בבית של שותפין שאינו צריך לתקרה. כי די לו בגג. כמ\"ש במשנה ב'. ונ\"ל דהיינו טעמא דתנן וכן לומר שהוא כמו הדין הסמוך דמיירי בשותפין. ומיהו לענין הדין כל שכן בשוכר ומשכיר: \n",
+                    "<b>וזורע למטה</b>. משמע דלגמרי יורד וזורע למטה כשיעור כל גנתו [דאין זורעין לחצאין] ואף על פי שכל שאר בית הבד מחופה בקירוי. אפשר לזרוע זרעים שאינם צריכים לגשמים כעין חזרת כדתנן בפ\"ג דעבודה זרה [מ\"ח] ב\"י סימן קס\"ח: \n",
+                    "<b>כיפין</b>. כתב הר\"ב תקרה עשויה בעגול וכו'. ועל שם שהיא כפופה בעגול נקראין כיפין. לשון הלכוף כאגמון (ישעיה נ\"ח): \n",
+                    "<b>פטור</b>. כתב הר\"ב דאנוס הוא. וכפירש\"י. ומסיים נ\"י וא\"כ מיירי דוקא שבנאו כראוי. אבל שלא כראוי חייב דתניא בתוספתא נפל הכותל מחמת [הזועות]. מחמת הרוח. מחמת הגשמים. אם בנאו כדרכו פטור. ואם לאו חייב. וכי תנן פטור בין בנזקין דשעת נפילה. בין בנזקין דלאחר נפילה. בשעת נפילה. משום שכיון שבנאו כדרכו כדכתיבנא. אנוס הוא ופטור. לאחר נפילה נמי כל שלא היה שהות לסלקם אנוס הוא. ואפילו כשהיה לו שהות משכחת לה דפטור. במפקיר כזקיו דקיימא לן [בפ\"ג דב\"ק] [דף כ\"ט] מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ולאחר הזמן חייב</b>. בין בנזקין דבשעת נפילה בין בנזקין דלאחר נפילה. בשעת נפילה דפושע הוא [שהיה ליה לסתור ולקוץ תוך הזמן] לאחר נפילה אפילו במפקיר נזקיו נמי חייב. דמפקיר נזקיו שלא בנפילת אונס חייב. נ\"י. וכי תנן נתנו לו זמן לקוץ ולסתור. נתנו לו זמן לקוץ ולסתור ולפנותו קאמר. תוספות פ\"ק דב\"ק דף ו' [ד\"ה היינו] . ושם כתבו דבשעת נפילה דומה לאש ואחר נפילה לבור. אבל הרא\"ש כתב [שם] דאף בשעת נפילה הוי תולדה דבור ולא דמי לאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו דרך הלוכן[שכתב הר\"ב בריש פרק קמא דב\"ק שהן תולדה דאש] דהנך נעשו [אש] ע\"י כח אחרים. אבל כותל ואיל [מחמת ריעותא נפלו מעצמן. כי ראו שלא היו יכולין לעמוד יותר. והזהירו ב\"ד להבעלים להפילן. ואי משום דהולכין ומזיקין מה שאין כן בבור. לא גריעי מחמת זה וכ\"ש דיש לחייבו יותר. מידי דהוה אקושר אבו ברגלי בהמתו והלכה לרה\"ר והזיקה. ואי משום דאין תחלת עשייתן לנזק. שור יוכיח. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סמוך לגנת חבירו</b>. נקט לגנה ולא לחצר. משום דכותל חצר שביניהן. מסתמא היא נבנית משל שניהן מה שאין כן בכותל גנה דאין מחייבין אותו לבנותו בכל מקום [כדפירש הר\"ב במשנה ב' פ\"ק דב\"ב] גם בכותל חצר שביניהם אין מדרכן לפנות האבנים משם אלא לחזור ולבנות מהן מיד כותל אחר. מהר\"ר ואלק כהן בש\"ע סימן קס\"ו: \n",
+                    "<b>אמר לו הגיעוך אין שומעין לו</b>. אע\"ג דמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור כדלעיל. הכא אשתמוטיה קא משתמיט ואינו מפקירו כדלקמן. תוספות: \n",
+                    "<b>הילך את יציאותיך</b>. מכלל דפנינהו הא לא פנינהו לא אמרינן קנתה לו חצרו כדאמר במ\"ד פ\"ק דלא מכוין לאקנויי ליה אלא אשתמוטי דקא משתמיט ליה. גמרא: \n",
+                    "<b>בתבן ובקש</b>. אבל מידי דאכילה כגון חטין ושעורין שומעין לו. מרדכי בפ\"ק דב\"ק והגהות מימוני פ\"ט מהלכות שכירות: \n",
+                    "<b>משקבל עליו ואמר לו הילך שכרך אין שומעין לו</b>. ולא תנן הכא ויציאותיך דהכא מיד שקבל עליו קנתה לו רשותו כמ\"ש הטור סימן של\"ו בשם הרמ\"ה. וכתב מהר\"ר ואלק כהן דהכא דחייב לו שכירות פעולתו כשאמר לו טול זה בשכרך מיד קנהו. משא\"כ לעיל דאין עליו שום חיוב שכר קודם שיפנהו. ע\"כ. ולעניות דעתי אין זה מספיק דהא לא בענין הקונה תליא. אלא בדעת המקנה דאמרינן דאשתמוטי קא משתמיט. וכן בצריכותא שבגמרא משוה הדין בין דאת ליה אגרא גביה. בין דלית ליה אגרא גביה. ומצאתי בנ\"י שכתב בשם הרשב\"א דהיינו טעמא דכיון שאין דרך לפנות אבנים מיד סמכה דעתיה שעדיין יש לו שהות לחזור לו ובינתים הוא דמדחי ליה אבל בפועל אין לומר כן שכן דרכו להוליך התבן והקש לביתו משקבל עליו. הלכך גמר ומקני. ע\"כ. ואני כתלמיד היושב בקרקע לפני רבותיו. אענה אף [אני] את חלקי ואומר. דהכא היינו טעמא משום דאיכא בל תלין. ואי אמרת דלא גמר ומקני. קרוב הוא לעבור בבל תלין שהשוכר לא ידע דלא גמר ומקני. ולא יתבעהו. והמשכיר בטרדת פועליו ישכחהו. ובין כך הוא עובר בבל תלין דכיון שזה שלא תבעו היה על ידי שהיה סובר שכבר קבל שכרו. ואין זה בכלל לא תבעו אינו עובר עליו דמשנה י\"ב פרק דלעיל. הלכך אמרינן דסתמא גמר ומקני כדי שלא יבא לעבור בבל תלין: \n",
+                    "<b>אין שורין טיט</b>. יש מקומות ששורין אותו ימים רבים צבור במקום אחד. רש\"י: \n",
+                    "<b>ואין לובנים לבנים</b>. לפי שמשהה אותן ליבשן. ששוטח הטיט בקרקע חלקה כעובי הלבינה. וחורץ בו חריצות שתי וערב כמדת הלבנים ומניחן שם עד שייבשו. רש\"י: [*הבונה ברה\"ר וכו'. עיין [פירוש הר\"ב] ספ\"ג דשביעית]: \n",
+                    "<b>רבן שמעון ב\"ג אומר אף מתקן וכו'</b>. כתב הר\"ב ואינו חייב בנזקין. עיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ג דב\"ק. וכתב הר\"ב דאין הלכה כרשב\"ג. עיין מ\"ש במשנה ב' פ\"ב דב\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>של תחתון.</b> כתב הר\"ב שעל אוירו היא מונחת. וכן פירש\"י. וטעמא דעד כאן לא פליגי אלא בנופו. אבל בעיקרו כולי עלמא לא פליגי דעליון הוי כדאיתא בגמרא. ומ\"מ נראה לי שהלשון צריך להיות. הוא מונח: ",
+                    "<b>[*רבי שמעון אומר וכו'.</b> כתב הר\"ב הלכה כרבי שמעון. גמרא]: ",
+                    "<small>סליקא לה בבא מציעא</small> "
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה בבא מציעא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה בבא מציעא",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Bava Metzia",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Bava Metzia",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה בבא מציעא, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Bava Metzia, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Eduyot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Eduyot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..14963c7f01bdb44a056c1b2bc2489ae3e12cae53
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Eduyot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,435 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Eduyot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה עדיות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Eduyot, Introduction": [
+            "כשהשלים לדבר על הדינין והדיינים. וכל מה שהוא מעשה הדיינים מיוחד בו מן [המלקות] וחיוב השבועות. בא לדבר בענין עדויות ורוב ענין זאת המסכת הוא [לזכור] בה כל ההלכות שהעידו עליהם אנשים ברורים נאמנים. ושעדותם ראויה לסמוך עליה. והוא שער מן הדינים שהעדויות צריך לזכרם לפני הדיינים. וכן כל עדות מהם הם חיו מעידים אותו בב\"ד. וסדר אותה אחר מסכת שבועות: בשביל שמסכת שבועות יש צורך אליה תמיד. ועדיות הם [הודעת] הדברים שהעידו בם לפני השופטים בעתים ידועים. וקבלו אותם מהם. הרמב\"ם בהקדמת פי' המשניות. ועוד כתב במסכת זאת ספ\"ב וז\"ל הזכיר מאמרות הרבה בכאן ואע\"פ שאינם מכוונת המסכת ואין בם עדות. וכמו כן הלכות הרבה שבאו במסכת זו ואין בהם עדות מוסיף מאשר הוזכרו במקומותיהן מן המשנה. הוא מה שאומר לך. והוא כי כל דבר שבא במסכת זו. כולם הלכות דברו בהם והעידו בהם במה שהעידו וזכרו בהם במה שנזכר. ודנו בהם במה שדנו ביום אחד ובצבור יום אחד בעצמו. והוא יום שהושיבו ר\"א בן עזריה בישיבה והוא אמרם עדיות בו ביום תקנוה. וכן כל מה שיאמר במשנה בו ביום [כמו במסכת סוטה ובמסכת ידים]. בשביל אותו היום הוא אומר. ולזה הטעם תמצא בזו המסכת הלכות מענינים משונים. ודע זה ושמרהו: \n\n\n\nהתחיל במשנה ראשונה שניה ושלישית. אע\"פ שאין בהם עדיות. לפי שהם (גם) (נ\"ל שצ\"ל ג') מחלוקות שמאי והלל ואין הלכה כאחד משניהם בשלש משניות אלו. אח\"כ חזר לתת טעם לחזור דבריהם ואע\"פ שאין הלכה כמותם, והביא כל מה שדומה להם. אח\"כ הביא ההלכות שדעת שמאי עצמו בהם כדעת חכמים אח\"כ ההלכות שסברת שמאי בהם אינה כסברת חכמים. אח\"כ ההלכות שחזרו ב\"ה להורות כב\"ש וסיים הפרק. וחזר על העדיות שהם כוונת המסכת הרמב\"ם בפי' מ\"ג. ואין דבריו מובנים לי. והראב\"ד כתב בסוף הפרק כי השלשה פסקות הראשונות שהן בתחלת הפרק נשנו כדרכן. מפני שנדחו דברי ב\"ש וב\"ח מעדות חכמים. ועדות הגרדיים. וע\"י ששנה חלוקת חכמים על דברי ב\"ח שלא כל החכמים מודים לדברי ב\"ה שנה כמו כן משנת כרשיני תרומה שהיה ר\"ע חולק על כולם. וכן הפורט וכו'. יש על ב\"ה מחלוקת אחרת זולת מחלוקת ב\"ש. א\"נ איידי דתנא מחלוקת שמאי עצמו. תנא נמי הנך כולהו [עד] אלו דברים שחזרו וכו'. ואיידי דתנא שלשה פסקות ראשונות שלא עמדו דברי ב\"ה. תני נמי הנך פסקות אחרונות שחזרו ב\"ה להורות כדברי ב\"ש: \n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>שמאי אומר כל הנשים וכו'</b>. משנה זו שנויה כלשונה בריש מסכתא נדה ושם מקומה. גם שם הרחיב הר\"ב יותר בביאורה. ומה שראוי להוסיף הנני יוסיף שם בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שמאי אומר מקב לחלה</b>. והלל אומר מקביים <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ל' הראב\"ד יש לסמוך מטעם דבריהם על מה שאמר הכתוב ראשית עריסותיכם חלה תרימו וגו' וכמה עיסתכם כדי עיסת מדבר. והעומר עשירית האיפה. איפה ג' סאין שהן י\"ח קבין. שמאי סבר עושרא מלבר. אייתי תרין קבין. והב על י\"ח קבין. הוי ליה עשרים קבין. עושרייהו כמה הוה. תרין קבין וכו'. ומצאתי כדבריו בשם ירושלמי בתוס' פ\"ק דשבת דף ט\"ו. וז\"ל. בירושלמי מפרש טעמא דשמאי והלל משום דאיפה י\"ח קבין. ועשירית מלבר. היינו ב' קבין. וכאותו שעור צריך להפריש חלה להלל. ושמאי סבר דצריך שתי חלות לעומר. שהיו עושין ממנו שתי אכילות. אחת בבקר. ואחת בערב. וכשעור אכילה א' חשיב שמאי עיסת מדבר. ע\"כ: \n",
+                    "<b>חמשת רבעים חייבים</b>. כתב הר\"ב שכן הלכה. ועמ\"ש במשנה ד' פ\"ק דחלה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הלל אומר</b>. הא דקדים לשמאי עמ\"ש במשנה ט' פ\"ג דסוכה: \n",
+                    "<b>מלא הין מים שאובים פוסלים המקוה</b>. טעמא דהלל כי ההין היא המדה הגדולה שלמדת תורה בלח. כדכתיב (שמות ל׳:כ״ד) ושמן זית הין הלכך היא חשובה לפסול את המקוה ואע\"פ שנאמרו בתורה מדות קטנות מזאת כיון דמים שאובים לפסול המקוה מדרבנן הוא. אזלינן בתר המדה הגדולה המפורשת בתורה. הראב\"ד. ועיין בפירוש הר\"ב משנה ג' פ\"ב דמקואות: \n",
+                    "<b>הין</b>. נ\"א אין. והיינו דאיכא בין פירוש הר\"ב לפירוש הרמב\"ם. ומה שפירש הר\"ב שההין י\"ב לוגין. פירשתי במשנה ג' פ\"ט דמנחות: \n",
+                    "<b>אלא שאדם חייב לומר בלשון רבו</b>. והר\"ב לא העתיק אלא. וכן בפ\"ק דשבת הובאה בגמ' דף ט\"ו. ול\"ג אלא. וכתב הראב\"ד וז\"ל. והטעם לדברי רבו. שרצה לגלות כי מפני שההין היא המדה הגדולה הנזכרת בתורה היא החשובה לפסול את המקוה בשאובין. ואידך לא. עכ\"ל. והיינו טעמא שחייב לומר בל' רבו שהרי יש טעם בל' למה אמר כן. כ\"ש שלפעמים אפשר שכשישנהו לל' אחרת. שאפשר דלא למשמע מיניה באותו הל' כפי המכוון בל' שאמר רבו. [*ועיין במסכת כלים [מ\"ש הר\"ב] פ\"ח משנה ט'. ומ\"ש הר\"ב דשמעיה ואבטליון גרי צדק היו. עמ\"ש בזה במשנה י' פ\"ק דאבות]: \n",
+                    "<b>ושמאי אומר ט' קבין</b>. קסבר כיון דתשעה קבין הם ראוים לטבילת בעל קרי ובהם יש להשיג כדי להשתטף כל גופו [לא] פחות מכאן. הלכך הם חשובים לפסול את המקוה בשאובין. דשעור טבילה פוסל טבילה. בציר מהכי לא. הראב\"ד: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים ג' לוגים מים שאובים פוסלים טעמייהו דרבנן כיון שהם נתונים לשעור נסכי קרבנות צבור חבובים הם לפסול</b>. ואע\"פ שנאמרו בתורה לקרבנות צבור מדות גדולות מזו. כגון חצי ההין. ושלישית ההין. כיון דאשכחן דרביעית ההין דהוא ג' לוגין חשיב לנסכי צבור. לענין [זה] נמי חשיב. ופסיל ליה בשאובין. ואע\"ג דאשכחן בלוג שהוא ממדות האמורות בתורה. התם למנחת יחיד בלחוד הוא. לא למנחות צבור. א\"נ התם לשמן בלבד הוא. שהרי אין יין במנחה הבאה בפני עצמה. אבל מדת ג' לוגין הויא מדה ליין ושמן במנחת נסכים. הראב\"ד. אבל הרא\"ש בפרק מרובה (בבא קמא דף ס\"ז) וכן בסוף נדה בהל' מקואות כתב משום דהר דבר חשוב וחזו לרחיצת אדם כדאמרי' בפ\"ק דשבת [דף י\"ד] [כמו שכתב שם הר\"ב במשנה י\"ח דבר] בתחלה היו טובלים במי מערות סרוחים ונותנים על גבן ג' לוגין מים שאובין והיו אומרים לא אלו מטהרים אלא אלו מטהרים. ע\"כ. [*ועין בסוף מסכת זבים]: \n",
+                    "<b>שני גרדיים</b>. כתב הר\"ב הזכיר התנא שם אומנתן וכו' שאין לך אומנות פחותה מן הגרדי שאין מעמידים ממנו לא מלך ולא כ\"ג. כ\"כ רש\"י בפ\"ק דשבת דף ט\"ו. ומברייתא דסוף מסכת קדושין [דף פ\"ב] למד כן. דת\"ר כל שעסקו עם הנשים סורו רע. כגון הצורפים. והסריקים. והנקורות. והרוכלים. והגרדים. והספרים. והכובסין. והגרע. והבלן. והבורסקי. אין מעמידן מהן לא מלך ולא כ\"ג. מאי טעמא לא משום דפסילי. אלא משום דזיל אומנתייהו. ונמצינו למדין שז\"ש הר\"ב שאין לך אומנות פחותה מן הגרדי. רצונו לומר הוא וכל דכוותיה השנוים עמו בברייתא. והרמב\"ם בפ\"א מהלכות מלכים לא העתיק אלא מכובסים ולהלן. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ולא פסל לגרדי מן המלכים י\"ל דמ\"מ אשמעינן מתני' שאע\"פ שסורו רע. קבלו חכמים את עדותן. והכריעו לכל חכמי ישראל. וצריך לי עיון דבהלכות כלי המקדש לא העתיק כלל מהברייתא הזאת שיהו אלו פסולים להתמנות לכ\"ג ואפשר דלא גרס בברייתא ולא כ\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא עמדו על דבריהם</b>. ולא עמדו חכמים על דבריהם. הרמב\"ם. ועמ\"ש במשנה י\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ויסמוך עליו</b>. נ\"א יסמוך עליו. והיא נוסחת הראב\"ד שכך פירש שאם יראה לב\"ד האחרון הלכה כדברי היחיד [יסמוך] עליו. כלומר יקבע הלכה כמותו כמו שמצאנו באמורא מן האחרונים שהן קובעין הלכה כיחידים הראשונים בכמה מקומות ואע\"פ שהמרובים חולקים עליהם. ואם לא שמצאו דברי היחיד הראשון לא היו אחרונים יכולין לדחות דברי הראשונים מדעת עצמן. לפי שאין ב\"ד יכול לבטל וכו' [אלא] כיון שמצאו היחיד מן הראשונים שהיה חולק עמהם. היה להם במה לתלות. ע\"כ. ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>שאין ב\"ד יכול לבטל דברי ב\"ד חבירו וכו'</b>. פירוש בתקנות וגזירות ומנהגות. אבל אם דרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך. ודנו דין ועמד אחריהם ב\"ד אחר ונר' לו טעם אחר לסתור אותו ה\"ז סותר ודן כפי מה שנר' בעיניו. שנא' (דברים י״ז:ט׳) אל השופט אשר יהיה בימים ההם אינך חייב ללכת אלא אחר ב\"ד שבדורך. הרמב\"ם רפ\"ב מהל' ממרים. וכתב הכ\"מ דמחתימת המשנה קיימו וקבלו שלא לחלוק על התנאים. וכן בחתימת הגמ' קבלו עליהם שלא לחלוק על האמוראים. ועיין מה שהארכתי במ\"ב פ\"ה דמעשר שני: \n",
+                    "<b>שאין ב\"ד וכו' שיהיה גדול ממנו בחכמה</b>. פירש הר\"ב אין ב\"ד אחר שיעמוד אחריו וכו' עד שיהיה גדול וכו'. ואל יקשה בעינך היאך האחרונים גדולים מן הראשונים. דהא אשכחן רבה דהוה גדול מרב יהודה. כדאמרינן [ברכות דף כ'] רב יהודה כי הוה מטי להאשה שהיא כובשת ירק הוה אמר הויות דרב ושמואל חזינא הכא ואילו אנן מתנינן תליסר מתיבתא. כ\"מ פ\"ב מהל' ממרים: \n",
+                    "<b>ובמנין</b>. פירש הר\"ב מנין התלמידים שבישיבה של אחרון וכו'. וז\"ל הרמב\"ם בפרק הנזכר [הלכה ב'. והיאך יהיו גדולים במנין הואיל וכל ב\"ד וב\"ד של ע\"א הוא. זה מנין חכמי הדור שהסכימו וקבלו הדבר שאמרו ב\"ד הגדול ולא חלקו בו. ע\"כ. והראב\"ד בפירושו כתב. ובמנין. מנין שנים קאמר והכי איתא בירושלמי. ע\"כ. ובמכנה ז' פ\"ה דאבות דתנן ובמנין. תפס רש\"י גם שניהם: \n",
+                    "<b>היה גדול ממט בחכמה אבל לא במנין וכו'</b>. להכי אהדריה דלא תימא הא דאמרן עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין דאו או קתני [*דבכה\"ג שנינו באבות פ\"ה משנה ז' בנ\"א בחכמה ובמנין והתם פשיטא דאו או קתני. קמ\"ל דלא. ואלא מיהת אכתי הא דקתני עד שיהיה וכו' משנה שאינה צריכה היא. ונ\"ל דאתא למימר שידקדק היטב היטב עד שיהיה לו ברור מאד שבודאי הוא גדול וכו'. ואל תתמה על שהוצרך התנא להזהיר. שכן לב האדם אינו רואה חובה לעצמו. וכל איש גדול הוא בעיניו. ולפיכך הוצרך להזהיר מאד. ומצינו בפ' ואלו מגלחין (מועד קטן דף י\"ז) דשפחה של בית רבי דחזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבע גדול. אמרה ליהוי ההוא גברא בשמתא דקעבר משום לפני עור לא תתן מכשול. דתניא לפני עור לא תתן מכשול. במכה לבנו גדול הכתוב מדבר [פירש\"י דכיון דגדול הוא שמא מבעט באביו והוה ליה איהו מכשילו עכ\"ל] ולא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה שלש שנים. ופירש הרא\"ש בשם הראב\"ד שאע\"פ שהשפחה היתה מתה אפ\"ה הרי חיה רבי. וא\"נ שכבר מת. היה ר\"ג נשיא. ואמרינן נדהו ואינו יודע מי נדהו ילך אצל נשיא. היינו באינו יודע מי הוא. אז הנשיא מתיר דאזלינן בספקא בתר רובא. ורובא דישראל לא שקלי בהדי נשיא. אבל כשהמנדה הוא ידוע. והוא חשוב. ימנע כל אדם מלשקול עצמו כנגדו. שאם הוא שוה לו בחכמה. שמא אינו שוה לו ביראת חטא. ולא לגדולה. ולא למנין שנים. ועל כל זה צריך לדקדק כשירצה אחר להתיר מה שאסר חברו. והשפחה היה בה חכמה יתירה ויראת חטא. ולא רצה לשקול עצמו כנגדה. עד שנזדקקו לו גדולי הדור והתירו לו. עכ\"ל. והכא נמי דכוותה. ועדיפא מינה. שפשיטא מלתא שכל ב\"ד שבדור אשר ביכלתו וכחו לגזור גזירה על הצבור שכחם יפה מן הסתם בערך חכמי הדורות שבימיהם ואחריהם יותר ממה שהיה ערך השפחה של בית רבי כנגד חכמי הדור ההוא. ושאחר כ ך. וכיוצא בזה שאמרתי שכפל הענין הוא לחזוק. מצאתי און לי בפירוש הרמב\"ם שהעתקתי בפ\"ק דתרומות משנה ו' ע\"ש. ובמסכת שבת ספי\"א יש ג\"כ כפל לשון במשנה ופירשתיו ג\"כ שם בס\"ד. אכן בסוף פ\"ק דמעילה יש ג\"כ כפל לשון והנחתיו שם בצריך עיון]. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין לבטלה</b>. פירש הר\"ב יחיד שלא עשה שום ב\"ד כדבריו והם דחוין ובטלין. ותמיהני דהא עד השתא לא אמרינן שנזכרו דברי היחיד. אלא שאם יראה ב\"ד דברי היחיד וכו'. וא\"כ מאי קושיא הקשה ר\"י א\"כ למה מזכירין דברי היחיד שלא עשה וכו'. דהא אפשר שיבא ב\"ד באחרית הימים ויראה לעשות כדבריו. ולשון הרמב\"ם בפירושו אחר שקדם לו המאמר בתועלת קיום דברי היחיד בין המרובין. והוא שאפשר שיפסוק ב\"ד כסברת אותו היחיד. אמר ר\"י לאיזה טעם זכר דברי היחיד הנדחים כלומר שאין עושין ב\"ד לעולם כדבריו. ע\"כ. ועדיין צריכין אנו למודעי מנא ידעינן שאין עושין ב\"ד לעוולם כדבריו. ולמדתי יישוב לזה מדברי הרמב\"ם בחבורו פרק הנזכר שאחר שהעתיק משנה דלעיל שאין ב\"ד יכול לבטל וכו' עד שיהא גדול וכו'. כתב וז\"ל בד\"א בדברים שלא אסרו אותן כדי לעשות סייג אלא בשאר דיני תורה אבל דברים שראו ב\"ד לגזור ולאסרן לעשות סייג אם פשט איסורן בכל ארץ ישראל אין ב\"ד הגדול האחר יכול לעקרן ולהתירן אפי' היה גדול מן הראשונים. עכ\"ל. ולהראב\"ד שם דלא שני ליה בין תקנות שהם לסייג לשאינם לסייג. דסבירא ליה דכל שפשט איסורן בכל ישראל אין ב\"ד אחר יכול לעקור אפי' היה גדול וכו'. והשתא נוכל לפרש משנתו דר' יהודה דמצינו דברי יחיד שאין ב\"ד עושין לעולם כדבריו. למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ומ\"מ להראב\"ד עצמו יש פי' אחר בפי' המשנה. ואין צריך לכל זה כמו שאעתיק לשונו בסמוך. ואכתי בל' הר\"ב לא ניחא לי שכתב למה מזכירין וכו' כדי לבטלן מאי כדי דקאמר דמשמע דההזכרה הוא סבת הבטלה ואתמהה דאדרבא אילו לא נזכרו מכ\"ש שהיו בטלים ומבוטלים דלא קיימין ולא נזכרין. ולפיכך אני אומר שז\"ש כדי לבטלן כשגגה היא שיצתה מלפניו. בראותו זה הל' בפירוש הראב\"ד. ומפני טרדת העיון העתיק כן בתוך פירושו ולא דק שאינו ענין לפי פירושו כלל. ופירש הראב\"ד כך הוא למה הוזכרו דברי היחיד כלל. כדי לבטלן לדורות. שאם יבא אחד ויאמר כך אני מקובל. יאמרו לו כדברי איש פלוני שמעת. ואם לא הוזכרו דברי היחיד כלל. היה סבור המקובל מרבו כי הוא קבלה מיד המרובין. מפני שאין דברי היחיד נזכרים כלל. והא דקתני אמר ר' יהודה א\"כ למה הוזכרו. ארישא דמתני' קאי. כלומר הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובים. למה הוזכרו דברי היחיד וכו'. עכ\"ל. ולדבריו בא רבי יהודה להשיב על טעם שהזכירה המשנה שאם יראה ב\"ד וכו' וקאמר איהו דאדרבה לא להלכה נזכרה שאם יראה ב\"ד וכו'. אלא לבטלן נזכרו שלא יאמר אדם וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מן העצמים</b>. כלומר אע\"פ שאינם מרוב בנין. ולא מרוב מנין: \n",
+                    "<b>מרוב בנין או מרוב מנין</b>. פירש הר\"ב ואפי' של מת אחד אין מטמאין עד שיהיה ברובע הקב רוב בנין וכו' כך פירש\"י בפ\"ז דנזיר דף נ\"ב. והא דפי' הר\"ב שם משנה ב' וכן לקמן ספ\"ו דרוב בנין או רוב מנין מטמא אפי' אין בהם רובע קב וכן פירש עוד בריש פ\"ב דאהלות. הוא פירוש הרמב\"ם ספ\"ו ובנזיר. ואף באהלות הוגה כך בפירושו. כמ\"ש הכ\"מ בפ\"ב מהל' טומאת מת. וכך בא לידי פירוש המשניות להרמב\"ם דסדר טהרות. מוגהים מא\"י. ומצאתי הוגה כדברי הכ\"מ: \n",
+                    "<b>מרוב הבנין</b>. פירש הר\"ב דהיינו רוב גודל הגוף. ועיין עוד בספ\"ו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כרשיני תרומה</b>. משנה זו שנויה בפרק ב' דמעשר שני משנה ד'. וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הפורט סלע ממעות מעשר שני וכו'</b>. גם זו שנויה שם מ\"ח. וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הפורט סלע של מעשר שני בירושלים</b>. גם זו שנויה שם מ\"ט וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כסא של כלה וכו'</b>. משנה זו שנויה בפכ\"ב דכלים מתני' ד' ושם מקומה. ומה שראוי להוסיף בה. הנני יוסיף שם בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלו דברים שחזרו ב\"ה להורות כדברי ב\"ש</b>. כתב הרמב\"ם בהקדמת פי' המשניות וז\"ל הטעם שהצריכו לכתוב דעת איש אחד ואח\"כ חוזר מן הדעת ההיא כגון שאמרו ב\"ש כך. וב\"ה כך וכך. וחזרו ב\"ה להורות כדברי בית שמאי. כדי להודיעך אהבתם האמת והגברת הצדק והאמונה. שהרי אלו האנשים הנכבדים החסידים הנדיבים המופלגים בחכמה כשראו דברי החולק עליהם טובים מדבריהם ועיונו נכון. הודו לו. וחזרו לדעתו. כ\"ש שאר האנשים בראותו האמת נוטה עם בעל דינו יהיה כמו כן נוטה לאמת ולא יקשה עורף וזהו דברי הכתוב צדק צדק תרדוף. ועל זה אמרו חכמים הוי מודה על האמת רצו לומר אע\"פ שתוכל להציל נפשך בטענות תוכחיות כשתדע שהם אמת דברי חברך אשר טענתך עליו גלויה מפני חולשתו או מפני יכלתך להטעות האמת חזור לדבריו והריב נטוש. עכ\"ל. ולפי שקודם לדברים הללו העתיק משנה ה' ומשנה ו' דפרקין בטעם למה מזכירין וכו'. נראה מפני כך שדבריו הללו לקחם ממשנה ד' דפרקין ואע\"פ שאינה שנויה על המשניות הללו שאנו בה מ\"מ ממנו למד לאלו ולא עוד אלא שלא העתיקה כלל לענין מה שהיא שנויה לפנינו: \n",
+                    "<b>האשה שבאה ממדינת הים וכו'</b>. שנויה בר\"פ ט\"ו דיבמות ומשנה ב' וע\"ש: \n",
+                    "<b>ב\"ש אומרים תינשא ותטול כתובתה וכו'</b>. שנויה שם משנה ג': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מי שחציו עבד וכו'</b>. משנה זו שנויה בפ\"ד דגיטין משנה ה' וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כלי חרם מציל על הכל</b>. פי' הר\"ב כלי חרס המוקף צמיד פתיל וכו' דכתיב וכל כלי פתוח וגו' מי שמטמא דרך פתתו עיין בר\"פ י' דמסכת כלים ומ\"ש שם בס\"ד:  ",
+                    "<b>אבל כשטהרת את הכלי טהרת לך ולו</b>. פי' הר\"ב אבל בכלי שטף דאיכא למיחש שמא ישאל התבר מהם ויטבילם וישתמש בהם בלא הזאה ג' וז' שלא ידע שנטמאו באהל המת וכו' הלכך עשו דין שוה לכל ואמרו דאין כלי שטף נצול בצמיד פתיל לא בשל חבר וכו'. וכן כתב הרמב\"ם בפירושו. וז\"ל בפכ\"ג מהל' טומאת מת ולמה לא אמרו כלי חרס של עם הארץ לא יציל על הכל ושל חבר יציל על הכל שהרי הוא טהור. מפני שאין עם הארץ טמא בעיני עצמו שאומר הואיל וכלי חרס מציל על הכל. אחד אני ואחד החבר. ולפיכך אשו וגזרו שלא יציל על הכל. ע\"כ. והיינו דכתב הר\"ב ואם באו לגזור שלעולם כלי חרס של ע\"ה לא יציל וכו'. כלומר אבל של חבר יציל. וא\"ת ואכתי לא לתקנו בחבר כלום. מאי אמרת דאי הכי לא ישמע לנו העם הארץ וכשנשאל מהם כלי שטף יאמר שהוא טהור. לפי שסובר שכליו טהורים ומצילין. ליתקן דלהזות עליהם החבר כי היכי דמטביל אותם. אע\"פ שהעם הארץ נותן לו בחזקת טהרה. הא מלתא מתרצא בגמ' דפרק ג' דחגיגה דף כ\"ב דפרכינן נהדרו להו ב\"ה לב\"ש כי שאלינן מינייהו מטבילינן להו ומשני טמא מת בעי הזאה ג' וז' ומנא לז' יומי לא מושלי אינשי. כלומר וא\"כ לא נוכל לשאול מהם כלי שטף. וזה דבר שאי אפשר. וז\"ל הראב\"ד מנא לז' יומי לא מושלי אינשי. ושלא ישאל מכלי של ע\"ה כלל אי אפשר לפי שאין כל הצורך מצוי אצל החבר. הלכך על כלי עץ שיכול אדם לטהרו מטומאת מגעות והסיטות ומכל טומאת ערב לא נמנע מלשאול ממנו וכי שיילינן מינייהו מטבילין להו. אבל אוכלין ומשקין וכלי תרס שאין תקנה בטבילה אין שואלין ממנו. וכיון שאנו צריכין לשאול ממנו כלי עץ. כיון שטומאת מת אין לו תקנה בטבילה גזרו טומאה על החבר כדי שיראה אותו עם הארץ. וינהג גם הוא טומאה בשלו. ויזה עליו ויטבילו כראוי. ואם נשאל עוד ממנו אין לנו לחוש לטומאת מת. ע\"כ. אבל במשנה ג' פ\"ה דאהלות מפרש הר\"ב דבכלי חרס של ע\"ה הוא שאמרו שאינו מציל וכן פי' שם הר\"ש גם בפ\"ט דכלים משנה ב' וריש פ\"י להר\"ש. ועוד שם [פ\"ע] משנה ו' להר\"ב והר\"ש. וכן נראה בעיני שדעת רש\"י כך הוא. ולדבריהם הא דאמרן לשבעה יומי לא מושלי אינשי כלומר ולפיכך אמרו דשל ע\"ה אינו חוצץ. ולא ישאל מהם שום כלי שטף. וכתב הרמב\"ם בריש פ\"י ממסכת כלים וז\"ל וממה שראוי שתדעהו וכו' שע\"ה לא נחשבהו במה ששפטנו עליו בטומאה [בשקרן] שאנחנו נאמר יבא לדבר טומאה ויאמר [עליו] טהור [כי ודאי לא נחזקהו ברשע ושקרן] ואמנם שפטנו זה למיעוט ידיעתו שהוא יטעה ויחשוב בדבר הטמא שהוא טהור ולא ישמור ג\"כ מן הטומאות ולא ידע חלוקן ומנינם. ע\"כ. [*ופי' כלי שטף. תמצא ברפ\"ה דזבים] [בד\"ה וכלי שטף] :  "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מימיהם של כהנים לא נמנעו וכו'</b>. משנה זו שנויה במתני' ו' פ\"ק דפסחים וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מימי לא ראיתי עור וכו'</b>. משנה זו שנויה במתני' ד' פי\"ב דזבחים ושם מקומה ומה שראוי להוסיף בה הנני יוסיף שם בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והתירו</b>. וכן העתיק הר\"ב ובפ\"ב דגטין בגמ' דף כ' מייתי לה וגרסינן והכשירוהו. \n",
+                    "<b>לפי דרכך אתה למד שהאשה כותבת את גיטה</b>. כלומר אע\"פ שהוא לא העיד אלא בדבר שבממון. וקשיא דוהאיש את שוברו מאי אצטריך לאשמעינן דהא נמי אינו אלא דבר שבממון. וי\"ל דכותבת את גיטה והאיש שוברו מתני' היא בפרק ב' דגטין משנה ה'. ואהכי קאמר דמכאן אנו למדין אותה המשנה. נ\"ל. ואכתי תקשה היאך אתה למד שהאשה כותבת את גטה מהא דשטרי הלואה. דבהלואה א\"צ לשום שטר מן התורה כמ\"ש בסוף ב\"ב. הא מלתא מיתרצה במה שכתבו התוס' בגטין פ\"ב [דף כ'] אההיא סוגיא דבעי למפשט מהכא דאשה ידעה לאקנויי והקשו דשטרי הלואה אין צריך אקנויי ותירצו דמסתמא כיון שהיה מלוה לכל בני העיר גם הם היו עושים לו טובה. ונותנים לו במתנה. או מוכרים לו שדות. דפעמים שלא היו קנוים לו אלא בשטר. כגון שדי קנויה לך או מכורה וגם השטרות האלו היה כותב אותם ואחרים חותמים. ע\"כ: \n",
+                    "<b>שאין קיום הגט אלא בחותמיו</b>. פי' הר\"ב העדים החתומים וכו'. ולא דק לפרש כהלכה אלא כמ\"ש שם בשם הר\"ן דכלומר עדי מסירה ועוד אפשר דמשום חתימת השובר נקט הכי. [*וכל שטר קרוי גט כמ\"ש הר\"ב ברפ\"י דב\"ב]: \n",
+                    "<b>הסכין והאדם טהורים</b>. פירש הר\"ב דספק טומאה ברה\"ר היא וכו' דאילו רשות היחיד אע\"ג דסכין אין בו דעת לישאל וכל כה\"ג אף ברה\"י טהור כמ\"ש הר\"ב במשנה ו' פ\"ג דטהרות. הכא דאדם עסיק בה נשאלין עליה. גמ' [דפסחים דף י\"ט]. ועמ\"ש בשם הכ\"מ במשנה ד' פרק ד' דטהרות: \n",
+                    "<b>והבשר טמא</b>. כתב הר\"ב ומתני' איירי בבהמת קדשים שהעבירה בנהר סמוך לשחיטתה ועדיין משקה טופח עליה. בגמ' פ\"ק דפסחים דף כ' בפרה של זבחי שלמים וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו. ופירש\"י להכי נקט פרה של זבחי שלמים לפי שהעור והבשר לבעלים. ומתעסק ליפות העור והבשר ומעבירה בנהר סמוך לשחיטתה ומשקין אותה כדי שתהא נוחה להפשיט כדאמרי' בסיומא דביצה. ע\"כ. ודאמרינן דעדיין משקה טופח עליה. פירש\"י ואי אפשר שלא יפלו מן המשקה על הבשר כל שהוא בשעת הפשט. ע\"כ. ועיין במשנה ו' פ\"ד דמכשירין. דמים תלושים מכשירים. וכ\"פ שם הרמב\"ם בהדיא. ומסולקת קושיית התוס' [דף כ' ד\"ה ובשעת] בזה. ועיין בתוס' דפסחים דף ט\"ז [ד\"ה חד]. ואין להאריך בזה. ומ\"מ פי' הרמב\"ם ועדיין משקה טופח עליו בענין אחר וז\"ל כי הפרה כשנכנסה בנהר יתמלא גופה שבפנים במים. וכשנשחטה נכשר הבשר באותן המים והוא מתטמא. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דאי לאו הכי לא היה הבשר טמא וכו' דכל משקה בית מטבחיא דכן. משנה היא בפרק בתרא ושם פי' הר\"ב הדם והמים ובהכי ניחא דלא מתכשר בדם היוצא בשחיטה דמכשיר. כדתנן במשנה ה' פ\"ב דחולין. והכי אמרי' בהדיא בפסחים דף כ' דבדם לא מתכשר. משום דדם קדשים לא מכשיר. והרמב\"ם ספ\"י מהל' טומאת אוכלים כתב דהכא לא אמרן אלא להתטמא מדון תורה אבל להתטמא מדבריהם אין הקדש צריך הכשר אלא חבת הקדש מכשירו. אע\"פ שלא הוכשר במשקה. כמו שבארנו [בפי\"ב מהל' שאר אבות הטומאות [הלכה י\"ג]. ע\"ש. וכמ\"ש ברפ\"ג דזבחים ועמ\"ש רפ\"ח לקמן בדבור והלבונה וכו'] והשיג הראב\"ד דמדאורייתא היא אלא דמבעיא אי מונין בו ראשון ושני. והכ\"מ השיב דזה לריש לקיש [בחולין דף ל\"ז]. אבל לרב יוסף ליתא אלא מדרבנן ופסק כוותיה דבתרא הוא. ע\"כ. וקשיא לי דאין הלכה כבתראי אלא מאביי ורבא ואילך <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כמ\"ש הרא\"ש בספ\"ק דב\"מ: \n",
+                    "<b>ואם נמצאת בפרש הכל טהור</b>. לפי שהמשקין שבו משקה סרוח ואינו ראוי לכלום ויצא מן כלל משקה. הרמב\"ם. וכרב אשי בגמ' דפסחים [דף כ ] : \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בכרם</b>. פי' הר\"ב שהיו יושבין שורות שורות וכו' ככרם זו וכו'. ומסיים הרמב\"ם והש\"י קרא כנסת ישראל כרם שנאמר (ישעיהו ה׳:א׳) כרם היה לידידי. וכ\"כ בכתובות פ\"ד משנה ו': \n",
+                    "<b>על ביצה טרופה וכו'</b>. עיקרה במשנה ב' פ\"ג דמסכת טבול יום וע\"ש: \n",
+                    "<b>ועל שבולת שבקציר וכו'</b>. תנן לה במ\"ב פ\"ה דפאה וע\"ש: \n",
+                    "<b>ערים</b>. פי' הר\"ב חמש גפנים וכו'. עיין ברפ\"ו דכלאים: \n",
+                    "<b>אם יש בה כמלא בוצר וכו' תזרע</b>. פי' הר\"ב הגנה. והוא שירחיק הזרע מן הגפנים כדי עבודת הכרם וכו'. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו. ולדבריהם הללו יהיה הערים מבפנים לגדר הגנה והיא שטת הראב\"ד בהשגות פ\"ח דכלאים. שכתב מוקפת עריס שאמרו. מבפנים היא וכבר פרשתיה במסכת עדיות. וז\"ל בפירושו. כל הפנוי של אותה גנה אין בה כי אם ארבע אמות דהיינו אמה בוצר. ואמה סלו. מרוח מזרחית. ואמה בוצר. ואמה סלו. מרוח מערבית. וכן מדרום לצפון. דאינון מארבע אמות מרובעות. וכשמרחיק כדי עבודתה מזו. וכדי עבודתה מזו ונמצא זורע שתי אמות אמצעיות מרובעות. עכ\"ל. ואע\"פ שזוהי ג\"כ שטת הרמב\"ם בפירושו וכמו שהתבאר. לא זוהי שטתו בחבורו שכ\"כ בהל' כלאים פ\"ח [הלכה ז'] גנה קטנה שהיא מוקפת גדר ועירס את הגפנים סביב לה מבחוץ על כל כותליה. אם יש בה מלא בוצר וסלו מכאן. ומלא בוצר וסלו מכאן. הואיל והיא מוקפת גדר. זורעים בתוכה ירקות. ואם אין כשיעור הזה. אין זורעים בתוכה מפני שנראה הכל כעריס אחד וירק בתוכו. ע\"כ. ולטעמיה דבחבורו אזיל שהוא פוסק שם [הלכה ג'] בדין העריס שאין גדר נדון להפסקה. ושההרקחה שאנו צריכים תהיה מן הגדר לא מן הגפנים. ואע\"פ שבפירושו לריש פ\"ו דכלאים לא פי' כן. אלא כשטה דהכא בפירושו. מ\"מ דבריו שבחבורו בחדא שטה נינהו וכן דבריו שבפירושו [חדא נינהו]. וקשיא לי על הר\"ב שבריש פ\"ו דכלאים פוסק כשטת הרמב\"ם בחבורו. וכמ\"ש שם. ואילו הכא כתב כשיטתו שבפירושו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולא אמר בהם לא איסור והיתר</b>. אמפיס מורסא וצד נחש קאי ובלפסין אירוניות לא אמר בהם לא טומאה ולא טהרה. רמב\"ם: \n",
+                    "<b>ופירשן ר' יהושע בן מתיא</b>. פי' הר\"ב אימתי חייב ואימתי פטור. וכן אותם*) המחבתות באיזו טומאות מתטמאות ובאיזו אינן מתטמאות. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>אם לעשות לה פה</b>. בתוספתא תני הכא אם לקולפה כדרך שהרופאים של עכשיו עושין דמתקן לה פתח. רש\"י בספי\"ג דשבת דף ק\"ז: \n",
+                    "<b>חייב</b>. פי' הר\"ב משום בונה דאשכחן בנין בבעלי חיים דכתיב (בראשית ב') ויבן את הצלע. רש\"י פ\"ק דכתובות דף ו' ועמ\"ש בספ\"י דשבת: \n",
+                    "<b>ואם להוציא ממנה לחה פטור</b>. פירש הר\"ב דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא. כר\"ש דמשנה ה' פ\"י דשבת [גמ' רפי\"ד דשבת דף ק\"ז] ושם פסק הר\"ב דאין הלכה כמותו ועיין בהל' שבת להרמב\"ם פ\"י ומ\"ש שם המגיד [הלכה י\"ז] ואין להאריך כאן. ומ\"ש הר\"ב שהפתח היא המלאכה וזו אינה צריכה להיות לה פתח מעכשיו. שאינו עומד להכניס אויר. ולהוציא לחה תמיד. אע\"פ שנעשה פתח גמור שהרי ראוי הוא להכניס ולהוציא אם היה צריך. מ\"מ לא דמי לפתחים שבמשכן שהיו עומדין להכניס ולהוציא. אבל לעשות לה פה דמיא למשכן. תוס' פרק י' דשבת דף צ\"ד [ד\"ה ור\"ש] ועמ\"ש ג\"כ במשנה ה' פ\"ב דשבת: \n",
+                    "<b>אם מתעסק שלא ישכנו פטור ואם לרפואה חייב</b>. ובסוף פט\"ז דשבת כתבתי דאף לשחק חייב. והיינו דפירש המגיד פרק י' מהל' שבת אהא דמתעסק שאינו צד כדרכו. אלא מתעסק בו: \n",
+                    "<b>אירוניות</b>. פי' הר\"ב כלי חרס סתומים וכו'. ואירוניות פירוש עיירות. וז\"ל הרמב\"ם עירונית ואירוניות הכל שוה מיוחסות על עיירות. ע\"כ. והכי מפרשינן בגמ' פ\"ד דבילה דף ל\"ב. ופירשו התוס' דאותם של כפרים אין מקפידים ואוכלים כך עליהם. [*ע\"כ. והתם פירש\"י קערות. דאביי מפרש צעי חקלייתא]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא יגמור</b>. פי' הר\"ב כדי לאכול כו'. כלומר אבל רשאי להניחם להיות המשקים זבים ויוצאים. ובלבד שלא יאכל מהם בשבת. כ\"כ התוס' פ\"ק. דשבת ד' י\"ט. ומ\"ש הר\"ב דהלכה כר' ישמעאל ואע\"פ שהוא תלמיד ר\"ע כמ\"ש הרמב\"ם וקי\"ל הלכה כר\"ע מחבירו כ\"ש מתלמידו הכא הורה ר' חנינא כר' ישמעאל כדאיתא התם בגמ': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יוצאת אשה בעיר של זהב</b>. פי' הר\"ב ולא חיישינן דלמא שלפא ומחויא. דסבר ר' אליעזר מאן דרכה למיפק בעיר של זהב אשה חשובה. ואשה חשובה לא משלפא ומחויא. גמ' פ\"ו דשבת דף נ\"ט. ודתנן התם לא תצא בעיר של זהב דלא כר' אליעזר. וכאותו סתם פסק הרמב\"ם בפי\"ט [הלכה ו'] מהל' שבת ולפיכך יש להגיה בפירושו ופסק הלכה שאין מותר וכו'. וכן מוכא מהפירוש עצמו ממה שכתב אח\"כ ששני המאמרים הנשארים ברורים. ש\"מ דבראשון והוא זהו דעיר של זהב שהוא אינו ברור ואינה הלכה: \n",
+                    "<b>מפריחי יונים</b>. עמ\"ש במשנה ג' פ\"ג דסנהדרין על פי' אחר שכתב הר\"ב: \n",
+                    "<b>השרץ בפי חולדה</b>. שנויה בפ\"ד דטהרות משנה ב'. וע\"ש בפירוש הר\"ב ומ\"ש שם בס\"ד. ועוד עמ\"ש שם פ\"ו משנה ב': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סנדל של סיידים</b>. פי' הר\"ב מנעל של עץ וכו' מפני שהסיד שורף את העור. רש\"י פ\"ו דשבת דף ס\"ו. ומקשה בגמ' אמאי טמא מדרם הא לאו להילוכא עבידן. פירשו בתוס' דהואיל ואין עשוי כלל לנעול. רק לשמור רגליו שלא ישרפו בסיד. לאו להילוכא עביד. ומשני שכן הסיד מטייל בו עד שמגיע לביתו. [ע\"כ]. ויש תימה בכ\"מ פכ\"ה מהל' כלים שכתב דחכמים פליגי במתני' ולא היא דבהך הודו לו וברייתא דשבת הטעתו. דהתם תניא חדא דלא הודו לו: \n",
+                    "<b>ועל שירי תנור ארבעה שהיו אומרים ג' והודו לו</b>. בריש פ\"ה דכלים תנן ושיריו ד' דברי ר\"מ. וחכ\"א בד\"א בגדול וכו' ואפ\"ה שפיר קאמרינן הכא דהודו לו. דהיינו כלפי שאמרו ג'. ונ\"ל דהיינו דאצטריך למתני שהיו אומרים ג'. ולמאי נ\"מ תנא מה שהיו אומרים. אלא לומר דעל שהיו אומרים ג' הוא דהודו. אבל על אמרו ד' לא הודו דתנור ז' אפי' בפחות מארבעה סגי. כי הוי רובא כדפירש הר\"ב התם. א\"נ יש לפרש דר\"מ וחכמים דהתם קא פליגי בדר\"ע. והודו לו דהכא דלר\"מ כ\"ע בארבעה דוקא ס\"ל בין בגדול בין בקטן ולחכמים כ\"ע בגדול דוקא בארבעה. אבל בקטן וכו': \n",
+                    "<b>שירי תנור ד'</b>. פירש הר\"ב אם היה גדול הרבה. עיין ריש פ\"ה דכלים: \n",
+                    "<b>תנור</b>. פי' הר\"ב סתם תנור שבמשנה וכו'. ועיין בפירושו לרפ\"ה דכלים ועיין לשון רש\"י שכתבתי בריש פ\"ב דב\"ב: \n",
+                    "<b>כסא שנטלו שנים מחפוייו</b>. שנויה במתני' ז' פכ\"ב דכלים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האב זוכה לבן וכו'</b>. ל' הר\"ב לפי שקרוב טבע הבן להיות דומה לטבע האב וכו'. כ\"פ הרמב\"ם [זולת בחכמה מפרש שכשהוא חכם הוא מלמד לבנו על הרוב] ומסיים ואלה הדברים נוהגים על הרוב. וכן רוב הדברים הטבעיים הם על הרוב וכו'. ובתוספתא חכמים חולקין על ר\"ע שאין האב זוכה לבנו בחמשה דברים אלא עד הפרק שעדיין לא הגיע לעונת חיוב מצות. אבל משהגיע לפרק אם הוא צדיק זוכה לעצמו. ואם לאו אין אביו זוכה לו. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ול\"נ שאם אדם זוכה הויין ליה בנים נאים וכו'. אשרי עינו ראתה. וכוונה למה שאמרו בירושלמי פ\"ק דקדושין הלכה ז'. והביאו הראב\"ד וז\"ל בנוי: דכתיב (תהילים צ׳:ט״ז) והדרך על בניהם. בכח. דכתיב (שם קי\"ב) גבור בארץ יהיה זרעו. בעושר. דכתיב (שם ל\"ז) נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו וגו'. בחכמה דכתיב (דברים י״א:כ״א) ולמדתם [אוחם] את בניכם. בשנים דכתיב (שם) למען ירבו ימיכם וימי בניכם. ע\"כ. ומכולהו קראי מוכח שזכות האב היא שיהו בנים מתוארים בכל אלו התוארים כדברי הר\"ב:  ",
+                    "<b>לפניו</b>. לשון הראב\"ד האי דקאמר לפניו והוא הקץ מפני שאין דרכו לגלות קץ הדורות. לא גלה אותו לאדם אלא לאברהם לבדו בגלות מצרים. אלא לפניו הוא גלוי קץ הדורות:  ",
+                    "<b>אף ע\"פ שנאמר ועבדום וגו' ונאמר ודור רביעי ישובו הנה</b>. פירש הר\"ב הרי מספר הדורות שהוא דור רביעי הוא הקץ של ארבע מאות שנה. וז\"ל הרמב\"ם לפי שקהת מיורדי מצרים ומשה מיוצאי מצרים ובני משה נכנסו לארץ שירד ממנה קהת והם דור רביעי לפי שמה שאמר הש\"י ודור רביעי ישובו הנה. הוא מתחיל משעה שנסעו מן הארץ. רוצה לומר ירידתם למצרים. כמו שנאמר ישובו הנה כאילו אמר משעה שיצאו מן הארץ הזאת עד ד' דורות. ישובו אליה ע\"כ. ורש\"י מפרש בפסוק ודור רביעי. ישובו הנה שיעקב גלה למצרים. וכלב בן חצרון בן פרץ בן יהודה היה מבאי הארץ ע\"כ. וכתב הראב\"ד וז\"ל. ואני תמה למה הוא נותן שני קצים. בשנים. ובדורות. ועוד קשה לי הא דקתני אע\"פ שנאמר ועבדום וענו אותם וכו' ואמר דור רביעי ישובו הנה. מאי אע\"פ איכא הכא והלא זה קץ לשעבוד. וזה קץ לביאת הארץ ובין זה לזה מ' שנה שעמדו במדבר. ונ\"ל דהאי דקאמר ובמספר דורות לפניו הוא הקץ. ה\"נ קאמר. כלומר אע\"פ שנותן קץ לגליות ישראל. ולשעבוד שלהם בשנים. מ\"מ לענין הטובות והנחמות האמורות להם. [במספר] הדורות הוא תולה לפי שהוא רואה את הדור שהוא זכאי ומתגלגל עמהם עד שמגיע לאותו הדור. וכן היה בשעבוד מצרים אע\"פ שנגאלו בסוף ארבע מאות שנה לא ישבו *)לשבת הארץ עד דורו של יהושע. וכן היה בגלות בבל לסוף שבעים נגאלו שהיו שנת שתים לדריוש. אבל ירושלים לא נבנתה עד סוף שלשים ושתים לארתחששתא כי אז נתישבה העיר. ובאותו הפרק חזר נחמיה לבבל. וכן לימות המשיח כשיגאל אותם הקב\"ה לא יכנסו מיד לארץ. אבל יוליך אותם למדבר העמים כנבואת יחזקאל כ' [ל\"ה] עכ\"ל. ומ\"ש שרואה אותו הדור שהוא זכאי וכו' לשיטתיה אזל דלא פי' ובמספר הדורות דקאי ג\"כ אהאב זוכה לבן וכו'. אלא שהוא ענין בפני עצמו. אבל לפי' הר\"ב דקאי נמי על האב זוכה לבן וכו'. צריכין לומר דאע\"פ שזכות הדור גרמה להתגלגל עד אליו. מ\"מ גם זכות אב היא שגרמה דהא והא גרים דאי לאו זכות האב אף זה הדור לא היו זוכין עדיין:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>משפט דור המבול שנים עשר חדש</b>. קראי נינהו. ועוד נוסף עליהם י\"א ימים ששנת החמה יתירה על שנת הלבנה. הראב\"ד. וכמו שפירש\"י בפ' נח בפסוק (בראשית ח׳:י״ד) ובחדש השני בשבעה ועשרים [יום] לחדש: \n",
+                    "<b>משפט איוב שנים עשר חדש</b>. מפרש בסדר עולם פ\"ג דכתיב (איוב ז׳:ג׳) כן הנחלתי לי ירחי שוא ולילות עמל מנו לי. מה לילות למנוי אף ירחים למנוי. פירוש ירחי שוא הם ימות הקיץ שהם ארוכים כדכתיב (דברים כ״א:י״ג) ירח ימים. ולילות עמל אלו לילות החורף שהם ארוכים כלומר אריכות הימים. והלילות היה לו שוא ועמל. שלא מצא בהם מרגוע. מנו לי. כלומר במנינם נמסרו לי שלא חסר מהם אחד. ומה לילות למנוי שלא חסרו אחד [כו']. הראב\"ד: \n",
+                    "<b>משפט המצריים שנים עשר חדש</b>. דכתיב (שמות ה׳:י״ב) לקושש קש לתבן. אימתי התבן מצוי שם באייר. והם יצאו בניסן. סדר עולם. הראב\"ד: \n",
+                    "<b>משפט גוג ומגוג לעתיד לבא י\"ב חדש כלומר שלא ינגפו בבת אחת אלא מתחלת [מכתן] עד סופה י\"ב חדש</b>. שיהיו נמוקים והולכים עד שיכלו דכתיב [ישעיה י\"ח] [ו'] וקץ עליו העיט וכל (חית השדה) בהמת הארץ] עליו תחרף קיץ וחורף. הרי שנה שלמה [סדר עולם]. הראב\"ד: \n",
+                    "<b>גוג ומגוג</b>. הכי גרסינן וכן כתוב ביחזקאל ל\"ח [ב'] אל גוג ארץ המגוג. וכל הנבואה על גוג שהוא המלך. ובסי' ל\"ט [ו'] כתיב ושלחתי אש במגוג וגו' וי\"ס דל\"ג ומגוג כלל. וי\"ל לפי שלא שנאמר על מגוג אלא ושלחתי אש ולא נזכר בו דין י\"ב חדש. אבל יש ספרים דגרסי מגוג בלא וי\"ו וזה ודאי טעות: \n",
+                    "<b>שנאמר והיה מדי חדש בחדשו</b>. ובמשפט רשעים קמיירי דכתיב ויצאו וראו בפגרי האנשים וגו'. והם אותם שכפרו בעיקר ושיש בידם חלול השם. אבל [שאר רשעים] דינם י\"ב חדש. הראב\"ד. וכאשר הגהתי כן נ\"ל מסדר עולם ומפרק קמא דר\"ה דף י\"ז. ועיין במשנה ט\"ז פרח ג' דאבות: \n",
+                    "<b>שנאמר ומדי שבת בשבתו</b>. פירש הר\"ב כלומר לחחר שיהיו בגיהנם כל כך ימים כמו שיש מיום ראשון של פסח וכו' עד עצרת וכו' והחי דקאמר בשבתו מפני שי\"ט של עצרת תלוי בי\"ט של פסח. משא\"כ בשאר מועדים שאינן תלויים זה בזה. הראב\"ד. וכן פירש הרמב\"ם. ונ\"ל דריב\"ן מודה נמי לת\"ק דיש רשעים שנדונים י\"ב חדש כדכתיב מדי חדש בחדשו. אלא דקאמר דאיכא נמי דאינן נדונים אלא כמפסח ועד עצרת וכו' ולת\"ק דרשינן שבת בשבתו נמי כמו חדש בחדשו. כשיבא שבת באותו שבח שמת בו. וקמ\"ל דאם מת בסוף החדש דלא תימא כשיבא תחלת אותו חדש יבא להשתחוות. ומתקיים בו מדי חדש בחדשו. דמקצת החדש ככולו. אלא מדי שבת בשבתו כשיבא אותו שבת. כך נראה בעיני: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כל המטמאין באהל וכו'</b>. עיקרה באהלות רפ\"ג כי שם מקומה. ומה שראוי להוסיף בה הנני יוסיף שם בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אוכל פרוד</b>. פי' הר\"ב כגון צבור של אגוזים וכו'. כך פי' הרמב\"ם. [*ומ\"ש הר\"ב שהוא שיעור וכו'. עמ\"ש בזה ברפ\"ב דטהרות]. והראב\"ד מפרשה כאותו ששנינו במשנה ח' פ\"ח דטהרות ר' דוסא אומר אוכל פרוד אינו מצטרף. ומיירי ע\"י משקה כדאיתא התם: \n",
+                    "<b>מחללין מעשר שני על אסימון דברי ר' דוסא</b>. דדריש וצרת הכסף בידך לרבות כל דבר הנצרר ביד. גמ' פ\"ד דב\"מ דף מ\"ז. ובמשנה ב' פ\"ק דמסכת מעשר שני סתם לן כרבנן: \n",
+                    "<b>לחטאת</b>. פי' הר\"ב למי חטאת וכו'. שהפרה אדומה היא נקראת חטאת בהחלט כדאמר רחמנא חטאת היא. רמב\"ם: \n",
+                    "<b>אם נטמאו ידיו נטמא גופו</b>. פירש הר\"ב דמעלה עשו וכו' עיין במשנה ה' פרק ב' דחגיגה והתם סתם לן כחכמים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חמש רחלות וכו'</b>. שנויה במ\"ב פי\"א דחולין ועיין שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>החוצלות טמאות טמא מת</b>. פי' הר\"ב מחצלאות וכו'. ויש להם שפה סביב ואע\"ג דמדרבנן מטמאין אע\"פ שאין להם בית קבול. [כמ\"ש הר\"ב בריש פ\"ב דכלים] הכא היכא דלית להו גדנפא. עשוין לסיכוך. תוס' פ\"ק דסוכה דף כ'. ועיין כ\"ט דכלים משנה ו': \n",
+                    "<b>וחכ\"א מדרס</b>. לשון הר\"ב דחוי נמי לשכיבה ואימא אף מדרס. גמ' שם: \n",
+                    "<b>גלגילון</b>. פי' הר\"ב אבנט שחוגרים וכו' וכ\"פ במשנה י\"א פי\"א דנגעים גם הרמב\"ם פי' שם כך. ומסיים ואולם הוא נגזר מן והגליונים ע\"כ. ובפירושו שבכאן נראה דגורס פתיגיל ומפרש שהיא מלה מורכבת מן פתיל גיל. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ארוג טמאה</b>. אפילו לר' דוסא טמא משום ארוג כל שהוא. הראב\"ד. ועיין זה בפירוש הר\"ב דריש פרק כ\"ז ממסכת כלים: \n",
+                    "<b>ושל עור רבי דוסא בן הרכינס מטהר</b>. דקא סבר תשמיש קלע לאו תשמיש הוא כדי לעשותו כלי. לפי שאינו עשוי [אלא] לזרוק בו אבנים ומעשה מקל בעלמא הוא עושה. הראב\"ד: \n",
+                    "<b>בית הפקיע</b>. פירש הר\"ב הבית יד שאוחז בו וכו' ורוצה להפקיע וכו' כלומר להוציא. ועיין בפירוש הר\"ב רפ\"ה דמסכת שקלים בדבור על הפקיע. ומה שכתבתי שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השבויה אוכלת בתרומה דברי ר' דוסא אמר רבי דוסא וכי מה עשה לה ערבי הלז [דערביים שטופי זמה דתשעה קבין ירדו לעולם וכו' ולרבותא נקטיה</b>. תוס'] וכי מפני שמיעך לה בין דדיה פסלה מן הכהונה [כלומר אין נוהגין בהן הפקר לאונסין בבעילה אלא לשחק עמהן. רש\"י פ\"ג דכתובות דף ל\"ו]: \n",
+                    "<b>האשה שאמרה נשביתי וכו'</b>. הכי סתם לן תנא במשנה ה' פ\"ב דכתובות: \n",
+                    "<b>שהפה וכו'</b>. נ\"א ל\"ג וכן נראה שהיא גי' הרמב\"ם דאל\"כ אין לו לפרש על העיקר שבידינו הפה שאסר וכו' אי איתא דגרס ליה בהדיא במשנה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ארבעה ספיקות וכו' כיצד הטמא עומד וכו'</b>. פירש הר\"ב מצורע עומד וכו' ומשנה זו שנויה מתני' ב' פ\"ו דטהרות ושם מפרש הר\"ב עוד פירוש אחר וע\"ש. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלשה דברים רבי צדוק מטמא וכו'</b>. שנויה במשנה ה' פי\"ב דכלים. וע\"ש ובמשנה דלעיל מינה מ\"ש בשתיהן בס\"ד. ומ\"ש הר\"ב במסמר השולחני דרבנן מטהרים משום דתשמישו עם הקרקע עמ\"ש בזה במ\"ה פרק י\"א דכלים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ארבעה דברים ר\"ג מטמא וכו'</b>. שנויה מתניתין ו' פי\"ב דכלים וע\"ש ובמשנה ג' דהתם מ\"ש בשתיהן בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלשה דברים ר\"ג מחמיר וכו'</b>. שנויה במשנה ו' פ\"ב דביצה וע\"ש: \n",
+                    "<b>זוקפין</b>. תרגום [בראשית ל\"ז] וגם נצבה אף אזדקפה. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>וחרי</b>. פי' הר\"ב עיסה גדולה וכו' כמו והנה שלשה סלי חורי על ראשי (בראשית מ'). הרמב\"ם. [*ובערוך ערך חר כלומר חררות גדולות הראויות למלך]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אף הוא אמר ג' דברים להקל וכו'</b>. שנויה במתני' ז' פ\"ב דביצה וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלשה דברים ר\"א בן עזריה מתיר וכו'</b>. שנויה במתני' ח' פ\"ב דביצה. וע\"ש: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ביצה שנולדה ביום טוב וכו'</b>. ב\"ש אומרים שאור בכזית. הכל נשנה ברפ\"ק דביצה. וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בהמה שנולדה בי\"ט וכו'</b>. עד שהוא אסור. נ\"א ל\"ג. ובודאי שכן הוא דהא אפרוח רב ושמואל ואי תימא ר' יוחנן פליגי ביה בפ\"ק דביצה דף ו'. וכן מייתי התם ברייתא עגל שנולד בי\"ט מותר. ולא מייתי מתני' דהכא. אלא ודאי דל\"ג להו במשנה לא בהמה ולא אפרוח: \n",
+                    "<b>הכל מודים שהיא מותרת</b>. ולא שייך טעמא דהכנה דדוקא לידת ביצה חשוב הכנה משום דע\"י לידה הוכנה לגדל אפרוח. דאילו נמצאת במעי אמה אינה מגדלת אפרוח. וגם טובה יותר לאכול. אבל ולד הוא טוב לאכילה וראוי לכל דבר אם נשחטה אמו ונמצא במעי אמו. כמו אחר הלידה כ\"כ הרא\"ש שם. ומ\"ש הר\"ב והוא שידוע בעובר שכלו לו חדשיו. הרא\"ש והרי\"ף שם. וטעמא דאי לאו הכי הרי הוא כנפל. וכלו לו חדשיו [כמ\"ש ברפ\"ק דר\"ה]. דדקה יולדת לחמשה חדשים וגסה לתשעה. הרמב\"ם בפ\"ד [הלכה ה'] מהלכות מאכלות אסורות: \n",
+                    "<b>ואפרוח שיצא וכו' שהוא אסור</b>. פירש הר\"ב משום שרץ העוף. כיון שלא נתפתחו עיניהם. אתרבו מכל השרץ השורץ. כדאיתא בגמרא דביצה שם. אבל תימה דההיא רבי אליעזר בן יעקב היא דס\"ל אף בחול אסור. ואילו הכא לא אסרינן אלא בי\"ט. אלא טעמא כדאמר רב התם דלא דמי לבהמה שנולדה שהיא מוכנת אגב אמו. אבל אפרוח אינו מוכן אגב אמו. ומוקצה הוא. וכן העתיק הרמב\"ם ברפ\"ב מהלכות י\"ט: \n",
+                    "<b>השוחט חיה ועוף בי\"ט וכו'</b>. [משנה] זו שנויה בפ\"ק דביצה משנה ב'. וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בית שמאי אומרים הבקר וכו' שנויה ברפ\"ו דפאה</b>. וע\"ש ועמ\"ש בשם התוס' ברפ\"ח דכתובות:  ",
+                    "<b>הבקר</b>. וה\"ג בפאה. ופירוש הבקר כמו הפקר כמ\"ש בשם הר\"ש והראב\"ד מסיים פה וכן בלשון תורה בקורת תהיה. כלומר מופקרת היא שאינה א\"א לא יומתו כי לא חופשה ע\"כ. וכפי הפשט הוא דקאמר הכי. אבל החכמים ז\"ל העתיקו דבקורת מלקות הוא. כלומר בקריאה תהא כמ\"ש הר\"ב במשנה י\"ד פ\"ג דמכות:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>העומר שהוא סמוך לגפה וכו'</b>. שנויה במשנה ב' פ\"ו דפאה וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כרם רבעי וכו'</b>. שנויה משנה ו' פ\"ז דפאה. וע\"ש ועוד היא שנויה במשנה ג' פ\"ה דמע\"ש: \n",
+                    "<b>וב\"ה אומרים כולו לגת</b>. והא מלתא נמי חומרא לב\"ה שהוא מחמיר אצל העניים משום גזל בעל הבית. הראב\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אינו צריך לנקב</b>. כתב הר\"ב ואע\"פ שהמוהל היוצא מהן וכו' דמוהל מכשיר כדתנן במשנה ה' פ\"ו דמכשירין. וע\"ש. ונ\"ל להגיה בל' הר\"ב מוחל בחי\"ת דהכי הל' התם במכשירין ועוד במשנה ג' פרק ט' דטהרות. ובמקואות פ\"ז משנה ג' וד'. ומייתי לה נמי הכי בפכ\"ב דשבת דף קמ\"ד. אע\"פ שכ\"כ ג\"כ הר\"ב במשנה ה' פרק ט' דטהרות. וראיתי כמו כן בה\"א בפירוש רש\"י ובתוס' פ\"ק דיבמות דף ט\"ו. ועוד בתוס' פ\"ג דחגיגה דף כ\"ה ופ\"ק דשבת דף י\"ז. ואמנם דברי הר\"ב נמשכים אחר לשון הרמב\"ם. שבכאן כתב ג\"כ בה\"א. אבל בפירושו דטהרות ומכשירים. בחי\"ת. וכן בחבורו פי\"א מהלכות ט\"א וכן בערוך הועתק בחי\"ת: \n",
+                    "<b>ומודים שאם נקבה וסתמוה שמרים שהיא טהורה</b>. ואי קשיא לך ההיא דגרסי' בכלים פרק [י'] חבית שנקבה וסתמוה שמרים הצילוה. אלמא סתימת שמרים הויא סתימה ומצלת באהל המת בצמיד פתיל. התם לאו בגלוי דעתא תליא מלתא אלא בסתימה תליא מלתא הלכך כל מידי דסתים מציל. והוא דקאי באפי נפשיה. אבל לענין הכשר כיון שע\"י טורח התשמיש נבקעה הסתימה והמשקה אינו מתקיים בה. הא גלי דעתיה דלא בעי ליה למשקה. הראב\"ד: \n",
+                    "<b>שהיא טהורה</b>. ופעמים אומרים בהחלט שם הטהרה על דבר שאינו מוכשר כמו שנבאר במסכת מכשירין. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>אף ע\"פ שהוא מנטף טהור</b>. דבטל ע\"ג גופו משא\"כ במפה דפרק ח' דברכות [משנה ג']. הראב\"ד בשם ירושלמי: \n",
+                    "<b>אבר קטן</b>. והוא האצבע הקטנה. מאצבעות היד. הרמב\"ם. וברפ\"ח דשבת דתנן נמי כה\"ג ומפרש בה אצבע קטנה שברגל. וכמ\"ש הר\"ב שם. ועוד פירשו שם בקטן בן יומו. והכי איתא בגמרא התם [דף ע\"ז] ואולי דמדלא מייתי התם מתני' דהכא ומפרשינן נמי בכה\"ג. הוא דסבירא ליה להרמב\"ם דדוקא התם מפרשינן הכי אבל לא הכא אלא כמשמעה ומסתמא אבר היד היא שסכין. ובחבורו ספ\"ב מהלכות טומאת אוכלין העתיק ל' המשנה. משא\"כ בפי\"ח מהלכות שבת ובפ\"ב דכלים משנה ב' תנן כדי סיכת (אבר) קטן. ופי' שם הר\"ב והר\"ש. כמו בשבת. ואע\"פ שלא הובאה בגמ'. אבל הרמב\"ם העתיק שם בפירושו ובחבורו פי\"ח מהלכות כלים הלכה י\"ג כדי סיכת אדם קטן: \n",
+                    "<b>כדי סיכת אבר קטן</b>. פי' הר\"ב ויותר משיעור זה טמא בשביל השמן שנטמא בהטמאו ונשאר על בשרו וטמאהו וכו'. וכן כתב הרמב\"ם בפירושו. ונראין דבריהם שאדם מתטמא מהשמן. וצריך לומר דמיירי בטומאת ידים. כלומר שאם נגעו הידים בשמן נטמאו. אבל גוף האדם אי אפשר שיחזור ויתטמא מן השמן שלא היה טמא אלא ממנו נטמא [*א) דהא אין אדם מקבל טומאה אלא מאב כמ\"ש ברפ\"ה דזבים. ואין לך שמן נעשה אב כדמוכח בריש כלים] וכן נראין דברי הראב\"ד דבטומאת ידים מיירי. ולשון הרמב\"ם בספ\"ב מהלכות טומאת אוכלין. הרי הוא טהור כשהיה מקודם. וכן בסיפא כתב סך שמן טמא וטבל. לא טהר השמן וכו' ואם לאו וכו' בטל במיעוטו. הרי שסברתו דע\"י טבילת האדם נטהר השמן. כפי התנאים השנויים במשנתינו וכן פירש הראב\"ד ולא ידעתי למה כתב הכ\"מ שהראב\"ד מפרש משנה זו בענין אחר מפירוש הרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב שאין לך משקה וכו' משנה ח' פ\"ד דמכשירין: \n",
+                    "<b>ואם היה שמן טמא מתחלת וכו'</b>. והא דמפלגינן בין טמא מתחלתו לטהור מתחלתו מפני שטומאתו חושבתו. א\"נ גזירה שמא יאמרו ראינו שמן טמא עולה לה טהרה במקוה. הראב\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בדינר וכו'</b>. שנויה בריש קדושין. וע\"ש: \n",
+                    "<b>ובית הלל אומרים בפרוטה</b>. וא\"ת כי קבלה קדושין מאחר הוי ב\"ש לחומרא. ואמאי מני לה הכא גבי חומרי ב\"ה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וי\"ל דלא [להכי] אתשיל בבית המדרש וכו'. תוס' ריש קדושין ועמ ש במשנה ד' פ\"ח דברכות: \n",
+                    "<b>בית שמאי אומרים פוטר הוא את אשתו בגט ישן וכו'</b>. [בבא] זו שנויה במשנה ד' פ\"ח דגטין וע\"ש. \n",
+                    "<b>המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי וכו'</b>. שם משנה ט' וע\"ש: \n",
+                    "<b>ובית הלל אומרים צריכה הימנו גט שני</b>. פי' הר\"ב ב\"ה סברי הן הן עדי יחוד וכו' ואין אדם וכו'. כשיש יכולת בידו לבעול שלא לשם זנות. כ\"כ הרמב\"ם וסיים בה והוי יודע ענין זה כי הוא נפלא מאד ונפתחים בו מנעולים. ע\"כ. ונראה בעיני שנתכוין למה שכתב בחבורו פ\"י מהלכות גרושין שלא אמרו חכמים חזקה זו שאין אדם וכו'. אלא באשתו שגרשה בלבד או במקדש על תנאי ובעל סתם [א\"נ כההוא שכתבתי ספ\"ט דכתובות] שהרי אשתו היא ובאשתו הוא שחזקתו שאינו עושה בעילת זנות עד שיפרש שהיא בעילת זנות או יפרש שעל תנאי הוא בועל אבל בשאר הנשים הרי כל זונה בחזקת שבעל לשום זנות או שיפרש כי הוא לשם קדושין ואצ\"ל בשפחה או נכרית שאינה בת קדושין שאין חוששין להן כלל. עכ\"ל. ואם אי אתה אומר שלכך נתכוין מהו השבח שנשתבח. ואיזה מנעול הוא שנפתח ביתור לשונו שכתב כשיש יכולת בידו וכו'. דליכא למימר דאתא למימר כשיש כאן עדים. דפשיטא דבלא עדים אין קדושיו קדושין כלל. כמ\"ש בריש מסכת קדושין. אלא דה\"ק כשיש יכולת בידו וכו' שהרי היא אשתו אלא שנתגרשה וכיוצא בזה. ואף ע\"פ שהלשון אינו מבואר שיורה זה. מ\"מ מפני זה שכתב שהוא נפלא וכו' אני סובר שלזה הוא שנתכוין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בית שמאי מתירין את הצרות לאחין וכו'</b>. שנויה בספ\"ק דיבמות וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלשה אחים וכו'</b>. שנויה במתני' ה' פ\"ג דיבמות וע\"ש: \n",
+                    "<b>אי לו</b>. עמ\"ש במשנה ז' פרק י\"ג דיבמות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המדיר את אשתו מתשמיש המטה וכו'</b>. שנויה במתניתין ו' פ\"ה דכתובות וע\"ש: \n",
+                    "<b>בית שמאי אומרים שתי שבתות וכו'</b>. עיין מ\"ש בשם התוספות ברפ\"ח דכתובות: \n",
+                    "<b>המפלת לאור שמנים ואחד וכו'</b>. שנויה בארוכה במשנה ו' פ\"ק דכריתות וע\"ש: \n",
+                    "<b>סדין בציצית</b>. כתב הר\"ב וציצית שיש בו פתיל תכלת שהוא צמר וכו' הוי כלאים בסדין של פשתן. וביום דהוא מצותו. אתי עשה דציצית ודחי לא תעשה דלא תלבש שעטנז. וא\"ת דהיכא דאפשר לקיים שתיהם לא אמרינן דדחי [וכמ\"ש במשנה ד' פ\"ב דיבמות] והכא אפשר לקיים שתיהם בשלא ילבש אלא טלית של צמר. כבר תירצו התוספת. בפרק אלו נערות [כתובות דף מ' ד\"ה כגון]. שאין זה חשוב אפשר. ולי נראה דקושיא מעיקרא ליתא דכיון דדרשינן סמוכין. [דכתיב(דברים כ\"ב) לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו. וסמיך ליה גדילים תעשה לך] למשרי כלאים בציצית אי אמרת דאין מטילין חוטי תכלת בטלית של פשתן. א\"כ כלאים דשרי רחמנא היכי משכחת לה. כ\"מ פ\"ג מהלכות ציצית [הלכה ו']: \n",
+                    "<b>בית שמאי פוטרין</b>. פי' הר\"ב דגזרינן סדין בציצית אפילו ביום דלא מחייב. גזירה וכו'. ואפילו ממינו נמי פטרי ליה דלמא אתי למיעבד תכלת. והלכך שייך שפיר לשון פטור תוס' פ\"ד דמנחות דף מ' [ד\"ה סדין]. וכתב רש\"י ואי קשיא כיון דמדאורייתא חייב היכי מצו רבנן לעקור דבר מן התורה ולמפטריה מציצית משום גזירה ההיא. הא אותיבנא ביבמות פרק האשה רבה (יבמות דף צ'). ומשנינן דכל דבר שאמרו לך ב\"ד שב ולא תעשה מצות עשה זו שבתורה וראו טעם לדבריהם אין זה עוקר דבר מן התורה. דממילא מיעקר ולא איהו עקר לה בידים. ע\"כ. ועמ\"ש בריש פ\"י דיבמות בדבור תצא מזה ומזה: [ב) \n",
+                    "כלכלת השבת כו' נשנה במשנה ב' פ\"ד דמעשרות]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מי שנדר נזירות מרובה וכו'</b>. נשנה במשנה ו' פ\"ג דנזיר וע\"ש: \n",
+                    "<b>מי שהיו שתי כתי עדים וכו'</b>. שם משנה ז'. וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אדם שהוא נתון תחת הסדק וכו'</b>. נשנה במשנה ג' פי\"א דאהלות [*ועיין במשנה ד']: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>רבי יהודה אומר ששה דברים מקולי ב\"ש וכו'</b>. לאו דאיכא הני ותו לא. אלא כשנכנסו לכרם ביבנה. והעידו כל אחד על אותו שבידו. העיד ר' יהודה על אלו. רש\"י פ\"ח דשבת דף ע\"ז. והראב\"ד כתב וז\"ל נ\"ל כי התנאים שנזכרו בזה הפרק לקולי ב\"ש ולחומרי ב\"ה כולם מוסיפים הם על הפרק הראשון ששנו פ\"ד. כי התנא ששנה הפרק ההוא ס\"ל בהנך דהאי פרקא דב\"ש לחומרא וב\"ה לקולא. ומיהו אע\"ג דהנך דיחידאי נינהו הנהו דמשכחנא בהו סתמא דמתני' הלכתא נינהו. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ובית הלל מטמאין</b>. כדפי' הר\"ב בר\"פ בתרא. וע\"ש: \n",
+                    "<b>מפני שגדילה באיסור</b>. משום דביצה כגופה דמי ולפיכך כשנטרפה התרנגולת אף הביצה אסורה. ואפילו בביצה שנגמרה לגמרי קודם שנטרפה. דהא אכיוצא בה נמכרת בשוק קאי. והא דתנן מפני שגדילה באסור הא מפרקינן לה בגמ' [דחולין דף נ\"ח]. אימא שגמרה דטרפה אינה יולדת [כמ\"ש הר\"ב בספ\"ו דתמורה] הר\"ן פ\"ג דחולין אפיסקא דנשתברו רגליה דאלו כשרות בעוף: \n",
+                    "<b>דם נכרית</b>. נשנה במ\"ג פ\"ד דנדה וע\"ש: \n",
+                    "<b>ובית הלל אומרים אין אוכלים אלא בטובה</b>. והר\"ב העתיק אין אוכלים בטובה וכן היא הגירסא בס\"א וכן במ\"ב פ\"ד דשביעית. אבל הראב\"ד גורס כגירסת הספר ומפרש וז\"ל. ונ\"ל דטעמייהו דב\"ה משום דגזרי שביעית אטו שאר [שני] שבוע כדי שלא יהא אדם רגיל ליכנס בשדה חבירו ובגינתו ובפרדסו שלא מדעתו אבל מן [התורה] ודאי מותר. דכתי' (שמות כ״ג:י״א) ובשנה השביעית תשמטנה ותניא במכילתא מגיד שהוא פורץ בה פרצות. אלא שגדרו חכמים מפני תקון העולם. ע\"כ. ועיין בפרק ד' דע\"ז מ\"ג: \n",
+                    "<b>החמת ב\"ש אומרים צרורה עומדת</b>. כר\"מ דמתני' פכ\"ו דכלים. וכולהו תנאי דהתם דלא כר' יהודה דאינהו ס\"ל ב\"ה לקולא. הראב\"ד. והיינו נמי דהר\"ב והרמב\"ם שם. וכן בחבורו ספכ\"ד מהלכות כלים. פסקו כת\"ק דהתם ולא כב\"ה דהכא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העוף עולה עם הגבינה וכו'</b>. עיקרה ברפ\"ח דחולין וע\"ש: \n",
+                    "<b>תורמין זיתים על שמן וכו' כדברי ב\"ש וב\"ה אומרים אין תורמין</b>. ופי' הר\"ב מי שיש לו שמן כו' וזיתים וכו' אינו יכול לתרום מן הזיתים. כפי הבעור וכו' דכתיב כדגן מן הגורן וכו' וכ\"פ הרמב\"ם. ואי קשיא דבמ ד פ\"ק דתרומות דתנן אין תורמים זיתים על השמן וכו' ואם תרמו ב\"ש אומרים וכו' וב\"ה אומרים אין תרומתן תרומה. ההיא לאו ר' יוסי היא. כך נראה בעיני שזו היא שטת הרמב\"ם. וכן בחבורו פ\"ה מהלכות תרומות לא העתיק משנה דהכא כלל ש\"מ דס\"ל דיחידאה היא. וכך יש לפרש שהיא דעת הר\"ב. אלא שראיתי להר\"ש בפירוש מסכת תרומות שהביא מן הירושלמי שתי ברייתות שהן דברי ר' יוסי. דחדא תני כמו הכא דלא פליגי אלא בלכתחלה ומסיים בה בהדיא הכל מודים שאם תרם שאין צריך לתרום. ותני אידך בשם ר' יוסי כי האי לישנא דמתני' דתרומות ממש. ומישבם הר\"ש דהא דתני אין תרומתו תרומה בתורם שלא מדעת כהן דאיכא גזל השבט. כלומר שצריך לטרוח לדרוך זיתים וענבים והיינו דפי' ג\"כ הר\"ב שם במשנה ח' משם פסידא דכהן. ע\"ש. והא דקתני דלכתחלה לא הא דיעבד תרומתו תרומה. בנטל רשות מן הכהן. דזימנין דניחא ליה לכהן בזיתים וענבים יותר משמן ויין. ואפי' דלכתחלה אסור. דיעבד תרומתי תרומה. עכ\"ד. וגם לדברי הר\"ב יש ליישב כן. וניחא טפי כדאמרינן בפ\"ג דקדושין דף ס\"ג דדחקינן ומוקמינן מתני' בתרי טעמי. ולא מוקמינן בתרי תנאי. כ\"ש הכא דאשכחן בהדיא דתני בשם רבי יוסי כלישנא דמתני' דהכא ודהתם והוי צריכין למוקמי בתרי תנאי אליבא דחד תנא דהוה מלתא דחיקא טפי. אבל מיהת להרמב\"ם ליכא לפרושי הכי מדלא כתב בחבורו דמדעת כהן בדיעבד תרומתו תרומה כמתני' דהכא להר\"ש. ויש עוד תירוץ אחר בדברי הר\"ש על פי הירושלמי. וכתבו ג\"כ הראב\"ד בפירושו דהכא. דמתני' דהכא ליתא בזיתים על השמן אלא בשמן על הזיתים. וההוא ודאי דאף הר\"ב לא ס\"ל דא\"כ ה\"ל לפרש. ועוד דנדחק הר\"ש לפי תירוץ זה במתני' דסיף אותו פרק ולכך אין להאריך בזה: \n",
+                    "<b>הזורע ד' אמות שבכרם וכו'</b>. פי' הר\"ב דס\"ל לב\"ש דכורה אחת קרויה כרם וכו' כדתנן במשנה ה' פ\"ד דכלאים. ומסיים בה בסיפא לפיכך הזורע ד\"א שבכרם וכו' כהכא. והיינו דאיכא בין רבי יוסי דהכא לתנא דהתם. דלר\"י דהכא כי אתשל בבי מדרשא לענין הזורע אתשל והוי ב\"ה לחומרא. ולתנא דהתם כי אתשל לענין הנוטע אתשל. אלא דלפיכך הזורע וכו' ומשום דבבי מדרשא לענין הנוטע הוא דאתשל והוי ב\"ה לקולא הלכך לא חשבינן לה בפ\"ד בהדי הנך דלכ\"ע הוי מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה. ועמ\"ש בריש פרקין בשם הראב\"ד: \n",
+                    "<b>המעיסה</b>. שנויה בפ\"ק דחלה משנה ו': \n",
+                    "<b>מטבילין בחרדלית וכו'</b>. שנויה במשנה ו' פ\"ה דמקואות: \n",
+                    "<b>גר שנתגייר וכו'</b>. שנויה בסוף פ\"ח דפסחים ועמ\"ש שם בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי ישמעאל אומר</b>. ונ\"א גרס ר\"ש אומר וכן היא הגירסא בסוף פ\"ג דידים וע\"ש: \n",
+                    "<b>מי חטאת וכו' וב\"ה מטמאין</b>. דלא כסתמא דמתני' ד' פרק בתרא דמסכת פרה וע\"ש ובמשנה ה': \n",
+                    "<b>הקצח ב\"ש מטהרין וכו'</b>. שנויה ג\"כ במתני' ו' פ\"ג דעוקצים: \n",
+                    "<b>הקצח</b>. פי' הר\"ב זרע שחור. שקורין לו נייל\"ו בלע\"ז [*וכ\"כ בפ\"ג דעוקצים משנה ו'. ועוד בסוף פ\"ק דטבול יום] וזה לשון הערוך והפיץ קצח וכמון יזרוק. פירוש קצח דומה לכמון. אלא שהקצח שחור ובלע\"ז נייל\"ו ע\"כ. וכתב עליו הראב\"ד ז\"ל ואין דעתי מיושבת עליו לפי שלא ראיתי מימי אדם שזרעה בכונה וכתיב (ישעיהו כ״ח:כ״ה) והפיץ קצח וכמון יזרוק. ואני שמעתי כי הוא אלקרוביי\"א והיא \n",
+                    "<b>) אלכמו\"ן</b>. אלא שהכמון ארוך ממנו מעט. והיינו דכתיב והפיץ קצח וכמון יזרוק וכתיב (שם) לא בחרוץ יודש קצח וגו' כי במטה יחבט קצח וכמון בשבט. ופליגי בה ב\"ש וב\"ה אי הוה אוכל או לאו. כי הריח שלו קשה כדתניא בברכות פרק כיצד [דף מ'] הישן למזרח גרנו דמו בראשו. ואכילתו קשה. כדתניא ברישא דברייתא. קצח אחד מששים מסמני המות. אלא שהטעם יפה ללב. דאמר רבי חנינא הרגיל בקצח אינו בא לחולי הלב. ומוקמינן לה התם בטעמא בלחוד. ב\"ש סברי כיון דהוא גופיה לאו בר אכילה הוא אינו אוכל וכו'. וב\"ה סברי כיון שהטעם שלו יפה ללב הוי אוכל וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>דם יולדת שלא טבלה וכו'</b>. שנויה במתני' ג' פ\"ד דנדה. וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ארבעה אחים וכו'</b>. שנויה בריש פ\"ג דיבמות. ושם הארכתי בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העיד ארבעה דברים</b>. כדקא אזיל ומפרש. הראב\"ד:  ",
+                    "<b>שלא יהיו אומרים וכו'</b>. [חדא] ועוד קאמר כלומר אפילו [כשאחזור] שלא אחזור בי משום השררה. ולא אהא נעשה רשע בפני המקום כי הוא בוחן לבות. אפילו הכי לא אתמנה לאב\"ד אע\"פ שהייתי חוזר. שלא יהיו אומרים וכו'. כך נ\"ל:  ",
+                    "<b>הוא היה מטמא שער הפקודה וכו'</b>. עיקרה במסכת נגעים פ\"ה משנה ג' וע\"ש. והא דכתב הר\"ב כגון שהיתה בו וכו' איכא למימר משום דאיתא נמי ההוא דר\"ע דהתם ולכך אמר כגון:  ",
+                    "<b>ודם הירוק</b>. עיקרה במשנה ו' פ\"ב דנדה. וע\"ש:  ",
+                    "<b>הוא היה מתיר שער בכור וכו'</b>. עיקרה בסוף פרק שלישי דבכורות וע\"ש. [*ומה שכתב הר\"ב אסורים בגיזה ועבודה עיין בפ\"י דחולין משנה ב']. ומ\"ש הר\"ב וז\"ל ועקביא שרי דמגו דמהניא וכו' לא שמר הסדר הנכון. דכיון דכבר פי' דחכמים אוסרים משום גזירה דלמא אתי לאשהויי וכו' תו לא סגי בטעמא דשריותא דמגו דמהניא וכו' אלא דצריכים ג\"כ לומר דלא גזר. ועוד דאף רבנן מודו דמהניא וכו' אלא דאפ\"ה גזרו וכו' אבל הרמב\"ם כתב מתחלה טעמא דשריותא בדברי עקביא ואח\"כ כתב דחכמים אוסרים משום שמא ישהה. ושוב מצאתי בפירוש הראב\"ד שאחר שפירש דברי חכמים. כתב עקביא סבר לא גזרינן הלכך הכל מותר. אבל [היכא] דמת דברי הכל אסור דבשחטו הוא דשרי עקביא דסבר מגו דאהני היתר חכם לעורו ובשרו וצמרו לאחר שחיטה. אהני נמי וכו'. וסתמא כרבי יהודה ורבי יוסי פליג עלה בסוף פ\"ג דבכורות. ע\"כ. והקרוב לומר שהר\"ב העתיק דברי הראב\"ד הללו ושיש חסרון וט\"ס בדבריו. ועין בלשונו דסוף פרק ג' דבכורות:  ",
+                    "<b>[*בחלון</b>. אין זה כשאר לשון חלונות. כמו לא יפתח אדם חלונותיו. וחלון כנגד חלון דפ\"ג דב\"ב משנה ז' שהם שמשקיפין ממנו מהבית לחצר או לרשות אחרת. או לרשות הרבים. או שנעשה להכניס אור או אויר לחדר שהחלון בו. והיא מלשון ויפתח נח את חלון. (בראשית ח׳:ו׳) וכן וישקף אבימלך בעד החלון (שם כ\"ו) והוא המפולש בכותל. אבל חלון דהכא אינו פתוח מעבר לעבר אלא פתוח בפנים החדר. ולא מבחוץ ועשוי להניח אדם שם את חפציו וכמו ששנינו ג\"כ במעילה רפ\"ו ובתמיד פ\"ה משנה ג']:  ",
+                    "<b>בכרכמית</b>. כך שמה. או על שם מקומה. רש\"י פ\"ג דברכות די\"ט:  ",
+                    "<b>דוגמא</b>. בפי' אחר שכתב הר\"ב ומסיים ולא השקוה. ר\"ל שלא השקוה מי המרים. אלא מים אחרים היה שהשקוה. וכלומר שלא כתבו מגילת סוטה ומחקוה אלא מגילה בעלמא כתבו ומחקו והשקוה וכ\"כ הראב\"ד. וכן דברי הרמב\"ם גם התוס' דברכות ועמ\"ש לקמן בשם הערוך:  ",
+                    "<b>ונדוהו</b>. פירש הר\"ב לפי שזלזל בכבודן של שמעיה ואבטליון. דגם לפירוש השני שאמר שעשאו דוגמא ודמיון וכו' היה ג\"כ טנינו לומר שלכך עשו דוגמא וסימן לפי שהיתה גיורת. והם גרים. וכאילו הם לא סברו להרחיקה להסתפחה בדת ישראל. כמ\"ש הרמב\"ם. והראב\"ד מפרש כי חשד אותם לעשות שלא כדין. לפי שאין עושין כן שמא יוציאו לעז על מי המרים לומר שאין בודקין. ע\"כ. ועיין במשנה ה' פ\"ג דסוטה. ועמ\"ש לקמן:  ",
+                    "<b>חס ושלום שעקביא נתנדה שאין וכו'</b>. בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל. וא\"ת וכי משוא פנים יש בדבר. שאע\"פ שאין גדול ממנו בדורו. אם יחטא ואשם ופללו אלהים זה השופט אשר יהיה בימים ההם שאין לך שופט אלא שבדורו. יפתח בדורו וכו'. ויש לומר דס\"ל דהא דאמר דוגמא השקוה לא נתכוין לזלזל בכבודן כלל. וכפירוש שכתב הערוך בשם רב האי גאון דה\"ק עקביא בן מהללאל לא השקוה מי סוטה אלא היו כמייראין אותה שמא תודה שנטמאת והראו כאילו מי סוטה הן. כדרך שאמר שלמה (מלכים א ג׳:כ״ה) גזרו את הילד החי. ושלא לעשות כן. אלא שם דרך חקירה כדי שיתגלה לו הסוד. ע\"כ. וסובר ר' יהודה כיון שאף לדברי עקביא להתייראות כדי שתודה היו עושים כן א\"כ אין כאן זלזול כלל. אבל ת\"ק סובר שהיה זה זלזול. שאע\"פ שלהתיראות היו עושים לא היה להם לעשות כן שמא יוציאו לעז על מי המרים וכמ\"ש לעיל בשם הראב\"ד. ור' יהודה ה\"ק כיון שאין העזרה ננעלת וכו' בחכמה וביראת חטא כמותו א\"א לנו לומר שהיה נכשל בזה ח\"ו ושהיה בא ע\"י כך לכלל נדוי. וכ\"ש לגרסת הר\"ב דגרם בענוה. והיינו טעמא דכיון שהוא היה עניו מכל אדם אשר על פני העזרה. אי אפשר שיצא דבר קצף מלפניו להבזות את שמעיה ואבטליון גדולי ישראל ח\"ו. ועוד נ\"ל לומר דאפשר דלא פליגי ת\"ק ור' יהודה בלשון דוגמא ואף לר' יהודה היה זלזול בדבר. ואפ\"ה אמר שח\"ו שנתנדה דכיון שאין בחכמה וביראת חטא כמוהו. א\"א שב\"ד הקטן ממנו ינדוהו. ומתני' דייקא הכי. דלפירוש קמא לא הל\"ל ח\"ו שנתנדה אלא ה\"ל למימר ח\"ו שזלזל. ויש לי כדמות ראיה לזה. דבמשנה ח' פ\"ג דתענית. דשלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נדוי. ושם משום כבוד המקום ב\"ה היה. ופירש\"י בגמרא דף כ\"ג אלמלא חוני אתה ואדם גדול. ע\"כ. ואי ס\"ד דדעתו דרש\"י דר\"ל כדמסיים במתני. אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא וכו' כבן המתחטא וכו' ועושה רצונו. כלומר וכיון שנעשה רצונך רואין אנו שאתה כבן המתחטא וכו' לא ה\"ל לרש\"י לפרש ואדם גדול. אלא ואתה כבן המתחטא. אלא ש\"מ דס\"ל לרש\"י דתרתי קאמר אלמלא חוני אתה שאתה אדם גדול גוזרני וכו'. ומפני שאדם גדול אתה א\"א לגזור. והדר קאמר אבל מה אעשה לך שאע\"פ שאינך אדם גדול. ולאו חוני אתה לא הייתי יכול לגזור עליך שאתה מתחטא וכו' ולשון אבל מה אעשה לך דייק ליה לרש\"י לפרושי הכי דהוה מצי למימר אלמלא חוני אתה שאתה מתחטא וכו' גוזרני וכו'. ואי משום אל תעמוד בדבר רע לא רצה לסיים בנדוי הא הוה מצי למימר גוזרני וכו' קודם ועליך נאמר ישמח אביך וגו'. ולדקדוק זה דמלשון רש\"י [מוכח] אע\"פ שיש גדול ממנו כל שהוא אדם גדול אין מנדין: וכן נמצא בברייתא בפ\"ד דפסחים דף נ\"ג. אלמלא תודוס אתה גוזרני עליך נידוי. ופירש\"י אלמלא תודוס אתה אדם חשוב. ע\"כ. ונימוקי עמו שכן בירושלמי פרק אלו. מגלחין. אמרו על זה שהיה שולח פרנסת חכמים והאי עובדא ר' יוסי אמר כן. וכן בגמ' דברכות פ\"ג דמייתי למתני' דהכא גרסי' ר' יוסי [אבל בפסחים דף ס\"ד ע\"ב גרסינן ר' יהודה] ואני תמיה דבפ\"ג דמ\"ק די\"ז דפליגי אמוראי רב *) איויא ור\"ל בת\"ח שסרח אי מנדין אותו בפרהסיא. אמאי לא מייתי מההוא דתודוס וכן מההיא דחוני כמו שדקדקתי לרש\"י. ולדידי מהכא נמי ה\"ל לאתויי. וראיתי בירושלמי דהתם דמייתי מת\"ק דהכא דמנדין. ומיישב הכ\"מ ברפ\"ז מהל' ת\"ת. וב\"י י\"ד סי' של\"ד דר\"ל בצנעה היה. ע\"כ:  ",
+                    "<b>שפקפק</b>. לשון הר\"ב שזלזל וז\"ל הרמב\"ם ופירוש מלת פקפק על בוריו הוא הדבר שאין לו קיום. והוא רופף והביא אותו בכאן על דרך הדמיון באותו שהיקל בטהרת הידים שהיא מדרבנן. ונתקיימה בישראל ונתתזקה. ע\"כ:  ",
+                    "<b>בטהרת ידים</b>. ר\"ל שהידים מיטמאות מבלי שאר הגוף בדבר פלוני ובדבר פלוני כמו שהתבאר במסכת ידים. הרמב\"ם:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>אני שמעתי מפי המרובים</b>. והם שמעו מפי המרובים. פירש הראב\"ד וז\"ל נראה כי הראשונים [נמנו] על אלו ד' דברים והיו מחצה למחצה. הוא שמע מן המחצה האחד. והם שמעו מן המחצה האחר. והוא עומד בשמועתו. והם עמדו בשמועתן. אי נמי עקביא היה אומר. כי אותן ששמע מפיהם היה הרוב. וחביריו אמרו כי האחרים שכנגדם הם היו הרוב. עכ\"ל:  ",
+                    "<b>מוטב להניח דברי היחיד וכו'</b>. לשון הר\"ב משום דהוא נמי מרבים קבל. והוו דבריו כדברי רבים שאין מתנאי המקבל [אלא שיהיו דבריו מרבים. [הרמב\"ם]:  "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>שממאנים את הקטנות</b>. לשון הר\"ב כגון שני אחים נשואים שתי אחיות יתומות וכו' משום קטנה דדוקא יתומה היא כדפירש הר\"ב וא\"כ ה\"ה דגדולה היא יתומה. אבל נשואי הגדולה נשואין גמורין בין יש לה אב בין שהיא יתומה. ועיין בפרק י\"ג דיבמות משנה ז': \n",
+                    "<b>הקטנות</b>. תרתי חדא דר' אליעזר במשנה ז' פרק י\"ג דיבמות וכדמפרש לה הר\"ב. וחדא דר' אלעזר דהתם במשנה י\"א בא יבם על הקטנה. וחזר ובא על הגדולה כו' דצריכי תרווייהו. וליכא למשמע חדא מאידך כמ\"ש שם בס\"ד. והעיד ר' יהודה בן בבא דבשתי הקטנות מלמדים שתמאן. וליכא למימר דלא העיד אלא בחדא. ומאי קטנות. קטנות דעלמא. דא\"כ גבי ושמשיאין את האשה לתני נמי נשים ונימא מאי נשים. נשים דעלמא. גמ' פ\"ק דנדה דף ח'. ונ\"ל שזהו שכתב הר\"ב וכן יש אחרת כיוצא בזו במסכת יבמות פרק ב\"ש רר\"ל ההיא מתני' י\"א דהתם ולומר דתרתי נינהו. ולא שלא נתכוין אלא למשנה ז' דהתם ולומר שהיא כגון הך דהכא: \n",
+                    "<b>ושמשיאים את האשה ע\"פ עד אחד</b>. כדתנן בסוף יבמות: \n",
+                    "<b>ושנסקל תרנגול וכו'</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דכי יגח שור כתיב וכו' שכל מקום שנאמר שור וכו'. וכ\"כ רש\"י בפ\"ד דברכות דף כ\"ז. ועמ\"ש במשנה ד' פ\"ק דסנהדרין. ובספ\"ה דב\"ק: \n",
+                    "<b>שהרג את הנפש</b>. לשון הר\"ב שנקר מוחו של תנוק. וז\"ל רש\"י [בברכות שם] שניקר קדקדו של תינוק במקום שהמוח רופף ונקב את מוחו: \n",
+                    "<b>ועל היין בן ארבעים יום וכו'</b>. לשון הר\"ב ומקמי הכי פסול. דהוה ליה יין מגתו. וכן לשון רש\"י בפ\"ק דנדה [דף ח']. ר\"ל דתניא בפ\"ו דב\"ב דף צ\"ז ויין מגתו לא יביא ואם הביא כשר [ועיין בפירוש הר\"ב משנה ו' פ\"ח דמנחות. ומ\"ש שם] והעיד על [היין] בן ארבעים יום דלכתחלה נמי יביא אפילו יש הרבה ממין אחר. תוס'. ובפ\"ד דברכות [דף כ\"ז] כתב רש\"י. ועל יין בן ארבעים יום שיצא מכלל יין מגתו. ובא לכלל יין גמור וקרינא ביה נסך שכר: \n",
+                    "<b>ועל תמיד של שחר וכו'</b>. כתב הר\"ב שפעם אחת וכו' והקריבו תמיד של שחר בארבע שעות ביום. ועל אותה העיד ר' יהודה בן בבא. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>על אבר מן המת</b>. עיין במשנה דלקמן אבר שיש עליו בשר כראוי וכו' וכן במ\"ז פ\"ק דאהלות: \n",
+                    "<b>אבר מן החי</b>. עיין בפי' [הר\"ב] ריש מתני' דלקמן ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>שהחי עושה משכב ומושב</b>. פירש הר\"ב דהיינו הזב כשהוא חי וכו' כל זה מבואר במ\"ו פ\"ד דזבים. וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כזית בשר הפורש מאבר מן החי</b>. כתב הר\"ב אבר שפירש מן האדם החי וכו' כל זמן שהוא אבר שלם וכו' כלומר דאילו חסר העצם טהור כדלקמן. ומה שכתב דכתיב בחלל חרב או במת אבר שהבדילתו החרב מן החי. לפי שאין הפרש בין חלל חרב. או החנוק. או הנסקל וזולתם. מת נקראים הכל. אלא לכך נאמר בחלל חרב. לומר אבר שהבדילתו וכו'. הרמב\"ם. ועיין לקמן בדבור אבר שיש וכו' וכן בריש פ\"ק דאהלות. ומ\"ש והבשר הפורש מן החי וכו' כדתנן לקמן ושם אפרש בס\"ד: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר מטמא</b>. באהל. ורבי יהושע ורבי נחוניא מטהרים מלטמא באהל. כ\"פ הראב\"ד. אבל אין דעת הרמב\"ם כן. אלא דמטהרים לגמרי שהרי פוסק כר\"י בפירושו גם בחבורו פרק ב' [מהלכות ט\"מ]. ואילו סבירא ליה דלא טהרו אלא מאהל הוה ליה לחשוב בשר הפורש מאבר מן החי בהדי הני דמטמאו במגע ובמשא ולא באהל. דמני להו שם בריש פ\"ג [הלכה ב']. וכן בשר הפורש מן החי. מטהר לגמרי כמבואר מלשונו שם פ\"ב [הלכה ג']. וכמו שיתבאר בסמוך בס\"ד: \n",
+                    "<b>עצם כשעורה מן המת</b>. כתב הר\"ב דכתיב ועל הנוגע. כך הגהתי. ועמ\"ש בזה במשנה ה' פ\"ק דכלים. \n",
+                    "<b>אבר שיש עליו בשר כראוי</b>. פירש הר\"ב שיעלה ארוכה. ומפרש בריש פ\"ז דנזיר שהוא פחות מכזית. ומ\"ש הר\"ב דכתיב או בעצם אדם וכו'. וכ\"כ הרמב\"ם. ועמ\"ש בזה במשנה ה' פ\"ק דכלים: \n",
+                    "<b>חסר הבשר טמא</b>. פי' הר\"ב חסר מן הבשר שהיה עליו. ונשאר בו בשר כראוי. בסמוך אפרש מאי דוחקיה דלא פירש חסר משיעור בשר כראוי. דהא עלה קיימינן. וטמא היינו במגע ומשא וכדתנן בסוף מתני' ה' פ\"ק דכלים. וכן פי' הר\"ש למשנתינו זו בסוף פ\"ק דאהלות ואף הראב\"ד מפרשו כך אלא דהוא מפרש באבר מהחי. משא\"כ להר\"ב כמ\"ש לקמן: \n",
+                    "<b>חסר העצם טהור</b>. פירש הר\"ב כלומר טהור משום אבר. אבל טמא משום בשר. ופירש דבריו הכ\"מ בריש פ\"ג מהלכות טומאת מת דזהו באבר מן המת. דאילו באבר מן החי אם חסר מהעצם כל שהוא טהור לגמרי. אע\"פ שכל הבשר קיים. מפני שבשר הפורש מן החי טהור [ועיין במשנה ה' פ\"ב דאהלות]. אבל אם חסר מבשרו אם נשאר מן הבשר כדי להעלות ארוכה. מטמא במגע. ובמשא. ובאהל. ואם לאו מטמא במגע ובמשא. ואינו מטמא באהל. [כדתנן בפ\"ק דכלים מ\"ה] ע\"כ. וכיון דאיירינן באבר מן המת צ\"ל שיש בבשר כזית. וה\"ק דמטמא משום בשר אף באהל. דאי לא תימא הכי אלא דחסר שיעור כזית. א\"כ אין כאן טומאה כלל בבשר כדתנן [*לקמן] ובמ\"ה פ\"ב דאהלות. ועוד דהא לר' אליעזר אין טומאת אבר מן המת אלא כשיש עליו בשר כזית כדתנן במתני' דלעיל. הלכך על כרחנו בבשר שיש בו כזית מיירי וקאמר דמשום בשר מטמא באהל אע\"ג שמשום אבר לא היה מטמא באהל. ומ' מ מטומאת מגע ומשא לא יצא. כל שיש בעצם כשעורה. דאין סברא לומר דעצם כשעורה הפורש מאבר מן המת. לא יהא דינו כעצם כשעורה הפורש מן המת עצמו. והרי זה דומה ממש לתמיהת הכ\"מ בפ\"ב מהלכות טומאת מת על השגת הראב\"ד שרוצה לחלק כן בכזית בשר הפורש מאבר מן המת וכתב עליו הכ\"מ שזה תימה שאין סברא לחלק. ע\"כ. וכן פירש הר\"ב בהדיא בפ\"ב דאהלות מ\"ה. אבר מן המת עלם [כשעורה] הפורש ממנו טמא. וז\"ל הר\"ש בסוף פ\"ק דאהלות. חסר עצם טהור לגמרי ובלבד שלא יהיה בו כזית בשר. וכגון דחסר עצם לגמרי דליכא עצם כלל דאי חסר עצם מברייתו צריך שלא ישאר ממנו עצם כשעורה דבענין אחר לא הוי טהור לגמרי. ע\"כ. והשתא דאמרן דטהור לא הוי ממגע ומשא. ניחא דהוצרך הר\"ב לפרש חסר בשר טמא דחסר מבשר שעליו ונשאר כראוי להעלות ארוכה. דהשתא טמא אף באהל. ועלה קאי חסר העצם. טהור. היינו מאהל. ואי הוה מפרש חסר בשר כפירוש הר\"ש שכתבתי א\"כ טמא היינו במגע ובמשא. ויהיה חסר עצם טהור אף ממגע ומשא וזה אינו כדכתבינן והא לא קשיא שיפרש חסר עצם לגמרי. כדפי' הר\"ש. ויהיה טהור נמי לגמרי אף ממגע ומשא שזה נראה להר\"ב שהוא דוחק גדול לפרש חסר דהיינו דוקא לגמרי. דהא סתמא חסר תנן. ואדרבה משמע טפי שאינו חסר אלא כל שהוא. ומשום שזו היא סברת הר\"ב. לכך ג\"כ מסיים אבל טמא משום בשר ולא מסיים וכשאין עליו כזית בשר וכדמסיים הר\"ש. לפי שאינו רוצה לחדש תנאי במשנתינו דבר שלא נשנה בפירוש ולהכי קאמר דמשום בשר טמא. כלומר דהא מתני' לא אמרה שחסר הבשר. בבבא זו דחסר העצם. ומשום כך נמי לא פירש חסר העצם לגמרי. אלא הניח המשנה במשמעה דחסר כל שהוא: \n",
+                    "<b>שהבשר הפורש מן החי טהור</b>. דהא לא מרבינן מקרא אלא עצם אדם. מה אדם וכו'. כדפירש הר\"ב וטהור לגמרי קאמר כמ\"ש לעיל. וכן מצינו בבהמה שאבר הפורש ממנה בחייה. יש לו טומאת נבלה ובשר הפורש ממנה בחייה טהור לגמרי. כדפירש הר\"ב במשנה ז' פ\"ט דחולין: \n",
+                    "<b>רוב בנינו</b>. לשון הר\"ב כגון ב' שוקים וירך אחד. הכי תניא בסוף פ\"ז דבכורות [דף מ\"ה] ומסיים הואיל ורוב גובהו בגדול ופירש\"י דזהו רוב הגובה באדם גדול. שאינו ננס באברים. דשני שוקים וירך א' הוי רוב גובה הגוף בלא הראש דלגבי (מנין) [צ\"ל בנין] המת לא חשיב ראשו דבברייתא דאהלות קתני איזהו בנינו. השוקים. והירכים הגוף והשדרה. ל\"א הואיל ורוב בנינו בגודל גרסינן. והכי לישנא דתוספתא בגודל בגובה. ע\"כ. והר\"ב שכתב והצלעות. במקום הגוף כ\"כ הראב\"ד לעיל פ\"ק משנה ז'. והר\"ש ריש פ\"ב דאהלות וכן העתיק הרמב\"ם פ\"ב מהלכות טומאת מת [הלכה ח']. וכך מצאתי בתוספתא דאהלות בפ\"ג*): \n",
+                    "<b>אף על פי שאין בהן רובע כתב הר\"ב דרובע קב עצמות של מת מטמאים וכו' [*וכן רוב מנין וכו'] אע\"פ שאין בהן רובע</b>. ועיין בפירושו משנה ז' דפרק קמא ומ\"ש שם בס\"ד: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>העיד ר' יהושע וכו'</b>. כולה מתני' במשנה ו' פ\"ק דבכורות ושם ראיתי לפרש בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העיד ר' צדוק וכו'</b>. משנה זו נשנית ג\"כ במתני' ט' פ\"י דתרומות. ומ\"ש הר\"ב טהור שאינו אוסר וכו'. וכ\"פ שם. ועמ\"ש שם בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העיד ר' צדוק וכו'</b>. נשנית משנה ה' פ\"ה דמקואות וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בעלה אגוז</b>. פירש הר\"ב הקליפה החיצונה הירוקה. וכן פירש הרמב\"ם וז\"ל בפ\"ט מהלכות מקואות שאין עלה האגוז הלח שהוא צובע חשוב ככלים. ע\"כ. ועיין בפירוש הר\"ב משנה ה' פ\"ה דמקואות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העיר רבי יהושע וכו'</b>. שנויה במתני' ג' פ\"י דפרה וע\"ש: \n",
+                    "<b>העיר רבי פפייס וכו'</b>. שנויה במשנה ב' פ\"ג דנזיר. וע\"ש ברישא ומ\"ש שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העיד רבי יהושע וכו'</b>. עיקרה בריש פ\"ג דתמורה. ועיי\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ארוכות של נחתומים</b>. עיין במשנה ב' פרק ט\"ו דכלים. ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>תנר שחתכו חוליות</b>. עיין במשנה י' פ\"ה דכלים: \n",
+                    "<b>שהיו אומרים עד הפורים</b>. כיון דאמר מר שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום. אתי לזלזולי בחמץ. פירש\"י שכבר מן הפורים ואילך התחילו הדרשנים לדרוש ברבים בהלכות הפסח. הוזקקו השומעים לעשות פסח לסוף שלשים יום. ואם יעברו ב\"ד את השנה. לא יתקבלו דברי שלוחי ב\"ד לשומעין לדחות את הפסח. שכבר שמעו מן הדרשנים. ע\"כ. ואידך מידע ידיע דשתא מעברתא בחושבנא חליא מלתא. וסברי חושבנא הוא דלא סליק להו לרבנן עד האידנא. גמ' פ\"ק דר\"ה דף ז': \n",
+                    "<b>על תנאי</b>. פירש הר\"ב אם ירצה הנשיא. דת\"ר אין מעברין את השנה אלא א\"כ ירצה הנשיא. סנהדרין פ\"ק דף י\"א. ולא מצאתי טעם בדבר: \n",
+                    "<b>ליטול רשות: לדבר על עסקי צבור</b>. רש\"י. שם: \n",
+                    "<b>מהגמון</b>. בברייתא דסנהדרין תני משלטון. ועיין סוף משנה א' פרק א' דגטין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מוסף היורה וכו'</b>. שנויה במתני' ה' פ\"ה דכלים: \n",
+                    "<b>שהיו אומרים חלוף הדברים</b>. פי' הראב\"ד וז\"ל מפני כי הצבעים חסים על מי הצבע שלא יתפזרו יותר ממה שאין שולקי הזיתיה מקפידים על שליקתן. שאין למים צורך אלא מעט. וכשבא מנחם בן סגנאי *) שהיה צבע. והיה בקי בענין. וראה שהצמר והפשתן עולים למעלה ואין מניחין למים להתפזר. קבלו ממנו עדותו. עכ\"ל. והר\"ב הצריך שישמש בו משום דאי לאו הכי גם בשניהם לא היה בו שום טומאה דלשליקה עצמה אינה צריכה כ\"כ. והראשונים היו סוברים דבשל צבעים. הוא צורך גדול: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העיר ר' נחוניא בן גודגדא וכו'</b>. שנויה במשנה ה' פ\"ה דגיטין. ושם הארכתי בס\"ד: \n",
+                    "<b>רבי נחוניא בן גודגדא</b>. ובגיטין וכן ביבמות פי\"ד משנה ב' גרס ר' יוחנן בן גודגדא: \n",
+                    "<b>[*מריש</b>. פי' הר\"ב קורה. ועיין בפירושו למסכת זבים פ\"ד משנה ב': \n",
+                    "<b>שיתן את דמיו</b>. ובגיטין גרס מפני תקנת השבים. וכן היא גירסת הר\"ב גם בכאן]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>העיד רבי יהושע בן בתירא</b>. והר\"ב העתיק רבי יהושע ובגמ' פרק י\"ב דמנחות דף ק\"ג בברייתא תני בה העיד רבי יהושע. ורבי יהושע בן בתירא: \n",
+                    "<b>על דם נבלות שהוא טהור</b>. פירש הר\"ב מלטמא כנבלה בכזית אבל מטמא ברביעית שאין לך דבר שיטמא דמו כבשרו אלא השרץ בלבד. דמרבינן ליה מקרא וזה וגו' כדפירש הר\"ב במשנה ג' פרק ד' דמעילה. ומדאיצטריך התם לקרא ש\"מ דבשאר דברים אין דמו כבשרו. וקשה א\"כ ברביעית אמאי ליטמא. ובהדיא בההוא ברייתא דמנחות [דף ק\"ג ע\"ב] דלעיל מסיים בהו אמר ר' יהושע בן בתירא מעשה והיו נוחרין ערודיאות לאריות באסטרטיא של מלך והיו עולי רגלים שוקעין עד רכובותיהן בדם. ולא אמרו להם דבר. ש\"מ דכשהעיד רבי יהושע בן בתירא שיהא טהור לגמרי העיד. איברא דהא מילתא שכתב הר\"ב אבית הלל דמטמאין. שלא טמאו אלא ברביעית. איתא התם [דף ק\"ד] שכך אמר רבי יוסי בר יהודה הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית ומסקי התוס' שיש שום ריבוי למדרש מיניה דדם נבלה מטמא ומסברא מוקים הרבוי ברביעית הואיל וכו'. ע\"כ. וצ\"ל דשאני רבוי דלדם נבלה מרבוי לדם השרץ דביה מרבינן כשרץ עצמו. כדתנן במעילה. אבל הראב\"ד פירש בריש פרק ה' הואיל וקרוש וכו' כלומר וכיון שהוא קרוש דומה לבשר. וגזרו עליו משום כזית נבלה. ע\"כ. מ\"מ לא אמר רבי יוסי בר\"י אלא אבית הלל דריש פ\"ה דההיא מתני' ר\"י שנאה וכדתנן בריש פ\"ה דמכילתין ופליגא על עדות זו דרבי יהושע בן בתירא. דרבי יהושע בן בתירא מטהר לגמרי. והכי איתא בהדיא התם בגמ' [דמנחות] שם דרבי [יוסי בר'] יהודה ור' יהושע בן בתירא פליגי. ובפ\"ח דשבת דף ע\"ז איתא ההיא מתני' דב\"ה מטמאין. ותני עלה ההיא דר' יוסי בר יהודה דב\"ה לא טמאו אלא ברביעית וכו'. ושם לא הובאה הברייתא דר' יהושע בן בתירא דלא צריכא לה התם. ולפיכך הקרוב אלי שהר\"ב כשכתב כך לפרש לעדותו של רבי יהושע בן בתירא. כההיא דב\"ה דמטמאין. וברביעית. שלא זכר אלא ההיא דשבת. ואשתמיטתיה. דבמנחות איתא בהדיא דההיא דבית הלל מטמאין. ועדות זו דרבי יהושע בן בתירא. לא אמרו דבר אחד. אלא כשטיהר רבי יהושע בן בתירא. לגמרי טיהר. ואין נ\"ל לפרש דברי הר\"ב שנתכוין למ\"ש הרמב\"ם בפירושו וז\"ל שאינו מטמא כמו הנבלה. לפי שאין לך דבר וכו'. אבל דם נבלות הוא כמו משקין טמאין וכן יתבאר בירושלמי באמרם דם נבלות מטמא ברביעית ובגמ' שקלים [פ\"ג ה\"ג] מאי טהור. טהור מלהכשיר. אבל לטמא. מטמא. ואמנם ברביעית כמו שבארנו. עכ\"ל. דאי כך היא כונתו שמטמאים טומאת משקין לא הוה ליה לסתום אלא לפרש. אבל דעתו ודאי דברביעית מטמאין כנבלה עצמה. ועוד מידי הוא טעמא אלא משום הא דב\"ה וההיא דב\"ה ודאי בטומאת נבלה ממש היא מהך טעמא גופיה דהוה ליה לגמרא לפרש דטומאת משקה קאמרינן. וכן הוא בהדיא בפירש\"י דשבת [דף ע\"ז ד\"ה ב\"ש] שכתב שנ\"ל דאף ב\"ש לא טהרו משום טומאת משקין ש\"מ דב\"ה שטמאו משום טומאת נבלה טמאוהו. ויותר מזה מבואר בתוס' דשבת [שם] ומנחות [שם]. דבטומאת נבלה אמרו ב\"ה. הלכך ודאי דז\"ש הר\"ב בדרבי יהושע בן בתירא שמטמא ברביעית היינו משום נבלה. וקשיא עליו מההיא ברייתא דמנחות. ודע דלהרמב\"ם דמפרש לה טומאת משקין ברביעית. לאו לכל טומאה מצריך רביעית. אלא לפסול הגויה הוא דבעינן שיהא במשקין רביעית כדתנן במשנה ה' פ\"ד דמעילה. אבל לטומאת מגע לא אמרו בו שעור כלל. והיינו דבחבורו פרק א' מהלכות שאר אבות הטומאות סתם וכתב. דם הנבלה אינו מטמא כנבלה. אלא הרי הוא כמשקין טמאין. שאינו מטמא לא אדם ולא כלים מן התורה. ע\"כ. ועיין בפ\"ד מהלכות טומאת אוכלין. \n",
+                    "<b>על אפר חטאת וכו'</b>. פי' הר\"ב מעלה עשו בקדש ובאפר חטאת וכו' ואסמכוה אקרא דכתיב כף א' וגו' מלאה קטרת. וכן פי' הרמב\"ם. ובמשנה ב' פ\"ג דחגיגה תנן לקדש. ולא תנן התם הך דאפר חטאת. ופי' הר\"ב שם דכתיב כף אחת ולא כתב שהוא אסמכתא אלא משמע דלימוד גמור הוא. ועוד קשה תינח קדש דאיכא למסמך אהך קרא. אבל אפר חטאת דליכא למסמך דקרא לא מיירי אלא בקדשי מזבח. ובגמ' פ\"ג דחגיגה דף כ\"ג אדתנן הכלי מצרף לקדש מנא הני מילי אמר ר' חנין דאמר קרא כף אחת וגו'. הכתוב עשאו וכו' ומותיב עלה מדהכא דהוסיף ר\"ע הסלת והקטרת וכו'. ומדהוסיף על אפר חטאת ודאי על כרחך דרבנן הוא. דאי מקרא דרבי חנין ליכא למילף אלא קדשי מזבח. אבל אפר פרה לא. ומשני דר\"ע הוסיף כלי שאין לו תוך דמצרף מדרבנן. ופליגא דרבי חנין. פירש\"י דאמר צירוף דקדש דאורייתא. אדרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן דאמר מעדות של ר\"ע נשנית משנה זו דכלי מצרף לקדש. שמעינן מהכא בהדיא דרבי חנין דדריש לה לקרא קא דריש לה דרשה גמורה ולא אסמכתא בעלמא. ואין הכי נמי דלא דריש ליה אלא לקדש. אבל אפר חטאת ודאי דאף לדידיה אינו מצרף אלא מדרבנן. וכן מה שהוסיף ר\"ע לא הוסיף אלא מדרבנן. ובכלי שאין לו תוך. אבל ר\"י דס\"ל דאף לקדש אין צירוף מדאורייתא אלא מדרבנן. לא נסיב קרא אפילו למסמך עליה. וא\"כ יש לתמוה על הר\"ב והרמב\"ם דפירשו דצירוף קדש מדרבנן. ונסבו להו קרא דרבי חנין וקאמרי דהוה אסמכתא. ושוב ראיתי בכ\"מ פי\"ב מהל' אבות הטומאות ששם כתב ג\"כ הרמב\"ם שצירוף הקדש מדרבנן. ושרמז יש בתורה כף א' וגו' וכתב עליו הכ\"מ שפוסק כר\"י משום דהוא מריה דגמ' טפי מר' חנין ומ\"מ קרא דאייתי ר' חנין כתבו לרמז בעלמא. ע\"כ: \n",
+                    "<b>הוסיף ר\"ע</b>. כתב הר\"ב דאילו מעדותו של ר\"ש בן בתירא לא שמענו אלא על הטמא וכו'. ורמב\"ם פירש דמעדותו של ר\"ש לא שמענו שמצרף אלא כלי שיש לו תוך וכו' ולא דהרמב\"ם הוא זה הפירוש אלא תלמוד ערוך הוא [חגיגה דף כ\"ד] שכתבתיו לעיל. ומפני כך אני תמה ג\"כ על פירושו של הר\"ב שמפרש מדנפשיה דלא כהגמ': \n",
+                    "<b>והלבונה וגחלים</b>. אע\"ג דלאו אוכל נינהו חיבת הקדש מכשרתן לטומאה. רש\"י בחגיגה. ועיין במשנה ה' פ\"ר דזבחים וברפי\"ב דמנחות: \n",
+                    "<b>והגחלים</b>. פי' הר\"ב אותן שכ\"ג חותה במחתה ביה\"כ. שבמה שהוא חותה הוא מכניס אבל גחלים של כל יום. תנינן נתפזר ממנו כקב גחלים היה מכבדן לאמה. כלומר שלא היה חושש להם. הרמב\"ם. ור\"ל כיון שלא היה חושש להם ש\"מ שמעולם לא עשאום לאותן גחלים שיהיו קודש. וירושלמי הוא הביאוהו התוס' בחגיגה [דף כ\"ג ד\"ה שאם] ומפרשים עוד לירושלמי בענין אחר ודגחלים דהכא בכל גחלים הוא. ואע\"ג דנתפזר היה מכבדן. משום דלא נתקדש אלא הצריך לו. אבל מה שאין צריך לו לא. ויכול להפסידו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שהורהנה</b>. פי' הר\"ב שנתמשכנה. משכון בלשון ישמעאל רה\"ן. ערוך. [*ומצאתי הפרש בין משכון להרהון בחבורו של הרמב\"ם בהלכות מ\"ש [פ\"ג הלכה י\"ח] מן הירושלמי דמשכון אמרו שם על המשכן בחובו שכבר חייב לו. והרהון אמרו שם על שלוה עכשיו עליו ונ\"ל דהכא נקט התנא זה הלשון לרבותא דנתמשכנה מדעת]: \n",
+                    "<b>ועדיה</b>. בפסולי עדים קמיירי. כגון עבד ושפחה העידו. הראב\"ד. כלומר דאל\"כ מאי סברי בני משפחתה שרחקוה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>הואיל והיה לה עדים שלא נטמאה: \n",
+                    "<b>האמינו שלא נסתרה ושלא נטמאה</b>. כתב הר\"ב ודוקא לזאת וכו' אבל אם אין לה עדים וכו'. בזמן שיד הנכרים תקיפה ואשקלון יד הגוים תקיפה היא דארץ פלשתים היא. ועוד כבר גלו ישראל. רש\"י פ\"ב דכחובות דף כ\"ו. וז\"ש דכבר גלו נראה מדתנן התם שזה ר' זכריה בן הקצב היה בשעה שנכנסו האומות לירושלים [*כדתנן במשנה ט' פ\"ב דכתובות] ומשמע ליה דבחורבן היה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ורבי יהודה ב\"ב</b>. בגמ' פ\"ק דכתובות דף י\"ד מייתי לה וגרס ר' יהושע בן בתירא: \n",
+                    "<b>אלמנת עיסה</b>. דאילו בת עיסה דאין לה חזקת כשרות החמירו אפילו בספק ספיקא. כך פירשו התוס' שם בד\"ה אלמנת עיסה וכו'. אבל בתר הכי בד\"ה ת\"ר איזו היא אלמנת עיסה וכו'. כתבו דר\"ת מוחק מהברייתא אלמנת. ולענין בת קתני ודקאי אמתני' דהכא העיסה נאמנת לטהר וכו'. ע\"כ. ש\"מ דל\"ג במתני' אלמנת. ובפרק י\"ט מהלכות אסורי ביאה דייק הכ\"מ מלשון הרמב\"ם כדברי התוס' הראשונים: \n",
+                    "<b>לטמא ולטהר לרחק ולקרב</b>. פירש הר\"ב שבודקת ואומרת זו טמאה כדי לרחק וכו'. וכן נמצא עוד במשנה דסוף פרקין. אבל התוס' דכתובות פירשו לטמא ולטהר שייך לענין ממזרות ונתינות [כדתניא פ\"ד דקדושין דף ע\"ב] ממזרי ונתיני עתידין לטהר לרחק ולקרב שייך אחללות. כדתנן הכהנים שומעים לכם לרחק ולא לקרב. ועמ\"ש בסוף פרקין בשם הראב\"ד: \n",
+                    "<b>אמר רשב\"ג נ\"א אמר רבן גמליאל</b>. והיא עיקר דהא בכתובות רמינן לה אדר\"ג דהתם כדלקמן: \n",
+                    "<b>אבל מה נעשה וכו'</b>. כתב הר\"ב אע\"ג דבעלמא וכו' הכא שאני. דמעלה עשו ביוחסין. היכא דלא טוענת ברי. אבל בטוענת ברי אפילו בחד ספקא מכשיר ר\"ג בפרק קמא דכתובות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>איל קמצא</b>. פירש הר\"ב מין חגב וראשו ארוך וסברי רבנן דארבה סלעם חרגול חגב כתיבי. והני אין ראשן ארוך. הלכך כל שיש ראשו ארוך לא. ור' יוסי בן יועזר דורש בכלל ופרט וכלל. ומרבה כל כעין הפרט שיש לו ד' סימנים דחשבינן במשנה דסוף פ\"ג דחולין. ואיכא מ\"ד בראשו ארוך לא פליגי דלכ\"ע שרי [ה\"ג התוס'] והכא בכנפיו חופין את רובו ע\"י הדחק קמיפלגי. מ\"ס רובא כל דהו בעינן. ומ\"ס רובו דמינכר בעינן גמרא פ\"ב דע\"ז דף ל\"ז: \n",
+                    "<b>דכן</b>. פי' הר\"ב טהור חרגום טהור. דכי. וטהורים דכיין. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>דאינון דכיין</b>. כתב הר\"ב איכא מ\"ד דכיין טהורים לגמרי. דטומאת משקין לאו דאורייתא דדריש כל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא בהכשר כדאיתא בפ\"ק דפסחים דף ט\"ז. והא דתנן בפרק ז' דפסחים מ\"ז הציץ מרצה על טומאת הדם. ההיא דלא כר' יוסי בן יועזר כדאיתא בגמרא. ועיין בפי' הר\"ב במ\"ו פרק ט\"ו דכלים שמפרש ג\"כ שהן טהורות לענין הכשר וכן פי' הרמב\"ם שם ובכאן. ומ\"ש הר\"ב איכא למ\"ד. דכיין טהורים מלטמא אחרים. וכו'. במ\"ט פ\"ד דטהרות. ואיכא נמי מ\"ד התם במ\"י דאפילו אחרים מטמאים מדאורייתא. והיינו אוכלים אבל לא כלים. עיי\"ש בפירוש הר\"ב: \n",
+                    "<b>ודיקרב למיתא מסאב</b>. כתב הר\"ב ה\"ק וכל דיקרב ודאי למיתא מסאב אבל ספק וכו' ואע\"ג דספק טומאה ברשות הרבים טהור דאורייתא. דכל איסור ספק מסוטה וכו' ומה סוטה רה\"י וכו'. גמ' פ\"ב דע\"ז [דף ל\"ז] הלכתא מסוטה גמרינן לה. מה סוטה רה\"י וכו' כלומר והלכך לית לן לאתויי אלא דומיא דסוטה. והואיל ולית לן בסוטה אלא רה\"י ממילא ספק ברה\"ר טהור. דהעמד דבר על חזקתו. והלכתא גמירי לה לאו דוקא אלא העמד וכו' כ\"פ התוס'. ובגמרא דריש מסכת נדה איתא טעמא דהעמד וכו' אבל במי\"א פ\"ד דטהרות מייתי ליה הר\"ב דספק טומאה בר\"ה טהור. מצבור טמא בפסח וכו'. ושם אפרש בס\"ד. ומ\"ש הר\"ב ואין מורין כן. פירש\"י ברבים דלא לזלזולי ביה טפי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העיד ר' עקיבא משום נחמיה איש בית דלי שמשיאים האשה וכו'</b>. שנויה בסוף יבמות. ואף ע\"פ שר' יהודה בן בבא העיד על זה לעיל רפ\"ו. הא תנן התם ביבמות [דף קי\"ג] שאחרים לא היו משיאין אלא הוא. ועכשיו כשהעיד ר' עקיבא משום נחמיה קבלו והשיאו: \n",
+                    "<b>מלקט עצם עצם והכל טהור</b>. פי' הר\"ב ולא חיישינן שמא נטמאו בהם אדם וכלים דעזרת נשים דין רה\"ר יש לה וכו'. כ\"כ הרמב\"ם ומסיים ולא חפרו בארץ ג\"כ כדי שיראו אם יש שם קבר אלא לקטו מה שצאו בלבד. ולא גזרו טומאה על ירושלים וכו' כמ\"ש הר\"ב. ובהכי אתי שפיר לישנא דמלקט עצם עצם דהוי כהנהו דתנינן בסוף פ' ט\"ז דאהלות לומר שאין לו שכונת קברות וסגי ליה בלקיטת עצם עצם כל הנמצא. ולא מחזיקין ביותר כ\"כ הראב\"ד בסוף מכילתין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כשהיו בונים בהיכל עושים קלעים להיכל</b>. פירוש כשהיו בונים בימי עזרא. ופליגי אמוראי בגמ' פ\"ב דשבועות דף ט\"ז איכא מ\"ד דס\"ל דקדושה ראשונה בטלה לה. ופליג אדר' יהושע. ואם אין בית אין קרבן לפיכך עשו קלעים. ואיכא מ\"ד דלא פליג. ומר דשמיע ליה אמר וכן מר. וקלעים לצניעותא בעלמא. ודעת הר\"ב והרמב\"ם נראה דס\"ל כמ\"ד דל\"פ מדלא פירשו כלום. ועיין מ\"ש לקמן. ומדלא תנן בלשון פלוגתא ליכא לאוכוחי די\"ל דמשום שהעידו נשנה שלא בלשון פלוגתא. וכיוצא בזה במ\"ט פ\"ז דעירובין: \n",
+                    "<b>אלא שבהיכל בונים מבחוץ</b>. שנתנו הקלעים לפנים ממקום החומה. ובונים את החומה מברוץ שלא יזונו עיניהם מן ההיכל. רש\"י [דשבועות שם] : \n",
+                    "<b>ומעשר שני אע\"פ שאין חומה</b>. והא דתנן במ\"ה פ\"ק דמעשר שני. ואם אין מקדש ירקבו. ההוא תנא ס\"ל דלא קדשה לעתיד לבא לא קדושה ראשונה ולא קדושה שניה. וכן נמי דהא דתנן במשנה ב' פ\"ב דשבועות וכל שלא נעשה בכל אלו. הנכנס לשם אין חייבים עליה. סבירא ליה האי תנא דבאחת מכל אלו [תנן]. ולא בכל אלו. ונמצא שעזרא היה יכול לקדש. ואיכא נמי אמורא התם בשבועות דמפרש לההוא מתני' גופא דבאחת מכל אלו תנן. וס\"ל דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא. כך היא דעת הראב\"ד בהשגותיו לסוף פ\"ו מהלכות בית הבחירה והשיג בזה על הרמב\"ם שפוסק כרבי יהושע דהכא מההיא סתמא דמעשר שני. וגם הכ\"מ הניח זה בצ\"ע. לפי שהרמב\"ם פסק ג\"כ לההוא סתמא [פ\"ז מהל' מ\"ש הלכה ט\"ו וי\"ו]. ואני תמיה דבשבועות פ\"ב דף ט\"ז דאהנהו אמוראי דפליגי במתני'. וכל שלא נעשה בכל אלו וכו' מטעמא אי קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא. אי לא. אמרינן כתנאי דהכא. ודחינן לה וכמ\"ש לעיל. ואמאי לא אשכח האי תנא דמעשר שני דודאי פליג אמתני' דהכא וכהאי גונא איתא נמי בזבחים דף ק\"ז [ע\"ב] ולא מייתי האי תנא דמעשר שני. וכ\"ש בפ\"ק דמגילה דף י' דאיתא נמי פלוגתא דאמוראי. והתם בתר דדחו להך דהכא מייתי תנא דברייתא דס\"ל דלא קדשה לעתיד לבא. ואמאי לא מייתי סתם משנה ההיא דמעשר שני. הלכך נ\"ל דמההיא ליכא למשמע. דדלמא אע\"ג דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא. ומן הדין אוכלין מעשר שני אע\"פ שאין חומה. אפ\"ה אמרו חכמים שלא לאכול וירקב. ואולי מטעם דכשאין מקדש אין העם רגילין בטהרה. והואיל וכן אין על הרמב\"ם שום תמיה. לפי שפוסק כהך דהכא מהטעמים שכתב הכ\"מ. ואפ\"ה שפיר פסק בהלכות מעשר שני דאם אין מקדש ירקב. ואע\"פ שבהלכות בית הבחירה העתיק ג\"כ הא דאוכלין מעשר שני. י\"ל דזהו דין תורה וסמך על מ\"ש בהל' מעשר שני. מה שהחמירו חכמים במעשר שני שאם אין מקדש ירקב. כך נ\"ל ליישב לדברי הרמב\"ם. ומ\"מ לא קשיא על הראב\"ד דלמה לא הביא הגמרא מתני' דמעשר שני. דבשבועות. וזבחים. תקשה ולטעמיך למה לא מייתי הברייתא דבמגלה. ובמגלה שהביא ברייתא ולא מתני' דמ\"ש י\"ל משום דבההיא ברייתא אדכר תנא ר' ישמעאל ברבי יוסי. מש\"ה מייתי לה. משא\"כ מתני' דמ\"ש דסתמא מתנייא ובכולי דוכתין כי מסתם סתים הא אמרינן מאן תנא: \n",
+                    "<b>שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא</b>. פירש הר\"ב מקדש וירושלים. אבל קדושת שאר א\"י לא קדשה וכו' כ\"כ הרמב\"ם בסוף [פ\"ו] מהלכות בית הבחירה. ומסיים בה הכי. ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדושתן לעתיד לבא. ובקדושת שאר א\"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבא. לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה. ושכינה אינה בטילה. והרי הוא אומר (ויקרא כ״ו:ל״א) והשימותי את מקדשיכם ואמרו חכמים [מגילה כ\"ח] אע\"פ ששוממין בקדושתן הן עומדים אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים. וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש. ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן א\"י. וכיון שעלה עזרא וקדשה. לא קדשה בכבוש. אלא בחזקה שהחזיקו בה. ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השניה. הוא מקודש היום. ואע\"פ שנלקח הארץ ממנו. וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שבארנו בהלכות תרומה עכ\"ל. וכתב עליו הכ\"מ ואיני יודע מה כח חזקה גדול מכח כבוש. ולמה לא נאמר בחזקה ג\"כ משנלקח הארץ מידינו בטלה חזקה. ותו בראשונה שנתקדשה בכבוש וכי לא היה שם חזקה. אטו מי עדיפא חזקה בלא כבוש. מחזקה עם כבוש. וצריך לי עיון. עכ\"ל. ונ\"ל לתרץ דסבירא ליה דכבוש נכרים אתא ומבטל כבוש ישראל משא\"כ בחזקה שהחזיקו מיד מלך פרס שנתן להם רשיון להחזיק בה. לא אתא כיבוש ומבטל לחזקה שהיתה מדעת הנותן. ואין להשיב מנתינת השי\"ת שנתנה לישראל בראשונה שיש להשיב שכמו שהש\"י נתן לישראל הארץ. כך נבאו נביאיו שיעלו המחריבים ויטלו מהם. וכן נבאו על כורש מלך פרס שיחזירה. אבל על לקיחת האומה הזאת מידינו. לא מצינו בה נבואה בפירוש ולפיכך שלא כדין נטלוה מידינו. ואין קרקע נגזלת כנ\"ל ליישב דברי הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הלכה למשה מסיני.</b> לשון הרמב\"ם לא נשמע ממשה רבינו ע\"ה זה הלשון. אבל נשמע ממנו זה הענין לפי שמשה סיפר בביאת המשיח. ולשון התורה. אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' ושב ה' אלהיך את שבותך וגו' ומל ה' אלהיך וגו' וזולת זה והגיד להם גם כן מפי הגבורה בהקדמותיו וסבותיו. ושיקדים אותו האיש לישר לו הארץ. והוא אליהו. והודיע להם שהאיש ההוא לא יוסיף ולא יגרע בתורה. אבל יסלק ויסיר החמסים בלבד. ואין בזה מחלוקת. ולא הכחשה. אבל נפלה המחלוקת ברעות שיסיר. מה הם. ע\"כ. ועיין מ\"ש במשנה ב' פ\"ב דסוטה. ועמ\"ש לקמן בס\"ד. ועיין במשנה ב' פ\"ב ומשנה ג' פ\"ג דתמורה: ",
+                    "<b>[*ועוד אחרת היתה שם וקרבה בן ציון בזרוע.</b> כגון אלו אליהו בא וכו'. פי' הר\"ב וחס התנא על כבוד הבריות וכו' ללמדך כמה צריך אדם ליזהר וכו' וכן פי' הרמב\"ם. והקשה רש\"ל ז\"ל בתשובותיו סי' י\"ב דמה לשון הרע שייך בזה. אדרבא בכבוש עדותן יהיו כל העם שוגגים והם מזידים חס ושלום. וכן קשה ג\"כ במשפחה הכשרה שאותה פרסמו ולמה לנו עוד אליהו לקרבה ותירץ שזרוע של בן ציון היה מאימת מלכות ששלטה אז על ישראל בלא יראת שמים והיתה ממיתה כרצונה כל העוברים על פיה. ואמרינן לענין יחוס בפרק עשרה יוחסין בדקו עד מקום הסכנה ופירשו שם שאינם מחוייבים להכניס עצמם בסכנה כגון זה. ולפיכך לא פירשו הפסולים כי היתה סכנה להם. ובכשרים אין ה\"נ שמה שפרסמו אותה לא היה מועיל. אעפ\"כ הכניסו עצמם בסכנה כדי לפרסם הכשרות עכ\"ד. ובעיני הוא דוחק גדול לומר שעל הכשרות הכניסו עצמם בסכנה שהסברא נותנת ששניהם שוים שלא לסכן עליהם ואדרבה אם פירשו מפני הסכנה שלא לפרסם הפסולום. שמהם יש לבא מכשול עון לעבור על לאוין. מה שא\"כ אף אם לא יפרסמו הכשרים וימנעו העם מלהתחתן בהם אין כאן איסור. אם לא שנאמר שע\"י כן יבאו הם להתחתן בפסולים. ויבואו לכלל איסור. מ\"מ אידך גיסא קרוב יותר לאיסור ואפ\"ה פירשו. כ\"ש בהך גיסא. ומה שהקשה למה צריכין לאליהו על המשפחה שפרסמו כשרותה זו אינה קושיא דכגון אלו אליהו וכו' כלומר שנתרחקה שלא כדין ולא שגם נתפרסם אח\"כ כשרותה שא\"צ שיהיו שוים ממש הדוגמא עם הדומה לו. וכן מה שתירץ על כבוש העדות שהיה מפני הסכנה. זה אינו מספיק אלא על זמנו של בן ציון שהיה שעת סכנה לפי אומד דעתו. אבל כשאין סכנה אין רשאין לכבוש העדות. א\"כ לאחר שנשברה זרועו של בן ציון. כ\"ש רבינו הקדוש מחבר המשניות שלא היה סכנה זו בימיו למה כבש עדות. אלא נ\"ל פשוט דמש\"ה לא פרסמה רבינו הקדוש לפי שכבר נטמעה בין הכשרות. עד שלא נודעה לרבים. שזו אין לגלותה אלא לצנועין. ומזו נראה לי ראיה גמורה לדסברי כך. עיין בב\"י טור אה\"ע ריש סי' ב'. והשתא אומדנא דרש\"ל נמי אינה מוכרחת. אלא י\"ל שלא היתה סכנת נפש מפני זרוע של בן ציון. ואין ה\"נ החכמים היו מפרסמים המשפחה שקרבה בזרוע שהיא פסולה. אלא שההמון לא השגיחו בעדותן של חכמים והלכו אחרי דברי בן ציון כאשר בעו\"ה דברי חכמים אינם נשמעים להמון נגד בעלי זרוע וזו היתה הסבה העצמית ג\"כ שנטמעו. ולכן לא היה רבינו הקדוש רשאי לפרסמה במשנתינו המסורה לכל. חבל לצנועין ודאי שפרסמה]: ",
+                    "<b>לטמא ולטהר לרחק ולקרב.</b> פי' הראב\"ד טומאה וטהרה פסלות והכשר שאמר. וכן רחוק וקרוב. אלא שהטומאה הוא פסלות גמור ורחוק וקרוב הוא הולד פגום שאמרו חכמים א\"נ הטומאה פסול כהונה. ע\"כ. ועמ\"ש במשנה ג': ",
+                    "<b>שנאמר הנני שולח לכם את אליה הנביא וגו' והשיב וגו'.</b> ל' הר\"ב שעתיד לומר ברוח הקדש זה מבני בניו של זה ולדברי ר\"ש אבות אלו החכמים וכו'. נראה לפרש שסובר הר\"ב דהאי דתנן שנאמר הנני וגו' לאמדברי החכמים הוא. אלא מדברי המחבר המשנה. שהביא זה המקרא אחרי דברי כולם. לומר שמחלקותם הוא בזה הפסוק [ועיין במשנה ו' פ\"ז דסוטה וסוף פ\"ג דמגילה] והיינו הא דפירש הר\"ב שעתיד לומר זה מבני בניו וכו' היא סברת ת\"ק ור' יהודה. אלא שזה אומר לרחק ולקרב. וזה אומר לקרב ולא לרחק. לפי שסברתו שאין א) החמס אלא לרחק הכשר בלבד. וזהו שבא להסיר והדר מפרש ולדברו ר\"ש אבות אלו החכמים וכו' אבל לדברי חכמים אתיא קרא כפשטיה לב אבות על בנים. ולא הוצרך לפרש. וז\"ל הרמב\"ם אבל חכמים אומרים אין עושק ביוחסין. כל הנקרא בשמו הכל יתיחסו אל האמת והתורה היא אב הכל אבל המעשקות והרעות הם השנאות שבין בני אדם לפי שהם חנם והוא חומס בשנאתו [אותו] והוא אמרם לעשות שלום בעולם. ע\"כ. והראב\"ד מפרש דברי חכמים לעשות שלום מן האומות. אבל גם פירושו דכולהו תנאי פליגי בהאי קרא. וז\"ל. אלא לרחק את המקורבים בזרוע וכו'. דכתיב והשיב לב אבות על בנים וכו' משמע ליה על קירוב משפחה קאמר ב) רבי ישמעאל אומר להשוות את המחלוקת שיש בין החכמים בדברי תורה רבי ישמעאל דריש מהאי קרא דלעיל דכתיב זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים. וכתיב בתריה הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו'. והשיב לב אבות על בנים וגו'. כלומר על החקים והמשפטים ישוה לב אבות עם לב בנים. שלא תהיה עוד מחלוקת ביניהם. [ונראה לי דמהכא רגילין לומר דתיק\"ו שאמרו בגמרא היא נוטריקון תשבי יתרץ קושיות ואבעיות אע\"פ שמשמעותה נ\"ל תהא קאי. כנוטריקון דדייתיקי. שפירש הר\"ב במשנה ז' בפ\"ק דב\"מ. וכלומר שהקושיא קאי ובמקומה עומדת] וחכ\"א לעשות שלום בעולם כלומר לעשות שלום לישראל מן האומות. ולבשר אותם על ביאת הגואל. וזה יום אחד לפני ביאת המשיח. והיינו דכתיב הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים. ולב בנים על אבותם. כלומר לב האבות והבנים אשר נפל בם מורך מפחד. וברחו אלה פה ואלה פה מפני צרותם. ישיב אותו היום לגבורתו. וישיבו אלה את אלה. ויתנחמו זה בזה. אמן. וכן יהא בימינו. והא דכתיב בסיפא דקרא פן אבא והכתי את הארץ חרם. לדעת כולם על המקרא הראשון הוא חוזר. וכך הוא פירושו. זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב וגו' ואם תזכרו. הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא וגו'. פן אבא והכתי את הארץ. כלומר זכרו תורתי פן אבא והכתי את הארץ חרם. ואם תזכרו לא אבא [להכות הארץ חרם]. אשלח לכם מושיע ורב והושיע אתכם מאויביכם. אמן כן יהי רצון [ע\"כ]: ",
+                    "<small>סליק מסכת עדיות</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה עדיות",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Eduyot",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Eduyot",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה עדיות, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Eduyot, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Eduyot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Eduyot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4bcf739e0eddc37cc5166a5ea93226e92bbea9a4
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Eduyot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,431 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Eduyot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Eduyot",
+    "text": {
+        "Mishnah Eduyot, Introduction": [
+            "כשהשלים לדבר על הדינין והדיינים. וכל מה שהוא מעשה הדיינים מיוחד בו מן [המלקות] וחיוב השבועות. בא לדבר בענין עדויות ורוב ענין זאת המסכת הוא [לזכור] בה כל ההלכות שהעידו עליהם אנשים ברורים נאמנים. ושעדותם ראויה לסמוך עליה. והוא שער מן הדינים שהעדויות צריך לזכרם לפני הדיינים. וכן כל עדות מהם הם חיו מעידים אותו בב\"ד. וסדר אותה אחר מסכת שבועות: בשביל שמסכת שבועות יש צורך אליה תמיד. ועדיות הם [הודעת] הדברים שהעידו בם לפני השופטים בעתים ידועים. וקבלו אותם מהם. הרמב\"ם בהקדמת פי' המשניות. ועוד כתב במסכת זאת ספ\"ב וז\"ל הזכיר מאמרות הרבה בכאן ואע\"פ שאינם מכוונת המסכת ואין בם עדות. וכמו כן הלכות הרבה שבאו במסכת זו ואין בהם עדות מוסיף מאשר הוזכרו במקומותיהן מן המשנה. הוא מה שאומר לך. והוא כי כל דבר שבא במסכת זו. כולם הלכות דברו בהם והעידו בהם במה שהעידו וזכרו בהם במה שנזכר. ודנו בהם במה שדנו ביום אחד ובצבור יום אחד בעצמו. והוא יום שהושיבו ר\"א בן עזריה בישיבה והוא אמרם עדיות בו ביום תקנוה. וכן כל מה שיאמר במשנה בו ביום [כמו במסכת סוטה ובמסכת ידים]. בשביל אותו היום הוא אומר. ולזה הטעם תמצא בזו המסכת הלכות מענינים משונים. ודע זה ושמרהו: \n\n\n\nהתחיל במשנה ראשונה שניה ושלישית. אע\"פ שאין בהם עדיות. לפי שהם (גם) (נ\"ל שצ\"ל ג') מחלוקות שמאי והלל ואין הלכה כאחד משניהם בשלש משניות אלו. אח\"כ חזר לתת טעם לחזור דבריהם ואע\"פ שאין הלכה כמותם, והביא כל מה שדומה להם. אח\"כ הביא ההלכות שדעת שמאי עצמו בהם כדעת חכמים אח\"כ ההלכות שסברת שמאי בהם אינה כסברת חכמים. אח\"כ ההלכות שחזרו ב\"ה להורות כב\"ש וסיים הפרק. וחזר על העדיות שהם כוונת המסכת הרמב\"ם בפי' מ\"ג. ואין דבריו מובנים לי. והראב\"ד כתב בסוף הפרק כי השלשה פסקות הראשונות שהן בתחלת הפרק נשנו כדרכן. מפני שנדחו דברי ב\"ש וב\"ח מעדות חכמים. ועדות הגרדיים. וע\"י ששנה חלוקת חכמים על דברי ב\"ח שלא כל החכמים מודים לדברי ב\"ה שנה כמו כן משנת כרשיני תרומה שהיה ר\"ע חולק על כולם. וכן הפורט וכו'. יש על ב\"ה מחלוקת אחרת זולת מחלוקת ב\"ש. א\"נ איידי דתנא מחלוקת שמאי עצמו. תנא נמי הנך כולהו [עד] אלו דברים שחזרו וכו'. ואיידי דתנא שלשה פסקות ראשונות שלא עמדו דברי ב\"ה. תני נמי הנך פסקות אחרונות שחזרו ב\"ה להורות כדברי ב\"ש: \n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>שמאי אומר כל הנשים וכו'</b>. משנה זו שנויה כלשונה בריש מסכתא נדה ושם מקומה. גם שם הרחיב הר\"ב יותר בביאורה. ומה שראוי להוסיף הנני יוסיף שם בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שמאי אומר מקב לחלה</b>. והלל אומר מקביים <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ל' הראב\"ד יש לסמוך מטעם דבריהם על מה שאמר הכתוב ראשית עריסותיכם חלה תרימו וגו' וכמה עיסתכם כדי עיסת מדבר. והעומר עשירית האיפה. איפה ג' סאין שהן י\"ח קבין. שמאי סבר עושרא מלבר. אייתי תרין קבין. והב על י\"ח קבין. הוי ליה עשרים קבין. עושרייהו כמה הוה. תרין קבין וכו'. ומצאתי כדבריו בשם ירושלמי בתוס' פ\"ק דשבת דף ט\"ו. וז\"ל. בירושלמי מפרש טעמא דשמאי והלל משום דאיפה י\"ח קבין. ועשירית מלבר. היינו ב' קבין. וכאותו שעור צריך להפריש חלה להלל. ושמאי סבר דצריך שתי חלות לעומר. שהיו עושין ממנו שתי אכילות. אחת בבקר. ואחת בערב. וכשעור אכילה א' חשיב שמאי עיסת מדבר. ע\"כ: \n",
+                    "<b>חמשת רבעים חייבים</b>. כתב הר\"ב שכן הלכה. ועמ\"ש במשנה ד' פ\"ק דחלה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הלל אומר</b>. הא דקדים לשמאי עמ\"ש במשנה ט' פ\"ג דסוכה: \n",
+                    "<b>מלא הין מים שאובים פוסלים המקוה</b>. טעמא דהלל כי ההין היא המדה הגדולה שלמדת תורה בלח. כדכתיב (שמות ל׳:כ״ד) ושמן זית הין הלכך היא חשובה לפסול את המקוה ואע\"פ שנאמרו בתורה מדות קטנות מזאת כיון דמים שאובים לפסול המקוה מדרבנן הוא. אזלינן בתר המדה הגדולה המפורשת בתורה. הראב\"ד. ועיין בפירוש הר\"ב משנה ג' פ\"ב דמקואות: \n",
+                    "<b>הין</b>. נ\"א אין. והיינו דאיכא בין פירוש הר\"ב לפירוש הרמב\"ם. ומה שפירש הר\"ב שההין י\"ב לוגין. פירשתי במשנה ג' פ\"ט דמנחות: \n",
+                    "<b>אלא שאדם חייב לומר בלשון רבו</b>. והר\"ב לא העתיק אלא. וכן בפ\"ק דשבת הובאה בגמ' דף ט\"ו. ול\"ג אלא. וכתב הראב\"ד וז\"ל. והטעם לדברי רבו. שרצה לגלות כי מפני שההין היא המדה הגדולה הנזכרת בתורה היא החשובה לפסול את המקוה בשאובין. ואידך לא. עכ\"ל. והיינו טעמא שחייב לומר בל' רבו שהרי יש טעם בל' למה אמר כן. כ\"ש שלפעמים אפשר שכשישנהו לל' אחרת. שאפשר דלא למשמע מיניה באותו הל' כפי המכוון בל' שאמר רבו. [*ועיין במסכת כלים [מ\"ש הר\"ב] פ\"ח משנה ט'. ומ\"ש הר\"ב דשמעיה ואבטליון גרי צדק היו. עמ\"ש בזה במשנה י' פ\"ק דאבות]: \n",
+                    "<b>ושמאי אומר ט' קבין</b>. קסבר כיון דתשעה קבין הם ראוים לטבילת בעל קרי ובהם יש להשיג כדי להשתטף כל גופו [לא] פחות מכאן. הלכך הם חשובים לפסול את המקוה בשאובין. דשעור טבילה פוסל טבילה. בציר מהכי לא. הראב\"ד: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים ג' לוגים מים שאובים פוסלים טעמייהו דרבנן כיון שהם נתונים לשעור נסכי קרבנות צבור חבובים הם לפסול</b>. ואע\"פ שנאמרו בתורה לקרבנות צבור מדות גדולות מזו. כגון חצי ההין. ושלישית ההין. כיון דאשכחן דרביעית ההין דהוא ג' לוגין חשיב לנסכי צבור. לענין [זה] נמי חשיב. ופסיל ליה בשאובין. ואע\"ג דאשכחן בלוג שהוא ממדות האמורות בתורה. התם למנחת יחיד בלחוד הוא. לא למנחות צבור. א\"נ התם לשמן בלבד הוא. שהרי אין יין במנחה הבאה בפני עצמה. אבל מדת ג' לוגין הויא מדה ליין ושמן במנחת נסכים. הראב\"ד. אבל הרא\"ש בפרק מרובה (בבא קמא דף ס\"ז) וכן בסוף נדה בהל' מקואות כתב משום דהר דבר חשוב וחזו לרחיצת אדם כדאמרי' בפ\"ק דשבת [דף י\"ד] [כמו שכתב שם הר\"ב במשנה י\"ח דבר] בתחלה היו טובלים במי מערות סרוחים ונותנים על גבן ג' לוגין מים שאובין והיו אומרים לא אלו מטהרים אלא אלו מטהרים. ע\"כ. [*ועין בסוף מסכת זבים]: \n",
+                    "<b>שני גרדיים</b>. כתב הר\"ב הזכיר התנא שם אומנתן וכו' שאין לך אומנות פחותה מן הגרדי שאין מעמידים ממנו לא מלך ולא כ\"ג. כ\"כ רש\"י בפ\"ק דשבת דף ט\"ו. ומברייתא דסוף מסכת קדושין [דף פ\"ב] למד כן. דת\"ר כל שעסקו עם הנשים סורו רע. כגון הצורפים. והסריקים. והנקורות. והרוכלים. והגרדים. והספרים. והכובסין. והגרע. והבלן. והבורסקי. אין מעמידן מהן לא מלך ולא כ\"ג. מאי טעמא לא משום דפסילי. אלא משום דזיל אומנתייהו. ונמצינו למדין שז\"ש הר\"ב שאין לך אומנות פחותה מן הגרדי. רצונו לומר הוא וכל דכוותיה השנוים עמו בברייתא. והרמב\"ם בפ\"א מהלכות מלכים לא העתיק אלא מכובסים ולהלן. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ולא פסל לגרדי מן המלכים י\"ל דמ\"מ אשמעינן מתני' שאע\"פ שסורו רע. קבלו חכמים את עדותן. והכריעו לכל חכמי ישראל. וצריך לי עיון דבהלכות כלי המקדש לא העתיק כלל מהברייתא הזאת שיהו אלו פסולים להתמנות לכ\"ג ואפשר דלא גרס בברייתא ולא כ\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא עמדו על דבריהם</b>. ולא עמדו חכמים על דבריהם. הרמב\"ם. ועמ\"ש במשנה י\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ויסמוך עליו</b>. נ\"א יסמוך עליו. והיא נוסחת הראב\"ד שכך פירש שאם יראה לב\"ד האחרון הלכה כדברי היחיד [יסמוך] עליו. כלומר יקבע הלכה כמותו כמו שמצאנו באמורא מן האחרונים שהן קובעין הלכה כיחידים הראשונים בכמה מקומות ואע\"פ שהמרובים חולקים עליהם. ואם לא שמצאו דברי היחיד הראשון לא היו אחרונים יכולין לדחות דברי הראשונים מדעת עצמן. לפי שאין ב\"ד יכול לבטל וכו' [אלא] כיון שמצאו היחיד מן הראשונים שהיה חולק עמהם. היה להם במה לתלות. ע\"כ. ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>שאין ב\"ד יכול לבטל דברי ב\"ד חבירו וכו'</b>. פירוש בתקנות וגזירות ומנהגות. אבל אם דרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך. ודנו דין ועמד אחריהם ב\"ד אחר ונר' לו טעם אחר לסתור אותו ה\"ז סותר ודן כפי מה שנר' בעיניו. שנא' (דברים י״ז:ט׳) אל השופט אשר יהיה בימים ההם אינך חייב ללכת אלא אחר ב\"ד שבדורך. הרמב\"ם רפ\"ב מהל' ממרים. וכתב הכ\"מ דמחתימת המשנה קיימו וקבלו שלא לחלוק על התנאים. וכן בחתימת הגמ' קבלו עליהם שלא לחלוק על האמוראים. ועיין מה שהארכתי במ\"ב פ\"ה דמעשר שני: \n",
+                    "<b>שאין ב\"ד וכו' שיהיה גדול ממנו בחכמה</b>. פירש הר\"ב אין ב\"ד אחר שיעמוד אחריו וכו' עד שיהיה גדול וכו'. ואל יקשה בעינך היאך האחרונים גדולים מן הראשונים. דהא אשכחן רבה דהוה גדול מרב יהודה. כדאמרינן [ברכות דף כ'] רב יהודה כי הוה מטי להאשה שהיא כובשת ירק הוה אמר הויות דרב ושמואל חזינא הכא ואילו אנן מתנינן תליסר מתיבתא. כ\"מ פ\"ב מהל' ממרים: \n",
+                    "<b>ובמנין</b>. פירש הר\"ב מנין התלמידים שבישיבה של אחרון וכו'. וז\"ל הרמב\"ם בפרק הנזכר [הלכה ב'. והיאך יהיו גדולים במנין הואיל וכל ב\"ד וב\"ד של ע\"א הוא. זה מנין חכמי הדור שהסכימו וקבלו הדבר שאמרו ב\"ד הגדול ולא חלקו בו. ע\"כ. והראב\"ד בפירושו כתב. ובמנין. מנין שנים קאמר והכי איתא בירושלמי. ע\"כ. ובמכנה ז' פ\"ה דאבות דתנן ובמנין. תפס רש\"י גם שניהם: \n",
+                    "<b>היה גדול ממט בחכמה אבל לא במנין וכו'</b>. להכי אהדריה דלא תימא הא דאמרן עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין דאו או קתני [*דבכה\"ג שנינו באבות פ\"ה משנה ז' בנ\"א בחכמה ובמנין והתם פשיטא דאו או קתני. קמ\"ל דלא. ואלא מיהת אכתי הא דקתני עד שיהיה וכו' משנה שאינה צריכה היא. ונ\"ל דאתא למימר שידקדק היטב היטב עד שיהיה לו ברור מאד שבודאי הוא גדול וכו'. ואל תתמה על שהוצרך התנא להזהיר. שכן לב האדם אינו רואה חובה לעצמו. וכל איש גדול הוא בעיניו. ולפיכך הוצרך להזהיר מאד. ומצינו בפ' ואלו מגלחין (מועד קטן דף י\"ז) דשפחה של בית רבי דחזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבע גדול. אמרה ליהוי ההוא גברא בשמתא דקעבר משום לפני עור לא תתן מכשול. דתניא לפני עור לא תתן מכשול. במכה לבנו גדול הכתוב מדבר [פירש\"י דכיון דגדול הוא שמא מבעט באביו והוה ליה איהו מכשילו עכ\"ל] ולא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה שלש שנים. ופירש הרא\"ש בשם הראב\"ד שאע\"פ שהשפחה היתה מתה אפ\"ה הרי חיה רבי. וא\"נ שכבר מת. היה ר\"ג נשיא. ואמרינן נדהו ואינו יודע מי נדהו ילך אצל נשיא. היינו באינו יודע מי הוא. אז הנשיא מתיר דאזלינן בספקא בתר רובא. ורובא דישראל לא שקלי בהדי נשיא. אבל כשהמנדה הוא ידוע. והוא חשוב. ימנע כל אדם מלשקול עצמו כנגדו. שאם הוא שוה לו בחכמה. שמא אינו שוה לו ביראת חטא. ולא לגדולה. ולא למנין שנים. ועל כל זה צריך לדקדק כשירצה אחר להתיר מה שאסר חברו. והשפחה היה בה חכמה יתירה ויראת חטא. ולא רצה לשקול עצמו כנגדה. עד שנזדקקו לו גדולי הדור והתירו לו. עכ\"ל. והכא נמי דכוותה. ועדיפא מינה. שפשיטא מלתא שכל ב\"ד שבדור אשר ביכלתו וכחו לגזור גזירה על הצבור שכחם יפה מן הסתם בערך חכמי הדורות שבימיהם ואחריהם יותר ממה שהיה ערך השפחה של בית רבי כנגד חכמי הדור ההוא. ושאחר כ ך. וכיוצא בזה שאמרתי שכפל הענין הוא לחזוק. מצאתי און לי בפירוש הרמב\"ם שהעתקתי בפ\"ק דתרומות משנה ו' ע\"ש. ובמסכת שבת ספי\"א יש ג\"כ כפל לשון במשנה ופירשתיו ג\"כ שם בס\"ד. אכן בסוף פ\"ק דמעילה יש ג\"כ כפל לשון והנחתיו שם בצריך עיון]. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין לבטלה</b>. פירש הר\"ב יחיד שלא עשה שום ב\"ד כדבריו והם דחוין ובטלין. ותמיהני דהא עד השתא לא אמרינן שנזכרו דברי היחיד. אלא שאם יראה ב\"ד דברי היחיד וכו'. וא\"כ מאי קושיא הקשה ר\"י א\"כ למה מזכירין דברי היחיד שלא עשה וכו'. דהא אפשר שיבא ב\"ד באחרית הימים ויראה לעשות כדבריו. ולשון הרמב\"ם בפירושו אחר שקדם לו המאמר בתועלת קיום דברי היחיד בין המרובין. והוא שאפשר שיפסוק ב\"ד כסברת אותו היחיד. אמר ר\"י לאיזה טעם זכר דברי היחיד הנדחים כלומר שאין עושין ב\"ד לעולם כדבריו. ע\"כ. ועדיין צריכין אנו למודעי מנא ידעינן שאין עושין ב\"ד לעוולם כדבריו. ולמדתי יישוב לזה מדברי הרמב\"ם בחבורו פרק הנזכר שאחר שהעתיק משנה דלעיל שאין ב\"ד יכול לבטל וכו' עד שיהא גדול וכו'. כתב וז\"ל בד\"א בדברים שלא אסרו אותן כדי לעשות סייג אלא בשאר דיני תורה אבל דברים שראו ב\"ד לגזור ולאסרן לעשות סייג אם פשט איסורן בכל ארץ ישראל אין ב\"ד הגדול האחר יכול לעקרן ולהתירן אפי' היה גדול מן הראשונים. עכ\"ל. ולהראב\"ד שם דלא שני ליה בין תקנות שהם לסייג לשאינם לסייג. דסבירא ליה דכל שפשט איסורן בכל ישראל אין ב\"ד אחר יכול לעקור אפי' היה גדול וכו'. והשתא נוכל לפרש משנתו דר' יהודה דמצינו דברי יחיד שאין ב\"ד עושין לעולם כדבריו. למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ומ\"מ להראב\"ד עצמו יש פי' אחר בפי' המשנה. ואין צריך לכל זה כמו שאעתיק לשונו בסמוך. ואכתי בל' הר\"ב לא ניחא לי שכתב למה מזכירין וכו' כדי לבטלן מאי כדי דקאמר דמשמע דההזכרה הוא סבת הבטלה ואתמהה דאדרבא אילו לא נזכרו מכ\"ש שהיו בטלים ומבוטלים דלא קיימין ולא נזכרין. ולפיכך אני אומר שז\"ש כדי לבטלן כשגגה היא שיצתה מלפניו. בראותו זה הל' בפירוש הראב\"ד. ומפני טרדת העיון העתיק כן בתוך פירושו ולא דק שאינו ענין לפי פירושו כלל. ופירש הראב\"ד כך הוא למה הוזכרו דברי היחיד כלל. כדי לבטלן לדורות. שאם יבא אחד ויאמר כך אני מקובל. יאמרו לו כדברי איש פלוני שמעת. ואם לא הוזכרו דברי היחיד כלל. היה סבור המקובל מרבו כי הוא קבלה מיד המרובין. מפני שאין דברי היחיד נזכרים כלל. והא דקתני אמר ר' יהודה א\"כ למה הוזכרו. ארישא דמתני' קאי. כלומר הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובים. למה הוזכרו דברי היחיד וכו'. עכ\"ל. ולדבריו בא רבי יהודה להשיב על טעם שהזכירה המשנה שאם יראה ב\"ד וכו' וקאמר איהו דאדרבה לא להלכה נזכרה שאם יראה ב\"ד וכו'. אלא לבטלן נזכרו שלא יאמר אדם וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מן העצמים</b>. כלומר אע\"פ שאינם מרוב בנין. ולא מרוב מנין: \n",
+                    "<b>מרוב בנין או מרוב מנין</b>. פירש הר\"ב ואפי' של מת אחד אין מטמאין עד שיהיה ברובע הקב רוב בנין וכו' כך פירש\"י בפ\"ז דנזיר דף נ\"ב. והא דפי' הר\"ב שם משנה ב' וכן לקמן ספ\"ו דרוב בנין או רוב מנין מטמא אפי' אין בהם רובע קב וכן פירש עוד בריש פ\"ב דאהלות. הוא פירוש הרמב\"ם ספ\"ו ובנזיר. ואף באהלות הוגה כך בפירושו. כמ\"ש הכ\"מ בפ\"ב מהל' טומאת מת. וכך בא לידי פירוש המשניות להרמב\"ם דסדר טהרות. מוגהים מא\"י. ומצאתי הוגה כדברי הכ\"מ: \n",
+                    "<b>מרוב הבנין</b>. פירש הר\"ב דהיינו רוב גודל הגוף. ועיין עוד בספ\"ו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כרשיני תרומה</b>. משנה זו שנויה בפרק ב' דמעשר שני משנה ד'. וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הפורט סלע ממעות מעשר שני וכו'</b>. גם זו שנויה שם מ\"ח. וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הפורט סלע של מעשר שני בירושלים</b>. גם זו שנויה שם מ\"ט וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כסא של כלה וכו'</b>. משנה זו שנויה בפכ\"ב דכלים מתני' ד' ושם מקומה. ומה שראוי להוסיף בה. הנני יוסיף שם בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלו דברים שחזרו ב\"ה להורות כדברי ב\"ש</b>. כתב הרמב\"ם בהקדמת פי' המשניות וז\"ל הטעם שהצריכו לכתוב דעת איש אחד ואח\"כ חוזר מן הדעת ההיא כגון שאמרו ב\"ש כך. וב\"ה כך וכך. וחזרו ב\"ה להורות כדברי בית שמאי. כדי להודיעך אהבתם האמת והגברת הצדק והאמונה. שהרי אלו האנשים הנכבדים החסידים הנדיבים המופלגים בחכמה כשראו דברי החולק עליהם טובים מדבריהם ועיונו נכון. הודו לו. וחזרו לדעתו. כ\"ש שאר האנשים בראותו האמת נוטה עם בעל דינו יהיה כמו כן נוטה לאמת ולא יקשה עורף וזהו דברי הכתוב צדק צדק תרדוף. ועל זה אמרו חכמים הוי מודה על האמת רצו לומר אע\"פ שתוכל להציל נפשך בטענות תוכחיות כשתדע שהם אמת דברי חברך אשר טענתך עליו גלויה מפני חולשתו או מפני יכלתך להטעות האמת חזור לדבריו והריב נטוש. עכ\"ל. ולפי שקודם לדברים הללו העתיק משנה ה' ומשנה ו' דפרקין בטעם למה מזכירין וכו'. נראה מפני כך שדבריו הללו לקחם ממשנה ד' דפרקין ואע\"פ שאינה שנויה על המשניות הללו שאנו בה מ\"מ ממנו למד לאלו ולא עוד אלא שלא העתיקה כלל לענין מה שהיא שנויה לפנינו: \n",
+                    "<b>האשה שבאה ממדינת הים וכו'</b>. שנויה בר\"פ ט\"ו דיבמות ומשנה ב' וע\"ש: \n",
+                    "<b>ב\"ש אומרים תינשא ותטול כתובתה וכו'</b>. שנויה שם משנה ג': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מי שחציו עבד וכו'</b>. משנה זו שנויה בפ\"ד דגיטין משנה ה' וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כלי חרם מציל על הכל</b>. פי' הר\"ב כלי חרס המוקף צמיד פתיל וכו' דכתיב וכל כלי פתוח וגו' מי שמטמא דרך פתתו עיין בר\"פ י' דמסכת כלים ומ\"ש שם בס\"ד:  ",
+                    "<b>אבל כשטהרת את הכלי טהרת לך ולו</b>. פי' הר\"ב אבל בכלי שטף דאיכא למיחש שמא ישאל התבר מהם ויטבילם וישתמש בהם בלא הזאה ג' וז' שלא ידע שנטמאו באהל המת וכו' הלכך עשו דין שוה לכל ואמרו דאין כלי שטף נצול בצמיד פתיל לא בשל חבר וכו'. וכן כתב הרמב\"ם בפירושו. וז\"ל בפכ\"ג מהל' טומאת מת ולמה לא אמרו כלי חרס של עם הארץ לא יציל על הכל ושל חבר יציל על הכל שהרי הוא טהור. מפני שאין עם הארץ טמא בעיני עצמו שאומר הואיל וכלי חרס מציל על הכל. אחד אני ואחד החבר. ולפיכך אשו וגזרו שלא יציל על הכל. ע\"כ. והיינו דכתב הר\"ב ואם באו לגזור שלעולם כלי חרס של ע\"ה לא יציל וכו'. כלומר אבל של חבר יציל. וא\"ת ואכתי לא לתקנו בחבר כלום. מאי אמרת דאי הכי לא ישמע לנו העם הארץ וכשנשאל מהם כלי שטף יאמר שהוא טהור. לפי שסובר שכליו טהורים ומצילין. ליתקן דלהזות עליהם החבר כי היכי דמטביל אותם. אע\"פ שהעם הארץ נותן לו בחזקת טהרה. הא מלתא מתרצא בגמ' דפרק ג' דחגיגה דף כ\"ב דפרכינן נהדרו להו ב\"ה לב\"ש כי שאלינן מינייהו מטבילינן להו ומשני טמא מת בעי הזאה ג' וז' ומנא לז' יומי לא מושלי אינשי. כלומר וא\"כ לא נוכל לשאול מהם כלי שטף. וזה דבר שאי אפשר. וז\"ל הראב\"ד מנא לז' יומי לא מושלי אינשי. ושלא ישאל מכלי של ע\"ה כלל אי אפשר לפי שאין כל הצורך מצוי אצל החבר. הלכך על כלי עץ שיכול אדם לטהרו מטומאת מגעות והסיטות ומכל טומאת ערב לא נמנע מלשאול ממנו וכי שיילינן מינייהו מטבילין להו. אבל אוכלין ומשקין וכלי תרס שאין תקנה בטבילה אין שואלין ממנו. וכיון שאנו צריכין לשאול ממנו כלי עץ. כיון שטומאת מת אין לו תקנה בטבילה גזרו טומאה על החבר כדי שיראה אותו עם הארץ. וינהג גם הוא טומאה בשלו. ויזה עליו ויטבילו כראוי. ואם נשאל עוד ממנו אין לנו לחוש לטומאת מת. ע\"כ. אבל במשנה ג' פ\"ה דאהלות מפרש הר\"ב דבכלי חרס של ע\"ה הוא שאמרו שאינו מציל וכן פי' שם הר\"ש גם בפ\"ט דכלים משנה ב' וריש פ\"י להר\"ש. ועוד שם [פ\"ע] משנה ו' להר\"ב והר\"ש. וכן נראה בעיני שדעת רש\"י כך הוא. ולדבריהם הא דאמרן לשבעה יומי לא מושלי אינשי כלומר ולפיכך אמרו דשל ע\"ה אינו חוצץ. ולא ישאל מהם שום כלי שטף. וכתב הרמב\"ם בריש פ\"י ממסכת כלים וז\"ל וממה שראוי שתדעהו וכו' שע\"ה לא נחשבהו במה ששפטנו עליו בטומאה [בשקרן] שאנחנו נאמר יבא לדבר טומאה ויאמר [עליו] טהור [כי ודאי לא נחזקהו ברשע ושקרן] ואמנם שפטנו זה למיעוט ידיעתו שהוא יטעה ויחשוב בדבר הטמא שהוא טהור ולא ישמור ג\"כ מן הטומאות ולא ידע חלוקן ומנינם. ע\"כ. [*ופי' כלי שטף. תמצא ברפ\"ה דזבים] [בד\"ה וכלי שטף] :  "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מימיהם של כהנים לא נמנעו וכו'</b>. משנה זו שנויה במתני' ו' פ\"ק דפסחים וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מימי לא ראיתי עור וכו'</b>. משנה זו שנויה במתני' ד' פי\"ב דזבחים ושם מקומה ומה שראוי להוסיף בה הנני יוסיף שם בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והתירו</b>. וכן העתיק הר\"ב ובפ\"ב דגטין בגמ' דף כ' מייתי לה וגרסינן והכשירוהו. \n",
+                    "<b>לפי דרכך אתה למד שהאשה כותבת את גיטה</b>. כלומר אע\"פ שהוא לא העיד אלא בדבר שבממון. וקשיא דוהאיש את שוברו מאי אצטריך לאשמעינן דהא נמי אינו אלא דבר שבממון. וי\"ל דכותבת את גיטה והאיש שוברו מתני' היא בפרק ב' דגטין משנה ה'. ואהכי קאמר דמכאן אנו למדין אותה המשנה. נ\"ל. ואכתי תקשה היאך אתה למד שהאשה כותבת את גטה מהא דשטרי הלואה. דבהלואה א\"צ לשום שטר מן התורה כמ\"ש בסוף ב\"ב. הא מלתא מיתרצה במה שכתבו התוס' בגטין פ\"ב [דף כ'] אההיא סוגיא דבעי למפשט מהכא דאשה ידעה לאקנויי והקשו דשטרי הלואה אין צריך אקנויי ותירצו דמסתמא כיון שהיה מלוה לכל בני העיר גם הם היו עושים לו טובה. ונותנים לו במתנה. או מוכרים לו שדות. דפעמים שלא היו קנוים לו אלא בשטר. כגון שדי קנויה לך או מכורה וגם השטרות האלו היה כותב אותם ואחרים חותמים. ע\"כ: \n",
+                    "<b>שאין קיום הגט אלא בחותמיו</b>. פי' הר\"ב העדים החתומים וכו'. ולא דק לפרש כהלכה אלא כמ\"ש שם בשם הר\"ן דכלומר עדי מסירה ועוד אפשר דמשום חתימת השובר נקט הכי. [*וכל שטר קרוי גט כמ\"ש הר\"ב ברפ\"י דב\"ב]: \n",
+                    "<b>הסכין והאדם טהורים</b>. פירש הר\"ב דספק טומאה ברה\"ר היא וכו' דאילו רשות היחיד אע\"ג דסכין אין בו דעת לישאל וכל כה\"ג אף ברה\"י טהור כמ\"ש הר\"ב במשנה ו' פ\"ג דטהרות. הכא דאדם עסיק בה נשאלין עליה. גמ' [דפסחים דף י\"ט]. ועמ\"ש בשם הכ\"מ במשנה ד' פרק ד' דטהרות: \n",
+                    "<b>והבשר טמא</b>. כתב הר\"ב ומתני' איירי בבהמת קדשים שהעבירה בנהר סמוך לשחיטתה ועדיין משקה טופח עליה. בגמ' פ\"ק דפסחים דף כ' בפרה של זבחי שלמים וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו. ופירש\"י להכי נקט פרה של זבחי שלמים לפי שהעור והבשר לבעלים. ומתעסק ליפות העור והבשר ומעבירה בנהר סמוך לשחיטתה ומשקין אותה כדי שתהא נוחה להפשיט כדאמרי' בסיומא דביצה. ע\"כ. ודאמרינן דעדיין משקה טופח עליה. פירש\"י ואי אפשר שלא יפלו מן המשקה על הבשר כל שהוא בשעת הפשט. ע\"כ. ועיין במשנה ו' פ\"ד דמכשירין. דמים תלושים מכשירים. וכ\"פ שם הרמב\"ם בהדיא. ומסולקת קושיית התוס' [דף כ' ד\"ה ובשעת] בזה. ועיין בתוס' דפסחים דף ט\"ז [ד\"ה חד]. ואין להאריך בזה. ומ\"מ פי' הרמב\"ם ועדיין משקה טופח עליו בענין אחר וז\"ל כי הפרה כשנכנסה בנהר יתמלא גופה שבפנים במים. וכשנשחטה נכשר הבשר באותן המים והוא מתטמא. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דאי לאו הכי לא היה הבשר טמא וכו' דכל משקה בית מטבחיא דכן. משנה היא בפרק בתרא ושם פי' הר\"ב הדם והמים ובהכי ניחא דלא מתכשר בדם היוצא בשחיטה דמכשיר. כדתנן במשנה ה' פ\"ב דחולין. והכי אמרי' בהדיא בפסחים דף כ' דבדם לא מתכשר. משום דדם קדשים לא מכשיר. והרמב\"ם ספ\"י מהל' טומאת אוכלים כתב דהכא לא אמרן אלא להתטמא מדון תורה אבל להתטמא מדבריהם אין הקדש צריך הכשר אלא חבת הקדש מכשירו. אע\"פ שלא הוכשר במשקה. כמו שבארנו [בפי\"ב מהל' שאר אבות הטומאות [הלכה י\"ג]. ע\"ש. וכמ\"ש ברפ\"ג דזבחים ועמ\"ש רפ\"ח לקמן בדבור והלבונה וכו'] והשיג הראב\"ד דמדאורייתא היא אלא דמבעיא אי מונין בו ראשון ושני. והכ\"מ השיב דזה לריש לקיש [בחולין דף ל\"ז]. אבל לרב יוסף ליתא אלא מדרבנן ופסק כוותיה דבתרא הוא. ע\"כ. וקשיא לי דאין הלכה כבתראי אלא מאביי ורבא ואילך <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כמ\"ש הרא\"ש בספ\"ק דב\"מ: \n",
+                    "<b>ואם נמצאת בפרש הכל טהור</b>. לפי שהמשקין שבו משקה סרוח ואינו ראוי לכלום ויצא מן כלל משקה. הרמב\"ם. וכרב אשי בגמ' דפסחים [דף כ ] : \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בכרם</b>. פי' הר\"ב שהיו יושבין שורות שורות וכו' ככרם זו וכו'. ומסיים הרמב\"ם והש\"י קרא כנסת ישראל כרם שנאמר (ישעיהו ה׳:א׳) כרם היה לידידי. וכ\"כ בכתובות פ\"ד משנה ו': \n",
+                    "<b>על ביצה טרופה וכו'</b>. עיקרה במשנה ב' פ\"ג דמסכת טבול יום וע\"ש: \n",
+                    "<b>ועל שבולת שבקציר וכו'</b>. תנן לה במ\"ב פ\"ה דפאה וע\"ש: \n",
+                    "<b>ערים</b>. פי' הר\"ב חמש גפנים וכו'. עיין ברפ\"ו דכלאים: \n",
+                    "<b>אם יש בה כמלא בוצר וכו' תזרע</b>. פי' הר\"ב הגנה. והוא שירחיק הזרע מן הגפנים כדי עבודת הכרם וכו'. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו. ולדבריהם הללו יהיה הערים מבפנים לגדר הגנה והיא שטת הראב\"ד בהשגות פ\"ח דכלאים. שכתב מוקפת עריס שאמרו. מבפנים היא וכבר פרשתיה במסכת עדיות. וז\"ל בפירושו. כל הפנוי של אותה גנה אין בה כי אם ארבע אמות דהיינו אמה בוצר. ואמה סלו. מרוח מזרחית. ואמה בוצר. ואמה סלו. מרוח מערבית. וכן מדרום לצפון. דאינון מארבע אמות מרובעות. וכשמרחיק כדי עבודתה מזו. וכדי עבודתה מזו ונמצא זורע שתי אמות אמצעיות מרובעות. עכ\"ל. ואע\"פ שזוהי ג\"כ שטת הרמב\"ם בפירושו וכמו שהתבאר. לא זוהי שטתו בחבורו שכ\"כ בהל' כלאים פ\"ח [הלכה ז'] גנה קטנה שהיא מוקפת גדר ועירס את הגפנים סביב לה מבחוץ על כל כותליה. אם יש בה מלא בוצר וסלו מכאן. ומלא בוצר וסלו מכאן. הואיל והיא מוקפת גדר. זורעים בתוכה ירקות. ואם אין כשיעור הזה. אין זורעים בתוכה מפני שנראה הכל כעריס אחד וירק בתוכו. ע\"כ. ולטעמיה דבחבורו אזיל שהוא פוסק שם [הלכה ג'] בדין העריס שאין גדר נדון להפסקה. ושההרקחה שאנו צריכים תהיה מן הגדר לא מן הגפנים. ואע\"פ שבפירושו לריש פ\"ו דכלאים לא פי' כן. אלא כשטה דהכא בפירושו. מ\"מ דבריו שבחבורו בחדא שטה נינהו וכן דבריו שבפירושו [חדא נינהו]. וקשיא לי על הר\"ב שבריש פ\"ו דכלאים פוסק כשטת הרמב\"ם בחבורו. וכמ\"ש שם. ואילו הכא כתב כשיטתו שבפירושו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולא אמר בהם לא איסור והיתר</b>. אמפיס מורסא וצד נחש קאי ובלפסין אירוניות לא אמר בהם לא טומאה ולא טהרה. רמב\"ם: \n",
+                    "<b>ופירשן ר' יהושע בן מתיא</b>. פי' הר\"ב אימתי חייב ואימתי פטור. וכן אותם*) המחבתות באיזו טומאות מתטמאות ובאיזו אינן מתטמאות. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>אם לעשות לה פה</b>. בתוספתא תני הכא אם לקולפה כדרך שהרופאים של עכשיו עושין דמתקן לה פתח. רש\"י בספי\"ג דשבת דף ק\"ז: \n",
+                    "<b>חייב</b>. פי' הר\"ב משום בונה דאשכחן בנין בבעלי חיים דכתיב (בראשית ב') ויבן את הצלע. רש\"י פ\"ק דכתובות דף ו' ועמ\"ש בספ\"י דשבת: \n",
+                    "<b>ואם להוציא ממנה לחה פטור</b>. פירש הר\"ב דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא. כר\"ש דמשנה ה' פ\"י דשבת [גמ' רפי\"ד דשבת דף ק\"ז] ושם פסק הר\"ב דאין הלכה כמותו ועיין בהל' שבת להרמב\"ם פ\"י ומ\"ש שם המגיד [הלכה י\"ז] ואין להאריך כאן. ומ\"ש הר\"ב שהפתח היא המלאכה וזו אינה צריכה להיות לה פתח מעכשיו. שאינו עומד להכניס אויר. ולהוציא לחה תמיד. אע\"פ שנעשה פתח גמור שהרי ראוי הוא להכניס ולהוציא אם היה צריך. מ\"מ לא דמי לפתחים שבמשכן שהיו עומדין להכניס ולהוציא. אבל לעשות לה פה דמיא למשכן. תוס' פרק י' דשבת דף צ\"ד [ד\"ה ור\"ש] ועמ\"ש ג\"כ במשנה ה' פ\"ב דשבת: \n",
+                    "<b>אם מתעסק שלא ישכנו פטור ואם לרפואה חייב</b>. ובסוף פט\"ז דשבת כתבתי דאף לשחק חייב. והיינו דפירש המגיד פרק י' מהל' שבת אהא דמתעסק שאינו צד כדרכו. אלא מתעסק בו: \n",
+                    "<b>אירוניות</b>. פי' הר\"ב כלי חרס סתומים וכו'. ואירוניות פירוש עיירות. וז\"ל הרמב\"ם עירונית ואירוניות הכל שוה מיוחסות על עיירות. ע\"כ. והכי מפרשינן בגמ' פ\"ד דבילה דף ל\"ב. ופירשו התוס' דאותם של כפרים אין מקפידים ואוכלים כך עליהם. [*ע\"כ. והתם פירש\"י קערות. דאביי מפרש צעי חקלייתא]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא יגמור</b>. פי' הר\"ב כדי לאכול כו'. כלומר אבל רשאי להניחם להיות המשקים זבים ויוצאים. ובלבד שלא יאכל מהם בשבת. כ\"כ התוס' פ\"ק. דשבת ד' י\"ט. ומ\"ש הר\"ב דהלכה כר' ישמעאל ואע\"פ שהוא תלמיד ר\"ע כמ\"ש הרמב\"ם וקי\"ל הלכה כר\"ע מחבירו כ\"ש מתלמידו הכא הורה ר' חנינא כר' ישמעאל כדאיתא התם בגמ': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יוצאת אשה בעיר של זהב</b>. פי' הר\"ב ולא חיישינן דלמא שלפא ומחויא. דסבר ר' אליעזר מאן דרכה למיפק בעיר של זהב אשה חשובה. ואשה חשובה לא משלפא ומחויא. גמ' פ\"ו דשבת דף נ\"ט. ודתנן התם לא תצא בעיר של זהב דלא כר' אליעזר. וכאותו סתם פסק הרמב\"ם בפי\"ט [הלכה ו'] מהל' שבת ולפיכך יש להגיה בפירושו ופסק הלכה שאין מותר וכו'. וכן מוכא מהפירוש עצמו ממה שכתב אח\"כ ששני המאמרים הנשארים ברורים. ש\"מ דבראשון והוא זהו דעיר של זהב שהוא אינו ברור ואינה הלכה: \n",
+                    "<b>מפריחי יונים</b>. עמ\"ש במשנה ג' פ\"ג דסנהדרין על פי' אחר שכתב הר\"ב: \n",
+                    "<b>השרץ בפי חולדה</b>. שנויה בפ\"ד דטהרות משנה ב'. וע\"ש בפירוש הר\"ב ומ\"ש שם בס\"ד. ועוד עמ\"ש שם פ\"ו משנה ב': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סנדל של סיידים</b>. פי' הר\"ב מנעל של עץ וכו' מפני שהסיד שורף את העור. רש\"י פ\"ו דשבת דף ס\"ו. ומקשה בגמ' אמאי טמא מדרם הא לאו להילוכא עבידן. פירשו בתוס' דהואיל ואין עשוי כלל לנעול. רק לשמור רגליו שלא ישרפו בסיד. לאו להילוכא עביד. ומשני שכן הסיד מטייל בו עד שמגיע לביתו. [ע\"כ]. ויש תימה בכ\"מ פכ\"ה מהל' כלים שכתב דחכמים פליגי במתני' ולא היא דבהך הודו לו וברייתא דשבת הטעתו. דהתם תניא חדא דלא הודו לו: \n",
+                    "<b>ועל שירי תנור ארבעה שהיו אומרים ג' והודו לו</b>. בריש פ\"ה דכלים תנן ושיריו ד' דברי ר\"מ. וחכ\"א בד\"א בגדול וכו' ואפ\"ה שפיר קאמרינן הכא דהודו לו. דהיינו כלפי שאמרו ג'. ונ\"ל דהיינו דאצטריך למתני שהיו אומרים ג'. ולמאי נ\"מ תנא מה שהיו אומרים. אלא לומר דעל שהיו אומרים ג' הוא דהודו. אבל על אמרו ד' לא הודו דתנור ז' אפי' בפחות מארבעה סגי. כי הוי רובא כדפירש הר\"ב התם. א\"נ יש לפרש דר\"מ וחכמים דהתם קא פליגי בדר\"ע. והודו לו דהכא דלר\"מ כ\"ע בארבעה דוקא ס\"ל בין בגדול בין בקטן ולחכמים כ\"ע בגדול דוקא בארבעה. אבל בקטן וכו': \n",
+                    "<b>שירי תנור ד'</b>. פירש הר\"ב אם היה גדול הרבה. עיין ריש פ\"ה דכלים: \n",
+                    "<b>תנור</b>. פי' הר\"ב סתם תנור שבמשנה וכו'. ועיין בפירושו לרפ\"ה דכלים ועיין לשון רש\"י שכתבתי בריש פ\"ב דב\"ב: \n",
+                    "<b>כסא שנטלו שנים מחפוייו</b>. שנויה במתני' ז' פכ\"ב דכלים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האב זוכה לבן וכו'</b>. ל' הר\"ב לפי שקרוב טבע הבן להיות דומה לטבע האב וכו'. כ\"פ הרמב\"ם [זולת בחכמה מפרש שכשהוא חכם הוא מלמד לבנו על הרוב] ומסיים ואלה הדברים נוהגים על הרוב. וכן רוב הדברים הטבעיים הם על הרוב וכו'. ובתוספתא חכמים חולקין על ר\"ע שאין האב זוכה לבנו בחמשה דברים אלא עד הפרק שעדיין לא הגיע לעונת חיוב מצות. אבל משהגיע לפרק אם הוא צדיק זוכה לעצמו. ואם לאו אין אביו זוכה לו. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ול\"נ שאם אדם זוכה הויין ליה בנים נאים וכו'. אשרי עינו ראתה. וכוונה למה שאמרו בירושלמי פ\"ק דקדושין הלכה ז'. והביאו הראב\"ד וז\"ל בנוי: דכתיב (תהילים צ׳:ט״ז) והדרך על בניהם. בכח. דכתיב (שם קי\"ב) גבור בארץ יהיה זרעו. בעושר. דכתיב (שם ל\"ז) נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו וגו'. בחכמה דכתיב (דברים י״א:כ״א) ולמדתם [אוחם] את בניכם. בשנים דכתיב (שם) למען ירבו ימיכם וימי בניכם. ע\"כ. ומכולהו קראי מוכח שזכות האב היא שיהו בנים מתוארים בכל אלו התוארים כדברי הר\"ב:  ",
+                    "<b>לפניו</b>. לשון הראב\"ד האי דקאמר לפניו והוא הקץ מפני שאין דרכו לגלות קץ הדורות. לא גלה אותו לאדם אלא לאברהם לבדו בגלות מצרים. אלא לפניו הוא גלוי קץ הדורות:  ",
+                    "<b>אף ע\"פ שנאמר ועבדום וגו' ונאמר ודור רביעי ישובו הנה</b>. פירש הר\"ב הרי מספר הדורות שהוא דור רביעי הוא הקץ של ארבע מאות שנה. וז\"ל הרמב\"ם לפי שקהת מיורדי מצרים ומשה מיוצאי מצרים ובני משה נכנסו לארץ שירד ממנה קהת והם דור רביעי לפי שמה שאמר הש\"י ודור רביעי ישובו הנה. הוא מתחיל משעה שנסעו מן הארץ. רוצה לומר ירידתם למצרים. כמו שנאמר ישובו הנה כאילו אמר משעה שיצאו מן הארץ הזאת עד ד' דורות. ישובו אליה ע\"כ. ורש\"י מפרש בפסוק ודור רביעי. ישובו הנה שיעקב גלה למצרים. וכלב בן חצרון בן פרץ בן יהודה היה מבאי הארץ ע\"כ. וכתב הראב\"ד וז\"ל. ואני תמה למה הוא נותן שני קצים. בשנים. ובדורות. ועוד קשה לי הא דקתני אע\"פ שנאמר ועבדום וענו אותם וכו' ואמר דור רביעי ישובו הנה. מאי אע\"פ איכא הכא והלא זה קץ לשעבוד. וזה קץ לביאת הארץ ובין זה לזה מ' שנה שעמדו במדבר. ונ\"ל דהאי דקאמר ובמספר דורות לפניו הוא הקץ. ה\"נ קאמר. כלומר אע\"פ שנותן קץ לגליות ישראל. ולשעבוד שלהם בשנים. מ\"מ לענין הטובות והנחמות האמורות להם. [במספר] הדורות הוא תולה לפי שהוא רואה את הדור שהוא זכאי ומתגלגל עמהם עד שמגיע לאותו הדור. וכן היה בשעבוד מצרים אע\"פ שנגאלו בסוף ארבע מאות שנה לא ישבו *)לשבת הארץ עד דורו של יהושע. וכן היה בגלות בבל לסוף שבעים נגאלו שהיו שנת שתים לדריוש. אבל ירושלים לא נבנתה עד סוף שלשים ושתים לארתחששתא כי אז נתישבה העיר. ובאותו הפרק חזר נחמיה לבבל. וכן לימות המשיח כשיגאל אותם הקב\"ה לא יכנסו מיד לארץ. אבל יוליך אותם למדבר העמים כנבואת יחזקאל כ' [ל\"ה] עכ\"ל. ומ\"ש שרואה אותו הדור שהוא זכאי וכו' לשיטתיה אזל דלא פי' ובמספר הדורות דקאי ג\"כ אהאב זוכה לבן וכו'. אלא שהוא ענין בפני עצמו. אבל לפי' הר\"ב דקאי נמי על האב זוכה לבן וכו'. צריכין לומר דאע\"פ שזכות הדור גרמה להתגלגל עד אליו. מ\"מ גם זכות אב היא שגרמה דהא והא גרים דאי לאו זכות האב אף זה הדור לא היו זוכין עדיין:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>משפט דור המבול שנים עשר חדש</b>. קראי נינהו. ועוד נוסף עליהם י\"א ימים ששנת החמה יתירה על שנת הלבנה. הראב\"ד. וכמו שפירש\"י בפ' נח בפסוק (בראשית ח׳:י״ד) ובחדש השני בשבעה ועשרים [יום] לחדש: \n",
+                    "<b>משפט איוב שנים עשר חדש</b>. מפרש בסדר עולם פ\"ג דכתיב (איוב ז׳:ג׳) כן הנחלתי לי ירחי שוא ולילות עמל מנו לי. מה לילות למנוי אף ירחים למנוי. פירוש ירחי שוא הם ימות הקיץ שהם ארוכים כדכתיב (דברים כ״א:י״ג) ירח ימים. ולילות עמל אלו לילות החורף שהם ארוכים כלומר אריכות הימים. והלילות היה לו שוא ועמל. שלא מצא בהם מרגוע. מנו לי. כלומר במנינם נמסרו לי שלא חסר מהם אחד. ומה לילות למנוי שלא חסרו אחד [כו']. הראב\"ד: \n",
+                    "<b>משפט המצריים שנים עשר חדש</b>. דכתיב (שמות ה׳:י״ב) לקושש קש לתבן. אימתי התבן מצוי שם באייר. והם יצאו בניסן. סדר עולם. הראב\"ד: \n",
+                    "<b>משפט גוג ומגוג לעתיד לבא י\"ב חדש כלומר שלא ינגפו בבת אחת אלא מתחלת [מכתן] עד סופה י\"ב חדש</b>. שיהיו נמוקים והולכים עד שיכלו דכתיב [ישעיה י\"ח] [ו'] וקץ עליו העיט וכל (חית השדה) בהמת הארץ] עליו תחרף קיץ וחורף. הרי שנה שלמה [סדר עולם]. הראב\"ד: \n",
+                    "<b>גוג ומגוג</b>. הכי גרסינן וכן כתוב ביחזקאל ל\"ח [ב'] אל גוג ארץ המגוג. וכל הנבואה על גוג שהוא המלך. ובסי' ל\"ט [ו'] כתיב ושלחתי אש במגוג וגו' וי\"ס דל\"ג ומגוג כלל. וי\"ל לפי שלא שנאמר על מגוג אלא ושלחתי אש ולא נזכר בו דין י\"ב חדש. אבל יש ספרים דגרסי מגוג בלא וי\"ו וזה ודאי טעות: \n",
+                    "<b>שנאמר והיה מדי חדש בחדשו</b>. ובמשפט רשעים קמיירי דכתיב ויצאו וראו בפגרי האנשים וגו'. והם אותם שכפרו בעיקר ושיש בידם חלול השם. אבל [שאר רשעים] דינם י\"ב חדש. הראב\"ד. וכאשר הגהתי כן נ\"ל מסדר עולם ומפרק קמא דר\"ה דף י\"ז. ועיין במשנה ט\"ז פרח ג' דאבות: \n",
+                    "<b>שנאמר ומדי שבת בשבתו</b>. פירש הר\"ב כלומר לחחר שיהיו בגיהנם כל כך ימים כמו שיש מיום ראשון של פסח וכו' עד עצרת וכו' והחי דקאמר בשבתו מפני שי\"ט של עצרת תלוי בי\"ט של פסח. משא\"כ בשאר מועדים שאינן תלויים זה בזה. הראב\"ד. וכן פירש הרמב\"ם. ונ\"ל דריב\"ן מודה נמי לת\"ק דיש רשעים שנדונים י\"ב חדש כדכתיב מדי חדש בחדשו. אלא דקאמר דאיכא נמי דאינן נדונים אלא כמפסח ועד עצרת וכו' ולת\"ק דרשינן שבת בשבתו נמי כמו חדש בחדשו. כשיבא שבת באותו שבח שמת בו. וקמ\"ל דאם מת בסוף החדש דלא תימא כשיבא תחלת אותו חדש יבא להשתחוות. ומתקיים בו מדי חדש בחדשו. דמקצת החדש ככולו. אלא מדי שבת בשבתו כשיבא אותו שבת. כך נראה בעיני: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כל המטמאין באהל וכו'</b>. עיקרה באהלות רפ\"ג כי שם מקומה. ומה שראוי להוסיף בה הנני יוסיף שם בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אוכל פרוד</b>. פי' הר\"ב כגון צבור של אגוזים וכו'. כך פי' הרמב\"ם. [*ומ\"ש הר\"ב שהוא שיעור וכו'. עמ\"ש בזה ברפ\"ב דטהרות]. והראב\"ד מפרשה כאותו ששנינו במשנה ח' פ\"ח דטהרות ר' דוסא אומר אוכל פרוד אינו מצטרף. ומיירי ע\"י משקה כדאיתא התם: \n",
+                    "<b>מחללין מעשר שני על אסימון דברי ר' דוסא</b>. דדריש וצרת הכסף בידך לרבות כל דבר הנצרר ביד. גמ' פ\"ד דב\"מ דף מ\"ז. ובמשנה ב' פ\"ק דמסכת מעשר שני סתם לן כרבנן: \n",
+                    "<b>לחטאת</b>. פי' הר\"ב למי חטאת וכו'. שהפרה אדומה היא נקראת חטאת בהחלט כדאמר רחמנא חטאת היא. רמב\"ם: \n",
+                    "<b>אם נטמאו ידיו נטמא גופו</b>. פירש הר\"ב דמעלה עשו וכו' עיין במשנה ה' פרק ב' דחגיגה והתם סתם לן כחכמים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חמש רחלות וכו'</b>. שנויה במ\"ב פי\"א דחולין ועיין שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>החוצלות טמאות טמא מת</b>. פי' הר\"ב מחצלאות וכו'. ויש להם שפה סביב ואע\"ג דמדרבנן מטמאין אע\"פ שאין להם בית קבול. [כמ\"ש הר\"ב בריש פ\"ב דכלים] הכא היכא דלית להו גדנפא. עשוין לסיכוך. תוס' פ\"ק דסוכה דף כ'. ועיין כ\"ט דכלים משנה ו': \n",
+                    "<b>וחכ\"א מדרס</b>. לשון הר\"ב דחוי נמי לשכיבה ואימא אף מדרס. גמ' שם: \n",
+                    "<b>גלגילון</b>. פי' הר\"ב אבנט שחוגרים וכו' וכ\"פ במשנה י\"א פי\"א דנגעים גם הרמב\"ם פי' שם כך. ומסיים ואולם הוא נגזר מן והגליונים ע\"כ. ובפירושו שבכאן נראה דגורס פתיגיל ומפרש שהיא מלה מורכבת מן פתיל גיל. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ארוג טמאה</b>. אפילו לר' דוסא טמא משום ארוג כל שהוא. הראב\"ד. ועיין זה בפירוש הר\"ב דריש פרק כ\"ז ממסכת כלים: \n",
+                    "<b>ושל עור רבי דוסא בן הרכינס מטהר</b>. דקא סבר תשמיש קלע לאו תשמיש הוא כדי לעשותו כלי. לפי שאינו עשוי [אלא] לזרוק בו אבנים ומעשה מקל בעלמא הוא עושה. הראב\"ד: \n",
+                    "<b>בית הפקיע</b>. פירש הר\"ב הבית יד שאוחז בו וכו' ורוצה להפקיע וכו' כלומר להוציא. ועיין בפירוש הר\"ב רפ\"ה דמסכת שקלים בדבור על הפקיע. ומה שכתבתי שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השבויה אוכלת בתרומה דברי ר' דוסא אמר רבי דוסא וכי מה עשה לה ערבי הלז [דערביים שטופי זמה דתשעה קבין ירדו לעולם וכו' ולרבותא נקטיה</b>. תוס'] וכי מפני שמיעך לה בין דדיה פסלה מן הכהונה [כלומר אין נוהגין בהן הפקר לאונסין בבעילה אלא לשחק עמהן. רש\"י פ\"ג דכתובות דף ל\"ו]: \n",
+                    "<b>האשה שאמרה נשביתי וכו'</b>. הכי סתם לן תנא במשנה ה' פ\"ב דכתובות: \n",
+                    "<b>שהפה וכו'</b>. נ\"א ל\"ג וכן נראה שהיא גי' הרמב\"ם דאל\"כ אין לו לפרש על העיקר שבידינו הפה שאסר וכו' אי איתא דגרס ליה בהדיא במשנה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ארבעה ספיקות וכו' כיצד הטמא עומד וכו'</b>. פירש הר\"ב מצורע עומד וכו' ומשנה זו שנויה מתני' ב' פ\"ו דטהרות ושם מפרש הר\"ב עוד פירוש אחר וע\"ש. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלשה דברים רבי צדוק מטמא וכו'</b>. שנויה במשנה ה' פי\"ב דכלים. וע\"ש ובמשנה דלעיל מינה מ\"ש בשתיהן בס\"ד. ומ\"ש הר\"ב במסמר השולחני דרבנן מטהרים משום דתשמישו עם הקרקע עמ\"ש בזה במ\"ה פרק י\"א דכלים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ארבעה דברים ר\"ג מטמא וכו'</b>. שנויה מתניתין ו' פי\"ב דכלים וע\"ש ובמשנה ג' דהתם מ\"ש בשתיהן בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלשה דברים ר\"ג מחמיר וכו'</b>. שנויה במשנה ו' פ\"ב דביצה וע\"ש: \n",
+                    "<b>זוקפין</b>. תרגום [בראשית ל\"ז] וגם נצבה אף אזדקפה. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>וחרי</b>. פי' הר\"ב עיסה גדולה וכו' כמו והנה שלשה סלי חורי על ראשי (בראשית מ'). הרמב\"ם. [*ובערוך ערך חר כלומר חררות גדולות הראויות למלך]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אף הוא אמר ג' דברים להקל וכו'</b>. שנויה במתני' ז' פ\"ב דביצה וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלשה דברים ר\"א בן עזריה מתיר וכו'</b>. שנויה במתני' ח' פ\"ב דביצה. וע\"ש: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ביצה שנולדה ביום טוב וכו'</b>. ב\"ש אומרים שאור בכזית. הכל נשנה ברפ\"ק דביצה. וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בהמה שנולדה בי\"ט וכו'</b>. עד שהוא אסור. נ\"א ל\"ג. ובודאי שכן הוא דהא אפרוח רב ושמואל ואי תימא ר' יוחנן פליגי ביה בפ\"ק דביצה דף ו'. וכן מייתי התם ברייתא עגל שנולד בי\"ט מותר. ולא מייתי מתני' דהכא. אלא ודאי דל\"ג להו במשנה לא בהמה ולא אפרוח: \n",
+                    "<b>הכל מודים שהיא מותרת</b>. ולא שייך טעמא דהכנה דדוקא לידת ביצה חשוב הכנה משום דע\"י לידה הוכנה לגדל אפרוח. דאילו נמצאת במעי אמה אינה מגדלת אפרוח. וגם טובה יותר לאכול. אבל ולד הוא טוב לאכילה וראוי לכל דבר אם נשחטה אמו ונמצא במעי אמו. כמו אחר הלידה כ\"כ הרא\"ש שם. ומ\"ש הר\"ב והוא שידוע בעובר שכלו לו חדשיו. הרא\"ש והרי\"ף שם. וטעמא דאי לאו הכי הרי הוא כנפל. וכלו לו חדשיו [כמ\"ש ברפ\"ק דר\"ה]. דדקה יולדת לחמשה חדשים וגסה לתשעה. הרמב\"ם בפ\"ד [הלכה ה'] מהלכות מאכלות אסורות: \n",
+                    "<b>ואפרוח שיצא וכו' שהוא אסור</b>. פירש הר\"ב משום שרץ העוף. כיון שלא נתפתחו עיניהם. אתרבו מכל השרץ השורץ. כדאיתא בגמרא דביצה שם. אבל תימה דההיא רבי אליעזר בן יעקב היא דס\"ל אף בחול אסור. ואילו הכא לא אסרינן אלא בי\"ט. אלא טעמא כדאמר רב התם דלא דמי לבהמה שנולדה שהיא מוכנת אגב אמו. אבל אפרוח אינו מוכן אגב אמו. ומוקצה הוא. וכן העתיק הרמב\"ם ברפ\"ב מהלכות י\"ט: \n",
+                    "<b>השוחט חיה ועוף בי\"ט וכו'</b>. [משנה] זו שנויה בפ\"ק דביצה משנה ב'. וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בית שמאי אומרים הבקר וכו' שנויה ברפ\"ו דפאה</b>. וע\"ש ועמ\"ש בשם התוס' ברפ\"ח דכתובות:  ",
+                    "<b>הבקר</b>. וה\"ג בפאה. ופירוש הבקר כמו הפקר כמ\"ש בשם הר\"ש והראב\"ד מסיים פה וכן בלשון תורה בקורת תהיה. כלומר מופקרת היא שאינה א\"א לא יומתו כי לא חופשה ע\"כ. וכפי הפשט הוא דקאמר הכי. אבל החכמים ז\"ל העתיקו דבקורת מלקות הוא. כלומר בקריאה תהא כמ\"ש הר\"ב במשנה י\"ד פ\"ג דמכות:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>העומר שהוא סמוך לגפה וכו'</b>. שנויה במשנה ב' פ\"ו דפאה וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כרם רבעי וכו'</b>. שנויה משנה ו' פ\"ז דפאה. וע\"ש ועוד היא שנויה במשנה ג' פ\"ה דמע\"ש: \n",
+                    "<b>וב\"ה אומרים כולו לגת</b>. והא מלתא נמי חומרא לב\"ה שהוא מחמיר אצל העניים משום גזל בעל הבית. הראב\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אינו צריך לנקב</b>. כתב הר\"ב ואע\"פ שהמוהל היוצא מהן וכו' דמוהל מכשיר כדתנן במשנה ה' פ\"ו דמכשירין. וע\"ש. ונ\"ל להגיה בל' הר\"ב מוחל בחי\"ת דהכי הל' התם במכשירין ועוד במשנה ג' פרק ט' דטהרות. ובמקואות פ\"ז משנה ג' וד'. ומייתי לה נמי הכי בפכ\"ב דשבת דף קמ\"ד. אע\"פ שכ\"כ ג\"כ הר\"ב במשנה ה' פרק ט' דטהרות. וראיתי כמו כן בה\"א בפירוש רש\"י ובתוס' פ\"ק דיבמות דף ט\"ו. ועוד בתוס' פ\"ג דחגיגה דף כ\"ה ופ\"ק דשבת דף י\"ז. ואמנם דברי הר\"ב נמשכים אחר לשון הרמב\"ם. שבכאן כתב ג\"כ בה\"א. אבל בפירושו דטהרות ומכשירים. בחי\"ת. וכן בחבורו פי\"א מהלכות ט\"א וכן בערוך הועתק בחי\"ת: \n",
+                    "<b>ומודים שאם נקבה וסתמוה שמרים שהיא טהורה</b>. ואי קשיא לך ההיא דגרסי' בכלים פרק [י'] חבית שנקבה וסתמוה שמרים הצילוה. אלמא סתימת שמרים הויא סתימה ומצלת באהל המת בצמיד פתיל. התם לאו בגלוי דעתא תליא מלתא אלא בסתימה תליא מלתא הלכך כל מידי דסתים מציל. והוא דקאי באפי נפשיה. אבל לענין הכשר כיון שע\"י טורח התשמיש נבקעה הסתימה והמשקה אינו מתקיים בה. הא גלי דעתיה דלא בעי ליה למשקה. הראב\"ד: \n",
+                    "<b>שהיא טהורה</b>. ופעמים אומרים בהחלט שם הטהרה על דבר שאינו מוכשר כמו שנבאר במסכת מכשירין. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>אף ע\"פ שהוא מנטף טהור</b>. דבטל ע\"ג גופו משא\"כ במפה דפרק ח' דברכות [משנה ג']. הראב\"ד בשם ירושלמי: \n",
+                    "<b>אבר קטן</b>. והוא האצבע הקטנה. מאצבעות היד. הרמב\"ם. וברפ\"ח דשבת דתנן נמי כה\"ג ומפרש בה אצבע קטנה שברגל. וכמ\"ש הר\"ב שם. ועוד פירשו שם בקטן בן יומו. והכי איתא בגמרא התם [דף ע\"ז] ואולי דמדלא מייתי התם מתני' דהכא ומפרשינן נמי בכה\"ג. הוא דסבירא ליה להרמב\"ם דדוקא התם מפרשינן הכי אבל לא הכא אלא כמשמעה ומסתמא אבר היד היא שסכין. ובחבורו ספ\"ב מהלכות טומאת אוכלין העתיק ל' המשנה. משא\"כ בפי\"ח מהלכות שבת ובפ\"ב דכלים משנה ב' תנן כדי סיכת (אבר) קטן. ופי' שם הר\"ב והר\"ש. כמו בשבת. ואע\"פ שלא הובאה בגמ'. אבל הרמב\"ם העתיק שם בפירושו ובחבורו פי\"ח מהלכות כלים הלכה י\"ג כדי סיכת אדם קטן: \n",
+                    "<b>כדי סיכת אבר קטן</b>. פי' הר\"ב ויותר משיעור זה טמא בשביל השמן שנטמא בהטמאו ונשאר על בשרו וטמאהו וכו'. וכן כתב הרמב\"ם בפירושו. ונראין דבריהם שאדם מתטמא מהשמן. וצריך לומר דמיירי בטומאת ידים. כלומר שאם נגעו הידים בשמן נטמאו. אבל גוף האדם אי אפשר שיחזור ויתטמא מן השמן שלא היה טמא אלא ממנו נטמא [*א) דהא אין אדם מקבל טומאה אלא מאב כמ\"ש ברפ\"ה דזבים. ואין לך שמן נעשה אב כדמוכח בריש כלים] וכן נראין דברי הראב\"ד דבטומאת ידים מיירי. ולשון הרמב\"ם בספ\"ב מהלכות טומאת אוכלין. הרי הוא טהור כשהיה מקודם. וכן בסיפא כתב סך שמן טמא וטבל. לא טהר השמן וכו' ואם לאו וכו' בטל במיעוטו. הרי שסברתו דע\"י טבילת האדם נטהר השמן. כפי התנאים השנויים במשנתינו וכן פירש הראב\"ד ולא ידעתי למה כתב הכ\"מ שהראב\"ד מפרש משנה זו בענין אחר מפירוש הרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב שאין לך משקה וכו' משנה ח' פ\"ד דמכשירין: \n",
+                    "<b>ואם היה שמן טמא מתחלת וכו'</b>. והא דמפלגינן בין טמא מתחלתו לטהור מתחלתו מפני שטומאתו חושבתו. א\"נ גזירה שמא יאמרו ראינו שמן טמא עולה לה טהרה במקוה. הראב\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בדינר וכו'</b>. שנויה בריש קדושין. וע\"ש: \n",
+                    "<b>ובית הלל אומרים בפרוטה</b>. וא\"ת כי קבלה קדושין מאחר הוי ב\"ש לחומרא. ואמאי מני לה הכא גבי חומרי ב\"ה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וי\"ל דלא [להכי] אתשיל בבית המדרש וכו'. תוס' ריש קדושין ועמ ש במשנה ד' פ\"ח דברכות: \n",
+                    "<b>בית שמאי אומרים פוטר הוא את אשתו בגט ישן וכו'</b>. [בבא] זו שנויה במשנה ד' פ\"ח דגטין וע\"ש. \n",
+                    "<b>המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי וכו'</b>. שם משנה ט' וע\"ש: \n",
+                    "<b>ובית הלל אומרים צריכה הימנו גט שני</b>. פי' הר\"ב ב\"ה סברי הן הן עדי יחוד וכו' ואין אדם וכו'. כשיש יכולת בידו לבעול שלא לשם זנות. כ\"כ הרמב\"ם וסיים בה והוי יודע ענין זה כי הוא נפלא מאד ונפתחים בו מנעולים. ע\"כ. ונראה בעיני שנתכוין למה שכתב בחבורו פ\"י מהלכות גרושין שלא אמרו חכמים חזקה זו שאין אדם וכו'. אלא באשתו שגרשה בלבד או במקדש על תנאי ובעל סתם [א\"נ כההוא שכתבתי ספ\"ט דכתובות] שהרי אשתו היא ובאשתו הוא שחזקתו שאינו עושה בעילת זנות עד שיפרש שהיא בעילת זנות או יפרש שעל תנאי הוא בועל אבל בשאר הנשים הרי כל זונה בחזקת שבעל לשום זנות או שיפרש כי הוא לשם קדושין ואצ\"ל בשפחה או נכרית שאינה בת קדושין שאין חוששין להן כלל. עכ\"ל. ואם אי אתה אומר שלכך נתכוין מהו השבח שנשתבח. ואיזה מנעול הוא שנפתח ביתור לשונו שכתב כשיש יכולת בידו וכו'. דליכא למימר דאתא למימר כשיש כאן עדים. דפשיטא דבלא עדים אין קדושיו קדושין כלל. כמ\"ש בריש מסכת קדושין. אלא דה\"ק כשיש יכולת בידו וכו' שהרי היא אשתו אלא שנתגרשה וכיוצא בזה. ואף ע\"פ שהלשון אינו מבואר שיורה זה. מ\"מ מפני זה שכתב שהוא נפלא וכו' אני סובר שלזה הוא שנתכוין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בית שמאי מתירין את הצרות לאחין וכו'</b>. שנויה בספ\"ק דיבמות וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלשה אחים וכו'</b>. שנויה במתני' ה' פ\"ג דיבמות וע\"ש: \n",
+                    "<b>אי לו</b>. עמ\"ש במשנה ז' פרק י\"ג דיבמות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המדיר את אשתו מתשמיש המטה וכו'</b>. שנויה במתניתין ו' פ\"ה דכתובות וע\"ש: \n",
+                    "<b>בית שמאי אומרים שתי שבתות וכו'</b>. עיין מ\"ש בשם התוספות ברפ\"ח דכתובות: \n",
+                    "<b>המפלת לאור שמנים ואחד וכו'</b>. שנויה בארוכה במשנה ו' פ\"ק דכריתות וע\"ש: \n",
+                    "<b>סדין בציצית</b>. כתב הר\"ב וציצית שיש בו פתיל תכלת שהוא צמר וכו' הוי כלאים בסדין של פשתן. וביום דהוא מצותו. אתי עשה דציצית ודחי לא תעשה דלא תלבש שעטנז. וא\"ת דהיכא דאפשר לקיים שתיהם לא אמרינן דדחי [וכמ\"ש במשנה ד' פ\"ב דיבמות] והכא אפשר לקיים שתיהם בשלא ילבש אלא טלית של צמר. כבר תירצו התוספת. בפרק אלו נערות [כתובות דף מ' ד\"ה כגון]. שאין זה חשוב אפשר. ולי נראה דקושיא מעיקרא ליתא דכיון דדרשינן סמוכין. [דכתיב(דברים כ\"ב) לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו. וסמיך ליה גדילים תעשה לך] למשרי כלאים בציצית אי אמרת דאין מטילין חוטי תכלת בטלית של פשתן. א\"כ כלאים דשרי רחמנא היכי משכחת לה. כ\"מ פ\"ג מהלכות ציצית [הלכה ו']: \n",
+                    "<b>בית שמאי פוטרין</b>. פי' הר\"ב דגזרינן סדין בציצית אפילו ביום דלא מחייב. גזירה וכו'. ואפילו ממינו נמי פטרי ליה דלמא אתי למיעבד תכלת. והלכך שייך שפיר לשון פטור תוס' פ\"ד דמנחות דף מ' [ד\"ה סדין]. וכתב רש\"י ואי קשיא כיון דמדאורייתא חייב היכי מצו רבנן לעקור דבר מן התורה ולמפטריה מציצית משום גזירה ההיא. הא אותיבנא ביבמות פרק האשה רבה (יבמות דף צ'). ומשנינן דכל דבר שאמרו לך ב\"ד שב ולא תעשה מצות עשה זו שבתורה וראו טעם לדבריהם אין זה עוקר דבר מן התורה. דממילא מיעקר ולא איהו עקר לה בידים. ע\"כ. ועמ\"ש בריש פ\"י דיבמות בדבור תצא מזה ומזה: [ב) \n",
+                    "כלכלת השבת כו' נשנה במשנה ב' פ\"ד דמעשרות]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מי שנדר נזירות מרובה וכו'</b>. נשנה במשנה ו' פ\"ג דנזיר וע\"ש: \n",
+                    "<b>מי שהיו שתי כתי עדים וכו'</b>. שם משנה ז'. וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אדם שהוא נתון תחת הסדק וכו'</b>. נשנה במשנה ג' פי\"א דאהלות [*ועיין במשנה ד']: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>רבי יהודה אומר ששה דברים מקולי ב\"ש וכו'</b>. לאו דאיכא הני ותו לא. אלא כשנכנסו לכרם ביבנה. והעידו כל אחד על אותו שבידו. העיד ר' יהודה על אלו. רש\"י פ\"ח דשבת דף ע\"ז. והראב\"ד כתב וז\"ל נ\"ל כי התנאים שנזכרו בזה הפרק לקולי ב\"ש ולחומרי ב\"ה כולם מוסיפים הם על הפרק הראשון ששנו פ\"ד. כי התנא ששנה הפרק ההוא ס\"ל בהנך דהאי פרקא דב\"ש לחומרא וב\"ה לקולא. ומיהו אע\"ג דהנך דיחידאי נינהו הנהו דמשכחנא בהו סתמא דמתני' הלכתא נינהו. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ובית הלל מטמאין</b>. כדפי' הר\"ב בר\"פ בתרא. וע\"ש: \n",
+                    "<b>מפני שגדילה באיסור</b>. משום דביצה כגופה דמי ולפיכך כשנטרפה התרנגולת אף הביצה אסורה. ואפילו בביצה שנגמרה לגמרי קודם שנטרפה. דהא אכיוצא בה נמכרת בשוק קאי. והא דתנן מפני שגדילה באסור הא מפרקינן לה בגמ' [דחולין דף נ\"ח]. אימא שגמרה דטרפה אינה יולדת [כמ\"ש הר\"ב בספ\"ו דתמורה] הר\"ן פ\"ג דחולין אפיסקא דנשתברו רגליה דאלו כשרות בעוף: \n",
+                    "<b>דם נכרית</b>. נשנה במ\"ג פ\"ד דנדה וע\"ש: \n",
+                    "<b>ובית הלל אומרים אין אוכלים אלא בטובה</b>. והר\"ב העתיק אין אוכלים בטובה וכן היא הגירסא בס\"א וכן במ\"ב פ\"ד דשביעית. אבל הראב\"ד גורס כגירסת הספר ומפרש וז\"ל. ונ\"ל דטעמייהו דב\"ה משום דגזרי שביעית אטו שאר [שני] שבוע כדי שלא יהא אדם רגיל ליכנס בשדה חבירו ובגינתו ובפרדסו שלא מדעתו אבל מן [התורה] ודאי מותר. דכתי' (שמות כ״ג:י״א) ובשנה השביעית תשמטנה ותניא במכילתא מגיד שהוא פורץ בה פרצות. אלא שגדרו חכמים מפני תקון העולם. ע\"כ. ועיין בפרק ד' דע\"ז מ\"ג: \n",
+                    "<b>החמת ב\"ש אומרים צרורה עומדת</b>. כר\"מ דמתני' פכ\"ו דכלים. וכולהו תנאי דהתם דלא כר' יהודה דאינהו ס\"ל ב\"ה לקולא. הראב\"ד. והיינו נמי דהר\"ב והרמב\"ם שם. וכן בחבורו ספכ\"ד מהלכות כלים. פסקו כת\"ק דהתם ולא כב\"ה דהכא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העוף עולה עם הגבינה וכו'</b>. עיקרה ברפ\"ח דחולין וע\"ש: \n",
+                    "<b>תורמין זיתים על שמן וכו' כדברי ב\"ש וב\"ה אומרים אין תורמין</b>. ופי' הר\"ב מי שיש לו שמן כו' וזיתים וכו' אינו יכול לתרום מן הזיתים. כפי הבעור וכו' דכתיב כדגן מן הגורן וכו' וכ\"פ הרמב\"ם. ואי קשיא דבמ ד פ\"ק דתרומות דתנן אין תורמים זיתים על השמן וכו' ואם תרמו ב\"ש אומרים וכו' וב\"ה אומרים אין תרומתן תרומה. ההיא לאו ר' יוסי היא. כך נראה בעיני שזו היא שטת הרמב\"ם. וכן בחבורו פ\"ה מהלכות תרומות לא העתיק משנה דהכא כלל ש\"מ דס\"ל דיחידאה היא. וכך יש לפרש שהיא דעת הר\"ב. אלא שראיתי להר\"ש בפירוש מסכת תרומות שהביא מן הירושלמי שתי ברייתות שהן דברי ר' יוסי. דחדא תני כמו הכא דלא פליגי אלא בלכתחלה ומסיים בה בהדיא הכל מודים שאם תרם שאין צריך לתרום. ותני אידך בשם ר' יוסי כי האי לישנא דמתני' דתרומות ממש. ומישבם הר\"ש דהא דתני אין תרומתו תרומה בתורם שלא מדעת כהן דאיכא גזל השבט. כלומר שצריך לטרוח לדרוך זיתים וענבים והיינו דפי' ג\"כ הר\"ב שם במשנה ח' משם פסידא דכהן. ע\"ש. והא דקתני דלכתחלה לא הא דיעבד תרומתו תרומה. בנטל רשות מן הכהן. דזימנין דניחא ליה לכהן בזיתים וענבים יותר משמן ויין. ואפי' דלכתחלה אסור. דיעבד תרומתי תרומה. עכ\"ד. וגם לדברי הר\"ב יש ליישב כן. וניחא טפי כדאמרינן בפ\"ג דקדושין דף ס\"ג דדחקינן ומוקמינן מתני' בתרי טעמי. ולא מוקמינן בתרי תנאי. כ\"ש הכא דאשכחן בהדיא דתני בשם רבי יוסי כלישנא דמתני' דהכא ודהתם והוי צריכין למוקמי בתרי תנאי אליבא דחד תנא דהוה מלתא דחיקא טפי. אבל מיהת להרמב\"ם ליכא לפרושי הכי מדלא כתב בחבורו דמדעת כהן בדיעבד תרומתו תרומה כמתני' דהכא להר\"ש. ויש עוד תירוץ אחר בדברי הר\"ש על פי הירושלמי. וכתבו ג\"כ הראב\"ד בפירושו דהכא. דמתני' דהכא ליתא בזיתים על השמן אלא בשמן על הזיתים. וההוא ודאי דאף הר\"ב לא ס\"ל דא\"כ ה\"ל לפרש. ועוד דנדחק הר\"ש לפי תירוץ זה במתני' דסיף אותו פרק ולכך אין להאריך בזה: \n",
+                    "<b>הזורע ד' אמות שבכרם וכו'</b>. פי' הר\"ב דס\"ל לב\"ש דכורה אחת קרויה כרם וכו' כדתנן במשנה ה' פ\"ד דכלאים. ומסיים בה בסיפא לפיכך הזורע ד\"א שבכרם וכו' כהכא. והיינו דאיכא בין רבי יוסי דהכא לתנא דהתם. דלר\"י דהכא כי אתשל בבי מדרשא לענין הזורע אתשל והוי ב\"ה לחומרא. ולתנא דהתם כי אתשל לענין הנוטע אתשל. אלא דלפיכך הזורע וכו' ומשום דבבי מדרשא לענין הנוטע הוא דאתשל והוי ב\"ה לקולא הלכך לא חשבינן לה בפ\"ד בהדי הנך דלכ\"ע הוי מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה. ועמ\"ש בריש פרקין בשם הראב\"ד: \n",
+                    "<b>המעיסה</b>. שנויה בפ\"ק דחלה משנה ו': \n",
+                    "<b>מטבילין בחרדלית וכו'</b>. שנויה במשנה ו' פ\"ה דמקואות: \n",
+                    "<b>גר שנתגייר וכו'</b>. שנויה בסוף פ\"ח דפסחים ועמ\"ש שם בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי ישמעאל אומר</b>. ונ\"א גרס ר\"ש אומר וכן היא הגירסא בסוף פ\"ג דידים וע\"ש: \n",
+                    "<b>מי חטאת וכו' וב\"ה מטמאין</b>. דלא כסתמא דמתני' ד' פרק בתרא דמסכת פרה וע\"ש ובמשנה ה': \n",
+                    "<b>הקצח ב\"ש מטהרין וכו'</b>. שנויה ג\"כ במתני' ו' פ\"ג דעוקצים: \n",
+                    "<b>הקצח</b>. פי' הר\"ב זרע שחור. שקורין לו נייל\"ו בלע\"ז [*וכ\"כ בפ\"ג דעוקצים משנה ו'. ועוד בסוף פ\"ק דטבול יום] וזה לשון הערוך והפיץ קצח וכמון יזרוק. פירוש קצח דומה לכמון. אלא שהקצח שחור ובלע\"ז נייל\"ו ע\"כ. וכתב עליו הראב\"ד ז\"ל ואין דעתי מיושבת עליו לפי שלא ראיתי מימי אדם שזרעה בכונה וכתיב (ישעיהו כ״ח:כ״ה) והפיץ קצח וכמון יזרוק. ואני שמעתי כי הוא אלקרוביי\"א והיא \n",
+                    "<b>) אלכמו\"ן</b>. אלא שהכמון ארוך ממנו מעט. והיינו דכתיב והפיץ קצח וכמון יזרוק וכתיב (שם) לא בחרוץ יודש קצח וגו' כי במטה יחבט קצח וכמון בשבט. ופליגי בה ב\"ש וב\"ה אי הוה אוכל או לאו. כי הריח שלו קשה כדתניא בברכות פרק כיצד [דף מ'] הישן למזרח גרנו דמו בראשו. ואכילתו קשה. כדתניא ברישא דברייתא. קצח אחד מששים מסמני המות. אלא שהטעם יפה ללב. דאמר רבי חנינא הרגיל בקצח אינו בא לחולי הלב. ומוקמינן לה התם בטעמא בלחוד. ב\"ש סברי כיון דהוא גופיה לאו בר אכילה הוא אינו אוכל וכו'. וב\"ה סברי כיון שהטעם שלו יפה ללב הוי אוכל וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>דם יולדת שלא טבלה וכו'</b>. שנויה במתני' ג' פ\"ד דנדה. וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ארבעה אחים וכו'</b>. שנויה בריש פ\"ג דיבמות. ושם הארכתי בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העיד ארבעה דברים</b>. כדקא אזיל ומפרש. הראב\"ד:  ",
+                    "<b>שלא יהיו אומרים וכו'</b>. [חדא] ועוד קאמר כלומר אפילו [כשאחזור] שלא אחזור בי משום השררה. ולא אהא נעשה רשע בפני המקום כי הוא בוחן לבות. אפילו הכי לא אתמנה לאב\"ד אע\"פ שהייתי חוזר. שלא יהיו אומרים וכו'. כך נ\"ל:  ",
+                    "<b>הוא היה מטמא שער הפקודה וכו'</b>. עיקרה במסכת נגעים פ\"ה משנה ג' וע\"ש. והא דכתב הר\"ב כגון שהיתה בו וכו' איכא למימר משום דאיתא נמי ההוא דר\"ע דהתם ולכך אמר כגון:  ",
+                    "<b>ודם הירוק</b>. עיקרה במשנה ו' פ\"ב דנדה. וע\"ש:  ",
+                    "<b>הוא היה מתיר שער בכור וכו'</b>. עיקרה בסוף פרק שלישי דבכורות וע\"ש. [*ומה שכתב הר\"ב אסורים בגיזה ועבודה עיין בפ\"י דחולין משנה ב']. ומ\"ש הר\"ב וז\"ל ועקביא שרי דמגו דמהניא וכו' לא שמר הסדר הנכון. דכיון דכבר פי' דחכמים אוסרים משום גזירה דלמא אתי לאשהויי וכו' תו לא סגי בטעמא דשריותא דמגו דמהניא וכו' אלא דצריכים ג\"כ לומר דלא גזר. ועוד דאף רבנן מודו דמהניא וכו' אלא דאפ\"ה גזרו וכו' אבל הרמב\"ם כתב מתחלה טעמא דשריותא בדברי עקביא ואח\"כ כתב דחכמים אוסרים משום שמא ישהה. ושוב מצאתי בפירוש הראב\"ד שאחר שפירש דברי חכמים. כתב עקביא סבר לא גזרינן הלכך הכל מותר. אבל [היכא] דמת דברי הכל אסור דבשחטו הוא דשרי עקביא דסבר מגו דאהני היתר חכם לעורו ובשרו וצמרו לאחר שחיטה. אהני נמי וכו'. וסתמא כרבי יהודה ורבי יוסי פליג עלה בסוף פ\"ג דבכורות. ע\"כ. והקרוב לומר שהר\"ב העתיק דברי הראב\"ד הללו ושיש חסרון וט\"ס בדבריו. ועין בלשונו דסוף פרק ג' דבכורות:  ",
+                    "<b>[*בחלון</b>. אין זה כשאר לשון חלונות. כמו לא יפתח אדם חלונותיו. וחלון כנגד חלון דפ\"ג דב\"ב משנה ז' שהם שמשקיפין ממנו מהבית לחצר או לרשות אחרת. או לרשות הרבים. או שנעשה להכניס אור או אויר לחדר שהחלון בו. והיא מלשון ויפתח נח את חלון. (בראשית ח׳:ו׳) וכן וישקף אבימלך בעד החלון (שם כ\"ו) והוא המפולש בכותל. אבל חלון דהכא אינו פתוח מעבר לעבר אלא פתוח בפנים החדר. ולא מבחוץ ועשוי להניח אדם שם את חפציו וכמו ששנינו ג\"כ במעילה רפ\"ו ובתמיד פ\"ה משנה ג']:  ",
+                    "<b>בכרכמית</b>. כך שמה. או על שם מקומה. רש\"י פ\"ג דברכות די\"ט:  ",
+                    "<b>דוגמא</b>. בפי' אחר שכתב הר\"ב ומסיים ולא השקוה. ר\"ל שלא השקוה מי המרים. אלא מים אחרים היה שהשקוה. וכלומר שלא כתבו מגילת סוטה ומחקוה אלא מגילה בעלמא כתבו ומחקו והשקוה וכ\"כ הראב\"ד. וכן דברי הרמב\"ם גם התוס' דברכות ועמ\"ש לקמן בשם הערוך:  ",
+                    "<b>ונדוהו</b>. פירש הר\"ב לפי שזלזל בכבודן של שמעיה ואבטליון. דגם לפירוש השני שאמר שעשאו דוגמא ודמיון וכו' היה ג\"כ טנינו לומר שלכך עשו דוגמא וסימן לפי שהיתה גיורת. והם גרים. וכאילו הם לא סברו להרחיקה להסתפחה בדת ישראל. כמ\"ש הרמב\"ם. והראב\"ד מפרש כי חשד אותם לעשות שלא כדין. לפי שאין עושין כן שמא יוציאו לעז על מי המרים לומר שאין בודקין. ע\"כ. ועיין במשנה ה' פ\"ג דסוטה. ועמ\"ש לקמן:  ",
+                    "<b>חס ושלום שעקביא נתנדה שאין וכו'</b>. בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל. וא\"ת וכי משוא פנים יש בדבר. שאע\"פ שאין גדול ממנו בדורו. אם יחטא ואשם ופללו אלהים זה השופט אשר יהיה בימים ההם שאין לך שופט אלא שבדורו. יפתח בדורו וכו'. ויש לומר דס\"ל דהא דאמר דוגמא השקוה לא נתכוין לזלזל בכבודן כלל. וכפירוש שכתב הערוך בשם רב האי גאון דה\"ק עקביא בן מהללאל לא השקוה מי סוטה אלא היו כמייראין אותה שמא תודה שנטמאת והראו כאילו מי סוטה הן. כדרך שאמר שלמה (מלכים א ג׳:כ״ה) גזרו את הילד החי. ושלא לעשות כן. אלא שם דרך חקירה כדי שיתגלה לו הסוד. ע\"כ. וסובר ר' יהודה כיון שאף לדברי עקביא להתייראות כדי שתודה היו עושים כן א\"כ אין כאן זלזול כלל. אבל ת\"ק סובר שהיה זה זלזול. שאע\"פ שלהתיראות היו עושים לא היה להם לעשות כן שמא יוציאו לעז על מי המרים וכמ\"ש לעיל בשם הראב\"ד. ור' יהודה ה\"ק כיון שאין העזרה ננעלת וכו' בחכמה וביראת חטא כמותו א\"א לנו לומר שהיה נכשל בזה ח\"ו ושהיה בא ע\"י כך לכלל נדוי. וכ\"ש לגרסת הר\"ב דגרם בענוה. והיינו טעמא דכיון שהוא היה עניו מכל אדם אשר על פני העזרה. אי אפשר שיצא דבר קצף מלפניו להבזות את שמעיה ואבטליון גדולי ישראל ח\"ו. ועוד נ\"ל לומר דאפשר דלא פליגי ת\"ק ור' יהודה בלשון דוגמא ואף לר' יהודה היה זלזול בדבר. ואפ\"ה אמר שח\"ו שנתנדה דכיון שאין בחכמה וביראת חטא כמוהו. א\"א שב\"ד הקטן ממנו ינדוהו. ומתני' דייקא הכי. דלפירוש קמא לא הל\"ל ח\"ו שנתנדה אלא ה\"ל למימר ח\"ו שזלזל. ויש לי כדמות ראיה לזה. דבמשנה ח' פ\"ג דתענית. דשלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נדוי. ושם משום כבוד המקום ב\"ה היה. ופירש\"י בגמרא דף כ\"ג אלמלא חוני אתה ואדם גדול. ע\"כ. ואי ס\"ד דדעתו דרש\"י דר\"ל כדמסיים במתני. אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא וכו' כבן המתחטא וכו' ועושה רצונו. כלומר וכיון שנעשה רצונך רואין אנו שאתה כבן המתחטא וכו' לא ה\"ל לרש\"י לפרש ואדם גדול. אלא ואתה כבן המתחטא. אלא ש\"מ דס\"ל לרש\"י דתרתי קאמר אלמלא חוני אתה שאתה אדם גדול גוזרני וכו'. ומפני שאדם גדול אתה א\"א לגזור. והדר קאמר אבל מה אעשה לך שאע\"פ שאינך אדם גדול. ולאו חוני אתה לא הייתי יכול לגזור עליך שאתה מתחטא וכו' ולשון אבל מה אעשה לך דייק ליה לרש\"י לפרושי הכי דהוה מצי למימר אלמלא חוני אתה שאתה מתחטא וכו' גוזרני וכו'. ואי משום אל תעמוד בדבר רע לא רצה לסיים בנדוי הא הוה מצי למימר גוזרני וכו' קודם ועליך נאמר ישמח אביך וגו'. ולדקדוק זה דמלשון רש\"י [מוכח] אע\"פ שיש גדול ממנו כל שהוא אדם גדול אין מנדין: וכן נמצא בברייתא בפ\"ד דפסחים דף נ\"ג. אלמלא תודוס אתה גוזרני עליך נידוי. ופירש\"י אלמלא תודוס אתה אדם חשוב. ע\"כ. ונימוקי עמו שכן בירושלמי פרק אלו. מגלחין. אמרו על זה שהיה שולח פרנסת חכמים והאי עובדא ר' יוסי אמר כן. וכן בגמ' דברכות פ\"ג דמייתי למתני' דהכא גרסי' ר' יוסי [אבל בפסחים דף ס\"ד ע\"ב גרסינן ר' יהודה] ואני תמיה דבפ\"ג דמ\"ק די\"ז דפליגי אמוראי רב *) איויא ור\"ל בת\"ח שסרח אי מנדין אותו בפרהסיא. אמאי לא מייתי מההוא דתודוס וכן מההיא דחוני כמו שדקדקתי לרש\"י. ולדידי מהכא נמי ה\"ל לאתויי. וראיתי בירושלמי דהתם דמייתי מת\"ק דהכא דמנדין. ומיישב הכ\"מ ברפ\"ז מהל' ת\"ת. וב\"י י\"ד סי' של\"ד דר\"ל בצנעה היה. ע\"כ:  ",
+                    "<b>שפקפק</b>. לשון הר\"ב שזלזל וז\"ל הרמב\"ם ופירוש מלת פקפק על בוריו הוא הדבר שאין לו קיום. והוא רופף והביא אותו בכאן על דרך הדמיון באותו שהיקל בטהרת הידים שהיא מדרבנן. ונתקיימה בישראל ונתתזקה. ע\"כ:  ",
+                    "<b>בטהרת ידים</b>. ר\"ל שהידים מיטמאות מבלי שאר הגוף בדבר פלוני ובדבר פלוני כמו שהתבאר במסכת ידים. הרמב\"ם:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>אני שמעתי מפי המרובים</b>. והם שמעו מפי המרובים. פירש הראב\"ד וז\"ל נראה כי הראשונים [נמנו] על אלו ד' דברים והיו מחצה למחצה. הוא שמע מן המחצה האחד. והם שמעו מן המחצה האחר. והוא עומד בשמועתו. והם עמדו בשמועתן. אי נמי עקביא היה אומר. כי אותן ששמע מפיהם היה הרוב. וחביריו אמרו כי האחרים שכנגדם הם היו הרוב. עכ\"ל:  ",
+                    "<b>מוטב להניח דברי היחיד וכו'</b>. לשון הר\"ב משום דהוא נמי מרבים קבל. והוו דבריו כדברי רבים שאין מתנאי המקבל [אלא שיהיו דבריו מרבים. [הרמב\"ם]:  "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>שממאנים את הקטנות</b>. לשון הר\"ב כגון שני אחים נשואים שתי אחיות יתומות וכו' משום קטנה דדוקא יתומה היא כדפירש הר\"ב וא\"כ ה\"ה דגדולה היא יתומה. אבל נשואי הגדולה נשואין גמורין בין יש לה אב בין שהיא יתומה. ועיין בפרק י\"ג דיבמות משנה ז': \n",
+                    "<b>הקטנות</b>. תרתי חדא דר' אליעזר במשנה ז' פרק י\"ג דיבמות וכדמפרש לה הר\"ב. וחדא דר' אלעזר דהתם במשנה י\"א בא יבם על הקטנה. וחזר ובא על הגדולה כו' דצריכי תרווייהו. וליכא למשמע חדא מאידך כמ\"ש שם בס\"ד. והעיד ר' יהודה בן בבא דבשתי הקטנות מלמדים שתמאן. וליכא למימר דלא העיד אלא בחדא. ומאי קטנות. קטנות דעלמא. דא\"כ גבי ושמשיאין את האשה לתני נמי נשים ונימא מאי נשים. נשים דעלמא. גמ' פ\"ק דנדה דף ח'. ונ\"ל שזהו שכתב הר\"ב וכן יש אחרת כיוצא בזו במסכת יבמות פרק ב\"ש רר\"ל ההיא מתני' י\"א דהתם ולומר דתרתי נינהו. ולא שלא נתכוין אלא למשנה ז' דהתם ולומר שהיא כגון הך דהכא: \n",
+                    "<b>ושמשיאים את האשה ע\"פ עד אחד</b>. כדתנן בסוף יבמות: \n",
+                    "<b>ושנסקל תרנגול וכו'</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דכי יגח שור כתיב וכו' שכל מקום שנאמר שור וכו'. וכ\"כ רש\"י בפ\"ד דברכות דף כ\"ז. ועמ\"ש במשנה ד' פ\"ק דסנהדרין. ובספ\"ה דב\"ק: \n",
+                    "<b>שהרג את הנפש</b>. לשון הר\"ב שנקר מוחו של תנוק. וז\"ל רש\"י [בברכות שם] שניקר קדקדו של תינוק במקום שהמוח רופף ונקב את מוחו: \n",
+                    "<b>ועל היין בן ארבעים יום וכו'</b>. לשון הר\"ב ומקמי הכי פסול. דהוה ליה יין מגתו. וכן לשון רש\"י בפ\"ק דנדה [דף ח']. ר\"ל דתניא בפ\"ו דב\"ב דף צ\"ז ויין מגתו לא יביא ואם הביא כשר [ועיין בפירוש הר\"ב משנה ו' פ\"ח דמנחות. ומ\"ש שם] והעיד על [היין] בן ארבעים יום דלכתחלה נמי יביא אפילו יש הרבה ממין אחר. תוס'. ובפ\"ד דברכות [דף כ\"ז] כתב רש\"י. ועל יין בן ארבעים יום שיצא מכלל יין מגתו. ובא לכלל יין גמור וקרינא ביה נסך שכר: \n",
+                    "<b>ועל תמיד של שחר וכו'</b>. כתב הר\"ב שפעם אחת וכו' והקריבו תמיד של שחר בארבע שעות ביום. ועל אותה העיד ר' יהודה בן בבא. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>על אבר מן המת</b>. עיין במשנה דלקמן אבר שיש עליו בשר כראוי וכו' וכן במ\"ז פ\"ק דאהלות: \n",
+                    "<b>אבר מן החי</b>. עיין בפי' [הר\"ב] ריש מתני' דלקמן ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>שהחי עושה משכב ומושב</b>. פירש הר\"ב דהיינו הזב כשהוא חי וכו' כל זה מבואר במ\"ו פ\"ד דזבים. וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כזית בשר הפורש מאבר מן החי</b>. כתב הר\"ב אבר שפירש מן האדם החי וכו' כל זמן שהוא אבר שלם וכו' כלומר דאילו חסר העצם טהור כדלקמן. ומה שכתב דכתיב בחלל חרב או במת אבר שהבדילתו החרב מן החי. לפי שאין הפרש בין חלל חרב. או החנוק. או הנסקל וזולתם. מת נקראים הכל. אלא לכך נאמר בחלל חרב. לומר אבר שהבדילתו וכו'. הרמב\"ם. ועיין לקמן בדבור אבר שיש וכו' וכן בריש פ\"ק דאהלות. ומ\"ש והבשר הפורש מן החי וכו' כדתנן לקמן ושם אפרש בס\"ד: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר מטמא</b>. באהל. ורבי יהושע ורבי נחוניא מטהרים מלטמא באהל. כ\"פ הראב\"ד. אבל אין דעת הרמב\"ם כן. אלא דמטהרים לגמרי שהרי פוסק כר\"י בפירושו גם בחבורו פרק ב' [מהלכות ט\"מ]. ואילו סבירא ליה דלא טהרו אלא מאהל הוה ליה לחשוב בשר הפורש מאבר מן החי בהדי הני דמטמאו במגע ובמשא ולא באהל. דמני להו שם בריש פ\"ג [הלכה ב']. וכן בשר הפורש מן החי. מטהר לגמרי כמבואר מלשונו שם פ\"ב [הלכה ג']. וכמו שיתבאר בסמוך בס\"ד: \n",
+                    "<b>עצם כשעורה מן המת</b>. כתב הר\"ב דכתיב ועל הנוגע. כך הגהתי. ועמ\"ש בזה במשנה ה' פ\"ק דכלים. \n",
+                    "<b>אבר שיש עליו בשר כראוי</b>. פירש הר\"ב שיעלה ארוכה. ומפרש בריש פ\"ז דנזיר שהוא פחות מכזית. ומ\"ש הר\"ב דכתיב או בעצם אדם וכו'. וכ\"כ הרמב\"ם. ועמ\"ש בזה במשנה ה' פ\"ק דכלים: \n",
+                    "<b>חסר הבשר טמא</b>. פי' הר\"ב חסר מן הבשר שהיה עליו. ונשאר בו בשר כראוי. בסמוך אפרש מאי דוחקיה דלא פירש חסר משיעור בשר כראוי. דהא עלה קיימינן. וטמא היינו במגע ומשא וכדתנן בסוף מתני' ה' פ\"ק דכלים. וכן פי' הר\"ש למשנתינו זו בסוף פ\"ק דאהלות ואף הראב\"ד מפרשו כך אלא דהוא מפרש באבר מהחי. משא\"כ להר\"ב כמ\"ש לקמן: \n",
+                    "<b>חסר העצם טהור</b>. פירש הר\"ב כלומר טהור משום אבר. אבל טמא משום בשר. ופירש דבריו הכ\"מ בריש פ\"ג מהלכות טומאת מת דזהו באבר מן המת. דאילו באבר מן החי אם חסר מהעצם כל שהוא טהור לגמרי. אע\"פ שכל הבשר קיים. מפני שבשר הפורש מן החי טהור [ועיין במשנה ה' פ\"ב דאהלות]. אבל אם חסר מבשרו אם נשאר מן הבשר כדי להעלות ארוכה. מטמא במגע. ובמשא. ובאהל. ואם לאו מטמא במגע ובמשא. ואינו מטמא באהל. [כדתנן בפ\"ק דכלים מ\"ה] ע\"כ. וכיון דאיירינן באבר מן המת צ\"ל שיש בבשר כזית. וה\"ק דמטמא משום בשר אף באהל. דאי לא תימא הכי אלא דחסר שיעור כזית. א\"כ אין כאן טומאה כלל בבשר כדתנן [*לקמן] ובמ\"ה פ\"ב דאהלות. ועוד דהא לר' אליעזר אין טומאת אבר מן המת אלא כשיש עליו בשר כזית כדתנן במתני' דלעיל. הלכך על כרחנו בבשר שיש בו כזית מיירי וקאמר דמשום בשר מטמא באהל אע\"ג שמשום אבר לא היה מטמא באהל. ומ' מ מטומאת מגע ומשא לא יצא. כל שיש בעצם כשעורה. דאין סברא לומר דעצם כשעורה הפורש מאבר מן המת. לא יהא דינו כעצם כשעורה הפורש מן המת עצמו. והרי זה דומה ממש לתמיהת הכ\"מ בפ\"ב מהלכות טומאת מת על השגת הראב\"ד שרוצה לחלק כן בכזית בשר הפורש מאבר מן המת וכתב עליו הכ\"מ שזה תימה שאין סברא לחלק. ע\"כ. וכן פירש הר\"ב בהדיא בפ\"ב דאהלות מ\"ה. אבר מן המת עלם [כשעורה] הפורש ממנו טמא. וז\"ל הר\"ש בסוף פ\"ק דאהלות. חסר עצם טהור לגמרי ובלבד שלא יהיה בו כזית בשר. וכגון דחסר עצם לגמרי דליכא עצם כלל דאי חסר עצם מברייתו צריך שלא ישאר ממנו עצם כשעורה דבענין אחר לא הוי טהור לגמרי. ע\"כ. והשתא דאמרן דטהור לא הוי ממגע ומשא. ניחא דהוצרך הר\"ב לפרש חסר בשר טמא דחסר מבשר שעליו ונשאר כראוי להעלות ארוכה. דהשתא טמא אף באהל. ועלה קאי חסר העצם. טהור. היינו מאהל. ואי הוה מפרש חסר בשר כפירוש הר\"ש שכתבתי א\"כ טמא היינו במגע ובמשא. ויהיה חסר עצם טהור אף ממגע ומשא וזה אינו כדכתבינן והא לא קשיא שיפרש חסר עצם לגמרי. כדפי' הר\"ש. ויהיה טהור נמי לגמרי אף ממגע ומשא שזה נראה להר\"ב שהוא דוחק גדול לפרש חסר דהיינו דוקא לגמרי. דהא סתמא חסר תנן. ואדרבה משמע טפי שאינו חסר אלא כל שהוא. ומשום שזו היא סברת הר\"ב. לכך ג\"כ מסיים אבל טמא משום בשר ולא מסיים וכשאין עליו כזית בשר וכדמסיים הר\"ש. לפי שאינו רוצה לחדש תנאי במשנתינו דבר שלא נשנה בפירוש ולהכי קאמר דמשום בשר טמא. כלומר דהא מתני' לא אמרה שחסר הבשר. בבבא זו דחסר העצם. ומשום כך נמי לא פירש חסר העצם לגמרי. אלא הניח המשנה במשמעה דחסר כל שהוא: \n",
+                    "<b>שהבשר הפורש מן החי טהור</b>. דהא לא מרבינן מקרא אלא עצם אדם. מה אדם וכו'. כדפירש הר\"ב וטהור לגמרי קאמר כמ\"ש לעיל. וכן מצינו בבהמה שאבר הפורש ממנה בחייה. יש לו טומאת נבלה ובשר הפורש ממנה בחייה טהור לגמרי. כדפירש הר\"ב במשנה ז' פ\"ט דחולין: \n",
+                    "<b>רוב בנינו</b>. לשון הר\"ב כגון ב' שוקים וירך אחד. הכי תניא בסוף פ\"ז דבכורות [דף מ\"ה] ומסיים הואיל ורוב גובהו בגדול ופירש\"י דזהו רוב הגובה באדם גדול. שאינו ננס באברים. דשני שוקים וירך א' הוי רוב גובה הגוף בלא הראש דלגבי (מנין) [צ\"ל בנין] המת לא חשיב ראשו דבברייתא דאהלות קתני איזהו בנינו. השוקים. והירכים הגוף והשדרה. ל\"א הואיל ורוב בנינו בגודל גרסינן. והכי לישנא דתוספתא בגודל בגובה. ע\"כ. והר\"ב שכתב והצלעות. במקום הגוף כ\"כ הראב\"ד לעיל פ\"ק משנה ז'. והר\"ש ריש פ\"ב דאהלות וכן העתיק הרמב\"ם פ\"ב מהלכות טומאת מת [הלכה ח']. וכך מצאתי בתוספתא דאהלות בפ\"ג*): \n",
+                    "<b>אף על פי שאין בהן רובע כתב הר\"ב דרובע קב עצמות של מת מטמאים וכו' [*וכן רוב מנין וכו'] אע\"פ שאין בהן רובע</b>. ועיין בפירושו משנה ז' דפרק קמא ומ\"ש שם בס\"ד: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>העיד ר' יהושע וכו'</b>. כולה מתני' במשנה ו' פ\"ק דבכורות ושם ראיתי לפרש בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העיד ר' צדוק וכו'</b>. משנה זו נשנית ג\"כ במתני' ט' פ\"י דתרומות. ומ\"ש הר\"ב טהור שאינו אוסר וכו'. וכ\"פ שם. ועמ\"ש שם בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העיד ר' צדוק וכו'</b>. נשנית משנה ה' פ\"ה דמקואות וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בעלה אגוז</b>. פירש הר\"ב הקליפה החיצונה הירוקה. וכן פירש הרמב\"ם וז\"ל בפ\"ט מהלכות מקואות שאין עלה האגוז הלח שהוא צובע חשוב ככלים. ע\"כ. ועיין בפירוש הר\"ב משנה ה' פ\"ה דמקואות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העיר רבי יהושע וכו'</b>. שנויה במתני' ג' פ\"י דפרה וע\"ש: \n",
+                    "<b>העיר רבי פפייס וכו'</b>. שנויה במשנה ב' פ\"ג דנזיר. וע\"ש ברישא ומ\"ש שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העיד רבי יהושע וכו'</b>. עיקרה בריש פ\"ג דתמורה. ועיי\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ארוכות של נחתומים</b>. עיין במשנה ב' פרק ט\"ו דכלים. ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>תנר שחתכו חוליות</b>. עיין במשנה י' פ\"ה דכלים: \n",
+                    "<b>שהיו אומרים עד הפורים</b>. כיון דאמר מר שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום. אתי לזלזולי בחמץ. פירש\"י שכבר מן הפורים ואילך התחילו הדרשנים לדרוש ברבים בהלכות הפסח. הוזקקו השומעים לעשות פסח לסוף שלשים יום. ואם יעברו ב\"ד את השנה. לא יתקבלו דברי שלוחי ב\"ד לשומעין לדחות את הפסח. שכבר שמעו מן הדרשנים. ע\"כ. ואידך מידע ידיע דשתא מעברתא בחושבנא חליא מלתא. וסברי חושבנא הוא דלא סליק להו לרבנן עד האידנא. גמ' פ\"ק דר\"ה דף ז': \n",
+                    "<b>על תנאי</b>. פירש הר\"ב אם ירצה הנשיא. דת\"ר אין מעברין את השנה אלא א\"כ ירצה הנשיא. סנהדרין פ\"ק דף י\"א. ולא מצאתי טעם בדבר: \n",
+                    "<b>ליטול רשות: לדבר על עסקי צבור</b>. רש\"י. שם: \n",
+                    "<b>מהגמון</b>. בברייתא דסנהדרין תני משלטון. ועיין סוף משנה א' פרק א' דגטין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מוסף היורה וכו'</b>. שנויה במתני' ה' פ\"ה דכלים: \n",
+                    "<b>שהיו אומרים חלוף הדברים</b>. פי' הראב\"ד וז\"ל מפני כי הצבעים חסים על מי הצבע שלא יתפזרו יותר ממה שאין שולקי הזיתיה מקפידים על שליקתן. שאין למים צורך אלא מעט. וכשבא מנחם בן סגנאי *) שהיה צבע. והיה בקי בענין. וראה שהצמר והפשתן עולים למעלה ואין מניחין למים להתפזר. קבלו ממנו עדותו. עכ\"ל. והר\"ב הצריך שישמש בו משום דאי לאו הכי גם בשניהם לא היה בו שום טומאה דלשליקה עצמה אינה צריכה כ\"כ. והראשונים היו סוברים דבשל צבעים. הוא צורך גדול: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העיר ר' נחוניא בן גודגדא וכו'</b>. שנויה במשנה ה' פ\"ה דגיטין. ושם הארכתי בס\"ד: \n",
+                    "<b>רבי נחוניא בן גודגדא</b>. ובגיטין וכן ביבמות פי\"ד משנה ב' גרס ר' יוחנן בן גודגדא: \n",
+                    "<b>[*מריש</b>. פי' הר\"ב קורה. ועיין בפירושו למסכת זבים פ\"ד משנה ב': \n",
+                    "<b>שיתן את דמיו</b>. ובגיטין גרס מפני תקנת השבים. וכן היא גירסת הר\"ב גם בכאן]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>העיד רבי יהושע בן בתירא</b>. והר\"ב העתיק רבי יהושע ובגמ' פרק י\"ב דמנחות דף ק\"ג בברייתא תני בה העיד רבי יהושע. ורבי יהושע בן בתירא: \n",
+                    "<b>על דם נבלות שהוא טהור</b>. פירש הר\"ב מלטמא כנבלה בכזית אבל מטמא ברביעית שאין לך דבר שיטמא דמו כבשרו אלא השרץ בלבד. דמרבינן ליה מקרא וזה וגו' כדפירש הר\"ב במשנה ג' פרק ד' דמעילה. ומדאיצטריך התם לקרא ש\"מ דבשאר דברים אין דמו כבשרו. וקשה א\"כ ברביעית אמאי ליטמא. ובהדיא בההוא ברייתא דמנחות [דף ק\"ג ע\"ב] דלעיל מסיים בהו אמר ר' יהושע בן בתירא מעשה והיו נוחרין ערודיאות לאריות באסטרטיא של מלך והיו עולי רגלים שוקעין עד רכובותיהן בדם. ולא אמרו להם דבר. ש\"מ דכשהעיד רבי יהושע בן בתירא שיהא טהור לגמרי העיד. איברא דהא מילתא שכתב הר\"ב אבית הלל דמטמאין. שלא טמאו אלא ברביעית. איתא התם [דף ק\"ד] שכך אמר רבי יוסי בר יהודה הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית ומסקי התוס' שיש שום ריבוי למדרש מיניה דדם נבלה מטמא ומסברא מוקים הרבוי ברביעית הואיל וכו'. ע\"כ. וצ\"ל דשאני רבוי דלדם נבלה מרבוי לדם השרץ דביה מרבינן כשרץ עצמו. כדתנן במעילה. אבל הראב\"ד פירש בריש פרק ה' הואיל וקרוש וכו' כלומר וכיון שהוא קרוש דומה לבשר. וגזרו עליו משום כזית נבלה. ע\"כ. מ\"מ לא אמר רבי יוסי בר\"י אלא אבית הלל דריש פ\"ה דההיא מתני' ר\"י שנאה וכדתנן בריש פ\"ה דמכילתין ופליגא על עדות זו דרבי יהושע בן בתירא. דרבי יהושע בן בתירא מטהר לגמרי. והכי איתא בהדיא התם בגמ' [דמנחות] שם דרבי [יוסי בר'] יהודה ור' יהושע בן בתירא פליגי. ובפ\"ח דשבת דף ע\"ז איתא ההיא מתני' דב\"ה מטמאין. ותני עלה ההיא דר' יוסי בר יהודה דב\"ה לא טמאו אלא ברביעית וכו'. ושם לא הובאה הברייתא דר' יהושע בן בתירא דלא צריכא לה התם. ולפיכך הקרוב אלי שהר\"ב כשכתב כך לפרש לעדותו של רבי יהושע בן בתירא. כההיא דב\"ה דמטמאין. וברביעית. שלא זכר אלא ההיא דשבת. ואשתמיטתיה. דבמנחות איתא בהדיא דההיא דבית הלל מטמאין. ועדות זו דרבי יהושע בן בתירא. לא אמרו דבר אחד. אלא כשטיהר רבי יהושע בן בתירא. לגמרי טיהר. ואין נ\"ל לפרש דברי הר\"ב שנתכוין למ\"ש הרמב\"ם בפירושו וז\"ל שאינו מטמא כמו הנבלה. לפי שאין לך דבר וכו'. אבל דם נבלות הוא כמו משקין טמאין וכן יתבאר בירושלמי באמרם דם נבלות מטמא ברביעית ובגמ' שקלים [פ\"ג ה\"ג] מאי טהור. טהור מלהכשיר. אבל לטמא. מטמא. ואמנם ברביעית כמו שבארנו. עכ\"ל. דאי כך היא כונתו שמטמאים טומאת משקין לא הוה ליה לסתום אלא לפרש. אבל דעתו ודאי דברביעית מטמאין כנבלה עצמה. ועוד מידי הוא טעמא אלא משום הא דב\"ה וההיא דב\"ה ודאי בטומאת נבלה ממש היא מהך טעמא גופיה דהוה ליה לגמרא לפרש דטומאת משקה קאמרינן. וכן הוא בהדיא בפירש\"י דשבת [דף ע\"ז ד\"ה ב\"ש] שכתב שנ\"ל דאף ב\"ש לא טהרו משום טומאת משקין ש\"מ דב\"ה שטמאו משום טומאת נבלה טמאוהו. ויותר מזה מבואר בתוס' דשבת [שם] ומנחות [שם]. דבטומאת נבלה אמרו ב\"ה. הלכך ודאי דז\"ש הר\"ב בדרבי יהושע בן בתירא שמטמא ברביעית היינו משום נבלה. וקשיא עליו מההיא ברייתא דמנחות. ודע דלהרמב\"ם דמפרש לה טומאת משקין ברביעית. לאו לכל טומאה מצריך רביעית. אלא לפסול הגויה הוא דבעינן שיהא במשקין רביעית כדתנן במשנה ה' פ\"ד דמעילה. אבל לטומאת מגע לא אמרו בו שעור כלל. והיינו דבחבורו פרק א' מהלכות שאר אבות הטומאות סתם וכתב. דם הנבלה אינו מטמא כנבלה. אלא הרי הוא כמשקין טמאין. שאינו מטמא לא אדם ולא כלים מן התורה. ע\"כ. ועיין בפ\"ד מהלכות טומאת אוכלין. \n",
+                    "<b>על אפר חטאת וכו'</b>. פי' הר\"ב מעלה עשו בקדש ובאפר חטאת וכו' ואסמכוה אקרא דכתיב כף א' וגו' מלאה קטרת. וכן פי' הרמב\"ם. ובמשנה ב' פ\"ג דחגיגה תנן לקדש. ולא תנן התם הך דאפר חטאת. ופי' הר\"ב שם דכתיב כף אחת ולא כתב שהוא אסמכתא אלא משמע דלימוד גמור הוא. ועוד קשה תינח קדש דאיכא למסמך אהך קרא. אבל אפר חטאת דליכא למסמך דקרא לא מיירי אלא בקדשי מזבח. ובגמ' פ\"ג דחגיגה דף כ\"ג אדתנן הכלי מצרף לקדש מנא הני מילי אמר ר' חנין דאמר קרא כף אחת וגו'. הכתוב עשאו וכו' ומותיב עלה מדהכא דהוסיף ר\"ע הסלת והקטרת וכו'. ומדהוסיף על אפר חטאת ודאי על כרחך דרבנן הוא. דאי מקרא דרבי חנין ליכא למילף אלא קדשי מזבח. אבל אפר פרה לא. ומשני דר\"ע הוסיף כלי שאין לו תוך דמצרף מדרבנן. ופליגא דרבי חנין. פירש\"י דאמר צירוף דקדש דאורייתא. אדרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן דאמר מעדות של ר\"ע נשנית משנה זו דכלי מצרף לקדש. שמעינן מהכא בהדיא דרבי חנין דדריש לה לקרא קא דריש לה דרשה גמורה ולא אסמכתא בעלמא. ואין הכי נמי דלא דריש ליה אלא לקדש. אבל אפר חטאת ודאי דאף לדידיה אינו מצרף אלא מדרבנן. וכן מה שהוסיף ר\"ע לא הוסיף אלא מדרבנן. ובכלי שאין לו תוך. אבל ר\"י דס\"ל דאף לקדש אין צירוף מדאורייתא אלא מדרבנן. לא נסיב קרא אפילו למסמך עליה. וא\"כ יש לתמוה על הר\"ב והרמב\"ם דפירשו דצירוף קדש מדרבנן. ונסבו להו קרא דרבי חנין וקאמרי דהוה אסמכתא. ושוב ראיתי בכ\"מ פי\"ב מהל' אבות הטומאות ששם כתב ג\"כ הרמב\"ם שצירוף הקדש מדרבנן. ושרמז יש בתורה כף א' וגו' וכתב עליו הכ\"מ שפוסק כר\"י משום דהוא מריה דגמ' טפי מר' חנין ומ\"מ קרא דאייתי ר' חנין כתבו לרמז בעלמא. ע\"כ: \n",
+                    "<b>הוסיף ר\"ע</b>. כתב הר\"ב דאילו מעדותו של ר\"ש בן בתירא לא שמענו אלא על הטמא וכו'. ורמב\"ם פירש דמעדותו של ר\"ש לא שמענו שמצרף אלא כלי שיש לו תוך וכו' ולא דהרמב\"ם הוא זה הפירוש אלא תלמוד ערוך הוא [חגיגה דף כ\"ד] שכתבתיו לעיל. ומפני כך אני תמה ג\"כ על פירושו של הר\"ב שמפרש מדנפשיה דלא כהגמ': \n",
+                    "<b>והלבונה וגחלים</b>. אע\"ג דלאו אוכל נינהו חיבת הקדש מכשרתן לטומאה. רש\"י בחגיגה. ועיין במשנה ה' פ\"ר דזבחים וברפי\"ב דמנחות: \n",
+                    "<b>והגחלים</b>. פי' הר\"ב אותן שכ\"ג חותה במחתה ביה\"כ. שבמה שהוא חותה הוא מכניס אבל גחלים של כל יום. תנינן נתפזר ממנו כקב גחלים היה מכבדן לאמה. כלומר שלא היה חושש להם. הרמב\"ם. ור\"ל כיון שלא היה חושש להם ש\"מ שמעולם לא עשאום לאותן גחלים שיהיו קודש. וירושלמי הוא הביאוהו התוס' בחגיגה [דף כ\"ג ד\"ה שאם] ומפרשים עוד לירושלמי בענין אחר ודגחלים דהכא בכל גחלים הוא. ואע\"ג דנתפזר היה מכבדן. משום דלא נתקדש אלא הצריך לו. אבל מה שאין צריך לו לא. ויכול להפסידו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שהורהנה</b>. פי' הר\"ב שנתמשכנה. משכון בלשון ישמעאל רה\"ן. ערוך. [*ומצאתי הפרש בין משכון להרהון בחבורו של הרמב\"ם בהלכות מ\"ש [פ\"ג הלכה י\"ח] מן הירושלמי דמשכון אמרו שם על המשכן בחובו שכבר חייב לו. והרהון אמרו שם על שלוה עכשיו עליו ונ\"ל דהכא נקט התנא זה הלשון לרבותא דנתמשכנה מדעת]: \n",
+                    "<b>ועדיה</b>. בפסולי עדים קמיירי. כגון עבד ושפחה העידו. הראב\"ד. כלומר דאל\"כ מאי סברי בני משפחתה שרחקוה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>הואיל והיה לה עדים שלא נטמאה: \n",
+                    "<b>האמינו שלא נסתרה ושלא נטמאה</b>. כתב הר\"ב ודוקא לזאת וכו' אבל אם אין לה עדים וכו'. בזמן שיד הנכרים תקיפה ואשקלון יד הגוים תקיפה היא דארץ פלשתים היא. ועוד כבר גלו ישראל. רש\"י פ\"ב דכחובות דף כ\"ו. וז\"ש דכבר גלו נראה מדתנן התם שזה ר' זכריה בן הקצב היה בשעה שנכנסו האומות לירושלים [*כדתנן במשנה ט' פ\"ב דכתובות] ומשמע ליה דבחורבן היה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ורבי יהודה ב\"ב</b>. בגמ' פ\"ק דכתובות דף י\"ד מייתי לה וגרס ר' יהושע בן בתירא: \n",
+                    "<b>אלמנת עיסה</b>. דאילו בת עיסה דאין לה חזקת כשרות החמירו אפילו בספק ספיקא. כך פירשו התוס' שם בד\"ה אלמנת עיסה וכו'. אבל בתר הכי בד\"ה ת\"ר איזו היא אלמנת עיסה וכו'. כתבו דר\"ת מוחק מהברייתא אלמנת. ולענין בת קתני ודקאי אמתני' דהכא העיסה נאמנת לטהר וכו'. ע\"כ. ש\"מ דל\"ג במתני' אלמנת. ובפרק י\"ט מהלכות אסורי ביאה דייק הכ\"מ מלשון הרמב\"ם כדברי התוס' הראשונים: \n",
+                    "<b>לטמא ולטהר לרחק ולקרב</b>. פירש הר\"ב שבודקת ואומרת זו טמאה כדי לרחק וכו'. וכן נמצא עוד במשנה דסוף פרקין. אבל התוס' דכתובות פירשו לטמא ולטהר שייך לענין ממזרות ונתינות [כדתניא פ\"ד דקדושין דף ע\"ב] ממזרי ונתיני עתידין לטהר לרחק ולקרב שייך אחללות. כדתנן הכהנים שומעים לכם לרחק ולא לקרב. ועמ\"ש בסוף פרקין בשם הראב\"ד: \n",
+                    "<b>אמר רשב\"ג נ\"א אמר רבן גמליאל</b>. והיא עיקר דהא בכתובות רמינן לה אדר\"ג דהתם כדלקמן: \n",
+                    "<b>אבל מה נעשה וכו'</b>. כתב הר\"ב אע\"ג דבעלמא וכו' הכא שאני. דמעלה עשו ביוחסין. היכא דלא טוענת ברי. אבל בטוענת ברי אפילו בחד ספקא מכשיר ר\"ג בפרק קמא דכתובות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>איל קמצא</b>. פירש הר\"ב מין חגב וראשו ארוך וסברי רבנן דארבה סלעם חרגול חגב כתיבי. והני אין ראשן ארוך. הלכך כל שיש ראשו ארוך לא. ור' יוסי בן יועזר דורש בכלל ופרט וכלל. ומרבה כל כעין הפרט שיש לו ד' סימנים דחשבינן במשנה דסוף פ\"ג דחולין. ואיכא מ\"ד בראשו ארוך לא פליגי דלכ\"ע שרי [ה\"ג התוס'] והכא בכנפיו חופין את רובו ע\"י הדחק קמיפלגי. מ\"ס רובא כל דהו בעינן. ומ\"ס רובו דמינכר בעינן גמרא פ\"ב דע\"ז דף ל\"ז: \n",
+                    "<b>דכן</b>. פי' הר\"ב טהור חרגום טהור. דכי. וטהורים דכיין. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>דאינון דכיין</b>. כתב הר\"ב איכא מ\"ד דכיין טהורים לגמרי. דטומאת משקין לאו דאורייתא דדריש כל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא בהכשר כדאיתא בפ\"ק דפסחים דף ט\"ז. והא דתנן בפרק ז' דפסחים מ\"ז הציץ מרצה על טומאת הדם. ההיא דלא כר' יוסי בן יועזר כדאיתא בגמרא. ועיין בפי' הר\"ב במ\"ו פרק ט\"ו דכלים שמפרש ג\"כ שהן טהורות לענין הכשר וכן פי' הרמב\"ם שם ובכאן. ומ\"ש הר\"ב איכא למ\"ד. דכיין טהורים מלטמא אחרים. וכו'. במ\"ט פ\"ד דטהרות. ואיכא נמי מ\"ד התם במ\"י דאפילו אחרים מטמאים מדאורייתא. והיינו אוכלים אבל לא כלים. עיי\"ש בפירוש הר\"ב: \n",
+                    "<b>ודיקרב למיתא מסאב</b>. כתב הר\"ב ה\"ק וכל דיקרב ודאי למיתא מסאב אבל ספק וכו' ואע\"ג דספק טומאה ברשות הרבים טהור דאורייתא. דכל איסור ספק מסוטה וכו' ומה סוטה רה\"י וכו'. גמ' פ\"ב דע\"ז [דף ל\"ז] הלכתא מסוטה גמרינן לה. מה סוטה רה\"י וכו' כלומר והלכך לית לן לאתויי אלא דומיא דסוטה. והואיל ולית לן בסוטה אלא רה\"י ממילא ספק ברה\"ר טהור. דהעמד דבר על חזקתו. והלכתא גמירי לה לאו דוקא אלא העמד וכו' כ\"פ התוס'. ובגמרא דריש מסכת נדה איתא טעמא דהעמד וכו' אבל במי\"א פ\"ד דטהרות מייתי ליה הר\"ב דספק טומאה בר\"ה טהור. מצבור טמא בפסח וכו'. ושם אפרש בס\"ד. ומ\"ש הר\"ב ואין מורין כן. פירש\"י ברבים דלא לזלזולי ביה טפי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העיד ר' עקיבא משום נחמיה איש בית דלי שמשיאים האשה וכו'</b>. שנויה בסוף יבמות. ואף ע\"פ שר' יהודה בן בבא העיד על זה לעיל רפ\"ו. הא תנן התם ביבמות [דף קי\"ג] שאחרים לא היו משיאין אלא הוא. ועכשיו כשהעיד ר' עקיבא משום נחמיה קבלו והשיאו: \n",
+                    "<b>מלקט עצם עצם והכל טהור</b>. פי' הר\"ב ולא חיישינן שמא נטמאו בהם אדם וכלים דעזרת נשים דין רה\"ר יש לה וכו'. כ\"כ הרמב\"ם ומסיים ולא חפרו בארץ ג\"כ כדי שיראו אם יש שם קבר אלא לקטו מה שצאו בלבד. ולא גזרו טומאה על ירושלים וכו' כמ\"ש הר\"ב. ובהכי אתי שפיר לישנא דמלקט עצם עצם דהוי כהנהו דתנינן בסוף פ' ט\"ז דאהלות לומר שאין לו שכונת קברות וסגי ליה בלקיטת עצם עצם כל הנמצא. ולא מחזיקין ביותר כ\"כ הראב\"ד בסוף מכילתין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כשהיו בונים בהיכל עושים קלעים להיכל</b>. פירוש כשהיו בונים בימי עזרא. ופליגי אמוראי בגמ' פ\"ב דשבועות דף ט\"ז איכא מ\"ד דס\"ל דקדושה ראשונה בטלה לה. ופליג אדר' יהושע. ואם אין בית אין קרבן לפיכך עשו קלעים. ואיכא מ\"ד דלא פליג. ומר דשמיע ליה אמר וכן מר. וקלעים לצניעותא בעלמא. ודעת הר\"ב והרמב\"ם נראה דס\"ל כמ\"ד דל\"פ מדלא פירשו כלום. ועיין מ\"ש לקמן. ומדלא תנן בלשון פלוגתא ליכא לאוכוחי די\"ל דמשום שהעידו נשנה שלא בלשון פלוגתא. וכיוצא בזה במ\"ט פ\"ז דעירובין: \n",
+                    "<b>אלא שבהיכל בונים מבחוץ</b>. שנתנו הקלעים לפנים ממקום החומה. ובונים את החומה מברוץ שלא יזונו עיניהם מן ההיכל. רש\"י [דשבועות שם] : \n",
+                    "<b>ומעשר שני אע\"פ שאין חומה</b>. והא דתנן במ\"ה פ\"ק דמעשר שני. ואם אין מקדש ירקבו. ההוא תנא ס\"ל דלא קדשה לעתיד לבא לא קדושה ראשונה ולא קדושה שניה. וכן נמי דהא דתנן במשנה ב' פ\"ב דשבועות וכל שלא נעשה בכל אלו. הנכנס לשם אין חייבים עליה. סבירא ליה האי תנא דבאחת מכל אלו [תנן]. ולא בכל אלו. ונמצא שעזרא היה יכול לקדש. ואיכא נמי אמורא התם בשבועות דמפרש לההוא מתני' גופא דבאחת מכל אלו תנן. וס\"ל דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא. כך היא דעת הראב\"ד בהשגותיו לסוף פ\"ו מהלכות בית הבחירה והשיג בזה על הרמב\"ם שפוסק כרבי יהושע דהכא מההיא סתמא דמעשר שני. וגם הכ\"מ הניח זה בצ\"ע. לפי שהרמב\"ם פסק ג\"כ לההוא סתמא [פ\"ז מהל' מ\"ש הלכה ט\"ו וי\"ו]. ואני תמיה דבשבועות פ\"ב דף ט\"ז דאהנהו אמוראי דפליגי במתני'. וכל שלא נעשה בכל אלו וכו' מטעמא אי קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא. אי לא. אמרינן כתנאי דהכא. ודחינן לה וכמ\"ש לעיל. ואמאי לא אשכח האי תנא דמעשר שני דודאי פליג אמתני' דהכא וכהאי גונא איתא נמי בזבחים דף ק\"ז [ע\"ב] ולא מייתי האי תנא דמעשר שני. וכ\"ש בפ\"ק דמגילה דף י' דאיתא נמי פלוגתא דאמוראי. והתם בתר דדחו להך דהכא מייתי תנא דברייתא דס\"ל דלא קדשה לעתיד לבא. ואמאי לא מייתי סתם משנה ההיא דמעשר שני. הלכך נ\"ל דמההיא ליכא למשמע. דדלמא אע\"ג דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא. ומן הדין אוכלין מעשר שני אע\"פ שאין חומה. אפ\"ה אמרו חכמים שלא לאכול וירקב. ואולי מטעם דכשאין מקדש אין העם רגילין בטהרה. והואיל וכן אין על הרמב\"ם שום תמיה. לפי שפוסק כהך דהכא מהטעמים שכתב הכ\"מ. ואפ\"ה שפיר פסק בהלכות מעשר שני דאם אין מקדש ירקב. ואע\"פ שבהלכות בית הבחירה העתיק ג\"כ הא דאוכלין מעשר שני. י\"ל דזהו דין תורה וסמך על מ\"ש בהל' מעשר שני. מה שהחמירו חכמים במעשר שני שאם אין מקדש ירקב. כך נ\"ל ליישב לדברי הרמב\"ם. ומ\"מ לא קשיא על הראב\"ד דלמה לא הביא הגמרא מתני' דמעשר שני. דבשבועות. וזבחים. תקשה ולטעמיך למה לא מייתי הברייתא דבמגלה. ובמגלה שהביא ברייתא ולא מתני' דמ\"ש י\"ל משום דבההיא ברייתא אדכר תנא ר' ישמעאל ברבי יוסי. מש\"ה מייתי לה. משא\"כ מתני' דמ\"ש דסתמא מתנייא ובכולי דוכתין כי מסתם סתים הא אמרינן מאן תנא: \n",
+                    "<b>שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא</b>. פירש הר\"ב מקדש וירושלים. אבל קדושת שאר א\"י לא קדשה וכו' כ\"כ הרמב\"ם בסוף [פ\"ו] מהלכות בית הבחירה. ומסיים בה הכי. ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדושתן לעתיד לבא. ובקדושת שאר א\"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבא. לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה. ושכינה אינה בטילה. והרי הוא אומר (ויקרא כ״ו:ל״א) והשימותי את מקדשיכם ואמרו חכמים [מגילה כ\"ח] אע\"פ ששוממין בקדושתן הן עומדים אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים. וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש. ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן א\"י. וכיון שעלה עזרא וקדשה. לא קדשה בכבוש. אלא בחזקה שהחזיקו בה. ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השניה. הוא מקודש היום. ואע\"פ שנלקח הארץ ממנו. וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שבארנו בהלכות תרומה עכ\"ל. וכתב עליו הכ\"מ ואיני יודע מה כח חזקה גדול מכח כבוש. ולמה לא נאמר בחזקה ג\"כ משנלקח הארץ מידינו בטלה חזקה. ותו בראשונה שנתקדשה בכבוש וכי לא היה שם חזקה. אטו מי עדיפא חזקה בלא כבוש. מחזקה עם כבוש. וצריך לי עיון. עכ\"ל. ונ\"ל לתרץ דסבירא ליה דכבוש נכרים אתא ומבטל כבוש ישראל משא\"כ בחזקה שהחזיקו מיד מלך פרס שנתן להם רשיון להחזיק בה. לא אתא כיבוש ומבטל לחזקה שהיתה מדעת הנותן. ואין להשיב מנתינת השי\"ת שנתנה לישראל בראשונה שיש להשיב שכמו שהש\"י נתן לישראל הארץ. כך נבאו נביאיו שיעלו המחריבים ויטלו מהם. וכן נבאו על כורש מלך פרס שיחזירה. אבל על לקיחת האומה הזאת מידינו. לא מצינו בה נבואה בפירוש ולפיכך שלא כדין נטלוה מידינו. ואין קרקע נגזלת כנ\"ל ליישב דברי הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הלכה למשה מסיני.</b> לשון הרמב\"ם לא נשמע ממשה רבינו ע\"ה זה הלשון. אבל נשמע ממנו זה הענין לפי שמשה סיפר בביאת המשיח. ולשון התורה. אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' ושב ה' אלהיך את שבותך וגו' ומל ה' אלהיך וגו' וזולת זה והגיד להם גם כן מפי הגבורה בהקדמותיו וסבותיו. ושיקדים אותו האיש לישר לו הארץ. והוא אליהו. והודיע להם שהאיש ההוא לא יוסיף ולא יגרע בתורה. אבל יסלק ויסיר החמסים בלבד. ואין בזה מחלוקת. ולא הכחשה. אבל נפלה המחלוקת ברעות שיסיר. מה הם. ע\"כ. ועיין מ\"ש במשנה ב' פ\"ב דסוטה. ועמ\"ש לקמן בס\"ד. ועיין במשנה ב' פ\"ב ומשנה ג' פ\"ג דתמורה: ",
+                    "<b>[*ועוד אחרת היתה שם וקרבה בן ציון בזרוע.</b> כגון אלו אליהו בא וכו'. פי' הר\"ב וחס התנא על כבוד הבריות וכו' ללמדך כמה צריך אדם ליזהר וכו' וכן פי' הרמב\"ם. והקשה רש\"ל ז\"ל בתשובותיו סי' י\"ב דמה לשון הרע שייך בזה. אדרבא בכבוש עדותן יהיו כל העם שוגגים והם מזידים חס ושלום. וכן קשה ג\"כ במשפחה הכשרה שאותה פרסמו ולמה לנו עוד אליהו לקרבה ותירץ שזרוע של בן ציון היה מאימת מלכות ששלטה אז על ישראל בלא יראת שמים והיתה ממיתה כרצונה כל העוברים על פיה. ואמרינן לענין יחוס בפרק עשרה יוחסין בדקו עד מקום הסכנה ופירשו שם שאינם מחוייבים להכניס עצמם בסכנה כגון זה. ולפיכך לא פירשו הפסולים כי היתה סכנה להם. ובכשרים אין ה\"נ שמה שפרסמו אותה לא היה מועיל. אעפ\"כ הכניסו עצמם בסכנה כדי לפרסם הכשרות עכ\"ד. ובעיני הוא דוחק גדול לומר שעל הכשרות הכניסו עצמם בסכנה שהסברא נותנת ששניהם שוים שלא לסכן עליהם ואדרבה אם פירשו מפני הסכנה שלא לפרסם הפסולום. שמהם יש לבא מכשול עון לעבור על לאוין. מה שא\"כ אף אם לא יפרסמו הכשרים וימנעו העם מלהתחתן בהם אין כאן איסור. אם לא שנאמר שע\"י כן יבאו הם להתחתן בפסולים. ויבואו לכלל איסור. מ\"מ אידך גיסא קרוב יותר לאיסור ואפ\"ה פירשו. כ\"ש בהך גיסא. ומה שהקשה למה צריכין לאליהו על המשפחה שפרסמו כשרותה זו אינה קושיא דכגון אלו אליהו וכו' כלומר שנתרחקה שלא כדין ולא שגם נתפרסם אח\"כ כשרותה שא\"צ שיהיו שוים ממש הדוגמא עם הדומה לו. וכן מה שתירץ על כבוש העדות שהיה מפני הסכנה. זה אינו מספיק אלא על זמנו של בן ציון שהיה שעת סכנה לפי אומד דעתו. אבל כשאין סכנה אין רשאין לכבוש העדות. א\"כ לאחר שנשברה זרועו של בן ציון. כ\"ש רבינו הקדוש מחבר המשניות שלא היה סכנה זו בימיו למה כבש עדות. אלא נ\"ל פשוט דמש\"ה לא פרסמה רבינו הקדוש לפי שכבר נטמעה בין הכשרות. עד שלא נודעה לרבים. שזו אין לגלותה אלא לצנועין. ומזו נראה לי ראיה גמורה לדסברי כך. עיין בב\"י טור אה\"ע ריש סי' ב'. והשתא אומדנא דרש\"ל נמי אינה מוכרחת. אלא י\"ל שלא היתה סכנת נפש מפני זרוע של בן ציון. ואין ה\"נ החכמים היו מפרסמים המשפחה שקרבה בזרוע שהיא פסולה. אלא שההמון לא השגיחו בעדותן של חכמים והלכו אחרי דברי בן ציון כאשר בעו\"ה דברי חכמים אינם נשמעים להמון נגד בעלי זרוע וזו היתה הסבה העצמית ג\"כ שנטמעו. ולכן לא היה רבינו הקדוש רשאי לפרסמה במשנתינו המסורה לכל. חבל לצנועין ודאי שפרסמה]: ",
+                    "<b>לטמא ולטהר לרחק ולקרב.</b> פי' הראב\"ד טומאה וטהרה פסלות והכשר שאמר. וכן רחוק וקרוב. אלא שהטומאה הוא פסלות גמור ורחוק וקרוב הוא הולד פגום שאמרו חכמים א\"נ הטומאה פסול כהונה. ע\"כ. ועמ\"ש במשנה ג': ",
+                    "<b>שנאמר הנני שולח לכם את אליה הנביא וגו' והשיב וגו'.</b> ל' הר\"ב שעתיד לומר ברוח הקדש זה מבני בניו של זה ולדברי ר\"ש אבות אלו החכמים וכו'. נראה לפרש שסובר הר\"ב דהאי דתנן שנאמר הנני וגו' לאמדברי החכמים הוא. אלא מדברי המחבר המשנה. שהביא זה המקרא אחרי דברי כולם. לומר שמחלקותם הוא בזה הפסוק [ועיין במשנה ו' פ\"ז דסוטה וסוף פ\"ג דמגילה] והיינו הא דפירש הר\"ב שעתיד לומר זה מבני בניו וכו' היא סברת ת\"ק ור' יהודה. אלא שזה אומר לרחק ולקרב. וזה אומר לקרב ולא לרחק. לפי שסברתו שאין א) החמס אלא לרחק הכשר בלבד. וזהו שבא להסיר והדר מפרש ולדברו ר\"ש אבות אלו החכמים וכו' אבל לדברי חכמים אתיא קרא כפשטיה לב אבות על בנים. ולא הוצרך לפרש. וז\"ל הרמב\"ם אבל חכמים אומרים אין עושק ביוחסין. כל הנקרא בשמו הכל יתיחסו אל האמת והתורה היא אב הכל אבל המעשקות והרעות הם השנאות שבין בני אדם לפי שהם חנם והוא חומס בשנאתו [אותו] והוא אמרם לעשות שלום בעולם. ע\"כ. והראב\"ד מפרש דברי חכמים לעשות שלום מן האומות. אבל גם פירושו דכולהו תנאי פליגי בהאי קרא. וז\"ל. אלא לרחק את המקורבים בזרוע וכו'. דכתיב והשיב לב אבות על בנים וכו' משמע ליה על קירוב משפחה קאמר ב) רבי ישמעאל אומר להשוות את המחלוקת שיש בין החכמים בדברי תורה רבי ישמעאל דריש מהאי קרא דלעיל דכתיב זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים. וכתיב בתריה הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו'. והשיב לב אבות על בנים וגו'. כלומר על החקים והמשפטים ישוה לב אבות עם לב בנים. שלא תהיה עוד מחלוקת ביניהם. [ונראה לי דמהכא רגילין לומר דתיק\"ו שאמרו בגמרא היא נוטריקון תשבי יתרץ קושיות ואבעיות אע\"פ שמשמעותה נ\"ל תהא קאי. כנוטריקון דדייתיקי. שפירש הר\"ב במשנה ז' בפ\"ק דב\"מ. וכלומר שהקושיא קאי ובמקומה עומדת] וחכ\"א לעשות שלום בעולם כלומר לעשות שלום לישראל מן האומות. ולבשר אותם על ביאת הגואל. וזה יום אחד לפני ביאת המשיח. והיינו דכתיב הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים. ולב בנים על אבותם. כלומר לב האבות והבנים אשר נפל בם מורך מפחד. וברחו אלה פה ואלה פה מפני צרותם. ישיב אותו היום לגבורתו. וישיבו אלה את אלה. ויתנחמו זה בזה. אמן. וכן יהא בימינו. והא דכתיב בסיפא דקרא פן אבא והכתי את הארץ חרם. לדעת כולם על המקרא הראשון הוא חוזר. וכך הוא פירושו. זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב וגו' ואם תזכרו. הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא וגו'. פן אבא והכתי את הארץ. כלומר זכרו תורתי פן אבא והכתי את הארץ חרם. ואם תזכרו לא אבא [להכות הארץ חרם]. אשלח לכם מושיע ורב והושיע אתכם מאויביכם. אמן כן יהי רצון [ע\"כ]: ",
+                    "<small>סליק מסכת עדיות</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה עדיות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה עדיות",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Eduyot",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Eduyot",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה עדיות, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Eduyot, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Horayot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Horayot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8211f577248c52c287ffdedd10fde10040669125
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Horayot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,164 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Horayot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה הוריות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Horayot, Introduction": [
+            "כאשר השלים מוסר הדיינים החל לבאר שגיאותם. כי כל מי שיש בו טבע בשר ודם אי אפשר שלא יטעה ויחטא. ולפיכך סידר הוריות אחר אבות(. הרמב\"ם\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>הורו בית דין</b>. פליגי בסוף פרקין איזה ב\"ד. \n",
+                    "<b>על אחת מכל מצות</b>. פי' הר\"ב שחייבים על זדונה כרת. עיין במשנה ג' פרק ב': \n",
+                    "<b>והלך היחיד וכו' פטור</b>. דתניא אם נפש אחת תחטא בשגגה בעשותה (ויקרא ד׳:כ״ז) הרי אלו מיעוטין. העושה מפי עצמו חייב. בהוראת בית דין פטור. ועיין מ\"ש במשנה ה' פ\"י דשבת. ומ\"ש הר\"ב רוב יושבי א\"י. גמ'. שנאמר (מלכים א ח׳:ס״ה) ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבא חמת עד נחל מצרים וגו' דמלבא חמת עד נחל מצרים ל\"ל אלא ש\"מ הני הוא דאקרי קהל אבל הנך [דבח\"ל] לא אקרי קהל. ומ\"ש הר\"ב או רוב השבטים וכו' דכתיב (ויקרא ד׳:י״ג) ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר דהיינו שהורו בית דין לעבור. הקהל ועשו. מעשה תלוי בקהל ורובו ככולו בכ\"מ. ומ\"ש ואז בית דין מביאין לא משום דס\"ל כר\"מ דסוף פרקין אלא צבור מביאין כר\"י דהתם. ומשום דבשביל הוראת הב\"ד מביאין שפיר קאמר ב\"ד מביאין. וכן הרמב\"ם בר\"פ י\"ב מהל' שגגות כתב ב\"ד מביאין ואח\"כ פסק דצבור מביאין ופירש הכ\"מ כמ\"ש. \n",
+                    "<b>או תלמיד והוא ראוי להוראה וידע שטעו</b>. ומסקינן בגמרא דאי ראוי להוראה לא צריכא דמה לי הוא מה לי אחד מהן אלא משנה יתירה קמ\"ל דאפילו גמיר ולא סביר סביר ולא גמיר שאינו ראוי להוראה אפ\"ה חייב ומסיים הרמב\"ם בפ' י\"ג מהלכות שגגות אבל אם היה עם הארץ הרי זה פטור. שאין ידיעתו באיסורין ידיעה ודאית. \n",
+                    "<b>בין שעשו ועשה עמהם בין וכו'</b>. זו ואצ\"ל זו קתני. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הורו בית דין</b>. ועשו רוב צבור על פיהם. רש\"י: \n",
+                    "<b>[*רבי אליעזר אומר וכו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"א וכ\"כ הרמב\"ם ומשום דר\"ע כוותיה ס\"ל: \n",
+                    "<b>שהיושב בביתו</b>. אמר ליה ר\"ע לפי שהיושב בביתו וכו'. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרי אלו פטורין</b>. פירש הר\"ב דכתיב ונעלם דבר [כדתנן בסיפא] קרי ביה ונעלם מדבר מ\"ם דונעלם שדיא אדבר. ומ\"ס נדרשת לפניו ולאחריו וקרי ביה ונעלם מדבר. רש\"י. ועיין במשנה ב' פרק דלקמן לענין עבודה זרה: \n",
+                    "<b>יש נדה בתורה אבל השומרת וכו'</b>. ומשכחת לה נמי כי הא דתנן פ\"ב משנה ד': \n",
+                    "<b>אבל המוציא מרה\"י לרה\"ר פטור</b>. פירש הר\"ב דאמרי וכו' דכתיב אל יצא. ודרשינן לא תפיקו ועמ\"ש ריש שבת בדבור ושתים שהן ארבע וכו' ובגמרא והא כתיב ולא תוציאו משא מבתיכם דירמיה י\"ז [כ\"ב] [ומשני דאמרי דהונאה והכנסה הוא דאסור מושיט וזורק שרי] ומ\"ש הר\"ב זריקה והושטה. עיין פי\"א דשבת משנה ב' וד': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וידע א' מהן שטעו וכו' פירש הר\"ב דאמר קרא ואם כל עדת וגו' עד שיהיו כולם מסכימין בשגגה</b>. הכי אמר רבי יוחנן ד\"ג <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ובמסקנא לא קאי אלא אי איכא כולם הויא הוראה. אי לא לא. והיינו דתנן ואמר להם טועים אתם דאי לא אמר הכי כיון דכולם היו הוי שגגת ב\"ד: \n",
+                    "<b>או שלא היה מופלא של ב\"ד שם</b>. ואפילו היה מנינם שלם. ר\"ל שבעים ואחד. הרמב\"ם. וטעמא בגמ' מפני מה [אמרו] הורו בדבר שהצדוקים מודין בו פטורין [כדפירש הר\"ב לעיל] מפני שהיה להם ללמוד ולא למדו. לא היה מופלא של ב\"ד שם נמי פטורים. מפני שהיה להם ללמוד ולא למדו: \n",
+                    "<b>או זקן שלא ראה לו בנים</b>. וכן העתיק הר\"ב גם הרמב\"ם בפירושו. אבל בחבורו (פי\"ג הלכה א' מה\"ש) כתב או זקן או שלא ראה בנים וכן בברייתא פרק ד' דסנהדרין דף ל\"ו. אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס. ומי שאין לו בנים. והעתיקה הרמב\"ם בפ\"ב [הלכה ג'] מהלכות סנהדרין. וכתב זקן מופלג בשנים. ובפירוש רש\"י זקן ששכח כבר צער גידול בנים ואינו רחמני: \n",
+                    "<b>עד שיהיו כולם ראויים להוראה</b>. פירש הר\"ב שנאמר בסנהדרין והתיצבו שם עמך. עמ\"ש בזה במשנה ה' פ\"ד דקדושין [ד\"ה ולא] דלמסקנא מונשאו אתך נפקא: \n",
+                    "<b>מביאין פר</b>. רבי מאיר כדאית ליה. ור' יהודה כדאית ליה. ור\"ש כדאית ליה. במתני' דלקמן. רש\"י: \n",
+                    "<b>מזידין ועשו שוגגים וכו' פטורים</b>. פירש הר\"ב דמזיד לאו בר קרבן. ולשון רש\"י דאם כל עדת ישראל ישגו כתיב דבעינן שוגגים בבית דין. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שנים עשר שבטים מביאין</b>. כתב הר\"ב דסבר ר' יהודה כל שבט ושבט אקרי קהל שנאמר ויעמוד יהושפט בקהל יהודה. ובגמרא [דף ה' ע\"ב] מתקיף דלמא שאני התם דהוי [נמי] בנימין אלא מדכתיב (בראשית מ״ח:ד׳) ויאמר אלי וגו' ונתתיך לקהל עמים ומאן איתיליד ליה בנימין. וליכא למימר דהכי קאמר דלכי מתיליד בנימין הוי שנים עשר שבטים קהל. דא\"כ ביהושפט אע\"ג דהוי תרי אמאי אקרו קהל. וא\"ת י\"ג שבטים הוה ליה למימר דהא איכא מנשה ואפרים. לא קשיא דמסקינן בגמרא [דף ו' ע\"ב] דלא נאמר על שם אחיהם יקראו בנחלתם אלא לנחלה. ובדגלים ונשיאים לחלוק כבוד לדגלים ונשיאים: \n",
+                    "<b>רש\"א י\"ג פרים</b>. פי' הר\"ב שאין ב\"ד מתכפרים וכו' דבוהקריבו הקהל דריש ה' דהקהל: \n",
+                    "<b>שאף אלו שלא חטאו מביאין ע\"י החוטאין</b>. דדריש קהל הקהל [*לגרירה שאותן שלא חטאו יהיו נגררים אחר החוטאים] ור\"מ לא דריש. ובמ\"ג פ\"ב דסוטה דריש ליה ר\"מ אלות האלות. ותו דר\"י הכא דריש ה' לרבויא והתם דריש למעוטי. כבר תמהו זה בתוס' דהתם דף י\"ז. ומ\"ש הר\"ב ואפילו עשה שבט אחד והוא רוב ישראל וכו' הכי תניא בגמרא [דף ה' ע\"ב] ודייקינן נמי מדתנן לקמן ושאר כל השבטים פטורים. דלא צריכא. דממילא שמעינן מדתנן אותו שבט חייב. אלא הא קמ\"ל דבהוראת ב\"ד הגדול. שאר שבטים חייבים ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>רש\"א ח' פרים</b>. דס\"ל מעיני הקהל. כדאמרי אינשי מעיני דפלניא. וה\"נ ה\"י לשמוש אתא. מעיני של קהל: \n",
+                    "<b>ובעבודה זרה</b>. אע\"ג דרבי יהודה לא תני בעבודה זרה משום דממילא אתיא איצטריך ליה לר\"ש למתני בהדיא. דלא תימא כיון דמיקל מדרבי יהודה ה\"מ בשאר מצות. אבל בעבודה זרה דחמירא להביא פר ושעיר. אימא דמודה. הלכך צריכא. ועמ\"ש בפ\"ב מ\"ב: \n",
+                    "<b>הורו ב\"ד של א' מן השבטים וכו'</b>. אותו השבט חייב. דר' יהודה ה\"י דהקהל דמעיני הקהל. נמי דריש. \n",
+                    "<b>ועשה אותו השבט</b>. פי' הר\"ב ואין כאן רוב מנין וכו' ודברי תימה הן דמשמע דאי הוו רוב מנין אפי' שאר שבטים חייבים והא ליתא. דלא אמרן לעיל בסמוך דשבט א' מחייב שאר שבטים אלא בהוראת ב\"ד הגדול. כמ\"ש שם. וז\"ל הרמב\"ם לדעת ר' יהודה שבט א' שעשה בהוראת ב\"ד הגדול שאר השבטים מביאין על ידו כשהיה רוב הקהל ולפיכך אומר בכאן ושאר שבטים פטורים. לפי שהיה אותו השבט עושה בהוראת עצמו. ע\"כ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הורה כהן משיח</b>. והוא מופלא ראוי להוראה. גמ': \n",
+                    "<b>מביא פר</b>. שנאמר בפ' ויקרא אם הכהן המשיח יחטא וגו' והקריב וגו' פר וגו' [ועיין לקמן מ\"ו] ובגמ' פשיטא אמר אביי הב\"ע כגון שהורה ושכח מאיזה טעם הורה. ובשעה (שטעה) [צ\"ל שעשה] אמר הריני עושה על דעת הוראתי מהו דתימא כיון דאילו מתידע ליה הדר ביה. כמזיד דמי. ולא לחייב [קרבן] . קמ\"ל. \n",
+                    "<b> מזיד ועשה שוגג פטור</b>. לגמרי קאמר כמ\"ש במ\"ג: \n",
+                    "<b>שהוראת כהן משיח לעצמו כהוראת ב\"ד</b>. כדפי' הר\"ב במ\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מתכפר לו בפ\"ע</b>. כגון דמורו בתרי איסורי ב\"ד בחלב. והוא בעבודה זרה. [א\"נ אפכא כדאיתא בגמ'] (דף ז' ע\"ב) דאי הורה הוא בפ\"ע. ולא הורו ב\"ד כלל לא אצטריך למתני דחייב להביא פר דמקרא מלא הוא אלא כי אצטריך למתני כגון דהורו בב' איסורי. רש\"י: \n",
+                    "<b>שאין ב\"ד חייבין וכו'</b>. לשון הר\"ב כלומר דין הוא שהמשיח מתכפר וכו'. וכן פירש\"י וההוא דפירש הר\"ב לעיל דנפקא לן מקרא דכתיב על חטאתו. הכי איתא בברייתא. אבל ק\"ל דבגמ' מייתי לה אמתני' וקאמר מה\"מ דת\"ר וכו'. ואי איתא דמתני' אשאין סמיך. מאי קשיא ליה. ומאי מהדר ליה. הא מתני' גופא תני טעמא. אלא נ\"ל דתנא דידן לאו לראיה מייתי אלא מילתא באפי נפשה היא. וה\"ק ואין. וכה\"ג ריש פ\"ק דביצה [מ\"ב] שאפר כירה וכו' מפרשי' בגמ' ואפר כדפי' הר\"ב שם וכבר כתבתי בסוף פ\"ו דערובין [ד\"ה שאין] בשם הרא\"ש דמפרש לה הכי במתני' דהתם. ואע\"ג דלא אתמר עלה בגמ' כלום. ושם הבאתי לו ממשניות אחרות לראיה לדבריו. וכך נ\"ל נמי הך דהכא דהוי כמו ואין. ומשום כהן משיח נסיב לה הכא. אע\"ג דלענין ב\"ד כבר תנן לה לעיל פ\"ק מ\"ג. וא\"נ איידי אינך דאין חייבים וכו': \n",
+                    "<b>שאין ב\"ד וכו'</b>. רש\"י פי' ר\"מ היא דאמר לעיל סוף פ\"ק ב\"ד מביאין וכו' ולפי מה שכתבתי לעיל בריש הפרק [ד\"ה והלך]. בשם הכ\"מ אין לדקדק במאי דתני ב\"ד.. וככ\"ע אתיא: וכן המשיח. כדפירש הר\"ב במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>לא בעבודה זרה</b>. דתנו רבנן לפי שיצאה עבודה זרה לדון בעצמה [פירוש רש\"י שיצאה מכלל פר העלם דבר של צבור לדון בעצמה בהבאת פר ושעיר ע\"כ]. יכול יהו חייבים על עקירת מצוה כולה נאמר כאן מעיני כו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן המשיח</b>. פירש הר\"ב אינו חייב קרבן וכו' ולא כתב אינו חייב פר. כמ\"ש בצבור. מטעמא דכתב רש\"י דמשיח פטור מכלום כדאמר לקמן בפרק בתרא [דף י\"א] מעם הארץ פרט למשיח דאינו מביא בשגגת מעשה כלל. ועיין בפירוש הר\"ב משנה ז' בדברי ר\"ש: \n",
+                    "<b>ולא בעבודה זרה וכו'</b>. פירש הר\"ב דילפינן עבודה זרה משאר מצות מגזרה שוה כו' דבעבודה זרה לא כתיב בית דין. דהא כתיב ואם מעיני העדה נעשתה בשגגה והיינו מעשה. ומעשה אינו תלוי בב\"ד. רש\"י לעיל דף ז' ע\"ב: \n",
+                    "<b>אין חייבין</b>. אפשר לי לומר דהא דדייק תנא למתני אין חייבין והוי מצי למתני ולא בעבודת כוכבים אלא וכו' וכדתנן לעיל וכן לקמן דמשום דבשגגת מעשה פליג ר' כדתניא בגמ' וה\"א דמתני' ר' היא ומש\"ה לא קתני וכן משיח. קמ\"ל במאי דתני אין חייבין כלומר דאף כהן משיח אינו חייב אבל בגמ' דייק לה כי היכי דבסיפא לא קתני וכן משיח. וליכא מאן דפליג אלא ה\"ה ה\"נ ה\"ה. ואיכא למידק אמאי נסיב מסיפא ולא מרישא: \n",
+                    "<b>אין ב\"ד חייבין עד שיורו בדבר שזדונו כרת וכו'</b>. פי' הר\"ב שכל הכריתות שבתורה הן שלשים ושש [ומני להו בריש כריתות] ועל כולן חייבין על שגגתן חטאת דכתיב (במדבר ט״ו:כ״ט-ל׳)  תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' הוקשה כל התורה כולה לע\"ז מה להלן ע\"ז [כדפי' הר\"ב סוף פ\"ק] שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. אף כאן שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. וילמד עליון. פ' דכי תשגו דבצבור. מתחתון. מדכתיב ואם נפש וכתיב תורה אחת וגו' גמרא [דף ח']. ומ\"ש הר\"ב חוץ מחמשה. דטומאת מקדש וקדשיו תרתי. טמא הבא למקדש וטמא האוכל קדש: \n",
+                    "<b>[*וכן המשיח וכו'</b>. עיין מ\"ש במשנה ז' בדבור המתחיל אשם ודאי וכו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין חייבין על עשה וכו'</b>. פירש הר\"ב ב\"ד שהורו. וכן פירש\"י משום דכהן משיח פלוגתא בסוף פרקין בגמ' [דף ח']. \n",
+                    "<b>על עשה שבמקדש</b>. פירש הר\"ב כגון שנטמא במקדש וכו' כדתנן במשנה ג' פ\"ב דשבועות: \n",
+                    "<b>ואין מביאין אשם תלוי וכו'</b>. כתב הר\"ב שכל דבר שחייבין על שגגתו וכו' [עיין בריש מתניתין ז'] יליף לה בגמרא דבחטאת קבועה כתיב ואם נפש וגו' מכל מצות ה' וגו' ואשם. ובאשם תלוי כתיב נמי מכל מצות ה' וגו' ואשם. וכ\"כ הר\"ב במשנה ב' פרק ה' דכריתות. ומ\"ש הר\"ב וטומאת מקדש הואיל ואין חייבין על שגגתו חטאת. ר\"ל קבועה. אבל עולה ויורד לא קרינן חטאת סתמא: \n",
+                    "<b>פרוש מן הנדה</b>. כשנטמאה בשעת תשמיש כדפירש הר\"ב. ומשנה ד' פ\"ב דשבועות כתבתי מנא יליף לה. ורש\"י שפירש בכאן פרוש מן הנדה. כלומר בסמוך לווסתה לא דק דההיא מלתא אחריתא התם בברייתא ולא קאי אמתניתין: \n",
+                    "<b>ומצות לא תעשה לא תבא אל הנדה</b>. פירוש כשנטמאה בשעת תשמיש. ויליף לה בגמ' פרק ב' דשבועות דף י\"ח דכתיב (ויקרא י״ח:י״ט) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. ולא תקרב נמי לא תפרוש הוא דכתיב [ישעיה ס\"ה ה'] האומרים קרב אליך אל תגש בי כי קדשתיך פירש\"י ליצני הדור היו אומרים לנביא עמוד בעצמך אל תגש בי שלא אטמאך שאתה קדוש ואני טמא. קדשתיך. טמאתיך. כמו הן ישא איש בשר קדש. (חגי ב׳:י״ב) וכמו פן תקדש (דברים כ\"ב) : \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין חייבים וכו'</b>. פירש הר\"ב לא ב\"ד ולא המשיח. וכן פירש\"י ולפי מאי דפי' במתני' דלעיל בב\"ד ולא במשיח משום דר' עקיבא פליג בסוף פירקין. ה\"נ לא ה\"ל לפרש אלא בב\"ד דבכולן פליג: \n",
+                    "<b>על שמיעת הקול וכו'</b>. ועל טומאת מקדש וקדשיו. ובדין הוא דלא אבעי למתני דהא תני לעיל אין חייבין על עשה ועל ל\"ת שבמקדש. וטעמא משום דהוה בעולה ויורד. וה\"ה על שמיעת קול ועל בטוי שפתים דב\"ד פטור. והא דקתני הכא משום דבעי אפלוגי רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא. רש\"י. \n",
+                    "<b>ועל ביטוי שפתים ועל טומאת וכו'</b>. וה\"ג נמי במשנה ד' פ\"ב דכריתות ויראה לי טעמא אע\"ג דבכתוב קדים טומאת מקדש הואיל ואין המקדש קיים. ובטוי שייך בכל זמן להכי אקדמה: \n",
+                    "<b>והנשיא כיוצא בהם</b>. פירש הר\"ב מלך ששגג וכו' ולא בעינן שהורה שאין שגגתו תלויה בהוראתו. וחייב על שגגת מעשה בלבד דלא ככ\"ג. וכדתניא בגמרא בריש פירקין. ומ\"ש הר\"ב דבכל הנך כתיב ואם לא תגיע וגו' יצא מלך וכ\"ג כו'. הכי איתא בברייתא בגמרא [דף ט']. והרמב\"ם הקדים וכתב. וכן כהן גדול לדעת רבי יוסי פטור וכו' לפי שנאמר וכו'. ומ\"ש הר\"ב שאינן באין לידי עניות מסיים בברייתא נשיא דכתיב (ויקרא ד׳:כ״ב) ועשה אחת מכל מצות ה' אלהיו מי שאין על גבו אלא ה' אלהיו פירש\"י דהיינו מלך ומלך לעולם עשיר הוא. משיח דכתיב (שם כ\"א) והכהן הגדול מאחיו. בנוי בכח בחכמה ובעושר וכו'. כמ\"ש הר\"ב במשנה ג' פרק קמא דיומא: \n",
+                    "<b>רבי עקיבא אומר הנשיא חייב בכולן</b>. כתב הר\"ב והאי דכהן משיח פטור וכו' לדברי רבי עקיבא וכו' לא דייק בלישניה דאכתי לא שמענו דס\"ל דפטור וכתב והאי וכו'. דאי משום דלא נקט אלא נשיא. הא רבי יוסי הגלילי נמי לא נקט אלא נשיא ושניהם שוים לדידיה. ואין לומר דלרבי יוסי דפוטר בנשיא. כי תידוק הא משיח חייב הוי לחומרא. דהא ליתא דכי מחמרינן לחיוביה קא מייתי חולין לעזרה. ולשון הרמב\"ם ור\"ע אומר נשיא חייב לפי שנאמר וכו' אמנם כהן גדול אינו חייב וכו'. לדעת ר\"ע וכו'. ומ\"ש הר\"ב וכיון שמיעטו הכתוב מעשירית האיפה. נתמעט נמי וכו' דכתיב בסוף אותה פרשה וכו' מאחת מאלה וכו'. מדכתיב בסוף ולא כתביה בדלות. אי נמי בעשירות דייקינן אבל מלישנא דאחת לחוד לית לן למידק דא\"כ הא כתיב (שם ה') והיה כי יאשם לאחת מאלה ואימא הכי נמי כל המתחייב באחת מתחייב בכולן. ושאין מתחייב באחת אין מתחייב בכולן. ואמאי רבי עקיבא מחייב הנשיא חוץ משמיעת קול. גמרא (שם) : \n",
+                    "<b>שהמלך לא דן ולא דנין אותו</b>. הכי תנן במשנה ב' פרק ב' דסנהדרין ואסיפא סמיך. דתני סיפא לא מעיד ולא מעידין אותו. ויש ספרים דגרסי הכא הסיפא נמי. ואע\"ג דמוקמינן לה התם במלכי ישראל כדפי' הר\"ב שם. הרי כתבתי גם שם דלא אמעוטי מלכי בית דוד מן לא מעיד. אלא בעידי נפשות דחמירי. אבל בשאר עדות אין מעידין אפילו מלכי בית דוד. משום דצריכים לעמוד. וכתיב שום תשים וגו'. וס\"ל לרבי עקיבא דכיון דאין הנשיא בכלל עדות הלכך לא שייך בהו שמיעת קול. אפילו בעדות שיכולין להעיד. והשתא אתי שפיר דהר\"ב והרמב\"ם פסקו דלא כר' עקיבא. ואע\"ג דטעמא קאמר. משום דהאי טעמא לא מכרעא כלל למעוטי מלך משמיעת קול היכא דשייך גביה. והכ\"מ בפ\"י מהלכות שגגות כתב דלא מכרעא משום דראייתו של רבי עקיבא במלכי ישראל היא. ע\"כ. ואי אפשר דתסגי לן בהא. דא\"כ תקשה אדרבי עקיבא. דלאו ראיה היא כלל. דהא קרא כתיב (ירמיהו כ״א:י״ב) דינו לבקר משפט. אלא כדכתבתי. אבל מכל מקום קשיא לי דהכא פסקו הר\"ב והרמב\"ם בפירושו. וכן בפ\"י מהלכות שגגות דלא כרבי עקיבא. והמלך חייב. ובריש פ\"ד דשבועות דתנן שבועות העדות אינה נוהגת אלא בראויין להעיד. ממעטינן מלך כמו שכתבתי שם. וכן כתב בריש פ\"י מהלכות שבועות. וצריך עיון. ומה שכתב הר\"ב והא דתנינן אין חייבים וכו'. וכך כתב הרמב\"ם בסוף פרקין. כלומר ותקשה סתמא אסתמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מביא כשבה ושעירה</b>. או או קתני. כדכתיבי קראי בהדיא בפרשת ויקרא. וכן והנשיא שעיר. שם בכתוב. \n",
+                    "<b> ומשיח ובית דין מביאין פר</b>. כדפירש הר\"ב במשנה ג': \n",
+                    "<b>ובית דין פר ישעיר</b>. כדכתיב בפרשח שלח לך. ואמר לעיל [משנה ג' בפי' הר\"ב] יליף מעיני מעיני. מה להלן ב\"ד. אף כאן בית דין רש\"י:\n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומשיח ובית דין פטורין</b>. פי' הר\"ב דכתיב בקרבן צבור ונודעה וכו'. ומשיח כבית דין. שאין חטאו ושגגתו שוה (כמו הב\"ד כדלקמן). [וכמ\"ש הר\"ב לקמן] אבל נשיא אין שגגתו תלוי בהוראתו כמו שכתבתי במשנה ה': \n",
+                    "<b>אשם ודאי היחיד והנשיא והמשיח חייבים</b>. דכתיב באשמות ואם נפש אחת. ונשיא ומשיח. בכלל נפש אחת הן. והא דתנן לעיל משנה ג' אין חייבים אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת. וכן המשיח ואשם ודאי אין שגגתו חטאת. הכי משמע וכן המשיח דגבי אשם ודאי פר הוא דלא יביא אבל אשם ודאי יביא כהדיוט. רש\"י. \n",
+                    "<b>ובית דין פטורין</b>. פי' הר\"ב שאין להוראת ב\"ד עסק בהן. ואין אשם בא וכו' כמו שכתבתי במשנה ג' דאין חייבים אלא על דבר שזדונו כרת וכו': \n",
+                    "<b>והיחיד והנשיא והמשיח חייבים</b>. דכולן בכלל נפש אחת הן. רש\"י: \n",
+                    "<b>אלא שאין כהן גדול חייב וכו'</b>. מה שכתב הר\"ב וכהן משיח אינו חייב וכו' כדמוכח לעיל בפירקין במשנה ג' כמו שכתבתי שם: \n",
+                    "<b>דברי ר\"ש</b>. כתב הר\"ב שאין הלכה כמותו וכ\"כ הרמב\"ם. ואני תמיה דהא סתם לן רבי כוותיה במ\"ד פרק בתרא דפרה. וכ\"ש דסדר טהרות האחרון. ועי' מ\"ש בר\"פ בתרא דסוטה בענין מחלוקת ואח\"כ סתם. והראב\"ד בפ\"י מהל' שגגות השיג על הרמב\"ם וכתב המשיח אינו חייב בטומאת מקדש וקדשיו. ונראה בעיני שממשנה זו יצא לו. ומה שפוטר המלך משמיעת קול כר\"ע דלעיל. ומסתלקין מעליו בזה כל קושיות הכ\"מ. \n",
+                    "<b>ומה הן מביאין</b>. נ\"ל דדברי ת\"ק הן. דמהדר על שמיעת הקול ודעמיה. וקאי איחיד. נשיא ומשיח. ולא הבינותי דברי רש\"י בזה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>והנשיא מביא שעיר</b>. פי' הר\"ב דכתיב על חטאתו אשר חטא. וכן לשון הרמב\"ם בפירושו גם בחבורו בסוף הלכות שגגות. ואני תמיה שזה הכתוב בפרשת כהן משיח כתיב. והכי דריש ליה בברייתא בגמרא. לענין כהן משיח שעבר ואח\"כ חטא. שמביא חטאתו משעבר דכתיב על חטאתו וכן הוא גם בתורת כהנים. ואפשר דאגב ריהטא נסבי להאי קרא. וכונתם היתה אהא דכתיב גבי נשיא או הודע אליו חטאתו אשר חטא והביא את קרבנו. ודרשי כאשר חטא מביא את קרבנו. אלא שלא ראיתי בגמרא ובת\"כ דדריש לה כלל. ולהכי מסתבר דאין צריך קרא לכשחטא ואחר כך עבר שיביא כשחטא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כהן משיח מביא פר</b>. כבר כתבתי לעיל מהיכא יליף לה [בגמרא ות\"כ] ומ\"ש הר\"ב שאין בין כהן העובד לכהן שעבר אלא עבודה וכו'. וכן כתב הרמב\"ם בפירושו. ותימה דבמתני' ד' תנן דזה וזה שוין בעבודת יה\"כ וכ\"ש עבודת שאר הימים. ודאם רצה כ\"ג להקריב מקריב. כדתנן במשנה ב' פרק קמא דיומא והכי תניא בהדיא בגמ' דשוין בהקרבה כל יום. ובמשנה ט' פרק קמא דמגילה כתבו דלכל שאר הדברים שוין חוץ מפר יה\"כ ועשירית האיפה. וכ\"כ [הרמב\"ם] בסוף ה' שגגות. ובפ\"ק דיומא דף י\"ב. פסק רבי יוחנן הלכה כרבי יוסי דאמר ראשון חוזר לעבודתו. שני אינו ראוי לכהן גדול משום איבה. ולא לכהן הדיוט משום מעלין בקדש ואין מורידין. ומיהו מסיק התם דמודה רבי יוסי שאם עבר ועבד עבודתו כשרה. \n",
+                    "<b>והנשיא כהדיוט</b>. ונייתי נשיא שעיר מק\"ו ומה משיח שאין מביא חטאת בשגגת מעשה מביא חטאתו משעבר. נשיא שמביא [חטאת] בשגגת מעשה אינו דין שמביא חטאתו משעבר. ת\"ל אשר נשיא יחטא. כשהוא נשיא אין כשהוא הדיוט לא. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד שלא נתמנו חייבין</b>. כהדיוט ומשנתמנו פטורין ומשמע דלגמרו פטרינהו. וז\"ל רש\"י דרבי שמעון חטאת וידיעה בעי. וה\"ה דפליג ר\"ש ברישא דקתני נשיא שחטא ואח\"כ עבר מגדולתו מביא שעיר. דר\"ש קאמר נמי דאם נודע לו משעבר דאין מביא שעיר דחטאת וידיעה בעי כשהוא נשיא. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואין בין כהן משמש</b>. היינו ראשון שחזר לעבודתו. לכהן שעבר. היינו שני שמינו תחתיו. דלאחר שנעבר [פסול] הראשון מעבירים השני. רש\"י. וכ\"כ הר\"ב במשנה ט' פ\"ק דמגילה: \n",
+                    "<b>זה וזה שוים וכו'</b>. בפרק קמא דמגילה כתב הר\"ב ומקריבין אוננין והכי תניא הכא בגמ': \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>כל התדיר מחבירו קודם את חבירו</b>. פירש הר\"ב דאמר קרא מלבד עולת הבקר וכו'. עיין עוד מזה בריש פ\"י דזבחים: \n",
+                    "<b>וכל המקודש מחבירו וכו'</b>. כתב הר\"ב דהכי אשכחן בכהן וכו' לפתוח ראשון. פירש רש\"י. לקרות בתורה. עיין משנה ת' פרק ה' דגיטין. ולברך ראשון פירש רש\"י בזמון: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האיש קודם לאשה להחיות וכו' והאשה קודמת לכסות</b>. פירש הר\"ב שבושתה מרובה וכו'. להחיות מסיק ב\"י טור י\"ד סימן רנ\"א דהכי פירושו להצילם אם הם טובעים בנהר וכיוצא בזה. ונקיט כסות וה\"ה לאכילה דחד טעמא הוא. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כהן קודם לוי.</b> גמ'. שנאמר בני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים. [ד\"ה א' כ\"ג י\"ג]. ועיין מ\"ש הר\"ב במ\"ח פ\"ה דגיטין. והרמב\"ם בפירושו מנה עוד מעלות. ע\"ש. ובחבורו סוף פ\"ד מהלכות כלי המקדש: ",
+                    "<b>ישראל לממזר.</b> והרמב\"ם בפירושו. וכן בחבורו סוף פרק ח' מהלכות מתנות עניים כתב ישראל לחלל. דבת חלל פסולה לכהונה. וחלל לשתוקי. ושתוקי לאסופי. ואסופי לממזר. שהממזר ודאי והאחרים ספק. ",
+                    "<b>וממזר לנתין.</b> כתב הר\"ב זה בא מטפה כשרה וכו'. גמ'. ואפי' ממזרת שילדה מעובד כוכבים ועבד שהולד ממזר כדמוכח ממתנו' דספ\"ג דקדושין וכ\"כ הרמב\"ם פט\"ו מה' אסורי ביאה. וטור א\"ה סי' ד'. מ\"מ יש בו מקצת כשרות מהאם. דהא אמרי' בסוף פ' המפלת (נדה דף ל\"א) ג' שותפין באדם הקב\"ה אביו ואמו וכו': ",
+                    "<b>גר קודם לעבד.</b> פי' הר\"ב זה לא היה בכלל ארור וזה היה בכלל ארור גמ'. וכתב הרמב\"ם ר\"ל ממה שכתוב בתורה ארור כנען. ועיין מ\"ש בשם רש\"י רש מתני' ג' פ\"ק דקדושין: ",
+                    "<b>וכהן גדול עם הארץ.</b> בזמן בית שני שלא דקדקו לקיים והכהן הגדול [מאחיו] שיהא גדול בחכמה וכו' כמ\"ש פ\"ב משנה ה'. כדפירש הר\"ב במשנה ג' פ\"ק דיומא: ",
+                    "<b>קודם לכהן גדול עם הארץ.</b> ועיין בפירוש הר\"ב במ\"ח פ\"ה דגטין. ",
+                    "<small>סליק לה מסכת הוריות וכולה סדר נזיקין בסייעתא דשמיא<br> אנא מהודה לעתיקא דעתיקין. שזיכני להשלים סדר נזיקין. ובכן מיסוד נבוני לחשים. הנני יוסף גם בסדר קדשים.</small> "
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה הוריות",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Horayot",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Horayot",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה הוריות, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Horayot, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Horayot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Horayot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..532c05f377b2114ad7fc8227c439aacbc164f738
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Horayot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,160 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Horayot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Horayot",
+    "text": {
+        "Mishnah Horayot, Introduction": [
+            "כאשר השלים מוסר הדיינים החל לבאר שגיאותם. כי כל מי שיש בו טבע בשר ודם אי אפשר שלא יטעה ויחטא. ולפיכך סידר הוריות אחר אבות(. הרמב\"ם\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>הורו בית דין</b>. פליגי בסוף פרקין איזה ב\"ד. \n",
+                    "<b>על אחת מכל מצות</b>. פי' הר\"ב שחייבים על זדונה כרת. עיין במשנה ג' פרק ב': \n",
+                    "<b>והלך היחיד וכו' פטור</b>. דתניא אם נפש אחת תחטא בשגגה בעשותה (ויקרא ד׳:כ״ז) הרי אלו מיעוטין. העושה מפי עצמו חייב. בהוראת בית דין פטור. ועיין מ\"ש במשנה ה' פ\"י דשבת. ומ\"ש הר\"ב רוב יושבי א\"י. גמ'. שנאמר (מלכים א ח׳:ס״ה) ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבא חמת עד נחל מצרים וגו' דמלבא חמת עד נחל מצרים ל\"ל אלא ש\"מ הני הוא דאקרי קהל אבל הנך [דבח\"ל] לא אקרי קהל. ומ\"ש הר\"ב או רוב השבטים וכו' דכתיב (ויקרא ד׳:י״ג) ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר דהיינו שהורו בית דין לעבור. הקהל ועשו. מעשה תלוי בקהל ורובו ככולו בכ\"מ. ומ\"ש ואז בית דין מביאין לא משום דס\"ל כר\"מ דסוף פרקין אלא צבור מביאין כר\"י דהתם. ומשום דבשביל הוראת הב\"ד מביאין שפיר קאמר ב\"ד מביאין. וכן הרמב\"ם בר\"פ י\"ב מהל' שגגות כתב ב\"ד מביאין ואח\"כ פסק דצבור מביאין ופירש הכ\"מ כמ\"ש. \n",
+                    "<b>או תלמיד והוא ראוי להוראה וידע שטעו</b>. ומסקינן בגמרא דאי ראוי להוראה לא צריכא דמה לי הוא מה לי אחד מהן אלא משנה יתירה קמ\"ל דאפילו גמיר ולא סביר סביר ולא גמיר שאינו ראוי להוראה אפ\"ה חייב ומסיים הרמב\"ם בפ' י\"ג מהלכות שגגות אבל אם היה עם הארץ הרי זה פטור. שאין ידיעתו באיסורין ידיעה ודאית. \n",
+                    "<b>בין שעשו ועשה עמהם בין וכו'</b>. זו ואצ\"ל זו קתני. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הורו בית דין</b>. ועשו רוב צבור על פיהם. רש\"י: \n",
+                    "<b>[*רבי אליעזר אומר וכו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"א וכ\"כ הרמב\"ם ומשום דר\"ע כוותיה ס\"ל: \n",
+                    "<b>שהיושב בביתו</b>. אמר ליה ר\"ע לפי שהיושב בביתו וכו'. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרי אלו פטורין</b>. פירש הר\"ב דכתיב ונעלם דבר [כדתנן בסיפא] קרי ביה ונעלם מדבר מ\"ם דונעלם שדיא אדבר. ומ\"ס נדרשת לפניו ולאחריו וקרי ביה ונעלם מדבר. רש\"י. ועיין במשנה ב' פרק דלקמן לענין עבודה זרה: \n",
+                    "<b>יש נדה בתורה אבל השומרת וכו'</b>. ומשכחת לה נמי כי הא דתנן פ\"ב משנה ד': \n",
+                    "<b>אבל המוציא מרה\"י לרה\"ר פטור</b>. פירש הר\"ב דאמרי וכו' דכתיב אל יצא. ודרשינן לא תפיקו ועמ\"ש ריש שבת בדבור ושתים שהן ארבע וכו' ובגמרא והא כתיב ולא תוציאו משא מבתיכם דירמיה י\"ז [כ\"ב] [ומשני דאמרי דהונאה והכנסה הוא דאסור מושיט וזורק שרי] ומ\"ש הר\"ב זריקה והושטה. עיין פי\"א דשבת משנה ב' וד': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וידע א' מהן שטעו וכו' פירש הר\"ב דאמר קרא ואם כל עדת וגו' עד שיהיו כולם מסכימין בשגגה</b>. הכי אמר רבי יוחנן ד\"ג <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ובמסקנא לא קאי אלא אי איכא כולם הויא הוראה. אי לא לא. והיינו דתנן ואמר להם טועים אתם דאי לא אמר הכי כיון דכולם היו הוי שגגת ב\"ד: \n",
+                    "<b>או שלא היה מופלא של ב\"ד שם</b>. ואפילו היה מנינם שלם. ר\"ל שבעים ואחד. הרמב\"ם. וטעמא בגמ' מפני מה [אמרו] הורו בדבר שהצדוקים מודין בו פטורין [כדפירש הר\"ב לעיל] מפני שהיה להם ללמוד ולא למדו. לא היה מופלא של ב\"ד שם נמי פטורים. מפני שהיה להם ללמוד ולא למדו: \n",
+                    "<b>או זקן שלא ראה לו בנים</b>. וכן העתיק הר\"ב גם הרמב\"ם בפירושו. אבל בחבורו (פי\"ג הלכה א' מה\"ש) כתב או זקן או שלא ראה בנים וכן בברייתא פרק ד' דסנהדרין דף ל\"ו. אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס. ומי שאין לו בנים. והעתיקה הרמב\"ם בפ\"ב [הלכה ג'] מהלכות סנהדרין. וכתב זקן מופלג בשנים. ובפירוש רש\"י זקן ששכח כבר צער גידול בנים ואינו רחמני: \n",
+                    "<b>עד שיהיו כולם ראויים להוראה</b>. פירש הר\"ב שנאמר בסנהדרין והתיצבו שם עמך. עמ\"ש בזה במשנה ה' פ\"ד דקדושין [ד\"ה ולא] דלמסקנא מונשאו אתך נפקא: \n",
+                    "<b>מביאין פר</b>. רבי מאיר כדאית ליה. ור' יהודה כדאית ליה. ור\"ש כדאית ליה. במתני' דלקמן. רש\"י: \n",
+                    "<b>מזידין ועשו שוגגים וכו' פטורים</b>. פירש הר\"ב דמזיד לאו בר קרבן. ולשון רש\"י דאם כל עדת ישראל ישגו כתיב דבעינן שוגגים בבית דין. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שנים עשר שבטים מביאין</b>. כתב הר\"ב דסבר ר' יהודה כל שבט ושבט אקרי קהל שנאמר ויעמוד יהושפט בקהל יהודה. ובגמרא [דף ה' ע\"ב] מתקיף דלמא שאני התם דהוי [נמי] בנימין אלא מדכתיב (בראשית מ״ח:ד׳) ויאמר אלי וגו' ונתתיך לקהל עמים ומאן איתיליד ליה בנימין. וליכא למימר דהכי קאמר דלכי מתיליד בנימין הוי שנים עשר שבטים קהל. דא\"כ ביהושפט אע\"ג דהוי תרי אמאי אקרו קהל. וא\"ת י\"ג שבטים הוה ליה למימר דהא איכא מנשה ואפרים. לא קשיא דמסקינן בגמרא [דף ו' ע\"ב] דלא נאמר על שם אחיהם יקראו בנחלתם אלא לנחלה. ובדגלים ונשיאים לחלוק כבוד לדגלים ונשיאים: \n",
+                    "<b>רש\"א י\"ג פרים</b>. פי' הר\"ב שאין ב\"ד מתכפרים וכו' דבוהקריבו הקהל דריש ה' דהקהל: \n",
+                    "<b>שאף אלו שלא חטאו מביאין ע\"י החוטאין</b>. דדריש קהל הקהל [*לגרירה שאותן שלא חטאו יהיו נגררים אחר החוטאים] ור\"מ לא דריש. ובמ\"ג פ\"ב דסוטה דריש ליה ר\"מ אלות האלות. ותו דר\"י הכא דריש ה' לרבויא והתם דריש למעוטי. כבר תמהו זה בתוס' דהתם דף י\"ז. ומ\"ש הר\"ב ואפילו עשה שבט אחד והוא רוב ישראל וכו' הכי תניא בגמרא [דף ה' ע\"ב] ודייקינן נמי מדתנן לקמן ושאר כל השבטים פטורים. דלא צריכא. דממילא שמעינן מדתנן אותו שבט חייב. אלא הא קמ\"ל דבהוראת ב\"ד הגדול. שאר שבטים חייבים ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>רש\"א ח' פרים</b>. דס\"ל מעיני הקהל. כדאמרי אינשי מעיני דפלניא. וה\"נ ה\"י לשמוש אתא. מעיני של קהל: \n",
+                    "<b>ובעבודה זרה</b>. אע\"ג דרבי יהודה לא תני בעבודה זרה משום דממילא אתיא איצטריך ליה לר\"ש למתני בהדיא. דלא תימא כיון דמיקל מדרבי יהודה ה\"מ בשאר מצות. אבל בעבודה זרה דחמירא להביא פר ושעיר. אימא דמודה. הלכך צריכא. ועמ\"ש בפ\"ב מ\"ב: \n",
+                    "<b>הורו ב\"ד של א' מן השבטים וכו'</b>. אותו השבט חייב. דר' יהודה ה\"י דהקהל דמעיני הקהל. נמי דריש. \n",
+                    "<b>ועשה אותו השבט</b>. פי' הר\"ב ואין כאן רוב מנין וכו' ודברי תימה הן דמשמע דאי הוו רוב מנין אפי' שאר שבטים חייבים והא ליתא. דלא אמרן לעיל בסמוך דשבט א' מחייב שאר שבטים אלא בהוראת ב\"ד הגדול. כמ\"ש שם. וז\"ל הרמב\"ם לדעת ר' יהודה שבט א' שעשה בהוראת ב\"ד הגדול שאר השבטים מביאין על ידו כשהיה רוב הקהל ולפיכך אומר בכאן ושאר שבטים פטורים. לפי שהיה אותו השבט עושה בהוראת עצמו. ע\"כ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הורה כהן משיח</b>. והוא מופלא ראוי להוראה. גמ': \n",
+                    "<b>מביא פר</b>. שנאמר בפ' ויקרא אם הכהן המשיח יחטא וגו' והקריב וגו' פר וגו' [ועיין לקמן מ\"ו] ובגמ' פשיטא אמר אביי הב\"ע כגון שהורה ושכח מאיזה טעם הורה. ובשעה (שטעה) [צ\"ל שעשה] אמר הריני עושה על דעת הוראתי מהו דתימא כיון דאילו מתידע ליה הדר ביה. כמזיד דמי. ולא לחייב [קרבן] . קמ\"ל. \n",
+                    "<b> מזיד ועשה שוגג פטור</b>. לגמרי קאמר כמ\"ש במ\"ג: \n",
+                    "<b>שהוראת כהן משיח לעצמו כהוראת ב\"ד</b>. כדפי' הר\"ב במ\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מתכפר לו בפ\"ע</b>. כגון דמורו בתרי איסורי ב\"ד בחלב. והוא בעבודה זרה. [א\"נ אפכא כדאיתא בגמ'] (דף ז' ע\"ב) דאי הורה הוא בפ\"ע. ולא הורו ב\"ד כלל לא אצטריך למתני דחייב להביא פר דמקרא מלא הוא אלא כי אצטריך למתני כגון דהורו בב' איסורי. רש\"י: \n",
+                    "<b>שאין ב\"ד חייבין וכו'</b>. לשון הר\"ב כלומר דין הוא שהמשיח מתכפר וכו'. וכן פירש\"י וההוא דפירש הר\"ב לעיל דנפקא לן מקרא דכתיב על חטאתו. הכי איתא בברייתא. אבל ק\"ל דבגמ' מייתי לה אמתני' וקאמר מה\"מ דת\"ר וכו'. ואי איתא דמתני' אשאין סמיך. מאי קשיא ליה. ומאי מהדר ליה. הא מתני' גופא תני טעמא. אלא נ\"ל דתנא דידן לאו לראיה מייתי אלא מילתא באפי נפשה היא. וה\"ק ואין. וכה\"ג ריש פ\"ק דביצה [מ\"ב] שאפר כירה וכו' מפרשי' בגמ' ואפר כדפי' הר\"ב שם וכבר כתבתי בסוף פ\"ו דערובין [ד\"ה שאין] בשם הרא\"ש דמפרש לה הכי במתני' דהתם. ואע\"ג דלא אתמר עלה בגמ' כלום. ושם הבאתי לו ממשניות אחרות לראיה לדבריו. וכך נ\"ל נמי הך דהכא דהוי כמו ואין. ומשום כהן משיח נסיב לה הכא. אע\"ג דלענין ב\"ד כבר תנן לה לעיל פ\"ק מ\"ג. וא\"נ איידי אינך דאין חייבים וכו': \n",
+                    "<b>שאין ב\"ד וכו'</b>. רש\"י פי' ר\"מ היא דאמר לעיל סוף פ\"ק ב\"ד מביאין וכו' ולפי מה שכתבתי לעיל בריש הפרק [ד\"ה והלך]. בשם הכ\"מ אין לדקדק במאי דתני ב\"ד.. וככ\"ע אתיא: וכן המשיח. כדפירש הר\"ב במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>לא בעבודה זרה</b>. דתנו רבנן לפי שיצאה עבודה זרה לדון בעצמה [פירוש רש\"י שיצאה מכלל פר העלם דבר של צבור לדון בעצמה בהבאת פר ושעיר ע\"כ]. יכול יהו חייבים על עקירת מצוה כולה נאמר כאן מעיני כו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן המשיח</b>. פירש הר\"ב אינו חייב קרבן וכו' ולא כתב אינו חייב פר. כמ\"ש בצבור. מטעמא דכתב רש\"י דמשיח פטור מכלום כדאמר לקמן בפרק בתרא [דף י\"א] מעם הארץ פרט למשיח דאינו מביא בשגגת מעשה כלל. ועיין בפירוש הר\"ב משנה ז' בדברי ר\"ש: \n",
+                    "<b>ולא בעבודה זרה וכו'</b>. פירש הר\"ב דילפינן עבודה זרה משאר מצות מגזרה שוה כו' דבעבודה זרה לא כתיב בית דין. דהא כתיב ואם מעיני העדה נעשתה בשגגה והיינו מעשה. ומעשה אינו תלוי בב\"ד. רש\"י לעיל דף ז' ע\"ב: \n",
+                    "<b>אין חייבין</b>. אפשר לי לומר דהא דדייק תנא למתני אין חייבין והוי מצי למתני ולא בעבודת כוכבים אלא וכו' וכדתנן לעיל וכן לקמן דמשום דבשגגת מעשה פליג ר' כדתניא בגמ' וה\"א דמתני' ר' היא ומש\"ה לא קתני וכן משיח. קמ\"ל במאי דתני אין חייבין כלומר דאף כהן משיח אינו חייב אבל בגמ' דייק לה כי היכי דבסיפא לא קתני וכן משיח. וליכא מאן דפליג אלא ה\"ה ה\"נ ה\"ה. ואיכא למידק אמאי נסיב מסיפא ולא מרישא: \n",
+                    "<b>אין ב\"ד חייבין עד שיורו בדבר שזדונו כרת וכו'</b>. פי' הר\"ב שכל הכריתות שבתורה הן שלשים ושש [ומני להו בריש כריתות] ועל כולן חייבין על שגגתן חטאת דכתיב (במדבר ט״ו:כ״ט-ל׳)  תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' הוקשה כל התורה כולה לע\"ז מה להלן ע\"ז [כדפי' הר\"ב סוף פ\"ק] שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. אף כאן שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. וילמד עליון. פ' דכי תשגו דבצבור. מתחתון. מדכתיב ואם נפש וכתיב תורה אחת וגו' גמרא [דף ח']. ומ\"ש הר\"ב חוץ מחמשה. דטומאת מקדש וקדשיו תרתי. טמא הבא למקדש וטמא האוכל קדש: \n",
+                    "<b>[*וכן המשיח וכו'</b>. עיין מ\"ש במשנה ז' בדבור המתחיל אשם ודאי וכו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין חייבין על עשה וכו'</b>. פירש הר\"ב ב\"ד שהורו. וכן פירש\"י משום דכהן משיח פלוגתא בסוף פרקין בגמ' [דף ח']. \n",
+                    "<b>על עשה שבמקדש</b>. פירש הר\"ב כגון שנטמא במקדש וכו' כדתנן במשנה ג' פ\"ב דשבועות: \n",
+                    "<b>ואין מביאין אשם תלוי וכו'</b>. כתב הר\"ב שכל דבר שחייבין על שגגתו וכו' [עיין בריש מתניתין ז'] יליף לה בגמרא דבחטאת קבועה כתיב ואם נפש וגו' מכל מצות ה' וגו' ואשם. ובאשם תלוי כתיב נמי מכל מצות ה' וגו' ואשם. וכ\"כ הר\"ב במשנה ב' פרק ה' דכריתות. ומ\"ש הר\"ב וטומאת מקדש הואיל ואין חייבין על שגגתו חטאת. ר\"ל קבועה. אבל עולה ויורד לא קרינן חטאת סתמא: \n",
+                    "<b>פרוש מן הנדה</b>. כשנטמאה בשעת תשמיש כדפירש הר\"ב. ומשנה ד' פ\"ב דשבועות כתבתי מנא יליף לה. ורש\"י שפירש בכאן פרוש מן הנדה. כלומר בסמוך לווסתה לא דק דההיא מלתא אחריתא התם בברייתא ולא קאי אמתניתין: \n",
+                    "<b>ומצות לא תעשה לא תבא אל הנדה</b>. פירוש כשנטמאה בשעת תשמיש. ויליף לה בגמ' פרק ב' דשבועות דף י\"ח דכתיב (ויקרא י״ח:י״ט) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. ולא תקרב נמי לא תפרוש הוא דכתיב [ישעיה ס\"ה ה'] האומרים קרב אליך אל תגש בי כי קדשתיך פירש\"י ליצני הדור היו אומרים לנביא עמוד בעצמך אל תגש בי שלא אטמאך שאתה קדוש ואני טמא. קדשתיך. טמאתיך. כמו הן ישא איש בשר קדש. (חגי ב׳:י״ב) וכמו פן תקדש (דברים כ\"ב) : \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין חייבים וכו'</b>. פירש הר\"ב לא ב\"ד ולא המשיח. וכן פירש\"י ולפי מאי דפי' במתני' דלעיל בב\"ד ולא במשיח משום דר' עקיבא פליג בסוף פירקין. ה\"נ לא ה\"ל לפרש אלא בב\"ד דבכולן פליג: \n",
+                    "<b>על שמיעת הקול וכו'</b>. ועל טומאת מקדש וקדשיו. ובדין הוא דלא אבעי למתני דהא תני לעיל אין חייבין על עשה ועל ל\"ת שבמקדש. וטעמא משום דהוה בעולה ויורד. וה\"ה על שמיעת קול ועל בטוי שפתים דב\"ד פטור. והא דקתני הכא משום דבעי אפלוגי רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא. רש\"י. \n",
+                    "<b>ועל ביטוי שפתים ועל טומאת וכו'</b>. וה\"ג נמי במשנה ד' פ\"ב דכריתות ויראה לי טעמא אע\"ג דבכתוב קדים טומאת מקדש הואיל ואין המקדש קיים. ובטוי שייך בכל זמן להכי אקדמה: \n",
+                    "<b>והנשיא כיוצא בהם</b>. פירש הר\"ב מלך ששגג וכו' ולא בעינן שהורה שאין שגגתו תלויה בהוראתו. וחייב על שגגת מעשה בלבד דלא ככ\"ג. וכדתניא בגמרא בריש פירקין. ומ\"ש הר\"ב דבכל הנך כתיב ואם לא תגיע וגו' יצא מלך וכ\"ג כו'. הכי איתא בברייתא בגמרא [דף ט']. והרמב\"ם הקדים וכתב. וכן כהן גדול לדעת רבי יוסי פטור וכו' לפי שנאמר וכו'. ומ\"ש הר\"ב שאינן באין לידי עניות מסיים בברייתא נשיא דכתיב (ויקרא ד׳:כ״ב) ועשה אחת מכל מצות ה' אלהיו מי שאין על גבו אלא ה' אלהיו פירש\"י דהיינו מלך ומלך לעולם עשיר הוא. משיח דכתיב (שם כ\"א) והכהן הגדול מאחיו. בנוי בכח בחכמה ובעושר וכו'. כמ\"ש הר\"ב במשנה ג' פרק קמא דיומא: \n",
+                    "<b>רבי עקיבא אומר הנשיא חייב בכולן</b>. כתב הר\"ב והאי דכהן משיח פטור וכו' לדברי רבי עקיבא וכו' לא דייק בלישניה דאכתי לא שמענו דס\"ל דפטור וכתב והאי וכו'. דאי משום דלא נקט אלא נשיא. הא רבי יוסי הגלילי נמי לא נקט אלא נשיא ושניהם שוים לדידיה. ואין לומר דלרבי יוסי דפוטר בנשיא. כי תידוק הא משיח חייב הוי לחומרא. דהא ליתא דכי מחמרינן לחיוביה קא מייתי חולין לעזרה. ולשון הרמב\"ם ור\"ע אומר נשיא חייב לפי שנאמר וכו' אמנם כהן גדול אינו חייב וכו'. לדעת ר\"ע וכו'. ומ\"ש הר\"ב וכיון שמיעטו הכתוב מעשירית האיפה. נתמעט נמי וכו' דכתיב בסוף אותה פרשה וכו' מאחת מאלה וכו'. מדכתיב בסוף ולא כתביה בדלות. אי נמי בעשירות דייקינן אבל מלישנא דאחת לחוד לית לן למידק דא\"כ הא כתיב (שם ה') והיה כי יאשם לאחת מאלה ואימא הכי נמי כל המתחייב באחת מתחייב בכולן. ושאין מתחייב באחת אין מתחייב בכולן. ואמאי רבי עקיבא מחייב הנשיא חוץ משמיעת קול. גמרא (שם) : \n",
+                    "<b>שהמלך לא דן ולא דנין אותו</b>. הכי תנן במשנה ב' פרק ב' דסנהדרין ואסיפא סמיך. דתני סיפא לא מעיד ולא מעידין אותו. ויש ספרים דגרסי הכא הסיפא נמי. ואע\"ג דמוקמינן לה התם במלכי ישראל כדפי' הר\"ב שם. הרי כתבתי גם שם דלא אמעוטי מלכי בית דוד מן לא מעיד. אלא בעידי נפשות דחמירי. אבל בשאר עדות אין מעידין אפילו מלכי בית דוד. משום דצריכים לעמוד. וכתיב שום תשים וגו'. וס\"ל לרבי עקיבא דכיון דאין הנשיא בכלל עדות הלכך לא שייך בהו שמיעת קול. אפילו בעדות שיכולין להעיד. והשתא אתי שפיר דהר\"ב והרמב\"ם פסקו דלא כר' עקיבא. ואע\"ג דטעמא קאמר. משום דהאי טעמא לא מכרעא כלל למעוטי מלך משמיעת קול היכא דשייך גביה. והכ\"מ בפ\"י מהלכות שגגות כתב דלא מכרעא משום דראייתו של רבי עקיבא במלכי ישראל היא. ע\"כ. ואי אפשר דתסגי לן בהא. דא\"כ תקשה אדרבי עקיבא. דלאו ראיה היא כלל. דהא קרא כתיב (ירמיהו כ״א:י״ב) דינו לבקר משפט. אלא כדכתבתי. אבל מכל מקום קשיא לי דהכא פסקו הר\"ב והרמב\"ם בפירושו. וכן בפ\"י מהלכות שגגות דלא כרבי עקיבא. והמלך חייב. ובריש פ\"ד דשבועות דתנן שבועות העדות אינה נוהגת אלא בראויין להעיד. ממעטינן מלך כמו שכתבתי שם. וכן כתב בריש פ\"י מהלכות שבועות. וצריך עיון. ומה שכתב הר\"ב והא דתנינן אין חייבים וכו'. וכך כתב הרמב\"ם בסוף פרקין. כלומר ותקשה סתמא אסתמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מביא כשבה ושעירה</b>. או או קתני. כדכתיבי קראי בהדיא בפרשת ויקרא. וכן והנשיא שעיר. שם בכתוב. \n",
+                    "<b> ומשיח ובית דין מביאין פר</b>. כדפירש הר\"ב במשנה ג': \n",
+                    "<b>ובית דין פר ישעיר</b>. כדכתיב בפרשח שלח לך. ואמר לעיל [משנה ג' בפי' הר\"ב] יליף מעיני מעיני. מה להלן ב\"ד. אף כאן בית דין רש\"י:\n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומשיח ובית דין פטורין</b>. פי' הר\"ב דכתיב בקרבן צבור ונודעה וכו'. ומשיח כבית דין. שאין חטאו ושגגתו שוה (כמו הב\"ד כדלקמן). [וכמ\"ש הר\"ב לקמן] אבל נשיא אין שגגתו תלוי בהוראתו כמו שכתבתי במשנה ה': \n",
+                    "<b>אשם ודאי היחיד והנשיא והמשיח חייבים</b>. דכתיב באשמות ואם נפש אחת. ונשיא ומשיח. בכלל נפש אחת הן. והא דתנן לעיל משנה ג' אין חייבים אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת. וכן המשיח ואשם ודאי אין שגגתו חטאת. הכי משמע וכן המשיח דגבי אשם ודאי פר הוא דלא יביא אבל אשם ודאי יביא כהדיוט. רש\"י. \n",
+                    "<b>ובית דין פטורין</b>. פי' הר\"ב שאין להוראת ב\"ד עסק בהן. ואין אשם בא וכו' כמו שכתבתי במשנה ג' דאין חייבים אלא על דבר שזדונו כרת וכו': \n",
+                    "<b>והיחיד והנשיא והמשיח חייבים</b>. דכולן בכלל נפש אחת הן. רש\"י: \n",
+                    "<b>אלא שאין כהן גדול חייב וכו'</b>. מה שכתב הר\"ב וכהן משיח אינו חייב וכו' כדמוכח לעיל בפירקין במשנה ג' כמו שכתבתי שם: \n",
+                    "<b>דברי ר\"ש</b>. כתב הר\"ב שאין הלכה כמותו וכ\"כ הרמב\"ם. ואני תמיה דהא סתם לן רבי כוותיה במ\"ד פרק בתרא דפרה. וכ\"ש דסדר טהרות האחרון. ועי' מ\"ש בר\"פ בתרא דסוטה בענין מחלוקת ואח\"כ סתם. והראב\"ד בפ\"י מהל' שגגות השיג על הרמב\"ם וכתב המשיח אינו חייב בטומאת מקדש וקדשיו. ונראה בעיני שממשנה זו יצא לו. ומה שפוטר המלך משמיעת קול כר\"ע דלעיל. ומסתלקין מעליו בזה כל קושיות הכ\"מ. \n",
+                    "<b>ומה הן מביאין</b>. נ\"ל דדברי ת\"ק הן. דמהדר על שמיעת הקול ודעמיה. וקאי איחיד. נשיא ומשיח. ולא הבינותי דברי רש\"י בזה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>והנשיא מביא שעיר</b>. פי' הר\"ב דכתיב על חטאתו אשר חטא. וכן לשון הרמב\"ם בפירושו גם בחבורו בסוף הלכות שגגות. ואני תמיה שזה הכתוב בפרשת כהן משיח כתיב. והכי דריש ליה בברייתא בגמרא. לענין כהן משיח שעבר ואח\"כ חטא. שמביא חטאתו משעבר דכתיב על חטאתו וכן הוא גם בתורת כהנים. ואפשר דאגב ריהטא נסבי להאי קרא. וכונתם היתה אהא דכתיב גבי נשיא או הודע אליו חטאתו אשר חטא והביא את קרבנו. ודרשי כאשר חטא מביא את קרבנו. אלא שלא ראיתי בגמרא ובת\"כ דדריש לה כלל. ולהכי מסתבר דאין צריך קרא לכשחטא ואחר כך עבר שיביא כשחטא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כהן משיח מביא פר</b>. כבר כתבתי לעיל מהיכא יליף לה [בגמרא ות\"כ] ומ\"ש הר\"ב שאין בין כהן העובד לכהן שעבר אלא עבודה וכו'. וכן כתב הרמב\"ם בפירושו. ותימה דבמתני' ד' תנן דזה וזה שוין בעבודת יה\"כ וכ\"ש עבודת שאר הימים. ודאם רצה כ\"ג להקריב מקריב. כדתנן במשנה ב' פרק קמא דיומא והכי תניא בהדיא בגמ' דשוין בהקרבה כל יום. ובמשנה ט' פרק קמא דמגילה כתבו דלכל שאר הדברים שוין חוץ מפר יה\"כ ועשירית האיפה. וכ\"כ [הרמב\"ם] בסוף ה' שגגות. ובפ\"ק דיומא דף י\"ב. פסק רבי יוחנן הלכה כרבי יוסי דאמר ראשון חוזר לעבודתו. שני אינו ראוי לכהן גדול משום איבה. ולא לכהן הדיוט משום מעלין בקדש ואין מורידין. ומיהו מסיק התם דמודה רבי יוסי שאם עבר ועבד עבודתו כשרה. \n",
+                    "<b>והנשיא כהדיוט</b>. ונייתי נשיא שעיר מק\"ו ומה משיח שאין מביא חטאת בשגגת מעשה מביא חטאתו משעבר. נשיא שמביא [חטאת] בשגגת מעשה אינו דין שמביא חטאתו משעבר. ת\"ל אשר נשיא יחטא. כשהוא נשיא אין כשהוא הדיוט לא. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד שלא נתמנו חייבין</b>. כהדיוט ומשנתמנו פטורין ומשמע דלגמרו פטרינהו. וז\"ל רש\"י דרבי שמעון חטאת וידיעה בעי. וה\"ה דפליג ר\"ש ברישא דקתני נשיא שחטא ואח\"כ עבר מגדולתו מביא שעיר. דר\"ש קאמר נמי דאם נודע לו משעבר דאין מביא שעיר דחטאת וידיעה בעי כשהוא נשיא. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואין בין כהן משמש</b>. היינו ראשון שחזר לעבודתו. לכהן שעבר. היינו שני שמינו תחתיו. דלאחר שנעבר [פסול] הראשון מעבירים השני. רש\"י. וכ\"כ הר\"ב במשנה ט' פ\"ק דמגילה: \n",
+                    "<b>זה וזה שוים וכו'</b>. בפרק קמא דמגילה כתב הר\"ב ומקריבין אוננין והכי תניא הכא בגמ': \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>כל התדיר מחבירו קודם את חבירו</b>. פירש הר\"ב דאמר קרא מלבד עולת הבקר וכו'. עיין עוד מזה בריש פ\"י דזבחים: \n",
+                    "<b>וכל המקודש מחבירו וכו'</b>. כתב הר\"ב דהכי אשכחן בכהן וכו' לפתוח ראשון. פירש רש\"י. לקרות בתורה. עיין משנה ת' פרק ה' דגיטין. ולברך ראשון פירש רש\"י בזמון: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האיש קודם לאשה להחיות וכו' והאשה קודמת לכסות</b>. פירש הר\"ב שבושתה מרובה וכו'. להחיות מסיק ב\"י טור י\"ד סימן רנ\"א דהכי פירושו להצילם אם הם טובעים בנהר וכיוצא בזה. ונקיט כסות וה\"ה לאכילה דחד טעמא הוא. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כהן קודם לוי.</b> גמ'. שנאמר בני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים. [ד\"ה א' כ\"ג י\"ג]. ועיין מ\"ש הר\"ב במ\"ח פ\"ה דגיטין. והרמב\"ם בפירושו מנה עוד מעלות. ע\"ש. ובחבורו סוף פ\"ד מהלכות כלי המקדש: ",
+                    "<b>ישראל לממזר.</b> והרמב\"ם בפירושו. וכן בחבורו סוף פרק ח' מהלכות מתנות עניים כתב ישראל לחלל. דבת חלל פסולה לכהונה. וחלל לשתוקי. ושתוקי לאסופי. ואסופי לממזר. שהממזר ודאי והאחרים ספק. ",
+                    "<b>וממזר לנתין.</b> כתב הר\"ב זה בא מטפה כשרה וכו'. גמ'. ואפי' ממזרת שילדה מעובד כוכבים ועבד שהולד ממזר כדמוכח ממתנו' דספ\"ג דקדושין וכ\"כ הרמב\"ם פט\"ו מה' אסורי ביאה. וטור א\"ה סי' ד'. מ\"מ יש בו מקצת כשרות מהאם. דהא אמרי' בסוף פ' המפלת (נדה דף ל\"א) ג' שותפין באדם הקב\"ה אביו ואמו וכו': ",
+                    "<b>גר קודם לעבד.</b> פי' הר\"ב זה לא היה בכלל ארור וזה היה בכלל ארור גמ'. וכתב הרמב\"ם ר\"ל ממה שכתוב בתורה ארור כנען. ועיין מ\"ש בשם רש\"י רש מתני' ג' פ\"ק דקדושין: ",
+                    "<b>וכהן גדול עם הארץ.</b> בזמן בית שני שלא דקדקו לקיים והכהן הגדול [מאחיו] שיהא גדול בחכמה וכו' כמ\"ש פ\"ב משנה ה'. כדפירש הר\"ב במשנה ג' פ\"ק דיומא: ",
+                    "<b>קודם לכהן גדול עם הארץ.</b> ועיין בפירוש הר\"ב במ\"ח פ\"ה דגטין. ",
+                    "<small>סליק לה מסכת הוריות וכולה סדר נזיקין בסייעתא דשמיא<br> אנא מהודה לעתיקא דעתיקין. שזיכני להשלים סדר נזיקין. ובכן מיסוד נבוני לחשים. הנני יוסף גם בסדר קדשים.</small> "
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה הוריות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה הוריות",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Horayot",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Horayot",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה הוריות, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Horayot, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Makkot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Makkot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5c4a57fedfdb4e80133732c722abd6398b86628b
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Makkot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,275 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Makkot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מכות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Makkot, Introduction": [
+            "לשון הרמב\"ם. מסכת מכות היא נקשרת בנוסחאות עם מסכת סנהדרין. ובכללה היא מנויה. ואמרו שבשביל שאמר ואלו הן הנחנקין הדביק אליו ואלו הן הלוקין ואין זה טעם אמת אבל היא מסכת בפני עצמה ונסמכת לסנהדרין מפני שאין רשות לבני אדם לענות ולהלקות. אלא השופטים בעצמם כמו שאמר הכתוב (דברים כ\"ח) והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו. ע\"כ: \n\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>כיצד העדים נעשים זוממין וכו'</b>. כתב הר\"ב הכי קאמר אותם עדים שנמצאו זוממין ואין עושין בהם דין הזמה וכו'. דתנא קאי אדתנן בסיומא דסנהדרין דזוממי בת כהן אין עושין בהם דין הזמה שזממו לעשות לה. וקאמר הכא יש עוד עדים <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>זוממים אחרים שאין עושין בהם דין הזמה *א) כל עיקר. אלא מלקות [ארבעים]. וכיצד כו'. גמ': \n",
+                    "<b>באיש פלוני</b>. עיין מ\"ש במשנה ו' פרק ג' דסנהדרין: \n",
+                    "<b>שהוא בן גרושה</b>. לשון הר\"ב בפנינו נתגרשה אמו קודם שנולד. וכן לשון רש\"י. כלומר קודם שהולידו אביו שהוא שעת ההריון. כלשון רש\"י בפירוש החומש בפסוק ועירד ילד. ע\"ש: \n",
+                    "<b>בן גרושה</b>. ויש לדקדק אמאי לא נקט מעידין אנו באיש פלוני שהוא ממזר וכו' דזה הוה שייך בין בישראלים בין בכהנים ובן גרושה לא פסול אלא בכהנים ויש ליישב דנקטיה משום דקאי אזוממי בת כהן. ולכך נקט מידי דשייך בכהונה. תוס': \n",
+                    "<b>בן חלוצה</b>. והוא חלל מדרבנן. הר\"ן. ועמ\"ש במשנה ג' פ\"ט דיבמות: \n",
+                    "<b>אלא לוקה ארבעים</b>. כתב הר\"ב דאמר קרא והצדיקו וכו' משום דהרשיעו וכו' בתמיה. אי הצדיקו והרשיעו בדיינים קאמר. וצדיק ורשע בבעלי דינין ל\"ל והצדיקו צדיק וכו' לכתוב כי יהיה ריב בין האנשים ונגשו אל המשפט ושפטום והיה אם בן הכות למה הוזכרה כאן צדקת צדיק וכי כל מקום שהצדיקו ב\"ד את הזכאי וחייבו את החייב יש מלקות. דאתא קרא למתלי מלקות בהצדיקו והרשיעו. אלא על כרחך בעדים משתעי. עדים שקרים שהרשיעו ואתו עדי אחריני וכו' והיה אם בן הכות הרשע אם הזמה זו בת מלקות היא שאינו יכול לקיים בה דין הזמה גמורה כגון בעדי בן גרושה או גלות. והפילו השופט והכהו. רש\"י. ובגמ' ותיפוק ליה מלא תענה פירש\"י כל עונשי לאוין מלקות. אלא במקום שפירש לך בו עונש וכאן שאינו יכול לענשן בעונש הכתוב בהן ילקו. ע\"כ. ומשני משום דהוי לאו שאין בו מעשה. וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו עמ\"ש במשנה ג' פ\"ג. ועיין בפרקין משנה ג': \n",
+                    "<b>שהוא חייב לגלות</b>. וא\"ת היאך הם יכולים לחייבו גלות בעדותן. והא יכול לומר מזיד הייתי כדאמרינן גבי אכילת חלב [כדתנן ברפ\"ג דכריתות] וי\"ל דמיירי כשראו בו רגלים לדבר שנשמט הברזל מקתו. ואיכא למימר דלא נתכוין. אבל קשה מהא דתנן בפ\"ב משנה ג' דשונא *ב) [אינו גולה לאו כה\"ג דומיא דאוהב גולה] [*כלומר וכי לא מיירי נמי בכה\"ג]. ואמאי אינו גולה כיון דראו דהוו רגלים לדבר וי\"ל דשאני שונא דיש לנו לומר טפי דבשנאה הכהו ועוד י\"ל דמיירי שפיר דליכא רגלים לדבר. ומ\"מ אוהב גולה כגון דשתיק כשאמרו לו העדים. בודאי אי הוה אמר לא הרגתיו. יכול לתרץ ולומר לא הרגתיו שוגג אלא מזיד. כמו בלא אכלתי [חלב]. אבל כיון דשתיק כהודאה דמיא. תוס': \n",
+                    "<b>אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו</b>. כתב הר\"ב שאם נתאלמנה וכו' יטלה לוקח ואם מתה יירשנה וכו' וכך יתנו העדים לבעל. וכך דעת הרמב\"ם בר\"פ כ\"א מה' עדות. ורש\"י הקשה דליכא למימר שאותן הדמים יתנו הזוממים שהרי לא זכות ספיקה באו להפסידו אלא זכות ספיקו שהוא מצפה שאם תמות בחייו יירשנה ויפה כח זכותו מכח זכותה שהוא אוכל פירות הקרקע המיוחדת לכתובתה תמיד. ולא היא. ועוד שהוא מוחזק ועומד. והיא מחוסרת גוביינא. ואם באו למכור לאחר זו זכות ספקה וזה זכות ספקו. שלו נמכר יותר משלה. וזה יהיו הזוממים מחוייבים לשלם. וי\"ל דה\"ק שמין זכות ספקה כמה אדם רוצה ליתן בטובת הנאה שלה. ואותו לא ישלמו שכל השאר היו מפסידים אותו בעדותן. אבל אותם דמים לא היו מפסידין אותו שהרי עתה כשהוזמו אם היתה רוצה למכרה יתן לה הבעל ברצון טובת הנאה זו. ובשומא זו מפסידין הזוממין ויתנו יותר מאלו היו שמין זכות ספקו. כיצד הרי שהיתה כתובתה מאה מנה אם בא למכור זכות ספקו יתן לו הלוקח חמשים מנה וכשהיא מוכרת כתובתה עולה זכותו ס' מנה. לפי שאין זכות ספקה שוה כמו זכות ספקו. כדפרישית. לכך כשהוא מוכר זכותו בחמשים מנה. היא מוכרת בארבעים מנה. והשתא בדרך זה עולה יפוי כח וזכות הבעל במה שהיא תחתיו לששים מנה. וא\"נ דאה\"נ דשמין זכות ספיקו. וזהו שנותנין לבעל. ומתני' הכי קאמר אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובה זו שהיא תלויה בספק שאם תתאלמן וכו'. ושמין ב\"ד זכות ספיקו ויתנו לו. כך פירש\"י והתוס'. ומ\"ש בכ\"מ שרש\"י כתב על פירושו שלבו מגמגם בו. לא עיין יפה. שלא על פירושו זה כתב כן אלא על הפירוש ששמע מזולתו. ומיהו ודאי דלישנא דמתני' דחיקא טובא לשני הפירושים הללו. גם הרא\"ש הקשה עליו. ופי' שהיא כפשוטה על דרך בבא הסמוכה לה. אומדין כמה אדם רוצה ליתן רהיו בידו אלף זוז בין ליתנם מכאן ועד שלשים יום וכו'. ה\"נ שמין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו שחייבוהו ליתן מיד. שתהיה בידו עד זמן שתתאלמן או תתגרש. או שמא לא יצטרך לפורעה לעולם. כי שמא תמות בחייו. אלא דבבא הסמוכה. השומא ידועה. אבל שומא זו מסיק דשמין באשה אם היא יולדת בצער דבר מיתה מצוי בה. וגם אם היא קנתרנית אין הבעל יכול לסבלה ויגרשנה. וכן שמין בקרקע המיוחדת לכתובתה אם היא עידית או זבורית. דבכל זה נותן הלוקח את עיניו: \n",
+                    "<b>בכתובתה</b>. וא\"ת ולחייבו שאר כסות ועונה דהא מפסדי לאשה. וי\"ל דמיירי שמעשה ידיה שהן בידו שוין כשאר כסות ועונה ועוד י\"ל <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>שאומרת גרשתני וא\"כ מחלה לבעלה אותן שלשה דברים. תוס'. ובפירוש שאר כסות ועונה. עיין מ\"ש במשנה ד' פרק ד' דכתובות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלא השם המביאו לידי מכות</b>. פי' הר\"ב מלקות מלא תענה [*כדתנן במתני' דלקמן ועמ\"ש בדבור דלקמן] דגמר ממוציא שם רע. מה מוציא שם רע לוקה ומשלם [דכתיב (דברים כ״ב:י״ח-י״ט) ויסרו אותו וענשו אותו. וקיי\"ל רסרו זה מלקות] אף כל לוקה ומשלם. מה למוציא שם רע שכן קנס [וכל קנס חדוש הוא ומחדוש לא ילפינן]. סבירא להו עדים זוממין קנסא הוא. ועמ\"ש במשנה ג': \n",
+                    "<b>כל המשלם אינו לוקה</b>. כתבהר\"ב דכתיב כדי רשעתו. על רשעה אחת וכו' אלא משלם ואינו לוקה. דבפירוש רבתה תורה עדים זוממין לתשלומין מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם. יד ביד למה לי. דבר הניתן מיד ליד. ומאי ניהו ממון. גמ' פ\"ג דכתובות דף ל\"ב. ועיין מ\"ש ברפ\"ח דב\"ק ועוד שם משנה ג'. וא\"ת ומהיכא תיתי להלקותו. והא לא תענה לאו שאין בו מעשה הוא כמ\"ש לעיל בריש פרקין וי\"ל כמו שכתבו התוס' בדבור המתחיל ורבנן וכו' דלבתר דגלי לן קרא והצדיקו דשייך ביה מלקות. יש לנו לומר דלקי מלא תענה [עיין מ\"ש במשנה דלקמן] <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ובגמ' ורבנן האי לא תענה מאי דרשי ביה [דממון ודאי לא בעי אזהרה. תוס'] מבעי ליה לאזהרה לעדים זוממין [שמעידין באיש פלוני שחייב מלקות דלא ענש עונש הגוף אא\"כ הזהיר. תוס'] ורבי מאיר נפקא ליה מוהנשארים ישמעו ויראו ולא יוסיפו עוד ורבנן ההוא מיבעי ליה להכרזה [לאחר שנענשו צריכין ב\"ד להכריז [על] כך וכך נהרג פלוני כההיא דתנן במשנה ד' פרק בתרא דסנהדרין לענין זקן ממרא] ור' מאיר הכרזה מישמעו ויראו נפקא ואזהרה מלא יוסיפו. [*ומ\"ש הר\"ב ש\"מ דכל היכא וכו' כלומר גבי עדים זוממים דבהו קיימינן. דהא בפ\"ח דב\"ק משנה ג' כתב דבכל התורה כולה לוקה ואינו משלם חוץ מחובל וכו'. אלא ה\"ק בענין עדים זוממים. לשון הרמב\"ם שזה בעדים זוממים. והחובל בחברו בלבד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>משום לא תענה</b>. לשון הר\"ב שהרי כשאי אפשר לקיים בעדים ועשיתם וכו' הכא דאיכא וכו' לאו דאתיא ליה במכ\"ש דהא ק\"ו פריכא הוא. דאדרבה דמשום שא\"א לקיים וכו' הלכך לוקה. אבל כשמתקיים אימא דתו לא לקי משום לא תענה אלא ה\"ק דהואיל ומשכחת לה שחייבהו הכתוב להלקות משום לא תענה כשא\"א לקיים וכו'. כדכתיב והצדיקו את הצדיק וכו' הלכך תו נמי מחייביה משום לא תענה אפי' כשמתקיים ועשיתם כיון דגלי לן קרא דוהצדיקו דשייך ביה מלקות בלא תענה הלכך לעולם נחייבהו משום לא תענה ובהך סברא כיון דגלי לן קרא וכו' כמ\"ש במשנה דלעיל לא פליג אדרבנן אלא דר\"מ יליף ממוציא שם רע כדכתבתי לעיל. דהואיל ומוציא שם רע חייב בלא מעשה הכי נמי עדים זוממין. וכיון דגלי לן וכו'. וא\"ת ומ\"מ תקשה להר\"ב ל\"ל למתלי בהא דהרי כשאי אפשר וכו' תיפוק ליה משום דנפקא לן ממוציא שם רע וכו' לא קשיא דמוציא שם רע גופיה לא ידענא דלקי אלא מוהיה אם בן הכות הרשע. דלמדנו ויסרו דבמוציא שם רע מויסרו דסורר ומורה והתם כתיב בן. וילפינן ליה מבן הכות הרשע כמו שהביאו התוס' בד\"ה גמר [ממוציא שם רע] וכו'. גמ' דכתובות פ\"ד דף מ\"ו: \n",
+                    "<b>משלשין בממון</b>. כתב הר\"ב אם היו שלשה עדים וכו' דהא מקשינן ג' לשנים. כדתנן במשנה ז'. ועוד י\"ל דמשום מלקות איצטריך לאסבורי בשלשה דמלקות אפשר בהשלשה. שיגיע לכל אחד [ואחד] י\"ג ואי אפשר לחצותו לשנים: \n",
+                    "<b>ואין משלשין במכות</b>. כתב הר\"ב דבעינן ועשיתם וכו' וממון מצטרף וכו' הרי קבל וכו' אבל להלקות שלא קיבל כלום אלא שמלקים לעדים כאשר זממו להלקותו ואע\"פ שיהיו נלקים בין שלשתן המלקות האחד. לא נתקיים כאשר זמם שאין כאן מלקות אחד כלל משא\"כ בממון שמצטרף ויש כאן קבלת ממון כאשר זמם להוציא ממנו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד שיזומו את עצמן</b>. כתב הר\"ב דכתיב והנה עד שקר העד. עד שיהיה השקר בגופן של עדים מדלא נאמר עדות שקר. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>אין אלו זוממין</b>. והוא עדות מוכחשת ונדחו דבריהם של אלו [ואלו] וכאילו אין שם עדות כל עיקר. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>שהרי אתם הייתם עמנו וכו'</b>. ואין אנו יודעים אם זה הרג את זה ביום זה במקום פלוני כמו שאתם אומרים או לא הרגו. הואיל והעדים שהזימום לא השגיחו על עצמה של עדות כלל. אם אמת היה או שקר הרי אלו זוממין. אבל אם אמרו ביום זה ובמקום זה היינו עמכם ועם אלו כל היום ולא היו דברים מעולם הואיל וההכחשה בעדות עצמה היא אינם זוממים ואצ\"ל אם לא אמרו כלל עמנו הייתם אלא שאמרו ההורג וההרוג היה עמנו ולהד\"מ שזו מוכחשת היא. מהרמב\"ם פי\"ח מה' עדות. ועיין לקמן מ\"ש להטור: \n",
+                    "<b>במקום פלוני</b>. רחוק מאותו מקום שאתם אומרים יותר <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ממהלך יום. הר\"ן: \n",
+                    "<b>ונהרגין על פיהם</b>. ר\"ל שיהרגו העדים על פי אלו שהזימו. ואע\"פ שהם תרי ותרי לפי שהעדות על עצמם של [עדים] ולא באו להעיד על [עצמה] של עדות לא לקיימה ולא לבטלה. לפי שהם אומרים אין אנו יודעים אם זה הרג כמו שאתם חושבים או שלא הרג ואין עלינו לדעת עדות אבל מה שאנו מעידין שאתם הייתם במקום פלוני ביום פלוני. לכיכך שומעין דבריהם ויהרגו העדים. הרמב\"ם. ולשון הטור סימן ל\"ח ומפני זה האחרונים נאמנים כיון שמעידין על גופן של העדים והן אינן נאמנים על עצמן לומר לא עשינו כך וכך והוי כאילו העידו עליהם שהרגו נפש או שחללו שבת. ע\"כ. ונראה דלסברתו כל שאמרו עמנו הייתם הרי הם מעידים על גופן וכאילו אמרו שהרגו נפש וכו' ואפי' העידו ג\"כ על הורג והרוג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>איסטסית היא זו</b>. כתב הר\"ב כלומר זאת הכת היא סרה וכו'. ובגמ' אפי' כת ראשונה נמי לא אמר ר' אבהו שקדמו והרגו. מאי דהוה הוה [ולמה לי למתני אלא כת ראשונה] אלא אמר רבא ה\"ק אם אינה אלא כת אחת נהרגת. אי איכא טפי אין נהרגין. הא בלבד קאמר [משמע שיש עוד אחרת]. קשיא. [*ולקמן אכתוב בזה]. ומ\"ש הר\"ב פירוש אחר וכו' דסבירא ליה לר' יהודה דלאחר דאתזמא לה כת ראשונה תו לא מקבלים סהדותא דכת שניה וכו' דלא קרינא לה ועשיתם וגו' וכן פי' הרמב\"ם. ויש לתמוה מאי איסטסית היא זו. והא לאו משום המזימין קאתינן עלייהו. אלא משמע איפכא דהא משום דתו לא מקבלים סהדותא וכו' הוא ומחזיקין למוזמין ולכל המעידים כמותם שהם שקרנים ושהמזימים העידו באמת. ונראה בעיני דיש לפרש דר' יהודה שאמר איסטסית היא זו לדבריהם דרבנן קאמר להו לדבריכם דסבריתו דמקבלים סהדותא דכת שניה. ואין מחזיקין למוזמים ולמעידים כמותם שכולם עדים שקרים הם. אפ\"ה לא הוה לכו לדון להריגה לכל המוזמים. אלא הוה לכו לומר איסטסית היא זו אבל לדידי בלאו הכי אינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד. משום דאין מקבלין וכו'. וא\"ת ומאי דוחקיה דהרמב\"ם דמפרש דר' יהודה לדבריהם דרבנן קאמר להו. ונראה בעיני משום דלפי מאי דמפרש הרמב\"ם ניחא לישנא דמתני' דתנן אלא כת הראשונה בלבד ואזלה לה קושית הגמ'. דהא השתא דאמרן דלר' יהודה לאחר דאתזמא כת הראשונה תו לא מקבלים וכו' לא משכחת אלא דוקא אי קטלה לה לכת הראשונה. ולפיכך שפיר קתני אינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד אבל היא נהרגת ואפילו איכא טפי דאי לאו הכי שאינה נהרגת לא משכחת דלא מקבלין סהדותא דכת שניה אבל גמ' דסלקא לה למתני' בקושיא היינו דסבירא ליה דלא אמרי' טעמא דר' יהודה משום דאין מקבלין וכו' אלא דטעמיה כפשטא וכפי' הראשון שכתב הר\"ב. ואל תקשה דאף ע\"ג דלישנא דמתני' ניחא לפירוש הרמב\"ם מכל מקום לא הוי ליה לחדש סברא זו בדברי ר' יהודה דס\"ל דאין מקבלין וכו' ולפרש דלא כהגמ'. דאה\"נ דאיהו לא חידש סברא זו. ולא מלבו היתה זאת אלא סברא זו עצמה. היא סברא שנזכרת בגמ' בדברי ר' יהודה בההוא עובדא דההיא איתתא דאיית' סהדי ואשתקור ואיית' סהדי ואשתקור וקאמר ריש לקיש הוחזקה זו. ואמר ליה ר' יוחנן אם הוחזקה זו כל ישראל מי הוחזקו. ואמרינן לימא ר\"ל דאמר כר' יהודה ור' יוחנן דאמר כרבנן. אמר לך ר' יוחנן אנא דאמרי אפי' לר' יהודה ע\"כ לא קאמר ר' יהודה אלא התם דאמרי אטו כ\"ע גבי הנהו הוו קיימי וכו' ופי' הרי\"ף לימא ר' יוחנן דאמר כרבנן דכיון דקאמרי רבנן אפי' מאה יהרגו. שמעינן מינה דסברי רבנן אע\"ג דאתזמא ראשונה אי אתיא כת שניה ומסהדא על אותו פלוני שהרג את הנפש מקבלינן סהדותא וקטלינן אפומה. וכן אי אתזמא לה כת שניה נמי וכו'. ומש\"ה כד מתזמו כולן יהרגו כולן דכל כת וכת קרינא בה ועשיתם לו כאשר זמם והו\"ל ר' יוחנן דאמר אם היא הוחזקה וכו' למימרא דמקבלינן סהדותא דמאן דאתי ומסהיד בתר דאשתקור סהדי קמאי כרבנן ור\"ל דאמר כיון דאשתקור סהדי קמאי לא מקבלינן וכו' כר' יהודה דאמר אין נהרגת וכו' וכיון דאתזמא לה כת הראשונה לא מקבלינן וכו' ומש\"ה כד מסהדי ומתזמי לא קטלינן דלא קרינא בה וכו'. ע\"כ. דחזינן השתא דסברא זו דלר' יהודה אין מקבלין וכו' אחר שהוזמה ונהרגת הראשונה היא סברא דס\"ל לגמ'. אלא דלמסקנא דאמרי' דר' יוחנן אמר אפילו לר' יהודה לא קיימא הך סברא אלא טעמיה דר' יהודה משום דאמרי' אטו כ\"ע גבייהו הוו קיימי כלומר איסטסית היא זו. וכפירוש הראשון שכתב הר\"ב ועל המסקנא הזאת ודאי דקשיא קושית הגמ'. דכיון דחזינן דאיסטסית היא זו אפילו כת הראשונה לא תהרג ומשנינן לה ה\"ק אם אינה וכו' וקשיא הא בלבד קאמר וליכא לפרוקה. וכ\"כ הרמב\"ן בספר מלחמות דזו הסוגיא דקאי לישנא דמתני' בקושיא דוקא למסקנא היא אבל אליבא לימא דאמרן לא קשיא. אלא אדרבא דוקא כשכת הראשונה נהרגת הוא [דמשכחת] דלא מקבלין אבל בלאו הכי לא. ולפי שלאותה סוגיא דלימא ניחא לישנא דמתני' ולא קאי בקושיא. מש\"ה תפס לו הרמב\"ם בפירוש המשנה כפי אותה סוגיא. אע\"ג דלמסקנת הגמ' לא קיימא לפי שנראה בעיניו יותר לפרש המשנה שתהא קיימת בלא קושיא. ועלה בידינו ששני הפירושים שכתב הר\"ב גם שניהם הם בגמ' ושהראשון שכתב הר\"ב הוא האחרון שבגמ' ובמסקנא. אלא דלישנא דמתני' קאי בקושיא דלא הוה למתני בלבד. והפירוש האחר שכתב הר\"ב הוא הראשון שבגמ' בדסלקא דעתיה לימא וכו'. ולאותו פירוש ניחא לישנא דמתני' ובדוקא נקטה בלבד. ויצא לנו ג\"כ מכל זה ששני הפירושים שזכר הר\"ב בפירוש מלת אסטסית [*וחלוף הגירסאות] גם שניהם עולים לשני הפירושים. ולא חלקם הר\"ב אלא לפי שהלשון הראשון מצא בפירש\"י והעתיקו כלשונו פי' המלה ופי' הענין. והלשון האחרון מצא בפירוש הרמב\"ם ובדברי הרי\"ף והעתיקם ג\"כ כלשונם בפירוש המלה והענין. אבל ודאי דלשני הלשונות פירוש מלת אסטסית וגרסתו אינה נתלה כלל בפירוש הענין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שנאמר נפש תחת נפש</b>. בעדים זוממין כתיב ולא תחוס עינך נפש בנפש. רש\"י. *)[*ולא גרסינן במשנה נפש תחת נפש שאותו כתיב בפרשת משפטים בוכי ינצו]: \n",
+                    "<b>לעשות לאחיו והרי וכו'</b>. משמע שהרי אחיו עדיין קיים. רש\"י: \n",
+                    "<b>יכול משעה שקבלו עדותן</b>. ובאת להם הזמה מיד קודם גמר דינו של נדון יהרגו. רש\"י: \n",
+                    "<b>עד שיגמר הדין</b>. דהשתא מקיימו שפיר נפש תחת נפש דמשיגמר דינו מקרי גברא קטילא. כדאשכחן במשנה ד' פ\"ח דסנהדרין ואם משנגמר דינו ברח וכו'. ועמ\"ש במשנה ט' דאחר שנהרג לא וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>להקיש שלשה לשנים</b>. ה\"ג בכל הנוסחאות והכי מייתי לה בסוף ב\"ב דף ק\"ס. ולכאורה אפכא הוה ליה למתני להקיש שנים לג': \n",
+                    "<b>מה ג' מזימין השנים</b>. דהא רובא נינהו. נ\"י: \n",
+                    "<b>ת\"ל עדים</b>. לומר אפילו מאה אין להם אלא דין שני עדים. נ\"י. והתוס' כתבו תימה אימא דעדים אתא אפילו לארבעה ונמצא אחד מהן קרוב או פסול יותר מן השלש דכתיבי בקרא אבל טפי מארבעה לא. וי\"ל דכיון שכת אחת מזמת שתי כתות ה\"ה מאה. ע\"כ: ר\"ש אומר מה שנים אינן נהרגים וכו'. ר\"ש סתמא ר\"ש בן יוחאי הוא שהוא תלמיד ר\"ע ואין לחוש שנשנה קודם לרבו כמ\"ש התוס' ב\"מ דף ד' [סוף ע\"ב] אברייתא. וכבר כתבתי כיוצא בזה במשנה י' פ\"ג דבכורים: \n",
+                    "<b>[*מה שנים וכו'</b>. כתב הר\"ב ואמר מר וכו'. ועיין עליו בפירושו למשנה ג' פ\"ו דסוטה]: \n",
+                    "<b>עד שיהיו שלשתן זוממין</b>. עיין מ\"ש במשנה ב' פ\"ה דסנהדרין בשם התוס' דדוקא בשכיונו עדותן וכו'. ומ\"ש הר\"ב והוא שהעיד וכו' בתוך כדי דבור. דוקא בשלישי וכן אם הם יותר אבל לא בשנים הראשונים וכ\"כ בהדיא הטור סימן ל\"ח ושעור תוך כדי דבור מפורש רפ\"ד דנזיר. ומ\"ש הר\"ב אבל אם העידו וכו' הרי הן ב' כתות לכל דבר וכפירש\"י ועיין מ\"ש במשנה דלקמן דהתוס' והרמב\"ם חולקים בזה: \n",
+                    "<b>ר\"ע אומר לא בא השלישי וכו'</b>. לשון רש\"י לא הוצרך ללמדנו זאת דממילא ידעינן ששנים מזימין את השלשה שהרי השנים כשרים לכל עדיות וממילא ידעינן שאין זוממין עד שיזומו כולם שהרי כולם כאחד נעשו עדים וקרא כתיב והנה עד שקר העד ולא בא וכו' ע\"כ. וכתב הרמב\"ם ודברי ר\"ע ור\"ש קיימין ואין עליהם חולק ע\"כ. וכן אין שניהם חלוקין זה על זה והא דמתניין בלישנא דפלוגתא: הא אשכחן טובא דכוותיה ולא פליגי וכמ\"ש במשנה ו' פרק ג' דבכורים אבל נ\"י כתב ז\"ל וריב\"א מפרש דר\"ע חולק על ר\"ש ומפרש כך לא בא השלישי להקל עליו ולומר שלא יזומו עד שיזומו כולם אלא להחמיר עליו לומר שנהרג מיהא כשניזם אבל אם הוזמו שנים הראשונים נהרגים אע\"פ שלא הוזם השלישי ועוד פי' הר\"י גיאות דאם הוזמו השנים אע\"פ שלא הוזם השלישי נעשו כולם זוממים. וענש הכתוב השלישי שנטפל לשנים שעברו והעידו שקר כיוצא בהן אלמא שהשנים הוזמו ולא השלישי. דאילו הוזם השלישי גם הוא היה נקרא עובר עבירה. והרי נעשה דין שלישי כדין השנים בטפולו להם ולא בהזמתו. ומ\"מ אף לפירוש זה הלכה כר\"ש דת\"ק אית ליה דר\"ש והוה ליה ר\"ע יחידאה ע\"כ. והתוס' פ\"ה דסנהדרין דף מ\"א פירשו דר\"ע אית ליה דר\"ש ומוסיף הוא מה שנים נמצא אחד מהן קרוב וכו' כדתנן לקמן דאילו לר\"ש תתקיים העדות בשאר: \n",
+                    "<b>על אחת כמה וכמה ישלם שכר וכו'</b>. לשון הר\"ב שמדה טובה מרובה וכו' במדה טובה הוא אומר (שמות ל״ד:ז׳) נוצר חסד לאלפים. במדת פורענות הוא אומר (שם) על שלשים ועל רבעים רש\"י. ועיין מ\"ש בסוף פרק בתרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מה שנים</b>. נמצא אחד מהן קרוב וכו'. יש לפרש שהוא סיום דברי ר\"ע דגם לענין זה הוקש השלישי לשנים. או שנאו מפני מחלוקת ר' יוסי ור'. נ\"י. וכבר כתבתי לעיל דברי התוס' [*ולא ידעתי למה הוצרך למצוא טעם למה שנאו. ומבואר הוא שנתלה בפירוש הכתוב ששנאו]: \n",
+                    "<b>[*עדותן בטילה</b>. נראה לי שזה מכלל אמרם ז\"ל הרי זה בא ללמד ונמצא למד שהרי עדיין לא שמענו בשנים שעדותן בטלה]: \n",
+                    "<b>בזמן שהתרו בהן וכו'</b>. דברי ר' הן ור' יוסי פליג וסבירא ליה אפילו בזמן שלא התרו בהן. וכ\"ה בהדיא בגמ'. והקשו בתוס' א\"כ היאך מצינו ידינו ורגלינו כשנותנין גט שיש במעמד קרובים. והיה לנו לומר דעדות הכשרים בטל והאי דומיא דדיני נפשות. דשרינן אשת איש שיש בה מיתת ב\"ד. וגם לרבי נמי קשה שפעמים יתכוין אחד מן הקרובים להעיד. ומה שתירצו דתרתי בעינן שיכונו להעיד ושיעידו בב\"ד ואי לאו הכי לא פסלי. והא דפריך מה יעשו שני אחין וכו' ה\"פ שמא יבא ויעיד אחר שכבר העיד אחיו. והוא לא ידע שכבר [העיד ואפילו] הוא לאחר כדי דבורו. תירוצם זה אינו עולה לפירוש הר\"ב שמפרש לעיל דלאחר כדי דבור הרי הן ב' כתות לכל דבר דהתוס' סבירא להו דלא אמרו שהן שתי כתות אלא להזמה בלבד. לא לנמצא קרוב וכו' כמבואר בדבריהם. הלכך צריך לומר שדעת הר\"ב בזה כדעת הרמב\"ם פ\"ה מהלכות עדות דלא בעינן תרתי אלא בכונתו להעיד בלבד מפסלי. ולענין קושיית התוס' מנתינת גט. מצאתי למהר\"ר ואלק כהן שכתב בש\"ע סימן ל\"ו דיש לתרץ שהרי יכול המגרש להזמין עדים כשרים. ואז לא יפסול הפוסל בכוונתו כמ\"ש שם הטור דכיון דהזמין עדיו והוציא את אחרים מכלל העדות לאו כל כמינייהו לבטל העדות. ע\"כ. ומיהו בהא דלענין תוך כדי דבור דעת הרמב\"ם [בפרק עשרים] כדעת התוס' דלא אמרו אלא לענין הזמה ואין להאריך בזה: \n",
+                    "<b>מה יעשו שני אחין שראו</b>. עם שלישי מן השוק באחד וכו'. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואחד מתרה בו באמצע</b>. תימה אמאי הוצרך לומר ואחד מתרה שאין מן העדים. ויש מפרשים דנקטיה משום רישא דקתני רואין אלו את אלו ומסתמא היינו ע\"י המתרה שאומר לעדים לאלו ואלו ראו את [המעשה] הרע שזה [עושה] ונראה למשי\"ח דנקט לאפוקי מדרבי יוסי דאמר בסיפא. אינו חייב עד שיהו פי שנים עדים מתרין בו. תוס': \n",
+                    "<b>בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו</b>. ל' הר\"ב אם היו שתי הכתות שבשתי התלונות רואים אותו וכו'. וז\"ל הרמב\"ם בפירושו כשיהיה זה המתרה רואה שני העדים שבחלון זה ושני העדים שבחלון אחר וכמו כן הן כולן רואין את המתרה וכו'. ע\"כ. ול' מקצתן לא דייק הכי ולשון התוס' שמקצתן רואין אלו את אלו. מצטרפין יחד אף אותם שאין רואין. ע\"כ. ולקמן אעתיק לשון הרמב\"ם שבחבורו: \n",
+                    "<b>ואם לאו וכו'</b>. מסקי התוס' דמיירי כשאין רואין המתרה ואין המתרה רואה אותם. אלא שמעו המתרה שמתרה כך ובכך סגי דהא קיימינן לרבנן דפליגי ארבי יוסי דבסמוך ולא בעי פי שני' עדיו מתרין בו כמו ר' יוסי. ע\"כ. וכלומר דאי המתרה רואה אותן או הן רואין אותו מצטרפין והוי השתי כתות כעדות אחת כדקתני רישא בזמן שמקצתן וכו' אלמא לא בעינן שיהא כל השנים וכו' אלא בחד סגי וכמבואר בדבריהם. וז\"ל הרמב\"ם בפ\"א מהלכות עדות היו שני עדים רואין וכו' בזמן שמקצתן רואין וכו' ואם לא היו רואין אלו את אלו ולא צירף אותן המתרה הרי אלו שתי עדיות. ע\"כ. נראה מדבריו שחזר ממ\"ש בפירושו ומפרשו בחבורו כדברי התוס' שמקצתן דוקא הוא. ולפיכך התנה בסיפא ולא צירף וכו' דאילו צירף המתרה בלבד הוי כמקצתן שראו וכו' והוי ככת אחת: \n",
+                    "<b>והשנייה פטורה</b>. אם הוזמה הכת השנייה אחר שנהרג הרוצח פטורה היא דכיון שנהרג ההורג על פיהם. שוב אין נהרגין דקי\"ל לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין דכתיב (דברים י\"ט) כאשר זמם לעשות לאחיו ולא כאשר עשה נ\"י. ועמ\"ש במשנה ד' פ\"ג דב\"ב דמשמע דלענין ממון אפילו כאשר עשה נמי מחייבינן ליה לשלומי. ודעת הרמב\"ם בפרק כ' מהלכות עדות דלא מבעיא לענין ממון אלא דאפי' לענין מלקות נמי אפילו לקה זה שהעידו עליו לוקין אלו. וחתר הכ\"מ למצוא מנין לו כל זה ואשתמיטתיה דלענין ממון יש לו על מה לסמוך אותה ששנינו במשנה ד' פ\"ג דב\"ב. אך הביא דברי התוס' דרב\"ק שהעתקתי אני שם בב\"ב דמיישבין למה בממון אפי' כאשר עשה ואין דבריהם מספיקים לענין מלקות. ולפיכך תירץ הכ\"מ דסבירא ליה להרמב\"ם דזה שאמרו ולא כאשר עשה דדוקא בהריגה היא שכיון שנהרג זה על ידיהם גדול עונשם מנשוא דוגמא לדבר [סנהדרין דף ס\"ד]. נותן כל זרעו למולך פטור שנאמר מזרעו ולא כל זרעו אבל במלקות לא שייך כולי האי. ועוד י\"ל דמאחר שאלהים נצב בעדת אל לולי שזה הנדון היה חייב מיתה. לא היה מניח הקב\"ה להסכים על ידיהם שתאבד נפש אחת מישראל ומדהוסכם ונעשה הוכחה היא זו דגברא קטילא קטלי. ע\"כ. ובסברא זו שכתב בתירוץ האחרון כבר קדמהו הרמב\"ן בפירוש התורה אבל אפשר שהרמב\"ן לא נתכוין לתרץ הקושיא. אלא לתת טעם על ולא כאשר עשה ובין לענין מיתה או מלקות וממון דלא כאשר עשה. ואע\"ג דאסברה לה לענין חיוב מיתה לא שנא אלא דנקט בחיוב מיתה דהוא רישא דקרא. דאמר נפש תחת נפש. ובין כך ובין כך לבי מהסס בדבר. שאחרי שלא מצינו שחלק הכתוב בין מיתה למלקות וממון. דאנן ניקום ונחלק מסברא דנפשין והרי אפשר שיש להכתוב טעם אחר על ולא כאשר עשה. ולאותו הטעם לא יהיה שום סברא לחלק. ובשלמא ממון מצאנו המשנה דב\"ב שהיא מראה פנים לחלק. נאמר שיש לסמוך על קבלתם או אולי מקרא מצאו ודרשו. אע\"פ שלא הזכירוהו חכמי הגמ'. אבל הרמב\"ם שהוסיף מדיליה לחלק גם במלקות ודאי כל המטעמים לא ינעמו לחיך עד שנביא ראיה לדבריו מדברי חכמינו ז\"ל שהם קבלו או דרשו כן. כ\"ש שאלו הטעמים בעצמם הם חלושים מאד וכ\"ש להעמיד עליו בנין כזה: \n",
+                    "<b>שנאמר על פי שנים עדים</b>. כלומר שיהא הדבר כולו שהוא העדות וההתראה קם ע\"פ שנים העדים. נ\"י: \n",
+                    "<b>דבר אחר על פי וכו' שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן</b>. שמא יחליף המתורגמן בלשון העדות ועוד כשישמעו הם מפי העדים יתכן להם לחקור אותם יותר. נ\"י. ונראה בעיני דאע\"ג דאין אנו צריכין לטעמיה דקרא. דר\"ש הוא דדריש טעמיה דקרא מ\"מ בכאן אנו צריכין לכך. דאי לאו דמסברא בעלמא נפקא לן מנא ליה לר' יוסי להוציא אלו ב' הדרשות מן הכתוב אלא דעיקר קרא דריש עד שיהו פי שני עדיו וכו' ודבר אחר מסברא אית ליה ואסמכיה אקרא. וקסבר דמלתא דסברא כי האי לא איצטריך קרא אלא כי אתא קרא לאשמועינן עד שיהו פי שני עדיו וכו' והשתא דכתיב קרא אסמכינן נמי עליה שלא תהא סנהדרין שומעת וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובא לפני אותו ב\"ד</b>. שנתחייב בו אין סותרין לחזור ולישא וליתן אולי יזכה. רש\"י. ובגמ' לפני אותו ב\"ד הוא דאין סותרין הא לפני ב\"ד אחר סותרין. הא תני סיפא כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו מעידין וכו' אמר אביי לא קשיא כאן בא\"י כאן בח\"ל. דתניא וכו' מח\"ל לארץ סותרין את דינו מפני זכותה של א\"י פירש\"י אולי תועיל למצוא לו פתח של זכות: \n",
+                    "<b>ופלוני ופלוני עדיו</b>. דדלמא יש להזימם או להכחישם: \n",
+                    "<b>סנהדרין נוהגת בארץ ובח\"ל</b>. דת\"ר והיו אלה לכם לחקת משפט לדורותיכם (במדבר ל״ה:כ״ט) למדנו דסנהדרין נוהגת בארץ ובח\"ל א\"כ מה ת\"ל בשעריך בשעריך אתה מושיב [כלומר אתה חייב להושיב] בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר. ובח\"ל אתה מושיב בכל פלך ופלך ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר. ופלך פירש\"י הפרכיא. והיינו מלכות כמ\"ש לשונו במשנה ג' פ\"ג דתענית: \n",
+                    "<b>ובחוצה לארץ</b>. כתב הר\"ב כ\"ז שיש ב\"ד הגדול בלשכת הגזית שנאמר לבלתי שמוע וגו' בזמן שיש כהן וכו' מסיים הרמב\"ם ובלבד שיהו הסנהדרין בלשכת הגזית כלומר במקדש ממש. ע\"כ. ובפ\"ה דסנהדרין דף מ\"א מפרש רש\"י טעמא שנאמר (דברים י״ז:ח׳) וקמת ועלית אל המקום. מלמד שהמקום גורם. ע\"כ. ולא דק דההוא לענין המראתו דזקן ממרא כתי'. ולגביה נדרש הכי בפרק הנחנקים (סנהדרין דף פ\"ז.) ומנלן לדיני נפשות אחרינא אלא מועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא (שם) נפקא לן. בפ\"ק דעבודה זרה דף ח'. מלמד שהמקום גורם. וא\"ת והרי ג\"ז בזקן ממרא כתיב. ואכתי מנלן בשאר דיני נפשות וכך כתבו התוס' שם וז\"ל וא\"ת מנלן קפידא במקום בשאר חייבי מיתות שלא בזקן ממרא. דקרא לא כתיב אלא בזקן ממרא וי\"ל דדרשינן כ\"ז שסנהדרי גדולה [במקומה] כדין אצל מזבח. אז שופטים תתן לך בכל שעריך. לשפוט דיני נפשות. נסתלקו הם. בטלו כל דיני נפשות. ע\"כ. כלומר השתא דגלי לן קרא בזקן ממרא דקפיד אמקום אית לן למדרש נמי כ\"ז וכו' אצל מזבח וכו' וא\"כ אין לתפוס על רש\"י דנקיט ליה קרא דוקמת ועלית דכיון דגם שניהם בזקן ממרא כתיבי מה לי הא. ומה לי הא. ועוד דרש\"י פירש כן בעבודה זרה [וז\"ל] והאי קרא בדיני נפשות כתיב בזקן ממרא. ור\"ל דמזקן ממרא למדין לכל דיני נפשות. איברא דדעתו כך. אבל בעיני נראה דגם שם בעבודה זרה אין הפירוש לא כמ\"ש הוא ולא כמו שכתבו התוס' דהא איכא למידק אגמרא אמאי לא נסיב ליה קרא דוקמת ועלית דנסבה ליה הברייתא דפרק הנחנקין ולמה לה לגמרא לאנסובי קרא אחריני. אלא נ\"ל דהכי דריש ליה דכתיב ועשית וגו'. ואם אינו ענין לזקן ממרא שכבר נאמר בו מקום. תנהו ענין לכל שאר דיני נפשות לומר שהמקום גורם. והשתא בדוקא נקט גמרא קרא דועשית. ושפיר קאמינא דשלא בדקדוק נקט רש\"י קרא דוקמת. והא דאמרינן דהמקום היינו לשכת הגזית. עיין מה שכתבתי במ\"ב פרק בתרא דסנהדרין: \n",
+                    "<b>אחד לשבעים שנה</b>. בגמ' איבעיא להו אחד לשבעים שנה נקראת חבלנית. או אחד לשבעים שנה אורחא הוא. תיקו: \n",
+                    "<b>לא נהרג אדם מעולם</b>. פירש הר\"ב שיבדקו העדים וכו' ואם תמצא לומר שלם הרג. פירש\"י שיאמרו בדקנוהו לאחר מיתתו מכל י\"ח טרפות. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב שמא במקום סייף נקב היה. מסקי התוס' דלאו דחיישינן להכי. דהא אזלינן בתר רובא. אלא הכי קאמר רוב פעמים לא היה נהרג שע\"י שהוא מרבה בבדיקות אי אפשר שלא יכחיש אחד מהם חבירו. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ואם מגלה עריות הוא ראיתם כמכחול בשפופרת. פירש\"י ואין עדים מסתכלין בכך. שפופרת קנה חלול שנותנים בו כחול לכחול עינים. מכחול הוא קיסם דק. שבו נוטלין הצבע מתוך הקנה. ע\"כ. ובגמרא ורבנן סגי להו משיראו מנאפים שינהגו ענין נאוף ששוכבין בקירוב בשר ונוהגים בדרך תשמיש. וכתבו התוס' תימא עובד ע\"ז ומחלל שבת מאי איכא למימר. דהתם לא מצינו למפטריה. והיכי קאמר לא היה אדם נהרג. ויש לומר. דמכל מקום קאמר שפיר לא היה אדם נהרג. משום דלא שכיחי כולי האי כי אם ברוצח ועריות. ע\"כ. וכדמות ראיה לדבריהם דהני שכיחי. מהא דתנן במ\"ט פרק בתרא דסוטה משרבו הרצחנים וכו' משרבו המנאפים וכו': \n",
+                    "<b>אף הן מרבים שופכי דמים בישראל</b>. קפיד טפי על שפיכות דם מעל גילוי עריות לפי שהוא רע לשמים ולבריות. והרי חומרא יתירא נודעת לרציחה (שנימת) [בהמית] שלא בעדים. כדתנן במ\"ה פרק ט' דסנהדרין וע' לשון הרמב\"ם שהעתקתי שם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>חגורין</b>. עיין במ\"ד: \n",
+                    "<b>היה משלשל בחבית וכו'</b>. קצת קשה אמאי לא קאמר ונפסק החבל ונפל עליו. כדקתני בסיפא ונראה לומר דנפל*) [פי'] שנשמט מידו. ולכך לא ר\"ל נפסק. דא\"כ לא אתיין כר' דאמר לקמן נפסק אינו גולה. תוס'. ועיין מ\"ש במ\"ג: \n",
+                    "<b>היה יורד בסולם</b>. יש אומרים דתנא לא זו אף זו קתני לא זו מעגל דודאי יש לחייבו גלות. דלמה לא נזהר. אלא אף משלשל חבית דשפיר מיזהר שלא ישבר חביתו אם נפל והרג חייב. ועוד דלא זו אלא אף יורד בסולם דטפי מיזהר כדי שלא יפול. אם הרג חייב. תוס': \n",
+                    "<b>כל שבדרך ירידתו גולה</b>. כתב הר\"ב דכתיב ויפל וכו'. והרמב\"ם הטעים בטעם יפה בפ\"ו מהלכות רוצח שהרי דרך נפילה מצוי ברוב העתים להזיק. ודבר הרוב הוא להיות. שהרי טבע הכבד לירד למטה במהרה. הואיל ולא זרז עצמו ותיקן מעשיו יפה בשעת ירידה יגלה. אבל דרך עלייה אין זה דבר הקרוב להיות ברוב העתים אלא כמו פלא הוא והוא כמו אנוס. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב לאתויי אפי' ירידה שהיא לצורך עלייה. פירש רש\"י כגון הרוצה להרים ידו בכח. וגרזן בידו ומשפיל תחלה את גופו ושוחה לפניו כדי להרים בכח ובהשפלתו הרג. דלא תימא הואיל וצורך עלייה היא פטור מגלות דהא כתיב ויפל. [ע\"כ]. וכשהרג בעלייתו לאחוריו פטור. והיינו דתנן שלא בדרך ירידתו אינו גולה: \n",
+                    "<b>רבי אומר אינו גולה</b>. פירש הר\"ב ר' סבר ונשל הברזל מן העץ זה העץ המתבקע מדלא כתיב מעצו. וכתיב מן העץ מוכיח דיש אם למסורת כלומר כמו שנמסרה כתב של תיבה צריכין אנו לדורשה. ולא לפי המקרא ונשל בקמץ הנו\"ן והוא מהקל שהוא פועל עומד בעצמו. שהברזל עצמו נשל. ולפי המסורת ונשל לשון רש\"י פירושו שהשיל. וכ\"כ התוס' שהוא ונישל כמו והשיל. ע\"כ. ולא יתכן לפרש הדברים כמשמען שתיבת נשל במקום השיל. דהיאך תתחלף השיל שהוא בנין הפעיל ואב בנשל שהוא נפעל ותולדה. כ\"ש שאי אפשר לומר שהמלה בעצמה תחסר הה\"א והיו\"ד הוראת בנין הפעיל. שהרי לפי המסורת אנו אומרים ושאין לנו אלא ככתוב ואפילו הוראת משך קמ\"ץ על האל\"ף שיש למקרא אנו בורחים ממנו מפני המסורת גם לא נמצא חסר שתי ההוראות יחד ואף בה\"א לבד לא נמצא כי אם בינותי בספרים. ואף בזה יש לפקפק ולומר שאפשר שהוא מהדגוש כמו לקצת מפרשים במלת ודיגום [ירמיה ט\"ו ט\"ז] על משקל קימו וקיבלו אע\"פ שהיו\"ד דגושה. ולא כן בדיגום כי נרפה הוא. כמו שנמצאים אחרים נרפים הם ודינם להדגש. אבל יתכן בעיני שהוא דורש ונשל בחירק הנו\"ן ולא תמשך עמה יו\"ד כלל. וזה כפי המסורת משא\"כ כפי המקרא שיקרא נשל בקמ\"ץ שאתה מוסיף הברה של אלף או ה\"א בין נו\"ן לשי\"ן כמ\"ש רש\"י. אבל בקריאת החיר\"ק אין כאן משך אות כלל ולפי זה הנו\"ן אינה מן היסוד. כי אם להוראת בנין נפעל. ויאמר נא ונשל שע\"י הברזל נשל קיסם [אחד] מן העץ המתבקע. ומ\"ש הר\"ב ורבנן סברי מן העץ מעצו וכו' דסברי יש אם למקרא ונשל קרינא ביה פעל עבר שהוא פועל עומד בעצמו כמו שפירשתי. ומה שכתב הר\"ב והלכה כחכמים. דעץ המתבקע כח כחו הוא וכו' כלומר אבל רבי סבירא ליה דהאי לאו כח כחו הוא. והיינו דאמרינן בגמ' וכח כחו לרבי היכי משכחת לה. כגון דשדא פיסא [רגב אדמה] ומחיה לגרמא [עץ החריות] ואזיל גרמא ומחיה לכבאסא [אשכול התמרים] ואתר תמרי ואזיל תמרי וקטול: \n",
+                    "<b>מן העץ המתבקע</b>. יצא קיסם וניתז למרחוקו הרג. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הזורק אבן לרשות הרבים</b>. כתב הר\"ב הכא עסקינן באשפה העשויה בר\"ה להפנות בה בלילה וכו' כלומר וזרק בה ביום אבל באשפה שאינה עשויה להפנות בה אף בלילה וזרק בה בלילה ומקרי ויתיב וכו' אנוס הוא. דלית ליה לאסוקי אדעתא דמקרי ויתיב כיון שאינה עשויה ליפנות כלל. תוס'. וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ו מהלכות רוצח: \n",
+                    "<b>הלז</b>. נמצא בכתוב מי האיש הלזה (בראשית כ״ד:ס״ה) ובנוסח משנה דבירושלמי הלה: \n",
+                    "<b>הרי זה פטור</b>. כתב הר\"ב דכתיב ומצא פרט לממציא וכו' גמ'. למימרא דמצא מעיקרא משמע ורמינהו מצא. פרט למצוי שלא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב וכו' [במשנה ב' פ\"ט דערכין ובפירושה] אמר רבא הכא מעניניה דקרא ומצא דומיא דיער מה יער מידי דאיתיה מעיקרא אף מצא נמי מידי דאיתיה מעיקרא. והתם מעניניה דקרא ומצא דומיא דהשיגה ידו מה השיגה ידו מהשתא אף מצא נמי מהשתא. ובפרק הנחנקין בסנהדרין דף פ\"ו דרשינן כי ימצא פרט למצוי. ורמינן קרא כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל (דברים כ״ב:כ״ב). ה\"נ כי ימצא פרט למצוי. כגון של בית פלוני דשכיחי גבייהו. ושם הקשו בתוס' על ומצא פרט למצוי דערכין. ותירצו די\"ל דריבויא הוא. ע\"כ. ולא כתבו הך דהכא. ונראה דה\"נ יש לתרץ דריבויא הוא. אבל אין נראה לחלק בין היכא דדרשינן פרט למצוי או פרט לממציא. דהא ליכא בינייהו אלא דבר הלמד מענינו וכי דרשינן פרט לממציא שמעינן דהיכא דכתיב ומצא. ושנלמד מענינו פרט למצוי דדרשינן ליה. ועמ\"ש במשנה ב' פ\"ט דסוטה: \n",
+                    "<b>רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם</b>. איצטריך למתני ולמזיק. דלא תימא שאם יש למזיק ג\"כ רשות ליכנס דפטור. משום דעל הניזק להרחיק ולשמור את עצמו מן הנזק. כשיודע שיש להלה ג\"כ רשות ליכנס: \n",
+                    "<b>מה חטבת עצים רשות</b>. כתב הר\"ב דאי בעי עייל וכו' לכאורה דאי בעי חטב הל\"ל אלא דהכי מסיק בגמ' משום דקשיא לן מה חטבת עצים רשות דלמא מצוה כגון דסוכה. ודמערכה. ואע\"ג דמשני לה דחטיבה עצמה אינה מצוה. דאי מצא חטוב אינו חוטב וכו' הא הדר אמר רבא דמגופיה דקרא איכא למשמע דמיירי ברשות מדכתיב ואשר יבא את רעהו ביער. מה יער דאי בעי עייל וכו' דאשר משמע אי בעי. ופרכינן וכל היכא דכתיב אשר דאי בעי הוה. אלא מעתה ואיש אשר יטמא ולא יתחטא את משכן ה' טמא ונכרתה (במדבר י״ט:י״ג) אי בעי מיטמא. ואי בעי לא מיטמא. אותו חייב לך הכתוב כרת אם נכנס למקדש בטומאה זו. אבל כי מיטמא במת מצוה דלא סגי דלא מיטמא ה\"נ דפטור. ומסיק התם עוד טומאתו בו כתיב (שם) עוד <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>קרא יתירה לדרשא הוא: \n",
+                    "<b>יצא האב המכה את בנו</b>. להטותו לדרך אחרת. רש\"י. ועיין בפירוש הר\"ב במשנה דלקמן. ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>ושליח ב\"ד</b>. המלקה ארבעים לחייב מלקות. רש\"י. ולשון הראב\"ד [פ\"ה מהלכות רוצח] שליח ב\"ד שהא מלקה [יותר] ממה שאמדוהו ב\"ד ומת תתת ידו. ע\"כ. והרמב\"ם פ\"ה מהלכות רוצח כתב שליח ב\"ד שהכה את בעל דין הנמנע מלבא לדין והמיתו בשגגה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האב גולה ע\"י הבן</b>. לשון הר\"ב כשלא הכהו ללמדו תורה. או מוסר. או אומנות. דמוסר נמי כתיב (משלי כ\"ט) יסר בנך ויניחך. ואומנות הא תנן בסוף קדושין לעולם ילמד אדם את בנו אומנות וכו': \n",
+                    "<b>חוץ מעל ידי גר תושב</b>. כתב הר\"ב שאם הרג בן ישראל בשוגג אינו גולה אלא נהרג. גמ' שנאמר (במדבר ל\"ה) והיו לכם הערים למקלט. לכם ולא לגרים. ומ\"ש דנהרג משום דקיי\"ל [בסנהדרין דף נ\"ז] דבן נח אין צריך התראה אלא אזהרתו זו היא התראתו. ומסיים הרמב\"ם בפירושו אבל כשהרג ישראל לגר תושב יגלה ישראל ע\"כ. ומתני' הכי קאמרה הכל גולין ע\"י ישראל וישראל גולין על ידו. כלומר הכל אית בהו תרתי שבין שהוא ההורג או שהוא הנהרג. כל שיש יד ישראל באמצע בין שישראל נהרג או הורג. הרי יש כאן גלות לההורג. חוץ מעל ידי גר תושב. דלא מצינו ביה תרתי. שאע\"פ שאם ישראל הרג לגר תושב גולה. מ\"מ אם הוא הרג לישראל אינו גולה אלא נהרג. כך נראה בעיני. וס\"ל להרמב\"ם דהא דאמרינן בגמ' חוץ מעל ידי גר תושב אלמא גר תושב נכרי הוא אימא סיפא גר תושב גולה וכו' אמר רב כהנא לא קשיא כאן בגר תושב שהרג גר תושב כאן בגר תושב שהרג ישראל. דדוקא נקט גר תושב שהרג ישראל אבל איפכא לא. דאי לאו הכי הכי הל\"ל שאני סיפא דבר מיניה הוא דהשתא הוה משמע דכל היכא דלאו בר מיניה הוא בין שהוא ההורג בין שהוא הנהרג אין כאן גלות. אלא ודאי דישראל שהרג לגר תושב אין הכי נמי דמחייב גלות. ואני תמה על הכ\"מ שבפ\"ה מהלכות רוצח השיג על לשון הרמב\"ם שם ישראל שהרג בשגגה את העבד או את הגר תושב גולה. והשגתו מלשון המשנה דתנן הכל גולין ע\"י ישראל וכו' חוץ מע\"י גר תושב הרי בהדיא שישראל אינו גולה ע\"י גר תושב. ונ\"ל שטעות סופר יש בכאן וצריך למחוק גר תושב עכ\"ל. ובודאי שהשגתו זו לאו השגה היא שהוא הבין דרכה דמתני' דתנן חוץ מע\"י גר תושב כשאר ע\"י דתנינן שהמכוון ע\"י זה שנהרג והכא הא מפקא לה הגמ' מכי הא דהא אמרי' כאן בגר תושב שהרג ישראל. דש\"מ דהאי ע\"י לאו כגוונא דאינך הוא. אבל למאי דפרישית ניחא לישנא דע\"י וכ\"ש שהרמב\"ם בפירושו העתיק חוץ מגר תושב. וכן הוא בפירש\"י שבמשנה ושבגמ'. ובעל חכמת שלמה הגיה לגרוס כך והרי הראב\"ד שהשיגו ג\"כ להרמב\"ם כמו שאכתוב בסמוך לא תפס עליו מן המשנה. והיינו טעמא דבגמ' מוכחת בידים מוכיחות דהאי ע\"י לאו כאינך הוא דא\"כ לשון כאן בגר תושב שהרג ישראל לא הוה ניחא ואי נמי גירסתו ג\"כ מגר ולא ע\"י. אבל מה שהשיגו הראב\"ד הוא מדהוצרכו עבד וכותי מן הרבוי. אלמא גר תושב לא. ועוד כי יכה את רעהו כתיב (דברים י\"ט). ע\"כ.ובעיני שגם זו אינה השגה כלל דעבד וכותי מצריכין לרבויי שיהא גם הוא גולה כשהורג לישראל משא\"כ גר תושב והכי דייק לישנא דגמ' הכל גולין ע\"י ישראל לאתויי עבד וכותי. ש\"מ דבהורג לישראל מרבינן להו. והא דתנו רבנן עבד וכותי גולה ולוקה ע\"י ישראל וישראל גולה ולוקה ע\"י כותי [ועבד] איכא למימר דסיפא משום לוקה איצטריך למתני. וכדמסיק כגון שהכהו הכאה שאין בהשיעור מיתה. וקמ\"ל דלא מקשינן הכאה לקללה דבקללת עבד וכותי פטור. דכתיב (שמות כ\"ב) בעמך לא תאור. בעושה מעשה עמך. ומלשון הכתוב רעהו לא קשיא דכיון דלענין ערי מקלט אשכחן דגר תושב חלוק מן הנכרי דנכרי שהרג לנכרי אין ערי מקלט קולטות לו. כדכתיב (במדבר ל\"ה) ולבני ישראל תהיינה אבל לגר תושב קולטות כדכתיב (שם) ולגר ולתושב. הלכך אע\"ג דאמעוט כשהרג הוא לישראל. מדכתיב והיו לכם דשמע מינה שהוא אינו גולה. מ\"מ אין לנו למעט שיהא ג\"כ הישראל שהרגו פטור מן הגלות. כיון דאשכחן שהם בכלל מצות ערי מקלט כשנהרג מגר תושב. וא\"כ ה\"ה כשנהרג מישראל. אלא דכשהוא הורג לישראל אמעוט מלכם. מכל הלין. דהשגותיו של הראב\"ד אינן השגות כל שכן שהשגתו של הכ\"מ מעיקרא לאו השגה היא. ודלשון הגמ' דלא נקטה אלא כאן בגר תושב שהרג לישראל דייקא כדעת הרמב\"ם. ולפיכך אין למחוק מספרו של הרמב\"ם כאשר כתב הכ\"מ. וכ\"ש שכן נמצא ג\"כ בפירושו. מלבד ראה את זה מצאתי בספרי. שדרשו רעהו פרט לנכרי. רעהו פרט לגר. ומ\"מ אי אפשר לתלות בשום פנים בטעות סופר מ\"ש בשני חבורים שונים. אלא יש לנו לומר דדחי לה להא דספרי מקמי משמעות גמרא דידן: \n",
+                    "<b>וגר תושב אינו גולה אלא על ידי גר תושב</b>. ועל ידו מיהא גולה דכתיב לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם תהיינה שש הערים [גמ']: \n",
+                    "<b>הסומא אינו גולה</b>. כתב הר\"ב דכתיב בלא ראות פרט לסומא. דמשמע כאן לא ראה. אבל רואה במקום אחר. פרט לסומא שאינו רואה בשום מקום. רש\"י. והרמב\"ם סוף פ\"ו מהלכות רוצח יהיב טעמא מפני שהוא קרוב לאונס: \n",
+                    "<b>רבי מאיר אומר גולה</b>. כתב הר\"ב בלא ראות לרבות את הסומא. לאו דבלא ראות רבוייא הוא. אלא הכי מפרשינן בגמ' בלא ראות למעט. בבלי דעת למעט. הוי מיעוט אחר מיעוט. ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. ורבי יהודה בבלי דעת פרט למתכוין הוא דאתא. ומפרשינן בגמ' דף ז' פרט למתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם. לנכרי והרג את ישראל. לנפל והרג בן קיימא. ונראה לי דהוא הדין לכל חינך נתכוין דתנן במשנה ב' פ\"ט דסנהדרין. וכתבו התוס' דהכא. ורבי מאיר סבר פרט למתכויןוכו'. שמעינן משגגה. ותרתי שמעינן מינה: \n",
+                    "<b>רבי יוסי בר יהודה</b>. בגמ' מוקמינן רבי יוסי בריהודה היא. שמע מינה דלא גרס בהדיא בר יהודה. וכן משמע עוד בגמ' סוף פ\"ק אמתני' ר\"י אומר עד שיהו פי שני עדיו וכו'. ומ\"מ לא שלחתי יד להגיה כיון שהר\"ב והרמב\"ם העתיקו ר\"י בר יהודה: \n",
+                    "<b>השונא</b>. כתב הר\"ב כל שלא דבר וכו' כדתנן במשנה ה' פרק ג' דסנהדרין: \n",
+                    "<b>מפני שהוא כמועד</b>. כמותרה עליו ועובר על התראה דודאי לדעת הרגו. רש\"י. ובגמ' והא לא אתרו ביה. והתראה בעינן. כדתנן ברפ\"ה דסנהדרין. ומשני [ריב\"י היא] דס\"ל התראה לא נתנה אלא להבחין בין שוגג למזיד: \n",
+                    "<b>זה הכלל כל שהוא יכול לומר לדעת הרג וכו'</b>. בגמ' תניא כיצד אמר ר\"ש יש שונא וכו'. נפסק גולה נשמט אינו גולה פירש\"י נפסק [החבל]. דומיא דנשמט הברזל מקתו [היא] דנשאר האגד בידו ונשמט דומיא דמן העץ המתבקע שאין נשאר בידו כלום: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לשלש שבעבר הירדן וכו'</b>. כתב הר\"ב. ומ\"ב עיר וכו'. בגמ' דכתיב (במדבר ל\"ה) ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר. ומסיים בה הרמב\"ם פ\"ח מה' רוצח כל הערים אשר תתנו ללוים ארבעים ושמנה עיר. הקישן הכתוב כולן זו לזו לקלוט. ע\"כ. [*ובזה מתיישב דלא תקשה שאמר הכתוב (שם י\"ח) בארצכם לא תנחל. וללוים אמר (שם) בתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה הואיל ולצורך ישראל הופרשו. וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל שם בפי' החומש] ומ\"ש הר\"ב אלא שאלו שש ערי מקלט בין נכנס וכו'. גמ' לתרוצי דלא תנן אלא שש. והאיכא עוד מ\"ב. והוה מצי למימר נמי דאיכא בינייהו פלוגתא דר\"י ור\"מ דסוף פרקין: \n",
+                    "<b>לא היו שלש שבעבר הירדן קולטות</b>. ומפני מה הבדילם משה אמר מצוה שבאה לידי אקיימנה. גמ': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומכוונות להן הדרכים</b>. עיין בריש קדושין בלשון דרך: \n",
+                    "<b>שנאמר תכין לך הדרך</b>. כתב הר\"ב ומקלט מקלט היה כתוב על פרשת דרכים. פירש רש\"י בכל מקום שהיו שני דרכים מפוצלים. אחד פונה לעיר מקלט היה עץ תקוע באותו דרך וכתוב בו מקלט. גמ' מאי קרא תכין לך הדרך עשה הכנה לדרך: \n",
+                    "<b>ומוסרים לו שני תלמידי חכמים וכו' וידברו אליו</b>. פי' הר\"ב בשגגה בא מעשה זה לידו. בברייתא. והיינו דכתב הרמב\"ם בפ\"ה מה' רוצח כשמשיבין אותו מוסרים לו וכו' כדתנן לקמן ולא מפרש לה דכשמקדימין וכו' כדלקמן שמוסרין לו משום וכו' דאי בתחלת הניסה היאך יוכלו להחליט ולומר בשגגה. דלמא לא היא: \n",
+                    "<b>ר\"מ אומר אף הוא מדבר וכו'</b>. כתב הר\"ב אין ת\"ח נזקקין וכו'. וכ\"כ הרמב\"ם ולדבריהם ל\"ג אף. והכי איתא בברייתא בגמ'. ותו התם אמרו לו הרבה שליחות עושה. פירש\"י דברים שאינם נעשים ע\"י האדם. נעשים ומתקבלים ע\"י הרבה שלוחים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יוסי בר' יהודה אומר וכו'</b>. כבר כתבתי במ\"ו פ\"ג דבכורים כמה מקומות שנשנה בל' פלוגתא וליכא דפליג. ומ\"מ בכאן אפשר שרבינו הקדוש מחבר המשניות רומז בזה ששנאו בלשון פלוגתא שהוא עצמו חולק עליו בזה. וכדאיתא בברייתא בגמ'. רבי אומר מעצמן הן גולין כסבורין הן אחד מזיד ואחד שוגג קולטות. והן אינן יודעין שבשוגג קולטות. במזיד אין קולטות. ועיין בפרק דלקמן משנה ט\"ו ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>בתחלה</b>. תחלת משפטן של רוצחים ועיקרו. זהו. אחד שוגג ואחד מזיד וכו'. ויליף טעמא מקרא (דברים י\"ט) וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו [והכהו נפש ומת ונס] וגו'. משמע אם הרגו בכונה ינוס. וכתיב בתריה ושלחו זקני עירו וגו'. ל' רש\"י בגמ': \n",
+                    "<b>ובית דין שולחין ומביאין וכו'</b>. מי שנתחייב מיתה וכו'. שנאמר (שם) ושלחו זקני עירו ולקחו אותו משם ונתנו אותו ביד גואל הדם ומת. מי שלא נתחייב מיתה וכו'. שנאמר (במדבר ל״ה:כ״ה) והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם. ברייתא בגמ': \n",
+                    "<b>ואחד שעבר ממשיחתו</b>. כתב הר\"ב שארעו קרי וכו' ומנו אחר תחתיו. וכ\"פ הרמב\"ם. ורש\"י מסיים בה וכשנתרפא כהן חוזר לעבודתו ועבר זה ממשיחתו: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר אף משוח מלחמה</b>. כתב הר\"ב דקרא אחרינא כתיב וכו' ורבנן כיון דלא כתיב הכהן הגדול לא דרשי ליה אלא חד מהנך הוא. גמ': \n",
+                    "<b>כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו</b>. כתב הר\"ב והם פשעו כו'. דאי לאו הכי. מאי אכפת בקללתם והכתיב כצפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לא תבא (משלי כ\"ו ב'). גמ': \n",
+                    "<b>משנגמר דינו מת כהן גדול ה\"ז אינו גולה</b>. כתב הר\"ב דמשנגמר וכו' כאילו גלה. ותימא מאי סברא היא זו דהוי כאילו גלה משום שנגמר דינו. דבשלמא להחמיר עליו כדאשכחן בפרק בן סורר מ\"ד אם משנגמר דינו ברח [ואח\"כ] הקיף זקן התחתון דחייב ניחא. דאמרי' הואיל ונגמר דינו אין הקפת הזקן פוטרו מדינו שנתחייב בה. אבל לומר דגמר דינו בא להקל עליו זו אינה סברא כלל. ובגמ' אמרי' בטעמא דאינו גולה. דמיתת כהן מכפרה. ופירשו התוס' שהרי אילו גלה יום אחד ומת כהן גדול [הוא] חוזר. ואילו לא מת אפילו שהה כמה שנים אינו חוזר. ש\"מ דמיתת כהן מכפרת מגלות. ע\"כ. והוי ק\"ו. ומה מי שגלה כבר יצא עכשיו. מי שלא גלה. אינו דין שלא יגלה: \n",
+                    "<b>אם עד שלא נגמר דינו כו'</b>. חוזר במיתתו של שני. דאמר קרא (במדבר ל\"ה) וישב בה עד מות כ\"ג אשר משח אותו בשמן הקדש. וכי הוא מושחו אלא זה שנמשח בימיו [משנעשה זה רוצח]. [רש\"י] מאי הו\"ל למעבד [למה נענש מאחר דלא הוה כ\"ג כשהרג זה] הו\"ל לבקש רחמים שיגמר דינו לזכות ולא ביקש [גמ'] והלכך ליכא לאוקמי קרא לאחר שנגמר דינו. דהוה קשה מאי הול\"ל למעבד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ההורג כהן גדול וכ\"ג שהרג</b>. ובתרווייהו לא היה שם כ\"ג אחר. הרמב\"ם פרק ז' מהלכות רוצח: \n",
+                    "<b>אינו יוצא משם לעולם</b>. עד מות כהן הגדול ואם יצא התיר עצמו למיתה. כדתנן בסמוך רוצח שיצא וכו'. הרמב\"ם שם: \n",
+                    "<b>כך תחומה קולט</b>. כדתניא וישב בה [בה] ולא בתחומה ישיבה אמרה תורה דלא. הא קליטה מקלטה. ועיין בגמ': \n",
+                    "<b>רבי יוסי הגלילי אומר מצוה ביד גואל הדם</b>. דכתיב (שם) ורצח גואל הדם. ולא כתיב אם רצח. ור\"ע אומר רשות ביד גואל הדם. מי כתיב ירצח. גמ': \n",
+                    "<b>וכל אדם אין חייבין עליו</b>. ה\"ג בכל הנוסחאות. וכן העתיקה הרמב\"ם בפ\"ה מהלכות רוצח. ובספר חכמת שלמה נמחק אין. ונראה משום דקשיא ליה דהיינו רשות. היינו אין חייבין והוה ליה לתנא לכללינהו ולמתני רשות ביד גואל הדם. וביד כל אדם. וי\"ל דכלפי דקרא נקט לגואל הדם בהדיא. שנאמר ורצח גואל הדם. הלכך אר\"ע רשות בידו. כלומר שהתורה נתנה רשות לגואל הדם דבפירוש אתמר בכתוב. ומכללא נמי שמעינן דכל אדם אם הרגו. אין חייבין עליו. שנאמר אין לו דם. ועיין מ\"ש במ\"ב פרק בתרא דביצה. ומ\"ש הר\"ב וה\"מ שיצא מזיד. אבל יצא שוגג כל אדם שהרגו נהרג עליו. מפרש טעמא בגמ' שלא יהא סופו חמור מתחילתו. מה תחילתו [הרציחה] במזיד נהרג בשוגג גולה. אף סופו [צאתו חוץ לתחום] במזיד נהרג. בשוגג גולה: \n",
+                    "<b>הכל הולך אחר הנוף</b>. כתב הר\"ב בגמ' מפרש דאף אחר הנוף קאמר וכו' ושדינן נופו בתר עיקרו ואי עיקרו בחוץ וכו' דשדינן עיקרו בתר נופו. ומשום דבכולי גמ' שדינן נוף בתר עיקר. אצטריך הכא למימר דלענין מקלט זמנין דשדינן עיקר בתר נוף לחומרא. רש\"י [סוף דף י\"ב]: \n",
+                    "<b>הרג באותה העיר</b>. רוצח שגלה לעיר מקלט. וחזר והרג באותה העיר בשוגג. גולה משכנה לשכונה בתוך העיר. כי מן העיר אינו רשאי לצאת מפני רציחה ראשונה. רש\"י. ובגמ' מאי קרא. כי בעיר מקלטו ישב (שם) [וקרא יתירה הוא דמצי למכתב כי ישב שם] עיר שקלטתו כבר: \n",
+                    "<b>ובן לוי</b>. שהוא מיושבי העיר והרג בשוגג גולה מעיר לעיר. שהוא רשאי לצאת מן העיר שלא גלה שם. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כיוצא בו</b>. בעל ח\"ש הגיה דאינו מן המשנה. אלא שהוא סוף מימרא שכתבתי לעיל עיר שקלטתו כבר. וגם שם לישנא יתירא הוא. וטפי ניחא למימר דמן המשנה הוא. ודתנא מסרך סריך בלישנא דמ\"ח בפרק בתרא דשביעית דהתם קאי אדלעיל מיניה המחזיר חוב בשביעית וכו'. *)אמר לו אעפ\"כ וכו'. ועיין בסוף פרק קמא דדמאי [ד\"ה הא]. ומ\"ש שם. וכן מה שכתבתי בסוף ב\"ב [מ\"ז ד\"ה וכן]. ומיהו יש ספרים דל\"ג לה הכא: \n",
+                    "<b>שנאמר וזה דבר הרוצח</b>. כלומר דבור בעלמא וכו'. כמ\"ש הר\"ב שם במסכת שביעית: \n",
+                    "<b>מעלים היו שכר וכו'</b>. כתב הר\"ב בארבעים ושנים עיר וכו' אבל בשש ערי מקלט כ\"ע מודו וכו' דכתיב (במדבר ל״ה:י״ב) והיו לכם הערים למקלט לכם לכל צרכיכם. אבל ארבעים ושנים עיר דכתיב (שם) ועליהם תתנו. לא אתא אלא לאקושינהו לקליטה. גמ': \n",
+                    "<b>רבי מאיר אומר לא היו מעלים להם שכר</b>. דסבר עליהם תתנו כי הנך. מה הנך לכל צרכיכם. אף הני נמי לכל צרכיכם. גמ': \n",
+                    "<b>וחוזר לשררה שהיה בה</b>. אם היה נשיא או ראש בית אב חוזר לגדולתו כשישוב לעירו במיתת כ\"ג. רש\"י. וטעמא דר\"מ אכתוב לקמן: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר לא היה חוזר וכו'</b>. כתב הר\"ב דכתיב ושב אל משפחתו וכו' האי קרא בעבד עברי כתיב וביה פליגי ר\"י ור\"מ בברייתא בגמ'. אלא דמסיימינן בה וכן בגולה ומפרשינן כדתניא ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו (שם) לארץ אחוזתו הוא שב. ואינו שב למה שהחזיקו אבותיו. דברי ר' יהודה. ר\"מ אומר אף הוא שב למה שהחזיקו אבותיו גמר שיבה שיבה מהתם. פירוש דהתם בעבד עברי דייק ר\"מ. ואל אחוזת אבותיו ישוב כאבותיו. שאף הוא שב למה שהחזיקו אבותיו [דמסתמא השררה משל אבותיו החזיק בה. דהכי קיי\"ל לכל שררה שבקרב ישראל שהזוכה לה זוכה לעצמו ולזרעו כדילפינן בספרי פ' שופטים בפ' המלך מבקרב ישראל. ופסקה הרמב\"ם בפ\"ד מהלכות כלי המקדש] וישוב דסיפא דההוא קרא דעבד עברי יתירא הוא. דמצי למכתב ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ולשתוק. אלא מופנה הוא לדון הימנו גז\"ש לרוצח נאמר כאן ישוב ונאמר להלן ישוב הרוצח. ומ\"ש הר\"ב ואין הלכה כר' יהודה. תימה דקיי\"ל ר\"מ ור' יהודה הלכה כר\"י וכמו שפסק ג\"כ בפלוגתא דרישא. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו והלכה כר\"י בשני המאמרים וכ\"פ בחבורו [סוף] פ\"ז מהלכות רוצח. ואין כדאי לומר שהכריע דהלכה כר\"מ. משום דלישנא דואל אחוזת אבותיו ישוב. דייק טפי כר' מאיר: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ואלו הן הלוקין</b>. אית דוכתי דתנא ואלו כמו בריש פ\"ט דסנהדרין. ובריש פ\"ב דפאה. ובירושלמי הכא ובסנהדרין ל\"ג בוי\"ו: \n",
+                    "<b>הבא על אחותו וכו'</b>. כתב הר\"ב תנא חייבי כריתות לאשמעינן דיש מלקות בחייבי כריתות [פירוש אם התרו בהן משום מלקות] שאם עשו תשובה ב\"ד של מעלה מוחלין להן אבל חייבי מיתות ב\"ד אינן בכלל מלקות ארבעים שאם עשו תשובה אין ב\"ד של מטה מוחלין להם את המיתה. וכתיב (דברים כ״ה:ב׳) כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו. ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות. אבל חייבי כריתות כיון דאי עביד תשובה מוחלין לו ב\"ד של מעלה הלכך קא לקי. ואע\"ג דהשתא מיהת לא עביד תשובה ואכתי עונש כרת עליו. ונמצא אתה מענישו שתי רשעיות. לא פסיקא מלתא לכרת הואיל והוא תלוי בתשובה. הכי מסיק רבינא בגמ' [*ועמ\"ש במ\"ט בד\"ה וי\"ט וכו']: \n",
+                    "<b>ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו</b>. וכך נשנו עוד בריש מסכת כריתות. ותמהני דכולן נשנו בכאן כסדרן בפ' אחרי [מות]. חוץ מאלו השתים דאשת אחיו כתוב קודם לאחות אשתו: \n",
+                    "<b>ונתינה</b>. כתב הר\"ב נתינה מן הגבעונים היא ומלקות דידה מלא תתחתן. כבר כתבתי במשנת י\"ח דבר בפ\"ק דשבת דזו היא שיטת התוס' דלא תתחתן דוקא בשבעה עממים ולאחר שנתגיירו והיינו נתינה שלא נתגיירו זולתן וכמ\"ש בהדיא הרמב\"ם סוף פרק י\"ב מהלכות אס\"ב אלא לדידהו כשבועלה בגיותה עובר בלא תקח. ולשיטת הרמב\"ם כל הנכרים שוים דדרך חיתון נאסרו משום לא תתחתן וכשנתגיירו הכל מותרין. חוץ ממצרי ואדומי עמוני ומואבי. אבל שבעת עממין מותרין לבא בקהל כמו שאר האומות אלא שיהושע גזר עליהן בזמן שהמקדש קיים ובא דוד וגזר עליהם לעולם. כמפורש בדבריו סוף פרק י\"ב מהלכות אסורי ביאה. וכתב שם המגיד דלדעתו בכ\"מ שהזכירו נתינה אצל ממזרת. הוא אגב גררא. דומיא דחלוצה אצל גרושה. ע\"כ. ועיין בסמוך. ואין להשיב על שיטת התוספת אמאי לא חשיב נמי לאו דבגיותן. דכבר כתב הר\"ב דתנא ושייר. ודתנן נתינה דבשאר דוכתי רגיל לשנות ממזרת ונתינה. תני לה נמי הכא בהדה. ויש עוד חלוקי דעות בשיטת התוספות. דלנ\"י שכתבתי במשנה ג' פ\"ט דיבמות [ד\"ה וחלוצה]. אף בניהם אסורים עולמית כמו ממזרים. והמגיד כתב דלא אסרה תורה אלא אותן שנתגיירו. אבל בניהם שנולדו אחר גרותן מותרין גמורין דבר תורה שלא מנה בהם התורה דורות לאסור. ובא יהושע ודוד וגזרו עליהן. ע\"כ. וכ\"כ הר\"ן ריש פ\"ג דכתובות. ובזה אין הכרע בדברי הר\"ב ועיין במ\"ח פ' קמא דעבודה זרה: \n",
+                    "<b>גרושה וחלוצה וכו'</b>. כתב הר\"ב שחלוצה אינה כתובהאלא מרבוייא מייתינן לה וכו' וכ\"כ רש\"י ומשמע לפירושם דבחלוצהלחודה איכא מלקות דאורייתא. אלא דמשום שני שמות אין לחייבם כשהם ביחד. וכבר כתבתי בפ\"ט דיבמות מ\"ג דחלוצה לא מתסרא כלל מדאורייתא. וע\"ש. וכ\"כ התוס' דהכא [ד\"ה גרושה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הטמא שאכל את הקדש וכו'</b>. מכאן ולהלן לא יכולתי לעמוד על סדרן של הלאוין. למה סדרן התנא על זה הסדר שלא ככתוב ומצאנו כיוצא בזה לבעלי הפיוט באזהרות שיסדו לחג השבועות. שלא שמרו שום סדר קדימה ואיחור. ובריש כריתות שנויין ג\"כ כסדר דהכא: \n",
+                    "<b>הטמא שאכל את הקדש וכו'</b>. ואזהרתיה מבכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבא (ויקרא י\"ב) ולא תגע אזהרה לאוכל דמקיש קדש למקדש. מה מקדש*) [יש באזהרתו] נטילת נשמה. שהבא אל המקדש [והוא] טמא בכרת. אף אזהרת קדש. דבר שיש בו נטילת נשמה. והיינו אכילה שענש עליה כרת דאילו בנגיעה ליכא כרת. כדתניא בגמ': \n",
+                    "<b>והאוכל חלב ודם</b>. כדכתיב (שם ז') כל חלב וגו' לא תאכלו. וכל דם לא תאכלו. בפרשת צו: \n",
+                    "<b>נותר</b>. כתיב ביה (שמות כ\"ט) ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא ואזהרת פיגול נמי מהכא מדכתיב כי קדש הוא כלומר מפני שהוא קדש שנפסל. למדנו מכאן כל שבקדש פסול. בא הכתוב ליתן ל\"ת על אכילתו. אזהרת טמא. והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל (ויקרא י\"ז): \n",
+                    "<b>השוחט קדשים בחוץ</b>. או מעלה קדשים בחוץ. אזהרת מעלה השמר לך פן תעלה (דברים י\"ב) [וכ\"מ שנאמר השמר פן. אינו אלא ל\"ת] [*כשהוא כתוב על ל\"ת. אבל כשכתוב אעשה. הוה נמי רק עשה. וכמ\"ש פרק קמא דכריתות מ\"ח בסד\"ה והפסח וכו'] אזהרת שוחט ילפינן בזבחים פרק השוחט והמעלה (זבחים דף ק\"ו) איכא דיליף מולא יזבחו עוד וגו' (ויקרא י\"ז) ואיכא דיליף לה מגז\"ש דהבאה הבאה. שוחט ממעלה. רש\"י: \n",
+                    "<b>והאוכל חמץ בפסח</b>. שנאמר (שמות י\"ג) ולא יאכל חמץ: \n",
+                    "<b>והאוכל והעושה מלאכה ביה\"כ</b>. מלאכה בהדיא כתיב (ויקרא כ״ג:כ״ח) וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה. והאכילה ילפי' בפרק בתרא דיומא [דף פ\"א] איכא דיליף מג\"ש דעינוי עינוי. נאמר כאן עינוי ונא' להלן עינוי פירש\"י על דבר אשר עינה את אשת רעהו (דברים כ״ב:כ״ד) מה להלן לא ענש אלא א\"כ הזהיר אף כאן לא ענש אא\"כ הזהיר. ואיכא דיליף שבת שבתון. משבת בראשית מה להלן וכו'. ואיכא דאמרי ג\"ש לא צריכא דהיא גופה שבת איקרי והו\"ל כי שבת לעונש ואזהרה: \n",
+                    "<b>והמפטם את השמן</b>. אזהרתו ובמתכונתו לא תעשו כמוהו (שמות ל'). רש\"י. ולשון מפטם כתב בערוך רוקח מרקחת מעשה רקח תרגום ירושלמי מפטם. איש בריא. גבר פטים. ע\"כ. ועוד מצינו כלי נקרא פטום במ\"ז פ\"ג דר\"ה. וכן בקטרת [אזהרתו]. במתכונתה לא תעשו לכם (שם). רש\"י: \n",
+                    "<b>והסך בשמן המשחה</b>. דכתיב (שם) על בשר אדם לא ייסך. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב שעשה מרע\"ה. וכ\"פ רש\"י. הכי ילפינן בפ' קמא דכריתות דף ה' מדכתיב (שם) ואשר יתן ממנו מאותו של משה. ועוד תניא התם שמעולם לא נעשה שמן אחר. ולא עוד אלא שכולו קיים לעתיד לבא. שנאמר (שם) שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם: \n",
+                    "<b>והאוכל נבלות</b>. שנאמר (דברים י״ד:כ״א) לא תאכלו כל נבלה. וטרפות. שנאמר (שמות כ״ב:ל׳) ובשר בשדה טרפה לא תאכלו: \n",
+                    "<b>שקצים ורמשים</b>. וכן הלשון במ\"ג פ\"ז דשביעית. ונ\"ל דבשקצים נכלל דג טמא. וכן שרץ המים והוא הבריות שבמים שאינן בצורת דג טהור ולא בצורת דג טמא. כגון כלב המים והצפרדעים וכיוצא בהן. ועל כולם הוא אומר (ויקרא י״א:י״א) ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו. ועוף טמא שנאמר (שם) ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו. ושרץ העוף. שנאמר (שם) כל שרץ העוף ההולך על ארבע שקץ הוא. ואיזה שרץ העוף. כגון זבוב או יתוש או דבורה וכיוצא בהן ונכלל בלאו אל תשקצו וגו' בכל השרץ. ושרץ הארץ שנאמר וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל. ואיזה שרץ הארץ כגון החולד. והצב. נחשים. ועקרבים. וחפשים. ונדל. וכיוצא בהן. ויתכן לומר שהחכמים כוללים ג\"כ בלשון שקצים בהמה טמאה וחיה טמאה אע\"פ שבל' תורה לא נמצא שנקראו שקץ. החכמים הרחיבו לשונם ולכל הטמאים לאכול. בשם שקצים יקראו. והרי אמרו לשון תורה לחוד. ולשון חכמים לחוד. וכמ\"ש במשנה ב' פרק י\"א דחולין. ומיהו לא בכ\"מ. דבריש פ\"ח דבכורות. ופ\"ק דכריתות ובפ\"ג דנדה. דתנן בהמה וחיה בפני עצמם. ואינם כלולים בשקצים [אע\"ג] דבהמה וחיה דהתם טמאה נמי במשמע. ורמשים נאמר (שם) ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ. והן המינין הנבראים באשפות ובגופי הנבלות. כגון רמה ותולעה וכיוצא בהן שאינן נבראים מזכר ונקבה אלא מן הגללים שהסריחו וכיוצא בהן. ובכלל הלאו הזה המינין הנבראים בפירות ובמאכלות. אם פרשו ויצאו לארץ אע\"פ שחזרו לתוך האוכל שנאמר בכל השרץ: \n",
+                    "<b>ומעשר ראשון וכו'</b>. פירש הר\"ב דכתיב ונחשב לכם תרומתכם וגו' ובתרומת מעשר כתיב בסוף פרשה קרח: \n",
+                    "<b>ומעשר שני שלא נפדה</b>. פירש הר\"ב מעשר שני שנטמא וכו' עיין בפירוש הר\"ב במשנה דלקמן. דהכא דוקא בנטמא. ומ\"ש הר\"ב והאוכלו בירושלים וכו'. פירש הרמב\"ם במשנה דלקמן שאינו חייב מלקות על אכילת מעשר שני בטומאה עד שיאכלנו בירושלים דאמר רחמנא בבכור שנפל בו מום. בשעריך תאכלנו. ואמרו בכאן לא תוכל לאכול בשעריך. ובאה הקבלה ג\"כ בזה [התוספחא] לא תוכל לאכול בירושלים כבשעריך. כלומר לא תוכל לאכול מעשר בטומאה בירושלים כמו שתאכל בכור בטומאה בשערוך ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ואזהרתיה מלא בערתי ממנו בטמא וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו. גם במנין המצות. ותימא דמאי אזהרה שייך במה שהוא עצמו אומר ומתודה שלא עשה כן. ודלמא לא הוזהר עליו בלאו אלא מכלל עשה. והוי עשה. ובגמ' דף י\"ט תניא ר\"ש אומר לא בערתי וכו' בין שאני וכו' עד והוא טמא והיכן מוזהר על אכילה דכתיב (דברים י״ב:י״ז) לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ולהלן הוא אומר (שם ט\"ו) בשעריך תאכלנו הטמא והטהור בבכור בעל מום שאוכלים בקערה אחת ואין חוששים. והרי טמא בטומאת הגוף אוכל ומטמא בשר בנגיעה והטהור אוכלו הרי טומאת עצמו וקאמר רחמנא האי טמא דשרי לך גבי בכור. הכא לא תיכול: \n",
+                    "<b>אף חטה אחת כברייתה</b>. הקשו התוס' בפ\"ז דחולין דף צ\"ו דא\"כ תרומה היאך עולה בק\"א הא אמרי' גבי גיד הנשה [שם משנה ה'] דבריה לא בטלה. וכ\"ת דהתם היינו טעמא דכשנולד נולד האיסור עמו. כמו גיד שרצים ואבר מן החי ועופות טמאים. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אבל תרומה מותר עד שימרח אכתי ערלה וכלאי הכרם לא ליבטלו. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ולית הלכתא כר\"ש דלא קרינן בריה אלא בריה שיש לה נשמה בלבד וכ\"כ הרמב\"ם והכי איתא במסקנא דבגמ'. דרבנן בריית נשמה חשיבא. דחטה לא חשיבא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>אבל התוס' דחולין הקשו דהא גיד הנשה שם משנה ג' תנן דאכלו אפי' אין בו כזית חייב. וטעמא משום דבריה הוא. וכדכתב שם הר\"ב. ותירצו דרבנן לדברי ר\"ש קאמרי לדידן כל דפריש הכתוב. לא תאכל גיד. לא תאכל עוף טמא. כאילו פירש בין גדול בין קטן. דכילהו מקרי גיד ועוף. ובלבד שיהיו שלמים. וכן בטבל. אי הוה כתב לא תאכל חטה של טבל. הוה חשיב בריה. אלא לדידך דחשבת חטה בריה אלמא לית לך טעמא משום דמפרש. מ\"מ לא דמי לנמלה. דלנמלה איכא נשמה. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האוכל בכורים וכו'</b>. כתב הר\"ב אם אכלם אחר שראו פני ירושלים. עמ\"ש הר\"ב לקמן בטעם מעשר שני: \n",
+                    "<b>חוץ לקלעים</b>. עיין בפירוש הר\"ב משנה ג' פ\"ה דזבחים: \n",
+                    "<b>המותיר וכו' אינו לוקה</b>. כתב הר\"ב דכתיב לא תותירו וגו' והנותר וגו' קיים עשה שבה. ועיין בפירוש הר\"ב סוף משנה דלקמן. ובספרי פרשת תצא לא תחסום שור [דסמיך לפרשת מלקות] מה חסימה מיוחדת שאין בה קום ועשה. והרי הוא לוקה. כך כל מצות לא תעשה שאין בה קום ועשה הרי הוא לוקה. ר\"ש אומר והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע. צדקהו כדי שלא ילקה. ומ\"ש הר\"ב דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. עיין בפירושו לריש מס' תמורה ומ\"ש שם בס\"ד: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>הקורח קרחה</b>. כתב הר\"ב משום דמחייב על כל קרחה וקרחה וכו' כדילפינן מדכתיב קרחה יתירה דהוה מצי למכתב לא יקרחו בראשם. וכתב הרא\"ש והא דלא תנא בהדיא במתני' משום דלא מתני ליה קרח קרחה אחת על חמשה [מתים] משום דבשריטה מרבה ליה מלנפש. ובקרחה ליכא ריבויא. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב משא\"כ באוכל חלב וחלב וכו'. ודתנן במשנה ב' והאוכל חלב. טעמא משום דאוכל חייב כרת. ותננהו לחייבי כריתות מהטעם שכתב הר\"ב בריש פירקין: \n",
+                    "<b>והמקיף פאת ראשו</b>. פירש הר\"ב משוה צדעיו לאחורי אזנו ופדחתו. אחורי אזנו אין שיער כלום וכך במצחו אין שיער כלום אבל בצדעיו שבאמצע יש שיער. ואם הוא משוה ונוטל כל השיער שבצדעיו למידת אחורי אזנו ופדחתו זהו מקיף סוף הראש. לשון ר' יהודה ברבי נתן תלמיד רש\"י ז\"ל: \n",
+                    "<b>והשורט שריטה אחת על המת חייב</b>. הכא לאו דוקא נקט שריטה אתת. אלא משום דבעי לפלוגי לקמיה בין שריטה אחת לשתי שרטות נקיט ליה נמי [הכא]. וכמדומה דלא גרסי' ליה: ריב\"ן הנ\"ל: \n",
+                    "<b>שרט שריטה אחת על חמשה מתים וכו'</b>. [כתב הר\"ב] דכתיב ושרט לנפש לא תתנו דמצי למכתב לנפש לא תשרטו. לשון אחר מרבויא דוי\"ו. ריב\"ן. ודמרבינן מלנפש לחייב על כל נפש ונפש. נראה לי מדלא כתיב למת כדכתיב גבי קרחה. וכתיב לנפש. אע\"ג דענינו לנפש המת אלא משום הכי אפקיה בלשון נפש לחייבו על כל נפש ונפש אפי' לא שרט על כולן אלא שריטה אחת: \n",
+                    "<b>על הראש שתים</b>. דשתי פאות יש לו לראש שהראש בשתי חתיכות. מקום שער חתיכה אחת. ומקום הפנים והזקן חתיכה אחת. ומתחברות זו עם זו בצד האוזן מלפניו מקום שלועזין טנפל\"א [בלשון אשכנז שלא\"ף] ושם נקרא פאה. ששם סוף הראש מקום חבור הפרקים. ונמצא שיש לו שתי פאות. צדעא מכאן וצדעא מכאן. וחייב עליהן שתים אפילו נטלן בבת אחת בשתי ידיו. ואע\"ג דחד התראה קא מתרה ליה אל תקיף. דזיל הכא איכא פאה. וזיל הכא פאה איכא. ריב\"ן. וכתב עוד לתת טעם למה. ולשונו דחוק מאד. והתוס' בריש מסכת שבועות דף ג' כתבו ואע\"ג דהתם מצרכי קרא לחייב על כל קרחה וקרחה ועל כל שריטה ושריטה הכא לא צריך קרא דפאות מחלקות. ור' אליעזר [דפליג בסיפא] לית ליה [מחלקות]. ע\"כ. ובעיני נראה דהיינו טעמא משום דלא חייבו רחמנא אלא למת. ולפיכך הוה אמינא דכל של מת אפילו הרבה אחת הוא. וכן אחת אפי' לכמה מתים ליכא אלא חדא וכדאין הכי נמי בקרחה אחת על כמה מתים משום דליכא רבויא אבל בפאה דלא תליא רחמנא בשום דבר אחר אלא הקפה בעצמה קאסר. הלכך ודאי כל פאה שיש לו. והוא מגלחה. דחייב עלה. כך נ\"ל: \n",
+                    "<b>ועל הזקן שתים מכאן וכו'</b>. ל' הר\"ב מקום חבור הסנטר וכו' הרי חמש. לחי העליון וכו'. כדי להסביר הענין יפה העתיק שתי לשונות ושניהם לדבר אחד נתכונו. הל' הראשון עד הרי חמש. הוא מדברי הר\"ן שכתב כן בשם רש\"י ז\"ל. והלשון דמלחי העליון עד וסוף הזקן. הוא מהרמב\"ם בפירושו ובחבורו פי\"ב מה' ע\"ז. וסנטר. פירש התשבי בל' אשכנז קי\"ן: \n",
+                    "<b>עד שיטלנו בתער</b>. כתב הר\"ב אפאת זקן וכו'. דכתיב ביה גלוח והשחתה. אבל במספרים מותר דלית בהו השחתה שהרי ניכר שם השיער. הר\"ן: \n",
+                    "<b>רהיטני</b>. כתב הר\"ב הוא מעצד וכו' כלי שבו מחליק וכו'. וכן פירש בסוף מסכת ב\"ק. אבל בפי\"ב דשבת פירש דמעצד הוא קופיץ קטן. וזה לא יתכן לפרש בכאן. ובפרק י\"ג דכלים מ\"ד מפרש שהמעצד הוא שמנסר בו הנסרים. ומה שהוא מחליק בו נקרא מפסלת. והר\"ן פירש רהיטני הוא דוגמת המלקט. על שם שהוא רץ בגלוחו וקל. נקרא כך. כדמתרגם וירץ ורהט: \n",
+                    "<b>חייב</b>. דהני נמי עושין השחתה. ודרך לגלח בהן. ועביד בהו השחתה וגלוח. ות\"ק ס\"ל אע\"ג דמשחיתים אין דרך לגלח בהן. גמ' [דף כ\"א]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד שיכתוב שם השם</b>. כלומר על אותה שריטה [יכתוב] את השם. הר\"ן. וקריאת מלת שם בקמ\"ץ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אינו חייב אלא אחת</b>. כתב הר\"ב על מה ששתה תוך כדי דבור של התראה. כדאשכחן בהתראת מיתת ב\"ד כמו שפסק הרמב\"ם [ריש] פי\"ב מהלכות סנהדרין. שצריך שיעבור ויעשה תכף להתראה בתוך כדי דבור. אבל אחר כדי דבור צריך התראה אחרת. ובפט\"זה צריך דרישה וחקירה בדיני מכות כדרך שעושים בדיני נפשות. וזו היא אחת מן הדרישות כמ\"ש בפרק י\"ב. ועוד כתב שם בריש פרק ט\"ז אע\"פ שמלקות היא בשלשה במקום מיתה היא עומדת. ע\"כ. והוצרך הר\"ב לפרש זה בכאן כדי שלא נטעה בלשון המשנה. דתנן נזיר שהוא שותה ביין כל היום אינו חייב אלא אחת. דאחת מיהא מחייב על איזה שתיה שתהיה בכל אותו היום. קמ\"ל דלא מחייב אלא על אותה שהיא תוך כדי דבור. ומתני' הא קמ\"ל שאפי' לא הפסיק מלשתות ושתה כל היום בלא הפסק. אינו חייב אלא אחת. אבל כשהתחיל לשתות. בתוך כדי דבור דהתראה היתה. ועמ\"ש במשנה ד פ\"ו דנזיר. ומ\"ש הר\"ב ואם היה לפניו כלי וכו'. כך כתב הרמב\"ם בפירושו בשם ירושלמי. ובחבורו פ' ה' מהלכות נזירות לא העתיקו כלל. ופירוש תוך כדי דבור. כתב הר\"ב ברפ\"ג דנזיר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אמרו לו אל תטמא וכו' חויב על כל אחת ואחת</b>. כשפירש וחזר ונגע או נשא והאהיל. ואיכא מאן דאמר אפי' כשפירש אינו חייב אלא בטומאה וביאת אהל שהם שני שמות בגמ' פרק ו' דנזיר דף מ\"ב. וכ\"ה מחלוקת בין הרמב\"ם והראב\"ד פרק ה' מהלכות נזירות. והשתא בחדא מהני גווני הוי דומיא דאינך. דשתיה קא מתהני בכל פעם שישתה. וכן גלוח. הוא מגלח שער בכל פעם: \n",
+                    "<b>היה לבוש בכלאים</b>. אחד מן השוק ולא נזיר. ריב\"ן: \n",
+                    "<b>והוא פושט ולובש</b>. כתב הר\"ב ובגמ' קאמר דאינו פושט אלא שהה וכו'. ולא דפירוש הראשון מדנפשיה הוא דמנא ליה לפרושי ולא פושט לגמרי וכו' אלא פירוש הראשון נמי איתא בגמ' עיולי ואפוקי. אלא משום דפירוש הראשון קרוב יותר למשמעות המשנה. כתבו בסתם. והדר קאמר דבגמ' מפרש יותר דאפי' אינו פושט אלא ששהה וכו'. וכתב הכ\"מ בסוף הל' כלאים ויש לתמוה מאחר שאינו עושה מעשה בכל פעם למה יתחייב על כל התראה והתראה. וצריך לומר שמאחר שהיה בידו לתקן להסיר האיסור מעליו בכל פעם שמתרין בו חשיב כלובש וכ\"כ הריטב\"א בשם התוס'. וכתב שהביאו ראיות לדבר. עכ\"ל הכ\"מ. והר\"ן כתב חייב על כל אחת ואחת. דאף על פי שאינו עושה מעשה. כיון שמתחלה עשה מעשה כשלבש. ועתה שוהה כדי לפשוט וללבוש. חשיב מעשה כיון שהתרו בו על כל שהייה ושהייה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יש חורש וכו' וחייב עליו משום שמנה לאוין</b>. בגמרא פרכינן טובא דמצי למחשבינהו נמי ואפריך דלא משני מידי. וצריך לומר דתנא ושייר. עיין בתוס' בדבור המתחיל מתקיף לה וכו'. וכתב הרמב\"ם וזה לשונו אין בכל אלה אסור חל על אסור. אבל הם אסורים הרבה נכפלו בזמן אחד. ולפיכך אינו מן הנמנע שיצטרפו אל אלו הלאוין זולתן הרבה [באותו הזמן בעצמו]. ע\"כ: \n",
+                    "<b>והן מוקדשין</b>. פירש הר\"ב שור קדשי מזבח וכו' ואית ביה לאו דלא תעבוד בבכור שורך. ולמדנו על כל הקדשים שהם אסורים בעבודה. הרמב\"ם. ותימה דהשתא מאי דחקינן בחמור משום מעילה כדפירש הר\"ב. וכפירוש ריב\"ן. תיפוק ליה דבשור גופיה איכא נמי משום מעילה. כגון שהוא קדשי קדשים דמועלין בהן משהוקדש. וכדתנן בפרק ב' דמעילה. ומצאתי בתוספות פרק ג' דפסחים דף מ\"ז שהקשו כך על פירש\"י דמפרש התם כפירוש הר\"ב. ופירשו דלא חשיב לאו דמעילה דלא חשיב אלא הנך לאוין דלקי עלייהו אחרישה כל שהוא. אבל אלאו דמעילה לא לקי עד שיחרוש בשוה פרוטה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכלאי הכרם חשיב לתרי לאוין. [כפירוש הרמב\"ם] וכן משמע בפירוש. מדלא קתני כלאי הכרם אלא כלאים בכרם. ע\"כ. [*וכן מסקי בכאן בסוף דבור המתחיל החורש וכו']. ומ\"ש הר\"ב ונפקא לן חט חט וכו' עיין בפירושו משנה ב': \n",
+                    "<b>בכלאים בכרם</b>. כתב הר\"ב על ידי שחורש מחפה חטה ושעורה וחרצן. עיין סוף פרק קמא ורפ\"ח דכלאים. ומ\"ש הר\"ב בשם הרמב\"ם דחשיב נמי כלאי זרעים. כבר הקשו התוס' בפסחים על פירש\"י אמאי לא חשיב נמי כלאי זרעים. ובגמרא פרכינן טובא דליחשב נמי ולא פרכינן להא. ומ\"ש הר\"ב דהרמב\"ם לא חשיב מוקדשים אלא לאו אחד. וז\"ל הרמב\"ם יהיה החמור הקדש כשהקדישו לבדק הבית וכבר ידעת לשון המקרא לא תעבוד בבכור שורך וגו' ולמדנו על כל הקדשים שהם אסורים בעבודה. ולפיכך הוא חייב משום עבודה במוקדשים וכו'. ומלקות אחת משום עבודה. ע\"כ. ואל תטעה בלשונו דמחייב על בדק הבית משום עבודה דודאי דאין ללמוד קדשי בדק הבית מקדשי מזבח. וכ\"כ בהדיא בחבורו סוף פ\"א מהלכות מעילה. ועוד תיפוק ליה משום שור דחייב משום עבודה. אלא לישנא דמתני' דתנן והן מוקדשין. דמשמע תרווייהו. קאתי לפרושי היכי משכחת להו. אבל לא דצריך שיהא גם חמור קודש. דבלאו הכי משכחת עבודה בשור. ולאו דוקא תנן דשניהם מוקדשים. וז\"ל התוס' דהכא. ויכול להיות שהוא חולין. והן מוקדשים בשור וחמור לאו דוקא. דליכא מוקדשים אלא בשור. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ובשביעית</b>. כתב הר\"ב שבת לה' שדך לא תזרע. וחורש תולדה דזורע כגון חורש לכסות את הזריעה. רש\"י פרק ג' דפסחים [דף מ\"ז ע\"ב]: \n",
+                    "<b>ויום טוב</b>. ושבת לא תנא משום דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב\"ד הוא דאין לוקין עליו. רש\"י שם. וטעמא פי' בפרקין דף י\"ג לפי שלא ניתן לאו זה לאזהרת עונש מלקות כשאר לאוין. שהרי הוצרך להזהירו. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>שאל\"כ לא היה יכול לחייבו מיתה. [*ועמ\"ש בריש פרקין [ד\"ה הבא]]: \n",
+                    "<b>אף לא הנזיר</b>. לשון הר\"ב אף כהן ונזיר דחשבתו לאו וכו'. וז\"ל הריב\"ן אף נזיר. נזיר וכהן קאמר. ולא דייק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מנין שהוא סמוך לארבעים</b>. הרמב\"ם בפירושו ובחבורו [ריש פי\"ז] מהלכות סנהדרין יהיב טעמא שהתורה אמרה יכנו במספר כלומר שלא יכנו בלא שעור אלא במנין משוער כפי כח שיוכל לסבול ומה שאמרה ארבעים הוא שאין מוסיפין על מ' אפי' היה חזק ובריא כשמשון. ולפיכך אין משערין להכות יותר מל\"ט. שאם יארע שהוסיף והכה עוד אחת נמצא שלא הכהו אלא ארבעים הראויות לו. ולא עבר על פן יוסיף: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר ארבעים שלמות הוא לוקה וכו' בין כתפיו</b>. דכתיב (זכריה י״ג:ו׳) מה המכות האלה בין ידיך (ויאמר) [ואמר] אשר הוכיתי בית מאהבי. ורבנן ההוא בתינוקת של בית רבן הוא דכתיב. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אמדוהו לקבל י\"ח</b>. כלומר שאמדוהו לקבל חצי ארבעים שהוא עשרים. אין אומרים ילקה כ\"א כדי שיהו יכולין להשתלש אלא ילקה י\"ח. רמב\"ם פי\"ז מהלכות סנהדרין: \n",
+                    "<b>אומד אחד</b>. פי' הר\"ב לשני מלקיות. כגון אמדוהו ללקות מ\"ב. גמ'. ופי' הריב\"ן דחשובין אותן שלש אומד ללאו האחד. אבל אמדוהו מ\"א שלא הוסיפו אלא שתים. לוקה ומתרפא וכו' דמכות שאינן ראויות להשתלש לא מלקין ליה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כופת שתי ידיו על העמוד</b>. לשון הר\"ב שהיה נעוץ בקרקע זקוף וגבוה כדי להשען עליו. וז\"ל ריב\"ן נעוץ בקרקע וגבוה כנגד ב' אמות. או אמה וחצי. והוא כפוף ומוטה על אותו העמוד. כאדם הסמוך על בריח דלת ותולה ידיו למטה וכופתין לו ידיו בצדי העמוד ע\"כ. ועיין במשנה י\"ג: \n",
+                    "<b>וחזן הכנסת</b>. כתב הריב\"ן שמש הקהל ולא שמעתי בו משמעות. ואני כבר העתקתי דברי הערוך במשנה ג' פ\"ק דשבת: \n",
+                    "<b>נפרמו</b>. פי' הר\"ב נקרעו חוטי התפירה. וכן פירש ריב\"ן. ועוד להר\"ב שני פירושים במשנה ה' פ\"ק דסוטה: \n",
+                    "<b>מגלה את לבו</b>. שאינו מכהו על כסותו. שנאמר והכהו ולא לכסותו. הרמב\"ם פרק ט\"ז מהלכות סנהדרין. ומצאתיה בספרי פרשת כי תצא: \n",
+                    "<b>כפולה אחד לשנים</b>. ושנים לארבעה. לשון הר\"ב ארבע רצועות תפורות זו על גב זו. ואין כן במשמע לשון המשנה. וז\"ל הריב\"ן כפולה אחת לשתים. ועוד רצועה אחרת כפולה לשתים. היינו שתי רצועות שהן ארבע. ע\"כ. בגמ' [כהגהת החכמת שלמה] יליף לה מדכתיב והפילו ולא כתיב יטהו דמצינן למשמע מיניה דרשא דבמשנה דלקמן דאינו מכה לא עומד וכו' אלא מוטה. מאי והפילו שמע מיניה תרתי. ומצאתי*) ירושלמי דדריש אל תקרי והפילו אלא והכפילו: \n",
+                    "<b>ושתי רצועות עולות ויורדות וכו'</b>. פי' הר\"ב כעין קלקלי של אוכף. וז\"ל הריב\"ן עולות ויורדות כן דרך תפירה של רצועה תוחב ראש רצועה בנקב כנגד מטה. וחוזר ותוחב בנקב אחר דרך מעלה ונראה כמעלה ומוריד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ידה טפח</b>. ל' הר\"ב בית יד וכו'. ול' הריב\"ן מקל שתלויה בה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והקורא קורא</b>. הא מפשיט פשיטא לן דבעי קרייה. כדאמרינן [בכריתות דף י\"א] בקרת תהיה בקריאה תהא. ולהכי קתני הכא והקורא. ריב\"ן. ומ\"ש הר\"ב והשלישי אומר על כל הכאה והכאה. לשון הברייתא והשלישי אומר הכהו. ומסיים הרמב\"ם [פרק ט\"ז] כל זמן שמכה על פיו הוא מכה. ע\"כ. ולפיכך ביש ספרים שכתוב בל' הר\"ב אומד בדלי\"ת הוא ט\"ס. (גמ')*): \n",
+                    "<b>ושמרתם את דברי הברית וכו' עד וחוזר לתחלת המקרא</b>. וכ\"ה נוסח במשב\"ג אבל בס\"א ל\"ג וכן ליתא במשנה שבירושלמי גם הרמב\"ם סוף פט\"ז מה' סנהדרין לא העתיק זה כלל: \n",
+                    "<b>ואם מת תחת ידו פטור</b>. פי' הר\"ב שהכהו ברשות ותנן [במ\"ב פ\"ב] יצא האב וכו' ושליח ב\"ד. ריב\"ן: \n",
+                    "<b>הוסיף לו עוד רצועה אחת</b>. כתב הר\"ב כגון דטעה במנינא. דאי לא טעה אלא שהכהו במזיד אין מזיד גולה. ורצועה אחת דתנן הוא כינוי להלקאה וכלומר שהלקהו עוד אחת ולא שהוסיף רצועה על הד' רצועות. ובברייתא בגמ' [יוסיף להכותו על אלה] מכה רבה אין לי אלא מכה רבה [בזמן שהכהו מכות הרבה על האומד] מכה מועטת [אפי' שתי מכות או אחת] מנין ת\"ל לא יוסיף [לא יוסיף להכותו על אלה] א\"כ מה ת\"ל מכה רבה לימד על הראשונות שהן מכה רבה [ופי' הריב\"ן מכה רבה] [שניתן להכותו בעל כרחו] ונראה לי שצ\"ל בכל כחו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>דברי ר' חנניא בן גמליאל.</b> אע\"פ שבמשנה אין מחלוקת. הא אמרינן בגמרא אמר ר' יוחנן חלוקים עליו חבריו על רבי חנניא בן גמליאל ועיין במשנה ו' פרק ב' ומ\"ש שם. ובפירוש הרמב\"ם ואין הלכה כר\"ח. אולי מדאמרינן חלוקין עליו חבריו כתב כן אע\"ג דאיתא בגמ' אמר רב אדא בר אהבה אמר רב הלכה כר\"ח בן גמליאל ס\"ל דלית הלכה כרב לגבי ר' יוחנן. ודר' יוחנן שאמר חלוקין עליו חביריו. בא לומר דאין הלכה כמותו אלא כחביריו שהם הרבים. ועוד דסתם משנה דריש פ\"ה דחולין דלא כר\"ח כמו שאכתוב שם בשם התוס'. ומיהו יש לתרץ. כמו שאכתוב שם בס\"ד. אבל בחבורו סוף פי\"ז העתיק להא דר\"ח. ובגמ' מתמה רב יוסף אדפסקינן הלכה [כרבי חנניא] מאן סליק לעילא ואתא ואמר. ואמר ליה אביי. קרא קא דריש ונקלה וכו': ",
+                    "<b>העושה מצוה אחת על אחת כמה וכמה וכו'.</b> פירש הר\"ב שמדה טובה מרובה וכו' כמ\"ש בפרק קמא משנה ז' דבמדת פירענות וכו' ובמדה טובה כתיב (שמות כ׳:ו׳) עושה חסד לאלפים. ומסיים ריב\"ן ומתרגמינן (לאלפים דרים) [לאלפי דרין] ד' דורות כנגד אלפים דורות היינו אחת מחמש מאות מיעוט לאלפים אינו פחות מב' אלפים וכ\"ש אם כפשוטו דמשמע אלפים עד סוף כל הדורות: ",
+                    "<b>הפורש ממנו מקבל שכר.</b> שנאמר (דברים י״ב:כ״ח) למען ייטב לך ולבניך אחריך עד עולם כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלהיך. הרמב\"ם: ",
+                    "<small>סליק מסכת מכות</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מכות",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Makkot",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Makkot",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה מכות, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Makkot, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Makkot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Makkot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..634bf907d8d4fbe961f71fb1bbc4d6489ecc79d2
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Makkot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,271 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Makkot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Makkot",
+    "text": {
+        "Mishnah Makkot, Introduction": [
+            "לשון הרמב\"ם. מסכת מכות היא נקשרת בנוסחאות עם מסכת סנהדרין. ובכללה היא מנויה. ואמרו שבשביל שאמר ואלו הן הנחנקין הדביק אליו ואלו הן הלוקין ואין זה טעם אמת אבל היא מסכת בפני עצמה ונסמכת לסנהדרין מפני שאין רשות לבני אדם לענות ולהלקות. אלא השופטים בעצמם כמו שאמר הכתוב (דברים כ\"ח) והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו. ע\"כ: \n\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>כיצד העדים נעשים זוממין וכו'</b>. כתב הר\"ב הכי קאמר אותם עדים שנמצאו זוממין ואין עושין בהם דין הזמה וכו'. דתנא קאי אדתנן בסיומא דסנהדרין דזוממי בת כהן אין עושין בהם דין הזמה שזממו לעשות לה. וקאמר הכא יש עוד עדים <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>זוממים אחרים שאין עושין בהם דין הזמה *א) כל עיקר. אלא מלקות [ארבעים]. וכיצד כו'. גמ': \n",
+                    "<b>באיש פלוני</b>. עיין מ\"ש במשנה ו' פרק ג' דסנהדרין: \n",
+                    "<b>שהוא בן גרושה</b>. לשון הר\"ב בפנינו נתגרשה אמו קודם שנולד. וכן לשון רש\"י. כלומר קודם שהולידו אביו שהוא שעת ההריון. כלשון רש\"י בפירוש החומש בפסוק ועירד ילד. ע\"ש: \n",
+                    "<b>בן גרושה</b>. ויש לדקדק אמאי לא נקט מעידין אנו באיש פלוני שהוא ממזר וכו' דזה הוה שייך בין בישראלים בין בכהנים ובן גרושה לא פסול אלא בכהנים ויש ליישב דנקטיה משום דקאי אזוממי בת כהן. ולכך נקט מידי דשייך בכהונה. תוס': \n",
+                    "<b>בן חלוצה</b>. והוא חלל מדרבנן. הר\"ן. ועמ\"ש במשנה ג' פ\"ט דיבמות: \n",
+                    "<b>אלא לוקה ארבעים</b>. כתב הר\"ב דאמר קרא והצדיקו וכו' משום דהרשיעו וכו' בתמיה. אי הצדיקו והרשיעו בדיינים קאמר. וצדיק ורשע בבעלי דינין ל\"ל והצדיקו צדיק וכו' לכתוב כי יהיה ריב בין האנשים ונגשו אל המשפט ושפטום והיה אם בן הכות למה הוזכרה כאן צדקת צדיק וכי כל מקום שהצדיקו ב\"ד את הזכאי וחייבו את החייב יש מלקות. דאתא קרא למתלי מלקות בהצדיקו והרשיעו. אלא על כרחך בעדים משתעי. עדים שקרים שהרשיעו ואתו עדי אחריני וכו' והיה אם בן הכות הרשע אם הזמה זו בת מלקות היא שאינו יכול לקיים בה דין הזמה גמורה כגון בעדי בן גרושה או גלות. והפילו השופט והכהו. רש\"י. ובגמ' ותיפוק ליה מלא תענה פירש\"י כל עונשי לאוין מלקות. אלא במקום שפירש לך בו עונש וכאן שאינו יכול לענשן בעונש הכתוב בהן ילקו. ע\"כ. ומשני משום דהוי לאו שאין בו מעשה. וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו עמ\"ש במשנה ג' פ\"ג. ועיין בפרקין משנה ג': \n",
+                    "<b>שהוא חייב לגלות</b>. וא\"ת היאך הם יכולים לחייבו גלות בעדותן. והא יכול לומר מזיד הייתי כדאמרינן גבי אכילת חלב [כדתנן ברפ\"ג דכריתות] וי\"ל דמיירי כשראו בו רגלים לדבר שנשמט הברזל מקתו. ואיכא למימר דלא נתכוין. אבל קשה מהא דתנן בפ\"ב משנה ג' דשונא *ב) [אינו גולה לאו כה\"ג דומיא דאוהב גולה] [*כלומר וכי לא מיירי נמי בכה\"ג]. ואמאי אינו גולה כיון דראו דהוו רגלים לדבר וי\"ל דשאני שונא דיש לנו לומר טפי דבשנאה הכהו ועוד י\"ל דמיירי שפיר דליכא רגלים לדבר. ומ\"מ אוהב גולה כגון דשתיק כשאמרו לו העדים. בודאי אי הוה אמר לא הרגתיו. יכול לתרץ ולומר לא הרגתיו שוגג אלא מזיד. כמו בלא אכלתי [חלב]. אבל כיון דשתיק כהודאה דמיא. תוס': \n",
+                    "<b>אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו</b>. כתב הר\"ב שאם נתאלמנה וכו' יטלה לוקח ואם מתה יירשנה וכו' וכך יתנו העדים לבעל. וכך דעת הרמב\"ם בר\"פ כ\"א מה' עדות. ורש\"י הקשה דליכא למימר שאותן הדמים יתנו הזוממים שהרי לא זכות ספיקה באו להפסידו אלא זכות ספיקו שהוא מצפה שאם תמות בחייו יירשנה ויפה כח זכותו מכח זכותה שהוא אוכל פירות הקרקע המיוחדת לכתובתה תמיד. ולא היא. ועוד שהוא מוחזק ועומד. והיא מחוסרת גוביינא. ואם באו למכור לאחר זו זכות ספקה וזה זכות ספקו. שלו נמכר יותר משלה. וזה יהיו הזוממים מחוייבים לשלם. וי\"ל דה\"ק שמין זכות ספקה כמה אדם רוצה ליתן בטובת הנאה שלה. ואותו לא ישלמו שכל השאר היו מפסידים אותו בעדותן. אבל אותם דמים לא היו מפסידין אותו שהרי עתה כשהוזמו אם היתה רוצה למכרה יתן לה הבעל ברצון טובת הנאה זו. ובשומא זו מפסידין הזוממין ויתנו יותר מאלו היו שמין זכות ספקו. כיצד הרי שהיתה כתובתה מאה מנה אם בא למכור זכות ספקו יתן לו הלוקח חמשים מנה וכשהיא מוכרת כתובתה עולה זכותו ס' מנה. לפי שאין זכות ספקה שוה כמו זכות ספקו. כדפרישית. לכך כשהוא מוכר זכותו בחמשים מנה. היא מוכרת בארבעים מנה. והשתא בדרך זה עולה יפוי כח וזכות הבעל במה שהיא תחתיו לששים מנה. וא\"נ דאה\"נ דשמין זכות ספיקו. וזהו שנותנין לבעל. ומתני' הכי קאמר אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובה זו שהיא תלויה בספק שאם תתאלמן וכו'. ושמין ב\"ד זכות ספיקו ויתנו לו. כך פירש\"י והתוס'. ומ\"ש בכ\"מ שרש\"י כתב על פירושו שלבו מגמגם בו. לא עיין יפה. שלא על פירושו זה כתב כן אלא על הפירוש ששמע מזולתו. ומיהו ודאי דלישנא דמתני' דחיקא טובא לשני הפירושים הללו. גם הרא\"ש הקשה עליו. ופי' שהיא כפשוטה על דרך בבא הסמוכה לה. אומדין כמה אדם רוצה ליתן רהיו בידו אלף זוז בין ליתנם מכאן ועד שלשים יום וכו'. ה\"נ שמין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו שחייבוהו ליתן מיד. שתהיה בידו עד זמן שתתאלמן או תתגרש. או שמא לא יצטרך לפורעה לעולם. כי שמא תמות בחייו. אלא דבבא הסמוכה. השומא ידועה. אבל שומא זו מסיק דשמין באשה אם היא יולדת בצער דבר מיתה מצוי בה. וגם אם היא קנתרנית אין הבעל יכול לסבלה ויגרשנה. וכן שמין בקרקע המיוחדת לכתובתה אם היא עידית או זבורית. דבכל זה נותן הלוקח את עיניו: \n",
+                    "<b>בכתובתה</b>. וא\"ת ולחייבו שאר כסות ועונה דהא מפסדי לאשה. וי\"ל דמיירי שמעשה ידיה שהן בידו שוין כשאר כסות ועונה ועוד י\"ל <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>שאומרת גרשתני וא\"כ מחלה לבעלה אותן שלשה דברים. תוס'. ובפירוש שאר כסות ועונה. עיין מ\"ש במשנה ד' פרק ד' דכתובות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלא השם המביאו לידי מכות</b>. פי' הר\"ב מלקות מלא תענה [*כדתנן במתני' דלקמן ועמ\"ש בדבור דלקמן] דגמר ממוציא שם רע. מה מוציא שם רע לוקה ומשלם [דכתיב (דברים כ״ב:י״ח-י״ט) ויסרו אותו וענשו אותו. וקיי\"ל רסרו זה מלקות] אף כל לוקה ומשלם. מה למוציא שם רע שכן קנס [וכל קנס חדוש הוא ומחדוש לא ילפינן]. סבירא להו עדים זוממין קנסא הוא. ועמ\"ש במשנה ג': \n",
+                    "<b>כל המשלם אינו לוקה</b>. כתבהר\"ב דכתיב כדי רשעתו. על רשעה אחת וכו' אלא משלם ואינו לוקה. דבפירוש רבתה תורה עדים זוממין לתשלומין מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם. יד ביד למה לי. דבר הניתן מיד ליד. ומאי ניהו ממון. גמ' פ\"ג דכתובות דף ל\"ב. ועיין מ\"ש ברפ\"ח דב\"ק ועוד שם משנה ג'. וא\"ת ומהיכא תיתי להלקותו. והא לא תענה לאו שאין בו מעשה הוא כמ\"ש לעיל בריש פרקין וי\"ל כמו שכתבו התוס' בדבור המתחיל ורבנן וכו' דלבתר דגלי לן קרא והצדיקו דשייך ביה מלקות. יש לנו לומר דלקי מלא תענה [עיין מ\"ש במשנה דלקמן] <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ובגמ' ורבנן האי לא תענה מאי דרשי ביה [דממון ודאי לא בעי אזהרה. תוס'] מבעי ליה לאזהרה לעדים זוממין [שמעידין באיש פלוני שחייב מלקות דלא ענש עונש הגוף אא\"כ הזהיר. תוס'] ורבי מאיר נפקא ליה מוהנשארים ישמעו ויראו ולא יוסיפו עוד ורבנן ההוא מיבעי ליה להכרזה [לאחר שנענשו צריכין ב\"ד להכריז [על] כך וכך נהרג פלוני כההיא דתנן במשנה ד' פרק בתרא דסנהדרין לענין זקן ממרא] ור' מאיר הכרזה מישמעו ויראו נפקא ואזהרה מלא יוסיפו. [*ומ\"ש הר\"ב ש\"מ דכל היכא וכו' כלומר גבי עדים זוממים דבהו קיימינן. דהא בפ\"ח דב\"ק משנה ג' כתב דבכל התורה כולה לוקה ואינו משלם חוץ מחובל וכו'. אלא ה\"ק בענין עדים זוממים. לשון הרמב\"ם שזה בעדים זוממים. והחובל בחברו בלבד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>משום לא תענה</b>. לשון הר\"ב שהרי כשאי אפשר לקיים בעדים ועשיתם וכו' הכא דאיכא וכו' לאו דאתיא ליה במכ\"ש דהא ק\"ו פריכא הוא. דאדרבה דמשום שא\"א לקיים וכו' הלכך לוקה. אבל כשמתקיים אימא דתו לא לקי משום לא תענה אלא ה\"ק דהואיל ומשכחת לה שחייבהו הכתוב להלקות משום לא תענה כשא\"א לקיים וכו'. כדכתיב והצדיקו את הצדיק וכו' הלכך תו נמי מחייביה משום לא תענה אפי' כשמתקיים ועשיתם כיון דגלי לן קרא דוהצדיקו דשייך ביה מלקות בלא תענה הלכך לעולם נחייבהו משום לא תענה ובהך סברא כיון דגלי לן קרא וכו' כמ\"ש במשנה דלעיל לא פליג אדרבנן אלא דר\"מ יליף ממוציא שם רע כדכתבתי לעיל. דהואיל ומוציא שם רע חייב בלא מעשה הכי נמי עדים זוממין. וכיון דגלי לן וכו'. וא\"ת ומ\"מ תקשה להר\"ב ל\"ל למתלי בהא דהרי כשאי אפשר וכו' תיפוק ליה משום דנפקא לן ממוציא שם רע וכו' לא קשיא דמוציא שם רע גופיה לא ידענא דלקי אלא מוהיה אם בן הכות הרשע. דלמדנו ויסרו דבמוציא שם רע מויסרו דסורר ומורה והתם כתיב בן. וילפינן ליה מבן הכות הרשע כמו שהביאו התוס' בד\"ה גמר [ממוציא שם רע] וכו'. גמ' דכתובות פ\"ד דף מ\"ו: \n",
+                    "<b>משלשין בממון</b>. כתב הר\"ב אם היו שלשה עדים וכו' דהא מקשינן ג' לשנים. כדתנן במשנה ז'. ועוד י\"ל דמשום מלקות איצטריך לאסבורי בשלשה דמלקות אפשר בהשלשה. שיגיע לכל אחד [ואחד] י\"ג ואי אפשר לחצותו לשנים: \n",
+                    "<b>ואין משלשין במכות</b>. כתב הר\"ב דבעינן ועשיתם וכו' וממון מצטרף וכו' הרי קבל וכו' אבל להלקות שלא קיבל כלום אלא שמלקים לעדים כאשר זממו להלקותו ואע\"פ שיהיו נלקים בין שלשתן המלקות האחד. לא נתקיים כאשר זמם שאין כאן מלקות אחד כלל משא\"כ בממון שמצטרף ויש כאן קבלת ממון כאשר זמם להוציא ממנו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד שיזומו את עצמן</b>. כתב הר\"ב דכתיב והנה עד שקר העד. עד שיהיה השקר בגופן של עדים מדלא נאמר עדות שקר. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>אין אלו זוממין</b>. והוא עדות מוכחשת ונדחו דבריהם של אלו [ואלו] וכאילו אין שם עדות כל עיקר. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>שהרי אתם הייתם עמנו וכו'</b>. ואין אנו יודעים אם זה הרג את זה ביום זה במקום פלוני כמו שאתם אומרים או לא הרגו. הואיל והעדים שהזימום לא השגיחו על עצמה של עדות כלל. אם אמת היה או שקר הרי אלו זוממין. אבל אם אמרו ביום זה ובמקום זה היינו עמכם ועם אלו כל היום ולא היו דברים מעולם הואיל וההכחשה בעדות עצמה היא אינם זוממים ואצ\"ל אם לא אמרו כלל עמנו הייתם אלא שאמרו ההורג וההרוג היה עמנו ולהד\"מ שזו מוכחשת היא. מהרמב\"ם פי\"ח מה' עדות. ועיין לקמן מ\"ש להטור: \n",
+                    "<b>במקום פלוני</b>. רחוק מאותו מקום שאתם אומרים יותר <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ממהלך יום. הר\"ן: \n",
+                    "<b>ונהרגין על פיהם</b>. ר\"ל שיהרגו העדים על פי אלו שהזימו. ואע\"פ שהם תרי ותרי לפי שהעדות על עצמם של [עדים] ולא באו להעיד על [עצמה] של עדות לא לקיימה ולא לבטלה. לפי שהם אומרים אין אנו יודעים אם זה הרג כמו שאתם חושבים או שלא הרג ואין עלינו לדעת עדות אבל מה שאנו מעידין שאתם הייתם במקום פלוני ביום פלוני. לכיכך שומעין דבריהם ויהרגו העדים. הרמב\"ם. ולשון הטור סימן ל\"ח ומפני זה האחרונים נאמנים כיון שמעידין על גופן של העדים והן אינן נאמנים על עצמן לומר לא עשינו כך וכך והוי כאילו העידו עליהם שהרגו נפש או שחללו שבת. ע\"כ. ונראה דלסברתו כל שאמרו עמנו הייתם הרי הם מעידים על גופן וכאילו אמרו שהרגו נפש וכו' ואפי' העידו ג\"כ על הורג והרוג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>איסטסית היא זו</b>. כתב הר\"ב כלומר זאת הכת היא סרה וכו'. ובגמ' אפי' כת ראשונה נמי לא אמר ר' אבהו שקדמו והרגו. מאי דהוה הוה [ולמה לי למתני אלא כת ראשונה] אלא אמר רבא ה\"ק אם אינה אלא כת אחת נהרגת. אי איכא טפי אין נהרגין. הא בלבד קאמר [משמע שיש עוד אחרת]. קשיא. [*ולקמן אכתוב בזה]. ומ\"ש הר\"ב פירוש אחר וכו' דסבירא ליה לר' יהודה דלאחר דאתזמא לה כת ראשונה תו לא מקבלים סהדותא דכת שניה וכו' דלא קרינא לה ועשיתם וגו' וכן פי' הרמב\"ם. ויש לתמוה מאי איסטסית היא זו. והא לאו משום המזימין קאתינן עלייהו. אלא משמע איפכא דהא משום דתו לא מקבלים סהדותא וכו' הוא ומחזיקין למוזמין ולכל המעידים כמותם שהם שקרנים ושהמזימים העידו באמת. ונראה בעיני דיש לפרש דר' יהודה שאמר איסטסית היא זו לדבריהם דרבנן קאמר להו לדבריכם דסבריתו דמקבלים סהדותא דכת שניה. ואין מחזיקין למוזמים ולמעידים כמותם שכולם עדים שקרים הם. אפ\"ה לא הוה לכו לדון להריגה לכל המוזמים. אלא הוה לכו לומר איסטסית היא זו אבל לדידי בלאו הכי אינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד. משום דאין מקבלין וכו'. וא\"ת ומאי דוחקיה דהרמב\"ם דמפרש דר' יהודה לדבריהם דרבנן קאמר להו. ונראה בעיני משום דלפי מאי דמפרש הרמב\"ם ניחא לישנא דמתני' דתנן אלא כת הראשונה בלבד ואזלה לה קושית הגמ'. דהא השתא דאמרן דלר' יהודה לאחר דאתזמא כת הראשונה תו לא מקבלים וכו' לא משכחת אלא דוקא אי קטלה לה לכת הראשונה. ולפיכך שפיר קתני אינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד אבל היא נהרגת ואפילו איכא טפי דאי לאו הכי שאינה נהרגת לא משכחת דלא מקבלין סהדותא דכת שניה אבל גמ' דסלקא לה למתני' בקושיא היינו דסבירא ליה דלא אמרי' טעמא דר' יהודה משום דאין מקבלין וכו' אלא דטעמיה כפשטא וכפי' הראשון שכתב הר\"ב. ואל תקשה דאף ע\"ג דלישנא דמתני' ניחא לפירוש הרמב\"ם מכל מקום לא הוי ליה לחדש סברא זו בדברי ר' יהודה דס\"ל דאין מקבלין וכו' ולפרש דלא כהגמ'. דאה\"נ דאיהו לא חידש סברא זו. ולא מלבו היתה זאת אלא סברא זו עצמה. היא סברא שנזכרת בגמ' בדברי ר' יהודה בההוא עובדא דההיא איתתא דאיית' סהדי ואשתקור ואיית' סהדי ואשתקור וקאמר ריש לקיש הוחזקה זו. ואמר ליה ר' יוחנן אם הוחזקה זו כל ישראל מי הוחזקו. ואמרינן לימא ר\"ל דאמר כר' יהודה ור' יוחנן דאמר כרבנן. אמר לך ר' יוחנן אנא דאמרי אפי' לר' יהודה ע\"כ לא קאמר ר' יהודה אלא התם דאמרי אטו כ\"ע גבי הנהו הוו קיימי וכו' ופי' הרי\"ף לימא ר' יוחנן דאמר כרבנן דכיון דקאמרי רבנן אפי' מאה יהרגו. שמעינן מינה דסברי רבנן אע\"ג דאתזמא ראשונה אי אתיא כת שניה ומסהדא על אותו פלוני שהרג את הנפש מקבלינן סהדותא וקטלינן אפומה. וכן אי אתזמא לה כת שניה נמי וכו'. ומש\"ה כד מתזמו כולן יהרגו כולן דכל כת וכת קרינא בה ועשיתם לו כאשר זמם והו\"ל ר' יוחנן דאמר אם היא הוחזקה וכו' למימרא דמקבלינן סהדותא דמאן דאתי ומסהיד בתר דאשתקור סהדי קמאי כרבנן ור\"ל דאמר כיון דאשתקור סהדי קמאי לא מקבלינן וכו' כר' יהודה דאמר אין נהרגת וכו' וכיון דאתזמא לה כת הראשונה לא מקבלינן וכו' ומש\"ה כד מסהדי ומתזמי לא קטלינן דלא קרינא בה וכו'. ע\"כ. דחזינן השתא דסברא זו דלר' יהודה אין מקבלין וכו' אחר שהוזמה ונהרגת הראשונה היא סברא דס\"ל לגמ'. אלא דלמסקנא דאמרי' דר' יוחנן אמר אפילו לר' יהודה לא קיימא הך סברא אלא טעמיה דר' יהודה משום דאמרי' אטו כ\"ע גבייהו הוו קיימי כלומר איסטסית היא זו. וכפירוש הראשון שכתב הר\"ב ועל המסקנא הזאת ודאי דקשיא קושית הגמ'. דכיון דחזינן דאיסטסית היא זו אפילו כת הראשונה לא תהרג ומשנינן לה ה\"ק אם אינה וכו' וקשיא הא בלבד קאמר וליכא לפרוקה. וכ\"כ הרמב\"ן בספר מלחמות דזו הסוגיא דקאי לישנא דמתני' בקושיא דוקא למסקנא היא אבל אליבא לימא דאמרן לא קשיא. אלא אדרבא דוקא כשכת הראשונה נהרגת הוא [דמשכחת] דלא מקבלין אבל בלאו הכי לא. ולפי שלאותה סוגיא דלימא ניחא לישנא דמתני' ולא קאי בקושיא. מש\"ה תפס לו הרמב\"ם בפירוש המשנה כפי אותה סוגיא. אע\"ג דלמסקנת הגמ' לא קיימא לפי שנראה בעיניו יותר לפרש המשנה שתהא קיימת בלא קושיא. ועלה בידינו ששני הפירושים שכתב הר\"ב גם שניהם הם בגמ' ושהראשון שכתב הר\"ב הוא האחרון שבגמ' ובמסקנא. אלא דלישנא דמתני' קאי בקושיא דלא הוה למתני בלבד. והפירוש האחר שכתב הר\"ב הוא הראשון שבגמ' בדסלקא דעתיה לימא וכו'. ולאותו פירוש ניחא לישנא דמתני' ובדוקא נקטה בלבד. ויצא לנו ג\"כ מכל זה ששני הפירושים שזכר הר\"ב בפירוש מלת אסטסית [*וחלוף הגירסאות] גם שניהם עולים לשני הפירושים. ולא חלקם הר\"ב אלא לפי שהלשון הראשון מצא בפירש\"י והעתיקו כלשונו פי' המלה ופי' הענין. והלשון האחרון מצא בפירוש הרמב\"ם ובדברי הרי\"ף והעתיקם ג\"כ כלשונם בפירוש המלה והענין. אבל ודאי דלשני הלשונות פירוש מלת אסטסית וגרסתו אינה נתלה כלל בפירוש הענין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שנאמר נפש תחת נפש</b>. בעדים זוממין כתיב ולא תחוס עינך נפש בנפש. רש\"י. *)[*ולא גרסינן במשנה נפש תחת נפש שאותו כתיב בפרשת משפטים בוכי ינצו]: \n",
+                    "<b>לעשות לאחיו והרי וכו'</b>. משמע שהרי אחיו עדיין קיים. רש\"י: \n",
+                    "<b>יכול משעה שקבלו עדותן</b>. ובאת להם הזמה מיד קודם גמר דינו של נדון יהרגו. רש\"י: \n",
+                    "<b>עד שיגמר הדין</b>. דהשתא מקיימו שפיר נפש תחת נפש דמשיגמר דינו מקרי גברא קטילא. כדאשכחן במשנה ד' פ\"ח דסנהדרין ואם משנגמר דינו ברח וכו'. ועמ\"ש במשנה ט' דאחר שנהרג לא וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>להקיש שלשה לשנים</b>. ה\"ג בכל הנוסחאות והכי מייתי לה בסוף ב\"ב דף ק\"ס. ולכאורה אפכא הוה ליה למתני להקיש שנים לג': \n",
+                    "<b>מה ג' מזימין השנים</b>. דהא רובא נינהו. נ\"י: \n",
+                    "<b>ת\"ל עדים</b>. לומר אפילו מאה אין להם אלא דין שני עדים. נ\"י. והתוס' כתבו תימה אימא דעדים אתא אפילו לארבעה ונמצא אחד מהן קרוב או פסול יותר מן השלש דכתיבי בקרא אבל טפי מארבעה לא. וי\"ל דכיון שכת אחת מזמת שתי כתות ה\"ה מאה. ע\"כ: ר\"ש אומר מה שנים אינן נהרגים וכו'. ר\"ש סתמא ר\"ש בן יוחאי הוא שהוא תלמיד ר\"ע ואין לחוש שנשנה קודם לרבו כמ\"ש התוס' ב\"מ דף ד' [סוף ע\"ב] אברייתא. וכבר כתבתי כיוצא בזה במשנה י' פ\"ג דבכורים: \n",
+                    "<b>[*מה שנים וכו'</b>. כתב הר\"ב ואמר מר וכו'. ועיין עליו בפירושו למשנה ג' פ\"ו דסוטה]: \n",
+                    "<b>עד שיהיו שלשתן זוממין</b>. עיין מ\"ש במשנה ב' פ\"ה דסנהדרין בשם התוס' דדוקא בשכיונו עדותן וכו'. ומ\"ש הר\"ב והוא שהעיד וכו' בתוך כדי דבור. דוקא בשלישי וכן אם הם יותר אבל לא בשנים הראשונים וכ\"כ בהדיא הטור סימן ל\"ח ושעור תוך כדי דבור מפורש רפ\"ד דנזיר. ומ\"ש הר\"ב אבל אם העידו וכו' הרי הן ב' כתות לכל דבר וכפירש\"י ועיין מ\"ש במשנה דלקמן דהתוס' והרמב\"ם חולקים בזה: \n",
+                    "<b>ר\"ע אומר לא בא השלישי וכו'</b>. לשון רש\"י לא הוצרך ללמדנו זאת דממילא ידעינן ששנים מזימין את השלשה שהרי השנים כשרים לכל עדיות וממילא ידעינן שאין זוממין עד שיזומו כולם שהרי כולם כאחד נעשו עדים וקרא כתיב והנה עד שקר העד ולא בא וכו' ע\"כ. וכתב הרמב\"ם ודברי ר\"ע ור\"ש קיימין ואין עליהם חולק ע\"כ. וכן אין שניהם חלוקין זה על זה והא דמתניין בלישנא דפלוגתא: הא אשכחן טובא דכוותיה ולא פליגי וכמ\"ש במשנה ו' פרק ג' דבכורים אבל נ\"י כתב ז\"ל וריב\"א מפרש דר\"ע חולק על ר\"ש ומפרש כך לא בא השלישי להקל עליו ולומר שלא יזומו עד שיזומו כולם אלא להחמיר עליו לומר שנהרג מיהא כשניזם אבל אם הוזמו שנים הראשונים נהרגים אע\"פ שלא הוזם השלישי ועוד פי' הר\"י גיאות דאם הוזמו השנים אע\"פ שלא הוזם השלישי נעשו כולם זוממים. וענש הכתוב השלישי שנטפל לשנים שעברו והעידו שקר כיוצא בהן אלמא שהשנים הוזמו ולא השלישי. דאילו הוזם השלישי גם הוא היה נקרא עובר עבירה. והרי נעשה דין שלישי כדין השנים בטפולו להם ולא בהזמתו. ומ\"מ אף לפירוש זה הלכה כר\"ש דת\"ק אית ליה דר\"ש והוה ליה ר\"ע יחידאה ע\"כ. והתוס' פ\"ה דסנהדרין דף מ\"א פירשו דר\"ע אית ליה דר\"ש ומוסיף הוא מה שנים נמצא אחד מהן קרוב וכו' כדתנן לקמן דאילו לר\"ש תתקיים העדות בשאר: \n",
+                    "<b>על אחת כמה וכמה ישלם שכר וכו'</b>. לשון הר\"ב שמדה טובה מרובה וכו' במדה טובה הוא אומר (שמות ל״ד:ז׳) נוצר חסד לאלפים. במדת פורענות הוא אומר (שם) על שלשים ועל רבעים רש\"י. ועיין מ\"ש בסוף פרק בתרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מה שנים</b>. נמצא אחד מהן קרוב וכו'. יש לפרש שהוא סיום דברי ר\"ע דגם לענין זה הוקש השלישי לשנים. או שנאו מפני מחלוקת ר' יוסי ור'. נ\"י. וכבר כתבתי לעיל דברי התוס' [*ולא ידעתי למה הוצרך למצוא טעם למה שנאו. ומבואר הוא שנתלה בפירוש הכתוב ששנאו]: \n",
+                    "<b>[*עדותן בטילה</b>. נראה לי שזה מכלל אמרם ז\"ל הרי זה בא ללמד ונמצא למד שהרי עדיין לא שמענו בשנים שעדותן בטלה]: \n",
+                    "<b>בזמן שהתרו בהן וכו'</b>. דברי ר' הן ור' יוסי פליג וסבירא ליה אפילו בזמן שלא התרו בהן. וכ\"ה בהדיא בגמ'. והקשו בתוס' א\"כ היאך מצינו ידינו ורגלינו כשנותנין גט שיש במעמד קרובים. והיה לנו לומר דעדות הכשרים בטל והאי דומיא דדיני נפשות. דשרינן אשת איש שיש בה מיתת ב\"ד. וגם לרבי נמי קשה שפעמים יתכוין אחד מן הקרובים להעיד. ומה שתירצו דתרתי בעינן שיכונו להעיד ושיעידו בב\"ד ואי לאו הכי לא פסלי. והא דפריך מה יעשו שני אחין וכו' ה\"פ שמא יבא ויעיד אחר שכבר העיד אחיו. והוא לא ידע שכבר [העיד ואפילו] הוא לאחר כדי דבורו. תירוצם זה אינו עולה לפירוש הר\"ב שמפרש לעיל דלאחר כדי דבור הרי הן ב' כתות לכל דבר דהתוס' סבירא להו דלא אמרו שהן שתי כתות אלא להזמה בלבד. לא לנמצא קרוב וכו' כמבואר בדבריהם. הלכך צריך לומר שדעת הר\"ב בזה כדעת הרמב\"ם פ\"ה מהלכות עדות דלא בעינן תרתי אלא בכונתו להעיד בלבד מפסלי. ולענין קושיית התוס' מנתינת גט. מצאתי למהר\"ר ואלק כהן שכתב בש\"ע סימן ל\"ו דיש לתרץ שהרי יכול המגרש להזמין עדים כשרים. ואז לא יפסול הפוסל בכוונתו כמ\"ש שם הטור דכיון דהזמין עדיו והוציא את אחרים מכלל העדות לאו כל כמינייהו לבטל העדות. ע\"כ. ומיהו בהא דלענין תוך כדי דבור דעת הרמב\"ם [בפרק עשרים] כדעת התוס' דלא אמרו אלא לענין הזמה ואין להאריך בזה: \n",
+                    "<b>מה יעשו שני אחין שראו</b>. עם שלישי מן השוק באחד וכו'. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואחד מתרה בו באמצע</b>. תימה אמאי הוצרך לומר ואחד מתרה שאין מן העדים. ויש מפרשים דנקטיה משום רישא דקתני רואין אלו את אלו ומסתמא היינו ע\"י המתרה שאומר לעדים לאלו ואלו ראו את [המעשה] הרע שזה [עושה] ונראה למשי\"ח דנקט לאפוקי מדרבי יוסי דאמר בסיפא. אינו חייב עד שיהו פי שנים עדים מתרין בו. תוס': \n",
+                    "<b>בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו</b>. ל' הר\"ב אם היו שתי הכתות שבשתי התלונות רואים אותו וכו'. וז\"ל הרמב\"ם בפירושו כשיהיה זה המתרה רואה שני העדים שבחלון זה ושני העדים שבחלון אחר וכמו כן הן כולן רואין את המתרה וכו'. ע\"כ. ול' מקצתן לא דייק הכי ולשון התוס' שמקצתן רואין אלו את אלו. מצטרפין יחד אף אותם שאין רואין. ע\"כ. ולקמן אעתיק לשון הרמב\"ם שבחבורו: \n",
+                    "<b>ואם לאו וכו'</b>. מסקי התוס' דמיירי כשאין רואין המתרה ואין המתרה רואה אותם. אלא שמעו המתרה שמתרה כך ובכך סגי דהא קיימינן לרבנן דפליגי ארבי יוסי דבסמוך ולא בעי פי שני' עדיו מתרין בו כמו ר' יוסי. ע\"כ. וכלומר דאי המתרה רואה אותן או הן רואין אותו מצטרפין והוי השתי כתות כעדות אחת כדקתני רישא בזמן שמקצתן וכו' אלמא לא בעינן שיהא כל השנים וכו' אלא בחד סגי וכמבואר בדבריהם. וז\"ל הרמב\"ם בפ\"א מהלכות עדות היו שני עדים רואין וכו' בזמן שמקצתן רואין וכו' ואם לא היו רואין אלו את אלו ולא צירף אותן המתרה הרי אלו שתי עדיות. ע\"כ. נראה מדבריו שחזר ממ\"ש בפירושו ומפרשו בחבורו כדברי התוס' שמקצתן דוקא הוא. ולפיכך התנה בסיפא ולא צירף וכו' דאילו צירף המתרה בלבד הוי כמקצתן שראו וכו' והוי ככת אחת: \n",
+                    "<b>והשנייה פטורה</b>. אם הוזמה הכת השנייה אחר שנהרג הרוצח פטורה היא דכיון שנהרג ההורג על פיהם. שוב אין נהרגין דקי\"ל לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין דכתיב (דברים י\"ט) כאשר זמם לעשות לאחיו ולא כאשר עשה נ\"י. ועמ\"ש במשנה ד' פ\"ג דב\"ב דמשמע דלענין ממון אפילו כאשר עשה נמי מחייבינן ליה לשלומי. ודעת הרמב\"ם בפרק כ' מהלכות עדות דלא מבעיא לענין ממון אלא דאפי' לענין מלקות נמי אפילו לקה זה שהעידו עליו לוקין אלו. וחתר הכ\"מ למצוא מנין לו כל זה ואשתמיטתיה דלענין ממון יש לו על מה לסמוך אותה ששנינו במשנה ד' פ\"ג דב\"ב. אך הביא דברי התוס' דרב\"ק שהעתקתי אני שם בב\"ב דמיישבין למה בממון אפי' כאשר עשה ואין דבריהם מספיקים לענין מלקות. ולפיכך תירץ הכ\"מ דסבירא ליה להרמב\"ם דזה שאמרו ולא כאשר עשה דדוקא בהריגה היא שכיון שנהרג זה על ידיהם גדול עונשם מנשוא דוגמא לדבר [סנהדרין דף ס\"ד]. נותן כל זרעו למולך פטור שנאמר מזרעו ולא כל זרעו אבל במלקות לא שייך כולי האי. ועוד י\"ל דמאחר שאלהים נצב בעדת אל לולי שזה הנדון היה חייב מיתה. לא היה מניח הקב\"ה להסכים על ידיהם שתאבד נפש אחת מישראל ומדהוסכם ונעשה הוכחה היא זו דגברא קטילא קטלי. ע\"כ. ובסברא זו שכתב בתירוץ האחרון כבר קדמהו הרמב\"ן בפירוש התורה אבל אפשר שהרמב\"ן לא נתכוין לתרץ הקושיא. אלא לתת טעם על ולא כאשר עשה ובין לענין מיתה או מלקות וממון דלא כאשר עשה. ואע\"ג דאסברה לה לענין חיוב מיתה לא שנא אלא דנקט בחיוב מיתה דהוא רישא דקרא. דאמר נפש תחת נפש. ובין כך ובין כך לבי מהסס בדבר. שאחרי שלא מצינו שחלק הכתוב בין מיתה למלקות וממון. דאנן ניקום ונחלק מסברא דנפשין והרי אפשר שיש להכתוב טעם אחר על ולא כאשר עשה. ולאותו הטעם לא יהיה שום סברא לחלק. ובשלמא ממון מצאנו המשנה דב\"ב שהיא מראה פנים לחלק. נאמר שיש לסמוך על קבלתם או אולי מקרא מצאו ודרשו. אע\"פ שלא הזכירוהו חכמי הגמ'. אבל הרמב\"ם שהוסיף מדיליה לחלק גם במלקות ודאי כל המטעמים לא ינעמו לחיך עד שנביא ראיה לדבריו מדברי חכמינו ז\"ל שהם קבלו או דרשו כן. כ\"ש שאלו הטעמים בעצמם הם חלושים מאד וכ\"ש להעמיד עליו בנין כזה: \n",
+                    "<b>שנאמר על פי שנים עדים</b>. כלומר שיהא הדבר כולו שהוא העדות וההתראה קם ע\"פ שנים העדים. נ\"י: \n",
+                    "<b>דבר אחר על פי וכו' שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן</b>. שמא יחליף המתורגמן בלשון העדות ועוד כשישמעו הם מפי העדים יתכן להם לחקור אותם יותר. נ\"י. ונראה בעיני דאע\"ג דאין אנו צריכין לטעמיה דקרא. דר\"ש הוא דדריש טעמיה דקרא מ\"מ בכאן אנו צריכין לכך. דאי לאו דמסברא בעלמא נפקא לן מנא ליה לר' יוסי להוציא אלו ב' הדרשות מן הכתוב אלא דעיקר קרא דריש עד שיהו פי שני עדיו וכו' ודבר אחר מסברא אית ליה ואסמכיה אקרא. וקסבר דמלתא דסברא כי האי לא איצטריך קרא אלא כי אתא קרא לאשמועינן עד שיהו פי שני עדיו וכו' והשתא דכתיב קרא אסמכינן נמי עליה שלא תהא סנהדרין שומעת וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובא לפני אותו ב\"ד</b>. שנתחייב בו אין סותרין לחזור ולישא וליתן אולי יזכה. רש\"י. ובגמ' לפני אותו ב\"ד הוא דאין סותרין הא לפני ב\"ד אחר סותרין. הא תני סיפא כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו מעידין וכו' אמר אביי לא קשיא כאן בא\"י כאן בח\"ל. דתניא וכו' מח\"ל לארץ סותרין את דינו מפני זכותה של א\"י פירש\"י אולי תועיל למצוא לו פתח של זכות: \n",
+                    "<b>ופלוני ופלוני עדיו</b>. דדלמא יש להזימם או להכחישם: \n",
+                    "<b>סנהדרין נוהגת בארץ ובח\"ל</b>. דת\"ר והיו אלה לכם לחקת משפט לדורותיכם (במדבר ל״ה:כ״ט) למדנו דסנהדרין נוהגת בארץ ובח\"ל א\"כ מה ת\"ל בשעריך בשעריך אתה מושיב [כלומר אתה חייב להושיב] בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר. ובח\"ל אתה מושיב בכל פלך ופלך ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר. ופלך פירש\"י הפרכיא. והיינו מלכות כמ\"ש לשונו במשנה ג' פ\"ג דתענית: \n",
+                    "<b>ובחוצה לארץ</b>. כתב הר\"ב כ\"ז שיש ב\"ד הגדול בלשכת הגזית שנאמר לבלתי שמוע וגו' בזמן שיש כהן וכו' מסיים הרמב\"ם ובלבד שיהו הסנהדרין בלשכת הגזית כלומר במקדש ממש. ע\"כ. ובפ\"ה דסנהדרין דף מ\"א מפרש רש\"י טעמא שנאמר (דברים י״ז:ח׳) וקמת ועלית אל המקום. מלמד שהמקום גורם. ע\"כ. ולא דק דההוא לענין המראתו דזקן ממרא כתי'. ולגביה נדרש הכי בפרק הנחנקים (סנהדרין דף פ\"ז.) ומנלן לדיני נפשות אחרינא אלא מועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא (שם) נפקא לן. בפ\"ק דעבודה זרה דף ח'. מלמד שהמקום גורם. וא\"ת והרי ג\"ז בזקן ממרא כתיב. ואכתי מנלן בשאר דיני נפשות וכך כתבו התוס' שם וז\"ל וא\"ת מנלן קפידא במקום בשאר חייבי מיתות שלא בזקן ממרא. דקרא לא כתיב אלא בזקן ממרא וי\"ל דדרשינן כ\"ז שסנהדרי גדולה [במקומה] כדין אצל מזבח. אז שופטים תתן לך בכל שעריך. לשפוט דיני נפשות. נסתלקו הם. בטלו כל דיני נפשות. ע\"כ. כלומר השתא דגלי לן קרא בזקן ממרא דקפיד אמקום אית לן למדרש נמי כ\"ז וכו' אצל מזבח וכו' וא\"כ אין לתפוס על רש\"י דנקיט ליה קרא דוקמת ועלית דכיון דגם שניהם בזקן ממרא כתיבי מה לי הא. ומה לי הא. ועוד דרש\"י פירש כן בעבודה זרה [וז\"ל] והאי קרא בדיני נפשות כתיב בזקן ממרא. ור\"ל דמזקן ממרא למדין לכל דיני נפשות. איברא דדעתו כך. אבל בעיני נראה דגם שם בעבודה זרה אין הפירוש לא כמ\"ש הוא ולא כמו שכתבו התוס' דהא איכא למידק אגמרא אמאי לא נסיב ליה קרא דוקמת ועלית דנסבה ליה הברייתא דפרק הנחנקין ולמה לה לגמרא לאנסובי קרא אחריני. אלא נ\"ל דהכי דריש ליה דכתיב ועשית וגו'. ואם אינו ענין לזקן ממרא שכבר נאמר בו מקום. תנהו ענין לכל שאר דיני נפשות לומר שהמקום גורם. והשתא בדוקא נקט גמרא קרא דועשית. ושפיר קאמינא דשלא בדקדוק נקט רש\"י קרא דוקמת. והא דאמרינן דהמקום היינו לשכת הגזית. עיין מה שכתבתי במ\"ב פרק בתרא דסנהדרין: \n",
+                    "<b>אחד לשבעים שנה</b>. בגמ' איבעיא להו אחד לשבעים שנה נקראת חבלנית. או אחד לשבעים שנה אורחא הוא. תיקו: \n",
+                    "<b>לא נהרג אדם מעולם</b>. פירש הר\"ב שיבדקו העדים וכו' ואם תמצא לומר שלם הרג. פירש\"י שיאמרו בדקנוהו לאחר מיתתו מכל י\"ח טרפות. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב שמא במקום סייף נקב היה. מסקי התוס' דלאו דחיישינן להכי. דהא אזלינן בתר רובא. אלא הכי קאמר רוב פעמים לא היה נהרג שע\"י שהוא מרבה בבדיקות אי אפשר שלא יכחיש אחד מהם חבירו. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ואם מגלה עריות הוא ראיתם כמכחול בשפופרת. פירש\"י ואין עדים מסתכלין בכך. שפופרת קנה חלול שנותנים בו כחול לכחול עינים. מכחול הוא קיסם דק. שבו נוטלין הצבע מתוך הקנה. ע\"כ. ובגמרא ורבנן סגי להו משיראו מנאפים שינהגו ענין נאוף ששוכבין בקירוב בשר ונוהגים בדרך תשמיש. וכתבו התוס' תימא עובד ע\"ז ומחלל שבת מאי איכא למימר. דהתם לא מצינו למפטריה. והיכי קאמר לא היה אדם נהרג. ויש לומר. דמכל מקום קאמר שפיר לא היה אדם נהרג. משום דלא שכיחי כולי האי כי אם ברוצח ועריות. ע\"כ. וכדמות ראיה לדבריהם דהני שכיחי. מהא דתנן במ\"ט פרק בתרא דסוטה משרבו הרצחנים וכו' משרבו המנאפים וכו': \n",
+                    "<b>אף הן מרבים שופכי דמים בישראל</b>. קפיד טפי על שפיכות דם מעל גילוי עריות לפי שהוא רע לשמים ולבריות. והרי חומרא יתירא נודעת לרציחה (שנימת) [בהמית] שלא בעדים. כדתנן במ\"ה פרק ט' דסנהדרין וע' לשון הרמב\"ם שהעתקתי שם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>חגורין</b>. עיין במ\"ד: \n",
+                    "<b>היה משלשל בחבית וכו'</b>. קצת קשה אמאי לא קאמר ונפסק החבל ונפל עליו. כדקתני בסיפא ונראה לומר דנפל*) [פי'] שנשמט מידו. ולכך לא ר\"ל נפסק. דא\"כ לא אתיין כר' דאמר לקמן נפסק אינו גולה. תוס'. ועיין מ\"ש במ\"ג: \n",
+                    "<b>היה יורד בסולם</b>. יש אומרים דתנא לא זו אף זו קתני לא זו מעגל דודאי יש לחייבו גלות. דלמה לא נזהר. אלא אף משלשל חבית דשפיר מיזהר שלא ישבר חביתו אם נפל והרג חייב. ועוד דלא זו אלא אף יורד בסולם דטפי מיזהר כדי שלא יפול. אם הרג חייב. תוס': \n",
+                    "<b>כל שבדרך ירידתו גולה</b>. כתב הר\"ב דכתיב ויפל וכו'. והרמב\"ם הטעים בטעם יפה בפ\"ו מהלכות רוצח שהרי דרך נפילה מצוי ברוב העתים להזיק. ודבר הרוב הוא להיות. שהרי טבע הכבד לירד למטה במהרה. הואיל ולא זרז עצמו ותיקן מעשיו יפה בשעת ירידה יגלה. אבל דרך עלייה אין זה דבר הקרוב להיות ברוב העתים אלא כמו פלא הוא והוא כמו אנוס. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב לאתויי אפי' ירידה שהיא לצורך עלייה. פירש רש\"י כגון הרוצה להרים ידו בכח. וגרזן בידו ומשפיל תחלה את גופו ושוחה לפניו כדי להרים בכח ובהשפלתו הרג. דלא תימא הואיל וצורך עלייה היא פטור מגלות דהא כתיב ויפל. [ע\"כ]. וכשהרג בעלייתו לאחוריו פטור. והיינו דתנן שלא בדרך ירידתו אינו גולה: \n",
+                    "<b>רבי אומר אינו גולה</b>. פירש הר\"ב ר' סבר ונשל הברזל מן העץ זה העץ המתבקע מדלא כתיב מעצו. וכתיב מן העץ מוכיח דיש אם למסורת כלומר כמו שנמסרה כתב של תיבה צריכין אנו לדורשה. ולא לפי המקרא ונשל בקמץ הנו\"ן והוא מהקל שהוא פועל עומד בעצמו. שהברזל עצמו נשל. ולפי המסורת ונשל לשון רש\"י פירושו שהשיל. וכ\"כ התוס' שהוא ונישל כמו והשיל. ע\"כ. ולא יתכן לפרש הדברים כמשמען שתיבת נשל במקום השיל. דהיאך תתחלף השיל שהוא בנין הפעיל ואב בנשל שהוא נפעל ותולדה. כ\"ש שאי אפשר לומר שהמלה בעצמה תחסר הה\"א והיו\"ד הוראת בנין הפעיל. שהרי לפי המסורת אנו אומרים ושאין לנו אלא ככתוב ואפילו הוראת משך קמ\"ץ על האל\"ף שיש למקרא אנו בורחים ממנו מפני המסורת גם לא נמצא חסר שתי ההוראות יחד ואף בה\"א לבד לא נמצא כי אם בינותי בספרים. ואף בזה יש לפקפק ולומר שאפשר שהוא מהדגוש כמו לקצת מפרשים במלת ודיגום [ירמיה ט\"ו ט\"ז] על משקל קימו וקיבלו אע\"פ שהיו\"ד דגושה. ולא כן בדיגום כי נרפה הוא. כמו שנמצאים אחרים נרפים הם ודינם להדגש. אבל יתכן בעיני שהוא דורש ונשל בחירק הנו\"ן ולא תמשך עמה יו\"ד כלל. וזה כפי המסורת משא\"כ כפי המקרא שיקרא נשל בקמ\"ץ שאתה מוסיף הברה של אלף או ה\"א בין נו\"ן לשי\"ן כמ\"ש רש\"י. אבל בקריאת החיר\"ק אין כאן משך אות כלל ולפי זה הנו\"ן אינה מן היסוד. כי אם להוראת בנין נפעל. ויאמר נא ונשל שע\"י הברזל נשל קיסם [אחד] מן העץ המתבקע. ומ\"ש הר\"ב ורבנן סברי מן העץ מעצו וכו' דסברי יש אם למקרא ונשל קרינא ביה פעל עבר שהוא פועל עומד בעצמו כמו שפירשתי. ומה שכתב הר\"ב והלכה כחכמים. דעץ המתבקע כח כחו הוא וכו' כלומר אבל רבי סבירא ליה דהאי לאו כח כחו הוא. והיינו דאמרינן בגמ' וכח כחו לרבי היכי משכחת לה. כגון דשדא פיסא [רגב אדמה] ומחיה לגרמא [עץ החריות] ואזיל גרמא ומחיה לכבאסא [אשכול התמרים] ואתר תמרי ואזיל תמרי וקטול: \n",
+                    "<b>מן העץ המתבקע</b>. יצא קיסם וניתז למרחוקו הרג. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הזורק אבן לרשות הרבים</b>. כתב הר\"ב הכא עסקינן באשפה העשויה בר\"ה להפנות בה בלילה וכו' כלומר וזרק בה ביום אבל באשפה שאינה עשויה להפנות בה אף בלילה וזרק בה בלילה ומקרי ויתיב וכו' אנוס הוא. דלית ליה לאסוקי אדעתא דמקרי ויתיב כיון שאינה עשויה ליפנות כלל. תוס'. וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ו מהלכות רוצח: \n",
+                    "<b>הלז</b>. נמצא בכתוב מי האיש הלזה (בראשית כ״ד:ס״ה) ובנוסח משנה דבירושלמי הלה: \n",
+                    "<b>הרי זה פטור</b>. כתב הר\"ב דכתיב ומצא פרט לממציא וכו' גמ'. למימרא דמצא מעיקרא משמע ורמינהו מצא. פרט למצוי שלא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב וכו' [במשנה ב' פ\"ט דערכין ובפירושה] אמר רבא הכא מעניניה דקרא ומצא דומיא דיער מה יער מידי דאיתיה מעיקרא אף מצא נמי מידי דאיתיה מעיקרא. והתם מעניניה דקרא ומצא דומיא דהשיגה ידו מה השיגה ידו מהשתא אף מצא נמי מהשתא. ובפרק הנחנקין בסנהדרין דף פ\"ו דרשינן כי ימצא פרט למצוי. ורמינן קרא כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל (דברים כ״ב:כ״ב). ה\"נ כי ימצא פרט למצוי. כגון של בית פלוני דשכיחי גבייהו. ושם הקשו בתוס' על ומצא פרט למצוי דערכין. ותירצו די\"ל דריבויא הוא. ע\"כ. ולא כתבו הך דהכא. ונראה דה\"נ יש לתרץ דריבויא הוא. אבל אין נראה לחלק בין היכא דדרשינן פרט למצוי או פרט לממציא. דהא ליכא בינייהו אלא דבר הלמד מענינו וכי דרשינן פרט לממציא שמעינן דהיכא דכתיב ומצא. ושנלמד מענינו פרט למצוי דדרשינן ליה. ועמ\"ש במשנה ב' פ\"ט דסוטה: \n",
+                    "<b>רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם</b>. איצטריך למתני ולמזיק. דלא תימא שאם יש למזיק ג\"כ רשות ליכנס דפטור. משום דעל הניזק להרחיק ולשמור את עצמו מן הנזק. כשיודע שיש להלה ג\"כ רשות ליכנס: \n",
+                    "<b>מה חטבת עצים רשות</b>. כתב הר\"ב דאי בעי עייל וכו' לכאורה דאי בעי חטב הל\"ל אלא דהכי מסיק בגמ' משום דקשיא לן מה חטבת עצים רשות דלמא מצוה כגון דסוכה. ודמערכה. ואע\"ג דמשני לה דחטיבה עצמה אינה מצוה. דאי מצא חטוב אינו חוטב וכו' הא הדר אמר רבא דמגופיה דקרא איכא למשמע דמיירי ברשות מדכתיב ואשר יבא את רעהו ביער. מה יער דאי בעי עייל וכו' דאשר משמע אי בעי. ופרכינן וכל היכא דכתיב אשר דאי בעי הוה. אלא מעתה ואיש אשר יטמא ולא יתחטא את משכן ה' טמא ונכרתה (במדבר י״ט:י״ג) אי בעי מיטמא. ואי בעי לא מיטמא. אותו חייב לך הכתוב כרת אם נכנס למקדש בטומאה זו. אבל כי מיטמא במת מצוה דלא סגי דלא מיטמא ה\"נ דפטור. ומסיק התם עוד טומאתו בו כתיב (שם) עוד <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>קרא יתירה לדרשא הוא: \n",
+                    "<b>יצא האב המכה את בנו</b>. להטותו לדרך אחרת. רש\"י. ועיין בפירוש הר\"ב במשנה דלקמן. ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>ושליח ב\"ד</b>. המלקה ארבעים לחייב מלקות. רש\"י. ולשון הראב\"ד [פ\"ה מהלכות רוצח] שליח ב\"ד שהא מלקה [יותר] ממה שאמדוהו ב\"ד ומת תתת ידו. ע\"כ. והרמב\"ם פ\"ה מהלכות רוצח כתב שליח ב\"ד שהכה את בעל דין הנמנע מלבא לדין והמיתו בשגגה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האב גולה ע\"י הבן</b>. לשון הר\"ב כשלא הכהו ללמדו תורה. או מוסר. או אומנות. דמוסר נמי כתיב (משלי כ\"ט) יסר בנך ויניחך. ואומנות הא תנן בסוף קדושין לעולם ילמד אדם את בנו אומנות וכו': \n",
+                    "<b>חוץ מעל ידי גר תושב</b>. כתב הר\"ב שאם הרג בן ישראל בשוגג אינו גולה אלא נהרג. גמ' שנאמר (במדבר ל\"ה) והיו לכם הערים למקלט. לכם ולא לגרים. ומ\"ש דנהרג משום דקיי\"ל [בסנהדרין דף נ\"ז] דבן נח אין צריך התראה אלא אזהרתו זו היא התראתו. ומסיים הרמב\"ם בפירושו אבל כשהרג ישראל לגר תושב יגלה ישראל ע\"כ. ומתני' הכי קאמרה הכל גולין ע\"י ישראל וישראל גולין על ידו. כלומר הכל אית בהו תרתי שבין שהוא ההורג או שהוא הנהרג. כל שיש יד ישראל באמצע בין שישראל נהרג או הורג. הרי יש כאן גלות לההורג. חוץ מעל ידי גר תושב. דלא מצינו ביה תרתי. שאע\"פ שאם ישראל הרג לגר תושב גולה. מ\"מ אם הוא הרג לישראל אינו גולה אלא נהרג. כך נראה בעיני. וס\"ל להרמב\"ם דהא דאמרינן בגמ' חוץ מעל ידי גר תושב אלמא גר תושב נכרי הוא אימא סיפא גר תושב גולה וכו' אמר רב כהנא לא קשיא כאן בגר תושב שהרג גר תושב כאן בגר תושב שהרג ישראל. דדוקא נקט גר תושב שהרג ישראל אבל איפכא לא. דאי לאו הכי הכי הל\"ל שאני סיפא דבר מיניה הוא דהשתא הוה משמע דכל היכא דלאו בר מיניה הוא בין שהוא ההורג בין שהוא הנהרג אין כאן גלות. אלא ודאי דישראל שהרג לגר תושב אין הכי נמי דמחייב גלות. ואני תמה על הכ\"מ שבפ\"ה מהלכות רוצח השיג על לשון הרמב\"ם שם ישראל שהרג בשגגה את העבד או את הגר תושב גולה. והשגתו מלשון המשנה דתנן הכל גולין ע\"י ישראל וכו' חוץ מע\"י גר תושב הרי בהדיא שישראל אינו גולה ע\"י גר תושב. ונ\"ל שטעות סופר יש בכאן וצריך למחוק גר תושב עכ\"ל. ובודאי שהשגתו זו לאו השגה היא שהוא הבין דרכה דמתני' דתנן חוץ מע\"י גר תושב כשאר ע\"י דתנינן שהמכוון ע\"י זה שנהרג והכא הא מפקא לה הגמ' מכי הא דהא אמרי' כאן בגר תושב שהרג ישראל. דש\"מ דהאי ע\"י לאו כגוונא דאינך הוא. אבל למאי דפרישית ניחא לישנא דע\"י וכ\"ש שהרמב\"ם בפירושו העתיק חוץ מגר תושב. וכן הוא בפירש\"י שבמשנה ושבגמ'. ובעל חכמת שלמה הגיה לגרוס כך והרי הראב\"ד שהשיגו ג\"כ להרמב\"ם כמו שאכתוב בסמוך לא תפס עליו מן המשנה. והיינו טעמא דבגמ' מוכחת בידים מוכיחות דהאי ע\"י לאו כאינך הוא דא\"כ לשון כאן בגר תושב שהרג ישראל לא הוה ניחא ואי נמי גירסתו ג\"כ מגר ולא ע\"י. אבל מה שהשיגו הראב\"ד הוא מדהוצרכו עבד וכותי מן הרבוי. אלמא גר תושב לא. ועוד כי יכה את רעהו כתיב (דברים י\"ט). ע\"כ.ובעיני שגם זו אינה השגה כלל דעבד וכותי מצריכין לרבויי שיהא גם הוא גולה כשהורג לישראל משא\"כ גר תושב והכי דייק לישנא דגמ' הכל גולין ע\"י ישראל לאתויי עבד וכותי. ש\"מ דבהורג לישראל מרבינן להו. והא דתנו רבנן עבד וכותי גולה ולוקה ע\"י ישראל וישראל גולה ולוקה ע\"י כותי [ועבד] איכא למימר דסיפא משום לוקה איצטריך למתני. וכדמסיק כגון שהכהו הכאה שאין בהשיעור מיתה. וקמ\"ל דלא מקשינן הכאה לקללה דבקללת עבד וכותי פטור. דכתיב (שמות כ\"ב) בעמך לא תאור. בעושה מעשה עמך. ומלשון הכתוב רעהו לא קשיא דכיון דלענין ערי מקלט אשכחן דגר תושב חלוק מן הנכרי דנכרי שהרג לנכרי אין ערי מקלט קולטות לו. כדכתיב (במדבר ל\"ה) ולבני ישראל תהיינה אבל לגר תושב קולטות כדכתיב (שם) ולגר ולתושב. הלכך אע\"ג דאמעוט כשהרג הוא לישראל. מדכתיב והיו לכם דשמע מינה שהוא אינו גולה. מ\"מ אין לנו למעט שיהא ג\"כ הישראל שהרגו פטור מן הגלות. כיון דאשכחן שהם בכלל מצות ערי מקלט כשנהרג מגר תושב. וא\"כ ה\"ה כשנהרג מישראל. אלא דכשהוא הורג לישראל אמעוט מלכם. מכל הלין. דהשגותיו של הראב\"ד אינן השגות כל שכן שהשגתו של הכ\"מ מעיקרא לאו השגה היא. ודלשון הגמ' דלא נקטה אלא כאן בגר תושב שהרג לישראל דייקא כדעת הרמב\"ם. ולפיכך אין למחוק מספרו של הרמב\"ם כאשר כתב הכ\"מ. וכ\"ש שכן נמצא ג\"כ בפירושו. מלבד ראה את זה מצאתי בספרי. שדרשו רעהו פרט לנכרי. רעהו פרט לגר. ומ\"מ אי אפשר לתלות בשום פנים בטעות סופר מ\"ש בשני חבורים שונים. אלא יש לנו לומר דדחי לה להא דספרי מקמי משמעות גמרא דידן: \n",
+                    "<b>וגר תושב אינו גולה אלא על ידי גר תושב</b>. ועל ידו מיהא גולה דכתיב לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם תהיינה שש הערים [גמ']: \n",
+                    "<b>הסומא אינו גולה</b>. כתב הר\"ב דכתיב בלא ראות פרט לסומא. דמשמע כאן לא ראה. אבל רואה במקום אחר. פרט לסומא שאינו רואה בשום מקום. רש\"י. והרמב\"ם סוף פ\"ו מהלכות רוצח יהיב טעמא מפני שהוא קרוב לאונס: \n",
+                    "<b>רבי מאיר אומר גולה</b>. כתב הר\"ב בלא ראות לרבות את הסומא. לאו דבלא ראות רבוייא הוא. אלא הכי מפרשינן בגמ' בלא ראות למעט. בבלי דעת למעט. הוי מיעוט אחר מיעוט. ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. ורבי יהודה בבלי דעת פרט למתכוין הוא דאתא. ומפרשינן בגמ' דף ז' פרט למתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם. לנכרי והרג את ישראל. לנפל והרג בן קיימא. ונראה לי דהוא הדין לכל חינך נתכוין דתנן במשנה ב' פ\"ט דסנהדרין. וכתבו התוס' דהכא. ורבי מאיר סבר פרט למתכויןוכו'. שמעינן משגגה. ותרתי שמעינן מינה: \n",
+                    "<b>רבי יוסי בר יהודה</b>. בגמ' מוקמינן רבי יוסי בריהודה היא. שמע מינה דלא גרס בהדיא בר יהודה. וכן משמע עוד בגמ' סוף פ\"ק אמתני' ר\"י אומר עד שיהו פי שני עדיו וכו'. ומ\"מ לא שלחתי יד להגיה כיון שהר\"ב והרמב\"ם העתיקו ר\"י בר יהודה: \n",
+                    "<b>השונא</b>. כתב הר\"ב כל שלא דבר וכו' כדתנן במשנה ה' פרק ג' דסנהדרין: \n",
+                    "<b>מפני שהוא כמועד</b>. כמותרה עליו ועובר על התראה דודאי לדעת הרגו. רש\"י. ובגמ' והא לא אתרו ביה. והתראה בעינן. כדתנן ברפ\"ה דסנהדרין. ומשני [ריב\"י היא] דס\"ל התראה לא נתנה אלא להבחין בין שוגג למזיד: \n",
+                    "<b>זה הכלל כל שהוא יכול לומר לדעת הרג וכו'</b>. בגמ' תניא כיצד אמר ר\"ש יש שונא וכו'. נפסק גולה נשמט אינו גולה פירש\"י נפסק [החבל]. דומיא דנשמט הברזל מקתו [היא] דנשאר האגד בידו ונשמט דומיא דמן העץ המתבקע שאין נשאר בידו כלום: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לשלש שבעבר הירדן וכו'</b>. כתב הר\"ב. ומ\"ב עיר וכו'. בגמ' דכתיב (במדבר ל\"ה) ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר. ומסיים בה הרמב\"ם פ\"ח מה' רוצח כל הערים אשר תתנו ללוים ארבעים ושמנה עיר. הקישן הכתוב כולן זו לזו לקלוט. ע\"כ. [*ובזה מתיישב דלא תקשה שאמר הכתוב (שם י\"ח) בארצכם לא תנחל. וללוים אמר (שם) בתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה הואיל ולצורך ישראל הופרשו. וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל שם בפי' החומש] ומ\"ש הר\"ב אלא שאלו שש ערי מקלט בין נכנס וכו'. גמ' לתרוצי דלא תנן אלא שש. והאיכא עוד מ\"ב. והוה מצי למימר נמי דאיכא בינייהו פלוגתא דר\"י ור\"מ דסוף פרקין: \n",
+                    "<b>לא היו שלש שבעבר הירדן קולטות</b>. ומפני מה הבדילם משה אמר מצוה שבאה לידי אקיימנה. גמ': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומכוונות להן הדרכים</b>. עיין בריש קדושין בלשון דרך: \n",
+                    "<b>שנאמר תכין לך הדרך</b>. כתב הר\"ב ומקלט מקלט היה כתוב על פרשת דרכים. פירש רש\"י בכל מקום שהיו שני דרכים מפוצלים. אחד פונה לעיר מקלט היה עץ תקוע באותו דרך וכתוב בו מקלט. גמ' מאי קרא תכין לך הדרך עשה הכנה לדרך: \n",
+                    "<b>ומוסרים לו שני תלמידי חכמים וכו' וידברו אליו</b>. פי' הר\"ב בשגגה בא מעשה זה לידו. בברייתא. והיינו דכתב הרמב\"ם בפ\"ה מה' רוצח כשמשיבין אותו מוסרים לו וכו' כדתנן לקמן ולא מפרש לה דכשמקדימין וכו' כדלקמן שמוסרין לו משום וכו' דאי בתחלת הניסה היאך יוכלו להחליט ולומר בשגגה. דלמא לא היא: \n",
+                    "<b>ר\"מ אומר אף הוא מדבר וכו'</b>. כתב הר\"ב אין ת\"ח נזקקין וכו'. וכ\"כ הרמב\"ם ולדבריהם ל\"ג אף. והכי איתא בברייתא בגמ'. ותו התם אמרו לו הרבה שליחות עושה. פירש\"י דברים שאינם נעשים ע\"י האדם. נעשים ומתקבלים ע\"י הרבה שלוחים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יוסי בר' יהודה אומר וכו'</b>. כבר כתבתי במ\"ו פ\"ג דבכורים כמה מקומות שנשנה בל' פלוגתא וליכא דפליג. ומ\"מ בכאן אפשר שרבינו הקדוש מחבר המשניות רומז בזה ששנאו בלשון פלוגתא שהוא עצמו חולק עליו בזה. וכדאיתא בברייתא בגמ'. רבי אומר מעצמן הן גולין כסבורין הן אחד מזיד ואחד שוגג קולטות. והן אינן יודעין שבשוגג קולטות. במזיד אין קולטות. ועיין בפרק דלקמן משנה ט\"ו ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>בתחלה</b>. תחלת משפטן של רוצחים ועיקרו. זהו. אחד שוגג ואחד מזיד וכו'. ויליף טעמא מקרא (דברים י\"ט) וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו [והכהו נפש ומת ונס] וגו'. משמע אם הרגו בכונה ינוס. וכתיב בתריה ושלחו זקני עירו וגו'. ל' רש\"י בגמ': \n",
+                    "<b>ובית דין שולחין ומביאין וכו'</b>. מי שנתחייב מיתה וכו'. שנאמר (שם) ושלחו זקני עירו ולקחו אותו משם ונתנו אותו ביד גואל הדם ומת. מי שלא נתחייב מיתה וכו'. שנאמר (במדבר ל״ה:כ״ה) והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם. ברייתא בגמ': \n",
+                    "<b>ואחד שעבר ממשיחתו</b>. כתב הר\"ב שארעו קרי וכו' ומנו אחר תחתיו. וכ\"פ הרמב\"ם. ורש\"י מסיים בה וכשנתרפא כהן חוזר לעבודתו ועבר זה ממשיחתו: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר אף משוח מלחמה</b>. כתב הר\"ב דקרא אחרינא כתיב וכו' ורבנן כיון דלא כתיב הכהן הגדול לא דרשי ליה אלא חד מהנך הוא. גמ': \n",
+                    "<b>כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו</b>. כתב הר\"ב והם פשעו כו'. דאי לאו הכי. מאי אכפת בקללתם והכתיב כצפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לא תבא (משלי כ\"ו ב'). גמ': \n",
+                    "<b>משנגמר דינו מת כהן גדול ה\"ז אינו גולה</b>. כתב הר\"ב דמשנגמר וכו' כאילו גלה. ותימא מאי סברא היא זו דהוי כאילו גלה משום שנגמר דינו. דבשלמא להחמיר עליו כדאשכחן בפרק בן סורר מ\"ד אם משנגמר דינו ברח [ואח\"כ] הקיף זקן התחתון דחייב ניחא. דאמרי' הואיל ונגמר דינו אין הקפת הזקן פוטרו מדינו שנתחייב בה. אבל לומר דגמר דינו בא להקל עליו זו אינה סברא כלל. ובגמ' אמרי' בטעמא דאינו גולה. דמיתת כהן מכפרה. ופירשו התוס' שהרי אילו גלה יום אחד ומת כהן גדול [הוא] חוזר. ואילו לא מת אפילו שהה כמה שנים אינו חוזר. ש\"מ דמיתת כהן מכפרת מגלות. ע\"כ. והוי ק\"ו. ומה מי שגלה כבר יצא עכשיו. מי שלא גלה. אינו דין שלא יגלה: \n",
+                    "<b>אם עד שלא נגמר דינו כו'</b>. חוזר במיתתו של שני. דאמר קרא (במדבר ל\"ה) וישב בה עד מות כ\"ג אשר משח אותו בשמן הקדש. וכי הוא מושחו אלא זה שנמשח בימיו [משנעשה זה רוצח]. [רש\"י] מאי הו\"ל למעבד [למה נענש מאחר דלא הוה כ\"ג כשהרג זה] הו\"ל לבקש רחמים שיגמר דינו לזכות ולא ביקש [גמ'] והלכך ליכא לאוקמי קרא לאחר שנגמר דינו. דהוה קשה מאי הול\"ל למעבד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ההורג כהן גדול וכ\"ג שהרג</b>. ובתרווייהו לא היה שם כ\"ג אחר. הרמב\"ם פרק ז' מהלכות רוצח: \n",
+                    "<b>אינו יוצא משם לעולם</b>. עד מות כהן הגדול ואם יצא התיר עצמו למיתה. כדתנן בסמוך רוצח שיצא וכו'. הרמב\"ם שם: \n",
+                    "<b>כך תחומה קולט</b>. כדתניא וישב בה [בה] ולא בתחומה ישיבה אמרה תורה דלא. הא קליטה מקלטה. ועיין בגמ': \n",
+                    "<b>רבי יוסי הגלילי אומר מצוה ביד גואל הדם</b>. דכתיב (שם) ורצח גואל הדם. ולא כתיב אם רצח. ור\"ע אומר רשות ביד גואל הדם. מי כתיב ירצח. גמ': \n",
+                    "<b>וכל אדם אין חייבין עליו</b>. ה\"ג בכל הנוסחאות. וכן העתיקה הרמב\"ם בפ\"ה מהלכות רוצח. ובספר חכמת שלמה נמחק אין. ונראה משום דקשיא ליה דהיינו רשות. היינו אין חייבין והוה ליה לתנא לכללינהו ולמתני רשות ביד גואל הדם. וביד כל אדם. וי\"ל דכלפי דקרא נקט לגואל הדם בהדיא. שנאמר ורצח גואל הדם. הלכך אר\"ע רשות בידו. כלומר שהתורה נתנה רשות לגואל הדם דבפירוש אתמר בכתוב. ומכללא נמי שמעינן דכל אדם אם הרגו. אין חייבין עליו. שנאמר אין לו דם. ועיין מ\"ש במ\"ב פרק בתרא דביצה. ומ\"ש הר\"ב וה\"מ שיצא מזיד. אבל יצא שוגג כל אדם שהרגו נהרג עליו. מפרש טעמא בגמ' שלא יהא סופו חמור מתחילתו. מה תחילתו [הרציחה] במזיד נהרג בשוגג גולה. אף סופו [צאתו חוץ לתחום] במזיד נהרג. בשוגג גולה: \n",
+                    "<b>הכל הולך אחר הנוף</b>. כתב הר\"ב בגמ' מפרש דאף אחר הנוף קאמר וכו' ושדינן נופו בתר עיקרו ואי עיקרו בחוץ וכו' דשדינן עיקרו בתר נופו. ומשום דבכולי גמ' שדינן נוף בתר עיקר. אצטריך הכא למימר דלענין מקלט זמנין דשדינן עיקר בתר נוף לחומרא. רש\"י [סוף דף י\"ב]: \n",
+                    "<b>הרג באותה העיר</b>. רוצח שגלה לעיר מקלט. וחזר והרג באותה העיר בשוגג. גולה משכנה לשכונה בתוך העיר. כי מן העיר אינו רשאי לצאת מפני רציחה ראשונה. רש\"י. ובגמ' מאי קרא. כי בעיר מקלטו ישב (שם) [וקרא יתירה הוא דמצי למכתב כי ישב שם] עיר שקלטתו כבר: \n",
+                    "<b>ובן לוי</b>. שהוא מיושבי העיר והרג בשוגג גולה מעיר לעיר. שהוא רשאי לצאת מן העיר שלא גלה שם. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כיוצא בו</b>. בעל ח\"ש הגיה דאינו מן המשנה. אלא שהוא סוף מימרא שכתבתי לעיל עיר שקלטתו כבר. וגם שם לישנא יתירא הוא. וטפי ניחא למימר דמן המשנה הוא. ודתנא מסרך סריך בלישנא דמ\"ח בפרק בתרא דשביעית דהתם קאי אדלעיל מיניה המחזיר חוב בשביעית וכו'. *)אמר לו אעפ\"כ וכו'. ועיין בסוף פרק קמא דדמאי [ד\"ה הא]. ומ\"ש שם. וכן מה שכתבתי בסוף ב\"ב [מ\"ז ד\"ה וכן]. ומיהו יש ספרים דל\"ג לה הכא: \n",
+                    "<b>שנאמר וזה דבר הרוצח</b>. כלומר דבור בעלמא וכו'. כמ\"ש הר\"ב שם במסכת שביעית: \n",
+                    "<b>מעלים היו שכר וכו'</b>. כתב הר\"ב בארבעים ושנים עיר וכו' אבל בשש ערי מקלט כ\"ע מודו וכו' דכתיב (במדבר ל״ה:י״ב) והיו לכם הערים למקלט לכם לכל צרכיכם. אבל ארבעים ושנים עיר דכתיב (שם) ועליהם תתנו. לא אתא אלא לאקושינהו לקליטה. גמ': \n",
+                    "<b>רבי מאיר אומר לא היו מעלים להם שכר</b>. דסבר עליהם תתנו כי הנך. מה הנך לכל צרכיכם. אף הני נמי לכל צרכיכם. גמ': \n",
+                    "<b>וחוזר לשררה שהיה בה</b>. אם היה נשיא או ראש בית אב חוזר לגדולתו כשישוב לעירו במיתת כ\"ג. רש\"י. וטעמא דר\"מ אכתוב לקמן: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר לא היה חוזר וכו'</b>. כתב הר\"ב דכתיב ושב אל משפחתו וכו' האי קרא בעבד עברי כתיב וביה פליגי ר\"י ור\"מ בברייתא בגמ'. אלא דמסיימינן בה וכן בגולה ומפרשינן כדתניא ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו (שם) לארץ אחוזתו הוא שב. ואינו שב למה שהחזיקו אבותיו. דברי ר' יהודה. ר\"מ אומר אף הוא שב למה שהחזיקו אבותיו גמר שיבה שיבה מהתם. פירוש דהתם בעבד עברי דייק ר\"מ. ואל אחוזת אבותיו ישוב כאבותיו. שאף הוא שב למה שהחזיקו אבותיו [דמסתמא השררה משל אבותיו החזיק בה. דהכי קיי\"ל לכל שררה שבקרב ישראל שהזוכה לה זוכה לעצמו ולזרעו כדילפינן בספרי פ' שופטים בפ' המלך מבקרב ישראל. ופסקה הרמב\"ם בפ\"ד מהלכות כלי המקדש] וישוב דסיפא דההוא קרא דעבד עברי יתירא הוא. דמצי למכתב ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ולשתוק. אלא מופנה הוא לדון הימנו גז\"ש לרוצח נאמר כאן ישוב ונאמר להלן ישוב הרוצח. ומ\"ש הר\"ב ואין הלכה כר' יהודה. תימה דקיי\"ל ר\"מ ור' יהודה הלכה כר\"י וכמו שפסק ג\"כ בפלוגתא דרישא. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו והלכה כר\"י בשני המאמרים וכ\"פ בחבורו [סוף] פ\"ז מהלכות רוצח. ואין כדאי לומר שהכריע דהלכה כר\"מ. משום דלישנא דואל אחוזת אבותיו ישוב. דייק טפי כר' מאיר: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ואלו הן הלוקין</b>. אית דוכתי דתנא ואלו כמו בריש פ\"ט דסנהדרין. ובריש פ\"ב דפאה. ובירושלמי הכא ובסנהדרין ל\"ג בוי\"ו: \n",
+                    "<b>הבא על אחותו וכו'</b>. כתב הר\"ב תנא חייבי כריתות לאשמעינן דיש מלקות בחייבי כריתות [פירוש אם התרו בהן משום מלקות] שאם עשו תשובה ב\"ד של מעלה מוחלין להן אבל חייבי מיתות ב\"ד אינן בכלל מלקות ארבעים שאם עשו תשובה אין ב\"ד של מטה מוחלין להם את המיתה. וכתיב (דברים כ״ה:ב׳) כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו. ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות. אבל חייבי כריתות כיון דאי עביד תשובה מוחלין לו ב\"ד של מעלה הלכך קא לקי. ואע\"ג דהשתא מיהת לא עביד תשובה ואכתי עונש כרת עליו. ונמצא אתה מענישו שתי רשעיות. לא פסיקא מלתא לכרת הואיל והוא תלוי בתשובה. הכי מסיק רבינא בגמ' [*ועמ\"ש במ\"ט בד\"ה וי\"ט וכו']: \n",
+                    "<b>ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו</b>. וכך נשנו עוד בריש מסכת כריתות. ותמהני דכולן נשנו בכאן כסדרן בפ' אחרי [מות]. חוץ מאלו השתים דאשת אחיו כתוב קודם לאחות אשתו: \n",
+                    "<b>ונתינה</b>. כתב הר\"ב נתינה מן הגבעונים היא ומלקות דידה מלא תתחתן. כבר כתבתי במשנת י\"ח דבר בפ\"ק דשבת דזו היא שיטת התוס' דלא תתחתן דוקא בשבעה עממים ולאחר שנתגיירו והיינו נתינה שלא נתגיירו זולתן וכמ\"ש בהדיא הרמב\"ם סוף פרק י\"ב מהלכות אס\"ב אלא לדידהו כשבועלה בגיותה עובר בלא תקח. ולשיטת הרמב\"ם כל הנכרים שוים דדרך חיתון נאסרו משום לא תתחתן וכשנתגיירו הכל מותרין. חוץ ממצרי ואדומי עמוני ומואבי. אבל שבעת עממין מותרין לבא בקהל כמו שאר האומות אלא שיהושע גזר עליהן בזמן שהמקדש קיים ובא דוד וגזר עליהם לעולם. כמפורש בדבריו סוף פרק י\"ב מהלכות אסורי ביאה. וכתב שם המגיד דלדעתו בכ\"מ שהזכירו נתינה אצל ממזרת. הוא אגב גררא. דומיא דחלוצה אצל גרושה. ע\"כ. ועיין בסמוך. ואין להשיב על שיטת התוספת אמאי לא חשיב נמי לאו דבגיותן. דכבר כתב הר\"ב דתנא ושייר. ודתנן נתינה דבשאר דוכתי רגיל לשנות ממזרת ונתינה. תני לה נמי הכא בהדה. ויש עוד חלוקי דעות בשיטת התוספות. דלנ\"י שכתבתי במשנה ג' פ\"ט דיבמות [ד\"ה וחלוצה]. אף בניהם אסורים עולמית כמו ממזרים. והמגיד כתב דלא אסרה תורה אלא אותן שנתגיירו. אבל בניהם שנולדו אחר גרותן מותרין גמורין דבר תורה שלא מנה בהם התורה דורות לאסור. ובא יהושע ודוד וגזרו עליהן. ע\"כ. וכ\"כ הר\"ן ריש פ\"ג דכתובות. ובזה אין הכרע בדברי הר\"ב ועיין במ\"ח פ' קמא דעבודה זרה: \n",
+                    "<b>גרושה וחלוצה וכו'</b>. כתב הר\"ב שחלוצה אינה כתובהאלא מרבוייא מייתינן לה וכו' וכ\"כ רש\"י ומשמע לפירושם דבחלוצהלחודה איכא מלקות דאורייתא. אלא דמשום שני שמות אין לחייבם כשהם ביחד. וכבר כתבתי בפ\"ט דיבמות מ\"ג דחלוצה לא מתסרא כלל מדאורייתא. וע\"ש. וכ\"כ התוס' דהכא [ד\"ה גרושה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הטמא שאכל את הקדש וכו'</b>. מכאן ולהלן לא יכולתי לעמוד על סדרן של הלאוין. למה סדרן התנא על זה הסדר שלא ככתוב ומצאנו כיוצא בזה לבעלי הפיוט באזהרות שיסדו לחג השבועות. שלא שמרו שום סדר קדימה ואיחור. ובריש כריתות שנויין ג\"כ כסדר דהכא: \n",
+                    "<b>הטמא שאכל את הקדש וכו'</b>. ואזהרתיה מבכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבא (ויקרא י\"ב) ולא תגע אזהרה לאוכל דמקיש קדש למקדש. מה מקדש*) [יש באזהרתו] נטילת נשמה. שהבא אל המקדש [והוא] טמא בכרת. אף אזהרת קדש. דבר שיש בו נטילת נשמה. והיינו אכילה שענש עליה כרת דאילו בנגיעה ליכא כרת. כדתניא בגמ': \n",
+                    "<b>והאוכל חלב ודם</b>. כדכתיב (שם ז') כל חלב וגו' לא תאכלו. וכל דם לא תאכלו. בפרשת צו: \n",
+                    "<b>נותר</b>. כתיב ביה (שמות כ\"ט) ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא ואזהרת פיגול נמי מהכא מדכתיב כי קדש הוא כלומר מפני שהוא קדש שנפסל. למדנו מכאן כל שבקדש פסול. בא הכתוב ליתן ל\"ת על אכילתו. אזהרת טמא. והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל (ויקרא י\"ז): \n",
+                    "<b>השוחט קדשים בחוץ</b>. או מעלה קדשים בחוץ. אזהרת מעלה השמר לך פן תעלה (דברים י\"ב) [וכ\"מ שנאמר השמר פן. אינו אלא ל\"ת] [*כשהוא כתוב על ל\"ת. אבל כשכתוב אעשה. הוה נמי רק עשה. וכמ\"ש פרק קמא דכריתות מ\"ח בסד\"ה והפסח וכו'] אזהרת שוחט ילפינן בזבחים פרק השוחט והמעלה (זבחים דף ק\"ו) איכא דיליף מולא יזבחו עוד וגו' (ויקרא י\"ז) ואיכא דיליף לה מגז\"ש דהבאה הבאה. שוחט ממעלה. רש\"י: \n",
+                    "<b>והאוכל חמץ בפסח</b>. שנאמר (שמות י\"ג) ולא יאכל חמץ: \n",
+                    "<b>והאוכל והעושה מלאכה ביה\"כ</b>. מלאכה בהדיא כתיב (ויקרא כ״ג:כ״ח) וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה. והאכילה ילפי' בפרק בתרא דיומא [דף פ\"א] איכא דיליף מג\"ש דעינוי עינוי. נאמר כאן עינוי ונא' להלן עינוי פירש\"י על דבר אשר עינה את אשת רעהו (דברים כ״ב:כ״ד) מה להלן לא ענש אלא א\"כ הזהיר אף כאן לא ענש אא\"כ הזהיר. ואיכא דיליף שבת שבתון. משבת בראשית מה להלן וכו'. ואיכא דאמרי ג\"ש לא צריכא דהיא גופה שבת איקרי והו\"ל כי שבת לעונש ואזהרה: \n",
+                    "<b>והמפטם את השמן</b>. אזהרתו ובמתכונתו לא תעשו כמוהו (שמות ל'). רש\"י. ולשון מפטם כתב בערוך רוקח מרקחת מעשה רקח תרגום ירושלמי מפטם. איש בריא. גבר פטים. ע\"כ. ועוד מצינו כלי נקרא פטום במ\"ז פ\"ג דר\"ה. וכן בקטרת [אזהרתו]. במתכונתה לא תעשו לכם (שם). רש\"י: \n",
+                    "<b>והסך בשמן המשחה</b>. דכתיב (שם) על בשר אדם לא ייסך. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב שעשה מרע\"ה. וכ\"פ רש\"י. הכי ילפינן בפ' קמא דכריתות דף ה' מדכתיב (שם) ואשר יתן ממנו מאותו של משה. ועוד תניא התם שמעולם לא נעשה שמן אחר. ולא עוד אלא שכולו קיים לעתיד לבא. שנאמר (שם) שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם: \n",
+                    "<b>והאוכל נבלות</b>. שנאמר (דברים י״ד:כ״א) לא תאכלו כל נבלה. וטרפות. שנאמר (שמות כ״ב:ל׳) ובשר בשדה טרפה לא תאכלו: \n",
+                    "<b>שקצים ורמשים</b>. וכן הלשון במ\"ג פ\"ז דשביעית. ונ\"ל דבשקצים נכלל דג טמא. וכן שרץ המים והוא הבריות שבמים שאינן בצורת דג טהור ולא בצורת דג טמא. כגון כלב המים והצפרדעים וכיוצא בהן. ועל כולם הוא אומר (ויקרא י״א:י״א) ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו. ועוף טמא שנאמר (שם) ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו. ושרץ העוף. שנאמר (שם) כל שרץ העוף ההולך על ארבע שקץ הוא. ואיזה שרץ העוף. כגון זבוב או יתוש או דבורה וכיוצא בהן ונכלל בלאו אל תשקצו וגו' בכל השרץ. ושרץ הארץ שנאמר וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל. ואיזה שרץ הארץ כגון החולד. והצב. נחשים. ועקרבים. וחפשים. ונדל. וכיוצא בהן. ויתכן לומר שהחכמים כוללים ג\"כ בלשון שקצים בהמה טמאה וחיה טמאה אע\"פ שבל' תורה לא נמצא שנקראו שקץ. החכמים הרחיבו לשונם ולכל הטמאים לאכול. בשם שקצים יקראו. והרי אמרו לשון תורה לחוד. ולשון חכמים לחוד. וכמ\"ש במשנה ב' פרק י\"א דחולין. ומיהו לא בכ\"מ. דבריש פ\"ח דבכורות. ופ\"ק דכריתות ובפ\"ג דנדה. דתנן בהמה וחיה בפני עצמם. ואינם כלולים בשקצים [אע\"ג] דבהמה וחיה דהתם טמאה נמי במשמע. ורמשים נאמר (שם) ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ. והן המינין הנבראים באשפות ובגופי הנבלות. כגון רמה ותולעה וכיוצא בהן שאינן נבראים מזכר ונקבה אלא מן הגללים שהסריחו וכיוצא בהן. ובכלל הלאו הזה המינין הנבראים בפירות ובמאכלות. אם פרשו ויצאו לארץ אע\"פ שחזרו לתוך האוכל שנאמר בכל השרץ: \n",
+                    "<b>ומעשר ראשון וכו'</b>. פירש הר\"ב דכתיב ונחשב לכם תרומתכם וגו' ובתרומת מעשר כתיב בסוף פרשה קרח: \n",
+                    "<b>ומעשר שני שלא נפדה</b>. פירש הר\"ב מעשר שני שנטמא וכו' עיין בפירוש הר\"ב במשנה דלקמן. דהכא דוקא בנטמא. ומ\"ש הר\"ב והאוכלו בירושלים וכו'. פירש הרמב\"ם במשנה דלקמן שאינו חייב מלקות על אכילת מעשר שני בטומאה עד שיאכלנו בירושלים דאמר רחמנא בבכור שנפל בו מום. בשעריך תאכלנו. ואמרו בכאן לא תוכל לאכול בשעריך. ובאה הקבלה ג\"כ בזה [התוספחא] לא תוכל לאכול בירושלים כבשעריך. כלומר לא תוכל לאכול מעשר בטומאה בירושלים כמו שתאכל בכור בטומאה בשערוך ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ואזהרתיה מלא בערתי ממנו בטמא וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו. גם במנין המצות. ותימא דמאי אזהרה שייך במה שהוא עצמו אומר ומתודה שלא עשה כן. ודלמא לא הוזהר עליו בלאו אלא מכלל עשה. והוי עשה. ובגמ' דף י\"ט תניא ר\"ש אומר לא בערתי וכו' בין שאני וכו' עד והוא טמא והיכן מוזהר על אכילה דכתיב (דברים י״ב:י״ז) לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ולהלן הוא אומר (שם ט\"ו) בשעריך תאכלנו הטמא והטהור בבכור בעל מום שאוכלים בקערה אחת ואין חוששים. והרי טמא בטומאת הגוף אוכל ומטמא בשר בנגיעה והטהור אוכלו הרי טומאת עצמו וקאמר רחמנא האי טמא דשרי לך גבי בכור. הכא לא תיכול: \n",
+                    "<b>אף חטה אחת כברייתה</b>. הקשו התוס' בפ\"ז דחולין דף צ\"ו דא\"כ תרומה היאך עולה בק\"א הא אמרי' גבי גיד הנשה [שם משנה ה'] דבריה לא בטלה. וכ\"ת דהתם היינו טעמא דכשנולד נולד האיסור עמו. כמו גיד שרצים ואבר מן החי ועופות טמאים. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אבל תרומה מותר עד שימרח אכתי ערלה וכלאי הכרם לא ליבטלו. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ולית הלכתא כר\"ש דלא קרינן בריה אלא בריה שיש לה נשמה בלבד וכ\"כ הרמב\"ם והכי איתא במסקנא דבגמ'. דרבנן בריית נשמה חשיבא. דחטה לא חשיבא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>אבל התוס' דחולין הקשו דהא גיד הנשה שם משנה ג' תנן דאכלו אפי' אין בו כזית חייב. וטעמא משום דבריה הוא. וכדכתב שם הר\"ב. ותירצו דרבנן לדברי ר\"ש קאמרי לדידן כל דפריש הכתוב. לא תאכל גיד. לא תאכל עוף טמא. כאילו פירש בין גדול בין קטן. דכילהו מקרי גיד ועוף. ובלבד שיהיו שלמים. וכן בטבל. אי הוה כתב לא תאכל חטה של טבל. הוה חשיב בריה. אלא לדידך דחשבת חטה בריה אלמא לית לך טעמא משום דמפרש. מ\"מ לא דמי לנמלה. דלנמלה איכא נשמה. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האוכל בכורים וכו'</b>. כתב הר\"ב אם אכלם אחר שראו פני ירושלים. עמ\"ש הר\"ב לקמן בטעם מעשר שני: \n",
+                    "<b>חוץ לקלעים</b>. עיין בפירוש הר\"ב משנה ג' פ\"ה דזבחים: \n",
+                    "<b>המותיר וכו' אינו לוקה</b>. כתב הר\"ב דכתיב לא תותירו וגו' והנותר וגו' קיים עשה שבה. ועיין בפירוש הר\"ב סוף משנה דלקמן. ובספרי פרשת תצא לא תחסום שור [דסמיך לפרשת מלקות] מה חסימה מיוחדת שאין בה קום ועשה. והרי הוא לוקה. כך כל מצות לא תעשה שאין בה קום ועשה הרי הוא לוקה. ר\"ש אומר והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע. צדקהו כדי שלא ילקה. ומ\"ש הר\"ב דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. עיין בפירושו לריש מס' תמורה ומ\"ש שם בס\"ד: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>הקורח קרחה</b>. כתב הר\"ב משום דמחייב על כל קרחה וקרחה וכו' כדילפינן מדכתיב קרחה יתירה דהוה מצי למכתב לא יקרחו בראשם. וכתב הרא\"ש והא דלא תנא בהדיא במתני' משום דלא מתני ליה קרח קרחה אחת על חמשה [מתים] משום דבשריטה מרבה ליה מלנפש. ובקרחה ליכא ריבויא. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב משא\"כ באוכל חלב וחלב וכו'. ודתנן במשנה ב' והאוכל חלב. טעמא משום דאוכל חייב כרת. ותננהו לחייבי כריתות מהטעם שכתב הר\"ב בריש פירקין: \n",
+                    "<b>והמקיף פאת ראשו</b>. פירש הר\"ב משוה צדעיו לאחורי אזנו ופדחתו. אחורי אזנו אין שיער כלום וכך במצחו אין שיער כלום אבל בצדעיו שבאמצע יש שיער. ואם הוא משוה ונוטל כל השיער שבצדעיו למידת אחורי אזנו ופדחתו זהו מקיף סוף הראש. לשון ר' יהודה ברבי נתן תלמיד רש\"י ז\"ל: \n",
+                    "<b>והשורט שריטה אחת על המת חייב</b>. הכא לאו דוקא נקט שריטה אתת. אלא משום דבעי לפלוגי לקמיה בין שריטה אחת לשתי שרטות נקיט ליה נמי [הכא]. וכמדומה דלא גרסי' ליה: ריב\"ן הנ\"ל: \n",
+                    "<b>שרט שריטה אחת על חמשה מתים וכו'</b>. [כתב הר\"ב] דכתיב ושרט לנפש לא תתנו דמצי למכתב לנפש לא תשרטו. לשון אחר מרבויא דוי\"ו. ריב\"ן. ודמרבינן מלנפש לחייב על כל נפש ונפש. נראה לי מדלא כתיב למת כדכתיב גבי קרחה. וכתיב לנפש. אע\"ג דענינו לנפש המת אלא משום הכי אפקיה בלשון נפש לחייבו על כל נפש ונפש אפי' לא שרט על כולן אלא שריטה אחת: \n",
+                    "<b>על הראש שתים</b>. דשתי פאות יש לו לראש שהראש בשתי חתיכות. מקום שער חתיכה אחת. ומקום הפנים והזקן חתיכה אחת. ומתחברות זו עם זו בצד האוזן מלפניו מקום שלועזין טנפל\"א [בלשון אשכנז שלא\"ף] ושם נקרא פאה. ששם סוף הראש מקום חבור הפרקים. ונמצא שיש לו שתי פאות. צדעא מכאן וצדעא מכאן. וחייב עליהן שתים אפילו נטלן בבת אחת בשתי ידיו. ואע\"ג דחד התראה קא מתרה ליה אל תקיף. דזיל הכא איכא פאה. וזיל הכא פאה איכא. ריב\"ן. וכתב עוד לתת טעם למה. ולשונו דחוק מאד. והתוס' בריש מסכת שבועות דף ג' כתבו ואע\"ג דהתם מצרכי קרא לחייב על כל קרחה וקרחה ועל כל שריטה ושריטה הכא לא צריך קרא דפאות מחלקות. ור' אליעזר [דפליג בסיפא] לית ליה [מחלקות]. ע\"כ. ובעיני נראה דהיינו טעמא משום דלא חייבו רחמנא אלא למת. ולפיכך הוה אמינא דכל של מת אפילו הרבה אחת הוא. וכן אחת אפי' לכמה מתים ליכא אלא חדא וכדאין הכי נמי בקרחה אחת על כמה מתים משום דליכא רבויא אבל בפאה דלא תליא רחמנא בשום דבר אחר אלא הקפה בעצמה קאסר. הלכך ודאי כל פאה שיש לו. והוא מגלחה. דחייב עלה. כך נ\"ל: \n",
+                    "<b>ועל הזקן שתים מכאן וכו'</b>. ל' הר\"ב מקום חבור הסנטר וכו' הרי חמש. לחי העליון וכו'. כדי להסביר הענין יפה העתיק שתי לשונות ושניהם לדבר אחד נתכונו. הל' הראשון עד הרי חמש. הוא מדברי הר\"ן שכתב כן בשם רש\"י ז\"ל. והלשון דמלחי העליון עד וסוף הזקן. הוא מהרמב\"ם בפירושו ובחבורו פי\"ב מה' ע\"ז. וסנטר. פירש התשבי בל' אשכנז קי\"ן: \n",
+                    "<b>עד שיטלנו בתער</b>. כתב הר\"ב אפאת זקן וכו'. דכתיב ביה גלוח והשחתה. אבל במספרים מותר דלית בהו השחתה שהרי ניכר שם השיער. הר\"ן: \n",
+                    "<b>רהיטני</b>. כתב הר\"ב הוא מעצד וכו' כלי שבו מחליק וכו'. וכן פירש בסוף מסכת ב\"ק. אבל בפי\"ב דשבת פירש דמעצד הוא קופיץ קטן. וזה לא יתכן לפרש בכאן. ובפרק י\"ג דכלים מ\"ד מפרש שהמעצד הוא שמנסר בו הנסרים. ומה שהוא מחליק בו נקרא מפסלת. והר\"ן פירש רהיטני הוא דוגמת המלקט. על שם שהוא רץ בגלוחו וקל. נקרא כך. כדמתרגם וירץ ורהט: \n",
+                    "<b>חייב</b>. דהני נמי עושין השחתה. ודרך לגלח בהן. ועביד בהו השחתה וגלוח. ות\"ק ס\"ל אע\"ג דמשחיתים אין דרך לגלח בהן. גמ' [דף כ\"א]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד שיכתוב שם השם</b>. כלומר על אותה שריטה [יכתוב] את השם. הר\"ן. וקריאת מלת שם בקמ\"ץ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אינו חייב אלא אחת</b>. כתב הר\"ב על מה ששתה תוך כדי דבור של התראה. כדאשכחן בהתראת מיתת ב\"ד כמו שפסק הרמב\"ם [ריש] פי\"ב מהלכות סנהדרין. שצריך שיעבור ויעשה תכף להתראה בתוך כדי דבור. אבל אחר כדי דבור צריך התראה אחרת. ובפט\"זה צריך דרישה וחקירה בדיני מכות כדרך שעושים בדיני נפשות. וזו היא אחת מן הדרישות כמ\"ש בפרק י\"ב. ועוד כתב שם בריש פרק ט\"ז אע\"פ שמלקות היא בשלשה במקום מיתה היא עומדת. ע\"כ. והוצרך הר\"ב לפרש זה בכאן כדי שלא נטעה בלשון המשנה. דתנן נזיר שהוא שותה ביין כל היום אינו חייב אלא אחת. דאחת מיהא מחייב על איזה שתיה שתהיה בכל אותו היום. קמ\"ל דלא מחייב אלא על אותה שהיא תוך כדי דבור. ומתני' הא קמ\"ל שאפי' לא הפסיק מלשתות ושתה כל היום בלא הפסק. אינו חייב אלא אחת. אבל כשהתחיל לשתות. בתוך כדי דבור דהתראה היתה. ועמ\"ש במשנה ד פ\"ו דנזיר. ומ\"ש הר\"ב ואם היה לפניו כלי וכו'. כך כתב הרמב\"ם בפירושו בשם ירושלמי. ובחבורו פ' ה' מהלכות נזירות לא העתיקו כלל. ופירוש תוך כדי דבור. כתב הר\"ב ברפ\"ג דנזיר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אמרו לו אל תטמא וכו' חויב על כל אחת ואחת</b>. כשפירש וחזר ונגע או נשא והאהיל. ואיכא מאן דאמר אפי' כשפירש אינו חייב אלא בטומאה וביאת אהל שהם שני שמות בגמ' פרק ו' דנזיר דף מ\"ב. וכ\"ה מחלוקת בין הרמב\"ם והראב\"ד פרק ה' מהלכות נזירות. והשתא בחדא מהני גווני הוי דומיא דאינך. דשתיה קא מתהני בכל פעם שישתה. וכן גלוח. הוא מגלח שער בכל פעם: \n",
+                    "<b>היה לבוש בכלאים</b>. אחד מן השוק ולא נזיר. ריב\"ן: \n",
+                    "<b>והוא פושט ולובש</b>. כתב הר\"ב ובגמ' קאמר דאינו פושט אלא שהה וכו'. ולא דפירוש הראשון מדנפשיה הוא דמנא ליה לפרושי ולא פושט לגמרי וכו' אלא פירוש הראשון נמי איתא בגמ' עיולי ואפוקי. אלא משום דפירוש הראשון קרוב יותר למשמעות המשנה. כתבו בסתם. והדר קאמר דבגמ' מפרש יותר דאפי' אינו פושט אלא ששהה וכו'. וכתב הכ\"מ בסוף הל' כלאים ויש לתמוה מאחר שאינו עושה מעשה בכל פעם למה יתחייב על כל התראה והתראה. וצריך לומר שמאחר שהיה בידו לתקן להסיר האיסור מעליו בכל פעם שמתרין בו חשיב כלובש וכ\"כ הריטב\"א בשם התוס'. וכתב שהביאו ראיות לדבר. עכ\"ל הכ\"מ. והר\"ן כתב חייב על כל אחת ואחת. דאף על פי שאינו עושה מעשה. כיון שמתחלה עשה מעשה כשלבש. ועתה שוהה כדי לפשוט וללבוש. חשיב מעשה כיון שהתרו בו על כל שהייה ושהייה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יש חורש וכו' וחייב עליו משום שמנה לאוין</b>. בגמרא פרכינן טובא דמצי למחשבינהו נמי ואפריך דלא משני מידי. וצריך לומר דתנא ושייר. עיין בתוס' בדבור המתחיל מתקיף לה וכו'. וכתב הרמב\"ם וזה לשונו אין בכל אלה אסור חל על אסור. אבל הם אסורים הרבה נכפלו בזמן אחד. ולפיכך אינו מן הנמנע שיצטרפו אל אלו הלאוין זולתן הרבה [באותו הזמן בעצמו]. ע\"כ: \n",
+                    "<b>והן מוקדשין</b>. פירש הר\"ב שור קדשי מזבח וכו' ואית ביה לאו דלא תעבוד בבכור שורך. ולמדנו על כל הקדשים שהם אסורים בעבודה. הרמב\"ם. ותימה דהשתא מאי דחקינן בחמור משום מעילה כדפירש הר\"ב. וכפירוש ריב\"ן. תיפוק ליה דבשור גופיה איכא נמי משום מעילה. כגון שהוא קדשי קדשים דמועלין בהן משהוקדש. וכדתנן בפרק ב' דמעילה. ומצאתי בתוספות פרק ג' דפסחים דף מ\"ז שהקשו כך על פירש\"י דמפרש התם כפירוש הר\"ב. ופירשו דלא חשיב לאו דמעילה דלא חשיב אלא הנך לאוין דלקי עלייהו אחרישה כל שהוא. אבל אלאו דמעילה לא לקי עד שיחרוש בשוה פרוטה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכלאי הכרם חשיב לתרי לאוין. [כפירוש הרמב\"ם] וכן משמע בפירוש. מדלא קתני כלאי הכרם אלא כלאים בכרם. ע\"כ. [*וכן מסקי בכאן בסוף דבור המתחיל החורש וכו']. ומ\"ש הר\"ב ונפקא לן חט חט וכו' עיין בפירושו משנה ב': \n",
+                    "<b>בכלאים בכרם</b>. כתב הר\"ב על ידי שחורש מחפה חטה ושעורה וחרצן. עיין סוף פרק קמא ורפ\"ח דכלאים. ומ\"ש הר\"ב בשם הרמב\"ם דחשיב נמי כלאי זרעים. כבר הקשו התוס' בפסחים על פירש\"י אמאי לא חשיב נמי כלאי זרעים. ובגמרא פרכינן טובא דליחשב נמי ולא פרכינן להא. ומ\"ש הר\"ב דהרמב\"ם לא חשיב מוקדשים אלא לאו אחד. וז\"ל הרמב\"ם יהיה החמור הקדש כשהקדישו לבדק הבית וכבר ידעת לשון המקרא לא תעבוד בבכור שורך וגו' ולמדנו על כל הקדשים שהם אסורים בעבודה. ולפיכך הוא חייב משום עבודה במוקדשים וכו'. ומלקות אחת משום עבודה. ע\"כ. ואל תטעה בלשונו דמחייב על בדק הבית משום עבודה דודאי דאין ללמוד קדשי בדק הבית מקדשי מזבח. וכ\"כ בהדיא בחבורו סוף פ\"א מהלכות מעילה. ועוד תיפוק ליה משום שור דחייב משום עבודה. אלא לישנא דמתני' דתנן והן מוקדשין. דמשמע תרווייהו. קאתי לפרושי היכי משכחת להו. אבל לא דצריך שיהא גם חמור קודש. דבלאו הכי משכחת עבודה בשור. ולאו דוקא תנן דשניהם מוקדשים. וז\"ל התוס' דהכא. ויכול להיות שהוא חולין. והן מוקדשים בשור וחמור לאו דוקא. דליכא מוקדשים אלא בשור. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ובשביעית</b>. כתב הר\"ב שבת לה' שדך לא תזרע. וחורש תולדה דזורע כגון חורש לכסות את הזריעה. רש\"י פרק ג' דפסחים [דף מ\"ז ע\"ב]: \n",
+                    "<b>ויום טוב</b>. ושבת לא תנא משום דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב\"ד הוא דאין לוקין עליו. רש\"י שם. וטעמא פי' בפרקין דף י\"ג לפי שלא ניתן לאו זה לאזהרת עונש מלקות כשאר לאוין. שהרי הוצרך להזהירו. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>שאל\"כ לא היה יכול לחייבו מיתה. [*ועמ\"ש בריש פרקין [ד\"ה הבא]]: \n",
+                    "<b>אף לא הנזיר</b>. לשון הר\"ב אף כהן ונזיר דחשבתו לאו וכו'. וז\"ל הריב\"ן אף נזיר. נזיר וכהן קאמר. ולא דייק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מנין שהוא סמוך לארבעים</b>. הרמב\"ם בפירושו ובחבורו [ריש פי\"ז] מהלכות סנהדרין יהיב טעמא שהתורה אמרה יכנו במספר כלומר שלא יכנו בלא שעור אלא במנין משוער כפי כח שיוכל לסבול ומה שאמרה ארבעים הוא שאין מוסיפין על מ' אפי' היה חזק ובריא כשמשון. ולפיכך אין משערין להכות יותר מל\"ט. שאם יארע שהוסיף והכה עוד אחת נמצא שלא הכהו אלא ארבעים הראויות לו. ולא עבר על פן יוסיף: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר ארבעים שלמות הוא לוקה וכו' בין כתפיו</b>. דכתיב (זכריה י״ג:ו׳) מה המכות האלה בין ידיך (ויאמר) [ואמר] אשר הוכיתי בית מאהבי. ורבנן ההוא בתינוקת של בית רבן הוא דכתיב. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אמדוהו לקבל י\"ח</b>. כלומר שאמדוהו לקבל חצי ארבעים שהוא עשרים. אין אומרים ילקה כ\"א כדי שיהו יכולין להשתלש אלא ילקה י\"ח. רמב\"ם פי\"ז מהלכות סנהדרין: \n",
+                    "<b>אומד אחד</b>. פי' הר\"ב לשני מלקיות. כגון אמדוהו ללקות מ\"ב. גמ'. ופי' הריב\"ן דחשובין אותן שלש אומד ללאו האחד. אבל אמדוהו מ\"א שלא הוסיפו אלא שתים. לוקה ומתרפא וכו' דמכות שאינן ראויות להשתלש לא מלקין ליה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כופת שתי ידיו על העמוד</b>. לשון הר\"ב שהיה נעוץ בקרקע זקוף וגבוה כדי להשען עליו. וז\"ל ריב\"ן נעוץ בקרקע וגבוה כנגד ב' אמות. או אמה וחצי. והוא כפוף ומוטה על אותו העמוד. כאדם הסמוך על בריח דלת ותולה ידיו למטה וכופתין לו ידיו בצדי העמוד ע\"כ. ועיין במשנה י\"ג: \n",
+                    "<b>וחזן הכנסת</b>. כתב הריב\"ן שמש הקהל ולא שמעתי בו משמעות. ואני כבר העתקתי דברי הערוך במשנה ג' פ\"ק דשבת: \n",
+                    "<b>נפרמו</b>. פי' הר\"ב נקרעו חוטי התפירה. וכן פירש ריב\"ן. ועוד להר\"ב שני פירושים במשנה ה' פ\"ק דסוטה: \n",
+                    "<b>מגלה את לבו</b>. שאינו מכהו על כסותו. שנאמר והכהו ולא לכסותו. הרמב\"ם פרק ט\"ז מהלכות סנהדרין. ומצאתיה בספרי פרשת כי תצא: \n",
+                    "<b>כפולה אחד לשנים</b>. ושנים לארבעה. לשון הר\"ב ארבע רצועות תפורות זו על גב זו. ואין כן במשמע לשון המשנה. וז\"ל הריב\"ן כפולה אחת לשתים. ועוד רצועה אחרת כפולה לשתים. היינו שתי רצועות שהן ארבע. ע\"כ. בגמ' [כהגהת החכמת שלמה] יליף לה מדכתיב והפילו ולא כתיב יטהו דמצינן למשמע מיניה דרשא דבמשנה דלקמן דאינו מכה לא עומד וכו' אלא מוטה. מאי והפילו שמע מיניה תרתי. ומצאתי*) ירושלמי דדריש אל תקרי והפילו אלא והכפילו: \n",
+                    "<b>ושתי רצועות עולות ויורדות וכו'</b>. פי' הר\"ב כעין קלקלי של אוכף. וז\"ל הריב\"ן עולות ויורדות כן דרך תפירה של רצועה תוחב ראש רצועה בנקב כנגד מטה. וחוזר ותוחב בנקב אחר דרך מעלה ונראה כמעלה ומוריד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ידה טפח</b>. ל' הר\"ב בית יד וכו'. ול' הריב\"ן מקל שתלויה בה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והקורא קורא</b>. הא מפשיט פשיטא לן דבעי קרייה. כדאמרינן [בכריתות דף י\"א] בקרת תהיה בקריאה תהא. ולהכי קתני הכא והקורא. ריב\"ן. ומ\"ש הר\"ב והשלישי אומר על כל הכאה והכאה. לשון הברייתא והשלישי אומר הכהו. ומסיים הרמב\"ם [פרק ט\"ז] כל זמן שמכה על פיו הוא מכה. ע\"כ. ולפיכך ביש ספרים שכתוב בל' הר\"ב אומד בדלי\"ת הוא ט\"ס. (גמ')*): \n",
+                    "<b>ושמרתם את דברי הברית וכו' עד וחוזר לתחלת המקרא</b>. וכ\"ה נוסח במשב\"ג אבל בס\"א ל\"ג וכן ליתא במשנה שבירושלמי גם הרמב\"ם סוף פט\"ז מה' סנהדרין לא העתיק זה כלל: \n",
+                    "<b>ואם מת תחת ידו פטור</b>. פי' הר\"ב שהכהו ברשות ותנן [במ\"ב פ\"ב] יצא האב וכו' ושליח ב\"ד. ריב\"ן: \n",
+                    "<b>הוסיף לו עוד רצועה אחת</b>. כתב הר\"ב כגון דטעה במנינא. דאי לא טעה אלא שהכהו במזיד אין מזיד גולה. ורצועה אחת דתנן הוא כינוי להלקאה וכלומר שהלקהו עוד אחת ולא שהוסיף רצועה על הד' רצועות. ובברייתא בגמ' [יוסיף להכותו על אלה] מכה רבה אין לי אלא מכה רבה [בזמן שהכהו מכות הרבה על האומד] מכה מועטת [אפי' שתי מכות או אחת] מנין ת\"ל לא יוסיף [לא יוסיף להכותו על אלה] א\"כ מה ת\"ל מכה רבה לימד על הראשונות שהן מכה רבה [ופי' הריב\"ן מכה רבה] [שניתן להכותו בעל כרחו] ונראה לי שצ\"ל בכל כחו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>דברי ר' חנניא בן גמליאל.</b> אע\"פ שבמשנה אין מחלוקת. הא אמרינן בגמרא אמר ר' יוחנן חלוקים עליו חבריו על רבי חנניא בן גמליאל ועיין במשנה ו' פרק ב' ומ\"ש שם. ובפירוש הרמב\"ם ואין הלכה כר\"ח. אולי מדאמרינן חלוקין עליו חבריו כתב כן אע\"ג דאיתא בגמ' אמר רב אדא בר אהבה אמר רב הלכה כר\"ח בן גמליאל ס\"ל דלית הלכה כרב לגבי ר' יוחנן. ודר' יוחנן שאמר חלוקין עליו חביריו. בא לומר דאין הלכה כמותו אלא כחביריו שהם הרבים. ועוד דסתם משנה דריש פ\"ה דחולין דלא כר\"ח כמו שאכתוב שם בשם התוס'. ומיהו יש לתרץ. כמו שאכתוב שם בס\"ד. אבל בחבורו סוף פי\"ז העתיק להא דר\"ח. ובגמ' מתמה רב יוסף אדפסקינן הלכה [כרבי חנניא] מאן סליק לעילא ואתא ואמר. ואמר ליה אביי. קרא קא דריש ונקלה וכו': ",
+                    "<b>העושה מצוה אחת על אחת כמה וכמה וכו'.</b> פירש הר\"ב שמדה טובה מרובה וכו' כמ\"ש בפרק קמא משנה ז' דבמדת פירענות וכו' ובמדה טובה כתיב (שמות כ׳:ו׳) עושה חסד לאלפים. ומסיים ריב\"ן ומתרגמינן (לאלפים דרים) [לאלפי דרין] ד' דורות כנגד אלפים דורות היינו אחת מחמש מאות מיעוט לאלפים אינו פחות מב' אלפים וכ\"ש אם כפשוטו דמשמע אלפים עד סוף כל הדורות: ",
+                    "<b>הפורש ממנו מקבל שכר.</b> שנאמר (דברים י״ב:כ״ח) למען ייטב לך ולבניך אחריך עד עולם כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלהיך. הרמב\"ם: ",
+                    "<small>סליק מסכת מכות</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מכות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מכות",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Makkot",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Makkot",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה מכות, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Makkot, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Sanhedrin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Sanhedrin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..65d955f87255c33a0c0e5031a884bfab76863af7
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Sanhedrin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,633 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Sanhedrin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": null,
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה סנהדרין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Sanhedrin, Introduction": [
+            "כשהודיע ענין הדינין התחיל לדבר על הדיינין גוזרי הגזירות והדינין ההם. וסידר אחר בבא בתרא סנהדרין. הרמב\"ם. וכך כתבו התוספות. ולשון סנהדרין ארמית. נמצא פעמים רבות בתרגום ירושלמי ותרגום כתובים. ולדעת הר\"ב בפירוש משנה י\"א פרק בתרא דסוטה. לשון עברי הוא והוא שם מורכב שונא הדרת פנים. ושין מתחלף בסמ\"ך: \n\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>דיני ממונות</b>. פירש הר\"ב דהיינו הודאות והלואות. עיין פירושם בריש פ\"ח דב\"ק: \n",
+                    "<b>בשלשה</b>. פירש הר\"ב הדיוטות ולא אצרכוהו רבנן לשלשה מומחים וכו'. כלומר אלהים דכתיב גבי שומרים הוי כאילו כתובים גם כן בפרשת אם כסף תלוה. דעירוב פרשיות כתיב כאן. כדאיתא בגמרא. וחכמים הקילו. ולא הצריכוהו וכו'. ומה שכתב הר\"ב אלא יחיד מומחה. עיין מ\"ש בזה בריש פ\"ג: \n",
+                    "<b>גזילות וחבלות בשלשה</b>. פירש הר\"ב מומחין. דאלהים כתיב בפרשת שומרים. שזה טוענו ששלח יד בפקדונו דהיינו גזילות. אבל לוה ולא שילם לא מקרי גזלן דמלוה להוצאה נתנה. ואלהים משמע לשון שררה ורבנות. כדמתרגמינן ראה נתתיך אלהים לפרעה (שמות ז׳:א׳) לשון רבנות. כל זה מדברי רש\"י [במשנה ובגמרא (ב ע\"א) סוף ד\"ה אי קסבר]. ומ\"ש הר\"ב דשלשה פעמים כתיב אלהים. ומינה יליף שלשה מומחין חד לגופיה. ותרי לתרי דיינים. ואין בית דין שקול כדפירש הר\"ב לקמן [ד\"ה ועריפת]. ועיין במשנה דסוף הפרק. מוסיפין עליהם עוד אחד הרי כאן שלשה. כר' יונתן בגמרא [ד' ג' ע\"ב]. וכתבו התוספות שצריך לדקדק דהכא לא דרשינן חד למנינא משום דאיצטריך לגופיה. ובמשנה ג' דלקמן דבעינן תשעה וכהן דהיינו י'. משום דעשרה כהנים כתובין בפרשה. [כמ\"ש הר\"ב במשנה ג' פ\"ד דמגילה] ולא אמרינן אין דורשין תחלות. ע\"כ. ופירוש מומחה כתב הר\"ב בריש פ\"ג: \n",
+                    "<b>וחבלות</b>. נראה לר\"ת דכופר ושלשים של עבד הוי בכלל חבלות אי נמי תני ושייר הני. ושייר נמי יציאת עבד בראשי אברים דקנס הוא. ובעי נמי ג' מומחין. וללישנא קמא לא חשיב הא שיור. דאיכא למימר דפשיטא ליה דהוה בכלל חבלות. אי נמי התנא לא איירי אלא בממון הניתן מיד ליד. תוספות ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>נזק</b>. כתב הר\"ב אדם או שור המועד וכו'. ואע\"ג דהיינו חבלות [וכו']. גמרא ופירשו התוספות [ד\"ה נזק]. דשור המועד דאמרן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>לאו דשן ורגל. אלא דקרן. דלא מגבין בבבל שאין מומחין כמ\"ש הר\"ב בריש פ\"ח דב\"ק ועיין שם ומדתני לנזק בהדי תשלומי כפל וכו' דאין נגבין אלא ע\"י מומחין. שמעינן דאיהו נמי דוקא בנזק שאינו נגבה אלא במומחין. ומ\"מ קשיא אמאי שייר לאינך נזקים ועיין לעיל. ומ\"ש הר\"ב איידי דבעי למיתני תשלומי כפל וכו' תנא נמי חצי נזק וכו'. וכך כתב הרמב\"ם. והוי מצי לפרושי דחצי נזק גופיה איצטריך. דתנא ממונא ותנא קנסא. דקיימא לן חצי נזק קנסא. כמ\"ש בס\"פ קמא דב\"ק [ד\"ה מה בין]. ובשאר דוכתי. והכי אמרינן בגמרא. ולא אמרו איידי דתשלומי כפל אלא למ\"ד פלגא נזקא ממונא: \n",
+                    "<b>מפני שיש בו דיני נפשות</b>. ורבי מאיר סבירא ליה שאם יהיה צריך לדיני נפשות. יוסיפו על השלשה. עשרים. וחכמים אומרים אין ראוי לעשות כן. שמא יצא לעג על השלשה הראשונים שאינם מומחים. או שהם פסולים. ולפיכך הוסיפו הדיינים. ור\"מ לא היה חושש לזה. כן פירש הרמב\"ם מהגמרא [דף ח']. אבל זה שכתב או שהם פסולים לא ידענא מאי קאמר דהא עדיין הם יושבים ודנין עם אלו שהוסיפו עליהם. וא\"ת [התנן] בפ\"ג משנה ו' דמוסיפין ואין חוששין ללעג. וי\"ל דהתם משום הכי מוסיפין לפי שאחד אומר איני יודע ואין כאן לעג שהרי אמת הוא שאחד אומר איני יודע. ובעיבור השנה לקמן במשנה ב' לא קשיא. דתחלת ישיבתן היא כדי להוסיף. והתוספות [ד\"ה מש\"ה]. מפרשים דחוששין ללעז. אם יוכחשו עידי הבעל ויתחייב מאה כסף ואח\"כ יביא עדים ולא יוכחשו ותדין היא בנפשה. ואתו להוציא לעז על הראשונים לומר שלא ידעו לדון. ובנמוקי יוסף האריך בזה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עבור החדש</b>. כתב הר\"ב קדוש החדש. גמרא [דף יו\"ד ע\"ב]. דא\"צ לעבר החדש אלא כי מקדש יום ל\"א ממילא מיעבר החדש שעבר. דיום ל' בתריה שדית ליה. רש\"י. ואיידי דבעי למתני עבור שנה והתם לא סגי בלא אמירה. דכשגמרו השבעה לעבר צריך שיאמרו שתהא השנה מעוברת. תוספות. אבל לא ידעתי למה לא פירש הר\"ב כרבא דמפרש קדוש ביום עבור [הוא יום ל' שממנו נעשה החדש מעובר כשרוצין לעברו] בשלשה. אחר עבור ליכא קדוש. ומני ר\"א בר צדוק היא דסבירא ליה הכי. כדתנן במשנה ז' פ\"ב דראש השנה. ושם פסק כמותו. דהא בגמרא לא אמרו איידי אלא למאן דמפרש חישוב חדש. אבל למאן דמפרש קדוש החדש. מסיק דמתניתין ר\"א בר צדוק היא: \n",
+                    "<b>בשלשה</b>. ברפ\"ג דר\"ה מפיק לה הר\"ב מקרא. מדכתיב (שמות י״ב:ב׳) החדש הזה לכם וגו' כדאיתא התם בגמרא [דף כ\"ה ע\"ב] ועיין מה שכתבתי לקמן במשנה ו' אבל כתבו שם התוספות דאותה סוגיא אתיא כמ\"ד מדאורייתא יחיד כשר לדון דכתיב (ויקרא י״ט:ט״ו) בצדק תשפוט ורבנן אצריכו שלשה. משום יושבי קרנות. אבל למ\"ד מדאורייתא שלשה מומחין. אלא משום דלא תנעול דלת. אמרו דסגי ביחיד מומחה או ג' הדיוטות. גבי קדוש החדש אין להכשיר. וא\"כ א\"צ קרא. ע\"כ. והר\"ב מפרש בר\"פ כמ\"ד מדאורייתא בעי שלשה. ולפיכך לא כתב כאן אותה דרשא דר\"ה: \n",
+                    "<b>עבור השנה</b>. כתב הר\"ב מפני שלשה דברים מעברים. מפני התקופה והאביב והפירות. הכי ת\"ר בגמרא ופירש\"י התקופה. בין [על] תקופת תמוז שמתעכבת ונמשכת. שאין תקופת תשרי נופלת עד עבור החג מעברין דנפקא לן מקרא [וחג האסיף תקופת השנה (שמות ל\"ד) עיין דף י\"ג] בין על תקופת טבת שנמשך זמנה עד ט\"ז בניסן. שהבאת העומר דילה בתוך תקופת טבת. מעברין. ועל האביב אם לא בשלה התבואה. מעברין דקרא כתיב (שם) בחדש האביב. ועל פירות האילן. אם מתאחר בשולם יותר מזמן העצרת. מעברין. שהעצרת זמן הבאת בכורים. דכתיב (במדבר כ\"ה) וביום הבכורים. ואם לא יביאם בבואו לרגל. צריך לטרוח פעם אחרת לעלות: \n",
+                    "<b>בשלשה מתחילין ובחמשה נושאים ונותנים וכו'</b>. פירש הר\"ב אם אחד מהשלשה אומר צריך וכו' ושנים אומרים אין צריך [כו'] בטל יחיד[וכו'] ומוסיפין וכו'. בברייתא בגמרא [דף יו\"ד]. וכתב המפרש להלכות קדוש החדש בפ\"ד. וז\"ל ויש לשאול מפני מה אם שנים אומרים לא נשב. ואחד אומר נשב. בטל יחיד במעוטו. ואם אומרים שנים נשב. ואחד אומר לא נשב מוסיפין שנים. ולמה לא נאמר כמו שאמרנו בתחלה בטל יחיד במעוטו. וכן הדין אם אמרו צריכה עבור או אינה צריכה ולמה סמכו על העיקר והוא אחרי רבים להטות במי שאומרים לא נשב. או אינה צריכה עבור. ולא נסמך על העיקר זה. במי שאומרים נשב ונראה אם צריכה עבור אלא מוסיפין שנים והיה ראוי שיהיו שני הדינים שוים. או יבטל המעוט במעוטו. או יוסיפו השנים או יחלקו המעט על הרוב. והתשובה שהאומר נשב ונראה. הוא מוציא השנה ממנהגה והוי כמו המחייב בדיני נפשות. שלא נלך בו אחר הרוב עד שירבו המחייבין יותר על המזכין בשנים [כדתנן בסוף פרקין] גם בזה כשיאמרו שנים צריכה עבור לא נחזיק לדבריהם עד שירבו בשנים או עד שיגיעו לשבעה. שהם לגבי העבור. כשבעים ואחד גבי דיני נפשות. ע\"כ. [*וכאשר זכיתי וחברתי פירוש על הלכות קדוש החדש שקראתיו פרשת החדש. נתחדש לי שם סברא וטעם אחר. ממה שכתב המפרש הנזכר לעיל. והוא שדקדקתי על דבריו דא\"כ גם לבסוף לבעי שנים שיהיו מרובין המחייבין לעבר השנה ולהוציאה מהמנהג כמו במחייבים בדיני נפשות. ולכן העליתי דנראה לי דמעיקרא הקושיא לאו קושיא. אלא דהואיל וחכמים ראו לתקן שיהיו ג' ישיבות. או כנגד ברכת כהנים דמייתי הר\"ב. או כנגד ג' שומרי הסף. וחמשה מרואי פני המלך דבצדקיהו. ושבעה רואי פני המלך דאחשורוש. כמו שהוזכר ג\"כ בסוגיא [ד' י' ע\"ב]. הוצרכו א\"כ לחלק בעל כרחנו ולומר דאין שתי הענינים שוים שאם נאמר שבין שהשנים אומרים נשב. או לא נשב לעולם יוסיפו. א\"כ ישיבת אלו לחנם ולבטלה. ומדהוצרכו לחלק ודאי שהסברא נותנת שאם יאמרו נשב שאז יוסיפו הואיל ובאים להוציא השנה ממנהגה ונשאר באומרים לא נשב שאין מוציאין השנה ממנהגה שאין מוסיפין. ותשאר השנה כמנהגה]. ומ\"ש הר\"ב ומעברין אותה. כלומר נושאין ונותנין בדבר. עד שיסכימו הארבעה לדבר אחד ויעשו [מעשה]. הרמב\"ם. ועיין במשנה ז' פרק ז' דעדיות. ומ\"ש הר\"ב בגמרא מפרש דהני שלשה חמשה ושבעה כנגד ברכת כהנים וכו'. ולא אתפרש טעמא מאי. ואפשר לי לומר כדי לעורר הברכות להשלים המכוון שמעברין להיות האביב והפירות והאסיף בזמנן. [*ומצינו כיוצא בזה שמעוררין זכות אבות. בהזכרת שאלה עד שבחברון. במשנה דריש פ\"ג דיומא] [ומשנה ב' פ\"ג דתמיד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סמיכת זקנים</b>. כתב הר\"ב מנוי הדיין. שהגדול הסמוך צריך שיצרף עמו שנים. מנלן. אילימא מדכתיב ויסמוך אי הכי תסגי בחד. וכי תימא משה במקום ע\"א קאי. אי הכי ליבעי ע\"א. גמרא [דף י\"ג ע\"ב]. והיינו דלא התנה הר\"ב שהשנים צריך שיהיו ג\"כ סמוכים וכן מבואר בפי' הרמב\"ם ובחבורו פרק ד' מהלכות סנהדרין. וכתב שם הכסף משנה דהיינו טעמא דכיון דאסיקנא בקשיא דלא מצינו למילף דבעינן שלשה מוקמינן לשלשה דתנן. דהיינו אחד סמוך. ושנים אף על פי שאינן סמוכים. ומ\"ש הר\"ב ולאו דבעי למסמך ידיה וכו'. גמרא. ולא אתפרש טעמא. ומ\"ש קרו ליה רבי. מסיים בה בגמרא ויהיב ליה רשותא למידן דיני קנסות. והעתיק כן הרמב\"ם בפירושו ובחבורו [שם]. ומ\"ש הר\"ב בשם הרמב\"ם שבזמן הזה אם היו מסכימים כל החכמים וכו'. מסיים בה בפירושו שאם לא תאמר כן אי אפשר שתמצא בית דין הגדול לעולם. לפי שנצטרך שיהיה כל אחד מהם סמוך.על כל פנים. [*אמר י\"ט לשון זה עיקר. ולא כמו שנמצא בחבורו בדפוס ישן גם חדש בריש פ\"ד מהלכות סנהדרין שיהיה אחד מהם סמוך] והקב\"ה ייעד שישובו כמ\"ש (ישעיה א' כ\"ו) ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה. אח\"כ יקרא לך עיר הצדק וזה יהיה בלי ספק כשיכין הבורא יתברך לבות בני אדם. והרבה זכותם ותשוקתם לשם יתברך ולתורה ותגדל תומתם לפני בא המשיח. כמו שיתבאר זה בפסוקים הרבה במקרא. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב והדבר צריך הכרע הוא גם כו מלשון הרמב\"ם בחבורו פרק ד' מהלכות סנהדרין. ויראה לי הטעם לפי שאפשר לדחות הראיה שכתב שהרי ייעד הש\"י ג\"כ (מלאכי ג) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא ולשתי הדעות שכתב הרמב\"ם בסוף הלכות מלכים. הנה ביאתו קודם ביאת המשיח והרי הוא סמוך בלי ספק ויכול לסמוך בצרוף שנים אע\"פ שאינם סמוכים וכ\"כ הרמב\"ם עצמו שם בהלכות סנהדרין הרי לא היה בארץ ישראל אלא סמוך אחד מושיב שנים בצדו וסומך שבעים כאחד. אי זה אחר זה. ואחר כך יעשה הוא והשבעים. ב\"ד הגדול. ויסמכו בתי דינים אחרים. ע\"כ. ושוב מצאתי קרוב לזה בתשובה לר\"ל בן חביב נדפסת בסוף תשובותיו והאריך מאד ע\"ש: \n",
+                    "<b>ועריפת עגלה</b>. עריפה לאו דוקא דמדידה הוא דהויא בשלשה כדתנן [ריש] פרק עגלה ערופה. ג' מב\"ד הגדול שבירושלים היו יוצאין וכו'. והדר קתני נפטרו זקני ירושלים והלכו זקני אותה העיר ומביאין עגלה ערופה והתם לא קתני שלשה וקראי נמי דמייתי בגמרא במדידה כתיבי. תוספות [דף יד] : \n",
+                    "<b>בשלשה</b>. לשון הר\"ב ועריפת העגלה בשלשה דכתיב זקני העדה. וכן לשון הרמב\"ם. ודברי תימה הן שזה הכתוב בסמיכת זקנים לפר העלם דבר כתיב. אבל בעגלה ערופה נפקא לן מדכתיב זקניך. כדתנן בהדיא בר\"פ עגלה ערופה. ולולי שגם בפירוש הרמב\"ם כתוב כן הייתי מוחק מפירש הר\"ב שתי אלו המלות. ועריפת העגלה. דהשתא בשלשה דכתיב זקני העדה. יהיה מוסב על סמיכות זקנים כפי פירוש הראשון שכתב הר\"ב שהוא סמיכותם על ראש פר העלם דבר. אבל לפי שהרמב\"ם אינו מפרש שם סמיכת זקנים אלא לענין מנוי הדיין בלבד קשה להגיה כך בפירושו. ומזה הטעם בעצמו קשה גם להגיה כן בדברי הר\"ב לפי שנראה מבואר שאחרי שלא כתב הני פסוקי דדרשי בה בפרשת עגלה ערופה ואיתנהו נמי הכא בגמרא. ש\"מ שנמשך בזה גם כן אחר הרמב\"ם. ואעפ\"י שבפירוש סמיכת זקנים כתב גם כן פירוש פר העלם דבר. מ\"מ אח\"כ חזר בו ולא כתב אלא שטת פירוש הרמב\"ם ולפיכך לא שלחתי ידי להגיה אחרי שהדברים מראין בעצמן שאינו טעות סופר המעתיק. אלא שהוא ממכתב יד הר\"ב והרמב\"ם בעצמן. אע\"פ שדבריהם תמוהין. ואי אפשר להולמן וליישבן. ושוב ראיתי להר\"ב והרמב\"ם במשנה ז' פרק ט' דמנחות. שהעתיקו דרשא דוסמכו על סמיכת זקנים על הפר. וכתב עוד שם הרמב\"ם דהיינו פירוש סמיכת זקנים דהכא: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר בחמשה</b>. כתב הר\"ב דכתיב וסמכו שנים. גמרא. ורבי שמעון הכתיב וסמכו ההוא מיבעי ליה לגופיה. ורבי יהודה גמר ראש ראש מעולה. כלומר לא לכתוב אלא ידיהם על ראש הפר. ואנא גמיר סמיכות מוסמך ידו על ראש העולה. ורבי שמעון ראש ראש לא גמיר. והוי אמינא מאי על בסמוך. [ולא צריך למסמך ממש] [עיין משנה ה' פרק י\"א דמנחות] ומ\"ש הר\"ב והלכה כר' יהודה. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו. ולכאורה בתרתי הלכה כרבי יהודה. בין בסמיכת זקנים. בין בעגלה ערופה. אלא שבחבורו ריש פ\"ד מהלכות סנהדרין פסק לענין מנוי הדיין בשלשה. והכ\"מ נתן טעם דסבירא ליה להרמב\"ם דר\"י לא פליג אלא בסמיכת זקנים על פר. ואין נראה כדבריו מתוך פירוש המשנה שהרי הוא לא פירש אלא במנוי הדיין בלבד. ואי נמי מפרש בפר. הרי גם בזה מצאנו לו בפ\"ג מהלכות מעשה הקרבנות שפוסק דסמיכת פר בשלשה. וכ\"כ ג\"כ הרמב\"ם והר\"ב בפירוש משנה ז' פרק ט' דמנחות. וזה ממה שצ\"ע שבעגלה ערופה פוסקים כר' יהודה כמ\"ש כבר בריש פרק ט' ממסכת סוטה. ובסמיכת זקנים פוסקים דלא כר\"י. ואע\"פ שבעגלה ערופה סתם לן תנא כר\"ש וכ\"ש סמיכת זקנים. דלא נשנה אלא בפלוגתא דר\"ש ורבי יהודה. וקיימא לן דר\"ש ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה כמ\"ש שם. וצריך לי עיון טובא. [*ועיין [מ\"ש] בפ\"ט דסוטה משנה א']: \n",
+                    "<b>החליצה</b>. עיין בריש פרק י\"ב דיבמות במשנה ופירושה: \n",
+                    "<b>והמיאונין בשלשה</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. ומיאונין דרבנן. דמדאורייתא אפילו טיאון לא בעיא דאין קדושי קטנה כלום אלא אם כן קדשה אביה דכתיב (דברים כ\"ב) את בתי נתתי לאיש הזה. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב ביבמות מוכח. בגמרא ריש פרק י\"ג אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן הלכה כמאן דאמר בשנים. ולפיכך לשון מוכח שכתב הר\"ב אינו מדוקדק. ועיין מ\"ש בזה בסוף פ\"ב דיבמות: \n",
+                    "<b>שאין דמיו ידועים</b>. כתב הר\"ב כגון פירות והרקיבו [*גמרא. ולא קאי אלא אמעשר שני ולא על נטע רבעי]. כמו שכתבתי במשנה ד' פרק ה' דמעשר שני מהטעם שכתבו שם הר\"ב. וכן הר\"ש. דנטע רבעי לעולם אין דמיו ידועים דמצריך לפחות היציאה. וזה הטעם נראה יותר ממ\"ש התוספות דהיינו טעמא מתוך שאדם להוט לאכול פירות נטיעה זו חיישינן אפילו בדמיו ידועים. ע\"כ: \n",
+                    "<b>בשלשה</b>. דמידי דממונא הוא: \n",
+                    "<b>ההקדשות בשלשה</b>. מנא לן. וכי תימא משום דכתיב בהו שלשה כהנים בפדיון בהמה דהיינו פדיון הקדש. והוא הדין לשאר הקדשות. קרקעות דכתיב בהו ד' תסגי בד'. ואנן תנן הקרקעות תשעה וכהן. אלא משום דמשלמי בהו י' דפררה אחרונה היא ובתשלום פרשת קרקעות כבר נשלמו י' כהנים. ותלמד התחתונות מעליונות. ולכהן תהיה אחוזתו לא מנינן. דלאו בשומא כתיב. אלא והעריכו הכהן. כערכך הכהן. וחשב לו הכהן. וכיוצא בהן. הקדשות דמשלמי בהו שיתא ליבעי שיתא. קשיא. גמרא עם פיירוש רש\"י. ומשום דאפילו בדבר שדמיו ידועין בעינן שלשה. להכי פרכינן מנא לן. דאי לאו הכי ודאי לא גרע ממעשר שני ונטע רבעי. אי נמי משום דהני כהנים דכתיבי בפרשה ממלאי למשרה כהנים דבעינן גבי קרקעות. להכי ס\"ל דאזלינן בתר מנינא דהני כהני. וקשיא ליה ליבעי שיתא כדמסיק. כך נראה בעיני: \n",
+                    "<b>הערכין המטלטלין בשלשה</b>. פירש הר\"ב הרי שאמר ערך פלוני עלי וכו' ובא ליתן מטלטלין צריך שלשה וכו'. וסברא הוא מה לי עיולי מה לי אפוקי. אפוקי מאי טעמא דלמא טעי עיולי נמי דלמא טעי. גמרא: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר א' מהן כהן</b>. כתב הר\"ב דבערכין כהן כתיב. ובגמרא לרבנן כהן למה לי קשיא. ונראה לי שזה שכתב הר\"ב בערכין. לאו דוקא אלא ה\"ה נמי דפליג ר' יהודה אהקדשות. דהא בהקדשות נמי כהן כתיב כדלעיל: \n",
+                    "<b>והקרקעות</b>. כתב הר\"ב ואי אין לו מטלטלין ובא ליתן קרקעות וכו'. ובפ\"ד דמגילה משנה ג' מפרש הר\"ב והקרקעות אם בא לפדותן וכפירש\"י שם גם כאן. והכי מסתברא דהא הני כהני דכתיב בפרשת קרקטות במקדיש קרקעות ובא לגאלן כתיב. אבל פירוש הר\"ב דהכא. הוא פי' הרמב\"ם דבכאן ובמגילה. ובחבורו פרק ח' מהלכות ערכין כתב וזה לשונו כשמעריכין את הקרקעות או אם הוזקקו לגבות ערכי אדם מן הקרקע שלו. אין מעריכין אותו אלא בעשרה. ואחד מהן כהן. שהרי כהן כתיב בפרשה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>תשעה וכהן ואדם כיוצא בהן</b>. כל זה מבואר כבר במשנה ג' פ\"ד דמגילה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>דיני נפשות בעשרים ושלשה</b>. מפורש במשנה בסוף פרקין טעמא מאי: \n",
+                    "<b>ואומר ואת הבהמה תהרוגו</b>. בנרבע כתיב. וכן פירש\"י וכלומר ואתקש לאיש. ודברי הרמב\"ם בפירושו בזה. צריך עיון: \n",
+                    "<b>כמיתת בעלים</b>. פירש הר\"ב אם היה חייב מיתה דליכא למימר דקרא כפשטיה לחייב מיתה לבעליו דהא אמר קרא (במדבר ל״ה:כ״א) מות יומת המכה רוצח הוא. על רציחתו אתה הורגו. ואי אתה הורגו על רציחת שורו. גמרא: \n",
+                    "<b>הזאב והארי וכו'</b>. שהמיתו אדם נדונין בסקילה כשור דאמרינן בב\"ק אחד שור ואחד כו'. בשור שנגח את הפרה. כך פירש\"י. וכ\"כ הר\"ב ברפ\"ו דעדיות. ולא מצאני שם כן לענין מזיקין. אלא לענין ניזקים לנפילת בור. ומשמע נמי התם במסקנא דסוגיא דליכא למגמר משבת אלא תלת. ובמכילתא וכי יגח שור. אין לי אלא שור. מנין לעשות כל בהמה כשור. הריני דן נאמר כאן שור ונאמר להלן שור. מה שור הנאמר בסיני [פי' בדברות שנאמרו בסיני] עשה בו כל בהמה כשור. אף שור האמור כאן דין הוא שנעשה כל בהמה כשור. ע\"כ. שמע מינה דגמרינן טפי מתלת ועיין מ\"ש סוף פרק הפרה: \n",
+                    "<b>והברדלס</b>. עיין מ\"ש [הר\"ב] סוף פ\"ק דב\"ק: \n",
+                    "<b>זכה</b>. לשמים. [פירש\"י צדקה עשה] דליכא למימר לעורן דכיון שהמיתו אדם שוינהו רבנן [דלא הצריכו לדונן בב\"ד] כמאן דנגמר דינייהו ואסורי הנאה נינהו [כדקיי\"ל בפרק שור שנגח] (בבא קמא דף מ\"א). גמ': \n",
+                    "<b>רבי עקיבא אומר וכו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כרבי עקיבא. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פ\"ה מהלכות סנהדרין. וכתב עליו הראב\"ד ולא ידעתי למה ע\"כ. והליץ הכ\"מ די\"ל דטעמא דבארי ודוב סבירא ליה לרע\"ק כת\"ק. והוה ליה רבי אליעזר יחיד לגבייהו. ובנחש ס\"ל לר\"ע כר\"א והוה ליה ת\"ק יחיד לגבייהו. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא את השבט</b>. כתב הר\"ב דכתיב והוצאת וגו'. ועיין בפירושו לאין עושין עיר הנדחת וכו': \n",
+                    "<b>ולא את נביא השקר</b>. כתב הר\"ב גמר דבר דבר מזקן ממרא וכו' מה זקן ממרא בב\"ד הגדול דכתיב וקמת ועלית וכו' פי' עלייתו הוא דהוה בשבעים ואחד. אבל מיתתו בעשרים ושלשה. כשאר דיני נפשות. כדאיתא בגמרא דף ט\"ז. ופירש\"י דהא לא תני במתני' ולא את זקן ממרא ע\"כ. ועיין בפרק בתרא משנה ד'. ומ\"ש שם בס\"ד. ומשום דגמרו של זקן ממרא לא היה בב\"ד של ע\"א. להכי לא תני המראתו. כדתנן בפרק בתרא. ואע\"ג דדוקא בע\"א. וכן סוטה דתחלתה בע\"א. כדתנן בפ\"ק דסוטה משנה ד' היו מעלין אותה לב\"ד הגדול. גמרה לא היה בשבעים ואחד. ולפיכך לא תני לה במתני' דהכא כ\"כ התוספות פ\"ק דסוטה דף ז' [ד\"ה מה להלן] אבל מדידת עגלה ערופה לא הוצרכו לתרץ. אע\"ג דתחלתה נמי ג' מבית דין הגדול היו יוצאים כדתנן בריש פרק בתרא \n",
+                    "<b>[ד' מ\"ד] דסוטה דכיון דג' היו יוצאים לא שייך למיתני ע\"פ ב\"ד של ע\"א דאף תחלתו בג' מהם היו</b>. אבל הרמב\"ם בריש פ\"ה מהלכות סנהדרין קרי ליה ע\"פ ב\"ד של ע\"א שכתב מדידת החלל אינה אלא ע\"פ ב\"ד הגדול. לדידיה צריכים לתרץ דלא תני במתניתין משום דגמרו דהיינו עריפה לא היה ע\"פ ב\"ד הגדול כדתירצו התוס' באינך: \n",
+                    "<b>ולא את כהן גדול</b>. כתב הר\"ב דאמר קרא את הדבר הגדול יביאו אליך וגו'. [עמ\"ש בר\"פ דלקמן] ומשה במקום ע\"א קאי. שהוא היה דן קודם מינוי הסנהדרין כל מה שהיו הסנהדרין דנין אח\"כ ולא נתמנו הסנהדרין אלא להקל' מעליו. ורש\"י כתב לקמן גבי עשיית סנהדראות משה במקום ע\"א קאי שהיה שופט ודיין ע\"פ הדבור. ושקול כסנהדרי גדולה שבירושלים: \n",
+                    "<b>ואין מוציאין למלחמת וכו'</b>. עיין במשנה ד' פ\"ב. ומה שכתבתי שם. וכתב הר\"ב דכתיב בדוד ואחרי אחיתופל בניהו בן יהוידע וכן הוא בגמרא [ד' ט\"ז ע\"ב] וכן בפירש\"י. אבל בקרא כתיב בד\"ה א' כ\"ז יהוידע בן בניהו. וכתבו התוס' דה\"ג ר\"ת בגמ'. ומ\"ש אחיתופל זה יועץ. גמ'. וכה\"א (שמואל ב ט״ז:כ״ג) ועצת אחיתופל אשר יעץ. ותמיהני דה\"ל להביא קרא דלעיל מהך קרא דואחרי אחיתופל דכתיב (ד\"ה א כ\"ז) ואחיתופל יועץ למלך. ומ\"ש הר\"ב בניהו בן יהוידע זו סנהדרין בגמ' וכה\"א (שם יח) בניהו בן יהוידע על הכרתי והפלתי. ופירשו התוס' דמייתי ראיה דכי היכי דבניהו בן יהוידע היה ראש סנהדרין כמו כן היה יהוידע אביו. כרתי ופלתי הם סנהדרין. ע\"כ. וכתבו עוד דבניהו בתחלת מלכות דוד הוא אביו של יהוידע זה שבסוף מלכות דוד: \n",
+                    "<b>אין מוסיפין על העיר כו'</b>. כתב הר\"ב שקדושתה גדולה מקדושת שאר א\"י כדתנן בספ\"ק דכלים: \n",
+                    "<b>אלא ע\"פ ב\"ד של ע\"א</b>. כתב הר\"ב דאמר קרא ככל אשר אני מראה אותך וגו' וכן תעשו. לדורות. גמ'. ותמהו התוספות למה לי וכן תעשו הא גבי סנהדרי שבטים אמרינן דבעי ע\"א כדאשכחן במשה דמוקי סנהדראות והוא במקום ע\"א קאי. אע\"ג דלא כתיב התם וכן תעשו. ועוד קשה דבפ\"ב דשבועות תנן דאין מוסיכין על העיר ועל העזרות. אלא במלך ונביא וע\"א. ופירש שם בקונטרס [וכן הר\"ב] דיליף ממשה דבעי כל הני. מה\"ט נמי נבעי מלך ונביא בהעמדת סנדראות. ויש לומר דהכא מרבינן טפי משום דכתיב וכן תעשו דמשמע דאתא לרבויי כל הנך. ע\"כ. וכתבו התוספות שם בשבועות דף ט\"ו דהא דלא תנן הכא מלך ונביא משום דלא חשיב אלא מילי דסנהדרין. ע\"כ. ואין להקשות דא\"כ מאי קשיא להו בהעמדת סנהדרין דלמא אין הכי נמי דבעי מלך ונביא. אלא דלא חשיב כו'. הא ליתא. בשלמא הוספת עיר דנשנה בשבועות אתי שפיר דלא תני הכא. אבל סנהדרי דלא תני בשום דוכתא ודאי משום דליתא. וכן יש לתרץ בואין מוציאין למלחמה אדתנן במשנה ד' פרק דלקמן. וכתבו עוד התוס' וא\"ת וכלים נמי נבעי ע\"א [דהא כתיב בהאי קרא תבנית כל כליו] וי\"ל דכתיב (במדבר ז׳:א׳) וימשחם ויקדש אותם למעוטי. ולגלויי דוכן תעשו לא קאי אכלים ולא בעי לדורות דומיא דמשה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ואין עושין סנהדרין לשבטים</b>. שנא' (דברים ט״ז:י״ח) שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך לשבטיך. ומ\"ש הר\"ב כדאשכחן במשה כו' בעצת יתרו. רש\"י: \n",
+                    "<b>ואין עושין עיר הנדחת כו'</b>. כתב הר\"ב דכתיב והוצאת את האיש וגו'. איש כו' ואי אתה מוציא את כל העיר. ואפ\"ה איצטריך לעיל <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>למעוטי שבט. כגון אם יש בעיר אחת משני שבטים דכיוצא בזה כתבו התוס' אהא דמרבינן שופטים לכל שבט ושבט אע\"ג דמרבינן לכל עיר ועיר: \n",
+                    "<b>ואין עושין עיר הנדחת בספר</b>. כתב הר\"ב דכתיב מקרבך כו' וטעמא דקרא כו' ור\"ש הוא דדריש טעמא דקרא והדרן לקושיא שהקשיתי לשאול במ\"ה פ\"ב דיבמות דהר\"ב לא ס\"ל כר\"ש. ומצאתי בזה שבכאן שהעתיק הרמב\"ם הך טעמא דקרא בפ\"ד מהלכות עכו\"ם וכתב הכ\"מ וי\"ל ומאחר. ורבינו לא סבירא ליה כר\"ש דאמר אלמנה עשירה ממשכנים אותה לא ה\"ל לכתוב האי טעמא. אלא לפי שאין ביניהם נפקותא לענין הדין שזה טעם מתקרב אל השכל. וגם חכמים אין מכחישים אותו אלא שאומרים דאפילו לא הוה האי טעמא מקרא נפיק. ראה רבינו לכתבו. ע\"כ. ועמ\"ש מ\"ז פ\"ג דפרה: \n",
+                    "<b>בספר</b>. תרגום לחוף ימים (בראשית מ״ט:י״ג) על ספר ימיא. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ולא שלשה</b>. כתב הר\"ב בבית דין אחד ובמקם אחד. כלומר קרובים זו לזו. אבל בשנים ושלשה מקומות עושין. והכי נמי בב\"ד אחד. כלומר כל זמן שסנהדרי זו קיימת. אבל מתו אלו ונתמנו אחרים. עושין. ועיין בכ\"מ פרק ד' מהלכות עכו\"ם שהאריך ליישב סוגית הגמרא בזה ולא העתקתיו שאין זה מכונת החבור: \n",
+                    "<b>ולא שלשה</b>. דכתיב עריך הרי שתים אמור. הא מה אני מקיים אחת. אחת ולא שלש. וכתבו התוס' [אית] להקשות דלשתוק מאחת ואנא ידענא מעריך שנים ולא שלש. דתפסת מועט תפסת. ע\"כ: \n",
+                    "<b>אחת או שתים</b>. וכה\"ג תנן בריש פרק ב' דיומא ושם פירש הר\"ב למאי איצטריך למתני אחת. וכדאיתא התם בגמרא [ד' כ\"ג]. והתוס' נדחקו לפרש גם כאן. אבל לפירוש הר\"ב ודעת הרמב\"ם דמחמירים לעשות בשנים ושלשה מקומות גם בב' וג' בתי דינין. אין דבריהם עולים. ונראה לי דהיינו לאשמועינן שתים דומיא דאחת דאע\"ג שהן כאחת שהן מקורבים ועומדים על הספר שבין גליל ליהודה. אחת מזה ואחת מזה עושין. ודוקא שתים. אבל שלשה בכה\"ג לא. וכדמסיק הכ\"מ בפרק ד' מהלכות עכו\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומשה על גביהן</b>. כתב הר\"ב דאמר קרא ונשאו אתך ואת בהדייהו. וכשהוא עמם ליכא למימר שיהא שקול כע\"א ולדורות ליבעי ע' וע\"א. דליכא למימר שקול אלא כשהוא לבדו עומד כנגד כלם. וכן אתה מוצא בקדוש החדש ריש פ\"ג דר\"ה דהוי משה ממנינא דשלשה. ולדורות נמי לא הצריכו אלא שלשה. ועיין לקמן בסמוך מ\"ט בעינן קרא. דתיפוק ליה דאין ב\"ד שקול: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר שבעים</b>. כתב הר״ב דדריש אתך בדומין לך. פירש״י מיוחסין ומנוקין ממום ע״כ. [עיין בגמרא פ״ד ד' ל״ו ע״ב. ואין להאריך בזה] ורבנן מוהקל עליך ונשאו אתך דסנהדרי קטנה שנאמרו ביתרו נפקא להו. וילפי גדולה מקטנה. גמרא. וא״ת ולר' יהודה אע״ג דמפיק ליה אתך לדרשא אחריתא. מ״מ תיפוק ליה ע״א משום דאין ב״ד שקול דהא שמעינן ליה דס״ל הכי בהדיא כדתנן בריש פ״ט דסוטה. ובגמרא ריש פירקין (סנהדרין דף ג' ע״ב) אימר דשמעת ליה לר' יהודה בסנהדרי גדולה דכתיבי קראי. בשאר בי דינא מי שמעת ליה. וכן נמי במסקנא דהתם. וכתב רש״י דכתיבי קראי לקמן בשילהי פירקין. ע״כ. ואני תמיה מאי ראיה מהני קראי דאע״ג דאמרינן דרבי יהודה דריש להו לדרשא אחריתי. ולא למשה על גביהן. אפילו הכי אכתי איכא למימר דאין ה״נ דבעינן ע״א. ומטעם אחר משום דאין ב״ד שקול דנפקא לן מקרא כדלקמן. ותו קשיא לי דבגמרא דהכא אע״ג דאכתי לא שמענו קראי דרבי יהודה אמרינן מ״ט דרבנן. ומאי פריך כיון דקי״ל דאין ב״ד שקולי הלכך אי לא מסתפינא אמינא דבגמ' דר״פ ה״ג דכתיבי בקרא. וה״פ שאני סנהדרי גדולה דבהדיא כתיבי בקרא שבעים איש. וכיון דקרא נחית למנינא ולא כתב שבעים ואחד איש דהא ונשאו אתך איכא למדרש בדומים לך. אלא ה״ל לקרא לפרש בהדיא שיהיו עמו שבעים ואחד. ש״מ דקרא ממעט סנהדרי גדולה ממנין ב״ד שקול משא״כ כולהו שאר בתי דינין שלא נזכרו בכתוב במספר אלא בדרך כלל כגון וסמכו. אינמי תרי אלהים כתיבי. אחד הנה ואחד הנה. בהו אמרינן אין ב״ד שקול. משא״כ הכא דנחית קרא למנינא וכתב שבעים. ולא כתב ע״א. ש״מ דקושטא דמלתא דלא בעי אלא ע'. והיינו נמי דפרכינן הכא בדרבנן מ״ט דבעי ע״א. משום דהא קרא שבעים אמר ולא ע״א כך אני דן לפני רבותי ולא לחלוק על גרסת הספר ופירש״י: \n",
+                    "<b>עד מתי לעדה הרעה</b>. במרגלים כתיב. רש\"י: \n",
+                    "<b>ואין ב\"ד שקול</b>. ר' אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר מה ת\"ל לנטות אחרי רבים להטות. התורה אמרה עשה לך ב\"ד נוטה. גמרא דף וג' ע\"ב. [*ועיין בפ\"ד משנה ב' בדבור המתחיל מן הצד וכו']: \n",
+                    "<b>מוסיפין עליהם עוד אחד</b>. גמרא. סוף סוף לרעה ע\"פ שנים לא משכחת לה. אי אחד עשר מזכים ושנים עשר מחייבים אכתי חד הוא. אי עשרה מזכין וי\"ג מחייבים תלתא הוו. אמר רבי אבהו אי אתה מוצא אלא במוסיפין [וכדתנן בסוף פרק ה'] דעושין בית דין שקול לכתחלה [וקמ\"ל] דאותו שאומר איני יודע כמאן דליתא. ואי אמר מלתא. לא שמעינן ליה. ופירש רש\"י בין לזכות בין לחובה. וכן דעת הראב\"ד. אבל הרמב\"ם בפ\"ט מהלכות סנהדרין לא כתב אלא שאינו חוזר ומלמד חובה. והכ\"מ כתב טעמו דהא אפילו אמר בהדיא חייב חוזר ומלמד וכו'. ואני מצאתי טעם אחר בתוס' פ\"ד סוף דף ל\"ג דלא גרע מאחד מן התלמידים דתנן פ\"ה במשנה ד' דלזכות שומעים. ועוד נפלאתי שהרי בסוף פ\"ה שנינו כשהוסיפו עד ע\"א. שלשים ושש מזכין ול\"ה מחייבין ל\"ו מחייבין ול\"ה מזכין. ש\"מ דמצי למהדר זה שאמר איני יודע ועיין מה שכתבתי סוף משנה ו' פ\"ג: \n",
+                    "<b>[*הרי כאן כ\"ג</b>. אבל בדיני ממונות אין צריך לכל זה. כמו שכתבתי לקמן בריש פרק ד']: \n",
+                    "<b>מאה ועשרים</b>. כתב הר\"ב מפרש בגמרא עשרים ושלשה סנהדרין ושלשה שורות וכו'. כדתנן בפ\"ד משנה ד'. ועשרה בטלנים. פירש רש\"י דקיימא לן כל כרך שאין בו עשרה בטלנים נדון ככפר. ע\"כ. ושני חזנים להלקות החייב ולהזמין. וכן לשון רש\"י וכלומר שאם אחד מלקה. יכול השני להזמין. והוא הדין איפכא. ושני בעלי דינין. שאם לא כן את מיהם דנים. רש\"י. ושני זוממין שיתיראו העדים להעיד שקר שלא יזומו. רש\"י. ושני זוממי זוממין. שמא יתחייב בעל דין ע\"פ עדים וישכור שנים להזימן. ולפיכך צריך שנים אחרים בעיר שיתיראו אלו מהן. אם נבא להזים העדים. יבא אלו השנים ויזימו אותנו. רש\"י. ולבלר. לכתוב ספרים. רש\"י: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כהן גדול וכו'</b>. איידי דתני בפרק קמא [משנה ה'] מילי דכהן גדול פסיק ושרי ליה והדר תני ליה מטלות של מלך דחשוב מיניה. ואחר כך חוזר לענינו להלכות דינין. תוס': \n",
+                    "<b>דן ודנין אותו</b>. בגמרא פריך פשיטא. [אטו משום חשיבותיה מגרע גרע. וכיון דדן איהו נמי דנין אותו משום התקוששו וקושו. תוס'] ומשני איידי דקא בעי למתני מלך לא דן ולא דנין אותו. תנא נמי כהן גדול. ואי בעית אימא הא קא משמע לן דכל שאר דינין חוץ מדיני נפשות דן ודנין אותו כהדיוט בשלשה. דהא דתנן לעיל ולא את כהן גדול אלא בב\"ד של ע\"א. בדיני נפשות הוא. דמי כתיב דברי הגדול. הדבר הגדול כתיב. דבר גדול ממש: \n",
+                    "<b>מעיד</b>. הכא לא פריך בגמרא פשיטא. משום דבלאו הכי מפקינן לה ממשמעות. דהא דמעיד דוקא כשהמלך יושב שם. שאם הכהן גדול יודע עדות לבנו. הולך [המלך] לשם משום יקרא דכהן גדול. וקא אתי ומסהיד. אבל בלאו הכי אינו מעיד. דזילותא הוא לכהן גדול שיבא ויעיד. ותניא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם. כגון זקן שאינו לפי כבודו. והרמב\"ם פירש שמעיד למלך. וזה נדחה דהא מתניתין במלכי ישראל. ותנן [לקמן] אין מעידין. וכן הקשה עליו הכ\"מ בפ\"ק מהלכות עדות והניח בצריך עיון. אבל בפ\"ה מהלכות כלי המקדש כתב קצת ישוב: \n",
+                    "<b>חולץ</b>. עיין מ\"ש במ\"ד פ\"ו דיבמות. ומ\"ש במשנה י' פ\"ד דיבמות: \n",
+                    "<b>מפני שהוא אסור באלמנה</b>. דהוי עשה בתולה יקח ולא אלמנה. ולאו הבא מכלל עשה עשה. ולא תעשה אלמנה לא יקח. ולא אתי עשה דיבום ודוחה לא תעשה [*ועשה]. והאי טעמא לא סגי אלא באלמנה מן הנשואין. ואנן לא מיבם סתמא תנן. בין מן הנשואין בין מן האירוסין. אלא טעמא דמן האירוסין גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה. דלית בה מצות יבום. גמרא [ד' י\"ט]: \n",
+                    "<b>שנאמר ומן המקדש לא יצא</b>. בכהן גדול אונן כתיב דהא כתיב לעיל מיניה לאביו ולאמו לא יטמא. ופירש הר\"ב דדריש לא יצא כל עיקר. ור' מאיר דריש וכו' משום דק\"ל דאי הכי אפילו לביתו נמי לא. אלא מקדושתו וכו' פירש\"י כלומר יעשה חיזוק לדבריו שלא יגרום לצאת מקדושה וליטמא. ע\"כ. ורבי יהודה אגב מרריה דלמא מקרי ואתי ונגע. גמרא [שם] : \n",
+                    "<b>והממונה</b>. פירש הר\"ב הוא הסגן וכו'. אם יארע פסול בכ\"ג ביום הכפורים שמצות היום בכהן גדול ולפיכך צריכין לממונה שמא יארע יכו'. ולאו למימרא דכשר הוא לעבוד ביום אחר בפסול. אלא דביום אחר אין מצוה בכהן גדול ורשאי [כהן] הדיוט לעבוד ואין צריך להממונה תחתיו למלאות מקומו: \n",
+                    "<b>ממצעו בינו לבין העם</b>. כתב הר\"ב שהוא הולך לימין וכו' נמצא כהן גדול באמצע. הכי תניא בגמרא ופירוש המשנה ממצעו לכ\"ג בינו ר\"ל בין עצמו שהוא הממונה לבין העם: \n",
+                    "<b>הספסל</b>. הוא כסא קטן. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא דן ולא דנין אותו</b>. כתב הר\"ב ודוקא מלכי ישראל שאינן נשמעים לדברי חכמים כמעשה שהיה בעבדו של ינאי המלך שהרג את הנפש. שלחו לו לבא ולעמוד בפני סנהדרין כדכתיב (שמות כ״א:כ״ט) והועד בבעליו. ועבדו כממונו דמי. וכשבא וישב אמרו לו עמוד שנאמר (דברים י״ט:י״ז) ועמדו [שני] האנשים ולא רצה וכו' ואירע תקלה שמתו הסנהדרין ע\"י שהענישם שמעון בן שטח. על שכבשו פניהם בקרקע מיראתם את ינאי המלך. וא\"ת והא אמרינן בר\"פ ד' דשבועות שאינו מעיד לפי שאיכו רשאי לעמוד. כמ\"ש שם בס\"ד. ואף במלכי בית דוד *) הוא. וא\"כ ה\"נ לא יהיו נדונים מהאי טעמא. וי\"ל כמ\"ש התוספות דשאני דיני נפשות דחמירי. ע\"כ. וכיון דאין דנין אותן לא ידונו ג\"כ. דכתיב (צפניה ב׳:א׳) התקוששו וקושו קשוט עצמך תחלה ואחר כך קשוט אחרים. ומ\"ש הר\"ב אבל מלך ממלכי בית דוד דן ודנין אותו. שנאמר כה אמר ה' דינו לבקר משפט. ואי לא דיינינן להו. היכי דנין. הא כתיב התקוששו וקושו. גמרא. והקשה הכ\"מ בפ\"ג מהלכות מלכים דמאי מייתי מקרא דבית דוד דאי נימא דדוקא לבית דוד דדנין. דאילו לבית ישראל אין דנין. קשיא היאך דנוהו לינאי. ותירץ דכיון שמצינו בבית דוד שהזכיר הכתוב בהם דינו לבקר משפט. כשגזרו לא גזרו אלא על המלכים העומדים מבית ישראל. אבל אם יעמדו מלכים מבית דוד. לא עליהם הגזירה כדי שלא לחלוק <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>על הכתוב בהם. ע\"כ: \n",
+                    "<b>לא מעיד ולא מעידין אותו</b>. מאותה מעשה עצמו שהיה על ידי קבלת עדות בפני ינאי המלך. ולא רצה לעמוד כדאמרן. ובין שהוא מעיד. ובין שמעידין אותו. צריך שיעמוד. כדדרשינן בריש פ\"ד דשבועות מועמדו שני האנשים אשר להם הריב. ולשון הרמב\"ם בפרק י\"א מהלכות עדות מפני שהם אלמים בעלי זרוע. ואין נכנעים תחת עול הדיינים. ע\"כ. ומשמע דמלכי בית דוד [הוא] מעיד ומעידין אותו. אבל בפ\"ג מהלכות מלכים לא כתב אלא מעידין עליהם. משמע דהם אין מעידין. וכן כתב הכ\"מ. ועמ\"ש ברפ\"ד דשבועות: \n",
+                    "<b>ולא חולצין לאשתו</b>. מפני שאסורה לינשא. רש\"י. ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>אין שומעין לו</b>. כתב הר\"ב דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. שנאמר (דברים י״ז:ט״ו) שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך [כדלקמן במתניתין דסוף פרקין] ור\"י מצוה שאני. גמרא. ומ\"ש הר\"ב וכל שאינה בת חליצה אינה בת יבום. וכ\"כ הרמב\"ם ולא מצאנו אלא כל שאינו עולה ליבום אינו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>עולה לחליצה במ\"י פ\"ד דיבמות. ורש\"י [שם י\"ט] פירש טעם שאינו מייבם שגנאי הוא לו לקום על שם אחיו: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר נושא המלך אלמנתו של מלך כו' שנאמר ואת נשי אדוניך</b>. ומדתנן ר' יהודה אומר משמע דפליג עם ת\"ק. וכן הוא בגמרא [דף יט]. תניא אמרו לו לר\"י נשים הראויות לו [המותרות לו. [רש\"י] מבית המלך. ומאי ניהו מירב ומיכל והשתא שנמצינו למדין שחלוקים חכמים על רבי יהודה אפילו בהא. קשיא לי למה פסק הר\"ב. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו. דהלכה כר\"י בהא. ומיהו נ\"ל דאפשר דסברי דקשיא על דברי חכמים דהא ואת נשי אדוניך בחיקך כתיב. וזה לא מצינו [לומר על מירב]. שהרי נאמר (שמואל א י״ח:י״ט) ויהי בעת תת מירב בת שאול לדוד והיא נתנה לעדריאל המחולתי לאשה. אבל בחבורו פ\"ב מהלכות מלכים חזר בו. וכתב אפילו המלך אינו נושא אלמנתו או גרושתו של מלך אחר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אמרו לו לא היה הדבר כו'</b>. וצורך שעה היה מפני שלום המלכות [שלא ימרדו בו בחשבם שהוא צוה להרגו והיה שר צבאם שלוח אליו להשיב לו הממלכה עליהם אבל בלא טענה זו. אם רצה אין שומעין לו. כ\"מ פ\"ב מהלכות מלכים: \n",
+                    "<b>דרגש</b>. פי' הר\"ב מטה. וביאר יותר במ\"ה פ\"ז דנדרים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומוציא למלחמת הרשות ע\"פ ב\"ד של שבעים וא'</b>. משמע דב\"ד של ע\"א לבדם אין להם כח לעשות חיל להוציאם למלחמת הרשות אלא במאמר המלך. דאי אמרת שאין למלך בזה שום מעלה. א\"כ למאי תנינן לה הכא גבי מעלותיו של מלך. והא דלא תנן בפ\"ק במ\"ה גבי אין מוציאין למלחמת הרשות דבעינן נמי מלך. משום דלא איירי התם אלא במילי דסנהדרי כמ\"ש שם בשם התוספות על ואין מוסיפין על העיר כו'. אבל מל' הרמב\"ם פ\"ה מהל' מלכים אפשר לפרש דמתניתין לא בעיא. למימרא דבעינן למלך במלחמת הרשות שכתב וז\"ל מלחמת מצוה אין צריך ליטול בה רשות ב\"ד אלא יוצא מעצמו בכל עת וכופה העם לצאת. אבל מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה אלא ע\"פ ב\"ד של שבעים וא'. ע\"כ. נראה דלדבריו מתניתין לאו במעלות המלך איירי. אלא אתא לאשמועינן דאינו רשאי להוציא העם במלחמת הרשות כו' דומיא דלא ירבה כו' ואינך. א\"נ משום דיוקא דבמלחמת מצוה רשאי בלא רשות. והיא תהלתו ומעלתו: \n",
+                    "<b>דרך המלך אין לו שיעור</b>. אלא כפי מה שהוא צריך. אינו מעקם הדרכים מפני כרמו של זה או מפני שדה של זה. אלא הולך בשוה ועושה מלחמתו. הרמב\"ם פ\"ה מהל' מלכים. ודעת הכ\"מ שפירושו זה קאי גם על ופורץ גדר לעשות לו דרך. וא\"כ לפירוש הר\"ב וכפירש\"י נפרש כן על דרכו לשדהו ולכרמו שאינו מעקם כו'. והא דתנן אין לו. ס\"א אין לה. וכן העתיק הרמב\"ם. ועיין [מ\"ש] פ\"ו דב\"ב משנה ז'. ומ\"ש בריש מסכת קדושין: \n",
+                    "<b>והוא טטל חלק בראש</b>. כתב הר\"ב חלק היפה בורר ראשון ונוטל מחצה מכל הביזה וכן פירש\"י. ובגמרא תנו רבנן אוצרות מלכים למלך. ושאר ביזה שבוזזים מחצה למלך ומחצה לעם. אוצרות מלכים למלך רורחא דמלתא. ושאר ביזה מחצה כו' דכתיב (ד\"ה א כ\"ט) וימשחו [בשלמה כתיב] לה' לנגיד. ולצדוק [לכהן] מקיש נגיד לצדוק מה צדוק מחצה לו ומחצה לאחיו דכתיב (שמות כ״ט:כ״ח) והיתה לאהרן ולבניו. מחצה לאהרן ומחצה לבניו. אף נגיד מחצה לו ומחצה לאחיו. ע\"כ. ומפרש רש\"י דמתניתין ה\"ק שנוטל חלק. דהיינו מחצה. כדתניא בברייתא ונטולתו בראש. כלומר שהוא מחלק כל הביזה לשנים. והוא בורר לו ראשון ליטול החלק היפה. ואין נראה בעיני לפרש דהר\"ב ר\"ל תרתי דנוטל חלק יפה ראשון מלבד המחצה. דזו מנין לו אא\"כ נאמר דר\"ל חלק יפה היינו אוצרות מלכים דמסתמא הוא היפה. אלא דהיה לו לפרש בהדיא. ועוד שאין זה במשמע חלק אבל לפי מה שכתבתי מפרש חלק היינו מחצה דברייתא. ומדתנן בראש מדקדק לפרש דר\"ל שבורר לו חלק היפה שבשני החציין וזה ל' הרמב\"ם פ\"ד מהלכות מלכים והוא נוטל מחצה בראש: \n",
+                    "<b>אלא שמנה עשרה</b>. כתב הר\"ב שהרי דוד היו לו שש נשים. וקאמר ליה נביא כו'. והא דכתיב קודם לכן (שמואל ב ה׳:י״ג) ויקח דוד עוד פלגשים ונשים מירושלים אחרי בואו מחברון אין מוקדם ומאוחר דהך קרא בתר מאמר הנביא היה. תדע דמני התם בשמות הילודים לו שלמה. וודאי בתר עובדא דבת שבע ומאי דקאמר נביא ואוסיפה לך כהנה וכהנה הוה. אלא ודאי מעשה בת שבע קדם לקרא דויקח דוד עוד פלגשים ונשים. ולא קשיא מלישני' דקרא דויקח דוד עוד פלגשים ונשים דמשמע שכבר היו לו פלגשים אלא שלא הזכירו הכתוב גבי ששה נשים שהיו לו בחברון. וא\"כ כהנה וכהנה מוסיפין יותר על שמנה עשרה לא קשיא דאפשר לפרש דה\"ק שלקח דוד עוד פלגשים ונשים. כוספות על הנשים שהיו לו בחברון. כ\"מ פ\"ג מהלכות מלכים: \n",
+                    "<b>ובלבד שלא יהו מסירות את לבו</b>. דהא קרא קאמר ולא יסור (את) לבבו. גמרא: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר אפילו אחת ומסירה את לבו כו'</b>. דמכדי בעלמא דרשינן טעמא דקרא [כמ\"ש בספ\"ט דב\"מ] א\"כ לכתוב קרא לא ירבה לו נשים. ולשתוק. ואנא אמינא מה טעם לא ירבה משום דלא יסור. לא יסור למה לי. [אלא] אפילו אחת ומסירה וכו'. גמרא. ומ\"ש הר\"ב והלכה כת\"ק. וכ\"כ הרמב\"ם. עיין מ\"ש במשנה ה' פ\"ב דיבמות: \n",
+                    "<b>אלא כדי מרכבתו</b>. דתנו רבנן לא ירבה לו סוסים. יכול אפילו כדי מרכבתו ופרשיו ת\"ל לו. לו אינו מרבה. אבל מרבה הוא כדי רכבו ופרשיו. השתא דאמרת לו לדרשא. לא ירבה לו נשים. מאי דרשת ביה. למעוטי הדיוטות [פירש. רש\"י דמותרים להרבות נשים. גמרא]: \n",
+                    "<b>אלא כדי ליתן אספניא</b>. דתנו רבנן וכסף וזהב לא ירבה לו. יכול אפילו כדי ליתן אספניא ת\"ל לו. לו אינו מרבה. אבל מרבה הוא כדי ליתן אספניא. טעמא דכתב רחמנא לו. הא לאו הכי הוה אמינא אפילו כדי ליתן אספניא נמי לא. לא צריכא להרוחה. [פירש\"י שלא לצמצם. ואם יצטרך לשכור עוד חיילות שיהא מצוי בידו]. גמרא: \n",
+                    "<b>אספניא</b>. והערוך גורס אפסניא וכתב שבלשון יון קורין להוצאה אפסניא: \n",
+                    "<b>וכותב לו ס\"ת לשמו</b>. כתב הר\"ב חוץ מס\"ת שחייב כל אדם מישראל וכו' שנאמר (דברים ל״א:י״ט) ועתה כתבו לכם את השירה ובמלך כתיב (שם י\"ז) וכתב לו את משנה. שתים במשמע. גמרא. [*והא דדרשינן לכל התורה מדכתיב. את השירה מפרש הרמב\"ם ברפ\"ז מהלכות ס\"ת דקרא ה\"ק כתבו לכם ס\"ת שיש בו שירה לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות עכ\"ל וכלומר דקי\"ל בס\"פ הנזקין (גיטין דף ס'). דאין כותבין התורה פרשיות פרשיות והלכך על כרחך לא אתא קרא אלא לכתוב כל התורה שבכללה השירה ג\"כ]: \n",
+                    "<b>מוציאה עמו וכו'</b>. מכניסה עמו. ול' הר\"ב נכנס ויוצא עמו. ולא קשיא. שכן בכתוב הוא אומר והיתה עמו וקרא בו אמר והיתה ל' נקבה. ואמר בו. בל' זכר. כדפירש\"י בפ' נצבים של' נקבה מוסב על התורה. ול' זכר מוסב על הספר: \n",
+                    "<b>יושב בדין</b>. אם הוא ראוי לדון כגון מלכי בית דוד. א\"כ מלכי ישראל קודם התקנה. ומה שהוכיחו התוספות דף י\"ח ע\"ב בדבור המתחיל והא תנן וכו' דכולה מתניתין מסתמא איירי במלכי ישראל. היינו ההיא מתניתין דמלך לא דן וכו' אבל לא דהכא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואין משתמשין בשרביטו</b>. ולא בכתרו. ולא באחד מכל כלי תשמישו. רמב\"ם ריש פ\"ב מהלכות מלכים: \n",
+                    "בשרביטו כדכתיב במלך אחשורוש (אסתר ד׳:י״א) [מאשר יושיט לו המלך] את שרביט הזהב: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>דיני ממונות בשלשה</b>. זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד. והא דפירש הר\"ב ברפ\"ק דשלשה הדיוטות כופין לדון לפניהם מיירי במסרב ואינו רוצה לדון כלל. וכ\"כ בהגהות אשר\"י וז\"ל הכא מיירי כששניהם מתרצים לב\"ד ואז אין לנו לכופן לדון אלא לפני מי שמתרצים. אבל מסרב ואין רוצה לדון כלל. שלשה הדיוטות או יחיד מומחה יכולים לדוט בעל כרחו. ע\"כ. ומיהו נ\"ל דזהו שאמר כששניהם מתרצים לאו דוקא. אלא כלומר כשנתבע מתרצה. אבל אין ר\"ל שאם לא יתרצה התובע בזבל\"א שיכול לכוף לפני שלשה הדיוטות שירצה הוא. דהא מכיון דאמרן דבזבל\"א יצא הדין יותר לאמתו למה זה נכוף לנתבע והרי הוא יכול לטעון דבזבל\"א עדיף טפי מהאי טעמא. וגם לישנא דמתניתין הכי דייקא דדיני ממונות בשלשה הוי בזבל\"א וזבל\"א. והא דבגמרא אמרינן דה\"ק כשזה בורר וכו'. נראה בעיני דדוקא באוקימתא קמייתא דסברינן דזבל\"א היינו זה בורר לו ב\"ד אחד וכו' צריכין לאוקמי כשזה בורר לו אחד. משום דקשיא הא בתלתא סגי אבל באוקימתא בתרייתא דזבל\"א פירושו דיין אחד. אע\"ג דנקטינן נמי בההוא אוקימתא לישנא כשזה בורר לו וכו'. לאו דוקא אלא סירכא דאוקימתא קמא נקטיה. דלמאי נפקא מיניה נדחוק בל' המשנה ונוציאה ממשמעותה ואין לנו דבר המכריחנו לכך. ועוד ראיה לדברי שהרי\"ף והרא\"ש העתיקו המשנה כלשונה. ולא כתבו האוקימתא דה\"ק כשזה בורר לו א' וכו'. ש\"מ דלמסקנא לא קאי. משום דלא צריכין למדחק כלל בלישנא דמתניתין אלא שהיא כמו שנשנית. ומה שהכ\"מ כתב לדקדק בלשון הרמב\"ם דריש פ\"ז מהלכות סנהדרין שנתכוין לומר אם אירע שאמר איש פלוני ידין לי כאוקימתא דה\"ק כשזה בורר לו אחד וכו'. והסכים מהר\"ר ואלק כהן על ידו בריש סימן י\"ג. אינו דקדוק כלל למעיין בדברי הרמב\"ם ואין להאריך בזה. ושוב באו לידי חדושי מוהר\"ר שמואל פוזנא. ומצאתי כתוב בהן בזה הל' אלא ה\"ק זה בורר לו דיין אחד וכו' כצ\"ל מספר ישן כתוב בקלף וק\"ל. עכ\"ל. והנאני מאוד. ומיהו בהא מודינא כשיש ב\"ד קבוע בעיר דלא מצי מדחי ליה הנתבע לתובע לדון בזבל\"א לפי שמפני כן קבעו בית דין. [*וכך פסק ר\"מ איסר לש בהג\"ה ריש סימן ג']: \n",
+                    "<b>זה בורר לו אחד וכו'</b>. כתב הר\"ב ומתוך כך יצא הדין לאמתו דצייתי בעלי דינין וכו' וסבר החייב וכו' ואם היה יכול להפך בזכותי וכו' וכ\"כ רש\"י. ופירש הרא\"ש דר\"ל שסובר כך שיהפוך בזכותו יותר מבזכות האחר. ומתוך כך צייתי לדינייהו. אבל הדיין עצמו חלילה למצוא סברא לזכותו אם לא שיראה לו דין גמור. אבל אם היה יכול להטעות את חבירו שיקבל את סברתו אע\"פ שהוא מסופק בה. הוא בכלל מטה משפט אבל [דעת הרב] מתוך שזה בוררו מבין דבריו לאשורו. ואם יש לו [שום צד] זכות נושא ונותן עם חבירו. וכן עושה הדיין השני למי שבררו נמצא שלא ישאר שום צד זכות נעלם מעיני הדיינים. שניהם. ושלישי שומע המשא ומתן של שניהם ומכריע ביניהם ויוצא הדין לאמתו. ע\"כ: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים שני הדיינים בוררין להן עוד אחד</b>. לשון הר\"ב בלא דעת שני הבעלי דינין כדי שלא יהא לבו של זה השלישי נוטה אצל אחד מהן. וכ\"כ הרמב\"ם. ואין בידו דבר מספיק לכשיאמר כי הוא זה אשר מפני כן יהא נוטה לאחד יותר מלחבירו כששניהם ביררוהו. כזה כן זה. לדעת ר\"מ. ולמה יחלקו חכמים. ובגמרא מסקינן דכולי עלמא דעת הדיינים בעינן שיבררו מי שישב עמהן אדם הגון וכי פליגי בדעת בעלי דינין. רבי מאיר סבר דעת בעלי דינין נמי בעינן. ורבנן סברי דעת הדיינים בעינן. דעת בעלי הדינין לא בעינן: \n",
+                    "<b>זה פוסל דיינו וכו'</b>. לשון הר\"ב יכול לומר לא אדון לפני ב\"ד שבררת. ולא דק שהעתיק ל' רש\"י באוקימתא קמייתא. זה בורר לו ב\"ד אחד. וזה בורר לו ב\"ד אחד. אבל למסקנא וכדפירש הר\"ב זב\"ל דיין אחד וזב\"ל דיין אחד. הוי זה פוסל דיינו. אותו דיין שבירר. וכן ל' רש\"י שם יכול לומר לו. לא אדון לפניו: \n",
+                    "<b>זה פוסל דיינו</b>. גמרא. כל כמיניה דפסיל דייניה. אמר ר' יוחנן בערכאות שבסוריא שנו. שהם הדיוטות שאין דין תורה אלא שהורגלו לדון. ורבי מאיר יהיב להו דין יושבי קרנות ויכול לפוסלן. ורבנן סברי כיון שהמחום רבים עליהם לא כל הימנו לפוסלן. ועדיפי מיושבי קרנות. כן העלו האחרונים ז\"ל דיושבי קרנות גרעי מערכאות שבסוריא. אבל מומחים. אפילו ר\"מ מודה שאין יכול לפוסלן. נ\"י: \n",
+                    "<b>[*שהן קרובין</b>. ובמשנה ד' קא מפרש להו. אלו הן הקרובים וכו'. אלא דהתם לעדות שנינו מקרא דכתיב (דברים כ״ד:ט״ז) לא יומתו אבות וגו' דדרשינן בעדות כמ\"ש שם. ואכתי מנלן לדון דפסילי. וי\"ל דכ\"ש הוא וכדאשכחן באוהב ושונא במשנה ה'. ותו דאטו עדות כתיב בקרא דלא יומתו אלא אנן נקטינן עדות וכ\"ש לדון. אלא שיש להקשות ודלמא דוקא לדון פסלן קרא. אבל לעדות לא. וי\"ל דאי לדון הוה ליה למימר לא יומתו אבות מבנים וגו'. ועוד נ\"ל דאיתא בסוגיין דף כ\"ח את זו דרש רבי יוסי הגלילי ובאת אל הכהנים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם. (שם י\"ז) וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל שופט שלא היה בימיו. אלא זה שהיה קרוב ונתרחק. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן הלכה כרבי יוסי הגלילי. ומדהוצרך להכשיר השופט שהיה קרוב ונתרחק. שמע. מיניה כל שעדיין הוא קרוב פסול לדון. ובמדרש רבה ריש פרשת שופטים כשם שהקרוב פסול להעיד. כך הוא פסול לדון. ומה ראית לומר כן אמר רשב\"י כתיב ונגשו וגו' ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע מקיש וכו' מה נגעים ביום וכו' ומה נגעים פרט לקרוב. אף ריבים פרט לקרוב. אלא שאני תמה דבנגעים גופיה מנלן. ובפרקין [דלקמן דף ל\"ד] איתא בהדיא ומה ריבים שלא בקרובים. אף נגעים וכו'. וכן כתב הר\"ב בספ\"ב דנגעים. ובדפוס של מתנות כהונה שעל הרבות איתא בהפך. וכמו שהיא הגירסא בפרקין אבל ראה זה מצאתי בתורת כהנים פרשת נגעים בסוף פ\"א כמו ברבות. ומה נגעים וכו' וצריך עיון. וגם הואיל וחכמים פליגי וסבירא להו דרואה נגעי קרובים. א\"כ אין היקש זה. אלא מחוורתא כדכתבתי] [ויש לעיין בספר קרבן אהרן]: \n",
+                    "<b>אינו יכול לפוסלן</b>. כתב הר\"ב ופסק ההלכה בזה כשקבלו בעלי הדין וכו' שאע\"פ שגרם להזיק וכו' וקי\"ל כמאן דדאין דינא דגרמי. עיין במשנה ד' פ\"ד דבכורות. ומדלא כתב הר\"ב בחלוקה זו אם נשא ונתן ביד מה דינו. מסתברא משום דסבירא ליה דלא שנא ואע\"ג דנשא ונתן ביד אפ\"ה פטור וכן הבין הטור לדעת הרמב\"ם כמ\"ש בטור סימן כ\"ה. וטעמא דלא דמי לטועה בשקול הדעת. כתב הב\"י שהרשב\"א כתב בשם בעל המאור דמשום פשיעותא דבעל דין נגעו בה. דכל טועה בדבר משנה דבר ברור [הוי] והוה ליה לשייולי ולגלויי טעותא. ולא הוי ליה למסמך עליה. וכיון שנשא ונתן בפניו ולא מיחה פטור. ע\"כ. ועיין מ\"ש בפ\"ק דאבות. על ואל תעש עצמך כעורכי הדיינין. ומ\"ש הר\"ב ואם טעה בשקול הדעת וכו'. וסוגיא דעלמא כחד מינייהו. לשון הרמב\"ם פ\"ו מהלכות סנהדרין [ולא ידע] שכבר פשט המעשה בכל העולם כדברי האחד. והטור כתב כגון שסתמא דגמרא פריך ממלתיה וכיוצא בזה [והוא פי' הרי\"ף] ורש\"י פירש שרוב הדיינים נראה להם דברי השני. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ואם נשא ונתן ביד וכו' ישלם מביתו. וחוזר ונוטל וכו' במכל שכן מהא דלקמן. ולשון הר\"ב כל' הרמב\"ם פ\"ו מהלכות סנהדרין. ומ\"ש הר\"ב ודיין שלא קבלו וכו' סותר דינו. ואפילו לא טעה. נפקא מיניה לענין זמן. א\"נ זמנין דליכא לברורי טעותא לא מהמשנה ולא מהסוגיא דעלמא. ואפ\"ה אפשר שאינו דין צדק ויכולין הדיינים לפסוק דלא כמו שפסק זה הדיין דאטו כולהו דיני נשנו במשנה וסוגיא דעלמא. ומ\"ש הר\"ב ואם טעה ולא נשא ונתן וכו' ישלם כדין כל גורס להזיק. שזה מתכוין להזיק הוא. כיון דלאו דיינא הוא. ומ\"ש הר\"ב מי שנטל רשות מן הנשיא שבארץ ישראל אינו יכול לכוף לבעלי הדין אלא בא\"י. דהכא בבבל שבט לשון שררה ויש להם רשות להפקיר דהפקר ב\"ד הפקר. דכתיב (עזרא י) וכל אשר לא יבא וגו' בהאשה רבה [דף פ\"ט]. והתם בא\"י מחוקק. שררה מועטת. כדתניא לא יסור שבט מיהודה (בראשית מ״ט:י׳). אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט שיש להם כח ורשות מאת מלכי פרס. ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל דנשיא היה שמלמדין תורה ברבים בגמ' פ\"ק דף ה'. ומ\"ש הר\"ב ומומחה וכו' והוא יכול לדון יחידי. עיין לשונו בריש מכילתין. ובמ\"ח פ\"ד דאבות. ופי' מומחה עיין בפירוש [הר\"ב] מ\"ה פ\"ה דעירובין. ומ\"ש הר\"ב ואפי' לא נקט רשותא כלומר ודיניו דין. אבל אם טעה אינו פטור הואיל ולא נקט רשותא ועיין מ\"ת פ\"ד דאבות: \n",
+                    "<b>זה פוסל עדיו וכו'</b>. כתב הר\"ב פלוגתייהו מוקי בגמרא כשאמר בעל דין יש לי שתי כתי עדים בדבר וכו'. רבי מאיר אומר יכול וכו' שהרי אמר יש לי כת אחרת. ואם בקש ולא מצא יפסיד. וכן פי' רש\"י. וקצת קשה לומר כן מפני שסבור היה שיש לו שתי כתי עדים ואמר כן ואח\"כ בקש ולא מצא. יפסיד. והרמב\"ם מפרש בענין אחר דפלוגתייהו כשהביא שני כתי עדים שאחר שהעידו כת אחת כדבריו. הביא עוד אחרת והעידו ג\"כ כמו עדים הראשונים. וטען הלה שארבעה העדים פסולים הם. רבי מאיר אומר שומעים לו. ונאמר לזה שהביאם הבא ראיה שהם כשרים. לפי שאתה לא היית מביא עדים אחר עדים על ענין אחד בעצמו. אלא שאתה יודע שיש בהן מי שאינו כשר לעדות. ואנחנו לא נדע איזה כת מהם הפסולים. אם הם הראשונים או הם האחרונים א\"כ יש לך לקיים הכשרות באחת הכתות. וחכמים אומרים אין אנו חוששים בהביאו עדים אחר עדים. לפי שלא עשה זה לפי שאחד מהן פסול. אלא לחזק טענותיו ולהודיע כי זה ידוע אצל רבים ואין שומעין לו. אלא אם בירר הדבר שיש בהן פסול: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אמר לו נאמן עלי אבא</b>. לשון הר\"ב להיות דיין. וכן לשון רש\"י. ולשון הרמב\"ם פ\"ז מהלכות סנהדרין מי שקבל עליו קרוב. או פסול. בין להיותו דיין בין להיותו עד עליו וכו'. ע\"כ. ונראה לי דרש\"י נמי לרבותא הוא דנקט דיין. דהא תנן במשנה ד' פרק ו' דנדה. כל הכשר לדון כשר להעיד. ויש שכשר להעיד. ואינו כשר לדון. וכן לקמן במשנה ה' ועיין בדבור דלקמן: \n",
+                    "<b>רועי בקר</b>. הוא הדין כל בי תלתא דלא גמירי דינא. פסולים. ולרבותא נקט רועי בקר דלא שכיחי בישוב ולא ראו ולא שמעו עסקי דין בין אדם לחבירו. גמ' סוף דף כ\"ה ואפילו לעדות נמי פסלינהו רבנן דקא חזו רבנן דקא מכווני ושרי להו לרעות בשדות אחרים. כדאיתא התם בגמ': \n",
+                    "<b>רבי מאיר אומר יכול לחזור בו</b>. כתב הר\"ב אפילו לאחר גמר דין לאחר שקבל כו' ואמר איש פלוני וכו' וכן דעת נ\"י דלגבי עדות נמי הוי גמר דין כשפסקו ב\"ד הדבר על פיהן. אבל הריב\"ש סימן ת\"ץ כתב שהסכימו הרבה מן האחרונים אשר ראוי לסמוך עליהם דלגבי עדות הוי גמר דין כל שנתקבל עדותן בב\"ד וכו' ופסק כן ר\"מ איסר לש בהגהותיו לש\"ע [ח\"מ סימן כ\"ב סעיף א']. ואפשר שכן גם דעת הר\"ב ודלצדדין נקט דלאחר שקבל העדות הוא גמר דין דקבלת עדות. ודאמר איש פלוני וכו' הוא גמר דין דקבלת הדיין. ועיין מ\"ש בדבור דור לי וכו': \n",
+                    "<b>אינו יכול לחזור בו</b>. כתב הר\"ב ואם קנו מידו וכו' שאין לאחר קנין כלום. גמ'. וכתב נ\"י ואע\"ג דמיחזי כקנין דברים. אפ\"ה אשכחן בקנין שמחזק הדברים כדאמרינן גבי דינא דבר מצרא [ברפ\"ט דב\"מ דף ק\"ח]. וגבי משכנתא באתרא דלא מסלקין בפ\"ה דב\"מ דף ס\"ז]. ע\"כ: \n",
+                    "<b>דור לי בחיי ראשך</b>. כתב הר\"ב ואתן לך מה שאתה תובע. וברישא נמי באתן לך מחלוקת. אבל במחול לך אפילו רבי מאיר מודה. וצריכא למתני תרוייהו. נאמן עלי. ודור לי. משום דנאמן עלי וכו' הוי תולה בדעת אחרים [*אבא ואביך] ומצית אמרת דלא גמר ומקני. דמימר אמר מי יימר דמזכי לי ואפילו רבנן מודו ליה לר\"מ בהא. צריכא. ודור לי הוה תולה בדעת עצמו [*של בעל דין] ומצית אמרת דבהא אפילו רבי מאיר מודה דאין יכול לחזור. צריכא. גמרא. ומ\"ש הר\"ב דאצ\"ל ומחול לך. כתב הרא\"ה ז\"ל דלאו דוקא דקא א\"ל מחול לך בהדיא דאם כן פשיטא דמהני מדין מחילה גמורה דהא לא בעיא קנין. וכיון דבלאחר גמר דין מחלוקת הא זיכה אותו והויא מחילה גמורה. והיכי ס\"ד דר\"מ סבר יכול לחזור. אלא ודאי הכא כגון דא\"ל תובע לנתבע הרי עלי לעשות מתביעה זו בכל מה שיאמרו אבא. או אביך. הן לפטור. הן לחיוב. שאין בלשון הזה לשון מחילה. וכן הסכימו האחרונים ז\"ל. נ\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואלו הן הפסולים</b>. פירשו התוס' דפסולי דרבנן קא חשיב. וכמ\"ש בשמם בסוף פ\"ק דר\"ה. ומש\"ה כתבו דל\"ג הכא ועבדים דאינהו פסולים מדאורייתא מק\"ו. כמ\"ש שם. וכתב הרמב\"ם ולא יעלה על דעתך שאלו בלבד פסולי עדות. אבל הם רבים. יארך לפרשם. והנה לך שני עיקרים כוללים רובם וכו'. כמ\"ש הר\"ב ולענין פסק הלכה וכו'. וקשיא לי מ\"ש שם הר\"ב בפסק הלכה דמלוה ברבית פסול דאורייתא ואילו בסוף פ\"ק דר\"ה כתב דאינו פסול דאורייתא וצ\"ל דהכא מפרש כסלקא דעתייהו דתוס' דמתני' באבק רבית. אבל ברבית קצוצה פסולים דאורייתא. וכן דעת הרמב\"ם פ\"י מהלכות עדות. אי נמי דעת הר\"ב כנ\"י שכתב דמתני' לוה אצטריכא ליה דפסול מדרבנן. משום דלא משמע לאינשי שיהא אסור אלא למלוה דמרויח. ודוקא בקצוצה. אבל באבק אפילו מדרבנן לא מפסיל הלוה. אלא המלוה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>המשחק בקוביא</b>. פי' הר\"ב לפי שאינו מתעסק בישובו של עולם. ועיין בפירושו לסוף פ\"ק דר\"ה ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>והמלוה ברבית</b>. כתב הר\"ב אחד הלוה וכו'. והא דתנן מלוה ברבית. מלוה הבאה ברבית. גמ'. ומ\"ש הר\"ב דקיימא לן המלוה והלוה שניהם עוברים בלא תעשה סוף פ\"ה דב\"מ. ואע\"ג דהתם תנן ערב ועדים נמי שעוברים בלא תשימון. [לא תשימון] לאינשי <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>למלוה ולוה משמע להו. הרא\"ש וכ\"כ המגיד פ\"ד מהלכות מלוה. והכ\"מ כתב בפ\"י מהלכות עדות. דלא מפסלינן לעדות כשאינו בן מלקות או חמור ממלקות. אא\"כ נטל ממון. ע\"כ. [*ועל כל הלאוין של רבית אין לוקין מפני שניתן להשבון. כמ\"ש הרמב\"ם בפ\"ד מהלכות מלוה ולוה]: \n",
+                    "<b>ומפריחי יונים</b>. כתב הר\"ב אית דמפרשי אם תקדים יונתך וכו' ואע\"ג דהיינו משחק בקוביא. תנא תולה בדעת יונו. ותנא תולה בדעת עצמו. וצריכא. דאי תנא תולה בדעת עצמו. התם הוא דלא גמר ומקני. דאמר קים לי בנפשאי דידענא טפי. אבל תולה בדעת יונו. אימא לא. ואי תנא תולה בדעת יונו. דאמר בנקשא תליא מלתא. ואנא ידענא לנקשא טפי. אבל תולה בדעת עצמו אימא לא. צריכא. גמ'. ומ\"ש הר\"ב ואית דמפרשי שמגדל יונה מלומדת להביא יונים וכו'. ויש בהן גזל משום דרכי שלום ולא גזל גמור. גמרא. ופירש\"י דלא זכה בהן בעל השובך. דממילא קאתו ורבו להתם: \n",
+                    "<b>וסוחרי שביעית</b>. פי' הר\"ב דניתן לאכילה ולא לסחורה. ועיין עוד בפירושו לסוף פ\"ק דר\"ה: \n",
+                    "<b>חזרו לקרותן סוחרי שביעית</b>. כתב הר\"ב משרבו האנסים וכו' והיו צריכין לאסוף וכו'. כדמשכחת לה נמי שהתירו לחרוש משום כן. כדתנן במשנה ב' פ\"ד דשביעית. וכמ\"ש שם הר\"ב. ועיון מ\"ש שם בשם התוס': \n",
+                    "<b>אמר רבי יהודה אימתי וכו'</b>. אמשחקי בקוביא קאי כמ\"ש הר\"ב בסוף פסק הלכה וכן דעת הרמב\"ם והטור. ולפירוש הראשון דמפריחי יונים. קאי נמי אדידהו. ומ\"ש הר\"ב בפסק הלכה פסול לעדות. וכ\"ש לדון. ומ\"ש הלכה כרבי יהודה. גמ' [דף כ\"ו]. וכתבו התוס' דדוקא כשמעות שניהם על הדף שקורין אישקקי\"ר בלע\"ז שהמקום קנוי למי שהרויח לקנות המעות. אבל אותם המשחקים באמנה אפי' הקנו זה לזה לא קנו דאסמכתא גמורה היא. ואין קנין מועיל בה. ע\"כ. [ומ\"ש] ואם לקח ממון שלא כדין וכו' כגון גנב וגזלן. דנתנו להשבון. ואין בהם מלקות. ומ\"ש ומלוה ברבית. כתבתי בזה בריש משנתינו ומ\"ש וחמסן דיהיב דמי. דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. ומ\"ש והגבאים והמוכסים שלוקחין לעצמן כפירש\"י. וכתבו התוס' דמיירי שהחזירו דאי לאו הכי פסול מדאורייתא. אלא משום דלא ידעי למאן נהדרו. ועוד דכיון דעדיין הם עוסקים בגבאות [ובמכס] חשודים לחזור לקלקולם. ע\"כ. ומ\"ש ומקבלי צדקה מן העכו\"ם בפרהסיא. ואפשר ליה לאתזוני בצנעא. ומבזי נפשיה בפרהסיא. דאי לא אפשר ליה. חיותיה הוא. גמרא. ומ\"ש הר\"ב ואימתי חזרתן דמשחקי בקוביא. משישברו פספסיהן בברייתא דף כ\"ה. ופירש\"י שברי עצים והן מרלי\"ש בלע\"ז. ע\"כ. ונ\"י כתב לפי שהקוביא מרובעת כאבן פספם. קרויה כן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואלו הן הקרובים</b>. מנא הני מילי דת\"ר לא יומתו אבות על בנים מה ת\"ל אי ללמד שלא יומתו אבות בעון בנים. ובנים בעון אבות. הרי כבר נאמר <b>(דברים כ״ד:ט״ז) איש בחטאו יומתו</b>. [ודכתיב (שם ח) פוקד עון אבות. כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהן] אלא לא יומתו אבות על בנים בעדות בנים [ועל כרחך הני ב' אבות באחין קא משתעי שהן קרובים מן הכל. דבאב ובנו לא מצי למימר דאם כן לא הוה קרי להו אבות דחד אב וחד בן סגי]. ובנים לא יומתו על אבות בעדות אבות. אשכחן אבות לבנים. ראובן לבן שמעון. דהיינו אחי אביו. ובנים לאבות בן שמעון לראובן דהיינו בן אחיו. וכ\"ש אבות להדדי. דהא בנים מכח דידהו קאתו. בנים לבנים מנלן. א\"כ לכתוב קרא לא יומתו אבות על בן. דכיון דכתיב אבות ב' אחים משמע ועל הבן הוה משמע. בנו של כל אחד וא' הוי פסול לשניהם. ומאי בנים דאפילו בנים להדדי. בנים לעלמא שיהו ב' קרובים פסולים להעיד על אדם מן השוק מנלן. א\"כ לכתוב קרא ובן על אבות. א\"נ הם על אבות. מאי ובנים אפילו בנים לעלמא. אשכחן קרובי האב. קרובי האם מנלן. אמר קרא אבות אבות תרי זימני. אם אינו ענין לקרובי אב תנהו ענין לקרובי האם. אשכחן לחובה לזכות מנלן אמר קרא יומתו יומתו תרי זימני. אם אינו ענין לחובה. תנהו ענין לזכות. אשכחן בדיני נפשות. בדיני ממונות מנלן. אמר קרא (ויקרא כ״ד:כ״ב) משפט אחד יהיה לכם. משפט השוה לכם. גמרא:  ",
+                    "<b>אביו</b>. ס\"א ל\"ג וכן בנוסח משנה שבגמרא בבלי וירוש' ל\"ג. וכ' הרמב\"ם הכועם שלא מנה אותו במשנה לפי שהוא מבואר במקרא. ולא למדנו איסור עדות הקרובים אלא ממה שהזהיר הש\"י מלהעיד האב על הבן. או הבן על האב. כמ\"ש לא יומתו אבות על בנים. ע\"כ:  ",
+                    "<b>ובעל אחותו</b>. כ' הר\"ב משום דבעל כאשתו. דכתיב (שם י\"ח) ערות אחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תקרב דודתך היא. והלא אשת דודו היא. מכלל דאשה כבעלה. גמרא [דף כ\"ח ע\"ב]:   ",
+                    "<b>ובניהן וחתניהן</b>. כתב הר\"ב ודווקא בנים ובנות שיש לו לגיסו מאחות אשתו. וכ\"כ הרמב\"ם ולאו דוקא גיסו. דה\"ה לכלהו בעל כאשתו. דלא מפסלי בניהן ובנותיהן שמאשה אחרת. אלא נקטי גיסו דסמיך:  ",
+                    "<b>וחורגו לבדו</b>. ואי קשיא כיון דתנא בעל אמו פסול לו. ממילא ידעינן דהוא נמי פסול לבעל אמו. ולמה לי תו למתני חורגו. ואי משום לבדו. לשתוק מיניה. וכל כמה דלא תני. לא משתמע מינה אלא הוא לבדו. לא תקשה לך דכל הנך דמשתמעי מכללא. מתני במתניתין בהדיא כגון אחי פסול לי ואנא לו [*דאנא נמי אחיו. ובנו פסול לי. ואני לו] דאנא אחי אביו. ובמתניתין תני ליה אחי אבי פסול לי. ואני לו. שאני בן אחיו. והא תנא ליה אחיו ובנו וכו' דאורחא למתני כשם שזה פסול לזה כך זה פסול לזה. רש\"י ונ\"י:  ",
+                    "<b>דודו ובן דודו</b>. לאפוקי אחי האם. וקרובי האישות. עיין בנ\"י:  ",
+                    "<b>וכל הראוי ליורשו</b>. כתב הר\"ב תשלום משנתו של ר\"ע היא וכו' [*וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו. וכתב בחכמת שלמה שכך נ\"ל דלא כפירש\"י וכו'. ע\"כ. ופשוט הוא דהא בכלל דודו ובן דודו אף מן האם. ואינם ראוים ליורשו. וכי תימא דאדרבא וכל הראוי ליורשו פירושו [של] דודו ובן דודו דדוקא מן האב. א\"כ לא לתני דודו ובן דודו כלל] ומיהו בעל אחותו ראוי לירש האחות. והיא ראוי ליורשו ובעל כאשתו. וכן בעל אחות אביו. וגיסו נמי שתי האתיות ראויות לירש זו את זו. ובעל כאשתו. ראשון בראשון אפילו בתרי בעל. לכולי עלמא. ומ\"ש הר\"ב אבל הוא ראוי לירש אחי אמו. כדתנן בריש פ\"ח דב\"ב אחי האם מנחילין ולא נוחלין:  ",
+                    "<b>היה קרוב ונתרחק הרי זה כשר</b>. ר\"י אומר וכו'. דאמר קרא (שם ה') [או ראה וגו'] אם לא יגיד. בראייה והגדה תלא רחמנא מלתא. גמרא ערכין פ\"ד דף י\"ח. ועיין מ\"ש שם במ\"ב. [*מ\"ש הר\"ב ואין הלכה כר\"י. עיין מ\"ש לעיל משנה א' בדבור המתחיל שהן וכו']:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>האוהב והשונא</b>. סיומא דדברי ר\"י היא. ובגמרא [דף כ\"ט] דת\"ר והוא לא אויב לו. (במדבר ל\"ה) יעידנו. פירש רש\"י דהאי והוא אעד קאי. דמעיד שהוא חייב גלות והעד לא אויב לרוצח. דאי ברוצח הא כתיב (דברים ד) והוא לא שונא לו וקראי אחרינא טובא ע\"כ. ולא מבקש רעתו. (מבדבר ל\"ה) ידיננו. פירש רש\"י דסמיך ליה ושפטו העדה. וקאמר ר\"י דהאי לא מבקש רעתו אשופטיס קאי. ע\"כ. אשכחן שונא. אוהב מנלן. סברא היא. אויב מאי טעמא משום דמרחקא דעתיה אוהב נמי מקרבא דעתיה: \n",
+                    "<b>שושבינו</b>. כתב הר\"ב רעהו בימי חופתו. ועיין מה שכתבתי במשנה ד' פ\"ט דב\"ב: \n",
+                    "<b>אמרו לו לא נחשדו וכו'</b>. גמרא. והאי לא אויב לו ולא מבקש רעתו. דרשי חד לדיין כמ\"ש הר\"ב דבדיין מודו. אידך כדתניא אמר רבי יוסי בר יהודה והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו. מכאן לשני ת\"ח ששונאין זה את זה שאין יושבין בדין כאחד. ומסיים הרמב\"ם בפרק כ\"ג מהל' סנהדרין. שדבר זה גורם ליציאת משפט מעוקל. שמפני השנאה שביניהן. דעת כל אחד נוטה לסתור דברי חבירו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומאיימין עליהם</b>. כתב הר\"ב מודיעים אותם וכו'. שיועצי המלך וכו'. וכן לשון רש\"י ונ\"י. ולפום ריהטא כתבו כן. שהוה להו לכתוב. שאיזבל שיעצה וכו' שאין במשמעות הכתוב שום יועץ למלך בזה אלא איזבל: \n",
+                    "<b>ומאיימין עליהם</b>. בפני הכל. הרמב\"ם פרק י\"ז מהלכות עדות. ועיין מ\"ש בסוף פריק ד' בס\"ד. שהאיום הוא אחר שאמרו העדים שבאו להעיד. ויודעים בדבר הזה: \n",
+                    "<b>ומוציאין את כל האדם לחוץ</b>. וכן במשנת בבלי. וכן העתיק הרמב\"ם בפרק י\"ז מהלכות עדות ומהר\"ם יפה מסיים בספר הלבוש סימן כ\"ח כדי לחקור העדים לבדן שחקירה כזו עדיפא. ע\"כ. ומיהו מסתבר דכל האדם היינו חוץ מבעלי הדינין. דאדרבא עדיפא דבעלי דינין יהיו שם בשעת החקירה [*וכ\"כ במשנה דלקמן בשם נ\"י]. ונ\"א גרס ומוציאין אותן לחוץ. וכן במשנת ירושלמי. וכן העתיקו הרי\"ף והרא\"ש. וכן נראה גרסת הטור סימן כ\"ח ולגרסא זו סברא דחקירה נמי עדיפא כשהיא בפני רבים. אלא שהעדים (עצמן) [לבד] מוציאין. ואין משיירין אלא אחד משום דמרמזי רמוזי: \n",
+                    "<b>איש פלוני</b>. לשון חשיבות. כדאשכחן באבות פ\"ק. איש סוכו. איש צרידה. איש ירושלים. כך נראה לי: \n",
+                    "<b>בפנינו הודה לו</b>. עיין מ\"ש במשנה ב' פרק ו' דשבועות: \n",
+                    "<b>מאתים זוז</b>. וכן במשנה ה' פ\"ז דשבועות נקט שיעור המספיק לאדם שכן שנינו בסוף פאה. מי שיש לו מאתים זוז לא יטול וכו'. \n",
+                    "<b>ובודקים אותו</b>. עיין סוף משנה ה' פ\"ז: \n",
+                    "<b>שנים אומרים זכאי</b>. ואחד אומר חייב. זכאי. דכתיב (שמות כ״ג:ב׳) אחרי רבים להטות. רש\"י. ועיין מ\"ש בריש פרק ג' דב\"ק: \n",
+                    "<b>שנים אומרים חייב וכו' חייב</b>. כדתנן בריש פרק דלקמן. ועיין מ\"ש שם בס\"ד: יוסיפו הדיינין. שנים. רמב\"ם פרק ח' מהלכות סנהדרין. ר\"ל דהכי פירושא דמתניתין. הדיינים יוסיפו וכמה שנים. ומסיים הרמב\"ם בפירושו ואם אירע עוד כגון זה המאורע בעצמו. ואמרו שנים זכאי. ושנים חייב. וא' איני יודע. או שאמרו הארבעה זכאי או חייב. ואחד איני יודע יוסיפו שנים. כן יעשו תמיד עד שיהיו שם מנין. שיאמר סברתו. ומנין גדול ממנו שיאמר הפך אותה סברא. אבל בחבורו שם כתב דאם אמרו הארבעה זכאי וכו'. הולכים אחריהם. וכן שלשה וכו' ואפילו זה שאמר עכשיו איני יודע הוא [אחר] ופירש הכ\"מ דלדעתו הא [דאמרינן בגמרא] סוף פ\"ק [וכ\"כ הר\"ב בסוף פ\"ה] דזה שאמר איני יודע כמאן דליתא. ולא שמעינן ליה. דוקא בדיני נפשות הוא [*אבל בכאן מפרש הר\"ב ג\"כ כמאן דליתא. ובדיני ממונות קיימינן] וכתב עוד שם הרמב\"ם היו מחצה על מחצה יוסיפו וכו' עד ע\"א. כדתנן סוף פ\"ה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היו מכניסין אותם</b>. פירש הר\"ב לבעלי דינין. שלאחר ששמעו טענותיהם וכו' דהא דתנן לעיל ומוציאין כל אדם לאו אדידהו קאי כמ\"ש לעיל. וכ\"כ כאן נ\"י וז\"ל מכניסים לבעלי דינין. הכי מסקינן בגמרא דאילו לעדים לא צריך כיון שקבלו עדותם. ומוציאין אותם אחר קבלת עדות דבשעת קבלת עדות ודאי בעלי דין התם קיימי אלא אחר קבלת עדות שהוא שעת משא ומתן מוציאין וכו'. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב לאחר ששמעו טענותיהן. מלתא דפסיקא נקט דלפעמים אין כאן עדים כלל. ומ\"ש הר\"ב כדי שישאו ויתנו בדבר ולא ישמעו הבעלי דינין מי מחייב וכו'. מסיים הרמב\"ם כדי שיהיו הדיינים אהובים אצל בני אדם: \n",
+                    "<b>הגדול שבדיינים וכו'</b>. לחלוק לו כבוד שכן מדת חכמים שאינם מדברים בפני מי שהוא גדול ממנו. כדתנן במשנה ז' פרק ה' דאבות. וכן בפרק דלקמן משנה ב' מתחילין מן הגדול נמי מהאי טעמא כמ\"ש שם. ומהר\"ר ואלק בש\"ע סימן י\"ט כתב טעם אחר ולא ישר בעיני על כן מה שנ\"ל כתבתי: \n",
+                    "<b>איש פלוני</b>. פירשתיו במתניתין דלעיל: \n",
+                    "<b>על זה נאמר לא תלך רכיל בעמך</b>. ואומר הולך רכיל וגו'. מאי ואומר. ועוד דיהודה ועוד לקרא הוא. דקרא קמא באורייתא. וקרא תניין במשלי. ואיכא למימר דאי מקרא דלא תלך רכיל הוה אמינא דדוקא כשהולך לרגל ולגרות מדון הוא דאסור. אבל לזכות את עצמו שלא ישנאהו הלה לא אסר קרא. ת\"ש הולך רכיל מגלה סוד ש\"מ דהמגלה סוד מקרי הולך רכיל. אע\"פ שאינו עושה לגרות מדון. הלכך הך קרא דאורייתא דכתיב לא תלך רכיל נמי במגלה סוד הוא. ודברי הב\"ד סוד הוא שהרי מוציאין וכו'. נמצא שע\"ז נאמר לא תלך וגו' ובנ\"א ל\"ג אלא ע\"ז נאמר הולך רכיל. וכן הוא במשנת ירושלמי ואף נוסחת הבבלי נראית שהיא כן. ובטעות נדפס במשנה לא תלך וכו' דהא מייתי בגמרא ת\"ר מנין לכשיצא וכו' ת\"ל לא תלך וכו'. ואומר וכו'. ואי איתא דבמשנה נמי גרסינן לא תלך. מאי בעי גמרא לאשמועינן מהברייתא טפי ממה שכבר שמענו במשנתינו. דשינוי ל' דת\"ל וע\"ז נאמר. ודאי דלית ביה קפידא ולא מידי. אלא ודאי דאף הבבלי ל\"ג במשנה לא תלך וגו' וכן העתיקו הרי\"ף והרא\"ש. גם הרמב\"ם פ' כ\"ב מהלכות סנהדרין והטור סימן י\"ט לא נסבי אלא לקרא דהולך רכיל. ושוב מצאתי בגמרא בפרק הגוזל קמא (בבא קמא דף צ\"ט) דמייתי למתניתין ול\"ג לא תלך וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סותר את הדין</b>. בית דינו סותרין לו דינו שפסקו ומחייבין את שכנגדו. רש\"י: \n",
+                    "<b>אמר רשב\"ג וכו' שלא מצא בתוך ל'</b>. בגמרא פסקינן בהא הלכה כרשב\"ג. והא דכתב הר\"ב אין הלכה כרשב\"ג קאי אבבא אחרונה דבההוא פסקינן בגמרא דלא כרשב\"ג כדאמרינן כ\"מ ששנה רשב\"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ וכו' וראיה אחרונה. והיא זו האחרונה דמתניתין. דראשונה הלכה כמותו. ואף הרמב\"ם בפירושו כתב סתם ואין הלכה כרשב\"ג. ותימה שלא פירש דדוקא באחרונה. ובחבורו פ\"ז מה\"ס פסק בהדיא בקמייתא כרשב\"ג. ואל יטעך סוף הלשון שנראה כאילו פסק גם בבתרייתא כרשב\"ג. אבל מוכח מתוכו דליתא. דא\"כ ברישא לאשמועינן רבותא דאפילו אמר אין לי וכו' סותר. אבל עיקר הלשון כמו שהעתיק הש\"ע בסימן כ' [*ודקדקנו בפירושו של הרמב\"ם וראינו שבהכרח מ\"ש ואין הלכה כרשב\"ג קאי דוקא אסיפא. דבסוף משנה ז' כתב והלכה כרשב\"ג ושם לא הוזכר רשב\"ג. אלא ט\"ס הוא וצ\"ל בתחלת משנה ח' וקאי ארישא. והשתא ממילא הא דכתב במשנה ח' ואין הלכה כרשב\"ג לא קאי אלא אסיפא בלחוד]: \n",
+                    "<b>קרבו פלוני ופלוני וכו'</b>. כתב הר\"ב אבל הטוען וכו' אין שומעין לו וכו' וכשיביא וכו'. וכ\"כ הרמב\"ם. ולכון אבל מוסב על וכשיביא וכו': \n",
+                    "<b>אפונדתו</b>. פירש הר\"ב חגורתו כלומר אזור חלול. וכן כתב בסוף מסכת ברכות. ובריש פכ\"ט דכלים: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אחד דיני ממונות וכו' בדרישה וחקירה</b>. כתב הר\"ב וזהו דין תורה. אבל אמרו חכמים שאין מאריכין בדרישה וחקירה בדיני ממונות שלא תנעול דלת וכו'. ופריך בגמרא אלא מעתה טעו לא ישלמו דדלמא אי שביק לדרוש ולחקור הוה רווחא למלתא ולא הוו טעו [וברפ\"ג מפורש דישלמו. וכדתנן במשנה ד' פ\"ד דבכורות] ומשני כ\"ש שתנעול דלת בפני לוין דמתיראין להפסיד על ידי ב\"ד טועין. ולשון הר\"ב שאין מאריכין מועתק מפירש הרמב\"ם אבל בגמרא דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה. וכן ל' הרמב\"ם בפרק ג' מהלכות עדות. אין עידי ממון צריכים דרישה וחקירה. ומ\"ש הר\"ב ודרישה וחקירה היא השאלה בענין וכו'. ותנינן להו בר\"פ דלקמן: \n",
+                    "<b>מה בין דיני ממונות וכו'</b>. אע\"ג דשוין בחקירה ודרישה מדכתב משפט אחד יהיה לכם. לענין מילי דתליא בזכות וחובה. אין להשוותם. דלא שייך בדיני ממונות. תוספות: \n",
+                    "<b>דיני ממונות בשלשה</b>. ודיני נפשות בכ\"ג כדתנן בפ\"ק: \n",
+                    "<b>ודיני נפשות פותחין לזכות</b>. שנאמר (במדבר ה׳:י״ט) אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית הנקי. דתחלת התנאי לזכות. וכך אומרים לכל הנדון אם לא עברת אל תירא. גמרא. וכתבו הר\"ב במשנה ד' פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>דיני ממונות מטין וכו' בין לחובה</b>. ודיני נפשות וכו'. ועל פי שנים לחובה. כדילפינן במתניתין בסוף פ\"ק מדכתיב (שמות כ״ג:ב׳) לא תהיה אחרי רבים לרעות וכו'. וליכא לאוקמא בדיני ממונות. כדאמר לקמן [דף ל\"ו ע\"ב] לא תטה משפט אביונך (שם) אבל אתה מטה [משפט] שור הנסקל וכ\"ש שאר דיני ממונות. רש\"י: \n",
+                    "<b>דיני ממונות מחזירים וכו'</b>. עיין בארוכה בפירוש הר\"ב דר\"פ דלעיל: \n",
+                    "<b>דיני נפשות מחזירים לזכות וכו'</b>. דת\"ר מנין ליוצא מב\"ד חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות מנין שמחזירין אותו ת\"ל (שם) נקי אל תהרוג פירש\"י נקי משמע מן החטא ואע\"פ שנתחייב בדין. ע\"כ. ומנין ליוצא מב\"ד זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה מנין שאין מחזירין אותו ת\"ל צדיק אל תהרוג. פירש\"י צדיק משמע שנצטדק בדין ואע\"פ שאינו נקי: \n",
+                    "<b>ואין הכל מלמדין חובה</b>. לשון הר\"ב שאם אמר אחד מן התלמידים היושבין לפני הדיינין ולא נתמנו ב\"ד על כך. רש\"י. ועיין משנה ד' ופרק דלקמן משנה ד': \n",
+                    "<b>אבל המלמד זכות אין יכול לחזור וללמד חובה</b>. סברא היא דבעינן והצילו. ובגמרא מוקי לה בשעת משא ומתן הוא דלא יחזור דמתוך שאתה אומר לו שלא לחזור הוא מחזר אחר ראיות להעמיד דבריו ושמא ימצא ראיות נכונות. אבל בשעת גמר דין שכבר חזר על כל צדדין ונראה לו שאין דבריו נכונים חוזר ומלמד חובה. רש\"י. ועיין בפירש הר\"ב סוף פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>דנים ביום וגומרין בלילה</b>. כתב הר\"ב דכתיב ושפטו את העם בכל עת. וכתיב והיה ביום הנחילו פירש\"י משפט נחלות דהיינו דיני ממונות ביום. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב הא כיצד יום לתחלת הדין ולילה לגמר דין. פירש\"י דכתיב ושפטו. ועיקר משפט היינו גמר דין. ע\"כ. והתוספות כתבו דאיפכא ליכא למימר דמסתמא תחלת הדין עיקר. ועוד ביום הנחילו קבלת העדות הוא דהוי כתחלת הדין. ע\"כ: \n",
+                    "<b>דנין ביום</b>. ולפסק הר\"ב במשנה ב' פי\"ב דיבמות כמ\"ד חליצה בלילה פסולה. הכי נמי תחלת דין בלילה אפילו בדיעבד אינו דין. דהא חליצה כתחלת דין הוא לאותו מ\"ד. כמ\"ש שם. וירושלמי שכתב הב\"י בח\"מ סימן ה' כבר אפכוהו התוספות דיבמות דף ק\"ד [ד\"ה מ\"ס]. ולא איירי אלא בגמר דין. ולכתחלה: \n",
+                    "<b>וגומרין בלילה אם רצו</b>. רש\"י: \n",
+                    "<b>לפיכך אין דנין לא בערב שבת וכו'</b>. כתב הר\"ב שנמצא גמר דינו בשבת ולהשהותו אחר שבת אי אפשר וכו'. הכי קאמר שאם יראוהו בע\"ש לחובה בעו למעבד הלנה. ונמצא גמר דינו בשבת. ויצטרכו להשהותו מלהמיתו עד אחר שבת דבו ביום אי אפשר וכו' והשהייה מלהמיתו אחר שנגמר דינו. הוא ענוי הדין. כך מפורש בגמרא. והא דלא אמרינן דלא לגמר דינו בשבת משום שאין דנין בשבת כדתנן במשנה ב' פרק ה' דביצה. תירצו התוספות דדוקא דיני ממונות גזירה שמא יכתוב. אבל דיני נפשות אין לאסור מטעם זה שכבר כתבו מאתמול דברי המזכין והמחייבין. ע\"כ. ונ\"י תירץ דהא לא תבערו עדיפא ליה דאסור מדאורייתא. ע\"כ. ופרכינן בגמרא דלקטליה לאורתא ומשני נגד השמש בעינן. ותו פרכינן ונגמריה בחד בשבתא. דכל שלא נגמר דינו לא הוי ענוי הדין. דכל שעה מצפה להצלה. ומשני מנשי טעמייהו. אע\"ג דשני סופרים כותבין דברי המזכים והמחייבים כדלקמן משנה ג'. נהי דבפומא כתבין. לבא דאינשי אינשי. דאע\"ג שזכור לו ליסוד הטעם. נשכח מלבו ישובו לטעמו ואין יכול ליישבו ולתת טעם הגון כבראשונה [רש\"י]. ומ\"ש הר\"ב שנאמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם מסקינן בגמרא דמושבות קשיא ליה [דודאי דלגופיה איצטריך. אי לחלק אי ללאו. כדפירש\"י בפירוש החומש. וכמ\"ש במשנה ח' פ\"ז] מושבות מה ת\"ל. מכדי שבת חובת הגוף הוא וחובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בח\"ל. מושבות דכתב רחמנא למה לי. כתיב הכא בכל מושבותיכם. ולהלן הוא אומר בפרשת רוצחים (במדבר ל״ה:כ״ט) והיו אלה לכם לחקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם. מה מושבות האמור להלן ב\"ד. אף מושבות האמור כאן ב\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הטומאות והטהרות</b>. אם בא אדם לישאל על דבר טהרות מתחילין מן הגדול. שואלין תחלה לגדול שבדיינין מה הוא אומר בדבר. רש\"י. ויש לתמוה אמאי לא תני נמי האסור והמותר. דמסתמא נמי דינא הכי ובברייתא בגמרא דף ל\"ו יש ג\"כ לתמוה דתניא והטהרות והטומאות וכו'. דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות וכו' ולא קא חשיב לאסור ומיתר כלל. לא ברישא ולא בסיפא והרמב\"ם בפ' י\"א מרלכות סנהדרין העתיקם כלשונם. אף בריש פ\"ח לענין הולכין אחר הרוב. כתב במה דברים אמורים בדיני ממונות ובשאר דיני אסור ומותר וטמא וטהור וכיוצא בהן וכו': \n",
+                    "<b>מתחילין מן הגדול</b>. כי כן מדת החכמים שלח לדבר בפני מי שגדול ממנו. וכמ\"ש בס\"ד פרק דלעיל משנה ז'. וכן אמרו בגמרא דכל מנינא דבי רבי אפילו לענין ממונא מן הצד הוו מתחלי ופירש רש\"י מפני ענוה יתירה שהיתה בו ע\"כ. ש\"מ דההתחלה שמן הגדול לחלוק לו כבוד היא: \n",
+                    "<b>מן הצד</b>. פירש הר\"ב מן הקטנים וכו' דאמר קרא וכו'. כלומר לא תענה על מופלא שבב\"ד ולנטות מדבריו משא\"כ כשאומרים הקטנים תחלה אינם נוטים מדברי המופלא שאומר אחריהם. אלא שעומדין בדבריהם. ואף על גב דלנטות דרשינן ליה בדיני ממונות נמי כמ\"ש בסוף פ\"ק בדבור ואין ב\"ד שקול וכו'. כתבו התוספות דאפ\"ה אפשר לפרש לא תענה על רב בדיני נפשות. ע\"כ. וכתבו עוד דיני נפשות מתחילין מן הצד משום לא תענה על רב אבל בדיני ממונות לא חיישינן. ומ\"מ דרך שאילה יכולין לענות. ע\"כ. ונ\"ל שכיונו קרוב למ\"ש נ\"י בשם המפרשים ז\"ל דלאו למימרא דאסור לענות על רב. דאדרבא אסור לו לשתוק. שהרי בדיני נפשות אמר אחד מן התלמידים יש לי ללמוד עליו זכות שומעין לו. ותלמיד היושב לפני רבו וכו'. אלא הכי אמר קרא שראוי לעשות בענין שלא יצטרכו לענות על רב. כלומר שידברו הם החלה. ולא מפני כבודו. אלא שיש לחוש שמא לא ירצה התלמיד לחלוק אחר כך על הרב כי יתבייש ממנו ויכניס דבריו. ומפני כך חששו בזה לדיני נפשות מתוך חומר שבהם. אבל בד\"מ אין אנו חוששים כ\"כ. ע\"כ. שנראין דבריו דאע\"ג דקרא דלא תענה משתעי נמי בד\"מ. מ\"מ לא חששו חכמים לעשות תקנה בכך שלא יצטרך לענות פן יכניס דבריו. כי אין לחוש שיכניס דבריו. והיינו נמי דברי התוספות בד\"מ לא חיישי' לתקן דבר. דקרא קאמר לעשות במקום שצריך לעשות ולא במקום שאין לחוש. אע\"ג דקרא בתרוייהו קא משתעי: מסר הדבר לחכמים לתקן במקום שצריך. ומ\"ש ומ\"מ דרך שאילה כו' מתרצים הא דאחד מן התלמידים כו'. דזהו דרך שאילה. וזה דלא כנ\"י. ואם נאחז החבל בשני ראשיו שנאמר דלא תענה בדיני נפשות כדכתבתי מעיקרא בשם התוספות ונאמר דאחד מן התלמידים דרך שאילה כמ\"ש עתה בשמם. נוכל ג\"כ להניח הא דלא תענה במשמעותן של הדברים למימרא דאסור לענות וכו'. וכן היא דעת הרמב\"ם שכתב בפירושו שאם יתחיל הגדול אסור לנשארים לחלוק עליו כמו שנאמר לא תענה וגו'. ע\"כ. ולשון הר\"ב סובל יותר לפרש שדעתו היא ג\"כ שאסור וכו'. ואיכא למידק אהא דכתב הר\"ב מן הקטנים שבחכמה שהיו יושבים בצד. שזה מובן על יותר קטן שבחבורה. כדמוכח ממשנה ד'. ואמאי כיון דלא קפיד קרא אלא על הרב שהוא המופלא דלא תענה עליו. נתחיל ממי שאחריו דליכא קפידא גביה ומתקיים ג\"כ שאין השאר מדברים בפני מי שגדול מהם. ונ\"ל דטעמא הוא משום שזהו כבודו של המופלא יותר להתחיל מן הקטן שבקטנים מלהתחיל ממי שהוא גדול אחריו כדאמרינן בעלמא. [ע\"ז נ\"ח]. כלום גבור מתקנא אלא בגבור שכמותו כך נראה לי. ולא ראיתי להעתיק דבר חכמת שלמה בטעם שמתחילין מקטן שבקטנים כי פירושו דחוק מאוד. גם בל' רש\"י שנסמך עליו בדף ל\"ו. שכתוב בפירש\"י מתחיל מן הצד שלא ישמע אחר וכו' יש מגיהין שישמע וכו' ואין להאריך בזה. ודעת הרמב\"ם בפרק י' ובפרק י\"א מחבורו גם בפירושו אין לי בו הכרע אם דעתו להתחיל דוקא בקטן שבקטנים אם לא: \n",
+                    "<b>הכל כשרים לדון דיני ממונות</b>. כתב הר\"ב ואפילו גר והוא שתהא אמו מישראל. כדמייתי לה הרי\"ף בפרק מצות חליצה. דכתיב (דברים י\"ז) שום תשים עליך מלך מקרב אחיך. כל משימות שאתה משים עליך. לא יהו אלא מקרב אחיך. וכיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה. ושם [דף ק\"ב] כתבו התוספות דכל שכן כשאביו מישראל. ומ\"ש הר\"ב וממזר נמי כשר לדון דיני ממונות. היינו חוץ מירושלים כדתנן במשנה ה' פ\"ד דקדושין ועיין מ\"ש שם: \n",
+                    "<b>ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות</b>. כ' הר\"ב דכתיב ונשאו אתך עיין מ\"ש שם בקדושין. ומ\"ש במכילתין סוף פ\"ק ועיין בפירש הר\"ב משנה ח' פ\"ט דמנחות ומ\"ש שם [ד\"ה סומא]:  \n",
+                    "<b>המשיאין לכהונה</b>. המיוחסים וראויים להשיא בנותיהם לכהנים. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סנהדרין</b>. אף של כ\"ג. רש\"י: \n",
+                    "<b>כחצי גורן עגולה</b>. כתב הר\"ב שיהו כולן רואין זה את זה. לפי שאם היו יושבין בשורה. אין פני הראשונים רואים זה את זה. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב דאמר קרא שררך אגן וכו' זו סנהדרין שיושבת בטבורה של עולם. גמרא. ופירש\"י שבית המקדש באמצע של עולם. ע\"כ. ושררך. הוא הטבור וכמו שהטבור אינו ממש באמצע. כן גם ביה\"מ אינו ממש באמצע אבל על צד הקרוב הוא. כדעת אנשי מחקרי הארץ. ואין להאריך בזה: \n",
+                    "<b>וכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין</b>. פלוני חייב. ומן הטעם הזה. ופלוני זיכה ומן הטעם הזה. רש\"י דף ל\"ד. [ועיין עוד לקמן מזה]. ושם מפרש בגמרא דאע\"ג דבגמר דין אפילו המזכין יכולין לחזור כמ\"ש במשנה א'. אפ\"ה כותבין כדי שלא יאמרו שנים טעם אחד משני מקראות. שאם אמרו אין מונין להם אלא אחד. דאמר קרא (תהילים ס״ב:י״ב) אחת דבר אלהים שתים זו שמענו [אבל שתים לא דבר אלהים לשמוע אחת] מקרא אחד יוצא לכמה טעמים. ואין טעם אחד יוצא לכמה מקראות. ועוד נ\"מ למחייבין. דאי למחר הדר ביה מטעמא קמא ומחייב ליה מטעמא אחרינא בעי למיהדר ומבעי הלנת דין בטעמא בתרא. אולי יחזור בו בלילה: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר שלשה</b>. כתב הר\"ב כדי שיהיו ב' עדים וכו' כך פירש הרמב\"ם בפירושו גם בחבורו [סוף] פ\"א מה\"ס העתיק דברי ת\"ק בזה הלשון. אחד כותב דברי המחייבין ואחד כותב וכו'. ותמיהני דהא שפיר קאמר רבי יהודה ורש\"י פירש וכותבין דברי המזכין וכו' וז\"ל שניהם כותבין דברי המזכין. ושניהם כותבין דברי המחייבין. שאם יטעה האחד יוכיח כתבו על של חבירו. רבי יהודה אומר שלשה היו. שמתוך טורח הטעמים שירבה עליהם יטעו בדבר. אלא אחד כותב דברי המזכין. ואחד כותב דברי המחייבין. והשלישי. כותב דברי כולם. ומתוך שאין טורח רב עליהם לא יקצרו בדבר ואם יטעה אחד מהם יוכיח כתב של שלישי. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושלש שורות</b>. כתב הר\"ב וכל שורה של כ\"ג וכו'. ולאו אורח ארעא לעשות שורת תלמידים מרובה משל דיינים. כלומר לעשות שנים של כ\"ד. ומסיים רש\"י ולא לעשות שורות קטנות. ולא שתים של כ\"ג וא' של ב' תלמידים הלכך עבדי שלש שורות: \n",
+                    "<b>יושבין לפניהם</b>. אף הן כעגולה. אלא שהגדולים יושבין על הספסלים והתלמידים על הקרקע. רש\"י: \n",
+                    "<b>ולא היה יושב במקומו של ראשון</b>. כתב הר\"ב ולא היה אותו שנברר מן הקהל וכו' אלא במקום וכו' בסוף שורה השלישית. ומסיים רש\"י וכן אותו שבא מן השלישית לשניה וכן אותו שנסמך מן הראשונים לא היה יושב במקומו של ראשון אלא כולן בסוף השורות. וכל בני השורה נמשכין איש איש למעלה ממקומו וממלאין זה מקומו של זה. לפי שהקטן וכו'. ובגמרא ולימא להו עד האידנא הוה יתיבנא ברישא השתא מותביתו לי בדנבי [בזנבות] אמר אביי דאמרי ליה הכי. הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים. כדתנן במשנה ט\"ו פ\"ד דאבות ועיין מה שכתבתי שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומאיימין עליהם</b>. אחר שאמרו העדים ראינו זה או פלוני שעבר עבירה פלונית אמרו להם מכירין אתם אותו התריתם בו ואמרו העדים היתה לו התראה ומכירין אנו אותו. כדתנן בריש פרק דלקמן כ\"כ הרמב\"ם [ריש] פי\"ב מהלכות סנהדרין. אבל בדיני ממונות בפרק י\"ז מהלכות עדות לא ביאר שקודם האיום יאמרו כלום העדים ולא הדיינים. מ\"מ לשון המשנה ו' פרק דלעיל וכך העתיקה שם מוכחת שהם באים ואומרים קודם האיום הננו באים להעיד בדבר הזה ויודעים אנחנו בזה הדבר וכיוצא בזה. דהא תנן שאחר האיום אומרים ליה אמור היאך אתה יודע וכו' משמע שכבר אמרו שיודעים בדבר: \n",
+                    "<b>שמא תאמרו מאומד ומשמועה וכו'</b>. לאו דבדיני ממונות אמדינן דהא תנן במ\"ו פ' דלעיל אם אמר הוא אמר לי וכו' לא אמר כלום. אלא אע\"ג דפסילי בדיני ממונות אמרינן להו בדיני נפשות. גמרא: \n",
+                    "<b>עד מפי עד</b>. כלומר ששמענו עד מעיד בב\"ד אחר: \n",
+                    "<b>ומפי אדם שמענו</b>. כלומר מפי אדם ידוע. מה שא\"כ משמועה דהיינו שמענו אומרים ולא ידענו מי הוא אומר שזה אינו מבורר כלל. קמ\"ל. דאפילו בררו דבריהם מפי מי שמעו אין זה כלום. ובנוסח המשנה שבגמרא ל\"ג שמענו. וי\"ל דעד מפי עד ומפי אדם היינו פירושא קא מפרש משמועה. אבל הרמב\"ם בפי\"ב מהלכות סנהדרין העחיק כגרסת הספר: \n",
+                    "<b>דבר אחר דמי אחיך וכו'</b>. אין זה מן האיום. וכן לא העתיקו הרמב\"ם שם אלא תנא דמתניתין פירושא קא מפרש לקרא בדבר אחר ועיין בסמוך לקמן: \n",
+                    "<b>לפיכך נברא אדם וכו'</b>. כל זה אומר להם. רש\"י. וזה מוכח שדעתו ג\"כ דדבר אחר לא אמרו להם. ומ\"מ לשון כל לאו דוקא כמ\"ש בסמוך [*והר\"ב שהשמיט תיבת אדם אע\"פ שמפירש\"י העתיק כן לא דק. דרש\"י כבר כתבו כשפירש כל זה וכו']: \n",
+                    "<b>ומפני שלום הבריות וכו'</b>. גם זה לא העתיק הרמב\"ם אלא התחיל הרי כל באי עולם בצורת אדם הראשון הם נבראים. ואין פני כל אחד מהן וכו': \n",
+                    "<b>ולהגיד</b>. לדורות הבאים. רש\"י: \n",
+                    "<b>בחותם אחד</b>. חותם היינו אותו ברזל שהצורה חקוקה בו. רש\"י: \n",
+                    "<b>ומלך מלכי המלכים הקב\"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם [הראשון]</b>. חותמו של אדם הראשון הוא צורת מין האדם. אשר בה האדם אדם. בו ישתתפו כל האדם. ואע\"פ שהכל מקבלים אותה צורה ישתנו אישיהם במאורעים רבים כמו שהוא מצוי ונראה. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם</b>. כלומר חשוב אני כעולם מלא לא אטרד את עצמי מן העולם בעבירה אחת. וימשוך ממנה. רש\"י: \n",
+                    "<b>ושמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת</b>. פירש הר\"ב להכניס ראשינו בדאגה זו ואפילו על האמת. וכפירוש רש\"י. וכלומר שאע\"פ שאנו יודעין האמת לב האדם נוקף עליו. שמא לא כיון אל האמת הואיל ויש לדאוג על כל האיומים הללו: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>היו בודקין אותן וכו'</b>. לאו בפעם אחת וזה בפני זה. דלא גרע מדיני ממונות דתנן במשנה ו' פ\"ג דמשיירין את הגדול וכו'. והכי נמי תנן לקמן במשנה ג' ואח\"כ מכניסין את השני וכו'. וכ\"כ הרמב\"ם בפרק י\"ב מהלכות סנהדרין אם עמדו בדבריהן. מכניסין את הגדול שבעדים ובודקין אותו וכו': \n",
+                    "<b>חקירות</b>. נקט חדא מתרתי דקרא. אע\"ג דבריש פרק דלעיל נקט תרתי הכא סגי ליה בחדא. ונקט חקירה אע\"ג דכתיב אחר דרישה לפי שהחקירה הוא מורה יותר על העמידה על אמתת הענין מדרישה כד\"א (איוב כ\"ה) ולכל תכלית הוא חוקר: \n",
+                    "<b>בשבע חקירות</b>. כתב הר\"ב כנגד ז' לשונות שנאמר במקרא בחייבי מיתות ב\"ד ודרשת וחקרת. בעיר הנדחת. ומ\"ש ושאלת אינו מן המנין וכו' דושאלת לא משמע חקירה. אלא עד דכתב היטב בהדיה. אבל ודרשת בלא היטב משמע דרישה מעליא. רש\"י. ומ\"ש ובמקום אחר וכו'. ביחיד העבד עבודה זרה. ומ\"ש ובמקום אחר וכו' בעדים זוממין. ומסקינן [בגמרא] דכולהו ילפינן מהדדי ליתן את האמור של זה בזה מדכתיב והנה אמת נכון גבי ע\"ז. וכתיב והנה אמת נכון בעיר הנדחת. ומשמע אמת נכון דרישה וחקירה. הא ארבעה. דל תלת מינייהו לג\"ש דהני תלתא ליתן האמור של זה בזה. ואתו נחנקים בק\"ו מנסקלים ומנהרגין כלומר מעכו\"ם שבסקילה. ומעיר הנדחת שהיא בסייף. שצריכין דרישה וחקירה. ובלאו הכי לא מקטל. חנק הקל מכולן לא כ\"ש. ואתו נשרפין בק\"ו מנסקלין דחמירי. מה שא\"כ מנהרגין דקיל. ולר\"ש דאמר [בריש פ\"ז] שריפה חמורה פש לן חדא מהני ארבעה לאתויי נשרפין. ורבנן מלתא דאתיא בק\"ו טרח וכתב לה קרא: \n",
+                    "<b>באיזה יום</b>. פירש הר\"ב של שבת. אע\"פ שאמרו בכך וכך בחדש אע\"פ כן שואלין להם באיזה יום בשבת היה. לפי שכל השבע הללו באות להביאן לידי הזמה. ואין מעלין על לבן חשבון של חדש אם היו אלו עמהן אותו יום במקום אחר. וכששואלין אותן באיזה יום והם אומרים ביום פלוני. נזכרים עדי הזמה להזימם. רש\"י: \n",
+                    "<b>באיזה מקום</b>. שזו היא המועלת להביא את כל החקירות להזמה דבלאו הכי לא מתזמי. רש\"י: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר באיזה יום וכו'</b>. גמרא. תניא אמר להם ר' יוסי לחכמים לדבריכם מי שבא ואמר אמש הרגו. אומר לו באיזה שבוע באיזו שנה באיזה חדש. בכמה בחדש דאמרו ליה לדבריך מי שבא ואמר עכשיו הרגו אומר לו באיזה יום באיזו שעה באיזה מקום. אלא אע\"ג דלא צריך רמינן עליה כדרשב\"א דאמר [בפ\"ד דף ל\"ב] ומסיעין היו את העדים ממקום למקום [פירש\"י מחדר לחדר. והרמב\"ם בפ\"א מהלכות סנהדרין מפרש מענין לענין] כדי שתטרף דעתן ויחזרו בהן. ה\"נ אע\"ג דלא צריך רמינן עליה כדרשב\"א. ור' יוסי אמש הרגו שכיח ברוב עדיות. עכשיו הרגו לא שכיח ברוב עדיות. כלומר דר' יוסי נמי לא אמר דסגי בהני תלת אלא כשמתוך עדותן של העדים ניכר שאותו היום שמעידין עליו בכמה בחדש הוא. ובאיזה חדש הוא ובאיזה שנה ושבוע. דאי לא תימא הכי היאך אתה יכול להזימן. והיינו דקאמר לדבריכם מי שבא ואמר אמש וכו'. ומה שאלה היא זו דלמא רבנן נמי מודו באומר אמש. ולא אמרו שצריך לכל השבע. אלא היכא שלא ניכר מתוך עדותן אותו יום שהעידו באיזו מכל הלין הוא. אלא ודאי דר' יוסי ורבנן לא נחלקו אלא באומר יום שמשמעו נודע וניכר כל הני דאמרן. אבל בלא ניכר אף רבי יוסי מודה. ולא נחלק עם החכמים. דאי לא תימא הכי היאך אתה יכול להזימם. ועיין מ\"ש בריש פ\"ו: \n",
+                    "<b>מכירין אתם אותו וכו'</b>. עיין מ\"ש בתחלת משנה דסוף פרק דלעיל: \n",
+                    "<b>התריתם וכו'</b>. גמרא אמר עולא מנין להתראה מן התורה [אפילו כי ידעינן דלאו שוגג הוא כמו חבר. ועיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ב דמכות] שנאמר (ויקרא כ׳:י״ז) ואיש אשר יקח את אחותו וגו' וראה את ערותה אטו בראייה תליא מילתא [משום דראה אותה מחייב] אלא עד שיראוהו טעמו של דבר [שהיא ערוה לו] אם אינו ענין לכרת [דכתיב בהאי קרא. וכרת דין שמים הוא. וקמי שמיא גליא אם שוגג או מזיד. ולא בעי התראה] תנהו ענין למלקות. דבי חזקיה תנא וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה (שמות כ״א:י״ד) [ולא כתיב אם הזיד] שהתרו בו ועדיין הוא מזיד. דבי רבי ישמעאל תנא המוצאים אותו מקושש עצים (במדבר ט״ו:ל״ג) [שקישש לא נאמר] שהתרו בו ועדיין הוא מקושש. דבי רבי תנא על דבר אשר ענה (דברים כ\"ב) על עסקי דיבור. וצריכא. דאי כתב רחמנא אחותו ה\"א חייבי מלקות אין. חייבי מיתות לא. כתב רחמנא כי יזיד. ואי כתב רחמנא וכי יזיד. ה\"א הני מילי סייף דקל. אבל סקילה דחמורה. אימא לא. צריכא. ותרתי בנסקלין למה לי לר\"ש לאתויי נשרפין. לרבנן מלתא דאתיא בק\"ו טרח וכתב לה קרא. ולכתוב [רחמנא] בנסקלין וליתו הנך ולגמרו מיניה ה\"נ מלתא דאתיא בק\"ו טרח וכתב לה קרא: \n",
+                    "<b>העובד עבודה זרה</b>. אם מעידין בכך. שואלין את מי עבד וכו'. רש\"י. ומסיים הרמב\"ם בפ\"א מהלכות עדות העידו שחלל את השבת. שואלין אותו איזה מלאכה עשה והיאך עשה. העידו שאכל ביה\"כ. שואלין אותו איזה מאכל אכל. וכמה אכל. העידו שהרג את הנפש. שואלין אותו במה הרגו. וכן כל כיוצא בזה הוא מכלל החקירות. [*החקירות והדרישות הן הדברים שהן עיקר העדות. ובהן יתחייב או יפטור. והן כוונת המעשה שעשה. וכוון הזמן. וכוון המקום שבהן יוזמו העדים. או לא יזומו. שאין אנו יכולים להזים העדים עד שיכוונו הזמן והמקום. עכ\"ל. ועיין בל' הר\"ב דר\"פ דלעיל]: \n",
+                    "<b>ובמה עבד</b>. כתב הר\"ב בזבוח או בהשתחויה. עיין במשנה ו' פ\"ז: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בן זכאי</b>. כתב הר\"ב ותלמיד דן לפני רבו היה וכו'. בפני הלל רבו. ורבינו הקדוש כתב אותו בשעת חבורו. כמו שקבל אותו. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>עדותן בטלה</b>. כתב הר\"ב דכל זמן שאי אפשר לקיים תורת הזמה וכו' דרחמנא אמר (שם י\"ט) ודרשו השופטים היטב והנה עד שקר העד וגו'. ועשיתם לו כאשר זמם לעשות וגו' עדות שאתה יכול לקיים בה תורת הזמה הוי עדות ואי לא לא. רש\"י פ\"ק דפסחים דף י\"ב. ומ\"ש הר\"ב ואפילו הן מאה דאין העדים וכו' כדתנן במ\"ז פ\"ק דמכות: \n",
+                    "<b>ואפילו שנים אומרים אין אנו יודעין עדותן קיימת</b>. ואמרינן בגמרא מאי אפי' ב' אומרים פשיטא כי אמר א' איני יודע עדותן קיימת. כי אמרי בי תרי נמי עדותן קיימת דחילו הא' דאמר יודע אני מאי רבותיה כיון דאמר חבירו אינו יודע. זה לא מעלה ולא מוריד. ואסיק רבא דהכי קאמר אפילו בחקירות שנים אומרים ידענו וא' אומר איני יודע עדותן קיימת. פירש אם יש שם ג' עדים. והא דבעינן עד שיזומו כולן. כתבו התוספות דיש לפרש היינו כשכיונו עדותן. אבל אמר איני יודע כנמצא אחד מהן קרוב או פסול דמי דתתקיים העדות בשאר. ומתניתין דלא כר\"ע דמשנה ז' ח' פ\"ק דמכות כדאיתא בגמרא [דף מ\"א ע\"ב]:  \n",
+                    "<b>בזמן שמכחישין</b>. בין שהעדים הם ב'. בין שהם ג' והשלישי מכחיש. דהכחשה עדיפא מאיני יודע. וכן העתיק הרמב\"ם פ\"ב מהל' עדות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אחד אומר בשנים בחדש</b>. וכו'. ל' הרמב\"ם בפ\"ב מהלכות עדות. עד א' אומר ברביעי בשבת בשנים לחדש והשני אומר ברביעי בשבת בשלשה לחדש: \n",
+                    "<b>שזה יודע בעבורו של חדש</b>. וה\"ה דהוה מצי למימר זה ידע בחסרונו של חדש. וזה לא ידע דחדש שעבר חסר היה תוספות פ\"ק דפסחים דף י\"א. עוד כתבו שם וכאן [דף מ\"א ד\"ה שזה] דקשה ומה אילו דייקי' בהני סהדי דתרוייהו ידעי בעבורו של חדש וה\"ל עדות מוכחשת ואיך ניקום וניקטול מספיקא. דהכי פריך בסמוך ומה נפסיד אם נדקדק בהן י\"ל דשפיר דייקינן כיון דשיילי' באיזה יום ומכוונין ליום א'. ש\"מ זה ידע בעבורו של חדש וזה לא ידע. ע\"כ: \n",
+                    "<b>אחד אומר בשלשה וכו' עדותן בטלה</b>. דבתרי עיבורי לא טעו אינשי. גמרא. [*והוה מצי למימר א' אומר בשנים וא' אומר בד' אלא דמתחיל במאי דסיים. ותו דג' וה' נוחים על הלשון לחברם יותר מב' וד']: \n",
+                    "<b>אחר אומר בב' שעות וכו' עדותן קיימת</b>. דאדם טועה ב' שעות חסר משהו דכי נמי אמרת זה שאמר שתים בתחלת שתים וזה שאמר ג' בסוף ג'. כל רגעים שבינתים שאירע המעשה בהן. יש לאלו לטעות ולומר כמו שאמרו [*ולר' יהודה אדם טועה ג' שעות חסר משהו] דאי לא תימא הכי. ומה אילו דייקי' בהני סהדי דהאי דקאמר שלש בתחלת ג'. והאי דקאמר חמש. בסוף ה'. והויא עדות מוכחשת ולא קטלינן. ואנן ניקום ונקטול מספיקא. ורחמנא אמר (במדבר ל״ה:כ״ה) ושפטו העדה והצילו העדה. גמרא פרק קמא דפסחים דף י\"ב. עוד שם בגמרא. דלענין הזמה אי אתו סהדי ומזימין להו. יהבינן להו כלהו טעותייהו. דיהבינן להו מתחלת שעה ראשונה עד סוף ה' בין שניהם. להאי דשתים יהבינא ליה שעה ראשונה. שניה. ושלישית ורביעית. ולהאי דג' יהבינא ליה עוד חמשית ותו לא. דכי אמרי [ליה] להאי דשתים בשניה עמנו היית יש [לו] לומר טעיתי ב' שעות לאחורי ומעשה היה בראשונה. ועוד ה\"ל לומר מעשה היה קודם לראשונה שעה אחת אלא בין יממא לליליא לא טעו אינשי. וכי אמרו לו ראשונה ושניה עמנו היית יש [לו] לומר טעיתי ב' שעות לפני ג' וד'. ואי אמרו לו כל ד' שעות עמנו היית הרי הוזם ולבעל ג' נמי יהבי' לקמיה ראשונה ושניה. ולבתריה יהבינן ד' וה'. ואי מזמי ליה לכולהו ה'. [הרי] הוזם. [רש\"י]. וכתבו התוספות אמאי לא נתלה הטעות במזימים. וכשאמרו המזימים עמנו הייתם עד סוף חמישית. נאמר שטעו וקרו לד' ה'. והמעשה היה בחמישית ולא יהיו מוזמים בכך. ונהי שעדות מוכחשת היא. שהרי אותו שאמר שתים לא היה יכול לטעות עד ה'. מ\"מ מוזמין לא יהיו. ואומר ר\"י דלא תלינן הטעות כלל בשני עדים. ע\"כ: \n",
+                    "<b>שעות</b>. כתב הרמב\"ם וכבר בארנו במס' ברכות [פ\"ק משנה ב'. ועיין שם בפירש הר\"ב] שכל השעות הנזכרות בכל המשנה שעות זמניות. ע\"כ: \n",
+                    "<b>אחר אומר בשלש ואחד אומר בחמש עדותן בטלה</b>. והקשו התוספות אמאי עדותן בטלה נשייליה דלמא האי דקאמר ג' סוף ג' [אי נמי] האי דקאמר ה' תחלת ה'. וי\"ל דלבטל עדות בדקינן להו. משום דכתיב והצילו העדה. ולא לקיים עדותן [ועמ\"ש לקמן בסמוך] וא\"ת מ\"מ נימא עובדא כי הוה ברביעית הוה. וי\"ל [דקסבר רבא] דאין לתלות הטעות בשניהם. [ע\"כ]. כדפירשתי לעיל: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר קיימת</b>. בפ\"ק דפסחים משנה ד' פליג ר' יהודה עם ר\"מ נמי כה\"ג. ופסקו שם הר\"ב והרמב\"ם כר' יהודה. ולכאורה ה\"נ הכא. אלא שראיתי להרמב\"ם בסוף פ\"ב מהלכות עדות דפסק כת\"ק דהכא ונ\"ל טעמא משום דהכא מסתם סתים ת\"ק ולא תנן דברי ר\"מ כמו התם. ור\"מ ור' יהודה הל' כר' יהודה. ועוד דשם בגמרא דף י\"ג פסקינן בהדיא כר\"י מה שאין כן הכא: \n",
+                    "<b>שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב</b>. ואין להקשות דבמשנה ד' פ\"ק דפסחים גזר רבי יהודה משום יום המעונן דטעו על השביעית לומר שהיא החמישית כדפירש הר\"ב ופסק כן הלכה. דהתם לחומרא והכא לחומרא דלא גזרינן ולא קטלינן מספיקא. ושוב מצאתי כדברי בספר חכמת שלמה שם בפסחים. וז\"ל גזירה משום יום המעונן וכו'. תוספות. אבל לענין עדות נפשות אע\"ג דאמרינן יום המעונן הוה לא לקיים עדותן בין ה' לז'. דהואיל ורוב ימים אינן מעוננין. לא אזלינן בתר מיעוט בדיני נפשות להחמיר ולקיים עדותן. גליון. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובודקין אותו</b>. עי' [מ\"ש] סוף משנה ה' פ\"ז: \n",
+                    "<b>פותחין בזכות</b>. ל' הר\"ב אם לא עברת אל תירא. הכי מסקינן בגמרא ר\"פ דלעיל ד' ל\"ב ועיין מ\"ש שם: \n",
+                    "<b>אמראחד מן העדים וכו'</b>. כתב הר\"ב דכתיב ועד [א'] לא יענה. בין לזכות בין לחובה ואע\"ג דקרא מסיים למות וכדילפי' בסמוך לאחד מן התלמידים מפרשים בגמרא פרק דלעיל ד' ל\"ד דבעד ל\"ל הכי משום דמחזי כנוגע בעדותו פירש\"י שמתחרט בו ודואג שמא יגמור הדין לחובה ויביא זה עדים להזימן. ומיהדר לא מצי הדרי בהו לאחר כדי דבור דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד: \n",
+                    "<b>ולא היה יורד משם כל היום כולו</b>. כתב הר\"ב ואפילו שאין ממש בדבריו. בבריית' כדי שלא תהא עלייתו ירידה לו פירש\"י שאם יורידוהו היום לעין כל. בושה הוא לו. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ואם יש ממש בדבריו אינו יורד משם לעולם. שם בברייתא והעתיקה הרמב\"ם בפ\"י מהלכות סנהדרין. ונראה ודאי דאינו נמנה עמהם שא\"כ יהיה ב\"ד זוגות. אלא זוכה להיות במושב ב\"ד ועל הספסל כמותם. כמ\"ש בשם רש\"י במשנה ד' פרק דלעיל. ואכתי קשיא שתהיה השורה חסרה. ואנן שורות של כ\"ג בעינן כדתנן התם. ולא אשתמיט הגמרא והרמב\"ם דלימא שממלאין אותה: \n",
+                    "<b>אם יש ממש בדבריו</b>. עיין מ\"ש בל' זה בר\"פ דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מעבירין דינו למחר</b>. כתב הר\"ב משום הלנת דין. כדפי' בר\"פ דלעיל: \n",
+                    "<b>היו מזדווגים</b>. ביום הראשון לאחר שהעבירוהו לדון ממקום הישיבה מזדוגים בבתיהן או בשוק ונושאין ונותנין בדבר. רש\"י: \n",
+                    "<b>ונושאין ונותנים כל הלילה</b>. איש איש לעצמו. ל' רש\"י. ול' הרמב\"ם פרק י\"ב מהלכות סנהדרין כל אחד ואחד עם זוג שלו. או עם עצמו בביתו: \n",
+                    "<b>המוכה אתמול</b>. אומר אני הוא המזכה אתמול ועדיין מזכה אני על כרחו שאינו יכול לחזור בו. והמחייב אומר. אם לא מצא הלילה זכות. אני המחייב. ומחייב אני במקומי. רש\"י: \n",
+                    "<b>אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה</b>. בהשכמה שנושאין ונותנין בדבר אבל בשעת גמר דין יכול לחזור. כדמסיק הר\"ב בסוף מתניתין וכתבתי בר\"פ דלעיל: \n",
+                    "<b>טעו בדבר</b>. ולא ידוע מי הם שחייבו או זיכו מטעם א' שאינן נחשבין אלא כאחד. הרמב\"ם פי\"ב מה\"ס. ועיין מ\"ש פרק דלעיל משנה ג': \n",
+                    "<b>שנים עשר מחייבין וכו'</b>. כתב הר\"ב והטייתך לרעה ע\"פ א' ליתא. כדתנן בסוף פ\"ק: \n",
+                    "<b>ואחד אומר איני יודע</b>. כתב הר\"ב דהאי דאמר איני יודע כמאן דליתא. עיין מ\"ש בזה בספ\"ק. [*והא דמשמע דמתניתין רבותא קמל\"ן בהא. כדקתני ואפילו וכו' ואחד אומר איני יודע. י\"ל דלפי שאף אם אמר חייב לא מחייבין כיון שאין הרוב [היה] אלא בא'. וא\"כ נחשבהו כאילו היה מן המזכין שמטין לזכות ע\"פ אחד. קמל\"ן דלא]: \n",
+                    "<b>שנים שנים</b>. לשון הר\"ב אם נתחלקו השנים וכו'. וכ\"כ רש\"י וכן הוא דעת הרמב\"ם לדעתי שמ\"ש בפ\"ט מה\"ס וז\"ל. אמרו י\"ב זכאי וי\"ב חייב. הרי זה זכאי. הוא ט\"ס. וצ\"ל אמרו י\"ג זכאי וכו'. ותדע שהרי בכל החלוקות מונה במספר כל הדיינים. ובכללן זה שאומר איני יודע. ואילו הכא לא הזכיר הכ\"ה שהוא שיאמר איני יודע לפי הנוסח שבספר. שהמזכים והמחייבים הם מחצה על מחצה. ועוד שאח\"כ כתב חלוקת י\"ב זכאי וי\"ב חייב ואחד אומר איני יודע. אלא ודאי דהכא הכי גרסינן י\"ג זכאי וי\"ב חייב. שהן דעות כל הכ\"ה. וכבר כתבתי בספ\"ק דלהרמב\"ם זה שאומר איני יודע שומעין לו כשחוזר לזכות. והרבה נפלאתי מהרב הגדול מהר\"ם פאדוא\"ה ז\"ל בהגהותיו לספר הרמב\"ם שקיים וקבל זה הלשון הכתוב בספר וחתר למצוא לו מקום שממנו יצא להרמב\"ם לדונו לזכות במחצה על מחצה. ונדחק כמעייל פילא בקופא דמחטא. אבל העיקר והאמת יורה דרכו אשר דרכתי בו להגיה י\"ג במקום י\"ב: \n",
+                    "<b>עד שיראה אחד מן המחייבין דברי המזכין</b>. כתב הר\"ב וה\"ה אם יראה א' מן המזכין דברי המחייבין דהוו להו ל\"ז מחייבים. רש\"י. ומסיים הרמב\"ם ספ\"ט מה\"ס שכן אם ל\"ד אומרים זכאי. ול\"ו אומרים חייב. וא' אומר איני יודע [חייב] שהרי רבו המחייבין שנים. ומקצת נוסחאות כתיב ל\"ה במקום ל\"ד והוא ט\"ס: \n",
+                    "<b>עד שיראה</b>. לא ראו מאי. פוטרין אותו. אמר ליה רב פפא לאביי ולפטריה מעיקרא משהוסיפו עד ע\" ונחלקו. למה מאחרין הדבר לדון אלו כנגד אלו. מי אית לן לאהדורי בתר חובה. [רש\"י]. אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן כדי שלא יצאו מב\"ד מעורבבין. גנאי לב\"ד שיצאו במחלוקת ואין יודעין לגמור את הדין. [רש\"י]. וכתב הרמב\"ם [ספ\"ט] שכן הדין אם ל\"ה אומרים חייב ול\"ה אומרים זכאי ואחד אומר איני יודע: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>נגמר הדין</b>. לחובה. מוציאין אותו לסקלו. איידי דסקילה רישא דכולהו ד' מיתות [היא] [כדתנן בריש פרק דלקמן] הואמפרש מילי דידה ברישא. והדר מפרש שארא בפרקין דלקמן כסדר. רש\"י. וכתב הרמב\"ם וכמו שעושין בסקילה. כך עושין בכל מיתות ב\"ד: \n",
+                    "<b>בית הסקילה היה חוץ לב\"ד</b>. כתב הר\"ב רחוק מב\"ד. שמא בעוד וכו' <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וקרא צריך טעמא. וז\"ל הרמב\"ם ספי\"ב מהלכות סנהדרין. ויראה לי שיהיה רחוק כמו ששה מילין. כמו שהיה בין ב\"ד של משה רבינו ע\"ה שהיה לפני פתח אוהל מועד. ובין מחנה ישראל. ע\"כ. טעמו דבגמרא ילפינן דז\"ש הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה. חוץ לשלש מחנות הוא. כלומר אף חוץ למחנה ישראל. ומתני' דלא תנן אלא חוץ לב\"ד נפקא מינה דאי נפיק ב\"ד ויתיב חוץ לשלש מחנות הכי איתא בגמרא. וסובר הרמב\"ם כיון דנסבינן לקרא דהוצא וגו' לב\"ד שהוא חוץ לשלש מחנות ש\"מ דהכי עבדינן ליה כמו אותו חוץ דבקרא שהיה ששה מילין. [שכל השלש מחנות היו י\"ב מילין. א\"כ ממרע\"ה שהיה באמצעם עד סוף כל המחנות הוא שיעור מחצית הי\"ב מיל שהן ששה מיל. ולפי שהחצר שבו המשכן הוא ממעט מהמחצית שיעיר חציו. דהיינו חמשים על חמשים לפיכך קא דייק הרמב\"ם בלישניה וכתב כמו ששה. ומ\"ש הרמב\"ם ובין מחנה ישראל. ענינו ובין סוף מחנה ישראל]: \n",
+                    "<b>רחוק ממנו כדי שיהא רואהו</b>. מתרחק מזה שהסודרין בידו מלא עיניו. ובלבד שיוכל לראותו אם יניף בסידרין. רש\"י: \n",
+                    "<b>ומעמידו</b>. עד שיחקרו ב\"ד אם יהא טעם בדבריו של זה. רש\"י. והרמב\"ם פי\"ג מהלכות סנהדרין העתיק ומחזיר את הנדון לב\"ד. ולא ידעתי זו מנין לו. גם בפירושו כחב אמנם פעם ראשונה ושניה מחזירין אותו. כשיאמרו אחרים עליו. ולא נזכר לא במשנה ולא בברייתא. גם ז\"ש אח\"כ אבל אם אמר יש לי ללמד וכו' מחזירין וכו'. משמע דכמה פעמים מחזירין. ובברייתא תניא כמ\"ש הר\"ב פעם ראשונה ושניה. וכן העתיק בחבירו. ואי ל\"ג בפירושו אלו ארבע מלות. כשיאמרו אחרים עליו אבל. הוה ניחא: \n",
+                    "<b>אפילו ארבעה וחמשה פעמים</b>. וכה\"ג תנן בר\"פ י\"ח דשבת. וכתב הר\"ב דלאו דוקא. וכ\"כ הרמב\"ם אדהכא בפי\"ג מהלכות סנהדרין. מחזירין אותו אפי' כמה פעמים. ועיין מ\"ש שם במסכת שבת: \n",
+                    "<b>ובלבד שיש ממש בדבריו</b>. קצת ראיה הדומה לזכות. רש\"י: \n",
+                    "<b>ופלוני ופלוני עדיו</b>. מסיים הר\"ב שעבר וכו' ביום פלוני בשעה פלונית במקום פלוני. הכי אמר אביי בגמרא. ולישנא דר' יוסי דריש פרק דלעיל נסיב. אבל ודאי כשמזכיר ביום פלוני מזכירו בסגנון שיהא ניכר בתוכו בכמה בחדש. באיזה חדש. שנה. ושבוע. והכא אף רבנן מודו דסגי בהכי. דלא שייך טעמא דכדי שתטרוף וכו'. והרמב\"ם אע\"פ שבפירושו העתיק לשון אביי. בחבורו פי\"ג מהלכות סנהדרין כתב שעבר עבירה פלונית במקום פלוני בזמן פלוני: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תהא מיתתי כפרה על כל עונותי</b>. עיין מ\"ש בזה בשס הרמב\"ם במשנה ד' פ\"ו דנזיר: \n",
+                    "<b>שהוא מזומם</b>. לשון הר\"ב שעדיו הם זוממין. לאו למימרא שהם זוממין. כלומר שיש עליהם עדים להזימן אלא שלא באו. דאטו אם אין עדים בעולם שיוכלו להזימן ואפ\"ה שקר העידו מי לא שייך נמי שיאמר חוץ מעון הזה. אלא זוממין דקאמר. לשון הכתוב כאשר זמם לעשותנקט כלומר שעדיו הם שזממו להעיד עליו. וז\"ל רש\"י שהוא מזומם שהעדים שקרנים ובמחשבתן הרעה הרגוהו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מפשיטין אותו את בגדיו</b>. לפי שהוא ממהר למות. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>מלפניו</b>. פירש\"י ערותו. ומ\"ש הר\"ב פרק אחד. הוא לשון הברייתא בגמרא ופירש\"י שעליה: \n",
+                    "<b>והאשה וכו' דברי ר' יהודה</b>. והא שמעינן ליה לר' יהודה דחייש להרהורא דתנן [במשנה ה' פ\"ק דסוטה] הכהן אוחז בבגדיה אם נקרעו נקרעו וכו' ר' יהודה אומר אם היה לבה נאה לא היה מגלהו וכו' אמר רבה התם היינו טעמא שמא תצא מב\"ד זכאה ויתגרו בה פרחי כהונה. [כדכתב שם הר\"ב] הכא הא מקטלה. וכי תימא אתי לאתגרויי באחרנייתא. אמר רבה גמירי אין יצה\"ר שולט אלא במי שעיניו רואות. גמ' ועיין עוד לקמן: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים וכו'</b>. ואין האשה נסקלת ערומה. והכי סתם לן תנא בספ\"ג דסוטה ושם פירשתיו בס\"ד והעתקתי הגמ' דקאמרה דטעמא דלא עבדינן לה תרתי להמיתה ולייסרה בבזיון כזה. דכתיב (ויקרא י״ט:י״ח) ואהבת לרעך כמוך. ברור לו מיתה יפה ולא תבזהו. ותו בגמ' דרבנן ור\"י בהא פליגי הכא. דרבנן סברי בזיוניה דאיניש עדיף ליה. כלומר גדול בעיניו טפי מניחא דגופיה. הלכך נוח לה שתסקל בלבושה ותשהה למות. ואע\"ג דאיכא צערא דגופה ולא תבזה אותה להפשיטה. הלכך זו היא ברירת מיתה יפה. ור\"י סבר ניחא דגופיה עדיף ליה. גדול בעיניו טפי מבזיוניה הלכך כשתפשיטנה זו היא יפה לה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היה גבוה שתי קומות</b>. תנא וקומה שלו הרי כאן ג'. ומי בעינן כולי האי. ורמינהו מה בור שהוא כדי להמית י\"ט. אף כל כדי להמית י' טפחים [משנה ה' פ\"ה דב\"ק] אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר קרא ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה [שימות מהר]. [רש\"י] אי הכי ליגבהיה טפי. משום דמנוול. פירש\"י אם גבוה יותר מדאי מתפרר גופו ואיבריו מתפרקים וכריסו נבקעת: \n",
+                    "<b>דוחפו</b>. גמ'. מנין שבדחייה. שנאמר (שמות י״ט:י״ג) כי סקול יסקל או ירה יירה. הנה השוה הנסקל שנפל את האבן עליו. עם הנדחף שנפל הוא בעצמו לארץ. הרמב\"ם פט\"ו מהלכות סנהדרין. וכתבו התוס' סקילה נאמרה תחלה בכתוב ואפ\"ה עבדינן ליה לבסוף משום דאשכחן קרא דסמיך סקילה למיתה. דכתיב (דברים י״ז:ה׳) וסקלתם באבנים ומתו. ע\"כ. ומנין דלמדין לדורות מסיני. תלמוד לומר סקל יסקל פירש\"י ל' עתיד ולא כתב כי סקל סקל או ירה ירה: \n",
+                    "<b>נהפך על לבו</b>. לשון הרמב\"ם פט\"ו מהלכות סנהדרין. דוחפו על מתניו מאחוריו. והוא נהפך ונופל על לבו לארץ: \n",
+                    "<b>הופכו על מתניו</b>. לשון הר\"ב שכשהוא מושכב פרקדן מגונה יותר <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכן פירש\"י ול' פרקדן פי' בערוך אפוי בקידה: \n",
+                    "<b>ואם לאו השני נוטל את החבן וכו'</b>. ולא סגי בירייה לחוד מדכתיב סקל יסקל או ירה יירה ורבויא הוא מדלא כתיב כי סקל או ירה. ומדכתיב או לחלק שמעינן שאם מת בדחייה דיצא. גמ': \n",
+                    "<b>ונותנה על לבו</b>. נתינה זו לאו דוקא. דסקילה משמע ע\"י השלכה כמה דאת אומר ויסקל באבנים את דוד שמואל ב' ט\"ז ובודאי שלא נתן אבנים על דוד אלא שהשליכם לעומתו כמו שהוא אומר עוד שם. ויסקל באבנים לעומתו. אלא ה\"ק מתני' שנותנו על לבו ע\"י השלכה. וכן מפורש בגמרא שהאבן היה משוי שני בני אדם. ושני העדים מדלים אותה ושדי לה חד מנייהו שמשליך יותר בכח. ששנים המשליכים א' מעכב השני. וכן העתיק הרמב\"ם ומשליך האבן על לבו: \n",
+                    "<b>שנאמר יד העדים תהיה בו בראשונה</b>. לפי שאותו הדבר אצלם אמת שהשיגוהו בחושיהם והוא אצלינו ספור דברים שאין אנו יודעים אלא מה ששמענו מהם. ולפיכך צוה השם יתברך שיהיו העדים ממונים על הענין. וזהו ענין נראה. הרמב\"ם בפירוש משנה ג' פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>כל הנסקלין נתלים</b>. מפרש בגמרא דדריש רבויי ומעוטי. והומת ותלית רבוי. כי קללת מעוט. אי הוו מקרבי להדדי לא הוה מרבינן אלא עכו\"ם דדמי ליה בכל מילי [שכופר בעיקר כמותו] השתא דמרחקי מהדדי אהני לרבויי שאר הנסקלין. ולא מיעט אלא שאר מיתות ב\"ד: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים אין נתלה אלא המגדף ועובד ע\"ז</b>. דדרשינן כללי ופרטי. והומת ותלית כלל. כי קללת פרט. אי הוו מקרבי להדדי [אמרינן] אין בכלל אלא מה שבפרט הני אין מידי אחרינא לא. השתא דמרחקי מהדדי אהני לרבויי עכו\"ם דדמי ליה בכל מילי. והיינו דאיכא בין פרט למיעוט. דפרט הוא פירוש הכלל. ואין בכלל אלא מה שבפרט. וכי מתרחק מהני לרבויי מה דדמי לפרטא בכל מילי ותו לא. [*אבל הדורשו במעוט לא עקר את הכלל ממקומו. אלא מעטו במקצת שמתחלה היה משמע כל דבר. ובא המעוט ומעט משמעו שלא תאמר הכל במשמע. אלא כגון זה הכתוב אחריו והדומין לו] והכי מפרשא בגמ'. והר\"ב שכתב הטעם דעכו\"ם מקרי נמי מגדף. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פט\"ו. דקדקתי בירושלמי ובספרי. ולא מצאתי שדרשו כן: \n",
+                    "<b>ואין האשה נתלית</b>. שנאמר (דברים כ״א:כ״ב) וכי יהיה באיש חטא וגו' ותלית. איש ולא אשה. ור' אליעזר דריש לרבות בן סורר ומורה. איש. ולא בן. [*כדתנן בריש פ\"ח בן ולא איש] חטא. מי שעל חטאו נהרג. יצא בן סורר ומורה שעל שם סופו נהרג [כדתנן פ\"ח משנה ה'] הוי מעוט אחר מעוט. ואין מעוט אחר מעוט אלא לרבות. גמ'. [*וקצת קשה לי דהא לר' אליעזר כל הנסקלין נתלין. ובן סורר ומורה נאמר בו ורגמוהו וכדתנן במשנה ד' פ\"ז וא\"כ למה צריך לרבויי]: \n",
+                    "<b>ואין דנים שנים ביום אחד</b>. עיין מ\"ש במשנה ד' פ\"י. וכתב הר\"ב אלא תלייתן של נשים הללו הוראת שעה היתה. שעה הוצרכה לכך שהיו בנות ישראל פרוצות בכשפים ועשה סייג לשעה ותלאן לפרסומא למלתא. ודן את כולן ביום אחד מפני קרוביהן שלא יתקשרו להצילן. רש\"י: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר הקורה מוטה על הכותל וכו'</b>. כתב הר\"ב וטעמא דר' יוסי לפי שהעץ שנתלה עליו נקבר עמו. מקבר תקברנו יתירא נפקא לן. רש\"י דף מ\"ה. ומ\"ש הר\"ב יצא זה שמחוסר חפירה ותלישה וקבורה. ורבנן חפירה לאו כלום היא ולא מיעטה התורה אלא שלא יהא העץ במחובר כלומר שמחוסר קציצה. והכי איתא בגמ'. אבל ז\"ש חפירה לא כלום היא. בגמ' גרסינן תלישה ומ\"מ חפירה ותלישה דבדברי ר\"י גרסינן נמי בגמרא. ומיהו הח\"ש מוחק חפירה. ולגירסת הר\"ב דגרס ורבנן חפירה וכו' אפשר למחוק תלישה. דהא עיקר תלישת המחובר מעיקרו היא. כדאמרינן תלוש ולבסוף חברו. אלא מדנקטיה הכא לתלישת מחובר מעיקרו. קציצה. שייך למקרי לגבה. תלישה לתלוש ונתחבר. שוב מצאתי בפי' הרמב\"ם כדברי. שכתב חפירה ולא תלישה. אע\"פ שכתב קציצה. הלכך יש למחוק תלישה. אבל לא שלחתי בו יד להגיה אחרי שהר\"ב העתיק מהגמרא שלפניו כמו שהיא ג\"כ לפנינו: \n",
+                    "<b>שם שמים מתחלל</b>. שמזכירין שזה ברכו. רש\"י. ולפיכך אמרו בגמרא ובברייתא שמשהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה וגומרין את דינו וממיתין אותו ואח\"כ תולין אותו. אחד קושר ואחד מתיר [כלומר אין שהות בינתים] כדי לקיים מצות תלייה והעתיקה הרמב\"ם בפט\"ו מהלכות סנהדרין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כביכול ה\"ג בס\"א</b>. וגירסת הרמב\"ם אינה כן משום דשכינה נמי ל\"ג ליה. ומפרש לכולה מתניתין בבני אדם המדברים. אבל להר\"ב דגרס שכינה. וכן גירסת נ\"י. איכא למגרס נמי כביכול ופי' כביכול כתבתי ברפ\"ד דמגילה. לשון רש\"י כביכול נאמר בהקב\"ה כבאדם שיכול להאמר בו כן. ע\"כ. ומצאתי עכשיו בתשבי שהביא ראיה שנמצא. כב. משמשים ביחד בתחלת התיבה ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה (ישעיהו א׳:כ״ו): \n",
+                    "<b>קלני</b>. כתב הר\"ב איני קל מראשי ומדכתיב קללת מפיק ליה ר\"מ (וכד\"א) [כמ\"ד] קיל לית. ופרכינן האי כבד עלי ראשי כבד עלי זרועי מבעי לי' כלומר ואמאי מכנה ואומר איני קל לימא כבד עלי. ומסיק אלא כמ\"ד קיל לי עלמא פירש\"י אני מכנה ואיני רוצה להזכיר כבדות בעצמי. ותו פריך האי קללת מבעי ליה לגופה. שמגדף בתליה ודדמי ליה למר כדאית ליה. ולמר כדאית ליה. ומשני א\"כ נימא קרא מקלל מאי קללת ואי כולה להכי נימא קרא קלת מאי קללת. ש\"מ תרתי: \n",
+                    "<b>כל המלין את מתו עובר וכו'</b>. כדיליף בגמרא בברייתא מרבוי דתקברנו: \n",
+                    "<b>ולא היו קוברין אותן בקברות אבותיהן</b>. פי' הר\"ב לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק. שנאמר (מלכים ב י״ג:כ״א) ויהי הם קוברים איש והנה ראו את הגדוד וישליכו את האיש בקבר אלישע ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו. דאילו לקיימי ויהי נא פי שנים ברוחך אלי. דהא תניא על רגליו עמד ולביתו לא הלך. אלא ויהי נא פי שנים אקיים בנעמן שריפא מצרעתו שהיא שקולה כמת. שנאמר (במדבר י״ב:י״ב) אל נא תהי כמת. גמרא [דף מ\"ז] : \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נתעכל הבשר</b>. לשון הר\"ב כבר נתכפר לו במיתתו ובבזיונו. וכן לשון רש\"י. ור\"ל בזיון העיכול. ונ\"י שכתב בזיון הורדה לתחתית. יתכן לאית דאמרי שכתב הר\"ב על פי מה שאפרשהו. אלא שצ\"ל דלנ\"י סתימת גולל כפירוש רש\"י דלקמן וכמנהג הארצות שנותנין המת בארון שלם ומכסין אותו ואח\"כ מורידין הארון עסם המת בקבר. כמ\"ש בטור י\"ד סימן שס\"ב ולשון נתעכל לשון כלייה הוא. והרמב\"ם בפרק י\"ד מהלכות סנהדרין העתיק נתאכל באלף. ועיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ד דיומא. וע' פרק דלקמן מ\"ז בפירוש הר\"ב: \n",
+                    "<b>ולא היו מתאבלין</b>. כתב הר\"ב כדי שתהא בזיונן כפרה להם. ואית דאמרי לפי שהאבלות כו' ובאותה שעה כו' שלא נגמרה כפרתן עד שיתעכל הבשר. והואיל ואדחי האבלות. אדחי. נראה לפרש דלאית דאמרי מניעת האבלות לא לכפרה היא אלא שאין ראוי להתאבל עליהם כשעדיין לא נגמרה כפרתן. וכן לשון הרמב\"ם ואין ראוי להתאבל על הרוגי ב\"ד לפי שאין עונותיהם מכופרים כו'. ע\"כ. וטעמא מבואר הוא דבאבוד רשעים רנה ולא אבלות. אבל לאחר שנגמרה כפרתן כיון שנקלה הרי הוא כאחיך וראוי הי' להתאבל. אלא הואיל ואדחי. אדחי. וקשיא לי דהאי דהואיל ואדחי אדחי עצ כרחנו צריכין אנו לומר ג\"כ לפירושא קמא דאע\"ג דטעמא דמניעת אבילות הוא משום כפרה. מ\"מ כי נגמרה כפרתן שהוא אחר העיכול כמ\"ש הר\"ב ג\"כ בפירושא קמא אמאי לא מתאבל תו עליהן. אלא על כרחך הואיל ואדחי אדחי. וא\"כ ה\"ל להר\"ב לפרש הך הואיל ואדחי בפירוש קמא ולא ה\"ל לחלק בין שני הפירושים אלא במניעת התחלת האבלות. דלפירוש קמא משום כפרה. ולפירוש שני שאינם ראוים להתאבל עליהן. אבל במניעת סוף האבלות שוים הם שני הפירושים בטעם אחד. דהואיל ואדחי אדחי. ודקדקתי לדעת מוצא הדברים שכתב הר\"ב וראיתי שזה הלשון כדי שתהא בדונן כפרה להם. לשון רש\"י הוא בפירוש המשנה. והך אית דאמרי דברי הרמב\"ם הן. אבל יש להן שורש בגמרא. אלא שלא נאמר שם כלשון וכסגנון זה. דמעיקרא מסקינן בגמרא דאין אבלות לפי שלא נגמרה כפרתן עד אחר העיכול. ואהא מהדר רב אשי וחולק בזה הלשון. אבלות מאימתי קא מתחלא מסתימת הגולל. כפרה מאימתי קא הויא. מכי חזו צערה דקברא פורתא. הואיל ואדחי ידחו אי הכי למה לי עיכול בשר משום דלא אפשר. ופירש\"י דרב אשי אמר דלא בעינן לכפרה עיכול בשר אלא צערא דחיבוט הקבר פורתא מכפרת. וטעמא דלא היו מתאבלים הואיל ואדחי. ואין ה\"נ דהיה רשאי לקוברו בקבר אבותיהם אחר צערא דקברא פורתא. אלא דלא אפשר ליטלו. משום דנבקע כריסו ומסריח. ע\"כ. והשתא טעמא דכדי שתהא בזיונן כפרה להם סגיא נמי לרב אשי. אלא דלסוגיא קמא באותו טעם מספיקין שאין מתאבלים כל עיקר עד ליקוט עצמות. שאז חל עליו אבלות הליקוט דתנן סוף פרק ח' דפסחים. דודאי כשנקברים בקבורת האבות שמתחייב בכל דיניהן. אבל לרב אשי לא סגי האי טעמא שלא להתאבל מכי חזי צערא דקברא פורתא. ובעי לטעמא הואיל ואדחי. ומיהו לרב אשי נמי דין אבלות ליקוט יש לו. שזה לא היה חל קודם הליקוט ולא שייך לומר שנדחה. ואדחי לא קאי על אבלות הליקוט. וכן נמי לסברת הרמב\"ם דאין מתאבלים היינו אין ראוי כו' לפרש סוגיא קמא נמי מטעם דאין ראוי כו'. ואיכא בינייהו כדאמרן. דלסוגיא קמא אין צריך לטעם דאדחי שזה הטעם דאין ראוי מספיק לזמן העיכול. ולרב אשי אינו מספיק אלא עד התחלת העיכול. ומשם ולהלן צריך לטעמא דהואיל ואדחי. ומכל מקום לסוגיא קמא ולרב אשי. דין אבלות הליקוט יש לו. ולא אמרן דאדחי אלא מהאבלות שלא דליקוט וכמ\"ש לפירוש רש\"י. ונמצינו למדין דהר\"ב והרמב\"ם שכתבו שלא נגמרה כפרתן עד שיתעכל והואיל ואדחי אדחי. שלא בדוקא הוא אלא כלומר עד שיתחיל להתעכל. דהיינו מכי חזי צערא דקברא פורתא. ושבטעם מניעת האבלות יש לפרש לסוגיא קמא ולרב אשי בטעם אחד. רוצה לומר לרש\"י שניהם נתכונו לטעם שתהא בזיון. אלא לסוגיא קמא סגי בהך טעמא לכל מניעת האבלות עד הליקוט. ולרב אשי לא סגי אלא עד התחלת העיכול. ומשם עד גמר העיכול. מטעם דהואיל ואדחי. וכן נמי להרמב\"ם סוגיא קמא ורב אשי. טעם אחד להם במניעת האבלות. לפי שאינו ראוי [להתאבל] כו'. אלא דלסוגיא קמא מספיק לכל המניעה ולרב אשי צריך גם כן להואיל ואדחי כדפרישית לרש\"י. וניחא לפרש דברי הר\"ב באית דאמרי כו'. דאין מתאבלים כו'. מטעם בזיון. כשטת רש\"י שהתחיל בה הר\"ב ועד שיתעכל נפרש בין בלשון הר\"ב בין בלשון הרמב\"ם. דרוצה לומר עד התחלת העיכול וזה אמת ברור. ובפירוש משיסתם הגולל יש להר\"ב פירושים שונים. האחד במ\"ג פ\"ז דנזיר. שמפרש כפירוש רש\"י כסוי הארון. והשני במ\"ד פ\"ב דאהלות שמפרש כפירוש רבינו תם. אבן שסותם פי הקבר מלמעלה. [ולעד\"ן שאפשר לומר דמ\"ש הר\"ב והואיל ואדחי אדחי. אשני פירושים קאי. ודו\"ק]: \n",
+                    "<b>אבל אוננין</b>. דאין זה כבוד להרוג. ואין כפרתו נמנעת בכך שאין אנינות אלא בלב בלבד. רש\"י. ולסברת הרמב\"ם דטעם מניעת האבלות לפי שאין ראוי להתאבל כו' היינו כשהאבלות נראה לזולתו. אבל להתאונן בלבו ואין רואה. זה אינו שלא מן הראוי. דמכל מקום קרובו הוא: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>סקילה שרפה כו'</b>. כתב הר\"ב סקילה חמורה משרפה כו' אפרש בס\"ד לקמן בפ\"ט משנה ג'. ומ\"ש הר\"ב ונפקא מינה למי שנתחייב שתי מיתות כו'. וכ\"פ רש\"י והרמב\"ם ונ\"י. ומשנה ד' דפ\"ט היא. ויש לתמוה דלא נקטי המשנה דלעיל מההיא. דשנים מחייבי מיתות ב\"ד שנתערבו נידונין בקלה. וי\"ל דרבותא דחמירא עדיפא. ועוד י\"ל דניחא להו למנקט נפקותא באדם א': \n",
+                    "<b>חנק</b>. אע\"ג דלא כתיב בהדיא. ארבע מיתות גמרא גמירי לה. וכל מיתה האמורה בתורה בסתם אי. אתה רשאי (לו) להחמיר עליה אלא להקל עליה. ולר\"ש דאמר חנק חמורה מהרג. נאמר מיתה בידי שמים. ונאמר מיתה בידי אדם. מה מיתה האמורה בידי שמים. מיתה שאין בה רושם. אף מיתה האמורה בידי אדם מיתה שאין בה רושם ואימא שרפה מדאמר רחמנא בת כהן בשרפה. מכלל דהא [בת ישראל] לא בת שרפה היא. [הלכך מות יומת הנואף ע\"כ חנק הוא [רש\"י]. גמרא דף נ\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ארכובותיו</b>. לשון וארכובתה דא לדא נקשן (דניאל ה׳:ו׳): והוא הפרק האמצעי שבין הרגל והירך. [*ועיין [בהר\"ב] פ\"ד דחולין משנה ו']: \n",
+                    "<b>קשה לתוך הרכה</b>. כתב הר\"ב קשה מבפנים לחנוק ורכה מבחוץ להגין. וז\"ל רש\"י קשה לתוך הרכה. מפני שהרכה אינה חונקת לפתוח פיו. והקשה מחבל את גרונו ומנוולתו. לפיכך קשה מבפנים. ע\"כ. וז\"ל הרמב\"ם קשה בתוך הרכה. כדי שלא יצטער בשרו בלבד הקשה בשעת חנקו. ע\"כ. ופירוש בלבד מל' לבדין דמשנה ט' פ\"ט דכלאים: \n",
+                    "<b>זה מושך אצלו כו'</b>. ל' הרמב\"ם פט\"ו מהלכות סנהדרין. ושני עדיו זה מושך כו': \n",
+                    "<b>אף הוא אם מת כו'</b>. כתב הר\"ב כלומר אם היה מת כו' ומסיים רש\"י אף הוא לישנא בעלמא הוא כלומר אם יחניקוהו אף הוא ימות בידם ואין זו שרפה: \n",
+                    "<b>בצבת</b>. תרגום ומלקחיה. וצבתהא. כ\"כ הר\"ב במשנה ו' פ\"ה דאבות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יהודה אומר ניוול הוא זה</b>. לשון הר\"ב שהורגו מעומד. ובברייתא פירש דטעמא דפליג ר' יהודה אדרבנן. מפני שאמרה תורה כו'. הכי תניא אמר להן רבי יהודה לחכמים אף אני יודע שמיתה מנוולת היא. אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה כו'. ונמצינו למדין דר\"י לא יקרא ניוול למיתה שאמרו רבנן אלא מפני שאמרה תורה כו'. ולא דקפדינן אניוול. דהא המיתה שהוא אומר היא מנוולת. כמו שאמר בעצמו. ולשון רש\"י רבי יהודה אומר ניוול הוא זה השתא משמע מפני שהורגו מעומד ונופל. ע\"כ. וכ\"כ נ\"י. ומה שכתב הר\"ב ואמרו ליה רבנן כיון דכתיב סייף באורייתא כו' לאו מינייהו גמרינן. דאי לא תימא הכי. הא דתניא שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי. היכי שרפינן והכתיב ובחוקותיהם לא תלכו. אלא כיון דכתיב שרפה באירייתא דכתיב (ירמיה ל\"ד) ובמשרפות אבותיך וגו' לאו מינייהו קא גמרינן. הכי נמי כיון דכתיב סייף כו'. ומ\"ש הר\"ב דאמר קרא נקם ינקם. נקימה זו איני יודע מה היא. כשהוא אומר (ויקרא כ\"ו) והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית. הוי אומר נקימה זו סייף. כדתניא בגמרא [דף נ\"ב] ומ\"מ תימה על הר\"ב דהוה ליה למנקט מקרא המפורש בו חרב דאמר קרא לפי חרב. גבי עיר הנדחת. ובגמרא פריך ואימא דבריז ליה מבריז. [תוקעה בבטנו או בגרונו. רש\"י] ומשני לפי חרב כתיב [פיפיות של חרב. ב' צדדין] ואימא דעביד ליה גיסטרא [חולקו לארכו לשנים] אמר קרא ואהבת לרעך כמוך. ברור לו מיתה יפה:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>אלו הן הנסקלין</b>. כתב הר\"ב אית מינייהו דכתיב בהו סקילה בהדיא. והן המולך ובעל אוב וידעוני בפרשת קדושים. ומגדף בפרשת אמור. ועובד ע\"ז בפרשת שופטים. ומחלל השבת בפרשת שלח. ונערה המאורסה. ובן סורר ומורה. בפרשת תצא. והמסית בפרשת ראה. ומ\"ש הר\"ב והנך דלא כתיבא בהו סקילה כתיב בהו דמיו בו כו'. והן האם. ואשת האב. והכלה. והזכור. ומקלל אביו ואמו. וכולן בפרשת קדושים. ונשארו מקצת שלא נכתב בהן דמיו [בו].  או דמיהם בם. והם הבא על הבהמה. והאשה המביאה כו' וילפינן לה בברייתא בגמרא [דף נ\"ד ע\"ב]. והעתיקה הרמב\"ם בפירושו. והוא שנאמר בשוכב עם בהמה (שם כ') ואת הבהמה תהרוגו ונאמר במסית כי הרג תהרגנו. מה להלן בסקילה. אף כאן בסקילה. [*וכמיתת הבהמה בך מיתת השוכב] ומדיח מפרש בגמרא סוף פ\"י דף פ\"ט דגמרינן הדחה הדחה ממסית. ויש לדקדק בסידרא דנקטא מתניתין מאי טעמא. והרמב\"ם בפרק ט\"ו מהלכות סנהדרין הקדים נערה המאורסה קודם הזכור. והמסית והמדיח והמכשף קודם למחלל השבת. ואפשר לומר בטעמא משום דהבא על האם כו' עד והאשה המביאה כו' כתובין כן בסדר אחרי ובסדר קדושים זה אחר זה. ולא הקדים המכשף אע\"פ שהוא נזכר בפרשת משפטים קודם פרשת העריות. לפי שאלו הם הרבים לפיכך הקדימן. והמולך אע\"פ שבפרשת קדושים נקדם לכולן. מ\"מ הואיל ובפרשת אחרי נכתב בין הכלה להזכור לא ראה להקדימו וכן ג\"כ שלא להכניסו בין העריות. וראה גם כן להקדים קודם אליו. המגדף. והעובד ע\"ז. שהם נוגעים בהש\"י יותר מהמולך שהוא חוק האומות בעלמא לתנא דידן. ומפני שהמגדף הוא המברך השם. ראוי להקדימו לעובד ע\"ז ג\"כ שאין נוגע בשם עצמו. וסמך בעל אוב וידעוני אחר המולך. שכן נסמך אחריו בפרשת קדושים. וכך הם כתובים עוד בפרשת שופטים. והיה ראוי לסמוך אח\"כ מקלל אביו ואמו כמו שהם סדורים ג\"כ אחר אוב וידעוני בפרשת קדושים. אלא שראה להקדים מחלל את השבת. שהוא מיקל ומחלל בכבוד אביו שבשמים. שהוא כמכחיש במעשה בראשית. ועוד שדומה לענין עובד ע\"ז שכן הושוו במשנה סוף פ\"ח. ופירש הר\"ב [שם] לפי ששניהם כופרים בעיקר. ומפני שהמולך נזכר אצל העריות. הסמיכו ג\"כ אצלם ונמשכו להסמיך כל אלו שסמך. ועכשיו חוזר וסמך נערה המאורסה שהיא ג\"כ ערוה. אלא שענינה מרוחק מהן בכתוב שהיא נאמרה במשנה תורה בפרשת תצא. לפיכך לא חש לסמכה אצלם. והסמיך המולך וכל אלו. מהטעמים שכתבתי. ועכשיו הקדימה למסית ומדיח אע\"פ שנכתבו בתורה קודם. ואיחר מכשף אע\"פ שהוא בפ' משפטים קודם הכל. לפי שהוא אוחז הסדר דברישא שהקדים עריות. ואחר עריות שנה עובד ע\"ז ואח\"כ אוב וידעוני. וכן כאן אחר נערה המאורסה. שנה מסית ומדיח שהוא עובד ע\"ז. ואח\"כ מכשף שהוא כענין אוב וידעוני. ולא נשאר כי אם בן סורר ומורה והוא גם כן מאוחר בתורה בפרשת כי תצא. ואע\"פ ששם נכתב קודם נערה המאורסה כבר אמרנו טעם הקדימה לנערה המאורסה: \n",
+                    "<b>הזכור</b>. נקב המשכב מקרי זכור. רש\"י דף נ\"ד ע\"ב. וכתבו התוספות [דף נ\"ד ע\"א ד\"ה הבא] דהא דלא קתני והביא זכר עליו. אע\"ג דכתיב בהדיא מות יומתו שניהם. איכא למימר דלישנא דקרא נקט דכתיב ואת זכר לא תשכב. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ועל הבהמה</b>. והמביא בהמה עליו נמי חייב כדילפינן מדכתיב (שמות כ״ב:י״ח) כל שוכב עם בהמה מות יומת. אם אינו ענין לשוכב [*שכבר נאמר (ויקרא כ׳:ט״ו) ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה תנהו ענין לנשכב. למדנו עונש אזהרה מניין כו'. וכתבו התוספות [נ\"ד] דמשום דלא כתיב בהדיא אלא מדרשא. לא קתני לה: \n",
+                    "<b>והאשה המביאה את הבהמה</b>. עליה. רש\"י ונ\"י. וכן בריש פרק קמא דכריתות כתב רש\"י כן אבל בנוסחתינו שם גרסינן הכי בהדיא ובירושלמי בנוסח המשנה. והאשה המביאה עליה את הבהמה: \n",
+                    "<b>[*הבא על האם</b>. בשוגג. רש\"י]: \n",
+                    "<b>חייב עליה משום אם ומשום אשת אב</b>. הא דלא קתני אשת איש. משום דהכא לאחר מיתה איירי. תוספות: \n",
+                    "<b>משום אם ומשום אשת האב</b>. לשון הר\"ב דבכולהו עריות כתיב בהו כרת. וכתיב בהו חלוק חטאות כן הגהתי מלשון רש\"י. ועיין בכריתות פ\"ג משנה ה': \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר אינו חייב אלא משום האם בלבד דכתיב (ויקרא י״ח:ז׳) ערות אביך</b>. וערות אמך לא תגלה אמך היא. ערות אביך. זו אשת אביך. שנאמר כאן ערות אביך. ונאמר להלן (שם כ') ערות אביו גילה מה להלן באישות הכתוב מדבר דהא רישא דקרא איש אשר ישכב את אשת אביו. אף כאן באישות הכתוב מדבר. ולמדנו בין לאזהרה בין לעונש. ומשמע בין אשת אביו שהיא אמו בין אשת אביו שאינה אמו. וחייב עליה משום אשת אביו. אמו שאינה אשת אביו מנין. תלמוד לומר ערות אמך לא תגלה אמך היא. משום אמו אתה מחייבו. ואי אתה מחייבו משום אשת אב. וארישא [דקרא] ערות אביך דבמשמעותיה אשת אביו שהיא אמו. ושאינה אמו. קא מהדר וקאמר אמך היא שאם אשת אביו היא אמו שאינו מתחייב משום אשת אב אלא משום אמו בלבד. ורבנן ערות אביך ממש. ולחייבו שתים. משום ואת זכר. ומשום ערות אביך. ואשת אב לא רמיזא הכא. הלכך לא אתיא אמך היא למעוטי. אלא אתיא לחייבו על אמו שאינה אשת אביו. כאמו שהיא אשת אביו. והכי משמע אמך היא בהוייתה היא. כל צדדין שוין בה. בין שהיא אשת אב. בין שאינה אשת אב. גמרא: \n",
+                    "<b>חייב עליה משום אשת האב</b>. ומשום אשת איש. ולר\"י כי היכי דדריש אמך היא למעוטי שאינו חייב משום אשת אב. הכי נמי דריש ערות אביך היא. משום אשת אב אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת איש דכיון דמחייב עליה רישא דקרא משום אשת האב. משמע נמי אשת איש. ואתא היא ואפקיה. [רש\"י] ובברייתא פליג בהדיא כדאמר אביי. ורבנן ערות אביך היא מבעי להו לאזהרה לאשת אביו לאחר מיתה. ורבי יהודה מערות אשת אביך לא תגלה נפקא ליה. ורבנן ההיא לאזהרה לאשת אביו. דלר\"י בג\"ש נפקא ליה כמ\"ש לעיל: \n",
+                    "<b>בין לאחר מיתה</b>. בשלמא לר\"י נפקא ליה עונש מאזהרה בג\"ש. אלא רבנן אזהרה שמענו [כדלעיל] עונש מנין. אמרי לך ההיא ערות אביו גילה דמפיק לה ר\"י לג\"ש. מפקי לה אינהו לעונש דאשת אביו לאחר מיתה: \n",
+                    "<b>בין לאחר מיתה</b>. אחיוב דאשת אב קאי. דמרבי ליה קרא. אבל שם אשת איש לאחר מיתה לא קאמר. רש\"י: \n",
+                    "<b>בין מן האירוסין</b>. כתב הר\"ב דכיון שקדשה כו'. דגמר קיחה קיחה כו' וכ\"כ רש\"י. וכלומר דקיחה זו לאו קיחת חופה היא. אלא קיחת קדושין כסף. דגמר משדה עפרון. כמ\"ש בפירוש הר\"ב דריש קדושין: \n",
+                    "<b>הבא על כלתו כו'</b>. ולחייב נמי משום אשת בנו. [דהא שני לאוין ושני שמות הן ערות כלתך לא תגלה אשת בנך היא לא תגלה ערותה] אמר אביי פתח הכתוב בכלתו. וסיים באשת בנו. [דכתיב היא ומשמע היא האמורה ברישא דקרא] לומר לך זו היא כלתו זו היא אשת בנו. גמרא. והאי דהדר וכתביה. לחייב עליה אף לאחר מיתה. רש\"י: \n",
+                    "<b>הבא על הזכור</b>. תימה למאי נפקא מינה נקט לזה הכא: \n",
+                    "<b>[*אם אדם חטא כו'</b>. אע\"פ שלא נשנה מפורש במשנתינו שהבהמה נהרגת מ\"מ בכח מה שנשנה שהשוכב עמה בסקילה שלא למדנוהו אלא ממה שהבהמה נסקלת. כמ\"ש לעיל שם. שייך שפיר למתני הא דאם אדם חטא כו': \n",
+                    "<b>תקלה</b>. מכשול עון. רש\"י]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד שיפרש השם</b>. [*פירש\"י שיזכור את השם. אבל אם לא הוציא שם מפיו. אלא שמע שם יוציא מפי אחר וברכו. פטור. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ויברך השם בשם. [*ברייתא ומ\"ש הר\"ב] שנאמר ונוקב שם ה' בנקבו שם. [*הכי מפרש שמואל להברייתא] ופירש\"י להכי אהדריה בהאי קרא. לומר לך עד שיקוב שם בשם. ע\"כ. ועיין מ\"ש במ\"ח. ובגמרא מסקינן דהאי נוקב לישנא דברוכי הוא דאמר קרא (שם כ\"ד) ויקוב ויקלל למימרא דנוקב קללה הוא. ודלמא עד דעבד תרווייהו. [פירושו באותיותיו ופירושם. דכתיב (במדבר א׳:י״ז) אשר נקבו בשמות. וברוכי]. לא סלקא דעתך דכתיב (ויקרא כ״ד:י״ד) הוצא את המקלל ולא כתיב הוצא את הנוקב והמקלל. שמע מינה חדא היא: \n",
+                    "<b>יכה יוסי וכו'</b>. כתב הר\"ב אני שמעתי מפני שהוא בן ארבע אותיות וכו'. אם שמע לא קרא בפירוש רש\"י שהרי בפירש\"י כתוב כל זה. ולשון הרמב\"ם בפ\"ב מהלכות ע\"ז שם בן ד' אותיות. אל\"ף דל\"ת נו\"ן יו\"ד. ויש מי שמפרש שאינו חייב אלא על שם יהו\"ה. ואני אומר שעל שניהם הוא נסקל. ע\"כ. ומדברי רש\"י בגמרא [דף ס'] נראה שדעתו שם ההויה. ומהא דכתבו רש\"י והר\"ב דיוסי עולה בגימטריא אלהים. ורש\"י מסיים והיינו יכה זה את זה ע\"כ. נראה שדעתם שהשם שיברך וכו'. לא בעינן שיהא שם המיוחד גם כן אלא סגי אם הוא מן השמות שאינם נמחקים. כמו אלהים. וכ\"כ הרמב\"ם ויברך אותו בשם מן השמות שאינם נמחקים. אבל הכ\"מ כתב שצ\"ע מנא ליה הא דלמא בעינן שיברך בשם המיוחד ושהרמ\"ה השיג ג\"כ עליו בזה. ושחכמי לוני\"ל טענו בעד הרמב\"ם. ע\"כ. ועיין מ\"ש סוף פ\"ד דשבועות [ד\"ה המקלל] : \n",
+                    "<b>אמור מה ששמעת בפירוש</b>. כתב הכ\"מ בירושלמי פריך ואמרינן ליה גדוף. ומשני. אלא אותו השם שאמרתי לפניכם קלל. ובו קלל. כלומר מזכיר שם בן ד' אותיות ואומר השם הזה הזכיר המגדף וקלל אותו וקלל בו. כלומר יכה יוסי את יוסי. ולא ידעתי למה לא כתב הרמב\"ם זה. ע\"כ. ולי נראה שבדין השמיטו הרמב\"ם משום דכיון דבגמרא דידן לא חש לפרושי הכי ש\"מ דס\"ל לגמרא דידן דאין ה\"נ שהיה צריך שיאמר ממש הלשון כאשר שמעו. דאילו סברה גמרא דידן דמתני' לאו כמשמעה ה\"ל לפרש הואיל שיש לנו מקום לטעות ולהבין שיאמר [ממש] הלשון כאשר שמעו ואתיא חורבה מינה. אלא ודאי דאין הכי נמי דכמשמעות המשנה הוא שיאמר בלשון ההוא ששמעו ממש. ולענין קושית הירושלמי וכי אמרינן ליה גדוף נ\"ל דלא קשיא דכשאומרים לו כן. לא לגדוף מכוונין. לא אנו ולא הוא. אלא כדי לקיים מצות סקילה במברך השם ומצותו אינה מתקיימת אלא בכך. ולפיכך נתחייב לומר לו שיפרש. מידי דהוה אסוטה שצותה התורה בפירוש שימחק שמו הגדול במים ומפני הספק. כ\"ש בכאן שלעדים שיעידו הוא ודאי שזה נתחייב מיתה. ויש לנו לקיים המצוה להמיתו. והרי אינה מתקיימת אלא בכך: \n",
+                    "<b>והריינין עומדין</b>. דאמר קרא. ואהוד בא אליו והוא יושב בעליית המקרה אשר לו לבדו ויאמר אהוד דבר אלהים לי אליך ויקם מעל הכסא (שופטים ג' כ'). והלא דברים קל וחומר ומה עגלון מלך מואב שהוא נכרי ולא ידע אלא בכינוי. עמד. ישראל ושם המפורש עאכ\"ו. גמ': \n",
+                    "<b>וקורעין</b>. גמרא דכתיב (מלכים ב' י\"ח ל\"ז) ויבא אליקים בן חלקיהו ושבנא הסופר ויואח בן אסף המזכיר אל חזקיהו קרועי בגדים פירש רש\"י על הגידופים ששמעו מפי רבשקה כדכתיב אשר שלחו מלך אשור לחרף אלהים חי (שם י\"ט ד'). והא דלא תנן שהעדים קורעים לפי שאין חייבים בקריעה שכבר קרעו בשעה ששמעו. ברייתא. ופרכינן וכי קרעו בשעה ששמעו מאי הוה הא קא שמעי השתא. ומשני לא ס\"ד דכתיב ויהי כשמוע המלך חזקיה ויקרע את בגדיו (שם י\"ט א') המלך חזקיה קרע. והם לא קרעו. ותמהו התוס' היאך אמרו למלך מה ששמעו בפירוש הא גבי עדים תנן כל היום היו דנין את העדים בכינוי. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ולא מאחין</b>. אתיא קריעה קריעה. כתיב הכא וקרועי בגדים וכתיב התם ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ולא ראהו עוד ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים (מלכים ב' י\"ב) ממשמע שנאמר ויקרעם לשנים. איני יודע שהם קרעים. ומה תלמוד לומר קרעים מלמד שהן קרעים לעולם. גמ'. ולשון מאחין כתבתי במשנה ז' פ\"ג דמ\"ק: \n",
+                    "<b>והשני אומר אף אני כמוהו</b>. אמר ריש לקיש ש\"מ אף אני כמוהו כשר בדיני ממונות ובדיני נפשות. ומעלה הוא דעבוד רבנן [שהצריכו העדים לפרש עדותן כדתנן במשנה ו' פ\"ג לענין דיני ממונות. ומשנה ד' פרק ה' לענין דיני נפשות] והכא כיון דלא אפשר אוקמוהו רבנן אדאורייתא. דאי סלקא דעתך פסול. הכא משום דלא אפשר קטלינן לגברא. [בתמיה] : \n",
+                    "<b>והשלישי אומר וכו'</b>. כתב הר\"ב אתיא כמ\"ד מה שנים וכו' במשנה ז' פרק קמא דמכות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העובר ע\"ז אחד העובד וכו'</b>. עיין מ\"ש במשנה י' בס\"ד: \n",
+                    "<b>ואחד הזובח וכו'</b>. ולחשוב נמי זורק [דבשלמא מקבל ומוליך לא קשיא לן אע\"ג דעבודת פנים הן דלא אשכחן דלהוו עבודות שנעשה לשם ע\"ז כדאשכחן הנך. זביחה. ויזבחו לו. (שמות ל\"ב). קיטור. אשר חלב זבחימו (דברים ל״ב:ל״ח). ניסוך. ישתו יין נסיכם (שם) אי נמי וקטר לבעל והסך נסכים [ירמיה מ\"ד יז] [*ומיהו דם אשכחן בע\"ז בל אסיך נסכיהם מדם] (תהלים ט\"ז ד') אמר אביי זורק היינו מנסך כדכתיב בל אסיך נסכיהם מדם. מנא הני מילי [דמחייב בהני עבודות אף בשלא כדרכה] דת\"ר אילו נאמר זובח יחרם. הייתי אומר בזובח קדשים בחוץ הכתוב מדבר ת\"ל לאלהים בזובח לע\"ז הכתוב מדבר אין לי אלא בזובח מקטר ומנסך מנין ת\"ל (שמות כ״ב:י״ט) בלתי לה' לבדו. ריקן העבודות כולן לשם המיוחד לפי שיצאה זביחה לידון בעבודת פנים. מנין לרבות השתחואה [דלאו עבודה היא בפנים] ת\"ל (דברים כ\"ב) וילך ויעבוד אלהים אחרים וישתחו להם וסמיך ליה והוצאת את האיש ההוא וגו'. עונש שמענו אזהרה מנין ת\"ל (שמות ל״ד:י״ד) כי לא תשתחוה לאל אחר. יכול שאני מרבה [מהשתחויה כל שהיא דרך כבוד אע\"פ שהוא שלא כדרכה] המגפף והמנשק והמנעיל ת\"ל זובח. זביחה בכלל היתה. ולמה יצאת. להקיש אליה ולומר לך מה זביחה מיוחדת שהיא עבודת פנים וחייבים עליה מיתה אף כל שהיא עבודת פנים וחייבים עליה מיתה. יצאה השתחויה לידון בעצמה. יצאת זביחה לידון על הכלל כולו. גמרא: \n",
+                    "<b>המגפף</b>. הוא שיחבק אותה צורה. תרגום ויחבק לו וגפף לו. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>[*הנודר בשמו</b>. פירש הר\"ב קונם וכו' בשם ע\"ז פלונית. כן לשון רש\"י ומסיים אם ארחץ]: \n",
+                    "<b>והמקיים</b>. כתב הר\"ב נשבע. *)ושבועה מתרגם מקיים. רש\"י: \n",
+                    "<b>זו היא עבודתו</b>. כתב הר\"ב ואפי' נתכוין לבזותו וכו' חייב חטאת. בגמרא. אע\"ג דמכוין לבזויי. ומש\"ה מפרש הר\"ב לענין חיוב חטאת. דכיון דלבזויי מכוין לא שייך חיוב מיתה וכ\"פ הרמב\"ם לענין חטאת בפירושו ובחבורו פ\"ג מהלכות ע\"ז וכתב הכ\"מ דאילו במזיד ולענין סקילה א\"א דהא מוטעה הוא. ע\"כ. ותימה על רש\"י שמפרש וזהו עבודתו וחייב עליו מיתה. וי\"ל דדעתו כיון שהתרו בו אע\"פ שהוא מוטעה וסובר דאין התראתם כלום כיון שרוצה לבזות. אעפ\"כ חייב מיתה דהא התרו ביה. וזו דעת הרמ\"ך שהשיג על הרמב\"ם בפ\"ה מהלכות יסודי התורה: \n",
+                    "<b>[*למרקוליס</b>. כתב רש\"י מצדדין ג' אבנים אחת מכאן ואחת מכאן ואחת מלמעלה על גביהן. וקורין אותו מרקוליס. ועובדין אותה בזריקת אבנים. ע\"כ. וז\"ש הר\"ב במר דכנתא בפ' עד כמה במסכת בכורות דף ל'. ומ\"ש במר דשרוטה בפרק גיד הנשה (חולין דף צ\"ד)]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ויעביר באש</b>. לשון הר\"ב מעבירו מצד זה לצד זה. וז\"ל הרמב\"ם זו העברה אינה שרפה כמו שחשב המון רב למאד. אבל עיקרו הוא כשהיו מבעירין אש והיו מלהטין אותו לשם אותו הפסל הידוע שהיו עובדין אותה בכך והוא הנקרא מולך. והיה אוחז אחד מבניו ונותן אותו ביד המשמש בעסק אותו הנעבד. והיה מעבירו על האש מצד זה לצד זה ע\"כ. וכ\"כ רש\"י שאינה שרפה. ודייק לה מדקתני בברייתא המעביר עצמו פטור. אלמא לאחר העברה הוא חי. והא דאמרינן גבי חזקיה שסכתו אמו סלמנדריא. לאו למולך היה. אלא לאלהי ספרוים דהתם שרפה כתיב. ע\"כ. וההעברה משמע מלשון הרמב\"ם שהכומרים מעבירין. וכן לשון רש\"י. וסתמא דמלתא שמשין שלה קא מעבירין לה. ע\"כ. אבל בחבורו פ\"ו מהלכות ע\"ז כתב ואותן הכהנים נותנין הבן לאביו אחר שנמסר בידן להעבירו באש [ברשותן] ואבי הבן הוא שמעביר בנו על האש. וכתב הכ\"מ דלא ימצא בך מעביר משמע שהוא עצמו מעביר. ע\"כ: \n",
+                    "<b>עד שימסור ויעביר</b>. לשון הר\"ב שנאמר [לא] תתן להעביר. משמע ליה לתנא נתינה הבאה לכלל העברה ולא משמע ליה נתינה על. מנת להעביר לחיוביה על נתינה לחודה. רש\"י: \n",
+                    "<b>פיתום</b>. שם המכשף. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב לוקח גלגולת של מת וכו'. גמרא. ואין זה דורש אל המתים. לפי שדורש אל המתים אינו עושה מעשה. אלא כדתניא ודורש אל המתים. זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה. פירש\"י שד של בית הקברות יהא אוהבו ומסייעו בכשפיו. ע\"כ. והרמב\"ם כתב בפרק י\"א מהלכות ע\"ז כדי שיבא מת בחלום ויודיעו מה ששאל עליו. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב לאחר שנתאכל. עיין מ\"ש בלשון זה בסוף פרק דלעיל: \n",
+                    "<b>[*המדבר משחיו</b>. והר\"ב העתיק והמדבר. וכן מוכח בברייתא דתרתי נינהו. ומ\"ש הר\"ב ויש שעושין וכו'. לשון רש\"י. מעלה את המת מן הארץ. ומושיב לו בשחיו תחת זרעותיו ומדבר משחי איישל\"א בלע\"ז]: \n",
+                    "<b>וידעוני</b>. כתב הר\"ב חיה ששמה ידוע וכו' וכשרוצים לצוד אותה מורים בחצים וכו' לפי שאין יכולים לקרב אליה שהיא מזקת כמ\"ש הר\"ב במ\"ה פ\"ח דכלאים. ובגמרא ת\"ר ידעוני זה המניח עצם ידוע בפיו והוא מדבר מאליו [*ע\"י כשפים לשון רש\"י בפירוש המשנה] והעתיקה הרמב\"ם. ועיין מ\"ש בזה במשנה ב' פ\"ק דכריתות: \n",
+                    "<b>[*והנשאל בהם</b>. פירש הר\"ב שבא ושואל וכו' וכן פירש\"י. ותמיהני על לשון המשנה דקתני בלשון נפעל וכן נמצא ג\"כ במדרש ג' דברים באוב וכו' שהביא רש\"י בשמואל א' כ\"ח. והנשאל. והכוונה על השואל וצ\"ע]: \n",
+                    "<b>באזהרה</b>. כתב הר\"ב דאל תפנו אל האובות. וכפירש\"י ומסיים ואזהרה דמכשפים גופייהו מלא ימצא בך. וכתבו התוספות וקשה דאי אל תפנו אזהרה לנשאל א\"כ יהא בו כרת דכתיב בפרשת קדושים והנפש אשר תפנה וכו' והכרתי אותה. וי\"ל איפכא דאזהרה לנשאל מלא ימצא בך. דכתיב בקרא בתריה שואל אוב וידעוני. ע\"כ. וכ\"כ הרמב\"ם פרק י\"א מהלכות עכו\"ם אסור לכאול בעל אוב וידעוני. שנאמר לא ימצא בך. ובפ\"ו כתב העושה אוב או ידעוני וכו'. ואזהרה שלהן מנין שנא' אל תפנו. ע\"כ. והכ\"מ כתב שכן הוא בת\"כ פרשת קדושים. ע\"כ. וחפשתי ולא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>מצאתי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בדבר שחייבים על זדונו כרת וכו'</b>. מכלל דאיכא מידי דחלול שבת הוי. ואין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו כרת. מאי היא. תחומין ואליבא דר\"ע [דיליף להו מקראי במסכת סוטה פרק ה' משנה ג' ואין חייבין עליהם כרת. דהא תנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ולא פליג ר\"ע]. והבערה ואליבא דרבי יוסי דאמר לא תבערו ללאו יצאת. כמ\"ש בסוף משנה א' פרק ד': \n",
+                    "<b>המקלל אביו ואמו</b>. עיין בריש פרק י\"א: \n",
+                    "<b>וחכמים פוטרים</b>. [גמרא מאן חכמים <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>רבי מנחם בר רבי יוסי היא]. דתניא ר' מנחם בר\"י אומר בנקבו שם יומת מה תלמוד לומר שם [אם אינו עניין לו דהא כתיב ונוקב שם] לימד על מקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקללם בשם. וכתב רש\"י ר' מנחם לא ס\"ל הא דדרשינן לעיל [משנה ה'] מהאי קרא עד שיברך שם בשם. ואפילו לא ברך שם בשם אלא יתברך יוסי. רבי מנחם בר' יוסי מחייב עליה. ע\"כ. והר\"ב וכן הרמב\"ם שפירשו לעיל להך דרשה דעד שיברך שם בשם ש\"מ דהכי ס\"ל להלכה. דאי לאו הכי בענין המשנה אינו מוכרח לפרש כן. ועוד בהדיא פסק כן הרמב\"ם בחבורו פ\"ב מהלכות עכו\"ם. והכא במשנתינו מסתמא הלכה כחכמים וכן פסקו הר\"ב והרמב\"ם בסוף פ\"ד דשבועות. דהתם נשנית ג\"כ משנתינו זאת ואיך אפשר לפסוק כשניהם. דאי הך דרשא. לא אתיא אידך. והכ\"מ בפ\"ב מהלכות עכו\"ם כתב דטעמא דהרמב\"ם שפוסק במשנה ה' שצריך שיברך השם בשם. לאו מהך דרשא דבנקבו שם דהא איצטריך להכא ללמד על מקלל אביו. אלא מדסתמא מתניא הכי בברייתא. עד שינקוב השם בשם פסק הכי. ואפשר דמקרא אחרינא דריש. עכ\"ד. והוא דוחק. ובתוספות דשבועות [דף ל\"ו] בנקבו שם יומת מה ת\"ל. תימה הא איצטריך לכדדרשינן דאינו חייב עד שיברך שם בשם. ע\"כ. נראה מדעתם דס\"ל נמי דלענין הדין הלכה כשתיהן דמברך השם אינו חייב עד שינקוב השם בשם. ולענין מקלל אביו נמי אינו חייב אלא המקלל בשם. אלא שיש להם תימה מנלן לדרוש תרווייהו מחד קרא. אך אין להניח ההלכות אע\"פ שיש כאן תימה. ומ\"מ תימה יש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד שתהא נערה</b>. כתב הר\"ב ולא קטנה זו דברי ר\"מ. דאמר בכתובות [ריש] פ\"ג קטנה אין לה קנס דנערה דוקא ולא קטנה. הלכך גבי נערה המאורסה אין קטנה במשמע. אבל חכמים שנחלקו עליו. ואמרו יש קנס במקום מכר כמ\"ש הר\"ב שם. חלוקין עליו אף כאן. ואומרין אף קטנה במשמע ולא מיעט הכתוב אלא בוגרת. גמרא. וע\"ש בפ\"ג דכתובות מ\"ח בפירוש הר\"ב בתנאי דשתי שערות: \n",
+                    "<b>בתולה</b>. כתב הר\"ב ולא בעולה. ואם נבעלה שלא כדרכה וכו' כולם בסקילה. דממשכבי אשה אתרבו שלא כדרכה לכל העריות ב[ריש] פ\"ו דיבמות [*והא דכולם בסקילה לאו כ\"ע היא כמ\"ש לקמן בד\"ה באו וכו']: \n",
+                    "<b>והיא בבית אביה</b>. בפרשת מוציא שם רע כתיב (דברים כ\"ב) לזנות בית אביה. והתם נמי סקילה כתיבא. רש\"י: \n",
+                    "<b>באו עליה שנים הראשון בסקילה וכו'</b>. כשבא עליה הראשון כדרכה. הרמב\"ם. וקשיא לי מאי קמ\"ל פשיטא. בתולה תנן ורש\"י פירש באו עליה שנים ועדיין היא בתולה כגון שבאו עליה שלא כדרכה. הראשון בסקילה. דמשכבי אשה כתיב (ויקרא י\"ח). והשני בחנק דבעולה היא. והא סתמא רבי היא דאמר שלא כדרכה נפקא ליה מכלל בתולה. מדכתיב (דברים כ\"ב) ומת האיש אשר שכב עמה לבדו. למעוטי כה\"ג. דאע\"ג דקרינא ביה בתולה. אין בסקילה אלא אחד מהם אותו ששכב עמה לבדו דהיינו ראשון שביאתו היתה יחידית: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>זה הדיוט שהסית</b>. כתב הר\"ב דוקא הדיוט שהסית שנביא שהסית מיתתו בחנק. דמיתה כתיבא ביה. וכל מיתה האמורה בתורה סתם. אינה אלא חנק [כמ\"ש בריש פירקין] גמרא פ\"י ד' פ\"ט. ועיין מ\"ש בסוף מתניתין: \n",
+                    "<b>המסית את ההדיוט</b>. כתב הר\"ב למעוטי מסית את הרבים וכו' שמיתתו בחנק דגמרינן הדחה הדחה מנביא. ולא גמרינן הדחה הדחה ממסית [כדכתבינן במתניתין ד'] דדנין מסית רבים ממסית רבים. ואין דנין מסית רבים ממסית יחיד. וכ\"ת דנין הדיוט מהדיוט ואין דנין הדיוט מנביא. כיון שהדיח אין לך הדיוט גדול מזה. גמרא שם: \n",
+                    "<b>אין מכמינין חוץ מזו</b>. כלומר שכל חייבי מיתות צריכין התראה. רש\"י: \n",
+                    "<b>מכמינין</b>. כתב הר\"ב לשון מארב דמתרגמינן וארב לו. וכמן ליה. רש\"י: \n",
+                    "<b>חרץ מזו</b>. כלומר חוץ ממיתה זו שדין המומת בה להכמין לו והרמב\"ם העתיק בפ\"ה מהלכות עבודת כוכבים חוץ מזה: \n",
+                    "<b>[*אמר לשנים</b>. יחד הן עצמם נעשו עדים. ואין צריך להתרות בו כשאר חייבי מיתות אלא מביאים אותו לב\"ד כדכתיב (שם י\"ז) לא תחמול ולא תכסה עליו. רש\"י]: \n",
+                    "<b>הוא אומר וכו'</b>. הניסת צריך להשיבו יש לי חברים וכו'. רש\"י: \n",
+                    "<b>[*מכמינין לו עדים</b>. ולא סגי בחד ואותו שאומר לו. כיון שמקילין בהכמנה. מה שא\"כ בשאר מיתות ב\"ד. ומשום הכי נמי ביחיד צ\"ל לו היאך נניח וכו']: \n",
+                    "<b>האומר אעבוד וכו'</b>. כתב הר\"ב הוי מסית וחייב וכ\"פ הרמב\"ם דבלשון שאומר המסית היא מתניתין. וכ\"כ בחבורו ריש פ\"ה מהלכות עכו\"ם. וכתב עליו הכ\"מ וז\"ל. וא\"ת היכי קאמר שלשון שאומר המסית הוא אעבוד שאינו אומר *)[אליו] תעבוד או נעבוד. ונ\"ל שאומר אעבוד אני בתחלה ואתה אחרי. ע\"כ. אבל בגמרא דף ס\"א רמינן לה אמתניתין ו' דתנן העובד ע\"ז עובד אין אומר לא. ואילו הכא באומר בלבד מחייב ליה דשמעינן מינה דמשמע לה לגמרא דמתניתין בניסת האומר מיירי. והיינו דתנן אעבוד. וכלומר שנתרצה לו קמ\"ל דבהכי נתחייב אף הניסת ואפילו לא עבד. ולענין רומיא דמתניתין כמה שנויי משנינן. רבה משני דלעיל באומר אינו מקבלו עלי אלא בעבודה. ורב יוסף משני כדבעינן לכתוב לקמן. ואביי משני כאן בניסת מעצמו וצריך שיעבוד. כאן בניסת מאחרים דכתיב לא תאבה. הא אבה וכו'. ורבא אמר תרוייהו בניסת מאחרים. הא דא\"ל כך מריעה ומטיבה וכו' דגריר בתריה וקרינן ביה הא אבה וכו'. ורב אשי אמר הך דהכא בישראל מומר. ורבינא אמר לא זו אף זו קתני. וראיתי בחבורו של הרמב\"ם שהוא תופס שינוי רב יוסף דמשני כאן ביחיד הניסת דלא ממליך. וטעי בתריה וקרינן ביה לא תאבה לו ולא תשמע אליו. הא אבה ושמע חייב. ולעיל ברבים הניסתים דמימלכים ולא טעו בתריה אפילו כי נתרצו הלכך לא קרינא ביה אבה ושמע. שהרי כתב בריש פרק ד' מהלכות עכו\"ם מדיחי עיר מישראל וכו'. אע\"פ שלא עבדו ע\"ז [דאם לא כן תיפוק ליה דחייבים מטעם שעבדו] אלא הדיחו את יושבי עירם עד שעבדו אותה. ובריש פ\"ה כתב המסית אחד מישראל וכו' אע\"פ שלא עבד המסית ולא המוסת עבודת כוכבים אלא מפני שהורהו לעבוד ע\"כ. ותמיהני דהא אביי אותביה לרב יוסף מברייתא דדייק מינה לא שני בין ניסת דרבים לניסת דיחיד להך מלתא. ולא שני לה רב יוסף כלל. וצ\"ע שהכ\"מ לא העיר בזה: \n",
+                    "<b>אלך</b>. ואעבוד. שמחוסר הליכה אע\"ג דאיכא למימר אדהכי הדר ביה. רש\"י בגמרא דף ס\"א: \n",
+                    "<b>נלך ונעבוד</b>. אע\"פ שכלל עצמו עם אחרים דאיכא למימר הני אחרים לא אזלי ואיהו נמי לא ליזול. רש\"י שם: \n",
+                    "<b>המדיח זה החומר נלך ונעבוד ע\"ז</b>. פירש הר\"ב מדיח את הרבים גמרא. וטעמא דבסקילה דגמרינן הדחה הדחה ממסית. גמרא דף פ\"ט. ואל תקשה דלגמר מנביא. דהך סיפא כרבנן דסבירא להו דנביא נמי בסקילה. ורישא שכתבתי בה דנביא בחנק כר\"ש היא כדאמרינן בגמ' דהכא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולא האוחז את העינים</b>. רבי עקיבא אומר וכו'. לכאורה נראה דר' עקיבא לאפלוגי אתא ואיכא למימר דלתנא קמא אוחז העינים ממעיט מסקילה. ולא ממלקות. דחייב משום לא תעוננו. וכדאשכחן סברא זו להרמב\"ם בפי\"א מהלכות עכו\"ם בהעתקת ברייתא דאיזה מעונן חכמים אומרים זה האוחז את העינים. ופליג רבי עקיבא ואמר פטור אף ממלקות. וגם סברא זו להרמב\"ם שם בהעתקת משנתינו ויהיב טעמא מפני שלאו זה שנאמר במכשף בכלל לא ימצא בך הוא ולאו שניתן לאזהרת מיתת ב\"ד הוא. ואין לוקין עליו שנאמר (שמות כ״ב:י״ז) מכשפה לא תחיה. ע\"כ. וממ\"ש הרמב\"ם בפירש המשנה וז\"ל אמרו פטור. הוא פטור אבל אסור. כגון פטורי שבת וחייב מלקות. ע\"כ. ולאו מלקות ממש אלא כעין מלקות. כלומר מכת מרדות. והרי פטורי שבת כך הס וכמו שכתבתי כבר בזה בריש מסכת שבת בס\"ד. אלא דבגמרא [דף ס\"ז ע\"ב] אמר אביי הלכות כשפים כהלכות שבת. יש מהן בסקילה. ויש מהן פטור אבל אסור וכו' העושה מעשה בסקילה. האוחז את העינים פטור אבל אסור. שמעינן מינה דאליביה דר' [עקיבא] קאמר למלתיה הלכך מסתבר למימר דסבירא ליה דלא פליג ר\"ע דאי איתא דסבירא ליה דפליג. אלא שהלכה כמותו. הכי הוה ליה למימר הלכה כר\"ע. הלכך הלכות כשפים וכו'. ואף הרמב\"ם על כרחנו ס\"ל דלא פליג. דאי ס\"ל דפליג. ובהא פליגי דלת\"ק חייב מלקות מלא תעוננו ולר\"ע פטור. היאך מזכי שטרא אבי תרי ופסק דחייב מלקות כרבנן ושהוא פטור כר\"ע אבל כי נימא דר\"ע לא פליג אלא חכמים דמתניתין ור\"ע כ\"ע ס\"ל דפטור אבל אסור הא דכתב בהעתקת הברייתא דחייב מלקות. איכא לתרוצי כמ\"ש הכ\"מ *) [בשם הר\"ר יהושע מבני בניו של הרמב\"ם] דמשנתינו בדאתרי ביה משום מכשף והעתקתו הברייתא בדאתרי ביה משום לא תעוננו אי נמי דתרי גווני אחיזת עינים הם. חד דמעשה תמהון וחייב. וחד דמכשף ופטור. והבדל זה לא ישיגנו אלא היודע בדברים ההם. ע\"כ. הלכך איכא למימר דר\"ע לא לאפלוגי אתא. וגם לת\"ק פטור אבל אסור. ולישנא דר\"ע אומר לא קשיא. דטובא איכא כותיה דלא פליג וכמ\"ש בפ\"ג [משנה ו'] ממסכת בכורים: \n",
+                    "<b>ולא האוחז את העינים</b>. כתב הר\"ב מראה לבריות כאילו עושה. ואינו עושה כלום. וכן לשון רש\"י. ולדברי הכ\"מ שכתבתי דחייב מלקות משום לא תעוננו. הקשה הוא ז\"ל והא לאו שאין בו מעשה הוא ואין לוקין עליו כמ\"ש הר\"ב במשנה י\"א פ\"ז דפסחים ועיין [בהר\"ב] ריש מסכת תמורה. ותירץ דלאו למימרא שלא עשה מעשה כלל דכל האוחז העינים הוא עושה מעשה כדי לאחוז העינים. אלא היינו לומר שאותו מעשה שנראה לבני אדם שעושה. לא עשאו באמת אלא שנדמה להם כך. ע\"כ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בן ולא איש</b>. הקטן פטור שלא בא לכלל מצות. כתב הר\"ב הלכך חיוביה בתר הכי הוא. והכי קאמר קרא כי יהיה לאיש בן. הסמוך לגבורתו של איש וכו'. וכתבו התוספות וא\"ת דלמא שנה שלפני גדלות. כדאשכחן במופלא הסמוך לאיש [במשנה ו' פ\"ה דנדה] ומפרש ר\"ת דהכא דריש. לאיש דמשמע לשון גבור כדכתיב (מלכים א ב׳:ב׳) וחזקת והיית לאיש [מה שאין כן בנדרים דאיש מרוחק מיפליא דהכי כתיב (במדבר ו׳:ב׳) איש או אשה כי יפליא] [ולא כתיב כי יפליא איש או אשה. כד\"א (שמות כ״א:ז׳) וכי ימכור איש את בתו. א\"נ דייק מדלא כתב והיית איש]. וא\"ת א\"כ למה לן במתניתין טעמא דשלא בא לכלל מצות וי\"ל דהוה אמינא דמקודם הבאת שערות מתחיל הזמן דסמוך לגבורתו של איש. ואפילו הוי יותר משלשה חדשים לא הוה חייש במה שבימי קטנות כיון דאינו ראוי להוליד. דקרינן ביה בן ולא אב. ע\"כ. ועיין מ\"ש במשנה י\"א פ\"ו דנדה [ד\"ה עד שיקיף]. [*והא דכתבו התוספות. ואפילו הוי יותר משלשה חדשים. (כלומר) [צ\"ל משום] דאע\"ג ששנינו ועד שיקיף וכו'. אפילו הכי כי מלאו ליה שלשה חדשים משהביא שתי שערות אע\"פ שלא הקיף אינו נעשה בן סורר ומורה. כדתני דבי רבי ישמעאל בן ולא אב. ואמרי במערבא. בן ולא הראוי לקרותו אב. כדאמר רבי כרוספדאי אמר רבי שבתי כל ימיו של בן סורר ומורה אינן אלא ג' חדשים בלבד כלומר אע\"פ שלא הקיף דהא אם בא על אשה משהביא שתי שערות. ונתעברה. ניכר העובר בשלשה חדשים. וראוי לקרותו אב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>משיאכל טרטימר בשר כו'</b>. כל אלו תנאים הנזכרים באכילה זו בפרקין. כתב הרמב\"ם בפרק ז' מהלכות ממרים שהן כולן הלכה מפי הקבלה: \n",
+                    "<b>טרטימר</b>. כתב הר\"ב חצי מנה. טרטימר זה איני יודע מהו. אלא שמתוך שכפל ר\"י ביין כופל אף בבשר. ונמצא טרטימר חצי מנה. גמרא. ושם כתוב בתי\"ו. אבל הערוך הביאו בערך טי\"ת: \n",
+                    "<b>אכל טבל כו'</b>. עד שלא נפדו. נ\"א ל\"ג לה ומלתא פשיטא דל\"ג דהא אינו נעשה [בן] סורר ומורה עד שיאכל בשר וישתה יין. וכן לא העתיק הרמב\"ם בפ\"ז מהלכות ממרים ונשתבשו הספרים ממסכת ברכות. שבת. עירובין. ופסחים. דהתם שפיר מיתנייה: \n",
+                    "<b>אכל דבר שהוא מצוה</b>. כתב הר\"ב דרבנן. לאתויי תנחומי אבלים דאי מרישא ה\"א חבורת מצוה היינו כהנים כו' [*גמרא לאתויי כו'. ופירש\"י דאי מרישא. כו'] ואני תמה דהא עבור החדש נמי לאו דאורייתא דלא מצינו לסעודה זו שנצטוינו עליה בתורה. וצ\"ע: \n",
+                    "<b>אכל כל מאכל כו' לאתויי דבילה קעילית</b>. שתה כל משקה כו' [לאתויי] דבש וחלב דתניא אכל דבילה קעילית ושתה דבש וחלב. ונכנס למקדש חייב [משום יין ושכר אל תשת (ויקרא י׳:ט׳) ובכהן עסקינן]. גמרא: \n",
+                    "<b>ואף על פי שאין ראיה לדבר</b>. דדלמא ממאכל אחרינא נמי קרי ליה זולל. ומיהו שלמה אהא אזהריה דממשיך טפי. זכר לדבר דבבשר מקרי זולל וביין מקרי סובא. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומשל אמו</b>. לשון הר\"ב כגון שנתן לה אחר כו'. על מנת שאין לבעלה רשות בהן. גמרא. ועיין מ\"ש במ\"ו פ\"ז דעירובין. ובמ\"ח פ' בתרא דנדרי': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד שיהו שניהם רוצים</b>. שנאמר ותפשו בו אביו ואמו. הרמב\"ם סוף הלכות ממרים: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר אם לא היתה אמו ראויה לאביו</b>. פירש הר\"ב שוה ודומה לאביו סי' דכתיב איננו שומע בקולנו. גמרא. ומ\"ש מדלא כתיב בקולותינו או בקולינו ביו\"ד. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב ומדקול בעינן שוים. מראה וקומה נמי בעינן שוים. גמרא. ונ\"ל לפי שכן אתה מוצא בשנים שהשוה אותן הכתוב בדברים והצריכום ג\"כ שיהו שוים במראה וקומה. והן שני שעירי יום הכפורים. כדתנן בריש פ\"ו דיומא. והא דבפירוש הרמב\"ם כתוב ר\"ל שתהא דומה במראה ובקומה. לפי שנאמר אביו ואמו *) ואמרו. ע\"כ. נראה בעיני דלשון קצרה הוא. ואסיפא דקרא דואמרו סמיך דכתיב ביה איננו שומע בקולנו וכדדרשינן בגמרא כמ\"ש הר\"ב: \n",
+                    "<b>חרשים</b>. כתב הר\"ב התורה אמרה איננו שומע בקולנו. דמשמע דבשעת הקול וכו'. וז\"ל רש\"י ואיכא להפוכי לזכותא ולמדרש דבשעת הקול וכו': \n",
+                    "<b>מתרין</b>. כתב הר\"ב בפני שנים. גמרא. ופירש\"י דבעינן עדים שהוכיחו ועבר שאין אביו ואמו נאמנים עליו להרגו דכתיב (דברים י״ז:ו׳) ע\"פ שנים עדים יומת המת. וכתב עוד בפירוש המשנה וז\"ל מתרין בו לאו משום התראה גמורה כשאר עבירות שאין לוקין אלא בהתראה דהא התראת עדים בעי [כלומר וכאן אביו ואמו מתרין בו משמע] ועוד זו ספק התראה אם עובר הוא אם לאו שלא מיד בפניהם הוא עובר אלא בסתר ולאחר זמן הוא עושה אלא מוכיחין אותו דבעינן ויסרו אותו שלא ירגיל. ואם לא שמע מלקין וכו'. ע\"כ. אבל הרמב\"ם כתב בסוף הלכות ממרים וז\"ל מביאין אותו וכו' לב\"ד של שלשה וכו' ומביאין שני עדים שגנב וכו' ואכל וכו' אחר ההתראה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>זה זהו שלקה בפניכם</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דבעי ליה זה ולא סומין וכו'. לכתוב בננו הוא. פירש\"י. ומשמע הוא שלקה בפניכם. ע\"כ. מאי בננו זה ש\"מ תרתי. גמרא. והא לא קשיא דדלמא לזה ולא סומין לחוד אתא. דלעולם לא מפקינן קרא ממשמעותי'. דמשמע שמעמידין אותו לפני ב\"ד ואומרים שזהו שלקה בפניכם. אלא מדהוה מצי למכתב הוא והוה נמי משמע הכי. וכתב זה. ש\"מ אף למעוטי סומין נמי אתא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בן סורר ומורה נדון על שם סופו וכו'</b>. תניא ר\"י הגלילי אומר וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר. ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לב\"ד ליסקל אלא הגיעה תורה לסוף דעתו וכו'. גמרא. ועמ\"ש במשנה ה' פ\"י: \n",
+                    "<b>שקט וכו' לצדיקים הנאה להם וכו'</b>. שיש להם פנאי לעסוק בתורה ובמצות רש\"י. כלומר ולא שיהו שקטים גם מטרדת תורה ומצות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הבא במחתרת נדון ע\"ש סופו</b>. גמרא. אמר רבא מ\"ט דמחתרת חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואמר אם יעמוד וכו'. ועמ\"ש במשנה ה' פ\"י. וא\"ת א\"כ למה מחתרת אפילו הבא שלא ע\"י מחתרת נמי הא איתנהו ברייתות בגמרא [דף ע\"ב ע\"ב] ולרמב\"ם בפירושו וכן בחבורו פ\"ט מה' גניבה תרוייהו ס\"ל דמחתרת לאו דוקא וה\"ה לבא דרך גגו חצרו וקרפיפו אלא שמפני שרוב גנבים מצוים במחתרת דבר הכתוב בהוה ולרש\"י חדא מנייהו סברא דאין ה\"נ דדוקא מחתרת. דמחתרת זו היא התראתו. דכיון דטרח [*ומסר נפשיה] לחתור. אדעתא דלהרוג בא ואמרה התורה השכם והרגו. אבל נכנס [*לחצרו וגגו דרך הפתח] צריך התראה שיעמוד כנגדו על ממונו. וזה יקבל ההתראה שע\"מ כן בא שאם יעמוד כנגדו שיהרגנו: \n",
+                    "<b>אם יש לו דמים</b>. כחי הוא חשוב. ורציחה היא אם יהרגנו בעל הבית. רש\"י בפירוש החומש: \n",
+                    "<b>אם אין לו דמים פטור</b>. כתב הר\"ב [*שכיון שהוא מתחייב בנפשו פטור וכו'] ואף על פי שניצול. פטור מן התשלומין דקיימא לן חייבי מיתות שוגגין כגון שלא התרו בהן אין משלמין ממון שעם המיתה אף על פי שאין נהרגין. רש\"י. וכה\"ג בגמרא דף ע\"ג דהמותר להציל בנפשו פטור מתשלומין מהאי טעמא דאין אדם מת ומשלם. ואי קשיא דברפ\"ג דכתובות פירש הר\"ב והרמב\"ם גם בחבורו פ\"ק מהלכות נערה דחייבי מיתות ב\"ד הן דפטירי מתשלומין. וכן לשון רש\"י שם דף ל'. לא קשיא ולא מידי דלא אתא אלא לאפוקי כרת דבידי שמים דלא פטירי. אבל כל שנימות על ידי אדם בכלל מיתות ב\"ד הוא שהרי אינו בידי שמים. והרשות נתונה לאדם להמיתו. הא למה זה דומה למאמרם בפ\"ג דב\"ק עביד אינש דינא לנפשיה. הרי שדין היחיד [גם] כשעושה לעצמו דינו דין לענין ממון וכאילו נדון בב\"ד. ואין סותרין דינו כשעשה כהלכה. ה\"נ לענין נפשות *)כשעשה כהלכה דינו מקרי דין ובכלל מחוייבי מיתות ב\"ד הוא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואלו הן שמצילין אותן בנפשן</b>. דומיא דמתניתין דלעיל דניתן רשות להרוג הבא במחתרת שהוא כדי להציל עצמו שבידוע שלהרגהו בא: \n",
+                    "<b>ואחר הזכור</b>. כתב הר\"ב דאמר קרא ולנער וגו' כתיב חסר ה\"א ונדרש מקרא ומסורת רש\"י. והכא ליכא למימר דמש\"ה כתיב נער דאפילו קטנה משמע כמ\"ש במשנה ח' פ\"ג דכתובות. דע\"כ הכא לאו בקטנה איירי אלא בבת עונשין. תוספות. ומ\"ש הר\"ב וה\"ה לכל חייבי כריתות ומיתות ב\"ד שבעריות. דלא ניתן להציל בנפשם אלא מדבר שהוא ערוה. ויש בה קלון ופגם לנרדף רש\"י. דומיא דנערה המאורסה. ומ\"ש הר\"ב דכתיב חטא מות וכו'. ואי כתב רחמנא חטא ה\"א אפילו חייבי לאוין כתב רחמנא מות. ואי כתב רחמנא מות. ה\"א חייבי מיתות ב\"ד אין חייבי כריתות לא. כתב רחמנא חטא. ולכתוב רחמנא חטא מות. ולא לכתוב נער נערה [שהרי הן בכלל] אין ה\"נ ואלא נער נערה חד למעוטי ע\"ז [וה\"ה שבת. תוספות] [ד\"ה חד] וחד למעוטי בהמה. גמרא: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ואלו הן הנשרפין</b>. וכן ברפ\"ג דמכות תנן ואלו אבל בנוסח ירושלמי ל\"ג בוי\"ו כמו באינך ומיהו ברפ\"ב דפאה גרס ואלו: \n",
+                    "<b>הבא על אשה ובתה</b>. כתב הר\"ב על אשה שכבר נשא בתה. דהיינו חמותו. דחמותו כתיב בהדיא כמ\"ש בדבור יש בכלל וכו' ובגמרא תני אשה שכבר נשא בתה: \n",
+                    "<b>ובת כהן שזינתה</b>. כתב הר\"ב היא בשרפה אבל בועלה אלא בחנק. כדתנן ברפי\"א: \n",
+                    "<b>יש בכלל אשה ובתה</b>. כתב הר\"ב כלומר באשה ובתה וכו' ומינה ילפינן כולהו הנך נמי דאיתנהו בשרפה. דת\"ר נאמר כאן זמה. ונאמר להלן באזהרה זמה. מה להלן בתה. ובת בתה. ובת בנה כדתנן בריש יבמות. אף כאן בתה ובת בתה. ובת בנה. מה להלן שאר הבא ממנו דהיינו בתו. ובת בנו ובת בתו מאנוסתו דלאו בכלל אשה ובתה דע\"י קדושין. [כשאר הבא ממנה] והתם ביבמות יליף לה מערות דבת בנך וגו' דבאנוסתו. [אף כאן שאר הבא ממנו כשאר הבא ממנה] וכתיב כי ערותך הנה. וכתיב בשאר אשתו. שארה הנה מה להלן זימה עמו אף כאן זימה עמו וכלומר וזימה בשרפה היא. ומה למטה הוזהר ג' דורות. דהיינו בת בתה. וכן בת בנה. וכתיב בה זימה. אף למעלה ג' דורות. אם חמיו. וכן אם חמותו. דהא באשה ואמה. דהיינו למעלה. נמי כתיב זימה: \n",
+                    "<b>בתו ובת בתו וכו'</b>. עיין בריש יבמות שם הארכתי בס\"ד: \n",
+                    "<b>הרוצח ואנשי עיר הנדחת</b>. בשלמא עיר הנדחת כתיב בהו לפי חרב אלא רוצח מנלן דתניא נקום ינקם (שמות כ\"א) [במכה עבדו כנעני כתיב] נקימה זו איני יודע מה היא. כשהוא אומר (ויקרא כ\"ו) והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית הוי אומר נקימה זו סייף. [ועיין מ\"ש בפ\"ז משנה ג'] אשכחן דקטל עבדא. בר חורין מנלן. ולאו ק\"ו הוא קטל עבדא בסייף בר חורין בחנק. הניחא למ\"ד חנק קל אלא למ\"ד חנק חמור [כמ\"ש לקמן משנה ג'] מא\"ל. נפקא ליה מדתניא ואתה תבער הדם הנקי מקרבך (דברים כ\"א) הוקשו כל שופכי דמים לעגלה ערופה. מה להלן בסייף ומן הצואר אף כאן בסייף ומן הצואר. אי מה להלן בקופיץ וממול עורף. אף בקופיץ וממול עורף. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר קרא (ויקרא י\"ט) ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה. גמרא פ\"ז דף נ\"ב [ע\"ב] : \n",
+                    "<b>וכבש עליו לתוך המים וכו' חייב דחפו וכו' פטור</b>. רישא רבותא קמ\"ל אע\"ג דלאו איהו דחפו [*אלא שנפל מעצמו ובא זה וכבש וכו' רש\"י] כיון דאין יכול לעלות משם ומת חייב. וסיפא רבותא קמ\"ל אע\"ג דדחפו כיון דיכול לעלות משם ומת פטור. גמרא: \n",
+                    "<b>וכבש וכו' חייב</b>. מנלן אמר שמואל דאמר קרא (במדבר ל\"ה) או באיבה. לרבות את המצמצם היינו כובש שמצמצמו שם שלא יקום. גמרא [עם פירש\"י]. ומלת כבש עברית כמו הגוים אשר כבש (שמואל ב ח׳:י״א) : \n",
+                    "<b>וחכמים פוטרין</b>. כתב הר\"ב קסברי וכו' גרמא בעלמא הוא אע\"פ שיודע שסופו להקיא מיהו לאו מכחו מיית. רש\"י: \n",
+                    "<b>בין באבן בין באגרוף</b>. הכא דפליגי באם יקום והתהלך בחוץ דכתיב בסדר משפטים ובאותו פרשה כתיב באבן או באגרוף. ורישא נסיב אבן או ברזל. כדכתיב בפרשת רוצח בסדר ואלה מסעי: \n",
+                    "<b>רבי נחמיה אומר פטור שרגלים לדבר</b>. ושנויה עוד במשנה ד' פרק בתרא דנזיר ועיין מ\"ש שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם</b>. היה עומד אדם אצל בהמה ונתכוין להרוג בהמה והרג אדם פטור. משום דכי אתרו ביה התראת ספק הוא. אע\"פ שקבל עליו התראה שאמר יודע אני שהוא בן ברית וע\"מ כן אני עושה שאם אהרגנו אני אחייב מיתה פטור דשמא לא יהרגנו. רש\"י: \n",
+                    "<b>לנפלים</b>. אנפלים לא מחייב דכמו דקטיל דמי. רש\"י: \n",
+                    "<b>והיה בה כדי להמית על לבו</b>. כתב הר\"ב דתרתי בעינן שיהא וכו' ושיכנו מכת מיתה. דאם לא נתכוין למכת מיתה התראת ספק [היא] דהתרו בו אל תזרוק דשמא תלך על לבו. רש\"י: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר אפילו נתכוין וכו' פטור</b>. כתב הר\"ב ארישא קאי. נתכוין להרוג את הבהמה וכו' הא נתכוין וכו' חייב פירש\"י הא נתכוין להרוג את זה והתרו בו עליו דהתראת ודאי הוא והרג את זה חייב. דאיכא התראה על בן ברית. והוי מתכוין על בן ברית. ור\"ש אומר וכו'. והאי דשביק ר\"ש לסיפא בהדיא והדר אדיוקא דרישא. דלא תימא דר\"ש פוטר אכולהו ואפילו נתכוין על מתניו והלכה לו על לבו. ע\"כ: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר וכו' פטור</b>. בשלמא לרבנן דאמרי חייב דכתיב (שמות כ״א:כ״ב) וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ואמר ר' אליעזר במצות [*פירש במחלוקת ולישנא דכי ינצו נקט] שבמיתה הכתוב מדבר [שהיה מתכוין להרוג את חברו] וכתיב (שם)ואם אסון יהיה [באשה] ונתת נפש תחת נפש [אע\"ג דלא נתכוין לה] אלא לר\"ש האי נפש תחת נפש מאי עביד ליה. ממון [דמי האשה יתן ליורשיה] וכהא דתניא ר' אומר ונתת נפש תחת נפש. ממון. אתה אומר ממון או אינו אלא נפש ממש. נאמרה נתינה למטה ונאמרה נתינה למעלה. [גבי לא יהיה אסון ונתן בפלילים דמי ולדוח] מה להלן ממון אף כאן ממון. גמרא. וכבר כתבתי במשנה ד' פ\"ה דב\"ק דסתמא דההיא מתניתין אתיא כר' דדריש ממון. הלכך שפיר קאמרי הר\"ב והרמב\"ם בפירושו דהלכה כר\"ש. כך נראה בעיני. ועיין ל' התוספות שהעתקתי בר\"פ בתרא דסוטה [ד\"ה ר\"י] דבתרי מסכתא אמרינן הלכה כסתם. ואזלא לה השגת הראב\"ד ברפ\"ד מהלכות רוצח ששם העתיק הרמב\"ם לישנא דר\"ש. והשיג עליו דאין הלכה כר\"ש. אך שם כתב הרמב\"ם דלא כרבי אלא דפטור אף מתשלומין ומתרץ הכ\"מ דטעמא לפסוק כר\"ש משום דאיכא מאן דאמר בגמרא [דהכא] דפטור מתשלומין וממיתה. וזה ודאי דלא כרבנן. ע\"כ. ואני כבר הקשיתי לשאול על לשון הרמב\"ם בזה דפוטר אף מתשלומין מהא דפ\"ה דב\"ק. וכמ\"ש שם בס\"ד. ועוד עי' בכ\"מ שהעלה לבאר בלשון הרמב\"ם דכרבנן פסק. והוא דוחק. כ\"ש דבפירושו נמצא לו שכתב בהדיא הלכה כר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יהודה אומר כונסין אותן לכיפה</b>. כתב הר\"ב מתניתין חסורי מחסרא וה\"ק ושור שנגמר דינו וכו' דהא על כרחך כולם אסורים בהנאה. כדתנן רפ\"ח דזבחים. ומ\"ש הר\"ב ואין צריך לסקלם. שלא להטריח ב\"ד. רש\"י: \n",
+                    "<b>אמר להן ר\"ש אילו לא היתה שרפה חמורה לא נתנה לבת כהן שזינתה</b>. ור\"ש לטעמיה דס\"ל אחת ארוסה ואחת נשואה בשרפה. דבת כהן סתם כתיב ומדאפקיה רחמנא לארוסה בת כהן מכלל ארוסה בת ישראל שבסקילה שתהא היא בשרפה ש\"מ שרפה חמורה. גמרא רפ\"ז ד' נ': \n",
+                    "<b>אמרו לו אילו וכו' לא נתנה למגדף ולעובד ע\"ז</b>. שפושטין ידן בעיקר. רש\"י. ובת כהן לא יצאת אלא נשואה ומכלל בת ישראל נשואה. שהיא בחנק. [רש\"י] : \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר בסייף</b>. דחנק חמור מסייף ר\"ש לטעמיה דס\"ל מדיחי עיר הנדחת בחנק. דדנין הדחה הדחה מנביא ומצינו לאנשי עיר הנדחת עצמן שהן בסייף. אמרת וכי איזה כח מרובה. כלומר איזו עון חמור. כח המדיח. או כח הנדח. הוי אומר כח המדיח ש\"מ דחנק חמור מסייף. גמרא שם: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים בחנק</b>. דסייף חמור מחנק. שכן אנשי עיר הנדחת. שפושטים ידם בעיקר נדונין בסייף. וממדיחים אין להשיב דרבנן ס\"ל דמדיחי עיר הנדחת בסקילה דדנין הדחה הדחה ממסית. והשתא דאתינן להכי נפרש נמי הא דתנן ברפ\"ז דסקילה וכ\"ש שרפה לר\"ש חמורה מחנק וכ\"ש מהרג. ודשריפה וכ\"ש סקילה לרבנן חמורה מהרג. כ\"ש מחנק. והכי טעמייהו. לר\"ש סקילה חמורה מחנק. מדאפקא רחמנא לארוסה בת ישראל מכלל נשואה בת ישראל מחנק לסקילה ועל כרחך ארוסה חמורה מנשואה [דאיכה קלון טפי מנשואה שכבר נפגמה. ואפקה מחנק לסקילה ש\"מ דסקילה וכ\"ש שרפה חמורה מחנק. וכ\"ש מהרג. ולרבנן שרפה חמורה מהרג. נאמר אביה בסקילה. ובנערה המאורסה לזנות בית אביה] ונאמר אביה בשרפה [בבת כהן את אביה היא מחללת] מה אביה האמור בסקילה סקילה חמורה מהרג שכן מדיחי עיר הנדחת בסקילה לרבנן. נדחין בסייף. ועון מדיח מרובה. אף אביה האמור בשרפה שרפה חמורה מהרג. וכ\"ש מחנק. גמרא שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מי שנתחייב בשתי מיתות ב\"ד נדון בחמירה</b>. פירש הר\"ב כגון שעבר עבירה קלה ונגמר דינו וכו' סד\"א וכו' האי גברא קטילא הוא. קמ\"ל דכתיב (יחזקאל י\"ח) והוליד בן פריץ שופך דם בסייף. את אשת רעהו טמא. זו א\"א בחנק. ואל הגילולים נשא עיניו זו ע\"ז בסקילה. וכתיב (שם) מות יומת דמיו בו יהיה. בסקילה. [דמיו בו. היינו סקילה. כמ\"ש ברפ\"ז] ואי דלא נגמר דינו קודם לכן לא איצטריך קרא לאשמועינן. ומהאי טעמא נמי ליכא לפרושי קרא דכילהו בסקילה. דבן פריץ סורר ומורה. ואשת רעהו. נערה מאורסה. דא\"כ מה קמ\"ל יחזקאל. דלמא תורה קמהדר וכו'. גמרא: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר נדון בזיקה הראשונה</b>. כתב הר\"ב דקסבר ר' יוסי אין איסור חל על איסור וכו' ואע\"ג דבאיסור מוסיף מודה ר' יוסי כדתנן במשנה ח' פ\"ג דכריתות הכא בחמותו ונעשית אשת איש אע\"ג דמוסיף איסורא לעלמא שהיתה מותרת להם קודם שנעשית אשת איש. ובמגו תאסר נמי עליו בא\"א. תרי קטלא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>לא מצית קטיל ליה. ונדון בחמורה שהיא בחמותו. גמרא. ומ\"ש ואם נשא בת אלמנה שהיתה תחלה וכו' הכי קאמר שנמצא עכשיו שהיתה תחלה וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מי שלקה ושנה וכו'</b>. כתב הר\"ב שלקה שני פעמים על עבירה שחייבין עליה כרת דגברא בר קטלא הוא בידי שמים וקרובי הוא דלא מיקרב קטליה. וכיון דקא מוותר ליה לנפשיה לעבירות של כרת מקרבינן ליה לקטלא עלויה. ורמיזא בקרא דאמר (תהילים ל״ד:כ״ב) תמותת רשע רעה. פירש\"י מי שהורזק רשע תמיתתו רעתו. אלמא מוחזק רשע בר מיתה הוא. ורמיזה הוא דהוה ועיקרא דמלתא דכיפה הלכה למשה מסיני הוא. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב שיחזור ויעשה אותה עבירה עצמה. גמרא. אבל של ב' ושל ג' כריתות איסורי הוא דקא טעים. כלומר אינו מוותר עצמו לכרת. אלא שרוצה לטעום כל האיסורים. ומ\"ש הר\"ב פעם שלישית מכניסים דכיון דלקה ושנה הוחזק וכשלא ימנע ויעבור שוב לא יתייסר. וכר' אתיא דקי\"ל בתרי זימני הוה חזקה כמ\"ש בספ\"ב דיבמות ומשנה ב' פ\"ד דכתובות. כך היא סוגיית הגמרא דפ\"ו דיבמות דף ס\"ד: \n",
+                    "<b>לכיפה</b>. כתב הר\"ב מקום כשעור קומת אדם ולא יותר. ואין לו שם מקום להתפשט ולא לישן. הרמב\"ם. וכיפה מלת ארמית ונתת אותו אל המהפכת בירמיה כ\"ט [כ\"ו] מתרגמינן כפתא ועיין בפירש הר\"ב דריש מסכת תמיד. ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>ההורג נפש שלא בעדים כו'</b>. ואין עושין דבר זה לשאר מחוייבי מיתות ב\"ד. אבל אם נתחייב מיתה ממיתין אותו. ואם אינו חייב מיתה פוטרין אותו. שאע\"פ שיש עונות חמורות משפיכות דמים אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים אפילו עבודה זרה. ואין צ\"ל עריות או חלול שבת אינן כשפיכות דמים. שאלו עונות הן מהעבירות שבין אדם למקום. אבל ש\"ד מעבירות שבינו לבין חבירו. וכל מי שיש בידו עון זה הרי הוא רשע גמור. ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולים כנגד עון זה ולא יצילוהו מן הדין שנאמר (משלי כ״ח:י״ז) אדם עשוק בדם נפש [וגו'] צא ולמד מאחאב עובד ע\"ז. שהרי נאמר בו רק לא היה כאחאב וכשנסדרו עונותיו וזכיותיו לפני אלהי הרוחות. לא נמצא עון שחייבו כלייה. ולא היה שם דבר אחר ששקול כנגדו אלא דמי נבות שנאמר (מלכים א' נ\"ב) ותצא הרוח ותעמוד לפני ה'. זה רוח נבות. ונאמר לה תפתה וגם תוכל. והרי הוא הרשע לא הרג בידו. אלא סבב. ק\"ו להורג בידו. הרמב\"ם פ\"ד מהלכות רוצחין. עיין מ\"ש בספ\"ק דמכות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הגונב את הקסוה</b>. כתב הר\"ב אחד מכלי שרת מל' קשות הנסך. גמרא. כלומר שהקסוה הוא שם מושאל ומצאתי לו חבר במשנה ג' פ\"ד דכלים: \n",
+                    "<b>והבועל ארמית</b>. כתב הר\"ב והוא שתהיה כו' ואם חסר וכו' משום זונה. אם הוא כהן. תוספות: \n",
+                    "<b>קנאין פוגעים בו</b>. גונב קסוה רמיז ליה קרא (במדבר ד') ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו. פירש\"י כבלע את הקדש לשון גנב. שמבליעין ומחביאין. ורמז בעלמא הוא ולא מקרא נפיק. דעיקר קרא בלויים כתיב שהוזהרו שלא לראות בסלוק מסעות בשעת הכנסת כלים לנרתק שלהן שהיו אהרן ובניו מכסים וכו' ע\"כ. ומקלל בקוסם. דמחזי כמברך את השם גמרא סוף ד' פ\"ב. ובועל ארמית דהא אשכחן דבר כרת הוא. כדמייתי לי' הר\"ב יכרת ה' לאיש [מלאכי ב' י\"ב]. גמרא שם: \n",
+                    "<b>פוגעין בו</b>. פירש הר\"ב הורגים כמו לך פגע בו (מלכים א' ב' כ\"ט) רש\"י: \n",
+                    "<b>כהן ששמש בטומאה אין אחיו הכהנים מביאין אותו לב\"ד וכו'</b>. כלומר להלקות בדין לאו שיש בו חיוב מיתה בידי שמים אלא מוציאין וכו'. ואין ממחין עליהם בכך. הרמב\"ם פ\"ד מהלכות ביאת המקדש. וכתב הר\"ב ומחוייבי מיתה בידי שמים שעל עסקי מקדש וקדשים הם אחד עשר. ואלו הן וכו' קצת נאמר בהם מיתה בפירוש וכו' כדאיתא בגמרא. וז\"ל הרמב\"ם טמא שאכל תרומה הוא שנאמר (ויקרא כ\"ב) ומתו בו כי יחללוהו ונאמר בטבל (שם) לא יחללו את קדשי בני ישראל [את] [אשר ירימו בעתידים לתרום הכתוב מדבר. ועיין מ\"ש במשנה א' ב' דפ\"ק דזבחים] וכמו שהחלול האמור בתרומה במיתה. כך חלול האמור בטבל במיתה [ודקדק הר\"ב לכתוב תרומה טהורה דבגמרא ממעטינן טמאה מדכתיב כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת ועיין במשנה ב' פי\"ג דזבחים. ובמשנה ג' פי\"א דפרה]. וזר שאכל תרומה. לפי שאחר שאמר ומתו בו כי יחללוהו. אמר וכל זר לא יאכל קדש [וכל פרשתא בתרומה קאי שכתוב ובא השמש [וטהר] ואחר יאכל מן הקדשים. דאיירי בתרומה כמ\"ש בריש ברכות]. וזר ששימש. מבואר שנאמר וזר הקרב יומת. וטמא ששימש. הוא מה שנאמר בטמאים (שם)וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו. וזה החלול כמו הנזכר באמרו ומתו בו כי יחללוהו. [וא\"ת תיפוק לי משום טמא שנכנס למקדש דבכרת [כדתנן בריש כריתות]. וי\"ל כגון שנטמא בפנים ולא שהה כשיעור דתנן בפ\"ב דשבועות. אלא בא בקצרה והפך בצנורא כדאיתא התם בגמרא. תוספות] וטבול יום. מפי הקבלה סמכוהו לזה שאמר הכתוב (שם כ\"א) קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו. ומחוסר בגדים שנאמר בכהנים [שמות כ\"ט] וחגרת אותם אבנט וגו' והיתה להם כהונה לחקת עולם. בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם. אבל כשיחסר מהם דבר הנה הוא כזר. ומחוסר כפורים לפי שנאמר (ויקרא י\"ב) וכפר עליה הכהן וטהרה. מכאן ראיה לפני הבאת כפרה טמאה נקראת. ונתבאר שאין עבודה לטמא. ואם עבד במיתה. ושלא רחוץ ידים ורגלים. מבואר שנאמר (שמות ל') ירחצו מים ולא ימותו. [ושתויי יין שנאמר] יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד (ויקרא י') [ועיין מ\"ג פ\"ג דכריתות] ולא תמותו. [ופרועי ראש] ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו. ע\"כ ל' הרמב\"ם. ואלו י\"א נמנין כך בברייתא בגמרא [דף פ\"ג] ועיין בפירש הר\"ב ספ\"ק דכלים. אבל תמה אני דלחשוב נמי פרומי בגדים ולהוו י\"ב. ומיהו בגמרא אפרועי ראש מייתי לה מדכתיב ביחזקאל [מ\"ד כ'] וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו. וכתיב בתריה ויין לא ישתו. אתקש פרועי ראש לשתויי יין. מה שתויי יין במיתה אף פרועי ראש במיתה. וכן העתיק הרמב\"ם בחבורו פ\"א מהלכות ביאת המקדש. כהן שגדל שערו אסור ליכנס וכו'. ואם נכנס ועבד חייב מיתה וכו' שנאמר ויין לא ישתו כל כהן וראשם לא יגלחו ופרע וגו'. ע\"כ. וכתב עליו הכ\"מ וא\"ת מה צורך להיקש זה הא מקרא משמע ראשיכם אל תפרעו ולא תמותו הא אם תפרעו תמותו י\"ל דקרא אפשר לפרשו לרשות. דה\"ק קרא אע\"פ ששאר אבלים שלא קרעו ולא פרעו במיתה. אינכם בכלל חיוב זה. ע\"כ. והשתא אתי שפיר דלא חשיב פרומי בגדים בכלל חייבי מיתה בידי שמים דהא בקרא דיחזקאל לא כתיב. אלא דאכתי קשיא לי דכתב שם הרמב\"ם דין קרועי בגדים ודין פרועי ראש אחד הוא שנאמר (ויקרא י') ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו. הא אם עבד הוא קרוע בגדים חייב מיתה בידי שמים. ע\"כ. ונ\"ל דאי לאו קרא דיחזקאל ודאי דליכא למילף דלא תמותו לחיוב מיתה אתא אלא לרשות כדברי הכ\"מ. אבל השתא דגלי לן קרא דיחזקאל בפרועי ראש דבמיתה ה\"ה פרומי בגדים נמי דכתיב גביה. וזה שדקדק הרמב\"ם לכתוב דין קרועי בגדים ודין פרועי ראש אחד הוא וכו'. ולמאי נ\"מ תליין אהדדי. אלא משום דמיחזקאל ילפינן דלא תמותו לחיוב אתא. וא\"כ פרומי בגדים נמי בחיוב מיתה הן. דהא הך דלא תמותו על פרומי בגדים נמי קאי ובהדיא תניא בת\"כ ובגדיכם לא תפרומו ולא תקרעו בגדיכם ולא תמותו. ממשמע לאו אתה שומע הן. ע\"כ. ש\"מ דלחיובא אתא. ומיהו תנא דידן לא מני אלא י\"א. הואיל ופרומי בגדים אין לנו בו מקרא מפורש כמו בפרועי ראש. דהא אע\"ג דביחזקאל כתיב ביה חיוב מיתה. אפשר דאכתי קרא דלא תמותו לרשות אתא. ומשום פרומי בגדים שאינו אלא רשות. ותו אשכחן במתניתין דספ\"ק דכלים דקתני פרועי ראש והוה ליה למתני נמי פרומי בגדים אך עדיין יש להקשות על לשונו שבפירוש המשנה דלא מני אלא י\"א משום דנסיב ליה אליבא דתנא דידן. ואפ\"ה נסיב ליה לקרא דראשיכם לא תפרעו וגו'. שאם נלמד ממנו לחיוב. ודאי דפרימה נמי אית ביה חיובא וכמו שפסק כן בחבורו שיש בו חיוב מיתה ולחשבוה ויהיו י\"ב. וזה צ\"ע: \n",
+                    "<b>חוץ לעזרה</b>. דבהר הבית מותרין טמאי מתים ומת עצמו. כדפירש הר\"ב <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>במשנה ח' בפרק קמא דכלים: \n",
+                    "<b>רבי עקיבא אומר בחנק</b>. כתב הר\"ב נאמר כאן והזר הקרב יומת ונאמר להלן והנביא וגו' יומת. מה להלן בחנק. כמ\"ש בריש משנה י' פ\"ז: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים בידי שמים</b>. כתב הר\"ב נאמר וכו' מה להלן בידי שמים דבמאתים וחמשים איש [בשרופים דקרח] כתיב. רש\"י. ור\"ע סבר דנין יומת מיומת. ואין דנין יומת מימות. ורבנן סברי דנין הדיוט מהדיוט. ואין דנין הדיוט מנביא. ורבי עקיבא כיון שהדיח אין לך הדיוט גדול מזה. גמרא: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כל ישראל וכו' כתוב בפירוש רש\"י [בהגהתו של בעל חכמת שלמה] ונראה למורי דאלו הן הנחנקין ראוי שיקדם לפרק זה</b>. דמעיקרא איירי בארבע מיתות ומפרש ואזיל להו לכולהו. והדר מפרשי הני דאין להם חלק לעולם הבא. עכ\"ל. ועל פי הדברים האלה הסופרים ומדפיסי הגמרא סדרו לזה הפרק לאחרונה אחר הנחנקין אבל בגמרא ירושלמי ששם לא ראו לשון רש\"י לפניהם הונח במקומו הראשון לפני הנחנקין. וראיתי שזו היא נוסחת הרמב\"ם כמו שאכתוב לשונו בפתיחת מסכת מכות. גם באבות מרגלא בפומיה לזכור פ' חלק בשם העשירי לפרקי סנהדרין. ולפיכך אני אומר לקיים גרסא זו. ושהיא עיקרית. וזה לפי שבפרק הזה מבאר דיני עיר הנדחת שנזכר בפרק הקודם אלו הן הנהרגים. רוצח ואנשי עיר הנדחת. ומשלים דיני רוצח והנמשך אליו מדין התערובות ושיש בו חיוב שתי מיתות ומי שלקה ושנה. וזכר שממיתין אותו במיתה שאינה מהארבע מיתות. ואגב זה שונה גם כן הדומים לזה ואגב טמא ששימש. תני נמי זר ששימש. ועכשיו הוא מן הראוי להשלים ג\"כ דיני עיר הנדחת. אלא מפני שרוצה להזכיר שאין להם חלק לעולם הבא. הוכרח לבאר תחלה שיש לכל ישראל חלק לעולם הבא. ואע\"פ שכל ישראל ר\"ל אפילו חייבי ארבע מיתות בית דין כמ\"ש הר\"ב. ולפי זה היה יותר ראוי שזה הלשון יסופר אחר הנחנקין. כדי לכוללם גם כן. מכל מקום מפני תשלום דין עיר הנדחת שבזה הפרק יש לו דין קדימה. ואגבן הוצרך להקדים כל ישראל יש להן חלק לעולם הבא וא\"נ לגרסת בעל חכמת שלמה שבפירוש רש\"י כתוב דכל ישראל אגדה היא. והתחלת הפרק ואלו שאין להם חלק לעולם הבא. אפילו הכי משום עיר הנדחת שונה זה הפרק קודם. ומקדים כל שאין להם חלק לעולם הבא ואין ראוי שיפסיק בדיני נחנקין לדיני עיר הנדחת. שכבר בא זכרם בפרק הקודם אלא ראוי הוא לסמכם כך נראה בעיני. ועוד יש לי ראי' בר\"פ דלקמן כמו שאכתוב שם בס\"ד. ובריש מכות כתוב בפרש\"י בהדיא דהנחנקין הוא סיומא דסנהדרין: \n",
+                    "<b>שנא' ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ</b>. ארץ זו משל. כלומר ארץ החיים. והוא העה\"ב. הרמב\"ם פ\"ג מהלכות תשובה. ועיין סוף פ\"ק דקדושין: \n",
+                    "<b>האומר אין תחיית המתים מן התורה</b>. שכופר במדרשים דדרשינן בגמרא [לקמן] מניין לתחיית המתים מן התורה. ואפילו יהא מודה ומאמין שיחיו המתים אלא דלא רמיזא באורייתא. כופר הוא. הואיל ועוקר שיש תחיית המתים מן התורה. [*מה לו] ולאמונתו. וכי מהיכן הוא יודע שכן הוא. הלכך כופר גמור הוא. רש\"י: \n",
+                    "<b>ואפיקורס</b>. כתב הר\"ב המבזה וכו'. עיין מ\"ש במשנה י\"א פ\"ג דאבות. ומלת אפיקורוס היא ארמית ענינה מי שמפקר ומבזה וכו' הרמב\"ם. ועיין עוד פירוש שני להר\"ב במשנה י\"ד פ\"ב דאבות: \n",
+                    "<b>בספרים החיצונים</b>. פירש הר\"ב ספרי מינים. כגון ספרי אריסט\"ו היוני. ובמשנה כ\"ב פ\"ה דאבות התיר בבית הכסא ובמרחץ: \n",
+                    "<b>[*והלוחש על המכה</b>. נ\"ל דלרבותא הוא. אף שיש מכה שאין בה חולי כל הגוף. וכ\"ש כשחולי בכל גופו. ומתיישב בזה דקדוקו של ב\"י בטוי\"ד סימן קע\"ט ודלא כסברתו שהיא בהפך]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ירבעם</b>. דכתיב (מלכים א י״ג:ל״ד) ויהי בדבר הזה לחטאת בת ירבעם ולהכחיד ולהשמיד מעל פני האדמה. להכחיד בעה\"ז. ולהשמיד לעה\"ב. גמרא דף ק\"א [ע\"ב]: \n",
+                    "<b>אחאב</b>. דכתיב (שם כ\"א) והכרתי לאחאב משתין בקיר ועצור ועזוב בישראל. עצור בעה\"ז ועזוב בעה\"ב. גמרא דק\"ב: \n",
+                    "<b>ומנשה</b>. דכתיב ביה (מלכים ב כ״א:כ׳) ויעש הרע בעיני ה' [וגו'] כאשר עשה אחאב מלך ישראל מה אחאב אין לו חלק לעה\"ב. אף מנשה אין לו חלק לעה\"ב. גמרא שם: \n",
+                    "<b>בלעם</b>. נתן סימן בעצמו אמר (במדבר כ״ג:י׳) תמות נפשי מות ישרים [וגו']. אם תמות נפשי מות ישרים תהא אחריתי כמוהו. ואם לאו הנני הולך לעמי. גמרא דף ק\"ה. ומ\"ש הר\"ב ואע\"ג דבלעם מאו\"ה הוה וכו'. משום דקי\"ל חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא. עיין מ\"ש במשנה י\"ד פ\"ג דאבות בשם הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ודואג</b>. דאמר דוד (תהילים נ״ב:ז׳) בבא דואג האדומי ויגד לשאול וגו'. גם אל יתצך לנצח יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה. גמרא דף קו: \n",
+                    "<b>ואחיתופל</b>. לא אתפרש בגמרא אבל נ\"ל מדכתיב (שם נ\"ה) אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם. ודרשוהו בגמרא על דואג ואחיתופל מכלל דשוים הם. ואפשר לי עוד לדרוש דכתיב (שמואל ב י״ז:כ״ג) ויחנק וימת ויקבר וכלום היה המקרא חסר באומרו ויחנק ויקבר. מאי וימת. אלא דמית מיתה תנינא לעה\"ב: \n",
+                    "<b>ונחזי</b>. דכתיב (מלכים ב ח׳:ז׳) וילך*) אלישע דמשק. להיכא אזל. א\"ר יוחנן שהלך להחזיר גחזי בתשובה ולא חזר. א\"ל חזור בך א\"ל כך מקובלני ממך החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות חשובה. מאי עביד. איכא דאמרי אבן שואבת תלה לחטאת ירבעם והעמידה בין שמים וארץ. וא\"ד שם חקק בפיה. והיתה מכרזת ואומרת אנכי ולא יהיה לך. וא\"ד רבנן דחה מקמיה. שנאמר [שם ו'] ויאמרו בני הנביאים אל אלישע הנה המקום אשר אנחנו יושבים שם לפניך צר ממנו. מכלל דעד השתא לא הוו פיישי. [גמרא דף ק\"ז ע\"ב] : \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואין עומדין בדין</b>. לעה\"ב שאחר התחייה. וכענין שנאמר (דניאל י״ב:ב׳) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם. ומנא אמינא לה דמתניתין בדין זה מיירי. ולא בדין שאחר המות. שכן פירש\"י לקמן. אבל עומדין בעדת רשעים שחיין ונידונין. ע\"כ: \n",
+                    "<b>אבל עומדין בדין</b>. משום דלית לי' שום מעוטא כדמשכחת בדור המבול מלא ידון ודור הפלגה נמי עומדין בדין הן. ולא הוצרך למתני בהו. ונקט לה הכא משום רבי נחמיה. ומשכחת להו כה\"ג כמו שהראיתיך מקומות במשנה ו' פ\"ד דביצה: \n",
+                    "<b>אלו ואלו</b>. אנשי דור המבול. ואנשי סדום [כדמפיק מקרא] ובחדא פליג ר' נחמיה. רש\"י. כלומר דבדור המבול לית פלוגתא: \n",
+                    "<b>לא יקומו רשעים במשפט וכו'</b>. רשעים. דור המבול דכתיב [בראשית ו'] כי רבה רעת האדם. חטאים. אנשי סדום. דכתיב בהו רעים וחטאים לה' מאד. רש\"י: \n",
+                    "<b>עשרת השבטים</b>. שהגלה סנחריב שנאמר (מלכים ב י״ח:י״א) וינחם בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי. רש\"י: \n",
+                    "<b>אין עתידים לחזור</b>. לשון רש\"י לא בבניהם ובני בניהם קאמר אלא אותן שגלו עצמן אין להם חלק שרשעים גמורים הם. אבל בניהם והדורות הבאים זוכין ומזכין. ע\"כ. דאלת\"ה הא קשו קראי דיחזקאל שבסוף הספר כתב בחלוק הארץ שהוא לי\"ב שבט. וכבר הארכתי בזה בספר צורת הבית בספ\"ג בס\"ד: \n",
+                    "<b>שנאמר</b>. וישליכם. משמע שיהו כולן גולין במקום א' אל ארץ אחרת. והיינו עשרת השבטים שהגלם סנחריב והושיבם במקום אחד כדאמר שהוליכם למדינת אפרי\"קא אבל שני השבטים לא גלו במקום אחד אלא נתפזרו בכל ארצות. ועליהם הוא אומר (זכריה י׳:ח׳) אשרקה להם ואקבצם. רש\"י: \n",
+                    "<b>ר\"א אומר מה היום מאפיל ומאיר</b>. מה היום מאפיל בבקר אפל ובצהרים מאיר. א\"נ בערב אפל והולך ולמחרתו מאיר אף עשרת השבטים עתיד לחזור להיות להם חלק לעה\"ב. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אנשי עיר הנדחת אין להם חלק לעה\"ב</b>. והא דפירש הר\"ב בריש פירקין דאפילו אלו שנתחייבו מיתה בב\"ד וכו'. ומאי שנא אנשי עיר הנדחת משאר מחוייבי מיתה בב\"ד שלא תהא להם כפרה וכדאשכחן נמי בסוף פ\"ו נתעכל הבשר וכו' שפירש הר\"ב כבר נתכפר לו במיתתו ובבזיונו. והתם על כל הרוגי ב\"ד קאי כדתנן לעיל מינה. הא מלתא מיתרצה כמ\"ש התוספות פ\"ו דף מ\"ז. דהא דתנן הכא שאין להם חלק לעה\"ב. הני מילי דלא איקטיל. אבל אם דנו אותם והרגום יש להם חלק [לעה\"ב] . ע\"כ. ואע\"ג שזה שכתבו כן הוא בדברי המקשה דהתם. כיון דאיקטיל הויא להו כפרה. מ\"מ אע\"פ שסברא זו נידחית. דבמיתתן עדיין אין להם כפרה. מ\"מ נתעכל הבשר יש להן כפרה. וכמו שהארכתי שם בס\"ד. ומכיון דכפרה יש להן הדרן קושיא זו לדוכתא אמאי אין להם חלק לעה\"ב. אי לאו תירוצא דתוספות: \n",
+                    "<b>ועד שידיחום אנשים וכו'</b>. דת\"ר יצאו אנשים אנשים ולא נשים. אנשים ולא קטנים. גמרא: \n",
+                    "<b>וצריכין ב' עדים והתראה</b>. דת\"ר לאמר שצריכין עדים והתראה לכל א' וא'. ופירש\"י לאמר נלכה ונעבדה משמע [שצריך לומר] לפנינו שכך אומרים נלכה ונעבדה ואין אמירה אלא בעדים. אלמא צריך עדים לכל א' וא' שיעידו עליהם מה שאמרו. וה\"נ צריך התראה לכל א' וא' מהם: \n",
+                    "<b>לכל א' וא'</b>. כתב הר\"ב שהיו מרבים להם בתי דינין. לאו משום [דאין] דנין ב' ביום א' כדתנן בפ\"ו משנה ד' דהא אמרן התם דמיתה א' [ובעבירה א'] דנין. ואותן נשים דשמעון בן שטח לאו בעבירה אחת היו. דאיכא באוב. ואיכא בידעוני. והכתוב חלקן לשנים. ולפיכך אמרו ליה לשמעון דאין דנין שנים ביום א'. אלא משום דנפישי עדים לכל א' וא'. ואין פנאי לחקור כל א' וא' ביום א' מרבין להם בתי דנין כדי שתקובל עדותן ביום א' ויוגמר דין כולם ביום א'. ואי אתה מענה את דינן. רש\"י דהכא ורפ\"ו דף מ\"ו. ומ\"ש הר\"ב מביאין אותן לב\"ד הגדול כדתנן במשנה ה' דפ\"ק דאין עושין עיר הנדחת אלא ע\"פ ב\"ד של ע\"א: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>החמרת והגמלת וכו'</b>. כתב הר\"ב שנשתהו בעיר ל' יום. גמרא. ורמינהי כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר י\"ב חדש. [משנה ה' פ\"ק דב\"ב] אמר רבא לא קשיא הא למיהוי כבני מתא לתת לצרכי העיר. הא למיהוי מיתבי מתא. סגי בל' יום. וקרינן בהו את יושבי העיר ההיא: \n",
+                    "<b>נכסי צדיקים שבתוכה</b>. והם שאר יושבי העיר שלא הודחו עם רובה. רמב\"ם פ\"ד מהלכות עבודה זרה: \n",
+                    "<b>אובדין וכו'</b>. ת\"ר החרם אותה ואת כל אשר בה. פרט לנכסי צדיקים שבחוצה לה. ואת כל אשר בה לרבות נכסי צדיקים שבתוכה. שללה ולא שלל שמים. ואת כל שללה לרבות נכסי רשעים שחוצה לה. אמר ר' שמעון מפני מה אמרה תורה נכסי צדיקים שבתוכה יאבדו. מי גרם להם שידורו בתוכה. ממונם. לפינך ממונם אבד. גמרא. ופירש\"י דבכל דוכתא דריש ר\"ש טעמיה דקרא ע\"כ. ולי נראה דכיון דלענין דין לא נפקא מיניה מידי נתנה תורה לדרוש טעמיה. כדאשכחן נמי במשנה ה' ו' פ\"ח ובשאר דוכתין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עושין לה רחוב</b>. דרחובה דהשתא נמי משמע. גמרא: \n",
+                    "<b>ההקדשות שבתוכה יפדו</b>. אם הם בדק הבית כמו שאוכיח בסמוך: \n",
+                    "<b>ותרומות ירקבו</b>. כתב הר\"ב בגמ' מוקמינן לה בתרומה ביד כהן וכו'. ואם תרומה ביד ישראל היא. שלל גבוה הוא ותנתן לכהן שבעיר אחרת. וז\"ל הרמב\"ם בסוף פ\"ד מהלכות עבודה זרה מפני שהן נכסי שמים וקדושתן קדושת הגוף. ע\"כ. כלומר ולא דמי להקדשות דתנן בהם יפדו. דאותן הן דבדק הבית שאין להם אלא קדושת דמים ורש\"י פירש שבעיר אחרת. כלומר לכהן שלא הודח עמהן. וקשה לי דמאי מהניא דהא הוי נכסי צדיקים שבתוכה. אלא משמע לי שבעיר אחרת דוקא. דקיימא לן שללה. ולא שלל חברתה שבתוכה. \n",
+                    "<b>מעשר שני</b>. כתב הר\"ב אע\"ג דממון ישראל הוא. לא דקיימא לן הכי. דהא בהדיא פסק הר\"ב במשנה ג' פרק ד' דמעשר שני כמאן דאמר ממון גבוה הוא. אלא אפילו למ\"ד דממון ישראל הוא קאמר: \n",
+                    "<b>יגנזו</b>. ולא סגי להניחם שירקבו כמו בתרומה. משום דמעשר שני וכן כתבי הקדש הכל מותרין בה ונהנין בהן. חששו שאם יניחום שיהנו מהם. מה שא\"כ תרומה דליתא אלא לכהנים. וכהנים זריזין הן. ולא יהנו ממנה [*לפי הא דכתבתי משמא דגמרא במשנה ג' פ\"ח דברכות]: \n",
+                    "<b>כל זמן שהרשעים בעולם</b>. מאן רשעים אמר רב יוסף גנבי. גמרא [דקי\"ג]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>המכה אביו ואמו</b>. דכתיב (שמות כ״א:ט״ו) ומכה אביו ואמו מות יומת. וכל מיתה האמורה בתורה סתם. אינה אלא חנק [כמ\"ש בריש פרק ז']. גמרא. וכן בכולם כתיב מיתה סתם: \n",
+                    "<b>וזקן ממרא</b>. איכא למידק בסדורא דנקטה מתניתין. דמכה אביו. וגונב. ניחא דכתיבי בהדדי בפרשה משפטים. אבל הבא על אשת איש דכתיב בקדושים. וזוממים וכו' ובכלל א\"א הן. ה\"ל למנקט קודם זקן ממרא ואינך דכתיבי בפרשה שופטים. והרמב\"ם בס\"פ ט\"ו מהלכות סנהדרין הקדים א\"א לכולם. נראה טעמו שכן בנסקלין נמי הקדימו העריות לכולן. ונראה לי לפי שראה התנא להתחיל המסכתא שאחרי זאת בדין עדים זוממין מאחר שזכרם בזה הפרק. וכדאיתא בגמרא דהתם. תנא התם קאי כל הזוממים וכו'. לפיכך ראה כי טוב שיזכיר א\"א וזוממין וכו' באחרונה. כדי שכאשר יבארם יהיו בסיום הפרק. ויסמוך אליו תחלת מסכת מכות המתחלת בדין עדים זוממין. ומכאן ג\"כ ראיה להקדים פרק חלק להנחנקין: \n",
+                    "<b>ממרא</b>. כמו ממרים הייתם (דברים ט׳:ז׳). רש\"י: \n",
+                    "<b>[*וזוממי בת כהן וכו'</b>. כתב הר\"ב כשהיא נשואה וכו' עיין מ\"ש בפ\"ט משנה ג']: \n",
+                    "<b>עד שיעשה בהן חבורה</b>. אימא עד דקטל לי' מקטל. ס\"ד קטל חד בסייף [כדתנן ברפ\"ט] ואביו בחנק. ולמ\"ד חנק חמור מהרג. מאי איכא למימר. אלא מדכתיב (שמות כ״א:י״ב) מכה איש ומת מות יומת. וכתיב (במדבר ל״ה:כ״א) או באיבה הכהו בידו וימות ש\"מ כל היכא דאיכא הכאה סתם לאו מיתה היא ואימא אף ע\"ג דלא עביד ביה חבורה. כתיב במכה בהמה נפש [ונפש משמע דם דהוה חבורה. [רש\"י] ואם אינו ענין לנפש בהמה (דה\"נ) [דהא א\"נ] הכחישה באבנים [דלא עשה בה חבורה] חייב. תנהו ענין לנפש אדם [דהיינו אביו. דאע\"ג דלא בעיני מיתה. חבורה מיהא בעינן]. גמרא. ותמיהא לי דלא כתיב נפש גבי מכה בהמה אלא בהורגה. אבל במזיקה לא כתיב אלא מכה בהמה סתם. כדמוכח קראי דסוף פ' אמור. ובמכילתא פ' משפטים דרשינן הכי. אתה אומר מכה שיש בה חבורה. או אינו אלא מכה שאין בה חבורה. אמרת. ומה אם מדת נזקין מרובה אינו חייב עד שיעשה בה חבורה [דאל\"ה אין כאן נזק]. מדת עונשין מעוטא לא יהיה חייב עד שיעשה בהן חבורה. הא מה ת\"ל מכה אביו ואמו עד שיעשה בהן חבורה: \n",
+                    "<b>והמכה לאחר מיתה פטור</b>. כתב הר\"ב דהא לא מחייב עד שיעשה בהן חבורה וכו' וכפירש\"י והרמב\"ם. אבל ליכא למימר דמדאצטריך לרבויי גבי מקלל ש\"מ דמכה לא. דאין ללמוד ממקלל דשאני מקלל שהוא בסקילה. מ\"מ מצינו בגמרא מקשינן הכאה לקללה. ועל היקש ליכא למיפרך. הלכך צריכי לפרושי מה\"ט: \n",
+                    "<b>עד שיכניסנו לרשותו</b>. ובגנבת שור ושה במשנה ו' פ\"ז דב\"ק תנן הגביהו או שהוציאו מרשות בעלים ונסתפקו התוספות אי ה\"נ הגביהו כמו שהוציאו דמי או דלמא הכא שאני דהא אשכחן לקמן דמכרו לקרובים פטור דבעינן שיוציאנו מרשות אחיו כ\"ש דברשות בעלים לא מהני כלל: \n",
+                    "<b>שנאמר והתעמר בו ומכרו</b>. ות\"ק נמי בעי עימור כדפירש הר\"ב וכ\"ש מכירה דבה לית פליגתא ולא היה צריך להאריך*) להביא הכתוב כ\"ש ומכרו: \n",
+                    "<b>רבי יהודה מחייב</b>. כתב הר\"ב דכתיב מאחיו למעוטי עבדים. פירשתיו במשנה ג' פ\"ח דב\"ק: \n",
+                    "<b>וחכמים פוטרין</b>. כתב הר\"ב דסברי מאחיו לאו למעוטי עבדים וכו' ואלא למעוטי מאי ויש לומר דמשום דמ\"ם מבני ישראל אתיא למעוטי. הלכך לא סגי דלא לכתוב מ\"ם אחרת לגופיה דקרא דגונב נפש מן. ולהכי כתב מאחיו משום המ\"ם וה\"נ לר\"י לא דריש מ\"ם דמאחיו מהאי טעמא דאצטריך לגופיה. ומ\"מ ס\"ל דממילא אמעוטי עבדים לפי שאינם בכלל אחיו. ועוד נ\"ל דאצטריך אחיו כדתניא בגמרא ר\"ש אומר מאחיו עד שיוציאנו מרשות אחיו לאפוקי מכרו לאביו. או לאחיו. או לאחד מן הקרובים דפטור. ולר' יהודה תרתי במשמע מאחיו. ואין נ\"ל לומר דאה\"נ דלר\"י חייב במכרו לאחיו כיון שהרמב\"ם פוסק בפ\"ט מהלכות גניבה כר\"ש ואי איתא דר\"י חולק. הא קי\"ל ר\"י ור\"ש הלכה כר\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אחר יושב על פתח הר הבית</b>. כתב הר\"ב הוא שער מזרחי שלפנים מן החיל לפני עזרת נשים. וכן פירש\"י. ונראה שסברתם לקרב הבתי דינין אל המקום היותר מקודש שבאפשר. ולפיכך פירש פתח הר הבית. הוא הפתח אל העבר שלפנים ששם מתחלת עזרת נשים ולא בפתח שאל העבר שבחוץ. והרמב\"ם בפ\"ג ובפ\"א מהלכות ממרים ובפ\"א מהלכות סנהדרין כתב לשון המשנה: \n",
+                    "<b>כך דרשתי וכו' כך לימדתי וכו'</b>. אין להוכיח מהכפל דחדא במחלוקת מפי השמועה וחדא במחלוקת בדבר שבסברא. שהרי בגמרא דמסקינן דבשניהם נעשה זקן ממרא לא הוכיחו כן מכפל הלשון. אלא יש לפרש דל' דרשה כלומר לרבים בבית המדרש. ול' לימוד לתלמידיו שמשמשין לפניו בביתו. א\"נ מדרש משמעות דורשין ולימוד מהמדות שהתורה נדרשת בהן. ובערך דרישת המשמעות נקראו לימוד. והראשון נראה לי עיקר: \n",
+                    "<b>אם שמעו אומרים להם</b>. ר\"ל אם הם יודעים אותו הדין ושמעו דין התורה בו יגידו וכו' עד שיגיע הדבר לב\"ד הגדול. ואם ב\"ד הגדול מקובלים בדבר ההוא יודעים מה שהם יודעים מן הקבלה. ואם לא שמעו בו שום דבר ידונו בו כפי הסברות והקישות התוריות הידועות אצלם עד שיסכימו כולם או רובם שהדין כך ויאמרו להם שיתחייבו לעשות כן. הרמב\"ם בפירושו. ולומר שהשני בתי דינין אינן רשאין להורות מלבם אלא מה שקבלו ושמעו יאמרו ולא זולת. וזה לפי שלא נאמר ע\"פ התורה אשר יורוך. אלא בסנהדרי גדולה היושבים במקום ר\"ל בלשכת הגזית. כדדרשינן וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם. וכתבו התוספות בפ\"ק דעבודה זרה דף ח' וא\"ת ירושלים נמי איקרי מקום לגבי אכילת קדשים ומעשר שני דכתיב במקום אשר יבחר ה'. וי\"ל דלגבי דיני נפשות לא איקרי מקום אלא לשכת הגזית. שהיתה חציה בקדש וחציה בחול. והיינו טעמא משום דבעינן סנהדרין סמוך לשכינה. וה\"נ אמרינן כל המעמיד דיין שאינו הגון. כאילו נטע אשירה אצל מזבח דכתיב שופטים ושוטרים וסמיך ליה לא תטע לך אשרה אצל מזבח ה'. ע\"כ. וא\"כ אינו נעשה ממרא אפילו לא ישמע לדבריהם. וקשיא מה הועילו במאמרם שע\"פ קבלתם כיון שהזקן אינו מתחייב כשלא ישמע אליהם ונ\"ל שזהו שהכריחו להרמב\"ם. שבחיבורו פ\"ג מהלכות ממרים כתב בענין אחר וז\"ל ובאין לב\"ד שעל פתח הר הבית. אומרים להם ב\"ד כך הוא הדין אם שמע וקבל מהן מוטב וכו'. וכתב הכ\"מ נראה שהוא מפרש אם שמעו זקן ממרא [ובית דינו] וקבלו לעשות כדברי אותו ב\"ד אומרים להם סברתם. ע\"כ. והא דהרמב\"ם מהפך וכותב אם שמע אחר שאמרו להם. לפי שקבלתם הראשונה לשמוע לא סגי שהרי אם אח\"כ יחזור לשמועתו ולמודו אינו נעשה ממרא אלא שכוונת המשנה אם שמעו וקבלו דהיינו בין קודם שיאמרו בין אחר שיאמרו אלא שאם לא יקבלו עליהם מעיקרא אין להם לזקוק לאמירה כלל שכשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע לכך נקט התנא אם שמעו קודם שאמרו להם. והרמב\"ם נקטיה בסיפא לפי שעיקר השמיעה צריך שתהיה גם לאחר האמירה דאי לאו הכי לא מהני ולא מידי והניח השמיעה הראשונה במשמע מכלל הדברים דאי לא שיקבלו לשמוע מעיקרא פשיטא שלא יהיו נזקקין לומר להם. כלומר כיון שאין בידם להכריח אלא תולה בעצמו של הזקן ובית דינו לשמוע ולקבל: \n",
+                    "<b>אלו ואלו באים וכו'</b>. אבל באותם היושבים ראשונה לא אמרו אלו ואלו באים לפי שגם השניים אינם אלא של כ\"ג כמו הראשונים. אבל הרמב\"ם כתב בין בהראשונים. בין בשניים כולן באים וכו': \n",
+                    "<b>חזר לעירו וכו'</b>. ואם הורה לעשות חייב. ואפילו הוא אמר ג\"כ מפי הקבלה. כמ\"ש לעיל. והטעם כתב הרמב\"ם בחבורו [פי\"ג] שהתורה חלקה להם כבוד. וסיים בפירוש משנה דלקמן כמו שחייבה המקלל אביו ואמו מיתה. לכבוד אביו ואמו. ע\"כ. ועקביא בן מהללאל שעמד בשמועתו כדתנן בספ\"ה דעדיות ולא נהרג לפי שלא הורה לעשות. גמרא: \n",
+                    "<b>תלמיד שהורה לעשות וכו'</b>. כתב הר\"ב והתורה לא חייבה אלא מופלא ומומחה לב\"ד כדילפינן מכי יפלא ממך במופלא שבב\"ד הכתוב מדבר. וכן לשון רש\"י בפירוש במופלא שבב\"ד מומחה לב\"ד. וסיים למעוטי תלמיד. וסיימו התוספות ואין זה כשאר מופלא דבכל דוכתי. ע\"כ. עיין (בפירוש הר\"ב) [צ\"ל מש\"כ] *)במשנה ה' פ\"ק דמכילתין. ומשנה ד' פ\"ק דהוריות. וז\"ל הרמב\"ם [בפירושו] במופלא ממי שלא יפלא ממנו אלא הדבר הנפלא הקשה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חומר בדברי סופרים וכו'</b>. לא שארבע בתים הם מדברי סופרים. ושמדברי תורה אפילו חמש. דא\"כ היאך תחייבהו התורה מיתה מה שהוראת התורה עצמה היא כך. אלא כל שאינו מפורש בתורה אע\"פ שהוא דאורייתא. ד\"ס קרינן ליה. כלומר דבר שאלולי קבלו סיפרים פירושו לא היינו מבינים אותו כך. וזו היא אחת מהראיות שכתב הכ\"מ [בריש הלכות אישות] לדברי הרמב\"ם דמרגלא בפומיה למקרי ד\"ס לדבר שהוא מן התורה וכמ\"ש בריש מסכת עירובין: \n",
+                    "<b>האומר אין תפילין וכו' להוסיף על ד\"ס חייב</b>. שאינו חייב אלא על דבר שעיקרו מד\"ת ופירושו מד\"ס. ויש בו להוסיף [על מה שפירשו חכמים] ואם הוסיף גורע [ופוסל הראשון בתוספתו] ואין לנו אלא תפילין דקיל\"ן בית חיצון רואה את האויר פסול. הלכך אי עביד ד' בתים ונעשים בהכשר. והניחם בראשו. כי הדר אייתי בית אחר ואנח גבייהו ונמצא שבית החיצון אינו רואה את האויר. הרי שהוספתו גורעו ופוסלו. אבל בלולב וציצית לא משכחת לה. דלולב אי אין צריך אגד האי לחודיה קאי. והאי לחודיה קאי. ואיצריך אגד גרוע ועומד הוא [וכי תימא דנאגד בכשרות ונטלו ואח\"כ הוסיף עליו. דאי הכי לא גרעיה. ולא פסליה. דמכי אגבהיה נפיק ביה. תוספות] וציצית נמי כשבא להוסיף עליו חוט תשיעי אחר שקשרן יצטרך להתירן ולחזור ולקשרן. ונמצא דגרוע ועומד הוא. [ואי לא עביד הכי. הוי תעשה ולא מן העשוי ולא פסליה. הראב\"ד פ\"ד מהלכות ממרים]הכי מיפרשא מתניתין בגמרא. ולהלכה יש דעות תמצאם בפ\"ד מהלכות ממרים וכפי כוונת החבור אין להאריך בזה: \n",
+                    "<b>כדי לעבור על ד\"ת פטור</b>. כשהודה בחיובו בהם. אבל הוא יבטל אותה כמו שאמר לעבור על ד\"ת עד שיודה שהיא עבירה ולפיכך אינו חייב מיתת ב\"ד לפי שלא יהרג מי שמבטל מצות עשה. אבל אם אמר אין תפילין על דרך כפירה יהרג מצד שהוא מין. הרמב\"ם [בפירושו] כלומר ותניא בפ\"ב דעבודה זרה דכ\"ו המינין. מורידין ולא מעלין. ולפיכך ז\"ש בחבורו רפ\"ג מהלכות ממרים לא מעלין אותו צריך לומר שסמך על לשונו בפ\"ד מהלכות רוצח ששם כתב שמצוה להרגן ואם לאו וכו': \n",
+                    "<b>חמשה טוטפות וכו'</b>. כתב הר\"ב לטטפת לטטפת לטוטפת כתיב הרי כאן ארבע פרשיות כאשר הגהתי כך היא הגרסא בפ\"ד דזבחים דף ל\"ז. ובפ\"ג דמנחות דף ל\"ד וכתבו התוספות. שמע. והיה אם שמוע כתיב לטטפת והיה כי יביאך כתיב ולטוטפת בספרים מדויקים. אבל בין פ\"א לתי\"ו לא כתיב וי\"ו. ותימא היכי משמע תרי. ואי הוה אמרינן גורעין ומסיפין ודורשין ניחא אבל לא אשכחן אלא בתחלת תיבה ובסוף תיבה וכו'. ע\"כ. אבל הרמב\"ם בפ\"ב מהל' תפילין כתב גם לטטפת בתרא [של והא\"ש] מלא בוי\"ו קמא. וצ\"ע. [*שוב ראיתי בתוס' פ\"ק דמכילתין ד\"ד ע\"ב שהביאו למ\"ה פ\"ז דבכורות דהתם דורשין וגורעין ומוסופים אפילו באמצע התיבה. וכתבו עוד דבירושלמי איכא פלוגתא דר' אמי בשם ר' יוחנן אמר גורעין לדרוש מתחלת הפרשה לסופה פירש מתחלת התיבה לסופה. ור' יוחנן בשס ר' ירמיה [נ\"ל דגרס ר\"י בשם ר' יוחנן] אמר אפילו באמצע תיבה. ור\"ת מפרש דוי\"ו דולטטפת דריש. וה\"ג לטטפת לטטפת ולטטפת הרי כאן ד'. ואע\"ג דר\"ש לא דריש וי\"ו. וי\"ו למ\"ד דריש. כדאמרן בהערל [דף ע\"ב] גבי והנותר עכ\"ל]. ועיין בא\"ח ס\"ס ל\"ו. ואמרינן תו בברייתא דהתם [מנחות שם] שזו דברי ר' ישמעאל. ר\"ע אומר א\"צ טט בכתפי [שם מקום] שתים. פת באפריקי שתים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין ממיתין אותו לא בב\"ד שבעירו</b>. אבל דנין אותו בב\"ד שבעירו כמ\"ש במשנה ה' פ\"ק. ופירש\"י שם בגמרא דף ט\"ז דכי כתיב וקמת ועלית. בהוראה כתיב שבאין לשאול מה יורו וחוזר לעירו. ואם הורה לעשות כבתחלה נדון כשאר המומתין בכ\"ג. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ולא בב\"ד שביבנה</b>. כתב הר\"ב כיון שסנהדרי גדולה אינה יושבת במקומה דתניא [דף פ\"ז] אל המקום מלמד שהמקום גורם: \n",
+                    "<b>ולא בב\"ד שביבנה</b>. אלא מעלין וכו'. פירש הר\"ב שאלו לב\"ד שבלשכת הגזית וכו' ושהה וכו' עד שגלתה וכו' וכפירש\"י וצריך לפרש אלא מעלין וכו' כשהב\"ד חוזר. והתוספות הקשו קושיות רבות והעלו דדוקא כשנגמר דינו קודם שגלתה דלאחר שגלתה בטלה ד\"נ. ע\"כ. ולי היה נראה לומר דאלא מעלין אינו חוזר על ולא בב\"ד שביבנה. אלא על לא בב\"ד שבעירו בלבד: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר אין מענין וכו'</b>. בברייתא בגמרא א\"ל ר\"י וכי נאמר יראו וייראו. והלא לא נאמר אלא ישמעו ויראו. למה מענין וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מה שלא נאמר לו</b>. פירש הר\"ב ונאמר לחברו. ובגמרא כגון חנניה בן עזור דקאי ירמיה בשוק העליון וקאמר (ירמיהו מ״ט:ל״ה) כה אמר ה' הנני שובר את קשת עילם. נשא חנניא קל וחומר בעצמו. מה עילם שלא באה אלא לעזור את בבל. אמר הקב\"ה הנני שובר את קשת עילם. כשדים עצמן על אחת כמה וכמה. אתא איהו בשוק התחתון אמר (ירמיהו כ״ח:ב׳) כה אמר ה' שברתי את עול מלך בבל אמר לי' רב פפא לאביי האי לחבירו נמי לא נאמר. אמר ליה כיון דאתיהיב ק\"ו למידרש כמאן דאתמר ליה דמי. הוא ניהו דלא נאמר לו. ובהכי לא קשיא איכה נדע שהרי ירמיה השיבו (שם) בבא דברי הנביא וגו'. ומיהו להתראתו צריך שיהיו נביאים. ואף על גב דבכובש פריך בגמרא [דף פ\"ט] מאן אתרי. היינו טעמא דלא סלקא דעתיה שידעו הנביאים מה שנאמר לאחר. אבל הכא ידע הנביא שקל וחומר זה יש לו פירכא. ושלא ניתן להדרש בנבואה זו שנאמרה לו: \n",
+                    "<b>אבל הכובש את נבואתו וכו'</b>. כתב הר\"ב דכתיב והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי. קרי ביה לא ישמע. וקרי בי' לא ישמיע. וקרי ביה לא ישמע הוא עצמו וכו'. ובגמרא לא אמרו בלשון הראשון קרי ביה. אלא דכתיב והיה האיש אשר לא ישמע. וקרי ביה לא ישמיע אל דברי. והכי פירושו דכתיב והאיש אשר לא ישמע. היינו המוותר שהוא משמעות הכתיב כמי שאינו שומע לדברי ה' שדבר הנביא בשמו. וקרי בי' לא ישמיע. היינו כובש. ופירש רבינו בגור אריה מדלא כתיב אשר לא ישמע אל דבריו. כדכתיב לעיל. אליו תשמעון. ש\"מ דבנביא עצמו מדבר שלא ישמיע דברי הש\"י. א\"נ מדלא כתיב אשר יעבור. ע\"כ. וקרי ביה לא ישמע אל דברי. כלומר פסקיה לקרא בסכינא חריפא ולא תתחיל לקרות והיה האיש אשר לא ישמע. אלא אשר לא ישמע ובנביא גופיה קאמר. ונ\"ל דדיוקיה מדלא כתיב ואשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי. ואנא ידענא דמוותר על דברי הנביא קאמר. שהרי הוא מוסב על אליו תשמעון. אלא להכי כתב והיה האיש אשר וגו' למדרש מיניה תרתי. והיה האיש. דהיינו מוותר. ואשר לא ישמע דהיינו העובר על דברי עצמו: \n",
+                    "<b>והמוותר על דברי נביא</b>. המפקירם שלא חשש למה שאמר לו הנביא. רש\"י. ולשון הרמב\"ם [בפירושו] והמוותר על דברי הנביא שיקל ויעלים עין בדברי הנביאים ולא יעשה מצוותם על הדיוק והדקדוק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המתנבא בשם ע\"ז.</b> שנאמר ואשר ידבר בשם אלהים אחרים. גמרא: ",
+                    "<b>שכל הזוממין מקדמין וכו'.</b> כלומר אין להם לצפות מיתה אחרת. אלא משכימין לאותה מיתה שנגמר לה דינו של נדון. רש\"י רפ\"ק דמכות. ושם פירשו התוספות דלהכי קאמר מקדימין כלומר ודאי אתה צריך להמיתם במיתה (שהמיתו) [שרצי להמיתו]. אבל ודאי אם אינך יכול. אפ\"ה נמי נמיתם בכל מיתה שנוכל. ע\"כ. [*ומיהו מסקי דדוקא באחת מהארבע מיתות משום דהוו רוצח וגואל הדם שני כתובים הבאים כאחד. שבהם מפורש שאם אי אתה יכול וכו'. ובפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ\"ה) מייתי נמי עיר הנדחת והנסקלין. ומזה קשיא לי על הרמב\"ם שבפרק י\"ד מהלכות סנהדרין השוה כל המומתים לדין זה. שאם אי אתה וכו' שימיתהו בכל מיתה שיכולים להמיתו בה. ולא חילק ביניהם רק שגם באותה מיתה דוקא יד העדים תהיה בהם בראשונה. ולא כן ברוצח שבאותה מיתה יד כל העם שוה בו. והכ\"מ לא העיר בזה]: ",
+                    "<b>חוץ מזוממי בת כהן ובועלה.</b> ונראה בעיני דה\"ק חוץ מכשהוזמו לבת כהן עם בועלה שגם בועלה נדון. דמתקיים בהו כאשר זמם לעשות לאחיו אבל כשלא זממו לאחיו. כגון שאין מכירין אותו או שלא התרו אלא בה ולא בו. או שהוא בן תשעה שנים ויום אחד שהוא פטור כדתנן בפ\"ה דנדה [דף מ\"ה] דהשתא אין לנו להקישה לו. דאין ה\"נ דמקדימין אותם לדין שלה. וז\"ש רש\"י. לאחיו. ולא לאחותו. כל היכא דבעדותן מתחייבין איש ואשה וכו'. גם ל' הרמב\"ם יורה שכן דעתו שכתב בספ\"כ מהלכות עדות שנים שהעידו על ראובן שנאף עם בת כהן. ונגמר דין לראובן שיחנק. ודין הנואפת לשריפה. ואח\"כ נמצאו זוממין הרי אלו נחנקין ולא נשרפין. ע\"כ. ש\"מ דבעי שיהא נגמר דין הנואף. אלא שראיתי לתוספות בריש פ\"ק דמכות שהוכיחו דאע\"פ שאין דין בבועל נדונין בחנק. ולדבריהם צ\"ל דתנא מיסרך סריך בלישנא (דר\"ע) [צ\"ל דריש פרקין] ונקט ובועלה. אע\"ג דלא איצטריך ליה הכא: ",
+                    "<small>סליקא לה מסכת סנהדרין</small> "
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה סנהדרין",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Sanhedrin",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Sanhedrin",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה סנהדרין, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Sanhedrin, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Sanhedrin/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Sanhedrin/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3cd2c82733925eb1e39f2b156fdc7005d6087a83
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Sanhedrin/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,629 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Sanhedrin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Sanhedrin",
+    "text": {
+        "Mishnah Sanhedrin, Introduction": [
+            "כשהודיע ענין הדינין התחיל לדבר על הדיינין גוזרי הגזירות והדינין ההם. וסידר אחר בבא בתרא סנהדרין. הרמב\"ם. וכך כתבו התוספות. ולשון סנהדרין ארמית. נמצא פעמים רבות בתרגום ירושלמי ותרגום כתובים. ולדעת הר\"ב בפירוש משנה י\"א פרק בתרא דסוטה. לשון עברי הוא והוא שם מורכב שונא הדרת פנים. ושין מתחלף בסמ\"ך: \n\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>דיני ממונות</b>. פירש הר\"ב דהיינו הודאות והלואות. עיין פירושם בריש פ\"ח דב\"ק: \n",
+                    "<b>בשלשה</b>. פירש הר\"ב הדיוטות ולא אצרכוהו רבנן לשלשה מומחים וכו'. כלומר אלהים דכתיב גבי שומרים הוי כאילו כתובים גם כן בפרשת אם כסף תלוה. דעירוב פרשיות כתיב כאן. כדאיתא בגמרא. וחכמים הקילו. ולא הצריכוהו וכו'. ומה שכתב הר\"ב אלא יחיד מומחה. עיין מ\"ש בזה בריש פ\"ג: \n",
+                    "<b>גזילות וחבלות בשלשה</b>. פירש הר\"ב מומחין. דאלהים כתיב בפרשת שומרים. שזה טוענו ששלח יד בפקדונו דהיינו גזילות. אבל לוה ולא שילם לא מקרי גזלן דמלוה להוצאה נתנה. ואלהים משמע לשון שררה ורבנות. כדמתרגמינן ראה נתתיך אלהים לפרעה (שמות ז׳:א׳) לשון רבנות. כל זה מדברי רש\"י [במשנה ובגמרא (ב ע\"א) סוף ד\"ה אי קסבר]. ומ\"ש הר\"ב דשלשה פעמים כתיב אלהים. ומינה יליף שלשה מומחין חד לגופיה. ותרי לתרי דיינים. ואין בית דין שקול כדפירש הר\"ב לקמן [ד\"ה ועריפת]. ועיין במשנה דסוף הפרק. מוסיפין עליהם עוד אחד הרי כאן שלשה. כר' יונתן בגמרא [ד' ג' ע\"ב]. וכתבו התוספות שצריך לדקדק דהכא לא דרשינן חד למנינא משום דאיצטריך לגופיה. ובמשנה ג' דלקמן דבעינן תשעה וכהן דהיינו י'. משום דעשרה כהנים כתובין בפרשה. [כמ\"ש הר\"ב במשנה ג' פ\"ד דמגילה] ולא אמרינן אין דורשין תחלות. ע\"כ. ופירוש מומחה כתב הר\"ב בריש פ\"ג: \n",
+                    "<b>וחבלות</b>. נראה לר\"ת דכופר ושלשים של עבד הוי בכלל חבלות אי נמי תני ושייר הני. ושייר נמי יציאת עבד בראשי אברים דקנס הוא. ובעי נמי ג' מומחין. וללישנא קמא לא חשיב הא שיור. דאיכא למימר דפשיטא ליה דהוה בכלל חבלות. אי נמי התנא לא איירי אלא בממון הניתן מיד ליד. תוספות ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>נזק</b>. כתב הר\"ב אדם או שור המועד וכו'. ואע\"ג דהיינו חבלות [וכו']. גמרא ופירשו התוספות [ד\"ה נזק]. דשור המועד דאמרן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>לאו דשן ורגל. אלא דקרן. דלא מגבין בבבל שאין מומחין כמ\"ש הר\"ב בריש פ\"ח דב\"ק ועיין שם ומדתני לנזק בהדי תשלומי כפל וכו' דאין נגבין אלא ע\"י מומחין. שמעינן דאיהו נמי דוקא בנזק שאינו נגבה אלא במומחין. ומ\"מ קשיא אמאי שייר לאינך נזקים ועיין לעיל. ומ\"ש הר\"ב איידי דבעי למיתני תשלומי כפל וכו' תנא נמי חצי נזק וכו'. וכך כתב הרמב\"ם. והוי מצי לפרושי דחצי נזק גופיה איצטריך. דתנא ממונא ותנא קנסא. דקיימא לן חצי נזק קנסא. כמ\"ש בס\"פ קמא דב\"ק [ד\"ה מה בין]. ובשאר דוכתי. והכי אמרינן בגמרא. ולא אמרו איידי דתשלומי כפל אלא למ\"ד פלגא נזקא ממונא: \n",
+                    "<b>מפני שיש בו דיני נפשות</b>. ורבי מאיר סבירא ליה שאם יהיה צריך לדיני נפשות. יוסיפו על השלשה. עשרים. וחכמים אומרים אין ראוי לעשות כן. שמא יצא לעג על השלשה הראשונים שאינם מומחים. או שהם פסולים. ולפיכך הוסיפו הדיינים. ור\"מ לא היה חושש לזה. כן פירש הרמב\"ם מהגמרא [דף ח']. אבל זה שכתב או שהם פסולים לא ידענא מאי קאמר דהא עדיין הם יושבים ודנין עם אלו שהוסיפו עליהם. וא\"ת [התנן] בפ\"ג משנה ו' דמוסיפין ואין חוששין ללעג. וי\"ל דהתם משום הכי מוסיפין לפי שאחד אומר איני יודע ואין כאן לעג שהרי אמת הוא שאחד אומר איני יודע. ובעיבור השנה לקמן במשנה ב' לא קשיא. דתחלת ישיבתן היא כדי להוסיף. והתוספות [ד\"ה מש\"ה]. מפרשים דחוששין ללעז. אם יוכחשו עידי הבעל ויתחייב מאה כסף ואח\"כ יביא עדים ולא יוכחשו ותדין היא בנפשה. ואתו להוציא לעז על הראשונים לומר שלא ידעו לדון. ובנמוקי יוסף האריך בזה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עבור החדש</b>. כתב הר\"ב קדוש החדש. גמרא [דף יו\"ד ע\"ב]. דא\"צ לעבר החדש אלא כי מקדש יום ל\"א ממילא מיעבר החדש שעבר. דיום ל' בתריה שדית ליה. רש\"י. ואיידי דבעי למתני עבור שנה והתם לא סגי בלא אמירה. דכשגמרו השבעה לעבר צריך שיאמרו שתהא השנה מעוברת. תוספות. אבל לא ידעתי למה לא פירש הר\"ב כרבא דמפרש קדוש ביום עבור [הוא יום ל' שממנו נעשה החדש מעובר כשרוצין לעברו] בשלשה. אחר עבור ליכא קדוש. ומני ר\"א בר צדוק היא דסבירא ליה הכי. כדתנן במשנה ז' פ\"ב דראש השנה. ושם פסק כמותו. דהא בגמרא לא אמרו איידי אלא למאן דמפרש חישוב חדש. אבל למאן דמפרש קדוש החדש. מסיק דמתניתין ר\"א בר צדוק היא: \n",
+                    "<b>בשלשה</b>. ברפ\"ג דר\"ה מפיק לה הר\"ב מקרא. מדכתיב (שמות י״ב:ב׳) החדש הזה לכם וגו' כדאיתא התם בגמרא [דף כ\"ה ע\"ב] ועיין מה שכתבתי לקמן במשנה ו' אבל כתבו שם התוספות דאותה סוגיא אתיא כמ\"ד מדאורייתא יחיד כשר לדון דכתיב (ויקרא י״ט:ט״ו) בצדק תשפוט ורבנן אצריכו שלשה. משום יושבי קרנות. אבל למ\"ד מדאורייתא שלשה מומחין. אלא משום דלא תנעול דלת. אמרו דסגי ביחיד מומחה או ג' הדיוטות. גבי קדוש החדש אין להכשיר. וא\"כ א\"צ קרא. ע\"כ. והר\"ב מפרש בר\"פ כמ\"ד מדאורייתא בעי שלשה. ולפיכך לא כתב כאן אותה דרשא דר\"ה: \n",
+                    "<b>עבור השנה</b>. כתב הר\"ב מפני שלשה דברים מעברים. מפני התקופה והאביב והפירות. הכי ת\"ר בגמרא ופירש\"י התקופה. בין [על] תקופת תמוז שמתעכבת ונמשכת. שאין תקופת תשרי נופלת עד עבור החג מעברין דנפקא לן מקרא [וחג האסיף תקופת השנה (שמות ל\"ד) עיין דף י\"ג] בין על תקופת טבת שנמשך זמנה עד ט\"ז בניסן. שהבאת העומר דילה בתוך תקופת טבת. מעברין. ועל האביב אם לא בשלה התבואה. מעברין דקרא כתיב (שם) בחדש האביב. ועל פירות האילן. אם מתאחר בשולם יותר מזמן העצרת. מעברין. שהעצרת זמן הבאת בכורים. דכתיב (במדבר כ\"ה) וביום הבכורים. ואם לא יביאם בבואו לרגל. צריך לטרוח פעם אחרת לעלות: \n",
+                    "<b>בשלשה מתחילין ובחמשה נושאים ונותנים וכו'</b>. פירש הר\"ב אם אחד מהשלשה אומר צריך וכו' ושנים אומרים אין צריך [כו'] בטל יחיד[וכו'] ומוסיפין וכו'. בברייתא בגמרא [דף יו\"ד]. וכתב המפרש להלכות קדוש החדש בפ\"ד. וז\"ל ויש לשאול מפני מה אם שנים אומרים לא נשב. ואחד אומר נשב. בטל יחיד במעוטו. ואם אומרים שנים נשב. ואחד אומר לא נשב מוסיפין שנים. ולמה לא נאמר כמו שאמרנו בתחלה בטל יחיד במעוטו. וכן הדין אם אמרו צריכה עבור או אינה צריכה ולמה סמכו על העיקר והוא אחרי רבים להטות במי שאומרים לא נשב. או אינה צריכה עבור. ולא נסמך על העיקר זה. במי שאומרים נשב ונראה אם צריכה עבור אלא מוסיפין שנים והיה ראוי שיהיו שני הדינים שוים. או יבטל המעוט במעוטו. או יוסיפו השנים או יחלקו המעט על הרוב. והתשובה שהאומר נשב ונראה. הוא מוציא השנה ממנהגה והוי כמו המחייב בדיני נפשות. שלא נלך בו אחר הרוב עד שירבו המחייבין יותר על המזכין בשנים [כדתנן בסוף פרקין] גם בזה כשיאמרו שנים צריכה עבור לא נחזיק לדבריהם עד שירבו בשנים או עד שיגיעו לשבעה. שהם לגבי העבור. כשבעים ואחד גבי דיני נפשות. ע\"כ. [*וכאשר זכיתי וחברתי פירוש על הלכות קדוש החדש שקראתיו פרשת החדש. נתחדש לי שם סברא וטעם אחר. ממה שכתב המפרש הנזכר לעיל. והוא שדקדקתי על דבריו דא\"כ גם לבסוף לבעי שנים שיהיו מרובין המחייבין לעבר השנה ולהוציאה מהמנהג כמו במחייבים בדיני נפשות. ולכן העליתי דנראה לי דמעיקרא הקושיא לאו קושיא. אלא דהואיל וחכמים ראו לתקן שיהיו ג' ישיבות. או כנגד ברכת כהנים דמייתי הר\"ב. או כנגד ג' שומרי הסף. וחמשה מרואי פני המלך דבצדקיהו. ושבעה רואי פני המלך דאחשורוש. כמו שהוזכר ג\"כ בסוגיא [ד' י' ע\"ב]. הוצרכו א\"כ לחלק בעל כרחנו ולומר דאין שתי הענינים שוים שאם נאמר שבין שהשנים אומרים נשב. או לא נשב לעולם יוסיפו. א\"כ ישיבת אלו לחנם ולבטלה. ומדהוצרכו לחלק ודאי שהסברא נותנת שאם יאמרו נשב שאז יוסיפו הואיל ובאים להוציא השנה ממנהגה ונשאר באומרים לא נשב שאין מוציאין השנה ממנהגה שאין מוסיפין. ותשאר השנה כמנהגה]. ומ\"ש הר\"ב ומעברין אותה. כלומר נושאין ונותנין בדבר. עד שיסכימו הארבעה לדבר אחד ויעשו [מעשה]. הרמב\"ם. ועיין במשנה ז' פרק ז' דעדיות. ומ\"ש הר\"ב בגמרא מפרש דהני שלשה חמשה ושבעה כנגד ברכת כהנים וכו'. ולא אתפרש טעמא מאי. ואפשר לי לומר כדי לעורר הברכות להשלים המכוון שמעברין להיות האביב והפירות והאסיף בזמנן. [*ומצינו כיוצא בזה שמעוררין זכות אבות. בהזכרת שאלה עד שבחברון. במשנה דריש פ\"ג דיומא] [ומשנה ב' פ\"ג דתמיד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סמיכת זקנים</b>. כתב הר\"ב מנוי הדיין. שהגדול הסמוך צריך שיצרף עמו שנים. מנלן. אילימא מדכתיב ויסמוך אי הכי תסגי בחד. וכי תימא משה במקום ע\"א קאי. אי הכי ליבעי ע\"א. גמרא [דף י\"ג ע\"ב]. והיינו דלא התנה הר\"ב שהשנים צריך שיהיו ג\"כ סמוכים וכן מבואר בפי' הרמב\"ם ובחבורו פרק ד' מהלכות סנהדרין. וכתב שם הכסף משנה דהיינו טעמא דכיון דאסיקנא בקשיא דלא מצינו למילף דבעינן שלשה מוקמינן לשלשה דתנן. דהיינו אחד סמוך. ושנים אף על פי שאינן סמוכים. ומ\"ש הר\"ב ולאו דבעי למסמך ידיה וכו'. גמרא. ולא אתפרש טעמא. ומ\"ש קרו ליה רבי. מסיים בה בגמרא ויהיב ליה רשותא למידן דיני קנסות. והעתיק כן הרמב\"ם בפירושו ובחבורו [שם]. ומ\"ש הר\"ב בשם הרמב\"ם שבזמן הזה אם היו מסכימים כל החכמים וכו'. מסיים בה בפירושו שאם לא תאמר כן אי אפשר שתמצא בית דין הגדול לעולם. לפי שנצטרך שיהיה כל אחד מהם סמוך.על כל פנים. [*אמר י\"ט לשון זה עיקר. ולא כמו שנמצא בחבורו בדפוס ישן גם חדש בריש פ\"ד מהלכות סנהדרין שיהיה אחד מהם סמוך] והקב\"ה ייעד שישובו כמ\"ש (ישעיה א' כ\"ו) ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה. אח\"כ יקרא לך עיר הצדק וזה יהיה בלי ספק כשיכין הבורא יתברך לבות בני אדם. והרבה זכותם ותשוקתם לשם יתברך ולתורה ותגדל תומתם לפני בא המשיח. כמו שיתבאר זה בפסוקים הרבה במקרא. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב והדבר צריך הכרע הוא גם כו מלשון הרמב\"ם בחבורו פרק ד' מהלכות סנהדרין. ויראה לי הטעם לפי שאפשר לדחות הראיה שכתב שהרי ייעד הש\"י ג\"כ (מלאכי ג) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא ולשתי הדעות שכתב הרמב\"ם בסוף הלכות מלכים. הנה ביאתו קודם ביאת המשיח והרי הוא סמוך בלי ספק ויכול לסמוך בצרוף שנים אע\"פ שאינם סמוכים וכ\"כ הרמב\"ם עצמו שם בהלכות סנהדרין הרי לא היה בארץ ישראל אלא סמוך אחד מושיב שנים בצדו וסומך שבעים כאחד. אי זה אחר זה. ואחר כך יעשה הוא והשבעים. ב\"ד הגדול. ויסמכו בתי דינים אחרים. ע\"כ. ושוב מצאתי קרוב לזה בתשובה לר\"ל בן חביב נדפסת בסוף תשובותיו והאריך מאד ע\"ש: \n",
+                    "<b>ועריפת עגלה</b>. עריפה לאו דוקא דמדידה הוא דהויא בשלשה כדתנן [ריש] פרק עגלה ערופה. ג' מב\"ד הגדול שבירושלים היו יוצאין וכו'. והדר קתני נפטרו זקני ירושלים והלכו זקני אותה העיר ומביאין עגלה ערופה והתם לא קתני שלשה וקראי נמי דמייתי בגמרא במדידה כתיבי. תוספות [דף יד] : \n",
+                    "<b>בשלשה</b>. לשון הר\"ב ועריפת העגלה בשלשה דכתיב זקני העדה. וכן לשון הרמב\"ם. ודברי תימה הן שזה הכתוב בסמיכת זקנים לפר העלם דבר כתיב. אבל בעגלה ערופה נפקא לן מדכתיב זקניך. כדתנן בהדיא בר\"פ עגלה ערופה. ולולי שגם בפירוש הרמב\"ם כתוב כן הייתי מוחק מפירש הר\"ב שתי אלו המלות. ועריפת העגלה. דהשתא בשלשה דכתיב זקני העדה. יהיה מוסב על סמיכות זקנים כפי פירוש הראשון שכתב הר\"ב שהוא סמיכותם על ראש פר העלם דבר. אבל לפי שהרמב\"ם אינו מפרש שם סמיכת זקנים אלא לענין מנוי הדיין בלבד קשה להגיה כך בפירושו. ומזה הטעם בעצמו קשה גם להגיה כן בדברי הר\"ב לפי שנראה מבואר שאחרי שלא כתב הני פסוקי דדרשי בה בפרשת עגלה ערופה ואיתנהו נמי הכא בגמרא. ש\"מ שנמשך בזה גם כן אחר הרמב\"ם. ואעפ\"י שבפירוש סמיכת זקנים כתב גם כן פירוש פר העלם דבר. מ\"מ אח\"כ חזר בו ולא כתב אלא שטת פירוש הרמב\"ם ולפיכך לא שלחתי ידי להגיה אחרי שהדברים מראין בעצמן שאינו טעות סופר המעתיק. אלא שהוא ממכתב יד הר\"ב והרמב\"ם בעצמן. אע\"פ שדבריהם תמוהין. ואי אפשר להולמן וליישבן. ושוב ראיתי להר\"ב והרמב\"ם במשנה ז' פרק ט' דמנחות. שהעתיקו דרשא דוסמכו על סמיכת זקנים על הפר. וכתב עוד שם הרמב\"ם דהיינו פירוש סמיכת זקנים דהכא: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר בחמשה</b>. כתב הר\"ב דכתיב וסמכו שנים. גמרא. ורבי שמעון הכתיב וסמכו ההוא מיבעי ליה לגופיה. ורבי יהודה גמר ראש ראש מעולה. כלומר לא לכתוב אלא ידיהם על ראש הפר. ואנא גמיר סמיכות מוסמך ידו על ראש העולה. ורבי שמעון ראש ראש לא גמיר. והוי אמינא מאי על בסמוך. [ולא צריך למסמך ממש] [עיין משנה ה' פרק י\"א דמנחות] ומ\"ש הר\"ב והלכה כר' יהודה. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו. ולכאורה בתרתי הלכה כרבי יהודה. בין בסמיכת זקנים. בין בעגלה ערופה. אלא שבחבורו ריש פ\"ד מהלכות סנהדרין פסק לענין מנוי הדיין בשלשה. והכ\"מ נתן טעם דסבירא ליה להרמב\"ם דר\"י לא פליג אלא בסמיכת זקנים על פר. ואין נראה כדבריו מתוך פירוש המשנה שהרי הוא לא פירש אלא במנוי הדיין בלבד. ואי נמי מפרש בפר. הרי גם בזה מצאנו לו בפ\"ג מהלכות מעשה הקרבנות שפוסק דסמיכת פר בשלשה. וכ\"כ ג\"כ הרמב\"ם והר\"ב בפירוש משנה ז' פרק ט' דמנחות. וזה ממה שצ\"ע שבעגלה ערופה פוסקים כר' יהודה כמ\"ש כבר בריש פרק ט' ממסכת סוטה. ובסמיכת זקנים פוסקים דלא כר\"י. ואע\"פ שבעגלה ערופה סתם לן תנא כר\"ש וכ\"ש סמיכת זקנים. דלא נשנה אלא בפלוגתא דר\"ש ורבי יהודה. וקיימא לן דר\"ש ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה כמ\"ש שם. וצריך לי עיון טובא. [*ועיין [מ\"ש] בפ\"ט דסוטה משנה א']: \n",
+                    "<b>החליצה</b>. עיין בריש פרק י\"ב דיבמות במשנה ופירושה: \n",
+                    "<b>והמיאונין בשלשה</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. ומיאונין דרבנן. דמדאורייתא אפילו טיאון לא בעיא דאין קדושי קטנה כלום אלא אם כן קדשה אביה דכתיב (דברים כ\"ב) את בתי נתתי לאיש הזה. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב ביבמות מוכח. בגמרא ריש פרק י\"ג אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן הלכה כמאן דאמר בשנים. ולפיכך לשון מוכח שכתב הר\"ב אינו מדוקדק. ועיין מ\"ש בזה בסוף פ\"ב דיבמות: \n",
+                    "<b>שאין דמיו ידועים</b>. כתב הר\"ב כגון פירות והרקיבו [*גמרא. ולא קאי אלא אמעשר שני ולא על נטע רבעי]. כמו שכתבתי במשנה ד' פרק ה' דמעשר שני מהטעם שכתבו שם הר\"ב. וכן הר\"ש. דנטע רבעי לעולם אין דמיו ידועים דמצריך לפחות היציאה. וזה הטעם נראה יותר ממ\"ש התוספות דהיינו טעמא מתוך שאדם להוט לאכול פירות נטיעה זו חיישינן אפילו בדמיו ידועים. ע\"כ: \n",
+                    "<b>בשלשה</b>. דמידי דממונא הוא: \n",
+                    "<b>ההקדשות בשלשה</b>. מנא לן. וכי תימא משום דכתיב בהו שלשה כהנים בפדיון בהמה דהיינו פדיון הקדש. והוא הדין לשאר הקדשות. קרקעות דכתיב בהו ד' תסגי בד'. ואנן תנן הקרקעות תשעה וכהן. אלא משום דמשלמי בהו י' דפררה אחרונה היא ובתשלום פרשת קרקעות כבר נשלמו י' כהנים. ותלמד התחתונות מעליונות. ולכהן תהיה אחוזתו לא מנינן. דלאו בשומא כתיב. אלא והעריכו הכהן. כערכך הכהן. וחשב לו הכהן. וכיוצא בהן. הקדשות דמשלמי בהו שיתא ליבעי שיתא. קשיא. גמרא עם פיירוש רש\"י. ומשום דאפילו בדבר שדמיו ידועין בעינן שלשה. להכי פרכינן מנא לן. דאי לאו הכי ודאי לא גרע ממעשר שני ונטע רבעי. אי נמי משום דהני כהנים דכתיבי בפרשה ממלאי למשרה כהנים דבעינן גבי קרקעות. להכי ס\"ל דאזלינן בתר מנינא דהני כהני. וקשיא ליה ליבעי שיתא כדמסיק. כך נראה בעיני: \n",
+                    "<b>הערכין המטלטלין בשלשה</b>. פירש הר\"ב הרי שאמר ערך פלוני עלי וכו' ובא ליתן מטלטלין צריך שלשה וכו'. וסברא הוא מה לי עיולי מה לי אפוקי. אפוקי מאי טעמא דלמא טעי עיולי נמי דלמא טעי. גמרא: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר א' מהן כהן</b>. כתב הר\"ב דבערכין כהן כתיב. ובגמרא לרבנן כהן למה לי קשיא. ונראה לי שזה שכתב הר\"ב בערכין. לאו דוקא אלא ה\"ה נמי דפליג ר' יהודה אהקדשות. דהא בהקדשות נמי כהן כתיב כדלעיל: \n",
+                    "<b>והקרקעות</b>. כתב הר\"ב ואי אין לו מטלטלין ובא ליתן קרקעות וכו'. ובפ\"ד דמגילה משנה ג' מפרש הר\"ב והקרקעות אם בא לפדותן וכפירש\"י שם גם כאן. והכי מסתברא דהא הני כהני דכתיב בפרשת קרקטות במקדיש קרקעות ובא לגאלן כתיב. אבל פירוש הר\"ב דהכא. הוא פי' הרמב\"ם דבכאן ובמגילה. ובחבורו פרק ח' מהלכות ערכין כתב וזה לשונו כשמעריכין את הקרקעות או אם הוזקקו לגבות ערכי אדם מן הקרקע שלו. אין מעריכין אותו אלא בעשרה. ואחד מהן כהן. שהרי כהן כתיב בפרשה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>תשעה וכהן ואדם כיוצא בהן</b>. כל זה מבואר כבר במשנה ג' פ\"ד דמגילה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>דיני נפשות בעשרים ושלשה</b>. מפורש במשנה בסוף פרקין טעמא מאי: \n",
+                    "<b>ואומר ואת הבהמה תהרוגו</b>. בנרבע כתיב. וכן פירש\"י וכלומר ואתקש לאיש. ודברי הרמב\"ם בפירושו בזה. צריך עיון: \n",
+                    "<b>כמיתת בעלים</b>. פירש הר\"ב אם היה חייב מיתה דליכא למימר דקרא כפשטיה לחייב מיתה לבעליו דהא אמר קרא (במדבר ל״ה:כ״א) מות יומת המכה רוצח הוא. על רציחתו אתה הורגו. ואי אתה הורגו על רציחת שורו. גמרא: \n",
+                    "<b>הזאב והארי וכו'</b>. שהמיתו אדם נדונין בסקילה כשור דאמרינן בב\"ק אחד שור ואחד כו'. בשור שנגח את הפרה. כך פירש\"י. וכ\"כ הר\"ב ברפ\"ו דעדיות. ולא מצאני שם כן לענין מזיקין. אלא לענין ניזקים לנפילת בור. ומשמע נמי התם במסקנא דסוגיא דליכא למגמר משבת אלא תלת. ובמכילתא וכי יגח שור. אין לי אלא שור. מנין לעשות כל בהמה כשור. הריני דן נאמר כאן שור ונאמר להלן שור. מה שור הנאמר בסיני [פי' בדברות שנאמרו בסיני] עשה בו כל בהמה כשור. אף שור האמור כאן דין הוא שנעשה כל בהמה כשור. ע\"כ. שמע מינה דגמרינן טפי מתלת ועיין מ\"ש סוף פרק הפרה: \n",
+                    "<b>והברדלס</b>. עיין מ\"ש [הר\"ב] סוף פ\"ק דב\"ק: \n",
+                    "<b>זכה</b>. לשמים. [פירש\"י צדקה עשה] דליכא למימר לעורן דכיון שהמיתו אדם שוינהו רבנן [דלא הצריכו לדונן בב\"ד] כמאן דנגמר דינייהו ואסורי הנאה נינהו [כדקיי\"ל בפרק שור שנגח] (בבא קמא דף מ\"א). גמ': \n",
+                    "<b>רבי עקיבא אומר וכו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כרבי עקיבא. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פ\"ה מהלכות סנהדרין. וכתב עליו הראב\"ד ולא ידעתי למה ע\"כ. והליץ הכ\"מ די\"ל דטעמא דבארי ודוב סבירא ליה לרע\"ק כת\"ק. והוה ליה רבי אליעזר יחיד לגבייהו. ובנחש ס\"ל לר\"ע כר\"א והוה ליה ת\"ק יחיד לגבייהו. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא את השבט</b>. כתב הר\"ב דכתיב והוצאת וגו'. ועיין בפירושו לאין עושין עיר הנדחת וכו': \n",
+                    "<b>ולא את נביא השקר</b>. כתב הר\"ב גמר דבר דבר מזקן ממרא וכו' מה זקן ממרא בב\"ד הגדול דכתיב וקמת ועלית וכו' פי' עלייתו הוא דהוה בשבעים ואחד. אבל מיתתו בעשרים ושלשה. כשאר דיני נפשות. כדאיתא בגמרא דף ט\"ז. ופירש\"י דהא לא תני במתני' ולא את זקן ממרא ע\"כ. ועיין בפרק בתרא משנה ד'. ומ\"ש שם בס\"ד. ומשום דגמרו של זקן ממרא לא היה בב\"ד של ע\"א. להכי לא תני המראתו. כדתנן בפרק בתרא. ואע\"ג דדוקא בע\"א. וכן סוטה דתחלתה בע\"א. כדתנן בפ\"ק דסוטה משנה ד' היו מעלין אותה לב\"ד הגדול. גמרה לא היה בשבעים ואחד. ולפיכך לא תני לה במתני' דהכא כ\"כ התוספות פ\"ק דסוטה דף ז' [ד\"ה מה להלן] אבל מדידת עגלה ערופה לא הוצרכו לתרץ. אע\"ג דתחלתה נמי ג' מבית דין הגדול היו יוצאים כדתנן בריש פרק בתרא \n",
+                    "<b>[ד' מ\"ד] דסוטה דכיון דג' היו יוצאים לא שייך למיתני ע\"פ ב\"ד של ע\"א דאף תחלתו בג' מהם היו</b>. אבל הרמב\"ם בריש פ\"ה מהלכות סנהדרין קרי ליה ע\"פ ב\"ד של ע\"א שכתב מדידת החלל אינה אלא ע\"פ ב\"ד הגדול. לדידיה צריכים לתרץ דלא תני במתניתין משום דגמרו דהיינו עריפה לא היה ע\"פ ב\"ד הגדול כדתירצו התוס' באינך: \n",
+                    "<b>ולא את כהן גדול</b>. כתב הר\"ב דאמר קרא את הדבר הגדול יביאו אליך וגו'. [עמ\"ש בר\"פ דלקמן] ומשה במקום ע\"א קאי. שהוא היה דן קודם מינוי הסנהדרין כל מה שהיו הסנהדרין דנין אח\"כ ולא נתמנו הסנהדרין אלא להקל' מעליו. ורש\"י כתב לקמן גבי עשיית סנהדראות משה במקום ע\"א קאי שהיה שופט ודיין ע\"פ הדבור. ושקול כסנהדרי גדולה שבירושלים: \n",
+                    "<b>ואין מוציאין למלחמת וכו'</b>. עיין במשנה ד' פ\"ב. ומה שכתבתי שם. וכתב הר\"ב דכתיב בדוד ואחרי אחיתופל בניהו בן יהוידע וכן הוא בגמרא [ד' ט\"ז ע\"ב] וכן בפירש\"י. אבל בקרא כתיב בד\"ה א' כ\"ז יהוידע בן בניהו. וכתבו התוס' דה\"ג ר\"ת בגמ'. ומ\"ש אחיתופל זה יועץ. גמ'. וכה\"א (שמואל ב ט״ז:כ״ג) ועצת אחיתופל אשר יעץ. ותמיהני דה\"ל להביא קרא דלעיל מהך קרא דואחרי אחיתופל דכתיב (ד\"ה א כ\"ז) ואחיתופל יועץ למלך. ומ\"ש הר\"ב בניהו בן יהוידע זו סנהדרין בגמ' וכה\"א (שם יח) בניהו בן יהוידע על הכרתי והפלתי. ופירשו התוס' דמייתי ראיה דכי היכי דבניהו בן יהוידע היה ראש סנהדרין כמו כן היה יהוידע אביו. כרתי ופלתי הם סנהדרין. ע\"כ. וכתבו עוד דבניהו בתחלת מלכות דוד הוא אביו של יהוידע זה שבסוף מלכות דוד: \n",
+                    "<b>אין מוסיפין על העיר כו'</b>. כתב הר\"ב שקדושתה גדולה מקדושת שאר א\"י כדתנן בספ\"ק דכלים: \n",
+                    "<b>אלא ע\"פ ב\"ד של ע\"א</b>. כתב הר\"ב דאמר קרא ככל אשר אני מראה אותך וגו' וכן תעשו. לדורות. גמ'. ותמהו התוספות למה לי וכן תעשו הא גבי סנהדרי שבטים אמרינן דבעי ע\"א כדאשכחן במשה דמוקי סנהדראות והוא במקום ע\"א קאי. אע\"ג דלא כתיב התם וכן תעשו. ועוד קשה דבפ\"ב דשבועות תנן דאין מוסיכין על העיר ועל העזרות. אלא במלך ונביא וע\"א. ופירש שם בקונטרס [וכן הר\"ב] דיליף ממשה דבעי כל הני. מה\"ט נמי נבעי מלך ונביא בהעמדת סנדראות. ויש לומר דהכא מרבינן טפי משום דכתיב וכן תעשו דמשמע דאתא לרבויי כל הנך. ע\"כ. וכתבו התוספות שם בשבועות דף ט\"ו דהא דלא תנן הכא מלך ונביא משום דלא חשיב אלא מילי דסנהדרין. ע\"כ. ואין להקשות דא\"כ מאי קשיא להו בהעמדת סנהדרין דלמא אין הכי נמי דבעי מלך ונביא. אלא דלא חשיב כו'. הא ליתא. בשלמא הוספת עיר דנשנה בשבועות אתי שפיר דלא תני הכא. אבל סנהדרי דלא תני בשום דוכתא ודאי משום דליתא. וכן יש לתרץ בואין מוציאין למלחמה אדתנן במשנה ד' פרק דלקמן. וכתבו עוד התוס' וא\"ת וכלים נמי נבעי ע\"א [דהא כתיב בהאי קרא תבנית כל כליו] וי\"ל דכתיב (במדבר ז׳:א׳) וימשחם ויקדש אותם למעוטי. ולגלויי דוכן תעשו לא קאי אכלים ולא בעי לדורות דומיא דמשה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ואין עושין סנהדרין לשבטים</b>. שנא' (דברים ט״ז:י״ח) שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך לשבטיך. ומ\"ש הר\"ב כדאשכחן במשה כו' בעצת יתרו. רש\"י: \n",
+                    "<b>ואין עושין עיר הנדחת כו'</b>. כתב הר\"ב דכתיב והוצאת את האיש וגו'. איש כו' ואי אתה מוציא את כל העיר. ואפ\"ה איצטריך לעיל <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>למעוטי שבט. כגון אם יש בעיר אחת משני שבטים דכיוצא בזה כתבו התוס' אהא דמרבינן שופטים לכל שבט ושבט אע\"ג דמרבינן לכל עיר ועיר: \n",
+                    "<b>ואין עושין עיר הנדחת בספר</b>. כתב הר\"ב דכתיב מקרבך כו' וטעמא דקרא כו' ור\"ש הוא דדריש טעמא דקרא והדרן לקושיא שהקשיתי לשאול במ\"ה פ\"ב דיבמות דהר\"ב לא ס\"ל כר\"ש. ומצאתי בזה שבכאן שהעתיק הרמב\"ם הך טעמא דקרא בפ\"ד מהלכות עכו\"ם וכתב הכ\"מ וי\"ל ומאחר. ורבינו לא סבירא ליה כר\"ש דאמר אלמנה עשירה ממשכנים אותה לא ה\"ל לכתוב האי טעמא. אלא לפי שאין ביניהם נפקותא לענין הדין שזה טעם מתקרב אל השכל. וגם חכמים אין מכחישים אותו אלא שאומרים דאפילו לא הוה האי טעמא מקרא נפיק. ראה רבינו לכתבו. ע\"כ. ועמ\"ש מ\"ז פ\"ג דפרה: \n",
+                    "<b>בספר</b>. תרגום לחוף ימים (בראשית מ״ט:י״ג) על ספר ימיא. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ולא שלשה</b>. כתב הר\"ב בבית דין אחד ובמקם אחד. כלומר קרובים זו לזו. אבל בשנים ושלשה מקומות עושין. והכי נמי בב\"ד אחד. כלומר כל זמן שסנהדרי זו קיימת. אבל מתו אלו ונתמנו אחרים. עושין. ועיין בכ\"מ פרק ד' מהלכות עכו\"ם שהאריך ליישב סוגית הגמרא בזה ולא העתקתיו שאין זה מכונת החבור: \n",
+                    "<b>ולא שלשה</b>. דכתיב עריך הרי שתים אמור. הא מה אני מקיים אחת. אחת ולא שלש. וכתבו התוס' [אית] להקשות דלשתוק מאחת ואנא ידענא מעריך שנים ולא שלש. דתפסת מועט תפסת. ע\"כ: \n",
+                    "<b>אחת או שתים</b>. וכה\"ג תנן בריש פרק ב' דיומא ושם פירש הר\"ב למאי איצטריך למתני אחת. וכדאיתא התם בגמרא [ד' כ\"ג]. והתוס' נדחקו לפרש גם כאן. אבל לפירוש הר\"ב ודעת הרמב\"ם דמחמירים לעשות בשנים ושלשה מקומות גם בב' וג' בתי דינין. אין דבריהם עולים. ונראה לי דהיינו לאשמועינן שתים דומיא דאחת דאע\"ג שהן כאחת שהן מקורבים ועומדים על הספר שבין גליל ליהודה. אחת מזה ואחת מזה עושין. ודוקא שתים. אבל שלשה בכה\"ג לא. וכדמסיק הכ\"מ בפרק ד' מהלכות עכו\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומשה על גביהן</b>. כתב הר\"ב דאמר קרא ונשאו אתך ואת בהדייהו. וכשהוא עמם ליכא למימר שיהא שקול כע\"א ולדורות ליבעי ע' וע\"א. דליכא למימר שקול אלא כשהוא לבדו עומד כנגד כלם. וכן אתה מוצא בקדוש החדש ריש פ\"ג דר\"ה דהוי משה ממנינא דשלשה. ולדורות נמי לא הצריכו אלא שלשה. ועיין לקמן בסמוך מ\"ט בעינן קרא. דתיפוק ליה דאין ב\"ד שקול: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר שבעים</b>. כתב הר״ב דדריש אתך בדומין לך. פירש״י מיוחסין ומנוקין ממום ע״כ. [עיין בגמרא פ״ד ד' ל״ו ע״ב. ואין להאריך בזה] ורבנן מוהקל עליך ונשאו אתך דסנהדרי קטנה שנאמרו ביתרו נפקא להו. וילפי גדולה מקטנה. גמרא. וא״ת ולר' יהודה אע״ג דמפיק ליה אתך לדרשא אחריתא. מ״מ תיפוק ליה ע״א משום דאין ב״ד שקול דהא שמעינן ליה דס״ל הכי בהדיא כדתנן בריש פ״ט דסוטה. ובגמרא ריש פירקין (סנהדרין דף ג' ע״ב) אימר דשמעת ליה לר' יהודה בסנהדרי גדולה דכתיבי קראי. בשאר בי דינא מי שמעת ליה. וכן נמי במסקנא דהתם. וכתב רש״י דכתיבי קראי לקמן בשילהי פירקין. ע״כ. ואני תמיה מאי ראיה מהני קראי דאע״ג דאמרינן דרבי יהודה דריש להו לדרשא אחריתי. ולא למשה על גביהן. אפילו הכי אכתי איכא למימר דאין ה״נ דבעינן ע״א. ומטעם אחר משום דאין ב״ד שקול דנפקא לן מקרא כדלקמן. ותו קשיא לי דבגמרא דהכא אע״ג דאכתי לא שמענו קראי דרבי יהודה אמרינן מ״ט דרבנן. ומאי פריך כיון דקי״ל דאין ב״ד שקולי הלכך אי לא מסתפינא אמינא דבגמ' דר״פ ה״ג דכתיבי בקרא. וה״פ שאני סנהדרי גדולה דבהדיא כתיבי בקרא שבעים איש. וכיון דקרא נחית למנינא ולא כתב שבעים ואחד איש דהא ונשאו אתך איכא למדרש בדומים לך. אלא ה״ל לקרא לפרש בהדיא שיהיו עמו שבעים ואחד. ש״מ דקרא ממעט סנהדרי גדולה ממנין ב״ד שקול משא״כ כולהו שאר בתי דינין שלא נזכרו בכתוב במספר אלא בדרך כלל כגון וסמכו. אינמי תרי אלהים כתיבי. אחד הנה ואחד הנה. בהו אמרינן אין ב״ד שקול. משא״כ הכא דנחית קרא למנינא וכתב שבעים. ולא כתב ע״א. ש״מ דקושטא דמלתא דלא בעי אלא ע'. והיינו נמי דפרכינן הכא בדרבנן מ״ט דבעי ע״א. משום דהא קרא שבעים אמר ולא ע״א כך אני דן לפני רבותי ולא לחלוק על גרסת הספר ופירש״י: \n",
+                    "<b>עד מתי לעדה הרעה</b>. במרגלים כתיב. רש\"י: \n",
+                    "<b>ואין ב\"ד שקול</b>. ר' אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר מה ת\"ל לנטות אחרי רבים להטות. התורה אמרה עשה לך ב\"ד נוטה. גמרא דף וג' ע\"ב. [*ועיין בפ\"ד משנה ב' בדבור המתחיל מן הצד וכו']: \n",
+                    "<b>מוסיפין עליהם עוד אחד</b>. גמרא. סוף סוף לרעה ע\"פ שנים לא משכחת לה. אי אחד עשר מזכים ושנים עשר מחייבים אכתי חד הוא. אי עשרה מזכין וי\"ג מחייבים תלתא הוו. אמר רבי אבהו אי אתה מוצא אלא במוסיפין [וכדתנן בסוף פרק ה'] דעושין בית דין שקול לכתחלה [וקמ\"ל] דאותו שאומר איני יודע כמאן דליתא. ואי אמר מלתא. לא שמעינן ליה. ופירש רש\"י בין לזכות בין לחובה. וכן דעת הראב\"ד. אבל הרמב\"ם בפ\"ט מהלכות סנהדרין לא כתב אלא שאינו חוזר ומלמד חובה. והכ\"מ כתב טעמו דהא אפילו אמר בהדיא חייב חוזר ומלמד וכו'. ואני מצאתי טעם אחר בתוס' פ\"ד סוף דף ל\"ג דלא גרע מאחד מן התלמידים דתנן פ\"ה במשנה ד' דלזכות שומעים. ועוד נפלאתי שהרי בסוף פ\"ה שנינו כשהוסיפו עד ע\"א. שלשים ושש מזכין ול\"ה מחייבין ל\"ו מחייבין ול\"ה מזכין. ש\"מ דמצי למהדר זה שאמר איני יודע ועיין מה שכתבתי סוף משנה ו' פ\"ג: \n",
+                    "<b>[*הרי כאן כ\"ג</b>. אבל בדיני ממונות אין צריך לכל זה. כמו שכתבתי לקמן בריש פרק ד']: \n",
+                    "<b>מאה ועשרים</b>. כתב הר\"ב מפרש בגמרא עשרים ושלשה סנהדרין ושלשה שורות וכו'. כדתנן בפ\"ד משנה ד'. ועשרה בטלנים. פירש רש\"י דקיימא לן כל כרך שאין בו עשרה בטלנים נדון ככפר. ע\"כ. ושני חזנים להלקות החייב ולהזמין. וכן לשון רש\"י וכלומר שאם אחד מלקה. יכול השני להזמין. והוא הדין איפכא. ושני בעלי דינין. שאם לא כן את מיהם דנים. רש\"י. ושני זוממין שיתיראו העדים להעיד שקר שלא יזומו. רש\"י. ושני זוממי זוממין. שמא יתחייב בעל דין ע\"פ עדים וישכור שנים להזימן. ולפיכך צריך שנים אחרים בעיר שיתיראו אלו מהן. אם נבא להזים העדים. יבא אלו השנים ויזימו אותנו. רש\"י. ולבלר. לכתוב ספרים. רש\"י: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כהן גדול וכו'</b>. איידי דתני בפרק קמא [משנה ה'] מילי דכהן גדול פסיק ושרי ליה והדר תני ליה מטלות של מלך דחשוב מיניה. ואחר כך חוזר לענינו להלכות דינין. תוס': \n",
+                    "<b>דן ודנין אותו</b>. בגמרא פריך פשיטא. [אטו משום חשיבותיה מגרע גרע. וכיון דדן איהו נמי דנין אותו משום התקוששו וקושו. תוס'] ומשני איידי דקא בעי למתני מלך לא דן ולא דנין אותו. תנא נמי כהן גדול. ואי בעית אימא הא קא משמע לן דכל שאר דינין חוץ מדיני נפשות דן ודנין אותו כהדיוט בשלשה. דהא דתנן לעיל ולא את כהן גדול אלא בב\"ד של ע\"א. בדיני נפשות הוא. דמי כתיב דברי הגדול. הדבר הגדול כתיב. דבר גדול ממש: \n",
+                    "<b>מעיד</b>. הכא לא פריך בגמרא פשיטא. משום דבלאו הכי מפקינן לה ממשמעות. דהא דמעיד דוקא כשהמלך יושב שם. שאם הכהן גדול יודע עדות לבנו. הולך [המלך] לשם משום יקרא דכהן גדול. וקא אתי ומסהיד. אבל בלאו הכי אינו מעיד. דזילותא הוא לכהן גדול שיבא ויעיד. ותניא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם. כגון זקן שאינו לפי כבודו. והרמב\"ם פירש שמעיד למלך. וזה נדחה דהא מתניתין במלכי ישראל. ותנן [לקמן] אין מעידין. וכן הקשה עליו הכ\"מ בפ\"ק מהלכות עדות והניח בצריך עיון. אבל בפ\"ה מהלכות כלי המקדש כתב קצת ישוב: \n",
+                    "<b>חולץ</b>. עיין מ\"ש במ\"ד פ\"ו דיבמות. ומ\"ש במשנה י' פ\"ד דיבמות: \n",
+                    "<b>מפני שהוא אסור באלמנה</b>. דהוי עשה בתולה יקח ולא אלמנה. ולאו הבא מכלל עשה עשה. ולא תעשה אלמנה לא יקח. ולא אתי עשה דיבום ודוחה לא תעשה [*ועשה]. והאי טעמא לא סגי אלא באלמנה מן הנשואין. ואנן לא מיבם סתמא תנן. בין מן הנשואין בין מן האירוסין. אלא טעמא דמן האירוסין גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה. דלית בה מצות יבום. גמרא [ד' י\"ט]: \n",
+                    "<b>שנאמר ומן המקדש לא יצא</b>. בכהן גדול אונן כתיב דהא כתיב לעיל מיניה לאביו ולאמו לא יטמא. ופירש הר\"ב דדריש לא יצא כל עיקר. ור' מאיר דריש וכו' משום דק\"ל דאי הכי אפילו לביתו נמי לא. אלא מקדושתו וכו' פירש\"י כלומר יעשה חיזוק לדבריו שלא יגרום לצאת מקדושה וליטמא. ע\"כ. ורבי יהודה אגב מרריה דלמא מקרי ואתי ונגע. גמרא [שם] : \n",
+                    "<b>והממונה</b>. פירש הר\"ב הוא הסגן וכו'. אם יארע פסול בכ\"ג ביום הכפורים שמצות היום בכהן גדול ולפיכך צריכין לממונה שמא יארע יכו'. ולאו למימרא דכשר הוא לעבוד ביום אחר בפסול. אלא דביום אחר אין מצוה בכהן גדול ורשאי [כהן] הדיוט לעבוד ואין צריך להממונה תחתיו למלאות מקומו: \n",
+                    "<b>ממצעו בינו לבין העם</b>. כתב הר\"ב שהוא הולך לימין וכו' נמצא כהן גדול באמצע. הכי תניא בגמרא ופירוש המשנה ממצעו לכ\"ג בינו ר\"ל בין עצמו שהוא הממונה לבין העם: \n",
+                    "<b>הספסל</b>. הוא כסא קטן. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא דן ולא דנין אותו</b>. כתב הר\"ב ודוקא מלכי ישראל שאינן נשמעים לדברי חכמים כמעשה שהיה בעבדו של ינאי המלך שהרג את הנפש. שלחו לו לבא ולעמוד בפני סנהדרין כדכתיב (שמות כ״א:כ״ט) והועד בבעליו. ועבדו כממונו דמי. וכשבא וישב אמרו לו עמוד שנאמר (דברים י״ט:י״ז) ועמדו [שני] האנשים ולא רצה וכו' ואירע תקלה שמתו הסנהדרין ע\"י שהענישם שמעון בן שטח. על שכבשו פניהם בקרקע מיראתם את ינאי המלך. וא\"ת והא אמרינן בר\"פ ד' דשבועות שאינו מעיד לפי שאיכו רשאי לעמוד. כמ\"ש שם בס\"ד. ואף במלכי בית דוד *) הוא. וא\"כ ה\"נ לא יהיו נדונים מהאי טעמא. וי\"ל כמ\"ש התוספות דשאני דיני נפשות דחמירי. ע\"כ. וכיון דאין דנין אותן לא ידונו ג\"כ. דכתיב (צפניה ב׳:א׳) התקוששו וקושו קשוט עצמך תחלה ואחר כך קשוט אחרים. ומ\"ש הר\"ב אבל מלך ממלכי בית דוד דן ודנין אותו. שנאמר כה אמר ה' דינו לבקר משפט. ואי לא דיינינן להו. היכי דנין. הא כתיב התקוששו וקושו. גמרא. והקשה הכ\"מ בפ\"ג מהלכות מלכים דמאי מייתי מקרא דבית דוד דאי נימא דדוקא לבית דוד דדנין. דאילו לבית ישראל אין דנין. קשיא היאך דנוהו לינאי. ותירץ דכיון שמצינו בבית דוד שהזכיר הכתוב בהם דינו לבקר משפט. כשגזרו לא גזרו אלא על המלכים העומדים מבית ישראל. אבל אם יעמדו מלכים מבית דוד. לא עליהם הגזירה כדי שלא לחלוק <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>על הכתוב בהם. ע\"כ: \n",
+                    "<b>לא מעיד ולא מעידין אותו</b>. מאותה מעשה עצמו שהיה על ידי קבלת עדות בפני ינאי המלך. ולא רצה לעמוד כדאמרן. ובין שהוא מעיד. ובין שמעידין אותו. צריך שיעמוד. כדדרשינן בריש פ\"ד דשבועות מועמדו שני האנשים אשר להם הריב. ולשון הרמב\"ם בפרק י\"א מהלכות עדות מפני שהם אלמים בעלי זרוע. ואין נכנעים תחת עול הדיינים. ע\"כ. ומשמע דמלכי בית דוד [הוא] מעיד ומעידין אותו. אבל בפ\"ג מהלכות מלכים לא כתב אלא מעידין עליהם. משמע דהם אין מעידין. וכן כתב הכ\"מ. ועמ\"ש ברפ\"ד דשבועות: \n",
+                    "<b>ולא חולצין לאשתו</b>. מפני שאסורה לינשא. רש\"י. ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>אין שומעין לו</b>. כתב הר\"ב דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. שנאמר (דברים י״ז:ט״ו) שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך [כדלקמן במתניתין דסוף פרקין] ור\"י מצוה שאני. גמרא. ומ\"ש הר\"ב וכל שאינה בת חליצה אינה בת יבום. וכ\"כ הרמב\"ם ולא מצאנו אלא כל שאינו עולה ליבום אינו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>עולה לחליצה במ\"י פ\"ד דיבמות. ורש\"י [שם י\"ט] פירש טעם שאינו מייבם שגנאי הוא לו לקום על שם אחיו: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר נושא המלך אלמנתו של מלך כו' שנאמר ואת נשי אדוניך</b>. ומדתנן ר' יהודה אומר משמע דפליג עם ת\"ק. וכן הוא בגמרא [דף יט]. תניא אמרו לו לר\"י נשים הראויות לו [המותרות לו. [רש\"י] מבית המלך. ומאי ניהו מירב ומיכל והשתא שנמצינו למדין שחלוקים חכמים על רבי יהודה אפילו בהא. קשיא לי למה פסק הר\"ב. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו. דהלכה כר\"י בהא. ומיהו נ\"ל דאפשר דסברי דקשיא על דברי חכמים דהא ואת נשי אדוניך בחיקך כתיב. וזה לא מצינו [לומר על מירב]. שהרי נאמר (שמואל א י״ח:י״ט) ויהי בעת תת מירב בת שאול לדוד והיא נתנה לעדריאל המחולתי לאשה. אבל בחבורו פ\"ב מהלכות מלכים חזר בו. וכתב אפילו המלך אינו נושא אלמנתו או גרושתו של מלך אחר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אמרו לו לא היה הדבר כו'</b>. וצורך שעה היה מפני שלום המלכות [שלא ימרדו בו בחשבם שהוא צוה להרגו והיה שר צבאם שלוח אליו להשיב לו הממלכה עליהם אבל בלא טענה זו. אם רצה אין שומעין לו. כ\"מ פ\"ב מהלכות מלכים: \n",
+                    "<b>דרגש</b>. פי' הר\"ב מטה. וביאר יותר במ\"ה פ\"ז דנדרים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומוציא למלחמת הרשות ע\"פ ב\"ד של שבעים וא'</b>. משמע דב\"ד של ע\"א לבדם אין להם כח לעשות חיל להוציאם למלחמת הרשות אלא במאמר המלך. דאי אמרת שאין למלך בזה שום מעלה. א\"כ למאי תנינן לה הכא גבי מעלותיו של מלך. והא דלא תנן בפ\"ק במ\"ה גבי אין מוציאין למלחמת הרשות דבעינן נמי מלך. משום דלא איירי התם אלא במילי דסנהדרי כמ\"ש שם בשם התוספות על ואין מוסיפין על העיר כו'. אבל מל' הרמב\"ם פ\"ה מהל' מלכים אפשר לפרש דמתניתין לא בעיא. למימרא דבעינן למלך במלחמת הרשות שכתב וז\"ל מלחמת מצוה אין צריך ליטול בה רשות ב\"ד אלא יוצא מעצמו בכל עת וכופה העם לצאת. אבל מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה אלא ע\"פ ב\"ד של שבעים וא'. ע\"כ. נראה דלדבריו מתניתין לאו במעלות המלך איירי. אלא אתא לאשמועינן דאינו רשאי להוציא העם במלחמת הרשות כו' דומיא דלא ירבה כו' ואינך. א\"נ משום דיוקא דבמלחמת מצוה רשאי בלא רשות. והיא תהלתו ומעלתו: \n",
+                    "<b>דרך המלך אין לו שיעור</b>. אלא כפי מה שהוא צריך. אינו מעקם הדרכים מפני כרמו של זה או מפני שדה של זה. אלא הולך בשוה ועושה מלחמתו. הרמב\"ם פ\"ה מהל' מלכים. ודעת הכ\"מ שפירושו זה קאי גם על ופורץ גדר לעשות לו דרך. וא\"כ לפירוש הר\"ב וכפירש\"י נפרש כן על דרכו לשדהו ולכרמו שאינו מעקם כו'. והא דתנן אין לו. ס\"א אין לה. וכן העתיק הרמב\"ם. ועיין [מ\"ש] פ\"ו דב\"ב משנה ז'. ומ\"ש בריש מסכת קדושין: \n",
+                    "<b>והוא טטל חלק בראש</b>. כתב הר\"ב חלק היפה בורר ראשון ונוטל מחצה מכל הביזה וכן פירש\"י. ובגמרא תנו רבנן אוצרות מלכים למלך. ושאר ביזה שבוזזים מחצה למלך ומחצה לעם. אוצרות מלכים למלך רורחא דמלתא. ושאר ביזה מחצה כו' דכתיב (ד\"ה א כ\"ט) וימשחו [בשלמה כתיב] לה' לנגיד. ולצדוק [לכהן] מקיש נגיד לצדוק מה צדוק מחצה לו ומחצה לאחיו דכתיב (שמות כ״ט:כ״ח) והיתה לאהרן ולבניו. מחצה לאהרן ומחצה לבניו. אף נגיד מחצה לו ומחצה לאחיו. ע\"כ. ומפרש רש\"י דמתניתין ה\"ק שנוטל חלק. דהיינו מחצה. כדתניא בברייתא ונטולתו בראש. כלומר שהוא מחלק כל הביזה לשנים. והוא בורר לו ראשון ליטול החלק היפה. ואין נראה בעיני לפרש דהר\"ב ר\"ל תרתי דנוטל חלק יפה ראשון מלבד המחצה. דזו מנין לו אא\"כ נאמר דר\"ל חלק יפה היינו אוצרות מלכים דמסתמא הוא היפה. אלא דהיה לו לפרש בהדיא. ועוד שאין זה במשמע חלק אבל לפי מה שכתבתי מפרש חלק היינו מחצה דברייתא. ומדתנן בראש מדקדק לפרש דר\"ל שבורר לו חלק היפה שבשני החציין וזה ל' הרמב\"ם פ\"ד מהלכות מלכים והוא נוטל מחצה בראש: \n",
+                    "<b>אלא שמנה עשרה</b>. כתב הר\"ב שהרי דוד היו לו שש נשים. וקאמר ליה נביא כו'. והא דכתיב קודם לכן (שמואל ב ה׳:י״ג) ויקח דוד עוד פלגשים ונשים מירושלים אחרי בואו מחברון אין מוקדם ומאוחר דהך קרא בתר מאמר הנביא היה. תדע דמני התם בשמות הילודים לו שלמה. וודאי בתר עובדא דבת שבע ומאי דקאמר נביא ואוסיפה לך כהנה וכהנה הוה. אלא ודאי מעשה בת שבע קדם לקרא דויקח דוד עוד פלגשים ונשים. ולא קשיא מלישני' דקרא דויקח דוד עוד פלגשים ונשים דמשמע שכבר היו לו פלגשים אלא שלא הזכירו הכתוב גבי ששה נשים שהיו לו בחברון. וא\"כ כהנה וכהנה מוסיפין יותר על שמנה עשרה לא קשיא דאפשר לפרש דה\"ק שלקח דוד עוד פלגשים ונשים. כוספות על הנשים שהיו לו בחברון. כ\"מ פ\"ג מהלכות מלכים: \n",
+                    "<b>ובלבד שלא יהו מסירות את לבו</b>. דהא קרא קאמר ולא יסור (את) לבבו. גמרא: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר אפילו אחת ומסירה את לבו כו'</b>. דמכדי בעלמא דרשינן טעמא דקרא [כמ\"ש בספ\"ט דב\"מ] א\"כ לכתוב קרא לא ירבה לו נשים. ולשתוק. ואנא אמינא מה טעם לא ירבה משום דלא יסור. לא יסור למה לי. [אלא] אפילו אחת ומסירה וכו'. גמרא. ומ\"ש הר\"ב והלכה כת\"ק. וכ\"כ הרמב\"ם. עיין מ\"ש במשנה ה' פ\"ב דיבמות: \n",
+                    "<b>אלא כדי מרכבתו</b>. דתנו רבנן לא ירבה לו סוסים. יכול אפילו כדי מרכבתו ופרשיו ת\"ל לו. לו אינו מרבה. אבל מרבה הוא כדי רכבו ופרשיו. השתא דאמרת לו לדרשא. לא ירבה לו נשים. מאי דרשת ביה. למעוטי הדיוטות [פירש. רש\"י דמותרים להרבות נשים. גמרא]: \n",
+                    "<b>אלא כדי ליתן אספניא</b>. דתנו רבנן וכסף וזהב לא ירבה לו. יכול אפילו כדי ליתן אספניא ת\"ל לו. לו אינו מרבה. אבל מרבה הוא כדי ליתן אספניא. טעמא דכתב רחמנא לו. הא לאו הכי הוה אמינא אפילו כדי ליתן אספניא נמי לא. לא צריכא להרוחה. [פירש\"י שלא לצמצם. ואם יצטרך לשכור עוד חיילות שיהא מצוי בידו]. גמרא: \n",
+                    "<b>אספניא</b>. והערוך גורס אפסניא וכתב שבלשון יון קורין להוצאה אפסניא: \n",
+                    "<b>וכותב לו ס\"ת לשמו</b>. כתב הר\"ב חוץ מס\"ת שחייב כל אדם מישראל וכו' שנאמר (דברים ל״א:י״ט) ועתה כתבו לכם את השירה ובמלך כתיב (שם י\"ז) וכתב לו את משנה. שתים במשמע. גמרא. [*והא דדרשינן לכל התורה מדכתיב. את השירה מפרש הרמב\"ם ברפ\"ז מהלכות ס\"ת דקרא ה\"ק כתבו לכם ס\"ת שיש בו שירה לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות עכ\"ל וכלומר דקי\"ל בס\"פ הנזקין (גיטין דף ס'). דאין כותבין התורה פרשיות פרשיות והלכך על כרחך לא אתא קרא אלא לכתוב כל התורה שבכללה השירה ג\"כ]: \n",
+                    "<b>מוציאה עמו וכו'</b>. מכניסה עמו. ול' הר\"ב נכנס ויוצא עמו. ולא קשיא. שכן בכתוב הוא אומר והיתה עמו וקרא בו אמר והיתה ל' נקבה. ואמר בו. בל' זכר. כדפירש\"י בפ' נצבים של' נקבה מוסב על התורה. ול' זכר מוסב על הספר: \n",
+                    "<b>יושב בדין</b>. אם הוא ראוי לדון כגון מלכי בית דוד. א\"כ מלכי ישראל קודם התקנה. ומה שהוכיחו התוספות דף י\"ח ע\"ב בדבור המתחיל והא תנן וכו' דכולה מתניתין מסתמא איירי במלכי ישראל. היינו ההיא מתניתין דמלך לא דן וכו' אבל לא דהכא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואין משתמשין בשרביטו</b>. ולא בכתרו. ולא באחד מכל כלי תשמישו. רמב\"ם ריש פ\"ב מהלכות מלכים: \n",
+                    "בשרביטו כדכתיב במלך אחשורוש (אסתר ד׳:י״א) [מאשר יושיט לו המלך] את שרביט הזהב: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>דיני ממונות בשלשה</b>. זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד. והא דפירש הר\"ב ברפ\"ק דשלשה הדיוטות כופין לדון לפניהם מיירי במסרב ואינו רוצה לדון כלל. וכ\"כ בהגהות אשר\"י וז\"ל הכא מיירי כששניהם מתרצים לב\"ד ואז אין לנו לכופן לדון אלא לפני מי שמתרצים. אבל מסרב ואין רוצה לדון כלל. שלשה הדיוטות או יחיד מומחה יכולים לדוט בעל כרחו. ע\"כ. ומיהו נ\"ל דזהו שאמר כששניהם מתרצים לאו דוקא. אלא כלומר כשנתבע מתרצה. אבל אין ר\"ל שאם לא יתרצה התובע בזבל\"א שיכול לכוף לפני שלשה הדיוטות שירצה הוא. דהא מכיון דאמרן דבזבל\"א יצא הדין יותר לאמתו למה זה נכוף לנתבע והרי הוא יכול לטעון דבזבל\"א עדיף טפי מהאי טעמא. וגם לישנא דמתניתין הכי דייקא דדיני ממונות בשלשה הוי בזבל\"א וזבל\"א. והא דבגמרא אמרינן דה\"ק כשזה בורר וכו'. נראה בעיני דדוקא באוקימתא קמייתא דסברינן דזבל\"א היינו זה בורר לו ב\"ד אחד וכו' צריכין לאוקמי כשזה בורר לו אחד. משום דקשיא הא בתלתא סגי אבל באוקימתא בתרייתא דזבל\"א פירושו דיין אחד. אע\"ג דנקטינן נמי בההוא אוקימתא לישנא כשזה בורר לו וכו'. לאו דוקא אלא סירכא דאוקימתא קמא נקטיה. דלמאי נפקא מיניה נדחוק בל' המשנה ונוציאה ממשמעותה ואין לנו דבר המכריחנו לכך. ועוד ראיה לדברי שהרי\"ף והרא\"ש העתיקו המשנה כלשונה. ולא כתבו האוקימתא דה\"ק כשזה בורר לו א' וכו'. ש\"מ דלמסקנא לא קאי. משום דלא צריכין למדחק כלל בלישנא דמתניתין אלא שהיא כמו שנשנית. ומה שהכ\"מ כתב לדקדק בלשון הרמב\"ם דריש פ\"ז מהלכות סנהדרין שנתכוין לומר אם אירע שאמר איש פלוני ידין לי כאוקימתא דה\"ק כשזה בורר לו אחד וכו'. והסכים מהר\"ר ואלק כהן על ידו בריש סימן י\"ג. אינו דקדוק כלל למעיין בדברי הרמב\"ם ואין להאריך בזה. ושוב באו לידי חדושי מוהר\"ר שמואל פוזנא. ומצאתי כתוב בהן בזה הל' אלא ה\"ק זה בורר לו דיין אחד וכו' כצ\"ל מספר ישן כתוב בקלף וק\"ל. עכ\"ל. והנאני מאוד. ומיהו בהא מודינא כשיש ב\"ד קבוע בעיר דלא מצי מדחי ליה הנתבע לתובע לדון בזבל\"א לפי שמפני כן קבעו בית דין. [*וכך פסק ר\"מ איסר לש בהג\"ה ריש סימן ג']: \n",
+                    "<b>זה בורר לו אחד וכו'</b>. כתב הר\"ב ומתוך כך יצא הדין לאמתו דצייתי בעלי דינין וכו' וסבר החייב וכו' ואם היה יכול להפך בזכותי וכו' וכ\"כ רש\"י. ופירש הרא\"ש דר\"ל שסובר כך שיהפוך בזכותו יותר מבזכות האחר. ומתוך כך צייתי לדינייהו. אבל הדיין עצמו חלילה למצוא סברא לזכותו אם לא שיראה לו דין גמור. אבל אם היה יכול להטעות את חבירו שיקבל את סברתו אע\"פ שהוא מסופק בה. הוא בכלל מטה משפט אבל [דעת הרב] מתוך שזה בוררו מבין דבריו לאשורו. ואם יש לו [שום צד] זכות נושא ונותן עם חבירו. וכן עושה הדיין השני למי שבררו נמצא שלא ישאר שום צד זכות נעלם מעיני הדיינים. שניהם. ושלישי שומע המשא ומתן של שניהם ומכריע ביניהם ויוצא הדין לאמתו. ע\"כ: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים שני הדיינים בוררין להן עוד אחד</b>. לשון הר\"ב בלא דעת שני הבעלי דינין כדי שלא יהא לבו של זה השלישי נוטה אצל אחד מהן. וכ\"כ הרמב\"ם. ואין בידו דבר מספיק לכשיאמר כי הוא זה אשר מפני כן יהא נוטה לאחד יותר מלחבירו כששניהם ביררוהו. כזה כן זה. לדעת ר\"מ. ולמה יחלקו חכמים. ובגמרא מסקינן דכולי עלמא דעת הדיינים בעינן שיבררו מי שישב עמהן אדם הגון וכי פליגי בדעת בעלי דינין. רבי מאיר סבר דעת בעלי דינין נמי בעינן. ורבנן סברי דעת הדיינים בעינן. דעת בעלי הדינין לא בעינן: \n",
+                    "<b>זה פוסל דיינו וכו'</b>. לשון הר\"ב יכול לומר לא אדון לפני ב\"ד שבררת. ולא דק שהעתיק ל' רש\"י באוקימתא קמייתא. זה בורר לו ב\"ד אחד. וזה בורר לו ב\"ד אחד. אבל למסקנא וכדפירש הר\"ב זב\"ל דיין אחד וזב\"ל דיין אחד. הוי זה פוסל דיינו. אותו דיין שבירר. וכן ל' רש\"י שם יכול לומר לו. לא אדון לפניו: \n",
+                    "<b>זה פוסל דיינו</b>. גמרא. כל כמיניה דפסיל דייניה. אמר ר' יוחנן בערכאות שבסוריא שנו. שהם הדיוטות שאין דין תורה אלא שהורגלו לדון. ורבי מאיר יהיב להו דין יושבי קרנות ויכול לפוסלן. ורבנן סברי כיון שהמחום רבים עליהם לא כל הימנו לפוסלן. ועדיפי מיושבי קרנות. כן העלו האחרונים ז\"ל דיושבי קרנות גרעי מערכאות שבסוריא. אבל מומחים. אפילו ר\"מ מודה שאין יכול לפוסלן. נ\"י: \n",
+                    "<b>[*שהן קרובין</b>. ובמשנה ד' קא מפרש להו. אלו הן הקרובים וכו'. אלא דהתם לעדות שנינו מקרא דכתיב (דברים כ״ד:ט״ז) לא יומתו אבות וגו' דדרשינן בעדות כמ\"ש שם. ואכתי מנלן לדון דפסילי. וי\"ל דכ\"ש הוא וכדאשכחן באוהב ושונא במשנה ה'. ותו דאטו עדות כתיב בקרא דלא יומתו אלא אנן נקטינן עדות וכ\"ש לדון. אלא שיש להקשות ודלמא דוקא לדון פסלן קרא. אבל לעדות לא. וי\"ל דאי לדון הוה ליה למימר לא יומתו אבות מבנים וגו'. ועוד נ\"ל דאיתא בסוגיין דף כ\"ח את זו דרש רבי יוסי הגלילי ובאת אל הכהנים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם. (שם י\"ז) וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל שופט שלא היה בימיו. אלא זה שהיה קרוב ונתרחק. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן הלכה כרבי יוסי הגלילי. ומדהוצרך להכשיר השופט שהיה קרוב ונתרחק. שמע. מיניה כל שעדיין הוא קרוב פסול לדון. ובמדרש רבה ריש פרשת שופטים כשם שהקרוב פסול להעיד. כך הוא פסול לדון. ומה ראית לומר כן אמר רשב\"י כתיב ונגשו וגו' ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע מקיש וכו' מה נגעים ביום וכו' ומה נגעים פרט לקרוב. אף ריבים פרט לקרוב. אלא שאני תמה דבנגעים גופיה מנלן. ובפרקין [דלקמן דף ל\"ד] איתא בהדיא ומה ריבים שלא בקרובים. אף נגעים וכו'. וכן כתב הר\"ב בספ\"ב דנגעים. ובדפוס של מתנות כהונה שעל הרבות איתא בהפך. וכמו שהיא הגירסא בפרקין אבל ראה זה מצאתי בתורת כהנים פרשת נגעים בסוף פ\"א כמו ברבות. ומה נגעים וכו' וצריך עיון. וגם הואיל וחכמים פליגי וסבירא להו דרואה נגעי קרובים. א\"כ אין היקש זה. אלא מחוורתא כדכתבתי] [ויש לעיין בספר קרבן אהרן]: \n",
+                    "<b>אינו יכול לפוסלן</b>. כתב הר\"ב ופסק ההלכה בזה כשקבלו בעלי הדין וכו' שאע\"פ שגרם להזיק וכו' וקי\"ל כמאן דדאין דינא דגרמי. עיין במשנה ד' פ\"ד דבכורות. ומדלא כתב הר\"ב בחלוקה זו אם נשא ונתן ביד מה דינו. מסתברא משום דסבירא ליה דלא שנא ואע\"ג דנשא ונתן ביד אפ\"ה פטור וכן הבין הטור לדעת הרמב\"ם כמ\"ש בטור סימן כ\"ה. וטעמא דלא דמי לטועה בשקול הדעת. כתב הב\"י שהרשב\"א כתב בשם בעל המאור דמשום פשיעותא דבעל דין נגעו בה. דכל טועה בדבר משנה דבר ברור [הוי] והוה ליה לשייולי ולגלויי טעותא. ולא הוי ליה למסמך עליה. וכיון שנשא ונתן בפניו ולא מיחה פטור. ע\"כ. ועיין מ\"ש בפ\"ק דאבות. על ואל תעש עצמך כעורכי הדיינין. ומ\"ש הר\"ב ואם טעה בשקול הדעת וכו'. וסוגיא דעלמא כחד מינייהו. לשון הרמב\"ם פ\"ו מהלכות סנהדרין [ולא ידע] שכבר פשט המעשה בכל העולם כדברי האחד. והטור כתב כגון שסתמא דגמרא פריך ממלתיה וכיוצא בזה [והוא פי' הרי\"ף] ורש\"י פירש שרוב הדיינים נראה להם דברי השני. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ואם נשא ונתן ביד וכו' ישלם מביתו. וחוזר ונוטל וכו' במכל שכן מהא דלקמן. ולשון הר\"ב כל' הרמב\"ם פ\"ו מהלכות סנהדרין. ומ\"ש הר\"ב ודיין שלא קבלו וכו' סותר דינו. ואפילו לא טעה. נפקא מיניה לענין זמן. א\"נ זמנין דליכא לברורי טעותא לא מהמשנה ולא מהסוגיא דעלמא. ואפ\"ה אפשר שאינו דין צדק ויכולין הדיינים לפסוק דלא כמו שפסק זה הדיין דאטו כולהו דיני נשנו במשנה וסוגיא דעלמא. ומ\"ש הר\"ב ואם טעה ולא נשא ונתן וכו' ישלם כדין כל גורס להזיק. שזה מתכוין להזיק הוא. כיון דלאו דיינא הוא. ומ\"ש הר\"ב מי שנטל רשות מן הנשיא שבארץ ישראל אינו יכול לכוף לבעלי הדין אלא בא\"י. דהכא בבבל שבט לשון שררה ויש להם רשות להפקיר דהפקר ב\"ד הפקר. דכתיב (עזרא י) וכל אשר לא יבא וגו' בהאשה רבה [דף פ\"ט]. והתם בא\"י מחוקק. שררה מועטת. כדתניא לא יסור שבט מיהודה (בראשית מ״ט:י׳). אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט שיש להם כח ורשות מאת מלכי פרס. ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל דנשיא היה שמלמדין תורה ברבים בגמ' פ\"ק דף ה'. ומ\"ש הר\"ב ומומחה וכו' והוא יכול לדון יחידי. עיין לשונו בריש מכילתין. ובמ\"ח פ\"ד דאבות. ופי' מומחה עיין בפירוש [הר\"ב] מ\"ה פ\"ה דעירובין. ומ\"ש הר\"ב ואפי' לא נקט רשותא כלומר ודיניו דין. אבל אם טעה אינו פטור הואיל ולא נקט רשותא ועיין מ\"ת פ\"ד דאבות: \n",
+                    "<b>זה פוסל עדיו וכו'</b>. כתב הר\"ב פלוגתייהו מוקי בגמרא כשאמר בעל דין יש לי שתי כתי עדים בדבר וכו'. רבי מאיר אומר יכול וכו' שהרי אמר יש לי כת אחרת. ואם בקש ולא מצא יפסיד. וכן פי' רש\"י. וקצת קשה לומר כן מפני שסבור היה שיש לו שתי כתי עדים ואמר כן ואח\"כ בקש ולא מצא. יפסיד. והרמב\"ם מפרש בענין אחר דפלוגתייהו כשהביא שני כתי עדים שאחר שהעידו כת אחת כדבריו. הביא עוד אחרת והעידו ג\"כ כמו עדים הראשונים. וטען הלה שארבעה העדים פסולים הם. רבי מאיר אומר שומעים לו. ונאמר לזה שהביאם הבא ראיה שהם כשרים. לפי שאתה לא היית מביא עדים אחר עדים על ענין אחד בעצמו. אלא שאתה יודע שיש בהן מי שאינו כשר לעדות. ואנחנו לא נדע איזה כת מהם הפסולים. אם הם הראשונים או הם האחרונים א\"כ יש לך לקיים הכשרות באחת הכתות. וחכמים אומרים אין אנו חוששים בהביאו עדים אחר עדים. לפי שלא עשה זה לפי שאחד מהן פסול. אלא לחזק טענותיו ולהודיע כי זה ידוע אצל רבים ואין שומעין לו. אלא אם בירר הדבר שיש בהן פסול: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אמר לו נאמן עלי אבא</b>. לשון הר\"ב להיות דיין. וכן לשון רש\"י. ולשון הרמב\"ם פ\"ז מהלכות סנהדרין מי שקבל עליו קרוב. או פסול. בין להיותו דיין בין להיותו עד עליו וכו'. ע\"כ. ונראה לי דרש\"י נמי לרבותא הוא דנקט דיין. דהא תנן במשנה ד' פרק ו' דנדה. כל הכשר לדון כשר להעיד. ויש שכשר להעיד. ואינו כשר לדון. וכן לקמן במשנה ה' ועיין בדבור דלקמן: \n",
+                    "<b>רועי בקר</b>. הוא הדין כל בי תלתא דלא גמירי דינא. פסולים. ולרבותא נקט רועי בקר דלא שכיחי בישוב ולא ראו ולא שמעו עסקי דין בין אדם לחבירו. גמ' סוף דף כ\"ה ואפילו לעדות נמי פסלינהו רבנן דקא חזו רבנן דקא מכווני ושרי להו לרעות בשדות אחרים. כדאיתא התם בגמ': \n",
+                    "<b>רבי מאיר אומר יכול לחזור בו</b>. כתב הר\"ב אפילו לאחר גמר דין לאחר שקבל כו' ואמר איש פלוני וכו' וכן דעת נ\"י דלגבי עדות נמי הוי גמר דין כשפסקו ב\"ד הדבר על פיהן. אבל הריב\"ש סימן ת\"ץ כתב שהסכימו הרבה מן האחרונים אשר ראוי לסמוך עליהם דלגבי עדות הוי גמר דין כל שנתקבל עדותן בב\"ד וכו' ופסק כן ר\"מ איסר לש בהגהותיו לש\"ע [ח\"מ סימן כ\"ב סעיף א']. ואפשר שכן גם דעת הר\"ב ודלצדדין נקט דלאחר שקבל העדות הוא גמר דין דקבלת עדות. ודאמר איש פלוני וכו' הוא גמר דין דקבלת הדיין. ועיין מ\"ש בדבור דור לי וכו': \n",
+                    "<b>אינו יכול לחזור בו</b>. כתב הר\"ב ואם קנו מידו וכו' שאין לאחר קנין כלום. גמ'. וכתב נ\"י ואע\"ג דמיחזי כקנין דברים. אפ\"ה אשכחן בקנין שמחזק הדברים כדאמרינן גבי דינא דבר מצרא [ברפ\"ט דב\"מ דף ק\"ח]. וגבי משכנתא באתרא דלא מסלקין בפ\"ה דב\"מ דף ס\"ז]. ע\"כ: \n",
+                    "<b>דור לי בחיי ראשך</b>. כתב הר\"ב ואתן לך מה שאתה תובע. וברישא נמי באתן לך מחלוקת. אבל במחול לך אפילו רבי מאיר מודה. וצריכא למתני תרוייהו. נאמן עלי. ודור לי. משום דנאמן עלי וכו' הוי תולה בדעת אחרים [*אבא ואביך] ומצית אמרת דלא גמר ומקני. דמימר אמר מי יימר דמזכי לי ואפילו רבנן מודו ליה לר\"מ בהא. צריכא. ודור לי הוה תולה בדעת עצמו [*של בעל דין] ומצית אמרת דבהא אפילו רבי מאיר מודה דאין יכול לחזור. צריכא. גמרא. ומ\"ש הר\"ב דאצ\"ל ומחול לך. כתב הרא\"ה ז\"ל דלאו דוקא דקא א\"ל מחול לך בהדיא דאם כן פשיטא דמהני מדין מחילה גמורה דהא לא בעיא קנין. וכיון דבלאחר גמר דין מחלוקת הא זיכה אותו והויא מחילה גמורה. והיכי ס\"ד דר\"מ סבר יכול לחזור. אלא ודאי הכא כגון דא\"ל תובע לנתבע הרי עלי לעשות מתביעה זו בכל מה שיאמרו אבא. או אביך. הן לפטור. הן לחיוב. שאין בלשון הזה לשון מחילה. וכן הסכימו האחרונים ז\"ל. נ\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואלו הן הפסולים</b>. פירשו התוס' דפסולי דרבנן קא חשיב. וכמ\"ש בשמם בסוף פ\"ק דר\"ה. ומש\"ה כתבו דל\"ג הכא ועבדים דאינהו פסולים מדאורייתא מק\"ו. כמ\"ש שם. וכתב הרמב\"ם ולא יעלה על דעתך שאלו בלבד פסולי עדות. אבל הם רבים. יארך לפרשם. והנה לך שני עיקרים כוללים רובם וכו'. כמ\"ש הר\"ב ולענין פסק הלכה וכו'. וקשיא לי מ\"ש שם הר\"ב בפסק הלכה דמלוה ברבית פסול דאורייתא ואילו בסוף פ\"ק דר\"ה כתב דאינו פסול דאורייתא וצ\"ל דהכא מפרש כסלקא דעתייהו דתוס' דמתני' באבק רבית. אבל ברבית קצוצה פסולים דאורייתא. וכן דעת הרמב\"ם פ\"י מהלכות עדות. אי נמי דעת הר\"ב כנ\"י שכתב דמתני' לוה אצטריכא ליה דפסול מדרבנן. משום דלא משמע לאינשי שיהא אסור אלא למלוה דמרויח. ודוקא בקצוצה. אבל באבק אפילו מדרבנן לא מפסיל הלוה. אלא המלוה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>המשחק בקוביא</b>. פי' הר\"ב לפי שאינו מתעסק בישובו של עולם. ועיין בפירושו לסוף פ\"ק דר\"ה ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>והמלוה ברבית</b>. כתב הר\"ב אחד הלוה וכו'. והא דתנן מלוה ברבית. מלוה הבאה ברבית. גמ'. ומ\"ש הר\"ב דקיימא לן המלוה והלוה שניהם עוברים בלא תעשה סוף פ\"ה דב\"מ. ואע\"ג דהתם תנן ערב ועדים נמי שעוברים בלא תשימון. [לא תשימון] לאינשי <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>למלוה ולוה משמע להו. הרא\"ש וכ\"כ המגיד פ\"ד מהלכות מלוה. והכ\"מ כתב בפ\"י מהלכות עדות. דלא מפסלינן לעדות כשאינו בן מלקות או חמור ממלקות. אא\"כ נטל ממון. ע\"כ. [*ועל כל הלאוין של רבית אין לוקין מפני שניתן להשבון. כמ\"ש הרמב\"ם בפ\"ד מהלכות מלוה ולוה]: \n",
+                    "<b>ומפריחי יונים</b>. כתב הר\"ב אית דמפרשי אם תקדים יונתך וכו' ואע\"ג דהיינו משחק בקוביא. תנא תולה בדעת יונו. ותנא תולה בדעת עצמו. וצריכא. דאי תנא תולה בדעת עצמו. התם הוא דלא גמר ומקני. דאמר קים לי בנפשאי דידענא טפי. אבל תולה בדעת יונו. אימא לא. ואי תנא תולה בדעת יונו. דאמר בנקשא תליא מלתא. ואנא ידענא לנקשא טפי. אבל תולה בדעת עצמו אימא לא. צריכא. גמ'. ומ\"ש הר\"ב ואית דמפרשי שמגדל יונה מלומדת להביא יונים וכו'. ויש בהן גזל משום דרכי שלום ולא גזל גמור. גמרא. ופירש\"י דלא זכה בהן בעל השובך. דממילא קאתו ורבו להתם: \n",
+                    "<b>וסוחרי שביעית</b>. פי' הר\"ב דניתן לאכילה ולא לסחורה. ועיין עוד בפירושו לסוף פ\"ק דר\"ה: \n",
+                    "<b>חזרו לקרותן סוחרי שביעית</b>. כתב הר\"ב משרבו האנסים וכו' והיו צריכין לאסוף וכו'. כדמשכחת לה נמי שהתירו לחרוש משום כן. כדתנן במשנה ב' פ\"ד דשביעית. וכמ\"ש שם הר\"ב. ועיון מ\"ש שם בשם התוס': \n",
+                    "<b>אמר רבי יהודה אימתי וכו'</b>. אמשחקי בקוביא קאי כמ\"ש הר\"ב בסוף פסק הלכה וכן דעת הרמב\"ם והטור. ולפירוש הראשון דמפריחי יונים. קאי נמי אדידהו. ומ\"ש הר\"ב בפסק הלכה פסול לעדות. וכ\"ש לדון. ומ\"ש הלכה כרבי יהודה. גמ' [דף כ\"ו]. וכתבו התוס' דדוקא כשמעות שניהם על הדף שקורין אישקקי\"ר בלע\"ז שהמקום קנוי למי שהרויח לקנות המעות. אבל אותם המשחקים באמנה אפי' הקנו זה לזה לא קנו דאסמכתא גמורה היא. ואין קנין מועיל בה. ע\"כ. [ומ\"ש] ואם לקח ממון שלא כדין וכו' כגון גנב וגזלן. דנתנו להשבון. ואין בהם מלקות. ומ\"ש ומלוה ברבית. כתבתי בזה בריש משנתינו ומ\"ש וחמסן דיהיב דמי. דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. ומ\"ש והגבאים והמוכסים שלוקחין לעצמן כפירש\"י. וכתבו התוס' דמיירי שהחזירו דאי לאו הכי פסול מדאורייתא. אלא משום דלא ידעי למאן נהדרו. ועוד דכיון דעדיין הם עוסקים בגבאות [ובמכס] חשודים לחזור לקלקולם. ע\"כ. ומ\"ש ומקבלי צדקה מן העכו\"ם בפרהסיא. ואפשר ליה לאתזוני בצנעא. ומבזי נפשיה בפרהסיא. דאי לא אפשר ליה. חיותיה הוא. גמרא. ומ\"ש הר\"ב ואימתי חזרתן דמשחקי בקוביא. משישברו פספסיהן בברייתא דף כ\"ה. ופירש\"י שברי עצים והן מרלי\"ש בלע\"ז. ע\"כ. ונ\"י כתב לפי שהקוביא מרובעת כאבן פספם. קרויה כן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואלו הן הקרובים</b>. מנא הני מילי דת\"ר לא יומתו אבות על בנים מה ת\"ל אי ללמד שלא יומתו אבות בעון בנים. ובנים בעון אבות. הרי כבר נאמר <b>(דברים כ״ד:ט״ז) איש בחטאו יומתו</b>. [ודכתיב (שם ח) פוקד עון אבות. כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהן] אלא לא יומתו אבות על בנים בעדות בנים [ועל כרחך הני ב' אבות באחין קא משתעי שהן קרובים מן הכל. דבאב ובנו לא מצי למימר דאם כן לא הוה קרי להו אבות דחד אב וחד בן סגי]. ובנים לא יומתו על אבות בעדות אבות. אשכחן אבות לבנים. ראובן לבן שמעון. דהיינו אחי אביו. ובנים לאבות בן שמעון לראובן דהיינו בן אחיו. וכ\"ש אבות להדדי. דהא בנים מכח דידהו קאתו. בנים לבנים מנלן. א\"כ לכתוב קרא לא יומתו אבות על בן. דכיון דכתיב אבות ב' אחים משמע ועל הבן הוה משמע. בנו של כל אחד וא' הוי פסול לשניהם. ומאי בנים דאפילו בנים להדדי. בנים לעלמא שיהו ב' קרובים פסולים להעיד על אדם מן השוק מנלן. א\"כ לכתוב קרא ובן על אבות. א\"נ הם על אבות. מאי ובנים אפילו בנים לעלמא. אשכחן קרובי האב. קרובי האם מנלן. אמר קרא אבות אבות תרי זימני. אם אינו ענין לקרובי אב תנהו ענין לקרובי האם. אשכחן לחובה לזכות מנלן אמר קרא יומתו יומתו תרי זימני. אם אינו ענין לחובה. תנהו ענין לזכות. אשכחן בדיני נפשות. בדיני ממונות מנלן. אמר קרא (ויקרא כ״ד:כ״ב) משפט אחד יהיה לכם. משפט השוה לכם. גמרא:  ",
+                    "<b>אביו</b>. ס\"א ל\"ג וכן בנוסח משנה שבגמרא בבלי וירוש' ל\"ג. וכ' הרמב\"ם הכועם שלא מנה אותו במשנה לפי שהוא מבואר במקרא. ולא למדנו איסור עדות הקרובים אלא ממה שהזהיר הש\"י מלהעיד האב על הבן. או הבן על האב. כמ\"ש לא יומתו אבות על בנים. ע\"כ:  ",
+                    "<b>ובעל אחותו</b>. כ' הר\"ב משום דבעל כאשתו. דכתיב (שם י\"ח) ערות אחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תקרב דודתך היא. והלא אשת דודו היא. מכלל דאשה כבעלה. גמרא [דף כ\"ח ע\"ב]:   ",
+                    "<b>ובניהן וחתניהן</b>. כתב הר\"ב ודווקא בנים ובנות שיש לו לגיסו מאחות אשתו. וכ\"כ הרמב\"ם ולאו דוקא גיסו. דה\"ה לכלהו בעל כאשתו. דלא מפסלי בניהן ובנותיהן שמאשה אחרת. אלא נקטי גיסו דסמיך:  ",
+                    "<b>וחורגו לבדו</b>. ואי קשיא כיון דתנא בעל אמו פסול לו. ממילא ידעינן דהוא נמי פסול לבעל אמו. ולמה לי תו למתני חורגו. ואי משום לבדו. לשתוק מיניה. וכל כמה דלא תני. לא משתמע מינה אלא הוא לבדו. לא תקשה לך דכל הנך דמשתמעי מכללא. מתני במתניתין בהדיא כגון אחי פסול לי ואנא לו [*דאנא נמי אחיו. ובנו פסול לי. ואני לו] דאנא אחי אביו. ובמתניתין תני ליה אחי אבי פסול לי. ואני לו. שאני בן אחיו. והא תנא ליה אחיו ובנו וכו' דאורחא למתני כשם שזה פסול לזה כך זה פסול לזה. רש\"י ונ\"י:  ",
+                    "<b>דודו ובן דודו</b>. לאפוקי אחי האם. וקרובי האישות. עיין בנ\"י:  ",
+                    "<b>וכל הראוי ליורשו</b>. כתב הר\"ב תשלום משנתו של ר\"ע היא וכו' [*וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו. וכתב בחכמת שלמה שכך נ\"ל דלא כפירש\"י וכו'. ע\"כ. ופשוט הוא דהא בכלל דודו ובן דודו אף מן האם. ואינם ראוים ליורשו. וכי תימא דאדרבא וכל הראוי ליורשו פירושו [של] דודו ובן דודו דדוקא מן האב. א\"כ לא לתני דודו ובן דודו כלל] ומיהו בעל אחותו ראוי לירש האחות. והיא ראוי ליורשו ובעל כאשתו. וכן בעל אחות אביו. וגיסו נמי שתי האתיות ראויות לירש זו את זו. ובעל כאשתו. ראשון בראשון אפילו בתרי בעל. לכולי עלמא. ומ\"ש הר\"ב אבל הוא ראוי לירש אחי אמו. כדתנן בריש פ\"ח דב\"ב אחי האם מנחילין ולא נוחלין:  ",
+                    "<b>היה קרוב ונתרחק הרי זה כשר</b>. ר\"י אומר וכו'. דאמר קרא (שם ה') [או ראה וגו'] אם לא יגיד. בראייה והגדה תלא רחמנא מלתא. גמרא ערכין פ\"ד דף י\"ח. ועיין מ\"ש שם במ\"ב. [*מ\"ש הר\"ב ואין הלכה כר\"י. עיין מ\"ש לעיל משנה א' בדבור המתחיל שהן וכו']:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>האוהב והשונא</b>. סיומא דדברי ר\"י היא. ובגמרא [דף כ\"ט] דת\"ר והוא לא אויב לו. (במדבר ל\"ה) יעידנו. פירש רש\"י דהאי והוא אעד קאי. דמעיד שהוא חייב גלות והעד לא אויב לרוצח. דאי ברוצח הא כתיב (דברים ד) והוא לא שונא לו וקראי אחרינא טובא ע\"כ. ולא מבקש רעתו. (מבדבר ל\"ה) ידיננו. פירש רש\"י דסמיך ליה ושפטו העדה. וקאמר ר\"י דהאי לא מבקש רעתו אשופטיס קאי. ע\"כ. אשכחן שונא. אוהב מנלן. סברא היא. אויב מאי טעמא משום דמרחקא דעתיה אוהב נמי מקרבא דעתיה: \n",
+                    "<b>שושבינו</b>. כתב הר\"ב רעהו בימי חופתו. ועיין מה שכתבתי במשנה ד' פ\"ט דב\"ב: \n",
+                    "<b>אמרו לו לא נחשדו וכו'</b>. גמרא. והאי לא אויב לו ולא מבקש רעתו. דרשי חד לדיין כמ\"ש הר\"ב דבדיין מודו. אידך כדתניא אמר רבי יוסי בר יהודה והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו. מכאן לשני ת\"ח ששונאין זה את זה שאין יושבין בדין כאחד. ומסיים הרמב\"ם בפרק כ\"ג מהל' סנהדרין. שדבר זה גורם ליציאת משפט מעוקל. שמפני השנאה שביניהן. דעת כל אחד נוטה לסתור דברי חבירו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומאיימין עליהם</b>. כתב הר\"ב מודיעים אותם וכו'. שיועצי המלך וכו'. וכן לשון רש\"י ונ\"י. ולפום ריהטא כתבו כן. שהוה להו לכתוב. שאיזבל שיעצה וכו' שאין במשמעות הכתוב שום יועץ למלך בזה אלא איזבל: \n",
+                    "<b>ומאיימין עליהם</b>. בפני הכל. הרמב\"ם פרק י\"ז מהלכות עדות. ועיין מ\"ש בסוף פריק ד' בס\"ד. שהאיום הוא אחר שאמרו העדים שבאו להעיד. ויודעים בדבר הזה: \n",
+                    "<b>ומוציאין את כל האדם לחוץ</b>. וכן במשנת בבלי. וכן העתיק הרמב\"ם בפרק י\"ז מהלכות עדות ומהר\"ם יפה מסיים בספר הלבוש סימן כ\"ח כדי לחקור העדים לבדן שחקירה כזו עדיפא. ע\"כ. ומיהו מסתבר דכל האדם היינו חוץ מבעלי הדינין. דאדרבא עדיפא דבעלי דינין יהיו שם בשעת החקירה [*וכ\"כ במשנה דלקמן בשם נ\"י]. ונ\"א גרס ומוציאין אותן לחוץ. וכן במשנת ירושלמי. וכן העתיקו הרי\"ף והרא\"ש. וכן נראה גרסת הטור סימן כ\"ח ולגרסא זו סברא דחקירה נמי עדיפא כשהיא בפני רבים. אלא שהעדים (עצמן) [לבד] מוציאין. ואין משיירין אלא אחד משום דמרמזי רמוזי: \n",
+                    "<b>איש פלוני</b>. לשון חשיבות. כדאשכחן באבות פ\"ק. איש סוכו. איש צרידה. איש ירושלים. כך נראה לי: \n",
+                    "<b>בפנינו הודה לו</b>. עיין מ\"ש במשנה ב' פרק ו' דשבועות: \n",
+                    "<b>מאתים זוז</b>. וכן במשנה ה' פ\"ז דשבועות נקט שיעור המספיק לאדם שכן שנינו בסוף פאה. מי שיש לו מאתים זוז לא יטול וכו'. \n",
+                    "<b>ובודקים אותו</b>. עיין סוף משנה ה' פ\"ז: \n",
+                    "<b>שנים אומרים זכאי</b>. ואחד אומר חייב. זכאי. דכתיב (שמות כ״ג:ב׳) אחרי רבים להטות. רש\"י. ועיין מ\"ש בריש פרק ג' דב\"ק: \n",
+                    "<b>שנים אומרים חייב וכו' חייב</b>. כדתנן בריש פרק דלקמן. ועיין מ\"ש שם בס\"ד: יוסיפו הדיינין. שנים. רמב\"ם פרק ח' מהלכות סנהדרין. ר\"ל דהכי פירושא דמתניתין. הדיינים יוסיפו וכמה שנים. ומסיים הרמב\"ם בפירושו ואם אירע עוד כגון זה המאורע בעצמו. ואמרו שנים זכאי. ושנים חייב. וא' איני יודע. או שאמרו הארבעה זכאי או חייב. ואחד איני יודע יוסיפו שנים. כן יעשו תמיד עד שיהיו שם מנין. שיאמר סברתו. ומנין גדול ממנו שיאמר הפך אותה סברא. אבל בחבורו שם כתב דאם אמרו הארבעה זכאי וכו'. הולכים אחריהם. וכן שלשה וכו' ואפילו זה שאמר עכשיו איני יודע הוא [אחר] ופירש הכ\"מ דלדעתו הא [דאמרינן בגמרא] סוף פ\"ק [וכ\"כ הר\"ב בסוף פ\"ה] דזה שאמר איני יודע כמאן דליתא. ולא שמעינן ליה. דוקא בדיני נפשות הוא [*אבל בכאן מפרש הר\"ב ג\"כ כמאן דליתא. ובדיני ממונות קיימינן] וכתב עוד שם הרמב\"ם היו מחצה על מחצה יוסיפו וכו' עד ע\"א. כדתנן סוף פ\"ה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היו מכניסין אותם</b>. פירש הר\"ב לבעלי דינין. שלאחר ששמעו טענותיהם וכו' דהא דתנן לעיל ומוציאין כל אדם לאו אדידהו קאי כמ\"ש לעיל. וכ\"כ כאן נ\"י וז\"ל מכניסים לבעלי דינין. הכי מסקינן בגמרא דאילו לעדים לא צריך כיון שקבלו עדותם. ומוציאין אותם אחר קבלת עדות דבשעת קבלת עדות ודאי בעלי דין התם קיימי אלא אחר קבלת עדות שהוא שעת משא ומתן מוציאין וכו'. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב לאחר ששמעו טענותיהן. מלתא דפסיקא נקט דלפעמים אין כאן עדים כלל. ומ\"ש הר\"ב כדי שישאו ויתנו בדבר ולא ישמעו הבעלי דינין מי מחייב וכו'. מסיים הרמב\"ם כדי שיהיו הדיינים אהובים אצל בני אדם: \n",
+                    "<b>הגדול שבדיינים וכו'</b>. לחלוק לו כבוד שכן מדת חכמים שאינם מדברים בפני מי שהוא גדול ממנו. כדתנן במשנה ז' פרק ה' דאבות. וכן בפרק דלקמן משנה ב' מתחילין מן הגדול נמי מהאי טעמא כמ\"ש שם. ומהר\"ר ואלק בש\"ע סימן י\"ט כתב טעם אחר ולא ישר בעיני על כן מה שנ\"ל כתבתי: \n",
+                    "<b>איש פלוני</b>. פירשתיו במתניתין דלעיל: \n",
+                    "<b>על זה נאמר לא תלך רכיל בעמך</b>. ואומר הולך רכיל וגו'. מאי ואומר. ועוד דיהודה ועוד לקרא הוא. דקרא קמא באורייתא. וקרא תניין במשלי. ואיכא למימר דאי מקרא דלא תלך רכיל הוה אמינא דדוקא כשהולך לרגל ולגרות מדון הוא דאסור. אבל לזכות את עצמו שלא ישנאהו הלה לא אסר קרא. ת\"ש הולך רכיל מגלה סוד ש\"מ דהמגלה סוד מקרי הולך רכיל. אע\"פ שאינו עושה לגרות מדון. הלכך הך קרא דאורייתא דכתיב לא תלך רכיל נמי במגלה סוד הוא. ודברי הב\"ד סוד הוא שהרי מוציאין וכו'. נמצא שע\"ז נאמר לא תלך וגו' ובנ\"א ל\"ג אלא ע\"ז נאמר הולך רכיל. וכן הוא במשנת ירושלמי ואף נוסחת הבבלי נראית שהיא כן. ובטעות נדפס במשנה לא תלך וכו' דהא מייתי בגמרא ת\"ר מנין לכשיצא וכו' ת\"ל לא תלך וכו'. ואומר וכו'. ואי איתא דבמשנה נמי גרסינן לא תלך. מאי בעי גמרא לאשמועינן מהברייתא טפי ממה שכבר שמענו במשנתינו. דשינוי ל' דת\"ל וע\"ז נאמר. ודאי דלית ביה קפידא ולא מידי. אלא ודאי דאף הבבלי ל\"ג במשנה לא תלך וגו' וכן העתיקו הרי\"ף והרא\"ש. גם הרמב\"ם פ' כ\"ב מהלכות סנהדרין והטור סימן י\"ט לא נסבי אלא לקרא דהולך רכיל. ושוב מצאתי בגמרא בפרק הגוזל קמא (בבא קמא דף צ\"ט) דמייתי למתניתין ול\"ג לא תלך וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סותר את הדין</b>. בית דינו סותרין לו דינו שפסקו ומחייבין את שכנגדו. רש\"י: \n",
+                    "<b>אמר רשב\"ג וכו' שלא מצא בתוך ל'</b>. בגמרא פסקינן בהא הלכה כרשב\"ג. והא דכתב הר\"ב אין הלכה כרשב\"ג קאי אבבא אחרונה דבההוא פסקינן בגמרא דלא כרשב\"ג כדאמרינן כ\"מ ששנה רשב\"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ וכו' וראיה אחרונה. והיא זו האחרונה דמתניתין. דראשונה הלכה כמותו. ואף הרמב\"ם בפירושו כתב סתם ואין הלכה כרשב\"ג. ותימה שלא פירש דדוקא באחרונה. ובחבורו פ\"ז מה\"ס פסק בהדיא בקמייתא כרשב\"ג. ואל יטעך סוף הלשון שנראה כאילו פסק גם בבתרייתא כרשב\"ג. אבל מוכח מתוכו דליתא. דא\"כ ברישא לאשמועינן רבותא דאפילו אמר אין לי וכו' סותר. אבל עיקר הלשון כמו שהעתיק הש\"ע בסימן כ' [*ודקדקנו בפירושו של הרמב\"ם וראינו שבהכרח מ\"ש ואין הלכה כרשב\"ג קאי דוקא אסיפא. דבסוף משנה ז' כתב והלכה כרשב\"ג ושם לא הוזכר רשב\"ג. אלא ט\"ס הוא וצ\"ל בתחלת משנה ח' וקאי ארישא. והשתא ממילא הא דכתב במשנה ח' ואין הלכה כרשב\"ג לא קאי אלא אסיפא בלחוד]: \n",
+                    "<b>קרבו פלוני ופלוני וכו'</b>. כתב הר\"ב אבל הטוען וכו' אין שומעין לו וכו' וכשיביא וכו'. וכ\"כ הרמב\"ם. ולכון אבל מוסב על וכשיביא וכו': \n",
+                    "<b>אפונדתו</b>. פירש הר\"ב חגורתו כלומר אזור חלול. וכן כתב בסוף מסכת ברכות. ובריש פכ\"ט דכלים: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אחד דיני ממונות וכו' בדרישה וחקירה</b>. כתב הר\"ב וזהו דין תורה. אבל אמרו חכמים שאין מאריכין בדרישה וחקירה בדיני ממונות שלא תנעול דלת וכו'. ופריך בגמרא אלא מעתה טעו לא ישלמו דדלמא אי שביק לדרוש ולחקור הוה רווחא למלתא ולא הוו טעו [וברפ\"ג מפורש דישלמו. וכדתנן במשנה ד' פ\"ד דבכורות] ומשני כ\"ש שתנעול דלת בפני לוין דמתיראין להפסיד על ידי ב\"ד טועין. ולשון הר\"ב שאין מאריכין מועתק מפירש הרמב\"ם אבל בגמרא דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה. וכן ל' הרמב\"ם בפרק ג' מהלכות עדות. אין עידי ממון צריכים דרישה וחקירה. ומ\"ש הר\"ב ודרישה וחקירה היא השאלה בענין וכו'. ותנינן להו בר\"פ דלקמן: \n",
+                    "<b>מה בין דיני ממונות וכו'</b>. אע\"ג דשוין בחקירה ודרישה מדכתב משפט אחד יהיה לכם. לענין מילי דתליא בזכות וחובה. אין להשוותם. דלא שייך בדיני ממונות. תוספות: \n",
+                    "<b>דיני ממונות בשלשה</b>. ודיני נפשות בכ\"ג כדתנן בפ\"ק: \n",
+                    "<b>ודיני נפשות פותחין לזכות</b>. שנאמר (במדבר ה׳:י״ט) אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית הנקי. דתחלת התנאי לזכות. וכך אומרים לכל הנדון אם לא עברת אל תירא. גמרא. וכתבו הר\"ב במשנה ד' פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>דיני ממונות מטין וכו' בין לחובה</b>. ודיני נפשות וכו'. ועל פי שנים לחובה. כדילפינן במתניתין בסוף פ\"ק מדכתיב (שמות כ״ג:ב׳) לא תהיה אחרי רבים לרעות וכו'. וליכא לאוקמא בדיני ממונות. כדאמר לקמן [דף ל\"ו ע\"ב] לא תטה משפט אביונך (שם) אבל אתה מטה [משפט] שור הנסקל וכ\"ש שאר דיני ממונות. רש\"י: \n",
+                    "<b>דיני ממונות מחזירים וכו'</b>. עיין בארוכה בפירוש הר\"ב דר\"פ דלעיל: \n",
+                    "<b>דיני נפשות מחזירים לזכות וכו'</b>. דת\"ר מנין ליוצא מב\"ד חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות מנין שמחזירין אותו ת\"ל (שם) נקי אל תהרוג פירש\"י נקי משמע מן החטא ואע\"פ שנתחייב בדין. ע\"כ. ומנין ליוצא מב\"ד זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה מנין שאין מחזירין אותו ת\"ל צדיק אל תהרוג. פירש\"י צדיק משמע שנצטדק בדין ואע\"פ שאינו נקי: \n",
+                    "<b>ואין הכל מלמדין חובה</b>. לשון הר\"ב שאם אמר אחד מן התלמידים היושבין לפני הדיינין ולא נתמנו ב\"ד על כך. רש\"י. ועיין משנה ד' ופרק דלקמן משנה ד': \n",
+                    "<b>אבל המלמד זכות אין יכול לחזור וללמד חובה</b>. סברא היא דבעינן והצילו. ובגמרא מוקי לה בשעת משא ומתן הוא דלא יחזור דמתוך שאתה אומר לו שלא לחזור הוא מחזר אחר ראיות להעמיד דבריו ושמא ימצא ראיות נכונות. אבל בשעת גמר דין שכבר חזר על כל צדדין ונראה לו שאין דבריו נכונים חוזר ומלמד חובה. רש\"י. ועיין בפירש הר\"ב סוף פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>דנים ביום וגומרין בלילה</b>. כתב הר\"ב דכתיב ושפטו את העם בכל עת. וכתיב והיה ביום הנחילו פירש\"י משפט נחלות דהיינו דיני ממונות ביום. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב הא כיצד יום לתחלת הדין ולילה לגמר דין. פירש\"י דכתיב ושפטו. ועיקר משפט היינו גמר דין. ע\"כ. והתוספות כתבו דאיפכא ליכא למימר דמסתמא תחלת הדין עיקר. ועוד ביום הנחילו קבלת העדות הוא דהוי כתחלת הדין. ע\"כ: \n",
+                    "<b>דנין ביום</b>. ולפסק הר\"ב במשנה ב' פי\"ב דיבמות כמ\"ד חליצה בלילה פסולה. הכי נמי תחלת דין בלילה אפילו בדיעבד אינו דין. דהא חליצה כתחלת דין הוא לאותו מ\"ד. כמ\"ש שם. וירושלמי שכתב הב\"י בח\"מ סימן ה' כבר אפכוהו התוספות דיבמות דף ק\"ד [ד\"ה מ\"ס]. ולא איירי אלא בגמר דין. ולכתחלה: \n",
+                    "<b>וגומרין בלילה אם רצו</b>. רש\"י: \n",
+                    "<b>לפיכך אין דנין לא בערב שבת וכו'</b>. כתב הר\"ב שנמצא גמר דינו בשבת ולהשהותו אחר שבת אי אפשר וכו'. הכי קאמר שאם יראוהו בע\"ש לחובה בעו למעבד הלנה. ונמצא גמר דינו בשבת. ויצטרכו להשהותו מלהמיתו עד אחר שבת דבו ביום אי אפשר וכו' והשהייה מלהמיתו אחר שנגמר דינו. הוא ענוי הדין. כך מפורש בגמרא. והא דלא אמרינן דלא לגמר דינו בשבת משום שאין דנין בשבת כדתנן במשנה ב' פרק ה' דביצה. תירצו התוספות דדוקא דיני ממונות גזירה שמא יכתוב. אבל דיני נפשות אין לאסור מטעם זה שכבר כתבו מאתמול דברי המזכין והמחייבין. ע\"כ. ונ\"י תירץ דהא לא תבערו עדיפא ליה דאסור מדאורייתא. ע\"כ. ופרכינן בגמרא דלקטליה לאורתא ומשני נגד השמש בעינן. ותו פרכינן ונגמריה בחד בשבתא. דכל שלא נגמר דינו לא הוי ענוי הדין. דכל שעה מצפה להצלה. ומשני מנשי טעמייהו. אע\"ג דשני סופרים כותבין דברי המזכים והמחייבים כדלקמן משנה ג'. נהי דבפומא כתבין. לבא דאינשי אינשי. דאע\"ג שזכור לו ליסוד הטעם. נשכח מלבו ישובו לטעמו ואין יכול ליישבו ולתת טעם הגון כבראשונה [רש\"י]. ומ\"ש הר\"ב שנאמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם מסקינן בגמרא דמושבות קשיא ליה [דודאי דלגופיה איצטריך. אי לחלק אי ללאו. כדפירש\"י בפירוש החומש. וכמ\"ש במשנה ח' פ\"ז] מושבות מה ת\"ל. מכדי שבת חובת הגוף הוא וחובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בח\"ל. מושבות דכתב רחמנא למה לי. כתיב הכא בכל מושבותיכם. ולהלן הוא אומר בפרשת רוצחים (במדבר ל״ה:כ״ט) והיו אלה לכם לחקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם. מה מושבות האמור להלן ב\"ד. אף מושבות האמור כאן ב\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הטומאות והטהרות</b>. אם בא אדם לישאל על דבר טהרות מתחילין מן הגדול. שואלין תחלה לגדול שבדיינין מה הוא אומר בדבר. רש\"י. ויש לתמוה אמאי לא תני נמי האסור והמותר. דמסתמא נמי דינא הכי ובברייתא בגמרא דף ל\"ו יש ג\"כ לתמוה דתניא והטהרות והטומאות וכו'. דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות וכו' ולא קא חשיב לאסור ומיתר כלל. לא ברישא ולא בסיפא והרמב\"ם בפ' י\"א מרלכות סנהדרין העתיקם כלשונם. אף בריש פ\"ח לענין הולכין אחר הרוב. כתב במה דברים אמורים בדיני ממונות ובשאר דיני אסור ומותר וטמא וטהור וכיוצא בהן וכו': \n",
+                    "<b>מתחילין מן הגדול</b>. כי כן מדת החכמים שלח לדבר בפני מי שגדול ממנו. וכמ\"ש בס\"ד פרק דלעיל משנה ז'. וכן אמרו בגמרא דכל מנינא דבי רבי אפילו לענין ממונא מן הצד הוו מתחלי ופירש רש\"י מפני ענוה יתירה שהיתה בו ע\"כ. ש\"מ דההתחלה שמן הגדול לחלוק לו כבוד היא: \n",
+                    "<b>מן הצד</b>. פירש הר\"ב מן הקטנים וכו' דאמר קרא וכו'. כלומר לא תענה על מופלא שבב\"ד ולנטות מדבריו משא\"כ כשאומרים הקטנים תחלה אינם נוטים מדברי המופלא שאומר אחריהם. אלא שעומדין בדבריהם. ואף על גב דלנטות דרשינן ליה בדיני ממונות נמי כמ\"ש בסוף פ\"ק בדבור ואין ב\"ד שקול וכו'. כתבו התוספות דאפ\"ה אפשר לפרש לא תענה על רב בדיני נפשות. ע\"כ. וכתבו עוד דיני נפשות מתחילין מן הצד משום לא תענה על רב אבל בדיני ממונות לא חיישינן. ומ\"מ דרך שאילה יכולין לענות. ע\"כ. ונ\"ל שכיונו קרוב למ\"ש נ\"י בשם המפרשים ז\"ל דלאו למימרא דאסור לענות על רב. דאדרבא אסור לו לשתוק. שהרי בדיני נפשות אמר אחד מן התלמידים יש לי ללמוד עליו זכות שומעין לו. ותלמיד היושב לפני רבו וכו'. אלא הכי אמר קרא שראוי לעשות בענין שלא יצטרכו לענות על רב. כלומר שידברו הם החלה. ולא מפני כבודו. אלא שיש לחוש שמא לא ירצה התלמיד לחלוק אחר כך על הרב כי יתבייש ממנו ויכניס דבריו. ומפני כך חששו בזה לדיני נפשות מתוך חומר שבהם. אבל בד\"מ אין אנו חוששים כ\"כ. ע\"כ. שנראין דבריו דאע\"ג דקרא דלא תענה משתעי נמי בד\"מ. מ\"מ לא חששו חכמים לעשות תקנה בכך שלא יצטרך לענות פן יכניס דבריו. כי אין לחוש שיכניס דבריו. והיינו נמי דברי התוספות בד\"מ לא חיישי' לתקן דבר. דקרא קאמר לעשות במקום שצריך לעשות ולא במקום שאין לחוש. אע\"ג דקרא בתרוייהו קא משתעי: מסר הדבר לחכמים לתקן במקום שצריך. ומ\"ש ומ\"מ דרך שאילה כו' מתרצים הא דאחד מן התלמידים כו'. דזהו דרך שאילה. וזה דלא כנ\"י. ואם נאחז החבל בשני ראשיו שנאמר דלא תענה בדיני נפשות כדכתבתי מעיקרא בשם התוספות ונאמר דאחד מן התלמידים דרך שאילה כמ\"ש עתה בשמם. נוכל ג\"כ להניח הא דלא תענה במשמעותן של הדברים למימרא דאסור לענות וכו'. וכן היא דעת הרמב\"ם שכתב בפירושו שאם יתחיל הגדול אסור לנשארים לחלוק עליו כמו שנאמר לא תענה וגו'. ע\"כ. ולשון הר\"ב סובל יותר לפרש שדעתו היא ג\"כ שאסור וכו'. ואיכא למידק אהא דכתב הר\"ב מן הקטנים שבחכמה שהיו יושבים בצד. שזה מובן על יותר קטן שבחבורה. כדמוכח ממשנה ד'. ואמאי כיון דלא קפיד קרא אלא על הרב שהוא המופלא דלא תענה עליו. נתחיל ממי שאחריו דליכא קפידא גביה ומתקיים ג\"כ שאין השאר מדברים בפני מי שגדול מהם. ונ\"ל דטעמא הוא משום שזהו כבודו של המופלא יותר להתחיל מן הקטן שבקטנים מלהתחיל ממי שהוא גדול אחריו כדאמרינן בעלמא. [ע\"ז נ\"ח]. כלום גבור מתקנא אלא בגבור שכמותו כך נראה לי. ולא ראיתי להעתיק דבר חכמת שלמה בטעם שמתחילין מקטן שבקטנים כי פירושו דחוק מאוד. גם בל' רש\"י שנסמך עליו בדף ל\"ו. שכתוב בפירש\"י מתחיל מן הצד שלא ישמע אחר וכו' יש מגיהין שישמע וכו' ואין להאריך בזה. ודעת הרמב\"ם בפרק י' ובפרק י\"א מחבורו גם בפירושו אין לי בו הכרע אם דעתו להתחיל דוקא בקטן שבקטנים אם לא: \n",
+                    "<b>הכל כשרים לדון דיני ממונות</b>. כתב הר\"ב ואפילו גר והוא שתהא אמו מישראל. כדמייתי לה הרי\"ף בפרק מצות חליצה. דכתיב (דברים י\"ז) שום תשים עליך מלך מקרב אחיך. כל משימות שאתה משים עליך. לא יהו אלא מקרב אחיך. וכיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה. ושם [דף ק\"ב] כתבו התוספות דכל שכן כשאביו מישראל. ומ\"ש הר\"ב וממזר נמי כשר לדון דיני ממונות. היינו חוץ מירושלים כדתנן במשנה ה' פ\"ד דקדושין ועיין מ\"ש שם: \n",
+                    "<b>ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות</b>. כ' הר\"ב דכתיב ונשאו אתך עיין מ\"ש שם בקדושין. ומ\"ש במכילתין סוף פ\"ק ועיין בפירש הר\"ב משנה ח' פ\"ט דמנחות ומ\"ש שם [ד\"ה סומא]:  \n",
+                    "<b>המשיאין לכהונה</b>. המיוחסים וראויים להשיא בנותיהם לכהנים. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סנהדרין</b>. אף של כ\"ג. רש\"י: \n",
+                    "<b>כחצי גורן עגולה</b>. כתב הר\"ב שיהו כולן רואין זה את זה. לפי שאם היו יושבין בשורה. אין פני הראשונים רואים זה את זה. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב דאמר קרא שררך אגן וכו' זו סנהדרין שיושבת בטבורה של עולם. גמרא. ופירש\"י שבית המקדש באמצע של עולם. ע\"כ. ושררך. הוא הטבור וכמו שהטבור אינו ממש באמצע. כן גם ביה\"מ אינו ממש באמצע אבל על צד הקרוב הוא. כדעת אנשי מחקרי הארץ. ואין להאריך בזה: \n",
+                    "<b>וכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין</b>. פלוני חייב. ומן הטעם הזה. ופלוני זיכה ומן הטעם הזה. רש\"י דף ל\"ד. [ועיין עוד לקמן מזה]. ושם מפרש בגמרא דאע\"ג דבגמר דין אפילו המזכין יכולין לחזור כמ\"ש במשנה א'. אפ\"ה כותבין כדי שלא יאמרו שנים טעם אחד משני מקראות. שאם אמרו אין מונין להם אלא אחד. דאמר קרא (תהילים ס״ב:י״ב) אחת דבר אלהים שתים זו שמענו [אבל שתים לא דבר אלהים לשמוע אחת] מקרא אחד יוצא לכמה טעמים. ואין טעם אחד יוצא לכמה מקראות. ועוד נ\"מ למחייבין. דאי למחר הדר ביה מטעמא קמא ומחייב ליה מטעמא אחרינא בעי למיהדר ומבעי הלנת דין בטעמא בתרא. אולי יחזור בו בלילה: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר שלשה</b>. כתב הר\"ב כדי שיהיו ב' עדים וכו' כך פירש הרמב\"ם בפירושו גם בחבורו [סוף] פ\"א מה\"ס העתיק דברי ת\"ק בזה הלשון. אחד כותב דברי המחייבין ואחד כותב וכו'. ותמיהני דהא שפיר קאמר רבי יהודה ורש\"י פירש וכותבין דברי המזכין וכו' וז\"ל שניהם כותבין דברי המזכין. ושניהם כותבין דברי המחייבין. שאם יטעה האחד יוכיח כתבו על של חבירו. רבי יהודה אומר שלשה היו. שמתוך טורח הטעמים שירבה עליהם יטעו בדבר. אלא אחד כותב דברי המזכין. ואחד כותב דברי המחייבין. והשלישי. כותב דברי כולם. ומתוך שאין טורח רב עליהם לא יקצרו בדבר ואם יטעה אחד מהם יוכיח כתב של שלישי. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושלש שורות</b>. כתב הר\"ב וכל שורה של כ\"ג וכו'. ולאו אורח ארעא לעשות שורת תלמידים מרובה משל דיינים. כלומר לעשות שנים של כ\"ד. ומסיים רש\"י ולא לעשות שורות קטנות. ולא שתים של כ\"ג וא' של ב' תלמידים הלכך עבדי שלש שורות: \n",
+                    "<b>יושבין לפניהם</b>. אף הן כעגולה. אלא שהגדולים יושבין על הספסלים והתלמידים על הקרקע. רש\"י: \n",
+                    "<b>ולא היה יושב במקומו של ראשון</b>. כתב הר\"ב ולא היה אותו שנברר מן הקהל וכו' אלא במקום וכו' בסוף שורה השלישית. ומסיים רש\"י וכן אותו שבא מן השלישית לשניה וכן אותו שנסמך מן הראשונים לא היה יושב במקומו של ראשון אלא כולן בסוף השורות. וכל בני השורה נמשכין איש איש למעלה ממקומו וממלאין זה מקומו של זה. לפי שהקטן וכו'. ובגמרא ולימא להו עד האידנא הוה יתיבנא ברישא השתא מותביתו לי בדנבי [בזנבות] אמר אביי דאמרי ליה הכי. הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים. כדתנן במשנה ט\"ו פ\"ד דאבות ועיין מה שכתבתי שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומאיימין עליהם</b>. אחר שאמרו העדים ראינו זה או פלוני שעבר עבירה פלונית אמרו להם מכירין אתם אותו התריתם בו ואמרו העדים היתה לו התראה ומכירין אנו אותו. כדתנן בריש פרק דלקמן כ\"כ הרמב\"ם [ריש] פי\"ב מהלכות סנהדרין. אבל בדיני ממונות בפרק י\"ז מהלכות עדות לא ביאר שקודם האיום יאמרו כלום העדים ולא הדיינים. מ\"מ לשון המשנה ו' פרק דלעיל וכך העתיקה שם מוכחת שהם באים ואומרים קודם האיום הננו באים להעיד בדבר הזה ויודעים אנחנו בזה הדבר וכיוצא בזה. דהא תנן שאחר האיום אומרים ליה אמור היאך אתה יודע וכו' משמע שכבר אמרו שיודעים בדבר: \n",
+                    "<b>שמא תאמרו מאומד ומשמועה וכו'</b>. לאו דבדיני ממונות אמדינן דהא תנן במ\"ו פ' דלעיל אם אמר הוא אמר לי וכו' לא אמר כלום. אלא אע\"ג דפסילי בדיני ממונות אמרינן להו בדיני נפשות. גמרא: \n",
+                    "<b>עד מפי עד</b>. כלומר ששמענו עד מעיד בב\"ד אחר: \n",
+                    "<b>ומפי אדם שמענו</b>. כלומר מפי אדם ידוע. מה שא\"כ משמועה דהיינו שמענו אומרים ולא ידענו מי הוא אומר שזה אינו מבורר כלל. קמ\"ל. דאפילו בררו דבריהם מפי מי שמעו אין זה כלום. ובנוסח המשנה שבגמרא ל\"ג שמענו. וי\"ל דעד מפי עד ומפי אדם היינו פירושא קא מפרש משמועה. אבל הרמב\"ם בפי\"ב מהלכות סנהדרין העחיק כגרסת הספר: \n",
+                    "<b>דבר אחר דמי אחיך וכו'</b>. אין זה מן האיום. וכן לא העתיקו הרמב\"ם שם אלא תנא דמתניתין פירושא קא מפרש לקרא בדבר אחר ועיין בסמוך לקמן: \n",
+                    "<b>לפיכך נברא אדם וכו'</b>. כל זה אומר להם. רש\"י. וזה מוכח שדעתו ג\"כ דדבר אחר לא אמרו להם. ומ\"מ לשון כל לאו דוקא כמ\"ש בסמוך [*והר\"ב שהשמיט תיבת אדם אע\"פ שמפירש\"י העתיק כן לא דק. דרש\"י כבר כתבו כשפירש כל זה וכו']: \n",
+                    "<b>ומפני שלום הבריות וכו'</b>. גם זה לא העתיק הרמב\"ם אלא התחיל הרי כל באי עולם בצורת אדם הראשון הם נבראים. ואין פני כל אחד מהן וכו': \n",
+                    "<b>ולהגיד</b>. לדורות הבאים. רש\"י: \n",
+                    "<b>בחותם אחד</b>. חותם היינו אותו ברזל שהצורה חקוקה בו. רש\"י: \n",
+                    "<b>ומלך מלכי המלכים הקב\"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם [הראשון]</b>. חותמו של אדם הראשון הוא צורת מין האדם. אשר בה האדם אדם. בו ישתתפו כל האדם. ואע\"פ שהכל מקבלים אותה צורה ישתנו אישיהם במאורעים רבים כמו שהוא מצוי ונראה. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם</b>. כלומר חשוב אני כעולם מלא לא אטרד את עצמי מן העולם בעבירה אחת. וימשוך ממנה. רש\"י: \n",
+                    "<b>ושמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת</b>. פירש הר\"ב להכניס ראשינו בדאגה זו ואפילו על האמת. וכפירוש רש\"י. וכלומר שאע\"פ שאנו יודעין האמת לב האדם נוקף עליו. שמא לא כיון אל האמת הואיל ויש לדאוג על כל האיומים הללו: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>היו בודקין אותן וכו'</b>. לאו בפעם אחת וזה בפני זה. דלא גרע מדיני ממונות דתנן במשנה ו' פ\"ג דמשיירין את הגדול וכו'. והכי נמי תנן לקמן במשנה ג' ואח\"כ מכניסין את השני וכו'. וכ\"כ הרמב\"ם בפרק י\"ב מהלכות סנהדרין אם עמדו בדבריהן. מכניסין את הגדול שבעדים ובודקין אותו וכו': \n",
+                    "<b>חקירות</b>. נקט חדא מתרתי דקרא. אע\"ג דבריש פרק דלעיל נקט תרתי הכא סגי ליה בחדא. ונקט חקירה אע\"ג דכתיב אחר דרישה לפי שהחקירה הוא מורה יותר על העמידה על אמתת הענין מדרישה כד\"א (איוב כ\"ה) ולכל תכלית הוא חוקר: \n",
+                    "<b>בשבע חקירות</b>. כתב הר\"ב כנגד ז' לשונות שנאמר במקרא בחייבי מיתות ב\"ד ודרשת וחקרת. בעיר הנדחת. ומ\"ש ושאלת אינו מן המנין וכו' דושאלת לא משמע חקירה. אלא עד דכתב היטב בהדיה. אבל ודרשת בלא היטב משמע דרישה מעליא. רש\"י. ומ\"ש ובמקום אחר וכו'. ביחיד העבד עבודה זרה. ומ\"ש ובמקום אחר וכו' בעדים זוממין. ומסקינן [בגמרא] דכולהו ילפינן מהדדי ליתן את האמור של זה בזה מדכתיב והנה אמת נכון גבי ע\"ז. וכתיב והנה אמת נכון בעיר הנדחת. ומשמע אמת נכון דרישה וחקירה. הא ארבעה. דל תלת מינייהו לג\"ש דהני תלתא ליתן האמור של זה בזה. ואתו נחנקים בק\"ו מנסקלים ומנהרגין כלומר מעכו\"ם שבסקילה. ומעיר הנדחת שהיא בסייף. שצריכין דרישה וחקירה. ובלאו הכי לא מקטל. חנק הקל מכולן לא כ\"ש. ואתו נשרפין בק\"ו מנסקלין דחמירי. מה שא\"כ מנהרגין דקיל. ולר\"ש דאמר [בריש פ\"ז] שריפה חמורה פש לן חדא מהני ארבעה לאתויי נשרפין. ורבנן מלתא דאתיא בק\"ו טרח וכתב לה קרא: \n",
+                    "<b>באיזה יום</b>. פירש הר\"ב של שבת. אע\"פ שאמרו בכך וכך בחדש אע\"פ כן שואלין להם באיזה יום בשבת היה. לפי שכל השבע הללו באות להביאן לידי הזמה. ואין מעלין על לבן חשבון של חדש אם היו אלו עמהן אותו יום במקום אחר. וכששואלין אותן באיזה יום והם אומרים ביום פלוני. נזכרים עדי הזמה להזימם. רש\"י: \n",
+                    "<b>באיזה מקום</b>. שזו היא המועלת להביא את כל החקירות להזמה דבלאו הכי לא מתזמי. רש\"י: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר באיזה יום וכו'</b>. גמרא. תניא אמר להם ר' יוסי לחכמים לדבריכם מי שבא ואמר אמש הרגו. אומר לו באיזה שבוע באיזו שנה באיזה חדש. בכמה בחדש דאמרו ליה לדבריך מי שבא ואמר עכשיו הרגו אומר לו באיזה יום באיזו שעה באיזה מקום. אלא אע\"ג דלא צריך רמינן עליה כדרשב\"א דאמר [בפ\"ד דף ל\"ב] ומסיעין היו את העדים ממקום למקום [פירש\"י מחדר לחדר. והרמב\"ם בפ\"א מהלכות סנהדרין מפרש מענין לענין] כדי שתטרף דעתן ויחזרו בהן. ה\"נ אע\"ג דלא צריך רמינן עליה כדרשב\"א. ור' יוסי אמש הרגו שכיח ברוב עדיות. עכשיו הרגו לא שכיח ברוב עדיות. כלומר דר' יוסי נמי לא אמר דסגי בהני תלת אלא כשמתוך עדותן של העדים ניכר שאותו היום שמעידין עליו בכמה בחדש הוא. ובאיזה חדש הוא ובאיזה שנה ושבוע. דאי לא תימא הכי היאך אתה יכול להזימן. והיינו דקאמר לדבריכם מי שבא ואמר אמש וכו'. ומה שאלה היא זו דלמא רבנן נמי מודו באומר אמש. ולא אמרו שצריך לכל השבע. אלא היכא שלא ניכר מתוך עדותן אותו יום שהעידו באיזו מכל הלין הוא. אלא ודאי דר' יוסי ורבנן לא נחלקו אלא באומר יום שמשמעו נודע וניכר כל הני דאמרן. אבל בלא ניכר אף רבי יוסי מודה. ולא נחלק עם החכמים. דאי לא תימא הכי היאך אתה יכול להזימם. ועיין מ\"ש בריש פ\"ו: \n",
+                    "<b>מכירין אתם אותו וכו'</b>. עיין מ\"ש בתחלת משנה דסוף פרק דלעיל: \n",
+                    "<b>התריתם וכו'</b>. גמרא אמר עולא מנין להתראה מן התורה [אפילו כי ידעינן דלאו שוגג הוא כמו חבר. ועיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ב דמכות] שנאמר (ויקרא כ׳:י״ז) ואיש אשר יקח את אחותו וגו' וראה את ערותה אטו בראייה תליא מילתא [משום דראה אותה מחייב] אלא עד שיראוהו טעמו של דבר [שהיא ערוה לו] אם אינו ענין לכרת [דכתיב בהאי קרא. וכרת דין שמים הוא. וקמי שמיא גליא אם שוגג או מזיד. ולא בעי התראה] תנהו ענין למלקות. דבי חזקיה תנא וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה (שמות כ״א:י״ד) [ולא כתיב אם הזיד] שהתרו בו ועדיין הוא מזיד. דבי רבי ישמעאל תנא המוצאים אותו מקושש עצים (במדבר ט״ו:ל״ג) [שקישש לא נאמר] שהתרו בו ועדיין הוא מקושש. דבי רבי תנא על דבר אשר ענה (דברים כ\"ב) על עסקי דיבור. וצריכא. דאי כתב רחמנא אחותו ה\"א חייבי מלקות אין. חייבי מיתות לא. כתב רחמנא כי יזיד. ואי כתב רחמנא וכי יזיד. ה\"א הני מילי סייף דקל. אבל סקילה דחמורה. אימא לא. צריכא. ותרתי בנסקלין למה לי לר\"ש לאתויי נשרפין. לרבנן מלתא דאתיא בק\"ו טרח וכתב לה קרא. ולכתוב [רחמנא] בנסקלין וליתו הנך ולגמרו מיניה ה\"נ מלתא דאתיא בק\"ו טרח וכתב לה קרא: \n",
+                    "<b>העובד עבודה זרה</b>. אם מעידין בכך. שואלין את מי עבד וכו'. רש\"י. ומסיים הרמב\"ם בפ\"א מהלכות עדות העידו שחלל את השבת. שואלין אותו איזה מלאכה עשה והיאך עשה. העידו שאכל ביה\"כ. שואלין אותו איזה מאכל אכל. וכמה אכל. העידו שהרג את הנפש. שואלין אותו במה הרגו. וכן כל כיוצא בזה הוא מכלל החקירות. [*החקירות והדרישות הן הדברים שהן עיקר העדות. ובהן יתחייב או יפטור. והן כוונת המעשה שעשה. וכוון הזמן. וכוון המקום שבהן יוזמו העדים. או לא יזומו. שאין אנו יכולים להזים העדים עד שיכוונו הזמן והמקום. עכ\"ל. ועיין בל' הר\"ב דר\"פ דלעיל]: \n",
+                    "<b>ובמה עבד</b>. כתב הר\"ב בזבוח או בהשתחויה. עיין במשנה ו' פ\"ז: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בן זכאי</b>. כתב הר\"ב ותלמיד דן לפני רבו היה וכו'. בפני הלל רבו. ורבינו הקדוש כתב אותו בשעת חבורו. כמו שקבל אותו. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>עדותן בטלה</b>. כתב הר\"ב דכל זמן שאי אפשר לקיים תורת הזמה וכו' דרחמנא אמר (שם י\"ט) ודרשו השופטים היטב והנה עד שקר העד וגו'. ועשיתם לו כאשר זמם לעשות וגו' עדות שאתה יכול לקיים בה תורת הזמה הוי עדות ואי לא לא. רש\"י פ\"ק דפסחים דף י\"ב. ומ\"ש הר\"ב ואפילו הן מאה דאין העדים וכו' כדתנן במ\"ז פ\"ק דמכות: \n",
+                    "<b>ואפילו שנים אומרים אין אנו יודעין עדותן קיימת</b>. ואמרינן בגמרא מאי אפי' ב' אומרים פשיטא כי אמר א' איני יודע עדותן קיימת. כי אמרי בי תרי נמי עדותן קיימת דחילו הא' דאמר יודע אני מאי רבותיה כיון דאמר חבירו אינו יודע. זה לא מעלה ולא מוריד. ואסיק רבא דהכי קאמר אפילו בחקירות שנים אומרים ידענו וא' אומר איני יודע עדותן קיימת. פירש אם יש שם ג' עדים. והא דבעינן עד שיזומו כולן. כתבו התוספות דיש לפרש היינו כשכיונו עדותן. אבל אמר איני יודע כנמצא אחד מהן קרוב או פסול דמי דתתקיים העדות בשאר. ומתניתין דלא כר\"ע דמשנה ז' ח' פ\"ק דמכות כדאיתא בגמרא [דף מ\"א ע\"ב]:  \n",
+                    "<b>בזמן שמכחישין</b>. בין שהעדים הם ב'. בין שהם ג' והשלישי מכחיש. דהכחשה עדיפא מאיני יודע. וכן העתיק הרמב\"ם פ\"ב מהל' עדות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אחד אומר בשנים בחדש</b>. וכו'. ל' הרמב\"ם בפ\"ב מהלכות עדות. עד א' אומר ברביעי בשבת בשנים לחדש והשני אומר ברביעי בשבת בשלשה לחדש: \n",
+                    "<b>שזה יודע בעבורו של חדש</b>. וה\"ה דהוה מצי למימר זה ידע בחסרונו של חדש. וזה לא ידע דחדש שעבר חסר היה תוספות פ\"ק דפסחים דף י\"א. עוד כתבו שם וכאן [דף מ\"א ד\"ה שזה] דקשה ומה אילו דייקי' בהני סהדי דתרוייהו ידעי בעבורו של חדש וה\"ל עדות מוכחשת ואיך ניקום וניקטול מספיקא. דהכי פריך בסמוך ומה נפסיד אם נדקדק בהן י\"ל דשפיר דייקינן כיון דשיילי' באיזה יום ומכוונין ליום א'. ש\"מ זה ידע בעבורו של חדש וזה לא ידע. ע\"כ: \n",
+                    "<b>אחד אומר בשלשה וכו' עדותן בטלה</b>. דבתרי עיבורי לא טעו אינשי. גמרא. [*והוה מצי למימר א' אומר בשנים וא' אומר בד' אלא דמתחיל במאי דסיים. ותו דג' וה' נוחים על הלשון לחברם יותר מב' וד']: \n",
+                    "<b>אחר אומר בב' שעות וכו' עדותן קיימת</b>. דאדם טועה ב' שעות חסר משהו דכי נמי אמרת זה שאמר שתים בתחלת שתים וזה שאמר ג' בסוף ג'. כל רגעים שבינתים שאירע המעשה בהן. יש לאלו לטעות ולומר כמו שאמרו [*ולר' יהודה אדם טועה ג' שעות חסר משהו] דאי לא תימא הכי. ומה אילו דייקי' בהני סהדי דהאי דקאמר שלש בתחלת ג'. והאי דקאמר חמש. בסוף ה'. והויא עדות מוכחשת ולא קטלינן. ואנן ניקום ונקטול מספיקא. ורחמנא אמר (במדבר ל״ה:כ״ה) ושפטו העדה והצילו העדה. גמרא פרק קמא דפסחים דף י\"ב. עוד שם בגמרא. דלענין הזמה אי אתו סהדי ומזימין להו. יהבינן להו כלהו טעותייהו. דיהבינן להו מתחלת שעה ראשונה עד סוף ה' בין שניהם. להאי דשתים יהבינא ליה שעה ראשונה. שניה. ושלישית ורביעית. ולהאי דג' יהבינא ליה עוד חמשית ותו לא. דכי אמרי [ליה] להאי דשתים בשניה עמנו היית יש [לו] לומר טעיתי ב' שעות לאחורי ומעשה היה בראשונה. ועוד ה\"ל לומר מעשה היה קודם לראשונה שעה אחת אלא בין יממא לליליא לא טעו אינשי. וכי אמרו לו ראשונה ושניה עמנו היית יש [לו] לומר טעיתי ב' שעות לפני ג' וד'. ואי אמרו לו כל ד' שעות עמנו היית הרי הוזם ולבעל ג' נמי יהבי' לקמיה ראשונה ושניה. ולבתריה יהבינן ד' וה'. ואי מזמי ליה לכולהו ה'. [הרי] הוזם. [רש\"י]. וכתבו התוספות אמאי לא נתלה הטעות במזימים. וכשאמרו המזימים עמנו הייתם עד סוף חמישית. נאמר שטעו וקרו לד' ה'. והמעשה היה בחמישית ולא יהיו מוזמים בכך. ונהי שעדות מוכחשת היא. שהרי אותו שאמר שתים לא היה יכול לטעות עד ה'. מ\"מ מוזמין לא יהיו. ואומר ר\"י דלא תלינן הטעות כלל בשני עדים. ע\"כ: \n",
+                    "<b>שעות</b>. כתב הרמב\"ם וכבר בארנו במס' ברכות [פ\"ק משנה ב'. ועיין שם בפירש הר\"ב] שכל השעות הנזכרות בכל המשנה שעות זמניות. ע\"כ: \n",
+                    "<b>אחר אומר בשלש ואחד אומר בחמש עדותן בטלה</b>. והקשו התוספות אמאי עדותן בטלה נשייליה דלמא האי דקאמר ג' סוף ג' [אי נמי] האי דקאמר ה' תחלת ה'. וי\"ל דלבטל עדות בדקינן להו. משום דכתיב והצילו העדה. ולא לקיים עדותן [ועמ\"ש לקמן בסמוך] וא\"ת מ\"מ נימא עובדא כי הוה ברביעית הוה. וי\"ל [דקסבר רבא] דאין לתלות הטעות בשניהם. [ע\"כ]. כדפירשתי לעיל: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר קיימת</b>. בפ\"ק דפסחים משנה ד' פליג ר' יהודה עם ר\"מ נמי כה\"ג. ופסקו שם הר\"ב והרמב\"ם כר' יהודה. ולכאורה ה\"נ הכא. אלא שראיתי להרמב\"ם בסוף פ\"ב מהלכות עדות דפסק כת\"ק דהכא ונ\"ל טעמא משום דהכא מסתם סתים ת\"ק ולא תנן דברי ר\"מ כמו התם. ור\"מ ור' יהודה הל' כר' יהודה. ועוד דשם בגמרא דף י\"ג פסקינן בהדיא כר\"י מה שאין כן הכא: \n",
+                    "<b>שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב</b>. ואין להקשות דבמשנה ד' פ\"ק דפסחים גזר רבי יהודה משום יום המעונן דטעו על השביעית לומר שהיא החמישית כדפירש הר\"ב ופסק כן הלכה. דהתם לחומרא והכא לחומרא דלא גזרינן ולא קטלינן מספיקא. ושוב מצאתי כדברי בספר חכמת שלמה שם בפסחים. וז\"ל גזירה משום יום המעונן וכו'. תוספות. אבל לענין עדות נפשות אע\"ג דאמרינן יום המעונן הוה לא לקיים עדותן בין ה' לז'. דהואיל ורוב ימים אינן מעוננין. לא אזלינן בתר מיעוט בדיני נפשות להחמיר ולקיים עדותן. גליון. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובודקין אותו</b>. עי' [מ\"ש] סוף משנה ה' פ\"ז: \n",
+                    "<b>פותחין בזכות</b>. ל' הר\"ב אם לא עברת אל תירא. הכי מסקינן בגמרא ר\"פ דלעיל ד' ל\"ב ועיין מ\"ש שם: \n",
+                    "<b>אמראחד מן העדים וכו'</b>. כתב הר\"ב דכתיב ועד [א'] לא יענה. בין לזכות בין לחובה ואע\"ג דקרא מסיים למות וכדילפי' בסמוך לאחד מן התלמידים מפרשים בגמרא פרק דלעיל ד' ל\"ד דבעד ל\"ל הכי משום דמחזי כנוגע בעדותו פירש\"י שמתחרט בו ודואג שמא יגמור הדין לחובה ויביא זה עדים להזימן. ומיהדר לא מצי הדרי בהו לאחר כדי דבור דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד: \n",
+                    "<b>ולא היה יורד משם כל היום כולו</b>. כתב הר\"ב ואפילו שאין ממש בדבריו. בבריית' כדי שלא תהא עלייתו ירידה לו פירש\"י שאם יורידוהו היום לעין כל. בושה הוא לו. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ואם יש ממש בדבריו אינו יורד משם לעולם. שם בברייתא והעתיקה הרמב\"ם בפ\"י מהלכות סנהדרין. ונראה ודאי דאינו נמנה עמהם שא\"כ יהיה ב\"ד זוגות. אלא זוכה להיות במושב ב\"ד ועל הספסל כמותם. כמ\"ש בשם רש\"י במשנה ד' פרק דלעיל. ואכתי קשיא שתהיה השורה חסרה. ואנן שורות של כ\"ג בעינן כדתנן התם. ולא אשתמיט הגמרא והרמב\"ם דלימא שממלאין אותה: \n",
+                    "<b>אם יש ממש בדבריו</b>. עיין מ\"ש בל' זה בר\"פ דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מעבירין דינו למחר</b>. כתב הר\"ב משום הלנת דין. כדפי' בר\"פ דלעיל: \n",
+                    "<b>היו מזדווגים</b>. ביום הראשון לאחר שהעבירוהו לדון ממקום הישיבה מזדוגים בבתיהן או בשוק ונושאין ונותנין בדבר. רש\"י: \n",
+                    "<b>ונושאין ונותנים כל הלילה</b>. איש איש לעצמו. ל' רש\"י. ול' הרמב\"ם פרק י\"ב מהלכות סנהדרין כל אחד ואחד עם זוג שלו. או עם עצמו בביתו: \n",
+                    "<b>המוכה אתמול</b>. אומר אני הוא המזכה אתמול ועדיין מזכה אני על כרחו שאינו יכול לחזור בו. והמחייב אומר. אם לא מצא הלילה זכות. אני המחייב. ומחייב אני במקומי. רש\"י: \n",
+                    "<b>אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה</b>. בהשכמה שנושאין ונותנין בדבר אבל בשעת גמר דין יכול לחזור. כדמסיק הר\"ב בסוף מתניתין וכתבתי בר\"פ דלעיל: \n",
+                    "<b>טעו בדבר</b>. ולא ידוע מי הם שחייבו או זיכו מטעם א' שאינן נחשבין אלא כאחד. הרמב\"ם פי\"ב מה\"ס. ועיין מ\"ש פרק דלעיל משנה ג': \n",
+                    "<b>שנים עשר מחייבין וכו'</b>. כתב הר\"ב והטייתך לרעה ע\"פ א' ליתא. כדתנן בסוף פ\"ק: \n",
+                    "<b>ואחד אומר איני יודע</b>. כתב הר\"ב דהאי דאמר איני יודע כמאן דליתא. עיין מ\"ש בזה בספ\"ק. [*והא דמשמע דמתניתין רבותא קמל\"ן בהא. כדקתני ואפילו וכו' ואחד אומר איני יודע. י\"ל דלפי שאף אם אמר חייב לא מחייבין כיון שאין הרוב [היה] אלא בא'. וא\"כ נחשבהו כאילו היה מן המזכין שמטין לזכות ע\"פ אחד. קמל\"ן דלא]: \n",
+                    "<b>שנים שנים</b>. לשון הר\"ב אם נתחלקו השנים וכו'. וכ\"כ רש\"י וכן הוא דעת הרמב\"ם לדעתי שמ\"ש בפ\"ט מה\"ס וז\"ל. אמרו י\"ב זכאי וי\"ב חייב. הרי זה זכאי. הוא ט\"ס. וצ\"ל אמרו י\"ג זכאי וכו'. ותדע שהרי בכל החלוקות מונה במספר כל הדיינים. ובכללן זה שאומר איני יודע. ואילו הכא לא הזכיר הכ\"ה שהוא שיאמר איני יודע לפי הנוסח שבספר. שהמזכים והמחייבים הם מחצה על מחצה. ועוד שאח\"כ כתב חלוקת י\"ב זכאי וי\"ב חייב ואחד אומר איני יודע. אלא ודאי דהכא הכי גרסינן י\"ג זכאי וי\"ב חייב. שהן דעות כל הכ\"ה. וכבר כתבתי בספ\"ק דלהרמב\"ם זה שאומר איני יודע שומעין לו כשחוזר לזכות. והרבה נפלאתי מהרב הגדול מהר\"ם פאדוא\"ה ז\"ל בהגהותיו לספר הרמב\"ם שקיים וקבל זה הלשון הכתוב בספר וחתר למצוא לו מקום שממנו יצא להרמב\"ם לדונו לזכות במחצה על מחצה. ונדחק כמעייל פילא בקופא דמחטא. אבל העיקר והאמת יורה דרכו אשר דרכתי בו להגיה י\"ג במקום י\"ב: \n",
+                    "<b>עד שיראה אחד מן המחייבין דברי המזכין</b>. כתב הר\"ב וה\"ה אם יראה א' מן המזכין דברי המחייבין דהוו להו ל\"ז מחייבים. רש\"י. ומסיים הרמב\"ם ספ\"ט מה\"ס שכן אם ל\"ד אומרים זכאי. ול\"ו אומרים חייב. וא' אומר איני יודע [חייב] שהרי רבו המחייבין שנים. ומקצת נוסחאות כתיב ל\"ה במקום ל\"ד והוא ט\"ס: \n",
+                    "<b>עד שיראה</b>. לא ראו מאי. פוטרין אותו. אמר ליה רב פפא לאביי ולפטריה מעיקרא משהוסיפו עד ע\" ונחלקו. למה מאחרין הדבר לדון אלו כנגד אלו. מי אית לן לאהדורי בתר חובה. [רש\"י]. אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן כדי שלא יצאו מב\"ד מעורבבין. גנאי לב\"ד שיצאו במחלוקת ואין יודעין לגמור את הדין. [רש\"י]. וכתב הרמב\"ם [ספ\"ט] שכן הדין אם ל\"ה אומרים חייב ול\"ה אומרים זכאי ואחד אומר איני יודע: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>נגמר הדין</b>. לחובה. מוציאין אותו לסקלו. איידי דסקילה רישא דכולהו ד' מיתות [היא] [כדתנן בריש פרק דלקמן] הואמפרש מילי דידה ברישא. והדר מפרש שארא בפרקין דלקמן כסדר. רש\"י. וכתב הרמב\"ם וכמו שעושין בסקילה. כך עושין בכל מיתות ב\"ד: \n",
+                    "<b>בית הסקילה היה חוץ לב\"ד</b>. כתב הר\"ב רחוק מב\"ד. שמא בעוד וכו' <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וקרא צריך טעמא. וז\"ל הרמב\"ם ספי\"ב מהלכות סנהדרין. ויראה לי שיהיה רחוק כמו ששה מילין. כמו שהיה בין ב\"ד של משה רבינו ע\"ה שהיה לפני פתח אוהל מועד. ובין מחנה ישראל. ע\"כ. טעמו דבגמרא ילפינן דז\"ש הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה. חוץ לשלש מחנות הוא. כלומר אף חוץ למחנה ישראל. ומתני' דלא תנן אלא חוץ לב\"ד נפקא מינה דאי נפיק ב\"ד ויתיב חוץ לשלש מחנות הכי איתא בגמרא. וסובר הרמב\"ם כיון דנסבינן לקרא דהוצא וגו' לב\"ד שהוא חוץ לשלש מחנות ש\"מ דהכי עבדינן ליה כמו אותו חוץ דבקרא שהיה ששה מילין. [שכל השלש מחנות היו י\"ב מילין. א\"כ ממרע\"ה שהיה באמצעם עד סוף כל המחנות הוא שיעור מחצית הי\"ב מיל שהן ששה מיל. ולפי שהחצר שבו המשכן הוא ממעט מהמחצית שיעיר חציו. דהיינו חמשים על חמשים לפיכך קא דייק הרמב\"ם בלישניה וכתב כמו ששה. ומ\"ש הרמב\"ם ובין מחנה ישראל. ענינו ובין סוף מחנה ישראל]: \n",
+                    "<b>רחוק ממנו כדי שיהא רואהו</b>. מתרחק מזה שהסודרין בידו מלא עיניו. ובלבד שיוכל לראותו אם יניף בסידרין. רש\"י: \n",
+                    "<b>ומעמידו</b>. עד שיחקרו ב\"ד אם יהא טעם בדבריו של זה. רש\"י. והרמב\"ם פי\"ג מהלכות סנהדרין העתיק ומחזיר את הנדון לב\"ד. ולא ידעתי זו מנין לו. גם בפירושו כחב אמנם פעם ראשונה ושניה מחזירין אותו. כשיאמרו אחרים עליו. ולא נזכר לא במשנה ולא בברייתא. גם ז\"ש אח\"כ אבל אם אמר יש לי ללמד וכו' מחזירין וכו'. משמע דכמה פעמים מחזירין. ובברייתא תניא כמ\"ש הר\"ב פעם ראשונה ושניה. וכן העתיק בחבירו. ואי ל\"ג בפירושו אלו ארבע מלות. כשיאמרו אחרים עליו אבל. הוה ניחא: \n",
+                    "<b>אפילו ארבעה וחמשה פעמים</b>. וכה\"ג תנן בר\"פ י\"ח דשבת. וכתב הר\"ב דלאו דוקא. וכ\"כ הרמב\"ם אדהכא בפי\"ג מהלכות סנהדרין. מחזירין אותו אפי' כמה פעמים. ועיין מ\"ש שם במסכת שבת: \n",
+                    "<b>ובלבד שיש ממש בדבריו</b>. קצת ראיה הדומה לזכות. רש\"י: \n",
+                    "<b>ופלוני ופלוני עדיו</b>. מסיים הר\"ב שעבר וכו' ביום פלוני בשעה פלונית במקום פלוני. הכי אמר אביי בגמרא. ולישנא דר' יוסי דריש פרק דלעיל נסיב. אבל ודאי כשמזכיר ביום פלוני מזכירו בסגנון שיהא ניכר בתוכו בכמה בחדש. באיזה חדש. שנה. ושבוע. והכא אף רבנן מודו דסגי בהכי. דלא שייך טעמא דכדי שתטרוף וכו'. והרמב\"ם אע\"פ שבפירושו העתיק לשון אביי. בחבורו פי\"ג מהלכות סנהדרין כתב שעבר עבירה פלונית במקום פלוני בזמן פלוני: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תהא מיתתי כפרה על כל עונותי</b>. עיין מ\"ש בזה בשס הרמב\"ם במשנה ד' פ\"ו דנזיר: \n",
+                    "<b>שהוא מזומם</b>. לשון הר\"ב שעדיו הם זוממין. לאו למימרא שהם זוממין. כלומר שיש עליהם עדים להזימן אלא שלא באו. דאטו אם אין עדים בעולם שיוכלו להזימן ואפ\"ה שקר העידו מי לא שייך נמי שיאמר חוץ מעון הזה. אלא זוממין דקאמר. לשון הכתוב כאשר זמם לעשותנקט כלומר שעדיו הם שזממו להעיד עליו. וז\"ל רש\"י שהוא מזומם שהעדים שקרנים ובמחשבתן הרעה הרגוהו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מפשיטין אותו את בגדיו</b>. לפי שהוא ממהר למות. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>מלפניו</b>. פירש\"י ערותו. ומ\"ש הר\"ב פרק אחד. הוא לשון הברייתא בגמרא ופירש\"י שעליה: \n",
+                    "<b>והאשה וכו' דברי ר' יהודה</b>. והא שמעינן ליה לר' יהודה דחייש להרהורא דתנן [במשנה ה' פ\"ק דסוטה] הכהן אוחז בבגדיה אם נקרעו נקרעו וכו' ר' יהודה אומר אם היה לבה נאה לא היה מגלהו וכו' אמר רבה התם היינו טעמא שמא תצא מב\"ד זכאה ויתגרו בה פרחי כהונה. [כדכתב שם הר\"ב] הכא הא מקטלה. וכי תימא אתי לאתגרויי באחרנייתא. אמר רבה גמירי אין יצה\"ר שולט אלא במי שעיניו רואות. גמ' ועיין עוד לקמן: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים וכו'</b>. ואין האשה נסקלת ערומה. והכי סתם לן תנא בספ\"ג דסוטה ושם פירשתיו בס\"ד והעתקתי הגמ' דקאמרה דטעמא דלא עבדינן לה תרתי להמיתה ולייסרה בבזיון כזה. דכתיב (ויקרא י״ט:י״ח) ואהבת לרעך כמוך. ברור לו מיתה יפה ולא תבזהו. ותו בגמ' דרבנן ור\"י בהא פליגי הכא. דרבנן סברי בזיוניה דאיניש עדיף ליה. כלומר גדול בעיניו טפי מניחא דגופיה. הלכך נוח לה שתסקל בלבושה ותשהה למות. ואע\"ג דאיכא צערא דגופה ולא תבזה אותה להפשיטה. הלכך זו היא ברירת מיתה יפה. ור\"י סבר ניחא דגופיה עדיף ליה. גדול בעיניו טפי מבזיוניה הלכך כשתפשיטנה זו היא יפה לה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היה גבוה שתי קומות</b>. תנא וקומה שלו הרי כאן ג'. ומי בעינן כולי האי. ורמינהו מה בור שהוא כדי להמית י\"ט. אף כל כדי להמית י' טפחים [משנה ה' פ\"ה דב\"ק] אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר קרא ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה [שימות מהר]. [רש\"י] אי הכי ליגבהיה טפי. משום דמנוול. פירש\"י אם גבוה יותר מדאי מתפרר גופו ואיבריו מתפרקים וכריסו נבקעת: \n",
+                    "<b>דוחפו</b>. גמ'. מנין שבדחייה. שנאמר (שמות י״ט:י״ג) כי סקול יסקל או ירה יירה. הנה השוה הנסקל שנפל את האבן עליו. עם הנדחף שנפל הוא בעצמו לארץ. הרמב\"ם פט\"ו מהלכות סנהדרין. וכתבו התוס' סקילה נאמרה תחלה בכתוב ואפ\"ה עבדינן ליה לבסוף משום דאשכחן קרא דסמיך סקילה למיתה. דכתיב (דברים י״ז:ה׳) וסקלתם באבנים ומתו. ע\"כ. ומנין דלמדין לדורות מסיני. תלמוד לומר סקל יסקל פירש\"י ל' עתיד ולא כתב כי סקל סקל או ירה ירה: \n",
+                    "<b>נהפך על לבו</b>. לשון הרמב\"ם פט\"ו מהלכות סנהדרין. דוחפו על מתניו מאחוריו. והוא נהפך ונופל על לבו לארץ: \n",
+                    "<b>הופכו על מתניו</b>. לשון הר\"ב שכשהוא מושכב פרקדן מגונה יותר <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכן פירש\"י ול' פרקדן פי' בערוך אפוי בקידה: \n",
+                    "<b>ואם לאו השני נוטל את החבן וכו'</b>. ולא סגי בירייה לחוד מדכתיב סקל יסקל או ירה יירה ורבויא הוא מדלא כתיב כי סקל או ירה. ומדכתיב או לחלק שמעינן שאם מת בדחייה דיצא. גמ': \n",
+                    "<b>ונותנה על לבו</b>. נתינה זו לאו דוקא. דסקילה משמע ע\"י השלכה כמה דאת אומר ויסקל באבנים את דוד שמואל ב' ט\"ז ובודאי שלא נתן אבנים על דוד אלא שהשליכם לעומתו כמו שהוא אומר עוד שם. ויסקל באבנים לעומתו. אלא ה\"ק מתני' שנותנו על לבו ע\"י השלכה. וכן מפורש בגמרא שהאבן היה משוי שני בני אדם. ושני העדים מדלים אותה ושדי לה חד מנייהו שמשליך יותר בכח. ששנים המשליכים א' מעכב השני. וכן העתיק הרמב\"ם ומשליך האבן על לבו: \n",
+                    "<b>שנאמר יד העדים תהיה בו בראשונה</b>. לפי שאותו הדבר אצלם אמת שהשיגוהו בחושיהם והוא אצלינו ספור דברים שאין אנו יודעים אלא מה ששמענו מהם. ולפיכך צוה השם יתברך שיהיו העדים ממונים על הענין. וזהו ענין נראה. הרמב\"ם בפירוש משנה ג' פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>כל הנסקלין נתלים</b>. מפרש בגמרא דדריש רבויי ומעוטי. והומת ותלית רבוי. כי קללת מעוט. אי הוו מקרבי להדדי לא הוה מרבינן אלא עכו\"ם דדמי ליה בכל מילי [שכופר בעיקר כמותו] השתא דמרחקי מהדדי אהני לרבויי שאר הנסקלין. ולא מיעט אלא שאר מיתות ב\"ד: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים אין נתלה אלא המגדף ועובד ע\"ז</b>. דדרשינן כללי ופרטי. והומת ותלית כלל. כי קללת פרט. אי הוו מקרבי להדדי [אמרינן] אין בכלל אלא מה שבפרט הני אין מידי אחרינא לא. השתא דמרחקי מהדדי אהני לרבויי עכו\"ם דדמי ליה בכל מילי. והיינו דאיכא בין פרט למיעוט. דפרט הוא פירוש הכלל. ואין בכלל אלא מה שבפרט. וכי מתרחק מהני לרבויי מה דדמי לפרטא בכל מילי ותו לא. [*אבל הדורשו במעוט לא עקר את הכלל ממקומו. אלא מעטו במקצת שמתחלה היה משמע כל דבר. ובא המעוט ומעט משמעו שלא תאמר הכל במשמע. אלא כגון זה הכתוב אחריו והדומין לו] והכי מפרשא בגמ'. והר\"ב שכתב הטעם דעכו\"ם מקרי נמי מגדף. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פט\"ו. דקדקתי בירושלמי ובספרי. ולא מצאתי שדרשו כן: \n",
+                    "<b>ואין האשה נתלית</b>. שנאמר (דברים כ״א:כ״ב) וכי יהיה באיש חטא וגו' ותלית. איש ולא אשה. ור' אליעזר דריש לרבות בן סורר ומורה. איש. ולא בן. [*כדתנן בריש פ\"ח בן ולא איש] חטא. מי שעל חטאו נהרג. יצא בן סורר ומורה שעל שם סופו נהרג [כדתנן פ\"ח משנה ה'] הוי מעוט אחר מעוט. ואין מעוט אחר מעוט אלא לרבות. גמ'. [*וקצת קשה לי דהא לר' אליעזר כל הנסקלין נתלין. ובן סורר ומורה נאמר בו ורגמוהו וכדתנן במשנה ד' פ\"ז וא\"כ למה צריך לרבויי]: \n",
+                    "<b>ואין דנים שנים ביום אחד</b>. עיין מ\"ש במשנה ד' פ\"י. וכתב הר\"ב אלא תלייתן של נשים הללו הוראת שעה היתה. שעה הוצרכה לכך שהיו בנות ישראל פרוצות בכשפים ועשה סייג לשעה ותלאן לפרסומא למלתא. ודן את כולן ביום אחד מפני קרוביהן שלא יתקשרו להצילן. רש\"י: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר הקורה מוטה על הכותל וכו'</b>. כתב הר\"ב וטעמא דר' יוסי לפי שהעץ שנתלה עליו נקבר עמו. מקבר תקברנו יתירא נפקא לן. רש\"י דף מ\"ה. ומ\"ש הר\"ב יצא זה שמחוסר חפירה ותלישה וקבורה. ורבנן חפירה לאו כלום היא ולא מיעטה התורה אלא שלא יהא העץ במחובר כלומר שמחוסר קציצה. והכי איתא בגמ'. אבל ז\"ש חפירה לא כלום היא. בגמ' גרסינן תלישה ומ\"מ חפירה ותלישה דבדברי ר\"י גרסינן נמי בגמרא. ומיהו הח\"ש מוחק חפירה. ולגירסת הר\"ב דגרס ורבנן חפירה וכו' אפשר למחוק תלישה. דהא עיקר תלישת המחובר מעיקרו היא. כדאמרינן תלוש ולבסוף חברו. אלא מדנקטיה הכא לתלישת מחובר מעיקרו. קציצה. שייך למקרי לגבה. תלישה לתלוש ונתחבר. שוב מצאתי בפי' הרמב\"ם כדברי. שכתב חפירה ולא תלישה. אע\"פ שכתב קציצה. הלכך יש למחוק תלישה. אבל לא שלחתי בו יד להגיה אחרי שהר\"ב העתיק מהגמרא שלפניו כמו שהיא ג\"כ לפנינו: \n",
+                    "<b>שם שמים מתחלל</b>. שמזכירין שזה ברכו. רש\"י. ולפיכך אמרו בגמרא ובברייתא שמשהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה וגומרין את דינו וממיתין אותו ואח\"כ תולין אותו. אחד קושר ואחד מתיר [כלומר אין שהות בינתים] כדי לקיים מצות תלייה והעתיקה הרמב\"ם בפט\"ו מהלכות סנהדרין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כביכול ה\"ג בס\"א</b>. וגירסת הרמב\"ם אינה כן משום דשכינה נמי ל\"ג ליה. ומפרש לכולה מתניתין בבני אדם המדברים. אבל להר\"ב דגרס שכינה. וכן גירסת נ\"י. איכא למגרס נמי כביכול ופי' כביכול כתבתי ברפ\"ד דמגילה. לשון רש\"י כביכול נאמר בהקב\"ה כבאדם שיכול להאמר בו כן. ע\"כ. ומצאתי עכשיו בתשבי שהביא ראיה שנמצא. כב. משמשים ביחד בתחלת התיבה ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה (ישעיהו א׳:כ״ו): \n",
+                    "<b>קלני</b>. כתב הר\"ב איני קל מראשי ומדכתיב קללת מפיק ליה ר\"מ (וכד\"א) [כמ\"ד] קיל לית. ופרכינן האי כבד עלי ראשי כבד עלי זרועי מבעי לי' כלומר ואמאי מכנה ואומר איני קל לימא כבד עלי. ומסיק אלא כמ\"ד קיל לי עלמא פירש\"י אני מכנה ואיני רוצה להזכיר כבדות בעצמי. ותו פריך האי קללת מבעי ליה לגופה. שמגדף בתליה ודדמי ליה למר כדאית ליה. ולמר כדאית ליה. ומשני א\"כ נימא קרא מקלל מאי קללת ואי כולה להכי נימא קרא קלת מאי קללת. ש\"מ תרתי: \n",
+                    "<b>כל המלין את מתו עובר וכו'</b>. כדיליף בגמרא בברייתא מרבוי דתקברנו: \n",
+                    "<b>ולא היו קוברין אותן בקברות אבותיהן</b>. פי' הר\"ב לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק. שנאמר (מלכים ב י״ג:כ״א) ויהי הם קוברים איש והנה ראו את הגדוד וישליכו את האיש בקבר אלישע ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו. דאילו לקיימי ויהי נא פי שנים ברוחך אלי. דהא תניא על רגליו עמד ולביתו לא הלך. אלא ויהי נא פי שנים אקיים בנעמן שריפא מצרעתו שהיא שקולה כמת. שנאמר (במדבר י״ב:י״ב) אל נא תהי כמת. גמרא [דף מ\"ז] : \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נתעכל הבשר</b>. לשון הר\"ב כבר נתכפר לו במיתתו ובבזיונו. וכן לשון רש\"י. ור\"ל בזיון העיכול. ונ\"י שכתב בזיון הורדה לתחתית. יתכן לאית דאמרי שכתב הר\"ב על פי מה שאפרשהו. אלא שצ\"ל דלנ\"י סתימת גולל כפירוש רש\"י דלקמן וכמנהג הארצות שנותנין המת בארון שלם ומכסין אותו ואח\"כ מורידין הארון עסם המת בקבר. כמ\"ש בטור י\"ד סימן שס\"ב ולשון נתעכל לשון כלייה הוא. והרמב\"ם בפרק י\"ד מהלכות סנהדרין העתיק נתאכל באלף. ועיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ד דיומא. וע' פרק דלקמן מ\"ז בפירוש הר\"ב: \n",
+                    "<b>ולא היו מתאבלין</b>. כתב הר\"ב כדי שתהא בזיונן כפרה להם. ואית דאמרי לפי שהאבלות כו' ובאותה שעה כו' שלא נגמרה כפרתן עד שיתעכל הבשר. והואיל ואדחי האבלות. אדחי. נראה לפרש דלאית דאמרי מניעת האבלות לא לכפרה היא אלא שאין ראוי להתאבל עליהם כשעדיין לא נגמרה כפרתן. וכן לשון הרמב\"ם ואין ראוי להתאבל על הרוגי ב\"ד לפי שאין עונותיהם מכופרים כו'. ע\"כ. וטעמא מבואר הוא דבאבוד רשעים רנה ולא אבלות. אבל לאחר שנגמרה כפרתן כיון שנקלה הרי הוא כאחיך וראוי הי' להתאבל. אלא הואיל ואדחי. אדחי. וקשיא לי דהאי דהואיל ואדחי אדחי עצ כרחנו צריכין אנו לומר ג\"כ לפירושא קמא דאע\"ג דטעמא דמניעת אבילות הוא משום כפרה. מ\"מ כי נגמרה כפרתן שהוא אחר העיכול כמ\"ש הר\"ב ג\"כ בפירושא קמא אמאי לא מתאבל תו עליהן. אלא על כרחך הואיל ואדחי אדחי. וא\"כ ה\"ל להר\"ב לפרש הך הואיל ואדחי בפירוש קמא ולא ה\"ל לחלק בין שני הפירושים אלא במניעת התחלת האבלות. דלפירוש קמא משום כפרה. ולפירוש שני שאינם ראוים להתאבל עליהן. אבל במניעת סוף האבלות שוים הם שני הפירושים בטעם אחד. דהואיל ואדחי אדחי. ודקדקתי לדעת מוצא הדברים שכתב הר\"ב וראיתי שזה הלשון כדי שתהא בדונן כפרה להם. לשון רש\"י הוא בפירוש המשנה. והך אית דאמרי דברי הרמב\"ם הן. אבל יש להן שורש בגמרא. אלא שלא נאמר שם כלשון וכסגנון זה. דמעיקרא מסקינן בגמרא דאין אבלות לפי שלא נגמרה כפרתן עד אחר העיכול. ואהא מהדר רב אשי וחולק בזה הלשון. אבלות מאימתי קא מתחלא מסתימת הגולל. כפרה מאימתי קא הויא. מכי חזו צערה דקברא פורתא. הואיל ואדחי ידחו אי הכי למה לי עיכול בשר משום דלא אפשר. ופירש\"י דרב אשי אמר דלא בעינן לכפרה עיכול בשר אלא צערא דחיבוט הקבר פורתא מכפרת. וטעמא דלא היו מתאבלים הואיל ואדחי. ואין ה\"נ דהיה רשאי לקוברו בקבר אבותיהם אחר צערא דקברא פורתא. אלא דלא אפשר ליטלו. משום דנבקע כריסו ומסריח. ע\"כ. והשתא טעמא דכדי שתהא בזיונן כפרה להם סגיא נמי לרב אשי. אלא דלסוגיא קמא באותו טעם מספיקין שאין מתאבלים כל עיקר עד ליקוט עצמות. שאז חל עליו אבלות הליקוט דתנן סוף פרק ח' דפסחים. דודאי כשנקברים בקבורת האבות שמתחייב בכל דיניהן. אבל לרב אשי לא סגי האי טעמא שלא להתאבל מכי חזי צערא דקברא פורתא. ובעי לטעמא הואיל ואדחי. ומיהו לרב אשי נמי דין אבלות ליקוט יש לו. שזה לא היה חל קודם הליקוט ולא שייך לומר שנדחה. ואדחי לא קאי על אבלות הליקוט. וכן נמי לסברת הרמב\"ם דאין מתאבלים היינו אין ראוי כו' לפרש סוגיא קמא נמי מטעם דאין ראוי כו'. ואיכא בינייהו כדאמרן. דלסוגיא קמא אין צריך לטעם דאדחי שזה הטעם דאין ראוי מספיק לזמן העיכול. ולרב אשי אינו מספיק אלא עד התחלת העיכול. ומשם ולהלן צריך לטעמא דהואיל ואדחי. ומכל מקום לסוגיא קמא ולרב אשי. דין אבלות הליקוט יש לו. ולא אמרן דאדחי אלא מהאבלות שלא דליקוט וכמ\"ש לפירוש רש\"י. ונמצינו למדין דהר\"ב והרמב\"ם שכתבו שלא נגמרה כפרתן עד שיתעכל והואיל ואדחי אדחי. שלא בדוקא הוא אלא כלומר עד שיתחיל להתעכל. דהיינו מכי חזי צערא דקברא פורתא. ושבטעם מניעת האבלות יש לפרש לסוגיא קמא ולרב אשי בטעם אחד. רוצה לומר לרש\"י שניהם נתכונו לטעם שתהא בזיון. אלא לסוגיא קמא סגי בהך טעמא לכל מניעת האבלות עד הליקוט. ולרב אשי לא סגי אלא עד התחלת העיכול. ומשם עד גמר העיכול. מטעם דהואיל ואדחי. וכן נמי להרמב\"ם סוגיא קמא ורב אשי. טעם אחד להם במניעת האבלות. לפי שאינו ראוי [להתאבל] כו'. אלא דלסוגיא קמא מספיק לכל המניעה ולרב אשי צריך גם כן להואיל ואדחי כדפרישית לרש\"י. וניחא לפרש דברי הר\"ב באית דאמרי כו'. דאין מתאבלים כו'. מטעם בזיון. כשטת רש\"י שהתחיל בה הר\"ב ועד שיתעכל נפרש בין בלשון הר\"ב בין בלשון הרמב\"ם. דרוצה לומר עד התחלת העיכול וזה אמת ברור. ובפירוש משיסתם הגולל יש להר\"ב פירושים שונים. האחד במ\"ג פ\"ז דנזיר. שמפרש כפירוש רש\"י כסוי הארון. והשני במ\"ד פ\"ב דאהלות שמפרש כפירוש רבינו תם. אבן שסותם פי הקבר מלמעלה. [ולעד\"ן שאפשר לומר דמ\"ש הר\"ב והואיל ואדחי אדחי. אשני פירושים קאי. ודו\"ק]: \n",
+                    "<b>אבל אוננין</b>. דאין זה כבוד להרוג. ואין כפרתו נמנעת בכך שאין אנינות אלא בלב בלבד. רש\"י. ולסברת הרמב\"ם דטעם מניעת האבלות לפי שאין ראוי להתאבל כו' היינו כשהאבלות נראה לזולתו. אבל להתאונן בלבו ואין רואה. זה אינו שלא מן הראוי. דמכל מקום קרובו הוא: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>סקילה שרפה כו'</b>. כתב הר\"ב סקילה חמורה משרפה כו' אפרש בס\"ד לקמן בפ\"ט משנה ג'. ומ\"ש הר\"ב ונפקא מינה למי שנתחייב שתי מיתות כו'. וכ\"פ רש\"י והרמב\"ם ונ\"י. ומשנה ד' דפ\"ט היא. ויש לתמוה דלא נקטי המשנה דלעיל מההיא. דשנים מחייבי מיתות ב\"ד שנתערבו נידונין בקלה. וי\"ל דרבותא דחמירא עדיפא. ועוד י\"ל דניחא להו למנקט נפקותא באדם א': \n",
+                    "<b>חנק</b>. אע\"ג דלא כתיב בהדיא. ארבע מיתות גמרא גמירי לה. וכל מיתה האמורה בתורה בסתם אי. אתה רשאי (לו) להחמיר עליה אלא להקל עליה. ולר\"ש דאמר חנק חמורה מהרג. נאמר מיתה בידי שמים. ונאמר מיתה בידי אדם. מה מיתה האמורה בידי שמים. מיתה שאין בה רושם. אף מיתה האמורה בידי אדם מיתה שאין בה רושם ואימא שרפה מדאמר רחמנא בת כהן בשרפה. מכלל דהא [בת ישראל] לא בת שרפה היא. [הלכך מות יומת הנואף ע\"כ חנק הוא [רש\"י]. גמרא דף נ\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ארכובותיו</b>. לשון וארכובתה דא לדא נקשן (דניאל ה׳:ו׳): והוא הפרק האמצעי שבין הרגל והירך. [*ועיין [בהר\"ב] פ\"ד דחולין משנה ו']: \n",
+                    "<b>קשה לתוך הרכה</b>. כתב הר\"ב קשה מבפנים לחנוק ורכה מבחוץ להגין. וז\"ל רש\"י קשה לתוך הרכה. מפני שהרכה אינה חונקת לפתוח פיו. והקשה מחבל את גרונו ומנוולתו. לפיכך קשה מבפנים. ע\"כ. וז\"ל הרמב\"ם קשה בתוך הרכה. כדי שלא יצטער בשרו בלבד הקשה בשעת חנקו. ע\"כ. ופירוש בלבד מל' לבדין דמשנה ט' פ\"ט דכלאים: \n",
+                    "<b>זה מושך אצלו כו'</b>. ל' הרמב\"ם פט\"ו מהלכות סנהדרין. ושני עדיו זה מושך כו': \n",
+                    "<b>אף הוא אם מת כו'</b>. כתב הר\"ב כלומר אם היה מת כו' ומסיים רש\"י אף הוא לישנא בעלמא הוא כלומר אם יחניקוהו אף הוא ימות בידם ואין זו שרפה: \n",
+                    "<b>בצבת</b>. תרגום ומלקחיה. וצבתהא. כ\"כ הר\"ב במשנה ו' פ\"ה דאבות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יהודה אומר ניוול הוא זה</b>. לשון הר\"ב שהורגו מעומד. ובברייתא פירש דטעמא דפליג ר' יהודה אדרבנן. מפני שאמרה תורה כו'. הכי תניא אמר להן רבי יהודה לחכמים אף אני יודע שמיתה מנוולת היא. אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה כו'. ונמצינו למדין דר\"י לא יקרא ניוול למיתה שאמרו רבנן אלא מפני שאמרה תורה כו'. ולא דקפדינן אניוול. דהא המיתה שהוא אומר היא מנוולת. כמו שאמר בעצמו. ולשון רש\"י רבי יהודה אומר ניוול הוא זה השתא משמע מפני שהורגו מעומד ונופל. ע\"כ. וכ\"כ נ\"י. ומה שכתב הר\"ב ואמרו ליה רבנן כיון דכתיב סייף באורייתא כו' לאו מינייהו גמרינן. דאי לא תימא הכי. הא דתניא שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי. היכי שרפינן והכתיב ובחוקותיהם לא תלכו. אלא כיון דכתיב שרפה באירייתא דכתיב (ירמיה ל\"ד) ובמשרפות אבותיך וגו' לאו מינייהו קא גמרינן. הכי נמי כיון דכתיב סייף כו'. ומ\"ש הר\"ב דאמר קרא נקם ינקם. נקימה זו איני יודע מה היא. כשהוא אומר (ויקרא כ\"ו) והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית. הוי אומר נקימה זו סייף. כדתניא בגמרא [דף נ\"ב] ומ\"מ תימה על הר\"ב דהוה ליה למנקט מקרא המפורש בו חרב דאמר קרא לפי חרב. גבי עיר הנדחת. ובגמרא פריך ואימא דבריז ליה מבריז. [תוקעה בבטנו או בגרונו. רש\"י] ומשני לפי חרב כתיב [פיפיות של חרב. ב' צדדין] ואימא דעביד ליה גיסטרא [חולקו לארכו לשנים] אמר קרא ואהבת לרעך כמוך. ברור לו מיתה יפה:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>אלו הן הנסקלין</b>. כתב הר\"ב אית מינייהו דכתיב בהו סקילה בהדיא. והן המולך ובעל אוב וידעוני בפרשת קדושים. ומגדף בפרשת אמור. ועובד ע\"ז בפרשת שופטים. ומחלל השבת בפרשת שלח. ונערה המאורסה. ובן סורר ומורה. בפרשת תצא. והמסית בפרשת ראה. ומ\"ש הר\"ב והנך דלא כתיבא בהו סקילה כתיב בהו דמיו בו כו'. והן האם. ואשת האב. והכלה. והזכור. ומקלל אביו ואמו. וכולן בפרשת קדושים. ונשארו מקצת שלא נכתב בהן דמיו [בו].  או דמיהם בם. והם הבא על הבהמה. והאשה המביאה כו' וילפינן לה בברייתא בגמרא [דף נ\"ד ע\"ב]. והעתיקה הרמב\"ם בפירושו. והוא שנאמר בשוכב עם בהמה (שם כ') ואת הבהמה תהרוגו ונאמר במסית כי הרג תהרגנו. מה להלן בסקילה. אף כאן בסקילה. [*וכמיתת הבהמה בך מיתת השוכב] ומדיח מפרש בגמרא סוף פ\"י דף פ\"ט דגמרינן הדחה הדחה ממסית. ויש לדקדק בסידרא דנקטא מתניתין מאי טעמא. והרמב\"ם בפרק ט\"ו מהלכות סנהדרין הקדים נערה המאורסה קודם הזכור. והמסית והמדיח והמכשף קודם למחלל השבת. ואפשר לומר בטעמא משום דהבא על האם כו' עד והאשה המביאה כו' כתובין כן בסדר אחרי ובסדר קדושים זה אחר זה. ולא הקדים המכשף אע\"פ שהוא נזכר בפרשת משפטים קודם פרשת העריות. לפי שאלו הם הרבים לפיכך הקדימן. והמולך אע\"פ שבפרשת קדושים נקדם לכולן. מ\"מ הואיל ובפרשת אחרי נכתב בין הכלה להזכור לא ראה להקדימו וכן ג\"כ שלא להכניסו בין העריות. וראה גם כן להקדים קודם אליו. המגדף. והעובד ע\"ז. שהם נוגעים בהש\"י יותר מהמולך שהוא חוק האומות בעלמא לתנא דידן. ומפני שהמגדף הוא המברך השם. ראוי להקדימו לעובד ע\"ז ג\"כ שאין נוגע בשם עצמו. וסמך בעל אוב וידעוני אחר המולך. שכן נסמך אחריו בפרשת קדושים. וכך הם כתובים עוד בפרשת שופטים. והיה ראוי לסמוך אח\"כ מקלל אביו ואמו כמו שהם סדורים ג\"כ אחר אוב וידעוני בפרשת קדושים. אלא שראה להקדים מחלל את השבת. שהוא מיקל ומחלל בכבוד אביו שבשמים. שהוא כמכחיש במעשה בראשית. ועוד שדומה לענין עובד ע\"ז שכן הושוו במשנה סוף פ\"ח. ופירש הר\"ב [שם] לפי ששניהם כופרים בעיקר. ומפני שהמולך נזכר אצל העריות. הסמיכו ג\"כ אצלם ונמשכו להסמיך כל אלו שסמך. ועכשיו חוזר וסמך נערה המאורסה שהיא ג\"כ ערוה. אלא שענינה מרוחק מהן בכתוב שהיא נאמרה במשנה תורה בפרשת תצא. לפיכך לא חש לסמכה אצלם. והסמיך המולך וכל אלו. מהטעמים שכתבתי. ועכשיו הקדימה למסית ומדיח אע\"פ שנכתבו בתורה קודם. ואיחר מכשף אע\"פ שהוא בפ' משפטים קודם הכל. לפי שהוא אוחז הסדר דברישא שהקדים עריות. ואחר עריות שנה עובד ע\"ז ואח\"כ אוב וידעוני. וכן כאן אחר נערה המאורסה. שנה מסית ומדיח שהוא עובד ע\"ז. ואח\"כ מכשף שהוא כענין אוב וידעוני. ולא נשאר כי אם בן סורר ומורה והוא גם כן מאוחר בתורה בפרשת כי תצא. ואע\"פ ששם נכתב קודם נערה המאורסה כבר אמרנו טעם הקדימה לנערה המאורסה: \n",
+                    "<b>הזכור</b>. נקב המשכב מקרי זכור. רש\"י דף נ\"ד ע\"ב. וכתבו התוספות [דף נ\"ד ע\"א ד\"ה הבא] דהא דלא קתני והביא זכר עליו. אע\"ג דכתיב בהדיא מות יומתו שניהם. איכא למימר דלישנא דקרא נקט דכתיב ואת זכר לא תשכב. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ועל הבהמה</b>. והמביא בהמה עליו נמי חייב כדילפינן מדכתיב (שמות כ״ב:י״ח) כל שוכב עם בהמה מות יומת. אם אינו ענין לשוכב [*שכבר נאמר (ויקרא כ׳:ט״ו) ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה תנהו ענין לנשכב. למדנו עונש אזהרה מניין כו'. וכתבו התוספות [נ\"ד] דמשום דלא כתיב בהדיא אלא מדרשא. לא קתני לה: \n",
+                    "<b>והאשה המביאה את הבהמה</b>. עליה. רש\"י ונ\"י. וכן בריש פרק קמא דכריתות כתב רש\"י כן אבל בנוסחתינו שם גרסינן הכי בהדיא ובירושלמי בנוסח המשנה. והאשה המביאה עליה את הבהמה: \n",
+                    "<b>[*הבא על האם</b>. בשוגג. רש\"י]: \n",
+                    "<b>חייב עליה משום אם ומשום אשת אב</b>. הא דלא קתני אשת איש. משום דהכא לאחר מיתה איירי. תוספות: \n",
+                    "<b>משום אם ומשום אשת האב</b>. לשון הר\"ב דבכולהו עריות כתיב בהו כרת. וכתיב בהו חלוק חטאות כן הגהתי מלשון רש\"י. ועיין בכריתות פ\"ג משנה ה': \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר אינו חייב אלא משום האם בלבד דכתיב (ויקרא י״ח:ז׳) ערות אביך</b>. וערות אמך לא תגלה אמך היא. ערות אביך. זו אשת אביך. שנאמר כאן ערות אביך. ונאמר להלן (שם כ') ערות אביו גילה מה להלן באישות הכתוב מדבר דהא רישא דקרא איש אשר ישכב את אשת אביו. אף כאן באישות הכתוב מדבר. ולמדנו בין לאזהרה בין לעונש. ומשמע בין אשת אביו שהיא אמו בין אשת אביו שאינה אמו. וחייב עליה משום אשת אביו. אמו שאינה אשת אביו מנין. תלמוד לומר ערות אמך לא תגלה אמך היא. משום אמו אתה מחייבו. ואי אתה מחייבו משום אשת אב. וארישא [דקרא] ערות אביך דבמשמעותיה אשת אביו שהיא אמו. ושאינה אמו. קא מהדר וקאמר אמך היא שאם אשת אביו היא אמו שאינו מתחייב משום אשת אב אלא משום אמו בלבד. ורבנן ערות אביך ממש. ולחייבו שתים. משום ואת זכר. ומשום ערות אביך. ואשת אב לא רמיזא הכא. הלכך לא אתיא אמך היא למעוטי. אלא אתיא לחייבו על אמו שאינה אשת אביו. כאמו שהיא אשת אביו. והכי משמע אמך היא בהוייתה היא. כל צדדין שוין בה. בין שהיא אשת אב. בין שאינה אשת אב. גמרא: \n",
+                    "<b>חייב עליה משום אשת האב</b>. ומשום אשת איש. ולר\"י כי היכי דדריש אמך היא למעוטי שאינו חייב משום אשת אב. הכי נמי דריש ערות אביך היא. משום אשת אב אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת איש דכיון דמחייב עליה רישא דקרא משום אשת האב. משמע נמי אשת איש. ואתא היא ואפקיה. [רש\"י] ובברייתא פליג בהדיא כדאמר אביי. ורבנן ערות אביך היא מבעי להו לאזהרה לאשת אביו לאחר מיתה. ורבי יהודה מערות אשת אביך לא תגלה נפקא ליה. ורבנן ההיא לאזהרה לאשת אביו. דלר\"י בג\"ש נפקא ליה כמ\"ש לעיל: \n",
+                    "<b>בין לאחר מיתה</b>. בשלמא לר\"י נפקא ליה עונש מאזהרה בג\"ש. אלא רבנן אזהרה שמענו [כדלעיל] עונש מנין. אמרי לך ההיא ערות אביו גילה דמפיק לה ר\"י לג\"ש. מפקי לה אינהו לעונש דאשת אביו לאחר מיתה: \n",
+                    "<b>בין לאחר מיתה</b>. אחיוב דאשת אב קאי. דמרבי ליה קרא. אבל שם אשת איש לאחר מיתה לא קאמר. רש\"י: \n",
+                    "<b>בין מן האירוסין</b>. כתב הר\"ב דכיון שקדשה כו'. דגמר קיחה קיחה כו' וכ\"כ רש\"י. וכלומר דקיחה זו לאו קיחת חופה היא. אלא קיחת קדושין כסף. דגמר משדה עפרון. כמ\"ש בפירוש הר\"ב דריש קדושין: \n",
+                    "<b>הבא על כלתו כו'</b>. ולחייב נמי משום אשת בנו. [דהא שני לאוין ושני שמות הן ערות כלתך לא תגלה אשת בנך היא לא תגלה ערותה] אמר אביי פתח הכתוב בכלתו. וסיים באשת בנו. [דכתיב היא ומשמע היא האמורה ברישא דקרא] לומר לך זו היא כלתו זו היא אשת בנו. גמרא. והאי דהדר וכתביה. לחייב עליה אף לאחר מיתה. רש\"י: \n",
+                    "<b>הבא על הזכור</b>. תימה למאי נפקא מינה נקט לזה הכא: \n",
+                    "<b>[*אם אדם חטא כו'</b>. אע\"פ שלא נשנה מפורש במשנתינו שהבהמה נהרגת מ\"מ בכח מה שנשנה שהשוכב עמה בסקילה שלא למדנוהו אלא ממה שהבהמה נסקלת. כמ\"ש לעיל שם. שייך שפיר למתני הא דאם אדם חטא כו': \n",
+                    "<b>תקלה</b>. מכשול עון. רש\"י]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד שיפרש השם</b>. [*פירש\"י שיזכור את השם. אבל אם לא הוציא שם מפיו. אלא שמע שם יוציא מפי אחר וברכו. פטור. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ויברך השם בשם. [*ברייתא ומ\"ש הר\"ב] שנאמר ונוקב שם ה' בנקבו שם. [*הכי מפרש שמואל להברייתא] ופירש\"י להכי אהדריה בהאי קרא. לומר לך עד שיקוב שם בשם. ע\"כ. ועיין מ\"ש במ\"ח. ובגמרא מסקינן דהאי נוקב לישנא דברוכי הוא דאמר קרא (שם כ\"ד) ויקוב ויקלל למימרא דנוקב קללה הוא. ודלמא עד דעבד תרווייהו. [פירושו באותיותיו ופירושם. דכתיב (במדבר א׳:י״ז) אשר נקבו בשמות. וברוכי]. לא סלקא דעתך דכתיב (ויקרא כ״ד:י״ד) הוצא את המקלל ולא כתיב הוצא את הנוקב והמקלל. שמע מינה חדא היא: \n",
+                    "<b>יכה יוסי וכו'</b>. כתב הר\"ב אני שמעתי מפני שהוא בן ארבע אותיות וכו'. אם שמע לא קרא בפירוש רש\"י שהרי בפירש\"י כתוב כל זה. ולשון הרמב\"ם בפ\"ב מהלכות ע\"ז שם בן ד' אותיות. אל\"ף דל\"ת נו\"ן יו\"ד. ויש מי שמפרש שאינו חייב אלא על שם יהו\"ה. ואני אומר שעל שניהם הוא נסקל. ע\"כ. ומדברי רש\"י בגמרא [דף ס'] נראה שדעתו שם ההויה. ומהא דכתבו רש\"י והר\"ב דיוסי עולה בגימטריא אלהים. ורש\"י מסיים והיינו יכה זה את זה ע\"כ. נראה שדעתם שהשם שיברך וכו'. לא בעינן שיהא שם המיוחד גם כן אלא סגי אם הוא מן השמות שאינם נמחקים. כמו אלהים. וכ\"כ הרמב\"ם ויברך אותו בשם מן השמות שאינם נמחקים. אבל הכ\"מ כתב שצ\"ע מנא ליה הא דלמא בעינן שיברך בשם המיוחד ושהרמ\"ה השיג ג\"כ עליו בזה. ושחכמי לוני\"ל טענו בעד הרמב\"ם. ע\"כ. ועיין מ\"ש סוף פ\"ד דשבועות [ד\"ה המקלל] : \n",
+                    "<b>אמור מה ששמעת בפירוש</b>. כתב הכ\"מ בירושלמי פריך ואמרינן ליה גדוף. ומשני. אלא אותו השם שאמרתי לפניכם קלל. ובו קלל. כלומר מזכיר שם בן ד' אותיות ואומר השם הזה הזכיר המגדף וקלל אותו וקלל בו. כלומר יכה יוסי את יוסי. ולא ידעתי למה לא כתב הרמב\"ם זה. ע\"כ. ולי נראה שבדין השמיטו הרמב\"ם משום דכיון דבגמרא דידן לא חש לפרושי הכי ש\"מ דס\"ל לגמרא דידן דאין ה\"נ שהיה צריך שיאמר ממש הלשון כאשר שמעו. דאילו סברה גמרא דידן דמתני' לאו כמשמעה ה\"ל לפרש הואיל שיש לנו מקום לטעות ולהבין שיאמר [ממש] הלשון כאשר שמעו ואתיא חורבה מינה. אלא ודאי דאין הכי נמי דכמשמעות המשנה הוא שיאמר בלשון ההוא ששמעו ממש. ולענין קושית הירושלמי וכי אמרינן ליה גדוף נ\"ל דלא קשיא דכשאומרים לו כן. לא לגדוף מכוונין. לא אנו ולא הוא. אלא כדי לקיים מצות סקילה במברך השם ומצותו אינה מתקיימת אלא בכך. ולפיכך נתחייב לומר לו שיפרש. מידי דהוה אסוטה שצותה התורה בפירוש שימחק שמו הגדול במים ומפני הספק. כ\"ש בכאן שלעדים שיעידו הוא ודאי שזה נתחייב מיתה. ויש לנו לקיים המצוה להמיתו. והרי אינה מתקיימת אלא בכך: \n",
+                    "<b>והריינין עומדין</b>. דאמר קרא. ואהוד בא אליו והוא יושב בעליית המקרה אשר לו לבדו ויאמר אהוד דבר אלהים לי אליך ויקם מעל הכסא (שופטים ג' כ'). והלא דברים קל וחומר ומה עגלון מלך מואב שהוא נכרי ולא ידע אלא בכינוי. עמד. ישראל ושם המפורש עאכ\"ו. גמ': \n",
+                    "<b>וקורעין</b>. גמרא דכתיב (מלכים ב' י\"ח ל\"ז) ויבא אליקים בן חלקיהו ושבנא הסופר ויואח בן אסף המזכיר אל חזקיהו קרועי בגדים פירש רש\"י על הגידופים ששמעו מפי רבשקה כדכתיב אשר שלחו מלך אשור לחרף אלהים חי (שם י\"ט ד'). והא דלא תנן שהעדים קורעים לפי שאין חייבים בקריעה שכבר קרעו בשעה ששמעו. ברייתא. ופרכינן וכי קרעו בשעה ששמעו מאי הוה הא קא שמעי השתא. ומשני לא ס\"ד דכתיב ויהי כשמוע המלך חזקיה ויקרע את בגדיו (שם י\"ט א') המלך חזקיה קרע. והם לא קרעו. ותמהו התוס' היאך אמרו למלך מה ששמעו בפירוש הא גבי עדים תנן כל היום היו דנין את העדים בכינוי. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ולא מאחין</b>. אתיא קריעה קריעה. כתיב הכא וקרועי בגדים וכתיב התם ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ולא ראהו עוד ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים (מלכים ב' י\"ב) ממשמע שנאמר ויקרעם לשנים. איני יודע שהם קרעים. ומה תלמוד לומר קרעים מלמד שהן קרעים לעולם. גמ'. ולשון מאחין כתבתי במשנה ז' פ\"ג דמ\"ק: \n",
+                    "<b>והשני אומר אף אני כמוהו</b>. אמר ריש לקיש ש\"מ אף אני כמוהו כשר בדיני ממונות ובדיני נפשות. ומעלה הוא דעבוד רבנן [שהצריכו העדים לפרש עדותן כדתנן במשנה ו' פ\"ג לענין דיני ממונות. ומשנה ד' פרק ה' לענין דיני נפשות] והכא כיון דלא אפשר אוקמוהו רבנן אדאורייתא. דאי סלקא דעתך פסול. הכא משום דלא אפשר קטלינן לגברא. [בתמיה] : \n",
+                    "<b>והשלישי אומר וכו'</b>. כתב הר\"ב אתיא כמ\"ד מה שנים וכו' במשנה ז' פרק קמא דמכות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העובר ע\"ז אחד העובד וכו'</b>. עיין מ\"ש במשנה י' בס\"ד: \n",
+                    "<b>ואחד הזובח וכו'</b>. ולחשוב נמי זורק [דבשלמא מקבל ומוליך לא קשיא לן אע\"ג דעבודת פנים הן דלא אשכחן דלהוו עבודות שנעשה לשם ע\"ז כדאשכחן הנך. זביחה. ויזבחו לו. (שמות ל\"ב). קיטור. אשר חלב זבחימו (דברים ל״ב:ל״ח). ניסוך. ישתו יין נסיכם (שם) אי נמי וקטר לבעל והסך נסכים [ירמיה מ\"ד יז] [*ומיהו דם אשכחן בע\"ז בל אסיך נסכיהם מדם] (תהלים ט\"ז ד') אמר אביי זורק היינו מנסך כדכתיב בל אסיך נסכיהם מדם. מנא הני מילי [דמחייב בהני עבודות אף בשלא כדרכה] דת\"ר אילו נאמר זובח יחרם. הייתי אומר בזובח קדשים בחוץ הכתוב מדבר ת\"ל לאלהים בזובח לע\"ז הכתוב מדבר אין לי אלא בזובח מקטר ומנסך מנין ת\"ל (שמות כ״ב:י״ט) בלתי לה' לבדו. ריקן העבודות כולן לשם המיוחד לפי שיצאה זביחה לידון בעבודת פנים. מנין לרבות השתחואה [דלאו עבודה היא בפנים] ת\"ל (דברים כ\"ב) וילך ויעבוד אלהים אחרים וישתחו להם וסמיך ליה והוצאת את האיש ההוא וגו'. עונש שמענו אזהרה מנין ת\"ל (שמות ל״ד:י״ד) כי לא תשתחוה לאל אחר. יכול שאני מרבה [מהשתחויה כל שהיא דרך כבוד אע\"פ שהוא שלא כדרכה] המגפף והמנשק והמנעיל ת\"ל זובח. זביחה בכלל היתה. ולמה יצאת. להקיש אליה ולומר לך מה זביחה מיוחדת שהיא עבודת פנים וחייבים עליה מיתה אף כל שהיא עבודת פנים וחייבים עליה מיתה. יצאה השתחויה לידון בעצמה. יצאת זביחה לידון על הכלל כולו. גמרא: \n",
+                    "<b>המגפף</b>. הוא שיחבק אותה צורה. תרגום ויחבק לו וגפף לו. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>[*הנודר בשמו</b>. פירש הר\"ב קונם וכו' בשם ע\"ז פלונית. כן לשון רש\"י ומסיים אם ארחץ]: \n",
+                    "<b>והמקיים</b>. כתב הר\"ב נשבע. *)ושבועה מתרגם מקיים. רש\"י: \n",
+                    "<b>זו היא עבודתו</b>. כתב הר\"ב ואפי' נתכוין לבזותו וכו' חייב חטאת. בגמרא. אע\"ג דמכוין לבזויי. ומש\"ה מפרש הר\"ב לענין חיוב חטאת. דכיון דלבזויי מכוין לא שייך חיוב מיתה וכ\"פ הרמב\"ם לענין חטאת בפירושו ובחבורו פ\"ג מהלכות ע\"ז וכתב הכ\"מ דאילו במזיד ולענין סקילה א\"א דהא מוטעה הוא. ע\"כ. ותימה על רש\"י שמפרש וזהו עבודתו וחייב עליו מיתה. וי\"ל דדעתו כיון שהתרו בו אע\"פ שהוא מוטעה וסובר דאין התראתם כלום כיון שרוצה לבזות. אעפ\"כ חייב מיתה דהא התרו ביה. וזו דעת הרמ\"ך שהשיג על הרמב\"ם בפ\"ה מהלכות יסודי התורה: \n",
+                    "<b>[*למרקוליס</b>. כתב רש\"י מצדדין ג' אבנים אחת מכאן ואחת מכאן ואחת מלמעלה על גביהן. וקורין אותו מרקוליס. ועובדין אותה בזריקת אבנים. ע\"כ. וז\"ש הר\"ב במר דכנתא בפ' עד כמה במסכת בכורות דף ל'. ומ\"ש במר דשרוטה בפרק גיד הנשה (חולין דף צ\"ד)]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ויעביר באש</b>. לשון הר\"ב מעבירו מצד זה לצד זה. וז\"ל הרמב\"ם זו העברה אינה שרפה כמו שחשב המון רב למאד. אבל עיקרו הוא כשהיו מבעירין אש והיו מלהטין אותו לשם אותו הפסל הידוע שהיו עובדין אותה בכך והוא הנקרא מולך. והיה אוחז אחד מבניו ונותן אותו ביד המשמש בעסק אותו הנעבד. והיה מעבירו על האש מצד זה לצד זה ע\"כ. וכ\"כ רש\"י שאינה שרפה. ודייק לה מדקתני בברייתא המעביר עצמו פטור. אלמא לאחר העברה הוא חי. והא דאמרינן גבי חזקיה שסכתו אמו סלמנדריא. לאו למולך היה. אלא לאלהי ספרוים דהתם שרפה כתיב. ע\"כ. וההעברה משמע מלשון הרמב\"ם שהכומרים מעבירין. וכן לשון רש\"י. וסתמא דמלתא שמשין שלה קא מעבירין לה. ע\"כ. אבל בחבורו פ\"ו מהלכות ע\"ז כתב ואותן הכהנים נותנין הבן לאביו אחר שנמסר בידן להעבירו באש [ברשותן] ואבי הבן הוא שמעביר בנו על האש. וכתב הכ\"מ דלא ימצא בך מעביר משמע שהוא עצמו מעביר. ע\"כ: \n",
+                    "<b>עד שימסור ויעביר</b>. לשון הר\"ב שנאמר [לא] תתן להעביר. משמע ליה לתנא נתינה הבאה לכלל העברה ולא משמע ליה נתינה על. מנת להעביר לחיוביה על נתינה לחודה. רש\"י: \n",
+                    "<b>פיתום</b>. שם המכשף. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב לוקח גלגולת של מת וכו'. גמרא. ואין זה דורש אל המתים. לפי שדורש אל המתים אינו עושה מעשה. אלא כדתניא ודורש אל המתים. זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה. פירש\"י שד של בית הקברות יהא אוהבו ומסייעו בכשפיו. ע\"כ. והרמב\"ם כתב בפרק י\"א מהלכות ע\"ז כדי שיבא מת בחלום ויודיעו מה ששאל עליו. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב לאחר שנתאכל. עיין מ\"ש בלשון זה בסוף פרק דלעיל: \n",
+                    "<b>[*המדבר משחיו</b>. והר\"ב העתיק והמדבר. וכן מוכח בברייתא דתרתי נינהו. ומ\"ש הר\"ב ויש שעושין וכו'. לשון רש\"י. מעלה את המת מן הארץ. ומושיב לו בשחיו תחת זרעותיו ומדבר משחי איישל\"א בלע\"ז]: \n",
+                    "<b>וידעוני</b>. כתב הר\"ב חיה ששמה ידוע וכו' וכשרוצים לצוד אותה מורים בחצים וכו' לפי שאין יכולים לקרב אליה שהיא מזקת כמ\"ש הר\"ב במ\"ה פ\"ח דכלאים. ובגמרא ת\"ר ידעוני זה המניח עצם ידוע בפיו והוא מדבר מאליו [*ע\"י כשפים לשון רש\"י בפירוש המשנה] והעתיקה הרמב\"ם. ועיין מ\"ש בזה במשנה ב' פ\"ק דכריתות: \n",
+                    "<b>[*והנשאל בהם</b>. פירש הר\"ב שבא ושואל וכו' וכן פירש\"י. ותמיהני על לשון המשנה דקתני בלשון נפעל וכן נמצא ג\"כ במדרש ג' דברים באוב וכו' שהביא רש\"י בשמואל א' כ\"ח. והנשאל. והכוונה על השואל וצ\"ע]: \n",
+                    "<b>באזהרה</b>. כתב הר\"ב דאל תפנו אל האובות. וכפירש\"י ומסיים ואזהרה דמכשפים גופייהו מלא ימצא בך. וכתבו התוספות וקשה דאי אל תפנו אזהרה לנשאל א\"כ יהא בו כרת דכתיב בפרשת קדושים והנפש אשר תפנה וכו' והכרתי אותה. וי\"ל איפכא דאזהרה לנשאל מלא ימצא בך. דכתיב בקרא בתריה שואל אוב וידעוני. ע\"כ. וכ\"כ הרמב\"ם פרק י\"א מהלכות עכו\"ם אסור לכאול בעל אוב וידעוני. שנאמר לא ימצא בך. ובפ\"ו כתב העושה אוב או ידעוני וכו'. ואזהרה שלהן מנין שנא' אל תפנו. ע\"כ. והכ\"מ כתב שכן הוא בת\"כ פרשת קדושים. ע\"כ. וחפשתי ולא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>מצאתי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בדבר שחייבים על זדונו כרת וכו'</b>. מכלל דאיכא מידי דחלול שבת הוי. ואין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו כרת. מאי היא. תחומין ואליבא דר\"ע [דיליף להו מקראי במסכת סוטה פרק ה' משנה ג' ואין חייבין עליהם כרת. דהא תנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ולא פליג ר\"ע]. והבערה ואליבא דרבי יוסי דאמר לא תבערו ללאו יצאת. כמ\"ש בסוף משנה א' פרק ד': \n",
+                    "<b>המקלל אביו ואמו</b>. עיין בריש פרק י\"א: \n",
+                    "<b>וחכמים פוטרים</b>. [גמרא מאן חכמים <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>רבי מנחם בר רבי יוסי היא]. דתניא ר' מנחם בר\"י אומר בנקבו שם יומת מה תלמוד לומר שם [אם אינו עניין לו דהא כתיב ונוקב שם] לימד על מקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקללם בשם. וכתב רש\"י ר' מנחם לא ס\"ל הא דדרשינן לעיל [משנה ה'] מהאי קרא עד שיברך שם בשם. ואפילו לא ברך שם בשם אלא יתברך יוסי. רבי מנחם בר' יוסי מחייב עליה. ע\"כ. והר\"ב וכן הרמב\"ם שפירשו לעיל להך דרשה דעד שיברך שם בשם ש\"מ דהכי ס\"ל להלכה. דאי לאו הכי בענין המשנה אינו מוכרח לפרש כן. ועוד בהדיא פסק כן הרמב\"ם בחבורו פ\"ב מהלכות עכו\"ם. והכא במשנתינו מסתמא הלכה כחכמים וכן פסקו הר\"ב והרמב\"ם בסוף פ\"ד דשבועות. דהתם נשנית ג\"כ משנתינו זאת ואיך אפשר לפסוק כשניהם. דאי הך דרשא. לא אתיא אידך. והכ\"מ בפ\"ב מהלכות עכו\"ם כתב דטעמא דהרמב\"ם שפוסק במשנה ה' שצריך שיברך השם בשם. לאו מהך דרשא דבנקבו שם דהא איצטריך להכא ללמד על מקלל אביו. אלא מדסתמא מתניא הכי בברייתא. עד שינקוב השם בשם פסק הכי. ואפשר דמקרא אחרינא דריש. עכ\"ד. והוא דוחק. ובתוספות דשבועות [דף ל\"ו] בנקבו שם יומת מה ת\"ל. תימה הא איצטריך לכדדרשינן דאינו חייב עד שיברך שם בשם. ע\"כ. נראה מדעתם דס\"ל נמי דלענין הדין הלכה כשתיהן דמברך השם אינו חייב עד שינקוב השם בשם. ולענין מקלל אביו נמי אינו חייב אלא המקלל בשם. אלא שיש להם תימה מנלן לדרוש תרווייהו מחד קרא. אך אין להניח ההלכות אע\"פ שיש כאן תימה. ומ\"מ תימה יש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד שתהא נערה</b>. כתב הר\"ב ולא קטנה זו דברי ר\"מ. דאמר בכתובות [ריש] פ\"ג קטנה אין לה קנס דנערה דוקא ולא קטנה. הלכך גבי נערה המאורסה אין קטנה במשמע. אבל חכמים שנחלקו עליו. ואמרו יש קנס במקום מכר כמ\"ש הר\"ב שם. חלוקין עליו אף כאן. ואומרין אף קטנה במשמע ולא מיעט הכתוב אלא בוגרת. גמרא. וע\"ש בפ\"ג דכתובות מ\"ח בפירוש הר\"ב בתנאי דשתי שערות: \n",
+                    "<b>בתולה</b>. כתב הר\"ב ולא בעולה. ואם נבעלה שלא כדרכה וכו' כולם בסקילה. דממשכבי אשה אתרבו שלא כדרכה לכל העריות ב[ריש] פ\"ו דיבמות [*והא דכולם בסקילה לאו כ\"ע היא כמ\"ש לקמן בד\"ה באו וכו']: \n",
+                    "<b>והיא בבית אביה</b>. בפרשת מוציא שם רע כתיב (דברים כ\"ב) לזנות בית אביה. והתם נמי סקילה כתיבא. רש\"י: \n",
+                    "<b>באו עליה שנים הראשון בסקילה וכו'</b>. כשבא עליה הראשון כדרכה. הרמב\"ם. וקשיא לי מאי קמ\"ל פשיטא. בתולה תנן ורש\"י פירש באו עליה שנים ועדיין היא בתולה כגון שבאו עליה שלא כדרכה. הראשון בסקילה. דמשכבי אשה כתיב (ויקרא י\"ח). והשני בחנק דבעולה היא. והא סתמא רבי היא דאמר שלא כדרכה נפקא ליה מכלל בתולה. מדכתיב (דברים כ\"ב) ומת האיש אשר שכב עמה לבדו. למעוטי כה\"ג. דאע\"ג דקרינא ביה בתולה. אין בסקילה אלא אחד מהם אותו ששכב עמה לבדו דהיינו ראשון שביאתו היתה יחידית: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>זה הדיוט שהסית</b>. כתב הר\"ב דוקא הדיוט שהסית שנביא שהסית מיתתו בחנק. דמיתה כתיבא ביה. וכל מיתה האמורה בתורה סתם. אינה אלא חנק [כמ\"ש בריש פירקין] גמרא פ\"י ד' פ\"ט. ועיין מ\"ש בסוף מתניתין: \n",
+                    "<b>המסית את ההדיוט</b>. כתב הר\"ב למעוטי מסית את הרבים וכו' שמיתתו בחנק דגמרינן הדחה הדחה מנביא. ולא גמרינן הדחה הדחה ממסית [כדכתבינן במתניתין ד'] דדנין מסית רבים ממסית רבים. ואין דנין מסית רבים ממסית יחיד. וכ\"ת דנין הדיוט מהדיוט ואין דנין הדיוט מנביא. כיון שהדיח אין לך הדיוט גדול מזה. גמרא שם: \n",
+                    "<b>אין מכמינין חוץ מזו</b>. כלומר שכל חייבי מיתות צריכין התראה. רש\"י: \n",
+                    "<b>מכמינין</b>. כתב הר\"ב לשון מארב דמתרגמינן וארב לו. וכמן ליה. רש\"י: \n",
+                    "<b>חרץ מזו</b>. כלומר חוץ ממיתה זו שדין המומת בה להכמין לו והרמב\"ם העתיק בפ\"ה מהלכות עבודת כוכבים חוץ מזה: \n",
+                    "<b>[*אמר לשנים</b>. יחד הן עצמם נעשו עדים. ואין צריך להתרות בו כשאר חייבי מיתות אלא מביאים אותו לב\"ד כדכתיב (שם י\"ז) לא תחמול ולא תכסה עליו. רש\"י]: \n",
+                    "<b>הוא אומר וכו'</b>. הניסת צריך להשיבו יש לי חברים וכו'. רש\"י: \n",
+                    "<b>[*מכמינין לו עדים</b>. ולא סגי בחד ואותו שאומר לו. כיון שמקילין בהכמנה. מה שא\"כ בשאר מיתות ב\"ד. ומשום הכי נמי ביחיד צ\"ל לו היאך נניח וכו']: \n",
+                    "<b>האומר אעבוד וכו'</b>. כתב הר\"ב הוי מסית וחייב וכ\"פ הרמב\"ם דבלשון שאומר המסית היא מתניתין. וכ\"כ בחבורו ריש פ\"ה מהלכות עכו\"ם. וכתב עליו הכ\"מ וז\"ל. וא\"ת היכי קאמר שלשון שאומר המסית הוא אעבוד שאינו אומר *)[אליו] תעבוד או נעבוד. ונ\"ל שאומר אעבוד אני בתחלה ואתה אחרי. ע\"כ. אבל בגמרא דף ס\"א רמינן לה אמתניתין ו' דתנן העובד ע\"ז עובד אין אומר לא. ואילו הכא באומר בלבד מחייב ליה דשמעינן מינה דמשמע לה לגמרא דמתניתין בניסת האומר מיירי. והיינו דתנן אעבוד. וכלומר שנתרצה לו קמ\"ל דבהכי נתחייב אף הניסת ואפילו לא עבד. ולענין רומיא דמתניתין כמה שנויי משנינן. רבה משני דלעיל באומר אינו מקבלו עלי אלא בעבודה. ורב יוסף משני כדבעינן לכתוב לקמן. ואביי משני כאן בניסת מעצמו וצריך שיעבוד. כאן בניסת מאחרים דכתיב לא תאבה. הא אבה וכו'. ורבא אמר תרוייהו בניסת מאחרים. הא דא\"ל כך מריעה ומטיבה וכו' דגריר בתריה וקרינן ביה הא אבה וכו'. ורב אשי אמר הך דהכא בישראל מומר. ורבינא אמר לא זו אף זו קתני. וראיתי בחבורו של הרמב\"ם שהוא תופס שינוי רב יוסף דמשני כאן ביחיד הניסת דלא ממליך. וטעי בתריה וקרינן ביה לא תאבה לו ולא תשמע אליו. הא אבה ושמע חייב. ולעיל ברבים הניסתים דמימלכים ולא טעו בתריה אפילו כי נתרצו הלכך לא קרינא ביה אבה ושמע. שהרי כתב בריש פרק ד' מהלכות עכו\"ם מדיחי עיר מישראל וכו'. אע\"פ שלא עבדו ע\"ז [דאם לא כן תיפוק ליה דחייבים מטעם שעבדו] אלא הדיחו את יושבי עירם עד שעבדו אותה. ובריש פ\"ה כתב המסית אחד מישראל וכו' אע\"פ שלא עבד המסית ולא המוסת עבודת כוכבים אלא מפני שהורהו לעבוד ע\"כ. ותמיהני דהא אביי אותביה לרב יוסף מברייתא דדייק מינה לא שני בין ניסת דרבים לניסת דיחיד להך מלתא. ולא שני לה רב יוסף כלל. וצ\"ע שהכ\"מ לא העיר בזה: \n",
+                    "<b>אלך</b>. ואעבוד. שמחוסר הליכה אע\"ג דאיכא למימר אדהכי הדר ביה. רש\"י בגמרא דף ס\"א: \n",
+                    "<b>נלך ונעבוד</b>. אע\"פ שכלל עצמו עם אחרים דאיכא למימר הני אחרים לא אזלי ואיהו נמי לא ליזול. רש\"י שם: \n",
+                    "<b>המדיח זה החומר נלך ונעבוד ע\"ז</b>. פירש הר\"ב מדיח את הרבים גמרא. וטעמא דבסקילה דגמרינן הדחה הדחה ממסית. גמרא דף פ\"ט. ואל תקשה דלגמר מנביא. דהך סיפא כרבנן דסבירא להו דנביא נמי בסקילה. ורישא שכתבתי בה דנביא בחנק כר\"ש היא כדאמרינן בגמ' דהכא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולא האוחז את העינים</b>. רבי עקיבא אומר וכו'. לכאורה נראה דר' עקיבא לאפלוגי אתא ואיכא למימר דלתנא קמא אוחז העינים ממעיט מסקילה. ולא ממלקות. דחייב משום לא תעוננו. וכדאשכחן סברא זו להרמב\"ם בפי\"א מהלכות עכו\"ם בהעתקת ברייתא דאיזה מעונן חכמים אומרים זה האוחז את העינים. ופליג רבי עקיבא ואמר פטור אף ממלקות. וגם סברא זו להרמב\"ם שם בהעתקת משנתינו ויהיב טעמא מפני שלאו זה שנאמר במכשף בכלל לא ימצא בך הוא ולאו שניתן לאזהרת מיתת ב\"ד הוא. ואין לוקין עליו שנאמר (שמות כ״ב:י״ז) מכשפה לא תחיה. ע\"כ. וממ\"ש הרמב\"ם בפירש המשנה וז\"ל אמרו פטור. הוא פטור אבל אסור. כגון פטורי שבת וחייב מלקות. ע\"כ. ולאו מלקות ממש אלא כעין מלקות. כלומר מכת מרדות. והרי פטורי שבת כך הס וכמו שכתבתי כבר בזה בריש מסכת שבת בס\"ד. אלא דבגמרא [דף ס\"ז ע\"ב] אמר אביי הלכות כשפים כהלכות שבת. יש מהן בסקילה. ויש מהן פטור אבל אסור וכו' העושה מעשה בסקילה. האוחז את העינים פטור אבל אסור. שמעינן מינה דאליביה דר' [עקיבא] קאמר למלתיה הלכך מסתבר למימר דסבירא ליה דלא פליג ר\"ע דאי איתא דסבירא ליה דפליג. אלא שהלכה כמותו. הכי הוה ליה למימר הלכה כר\"ע. הלכך הלכות כשפים וכו'. ואף הרמב\"ם על כרחנו ס\"ל דלא פליג. דאי ס\"ל דפליג. ובהא פליגי דלת\"ק חייב מלקות מלא תעוננו ולר\"ע פטור. היאך מזכי שטרא אבי תרי ופסק דחייב מלקות כרבנן ושהוא פטור כר\"ע אבל כי נימא דר\"ע לא פליג אלא חכמים דמתניתין ור\"ע כ\"ע ס\"ל דפטור אבל אסור הא דכתב בהעתקת הברייתא דחייב מלקות. איכא לתרוצי כמ\"ש הכ\"מ *) [בשם הר\"ר יהושע מבני בניו של הרמב\"ם] דמשנתינו בדאתרי ביה משום מכשף והעתקתו הברייתא בדאתרי ביה משום לא תעוננו אי נמי דתרי גווני אחיזת עינים הם. חד דמעשה תמהון וחייב. וחד דמכשף ופטור. והבדל זה לא ישיגנו אלא היודע בדברים ההם. ע\"כ. הלכך איכא למימר דר\"ע לא לאפלוגי אתא. וגם לת\"ק פטור אבל אסור. ולישנא דר\"ע אומר לא קשיא. דטובא איכא כותיה דלא פליג וכמ\"ש בפ\"ג [משנה ו'] ממסכת בכורים: \n",
+                    "<b>ולא האוחז את העינים</b>. כתב הר\"ב מראה לבריות כאילו עושה. ואינו עושה כלום. וכן לשון רש\"י. ולדברי הכ\"מ שכתבתי דחייב מלקות משום לא תעוננו. הקשה הוא ז\"ל והא לאו שאין בו מעשה הוא ואין לוקין עליו כמ\"ש הר\"ב במשנה י\"א פ\"ז דפסחים ועיין [בהר\"ב] ריש מסכת תמורה. ותירץ דלאו למימרא שלא עשה מעשה כלל דכל האוחז העינים הוא עושה מעשה כדי לאחוז העינים. אלא היינו לומר שאותו מעשה שנראה לבני אדם שעושה. לא עשאו באמת אלא שנדמה להם כך. ע\"כ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בן ולא איש</b>. הקטן פטור שלא בא לכלל מצות. כתב הר\"ב הלכך חיוביה בתר הכי הוא. והכי קאמר קרא כי יהיה לאיש בן. הסמוך לגבורתו של איש וכו'. וכתבו התוספות וא\"ת דלמא שנה שלפני גדלות. כדאשכחן במופלא הסמוך לאיש [במשנה ו' פ\"ה דנדה] ומפרש ר\"ת דהכא דריש. לאיש דמשמע לשון גבור כדכתיב (מלכים א ב׳:ב׳) וחזקת והיית לאיש [מה שאין כן בנדרים דאיש מרוחק מיפליא דהכי כתיב (במדבר ו׳:ב׳) איש או אשה כי יפליא] [ולא כתיב כי יפליא איש או אשה. כד\"א (שמות כ״א:ז׳) וכי ימכור איש את בתו. א\"נ דייק מדלא כתב והיית איש]. וא\"ת א\"כ למה לן במתניתין טעמא דשלא בא לכלל מצות וי\"ל דהוה אמינא דמקודם הבאת שערות מתחיל הזמן דסמוך לגבורתו של איש. ואפילו הוי יותר משלשה חדשים לא הוה חייש במה שבימי קטנות כיון דאינו ראוי להוליד. דקרינן ביה בן ולא אב. ע\"כ. ועיין מ\"ש במשנה י\"א פ\"ו דנדה [ד\"ה עד שיקיף]. [*והא דכתבו התוספות. ואפילו הוי יותר משלשה חדשים. (כלומר) [צ\"ל משום] דאע\"ג ששנינו ועד שיקיף וכו'. אפילו הכי כי מלאו ליה שלשה חדשים משהביא שתי שערות אע\"פ שלא הקיף אינו נעשה בן סורר ומורה. כדתני דבי רבי ישמעאל בן ולא אב. ואמרי במערבא. בן ולא הראוי לקרותו אב. כדאמר רבי כרוספדאי אמר רבי שבתי כל ימיו של בן סורר ומורה אינן אלא ג' חדשים בלבד כלומר אע\"פ שלא הקיף דהא אם בא על אשה משהביא שתי שערות. ונתעברה. ניכר העובר בשלשה חדשים. וראוי לקרותו אב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>משיאכל טרטימר בשר כו'</b>. כל אלו תנאים הנזכרים באכילה זו בפרקין. כתב הרמב\"ם בפרק ז' מהלכות ממרים שהן כולן הלכה מפי הקבלה: \n",
+                    "<b>טרטימר</b>. כתב הר\"ב חצי מנה. טרטימר זה איני יודע מהו. אלא שמתוך שכפל ר\"י ביין כופל אף בבשר. ונמצא טרטימר חצי מנה. גמרא. ושם כתוב בתי\"ו. אבל הערוך הביאו בערך טי\"ת: \n",
+                    "<b>אכל טבל כו'</b>. עד שלא נפדו. נ\"א ל\"ג לה ומלתא פשיטא דל\"ג דהא אינו נעשה [בן] סורר ומורה עד שיאכל בשר וישתה יין. וכן לא העתיק הרמב\"ם בפ\"ז מהלכות ממרים ונשתבשו הספרים ממסכת ברכות. שבת. עירובין. ופסחים. דהתם שפיר מיתנייה: \n",
+                    "<b>אכל דבר שהוא מצוה</b>. כתב הר\"ב דרבנן. לאתויי תנחומי אבלים דאי מרישא ה\"א חבורת מצוה היינו כהנים כו' [*גמרא לאתויי כו'. ופירש\"י דאי מרישא. כו'] ואני תמה דהא עבור החדש נמי לאו דאורייתא דלא מצינו לסעודה זו שנצטוינו עליה בתורה. וצ\"ע: \n",
+                    "<b>אכל כל מאכל כו' לאתויי דבילה קעילית</b>. שתה כל משקה כו' [לאתויי] דבש וחלב דתניא אכל דבילה קעילית ושתה דבש וחלב. ונכנס למקדש חייב [משום יין ושכר אל תשת (ויקרא י׳:ט׳) ובכהן עסקינן]. גמרא: \n",
+                    "<b>ואף על פי שאין ראיה לדבר</b>. דדלמא ממאכל אחרינא נמי קרי ליה זולל. ומיהו שלמה אהא אזהריה דממשיך טפי. זכר לדבר דבבשר מקרי זולל וביין מקרי סובא. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומשל אמו</b>. לשון הר\"ב כגון שנתן לה אחר כו'. על מנת שאין לבעלה רשות בהן. גמרא. ועיין מ\"ש במ\"ו פ\"ז דעירובין. ובמ\"ח פ' בתרא דנדרי': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד שיהו שניהם רוצים</b>. שנאמר ותפשו בו אביו ואמו. הרמב\"ם סוף הלכות ממרים: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר אם לא היתה אמו ראויה לאביו</b>. פירש הר\"ב שוה ודומה לאביו סי' דכתיב איננו שומע בקולנו. גמרא. ומ\"ש מדלא כתיב בקולותינו או בקולינו ביו\"ד. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב ומדקול בעינן שוים. מראה וקומה נמי בעינן שוים. גמרא. ונ\"ל לפי שכן אתה מוצא בשנים שהשוה אותן הכתוב בדברים והצריכום ג\"כ שיהו שוים במראה וקומה. והן שני שעירי יום הכפורים. כדתנן בריש פ\"ו דיומא. והא דבפירוש הרמב\"ם כתוב ר\"ל שתהא דומה במראה ובקומה. לפי שנאמר אביו ואמו *) ואמרו. ע\"כ. נראה בעיני דלשון קצרה הוא. ואסיפא דקרא דואמרו סמיך דכתיב ביה איננו שומע בקולנו וכדדרשינן בגמרא כמ\"ש הר\"ב: \n",
+                    "<b>חרשים</b>. כתב הר\"ב התורה אמרה איננו שומע בקולנו. דמשמע דבשעת הקול וכו'. וז\"ל רש\"י ואיכא להפוכי לזכותא ולמדרש דבשעת הקול וכו': \n",
+                    "<b>מתרין</b>. כתב הר\"ב בפני שנים. גמרא. ופירש\"י דבעינן עדים שהוכיחו ועבר שאין אביו ואמו נאמנים עליו להרגו דכתיב (דברים י״ז:ו׳) ע\"פ שנים עדים יומת המת. וכתב עוד בפירוש המשנה וז\"ל מתרין בו לאו משום התראה גמורה כשאר עבירות שאין לוקין אלא בהתראה דהא התראת עדים בעי [כלומר וכאן אביו ואמו מתרין בו משמע] ועוד זו ספק התראה אם עובר הוא אם לאו שלא מיד בפניהם הוא עובר אלא בסתר ולאחר זמן הוא עושה אלא מוכיחין אותו דבעינן ויסרו אותו שלא ירגיל. ואם לא שמע מלקין וכו'. ע\"כ. אבל הרמב\"ם כתב בסוף הלכות ממרים וז\"ל מביאין אותו וכו' לב\"ד של שלשה וכו' ומביאין שני עדים שגנב וכו' ואכל וכו' אחר ההתראה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>זה זהו שלקה בפניכם</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דבעי ליה זה ולא סומין וכו'. לכתוב בננו הוא. פירש\"י. ומשמע הוא שלקה בפניכם. ע\"כ. מאי בננו זה ש\"מ תרתי. גמרא. והא לא קשיא דדלמא לזה ולא סומין לחוד אתא. דלעולם לא מפקינן קרא ממשמעותי'. דמשמע שמעמידין אותו לפני ב\"ד ואומרים שזהו שלקה בפניכם. אלא מדהוה מצי למכתב הוא והוה נמי משמע הכי. וכתב זה. ש\"מ אף למעוטי סומין נמי אתא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בן סורר ומורה נדון על שם סופו וכו'</b>. תניא ר\"י הגלילי אומר וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר. ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לב\"ד ליסקל אלא הגיעה תורה לסוף דעתו וכו'. גמרא. ועמ\"ש במשנה ה' פ\"י: \n",
+                    "<b>שקט וכו' לצדיקים הנאה להם וכו'</b>. שיש להם פנאי לעסוק בתורה ובמצות רש\"י. כלומר ולא שיהו שקטים גם מטרדת תורה ומצות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הבא במחתרת נדון ע\"ש סופו</b>. גמרא. אמר רבא מ\"ט דמחתרת חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואמר אם יעמוד וכו'. ועמ\"ש במשנה ה' פ\"י. וא\"ת א\"כ למה מחתרת אפילו הבא שלא ע\"י מחתרת נמי הא איתנהו ברייתות בגמרא [דף ע\"ב ע\"ב] ולרמב\"ם בפירושו וכן בחבורו פ\"ט מה' גניבה תרוייהו ס\"ל דמחתרת לאו דוקא וה\"ה לבא דרך גגו חצרו וקרפיפו אלא שמפני שרוב גנבים מצוים במחתרת דבר הכתוב בהוה ולרש\"י חדא מנייהו סברא דאין ה\"נ דדוקא מחתרת. דמחתרת זו היא התראתו. דכיון דטרח [*ומסר נפשיה] לחתור. אדעתא דלהרוג בא ואמרה התורה השכם והרגו. אבל נכנס [*לחצרו וגגו דרך הפתח] צריך התראה שיעמוד כנגדו על ממונו. וזה יקבל ההתראה שע\"מ כן בא שאם יעמוד כנגדו שיהרגנו: \n",
+                    "<b>אם יש לו דמים</b>. כחי הוא חשוב. ורציחה היא אם יהרגנו בעל הבית. רש\"י בפירוש החומש: \n",
+                    "<b>אם אין לו דמים פטור</b>. כתב הר\"ב [*שכיון שהוא מתחייב בנפשו פטור וכו'] ואף על פי שניצול. פטור מן התשלומין דקיימא לן חייבי מיתות שוגגין כגון שלא התרו בהן אין משלמין ממון שעם המיתה אף על פי שאין נהרגין. רש\"י. וכה\"ג בגמרא דף ע\"ג דהמותר להציל בנפשו פטור מתשלומין מהאי טעמא דאין אדם מת ומשלם. ואי קשיא דברפ\"ג דכתובות פירש הר\"ב והרמב\"ם גם בחבורו פ\"ק מהלכות נערה דחייבי מיתות ב\"ד הן דפטירי מתשלומין. וכן לשון רש\"י שם דף ל'. לא קשיא ולא מידי דלא אתא אלא לאפוקי כרת דבידי שמים דלא פטירי. אבל כל שנימות על ידי אדם בכלל מיתות ב\"ד הוא שהרי אינו בידי שמים. והרשות נתונה לאדם להמיתו. הא למה זה דומה למאמרם בפ\"ג דב\"ק עביד אינש דינא לנפשיה. הרי שדין היחיד [גם] כשעושה לעצמו דינו דין לענין ממון וכאילו נדון בב\"ד. ואין סותרין דינו כשעשה כהלכה. ה\"נ לענין נפשות *)כשעשה כהלכה דינו מקרי דין ובכלל מחוייבי מיתות ב\"ד הוא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואלו הן שמצילין אותן בנפשן</b>. דומיא דמתניתין דלעיל דניתן רשות להרוג הבא במחתרת שהוא כדי להציל עצמו שבידוע שלהרגהו בא: \n",
+                    "<b>ואחר הזכור</b>. כתב הר\"ב דאמר קרא ולנער וגו' כתיב חסר ה\"א ונדרש מקרא ומסורת רש\"י. והכא ליכא למימר דמש\"ה כתיב נער דאפילו קטנה משמע כמ\"ש במשנה ח' פ\"ג דכתובות. דע\"כ הכא לאו בקטנה איירי אלא בבת עונשין. תוספות. ומ\"ש הר\"ב וה\"ה לכל חייבי כריתות ומיתות ב\"ד שבעריות. דלא ניתן להציל בנפשם אלא מדבר שהוא ערוה. ויש בה קלון ופגם לנרדף רש\"י. דומיא דנערה המאורסה. ומ\"ש הר\"ב דכתיב חטא מות וכו'. ואי כתב רחמנא חטא ה\"א אפילו חייבי לאוין כתב רחמנא מות. ואי כתב רחמנא מות. ה\"א חייבי מיתות ב\"ד אין חייבי כריתות לא. כתב רחמנא חטא. ולכתוב רחמנא חטא מות. ולא לכתוב נער נערה [שהרי הן בכלל] אין ה\"נ ואלא נער נערה חד למעוטי ע\"ז [וה\"ה שבת. תוספות] [ד\"ה חד] וחד למעוטי בהמה. גמרא: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ואלו הן הנשרפין</b>. וכן ברפ\"ג דמכות תנן ואלו אבל בנוסח ירושלמי ל\"ג בוי\"ו כמו באינך ומיהו ברפ\"ב דפאה גרס ואלו: \n",
+                    "<b>הבא על אשה ובתה</b>. כתב הר\"ב על אשה שכבר נשא בתה. דהיינו חמותו. דחמותו כתיב בהדיא כמ\"ש בדבור יש בכלל וכו' ובגמרא תני אשה שכבר נשא בתה: \n",
+                    "<b>ובת כהן שזינתה</b>. כתב הר\"ב היא בשרפה אבל בועלה אלא בחנק. כדתנן ברפי\"א: \n",
+                    "<b>יש בכלל אשה ובתה</b>. כתב הר\"ב כלומר באשה ובתה וכו' ומינה ילפינן כולהו הנך נמי דאיתנהו בשרפה. דת\"ר נאמר כאן זמה. ונאמר להלן באזהרה זמה. מה להלן בתה. ובת בתה. ובת בנה כדתנן בריש יבמות. אף כאן בתה ובת בתה. ובת בנה. מה להלן שאר הבא ממנו דהיינו בתו. ובת בנו ובת בתו מאנוסתו דלאו בכלל אשה ובתה דע\"י קדושין. [כשאר הבא ממנה] והתם ביבמות יליף לה מערות דבת בנך וגו' דבאנוסתו. [אף כאן שאר הבא ממנו כשאר הבא ממנה] וכתיב כי ערותך הנה. וכתיב בשאר אשתו. שארה הנה מה להלן זימה עמו אף כאן זימה עמו וכלומר וזימה בשרפה היא. ומה למטה הוזהר ג' דורות. דהיינו בת בתה. וכן בת בנה. וכתיב בה זימה. אף למעלה ג' דורות. אם חמיו. וכן אם חמותו. דהא באשה ואמה. דהיינו למעלה. נמי כתיב זימה: \n",
+                    "<b>בתו ובת בתו וכו'</b>. עיין בריש יבמות שם הארכתי בס\"ד: \n",
+                    "<b>הרוצח ואנשי עיר הנדחת</b>. בשלמא עיר הנדחת כתיב בהו לפי חרב אלא רוצח מנלן דתניא נקום ינקם (שמות כ\"א) [במכה עבדו כנעני כתיב] נקימה זו איני יודע מה היא. כשהוא אומר (ויקרא כ\"ו) והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית הוי אומר נקימה זו סייף. [ועיין מ\"ש בפ\"ז משנה ג'] אשכחן דקטל עבדא. בר חורין מנלן. ולאו ק\"ו הוא קטל עבדא בסייף בר חורין בחנק. הניחא למ\"ד חנק קל אלא למ\"ד חנק חמור [כמ\"ש לקמן משנה ג'] מא\"ל. נפקא ליה מדתניא ואתה תבער הדם הנקי מקרבך (דברים כ\"א) הוקשו כל שופכי דמים לעגלה ערופה. מה להלן בסייף ומן הצואר אף כאן בסייף ומן הצואר. אי מה להלן בקופיץ וממול עורף. אף בקופיץ וממול עורף. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר קרא (ויקרא י\"ט) ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה. גמרא פ\"ז דף נ\"ב [ע\"ב] : \n",
+                    "<b>וכבש עליו לתוך המים וכו' חייב דחפו וכו' פטור</b>. רישא רבותא קמ\"ל אע\"ג דלאו איהו דחפו [*אלא שנפל מעצמו ובא זה וכבש וכו' רש\"י] כיון דאין יכול לעלות משם ומת חייב. וסיפא רבותא קמ\"ל אע\"ג דדחפו כיון דיכול לעלות משם ומת פטור. גמרא: \n",
+                    "<b>וכבש וכו' חייב</b>. מנלן אמר שמואל דאמר קרא (במדבר ל\"ה) או באיבה. לרבות את המצמצם היינו כובש שמצמצמו שם שלא יקום. גמרא [עם פירש\"י]. ומלת כבש עברית כמו הגוים אשר כבש (שמואל ב ח׳:י״א) : \n",
+                    "<b>וחכמים פוטרין</b>. כתב הר\"ב קסברי וכו' גרמא בעלמא הוא אע\"פ שיודע שסופו להקיא מיהו לאו מכחו מיית. רש\"י: \n",
+                    "<b>בין באבן בין באגרוף</b>. הכא דפליגי באם יקום והתהלך בחוץ דכתיב בסדר משפטים ובאותו פרשה כתיב באבן או באגרוף. ורישא נסיב אבן או ברזל. כדכתיב בפרשת רוצח בסדר ואלה מסעי: \n",
+                    "<b>רבי נחמיה אומר פטור שרגלים לדבר</b>. ושנויה עוד במשנה ד' פרק בתרא דנזיר ועיין מ\"ש שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם</b>. היה עומד אדם אצל בהמה ונתכוין להרוג בהמה והרג אדם פטור. משום דכי אתרו ביה התראת ספק הוא. אע\"פ שקבל עליו התראה שאמר יודע אני שהוא בן ברית וע\"מ כן אני עושה שאם אהרגנו אני אחייב מיתה פטור דשמא לא יהרגנו. רש\"י: \n",
+                    "<b>לנפלים</b>. אנפלים לא מחייב דכמו דקטיל דמי. רש\"י: \n",
+                    "<b>והיה בה כדי להמית על לבו</b>. כתב הר\"ב דתרתי בעינן שיהא וכו' ושיכנו מכת מיתה. דאם לא נתכוין למכת מיתה התראת ספק [היא] דהתרו בו אל תזרוק דשמא תלך על לבו. רש\"י: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר אפילו נתכוין וכו' פטור</b>. כתב הר\"ב ארישא קאי. נתכוין להרוג את הבהמה וכו' הא נתכוין וכו' חייב פירש\"י הא נתכוין להרוג את זה והתרו בו עליו דהתראת ודאי הוא והרג את זה חייב. דאיכא התראה על בן ברית. והוי מתכוין על בן ברית. ור\"ש אומר וכו'. והאי דשביק ר\"ש לסיפא בהדיא והדר אדיוקא דרישא. דלא תימא דר\"ש פוטר אכולהו ואפילו נתכוין על מתניו והלכה לו על לבו. ע\"כ: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר וכו' פטור</b>. בשלמא לרבנן דאמרי חייב דכתיב (שמות כ״א:כ״ב) וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ואמר ר' אליעזר במצות [*פירש במחלוקת ולישנא דכי ינצו נקט] שבמיתה הכתוב מדבר [שהיה מתכוין להרוג את חברו] וכתיב (שם)ואם אסון יהיה [באשה] ונתת נפש תחת נפש [אע\"ג דלא נתכוין לה] אלא לר\"ש האי נפש תחת נפש מאי עביד ליה. ממון [דמי האשה יתן ליורשיה] וכהא דתניא ר' אומר ונתת נפש תחת נפש. ממון. אתה אומר ממון או אינו אלא נפש ממש. נאמרה נתינה למטה ונאמרה נתינה למעלה. [גבי לא יהיה אסון ונתן בפלילים דמי ולדוח] מה להלן ממון אף כאן ממון. גמרא. וכבר כתבתי במשנה ד' פ\"ה דב\"ק דסתמא דההיא מתניתין אתיא כר' דדריש ממון. הלכך שפיר קאמרי הר\"ב והרמב\"ם בפירושו דהלכה כר\"ש. כך נראה בעיני. ועיין ל' התוספות שהעתקתי בר\"פ בתרא דסוטה [ד\"ה ר\"י] דבתרי מסכתא אמרינן הלכה כסתם. ואזלא לה השגת הראב\"ד ברפ\"ד מהלכות רוצח ששם העתיק הרמב\"ם לישנא דר\"ש. והשיג עליו דאין הלכה כר\"ש. אך שם כתב הרמב\"ם דלא כרבי אלא דפטור אף מתשלומין ומתרץ הכ\"מ דטעמא לפסוק כר\"ש משום דאיכא מאן דאמר בגמרא [דהכא] דפטור מתשלומין וממיתה. וזה ודאי דלא כרבנן. ע\"כ. ואני כבר הקשיתי לשאול על לשון הרמב\"ם בזה דפוטר אף מתשלומין מהא דפ\"ה דב\"ק. וכמ\"ש שם בס\"ד. ועוד עי' בכ\"מ שהעלה לבאר בלשון הרמב\"ם דכרבנן פסק. והוא דוחק. כ\"ש דבפירושו נמצא לו שכתב בהדיא הלכה כר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יהודה אומר כונסין אותן לכיפה</b>. כתב הר\"ב מתניתין חסורי מחסרא וה\"ק ושור שנגמר דינו וכו' דהא על כרחך כולם אסורים בהנאה. כדתנן רפ\"ח דזבחים. ומ\"ש הר\"ב ואין צריך לסקלם. שלא להטריח ב\"ד. רש\"י: \n",
+                    "<b>אמר להן ר\"ש אילו לא היתה שרפה חמורה לא נתנה לבת כהן שזינתה</b>. ור\"ש לטעמיה דס\"ל אחת ארוסה ואחת נשואה בשרפה. דבת כהן סתם כתיב ומדאפקיה רחמנא לארוסה בת כהן מכלל ארוסה בת ישראל שבסקילה שתהא היא בשרפה ש\"מ שרפה חמורה. גמרא רפ\"ז ד' נ': \n",
+                    "<b>אמרו לו אילו וכו' לא נתנה למגדף ולעובד ע\"ז</b>. שפושטין ידן בעיקר. רש\"י. ובת כהן לא יצאת אלא נשואה ומכלל בת ישראל נשואה. שהיא בחנק. [רש\"י] : \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר בסייף</b>. דחנק חמור מסייף ר\"ש לטעמיה דס\"ל מדיחי עיר הנדחת בחנק. דדנין הדחה הדחה מנביא ומצינו לאנשי עיר הנדחת עצמן שהן בסייף. אמרת וכי איזה כח מרובה. כלומר איזו עון חמור. כח המדיח. או כח הנדח. הוי אומר כח המדיח ש\"מ דחנק חמור מסייף. גמרא שם: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים בחנק</b>. דסייף חמור מחנק. שכן אנשי עיר הנדחת. שפושטים ידם בעיקר נדונין בסייף. וממדיחים אין להשיב דרבנן ס\"ל דמדיחי עיר הנדחת בסקילה דדנין הדחה הדחה ממסית. והשתא דאתינן להכי נפרש נמי הא דתנן ברפ\"ז דסקילה וכ\"ש שרפה לר\"ש חמורה מחנק וכ\"ש מהרג. ודשריפה וכ\"ש סקילה לרבנן חמורה מהרג. כ\"ש מחנק. והכי טעמייהו. לר\"ש סקילה חמורה מחנק. מדאפקא רחמנא לארוסה בת ישראל מכלל נשואה בת ישראל מחנק לסקילה ועל כרחך ארוסה חמורה מנשואה [דאיכה קלון טפי מנשואה שכבר נפגמה. ואפקה מחנק לסקילה ש\"מ דסקילה וכ\"ש שרפה חמורה מחנק. וכ\"ש מהרג. ולרבנן שרפה חמורה מהרג. נאמר אביה בסקילה. ובנערה המאורסה לזנות בית אביה] ונאמר אביה בשרפה [בבת כהן את אביה היא מחללת] מה אביה האמור בסקילה סקילה חמורה מהרג שכן מדיחי עיר הנדחת בסקילה לרבנן. נדחין בסייף. ועון מדיח מרובה. אף אביה האמור בשרפה שרפה חמורה מהרג. וכ\"ש מחנק. גמרא שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מי שנתחייב בשתי מיתות ב\"ד נדון בחמירה</b>. פירש הר\"ב כגון שעבר עבירה קלה ונגמר דינו וכו' סד\"א וכו' האי גברא קטילא הוא. קמ\"ל דכתיב (יחזקאל י\"ח) והוליד בן פריץ שופך דם בסייף. את אשת רעהו טמא. זו א\"א בחנק. ואל הגילולים נשא עיניו זו ע\"ז בסקילה. וכתיב (שם) מות יומת דמיו בו יהיה. בסקילה. [דמיו בו. היינו סקילה. כמ\"ש ברפ\"ז] ואי דלא נגמר דינו קודם לכן לא איצטריך קרא לאשמועינן. ומהאי טעמא נמי ליכא לפרושי קרא דכילהו בסקילה. דבן פריץ סורר ומורה. ואשת רעהו. נערה מאורסה. דא\"כ מה קמ\"ל יחזקאל. דלמא תורה קמהדר וכו'. גמרא: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר נדון בזיקה הראשונה</b>. כתב הר\"ב דקסבר ר' יוסי אין איסור חל על איסור וכו' ואע\"ג דבאיסור מוסיף מודה ר' יוסי כדתנן במשנה ח' פ\"ג דכריתות הכא בחמותו ונעשית אשת איש אע\"ג דמוסיף איסורא לעלמא שהיתה מותרת להם קודם שנעשית אשת איש. ובמגו תאסר נמי עליו בא\"א. תרי קטלא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>לא מצית קטיל ליה. ונדון בחמורה שהיא בחמותו. גמרא. ומ\"ש ואם נשא בת אלמנה שהיתה תחלה וכו' הכי קאמר שנמצא עכשיו שהיתה תחלה וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מי שלקה ושנה וכו'</b>. כתב הר\"ב שלקה שני פעמים על עבירה שחייבין עליה כרת דגברא בר קטלא הוא בידי שמים וקרובי הוא דלא מיקרב קטליה. וכיון דקא מוותר ליה לנפשיה לעבירות של כרת מקרבינן ליה לקטלא עלויה. ורמיזא בקרא דאמר (תהילים ל״ד:כ״ב) תמותת רשע רעה. פירש\"י מי שהורזק רשע תמיתתו רעתו. אלמא מוחזק רשע בר מיתה הוא. ורמיזה הוא דהוה ועיקרא דמלתא דכיפה הלכה למשה מסיני הוא. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב שיחזור ויעשה אותה עבירה עצמה. גמרא. אבל של ב' ושל ג' כריתות איסורי הוא דקא טעים. כלומר אינו מוותר עצמו לכרת. אלא שרוצה לטעום כל האיסורים. ומ\"ש הר\"ב פעם שלישית מכניסים דכיון דלקה ושנה הוחזק וכשלא ימנע ויעבור שוב לא יתייסר. וכר' אתיא דקי\"ל בתרי זימני הוה חזקה כמ\"ש בספ\"ב דיבמות ומשנה ב' פ\"ד דכתובות. כך היא סוגיית הגמרא דפ\"ו דיבמות דף ס\"ד: \n",
+                    "<b>לכיפה</b>. כתב הר\"ב מקום כשעור קומת אדם ולא יותר. ואין לו שם מקום להתפשט ולא לישן. הרמב\"ם. וכיפה מלת ארמית ונתת אותו אל המהפכת בירמיה כ\"ט [כ\"ו] מתרגמינן כפתא ועיין בפירש הר\"ב דריש מסכת תמיד. ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>ההורג נפש שלא בעדים כו'</b>. ואין עושין דבר זה לשאר מחוייבי מיתות ב\"ד. אבל אם נתחייב מיתה ממיתין אותו. ואם אינו חייב מיתה פוטרין אותו. שאע\"פ שיש עונות חמורות משפיכות דמים אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים אפילו עבודה זרה. ואין צ\"ל עריות או חלול שבת אינן כשפיכות דמים. שאלו עונות הן מהעבירות שבין אדם למקום. אבל ש\"ד מעבירות שבינו לבין חבירו. וכל מי שיש בידו עון זה הרי הוא רשע גמור. ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולים כנגד עון זה ולא יצילוהו מן הדין שנאמר (משלי כ״ח:י״ז) אדם עשוק בדם נפש [וגו'] צא ולמד מאחאב עובד ע\"ז. שהרי נאמר בו רק לא היה כאחאב וכשנסדרו עונותיו וזכיותיו לפני אלהי הרוחות. לא נמצא עון שחייבו כלייה. ולא היה שם דבר אחר ששקול כנגדו אלא דמי נבות שנאמר (מלכים א' נ\"ב) ותצא הרוח ותעמוד לפני ה'. זה רוח נבות. ונאמר לה תפתה וגם תוכל. והרי הוא הרשע לא הרג בידו. אלא סבב. ק\"ו להורג בידו. הרמב\"ם פ\"ד מהלכות רוצחין. עיין מ\"ש בספ\"ק דמכות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הגונב את הקסוה</b>. כתב הר\"ב אחד מכלי שרת מל' קשות הנסך. גמרא. כלומר שהקסוה הוא שם מושאל ומצאתי לו חבר במשנה ג' פ\"ד דכלים: \n",
+                    "<b>והבועל ארמית</b>. כתב הר\"ב והוא שתהיה כו' ואם חסר וכו' משום זונה. אם הוא כהן. תוספות: \n",
+                    "<b>קנאין פוגעים בו</b>. גונב קסוה רמיז ליה קרא (במדבר ד') ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו. פירש\"י כבלע את הקדש לשון גנב. שמבליעין ומחביאין. ורמז בעלמא הוא ולא מקרא נפיק. דעיקר קרא בלויים כתיב שהוזהרו שלא לראות בסלוק מסעות בשעת הכנסת כלים לנרתק שלהן שהיו אהרן ובניו מכסים וכו' ע\"כ. ומקלל בקוסם. דמחזי כמברך את השם גמרא סוף ד' פ\"ב. ובועל ארמית דהא אשכחן דבר כרת הוא. כדמייתי לי' הר\"ב יכרת ה' לאיש [מלאכי ב' י\"ב]. גמרא שם: \n",
+                    "<b>פוגעין בו</b>. פירש הר\"ב הורגים כמו לך פגע בו (מלכים א' ב' כ\"ט) רש\"י: \n",
+                    "<b>כהן ששמש בטומאה אין אחיו הכהנים מביאין אותו לב\"ד וכו'</b>. כלומר להלקות בדין לאו שיש בו חיוב מיתה בידי שמים אלא מוציאין וכו'. ואין ממחין עליהם בכך. הרמב\"ם פ\"ד מהלכות ביאת המקדש. וכתב הר\"ב ומחוייבי מיתה בידי שמים שעל עסקי מקדש וקדשים הם אחד עשר. ואלו הן וכו' קצת נאמר בהם מיתה בפירוש וכו' כדאיתא בגמרא. וז\"ל הרמב\"ם טמא שאכל תרומה הוא שנאמר (ויקרא כ\"ב) ומתו בו כי יחללוהו ונאמר בטבל (שם) לא יחללו את קדשי בני ישראל [את] [אשר ירימו בעתידים לתרום הכתוב מדבר. ועיין מ\"ש במשנה א' ב' דפ\"ק דזבחים] וכמו שהחלול האמור בתרומה במיתה. כך חלול האמור בטבל במיתה [ודקדק הר\"ב לכתוב תרומה טהורה דבגמרא ממעטינן טמאה מדכתיב כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת ועיין במשנה ב' פי\"ג דזבחים. ובמשנה ג' פי\"א דפרה]. וזר שאכל תרומה. לפי שאחר שאמר ומתו בו כי יחללוהו. אמר וכל זר לא יאכל קדש [וכל פרשתא בתרומה קאי שכתוב ובא השמש [וטהר] ואחר יאכל מן הקדשים. דאיירי בתרומה כמ\"ש בריש ברכות]. וזר ששימש. מבואר שנאמר וזר הקרב יומת. וטמא ששימש. הוא מה שנאמר בטמאים (שם)וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו. וזה החלול כמו הנזכר באמרו ומתו בו כי יחללוהו. [וא\"ת תיפוק לי משום טמא שנכנס למקדש דבכרת [כדתנן בריש כריתות]. וי\"ל כגון שנטמא בפנים ולא שהה כשיעור דתנן בפ\"ב דשבועות. אלא בא בקצרה והפך בצנורא כדאיתא התם בגמרא. תוספות] וטבול יום. מפי הקבלה סמכוהו לזה שאמר הכתוב (שם כ\"א) קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו. ומחוסר בגדים שנאמר בכהנים [שמות כ\"ט] וחגרת אותם אבנט וגו' והיתה להם כהונה לחקת עולם. בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם. אבל כשיחסר מהם דבר הנה הוא כזר. ומחוסר כפורים לפי שנאמר (ויקרא י\"ב) וכפר עליה הכהן וטהרה. מכאן ראיה לפני הבאת כפרה טמאה נקראת. ונתבאר שאין עבודה לטמא. ואם עבד במיתה. ושלא רחוץ ידים ורגלים. מבואר שנאמר (שמות ל') ירחצו מים ולא ימותו. [ושתויי יין שנאמר] יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד (ויקרא י') [ועיין מ\"ג פ\"ג דכריתות] ולא תמותו. [ופרועי ראש] ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו. ע\"כ ל' הרמב\"ם. ואלו י\"א נמנין כך בברייתא בגמרא [דף פ\"ג] ועיין בפירש הר\"ב ספ\"ק דכלים. אבל תמה אני דלחשוב נמי פרומי בגדים ולהוו י\"ב. ומיהו בגמרא אפרועי ראש מייתי לה מדכתיב ביחזקאל [מ\"ד כ'] וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו. וכתיב בתריה ויין לא ישתו. אתקש פרועי ראש לשתויי יין. מה שתויי יין במיתה אף פרועי ראש במיתה. וכן העתיק הרמב\"ם בחבורו פ\"א מהלכות ביאת המקדש. כהן שגדל שערו אסור ליכנס וכו'. ואם נכנס ועבד חייב מיתה וכו' שנאמר ויין לא ישתו כל כהן וראשם לא יגלחו ופרע וגו'. ע\"כ. וכתב עליו הכ\"מ וא\"ת מה צורך להיקש זה הא מקרא משמע ראשיכם אל תפרעו ולא תמותו הא אם תפרעו תמותו י\"ל דקרא אפשר לפרשו לרשות. דה\"ק קרא אע\"פ ששאר אבלים שלא קרעו ולא פרעו במיתה. אינכם בכלל חיוב זה. ע\"כ. והשתא אתי שפיר דלא חשיב פרומי בגדים בכלל חייבי מיתה בידי שמים דהא בקרא דיחזקאל לא כתיב. אלא דאכתי קשיא לי דכתב שם הרמב\"ם דין קרועי בגדים ודין פרועי ראש אחד הוא שנאמר (ויקרא י') ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו. הא אם עבד הוא קרוע בגדים חייב מיתה בידי שמים. ע\"כ. ונ\"ל דאי לאו קרא דיחזקאל ודאי דליכא למילף דלא תמותו לחיוב מיתה אתא אלא לרשות כדברי הכ\"מ. אבל השתא דגלי לן קרא דיחזקאל בפרועי ראש דבמיתה ה\"ה פרומי בגדים נמי דכתיב גביה. וזה שדקדק הרמב\"ם לכתוב דין קרועי בגדים ודין פרועי ראש אחד הוא וכו'. ולמאי נ\"מ תליין אהדדי. אלא משום דמיחזקאל ילפינן דלא תמותו לחיוב אתא. וא\"כ פרומי בגדים נמי בחיוב מיתה הן. דהא הך דלא תמותו על פרומי בגדים נמי קאי ובהדיא תניא בת\"כ ובגדיכם לא תפרומו ולא תקרעו בגדיכם ולא תמותו. ממשמע לאו אתה שומע הן. ע\"כ. ש\"מ דלחיובא אתא. ומיהו תנא דידן לא מני אלא י\"א. הואיל ופרומי בגדים אין לנו בו מקרא מפורש כמו בפרועי ראש. דהא אע\"ג דביחזקאל כתיב ביה חיוב מיתה. אפשר דאכתי קרא דלא תמותו לרשות אתא. ומשום פרומי בגדים שאינו אלא רשות. ותו אשכחן במתניתין דספ\"ק דכלים דקתני פרועי ראש והוה ליה למתני נמי פרומי בגדים אך עדיין יש להקשות על לשונו שבפירוש המשנה דלא מני אלא י\"א משום דנסיב ליה אליבא דתנא דידן. ואפ\"ה נסיב ליה לקרא דראשיכם לא תפרעו וגו'. שאם נלמד ממנו לחיוב. ודאי דפרימה נמי אית ביה חיובא וכמו שפסק כן בחבורו שיש בו חיוב מיתה ולחשבוה ויהיו י\"ב. וזה צ\"ע: \n",
+                    "<b>חוץ לעזרה</b>. דבהר הבית מותרין טמאי מתים ומת עצמו. כדפירש הר\"ב <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>במשנה ח' בפרק קמא דכלים: \n",
+                    "<b>רבי עקיבא אומר בחנק</b>. כתב הר\"ב נאמר כאן והזר הקרב יומת ונאמר להלן והנביא וגו' יומת. מה להלן בחנק. כמ\"ש בריש משנה י' פ\"ז: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים בידי שמים</b>. כתב הר\"ב נאמר וכו' מה להלן בידי שמים דבמאתים וחמשים איש [בשרופים דקרח] כתיב. רש\"י. ור\"ע סבר דנין יומת מיומת. ואין דנין יומת מימות. ורבנן סברי דנין הדיוט מהדיוט. ואין דנין הדיוט מנביא. ורבי עקיבא כיון שהדיח אין לך הדיוט גדול מזה. גמרא: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כל ישראל וכו' כתוב בפירוש רש\"י [בהגהתו של בעל חכמת שלמה] ונראה למורי דאלו הן הנחנקין ראוי שיקדם לפרק זה</b>. דמעיקרא איירי בארבע מיתות ומפרש ואזיל להו לכולהו. והדר מפרשי הני דאין להם חלק לעולם הבא. עכ\"ל. ועל פי הדברים האלה הסופרים ומדפיסי הגמרא סדרו לזה הפרק לאחרונה אחר הנחנקין אבל בגמרא ירושלמי ששם לא ראו לשון רש\"י לפניהם הונח במקומו הראשון לפני הנחנקין. וראיתי שזו היא נוסחת הרמב\"ם כמו שאכתוב לשונו בפתיחת מסכת מכות. גם באבות מרגלא בפומיה לזכור פ' חלק בשם העשירי לפרקי סנהדרין. ולפיכך אני אומר לקיים גרסא זו. ושהיא עיקרית. וזה לפי שבפרק הזה מבאר דיני עיר הנדחת שנזכר בפרק הקודם אלו הן הנהרגים. רוצח ואנשי עיר הנדחת. ומשלים דיני רוצח והנמשך אליו מדין התערובות ושיש בו חיוב שתי מיתות ומי שלקה ושנה. וזכר שממיתין אותו במיתה שאינה מהארבע מיתות. ואגב זה שונה גם כן הדומים לזה ואגב טמא ששימש. תני נמי זר ששימש. ועכשיו הוא מן הראוי להשלים ג\"כ דיני עיר הנדחת. אלא מפני שרוצה להזכיר שאין להם חלק לעולם הבא. הוכרח לבאר תחלה שיש לכל ישראל חלק לעולם הבא. ואע\"פ שכל ישראל ר\"ל אפילו חייבי ארבע מיתות בית דין כמ\"ש הר\"ב. ולפי זה היה יותר ראוי שזה הלשון יסופר אחר הנחנקין. כדי לכוללם גם כן. מכל מקום מפני תשלום דין עיר הנדחת שבזה הפרק יש לו דין קדימה. ואגבן הוצרך להקדים כל ישראל יש להן חלק לעולם הבא וא\"נ לגרסת בעל חכמת שלמה שבפירוש רש\"י כתוב דכל ישראל אגדה היא. והתחלת הפרק ואלו שאין להם חלק לעולם הבא. אפילו הכי משום עיר הנדחת שונה זה הפרק קודם. ומקדים כל שאין להם חלק לעולם הבא ואין ראוי שיפסיק בדיני נחנקין לדיני עיר הנדחת. שכבר בא זכרם בפרק הקודם אלא ראוי הוא לסמכם כך נראה בעיני. ועוד יש לי ראי' בר\"פ דלקמן כמו שאכתוב שם בס\"ד. ובריש מכות כתוב בפרש\"י בהדיא דהנחנקין הוא סיומא דסנהדרין: \n",
+                    "<b>שנא' ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ</b>. ארץ זו משל. כלומר ארץ החיים. והוא העה\"ב. הרמב\"ם פ\"ג מהלכות תשובה. ועיין סוף פ\"ק דקדושין: \n",
+                    "<b>האומר אין תחיית המתים מן התורה</b>. שכופר במדרשים דדרשינן בגמרא [לקמן] מניין לתחיית המתים מן התורה. ואפילו יהא מודה ומאמין שיחיו המתים אלא דלא רמיזא באורייתא. כופר הוא. הואיל ועוקר שיש תחיית המתים מן התורה. [*מה לו] ולאמונתו. וכי מהיכן הוא יודע שכן הוא. הלכך כופר גמור הוא. רש\"י: \n",
+                    "<b>ואפיקורס</b>. כתב הר\"ב המבזה וכו'. עיין מ\"ש במשנה י\"א פ\"ג דאבות. ומלת אפיקורוס היא ארמית ענינה מי שמפקר ומבזה וכו' הרמב\"ם. ועיין עוד פירוש שני להר\"ב במשנה י\"ד פ\"ב דאבות: \n",
+                    "<b>בספרים החיצונים</b>. פירש הר\"ב ספרי מינים. כגון ספרי אריסט\"ו היוני. ובמשנה כ\"ב פ\"ה דאבות התיר בבית הכסא ובמרחץ: \n",
+                    "<b>[*והלוחש על המכה</b>. נ\"ל דלרבותא הוא. אף שיש מכה שאין בה חולי כל הגוף. וכ\"ש כשחולי בכל גופו. ומתיישב בזה דקדוקו של ב\"י בטוי\"ד סימן קע\"ט ודלא כסברתו שהיא בהפך]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ירבעם</b>. דכתיב (מלכים א י״ג:ל״ד) ויהי בדבר הזה לחטאת בת ירבעם ולהכחיד ולהשמיד מעל פני האדמה. להכחיד בעה\"ז. ולהשמיד לעה\"ב. גמרא דף ק\"א [ע\"ב]: \n",
+                    "<b>אחאב</b>. דכתיב (שם כ\"א) והכרתי לאחאב משתין בקיר ועצור ועזוב בישראל. עצור בעה\"ז ועזוב בעה\"ב. גמרא דק\"ב: \n",
+                    "<b>ומנשה</b>. דכתיב ביה (מלכים ב כ״א:כ׳) ויעש הרע בעיני ה' [וגו'] כאשר עשה אחאב מלך ישראל מה אחאב אין לו חלק לעה\"ב. אף מנשה אין לו חלק לעה\"ב. גמרא שם: \n",
+                    "<b>בלעם</b>. נתן סימן בעצמו אמר (במדבר כ״ג:י׳) תמות נפשי מות ישרים [וגו']. אם תמות נפשי מות ישרים תהא אחריתי כמוהו. ואם לאו הנני הולך לעמי. גמרא דף ק\"ה. ומ\"ש הר\"ב ואע\"ג דבלעם מאו\"ה הוה וכו'. משום דקי\"ל חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא. עיין מ\"ש במשנה י\"ד פ\"ג דאבות בשם הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ודואג</b>. דאמר דוד (תהילים נ״ב:ז׳) בבא דואג האדומי ויגד לשאול וגו'. גם אל יתצך לנצח יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה. גמרא דף קו: \n",
+                    "<b>ואחיתופל</b>. לא אתפרש בגמרא אבל נ\"ל מדכתיב (שם נ\"ה) אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם. ודרשוהו בגמרא על דואג ואחיתופל מכלל דשוים הם. ואפשר לי עוד לדרוש דכתיב (שמואל ב י״ז:כ״ג) ויחנק וימת ויקבר וכלום היה המקרא חסר באומרו ויחנק ויקבר. מאי וימת. אלא דמית מיתה תנינא לעה\"ב: \n",
+                    "<b>ונחזי</b>. דכתיב (מלכים ב ח׳:ז׳) וילך*) אלישע דמשק. להיכא אזל. א\"ר יוחנן שהלך להחזיר גחזי בתשובה ולא חזר. א\"ל חזור בך א\"ל כך מקובלני ממך החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות חשובה. מאי עביד. איכא דאמרי אבן שואבת תלה לחטאת ירבעם והעמידה בין שמים וארץ. וא\"ד שם חקק בפיה. והיתה מכרזת ואומרת אנכי ולא יהיה לך. וא\"ד רבנן דחה מקמיה. שנאמר [שם ו'] ויאמרו בני הנביאים אל אלישע הנה המקום אשר אנחנו יושבים שם לפניך צר ממנו. מכלל דעד השתא לא הוו פיישי. [גמרא דף ק\"ז ע\"ב] : \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואין עומדין בדין</b>. לעה\"ב שאחר התחייה. וכענין שנאמר (דניאל י״ב:ב׳) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם. ומנא אמינא לה דמתניתין בדין זה מיירי. ולא בדין שאחר המות. שכן פירש\"י לקמן. אבל עומדין בעדת רשעים שחיין ונידונין. ע\"כ: \n",
+                    "<b>אבל עומדין בדין</b>. משום דלית לי' שום מעוטא כדמשכחת בדור המבול מלא ידון ודור הפלגה נמי עומדין בדין הן. ולא הוצרך למתני בהו. ונקט לה הכא משום רבי נחמיה. ומשכחת להו כה\"ג כמו שהראיתיך מקומות במשנה ו' פ\"ד דביצה: \n",
+                    "<b>אלו ואלו</b>. אנשי דור המבול. ואנשי סדום [כדמפיק מקרא] ובחדא פליג ר' נחמיה. רש\"י. כלומר דבדור המבול לית פלוגתא: \n",
+                    "<b>לא יקומו רשעים במשפט וכו'</b>. רשעים. דור המבול דכתיב [בראשית ו'] כי רבה רעת האדם. חטאים. אנשי סדום. דכתיב בהו רעים וחטאים לה' מאד. רש\"י: \n",
+                    "<b>עשרת השבטים</b>. שהגלה סנחריב שנאמר (מלכים ב י״ח:י״א) וינחם בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי. רש\"י: \n",
+                    "<b>אין עתידים לחזור</b>. לשון רש\"י לא בבניהם ובני בניהם קאמר אלא אותן שגלו עצמן אין להם חלק שרשעים גמורים הם. אבל בניהם והדורות הבאים זוכין ומזכין. ע\"כ. דאלת\"ה הא קשו קראי דיחזקאל שבסוף הספר כתב בחלוק הארץ שהוא לי\"ב שבט. וכבר הארכתי בזה בספר צורת הבית בספ\"ג בס\"ד: \n",
+                    "<b>שנאמר</b>. וישליכם. משמע שיהו כולן גולין במקום א' אל ארץ אחרת. והיינו עשרת השבטים שהגלם סנחריב והושיבם במקום אחד כדאמר שהוליכם למדינת אפרי\"קא אבל שני השבטים לא גלו במקום אחד אלא נתפזרו בכל ארצות. ועליהם הוא אומר (זכריה י׳:ח׳) אשרקה להם ואקבצם. רש\"י: \n",
+                    "<b>ר\"א אומר מה היום מאפיל ומאיר</b>. מה היום מאפיל בבקר אפל ובצהרים מאיר. א\"נ בערב אפל והולך ולמחרתו מאיר אף עשרת השבטים עתיד לחזור להיות להם חלק לעה\"ב. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אנשי עיר הנדחת אין להם חלק לעה\"ב</b>. והא דפירש הר\"ב בריש פירקין דאפילו אלו שנתחייבו מיתה בב\"ד וכו'. ומאי שנא אנשי עיר הנדחת משאר מחוייבי מיתה בב\"ד שלא תהא להם כפרה וכדאשכחן נמי בסוף פ\"ו נתעכל הבשר וכו' שפירש הר\"ב כבר נתכפר לו במיתתו ובבזיונו. והתם על כל הרוגי ב\"ד קאי כדתנן לעיל מינה. הא מלתא מיתרצה כמ\"ש התוספות פ\"ו דף מ\"ז. דהא דתנן הכא שאין להם חלק לעה\"ב. הני מילי דלא איקטיל. אבל אם דנו אותם והרגום יש להם חלק [לעה\"ב] . ע\"כ. ואע\"ג שזה שכתבו כן הוא בדברי המקשה דהתם. כיון דאיקטיל הויא להו כפרה. מ\"מ אע\"פ שסברא זו נידחית. דבמיתתן עדיין אין להם כפרה. מ\"מ נתעכל הבשר יש להן כפרה. וכמו שהארכתי שם בס\"ד. ומכיון דכפרה יש להן הדרן קושיא זו לדוכתא אמאי אין להם חלק לעה\"ב. אי לאו תירוצא דתוספות: \n",
+                    "<b>ועד שידיחום אנשים וכו'</b>. דת\"ר יצאו אנשים אנשים ולא נשים. אנשים ולא קטנים. גמרא: \n",
+                    "<b>וצריכין ב' עדים והתראה</b>. דת\"ר לאמר שצריכין עדים והתראה לכל א' וא'. ופירש\"י לאמר נלכה ונעבדה משמע [שצריך לומר] לפנינו שכך אומרים נלכה ונעבדה ואין אמירה אלא בעדים. אלמא צריך עדים לכל א' וא' שיעידו עליהם מה שאמרו. וה\"נ צריך התראה לכל א' וא' מהם: \n",
+                    "<b>לכל א' וא'</b>. כתב הר\"ב שהיו מרבים להם בתי דינין. לאו משום [דאין] דנין ב' ביום א' כדתנן בפ\"ו משנה ד' דהא אמרן התם דמיתה א' [ובעבירה א'] דנין. ואותן נשים דשמעון בן שטח לאו בעבירה אחת היו. דאיכא באוב. ואיכא בידעוני. והכתוב חלקן לשנים. ולפיכך אמרו ליה לשמעון דאין דנין שנים ביום א'. אלא משום דנפישי עדים לכל א' וא'. ואין פנאי לחקור כל א' וא' ביום א' מרבין להם בתי דנין כדי שתקובל עדותן ביום א' ויוגמר דין כולם ביום א'. ואי אתה מענה את דינן. רש\"י דהכא ורפ\"ו דף מ\"ו. ומ\"ש הר\"ב מביאין אותן לב\"ד הגדול כדתנן במשנה ה' דפ\"ק דאין עושין עיר הנדחת אלא ע\"פ ב\"ד של ע\"א: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>החמרת והגמלת וכו'</b>. כתב הר\"ב שנשתהו בעיר ל' יום. גמרא. ורמינהי כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר י\"ב חדש. [משנה ה' פ\"ק דב\"ב] אמר רבא לא קשיא הא למיהוי כבני מתא לתת לצרכי העיר. הא למיהוי מיתבי מתא. סגי בל' יום. וקרינן בהו את יושבי העיר ההיא: \n",
+                    "<b>נכסי צדיקים שבתוכה</b>. והם שאר יושבי העיר שלא הודחו עם רובה. רמב\"ם פ\"ד מהלכות עבודה זרה: \n",
+                    "<b>אובדין וכו'</b>. ת\"ר החרם אותה ואת כל אשר בה. פרט לנכסי צדיקים שבחוצה לה. ואת כל אשר בה לרבות נכסי צדיקים שבתוכה. שללה ולא שלל שמים. ואת כל שללה לרבות נכסי רשעים שחוצה לה. אמר ר' שמעון מפני מה אמרה תורה נכסי צדיקים שבתוכה יאבדו. מי גרם להם שידורו בתוכה. ממונם. לפינך ממונם אבד. גמרא. ופירש\"י דבכל דוכתא דריש ר\"ש טעמיה דקרא ע\"כ. ולי נראה דכיון דלענין דין לא נפקא מיניה מידי נתנה תורה לדרוש טעמיה. כדאשכחן נמי במשנה ה' ו' פ\"ח ובשאר דוכתין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עושין לה רחוב</b>. דרחובה דהשתא נמי משמע. גמרא: \n",
+                    "<b>ההקדשות שבתוכה יפדו</b>. אם הם בדק הבית כמו שאוכיח בסמוך: \n",
+                    "<b>ותרומות ירקבו</b>. כתב הר\"ב בגמ' מוקמינן לה בתרומה ביד כהן וכו'. ואם תרומה ביד ישראל היא. שלל גבוה הוא ותנתן לכהן שבעיר אחרת. וז\"ל הרמב\"ם בסוף פ\"ד מהלכות עבודה זרה מפני שהן נכסי שמים וקדושתן קדושת הגוף. ע\"כ. כלומר ולא דמי להקדשות דתנן בהם יפדו. דאותן הן דבדק הבית שאין להם אלא קדושת דמים ורש\"י פירש שבעיר אחרת. כלומר לכהן שלא הודח עמהן. וקשה לי דמאי מהניא דהא הוי נכסי צדיקים שבתוכה. אלא משמע לי שבעיר אחרת דוקא. דקיימא לן שללה. ולא שלל חברתה שבתוכה. \n",
+                    "<b>מעשר שני</b>. כתב הר\"ב אע\"ג דממון ישראל הוא. לא דקיימא לן הכי. דהא בהדיא פסק הר\"ב במשנה ג' פרק ד' דמעשר שני כמאן דאמר ממון גבוה הוא. אלא אפילו למ\"ד דממון ישראל הוא קאמר: \n",
+                    "<b>יגנזו</b>. ולא סגי להניחם שירקבו כמו בתרומה. משום דמעשר שני וכן כתבי הקדש הכל מותרין בה ונהנין בהן. חששו שאם יניחום שיהנו מהם. מה שא\"כ תרומה דליתא אלא לכהנים. וכהנים זריזין הן. ולא יהנו ממנה [*לפי הא דכתבתי משמא דגמרא במשנה ג' פ\"ח דברכות]: \n",
+                    "<b>כל זמן שהרשעים בעולם</b>. מאן רשעים אמר רב יוסף גנבי. גמרא [דקי\"ג]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>המכה אביו ואמו</b>. דכתיב (שמות כ״א:ט״ו) ומכה אביו ואמו מות יומת. וכל מיתה האמורה בתורה סתם. אינה אלא חנק [כמ\"ש בריש פרק ז']. גמרא. וכן בכולם כתיב מיתה סתם: \n",
+                    "<b>וזקן ממרא</b>. איכא למידק בסדורא דנקטה מתניתין. דמכה אביו. וגונב. ניחא דכתיבי בהדדי בפרשה משפטים. אבל הבא על אשת איש דכתיב בקדושים. וזוממים וכו' ובכלל א\"א הן. ה\"ל למנקט קודם זקן ממרא ואינך דכתיבי בפרשה שופטים. והרמב\"ם בס\"פ ט\"ו מהלכות סנהדרין הקדים א\"א לכולם. נראה טעמו שכן בנסקלין נמי הקדימו העריות לכולן. ונראה לי לפי שראה התנא להתחיל המסכתא שאחרי זאת בדין עדים זוממין מאחר שזכרם בזה הפרק. וכדאיתא בגמרא דהתם. תנא התם קאי כל הזוממים וכו'. לפיכך ראה כי טוב שיזכיר א\"א וזוממין וכו' באחרונה. כדי שכאשר יבארם יהיו בסיום הפרק. ויסמוך אליו תחלת מסכת מכות המתחלת בדין עדים זוממין. ומכאן ג\"כ ראיה להקדים פרק חלק להנחנקין: \n",
+                    "<b>ממרא</b>. כמו ממרים הייתם (דברים ט׳:ז׳). רש\"י: \n",
+                    "<b>[*וזוממי בת כהן וכו'</b>. כתב הר\"ב כשהיא נשואה וכו' עיין מ\"ש בפ\"ט משנה ג']: \n",
+                    "<b>עד שיעשה בהן חבורה</b>. אימא עד דקטל לי' מקטל. ס\"ד קטל חד בסייף [כדתנן ברפ\"ט] ואביו בחנק. ולמ\"ד חנק חמור מהרג. מאי איכא למימר. אלא מדכתיב (שמות כ״א:י״ב) מכה איש ומת מות יומת. וכתיב (במדבר ל״ה:כ״א) או באיבה הכהו בידו וימות ש\"מ כל היכא דאיכא הכאה סתם לאו מיתה היא ואימא אף ע\"ג דלא עביד ביה חבורה. כתיב במכה בהמה נפש [ונפש משמע דם דהוה חבורה. [רש\"י] ואם אינו ענין לנפש בהמה (דה\"נ) [דהא א\"נ] הכחישה באבנים [דלא עשה בה חבורה] חייב. תנהו ענין לנפש אדם [דהיינו אביו. דאע\"ג דלא בעיני מיתה. חבורה מיהא בעינן]. גמרא. ותמיהא לי דלא כתיב נפש גבי מכה בהמה אלא בהורגה. אבל במזיקה לא כתיב אלא מכה בהמה סתם. כדמוכח קראי דסוף פ' אמור. ובמכילתא פ' משפטים דרשינן הכי. אתה אומר מכה שיש בה חבורה. או אינו אלא מכה שאין בה חבורה. אמרת. ומה אם מדת נזקין מרובה אינו חייב עד שיעשה בה חבורה [דאל\"ה אין כאן נזק]. מדת עונשין מעוטא לא יהיה חייב עד שיעשה בהן חבורה. הא מה ת\"ל מכה אביו ואמו עד שיעשה בהן חבורה: \n",
+                    "<b>והמכה לאחר מיתה פטור</b>. כתב הר\"ב דהא לא מחייב עד שיעשה בהן חבורה וכו' וכפירש\"י והרמב\"ם. אבל ליכא למימר דמדאצטריך לרבויי גבי מקלל ש\"מ דמכה לא. דאין ללמוד ממקלל דשאני מקלל שהוא בסקילה. מ\"מ מצינו בגמרא מקשינן הכאה לקללה. ועל היקש ליכא למיפרך. הלכך צריכי לפרושי מה\"ט: \n",
+                    "<b>עד שיכניסנו לרשותו</b>. ובגנבת שור ושה במשנה ו' פ\"ז דב\"ק תנן הגביהו או שהוציאו מרשות בעלים ונסתפקו התוספות אי ה\"נ הגביהו כמו שהוציאו דמי או דלמא הכא שאני דהא אשכחן לקמן דמכרו לקרובים פטור דבעינן שיוציאנו מרשות אחיו כ\"ש דברשות בעלים לא מהני כלל: \n",
+                    "<b>שנאמר והתעמר בו ומכרו</b>. ות\"ק נמי בעי עימור כדפירש הר\"ב וכ\"ש מכירה דבה לית פליגתא ולא היה צריך להאריך*) להביא הכתוב כ\"ש ומכרו: \n",
+                    "<b>רבי יהודה מחייב</b>. כתב הר\"ב דכתיב מאחיו למעוטי עבדים. פירשתיו במשנה ג' פ\"ח דב\"ק: \n",
+                    "<b>וחכמים פוטרין</b>. כתב הר\"ב דסברי מאחיו לאו למעוטי עבדים וכו' ואלא למעוטי מאי ויש לומר דמשום דמ\"ם מבני ישראל אתיא למעוטי. הלכך לא סגי דלא לכתוב מ\"ם אחרת לגופיה דקרא דגונב נפש מן. ולהכי כתב מאחיו משום המ\"ם וה\"נ לר\"י לא דריש מ\"ם דמאחיו מהאי טעמא דאצטריך לגופיה. ומ\"מ ס\"ל דממילא אמעוטי עבדים לפי שאינם בכלל אחיו. ועוד נ\"ל דאצטריך אחיו כדתניא בגמרא ר\"ש אומר מאחיו עד שיוציאנו מרשות אחיו לאפוקי מכרו לאביו. או לאחיו. או לאחד מן הקרובים דפטור. ולר' יהודה תרתי במשמע מאחיו. ואין נ\"ל לומר דאה\"נ דלר\"י חייב במכרו לאחיו כיון שהרמב\"ם פוסק בפ\"ט מהלכות גניבה כר\"ש ואי איתא דר\"י חולק. הא קי\"ל ר\"י ור\"ש הלכה כר\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אחר יושב על פתח הר הבית</b>. כתב הר\"ב הוא שער מזרחי שלפנים מן החיל לפני עזרת נשים. וכן פירש\"י. ונראה שסברתם לקרב הבתי דינין אל המקום היותר מקודש שבאפשר. ולפיכך פירש פתח הר הבית. הוא הפתח אל העבר שלפנים ששם מתחלת עזרת נשים ולא בפתח שאל העבר שבחוץ. והרמב\"ם בפ\"ג ובפ\"א מהלכות ממרים ובפ\"א מהלכות סנהדרין כתב לשון המשנה: \n",
+                    "<b>כך דרשתי וכו' כך לימדתי וכו'</b>. אין להוכיח מהכפל דחדא במחלוקת מפי השמועה וחדא במחלוקת בדבר שבסברא. שהרי בגמרא דמסקינן דבשניהם נעשה זקן ממרא לא הוכיחו כן מכפל הלשון. אלא יש לפרש דל' דרשה כלומר לרבים בבית המדרש. ול' לימוד לתלמידיו שמשמשין לפניו בביתו. א\"נ מדרש משמעות דורשין ולימוד מהמדות שהתורה נדרשת בהן. ובערך דרישת המשמעות נקראו לימוד. והראשון נראה לי עיקר: \n",
+                    "<b>אם שמעו אומרים להם</b>. ר\"ל אם הם יודעים אותו הדין ושמעו דין התורה בו יגידו וכו' עד שיגיע הדבר לב\"ד הגדול. ואם ב\"ד הגדול מקובלים בדבר ההוא יודעים מה שהם יודעים מן הקבלה. ואם לא שמעו בו שום דבר ידונו בו כפי הסברות והקישות התוריות הידועות אצלם עד שיסכימו כולם או רובם שהדין כך ויאמרו להם שיתחייבו לעשות כן. הרמב\"ם בפירושו. ולומר שהשני בתי דינין אינן רשאין להורות מלבם אלא מה שקבלו ושמעו יאמרו ולא זולת. וזה לפי שלא נאמר ע\"פ התורה אשר יורוך. אלא בסנהדרי גדולה היושבים במקום ר\"ל בלשכת הגזית. כדדרשינן וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם. וכתבו התוספות בפ\"ק דעבודה זרה דף ח' וא\"ת ירושלים נמי איקרי מקום לגבי אכילת קדשים ומעשר שני דכתיב במקום אשר יבחר ה'. וי\"ל דלגבי דיני נפשות לא איקרי מקום אלא לשכת הגזית. שהיתה חציה בקדש וחציה בחול. והיינו טעמא משום דבעינן סנהדרין סמוך לשכינה. וה\"נ אמרינן כל המעמיד דיין שאינו הגון. כאילו נטע אשירה אצל מזבח דכתיב שופטים ושוטרים וסמיך ליה לא תטע לך אשרה אצל מזבח ה'. ע\"כ. וא\"כ אינו נעשה ממרא אפילו לא ישמע לדבריהם. וקשיא מה הועילו במאמרם שע\"פ קבלתם כיון שהזקן אינו מתחייב כשלא ישמע אליהם ונ\"ל שזהו שהכריחו להרמב\"ם. שבחיבורו פ\"ג מהלכות ממרים כתב בענין אחר וז\"ל ובאין לב\"ד שעל פתח הר הבית. אומרים להם ב\"ד כך הוא הדין אם שמע וקבל מהן מוטב וכו'. וכתב הכ\"מ נראה שהוא מפרש אם שמעו זקן ממרא [ובית דינו] וקבלו לעשות כדברי אותו ב\"ד אומרים להם סברתם. ע\"כ. והא דהרמב\"ם מהפך וכותב אם שמע אחר שאמרו להם. לפי שקבלתם הראשונה לשמוע לא סגי שהרי אם אח\"כ יחזור לשמועתו ולמודו אינו נעשה ממרא אלא שכוונת המשנה אם שמעו וקבלו דהיינו בין קודם שיאמרו בין אחר שיאמרו אלא שאם לא יקבלו עליהם מעיקרא אין להם לזקוק לאמירה כלל שכשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע לכך נקט התנא אם שמעו קודם שאמרו להם. והרמב\"ם נקטיה בסיפא לפי שעיקר השמיעה צריך שתהיה גם לאחר האמירה דאי לאו הכי לא מהני ולא מידי והניח השמיעה הראשונה במשמע מכלל הדברים דאי לא שיקבלו לשמוע מעיקרא פשיטא שלא יהיו נזקקין לומר להם. כלומר כיון שאין בידם להכריח אלא תולה בעצמו של הזקן ובית דינו לשמוע ולקבל: \n",
+                    "<b>אלו ואלו באים וכו'</b>. אבל באותם היושבים ראשונה לא אמרו אלו ואלו באים לפי שגם השניים אינם אלא של כ\"ג כמו הראשונים. אבל הרמב\"ם כתב בין בהראשונים. בין בשניים כולן באים וכו': \n",
+                    "<b>חזר לעירו וכו'</b>. ואם הורה לעשות חייב. ואפילו הוא אמר ג\"כ מפי הקבלה. כמ\"ש לעיל. והטעם כתב הרמב\"ם בחבורו [פי\"ג] שהתורה חלקה להם כבוד. וסיים בפירוש משנה דלקמן כמו שחייבה המקלל אביו ואמו מיתה. לכבוד אביו ואמו. ע\"כ. ועקביא בן מהללאל שעמד בשמועתו כדתנן בספ\"ה דעדיות ולא נהרג לפי שלא הורה לעשות. גמרא: \n",
+                    "<b>תלמיד שהורה לעשות וכו'</b>. כתב הר\"ב והתורה לא חייבה אלא מופלא ומומחה לב\"ד כדילפינן מכי יפלא ממך במופלא שבב\"ד הכתוב מדבר. וכן לשון רש\"י בפירוש במופלא שבב\"ד מומחה לב\"ד. וסיים למעוטי תלמיד. וסיימו התוספות ואין זה כשאר מופלא דבכל דוכתי. ע\"כ. עיין (בפירוש הר\"ב) [צ\"ל מש\"כ] *)במשנה ה' פ\"ק דמכילתין. ומשנה ד' פ\"ק דהוריות. וז\"ל הרמב\"ם [בפירושו] במופלא ממי שלא יפלא ממנו אלא הדבר הנפלא הקשה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חומר בדברי סופרים וכו'</b>. לא שארבע בתים הם מדברי סופרים. ושמדברי תורה אפילו חמש. דא\"כ היאך תחייבהו התורה מיתה מה שהוראת התורה עצמה היא כך. אלא כל שאינו מפורש בתורה אע\"פ שהוא דאורייתא. ד\"ס קרינן ליה. כלומר דבר שאלולי קבלו סיפרים פירושו לא היינו מבינים אותו כך. וזו היא אחת מהראיות שכתב הכ\"מ [בריש הלכות אישות] לדברי הרמב\"ם דמרגלא בפומיה למקרי ד\"ס לדבר שהוא מן התורה וכמ\"ש בריש מסכת עירובין: \n",
+                    "<b>האומר אין תפילין וכו' להוסיף על ד\"ס חייב</b>. שאינו חייב אלא על דבר שעיקרו מד\"ת ופירושו מד\"ס. ויש בו להוסיף [על מה שפירשו חכמים] ואם הוסיף גורע [ופוסל הראשון בתוספתו] ואין לנו אלא תפילין דקיל\"ן בית חיצון רואה את האויר פסול. הלכך אי עביד ד' בתים ונעשים בהכשר. והניחם בראשו. כי הדר אייתי בית אחר ואנח גבייהו ונמצא שבית החיצון אינו רואה את האויר. הרי שהוספתו גורעו ופוסלו. אבל בלולב וציצית לא משכחת לה. דלולב אי אין צריך אגד האי לחודיה קאי. והאי לחודיה קאי. ואיצריך אגד גרוע ועומד הוא [וכי תימא דנאגד בכשרות ונטלו ואח\"כ הוסיף עליו. דאי הכי לא גרעיה. ולא פסליה. דמכי אגבהיה נפיק ביה. תוספות] וציצית נמי כשבא להוסיף עליו חוט תשיעי אחר שקשרן יצטרך להתירן ולחזור ולקשרן. ונמצא דגרוע ועומד הוא. [ואי לא עביד הכי. הוי תעשה ולא מן העשוי ולא פסליה. הראב\"ד פ\"ד מהלכות ממרים]הכי מיפרשא מתניתין בגמרא. ולהלכה יש דעות תמצאם בפ\"ד מהלכות ממרים וכפי כוונת החבור אין להאריך בזה: \n",
+                    "<b>כדי לעבור על ד\"ת פטור</b>. כשהודה בחיובו בהם. אבל הוא יבטל אותה כמו שאמר לעבור על ד\"ת עד שיודה שהיא עבירה ולפיכך אינו חייב מיתת ב\"ד לפי שלא יהרג מי שמבטל מצות עשה. אבל אם אמר אין תפילין על דרך כפירה יהרג מצד שהוא מין. הרמב\"ם [בפירושו] כלומר ותניא בפ\"ב דעבודה זרה דכ\"ו המינין. מורידין ולא מעלין. ולפיכך ז\"ש בחבורו רפ\"ג מהלכות ממרים לא מעלין אותו צריך לומר שסמך על לשונו בפ\"ד מהלכות רוצח ששם כתב שמצוה להרגן ואם לאו וכו': \n",
+                    "<b>חמשה טוטפות וכו'</b>. כתב הר\"ב לטטפת לטטפת לטוטפת כתיב הרי כאן ארבע פרשיות כאשר הגהתי כך היא הגרסא בפ\"ד דזבחים דף ל\"ז. ובפ\"ג דמנחות דף ל\"ד וכתבו התוספות. שמע. והיה אם שמוע כתיב לטטפת והיה כי יביאך כתיב ולטוטפת בספרים מדויקים. אבל בין פ\"א לתי\"ו לא כתיב וי\"ו. ותימא היכי משמע תרי. ואי הוה אמרינן גורעין ומסיפין ודורשין ניחא אבל לא אשכחן אלא בתחלת תיבה ובסוף תיבה וכו'. ע\"כ. אבל הרמב\"ם בפ\"ב מהל' תפילין כתב גם לטטפת בתרא [של והא\"ש] מלא בוי\"ו קמא. וצ\"ע. [*שוב ראיתי בתוס' פ\"ק דמכילתין ד\"ד ע\"ב שהביאו למ\"ה פ\"ז דבכורות דהתם דורשין וגורעין ומוסופים אפילו באמצע התיבה. וכתבו עוד דבירושלמי איכא פלוגתא דר' אמי בשם ר' יוחנן אמר גורעין לדרוש מתחלת הפרשה לסופה פירש מתחלת התיבה לסופה. ור' יוחנן בשס ר' ירמיה [נ\"ל דגרס ר\"י בשם ר' יוחנן] אמר אפילו באמצע תיבה. ור\"ת מפרש דוי\"ו דולטטפת דריש. וה\"ג לטטפת לטטפת ולטטפת הרי כאן ד'. ואע\"ג דר\"ש לא דריש וי\"ו. וי\"ו למ\"ד דריש. כדאמרן בהערל [דף ע\"ב] גבי והנותר עכ\"ל]. ועיין בא\"ח ס\"ס ל\"ו. ואמרינן תו בברייתא דהתם [מנחות שם] שזו דברי ר' ישמעאל. ר\"ע אומר א\"צ טט בכתפי [שם מקום] שתים. פת באפריקי שתים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין ממיתין אותו לא בב\"ד שבעירו</b>. אבל דנין אותו בב\"ד שבעירו כמ\"ש במשנה ה' פ\"ק. ופירש\"י שם בגמרא דף ט\"ז דכי כתיב וקמת ועלית. בהוראה כתיב שבאין לשאול מה יורו וחוזר לעירו. ואם הורה לעשות כבתחלה נדון כשאר המומתין בכ\"ג. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ולא בב\"ד שביבנה</b>. כתב הר\"ב כיון שסנהדרי גדולה אינה יושבת במקומה דתניא [דף פ\"ז] אל המקום מלמד שהמקום גורם: \n",
+                    "<b>ולא בב\"ד שביבנה</b>. אלא מעלין וכו'. פירש הר\"ב שאלו לב\"ד שבלשכת הגזית וכו' ושהה וכו' עד שגלתה וכו' וכפירש\"י וצריך לפרש אלא מעלין וכו' כשהב\"ד חוזר. והתוספות הקשו קושיות רבות והעלו דדוקא כשנגמר דינו קודם שגלתה דלאחר שגלתה בטלה ד\"נ. ע\"כ. ולי היה נראה לומר דאלא מעלין אינו חוזר על ולא בב\"ד שביבנה. אלא על לא בב\"ד שבעירו בלבד: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר אין מענין וכו'</b>. בברייתא בגמרא א\"ל ר\"י וכי נאמר יראו וייראו. והלא לא נאמר אלא ישמעו ויראו. למה מענין וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מה שלא נאמר לו</b>. פירש הר\"ב ונאמר לחברו. ובגמרא כגון חנניה בן עזור דקאי ירמיה בשוק העליון וקאמר (ירמיהו מ״ט:ל״ה) כה אמר ה' הנני שובר את קשת עילם. נשא חנניא קל וחומר בעצמו. מה עילם שלא באה אלא לעזור את בבל. אמר הקב\"ה הנני שובר את קשת עילם. כשדים עצמן על אחת כמה וכמה. אתא איהו בשוק התחתון אמר (ירמיהו כ״ח:ב׳) כה אמר ה' שברתי את עול מלך בבל אמר לי' רב פפא לאביי האי לחבירו נמי לא נאמר. אמר ליה כיון דאתיהיב ק\"ו למידרש כמאן דאתמר ליה דמי. הוא ניהו דלא נאמר לו. ובהכי לא קשיא איכה נדע שהרי ירמיה השיבו (שם) בבא דברי הנביא וגו'. ומיהו להתראתו צריך שיהיו נביאים. ואף על גב דבכובש פריך בגמרא [דף פ\"ט] מאן אתרי. היינו טעמא דלא סלקא דעתיה שידעו הנביאים מה שנאמר לאחר. אבל הכא ידע הנביא שקל וחומר זה יש לו פירכא. ושלא ניתן להדרש בנבואה זו שנאמרה לו: \n",
+                    "<b>אבל הכובש את נבואתו וכו'</b>. כתב הר\"ב דכתיב והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי. קרי ביה לא ישמע. וקרי בי' לא ישמיע. וקרי ביה לא ישמע הוא עצמו וכו'. ובגמרא לא אמרו בלשון הראשון קרי ביה. אלא דכתיב והיה האיש אשר לא ישמע. וקרי ביה לא ישמיע אל דברי. והכי פירושו דכתיב והאיש אשר לא ישמע. היינו המוותר שהוא משמעות הכתיב כמי שאינו שומע לדברי ה' שדבר הנביא בשמו. וקרי בי' לא ישמיע. היינו כובש. ופירש רבינו בגור אריה מדלא כתיב אשר לא ישמע אל דבריו. כדכתיב לעיל. אליו תשמעון. ש\"מ דבנביא עצמו מדבר שלא ישמיע דברי הש\"י. א\"נ מדלא כתיב אשר יעבור. ע\"כ. וקרי ביה לא ישמע אל דברי. כלומר פסקיה לקרא בסכינא חריפא ולא תתחיל לקרות והיה האיש אשר לא ישמע. אלא אשר לא ישמע ובנביא גופיה קאמר. ונ\"ל דדיוקיה מדלא כתיב ואשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי. ואנא ידענא דמוותר על דברי הנביא קאמר. שהרי הוא מוסב על אליו תשמעון. אלא להכי כתב והיה האיש אשר וגו' למדרש מיניה תרתי. והיה האיש. דהיינו מוותר. ואשר לא ישמע דהיינו העובר על דברי עצמו: \n",
+                    "<b>והמוותר על דברי נביא</b>. המפקירם שלא חשש למה שאמר לו הנביא. רש\"י. ולשון הרמב\"ם [בפירושו] והמוותר על דברי הנביא שיקל ויעלים עין בדברי הנביאים ולא יעשה מצוותם על הדיוק והדקדוק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המתנבא בשם ע\"ז.</b> שנאמר ואשר ידבר בשם אלהים אחרים. גמרא: ",
+                    "<b>שכל הזוממין מקדמין וכו'.</b> כלומר אין להם לצפות מיתה אחרת. אלא משכימין לאותה מיתה שנגמר לה דינו של נדון. רש\"י רפ\"ק דמכות. ושם פירשו התוספות דלהכי קאמר מקדימין כלומר ודאי אתה צריך להמיתם במיתה (שהמיתו) [שרצי להמיתו]. אבל ודאי אם אינך יכול. אפ\"ה נמי נמיתם בכל מיתה שנוכל. ע\"כ. [*ומיהו מסקי דדוקא באחת מהארבע מיתות משום דהוו רוצח וגואל הדם שני כתובים הבאים כאחד. שבהם מפורש שאם אי אתה יכול וכו'. ובפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ\"ה) מייתי נמי עיר הנדחת והנסקלין. ומזה קשיא לי על הרמב\"ם שבפרק י\"ד מהלכות סנהדרין השוה כל המומתים לדין זה. שאם אי אתה וכו' שימיתהו בכל מיתה שיכולים להמיתו בה. ולא חילק ביניהם רק שגם באותה מיתה דוקא יד העדים תהיה בהם בראשונה. ולא כן ברוצח שבאותה מיתה יד כל העם שוה בו. והכ\"מ לא העיר בזה]: ",
+                    "<b>חוץ מזוממי בת כהן ובועלה.</b> ונראה בעיני דה\"ק חוץ מכשהוזמו לבת כהן עם בועלה שגם בועלה נדון. דמתקיים בהו כאשר זמם לעשות לאחיו אבל כשלא זממו לאחיו. כגון שאין מכירין אותו או שלא התרו אלא בה ולא בו. או שהוא בן תשעה שנים ויום אחד שהוא פטור כדתנן בפ\"ה דנדה [דף מ\"ה] דהשתא אין לנו להקישה לו. דאין ה\"נ דמקדימין אותם לדין שלה. וז\"ש רש\"י. לאחיו. ולא לאחותו. כל היכא דבעדותן מתחייבין איש ואשה וכו'. גם ל' הרמב\"ם יורה שכן דעתו שכתב בספ\"כ מהלכות עדות שנים שהעידו על ראובן שנאף עם בת כהן. ונגמר דין לראובן שיחנק. ודין הנואפת לשריפה. ואח\"כ נמצאו זוממין הרי אלו נחנקין ולא נשרפין. ע\"כ. ש\"מ דבעי שיהא נגמר דין הנואף. אלא שראיתי לתוספות בריש פ\"ק דמכות שהוכיחו דאע\"פ שאין דין בבועל נדונין בחנק. ולדבריהם צ\"ל דתנא מיסרך סריך בלישנא (דר\"ע) [צ\"ל דריש פרקין] ונקט ובועלה. אע\"ג דלא איצטריך ליה הכא: ",
+                    "<small>סליקא לה מסכת סנהדרין</small> "
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה סנהדרין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה סנהדרין",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Sanhedrin",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Sanhedrin",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה סנהדרין, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Sanhedrin, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Shevuot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Shevuot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..50250968545eab5e00859a49b9930cbc9f3637d2
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Shevuot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,419 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Shevuot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": null,
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה שבועות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Shevuot, Introduction": [],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>שבועות</b>. הא דלא פתח האי מסכת כל כינויי שבועות כשבועות כדפתח נדרים ונזיר. משום דתנא ממכות קא סליק הוצרך לפתוח בשתים שהן ארבע. והואיל ולא פתח בכינוי תו לא חש לשנות אח\"כ. תוס'. ובפרק קמא דנדרים כתבו דלהכי לא תני כינוי משום דלית בהו ידות כמו בנדרים ונזיר. ע\"כ. וכתבו עוד וא\"ת אמאי לא תנא ידיעות ברישא דהא בקרא כתיב ברישא או נפש אשר תגע וגו' והדר או נפש כי תשבע וגו'. וי\"ל דשבועות הוא עיקר המסכתא דבסדר ישועות קאי ואגב שבועות תנא ידיעות משום דגבי הדדי כתיבי [כמ\"ש לקמן] אי נמי משום דמילי דשבועות כתיבי בקרא ברישא (ויקרא ה') ונפש כי תחטא וגו' והוא עד דהיינו שבועות העדות והאי דלא פתח בשבועות העדות משום דלית בהו שתים שהן ארבע. ע\"כ: \n",
+                    "<b>שהן ארבע</b>. פירש הר\"ב יש לרבות עוד וכו' כר\"ע משנה ה' פ\"ג. גמ': \n",
+                    "<b>ידיעות הטומאה וכו'</b>. מ\"ש הכא דתנא להו לכולהו ומ\"ש גבי יציאות השבת [בריש פ\"ק דשבת] ומראות נגעים [בריש פ\"ק דנגעים] דלא קתני להו לכולהו. אמרי שבועות וידיעות הטומאה דגבי הדדי כתיבין ודמיין אהדדי בקרבן עולה ויורד תני להו גבי הדדי ואיידי דתני תרתי תנא כולהו. גמ'. וכתבו התוס' וא\"ת ליתני מראות נגעים קודם יציאות השבת. כיון דאיתא בדלות ודמי טפי לשבועות. וי\"ל דהני לכפר והני להכשיר. ע\"כ. והשתא תנא שבת ברישא דבלאו הכי קדים בסדר הסדרים. אי נמי דהל' שבת חמירי שיש בה סקילה. אבל מה שהקשו התוס' גבי מראות נגעים. ניתני לכולהו דדמיין אהדדי בקרבן עולה ויורד ותירצו דליתא בדלי דלות. ע\"כ. לא הבינותי קושיתם דהא הכא דכתיבין בהדדי אמרי' נמי [צ\"ל נמי אמרינן דכתיבין בהדדי]: \n",
+                    "<b>הטומאה</b>. פי' הר\"ב או נפש וגו' האמור בויקרא אצל טומאת מקדש וקדשיו שאין הכתוב מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו כדמסיק בגמ' דף ז' דכתיב בפרשה זו או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה והרי בהמה בכלל חיה [שנאמר (ויקרא י״א:ב׳) זאת החיה אשר תאכלו וסמיך ליה כל בהמה] בהמה למה נאמרה. נאמר כאן בהמה טמאה. ונאמר להלן [באוכל קדשים בטומאת הגוף. בצו את אהרן] בהמה טמאה. מה להלן טומאת קדשים. אף כאן טומאת קודש. וכתיב הכא לכל טומאתו וכתיב התם [בטומאת מקדש בפרשת פרה אדומה] עוד טומאתו בו. מה להלן טומאת מקדש. אף כאן טומאת מקדש: \n",
+                    "<b>שתים</b>. ל' הר\"ב כתיבי בקרא דכתיב ונעלם [ממנו] והוא טמא. משמע שנעלמה ממנו טומאה וכו'. ודקרי להו ידיעות. פי' הר\"ב בריש פרק ב': \n",
+                    "<b>שהן ארבע</b>. כתב הר\"ב יש לרבות עוד וכו' כרבי ישמעאל דסוף פרק ב'. גמ': \n",
+                    "<b>יציאות השבת</b>. כתב הר\"ב הוצאה וכו' ילפינן מקרא כו' לא תפיקו. וכן פירש\"י. הכי דרשינן בריש פרק י\"א דשבת דף צ\"ו. ובפ\"ק דשבת מפרש הר\"ב מאל יצא ועמ\"ש שם בדבור שתים שהן ארבע: \n",
+                    "<b>שהן ארבע</b>. כתב הר\"ב יש להוסיף עוד שתים דהכנסה. עמ\"ש בריש פרק קמא דשבת והא דהתם תנא שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ד' בחוץ ואילו הכא לא תני אלא שתים שהן ארבע. מתרצים בגמ' התם דעיקר שבת. תנא חיובי ופטורי. הכא חיובי תני. ופטורי לא תני. והא דנקט הר\"ב הכא תחלה העומד בפנים. ולעיל נקט תחלה העומד בחוץ. וכן לשון רש\"י וכן מצינו במשנה א' ריש פ\"ק דשבת. אבל בהפך דמעיקרא תנן בפנים קודם בחוץ והדר פתח לפרושי בחוץ דסיים ביה. ומדליכא קפידא. לא קפיד נמי רש\"י וכן הר\"ב והתחילו פעם בעומד בחוץ. ופעם בעומד בפנים: \n",
+                    "<b>מראות נגעים שנים</b>. שנים גרסינן ולא שתים דמראה לשון זכר הוא. כדכתיב (שמות ג׳:ג׳) את המראה הגדול הזה. ותנן נמי במס' נגעים [פרק קמא משנה ד'] מראות נגעים ר' דוסא בן הרכינס אומר שלשים וששה עקביא בן מהללאל אומר שבעים ושנים. תוס'. ויתכן לפי זה לגרוס שהם ולא שהן. אבל מראות לא קשיא דלגרוס מראים ואע\"פ שכן נמצא בפירוש הרמב\"ם במשנה ג' וד' פרק קמא דנגעים דמראה שם לזכר בסימן הנקבה: \n",
+                    "<b>שהן ארבעה</b>. כתב הר\"ב תולדה דשאת וכו' כדפי' בריש מסכת נגעים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף וכו'</b>. שהרי הוא אומר ונעלם. מכלל [דידע] והוא ידע. הרי כאן שתי ידיעות. ברייתא בגמרא ופרכינן אלא מעתה גבי סוטה כתיב ונעלם מעיני אישה מכלל דהוי ידע מעיקרא. אי הוה ידע מי בדקו לה מיא. והא תניא ונקה האיש וגו' בזמן שהאיש מנוקה וכו' [כדפירש הר\"ב במשנה ג' פ\"ק דסוטה] ותו גבי תורה כתיב (איוב כ״ח:כ״א) ונעלמה מעיני כל חי מכלל דאיכא דהוה ידע בה. והכתיב [שם] לא ידע אנוש ערכה ומסיק ידיעת בית רבו [שלמד בבית רבו שהנוגע בטומאה טמא] שמה ידיעה. פרט לתינוק שנשבה בין הנכרים: \n",
+                    "<b>שיש בה ידיעה בתחלה</b>. כתב הר\"ב איידי דזוטרי מילייהו וכו'. אע\"ג דנפישי מילייהו משבועות ביטוי. דבידיעות איכא תרי פרקי קמאי. ומשבועות ביטוי ליכא אלא פרק ג'. מ\"מ מילי דכל שבועות נפישי טפי. שבועות ביטוי. [שבועות עדות]. שבועות פקדון. ודיינים. תוס'. וכתבו עוד וליכא למימר דמינה דסליק מפרש ברישא. דהא ממראות נגעים סליק. ע\"כ. כלומר והואיל ולא מפרש בה הכא. תו ליכא לפרש ברישא אלא במאי דפתח. דהא מאי דסליק לא פריש בה ולא מידי: \n",
+                    "<b>יש בה ידיעה בתחלה וכו'</b>. שעיר הנעשה בפנים וכו' שהרי הוא אמר בשעיר זה (ויקרא ט״ז:ט״ו-ט״ז) וכפר על הקדש. מטומאה שבקדש. יכול על כל טומאה שבקדש יהא שעיר זה מכפר. ת\"ל [שם] ומפשעיהם לכל חטאתם. חטאים דומיא דפשעים. מה פשעים שאינן בני קרבן. אף חטאים שאינן בני קרבן. ומנין ליש בה ידיעה בתחלה וכו' פירש הר\"ב במשנה דלקמן ותו אמרי' בגמ' ונתכפר כפרה גמורה ומשני אי כתיב מחטאתם כדקאמרת השתא דכתיב לכל חטאתם (מכלל דבני חטאת נינהו) [צ\"ל להנך דאתי לכלל חטאת]. ברייתא בגמ' דף ז' ח': \n",
+                    "<b>שעיר הנעשה בפנים</b>. פי' הר\"ב שעיר של יוה\"כ. שמביא מדמו לפנים. שלשה שעירים נעשין לצבור ביום הכפורים אחד מתן דמו לפנים וחבירו משתלח לעזאזל כמ\"ש באחרי מות. ואחד קרב במזבח החיצון במוספין. והוא כתוב בפרשת פנחס עם שאר כל מוספי המועדות. רש\"י: \n",
+                    "<b>ויום הכפורים</b>. הוא עצמו מועיל עם הקרבנות. שנאמר (ויקרא כ\"ג) כי יום כפורים הוא. לשון רש\"י במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>תולה</b>. פירש הר\"ב להגין עליו מן היסורין. הכי מסקינן בגמ' דף ח'. ופירש\"י במשנה שאע\"פ שאינו יודע שחטא יש לו לדאוג שכל השוגגים צריכין כפרה לכשידעו אלמא קודם ידיעה [ענושים] הן: \n",
+                    "<b>עד שיודע לו</b>. לשון הר\"ב שאכל קדש בטומאה. וכן לשון רש\"י וחדא מתרתי נקט. וה\"ה שנכנס למקדש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין בה ידיעה בתחלה</b>. לשון הר\"ב שלא ידע בטומאה זו מימיו וכן לשון רש\"י. ולמסקנא דגמ' שכתבתי בריש מתני' דלעיל לא משכחת אלא בתנוק שנשבה לבין הנכרים וכן פירש הרמב\"ם. ולישנא דבטומאה זו לא משמע הכי. ואע\"ג דהכא יש ליישב פירש\"י דמפרש במשנה דלא כמסקנת הגמ' כי כך דרכו כמ\"ש בהרבה מקומות. ומהן במשנה ג' פ\"ט דיבמות [ד\"ה ולא מזונות]. אבל בריש פ\"ב דכבר עלתה המסקנא ליכא לתרוצי בהכי ושם אעתיק ל' התוס' בזה: \n",
+                    "<b>שנאמר מלבד חטאת הבכורים</b>. כתב הר\"ב והקישן הכתוב. עמ\"ש בזה במשנה ג' פ\"ז דיומא [ד\"ה עם תמיד]. ומ\"ש הר\"ב ללמדך כו' מה פנימי וכו' אף שעיר שנעשה בחוץ אינו מכפר אלא על מה שיש בה ידיעה וכו'. וא\"ת כיון שהוקשו א\"כ יכפר פנימי אדידיה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ואדחיצון. ונפקא מיניה דהיכא דלא עבד חיצון דלא היה להם שעירים ככל הצורך. ומשני בגמ' אמר קרא אחת. כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות. ונכפר חיצון אדידיה ואדפנימי ואע\"ג דאי אפשר שיביא חיצון ולא פנימי. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>דפנימי מיקרב ברישא. נפקא מיניה לטומאה דאירע בין זה לזה אמר קרא אחת בשנה. כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושעירי ר\"ח מכפרין</b>. פי' הר\"ב דכתיב בשעיר ר\"ח לחטאת לה' חטא שאין מכיר בו אלא ה' וכו' גמ'. וניכפר נמי אפילו בשאר עבירות [כל חטא שלא נודע דהא קרא סתמא כתיב] תנא דבי ר' ישמעאל הואיל וזה בא בזמן קבוע [שעיר יוה\"כ דחיצון] וזה בא בזמן קבוע. מה זה אין מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו. אף זה וכו'. וכתבו התוס' ד\"ח בד\"ה מה פנימי וכו' דאפילו הכי אצטריך להיקשא דמלבד חטאת הכפורים כדפי' הר\"ב במשנה דלעיל ללמד על החיצון שמכפר על אין בה ויש בה ולא אמרי' דמעצמו מוכרע דזהו שמכפר. דבמאי מוקמת לה וכו'. דאי לאו היקשא הוה מוקמת לחיצון באין בה ואין בה. ושעירי ראשי חדשים ורגלים באין בה ואין בה דשאר עבירות. ולא הוה דרשי' כדדריש תנא דבי רבי ישמעאל לענין טומאת מקדש. אלא הוה דרשי' מה זה וכו' מכפר אאין בה ואין בה וכו'. אבל השתא דאיכא היקשא דחיצון מפנימי. על כרחך דרשינן כדדריש תנא דבי רבי ישמעאל. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ושעירי רגלים ילפינן משעיר ר\"ח בהיקש וכו' ושעיר בוי\"ו בגמ' דף י' תינח כל דכתיב ביה ושעיר <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>עצרת [ויוה\"כ] דלא כתיב ביה ושעיר מנלן. אלא אמר רבי יונה אמר קרא (במדבר כ\"ט) אלה תעשו לה' במועדיכם. הוקשו כל המועדות כולן זה לזה. והא ר\"ח לאו מועד הוא. איברא כדאמר אביי ר\"ח נמי אקרי מועד. דכתיב (איכה א') קרא עלי מועד. פירש\"י במסכת תענית [דף כ\"ט ד\"ה קרא עלי]. תמוז דההוא שתא של שנה שניה ליציאת מצרים שנשתלחו בה מרגלים בכ\"ט בסיון מלוי מליוה. לפיכך אירע בו יום חזרת מרגלים בח' באב ובכו העם בלילה ההוא בט' באב. בכו בכיה של חנם. והוקבעה להם בכיה לדורות לשבור בחורי בחורבן הבית. ע\"כ. וכתבו התוס' דף ט' בד\"ה כדאמר וכו' דמ\"מ חיצון דיום הכפורים יצא מכלל היקש הזה (מדאתקוש) [צ\"ל דעדיפא ליה הקישא דחיצון לפנימי ואית לן למימר דאין מכפר ב' כפרות וגם שלא תהא כפרתו פעמים בשנה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>שעירי הרגלים מכפרים</b>. דאית ליה נמי היקשא דבמועדיכם דהוקשו כולם לדר\"ח. מה דר\"ח במלתא דקדש מכפרי אף דרגלים במלתא דקודש מכפרי. וביש בה ויש בה בר קרבן הוא. ויש בה ואין בה שעיר שבפנים תולה. ואין בה ויש בה. שעיר שבחוץ מכפר. על כרחך אין מכפרין אלא על שאין בה ואין בה. וכי תימא נכפרו אדר\"ח. ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה כתיב (ויקרא י') אותה נושא עון ואין אחר נושא עון. וכי תימא נכפרו אדיום הכפורים. הא אמרן אחת בשנה. כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה. ויה\"כ אדידהו נמי לא מכפרים דאמר קרא אחת כפרה אחת מכפר. ואינו מכפר שתי כפרות ואע\"ג דבפנימי כתיב. הא אתקש חיצון לפנימי: על הטהור שאכל את הטמא. דאמר קרא ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה והאי קרא בשעיר דר\"ח כתיב [כדפירש\"י בפי' החומש] ויליף עון עון מציץ מה להלן טומאת בשר. שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף אלא על טומאת חלב דם ובשר שקרב בטומאה אף כאן טומאת בשר. אי מה להלן לרצות אף כאן לרצות עון העדה כתיב אלמא מכפר על עון אנשים הוא. ונכפר דר\"ח אדידיה ואדציץ. נפקא מיניה להיכא דנשבר הציץ. אמר קרא עון. עון אחד הוא נושא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ולא שתי עונות. ומהאי טעמא נמי אינו מכפר אדרגלים כדאיתא בגמ ד\"י. ולר\"ש חטאת לה' מאי עביד ליה. ומסתבר דדריש ליה כדריש לקיש אמר הקב\"ה שעיר זה יהא כפרה על שמעטתי את הירח וכו'. ור' יהודה א\"כ נימא קרא חטאת [על] ה' מאי לה' [כו']. ש\"מ תרתי: \n",
+                    "<b>רבי מאיר אומר כל השעירים כפרתן שוה</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>דיליף הקישא דמועדיכם אף לחיצון דיה\"כ. דעדיפא ליה הך הקישא מהקישא דלפנימי. תוס' דף ט' בד\"ה כדאמר וכו'. ומ\"ש הר\"ב אבל שעיר הנעשה בפנים וכו' לא נחלקו עליו וכו' שהוא אינו מכפר כפרתן. כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות. והן אינן מכפרין כפרתו. אחת בשנה כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה. גמ': \n",
+                    "<b>אמרו לו מהו שיקרבו וכו' <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"4\"></i>כתב הר\"ב ר\"מ הוא דקאמר ליה לר\"ש</b>. משום דלר\"ש אלימא קושיא. דחלוקים הם שעירי ר\"ח גם משעירי הרגלים. להכי פריך ליה. וה\"ה נמי דהוי מצי למיפרך לת\"ק אשעירי יה\"כ עם שאר השעירים. ומסתבר נמי דהאי דכתב הר\"ב ר\"מ הוא דקאמר ליה. וכ\"כ רש\"י. לאו דוקא שהוא אמר לו שהרי ר\"ש סתמא שהוא רשב\"י כפי' הר\"ב במתני' דלקמן הוא היה אחר דורו של ר\"מ כדכתב הרמב\"ם בפ\"ד מעשרה פרקיו שבהקדמת פירושו. אלא החכמים השיבו לו לר\"ש אליביה סברתו של ר\"מ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מוסיף עליהן של רגלים כו'</b>. מפרש בגמ' דלא דריש אותה נושא עון ואין אחר נושא עון. והקשו התוס' ואימא דרגלים אינן מכפרין אלא על מה ששעירי ר\"ח מכפרים. וי\"ל דס\"ל דאתקוש רגלים לשעיר החיצון מה חיצון מכפר על דבר שיש בו כרת דהיינו טומאת מקדש וקדשיו. אף שעירי רגלים כן. ע\"כ: \n",
+                    "<b>מוסיף עליהן של יה\"כ כו'</b>. והא מדרגלים לא מכפרי אדיה\"כ ש\"מ דמשמע ליה דרשא דאחת בשנה. אע\"ג דבפנימי כתיב. א\"כ של יה\"כ לא ליכפרו נמי אדרגלים דאחת כתיב שאני הכא דאמר קרא (שמות ל׳:י׳) וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה. קרנותיו דמזבח הפנימי הוא דכפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות הא דחצון אפי' שתי כפרות. גמ': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו שעיר וכו'</b>. ואע\"ג דאמרי' אחת כפרה אחת כו' כבר כתבו התוס' [דף י\"ב ע\"ב] דאין זה ב' כפרות אלא מה שקרבן אחרמכפר. אי נמי כפרה אחת לשוגג ואחת למזיד. ע\"כ: \n",
+                    "<b>שעיר הנעשה בפנים וכו' מכפרין</b>. כתב הר\"ב דכתיב ומפשעיהם וגו' פשעים אלו מרדים וכ\"ה אומר (מלכים ב' ג') מלך מואב פשע בי ואומר (שם ח') אז תפשע לבנה בעת ההיא. ברייתא בגמ': \n",
+                    "<b>הודע ולא הודע</b>. פירש הר\"ב בין נודע לו ספיקן וכו' דליכא לפרושי דנודע לו שגגתו ששגג ודאי דא\"כ הוה ליה חייבי חטאות ואשמות ודאין ותנן במסכת כריתות [פ\"ו מ\"ד] חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יה\"כ חייבין להביא לאחר יה\"כ. אבל חייבי אשם תלוי פטורין. רש\"י: \n",
+                    "<b>עשה ולא תעשה</b>. בגמ'. היכי דמי אי דלא עביד תשובה. זבח רשעים תועבה. אי דעביד תשובה [כל יומא נמי דתניא]. עבר על מצות עשה ועשה תשובה. לא זז משם עד שמוחלין לו. וכדאסיק הר\"ב במשנה ח' פרק בתרא דיומא. ומשני מתני' בדלא עביד תשובה ורבי היא. דסבירא ליה על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה ובין לא עשה תשובה יוה\"כ מכפר חוץ מפורק עול. ומגלה פנים בתורה ומפר ברית בבשר. שאם עשה תשובה יה\"כ מכפר. ואם לאו אין יה\"כ מכפר. ויליף להו מקראי. וקרא דזבח רשעים תועבה בשאר יומי. [רש\"י]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אחד ישראל ואחד כהנים</b>. ויליף לה בברייתא בגמ' [דף י\"ג ע\"ב]. דכתיב (ויקרא ט״ז:ל״ג) וכפר את מקדש וגו' ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר. הושוו כולן לכפרה אחת שמתכפרין בשעיר המשתלח בשאר עבירות. פירש\"י דאילו בטומאת מקדש וקדשיו ליכא למימר דהושוו. שהרי הפר מכפר על הכהנים. ושעיר הפנימי על ישראל: \n",
+                    "<b>מכפר על הכהנים</b>. דהא כתיב בתר מעשה פר ושעיר וכפר על הקדש וגו'. והתוס' כתבו דבשעיר הפנימי כתיב אשר לעם ולא לכהנים. ע\"כ. וא\"ת אשכחן דאין הכהנים מתכפרים בפנימי. בחיצון מנלן דלא. נראה לי מדהשוה חיצון לפנימי כדכתיב (במדבר כ״ט:י״א) מלבד חטאת הכפורים כדלעיל. ותדע דהך סברא מעלייתא היא. דהא לקמן יליף לה ר\"ש שעיר המשתלח דלא מכפר על הכהנים מדאתקיש לפנימי ואמרינן דרבי יהודה לית ליה משום דסבירא ליה דהיקש למלתא אחריתא אתא [ר\"ל למראה וקומה] ש\"מ דאי לאו הכי הוה יליף לה: \n",
+                    "<b>אלא שדם הפר</b>. רש\"י כתב אלא שהפר מכפר גרסי'. ול\"ג שדם הפר [*ולשון אלא אסברא לה הר\"ב. דהא דקתני מה בין הוה כאילו קתני אין בין וכו' ונימוקו עמו דהא ברישא נשנה אחד ישראלים ואחד וכו' ועיין בסוף פ\"ק דב\"ק]: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר כשם וכו'</b>. גמ'. הא ודאי הושוו. מאי הושוו דבני כפרה נינהו מיהו כל חד בדנפשיה. ומאי טעמא דר\"ש דכתיב (ויקרא ט״ז:ז׳) ולקח את שני השעירים. אתקיש שעיר המשתלח לשעיר הנעשה בפנים מה שעיר הנעשה בפנים אינו מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו דכתיב ביה אשר לעם. אף שעיר המשתלח אינו מכפר על הכהנים בשאר עבירות. ור\"י אמר לך להכי אתקוש שיהיו שוים במראה ובקומה ובדמים הוא דאתא ולא משנינן בגמ' לר\"ש מנא ליה שיהיו שוים וכו'. אבל התוס' רפ\"ו דיומא פירשו דתלתא קראי כתיבי וכו'. כמ\"ש שם בשמם. וכתבו עוד דבהכי ניחא מאי דקשיא אמאי מייתי קרא דולקח את שני השעירים הוה ליה לאתויי מקרא קמא דמאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים (ויקרא ט״ז:ה׳) אלא קרא קמא איצטריך שיהיו שוים בדמים דההוא קרא איירי בדמים. דגמרינן מיניה [דמדעם] ליהוי וקרא תניין דהכא להקישא אבל לומר שיהיו שוים במראה וקומה לא הוי דרשינן כלל. כיון דלא אשכחן בשאר זבחים שיהיו שוין במראה וקומה. אלא מדמייתר לן קרא בתרא דרשינן. ע\"כ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>נטמא וידע</b>. ל' הר\"ב וידע שנטמא וכן פירש\"י וכתבו התוס' מתוך פירושו משמע שרוצה לפרש כולה מתני' בידיעה גמורה שפירש וידע שנטמא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ואע\"ג דמוקי מתני' כר' [כמ\"ש בריש משנה ב' דפ\"ק] דאמר דידיעת בית רבו שמה ידיעה מ\"מ נקטה לה במתני' סתם ידיעה. אע\"ג דלא צריך. והמדקדק יכול לפרש כולה מתני' בידיעת בית רבו. עכ\"ל. וכבר דקדקתי בכיוצא בזה בלשון רש\"י והר\"ב בריש משנה ג' דפרק קמא. ועוד דע שעם זה שצריך שתהא לו ידיעה שנטמא. צריך ג\"כ שתהא לו ידיעה שזה מקדש. ושזה קדש. וכ\"כ הרמב\"ם בהדיא בפרק י\"א מהלכות שגגות: \n",
+                    "<b>ונעלמה ממנו הטומאה</b>. כתב הר\"ב ולפי שאינו חייב אלא א\"כ ידע בתחלה שנטמא וכו'. קרי לה ידיעות. והיינו נמי טעמא דלא תנן אנא שתים שהן ארבע. וכשתדקדק בהם תמצאם ארבע שהן שמנה. ידיעות טומאה תחלה בין לקדש. בין למקדש. וכן ידיעה בסוף. הרי ארבע ידיעות וידיעות הקדש. או המקדש תחלה וכן בסוף. הרי עוד ארבע. אלא דאותן ידיעות שבתחלה הוא דקא חשיב להו. וכדאמרינן טעמא בגמ'. ד' קמייתא דליתנהו בכל התורה כולה כלומר דבכל התורה כולה לא בעינן שיהא לשוגג ידיעה בתחלה. הנהו קא חשיב. ד' בתרייתא דאיתנהו בכל התורה כולה שאין אדם מביא חטאת אא\"כ נודע לו שחטא. לא קא חשיב: \n",
+                    "<b>נעלם ממנו הקדש וכו'</b>. כתב הר\"ב הרי שתים דלא כתיבי כלומר לא כתיבי בהדיא אלא מרבויא דונעלם דרשינן לה בסוף פרקין: \n",
+                    "<b>נעלם ממנו זה וזה</b>. כתב הר\"ב אינו ממנין הידיעות. אלא הא קמ\"ל וכו'. וכ\"כ הרמב\"ם. ולא קשיא אמאי לא חשיב להו ולהוו שש. דמכיון דחשבינן ידיעת הטומאה דלקדש וכן דלמקדש. וכן ידיעת המקדש גם ידיעת הקדש. אין להוסיף במנין ידיעות העלם שניהם יחד. כיון שכבר נמנו כל אחת בפרט: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אחד הנכנס לעזרה</b>. דבעזרה נאמר כרת לטמא הנכנס כדתנן במשנה ח' פ\"ק דכלים. ושם אפרש בס\"ד: \n",
+                    "<b>אלא במלך וכו'</b>. עיין במשנה ה' פ\"ק דסנהדרין ומ\"ש שם בשם התוס': \n",
+                    "<b>במלך</b>. כתב הר\"ב דאמר קרא וגו' כן תעשו וגו' לדורות ובימי משה הוא מלך שעליו נאמר (דברים ל״ג:ה׳) ויהי בישרון מלך. רמב\"ם. ועמ\"ש בדבור וב\"ד מהלכים וגו': \n",
+                    "<b>ואורים ותומים</b>. כתב הר\"ב אחיו כ\"ג והיו שם אורים ותומים. כלומר וכיון שאחיו כ\"ג היה א\"כ היה שם אורים ותומים והקשו התוס' אע\"ג דאהרן היה בבנין המשכן וכי נשאלו באורים ותומים לעשות משכן הלא קודם שנתכהן אהרן ע\"י המלואים נעשה המשכן. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ובסנהדרין של שבעים ואחד</b>. כתב הר\"ב ובימי משה היו שבעום זקנים. וכן פירש\"י. וכך כתב הרמב\"ם כאן ובסנהדרין פ\"ק משנה ה'. אבל שם פי' הר\"ב משום דמשה במקום סנהדרין הוה קאי. וכפירש\"י שם וטעמא דמסתבר הוא. לפי שלא נמנא מינוי שבעים לסנהדרין כי אם בפרשת מתאוננים והיה זה אחר שנעשה המשכן כמו שנאמר (במדבר י״א:ט״ז) ולקחת אותם אל אהל מועד ועוד נאמר (שם י') ויסעו מהר ה' והמשכן נעשה בעודם בסיני ולפירושם דהכא צריך לומר דשבעים זקנים שנאמרו במתן תורה בסוף פרשת משפטים ושבעים מזקני ישראל. הם היו מיוחדים שבעדה לכל דבר שבקדושה כעין סנהדרין שנצטוה בהם אח\"כ בפרשת אספה לי שבעים איש: \n",
+                    "<b>ובשתי תודות</b>. כתב הר\"ב בשני לחמי תודה. גמ'. דאמר קרא ואעמידה שתי תודות גדולות מאי גדולות אילימא ממין גדול ממש. לימא פרים. אלא גדולות במינן [מאותו מין שהיו. הביאו גדולות ולא קטנות. רש\"י] מי איכא חשיבותא קמי שמיא. והתנן [בסוף מנחות] נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח ונאמר בעולת העוף אשה ריח ניחוח מלמד שאחד המרבה ואחד הממעיט וכו' פירשו התוס' ולפיכך לא הוה ליה להתפאר בכך. כיון שמצוה בזה כמו בזה. אם מתכוין לשם שמים. ע\"כ. [ועמ\"ש בסוף פ\"ב דאבות] אלא גדולות שבתודה. ומאי ניהו חמץ. דתנן [ריש פ\"ז דמנחות] התודה היתה באה וכו'. דחלות החמץ היו גדולות משל מצה: \n",
+                    "<b>ובשיר</b>. כתב הר\"ב השיר שהיו אומרים ארוממך ה' כי דליתני. פירש\"י הוא מזמור של חנוכת הבית. לכך אומר אותו. ע\"כ. ובברייתא בגמרא מסיים ושיר של פגעים. עד כי אתה ה' מחסי עליון שמת מעונך. וחוזר ואומר מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו ה' מה רבו צרי וגו'. אבל הרמב\"ם בפירושו וחבורו פרק ו' מהלכות בית הבחירה לא כתב ג\"כ אלא מזמור ארוממך. וכתב הכ\"מ בשלמא מה רבו צרי ניחא דאיכא למימר דס\"ל שלא היו אומרים אלא בימי עזרא שהיו צרים מתלוצצים על הבנין. אבל היכא דאין צרים מתלוצצים אין אומרים אותו. אבל יושב בסתר משמע דלעולם אמרינן ליה. וי\"ל דנמי לא אמרינן ליה אלא כשיש צרים הנלחמים בהם. דכתיב מחץ יעוף יומם וגו'. יפול מצדך אלף וגו'. עכ\"ד. ואין ספק אצלי דאשתמיטתיה מ\"ש התוספות בטעם למה אין אומרים יושב בסתר אלא עד כי אתה ה' מחסי. דאי לאו הכי לא הוה קשיא ליה מיושב בסתר טפי ממה רבו צרי שכתבו וז\"ל דכתיב לעיל מיניה ושלומת רשעים תראה דמשתעי באויבים שהיו מצירים להם בשעת הבנין. אבל משם ואילך לא משתעי בהכי. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ובית דין מהלכין וכו'</b>. גמ' למימרא דב\"ד קמי תודה אזלי. והכתיב (נחמיה י״ב:ל״ב) וילך אחריהם הושעיה וחצי שרי יהודה. ה\"ק ב\"ד מהלכין ושתי תודות מהלכות וב\"ד אחריהם [*כלומר דתני ב\"ד מהלכים והדר מפרש כיצד. שתי תודות היו מהלכים תחלה. והב\"ד אחריהם] וא\"ת ואמאי לא חשיב מלך ונביא וכו' וי\"ל דאין הכי נמי שהם לא היו מהלכין כלל. ואלא הא דתנן במלך וכו' ע\"פ מלך קאמרינן וכן ל' הרמב\"ם בפ\"ו מהלכות בית הבחירה אין מוסיפין וכו' אלא ע\"פ המלך וע\"פ נביא. ובאורים ותומים. וע\"פ סנהדרין של וכו' והא דלא כתב באורים ותומים ע\"פ. משום דפשיטא הוא דאורים ותומים להכי עבידי שיהו נשאלים בהם: \n",
+                    "<b>הפנימית נאכלת</b>. פליגי תנאי בגמ' חד אמר זו כנגד זו היו מהלכות כלומר ב' כהנים נושאים אותם זה אצל זה והויא הפנימית הך דמקרבה אצל חומה. וחד אמר זו אחר זו. והוי הפנימית הך דמקרבה לב\"ד. ומ\"ש הר\"ב וע\"פ נביא נאכלת וכו' הכי מסיק בגמרא כלומר שאין טעם בדבר למה זו נאכלת ולמה זו נשרפת. אלא ע\"פ הנביא ברוח הקודש עשו כן. דליכא למימר דחיצונה כי אתיא קדשה המקום והפנימית היא לא נפסלה ביוצא ושלכך נאכלת. דהא בלא הא לא סגיא: \n",
+                    "<b>וכל שלא נעשה וכו'</b>. כתב הר\"ב ובית שני אע\"פ שלא היה שם לא מלך וכו' הקדושה שקדש שלמה הבית [וכו']. עיין בפירוש הר\"ב משנה ו' פ\"ח דעדיות ומ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>אין חייבין עליה</b>. וכן הוא בכל הנוסחאות ויש לפרש דה\"ק הנכנס למקום פלוני. והנכנס למקום פלוני והנכנס וכו'. כולם אין חייבים על המקום שנכנס כל אחד ואחד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נטמא בעזרה</b>. פירשו התוס' [ד\"ה תנהו] דאצטריך לאשמועינן דלא תימא דלא חייבתו התורה כרת אלא לנטמא בחוץ דקרא כל הנוגע וגו'. ולא יתחטא את משכן ה' טמא וגו' (במדבר י״ט:י״ג) משמע דאיירי באותו שראוי להתחטא קודם שיטמא את המשכן. ע\"כ. ובגמ' יליף לה אף לנטמא בפנים. מדכתיב את משכן ה' טמא. וכתיב (שם) כי את מקדש ה' טמא. והרי משכן אקרי מקדש כדכתיב (שמות כ״ה:ח׳-ט׳) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וכתיב (שם) ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ומקדש אקרי משכן דכתיב (ויקרא כ\"ז) ונתתי משכני בתוככם [כל הניתן בתוככם קרוי משכן. רש\"י] ולכתוב או אידי ואידי משכן. או אידי ואידי מקדש וידעינן דבין במשכן שנמשח בין במקדש שהוא בית עולמים. מחייבו הכתוב. אלא אם אינו ענין לטומאה שבחוץ תנהו ענין לטומאה שבפנים. וכתבו התוס' תימה אמאי לא קתני שתים שהן שש. כיון דמצריכין קראי לטומאה שבפנים. וי\"ל דמתני' לא איירי אלא בטומאה שבחוץ. ע\"כ: \n",
+                    "<b>נטמא בעזרה</b>. כתב הר\"ב וידע שנטמא. עמ\"ש בריש פרקין בשם התוס' ובשם הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>והשתחוה או ששהה וכו' בא לו בארוכה וכו'</b>. שעורין [הללו] הלכה למשה מסיני הם במי שנטמא בתוך העזרה. רש\"י: \n",
+                    "<b>והשתחוה</b>. פי' הר\"ב כלפי פנים אע\"פ שלא שהה וזו כריעה בעלמא. גמ'. [*ומ\"ש הר\"ב או השתחוה כלפי חוץ והוא דשהה וכו'. גמ'] ופירש\"י מחייב משום שהייה. ע\"כ. והדין עמו דהא או ששהה תנן דמשמע דעיקר חיובא משום שהייה היא. והא קמ\"ל הגמ' דהשתחויה דכלפי חוץ בעי שהייה ואי לא לא. אבל לא דלא נחייב אלא בשהייה שיש עמה השתחויה. ולפי זה ליכא בינייהו דתרי לישני דבגמ' אלא בלישנא דמיתניין מר מתני ארישא. ומר אסיפא ואין להאריך בזה. ומ\"ש [הר\"ב] ושעור השתחויה ר\"ל דשהייה. ומ\"ש כדי שיקרא פסוק זה בישוב. לא במהירות ולא באריכות. הרמב\"ם. שאין חייבין עליה. לשון הר\"ב ב\"ד פר העלם וכו' כדתנן במ\"ד פ\"ב דהוריות ושם מפורש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מצות עשה שבנדה</b>. דאמר קרא (ויקרא ט״ו:כ״ד) ותהי נדתה עליו אפילו בשעת נדתה תהא עליו. גמ' ופי' התוס' מעליו דריש דהא ותהי איצטריך למדרש בפ' החולץ [כמו שכתבתי שם בסופו] דאפילו בשעת נדתה קדושין תוספין בה: \n",
+                    "<b>שחייבין עליה</b>. פירש הר\"ב אם שגגו ב\"ד וכו' כמפורש במשנה ד' פרק ב' דהוריות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי אליעזר אומר השרץ ונעלם וכו'</b>. כתב הר\"ב דאמר קרא או בנבלת שרץ טמא וכו' ללמדך וכו' דאילו אשאר מחייבי קרבנות מחייב ר' אליעזר אפילו לא נודע לו באיזה חטא שחטא כדתנן במשנה ב' פרק ד' דכריתות. גמ': \n",
+                    "<b>ר\"ע אומר וכו'</b>. איידי דבעי למכתב בהמה וחיה לדרשא דדרשינן כמ\"ש בר\"פ קמא בדבור הטומאה וכו' כתיב נמי שרץ כדתנא דבי רבי ישמעאל כל פרשה שנאמרה ונשנית. לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה. ומ\"ש הר\"ב דהלכה כר' ישמעאל משום דבגמ' פ\"ק דף ד' דר' ס\"ל כוותיה. כ\"כ הכ\"מ פי\"א מהלכות שגגות: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>שבועות שתים שהן ארבע</b>. אין לדקדק דהכא מפרש שתים שהן ד' ברישא והדר דיני דשבועות. ובידיעות מפרש מילי דידיעות ברישא. והדר מפרש שתים שהן ארבע. תוס' פ\"ק ד\"ג: \n",
+                    "<b>שאכלתי ושלא אכלתי</b>. כתב הר\"ב הם השתים הנוספות ממדרש חכמים. כר\"ע במתני' ה': \n",
+                    "<b>היכן מצינו באוכל כל שהו שהוא חייב</b>. גמ' ולא והרי נמלה [כדתנן במ\"ב פ\"ג דמכות] בריה שאני. והרי הקדש שהוא חייב מעילה בש\"פ כדתנן בר\"פ ה' דמעילה ואפי' בפחות מכזית הא בעינן ש\"פ שזהו שעורו והא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>מפרש דכ\"ע מודו מדפי' הר\"ב לקמן שהאומר לא אוכל דעתו לאסור עצמו בכל שהוא ש\"מ דמפרש שבועה [*שלא אוכל כל שהוא ואכל כל שהוא] לכ\"ע [מחייב] בכ\"ש. מפרש נמי כבריה דמי. פירש רש\"י כבריה בשאר אסורים דמי. בריה טעמא מאי משום דחשיבה. מפרש נמי איהו אחשביה דאסריה עליה: \n",
+                    "<b>וכי היכן מצינו במדבר ומביא קרבן</b>. כלומר מדבר ואוסר. דהא אשכחן שבועת העדות אלא דהתם מדבר וחוטא הוא. וכן משכחת מגדף לר\"מ במשנה ב' פ\"ק דכריתות ושם בגמ' דף ז' ברייתא דר\"ע סבירא ליה דמגדף מביא קרבן. וכן נזיר שאני דלא מביא קרבנו על דבורו אלא לאשתרויי ליה חמרא. גמרא ותוספות: \n",
+                    "<b>שלא אוכל</b>. ואכל ושתה. אינו חייב אלא אחת. כתב הר\"ב אע\"ג דשתיה בכלל אכילה מפרש בגמ' דילפינן מקרא כמ\"ש במשנה ג' פ\"ח דיומא. [ד\"ה אינו]. ואי בעית אימא סברא דא\"ל איניש לחבריה נטעום מידי ועיילי ואכלו ושתו ופירשו התוס' דבלשונם הוו קרו לאכילה טעימה. וכתב הר\"ן בשם בעל הלכות גדולות דאע\"ג דאית לן קרא. איצטריך סברא דמהו דתימא בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולא קרו להו אינשי הכי. קמ\"ל: \n"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ואכל נבלות וכו'</b>. כתב הר\"ב דראויין לאכילה הן. אי לאו דרחמנא אסרינהו. וכ\"כ רש\"י. וכלומר והואיל ואי לאו דרחמנא אסרינהו הוו ראויין לאכילה הלכך יש כאן מקום חיוב וכדמסיק לקמן. דהיינו בכולל דברים המותרין עם דברים האסורים. כך נראה לי לפרש כדי דלא תקשה לן דר\"ב אדר\"ב דלכאורה דבריו הראשונים הם אליבא דמסקנא כפירש\"י וגירסתו דמסקינן בגמ' [דף כ\"ד] אלא כדרבא וכו' וחייב אפי' בלא כולל בהדיא כיון דנשבע סתם שלא יאכל הרי כולל דברים המותרים ואסורים וכו'. ומאי דכתב הר\"ב הכא דבכולל בהדיא הוא כגירס' הרי\"ף והרמב\"ם פ\"ה מה\"ש דגרס משכחת לה וכו' ואין להאריך: \n",
+                    "<b>רבי שמעון פוטר</b>. כתב הר\"ב דלית ליה אסור כולל. ועמ\"ש בספ\"ה דכריתות [ד\"ה רש\"א]: \n",
+                    "<b>קונם אשתי נהנית לי</b>. צריך לפרש במידי דלא משועבד לה. כמ\"ש כיוצא בזה בשם התוס' במשנה ב' פ\"ג דנדרים וע\"ש בפי' הר\"ב דרפ\"ב: \n",
+                    "<b>והוא אכל</b>. וצריך שידע כן בשעת השבועה דאל\"כ הוי נדר שגגה. ונדרי שגגות מותרים כדתנן בפ\"ג דנדרים במשנה ב': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שאתן לפלוני</b>. גמ' מאי אתן. אילימא צדקה לעני. מושבע ועומד מהר סיני הוא שנאמר נתון תתן כלומר ותנן לקמן נשבע לקיים המצוה. ולא קיים פטור. אלא מתנה לעשיר: \n",
+                    "<b>ושלא אישן</b>. עיין בפי' הר\"ב רפ\"ב דנדרים: \n",
+                    "<b>אמר לו ר\"ע א\"כ וכו'</b>. פי' הר\"ב דר\"ע דריש בכל התורה רבויי ומיעוטי וכו'. והלכה כר\"ע ואפ\"ה רגילות לפרש בכלל ופרט וכלל. כדלקמן פ\"ו משנה ה'. וכבר הארכתי בזה בס\"ד במשנה ט' פ\"ד דב\"מ ע\"ש. ועיין בתוס' דפ\"ק דף ד' ע\"ב ועיין משנה ח' פ\"ח דבכורות. [*גם עמ\"ש בפרק ו' דסנהדרין משנה ד' בד\"ה וחכ\"א וכו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נשבע לבטל אח המצוה וכו'</b>. אמר רחמנא להרע או להטיב. אמנם הוא מחייב בשבועה על דבר שאי אפשר בו שייטיב במקום להרע. או ירע במקום להטיב והם דברי רשות. הרמב\"ם. וכלומר דאילו בדבר מצוה כשישבע להטיב ולאכול דבר אסור. הוא מירע לנפשו. וכשנשבע [להרע] שלא לאכול חמץ בפסח. הוא מטיב לנפשו: \n",
+                    "<b>לקיים ולא קיים פטור</b>. עיין במשנה ד' דבכולל חייב: \n",
+                    "<b>שלא עשה בה לאו כהן</b>. שאם נשבע לבטל וכו'. דאם ישבע לבטל מה שנשבע עליו מהר סיני ליכא ק\"ו לחייביה כשלא יבטל. אלא יעשה כמושבע ועומד מהר סיני. ולפיכך בזה אף ר\"י בן בתירא מודה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שבועה שלא אוכל ככר זו וכו'</b>. וכתב הר\"ב טעמא וכו' וכי הדר אמר שלא אוכל. כיון שאכל ממנו כזית חייב. פירוש דהכי משמע שלא אוכל שעור אכילה מככר זו. ולא נקט ככר זו אלא למשרי נפשיה באחרינא. כ\"כ הכ\"מ פ\"ד מהלכות שבועות [הלכה ט'] בשם הריטב\"א ועמ\"ש בשם התוס' במשנה ט': \n",
+                    "<b>שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה</b>. כתב הר\"ב לאשמועינן שאם נשאל לחכם על הראשונה וכו' *). וכתבו התוס' שנראה כיש ספרים דל\"ג שלא אוכלנה שלישית ואפ\"ה שמעינן שאם נשאל וכו' מדקתני אינו חייב אלא אחת ולא קתני חייב אחת. והשתא הוי כי התם בנדרים פ\"ב משנה ג' כדפי' הר\"ב שם. ומ\"ש הר\"ב שהחכם עוקר הנדר מעקרו. עיין בפירושו ספ\"י דנדרים: \n",
+                    "<b>[*זו היא שבועת ביטוי וכו'</b>. למעוטי אוכל ולא אכל ממלקות. שאין בו מעשה בסוגיא דלעיל דף כ\"א] [ע\"ב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>איזו היא שבועת שוא</b>. עיין במשנה ז' פ\"ד דאבות: \n",
+                    "<b>על העמוד של אבן וכו'</b>. אבל של זהב לא שכיח. הלכך לא אפיך נמי למתני על העמוד של זהב כדמפיך על האיש וכו'. אם לא ראיתי גמל פורח באויר. ל' הר\"ב כלומר יאסרו כל הפירות שבעולם עלי אם לא ראיתי וכו'. בגמ' מוקמינן לה באומר יאסרו כל פירות וכו' וכתבו התוס' פירוש בשבועה ובפרק ארבעה נדרים (נדרים דף כ\"ד) גרסי' ליה בהדיא. ע\"כ. דה\"ג התם יאסרו וכו' בשבועה אם לא וכו' וכתב הר\"ן דטעמא דאינו שבועת בטוי ואין הפירות נאסרין עליו. ואפ\"ה לקי משום דהא ודאי לא נתכוין זה לאסור הפירות. שאם היה מתכוין לכך הוה ליה לאסור בלא שום תנאי שהרי עכשיו ג\"כ פירות אסורים עליו ולמה תלה נדרו בדבר שאינו. אלא ודאי לאו לאסור הפירות נתכוין אלא לקיים שראה אותו דבר. ומש\"ה לוקה משום שבועת שוא. ע\"כ. וכיוצא בזה דברי הראב\"ד בהשגות פ\"ג מהלכות שבועות ולדבריו יאסרו כל פירות שבעולם לאו דוקא אלא ה\"ה חד פירא וכן במשנה ב' פ\"ג דנדרים. קונם אם לא ראיתי וכו' פי' הר\"ב קונם עלי ככר זה וכו' אבל התוס' דהכא וכן הרא\"ש הכא. ובנדרים. מפרשים דהכא דוקא באומר כל פירות וכו' והוי שבועת בטוי אלא דהיינו טעמא דאין פירות נאסרים משום דאי אפשר לו לחיות בלא כל פירות וכו'. ומש\"ה לקי מטעם שבועת שוא. שנשבע על דבר שא\"א. שהרי אי אפשר לו לחיות בלא אכילת כל פירות. ואע\"ג דלא אמר לעולם מסתמא לעולם נאסרו עליו. דאיזה זמן תתן לו לא מסתבר שלא יהא אסור אלא רגע אחד והא דאמר יאסרו וכו' אם לא ראיתי. הוה מצי למימר שבועה שלא אוכל כל פירות אלא אשמועינן דאע\"ג שלא אסרם עליו אם ראה וכו' וסד\"א דצפורא רבא חזא ואסיק שמא גמלא. קמ\"ל דבטלה דעתו אצל כל אדם. עכ\"ד. והתם בנדרים דליכא למלקי משום נדר שוא. דלא אשכחן נדר שוא. הלכך אסברה לה הר\"ב בככר ולא בכל הפירות. דאי בכל הפירות אפי' כי לא תלי בגוזמא לא היו נאסרים עליו. שא\"א לו לחיות וכו'. וגם מלקות ליתא בנדר שוא. ולא הוה אשמועינן מידי דתלי בגוזמא. אלא הוה ליה למתני קונם כל פירות שבעולם עלי מותר. ומדתלי בגוזמא ש\"מ דבאומר קונם ככר זה אם לא ראיתי וכו' היא מתני' ולא באומר כל פירות כי הכא: \n",
+                    "<b>גמל הפורח באויר</b>. כתבו התוס' תימה דהכא קתני גמל פורח.   ולא קתני כעולי מצרים. ובפרק ארבעה נדרים גבי נדרי הבאי. תנא עולי מצרים. ולא קתני גמל פורח. ע\"כ. והר\"ן לפי דרכו שכתבתי דטעמא דמותר בפירות משום דאמדינן דעתיה דלא נתכוין וכו' מיישב שפיר תמיהה זו והעתקתי לשונו שם פ\"ג דנדרים משנה ב': \n",
+                    "<b>נחש כקורת בית הבד</b>. פי' הר\"ב כתבנית קורת בית הבד וצורתה. בגמ' בטרוף. ופירש\"י שיש בו חריצים כקורת בית הבד כך ראיתי נחש מנומר. ופרכינן כולהו נמי מיטרף טריפין. ומשני כשגבו טרוף פירש\"י נשבע שהיה טרוף בגבו ואין נחש עשוי בחברבורות אלא בגרונו. ע\"כ. והתוס' בנדרים פ\"ג [דף כ\"ה] הקשו מה ענין מנומר לקורת בית הבד. ופירשו פלט\"א בלע\"ז. וז\"ל הרא\"ש בטרוף. רחב ואינו עגול. ע\"כ. וכולהו טריפין היינו בבטנם. והר\"ן כתב דבירושלמי קאמר *) במרובע ושמואל הוא מרא דמימרא דהכא ודירושלמי. ותו בגמ' דנדרים וליתני טרוף. ומשני מלתא אגב אורחיה קמ\"ל. דקורת בית הבד גבו טרוף למאי נפקא מיניה למקח ולממכר. לומר לך המוכר קורת בית הבד לחבירו. אי גבו טרוף אין. אי לא לא: \n",
+                    "<b>שבועה שלא נעידך</b>. פירש הר\"ב בטול מצוה היא. וכן לשון רש\"י. ומסיים היינו דבר שאי אפשר. ע\"כ. ולדבריהם הא דתנן בתר הכי נשבע לבטל את המצוה נראה בעיני דה\"ק שבועה שלא נעידך והיינו נשבע לבטל וכו'. וכן שלא לעשות סוכה. וראיתי להרמב\"ם שכתב בפ\"ה מה' שבועות הנשבע לבטל המצוה וכו' שלא יעשה סוכה וכו' וכן הנשבע שלא אעיד וכו'. הרי זה לוקה משום שבועת שוא. מפני שהוא מצווה להעיד. וכן האומר לחברו שבועה שלא אדע לך עדות הרי זו שבועת שוא. שאין בידו שלא ידע לו עדות. ולדבריו נ\"ל שאפשר לפרש דשלא נעידך תרתי משמע. שלא נדע לך וזה א\"א. וכן משמע שלא נעיד מה שיודעים. והיינו לבטל המצוה. לפי שיש בה ג\"כ משמעות שלא נדע וכו' כדאמרן. הלכך תני ליה קודם נשבע לבטל וכו': \n",
+                    "<b>[*זו היא שבועת שוא וכו'</b>. למעוטי אכלתי ולא אכלתי דחייב קרבן ור\"ע היא דריש פרקין בסוגיא דלעיל דף כ\"א [ע\"ב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שבועה שאוכל ככר זו</b>. שבועה שלא אוכלנה הראשונה שבועת בטוי. והשניה שבועת שוא. תימה דשניהם שבועת בטוי דשבועה שאוכל. היינו כזית כמו שבועה שלא אוכל [כדפי' הר\"ב במ\"ז] ושלא אוכלנה היינו שלא אוכלנה כולה [כדפי' נמי לעיל] ושמא יש לחלק בין אוכל לשלא אוכל. תוס' [דף כ\"ט ע\"ב]: \n",
+                    "<b>והשנייה משום שבועת שוא</b>. פי' הר\"ב בין יאכל בין לא יאכל. שהרי יצאתה שבועה לשוא על דבר שאי אפשר לו. ומאותה שעה הוא עובר. אפילו קיים שבועתו גמ' [ופירש\"י]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מפי עצמו</b>. כתב הר\"ב ואם ענה אמן אחר שהשביעו חברו וכו' חייב מדתנן לקמן אחת זו ואחת זו [כו']. וילפינן לה מדכתיב (במדבר ה׳:כ״ב) ואמרה האשה אמן. אמן. גמ'. ופי' הר\"ן דאי לא דמיא כמוציא שבועה אמאי מבדקא. אפי' מושבע מפי אחרים אין כאן. שהרי לא אמרה כלום אחר שבועה. דלא דמי למשביע עדים [כדפי' הר\"ב בר\"פ דלקמן] שהרי הם כופרים אחר שבועה. ועונים על דבריו אין אנו יודעים לך עדות. אלא ודאי כמוציא שבועה מפיו דמי. ע\"כ. וליכא למידק דנילף דדוקא כשכפל אמן אמן כי אשה. דהאי דכפלה האשה היינו משום גלגול הוא כדתנן במשנה ה' פרק ב' דסוטה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>שבועת העדות</b>. שבועה לא כתיב בהדיא בקרא אלא ילפינן מקול כמ\"ש בריש מתני' דס\"פ: \n",
+                    "<b>ולא בקרובים</b>. כתב הר\"ב דכתיב לא יומתו אבות על בנים וגו' כמו שהעתקתי במשנה ד' פ\"ג דסנהדרין ע\"ש: ולא בפסולים. כתב הר\"ב כגון וכו' וגזלן כלומר אע\"ג דאינו בר מלקות (שנתן) [צ\"ל שניתק] לעשה דהשבון כמ\"ש במשנה ג' פ\"ק דסנהדרין: \n",
+                    "<b>אינה נוהגת אלא בראויין להעיד</b>. כתב הר\"ב לאפוקי מלך שאינו מעיד והפסולים לעדות מדרבנן. מכלל דמלך מדאורייתא אינו כשר להעיד. והכי איתא בהדיא בגמ' (וכלומר) דממעטינן משחק בקוביא וכ\"ש מלך [וכלומר] שהוא מדאורייתא ופירש\"י דכתיב (דברים י\"ז) שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך והבא להעיד צריך לעמוד לפני הדיין ודרך בזיון הוא לו. ע\"כ. ולפ\"ז אף במלכי בית דוד איירינן דאינן ראויין להעיד וכן דקדק הרמב\"ם בלשונו פ\"ג מהלכות מלכים לומר דאף מלכי בית דוד אין מעידין והיינו דבגמ' אדאמרינן למעוטי מלך מפרש רש\"י דתנן [סנהדרין דף י\"ח] לא מעיד ולא מעידין אותו אע\"ג דרישא דאותה משנה במלכי ישראל נשנית כדמפורש התם ועמ\"ש בס\"ד במשנה ה' פ\"ב דהוריות. [*וטעמא דבפסולי עדות מדרבנן אינה נוהגת. פירש\"י הואיל וסוף סוף אי מסהיד. לא מקבלינן ליה. ולא קרינן ביה והוא עד]: \n",
+                    "<b>בפני ב\"ד</b>. עמ\"ש במ\"ה פ\"ט דב\"ק: \n",
+                    "<b>ושלא בפני ב\"ד מפי עצמו</b>. דיליף ליה מג\"ש דתחטא תחטא מפקדון. וסבר דון מינה ומינה כלומר דדיינין מינה לחייבו אף מפי עצמו. ומינה כי התם דמחייבי בין בב\"ד בין שלא בב\"ד. פירש\"י דונשבע על שקר כתיב משמע בין בב\"ד. בין שלא בב\"ד. ועמ\"ש בר\"פ דלקמן [*ומ\"ש במשנה ה' פרק בתרא דמנחות]: \n",
+                    "<b>מפי עצמו</b>. כתב הר\"ב אם מפי עצמו נשבע שבועה וכו' וכן ל' רש\"י. וכן אם ענה אמן אחר השבועה כדפירשו הר\"ב ורש\"י בר\"פ דלקמן גבי שבועת הפקדון. ועמ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>ומפי אחרים</b>. כתב הר\"ב כגון משביע וכו'. ואמרו לו אין אנו יודעין לך עדות. אע\"ג דלא ענה אמן שכן הוא אומר ושמעה קול אלה אם לא יגיד ונשא עונו וכתב הר\"ב וקרא במושבע מפי אחרים כתיב שנאמר ושמעה קול אלה ועמ\"ש במשנה ה': \n",
+                    "<b>עד שיכפרו וכו'</b>. עמ\"ש במשנה ג': \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים בין מפי עצמו וכו'</b>. דסבירא להו דון מינה ואוקי באתרה כלומר לאחר שהבאת מפי עצמו לשבועת העדות מפקדון אוקי באתרה בדין הכתוב בשבועת העדות דמפי אחרים שמשפטו דוקא בב\"ד ה\"נ מפי עצמו שהבאת אינו אלא בב\"ד. ועמ\"ש בזה במ\"ה פרק בתרא דמנחות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחייבים על זדון השבועה</b>. פירש הר\"ב דלא כתיב בה ונעלם. וכן פירש\"י ובמשנה ב' פ\"ב דכריתות לא פירש הר\"ב כך. ושם אפרש בס\"ד: \n",
+                    "<b>ועל שגגתה עם זדון העדות</b>. לשון הר\"ב שיודעים ששבועה זו אסורה וכו' כ\"ה בגמרא. וממילא שיודע לו עדות. דאי לאו הכי אינה אסורה. והיינו זדון העדות וכן פירש הר\"ב ריש פרק דלקמן לענין פקדון. ולשון רש\"י בפירוש המשנה עם זדון העדות. שמזידים הם ויודעים לו עדות. אבל שוגגים הם על הקרבן וכו' שיודעים ששבועה זו וכו': \n",
+                    "<b>ואינן חייבין על שגגתה</b>. לשון הר\"ב אם שוגגים הם לגמרי כסבורין שאין יודעין לו עדות. ואח\"כ נזכרו וכו' כל זה לשון רש\"י. ותמהו התוס' דתיפוק ליה דבקושטא קא משתבעי. ותירץ הר\"ן דרש\"י כך הוא אומר שבאותה שעה שנשבעו אין אנו יודעין. יודעין היו. אלא שלא היו מתכונים לשום לב. אבל לא היו צריכים ידיעה אחרת. ונמצא [מה שנשבעו] אין אנו יודעים לא נשבעו על האמת. שאילו היו שמים על לב באותה שעה יודעים היו שהרי מיד כשנתיישבו נזכרו בלא שום חדוש ידיעה. ואפ\"ה כיון שהיו סבורין לישבע על האמת. פטורים. משום דאנוסים היו. ע\"כ. והשתא אתי שפיר שפירשו רש\"י והר\"ב ששגגו בידיעת עדות. ולא פירשו ששגגו בשבועה שסבורים שמותרים לגמרי. וכמ\"ש התוס'. וכ\"פ הרמב\"ם. וליכא למימר דלא סברי להו דבהכי פטור. דהא שמעינן נמי מרישא דאינן חייבין אלא כשיודעים ששבועה זו אסורה הא לאו הכי פטורים. אלא דרש\"י והר\"ב באו להשמיענו חדוש זה דאע\"פ דיודעים היו. כדכתב הר\"ן. אבל ודאי דה\"ה בשגגו בשבועה דפטורים. והרמב\"ם בחבורו סוף פ\"א מהלכות שבועות כתב לתרווייהו. שז\"ל אבל אם לא ידעו שהיא אסורה. או ששכחו העדים ונשבעו וכו' הרי אלו אנוסים ופטורים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>או שאמרו לו</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>בלא שבועה אין אנו יודעין לך עדות. ואמר להם משביע אני עליכם שיהא אמת מה שאמרתם ואמרו אמן חייבים. אבל אם שתקו אחר השבועה אין כאן קבלת שבועה. רש\"י. ויראה מלשונו דדוקא שתקו. הא כפרו ואמרו אחר השבועה אין אנו יודעים לך חייבים ומיירי בב\"ד. דאף ר\"מ לא מחייב מפי אחרים אלא בב\"ד. והשתא מתני' אפילו כרבנן דלא מחייבי אלא בב\"ד. דמתני' איירי בב\"ד. ולאו בדוקא נקט ואמרו אמן. דהיינו מושבע מפי עצמו. ומשום דחוץ לב\"ד הוא דלא מהני אלא בשבועה מפי עצמו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ומתני' ר\"מ היא. דאילו רבנן לעולם אין חייבים עד שיכפרו בב\"ד. אלא ה\"ה כפרו ואמרו אין אנו יודעים לך. דבב\"ד מיירי. ולא נקט ואמרו אמן אלא לאפוקי אם שתקו. וכן מסקי התוס' דמתני' אפי' כרבנן. ונקט ואמרו אמן כדי לקצר. וה\"ה אפילו אמרו אח\"כ אין אנו יודעין לך עדות. ע\"כ. וכתב הר\"ן דאיכא למידק כיון שכבר אמרו אין אנו יודעין לך עדות כשהשביען אח\"כ ולא הודו מפני מה חייבים כפירת דברים בעלמא היא דכיון שאמרו בב\"ד אין אנו יודעין לך עדות אין יכולין לחזיר ולהודות. וכ\"ת הכא במאי עסקינן בתוך כדי דבור לא משמע הכי בגמרא דשקלי וטריא באידך בבא שכפרו שניהם כאחד. ומוקמינן לה בתוך כדי דבור [כמ\"ש שם הר\"ב] ומרישא לא דייקינן מידי. לפיכך קרוב אני לומר דאם לא יגיד דמיניה דרשינן דאינו חוזר ומגיד בתר ושמעה קול אלה כתיב. ומפני שדרך העדים להשמט שלא להעיד אע\"פ שאמרו בתחלה אין אנו יודעין. ובתר שבועה אמרו יודעים אנו. לא מקרי חוזר ומגיד שלא השיאתם התורה עון באין יודעים אלא בתר אלה ואע\"ג דאמרינן דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב\"ד ואין יכולין לחזור ולהעיד כדאמרינן בפ\"ב דכתובות [משנה ג'] שאני התם דלא שייכא אלה דכבר נגמר עדותן אבל בעל פה אין עדותן נגמר אלא בתר השבעת תובע. עוד נראה שקרוב הדבר דמאין אנו יודעים. ליודעים אנו. לא מקרי חוזר ומגיד אלא בראשונה לא הגידו כלום ועכשיו מגידים וכי אמרינן שאין יכולים לחזור ולהודות לא מטעם חוזר ומגיד אלא משום דלא משוו נפשייהו רשעים. שהרי כפרו בתחלה אחר שהשביע. ובהכי מתרצה קושיא [דאמאי נקט מתני' במושבע מפי עצמו] דלאשמועינן הך רבותא נקט במשביע מפי עצמו. ובב\"ד עסקינן. ע\"כ. כלומר דלהכי נקט אין אנו יודעים לך משביעך ואמרו אמן. דאין רגילות שיאמרו אח\"כ עוד פעם אחרת אין אנו יודעים וכו' כיון שכבר אמרו זה אלא רגילות להשיב אמן. ובהכי אשמועינן הך רבותא דאפי' אמרו תחלה אין אנו יודעים וכו' לא הוי חוזר ומגיד ואילו היה רוצה לשנות מושבע מפי אחרים לא היה יכול להתחיל אמרו [לו] אין אנו יודעים וכו' לפי ששוב אח\"כ כשמשביען אין רגילות להשיב אלא אמן ואין זה מפי אחרים. ובעיקר סברת הר\"ן עיין בב\"י ח\"מ סימן כ\"ט: \n",
+                    "<b>השביע עליהם ה' פעמים חוץ לב\"ד ובאו לב\"ד וכו'</b>. אתיא נמי כרבנן דלרבנן נמי לא בעינן שבועה בב\"ד אלא הכפירה. דאהגדה דוקא קפיד קרא דלהוי במקום הראוי להגדה. תוס'. ועמ\"ש במשנה ה': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כפרו שניהם כאחד</b>. פי' הר\"ב תוך כדי דבור. גמ'. דאי אפשר לצמצם. ופי' תוך כדי דבור כתב הר\"ב בריש פ\"ד דנזיר שהוא בכדי שיאמר שלום עליך רבי ומש\"ה מסקינן בגמ' דהא דכפר השני בתוך כדי דבור. היינו שהתחיל תוך כדי דבור אע\"פ שלא היתה כל הכפירה תוך כדי דבור. שזה אי אפשר דהא דאמר שבועה שאין אני יודע לך עדות הוי טובא יותר משלום עליך רבי. וכתבו התוס' וא\"ת אמאי שני חייב. לימא אני לא עשיתי כלום שכפר הראשון כבר ואילו היה חוזר בו תוך כדי דבורו גם אני הייתי חוזר בי תוך כדי דבורי. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ואומר ר\"י דכיון שהעיד זה תוך כדי דבור של ראשון חשיב כאילו שניהם העידו בבת אחת בצמצום ויכול גם הראשון לחזור ולהודות תוך כדי דבור של עדות שני כמו השני ואין לשני יותר שהות לחזור מלראשון. אלא לשניהם שוים. ולכך אין שני יכול לתלות כלום בחזרת הראשון. \n",
+                    "<b>והשני פטור</b>. פי' הר\"ב שכיון שכפר הראשון שוב אין השני ראוי להעידו דאע\"ג דקם לשבועה. [ורוב בני אדם אין נשבעין לשקר והיה משלם]. דבר גורם לממון לאו כממון דמי. גמ': \n",
+                    "<b>כפר אחד והודה אחד</b>. הכופר חייב. גמ' השתא בזה אחר זה דתרווייהו קא כפרי אמרת הראשון חייב ושני פטור כפר א' והודה א' מבעיא לא צריכי כגון שכפרו שניהם. וחזר א' מהן והודה בתוך כדי דבור. והא קמ\"ל דמהו דתימא דהא דרישא תוך כדי דבור מהני. הני מילי כפירה וכפירה. אבל כפירה והודאה אימא לא. קמ\"ל. ומאי דתמהו התוס' על זה והניחו בתימה. דהא מרישא נמי שמעינן דהודאה דתוך כדי דבור מהני דאי לא תימא הכי שני אמאי חייב וכדפרישית לעיל בשמם מפשיט פשיט לה הר\"ן. דמתני' הכי מפרשה הכופר שעמד בכפירתו בלבד הוא שחייב. אבל האחד שחזר והודה פטור. וטובא קמ\"ל. דאילו מרישא לא שמעינן אלא תוך כדי דבור כדבור דמי. בכפירה וכפירה דתרי גברי. ובכפירה והודאה דחד גברא. והכא קמ\"ל טפי כגון שכפרו שניהם בזה אחר זה. וחזר הראשון והודה תוך כדי דבור של כפירת השני. וקמ\"ל דכפירה והודאה אפי' בשני עדים חדא מלתא היא. ולזה נתכוין הרי\"ף ז\"ל שכתב בתוך כדי דבור של חבירו. עכ\"ד: \n",
+                    "<b>שתיהם חייבות</b>. כתב הר\"ב בגמ' פריך ראשונה אמאי חייבת הא קיימא כת שניה ומה הפסידוה הראשונה בכפירתה. מסיים הרמב\"ם בפירושו שהיו יכולים לומר ידענו כי היה שם כת אחרת בשעת תביעותן. עוד כתב לפי שהיא אומרת ידענו שזולתינו יעידו וכו' הודיענו כי לא נקבל מהם טענה זו ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ומשני כגון שהיו העדים של כת שניה קרובים בנשותיהם. פירש\"י נשאו שתי אחיות ואינן כשרים בעדות אחת. וקשיא גוססות דקאמרי דמשמע דתרווייהו גוססות למאי דכיון שהאחת מתה לה הרי נתרחקו. והרמב\"ם בפ\"י מהלכות שבועות כתב קרובין לתובע או לנתבע בנשותיהן. ולדידיה קשיא טפי דבחד שהוא קרוב באשתו סגי. דהשתא אין הכת השניה יכולה לחייבו ממון. וכתבו התוס' דמיירי כגון בשעת ראיית העדים היו רחוקים. דבעינן תחלתן וסופן בכשרות כדאמרינן בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ\"ח). ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב קמ\"ל דהשתא מיהא לא שכוב. ולמדך שהגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו. ואע\"פ שרובן למיתה רש\"י והר\"ן: \n",
+                    "<b>מפני שהעדות יכולה לקיים בשתיהן</b>. שאחר שמתו הנשים. אז כפרה כת השנייה העדות ג\"כ. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שיש לי פקדון ותשומת יד וכו'</b>. עיין במשנה ג' פרק דלקמן מ\"ש שם: \n",
+                    "<b>שבועה שאין אנו יודעים וכו'</b>. שבועה זו איני יודע למה דכיון שאמר הלה משביע אני עליכם מושבעין הם. שכן היא עיקר שבועה דכתיבא בעדות ושמעה קול אלה כדפרישית בריש פרקין. ושמא י\"ל דלרבותא נקט דאע\"ג דהוציאו הם עצמם שבועה מפיהם אפ\"ה אינן חייבין אלא א'. וא\"נ איידי דנקט בבבא השנית שבועה וכו' דמחייבינן על כל א' וא'. ועיין במשנה י\"א. והרמב\"ם ברפ\"ט וסוף פ\"י מהלכות שבועות ס\"ל דמושבעים מפי אחרים ולא ענו אמן אינם חייבים אלא [עד שישביעם] בב\"ד. לסברתו ניחא. דהכא אפי' חוץ לב\"ד וצריך שיוציאו שבועה מפיהם והראב\"ד השיגו וכתב עליו שטעות גדולה נכנסה בו. ואני אומר שאפשר וקרוב לומר שמשנתינו זאת הכריחו לומר כן ולא ניחא ליה במה שכתבתי דלרבותא נקט הכי וא\"נ וכו': \n",
+                    "<b>חייבין על כל א' וא'</b>. טעמא מסתבר כההיא דמתני' ג' פרק דלעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נזק וחצי נזק</b>. כתב הר\"ב בחצי נזק צרורות דממונא הוא. גמ'. והא קמ\"ל. ופירש\"י ואיידי דתניא הא. תנא בהדיה תשלומי ד' וה'. ואונס ומפתה. דממון שאין משתלם בראש הוא. דומיא דחצי נזק שאין משתלם בראש. ודכוותה משנינן בשמעתא קמייתא דסנהדרין [דף ג'] [וע\"ש בפי' הר\"ב] וסיפא קמ\"ל שחבל בי חבירי ביוה\"כ. או הדליק גדישי. לאפוקי מדרבי נחוניא דאמר המתחייב כרת פטור מן התשלומין. ואיידי דתנן להך תנא. בהדייהו שהכני בני. דקרובה לצד מיתה. ואשמועינן דהואיל ואינו חייב מיתה בהכאה בלא חבורה. חייב בתשלומין. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דאמרינן בעדות של קנס אין חייבין. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דקיי\"ל מודה בקנס פטור. הלכך לא הוה אלא גורם לממון דאילו הודה היה פטור. ולאו ממון הוא. גמרא: \n",
+                    "<b>ושאנס איש פלוני וכו'</b>. כתב הר\"ב משום בשת ופגם. פירש\"י פגם בתולה כתובתה מאתים ובעולה מנה. ע\"כ. ושותא דמרן לא ידענא דלא אשכחן זכותא לאביה בכתובה. ותו דמתני' היא מ\"ז פ\"ג דכתובות. פגם רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת וכו' ומפרשינן בגמ' להשיא לעבדו שיש לו בו קורת רוח וכו' כדפירש הר\"ב שם: \n",
+                    "<b>ושאנס וכו'</b>. כתב הר\"ב משום בושת ופגם וכו'. דמסתמא ממונא קא תבע ולא קנס שאם הודה לא ישלם כדפי' הר\"ב במ\"ד פרק דלקמן. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ומסתבר דכשם שחולק שם ר\"ש כמו כן חולק בכאן לענין עדות ועמ\"ש שם במ\"ג. ובפ\"ט מה\"ש שהעתיק שם הרמב\"ם דין שאנס וכו' לענין שבועת העדות. כתב עליו הכ\"מ שלמדו ממשנה דנשנה בפקדון נראה דל\"ג כלל במשנה דהכא ושאנס וכו' אם לא דאשתמיטתיה *). והא דכתב הר\"ב וכן רש\"י בשת ופגם עמ\"ש בזה בפ' דלקמן מ\"ד: \n",
+                    "<b>ושחבל בי חבירי וכו' ביוה\"כ</b>. כתב הר\"ב דאע\"ג דענוש כרת חייב ממון. וטעמא מפורש במ\"ג פ\"ח דב\"ק [בפירוש הר\"ב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שאני כהן וכו' פטורין</b>. כתב הר\"ב שאין העדים חייבין אלא כשכפרו דבר שיש בו תביעת ממון כדפירש הר\"ב במ\"ח דלקמן: \n",
+                    "<b>שאיני בן גרושה וכו'</b>. נקט לה בל' חיוב ובל' שלילה: \n",
+                    "<b>שאיש פלוני כהן כו'</b>. משנה יתירה היא דהא אפי' מנה לפלוני ביד פלוני תנן במי\"ב שילח ביד עבדו פטור אלא הא קמ\"ל דוקא שאיש פלוני כהן פטור בכל ענין דלא משכחת בה חיובא דלא שייך בה הרשאה. אבל מנה לפלוני ביד פלוני זימנין דמשכחת חיובא כמו בבא בהרשאה. גמ': \n",
+                    "<b>שאנס איש פלוני וכו'</b>. כתב הר\"ב דבעינן שישמעו מפי התובע. כדפי' במי\"ב. ומ\"ש ובגמרא מוקים לה בבא בהרשאה. וכן פירש\"י ולאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר מדרישא שאיש פלוני כהן וכו' דייקינן הא מנה לפלוני ביד פלוני חייבים ומוקים לה בבא בהרשאה כמו שכתב לעיל. מהכא שמעינן דסיפא נמי שאנס איש פלוני בתו של פלוני דהוי נמי משנה יתירה דהא תנן במשנה י\"ב שלח ביד עבדו וכו' אלא הכי נמי בבא בהרשאה וכו'. וכן הרמב\"ם בפירושו מפרש בבא בהרשאה אבל בחבורו פרק י' מהלכות שבועות כתב שאנס פלוני או פיתה בתו המאורסה פטורים שאם העידו עדות זו יתחייב הנתבע מיתת בית דין ואינו חייב בתשלומין. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ושחבל בי בני וכו' פטורים</b>. כתב הר\"ב שאם העידוהו היה מתחייב מיתה. ולא ממון. כדפירש הר\"ב במשנה ב' פ\"ג דכתובות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שאמר איש פלוני ליתן לי וכו' פטורים</b>. פירש הר\"ב שאפי' הוא כדבריו אין חברו חייב ליתן לו כלום בשביל אמירה זו ואפי' הוא עני אינו חייב לו אלא מטעם נדר ונמצא שאין עליו חיוב ממון בשום צד. שאין ב\"ד יורדין לנכסיו אם אינו רוצה לקיים נדרו. אלא שמנדין אותו או מכין אותו עד שיקיים מוצא שפתיו. נראה לי: \n",
+                    "<b>מאתים זוז</b>. עמ\"ש בזה במשנה ו' פ\"ג דסנהדרין: \n",
+                    "<b>כפקדון</b>. עמ\"ש בפרק בתרא משנה ב': \n"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>שבועה שאין אנו יודעים לך עדות</b>. עמ\"ש במשנה ה': \n",
+                    "<b>והם יודעים לו עדות עד מפי עד וכו' פטורים</b>. כתב הר\"ב שאם העידוהו לא היתה עדותן מועלת לו כלום. וכ\"כ הרמב\"ם. וז\"ל הר\"ן הקשה הרמב\"ן ז\"ל למה לי למתני הכי פשיטא. דאי משום קרובים או פסולים. הא תנן ברישא דמתני' [כלומר בריש פרקין] דאינה נוהגת בהן. ואי משום עד מפי עד דקמ\"ל דפסול פשיטא והא קתני לה בסנהדרין בהדיא [בפרק ג' משנה ו'] ותירץ דאתא לאשמועינן אם האמינן הנתבע על עצמו שאם [ידעו] יבאו ויעידו. אפ\"ה פטורין כיון שמן הדין אינם נאמנים. וכענין שאמר בירושלמי דגרסינן התם עד אחד שאמר ליה הרי את מקובל עלי כשנים. יכול יהא חייב ת\"ל והוא עד או ראה את הכשר להעיד עדות ממון. יצא אחד שאינו כשר להעיד עדות ממון. עכ\"ל. ובהכי ניחא לי דבגמ' מייתי ברייתא אמתני' דיליף ליה מדכתיב אם לוא יגיד ונשא עונו. בראויין להגדה הכתוב מדבר. והרי להר\"ב והרמב\"ם סברא הוא. קרא למה לי. אלא ודאי דהא קמ\"ל כדאמר בירושלמי ונמצאת למד שזה שנסתייע הרמב\"ן מהירושלמי היה יכול להסתייע מגמ' דידן אלא דבירושלמי מפורש טפי. והתוס' כתבו או שהיה אחד מהן קרוב או פסול הרי אלו פטורים אע\"ג דכבר שמענו דאין נוהגים אלא בראויין להעיד איצטריך למתני' הכא דאפי' אם יש ג' עדים והשנים כשרים פטורין. דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ע\"כ. וצריך לומר שסברתם דמה ששמענו במסכתא אחריתי לא קשיא. ומש\"ה אע\"ג דהא דעדות שבטלה מקצתה וכו' כבר שמענוה במשנה ח' פרק קמא דמכות. אפ\"ה אשמועינן הכא דאין שבועה חלה עליהם. ותדע שכן היא סברתם. דהא על עד מפי עד לא קשיא להם ולא מידי אע\"ג דכבר שמענוה בפרק ג' דסנהדרין משנה ו' אלא דסבירא להו דממסכתא אחריתא לא קשיא. וכמ\"ש כבר בשמם בריש ברכות ומקומות אחרים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שילח ביד עבדו כו' פטורים</b>. כשלא בא בהרשאה דהא במשנה ז' דייקינן בגמרא דבא בהרשאה יכול להשביעם ומתחייבים בהשבעתו. ועוד קרוב אלי לדקדק <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דתנן עבדו ולא תנן [שילח] ביד אחר. דהיינו טעמא דעבדו היינו עבד כנעני. ואין קנין לעבד בלא רבו נמצא שלא יוכל להרשהו. וזו סיוע גדולה היא אלי לדעת הטור בסי' קכ\"ג שכתב דאין יכול להרשות לעבדו הכנעני דהא תנן עבדו לפי שעבדו מלתא דפסיקא הוא דלעולם לא שאינו יכול לבא בהרשאה. ותיובתא להמרדכי שכתב שם בב\"י דס\"ל דאף לעבדו יכול להרשות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>משביע אני עליכם</b>. קרא ושמעה קול אלה כתיב ותניא בגמ' אלה אין אלה אלא בשבועה. וכן הוא אומר (במדבר ה׳:כ״א) והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה. ומנין לעשות אלה שאין עמה שבועה כאלה שיש עמה שבועה. [ובתוס' ל\"ג בבא זו] ושבועה שאין עמה אלה. כשבועה שיש עמה אלה ת\"ל ושמעה קול אלה. ושמעה אלה ושמעה קול. פירש\"י מדהוה ליה למכתב ושמעה אלה שמעת מיניה דהיא שבועה כל שיש בה אלה. וכתב קול אלה. יתירא. לדרשא אתא. לחייביה באחד משתי הקולות. ע\"כ. ועיין עוד מה שאכתוב בדבור זו היא אלה וכו': \n",
+                    "<b>מצוה אני עליכם וכו'</b>. כתב הר\"ב והוא שיאמר מצוה וכו' בשבועה. גמ'. דאל\"ה מאי קאמר ופירש\"י בשבועה מזכיר את השם באחד מכל הלשונות הללו. ע\"כ. וכלומר שם או כנוי וכדמסקינן במתני'. וכן דעת הרמב\"ם פ\"ט מה\"ש דשם או כנוי בעי. וכתב הר\"ן דטעמא דעיקר שבועה כי כתיבא בשם כתיב. כדכתיב (ויקרא י״ט:י״ב) ולא תשבעו בשמי לשקר א\"נ לא תשא את שם ה' אלהיך (שמות כ׳:ז׳) וה\"ה לכינוי. כדכתיב (ויקרא י״ט:י״ב) וחללת את שם אלהיך וכו' ואיסורא מיהא איכא בלא שם וכנוי וכו'. וכתב עוד הר\"ן ואחרים סוברין דלא בעינן לא שם ולא כינוי ומתני' תרי גווני שבועות קתני. מצוה אני עליכם ובשבועה אפי' בלא הזכרת השם חייבים. וכן אילו לא אמר בשבועה אלא שאמר מצוהאני עליכם בשם או בכינוי חייבים. וכי קתני ובכל הכנויין הרי אלו חייבין לא דבעינן שם או כינוי. אלא לומר דמשביע בכינוי לא הוה כמשביע בשמים ובארץ ופטורין. ע\"כ. ודע דבגמ' איתא גבי משביע נמי דמסיים בשבועה. אבל גם הרמב\"ם בפירושו לא העתיק כן. אך בחבורו פ\"ט כתב המשביע עדיו בשבועה או שא\"ל מצוה וכו' בשבועה: \n",
+                    "<b>בחנון ורחום וכו' ובכל הכינויין</b>. דהא לא כתיב אלא ושמעה קול אלה. ועמ\"ש לעיל בשם הר\"ן. ומפרשינן בגמ'. דהא דכשאומר בחנון וכו' ובכל הכינויין דהוי כמי שנשבע בו יתברך. אע\"פ שאין אלו שמותיו אלא כינויין בעלמא. היינו טעמא דבמי שהוא חנון במי שהוא רחום קאמר. ולא דמי לנשבע בשמים ובארץ. דכיון דליכא מידי אחרינא דאיקרי רחום וחנון ודאי במי שהוא חנון במי שהוא רחום קאמר. הכא כיון דאיכא שמים וארץ בשמים ובארץ קאמר. וצ\"ל דלא דמי לכינוי שבועות דתנן בריש נדרים דהכא [דבעינן] שישבע בו יתברך לא סגי בכינוי אלא כשנוכל לפרש שכוונתו במי ששמו וכו': \n",
+                    "<b>המקלל בכולן חייב דברי ר\"מ</b>. דת\"ר איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו (שם כ\"ד) מה ת\"ל והלא כבר נאמר (שם) ונקב שם ה' מות יומת. יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד. מנין לרבות את הכינויין. ת\"ל איש איש כי יקלל אלהיו וגו' מ\"מ. דר\"מ. ומהכא [שמעינן] דפלוגתא דר\"מ ורבנן בשם המתברך וכן יראה מל' הר\"ב בפירוש דברי חכמים. ולפיכך לשון בכולן דתנן כמו לכולן. וכן זה שכתב הר\"ב. וכן ל' רש\"י והרמב\"ם באחד מהן הוה להו למימר לאחד מהם אלא דמסרכי בלישנא דמתני'. ועמ\"ש בשם הרמב\"ם במשנה ה' פ\"ז דסנהדרין: \n",
+                    "<b>המקלל אביו ואמו וכו'</b>. וחכמים פוטרין. בבא זו שנויה עוד במשנה ח' פ\"ז דסנהדרין. ועמ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>יככה אלהים וכן יככה אלהים</b>. ל' רש\"י יככה ה' אלהים. וכן יככה אלהים גרסינן במתני'. וכן כתוב ונקוד בסדר משנה מוגהית ודוקנית. ע\"כ. ולדעתי נראה דברישא ל\"ג אלהים כלל. [*אלא יככה ה' וכן הוא בפירש\"י דפוס ישן]. ובספר ח\"ש כתוב וז\"ל ברי\"ף גרס בתרווייהו שם יו\"ד ה\"י ולא אלהים אכן גם גירסא *) זו ישרה וקמ\"ל אף שזה הקורא בתורה קורא בשם של יו\"ד ה\"י. והוא אומר וכן יככה אלהים אפ\"ה הוי אלה וק\"ל ע\"כ: \n",
+                    "<b>זו היא אלה הכתובה בתורה</b>. דהא כתיב בה (דברים כ״ט:כ׳) ככל אלות הברית. רש\"י. ועמ\"ש בריש משנתינו. ותו בגמ' מנין לאלה שהיא שבועה. שנאמר ויבא אותו באלה וגו' (יחזקאל י\"ז י\"ג). וכתיב (ד\"ה ב' ל\"ו) וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים: \n",
+                    "<b>אל יכך וכו' ר\"מ מחייב</b>. כתב הר\"ב דמכלל לאו אתה שומע הן וכו'. בגמרא רמינן דהא ר\"מ לית ליה מכלל לאו וכו' כדפי' הר\"ב במ\"ד פ\"ג דקדושין. ומסקינן ה\"מ בממונא אבל באיסורא אית ליה. לשון הר\"ן ובגטין ובקדושין אית בהו ממונא דהיינו כתובה ותנאיה. וכתב עוד וכי תימא והא התם בנדרים [פ\"ק מ\"ד] אמרי' דלית ליה לר\"מ מכלל לאו אתה שומע הן והא התם איסורא הוא. איכא למימר וכו' כמו שהעתקתי לשונו בנדרים פ\"ב מ\"ב: \n",
+                    "<b>וחכמים פוטרין</b>. פירש הרמב\"ן ז\"ל דאע\"ג דשמעינן להו לרבנן בעלמא דאית להו מכלל לאו אתה שומע הן. הכא מש\"ה פטרינן דבעינן קרא כדכתיב (ויקרא ה׳:א׳) ושמעה קול אלה אבל לא ששמעה ברכה ונשמעה מתוכה קללה. הר\"ן: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בפני בית דין</b>. עמ\"ש במ\"ה פרק ט' דב\"ק: \n",
+                    "<b>מפי עצמו</b>. ה\"ג בדברי הר\"ב שהוציא וכו'. ואח\"כ הודה חייב קרבן. וכ\"כ רש\"י והר\"ן. ומה שהיה כתוב בדברי הר\"ב ואח\"כ כפר. אין ליישבו דאילו מתחלה בשעת השבועה קבל [עליו] לתת הפקדון מאי מהניא ליה כפירתו שאח\"כ. אלא שבשעת השבועה כפר ואח\"כ הודה וכלומר דאילו לא הודה מי מחייבו בקרבן. וה\"ה בשבועת העדות דפרק דלעיל נמי. אלא דהכא איכא פלוגתא בגמ' ואיכא מ\"ד דאילו באו עדים לא מחייב קרבן. דלא הוה כפירתו אלא כפירת דברים דעל כרחו ישלם. להכי מפרש לה בהודה דאתיא ככ\"ע. ומ\"מ כיון דאותו מ\"ד אתותב לא הו\"ל להר\"ב לפרש אליביה דאיכא למטעי ולומר דדוקא הודה. ולא כי באו עדים. אלא לפום רהיטא העתיק לשון רש\"י ועל רש\"י לא קשיא כמ\"ש בהרבה מקומות שכן דרכו לפרש במשנה דלא כמסקנא כי פירושו הוא במשנה שעליה הגמ'. וא\"ת טעמא מאי יתחייב בשיש עדים והרי לא תועיל לו כפירתו. שכשיבואו העדים יתחייב לשלם. כתב הרמב\"ם בספ\"ח מה' שבועות שהרי הועילה מעתה ושמא לא יבואו העדים או יבואו ולא תתקיים עדותן. או יפסלו. ולפיכך חייב. ע\"כ. ועוד נראה בעיני דרש\"י נקט הודה אע\"ג דלמסקנא אף בעדים מחייב משום דבעדים מיהת לא משכחת דמחייב אלא כשאין לו קרקעות. א\"נ דמחל על השעבודים. דאי אית ליה. הא סבירא לן שעבודא דאורייתא. כמ\"ש בסוף ב\"ב. ותנן במ\"ה פרק דלקמן דאין נשבעין על הקרקע וקיי\"ל בפ\"ק דב\"מ דף ד' דכן על כפירת שעבוד קרקעות. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכ\"כ התוס' שם. והכא [דף ל\"ז ע\"ב]. וכיון דלאו מלתא פסיקא הוא הלכך דייק רש\"י לפרושי מתני' בהודה וכלומר שאין כאן עדים. דאילו יש עדים לאו מלתא פסיקא לחיוביה ליה. ובהכי מתיישב הר\"ב שפיר דדייק נמי לפרושי בהודה אע\"ג דלמסקנא שבגמרא אף בעדים משכחת לה. ועיין מה שאכתוב בר\"פ דלקמן [ד\"ה וההודאה] בענין שבועה על כפירת שעבוד קרקעות. ומ\"ש הר\"ב דכתיב וכחש בעמיתו כל דהו. וכ\"כ רש\"י. וא\"ל דקאי למימר טעמא דמפי עצמו חייב. דהא ההוא מונשבע על שקר יליף לה רש\"י כמ\"ש בשמו בר\"פ דלעיל ופי' ח\"ש דרש\"י בא לומר דחייב מפי עצמו אף בלא טענת התובע. וא\"ל תן לי פקדוני וכו' דמשנה דלקמן. לאו דוקא קאמר. וזהו דשמעינן מוכחש בעמיתו כל דהו כדלעיל דף ל\"ב [ע\"א]. עכ\"ל: \n",
+                    "<b>ומפי אחרים אינו חייב עד שיכפור בו בב\"ד דברי ר\"מ</b>. משום דמושבע מפי אחרים בפקדון לא כתיב. ומשבועת העדות גמרינן לה. וס\"ל לר\"מ דון מינה ומינה. והתם בב\"ד כדפרישית בפרקין דלעיל. רש\"י: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים וכו'</b>. כיון שכפר בו חייב. דסבירא להו דון מינה ואוקי באתרה כדפרישנא בפרקין דלעיל רש\"י *): \n",
+                    "<b>ועל שגגתה עם זדון הפקדון</b>. פי' הר\"ב שאינו יודע שחייב בשבועה זו קרבן אבל זכור הוא שהפקדון אצלו. וכן פירש\"י. ובכלל דבריהם שכתבו שאינו יודע שחייב בשבועה זו קרבן איכא למשמע הא שיש איסור בשבועה זו יודעים הם וכדפירשו במ\"ב פרק דלעיל לענין שבועת העדות. וכדאי' התם בגמ' [דף ל\"א ע\"ב]. וה\"ה להכא אלא שסמכו אדלעיל והר\"ב סמך לעיל נמי אדהכא כמו שכתב אבל זכור הוא שהפקדון אצלו. דה\"ה לעיל נמי: \n",
+                    "<b>ואינו חייב על שגגתה</b>. עיין בפירוש הר\"ב מ\"ב פרק דלעיל ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>בכסף שקלים</b>. כתב הר\"ב דהכי כתיב גבי איל אשם בערכך כסף שקלים. דבכריתות פרק דם שחיטה (כריתות דף כ\"ב). ילפינן לה שכל האשמות [הם בכסף שקלים] מאשם מעילות דכתיב בערכך כסף שקלים בשקל הקדש לאשם. תוס'. והר\"ן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שבועת הפקדון כיצד</b>. א\"ל תן לי פקדוני וכו' כבר כתבתי לעיל דהכא לאו דוקא שאמר ליה וכו' כדילפינן מוכחש בעמיתו. ומשום דלענין שבועת העדות דוקא כדילפינן מולוא יגיד כמ\"ש הר\"ב בפרק דלעיל משנה י\"ב. תנא נמי הכא כדאיתא בגמ' פרק דלעיל דף ל\"ב. ומ\"מ בעמיתו דייקא. דאע\"ג דהכחשה כל דהו אפי' בלא תביעה סגי. מ\"מ השבועה צריכה שתהא בפני עמיתו. וזהו שהרמב\"ם בפ\"ז מהל' שבועות אחר שכתב דחייב אע\"פ שלא תבעו. כתב אחד הנשבע לבעל הממון עצמו. או לשלוחו הבא בהרשאתו ששלוחו של אדם כמותו. כך נ\"ל שזהו סברת הרמב\"ם. והצריך שהשליח יבא בהרשאה. משום דלהוציא ממון מחברו לא סגי בלא הרשאה ולא דמי לשאר שלוחין דעלמא דבדבורא בעלמא נעשה שלוחו כדמשמע רפ\"ב דקדושין אבל כשבא בהרשאה הרי הוא כמותו דהא אפי' בשבועת העדות דאיכא מיעוטא דולוא יגיד ולא לאחרים. אפ\"ה מהניא כדכתב הר\"ב בפרק דלעיל משנה ז'. וגמ' ערוך הוא שם. וכן העתיק הרמב\"ם בפ\"ט מהלכות שבועות לענין שבועת העדות או שלוחו. ומ\"מ ר\"ל כשבא בהרשאה דאי לאו הכי לא כדכתב הר\"ב לעיל אלא שהרמב\"ם סמך על מ\"ש בפ\"ז דקדים לענין פקדון דצריך הרשאה. וכ\"ש בעדות דלא מהניא בלא הרשאה. ולפיכך אני תמה על הכ\"מ שעל זה שכתב הרמב\"ם בפ\"ז דלענין פקדון או לשלוחו וכו' כתב דנראה דיליף לה מדמעטי' בשבועת העדות ואם לוא יגיד. הא אם לאחר פטור משמע דבפקדון דלא כתיב אם לוא יגיד חייב. כדקיי\"ל בכל התורה כולה ששלוחו של אדם כמותו. עכ\"ד. וזה דבר תימה דא\"כ בפקדון אפי' בלא הרשאה נמי. כיון דבעדות מהניא בהרשאה. אלא דכל בלא הרשאה אינו כמותו לענין הוצאת ממון. ולפיכך אף בפקדון צריך הרשאה וכשבא בהרשאה אפי' בשבועת העדות גופיה מהניא. ואתיא שבועת הפקדון במכ\"ש ולא במדאצטריך כמו שחשב הכ\"מ: \n",
+                    "<b>משביעך אני</b>. לא שהתורה חייבתו בשבועה ושלכך משביעו שלא מצינו שיתחייב השומר שבועה מן התורה. אלא כשהודה שהוא שומר. ורוצה לפטור עצמו מחיוב התשלומין. אבל לא בכופר שהוא שומר. אלא אם השביעו. והלה נשבע קאמרינן: \n",
+                    "<b>משביעך אני ואמר אמן</b>. לרבנן דסברי להו מפי אחרים נמי חייב אפי' חוץ לב\"ד. הוי מצי לפרושי מפי אחרים. והכא ליכא לתרוצי כמ\"ש בשם הר\"ן בפרק דלעיל משנה ג' אלא (הכא) איידי דלעיל. תנא נמי הכא בכה\"ג. וכדרך שאמר בגמ' ארישא. כמ\"ש לעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היו חמשה תובעים אותו וכו'</b>. הרמב\"ם העתיקה בספ\"ט מהלכות שבועות ג\"כ. לענין עדות. ואני מצאתי שכן שנאוה לענין עדות. בספרא פרשת ויקרא: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר וכו' ור\"ש אומר וכו'</b>. מסתבר דכי היכי דפליגא ארישא פליגי נמי אסיפא דהא בספרא פרט\"ו ופכ\"ג דמרבינן לחייב על כל אחת ואחת נקטינן בתחילה חמשה תובעים ואח\"כ חמשה תביעות. ש\"מ דלרבות חמשה תובעים מסקבר טפי מחמשה תביעות. ואפ\"ה פליגי. כ\"ש אחמשה תביעות. וממשנתינו נמי נלמד כך שהרי שנאה חמשה תובעים קודם חמשה תביעות. אלא דקשיא קצת דהוה ליה למתני פלוגתייהו בשבועת העדות שנשנה בבבא השניה בפרק דלעיל משנה ה'. וכן אתה מוצא במשנה דלקמן דפליג ר\"ש ולא כן במשנה ו' [דפרק דלעיל] ואולי שהם אמרו דינם בפקדון. וכך קבלם רבי ושנאם במקומם: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר וכו'</b>. כתב הר\"ב ואין הלכה כר\"ש וכ\"כ הרמב\"ם וכן פסקו במשנה ז' פ\"ט דנדרים ועמ\"ש ברפ\"ב דקדושין [ד\"ה התקדשי]: \n",
+                    "<b>שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד וכו'</b>. עיין בפירוש הר\"ב משנה ג' פ\"ג: \n",
+                    "<b>תן לי חטין ושעורין וכו'</b>. עיין בפירוש הר\"ב פרק דלעיל משנה ה': \n",
+                    "<b>רבי מאיר אומר כו' חטה וכו' כתב הר\"ב דסבר רבי מאיר הטוען את חבירו חטה מין חטה קאמר מדקאמר חטה ולא אמר חטין ושעורין וכו' ש\"מ לא אתא לאפלוגי ולמימר דוי\"ו פרטא הוי אע\"ג דבגמ' [דף ל\"ח] לא אמר האי פירושא דמין חטה</b>. אלא לשמואל דס\"ל תני בלא וי\"ו. אבל לר' יוחנן דתני בוי\"ו לא אמרינן ומשמע דלדידיה לא צריך לפרש מין חטה קאמר. ואנן כר' יוחנן לגבי שמואל קיי\"ל. מ\"מ סבירא ליה להר\"ב דאע\"ג דגמ' לא קאמר הכי אלא לשמואל היינו משום דלר' יוחנן דתני בוי\"ו לא קשיא לישנא דאפי' דאיכא למימר דאשמעינן דוי\"ו פרטא הוי אבל מדקאמר חטה ולא חטין וכו' ודאי דאף לר' יוחנן מין חטה קאמר. אלא דבגמ' לא איריא אלא בלישנא דאפי'. אבל לפי האמת לכ\"ע פלוגתייהו במין חטה. דר\"מ סבר ליה מין חטה קאמר וכלומר והרי טוענו בשוה פרוטה ובחדא נמי הוי מצי לאשמועינן דמין קאמר. אלא דאמילתיה דת\"ק מהדר וקאמר דמשכחת תלת אפי' כשלא אמר אלא חטה שעורה וכו' ומהא שמעינן דבפחות מש\"פ לא מחייב. ובספרא לאשמה בה פרט לפחות מש\"פ. ולא ידעתי למה נדחק הכ\"מ בספ\"ז מהל' שבועות על שכתב הרמב\"ם פחות מפרוטה אינה ממון וכו'. הביא ממרחק לחמו שכתב דתנן בפרק הגוזל קמא (בבא קמא דף ק\"ג) שעל פחות מש\"פ קרן. אינו משלם חומש. ומפשטיה דקרא משמע דכל שאינו משלם חומש אינו חייב להביא אשם. ע\"כ. והרי משנה שלימה היא כאן בקרבן עצמו. וכן ההיא דספרא לאשמה בה בקרבן כתיב וכן נמי בגמ' [שם] אמתני' א\"ר יוחנן פרוטה מכולם מצטרפת וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אמרו לו אע\"פ שאינו משלם קנס ע\"פ עצמו משלם בשת ופגם ע\"פ עצמו</b>. וא\"ת צער באנוסה דתנן במשנה ד' פרק ג' דכתובות מה דינו והרמב\"ם בפ\"ח מהל' שבועות העתיק המשנה כלשונה. אבל בפ\"ב מהל' נערה כתב דמשלם בושת ופגם וצער ע\"פ עצמו. וכ\"כ טור א\"ה סי' קע\"ז וכתב הכ\"מ בשם הנגיד רבינו יהושע מבני בניו של הרמב\"ם שיש לדקדק כך מהמשנה עצמה. לפי שאילו לא יתחייב לשלם צער ע\"פ עצמו היו חכמים אומרים לר\"ש אע\"פ שאינו משלם קנס וצער ע\"פ עצמו. ואין לומר אילו היה מתחייב לשלם צער ע\"פ עצמו. היו אומרים משלם בשת ופגם וצער [ע\"פ עצמו] לפי שתחלת המשנה אנסת ופיתית. והשיבוהו בענין שהוא כולל לאונס ולמפתה. והוא בשת ופגם לבד. עכ\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>גנבת את שורי וכו' חייב</b>. שאע\"פ שאינו משלם כפל בהודאה. משלם הוא את הקרן בהודאתו. הרמב\"ם פ\"ח מה' שבועות ולא התבאר בגמ' למאי צריכא לכל הני בבות: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>שבועת הדיינין</b>. כתבו התוס' הא דלא נקט נוהגת באנשים ובנשים כדתנן לעיל גבי פקדון משום דמלתא דפשיטא הוא. ולעיל לא תני אלא דלא נימא נילף שבועת הפקדון משבועת העדות עכ\"ל. ותמיהני דהא בשבועת בטוי. ושבועת שוא. דנמי מלתא דפשיטא הוא ואפ\"ה תנא לה גבייהו בספ\"ג ואע\"ג דליכא למימר בהו למלפינהו משבועת העדות. אלא נ\"ל דהיינו טעמא דלא נקט הכא. משום דשבועת הדיינין היא עצמה שבועת הפקדון. וז\"ל הרמב\"ם בפרק י\"א מהל' שבועות דבר ברור וגלוי שכל הנשבע שבועת הדיינים או שבועת היסת בשקר. שיהא חייב משום שבועת הפקדון. ע\"כ. ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>שבועת הדיינין</b>. ל' הר\"ב שהדיינין משביעין ע\"י הודאה במקצת הטענה וכו'. רש\"י [ועמ\"ש לקמן בדבור וההודאה]. וכתב עליו הר\"ן פירוש לפירושו שאע\"פ ששבועת הפקדון [*שבועת הדיינין] היא בטוען נאנסו. או נאבדו או נגנבו. וכן שבועת ע\"א שבועת הדיינין נמי היא. הכי קתני שבועת הדיינים של מודה מקצת. צריך שתהא הטענה שתי כסף וההודאה ש\"פ. ולאו כל שבועות הדיינין קתני. אי נמי דשבועת הפקדון לאו בכלל שבועת הדיינין היא. דשם אחר יש לה ושבועת הפקדון מקריא. ושבועת הפקדון כוללת כל עסק שבועה שעל ידי פקדון. ושבועת ע\"א נמי כיון דלא נכתבה בהדיא ליתא בכלל שבועת הדיינים. ע\"כ. וטעמא דשבועת עד א' לא בעי הודאה במקצת. ולא כפירת שתי כסף. מפרש בגמ' דף מ' דתניא כל מקום ששנים מחייבים אותו ממון. עד א' מחייבו שבועה. ושנים מחייבים בפרוטה דממונא הוא. הכי נמי עד א' מחייבו שבועה בטענת וכפירת פרוטה: \n",
+                    "<b>שבועת הדיינין</b>. כתב הר\"ב דנקיט חפצא בידיה. כדאשכחן באברהם דכי השביע לאליעזר אתפסיה בברית מילה שנאמר (בראשית כ״ד:ב׳-ג׳) שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך. גמ'. ותמהו התוס' דבשבועת העדות. ובטיו. ופקדון. כשהוא מושבע מפי אחרים דהוי דומיא דשבועת הדיינים. ליבעי בהו אנקוטי חפצא. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב שבועת היסת. מפרש רש\"י [שם ע\"ב] לשון שומא ששמו חכמים עליו שבועה כמו אם ה' הסיתך והוא פסוק בשמואל א' כ\"ו ושם פירש\"י כל הסתה לשון שומא. *) אמיטמינ\"ש בלע\"ז ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב והמחוייב שבועה מדבריהם וכו' זה לשון הרמב\"ם והשבועה המחוייבת מדרבנן אע\"פ שהיא נזכרת במשנה [כו']: \n",
+                    "<b>הטענה שתי כסף</b>. וכתב הר\"ב צריך שלא תהא הטענה פחות משתי מעות כסף וכן לשון רש\"י ועיין מה שאכתוב לקמן בזה בס\"ד: \n",
+                    "<b>שתי כסף</b>. פירש הר\"ב שתי מעות כסף וכן פירש\"י ומסיים דהא שתי לשון נקבה הוא. ע\"כ. וטעמו של דבר מפורש בירושלמי שאמרו סוף מטבע כסף. מעה. כלומר שכיון שאמרה תורה כסף כדכתיב. (שמות כ״ב:ו׳) כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים. ואי אתה מוצא מטבע כסף מוזכר בתורה פחות ממעה שהוא גרה כדמתרגמינן עשרים גרה. עשרין מעין. אין לך לחייב בפרות ממטבע [זו]. ובתר הכי מקשה ותהא מעה כלומר מנין לך שיהו שנים. ומפרק או כלים מה כלים שנים אף כסף שנים. הר\"ן. ועמ\"ש לקמן ומ\"ש במשנה ה': \n",
+                    "<b>הטענה שתי כסף</b>. לשון הר\"ב שאם היה מה שכפר לו פחות משתי כסף וכו'. וכן ל' הרמב\"ם. ומסיים וכן אמרו ז\"ל כפירת טענה שתי כסף. ע\"כ. ורב הוא דאמר הכי בגמ' [דף ל\"ט]. ופירש\"י טענה דתנן במתני' לאו אתחלת טענה קאי אלא אכפירה שהוא כופר בטענת חברו לבד הודאת הפרוטה דבעינן שתהא תחלת הטענה שתי כסף ופרוטה. ע\"כ. והכי יליף מקרא דכתיב כסף או כלים. מה כלים שנים. אף כסף שנים. ואי איתא דלתחלת טענה אתא לא לכתוב כסף כלל. ואנא אמינא מה כלים שנים. אף כל שנים והוה ליה כסף נמי בהאי כללא. כסף דכתב רחמנא למה לי. אם אינו ענין לטענה. תנהו ענין לכפירה. ושמואל פליג וסבירה ליה דאיצטריך לכתוב כסף. דאי לא כתב לא הוה מצי למילף מכלים אלא שנים. אבל דבעינן דבר חשוב אימא לא ולחייב בכל מידי דטעין ליה תרי. ואפי' אינן שתי כסף. קמ\"ל כסף. דבעינן דבר חשוב. ולגופיה לתחלת טענה צריך קרא. ולדידי' מתניתין הטענה שתי כסף. טענה עצמה שתי כסף. ונמצינו למדין שז\"ש הר\"ב בתחלת המשנה שלא תהא הטענה פחות משתי כסף. וכן ל' רש\"י שלא באו לדקדק בפירוש הטענה ממש. וכן רש\"י הביא אח\"כ פלוגתא דרב ושמואל כלומר דבלשון הטענה פליגי רב ושמואל בפירושה אלא דהר\"ב נסיב לפרש אליביה דרב משום דתנא ר' חייא לסייועיה לרב. וכן פירש הרמב\"ם אליבא דרב. אבל במשנה ז' פרק ד' דב\"מ העתיק הר\"ב לשון רש\"י שם. והוא אליביה דשמואל. כי לא פורש כלום בדברי הרמב\"ם שם. אבל הראה מקום על פירושו דהכא. ובסמוך בבבא כיצד שתי כסף וכו' אכתוב עוד מזה בס\"ד: \n",
+                    "<b>וההודאה בשוה פרוטה</b>. דמשנתינו בשבועת הדיינים ע\"י הודאת מקצת הטענה היא כדפירש הר\"ב. ומסיים רש\"י שלמדוה מאשר יאמר כי הוא זה. [בגמ' פרק ט' דב\"ק דף ק\"ז דעירוב פרשיות כתב כאן. וכי הוא זה דכתיב בפרשת שומרים. שדי בפרשת אם כסף תלוה. ועמ\"ש במשנה ו'] וכתב עלה ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו דהיינו שבועה. ע\"כ וכתב הר\"ן וא\"ת ולמה הוא נשבע הא קיי\"ל שיעבודא דאורייתא. ומלוה על פה גובה בין מן היורשים בין מן הלקוחות [כמ\"ש בסוף מסכת ב\"ב] וכיון שכן הא דהודה הויא הודה בקרקעות ותנן בפרקין הודה בקרקעות וכפר בכלים פטור. תירצו בתוס' בשאין לו קרקע ומיהו הני מילי לדינא דאורייתא. אבל השתא דתקון רבנן דמלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות כדאיתא בפ\"ק דקדושין [כמ\"ש שם בסוף [מס'] ב\"ב] אפי' מסהדי סהדי דאוזפיה ולא פרעיה. [כלומר שהוא אינו מודה מקצת ויש עדים על המקצת דקיי\"ל דהוי כהודאת פיו מק\"ו דבהודאתו לא מחייב בקנס] <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ויש לו קרקע ישבע על השאר. משום דלבתר תקנתא אין כאן שיעבוד קרקעות. עכ\"ל הר\"ן. ומ\"ש בשם התוס' כבר כתבתי כן בשמם ברפ\"ה ודאי נמי דמחל על השעבוד. ואלא קשיא מה שפירש הר\"ב דבשבועות התורה יורדין לנכסיו. וצריך לדחוק דהיינו למטלטלין דוקא. אבל להר\"ן ניחא דכיון דשל לקוחות לא משתעבדי אין להם דין שעבודא דאורייתא [*ועיין סברא זו בפ\"ב דהוריות משנה ה' בדבור שהמלך וכו'] ולאו אדידהו קא משתבע. ולפיכך יורדין לנכסיו דאמרן הכל בכלל בין מטלטלין בין מקרקעי. והא לא תקשה דקודם תקנתא דרבנן לא שייך יורדין לנכסיו אקרקעות דהאי לישנא דאמרינן [דף מ\"א] יורדין לנכסיו איכא בינייהו. בתר תקנתא אתמר דלמר בר רב אשי אמרי' הכי. ואין ה\"נ דקודם תקנתא ליכא בינייהו למר בר רב אשי. אלא יורדין למטלטלין: \n",
+                    "<b>בשוה פרוטה</b>. והיא חצי שעורה של כסף. לשון הר\"ב בריש מסכת קדושין: \n",
+                    "<b>ואם אין ההודאה ממין הטענה פטור</b>. דכי הוא זה. משמע ממין הטענה: \n",
+                    "<b>כיצד שתי כסף יש לי בידך וכו' פטור</b>. פירש הר\"ב שאין ההודאה ממין הטענה וכו'. וכ\"כ רש\"י. ואליבא דשמואל מפרשינן הכי בגמ' וס\"ל דהאומר שתי כסף. דוקא אמר. ולא שוה. ולכך פטור. דמה שטענו לא הודה לו. וכיצד. אמאי דסמיך ליה קאי. דאם אין ההודאה וכו'. אבל לרב שוה קאמר. וטעמא דחסרא ליה לטענתו דלא טעין שתי כסף ופרוטה. וכיצד ארישא קאי. דקתני הטענה שתי כסף וכו'. וקשיא להר\"ב דמפרש ברישא אליבא דרב. והכא מפרש אליבא דשמואל וכן לרש\"י נמי דמפרש ברישא שהוא פלוגתא דרב ושמואל. והכא מפרש אליבא דשמואל לבד. וראיתי להר\"ן שכתב בשם הרשב\"א שהוא אומר אע\"ג דקיי\"ל כוותיה דרב בפלוגתא דכפירת טענה. היינו משום דתני ר' חייא לסיועיה דרב אבל בפלוגתא דשוה ודוקא [כלומר בפירושא דבבא זו דלשמואל דוקא טעין. ולא שוה. ולרב שוה קאמר] נקטינן כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני. ולאו הא בהא תליא דאע\"ג דקיי\"ל כרב בכפירת הטענה אפשר לפרושי כולה מתני' בדוקא. ופטור דרישא משום מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו. וכי תימא כיון דקיי\"ל כרב. אם איתא דדוקא קתני לא ה\"ל למתני שתי כסף דלא אפשר לאחיוביה בהודאת מקצת דהא חסרא לה טענה. אלא ה\"ל למתני דינר יש לי בידך. אין לך בידי אלא פרוטה פטור. איכא למימר אין הכי נמי. אלא משום דבעי למתני בסיפא שתי כסף ופרוטה יש לי בידך. אין לך בידי אלא פרוטה חייב. ולאשמעינן דטענו חטין וכו' נקט נמי ברישא שתי כסף וההודאה בפרוטה. ואע\"פ שאין זה נוח לי. לישנא דרש\"י דייקא לי הכי. שפירשה למשנתינו אליבא דשמואל. עכ\"ל. כלומר דהואיל ואע\"ג דברישא כתב שהוא פלוגתא דרב ושמואל אפ\"ה סתם ופי' בסיפא הכא אליבא דשמואל בלחוד. ש\"מ דבסיפא פשיטא ליה דהלכה כשמואל. ובהכי ודאי מתישבין דברי הר\"ב שבפירושו בכאן. דאע\"ג דפירש ברישא כרב משום דתני ר' חייא לסיועיה לרב. אפ\"ה הכא בסיפא מפרש כשמואל אלא שעדיין קשיא לי מה שהקשיתי לעיל מפירושו דמשנה ז' פ\"ד דב\"מ ששם פירש גם לרישא דהכא כשמואל. ואילו הכא סתם לרישא כרב. דאדתנן התם הטענה שתי כסף. פירש שטענו שוה שתי מעות כסף יש לי בידך. וזה יודה לו מהם ש\"פ ויכפור השאר. וזה ודאי כשמואל דרישא. *) מדמפרש שטענו שוה כלומר שכך טוען בהדיא. וכדמסקינן הכא אליבא דשמואל. דאי סתמא. דוקא קאמר. ולשונו של הר\"ב שם. הוא ל' רש\"י דהתם. ולפיכך קרוב אלי לומר דרש\"י ס\"ל גם ברישא כשמואל כדדייק לישניה בב\"מ. ומש\"ה מסיים פירושו בסיפא דהכא. כשמואל נמי. ולא תידוק מינה דמאן דס\"ל כרב ברישא אפ\"ה יפרש הסיפא כשמואל והואיל והרשב\"א עצמו (ואי) [וכן כצ\"ל] נמי הר\"ן כתב שאין נוח לו לפרש כך. אלא דלישנא דרש\"י דייקא ליה. הלכך כשר הדבר לפני יותר לפרש פירוש הנות ולתרץ דיוקא דברש\"י דלא תידוק מיניה. והיינו טעמא דאף ברישא כשמואל ס\"ל כמ\"ש בב\"מ ועוד יש לי לומר דלא תידוק מדברי רש\"י אע\"ג דלא ס\"ל כשמואל משום דהא נקט ברישא דפלוגתא דרב ושמואל הוא ולרב א\"צ פירוש בסיפא כלל דממילא רווחא שמעתתא דטעמא דחסרא ליה טענתא שכן הגמ' ניחא ליה לרב וקשיא ליה לשמואל משום דלרב פשיטא לן בטעמא דמתני'. דהא חסרא ליה טענתא. וגם הרמב\"ם בפירושו שמפרש הרישא כרב. לא פירש בסיפא כלום משום דאין צריך לפירוש. והלכך נמי רש\"י דמפרש כשמואל לאו בדוקא נקט הפירוש. אלא מדהתחיל לפרש ברישא כרב ושמואל מסיים פירוש הסיפא כשמואל. משום דאליביה צריך פירוש. אבל לרב א\"צ פירוש. הלכך לא פירש אלא אליבא דשמואל. ולא משום דכשמואל דוקא ס\"ל ומ\"מ אע\"ג דמהא דהכא ליכא למשמע מיניה דל' רש\"י כמאן ס\"ל מהא דב\"מ ודאי מוכח דכשמואל ס\"ל אף ברישא. וא\"ת אמאי סבר כשמואל. והא תני ר' חייא לסיועיה לרב לא קשיא דהואיל ורב אשי מתרץ ברייתא אחת אליבא דשמואל ש\"מ דסבירא ליה כוותיה. ורב אשי מרא דגמ' ובתראה הוא הלכך יש לפסוק כשמואל וכ\"ש דבלאו הכי הלכה כשמואל בדיני ואע\"ג דהר\"ן מתרץ דלא תקשה על הפוסקים כרב מהא דרב אשי דמתרץ כשמואל וכתב דליכא למידק דמשום הכי סבירא ליה כשמואל שכן רגילות האמוראים לפרש ולתרץ אליבא דמאן אע\"ג דלא ס\"ל כוותיה לא קשיא על רש\"י דאע\"ג דמתורץ מאן דלא פסיק כשמואל. מ\"מ ליכא לאקשוייא מאן דפסיק כוותיה מהא דרב אשי. כך נ\"ל לשטת רש\"י ואין עליו שום קושיא לא הכא מדידיה אדידיה ולא מבבא מציעא אדהכא אבל להר\"ב אע\"ג דפירושו דהכא יש ליישבו דלא תקשה מדידיה אדידיה. משום דכהרשב\"א יכולין אנו לפרש בדבריו. מ\"מ מפירושו דב\"מ אפירושו ברישא דהכא ודאי דקשיא. דהתם מפרש כשמואל וכפירש\"י והכא כרב וכפירוש הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>מפני שהוא כמשיב אבדה שהיה יכול להעיז פניו ולכפור</b>. ומדלא העיז הרי הוא כמשיב אבדה שהוא פטור משבועה. כדתנן פרק ה' דגטין. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אמר לו בפני עדים הן</b>. כתב הר\"ב וכגון שאמר אתם עדי דשוב אינו יכול לטעון משטה הייתי בך. הכי איתא בגמ' פרק ג' דסנהדרין דף כ\"ט. ופירש רש\"י במשטה אני בך שותק הייתי בך בשביל שהיית שואלני מה שלא היה: \n",
+                    "<b>אין לך בידי</b>. לשון הר\"ב לא היה דברים מעולם. וכן לשון רש\"י דף מ\"ב. וז\"ל הרא\"ש פירש\"י כגון שאומר להד\"ם. רצונו לומר שפירש דבריו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ואמר אין לך בידי מעולם אבל אם אמר סתם אין לך בידי לא הוחזק כפרן דמצי למימר אין לך בידי עתה קאמינא. שהרי פרעתיו לך ומתרץ דבוריה הוי ואין סותר דבריו הראשונים. ע\"כ. ולנוסחתינו בדברי רש\"י והר\"ב דלא כתבו כגון שאומר. נראה לכאורה דאין ר\"ל שפירש דבריו וכו'. אלא כל האומר אין לך בידי. משמע להד\"ם. ולפי זה אינו יכול לחזור ולתקן דבריו. וכדעת רב האי שכתבו הטור בסימן ע\"ט ובפ\"ק דב\"ב בגמ' דף ו' מייתי למתני' דהכא. ואמרי' עלה מאי אין לך בידי. להד\"ם: \n",
+                    "<b>חייב</b>. פירש הר\"ב לשלם ואינו נאמן בשבועה שהרי הוחזק כפרן. וכ\"כ רש\"י דף מ\"ב. ופירוש לפירושו שכשחוזר אח\"כ וטוען פרעתי אינו נאמן בשבועה וכו'. ואהא מסיים נמי דבשלא בב\"ד כלומר שזה שאמר אין לך בידי היה שלא בב\"ד. אם בא לב\"ד וטוען פרעתי לא הוחזק כפרן. ונאמן. ובפ\"ק דב\"מ פירש הרא\"ש הטעם משום דעביד איניש דלא מגלי טענתיה אלא בב\"ד: \n",
+                    "<b>מפני שצריך ליתנו לו בעדים</b>. כיון שאמר ליה אל תתנהו לי אלא בעדים. מהא שמעינן דאפי' לאחר הלואה יכול המלוה לומר ללוה אל תפרעני אלא בעדים דהא מתני' לאחר הלואה היא וקתני בהדיא חייב מפני וכו'. ויש שתמה וכי לאחר הלואה במה נשתעבד. בשלמא בשעת הלואה בקבלת המעות נשתעבד. אבל לאחר מתן מעות במה נתחייב. ונ\"ל שאין זו קושיא שאין הענין מטעם שעבוד. אלא מפני שכל שאמר ליה אל תפרעני אלא בעדים אין הלוה עשוי לפורעו בלא עדים. ואי טעין ואמר פרעתיו בלא עדים אמרינן שקורי משקר. שכיון שהמלוה יכול לברר שהתרה בו. אין הלוה עשוי לפורעו אלא בעדים. כדי שלא יחזיקנו המלוה בין הבריות כלוה ואינו משלם. ולפיכך אין הדבר תלוי בקבלתו של לוה. אלא כל שהתרה בו המלוה וא\"ל אל תפרעני אלא בעדים. אם טען הלוה בלא עדים פרעתיו. אנן סהדי דשקורי משקר. הר\"ן. והמגיד ריש פט\"ו מהלכות מלוה כתב הטעם משום דעבד לוה לאיש מלוה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ליטרא זהב יש לי בידך וכו'</b>. צריך לדקדק אמאי צריכי כל הנך ואיכא מינייהו דתני איידי. תוס' דף מ\"א סוף ע\"א: \n",
+                    "<b>אין לך בידי אלא ליטרא כסף פטור</b>. פי' הר\"ב שאין כאן הודאה ממין הטענה. ואפי' לרב דס\"ל בסתמא שוה טוען. ליטרא שאני. דכיון דטוענו משקל ודאי דוקא קתני. גמ' [ורש\"י] סוף דף ל\"ט: \n",
+                    "<b>דינר כסף וטריסית ופונדיון ופרוטה</b>. או או קתני. רש\"י ריש דף מ': \n",
+                    "<b>וטריסית</b>. מעה קטנה. רש\"י שם. ופונדיון מפורש בפירוש [הר\"ב] במשנה ה' פ\"ד דב\"מ: \n",
+                    "<b>שהכל מין מטבע אחת</b>. בגמ' פרכינן לשמואל דאמר דוקא טוענו אמאי חייב. ומוקמינן כשטוענו בדינר מטבעות. פר\"ח כלומר טוען דינר זהב נתתי לך לתת לי בו מטבעות. הוא אומר לא נתת לי אלא דינר כסף לתת לך מטבעות ויש לך בשיורו בידי טריסית או פונדיון. או פרוטה. וקמ\"ל דפרוטות איתא בכלל מטבעות שא\"ל ליקח ופרכינן ורב דבעי למימר שוה קתני היאך מפרש הסיפא דקאמר שהכל [מין] מטבע אחד. ומהדרינן דה\"ק שכל דין מטבע. אחד הוא כלומר רישא דקתני ב' כסף ואמר דשוה הוא והדר תני ליטרא זהב דדוקא הוא והדר תני דינר זהב דשוה הוא וקאמר שכל דין מטבע אחד הוא דבכולהו שוה קאמר ושאינו מטבע כגון ליטרא לעולם דוקא בין בכסף בין בזהב. כך פירשו הרמב\"ן ז\"ל והר\"ן: \n",
+                    "<b>טענו חטין והודה לו בשעורין פטור</b>. בפרק ח' דב\"מ משנה ב' כתב הר\"ב אף מדמי שעורים. וכתב הטור סימן פ\"ח וטעמא דחשיב כאילו הודה [התובע] שאינו חייב לו שעורים. וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל דוקא כשא\"ל הלויתיך חטין באותו יום ובאותה שעה. והלה אומר שעורים היו. דאם איתא שהלוהו שניהם. היה טוען שניהם. כיון שבפעם אחת הלוהו. אלא ודאי הודה שלא הלוהו שעורים. דאי לא תימא הכי פשיטא שהוא חייב שאין אדם מוחל על שאר תביעותיו אם לא תבע אלא אחת. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ורבן גמליאל מחייב</b>. דלא בעי הודאה ממין הטענה. רש\"י דף מ' ודף מ\"ב. וכלומר דבשבועה הוא דמחייבו. אבל מדמי שעורים אף הוא פוטרו. ולא פליג בהא אדרבנן. וכך מסקי התוס' סוף פרק ג' דב\"ק סוף דף ל\"ה. וכתבו התוס' בפרקין דף מ\"א דברישא הוי ליה לפלוגי לרב בטוענו ליטרא וכו'. ולשמואל בריש פרקין בטענו שתי כסף וכו'. אלא נטר עד לבסוף ופליג אכולהו. ע\"כ. ולי נראה מדתני ור\"ג מחייב ולא תני ורבן גמליאל אומר חייב. דרבינו הקדוש קבל פלוגתא דחכמים ור\"ג בטענו חטין וכו' שכך נשנה בבית המדרש כשנחלקו וה\"ק הא דשנינו דבעינן הודאה ממין הטענה לאו כ\"ע היא. אלא משנה ראשונה שנינו טענו חטין וכו' ור\"ג מחייב היה: \n",
+                    "<b>הטוען לחברו בכדי שמן</b>. ל' הר\"ב כדים מלאים שמן. וכן לשון רש\"י דף מ\"ב. ובין אדמון. ובין חכמים. סבירא להו דטוענו בקנקנים ג\"כ. ובהא פליגי. אדמון סובר טוענו חטין ושעורין. והודה באחד מהן חייב. וחכמים אומרים פטור דבעינן טענה והודאה בדבר אחד. זו היא סוגיית גמ' דהכא דף מ' ע\"ב דבהא פליגי. אבל בפרק בתרא דכתובות משנה ד' מפרש הר\"ב דפלוגתייהו דטוען עשרה כדי שמן. אי יש בלשון הזה ג\"כ קנקנים אי לא ולכ\"ע טענו חטין ושעורין. והודה באחד מהן חייב. וזו היא סוגיית גמ' דהתם [דף ק\"ח]: \n",
+                    "<b>והודה לו בקנקנים</b>. הא דפתח בכד. וסיים בקנקנים. כתבתי בפרק בתרא דכתובות [משנה ד']: \n",
+                    "<b>טענו כלים וקרקעות וכו' פטור</b>. פירש הר\"ב משבועה וכו' שאין דין שבועה בקרקעות כדלקמן במתני' ה' [* ומש\"ה נמי כשהודה בכלים פטור משבועה]: \n",
+                    "<b>הודה במקצת הקרקעות פטור</b>. אצטריך דלא תימא טעמא דפטור ברישא משום דהוי כטענו חטין והודה לו בשעורין. תוס' דף מ'. ופירש בחכמת שלמה דלא תימא דס\"ל דאפילו טענו בשני מינים והודה באחת הוי כמו טענו חטין והודה בשעורין דפטור: \n",
+                    "<b>במקצת הכלים חייב</b>. פירש הר\"ב ע\"י גלגול שבועה ועיין בפירושו למשנה ה' פ\"ק דקדושין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין נשבעין על טענת חרש</b>. כתב הר\"ב וחרש שאמרו חכמים בכ\"מ וכו'. מתני' היא בריש מסכת תרומות ועיין בפירוש הר\"ב שם. גם בתוספתי: \n",
+                    "<b>וקטן</b>. כתב הר\"ב דאמר קרא כי יתן איש אל רעהו. ואין בנתינת קטן כלום. גמ'. ופירש\"י וכי יתן איש ועלה כתיב ונקרב בעל הבית לשבועה כדאמרינן בב\"ק [דף ס\"ג]. אין נתינת קטן כלום. דהא איש כתיב. והחרש והשוטה כקטנים הם בלא דעת. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אבל שבועת היסת חייבים על טענתו. שלא יהיה זה נוטל ממונו כשהוא קטן וילך לו בחנם. כך הורו רבותי. ולזה דעתי נוטה. ותקון עולם הוא וכו' [*החרש והשוטה אין נזקקין להן וכו' לא לשבועה קלה וכו' ]. הרמב\"ם [סוף] פרק ה' מהל' טוען: \n",
+                    "<b>אבל נשבעין לקטן</b>. פירש הר\"ב הבא ליפרע מנכסי קטן לא יפרע אלא בשבועה. גמ' ופריך תנינא [משנה ז' פ\"ט דכתובות] מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה. תרתי למה לי ומשני חדא לקטנים וחדא לגדולים: \n",
+                    "<b>ולהקדש</b>. פי' הר\"ב המקדיש נכסיו ויצא עליו שטר חוב וכו' גמ' ופריך תנינא [שם] מנכסים משועבדים לא תפרע אלא בשבועה. ומה לי משועבדים דהדיוט ומה לי משועבדים לגבוה. אצטריך סד\"א הדיוט הוא דאדם עושה קנוניא על הדיוט. אבל הקדש אין אדם עושה קנוניא על הקדש. קמ\"ל. ובריש פ\"ו דערכין הארכתי בזה בס\"ד. ושם מפורש ג\"כ דבהקדש דמים איירינן עיין שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואלו דברים שאין נשבעין עליהן העבדים והשטרות וכו'</b>. משנה זו שנויה ג\"כ בפרק ד' דב\"מ משנה ט'. ושם כתבתי מה שנראה לכתוב בה ואין צורך להכפיל הדברים. עיין שם: \n",
+                    "<b>שומר חנם אינו נשבע</b>. כתב הר\"ב דלפינן לה מדכתיב כי יתן איש אל רעהו כלל כסף או כלים פרט. גמ'. כבר כתבתי ברפ\"ז דב\"ק. דלמסקנא דגמ' התם לא מדרש בכלל ופרט וכלל. אלא כל רבויא הוא וכו'. וחמור ושור ושה. חד למעוטי עבדים. וחד למעוטי קרקעות. וחד למעוטי שטרות בין מכפל בין משבועה. ע\"ש. והשתא אתי שפיר דכסף או כלים דרשינן לעיל בריש פרקין מה כלים שנים. אף כסף שנים. מה כסף דבר חשוב וכו'. תוס' פ\"ד דב\"מ סוף דף נ\"ז. [*והקדשות דאינו נשבע פירש הר\"ב [לקמן] גבי נושא שכר]: \n",
+                    "<b>שומר חנם אינו נשבע נושא שכר אינו משלם</b>. כתב הר\"ב ושואל ושוכר לא הוזכרו כאן וכו' דהוי מצי למימר שואל אינו משלם אונסין וגניבה ואבדה דאתקש לשומר שכר. דכתיב (שמות כ״ב:י״ג) וכי ישאל איש וי\"ו מוסיף על ענין ראשון כדדרשינן בפ' השואל [דף צ\"ה] הרא\"ש. ומ\"ש הר\"ב דלא שייך שאלה בקרקעות. כ\"כ הרמב\"ם שהקרקעות אין בהם דין שאלה ולא סיים בהן על הרוב. אלא גבי שטרות הוא דכתב על הרוב ותמיהני למה לא שייך שאלה בקרקעות. ובהדיא אמרי' בגמ' דספ\"ח דב\"מ האי מאן דא\"ל לחבריה אושלן בי גרגותי כרי ואזל כמה גרגותי בארעיה עד דמתרמי ליה. ועוד הביא הרמב\"ם בחבורו ספ\"א מהל' שאלה תוספתא וזו היא השואל פונדק מחברו ללינה. אין פחות מיום א'. לשביתה. אין פחות מב' ימים. לנשואין. אין פחות מל' יום. ע\"כ. וז\"ל התוס' והוי מצי למימר נמי דשואל אינו משלם אם נאנסה. או אפי' אם נגנבה. דהא אתקיש לשומר שכר. ואם שאל בית ונשרף. פטור. ועוד דמש\"ה לא תני [לה] דלא שייך בהקדש שאלה. ע\"כ. וכן הרא\"ש לא כתב אלא דלא שייך שאלה בהקדש. וז\"ל נ\"י פ\"ד דב\"מ והא דלא קתני במתני' שואל אינו משלם משום דסיפא ד' וה' לא קאי אלא אהקדשות [כמ\"ש שם בב\"מ] ובהקדש לא שייכא שאלה. ע\"כ. נמצא דעיקר תירוצא הוא מהקדש. דאי שייך בהקדש אע\"ג דבקרקעות ושטרות לא שייך הוי ליה למתני כי היכי דתני ד' וה' אע\"ג דלא שייך אלא בהקדש: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר קדשים שחייב באחריותן וכו'</b>. פירשו הר\"ב במשנה ט' פ\"ד דב\"מ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי מאיר מחייב שבועה</b>. כתב הר\"ן וא\"ת והא הילך הוא [דקיי\"ל דפטור משבועה דאורייתא. כמ\"ש במשנה ב' פ\"ח דב\"מ] י\"ל משכחת לה כשבצרן. וא\"ת אמאי פטרי רבנן מטעמא דהמחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. שהרי אע\"פ שהתחלת החיוב במחובר לקרקע [היה] (הרי הוא כקרקע). כיון שעכשיו אינו חייב לו אלא דמיהן של ענבים אין כאן שבועת קרקעות אלא שבועת מטלטלין. י\"ל דמהא שמעינן דכיון דעיקר הפקדון הוא במחובר לקרקע אע\"ג שבשעת [השבת] הפקדון בצרן הנפקד הרי הוא כתובע קרקע. אבל הרשב\"א כתב דתביעת תשלומי ענבים שבצרן אינה תביעת קרקע ונשבעין עליה. וא\"ת משנתינו. משכחת לה כגון שבצרן חמש מהן. וחמש אחרות טעונות עדיין. זה אומר עשר גפנים אלו יש בידך ונראים שבצרת ה' מהן. והלה אומר ה' בצורות אלו מסרת בידי וטעונות היו ובצרתים ובעינא לאשלומי לך. וה' טעונות אלו לא היה דברים מעולם ושלי הן. נמצא דלר\"מ דס\"ל כבצורות דמיין הרי זה כתובע ממנו מטלטלין וקרקע וזה כמודה מקצת הקרקעות. ומקצת מטלטלים. דהיינו הענבים שכבר בצר דלאו הילך הוא וכופר במקצת קרקעות ומקצת מטלטלין דהיינו חמש אלו שאינן בצורות ומשו\"ה חייב. ולרבנן דאמרי לאו כבצורות דמיין. אין כפירתו אלא בקרקעות. ע\"כ: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים כל המחובר וכו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כחכמים ודוקא בדין השומרים. וכ\"כ הרמב\"ם והלכה כחכמים. כשימסרם לו בתורת שמירה. ע\"כ. וא\"ת אמאי בעינן הודאה במקצת והא כי הוא זה דמיניה ילפינן דבעינן הודאה במקצת כתבתי בריש פרקין בדבור וההודאה. דשדינן ליה אפרשת אם כסף תלוה. וי\"ל דלאו דעקרינן לגמרי מדרשה שכתוב בה שהיא פרשת שומרים אלא עירוב פרשיות אמרינן וקאי נמי אפרשת אם כסף וכמ\"ש התוס' והרא\"ש ספ\"ט דב\"ק. אלא שאין זה הפירוש עולה לדעת הרמב\"ם <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דבהדיא פסק בפ\"ב מהלכות שכירות שאין אחד מן השומרים צריך להודיה במקצת. וכן פירש\"י התם דעירוב פרשיות דקאמר דהיינו שאינו כתוב כלל במקומה ועקרינן ליה לגמרי מפרשת שומרין. ושדינן ליה לפרשת אם כסף תלוה בלחוד. אבל בשומרין אפי' כפר הכל חייב. א\"כ אמאי שנינו במשנתינו והלה אומר אינו אלא חמש. דאפי' כפר הכל לחייב. ואנן מסרתי לך תנן דהיינו לשמור. ולרש\"י מיהת יש לדחוק דמסרם לו היינו בתורת חליפין כלומר שהחליפם בגפנים אחרים. ומ\"מ לישנא דאינן אלא וכו'. משמע דמהדר להו בעינייהו. דאי לאו הכי היה ראוי שתהיה התשובה לא היו אלא וכו'. וכ\"ש להרמב\"ם שפירש למשנתינו בהדיא בדין שומרין דנשארת הקושיא אמאי תנן דהודה במקצת וצ\"ע. ומ\"ש הר\"ב אבל גבי מקח וממכר וכו'. בכל הני קיי\"ל דדבר העומד ליבצר כבצור דמי. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו. וטעמו כמ\"ש הטור סימן צ\"ה וז\"ל כל המחובר לקרקע כקרקע דמי. וכתב הר\"י הלוי ודוקא לענין שומרין. אבל מאן דמזבין לחבריה ענבים העומדים ליבצר כיון דאדעתא למשקל זבינהו ניהליה כבצורות דמיין ודנינן בהו דין מטלטלין בכל מילי כגון דין אונאה ושבועה. וכיוצא בהן. דקי\"ל כל העומד ליבצר כבצור דמי. והכא היינו טעמא דגבי שומר לאו כבצורות דמיין. כיון דלשמירה הן כשהן מחוברין לקרקע. ואדעתא דהכי מסרינהו ניהליה. הוה ליה כקרקע. דהא לאו למתלשינהו מסרינהו ניהליה ע\"כ לשון הטור. והכריחום לחלק בין שומרין לשאר דברים כפי מה שנ\"ל פשוט ההיא גמרא דפרק נערה שנתפתתה במסכת כתובות [ד' נ\"א] דאמרי' בפשיטות כל העומד לגזוז כגזוז דמי. כמו שהעתקתי במשנה ז' פ\"ח דב\"ב ומדמחלקים בינייהו בסברא ש\"מ דבחדא מחתא נינהו. ובגונא חדא מיירי או שכירות וגם שאר דברים בצריך לקרקע קצת. או שכירות וגם שאר דברים באין צריך. דאל\"כ לחלק בהני דשכירות וצריך ואינך באין צריך. ומכיון דהרמב\"ם בחבורו פ\"ה מהלכות טוען לענין מודה מקצת כתב דוקא באינן צריכין לקרקע אמרינן כבצורות דמיין. וכ\"כ לענין מקח וממכר ואונאה בפ\"א מהלכות מכירה ש\"מ דבשכירות אף באינן צריכין לקרקע ס\"ל דלאו כבצורות דמיין. וכן סתם וכתב בפ\"ב מהלכות שכירות המוסר לחברו דבר המחובר לקרקע לשמור. אפי' היו ענבים העומדים להבצר. הרי הן כקרקע. בדין השומרים. ולא ביאר שזה דוקא בצריכין לקרקע. אלא דלשיטתיה דבפירוש משנתינו קאזיל שהיא לענין שומרין בלבד ובאין צריכין לקרקע. ואפ\"ה אמרו רבנן דלאו כבצורות דמיין משום דלא דמי שמירה לשאר דברים. ותמיהני על הכ\"מ שבפ\"א מהלכות מכירה כתב שסובר הרמב\"ם דע\"כ לא פליגי רבי מאיר ורבנן דהכא אלא בצריכין לקרקע. אבל אין צריך לקרקע אפילו רבנן מודו. ופוסק הרמב\"ם כחכמים. ואפ\"ה פוסק בשכירות דאפי' אין צריך לקרקע הרי הן כקרקע מטעם הר\"י הלוי. עכ\"ד. ודברי תימה הן דמי דחקו להר\"י והרמב\"ם לחלק בין שכירות לשאר דברים. אם לא משנתינו וההיא דפרק נערה. וכיון דמוקמינן לההיא דנערה דכגזוז דמי בשאר דברים ש\"מ דמשנתינו בשומרים ובשומרים פסק דאפי' אינן צריכין לקרקע הרי הן כקרקע. ש\"מ דפלוגתייהו אפי' בא\"צ לקרקע. כ\"ש שדבריו בפירוש המשנה כך הם בהדיא. אלא שבהם י\"ל דאשתמיטתיה להכ\"מ. אבל הדברים בעצמם מוכרעים מדברי הר\"י הלוי שהביא הוא. דאין לחלק ולאוקמי שכירות בצריך לקרקע ושאר דברים באינן צריכים לקרקע. ועיין במשנה ז' פ\"ח דב\"ב כתבתי דעת ר\"ח והרא\"ש בענין כל העומד לתלוש וכו'. וכן דעת הר\"ן והרשב\"ם. גם כתבתי שם מה שתמהתי על הטור בזה: \n",
+                    "<b>אין נשבעין אלא על דבר שבמדה וכו'</b>. התוס' בריש פ\"ז דב\"ק דף פ\"ג [צ\"ל ס\"ג] בד\"ה דבר שאין מסויים וכו' מסקי דנפקא לן ממשמעות דכי הוא זה. והר\"ן בפרקין כתב דבמכילתא מפיק מכסף או כלים. מה כסף שדרכו למנות. אף כלים שדרכן להמנות. מכאן אמרו כל טענה שאינה במדה ובמשקל ובמנין. אינה טענה. ע\"כ. ולא קשיא דהא אצטריך לכדדרשינן בריש פרקין מה כסף דבר חשוב וכו' דהכל איכא למדרש במה כסף. ומ\"ש הר\"ב וכללא דמלתא אינו חייב עד שיטעננו וכו' ויודה לו במקצת המדה וכו'. לישנא דברייתא ולאתויי טוענו בית זה מלא דלא תימא דכיון דאמר בית זה מלא. וזה מחזיר לו חסר. נראה החסרון. והרי הוא כזה אומר עד הזיז. וזה אומר עד החלון. קמ\"ל דלא. עד שיודה בדבר שבמדה וכו'. וכתבו התוס' דטעמא דכשאין חסירה אלא מעט מקריא מלאה ואין ידוע מה ביניהם. א\"נ בעינן שיזכור מדה בהודאתו. ע\"כ: \n",
+                    "<b>חייב</b>. ל' הר\"ן לדידן דקיי\"ל הילך פטור. [כמ\"ש ג\"כ לעיל] על כרחין כשהרקיבו פירות מיירי [וכ\"כ התוס']. ובאומר עד החלון והרקיבו בפשיעתו [ובעיא] לשלומי לך עסקינן. ומה שהנחת אתה נוטל נמי בכגון זה הוא כלומר המדה שהנחת הרי היא במקומו שנתקלקלו הפירות ובעינא לשלומי לך. ותמיהני מה שהנחת אתה נוטל למה פטור. והרי כשאנו רואים הפירות הודאתו ידועה. ועדיין הוא עומד בה. ונ\"ל דהיינו טעמא משום דבשעה שהודאה יוצאה מפיו בעינן שתהא בדבר שבמדה. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המלוה את חברו על המשכון</b>. כתב הר\"ב נעשה עליו שומר שכר לא שנא משכנו וכו'. מבואר במשנה ז' פ\"ו דב\"מ: \n",
+                    "<b>ושקל</b>. פירש הר\"ב חצי סלע. עמ\"ש משנה ו' פ\"ק דשקלים: \n",
+                    "<b>והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו וג' דינרים היה שוה חייב</b>. כתב הר\"ב שהרי הוא הודה במקצת הטענה. ולא אמרי' שלא הודה לו שיתחייב לשלם לו אא\"כ שיחזיר לו משכונו. וכל עוד שלא יוכל לחזור לו משכונו נמצא שלא הודה לו בשום חיוב. משום דמשכון לאו פרעון הוא ויכול המלוה לכוף ללוה שישלם לו חובו. אע\"פ שרוצה לעכב המשכון אצלו בדמי שויו שאומר ועובר בלא תחמוד. ואע\"פ שאפשר שאין ב\"ד נזקקין לכוף את הלוה כל זמן שעובר בלא תחמוד. היינו כדי לכוף את המלוה שלא יעבור עבירה זו כשם שמכין אותו עד שתצא נפשו באומר סוכה איני עושה. אבל אין הלוה נפטר מחיובו בכך וחייב בבא לצאת ידי שמים לפרעו את העודף. הכי מסיק הר\"ן: \n",
+                    "<b>סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה וכו' פטור</b>. אוקימנא לה בגמ' פרק המפקיד (בבא מציעא דף ל\"ה) במאמינו לוה למלוה שאינו ברשותו שאל\"כ מתוך שצריך לישבע שאינו ברשותו. נשבע נמי כמה היה שוה ע\"י גלגול. אע\"פ שבשיווי אין מאמינו. היינו משום דלא קים ליה למלוה בגויה. ומלוה אינו מאמין ללוה דקים ליה בגויה משום דמקיים ביה וסלף בוגדים ישדם (משלי י\"א) דאי לאו דבוגד ורמאי הוא לא היו מצריכין לו מן השמים שיהא לוה. אבל לוה מאמין למלוה שאבד. דמקיים ביה תומת ישרים תנחם (שם) שאם לא שאדם נאמן וישר הוא. לא היה מעשרין אותו מן השמים. וכתב הר\"ן וא\"ת אם במאמינו אמאי מחייבים למלוה שבועה שאינו ברשותו [כדפירש הר\"ב] י\"ל אע\"פ שהאמינו. כיון שנתחייב לו זה שבועה משביעין נמי את המלוה. שמא ישבע זה ויוציא הלה הפקדון. ע\"כ. ומדלא אוקימנא הכי בבבא דלעיל במאמינו. מש\"ה דייק הר\"ן התם דכופין ללוה לפרוע אע\"פ שאין מחזיר לו משכונו כמ\"ש לעיל בשמו: \n",
+                    "<b>מי שהפקדון אצלו</b>. אע\"ג דאנן במשכון איירינן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>תני ליה בל' פקדון <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>משום דבכל פקדון דינא הכי שאם טוען השומר אבד וכו' לפטור מתשלומין. מחוייב לישבע שאינו ברשותו. כך נראה לי. אלא דקשה לי. דא\"כ בגמ' דהמפקיד דף ל\"ה דרב הונא אמר הכי. ונשבע שאינו ברשותו. אמאי לא מפיק ליה ממתני' מדתני פקדון ולא משכון דאיירינן ביה: \n",
+                    "<b>שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון</b>. וא\"ת ולמה שנה הטעם דנשבע תחלה. ולא שנה הטעם דעיקר שבועה למה היא. דשמא נתן עיניו בה. תי' הרמב\"ם בפירושו לפי שזה הטעם כולל כל משכון. אבל טעם שמא נתן עיניו בה אינו כולל כל משכון. שאם היה המשכון לשון זהב. או חתיכת כסף שאינו כלים ולא בגדים שיש בהם רקמות. וכיוצא בהן. אין כאן טעם שמא עיניו נתן בה. ע\"כ. וכ\"כ בריש פרק ו' מהל' שאלה שאם הפקדון דבר שכל מינו שוה ומצוי בשוק לקנות כמותו. כגון פירות או יריעות של צמר ושל פשתן השוות בכל ענינם או קורות שאינן מצויירות וכו'. וכתב המגיד אע\"פ שלא נתבאר בגמ'. נראה נכון דלמה יחשד הלה וכו' ע\"כ. ומפירוש המשנה ראינו שנתבאר לו זה מהמשנה עצמה: \n",
+                    "<b>ויוציא הלה את הפקדון</b>. פירש הר\"ב ויפסלנו לעדות ולשבועה. וכפירש\"י. והקשו התוס' וכי עבדינן תקנה לרשיעי. אלא טעמא שמא יוציא הלה הפקדון ונמצא שבועת לוה לבטלה. ע\"כ. וכך מסיים הרי\"ף. ונמצא שם שמים מתחלל: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>נשבעין ולא משלמין</b>. כתב הר\"ב דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם וכו' גמרא. ופירש הר\"ן רישא דקרא שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ולקח בעליו את השבועה ולא ישלם. והאי לא ישלם. קרא יתירא הוא. דכיון דכתיב אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ממילא משמע דלאחר שבועה לא ישלם. ואם אינו ענין כאן תנהו למודה מקנת ועד אחד. דבמודה מקצת ס\"ד אמינא כיון דממונא אית ליה גביה ואידך עביד לאשתמוטי. אימא ישבע התובע ויטול. ובעד אחד נמי סד\"א שלא אמרה תורה שישבע הנתבע להכחיש את העד. אלא ישבע התובע. ויהיה שבועתו במקום עד ויטול כעל פי שנים עדים. קמ\"ל. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ואלו נשבעין ונוטלין השכיר וכו'</b>. ומקשו [תוס'] הכא דהא נשבעין ונוטלין טפי נינהו דהא איכא פוגמת כתובתה. ועד אחד מעידה שהיא פרועה. ומנכסי יתומים. וכולהו דקתני לקמן בפרקין משנה ז' כשם שאמרו וכו'. ותנן נמי בפרק הגוזל בתרא משנה ג' המכיר כליו וספריו ביד אחר וכו' ישבע כמה נתן ויטול. ותנן נמי בפרק ח' דכתובות משנה ה' המוציא הוצאות על נכסי אשתו. ישבע כמה הוציא ויטול. ואמאי לא תננהו לכולהו הכא דמדקתני אלו ליכא למימר דתני ושייר. ובתירוץ התוס' דהכא ודפ\"ג דב\"מ דף ל\"ד דלא חשיב אלא שאין כנגדו ראוי לישבע. ומוציא הוצאות בכלל שכיר הוא. לא מתישב המכיר כליו וכו' ובפ\"ח דכתובות דף פ' מסקי דלא חשיב אלא אותן שצריך להשמיענו דנוטלין. דלא תימא אף בשבועה לא יטלו. ואילו הפוגמת ודכוותה אי לאו דשמעינן הוה אמינא דנוטלין בלא שבועה. והלשון מוכיח כן דבהני דהכא קתני נשבעים ונוטלים משמע דאתא לאשמעינן דנוטלין. ובפוגמת ודכותה קתני לא יפרע אלא בשבועה. משמע דאתא לאשמעינן דבלא שבועה אין נוטלין. והר\"ן הקשה על זה משכנגדו חשוד על השבועה דקחשיב אע\"ג דמדינא אית ליה למשקל בלא שבועה. משום דהוה ליה מחויב שבועה שאי\"ל ומשלם. כמ\"ש הר\"ב במשנה ב' פ\"ח דב\"מ. ותירץ בשם הרמב\"ן דאילו נשבעין ונוטלין אכולי מלתא קאי. והפוגמת כתובתה דסיפא וחברותיה בכגון זה נשנו. אלא משום דתנינהו התם בפרק הכותב (כתובות דף פ\"ז) קתני הכא כשם שאמרו והא דלא קתני ההיא דמכיר כליו משום דלא דמי להנך דלא שקיל אלא ממה שברשותו. וכן מוציא הוצאות על נכסי אשתו ממה שהשביח בלבד הוא נוטל. ע\"כ: \n",
+                    "<b>השכיר כיצד וכו'</b>. כתב הר\"ב מפני שבעל הבית טרוד בפועליו. והני מילי כשתובעו בזמנו וכו' מפורש יפה במשנה י\"ב פ\"ט דב\"מ. ומ\"ש הר\"ב ואם שכרו שלא בעדים נמי וכו'. ואי נמי שכרו בעדים. אלא שאין עדים שעשה עמו מלאכה. נמי אין השכיר נשבע וכו' דהא מתוך שיכול לומר וכו' כן מוכח בפירש\"י. המגיד פי\"א מהל' שכירות. ומ\"ש הר\"ב דמתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם וכו' וא\"ת והיכי אמר מגו בכה\"ג דהא אנן לא חיישינן דבעל הבית משקר אלא הכי קאמרי' דמתוך שהוא טרוד בפועליו סבור שפרעו ולא פרעו. וכיון שכן כי איכא מגו מאי הוי וכי משום דאיכא מגו אזלה לה טרדת פועליו. י\"ל הכי קאמרינן. ודאי כי טעין שפרעו. ודאי קושטא קאמר. וברי גמור הוא. דאי מסתפקא ליה וטעין בדדמי. לא הוה אמר מלתא דידע דמספקי ביה רבנן משום טרדא והוה טעין דלא שכרו כלל. הר\"ן. וכ\"כ התוס': \n",
+                    "<b>והוא אומר נתתי</b>. כתב הר\"ב אבל אמר ליה שנים קצצת לי. והוא אומר לא קצצתי אלא אחד. נשבע בעה\"ב שבועת התורה וכו' ואינו נותן לו אלא אחד. וזה כסברת הרי\"ף דבקציצה לא תקנו כלום. אלא הניחו על דינו דאם הוא מודה מקצת נשבע שבועה דאורייתא ואם כופר בכל נשבע היסת. וכתב הר\"ן וא\"ת ולמה לא תקנו בקציצה [בכופר בכל] אע\"ג דדכירי לה אינשי מפני תקנת השכיר שנושא נפשו על שכרו. דהא שקלוה רבנן לשבועה מבעל הבית אמרינן [כמ\"ש הר\"ב במשנה י\"ב פ\"ט דב\"מ] דאלמא ראוי לחייבו שבועה מפני תקנת שכיר. י\"ל הני מילי היכא שהם חולקים על כל השכירות. ואי מהימן בעל הבית לומר פרעתי פסקת ליה לחיותיה לשכיר לגמרי. אבל כי פליגי בקציצה אי אפשר שיהיו חולקים אלא בדבר מועט שהרי שכירות של פועלים ידוע הוא וליכא בההוא [כפירה] כדי חייו דשכיר. ולפיכך לא תקינו שבועה אצל בעל הבית. ע\"כ: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה</b>. לרבי יהודה לא תקנו שבועה ליטול אלא במקום שיש שבועה על הנתבע. והפכוה חכמים על התובע [באלו] השמים כאן. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>למשכנו שלא ברשות</b>. פי' שלא ברשות בעלים. ושלא ברשות ב\"ד. המגיד סוף פ\"ג מהל' גזילה. בשם הרב אבן מיג\"ש. ומ\"ש הר\"ב וכגון שראוהו עדים וכו' וכלים תחובים וכו'. כן דעת התוס' והרא\"ש. דאי לאו הכי שלא ידעו העדים שהוציא כלים כלל אין בעל הבית נאמן בשבועה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דשמא לא הוציא אלא אבנים. או צרורות. או עשה עצמו כמוציא תחת כנפיו ולא הוציא כלום: \n",
+                    "<b>הרי זה נשבע ונוטל</b>. כתב הרמב\"ם בפי' משנה דלקמן דקנס קנסו חכמים לגזלנים כדי שלא ירבה היזק בני אדם. ע\"כ. וכתב הר\"ב דאם טוען בדבר שאינו אמוד וכו' ישבע הנתבע ויפטור. וכ\"כ הטור סימן צ' בשם רב האי. וכיון שהר\"ב דעתו שהעדים צריך שיעידו שראו כלים תחובים לו ליכא למימר לטעמא דמוסרין לו שבועה כמ\"ש ב\"י בשם המפרשים דבהני סהדי לא מפסיל דאפשר דעפר או צרורות היה וכו' אלא טעמא כמ\"ש מהר\"ר ו אלק כהן ז\"ל לפי שאינו מכחיש העדים בפירוש שהוא אומר שלא נטל יותר ממה שראוי או שהיו כלים שלו לא הוי גזלן ליפסל לשבועה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הנחבל</b>. קנס לחובל כדי שלא ירבה היזק בני אדם והתגרותם. הרמב\"ם. והראב\"ד כתב עליו בפרק ה' מהל' חובל. דלא הוי קנס אלא שאין דרך בני אדם לחבל בעצמן. על כן האמינוהו לזה בשבועה: \n",
+                    "<b>שנכנס תחת ידו</b>. פי' ידו רשותו. המגיד שם: \n",
+                    "<b>הרי זה נשבע ונוטל</b>. כתב הר\"ב ודוקא וכו' אבל וכו' שעלתה לו נשיכה בגבו. דנשיכת שינים לאו חיכוך כותל הוא. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב ואין שם אחר שיוכל לומר שמא אחר עשה. ולא קשיא דא\"כ יתבעהו לאותו אחר. דה\"ק שמא אחר עשה על פיו [דנחבל]. שא\"ל לחבול בו כדי שיתבע לזה מידי דהוה דחיישינן שמא חבל בעצמו. והכי איתא בגמ' ודלמא לאחר אמר ליה. דליכא אחר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שבועת העדות</b>. כתב הר\"ן הקשה הרשב\"א ז\"ל מאן מוכח דעבר עליה במזיד. דלמא אשתלי ולאו מזיד הוא. ואי במודה שהזיד דידע הוא ולא העיד. אין אדם נאמן לשוויה נפשיה רשיעא והעלה דצריך עיון. ולדידי לא קשיא דכל שהיה עדות קרוב כל כך דאי אפשר לתלות בו שכחה לא אמרינן דלמא אשתלי [*והביא ראיה לדבר] ובמודה שהזיד נמי משכחת לה דאע\"ג דאין אדם משים עצמו רשע. ה\"מ לפסלו לעדות אחר אבל זה שמחייב עצמו ממון שהרי הוא אומר שאינו יכול לישבע מפני שהוא חשוד. הו\"ל הודאת בעל דין דמהניא לגבי ממון. דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי. עכ\"ל הר\"ן. ונראה דוקא בדניחא ליה לתובע שישבע ויטול. אבל בלא\"ה יכול לומר או השבע והפטר או תודה ותשלם. דהא בכי הא זכות הוא לו במה שאומר שהוא חשוד. דבשבועה דאורייתא קים לן דלא מפכינן. והשתא מהפך ליה כשנאמינהו שהוא חשוד. וזו היא דעת הרמ\"ה שכתב הטור סי' צ\"ב וז\"ל אי ניחא ליה לתובע לישבע וליטול. כי אמר [הנתבע] חשוד אני נשבע ונוטל. ע\"כ. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אבל הרמב\"ם פ\"ב מהל' טוען כתב דאין אדם נעשה חשוד עד שיבואו עליו עדים שהוא עבר עבירה שנפסל בה. אבל המודה מפי עצמו שהוא חשוד ושעבר עבירה שנפסל בה. אע\"פ שחוששין לו ואין ראוי לעשותו עד בתחלה. אם נתחייב שבועה משביעין אותו שהרי אומרים לו אם אמת אתה אומר. השבע. ולא מפני שעברת עבירה אסור לך להישבע. ואם שקר אתה אומר. הודה לבעל דינך. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ואפילו שבועת שוא</b>. כתב הר\"ב ושבועת בטוי לא קתני וכו' ואע\"פ שכפאו יצרו וכו' אינו חשוד בכך על שבועה [לשעבר] להוציא שקר מפיו. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב אבל בטוי דלשעבר וכו' ותנא שבועת שוא וכל דדמי ליה כל שבועה לשעבר. גמ' [ורש\"י]: \n",
+                    "<b>משחק בקוביא ומלוה בריבית וכו'</b>. עמ\"ש במשנה ג' פ\"ג דסנהדרין: \n",
+                    "<b>שכנגדו נשבע ונוטל</b>. ולא אמרי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם כמ\"ש הר\"ב במשנה ב' פ\"ח דב\"מ. כדי שלא יפקיעו ממנו ממון. שמי שהיה רוצה היה מלוה לו פרוטה ויתבע כל אשר לו ויהא מודה מקצת כמה שחייב. ויתחייב שבועה. ומתוך שאינו יכול לישבע יקח כל אשר לו בלא שבועה. לכך תקנו שישבע שכנגדו. משא\"כ התם שזה שאינו יכול לישבע לא מחמת שהוא חשוד. אלא עתה בתביעה זו אינו יכול לישבע מחמת המאורע לא הצריכו לישבע שכנגדו. תוס' דהכא [דף מ\"ז] ודב\"מ: \n",
+                    "<b>חזרה השבועה למקומה</b>. חזרה למחויב לה וישלם מה שתבעו בו בלי שבועה. לפי שהוא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע וכל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ואין לו על אותו שתבעו זולת חרם סתם. והלכה כרבי מאיר לא כר\"י דאמר יחלוקו. הרמב\"ם. ומ\"ש ר\"י אומר יחלוקו הכי מסקי בגמ' דר\"י הוא דאחר יחלוקו. [*והא דפסק כרבי מאיר לגבי ר\"י מבואר בראיות בספר הרי\"ף אבל הטור סי' ל\"ב כתב בשם רב האי והרא\"ש. שפסקו כר\"י דיחלוקו]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא שיאמר לו כתוב על פנקסי וכו'</b>. אלא בזמן שיש רגלים לדבר שבעל הבית מודה שא\"ל תן וכו'. רש\"י [דף מ\"ז]. וכתב הטור סימן צ\"א בשם הרא\"ש מדתנן על פנקסו. ולא קתני החנוני אומר לבעל הבית אתה אמרת וכו' לומר שאנו סומכין על מה שנמצא בפנקסו אע\"פ שהפועלים טוענים ברי והוא אינו טוען ברי. כיון שאמר שכך מצא בפנקסו. הרי הוא כברי. היכא דאיכא רגלים לדבר שצוה לו בעל הבית וכו' והוא כתב שנתן דהוה מלתא דשכיח ואזלינן בתר פנקסו. אבל בעלמא לא: \n",
+                    "<b>תן לבני וכו'</b>. ל' הר\"ן והא דקתני פועלים ובנים רבותא אשמועינן. דלא תימא [הא] דמחויב חנוני שבועה היינו כשהמחה פועלים אצלו שהוא צריך [לשלם נמי] לפועלים אבל היכא דאינו חייב לשלם אלא לחנוני בלבד. סלקא דעתך שיטול חנוני בלא שבועה קמ\"ל. ע\"כ. וכיון דבחד בבא מתניין ל\"ק דהוה זו ואין צריך לומר זו: \n",
+                    "<b>בסלע מעות</b>. כלומר בסלע שאתן לך תן להם מעות שיוכל הפועל להוציא אותם בפרוטרוט. ועיין במתני' דלקמן דתנן בדינר מעות. ובמשנה ו' פ\"ב דמעשר שני בסלע מעות. והרמב\"ם פט\"ז מהל' מלוה. והטור סי' צ\"א העתיקו תן לפועלי סלע: \n",
+                    "<b>והן נשבעין ונוטלין</b>. ולא הוה כאומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך [כדתנן במשנה ז' פרק בתרא דב\"ק דחייב לשלם] דהכא כיון דמפסיד בעל הבית סבירא ליה לת\"ק דתקנו רבנן שבועה שישבעו פועלים. הר\"ן: \n",
+                    "אמר בן ננס כיצד אלו ואלו באים וכו' [*כך העתיק הר\"ב וכן הגרסא בס\"א] עמ\"ש ריש פ\"ק דב\"מ: \n",
+                    "<b>כיצד אלו וכו'</b>. כיצד אלו ואלו באים לב\"ד לישבע שבועת שוא מביניהם דלית בהו דאינו משקר. רש\"י: \n",
+                    "<b>אלא הוא נוטל שלא בשבועה והן נוטלין שלא בשבועה</b>. כך הוא בכל הנוסחאות וכן העתיק הר\"ב אבל הר\"ן העתיק אלא הוא נוטל בשבועה. לפי שאין חיובו ברור והן נוטלין בלא שבועה. דהו\"ל [כמנה] הלויתני וא\"י אם פרעתיך: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ונתן לו</b>. פירוש שהגביהן לוקח והניח ברה\"ר. המגיד פרק כ' מהל' מכירה [*אבל להר\"ן דלקמן אין נראה שהגביהן הלוקח וכן נראה דעת הר\"ב]: \n",
+                    "<b>ישבע בע\"ה</b>. פי' הר\"ב כיון שהחנוני מודה שמכר. ואינו תובע ממנו אלא דמיהן. הר\"ן: \n",
+                    "<b>אמר ליה נתתים לך והולכתן לתוך ביתך</b>. פירוש חנוני טוען שמעשה שהיה כך היה שבא אליו בעל הבית ואין בידו דינר. ואמר לו תן לי בדינר פירות ועכשיו אביא לך את הדינר. ונתן לו את הפירות והוליכם לתוך ביתו ואח\"כ חזר אליו ופרע לו את הדינר. ובעל הבית טוען לא כי אלא קודם שנתתי הדינר לא לקחתי פירות מעולם. ולא נתתי לך הדינר אלא בשביל אלו הפירות שהן ברה\"ר. הר\"ן: \n",
+                    "<b>ישבע חנוני</b>. פירש הר\"ב הואיל והלוקח מודה במקח. וז\"ל הר\"ן משום דטענתיה דחנוני מעליא בהו טפי. לפי שלדבריו אין לבעל הבית שום דררא בפירות הללו. ובעה\"ב מודה לחנוני שהן שלו. אלא שנתן לו הדינר בשבילן: \n",
+                    "<b>אמר לשולחני וכו'</b>. הכא נמי שהמעות צבורין ומונחין ברשות הרבים. ומ\"ש הר\"ב צריכותא דאי איתמר בהא. בהא קאמרי וכו' אבל בחנוני שהוא עשוי ליתן הפירות קודם שיקח המעות משום דפירי עבידי דמרקבי וכיון דמרקבי לא משהי להו גמ' [דף מ\"ח]. והיינו טעמא דר\"י לא אמר בחנוני בההוא לישנא דאמר בשולחני. לפי שדרך החנוני להקיף אלא דהכא מודה החנוני שלא מכר בהקפה. הר\"ן והתוס' [דף מ\"ח ד\"ה ר' יהודה] וכתבו עוד התוס' דבסיפא לא מצי ר' יהודה למימר כל שהאיסר בידו וכו' לפי שלפעמים בעל הבית נותן איסר בפרוטות. והתם לא שייך למימר כל שהאיסר וכו' לפיכך תנא לישנא דליכא למטעי: \n",
+                    "<b>מעות</b>. פרוטות של נחושת. רש\"י. ולאו דוקא פרוטות. דהא רבי יהודה איסר קאמר. אלא כל מטבע של נחשת קאמר. ועיין בפירוש הר\"ב משנהו' פ\"ב דמעשר שני: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בשם שאמרו</b>. משנה היא במסכת כתובות פ\"ט [מ\"ז]. רש\"י. ועיי\"ש ועמ\"ש בריש פרקין בשם הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ומנכסי יתומים</b>. עמ\"ש במשנה ד' פ\"ו: \n",
+                    "<b>וכן היתומים</b>. פירש הר\"ב יתומים הנפרעים מן היתומים וכו' אבל מת לוה בחיי מלוה וכו' ואין אדם מוריש ממון שהוא חייב עליו שבועה וכו' ולא דמי למתני' ד' דחזרה שבועה למקומה. דפרשינן שהנתבע ישלם דהכא היינו טעמא דאמרינן כיון דתובע אינו יכול לישבע שיפסיד משום שאין כאן פשיעה לנתבע כלל אבל במתני' דלעיל כיון שהנתבע אינו יכול לישבע מפני פשיעתו ומדינא משלם ואינו בדין שיהא חוטא נשכר. כשאין התובעו יכול לישבע שיפטר. ואע\"פ שהתובע ג\"כ מפני חשדו אינו יכול לישבע אינו דומה שבועת התקנה בעלמא לשבועת התורה שמחייבתו לשלם. הר\"ן לעיל. ומ\"ש הר\"ב ואע\"פ שכן הדין. אם דיין אחד דן וכו' בגמ' [דף מ\"ח] משום דאיכא מאן דפליג אהאי דינא. הלכך אמרינן מאן דעבד ודן וכו' מאי דעבד עבד: \n",
+                    "<b>ושלא מצינו וכו' שובר על שטר זה</b>. רש\"י. ומסיים המגיד [פי\"ז מהל' מלוה] ושיהיה השטר בין שטרותיו פרועין דתרתי בעינן [כמ\"ש הר\"ב] בסוף פ\"ק דב\"מ: \n",
+                    "<b>רבי יוחנן בן ברוקה אומר אפי' נולד הבן וכו'</b>. כתב הר\"ב וכן הלכה. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו. ולפיכך נראה לי שאף בחבורו פרק י\"ז מהלכות מלוה [הלכה ה']. פוסק כוותיה. ואע\"פ שכתב אפי' היה היורש קטן המוטל בעריסה. ולא כתב אפי' נולד וכו'. ומשום כך כתב המגיד דכת\"ק פוסק וע\"כ לא פליגי ר' יוחנן ותנא קמא אלא בנולד אבל בקטן אפילו ת\"ק מודה. ע\"כ. אין נראה כן אלא דקטן מוטל בעריסה כקטן הנולד דמי: \n",
+                    "<b>רבן שמעון בן גמליאל אומר אם יש עדים שאמר האב וכו'</b>. ות\"ק סבר דאפ\"ה אין נוטלין אלא בשבועה. דשמא להשביע את בניו אמר כן כדי לאחשבינהו. תוס' [דף מ\"ח ע\"ב ד\"ה אם אמר] : \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואפוטרופסים</b>. פי' הר\"ב שנתעסקו וכו'. אבל אפוטרופסין של יתומים וכו' עיין במשנה ד' פרק ה' דגיטין: \n",
+                    "<b>חלקו השותפין והאריסין</b>. וה\"ה לשאר. שאם חלקו אינו יכול להשביען. הרי\"ף: \n",
+                    "<b>נתגלגלה לו שבועה ממקום אחר</b>. נתחייב לו כו' הל\"ל. וכן כתב הרמב\"ם בפרק ט' מהל' שותפין הלכה ז'. והטור סימן צ\"ג. אלא דתנא נקט לשון נופל על לשון מגלגלין עליו וכו': \n",
+                    "<b>והשביעית משמטת את השבועה</b>. כתב הר\"ב לאו אהנך שבועות דשותפין קאי וכו' אלא מלוה וכו'. כדכתיב (דברים ט\"ו) שמוט כל בעל משה ידו. רש\"י. ובגמ' [ד' מ\"ט] מנא הני מילי [דמשמט שבועה] דאמר קרא (שם) וזה דבר השמיטה ואפי' דבור משמטת. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכתב הר\"ן ואיכא למידק שבועת מודה מקצת דמלוה פשיטא דכיון דממון אין כאן. שבועה אין כאן. ונ\"ל דהכא כשתבע קודם שביעית. והודה במקצת וכפר במקצת. ואותו מקצת שכפר בו אין שביעית משמטתו. שכל ממון שכפר בו קודם שביעית אע\"פ שעברה עליו אינו משמט. והכי איתא בפירוש בירושלמי במסכת שביעית מלוה נעשה כפרנית אינה משמטת. וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ט מהל' שמיטה [הלכה ח']. ונמצא שאותו ממון שכפר בו לא נשמט בשביעית וסד\"א כיון שתבעו קודם שביעית והודה במקצת וכפר במקצת ותביעת אותו מקצת במקומה עומדת שלא נשמטה בשביעית ישבע עליה לאחר שביעית. קמ\"ל דשביעית משמטת שבועה כיון דהשמיטה אותו מקצת שהודה בו נמצא שאינו אלא כופר בכל. ואף השבועה שבאה מחמת אותו מקצת של הודאה נשמטה. שכיון שהממון נשמט. אף הדבור של שבועה שבא מכחו נשמט: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ארבעה שומרין הן וכו'</b>. כתב הר\"ב והמשנה הזאת מפורשת בהשוכר את הפועלים. ועמ\"ש שם. וז\"ל רש\"י והמשנה הזאת כבר שנויה בהשוכר את הפועלים כל כי האי גוונא. והאי דהדרה ותניה הכא משום דבעי למתני חיובי ופטורי דקרבן שבועה דידהו. תנא ברישא חיובי ופטורי דממון דידהו. לפי שקרבן השבועה בחיובי ופטורי תלוי בכך שאם נשבע על דבר שהיה מחויב עליו אם הודה. ובשבועתו פטר עצמו מלשלם. נמצא שכופרו ממון וחייב קרבן שבועת הפקדון *) [ומשלם קרן] וחומש ואשם. ואם נשבע על שקר. על חנם כגון שאם הודה לא היה משלם. אינו חייב קרבן שבועה. שלא כפרו ממון כדמפרש ואזיל אמר לשומר חנם וכו' עד פטור שאילו הודה לא היה משלם. נמצא שאין כאן כפירת ממון ופטור מקרבן שבועה. ע\"כ. [*ומ\"ש ואשם. לפום ריהטא כתב כן. ולא דק. דהיינו אשם והיינו קרבן. והנכון בעיני להגיה בדבריו. וכן צריך להיות וחייב קרבן שבועת הפקדון ומשלם קרן. וחומש. ואשם אלא שאף הר\"ן כתב כל' רש\"י ואעפ\"כ נראה בעיני להגיה כן בין בפירש\"י בין בדברי הר\"ן]: \n",
+                    "<b>והשואל משלם את הכל</b>. ויש עליו שבועה שאינו ברשותו. כמ\"ש בספ\"ו עיי\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>פטור</b>. כתב הר\"ב ואע\"פ שנשבע לשקר לא חייביה תורה קרבן שבועה וכו'. פירוש מה שחייב על פקדון. אבל משום בטוי קיי\"ל כמ\"ד בגמ' דחייב כמ\"ש הרמב\"ם בסוף פרקין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>משביעך אני</b>. עמ\"ש במשנה ב' פ\"ה: \n",
+                    "<b>היכן שורי אמר ליה אבד וכו' היכן שורי אמר ליה נגנב וכו'</b>. שנויה במשנה ז' ח' פ\"ט דב\"ק. וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ראה עדים שממשמשין ובאין</b>. כתב הר\"ב רבותא אשמעינן וכו' ובאו עדים שגנב וטבח ומכר וכו' וכן לשון רש\"י. דאילו אין כאן עדים על הגניבה מאן מחייבו אטביחה ומכירה. אע\"פ שיש עדים שטבח ומכר אי לאו דאיהו אודי שגנב. אימא דידיה טבח דידיה מכר ומ\"מ א\"צ שאלו העדים שמעידים על הטביחה ומכירה שהם עצמם הם שיעידו על הגניבה אלא אפי' אם אחרים הם וכדתנן בהדיא במ\"ב פ\"ז דב\"ק. ועיין בפירוש הר\"ב שם משנה ד': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אמר לו מת</b>. ושלא מחמת מלאכה. כדפירש הר\"ב בריש פרקין: \n",
+                    "<b>משביעך אני</b>. אע\"ג דלא פטר נפשיה במידי. משביעו לאמת דבריו. וכבר כתבתי במשנה ב' פ\"ה דכל שבועת הפקדון אינה שבועה שמחויב שישבע. אלא שאם השביע והיתה בכפירת ממון שיתחייב בו אילו הודה. חייבתו התורה בחומש ואשם. ואין נראה לפרש דמשביעו שכדבריו כן הוא. ושאין השור ברשותו. שהבהמה היא מכלל הדברים שאינם מצוים לקנות בשוק כדכתב הרמב\"ם בהדיא בריש פ\"ג מהלכות שאלה. ועל אותן דברים מחויב לישבע שאינו ברשותו אע\"פ שישלם כדלעיל סוף פרק ו' דשבועה שאינו ברשותו יכול לישבע ואין צריך שיאמר שכדבריו כן הוא. וא\"כ אכתי מתני' מאי קמ\"ל הא לא נשבע לשקר כלל. שהאמת הוא שאינו ברשותו. אלא ודאי ששבועה זו שכדבריו כן הוא לאמת דבריו בעלמא משביעהו ולא שמחוייב שישבעה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>זה הכלל כל המשנה מחובה לחובה וכו'.</b> בנ\"א וכן בירושלמי ל\"ג לזה הכלל קמא אבל הר\"ן העתיקו. ואפשר שהוא ל\"ג זה הכלל בתרא: ",
+                    "<b>זה הכלל כל הנשבע להקל על עצמו חייב.</b> הא נשבע שלא להקל. אלא שמשנה בין מחובה לחובה. בין מפטור לפטור. נעשה כנשבע להחמיר על עצמו ופטור: ",
+                    "<small>סליק מסכת שבועות</small> "
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה שבועות",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Shevuot",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Shevuot",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה שבועות, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Shevuot, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Shevuot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Shevuot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7eb83ce7f70abe3fce5ba15905eed454439512c5
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Mishnah Shevuot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,415 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Shevuot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Shevuot",
+    "text": {
+        "Mishnah Shevuot, Introduction": [],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>שבועות</b>. הא דלא פתח האי מסכת כל כינויי שבועות כשבועות כדפתח נדרים ונזיר. משום דתנא ממכות קא סליק הוצרך לפתוח בשתים שהן ארבע. והואיל ולא פתח בכינוי תו לא חש לשנות אח\"כ. תוס'. ובפרק קמא דנדרים כתבו דלהכי לא תני כינוי משום דלית בהו ידות כמו בנדרים ונזיר. ע\"כ. וכתבו עוד וא\"ת אמאי לא תנא ידיעות ברישא דהא בקרא כתיב ברישא או נפש אשר תגע וגו' והדר או נפש כי תשבע וגו'. וי\"ל דשבועות הוא עיקר המסכתא דבסדר ישועות קאי ואגב שבועות תנא ידיעות משום דגבי הדדי כתיבי [כמ\"ש לקמן] אי נמי משום דמילי דשבועות כתיבי בקרא ברישא (ויקרא ה') ונפש כי תחטא וגו' והוא עד דהיינו שבועות העדות והאי דלא פתח בשבועות העדות משום דלית בהו שתים שהן ארבע. ע\"כ: \n",
+                    "<b>שהן ארבע</b>. פירש הר\"ב יש לרבות עוד וכו' כר\"ע משנה ה' פ\"ג. גמ': \n",
+                    "<b>ידיעות הטומאה וכו'</b>. מ\"ש הכא דתנא להו לכולהו ומ\"ש גבי יציאות השבת [בריש פ\"ק דשבת] ומראות נגעים [בריש פ\"ק דנגעים] דלא קתני להו לכולהו. אמרי שבועות וידיעות הטומאה דגבי הדדי כתיבין ודמיין אהדדי בקרבן עולה ויורד תני להו גבי הדדי ואיידי דתני תרתי תנא כולהו. גמ'. וכתבו התוס' וא\"ת ליתני מראות נגעים קודם יציאות השבת. כיון דאיתא בדלות ודמי טפי לשבועות. וי\"ל דהני לכפר והני להכשיר. ע\"כ. והשתא תנא שבת ברישא דבלאו הכי קדים בסדר הסדרים. אי נמי דהל' שבת חמירי שיש בה סקילה. אבל מה שהקשו התוס' גבי מראות נגעים. ניתני לכולהו דדמיין אהדדי בקרבן עולה ויורד ותירצו דליתא בדלי דלות. ע\"כ. לא הבינותי קושיתם דהא הכא דכתיבין בהדדי אמרי' נמי [צ\"ל נמי אמרינן דכתיבין בהדדי]: \n",
+                    "<b>הטומאה</b>. פי' הר\"ב או נפש וגו' האמור בויקרא אצל טומאת מקדש וקדשיו שאין הכתוב מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו כדמסיק בגמ' דף ז' דכתיב בפרשה זו או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה והרי בהמה בכלל חיה [שנאמר (ויקרא י״א:ב׳) זאת החיה אשר תאכלו וסמיך ליה כל בהמה] בהמה למה נאמרה. נאמר כאן בהמה טמאה. ונאמר להלן [באוכל קדשים בטומאת הגוף. בצו את אהרן] בהמה טמאה. מה להלן טומאת קדשים. אף כאן טומאת קודש. וכתיב הכא לכל טומאתו וכתיב התם [בטומאת מקדש בפרשת פרה אדומה] עוד טומאתו בו. מה להלן טומאת מקדש. אף כאן טומאת מקדש: \n",
+                    "<b>שתים</b>. ל' הר\"ב כתיבי בקרא דכתיב ונעלם [ממנו] והוא טמא. משמע שנעלמה ממנו טומאה וכו'. ודקרי להו ידיעות. פי' הר\"ב בריש פרק ב': \n",
+                    "<b>שהן ארבע</b>. כתב הר\"ב יש לרבות עוד וכו' כרבי ישמעאל דסוף פרק ב'. גמ': \n",
+                    "<b>יציאות השבת</b>. כתב הר\"ב הוצאה וכו' ילפינן מקרא כו' לא תפיקו. וכן פירש\"י. הכי דרשינן בריש פרק י\"א דשבת דף צ\"ו. ובפ\"ק דשבת מפרש הר\"ב מאל יצא ועמ\"ש שם בדבור שתים שהן ארבע: \n",
+                    "<b>שהן ארבע</b>. כתב הר\"ב יש להוסיף עוד שתים דהכנסה. עמ\"ש בריש פרק קמא דשבת והא דהתם תנא שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ד' בחוץ ואילו הכא לא תני אלא שתים שהן ארבע. מתרצים בגמ' התם דעיקר שבת. תנא חיובי ופטורי. הכא חיובי תני. ופטורי לא תני. והא דנקט הר\"ב הכא תחלה העומד בפנים. ולעיל נקט תחלה העומד בחוץ. וכן לשון רש\"י וכן מצינו במשנה א' ריש פ\"ק דשבת. אבל בהפך דמעיקרא תנן בפנים קודם בחוץ והדר פתח לפרושי בחוץ דסיים ביה. ומדליכא קפידא. לא קפיד נמי רש\"י וכן הר\"ב והתחילו פעם בעומד בחוץ. ופעם בעומד בפנים: \n",
+                    "<b>מראות נגעים שנים</b>. שנים גרסינן ולא שתים דמראה לשון זכר הוא. כדכתיב (שמות ג׳:ג׳) את המראה הגדול הזה. ותנן נמי במס' נגעים [פרק קמא משנה ד'] מראות נגעים ר' דוסא בן הרכינס אומר שלשים וששה עקביא בן מהללאל אומר שבעים ושנים. תוס'. ויתכן לפי זה לגרוס שהם ולא שהן. אבל מראות לא קשיא דלגרוס מראים ואע\"פ שכן נמצא בפירוש הרמב\"ם במשנה ג' וד' פרק קמא דנגעים דמראה שם לזכר בסימן הנקבה: \n",
+                    "<b>שהן ארבעה</b>. כתב הר\"ב תולדה דשאת וכו' כדפי' בריש מסכת נגעים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף וכו'</b>. שהרי הוא אומר ונעלם. מכלל [דידע] והוא ידע. הרי כאן שתי ידיעות. ברייתא בגמרא ופרכינן אלא מעתה גבי סוטה כתיב ונעלם מעיני אישה מכלל דהוי ידע מעיקרא. אי הוה ידע מי בדקו לה מיא. והא תניא ונקה האיש וגו' בזמן שהאיש מנוקה וכו' [כדפירש הר\"ב במשנה ג' פ\"ק דסוטה] ותו גבי תורה כתיב (איוב כ״ח:כ״א) ונעלמה מעיני כל חי מכלל דאיכא דהוה ידע בה. והכתיב [שם] לא ידע אנוש ערכה ומסיק ידיעת בית רבו [שלמד בבית רבו שהנוגע בטומאה טמא] שמה ידיעה. פרט לתינוק שנשבה בין הנכרים: \n",
+                    "<b>שיש בה ידיעה בתחלה</b>. כתב הר\"ב איידי דזוטרי מילייהו וכו'. אע\"ג דנפישי מילייהו משבועות ביטוי. דבידיעות איכא תרי פרקי קמאי. ומשבועות ביטוי ליכא אלא פרק ג'. מ\"מ מילי דכל שבועות נפישי טפי. שבועות ביטוי. [שבועות עדות]. שבועות פקדון. ודיינים. תוס'. וכתבו עוד וליכא למימר דמינה דסליק מפרש ברישא. דהא ממראות נגעים סליק. ע\"כ. כלומר והואיל ולא מפרש בה הכא. תו ליכא לפרש ברישא אלא במאי דפתח. דהא מאי דסליק לא פריש בה ולא מידי: \n",
+                    "<b>יש בה ידיעה בתחלה וכו'</b>. שעיר הנעשה בפנים וכו' שהרי הוא אמר בשעיר זה (ויקרא ט״ז:ט״ו-ט״ז) וכפר על הקדש. מטומאה שבקדש. יכול על כל טומאה שבקדש יהא שעיר זה מכפר. ת\"ל [שם] ומפשעיהם לכל חטאתם. חטאים דומיא דפשעים. מה פשעים שאינן בני קרבן. אף חטאים שאינן בני קרבן. ומנין ליש בה ידיעה בתחלה וכו' פירש הר\"ב במשנה דלקמן ותו אמרי' בגמ' ונתכפר כפרה גמורה ומשני אי כתיב מחטאתם כדקאמרת השתא דכתיב לכל חטאתם (מכלל דבני חטאת נינהו) [צ\"ל להנך דאתי לכלל חטאת]. ברייתא בגמ' דף ז' ח': \n",
+                    "<b>שעיר הנעשה בפנים</b>. פי' הר\"ב שעיר של יוה\"כ. שמביא מדמו לפנים. שלשה שעירים נעשין לצבור ביום הכפורים אחד מתן דמו לפנים וחבירו משתלח לעזאזל כמ\"ש באחרי מות. ואחד קרב במזבח החיצון במוספין. והוא כתוב בפרשת פנחס עם שאר כל מוספי המועדות. רש\"י: \n",
+                    "<b>ויום הכפורים</b>. הוא עצמו מועיל עם הקרבנות. שנאמר (ויקרא כ\"ג) כי יום כפורים הוא. לשון רש\"י במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>תולה</b>. פירש הר\"ב להגין עליו מן היסורין. הכי מסקינן בגמ' דף ח'. ופירש\"י במשנה שאע\"פ שאינו יודע שחטא יש לו לדאוג שכל השוגגים צריכין כפרה לכשידעו אלמא קודם ידיעה [ענושים] הן: \n",
+                    "<b>עד שיודע לו</b>. לשון הר\"ב שאכל קדש בטומאה. וכן לשון רש\"י וחדא מתרתי נקט. וה\"ה שנכנס למקדש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין בה ידיעה בתחלה</b>. לשון הר\"ב שלא ידע בטומאה זו מימיו וכן לשון רש\"י. ולמסקנא דגמ' שכתבתי בריש מתני' דלעיל לא משכחת אלא בתנוק שנשבה לבין הנכרים וכן פירש הרמב\"ם. ולישנא דבטומאה זו לא משמע הכי. ואע\"ג דהכא יש ליישב פירש\"י דמפרש במשנה דלא כמסקנת הגמ' כי כך דרכו כמ\"ש בהרבה מקומות. ומהן במשנה ג' פ\"ט דיבמות [ד\"ה ולא מזונות]. אבל בריש פ\"ב דכבר עלתה המסקנא ליכא לתרוצי בהכי ושם אעתיק ל' התוס' בזה: \n",
+                    "<b>שנאמר מלבד חטאת הבכורים</b>. כתב הר\"ב והקישן הכתוב. עמ\"ש בזה במשנה ג' פ\"ז דיומא [ד\"ה עם תמיד]. ומ\"ש הר\"ב ללמדך כו' מה פנימי וכו' אף שעיר שנעשה בחוץ אינו מכפר אלא על מה שיש בה ידיעה וכו'. וא\"ת כיון שהוקשו א\"כ יכפר פנימי אדידיה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ואדחיצון. ונפקא מיניה דהיכא דלא עבד חיצון דלא היה להם שעירים ככל הצורך. ומשני בגמ' אמר קרא אחת. כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות. ונכפר חיצון אדידיה ואדפנימי ואע\"ג דאי אפשר שיביא חיצון ולא פנימי. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>דפנימי מיקרב ברישא. נפקא מיניה לטומאה דאירע בין זה לזה אמר קרא אחת בשנה. כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושעירי ר\"ח מכפרין</b>. פי' הר\"ב דכתיב בשעיר ר\"ח לחטאת לה' חטא שאין מכיר בו אלא ה' וכו' גמ'. וניכפר נמי אפילו בשאר עבירות [כל חטא שלא נודע דהא קרא סתמא כתיב] תנא דבי ר' ישמעאל הואיל וזה בא בזמן קבוע [שעיר יוה\"כ דחיצון] וזה בא בזמן קבוע. מה זה אין מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו. אף זה וכו'. וכתבו התוס' ד\"ח בד\"ה מה פנימי וכו' דאפילו הכי אצטריך להיקשא דמלבד חטאת הכפורים כדפי' הר\"ב במשנה דלעיל ללמד על החיצון שמכפר על אין בה ויש בה ולא אמרי' דמעצמו מוכרע דזהו שמכפר. דבמאי מוקמת לה וכו'. דאי לאו היקשא הוה מוקמת לחיצון באין בה ואין בה. ושעירי ראשי חדשים ורגלים באין בה ואין בה דשאר עבירות. ולא הוה דרשי' כדדריש תנא דבי רבי ישמעאל לענין טומאת מקדש. אלא הוה דרשי' מה זה וכו' מכפר אאין בה ואין בה וכו'. אבל השתא דאיכא היקשא דחיצון מפנימי. על כרחך דרשינן כדדריש תנא דבי רבי ישמעאל. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ושעירי רגלים ילפינן משעיר ר\"ח בהיקש וכו' ושעיר בוי\"ו בגמ' דף י' תינח כל דכתיב ביה ושעיר <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>עצרת [ויוה\"כ] דלא כתיב ביה ושעיר מנלן. אלא אמר רבי יונה אמר קרא (במדבר כ\"ט) אלה תעשו לה' במועדיכם. הוקשו כל המועדות כולן זה לזה. והא ר\"ח לאו מועד הוא. איברא כדאמר אביי ר\"ח נמי אקרי מועד. דכתיב (איכה א') קרא עלי מועד. פירש\"י במסכת תענית [דף כ\"ט ד\"ה קרא עלי]. תמוז דההוא שתא של שנה שניה ליציאת מצרים שנשתלחו בה מרגלים בכ\"ט בסיון מלוי מליוה. לפיכך אירע בו יום חזרת מרגלים בח' באב ובכו העם בלילה ההוא בט' באב. בכו בכיה של חנם. והוקבעה להם בכיה לדורות לשבור בחורי בחורבן הבית. ע\"כ. וכתבו התוס' דף ט' בד\"ה כדאמר וכו' דמ\"מ חיצון דיום הכפורים יצא מכלל היקש הזה (מדאתקוש) [צ\"ל דעדיפא ליה הקישא דחיצון לפנימי ואית לן למימר דאין מכפר ב' כפרות וגם שלא תהא כפרתו פעמים בשנה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>שעירי הרגלים מכפרים</b>. דאית ליה נמי היקשא דבמועדיכם דהוקשו כולם לדר\"ח. מה דר\"ח במלתא דקדש מכפרי אף דרגלים במלתא דקודש מכפרי. וביש בה ויש בה בר קרבן הוא. ויש בה ואין בה שעיר שבפנים תולה. ואין בה ויש בה. שעיר שבחוץ מכפר. על כרחך אין מכפרין אלא על שאין בה ואין בה. וכי תימא נכפרו אדר\"ח. ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה כתיב (ויקרא י') אותה נושא עון ואין אחר נושא עון. וכי תימא נכפרו אדיום הכפורים. הא אמרן אחת בשנה. כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה. ויה\"כ אדידהו נמי לא מכפרים דאמר קרא אחת כפרה אחת מכפר. ואינו מכפר שתי כפרות ואע\"ג דבפנימי כתיב. הא אתקש חיצון לפנימי: על הטהור שאכל את הטמא. דאמר קרא ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה והאי קרא בשעיר דר\"ח כתיב [כדפירש\"י בפי' החומש] ויליף עון עון מציץ מה להלן טומאת בשר. שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף אלא על טומאת חלב דם ובשר שקרב בטומאה אף כאן טומאת בשר. אי מה להלן לרצות אף כאן לרצות עון העדה כתיב אלמא מכפר על עון אנשים הוא. ונכפר דר\"ח אדידיה ואדציץ. נפקא מיניה להיכא דנשבר הציץ. אמר קרא עון. עון אחד הוא נושא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ולא שתי עונות. ומהאי טעמא נמי אינו מכפר אדרגלים כדאיתא בגמ ד\"י. ולר\"ש חטאת לה' מאי עביד ליה. ומסתבר דדריש ליה כדריש לקיש אמר הקב\"ה שעיר זה יהא כפרה על שמעטתי את הירח וכו'. ור' יהודה א\"כ נימא קרא חטאת [על] ה' מאי לה' [כו']. ש\"מ תרתי: \n",
+                    "<b>רבי מאיר אומר כל השעירים כפרתן שוה</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>דיליף הקישא דמועדיכם אף לחיצון דיה\"כ. דעדיפא ליה הך הקישא מהקישא דלפנימי. תוס' דף ט' בד\"ה כדאמר וכו'. ומ\"ש הר\"ב אבל שעיר הנעשה בפנים וכו' לא נחלקו עליו וכו' שהוא אינו מכפר כפרתן. כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות. והן אינן מכפרין כפרתו. אחת בשנה כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה. גמ': \n",
+                    "<b>אמרו לו מהו שיקרבו וכו' <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"4\"></i>כתב הר\"ב ר\"מ הוא דקאמר ליה לר\"ש</b>. משום דלר\"ש אלימא קושיא. דחלוקים הם שעירי ר\"ח גם משעירי הרגלים. להכי פריך ליה. וה\"ה נמי דהוי מצי למיפרך לת\"ק אשעירי יה\"כ עם שאר השעירים. ומסתבר נמי דהאי דכתב הר\"ב ר\"מ הוא דקאמר ליה. וכ\"כ רש\"י. לאו דוקא שהוא אמר לו שהרי ר\"ש סתמא שהוא רשב\"י כפי' הר\"ב במתני' דלקמן הוא היה אחר דורו של ר\"מ כדכתב הרמב\"ם בפ\"ד מעשרה פרקיו שבהקדמת פירושו. אלא החכמים השיבו לו לר\"ש אליביה סברתו של ר\"מ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מוסיף עליהן של רגלים כו'</b>. מפרש בגמ' דלא דריש אותה נושא עון ואין אחר נושא עון. והקשו התוס' ואימא דרגלים אינן מכפרין אלא על מה ששעירי ר\"ח מכפרים. וי\"ל דס\"ל דאתקוש רגלים לשעיר החיצון מה חיצון מכפר על דבר שיש בו כרת דהיינו טומאת מקדש וקדשיו. אף שעירי רגלים כן. ע\"כ: \n",
+                    "<b>מוסיף עליהן של יה\"כ כו'</b>. והא מדרגלים לא מכפרי אדיה\"כ ש\"מ דמשמע ליה דרשא דאחת בשנה. אע\"ג דבפנימי כתיב. א\"כ של יה\"כ לא ליכפרו נמי אדרגלים דאחת כתיב שאני הכא דאמר קרא (שמות ל׳:י׳) וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה. קרנותיו דמזבח הפנימי הוא דכפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות הא דחצון אפי' שתי כפרות. גמ': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו שעיר וכו'</b>. ואע\"ג דאמרי' אחת כפרה אחת כו' כבר כתבו התוס' [דף י\"ב ע\"ב] דאין זה ב' כפרות אלא מה שקרבן אחרמכפר. אי נמי כפרה אחת לשוגג ואחת למזיד. ע\"כ: \n",
+                    "<b>שעיר הנעשה בפנים וכו' מכפרין</b>. כתב הר\"ב דכתיב ומפשעיהם וגו' פשעים אלו מרדים וכ\"ה אומר (מלכים ב' ג') מלך מואב פשע בי ואומר (שם ח') אז תפשע לבנה בעת ההיא. ברייתא בגמ': \n",
+                    "<b>הודע ולא הודע</b>. פירש הר\"ב בין נודע לו ספיקן וכו' דליכא לפרושי דנודע לו שגגתו ששגג ודאי דא\"כ הוה ליה חייבי חטאות ואשמות ודאין ותנן במסכת כריתות [פ\"ו מ\"ד] חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יה\"כ חייבין להביא לאחר יה\"כ. אבל חייבי אשם תלוי פטורין. רש\"י: \n",
+                    "<b>עשה ולא תעשה</b>. בגמ'. היכי דמי אי דלא עביד תשובה. זבח רשעים תועבה. אי דעביד תשובה [כל יומא נמי דתניא]. עבר על מצות עשה ועשה תשובה. לא זז משם עד שמוחלין לו. וכדאסיק הר\"ב במשנה ח' פרק בתרא דיומא. ומשני מתני' בדלא עביד תשובה ורבי היא. דסבירא ליה על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה ובין לא עשה תשובה יוה\"כ מכפר חוץ מפורק עול. ומגלה פנים בתורה ומפר ברית בבשר. שאם עשה תשובה יה\"כ מכפר. ואם לאו אין יה\"כ מכפר. ויליף להו מקראי. וקרא דזבח רשעים תועבה בשאר יומי. [רש\"י]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אחד ישראל ואחד כהנים</b>. ויליף לה בברייתא בגמ' [דף י\"ג ע\"ב]. דכתיב (ויקרא ט״ז:ל״ג) וכפר את מקדש וגו' ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר. הושוו כולן לכפרה אחת שמתכפרין בשעיר המשתלח בשאר עבירות. פירש\"י דאילו בטומאת מקדש וקדשיו ליכא למימר דהושוו. שהרי הפר מכפר על הכהנים. ושעיר הפנימי על ישראל: \n",
+                    "<b>מכפר על הכהנים</b>. דהא כתיב בתר מעשה פר ושעיר וכפר על הקדש וגו'. והתוס' כתבו דבשעיר הפנימי כתיב אשר לעם ולא לכהנים. ע\"כ. וא\"ת אשכחן דאין הכהנים מתכפרים בפנימי. בחיצון מנלן דלא. נראה לי מדהשוה חיצון לפנימי כדכתיב (במדבר כ״ט:י״א) מלבד חטאת הכפורים כדלעיל. ותדע דהך סברא מעלייתא היא. דהא לקמן יליף לה ר\"ש שעיר המשתלח דלא מכפר על הכהנים מדאתקיש לפנימי ואמרינן דרבי יהודה לית ליה משום דסבירא ליה דהיקש למלתא אחריתא אתא [ר\"ל למראה וקומה] ש\"מ דאי לאו הכי הוה יליף לה: \n",
+                    "<b>אלא שדם הפר</b>. רש\"י כתב אלא שהפר מכפר גרסי'. ול\"ג שדם הפר [*ולשון אלא אסברא לה הר\"ב. דהא דקתני מה בין הוה כאילו קתני אין בין וכו' ונימוקו עמו דהא ברישא נשנה אחד ישראלים ואחד וכו' ועיין בסוף פ\"ק דב\"ק]: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר כשם וכו'</b>. גמ'. הא ודאי הושוו. מאי הושוו דבני כפרה נינהו מיהו כל חד בדנפשיה. ומאי טעמא דר\"ש דכתיב (ויקרא ט״ז:ז׳) ולקח את שני השעירים. אתקיש שעיר המשתלח לשעיר הנעשה בפנים מה שעיר הנעשה בפנים אינו מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו דכתיב ביה אשר לעם. אף שעיר המשתלח אינו מכפר על הכהנים בשאר עבירות. ור\"י אמר לך להכי אתקוש שיהיו שוים במראה ובקומה ובדמים הוא דאתא ולא משנינן בגמ' לר\"ש מנא ליה שיהיו שוים וכו'. אבל התוס' רפ\"ו דיומא פירשו דתלתא קראי כתיבי וכו'. כמ\"ש שם בשמם. וכתבו עוד דבהכי ניחא מאי דקשיא אמאי מייתי קרא דולקח את שני השעירים הוה ליה לאתויי מקרא קמא דמאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים (ויקרא ט״ז:ה׳) אלא קרא קמא איצטריך שיהיו שוים בדמים דההוא קרא איירי בדמים. דגמרינן מיניה [דמדעם] ליהוי וקרא תניין דהכא להקישא אבל לומר שיהיו שוים במראה וקומה לא הוי דרשינן כלל. כיון דלא אשכחן בשאר זבחים שיהיו שוין במראה וקומה. אלא מדמייתר לן קרא בתרא דרשינן. ע\"כ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>נטמא וידע</b>. ל' הר\"ב וידע שנטמא וכן פירש\"י וכתבו התוס' מתוך פירושו משמע שרוצה לפרש כולה מתני' בידיעה גמורה שפירש וידע שנטמא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ואע\"ג דמוקי מתני' כר' [כמ\"ש בריש משנה ב' דפ\"ק] דאמר דידיעת בית רבו שמה ידיעה מ\"מ נקטה לה במתני' סתם ידיעה. אע\"ג דלא צריך. והמדקדק יכול לפרש כולה מתני' בידיעת בית רבו. עכ\"ל. וכבר דקדקתי בכיוצא בזה בלשון רש\"י והר\"ב בריש משנה ג' דפרק קמא. ועוד דע שעם זה שצריך שתהא לו ידיעה שנטמא. צריך ג\"כ שתהא לו ידיעה שזה מקדש. ושזה קדש. וכ\"כ הרמב\"ם בהדיא בפרק י\"א מהלכות שגגות: \n",
+                    "<b>ונעלמה ממנו הטומאה</b>. כתב הר\"ב ולפי שאינו חייב אלא א\"כ ידע בתחלה שנטמא וכו'. קרי לה ידיעות. והיינו נמי טעמא דלא תנן אנא שתים שהן ארבע. וכשתדקדק בהם תמצאם ארבע שהן שמנה. ידיעות טומאה תחלה בין לקדש. בין למקדש. וכן ידיעה בסוף. הרי ארבע ידיעות וידיעות הקדש. או המקדש תחלה וכן בסוף. הרי עוד ארבע. אלא דאותן ידיעות שבתחלה הוא דקא חשיב להו. וכדאמרינן טעמא בגמ'. ד' קמייתא דליתנהו בכל התורה כולה כלומר דבכל התורה כולה לא בעינן שיהא לשוגג ידיעה בתחלה. הנהו קא חשיב. ד' בתרייתא דאיתנהו בכל התורה כולה שאין אדם מביא חטאת אא\"כ נודע לו שחטא. לא קא חשיב: \n",
+                    "<b>נעלם ממנו הקדש וכו'</b>. כתב הר\"ב הרי שתים דלא כתיבי כלומר לא כתיבי בהדיא אלא מרבויא דונעלם דרשינן לה בסוף פרקין: \n",
+                    "<b>נעלם ממנו זה וזה</b>. כתב הר\"ב אינו ממנין הידיעות. אלא הא קמ\"ל וכו'. וכ\"כ הרמב\"ם. ולא קשיא אמאי לא חשיב להו ולהוו שש. דמכיון דחשבינן ידיעת הטומאה דלקדש וכן דלמקדש. וכן ידיעת המקדש גם ידיעת הקדש. אין להוסיף במנין ידיעות העלם שניהם יחד. כיון שכבר נמנו כל אחת בפרט: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אחד הנכנס לעזרה</b>. דבעזרה נאמר כרת לטמא הנכנס כדתנן במשנה ח' פ\"ק דכלים. ושם אפרש בס\"ד: \n",
+                    "<b>אלא במלך וכו'</b>. עיין במשנה ה' פ\"ק דסנהדרין ומ\"ש שם בשם התוס': \n",
+                    "<b>במלך</b>. כתב הר\"ב דאמר קרא וגו' כן תעשו וגו' לדורות ובימי משה הוא מלך שעליו נאמר (דברים ל״ג:ה׳) ויהי בישרון מלך. רמב\"ם. ועמ\"ש בדבור וב\"ד מהלכים וגו': \n",
+                    "<b>ואורים ותומים</b>. כתב הר\"ב אחיו כ\"ג והיו שם אורים ותומים. כלומר וכיון שאחיו כ\"ג היה א\"כ היה שם אורים ותומים והקשו התוס' אע\"ג דאהרן היה בבנין המשכן וכי נשאלו באורים ותומים לעשות משכן הלא קודם שנתכהן אהרן ע\"י המלואים נעשה המשכן. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ובסנהדרין של שבעים ואחד</b>. כתב הר\"ב ובימי משה היו שבעום זקנים. וכן פירש\"י. וכך כתב הרמב\"ם כאן ובסנהדרין פ\"ק משנה ה'. אבל שם פי' הר\"ב משום דמשה במקום סנהדרין הוה קאי. וכפירש\"י שם וטעמא דמסתבר הוא. לפי שלא נמנא מינוי שבעים לסנהדרין כי אם בפרשת מתאוננים והיה זה אחר שנעשה המשכן כמו שנאמר (במדבר י״א:ט״ז) ולקחת אותם אל אהל מועד ועוד נאמר (שם י') ויסעו מהר ה' והמשכן נעשה בעודם בסיני ולפירושם דהכא צריך לומר דשבעים זקנים שנאמרו במתן תורה בסוף פרשת משפטים ושבעים מזקני ישראל. הם היו מיוחדים שבעדה לכל דבר שבקדושה כעין סנהדרין שנצטוה בהם אח\"כ בפרשת אספה לי שבעים איש: \n",
+                    "<b>ובשתי תודות</b>. כתב הר\"ב בשני לחמי תודה. גמ'. דאמר קרא ואעמידה שתי תודות גדולות מאי גדולות אילימא ממין גדול ממש. לימא פרים. אלא גדולות במינן [מאותו מין שהיו. הביאו גדולות ולא קטנות. רש\"י] מי איכא חשיבותא קמי שמיא. והתנן [בסוף מנחות] נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח ונאמר בעולת העוף אשה ריח ניחוח מלמד שאחד המרבה ואחד הממעיט וכו' פירשו התוס' ולפיכך לא הוה ליה להתפאר בכך. כיון שמצוה בזה כמו בזה. אם מתכוין לשם שמים. ע\"כ. [ועמ\"ש בסוף פ\"ב דאבות] אלא גדולות שבתודה. ומאי ניהו חמץ. דתנן [ריש פ\"ז דמנחות] התודה היתה באה וכו'. דחלות החמץ היו גדולות משל מצה: \n",
+                    "<b>ובשיר</b>. כתב הר\"ב השיר שהיו אומרים ארוממך ה' כי דליתני. פירש\"י הוא מזמור של חנוכת הבית. לכך אומר אותו. ע\"כ. ובברייתא בגמרא מסיים ושיר של פגעים. עד כי אתה ה' מחסי עליון שמת מעונך. וחוזר ואומר מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו ה' מה רבו צרי וגו'. אבל הרמב\"ם בפירושו וחבורו פרק ו' מהלכות בית הבחירה לא כתב ג\"כ אלא מזמור ארוממך. וכתב הכ\"מ בשלמא מה רבו צרי ניחא דאיכא למימר דס\"ל שלא היו אומרים אלא בימי עזרא שהיו צרים מתלוצצים על הבנין. אבל היכא דאין צרים מתלוצצים אין אומרים אותו. אבל יושב בסתר משמע דלעולם אמרינן ליה. וי\"ל דנמי לא אמרינן ליה אלא כשיש צרים הנלחמים בהם. דכתיב מחץ יעוף יומם וגו'. יפול מצדך אלף וגו'. עכ\"ד. ואין ספק אצלי דאשתמיטתיה מ\"ש התוספות בטעם למה אין אומרים יושב בסתר אלא עד כי אתה ה' מחסי. דאי לאו הכי לא הוה קשיא ליה מיושב בסתר טפי ממה רבו צרי שכתבו וז\"ל דכתיב לעיל מיניה ושלומת רשעים תראה דמשתעי באויבים שהיו מצירים להם בשעת הבנין. אבל משם ואילך לא משתעי בהכי. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ובית דין מהלכין וכו'</b>. גמ' למימרא דב\"ד קמי תודה אזלי. והכתיב (נחמיה י״ב:ל״ב) וילך אחריהם הושעיה וחצי שרי יהודה. ה\"ק ב\"ד מהלכין ושתי תודות מהלכות וב\"ד אחריהם [*כלומר דתני ב\"ד מהלכים והדר מפרש כיצד. שתי תודות היו מהלכים תחלה. והב\"ד אחריהם] וא\"ת ואמאי לא חשיב מלך ונביא וכו' וי\"ל דאין הכי נמי שהם לא היו מהלכין כלל. ואלא הא דתנן במלך וכו' ע\"פ מלך קאמרינן וכן ל' הרמב\"ם בפ\"ו מהלכות בית הבחירה אין מוסיפין וכו' אלא ע\"פ המלך וע\"פ נביא. ובאורים ותומים. וע\"פ סנהדרין של וכו' והא דלא כתב באורים ותומים ע\"פ. משום דפשיטא הוא דאורים ותומים להכי עבידי שיהו נשאלים בהם: \n",
+                    "<b>הפנימית נאכלת</b>. פליגי תנאי בגמ' חד אמר זו כנגד זו היו מהלכות כלומר ב' כהנים נושאים אותם זה אצל זה והויא הפנימית הך דמקרבה אצל חומה. וחד אמר זו אחר זו. והוי הפנימית הך דמקרבה לב\"ד. ומ\"ש הר\"ב וע\"פ נביא נאכלת וכו' הכי מסיק בגמרא כלומר שאין טעם בדבר למה זו נאכלת ולמה זו נשרפת. אלא ע\"פ הנביא ברוח הקודש עשו כן. דליכא למימר דחיצונה כי אתיא קדשה המקום והפנימית היא לא נפסלה ביוצא ושלכך נאכלת. דהא בלא הא לא סגיא: \n",
+                    "<b>וכל שלא נעשה וכו'</b>. כתב הר\"ב ובית שני אע\"פ שלא היה שם לא מלך וכו' הקדושה שקדש שלמה הבית [וכו']. עיין בפירוש הר\"ב משנה ו' פ\"ח דעדיות ומ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>אין חייבין עליה</b>. וכן הוא בכל הנוסחאות ויש לפרש דה\"ק הנכנס למקום פלוני. והנכנס למקום פלוני והנכנס וכו'. כולם אין חייבים על המקום שנכנס כל אחד ואחד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נטמא בעזרה</b>. פירשו התוס' [ד\"ה תנהו] דאצטריך לאשמועינן דלא תימא דלא חייבתו התורה כרת אלא לנטמא בחוץ דקרא כל הנוגע וגו'. ולא יתחטא את משכן ה' טמא וגו' (במדבר י״ט:י״ג) משמע דאיירי באותו שראוי להתחטא קודם שיטמא את המשכן. ע\"כ. ובגמ' יליף לה אף לנטמא בפנים. מדכתיב את משכן ה' טמא. וכתיב (שם) כי את מקדש ה' טמא. והרי משכן אקרי מקדש כדכתיב (שמות כ״ה:ח׳-ט׳) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וכתיב (שם) ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ומקדש אקרי משכן דכתיב (ויקרא כ\"ז) ונתתי משכני בתוככם [כל הניתן בתוככם קרוי משכן. רש\"י] ולכתוב או אידי ואידי משכן. או אידי ואידי מקדש וידעינן דבין במשכן שנמשח בין במקדש שהוא בית עולמים. מחייבו הכתוב. אלא אם אינו ענין לטומאה שבחוץ תנהו ענין לטומאה שבפנים. וכתבו התוס' תימה אמאי לא קתני שתים שהן שש. כיון דמצריכין קראי לטומאה שבפנים. וי\"ל דמתני' לא איירי אלא בטומאה שבחוץ. ע\"כ: \n",
+                    "<b>נטמא בעזרה</b>. כתב הר\"ב וידע שנטמא. עמ\"ש בריש פרקין בשם התוס' ובשם הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>והשתחוה או ששהה וכו' בא לו בארוכה וכו'</b>. שעורין [הללו] הלכה למשה מסיני הם במי שנטמא בתוך העזרה. רש\"י: \n",
+                    "<b>והשתחוה</b>. פי' הר\"ב כלפי פנים אע\"פ שלא שהה וזו כריעה בעלמא. גמ'. [*ומ\"ש הר\"ב או השתחוה כלפי חוץ והוא דשהה וכו'. גמ'] ופירש\"י מחייב משום שהייה. ע\"כ. והדין עמו דהא או ששהה תנן דמשמע דעיקר חיובא משום שהייה היא. והא קמ\"ל הגמ' דהשתחויה דכלפי חוץ בעי שהייה ואי לא לא. אבל לא דלא נחייב אלא בשהייה שיש עמה השתחויה. ולפי זה ליכא בינייהו דתרי לישני דבגמ' אלא בלישנא דמיתניין מר מתני ארישא. ומר אסיפא ואין להאריך בזה. ומ\"ש [הר\"ב] ושעור השתחויה ר\"ל דשהייה. ומ\"ש כדי שיקרא פסוק זה בישוב. לא במהירות ולא באריכות. הרמב\"ם. שאין חייבין עליה. לשון הר\"ב ב\"ד פר העלם וכו' כדתנן במ\"ד פ\"ב דהוריות ושם מפורש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מצות עשה שבנדה</b>. דאמר קרא (ויקרא ט״ו:כ״ד) ותהי נדתה עליו אפילו בשעת נדתה תהא עליו. גמ' ופי' התוס' מעליו דריש דהא ותהי איצטריך למדרש בפ' החולץ [כמו שכתבתי שם בסופו] דאפילו בשעת נדתה קדושין תוספין בה: \n",
+                    "<b>שחייבין עליה</b>. פירש הר\"ב אם שגגו ב\"ד וכו' כמפורש במשנה ד' פרק ב' דהוריות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי אליעזר אומר השרץ ונעלם וכו'</b>. כתב הר\"ב דאמר קרא או בנבלת שרץ טמא וכו' ללמדך וכו' דאילו אשאר מחייבי קרבנות מחייב ר' אליעזר אפילו לא נודע לו באיזה חטא שחטא כדתנן במשנה ב' פרק ד' דכריתות. גמ': \n",
+                    "<b>ר\"ע אומר וכו'</b>. איידי דבעי למכתב בהמה וחיה לדרשא דדרשינן כמ\"ש בר\"פ קמא בדבור הטומאה וכו' כתיב נמי שרץ כדתנא דבי רבי ישמעאל כל פרשה שנאמרה ונשנית. לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה. ומ\"ש הר\"ב דהלכה כר' ישמעאל משום דבגמ' פ\"ק דף ד' דר' ס\"ל כוותיה. כ\"כ הכ\"מ פי\"א מהלכות שגגות: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>שבועות שתים שהן ארבע</b>. אין לדקדק דהכא מפרש שתים שהן ד' ברישא והדר דיני דשבועות. ובידיעות מפרש מילי דידיעות ברישא. והדר מפרש שתים שהן ארבע. תוס' פ\"ק ד\"ג: \n",
+                    "<b>שאכלתי ושלא אכלתי</b>. כתב הר\"ב הם השתים הנוספות ממדרש חכמים. כר\"ע במתני' ה': \n",
+                    "<b>היכן מצינו באוכל כל שהו שהוא חייב</b>. גמ' ולא והרי נמלה [כדתנן במ\"ב פ\"ג דמכות] בריה שאני. והרי הקדש שהוא חייב מעילה בש\"פ כדתנן בר\"פ ה' דמעילה ואפי' בפחות מכזית הא בעינן ש\"פ שזהו שעורו והא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>מפרש דכ\"ע מודו מדפי' הר\"ב לקמן שהאומר לא אוכל דעתו לאסור עצמו בכל שהוא ש\"מ דמפרש שבועה [*שלא אוכל כל שהוא ואכל כל שהוא] לכ\"ע [מחייב] בכ\"ש. מפרש נמי כבריה דמי. פירש רש\"י כבריה בשאר אסורים דמי. בריה טעמא מאי משום דחשיבה. מפרש נמי איהו אחשביה דאסריה עליה: \n",
+                    "<b>וכי היכן מצינו במדבר ומביא קרבן</b>. כלומר מדבר ואוסר. דהא אשכחן שבועת העדות אלא דהתם מדבר וחוטא הוא. וכן משכחת מגדף לר\"מ במשנה ב' פ\"ק דכריתות ושם בגמ' דף ז' ברייתא דר\"ע סבירא ליה דמגדף מביא קרבן. וכן נזיר שאני דלא מביא קרבנו על דבורו אלא לאשתרויי ליה חמרא. גמרא ותוספות: \n",
+                    "<b>שלא אוכל</b>. ואכל ושתה. אינו חייב אלא אחת. כתב הר\"ב אע\"ג דשתיה בכלל אכילה מפרש בגמ' דילפינן מקרא כמ\"ש במשנה ג' פ\"ח דיומא. [ד\"ה אינו]. ואי בעית אימא סברא דא\"ל איניש לחבריה נטעום מידי ועיילי ואכלו ושתו ופירשו התוס' דבלשונם הוו קרו לאכילה טעימה. וכתב הר\"ן בשם בעל הלכות גדולות דאע\"ג דאית לן קרא. איצטריך סברא דמהו דתימא בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולא קרו להו אינשי הכי. קמ\"ל: \n"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ואכל נבלות וכו'</b>. כתב הר\"ב דראויין לאכילה הן. אי לאו דרחמנא אסרינהו. וכ\"כ רש\"י. וכלומר והואיל ואי לאו דרחמנא אסרינהו הוו ראויין לאכילה הלכך יש כאן מקום חיוב וכדמסיק לקמן. דהיינו בכולל דברים המותרין עם דברים האסורים. כך נראה לי לפרש כדי דלא תקשה לן דר\"ב אדר\"ב דלכאורה דבריו הראשונים הם אליבא דמסקנא כפירש\"י וגירסתו דמסקינן בגמ' [דף כ\"ד] אלא כדרבא וכו' וחייב אפי' בלא כולל בהדיא כיון דנשבע סתם שלא יאכל הרי כולל דברים המותרים ואסורים וכו'. ומאי דכתב הר\"ב הכא דבכולל בהדיא הוא כגירס' הרי\"ף והרמב\"ם פ\"ה מה\"ש דגרס משכחת לה וכו' ואין להאריך: \n",
+                    "<b>רבי שמעון פוטר</b>. כתב הר\"ב דלית ליה אסור כולל. ועמ\"ש בספ\"ה דכריתות [ד\"ה רש\"א]: \n",
+                    "<b>קונם אשתי נהנית לי</b>. צריך לפרש במידי דלא משועבד לה. כמ\"ש כיוצא בזה בשם התוס' במשנה ב' פ\"ג דנדרים וע\"ש בפי' הר\"ב דרפ\"ב: \n",
+                    "<b>והוא אכל</b>. וצריך שידע כן בשעת השבועה דאל\"כ הוי נדר שגגה. ונדרי שגגות מותרים כדתנן בפ\"ג דנדרים במשנה ב': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שאתן לפלוני</b>. גמ' מאי אתן. אילימא צדקה לעני. מושבע ועומד מהר סיני הוא שנאמר נתון תתן כלומר ותנן לקמן נשבע לקיים המצוה. ולא קיים פטור. אלא מתנה לעשיר: \n",
+                    "<b>ושלא אישן</b>. עיין בפי' הר\"ב רפ\"ב דנדרים: \n",
+                    "<b>אמר לו ר\"ע א\"כ וכו'</b>. פי' הר\"ב דר\"ע דריש בכל התורה רבויי ומיעוטי וכו'. והלכה כר\"ע ואפ\"ה רגילות לפרש בכלל ופרט וכלל. כדלקמן פ\"ו משנה ה'. וכבר הארכתי בזה בס\"ד במשנה ט' פ\"ד דב\"מ ע\"ש. ועיין בתוס' דפ\"ק דף ד' ע\"ב ועיין משנה ח' פ\"ח דבכורות. [*גם עמ\"ש בפרק ו' דסנהדרין משנה ד' בד\"ה וחכ\"א וכו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נשבע לבטל אח המצוה וכו'</b>. אמר רחמנא להרע או להטיב. אמנם הוא מחייב בשבועה על דבר שאי אפשר בו שייטיב במקום להרע. או ירע במקום להטיב והם דברי רשות. הרמב\"ם. וכלומר דאילו בדבר מצוה כשישבע להטיב ולאכול דבר אסור. הוא מירע לנפשו. וכשנשבע [להרע] שלא לאכול חמץ בפסח. הוא מטיב לנפשו: \n",
+                    "<b>לקיים ולא קיים פטור</b>. עיין במשנה ד' דבכולל חייב: \n",
+                    "<b>שלא עשה בה לאו כהן</b>. שאם נשבע לבטל וכו'. דאם ישבע לבטל מה שנשבע עליו מהר סיני ליכא ק\"ו לחייביה כשלא יבטל. אלא יעשה כמושבע ועומד מהר סיני. ולפיכך בזה אף ר\"י בן בתירא מודה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שבועה שלא אוכל ככר זו וכו'</b>. וכתב הר\"ב טעמא וכו' וכי הדר אמר שלא אוכל. כיון שאכל ממנו כזית חייב. פירוש דהכי משמע שלא אוכל שעור אכילה מככר זו. ולא נקט ככר זו אלא למשרי נפשיה באחרינא. כ\"כ הכ\"מ פ\"ד מהלכות שבועות [הלכה ט'] בשם הריטב\"א ועמ\"ש בשם התוס' במשנה ט': \n",
+                    "<b>שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה</b>. כתב הר\"ב לאשמועינן שאם נשאל לחכם על הראשונה וכו' *). וכתבו התוס' שנראה כיש ספרים דל\"ג שלא אוכלנה שלישית ואפ\"ה שמעינן שאם נשאל וכו' מדקתני אינו חייב אלא אחת ולא קתני חייב אחת. והשתא הוי כי התם בנדרים פ\"ב משנה ג' כדפי' הר\"ב שם. ומ\"ש הר\"ב שהחכם עוקר הנדר מעקרו. עיין בפירושו ספ\"י דנדרים: \n",
+                    "<b>[*זו היא שבועת ביטוי וכו'</b>. למעוטי אוכל ולא אכל ממלקות. שאין בו מעשה בסוגיא דלעיל דף כ\"א] [ע\"ב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>איזו היא שבועת שוא</b>. עיין במשנה ז' פ\"ד דאבות: \n",
+                    "<b>על העמוד של אבן וכו'</b>. אבל של זהב לא שכיח. הלכך לא אפיך נמי למתני על העמוד של זהב כדמפיך על האיש וכו'. אם לא ראיתי גמל פורח באויר. ל' הר\"ב כלומר יאסרו כל הפירות שבעולם עלי אם לא ראיתי וכו'. בגמ' מוקמינן לה באומר יאסרו כל פירות וכו' וכתבו התוס' פירוש בשבועה ובפרק ארבעה נדרים (נדרים דף כ\"ד) גרסי' ליה בהדיא. ע\"כ. דה\"ג התם יאסרו וכו' בשבועה אם לא וכו' וכתב הר\"ן דטעמא דאינו שבועת בטוי ואין הפירות נאסרין עליו. ואפ\"ה לקי משום דהא ודאי לא נתכוין זה לאסור הפירות. שאם היה מתכוין לכך הוה ליה לאסור בלא שום תנאי שהרי עכשיו ג\"כ פירות אסורים עליו ולמה תלה נדרו בדבר שאינו. אלא ודאי לאו לאסור הפירות נתכוין אלא לקיים שראה אותו דבר. ומש\"ה לוקה משום שבועת שוא. ע\"כ. וכיוצא בזה דברי הראב\"ד בהשגות פ\"ג מהלכות שבועות ולדבריו יאסרו כל פירות שבעולם לאו דוקא אלא ה\"ה חד פירא וכן במשנה ב' פ\"ג דנדרים. קונם אם לא ראיתי וכו' פי' הר\"ב קונם עלי ככר זה וכו' אבל התוס' דהכא וכן הרא\"ש הכא. ובנדרים. מפרשים דהכא דוקא באומר כל פירות וכו' והוי שבועת בטוי אלא דהיינו טעמא דאין פירות נאסרים משום דאי אפשר לו לחיות בלא כל פירות וכו'. ומש\"ה לקי מטעם שבועת שוא. שנשבע על דבר שא\"א. שהרי אי אפשר לו לחיות בלא אכילת כל פירות. ואע\"ג דלא אמר לעולם מסתמא לעולם נאסרו עליו. דאיזה זמן תתן לו לא מסתבר שלא יהא אסור אלא רגע אחד והא דאמר יאסרו וכו' אם לא ראיתי. הוה מצי למימר שבועה שלא אוכל כל פירות אלא אשמועינן דאע\"ג שלא אסרם עליו אם ראה וכו' וסד\"א דצפורא רבא חזא ואסיק שמא גמלא. קמ\"ל דבטלה דעתו אצל כל אדם. עכ\"ד. והתם בנדרים דליכא למלקי משום נדר שוא. דלא אשכחן נדר שוא. הלכך אסברה לה הר\"ב בככר ולא בכל הפירות. דאי בכל הפירות אפי' כי לא תלי בגוזמא לא היו נאסרים עליו. שא\"א לו לחיות וכו'. וגם מלקות ליתא בנדר שוא. ולא הוה אשמועינן מידי דתלי בגוזמא. אלא הוה ליה למתני קונם כל פירות שבעולם עלי מותר. ומדתלי בגוזמא ש\"מ דבאומר קונם ככר זה אם לא ראיתי וכו' היא מתני' ולא באומר כל פירות כי הכא: \n",
+                    "<b>גמל הפורח באויר</b>. כתבו התוס' תימה דהכא קתני גמל פורח.   ולא קתני כעולי מצרים. ובפרק ארבעה נדרים גבי נדרי הבאי. תנא עולי מצרים. ולא קתני גמל פורח. ע\"כ. והר\"ן לפי דרכו שכתבתי דטעמא דמותר בפירות משום דאמדינן דעתיה דלא נתכוין וכו' מיישב שפיר תמיהה זו והעתקתי לשונו שם פ\"ג דנדרים משנה ב': \n",
+                    "<b>נחש כקורת בית הבד</b>. פי' הר\"ב כתבנית קורת בית הבד וצורתה. בגמ' בטרוף. ופירש\"י שיש בו חריצים כקורת בית הבד כך ראיתי נחש מנומר. ופרכינן כולהו נמי מיטרף טריפין. ומשני כשגבו טרוף פירש\"י נשבע שהיה טרוף בגבו ואין נחש עשוי בחברבורות אלא בגרונו. ע\"כ. והתוס' בנדרים פ\"ג [דף כ\"ה] הקשו מה ענין מנומר לקורת בית הבד. ופירשו פלט\"א בלע\"ז. וז\"ל הרא\"ש בטרוף. רחב ואינו עגול. ע\"כ. וכולהו טריפין היינו בבטנם. והר\"ן כתב דבירושלמי קאמר *) במרובע ושמואל הוא מרא דמימרא דהכא ודירושלמי. ותו בגמ' דנדרים וליתני טרוף. ומשני מלתא אגב אורחיה קמ\"ל. דקורת בית הבד גבו טרוף למאי נפקא מיניה למקח ולממכר. לומר לך המוכר קורת בית הבד לחבירו. אי גבו טרוף אין. אי לא לא: \n",
+                    "<b>שבועה שלא נעידך</b>. פירש הר\"ב בטול מצוה היא. וכן לשון רש\"י. ומסיים היינו דבר שאי אפשר. ע\"כ. ולדבריהם הא דתנן בתר הכי נשבע לבטל את המצוה נראה בעיני דה\"ק שבועה שלא נעידך והיינו נשבע לבטל וכו'. וכן שלא לעשות סוכה. וראיתי להרמב\"ם שכתב בפ\"ה מה' שבועות הנשבע לבטל המצוה וכו' שלא יעשה סוכה וכו' וכן הנשבע שלא אעיד וכו'. הרי זה לוקה משום שבועת שוא. מפני שהוא מצווה להעיד. וכן האומר לחברו שבועה שלא אדע לך עדות הרי זו שבועת שוא. שאין בידו שלא ידע לו עדות. ולדבריו נ\"ל שאפשר לפרש דשלא נעידך תרתי משמע. שלא נדע לך וזה א\"א. וכן משמע שלא נעיד מה שיודעים. והיינו לבטל המצוה. לפי שיש בה ג\"כ משמעות שלא נדע וכו' כדאמרן. הלכך תני ליה קודם נשבע לבטל וכו': \n",
+                    "<b>[*זו היא שבועת שוא וכו'</b>. למעוטי אכלתי ולא אכלתי דחייב קרבן ור\"ע היא דריש פרקין בסוגיא דלעיל דף כ\"א [ע\"ב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שבועה שאוכל ככר זו</b>. שבועה שלא אוכלנה הראשונה שבועת בטוי. והשניה שבועת שוא. תימה דשניהם שבועת בטוי דשבועה שאוכל. היינו כזית כמו שבועה שלא אוכל [כדפי' הר\"ב במ\"ז] ושלא אוכלנה היינו שלא אוכלנה כולה [כדפי' נמי לעיל] ושמא יש לחלק בין אוכל לשלא אוכל. תוס' [דף כ\"ט ע\"ב]: \n",
+                    "<b>והשנייה משום שבועת שוא</b>. פי' הר\"ב בין יאכל בין לא יאכל. שהרי יצאתה שבועה לשוא על דבר שאי אפשר לו. ומאותה שעה הוא עובר. אפילו קיים שבועתו גמ' [ופירש\"י]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מפי עצמו</b>. כתב הר\"ב ואם ענה אמן אחר שהשביעו חברו וכו' חייב מדתנן לקמן אחת זו ואחת זו [כו']. וילפינן לה מדכתיב (במדבר ה׳:כ״ב) ואמרה האשה אמן. אמן. גמ'. ופי' הר\"ן דאי לא דמיא כמוציא שבועה אמאי מבדקא. אפי' מושבע מפי אחרים אין כאן. שהרי לא אמרה כלום אחר שבועה. דלא דמי למשביע עדים [כדפי' הר\"ב בר\"פ דלקמן] שהרי הם כופרים אחר שבועה. ועונים על דבריו אין אנו יודעים לך עדות. אלא ודאי כמוציא שבועה מפיו דמי. ע\"כ. וליכא למידק דנילף דדוקא כשכפל אמן אמן כי אשה. דהאי דכפלה האשה היינו משום גלגול הוא כדתנן במשנה ה' פרק ב' דסוטה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>שבועת העדות</b>. שבועה לא כתיב בהדיא בקרא אלא ילפינן מקול כמ\"ש בריש מתני' דס\"פ: \n",
+                    "<b>ולא בקרובים</b>. כתב הר\"ב דכתיב לא יומתו אבות על בנים וגו' כמו שהעתקתי במשנה ד' פ\"ג דסנהדרין ע\"ש: ולא בפסולים. כתב הר\"ב כגון וכו' וגזלן כלומר אע\"ג דאינו בר מלקות (שנתן) [צ\"ל שניתק] לעשה דהשבון כמ\"ש במשנה ג' פ\"ק דסנהדרין: \n",
+                    "<b>אינה נוהגת אלא בראויין להעיד</b>. כתב הר\"ב לאפוקי מלך שאינו מעיד והפסולים לעדות מדרבנן. מכלל דמלך מדאורייתא אינו כשר להעיד. והכי איתא בהדיא בגמ' (וכלומר) דממעטינן משחק בקוביא וכ\"ש מלך [וכלומר] שהוא מדאורייתא ופירש\"י דכתיב (דברים י\"ז) שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך והבא להעיד צריך לעמוד לפני הדיין ודרך בזיון הוא לו. ע\"כ. ולפ\"ז אף במלכי בית דוד איירינן דאינן ראויין להעיד וכן דקדק הרמב\"ם בלשונו פ\"ג מהלכות מלכים לומר דאף מלכי בית דוד אין מעידין והיינו דבגמ' אדאמרינן למעוטי מלך מפרש רש\"י דתנן [סנהדרין דף י\"ח] לא מעיד ולא מעידין אותו אע\"ג דרישא דאותה משנה במלכי ישראל נשנית כדמפורש התם ועמ\"ש בס\"ד במשנה ה' פ\"ב דהוריות. [*וטעמא דבפסולי עדות מדרבנן אינה נוהגת. פירש\"י הואיל וסוף סוף אי מסהיד. לא מקבלינן ליה. ולא קרינן ביה והוא עד]: \n",
+                    "<b>בפני ב\"ד</b>. עמ\"ש במ\"ה פ\"ט דב\"ק: \n",
+                    "<b>ושלא בפני ב\"ד מפי עצמו</b>. דיליף ליה מג\"ש דתחטא תחטא מפקדון. וסבר דון מינה ומינה כלומר דדיינין מינה לחייבו אף מפי עצמו. ומינה כי התם דמחייבי בין בב\"ד בין שלא בב\"ד. פירש\"י דונשבע על שקר כתיב משמע בין בב\"ד. בין שלא בב\"ד. ועמ\"ש בר\"פ דלקמן [*ומ\"ש במשנה ה' פרק בתרא דמנחות]: \n",
+                    "<b>מפי עצמו</b>. כתב הר\"ב אם מפי עצמו נשבע שבועה וכו' וכן ל' רש\"י. וכן אם ענה אמן אחר השבועה כדפירשו הר\"ב ורש\"י בר\"פ דלקמן גבי שבועת הפקדון. ועמ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>ומפי אחרים</b>. כתב הר\"ב כגון משביע וכו'. ואמרו לו אין אנו יודעין לך עדות. אע\"ג דלא ענה אמן שכן הוא אומר ושמעה קול אלה אם לא יגיד ונשא עונו וכתב הר\"ב וקרא במושבע מפי אחרים כתיב שנאמר ושמעה קול אלה ועמ\"ש במשנה ה': \n",
+                    "<b>עד שיכפרו וכו'</b>. עמ\"ש במשנה ג': \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים בין מפי עצמו וכו'</b>. דסבירא להו דון מינה ואוקי באתרה כלומר לאחר שהבאת מפי עצמו לשבועת העדות מפקדון אוקי באתרה בדין הכתוב בשבועת העדות דמפי אחרים שמשפטו דוקא בב\"ד ה\"נ מפי עצמו שהבאת אינו אלא בב\"ד. ועמ\"ש בזה במ\"ה פרק בתרא דמנחות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחייבים על זדון השבועה</b>. פירש הר\"ב דלא כתיב בה ונעלם. וכן פירש\"י ובמשנה ב' פ\"ב דכריתות לא פירש הר\"ב כך. ושם אפרש בס\"ד: \n",
+                    "<b>ועל שגגתה עם זדון העדות</b>. לשון הר\"ב שיודעים ששבועה זו אסורה וכו' כ\"ה בגמרא. וממילא שיודע לו עדות. דאי לאו הכי אינה אסורה. והיינו זדון העדות וכן פירש הר\"ב ריש פרק דלקמן לענין פקדון. ולשון רש\"י בפירוש המשנה עם זדון העדות. שמזידים הם ויודעים לו עדות. אבל שוגגים הם על הקרבן וכו' שיודעים ששבועה זו וכו': \n",
+                    "<b>ואינן חייבין על שגגתה</b>. לשון הר\"ב אם שוגגים הם לגמרי כסבורין שאין יודעין לו עדות. ואח\"כ נזכרו וכו' כל זה לשון רש\"י. ותמהו התוס' דתיפוק ליה דבקושטא קא משתבעי. ותירץ הר\"ן דרש\"י כך הוא אומר שבאותה שעה שנשבעו אין אנו יודעין. יודעין היו. אלא שלא היו מתכונים לשום לב. אבל לא היו צריכים ידיעה אחרת. ונמצא [מה שנשבעו] אין אנו יודעים לא נשבעו על האמת. שאילו היו שמים על לב באותה שעה יודעים היו שהרי מיד כשנתיישבו נזכרו בלא שום חדוש ידיעה. ואפ\"ה כיון שהיו סבורין לישבע על האמת. פטורים. משום דאנוסים היו. ע\"כ. והשתא אתי שפיר שפירשו רש\"י והר\"ב ששגגו בידיעת עדות. ולא פירשו ששגגו בשבועה שסבורים שמותרים לגמרי. וכמ\"ש התוס'. וכ\"פ הרמב\"ם. וליכא למימר דלא סברי להו דבהכי פטור. דהא שמעינן נמי מרישא דאינן חייבין אלא כשיודעים ששבועה זו אסורה הא לאו הכי פטורים. אלא דרש\"י והר\"ב באו להשמיענו חדוש זה דאע\"פ דיודעים היו. כדכתב הר\"ן. אבל ודאי דה\"ה בשגגו בשבועה דפטורים. והרמב\"ם בחבורו סוף פ\"א מהלכות שבועות כתב לתרווייהו. שז\"ל אבל אם לא ידעו שהיא אסורה. או ששכחו העדים ונשבעו וכו' הרי אלו אנוסים ופטורים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>או שאמרו לו</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>בלא שבועה אין אנו יודעין לך עדות. ואמר להם משביע אני עליכם שיהא אמת מה שאמרתם ואמרו אמן חייבים. אבל אם שתקו אחר השבועה אין כאן קבלת שבועה. רש\"י. ויראה מלשונו דדוקא שתקו. הא כפרו ואמרו אחר השבועה אין אנו יודעים לך חייבים ומיירי בב\"ד. דאף ר\"מ לא מחייב מפי אחרים אלא בב\"ד. והשתא מתני' אפילו כרבנן דלא מחייבי אלא בב\"ד. דמתני' איירי בב\"ד. ולאו בדוקא נקט ואמרו אמן. דהיינו מושבע מפי עצמו. ומשום דחוץ לב\"ד הוא דלא מהני אלא בשבועה מפי עצמו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ומתני' ר\"מ היא. דאילו רבנן לעולם אין חייבים עד שיכפרו בב\"ד. אלא ה\"ה כפרו ואמרו אין אנו יודעים לך. דבב\"ד מיירי. ולא נקט ואמרו אמן אלא לאפוקי אם שתקו. וכן מסקי התוס' דמתני' אפי' כרבנן. ונקט ואמרו אמן כדי לקצר. וה\"ה אפילו אמרו אח\"כ אין אנו יודעין לך עדות. ע\"כ. וכתב הר\"ן דאיכא למידק כיון שכבר אמרו אין אנו יודעין לך עדות כשהשביען אח\"כ ולא הודו מפני מה חייבים כפירת דברים בעלמא היא דכיון שאמרו בב\"ד אין אנו יודעין לך עדות אין יכולין לחזיר ולהודות. וכ\"ת הכא במאי עסקינן בתוך כדי דבור לא משמע הכי בגמרא דשקלי וטריא באידך בבא שכפרו שניהם כאחד. ומוקמינן לה בתוך כדי דבור [כמ\"ש שם הר\"ב] ומרישא לא דייקינן מידי. לפיכך קרוב אני לומר דאם לא יגיד דמיניה דרשינן דאינו חוזר ומגיד בתר ושמעה קול אלה כתיב. ומפני שדרך העדים להשמט שלא להעיד אע\"פ שאמרו בתחלה אין אנו יודעין. ובתר שבועה אמרו יודעים אנו. לא מקרי חוזר ומגיד שלא השיאתם התורה עון באין יודעים אלא בתר אלה ואע\"ג דאמרינן דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב\"ד ואין יכולין לחזור ולהעיד כדאמרינן בפ\"ב דכתובות [משנה ג'] שאני התם דלא שייכא אלה דכבר נגמר עדותן אבל בעל פה אין עדותן נגמר אלא בתר השבעת תובע. עוד נראה שקרוב הדבר דמאין אנו יודעים. ליודעים אנו. לא מקרי חוזר ומגיד אלא בראשונה לא הגידו כלום ועכשיו מגידים וכי אמרינן שאין יכולים לחזור ולהודות לא מטעם חוזר ומגיד אלא משום דלא משוו נפשייהו רשעים. שהרי כפרו בתחלה אחר שהשביע. ובהכי מתרצה קושיא [דאמאי נקט מתני' במושבע מפי עצמו] דלאשמועינן הך רבותא נקט במשביע מפי עצמו. ובב\"ד עסקינן. ע\"כ. כלומר דלהכי נקט אין אנו יודעים לך משביעך ואמרו אמן. דאין רגילות שיאמרו אח\"כ עוד פעם אחרת אין אנו יודעים וכו' כיון שכבר אמרו זה אלא רגילות להשיב אמן. ובהכי אשמועינן הך רבותא דאפי' אמרו תחלה אין אנו יודעים וכו' לא הוי חוזר ומגיד ואילו היה רוצה לשנות מושבע מפי אחרים לא היה יכול להתחיל אמרו [לו] אין אנו יודעים וכו' לפי ששוב אח\"כ כשמשביען אין רגילות להשיב אלא אמן ואין זה מפי אחרים. ובעיקר סברת הר\"ן עיין בב\"י ח\"מ סימן כ\"ט: \n",
+                    "<b>השביע עליהם ה' פעמים חוץ לב\"ד ובאו לב\"ד וכו'</b>. אתיא נמי כרבנן דלרבנן נמי לא בעינן שבועה בב\"ד אלא הכפירה. דאהגדה דוקא קפיד קרא דלהוי במקום הראוי להגדה. תוס'. ועמ\"ש במשנה ה': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כפרו שניהם כאחד</b>. פי' הר\"ב תוך כדי דבור. גמ'. דאי אפשר לצמצם. ופי' תוך כדי דבור כתב הר\"ב בריש פ\"ד דנזיר שהוא בכדי שיאמר שלום עליך רבי ומש\"ה מסקינן בגמ' דהא דכפר השני בתוך כדי דבור. היינו שהתחיל תוך כדי דבור אע\"פ שלא היתה כל הכפירה תוך כדי דבור. שזה אי אפשר דהא דאמר שבועה שאין אני יודע לך עדות הוי טובא יותר משלום עליך רבי. וכתבו התוס' וא\"ת אמאי שני חייב. לימא אני לא עשיתי כלום שכפר הראשון כבר ואילו היה חוזר בו תוך כדי דבורו גם אני הייתי חוזר בי תוך כדי דבורי. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ואומר ר\"י דכיון שהעיד זה תוך כדי דבור של ראשון חשיב כאילו שניהם העידו בבת אחת בצמצום ויכול גם הראשון לחזור ולהודות תוך כדי דבור של עדות שני כמו השני ואין לשני יותר שהות לחזור מלראשון. אלא לשניהם שוים. ולכך אין שני יכול לתלות כלום בחזרת הראשון. \n",
+                    "<b>והשני פטור</b>. פי' הר\"ב שכיון שכפר הראשון שוב אין השני ראוי להעידו דאע\"ג דקם לשבועה. [ורוב בני אדם אין נשבעין לשקר והיה משלם]. דבר גורם לממון לאו כממון דמי. גמ': \n",
+                    "<b>כפר אחד והודה אחד</b>. הכופר חייב. גמ' השתא בזה אחר זה דתרווייהו קא כפרי אמרת הראשון חייב ושני פטור כפר א' והודה א' מבעיא לא צריכי כגון שכפרו שניהם. וחזר א' מהן והודה בתוך כדי דבור. והא קמ\"ל דמהו דתימא דהא דרישא תוך כדי דבור מהני. הני מילי כפירה וכפירה. אבל כפירה והודאה אימא לא. קמ\"ל. ומאי דתמהו התוס' על זה והניחו בתימה. דהא מרישא נמי שמעינן דהודאה דתוך כדי דבור מהני דאי לא תימא הכי שני אמאי חייב וכדפרישית לעיל בשמם מפשיט פשיט לה הר\"ן. דמתני' הכי מפרשה הכופר שעמד בכפירתו בלבד הוא שחייב. אבל האחד שחזר והודה פטור. וטובא קמ\"ל. דאילו מרישא לא שמעינן אלא תוך כדי דבור כדבור דמי. בכפירה וכפירה דתרי גברי. ובכפירה והודאה דחד גברא. והכא קמ\"ל טפי כגון שכפרו שניהם בזה אחר זה. וחזר הראשון והודה תוך כדי דבור של כפירת השני. וקמ\"ל דכפירה והודאה אפי' בשני עדים חדא מלתא היא. ולזה נתכוין הרי\"ף ז\"ל שכתב בתוך כדי דבור של חבירו. עכ\"ד: \n",
+                    "<b>שתיהם חייבות</b>. כתב הר\"ב בגמ' פריך ראשונה אמאי חייבת הא קיימא כת שניה ומה הפסידוה הראשונה בכפירתה. מסיים הרמב\"ם בפירושו שהיו יכולים לומר ידענו כי היה שם כת אחרת בשעת תביעותן. עוד כתב לפי שהיא אומרת ידענו שזולתינו יעידו וכו' הודיענו כי לא נקבל מהם טענה זו ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ומשני כגון שהיו העדים של כת שניה קרובים בנשותיהם. פירש\"י נשאו שתי אחיות ואינן כשרים בעדות אחת. וקשיא גוססות דקאמרי דמשמע דתרווייהו גוססות למאי דכיון שהאחת מתה לה הרי נתרחקו. והרמב\"ם בפ\"י מהלכות שבועות כתב קרובין לתובע או לנתבע בנשותיהן. ולדידיה קשיא טפי דבחד שהוא קרוב באשתו סגי. דהשתא אין הכת השניה יכולה לחייבו ממון. וכתבו התוס' דמיירי כגון בשעת ראיית העדים היו רחוקים. דבעינן תחלתן וסופן בכשרות כדאמרינן בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ\"ח). ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב קמ\"ל דהשתא מיהא לא שכוב. ולמדך שהגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו. ואע\"פ שרובן למיתה רש\"י והר\"ן: \n",
+                    "<b>מפני שהעדות יכולה לקיים בשתיהן</b>. שאחר שמתו הנשים. אז כפרה כת השנייה העדות ג\"כ. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שיש לי פקדון ותשומת יד וכו'</b>. עיין במשנה ג' פרק דלקמן מ\"ש שם: \n",
+                    "<b>שבועה שאין אנו יודעים וכו'</b>. שבועה זו איני יודע למה דכיון שאמר הלה משביע אני עליכם מושבעין הם. שכן היא עיקר שבועה דכתיבא בעדות ושמעה קול אלה כדפרישית בריש פרקין. ושמא י\"ל דלרבותא נקט דאע\"ג דהוציאו הם עצמם שבועה מפיהם אפ\"ה אינן חייבין אלא א'. וא\"נ איידי דנקט בבבא השנית שבועה וכו' דמחייבינן על כל א' וא'. ועיין במשנה י\"א. והרמב\"ם ברפ\"ט וסוף פ\"י מהלכות שבועות ס\"ל דמושבעים מפי אחרים ולא ענו אמן אינם חייבים אלא [עד שישביעם] בב\"ד. לסברתו ניחא. דהכא אפי' חוץ לב\"ד וצריך שיוציאו שבועה מפיהם והראב\"ד השיגו וכתב עליו שטעות גדולה נכנסה בו. ואני אומר שאפשר וקרוב לומר שמשנתינו זאת הכריחו לומר כן ולא ניחא ליה במה שכתבתי דלרבותא נקט הכי וא\"נ וכו': \n",
+                    "<b>חייבין על כל א' וא'</b>. טעמא מסתבר כההיא דמתני' ג' פרק דלעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נזק וחצי נזק</b>. כתב הר\"ב בחצי נזק צרורות דממונא הוא. גמ'. והא קמ\"ל. ופירש\"י ואיידי דתניא הא. תנא בהדיה תשלומי ד' וה'. ואונס ומפתה. דממון שאין משתלם בראש הוא. דומיא דחצי נזק שאין משתלם בראש. ודכוותה משנינן בשמעתא קמייתא דסנהדרין [דף ג'] [וע\"ש בפי' הר\"ב] וסיפא קמ\"ל שחבל בי חבירי ביוה\"כ. או הדליק גדישי. לאפוקי מדרבי נחוניא דאמר המתחייב כרת פטור מן התשלומין. ואיידי דתנן להך תנא. בהדייהו שהכני בני. דקרובה לצד מיתה. ואשמועינן דהואיל ואינו חייב מיתה בהכאה בלא חבורה. חייב בתשלומין. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דאמרינן בעדות של קנס אין חייבין. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דקיי\"ל מודה בקנס פטור. הלכך לא הוה אלא גורם לממון דאילו הודה היה פטור. ולאו ממון הוא. גמרא: \n",
+                    "<b>ושאנס איש פלוני וכו'</b>. כתב הר\"ב משום בשת ופגם. פירש\"י פגם בתולה כתובתה מאתים ובעולה מנה. ע\"כ. ושותא דמרן לא ידענא דלא אשכחן זכותא לאביה בכתובה. ותו דמתני' היא מ\"ז פ\"ג דכתובות. פגם רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת וכו' ומפרשינן בגמ' להשיא לעבדו שיש לו בו קורת רוח וכו' כדפירש הר\"ב שם: \n",
+                    "<b>ושאנס וכו'</b>. כתב הר\"ב משום בושת ופגם וכו'. דמסתמא ממונא קא תבע ולא קנס שאם הודה לא ישלם כדפי' הר\"ב במ\"ד פרק דלקמן. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ומסתבר דכשם שחולק שם ר\"ש כמו כן חולק בכאן לענין עדות ועמ\"ש שם במ\"ג. ובפ\"ט מה\"ש שהעתיק שם הרמב\"ם דין שאנס וכו' לענין שבועת העדות. כתב עליו הכ\"מ שלמדו ממשנה דנשנה בפקדון נראה דל\"ג כלל במשנה דהכא ושאנס וכו' אם לא דאשתמיטתיה *). והא דכתב הר\"ב וכן רש\"י בשת ופגם עמ\"ש בזה בפ' דלקמן מ\"ד: \n",
+                    "<b>ושחבל בי חבירי וכו' ביוה\"כ</b>. כתב הר\"ב דאע\"ג דענוש כרת חייב ממון. וטעמא מפורש במ\"ג פ\"ח דב\"ק [בפירוש הר\"ב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שאני כהן וכו' פטורין</b>. כתב הר\"ב שאין העדים חייבין אלא כשכפרו דבר שיש בו תביעת ממון כדפירש הר\"ב במ\"ח דלקמן: \n",
+                    "<b>שאיני בן גרושה וכו'</b>. נקט לה בל' חיוב ובל' שלילה: \n",
+                    "<b>שאיש פלוני כהן כו'</b>. משנה יתירה היא דהא אפי' מנה לפלוני ביד פלוני תנן במי\"ב שילח ביד עבדו פטור אלא הא קמ\"ל דוקא שאיש פלוני כהן פטור בכל ענין דלא משכחת בה חיובא דלא שייך בה הרשאה. אבל מנה לפלוני ביד פלוני זימנין דמשכחת חיובא כמו בבא בהרשאה. גמ': \n",
+                    "<b>שאנס איש פלוני וכו'</b>. כתב הר\"ב דבעינן שישמעו מפי התובע. כדפי' במי\"ב. ומ\"ש ובגמרא מוקים לה בבא בהרשאה. וכן פירש\"י ולאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר מדרישא שאיש פלוני כהן וכו' דייקינן הא מנה לפלוני ביד פלוני חייבים ומוקים לה בבא בהרשאה כמו שכתב לעיל. מהכא שמעינן דסיפא נמי שאנס איש פלוני בתו של פלוני דהוי נמי משנה יתירה דהא תנן במשנה י\"ב שלח ביד עבדו וכו' אלא הכי נמי בבא בהרשאה וכו'. וכן הרמב\"ם בפירושו מפרש בבא בהרשאה אבל בחבורו פרק י' מהלכות שבועות כתב שאנס פלוני או פיתה בתו המאורסה פטורים שאם העידו עדות זו יתחייב הנתבע מיתת בית דין ואינו חייב בתשלומין. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ושחבל בי בני וכו' פטורים</b>. כתב הר\"ב שאם העידוהו היה מתחייב מיתה. ולא ממון. כדפירש הר\"ב במשנה ב' פ\"ג דכתובות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שאמר איש פלוני ליתן לי וכו' פטורים</b>. פירש הר\"ב שאפי' הוא כדבריו אין חברו חייב ליתן לו כלום בשביל אמירה זו ואפי' הוא עני אינו חייב לו אלא מטעם נדר ונמצא שאין עליו חיוב ממון בשום צד. שאין ב\"ד יורדין לנכסיו אם אינו רוצה לקיים נדרו. אלא שמנדין אותו או מכין אותו עד שיקיים מוצא שפתיו. נראה לי: \n",
+                    "<b>מאתים זוז</b>. עמ\"ש בזה במשנה ו' פ\"ג דסנהדרין: \n",
+                    "<b>כפקדון</b>. עמ\"ש בפרק בתרא משנה ב': \n"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>שבועה שאין אנו יודעים לך עדות</b>. עמ\"ש במשנה ה': \n",
+                    "<b>והם יודעים לו עדות עד מפי עד וכו' פטורים</b>. כתב הר\"ב שאם העידוהו לא היתה עדותן מועלת לו כלום. וכ\"כ הרמב\"ם. וז\"ל הר\"ן הקשה הרמב\"ן ז\"ל למה לי למתני הכי פשיטא. דאי משום קרובים או פסולים. הא תנן ברישא דמתני' [כלומר בריש פרקין] דאינה נוהגת בהן. ואי משום עד מפי עד דקמ\"ל דפסול פשיטא והא קתני לה בסנהדרין בהדיא [בפרק ג' משנה ו'] ותירץ דאתא לאשמועינן אם האמינן הנתבע על עצמו שאם [ידעו] יבאו ויעידו. אפ\"ה פטורין כיון שמן הדין אינם נאמנים. וכענין שאמר בירושלמי דגרסינן התם עד אחד שאמר ליה הרי את מקובל עלי כשנים. יכול יהא חייב ת\"ל והוא עד או ראה את הכשר להעיד עדות ממון. יצא אחד שאינו כשר להעיד עדות ממון. עכ\"ל. ובהכי ניחא לי דבגמ' מייתי ברייתא אמתני' דיליף ליה מדכתיב אם לוא יגיד ונשא עונו. בראויין להגדה הכתוב מדבר. והרי להר\"ב והרמב\"ם סברא הוא. קרא למה לי. אלא ודאי דהא קמ\"ל כדאמר בירושלמי ונמצאת למד שזה שנסתייע הרמב\"ן מהירושלמי היה יכול להסתייע מגמ' דידן אלא דבירושלמי מפורש טפי. והתוס' כתבו או שהיה אחד מהן קרוב או פסול הרי אלו פטורים אע\"ג דכבר שמענו דאין נוהגים אלא בראויין להעיד איצטריך למתני' הכא דאפי' אם יש ג' עדים והשנים כשרים פטורין. דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ע\"כ. וצריך לומר שסברתם דמה ששמענו במסכתא אחריתי לא קשיא. ומש\"ה אע\"ג דהא דעדות שבטלה מקצתה וכו' כבר שמענוה במשנה ח' פרק קמא דמכות. אפ\"ה אשמועינן הכא דאין שבועה חלה עליהם. ותדע שכן היא סברתם. דהא על עד מפי עד לא קשיא להם ולא מידי אע\"ג דכבר שמענוה בפרק ג' דסנהדרין משנה ו' אלא דסבירא להו דממסכתא אחריתא לא קשיא. וכמ\"ש כבר בשמם בריש ברכות ומקומות אחרים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שילח ביד עבדו כו' פטורים</b>. כשלא בא בהרשאה דהא במשנה ז' דייקינן בגמרא דבא בהרשאה יכול להשביעם ומתחייבים בהשבעתו. ועוד קרוב אלי לדקדק <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דתנן עבדו ולא תנן [שילח] ביד אחר. דהיינו טעמא דעבדו היינו עבד כנעני. ואין קנין לעבד בלא רבו נמצא שלא יוכל להרשהו. וזו סיוע גדולה היא אלי לדעת הטור בסי' קכ\"ג שכתב דאין יכול להרשות לעבדו הכנעני דהא תנן עבדו לפי שעבדו מלתא דפסיקא הוא דלעולם לא שאינו יכול לבא בהרשאה. ותיובתא להמרדכי שכתב שם בב\"י דס\"ל דאף לעבדו יכול להרשות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>משביע אני עליכם</b>. קרא ושמעה קול אלה כתיב ותניא בגמ' אלה אין אלה אלא בשבועה. וכן הוא אומר (במדבר ה׳:כ״א) והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה. ומנין לעשות אלה שאין עמה שבועה כאלה שיש עמה שבועה. [ובתוס' ל\"ג בבא זו] ושבועה שאין עמה אלה. כשבועה שיש עמה אלה ת\"ל ושמעה קול אלה. ושמעה אלה ושמעה קול. פירש\"י מדהוה ליה למכתב ושמעה אלה שמעת מיניה דהיא שבועה כל שיש בה אלה. וכתב קול אלה. יתירא. לדרשא אתא. לחייביה באחד משתי הקולות. ע\"כ. ועיין עוד מה שאכתוב בדבור זו היא אלה וכו': \n",
+                    "<b>מצוה אני עליכם וכו'</b>. כתב הר\"ב והוא שיאמר מצוה וכו' בשבועה. גמ'. דאל\"ה מאי קאמר ופירש\"י בשבועה מזכיר את השם באחד מכל הלשונות הללו. ע\"כ. וכלומר שם או כנוי וכדמסקינן במתני'. וכן דעת הרמב\"ם פ\"ט מה\"ש דשם או כנוי בעי. וכתב הר\"ן דטעמא דעיקר שבועה כי כתיבא בשם כתיב. כדכתיב (ויקרא י״ט:י״ב) ולא תשבעו בשמי לשקר א\"נ לא תשא את שם ה' אלהיך (שמות כ׳:ז׳) וה\"ה לכינוי. כדכתיב (ויקרא י״ט:י״ב) וחללת את שם אלהיך וכו' ואיסורא מיהא איכא בלא שם וכנוי וכו'. וכתב עוד הר\"ן ואחרים סוברין דלא בעינן לא שם ולא כינוי ומתני' תרי גווני שבועות קתני. מצוה אני עליכם ובשבועה אפי' בלא הזכרת השם חייבים. וכן אילו לא אמר בשבועה אלא שאמר מצוהאני עליכם בשם או בכינוי חייבים. וכי קתני ובכל הכנויין הרי אלו חייבין לא דבעינן שם או כינוי. אלא לומר דמשביע בכינוי לא הוה כמשביע בשמים ובארץ ופטורין. ע\"כ. ודע דבגמ' איתא גבי משביע נמי דמסיים בשבועה. אבל גם הרמב\"ם בפירושו לא העתיק כן. אך בחבורו פ\"ט כתב המשביע עדיו בשבועה או שא\"ל מצוה וכו' בשבועה: \n",
+                    "<b>בחנון ורחום וכו' ובכל הכינויין</b>. דהא לא כתיב אלא ושמעה קול אלה. ועמ\"ש לעיל בשם הר\"ן. ומפרשינן בגמ'. דהא דכשאומר בחנון וכו' ובכל הכינויין דהוי כמי שנשבע בו יתברך. אע\"פ שאין אלו שמותיו אלא כינויין בעלמא. היינו טעמא דבמי שהוא חנון במי שהוא רחום קאמר. ולא דמי לנשבע בשמים ובארץ. דכיון דליכא מידי אחרינא דאיקרי רחום וחנון ודאי במי שהוא חנון במי שהוא רחום קאמר. הכא כיון דאיכא שמים וארץ בשמים ובארץ קאמר. וצ\"ל דלא דמי לכינוי שבועות דתנן בריש נדרים דהכא [דבעינן] שישבע בו יתברך לא סגי בכינוי אלא כשנוכל לפרש שכוונתו במי ששמו וכו': \n",
+                    "<b>המקלל בכולן חייב דברי ר\"מ</b>. דת\"ר איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו (שם כ\"ד) מה ת\"ל והלא כבר נאמר (שם) ונקב שם ה' מות יומת. יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד. מנין לרבות את הכינויין. ת\"ל איש איש כי יקלל אלהיו וגו' מ\"מ. דר\"מ. ומהכא [שמעינן] דפלוגתא דר\"מ ורבנן בשם המתברך וכן יראה מל' הר\"ב בפירוש דברי חכמים. ולפיכך לשון בכולן דתנן כמו לכולן. וכן זה שכתב הר\"ב. וכן ל' רש\"י והרמב\"ם באחד מהן הוה להו למימר לאחד מהם אלא דמסרכי בלישנא דמתני'. ועמ\"ש בשם הרמב\"ם במשנה ה' פ\"ז דסנהדרין: \n",
+                    "<b>המקלל אביו ואמו וכו'</b>. וחכמים פוטרין. בבא זו שנויה עוד במשנה ח' פ\"ז דסנהדרין. ועמ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>יככה אלהים וכן יככה אלהים</b>. ל' רש\"י יככה ה' אלהים. וכן יככה אלהים גרסינן במתני'. וכן כתוב ונקוד בסדר משנה מוגהית ודוקנית. ע\"כ. ולדעתי נראה דברישא ל\"ג אלהים כלל. [*אלא יככה ה' וכן הוא בפירש\"י דפוס ישן]. ובספר ח\"ש כתוב וז\"ל ברי\"ף גרס בתרווייהו שם יו\"ד ה\"י ולא אלהים אכן גם גירסא *) זו ישרה וקמ\"ל אף שזה הקורא בתורה קורא בשם של יו\"ד ה\"י. והוא אומר וכן יככה אלהים אפ\"ה הוי אלה וק\"ל ע\"כ: \n",
+                    "<b>זו היא אלה הכתובה בתורה</b>. דהא כתיב בה (דברים כ״ט:כ׳) ככל אלות הברית. רש\"י. ועמ\"ש בריש משנתינו. ותו בגמ' מנין לאלה שהיא שבועה. שנאמר ויבא אותו באלה וגו' (יחזקאל י\"ז י\"ג). וכתיב (ד\"ה ב' ל\"ו) וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים: \n",
+                    "<b>אל יכך וכו' ר\"מ מחייב</b>. כתב הר\"ב דמכלל לאו אתה שומע הן וכו'. בגמרא רמינן דהא ר\"מ לית ליה מכלל לאו וכו' כדפי' הר\"ב במ\"ד פ\"ג דקדושין. ומסקינן ה\"מ בממונא אבל באיסורא אית ליה. לשון הר\"ן ובגטין ובקדושין אית בהו ממונא דהיינו כתובה ותנאיה. וכתב עוד וכי תימא והא התם בנדרים [פ\"ק מ\"ד] אמרי' דלית ליה לר\"מ מכלל לאו אתה שומע הן והא התם איסורא הוא. איכא למימר וכו' כמו שהעתקתי לשונו בנדרים פ\"ב מ\"ב: \n",
+                    "<b>וחכמים פוטרין</b>. פירש הרמב\"ן ז\"ל דאע\"ג דשמעינן להו לרבנן בעלמא דאית להו מכלל לאו אתה שומע הן. הכא מש\"ה פטרינן דבעינן קרא כדכתיב (ויקרא ה׳:א׳) ושמעה קול אלה אבל לא ששמעה ברכה ונשמעה מתוכה קללה. הר\"ן: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בפני בית דין</b>. עמ\"ש במ\"ה פרק ט' דב\"ק: \n",
+                    "<b>מפי עצמו</b>. ה\"ג בדברי הר\"ב שהוציא וכו'. ואח\"כ הודה חייב קרבן. וכ\"כ רש\"י והר\"ן. ומה שהיה כתוב בדברי הר\"ב ואח\"כ כפר. אין ליישבו דאילו מתחלה בשעת השבועה קבל [עליו] לתת הפקדון מאי מהניא ליה כפירתו שאח\"כ. אלא שבשעת השבועה כפר ואח\"כ הודה וכלומר דאילו לא הודה מי מחייבו בקרבן. וה\"ה בשבועת העדות דפרק דלעיל נמי. אלא דהכא איכא פלוגתא בגמ' ואיכא מ\"ד דאילו באו עדים לא מחייב קרבן. דלא הוה כפירתו אלא כפירת דברים דעל כרחו ישלם. להכי מפרש לה בהודה דאתיא ככ\"ע. ומ\"מ כיון דאותו מ\"ד אתותב לא הו\"ל להר\"ב לפרש אליביה דאיכא למטעי ולומר דדוקא הודה. ולא כי באו עדים. אלא לפום רהיטא העתיק לשון רש\"י ועל רש\"י לא קשיא כמ\"ש בהרבה מקומות שכן דרכו לפרש במשנה דלא כמסקנא כי פירושו הוא במשנה שעליה הגמ'. וא\"ת טעמא מאי יתחייב בשיש עדים והרי לא תועיל לו כפירתו. שכשיבואו העדים יתחייב לשלם. כתב הרמב\"ם בספ\"ח מה' שבועות שהרי הועילה מעתה ושמא לא יבואו העדים או יבואו ולא תתקיים עדותן. או יפסלו. ולפיכך חייב. ע\"כ. ועוד נראה בעיני דרש\"י נקט הודה אע\"ג דלמסקנא אף בעדים מחייב משום דבעדים מיהת לא משכחת דמחייב אלא כשאין לו קרקעות. א\"נ דמחל על השעבודים. דאי אית ליה. הא סבירא לן שעבודא דאורייתא. כמ\"ש בסוף ב\"ב. ותנן במ\"ה פרק דלקמן דאין נשבעין על הקרקע וקיי\"ל בפ\"ק דב\"מ דף ד' דכן על כפירת שעבוד קרקעות. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכ\"כ התוס' שם. והכא [דף ל\"ז ע\"ב]. וכיון דלאו מלתא פסיקא הוא הלכך דייק רש\"י לפרושי מתני' בהודה וכלומר שאין כאן עדים. דאילו יש עדים לאו מלתא פסיקא לחיוביה ליה. ובהכי מתיישב הר\"ב שפיר דדייק נמי לפרושי בהודה אע\"ג דלמסקנא שבגמרא אף בעדים משכחת לה. ועיין מה שאכתוב בר\"פ דלקמן [ד\"ה וההודאה] בענין שבועה על כפירת שעבוד קרקעות. ומ\"ש הר\"ב דכתיב וכחש בעמיתו כל דהו. וכ\"כ רש\"י. וא\"ל דקאי למימר טעמא דמפי עצמו חייב. דהא ההוא מונשבע על שקר יליף לה רש\"י כמ\"ש בשמו בר\"פ דלעיל ופי' ח\"ש דרש\"י בא לומר דחייב מפי עצמו אף בלא טענת התובע. וא\"ל תן לי פקדוני וכו' דמשנה דלקמן. לאו דוקא קאמר. וזהו דשמעינן מוכחש בעמיתו כל דהו כדלעיל דף ל\"ב [ע\"א]. עכ\"ל: \n",
+                    "<b>ומפי אחרים אינו חייב עד שיכפור בו בב\"ד דברי ר\"מ</b>. משום דמושבע מפי אחרים בפקדון לא כתיב. ומשבועת העדות גמרינן לה. וס\"ל לר\"מ דון מינה ומינה. והתם בב\"ד כדפרישית בפרקין דלעיל. רש\"י: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים וכו'</b>. כיון שכפר בו חייב. דסבירא להו דון מינה ואוקי באתרה כדפרישנא בפרקין דלעיל רש\"י *): \n",
+                    "<b>ועל שגגתה עם זדון הפקדון</b>. פי' הר\"ב שאינו יודע שחייב בשבועה זו קרבן אבל זכור הוא שהפקדון אצלו. וכן פירש\"י. ובכלל דבריהם שכתבו שאינו יודע שחייב בשבועה זו קרבן איכא למשמע הא שיש איסור בשבועה זו יודעים הם וכדפירשו במ\"ב פרק דלעיל לענין שבועת העדות. וכדאי' התם בגמ' [דף ל\"א ע\"ב]. וה\"ה להכא אלא שסמכו אדלעיל והר\"ב סמך לעיל נמי אדהכא כמו שכתב אבל זכור הוא שהפקדון אצלו. דה\"ה לעיל נמי: \n",
+                    "<b>ואינו חייב על שגגתה</b>. עיין בפירוש הר\"ב מ\"ב פרק דלעיל ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>בכסף שקלים</b>. כתב הר\"ב דהכי כתיב גבי איל אשם בערכך כסף שקלים. דבכריתות פרק דם שחיטה (כריתות דף כ\"ב). ילפינן לה שכל האשמות [הם בכסף שקלים] מאשם מעילות דכתיב בערכך כסף שקלים בשקל הקדש לאשם. תוס'. והר\"ן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שבועת הפקדון כיצד</b>. א\"ל תן לי פקדוני וכו' כבר כתבתי לעיל דהכא לאו דוקא שאמר ליה וכו' כדילפינן מוכחש בעמיתו. ומשום דלענין שבועת העדות דוקא כדילפינן מולוא יגיד כמ\"ש הר\"ב בפרק דלעיל משנה י\"ב. תנא נמי הכא כדאיתא בגמ' פרק דלעיל דף ל\"ב. ומ\"מ בעמיתו דייקא. דאע\"ג דהכחשה כל דהו אפי' בלא תביעה סגי. מ\"מ השבועה צריכה שתהא בפני עמיתו. וזהו שהרמב\"ם בפ\"ז מהל' שבועות אחר שכתב דחייב אע\"פ שלא תבעו. כתב אחד הנשבע לבעל הממון עצמו. או לשלוחו הבא בהרשאתו ששלוחו של אדם כמותו. כך נ\"ל שזהו סברת הרמב\"ם. והצריך שהשליח יבא בהרשאה. משום דלהוציא ממון מחברו לא סגי בלא הרשאה ולא דמי לשאר שלוחין דעלמא דבדבורא בעלמא נעשה שלוחו כדמשמע רפ\"ב דקדושין אבל כשבא בהרשאה הרי הוא כמותו דהא אפי' בשבועת העדות דאיכא מיעוטא דולוא יגיד ולא לאחרים. אפ\"ה מהניא כדכתב הר\"ב בפרק דלעיל משנה ז'. וגמ' ערוך הוא שם. וכן העתיק הרמב\"ם בפ\"ט מהלכות שבועות לענין שבועת העדות או שלוחו. ומ\"מ ר\"ל כשבא בהרשאה דאי לאו הכי לא כדכתב הר\"ב לעיל אלא שהרמב\"ם סמך על מ\"ש בפ\"ז דקדים לענין פקדון דצריך הרשאה. וכ\"ש בעדות דלא מהניא בלא הרשאה. ולפיכך אני תמה על הכ\"מ שעל זה שכתב הרמב\"ם בפ\"ז דלענין פקדון או לשלוחו וכו' כתב דנראה דיליף לה מדמעטי' בשבועת העדות ואם לוא יגיד. הא אם לאחר פטור משמע דבפקדון דלא כתיב אם לוא יגיד חייב. כדקיי\"ל בכל התורה כולה ששלוחו של אדם כמותו. עכ\"ד. וזה דבר תימה דא\"כ בפקדון אפי' בלא הרשאה נמי. כיון דבעדות מהניא בהרשאה. אלא דכל בלא הרשאה אינו כמותו לענין הוצאת ממון. ולפיכך אף בפקדון צריך הרשאה וכשבא בהרשאה אפי' בשבועת העדות גופיה מהניא. ואתיא שבועת הפקדון במכ\"ש ולא במדאצטריך כמו שחשב הכ\"מ: \n",
+                    "<b>משביעך אני</b>. לא שהתורה חייבתו בשבועה ושלכך משביעו שלא מצינו שיתחייב השומר שבועה מן התורה. אלא כשהודה שהוא שומר. ורוצה לפטור עצמו מחיוב התשלומין. אבל לא בכופר שהוא שומר. אלא אם השביעו. והלה נשבע קאמרינן: \n",
+                    "<b>משביעך אני ואמר אמן</b>. לרבנן דסברי להו מפי אחרים נמי חייב אפי' חוץ לב\"ד. הוי מצי לפרושי מפי אחרים. והכא ליכא לתרוצי כמ\"ש בשם הר\"ן בפרק דלעיל משנה ג' אלא (הכא) איידי דלעיל. תנא נמי הכא בכה\"ג. וכדרך שאמר בגמ' ארישא. כמ\"ש לעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היו חמשה תובעים אותו וכו'</b>. הרמב\"ם העתיקה בספ\"ט מהלכות שבועות ג\"כ. לענין עדות. ואני מצאתי שכן שנאוה לענין עדות. בספרא פרשת ויקרא: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר וכו' ור\"ש אומר וכו'</b>. מסתבר דכי היכי דפליגא ארישא פליגי נמי אסיפא דהא בספרא פרט\"ו ופכ\"ג דמרבינן לחייב על כל אחת ואחת נקטינן בתחילה חמשה תובעים ואח\"כ חמשה תביעות. ש\"מ דלרבות חמשה תובעים מסקבר טפי מחמשה תביעות. ואפ\"ה פליגי. כ\"ש אחמשה תביעות. וממשנתינו נמי נלמד כך שהרי שנאה חמשה תובעים קודם חמשה תביעות. אלא דקשיא קצת דהוה ליה למתני פלוגתייהו בשבועת העדות שנשנה בבבא השניה בפרק דלעיל משנה ה'. וכן אתה מוצא במשנה דלקמן דפליג ר\"ש ולא כן במשנה ו' [דפרק דלעיל] ואולי שהם אמרו דינם בפקדון. וכך קבלם רבי ושנאם במקומם: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר וכו'</b>. כתב הר\"ב ואין הלכה כר\"ש וכ\"כ הרמב\"ם וכן פסקו במשנה ז' פ\"ט דנדרים ועמ\"ש ברפ\"ב דקדושין [ד\"ה התקדשי]: \n",
+                    "<b>שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד וכו'</b>. עיין בפירוש הר\"ב משנה ג' פ\"ג: \n",
+                    "<b>תן לי חטין ושעורין וכו'</b>. עיין בפירוש הר\"ב פרק דלעיל משנה ה': \n",
+                    "<b>רבי מאיר אומר כו' חטה וכו' כתב הר\"ב דסבר רבי מאיר הטוען את חבירו חטה מין חטה קאמר מדקאמר חטה ולא אמר חטין ושעורין וכו' ש\"מ לא אתא לאפלוגי ולמימר דוי\"ו פרטא הוי אע\"ג דבגמ' [דף ל\"ח] לא אמר האי פירושא דמין חטה</b>. אלא לשמואל דס\"ל תני בלא וי\"ו. אבל לר' יוחנן דתני בוי\"ו לא אמרינן ומשמע דלדידיה לא צריך לפרש מין חטה קאמר. ואנן כר' יוחנן לגבי שמואל קיי\"ל. מ\"מ סבירא ליה להר\"ב דאע\"ג דגמ' לא קאמר הכי אלא לשמואל היינו משום דלר' יוחנן דתני בוי\"ו לא קשיא לישנא דאפי' דאיכא למימר דאשמעינן דוי\"ו פרטא הוי אבל מדקאמר חטה ולא חטין וכו' ודאי דאף לר' יוחנן מין חטה קאמר. אלא דבגמ' לא איריא אלא בלישנא דאפי'. אבל לפי האמת לכ\"ע פלוגתייהו במין חטה. דר\"מ סבר ליה מין חטה קאמר וכלומר והרי טוענו בשוה פרוטה ובחדא נמי הוי מצי לאשמועינן דמין קאמר. אלא דאמילתיה דת\"ק מהדר וקאמר דמשכחת תלת אפי' כשלא אמר אלא חטה שעורה וכו' ומהא שמעינן דבפחות מש\"פ לא מחייב. ובספרא לאשמה בה פרט לפחות מש\"פ. ולא ידעתי למה נדחק הכ\"מ בספ\"ז מהל' שבועות על שכתב הרמב\"ם פחות מפרוטה אינה ממון וכו'. הביא ממרחק לחמו שכתב דתנן בפרק הגוזל קמא (בבא קמא דף ק\"ג) שעל פחות מש\"פ קרן. אינו משלם חומש. ומפשטיה דקרא משמע דכל שאינו משלם חומש אינו חייב להביא אשם. ע\"כ. והרי משנה שלימה היא כאן בקרבן עצמו. וכן ההיא דספרא לאשמה בה בקרבן כתיב וכן נמי בגמ' [שם] אמתני' א\"ר יוחנן פרוטה מכולם מצטרפת וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אמרו לו אע\"פ שאינו משלם קנס ע\"פ עצמו משלם בשת ופגם ע\"פ עצמו</b>. וא\"ת צער באנוסה דתנן במשנה ד' פרק ג' דכתובות מה דינו והרמב\"ם בפ\"ח מהל' שבועות העתיק המשנה כלשונה. אבל בפ\"ב מהל' נערה כתב דמשלם בושת ופגם וצער ע\"פ עצמו. וכ\"כ טור א\"ה סי' קע\"ז וכתב הכ\"מ בשם הנגיד רבינו יהושע מבני בניו של הרמב\"ם שיש לדקדק כך מהמשנה עצמה. לפי שאילו לא יתחייב לשלם צער ע\"פ עצמו היו חכמים אומרים לר\"ש אע\"פ שאינו משלם קנס וצער ע\"פ עצמו. ואין לומר אילו היה מתחייב לשלם צער ע\"פ עצמו. היו אומרים משלם בשת ופגם וצער [ע\"פ עצמו] לפי שתחלת המשנה אנסת ופיתית. והשיבוהו בענין שהוא כולל לאונס ולמפתה. והוא בשת ופגם לבד. עכ\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>גנבת את שורי וכו' חייב</b>. שאע\"פ שאינו משלם כפל בהודאה. משלם הוא את הקרן בהודאתו. הרמב\"ם פ\"ח מה' שבועות ולא התבאר בגמ' למאי צריכא לכל הני בבות: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>שבועת הדיינין</b>. כתבו התוס' הא דלא נקט נוהגת באנשים ובנשים כדתנן לעיל גבי פקדון משום דמלתא דפשיטא הוא. ולעיל לא תני אלא דלא נימא נילף שבועת הפקדון משבועת העדות עכ\"ל. ותמיהני דהא בשבועת בטוי. ושבועת שוא. דנמי מלתא דפשיטא הוא ואפ\"ה תנא לה גבייהו בספ\"ג ואע\"ג דליכא למימר בהו למלפינהו משבועת העדות. אלא נ\"ל דהיינו טעמא דלא נקט הכא. משום דשבועת הדיינין היא עצמה שבועת הפקדון. וז\"ל הרמב\"ם בפרק י\"א מהל' שבועות דבר ברור וגלוי שכל הנשבע שבועת הדיינים או שבועת היסת בשקר. שיהא חייב משום שבועת הפקדון. ע\"כ. ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>שבועת הדיינין</b>. ל' הר\"ב שהדיינין משביעין ע\"י הודאה במקצת הטענה וכו'. רש\"י [ועמ\"ש לקמן בדבור וההודאה]. וכתב עליו הר\"ן פירוש לפירושו שאע\"פ ששבועת הפקדון [*שבועת הדיינין] היא בטוען נאנסו. או נאבדו או נגנבו. וכן שבועת ע\"א שבועת הדיינין נמי היא. הכי קתני שבועת הדיינים של מודה מקצת. צריך שתהא הטענה שתי כסף וההודאה ש\"פ. ולאו כל שבועות הדיינין קתני. אי נמי דשבועת הפקדון לאו בכלל שבועת הדיינין היא. דשם אחר יש לה ושבועת הפקדון מקריא. ושבועת הפקדון כוללת כל עסק שבועה שעל ידי פקדון. ושבועת ע\"א נמי כיון דלא נכתבה בהדיא ליתא בכלל שבועת הדיינים. ע\"כ. וטעמא דשבועת עד א' לא בעי הודאה במקצת. ולא כפירת שתי כסף. מפרש בגמ' דף מ' דתניא כל מקום ששנים מחייבים אותו ממון. עד א' מחייבו שבועה. ושנים מחייבים בפרוטה דממונא הוא. הכי נמי עד א' מחייבו שבועה בטענת וכפירת פרוטה: \n",
+                    "<b>שבועת הדיינין</b>. כתב הר\"ב דנקיט חפצא בידיה. כדאשכחן באברהם דכי השביע לאליעזר אתפסיה בברית מילה שנאמר (בראשית כ״ד:ב׳-ג׳) שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך. גמ'. ותמהו התוס' דבשבועת העדות. ובטיו. ופקדון. כשהוא מושבע מפי אחרים דהוי דומיא דשבועת הדיינים. ליבעי בהו אנקוטי חפצא. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב שבועת היסת. מפרש רש\"י [שם ע\"ב] לשון שומא ששמו חכמים עליו שבועה כמו אם ה' הסיתך והוא פסוק בשמואל א' כ\"ו ושם פירש\"י כל הסתה לשון שומא. *) אמיטמינ\"ש בלע\"ז ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב והמחוייב שבועה מדבריהם וכו' זה לשון הרמב\"ם והשבועה המחוייבת מדרבנן אע\"פ שהיא נזכרת במשנה [כו']: \n",
+                    "<b>הטענה שתי כסף</b>. וכתב הר\"ב צריך שלא תהא הטענה פחות משתי מעות כסף וכן לשון רש\"י ועיין מה שאכתוב לקמן בזה בס\"ד: \n",
+                    "<b>שתי כסף</b>. פירש הר\"ב שתי מעות כסף וכן פירש\"י ומסיים דהא שתי לשון נקבה הוא. ע\"כ. וטעמו של דבר מפורש בירושלמי שאמרו סוף מטבע כסף. מעה. כלומר שכיון שאמרה תורה כסף כדכתיב. (שמות כ״ב:ו׳) כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים. ואי אתה מוצא מטבע כסף מוזכר בתורה פחות ממעה שהוא גרה כדמתרגמינן עשרים גרה. עשרין מעין. אין לך לחייב בפרות ממטבע [זו]. ובתר הכי מקשה ותהא מעה כלומר מנין לך שיהו שנים. ומפרק או כלים מה כלים שנים אף כסף שנים. הר\"ן. ועמ\"ש לקמן ומ\"ש במשנה ה': \n",
+                    "<b>הטענה שתי כסף</b>. לשון הר\"ב שאם היה מה שכפר לו פחות משתי כסף וכו'. וכן ל' הרמב\"ם. ומסיים וכן אמרו ז\"ל כפירת טענה שתי כסף. ע\"כ. ורב הוא דאמר הכי בגמ' [דף ל\"ט]. ופירש\"י טענה דתנן במתני' לאו אתחלת טענה קאי אלא אכפירה שהוא כופר בטענת חברו לבד הודאת הפרוטה דבעינן שתהא תחלת הטענה שתי כסף ופרוטה. ע\"כ. והכי יליף מקרא דכתיב כסף או כלים. מה כלים שנים. אף כסף שנים. ואי איתא דלתחלת טענה אתא לא לכתוב כסף כלל. ואנא אמינא מה כלים שנים. אף כל שנים והוה ליה כסף נמי בהאי כללא. כסף דכתב רחמנא למה לי. אם אינו ענין לטענה. תנהו ענין לכפירה. ושמואל פליג וסבירה ליה דאיצטריך לכתוב כסף. דאי לא כתב לא הוה מצי למילף מכלים אלא שנים. אבל דבעינן דבר חשוב אימא לא ולחייב בכל מידי דטעין ליה תרי. ואפי' אינן שתי כסף. קמ\"ל כסף. דבעינן דבר חשוב. ולגופיה לתחלת טענה צריך קרא. ולדידי' מתניתין הטענה שתי כסף. טענה עצמה שתי כסף. ונמצינו למדין שז\"ש הר\"ב בתחלת המשנה שלא תהא הטענה פחות משתי כסף. וכן ל' רש\"י שלא באו לדקדק בפירוש הטענה ממש. וכן רש\"י הביא אח\"כ פלוגתא דרב ושמואל כלומר דבלשון הטענה פליגי רב ושמואל בפירושה אלא דהר\"ב נסיב לפרש אליביה דרב משום דתנא ר' חייא לסייועיה לרב. וכן פירש הרמב\"ם אליבא דרב. אבל במשנה ז' פרק ד' דב\"מ העתיק הר\"ב לשון רש\"י שם. והוא אליביה דשמואל. כי לא פורש כלום בדברי הרמב\"ם שם. אבל הראה מקום על פירושו דהכא. ובסמוך בבבא כיצד שתי כסף וכו' אכתוב עוד מזה בס\"ד: \n",
+                    "<b>וההודאה בשוה פרוטה</b>. דמשנתינו בשבועת הדיינים ע\"י הודאת מקצת הטענה היא כדפירש הר\"ב. ומסיים רש\"י שלמדוה מאשר יאמר כי הוא זה. [בגמ' פרק ט' דב\"ק דף ק\"ז דעירוב פרשיות כתב כאן. וכי הוא זה דכתיב בפרשת שומרים. שדי בפרשת אם כסף תלוה. ועמ\"ש במשנה ו'] וכתב עלה ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו דהיינו שבועה. ע\"כ וכתב הר\"ן וא\"ת ולמה הוא נשבע הא קיי\"ל שיעבודא דאורייתא. ומלוה על פה גובה בין מן היורשים בין מן הלקוחות [כמ\"ש בסוף מסכת ב\"ב] וכיון שכן הא דהודה הויא הודה בקרקעות ותנן בפרקין הודה בקרקעות וכפר בכלים פטור. תירצו בתוס' בשאין לו קרקע ומיהו הני מילי לדינא דאורייתא. אבל השתא דתקון רבנן דמלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות כדאיתא בפ\"ק דקדושין [כמ\"ש שם בסוף [מס'] ב\"ב] אפי' מסהדי סהדי דאוזפיה ולא פרעיה. [כלומר שהוא אינו מודה מקצת ויש עדים על המקצת דקיי\"ל דהוי כהודאת פיו מק\"ו דבהודאתו לא מחייב בקנס] <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ויש לו קרקע ישבע על השאר. משום דלבתר תקנתא אין כאן שיעבוד קרקעות. עכ\"ל הר\"ן. ומ\"ש בשם התוס' כבר כתבתי כן בשמם ברפ\"ה ודאי נמי דמחל על השעבוד. ואלא קשיא מה שפירש הר\"ב דבשבועות התורה יורדין לנכסיו. וצריך לדחוק דהיינו למטלטלין דוקא. אבל להר\"ן ניחא דכיון דשל לקוחות לא משתעבדי אין להם דין שעבודא דאורייתא [*ועיין סברא זו בפ\"ב דהוריות משנה ה' בדבור שהמלך וכו'] ולאו אדידהו קא משתבע. ולפיכך יורדין לנכסיו דאמרן הכל בכלל בין מטלטלין בין מקרקעי. והא לא תקשה דקודם תקנתא דרבנן לא שייך יורדין לנכסיו אקרקעות דהאי לישנא דאמרינן [דף מ\"א] יורדין לנכסיו איכא בינייהו. בתר תקנתא אתמר דלמר בר רב אשי אמרי' הכי. ואין ה\"נ דקודם תקנתא ליכא בינייהו למר בר רב אשי. אלא יורדין למטלטלין: \n",
+                    "<b>בשוה פרוטה</b>. והיא חצי שעורה של כסף. לשון הר\"ב בריש מסכת קדושין: \n",
+                    "<b>ואם אין ההודאה ממין הטענה פטור</b>. דכי הוא זה. משמע ממין הטענה: \n",
+                    "<b>כיצד שתי כסף יש לי בידך וכו' פטור</b>. פירש הר\"ב שאין ההודאה ממין הטענה וכו'. וכ\"כ רש\"י. ואליבא דשמואל מפרשינן הכי בגמ' וס\"ל דהאומר שתי כסף. דוקא אמר. ולא שוה. ולכך פטור. דמה שטענו לא הודה לו. וכיצד. אמאי דסמיך ליה קאי. דאם אין ההודאה וכו'. אבל לרב שוה קאמר. וטעמא דחסרא ליה לטענתו דלא טעין שתי כסף ופרוטה. וכיצד ארישא קאי. דקתני הטענה שתי כסף וכו'. וקשיא להר\"ב דמפרש ברישא אליבא דרב. והכא מפרש אליבא דשמואל וכן לרש\"י נמי דמפרש ברישא שהוא פלוגתא דרב ושמואל. והכא מפרש אליבא דשמואל לבד. וראיתי להר\"ן שכתב בשם הרשב\"א שהוא אומר אע\"ג דקיי\"ל כוותיה דרב בפלוגתא דכפירת טענה. היינו משום דתני ר' חייא לסיועיה דרב אבל בפלוגתא דשוה ודוקא [כלומר בפירושא דבבא זו דלשמואל דוקא טעין. ולא שוה. ולרב שוה קאמר] נקטינן כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני. ולאו הא בהא תליא דאע\"ג דקיי\"ל כרב בכפירת הטענה אפשר לפרושי כולה מתני' בדוקא. ופטור דרישא משום מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו. וכי תימא כיון דקיי\"ל כרב. אם איתא דדוקא קתני לא ה\"ל למתני שתי כסף דלא אפשר לאחיוביה בהודאת מקצת דהא חסרא לה טענה. אלא ה\"ל למתני דינר יש לי בידך. אין לך בידי אלא פרוטה פטור. איכא למימר אין הכי נמי. אלא משום דבעי למתני בסיפא שתי כסף ופרוטה יש לי בידך. אין לך בידי אלא פרוטה חייב. ולאשמעינן דטענו חטין וכו' נקט נמי ברישא שתי כסף וההודאה בפרוטה. ואע\"פ שאין זה נוח לי. לישנא דרש\"י דייקא לי הכי. שפירשה למשנתינו אליבא דשמואל. עכ\"ל. כלומר דהואיל ואע\"ג דברישא כתב שהוא פלוגתא דרב ושמואל אפ\"ה סתם ופי' בסיפא הכא אליבא דשמואל בלחוד. ש\"מ דבסיפא פשיטא ליה דהלכה כשמואל. ובהכי ודאי מתישבין דברי הר\"ב שבפירושו בכאן. דאע\"ג דפירש ברישא כרב משום דתני ר' חייא לסיועיה לרב. אפ\"ה הכא בסיפא מפרש כשמואל אלא שעדיין קשיא לי מה שהקשיתי לעיל מפירושו דמשנה ז' פ\"ד דב\"מ ששם פירש גם לרישא דהכא כשמואל. ואילו הכא סתם לרישא כרב. דאדתנן התם הטענה שתי כסף. פירש שטענו שוה שתי מעות כסף יש לי בידך. וזה יודה לו מהם ש\"פ ויכפור השאר. וזה ודאי כשמואל דרישא. *) מדמפרש שטענו שוה כלומר שכך טוען בהדיא. וכדמסקינן הכא אליבא דשמואל. דאי סתמא. דוקא קאמר. ולשונו של הר\"ב שם. הוא ל' רש\"י דהתם. ולפיכך קרוב אלי לומר דרש\"י ס\"ל גם ברישא כשמואל כדדייק לישניה בב\"מ. ומש\"ה מסיים פירושו בסיפא דהכא. כשמואל נמי. ולא תידוק מינה דמאן דס\"ל כרב ברישא אפ\"ה יפרש הסיפא כשמואל והואיל והרשב\"א עצמו (ואי) [וכן כצ\"ל] נמי הר\"ן כתב שאין נוח לו לפרש כך. אלא דלישנא דרש\"י דייקא ליה. הלכך כשר הדבר לפני יותר לפרש פירוש הנות ולתרץ דיוקא דברש\"י דלא תידוק מיניה. והיינו טעמא דאף ברישא כשמואל ס\"ל כמ\"ש בב\"מ ועוד יש לי לומר דלא תידוק מדברי רש\"י אע\"ג דלא ס\"ל כשמואל משום דהא נקט ברישא דפלוגתא דרב ושמואל הוא ולרב א\"צ פירוש בסיפא כלל דממילא רווחא שמעתתא דטעמא דחסרא ליה טענתא שכן הגמ' ניחא ליה לרב וקשיא ליה לשמואל משום דלרב פשיטא לן בטעמא דמתני'. דהא חסרא ליה טענתא. וגם הרמב\"ם בפירושו שמפרש הרישא כרב. לא פירש בסיפא כלום משום דאין צריך לפירוש. והלכך נמי רש\"י דמפרש כשמואל לאו בדוקא נקט הפירוש. אלא מדהתחיל לפרש ברישא כרב ושמואל מסיים פירוש הסיפא כשמואל. משום דאליביה צריך פירוש. אבל לרב א\"צ פירוש. הלכך לא פירש אלא אליבא דשמואל. ולא משום דכשמואל דוקא ס\"ל ומ\"מ אע\"ג דמהא דהכא ליכא למשמע מיניה דל' רש\"י כמאן ס\"ל מהא דב\"מ ודאי מוכח דכשמואל ס\"ל אף ברישא. וא\"ת אמאי סבר כשמואל. והא תני ר' חייא לסיועיה לרב לא קשיא דהואיל ורב אשי מתרץ ברייתא אחת אליבא דשמואל ש\"מ דסבירא ליה כוותיה. ורב אשי מרא דגמ' ובתראה הוא הלכך יש לפסוק כשמואל וכ\"ש דבלאו הכי הלכה כשמואל בדיני ואע\"ג דהר\"ן מתרץ דלא תקשה על הפוסקים כרב מהא דרב אשי דמתרץ כשמואל וכתב דליכא למידק דמשום הכי סבירא ליה כשמואל שכן רגילות האמוראים לפרש ולתרץ אליבא דמאן אע\"ג דלא ס\"ל כוותיה לא קשיא על רש\"י דאע\"ג דמתורץ מאן דלא פסיק כשמואל. מ\"מ ליכא לאקשוייא מאן דפסיק כוותיה מהא דרב אשי. כך נ\"ל לשטת רש\"י ואין עליו שום קושיא לא הכא מדידיה אדידיה ולא מבבא מציעא אדהכא אבל להר\"ב אע\"ג דפירושו דהכא יש ליישבו דלא תקשה מדידיה אדידיה. משום דכהרשב\"א יכולין אנו לפרש בדבריו. מ\"מ מפירושו דב\"מ אפירושו ברישא דהכא ודאי דקשיא. דהתם מפרש כשמואל וכפירש\"י והכא כרב וכפירוש הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>מפני שהוא כמשיב אבדה שהיה יכול להעיז פניו ולכפור</b>. ומדלא העיז הרי הוא כמשיב אבדה שהוא פטור משבועה. כדתנן פרק ה' דגטין. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אמר לו בפני עדים הן</b>. כתב הר\"ב וכגון שאמר אתם עדי דשוב אינו יכול לטעון משטה הייתי בך. הכי איתא בגמ' פרק ג' דסנהדרין דף כ\"ט. ופירש רש\"י במשטה אני בך שותק הייתי בך בשביל שהיית שואלני מה שלא היה: \n",
+                    "<b>אין לך בידי</b>. לשון הר\"ב לא היה דברים מעולם. וכן לשון רש\"י דף מ\"ב. וז\"ל הרא\"ש פירש\"י כגון שאומר להד\"ם. רצונו לומר שפירש דבריו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ואמר אין לך בידי מעולם אבל אם אמר סתם אין לך בידי לא הוחזק כפרן דמצי למימר אין לך בידי עתה קאמינא. שהרי פרעתיו לך ומתרץ דבוריה הוי ואין סותר דבריו הראשונים. ע\"כ. ולנוסחתינו בדברי רש\"י והר\"ב דלא כתבו כגון שאומר. נראה לכאורה דאין ר\"ל שפירש דבריו וכו'. אלא כל האומר אין לך בידי. משמע להד\"ם. ולפי זה אינו יכול לחזור ולתקן דבריו. וכדעת רב האי שכתבו הטור בסימן ע\"ט ובפ\"ק דב\"ב בגמ' דף ו' מייתי למתני' דהכא. ואמרי' עלה מאי אין לך בידי. להד\"ם: \n",
+                    "<b>חייב</b>. פירש הר\"ב לשלם ואינו נאמן בשבועה שהרי הוחזק כפרן. וכ\"כ רש\"י דף מ\"ב. ופירוש לפירושו שכשחוזר אח\"כ וטוען פרעתי אינו נאמן בשבועה וכו'. ואהא מסיים נמי דבשלא בב\"ד כלומר שזה שאמר אין לך בידי היה שלא בב\"ד. אם בא לב\"ד וטוען פרעתי לא הוחזק כפרן. ונאמן. ובפ\"ק דב\"מ פירש הרא\"ש הטעם משום דעביד איניש דלא מגלי טענתיה אלא בב\"ד: \n",
+                    "<b>מפני שצריך ליתנו לו בעדים</b>. כיון שאמר ליה אל תתנהו לי אלא בעדים. מהא שמעינן דאפי' לאחר הלואה יכול המלוה לומר ללוה אל תפרעני אלא בעדים דהא מתני' לאחר הלואה היא וקתני בהדיא חייב מפני וכו'. ויש שתמה וכי לאחר הלואה במה נשתעבד. בשלמא בשעת הלואה בקבלת המעות נשתעבד. אבל לאחר מתן מעות במה נתחייב. ונ\"ל שאין זו קושיא שאין הענין מטעם שעבוד. אלא מפני שכל שאמר ליה אל תפרעני אלא בעדים אין הלוה עשוי לפורעו בלא עדים. ואי טעין ואמר פרעתיו בלא עדים אמרינן שקורי משקר. שכיון שהמלוה יכול לברר שהתרה בו. אין הלוה עשוי לפורעו אלא בעדים. כדי שלא יחזיקנו המלוה בין הבריות כלוה ואינו משלם. ולפיכך אין הדבר תלוי בקבלתו של לוה. אלא כל שהתרה בו המלוה וא\"ל אל תפרעני אלא בעדים. אם טען הלוה בלא עדים פרעתיו. אנן סהדי דשקורי משקר. הר\"ן. והמגיד ריש פט\"ו מהלכות מלוה כתב הטעם משום דעבד לוה לאיש מלוה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ליטרא זהב יש לי בידך וכו'</b>. צריך לדקדק אמאי צריכי כל הנך ואיכא מינייהו דתני איידי. תוס' דף מ\"א סוף ע\"א: \n",
+                    "<b>אין לך בידי אלא ליטרא כסף פטור</b>. פי' הר\"ב שאין כאן הודאה ממין הטענה. ואפי' לרב דס\"ל בסתמא שוה טוען. ליטרא שאני. דכיון דטוענו משקל ודאי דוקא קתני. גמ' [ורש\"י] סוף דף ל\"ט: \n",
+                    "<b>דינר כסף וטריסית ופונדיון ופרוטה</b>. או או קתני. רש\"י ריש דף מ': \n",
+                    "<b>וטריסית</b>. מעה קטנה. רש\"י שם. ופונדיון מפורש בפירוש [הר\"ב] במשנה ה' פ\"ד דב\"מ: \n",
+                    "<b>שהכל מין מטבע אחת</b>. בגמ' פרכינן לשמואל דאמר דוקא טוענו אמאי חייב. ומוקמינן כשטוענו בדינר מטבעות. פר\"ח כלומר טוען דינר זהב נתתי לך לתת לי בו מטבעות. הוא אומר לא נתת לי אלא דינר כסף לתת לך מטבעות ויש לך בשיורו בידי טריסית או פונדיון. או פרוטה. וקמ\"ל דפרוטות איתא בכלל מטבעות שא\"ל ליקח ופרכינן ורב דבעי למימר שוה קתני היאך מפרש הסיפא דקאמר שהכל [מין] מטבע אחד. ומהדרינן דה\"ק שכל דין מטבע. אחד הוא כלומר רישא דקתני ב' כסף ואמר דשוה הוא והדר תני ליטרא זהב דדוקא הוא והדר תני דינר זהב דשוה הוא וקאמר שכל דין מטבע אחד הוא דבכולהו שוה קאמר ושאינו מטבע כגון ליטרא לעולם דוקא בין בכסף בין בזהב. כך פירשו הרמב\"ן ז\"ל והר\"ן: \n",
+                    "<b>טענו חטין והודה לו בשעורין פטור</b>. בפרק ח' דב\"מ משנה ב' כתב הר\"ב אף מדמי שעורים. וכתב הטור סימן פ\"ח וטעמא דחשיב כאילו הודה [התובע] שאינו חייב לו שעורים. וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל דוקא כשא\"ל הלויתיך חטין באותו יום ובאותה שעה. והלה אומר שעורים היו. דאם איתא שהלוהו שניהם. היה טוען שניהם. כיון שבפעם אחת הלוהו. אלא ודאי הודה שלא הלוהו שעורים. דאי לא תימא הכי פשיטא שהוא חייב שאין אדם מוחל על שאר תביעותיו אם לא תבע אלא אחת. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ורבן גמליאל מחייב</b>. דלא בעי הודאה ממין הטענה. רש\"י דף מ' ודף מ\"ב. וכלומר דבשבועה הוא דמחייבו. אבל מדמי שעורים אף הוא פוטרו. ולא פליג בהא אדרבנן. וכך מסקי התוס' סוף פרק ג' דב\"ק סוף דף ל\"ה. וכתבו התוס' בפרקין דף מ\"א דברישא הוי ליה לפלוגי לרב בטוענו ליטרא וכו'. ולשמואל בריש פרקין בטענו שתי כסף וכו'. אלא נטר עד לבסוף ופליג אכולהו. ע\"כ. ולי נראה מדתני ור\"ג מחייב ולא תני ורבן גמליאל אומר חייב. דרבינו הקדוש קבל פלוגתא דחכמים ור\"ג בטענו חטין וכו' שכך נשנה בבית המדרש כשנחלקו וה\"ק הא דשנינו דבעינן הודאה ממין הטענה לאו כ\"ע היא. אלא משנה ראשונה שנינו טענו חטין וכו' ור\"ג מחייב היה: \n",
+                    "<b>הטוען לחברו בכדי שמן</b>. ל' הר\"ב כדים מלאים שמן. וכן לשון רש\"י דף מ\"ב. ובין אדמון. ובין חכמים. סבירא להו דטוענו בקנקנים ג\"כ. ובהא פליגי. אדמון סובר טוענו חטין ושעורין. והודה באחד מהן חייב. וחכמים אומרים פטור דבעינן טענה והודאה בדבר אחד. זו היא סוגיית גמ' דהכא דף מ' ע\"ב דבהא פליגי. אבל בפרק בתרא דכתובות משנה ד' מפרש הר\"ב דפלוגתייהו דטוען עשרה כדי שמן. אי יש בלשון הזה ג\"כ קנקנים אי לא ולכ\"ע טענו חטין ושעורין. והודה באחד מהן חייב. וזו היא סוגיית גמ' דהתם [דף ק\"ח]: \n",
+                    "<b>והודה לו בקנקנים</b>. הא דפתח בכד. וסיים בקנקנים. כתבתי בפרק בתרא דכתובות [משנה ד']: \n",
+                    "<b>טענו כלים וקרקעות וכו' פטור</b>. פירש הר\"ב משבועה וכו' שאין דין שבועה בקרקעות כדלקמן במתני' ה' [* ומש\"ה נמי כשהודה בכלים פטור משבועה]: \n",
+                    "<b>הודה במקצת הקרקעות פטור</b>. אצטריך דלא תימא טעמא דפטור ברישא משום דהוי כטענו חטין והודה לו בשעורין. תוס' דף מ'. ופירש בחכמת שלמה דלא תימא דס\"ל דאפילו טענו בשני מינים והודה באחת הוי כמו טענו חטין והודה בשעורין דפטור: \n",
+                    "<b>במקצת הכלים חייב</b>. פירש הר\"ב ע\"י גלגול שבועה ועיין בפירושו למשנה ה' פ\"ק דקדושין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין נשבעין על טענת חרש</b>. כתב הר\"ב וחרש שאמרו חכמים בכ\"מ וכו'. מתני' היא בריש מסכת תרומות ועיין בפירוש הר\"ב שם. גם בתוספתי: \n",
+                    "<b>וקטן</b>. כתב הר\"ב דאמר קרא כי יתן איש אל רעהו. ואין בנתינת קטן כלום. גמ'. ופירש\"י וכי יתן איש ועלה כתיב ונקרב בעל הבית לשבועה כדאמרינן בב\"ק [דף ס\"ג]. אין נתינת קטן כלום. דהא איש כתיב. והחרש והשוטה כקטנים הם בלא דעת. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אבל שבועת היסת חייבים על טענתו. שלא יהיה זה נוטל ממונו כשהוא קטן וילך לו בחנם. כך הורו רבותי. ולזה דעתי נוטה. ותקון עולם הוא וכו' [*החרש והשוטה אין נזקקין להן וכו' לא לשבועה קלה וכו' ]. הרמב\"ם [סוף] פרק ה' מהל' טוען: \n",
+                    "<b>אבל נשבעין לקטן</b>. פירש הר\"ב הבא ליפרע מנכסי קטן לא יפרע אלא בשבועה. גמ' ופריך תנינא [משנה ז' פ\"ט דכתובות] מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה. תרתי למה לי ומשני חדא לקטנים וחדא לגדולים: \n",
+                    "<b>ולהקדש</b>. פי' הר\"ב המקדיש נכסיו ויצא עליו שטר חוב וכו' גמ' ופריך תנינא [שם] מנכסים משועבדים לא תפרע אלא בשבועה. ומה לי משועבדים דהדיוט ומה לי משועבדים לגבוה. אצטריך סד\"א הדיוט הוא דאדם עושה קנוניא על הדיוט. אבל הקדש אין אדם עושה קנוניא על הקדש. קמ\"ל. ובריש פ\"ו דערכין הארכתי בזה בס\"ד. ושם מפורש ג\"כ דבהקדש דמים איירינן עיין שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואלו דברים שאין נשבעין עליהן העבדים והשטרות וכו'</b>. משנה זו שנויה ג\"כ בפרק ד' דב\"מ משנה ט'. ושם כתבתי מה שנראה לכתוב בה ואין צורך להכפיל הדברים. עיין שם: \n",
+                    "<b>שומר חנם אינו נשבע</b>. כתב הר\"ב דלפינן לה מדכתיב כי יתן איש אל רעהו כלל כסף או כלים פרט. גמ'. כבר כתבתי ברפ\"ז דב\"ק. דלמסקנא דגמ' התם לא מדרש בכלל ופרט וכלל. אלא כל רבויא הוא וכו'. וחמור ושור ושה. חד למעוטי עבדים. וחד למעוטי קרקעות. וחד למעוטי שטרות בין מכפל בין משבועה. ע\"ש. והשתא אתי שפיר דכסף או כלים דרשינן לעיל בריש פרקין מה כלים שנים. אף כסף שנים. מה כסף דבר חשוב וכו'. תוס' פ\"ד דב\"מ סוף דף נ\"ז. [*והקדשות דאינו נשבע פירש הר\"ב [לקמן] גבי נושא שכר]: \n",
+                    "<b>שומר חנם אינו נשבע נושא שכר אינו משלם</b>. כתב הר\"ב ושואל ושוכר לא הוזכרו כאן וכו' דהוי מצי למימר שואל אינו משלם אונסין וגניבה ואבדה דאתקש לשומר שכר. דכתיב (שמות כ״ב:י״ג) וכי ישאל איש וי\"ו מוסיף על ענין ראשון כדדרשינן בפ' השואל [דף צ\"ה] הרא\"ש. ומ\"ש הר\"ב דלא שייך שאלה בקרקעות. כ\"כ הרמב\"ם שהקרקעות אין בהם דין שאלה ולא סיים בהן על הרוב. אלא גבי שטרות הוא דכתב על הרוב ותמיהני למה לא שייך שאלה בקרקעות. ובהדיא אמרי' בגמ' דספ\"ח דב\"מ האי מאן דא\"ל לחבריה אושלן בי גרגותי כרי ואזל כמה גרגותי בארעיה עד דמתרמי ליה. ועוד הביא הרמב\"ם בחבורו ספ\"א מהל' שאלה תוספתא וזו היא השואל פונדק מחברו ללינה. אין פחות מיום א'. לשביתה. אין פחות מב' ימים. לנשואין. אין פחות מל' יום. ע\"כ. וז\"ל התוס' והוי מצי למימר נמי דשואל אינו משלם אם נאנסה. או אפי' אם נגנבה. דהא אתקיש לשומר שכר. ואם שאל בית ונשרף. פטור. ועוד דמש\"ה לא תני [לה] דלא שייך בהקדש שאלה. ע\"כ. וכן הרא\"ש לא כתב אלא דלא שייך שאלה בהקדש. וז\"ל נ\"י פ\"ד דב\"מ והא דלא קתני במתני' שואל אינו משלם משום דסיפא ד' וה' לא קאי אלא אהקדשות [כמ\"ש שם בב\"מ] ובהקדש לא שייכא שאלה. ע\"כ. נמצא דעיקר תירוצא הוא מהקדש. דאי שייך בהקדש אע\"ג דבקרקעות ושטרות לא שייך הוי ליה למתני כי היכי דתני ד' וה' אע\"ג דלא שייך אלא בהקדש: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר קדשים שחייב באחריותן וכו'</b>. פירשו הר\"ב במשנה ט' פ\"ד דב\"מ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי מאיר מחייב שבועה</b>. כתב הר\"ן וא\"ת והא הילך הוא [דקיי\"ל דפטור משבועה דאורייתא. כמ\"ש במשנה ב' פ\"ח דב\"מ] י\"ל משכחת לה כשבצרן. וא\"ת אמאי פטרי רבנן מטעמא דהמחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. שהרי אע\"פ שהתחלת החיוב במחובר לקרקע [היה] (הרי הוא כקרקע). כיון שעכשיו אינו חייב לו אלא דמיהן של ענבים אין כאן שבועת קרקעות אלא שבועת מטלטלין. י\"ל דמהא שמעינן דכיון דעיקר הפקדון הוא במחובר לקרקע אע\"ג שבשעת [השבת] הפקדון בצרן הנפקד הרי הוא כתובע קרקע. אבל הרשב\"א כתב דתביעת תשלומי ענבים שבצרן אינה תביעת קרקע ונשבעין עליה. וא\"ת משנתינו. משכחת לה כגון שבצרן חמש מהן. וחמש אחרות טעונות עדיין. זה אומר עשר גפנים אלו יש בידך ונראים שבצרת ה' מהן. והלה אומר ה' בצורות אלו מסרת בידי וטעונות היו ובצרתים ובעינא לאשלומי לך. וה' טעונות אלו לא היה דברים מעולם ושלי הן. נמצא דלר\"מ דס\"ל כבצורות דמיין הרי זה כתובע ממנו מטלטלין וקרקע וזה כמודה מקצת הקרקעות. ומקצת מטלטלים. דהיינו הענבים שכבר בצר דלאו הילך הוא וכופר במקצת קרקעות ומקצת מטלטלין דהיינו חמש אלו שאינן בצורות ומשו\"ה חייב. ולרבנן דאמרי לאו כבצורות דמיין. אין כפירתו אלא בקרקעות. ע\"כ: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים כל המחובר וכו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כחכמים ודוקא בדין השומרים. וכ\"כ הרמב\"ם והלכה כחכמים. כשימסרם לו בתורת שמירה. ע\"כ. וא\"ת אמאי בעינן הודאה במקצת והא כי הוא זה דמיניה ילפינן דבעינן הודאה במקצת כתבתי בריש פרקין בדבור וההודאה. דשדינן ליה אפרשת אם כסף תלוה. וי\"ל דלאו דעקרינן לגמרי מדרשה שכתוב בה שהיא פרשת שומרים אלא עירוב פרשיות אמרינן וקאי נמי אפרשת אם כסף וכמ\"ש התוס' והרא\"ש ספ\"ט דב\"ק. אלא שאין זה הפירוש עולה לדעת הרמב\"ם <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דבהדיא פסק בפ\"ב מהלכות שכירות שאין אחד מן השומרים צריך להודיה במקצת. וכן פירש\"י התם דעירוב פרשיות דקאמר דהיינו שאינו כתוב כלל במקומה ועקרינן ליה לגמרי מפרשת שומרין. ושדינן ליה לפרשת אם כסף תלוה בלחוד. אבל בשומרין אפי' כפר הכל חייב. א\"כ אמאי שנינו במשנתינו והלה אומר אינו אלא חמש. דאפי' כפר הכל לחייב. ואנן מסרתי לך תנן דהיינו לשמור. ולרש\"י מיהת יש לדחוק דמסרם לו היינו בתורת חליפין כלומר שהחליפם בגפנים אחרים. ומ\"מ לישנא דאינן אלא וכו'. משמע דמהדר להו בעינייהו. דאי לאו הכי היה ראוי שתהיה התשובה לא היו אלא וכו'. וכ\"ש להרמב\"ם שפירש למשנתינו בהדיא בדין שומרין דנשארת הקושיא אמאי תנן דהודה במקצת וצ\"ע. ומ\"ש הר\"ב אבל גבי מקח וממכר וכו'. בכל הני קיי\"ל דדבר העומד ליבצר כבצור דמי. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו. וטעמו כמ\"ש הטור סימן צ\"ה וז\"ל כל המחובר לקרקע כקרקע דמי. וכתב הר\"י הלוי ודוקא לענין שומרין. אבל מאן דמזבין לחבריה ענבים העומדים ליבצר כיון דאדעתא למשקל זבינהו ניהליה כבצורות דמיין ודנינן בהו דין מטלטלין בכל מילי כגון דין אונאה ושבועה. וכיוצא בהן. דקי\"ל כל העומד ליבצר כבצור דמי. והכא היינו טעמא דגבי שומר לאו כבצורות דמיין. כיון דלשמירה הן כשהן מחוברין לקרקע. ואדעתא דהכי מסרינהו ניהליה. הוה ליה כקרקע. דהא לאו למתלשינהו מסרינהו ניהליה ע\"כ לשון הטור. והכריחום לחלק בין שומרין לשאר דברים כפי מה שנ\"ל פשוט ההיא גמרא דפרק נערה שנתפתתה במסכת כתובות [ד' נ\"א] דאמרי' בפשיטות כל העומד לגזוז כגזוז דמי. כמו שהעתקתי במשנה ז' פ\"ח דב\"ב ומדמחלקים בינייהו בסברא ש\"מ דבחדא מחתא נינהו. ובגונא חדא מיירי או שכירות וגם שאר דברים בצריך לקרקע קצת. או שכירות וגם שאר דברים באין צריך. דאל\"כ לחלק בהני דשכירות וצריך ואינך באין צריך. ומכיון דהרמב\"ם בחבורו פ\"ה מהלכות טוען לענין מודה מקצת כתב דוקא באינן צריכין לקרקע אמרינן כבצורות דמיין. וכ\"כ לענין מקח וממכר ואונאה בפ\"א מהלכות מכירה ש\"מ דבשכירות אף באינן צריכין לקרקע ס\"ל דלאו כבצורות דמיין. וכן סתם וכתב בפ\"ב מהלכות שכירות המוסר לחברו דבר המחובר לקרקע לשמור. אפי' היו ענבים העומדים להבצר. הרי הן כקרקע. בדין השומרים. ולא ביאר שזה דוקא בצריכין לקרקע. אלא דלשיטתיה דבפירוש משנתינו קאזיל שהיא לענין שומרין בלבד ובאין צריכין לקרקע. ואפ\"ה אמרו רבנן דלאו כבצורות דמיין משום דלא דמי שמירה לשאר דברים. ותמיהני על הכ\"מ שבפ\"א מהלכות מכירה כתב שסובר הרמב\"ם דע\"כ לא פליגי רבי מאיר ורבנן דהכא אלא בצריכין לקרקע. אבל אין צריך לקרקע אפילו רבנן מודו. ופוסק הרמב\"ם כחכמים. ואפ\"ה פוסק בשכירות דאפי' אין צריך לקרקע הרי הן כקרקע מטעם הר\"י הלוי. עכ\"ד. ודברי תימה הן דמי דחקו להר\"י והרמב\"ם לחלק בין שכירות לשאר דברים. אם לא משנתינו וההיא דפרק נערה. וכיון דמוקמינן לההיא דנערה דכגזוז דמי בשאר דברים ש\"מ דמשנתינו בשומרים ובשומרים פסק דאפי' אינן צריכין לקרקע הרי הן כקרקע. ש\"מ דפלוגתייהו אפי' בא\"צ לקרקע. כ\"ש שדבריו בפירוש המשנה כך הם בהדיא. אלא שבהם י\"ל דאשתמיטתיה להכ\"מ. אבל הדברים בעצמם מוכרעים מדברי הר\"י הלוי שהביא הוא. דאין לחלק ולאוקמי שכירות בצריך לקרקע ושאר דברים באינן צריכים לקרקע. ועיין במשנה ז' פ\"ח דב\"ב כתבתי דעת ר\"ח והרא\"ש בענין כל העומד לתלוש וכו'. וכן דעת הר\"ן והרשב\"ם. גם כתבתי שם מה שתמהתי על הטור בזה: \n",
+                    "<b>אין נשבעין אלא על דבר שבמדה וכו'</b>. התוס' בריש פ\"ז דב\"ק דף פ\"ג [צ\"ל ס\"ג] בד\"ה דבר שאין מסויים וכו' מסקי דנפקא לן ממשמעות דכי הוא זה. והר\"ן בפרקין כתב דבמכילתא מפיק מכסף או כלים. מה כסף שדרכו למנות. אף כלים שדרכן להמנות. מכאן אמרו כל טענה שאינה במדה ובמשקל ובמנין. אינה טענה. ע\"כ. ולא קשיא דהא אצטריך לכדדרשינן בריש פרקין מה כסף דבר חשוב וכו' דהכל איכא למדרש במה כסף. ומ\"ש הר\"ב וכללא דמלתא אינו חייב עד שיטעננו וכו' ויודה לו במקצת המדה וכו'. לישנא דברייתא ולאתויי טוענו בית זה מלא דלא תימא דכיון דאמר בית זה מלא. וזה מחזיר לו חסר. נראה החסרון. והרי הוא כזה אומר עד הזיז. וזה אומר עד החלון. קמ\"ל דלא. עד שיודה בדבר שבמדה וכו'. וכתבו התוס' דטעמא דכשאין חסירה אלא מעט מקריא מלאה ואין ידוע מה ביניהם. א\"נ בעינן שיזכור מדה בהודאתו. ע\"כ: \n",
+                    "<b>חייב</b>. ל' הר\"ן לדידן דקיי\"ל הילך פטור. [כמ\"ש ג\"כ לעיל] על כרחין כשהרקיבו פירות מיירי [וכ\"כ התוס']. ובאומר עד החלון והרקיבו בפשיעתו [ובעיא] לשלומי לך עסקינן. ומה שהנחת אתה נוטל נמי בכגון זה הוא כלומר המדה שהנחת הרי היא במקומו שנתקלקלו הפירות ובעינא לשלומי לך. ותמיהני מה שהנחת אתה נוטל למה פטור. והרי כשאנו רואים הפירות הודאתו ידועה. ועדיין הוא עומד בה. ונ\"ל דהיינו טעמא משום דבשעה שהודאה יוצאה מפיו בעינן שתהא בדבר שבמדה. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המלוה את חברו על המשכון</b>. כתב הר\"ב נעשה עליו שומר שכר לא שנא משכנו וכו'. מבואר במשנה ז' פ\"ו דב\"מ: \n",
+                    "<b>ושקל</b>. פירש הר\"ב חצי סלע. עמ\"ש משנה ו' פ\"ק דשקלים: \n",
+                    "<b>והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו וג' דינרים היה שוה חייב</b>. כתב הר\"ב שהרי הוא הודה במקצת הטענה. ולא אמרי' שלא הודה לו שיתחייב לשלם לו אא\"כ שיחזיר לו משכונו. וכל עוד שלא יוכל לחזור לו משכונו נמצא שלא הודה לו בשום חיוב. משום דמשכון לאו פרעון הוא ויכול המלוה לכוף ללוה שישלם לו חובו. אע\"פ שרוצה לעכב המשכון אצלו בדמי שויו שאומר ועובר בלא תחמוד. ואע\"פ שאפשר שאין ב\"ד נזקקין לכוף את הלוה כל זמן שעובר בלא תחמוד. היינו כדי לכוף את המלוה שלא יעבור עבירה זו כשם שמכין אותו עד שתצא נפשו באומר סוכה איני עושה. אבל אין הלוה נפטר מחיובו בכך וחייב בבא לצאת ידי שמים לפרעו את העודף. הכי מסיק הר\"ן: \n",
+                    "<b>סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה וכו' פטור</b>. אוקימנא לה בגמ' פרק המפקיד (בבא מציעא דף ל\"ה) במאמינו לוה למלוה שאינו ברשותו שאל\"כ מתוך שצריך לישבע שאינו ברשותו. נשבע נמי כמה היה שוה ע\"י גלגול. אע\"פ שבשיווי אין מאמינו. היינו משום דלא קים ליה למלוה בגויה. ומלוה אינו מאמין ללוה דקים ליה בגויה משום דמקיים ביה וסלף בוגדים ישדם (משלי י\"א) דאי לאו דבוגד ורמאי הוא לא היו מצריכין לו מן השמים שיהא לוה. אבל לוה מאמין למלוה שאבד. דמקיים ביה תומת ישרים תנחם (שם) שאם לא שאדם נאמן וישר הוא. לא היה מעשרין אותו מן השמים. וכתב הר\"ן וא\"ת אם במאמינו אמאי מחייבים למלוה שבועה שאינו ברשותו [כדפירש הר\"ב] י\"ל אע\"פ שהאמינו. כיון שנתחייב לו זה שבועה משביעין נמי את המלוה. שמא ישבע זה ויוציא הלה הפקדון. ע\"כ. ומדלא אוקימנא הכי בבבא דלעיל במאמינו. מש\"ה דייק הר\"ן התם דכופין ללוה לפרוע אע\"פ שאין מחזיר לו משכונו כמ\"ש לעיל בשמו: \n",
+                    "<b>מי שהפקדון אצלו</b>. אע\"ג דאנן במשכון איירינן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>תני ליה בל' פקדון <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>משום דבכל פקדון דינא הכי שאם טוען השומר אבד וכו' לפטור מתשלומין. מחוייב לישבע שאינו ברשותו. כך נראה לי. אלא דקשה לי. דא\"כ בגמ' דהמפקיד דף ל\"ה דרב הונא אמר הכי. ונשבע שאינו ברשותו. אמאי לא מפיק ליה ממתני' מדתני פקדון ולא משכון דאיירינן ביה: \n",
+                    "<b>שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון</b>. וא\"ת ולמה שנה הטעם דנשבע תחלה. ולא שנה הטעם דעיקר שבועה למה היא. דשמא נתן עיניו בה. תי' הרמב\"ם בפירושו לפי שזה הטעם כולל כל משכון. אבל טעם שמא נתן עיניו בה אינו כולל כל משכון. שאם היה המשכון לשון זהב. או חתיכת כסף שאינו כלים ולא בגדים שיש בהם רקמות. וכיוצא בהן. אין כאן טעם שמא עיניו נתן בה. ע\"כ. וכ\"כ בריש פרק ו' מהל' שאלה שאם הפקדון דבר שכל מינו שוה ומצוי בשוק לקנות כמותו. כגון פירות או יריעות של צמר ושל פשתן השוות בכל ענינם או קורות שאינן מצויירות וכו'. וכתב המגיד אע\"פ שלא נתבאר בגמ'. נראה נכון דלמה יחשד הלה וכו' ע\"כ. ומפירוש המשנה ראינו שנתבאר לו זה מהמשנה עצמה: \n",
+                    "<b>ויוציא הלה את הפקדון</b>. פירש הר\"ב ויפסלנו לעדות ולשבועה. וכפירש\"י. והקשו התוס' וכי עבדינן תקנה לרשיעי. אלא טעמא שמא יוציא הלה הפקדון ונמצא שבועת לוה לבטלה. ע\"כ. וכך מסיים הרי\"ף. ונמצא שם שמים מתחלל: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>נשבעין ולא משלמין</b>. כתב הר\"ב דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם וכו' גמרא. ופירש הר\"ן רישא דקרא שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ולקח בעליו את השבועה ולא ישלם. והאי לא ישלם. קרא יתירא הוא. דכיון דכתיב אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ממילא משמע דלאחר שבועה לא ישלם. ואם אינו ענין כאן תנהו למודה מקנת ועד אחד. דבמודה מקצת ס\"ד אמינא כיון דממונא אית ליה גביה ואידך עביד לאשתמוטי. אימא ישבע התובע ויטול. ובעד אחד נמי סד\"א שלא אמרה תורה שישבע הנתבע להכחיש את העד. אלא ישבע התובע. ויהיה שבועתו במקום עד ויטול כעל פי שנים עדים. קמ\"ל. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ואלו נשבעין ונוטלין השכיר וכו'</b>. ומקשו [תוס'] הכא דהא נשבעין ונוטלין טפי נינהו דהא איכא פוגמת כתובתה. ועד אחד מעידה שהיא פרועה. ומנכסי יתומים. וכולהו דקתני לקמן בפרקין משנה ז' כשם שאמרו וכו'. ותנן נמי בפרק הגוזל בתרא משנה ג' המכיר כליו וספריו ביד אחר וכו' ישבע כמה נתן ויטול. ותנן נמי בפרק ח' דכתובות משנה ה' המוציא הוצאות על נכסי אשתו. ישבע כמה הוציא ויטול. ואמאי לא תננהו לכולהו הכא דמדקתני אלו ליכא למימר דתני ושייר. ובתירוץ התוס' דהכא ודפ\"ג דב\"מ דף ל\"ד דלא חשיב אלא שאין כנגדו ראוי לישבע. ומוציא הוצאות בכלל שכיר הוא. לא מתישב המכיר כליו וכו' ובפ\"ח דכתובות דף פ' מסקי דלא חשיב אלא אותן שצריך להשמיענו דנוטלין. דלא תימא אף בשבועה לא יטלו. ואילו הפוגמת ודכוותה אי לאו דשמעינן הוה אמינא דנוטלין בלא שבועה. והלשון מוכיח כן דבהני דהכא קתני נשבעים ונוטלים משמע דאתא לאשמעינן דנוטלין. ובפוגמת ודכותה קתני לא יפרע אלא בשבועה. משמע דאתא לאשמעינן דבלא שבועה אין נוטלין. והר\"ן הקשה על זה משכנגדו חשוד על השבועה דקחשיב אע\"ג דמדינא אית ליה למשקל בלא שבועה. משום דהוה ליה מחויב שבועה שאי\"ל ומשלם. כמ\"ש הר\"ב במשנה ב' פ\"ח דב\"מ. ותירץ בשם הרמב\"ן דאילו נשבעין ונוטלין אכולי מלתא קאי. והפוגמת כתובתה דסיפא וחברותיה בכגון זה נשנו. אלא משום דתנינהו התם בפרק הכותב (כתובות דף פ\"ז) קתני הכא כשם שאמרו והא דלא קתני ההיא דמכיר כליו משום דלא דמי להנך דלא שקיל אלא ממה שברשותו. וכן מוציא הוצאות על נכסי אשתו ממה שהשביח בלבד הוא נוטל. ע\"כ: \n",
+                    "<b>השכיר כיצד וכו'</b>. כתב הר\"ב מפני שבעל הבית טרוד בפועליו. והני מילי כשתובעו בזמנו וכו' מפורש יפה במשנה י\"ב פ\"ט דב\"מ. ומ\"ש הר\"ב ואם שכרו שלא בעדים נמי וכו'. ואי נמי שכרו בעדים. אלא שאין עדים שעשה עמו מלאכה. נמי אין השכיר נשבע וכו' דהא מתוך שיכול לומר וכו' כן מוכח בפירש\"י. המגיד פי\"א מהל' שכירות. ומ\"ש הר\"ב דמתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם וכו' וא\"ת והיכי אמר מגו בכה\"ג דהא אנן לא חיישינן דבעל הבית משקר אלא הכי קאמרי' דמתוך שהוא טרוד בפועליו סבור שפרעו ולא פרעו. וכיון שכן כי איכא מגו מאי הוי וכי משום דאיכא מגו אזלה לה טרדת פועליו. י\"ל הכי קאמרינן. ודאי כי טעין שפרעו. ודאי קושטא קאמר. וברי גמור הוא. דאי מסתפקא ליה וטעין בדדמי. לא הוה אמר מלתא דידע דמספקי ביה רבנן משום טרדא והוה טעין דלא שכרו כלל. הר\"ן. וכ\"כ התוס': \n",
+                    "<b>והוא אומר נתתי</b>. כתב הר\"ב אבל אמר ליה שנים קצצת לי. והוא אומר לא קצצתי אלא אחד. נשבע בעה\"ב שבועת התורה וכו' ואינו נותן לו אלא אחד. וזה כסברת הרי\"ף דבקציצה לא תקנו כלום. אלא הניחו על דינו דאם הוא מודה מקצת נשבע שבועה דאורייתא ואם כופר בכל נשבע היסת. וכתב הר\"ן וא\"ת ולמה לא תקנו בקציצה [בכופר בכל] אע\"ג דדכירי לה אינשי מפני תקנת השכיר שנושא נפשו על שכרו. דהא שקלוה רבנן לשבועה מבעל הבית אמרינן [כמ\"ש הר\"ב במשנה י\"ב פ\"ט דב\"מ] דאלמא ראוי לחייבו שבועה מפני תקנת שכיר. י\"ל הני מילי היכא שהם חולקים על כל השכירות. ואי מהימן בעל הבית לומר פרעתי פסקת ליה לחיותיה לשכיר לגמרי. אבל כי פליגי בקציצה אי אפשר שיהיו חולקים אלא בדבר מועט שהרי שכירות של פועלים ידוע הוא וליכא בההוא [כפירה] כדי חייו דשכיר. ולפיכך לא תקינו שבועה אצל בעל הבית. ע\"כ: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה</b>. לרבי יהודה לא תקנו שבועה ליטול אלא במקום שיש שבועה על הנתבע. והפכוה חכמים על התובע [באלו] השמים כאן. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>למשכנו שלא ברשות</b>. פי' שלא ברשות בעלים. ושלא ברשות ב\"ד. המגיד סוף פ\"ג מהל' גזילה. בשם הרב אבן מיג\"ש. ומ\"ש הר\"ב וכגון שראוהו עדים וכו' וכלים תחובים וכו'. כן דעת התוס' והרא\"ש. דאי לאו הכי שלא ידעו העדים שהוציא כלים כלל אין בעל הבית נאמן בשבועה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דשמא לא הוציא אלא אבנים. או צרורות. או עשה עצמו כמוציא תחת כנפיו ולא הוציא כלום: \n",
+                    "<b>הרי זה נשבע ונוטל</b>. כתב הרמב\"ם בפי' משנה דלקמן דקנס קנסו חכמים לגזלנים כדי שלא ירבה היזק בני אדם. ע\"כ. וכתב הר\"ב דאם טוען בדבר שאינו אמוד וכו' ישבע הנתבע ויפטור. וכ\"כ הטור סימן צ' בשם רב האי. וכיון שהר\"ב דעתו שהעדים צריך שיעידו שראו כלים תחובים לו ליכא למימר לטעמא דמוסרין לו שבועה כמ\"ש ב\"י בשם המפרשים דבהני סהדי לא מפסיל דאפשר דעפר או צרורות היה וכו' אלא טעמא כמ\"ש מהר\"ר ו אלק כהן ז\"ל לפי שאינו מכחיש העדים בפירוש שהוא אומר שלא נטל יותר ממה שראוי או שהיו כלים שלו לא הוי גזלן ליפסל לשבועה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הנחבל</b>. קנס לחובל כדי שלא ירבה היזק בני אדם והתגרותם. הרמב\"ם. והראב\"ד כתב עליו בפרק ה' מהל' חובל. דלא הוי קנס אלא שאין דרך בני אדם לחבל בעצמן. על כן האמינוהו לזה בשבועה: \n",
+                    "<b>שנכנס תחת ידו</b>. פי' ידו רשותו. המגיד שם: \n",
+                    "<b>הרי זה נשבע ונוטל</b>. כתב הר\"ב ודוקא וכו' אבל וכו' שעלתה לו נשיכה בגבו. דנשיכת שינים לאו חיכוך כותל הוא. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב ואין שם אחר שיוכל לומר שמא אחר עשה. ולא קשיא דא\"כ יתבעהו לאותו אחר. דה\"ק שמא אחר עשה על פיו [דנחבל]. שא\"ל לחבול בו כדי שיתבע לזה מידי דהוה דחיישינן שמא חבל בעצמו. והכי איתא בגמ' ודלמא לאחר אמר ליה. דליכא אחר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שבועת העדות</b>. כתב הר\"ן הקשה הרשב\"א ז\"ל מאן מוכח דעבר עליה במזיד. דלמא אשתלי ולאו מזיד הוא. ואי במודה שהזיד דידע הוא ולא העיד. אין אדם נאמן לשוויה נפשיה רשיעא והעלה דצריך עיון. ולדידי לא קשיא דכל שהיה עדות קרוב כל כך דאי אפשר לתלות בו שכחה לא אמרינן דלמא אשתלי [*והביא ראיה לדבר] ובמודה שהזיד נמי משכחת לה דאע\"ג דאין אדם משים עצמו רשע. ה\"מ לפסלו לעדות אחר אבל זה שמחייב עצמו ממון שהרי הוא אומר שאינו יכול לישבע מפני שהוא חשוד. הו\"ל הודאת בעל דין דמהניא לגבי ממון. דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי. עכ\"ל הר\"ן. ונראה דוקא בדניחא ליה לתובע שישבע ויטול. אבל בלא\"ה יכול לומר או השבע והפטר או תודה ותשלם. דהא בכי הא זכות הוא לו במה שאומר שהוא חשוד. דבשבועה דאורייתא קים לן דלא מפכינן. והשתא מהפך ליה כשנאמינהו שהוא חשוד. וזו היא דעת הרמ\"ה שכתב הטור סי' צ\"ב וז\"ל אי ניחא ליה לתובע לישבע וליטול. כי אמר [הנתבע] חשוד אני נשבע ונוטל. ע\"כ. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אבל הרמב\"ם פ\"ב מהל' טוען כתב דאין אדם נעשה חשוד עד שיבואו עליו עדים שהוא עבר עבירה שנפסל בה. אבל המודה מפי עצמו שהוא חשוד ושעבר עבירה שנפסל בה. אע\"פ שחוששין לו ואין ראוי לעשותו עד בתחלה. אם נתחייב שבועה משביעין אותו שהרי אומרים לו אם אמת אתה אומר. השבע. ולא מפני שעברת עבירה אסור לך להישבע. ואם שקר אתה אומר. הודה לבעל דינך. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ואפילו שבועת שוא</b>. כתב הר\"ב ושבועת בטוי לא קתני וכו' ואע\"פ שכפאו יצרו וכו' אינו חשוד בכך על שבועה [לשעבר] להוציא שקר מפיו. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב אבל בטוי דלשעבר וכו' ותנא שבועת שוא וכל דדמי ליה כל שבועה לשעבר. גמ' [ורש\"י]: \n",
+                    "<b>משחק בקוביא ומלוה בריבית וכו'</b>. עמ\"ש במשנה ג' פ\"ג דסנהדרין: \n",
+                    "<b>שכנגדו נשבע ונוטל</b>. ולא אמרי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם כמ\"ש הר\"ב במשנה ב' פ\"ח דב\"מ. כדי שלא יפקיעו ממנו ממון. שמי שהיה רוצה היה מלוה לו פרוטה ויתבע כל אשר לו ויהא מודה מקצת כמה שחייב. ויתחייב שבועה. ומתוך שאינו יכול לישבע יקח כל אשר לו בלא שבועה. לכך תקנו שישבע שכנגדו. משא\"כ התם שזה שאינו יכול לישבע לא מחמת שהוא חשוד. אלא עתה בתביעה זו אינו יכול לישבע מחמת המאורע לא הצריכו לישבע שכנגדו. תוס' דהכא [דף מ\"ז] ודב\"מ: \n",
+                    "<b>חזרה השבועה למקומה</b>. חזרה למחויב לה וישלם מה שתבעו בו בלי שבועה. לפי שהוא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע וכל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ואין לו על אותו שתבעו זולת חרם סתם. והלכה כרבי מאיר לא כר\"י דאמר יחלוקו. הרמב\"ם. ומ\"ש ר\"י אומר יחלוקו הכי מסקי בגמ' דר\"י הוא דאחר יחלוקו. [*והא דפסק כרבי מאיר לגבי ר\"י מבואר בראיות בספר הרי\"ף אבל הטור סי' ל\"ב כתב בשם רב האי והרא\"ש. שפסקו כר\"י דיחלוקו]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא שיאמר לו כתוב על פנקסי וכו'</b>. אלא בזמן שיש רגלים לדבר שבעל הבית מודה שא\"ל תן וכו'. רש\"י [דף מ\"ז]. וכתב הטור סימן צ\"א בשם הרא\"ש מדתנן על פנקסו. ולא קתני החנוני אומר לבעל הבית אתה אמרת וכו' לומר שאנו סומכין על מה שנמצא בפנקסו אע\"פ שהפועלים טוענים ברי והוא אינו טוען ברי. כיון שאמר שכך מצא בפנקסו. הרי הוא כברי. היכא דאיכא רגלים לדבר שצוה לו בעל הבית וכו' והוא כתב שנתן דהוה מלתא דשכיח ואזלינן בתר פנקסו. אבל בעלמא לא: \n",
+                    "<b>תן לבני וכו'</b>. ל' הר\"ן והא דקתני פועלים ובנים רבותא אשמועינן. דלא תימא [הא] דמחויב חנוני שבועה היינו כשהמחה פועלים אצלו שהוא צריך [לשלם נמי] לפועלים אבל היכא דאינו חייב לשלם אלא לחנוני בלבד. סלקא דעתך שיטול חנוני בלא שבועה קמ\"ל. ע\"כ. וכיון דבחד בבא מתניין ל\"ק דהוה זו ואין צריך לומר זו: \n",
+                    "<b>בסלע מעות</b>. כלומר בסלע שאתן לך תן להם מעות שיוכל הפועל להוציא אותם בפרוטרוט. ועיין במתני' דלקמן דתנן בדינר מעות. ובמשנה ו' פ\"ב דמעשר שני בסלע מעות. והרמב\"ם פט\"ז מהל' מלוה. והטור סי' צ\"א העתיקו תן לפועלי סלע: \n",
+                    "<b>והן נשבעין ונוטלין</b>. ולא הוה כאומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך [כדתנן במשנה ז' פרק בתרא דב\"ק דחייב לשלם] דהכא כיון דמפסיד בעל הבית סבירא ליה לת\"ק דתקנו רבנן שבועה שישבעו פועלים. הר\"ן: \n",
+                    "אמר בן ננס כיצד אלו ואלו באים וכו' [*כך העתיק הר\"ב וכן הגרסא בס\"א] עמ\"ש ריש פ\"ק דב\"מ: \n",
+                    "<b>כיצד אלו וכו'</b>. כיצד אלו ואלו באים לב\"ד לישבע שבועת שוא מביניהם דלית בהו דאינו משקר. רש\"י: \n",
+                    "<b>אלא הוא נוטל שלא בשבועה והן נוטלין שלא בשבועה</b>. כך הוא בכל הנוסחאות וכן העתיק הר\"ב אבל הר\"ן העתיק אלא הוא נוטל בשבועה. לפי שאין חיובו ברור והן נוטלין בלא שבועה. דהו\"ל [כמנה] הלויתני וא\"י אם פרעתיך: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ונתן לו</b>. פירוש שהגביהן לוקח והניח ברה\"ר. המגיד פרק כ' מהל' מכירה [*אבל להר\"ן דלקמן אין נראה שהגביהן הלוקח וכן נראה דעת הר\"ב]: \n",
+                    "<b>ישבע בע\"ה</b>. פי' הר\"ב כיון שהחנוני מודה שמכר. ואינו תובע ממנו אלא דמיהן. הר\"ן: \n",
+                    "<b>אמר ליה נתתים לך והולכתן לתוך ביתך</b>. פירוש חנוני טוען שמעשה שהיה כך היה שבא אליו בעל הבית ואין בידו דינר. ואמר לו תן לי בדינר פירות ועכשיו אביא לך את הדינר. ונתן לו את הפירות והוליכם לתוך ביתו ואח\"כ חזר אליו ופרע לו את הדינר. ובעל הבית טוען לא כי אלא קודם שנתתי הדינר לא לקחתי פירות מעולם. ולא נתתי לך הדינר אלא בשביל אלו הפירות שהן ברה\"ר. הר\"ן: \n",
+                    "<b>ישבע חנוני</b>. פירש הר\"ב הואיל והלוקח מודה במקח. וז\"ל הר\"ן משום דטענתיה דחנוני מעליא בהו טפי. לפי שלדבריו אין לבעל הבית שום דררא בפירות הללו. ובעה\"ב מודה לחנוני שהן שלו. אלא שנתן לו הדינר בשבילן: \n",
+                    "<b>אמר לשולחני וכו'</b>. הכא נמי שהמעות צבורין ומונחין ברשות הרבים. ומ\"ש הר\"ב צריכותא דאי איתמר בהא. בהא קאמרי וכו' אבל בחנוני שהוא עשוי ליתן הפירות קודם שיקח המעות משום דפירי עבידי דמרקבי וכיון דמרקבי לא משהי להו גמ' [דף מ\"ח]. והיינו טעמא דר\"י לא אמר בחנוני בההוא לישנא דאמר בשולחני. לפי שדרך החנוני להקיף אלא דהכא מודה החנוני שלא מכר בהקפה. הר\"ן והתוס' [דף מ\"ח ד\"ה ר' יהודה] וכתבו עוד התוס' דבסיפא לא מצי ר' יהודה למימר כל שהאיסר בידו וכו' לפי שלפעמים בעל הבית נותן איסר בפרוטות. והתם לא שייך למימר כל שהאיסר וכו' לפיכך תנא לישנא דליכא למטעי: \n",
+                    "<b>מעות</b>. פרוטות של נחושת. רש\"י. ולאו דוקא פרוטות. דהא רבי יהודה איסר קאמר. אלא כל מטבע של נחשת קאמר. ועיין בפירוש הר\"ב משנהו' פ\"ב דמעשר שני: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בשם שאמרו</b>. משנה היא במסכת כתובות פ\"ט [מ\"ז]. רש\"י. ועיי\"ש ועמ\"ש בריש פרקין בשם הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ומנכסי יתומים</b>. עמ\"ש במשנה ד' פ\"ו: \n",
+                    "<b>וכן היתומים</b>. פירש הר\"ב יתומים הנפרעים מן היתומים וכו' אבל מת לוה בחיי מלוה וכו' ואין אדם מוריש ממון שהוא חייב עליו שבועה וכו' ולא דמי למתני' ד' דחזרה שבועה למקומה. דפרשינן שהנתבע ישלם דהכא היינו טעמא דאמרינן כיון דתובע אינו יכול לישבע שיפסיד משום שאין כאן פשיעה לנתבע כלל אבל במתני' דלעיל כיון שהנתבע אינו יכול לישבע מפני פשיעתו ומדינא משלם ואינו בדין שיהא חוטא נשכר. כשאין התובעו יכול לישבע שיפטר. ואע\"פ שהתובע ג\"כ מפני חשדו אינו יכול לישבע אינו דומה שבועת התקנה בעלמא לשבועת התורה שמחייבתו לשלם. הר\"ן לעיל. ומ\"ש הר\"ב ואע\"פ שכן הדין. אם דיין אחד דן וכו' בגמ' [דף מ\"ח] משום דאיכא מאן דפליג אהאי דינא. הלכך אמרינן מאן דעבד ודן וכו' מאי דעבד עבד: \n",
+                    "<b>ושלא מצינו וכו' שובר על שטר זה</b>. רש\"י. ומסיים המגיד [פי\"ז מהל' מלוה] ושיהיה השטר בין שטרותיו פרועין דתרתי בעינן [כמ\"ש הר\"ב] בסוף פ\"ק דב\"מ: \n",
+                    "<b>רבי יוחנן בן ברוקה אומר אפי' נולד הבן וכו'</b>. כתב הר\"ב וכן הלכה. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו. ולפיכך נראה לי שאף בחבורו פרק י\"ז מהלכות מלוה [הלכה ה']. פוסק כוותיה. ואע\"פ שכתב אפי' היה היורש קטן המוטל בעריסה. ולא כתב אפי' נולד וכו'. ומשום כך כתב המגיד דכת\"ק פוסק וע\"כ לא פליגי ר' יוחנן ותנא קמא אלא בנולד אבל בקטן אפילו ת\"ק מודה. ע\"כ. אין נראה כן אלא דקטן מוטל בעריסה כקטן הנולד דמי: \n",
+                    "<b>רבן שמעון בן גמליאל אומר אם יש עדים שאמר האב וכו'</b>. ות\"ק סבר דאפ\"ה אין נוטלין אלא בשבועה. דשמא להשביע את בניו אמר כן כדי לאחשבינהו. תוס' [דף מ\"ח ע\"ב ד\"ה אם אמר] : \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואפוטרופסים</b>. פי' הר\"ב שנתעסקו וכו'. אבל אפוטרופסין של יתומים וכו' עיין במשנה ד' פרק ה' דגיטין: \n",
+                    "<b>חלקו השותפין והאריסין</b>. וה\"ה לשאר. שאם חלקו אינו יכול להשביען. הרי\"ף: \n",
+                    "<b>נתגלגלה לו שבועה ממקום אחר</b>. נתחייב לו כו' הל\"ל. וכן כתב הרמב\"ם בפרק ט' מהל' שותפין הלכה ז'. והטור סימן צ\"ג. אלא דתנא נקט לשון נופל על לשון מגלגלין עליו וכו': \n",
+                    "<b>והשביעית משמטת את השבועה</b>. כתב הר\"ב לאו אהנך שבועות דשותפין קאי וכו' אלא מלוה וכו'. כדכתיב (דברים ט\"ו) שמוט כל בעל משה ידו. רש\"י. ובגמ' [ד' מ\"ט] מנא הני מילי [דמשמט שבועה] דאמר קרא (שם) וזה דבר השמיטה ואפי' דבור משמטת. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכתב הר\"ן ואיכא למידק שבועת מודה מקצת דמלוה פשיטא דכיון דממון אין כאן. שבועה אין כאן. ונ\"ל דהכא כשתבע קודם שביעית. והודה במקצת וכפר במקצת. ואותו מקצת שכפר בו אין שביעית משמטתו. שכל ממון שכפר בו קודם שביעית אע\"פ שעברה עליו אינו משמט. והכי איתא בפירוש בירושלמי במסכת שביעית מלוה נעשה כפרנית אינה משמטת. וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ט מהל' שמיטה [הלכה ח']. ונמצא שאותו ממון שכפר בו לא נשמט בשביעית וסד\"א כיון שתבעו קודם שביעית והודה במקצת וכפר במקצת ותביעת אותו מקצת במקומה עומדת שלא נשמטה בשביעית ישבע עליה לאחר שביעית. קמ\"ל דשביעית משמטת שבועה כיון דהשמיטה אותו מקצת שהודה בו נמצא שאינו אלא כופר בכל. ואף השבועה שבאה מחמת אותו מקצת של הודאה נשמטה. שכיון שהממון נשמט. אף הדבור של שבועה שבא מכחו נשמט: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ארבעה שומרין הן וכו'</b>. כתב הר\"ב והמשנה הזאת מפורשת בהשוכר את הפועלים. ועמ\"ש שם. וז\"ל רש\"י והמשנה הזאת כבר שנויה בהשוכר את הפועלים כל כי האי גוונא. והאי דהדרה ותניה הכא משום דבעי למתני חיובי ופטורי דקרבן שבועה דידהו. תנא ברישא חיובי ופטורי דממון דידהו. לפי שקרבן השבועה בחיובי ופטורי תלוי בכך שאם נשבע על דבר שהיה מחויב עליו אם הודה. ובשבועתו פטר עצמו מלשלם. נמצא שכופרו ממון וחייב קרבן שבועת הפקדון *) [ומשלם קרן] וחומש ואשם. ואם נשבע על שקר. על חנם כגון שאם הודה לא היה משלם. אינו חייב קרבן שבועה. שלא כפרו ממון כדמפרש ואזיל אמר לשומר חנם וכו' עד פטור שאילו הודה לא היה משלם. נמצא שאין כאן כפירת ממון ופטור מקרבן שבועה. ע\"כ. [*ומ\"ש ואשם. לפום ריהטא כתב כן. ולא דק. דהיינו אשם והיינו קרבן. והנכון בעיני להגיה בדבריו. וכן צריך להיות וחייב קרבן שבועת הפקדון ומשלם קרן. וחומש. ואשם אלא שאף הר\"ן כתב כל' רש\"י ואעפ\"כ נראה בעיני להגיה כן בין בפירש\"י בין בדברי הר\"ן]: \n",
+                    "<b>והשואל משלם את הכל</b>. ויש עליו שבועה שאינו ברשותו. כמ\"ש בספ\"ו עיי\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>פטור</b>. כתב הר\"ב ואע\"פ שנשבע לשקר לא חייביה תורה קרבן שבועה וכו'. פירוש מה שחייב על פקדון. אבל משום בטוי קיי\"ל כמ\"ד בגמ' דחייב כמ\"ש הרמב\"ם בסוף פרקין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>משביעך אני</b>. עמ\"ש במשנה ב' פ\"ה: \n",
+                    "<b>היכן שורי אמר ליה אבד וכו' היכן שורי אמר ליה נגנב וכו'</b>. שנויה במשנה ז' ח' פ\"ט דב\"ק. וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ראה עדים שממשמשין ובאין</b>. כתב הר\"ב רבותא אשמעינן וכו' ובאו עדים שגנב וטבח ומכר וכו' וכן לשון רש\"י. דאילו אין כאן עדים על הגניבה מאן מחייבו אטביחה ומכירה. אע\"פ שיש עדים שטבח ומכר אי לאו דאיהו אודי שגנב. אימא דידיה טבח דידיה מכר ומ\"מ א\"צ שאלו העדים שמעידים על הטביחה ומכירה שהם עצמם הם שיעידו על הגניבה אלא אפי' אם אחרים הם וכדתנן בהדיא במ\"ב פ\"ז דב\"ק. ועיין בפירוש הר\"ב שם משנה ד': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אמר לו מת</b>. ושלא מחמת מלאכה. כדפירש הר\"ב בריש פרקין: \n",
+                    "<b>משביעך אני</b>. אע\"ג דלא פטר נפשיה במידי. משביעו לאמת דבריו. וכבר כתבתי במשנה ב' פ\"ה דכל שבועת הפקדון אינה שבועה שמחויב שישבע. אלא שאם השביע והיתה בכפירת ממון שיתחייב בו אילו הודה. חייבתו התורה בחומש ואשם. ואין נראה לפרש דמשביעו שכדבריו כן הוא. ושאין השור ברשותו. שהבהמה היא מכלל הדברים שאינם מצוים לקנות בשוק כדכתב הרמב\"ם בהדיא בריש פ\"ג מהלכות שאלה. ועל אותן דברים מחויב לישבע שאינו ברשותו אע\"פ שישלם כדלעיל סוף פרק ו' דשבועה שאינו ברשותו יכול לישבע ואין צריך שיאמר שכדבריו כן הוא. וא\"כ אכתי מתני' מאי קמ\"ל הא לא נשבע לשקר כלל. שהאמת הוא שאינו ברשותו. אלא ודאי ששבועה זו שכדבריו כן הוא לאמת דבריו בעלמא משביעהו ולא שמחוייב שישבעה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>זה הכלל כל המשנה מחובה לחובה וכו'.</b> בנ\"א וכן בירושלמי ל\"ג לזה הכלל קמא אבל הר\"ן העתיקו. ואפשר שהוא ל\"ג זה הכלל בתרא: ",
+                    "<b>זה הכלל כל הנשבע להקל על עצמו חייב.</b> הא נשבע שלא להקל. אלא שמשנה בין מחובה לחובה. בין מפטור לפטור. נעשה כנשבע להחמיר על עצמו ופטור: ",
+                    "<small>סליק מסכת שבועות</small> "
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה שבועות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה שבועות",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Shevuot",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Shevuot",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה שבועות, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Shevuot, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Pirkei Avot/English/Tosafot Yom Tov on Avot, trans. Dov Dukhovny, 2018.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Pirkei Avot/English/Tosafot Yom Tov on Avot, trans. Dov Dukhovny, 2018.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1c86f143b02af9d9f249ffb83005628b3731a096
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Pirkei Avot/English/Tosafot Yom Tov on Avot, trans. Dov Dukhovny, 2018.json	
@@ -0,0 +1,611 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Pirkei Avot",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org",
+    "versionTitle": "Tosafot Yom Tov on Avot, trans. Dov Dukhovny, 2018",
+    "status": "locked",
+    "license": "CC-BY",
+    "versionNotes": "",
+    "shortVersionTitle": "Dov Dukhovny, 2018",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "isBaseText": false,
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה אבות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": {
+        "Pirkei Avot, Introduction": [
+            "<b>Rambam</b> writes in his commentary to this mishna: <i>When Rabbi Yehudah HaNassi, the chief redactor of the Mishna, had covered all the laws a judge must know, he went on to tractate </i>Avot<i> for two reasons. First of all, to show that the accepted legal interpretations and traditions were genuine and well-established, and that they had been passed on from one group of scholars to another; and that, for this reason, one must honor and revere a Torah scholar, for the law has come down to and will now be decided by him, and he in his generation is just as his predecessors were in earlier generations. As the Sages said (Rosh HaShanah 2:10): “If we are going to cast doubt on the ruling of Rabban Gamliel’s court, we must likewise cast doubt on every court that has ever convened from the times of Moses until today!” And they likewise said (Rosh HaShana, 25a): “As Samuel was in his generation, so is Samson in his!”</i>",
+            "This will teach people the important lesson that they shouldn’t say, Why should we accept such-and-such a ruling, or the enactment of judge so-and-so? That is not how things work! For a judgment is not merely the opinion of a particular judge—it is in fact the judgment of G-d, who has commanded us to follow it, as per the verse “For judgment is G-d’s (Deuteronomy 1:17).” And all of this is part and parcel of that one law, which is the result of the tradition as it has been passed from scholar to scholar throughout the generations.",
+            "The second reason that Avot<i> immediately follows legal material is that Rabbi Yehudah HaNassi intended that this tractate contain the moral dicta of each of the Sages that we might learn proper behavior therefrom, and nobody is in greater need of this than the judges! For should one of the masses be a person of unrefined behavior he will hurt only himself and do no damage to the people as a whole, but a judge who is not humble and does not behave properly hurts both himself and others. For this reason, the first thing to be taken up in </i>Avot<i> is the proper behavior of judges (Avot 1:1): “Deliberate at length in your decisions!” A judge ought to behave in accordance with all of the dicta in </i>Avot<i>; he should, for instance, deliberate at length and not hasten to make his decisions, for there might be something afoot in the case; the Sages called such cases “suspicious cases” (Sanhedrin 32b). On the other hand, he shouldn’t delay when the case is a straightforward one, for this is called “painfully protracting the judgment” (Shabbat 33a). He should to thoroughly examine the witnesses and take care that he not let slip a stray word during the examination by which they might deduce how to go about accomplishing their goal in court. And one should not give legal guidance to one of the parties, as this would be “setting up the judges” (Avot 1:8). He should not do anything unbecoming his stature in the presence of the people, as they might then make light of him. He should not avoid people to the point that they cannot reach him when they need him, lest the pauper perish. He should not seek out leisure and pleasures, lest the truth perish. He should not be driven by desire.</i>",
+            "He continues at length concerning the proper behavior of judges, and concludes by saying: <i>Seeing as the judge is in need of these numerous dicta in order to behave properly, how truly fitting to place </i>Avot<i> after tractate </i>Sanhedrin<i> and the other tractates related to it! For </i>Avot <i>contains these dicta and also contains other teachings that lead one to abstain from the pleasures of this world, honor Torah and its scholars, and act in accordance with integrity and the fear of G-d.</i>",
+            "Rabbi Yehudah HaNassi called this tractate <i>Avot</i><sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">“Forefathers” or “fathers”.</i> because the wise are our fathers in the truest sense, as Elisha said of his master Eliyahu (Kings II 2:12), “My father! My father!” And disciples are likewise called sons, as in the verse (Isaiah 7:3) “And She’ar Yashuv your son.”<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">Sanhedrin 19b. Cf. also <b>Rambam</b>, Guide for the Perplexed, 1:7.</i>"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "MOSES RECEIVED THE TORAH AT SINAI. <b>Rav</b> explains “at Sinai” as really meaning “from the one who was revealed at Sinai,” i.e., G-d. And when G-d revealed Himself there, Moses received the Torah, down to its particulars and subtleties, and he did not bring forth any new laws himself, as per the Sifri that <b>Rashi</b> quotes in his Torah commentary to parashat Behar (Leviticus 25:1). To make this point, the mishna says “at Sinai.” This is not without purpose, as it points to the truth of the religion. “It is unique unto its mother”—that being the nation of Israel, who received it, “and it is the choicest of the one who birthed it”—the students, who are children of G-d.<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">Based on Song of Songs, 6:9.</i> Moses received everything, even the novel interpretations of a seasoned scholar, at Sinai, as per the verse (Deuteronomy 9:10), “And G-d gave me the two stone tablets, inscribed by the finger of the Lord, and (what was written) upon them was as all the things God had said to you on the mountain out of the fire on the day of assembly,” which the Sages expounded in Megillah 19b as follows: <i>This teaches that G-d showed Moses even the most subtle points of the Torah</i> [Heb. dikdukei Torah]<i> and of the Sofrim</i> [Heb. dikdukei Sofrim]<i>.</i><br>I explain in my introduction to the Mishna that the <i>dikdukei Sofrim</i> were indeed only “shown” to Moshe.<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">And not “given” or “taught” to him, which TYT understands to mean that Moses did not acquire that knowledge the same way he acquired the main body of the Torah but was given some kind of lesser familiarity with it.</i> As such, the word “received” here must refer only to the greater part of the material. In the introduction to his commentary on the Torah, <b>Ramban </b>similarly explains the word “created” in the phrase “fifty levels of understanding were created in the word” as referring to most but not all of those levels, as the fiftieth was not created.",
+                    "AND TRANSMITTED IT TO JOSHUA. All that he received, he transmitted to Joshua. But it cannot be said that G-d transmitted the Torah in its entirety to Moses, because not the entire Torah that G-d possessed was transmitted to him, as the fiftieth gate was not transmitted to him,<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">Transmission here is understood to mean giving all that one has.</i> as the Sages expounded (Rosh HaShanah 21b) on the verse (Psalms 8:6) “And you have made him only slightly less than the Lord.” Therefore, in speaking of Moses the mishnah says that he “received” it, i.e. whatever he could receive, he received at Sinai. Thus do the commentaries explain it.",
+                    "AND THE PROPHETS TRANSMITTED IT TO THE MEN OF THE GREAT ASSEMBLY. This is to point out that although not all the members of the Great Assembly were prophets, the entire Torah was transmitted to them as it was transmitted to their predecessors. From hereon, however, the generations waned and the entire Torah could not be transmitted to them; rather, each one received as much as he was able. Even so, what Torah he did acquire was part of the tradition, having passed sage from sage and going back to Moses at Sinai.",
+                    "THE GREAT ASSEMBLY. <b>Rav</b> writes that they were called this because they “returned the crown to its former glory… Jeremiah and Daniel came, and did not say ‘the mighty and awesome one’ (Yoma 69b).” Jeremiah said, “The great and mighty one, whose name is Lord of Hosts (Jeremiah 32:18)”, but did not say “awesome”. Daniel said, “The great and awesome one (Daniel 9:4 ),” but did not say “mighty.”",
+                    "THEY SAID THREE THINGS. <b>Rav </b>writes that of their many sayings, these three were the ones touching on the continuity of Torah. Later in Avot, 2:10, where the mishna also says “they said three things,” <b>Rav</b> offers as an alternate explanation that these were the dicta they constantly emphasized, as he writes on Avot 1:2.",
+                    "AND YOU SHOULD TRAIN [<i>lit</i>. stand them up] MANY STUDENTS. They used the word <i>ha`amidu</i>, whose root <i>`amad</i> means “to stand,” because from the time of Moses until the time of Rabban Gamliel the students would stand during their studies (Megillah 21a) [as <b>Rav</b> writes on Sotah 9:16], while the master would sit on a chair—so <b>Midrash Shmuel</b>, in the name of <b>R. Yosef ibn Nahamias</b>. While this is a good derivation of the term <i>ha`amidu</i>, it does not convey the thrust of the mishna, which is not that the students should stand or sit, but that they should study. So why doesn’t the mishna, in accordance with its primary intent, simply use the verb “teach”?<br>It seems that the mishna uses this verb, <i>ha`amidu</i>, to emphasize that one ought to stand them up on their feet to the point that they don’t falter, i.e. to stand them on their feet in truly understanding Torah. This is called “standing” and “enduring” [<i>kiyum</i>, related to Heb. <i>kam</i>, “arose”], just as the Rabbinic expression says of a lie that it “has no legs on which to stand,” and as the Poet says, “My feet had nearly faltered” (Psalms, 73:2). And it is because the mishna dictated that one train many students that it had to use <i>ha`amidu</i>, to emphasize that although one ought to train many students, their studies should still be such that they should stand upon their own feet and reach truth in their learning. Anything else cannot properly be called <i>ha`amadah</i>, training a student and standing him upon his feet; such students rather “lie in slumber” (Isaiah 56:10), in the sleep of foolishness.<br>The upshot of all this is that we do not fulfill this dictum unless we teach truth and righteousness and nothing else. Cf. my comments on mishna 6."
+                ],
+                [
+                    "THE WORLD STANDS. <b>Rav</b> understands this expression as “the world was only created for the purpose of.” <b>Midrash Shmuel</b> in his commentary to the last mishna in this chapter notes that he has found editions in which the text of our mishna has “for three things the world was created.”",
+                    "ON THE TORAH. <b>Rav</b>: <i>had Israel not accepted the Torah, the heavens and the earth would not have been created, as per the verse “If not for my covenant, etc.” </i>(Jeremiah 33:25). <b>Rav</b> was led to this interpretation because he was bothered by the superfluousness of “the sacrificial service, and acts of kindness” in the text, for both of these are commandments, the fulfillment of which is already included in “the Torah”; he therefore understood that <i>the Torah</i> must refer not to the Torah itself but to its acceptance. The verse in Jeremiah is now read as “if not for my covenant which you have accepted, I would not have established the day or the night, nor even the laws of the heavens and the earth.” See the mishna in Nedarim 3:11 for a similar interpretive turn.<br>The difficulty with this is that the mishna is using the expression “the world stands on three things” to convey the importance of doing those things, and in <b>Rav</b>’s reading <i>“</i>the Torah” refers not to anything that one ought to do but to a historical event, and is out of place here. It seems, therefore, that “the Torah” here refers to the study and learning of Torah as opposed to the act of following its laws. The verse in Jeremiah, then, reads “if not for the study of my covenant by day and night, etc,” as per the verse “You shall study it day and night” (Hosea 1:8).<br>The words “had Israel not accepted the Torah” do not appear in <b>Rashi</b>’s commentary, which simply reads: On the Torah, <i>as per the verse “If not for my covenant, etc.”</i>.",
+                    "AND ON THE SACRIFICIAL SERVICE. <b>Rav</b>: <i>the sacrificial service, as the tannaim taught in tractate Ta`anit</i>, “<i>if not for the shifts of priests offering sacrifices, etc.”</i> So also <b>Rashi</b>. They used the term <i>shaninu</i><sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">Lit. “we have learnt,” a term used to indicate a tannaitic as opposed to amoraic text.</i> loosely, however, for this text does not appear in a mishna or baraita, and is actually an amoraic memra in the Talmud, Ta`anit 27b: <i>Rabbi Yaakov bar Acha said in the name of Rav Assi etc.</i><br>To be precise, the language of that memra is “if not for the shifts of priests offering sacrifices, the heavens and earth would not continue to exist”, and as such we cannot deduce therefrom that it is for the sake of these shifts that the heavens and earth were created. Granted, now that the heavens and earth have been created their continued existence is through the shifts of priests, but perhaps the shifts would not have been sufficient reason to have brought them into existence; for it is a greater feat to create something ex nihilo than to continue the existence of that which has already been created. So how does this memra show that the sacrificial service is so essential that the world was created and brought into being on account of it?<br>This memra also appears in Megillah 31b, and the passage there reads as follows: <i>It was said: Rabbi Ami said, if not for the shifts of priests offering sacrifices, the heavens and the earth would not continue to exist, as per the verse “If not for my covenant, I would not have established the day or night, nor even the laws of the heavens and the earth (Jeremiah 33:25)”</i>, <i>and the verse</i> “<i>And he said, Lord, G-d, how can I know that I will inherit it? (Genesis 15:8)”</i>. <i>Our father Abraham said, Master of the world! Perhaps, G-d forbid, Israel will sin before you, and you will do to them as you did to the generation of the flood and the generation of the dispersion? G-d said to him, I shall not. Abraham said, “how can I know (Genesis 15:8)?” G-d said, “Take for me three calves, etc. (Genesis 15:9).”</i><sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">The “covenant made between the pieces,” which itself was a sacrifice, is understood to represent all sacrificial service.</i> This passage understands the “covenant” in Jeremiah as referring to the “covenant made between the pieces” in Genesis 15, and therefore the verse reads “If not for my covenant, i.e. the covenant made between the pieces…” And the end of the verse says “I would not have established,” so the sacrificial service must be sufficient reason for the establishment and creation of the world.<br>Should one object that this is all very well for as long as the Temple is standing, but what of when is has been destroyed? One answer is that it was the period of the Temple’s existence that G-d foresaw and which itself sufficed for him to create the world. Additionally, the passage there concludes: <i>Abraham said, Master of the world! This is all very well for as long as the Temple is standing. What will be with them when the Temple is no longer standing? G-d said to him, I have already arranged the passages dealing with sacrificial law for them. Whenever they read these passages, I will consider it as if they had brought the sacrifices before me and I will forgive all their sins</i>. <b>Rashi</b>’s commentary on Ta`anit ad loc., however, says, “This is a corrupted passage, for how do they see this?”"
+                ],
+                [
+                    "THE MAN [Heb. <i>ish</i>] OF SOCHO. He was the lord of a place called Socho. <i>Ish</i> here means “lord,” as in the mishna (Yoma 1:3) “<i>Ishi</i>, High Priest!” <b>Rav</b>, in his commentary there, explains <i>Ishi</i> as “my lord.” [*Cf. the mishna in Challah 4:10, s.v. <i>Ish Teko`a</i>.]",
+                    "BE NOT LIKE SERVANTS SERVING THE MASTER FOR PAY. <b>Rav</b>: <i>rather, out of love alone</i>. In other words, the mishna enjoins that the service be out of love alone, for this is the truest kind of service. It does not mean to say, however, that that service for pay is forbidden, as in either case he is serving G-d; for this reason our perfect Torah did not see unfit to mention rewards and punishments. One who serves in the hopes of earning reward or avoiding pain is simply not on the level of the one who serves out of love alone, whose service has no secondary intention whatsoever.<br>And the tanna wished to enjoin us to be among those who serve out of love alone, but not to exclude one who serves in the hopes of earning reward from the category of those who serve! This is not the case, as the Sages say in Bava Batra 10b: <i>One who says, “I give this </i>sela<i> to charity that my son should live!” or “...that I should have a share in the world to come!” is perfectly righteous.</i> Furthermore, if one takes the opposite position, one cuts the very legs out from under the nation of Israel!<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\">In rabbinic literature, in order to avoid making a damning or frightening statement about some party, one refers to said party by a name that usually denotes its opposite. Here, in order to avoid saying “one cuts the legs out from under Israel” in Hebrew, the author actually writes “one cuts the legs out from under the haters of Israel.” Cf. Sanhedrin 106a.</i> For “where is the weigher, where is the counter” (Isaiah 33:18) who shall say that so-and-so is one who truly serves out of love alone?<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\">This is a societal problem, for Jewish law prescribes respect and reverence for those who are considered servants of G-d. Once only those who serve out of love alone are considered servants of God, it is impossible to determine who is and isn’t such a one, and the category has lost any legal or cultural relevance. </i> And can it be good in G-d’s eyes that anyone who serves Him with the intent that the rewards promised by the Torah itself be fulfilled—that same Torah which has been communicated to us from His mouth—that such a one not receive his good lot on account of this? It pleases not their Master that people should say thus!<br>Rabbi Yehudah HaNassi says as much in Avot 2:1: <i>Consider the loss incurred in doing a mitzvah against the reward for doing it</i>, per my explanation there. Similarly, in 2:16: <i>And you have a faithful taskmaster, who shall pay your wages</i>. Cf. what I’ve written there on <i>And you should know what reward awaits the righteous in the future</i>. And we further see that there can be nothing wrong with this from the story of Azariah the brother of Simon, related in the mishna in Zevachim 1:2.<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\">Azariah provided for his brother Simon in order that he should have a portion of the reward for Simon’s Torah studies.</i><br>As mentioned above, the tanna of our mishna does not prohibit this, and I say that his own words prove it, which he chose with care in order that we shouldn’t misunderstand them. For why would he say “be not like servants serving the master for pay” when he could simply have said “do not serve for pay,” which would have gotten the point across to his students more succinctly? By saying “be not like servants who serve the master for pay” he taught that even those who serve for pay are servants at any rate, just that one should not be like them but greater than they, and should serve out of love alone.<br>I saw that our master <b>Maharal,</b> in his commentary on Avot, <i>Derech Chaim</i>, deals with the question of why the mishna continues and says “but rather be like servants who serve the master without thought of pay” and doesn’t simply stop at “be not like servants serving the master for pay”. He writes that had the tanna said only “be not like servants serving the master for pay” the implication would have been that he prohibits being like servants serving the master for pay, while in fact there is no such prohibition and one who does so is even completely righteous. He means only that there is a level and grade above that one, which is serving out of love alone. It is for this reason that he goes back and explicitly says “rather, be like servants etc.”, to explain that he means only that one should aspire to be a servant serving without thought of pay. All this is the opinion of <b>Maharal</b>.<br>Now you can see how this tanna has, in his wisdom and perfection, very cleverly worded his teaching. For with the first phrase he taught that one should not deny the value of those who serve for pay and that they are still called servants, and he then further clarified this by saying “rather be etc.”, i.e. I mean only that you should rather be thus, but not that it is forbidden to serve for pay; the main point is to show you the utmost level of perfection, in which you should be serving out of love alone, not to prohibit the other kind of service.<br>At this point, there is certainly no way to misunderstand the words of the tanna the way Tzadok and Baitos did, who claimed that he meant to say that there is no pay to be received at all, as <b>Rav</b> mentions in his commentary to mishna 11. Still, he should have made it completely clear to the point that whosever was listening would have understood this.<br>[*I saw that the <b>Tosafot</b> in Rosh HaShana, at the beginning of page 4a, write that our mishna discusses the case of gentiles, who tend to regret the good deed they have done if they are not rewarded for it. I find this quite odd—can it be that the tanna has decided to discuss idolaters? All the more so in tractate Avot, which collects the dicta the Sages constantly emphasized, at least according to one opinion mentioned by <b>Rav</b> above in mishna 2. And certainly Rabbi Yehudah HaNassi shouldn’t have set it down in the mishna, if these words are only concerning idolaters!<br>But I was put at ease when I saw their words in Pesachim, at the top of 8b, where they write that our mishna is discussing a case of one who will have anguish and regret over the charity he has given if whatever good thing he is hoping for doesn’t come to pass, but one who has no anguish and regret is completely righteous, and the Talmud in Rosh HaShana 4a and Bava Batra 10b seems to say as much. Accordingly, when the <b>Tosafot</b> say our mishna is discussing an idolater, they mean that simply as an example of someone who regrets having done a good deed, as the Talmud there says. But our mishna is discussing a Jew having this regret. And what they mean to say is that our mishna is discussing the case of, for example, an idolater, etc., which is to say a Jew who regrets it, just like the average idolater who regrets it.]",
+                    "PAY [Heb. <i>p’ras</i>]. <b>Rav</b>: <i>this </i>[p’ras] <i>is what one gives someone who has served him, but whom he is not legally obligated to pay anything</i>, and by this he means to distinguish <i>p’ras</i> from <i>sachar</i>, for <i>sachar</i> is what one must pay by law. So also <b>Rambam</b>.",
+                    "WITHOUT THOUGHT OF RECEIVING PAY. A different version of our mishna has the text “intending not to receive pay”. I cannot understand that version, for it is impossible that one should serve only on condition that he not receive pay, for the implication is that should he receive pay, he will not serve. <b>Midrash Shmuel</b> writes that the case in the first version is one who serves without declaring that he is doing so specificaly to receive pay; he is still aware that the pay will come, and does have hopes of reward. On the other hand, one who serves intending not to receive pay is one who explicitly serves not in order to receive pay but out of love alone. While this is improves matters exegetically, it doesn’t fit the language of that other version well.<br>As for his criticism of the first version, that even one who serves out of love alone still knows that the reward will eventually come, I would not call such a one someone who serves out of love; in fact, he is the archetypal servant who serves for reward! One who serves out of love alone is he who constantly finds his service insufficient and, because of his great love of G-d, feels that he has not served properly. As Hillel says in mishna 14, “And I for myself, what am I?”, according to <b>Rav</b>'s commentary ad loc.<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\"><b>Rav</b> there: <i>even if I have accrued merit for myself, what is this merit and what is it worth when considered against what I am truly obligated to do</i>? </i> Not only does he hold no anticipation of reward, he fears for his soul lest he sin by falling short in his service, which is what the tanna intends by his last words, “and the fear of heaven should be upon you”, as I will explain.<br>This was the way of the patriarchs. Although our father Abraham was promised seed he afterwards said, “and I remain childless” (Genesis 15:2).<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\">The author is most likely recalling <b>Ramban</b>’s commentary on that verse, which points out that although Abraham had already been promised offspring, he feared that his sins might have annulled the promise.</i> This is why G-d was called “the fear of Isaac” (Genesis 31: 42),<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\">I.e., the one before whom Isaac feared the consequences of his sins.</i> and Jacob likewise feared that perhaps he had been sullied by sin.<sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\">As per the Talmud’s exegesis in Berachot 4a on Genesis 32:8.</i> This is the portion and these are the thoughts of the servants of G-d who serve out of love alone; there is no anticipation of reward whatsoever. And so the version before us is correct—so it seems to me.",
+                    "AND THE FEAR OF HEAVEN SHOULD BE UPON YOU. <b>Rav</b>: <i>one who serves out of fear will take care not to transgress a negative commandment</i>. So also <b>Rambam</b>. But according to what I wrote above, this is a part of service out of love.<sup class=\"footnote-marker\">15</sup><i class=\"footnote\">Tosafot Yom Tov writes above that one who serves out of love is always afraid that he has not served properly.</i><br>The euphemism “heaven” for “G-d” is to indicate that this fear should not be a fear of punishment, which would yield a superficial kind of service with a hint of personal interest. The “fear” referred to here is awe of His greatness, and this is conveyed by the use of “heaven” because the heavens are where His greatness can be seen, i.e. in the creations of the heavens and all their hosts and ceaseless motions—so it seems to me."
+                ],
+                [
+                    "YOSSI BEN YO`EZER. <b>Rav</b>: <i>all of the tannaim menioned in this chapter are pairs—so-and-so and so-and-so received the tradition from so-and-so and so-and-so—the first one in the pair was the Nassi</i><sup class=\"footnote-marker\">16</sup><i class=\"footnote\">The supervisor of the Sanhedrin and leader of the Jews recognized by the Roman government.</i><i> and the second was the Av Beit Din</i><sup class=\"footnote-marker\">17</sup><i class=\"footnote\">The highest-ranking member of the Sanhedrin.</i>, per the mishna in Chagiga 2:2.<br><b>Tosafot</b>, commenting on the Talmud ad loc. (s.v. <i>Yossi</i>), write in the name of the Jerusalem Talmud that the period of Yossi ben Yo`ezer and Yossi ben Yochanan saw the first unresolved legal dispute in Israel. Based on this, I say that no pairs preceding them are mentioned because there was one head in each generation and he had no competing peer, whereas starting with them the “rope was unraveled” and there were two leaders.<br>Even so the Torah of each was authentic, as they had each received the tradition, and the disputes arose only concerning decisions that depended on reasoning or that had to be resolved through one of the thirteen rules of interpretation,<sup class=\"footnote-marker\">18</sup><i class=\"footnote\">The thirteen rules of R. Yishmael found at the beginning of the Sifra.</i> as <b>Rambam</b> writes at length in his introuction to the Mishna.",
+                    "RECEIVED THE TRADITION FROM THEM. <b>Ramah</b> explains “them” as referring to Simon and Antigonos. <b>R. Yosef ibn Nahmias</b>, quoted in <b>Midrash Shmuel</b>, writes that they first studied under Simon the Righteous, who died before they had completed their studies; they then went and studied under Antigonos, who held the post of Simon the Righteous until his death. They in turn filled his position.<br>But what <b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>R. Yehuda Lerma</b>, that it was actually their contemporaries who “received the tradition from them,” and that this is how one might read each instance of “receiving” in this chapter—this seems quite dubious. For even though there is some slight support for this reading from the fact that the mishna does not explicitly say “they received the tradition from Simon and Antigonos” the way it says earlier of Antigonos that he “received the tradition from Simon,” on the whole this interpretation is quite unlikely.<br>First of all, it would be strange to mention that others received the tradition from them while not mentioning that they received the tradition themselves. Secondly, the tanna’s main point in mentioning the tradition is to show that the chain of tradition starts at Sinai and passes from scholar to scholar down to this author, whose work is a compilation of their dicta. And there are versions that have “from him” in the text. <b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of the <b>Rashbatz</b> that this version is the most accurate, provided its authenticity can be established.",
+                    "AND SEAT YOURSELF IN THE DUST AT THEIR FEET. <b>Rav</b> writes, in the alternate explanation he offers: <i>that you should sit on the earth at their feet, as their custom was that the master would sit on a bench and the students would sit at his feet on the ground.</i> This does not contradict his comments on the mishna in Sotah 9:15 that until the death of Rabban Gamliel they would study Torah standing,<sup class=\"footnote-marker\">19</sup><i class=\"footnote\">Rabban Gamliel came much later, as is clear from later in this chapter.</i> for here the mishna simply means to say that if they chose to sit, the custom was that the master would sit on a bench and the students would sit on the earth at his feet. Neither does the mishna in Sotah mean that it was forbidden for them to sit and that they would only study standing, only that there was great vigor then and that they would learn while standing in honor of the Torah. And the mishna here delineates what the custom was should it happen that they would sit, as for instance when they spent long hours in the study hall.<br>Or, alternatively, we can answer using Rava’s approach to the contradiction between the verse “And I sat on the mountain” (Deut. 9:9) and the verse “And I stood on the mountain” (Deut. 10:10) in Megillah 21a. Rava there explains that for things that were easier to grasp, Moses would stand, and for things that were harder to grasp, Moses would sit. And these students are certainly no better than Moses learning from the Almighty.",
+                    "THIRSTILY. <b>Rav</b>: <i>like a thirsty man drinking to sate himself, not like a sated man who has no desire for food and turns down even delicacies and sweets.</i> So also <b>Rashi</b>. It seems that their version read <i>ketzamei</i>, “like a thirsty man,” with a <i>kaf</i>,<sup class=\"footnote-marker\">20</sup><i class=\"footnote\">Meaning “like a thirsty man,” as opposed to <i>betzama</i>, with a <i>beit</i>, which would mean “with thirst.” The words <i>tzama</i>, “thirst,” and <i>tzamei</i>, “thirsty man, one who is thirsting” have the same consonontal spelling: צמא. As the texts were all written without vowels, the word is ambiguous without a prefix. If the prefix is <i>beit</i>, which is adverbial and would mean “with” in this case, the word is בצמא and must be vocalized <i>betzama</i>, “with thirst.” If the prefix is <i>kaf</i>, which means “like,” then the word is כצמא and must be vocalized <i>ketzamei</i>, “as a thirsty man.” The confusion among the texts arose because of the similarity of the letters <i>beit ב</i> and <i>kaf כ</i>.</i> and in fact <b>Midrash Shmuel</b> quotes <b>R. Yosef ibn Nahmias</b> saying: <i>in a Jerusalemite edition of the entire Mishna the text reads </i>ketzamei<i> with a </i>kaf<i>; both versions mean the same thing: that you should drink up their words with the same desire a thirsty man has to drink water</i>."
+                ],
+                [
+                    "THEY WERE SPEAKING OF A MAN’S OWN WIFE. These are the words of Yossi ben Yochanan. For the dictum attributed to him was what he constantly emphasized, but he had learned it from his teachers,<sup class=\"footnote-marker\">21</sup><i class=\"footnote\">And thus he could note that “they,” i.e. his teachers, whom he was quoting, were speaking of a man’s own wife. </i> for all the dicta in this tractate are traditions going back to Sinai, as <b>Rav</b> writes at the beginning of this chapter. This is why <b>Rav</b> explains that the phrase “the Sages, basing themselves on this, said” was added by Rabbi Yehudah HaNassi,<sup class=\"footnote-marker\">22</sup><i class=\"footnote\">Who came after R. Yossi ben Yochanan, and was commenting on the whole of the dictum, which was attributed to him.</i> but does not say so about this phrase.<sup class=\"footnote-marker\">23</sup><i class=\"footnote\">Which he must have understood as the words of R. Yossi ben Yochanan himself.</i><br><b>Midrash Shmuel</b> writes that Rabbi Yehudah HaNassi was the one who said “they were speaking of a man’s own wife,” and cites <b>Rabbenu Ephraim</b> as agreeing. He also writes that “the Sages said based on this” is something that sages coming after him added. We do find in Sotah 9:15 that the sages after Rabbi Yehudah HaNassi added to the mishna, for it says there “from the death of Rabbi Yehudah HaNassi onwards, etc.” What I find difficult with this is the words “they were speaking,” for were it Rabbi Yehudah HaNassi who was commenting on Rabbi Yossi ben Yochanan, he should have used the singular, “he was speaking,” and not the plural.",
+                    "ALL THE MORE SO CONCERNING ANOTHER MAN’S WIFE. Because of what people will suspect. So <b>Rashi</b>, according to <b>Rav</b>’s second explanation of “they were speaking of a man’s own wife”.<sup class=\"footnote-marker\">24</sup><i class=\"footnote\"><b>Rav</b>’s second explanation understands “a man’s own wife” as referring to his wife when she is premitted him, i.e. not menstruating. The concern then is that one not spend so much time speaking to her as to be considered abandoning Torah study, not that one might commit a sexual transgression. If so, the concern over “another man’s wife” should be of a similar nature, i.e. not a sexual transgression, but gossip.</i>",
+                    "WHENEVER ONE SPENDS TOO MUCH TIME SPEAKING WITH A WOMAN HE BRINGS EVIL UPON HIMSELF. <b>Midrash Shmuel</b>: <i>“Whenever,” whether she be menstruating or not, one should not speak with her excessively. If she is menstruating, speaking to her causes him to desire her and the desire translates into deed, and there is no greater evil one can bring upon himself than this. If she is not menstruating, then better to use the time one spends idling in idle talk to engage in Torah study. This is what they meant by </i>and he abandons Torah study<i>, when one spends too much time speaking to his wife even when she is not menstruating.</i> This is what <b>Rav</b> means when he writes that <i>from the words of the mishna it seems they meant even when his wife is not menstruating</i>. And <b>Rashi</b>, when he writes that the mishna means even when his wife is not menstruating, concludes <i>because he abandons Torah study</i>.<sup class=\"footnote-marker\">25</sup><i class=\"footnote\"><b> Rashi</b>, as well as <b>Rav</b> (in his second explanation) and <b>Midrash Shmuel</b>, read the mishna as discussing a man’s wife even when she is not menstruating, and the problem with excessive speech as abandoning Torah study during the time of that speech itself. It is therefore essential that they read “whenever” in the text of the mishna, which will then read as “whenever one does this, he is unnecessarily desisting from Torah study.” The author will adduce a variant reading which will challenge this.</i><br>But I was brought a copy of the Mishna from the Land of Israel, containing the sections Zera`im, Kodashim, Taharot, and this tractate, and the text there had been corrected to read <i>one who spends too much time speaking with a woman</i>.<sup class=\"footnote-marker\">26</sup><i class=\"footnote\">This makes the above interpretations more difficut, beause according to this variant it is not during the time one spends speaking to the woman that one abandons Torah study. Rather, one who does so will eventually abandon Torah study altogether.</i>"
+                ],
+                [
+                    "ACQUIRE A COLLEAGUE [Heb. <i>chaver</i>] (or FRIEND). <b>Rav</b>: <i>even if you must purchase him at great cost and spend exhorbitant sums to acquire his friendship. But one cannot say of a teacher of Torah “acquire a teacher,” for the teacher must teach without charge.</i> He was not sufficiently careful with what he wrote, for if he understood <i>chaver</i> to mean a colleague for Torah study—as would seem from his writing “but one cannot say of a teacher of Torah…”—then he shouldn’t have written “to acquire his friendship,” but “to acquire him as a colleague.” What happened is that <b>Rav</b> copied the first sentence from <b>Rambam</b>, who did not understand <i>chaver</i> as a colleague for Torah study, for he writes: <i>“Acquire a</i> chaver<i>”—the mishna uses the language of acquisition… because a person most acquire a friend who will help him in properly arranging all of his affairs, as the Sages said </i>(Ta`anit 23a)<i>, “friendship or death!” … And one should make efforts… to win his friendship…<br></i><b>Midrash Shmuel</b> reports that <b>R. Yehuda Lerma</b> asked why the mishna does not enjoin one to acquire students, considering that the Sages said (Ta’anit 7a): <i>I have learned much from my teachers… and from my students most of all!</i> He explained this by noting that a student’s sole desire is to learn. Students therefore study only where their hearts desire and under the teachers from whom they feel they will gain the most. So if a person cannot find anyone who wishes to study under him, the tanna does not enjoin him to. Our master, <b>Maharal</b>, writes in <i>Derech Chaim</i> that the mishna does not say “acquire a student for yourself” because it isn’t proper for a person to appoint himself a master and create honor for himself by saying “come study under me,” as people do in these lands.<sup class=\"footnote-marker\">27</sup><i class=\"footnote\">I.e., around Prague, where the Maharal was the Chief Rabbi.</i><br>Although what they say is certainly true, I don’t think the question is a good one to begin with,because this tanna’s ancient predecessors, the men of the Great Assembly, had already preceeded him in this when they said “train many students” (Avot 1:1). Now they had in mind only students interested in the teacher in question, as it is impossible to train a student against his will, and they likewise didn’t have in mind a teacher unqualified to train students, for they said <i>ha`amidu</i>, which means to stand them on their feet in truly understanding Torah, as I wrote there, and only one actually possessing truth could do this. They certainly were not speaking of arrogant individuals trying to rise to positions of power, declaring that they will rule and be powerful leaders of the people and make great academies of students, for all of their words here are words of righteousness and humility. But they did enjoin someone who is able to train many students to do so.<br>This is similar to the passage (Avodah Zarah 19b): <i>“And numerous are her slain” </i>(Proverbs 7:26)<i>—this refers to a student who has matured to the point of deciding legal questions and does not do so</i>. But one who has not arrived at that point and lords himself over others as mentioned earlier is included in “she has felled many dead” (Proverbs 7:26; Talmud ibid.). And if this is true of an inept legal decision, which usually only has consequences for the moment and only happens periodically and with relatively few people, all the more so in the case of a teacher who instructs numerous students every day, especially as the students then absorb the erroneous material for good. Of him it is most certainly said “she has felled many dead.”<br>And there is nothing objectionable about phrasing their teaching as “train many students,” with no added specifications of quality about student or teacher, for this and cases like this are an example of the verse: <i>Straight are the ways of G-d; the righteous walk in them and sinners stumble over them </i>(Hosea 14:10).<sup class=\"footnote-marker\">28</sup><i class=\"footnote\">I.e., righteous people will understand on their own that the teacher and student must possess certain requisite qualities.</i><br>What <b>Rav</b> writes, that the teacher must teach without charge, is clear from Nedarim, 4:3. And although it is evident from that very mishna that one may, in fact, charge for teaching just Bible verses,<sup class=\"footnote-marker\">29</sup><i class=\"footnote\">See the <b>Rav</b> ad loc., s.v. <i>But not</i>.</i> the tanna was mainly enjoining one to get a teacher of Mishna and Talmud for himself, because while it is good to learn Bible verses, it is not always the most commendable thing, as the Talmud says in Bava Metzia, 33a."
+                ],
+                [
+                    "DISTANCE YOURSELF [Heb. <i>harchek</i>] FROM A BAD [Heb. <i>ra</i>] NEIGHBOR, AND DO NOT KEEP COMPANY [Heb. <i>titchaber</i>] WITH A WICKED PERSON [Heb. <i>rasha</i>]. The mishna says to “distance yourself” from a bad neighbor because a neighbor lives close by, whereas one need not distance oneself from an evil person who is not a neighbor, as it is sufficient not to keep his company.<br>The mishna uses <i>ra</i>, “bad”, to describe the neighbour, whereas the one who is not a neighbor is called <i>rasha</i>, “wicked”, even though both of them are <i>resha`im</i>, because having a <i>rasha</i> as a neighbor brings a person much <i>ra`ah</i>, harm, and his presence does great damage, but a <i>rasha</i> who does not live close by, though he be wicked in the eyes of Heaven, might cause no harm to a person unless he keeps his company—so <b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>R. Yosef ibn Shoshan the Pious</b>.<br>He also writes that <b>R. Yehuda Lerma</b> asks why the mishna uses the verb <i>harchek</i>, which is in binyan hif`il,<sup class=\"footnote-marker\">30</sup><i class=\"footnote\">A verb form in Hebrew, usually with the causative sense. If it is causitive here it is a transitive verb meaning “to distance another.”</i> and not <i>hitrachek</i>, which is in binyan hitpa``el,<sup class=\"footnote-marker\">31</sup><i class=\"footnote\">A verb form in Hebrew, usually with the reflexive sense. It would mean “to distance oneself,” and would seem to be more appropriate here.</i> and answers that should someone new come to the neighborhood and make his residence near that bad neighbor whom he doesn’t know, one ought to distance and warn the newcomer about his neighbor.<br>I feel that the tanna uses both the verbs <i>harchek</i> and <i>titchaber</i> the way they are used in the Bible. For while <i>hitrachek</i>, which is in hitpa``el, never appears in the Bible, <i>harchek</i> in hif`il appears in “Keep your path distant [Heb. <i>harchek</i>] from her” (Proverbs 5:8). <i>Hitchaber</i>, in hitpa``el, appears in “On account of your joining [Heb. <i>behitchabercha</i>] with Ahaziahu, G-d will destoy what you have made” (2 Chronicles 20:37). Echoing this verse, the tanna then concludes <i>and don’t despair, because punishment will come.</i><sup class=\"footnote-marker\">32</sup><i class=\"footnote\">The verse in Chronicles reads in full: <i>Eliezer son of Dodavahu of Mareshah prophesied against Jehoshaphat, saying, “On account of your joining with Ahaziah, G-d will destroy what you have made.” The ships were wrecked and were not able to set sail to trade.</i> The tanna puts together the two parts of the mishna on the basis of the verse: do not join with an evil person (“on account of your joining…”), and don’t despair, because punishment will come (“the ships were wrecked…”) It is possible that the author is understanding the mishna as saying: do not join with an evil person, and, should you do so, don’t despair—i.e., you won’t have to wait long—because punishment will come. In this case, the parallel to the verse in Chronicles is exact.</i>",
+                    "AND DON’T DESPAIR [Heb. <i>titya’esh</i>], BECAUSE PUNISHMENT WILL COME. The mishna does not say that one should worry about being punished, for it is a shameful thing for one to worry about being punished. Rather, he should not despair of punishment<sup class=\"footnote-marker\">33</sup><i class=\"footnote\">I.e. one should not think it won’t come.</i> as Haman did, who relied on his great wealth, and whose great successes were, in the blink of an eye, entirely overturned. This is what the word <i>titya’esh</i> means—<b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>."
+                ],
+                [
+                    "DO NOT ACT [lit. “make yourself”] LIKE `<i>ORCHEI DAYANIM</i>. <b>Rav</b>: <i>like those people who put together and present the arguments of the litigants before the judges, as one is forbidden to offer legal advice of the type “do such-and-such in order to secure the judgment.” </i>It seems from the beginning of his comment that he understands `<i>orchei dayanim</i> as themseles presenting these arguments before the judges, and this is indeed how <b>Rashi</b> explains a passage in Sotah 47b, commenting on the term “whisperers of whispers”: <i>they whisper back and forth with the judges, finding them a legal opening to rule in favor of one party and against another</i>. And so <b>Rashi</b> on page Ketubot 52b (s.v. <i>Ke`orchei hadayanim</i>).<br>But from the end of <b>Rav</b>’s comment it is clear that even at the beginning, where he writes “who put together and present the arguments of the litigants before the judges,” he does not mean that they themselves argue these points before the judges, but that in revealing these arguments to the litigant and saying “do such-and-such” it is as though they themselves were arguing before the judges. And this is how <b>Rashi</b> explains it in his commentary here and on Shabbat 139a (s.v. <i>‘Orchei hadayanim</i>).<br>Now <b>Rambam</b> writes: <i>“`Orchei hadayanim”—these are individuals who study legal arguments so that people should be familiar with them. They write textbooks in question-and-answer format: “When the judge says such-and-such, answer such and such,” and “when the opposing party says such-and-such, your answer should be such-and-such,” as if the litigants are before them and they are presenting </i>[Heb. <i>`orchei</i>] <i>the arguments. This is why they are called </i>`orchei hadayanim<i>, for it is as if they have presented </i>[Heb. <i>`archu</i>]<i> the arguments before them</i>. According to this reading, the word <i>`orchei</i>, “those who present,” has a hidden object, for it really means “those who present arguments before the judges.”<sup class=\"footnote-marker\">34</sup><i class=\"footnote\">Some clarification is in order. The phrase <i>`orchei hadayanim</i> is in what is known as the construct state, a feature of Hebrew grammar in which two words <i>x y</i> are read as “the x of y.” Accordingly, <i>`orchei hadayanim</i> should be read as “the `<i>orchim</i> (non-construct plural of the singular `<i>orech</i>) of the <i>dayanim</i>.” Two interpretive questions present themselves: how to understand <i>`orchim</i>, and how to understand the sense in which these <i>`orchim</i> are “of” the <i>dayanim</i>. <b>Rashi</b> in the first approach quoted by the author understands <i>`orchim</i> as a noun meaning “laywers,” more or less, and they are “of” the <i>dayanim</i>, judges, in the sense that they stand before them. The phrase then reads “lawyers arguing before judges.” <b>Rashi</b> and <b>Rav</b> in the second approach quoted by the author differ from the first approach only in that they do not see the <i>`orchei hadayanim</i> as actually present in the courtroom. In what sense, then, are they “of the judges?” To answer this, the author explains that it is as if they have actually presented the arguments before the judges, and for this reason they are called “lawyers arguing before the judges.” <b>Rambam</b> quoted in the third approach sees <i>`orchei</i> as a participle meaning “presenting.” The Hebrew verb here is strictly transitive and as such the participle requires an object, which the <b>Rambam</b> explains as “legal arguments.” The author notes that this object must be supplied by the reader and is therefore a “hidden object,” i.e. not present in the actual phrase <i>`orchei hadayanim</i>, which is now read as “[those who are] presenting (the arguments) before the judges.” </i><br><b>Lev Avot</b> writes that he heard the following explanation: it is as if he has arranged [Heb. <i>`arach</i>] the judges themselves, for when the judges rule in one party’s favor it is because he has presented that party’s arguments, in which sense he has set up [Heb. <i>`arach</i>] the judges to issue this ruling.<sup class=\"footnote-marker\">35</sup><i class=\"footnote\">I have been translating the verb <i>`arach</i> thusfar as “present.” Although it has the literal meaning “to arrange,” the equivalent English idiom has the lawyers “presenting arguments” rather than “arranging arguments.” The approach of <b>Lev Avot</b> takes the construct <i>`orchei hadayanim</i> to mean “those who arrange the judges” (see above note) or, in more idiomatic English, those who “set up” the judges.</i><br><b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>R. Matityah HaYitzhari</b>: <i>the mishna is certainly not discussing one who aids the litigant in presenting deceitful arguments, for such a one is a completely evil person. Rather, it refers even to presenting true arguments that will change the course of the proceedings, as per the passage in Ketubot 52b concerning the law of indefinite medical expenses, which are considered “sustenance” and are paid from the estate of the husband. Rabbi Yochanan advised the heirs to pay a fixed sum to a doctor, making them definite medical expenses.</i><sup class=\"footnote-marker\">36</sup><i class=\"footnote\">By Jewish law, before marriage the husband signs a kind of pre-nuptial agreement called a <i>ketubah</i>, which specifies the husband’s obligations to the wife both during marriage and in case of divorce or death. The law dictates that a widow be allowed to choose between collecting the sum specified in her <i>ketubah</i> or receiving basic sustenance from the heirs, which she can do indefinitely until she chooses to collect the <i>ketubah</i>. Some needs, however, are not considered “sustenance” and are deducted from the sum of the <i>ketubah</i>. The question in Ketubot revolves around medical treatment. There, it is the opinion of R. Shimon ben Gamliel that indefinite medical treatment (i.e. for a chronic illness) is considered “sustenance” and must be paid out of the husband’s estate without being deducted from the sum of the <i>ketubah</i>, while definite medical treatment is not considered “sustenance” and is deducted from the sum in the <i>ketubah</i>. Some relatives of Rabbi Yochanan asked for advice concerning a case of indefinite medical treatment. He advised them to find a doctor who would be willing to care for the widow indefinitely for a fixed sum, making the treatment legally definite and therefore deductable from the sum of the <i>ketubah</i>. Rabbi Yochanan afterwards declared that he had erroneously acted like the <i>`orchei hadayanim</i>, in violation of our mishna. </i> Using this commentary, I have arrived at an understanding of what <b>Rav</b> meant when he wrote that the <i>`orchei dayanim</i> offer advice of the type “do such-and-such”. For had he meant, as <b>Rambam</b> means, that they instruct a person in which arguments to put forth, he ought to have written that they advise the person to “argue such-and-such”. I think, rather, that according to <b>Rav</b>, the prohibition is to advise him to act in some way, as in the case of Rabbi Yochanan and the widow, and the case of Rav Nachman, who advised a woman to forgo her <i>ketubah </i>in Ketubot 86a. <b>Rav</b> might agree, however, that one need not be overly pious and avoid even instruction in wording and presenting arguments. Of course, <b>Rambam</b> forbids even wording and presenting arguments.<br><b>Midrash Shmuel</b> quoting <b>Rabbenu Yonah</b>: <i>the mishna is not discussing a case of teaching one to use false arguments, for one who would do so is completely evil and this thing is a great sin, and our tractate is devoted to people interested in matters of piety. It is rather discussing a case of improving the strength and order of arguments that the litigant is already planning on using, going through how they will be received in court and showing him the anticipated outcome. The mishna says one should not do this because it will arouse suspicion.</i><br>One thing, at least, is clear according to all the commentaries, and that is the reason for the mishna’s use of the word “like” in “do not act like<i> `orchei dayanim</i>”. Had the mishna simply said “do not be <i>`orchei dayanim</i>” it would have sounded like it is actually forbidden to be an <i>`orech dayanim</i>, and it is not.<sup class=\"footnote-marker\">37</sup><i class=\"footnote\">Rather, it does not befit a pious person to act like they do.</i><br>I also think that the wording <i>al ta`as atzmecha</i>, literally “do not make yourself,”<sup class=\"footnote-marker\">38</sup><i class=\"footnote\">Which we have rendered idiomatically as “do not act like.”</i> as opposed to simply <i>lo tihyeh</i>, “do not be,” is meant to reflect the point made in the abovementioned case of Rabbi Yochanan. There, the Talmud says that he offered his advice because it was his relative that consulted him, and he felt this was a case of “do not turn away from your own flesh and blood” (Isaiah 58:7). He afterwards regretted it and said “we have made ourselves like the <i>`orchei dayanim</i>” because he held that prominent rabbinic figures should not do so. The implication is that were he not a prominent rabbinic figure, he would’ve been correct in doing what he did on account of “do not turn away from your own flesh and blood.” The language of our mishna, “do not make yourself,” is making this point: because of “yourself,” i.e. because you are a prominent rabbinic figure, do not make yourself into an <i>`orech dayanim</i>; otherwise, one may do so. If this is the issue, then it follows that anyone who is not a prominent rabbinic figure may do so even for someone who isn’t a relative, and Rabbi Yochanan only quoted the verse “do not turn away from your own flesh and blood” because otherwise he simply would’ve had no reason to help one party over another, as “who can say whose blood is redder.”<sup class=\"footnote-marker\">39</sup><i class=\"footnote\">A play on a Talmudic phrase in Sanhedrin 74a.</i><br>To sum up, the tanna’s injunction only concerns a prominent rabinic figure, for which reason he used the language “do not make yourself.” One who is not a prominent rabbinic figure need not avoid this even as a matter of piousness, as he is not giving instruction in how to present false arguments. What we learn from the incident with Rabbi Yochanan, who had to quote the verse “do not turn away from your own flesh and blood,” is that otherwise he wouldn’t have gotten involved, not as a matter of piousness but because he had no reason to act to the benefit of one party and loss of another; whereas for a relative, as long as one is not a prominent rabbinic figure, one should act in order to uphold the verse “do not turn away from your own flesh and blood.”<br><b>Rashi</b>, however, writes ad loc.: <i>a prominent rabbinic figure is different, because people will learn from his actions and some of them will do this even for non-relatives</i>. If so, the injunction of our mishna would apply to any case involving non-relatives.",
+                    "YOU SHOULD IMAGINE THEM TO BE WICKED. But do not imagine the two of them to be righteous people, because then you will not thoroughly examine their claims and will charitably interpret everything they say without investigating the case in depth. When one imagines them both to be wicked, one thoroughly examines each one’s claims and considers possible avenues of deception, thereby getting to the truth of the matter.<br>Another possible interpretation. One of the parties has certainly acted unlawfully, and the Talmud considers the other party similarly implicated, as per the passage discussing oaths in court (Shavuot 39a): <i>those standing there then say to one another, “Step away from the tents of these evil men!” </i>(Numbers 16:26), and there also (ibid. 39b): <i>“The oath of G-d will be taken between them”</i> (Exodus 20:10)<i>, this teaches that the oath falls on both of them</i>, i.e., even the party in the right, all because he is involved in a case with the criminal party. They are thus both called “wicked.” When they accept the court’s ruling, however, they are both called “righteous,” because accepting a ruling after their quarrel with one another is an act of righteousness on their part—<b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>.",
+                    "ONCE THEY HAVE ACCEPTED THE RULING. <b>Rav</b>: <i>you should not look at the guilty party and suspect him of being a thief; rather say that perhaps he was in error and did not intentionally steal. </i>It was necessary to point this out. Since there are valid grounds to suspect him of this, one might have thought to exclude him from the dictum “judge every man favorably” (Avot 1:6)."
+                ],
+                [
+                    "AND BE CAREFUL WITH YOUR WORDS, THAT THEY DON’T DISCERN HOW BEST TO LIE THEREFROM. <b>Rav</b> writes, in explaining “they”: <i>the litigants or the witnesses</i>. Although the beginning of the mishna only mentions witnesses, the idea is that they should not discern how best to lie, and that would apply equally to witnesses or litigants. Also, “be careful, etc. ” is an independent sentence unconnected to the beginning of the mishna, and as such the “they” in “that they don’t discern how best to lie” applies to anyone who can so discern, whether witness or litigant."
+                ],
+                [
+                    "SHEMAYA AND AVTALION. <b>Rav</b> writes that they were converts. So also <b>Rambam</b> in the introduction to his Mishneh Torah. Both make it sound like Shemaya and Avtalion were themselves converts, and this cannot be, as they were the <i>nasi </i>and <i>av beit din</i>, as <b>Rav</b> writes on mishna 4; a convert cannot adjudicate capital cases, as <b>Rav</b> writes in Sanhedrin 4:2, and certainly cannot be an <i>av beit din, </i>per the mishna in Horayot 1:4.<br><b>Maharal</b> writes in <i>Derech Chaim</i>: <i>It is said that Shemaya and Avtalion were descended from converts, and this can be proven from the Talmud in Gittin 57b and Yoma 71b. But they themselves cannot have been converts, for then how could they have been appointed </i>nasi <i>and </i>av beit din? <i>Rather, they descended from converts, but their mothers were certainly Jewish and they were therefore legitimate candidates for </i>nasi <i>and </i>av beit din<i>. But there are those who say that they themselves were converts, which is completely mistaken</i>.",
+                    "LOVE LABOR. <b>Rav</b>: <i>even if he has a living, he must engage in some kind of labor</i>. In such a case, one works not for the pay but for love of labor itself, which fits the mishna’s choice of words: “love labor” as opposed to “do labor.”<br><b>Rav</b>: <i>because idleness leads to listlessness</i>, which is per the words of Rabbi Shimon ben Gamliel in the mishna in Ketubot 5:5 concerning a wife who does not need to work. I find this odd, because the law follows Rabbi Eliezer there, who says that idleness leads to impropriety. A point of difference between the two opinions would be the case of a woman who entertains herself all day, which does not lead to listlessness but can still lead to impropriety, as <b>Rav</b> explains there in Ketubot.<br>It is possible that Rabbi Eliezer’s opinion is restricted to the case of a wife, for women are easily seduced. We do find in Avot 2:7 that keeping many maidservants is said to lead to impropriety, whereas keeping many servants is said to lead to theft.",
+                    "AND DESPISE POSITIONS OF POWER. <b>Rav</b> writes in his second interpretation that positions of power bury those who occupy them. This is per the passage in Sotah 13b: <i>why did Joseph die before his brothers? Because he occupied a position of power</i>—<b>Rashi</b>. [He should distance himsef out of contempt for it, which is the opposite of loving labor, as Tosafot Yom Tov explained.<sup class=\"footnote-marker\">40</sup><i class=\"footnote\">This comment was inserted by the printers of the Vilna edition of the Mishna.</i>]",
+                    "AND DO NOT GET CLOSE TO THE AUTHORITIES. <b>Rav</b>: <i>in order to use them to get a powerful position</i>. <b>Rashi</b> adds: <i>because they only bring a person close for their own purposes</i>. If so, this is the same as the mishna in 3:1 later."
+                ],
+                [
+                    "SAGES, BE CAREFUL WITH YOUR WORDS. The mishna does not restrict its warning to the sages because other people are not included in it, but because if one of the sages says something ambiguous, those who listen will draw erronous conclusions, whereas nobody listens to the words of a commoner; the mishna therefore emphasizes the sages—<b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>R. Yosef ibn Shoshan the Pious</b>.",
+                    "TO A PLACE OF BAD WATER. <b>Rav</b>: <i>where they offer skewed interpretations of the Torah, and these are a euphemism for bad water</i>. The sentence is out of order: it is the bad water which is a euphemism for skewed interpretations of Torah. <b>Rambam</b> writes that “bad water” is a euphemism for heresy.",
+                    "AND THE STUDENTS THAT COME AFTER YOU WILL DRINK OF THEM. <b>Rav</b>: <i>as happened to Antigonos of Socho with Tzadok and Baitos his students. He said to them, “be not like servants serving the master for pay.” They said, Can it be that a worker labors and exerts himself all day and receives no pay towards evening? They, along with their followers, became heretics, and their sects are called Tzedukim and Baitusim till this very day.</i> He writes in his commentary to the mishna in Yadaim, 4:6, along the same lines: <i>groups of Jews then joined them, </i>etc.<br>This is not quite what the tanna had in mind, as he is discussing only the scholars that will come after these sages.<sup class=\"footnote-marker\">41</sup><i class=\"footnote\">And not their own students. The upshot is that the sages should take care that their words be clear enough to be properly understood by a generation of scholars that have no personal contact with them. A teaching that is not phrased clearly, even if it can be properly explained by the sage himself to his own students, is dangerous when presented without the opportunity for this clarification.</i> I found that <b>Rashbam</b> writes in his commentary to Bava Batra 115b, in the name of the <b>Avot deRabbi Natan</b>, that the incident of Tzadok and Baitos was that they would teach their own students the words of Antigonos, “be not like servants serving the master for pay,” and the students erred. I saw the same in <b>Avot deRabbi Natan</b>, 5:2."
+                ],
+                [
+                    "CHASING AFTER PEACE. As the verse says, “Seek out peace and chase after it” (Psalms 34:15).",
+                    "LOVING [THE PEOPLE,] HIS CREATIONS. Because they are creations of the Holy One, you should love them; further, the love should be for this reason, and not for other reasons, such as the use you might derive from them. <b>Midrash Shmuel</b> explains similarly.",
+                    "AND DRAWING THEM CLOSE TO TORAH. <b>Rav</b>: <i>when Aaron knew that someone had sinned, he would keep company with him, etc.</i> There might be a difficulty here, as this seems to oppose the words of Nitai the Arbelite, who said “do not keep the company of a wicked person” (Avot 1:7). I saw in <b>Avot deRabbi Natan</b>, 12:3: <i>what is the meaning of “He has brought many back from sin” </i>(Malachi 2:6)<i>? When Aaron would walk down the road and meet a wicked person he would greet him. The next day, that wicked person would desire to do some sin and say, Woe is me! How shall I raise up my eyes afterwards and see Aaron? I feel such shame; he even greeted me! And that person would end up desisting from sin.</i> So also <b>Rambam</b>: <i>he would begin greeting him, become friendly with him, and speak with him more often. The man would be ashamed of himself, </i>etc.<sup class=\"footnote-marker\">42</sup><i class=\"footnote\">Thus, Aaron did not keep their company; he merely greeted them and was friendly.</i>"
+                ],
+                [
+                    "THE NAME THAT SPREADS [Aram. <i>n’gad sh’ma</i>] IS THE NAME THAT PERISHES [Aram. <i>avad sh’meh</i>]. <b>Rav</b>: <i>the name that spreads far on account of power and position will soon perish, for power buries its own.</i> <b>Maharal</b> points out in <i>Derech Chaim</i> that the the mishna first uses the word <i>sh’ma</i>, “the name,” and then the words <i>sh’meh</i>, “his/its name” and explains the mishna as follows: <i>n’gad shma</i>—the word used for a position of power in Aramaic is <i>n’gad</i>, which denotes spreading and continuity. But the word for a position of power really ought to be <i>avad</i>, “perishes,” as the name of the person in power perishes, because “power buries its own.”<sup class=\"footnote-marker\">43</sup><i class=\"footnote\">Accordingly, the mishna should be read as “the word <i>n’gad</i>, its proper name is <i>avad</i>.”</i> Although there are editions that read <i>n’gad sh’ma avad sh’ma</i>, both with an <i>alef</i>.<sup class=\"footnote-marker\">44</sup><i class=\"footnote\"><i> Sh’ma</i> is spelled with an <i>alef</i> at the end, whereas <i>sh’meh</i> is spelled with a <i>yud hey</i>.</i><br><b>Midrash Shmuel</b>: <i>“n’gad sh’ma”—one who attempts to spread out his name to get fame for himself as one of the greats, “avad sh’meh” loses whatever name he had previously and ends up bereft of both.</i> In the name of <b>R. Yosef ibn Shoshan the Pious</b> he writes that the correct text is <i>shin mem alef</i>, i.e. <i>sh’ma</i>.<br>See my comments on 5:22 for why this mishna uses Aramaic.",
+                    "AND HE WHO DOES NOT ADD, SHALL MEET HIS END. <b>Kesef Mishneh</b> explains in his commentary to Rambam’s Mishne Torah, Hilchot Talmud Torah 3:10, that this phrase should be read as a development of the previous phrase, which he understands as <i>n’gad sh’ma</i>—one who studies Torah in order to spread his name, <i>avad sh’meh</i>—his name shall perish. One might then say, I will no longer study, because perhaps my study will be for the sake of fame and then my name will perish! To counter that, the mishna says “and he who does not add, will met his end.” Now certainly the worst case is that of one who has previously studied Torah and then quits his studies. Addressing one who has not previously studied and decides that he will not study, the mishna says “and he who does not learn, deserves death,” because “deserves death” is not as severe as “will meet his end.” For though he deserves death, perhaps he has some merit that will protect him. [*This runs counter to <b>Rav</b>, who says that one who has not studied at all is worse than one who no longer studies.]",
+                    "AND HE WHO MAKES USE OF THE CROWN. <b>Rav</b> explains this as the crown of Torah. The mishna says simply “crown,” without qualifying it as the crown of Torah, because “crown” by default refers to the crown of Torah, as all other crowns are worthless—<b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>R. Yosef ibn Shoshan</b>."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "[*KEEP YOUR TORAH FIXED. <b>Rav</b>: <i>do not rule stringently for yourself and leniently for others or stringently for others and leniently for yourself</i>. This runs counter to the opinion of the house of Rabban Gamliel, who were descendants of Hillel, as will be made clear later on. They used to rule stringently for themelves and leniently for others, as in the mishna in Beitzah, 2:6 and in Eduyot 10:3.]",
+                    "AND GREET. See <b>Rav</b>’s commentary to 3:12 and my commentary there."
+                ],
+                [
+                    "RABBAN GAMLIEL SAID. He was the grandson of Hillel, as the Talmud says in Shabbat 15a: <i>Hillel, Simon, Gamliel, and Simon were the </i>nesi’im <i>for the last hundred years that the second temple stood</i>. The commentators explain that the reason the mishna no longer introduces each tanna with the phrase “he received the tradition from so-and-so” is that starting from the students of Hillel and Shammai, numerous unresolved legal disputes arose in Israel, and the Torah became as two Torahs. It is therefore no longer possible to say they “received” the Torah, because the Torah of each sage could no longer be said to have been definite, received and transmitted as was the Torah of the earlier sages.<br>But I feel that for this reason alone the tanna would not have rejected the term “received,” for they did indeed receive the main foundations of Torah, where there was no disagreement whatsoever, as <b>Rambam</b> writes at length in the introduction to his commentary on the Mishna. And in point of fact the question is moot, because in 2:8 the mishna says “Rabban Yochanan ben Zakai received the tradition from Hillel and Shammai.”",
+                    "AND DO NOT FREQUENTLY TAKE OFF <i>MA`ASER </i>BY ESTIMATE. <b>Rav</b> writes: <i>because when one takes off </i>ma`aser<i> by estimating, he cannot escape wrongdoing. If he takes off less than he should, then his </i>ma`aser<i> is valid but the rest of the produce is unfit, and if he takes off more than he should, the rest of his produce is fine but the </i>ma`aser<i> is unfit.</i> <b>Rambam</b> explains in Hilchot Ma`aser 1:14 that the <i>ma`aser</i> is unfit because it is mixed with <i>tevel</i>. So also <b>Rashi </b>in his commentary to the second chapter of tractate Kiddushin, on page 51a (s.v. <i>hamarbeh</i>). And in his commentary to the fourth chapter of tractate Eruvin, on page 50a (s.v. <i>perotav</i>), he adds “unlike <i>terumah</i>, which has no set amount.” See also <b>Rav</b>'s commentary to the mishna in Terumot 4:6.<br><b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>R. Yosef ibn Shoshan the Pious</b>: <i>it seems odd that the mishna does not simply say “do not take off </i>ma`aser<i> by estimate” and entirely forbid taking of ma`aser without a proper measure. I say, then, that the mishna means that even one who wishes to take off more than the required amount shouldn’t do so because he might err in his estimate.</i><sup class=\"footnote-marker\">45</sup><i class=\"footnote\"><b>Midrash Shmuel</b> (and <b>Tosafot</b> mentioned after) will then read the verb in the mishna, <i>al tarbeh</i>, as “do not take off more,” as opposed to “do not frequently take off,” which has been the meaning assumed until this point.</i> And <b>Tosafot</b> in their commentary to Gittin 31a (s.v. <i>nitelet</i>) conclude that the mishna only forbids intentionally taking off more than the required amount, based on the mishna in Terumot 4:6: <i>he who takes off by weight is more praiseworthy than the three of them</i>, which implies that there are three legitimate ways to take off <i>ma`aser</i>, one of which must be by estimate.<sup class=\"footnote-marker\">46</sup><i class=\"footnote\">The mishna there only lists two other ways: by count and by measure. <b>Tosafot</b> conclude that there must be a third way that was not mentioned, which they say is by estimate.</i> So also <b>Rav</b> in his commentary there: <i>we see that even the Sages did not forbid taking off by estimate when one doesn’t intentionally take off more.</i> But according to <b>Rambam</b>, as I mentioned earlier, it would be forbidden even without this intention, and <b>Rash</b> in his commentary on Terumot agrees.<br>The <b>Maharal</b> in his <i>Derech Chaim</i> explains the mishna as following the opinion of Abba Eliezer ben Gomel, who holds that even <i>terumat ma`aser</i>, which has a set amount, may be taken off by estimate; he would certainly say the same about <i>ma`aser</i> [and the Talmud in fact says as much in Bechorot 59a, as <b>Rav</b> notes in his commentary to Bechorot 9:7]. For this reason the mishna says “do not frequently etc.”, which is to say even though the Torah allows taking off <i>ma`aser</i> by estimate, do not do so often, in order to save yourself from doubt. And the word <i>ma`asarot </i>in the mishna does not exclude <i>terumat ma`aser</i>, because <i>ma`asarot</i> here is a general name for all types of priestly gifts taken from the produce of the earth, as I have shown from the Jerusalem Talmud in my commentary to Ma`asarot 2:4. See also my comments on Demai 4:1.<br>But I see that <b>Rash</b> writes in his commentary to Terumot 1:7 that it seems that Abba Eliezer ben Gomel does not hold of the injunction “do not often take off <i>ma`aser</i> by estimate,” and this is the opinion of <b>Tosafot</b> on the abovementoined passages in Gittin and Bechorot."
+                ],
+                [
+                    "SHIMON, HIS SON. He was one of those martyred by Rome. The Talmud says in Keritot 8a: <i>Once, the price of a pair of birds brought as sacrifices went up to a gold </i>dinar <i>in Jerusalem. Rabban Shimon ben Gamliel said, “By this dwelling! I will not go to sleep for the night until the price is in silver </i>dinars!<i>”</i> The Rabban Shimon ben Gamliel of the passage in Keritot cannot be the one mentioned at the end of this chapter in mishna 18, because that one did not live when the temple stood, and the chain of <i>nesi’im</i> in the first chapter of Shabbat<sup class=\"footnote-marker\">47</sup><i class=\"footnote\">See the beginning of the commentary to mishna 16.</i> ends at the second Shimon<sup class=\"footnote-marker\">48</sup><i class=\"footnote\">The chain there is Hillel, Hillel’s son Shimon, Shimon’s son Gamliel, Gamliel’s son Shimon. Mishna 16 started with Gamliel, Hillel’s grandson; Hillel’s son, Shimon, evidently receives no mention in Pirkei Avot. Mishna 17, which continues in chronological order, must then be referring to Gamliel’s son Shimon, who was the second Shimon mentioned in the chain of <i>nesi’im</i> who lived while the second temple stood. Mishna 18, which mentions a different Rabban Shimon ben Gamliel, must thus be referring to a third Shimon, who was presumably the second Shimon’s grandson, and cannot have been <i>nasi</i> when the temple stood. As such, he cannot be identified with the Rabban Shimon ben Gamliel in the first chapter of Keritot, because it is evident from the incident quoted there that the Rabban Shimon ben Gamliel of Keritot indeed lived when the temple stood. The Rabban Shimon ben Gamliel of Keritot must then have been the second Shimon in the chain mentioned in Shabbat 15a, who is the Shimon of our mishna. </i>. He must therefore be the Shimon of our mishna.<sup class=\"footnote-marker\">49</sup><i class=\"footnote\">Tosafot Yom Tov now answers the implied question: why, then, does the mishna here refer to him simply as Shimon while the Talmud in Keritot calls him Rabban Shimon ben Gamliel?</i> Perhaps he promulgated this dictum before he rose to such prominence as to be called Rabban,<sup class=\"footnote-marker\">50</sup><i class=\"footnote\">“Our master,” reserved for the greatest scholars.</i> as in the case of “ben Zakkai” in the mishna in Sanhedrin 5:2.<sup class=\"footnote-marker\">51</sup><i class=\"footnote\">The Talmud there, Sanhedrin 41a-b, notes that “ben Zakkai” is none other than Rabban Yochanan ben Zakkai, who authored the teaching in question in his younger years, when he was still a student known as “ben Zakkai.” The text of the teaching entered the tradition immediately and its form remained unchanged, hence the name “ben Zakkai.”</i> Although I saw a different explanation in the book <i>Asarah Ma`amarot</i>, I have written what seems best to me.",
+                    "BETTER THAN SILENCE. This is the version quoted in <b>Midrash Shmuel</b>. He quotes an alternate version, “I have found nothing good for the body other than silence.” So also <b>Maharal </b>in <i>Derech Chaim</i>.",
+                    "NOT STUDY. <b>Rav</b>: <i>as a proof that the best thing for the body is silence, note that even expounding and speaking of Torah, which is the best type of speech, is not the main source of reward—action is. </i>For if this phrase were not being brought as a proof to the earlier phrase, it would have been better to place “and whoever speaks much etc.” immediately after “I have not found anything better for the body than silence,” as the former naturally leads in to the latter."
+                ],
+                [
+                    "RABBAN SHIMON BEN GAMLIEL. He was the grandson of the Shimon mentioned in the previous mishna, and the father of Rabbi<sup class=\"footnote-marker\">52</sup><i class=\"footnote\">Rabbi Yehudah HaNassi.</i>, also known as Rabbenu HaKadosh, in the first mishna of the second chapter.",
+                    "THE WORLD STANDS. <b>Rav</b>: <i>human civilization continues to exist</i>. With this <b>Rav</b> anticipates the question one might raise from mishna 2, which mentions three other things upon which the world stands. Now although <b>Rav</b> there says that the three things in mishna 2 are the ones for whose sake the world was created, and one might attempt distinguish between the things necessary for creation to have occurred, and the things that that keep the world in existence after the fact, the distinction is illusory. For whatever is important enough for the world to have been created ex nihilo is <i>a fortiori</i> important enough for its continued existence. <b>Rav</b> therefore writes on our mishna that these things are necessary for maintaining civlization, not the continued existence of the world. Torah, the sacrificial worship, and acts of kindness can be done by small numbers of people even in the absence of a proper civilization due to a lack of law, truth, and peace. For the remaining few precious to G-d are sufficient for the three pillars mentioned by Shimon the Righteous in mishna 2. You should not find this strange, as the Talmud says (Berachot 17b): <i>the world was only created for Chanina my son</i>, and (Berachot 6a): <i>the world was only created to keep this one company</i>, in expounding the verse “for this is the entirety of man” (Ecclesiastes 12:13). See my commentary to the end of the mishna in Sotah 3:4.",
+                    "THE WORLD STANDS. An alternate version, which <b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i> considers the correct one, reads “continues to exist.”",
+                    "AS PER THE VERSE, “RULE WITH TRUTH, JUSTICE, AND PEACE IN YOUR GATES.” Zecharia, 8:16. The verse immediately preceding this is, “Just as I planned to bring evil upon you… so have I gone and planned in these days to do good unto Jerusalem and the House of Judah. Fear not! These are the things that you should do…”<sup class=\"footnote-marker\">53</sup><i class=\"footnote\">The implication is that these are the things that you should do to receive G-d’s promise of good, i.e. peace and prosperity, the fruits of well-functioning civilization.</i><br><b>Rashi</b> here writes: “Rule in your gates” is adjacent to “perhaps the Lord of Hosts will act towards us with grace.” So also <b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>Rashbam</b>. But these two verses are nowhere near one another, for “perhaps…” is in Amos 5:16: “Despise evil and love good, and establish justice at the gate, perhaps…”<br><b>Rashi </b>also mentions that he saw a Tiberian edition of the Mishna in which no verse appears in our mishna."
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "WHICH IS THE STRAIGHT PATH A PERSON SHOULD CHOOSE FOR HIMSELF… BE AS CAREFUL… When the mishna mentions the “straight path a person should choose for himself”, it is discussing something optional and giving good advice, not explaining what the law obligaties one to do. “Be as careful…”, on the other hand, obligates a person to be equally careful with all the comandments. The mishna therefore begins in the third person, using the language of suggestion, and then moves to the second person, using the language of command—<b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>. See my commentary to mishna 9.<br><i>Derech</i> here is treated as a feminine noun. For a discussion of this, see Kiddushin 2a-b.",
+                    "BE AS CAREFUL WITH A LIGHT COMMANDMENT AS WITH A WEIGHTY ONE. Regarding the care that one should have in performing the commandments, the mishna says that one should be as eager and ready to perform a light commandment as a weighty one, because “one does not know the rewards for the commandments.” The mishna does not mean, however, that when one is forced to choose between a light commandment and a weighty one, he ought to choose the light one, as that is illogical. It is only discussing the care one should take in performing each of the commandments on its own. So <b>Abarbanel</b> and <b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>.",
+                    "FOR YOU DO NOT KNOW THE REWARD FOR EACH COMMANDMENT. <b>Rav</b>: <i>neither the reward for performing a positive commandment nor the punishment for not doing so are given in the Torah.</i> <b>Rambam</b>: <i>the Torah does not clarify the reward G-d gives for all of the positive commandments</i>. <b>Rambam</b>’s explanation avoids the problem of the verses “so that your days may be numerous” (Deutereonomy 11:21) and “so that your days be long” (Exodus 20:11).<sup class=\"footnote-marker\">54</sup><i class=\"footnote\">Because he writes “all.” There are exceptional cases that do specify the reward.</i><br>But <b>Maharal</b> writes in <i>Derech Chaim</i> that when our mishna says “you do not know the reward” it means that the reward varies with the alacrity, the effort expended, and the cost (which is included in effort) of performing the commandment. This is what is unknown, because the reward is proportional to the difficulty. But as for the type of reward for the commandment itself, that can be known, as the verse concerning sending the mother away from the eggs says, “So that it go well for you” (Deuteronomy 22:7). <b>Maharal</b> supports this contention using the mishna in Chullin 12:5, which is speaking about the sending the mother away from the eggs: <i>and if, concerning a light commandment, the Torah says “so that it go well for you and you have length of days,” this is certainly so for a weighty commandment!</i> How can the mishna reason from the case of the light commandment ot that of the weighty commandment, if rewards for commandments cannot be known altogether? Rather, it must be that the unknown here is only the reward for the effort and cost involved. But as for the reward for the commandment itself, the mishna concludes “this is certainly so for a weighty commandment.”<br>He further writes that the mishna at the beginning of Peah (1:1) which says “these are the commandments whose interest one consumes in this world, while the principal is stored away for the next: honoring one’s mother and father, etc.” is discussing the type of reward, but not its extent.<sup class=\"footnote-marker\">55</sup><i class=\"footnote\">I.e., these are not the commandments whose reward is so great that some of it must be dealt out in this world, as opposed to other commandments that carry less reward, which is entirely distributed in the next world.</i> That is, these are the commandments for which the reward must be received in two stages, in this world and in the next. But it is entirely possible that the reward for some other commandment in the next world is greater than the combined interest and the principal of the ones in this list, for “one moment of pleasure in the next world is greater than an entire life of it in this one” (Avot 4:17). And the end of that mishna, which says “and Torah study is greater than them all,” has nothing to do with our present discussion, which deals only with comparing two commandments, but not with comparing a commandment to Torah study; for the reward for Torah study is obviously much greater.",
+                    "THEIR REWARD<sup class=\"footnote-marker\">56</sup><i class=\"footnote\">We have translated the Hebrew <i>sachar</i> as “reward” in the text of the mishna. Throughout the text of the commentary, and in other mishnayot, we found different renderings more appropriate.</i> [Heb. <i>matan sachar</i> lit. “the gift of their reward”]. G-d will reward you for your deeds.<sup class=\"footnote-marker\">57</sup><i class=\"footnote\">A play on Isaiah 40:10, which will be quoted further on.</i> You will often find that someone who serves an earthly king for some fixed wages will receive a much greater payment from the king than had been agreed upon if the king is especially pleased with his work (or for some other reason). Such payment is not, strictly speaking, a wage [Heb. <i>sachar</i>], because it is not the market value of such work. It would be more correct to refer to it as gift-wages, because a large part of it is a gift, but it is not entirely a gift, because some of it really is the earned wages. “The heavenly kingdom parallels the earthly one,” and these gift-wages are what is meant by <i>matan sachar</i>. For G-d will increase the gift given to a person with the pleasure He receives from his performance of the commandment.<br>This, in fact, is the meaning of the verse, “Behold! His<sup class=\"footnote-marker\">58</sup><i class=\"footnote\">The antecedent of “his” in each case is a person.</i> wages are with Him, and his deed is before Him” (Isaiah 40:10). The word “behold” indicates something clear and known, as the wages are certainly with Him. In addition, “his deed is before Him,” for the actual deed is certainly before Him, and for that he will receive reward many times over, as above. So it seems to me.",
+                    "AND CONSIDER THE LOSS INCURRED IN PERFORMING A COMMANDMENT AGAINST ITS REWARD. For although the amount of the reward is unknown, we do know that “there is no reward for a commandment in this world,” that the true reward is in the world to come, and there is no comparison between it and whatever material pleasure one has foregone. As per the midrashic interpretation<sup class=\"footnote-marker\">59</sup><i class=\"footnote\">In Berachot 34b, the Talmud sees this verse as referring to the incomparable pleasures of the world to come.</i> of the verse “No eye has seen this” (Isaiah 64:3), and their dictum: <i>one moment of pleasure in the next world is greater than an entire life of it in this one</i> (Avot 4:17).<br>And Rabbi certainly did not disagree with Antigonos of Socho’s teaching that one shouldn’t be like a servant serving G-d for pay. He meant, rather, that when you are accosted by the “vile one”—he who is called <i>satan</i> and the “evil inclination”—consider loss and reward in order to deflect him—<b>Abarbanel</b> and <b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>.<br>Now according to my commentary on the mishna of Antigonos (Avot 1:3), where I write that Antigonos did not mean that those who serve in order to receive reward are not really servants of G-d, we can say that Rabbi’s approach is for the greater part of the people, and Antigonos’ is for the very few. If only the greater part were just as the few!<sup class=\"footnote-marker\">60</sup><i class=\"footnote\">This is a pun in the Hebrew text; cf. the explanation of R. Yishma`el’s 13 rules in standard editions of the Sifra, s.v. <i>k’lal ufrat keitzad</i>.</i>",
+                    "AND KNOW. Because this “looking”<sup class=\"footnote-marker\">61</sup><i class=\"footnote\">In the mishna: <i>histakel bishlosha devarim</i>. <i>Histakel</i> literally means “look” or “stare.”</i> is with the sight of the mind, not the sight of the senses, the mishna adds “and know.” Cf. 3:1.",
+                    "WHAT IS ABOVE YOU [Heb. <i>l’ma`alah mimcha</i>]. For if when the weaker man is atop the stronger one the stronger one fears him, all the more so when the stronger one is on top.<sup class=\"footnote-marker\">62</sup><i class=\"footnote\">So when one imagines to oneself how G-d records his deeds, he will imagine G-d as being above him, and will thereby have an even greater fear of Him—not that G-d is actually above him in any way, as G-d is incorporeal.</i> And the “above you” instead of simply “above” indicates that He is immediately above you, per the verse “I always place G-d before me” (Psalms 16:8).",
+                    "AN EYE THAT SEES, AN EAR THAT HEARS, AND A BOOK IN WHICH ALL OF YOUR DEEDS ARE WRITTEN. Some things the eye sees, such as the deeds of the wicked, and some things the ear hears, as in the cursing of the profane, so the mishna says both <i>an eye that sees</i> and <i>an ear that hears</i>. And so that one shouldn’t think that anything which comes before His great throne is forgotten, the mishna says “and a book in which all of your deeds are written.” This “book” and “the book of rememberance” that the poet mentions in the liturgy for the Days of Awe<sup class=\"footnote-marker\">63</sup><i class=\"footnote\">In the liturgical poem <i>Unetaneh Tokef</i>.</i> are one and the same. This usage also appears in the Torah: “from the book you have written” (Exodus 32:32), “I will erase him from my book” (Exodus 32:33).<br>To prevent one from sinning, it would have sufficed for the mishna to instruct one to consider the fact that all of one’s deeds are written in a book, which would obviously only be for the purpose of doling out reward and punishment for those deeds. The previous phrase, that there is One who sees and hears, was put in because in its absence the following metaphor would be unclear to the listener. <b>Maharal</b> writes in <i>Derech Chaim</i> that the mishna uses the singular—“an eye that sees, an ear that hears”—to emphasize that G-d is not a man that he should have eyes of flesh and blood, G-d forbid."
+                ],
+                [
+                    "THE SON OF RABBI YEHUDA HANASSI. This is the tanna called simply “Rabbi” at the beginning of this chapter.",
+                    "THE STUDY OF TORAH WITH A TRADE [Heb. <i>talmud torah `im derech eretz</i>].<b> Maharal</b> explains in <i>Derech Chaim</i> that the mishna uses the language <i>talmud torah `im derech eretz</i>, implying that trade comes first, because the learning of a trade usually chronologically precedes the study of Torah.<sup class=\"footnote-marker\">64</sup><i class=\"footnote\">And not because it is primary in importance, as it’s placement before the word <i>`im</i> would seem to imply.</i> I found that <b>Rash</b>, in his commentary to the mishna in Taharot 4:7, compares this usage to <i>re’eh chaim `im isha</i>, “enjoy life with the wife that you love” (Ecclesiastes 9:9), in which “life” is certainly primary in importance—accordingly, “the study of Torah” in our phrase would be primary.",
+                    "AND ALL THOSE WHO DEAL WITH THE PEOPLE. According to <b>Rav</b>’s second explanation, in which “dealing with the people” means forcing them to perform some commandment, such as giving charity or redeeming captives, and that this should be done for the sake of heaven, the mishna reads as follows. “All those that deal with the people” should not worry that perhaps the people will be unable to shoulder this heavy burden, for “the merit of their ancestors aids them,” and this is on condition that they are only forcing the people to perform this commandment “for the sake of heaven,” and not for any other reason or personal benefit whatsoever.<br>Alternatively, the phrase “for the merit of their ancestors aids them” can be read as explaining “and you, I consider you,” and the mishna reads as follows. Work with the people for the sake of heaven when you force them to give charity or redeem captives. “And as for you, I will consider you, etc.” now means to say: just as in the case of the people, who only give to charity because the merit of their ancestors aids them, the mishna still says that their righteousness in that they gave will stand them in good stead forever, so, too, in your case. Even though you yourselves did not give the money and merely forced the people to do so, I will consider it as if you had done it, just as the people are considered righteous despite the fact that it is the merit of their ancestors that aids them.<br>According to this explanation, in which “the merit of their ancestors aids them” is referring to the people, and not their leaders, we can well understand the mishna’s switch to the second person, “and you…”, from the third person “all those…” with which it started, and which would also have been more concise, in that it could have left out the words “and you.” For had the mishna continued in the third person, the antecedent of the phrase “and I consider them” would have been understood to be “the people,” just as they are the antecedent of “their” and “them” in “the merit of their ancestors aids them.”<br>According to <b>Rav</b>’s other explanation, in which “the merit of their ancestords aids them” refers to the leaders, we can explain the switch to the second person as <b>Maharal</b> does in <i>Derech Chaim</i>: had the mishna stayed in the third person, the phrase “I consider them” would have been understood as referring to the ancestors just mentioned.<sup class=\"footnote-marker\">65</sup><i class=\"footnote\">I.e., the souls of the departed ancestors are rewarded for the commandments their children do.</i>",
+                    "I CONSIDER YOU. We find that the Sages use the first person even when speaking in the name of G-d, as in “and Akiva son of Yosef and I are guarantors in this.”<sup class=\"footnote-marker\">66</sup><i class=\"footnote\">The full passage, quoted by Ibn Ezra in his commentary to Exodus 33:21, says, in the name of R. Yishma`el, that whoever knows the dimensions of the Creator is assured a place in the world to come, “and I and Akiva ben Yosef are guarantors in this.” The author assumes that the true guarantor is G-d, but R. Yishmael says “I” because he is the one relating this point, just as in our mishna.</i><br><b>Midrash Shmuel</b> writes that the word “I” actually refers back to G-d, to whom the word “heaven” in the earlier phrase “for the sake of heaven” refers, but this is forced.",
+                    "MUCH REWARD. <b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>: <i>in other versions</i><sup class=\"footnote-marker\">67</sup><i class=\"footnote\"><b>Maharal</b> there had earlier quoted a different version of the text, so he proceeds to say that “other versions”, i.e. our version, have “much reward”.</i><i> the text reads “much reward.” The idea is that much reward awaits you because you attend to the needs of the people, who are many, and since they are many, there is much reward for you as if you had done much.</i>"
+                ],
+                [
+                    "BE CAREFUL WITH THE GOVERNMENT. <b>Rav</b>: <i>even though you must become known to the government in order to attend to the needs of the people, be careful with them</i>. For Shemaya<sup class=\"footnote-marker\">68</sup><i class=\"footnote\">In 1:10.</i> was not referring to such cases when he said “do not become known to the government,” as in this case it is a great mitzvah to become known to them, to attend to the needs of the people, as the stories of Mordechai and Rabbi Yehuda HaNassi prove—<b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>Rashbatz</b>."
+                ],
+                [
+                    "MAKE HIS WILL AS YOUR WILL [Heb. <i>kirtzonecha</i>]. This is the version in our editions. <b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>R. Yosef ibn Nahamias </b>that in an edition of the Mishna from Jerusalem, the text reads “do his will with your will [Heb. <i>birtzonecha</i>],” with a <i>bet</i>, and the idea is that you shouldn’t perform a commandment in irritation, anger and frustration, but willingly and with a happy heart, in order that G-d should do your will willingly. For sometimes G-d will “do the will” of a man in anger, with the intent of punishing him in the end, as per the verse “to eventually destroy them forever” (Psalms 92:8) and to make him perish. But when He does this with pleasure, “your future will be very great” (Job 8:7).",
+                    "ANULL YOUR DESIRE. It seems that “make His will as your will” is said of the performance of positive commandments. The mishna therefore says “annull your will etc.” of negative commandments.",
+                    "HILLEL SAYS. “I have seen a holy one speaking” (Daniel 8:13), <b>R. Menachem Azariah</b> in his book <i>Asarah Ma’amarot</i>, section <i>Chakor Din</i>, 2:19, saying that this Hillel was the grandson of Rabbi Yehudah HaNassi, who went to bathe with his brother in Kabul, as mentioned in Pesachim 51a. Through these mishnayot, Rabbi Yehudah HaNassi fulfilled the verse “They shall not depart from your mouth, the mouths of your children, and the mouths of your children’s children” (Isaiah 59:21). Immediately after this Hillel, Rabbi Yehudah HaNassi placed the words of Hillel the Elder, the patriarch of this lineage, who said <i>an ignoramus cannot be G-d-fearing.</i> Those who study the Mishna are not careful with this and read “he also said” at the beginning of the next mishna—thusfar his words.<br>If this is a tradition, then we will accept it, but if it is his own conclusion, we note that <b>Rashi</b> explicitly says that this Hillel is Hillel the Elder, and that <b>Rambam</b>, in commenting on “when I will have free time” in our mishna, notes that this teaching resembles the earlier teaching of “Shammai, his colleague” about making one’s Torah fixed. His teaching was placed here in connection with what Rabban Gamliel said about those who work on behalf of the people, and so that the Mishna can then move smoothly to the words of R. Yochanan ben Zakkai, who received the tradition from him.<br>This problem is what caused the the <i>Asarah Ma’amarot</i> to read “Hillel says” in the text of the next mishna, where he comments that this refers to Hillel the Elder.",
+                    "DO NOT SEPARATE FROM THE PEOPLE. <b>Rav</b> writes that such a one will not be comforted when the people are. I find this difficult, for if so, one could say “I’ll have neither your honey nor your sting!” <b>Rashi</b>, on the other hand, concludes “and he will see no blessing in his work. As per the last chapter of Ta`anit.”<br>We might also say that the comfort the people receive is greater than what they suffer, because G-d always rewards in larger measure than he punishes. Or, perhaps, the sense of “will not be comforted” is that one will suffer an untimely death or go into exile before the people are comforted.",
+                    "THAT MAY NOT BE HEARD. <b>Rav</b>: <i>your words shouldn’t be unclear to the point that they can’t be understood from the beginning and upon first consideration; do not rely on the listener to think about them in depth until he eventually understands them</i>. If so, this teaching is really that of Avtalion in 1:11—why, then, should it be repeated?<br>But <b>Rambam</b> does not see this as addressing potential heresy. Rather, he understands that one’s words should not be exceedingly strange sounding and nearly incomprehensible, as he writes: <i>your words should not require an unusual interpretation and excessive thought</i>.<br>This is contra <b>Midrash Shmuel</b>, who sees <b>Rambam</b> as saying the same thing as <b>Rav</b>.",
+                    "FOR IN THE END IT WILL BE HEARD. <b>Rav</b>: <i>do not reveal your secret even when you are alone, thinking that nobody will hear you, because in the end it will be heard, as “the bird of the heavens will carry your voice” </i>(Ecclesiastes 10:20). That this applies even when one is alone is evident from the beginning of that same verse: “Curse not a king even in your mind, nor in your bedroom curse a wealthy man” (ibid.).",
+                    "AND DO NOT SAY, “WHEN I HAVE A FREE MOMENT, I WILL STUDY.” According to <b>Rashi</b>, who reads in our mishna “do not say of something that you can hear now that you will hear it later,” and understands that part of the mishna as referring to Torah study, this dictum might appear unnecessary. It is not, however. Firstly, the repetition is for emphasis. Secondly, the mishna might see a need to point out that this dictum applies not only to hearing words of Torah from others, but even to studying on one’s own.<sup class=\"footnote-marker\">69</sup><i class=\"footnote\">While another person might no longer be available to teach, one is presumably always able to study independently; even so, “do not say, etc.”</i>"
+                ],
+                [
+                    "AN UNLEARNED PERSON [Heb. <i>bur</i>] CANNOT BE ONE WHO FEARS SIN. Cf. 2:9, and <b>Rav</b> ad loc.",
+                    "IGNORAMUS [Heb. <i>`am ha’aretz</i>]. <b>Rav</b> on 5:10 explains this term.",
+                    "NOT ALL THOSE WHO ENGAGE IN MUCH BUSINESS GROW WISE [Heb. <i>machkim</i>]. The mishna says “not all,” because we do find those who engaged in much business and grew wise, such as R. Eliezer ben Charsom (Yoma 35b) and Ilfa (Ta`anit 21a), and numerous others mentioned by the commentaries—<b>Midrash Shmuel</b>.<br>He also quotes the explanation of <b>Chasid Ya`avetz</b>, who notes that the word <i>machkim</i> is properly a transitive verb, meaning “to make another wise,” and sees this teaching as adding onto the last: an irritable person will not make a good teacher, and one who engages in much business cannot make others wise. That is, in his spare time he might teach others but will not make them wise.",
+                    "ONE WHO ENGAGES IN MUCH BUSINESS. Specifically “much” business, for without some kind of business that will sustain his body his Torah will not last, per the mishna later: “where there is no flour, there is no Torah” (Avot 3:17), and the mishna earlier: “the study of Torah goes well with a trade” (Avot 2:2).",
+                    "TRY [Heb. <i>hishtadel</i>]. The meaning is “to accustom oneself and direct one’s thoughts toward something.” Onkelos translates “and a man struggled with him” (Genesis 32:25) as <i>ve’ishtadal gavra imeih</i>—<b>Rambam</b>."
+                ],
+                [
+                    "BECAUSE YOU DROWNED SOMEONE, YOU WERE DROWNED, AND THOSE WHO DROWNED YOU WILL IN THE END THEMSELVES DROWN. One might ask, if we follow the chain back to its starting point, won’t we find that the first one to have been killed did not kill anyone himself? Indeed, Abel, who was killed by Cain, hadn’t killed anyone. If so, how did Hillel know that it was on account of drowning someone else that this person had been drowned?<br>The second part of his saying, “and those who drowned you will in the end themselves drown,” is even more difficult, as this is not necessarily so! We regularly encounter cases of murderers who die in their beds at the hands of Heaven. [*I saw this question raised in Devarim Rabbah to parashat Va’Etchanan (2:25), discussing the verse “he who spills man’s blood, his blood will be spilled by man” (Genesis 9:6): <i>R. Levi said: but are there not many men who kill and yet die in their beds? They answered him: the meaning of “his blood will be spilled by man” is that when that man arrives in the future world, at that point his blood will be spilled.</i> As for the first question, concerning the first part of the mishna, I saw this mishna brought in the Talmud in tractate Sukkah 53a, and there <b>Rashi</b> explains that the body was thrown into the water and Hillel recognized him as a murderer.]<br>In <b>Rashi</b>’s commentary to our tractate, he notes that in some places people do not recite this mishna. But <b>Rambam</b>, <b>Rav</b>, and all the other commentators have it in their texts.<br><b>Midrash Shmuel</b>, in answer to the second question, explains that “in the end” in the phrase “in the end they themselves will drown” means that through reincarnation, which is an established belief not only of the Sages but also of Pythagoras [and the rest of the wise of the nations, whom <b>Abarbanel</b> mentions in his commentary to parashat Ki Tetze], he eventually will end up drowning. And he gives a rather forced answer to the first question, saying that the case of Abel is different because the Sages say that he “gazed at holiness,” and Hillel, upon seeing this skull, assumed that it was that of a murderer, and not one who “gazed,” because murder is more common than this gazing.<br>In my opinion, it is totally untenable to claim that Hillel said something that could only be understood through the doctrine of reincarnation, which is an esoteric doctrine, and which ought to be concealed from all but the select few that G-d calls upon. And Rabbi Yehudah HaNassi, the redactor of the Mishna, would not have put this dictum into our mishna. For just as a verse in the Tanakh must always be readable in its plain sense, in addition to whatever other meanings it may harbor, the words of a mishna must always be readable in the plain way that all understand. And if there were only a kabbalistic interpretation to this mishna, Rabbi Yehudah HaNassi would have left it an oral teaching, along with the other kabbalistic teachings that remained oral and were not inluded in the Mishna.<br>Besides, the mishnayot seem to be out of order. For since this is merely something that Hillel said on a particular occasion, it shouldn’t have been included among the other mishnayot, which are all of the “he used to say” type, i.e. ethical teachings that were constantly being emphasized, and should rather have been appended to the end of this series of mishnayot. All the more so since this mishna is in Aramaic and shouldn’t come between two mishnayot that are in Hebrew.<br>Also, Hillel is speaking in the second person, directing his words towards the skull itself. Why wouldn’t he have turned towards his listeners and addressed them? He should have said “because he drowned someone, he was drowned, and those who drowned him will in the end themselves drown.”<br>Also, what is the meaning of the modifier <i>af</i>—“even, also”— here?<br>It seems that the mishna intends the following. Hillel taught in the previous mishna that an unlearned person cannot be one who fears sin and so on, in order to steer people clear of personal deficiencies. He also once saw a skull, etc., and from that experience onwards he used to say “increasing the flesh only increases worms, etc.” in the next mishna, which is another list of personal deficiencies and virtues.<br>This is because when he saw this skull, he said to it, “because you drowned someone, etc.”, i.e. one would think it only logical that because you drowned someone, you were drowned, and those who drowned you will in the end themselves drown, because “the measure one uses to dole out is the one used to dole out to him” (Sotah 1:7), for this is only proper and logical. But regardless of what should be, reality contradicts this hypothesis; many people who have never killed anyone are killed and many people kill others and are not themselves killed.<br>In order to bring reality into harmony with theory, so that it doesn’t contradict the logical necessity that everything ultimately comes about through one consistent system and is judged fairly, he used to say from that moment on that “increasing the flesh only increases worms, etc.” in order to accustom people to thinking that everything is truly necessary and just. For one does find, overall, that “increasing the flesh only increases worms, etc.”, regarding defiencies, and “increasing Torah increases life, etc.”, regarding virtues. It is evident, then, that the laws in place in the world are just and perfect, and we can infer from cases that are clearly just to those whose justness is concealed, and understood only by G-d; those, too, are based on what is righteous and just, as per the verse, “For my thoughts are not as your thoughts, nor are my ways like your ways” (Isaiah 55:8).<br>It follows, then, that Hillel did not say “because you drowned someone, etc.” because he felt it was certainly true, i.e. that of necessity this is what happened and what will happen, but as a first premise, that logic would dictate that this be so. But because there are well-known cases that contradict this, and these might cause a person to say that “there is no judgement and no judge,” Hillel began to regularly propagate his teaching that “increasing the flesh only increases worms… increasing Torah increases life, etc.” among the people. The intent is that we should use our experiences and sound judgment to conclude that just as in these cases the result follows logically from the action, whether for good or ill, so also what befalls people in general follows logically, though it is beyond our understanding.<br>Since the words “because you have drowned someone, etc.” are not an absolute statement describing what will happen with certainty, as it is possible that this drowned person had not drowned anybody and that the one who drowned him might not be drowned, Hillel did not utter them as a public teaching. While facing the skull, an unhearing piece of bone, he said to himself that what ought to be is that “because you drowned someone, etc.”<br>And the fact of reality contradicting this statement is also not at all explicit, but is implicit in his following dictum, that from this point on he used to say “increasing the flesh only increases worms, etc.,” which the discerning will understand well as addressing this point. All such things ought to be said in such a manner as to be apparent to the discerning scholar but not to all those listening, lest they who will not understand the answer “decide by what their ears hear” and “judge by what their eyes see” (Isaiah 11:3) that the question is truly difficult and has no answer, and remain confounded by it and thereby falter, G-d forbid.<br>Hillel said these words in Aramaic, the language of the masses at the time per the mishna in Shekalim 5:3, because he said them as though speaking to the skull of a bandit. He also did this so that the people should take his words at face value, that it is indeed the case that “because you drowned somebody, etc.,” and for the discerning students he explained his words by affixing to them the dictum “increasing the flesh only increases worms, etc.,” which he said in Hebrew. This is what seems correct to me.",
+                    "AND THOSE WHO DROWNED YOU WILL IN THE END THEMSELVES DROWN. In speaking to this one skull, Hillel used the plural “those” to indicate that even if there were many who drowned you they all will eventually be drowned, teaching that when many murder one they will all be killed—<b>Midrash Shmuel</b>.",
+                    "DROWN. <b>Rav</b>: <i>it was the court’s job to kill you, not theirs. G-d placed them in your hands because He allows evil things to be brought about through evil people.</i><sup class=\"footnote-marker\">70</sup><i class=\"footnote\">The Hebrew phrase מגלגלין חובה ע”י חייב is used by the Talmud for evil but necessary things, which are brought about by evil people instead of innocent ones. Here, <b>Rav</b> would seem to be using it to explain why this murderer, and not the court, brings about the death of this person—since killing a person is never desirable, even when it is necessary, G-d spares the court the task and has it done by an evil person. Tosafot Yom Tov, however, understands <b>Rav</b> to be addressing the dilemma of free choice vs. predetermination the same way <b>Rambam</b> does in his introduction to Avot. He will offer a novel reading of the phrase.</i> This is the opinion of <b>Rambam</b> in chapter 8 of The Eight Chapters, his introduction to tractate Avot, where he writes that although G-d has decreed that a person must die, he has not decreed that the anyone in particular must kill him. It is the same as G-d decreeing that of those born some amount will be righteous and some evil. While this is true, it does not yield the necessary consequence that a particular evil person be evil. That individual chose of his own free will to do evil, and will therefore be punished by one of the many emissaries at G-d’s disposal. And because this individual is ready to kill and is evil,<sup class=\"footnote-marker\">71</sup><i class=\"footnote\">The Hebrew word is חייב, which the Tosafot Yom Tov understands to mean generally “evil” as opposed to deserving punishment for some specific act, which is what the term usually means in rabbinic literature. There is some support for this reading in Talmudic Aramaic, where the cognate חייבא means “sinner” or “wicked one.”</i> the evil thing was brought about<sup class=\"footnote-marker\">72</sup><i class=\"footnote\">The Hebrew word is נתגלגל. This is a subtle but important reworking of the verb מגלגל in the original phrase. מגלגל is an active verb, and in the impersonal plural מגלגלין has the literal meaning “they bring about.” The sense is that the G-d, the antecedent of the omitted impersonal “they,” arranges for tragic or harmful things to come about through those who have sinned in some way, instead of coming about through innocent people. By changing it to נתגלגל, a passive verb meaning “it was brought about,” Tosafot Yom Tov is able to add the qualifying words על ידו, “through him,” to create the phrase “it was brought about through him.” The blame is now laid squarely on the person and not on G-d. Having turned חייב into “sinner” and having reworked the verb מגלגל into נתגלגל על ידו, meaning “it was brought about through him,” Tosafot Yom Tov is able to read the phrase as “an evil thing is brought about by an evil person,” meaning that those who are evil bring about evil things of their own volition, and the fact that the object of their actions deserved them is irrelevant. The statement has undergone a significant transformation: it has gone from saying that it is better that tragic things befall those who deserve them through those who have sinned to saying that men act of their own volition. </i> through him, and G-d will send him his just deserts. So also Hilchot Teshuva, 6:5.<br><b>Ramban</b> in parashat Lech Lecha attacks this doctrine at length and says that even if G-d decrees that so-and-so should harm so-and-so, and someone else goes and fulfills G-d’s decree first, he has done a good and meritorious thing. I say that even if we agree to his statement that should someone else go and do it first he has done a good and meritorious thing, it does not refute the words of <b>Rambam</b>. For the evil individual that <b>Rambam</b> was discussing did not do this evil act in order to fulfill the words of G-d, but because his wicked heart drove him to it, and G-d goes by what is in the heart. And if we understand <b>Rambam</b> this way, we also deflect the criticism of <b>Ra’avad</b> ad loc. This is what seems correct to me."
+                ],
+                [
+                    "INCREASES WORMS. <b>Rav</b>: <i>in the grave, where a worm is as painful to the dead as a needle in the flesh of the living.</i> <b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>R. Yosef ibn Shoshan</b>: <i>not that they were of the opinion that the corpse feels anything, but that anyone of refined mind should be pained during his life by the disgrace that will come at his death, and should attempt to minimize this disgrace and imagine while he is still alive that he feels the worm that will bite him upon his death, which is the same feeling as a needle in live flesh. He will then minimize this disgrace and not increase his flesh because this increases worms.</i> I cannot understand what complaint a living person could have about the disgrace he may suffer when he has been brought to burial and submerged in dirt, where nobody sees or knows anything about whether a worm rules over him or a maggot eats him. There is nothing disgraceful about a disgrace that nobody is witness to, all the more so since the disgraced one is dead and knows nothing of this disgrace. For what reason, then, should the thought of this pain a person while he lives?<br>Their words, however, were truly spoken: it is painful for the dead person [Heb. <i>met</i>] himself. Not because they believed that he has sensation and turned non-existent things into existing ones, but because the pain they spoke of is the pain of the dead person’s soul, which is still in existence and which beholds the disgrace of the body and is greatly pained by it; even the non-Jewish sages have agreed that the soul remains after death. This is the meaning of the verse in Job, 14:22: “Only his flesh shall pain [Heb. <i>yich’av</i>] him, and his soul mourn over him,” per <b>Ibn Ezra</b>’s commentary ad loc.: yich’av<i> here has the sense of destruction, as in “you will destroy [Heb. </i>tach’ivu<i>] every good piece of land with stones” (2 Kings 3:19). The word was borrowed for unfeeling objects, for whom destruction is like pain for a person.</i> The verse explains that the soul will indeed be in mourning on account of the pain it feels at seeing and recognizing the body in which it once was. [*And it is on the basis of this verse that one opinion in Shabbat 152b holds that as long as the flesh has not decomposed, the dead know whatever is said before them.] This is what they meant when they said that the worm is painful to the dead person, i.e. to the soul that knows of this. We can further deduce that this is what they meant because in speaking of the dead person they didn’t mention “flesh” and in speaking of the living one they said “the flesh of the living.” They should have used the same expression, saying either “like a needle in the living” or “in the flesh of the dead,” but they did not do so because they hold that the pain is felt by the dead person himself, i.e. his soul, and not his flesh, which feels nothing.<br>You shouldn’t find it odd that the soul is called <i>met</i>, “the dead,” for we find the Torah using the word this way in the verse “or one who consults the dead” (Deuteronomy 18:11), which obviously refers to the souls of the dead. Since this consultation occurs where the bodies of the dead are located it is called “consulting the dead,” even though the consultation is actually with the souls of those bodies. In our case the pain is similarly said to affect the dead, even though it is the souls that are pained, because the act that brings about the pain of the soul is done to the body. This is what seems correct to me.<br>[*I later found that <b>Kol Bo</b> writes in Hilchot Avel that the reason for burying the dead is that the soul is pained when it beholds the body in disgrace and lying about unburied, and says: <i>they had the same idea in mind when they said “the worm is as painful to the dead as a needle in the flesh of the living,” which is a parallel only in terms of the existence of pain, not what type of pain it is.</i> I also found that <b>Rashba</b> in responsum 1:369 considers it obvious that the dead do not feel the pain of the knife, and cites the embalming process as proof.]",
+                    "HAS ACQUIRED IT FOR HIMSELF [Heb. <i>le`atzmo</i>]. For his own benefit in this world—<b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>R. Yosef ibn Nahamias</b>. [*I found support for this explanation in the mishna in Shekalim 1:4, “the Kohanim expound this verse for themselves,” where <b>Rav</b> explains “for themselves” as “for their own benefit.”<br>To me the mishna seems to be saying that he has acquired his essence [Heb. <i>atzmut</i>]. In having a good name he has clearly actualized his essence and become what he truly is, for anyone who does not have a good name is as though he hasn’t existed. It is well known that the definition of a name<sup class=\"footnote-marker\">73</sup><i class=\"footnote\">The Hebrew <i>shem</i> was used by medieval translators for the Arabic <i>‘ism</i>, itself a translation of the Greek <i>logos</i>, referring to the definition or essence of a thing.</i> is something that refers to the essence of a thing, which is what Adam was doing when he gave names to all the creatures. Therefore, his good name points to his essence, as when the name is not good, better that he had not come into existence, and it is indeed as if he did not, and he has acquired nothing whatsoever.]"
+                ],
+                [
+                    "RECEIVED THE TRADITION FROM HILLEL AND SHAMMAI. While the Mishna was recording the teachings of the line of Hillel, there was no need to mention that those sages had received the tradition from him, but now it is necessary to do so before the teachings of Rabban Yochanan ben Zakkai, who was not a descendant of Hillel. Also, because he had numerous students and legal disputes proliferated thenceforth, the mishna points out that although there were several disputes their Torah was in the main a received tradition, as I mentioned at the beginning of the first chapter.",
+                    "AS YOU WERE CREATED FOR THIS PURPOSE. <i>For the sake of this you came into the world, as per the verse “and there was evening, and there was morning, on the sixth day” (Genesis 1:31), which the Talmud expounds (Shabbat 88a): </i>this teaches that G-d stipulated with Creation that should Israel not accept the Torah, the world will return to chaos. <i>So it turns out that he has a tremendous responsibility and is not doing this as a favor</i>—<b>Rashi</b>.",
+                    "RABBAN YOCHANAN BEN ZAKKAI HAD FIVE STUDENTS. <i>The mishna mentions only the greatest ones, the ones to whom the tradition passed, but he had many other students</i>—<b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>Rashbatz</b>.",
+                    "ELIEZER BEN HYRKANOS. <i>He mentions them by name without honorifics because they were his students</i>—<b>Rashi</b>.<sup class=\"footnote-marker\">74</sup><i class=\"footnote\">The print before Rashi and the Tosafot Yom Tov did not have honorifics in the text. Our text does.</i>",
+                    "A PLASTERED CISTERN. The <b>Rav</b> reads <i>bor sud</i>, “plastered,” and not <i>bor sid</i>, “a plaster cistern.” <b>Midrash Shmuel</b> explains in the name of <b>Rashbatz</b>:<i> this is because a </i>bor sid<i>, “a plaster cistern,” means “a cistern made of plaster,” and what is the great praise in being compared to a cistern made of plaster? A plastered cistern, on the other hand, is one that has been plastered well and holds in all its water, preventing it from seeping into the earth. The word is properly </i>sayud<i>, in the present passive participle, but appears here as </i>sud<i> because of the hollow root.</i><sup class=\"footnote-marker\">75</sup><i class=\"footnote\">The root of <i>sid</i> is <i>samach, yud, daled</i>, called a “hollow root” because the middle letter is <i>yud</i>. The paradigm of the passive present participle is 1a2u3, where the numbers represent the consonants of the root, so the passive present participle of the verb “to plaster” should appear as <i>sayud</i>. But hollow verbs are irregular and their passive present participle appears as 1u3, in our case <i>sud</i>.</i><br>In Rashi’s commentary to Avodah Zarah 55a the text of our mishna is quoted as <i>bor sid</i>, as it appears in our printed editions.",
+                    "WHICH DOES NOT LOSE A DROP. This means to say that he is only like a plastered cistern in this respect but not in others, as a plastered cistern also has deficiencies. Its water does not taste as good as water from a well, both because cistern water is contained and well-water is flowing and because the water in the cistern absorbs the bitter taste of the plaster. The mishna therefore had to point out that only in this respect, in that he does not lose a drop, is he to be compared to a plastered cistern—<b>Midrash Shmuel</b>.",
+                    "PIOUS [Heb. <i>chasid</i>]. <b>Rav</b>: <i>he goes beyond the letter of the law</i>. Cf. what I wrote on Sotah 9:15.",
+                    "FEARS SIN. <b>Rav</b>: <i>he acts according to the most stringent interpretation of the law and forbids himself the things that are permitted out of fear that he come to sin. Otherwise, what is his great virtue? For even an ignoramus can be fearful of sin.</i> As per mishna 5.<sup class=\"footnote-marker\">76</sup><i class=\"footnote\">There: <i>an unlearned person cannot be fearful of sin, and an ignoramus cannot be pious</i>. The implication is that an ignoramus, while he cannot be pious, can be one who fears of sin.</i> Cf. what I wrote at the end of Sotah (9:15).",
+                    "EVEN IF ELIEZER BEN HYRKANOS WERE WITH THEM. <b>Rav</b>: <i>I saw written that Abba Shaul does not disagree with the first tanna, and both things came from Rabbi Yochanan ben Zakkai and are both true. For with regards to breadth of learning and memory, Rabbi Eliezer was superior, and with regards to sharpness and argumentation Rabbi Elazar ben Arach was superior</i>. Since Abba Shaul was commenting on the words of the first tanna he had to mention that even Eliezer ben Hyrkanos, whom he had praised, is included on the other side of the scale. But the first tanna, whose words came first, did not need to explain himself, because when he said “all the Sages of Israel” it was understood that even Elazar ben Arach was included—<b>Midrash Shmuel</b>."
+                ],
+                [
+                    "GO FORTH AND SEE. The verb “go forth” has the same sense here as the common Talmudic expression (e.g. Berachot 16a) “he went forth, searched, and found.” Both of these mean that the mind goes forth and wanders in contemplation and deep thought in order to truly understand. “See” is used similarly, as in “my heart has seen much wisdom” (Ecclesiastes 1:16). <b>Midrash Shmuel</b> quotes <b>Abarbanel</b> saying that the text reads “come and see” in the first half of our mishna and “go and see” in the second. He then writes that <b>R. Yosef ibn Shoshan</b> testifies that this is indeed the text of all the editions that were then extant in Toledo and the surrounding areas and explains that since the path of good was to be found with R. Yochanan ben Zakkai, he said “come,” but for the path of evil he said “go,” because no evil dwelt near him.",
+                    "THAT A PERSON SHOULD CLEAVE TO. <b>Midrash Shmuel</b>: <i><b>Rabbenu Yonah</b> explained that one certainly should cleave to all good and upright things. The mishna means to ask which trait one should perfect forever, for it is better to attain perfection in one area—at which point it will be much easier to acquire all the other good traits—than imperfection in many. This is a beautiful explanation.</i><br>Based on this, I can distinguish between our mishna and the first mishna in this chapter. There, Rabbi Yehudah HaNassi, who came after all these sages that spoke about the straight way that one should cleave to, asks again “what is the straight way that a person should choose for himself.” But this is because he was not saying which one trait a person should cleave to, through which he would gain perfection. He was saying, rather, that before all his actions and reactions in any given situation a person should consider which option to choose for himself, i.e. which action to perform. Rabbi Yehudah HaNassi therefore used the verb “choose,” and not the verb “cleave to” of our mishna.",
+                    "ONE WHO BORROWS AND DOES NOT PAY BACK. <b>Rav</b>: <i>this is the opposite of one who foresees consequences. For if he does not pay back, he won’t find anyone to lend him money and will go hungry. And he did not say simply “one who does not foresee consequences,” because it is possible that a person who does not foresee a consequence will still suffer no harm therefrom, because when the consequence actually comes about he will shield himself from it.<br></i>We are forced to conclude that when <b>Rav</b>, in his commentary above on “one who foresees consequences”, wrote that <i>on account of his ability to foresee consequences he will consider the loss incurred in performing a commandment as against the gain and the gain of transgressing a commandment as opposed to the loss</i>, he did not mean that this is the primary sense of “foreseeing consequences,” but that one who usually foresees consequences will eventually “consider the loss etc.” The primary sense of “foreseeing consequences” is what he wrote just before that: <i>he sees what is going to happen</i>, and that will apply to all areas of life. For if “consider the loss etc.” is the primary sense of “foreseeing consequences,” then <b>Rav</b> wouldn’t have been able to write that someone who does not foresee consequences might still shield himself from said consequences as they arise.<sup class=\"footnote-marker\">77</sup><i class=\"footnote\">If the consequences in question are the reward and loss of performing and not performing commandments, which only come after death, there can be no talk of shielding oneself from those consequences when they do arise.</i><br><b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>R. Yehuda Lerma</b>: <i>although foreseeing consequences is considered a “good path,” being unable to foresee them cannot be said to be evil. For we find many people who, though they are unable to foresee consequences, walk in the straight path, or people who keep the Torah purely for the sake of Heaven, and not out of hope of any reward or fear of any punishment, which is the ideal way to serve G-d. Rabbi Shimon therefore could not say that the inability to foresee consequences is an “evil path.”</i><sup class=\"footnote-marker\">78</sup><i class=\"footnote\">According to <b>R. Yehuda Lerma</b>’s explanation, we could indeed understand “foreseeing consequences” as referring primarily to “considering the loss etc.”</i>",
+                    "THE PLACE (or SPACE). <i>He is the place of the world, as per the verse </i>umitachat zero`ot `olam<sup class=\"footnote-marker\">79</sup><i class=\"footnote\">A possible idiomatic rendering of the simple, poetic sense of the verse is: “and below, the arms everlasting,” but the Talmud in Chagigah 12b treats the word <i>`olam</i> as “the world,” and renders the phrase “the arms of the world.”</i><i> (Deuteronomy 33:27). But the world cannot include Him, as per the verse “the heavens and the heavens upon the heavens cannot contain You” (2 Kings 8:27)</i>—<b>Rashi</b>.",
+                    "AND THE RIGHTEOUS ONE [Heb. <i>tzaddik</i>]. <b>Rav</b>: <i>the Holy One, Who is the Righteous One of the world</i>. <b>Rambam</b>: <i>per the verses “He is righteous and upright” (Deuteronomy 32:4) and “You have been in the right [Heb. </i>tzaddik<i>] throughout all that has come upon us” (Nehemiah 9:33)</i>."
+                ],
+                [
+                    "YOUR FRIEND’S [Heb. <i>chaver</i>]<sup class=\"footnote-marker\">80</sup><i class=\"footnote\"><i> Chaver</i> can mean either “friend” or “colleague.” This ambiguity played a role earlier in 1:6.</i> HONOR SHOULD BE AS DEAR TO YOU AS YOUR OWN. This does not disagree with the mishna later in 4:12, which says that “your friend’s honor should be as dear to you as the awe of your master,” because that mishna is discussing colleagues in Torah study—<b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>.<br><b>Midrash Shmuel</b> notes that there are versions that have “your student’s honor” here. He writes: <i>we cannot possibly read “your friend’s honor should be as dear to you as your own” because in that case, someone who does not naturally care for his own honor need not concern himself over his friend’s honor, and that certainly is not the case. King David says as much in the verse “one who considers himself as disgraceful and disgusting, but who honors those who fear G-d” (Psalms 15:4). But for a student it is completely appropriate to say “your student’s honor should be as your own,” because the master needn’t honor the student more than he honors himself.</i> But this point does not bother me, for when the tanna says that “it should be as dear to you as your own” he is addressing people whose own honor is dear to them, for which reason he does not say more concisely<sup class=\"footnote-marker\">81</sup><i class=\"footnote\">In Hebrew this proposed wording is slightly shorter, and the idea is less complicated.</i> that “your friend’s honor should be in your eyes as your own” but chooses the longer “your friend’s honor should be as dear to you as you own.” This point is also evident from mishna 12 of this chapter, in which Rabbi Yossi says “your friend’s money should be as dear to you as your own.” Would anyone interpret this to mean that a spendthrift who throws away his money may similarly spend and throw away his friend’s money? It is clear that Rabbi Yossi is addressing those whose money is dear to them and not spendthrifts, and in our case he is likewise addressing those whose honor is dear to them.",
+                    "BEWARE OF THEIR COALS. <b>Rav</b>: <i>do not treat them with frivolity</i>. <b>Rambam</b>: <i>when you come together with the sages, do not be playful or arrogant in their presence. When in their presence, act in such a way as lets them understand that you will allow yourself to be drawn near to them when they decide to draw you near. And do not attempt to draw closer to them than they draw you themselves, that you not ruin their designs for you and turn their love to contempt, at which point you will not receive the benefit you had hoped for. The tanna compares this to someone warming himself at the fire. If he maintains his distance, the fire will warm him, and if he draws too near, he will get burnt.</i>",
+                    "FOR THEIR BITE IS LIKE A FOX’S, THEIR STING IS LIKE A SCORPION’S, AND THEIR HISS IS LIKE A SNAKE’S. Meaning that sometimes they do a full act of damage, which is like a bite, specifically like the bite of a fox which is difficult to treat; sometimes they do a partial act of damage, which is merely like a sting, specifically a scorpion’s sting; sometimes they only damage through speech, which is like the hiss of a snake. This is what seems correct to me. [*But I also think these terms are epithets for the various types of excommunication. We find the sages of the Talmud using epithets, such as “he would bring you sparks of fire” in Bava Metzia 47a, and “I would split your leg with an iron club” in Bava Kamma 81b. The terms in our mishna are likewise epithets for various kinds of excommunication.]",
+                    "THE HISS OF A SNAKE. <b>Rashi</b>: <i>it hisses with its mouth, </i>siffler<i> in French, the way that geese hiss at one another.</i>",
+                    "SNAKE [Heb. <i>saraf</i>]. <b>Rav</b>: <i>this snake cannot be charmed the way other snakes are, as the verse says, “which does not listen to the voice of charmers” (Psalms 58:6).</i> The point is that the preceding verse finishes “like a deaf viper that stops up its ear” (ibid. 58:7). <b>Rav</b> continues: <i>so, too, if you quarrel with a sage and attempt to appease him he will not be appeased.</i> <b>Rambam</b> adds: <i>this can be seen from the case of Gehazi, who quarreled with his master Elisha and fell into the degrading illness of leprosy, as the Sages expounded (Sanhedrin 117b) on the matter of the four lepers, and from other cases as well, in all of which they clearly suffered afterward</i>.",
+                    "AND THEIR WORDS ARE ALL LIKE BURNING COALS. <i>Even the slightest one of them, for in transgressing them one breaches the boundary the Sages have set. Let us take the prohibition of secluding oneself with a single woman. A single woman is assumed to be ritually impure due to menstruation, because the Sages interpret the phrase “in her impurity” (Leviticus 15:33) to mean that a menstruating woman remains impure until she immerses in water (Shabbat 64b).</i><sup class=\"footnote-marker\">82</sup><i class=\"footnote\">And the assumption is that single women do not go to the <i>mikveh</i> to immerse.</i><i> [And the mishna in Niddah 3:5 considers a day-old baby already legally capable of becoming impure.] But the rabbinic prohibition of seclusion applies even to a single woman who has gone and immersed herself, because the prohibition was “seclusion with a single woman”—whether pure or impure</i>—<b>Rashi</b>."
+                ],
+                [
+                    "A BAD EYE [Heb. <i>`ayin hara`</i>]. <b>Rav</b> explains that this is the same as <i>`ayin ra`ah</i>, which is an “unhappy eye,” i.e. one that is unhappy with what he has and is constantly looking for other things.<br>The mishna says that these things “drive a person out of the world,” and it need not be said that one should distance himself from them. So whereas R. Yehoshua earlier (mishna 9) says that the path one should distance oneself from is that of a “bad friend,” the things in our mishna are more serious. So <b>Midrash Shmuel</b>.",
+                    "AND THE EVIL INCLINATION. Excessive desire—<b>Rambam</b>.",
+                    "HATRED OF PEOPLE. <b>Rav</b>: <i><b>Rambam </b>explains that this refers to one who hates peoples’ company and loves to be alone.</i> The language of <b>Rambam</b> here is: <i>this refers to an evil turn of spirit, the illness of black bile which brings a person to despise and be disgusted by what his eyes see and to prefer the company of animals and to dwell alone in deserts and forests and choose for himself a place free of any settlement. Such people do this not on account of asceticism but because of their evil desires and their envy of others. These things certainly kill a person, because his body will then fall ill and he will die an early death.</i><br>Concerning <b>Rav</b>’s alternate explanation of our mishna as referring to a difficult person who causes everyone to hate him, <b>Midrash Shmuel </b>writes: <i>some explain that everyone curses him and their curses take their toll on him, and he leaves this world. For the Sages say, “do not make light of a commoner’s curse” (Megillah 15a)</i>.",
+                    "DRIVE A PERSON FROM THE WORLD. Cf. the mishna in 4:21."
+                ],
+                [
+                    "YOUR FELLOW’S PROPERTY SHOULD BE AS DEAR TO YOU AS YOUR OWN. Cf. what we wrote on mishna 10.",
+                    "PREPARE YOURSELF FOR TORAH STUDY, AS IT IS NOT YOUR INHERITANCE. <b>Rav</b>: <i>you should not say that since your father and grandfather are sages the Torah will “return to its lodgings” and you need not seek it out. </i>For the Sages have indeed expounded thus on the verse “they will not depart from your mouth, the mouth of your children, and the mouth of your children’s children from now on, forever” (Isaiah 59:21) in Bava Metziah 85a. R. Yossi informs us that this rule applies only to one who prepares himself for study, in which case he is more successful in his Torah study than others are. But one who does not, will not be."
+                ],
+                [
+                    "BE CAREFUL WITH <i>KERIAT SHEMA</i> AND PRAYER. The tanna instructs care for these things especially, because they involve accepting the yoke of the kingdom of Heaven. <b>Midrash Shmuel</b> writes that <b>Rabbenu Yonah</b> has the text “be even more careful with <i>keriat shema</i> than with prayer.” He explains that while there is a long four-hour window for the morning prayers, there is only a short window from dawn until sunrise to say <i>keriat shema</i> according to the custom of <i>vatikin</i><sup class=\"footnote-marker\">83</sup><i class=\"footnote\">The optimal way of fulfilling the law of reciting <i>keriat shema</i>.</i>; the tanna therefore uses the expression “be careful,” because this requires great care."
+                ],
+                [
+                    "STUDY TORAH DILIGENTLY, THAT YOU SHOULD KNOW WHAT TO ANSWER AN <i>APIKOROS</i>. <b>Rabbenu Yonah</b> explains this as “exert yourself and study Torah diligently in order that you should know what to answer an <i>apikoros</i>.” So also in <b>Midrash Shmuel</b>. We can then deduce that the correct version of the text does not have <i>veda</i>, “and you should know,” before “what to answer”, which also seems apparent from <b>Rambam</b>’s commentary.<br>But other editions have <i>veda ma shetashiv</i>. <b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>R. Moshe Almosnino </b>that <i>veda ma shetashiv </i>should be read as follows: whatever it is that you are going to answer<sup class=\"footnote-marker\">84</sup><i class=\"footnote\"><i> Ma shetashiv</i>—“what it is that you are going to answer,” in this interpretation, as opposed to “what you’ll answer” with the sense of “what to answer.” In this reading, <i>veda ma shetashiv</i> is a totally unrelated teaching: “know well what you will answer an <i>apikoros.”</i></i> an <i>apikoros</i>, you should know it well; your answer shouldn’t be something you’ve simply heard or learned from another, because in this way you will not be victorious over him.<br>And in saying “what you will answer,” the mishna indicates that you shouldn’t go to them to attack their positions. If they come to you and attack you, you should know what to answer them; but do not sic the dog on yourself—<b>Midrash Shmuel</b>.",
+                    "DILIGENT. See <b>Rav</b>’s commentary on Sotah 9:15.",
+                    "AN <i>APIKOROS</i>. <b>Rav</b>: <i>this term comes from the Hebrew </i>hefker, “abandon, lawlessness.” <i>He denigrates the Torah</i>. Included in this category is one who denigrates those who study Torah, as the <b>Rav</b> himself writes at the end of his second explanation and on the mishna in Sanhedrin 10:1.",
+                    "AND KNOW BEFORE WHOM YOU LABOR. <b>Rav</b>: <i>in giving this answer to the </i>apikoros<i>, that he not sway your mind to follow his opinion</i>. Following this explanation, the antecedent of “whom” is “<i>apikoros</i>”. But it appears that he was taking his explanation from <b>Rambam</b>, and <b>Rambam</b> understands the antecedent of “whom” to be G-d: <i>and he says that although you must study the opinions of the nations to know what to answer them, beware that none of those opinions become your own. And bear in mind that the one before whom you labor knows the depths of your heart. This is the meaning of “know before whom you labor,” i.e. that one should direct one’s heart to belief in G-d.</i>",
+                    "AND YOUR TASKMASTER WILL FAITHFULLY PAY THE WAGES OF YOUR LABOR. <b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>Rabbenu Yonah</b> that in saying the taskmaster will “faithfully pay your wages” the mishna does not disagree with the dictum “be not like servants” in 1:3, and I have already written about this at the beginning of this chapter, s.v. <i>and consider</i>. Still, the idea doesn’t have any relation to what came before it. And I saw an edition from the Land of Israel which has simply “and who your taskmaster is,” and nothing more.<sup class=\"footnote-marker\">85</sup><i class=\"footnote\">The mishna would then read “and know before whom you labor, and who your taskmaster is.”</i>"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "IF YOU HAVE LEARNED MUCH TORAH YOU WILL BE GIVEN MUCH REWARD. The preceding mishna says that “the reward is great,” and one might conclude therefrom that he will receive great reward for one hour of study followed by idleness. To counter this, our mishna says “if you learn much Torah you will receive much reward,” but not otherwise; in fact, one is punished for idling from Torah study. So <b>Midrash Shmuel</b>.<br>Having said this, we are in a position to understand the mishna in Menachot 13:11: <i>the Torah calls both the wholly-burnt bird offering and the flour offering “a fire offering, a fragrant smell,” to teach that one who does little is just as one who does much, as long as he directs his heart to Heaven. </i>This is because the one who brings the flour offering is usually a poor person, as <b>Rashi</b> comments on the verse “should one bring a flour offering” (Leviticus 2:1): <i>who usually brings a flour offering? A poor person</i>. It is in this case that the tanna considers them equal, for both do as much as their resources and abilities allow, and G-d therefore looks at the little that the poor person gives the same way He looks at the large amount the rich person gives. But certainly one who is able to do much and does little is not the same as the one who does much, and on the other hand a poor person who contributes more than the flour offering receives much greater reward. Our mishna, which says “if you have learned much Torah you will be given much reward,” similarly refers to one who is able to do so.<br><b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i> explains our mishna similarly. Also, cf. my comments on the mishna at 4:10.",
+                    "YOU WILL BE GIVEN MUCH REWARD. It is not possible to use the language of payment<sup class=\"footnote-marker\">86</sup><i class=\"footnote\">I.e., “you will be paid much” instead of “you will be given much.”</i> here because payment refers only to what something is properly worth, and there cannot be “much” of it.",
+                    "AND YOUR TASKMASTER WILL FAITHFULLY PAY THE WAGES OF YOUR LABOR. Do not imagine that when you receive the things referred to in our mishna as “gift” and “much,” they will be deducted from your wages—<b>Midrash Shmuel</b>.",
+                    "AND KNOW THE REWARD THE RIGHTEOUS ARE GIVEN IN THE FUTURE. I.e., when I said “and your taskmaster will faithfully pay etc.” I did not mean that you should serve G-d with the intent of receiving reward—I meant only that you should know of it, as I wrote above (mishna 14).<br>Some texts read “and know that the righteous are given their reward in the future.” If so, the meaning is that even what is “given,” i.e. what is a gift, does not come in this world. Do not wonder, therefore, if you see the righteous beset by one evil thing after another. So <b>Midrash Shmuel</b>."
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "AKAVIA SON OF MAHALAL’EL. He lived during the Second Temple period, per the mishna in Eduyot, 5:6: <i>the throngs of the inner courtyard of the Temple, when its gate was closed, did not contain a man equal to Akavia son of Mahalal`el in wisdom and fear of Heaven</i>. Even so, the compiler of the mishna did not wish to interrupt the line of Hillel until he got all the way to Rabbi Yehudah HaNassi and his son. He then returned to the chronological sequence of the tradition, starting again with the dicta of Hillel and then proceeding to R. Yochanan ben Zakkai who received the tradition from him, and then to R. Yochanan ben Zakkai’s students. He then taught the dictum of R. Tarfon because it is similar to the dictum of R. Elazar, the last of R. Yochanan ben Zakkai’s students.",
+                    "KNOW. The tanna inserts the word “know”<sup class=\"footnote-marker\">87</sup><i class=\"footnote\">Which would seem unnecessary, as the opening words of the mishna are “look at three things...”, and we would expect those things to be listed now, with no need for an another verb inbetween.</i> because “before whom you will eventually give a reckoning” is not something that can be known through sensory looking and examination, as it is a belief that can only be acquired through knowledge—<b>Midrash Shmuel</b>.",
+                    "WHENCE YOU COME AND WHITHER YOU ARE GOING. The interrogative governing the place of origin is <i>'ayin</i>, as in <i>me’ayin ba’u ha’anashim</i>, “whence came the men?” (cf. Joshua 2:4). The interrogative governing the place of arrival is <i>'anah</i>, as in <i>'anah elech meruchacha ve’anah mipanecha evrach</i>, “whither shall I go to escape Your spirit, and whither shall I flee from You?” (Psalms 139:7). Both appear in the same verse in the story of the concubine of Giv`ah: <i>'anah telech ume’ayin tavo</i>, “whither go you, and whence came you?” (Judges 19:17)—<b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>.<br>The word <i>le’an</i> has a <i>kamatz</i> under the <i>alef</i>.",
+                    "YOU ARE GOING. A person is always walking along the way to his eternal dwelling place and drawing near to death, for the day of death approaches from the very day of birth. This is why the mishna chooses the present particple and not the future tense—<b>Midrash Shmuel</b>.",
+                    "TO A PLACE OF DUST AND WORMS. The mishna does not say that one becomes dust, as per the language of the verse, “for you are<sup class=\"footnote-marker\">88</sup><i class=\"footnote\">Presently. The mishna does not say that one becomes dust in adherence to the language of the verse, which characterizes a person as alreading being dust.</i> dust, and to dust you shall return” (Genesis 3:19)—<b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>.",
+                    "GIVE A RECKONING [Heb. <i>din vecheshbon</i>]. While the word <i>din</i> can refer to the judgment or verdict at the end of a case, here it refers to the opening of the case, which is why <i>din</i>, the opening of the case, precedes <i>cheshbon</i>, the accounting. This explains the wording <i>latet din</i> of the mishna, “to cause a <i>din</i>”—since a case must be opened whenever one sins, one can be said to cause the case. One who has illicit relations, for example, causes a <i>din</i>. The mishna therefore says “he will eventually cause a <i>din</i>.” The passage in Bava Batra 73b on the two geese concerning which Israel “will eventually cause a <i>din</i>” is to be understood similarly—<b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>."
+                ],
+                [
+                    "FOR THE WELFARE OF THE GOVERNMENT [Heb. <i>malchut</i>]. <i>Malchut</i> refers to the king and the ministers and advisors running his kingdom and executing law in the land. Hence, the mishna chose the word <i>malchut</i>, “kingdom,” instead of <i>melech</i>, “king.” So the commentaries.",
+                    "THIS IS A GATHERING OF SCOFFERS. For there can be no greater scoffer than one who is told that as many gold coins as he can count out of a pile in an hour will be his and sits idly. He certainly scoffs at the gold coins and disdains them. So is one who idles instead of studying Torah. For since he knows the great reward for its study, he must simply be a scoffer.<br>This is the meaning of the tanna’s saying (Avot 6:2) “woe unto the people on account of the insult to Torah”—the tanna calls abandoning Torah study “insulting” the Torah. So <b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>Chasid Ya’avetz</b>.<br>He also focuses on the phrase “and there is no Torah <i>among them</i>.” He explains that even though each of them individually is studying Torah, there is no Torah “among them,” i.e. they do not study together. This is solely because each one thinks nothing of the learning of the other and feels there would be nothing to gain from joint study. Such people are certainly scoffers, even if no words of mockery come out of their mouths.<br><b>Rambam</b>: <i>the tanna’s proof that any gathering that does not involve words of Torah is a gathering of scoffers comes from the verse immediately following the one quoted, which says “for his desire is only for G-d’s Torah, etc.” (Psalms 1:2). The inference is that because his desire is only for G-d’s Torah he would not join a gathering of scoffers, which must therefore have none of G-d’s Torah.</i>",
+                    "THE <i>SHECHINA</i> DWELLS AMONG THEM. As opposed to the scoffers, who are called “the group that does not see the face of the <i>shechina</i>” [as in Sotah, 42a]. For even after their death, the <i>shechina</i> remains distant from the scoffers, all the more so while they are alive. And the <i>shechina</i> dwells among these even when they are living, all the more so after their death—<b>Midrash Shmuel</b>.",
+                    "STUDIES TORAH. A person sitting by himself doesn’t usually say words of Torah out loud. The mishna therefore cannot say “words of Torah” the way it does in the case of two people, who speak to one another.",
+                    "...THAT G-D SETS ASIDE REWARD FOR HIM? FROM THE VERSE “LET HIM SIT ALONE AND BE SILENT, FOR HE HAS TAKEN IT [Heb. <i>natal</i>] UPON HIMSELF.” <b>Rav</b>: <i>it is as if the giving of the Torah was entirely for his sake.</i> So also <b>Rambam</b>. But they had the version quoted by <b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i> and by <b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>Ramah</b>: <i>whence do we see that scripture considers even one person who sits and studies as if he has upheld the entire Torah? From the verse “let him sit alone and be silent, for he has taken it upon himself.”</i><br>As for the text printed in our editions, we prefer the explanation of <b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>Rambam</b>, that “he has taken it upon himself” means that he has been paid his reward in full, or that he has already taken his reward, for it had been prepared for him. Cf. the commentary of <b>Rashi</b> that I will quote shortly for a different take.<br>I see <b>Midrash Shmuel</b> quotes <b>Rav</b> the way we have it and explains that <i>natal</i> here has the meaning of “covering, shielding,” because Onkelos translates the word “you shall cover [Heb. <i>vesakota</i>]” (Exodus 40:3) as <i>vetatel</i>. He renders <i>natal</i> as “He has covered,” meaning that the <i>shechina</i> covers him to save him from all manner of evil, to be a protective shade over his head. In our editions <b>Rav</b> writes this as an explanation of mishna 6.<br>I also see that <b>Midrash Shmuel</b>, in quoting <b>Rashi</b>’s commentary to our mishna, writes that he found written in <b>Rashi</b>’s commentary to mishna 6 the following: <i>“...and be silent, etc.” For he has taken for himself reward for that deed. And some say that it is a term of covering or protection, as in the verse </i>vesakota <i>etc.</i><sup class=\"footnote-marker\">89</sup><i class=\"footnote\"><b> Midrash Shmuel </b>seems to suggest that this commentary, while printed on mishna 6, properly belongs here. Tosafot Yom Tov will dispute this.</i> The commentary of <b>Rashi</b> as printed in <b>Maharal</b>’s <i>Derech Chaim</i> also includes this explanation. If I were not afraid to say so, I would say that this explanation properly belongs there on mishna 6 and not here, and that <b>Rashi</b> had the text <i>from the verse, “let him sit alone and be silent, for he has taken upon himself”</i> and not <i>“wherever I cause my name to be mentioned, I shall come to you and I will bless you”</i>. For it is there, in that mishna, that we say that the <i>shechina</i> dwells even with one person. I further claim that <b>Rashi</b> had the text <i>“wherever etc.”</i> in our mishna, for which reason he wrote no commentary on this part of the mishna, because none is necessary. For the verse explicitly says “and I will bless you,” and there can be no greater setting aside of reward than this. So it seems to me. <b>Maharal</b> writes in <i>Derech Chaim</i> that in our editions the text reads <i>and whence do we know that G-d sets aside reward even a single person studying Torah, and that the </i>shechina<i> is with him? From the verse, let him sit alone, etc.</i> If we accept this version, we may say that <b>Rashi</b> here is explaining that the Hebrew <i>natal</i> is like <i>vesakota</i>.<sup class=\"footnote-marker\">90</sup><i class=\"footnote\">In which case, Tosafot Yom Tov agrees with <b>Midrash Shmuel</b> that the commentary belongs here.</i><br>The Talmud in Berakhot 6a: <i>since this is true even of a single person, what need is there to say it of two people? [The answer is:] The words of two people studying are “written in the book of rememberance,” while the words of one are not.</i><sup class=\"footnote-marker\">91</sup><i class=\"footnote\">The Talmud evidently saw in our mishna that the <i>shechina</i> dwelt even with one person, supporting the version adduced in <i>Derech Chaim</i> above.</i> And our mishna adds to the case of a single person that “G-d sets aside reward for him” not beause two don’t get reward, but because in the case of one the verse says so explicitly, as it says, “for he has taken for himself.” Both ideas—that of reward, and that of the <i>shechina</i> dwelling—are derived from the word <i>natal</i>, which is explained using <i>vesakota</i> as above and according to the meaning “to take,” i.e. to take reward. The reason the verse says this of a single person is because it will then be understood to be true all the more so in the case of two people."
+                ],
+                [
+                    "THREE THAT ATE, etc. <b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>Lev Avot</b> that the mishna chooses three because the verse quoted as proof is speaking of three people: the sage, the priest, and the prophet. <b>Chasid Ya’avetz</b> says that two might slip into idle discussions and will be seen as unintentional sinners, but when there are three of them, the third one should have said something. <b>Rashbam</b> says that the mishna chooses three because a normal table has the three people necessary for a <i>zimun</i>.",
+                    "AND DID NOT SPEAK WORDS OF TORAH THERE. <b>Rav</b>: <i>they can fulfill their obligation through saying the Blessing after Meals, which is considered speaking words of Torah.</i> For there are three blessings in the Blessing after Meals, the fourth having been instuted at Yavneh, and they correspond to the three “mothers” mentioned later.<sup class=\"footnote-marker\">92</sup><i class=\"footnote\">See <b>Rav</b>’s commentary ad loc., s.v. <i>shene’emar</i>.</i> They also correspond to the three books of Tanach. Moses instituted the first blessing, and the Torah is called by his name, as in “remember the Torah of Moses” (Malachi 3:22). Joshua instituted the second blessing, and his is the first book of the Prophets. David and Solomon instituted the third blessings, and their books are the first of the Writngs.<br>The other explanation <b>Rav</b> mentions is that the three blessings correspond to Scripture, Mishna, and Talmud. We can explain this using the passage in the Talmud in Eruvin 21b: <i>“let us go early to the vineyards”—this refers to the synagogues and halls of study. “Let us see whether the vine has flowered </i>[<i>Heb.</i> parcha]<i>”—this refers to those fluent in Scripture. “Whether the blossoms </i>[Heb. s’madar]<i> have opened”—this refers to those fluent in Mishna. “Whether the pomegranates have bloomed”—this refers to those fluent in Talmud.</i> <b>Rashi</b> there:<i> just as “blossoms” [</i>s’madar<i>] are bigger than “flowers” [</i>perach<i>], so the Mishna goes into greater detail than Scripture. “The pomegranates have bloomed”—they are fully grown, etc.</i> The same is true of the three blessings. The second goes into greater detail than the first, for the first says simply that G-d sustains us, while the second mentions the good land that He gave us as an inheritance, to eat from its fruits and be sated with its goodness. The third goes into even greater detail, for there we pray for sustenance, “sustain us, provide for us, etc.” and for the rebuilding of the Temple, which is the ultimate purpose of inheriting the land, for there we can serve G-d.<br>Now although I have pointed out how one might compare the Blessing After Meals to the three divisions of Tanach or to to Scripture, Mishna, and Talmud, I am not convinced of the ruling that this is how one fulfills this obligation of speaking words of Torah, as this is clearly not what R. Shimon intended. For our mishna is not dealing with the kinds of sinful people that do not say the Blessing After Meals, which it is a positive commandment in the Torah to say, as all of Avot is devoted to matters of piousness<sup class=\"footnote-marker\">93</sup><i class=\"footnote\">And not merely the minimal requirements of the law.</i>, as per the Talmud in Bava Kamma 30a: “he who wishes to be a pious person should fulfill the words of Avot.” And <b>Rashi</b>’s language here is: <i>and people are in the habit of exempting themselves</i><sup class=\"footnote-marker\">94</sup><i class=\"footnote\">Implying not that this is what one ought to do, but that it is what people commonly do thinking it enough to satisfy our mishna—in other words, <b>Rashi</b> has taken this down from a prescription to a description, supportingTosafot Yom Tov’s discomfort with seeing this as a recommended way to fulfill the words of the mishna.</i><i> through saying the Blessing After Meals.</i>",
+                    "AS IF THEY HAVE EATEN FROM G-D’S [Heb. <i>makom</i>] TABLE. This means to say that Scripture treats them as though they have brought sacrifices, as the Sages regularly describe the portion of sacrifices allotted to the priests to eat with the phrase “the priests acquire [their portion] from G-d’s table”—<b>Midrash Shmuel</b>. The use of <i>makom</i> as a name for G-d has been discussed in my commentary to 2:9."
+                ],
+                [
+                    "AND ONE WHO TURNS HIS MIND TO IDLE THINGS. Other versions have “and turns his mind,” which is what <b>Rav</b> had, as he writes: <i>One who is up at night… and turns his mind… </i><b>Midrash Shmuel</b>, too, notes in discussing <b>Rav</b>’s commentary that he had “and turns his mind” as opposed to “and one who turns his mind.” He also writes in the name of <b>Chasid Ya’avetz</b> that the version “and one who turns his mind” is a typographical error that has crept into various editions. For “one who is up” must either be turning his mind to idle things or not. If he is, that is nothing more than the case of “one who turns his mind to idle things.” If he is not, then what is his sin? He concludes that there is no way to read this version of the mishna.<br>He writes in the name of <b>Rashbam</b> that “one who is up at night” could mean even in his home, and “one who is walking along the road” could be even during the day. In both cases he is alone, and the text does not read “one who is up at night alone.” And the danger is because <i>mazikin</i> might attack him. Based on <b>Rashbam</b>, we can properly read the version “and one who turns,” as we also can based on the words of <b>R. Menachem Meiri</b> quoted in <b>Midrash Shmuel</b>, but I am not going to go into this at length.<br><b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i> writes that this version is the main version, and explains that “one who stays up at night” will be damaged because “night was created only for sleeping or Torah study,” as the Talmud says in Eruvin 65a. The case of “one who turns his mind to idle things” refers even to one who does so during the day, meaning that he is drawn to idleness and seeks to remain idle. But “one who stays up at night,” even if he does not seek to remain idle, he “forfeits his life” unless he is sleeping, studying, or plying his trade—because any Torah that is not accompanied by a trade eventually turns to naught. Whereas if we have the version “and turns his mind,” we must resort to the forced explanation that the reason the mishna doesn’t simply say “and one who turns his mind to idle things at night” is that this would seem to include even someone who turns his mind to idle things in order to fall asleep.<br>Cf. my comments on mishna 8."
+                ],
+                [
+                    "THE YOKE OF TORAH. Constant study—<b>Rambam</b>.",
+                    "ARE REMOVED FROM HIM. <b>Rambam</b>: <i>and they said, “engraved [Heb. </i>charut<i>] upon the tablets, freedom [Heb. </i>cherut<i>] on the tablets.” Meaning freedom from the vicissitudes of time and the doings of kings for one who takes upon himself to do what is written on the tablets.</i> <b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>R. Matityahu HaYitzhari</b> that <b>Rambam</b>’s text of the mishna ended with “as per the verse, ‘engraved upon the tablets’—read ‘freedom.’” This midrashic exposition is found in 6:2.",
+                    "WHOEVER THROWS OFF THE YOKE OF TORAH. <b>Rav</b>: <i>one who says that it is too hard for him to bear the yoke of Torah</i>.<br>It isn’t that “forfeiting one’s life” in the case of one who turns his mind to idle things in the preceding mishna is more serious than “the yoke of kings and daily needs” being placed upon the one who throws off the yoke of Torah in our mishna—this is certainly not true. For when the preceding mishna says that the “forfeits his life,” it means simply that should bandits or <i>mazikin</i> attack him, he himself has forfeited his life, and will be held accountable or his death, as in the verse, “But for your own life-blood I will require a reckoning” (Genesis 9:5), per <b>Rashi</b>’s explanation there. But it is possible that no evil will befall him. In our case, on the other hand, the yoke “will be placed upon him,” and he will be unable to avoid bearing the burden of these yokes. So it seems to me."
+                ],
+                [
+                    "TEN WHO SIT AND STUDY TORAH. <b>Rav</b>: <i>the mishna should read, “ten who sit in judgment.”</i> We find courts comprised of ten members in cases of <i>erech</i> judgments, as in the first mishna in Sanhedrin, and a court can be comprised of two or even one member if the litigants agree to abide by their ruling. Alternately, “one” could refer to an outstanding expert,<sup class=\"footnote-marker\">95</sup><i class=\"footnote\">Who is legally able to judge cases by himself, even without special acceptance from the litigants.</i> see <b>Rav</b> on Sanhedrin 1:1. [*See also below.]",
+                    "AND WHENCE THAT EVEN FIVE. <b>Midrash Shmuel</b>: <i><b>Rashbam </b>reads “whence,” and not “and whence,” in this and the other instances in our mishna.</i> The explanation seems to be that one can only use the conjunctive “and whence” to find a source for a previously established idea which needs only a Scriptural allusion. But in our case, there is no previously established idea and the mishna seeks an actual derivation of the law. In that case, it is better to use the phrase “whence” without an “and,” as there is nothing preceding to tie it to and it is an independent idea.",
+                    "FIVE, FOR THE VERSE SAYS, “AND ESTABLISHED HIS GROUP UPON THE EARTH.” <b>Tosafot</b> in Sukkah 13a (s.v. <i>beshalosh</i>) uphold this version. See also below. [*Although <b>Rav</b> reads “who sit in judgment on a court” earlier in the mishna, there is no difficulty in the fact that he explains this “group” as a group of people studying Torah, because the mishna applies to them all the more so. Cf. my comments below.]",
+                    "EVEN TWO. Talmud, Berakhot 6a: <i>since this is true even of two, what need is there to say it of three? You might say that a judgment is mere peacemaking, and the </i>shechina<i> would not come. This tells us that a judgment is also considered Torah. Since this is true even of three, what need is there to say it of ten? For ten, the </i>shechina <i>appears first, but for three, it does not come until they sit in judgment.</i> The Talmud is commenting on the passage that was quoted there, which does not speak separately of the case of five.<br><b>Midrash Shmuel</b> writes that for ten, the <i>shechina</i> stands, i.e. it “stands” while they sit, while for five the verses does not mention the <i>shechina</i> standing.",
+                    "AND WHENCE THAT EVEN ONE. See what I wrote on mishna 2, where I quoted the Talmud in Berakhot 6a: <i>since this is true even of one, what need is there to say it of two, etc.</i>",
+                    "FOR THE VERSE SAYS “EVERYWHERE, ETC.” I’ve already written that in my opinion the text here should have the verse “let him sit alone, etc.” This is why <b>Rav</b>’s commentary here has the words “for he has taken upon himself—because <i>natal</i> here means ‘shading’ or ‘protecting’”, as does <b>Rashi</b>’s commentary, per the testimony of <b>Midrash Shmuel</b> but not per his conclusion, which is that those words should appear in <b>Rashi</b>’s commentary earlier.<br><b>Tosafot</b> uphold the version that quotes the verse “and his group etc.” in the case of five, as I wrote above, and their proof is that the Talmud in Berakhot 6a quotes “He Judges in the midst of judges” for the case of three. Now although that same passage in Berakhot 6a also quotes the verse “everywhere I cause my name to be mentioned” for the case of one, that is no proof that we should read this in the text of our mishna,<sup class=\"footnote-marker\">96</sup><i class=\"footnote\">The argument goes as follows. Since Tosafot is willing to establish the text of our mishna for the case of five based on the passage in Berakhot 6a and Tosafot Yom Tov has accepted their argument for the case of five, consistency should force him to then accept the verse adduced in Berakhot 6a for the case of one as the verse to appear in our mishna as well. Tosafot Yom Tov now counters this argument.</i> because the Talmud might be discussing mishna 2. This is an especially strong argument if we take into consideration that <b>Rav</b> reads “ten that sit in judgment” in our mishna, making the case of one likewise one that sits in judgment, as I explained earlier. Therefore, when the Talmud in Berakhot 6a speaks of one who sits and studies Torah it is quoting the earlier mishna. That passage does present some difficulty, because since the material is taught in a mishna, it is unclear what the amora who says it independently is teaching us.<br>One might object that if we emend the text to quote the verse “let him sit alone” for the case of one, how will this verse relate to someone sitting in judgment? But this is no objection, for when the judge has heard the claims and is thinking through the case he indeed “sits alone and is quiet,” since there is nobody with whom to discuss the case. In fact, a lone judge is more likely to sit quietly and think than one who is studying Torah, for although he is alone it is quite likely that he will study aloud to fulfill the verse “for they [the words] are life to those who find them” (Proverbs 4:22), which the Talmud in Eruvin 54a reads midrashically: <i>read not “those who find them” [Heb. </i>motz’eihem<i>] but “those who bring them forth from their mouths” [Heb. </i>motzi’eihem<i>].</i> But to judge one must think and ponder the case."
+                ],
+                [
+                    "AS THE IT SAYS OF DAVID, “FOR ALL IS FROM YOU, ETC.” <b>Rashi</b>: <i>David said this verse upon gathering silver and gold for the Temple</i>. One might dismiss this proof by saying that David’s case was exceptional, as he was giving the money to the Temple which G-d had specifically commanded he build, in the verse “and it shall be, when Hashem your G-d relieves you of your enemies around you, etc.” (Deuteronomy 25:19).<sup class=\"footnote-marker\">97</sup><i class=\"footnote\">The verse in question speaks only of destroying Amalek and makes no mention of building the Temple. Rabbi S. Mannes in <i>Tosafot Yom Tov HaMevu’ar</i> suggests the text be emended to refer to the very similar verses earlier in Deuteronomy 12:10-11: “and G-d will relieve you of all of your enemies surrounding you and you shall dwell securely, and the place that G-d chooses etc.”, which the Talmud in Sahedrin 20b understands as a commandment to build the Temple.</i> Or one might claim that public funds are different. Therefore, the tanna does not use the words “as it is said,”<sup class=\"footnote-marker\">98</sup><i class=\"footnote\">Heb. <i>shene'emar</i>, the standard way of introducing a prooftext in the Mishna.</i> for it is not an airtight proof—<b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>.",
+                    "R. YAAKOV<sup class=\"footnote-marker\">99</sup><i class=\"footnote\">In most printed editions, Rabbi Shimon.</i> SAYS. This is how the text reads in the version of <b>Midrash Shmuel</b>, who writes that he saw written somewhere that this R. Yaakov was the father of R. Eliezer ben Ya’akov whose teachings are called “a <i>kav</i>, but pure.”<sup class=\"footnote-marker\">100</sup><i class=\"footnote\">Few in quantity, great in quality.</i> This version seems correct, because the teaching of R. Shimon was already mentioned earlier in mishna 3. One might argue that the mishna quotes R. Shimon’s teaching here to have it adjacent to the similar teaching of R. Meir in the next mishna about one who forgets his learning. But if that were the case, it should have come after that of R. Meir, especially since R. Meir preceeded R. Shimon chronologically [*as you will see if you look at the end of the fourth of the ten chapters of the Rambam’s introduction to the Mishna]; since their teachings are adjacent that of R. Meir should’ve come first, even though there are exceptions to this rule, as I wrote in Makkot 1:7 [s.v. R. Shimon].<br>One might counter, however, that since the teaching of R. Shimon is also similar to the earlier teaching in mishna 4 concerning one who is walking along a road alone, it was placed here inbetween the two others. [*In fact, the entire objection of R. Meir’s chronological precedence seems unfounded, because it is R. Dostai who repeats the teaching in the name of R. Meir and not R. Meir himself speaking in mishna 7, and R. Shimon preceded R. Dostai, so it would make sense to quote his teaching first.]",
+                    "ONE WHO IS WALKING ALONG THE ROAD. Which is a dangerous place.<br>Some say that the road in question is not a dangerous place and the mishna would apply even to someone at home; the road was chosen simply because one commonly encounters trees and fields along it and there is a greater chance he will interrupt his learning.",
+                    "HOW PLEASANT THIS FIELD IS! The mishna includes this second example because one might otherwise think that the dictum is limited to one who notes how pleasant a tree is, which he sees from afar. This is certainly interrupting. The mishna adds that even praising a field, which is right at one’s side as one walks along the road, is also interrrupting—<b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>.",
+                    "SCRIPTURE CONSIDERS HIM. <b>Maharal </b>explains in <i>Derech Chaim</i> that the mishna is really based on the verse “only take care, etc.” quoted in the next mishna; so also <b>Midrash Shmuel</b> in his commentary to the next mishna. In his commentary to this mishna, however, <b>Midrash Shmuel</b> writes that the mishna is based on the verse “they would scrape moss from trees” (Job 30:4), which the Talmud in Chagiga 12b understands as referring to those who interrupt their Torah studies to engage in conversation. The Targum likewise translates that verse “they who abandon [inscribing] words of Torah on the tablet of their hearts for conversation.” Since this is explicit in the Targum it is considered obvious and the mishna sees no need to mention the verse, relying instead on the thinking person to understand this on his own; for the way of the tannaim is not to make explicit what they feel should have been understood. The mishna might also be midrashically interpreting the Hebrew <i>siach</i> as “tree,” as in the verse <i>vechol siach hasadeh</i> (Genesis 2:5) where the commentators understand it as “tree,” which is why the mishna’s example is one who says “how beautiful this tree is!”<br><b>Rashi</b> writes in his commentary here: <i>the text should not read “Scripture considers him,” for no verse is adduced.</i> <b>Rav</b> is likewise careful with his language and writes “they consider him as if.”<sup class=\"footnote-marker\">101</sup><i class=\"footnote\">“They” meaning the Sages, not a verse.</i> On the other hand, <b>Rav</b> uses the same language in the next mishna, even though it quotes the verse “only take care, etc.”<br>The reason our mishna does not say “he forfeits his life, as the verse says, etc.” as in mishna 4 and instead says “he is considered as if” is that the person in our mishna happens to interrupt his learning temporarily and immediately returns to it, whereas the person in mishna 4 “turns his mind to idle things.” <b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>R. Moshe Almosnino</b> that our mishna says “he is considered as if” to show that mishna 4 is a case of one who is in the right place and time for solitary thought.<br>According to <b>Rav</b>'s the second explanation, that the person in our case says “Blessed is He who has made such things in His world,” the above question doesn’t begin. For since he interrupted to say a blessing, we wouldn’t have even assumed that “he is considered as if,” and so the mishna informs us that “he is considered as if” because Torah study is above all else."
+                ],
+                [
+                    "ANYONE WHO FORGETS. “Anyone” means to include even one who forgets out of laziness, as I will explain below. <b>Midrash Shmuel</b> writes that even one who forgets because he is busy providing for his family is as if he has forfeited his life, for the verse clearly says, “cast your burden upon G-d” (Psalms 55:23), and only he who forgets due to the difficulty of the material is exempt.",
+                    "ONE THING. For every one thing, there are many things that depend on it, so forgetting one thing can properly be included in “lest you forget the things”—<b>Midrash Shmuel</b>. I say that it is the double injunction “only take care, and be exceedingly wary” which implies that one should take care not to forget a single thing.",
+                    "UNLESS HE SITS AND REMOVES THEM FROM HIS HEART. I.e., that he sits and turns his mind to idle things, and through this they depart from his heart. Now this is true even if he does not intend thereby to forget, for the verse does not say “lest you remove them” but “lest they depart,” which implies that they depart on their own. The language of our mishna also indicates as much, as the mishna does not say “one might think that this is true even of one who hasn’t removed them,”<sup class=\"footnote-marker\">102</sup><i class=\"footnote\">But they have departed on their own, due to idleness. The mishna says only “one might think that this is true even of one for whom the material was too difficult,” meaning that only that case is excluded. The middle case—someone who, on the one hand, does not intentionally forget, but on the other hand, forgets not due to difficulty but because of idleness—is included in the verse.</i> for the only exemption is for difficulty, whereas allowing them to depart on their own is included in “lest they depart.” So <b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>.<br>Now if we read “and one who turns” in mishna 4 above, making it a separate case in that mishna,<sup class=\"footnote-marker\">103</sup><i class=\"footnote\">See the Tosafot Yom Tov there.</i> we must somehow distinguish between that mishna, which is a case of one who turns his mind to idle things and who “forfeits his life,” and our mishna, which is a case of one who sits idly and is only “considered as if.” I say, therefore, that there are three categories here. The first is one who intends to remove the Torah from his heart, which is the case neither of our mishna nor the one discussed by R. Chanina ben Chachinai, but is R. Nechunya ben HaKana’s case of one who “throws off the yoke of Torah” in mishna 5. The second is one who does not intend for the Torah to depart from his heart and would be happy not forgetting it, but who prefers idleness over Torah study and is constantly seeking out idle pleasures; this is the case discussed by R. Chanina ben Chachinai, and that one forfeits his life. The third is one who does not prefer idleness over Torah study, but when some idle thing presents itself he idles and thereby gets lazy and does not review his learning, which is the case of our misha where he “sits and removes them from his heart,” i.e. through remaining idle they depart from his heart. This is what seems correct."
+                ],
+                [
+                    "ANYONE WHOSE FEAR OF HEAVEN PRECEDES HIS LEARNING, ETC. <b>Rav</b>: <i>I heard this explained as follows: one who thinks primarily of fear of Heaven over learning, in that he wants to study so that he come to fear of Heaven.</i> If so, we can avoid a potential contradiction between this mishna and the mishna of Hillel who said in 2:5 that an unlearned person cannot be fearful of sin. For our mishna is discussing his intent, not his actual deeds, and while an unlearned person cannot know what is and isn’t a sin that he should fear it, he can determine his intent and generally fear whatever it is that might be a sin. Cf. mishna 17 [s.v. <i>im ein chochma</i>].<br><b>Midrash Shmuel</b> points out the difficulty stemming from the two halves of this statement. For the first half implies that if they are at the same level his learning will not endure, whereas the second half implies that if they are at the same level his learning will endure. He answers by quoting the Talmud in Niddah 16b, that Heaven decrees whether a person will be a <i>chacham</i><sup class=\"footnote-marker\">104</sup><i class=\"footnote\">The word can mean either a generally intelligent and clever person or a person who is learned in addition. The latter meaning will be discussed first, but the former will come into play in Tosafot Yom Tov’s bracketed comment.</i> or a <i>tipesh.</i><sup class=\"footnote-marker\">105</sup><i class=\"footnote\">A stupid or silly person.</i> When our mishna says of one whose fear of heaven precedes his learning that his learning will endure it means that even if it was decreed that he be a fool, if his fear of heaven precedes his learning he can overcome that decree and G-d will cause his learning to endure, as per the Talmud in Megillah 6b: “to retain one’s learning requires the aid of heaven.” And if his learning precedes his fear of heaven, since he did not learn in order to do, even if it was decreed that he be a learned person G-d will make him into a fool and his learning will not endure on account of his sin, as he did not study the Torah with the proper intent of observing its laws. [He writes in his commentary to the second half of the mishna that the decree can be fulfilled in other areas in which he can be a <i>chacham</i> outside of Torah study.] If both are at the same level then whatever was decreed will come to pass, whether he was decreed to be a <i>chacham</i> or <i>tipesh</i>.<br>He also writes that there are versions that read: <i>anyone whose fear of heaven precedes his learning, his learning will endure; anyone whose fear of heaven does not precede his learning, his learning will not endure.</i> In his commentary to the next section of the mishna he rejects this version.",
+                    "WHOSE FEAR OF SIN [Heb. <i>yir’at chet’o</i>]. Since “there is no man on earth so righteous as to only do good and never sin” (Ecclesiastes 7:20), the mishna uses the words <i>yir’at chet’o</i>, literally “the fear of his sin,” meaning that he fears the sin that he was created to tend towards. And for this reason we needn’t ask why the mishna does not use the phrasing <i>kol sheyir’ato mehachet</i>—<b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>. Cf. the beginning of the next chapter, s.v. <i>hakovesh et yitzro</i> [one who overcomes his inclination].",
+                    "ANYONE WHOSE DEEDS ARE GREATER THAN HIS LEARNING. <b>Rav</b>: <i>here the mishna discusses one who dutifully performs positive commandments, whereas the first section of the mishna, </i>kol sheyir’at chet’o kodemet lechochmato<i>, discusses one who takes care not to transgress a negative commandment</i>. Why, then, does the mishna not say “precedes” as it did in the previous section? <b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>Rabbenu Yonah</b>: <i>how is it possible for a person’s deeds to be greater than his learning? How can a person do what he has not learned about? The answer is that when a person accepts upon himself to do whatever the learned tell him and not veer from their words left or right, his “deeds are greater than his learning,” for from this point on he is considered as if he had fulfilled all the laws of the Torah, since he intends to do whatever the learned person tells him. This is also clear from a passage in Avot deRabbi Natan, 22:1: “anyone whose deeds are greater than his learning”—as the verse says “we shall do and we shall hear” (Exodus 24:7), for they put “we shall do” before “we shall hear” and received reward as if they had fulfilled every commandment before they had heard of it; “anyone whose learning is greater than his deeds”—a person should not say that he will first study a law and only then keep it.</i><br>Now we understand well why the mishna uses “greater than,” for “greater than” here is just like the “precedes” of the previous section.<sup class=\"footnote-marker\">106</sup><i class=\"footnote\">Per <b>Rav</b>’s explanation of the first section, cited in Tosafot Yom Tov above, that “precedes” refers to his intent to observe the laws he learns about.</i> The reason the mishna didn’t simply use “precedes” is because the deeds themselves cannot really precede the learning since he does not know of them, but the resolution to heed those commandments can. When he takes that upon himself he is resolving to do everything, which is more than he can ever learn. The mishna therefore uses the language “greater than” to show that the precedence is in terms of the commitment, and the commitment is greater than the learning.<sup class=\"footnote-marker\">107</sup><i class=\"footnote\">I.e., he accepts more laws than he can ever actually learn about and keep.</i><br>With this we also remove the grounds for a different objection that people raise, as <b>Maharal</b> mentions in <i>Derech Chaim</i>, which is that there are many gentile scholars whose learning is greater than their deeds and yet it endures. He answers that the mishna is discussing an average person. He also answers that the mishna is discussing specifically Torah learning. But I do not see the problem to begin with. For since “greater than” is in terms of the commitment, it is possible that these scholars had committed to behave in accordance with the results of the discipline that they study, and therefore their learning endures.",
+                    "ANYONE WHOSE LEARNING ETC. Some change the text and simply have the negation of the first half appear here: “anyone whose deeds are not etc.” But there is no need for this if we use the same approach we used for “anyone whose fear of sin etc.”, which applies here as well—<b>Midrash Shmuel</b>."
+                ],
+                [
+                    "WHOEVER IS FOUND PLEASING BY THE PEOPLE. <b>Rav</b>: <i>whoever is beloved below is certain to be beloved above.</i> So <b>Rashi</b>. <b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>Rashbam</b> that this is based on the verse “and you will be found pleasing and wise in the eyes of G-d and man” (Proverbs 3:4), and the verse “and the kindness [Heb. <i>chesed</i>] of G-d is upon those who fear Him forever and ever” (Psalms 103:17)—anybody to whom a “thread of <i>chesed</i>”<sup class=\"footnote-marker\">108</sup><i class=\"footnote\">This expression denotes a charming aura through which the affected person wins the love of those around him. Cf. Talmud, Megillah 13a.</i> extends is certain to be G-d-fearing.",
+                    "[*FOUND PLEASING [Heb. <i>ruach habriyot nocha hemenu</i>, lit. “the spirit/mood of the people is comfortable with him”]. This phrase is used at the end of the last mishna in Shevi’it (10:9): <i>ruach chachamim</i> [the Sages]<i> nocha hemenu</i>. There I quoted <b>Rash</b> and <b>Rashi</b> who explained this as “being appreciative”. In his commentary to the Talmud, Bava Metzia 48a s.v. <i>ein ruach</i>, <b>Rashi</b> writes that “the Sages of Israel are pleased with his actions and they are at ease. <i>Hemenu</i> [lit. “from him”] here means “through him.’” In his commentary to Kiddushin 17b s.v. <i>ein ruach</i>, where the abovementioned mishna in Shevi’it is cited, he mixes the two explanations and writes, “the Sages are not pleased with him, i.e. they do not appreciate what he did, as they did not require it of him,” as I wrote there in Shevi’it.<br>I was astounded by <b>Rashi</b>’s comments to Bava Kamma 94b s.v. <i>ein ruach chachamim nocha heimenu</i>, where he writes “there is no spirit of wisdom or piousness within him.” But I did see a manuscript of the Mishna which has there in Shevi’it <i>ruach chochma</i>—“the spirit of wisdom.”<sup class=\"footnote-marker\">109</sup><i class=\"footnote\">Making it possible that this was the text <b>Rashi</b> had in Bava Kamma as well.</i>]",
+                    "AND WHOEVER IS NOT FOUND PLEASING BY THE PEOPLE, ETC. We need both cases to be made clear. Had the mishna only included the first section, “whoever is found pleasing, etc.”, I would have had grounds to say that there is no clear implication that “whoever is not found pleasing, etc.” For it may be that the people do not find him pleasing because he is at the extreme of piousness but G-d is pleased with him. And had the mishna only included the last section, “whoever is not found pleasing, etc.”, I would have had grounds to say that there is no clear implication that “whoever is found pleasing, etc.” For perhaps the people will find him pleasing because he will make some pretense of goodness, but “he lays his ambush inside of him,” i.e. he sins in secret.<br>The mishna therefore teaches us that this is a reliable test in both directions, whether positive or negative. And the reason for this is given by the verse, “and I shall place My spirit in your [Heb. plural “you”] midst” (Ezekiel 36:27)—we see that the spirit of the people is a reflection of the spirit of G-d.<br>Now the mishna does not say “found pleasing by <i>all</i> the people,” for we pay no heed to the minority, as we find that Mordechai was only able to “find favor with most of his brothers” and not all of his brothers—<b>Midrash Shmuel</b>.",
+                    "AND NOONTIME WINE. <b>Rav</b>: <i>a person is drawn to it</i>. This is because in the morning a person is still drowsy from his sleep and by evening he is exhausted and wishes to rest. But noontime a person is at the peak of his strength and achieves total happiness<sup class=\"footnote-marker\">110</sup><i class=\"footnote\">Making it possible that this was the text <b>Rashi</b> had in Bava Kamma as well.</i>—<b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>."
+                ],
+                [
+                    "ONE WHO PROFANES <i>KODASHIM</i> [lit. “holy things”] ETC. All these cases are included in the category <i>apikores</i>, who has no share in the world to come, according to the mishna in Sanhedrin 10:1—<b>Midrash Shmuel</b>.<br><b>Maharal</b> writes in <i>Derech Chaim</i> that they might be in the category of “those who say the Torah is not from heaven” in that mishna (see further below). It is also possible that those listed in the mishna in Sanhedrin have no share in the world to come even if they have learned the entire Torah and kept all its laws. Our mishna, on the other hand, discusses someone who has as many sins as he does merits, and these five are the kinds of sins that “weigh down the pan of the scale” to a bad verdict. This explanation seems best to him.<br>Cf. my comments on Kiddushin 1:10 and Avot 4:22.",
+                    "ONE WHO PROFANES <i>KODASHIM</i>. Talmud, Sanhedrin 99a: <i>the Sages taught: “for he has scorned the word of G-d” (Numbers 15:31)... based on this, R. Elazar HaModa`i said, One who profanes </i>kodashim<i>, etc.</i>, along with the entire text of our mishna. <b>Rashi</b> ad loc. explains: one who profanes the <i>kodashim</i> and one who dishonors the holidays are both included in the category of one who “has scorned the word of G-d.” <b>Rashi</b> in his commentary here writes that the passage in Sanhedrin does not include “one who embarrases his friend in public,” and he does not know how it is derived from the verse, but our editions of Sanhedrin do have it. <b>Midrash Shmuel</b> writes that he has “scorned the word of G-d” because there is no greater <i>apikoros</i> than one who embarrasses his friend in public.<br>I would say that such a one has “scorned the word of G-d [Heb. <i>d’var Hashem bazah</i>]” because man is created in the image of G-d and is therefore himself “the word of G-d,” i.e. the idea or matter of G-d and His image. <i>Davar</i> can be said in the sense of “thing, matter, idea” as in the verse “is it not a <i>davar</i>?”<sup class=\"footnote-marker\">111</sup><i class=\"footnote\">Unlike many of the commentaries on Samuel, who understand David’s answer to Eliab to have been a dismissive “isn’t it just talk?”, Tosafot Yom Tov seems to understand that David’s answer was to defend his interest in the war by saying “isn’t it an [important] matter?”</i> (1 Samuel 17:29). Also, the verse “and G-d said, ‘Let us make man in Our image’” is one of the ten “sayings”<sup class=\"footnote-marker\">112</sup><i class=\"footnote\">Avot 5:1.</i>—therefore, he has “scorned the word of G-d.” [*Per the Talmud in Rosh HaShanah 32a which <b>Rav</b> quotes in Avot 5:1, which says that “In the beginning” is also one of the “sayings,” for the verse says “the heavens were made by the word of G-d” (Psalms 33:6).]",
+                    "ONE WHO EMBARASSES [Heb. <i>malbin</i>—lit. “cause to turn white”]. <b>Rav</b>: <i>the face of one who gets embarassed first turns red and then turns white.</i> Some commentaries read <i>ma’adim</i>, “cause to turn red” in the mishna, a version which is found in some editions of <b>Rashi</b>’s commentary.",
+                    "ONE WHO REVEALS WAYS TO READ THE TORAH CONTRARY TO THE <i>HALACHA</i>. <b>Rav</b>: <i>such as one who translates “and do not give of your seed to pass to Molech” as “do not give of your seed to impregnate an Aramean,” which is not the plain meaning of the verse</i>. He explains it this way in Megillah 9:4 as well, and I write about this verse there at length.<br>The <b>Rav</b> also adds one who offers scornful interpretations of Torah. To this <b>Rashi</b> adds “like Menashe, who used to say, ‘Why should Moses write “and Timna was a concubine” (Genesis 36:12)?’”",
+                    "THOUGH HE HAS STUDIED TORAH AND DONE GOOD DEEDS, HE HAS NO SHARE IN THE WORLD TO COME. <b>Rav</b>: <i>if he did not repent… even if he suffered…</i> Because suffering and death atone for other sins, as in the Talmud in Yoma 86. See what we wrote at the beginning of this mishna in the name of <b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>. See also the mishna at 4:22.<br><b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>R. Ephraim </b>and <b>Rashbam</b> that we do not read “studied Torah” in the mishna."
+                ],
+                [
+                    "<i>TISHCHORET</i>. <b>Rav</b>: <i>a young man, whose hair is black [Heb. </i>shachor<i>].</i> Per the mishna in Nedarim 8:3: <i>one who makes a </i>neder<i> forbidding himself pleasure from the “black-headed ones” etc.</i> But the mishna there says that women and children are not included in this epithet, as only men are called “black-headed ones,” but bald and old men are included. It is possible that the mishna discussing a <i>neder</i> is following popular usage, whereas our mishna is speaking in the register of the Sages, in which the word refers only to a young man. For if he is not a young man, he is included in the other part of the mishna, <i>lerosh</i>, lit. “head”—an elder—and we have only two possible categories here: either he is a <i>rosh</i>, which includes all men of standing, or he is part of <i>tishchoret</i>, which includes all men of no standing.",
+                    "AND RECEIVE [Heb. <i>mekabel</i>] EVERY MAN GLADLY. <b>Rav</b>: <i>stand with joy</i>. Mekabel<i> here is to be understood like </i>makbil. The medieval translator of <b>Rambam</b> writes on this mishna: <i>it seems he understands the word </i>mekabel<i> here as if it were </i>makbil, <i>as in </i>makbilot halula’ot (Exodus 26:5)<i>, based on the use of the cognate root in Aramaic, where the root is used to translate</i><sup class=\"footnote-marker\">113</sup><i class=\"footnote\">In the Targumim.</i><i> “opposite” or “in the presence of.” The Arabic language uses similar expressions: in speaking of meeting or standing opposite somebody one says “so-and-so met me with joy or anger.” The master</i><sup class=\"footnote-marker\">114</sup><i class=\"footnote\">Rambam.</i><i> explains </i>mekabel<i> this way here.</i><br>I do not know why he did not explain this point in the mishna at 1:15 above: <i>hevei mekabel et kol ha’adam besever panim yafot</i>.",
+                    "WITH JOY. <b>Rambam</b>: <i>this is more than what Shammai said, which was to greet every man in a friendly way.</i>"
+                ],
+                [
+                    "JEST AND LEVITY ACCUSTOM A MAN TO PROMISCUITY. <b>Rabbenu Yonah</b> writes that the implication is that seriousness and solemnity are a fence around promiscuity, for this entire mishna is discussing fences. <b>Midrash Shmuel </b>explains that the mishna does not explicitly say so, as it does in the other cases, because it tells us much more this way: that jest and levity accustom, i.e. they ingrain the habit. Had the mishna simply said that seriousness and solmenity are a fence around promiscuity, I would only have been able to conclude that jest and levity bring a man to promiscuity, but not that they accustom him to it.",
+                    "<i>MASORET</i> IS A FENCE FOR THE TORAH. When <b>Rav </b>writes “אתם, you—even mistakenly; אתם, you—even intentionally; אתם, you—even misled,” he is quoting the Talmud in Rosh HaShanah 25a. <b>Rashi</b> there comments: <i>“mistakenly”—of their own accord. They though it was supposed to be a leap month. “Misled”—by false witnesses</i>. The third part, “even intentionally,” is quoted by <b>Tosafot</b> in Rosh HaShana 22b s.v. <i>lehat`ot</i>, but <b>Rambam</b> in Hilchot Kiddush HaChodesh, 2:10 , reads “forced.”",
+                    "TITHES ARE A FENCE FOR WEALTH. <b>Midrash Shmuel</b> notes that in an edition of the Mishna from Jerusalem the text reads “tithes are a fence for Torah,” and explains that those receiving the tithes will be able to immerse themselves in Torah and study it, per the Sages’ saying, “the Torah was only given to those who eat <i>terumah</i>” [*and I have already written in Ma`asarot 1:16 that this is a general name for all of the priestly gifts]. He quotes <b>R. Yisrael</b> explaining this using the verse “and you shall eat before Hashem, your G-d… the tithes of your grain… In order that you may learn to fear Hashem, your G-d” (Deuteronomy 14:23).",
+                    "OATHS ARE A FENCE FOR ASCETICISM. <b>Rav</b>: <i>when a person first attempts to become an ascetic… he accepts upon himself via a </i>neder <i>that he will not do such-and-such</i>. See what I wrote on Nedarim 1:1, s.v. <i>kenidrei k’sherim</i>.",
+                    "A FENCE FOR WISDOM IS SILENCE. The mishna does not say “silence is a fence for wisdom,” following the order of the other sections, because it often changes the language of the last item in a list to make clear that it is the last—<b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>. <b>Midrash Shmuel</b> writes that this case differs from the others in that there is no fence for wisdom other than silence, for which reason the mishna says “a fence for wisdom is silence,” i.e. the only fence for wisdom is silence. Whereas in the other cases, though the mishna gives a fence for each one, other fences might exist.",
+                    "SILENCE. <b>Rav</b>: <i>refraining from saying permissible</i><sup class=\"footnote-marker\">115</sup><i class=\"footnote\">I.e., neither forbidden things, like gossip, nor things one ought to and must say, like words of Torah.</i><i> things. Concerning them Solmon said, “even a fool, if he stays silent, will be thought a wise man” (Mishlei 17:28)</i>. Since even a fool, should he stay silent, will be thought a wise man, we can infer that anyone who stays silent is wise.<sup class=\"footnote-marker\">116</sup><i class=\"footnote\">It would be tempting to say that this is a printer's error, as the verse says that even fools who stay silent are considered wise. Not all those who are silent, then, are actually wise! But if we reverse the sentence to read “we can infer that anyone who is wise stays silent,” we are still left with a conclusion that in no way follows from the verse. There is no error here, and Tosafot Yom Tov understands the verse in Proverbs as <b>Meiri</b> does in his commentary there. It is not that a fool will mistakenly be considered a wise man if he remains silent. Rather, though he is a fool, in this respect he will be considered wise: he stays silent when he has nothing substantive to say. So also <b>Ibn Yachya</b> there. Now there is proof that it is a wise thing to remain silent, for then one will not end up offering opinions out of ignorance and looking foolish.</i> Moreover, the verse before this one says “a discerning man spares his words, an understanding one is reticent” (Proverbs 17:27); commenting on this first verse, Proverbs continues “even a fool, etc.” Since the words in the mishna are “a fence for wisdom,” <b>Rav</b> wished to quote a verse that mentions a wise man."
+                ],
+                [
+                    "BELOVED IS MAN, WHO WAS CREATED IN THE IMAGE. EVEN GREATER LOVE… AS THE VERSE SAYS, “FOR HE HAS CREATED MAN IN THE IMAGE OF GOD.” <b>Rashi</b>: <i>man is beloved, as he was created in the image. Therefore, he must do the will of his Maker. </i>R. Akiva was speaking of all men, as the verse he quotes for proof was said to all the sons of Noah, and not only to the sons of Israel. R. Akiva wished to find merit for all men, including Noahides.<br><b>Rambam</b> says this clearly in Hilchot Melachim 8:10: <i>Moses commanded us in the name of G-d to compel all men to accept the seven commandments that the sons of Noah were commanded. Whoever does not accept them shall be executed. Such a one as accepts them is referred to as </i>ger toshav <i>in rabbinic literature… Whoever accepts the seven commandments and is careful to keep them is called one of the “pious of the nations” and has a share in the world to come. This is provided he accepts them keeps them because G-d has commanded them in the Torah and made known through Moses that the sons of Noah had previously been commanded to keep them. But if he does these things because his reason compels him he is not a </i>ger toshav <i>and is not one of the “pious of the nations,” or even </i>[the text should read “but rather”] <i>one of their wise men.<br></i>Therefore, I wonder why it is that the commentators remained so distant from this approach and did not want to use it to explain the words of R. Akiva as applying to all men, limiting them instead to Jews alone. They drew support from the passage in the Talmud (Yevamot 61a), “you are called ‘man’, etc.”, stacking one midrashic reading on top of another!<sup class=\"footnote-marker\">117</sup><i class=\"footnote\">The passage in Yevamot 61a is a midrashic reading of the word “man” in a verse in Ezekiel, and to assume that our mishna is using the word “man” to mean Jews only is likewise a midrashic reading; the end result, therefore, is midrashically reading “man” in our mishna based on further midrashically reading “man” in Ezekiel.</i> Because of this they had to contrive a forced understanding of the “image” and the verse that our mishna brings as proof.<br>In my opinion, the following approach is the spacious, paved road. R. Akiva intends to instruct all men as we were commanded to do by Moses, per <b>Rambam</b> above. If that command extends to threats of destruction by the sword, it certainly includes persuasive speech intended to draw them to the will of their Maker. He speaks well of them and says that they are beloved in that they are created “in the image” in order to show them that the law of man is to keep the statutes and laws of G-d, as <b>Rambam</b> says. For since man is beloved of G-d, to the point that they he was created in His image, he must do the will of his maker, as <b>Rashi</b> writes.<br>Now we understand why the mishna chooses this verse, despite the fact that there are several similar verses that precede it, for instance “Let us make man in Our image.” For this verse is the only one that is given as a rationale for a commandment; when G-d commands Noah and his sons not to kill, he gives the reason “because G-d has made man in His image,” and R. Akiva is speaking to the Noahides as well.<br>We also understand why here the mishna says “in the image” and leaves out the verse’s descriptor “of G-d”, but later in the section about “children” it says “they were called children of G-d”, for this is a rebuke to the nations. They were created “in the image,” i.e. “in the image of G-d”, but only created such—since they do not keep the commandments, or if they do keep them they do not do so because G-d commanded them, they cannot be described as being “in the image of G-d”.<br>This also accords with the idea of “the image,” which <b>Rambam</b> has explained in the Guide for the Perplexed 1:1 as referring to the intellect that is unique to man and is his true essence. The purpose of this intellect is to know G-d to the extent it is possible and within man’s abilities. This truly wise sage chose his words cleverly and did not say that they are “in the image of G-d,” for they are lacking knowledge of G-d, and when the verse says that He “made man in the image of G-d” it means that this was the intent of the creation of man, i.e. that he have the kind of intellect which can reach knowledge of G-d. Since, however, the reality is that “they neither know nor understand, they go about in darkness” (Psalms 82:5) and the potential has not been actualized, it is only fitting that the mishna say they were created “in the image” and not “in the image of G-d”, since the intended knowledge of G-d was not achieved and they are left only with potential, which is fittingly called simply “the image.” This seems to be the explanation of R. Akiva’s words.<br>Based on this, we can see that the following mishna has chosen its language very carefully, as I will explain there.<br>Also, this is another facet of why Israel is “especially beloved”—for they are already beloved to G-d as part of mankind, which He made in His image, and they are still more beloved, “foremost in rank and foremost in honor” (Genesis 49:3), on account of two other things: they are children of G-d, which is the “rank” as it is a great virtue, and they possess the desirable utensil, the Torah, which is “honor,” as in “G-d will give his nation honor” (Psalms 29:11) [*which verse the Sages have expounded in the Talmud, Zevachim 116a as referring to the Torah].",
+                    "AS THE VERSE SAYS, “YOU ARE THE CHLIDREN OF HASHEM, YOUR G-D” (Deuteronomy 14:1). The mishna does not cite the earlier verse “Israel is my firstborn son” (Exodus 4:22) because one might interpret that verse as referring only to that generation, which G-d desired to bring out of Egypt and called “my children.” The mishna therefore cites this verse, which was said in the context of the commandments that we have been commanded to keep forever, laws that never pass: “Do not cut yourselves, etc.” These are “obligations of the body,” which apply in every place and in every generation.<br><b>Midrash Shmuel</b> explains in the name of <b>Chasid Ya’avetz</b> that the mishna chooses this verse because only in it does G-d tell Israel themselves that they are “His children,” as the verse says “you are the children.” In the earlier section of the mishna, concerning “the image of G-d,” He likewise tells the people themselves. This is also the case in the next section, with the verse “for I have given you a good teaching.” This explanation accords well with <b>Rambam</b>’s understanding of “made known to them.” According to <b>Rav</b>, however, who does not explain “made known to them” literally, instead understanding it as “clear to all,” the mishna does not bring proof from the fact that the verse speaks to the people and means simply that this is something clear and well-known to all people. In that case, my approach<sup class=\"footnote-marker\">118</sup><i class=\"footnote\">That this verse was chosen because it refers to all generations.</i> works better.",
+                    "DESIRABLE UTENSIL [Heb. <i>k’li chemda</i>, lit. “desired utensil”]. This is the Torah, which is called <i>chemda</i>, for shortly after the verse “the Torah of G-d is perfect” (Psalms 19:8) comes the verse “which are more desirable [Heb. <i>nechmadim</i>] than gold, even much fine gold” (Psalms 19:11)—so <b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>R. Yisrael</b>.<br>I say that the mishna calls it a <i>k’li chemda</i> because through it the world was created, and the word <i>chemda</i> describes the creation of the world. For in the <i>sh’moneh esreh</i> for Shabbat the Sages wrote “you have called it<sup class=\"footnote-marker\">119</sup><i class=\"footnote\">Shabbat.</i> the <i>chemda</i> of days,” based on the Targum Yerushalmi<sup class=\"footnote-marker\">120</sup><i class=\"footnote\"><b>Abarbanel</b> quotes this Targum ad loc., as do others, but it is not in our editions.</i> which translates the word <i>vayechal</i>, “and He completed” (Genesis 2:2) with the Aramaic <i>vechamed</i>. The idea is that the finished creation in its entirety was desirable in His eyes, for which reason He also said it was “good”. This is what <b>Rav</b> is referring to when he writes that the “good teaching” refers to creation, which is also “good”.<br>Since “good” refers more naturally to physical things and “desirable” is closer to intellectual things—as it is the soul which desires—the mishna does not call it the “good utensil” after the “good” of creation but the “desirable utensil.” This point is made clear in the verse “...that the tree is good for eating… and desirable for understanding” (Genesis 3:6), where “good” is said of the physical, of eating, while “desirable” is said of understanding."
+                ],
+                [
+                    "ALL IS SEEN. The mishna is referring to the entire world, both Jews and gentiles, which is why at the end it speaks of “the world,” which also refers to everybody. For this reason the mishna does not open with the words “he used to say,” as it is a direct continuation of the preceding mishna, in which “beloved is man, etc.” was said of all the nations of the world in order to instruct them and draw them to the commandments they were commanded in, as I wrote above. Our mishna now proceeds to call on all people, Jew and gentile, and warn them that “all is seen… and the world is judged well.”",
+                    "ALL IS SEEN, AND PERMISSION IS GIVEN. <b>Rav</b> in the name of <b>Rambam</b>: <i>“all is seen”—all of a person’s deeds, what he has done and what he will do, are known to Him. And say not that since G-d knows all that a person will do he is forced to do everything he does, whether for good or for evil, because “permission is given.”</i> For G-d’s knowledge is not like ours, and although we use the same word to speak of His “knowledge” and our knowledge it is nothing more than a borrowed term. Just as we are unable to know the true nature of His existence, as the verse says, “Can you achieve an understanding of God? Can you fathom the extent of the Almighty?” (Job 11:7), we are unable to understand the nature of His knowledge. For He and His knowledge are one, unlike man and his knowledge, which are two separate things. This is what the prophet means when he says “for my thoughts are not your thoughts” (Isaiah 55:8)—these are the words of <b>Rambam</b> at the end of the eight chapters that he appended as an introduction to this tractate. They are repeated in Mishne Torah, in the fifth chapter of Hilchot T’shuva, and appear yet again in the Guide for the Perplexed, 3:20, where he writes about this at length.<br>[*<b>Ra’avad</b> writes in a gloss on Hilchot T’shuva 5:5: <i>this author has not followed the ways of the wise, for a person should not begin a thing he does not know how to complete. He began with questions and difficulties, left the difficulties unanswered, and advised the reader to just go back to faith; it were better to leave the matter simple for the simple people and not to draw their attention to this and leave them in doubt. For they might later think heretical thoughts about this. </i>I say that he has, in fact, followed the ways of the wise, the wise being the Sages, who said just the kind of incomplete things that <b>Ra’avad</b> criticized <b>Rambam</b> for. For the mishna in Chagiga 2:1 plainly says as much: <i>anyone who looks into these four things would be better off not having come into this world: what is above, what is below, what is in front, and what is behind.</i> I see no difference between the words of the tannaitic sage and the words of <b>Rambam</b>. For when the tanna says that such a person “would be better off not having come into this world” he is forbidding him to look into and research these things. Why would he do this? Hasn’t he made people aware of this issue? By <b>Ra’avad</b>’s reasoning he should’ve remained silent lest people think heretical thoughts. Should one deflect and say that this is actually what the tanna’s words mean, i.e. that he shouldn’t think heretical thoughts, one can similarly deflect and say that this is what <b>Rambam</b> meant, for he has told us that we cannot understand this and we therefore should not think of it as we will not gain understanding.<br>I say that in saying “all is seen and permission given” our tanna means to say that both things are true, as <b>Rambam</b> writes in his commentary. Now it would seem that the tanna should’ve reversed the order and said “permission is given and all is seen,” i.e. “permission”, which is free will, is given to man, and no action goes unaccounted for because it is seen and known to Him and He will reward and punish. For free will is the foundation of the entire Torah, and because of our free will G-d’s knowledge of our actions will then lead to reward or punishment. But there seems to be no logic in first saying that “all is seen,” for what difference does it make to us that “all is seen” if we do not yet know that “permission is given”? We must conclude, therefore, that the tanna’s intent is to bring to people’s attention that even though “all is seen,” there is no contradiction to free will, for “permission is given.” In formulating the mishna this way the tanna has brought up the issue and yet has offered no resolution, the expectation then being that one understand that there is none, as is clear from the fact that the mishna does not offer any. In any case, since we have shown that the mishna is to be understood as saying “even though all is seen, permission is given,” the tanna clearly does bring up the issue hidden in his words.<br>I also found a passage in Bereshit Rabbah 22:10 on Cain’s murder of Abel: <i>R. Shimon bar Yochai said: this is difficult to say and impossible for the mouth to explain. This is like two fighters who were standing and fighting in front of the king. If the king wanted to, he could have separated them, but he did not want to separate them. One of them overcame the other and killed him, and he said, Who will seek out justice for me from the king? So too, “your brother’s blood cries out to me from the earth”. </i>This is just like <b>Rambam—</b>R. Shimon bar Yochai points out that the king could have separated them, for he knew and saw that they were fighting, and does not answer why it is that he didn’t separate them, noting only that “this is difficult to say and impossible for the mouth to explain”; even so, the sage, the G-dly tanna R. Shimon bar Yochai, did not hold back from bringing up the issue.<br>As for why R. Shimon bar Yochai did not say this about the earlier sin of Adam, it might be because the story of Cain and Abel hints to the notion of free will. For they correspond to the two drives on which free will hinges: the drive for good and the drive for evil, as <b>Rambam</b> writes in the Guide for the Perplexed, 2:30.<br>The overall point is that <b>Rambam</b> spoke well and followed the ways of the wise and perfect, the G-dly tannaim.]<br><b>Midrash Shmuel</b> writes that there is no difficulty to begin with, because G-d’s knowledge is like that of one who looks and observes the deed a person does. One person simply seeing what another is doing does not force the other person to do so, and G-d seeing a person’s deeds does not force him to do them. And there are no grounds to object that since He knows what a person will do, the person must be forced to do those things, because for G-d there is no before and after, as He does not exist in time. He writes that <b>R. Moshe Almosnino</b> writes that this is the opinion of <b>Rambam</b> himself. When he distinguishes between G-d’s knowledge and our knowledge he means this distinction: His knowledge is always in the present, as there is no future in relation to Him, and just as our knowledge of the present does not force anything to happen in the present, His constant knowledge of the present does not force anything to happen in the present. People are confused on this point because they cannot imagine how He could constantly know in the present even things that are, in relation to us, in the future. <b>Rambam</b> therefore establishes that His knowledge is not like our knowledge, and we should not err this way. This is also why the mishna says “everything is seen,” i.e. already known, for everything is revealed before Him and He does not look into the future.<br>[You should know <b>Midrash Shmuel</b>’s opinion that G-d knows things as one who observes the deeds that a person does is the answer given by the <b>Ra’avad</b> in the gloss quoted earlier, where he says that G-d’s knowledge is like the knowledge of the astrologers, etc. The gloss ends, however, with “and all this does not satisfy me.” You should further know that the <b>Ra’avad</b> was likewise preceded in this opinion by <b>R. Sa`adiah Gaon</b> in his book <i>Emunot VeDe`ot</i>, in the fourth treatise, where he writes something very similar. That will do for now.]<br><b>Maharal</b> writes in <i>Derech Chaim</i> that the mishna says “is seen” instead of “sees” because even evil things that G-d does not desire are also seen. Saying “sees” would imply that He wishes to see them, and conerning evil things the verse says “and you cannot look upon wrongdoing” (Habakkuk 1:13).",
+                    "AND THE WORLD IS JUDGED WELL [Heb. <i>b’tov</i>]. <b>Rav</b> writes in the name of <b>Rambam</b>: <i>since the case is that “permission is given,” “the world is judged well”, etc.</i> Although this is a good explanation, it is not found in our editions of <b>Rambam</b>’s commentary, which has the following: <i>the mishna then says that G-d judges people with kindness and goodness, not accoding to what they truly deserve in judgment. He clarified His ways in this in saying “slow to anger” (Exodus 34:6), which the Talmud (Bava Kamma 50b) explains as applying to both the righteous and the wicked. And the poetic prophet says “G-d is good to all” (Psalms 145:9).</i>",
+                    "AND EVERYTHING GOES BY THE MAJORITY OF DEEDS [or HOW NUMEROUS THE DEEDS ARE, Heb. <i>l’fi rov hama`aseh</i>]. <b>Rav</b>, in his “alternate explanation” above, writes that a person is judged according to the majority of his deeds. Cf. my comments on Kiddushin 1:10 (s.v. <i>vechol she’eino</i>).<br><b>Rav</b> writes in the name of <b>Rambam</b>: <i>a person who constantly does numerous good deeds will get great reward… <b>Rambam</b>’s text of the mishna is “and everything goes by how numerous the deeds are [Heb. </i>l’fi rov hama`aseh<sup class=\"footnote-marker\">121</sup><i class=\"footnote\">The Hebrew <i>rov</i> can be read either as “majority” or “numerousness”.</i><i>], but not by the deed.”</i> But I do not know where he got this from, as this is not evident from <b>Rambam</b>’s commentary here, which reads: <i>the mishna says that one acquires good character traits not through one great deed but through a large number of deeds… and the same is true of the reward for performing the Torah’s commandments… based on this, the mishna uses the language </i>l’fi rov hama`aseh<i> [by how numerous the deeds are], but not </i>l’fi godel hama`aseh <i>[by how great the deed is]</i>. He is simply explaining why the mishna uses <i>rov</i> instead of <i>godel</i>. And <b>Midrash Shmuel</b>, who also writes that the text quoted by <b>Rav</b> was <b>Rambam</b>’s text, is not giving his own testimony but is testifying based on the testimony of a previous witness, as he takes his words from <b>Rav</b> even though he does not cite him by name.<br>I also saw that <b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>R. Moshe Alashkar</b> that some versions have “and the world is judged with goodness but not by the majority of deeds.” He goes on to explain that the world is judged with goodness, with the attributes of kindness and mercy, but not by the majority of people’s deeds, for if He would look at the majority of deeds the world would be destroyed and cease to exist.<br>You should know that even so, a person is given the just deserts of all his deeds, for “if one says that G-d lets things go, his innards will be let go” [Bava Kamma 50a]. G-d judges the world with goodness in order that it not be destroyed and cease to exist, and “collects what is owed” at the points that He, whose memory is eternal, determines. Cf. my comments on Kiddushin 1:10 (s.v. <i>metivin</i>)."
+                ],
+                [
+                    "HE USED TO SAY: EVERYTHING IS GIVEN ON PLEDGE, ETC. This mishna is also speaking to all people and is a continuation of what he said above, “beloved is man, etc.”, which is about all people, as I explained there. Now I wrote that mishna 15 simply starts “all is seen” and omits “he used to say” because it is a direct continuation of mishna 14 and not a new topic, and this mishna is likewise a continuation of mishna 15 and speaks to all people. Even so, the mishna starts with “he used to say,” because it is nothing more than an expanded clarification of mishna 15, and “he used to say” here means that he himself used to explain his words. Alternately, “he used to say” here might mean “he used to say the same thing in other words.”<br><b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>Chasid Ya`vetz</b> that “everything is given on pledge” corresponds to “all is seen” in mishna 15. That is, even though “all is seen” and G-d knows of the evildoers, he does not give them what they deserve on account of their evil immediately because “everything is given on pledge,” i.e. He has guarantees, and this one will not escape Him. One can explain the words of <b>Rav</b>, that “a person’s feet are his guarantors,” similarly.",
+                    "AND THE COLLECTORS. <b>Rav</b>: <i>suffering and disasters</i>. <b>Rambam</b>: <i>a metaphor for death and other punishments, etc.</i>, which is what <b>Rav</b> writes on “the net is spread out”.",
+                    "WHETHER HE IS CONSCIOUS OF IT OR NOT. <b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>Rashbam</b> that there are editions that have “whether they intend it or not,” which is the best version of the text. The antecedent of “they” is “the collectors,” per the passage in the Talmud, Chagiga 4b: <i>Whenever Rav Yosef got to the verse “there are those who perish unjustly” (Proverbs 13:23) he would cry. He said, “Does anybody die before his time?” Yes, as in the incident with Rav Bibi bar Abaye, who was in regular contact with the angel of death. Once, the angel of death said to his messenger, “Go bring me Miriam the women’s hairdresser [Aram. </i>megad'la se`ar n'shaya<i>].” He went and brought Miriam the babysitter [Aram. </i>megad’la dardekei<i>]. The angel of death said to him, “I asked you for Miriam the women’s hairdresser!” He said to him, “If so, I’ll bring her back.” The angel of death said, “Now that you’ve brought her, she stays. But how did you manage to take her?” Etc.</i> This is what is meant by “whether they are conscious of it or not,” they carry out G-d’s command.",
+                    "AND THE JUDGMENT IS A TRUE JUDGMENT. <b>Rav</b>: <i>G-d does not deal despotically [Heb. </i>b’tyronia<i>] with his creatures.</i> The <b>Aruch</b> explains <i>b’tyronia</i> as “by force and with false accusations.”<br><b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>Rashbam</b> that in his edition of the Mishna the text is “and the one judging is a true judge.” He also writes in the name of <b>Rabbenu Ephraim</b> that some editions have “and when he judges, the judgment is true,” and some have “and the judge is a true judge.”",
+                    "AND EVERYTHING IS PREPARED FOR THE FEAST. <b>Rav</b>: <i>both the righteous and the wicked have a share in the World to Come once their debts have been collected. </i>Other than those listed above in mishna 11 and in Sanhedrin 10:1. Cf. Eduyot 2:10."
+                ],
+                [
+                    "IF THERE IS NO TORAH, THERE IS NO <i>DERECH ERETZ</i>, ETC. <b>Rav</b> explains <i>derech eretz</i> as proper business dealings with others. He writes: <i>one who has no </i>derech eretz <i>eventually forgets his Torah</i>. The tanna does not mean to say that one is a prerequisite for the other and must precede it in time, for if so neither would exist. For if each requires the other to exist first for its own existence, since they cannot both be first neither would come into being. And besides, <i>derech eretz</i> certainly must precede Torah chronologically, as I wrote on 2:2. The tanna simply means that if one does not study Torah, when he does business he won’t deal properly with others because he will not know what to do, along the lines of what the Sages said in the Talmud, Bava Kamma 30a: “one who wishes to be pious should study the laws of torts and commerce.” Similarly, one who does not do business properly with others will eventually forget his Torah for the sin of profaning G-d’s name, as people will say “Look at this Torah scholar and how disgusting his behavior is!” [Yoma 86a.]",
+                    "IF THERE IS NO WISDOM, THERE IS NO FEAR [OF HEAVEN or OF SIN]. <b>Rav</b> already explained, in his commentary on mishna 9, the mishna of “anyone whose fear of Heaven does not precede his wisdom etc.,” that one must intend from the outset to study in order to become one who fears sin. Here, we can explain the mishna as follows. “If there is no wisdom,” even if a person wishes to be one who fears sin, his fear of sin cannot be realized because he doesn’t know what is a sin that he should avoid it, as in 2:9, “an unlearned person cannot be one who fears sin.” And “if there is no fear of sin,” i.e. a person does not intend to be one who fears sin, then “there is no wisdom,” i.e. his wisdom does not remain with him as in mishna 9.<br>In light of our explanation, we can see that this section of the mishna is parallel to the one that precedes it. For in the first part of the first section, the subject of the protasis—Torah—brings about the existence of the subject of the apodosis—<i>derech eretz</i>; in the last part of the first section, the subject of the protasis—<i>derech eretz</i>—ensures the continued existence of the subject of the apodosis—Torah. The same is true of the second section. In the first part, the subject of the protasis—wisdom—brings about the existence of the subject of the apodosis—fear of heaven; in the last part, the subject of the protasis—fear of heaven—ensures the continued existence of the subject of the apodosis—wisdom. Similarly, erudition brings about the existence of understanding, for without erudition there is nothing to understand; understanding ensures the continued existence of erudition, for without understanding, one’s erudition turns to naught. Similarly, flour brings about the existence of Torah, as maintenance of the body certainly must chronologically precede the intellection of the soul; the Torah ensures the continued existence of the flour, for if there is no Torah he will be punished and lack for flour until he starves to death. This explanation and this version of the text seem best.<br>Some editions have, in the first part of this section, “if there is no fear, etc.,” and we can say that this is because fear of sin has a virtue over and is more important than wisdom, for the purpose of wisdom is to have fear of sin. But then we have difficulty with the fourth section, where the first part says “if there is no flour, etc.” in place of the expected “if there is no Torah, etc.” <b>Maharal</b> resolves this in <i>Derech Chaim</i> by saying that since the tanna has already placed Torah first in the first section he does not wish to do so again, for which reason he also does not put the last section right after the first. Also, since it is last, there is another reason not to start the section with “if there is no Torah.” If the section would start that way, the mishna would finish with Torah, and it is improper to put Torah last.<br>Going along with this explanation, I say that the section didn’t start “if there is no Torah” because then the last words of the mishna would be “there is no Torah,”<sup class=\"footnote-marker\">122</sup><i class=\"footnote\">It would read, “if there is no flour, there is no Torah.”</i> and one should not end the mishna this way because of the idea of “do not stop at an evil thing,” as <b>Rav</b> explains at the end of Mo`ed Kattan and at the end of Yadaim.",
+                    "UNDERSTANDING [Heb. <i>da`at</i>]. <b>Rav</b>: <i>he provides a reason </i>[Heb. <i>ta`am</i>] <i>for a thing</i>. If so, the words<i> ta`am</i> and <i>da`at</i> in the verse “Teach me good<i> ta`am</i> and <i>da`at</i>” (Psalms 119:66) are synonyms.",
+                    "FLOUR. Flour, as opposed to wheat or bread. The mishna does not require that one have wheat, which one stores for a long time. On the other hand, the mishna is not satisfied with bread, which lasts only a day or a week, concerning which the Talmud expounds: “ ‘And your life will hang in doubt’—this refers to one who relies on the shopkeeper” (Menachot 103b). The mishna recommends the middle path of flour. This lasts several days, and can be used to make both bread and other baked goods—<b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>Lev Avot.</b>",
+                    "ANYONE WHOSE LEARNING IS GREATER THAN HIS DEEDS. <b>Rav</b> does not comment here because a very similar teaching appears earlier in mishna 9, and our tanna is simply dressing it in an appropriate parable. <b>Rambam</b> likewise writes in his commentary: <i>“anyone whose learning is greater, etc.”—we have already explained these things in this chapter</i>.",
+                    "BUT FEW ROOTS. Deeds are like the roots because they are the main thing, as the mishna says earlier in 1:18, “deeds, not study, are the main thing”—<b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>Rashbam</b>.",
+                    "AS THE VERSE SAYS, “HE WILL BE LIKE A LONE TREE, ETC.” The verse before this one says “accursed is the one who trusts in man,” i.e. he does not trust that G-d will provide him his livelihood, instead turning to theft and trusting in the people that aid him. On the other hand, the verse before “and he will be like a tree planted etc.” says “blessed is the man who trusts in G-d”—<b>Rashi</b>.<br><b>Midrash Shmuel</b> writes that the imagery of the wind uprooting the tree is also from this verse, which uses the word <i>ar`ar</i>, “a lone tree”, and <i>aravah</i>, “a plain” to emphasize that the absence of other trees and mountains around the plain leaves no obstacle in the way of the wind, which will buffet the tree until it moves it from its place. The other verse reads “and he will be like a tree planted by water, which spreads it roots out along the brook,” meaning that the tree will be well-rooted in the earth and all the winds in the world will not move it.<br><b>Rashi</b> quotes a variant text of the mishna in which neither verse is quoted. It is possible that this was the text before <b>Rav</b> and <b>Rambam</b>, who would otherwise have commented and explained the proofs. <b>Maharal</b>, however, writes in <i>Derech Chaim</i> that the mishna is using the verses to prove only that upstanding and wicked people are likened to trees, but is not finding support in the verses for the other details of the parable, which it supplies on its own.",
+                    "[*BY WATER. This is my emendation of the text, which should not read “by streams of water” because our tanna is quoting Jeremiah, 17:8. The text was corrupted to read “streams” based on Psalms 1:3, a verse which is much more commonly said by all than the verse in Jeremiah which our tanna brings as proof, where the word “streams” does not appear. The reason the mishna does not quote the verse from Psalms, even though King David preceded Jeremiah, is that it wishes to make the point that “even all the winds in the world… cannot move it from its place”; this is seen more clearly in the verse in Jeremiah, which says that the tree “spreads its roots out along the brook.”]"
+                ],
+                [
+                    "R. ELIEZER CHISMA. This is the correct text, not the one in the printed editions which reads “R. Eliezer son of Chisma”. For he himself was called Chisma, as in the passage in Vayikra Rabbah 23:5 which says that he did not know how to do <i>prisa al shema</i>,<sup class=\"footnote-marker\">123</sup><i class=\"footnote\">This refers to a public recitation of some part of the daily prayers—possibly the first bracha of <i>birchot kriat shema</i>, possibly also <i>kaddish</i> and <i>barchu</i>. For the range of opinions, see the medieval commentaries on Megillah 23b.</i> and the people dishonored him and said “this is what you call a Rabbi?” He came before R. Akiva and learnt how to do it, at which point the people said “R. Eliezer has grown strong! [Heb. <i>it-chasam</i>]” and called him R. Eliezer Chisma. [*The mishna in Terumot 5:3 also has R. Eliezer Chisma.]",
+                    "THE LAWS OF BIRD-OFFERINGS AND THE BEGINNINGS OF MENSTRUAL PERIODS. The laws of bird-offerings are treated in a separate tractate, and the beginnings of menstrual periods are the subject of the mishna in the beginning of the second chapter of Arachin.<br>[*<b>Rav</b> writes that in some cases the woman requires 95 immersions. This is the opinion of Beit Shammai in a baraita quoted in Niddah 29b, but the opinion of Beit Hillel is that she needs only 35. There might be a scribal error in <b>Rav</b>’s commentary, which should read “35” instead of “95”. But it is possible that <b>Rav</b> simply intends to point out how complicated this can get, for which reason he quotes the opinion of Beit Shammai; rather than issuing a halachic ruling he is merely emphasizing the potential difficulty, even though the halacha does not follow that opinion. The conclusion of <b>Tosafot</b> there (30a, s.v. <i>sh’ma minah</i>), moreover, is that the halacha follows R. Yossi ben Yehuda who says that one immersion at the end suffices. If so, the halacha does not even follow the opinion of Beit Hillel. It is all the more reasonable, then, to suggest that <b>Rav</b> meant only to emphasize the difficulty, for even had he quoted the opinion of Beit Hillel it would not have been the final halacha.]",
+                    "THEY ARE THE MAIN OF THE LAW. The mishna does not mean to exclude other areas of law, only astronomy and geometry. It picks these areas to contrast them to astronomy and geometry, which also involve calculations [cf. below]—<b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>. He also writes that the mishna chooses these areas of law to make an additional point: even though these laws involve calculations that arise from cases of uncertainty, whereas astronomy and geometry involve no uncertainty, the laws are still more valuable.<br><b>Kesef Mishne</b> writes on Hilchot Yesodei HaTorah 4:13 that although bird-offerings seem to be a thing of little value and the beginnings of menstrual periods revolve around an unseemly subject, they are the main of the law on account of the great reward one receives for their study. Astronomy and geometry, while their subject is an elevated one [see the explanation of <i>gimatriyot</i> below], are not the most important things but are like side dishes for wisdom. I will reproduce the end of his comment below.",
+                    "THEY ARE THE MAIN OF THE LAW [Heb. <i>hen hen gufei halachot</i>]. The mishna at the end of the first chapter of Chagigah uses similar language: <i>hen hen gufei torah</i>, which the Talmud (Chagigah 11b) explains as “these [<i>hen</i>] and these [<i>vehen</i>] are <i>gufei torah</i>”, as <b>Rav</b> writes on the mishna there; the meaning in our mishna is the same. R. Eliezer Chisma was a student of R. Akiva and lived after the destruction of the Temple, as <b>Rambam</b> writes in the fourth of the ten chapters in his Introduction to the Mishna, and the laws of bird-offerings have no practical application when the Temple is not standing. He therefore found it necessary to let us know that these are the main of the law even wen the Temple is not standing, because the study of these laws is a substitute for the sacrificial service, as I write on the mishna in 1:2.",
+                    "THE MAIN OF THE LAW. The reason that the mishna does not say “the main of the Torah” as it does at the end of the first chapter of Chagigah is that these laws deal with cases of doubt, and there is no mention of such things in the written Torah, only in the oral law that the Sages taught.",
+                    "ASTRONOMY [Heb. <i>tekufot</i>]. <b>Rav</b>: <i>the movement of the constellations</i>. So also <b>Rashi</b>. Because they travel around [Heb. <i>makifim</i>] the world in a circular motion [Heb. <i>hekef</i>] their movement is called <i>tekufah</i>.<br>A variant text of <b>Rashi</b>’s commentary has: <i>the dimension of the sun’s orbit and when it switches quarters</i>. This is what the word <i>tekufah</i> means in the language of those who calculate the `<i>evron,</i><sup class=\"footnote-marker\">124</sup><i class=\"footnote\">Lit. “passing”. See notes below.</i> which is the point at which the sun passes from one quarter of its sphere to another,<sup class=\"footnote-marker\">125</sup><i class=\"footnote\">In classical and medieval astronomy, the earth occupies the center of the universe. Surrounding it are several celestial spheres, containing different planets and stars, which revolve around the earth from east to west. The sun, by contrast, has its own celestial sphere which moves from west to east. In addition, while the other celestial spheres complete their orbits around the earth daily, the sun moves incrementally and only completes its orbit every 365 days. The position of the sun in its sphere is divided into four quarters, their starting points corresponding to the solstices and equinoxes, which rabbinic literature calls <i>tekufot</i>. The act of intercalation is called <i>`ibur</i>, a word of unclear etymology. Numerous medieval commentators unterstand it as deriving from the word <i>me`uberet</i>, “pregnant” in the Mishna and Talmud. <b>R. Avraham bar Chiyya</b>, the 11th-century philosopher, astronomer, and mathematician, offers an additional etymology based on <i>`avar</i>, the Biblical and Rabbinic Hebrew “passed”, explaining that the Sages take a month that has already passed and make it pass by again (<i>Sefer Ha`ibur</i>, ed. Filipowski, <i>Ma’amar Sheni, Sha`ar Shelishi</i>). Tosafot Yom Tov here offers a different etymology, making the verb <i>le`aber</i> a denominative deriving from the noun <i>`evron</i>, “a passing”, referring to the point at which the sun passes from one quarter of the sphere into the next. Tosafot Yom Tov seems to be conjecturing that the term was current in the Mishnaic and Talmudic periods, as it does not actually appear in Talmudic or subsequent astronomical literature. I have not made an exhaustive survey, but it appears that this etymology is original to Tosafot Yom Tov. </i> as <b>Rav </b>writes on the mishna in Sahnedrin 1:2 (s.v. <i>bishlosha</i>), that the court must intercalate [Heb. <i>me`abrin</i>] on account of the <i>tekufah.</i><sup class=\"footnote-marker\">126</sup><i class=\"footnote\">This connects <i>`ibur</i> to the <i>tekufah</i>.</i> Although leap years are now added based on a fixed formula and there is no longer a need for this, in the times of R. Eliezer Chisma they were still calculating the <i>tekufot</i> and detemining when to make a leap year based on their calculations, for this is what they did up until the days of Abaye and Rava, as <b>Rambam</b> writes in Hilchot Kiddush HaChodesh 5:3.<br>If we accept this explanation of the word <i>tekufot</i>, we must say that R. Eliezer Chisma’s dictum aplies only to the knowledge of the sun’s motion itself and not the legal ramifications thereof in the sanctification of the month and the making of a leap year; these are certainly both the main of the law. R. Eliezer Chisma was addressing himself only to those people that study these things simply to know them and be well-rounded scholars; to them R. Eliezer Chisma says these are merely side dishes.",
+                    "AND GIMATRIOT. <b>Rav</b>: <i>alphanumeric calculations</i>. Such as the midrash that the word Jacob said to his sons when he told them “go down (Heb. <i>r’du</i>, רדו) there” (Geneis 42:2) is a hint to the 210 years that Israel would spend in Egypt (Bereshit Rabbah 91:2). Or that the verse “with this (Heb. <i>bezot</i>, בזאת) shall Aharon enter the Sanctuary” (Leviticus 15:3) hints to the fact that the first Temple would stand 410 years. <b>Rashi</b> similarly explains <i>gimatriot</i> as alphanumeric calculations and the reading of a single word as an acronym. <b>Aruch</b> likewise writes: gimatriot<i>—writing א instead of 1, writing ק instead of 100</i>.<br>It seems to me that this is a loan-word from Greek, by which the Greeks call the science of measurement and arithmetic. Our Sages borrowed the word for all matters of calculation and number. So also the anonymous commentary on Hilchot Kiddush HaChodesh 18:13. I also saw that <b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i> explains the word in our mishna as referring to the science of measurement and arithmetic.<br>If so, these are truly words that befit the one who said them: in the Talmud, Horayot 10a, R. Yehoshua testifies that R. Eliezer Chisma was able to estimate how many drops of water there are in the sea. This is through the discipline of engineering, for which measurement and arithmetic are prerequisites. It is because he had mastered all of these disciplines that it was proper for him to say this, as it would be improper for some other person who had not mastered these disciplines to speak this way, as the Sages say in Kohellet Rabbah 3:11. Therefore, this explanation of <i>gimatriot</i> as referring to measurement and arithmetic seems most likely. Cf. what I quote below from <b>Maggid Mishne</b>.<br>Now this discipline must chronologically precede astronomy, for without it a person dare not raise a finger in discussing the paths of the constellations and the hosts of the heavens. Even so, because of the importance of astronomy and its subject, the mishna places it before the chronologically earlier<i> gimatriot</i>.",
+                    "<i>PARPRA’OT</i> FOR WISDOM [Heb. <i>parpra’ot lechochma</i>]. <b>Rav</b>: <i>like the </i>parpra'ot <i>people eat at the end of a meal for pleasure for dessert, these disciplines give a person honor in peoples’ eyes.</i> If so, the Hebrew <i>lechochma</i>, which usually means “for wisdom”, means “of wisdom”<sup class=\"footnote-marker\">127</sup><i class=\"footnote\">Honor comes from knowledge of these disciplines, and is therefore “of wisdom”. The simple reading would have the word <i>lechochma</i> mean “for wisdom”, implying that knowledge of these peripheral disciplines is somehow beneficial to the main body of wisdom which is Torah.</i> in our mishna. <b>Rashi</b>: <i>because they are only </i>parpra'ot<i>, i.e. matters of wisdom</i>.<br>The end of the <b>Kesef Mishne</b> I quoted above reads: <i>“for wisdom” means the wisdom of the Talmud which alone is worthy of being called “wisdom” without qualifiers, because it deals with G-d’s commandments and because of the great reward given to those who study it and keep its laws. These disciplines, therefore, are merely </i>parpra'ot <i>for it, for they are not the main thing the way it is</i>. My difficulty with this is that the first section of the mishna should then have said “these are the main of wisdom”.<sup class=\"footnote-marker\">128</sup><i class=\"footnote\">If the “wisdom” referred to at the end of the mishna is the wisdom of the Talmud, the mishna’s contrast should have been between the main of “wisdom” and the side dishes thereof; there would be no reason to call it first law and then wisdom.</i><br>I found the <b>Maggid Mishne</b> on Hilchot G’nevah 8:1 giving the following explanation. <i>Tekufot</i> is arithmetic [Heb. <i>cheshbon</i>] per the the Talmud’s language “to be <i>choshev</i> the <i>tekufot</i>” (Shabbat 75a), <i>gimatri’ot</i> is the art of measurement, and “<i>parpra'ot </i>for wisdom” means for the discipline of astronomy, which is called <i>chochma</i> and <i>binah</i> in that same passage in Shabbat. This explanation also encounters difficulties, because <i>tekufot</i> certainly means the path of the stars and their orbit, not arithmetic. His proof from “to be <i>choshev</i> the <i>tekufot</i>” actually proves the exact opposite, that <i>tekufah</i> is not <i>cheshbon</i>!<sup class=\"footnote-marker\">129</sup><i class=\"footnote\">For if it were, the verb and its object would be redundant, along the lines of “calculating calculations”.</i> Also, how could the mishna call these <i>parpra'ot</i> when in fact they come before the meal? He must’ve understood <i>parpra'ot</i> to mean foods that come before the meal to create an appetite, as <b>Rav</b> explains the word in Berachot 6:5.<br>Now that we’ve mentioned that possibility, I say that <i>tekufot</i> refers to astronomy itself—the paths of the constellations and the whole host of the heavens. It, along with the geometry which precedes it, are appetizers that draw a person to that wisdom beyond which no greater wisdom lies for man: theology. For from a knowledge of the spheres of the heavens he will come to know the Creator, who is the one who “rides the heavens” (Deuteronomy 33:26)—from knowing what is ridden one comes to know the rider. Even according to the explanations of <b>Rashi</b> and <b>Rav</b> that <i>gimatriot</i> refers to alphanumerical calculations, we can say that “for wisdom” means “for theology,” because <i>Sefer Yetzirah</i> and similar works make extensive use of alphanumeric values, words read as acronyms, and permutations of the letters of a word. Based on this, we can also say that the tanna perhaps intended both things at the same time: <i>tekufot</i> are appetizers for human wisdom that can be attained through reasoning and investigation, and <i>gimatriot</i> are appetizers for our received theology."
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "WHO IS WISE. <b>Rav</b> explains the question as “which wise person can take pride in his wisdom?” At first, this might seem like a contradictoin to what Jeremiah said: “Let not the wise man take pride in his wisdom, nor the strong man take pride in his strength, nor the rich man take pride in his riches—only in [Heb. <i>ki im</i>] this should one take pride: understanding and knowing Me” (Jeremiah 9:22). It is not, however, because our tanna understands the verse as follows. When Jeremiah says “only in this” he is speaking of the abovementioned things themselves. What he means to say is that the wise man should not take pride in his wisdom, unless [Heb. <i>ki im</i>]<sup class=\"footnote-marker\">130</sup><i class=\"footnote\">The Hebrew can mean “only in” or “only if”, the latter rendered here as “unless”.</i> it be to understand and know Me; the strong man should not take pride in his strength, unless it be to understand and know Me; the rich man should not take pride in his riches, unless they be to understand and know Me. Our tanna therefore asks “which is the wise person” and so on as a question in response to the verse—since the verse says that there are wise, strong, and rich people that can take pride in their accomplishments but does not specify who they are, we must now ask to whom the verse refers.<br>The tanna has investigated the matter and found that the wise person in question is the one who learns from every man. <b>Rav</b> explains that this shows that his intent in acquiring wisdom is purely for the sake of Heaven, which would be precisely in order to “understand and know Me.” The strong man is he who subdues his desires. This is strength for the sake of Heaven, i.e. in order that one not sin before G-d, and there can be no greater “understanding and knowing Me,” as the purpose of this “knowing” is to fear G-d and keep his commandments. And the rich man who is satisfied with his lot and does not chase after wealth uses his time to engage in the service of Heaven, which is also “understanding and knowing Me.” The mishna therefore says of him “you are praiseworthy in this world, and it will go well for you in the next.” And the Talmud says in Berachot 8a that “whoever eats the fruits of his labor is greater than one who fears Heaven” for the same reason: one who has fear of Heaven but is not content with what he has and chases after wealth will not have time for the service of G-d.",
+                    "AS THE VERSE SAYS, “I HAVE GROWN WISE FROM ALL MY TEACHERS”. <b>Rav</b>: <i>and the end of the verse says, “for your laws are all my speech.”</i> Which shows that the beginning of the verse means “I learned Torah from all of my teachers.”<sup class=\"footnote-marker\">131</sup><i class=\"footnote\">That being the meaning of “growing wise”. The second half of the verse provides a reason for the first. If the reason is “for your laws are all my speech”, i.e. they are what I speak of all the time, the first half of the verse must mean “I have grown wise from all my teachers,” i.e. I have eagerly absorbed their instruction because all my desire was to know your laws. This is contra the following interpretation mentioned and dismissed by <b>Maharal</b>.</i> And we should not read the first half of the verse as “I have grown wiser than all of my teachers,”<sup class=\"footnote-marker\">132</sup><i class=\"footnote\">The Hebrew supports both readings, because the prefixed <i>mi-</i> in <i>mi-kol melamdai hiskalti</i> can mean either “from” or “more than”.</i> for it is not unexpected that after one learns from a teacher he becomes sharp and understanding in the subject, and it is no surprise if he gets to understand more than what his teachers taught him<sup class=\"footnote-marker\">133</sup><i class=\"footnote\">Precisely this rejected interpretation is offered by Ibn Ezra ad loc.</i>—<b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>.<br><b>Rav</b>: <i>“for your laws are all my speech”, my intent is entirely for the sake of Heaven</i>. I.e., since all my speech is of Torah, it is clear that my intent is entirely for the sake of Heaven.<sup class=\"footnote-marker\">134</sup><i class=\"footnote\">The reasoning is: I have learned Torah from all my teachers because my study was for the sake of Heaven, and it is evident that my study was for the sake of Heaven because it was the subject of all my speech. The middle premise, that my study was for the sake of Heaven, is implied by the two extremal premises. <b>Rav</b> assumes it and Tosafot Yom Tov clarifies the syllogism, which, written in syllogistic form, would go: 1. If Torah is all my speech, my study is for the sake of Heaven. 2. If my study is for the sake of Heaven, I learn from all my teachers. Therefore, since Torah is all my speech, I learn from all my teachers.</i>",
+                    "ONE WHO SUBDUES HIS INCLINATION. The inclination to evil [Heb. <i>yetzer hara</i>] is called “inclination” [Heb. <i>yetzer</i>] without qualification, as it precedes the desire for good, at which point it rules over the body alone—<b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>R. Yosef Karo</b>. He also writes that this inclination is more particular to a person and a more basic part of his essence than the inclination to good, as the nature of man is to incline to evil. Cf. what I wrote on 3:9 on “anyone whose fear of sin etc.”",
+                    "AS THE VERSE SAYS, “BEING SLOW TO ANGER IS BETTER THAN BEING STRONG.” <b>Rav</b>: <i>the meaning of the verse is that it is better to be slow to anger as a function of the strength involved in subduing one's inclination, not because of a lack of appetite.</i> For if the verse means simply that being slow to anger is better than being strong, we would wonder why that is, as being slow to anger because of lack of appetite is not better.<sup class=\"footnote-marker\">135</sup><i class=\"footnote\">It is just not comparable—one is an act of strength, and the other a lack of a quality.</i>",
+                    "YOU ARE PRAISEWORTHY IN THIS WORLD. <b>Rashi</b>: <i>for he will not need to take from others. And in the next world because he enjoys the fruits of his labor and does not end up stealing, and will inherit both worlds</i>."
+                ],
+                [
+                    "AS TO A WEIGHTY ONE [Heb. <i>kevachamura</i>]. Other versions do not have this word, and the ones that do mistakenly inserted it due to the similarity of our mishna to the mishna in 2:1: “be as careful with a light commandment as with a weighty one [Heb. <i>Kevachamura</i>].” And the texts that do have it should read <i>kelachamura.</i><sup class=\"footnote-marker\">136</sup><i class=\"footnote\">“As to a weighty one,” not “as with a weighty one”, which has no meaning in our mishna.</i> I saw a manuscript copy of Avot from the Land of Israel that does not have the word <i>kevachamura</i>.",
+                    "FROM SIN. The mishna does not say “from a light sin” the way it says “to a light commandment” because “light” here has the sense that it is easy for a person to do, but all sins are easy for a person to do as they are all enjoyable; it is therefore not possible to say “from a light sin”—<b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>.",
+                    "THE REWARD OF SIN IS SIN. G-d leaves him in the hands of his evil nature. But G-d will not aid him in sinning, the way that <b>Rav</b> writes. He would aid someone in performing a commandment, as the Talmud says: “One who wishes to purify himself receives G-d’s aid; one who wishes to become impure receives His permission” (Yoma 38b). So also <b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>Rabbenu Yonah</b>."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "BE [VERY] LOWLY OF SPIRIT. <b>Midrash Shmuel</b> has “before every man”. See mishna 10 (s.v. “before every man”).",
+                    "THE HOPE [Heb. <i>tikvat</i>] OF MAN [Heb. <i>enosh</i>] IS THE WORM. <b>Rambam</b>: <i>he should consider his end and his return to the worm</i>. I found a similar approach in <b>Rashi</b>’s commentary to the verse “the only desire of the righteous is the good, and the hope of the wicked is wrath” (Proverbs 11:23): <i>they are assured of and hoping for Gehinnom</i>. This shows that once a person is sure that something will happen it can be said to be “his hope”.<br><b>Maharal</b> writes in <i>Derech Chaim</i> that the mishna does not say “for your hope is the worm” because no person hopes to be eaten by the worms. It says instead “for the hope of man is the worm”, i.e. that every person is destined to be eaten by the worms.<sup class=\"footnote-marker\">137</sup><i class=\"footnote\">The “hope of man” refers not to any actual person’s hope but to the fate of every person insofar as he is human, per the use of “hope” Tosafot Yom Tov has established above. Saying “your hope” would imply a personal hope, which is not true.</i> He also writes that the alphanumeric value of “man” [Heb. <i>enosh</i>, אנוש] is the same as the alphanumeric value of the sum of two other synonyms for “man”, אדם and איש. It is because of the joining of earth, אדמה, and the essence, i.e. potential, of man, אישות, that a person is the flesh, בשר, which is eaten by worms. He did not concern himself over the difference of one between the two values<sup class=\"footnote-marker\">138</sup><i class=\"footnote\">The value of אנוש is 357, and the value of אדם + איש is 356.</i> [because one alludes to the joining of earth and the essence of man].<br><b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>Chasid Ya’avetz</b> that the mishna means “be lowly of spirit” before those who insult you, and do not answer them becase “the hope of [the] man” who insults you is the worm, and why should you care what he says? He then says that this is based on the words of the prophet Isaiah: “Do not fear the disparagement of man, and do not be broken by their insults; for like a garment, a moth will eat them, and like wool, a worm will eat them” (Isaiah 51:7-8).<br><b>Midrash Shmuel</b> also writes that “hope” here is to be understood literally, and explains the mishna as saying that the hope and desire of a person is that he receive a proper burial and not be buried like a donkey. I say that although everyone hopes to have a proper burial befitting a person, it cannot be said that his hope and desire is to be eaten by the worm. If he were to be buried and not eaten by any worms, that would be best. Not only that, we find the Sages mentioning people whom the worms did not touch (Bava Batra 17a) and, we find the story of R. Elazar bar Shimon in Bava Metzia 83b.<sup class=\"footnote-marker\">139</sup><i class=\"footnote\">In this story, R. Elazar bar Shimon’s daughter stores his body in her attic. One day she sees a worm coming out of his ear. He appears to her in a dream and explains that he once heard someone insulting a Torah scholar and did not sufficiently protest; the worm is a punishment for this. The import of the story is that worms only eat bodies that were engaged in sin, and it is possible to hope to be sinless and therefore not subject to worms.</i><br>I say that what caused the commentators all this difficulty is their understanding of the word <i>tikvah</i> as coming from the root <i>k.v.h</i>, meaning “to hope”. But this is not so, and the root is in fact <i>k.v</i>, as in the verse “<i>kav</i> by <i>kav</i>” (Isaiah 28:10). The second <i>tav</i> in the word <i>tikvat</i> is not in place of a <i>hey</i><sup class=\"footnote-marker\">140</sup><i class=\"footnote\">If the word in our mishna is “hope” from the root <i>k.v.h.</i>, “to hope”, then we understand <i>tikvat</i> as the word <i>tikvah</i> appearing in the construct state and we read <i>tikvat enosh</i> as “the hope of man”.</i>; it is simply a suffix, of the kind that appears in the words <i>tif’eret</i>, <i>tilboshet.</i><sup class=\"footnote-marker\">141</sup><i class=\"footnote\">The roots of which are <i>p.’.r.</i> and <i>l.b.sh.</i>, respectively—the <i>tav</i> at the end is a suffix added on to the root. Tosafot Yom Tov suggests that our word <i>tikvat</i> should be understood similarly, the <i>tav</i> being a suffix. </i> We find this word in the verse “the line [Heb. <i>tikvat</i>] of scarlet cord” (Joshua 2:18). We understand the <i>kav </i>in Isaiah the same way—as a measuring cord, with the verse meaning that one receives measure for measure. We also explain the verse in Proverbs 11:23, <i>tikvat enosh `evra</i>, to mean that the wicked are judged by the measuring cord and condemned to the wrath and rage of G-d. And this is what our tanna means when he says <i>tikvat enosh rimah</i>: the measuring cord by which punishment will be dealt out to a person is the worm. [I later saw a passage in Bereshit Rabbah 5:1 on the verse <i>yikavu hamayim</i>, “let the waters be gathered” (Genesis 1:9): <i>he shall make a measure for the water, as the verse says, “a </i>kav<i> [line] shall be stretched over Jerusalem</i>.]",
+                    "ANYONE WHO DESECRATES G-D’S NAME IN PRIVATE. <b>Rav</b> explains in Yoma 10:8 that “desecrating G-d’s name” means sinning and causing others to sin, and I wrote there that this means that others learn from the sin to sin themselves, as <b>Rav</b> himself writes on the mishna later in 5:9. If so, how is it possible to do this in private?<br>One approach is that of <b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>, that “in private” means that few people know about it, not that it is truly in private. He also gives the case of ten Torah scholars who are together and one of them steals or enters a brothel, and it is unclear who it was.<br><b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>Rabbenu Yonah</b> that the desecration of G-d’s name in private here refers to someone who worships other gods, which is desecration because he does not acknolwedge the true G-d, or someone who swears falsely, concerning which the verse says “and do not swear falsely in My name, such that you desecrate the name of your G-d” (Leviticus 19:12). He also writes in the name of <b>Rabbenu Ephraim</b> that our mishna is discussing a Torah scholar sinning in private, who, had he sinned in public, would have caused others to learn from his sin and would have desecrated G-d’s name. [*This seems very forced to me, because in the end he did not sin in public and didn’t cause an actual desecration of G-d’s name, and the language of the mishna does not support this reading. Anytime somebody sins in private there is no desecration of G-d’s name, and the mishna speaks specifically of a desecration of G-d’s name.<br>As for what the case of the mishna would then be, I say that it would be the case of a sin that cannot be done without another’s participation, such as illicit relations and the like. The woman is forced,<sup class=\"footnote-marker\">142</sup><i class=\"footnote\">In which case he desecrates G-d’s name because she comes to despise Torah scholars and Torah itself.</i> or even if she is seduced, she has only agreed to it because she reasons that there must not be any sin involved if he is willing to do it, causing a desecration of G-d’s name. Whereas when someone eats a forbidden food or the like and nobody sees him this does not cause any desecration of G-d’s name.]",
+                    "THERE IS NO DIFERENCE BETWEEN INTENTIONAL AND UNINTENTIONAL SINS. <b>Rambam</b>: <i>you already know from Scripture that even when one sins unintentionally, he has still sinned and requires atonement through a sacrifice, and G-d says that “he shall be forgiven for the sin that he sinned” (Leviticus 19:22).</i><sup class=\"footnote-marker\">143</sup><i class=\"footnote\">So he clearly is considered having sinned, and required forgiveness.</i><i> But he is not the same as one who sins intentionally. G-d forbid that the just ways of G-d would treat an unintentional sinner like an intentional one in any way. The mishna here simply means that the punishment for the desecration of G-d’s name, whether it happened in public or in private, will be in public. The punishment will be the one appropriate for the case, whether he sinned intentionally or unintentionally, but either way it will be in public</i>. <b>Rashi</b> also writes that the intentional and unintentional sins are only treated equally in terms of the publicity, not in terms of the punishment itself. He brings a proof from the case of the Jews who deserved to be destroyed for bowing down to the statue of Nebuchadnezzar and were not destroyed, which the Talmud explains is because “they only did this outwardly; G-d likewise only appeared to be destorying them” (Megillah 12a).<br><b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>R. Moshe Almosnino</b> that it is fitting to treat the intentional and unintentional sinner equally with regards to the publicity of his punishment, because the one who sinned in private was sinning in public as far as the One against Whom he sinned is concerned, for nothing is hidden from His eyes. The mishna then repeats “in the desecration of G-d’s name” to clarify that it is for this reason that the unintentional and intentional sinner are treated equally with public punishments; a sin that desecrates G-d’s name is a sin against Him before whom all is revealed.<sup class=\"footnote-marker\">144</sup><i class=\"footnote\">The reasoning seems to be that since every sin against G-d is like a sin in public, and the punishment for desecrating G-d’s name would happen publicly, a sin which (in public) would be a desecration of G-d’s name is likewise treated as though it happened in public at least in regards to the publicity of the punishment.</i>"
+                ],
+                [
+                    "ONE WHO STUDIES IN ORDER TO TEACH. “To teach” does not mean to the exclusion of actually doing, for of such a one “G-d says, Why should you speak of my laws?” (Psalms 50:16).<sup class=\"footnote-marker\">145</sup><i class=\"footnote\">The verse there discusses a wicked person.</i> Cf. what I write below in the name of <b>Kesef Mishne</b>.",
+                    "IS GIVEN THE ABILITY TO BOTH STUDY AND TEACH. I.e., he is given the ability to study and to fulfill his plan of teaching. The mishna needs not speak of one who studies in order to learn, for his good intent to study will certainly come to fruition. Our case tells us something more: when his intent is to teach, he is given the ability to teach and his own studies will also succeed, so that neither will suffer, for G-d will give him wisdom<sup class=\"footnote-marker\">146</sup><i class=\"footnote\">Based on Proverbs 2:6.</i>—so <b>Midrash Shmuel</b>.<br><b>Maharal</b> writes in <i>Derech Chaim</i> that one who studies only in order to learn for himself does not need much learning, and is indeed not given the ability to do all that he plans, for even if he learns a single law he has learnt.<sup class=\"footnote-marker\">147</sup><i class=\"footnote\">If his only intent is to learn, he will not receive Divine assistance to do anything more than the bare minimum of learning. If his intent is to teach, however, he will be given much more; see <i>Derech Chaim</i>.</i><br><b>Kesef Mishne</b> writes in Hilchot Talmud Torah 3:10 that “in order to teach” here means that he does not study for learning’s sake but to gain honor by becoming a <i>rosh yeshiva</i>, based on the Talmud in Nedarim 62a: <i>“To love Hashem, your G-d, to listen to His word and cleave to Him”—a person should not say, “I will study Tanach in order that people call me </i>chacham<i>; I will study the Mishna and Talmud in order that people call me </i>rabbi; <i>I will continue my studies so that I will be one of the elders and sit in council.”</i> Alternatively, his intent is to study and earn money the way that one would in learning any trade. In this case, he is given the ability to study and teach as he planned, but not more. Whereas one who studies in order to do is studying with pure intentions. R. Tzadok then tells us that it is sinful to study only in order to teach, which is what he means by “do not make them into a crown, etc.”<sup class=\"footnote-marker\">148</sup><i class=\"footnote\"><b> Kesef Mishne </b>there says that the two parts of R. Tzadok’s warning apply to the two kinds of intent he mentioned earlier: learning in order to gain honor (making Torah into a crown), and learning in order to earn money (making Torah into a spade).</i>",
+                    "TO KEEP AND TO DO. Even though his intent was only “to do”, he is given the ability “to keep” away from sin, in order that he not be “one who immerses while holding a rodent”<sup class=\"footnote-marker\">149</sup><i class=\"footnote\">Touching a rodent makes one impure. To purify himself he must immerse in a <i>mikveh</i>. Immersing in the <i>mikveh</i> while holding the rodent is an exercise in futility, as he is still touching the rodent and remains impure. In the rabbinic idiom, one who “immerses while holding a rodent” is acting in order to achieve some outcome while simultaneously doing something else that prevents the outcome. Here, the desired outcome of performing positive commandments, doing G-d’s will, is being counteracted by the regular transgression of negative commandments.</i>—so <b>Midrash Shmuel</b>.<br>In a copy of Avot from the land of Israel the word “to keep” does not appear, and this seems to be the correct text. For “to do” would obviously include keeping away from sin; as I wrote earlier, far be it that that doing positive commandments but not keeping away from negative ones be good in G-d’s eyes and an expression of His will! “To do”, rather, means simply to keep all the laws of the Torah.",
+                    "DO NOT MAKE THEM INTO A CROWN ETC. Not to gain honor through them and not to earn money through them, and both are necessary to say—<b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>.",
+                    "NOR A SPADE WITH WHICH TO DIG. <b>Rav</b>: <i>it is forbidden to take money for teaching Torah, as the verse says “and G-d commanded at that moment to teach you laws and statutes” (Deuteronomy 4:14), </i>and another verse earlier<sup class=\"footnote-marker\">150</sup><i class=\"footnote\">Tosafot Yom Tov clarifies that these are two separate verses that <b>Rav</b> wrote as one.</i> says <i>“...as Hashem my G-d commanded me” (Deuteronomy 4:5)—just as I learnt for free, you must learn for free. </i>This is based on the Talmud in Nedarim 37a, where <b>Ran</b> writes (s.v. <i>uchtiv re’eh</i>): <i>“As He commanded me.” I.e. he commanded me to teach for free. Otherwise, to what could “as He commanded me” be referring to? We cannot say that it means “[as He commanded me] to teach for pay”, for how could Moses say “as he commanded me”—had G-d commanded him this? Is it impossible to teach without taking pay? We also cannot say that he meant G-d commanded him these things and they were not of his own invention, for the people certainly would not have entertained such doubts, as the verse says “they will believe in you forever” (Exodus 19:9). We must say, rather, that “as He commanded me” must mean that He commanded me to teach for free.</i><br><b>Rav</b> also writes: <i>similarly, a judge may not take money for rendering judgment… and if [he does], his rulings are void</i>. This is a mishna in Bechorot 4:6, see our comments there.<br><b>Rav</b> also writes: <i>the Torah has allowed him to benefit… in that his merchandise should be sold in the market first, and that the first customers in the market be directed to him.</i><sup class=\"footnote-marker\">151</sup><i class=\"footnote\">Our editions of <b>Rav</b> do not have this second benefit, but <b>Rambam</b> includes it in his commentary on the mishna, which is <b>Rav</b>’s source.</i> <b>Rambam</b> in his commentary here: <i>...for merchants regularly honor one another by doing these two things, even though there is no learning among them. A Torah scholar is not worse than a respected ignoramus.</i><br><b>Rav</b> also writes: <i>he is also exempt from all taxes and burdens</i>. This is based on a verse in Ezra 7:24: “We also declare to you that it is unlawful to levy <i>minda</i>, <i>b’lo</i>, and <i>halach</i><sup class=\"footnote-marker\">152</sup><i class=\"footnote\">Types of taxes.</i> on all the priests and Levites, singers and gatekeeprs, Nethinim and whoever serves in this Temple of God.”",
+                    "AS HILLEL USED TO SAY. 1:13.",
+                    "WHOEVER DERIVES BENEFIT FROM WORDS OF TORAH TAKES HIS LIFE FROM THE WORLD. <b>Rambam</b>: <i>whoever benefits from the honor of Torah in this world takes his life from “the world”, i.e. the World to Come.</i>"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "AND POINTLESS OATHS [Heb. <i>shvuat shav</i>]. <b>Rav</b> writes in his second explanation: <i>the tanna calls a false oath a pointless oath</i>. This is based on the Talmud, Shevuot 20b, where Rav Dimi says in the name of R. Yochanan that a pointless oath is when one swears that he has eaten or not eaten, and the opposite is true. <b>Rashi</b> ad loc. explains: shav<i> here means “nothing”, as in the verses “cords of nothingness [Heb. </i>chavlei shav<i>]” (Isaiah 5:10) and “I have struck your children for nothing [Heb. </i>leshav<i>]” (Jeremiah 2:30); in this instance, as well, the oath has left his mouth for nothing. The souce for the prohibition is “Do not mention the name of Hashem, your G-d, in vain [Heb. </i>leshav<i>]” (Exodus 20:7).</i><br>I first wondered at this, because the mishna in Shevuot 3:8 asks “What is an oath of <i>shav</i>?” and does not list the case of one who makes an oath about past events. We can answer this as follows. The Talmud there says that Ravin disagrees with Rav Dimi and calls the oath of “I have eaten/I haven’t eaten” a false oath [*see my comments on Temurah 1:1, s.v. <i>sofeg</i>], while a pointless oath is one that involves an obviously false claim, such as “this is a woman” of a man. He holds that one who makes a false oath receives lashes, and the Talmud traces the source for this to the double use of the word <i>shav</i> in the verse in Exodus 20:7: one <i>shav</i> indicates that a pointless oath incurs lashes; the second <i>shav</i>, which now seems unnecessary, indicates that even a false oath incurs lashes. How, the Talmud asks, does Ravin know that a false oath is about a past event? It answers that, since the Torah clearly compares the false oath to the pointless oath, it is reasonable to assume that just as the pointless oath concerns a past event, a false oath concerns a past event. <b>Rashi</b> ad loc. explains that a pointless oath is about a “past event” because it makes a claim that is obviously false, as opposed to an oath about doing or not doing something in the future.<br>We can similarly say that Rav Dimi would agree that any oath about a past event would follow logically from the classic case of a pointless oath, which is making an obviously false claim. Because the term “pointless oath” refers most directly to an oath claiming the opposite of what is well-known, the mishna defines a pointless oath as “making an oath claiming the opposite of something well-known,” but indeed, any false oath concerning a past event would be included in this.<br>[*But there is a simpler approach. The Talmud says there (Shevuot 21b) that one who makes the oath “I have/haven’t eaten” is obligated to bring a sacrifice of atonement, whereas the abovementioned mishna says that one who makes a pointless oath is not obligated to bring a sacrifice. For this reason, the end of that same mishna says “this is the ‘pointless oath’ which one who makes intentionally must receive lashes for, but for which one who makes it unintentionally need not bring a sacrifice,” and the Talmud says that “this” means to exclude the case of “I have/haven’t eaten” which would require a sacrifice, as I wrote on that mishna (Shevuot 3:8, s.v. <i>zo hi</i>). Now even though the Talmud was in the middle of defending Ravin’s position, it is clear that even Rav Dimi agrees to this detail, as the Talmud says in Shevuot at the beginning of page 21a that Rav Dimi holds that swearing “I have/haven’t eaten” falsely would obligate one to bring a sacrifice.<sup class=\"footnote-marker\">153</sup><i class=\"footnote\">This is why that mishna could not include the case of swearing about a past event in the “pointless oath”, even though it actually is—the mishna means to list those pointless oaths that would not obligate one to bring a sacrifice, and a false oath about a past event, even though it is included in the category of pointless oaths, does obligate one to bring a sacrifice.</i>]<br><b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>R. Yosef ibn Shoshan</b> that our mishna mentions pointless oaths and not false oaths because even when the law requires an oath and the one swearing is telling the truth, such an oath is considered a pointless oath as far as the litigant is concerned because he knows what is true, and making a true oath of something that is already known is called a pointless oath. If so, our mishna would be following the opinion of those who argue with Rav Dimi and hold that “I have/haven’t eaten” goes in the category of false oaths, which are forbidden by “do not swear falsely in My name” (Leviticus 19:12).<sup class=\"footnote-marker\">154</sup><i class=\"footnote\">According to <b>Midrash Shmuel</b>, the mishna's warning is not that involvement in court cases will cause one to swear falsely. It is rather that even the legitimate oaths one makes in court have a dimension of pointlessness to them, and so our mishna is discussing piously refraining even from legitimate oaths as opposed to refraining from truly transgressing any prohibitions. If so, <i>shav</i> refers exclusively to these somewhat “pointless” oaths and not to any truly problematic ones, and cannot include false oaths. As such, it cannot be following the opinion of Rav Dimi, according to whom the word <i>shav</i> includes false oaths about past events; it must be following the opinion of those who argue and hold that the word <i>shav</i> simply means “pointless”, and can therefore be borrowed to describe these somewhat pointless oaths.</i> <b>Rambam</b> follows this opinion in Hilchot Shevuot 1:3. Cf. <b>Rav</b>’s commentary on on 5:9.",
+                    "A FOOL, WICKED, AND ARROGANT. A fool, because he causes others to hate him. Wicked, because it bothers him little if he causes the innocent party to pay or make needless oaths. He is also arrogant, because it is out of arrogance that he wishes to judge and issue rulings, that he may become famous and have the kind of reputation the great men of the land have—<b>Midrash Shmuel</b>."
+                ],
+                [
+                    "DO NOT JUDGE A CASE ALONE. <b>Rav</b> writes that this even applies to a single expert judge, who is authorized to judge cases alone, as <b>Rav</b> writes in Sanhedrin 3:1. [*<b>Rav</b> also writes: <i>but if the litigants accepted him as a judge, even one who wishes to act piously can judge the case alone</i>. I don’t see the logic here, for even in this case it is better to work the ruling out with others. Additionally, when there are three judges the litigant who is ordered to pay doesn’t know which of the judges decided against him; in considering each judge individually, he can always assume that this judge ruled in his favor but was overruled by the other two. <b>Maharil</b> uses this in the <i>Likutim</i> to explain Shmuel's saying<sup class=\"footnote-marker\">155</sup><i class=\"footnote\">Sanhedrin 3a.</i> that although the ruling of a court that convenes with only two judges is valid, the court is called a “brazen court”: they are brazen and do not care that the litigant they order to pay will know that neither of them ruled in his favor.<br>Indeed, <b>Tur</b> writes at the beginning of Choshen Mishpat 10 that “through much back-and-forth, the judge will penetrate to the depth of the case.” The word “back-and-forth” usually means discussion with another person, not internal back-and-forth, and it does not seem reasonable to distinguish between expert and non-expert judges in this respect."
+                ],
+                [
+                    "ANYONE WHO UPHOLDS THE TORAH IN POVERTY [Heb. <i>me`oni</i>]. <b>Rav</b>: <i>he is tight on food and still puts his work aside in order to study Torah</i>. The mishna does not says “anyone who studies” because of the second section. There, the mishna did not want to say “anyone who does not study Torah” because we might understand this to refer to one who does not study Torah out of arrogance on account of his wealth. The mishna therefore says “anyone who leaves aside the Torah because of wealth,” i.e. because he needs to busy himself with it he leaves aside his Torah study. In the first section, as well, when the mishna says “anyone who upholds the Torah in poverty” it means that his business needs do not cause him to cast aside his study; instead, he maintains his study—<b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>. If we go with this approach that the first section of the mishna was so worded under the influence of the last section, we can also understand the use of the word <i>me`oni</i>, which really means “because of poverty”. Though it would have been more natural to say <i>be`oni</i>, “in poverty,” the mishna used the <i>me-</i> prefix under the influence of the second section which says <i>me`osher</i>, meaning “because of wealth”.<sup class=\"footnote-marker\">156</sup><i class=\"footnote\">Where the meaning really is “because of wealth”, as <b>Maharal</b> has explained.</i>",
+                    "WILL EVENTUALLY UPHOLD IT IN WEALTH. Experience has shown that this is often untrue,<sup class=\"footnote-marker\">157</sup><i class=\"footnote\">I.e., that such people don’t always become wealthy.</i> as in the story of the poverty-stricken R. Elazar ben P’dat in Ta`anit 25a, whom G-d asked: “would you like me to remake the world, so that perhaps you will be born in a time of plenty?” <b>Maharal</b> writes in <i>Derech Chaim</i> that our mishna is discussing a person with average luck.<sup class=\"footnote-marker\">158</sup><i class=\"footnote\">Heb. <i>mazal</i>, a term with complicated theological connotations.</i> And sometimes this happens to a person so that wealth not take him away from his studies,<sup class=\"footnote-marker\">159</sup><i class=\"footnote\">Even though the person in question deserves the wealth promised to him by the mishna, G-d keeps it from him in the knowledge that if he gets to be wealthy he will abandon his Torah study. The mishna’s promise, then, is only fulfilled for the kind of person that will not abandon his studies.</i> as in the midrash (Yalkut Shimoni, Mishlei 934): <i>the Torah said before G-d: the verse says “In its left are wealth and honor” (Proverbs 3:16)—why then are there Torah scholars in poverty? G-d answered, “To cause those who love Me to inherit what truly is”</i><sup class=\"footnote-marker\">160</sup><i class=\"footnote\">This seems to be how the midrash is reading the verse.</i><i> (Proverbs 8:21)—why are they poor in this world? In order that they not busy themselves with other things and forget the Torah, as the verse says “for a wise man praises poverty, and the mindless fool, gifts”</i><sup class=\"footnote-marker\">161</sup><i class=\"footnote\">This seems to be how the midrash is reading the verse. Unlike the commentators, who see עשק as the subject and חכם as the object, and understand the verb יהולל to mean something like “make foolish, mad” (from הוללות), the midrash sees עשק as the object and חכם as the subject, and understands the verb יהולל to mean “to praise”. This sets up a nice parallelism for the second half of the verse.</i><i> (Ecclesiastes 7:7).</i><br>And sometimes this is the result of a sin, for which suffering atones. Of such a case King Solmon says, “honor G-d with your wealth, etc”, and immediately afterwards, “do not despise G-d’s disciplining” (Proverbs 3:9, 3:11). <b>Rabbenu Yonah</b> ad loc. explains the juxtaposition of the two verses as follows: if, in doing good, you do not see a life of success, do not doubt G-d and do not despise G-d’s discipline, my son, etc."
+                ],
+                [
+                    "DO LESS BUSINESS [Heb. <i>be`esek</i>] AND BUSY YOURSELF WITH TORAH. This seems obvious. Perhaps the mishna means to say that one should spend less time on business not because it is too difficult or because on is lazy, but specifically in order to study Torah—<b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>.<br><b>Rav</b> has <i>`esek</i> without a <i>bet</i>,<sup class=\"footnote-marker\">162</sup><i class=\"footnote\">Which would make the phrase “do little business”.</i> and the text of the Mishna I have from the land of Israel was thus emended.",
+                    "BEFORE EVERY MAN. <b>Rav</b>: <i>and learn even from one who is below you in wisdom</i>. This agrees with the version of mishna 4 quoted by <b>Midrash Shmuel</b>: “be lowly of spirit before every man”—that mishna is in terms of arrogance, while our mishna is in terms of learning.<br>But <b>Rambam</b> explains our mishna in terms of arrogance. This agrees with the text of mishna 4 in our editions, which does not have the words “before every man”.<sup class=\"footnote-marker\">163</sup><i class=\"footnote\">The difference between mishna 4 and our mishna would then be one of degree. Indeed, <b>Rambam</b> explains that our mishna emphasizes that one must be lowly of spirit not just in the presence of great men (as one might have concluded from mishna 4), but “before every man”.</i>",
+                    "IF YOU HAVE LABORED MUCH IN TORAH. And exerted yourself and expended great effort on it, “there is much reward, etc.”, because the reward is commensurate with the effort and exertion and not with the learning. This is why the mishna says “if you have labored,” not “if you have learned”; everything depends on the labor, whether one has learned much or little. The mishna in 5:23, “the reward is commensurate with the suffering,” is a proof to this—<b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>R. Yehuda Lerma</b>. See my comments on 2:16, s.v. <i>if you have learned</i>."
+                ],
+                [
+                    "HE WHO PERFORMS ONE COMMANDMENT ACQUIRES ONE ADVOCATE [Heb. <i>praklit</i>]. <b>Aruch</b> (s.v. <i>praklit</i>) notes that the Targum translates “my advocates, my friends” (Job 16:20) as <i>praklitai, chavrai.</i>",
+                    "REPENTANCE AND GOOD DEEDS. <b>Rambam</b>: <i>“repentance” after evil deeds, or “good deeds” to begin with</i>. <b>Midrash Shmuel</b> adds that the mishna puts “repentance” before “good deeds” based on the Talmud, Berachot 34b: “even the perfectly righteous cannot stand where those who have totally repented stand.” He also writes in the name of <b>Chasid Ya`avetz</b> that <b>Rashbam</b> reads “Torah and good deeds,” for every action is included in “good deeds”—if a person confesses his sin to G-d, he has merely fulfilled what the Torah has commanded: “and they shall confess” (Numbers 5:7). The same is true if he returns what he has stolen or receives lashes prescribed by law. But <b>Chasid Ya`avetz</b> notes that all of the versions have “repentance”, and says that “repentance” refers to regret and contrition, which are the main components of repentance, for confession without contrition is nothing. This is the meaning of the verse in Leviticus 26:40, which is now to be read “and they shall confess their sins”—but without regret, which is the meaning of “in the treacherous way that they betrayed Me”. Then, “I will bring them to the land of their enemies,” and “perhaps then their uncircumcised heart will be humbled and they will gain appeasement for their sin”, and their repentance will be complete. Cf. my comments below.",
+                    "LIKE A <i>TRIS</i>. A shield; the word appears in the Aramaic translation of the verse “he will not approach it with a shield” (2 Kings 19:32). Some explain it as deriving from the shutters that were used to lock up storefronts [Heb. <i>trisei chanuyot</i>]. Both explanations are quoted by <b>Aruch</b>.",
+                    "FROM PUNISHMENT. The statement of the Talmud in Yoma 86a that “repentance and Yom Kippur 'suspend' the punishment and suffering completes the atonement” does not contradict our mishna, for the “shield” in the mishna is that very “suspension” the Sages were referring to. The idea is that people are not entirely destroyed, but suffer just enough for their sins to be atoned for and for them to return to their previous states, as much as is judged necessary by the account of the G-d who knows every individual's circumstances. In short, they serve as a shield that protects people from complete destruction—<b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>Abarbanel</b>.<br>I say that the “punishment” in our mishna is not the punishment for a sin but the afflictions and misfortunes of daily life, and I will prove that this is the case. We mentioned earlier that <b>Rambam</b> explains “good deeds” as referring to good deeds done before any sin has been done. If so, since he has not sinned and no punishment for sin is forthcoming, to what end would he need this shield? We must conclude that “punishment” here refers to the accidents and ills that occur in the world. <b>Maharal</b> writes in <i>Derech Chaim</i> that we follow the opinion in the Tamud, Shabbat 55b that “there is suffering without sin”. And even according to the opinion that “there is no suffering without sin” all that is required is a minor sin for punishment to come, as is evident from the Talmud in Berachot 5b; repentance is a shield from that punishment.<br>[*<b>Maharal</b> felt it necessary to justify his position even according to the opinion that “there is no suffering without sin” because when the Talmud concludes that “there is suffering without sin” it is doing so because this is one of two statements made by R. Ami, the other of which is “there is no death without sin”; the latter having been disproven, it was assumed that the former was as well. The truth of the matter, however, might be that since the former was never explicitly rebutted it stands. In fact, <b>Tosafot</b> write ad loc.: <i>“We conclude there is death without sin and there is suffering without sin”—even though the statement “there is no suffering without sin” was not rebutted</i>.",
+                    "WILL BE ESTABLISHED IN THE END. <b>Rashi</b>: <i>the resolutions they make will endure and succeed</i>. <b>Midrash Shmuel</b> explains “will be established” as referring to the assembly itself, which is why the mishna says <i>sofah</i>, meaning “its end”.<sup class=\"footnote-marker\">164</sup><i class=\"footnote\">The Hebrew is <i>sofah lehitkayyem</i>, lit. “its end is to endure”. There is no antecedent for “its” other than “assembly”.</i> The mishna means that even if the assembly seems to be faring poorly at the beginning, in the end it will be well-established. And an assembly that is not for the sake of Heaven, even if it initially seems to be successful, in the end will not endure. And do not be bothered by the verse “an assembly of idols is Ephraim; let him be” (Hosea 4:17), for they also did not endure in the end.<sup class=\"footnote-marker\">165</sup><i class=\"footnote\"><b> Midrash Shmuel</b> is reading the words <i>chavur atzabim</i> as “an assembly of idols”. None of the commentators understand it this way; they all read these words to mean “attached to idols”. </i>",
+                    "WHICH IS NOT FOR THE SAKE OF HEAVEN. Even if the assembly is for a good purpose, if there is any disqualifying intent behind it—such as arrogance, which is common among public activists—it is called “not for the sake of Heaven.” For this reason the mishna does not say “which is for the sake of sin.”<sup class=\"footnote-marker\">166</sup><i class=\"footnote\">The mishna could have drawn a contrast between and assembly which is “for the sake of Heaven” and one which is “for the sake of sin” but did not do so; the contrast is instead a much more subtle one: it is between an assembly which is “for the sake of heaven” and one which is “not for the sake of heaven”.</i>"
+                ],
+                [
+                    "THE HONOR OF YOUR STUDENT SHOULD BE AS DEAR TO YOU AS YOUR OWN. <b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>Meiri </b>that the text is “as dear to you as your colleague’s.” <b>R. Moshe Almosnino</b> likewise writes that <b>Rashi</b> has “as your colleague’s” and that this is the correct version. <b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i> agrees with our editions because for any given person it is unclear how dear a colleague’s honor is, so it should not be used for comparison. Cf. my comments on 2:10.",
+                    "AND THE HONOR OF YOUR COLLEAGUE AS THE FEAR OF YOUR MASTER. As the Talmud says in Bava Metzia 33a: <i>the Torah scholars in Babylon stand for one another, rend their garments in mourning for one another, and deliver eulogies for one another</i>. <b>Rashi</b> ad loc. explains: <i>as a student must do for his master; for they sit together in the study hall, raise difficulties and resolve them together, and learn from one another—</i><b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>Abarbanel</b>. He also writes in the name of the commentators that the mishna does not mean to totally equate the two things, for then any distinction would be erased; it equates them only in that the two things should be equally beloved. That is, honoring a colleague should be as dear to him as it is naturally beloved and dear to him to honor or fear someone at a greater level than he is. If so, the word “dear” applies to the entire mishna.<sup class=\"footnote-marker\">167</sup><i class=\"footnote\">I.e., when the mishna says “and the honor your colleague as the fear of your master” it means “and the honor of your colleague [should be as dear to you] as the fear of your master.”</i>",
+                    "AND THE HONOR OF YOUR COLLEAGUE AS THE FEAR OF YOUR MASTER. <b>Rav</b>: <i>for Aaron said to Moses, “I beg you, my lord” (Numbers 12:11). He was older than Moses, and yet called him “my lord”.</i> So also in Avot deRabbi Natan 27. <b>Rashi</b> also quotes this at the end of parsahat Beshalach. These sources do not use the earlier verse “let my lord not be angry” from parashat Ki Tisa (Exodus 32:22) as one could deflect the proof by saying that perhaps Aaron called Moses “my lord” at that point because he was afraid of his wrath. But when he said “I beg you, my lord” he was speaking not for himself but on account of his sister, at which point there was no reason to call Moses “lord”; it is clear, then, that the honor of a colleague should be as the fear of the master.<br>As for what <b>Rav</b> writes about Aaron being older, which is also mentioned in Avot deRabbi Natan, the intent is that even though Moses was his master Aaron had the point of being his older brother, and the Talmud says in Ketubot 103a that “[honor your father] and your mother” (Exodus 20:11) means to include an older brother. Moses and Aaron then come out equal in terms of honor and would have the status of colleagues with regards to one another, and yet Aaron calls Moses “my lord”.<br>And it seems that all of this is merely <i>drash</i> and <i>asmachta</i><sup class=\"footnote-marker\">168</sup><i class=\"footnote\">Meaning, these laws are not actually a straightforward interpretation of the verses; they are a pious behavior for which a hint has been found in the verses.</i> and a teaching for the pious. As such, the Talmud asks in Kiddushin 33b whether a person whose son is his master should stand before the son or vice versa and does not bring any conclusive proof one way or another; if our mishna were saying a full-fledged halacha the Talmud should have quoted it as proof.<sup class=\"footnote-marker\">169</sup><i class=\"footnote\">For even though Aaron was Moses’ older brother, since Moses was his master he treated him as such.</i> <b>Rambam</b>’s ruling in Hilchot Mamrim 6:4 that a father does not stand for his son who is his master would be even more difficult, as it would be a contradiction<sup class=\"footnote-marker\">170</sup><i class=\"footnote\">Whereas the Talmud in Kiddushin simply does not quote our mishna, <b>Rambam</b> would be openly contradicting it.</i> to our mishna, which would seem to obligate the older brother to honor and fear the younger brother who is his master.<br>It is possible that the obligation to honor one’s father, which is explicit in the verse, differs from the obligation to honor one’s older brother, which is only midrashically read into the verse; indeed, <b>Rambam</b> calls this latter obligation “the words of the Scribes” in that same chapter. This is consistent with his approach in labeling any law that emerges from a midrashic reading of a verse as “the words of the Scribes”, as I have written on Eruvin 1:2."
+                ],
+                [
+                    "BE CAREFUL IN YOUR STUDIES. <b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>Ritva</b> that some versions have “be careful with your student,” meaning that one should take care to teach the student well, because otherwise the student’s mistaken ruling will be considered intentional on the part of the one who taught him.",
+                    "[*THE CROWN OF A GOOD NAME ETC. <b>Rav</b> is quoting the Talmud in Yoma, towards the top of 71b: <i>The Rabbis taught: once, the high priest left the Temple with the people in tow. Once they saw Shemaya and Avtalion they left him and followed Shemaya and Avtalion. When Shemaya and Avtalion turned to the high priest to take their leave of him, he said: Go in peace, sons of the nations!</i> This is an insult, for they were descendants of Sennacherib, as <b>Rav</b> writes on 1:10.<i> They said to him: the sons of the nations who act like Aaron will go in peace, but the son of Aaron who does not act like Aaron will not go in peace.</i> <b>Rashi</b> explains ad loc.: <i>you have insulted us, and a baraita (Bava Metzia 58b) says that “Do not pain one another” (Leviticus 25:17) refers to paining one with words; people should not say to a descendant of proselytes “Remember what your ancestors did?”</i> as the mishna says in Bava Metzia 4:10.]"
+                ],
+                [
+                    "BECAUSE YOUR COLLEAGUES WILL TEACH IT TO YOU. <b>Rav</b>: <i>do not rely on your colleagues to come from the master’s house and teach you the Torah</i>. If so, the entire mishna reads as one thing: Exile yourself… and do not say that it will come after you because your friends will teach it to you. Some editions have “and that your friends will teach it to you,” as <b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>Abarbanel</b>."
+                ],
+                [
+                    "NEITHER THE TRANQUILITY OF THE WICKED ETC. <b>Rav</b>: <i>we do not know why the wicked succeed or why the righteous are crushed with suffering</i>. The mishna’s two cases then go from the lesser to the greater: not only do we not understand the tranquility of the wicked, who we know are wicked and whom we see doing well, we don’t understand the suffering of the righteous, who might only appear to be but not truly be righteous; this is why the mishna uses “nor even”—<b>Midrash Shmuel</b> in the name of the commentators.<br>According to <b>Rav</b>’s second explanation,<sup class=\"footnote-marker\">171</sup><i class=\"footnote\">“We in exile have neither the tranquility that G-d would grant the truly wicked in order to deny them any portion in the World to Come, nor the suffering that is brought upon the righteous which is likewise for their good—we are somewhere in between, being neither fully wicked nor fully righteous.”</i> the reason the mishna says “nor even” is because the first part—that we do not have tranquility—is obvious to us who strain in the exile.<br>One might ask: according to <b>Rav</b>’s second explanation, what is R. Yannai telling us? What is the purpose of this mishna? <b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>Rabbenu Ephraim </b>and <b>Ramah</b> that this is so that we do not despair and see ourselves as totally wicked people with no hope, G-d forbid; neither should we think we are righteous and have done all that we are supposed to in terms of studying Torah and keeping the commandments.",
+                    "BE AT THE TAIL OF LIONS ETC. <b>Rav</b>: <i>people greater than yourself</i>. For this will be of benefit to you, as <b>Rambam</b> writes.<br><b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>Meiri</b> that the text of the mishna should include: “as the verse says, ‘he who walks with the wise will grow wise, and he who befriends fools will end badly’ (Proverbs 13:20).” <b>Rabbenu Yonah</b> does not have this verse in his text of the mishna but does quote it as a proof to the mishna. He explains that the word “with” implies that he is secondary to them, while the word <i>ro`eh</i>, “befriend” here connotes that he is a master over them, as the <i>ro`eh</i><sup class=\"footnote-marker\">172</sup><i class=\"footnote\">The word also means “shepherd”.</i> is always at the head.",
+                    "AND NOT AT THE HEAD OF FOXES. Lions seem appropriate for the first part of the parable, as they are the most honorable of and rule over all the animals, and possess great strength and courage; they appropriately stand for the great and famous men, who possess the great strength it takes to bear the yoke of the Torah. Foxes, however, do not seem as appropriate. There are certainly lesser animals, so why use them in the parable?<br><b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>R. Yehuda Lerma</b> that the parable conveys that one should not be lazy and abandon the study of wisdom to the point that he must get his victories through cunning and trickery—for example, by mocking a colleague and thereby causing him to fumble his arguments and other such tricks. For such a one is like the foxes, who must be victorious over the other animals through their cunning because of their lack of strength.<br>I say that “at the head of foxes” is discussing people who have not yet learned enough to answer legal questions, of whom the verse says “she has felled many dead” (Proverbs 7:26).<sup class=\"footnote-marker\">173</sup><i class=\"footnote\">This is the Talmud’s reading of the verse in Avodah Zarah 19b.</i> They are likened to foxes, for when they decide to occupy the seat of judgment and they wish for people to accept their rulings they must engage in cunning and trickery and fool people.<sup class=\"footnote-marker\">174</sup><i class=\"footnote\">Who would not accept them based on the true level of their learning.</i> And the mishna says “at the head of foxes”<sup class=\"footnote-marker\">175</sup><i class=\"footnote\">And not just “do not be one of the foxes”. According to Tosafot Yom Tov, the mishna is warning against assuming the position of judge or decisor when one is actually not ready for it. Why, then, does it warn specifically against being “at the head of foxes”? Being one of the foxes is itself the problem.</i> to teach that even if one sees many unqualified people issuing legal decisions and knows that he is a greater scholar than they, i.e. “at their head”, he should not be envious of these sinful people.<sup class=\"footnote-marker\">176</sup><i class=\"footnote\">That is, he should not be envious of them because he thinks of himself as being at their head and yet does not have a position. They are unworthy of issuing rulings and their positions were gotten by dishonest means, so he shouldn’t take them into account at all.</i> And I say of them what King Solmon said: “Catch us the foxes, the little foxes destroying the vineyards, for our vineyard is in blossom” (Song of Songs 2:15)—the vineyard being the vineyard of the Lord of Hosts, which is the gathering of the Sages, as I write on the mishna in Eduyot 2:4 which mentions “the vineyard of Yavneh”.<sup class=\"footnote-marker\">177</sup><i class=\"footnote\">These were the Sages of Yavneh, called Jamnia in non-Hebrew sources. <b>Seforno</b> on Song of Songs comments that the foxes in question are those who pretend to be scholars.</i><br>I subsequently found that <b>Rambam</b> in Hilchot Talmud Torah 5:4 quotes the abovementioned reading of the verse “she has felled many dead” as referring to insufficiently learned students who decide legal questions and then adds: <i>and of them Solomon said in his wisdom, “catch us the foxes, the little foxes destroying the vinyeards”—</i>i.e., the vineyards of the Lord of Hosts. It pleased me that I was able to arrive at the conclusion that someone as great as he had arrived at previously."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "ONE HOUR OF REPENTANCE AND GOOD DEEDS IN THIS WORLD IS BETTER THAN A WHOLE LIFETIME IN THE WORLD TO COME. The first part of the mishna does not contradict the second, because this world is for action and the World to Come is for reward and contentment<sup class=\"footnote-marker\">178</sup><i class=\"footnote\">So while this world is “better” in regard to the ability to improve and do more, which cannot be done in th next, the World to Come is better in regard to the actual pleasure that one experiences there.</i>—<b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>Rabbenu Yonah</b>.",
+                    "REPENTANCE AND GOOD DEEDS. Cf. my comment on mishna 11.",
+                    "THE WORLD TO COME. <b>Abarbanel</b> writes that this could refer to either the World of Souls or the World of Resurrection. As for the “World to Come” mentioned in Sanhedrin 10:1, <b>Rav</b> explains it as referring to the World of Resurrection, see his comments there. So also <b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>, see his comments on mishna 16.",
+                    "CONTENTMENT [Heb. <i>korat ruach</i>]. <b>Rashi</b>: <i>as in the expression “his mind was cooled” [Heb. </i>nitkarerah da`ato<i>], for his mind is cooled and settled because he is happy</i>."
+                ],
+                [
+                    "WHILE THE BODY LIES BEFORE HIM. <b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>Rashbatz</b> that the mishna should read “do not comfort him while he is in mourning,” and that the versions that read “while the body lies before him” are the result of a deliberate alteration of the text to account for fact that after burial, people would make rows and comfort the mourner, as is mentioned in Avel Rabbati<sup class=\"footnote-marker\">179</sup><i class=\"footnote\">Known as tracte Semachot.</i> and in the Talmud in Berachot 16b. He says that there is no reason to change the text, however, because it doesn’t say “during his days of mourning” or “during his mourning process.” The text says “while he is mourning,” i.e. while he is in mournful grief. [*I still feel that this is difficult to reconcile with the practice of making rows. According to this, if the bereaved is indeed in a state of mournful grief they shouldn’t comfort him, and we do not find the Sages making this distinction.]"
+                ],
+                [
+                    "SHMUEL HAKATAN [lit. Samuel the small]. <b>Midrash Shmuel</b> explains in the name of the Jerusalem Talmud that he was called this because he made himself small.<sup class=\"footnote-marker\">180</sup><i class=\"footnote\">He was self-effacing and humble.</i> Alternatively, this name was to distinguish him from Samuel the Prophet, for this Samuel also prophesied at the hour of his death and was worthy of having the <i>shechina</i> dwell with him [Talmud, Sotah 48b] if not for the unworthiness of his generation. In either case, this nickname was meant as praise.",
+                    "[*YOUR ENEMY [Heb. <i>oyivcha</i>]. This is the <i>keri—</i>the <i>yud</i> is vocalized with a <i>chirik</i>, and the <i>vet</i> is vocalized with a <i>sheva</i>. The <i>ktiv</i>, however, is <i>oyvecha</i>.<sup class=\"footnote-marker\">181</sup><i class=\"footnote\">“Your enemies”, plural.</i>",
+                    "AND IN HIS FALTERING [Heb. <i>uvikashlo</i>]. The <i>bet</i> is vocalized with the <i>chirik</i> that should have vocalized the <i>hey</i> which has been ellided.<sup class=\"footnote-marker\">182</sup><i class=\"footnote\">The word is properly <i>uvhikashlo</i>, but due to ellision is <i>uvikashlo</i>.</i>]",
+                    "AND TURN BACK HIS ANGER FROM HIM. From <b>Rambam</b>’s commentary it seems he had the following addition to our text: <i>it does not say “his wrath” [Heb. </i>charon apo<i>], but “his anger” [Heb. </i>apo<i>]. This teaches that G-d forgins him all his sins</i>. <b>Rashi</b> also quotes this version. <b>Midrash Shmuel</b> explains this version in the name of <b>R. Matitya HaYitzhari</b> as follows: the verse does not say that G-d will remove only his <i>charon apo</i>, lit. the “heat of the nose,” but <i>apo</i>, “his nose”, i.e. his entire anger. [*This version seems to be the best one, for according to it Shmuel HaKatan has taught us this subtle point about the verse.]"
+                ],
+                [
+                    "ONE WHO LEARNS AS A CHILD [Heb. <i>halomed yeled</i>]. <b>Rambam</b>: <i>what one learns as a child endures and is not easily forgotten</i>. If so, the text means “one who learns as a child”.<sup class=\"footnote-marker\">183</sup><i class=\"footnote\">The question is whether to reat the word <i>lomed</i> as “learn” or “teach”. Although the word does not appear frequently with the latter meaning, Tosafot Yom Tov proceeds to quote others who understand it that way here.</i> So also <b>Rav</b>. It is then clear why the mishna likens this to ink written on new parchment, as opposed to one who writes with ink on a new parchment.<br>Some versions have <i>halomed leyeled</i>, meaning “one who teaches a child”. So <b>Midrash Shmuel</b>, who also writes that even the versions that have <i>halomed yeled</i> can be read this way. <b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i> explains our mishna this way, and says that the mishna does not liken this to one who writes because the teacher is not like somebody writing, for he does not inscribe the things in the memory of the student. He is like a somebody showing his friend a picture on the wall. This causes the picture to be engraved in the friend’s memory, but we cannot on account of this say that he himself engraved that picture in his friend’s memory.",
+                    "PAPER THAT HAS BEEN ERASED. For numerous thoughts and calculations having to do with worldly matters have already been engraved in his mind. When he desires to remember words of Torah he will have to erase all of those thoughts, and this is not easy to do well. This is why the mishna speakes of a paper that has been erased as opposed to an old paper, which is the opposite of a new one—<b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>Abarbanel</b>.",
+                    "LIKE EATING UNRIPE GRAPES AND DRINKING WINE FROM THE VAT. When one eats unripe grapes he detects their bad taste as he chews them, which corresponds to what <b>Rav</b> writes about the learning of a child—that it has not been thought through and is therefore unconvincing. When one drinks wine from the vat he enjoys it because it pleases the palate but it causes him stomach pains afterwards, which corresponds to the other point <b>Rav</b> makes about the learning of a child—that it is mixed with unclear points; ingredients in a mixture are not immediately perceived upon the first examination.<br>Most commentators explain that grapes refer to the simple meaning of the Torah, and wine refers to the hidden meaning of the Torah. The Sages say (Sanhedrin 38a) that the alphanumeric value of <i>yayin</i>, “wine” is the same as that of <i>sod</i>, “secret”."
+                ],
+                [
+                    "ENVY, DESIRE, AND HONOR REMOVE A PERSON FROM THE WORLD. This follows the teaching of R. Yehoshua in 2:11 that an evil eye, the evil inclintion, and the hatred of the people remove a person from the world. Envy comes from having an evil eye, and desire comes from the evil inclination. Honor causes people to hate, for nobody is as hated as somebody who chases honor.<sup class=\"footnote-marker\">184</sup><i class=\"footnote\">“Hatred of people” is understood as the hatred that other people have for him.</i> Even though they will honor him in his presence and wil not openly rebuke him, they inwardly hate him and discuss how much they despise him. <b>Midrash Shmuel</b> writes that honor causes one to hate people and reject their company when he feels they are not honoring him sufficiently.<sup class=\"footnote-marker\">185</sup><i class=\"footnote\">According to <b>Midrash Shmuel</b>, “hatred of people” is understood as the hatred that he has for other people.</i>",
+                    "REMOVE A PERSON FROM THE WORLD. Some versions of <b>Rashi</b> have the following: <i>envy, as Korach was envious of Moses and Aaron; desire, as Gehazi desired to take the money of Na`aman; honor, from Jeroboam, as the verse says “if the people go up to Jerusalem, etc.” (1 Kings 12:27)</i>.<sup class=\"footnote-marker\">186</sup><i class=\"footnote\">These three people do not have a share in the World to Come according to the Talmud in Sanhedrin, 109-111. Whether or not Korach and his followers have a share is the subject of a dispute there; this approach would seem to be taking the position that they do not. The Talmud there sees Jeroboam’s refusal to let the people go to the Temple as stemming from slighted honor.</i>"
+                ],
+                [
+                    "THOSE WHO HAVE BEEN BORN WILL DIE. <b>Rav </b>explains that they are certain to die eventually, similar to what I wrote on 3:1 on “where you are going”. “And the dead will be brought to life”—the mishna does not say “will live” because it is necessary for some other agent to cause them to live. They are not naturally disposed to this, as it is not natural to come to life after death the same way it is for all things to die.",
+                    "THE LIVING WILL BE JUDGED. <b>Rav</b>’s text has “and live to die”, which is modifying the life after death mentioned earlier.<sup class=\"footnote-marker\">187</sup><i class=\"footnote\">The mishna would then read “the dead will live and they live to be judged”.</i>",
+                    "HE IS THE JUDGE, HE IS THE WITNESS, AND HE IS THE LITIGANT. The mishna arranges the cases from most to least obvious, but chronologically the litigant first makes his claim, then he brings witnesses, and then the judge issues his ruling.",
+                    "THERE IS NO PARTIALITY. <b>Rav</b> explains that there is no partiality even to a completely righteous person. <b>Rambam</b> adds: <i>as we see from the punishment of Moses for the sin of anger. And similarly G-d does not deal unfairly even with a completely evil person, as Esau received reward for honoring his father and mother, and Nebuchadnezzar for honoring G-d, as the Talmud says in Sanhedrin 96a</i>.",
+                    "AND NO TAKING OF BRIBES. <b>Rambam</b> explains that G-d does not take the fulfillment of a commandment as a bribe to overlook a sin, etc. For to say that G-d does not take bribes to rule unjustly is unnecessary, as it is utter foolishness and completely meaningless, for what would it mean to bribe G-d, and what could the bribe possibly be? The subsequent commentators raised the point that if so, the words “for all is His” do not provide a reason for not taking the “bribe” of a fulfilled commandment. <b>Midrash Shmuel</b> answers that even the doing of a commandment is included in “all is His” [*per the Talmud in Yoma 72a and Shabbat 104a], for “G-d aids one who wishes to purify Himself,” and “a commandment is only known by the name of the one who completes it” (Devarim Rabbah 8:4).<sup class=\"footnote-marker\">188</sup><i class=\"footnote\">As G-d made the doing of the commandment possible, he is, in a sense, the one who “finished” or “completed” it; therefire, it is His.</i> Cf. my comments to Kiddushin 1:10.<br>And this is no contradiction to the idea that G-d accepts repentance, for repentance is not some separate commandment but directly deals with the sin and pushes it away. See also what <b>Rav</b> writes on the mishna in Yoma 8:8 [s.v. <i>al aseh</i>].",
+                    "TAKING [Heb. מקח]. <b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>Rabbenu Ephraim</b> that the <i>mem</i> should be vocalized with a <i>chirik</i>.<sup class=\"footnote-marker\">189</sup><i class=\"footnote\">Making the word <i>mikach</i>.</i><i> </i>Some read <i>makach</i>, with a <i>patach</i> under the <i>mem</i>. Both are correct, for one is Biblical Hebrew and the other is Rabbinic Hebrew. So far his words.<br>He means that we find the word vocalized with a <i>chirik</i> in the Bible, in 2 Chronicles 19:7: וְעַתָּה יְהִי פַחַד יְהוָה עֲלֵיכֶם שִׁמְרוּ וַעֲשׂוּ כִּי אֵין עִם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ עַוְלָה וּמַשֹּׂא פָנִים וּמִקַּח שֹׁחַד. I say that it is unnecessary to resort to the distinction between Biblical and Rabbinic Hebrew, for even though we never find the word <i>makach</i> itself with a <i>patach</i>, we do find words vocalized according to this paradigm, for example the word <i>masa`</i> in 1 Kings 6:7: אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע and the word <i>matan</i> in Proverbs 18:16: מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ.<sup class=\"footnote-marker\">190</sup><i class=\"footnote\">Since the paradigm <i>ma-X-X</i> exists in the Bible, we may consider the spelling <i>makach</i> an acceptable Biblical spelling, i.e. one that would have been considered grammatical in Biblical Hebrew, even though the word never appears spelled that way.</i><br>But we never find this word or any similar word vocalized with a <i>segol</i>. This is because the initial <i>mem</i> is a prefix and the first letter of the triliteral root has been ellided,<sup class=\"footnote-marker\">191</sup><i class=\"footnote\">The root of <i>makach</i> being <i>l.k.ch</i>, of <i>masa`</i> being <i>n.s.`</i>, and of <i>matan</i> being <i>n.t.n.</i></i> so the second letter in the word has been geminated to compensate. One may therefore only vocalize the word with a <i>patach</i>, but not a <i>segol</i>.<sup class=\"footnote-marker\">192</sup><i class=\"footnote\">Gemination refers to the doubling of a consonant. <i>Mikach</i>, properly, is <i>mikkach</i>. In order for the <i>kuf</i> to be doubled, it must become the end of a closed syllable, i.e. it must now close the syllable that precedes in—formerly just <i>mi</i>, now to be <i>mik</i>—in addition to being the first letter in the next syllable, <i>kach</i>. If the vowel of the first syllable were a long vowel such as <i>tzeireh</i> (making the word <i>mekkach</i>) the consonant following it would have to be vocalized with a <i>shva na`</i>, making the word <i>mek’kach</i>. Geminated consonants, however, are not pronounced as two separate consonants with a vowel inbetween but as one long one, as in Italian <i>libretto</i>. Of the five short vowels, three are acceptable for vocalizing the prefixed <i>mem</i>: <i>patach</i>, <i>chirik</i>, and <i>segol</i> (the other two only appear in pariticipial prefixes, while our <i>mem</i> is a noun (or verbal noun) prefix). It is unclear what rule Tosafot Yom Tov is referring to when he says that <i>segol</i> is unacceptable here, although it is true that <i>segol</i> almost never appears before a geminated consonant, coming only before suffixes like <i>-nu</i>.</i>",
+                    "THAT <i>SHE’OL</i>. I.e., the grave.",
+                    "FOR YOU ARE CREATED AGAINST YOUR WILL, ETC. <b>Rambam</b>: <i>take note of this, for the mishna mentions natural processes in which man’s free will plays no role, concerning which the Sages said “everything is in the hands of Heaven aside from fear of Heaven” (Berachot 33b). The mishna does not, however, say that one sins or passes or walks or stands or the like against one’s will, for these are all things that depend on a person’s decision and are not compulsory</i>.",
+                    "AND YOU ARE BORN AGAINST YOUR WILL. <b>Rav</b> explains that at birth the fetus does not want to leave the womb. <b>Rashi</b> adds: <i>because he sees from one end of the world to another, as the verse says [Job 29:3] “when His lamp would shine over my head”.</i><sup class=\"footnote-marker\">193</sup><i class=\"footnote\">Niddah 30b.</i>"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "THE WORLD WAS CREATED THROUGH TEN UTTERANCES. WHAT DOES THIS TEACH US? COULDN’T IT HAVE BEEN CREATED WITH ONE? RATHER, ETC. The meaning is as follows. “What does this—the world being created through ten utterances—teach us,” i.e. what lesson can be drawn from this? This is not a question concerning the creation itself, as in “why was the world created through ten utterances?” The mishna simply means that we should extract some lesson from creation having happened through ten utterances instead of one; it does not mean that the world was created through ten utterances <i>so that</i> the wicked could be punished, etc., for it does not accord with His goodness to do something extra specifically to punish. <b>Maharal</b> explains it thus in <i>Derech Chaim</i>.",
+                    "THE WORLD WAS CREATED. “Could have been created, etc.” The mishna’s choice of the passive voice over “[G-d] created the world” or “[G-d] could have created” in the active voice is a wonderfully subtle way of indicating that the world was created out of total nothingness, as opposed to the opinion that maintains there exists an eternal prime matter.<sup class=\"footnote-marker\">194</sup><i class=\"footnote\">An opinion popularly attributed to Aristotle.</i> For if we believe in creation completely <i>ex nihilo</i> we can properly say that, in and of itself, something “could have been created” in any way, for since there previously was complete nothingness, nothing prevented the world from being created through one utterance the same way it was created through ten. But if there existed some prime matter we cannot say with such certainty that the world could have been created with one utterance out of the prime matter, for perhaps the nature of the matter would not have allowed creation through one utterance.",
+                    "TO GIVE GOOD REWARD. My comments on the mishna in 2:1 address the use of the verb “to give” regarding wages or reward."
+                ],
+                [
+                    "TEN GENERATIONS FROM ADAM TO NOAH, TO MAKE KNOWN ETC. I.e., this fact of ten generations tells us how patient G-d is—<b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>.",
+                    "TO MAKE KNOWN HOW PATIENT ETC. <b>Rav</b>: <i>accordingly, you should not wonder that G-d has had such patience with the nations of the world for all these years that they have enslaved His children, for he had greater patience with the generations from Adam to Noah and they were subsequently drowned</i>. For the flood happened 1656 years after creation and the Temple was destroyed 3828 years after creation. Make the calculation, and wait for Him, for He will not delay.<sup class=\"footnote-marker\">195</sup><i class=\"footnote\">3828 + 1656 = 5484, which is the year 1724. Tosafot Yom Tov printed the first edition of his commentary between 1614-1617, the second edition in 1645, and died in 1654.</i> <b>Midrash Shmuel</b> explains in the name of <b>Rabbenu Yonah</b> that this tells us that just as G-d eventually gave them their just desserts and brought the flood upon them, so also the day is coming when He will repay them for their deeds and will save and redeem us, may it come speedily in our days, Amen.",
+                    "TEN GENERATIONS FROM NOAH TO ABRAHAM. The second “from” is not the same as the first. In the first count both Adam and Noah were included in the ten, while in the second count Noah is not included. Since the first list concluded with him the mishna mentioned him again as the beginning of the second.",
+                    "TO MAKE KNOWN HOW MUCH PATIENCE ETC. This tells us of even greater patience than the first set of ten, for in this case G-d was patient and did not even collect what was owed Him through complete destruction as He did in the generation of the flood. This might be why the mishna uses the Hebrew phrase <i>erech apaim</i>, lit. “length of noses”, instead of <i>erech af</i>, “length of nose”. For there are two types of wrath: 0ne is actualized and destroys everything, while the other is never actualized through a flood of utter destruction, for “the righteous man rules through his fear of G-d.”<sup class=\"footnote-marker\">196</sup><i class=\"footnote\">The verse in 2 Samuel 23:3 reads: “...a righteous ruler over men, one who rules with fear of G-d”. The Talmud in Moed Kattan 16b midrashically reads this verse as saying that even when G-d decrees something, the righteous person can overturn the decree.</i>"
+                ],
+                [
+                    "OUR FATHER ABRAHAM. We merit and receive goodness in his merit, for he withstood all of the trials. This is why the tanna calls him “our father” here.",
+                    "AND WITHSTOOD ALL OF THEM. <b>Rashi</b>: <i>he never questioned G-d’s ways</i>.",
+                    "TO MAKE KNOWN HOW MUCH LOVE ETC. For through this we certainly know how beloved he was, as <b>Rashi</b> writes in his commentary on the Torah (Genesis 22:12): <i>“now I know”—what to answer the Satan and the nations who wonder what the cause of my love for you is</i>."
+                ],
+                [
+                    "TEN MIRACLES WERE DONE FOR OUR ANCESTORS IN EGYPT. <b>Rav</b>: <i>they were spared during the ten plagues</i>. <b>Rambam</b>: <i>and this is miraculous, without a doubt. The Torah writes of each plague that it was brought only upon the Egyptians with the exception of the plague of lice in which this is not made explicit; it is understood, however, that it did not touch the Jews. These plagues were present in their areas but did not affect them, as the Sages explain.</i>",
+                    "AND TEN BY THE SEA. <b>Rav</b> writes that the fifth miracle was that the solidified water was formed into small pieces like bricks [*so also <b>Rambam</b>]. What purpose was there in having the water formed like bricks? [*I say that it was simply for beauty, for the glory of Israel, just like the second miracle of the sea becoming like a tent. Even without a tent it would sufficed for the sea simply to split for them. And as for protecting them from the sun and rain, the Clouds of Glory certainly did not depart from them even as they were walking through the sea. Rather, both of these miracles occurred solely for the honor of Israel.]",
+                    "TEN PLAGUES. This is the text in other versions, and is the text that <b>Rav</b> had. [*He writes that they correspond to דצ\"ך עד\"ש באח\"ב, which is the mnemonic that R. Yehudah gives in the Passover Haggadah. This year, in the sermon that I gave in the synagogue over Shabbat HaGadol here in Krakow in the year 1644<sup class=\"footnote-marker\">197</sup><i class=\"footnote\">There is a clever use of Hebrew here. The Tosafot Yom Tov writes פה בקראק\"א לפ\"ק, “here, in Krakow, not counting thousands.” The meaning of this is that “in Krakow” is both where he delivered the sermon and, if one takes the sum of its alphanumeric values, the year in which he delivered it. So the phrase reads “here, in Krakow = 404, not counting thousands (i.e., in the year 5404).” Tosafot Yom Tov had actually just recently been appointed chief rabbi and judge over Krakow.</i> I brought up that the acronym doesn’t seem to have any meaning. In answer I said that the words should be vocalized and read as <i>ditzach `adush be’ichav</i>, and the meaning is as follows: it is as if G-d says, “your joy [<i>ditzach</i>] will be when I trample [<i>’adush</i> with initial <i>’alef</i>, in the mnemonic <i>`adush</i> with initial <i>`ayin</i>] with the dread [<i>be’ivchat</i>, in the mnemonic <i>be’ichav</i>] of the sword.” For <i>`ayin</i> and <i>’alef</i> are frequently interchanged in Hebrew, and two letters can switch places in a single word,<sup class=\"footnote-marker\">198</sup><i class=\"footnote\">This is called metathesis.</i> as in the words <i>simla</i> and <i>keves</i>, which are often written <i>salma</i> and <i>kesev</i>.<sup class=\"footnote-marker\">199</sup><i class=\"footnote\"><i>Be’ichav</i> can therefore be derived from <i>be’ivchat</i> of Ezekiel.</i><i> `adush</i> is based on the verse in Habakkuk 3:12, “you trampled [Heb. <i>tadush</i>] the nations with wrath”. <i>Be’ichav</i> is based on the verse in Ezekiel 21:20, “dread of the sword” [Heb. <i>’ivchat cherev</i>], where <b>Rashi</b> explains that the <i>tav</i> is only there because the words is in the construct state and is not part of the root.]",
+                    "GOD BROUGHT… UPON. The tanna makes G-d, who is the true judge, the explicit subject and actor here because the Egyptians fully deserved the plagues, which were brought upon them justly. But in describing the miracles done for our ancestors, the tanna does not make G-d the subject and actor, and He is omitted by the use of the passive voice in the phrase “were done for our ancestors.” This is because in the lens of strict judgment they would not have been found worthy of these miracles, as they were also idolaters, as <b>Rashi</b> writes in his commentary on parashat Beshalach (Exodus 14:19): “these are idolaters and these are idolaters”—<b>Midrash Shmuel</b>.",
+                    "AND TEN AT THE SEA. The tanna puts the miracles at the sea before the miracles in Egypt.<sup class=\"footnote-marker\">200</sup><i class=\"footnote\">It seems that Tosafot Yom Tov is suggesting that the mishna should have said “G-d did ten miracles for our ancestors and brought ten plagues upon the Egyptians in Egypt, and did ten miracles for our ancestors and brought ten plagues upon the Egyptians by the sea,” as the mishna should put what came first chronologically first in the text. It instead puts together the sets of miracles done for the Jews, which makes the ten miracles by the sea precede the ten plagues brought upon the Egyptians in Egypt. This is problematic, because both the question and the answer come from <b>Midrash Shmuel</b>, who is clearly asking a different question: since the miracles (at least in Egypt) were precisely in being saved from the plagues, the mishna should have first mentioned the plagues and then the miracle of being saved from those plagues. He answers that since the miracles are what distinguished between the Jews and the Egyptians they come first in the mishna.<br>Perhaps Tosafot Yom Tov rejected the possibility of the plagues coming first in the mishna out of hand for a different reason: the mishna primarily wishes to speak in praise of G-d, as the mishnayot before and after it do, for which reason the miracles would certainly come first (in fact, <b>Midrash Shmuel</b>'s version of the mishna did not even mention the plagues; he cites “other versions” of this mishna as mentioning the plagues and then presents his question and answer). Since, however, the mishna mentions the plagues as well, it should pair the miracles and plagues that occurred at the same time, and not pair the miracles on the one hand and the plagues on the other hand in a way that unnecessarily violates the chronological order of events. To answer this question, Tosafot Yom Tov draws on <b>Midrash Shmuel</b>'s answer, which answers Tosafot Yom Tov's question just as well it answered <b>Midrash Shmuel</b>'s.<br></i> <b>Midrash Shmuel</b> explains that the main purpose of the plagues was to make G-d’s name known in the world, and people arrived at the conclusion that G-d was responsible for the plagues mainly because he distinguished between the Egyptians and the Jews.<sup class=\"footnote-marker\">201</sup><i class=\"footnote\">In Egypt through bringing the plagues upon the Egyptians and not upon the Jews (which is the very meaning of the “miracles in Egypt”, as Tosafot Yom Tov explained above), and at the sea through the splitting of the sea and the miracles attendant thereto, which happened only for the Jews and not for the Egyptians, who drowned in the sea. The miracles, therefore, serve to make the distinction.</i> Therefore, since the miracles are primary in terms of the quality of spreading G-d’s name, the mishna puts them first even though chronologically they come after.",
+                    "OUR ANCESTORS TRIED G-D WITH TEN TRIALS IN THE DESERT. Even though the Golden Calf was a sin it is called a “trial” because the notion of a “trial” of G-d is doubt and lack of faith in Him, and the sin of the calf was that they did not believe and trust in Him that they would go securely on their way in the desert through which He had guided them from Egypt until that point.<br><b>Rav</b> does not list them chronologically, putting them in pairs instead. But there is difficulty with <b>Rav</b> saying that the trial at their “ascent from the sea” was that of “and they came to Marah” (Exodus 15:23)—how can this be called “ascent from the sea” when it happened three days after they had crossed? And <b>Rambam</b>, whose commentary <b>Rav</b> is quoting here, does not say that the trial at Marah had anything to do with the ascent from the sea.<br>The Talmud in Arachin 15a, when it says that one of the ten trials was at the ascent from the sea, explains that this trial occurred immediately upon their ascending from the sea: “They said: just as we have ascended at this point, so have the Egyptians ascended at some other point!” And the Talmud quotes the verse “And they rebelled at the sea, at the Red Sea”<sup class=\"footnote-marker\">202</sup><i class=\"footnote\">We have translated <i>yam suf</i> as “Red Sea” in deference to convention. It is actually uncertain which sea <i>yam suf</i> was.</i> (Psalms 106:7) in support of this. The Talmud’s count, despite this addition, is balanced by the omission of the trial of the “complainers”.<br>But why, indeed, does the Talmud not count the complainers? It seems that the Talmud understood the “complainers” (Numbers 11:1) and the “rabble” (Number 11:4) to have been one thing—even though G-d sent fire upon them they were not quieted, “and the rabble in [the nation’s] midst etc.” This is why the verse says that they “went back and wept,” for they returned to the initial complaint of the “complainers”. This accords with the Talmud in Shabbat 116a: <i>R. Shimon ben Gamliel says: in the future, this section </i>[“And when the ark traveled” (Numbers 10:35), which the Talmud is discussing there]<i> will be removed from here and written in its proper place. Why was it written here? To provide a pause between the first story of punishment and the second. What is the second story of punishment? “And the people were like complainers” (Numbers 11:1). The first story of punishment is “And they travelled from the mountain of G-d [Heb. </i>vayis`u mehar Hashem<i>]” (Numbers 10:33), as R. Chama bar Chanina said, for they turned away from G-d [Heb. </i>saru me'acharei Hashem<i>].</i> <b>Tosafot</b> raise the question that the text still ends up putting two stories of punishment adjacent to one another, and offer a very forced answer.<sup class=\"footnote-marker\">203</sup><i class=\"footnote\">It is unclear which Tosafot is being referred to, as our editions of the Talmud do not have Tosafot raising this question.</i> But according to what I wrote earlier, this is precisely the point the Talmud is making: that the “complainers” and the “rabble” are just parts of one story of punishment.<br>We can show this as follows. For the Talmud there asks “what is the second story of punishment” but does not first ask “what is the first story”, from which we can infer that the Talmud had an idea of what the first story was. And when the line “the first story of punishment is ‘And they travelled from the mountain of G-d’” following that was subsequently put into the text it was not phrased as a question, “what is the first story of punishment”, for it was the redactor of the text who was clarifying for us what the first story was, but the question as it was originally asked in the study hall was only concerning the second story. For the original assumption in the question was that the “complainers” were complaining about the amount of Torah they had learnt at the mountain of G-d—see below—and there is no break in the text [between the punishment of the “complainers” and the punishment of the “rabble”]. The Talmud answers by saying that the second punishment is actually that of the “complainers”, and the entire succeeding text, including the story of the “rabble”, is one long story of punishment.<sup class=\"footnote-marker\">204</sup><i class=\"footnote\">And the first story is the separate story of their travelling away from the mountain of G-d.</i><br>This is unlike <b>Rashi</b>’s approach, that the Talmud answers that the story of the “rabble” is the first story of punishment, which had started after they turned away from G-d. <b>Tosafot</b> there already take issue with his approach and quote the Midrash Vayechulu saying that the first punishment is that they turned away from G-d because they had learned much Torah at Sinai, like a child running out of school.<br>[*I found support for this in Midrash Rabbah on parashat Metzora (Vayikra Rabbah 18:4), which asks why Israel was punished with the afflictions of emissions and leprosy and quotes several amoraic opinions. One of them is that of R. Yehudah berabbi Shimon who says that they come from the “complainers”, for the verse there says “until it comes out of your noses and becomes nauseating [Heb. <i>lezara</i>] to you” (Numbers 11:20): “What is <i>zara?</i> It will be <i>zorna</i> and <i>bisna</i> for you.” <b>Matnot Kehuna</b> there explains in the name of <b>Aruch</b> that these are types of swelling and boils. And numerous other amoraim there explain <i>lezara</i> as somehow referring to such things. Now if the “complainers” and the “rabble” were not both part of the same story, how could the midrash say that the source is from the “complainers” and proceed to bring a proof from “it will become nauseating to you”, a verse that was said in the story of the “rabble”? It must be that the whole thing is one story, and this is a strong proof of my position.<br>Also, I say that the plain meaning of the verses indicates as much, for the text says “and the rabble… went back and wept”, and the meaning of “went back” is that they went back to what they had already been doing. And otherwise, what is the purpose of writing that they “went back” altogether? This is also a clear proof.]<br>For <b>Rambam</b> and <b>Rav</b>, who see the “complainers” and “rabble” as two separate trials, one might say that they hold like Rabbi in that passage in Shabbat 116a who says that the section “and when the ark travelled” is in its proper place and does not see it as a break between two stories of punishment,<sup class=\"footnote-marker\">205</sup><i class=\"footnote\">He must hold, in general, that there is no need for a break between two stories of punishment. The stories of the “complainers” and the “rabble” can then also be seen as two stories, even though there is no break between them.</i> and the mishna in Yadayim 3:5 goes according to Rabbi. In any case, I feel that the Golden Calf should not be included in this count at all,<sup class=\"footnote-marker\">206</sup><i class=\"footnote\">If we follow <b>Rav</b> and <b>Rambam</b>’s position of counting the “complainers” and the “rabble” as two, we cannot also include the trials at the ascent from the sea and at Marah as two separate trials—as Tosafot Yom Tov has shown they are—for then the count comes to eleven. Tosafot Yom Tov proposes deleting the sin of the Golden Calf from the list of trials and preserving the trials at the ascent from the sea and Marah as separate ones.</i> for it is a sin, not a trial. In its stead I would count what the Talmud says in Arachin based on the verse “and they rebelled at the sea, at the Red Sea”. And the Torah has seventy facets.<sup class=\"footnote-marker\">207</sup><i class=\"footnote\">I.e., there are many different ways to count the ten trials throughout the midrashic and medieval literature, and Tosafot Yom Tov is merely adding another.</i>",
+                    "OUR ANCESTORS TRIED G-D [Heb. <i>hamakom</i>] WITH TEN TRIALS IN THE DESERT. They were in a desolate desert bereft of people and containing nothing and thought that it might be because of a lack of Divine supervision over that area, and because of that they tried G-d. This is why our mishna specifically says “in the desert” and calls G-d <i>hamakom</i>, lit. “the place”—to teach that He is the place of the world, and there is nothing that He does not oversee—so <b>Midrash Shmuel</b>."
+                ],
+                [
+                    "TEN MIRACLES WERE DONE FOR OUR ANCESTORS IN THE TEMPLE. The mishna goes though them because there is no hint to them in any verses.",
+                    "NO WOMEN MISCARRIED BECAUSE OF THE SMELL OF THE SACRIFICIAL MEAT. From a desire for the sacrificial meat. Alternatively, from the smell of the limbs burning on the altar, for if a woman would smell it and desire to taste it we would not be able to give her any of the sacrificial meat to eat—<b>Rashi</b>.",
+                    "AND THE SACRIFICIAL MEAT NEVER BECAME RANCID. <b>Rashi</b>: <i>when there wasn’t enough time at night to burn up all the pieces of the sacrifices that were left over from evening, the priests would leave the pieces lying on the altar, where they would stay for two or three days until the priest had an opportunity to burn them up, for staying on the altar overnight does not disqualify the pieces from being burnt.</i><sup class=\"footnote-marker\">208</sup><i class=\"footnote\">If a piece of the sacrifice is not burnt on the altar by the next morning (in the case of sacrificies that can only be burnt until morning) it is <i>pasul</i>, or disqualified from the rest of the sacrificial service. The exception to this is if the pieces stay on the altar, in which case they are not disqualified, even if they have not burnt by morning.</i><i> Miraculously, the pieces never became rancid during this period of delay</i>.<br><b>Midrash Shmuel</b> writes that a possible reason that the mishna says “never” in this case is to indicate that this miracle took place even outside of the Temple, on outside altars or in the tabernacles of Nov and Giv`on. One might add the tabernacle in the desert as well.",
+                    "AND A FLY WAS NEVER SEEN IN THE SLAUGHTERING AREA. <b>Rashi</b>: <i>in the inner coutyard where there were marble tables on which they would wash out the innards. Flies never descended on the innards, as that would have been disgusting.</i>",
+                    "THE HIGH PRIEST NEVER HAD A NOCTURNAL EMISSION ON YOM KIPPUR. Some ask, what is so miraculous in this case? Why would we expect him to have a nocturnal emission? For seven days prior the priests would urge him on to matters of purity, he remained ritually pure the entire day before, and the elders kept him from falling asleep that entire night. The answer is that the inclinations to good and to evil are constantly in competition with one another the way two adversaries are. When one of them is on the verge of being defeated he strengthens his hold knowing that he close to being dealt a fatal blow, just as it often happens that shortly before their deaths people have renewed strength and speak fair speech as though they were in good health. For this reason it is more likely that the high priest would have an emission—so <b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>Chasid Ya`avetz</b>.<br>See my comments on Demai 1:1, s.v. <i>hachometz shebi(ye)huda</i>, where I deal with the mishna in Yoma 1:1 that says they would prepare an alternate high priest, and <b>Rav</b> there explains that they were concerned for a nocturnal emission.",
+                    "RAIN NEVER EXTINGUISHED THE FIRE ON THE ALTAR, THE WIND NEVER DISPERSED THE COLUMN OF SMOKE. This is the text that <b>Rav</b> and <b>Rambam</b> have. But <b>Rashi</b> writes that these two should not be in the text of the mishna, because the Talmud in Yoma 21a quotes our mishna and does not mention them, and brings a baraita afterwards that does mention them. He says that the miracles of the <i>omer</i> sacrifice, two loaves, and the showbread are counted as three separate miracles in the list, thereby completing the count of ten. This is clear from the fact that the Talmud notes that our mishna claims to list ten miracles that took place in the Temple and ends up including two that happened in Jerusalem, and answers by quoting a baraita that two other miracles did take place in the Temple: the rain never extinguished the fire etc.",
+                    "THE COLUMN OF SMOKE. <b>Rambam</b>: <i>that arose from the sacrifices; rather, the wind was calm during the sacrifice.</i>",
+                    "THERE WAS NEVER A DISQUALIFICATION IN THE <i>OMER</i> SACRIFICE. <b>Rav</b> writes that the barley for the <i>omer</i> was cut by night, and they did not cut down much. <b>Rashi</b> in Yoma 21a adds that they only harvested enough to end up with an <i>isaron</i> of flour that had been sifted thirteen times.<sup class=\"footnote-marker\">209</sup><i class=\"footnote\">Both <b>Rav</b> and <b>Rashi</b> are addressing the problem that even if the sacrifice were somehow ruined it would have been a simple matter to cut down more barely and bring another. What need, then, for this miracle?</i>",
+                    "NEITHER A SNAKE NOR A SCORPION EVER INJURED ANYBODY. The mishna does not say “never bit”—even if it sometimes happened that one of them did bite somebody, the bite did not injure.<br><b>Maharal</b> explains in <i>Derech Chaim</i> that the mishna says “in Jerusalem” because it is no great surprise that there wouldn’t be injurious things like these in the Temple. See what I wrote above, quoting the Talmud in Yoma 21a.<br><b>Midrash Shmuel</b> writes that perhaps the mishna says “ever” to indicate that even when there is no Temple in Jerusalem this miracle occurs, for the sanctity of the land alone is enough to save one from the injuries caused by snakes and scorpions.",
+                    "THAT I SHOULD SLEEP. <b>Rav</b>: <i>there are editions which have “when I sleep”, in which case the text is referring to the pilgrims that came for the festivals</i>. They did not live there year-round, hence the “when” in “when I sleep”, which means “when it happens that I sleep”, as he is not always there."
+                ],
+                [
+                    "TEN THINGS WERE CREATED AT THE DUSK OF THE SABBATH, AND THEY ARE: THE MOUTH OF THE EARTH, ETC. <b>Rambam</b>: <i>the Sages do not believe that G-d’s will is renewed every moment. Rather, when He first created things he made their natures such that whatever should happen to them will happen, whether that should be something constant, which we call natural, or some unusual thing that happens infrequently, which we call miraculous. They therefore said that on the sixth day He put it into the nature of the earth that Korach and his followers should be swallowed up by it, into the nature of the well that it should give forth water, into the nature of the donkey that she should speak, and so on. One might object that if all miracles were implanted into the nature of things during the six days of creation, why does the mishna single out these ten things? You should know, in answer to this, that they did not single them out because no miracles other than these were implanted into the nature of things. They meant simply that these were the only things that were put in during dusk, whereas the other miracles were put into the nature of things from the very beginning, at the moment they were made. They would say, for example, that when the waters were divided on the second day, it was made part of their nature that the Red Sea should part for Moses, and the Jordan for Joshua and Elisha. And when the sun was created on the fourth day, it was made part of its nature that it should stop in its orbit at a given time when spoken to by Joshua. This is so for all other miracles aside from these ten, which were put into the nature of those things during dusk.</i><br>He clarifies this further in his book the Guide for the Perplexed, 2:29. There, after quoting the midrash that says G-d stipulated with the sea that it should split for Israel and with all of what was created during the six days similarly (Bereshit Rabbah 5:5), he concludes: <i>when G-d has a prophet perform a sign he tells him the moment at which what he is saying will come to pass, and it happens in accordance with the nature that was implanted into the thing.</i><br>But there is great difficulty with this position, for Moses said to Pharaoh, “for what time should I entreat for you… to excise the frogs” (Exodus 8:5), and Isaiah said, “request a sign from Hashem, your G-d, request it in the depths or high above” (Isaiah 7:11). And Gideon’s request of the sign with the wool involved two opposing possibilities (Judges 6:36). <b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>Meiri</b> that the Sages do not believe that these stipulations the midrash refers to were made in the permanent nature of the thing that was acted upon; they were undoubtedly speaking from the perspective of the Actor and His will. They mean to say that there was no change in His will, G-d forbid, for at the moment that He created the heavens and the earth and all that is within them His knowledge encompassed and included all of the things that would happen in the future; He knew that there would come a point at which He would change the nature of a particular created thing, and He created it with that in mind. The act of the miracle, therefore, was not a change in His knowledge or a new element in His will, etc.<br>This means that all the signs were created and done at that particular moment in time, and were not implanted into nature such that they should come into existence and be done at that moment. And although His knowledge already encompassed them we have already noted above on the mishna of “all is seen”, 3:15, that His knowledge does not turn the possible into the necessary. As such, all miracles depend on what a person chooses from among the things that are possible, as they are all done for people.<br>And I say that, just as <b>Rambam</b> resolves the paradox of “all is seen, but permission is given” using the verse “for My thoughts are not your thoughts” (Isaiah 55:8), as I wrote on the mishna at 3:15, I will likewise answer that the end of that verse itself is the resolution of the great paradox inherent in the subject of miracles. For there is no change in His will, which is the meaning of the end of the verse, “and your ways are not My ways” (ibid.). His “ways” are His actions, as Moses said, “make Your ways known to me” (Exodus 33:13), which are His actions and administration of the world. When Isaiah says “your ways are not My ways” he means that you should not understand My ways in terms of your ways, and then this great paradox will not arise. <b>Rambam</b> himself writes in the Guide for the Perplexed at the end of 3:20: <i>the terms supervision, knowledge, and intent when said of G-d are not the same as when said of us. When these different kinds of supervision, knowledge, and intent are conflated and treated as though they are the same, the abovementioned paradoxes arise. But when it becomes clear that whatever is said of us differs from what is said of Him, the truth becomes clear. And the prophet told us of the difference between the things said of Him and of us when he said “and your ways are not My ways.”</i><br>It also seems from his language in the above-quoted segment from Guide for the Perplexed 2:29<sup class=\"footnote-marker\">210</sup><i class=\"footnote\">There, <b>Rambam</b> calls the words of the midrash “strange,” though a better translation might be “extroardinary.”</i> that although he explains the opinion of the Sages that way, it is not his own. It suffices for us that we have rescued <b>Rambam</b>, at least as far as his own opinion, even if we cannot rescue him regarding the opinion he attributes to the Sages.<br>But I say that the opinion of <b>Meiri</b> is that of the Sages as well and is not foreign to them, G-d forbid—it emerges clearly from explicit verses in the Tanach which every elementary schooler knows. When they say these things were created at the dusk of the Sabbath they are speaking only of His knowledge, like the mishna of “all is seen”, as <b>Meiri</b> says. As for their saying that G-d stipulated with the sea during the six days of creation that it should split, I feel that this is not at all about refuting the notion of a change in His will. Rather, this dictum is of the same tenor as the one on the verse “on the sixth day” that I quoted earlier in my commentary to 2:8, which says that G-d stipulated with all of creation that it only continue if the Jewish people accept the five books of the Torah. This has nothing to do with the nature of the created things, and speaks rather about the purpose of the creation of the world, which was only created for the Jewish people to receive the Torah; should they not accept it, the world will return to “formlessness and void”, for it was only created for this purpose. All of the conditions mentioned in the midrash were said in the same vein, using language that emphasized the merit and great importance of Israel. G-d stipulated with the sea during creation that it part for Israel, as it is for that purpose that He created the sea; and with the sun that is stand still for Joshua, as it is for that purpose that it was created.<br>They thus conveyed to us one of the fundamentals of faith: that everything was created solely for Israel, which accords with the midrash that says “ ‘In the beginning’—for the sake of Israel, who are called ‘the beginning’ “ (Vayikra Rabbah 36:4) and numerous other dicta that speak the praises and merits of Israel. Now we do not deny that, in saying this, they also meant that He knows the conclusions of things at their beginnings and sees the end of something from the very first moment, but only insofar as this is the nature of His knowledge, as in “all is seen”. But it was not their primary intent to rid us of the mistaken notion that His will and knowledge are subject to change, for they never entertained these ideas to begin with, as Isaiah the prophet already removed the confusion surrounding this by saying “My thoughts are not your thoughts, and your ways are not My ways,” meaning that they are not to be compared at all, which will prevent us from falling into the paradox. And in using the language “G-d stipulated” they meant the same thing as the midrash on “the sixth day”.<br>Our master <b>Maharal</b> offers “wondrous counsel and great wisdom” (cf. Isaiah 28:29) in <i>Derech Chaim</i> to negate this question altogether. He says that “knowledge” and “ability” and such are all actions of G-d, just as “and G-d knew” (Exodus 2:25) was an action of G-d. Just as the other actions attributed to Him do not necessitate a change or plurality within Him, neither do these, and in these matters we rely on the Kabbalah. See there.",
+                    "WERE CREATED AT THE DUSK OF THE SABBATH, AND THEY ARE: THE MOUTH OF THE EARTH, ETC. Even according to <b>Rambam</b> above, these things were singled out as having happened specifically at this time. Many ideas have been put forth to explain why this is; you can find them in <b>Midrash Shmuel</b>. I haven’t seen fit to reproduce a single one of them, as I don’t see that any of them have succeded.<br>I see that on the previous mishna of the ten miracles that were done for our ancestors in the Temple <b>Maharal</b> writes in <i>Derech Chaim</i> that the mishna starts with a woman, “no woman miscarried”, and ends with “no man ever said that there was not enough room” because these things correspond to the ten <i>sefirot</i> of <i>blimah</i><sup class=\"footnote-marker\">211</sup><i class=\"footnote\">The ten <i>sefirot</i>, lit. “countings”, often popularly translated as “emanations”, are one of the central elements of the Kabbalah. They are called “the <i>sefirot</i> of <i>blimah</i>” in <i>Sefer Yetzirah</i>, one of the earliest Kabbalistic works.</i>; he explains them one by one, see there. I felt it would be just as appropriate and even more so to expound that way here. For the world, certainly including these ten things, was created through the ten <i>sefirot</i> of <i>blimah</i>. And the mishna starts from the mouth of the earth the same way that the previous one starts with the miracles that happened to women. But I will not speak of what is beyond me.<br>I will rather speak in terms of the exoteric, and say that these ten things correspond to the ten utterances through which the world was created. In the first utterance, the verses spoke of the earth, which was formlessness and void. The mouth of the well corresponds to the utterance “let there be light”, for that light was hidden away (Chagigah 12a) and the well was also hidden away in the sea of Tiberias (Shabbat 35a). The mouth of the donkey corresponds to the utterance “let there be a firmament… and let it separate”, in which the waters supernaturally became the Upper Waters; in the case of the mouth of the donkey, a higher force was also supernaturally placed in a coarse material being. The rainbow corresponds to the utterance “let the waters be gathered... and let the dry land be seen”, for the rainbow comes about from the humidity of moist earth that the rains have made wet. The manna corresponds to the utterance “let the earth bring forth vegetation… fruit trees…”, for these are man’s bread and his fruit that grows in its season, and corresponding to them G-d rained down the heavenly produce of manna. The staff corresponds to the utterance “let there be lights” of which it is said that “they will be signs”, and G-d sent Moses His servant with the staff that he was to use for giving signs. The verse “do not fear the signs of the heavens” (Jeremiah 10:2) is related to this. The <i>shamir</i> is a worm-like creature that comes from the utterance “let the waters swarm, etc.” The script and the inscription correspond to the two utterances “let the earth bring forth living things of every kind” and “let Us make man”, for both have to do with life and spirit, as do the script and the inscription. The inscription has more of a spiritual dimension, for it could be read from all four directions, as <b>Rav</b> writes. Similarly, man became a superior living creature that speaks and rules over the four corners of the earth. The tablets correspond to the utterance “be fruitful and multiply and fill the earth” with the seed of man, which are created in the image of G-d. The tablets are likewise the “work of G-d” (Exodus 32:16).<br>Behold, this is what I consider the straight path. “Give to a wise man, and he will grow wiser” (Proverbs 9:9) and think of more satisfying explanations. This approach also explains why our tanna did not keep to any chronological order in his list.",
+                    "[*THE MOUTH OF THE EARTH. <b>Rav</b> explains that this was to swallow Korach and his followers; so also <b>Rambam</b>. This is difficult, for the verse there says “if G-d will create a creation” (Numbers 16:30), and according to the tradition of the Sages here, which is from scholar to scholar all the way back to Moses, it had already been created.<br>The Talmud in Sanhedrin 110a explains the verse as follows: <i>Rava expounded: what is the meaning of the verse “if G-d will create a creation [Heb. </i>im beriah yivra<i>], and the earth open up its mouth”? Moses said to G-d, “if [Heb. </i>im<i>]” Gehinnom “has been created [Heb.</i> beriah<i>]”, very well. If not, “let G-d create [it] [Heb. </i>yivra<i>]”. In what sense? If this actually means “create”, why, “there is nothing new under the sun” (Ecclesiastes 1:9). Rather, the request was to bring the opening of Gehinnom closer</i>. But according to this, the word <i>im</i> is used for a rhetorical question,<sup class=\"footnote-marker\">212</sup><i class=\"footnote\">According to the Talmud’s final reading, the verse says, “Is Gehinnom close? [No.] Then G-d will bring the opening here.” </i> which is also a forced reading. I therefore propose an alternative, for which purpose I will first raise three points.<br>The first is that Moses’ request uses the word <i>ufatz'tah</i>,“the earth shall open [Heb. <i>ufatz'tah</i>] its mouth” (Numbers 16:30), but in describing the execution of that request the verse says <i>vatiftach</i>, “and [the earth] opened” (Numbers 16:32). And even if the verses had not used this word in describing the execution, one wonders why Moses wouldn’t use the verb <i>patach</i>, which is a more common word than the verb <i>patzah</i>. The second is that the verse says “they descended alive to Sheol [Heb. <i>sheolah</i>]” (Numbers 16:33), using <i>sheolah</i><sup class=\"footnote-marker\">213</sup><i class=\"footnote\">The word is in the accusative case with locative sense. In other words, the suffix <i>-ah</i> means “to”: “to Sheol”. The Torah does not always attach the <i>-ah</i> suffix even when speaking of motion towards.</i> instead of <i>sheol</i>. <b>Rashi</b>, writing on the verse “the wicked shall return to She’ol [Heb. <i>lisheolah</i>]” in Psalms 9:18, says: <i>R. Abba bar Zavdi says: to the lowest level of Sheol.</i> Although we cannot deny the testimony of the verses, when the verse relates that it became known that they descended to the lowest level of <i>sheol</i>, wouldn’t it have been proper to relate how exactly that became known? We must therefore investigate where the verse tells us this. The third is that the verse says that the entire nation “fled at the sound [of their voices] [Heb. <i>lekolam</i>]” (Numbers 16:34). People who hear others cry out “<i>oy</i> and <i>avoy!</i>”<sup class=\"footnote-marker\">214</sup><i class=\"footnote\">The equivalent of English “Oh, no!”</i> do not usualy flee, they come nearer to the sound of the voices to determine the reason for their screaming. <b>Rashi</b> writes that <i>lekolam </i>means “at the sound that came from their being swallowed,” and <b>Mizrachi</b> explains that this is the sound of the splitting itself, which was like the sound of thunder, which throws people into a panic and causes them to flee. But this was not the sound of their cries at the moment they were swallowed up, for that sound is not the kind of sound that causes people to flee. On the contrary, it would cause people to gather round and come to hear their cries at that moment and see the great wonder, the like of which had not occurred from the six days of creation until then—these are his words.<br>I now say that although <b>Mizrachi</b> says that the sound of the splitting was like thunder, I can claim that the sound was the sound of words, words which made known that they had descended alive to Sheol, i.e. to the lowest level of Sheol. The earth emitting the sound of clear words saying that they had descended alive to the lowest level of Sheol, i.e. that they had suffered that much, would have been a great sign. And this is what Moses requested when he said “let it open” using <i>ufatz'tah</i>. For had he simply requested that it open in order to swallow them he should have said <i>ufat'chah</i>, which is the word used in the description of the event itself. He used <i>ufatz'tah</i>, which is the word Jephthah uses when he says <i>patziti pi lashem</i>, “I have opened my mouth to G-d”, in Judges 11:35, and the word used in <i>patzu sefatai</i>, “my lips opened” in Psalms 66:14, both of which refer to speech.<br>This, then, is how to parse Moses’ request. <i>Im beriah yivra Hashem ufatz'tah ha'adamah—</i>the word <i>beriah</i> appears without an implied prepositional <i>bet</i>,<sup class=\"footnote-marker\">215</sup><i class=\"footnote\">We should read the word <i>beriah</i>, “creation”, as if it were <i>baberiah</i>, “through the creation”.</i> as in the verse <i>ki sheshet yamim asah Hashem</i>, “in six days G-d made” (Exodus 20:10), where the word <i>sheshet</i> is understood as if it were <i>b'sheshet</i><sup class=\"footnote-marker\">216</sup><i class=\"footnote\">Reading the verse as is gives “for six days G-d made”; the verse should be read as if the word <i>sheshet</i>, “six”, were <i>besheshet</i>, “in six”, giving “for in six days G-d made”.</i>, and the verse <i>un'shalmah parim sefateinu</i>, “and we shall make up for bulls with our lips” (Hosea 14:3), where the word <i>sefateinu</i> is understood as if it were <i>bisfateinu</i><sup class=\"footnote-marker\">217</sup><i class=\"footnote\">Reading the verse as is gives “we shall make up for bulls our lips”; the verse should be read as if the word <i>sefateinu</i>, “our lips”, were <i>bisfateinu</i>, “with our lips”, giving “we shall make up for bulls with our lips”.</i>. We can now read the verse: <i>im baberiah</i>, “if in the created thing”, i.e. Gehinnom, which was created during the six days of creation, <i>yivra</i>, “he shall create”, i.e. bring its opening here as the Sages say, and through bringing the opening here <i>ufatz'tah ha'adamah et piha</i>, “the earth shall open its mouth” to bring forth the sound of a voice speaking words made by lips relating what happens within all the way down to the lowest level of Sheol, [“then shall you know that these people have provoked G-d”<sup class=\"footnote-marker\">218</sup><i class=\"footnote\">Tosafot Yom Tov does not supply the end of the verse.</i>].<br>Afterwards, during the execution, the verse says <i>vatiftach ha’aretz et piha</i>, “the earth opened its mouth”, i.e. merely an opening of the mouth but no speech, for the opening was only in order to swallow them. In addition, however, it happened that everybody “fled at their sound”, which is the sound that emerged upon their being swallowed, a voice speaking words relating that they had descended alive to the lowest level of Sheol.<br>I have somewhat of a proof to my approach, for the tanna in speaking of the donkey says “the mouth of the donkey” and not that the donkey itself was created at dusk. Now all mouths, in and of themselves, are equivalent; there is no need for that mouth to have been created at dusk unless “mouth” in the context of the donkey means “speech”, which indeed was created at dusk. If so, “the mouth of the earth” also refers to speech, [not]<sup class=\"footnote-marker\">219</sup><i class=\"footnote\">The Hebrew text is missing the obvious negative.</i> simply an opening of the mouth. Also, the “mouth of the well”, according to the other opinion that <b>Rav</b> mentions in his commentary, means that the well sang. This is what seems best to me, and in my eyes it is truly well said.]",
+                    "THE MOUTH OF THE WELL. <b>Rav</b>: <i>the well of Miriam which traveled with the Jews in the desert</i>. <b>Maharal</b> writes in <i>Derech Chaim</i> that wherever they went the well would come up and bring forth water, and it had a mouth through which the water would come out wherever they went. But the rock most likely did not go from place to place with them, as would seem from <b>Rashi</b>’s words in his commentary to Pesachim 54a, for if so, why would the mishna not mention the miracle that the rock gave forth water although it was not connected to the ground? And he writes that <b>Rashi</b>’s words must then be understood as agreeing with his explanation.<br><b>Rav</b>: <i>and some say that it opened its mouth and sang, as the verse says </i>ali be'er enu lah<i> (Numbers 21:17)—</i>i.e., they answered the words of the well.<sup class=\"footnote-marker\">220</sup><i class=\"footnote\">The verse is usually understood to mean “they said it about the well”. Tosafot Yom Tov explains that according to <b>Rav</b>, the verse must be read “about the well, they answered it”—i.e., the song of the well was a call and response between the well and the people.</i> [*See above. This approach explains why the mishna does not say “the mouth of the rock”, for according to the first approach it was the rock which brought forth the water. And it is of any given rock’s mouth, which brought fourth the water, that the mishna should say that it was created at dusk. Now that the mishna says “the mouth of the well” we must offer the forced reading that this refers to the mouth through which the well could come out. According to the second approach, however, the tanna actually means “the mouth of the well”, which sang.]",
+                    "AND THE MOUTH OF THE DONKEY. <b>Rav</b>: <i>it was decreed at dusk that she speak to Balaam.</i><sup class=\"footnote-marker\">221</sup><i class=\"footnote\">I.e., the donkey itself was not created then, but the created world included the decree that the donkey Balaam rode would speak to him.</i> For it is impossible that she would have lived that long, from the six days of creation until the time of Balaam. <b>Maharal</b> writes as much in <i>Derech Chaim</i>, where he says that all these ten things were not actually created at dusk; it was the decree that G-d decreed which was created at dusk. For it is unlikely that the ram of Isaac lived from the six days of creation until the days of Abraham. And <b>Rav</b> says the same of the ram: <i>it was decreed at dusk that it be caught in the brush by its horns at the moment of the Akeidah</i>. [I have alread explained the meaning of “mouth” at the end of my comment on “the mouth of the earth”.]",
+                    "THE INSCRIPTION. <b>Rav</b>: <i>the inscription could be read from all four directions</i>. What seems most likely to me is that this was some kind of miraculous thing, “the work of G-d” (Exodus 32:16). Many of the commentators on the relevant passage in the Jerusalem Talmud strugled with this. See <b>Ein Yaakov</b> and <b>Yefeh Mar'eh</b>. I prefer the words of the most recent of the comentators, <b>R. Menachem Azariah of Fano</b> in his work <i>Asarah Ma'amarot</i>, in the treatise <i>Chakor Din</i>, 2:20, commenting on the passage in the Jerusalem Talmud. There he says that they were the “work of G-d” that our minds cannot imagine, “not like the work of some commoner that others have drawn for us in the study hall, which a boy could come up with”.",
+                    "AND THE TABLETS. <b>Rav</b>: <i>they were made of sapphire… and they could be rolled, and they were hewn from the sphere of the sun.</i> I.e., they could be rolled, unlike our sapphire which is hard and cannot be rolled, because they were crystalline in appearance and pure like the stuff of the heavens.<br><b>Rashi</b> writes that “the tablets” refers to the first tablets, for the second ones were made by Moses.",
+                    "SOME SAY, EVEN THE <i>MAZIKIN</i>… SOME SAY, EVEN THE TONGS… <b>Maharal</b> concludes in <i>Derech Chaim</i> that these other opinions do not argue on the previous ones, each adding, rather, to the ones that preceded. For dusk has several parts, as the Talmud says in Shabbat 34b: <i>what is dusk? Starting at sunset, as long as the eastern sky is red—the words of R. Yehudah. R. Nechemiah says: the time, starting at sunset, that it takes a man to walk half a </i>mil<i>. R. Yossi says that dusk is like the blink of an eye—day ends and night begins, and it is imperceptible.</i> He writes that the number of times our mishna says “some say” varies by version. He establishes the correct version as: “[some say] the ram of Isaac and the grave of Moses”—for these are both necessary for two great righteous men—“and some say, even the <i>mazikin</i>, and some say, even the tongs.” These three “some say”s divide dusk—whatever dusk is being discussed, other than the dusk of R. Yossi, which does not last any amount of time at all—into three periods, for every measurable thing has a beginning, middle, and end. These are his words.<br>According to the Talmud, which says that our mishna should not include the tongs, there are only two additions. One corresponds to the dusk of R. Nechemiah, and the other to the dusk of R. Yehudah. And the same could be said for our version, which only has two “some say”s.<br>According to all opinions the first ten things were created simultaneously at the dusk of R. Yossi, so they remain constant."
+                ],
+                [
+                    "SEVEN THINGS IN A <i>GOLEM</i>. <b>Rav</b>: <i>as in the phrase “</i>golem<i>s of vessels”, vessels that were not finished</i> [Kelim 12:6], which are lacking completion and final touches. Such as when a blacksmith makes the <i>golem</i> of a knife or sword and they acquire their form, before he sharpens, polishes, cleans, and engraves them with his usual engravings and puts the final touches on them. The mishna similarly uses <i>golem</i> to describe a person who has a certain degree of intellect and good character, but they are not perfected and have not been acquired in the proper order—they are mixed up and confused, and have and admixture of imperfections. The <i>golem</i> is not the same as the <i>am ha`aretz</i>, who has <i>derech eretz</i> [*which is only good character], and certainly not the same as the <i>bur</i> of 2:2 —<b>Rambam</b>. [*See <b>Rav</b>’s commentary on mishna 10, s.v. “what’s mine is yours and what’s yours is mine”.]",
+                    "AND SEVEN IN A WISE PERSON. A WISE PERSON DOES NOT SPEAK ETC. The mishna first mentions the seven things in a <i>golem</i> because he comes first chronologically.<sup class=\"footnote-marker\">222</sup><i class=\"footnote\">A person is a <i>golem</i> before he becomes wise.</i> But the mishna proceeds to actually discuss the seven traits of a wise person, because it is fitting to speak of the traits of the wise, and the others will become known in either case by virtue of being opposites, for which reason the mishna says “and their opposites in a <i>golem.</i>”",
+                    "HE DOES NOT SPEAK IN THE PRESENCE OF ONE WHO IS GREATER THAN HE, ETC. <b>Rav</b>: <i>for this is what we find in the case of Elazar and Itamar, etc.</i> This is a case of answering a question. But when it comes to asking one, the mishna says in 5:2 that the bashful do not learn.",
+                    "IN NUMBER. <b>Rashi</b>: <i>in years. And he is “greater” in terms of students</i>. See what I wrote on the mishna in Eduyot 1:5 [s.v. <i>uvminyan</i>]. Some editions do not have “and in number”. And even those that do see it as an either or.<sup class=\"footnote-marker\">223</sup><i class=\"footnote\">I.e., one should not speak before someone who is greater either in wisdom or in number.</i> So also <b>Midrash Shmuel</b>.",
+                    "HE DOES NOT RUSH TO ANSWER. <b>Rav</b>: <i>in order that he answer correctly. </i>I.e. not only does he not interrupt a colleague, he waits until he can give a correct answer.",
+                    "HIS QUESTIONS ARE ON TOPIC. <b>Rav</b>: <i>and we find that the people who were impure … saw Moses studying the laws of Passover and asked him about that topic</i>. From a plain reading of the verses we do not see anything other than that all of Israel were slaughtering their Paschal lambs and they could not slaughter the Paschal lamb on that day, so they approached Moses, as the verses relate. See my comments to the mishna in Pesachim 6:2 [s.v. <i>haza’ah</i>]. <b>Midrash Shmuel</b> quotes <b>Rav</b>’s commentary on some of the sections of this mishna, but leaves out the end of his comments here.",
+                    "WHEN HE HASN’T HEARD SOMETHING, HE SAYS “I HAVEN’T HEARD”. <b>Rav</b>: <i>if he issues a ruling based on his own reasoning he will not say “this is what I heard from my teachers.”</i> I find this explanation puzzling, for this is a trait common to every person—not to lie! It is all the more so in the matter of a ruling, where one should not “hang from a high tree”<sup class=\"footnote-marker\">224</sup><i class=\"footnote\">A rabbinic expression for presenting one’s opinion as that of an earlier, greater authority.</i> for perhaps those listening will rely on the ruling because they heard him say he has it as a tradition. He will end up causing the public to sin, for perhaps the law actually does not follow his ruling. And the proof that <b>Rav </b>brings from the people of Haran has nothing to do with our case.<br><b>Rambam</b> writes: <i>he should not boast of knowing what he does not know, which is what the mishna means by “when he hasn’t heard something, he says ‘I haven’t heard’”</i>. In that case the proof from the people of Haran is valid, for if this is true of cultured behavior it is certainly true in matters of Torah and wisdom."
+                ],
+                [
+                    "BODIES OF SIN. Different sins. The Sages use this word to speak of various sins as distinct bodies, as you will see from <b>Rav</b>’s comments to the mishna in Keritot 3:10. Because the mishna, in speaking of punishments, says “types” and does not simply say that there are seven punishments, it speaks also of “bodies” of sin and does not simply say there are seven sins.",
+                    "SOME TITHE [Heb. <i>me`asrin</i>] ETC. I wrote on the mishna in 1:16 that in many places the word <i>ma`aser</i> is a general name referring to all of the priestly gifts taken from the produce of the earth. <b>Maharal</b> writes in <i>Derech Chaim</i> that our mishna refers specifically to <i>ma`aser</i> and not <i>terumah</i>, because even one kernel of wheat taken as <i>terumah</i> exempts an entire heap. And in the case of <i>challah</i>, the verse uses the language of “giving”, implying that one should remove an amount that is enough for a proper gift, see there. But the Talmud in Shabbat 32b does not seem to support this approach.",
+                    "A FAMINE CAUSED BY DROUGHT COMES. The Talmud in Shabbat 32b: <i>as per the verse “as drought and heat [Heb. </i>chom<i>] steal the snow-waters, so have they sinned [all the way] unto Sheol” (Job 24:19)—on account of your not doing what I commanded you </i>[i.e. <i>terumah</i> and <i>ma`aser</i>] <i>to do in the summer [Heb. </i>bi(ye)mot hachamah<i>], the snow-waters will be stolen from you in winter</i>.",
+                    "AND NOT TO SEPARATE <i>CHALLAH</i>. I.e., not even to separate <i>challah</i>. <b>Midrash Shmuel</b> writes that the mishna might mean specifically <i>challah</i>, which is considered more serious because he could have kneaded less than the amount that would require separating <i>challah</i> and yet chose not to, so it is as if he deliberately decided to not perform the commandment out of spite. But there is nothing one can do about <i>terumah</i> and <i>ma`aser</i> to exempt oneself from the law.<br>This is only true, however, on a rabbinic level, as by Torah law he may bring the produce home by lowering it through the roof or bringing it in via the enclosed areas behind the houses. For the Torah only requires that <i>terumah</i> and <i>ma`aser</i> be taken from produce that was brought into the house as per the verse “I have cleared the holy gifts out of the house” (Deuteronomy 26:13), and which was brought through the main gate as per the verse “and they shall eat it in your gates” (Deuteronomy 26:12), as <b>Rambam</b> rules in Hilchot Ma`aser 4:1.",
+                    "[*PLAGUE COMES TO THE WORLD FOR CAPITAL CASES ETC. See the next mishna, on “plague increases at four times”.]",
+                    "THAT WERE NOT GIVEN OVER TO THE COURT. <b>Rav</b>: <i>that the court did not try</i>. Since the court and the leaders of the people sinned and did not uphold the law, plague comes to the world and does not distinguish between [good and evil people] and the righteous and wicked are treated in the same way.<br>But the language “not given over” does not mean this. As the commentators explain, it refers to sins that carry the penalty of death by the heavenly court or excision, or sins that were done without receiving sufficient warning, or cases in which the one who sinned fled.",
+                    "AND THE FRUITS OF THE <i>SHEVI`IT</i> YEAR. For the law is that one must relinquish ownership of them or clear them out of the house entirely; I record all the opinions on this matter in my commentary on the mishna in Shevi`it 9:2. It is measure for measure, therefore, that plague comes to the world, which is like relinquishing ownershp of people, for the angel of desruction does not distinguish between the righteous and the wicked. With the sword, it is possible that one will speak fairly and the enemy will heed his plea—so <b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>.<br>Since these sins bring forth the same punishment, they are counted together as one of the seven, as are the ones in the next group.",
+                    "THE SWORD COMES TO THE WORLD ON ACCOUNT OF PROTRACTED RULINGS. As per the verse “and I will bring upon you the sword which extracts vengeance for the covenant” (Leviticus 26:25), in which “covenant” refers to the Torah. And the verse at the end of that same section says, “because they have made My laws revolting”<sup class=\"footnote-marker\">225</sup><i class=\"footnote\">The simple reading is “because they have found My laws revolting.” The midrashic reading interprets <i>ma'asu</i> as a transitive verb, giving “because they have made My laws revolting.” The Talmud explains that the courts have made the laws revolting by protracting the rulings and perverting justice.</i> (Leviticus 26:43)—Talmud, Shabbat 33a."
+                ],
+                [
+                    "WILD BEASTS COME TO THE WORLD ON ACCOUNT OF POINTLESS OATHS AND THE DESECRATION OF G-D’S NAME. Talmud, Shabbat 33a: <i>as the verse says “and if through these you are not disciplined unto Me” (Leviticus 26:23)—read not </i>be'eleh<i>, “through these”, but </i>be'alah<i>, “in the matter of oaths”. And the verse says “and I will send forth the beasts of the field against you” (Leviticus 26:22). And concerning false oaths the verse says “and do not swear falsely in My name and desecrate the name of your G-d” (Leviticus 19:12), and concerning the desecration of G-d’s name the verse says, “and do not deserate My holy name” (Leviticus 22:32)</i>.",
+                    "EXILE COMES TO THE WORLD ON ACOUNT OF IDOLATERS ETC. Murder, as per the verse, “do not bring guilt upon the land… and do not contaminate the land in which you dwell, in whose midst I dwell” (Numbers 35:33-34). Illicit relations, as per the verse “for the people of this land did all of these abominations” (Leviticus 18:27), and the verse “and the land was contaminated, and I visited its iniquity upon it” (Leviticus 18:25), and the verse “and the land will not vomit you out on account of your contaminating it” (Leviticus 18:28). Concerning idolatry, the verse says there “and I will cast your carcasses upon the carcasses of your idols” (Leviticus 26:30), and the verse says “and I will lay waste your holy places and disperse you among the nations” (Leviticus 26:31). The <i>shemitah</i> and <i>yovel</i> years, as per the verse “then shall the land be appeased of its Sabbaths, all the days of its lying desolate with you in the land of your enemies” (Leviticus 26:34), and the verse “all the days of its lying desolate it shall rest” (Leviticus 26:35)”—Talmud, Shabat 33a.",
+                    "PLAGUE INCREASES AT FOUR TIMES. That is, if there happens to be plague at one of these times, it will be a more severe plague on account of these sins, for during these times some people always commit these sins. This punishment comes measure for measure, as he has taken away the sustenance of the poor and imagined that, should he give the poor, he himself will lack bread for the duration of his long life. His life is therefore shortened and his produce remains for others. According to this, there is no difficulty to be raised from the previous mishna—<b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>R. Moshe Almosnino</b>.",
+                    "THE YEAR FOLLOWING THE <i>SHEVI`IT</i> YEAR. Because the <i>shevi`it</i> year itself is when the sins occur that bring this punishment, the plague increases immediately at the end of the <i>shevi`it</i> year, for which reason the mishna says “the year following the <i>shevi`it</i> year” and not “the eighth year because of the fruits of the <i>shevi`it</i> year”—<b>Midrash Shmuel</b>.<br>I do not see the mishna’s choice of words making this point, for the mishna in Sotah 7:8 the mishna says “the eighth year” and is forced to explain further “which is the year following the <i>shevi`it</i> year”.<sup class=\"footnote-marker\">226</sup><i class=\"footnote\">Clearly, then, saying simply “the eighth year” was never an option due to a lack of clarity; hence the mishna, in saying “the year following the <i>shevi`it</i> year” is not deliberately choosing this wording over “the eighth year” to make a point. The objection might be raised against Tosafot Yom Tov that the mishna in Sotah says “the eighth year, which is the year following the <i>shevi`it</i> year” precisely because there, the event in question also occurred immediately at the beginning of the eighth year—the king read from the Torah on the 16th of Tishrei. As such, we do not see that “the eighth year” is not a viable choice for things that occur during the eighth year; in fact, this mishna would support <b>Midrash Shmuel</b>’s contention that “the year following the <i>shevi`it</i> year” indicates that the plague starts immediately at the completion of the <i>shevi`it</i> year. Presumably, Tosafot Yom Tov would answer that the 16th of Tishrei, while close to the beginning of the year, is not immediately upon its beginning, and so the use of “the year following the <i>shevi`it</i> year” for this purpsoe would not be justified.</i>",
+                    "AND FOLLOWING <i>SUKKOT</i>. <b>Rambam</b>: <i>for by Sukkot everyone has finished dealing with the produce of the earth, so whoever has given these portions has given them, and whoever has not has stolen them.</i>"
+                ],
+                [
+                    "FOUR TYPES OF PEOPLE: HE WHO SAYS, WHAT’S MINE IS MINE, ETC. The mishna is not discussing giving <i>tzedakah</i>, for the types of people who give <i>tzedakah</i> are discussed in mishna 13. It is speaking simply of benefitting from people’s possessions.",
+                    "AND WHAT’S YOURS IS MINE—THIS IS AN <i>AM HA`ARETZ</i>. <b>Rav</b>: <i>this is how to settle the land</i>. Specifically when one wishes to benefit from others’ possessions with their consent. For if done without their consent, even if he wishes to benefit them as well he is a regular thief and the ultimate evildoer, and the Sages here were speaking about proper behavior and weren’t dealing with thieves, who are wicked—<b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>Ramah</b>.",
+                    "WHAT’S MINE IS YOURS AND WHAT’S YOURS IS YOURS—THIS IS A PIOUS PERSON. Not that he gives away all he owns, for the Sages say (Ketubot 50a) that even one who gives freely should not give more than a fifth of what he has in order that he not give too much and be forced to depend on others. Rather, the mishna is discussing one who gives the proper amount—<b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>."
+                ],
+                [
+                    "HARD TO ANGER AND EASY TO APPEASE—THIS IS A PIOUS PERSON. But there is nobody with such a temperament that he never angers. For who was greater in humility than Moses, of whom the verse says “Moses became angry with the commanders of the army” (Numbers 31:14)—<b>Midrash Shmuel</b>. Greater than this is the verse “listen here, you rebels!” (Numbers 20:10), but it does not say explicitly that he was angry.",
+                    "EASY TO ANGER ETC.—HE IS WICKED. For the Talmud says (Berachot 29b), “be not angry and you will not sin”—<b>Rashi</b>. <b>Maharal</b> explains this in <i>Derech Chaim</i> according to the Talmud in Nedarim 22b, where Rav Nachman says that it is clear that anyone who gets angry has done many sins per the verse, “a man of anger incites strife, and a wrathful person has much sin” (Proverbs 29:22)."
+                ],
+                [
+                    "THIS IS A BAD PORTION. <b>Rav</b>: <i>the mishna could not call these “pious” and “wicked” because these things are not up to a person to choose.</i> Although it is possible to remember one’s learning with Heavenly assistance when one’s fear of Heaven precedes his wisdom, as I wrote on the mishna in 3:9, one who has not reached this level cannot be called “wicked”, since a natural flaw has brought him to this state.<sup class=\"footnote-marker\">227</sup><i class=\"footnote\">Of having difficulty learning and easily forgetting. Although it is optimal to for one’s fear of Heaven to precedes his wisdom, not reaching this level does not make him wicked. And he is not called wicked for failing to change his abilities, for this is his natural state.</i>"
+                ],
+                [
+                    "FOUR TYPES OF PEOPLE WHO GIVE <i>TZEDAKAH</i>. This mishna is taught here because the previous mishna was also discussing stipends for students, as <b>Rav</b> writes there—<b>Midrash Shmuel</b>. <b>Maharal</b> writes in <i>Derech Chaim</i> that this mishna should have come after mishna 10, “what’s mine is mine, etc.”, but the mishna of “quick to learn, etc.” is more similar to mishna 10 because they both say “his gain is offset by his loss, etc.”<sup class=\"footnote-marker\">228</sup><i class=\"footnote\">This does not explain why that mishna is mishna 12, and a different mishna is mishna 11; presumably, our mishna should have been mishna 11, mishna 12 should be mishna 12, and mishna 11 should be mishna 13. See <i>Derech Chaim</i> on mishna 11 for a full treatment of the issue.</i>",
+                    "HE HAS AN EVIL EYE FOR OTHERS’ THINGS. <b>Rav</b>: <i>because he knows that giving </i>tzedakah<i> brings wealth to those who do so and he does not wish for them to become wealthy.</i> So also <b>Rashi</b>, who adds: <i>and “he has an evil eye for his own things” means that he has a toughness of heart; the term does not mean the same thing as it does in the phrase “he has an evil eye for others’ things.”</i> That is, in the second case it means the same thing as the “evil eye” of mishna 19, because he is not content with what he has and covets what should go to the poor. The difficulty with this explanation is that if so, he transgresses the prohibition of “do not harden your heart” (Deuteronomy 15:7).<br>But perhaps our mishna is discussing a poor person who really is not lacking, and so one who does not give to him is not “heardening his heart” and not giving the poor person what he needs. If there were nobody to provide him with his needs he would give, and his desire is to give to a poor person that has nobody else giving to him. Even so, this is a toughness of heart.<br>According to this, we can understand why one who desires that he and others give is called a “pious person”. For there are those who object that this is the way of all people, to give and to desire that others give. But in our case the poor person would have what he needs whether others give but not he himself or he himself but not others. And yet, he both wishes to give himself and wishes for others to give, in order to provide the poor person with what he needs in abundance. Such a person is properly called pious."
+                ],
+                [
+                    "AND DOES NOT DO. <b>Rav</b>: <i>and does not review(,) and learn(s) and does not understand.</i> We can explain his language thus: “he hears and does not review, or he learns but does not understand.” Alternatively, we can explain his comment as “he hears and does not review, nor does he learn, nor does he understand.” This seems to be the case, based on his comment on the end of the mishna,<sup class=\"footnote-marker\">229</sup><i class=\"footnote\">There, <b>Rav</b> puts “learn” and “review” together in the definition of “do”.</i> where this all seems to be one thing. And because he does not learn, he does not understand. <b>Midrash Shmuel</b>, in reproducing the <b>Rav</b>’s comment, writes “for he does not learn and does not understand.”",
+                    "ONE WHO GOES AND DOES IS PIOUS. For he lowers himself and makes it look as though he needs the other people sitting in the study all—<b>Midrash Shmuel</b>. He also writes in the name of <b>Ramah</b> that anyone who veers from the middle path toward the end of good and away from evil is called “pious”, not because through this one trait he becomes pious but because this is an act of piousness, for anyone who acts in such a way lays the groundwork for piousness. So also <b>Rambam</b>."
+                ],
+                [
+                    "AMONG THOSE WHO SIT BEFORE THE SAGES. <b>Rav</b> writes that our mishna is discusssing good reasoning.<sup class=\"footnote-marker\">230</sup><i class=\"footnote\">As opposed to mishna 12, which is dicussing the ability to remember.</i> This is why our mishna says “who sit before the Sages.”",
+                    "A SPONGE. <b>Rambam</b>: <i>sea sponge</i>.",
+                    "A SIEVE. <b>Rav</b>: <i>after the bran is extracted… this is what they did with the flour offerings.</i> As the mishna explicitly says in Menachot 6:6."
+                ],
+                [
+                    "DEPENDS ON SOMETHING. <b>Rav</b>’s text has “on something fleeting. When the thing passes, etc.”",
+                    "THE LOVE OF AMNON AND TAMAR. This is merely an example. Therefore, the beginning of the mishna does not contradict the end.<sup class=\"footnote-marker\">231</sup><i class=\"footnote\">Besides for being love based on beauty, the love of Amnon and Tamar was a forbidden one. This would seem to imply that any legitimate love, even if based on beauty, would not be called dependent on something. The end of the mishna, however, makes it clear that only the love of the righteous for one another is the kind that is not based on something. Tosafot Yom Tov clarifies that the love of Amnon and Tamar was not chosen specifically because it was a forbidden one—it is merely an example of love based on beauty in general.</i>"
+                ],
+                [
+                    "THE DISPUTE OF HILLEL AND SHAMMAI. Their students did not fully absorb their ways and teachings, and from that point on disputes became more common among the Torah scholars. This is why the mishna chooses their dispute as an example. Accordingly, the beginning of the mishna does not contradict the end.<sup class=\"footnote-marker\">232</sup><i class=\"footnote\">Just as in the previous mishna, it would seem that any dispute that is not on the same level as a dispute between Hillel and Shammai is not “for the sake of Heaven”. The end of the mishna, however, makes it clear that only a dispute like that of Korach and his followers is considered “not for the sake of Heaven.” Tosafot Yom Tov clarifies that the dispute of Hillel and Shammai is merely an example, and other disputes that are for the sake of truth and not for personal gain would likewise be called “for the sake of Heaven.”</i>",
+                    "THE DISPUTE OF KORACH AND HIS FOLLOWERS. The mishna does not mention the other party in the dispute—Moses and Aaron—as it does in the first section because in this case the two parties are not comparable, for Moses and Aaron acted for the sake of Heaven and had no other motives at all—<b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>R. Yehuda Lerma</b>."
+                ],
+                [
+                    "WHOEVER BRINGS THE PEOPLE TO DO GOOD, NO SIN WILL COME ABOUT THROUGH HIM. <b>Rav</b>: <i>in order that he shouldn’t end up in Gehinnom while his students are in the Garden of Eden</i>. This is from the Talmud in Yoma 87a, which derives this from the verse “for you will not leave my soul to Sheol, and will not allow your devoted one to see destruction” (Psalms 16:10). The reading seems to be as follows: “you will not leave my soul” to come to sin, such that I will go “to Sheol”, because “you will not allow your devoted one to see destruction.” Now “your devoted one” is written as a plural, “your devoted ones”,<sup class=\"footnote-marker\">233</sup><i class=\"footnote\">The <i>ketiv</i> or written text is <i>chasidecha</i>, while the <i>keri</i> or reading tradition is <i>chasidcha</i>.</i> which means the students who did good through my instructions, so the end of the verse reads “you will not allow your devoted ones to see” me in “destruction” while they are in the Garden of Eden. And the word “to see” means specifically “to see” and not “to come”.<sup class=\"footnote-marker\">234</sup><i class=\"footnote\">Indicating that the students in question are observing from a different point—the Garden of Eden—and have not themselves come to Gehinnom.</i><br>If so, we see that this is specifically when there are many students, as the verse says “your devoted ones”.",
+                    "AND WHOEVER BRINGS THE PEOPLE TO SIN WILL NOT BE GIVEN THE MEANS TO REPENT. <b>Rav</b>: <i>in order that he shouldn’t end up in the Garden of Eden while his students are in Gehinnom</i>. This is from that same passage in the Talmud, where it is derived from the verse “let a man crushed [by guilt] over the bloodshed [lit. blood of a soul] flee to a pit and let none support him” (Proverbs 28:17). Although the verse says “blood of a soul”, even one soul, the mishna says “whoever brings the people to sin” because G-d has a greater tendency to reward than to punish, and even so only one who brings “the people” to do good is saved from sin by his deed—it is all the more true, then, that G-d would only punish one who brings the people to sin.",
+                    "WILL NOT BE GIVEN THE MEANS TO REPENT. I.e., G-d will not aid hm, as the verse says, “let none support him”. This is unlike all other sinners who decide to repent, as they certainly are included in the rule “G-d aids whoever wishes to purify himself” (Yoma 39a).<br><b>Rambam</b>, however, explains that G-d will prevent him from repenting, just as it is said of Pharaoh that “G-d hardened Pharaoh’s heart” (Exodus 9:12). In the eighth of the Eight Chapters he appends as an introduction to this tractate he explains that there are sins for which one absolutely must be punished, to the point that G-d will prevent the sinner from repenting in order that he receive the punishment he deserves. He writes as much in Mishne Torah, Hilchot Teshuva 6:6-7, where he furnishes scriptural proofs."
+                ],
+                [
+                    "EXPANSIVE SOUL. <b>Rav</b>: <i>were he not possessed by desire, he would not have advised Balak to have the daughters of Moab prostitute themselves.</i> <b>Rambam</b>: <i>for a person only orders done that which is in accordance with his thoughts. Good people do not order wicked things done, they warn others against doing them. And the Torah says, “they were the ones who, upon Balaam’s advice, induced the Israelites to betray G-d” (Numbers 31:16)</i>.",
+                    "BENEFIT IN THIS WORLD. In the sense of “if you benefit from the labor of your hands, you are praiseworthy and it goes well with you” (Psalms 128:2)—“praiseworthy” in this world, as <b>Rashi</b> explains on the mishna in 4:1. For there are many students of Abraham who suffer hunger and thirst in this world. But since they are content and do not need help from others, they are called those who “benefit in this world”.<br>Alternatively, this is what properly would take place. But G-d is “the G-d [who knows] all thoughts” (1 Samuel 2:3), and he has calculated a person’s deeds and given him a greater inheritance in the World to Come.",
+                    "I HAVE WHAT TO ENDOW THOSE WHO LOVE ME. <b>Rav</b>: <i>in the World to Come</i>. See the mishna in Uktzin 3:12.",
+                    "INHERIT GEHINNOM. In this world, as the Talmud says (Yoma 72b), “do not inherit Gehinnom twice!”<sup class=\"footnote-marker\">235</sup><i class=\"footnote\">There, Rava speaks to Torah scholars who do not keep the laws carefully enough, and warns them that they will inherit Gehinnom twice: once, in that they suffer in this world in studying Torah, and again when they are punished for their sins in the next.</i>—<b>Midrash Shmuel</b>.",
+                    "MEN OF BLOOD. <b>Rav</b>: <i>Balaam, for through his advice he caused the deaths of 24,000 of Israel.</i> <b>Rambam</b>: <i>he is also called the “man of deceit” for employing trickery for evil deeds.</i>"
+                ],
+                [
+                    "THE BRAZEN [lit. “strong of face”] END IN GEHINNOM. For he brazenly violates the will of his Father in Heaven. <b>Rav</b> writes that brazen people are called “strong of face” based on the verse in Proverbs 21:29, “an evil man’s brazenness is on his face.” And the verse says, “the wicked will return to Sheol” (Psalms 9:18).",
+                    "BASHFUL PEOPLE [lit. having shame in the face] END IN THE GARDEN OF EDEN. As the Sages say in the Talmud, Nedarim 20a, “one who is bashful will not easily sin, as per the verse ‘in order that fear of Him be upon your faces, that you not sin’ (Exodus 20:17)”—<b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>Rabbenu Ephraim</b>.",
+                    "MAY IT BE YOUR WILL ETC. <b>Rav</b>: <i>that is, just as you have graced us with this trait—for one of the characteristics of the seed of Abraham is that they are bashful, etc.</i> As <b>Rashi</b> writes in his commentary on 2 Samuel 21:2 on the story with the Gibeonites."
+                ],
+                [
+                    "HE USED TO SAY: AT FIVE YEARS OLD, ETC. Other versions do not have this mishna. <b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>R. Yehuda bar Shlomo</b> that these are not the words of R. Yehuda ben Teima and are not part of this tractate. They are the words of Shmuel HaKatan that the Sages have appended here, and some versions have written here the mishna in 4:19, “Shmuel HaKatan says, do not rejoice at the fall of your enemy, etc.”<br>At the beginning of the following mishna, he writes that some editions have this as the last mishna in the tractate. But this does not seem reasonable, for the tractate would not end with talk of dying and ceasing from the world; we find that the tannaim are very particular about this, as they said (Kelim 30:4), “praiseworthy are you, Kelim, for you started with purity and ended with purity”, and did likewise at the end of tractate Yadayim,<sup class=\"footnote-marker\">236</sup><i class=\"footnote\">Which quotes Pharaoh refusing to send the Israelites out of Egypt, and then mentions Pharaoh saying that G-d is righteous to end on a good note.</i> all because of “do not stop at a bad thing” (Ecclesiastes 8:3).",
+                    "AT TEN YEARS OLD, THE MISHNA. <b>Rav</b>: <i>the Talmud says, a student that hasn't seen any success in five years of learning will not succeed, per the verse, “and this is for the Levites: from twenty-five years and up he shall join the legion of the service” (Numbers 8:24).</i> <b>Rashi</b>: <i>and a different verse (Numbers 4:3) says “from the age of thirty and up”—how should this be reconciled? At twenty-five he would come to study until thirty.</i><sup class=\"footnote-marker\">237</sup><i class=\"footnote\">All this is per the Talmud, Chullin 24a.</i>",
+                    "AT THIRTEEN, THE COMMANDMENTS. <b>Rav</b>: <i>for the verse says, “should a man or woman commit one of the sins of man” (Numbers 5:6), and in the story of Shechem the verse says “and the two sons of Jacob, Simon and Levi, the brothers of Dina, each [Heb. </i>ish<i>] took their swords” (Genesis 34:25), and Levi was thirteen at the time, and is called </i>ish<i>, a man</i>. <b>Rashi</b>: <i>consider that Jacob spent another thirteen yars with Laban after marrying Leah. If one allows seven months for each of her pregnancies, then since Levi was the third pregnancy, he was born about two years in. He would then have been eleven years old when they left. Add to that the six months they spent on the road and the eighteen months—a summer, a winter, and another summer—that they spent in Sukkot, which makes two years altogether, and it turns out that Levi was thirteen years old when they arrived at Shechem, and was called </i>ish<i>, a man</i>. In his commentary on the Torah, in parashat Vayeshev, on the verse “and he mourned his son many days” (Genesis 37:34), <b>Rashi</b> is not being precise when he writes that six months of that two-year period were spent in Beit El, as that happened after the incident in Shechem. [*See Zavim, 2:1.]",
+                    "AT EIGHTEEN, THE CHUPPAH. <b>Rav</b>: <i>the word </i>adam<i> appears nineteen times in parashat Bereshit, from “G-d said, let us make man” (Genesis 1:26) to “and G-d, the Lord, built the side” (Geneis 2:22)</i>. I counted them and even included the two written in the verse “and G-d, the Lord, built the side” and could only find sixteen. <b>Rashi</b> writes that <i>adam</i> appears eighteen times from the beginning of Bereshit until the verse “for this one was taken from man [Heb. <i>ish</i>]” (Genesis 2:23). We must say that he included the word <i>ish</i> in the count.",
+                    "AT TWENTY, CHASING. The <b>Rav</b>’s second explanation is that the heavenly court only begins to punish a person at 20. This is taken from Bemidbar Rabbah 18:4. It seems this was based on the fact that only those who were twenty years old at the incident of the spies died in the desert (Numbers 14:29).",
+                    "AT FORTY, UNDERSTANDING. <b>Rav</b>: <i>for after the Israelites had been in the desert for forty years, Moses said to them, “for G-d has not given you a heart to know, eyes to see, and ears to hear until this very day” (Deuteronomy 29:3).</i> This is from the Talmud, Avodah Zarah 5b. But it is difficult to see how this is a proof, because the people who were in the desert for forty years after the giving of the Torah were much more than forty years old. Perhaps the proof is from the fact that Moses was addressing all of them, even the ones that were children at the giving of the Torah. So the verse reads “for G-d has not given all of you.” For some of them, who were older at the giving of the Torah, had already been granted this by G-d when they reached the age of forty.<br>One can also answer that at the giving of the Torah the Israelites all converted to Judaism, for the Talmud extracts the law that a convert must immerse from the story of the giving of the Torah, as I wrote on the mishna in Pesachim 8:8, and “a convert is like a newborn child” (Yevamot 22a).",
+                    "AT SIXTY, OLD AGE. <b>Rav</b>: <i>for the verse says, “you will go to the grave in old age [Heb. </i>bechelach<i>]” (Job 5:26), and the alphanumeric value of </i>bechelach<i> is sixty.</i> Although the <i>bet</i> of <i>bechelach</i> is a preposition, it is counted for the alphanumeric value of the word, as is clear from the Talmud in Moed Kattan 28a where this verse is expounded. Although that passage quotes our verse in connection with the punishment of death by the heavenly court and here <b>Rav</b> understands it to refer to old age, this is because he is using the simple meaning of the verse, which is discussing good things as is clear from the end of it: “as a sheaf is brought in, in its season.” And just before that, “and you will know that there is peace in your tent” (Job 5:24).<br><b>Midrash Shmuel</b> writes that some versions have “at sixty, wisdom”. <b>Ritva</b> agrees, and adduces the verse “wisdom is among the old [Heb. <i>bi(ye)shishim</i>]” (Job 12:12). <i>Bi(ye)shishim</i> is read as an abbreviation for <i>ben shishim</i>, sixty years old.<br>It is possible that even according to our version, the “old age” in the mishna refers to wisdom, for the Talmud (Kiddushin 32b) says that an old person [Heb. <i>zaken</i>] means a wise one, for <i>zaken</i> is an abbreviation for <i>ze shekanah chochma</i>, one who acquired wisdom. See below.",
+                    "AT NINETY, BENDING [Heb. <i>lashuach</i>]. <b>Rav</b>: <i>some say this word comes from “a deep pit [Heb. </i>shuchah<i>]” (Proverbs 22:14)</i>. <b>Midrash Shmuel</b> objects in the name of <b>Chasid Ya’avetz</b> that if so, the mishna should have said <i>leshuchah</i>, to the pit. Also, we never find the grave being called <i>shuchah</i>. Also, if one is already buried at ninety, how does he die at a hundred?<br>The last objection is not a strong one, for the mishna simply means that at that age one is fit to be in the grave. One must say the same of <b>Rav</b>’s commentary to “at sixty, old age”, where the verse in Job must mean not that he will die at sixty, but that he will die in old age, and that if he dies at sixty that is considered having reached old age."
+                ],
+                [
+                    "BEN BAG BAG. Perhaps he and Ben Hey Hey did not live long, as <b>Rav</b> writes on the mishna in 4:1-2 concerning the names Ben Zoma and Ben Azai. <b>Midrash Shmuel</b>, however, writes that <b>Rashbam</b> writes that he heard from his uncle, <b>R. Yehudah</b> the son of <b>Rosh</b>, that they were converts and were called this to protect them from informers.<sup class=\"footnote-marker\">238</sup><i class=\"footnote\">Who would have revealed their location to the government. This explanation presumes that conversion to Judaism was a crime under the Romans. Although Constantine made this the official rule of the empire only in 329 C.E., individual adverse reactions to conversion are attested (Dio Cassius reports that in 19 C.E. the Jews were expelled from Rome for “converting many of the natives to their ways”).</i> They were thus the children of Abraham and Sarah, to whose names a <i>hey</i> was added and who were the first converts, for which reason all converts are considered their children. The alphanumeric value of Bag is five, as is that of the letter <i>hey</i>, and the two names are thus the same kind of name, with Ben Bag Bag being more cryptic and hidden; they gave them two different names to differentiate between the two.",
+                    "TURN IT OVER AND OVER, ETC. <b>Rav</b>: <i>the Torah</i>.<br><b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>Rabbenu Ephraim</b> that because Torah is something that people greatly need, Ben Bag Bag said his dictum in Aramaic, which everyone knew upon their return from Babylon. Hillel did so as well, in the mishna of “and he who does not learn” (1:13).<br><b>Maharal</b> writes in <i>Derech Chaim </i>that they were converts and they thus spoke Aramaic. He also writes that because the Torah was not given to the angels and they cannot receive reward for performing commandments, Ben Bag Bag said his dictum in Aramaic, which the angels do not understand.",
+                    "TURN IT OVER AND OVER. The repetition is to strengthen the point and to teach the need for constant and great exertion. “Turning over” refers to reviewing what one has learnt.",
+                    "AND IN IT YOU WILL SEE [Aram. <i>techeze</i>]. I.e., the truth. The meaning is that you will see the truth with the eyes of the mind, as the Targum translates “and G-d saw” by <i>vechaza—</i><b>Rambam</b>.<br><b>Rashi</b> has “and in it you should be”—that is, regularly.",
+                    "AND DO NOT MOVE [Heb. <i>lo tazua</i>] FROM IT. <b>Rav</b>: <i>you should not say, I have learnt the wisdom of Israel, now let me go learn </i>chochmat yevanit<i>.</i><sup class=\"footnote-marker\">239</sup><i class=\"footnote\">Commonly translated as “the wisdom of the Greeks”. <b>Rashi </b>and <b>Rambam</b>, however, do not explain it this way whenever it comes up in the Talmud, writing rather that it is a kind of Greek cleverness of speech. Tosafot Yom Tov, in referring to <b>Rav</b>'s commentary to the mishna in Sanhedrin, seems to see <b>Rav</b> as indeed understanding the phrase to mean “the wisdom of the Greeks”.</i> See <b>Rav</b>’s comments on “outside books” in the mishna in Sanhedrin 10:1.<br>Some texts have <i>lo tazuz.</i><sup class=\"footnote-marker\">240</sup><i class=\"footnote\">A more standard verb meaning “to move”.</i>",
+                    "FOR THERE IS NO BETTER TRAIT [Heb. <i>middah</i>]<sup class=\"footnote-marker\">241</sup><i class=\"footnote\">Tosafot Yom Tov understands the word as “trait” or “characteristic”, the way it is indeed used in other contexts. The simple understanding of the word here, however, would be something like “way” or “lot”.</i> THAN THIS. You should not think that through learning the wisdom of the Greeks you will certainly learn proper behavior and good character. The mishna says “there is no better trait than this”, for all good character traits are arranged and included in it. Alternatively, our tanna is addressing all of the ethical teachings of the Sages and saying that, from among all of the good character traits that the Sages have advised you to acquire and perfect yourself in, none is like this trait about which I have advised you, for it is the greatest of them all—<b>Midrash Shmuel</b>."
+                ],
+                [
+                    "THE REWARD IS COMMENSURATE WITH THE SUFFERING. <b>Rav</b>: <i>as much as one suffers in the learning of Torah and doing of commandments, so much will his reward be greater.</i> This is the reward for the suffering and labor, for if one suffers and labors much the reward will be proportionally greater. But nobody knows the reward for the commandment itself, as the mishna says in 2:1—<b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>. See my comments there.<br>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה אבות",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Pirkei Avot",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Pirkei Avot",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה אבות, הקדמה",
+                "enTitle": "Pirkei Avot, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Pirkei Avot/English/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Pirkei Avot/English/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e701f752acfea1d7215abd5d66491b2e361cdb19
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Pirkei Avot/English/merged.json	
@@ -0,0 +1,608 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Pirkei Avot",
+    "language": "en",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Pirkei_Avot",
+    "text": {
+        "Pirkei Avot, Introduction": [
+            "<b>Rambam</b> writes in his commentary to this mishna: <i>When Rabbi Yehudah HaNassi, the chief redactor of the Mishna, had covered all the laws a judge must know, he went on to tractate </i>Avot<i> for two reasons. First of all, to show that the accepted legal interpretations and traditions were genuine and well-established, and that they had been passed on from one group of scholars to another; and that, for this reason, one must honor and revere a Torah scholar, for the law has come down to and will now be decided by him, and he in his generation is just as his predecessors were in earlier generations. As the Sages said (Rosh HaShanah 2:10): “If we are going to cast doubt on the ruling of Rabban Gamliel’s court, we must likewise cast doubt on every court that has ever convened from the times of Moses until today!” And they likewise said (Rosh HaShana, 25a): “As Samuel was in his generation, so is Samson in his!”</i>",
+            "This will teach people the important lesson that they shouldn’t say, Why should we accept such-and-such a ruling, or the enactment of judge so-and-so? That is not how things work! For a judgment is not merely the opinion of a particular judge—it is in fact the judgment of G-d, who has commanded us to follow it, as per the verse “For judgment is G-d’s (Deuteronomy 1:17).” And all of this is part and parcel of that one law, which is the result of the tradition as it has been passed from scholar to scholar throughout the generations.",
+            "The second reason that Avot<i> immediately follows legal material is that Rabbi Yehudah HaNassi intended that this tractate contain the moral dicta of each of the Sages that we might learn proper behavior therefrom, and nobody is in greater need of this than the judges! For should one of the masses be a person of unrefined behavior he will hurt only himself and do no damage to the people as a whole, but a judge who is not humble and does not behave properly hurts both himself and others. For this reason, the first thing to be taken up in </i>Avot<i> is the proper behavior of judges (Avot 1:1): “Deliberate at length in your decisions!” A judge ought to behave in accordance with all of the dicta in </i>Avot<i>; he should, for instance, deliberate at length and not hasten to make his decisions, for there might be something afoot in the case; the Sages called such cases “suspicious cases” (Sanhedrin 32b). On the other hand, he shouldn’t delay when the case is a straightforward one, for this is called “painfully protracting the judgment” (Shabbat 33a). He should to thoroughly examine the witnesses and take care that he not let slip a stray word during the examination by which they might deduce how to go about accomplishing their goal in court. And one should not give legal guidance to one of the parties, as this would be “setting up the judges” (Avot 1:8). He should not do anything unbecoming his stature in the presence of the people, as they might then make light of him. He should not avoid people to the point that they cannot reach him when they need him, lest the pauper perish. He should not seek out leisure and pleasures, lest the truth perish. He should not be driven by desire.</i>",
+            "He continues at length concerning the proper behavior of judges, and concludes by saying: <i>Seeing as the judge is in need of these numerous dicta in order to behave properly, how truly fitting to place </i>Avot<i> after tractate </i>Sanhedrin<i> and the other tractates related to it! For </i>Avot <i>contains these dicta and also contains other teachings that lead one to abstain from the pleasures of this world, honor Torah and its scholars, and act in accordance with integrity and the fear of G-d.</i>",
+            "Rabbi Yehudah HaNassi called this tractate <i>Avot</i><sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">“Forefathers” or “fathers”.</i> because the wise are our fathers in the truest sense, as Elisha said of his master Eliyahu (Kings II 2:12), “My father! My father!” And disciples are likewise called sons, as in the verse (Isaiah 7:3) “And She’ar Yashuv your son.”<sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">Sanhedrin 19b. Cf. also <b>Rambam</b>, Guide for the Perplexed, 1:7.</i>"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "MOSES RECEIVED THE TORAH AT SINAI. <b>Rav</b> explains “at Sinai” as really meaning “from the one who was revealed at Sinai,” i.e., G-d. And when G-d revealed Himself there, Moses received the Torah, down to its particulars and subtleties, and he did not bring forth any new laws himself, as per the Sifri that <b>Rashi</b> quotes in his Torah commentary to parashat Behar (Leviticus 25:1). To make this point, the mishna says “at Sinai.” This is not without purpose, as it points to the truth of the religion. “It is unique unto its mother”—that being the nation of Israel, who received it, “and it is the choicest of the one who birthed it”—the students, who are children of G-d.<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">Based on Song of Songs, 6:9.</i> Moses received everything, even the novel interpretations of a seasoned scholar, at Sinai, as per the verse (Deuteronomy 9:10), “And G-d gave me the two stone tablets, inscribed by the finger of the Lord, and (what was written) upon them was as all the things God had said to you on the mountain out of the fire on the day of assembly,” which the Sages expounded in Megillah 19b as follows: <i>This teaches that G-d showed Moses even the most subtle points of the Torah</i> [Heb. dikdukei Torah]<i> and of the Sofrim</i> [Heb. dikdukei Sofrim]<i>.</i><br>I explain in my introduction to the Mishna that the <i>dikdukei Sofrim</i> were indeed only “shown” to Moshe.<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">And not “given” or “taught” to him, which TYT understands to mean that Moses did not acquire that knowledge the same way he acquired the main body of the Torah but was given some kind of lesser familiarity with it.</i> As such, the word “received” here must refer only to the greater part of the material. In the introduction to his commentary on the Torah, <b>Ramban </b>similarly explains the word “created” in the phrase “fifty levels of understanding were created in the word” as referring to most but not all of those levels, as the fiftieth was not created.",
+                    "AND TRANSMITTED IT TO JOSHUA. All that he received, he transmitted to Joshua. But it cannot be said that G-d transmitted the Torah in its entirety to Moses, because not the entire Torah that G-d possessed was transmitted to him, as the fiftieth gate was not transmitted to him,<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">Transmission here is understood to mean giving all that one has.</i> as the Sages expounded (Rosh HaShanah 21b) on the verse (Psalms 8:6) “And you have made him only slightly less than the Lord.” Therefore, in speaking of Moses the mishnah says that he “received” it, i.e. whatever he could receive, he received at Sinai. Thus do the commentaries explain it.",
+                    "AND THE PROPHETS TRANSMITTED IT TO THE MEN OF THE GREAT ASSEMBLY. This is to point out that although not all the members of the Great Assembly were prophets, the entire Torah was transmitted to them as it was transmitted to their predecessors. From hereon, however, the generations waned and the entire Torah could not be transmitted to them; rather, each one received as much as he was able. Even so, what Torah he did acquire was part of the tradition, having passed sage from sage and going back to Moses at Sinai.",
+                    "THE GREAT ASSEMBLY. <b>Rav</b> writes that they were called this because they “returned the crown to its former glory… Jeremiah and Daniel came, and did not say ‘the mighty and awesome one’ (Yoma 69b).” Jeremiah said, “The great and mighty one, whose name is Lord of Hosts (Jeremiah 32:18)”, but did not say “awesome”. Daniel said, “The great and awesome one (Daniel 9:4 ),” but did not say “mighty.”",
+                    "THEY SAID THREE THINGS. <b>Rav </b>writes that of their many sayings, these three were the ones touching on the continuity of Torah. Later in Avot, 2:10, where the mishna also says “they said three things,” <b>Rav</b> offers as an alternate explanation that these were the dicta they constantly emphasized, as he writes on Avot 1:2.",
+                    "AND YOU SHOULD TRAIN [<i>lit</i>. stand them up] MANY STUDENTS. They used the word <i>ha`amidu</i>, whose root <i>`amad</i> means “to stand,” because from the time of Moses until the time of Rabban Gamliel the students would stand during their studies (Megillah 21a) [as <b>Rav</b> writes on Sotah 9:16], while the master would sit on a chair—so <b>Midrash Shmuel</b>, in the name of <b>R. Yosef ibn Nahamias</b>. While this is a good derivation of the term <i>ha`amidu</i>, it does not convey the thrust of the mishna, which is not that the students should stand or sit, but that they should study. So why doesn’t the mishna, in accordance with its primary intent, simply use the verb “teach”?<br>It seems that the mishna uses this verb, <i>ha`amidu</i>, to emphasize that one ought to stand them up on their feet to the point that they don’t falter, i.e. to stand them on their feet in truly understanding Torah. This is called “standing” and “enduring” [<i>kiyum</i>, related to Heb. <i>kam</i>, “arose”], just as the Rabbinic expression says of a lie that it “has no legs on which to stand,” and as the Poet says, “My feet had nearly faltered” (Psalms, 73:2). And it is because the mishna dictated that one train many students that it had to use <i>ha`amidu</i>, to emphasize that although one ought to train many students, their studies should still be such that they should stand upon their own feet and reach truth in their learning. Anything else cannot properly be called <i>ha`amadah</i>, training a student and standing him upon his feet; such students rather “lie in slumber” (Isaiah 56:10), in the sleep of foolishness.<br>The upshot of all this is that we do not fulfill this dictum unless we teach truth and righteousness and nothing else. Cf. my comments on mishna 6."
+                ],
+                [
+                    "THE WORLD STANDS. <b>Rav</b> understands this expression as “the world was only created for the purpose of.” <b>Midrash Shmuel</b> in his commentary to the last mishna in this chapter notes that he has found editions in which the text of our mishna has “for three things the world was created.”",
+                    "ON THE TORAH. <b>Rav</b>: <i>had Israel not accepted the Torah, the heavens and the earth would not have been created, as per the verse “If not for my covenant, etc.” </i>(Jeremiah 33:25). <b>Rav</b> was led to this interpretation because he was bothered by the superfluousness of “the sacrificial service, and acts of kindness” in the text, for both of these are commandments, the fulfillment of which is already included in “the Torah”; he therefore understood that <i>the Torah</i> must refer not to the Torah itself but to its acceptance. The verse in Jeremiah is now read as “if not for my covenant which you have accepted, I would not have established the day or the night, nor even the laws of the heavens and the earth.” See the mishna in Nedarim 3:11 for a similar interpretive turn.<br>The difficulty with this is that the mishna is using the expression “the world stands on three things” to convey the importance of doing those things, and in <b>Rav</b>’s reading <i>“</i>the Torah” refers not to anything that one ought to do but to a historical event, and is out of place here. It seems, therefore, that “the Torah” here refers to the study and learning of Torah as opposed to the act of following its laws. The verse in Jeremiah, then, reads “if not for the study of my covenant by day and night, etc,” as per the verse “You shall study it day and night” (Hosea 1:8).<br>The words “had Israel not accepted the Torah” do not appear in <b>Rashi</b>’s commentary, which simply reads: On the Torah, <i>as per the verse “If not for my covenant, etc.”</i>.",
+                    "AND ON THE SACRIFICIAL SERVICE. <b>Rav</b>: <i>the sacrificial service, as the tannaim taught in tractate Ta`anit</i>, “<i>if not for the shifts of priests offering sacrifices, etc.”</i> So also <b>Rashi</b>. They used the term <i>shaninu</i><sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">Lit. “we have learnt,” a term used to indicate a tannaitic as opposed to amoraic text.</i> loosely, however, for this text does not appear in a mishna or baraita, and is actually an amoraic memra in the Talmud, Ta`anit 27b: <i>Rabbi Yaakov bar Acha said in the name of Rav Assi etc.</i><br>To be precise, the language of that memra is “if not for the shifts of priests offering sacrifices, the heavens and earth would not continue to exist”, and as such we cannot deduce therefrom that it is for the sake of these shifts that the heavens and earth were created. Granted, now that the heavens and earth have been created their continued existence is through the shifts of priests, but perhaps the shifts would not have been sufficient reason to have brought them into existence; for it is a greater feat to create something ex nihilo than to continue the existence of that which has already been created. So how does this memra show that the sacrificial service is so essential that the world was created and brought into being on account of it?<br>This memra also appears in Megillah 31b, and the passage there reads as follows: <i>It was said: Rabbi Ami said, if not for the shifts of priests offering sacrifices, the heavens and the earth would not continue to exist, as per the verse “If not for my covenant, I would not have established the day or night, nor even the laws of the heavens and the earth (Jeremiah 33:25)”</i>, <i>and the verse</i> “<i>And he said, Lord, G-d, how can I know that I will inherit it? (Genesis 15:8)”</i>. <i>Our father Abraham said, Master of the world! Perhaps, G-d forbid, Israel will sin before you, and you will do to them as you did to the generation of the flood and the generation of the dispersion? G-d said to him, I shall not. Abraham said, “how can I know (Genesis 15:8)?” G-d said, “Take for me three calves, etc. (Genesis 15:9).”</i><sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">The “covenant made between the pieces,” which itself was a sacrifice, is understood to represent all sacrificial service.</i> This passage understands the “covenant” in Jeremiah as referring to the “covenant made between the pieces” in Genesis 15, and therefore the verse reads “If not for my covenant, i.e. the covenant made between the pieces…” And the end of the verse says “I would not have established,” so the sacrificial service must be sufficient reason for the establishment and creation of the world.<br>Should one object that this is all very well for as long as the Temple is standing, but what of when is has been destroyed? One answer is that it was the period of the Temple’s existence that G-d foresaw and which itself sufficed for him to create the world. Additionally, the passage there concludes: <i>Abraham said, Master of the world! This is all very well for as long as the Temple is standing. What will be with them when the Temple is no longer standing? G-d said to him, I have already arranged the passages dealing with sacrificial law for them. Whenever they read these passages, I will consider it as if they had brought the sacrifices before me and I will forgive all their sins</i>. <b>Rashi</b>’s commentary on Ta`anit ad loc., however, says, “This is a corrupted passage, for how do they see this?”"
+                ],
+                [
+                    "THE MAN [Heb. <i>ish</i>] OF SOCHO. He was the lord of a place called Socho. <i>Ish</i> here means “lord,” as in the mishna (Yoma 1:3) “<i>Ishi</i>, High Priest!” <b>Rav</b>, in his commentary there, explains <i>Ishi</i> as “my lord.” [*Cf. the mishna in Challah 4:10, s.v. <i>Ish Teko`a</i>.]",
+                    "BE NOT LIKE SERVANTS SERVING THE MASTER FOR PAY. <b>Rav</b>: <i>rather, out of love alone</i>. In other words, the mishna enjoins that the service be out of love alone, for this is the truest kind of service. It does not mean to say, however, that that service for pay is forbidden, as in either case he is serving G-d; for this reason our perfect Torah did not see unfit to mention rewards and punishments. One who serves in the hopes of earning reward or avoiding pain is simply not on the level of the one who serves out of love alone, whose service has no secondary intention whatsoever.<br>And the tanna wished to enjoin us to be among those who serve out of love alone, but not to exclude one who serves in the hopes of earning reward from the category of those who serve! This is not the case, as the Sages say in Bava Batra 10b: <i>One who says, “I give this </i>sela<i> to charity that my son should live!” or “...that I should have a share in the world to come!” is perfectly righteous.</i> Furthermore, if one takes the opposite position, one cuts the very legs out from under the nation of Israel!<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\">In rabbinic literature, in order to avoid making a damning or frightening statement about some party, one refers to said party by a name that usually denotes its opposite. Here, in order to avoid saying “one cuts the legs out from under Israel” in Hebrew, the author actually writes “one cuts the legs out from under the haters of Israel.” Cf. Sanhedrin 106a.</i> For “where is the weigher, where is the counter” (Isaiah 33:18) who shall say that so-and-so is one who truly serves out of love alone?<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\">This is a societal problem, for Jewish law prescribes respect and reverence for those who are considered servants of G-d. Once only those who serve out of love alone are considered servants of God, it is impossible to determine who is and isn’t such a one, and the category has lost any legal or cultural relevance. </i> And can it be good in G-d’s eyes that anyone who serves Him with the intent that the rewards promised by the Torah itself be fulfilled—that same Torah which has been communicated to us from His mouth—that such a one not receive his good lot on account of this? It pleases not their Master that people should say thus!<br>Rabbi Yehudah HaNassi says as much in Avot 2:1: <i>Consider the loss incurred in doing a mitzvah against the reward for doing it</i>, per my explanation there. Similarly, in 2:16: <i>And you have a faithful taskmaster, who shall pay your wages</i>. Cf. what I’ve written there on <i>And you should know what reward awaits the righteous in the future</i>. And we further see that there can be nothing wrong with this from the story of Azariah the brother of Simon, related in the mishna in Zevachim 1:2.<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\">Azariah provided for his brother Simon in order that he should have a portion of the reward for Simon’s Torah studies.</i><br>As mentioned above, the tanna of our mishna does not prohibit this, and I say that his own words prove it, which he chose with care in order that we shouldn’t misunderstand them. For why would he say “be not like servants serving the master for pay” when he could simply have said “do not serve for pay,” which would have gotten the point across to his students more succinctly? By saying “be not like servants who serve the master for pay” he taught that even those who serve for pay are servants at any rate, just that one should not be like them but greater than they, and should serve out of love alone.<br>I saw that our master <b>Maharal,</b> in his commentary on Avot, <i>Derech Chaim</i>, deals with the question of why the mishna continues and says “but rather be like servants who serve the master without thought of pay” and doesn’t simply stop at “be not like servants serving the master for pay”. He writes that had the tanna said only “be not like servants serving the master for pay” the implication would have been that he prohibits being like servants serving the master for pay, while in fact there is no such prohibition and one who does so is even completely righteous. He means only that there is a level and grade above that one, which is serving out of love alone. It is for this reason that he goes back and explicitly says “rather, be like servants etc.”, to explain that he means only that one should aspire to be a servant serving without thought of pay. All this is the opinion of <b>Maharal</b>.<br>Now you can see how this tanna has, in his wisdom and perfection, very cleverly worded his teaching. For with the first phrase he taught that one should not deny the value of those who serve for pay and that they are still called servants, and he then further clarified this by saying “rather be etc.”, i.e. I mean only that you should rather be thus, but not that it is forbidden to serve for pay; the main point is to show you the utmost level of perfection, in which you should be serving out of love alone, not to prohibit the other kind of service.<br>At this point, there is certainly no way to misunderstand the words of the tanna the way Tzadok and Baitos did, who claimed that he meant to say that there is no pay to be received at all, as <b>Rav</b> mentions in his commentary to mishna 11. Still, he should have made it completely clear to the point that whosever was listening would have understood this.<br>[*I saw that the <b>Tosafot</b> in Rosh HaShana, at the beginning of page 4a, write that our mishna discusses the case of gentiles, who tend to regret the good deed they have done if they are not rewarded for it. I find this quite odd—can it be that the tanna has decided to discuss idolaters? All the more so in tractate Avot, which collects the dicta the Sages constantly emphasized, at least according to one opinion mentioned by <b>Rav</b> above in mishna 2. And certainly Rabbi Yehudah HaNassi shouldn’t have set it down in the mishna, if these words are only concerning idolaters!<br>But I was put at ease when I saw their words in Pesachim, at the top of 8b, where they write that our mishna is discussing a case of one who will have anguish and regret over the charity he has given if whatever good thing he is hoping for doesn’t come to pass, but one who has no anguish and regret is completely righteous, and the Talmud in Rosh HaShana 4a and Bava Batra 10b seems to say as much. Accordingly, when the <b>Tosafot</b> say our mishna is discussing an idolater, they mean that simply as an example of someone who regrets having done a good deed, as the Talmud there says. But our mishna is discussing a Jew having this regret. And what they mean to say is that our mishna is discussing the case of, for example, an idolater, etc., which is to say a Jew who regrets it, just like the average idolater who regrets it.]",
+                    "PAY [Heb. <i>p’ras</i>]. <b>Rav</b>: <i>this </i>[p’ras] <i>is what one gives someone who has served him, but whom he is not legally obligated to pay anything</i>, and by this he means to distinguish <i>p’ras</i> from <i>sachar</i>, for <i>sachar</i> is what one must pay by law. So also <b>Rambam</b>.",
+                    "WITHOUT THOUGHT OF RECEIVING PAY. A different version of our mishna has the text “intending not to receive pay”. I cannot understand that version, for it is impossible that one should serve only on condition that he not receive pay, for the implication is that should he receive pay, he will not serve. <b>Midrash Shmuel</b> writes that the case in the first version is one who serves without declaring that he is doing so specificaly to receive pay; he is still aware that the pay will come, and does have hopes of reward. On the other hand, one who serves intending not to receive pay is one who explicitly serves not in order to receive pay but out of love alone. While this is improves matters exegetically, it doesn’t fit the language of that other version well.<br>As for his criticism of the first version, that even one who serves out of love alone still knows that the reward will eventually come, I would not call such a one someone who serves out of love; in fact, he is the archetypal servant who serves for reward! One who serves out of love alone is he who constantly finds his service insufficient and, because of his great love of G-d, feels that he has not served properly. As Hillel says in mishna 14, “And I for myself, what am I?”, according to <b>Rav</b>'s commentary ad loc.<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\"><b>Rav</b> there: <i>even if I have accrued merit for myself, what is this merit and what is it worth when considered against what I am truly obligated to do</i>? </i> Not only does he hold no anticipation of reward, he fears for his soul lest he sin by falling short in his service, which is what the tanna intends by his last words, “and the fear of heaven should be upon you”, as I will explain.<br>This was the way of the patriarchs. Although our father Abraham was promised seed he afterwards said, “and I remain childless” (Genesis 15:2).<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\">The author is most likely recalling <b>Ramban</b>’s commentary on that verse, which points out that although Abraham had already been promised offspring, he feared that his sins might have annulled the promise.</i> This is why G-d was called “the fear of Isaac” (Genesis 31: 42),<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\">I.e., the one before whom Isaac feared the consequences of his sins.</i> and Jacob likewise feared that perhaps he had been sullied by sin.<sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\">As per the Talmud’s exegesis in Berachot 4a on Genesis 32:8.</i> This is the portion and these are the thoughts of the servants of G-d who serve out of love alone; there is no anticipation of reward whatsoever. And so the version before us is correct—so it seems to me.",
+                    "AND THE FEAR OF HEAVEN SHOULD BE UPON YOU. <b>Rav</b>: <i>one who serves out of fear will take care not to transgress a negative commandment</i>. So also <b>Rambam</b>. But according to what I wrote above, this is a part of service out of love.<sup class=\"footnote-marker\">15</sup><i class=\"footnote\">Tosafot Yom Tov writes above that one who serves out of love is always afraid that he has not served properly.</i><br>The euphemism “heaven” for “G-d” is to indicate that this fear should not be a fear of punishment, which would yield a superficial kind of service with a hint of personal interest. The “fear” referred to here is awe of His greatness, and this is conveyed by the use of “heaven” because the heavens are where His greatness can be seen, i.e. in the creations of the heavens and all their hosts and ceaseless motions—so it seems to me."
+                ],
+                [
+                    "YOSSI BEN YO`EZER. <b>Rav</b>: <i>all of the tannaim menioned in this chapter are pairs—so-and-so and so-and-so received the tradition from so-and-so and so-and-so—the first one in the pair was the Nassi</i><sup class=\"footnote-marker\">16</sup><i class=\"footnote\">The supervisor of the Sanhedrin and leader of the Jews recognized by the Roman government.</i><i> and the second was the Av Beit Din</i><sup class=\"footnote-marker\">17</sup><i class=\"footnote\">The highest-ranking member of the Sanhedrin.</i>, per the mishna in Chagiga 2:2.<br><b>Tosafot</b>, commenting on the Talmud ad loc. (s.v. <i>Yossi</i>), write in the name of the Jerusalem Talmud that the period of Yossi ben Yo`ezer and Yossi ben Yochanan saw the first unresolved legal dispute in Israel. Based on this, I say that no pairs preceding them are mentioned because there was one head in each generation and he had no competing peer, whereas starting with them the “rope was unraveled” and there were two leaders.<br>Even so the Torah of each was authentic, as they had each received the tradition, and the disputes arose only concerning decisions that depended on reasoning or that had to be resolved through one of the thirteen rules of interpretation,<sup class=\"footnote-marker\">18</sup><i class=\"footnote\">The thirteen rules of R. Yishmael found at the beginning of the Sifra.</i> as <b>Rambam</b> writes at length in his introuction to the Mishna.",
+                    "RECEIVED THE TRADITION FROM THEM. <b>Ramah</b> explains “them” as referring to Simon and Antigonos. <b>R. Yosef ibn Nahmias</b>, quoted in <b>Midrash Shmuel</b>, writes that they first studied under Simon the Righteous, who died before they had completed their studies; they then went and studied under Antigonos, who held the post of Simon the Righteous until his death. They in turn filled his position.<br>But what <b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>R. Yehuda Lerma</b>, that it was actually their contemporaries who “received the tradition from them,” and that this is how one might read each instance of “receiving” in this chapter—this seems quite dubious. For even though there is some slight support for this reading from the fact that the mishna does not explicitly say “they received the tradition from Simon and Antigonos” the way it says earlier of Antigonos that he “received the tradition from Simon,” on the whole this interpretation is quite unlikely.<br>First of all, it would be strange to mention that others received the tradition from them while not mentioning that they received the tradition themselves. Secondly, the tanna’s main point in mentioning the tradition is to show that the chain of tradition starts at Sinai and passes from scholar to scholar down to this author, whose work is a compilation of their dicta. And there are versions that have “from him” in the text. <b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of the <b>Rashbatz</b> that this version is the most accurate, provided its authenticity can be established.",
+                    "AND SEAT YOURSELF IN THE DUST AT THEIR FEET. <b>Rav</b> writes, in the alternate explanation he offers: <i>that you should sit on the earth at their feet, as their custom was that the master would sit on a bench and the students would sit at his feet on the ground.</i> This does not contradict his comments on the mishna in Sotah 9:15 that until the death of Rabban Gamliel they would study Torah standing,<sup class=\"footnote-marker\">19</sup><i class=\"footnote\">Rabban Gamliel came much later, as is clear from later in this chapter.</i> for here the mishna simply means to say that if they chose to sit, the custom was that the master would sit on a bench and the students would sit on the earth at his feet. Neither does the mishna in Sotah mean that it was forbidden for them to sit and that they would only study standing, only that there was great vigor then and that they would learn while standing in honor of the Torah. And the mishna here delineates what the custom was should it happen that they would sit, as for instance when they spent long hours in the study hall.<br>Or, alternatively, we can answer using Rava’s approach to the contradiction between the verse “And I sat on the mountain” (Deut. 9:9) and the verse “And I stood on the mountain” (Deut. 10:10) in Megillah 21a. Rava there explains that for things that were easier to grasp, Moses would stand, and for things that were harder to grasp, Moses would sit. And these students are certainly no better than Moses learning from the Almighty.",
+                    "THIRSTILY. <b>Rav</b>: <i>like a thirsty man drinking to sate himself, not like a sated man who has no desire for food and turns down even delicacies and sweets.</i> So also <b>Rashi</b>. It seems that their version read <i>ketzamei</i>, “like a thirsty man,” with a <i>kaf</i>,<sup class=\"footnote-marker\">20</sup><i class=\"footnote\">Meaning “like a thirsty man,” as opposed to <i>betzama</i>, with a <i>beit</i>, which would mean “with thirst.” The words <i>tzama</i>, “thirst,” and <i>tzamei</i>, “thirsty man, one who is thirsting” have the same consonontal spelling: צמא. As the texts were all written without vowels, the word is ambiguous without a prefix. If the prefix is <i>beit</i>, which is adverbial and would mean “with” in this case, the word is בצמא and must be vocalized <i>betzama</i>, “with thirst.” If the prefix is <i>kaf</i>, which means “like,” then the word is כצמא and must be vocalized <i>ketzamei</i>, “as a thirsty man.” The confusion among the texts arose because of the similarity of the letters <i>beit ב</i> and <i>kaf כ</i>.</i> and in fact <b>Midrash Shmuel</b> quotes <b>R. Yosef ibn Nahmias</b> saying: <i>in a Jerusalemite edition of the entire Mishna the text reads </i>ketzamei<i> with a </i>kaf<i>; both versions mean the same thing: that you should drink up their words with the same desire a thirsty man has to drink water</i>."
+                ],
+                [
+                    "THEY WERE SPEAKING OF A MAN’S OWN WIFE. These are the words of Yossi ben Yochanan. For the dictum attributed to him was what he constantly emphasized, but he had learned it from his teachers,<sup class=\"footnote-marker\">21</sup><i class=\"footnote\">And thus he could note that “they,” i.e. his teachers, whom he was quoting, were speaking of a man’s own wife. </i> for all the dicta in this tractate are traditions going back to Sinai, as <b>Rav</b> writes at the beginning of this chapter. This is why <b>Rav</b> explains that the phrase “the Sages, basing themselves on this, said” was added by Rabbi Yehudah HaNassi,<sup class=\"footnote-marker\">22</sup><i class=\"footnote\">Who came after R. Yossi ben Yochanan, and was commenting on the whole of the dictum, which was attributed to him.</i> but does not say so about this phrase.<sup class=\"footnote-marker\">23</sup><i class=\"footnote\">Which he must have understood as the words of R. Yossi ben Yochanan himself.</i><br><b>Midrash Shmuel</b> writes that Rabbi Yehudah HaNassi was the one who said “they were speaking of a man’s own wife,” and cites <b>Rabbenu Ephraim</b> as agreeing. He also writes that “the Sages said based on this” is something that sages coming after him added. We do find in Sotah 9:15 that the sages after Rabbi Yehudah HaNassi added to the mishna, for it says there “from the death of Rabbi Yehudah HaNassi onwards, etc.” What I find difficult with this is the words “they were speaking,” for were it Rabbi Yehudah HaNassi who was commenting on Rabbi Yossi ben Yochanan, he should have used the singular, “he was speaking,” and not the plural.",
+                    "ALL THE MORE SO CONCERNING ANOTHER MAN’S WIFE. Because of what people will suspect. So <b>Rashi</b>, according to <b>Rav</b>’s second explanation of “they were speaking of a man’s own wife”.<sup class=\"footnote-marker\">24</sup><i class=\"footnote\"><b>Rav</b>’s second explanation understands “a man’s own wife” as referring to his wife when she is premitted him, i.e. not menstruating. The concern then is that one not spend so much time speaking to her as to be considered abandoning Torah study, not that one might commit a sexual transgression. If so, the concern over “another man’s wife” should be of a similar nature, i.e. not a sexual transgression, but gossip.</i>",
+                    "WHENEVER ONE SPENDS TOO MUCH TIME SPEAKING WITH A WOMAN HE BRINGS EVIL UPON HIMSELF. <b>Midrash Shmuel</b>: <i>“Whenever,” whether she be menstruating or not, one should not speak with her excessively. If she is menstruating, speaking to her causes him to desire her and the desire translates into deed, and there is no greater evil one can bring upon himself than this. If she is not menstruating, then better to use the time one spends idling in idle talk to engage in Torah study. This is what they meant by </i>and he abandons Torah study<i>, when one spends too much time speaking to his wife even when she is not menstruating.</i> This is what <b>Rav</b> means when he writes that <i>from the words of the mishna it seems they meant even when his wife is not menstruating</i>. And <b>Rashi</b>, when he writes that the mishna means even when his wife is not menstruating, concludes <i>because he abandons Torah study</i>.<sup class=\"footnote-marker\">25</sup><i class=\"footnote\"><b> Rashi</b>, as well as <b>Rav</b> (in his second explanation) and <b>Midrash Shmuel</b>, read the mishna as discussing a man’s wife even when she is not menstruating, and the problem with excessive speech as abandoning Torah study during the time of that speech itself. It is therefore essential that they read “whenever” in the text of the mishna, which will then read as “whenever one does this, he is unnecessarily desisting from Torah study.” The author will adduce a variant reading which will challenge this.</i><br>But I was brought a copy of the Mishna from the Land of Israel, containing the sections Zera`im, Kodashim, Taharot, and this tractate, and the text there had been corrected to read <i>one who spends too much time speaking with a woman</i>.<sup class=\"footnote-marker\">26</sup><i class=\"footnote\">This makes the above interpretations more difficut, beause according to this variant it is not during the time one spends speaking to the woman that one abandons Torah study. Rather, one who does so will eventually abandon Torah study altogether.</i>"
+                ],
+                [
+                    "ACQUIRE A COLLEAGUE [Heb. <i>chaver</i>] (or FRIEND). <b>Rav</b>: <i>even if you must purchase him at great cost and spend exhorbitant sums to acquire his friendship. But one cannot say of a teacher of Torah “acquire a teacher,” for the teacher must teach without charge.</i> He was not sufficiently careful with what he wrote, for if he understood <i>chaver</i> to mean a colleague for Torah study—as would seem from his writing “but one cannot say of a teacher of Torah…”—then he shouldn’t have written “to acquire his friendship,” but “to acquire him as a colleague.” What happened is that <b>Rav</b> copied the first sentence from <b>Rambam</b>, who did not understand <i>chaver</i> as a colleague for Torah study, for he writes: <i>“Acquire a</i> chaver<i>”—the mishna uses the language of acquisition… because a person most acquire a friend who will help him in properly arranging all of his affairs, as the Sages said </i>(Ta`anit 23a)<i>, “friendship or death!” … And one should make efforts… to win his friendship…<br></i><b>Midrash Shmuel</b> reports that <b>R. Yehuda Lerma</b> asked why the mishna does not enjoin one to acquire students, considering that the Sages said (Ta’anit 7a): <i>I have learned much from my teachers… and from my students most of all!</i> He explained this by noting that a student’s sole desire is to learn. Students therefore study only where their hearts desire and under the teachers from whom they feel they will gain the most. So if a person cannot find anyone who wishes to study under him, the tanna does not enjoin him to. Our master, <b>Maharal</b>, writes in <i>Derech Chaim</i> that the mishna does not say “acquire a student for yourself” because it isn’t proper for a person to appoint himself a master and create honor for himself by saying “come study under me,” as people do in these lands.<sup class=\"footnote-marker\">27</sup><i class=\"footnote\">I.e., around Prague, where the Maharal was the Chief Rabbi.</i><br>Although what they say is certainly true, I don’t think the question is a good one to begin with,because this tanna’s ancient predecessors, the men of the Great Assembly, had already preceeded him in this when they said “train many students” (Avot 1:1). Now they had in mind only students interested in the teacher in question, as it is impossible to train a student against his will, and they likewise didn’t have in mind a teacher unqualified to train students, for they said <i>ha`amidu</i>, which means to stand them on their feet in truly understanding Torah, as I wrote there, and only one actually possessing truth could do this. They certainly were not speaking of arrogant individuals trying to rise to positions of power, declaring that they will rule and be powerful leaders of the people and make great academies of students, for all of their words here are words of righteousness and humility. But they did enjoin someone who is able to train many students to do so.<br>This is similar to the passage (Avodah Zarah 19b): <i>“And numerous are her slain” </i>(Proverbs 7:26)<i>—this refers to a student who has matured to the point of deciding legal questions and does not do so</i>. But one who has not arrived at that point and lords himself over others as mentioned earlier is included in “she has felled many dead” (Proverbs 7:26; Talmud ibid.). And if this is true of an inept legal decision, which usually only has consequences for the moment and only happens periodically and with relatively few people, all the more so in the case of a teacher who instructs numerous students every day, especially as the students then absorb the erroneous material for good. Of him it is most certainly said “she has felled many dead.”<br>And there is nothing objectionable about phrasing their teaching as “train many students,” with no added specifications of quality about student or teacher, for this and cases like this are an example of the verse: <i>Straight are the ways of G-d; the righteous walk in them and sinners stumble over them </i>(Hosea 14:10).<sup class=\"footnote-marker\">28</sup><i class=\"footnote\">I.e., righteous people will understand on their own that the teacher and student must possess certain requisite qualities.</i><br>What <b>Rav</b> writes, that the teacher must teach without charge, is clear from Nedarim, 4:3. And although it is evident from that very mishna that one may, in fact, charge for teaching just Bible verses,<sup class=\"footnote-marker\">29</sup><i class=\"footnote\">See the <b>Rav</b> ad loc., s.v. <i>But not</i>.</i> the tanna was mainly enjoining one to get a teacher of Mishna and Talmud for himself, because while it is good to learn Bible verses, it is not always the most commendable thing, as the Talmud says in Bava Metzia, 33a."
+                ],
+                [
+                    "DISTANCE YOURSELF [Heb. <i>harchek</i>] FROM A BAD [Heb. <i>ra</i>] NEIGHBOR, AND DO NOT KEEP COMPANY [Heb. <i>titchaber</i>] WITH A WICKED PERSON [Heb. <i>rasha</i>]. The mishna says to “distance yourself” from a bad neighbor because a neighbor lives close by, whereas one need not distance oneself from an evil person who is not a neighbor, as it is sufficient not to keep his company.<br>The mishna uses <i>ra</i>, “bad”, to describe the neighbour, whereas the one who is not a neighbor is called <i>rasha</i>, “wicked”, even though both of them are <i>resha`im</i>, because having a <i>rasha</i> as a neighbor brings a person much <i>ra`ah</i>, harm, and his presence does great damage, but a <i>rasha</i> who does not live close by, though he be wicked in the eyes of Heaven, might cause no harm to a person unless he keeps his company—so <b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>R. Yosef ibn Shoshan the Pious</b>.<br>He also writes that <b>R. Yehuda Lerma</b> asks why the mishna uses the verb <i>harchek</i>, which is in binyan hif`il,<sup class=\"footnote-marker\">30</sup><i class=\"footnote\">A verb form in Hebrew, usually with the causative sense. If it is causitive here it is a transitive verb meaning “to distance another.”</i> and not <i>hitrachek</i>, which is in binyan hitpa``el,<sup class=\"footnote-marker\">31</sup><i class=\"footnote\">A verb form in Hebrew, usually with the reflexive sense. It would mean “to distance oneself,” and would seem to be more appropriate here.</i> and answers that should someone new come to the neighborhood and make his residence near that bad neighbor whom he doesn’t know, one ought to distance and warn the newcomer about his neighbor.<br>I feel that the tanna uses both the verbs <i>harchek</i> and <i>titchaber</i> the way they are used in the Bible. For while <i>hitrachek</i>, which is in hitpa``el, never appears in the Bible, <i>harchek</i> in hif`il appears in “Keep your path distant [Heb. <i>harchek</i>] from her” (Proverbs 5:8). <i>Hitchaber</i>, in hitpa``el, appears in “On account of your joining [Heb. <i>behitchabercha</i>] with Ahaziahu, G-d will destoy what you have made” (2 Chronicles 20:37). Echoing this verse, the tanna then concludes <i>and don’t despair, because punishment will come.</i><sup class=\"footnote-marker\">32</sup><i class=\"footnote\">The verse in Chronicles reads in full: <i>Eliezer son of Dodavahu of Mareshah prophesied against Jehoshaphat, saying, “On account of your joining with Ahaziah, G-d will destroy what you have made.” The ships were wrecked and were not able to set sail to trade.</i> The tanna puts together the two parts of the mishna on the basis of the verse: do not join with an evil person (“on account of your joining…”), and don’t despair, because punishment will come (“the ships were wrecked…”) It is possible that the author is understanding the mishna as saying: do not join with an evil person, and, should you do so, don’t despair—i.e., you won’t have to wait long—because punishment will come. In this case, the parallel to the verse in Chronicles is exact.</i>",
+                    "AND DON’T DESPAIR [Heb. <i>titya’esh</i>], BECAUSE PUNISHMENT WILL COME. The mishna does not say that one should worry about being punished, for it is a shameful thing for one to worry about being punished. Rather, he should not despair of punishment<sup class=\"footnote-marker\">33</sup><i class=\"footnote\">I.e. one should not think it won’t come.</i> as Haman did, who relied on his great wealth, and whose great successes were, in the blink of an eye, entirely overturned. This is what the word <i>titya’esh</i> means—<b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>."
+                ],
+                [
+                    "DO NOT ACT [lit. “make yourself”] LIKE `<i>ORCHEI DAYANIM</i>. <b>Rav</b>: <i>like those people who put together and present the arguments of the litigants before the judges, as one is forbidden to offer legal advice of the type “do such-and-such in order to secure the judgment.” </i>It seems from the beginning of his comment that he understands `<i>orchei dayanim</i> as themseles presenting these arguments before the judges, and this is indeed how <b>Rashi</b> explains a passage in Sotah 47b, commenting on the term “whisperers of whispers”: <i>they whisper back and forth with the judges, finding them a legal opening to rule in favor of one party and against another</i>. And so <b>Rashi</b> on page Ketubot 52b (s.v. <i>Ke`orchei hadayanim</i>).<br>But from the end of <b>Rav</b>’s comment it is clear that even at the beginning, where he writes “who put together and present the arguments of the litigants before the judges,” he does not mean that they themselves argue these points before the judges, but that in revealing these arguments to the litigant and saying “do such-and-such” it is as though they themselves were arguing before the judges. And this is how <b>Rashi</b> explains it in his commentary here and on Shabbat 139a (s.v. <i>‘Orchei hadayanim</i>).<br>Now <b>Rambam</b> writes: <i>“`Orchei hadayanim”—these are individuals who study legal arguments so that people should be familiar with them. They write textbooks in question-and-answer format: “When the judge says such-and-such, answer such and such,” and “when the opposing party says such-and-such, your answer should be such-and-such,” as if the litigants are before them and they are presenting </i>[Heb. <i>`orchei</i>] <i>the arguments. This is why they are called </i>`orchei hadayanim<i>, for it is as if they have presented </i>[Heb. <i>`archu</i>]<i> the arguments before them</i>. According to this reading, the word <i>`orchei</i>, “those who present,” has a hidden object, for it really means “those who present arguments before the judges.”<sup class=\"footnote-marker\">34</sup><i class=\"footnote\">Some clarification is in order. The phrase <i>`orchei hadayanim</i> is in what is known as the construct state, a feature of Hebrew grammar in which two words <i>x y</i> are read as “the x of y.” Accordingly, <i>`orchei hadayanim</i> should be read as “the `<i>orchim</i> (non-construct plural of the singular `<i>orech</i>) of the <i>dayanim</i>.” Two interpretive questions present themselves: how to understand <i>`orchim</i>, and how to understand the sense in which these <i>`orchim</i> are “of” the <i>dayanim</i>. <b>Rashi</b> in the first approach quoted by the author understands <i>`orchim</i> as a noun meaning “laywers,” more or less, and they are “of” the <i>dayanim</i>, judges, in the sense that they stand before them. The phrase then reads “lawyers arguing before judges.” <b>Rashi</b> and <b>Rav</b> in the second approach quoted by the author differ from the first approach only in that they do not see the <i>`orchei hadayanim</i> as actually present in the courtroom. In what sense, then, are they “of the judges?” To answer this, the author explains that it is as if they have actually presented the arguments before the judges, and for this reason they are called “lawyers arguing before the judges.” <b>Rambam</b> quoted in the third approach sees <i>`orchei</i> as a participle meaning “presenting.” The Hebrew verb here is strictly transitive and as such the participle requires an object, which the <b>Rambam</b> explains as “legal arguments.” The author notes that this object must be supplied by the reader and is therefore a “hidden object,” i.e. not present in the actual phrase <i>`orchei hadayanim</i>, which is now read as “[those who are] presenting (the arguments) before the judges.” </i><br><b>Lev Avot</b> writes that he heard the following explanation: it is as if he has arranged [Heb. <i>`arach</i>] the judges themselves, for when the judges rule in one party’s favor it is because he has presented that party’s arguments, in which sense he has set up [Heb. <i>`arach</i>] the judges to issue this ruling.<sup class=\"footnote-marker\">35</sup><i class=\"footnote\">I have been translating the verb <i>`arach</i> thusfar as “present.” Although it has the literal meaning “to arrange,” the equivalent English idiom has the lawyers “presenting arguments” rather than “arranging arguments.” The approach of <b>Lev Avot</b> takes the construct <i>`orchei hadayanim</i> to mean “those who arrange the judges” (see above note) or, in more idiomatic English, those who “set up” the judges.</i><br><b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>R. Matityah HaYitzhari</b>: <i>the mishna is certainly not discussing one who aids the litigant in presenting deceitful arguments, for such a one is a completely evil person. Rather, it refers even to presenting true arguments that will change the course of the proceedings, as per the passage in Ketubot 52b concerning the law of indefinite medical expenses, which are considered “sustenance” and are paid from the estate of the husband. Rabbi Yochanan advised the heirs to pay a fixed sum to a doctor, making them definite medical expenses.</i><sup class=\"footnote-marker\">36</sup><i class=\"footnote\">By Jewish law, before marriage the husband signs a kind of pre-nuptial agreement called a <i>ketubah</i>, which specifies the husband’s obligations to the wife both during marriage and in case of divorce or death. The law dictates that a widow be allowed to choose between collecting the sum specified in her <i>ketubah</i> or receiving basic sustenance from the heirs, which she can do indefinitely until she chooses to collect the <i>ketubah</i>. Some needs, however, are not considered “sustenance” and are deducted from the sum of the <i>ketubah</i>. The question in Ketubot revolves around medical treatment. There, it is the opinion of R. Shimon ben Gamliel that indefinite medical treatment (i.e. for a chronic illness) is considered “sustenance” and must be paid out of the husband’s estate without being deducted from the sum of the <i>ketubah</i>, while definite medical treatment is not considered “sustenance” and is deducted from the sum in the <i>ketubah</i>. Some relatives of Rabbi Yochanan asked for advice concerning a case of indefinite medical treatment. He advised them to find a doctor who would be willing to care for the widow indefinitely for a fixed sum, making the treatment legally definite and therefore deductable from the sum of the <i>ketubah</i>. Rabbi Yochanan afterwards declared that he had erroneously acted like the <i>`orchei hadayanim</i>, in violation of our mishna. </i> Using this commentary, I have arrived at an understanding of what <b>Rav</b> meant when he wrote that the <i>`orchei dayanim</i> offer advice of the type “do such-and-such”. For had he meant, as <b>Rambam</b> means, that they instruct a person in which arguments to put forth, he ought to have written that they advise the person to “argue such-and-such”. I think, rather, that according to <b>Rav</b>, the prohibition is to advise him to act in some way, as in the case of Rabbi Yochanan and the widow, and the case of Rav Nachman, who advised a woman to forgo her <i>ketubah </i>in Ketubot 86a. <b>Rav</b> might agree, however, that one need not be overly pious and avoid even instruction in wording and presenting arguments. Of course, <b>Rambam</b> forbids even wording and presenting arguments.<br><b>Midrash Shmuel</b> quoting <b>Rabbenu Yonah</b>: <i>the mishna is not discussing a case of teaching one to use false arguments, for one who would do so is completely evil and this thing is a great sin, and our tractate is devoted to people interested in matters of piety. It is rather discussing a case of improving the strength and order of arguments that the litigant is already planning on using, going through how they will be received in court and showing him the anticipated outcome. The mishna says one should not do this because it will arouse suspicion.</i><br>One thing, at least, is clear according to all the commentaries, and that is the reason for the mishna’s use of the word “like” in “do not act like<i> `orchei dayanim</i>”. Had the mishna simply said “do not be <i>`orchei dayanim</i>” it would have sounded like it is actually forbidden to be an <i>`orech dayanim</i>, and it is not.<sup class=\"footnote-marker\">37</sup><i class=\"footnote\">Rather, it does not befit a pious person to act like they do.</i><br>I also think that the wording <i>al ta`as atzmecha</i>, literally “do not make yourself,”<sup class=\"footnote-marker\">38</sup><i class=\"footnote\">Which we have rendered idiomatically as “do not act like.”</i> as opposed to simply <i>lo tihyeh</i>, “do not be,” is meant to reflect the point made in the abovementioned case of Rabbi Yochanan. There, the Talmud says that he offered his advice because it was his relative that consulted him, and he felt this was a case of “do not turn away from your own flesh and blood” (Isaiah 58:7). He afterwards regretted it and said “we have made ourselves like the <i>`orchei dayanim</i>” because he held that prominent rabbinic figures should not do so. The implication is that were he not a prominent rabbinic figure, he would’ve been correct in doing what he did on account of “do not turn away from your own flesh and blood.” The language of our mishna, “do not make yourself,” is making this point: because of “yourself,” i.e. because you are a prominent rabbinic figure, do not make yourself into an <i>`orech dayanim</i>; otherwise, one may do so. If this is the issue, then it follows that anyone who is not a prominent rabbinic figure may do so even for someone who isn’t a relative, and Rabbi Yochanan only quoted the verse “do not turn away from your own flesh and blood” because otherwise he simply would’ve had no reason to help one party over another, as “who can say whose blood is redder.”<sup class=\"footnote-marker\">39</sup><i class=\"footnote\">A play on a Talmudic phrase in Sanhedrin 74a.</i><br>To sum up, the tanna’s injunction only concerns a prominent rabinic figure, for which reason he used the language “do not make yourself.” One who is not a prominent rabbinic figure need not avoid this even as a matter of piousness, as he is not giving instruction in how to present false arguments. What we learn from the incident with Rabbi Yochanan, who had to quote the verse “do not turn away from your own flesh and blood,” is that otherwise he wouldn’t have gotten involved, not as a matter of piousness but because he had no reason to act to the benefit of one party and loss of another; whereas for a relative, as long as one is not a prominent rabbinic figure, one should act in order to uphold the verse “do not turn away from your own flesh and blood.”<br><b>Rashi</b>, however, writes ad loc.: <i>a prominent rabbinic figure is different, because people will learn from his actions and some of them will do this even for non-relatives</i>. If so, the injunction of our mishna would apply to any case involving non-relatives.",
+                    "YOU SHOULD IMAGINE THEM TO BE WICKED. But do not imagine the two of them to be righteous people, because then you will not thoroughly examine their claims and will charitably interpret everything they say without investigating the case in depth. When one imagines them both to be wicked, one thoroughly examines each one’s claims and considers possible avenues of deception, thereby getting to the truth of the matter.<br>Another possible interpretation. One of the parties has certainly acted unlawfully, and the Talmud considers the other party similarly implicated, as per the passage discussing oaths in court (Shavuot 39a): <i>those standing there then say to one another, “Step away from the tents of these evil men!” </i>(Numbers 16:26), and there also (ibid. 39b): <i>“The oath of G-d will be taken between them”</i> (Exodus 20:10)<i>, this teaches that the oath falls on both of them</i>, i.e., even the party in the right, all because he is involved in a case with the criminal party. They are thus both called “wicked.” When they accept the court’s ruling, however, they are both called “righteous,” because accepting a ruling after their quarrel with one another is an act of righteousness on their part—<b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>.",
+                    "ONCE THEY HAVE ACCEPTED THE RULING. <b>Rav</b>: <i>you should not look at the guilty party and suspect him of being a thief; rather say that perhaps he was in error and did not intentionally steal. </i>It was necessary to point this out. Since there are valid grounds to suspect him of this, one might have thought to exclude him from the dictum “judge every man favorably” (Avot 1:6)."
+                ],
+                [
+                    "AND BE CAREFUL WITH YOUR WORDS, THAT THEY DON’T DISCERN HOW BEST TO LIE THEREFROM. <b>Rav</b> writes, in explaining “they”: <i>the litigants or the witnesses</i>. Although the beginning of the mishna only mentions witnesses, the idea is that they should not discern how best to lie, and that would apply equally to witnesses or litigants. Also, “be careful, etc. ” is an independent sentence unconnected to the beginning of the mishna, and as such the “they” in “that they don’t discern how best to lie” applies to anyone who can so discern, whether witness or litigant."
+                ],
+                [
+                    "SHEMAYA AND AVTALION. <b>Rav</b> writes that they were converts. So also <b>Rambam</b> in the introduction to his Mishneh Torah. Both make it sound like Shemaya and Avtalion were themselves converts, and this cannot be, as they were the <i>nasi </i>and <i>av beit din</i>, as <b>Rav</b> writes on mishna 4; a convert cannot adjudicate capital cases, as <b>Rav</b> writes in Sanhedrin 4:2, and certainly cannot be an <i>av beit din, </i>per the mishna in Horayot 1:4.<br><b>Maharal</b> writes in <i>Derech Chaim</i>: <i>It is said that Shemaya and Avtalion were descended from converts, and this can be proven from the Talmud in Gittin 57b and Yoma 71b. But they themselves cannot have been converts, for then how could they have been appointed </i>nasi <i>and </i>av beit din? <i>Rather, they descended from converts, but their mothers were certainly Jewish and they were therefore legitimate candidates for </i>nasi <i>and </i>av beit din<i>. But there are those who say that they themselves were converts, which is completely mistaken</i>.",
+                    "LOVE LABOR. <b>Rav</b>: <i>even if he has a living, he must engage in some kind of labor</i>. In such a case, one works not for the pay but for love of labor itself, which fits the mishna’s choice of words: “love labor” as opposed to “do labor.”<br><b>Rav</b>: <i>because idleness leads to listlessness</i>, which is per the words of Rabbi Shimon ben Gamliel in the mishna in Ketubot 5:5 concerning a wife who does not need to work. I find this odd, because the law follows Rabbi Eliezer there, who says that idleness leads to impropriety. A point of difference between the two opinions would be the case of a woman who entertains herself all day, which does not lead to listlessness but can still lead to impropriety, as <b>Rav</b> explains there in Ketubot.<br>It is possible that Rabbi Eliezer’s opinion is restricted to the case of a wife, for women are easily seduced. We do find in Avot 2:7 that keeping many maidservants is said to lead to impropriety, whereas keeping many servants is said to lead to theft.",
+                    "AND DESPISE POSITIONS OF POWER. <b>Rav</b> writes in his second interpretation that positions of power bury those who occupy them. This is per the passage in Sotah 13b: <i>why did Joseph die before his brothers? Because he occupied a position of power</i>—<b>Rashi</b>. [He should distance himsef out of contempt for it, which is the opposite of loving labor, as Tosafot Yom Tov explained.<sup class=\"footnote-marker\">40</sup><i class=\"footnote\">This comment was inserted by the printers of the Vilna edition of the Mishna.</i>]",
+                    "AND DO NOT GET CLOSE TO THE AUTHORITIES. <b>Rav</b>: <i>in order to use them to get a powerful position</i>. <b>Rashi</b> adds: <i>because they only bring a person close for their own purposes</i>. If so, this is the same as the mishna in 3:1 later."
+                ],
+                [
+                    "SAGES, BE CAREFUL WITH YOUR WORDS. The mishna does not restrict its warning to the sages because other people are not included in it, but because if one of the sages says something ambiguous, those who listen will draw erronous conclusions, whereas nobody listens to the words of a commoner; the mishna therefore emphasizes the sages—<b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>R. Yosef ibn Shoshan the Pious</b>.",
+                    "TO A PLACE OF BAD WATER. <b>Rav</b>: <i>where they offer skewed interpretations of the Torah, and these are a euphemism for bad water</i>. The sentence is out of order: it is the bad water which is a euphemism for skewed interpretations of Torah. <b>Rambam</b> writes that “bad water” is a euphemism for heresy.",
+                    "AND THE STUDENTS THAT COME AFTER YOU WILL DRINK OF THEM. <b>Rav</b>: <i>as happened to Antigonos of Socho with Tzadok and Baitos his students. He said to them, “be not like servants serving the master for pay.” They said, Can it be that a worker labors and exerts himself all day and receives no pay towards evening? They, along with their followers, became heretics, and their sects are called Tzedukim and Baitusim till this very day.</i> He writes in his commentary to the mishna in Yadaim, 4:6, along the same lines: <i>groups of Jews then joined them, </i>etc.<br>This is not quite what the tanna had in mind, as he is discussing only the scholars that will come after these sages.<sup class=\"footnote-marker\">41</sup><i class=\"footnote\">And not their own students. The upshot is that the sages should take care that their words be clear enough to be properly understood by a generation of scholars that have no personal contact with them. A teaching that is not phrased clearly, even if it can be properly explained by the sage himself to his own students, is dangerous when presented without the opportunity for this clarification.</i> I found that <b>Rashbam</b> writes in his commentary to Bava Batra 115b, in the name of the <b>Avot deRabbi Natan</b>, that the incident of Tzadok and Baitos was that they would teach their own students the words of Antigonos, “be not like servants serving the master for pay,” and the students erred. I saw the same in <b>Avot deRabbi Natan</b>, 5:2."
+                ],
+                [
+                    "CHASING AFTER PEACE. As the verse says, “Seek out peace and chase after it” (Psalms 34:15).",
+                    "LOVING [THE PEOPLE,] HIS CREATIONS. Because they are creations of the Holy One, you should love them; further, the love should be for this reason, and not for other reasons, such as the use you might derive from them. <b>Midrash Shmuel</b> explains similarly.",
+                    "AND DRAWING THEM CLOSE TO TORAH. <b>Rav</b>: <i>when Aaron knew that someone had sinned, he would keep company with him, etc.</i> There might be a difficulty here, as this seems to oppose the words of Nitai the Arbelite, who said “do not keep the company of a wicked person” (Avot 1:7). I saw in <b>Avot deRabbi Natan</b>, 12:3: <i>what is the meaning of “He has brought many back from sin” </i>(Malachi 2:6)<i>? When Aaron would walk down the road and meet a wicked person he would greet him. The next day, that wicked person would desire to do some sin and say, Woe is me! How shall I raise up my eyes afterwards and see Aaron? I feel such shame; he even greeted me! And that person would end up desisting from sin.</i> So also <b>Rambam</b>: <i>he would begin greeting him, become friendly with him, and speak with him more often. The man would be ashamed of himself, </i>etc.<sup class=\"footnote-marker\">42</sup><i class=\"footnote\">Thus, Aaron did not keep their company; he merely greeted them and was friendly.</i>"
+                ],
+                [
+                    "THE NAME THAT SPREADS [Aram. <i>n’gad sh’ma</i>] IS THE NAME THAT PERISHES [Aram. <i>avad sh’meh</i>]. <b>Rav</b>: <i>the name that spreads far on account of power and position will soon perish, for power buries its own.</i> <b>Maharal</b> points out in <i>Derech Chaim</i> that the the mishna first uses the word <i>sh’ma</i>, “the name,” and then the words <i>sh’meh</i>, “his/its name” and explains the mishna as follows: <i>n’gad shma</i>—the word used for a position of power in Aramaic is <i>n’gad</i>, which denotes spreading and continuity. But the word for a position of power really ought to be <i>avad</i>, “perishes,” as the name of the person in power perishes, because “power buries its own.”<sup class=\"footnote-marker\">43</sup><i class=\"footnote\">Accordingly, the mishna should be read as “the word <i>n’gad</i>, its proper name is <i>avad</i>.”</i> Although there are editions that read <i>n’gad sh’ma avad sh’ma</i>, both with an <i>alef</i>.<sup class=\"footnote-marker\">44</sup><i class=\"footnote\"><i> Sh’ma</i> is spelled with an <i>alef</i> at the end, whereas <i>sh’meh</i> is spelled with a <i>yud hey</i>.</i><br><b>Midrash Shmuel</b>: <i>“n’gad sh’ma”—one who attempts to spread out his name to get fame for himself as one of the greats, “avad sh’meh” loses whatever name he had previously and ends up bereft of both.</i> In the name of <b>R. Yosef ibn Shoshan the Pious</b> he writes that the correct text is <i>shin mem alef</i>, i.e. <i>sh’ma</i>.<br>See my comments on 5:22 for why this mishna uses Aramaic.",
+                    "AND HE WHO DOES NOT ADD, SHALL MEET HIS END. <b>Kesef Mishneh</b> explains in his commentary to Rambam’s Mishne Torah, Hilchot Talmud Torah 3:10, that this phrase should be read as a development of the previous phrase, which he understands as <i>n’gad sh’ma</i>—one who studies Torah in order to spread his name, <i>avad sh’meh</i>—his name shall perish. One might then say, I will no longer study, because perhaps my study will be for the sake of fame and then my name will perish! To counter that, the mishna says “and he who does not add, will met his end.” Now certainly the worst case is that of one who has previously studied Torah and then quits his studies. Addressing one who has not previously studied and decides that he will not study, the mishna says “and he who does not learn, deserves death,” because “deserves death” is not as severe as “will meet his end.” For though he deserves death, perhaps he has some merit that will protect him. [*This runs counter to <b>Rav</b>, who says that one who has not studied at all is worse than one who no longer studies.]",
+                    "AND HE WHO MAKES USE OF THE CROWN. <b>Rav</b> explains this as the crown of Torah. The mishna says simply “crown,” without qualifying it as the crown of Torah, because “crown” by default refers to the crown of Torah, as all other crowns are worthless—<b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>R. Yosef ibn Shoshan</b>."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "[*KEEP YOUR TORAH FIXED. <b>Rav</b>: <i>do not rule stringently for yourself and leniently for others or stringently for others and leniently for yourself</i>. This runs counter to the opinion of the house of Rabban Gamliel, who were descendants of Hillel, as will be made clear later on. They used to rule stringently for themelves and leniently for others, as in the mishna in Beitzah, 2:6 and in Eduyot 10:3.]",
+                    "AND GREET. See <b>Rav</b>’s commentary to 3:12 and my commentary there."
+                ],
+                [
+                    "RABBAN GAMLIEL SAID. He was the grandson of Hillel, as the Talmud says in Shabbat 15a: <i>Hillel, Simon, Gamliel, and Simon were the </i>nesi’im <i>for the last hundred years that the second temple stood</i>. The commentators explain that the reason the mishna no longer introduces each tanna with the phrase “he received the tradition from so-and-so” is that starting from the students of Hillel and Shammai, numerous unresolved legal disputes arose in Israel, and the Torah became as two Torahs. It is therefore no longer possible to say they “received” the Torah, because the Torah of each sage could no longer be said to have been definite, received and transmitted as was the Torah of the earlier sages.<br>But I feel that for this reason alone the tanna would not have rejected the term “received,” for they did indeed receive the main foundations of Torah, where there was no disagreement whatsoever, as <b>Rambam</b> writes at length in the introduction to his commentary on the Mishna. And in point of fact the question is moot, because in 2:8 the mishna says “Rabban Yochanan ben Zakai received the tradition from Hillel and Shammai.”",
+                    "AND DO NOT FREQUENTLY TAKE OFF <i>MA`ASER </i>BY ESTIMATE. <b>Rav</b> writes: <i>because when one takes off </i>ma`aser<i> by estimating, he cannot escape wrongdoing. If he takes off less than he should, then his </i>ma`aser<i> is valid but the rest of the produce is unfit, and if he takes off more than he should, the rest of his produce is fine but the </i>ma`aser<i> is unfit.</i> <b>Rambam</b> explains in Hilchot Ma`aser 1:14 that the <i>ma`aser</i> is unfit because it is mixed with <i>tevel</i>. So also <b>Rashi </b>in his commentary to the second chapter of tractate Kiddushin, on page 51a (s.v. <i>hamarbeh</i>). And in his commentary to the fourth chapter of tractate Eruvin, on page 50a (s.v. <i>perotav</i>), he adds “unlike <i>terumah</i>, which has no set amount.” See also <b>Rav</b>'s commentary to the mishna in Terumot 4:6.<br><b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>R. Yosef ibn Shoshan the Pious</b>: <i>it seems odd that the mishna does not simply say “do not take off </i>ma`aser<i> by estimate” and entirely forbid taking of ma`aser without a proper measure. I say, then, that the mishna means that even one who wishes to take off more than the required amount shouldn’t do so because he might err in his estimate.</i><sup class=\"footnote-marker\">45</sup><i class=\"footnote\"><b>Midrash Shmuel</b> (and <b>Tosafot</b> mentioned after) will then read the verb in the mishna, <i>al tarbeh</i>, as “do not take off more,” as opposed to “do not frequently take off,” which has been the meaning assumed until this point.</i> And <b>Tosafot</b> in their commentary to Gittin 31a (s.v. <i>nitelet</i>) conclude that the mishna only forbids intentionally taking off more than the required amount, based on the mishna in Terumot 4:6: <i>he who takes off by weight is more praiseworthy than the three of them</i>, which implies that there are three legitimate ways to take off <i>ma`aser</i>, one of which must be by estimate.<sup class=\"footnote-marker\">46</sup><i class=\"footnote\">The mishna there only lists two other ways: by count and by measure. <b>Tosafot</b> conclude that there must be a third way that was not mentioned, which they say is by estimate.</i> So also <b>Rav</b> in his commentary there: <i>we see that even the Sages did not forbid taking off by estimate when one doesn’t intentionally take off more.</i> But according to <b>Rambam</b>, as I mentioned earlier, it would be forbidden even without this intention, and <b>Rash</b> in his commentary on Terumot agrees.<br>The <b>Maharal</b> in his <i>Derech Chaim</i> explains the mishna as following the opinion of Abba Eliezer ben Gomel, who holds that even <i>terumat ma`aser</i>, which has a set amount, may be taken off by estimate; he would certainly say the same about <i>ma`aser</i> [and the Talmud in fact says as much in Bechorot 59a, as <b>Rav</b> notes in his commentary to Bechorot 9:7]. For this reason the mishna says “do not frequently etc.”, which is to say even though the Torah allows taking off <i>ma`aser</i> by estimate, do not do so often, in order to save yourself from doubt. And the word <i>ma`asarot </i>in the mishna does not exclude <i>terumat ma`aser</i>, because <i>ma`asarot</i> here is a general name for all types of priestly gifts taken from the produce of the earth, as I have shown from the Jerusalem Talmud in my commentary to Ma`asarot 2:4. See also my comments on Demai 4:1.<br>But I see that <b>Rash</b> writes in his commentary to Terumot 1:7 that it seems that Abba Eliezer ben Gomel does not hold of the injunction “do not often take off <i>ma`aser</i> by estimate,” and this is the opinion of <b>Tosafot</b> on the abovementoined passages in Gittin and Bechorot."
+                ],
+                [
+                    "SHIMON, HIS SON. He was one of those martyred by Rome. The Talmud says in Keritot 8a: <i>Once, the price of a pair of birds brought as sacrifices went up to a gold </i>dinar <i>in Jerusalem. Rabban Shimon ben Gamliel said, “By this dwelling! I will not go to sleep for the night until the price is in silver </i>dinars!<i>”</i> The Rabban Shimon ben Gamliel of the passage in Keritot cannot be the one mentioned at the end of this chapter in mishna 18, because that one did not live when the temple stood, and the chain of <i>nesi’im</i> in the first chapter of Shabbat<sup class=\"footnote-marker\">47</sup><i class=\"footnote\">See the beginning of the commentary to mishna 16.</i> ends at the second Shimon<sup class=\"footnote-marker\">48</sup><i class=\"footnote\">The chain there is Hillel, Hillel’s son Shimon, Shimon’s son Gamliel, Gamliel’s son Shimon. Mishna 16 started with Gamliel, Hillel’s grandson; Hillel’s son, Shimon, evidently receives no mention in Pirkei Avot. Mishna 17, which continues in chronological order, must then be referring to Gamliel’s son Shimon, who was the second Shimon mentioned in the chain of <i>nesi’im</i> who lived while the second temple stood. Mishna 18, which mentions a different Rabban Shimon ben Gamliel, must thus be referring to a third Shimon, who was presumably the second Shimon’s grandson, and cannot have been <i>nasi</i> when the temple stood. As such, he cannot be identified with the Rabban Shimon ben Gamliel in the first chapter of Keritot, because it is evident from the incident quoted there that the Rabban Shimon ben Gamliel of Keritot indeed lived when the temple stood. The Rabban Shimon ben Gamliel of Keritot must then have been the second Shimon in the chain mentioned in Shabbat 15a, who is the Shimon of our mishna. </i>. He must therefore be the Shimon of our mishna.<sup class=\"footnote-marker\">49</sup><i class=\"footnote\">Tosafot Yom Tov now answers the implied question: why, then, does the mishna here refer to him simply as Shimon while the Talmud in Keritot calls him Rabban Shimon ben Gamliel?</i> Perhaps he promulgated this dictum before he rose to such prominence as to be called Rabban,<sup class=\"footnote-marker\">50</sup><i class=\"footnote\">“Our master,” reserved for the greatest scholars.</i> as in the case of “ben Zakkai” in the mishna in Sanhedrin 5:2.<sup class=\"footnote-marker\">51</sup><i class=\"footnote\">The Talmud there, Sanhedrin 41a-b, notes that “ben Zakkai” is none other than Rabban Yochanan ben Zakkai, who authored the teaching in question in his younger years, when he was still a student known as “ben Zakkai.” The text of the teaching entered the tradition immediately and its form remained unchanged, hence the name “ben Zakkai.”</i> Although I saw a different explanation in the book <i>Asarah Ma`amarot</i>, I have written what seems best to me.",
+                    "BETTER THAN SILENCE. This is the version quoted in <b>Midrash Shmuel</b>. He quotes an alternate version, “I have found nothing good for the body other than silence.” So also <b>Maharal </b>in <i>Derech Chaim</i>.",
+                    "NOT STUDY. <b>Rav</b>: <i>as a proof that the best thing for the body is silence, note that even expounding and speaking of Torah, which is the best type of speech, is not the main source of reward—action is. </i>For if this phrase were not being brought as a proof to the earlier phrase, it would have been better to place “and whoever speaks much etc.” immediately after “I have not found anything better for the body than silence,” as the former naturally leads in to the latter."
+                ],
+                [
+                    "RABBAN SHIMON BEN GAMLIEL. He was the grandson of the Shimon mentioned in the previous mishna, and the father of Rabbi<sup class=\"footnote-marker\">52</sup><i class=\"footnote\">Rabbi Yehudah HaNassi.</i>, also known as Rabbenu HaKadosh, in the first mishna of the second chapter.",
+                    "THE WORLD STANDS. <b>Rav</b>: <i>human civilization continues to exist</i>. With this <b>Rav</b> anticipates the question one might raise from mishna 2, which mentions three other things upon which the world stands. Now although <b>Rav</b> there says that the three things in mishna 2 are the ones for whose sake the world was created, and one might attempt distinguish between the things necessary for creation to have occurred, and the things that that keep the world in existence after the fact, the distinction is illusory. For whatever is important enough for the world to have been created ex nihilo is <i>a fortiori</i> important enough for its continued existence. <b>Rav</b> therefore writes on our mishna that these things are necessary for maintaining civlization, not the continued existence of the world. Torah, the sacrificial worship, and acts of kindness can be done by small numbers of people even in the absence of a proper civilization due to a lack of law, truth, and peace. For the remaining few precious to G-d are sufficient for the three pillars mentioned by Shimon the Righteous in mishna 2. You should not find this strange, as the Talmud says (Berachot 17b): <i>the world was only created for Chanina my son</i>, and (Berachot 6a): <i>the world was only created to keep this one company</i>, in expounding the verse “for this is the entirety of man” (Ecclesiastes 12:13). See my commentary to the end of the mishna in Sotah 3:4.",
+                    "THE WORLD STANDS. An alternate version, which <b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i> considers the correct one, reads “continues to exist.”",
+                    "AS PER THE VERSE, “RULE WITH TRUTH, JUSTICE, AND PEACE IN YOUR GATES.” Zecharia, 8:16. The verse immediately preceding this is, “Just as I planned to bring evil upon you… so have I gone and planned in these days to do good unto Jerusalem and the House of Judah. Fear not! These are the things that you should do…”<sup class=\"footnote-marker\">53</sup><i class=\"footnote\">The implication is that these are the things that you should do to receive G-d’s promise of good, i.e. peace and prosperity, the fruits of well-functioning civilization.</i><br><b>Rashi</b> here writes: “Rule in your gates” is adjacent to “perhaps the Lord of Hosts will act towards us with grace.” So also <b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>Rashbam</b>. But these two verses are nowhere near one another, for “perhaps…” is in Amos 5:16: “Despise evil and love good, and establish justice at the gate, perhaps…”<br><b>Rashi </b>also mentions that he saw a Tiberian edition of the Mishna in which no verse appears in our mishna."
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "WHICH IS THE STRAIGHT PATH A PERSON SHOULD CHOOSE FOR HIMSELF… BE AS CAREFUL… When the mishna mentions the “straight path a person should choose for himself”, it is discussing something optional and giving good advice, not explaining what the law obligaties one to do. “Be as careful…”, on the other hand, obligates a person to be equally careful with all the comandments. The mishna therefore begins in the third person, using the language of suggestion, and then moves to the second person, using the language of command—<b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>. See my commentary to mishna 9.<br><i>Derech</i> here is treated as a feminine noun. For a discussion of this, see Kiddushin 2a-b.",
+                    "BE AS CAREFUL WITH A LIGHT COMMANDMENT AS WITH A WEIGHTY ONE. Regarding the care that one should have in performing the commandments, the mishna says that one should be as eager and ready to perform a light commandment as a weighty one, because “one does not know the rewards for the commandments.” The mishna does not mean, however, that when one is forced to choose between a light commandment and a weighty one, he ought to choose the light one, as that is illogical. It is only discussing the care one should take in performing each of the commandments on its own. So <b>Abarbanel</b> and <b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>.",
+                    "FOR YOU DO NOT KNOW THE REWARD FOR EACH COMMANDMENT. <b>Rav</b>: <i>neither the reward for performing a positive commandment nor the punishment for not doing so are given in the Torah.</i> <b>Rambam</b>: <i>the Torah does not clarify the reward G-d gives for all of the positive commandments</i>. <b>Rambam</b>’s explanation avoids the problem of the verses “so that your days may be numerous” (Deutereonomy 11:21) and “so that your days be long” (Exodus 20:11).<sup class=\"footnote-marker\">54</sup><i class=\"footnote\">Because he writes “all.” There are exceptional cases that do specify the reward.</i><br>But <b>Maharal</b> writes in <i>Derech Chaim</i> that when our mishna says “you do not know the reward” it means that the reward varies with the alacrity, the effort expended, and the cost (which is included in effort) of performing the commandment. This is what is unknown, because the reward is proportional to the difficulty. But as for the type of reward for the commandment itself, that can be known, as the verse concerning sending the mother away from the eggs says, “So that it go well for you” (Deuteronomy 22:7). <b>Maharal</b> supports this contention using the mishna in Chullin 12:5, which is speaking about the sending the mother away from the eggs: <i>and if, concerning a light commandment, the Torah says “so that it go well for you and you have length of days,” this is certainly so for a weighty commandment!</i> How can the mishna reason from the case of the light commandment ot that of the weighty commandment, if rewards for commandments cannot be known altogether? Rather, it must be that the unknown here is only the reward for the effort and cost involved. But as for the reward for the commandment itself, the mishna concludes “this is certainly so for a weighty commandment.”<br>He further writes that the mishna at the beginning of Peah (1:1) which says “these are the commandments whose interest one consumes in this world, while the principal is stored away for the next: honoring one’s mother and father, etc.” is discussing the type of reward, but not its extent.<sup class=\"footnote-marker\">55</sup><i class=\"footnote\">I.e., these are not the commandments whose reward is so great that some of it must be dealt out in this world, as opposed to other commandments that carry less reward, which is entirely distributed in the next world.</i> That is, these are the commandments for which the reward must be received in two stages, in this world and in the next. But it is entirely possible that the reward for some other commandment in the next world is greater than the combined interest and the principal of the ones in this list, for “one moment of pleasure in the next world is greater than an entire life of it in this one” (Avot 4:17). And the end of that mishna, which says “and Torah study is greater than them all,” has nothing to do with our present discussion, which deals only with comparing two commandments, but not with comparing a commandment to Torah study; for the reward for Torah study is obviously much greater.",
+                    "THEIR REWARD<sup class=\"footnote-marker\">56</sup><i class=\"footnote\">We have translated the Hebrew <i>sachar</i> as “reward” in the text of the mishna. Throughout the text of the commentary, and in other mishnayot, we found different renderings more appropriate.</i> [Heb. <i>matan sachar</i> lit. “the gift of their reward”]. G-d will reward you for your deeds.<sup class=\"footnote-marker\">57</sup><i class=\"footnote\">A play on Isaiah 40:10, which will be quoted further on.</i> You will often find that someone who serves an earthly king for some fixed wages will receive a much greater payment from the king than had been agreed upon if the king is especially pleased with his work (or for some other reason). Such payment is not, strictly speaking, a wage [Heb. <i>sachar</i>], because it is not the market value of such work. It would be more correct to refer to it as gift-wages, because a large part of it is a gift, but it is not entirely a gift, because some of it really is the earned wages. “The heavenly kingdom parallels the earthly one,” and these gift-wages are what is meant by <i>matan sachar</i>. For G-d will increase the gift given to a person with the pleasure He receives from his performance of the commandment.<br>This, in fact, is the meaning of the verse, “Behold! His<sup class=\"footnote-marker\">58</sup><i class=\"footnote\">The antecedent of “his” in each case is a person.</i> wages are with Him, and his deed is before Him” (Isaiah 40:10). The word “behold” indicates something clear and known, as the wages are certainly with Him. In addition, “his deed is before Him,” for the actual deed is certainly before Him, and for that he will receive reward many times over, as above. So it seems to me.",
+                    "AND CONSIDER THE LOSS INCURRED IN PERFORMING A COMMANDMENT AGAINST ITS REWARD. For although the amount of the reward is unknown, we do know that “there is no reward for a commandment in this world,” that the true reward is in the world to come, and there is no comparison between it and whatever material pleasure one has foregone. As per the midrashic interpretation<sup class=\"footnote-marker\">59</sup><i class=\"footnote\">In Berachot 34b, the Talmud sees this verse as referring to the incomparable pleasures of the world to come.</i> of the verse “No eye has seen this” (Isaiah 64:3), and their dictum: <i>one moment of pleasure in the next world is greater than an entire life of it in this one</i> (Avot 4:17).<br>And Rabbi certainly did not disagree with Antigonos of Socho’s teaching that one shouldn’t be like a servant serving G-d for pay. He meant, rather, that when you are accosted by the “vile one”—he who is called <i>satan</i> and the “evil inclination”—consider loss and reward in order to deflect him—<b>Abarbanel</b> and <b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>.<br>Now according to my commentary on the mishna of Antigonos (Avot 1:3), where I write that Antigonos did not mean that those who serve in order to receive reward are not really servants of G-d, we can say that Rabbi’s approach is for the greater part of the people, and Antigonos’ is for the very few. If only the greater part were just as the few!<sup class=\"footnote-marker\">60</sup><i class=\"footnote\">This is a pun in the Hebrew text; cf. the explanation of R. Yishma`el’s 13 rules in standard editions of the Sifra, s.v. <i>k’lal ufrat keitzad</i>.</i>",
+                    "AND KNOW. Because this “looking”<sup class=\"footnote-marker\">61</sup><i class=\"footnote\">In the mishna: <i>histakel bishlosha devarim</i>. <i>Histakel</i> literally means “look” or “stare.”</i> is with the sight of the mind, not the sight of the senses, the mishna adds “and know.” Cf. 3:1.",
+                    "WHAT IS ABOVE YOU [Heb. <i>l’ma`alah mimcha</i>]. For if when the weaker man is atop the stronger one the stronger one fears him, all the more so when the stronger one is on top.<sup class=\"footnote-marker\">62</sup><i class=\"footnote\">So when one imagines to oneself how G-d records his deeds, he will imagine G-d as being above him, and will thereby have an even greater fear of Him—not that G-d is actually above him in any way, as G-d is incorporeal.</i> And the “above you” instead of simply “above” indicates that He is immediately above you, per the verse “I always place G-d before me” (Psalms 16:8).",
+                    "AN EYE THAT SEES, AN EAR THAT HEARS, AND A BOOK IN WHICH ALL OF YOUR DEEDS ARE WRITTEN. Some things the eye sees, such as the deeds of the wicked, and some things the ear hears, as in the cursing of the profane, so the mishna says both <i>an eye that sees</i> and <i>an ear that hears</i>. And so that one shouldn’t think that anything which comes before His great throne is forgotten, the mishna says “and a book in which all of your deeds are written.” This “book” and “the book of rememberance” that the poet mentions in the liturgy for the Days of Awe<sup class=\"footnote-marker\">63</sup><i class=\"footnote\">In the liturgical poem <i>Unetaneh Tokef</i>.</i> are one and the same. This usage also appears in the Torah: “from the book you have written” (Exodus 32:32), “I will erase him from my book” (Exodus 32:33).<br>To prevent one from sinning, it would have sufficed for the mishna to instruct one to consider the fact that all of one’s deeds are written in a book, which would obviously only be for the purpose of doling out reward and punishment for those deeds. The previous phrase, that there is One who sees and hears, was put in because in its absence the following metaphor would be unclear to the listener. <b>Maharal</b> writes in <i>Derech Chaim</i> that the mishna uses the singular—“an eye that sees, an ear that hears”—to emphasize that G-d is not a man that he should have eyes of flesh and blood, G-d forbid."
+                ],
+                [
+                    "THE SON OF RABBI YEHUDA HANASSI. This is the tanna called simply “Rabbi” at the beginning of this chapter.",
+                    "THE STUDY OF TORAH WITH A TRADE [Heb. <i>talmud torah `im derech eretz</i>].<b> Maharal</b> explains in <i>Derech Chaim</i> that the mishna uses the language <i>talmud torah `im derech eretz</i>, implying that trade comes first, because the learning of a trade usually chronologically precedes the study of Torah.<sup class=\"footnote-marker\">64</sup><i class=\"footnote\">And not because it is primary in importance, as it’s placement before the word <i>`im</i> would seem to imply.</i> I found that <b>Rash</b>, in his commentary to the mishna in Taharot 4:7, compares this usage to <i>re’eh chaim `im isha</i>, “enjoy life with the wife that you love” (Ecclesiastes 9:9), in which “life” is certainly primary in importance—accordingly, “the study of Torah” in our phrase would be primary.",
+                    "AND ALL THOSE WHO DEAL WITH THE PEOPLE. According to <b>Rav</b>’s second explanation, in which “dealing with the people” means forcing them to perform some commandment, such as giving charity or redeeming captives, and that this should be done for the sake of heaven, the mishna reads as follows. “All those that deal with the people” should not worry that perhaps the people will be unable to shoulder this heavy burden, for “the merit of their ancestors aids them,” and this is on condition that they are only forcing the people to perform this commandment “for the sake of heaven,” and not for any other reason or personal benefit whatsoever.<br>Alternatively, the phrase “for the merit of their ancestors aids them” can be read as explaining “and you, I consider you,” and the mishna reads as follows. Work with the people for the sake of heaven when you force them to give charity or redeem captives. “And as for you, I will consider you, etc.” now means to say: just as in the case of the people, who only give to charity because the merit of their ancestors aids them, the mishna still says that their righteousness in that they gave will stand them in good stead forever, so, too, in your case. Even though you yourselves did not give the money and merely forced the people to do so, I will consider it as if you had done it, just as the people are considered righteous despite the fact that it is the merit of their ancestors that aids them.<br>According to this explanation, in which “the merit of their ancestors aids them” is referring to the people, and not their leaders, we can well understand the mishna’s switch to the second person, “and you…”, from the third person “all those…” with which it started, and which would also have been more concise, in that it could have left out the words “and you.” For had the mishna continued in the third person, the antecedent of the phrase “and I consider them” would have been understood to be “the people,” just as they are the antecedent of “their” and “them” in “the merit of their ancestors aids them.”<br>According to <b>Rav</b>’s other explanation, in which “the merit of their ancestords aids them” refers to the leaders, we can explain the switch to the second person as <b>Maharal</b> does in <i>Derech Chaim</i>: had the mishna stayed in the third person, the phrase “I consider them” would have been understood as referring to the ancestors just mentioned.<sup class=\"footnote-marker\">65</sup><i class=\"footnote\">I.e., the souls of the departed ancestors are rewarded for the commandments their children do.</i>",
+                    "I CONSIDER YOU. We find that the Sages use the first person even when speaking in the name of G-d, as in “and Akiva son of Yosef and I are guarantors in this.”<sup class=\"footnote-marker\">66</sup><i class=\"footnote\">The full passage, quoted by Ibn Ezra in his commentary to Exodus 33:21, says, in the name of R. Yishma`el, that whoever knows the dimensions of the Creator is assured a place in the world to come, “and I and Akiva ben Yosef are guarantors in this.” The author assumes that the true guarantor is G-d, but R. Yishmael says “I” because he is the one relating this point, just as in our mishna.</i><br><b>Midrash Shmuel</b> writes that the word “I” actually refers back to G-d, to whom the word “heaven” in the earlier phrase “for the sake of heaven” refers, but this is forced.",
+                    "MUCH REWARD. <b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>: <i>in other versions</i><sup class=\"footnote-marker\">67</sup><i class=\"footnote\"><b>Maharal</b> there had earlier quoted a different version of the text, so he proceeds to say that “other versions”, i.e. our version, have “much reward”.</i><i> the text reads “much reward.” The idea is that much reward awaits you because you attend to the needs of the people, who are many, and since they are many, there is much reward for you as if you had done much.</i>"
+                ],
+                [
+                    "BE CAREFUL WITH THE GOVERNMENT. <b>Rav</b>: <i>even though you must become known to the government in order to attend to the needs of the people, be careful with them</i>. For Shemaya<sup class=\"footnote-marker\">68</sup><i class=\"footnote\">In 1:10.</i> was not referring to such cases when he said “do not become known to the government,” as in this case it is a great mitzvah to become known to them, to attend to the needs of the people, as the stories of Mordechai and Rabbi Yehuda HaNassi prove—<b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>Rashbatz</b>."
+                ],
+                [
+                    "MAKE HIS WILL AS YOUR WILL [Heb. <i>kirtzonecha</i>]. This is the version in our editions. <b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>R. Yosef ibn Nahamias </b>that in an edition of the Mishna from Jerusalem, the text reads “do his will with your will [Heb. <i>birtzonecha</i>],” with a <i>bet</i>, and the idea is that you shouldn’t perform a commandment in irritation, anger and frustration, but willingly and with a happy heart, in order that G-d should do your will willingly. For sometimes G-d will “do the will” of a man in anger, with the intent of punishing him in the end, as per the verse “to eventually destroy them forever” (Psalms 92:8) and to make him perish. But when He does this with pleasure, “your future will be very great” (Job 8:7).",
+                    "ANULL YOUR DESIRE. It seems that “make His will as your will” is said of the performance of positive commandments. The mishna therefore says “annull your will etc.” of negative commandments.",
+                    "HILLEL SAYS. “I have seen a holy one speaking” (Daniel 8:13), <b>R. Menachem Azariah</b> in his book <i>Asarah Ma’amarot</i>, section <i>Chakor Din</i>, 2:19, saying that this Hillel was the grandson of Rabbi Yehudah HaNassi, who went to bathe with his brother in Kabul, as mentioned in Pesachim 51a. Through these mishnayot, Rabbi Yehudah HaNassi fulfilled the verse “They shall not depart from your mouth, the mouths of your children, and the mouths of your children’s children” (Isaiah 59:21). Immediately after this Hillel, Rabbi Yehudah HaNassi placed the words of Hillel the Elder, the patriarch of this lineage, who said <i>an ignoramus cannot be G-d-fearing.</i> Those who study the Mishna are not careful with this and read “he also said” at the beginning of the next mishna—thusfar his words.<br>If this is a tradition, then we will accept it, but if it is his own conclusion, we note that <b>Rashi</b> explicitly says that this Hillel is Hillel the Elder, and that <b>Rambam</b>, in commenting on “when I will have free time” in our mishna, notes that this teaching resembles the earlier teaching of “Shammai, his colleague” about making one’s Torah fixed. His teaching was placed here in connection with what Rabban Gamliel said about those who work on behalf of the people, and so that the Mishna can then move smoothly to the words of R. Yochanan ben Zakkai, who received the tradition from him.<br>This problem is what caused the the <i>Asarah Ma’amarot</i> to read “Hillel says” in the text of the next mishna, where he comments that this refers to Hillel the Elder.",
+                    "DO NOT SEPARATE FROM THE PEOPLE. <b>Rav</b> writes that such a one will not be comforted when the people are. I find this difficult, for if so, one could say “I’ll have neither your honey nor your sting!” <b>Rashi</b>, on the other hand, concludes “and he will see no blessing in his work. As per the last chapter of Ta`anit.”<br>We might also say that the comfort the people receive is greater than what they suffer, because G-d always rewards in larger measure than he punishes. Or, perhaps, the sense of “will not be comforted” is that one will suffer an untimely death or go into exile before the people are comforted.",
+                    "THAT MAY NOT BE HEARD. <b>Rav</b>: <i>your words shouldn’t be unclear to the point that they can’t be understood from the beginning and upon first consideration; do not rely on the listener to think about them in depth until he eventually understands them</i>. If so, this teaching is really that of Avtalion in 1:11—why, then, should it be repeated?<br>But <b>Rambam</b> does not see this as addressing potential heresy. Rather, he understands that one’s words should not be exceedingly strange sounding and nearly incomprehensible, as he writes: <i>your words should not require an unusual interpretation and excessive thought</i>.<br>This is contra <b>Midrash Shmuel</b>, who sees <b>Rambam</b> as saying the same thing as <b>Rav</b>.",
+                    "FOR IN THE END IT WILL BE HEARD. <b>Rav</b>: <i>do not reveal your secret even when you are alone, thinking that nobody will hear you, because in the end it will be heard, as “the bird of the heavens will carry your voice” </i>(Ecclesiastes 10:20). That this applies even when one is alone is evident from the beginning of that same verse: “Curse not a king even in your mind, nor in your bedroom curse a wealthy man” (ibid.).",
+                    "AND DO NOT SAY, “WHEN I HAVE A FREE MOMENT, I WILL STUDY.” According to <b>Rashi</b>, who reads in our mishna “do not say of something that you can hear now that you will hear it later,” and understands that part of the mishna as referring to Torah study, this dictum might appear unnecessary. It is not, however. Firstly, the repetition is for emphasis. Secondly, the mishna might see a need to point out that this dictum applies not only to hearing words of Torah from others, but even to studying on one’s own.<sup class=\"footnote-marker\">69</sup><i class=\"footnote\">While another person might no longer be available to teach, one is presumably always able to study independently; even so, “do not say, etc.”</i>"
+                ],
+                [
+                    "AN UNLEARNED PERSON [Heb. <i>bur</i>] CANNOT BE ONE WHO FEARS SIN. Cf. 2:9, and <b>Rav</b> ad loc.",
+                    "IGNORAMUS [Heb. <i>`am ha’aretz</i>]. <b>Rav</b> on 5:10 explains this term.",
+                    "NOT ALL THOSE WHO ENGAGE IN MUCH BUSINESS GROW WISE [Heb. <i>machkim</i>]. The mishna says “not all,” because we do find those who engaged in much business and grew wise, such as R. Eliezer ben Charsom (Yoma 35b) and Ilfa (Ta`anit 21a), and numerous others mentioned by the commentaries—<b>Midrash Shmuel</b>.<br>He also quotes the explanation of <b>Chasid Ya`avetz</b>, who notes that the word <i>machkim</i> is properly a transitive verb, meaning “to make another wise,” and sees this teaching as adding onto the last: an irritable person will not make a good teacher, and one who engages in much business cannot make others wise. That is, in his spare time he might teach others but will not make them wise.",
+                    "ONE WHO ENGAGES IN MUCH BUSINESS. Specifically “much” business, for without some kind of business that will sustain his body his Torah will not last, per the mishna later: “where there is no flour, there is no Torah” (Avot 3:17), and the mishna earlier: “the study of Torah goes well with a trade” (Avot 2:2).",
+                    "TRY [Heb. <i>hishtadel</i>]. The meaning is “to accustom oneself and direct one’s thoughts toward something.” Onkelos translates “and a man struggled with him” (Genesis 32:25) as <i>ve’ishtadal gavra imeih</i>—<b>Rambam</b>."
+                ],
+                [
+                    "BECAUSE YOU DROWNED SOMEONE, YOU WERE DROWNED, AND THOSE WHO DROWNED YOU WILL IN THE END THEMSELVES DROWN. One might ask, if we follow the chain back to its starting point, won’t we find that the first one to have been killed did not kill anyone himself? Indeed, Abel, who was killed by Cain, hadn’t killed anyone. If so, how did Hillel know that it was on account of drowning someone else that this person had been drowned?<br>The second part of his saying, “and those who drowned you will in the end themselves drown,” is even more difficult, as this is not necessarily so! We regularly encounter cases of murderers who die in their beds at the hands of Heaven. [*I saw this question raised in Devarim Rabbah to parashat Va’Etchanan (2:25), discussing the verse “he who spills man’s blood, his blood will be spilled by man” (Genesis 9:6): <i>R. Levi said: but are there not many men who kill and yet die in their beds? They answered him: the meaning of “his blood will be spilled by man” is that when that man arrives in the future world, at that point his blood will be spilled.</i> As for the first question, concerning the first part of the mishna, I saw this mishna brought in the Talmud in tractate Sukkah 53a, and there <b>Rashi</b> explains that the body was thrown into the water and Hillel recognized him as a murderer.]<br>In <b>Rashi</b>’s commentary to our tractate, he notes that in some places people do not recite this mishna. But <b>Rambam</b>, <b>Rav</b>, and all the other commentators have it in their texts.<br><b>Midrash Shmuel</b>, in answer to the second question, explains that “in the end” in the phrase “in the end they themselves will drown” means that through reincarnation, which is an established belief not only of the Sages but also of Pythagoras [and the rest of the wise of the nations, whom <b>Abarbanel</b> mentions in his commentary to parashat Ki Tetze], he eventually will end up drowning. And he gives a rather forced answer to the first question, saying that the case of Abel is different because the Sages say that he “gazed at holiness,” and Hillel, upon seeing this skull, assumed that it was that of a murderer, and not one who “gazed,” because murder is more common than this gazing.<br>In my opinion, it is totally untenable to claim that Hillel said something that could only be understood through the doctrine of reincarnation, which is an esoteric doctrine, and which ought to be concealed from all but the select few that G-d calls upon. And Rabbi Yehudah HaNassi, the redactor of the Mishna, would not have put this dictum into our mishna. For just as a verse in the Tanakh must always be readable in its plain sense, in addition to whatever other meanings it may harbor, the words of a mishna must always be readable in the plain way that all understand. And if there were only a kabbalistic interpretation to this mishna, Rabbi Yehudah HaNassi would have left it an oral teaching, along with the other kabbalistic teachings that remained oral and were not inluded in the Mishna.<br>Besides, the mishnayot seem to be out of order. For since this is merely something that Hillel said on a particular occasion, it shouldn’t have been included among the other mishnayot, which are all of the “he used to say” type, i.e. ethical teachings that were constantly being emphasized, and should rather have been appended to the end of this series of mishnayot. All the more so since this mishna is in Aramaic and shouldn’t come between two mishnayot that are in Hebrew.<br>Also, Hillel is speaking in the second person, directing his words towards the skull itself. Why wouldn’t he have turned towards his listeners and addressed them? He should have said “because he drowned someone, he was drowned, and those who drowned him will in the end themselves drown.”<br>Also, what is the meaning of the modifier <i>af</i>—“even, also”— here?<br>It seems that the mishna intends the following. Hillel taught in the previous mishna that an unlearned person cannot be one who fears sin and so on, in order to steer people clear of personal deficiencies. He also once saw a skull, etc., and from that experience onwards he used to say “increasing the flesh only increases worms, etc.” in the next mishna, which is another list of personal deficiencies and virtues.<br>This is because when he saw this skull, he said to it, “because you drowned someone, etc.”, i.e. one would think it only logical that because you drowned someone, you were drowned, and those who drowned you will in the end themselves drown, because “the measure one uses to dole out is the one used to dole out to him” (Sotah 1:7), for this is only proper and logical. But regardless of what should be, reality contradicts this hypothesis; many people who have never killed anyone are killed and many people kill others and are not themselves killed.<br>In order to bring reality into harmony with theory, so that it doesn’t contradict the logical necessity that everything ultimately comes about through one consistent system and is judged fairly, he used to say from that moment on that “increasing the flesh only increases worms, etc.” in order to accustom people to thinking that everything is truly necessary and just. For one does find, overall, that “increasing the flesh only increases worms, etc.”, regarding defiencies, and “increasing Torah increases life, etc.”, regarding virtues. It is evident, then, that the laws in place in the world are just and perfect, and we can infer from cases that are clearly just to those whose justness is concealed, and understood only by G-d; those, too, are based on what is righteous and just, as per the verse, “For my thoughts are not as your thoughts, nor are my ways like your ways” (Isaiah 55:8).<br>It follows, then, that Hillel did not say “because you drowned someone, etc.” because he felt it was certainly true, i.e. that of necessity this is what happened and what will happen, but as a first premise, that logic would dictate that this be so. But because there are well-known cases that contradict this, and these might cause a person to say that “there is no judgement and no judge,” Hillel began to regularly propagate his teaching that “increasing the flesh only increases worms… increasing Torah increases life, etc.” among the people. The intent is that we should use our experiences and sound judgment to conclude that just as in these cases the result follows logically from the action, whether for good or ill, so also what befalls people in general follows logically, though it is beyond our understanding.<br>Since the words “because you have drowned someone, etc.” are not an absolute statement describing what will happen with certainty, as it is possible that this drowned person had not drowned anybody and that the one who drowned him might not be drowned, Hillel did not utter them as a public teaching. While facing the skull, an unhearing piece of bone, he said to himself that what ought to be is that “because you drowned someone, etc.”<br>And the fact of reality contradicting this statement is also not at all explicit, but is implicit in his following dictum, that from this point on he used to say “increasing the flesh only increases worms, etc.,” which the discerning will understand well as addressing this point. All such things ought to be said in such a manner as to be apparent to the discerning scholar but not to all those listening, lest they who will not understand the answer “decide by what their ears hear” and “judge by what their eyes see” (Isaiah 11:3) that the question is truly difficult and has no answer, and remain confounded by it and thereby falter, G-d forbid.<br>Hillel said these words in Aramaic, the language of the masses at the time per the mishna in Shekalim 5:3, because he said them as though speaking to the skull of a bandit. He also did this so that the people should take his words at face value, that it is indeed the case that “because you drowned somebody, etc.,” and for the discerning students he explained his words by affixing to them the dictum “increasing the flesh only increases worms, etc.,” which he said in Hebrew. This is what seems correct to me.",
+                    "AND THOSE WHO DROWNED YOU WILL IN THE END THEMSELVES DROWN. In speaking to this one skull, Hillel used the plural “those” to indicate that even if there were many who drowned you they all will eventually be drowned, teaching that when many murder one they will all be killed—<b>Midrash Shmuel</b>.",
+                    "DROWN. <b>Rav</b>: <i>it was the court’s job to kill you, not theirs. G-d placed them in your hands because He allows evil things to be brought about through evil people.</i><sup class=\"footnote-marker\">70</sup><i class=\"footnote\">The Hebrew phrase מגלגלין חובה ע”י חייב is used by the Talmud for evil but necessary things, which are brought about by evil people instead of innocent ones. Here, <b>Rav</b> would seem to be using it to explain why this murderer, and not the court, brings about the death of this person—since killing a person is never desirable, even when it is necessary, G-d spares the court the task and has it done by an evil person. Tosafot Yom Tov, however, understands <b>Rav</b> to be addressing the dilemma of free choice vs. predetermination the same way <b>Rambam</b> does in his introduction to Avot. He will offer a novel reading of the phrase.</i> This is the opinion of <b>Rambam</b> in chapter 8 of The Eight Chapters, his introduction to tractate Avot, where he writes that although G-d has decreed that a person must die, he has not decreed that the anyone in particular must kill him. It is the same as G-d decreeing that of those born some amount will be righteous and some evil. While this is true, it does not yield the necessary consequence that a particular evil person be evil. That individual chose of his own free will to do evil, and will therefore be punished by one of the many emissaries at G-d’s disposal. And because this individual is ready to kill and is evil,<sup class=\"footnote-marker\">71</sup><i class=\"footnote\">The Hebrew word is חייב, which the Tosafot Yom Tov understands to mean generally “evil” as opposed to deserving punishment for some specific act, which is what the term usually means in rabbinic literature. There is some support for this reading in Talmudic Aramaic, where the cognate חייבא means “sinner” or “wicked one.”</i> the evil thing was brought about<sup class=\"footnote-marker\">72</sup><i class=\"footnote\">The Hebrew word is נתגלגל. This is a subtle but important reworking of the verb מגלגל in the original phrase. מגלגל is an active verb, and in the impersonal plural מגלגלין has the literal meaning “they bring about.” The sense is that the G-d, the antecedent of the omitted impersonal “they,” arranges for tragic or harmful things to come about through those who have sinned in some way, instead of coming about through innocent people. By changing it to נתגלגל, a passive verb meaning “it was brought about,” Tosafot Yom Tov is able to add the qualifying words על ידו, “through him,” to create the phrase “it was brought about through him.” The blame is now laid squarely on the person and not on G-d. Having turned חייב into “sinner” and having reworked the verb מגלגל into נתגלגל על ידו, meaning “it was brought about through him,” Tosafot Yom Tov is able to read the phrase as “an evil thing is brought about by an evil person,” meaning that those who are evil bring about evil things of their own volition, and the fact that the object of their actions deserved them is irrelevant. The statement has undergone a significant transformation: it has gone from saying that it is better that tragic things befall those who deserve them through those who have sinned to saying that men act of their own volition. </i> through him, and G-d will send him his just deserts. So also Hilchot Teshuva, 6:5.<br><b>Ramban</b> in parashat Lech Lecha attacks this doctrine at length and says that even if G-d decrees that so-and-so should harm so-and-so, and someone else goes and fulfills G-d’s decree first, he has done a good and meritorious thing. I say that even if we agree to his statement that should someone else go and do it first he has done a good and meritorious thing, it does not refute the words of <b>Rambam</b>. For the evil individual that <b>Rambam</b> was discussing did not do this evil act in order to fulfill the words of G-d, but because his wicked heart drove him to it, and G-d goes by what is in the heart. And if we understand <b>Rambam</b> this way, we also deflect the criticism of <b>Ra’avad</b> ad loc. This is what seems correct to me."
+                ],
+                [
+                    "INCREASES WORMS. <b>Rav</b>: <i>in the grave, where a worm is as painful to the dead as a needle in the flesh of the living.</i> <b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>R. Yosef ibn Shoshan</b>: <i>not that they were of the opinion that the corpse feels anything, but that anyone of refined mind should be pained during his life by the disgrace that will come at his death, and should attempt to minimize this disgrace and imagine while he is still alive that he feels the worm that will bite him upon his death, which is the same feeling as a needle in live flesh. He will then minimize this disgrace and not increase his flesh because this increases worms.</i> I cannot understand what complaint a living person could have about the disgrace he may suffer when he has been brought to burial and submerged in dirt, where nobody sees or knows anything about whether a worm rules over him or a maggot eats him. There is nothing disgraceful about a disgrace that nobody is witness to, all the more so since the disgraced one is dead and knows nothing of this disgrace. For what reason, then, should the thought of this pain a person while he lives?<br>Their words, however, were truly spoken: it is painful for the dead person [Heb. <i>met</i>] himself. Not because they believed that he has sensation and turned non-existent things into existing ones, but because the pain they spoke of is the pain of the dead person’s soul, which is still in existence and which beholds the disgrace of the body and is greatly pained by it; even the non-Jewish sages have agreed that the soul remains after death. This is the meaning of the verse in Job, 14:22: “Only his flesh shall pain [Heb. <i>yich’av</i>] him, and his soul mourn over him,” per <b>Ibn Ezra</b>’s commentary ad loc.: yich’av<i> here has the sense of destruction, as in “you will destroy [Heb. </i>tach’ivu<i>] every good piece of land with stones” (2 Kings 3:19). The word was borrowed for unfeeling objects, for whom destruction is like pain for a person.</i> The verse explains that the soul will indeed be in mourning on account of the pain it feels at seeing and recognizing the body in which it once was. [*And it is on the basis of this verse that one opinion in Shabbat 152b holds that as long as the flesh has not decomposed, the dead know whatever is said before them.] This is what they meant when they said that the worm is painful to the dead person, i.e. to the soul that knows of this. We can further deduce that this is what they meant because in speaking of the dead person they didn’t mention “flesh” and in speaking of the living one they said “the flesh of the living.” They should have used the same expression, saying either “like a needle in the living” or “in the flesh of the dead,” but they did not do so because they hold that the pain is felt by the dead person himself, i.e. his soul, and not his flesh, which feels nothing.<br>You shouldn’t find it odd that the soul is called <i>met</i>, “the dead,” for we find the Torah using the word this way in the verse “or one who consults the dead” (Deuteronomy 18:11), which obviously refers to the souls of the dead. Since this consultation occurs where the bodies of the dead are located it is called “consulting the dead,” even though the consultation is actually with the souls of those bodies. In our case the pain is similarly said to affect the dead, even though it is the souls that are pained, because the act that brings about the pain of the soul is done to the body. This is what seems correct to me.<br>[*I later found that <b>Kol Bo</b> writes in Hilchot Avel that the reason for burying the dead is that the soul is pained when it beholds the body in disgrace and lying about unburied, and says: <i>they had the same idea in mind when they said “the worm is as painful to the dead as a needle in the flesh of the living,” which is a parallel only in terms of the existence of pain, not what type of pain it is.</i> I also found that <b>Rashba</b> in responsum 1:369 considers it obvious that the dead do not feel the pain of the knife, and cites the embalming process as proof.]",
+                    "HAS ACQUIRED IT FOR HIMSELF [Heb. <i>le`atzmo</i>]. For his own benefit in this world—<b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>R. Yosef ibn Nahamias</b>. [*I found support for this explanation in the mishna in Shekalim 1:4, “the Kohanim expound this verse for themselves,” where <b>Rav</b> explains “for themselves” as “for their own benefit.”<br>To me the mishna seems to be saying that he has acquired his essence [Heb. <i>atzmut</i>]. In having a good name he has clearly actualized his essence and become what he truly is, for anyone who does not have a good name is as though he hasn’t existed. It is well known that the definition of a name<sup class=\"footnote-marker\">73</sup><i class=\"footnote\">The Hebrew <i>shem</i> was used by medieval translators for the Arabic <i>‘ism</i>, itself a translation of the Greek <i>logos</i>, referring to the definition or essence of a thing.</i> is something that refers to the essence of a thing, which is what Adam was doing when he gave names to all the creatures. Therefore, his good name points to his essence, as when the name is not good, better that he had not come into existence, and it is indeed as if he did not, and he has acquired nothing whatsoever.]"
+                ],
+                [
+                    "RECEIVED THE TRADITION FROM HILLEL AND SHAMMAI. While the Mishna was recording the teachings of the line of Hillel, there was no need to mention that those sages had received the tradition from him, but now it is necessary to do so before the teachings of Rabban Yochanan ben Zakkai, who was not a descendant of Hillel. Also, because he had numerous students and legal disputes proliferated thenceforth, the mishna points out that although there were several disputes their Torah was in the main a received tradition, as I mentioned at the beginning of the first chapter.",
+                    "AS YOU WERE CREATED FOR THIS PURPOSE. <i>For the sake of this you came into the world, as per the verse “and there was evening, and there was morning, on the sixth day” (Genesis 1:31), which the Talmud expounds (Shabbat 88a): </i>this teaches that G-d stipulated with Creation that should Israel not accept the Torah, the world will return to chaos. <i>So it turns out that he has a tremendous responsibility and is not doing this as a favor</i>—<b>Rashi</b>.",
+                    "RABBAN YOCHANAN BEN ZAKKAI HAD FIVE STUDENTS. <i>The mishna mentions only the greatest ones, the ones to whom the tradition passed, but he had many other students</i>—<b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>Rashbatz</b>.",
+                    "ELIEZER BEN HYRKANOS. <i>He mentions them by name without honorifics because they were his students</i>—<b>Rashi</b>.<sup class=\"footnote-marker\">74</sup><i class=\"footnote\">The print before Rashi and the Tosafot Yom Tov did not have honorifics in the text. Our text does.</i>",
+                    "A PLASTERED CISTERN. The <b>Rav</b> reads <i>bor sud</i>, “plastered,” and not <i>bor sid</i>, “a plaster cistern.” <b>Midrash Shmuel</b> explains in the name of <b>Rashbatz</b>:<i> this is because a </i>bor sid<i>, “a plaster cistern,” means “a cistern made of plaster,” and what is the great praise in being compared to a cistern made of plaster? A plastered cistern, on the other hand, is one that has been plastered well and holds in all its water, preventing it from seeping into the earth. The word is properly </i>sayud<i>, in the present passive participle, but appears here as </i>sud<i> because of the hollow root.</i><sup class=\"footnote-marker\">75</sup><i class=\"footnote\">The root of <i>sid</i> is <i>samach, yud, daled</i>, called a “hollow root” because the middle letter is <i>yud</i>. The paradigm of the passive present participle is 1a2u3, where the numbers represent the consonants of the root, so the passive present participle of the verb “to plaster” should appear as <i>sayud</i>. But hollow verbs are irregular and their passive present participle appears as 1u3, in our case <i>sud</i>.</i><br>In Rashi’s commentary to Avodah Zarah 55a the text of our mishna is quoted as <i>bor sid</i>, as it appears in our printed editions.",
+                    "WHICH DOES NOT LOSE A DROP. This means to say that he is only like a plastered cistern in this respect but not in others, as a plastered cistern also has deficiencies. Its water does not taste as good as water from a well, both because cistern water is contained and well-water is flowing and because the water in the cistern absorbs the bitter taste of the plaster. The mishna therefore had to point out that only in this respect, in that he does not lose a drop, is he to be compared to a plastered cistern—<b>Midrash Shmuel</b>.",
+                    "PIOUS [Heb. <i>chasid</i>]. <b>Rav</b>: <i>he goes beyond the letter of the law</i>. Cf. what I wrote on Sotah 9:15.",
+                    "FEARS SIN. <b>Rav</b>: <i>he acts according to the most stringent interpretation of the law and forbids himself the things that are permitted out of fear that he come to sin. Otherwise, what is his great virtue? For even an ignoramus can be fearful of sin.</i> As per mishna 5.<sup class=\"footnote-marker\">76</sup><i class=\"footnote\">There: <i>an unlearned person cannot be fearful of sin, and an ignoramus cannot be pious</i>. The implication is that an ignoramus, while he cannot be pious, can be one who fears of sin.</i> Cf. what I wrote at the end of Sotah (9:15).",
+                    "EVEN IF ELIEZER BEN HYRKANOS WERE WITH THEM. <b>Rav</b>: <i>I saw written that Abba Shaul does not disagree with the first tanna, and both things came from Rabbi Yochanan ben Zakkai and are both true. For with regards to breadth of learning and memory, Rabbi Eliezer was superior, and with regards to sharpness and argumentation Rabbi Elazar ben Arach was superior</i>. Since Abba Shaul was commenting on the words of the first tanna he had to mention that even Eliezer ben Hyrkanos, whom he had praised, is included on the other side of the scale. But the first tanna, whose words came first, did not need to explain himself, because when he said “all the Sages of Israel” it was understood that even Elazar ben Arach was included—<b>Midrash Shmuel</b>."
+                ],
+                [
+                    "GO FORTH AND SEE. The verb “go forth” has the same sense here as the common Talmudic expression (e.g. Berachot 16a) “he went forth, searched, and found.” Both of these mean that the mind goes forth and wanders in contemplation and deep thought in order to truly understand. “See” is used similarly, as in “my heart has seen much wisdom” (Ecclesiastes 1:16). <b>Midrash Shmuel</b> quotes <b>Abarbanel</b> saying that the text reads “come and see” in the first half of our mishna and “go and see” in the second. He then writes that <b>R. Yosef ibn Shoshan</b> testifies that this is indeed the text of all the editions that were then extant in Toledo and the surrounding areas and explains that since the path of good was to be found with R. Yochanan ben Zakkai, he said “come,” but for the path of evil he said “go,” because no evil dwelt near him.",
+                    "THAT A PERSON SHOULD CLEAVE TO. <b>Midrash Shmuel</b>: <i><b>Rabbenu Yonah</b> explained that one certainly should cleave to all good and upright things. The mishna means to ask which trait one should perfect forever, for it is better to attain perfection in one area—at which point it will be much easier to acquire all the other good traits—than imperfection in many. This is a beautiful explanation.</i><br>Based on this, I can distinguish between our mishna and the first mishna in this chapter. There, Rabbi Yehudah HaNassi, who came after all these sages that spoke about the straight way that one should cleave to, asks again “what is the straight way that a person should choose for himself.” But this is because he was not saying which one trait a person should cleave to, through which he would gain perfection. He was saying, rather, that before all his actions and reactions in any given situation a person should consider which option to choose for himself, i.e. which action to perform. Rabbi Yehudah HaNassi therefore used the verb “choose,” and not the verb “cleave to” of our mishna.",
+                    "ONE WHO BORROWS AND DOES NOT PAY BACK. <b>Rav</b>: <i>this is the opposite of one who foresees consequences. For if he does not pay back, he won’t find anyone to lend him money and will go hungry. And he did not say simply “one who does not foresee consequences,” because it is possible that a person who does not foresee a consequence will still suffer no harm therefrom, because when the consequence actually comes about he will shield himself from it.<br></i>We are forced to conclude that when <b>Rav</b>, in his commentary above on “one who foresees consequences”, wrote that <i>on account of his ability to foresee consequences he will consider the loss incurred in performing a commandment as against the gain and the gain of transgressing a commandment as opposed to the loss</i>, he did not mean that this is the primary sense of “foreseeing consequences,” but that one who usually foresees consequences will eventually “consider the loss etc.” The primary sense of “foreseeing consequences” is what he wrote just before that: <i>he sees what is going to happen</i>, and that will apply to all areas of life. For if “consider the loss etc.” is the primary sense of “foreseeing consequences,” then <b>Rav</b> wouldn’t have been able to write that someone who does not foresee consequences might still shield himself from said consequences as they arise.<sup class=\"footnote-marker\">77</sup><i class=\"footnote\">If the consequences in question are the reward and loss of performing and not performing commandments, which only come after death, there can be no talk of shielding oneself from those consequences when they do arise.</i><br><b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>R. Yehuda Lerma</b>: <i>although foreseeing consequences is considered a “good path,” being unable to foresee them cannot be said to be evil. For we find many people who, though they are unable to foresee consequences, walk in the straight path, or people who keep the Torah purely for the sake of Heaven, and not out of hope of any reward or fear of any punishment, which is the ideal way to serve G-d. Rabbi Shimon therefore could not say that the inability to foresee consequences is an “evil path.”</i><sup class=\"footnote-marker\">78</sup><i class=\"footnote\">According to <b>R. Yehuda Lerma</b>’s explanation, we could indeed understand “foreseeing consequences” as referring primarily to “considering the loss etc.”</i>",
+                    "THE PLACE (or SPACE). <i>He is the place of the world, as per the verse </i>umitachat zero`ot `olam<sup class=\"footnote-marker\">79</sup><i class=\"footnote\">A possible idiomatic rendering of the simple, poetic sense of the verse is: “and below, the arms everlasting,” but the Talmud in Chagigah 12b treats the word <i>`olam</i> as “the world,” and renders the phrase “the arms of the world.”</i><i> (Deuteronomy 33:27). But the world cannot include Him, as per the verse “the heavens and the heavens upon the heavens cannot contain You” (2 Kings 8:27)</i>—<b>Rashi</b>.",
+                    "AND THE RIGHTEOUS ONE [Heb. <i>tzaddik</i>]. <b>Rav</b>: <i>the Holy One, Who is the Righteous One of the world</i>. <b>Rambam</b>: <i>per the verses “He is righteous and upright” (Deuteronomy 32:4) and “You have been in the right [Heb. </i>tzaddik<i>] throughout all that has come upon us” (Nehemiah 9:33)</i>."
+                ],
+                [
+                    "YOUR FRIEND’S [Heb. <i>chaver</i>]<sup class=\"footnote-marker\">80</sup><i class=\"footnote\"><i> Chaver</i> can mean either “friend” or “colleague.” This ambiguity played a role earlier in 1:6.</i> HONOR SHOULD BE AS DEAR TO YOU AS YOUR OWN. This does not disagree with the mishna later in 4:12, which says that “your friend’s honor should be as dear to you as the awe of your master,” because that mishna is discussing colleagues in Torah study—<b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>.<br><b>Midrash Shmuel</b> notes that there are versions that have “your student’s honor” here. He writes: <i>we cannot possibly read “your friend’s honor should be as dear to you as your own” because in that case, someone who does not naturally care for his own honor need not concern himself over his friend’s honor, and that certainly is not the case. King David says as much in the verse “one who considers himself as disgraceful and disgusting, but who honors those who fear G-d” (Psalms 15:4). But for a student it is completely appropriate to say “your student’s honor should be as your own,” because the master needn’t honor the student more than he honors himself.</i> But this point does not bother me, for when the tanna says that “it should be as dear to you as your own” he is addressing people whose own honor is dear to them, for which reason he does not say more concisely<sup class=\"footnote-marker\">81</sup><i class=\"footnote\">In Hebrew this proposed wording is slightly shorter, and the idea is less complicated.</i> that “your friend’s honor should be in your eyes as your own” but chooses the longer “your friend’s honor should be as dear to you as you own.” This point is also evident from mishna 12 of this chapter, in which Rabbi Yossi says “your friend’s money should be as dear to you as your own.” Would anyone interpret this to mean that a spendthrift who throws away his money may similarly spend and throw away his friend’s money? It is clear that Rabbi Yossi is addressing those whose money is dear to them and not spendthrifts, and in our case he is likewise addressing those whose honor is dear to them.",
+                    "BEWARE OF THEIR COALS. <b>Rav</b>: <i>do not treat them with frivolity</i>. <b>Rambam</b>: <i>when you come together with the sages, do not be playful or arrogant in their presence. When in their presence, act in such a way as lets them understand that you will allow yourself to be drawn near to them when they decide to draw you near. And do not attempt to draw closer to them than they draw you themselves, that you not ruin their designs for you and turn their love to contempt, at which point you will not receive the benefit you had hoped for. The tanna compares this to someone warming himself at the fire. If he maintains his distance, the fire will warm him, and if he draws too near, he will get burnt.</i>",
+                    "FOR THEIR BITE IS LIKE A FOX’S, THEIR STING IS LIKE A SCORPION’S, AND THEIR HISS IS LIKE A SNAKE’S. Meaning that sometimes they do a full act of damage, which is like a bite, specifically like the bite of a fox which is difficult to treat; sometimes they do a partial act of damage, which is merely like a sting, specifically a scorpion’s sting; sometimes they only damage through speech, which is like the hiss of a snake. This is what seems correct to me. [*But I also think these terms are epithets for the various types of excommunication. We find the sages of the Talmud using epithets, such as “he would bring you sparks of fire” in Bava Metzia 47a, and “I would split your leg with an iron club” in Bava Kamma 81b. The terms in our mishna are likewise epithets for various kinds of excommunication.]",
+                    "THE HISS OF A SNAKE. <b>Rashi</b>: <i>it hisses with its mouth, </i>siffler<i> in French, the way that geese hiss at one another.</i>",
+                    "SNAKE [Heb. <i>saraf</i>]. <b>Rav</b>: <i>this snake cannot be charmed the way other snakes are, as the verse says, “which does not listen to the voice of charmers” (Psalms 58:6).</i> The point is that the preceding verse finishes “like a deaf viper that stops up its ear” (ibid. 58:7). <b>Rav</b> continues: <i>so, too, if you quarrel with a sage and attempt to appease him he will not be appeased.</i> <b>Rambam</b> adds: <i>this can be seen from the case of Gehazi, who quarreled with his master Elisha and fell into the degrading illness of leprosy, as the Sages expounded (Sanhedrin 117b) on the matter of the four lepers, and from other cases as well, in all of which they clearly suffered afterward</i>.",
+                    "AND THEIR WORDS ARE ALL LIKE BURNING COALS. <i>Even the slightest one of them, for in transgressing them one breaches the boundary the Sages have set. Let us take the prohibition of secluding oneself with a single woman. A single woman is assumed to be ritually impure due to menstruation, because the Sages interpret the phrase “in her impurity” (Leviticus 15:33) to mean that a menstruating woman remains impure until she immerses in water (Shabbat 64b).</i><sup class=\"footnote-marker\">82</sup><i class=\"footnote\">And the assumption is that single women do not go to the <i>mikveh</i> to immerse.</i><i> [And the mishna in Niddah 3:5 considers a day-old baby already legally capable of becoming impure.] But the rabbinic prohibition of seclusion applies even to a single woman who has gone and immersed herself, because the prohibition was “seclusion with a single woman”—whether pure or impure</i>—<b>Rashi</b>."
+                ],
+                [
+                    "A BAD EYE [Heb. <i>`ayin hara`</i>]. <b>Rav</b> explains that this is the same as <i>`ayin ra`ah</i>, which is an “unhappy eye,” i.e. one that is unhappy with what he has and is constantly looking for other things.<br>The mishna says that these things “drive a person out of the world,” and it need not be said that one should distance himself from them. So whereas R. Yehoshua earlier (mishna 9) says that the path one should distance oneself from is that of a “bad friend,” the things in our mishna are more serious. So <b>Midrash Shmuel</b>.",
+                    "AND THE EVIL INCLINATION. Excessive desire—<b>Rambam</b>.",
+                    "HATRED OF PEOPLE. <b>Rav</b>: <i><b>Rambam </b>explains that this refers to one who hates peoples’ company and loves to be alone.</i> The language of <b>Rambam</b> here is: <i>this refers to an evil turn of spirit, the illness of black bile which brings a person to despise and be disgusted by what his eyes see and to prefer the company of animals and to dwell alone in deserts and forests and choose for himself a place free of any settlement. Such people do this not on account of asceticism but because of their evil desires and their envy of others. These things certainly kill a person, because his body will then fall ill and he will die an early death.</i><br>Concerning <b>Rav</b>’s alternate explanation of our mishna as referring to a difficult person who causes everyone to hate him, <b>Midrash Shmuel </b>writes: <i>some explain that everyone curses him and their curses take their toll on him, and he leaves this world. For the Sages say, “do not make light of a commoner’s curse” (Megillah 15a)</i>.",
+                    "DRIVE A PERSON FROM THE WORLD. Cf. the mishna in 4:21."
+                ],
+                [
+                    "YOUR FELLOW’S PROPERTY SHOULD BE AS DEAR TO YOU AS YOUR OWN. Cf. what we wrote on mishna 10.",
+                    "PREPARE YOURSELF FOR TORAH STUDY, AS IT IS NOT YOUR INHERITANCE. <b>Rav</b>: <i>you should not say that since your father and grandfather are sages the Torah will “return to its lodgings” and you need not seek it out. </i>For the Sages have indeed expounded thus on the verse “they will not depart from your mouth, the mouth of your children, and the mouth of your children’s children from now on, forever” (Isaiah 59:21) in Bava Metziah 85a. R. Yossi informs us that this rule applies only to one who prepares himself for study, in which case he is more successful in his Torah study than others are. But one who does not, will not be."
+                ],
+                [
+                    "BE CAREFUL WITH <i>KERIAT SHEMA</i> AND PRAYER. The tanna instructs care for these things especially, because they involve accepting the yoke of the kingdom of Heaven. <b>Midrash Shmuel</b> writes that <b>Rabbenu Yonah</b> has the text “be even more careful with <i>keriat shema</i> than with prayer.” He explains that while there is a long four-hour window for the morning prayers, there is only a short window from dawn until sunrise to say <i>keriat shema</i> according to the custom of <i>vatikin</i><sup class=\"footnote-marker\">83</sup><i class=\"footnote\">The optimal way of fulfilling the law of reciting <i>keriat shema</i>.</i>; the tanna therefore uses the expression “be careful,” because this requires great care."
+                ],
+                [
+                    "STUDY TORAH DILIGENTLY, THAT YOU SHOULD KNOW WHAT TO ANSWER AN <i>APIKOROS</i>. <b>Rabbenu Yonah</b> explains this as “exert yourself and study Torah diligently in order that you should know what to answer an <i>apikoros</i>.” So also in <b>Midrash Shmuel</b>. We can then deduce that the correct version of the text does not have <i>veda</i>, “and you should know,” before “what to answer”, which also seems apparent from <b>Rambam</b>’s commentary.<br>But other editions have <i>veda ma shetashiv</i>. <b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>R. Moshe Almosnino </b>that <i>veda ma shetashiv </i>should be read as follows: whatever it is that you are going to answer<sup class=\"footnote-marker\">84</sup><i class=\"footnote\"><i> Ma shetashiv</i>—“what it is that you are going to answer,” in this interpretation, as opposed to “what you’ll answer” with the sense of “what to answer.” In this reading, <i>veda ma shetashiv</i> is a totally unrelated teaching: “know well what you will answer an <i>apikoros.”</i></i> an <i>apikoros</i>, you should know it well; your answer shouldn’t be something you’ve simply heard or learned from another, because in this way you will not be victorious over him.<br>And in saying “what you will answer,” the mishna indicates that you shouldn’t go to them to attack their positions. If they come to you and attack you, you should know what to answer them; but do not sic the dog on yourself—<b>Midrash Shmuel</b>.",
+                    "DILIGENT. See <b>Rav</b>’s commentary on Sotah 9:15.",
+                    "AN <i>APIKOROS</i>. <b>Rav</b>: <i>this term comes from the Hebrew </i>hefker, “abandon, lawlessness.” <i>He denigrates the Torah</i>. Included in this category is one who denigrates those who study Torah, as the <b>Rav</b> himself writes at the end of his second explanation and on the mishna in Sanhedrin 10:1.",
+                    "AND KNOW BEFORE WHOM YOU LABOR. <b>Rav</b>: <i>in giving this answer to the </i>apikoros<i>, that he not sway your mind to follow his opinion</i>. Following this explanation, the antecedent of “whom” is “<i>apikoros</i>”. But it appears that he was taking his explanation from <b>Rambam</b>, and <b>Rambam</b> understands the antecedent of “whom” to be G-d: <i>and he says that although you must study the opinions of the nations to know what to answer them, beware that none of those opinions become your own. And bear in mind that the one before whom you labor knows the depths of your heart. This is the meaning of “know before whom you labor,” i.e. that one should direct one’s heart to belief in G-d.</i>",
+                    "AND YOUR TASKMASTER WILL FAITHFULLY PAY THE WAGES OF YOUR LABOR. <b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>Rabbenu Yonah</b> that in saying the taskmaster will “faithfully pay your wages” the mishna does not disagree with the dictum “be not like servants” in 1:3, and I have already written about this at the beginning of this chapter, s.v. <i>and consider</i>. Still, the idea doesn’t have any relation to what came before it. And I saw an edition from the Land of Israel which has simply “and who your taskmaster is,” and nothing more.<sup class=\"footnote-marker\">85</sup><i class=\"footnote\">The mishna would then read “and know before whom you labor, and who your taskmaster is.”</i>"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "IF YOU HAVE LEARNED MUCH TORAH YOU WILL BE GIVEN MUCH REWARD. The preceding mishna says that “the reward is great,” and one might conclude therefrom that he will receive great reward for one hour of study followed by idleness. To counter this, our mishna says “if you learn much Torah you will receive much reward,” but not otherwise; in fact, one is punished for idling from Torah study. So <b>Midrash Shmuel</b>.<br>Having said this, we are in a position to understand the mishna in Menachot 13:11: <i>the Torah calls both the wholly-burnt bird offering and the flour offering “a fire offering, a fragrant smell,” to teach that one who does little is just as one who does much, as long as he directs his heart to Heaven. </i>This is because the one who brings the flour offering is usually a poor person, as <b>Rashi</b> comments on the verse “should one bring a flour offering” (Leviticus 2:1): <i>who usually brings a flour offering? A poor person</i>. It is in this case that the tanna considers them equal, for both do as much as their resources and abilities allow, and G-d therefore looks at the little that the poor person gives the same way He looks at the large amount the rich person gives. But certainly one who is able to do much and does little is not the same as the one who does much, and on the other hand a poor person who contributes more than the flour offering receives much greater reward. Our mishna, which says “if you have learned much Torah you will be given much reward,” similarly refers to one who is able to do so.<br><b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i> explains our mishna similarly. Also, cf. my comments on the mishna at 4:10.",
+                    "YOU WILL BE GIVEN MUCH REWARD. It is not possible to use the language of payment<sup class=\"footnote-marker\">86</sup><i class=\"footnote\">I.e., “you will be paid much” instead of “you will be given much.”</i> here because payment refers only to what something is properly worth, and there cannot be “much” of it.",
+                    "AND YOUR TASKMASTER WILL FAITHFULLY PAY THE WAGES OF YOUR LABOR. Do not imagine that when you receive the things referred to in our mishna as “gift” and “much,” they will be deducted from your wages—<b>Midrash Shmuel</b>.",
+                    "AND KNOW THE REWARD THE RIGHTEOUS ARE GIVEN IN THE FUTURE. I.e., when I said “and your taskmaster will faithfully pay etc.” I did not mean that you should serve G-d with the intent of receiving reward—I meant only that you should know of it, as I wrote above (mishna 14).<br>Some texts read “and know that the righteous are given their reward in the future.” If so, the meaning is that even what is “given,” i.e. what is a gift, does not come in this world. Do not wonder, therefore, if you see the righteous beset by one evil thing after another. So <b>Midrash Shmuel</b>."
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "AKAVIA SON OF MAHALAL’EL. He lived during the Second Temple period, per the mishna in Eduyot, 5:6: <i>the throngs of the inner courtyard of the Temple, when its gate was closed, did not contain a man equal to Akavia son of Mahalal`el in wisdom and fear of Heaven</i>. Even so, the compiler of the mishna did not wish to interrupt the line of Hillel until he got all the way to Rabbi Yehudah HaNassi and his son. He then returned to the chronological sequence of the tradition, starting again with the dicta of Hillel and then proceeding to R. Yochanan ben Zakkai who received the tradition from him, and then to R. Yochanan ben Zakkai’s students. He then taught the dictum of R. Tarfon because it is similar to the dictum of R. Elazar, the last of R. Yochanan ben Zakkai’s students.",
+                    "KNOW. The tanna inserts the word “know”<sup class=\"footnote-marker\">87</sup><i class=\"footnote\">Which would seem unnecessary, as the opening words of the mishna are “look at three things...”, and we would expect those things to be listed now, with no need for an another verb inbetween.</i> because “before whom you will eventually give a reckoning” is not something that can be known through sensory looking and examination, as it is a belief that can only be acquired through knowledge—<b>Midrash Shmuel</b>.",
+                    "WHENCE YOU COME AND WHITHER YOU ARE GOING. The interrogative governing the place of origin is <i>'ayin</i>, as in <i>me’ayin ba’u ha’anashim</i>, “whence came the men?” (cf. Joshua 2:4). The interrogative governing the place of arrival is <i>'anah</i>, as in <i>'anah elech meruchacha ve’anah mipanecha evrach</i>, “whither shall I go to escape Your spirit, and whither shall I flee from You?” (Psalms 139:7). Both appear in the same verse in the story of the concubine of Giv`ah: <i>'anah telech ume’ayin tavo</i>, “whither go you, and whence came you?” (Judges 19:17)—<b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>.<br>The word <i>le’an</i> has a <i>kamatz</i> under the <i>alef</i>.",
+                    "YOU ARE GOING. A person is always walking along the way to his eternal dwelling place and drawing near to death, for the day of death approaches from the very day of birth. This is why the mishna chooses the present particple and not the future tense—<b>Midrash Shmuel</b>.",
+                    "TO A PLACE OF DUST AND WORMS. The mishna does not say that one becomes dust, as per the language of the verse, “for you are<sup class=\"footnote-marker\">88</sup><i class=\"footnote\">Presently. The mishna does not say that one becomes dust in adherence to the language of the verse, which characterizes a person as alreading being dust.</i> dust, and to dust you shall return” (Genesis 3:19)—<b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>.",
+                    "GIVE A RECKONING [Heb. <i>din vecheshbon</i>]. While the word <i>din</i> can refer to the judgment or verdict at the end of a case, here it refers to the opening of the case, which is why <i>din</i>, the opening of the case, precedes <i>cheshbon</i>, the accounting. This explains the wording <i>latet din</i> of the mishna, “to cause a <i>din</i>”—since a case must be opened whenever one sins, one can be said to cause the case. One who has illicit relations, for example, causes a <i>din</i>. The mishna therefore says “he will eventually cause a <i>din</i>.” The passage in Bava Batra 73b on the two geese concerning which Israel “will eventually cause a <i>din</i>” is to be understood similarly—<b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>."
+                ],
+                [
+                    "FOR THE WELFARE OF THE GOVERNMENT [Heb. <i>malchut</i>]. <i>Malchut</i> refers to the king and the ministers and advisors running his kingdom and executing law in the land. Hence, the mishna chose the word <i>malchut</i>, “kingdom,” instead of <i>melech</i>, “king.” So the commentaries.",
+                    "THIS IS A GATHERING OF SCOFFERS. For there can be no greater scoffer than one who is told that as many gold coins as he can count out of a pile in an hour will be his and sits idly. He certainly scoffs at the gold coins and disdains them. So is one who idles instead of studying Torah. For since he knows the great reward for its study, he must simply be a scoffer.<br>This is the meaning of the tanna’s saying (Avot 6:2) “woe unto the people on account of the insult to Torah”—the tanna calls abandoning Torah study “insulting” the Torah. So <b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>Chasid Ya’avetz</b>.<br>He also focuses on the phrase “and there is no Torah <i>among them</i>.” He explains that even though each of them individually is studying Torah, there is no Torah “among them,” i.e. they do not study together. This is solely because each one thinks nothing of the learning of the other and feels there would be nothing to gain from joint study. Such people are certainly scoffers, even if no words of mockery come out of their mouths.<br><b>Rambam</b>: <i>the tanna’s proof that any gathering that does not involve words of Torah is a gathering of scoffers comes from the verse immediately following the one quoted, which says “for his desire is only for G-d’s Torah, etc.” (Psalms 1:2). The inference is that because his desire is only for G-d’s Torah he would not join a gathering of scoffers, which must therefore have none of G-d’s Torah.</i>",
+                    "THE <i>SHECHINA</i> DWELLS AMONG THEM. As opposed to the scoffers, who are called “the group that does not see the face of the <i>shechina</i>” [as in Sotah, 42a]. For even after their death, the <i>shechina</i> remains distant from the scoffers, all the more so while they are alive. And the <i>shechina</i> dwells among these even when they are living, all the more so after their death—<b>Midrash Shmuel</b>.",
+                    "STUDIES TORAH. A person sitting by himself doesn’t usually say words of Torah out loud. The mishna therefore cannot say “words of Torah” the way it does in the case of two people, who speak to one another.",
+                    "...THAT G-D SETS ASIDE REWARD FOR HIM? FROM THE VERSE “LET HIM SIT ALONE AND BE SILENT, FOR HE HAS TAKEN IT [Heb. <i>natal</i>] UPON HIMSELF.” <b>Rav</b>: <i>it is as if the giving of the Torah was entirely for his sake.</i> So also <b>Rambam</b>. But they had the version quoted by <b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i> and by <b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>Ramah</b>: <i>whence do we see that scripture considers even one person who sits and studies as if he has upheld the entire Torah? From the verse “let him sit alone and be silent, for he has taken it upon himself.”</i><br>As for the text printed in our editions, we prefer the explanation of <b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>Rambam</b>, that “he has taken it upon himself” means that he has been paid his reward in full, or that he has already taken his reward, for it had been prepared for him. Cf. the commentary of <b>Rashi</b> that I will quote shortly for a different take.<br>I see <b>Midrash Shmuel</b> quotes <b>Rav</b> the way we have it and explains that <i>natal</i> here has the meaning of “covering, shielding,” because Onkelos translates the word “you shall cover [Heb. <i>vesakota</i>]” (Exodus 40:3) as <i>vetatel</i>. He renders <i>natal</i> as “He has covered,” meaning that the <i>shechina</i> covers him to save him from all manner of evil, to be a protective shade over his head. In our editions <b>Rav</b> writes this as an explanation of mishna 6.<br>I also see that <b>Midrash Shmuel</b>, in quoting <b>Rashi</b>’s commentary to our mishna, writes that he found written in <b>Rashi</b>’s commentary to mishna 6 the following: <i>“...and be silent, etc.” For he has taken for himself reward for that deed. And some say that it is a term of covering or protection, as in the verse </i>vesakota <i>etc.</i><sup class=\"footnote-marker\">89</sup><i class=\"footnote\"><b> Midrash Shmuel </b>seems to suggest that this commentary, while printed on mishna 6, properly belongs here. Tosafot Yom Tov will dispute this.</i> The commentary of <b>Rashi</b> as printed in <b>Maharal</b>’s <i>Derech Chaim</i> also includes this explanation. If I were not afraid to say so, I would say that this explanation properly belongs there on mishna 6 and not here, and that <b>Rashi</b> had the text <i>from the verse, “let him sit alone and be silent, for he has taken upon himself”</i> and not <i>“wherever I cause my name to be mentioned, I shall come to you and I will bless you”</i>. For it is there, in that mishna, that we say that the <i>shechina</i> dwells even with one person. I further claim that <b>Rashi</b> had the text <i>“wherever etc.”</i> in our mishna, for which reason he wrote no commentary on this part of the mishna, because none is necessary. For the verse explicitly says “and I will bless you,” and there can be no greater setting aside of reward than this. So it seems to me. <b>Maharal</b> writes in <i>Derech Chaim</i> that in our editions the text reads <i>and whence do we know that G-d sets aside reward even a single person studying Torah, and that the </i>shechina<i> is with him? From the verse, let him sit alone, etc.</i> If we accept this version, we may say that <b>Rashi</b> here is explaining that the Hebrew <i>natal</i> is like <i>vesakota</i>.<sup class=\"footnote-marker\">90</sup><i class=\"footnote\">In which case, Tosafot Yom Tov agrees with <b>Midrash Shmuel</b> that the commentary belongs here.</i><br>The Talmud in Berakhot 6a: <i>since this is true even of a single person, what need is there to say it of two people? [The answer is:] The words of two people studying are “written in the book of rememberance,” while the words of one are not.</i><sup class=\"footnote-marker\">91</sup><i class=\"footnote\">The Talmud evidently saw in our mishna that the <i>shechina</i> dwelt even with one person, supporting the version adduced in <i>Derech Chaim</i> above.</i> And our mishna adds to the case of a single person that “G-d sets aside reward for him” not beause two don’t get reward, but because in the case of one the verse says so explicitly, as it says, “for he has taken for himself.” Both ideas—that of reward, and that of the <i>shechina</i> dwelling—are derived from the word <i>natal</i>, which is explained using <i>vesakota</i> as above and according to the meaning “to take,” i.e. to take reward. The reason the verse says this of a single person is because it will then be understood to be true all the more so in the case of two people."
+                ],
+                [
+                    "THREE THAT ATE, etc. <b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>Lev Avot</b> that the mishna chooses three because the verse quoted as proof is speaking of three people: the sage, the priest, and the prophet. <b>Chasid Ya’avetz</b> says that two might slip into idle discussions and will be seen as unintentional sinners, but when there are three of them, the third one should have said something. <b>Rashbam</b> says that the mishna chooses three because a normal table has the three people necessary for a <i>zimun</i>.",
+                    "AND DID NOT SPEAK WORDS OF TORAH THERE. <b>Rav</b>: <i>they can fulfill their obligation through saying the Blessing after Meals, which is considered speaking words of Torah.</i> For there are three blessings in the Blessing after Meals, the fourth having been instuted at Yavneh, and they correspond to the three “mothers” mentioned later.<sup class=\"footnote-marker\">92</sup><i class=\"footnote\">See <b>Rav</b>’s commentary ad loc., s.v. <i>shene’emar</i>.</i> They also correspond to the three books of Tanach. Moses instituted the first blessing, and the Torah is called by his name, as in “remember the Torah of Moses” (Malachi 3:22). Joshua instituted the second blessing, and his is the first book of the Prophets. David and Solomon instituted the third blessings, and their books are the first of the Writngs.<br>The other explanation <b>Rav</b> mentions is that the three blessings correspond to Scripture, Mishna, and Talmud. We can explain this using the passage in the Talmud in Eruvin 21b: <i>“let us go early to the vineyards”—this refers to the synagogues and halls of study. “Let us see whether the vine has flowered </i>[<i>Heb.</i> parcha]<i>”—this refers to those fluent in Scripture. “Whether the blossoms </i>[Heb. s’madar]<i> have opened”—this refers to those fluent in Mishna. “Whether the pomegranates have bloomed”—this refers to those fluent in Talmud.</i> <b>Rashi</b> there:<i> just as “blossoms” [</i>s’madar<i>] are bigger than “flowers” [</i>perach<i>], so the Mishna goes into greater detail than Scripture. “The pomegranates have bloomed”—they are fully grown, etc.</i> The same is true of the three blessings. The second goes into greater detail than the first, for the first says simply that G-d sustains us, while the second mentions the good land that He gave us as an inheritance, to eat from its fruits and be sated with its goodness. The third goes into even greater detail, for there we pray for sustenance, “sustain us, provide for us, etc.” and for the rebuilding of the Temple, which is the ultimate purpose of inheriting the land, for there we can serve G-d.<br>Now although I have pointed out how one might compare the Blessing After Meals to the three divisions of Tanach or to to Scripture, Mishna, and Talmud, I am not convinced of the ruling that this is how one fulfills this obligation of speaking words of Torah, as this is clearly not what R. Shimon intended. For our mishna is not dealing with the kinds of sinful people that do not say the Blessing After Meals, which it is a positive commandment in the Torah to say, as all of Avot is devoted to matters of piousness<sup class=\"footnote-marker\">93</sup><i class=\"footnote\">And not merely the minimal requirements of the law.</i>, as per the Talmud in Bava Kamma 30a: “he who wishes to be a pious person should fulfill the words of Avot.” And <b>Rashi</b>’s language here is: <i>and people are in the habit of exempting themselves</i><sup class=\"footnote-marker\">94</sup><i class=\"footnote\">Implying not that this is what one ought to do, but that it is what people commonly do thinking it enough to satisfy our mishna—in other words, <b>Rashi</b> has taken this down from a prescription to a description, supportingTosafot Yom Tov’s discomfort with seeing this as a recommended way to fulfill the words of the mishna.</i><i> through saying the Blessing After Meals.</i>",
+                    "AS IF THEY HAVE EATEN FROM G-D’S [Heb. <i>makom</i>] TABLE. This means to say that Scripture treats them as though they have brought sacrifices, as the Sages regularly describe the portion of sacrifices allotted to the priests to eat with the phrase “the priests acquire [their portion] from G-d’s table”—<b>Midrash Shmuel</b>. The use of <i>makom</i> as a name for G-d has been discussed in my commentary to 2:9."
+                ],
+                [
+                    "AND ONE WHO TURNS HIS MIND TO IDLE THINGS. Other versions have “and turns his mind,” which is what <b>Rav</b> had, as he writes: <i>One who is up at night… and turns his mind… </i><b>Midrash Shmuel</b>, too, notes in discussing <b>Rav</b>’s commentary that he had “and turns his mind” as opposed to “and one who turns his mind.” He also writes in the name of <b>Chasid Ya’avetz</b> that the version “and one who turns his mind” is a typographical error that has crept into various editions. For “one who is up” must either be turning his mind to idle things or not. If he is, that is nothing more than the case of “one who turns his mind to idle things.” If he is not, then what is his sin? He concludes that there is no way to read this version of the mishna.<br>He writes in the name of <b>Rashbam</b> that “one who is up at night” could mean even in his home, and “one who is walking along the road” could be even during the day. In both cases he is alone, and the text does not read “one who is up at night alone.” And the danger is because <i>mazikin</i> might attack him. Based on <b>Rashbam</b>, we can properly read the version “and one who turns,” as we also can based on the words of <b>R. Menachem Meiri</b> quoted in <b>Midrash Shmuel</b>, but I am not going to go into this at length.<br><b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i> writes that this version is the main version, and explains that “one who stays up at night” will be damaged because “night was created only for sleeping or Torah study,” as the Talmud says in Eruvin 65a. The case of “one who turns his mind to idle things” refers even to one who does so during the day, meaning that he is drawn to idleness and seeks to remain idle. But “one who stays up at night,” even if he does not seek to remain idle, he “forfeits his life” unless he is sleeping, studying, or plying his trade—because any Torah that is not accompanied by a trade eventually turns to naught. Whereas if we have the version “and turns his mind,” we must resort to the forced explanation that the reason the mishna doesn’t simply say “and one who turns his mind to idle things at night” is that this would seem to include even someone who turns his mind to idle things in order to fall asleep.<br>Cf. my comments on mishna 8."
+                ],
+                [
+                    "THE YOKE OF TORAH. Constant study—<b>Rambam</b>.",
+                    "ARE REMOVED FROM HIM. <b>Rambam</b>: <i>and they said, “engraved [Heb. </i>charut<i>] upon the tablets, freedom [Heb. </i>cherut<i>] on the tablets.” Meaning freedom from the vicissitudes of time and the doings of kings for one who takes upon himself to do what is written on the tablets.</i> <b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>R. Matityahu HaYitzhari</b> that <b>Rambam</b>’s text of the mishna ended with “as per the verse, ‘engraved upon the tablets’—read ‘freedom.’” This midrashic exposition is found in 6:2.",
+                    "WHOEVER THROWS OFF THE YOKE OF TORAH. <b>Rav</b>: <i>one who says that it is too hard for him to bear the yoke of Torah</i>.<br>It isn’t that “forfeiting one’s life” in the case of one who turns his mind to idle things in the preceding mishna is more serious than “the yoke of kings and daily needs” being placed upon the one who throws off the yoke of Torah in our mishna—this is certainly not true. For when the preceding mishna says that the “forfeits his life,” it means simply that should bandits or <i>mazikin</i> attack him, he himself has forfeited his life, and will be held accountable or his death, as in the verse, “But for your own life-blood I will require a reckoning” (Genesis 9:5), per <b>Rashi</b>’s explanation there. But it is possible that no evil will befall him. In our case, on the other hand, the yoke “will be placed upon him,” and he will be unable to avoid bearing the burden of these yokes. So it seems to me."
+                ],
+                [
+                    "TEN WHO SIT AND STUDY TORAH. <b>Rav</b>: <i>the mishna should read, “ten who sit in judgment.”</i> We find courts comprised of ten members in cases of <i>erech</i> judgments, as in the first mishna in Sanhedrin, and a court can be comprised of two or even one member if the litigants agree to abide by their ruling. Alternately, “one” could refer to an outstanding expert,<sup class=\"footnote-marker\">95</sup><i class=\"footnote\">Who is legally able to judge cases by himself, even without special acceptance from the litigants.</i> see <b>Rav</b> on Sanhedrin 1:1. [*See also below.]",
+                    "AND WHENCE THAT EVEN FIVE. <b>Midrash Shmuel</b>: <i><b>Rashbam </b>reads “whence,” and not “and whence,” in this and the other instances in our mishna.</i> The explanation seems to be that one can only use the conjunctive “and whence” to find a source for a previously established idea which needs only a Scriptural allusion. But in our case, there is no previously established idea and the mishna seeks an actual derivation of the law. In that case, it is better to use the phrase “whence” without an “and,” as there is nothing preceding to tie it to and it is an independent idea.",
+                    "FIVE, FOR THE VERSE SAYS, “AND ESTABLISHED HIS GROUP UPON THE EARTH.” <b>Tosafot</b> in Sukkah 13a (s.v. <i>beshalosh</i>) uphold this version. See also below. [*Although <b>Rav</b> reads “who sit in judgment on a court” earlier in the mishna, there is no difficulty in the fact that he explains this “group” as a group of people studying Torah, because the mishna applies to them all the more so. Cf. my comments below.]",
+                    "EVEN TWO. Talmud, Berakhot 6a: <i>since this is true even of two, what need is there to say it of three? You might say that a judgment is mere peacemaking, and the </i>shechina<i> would not come. This tells us that a judgment is also considered Torah. Since this is true even of three, what need is there to say it of ten? For ten, the </i>shechina <i>appears first, but for three, it does not come until they sit in judgment.</i> The Talmud is commenting on the passage that was quoted there, which does not speak separately of the case of five.<br><b>Midrash Shmuel</b> writes that for ten, the <i>shechina</i> stands, i.e. it “stands” while they sit, while for five the verses does not mention the <i>shechina</i> standing.",
+                    "AND WHENCE THAT EVEN ONE. See what I wrote on mishna 2, where I quoted the Talmud in Berakhot 6a: <i>since this is true even of one, what need is there to say it of two, etc.</i>",
+                    "FOR THE VERSE SAYS “EVERYWHERE, ETC.” I’ve already written that in my opinion the text here should have the verse “let him sit alone, etc.” This is why <b>Rav</b>’s commentary here has the words “for he has taken upon himself—because <i>natal</i> here means ‘shading’ or ‘protecting’”, as does <b>Rashi</b>’s commentary, per the testimony of <b>Midrash Shmuel</b> but not per his conclusion, which is that those words should appear in <b>Rashi</b>’s commentary earlier.<br><b>Tosafot</b> uphold the version that quotes the verse “and his group etc.” in the case of five, as I wrote above, and their proof is that the Talmud in Berakhot 6a quotes “He Judges in the midst of judges” for the case of three. Now although that same passage in Berakhot 6a also quotes the verse “everywhere I cause my name to be mentioned” for the case of one, that is no proof that we should read this in the text of our mishna,<sup class=\"footnote-marker\">96</sup><i class=\"footnote\">The argument goes as follows. Since Tosafot is willing to establish the text of our mishna for the case of five based on the passage in Berakhot 6a and Tosafot Yom Tov has accepted their argument for the case of five, consistency should force him to then accept the verse adduced in Berakhot 6a for the case of one as the verse to appear in our mishna as well. Tosafot Yom Tov now counters this argument.</i> because the Talmud might be discussing mishna 2. This is an especially strong argument if we take into consideration that <b>Rav</b> reads “ten that sit in judgment” in our mishna, making the case of one likewise one that sits in judgment, as I explained earlier. Therefore, when the Talmud in Berakhot 6a speaks of one who sits and studies Torah it is quoting the earlier mishna. That passage does present some difficulty, because since the material is taught in a mishna, it is unclear what the amora who says it independently is teaching us.<br>One might object that if we emend the text to quote the verse “let him sit alone” for the case of one, how will this verse relate to someone sitting in judgment? But this is no objection, for when the judge has heard the claims and is thinking through the case he indeed “sits alone and is quiet,” since there is nobody with whom to discuss the case. In fact, a lone judge is more likely to sit quietly and think than one who is studying Torah, for although he is alone it is quite likely that he will study aloud to fulfill the verse “for they [the words] are life to those who find them” (Proverbs 4:22), which the Talmud in Eruvin 54a reads midrashically: <i>read not “those who find them” [Heb. </i>motz’eihem<i>] but “those who bring them forth from their mouths” [Heb. </i>motzi’eihem<i>].</i> But to judge one must think and ponder the case."
+                ],
+                [
+                    "AS THE IT SAYS OF DAVID, “FOR ALL IS FROM YOU, ETC.” <b>Rashi</b>: <i>David said this verse upon gathering silver and gold for the Temple</i>. One might dismiss this proof by saying that David’s case was exceptional, as he was giving the money to the Temple which G-d had specifically commanded he build, in the verse “and it shall be, when Hashem your G-d relieves you of your enemies around you, etc.” (Deuteronomy 25:19).<sup class=\"footnote-marker\">97</sup><i class=\"footnote\">The verse in question speaks only of destroying Amalek and makes no mention of building the Temple. Rabbi S. Mannes in <i>Tosafot Yom Tov HaMevu’ar</i> suggests the text be emended to refer to the very similar verses earlier in Deuteronomy 12:10-11: “and G-d will relieve you of all of your enemies surrounding you and you shall dwell securely, and the place that G-d chooses etc.”, which the Talmud in Sahedrin 20b understands as a commandment to build the Temple.</i> Or one might claim that public funds are different. Therefore, the tanna does not use the words “as it is said,”<sup class=\"footnote-marker\">98</sup><i class=\"footnote\">Heb. <i>shene'emar</i>, the standard way of introducing a prooftext in the Mishna.</i> for it is not an airtight proof—<b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>.",
+                    "R. YAAKOV<sup class=\"footnote-marker\">99</sup><i class=\"footnote\">In most printed editions, Rabbi Shimon.</i> SAYS. This is how the text reads in the version of <b>Midrash Shmuel</b>, who writes that he saw written somewhere that this R. Yaakov was the father of R. Eliezer ben Ya’akov whose teachings are called “a <i>kav</i>, but pure.”<sup class=\"footnote-marker\">100</sup><i class=\"footnote\">Few in quantity, great in quality.</i> This version seems correct, because the teaching of R. Shimon was already mentioned earlier in mishna 3. One might argue that the mishna quotes R. Shimon’s teaching here to have it adjacent to the similar teaching of R. Meir in the next mishna about one who forgets his learning. But if that were the case, it should have come after that of R. Meir, especially since R. Meir preceeded R. Shimon chronologically [*as you will see if you look at the end of the fourth of the ten chapters of the Rambam’s introduction to the Mishna]; since their teachings are adjacent that of R. Meir should’ve come first, even though there are exceptions to this rule, as I wrote in Makkot 1:7 [s.v. R. Shimon].<br>One might counter, however, that since the teaching of R. Shimon is also similar to the earlier teaching in mishna 4 concerning one who is walking along a road alone, it was placed here inbetween the two others. [*In fact, the entire objection of R. Meir’s chronological precedence seems unfounded, because it is R. Dostai who repeats the teaching in the name of R. Meir and not R. Meir himself speaking in mishna 7, and R. Shimon preceded R. Dostai, so it would make sense to quote his teaching first.]",
+                    "ONE WHO IS WALKING ALONG THE ROAD. Which is a dangerous place.<br>Some say that the road in question is not a dangerous place and the mishna would apply even to someone at home; the road was chosen simply because one commonly encounters trees and fields along it and there is a greater chance he will interrupt his learning.",
+                    "HOW PLEASANT THIS FIELD IS! The mishna includes this second example because one might otherwise think that the dictum is limited to one who notes how pleasant a tree is, which he sees from afar. This is certainly interrupting. The mishna adds that even praising a field, which is right at one’s side as one walks along the road, is also interrrupting—<b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>.",
+                    "SCRIPTURE CONSIDERS HIM. <b>Maharal </b>explains in <i>Derech Chaim</i> that the mishna is really based on the verse “only take care, etc.” quoted in the next mishna; so also <b>Midrash Shmuel</b> in his commentary to the next mishna. In his commentary to this mishna, however, <b>Midrash Shmuel</b> writes that the mishna is based on the verse “they would scrape moss from trees” (Job 30:4), which the Talmud in Chagiga 12b understands as referring to those who interrupt their Torah studies to engage in conversation. The Targum likewise translates that verse “they who abandon [inscribing] words of Torah on the tablet of their hearts for conversation.” Since this is explicit in the Targum it is considered obvious and the mishna sees no need to mention the verse, relying instead on the thinking person to understand this on his own; for the way of the tannaim is not to make explicit what they feel should have been understood. The mishna might also be midrashically interpreting the Hebrew <i>siach</i> as “tree,” as in the verse <i>vechol siach hasadeh</i> (Genesis 2:5) where the commentators understand it as “tree,” which is why the mishna’s example is one who says “how beautiful this tree is!”<br><b>Rashi</b> writes in his commentary here: <i>the text should not read “Scripture considers him,” for no verse is adduced.</i> <b>Rav</b> is likewise careful with his language and writes “they consider him as if.”<sup class=\"footnote-marker\">101</sup><i class=\"footnote\">“They” meaning the Sages, not a verse.</i> On the other hand, <b>Rav</b> uses the same language in the next mishna, even though it quotes the verse “only take care, etc.”<br>The reason our mishna does not say “he forfeits his life, as the verse says, etc.” as in mishna 4 and instead says “he is considered as if” is that the person in our mishna happens to interrupt his learning temporarily and immediately returns to it, whereas the person in mishna 4 “turns his mind to idle things.” <b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>R. Moshe Almosnino</b> that our mishna says “he is considered as if” to show that mishna 4 is a case of one who is in the right place and time for solitary thought.<br>According to <b>Rav</b>'s the second explanation, that the person in our case says “Blessed is He who has made such things in His world,” the above question doesn’t begin. For since he interrupted to say a blessing, we wouldn’t have even assumed that “he is considered as if,” and so the mishna informs us that “he is considered as if” because Torah study is above all else."
+                ],
+                [
+                    "ANYONE WHO FORGETS. “Anyone” means to include even one who forgets out of laziness, as I will explain below. <b>Midrash Shmuel</b> writes that even one who forgets because he is busy providing for his family is as if he has forfeited his life, for the verse clearly says, “cast your burden upon G-d” (Psalms 55:23), and only he who forgets due to the difficulty of the material is exempt.",
+                    "ONE THING. For every one thing, there are many things that depend on it, so forgetting one thing can properly be included in “lest you forget the things”—<b>Midrash Shmuel</b>. I say that it is the double injunction “only take care, and be exceedingly wary” which implies that one should take care not to forget a single thing.",
+                    "UNLESS HE SITS AND REMOVES THEM FROM HIS HEART. I.e., that he sits and turns his mind to idle things, and through this they depart from his heart. Now this is true even if he does not intend thereby to forget, for the verse does not say “lest you remove them” but “lest they depart,” which implies that they depart on their own. The language of our mishna also indicates as much, as the mishna does not say “one might think that this is true even of one who hasn’t removed them,”<sup class=\"footnote-marker\">102</sup><i class=\"footnote\">But they have departed on their own, due to idleness. The mishna says only “one might think that this is true even of one for whom the material was too difficult,” meaning that only that case is excluded. The middle case—someone who, on the one hand, does not intentionally forget, but on the other hand, forgets not due to difficulty but because of idleness—is included in the verse.</i> for the only exemption is for difficulty, whereas allowing them to depart on their own is included in “lest they depart.” So <b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>.<br>Now if we read “and one who turns” in mishna 4 above, making it a separate case in that mishna,<sup class=\"footnote-marker\">103</sup><i class=\"footnote\">See the Tosafot Yom Tov there.</i> we must somehow distinguish between that mishna, which is a case of one who turns his mind to idle things and who “forfeits his life,” and our mishna, which is a case of one who sits idly and is only “considered as if.” I say, therefore, that there are three categories here. The first is one who intends to remove the Torah from his heart, which is the case neither of our mishna nor the one discussed by R. Chanina ben Chachinai, but is R. Nechunya ben HaKana’s case of one who “throws off the yoke of Torah” in mishna 5. The second is one who does not intend for the Torah to depart from his heart and would be happy not forgetting it, but who prefers idleness over Torah study and is constantly seeking out idle pleasures; this is the case discussed by R. Chanina ben Chachinai, and that one forfeits his life. The third is one who does not prefer idleness over Torah study, but when some idle thing presents itself he idles and thereby gets lazy and does not review his learning, which is the case of our misha where he “sits and removes them from his heart,” i.e. through remaining idle they depart from his heart. This is what seems correct."
+                ],
+                [
+                    "ANYONE WHOSE FEAR OF HEAVEN PRECEDES HIS LEARNING, ETC. <b>Rav</b>: <i>I heard this explained as follows: one who thinks primarily of fear of Heaven over learning, in that he wants to study so that he come to fear of Heaven.</i> If so, we can avoid a potential contradiction between this mishna and the mishna of Hillel who said in 2:5 that an unlearned person cannot be fearful of sin. For our mishna is discussing his intent, not his actual deeds, and while an unlearned person cannot know what is and isn’t a sin that he should fear it, he can determine his intent and generally fear whatever it is that might be a sin. Cf. mishna 17 [s.v. <i>im ein chochma</i>].<br><b>Midrash Shmuel</b> points out the difficulty stemming from the two halves of this statement. For the first half implies that if they are at the same level his learning will not endure, whereas the second half implies that if they are at the same level his learning will endure. He answers by quoting the Talmud in Niddah 16b, that Heaven decrees whether a person will be a <i>chacham</i><sup class=\"footnote-marker\">104</sup><i class=\"footnote\">The word can mean either a generally intelligent and clever person or a person who is learned in addition. The latter meaning will be discussed first, but the former will come into play in Tosafot Yom Tov’s bracketed comment.</i> or a <i>tipesh.</i><sup class=\"footnote-marker\">105</sup><i class=\"footnote\">A stupid or silly person.</i> When our mishna says of one whose fear of heaven precedes his learning that his learning will endure it means that even if it was decreed that he be a fool, if his fear of heaven precedes his learning he can overcome that decree and G-d will cause his learning to endure, as per the Talmud in Megillah 6b: “to retain one’s learning requires the aid of heaven.” And if his learning precedes his fear of heaven, since he did not learn in order to do, even if it was decreed that he be a learned person G-d will make him into a fool and his learning will not endure on account of his sin, as he did not study the Torah with the proper intent of observing its laws. [He writes in his commentary to the second half of the mishna that the decree can be fulfilled in other areas in which he can be a <i>chacham</i> outside of Torah study.] If both are at the same level then whatever was decreed will come to pass, whether he was decreed to be a <i>chacham</i> or <i>tipesh</i>.<br>He also writes that there are versions that read: <i>anyone whose fear of heaven precedes his learning, his learning will endure; anyone whose fear of heaven does not precede his learning, his learning will not endure.</i> In his commentary to the next section of the mishna he rejects this version.",
+                    "WHOSE FEAR OF SIN [Heb. <i>yir’at chet’o</i>]. Since “there is no man on earth so righteous as to only do good and never sin” (Ecclesiastes 7:20), the mishna uses the words <i>yir’at chet’o</i>, literally “the fear of his sin,” meaning that he fears the sin that he was created to tend towards. And for this reason we needn’t ask why the mishna does not use the phrasing <i>kol sheyir’ato mehachet</i>—<b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>. Cf. the beginning of the next chapter, s.v. <i>hakovesh et yitzro</i> [one who overcomes his inclination].",
+                    "ANYONE WHOSE DEEDS ARE GREATER THAN HIS LEARNING. <b>Rav</b>: <i>here the mishna discusses one who dutifully performs positive commandments, whereas the first section of the mishna, </i>kol sheyir’at chet’o kodemet lechochmato<i>, discusses one who takes care not to transgress a negative commandment</i>. Why, then, does the mishna not say “precedes” as it did in the previous section? <b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>Rabbenu Yonah</b>: <i>how is it possible for a person’s deeds to be greater than his learning? How can a person do what he has not learned about? The answer is that when a person accepts upon himself to do whatever the learned tell him and not veer from their words left or right, his “deeds are greater than his learning,” for from this point on he is considered as if he had fulfilled all the laws of the Torah, since he intends to do whatever the learned person tells him. This is also clear from a passage in Avot deRabbi Natan, 22:1: “anyone whose deeds are greater than his learning”—as the verse says “we shall do and we shall hear” (Exodus 24:7), for they put “we shall do” before “we shall hear” and received reward as if they had fulfilled every commandment before they had heard of it; “anyone whose learning is greater than his deeds”—a person should not say that he will first study a law and only then keep it.</i><br>Now we understand well why the mishna uses “greater than,” for “greater than” here is just like the “precedes” of the previous section.<sup class=\"footnote-marker\">106</sup><i class=\"footnote\">Per <b>Rav</b>’s explanation of the first section, cited in Tosafot Yom Tov above, that “precedes” refers to his intent to observe the laws he learns about.</i> The reason the mishna didn’t simply use “precedes” is because the deeds themselves cannot really precede the learning since he does not know of them, but the resolution to heed those commandments can. When he takes that upon himself he is resolving to do everything, which is more than he can ever learn. The mishna therefore uses the language “greater than” to show that the precedence is in terms of the commitment, and the commitment is greater than the learning.<sup class=\"footnote-marker\">107</sup><i class=\"footnote\">I.e., he accepts more laws than he can ever actually learn about and keep.</i><br>With this we also remove the grounds for a different objection that people raise, as <b>Maharal</b> mentions in <i>Derech Chaim</i>, which is that there are many gentile scholars whose learning is greater than their deeds and yet it endures. He answers that the mishna is discussing an average person. He also answers that the mishna is discussing specifically Torah learning. But I do not see the problem to begin with. For since “greater than” is in terms of the commitment, it is possible that these scholars had committed to behave in accordance with the results of the discipline that they study, and therefore their learning endures.",
+                    "ANYONE WHOSE LEARNING ETC. Some change the text and simply have the negation of the first half appear here: “anyone whose deeds are not etc.” But there is no need for this if we use the same approach we used for “anyone whose fear of sin etc.”, which applies here as well—<b>Midrash Shmuel</b>."
+                ],
+                [
+                    "WHOEVER IS FOUND PLEASING BY THE PEOPLE. <b>Rav</b>: <i>whoever is beloved below is certain to be beloved above.</i> So <b>Rashi</b>. <b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>Rashbam</b> that this is based on the verse “and you will be found pleasing and wise in the eyes of G-d and man” (Proverbs 3:4), and the verse “and the kindness [Heb. <i>chesed</i>] of G-d is upon those who fear Him forever and ever” (Psalms 103:17)—anybody to whom a “thread of <i>chesed</i>”<sup class=\"footnote-marker\">108</sup><i class=\"footnote\">This expression denotes a charming aura through which the affected person wins the love of those around him. Cf. Talmud, Megillah 13a.</i> extends is certain to be G-d-fearing.",
+                    "[*FOUND PLEASING [Heb. <i>ruach habriyot nocha hemenu</i>, lit. “the spirit/mood of the people is comfortable with him”]. This phrase is used at the end of the last mishna in Shevi’it (10:9): <i>ruach chachamim</i> [the Sages]<i> nocha hemenu</i>. There I quoted <b>Rash</b> and <b>Rashi</b> who explained this as “being appreciative”. In his commentary to the Talmud, Bava Metzia 48a s.v. <i>ein ruach</i>, <b>Rashi</b> writes that “the Sages of Israel are pleased with his actions and they are at ease. <i>Hemenu</i> [lit. “from him”] here means “through him.’” In his commentary to Kiddushin 17b s.v. <i>ein ruach</i>, where the abovementioned mishna in Shevi’it is cited, he mixes the two explanations and writes, “the Sages are not pleased with him, i.e. they do not appreciate what he did, as they did not require it of him,” as I wrote there in Shevi’it.<br>I was astounded by <b>Rashi</b>’s comments to Bava Kamma 94b s.v. <i>ein ruach chachamim nocha heimenu</i>, where he writes “there is no spirit of wisdom or piousness within him.” But I did see a manuscript of the Mishna which has there in Shevi’it <i>ruach chochma</i>—“the spirit of wisdom.”<sup class=\"footnote-marker\">109</sup><i class=\"footnote\">Making it possible that this was the text <b>Rashi</b> had in Bava Kamma as well.</i>]",
+                    "AND WHOEVER IS NOT FOUND PLEASING BY THE PEOPLE, ETC. We need both cases to be made clear. Had the mishna only included the first section, “whoever is found pleasing, etc.”, I would have had grounds to say that there is no clear implication that “whoever is not found pleasing, etc.” For it may be that the people do not find him pleasing because he is at the extreme of piousness but G-d is pleased with him. And had the mishna only included the last section, “whoever is not found pleasing, etc.”, I would have had grounds to say that there is no clear implication that “whoever is found pleasing, etc.” For perhaps the people will find him pleasing because he will make some pretense of goodness, but “he lays his ambush inside of him,” i.e. he sins in secret.<br>The mishna therefore teaches us that this is a reliable test in both directions, whether positive or negative. And the reason for this is given by the verse, “and I shall place My spirit in your [Heb. plural “you”] midst” (Ezekiel 36:27)—we see that the spirit of the people is a reflection of the spirit of G-d.<br>Now the mishna does not say “found pleasing by <i>all</i> the people,” for we pay no heed to the minority, as we find that Mordechai was only able to “find favor with most of his brothers” and not all of his brothers—<b>Midrash Shmuel</b>.",
+                    "AND NOONTIME WINE. <b>Rav</b>: <i>a person is drawn to it</i>. This is because in the morning a person is still drowsy from his sleep and by evening he is exhausted and wishes to rest. But noontime a person is at the peak of his strength and achieves total happiness<sup class=\"footnote-marker\">110</sup><i class=\"footnote\">Making it possible that this was the text <b>Rashi</b> had in Bava Kamma as well.</i>—<b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>."
+                ],
+                [
+                    "ONE WHO PROFANES <i>KODASHIM</i> [lit. “holy things”] ETC. All these cases are included in the category <i>apikores</i>, who has no share in the world to come, according to the mishna in Sanhedrin 10:1—<b>Midrash Shmuel</b>.<br><b>Maharal</b> writes in <i>Derech Chaim</i> that they might be in the category of “those who say the Torah is not from heaven” in that mishna (see further below). It is also possible that those listed in the mishna in Sanhedrin have no share in the world to come even if they have learned the entire Torah and kept all its laws. Our mishna, on the other hand, discusses someone who has as many sins as he does merits, and these five are the kinds of sins that “weigh down the pan of the scale” to a bad verdict. This explanation seems best to him.<br>Cf. my comments on Kiddushin 1:10 and Avot 4:22.",
+                    "ONE WHO PROFANES <i>KODASHIM</i>. Talmud, Sanhedrin 99a: <i>the Sages taught: “for he has scorned the word of G-d” (Numbers 15:31)... based on this, R. Elazar HaModa`i said, One who profanes </i>kodashim<i>, etc.</i>, along with the entire text of our mishna. <b>Rashi</b> ad loc. explains: one who profanes the <i>kodashim</i> and one who dishonors the holidays are both included in the category of one who “has scorned the word of G-d.” <b>Rashi</b> in his commentary here writes that the passage in Sanhedrin does not include “one who embarrases his friend in public,” and he does not know how it is derived from the verse, but our editions of Sanhedrin do have it. <b>Midrash Shmuel</b> writes that he has “scorned the word of G-d” because there is no greater <i>apikoros</i> than one who embarrasses his friend in public.<br>I would say that such a one has “scorned the word of G-d [Heb. <i>d’var Hashem bazah</i>]” because man is created in the image of G-d and is therefore himself “the word of G-d,” i.e. the idea or matter of G-d and His image. <i>Davar</i> can be said in the sense of “thing, matter, idea” as in the verse “is it not a <i>davar</i>?”<sup class=\"footnote-marker\">111</sup><i class=\"footnote\">Unlike many of the commentaries on Samuel, who understand David’s answer to Eliab to have been a dismissive “isn’t it just talk?”, Tosafot Yom Tov seems to understand that David’s answer was to defend his interest in the war by saying “isn’t it an [important] matter?”</i> (1 Samuel 17:29). Also, the verse “and G-d said, ‘Let us make man in Our image’” is one of the ten “sayings”<sup class=\"footnote-marker\">112</sup><i class=\"footnote\">Avot 5:1.</i>—therefore, he has “scorned the word of G-d.” [*Per the Talmud in Rosh HaShanah 32a which <b>Rav</b> quotes in Avot 5:1, which says that “In the beginning” is also one of the “sayings,” for the verse says “the heavens were made by the word of G-d” (Psalms 33:6).]",
+                    "ONE WHO EMBARASSES [Heb. <i>malbin</i>—lit. “cause to turn white”]. <b>Rav</b>: <i>the face of one who gets embarassed first turns red and then turns white.</i> Some commentaries read <i>ma’adim</i>, “cause to turn red” in the mishna, a version which is found in some editions of <b>Rashi</b>’s commentary.",
+                    "ONE WHO REVEALS WAYS TO READ THE TORAH CONTRARY TO THE <i>HALACHA</i>. <b>Rav</b>: <i>such as one who translates “and do not give of your seed to pass to Molech” as “do not give of your seed to impregnate an Aramean,” which is not the plain meaning of the verse</i>. He explains it this way in Megillah 9:4 as well, and I write about this verse there at length.<br>The <b>Rav</b> also adds one who offers scornful interpretations of Torah. To this <b>Rashi</b> adds “like Menashe, who used to say, ‘Why should Moses write “and Timna was a concubine” (Genesis 36:12)?’”",
+                    "THOUGH HE HAS STUDIED TORAH AND DONE GOOD DEEDS, HE HAS NO SHARE IN THE WORLD TO COME. <b>Rav</b>: <i>if he did not repent… even if he suffered…</i> Because suffering and death atone for other sins, as in the Talmud in Yoma 86. See what we wrote at the beginning of this mishna in the name of <b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>. See also the mishna at 4:22.<br><b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>R. Ephraim </b>and <b>Rashbam</b> that we do not read “studied Torah” in the mishna."
+                ],
+                [
+                    "<i>TISHCHORET</i>. <b>Rav</b>: <i>a young man, whose hair is black [Heb. </i>shachor<i>].</i> Per the mishna in Nedarim 8:3: <i>one who makes a </i>neder<i> forbidding himself pleasure from the “black-headed ones” etc.</i> But the mishna there says that women and children are not included in this epithet, as only men are called “black-headed ones,” but bald and old men are included. It is possible that the mishna discussing a <i>neder</i> is following popular usage, whereas our mishna is speaking in the register of the Sages, in which the word refers only to a young man. For if he is not a young man, he is included in the other part of the mishna, <i>lerosh</i>, lit. “head”—an elder—and we have only two possible categories here: either he is a <i>rosh</i>, which includes all men of standing, or he is part of <i>tishchoret</i>, which includes all men of no standing.",
+                    "AND RECEIVE [Heb. <i>mekabel</i>] EVERY MAN GLADLY. <b>Rav</b>: <i>stand with joy</i>. Mekabel<i> here is to be understood like </i>makbil. The medieval translator of <b>Rambam</b> writes on this mishna: <i>it seems he understands the word </i>mekabel<i> here as if it were </i>makbil, <i>as in </i>makbilot halula’ot (Exodus 26:5)<i>, based on the use of the cognate root in Aramaic, where the root is used to translate</i><sup class=\"footnote-marker\">113</sup><i class=\"footnote\">In the Targumim.</i><i> “opposite” or “in the presence of.” The Arabic language uses similar expressions: in speaking of meeting or standing opposite somebody one says “so-and-so met me with joy or anger.” The master</i><sup class=\"footnote-marker\">114</sup><i class=\"footnote\">Rambam.</i><i> explains </i>mekabel<i> this way here.</i><br>I do not know why he did not explain this point in the mishna at 1:15 above: <i>hevei mekabel et kol ha’adam besever panim yafot</i>.",
+                    "WITH JOY. <b>Rambam</b>: <i>this is more than what Shammai said, which was to greet every man in a friendly way.</i>"
+                ],
+                [
+                    "JEST AND LEVITY ACCUSTOM A MAN TO PROMISCUITY. <b>Rabbenu Yonah</b> writes that the implication is that seriousness and solemnity are a fence around promiscuity, for this entire mishna is discussing fences. <b>Midrash Shmuel </b>explains that the mishna does not explicitly say so, as it does in the other cases, because it tells us much more this way: that jest and levity accustom, i.e. they ingrain the habit. Had the mishna simply said that seriousness and solmenity are a fence around promiscuity, I would only have been able to conclude that jest and levity bring a man to promiscuity, but not that they accustom him to it.",
+                    "<i>MASORET</i> IS A FENCE FOR THE TORAH. When <b>Rav </b>writes “אתם, you—even mistakenly; אתם, you—even intentionally; אתם, you—even misled,” he is quoting the Talmud in Rosh HaShanah 25a. <b>Rashi</b> there comments: <i>“mistakenly”—of their own accord. They though it was supposed to be a leap month. “Misled”—by false witnesses</i>. The third part, “even intentionally,” is quoted by <b>Tosafot</b> in Rosh HaShana 22b s.v. <i>lehat`ot</i>, but <b>Rambam</b> in Hilchot Kiddush HaChodesh, 2:10 , reads “forced.”",
+                    "TITHES ARE A FENCE FOR WEALTH. <b>Midrash Shmuel</b> notes that in an edition of the Mishna from Jerusalem the text reads “tithes are a fence for Torah,” and explains that those receiving the tithes will be able to immerse themselves in Torah and study it, per the Sages’ saying, “the Torah was only given to those who eat <i>terumah</i>” [*and I have already written in Ma`asarot 1:16 that this is a general name for all of the priestly gifts]. He quotes <b>R. Yisrael</b> explaining this using the verse “and you shall eat before Hashem, your G-d… the tithes of your grain… In order that you may learn to fear Hashem, your G-d” (Deuteronomy 14:23).",
+                    "OATHS ARE A FENCE FOR ASCETICISM. <b>Rav</b>: <i>when a person first attempts to become an ascetic… he accepts upon himself via a </i>neder <i>that he will not do such-and-such</i>. See what I wrote on Nedarim 1:1, s.v. <i>kenidrei k’sherim</i>.",
+                    "A FENCE FOR WISDOM IS SILENCE. The mishna does not say “silence is a fence for wisdom,” following the order of the other sections, because it often changes the language of the last item in a list to make clear that it is the last—<b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>. <b>Midrash Shmuel</b> writes that this case differs from the others in that there is no fence for wisdom other than silence, for which reason the mishna says “a fence for wisdom is silence,” i.e. the only fence for wisdom is silence. Whereas in the other cases, though the mishna gives a fence for each one, other fences might exist.",
+                    "SILENCE. <b>Rav</b>: <i>refraining from saying permissible</i><sup class=\"footnote-marker\">115</sup><i class=\"footnote\">I.e., neither forbidden things, like gossip, nor things one ought to and must say, like words of Torah.</i><i> things. Concerning them Solmon said, “even a fool, if he stays silent, will be thought a wise man” (Mishlei 17:28)</i>. Since even a fool, should he stay silent, will be thought a wise man, we can infer that anyone who stays silent is wise.<sup class=\"footnote-marker\">116</sup><i class=\"footnote\">It would be tempting to say that this is a printer's error, as the verse says that even fools who stay silent are considered wise. Not all those who are silent, then, are actually wise! But if we reverse the sentence to read “we can infer that anyone who is wise stays silent,” we are still left with a conclusion that in no way follows from the verse. There is no error here, and Tosafot Yom Tov understands the verse in Proverbs as <b>Meiri</b> does in his commentary there. It is not that a fool will mistakenly be considered a wise man if he remains silent. Rather, though he is a fool, in this respect he will be considered wise: he stays silent when he has nothing substantive to say. So also <b>Ibn Yachya</b> there. Now there is proof that it is a wise thing to remain silent, for then one will not end up offering opinions out of ignorance and looking foolish.</i> Moreover, the verse before this one says “a discerning man spares his words, an understanding one is reticent” (Proverbs 17:27); commenting on this first verse, Proverbs continues “even a fool, etc.” Since the words in the mishna are “a fence for wisdom,” <b>Rav</b> wished to quote a verse that mentions a wise man."
+                ],
+                [
+                    "BELOVED IS MAN, WHO WAS CREATED IN THE IMAGE. EVEN GREATER LOVE… AS THE VERSE SAYS, “FOR HE HAS CREATED MAN IN THE IMAGE OF GOD.” <b>Rashi</b>: <i>man is beloved, as he was created in the image. Therefore, he must do the will of his Maker. </i>R. Akiva was speaking of all men, as the verse he quotes for proof was said to all the sons of Noah, and not only to the sons of Israel. R. Akiva wished to find merit for all men, including Noahides.<br><b>Rambam</b> says this clearly in Hilchot Melachim 8:10: <i>Moses commanded us in the name of G-d to compel all men to accept the seven commandments that the sons of Noah were commanded. Whoever does not accept them shall be executed. Such a one as accepts them is referred to as </i>ger toshav <i>in rabbinic literature… Whoever accepts the seven commandments and is careful to keep them is called one of the “pious of the nations” and has a share in the world to come. This is provided he accepts them keeps them because G-d has commanded them in the Torah and made known through Moses that the sons of Noah had previously been commanded to keep them. But if he does these things because his reason compels him he is not a </i>ger toshav <i>and is not one of the “pious of the nations,” or even </i>[the text should read “but rather”] <i>one of their wise men.<br></i>Therefore, I wonder why it is that the commentators remained so distant from this approach and did not want to use it to explain the words of R. Akiva as applying to all men, limiting them instead to Jews alone. They drew support from the passage in the Talmud (Yevamot 61a), “you are called ‘man’, etc.”, stacking one midrashic reading on top of another!<sup class=\"footnote-marker\">117</sup><i class=\"footnote\">The passage in Yevamot 61a is a midrashic reading of the word “man” in a verse in Ezekiel, and to assume that our mishna is using the word “man” to mean Jews only is likewise a midrashic reading; the end result, therefore, is midrashically reading “man” in our mishna based on further midrashically reading “man” in Ezekiel.</i> Because of this they had to contrive a forced understanding of the “image” and the verse that our mishna brings as proof.<br>In my opinion, the following approach is the spacious, paved road. R. Akiva intends to instruct all men as we were commanded to do by Moses, per <b>Rambam</b> above. If that command extends to threats of destruction by the sword, it certainly includes persuasive speech intended to draw them to the will of their Maker. He speaks well of them and says that they are beloved in that they are created “in the image” in order to show them that the law of man is to keep the statutes and laws of G-d, as <b>Rambam</b> says. For since man is beloved of G-d, to the point that they he was created in His image, he must do the will of his maker, as <b>Rashi</b> writes.<br>Now we understand why the mishna chooses this verse, despite the fact that there are several similar verses that precede it, for instance “Let us make man in Our image.” For this verse is the only one that is given as a rationale for a commandment; when G-d commands Noah and his sons not to kill, he gives the reason “because G-d has made man in His image,” and R. Akiva is speaking to the Noahides as well.<br>We also understand why here the mishna says “in the image” and leaves out the verse’s descriptor “of G-d”, but later in the section about “children” it says “they were called children of G-d”, for this is a rebuke to the nations. They were created “in the image,” i.e. “in the image of G-d”, but only created such—since they do not keep the commandments, or if they do keep them they do not do so because G-d commanded them, they cannot be described as being “in the image of G-d”.<br>This also accords with the idea of “the image,” which <b>Rambam</b> has explained in the Guide for the Perplexed 1:1 as referring to the intellect that is unique to man and is his true essence. The purpose of this intellect is to know G-d to the extent it is possible and within man’s abilities. This truly wise sage chose his words cleverly and did not say that they are “in the image of G-d,” for they are lacking knowledge of G-d, and when the verse says that He “made man in the image of G-d” it means that this was the intent of the creation of man, i.e. that he have the kind of intellect which can reach knowledge of G-d. Since, however, the reality is that “they neither know nor understand, they go about in darkness” (Psalms 82:5) and the potential has not been actualized, it is only fitting that the mishna say they were created “in the image” and not “in the image of G-d”, since the intended knowledge of G-d was not achieved and they are left only with potential, which is fittingly called simply “the image.” This seems to be the explanation of R. Akiva’s words.<br>Based on this, we can see that the following mishna has chosen its language very carefully, as I will explain there.<br>Also, this is another facet of why Israel is “especially beloved”—for they are already beloved to G-d as part of mankind, which He made in His image, and they are still more beloved, “foremost in rank and foremost in honor” (Genesis 49:3), on account of two other things: they are children of G-d, which is the “rank” as it is a great virtue, and they possess the desirable utensil, the Torah, which is “honor,” as in “G-d will give his nation honor” (Psalms 29:11) [*which verse the Sages have expounded in the Talmud, Zevachim 116a as referring to the Torah].",
+                    "AS THE VERSE SAYS, “YOU ARE THE CHLIDREN OF HASHEM, YOUR G-D” (Deuteronomy 14:1). The mishna does not cite the earlier verse “Israel is my firstborn son” (Exodus 4:22) because one might interpret that verse as referring only to that generation, which G-d desired to bring out of Egypt and called “my children.” The mishna therefore cites this verse, which was said in the context of the commandments that we have been commanded to keep forever, laws that never pass: “Do not cut yourselves, etc.” These are “obligations of the body,” which apply in every place and in every generation.<br><b>Midrash Shmuel</b> explains in the name of <b>Chasid Ya’avetz</b> that the mishna chooses this verse because only in it does G-d tell Israel themselves that they are “His children,” as the verse says “you are the children.” In the earlier section of the mishna, concerning “the image of G-d,” He likewise tells the people themselves. This is also the case in the next section, with the verse “for I have given you a good teaching.” This explanation accords well with <b>Rambam</b>’s understanding of “made known to them.” According to <b>Rav</b>, however, who does not explain “made known to them” literally, instead understanding it as “clear to all,” the mishna does not bring proof from the fact that the verse speaks to the people and means simply that this is something clear and well-known to all people. In that case, my approach<sup class=\"footnote-marker\">118</sup><i class=\"footnote\">That this verse was chosen because it refers to all generations.</i> works better.",
+                    "DESIRABLE UTENSIL [Heb. <i>k’li chemda</i>, lit. “desired utensil”]. This is the Torah, which is called <i>chemda</i>, for shortly after the verse “the Torah of G-d is perfect” (Psalms 19:8) comes the verse “which are more desirable [Heb. <i>nechmadim</i>] than gold, even much fine gold” (Psalms 19:11)—so <b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>R. Yisrael</b>.<br>I say that the mishna calls it a <i>k’li chemda</i> because through it the world was created, and the word <i>chemda</i> describes the creation of the world. For in the <i>sh’moneh esreh</i> for Shabbat the Sages wrote “you have called it<sup class=\"footnote-marker\">119</sup><i class=\"footnote\">Shabbat.</i> the <i>chemda</i> of days,” based on the Targum Yerushalmi<sup class=\"footnote-marker\">120</sup><i class=\"footnote\"><b>Abarbanel</b> quotes this Targum ad loc., as do others, but it is not in our editions.</i> which translates the word <i>vayechal</i>, “and He completed” (Genesis 2:2) with the Aramaic <i>vechamed</i>. The idea is that the finished creation in its entirety was desirable in His eyes, for which reason He also said it was “good”. This is what <b>Rav</b> is referring to when he writes that the “good teaching” refers to creation, which is also “good”.<br>Since “good” refers more naturally to physical things and “desirable” is closer to intellectual things—as it is the soul which desires—the mishna does not call it the “good utensil” after the “good” of creation but the “desirable utensil.” This point is made clear in the verse “...that the tree is good for eating… and desirable for understanding” (Genesis 3:6), where “good” is said of the physical, of eating, while “desirable” is said of understanding."
+                ],
+                [
+                    "ALL IS SEEN. The mishna is referring to the entire world, both Jews and gentiles, which is why at the end it speaks of “the world,” which also refers to everybody. For this reason the mishna does not open with the words “he used to say,” as it is a direct continuation of the preceding mishna, in which “beloved is man, etc.” was said of all the nations of the world in order to instruct them and draw them to the commandments they were commanded in, as I wrote above. Our mishna now proceeds to call on all people, Jew and gentile, and warn them that “all is seen… and the world is judged well.”",
+                    "ALL IS SEEN, AND PERMISSION IS GIVEN. <b>Rav</b> in the name of <b>Rambam</b>: <i>“all is seen”—all of a person’s deeds, what he has done and what he will do, are known to Him. And say not that since G-d knows all that a person will do he is forced to do everything he does, whether for good or for evil, because “permission is given.”</i> For G-d’s knowledge is not like ours, and although we use the same word to speak of His “knowledge” and our knowledge it is nothing more than a borrowed term. Just as we are unable to know the true nature of His existence, as the verse says, “Can you achieve an understanding of God? Can you fathom the extent of the Almighty?” (Job 11:7), we are unable to understand the nature of His knowledge. For He and His knowledge are one, unlike man and his knowledge, which are two separate things. This is what the prophet means when he says “for my thoughts are not your thoughts” (Isaiah 55:8)—these are the words of <b>Rambam</b> at the end of the eight chapters that he appended as an introduction to this tractate. They are repeated in Mishne Torah, in the fifth chapter of Hilchot T’shuva, and appear yet again in the Guide for the Perplexed, 3:20, where he writes about this at length.<br>[*<b>Ra’avad</b> writes in a gloss on Hilchot T’shuva 5:5: <i>this author has not followed the ways of the wise, for a person should not begin a thing he does not know how to complete. He began with questions and difficulties, left the difficulties unanswered, and advised the reader to just go back to faith; it were better to leave the matter simple for the simple people and not to draw their attention to this and leave them in doubt. For they might later think heretical thoughts about this. </i>I say that he has, in fact, followed the ways of the wise, the wise being the Sages, who said just the kind of incomplete things that <b>Ra’avad</b> criticized <b>Rambam</b> for. For the mishna in Chagiga 2:1 plainly says as much: <i>anyone who looks into these four things would be better off not having come into this world: what is above, what is below, what is in front, and what is behind.</i> I see no difference between the words of the tannaitic sage and the words of <b>Rambam</b>. For when the tanna says that such a person “would be better off not having come into this world” he is forbidding him to look into and research these things. Why would he do this? Hasn’t he made people aware of this issue? By <b>Ra’avad</b>’s reasoning he should’ve remained silent lest people think heretical thoughts. Should one deflect and say that this is actually what the tanna’s words mean, i.e. that he shouldn’t think heretical thoughts, one can similarly deflect and say that this is what <b>Rambam</b> meant, for he has told us that we cannot understand this and we therefore should not think of it as we will not gain understanding.<br>I say that in saying “all is seen and permission given” our tanna means to say that both things are true, as <b>Rambam</b> writes in his commentary. Now it would seem that the tanna should’ve reversed the order and said “permission is given and all is seen,” i.e. “permission”, which is free will, is given to man, and no action goes unaccounted for because it is seen and known to Him and He will reward and punish. For free will is the foundation of the entire Torah, and because of our free will G-d’s knowledge of our actions will then lead to reward or punishment. But there seems to be no logic in first saying that “all is seen,” for what difference does it make to us that “all is seen” if we do not yet know that “permission is given”? We must conclude, therefore, that the tanna’s intent is to bring to people’s attention that even though “all is seen,” there is no contradiction to free will, for “permission is given.” In formulating the mishna this way the tanna has brought up the issue and yet has offered no resolution, the expectation then being that one understand that there is none, as is clear from the fact that the mishna does not offer any. In any case, since we have shown that the mishna is to be understood as saying “even though all is seen, permission is given,” the tanna clearly does bring up the issue hidden in his words.<br>I also found a passage in Bereshit Rabbah 22:10 on Cain’s murder of Abel: <i>R. Shimon bar Yochai said: this is difficult to say and impossible for the mouth to explain. This is like two fighters who were standing and fighting in front of the king. If the king wanted to, he could have separated them, but he did not want to separate them. One of them overcame the other and killed him, and he said, Who will seek out justice for me from the king? So too, “your brother’s blood cries out to me from the earth”. </i>This is just like <b>Rambam—</b>R. Shimon bar Yochai points out that the king could have separated them, for he knew and saw that they were fighting, and does not answer why it is that he didn’t separate them, noting only that “this is difficult to say and impossible for the mouth to explain”; even so, the sage, the G-dly tanna R. Shimon bar Yochai, did not hold back from bringing up the issue.<br>As for why R. Shimon bar Yochai did not say this about the earlier sin of Adam, it might be because the story of Cain and Abel hints to the notion of free will. For they correspond to the two drives on which free will hinges: the drive for good and the drive for evil, as <b>Rambam</b> writes in the Guide for the Perplexed, 2:30.<br>The overall point is that <b>Rambam</b> spoke well and followed the ways of the wise and perfect, the G-dly tannaim.]<br><b>Midrash Shmuel</b> writes that there is no difficulty to begin with, because G-d’s knowledge is like that of one who looks and observes the deed a person does. One person simply seeing what another is doing does not force the other person to do so, and G-d seeing a person’s deeds does not force him to do them. And there are no grounds to object that since He knows what a person will do, the person must be forced to do those things, because for G-d there is no before and after, as He does not exist in time. He writes that <b>R. Moshe Almosnino</b> writes that this is the opinion of <b>Rambam</b> himself. When he distinguishes between G-d’s knowledge and our knowledge he means this distinction: His knowledge is always in the present, as there is no future in relation to Him, and just as our knowledge of the present does not force anything to happen in the present, His constant knowledge of the present does not force anything to happen in the present. People are confused on this point because they cannot imagine how He could constantly know in the present even things that are, in relation to us, in the future. <b>Rambam</b> therefore establishes that His knowledge is not like our knowledge, and we should not err this way. This is also why the mishna says “everything is seen,” i.e. already known, for everything is revealed before Him and He does not look into the future.<br>[You should know <b>Midrash Shmuel</b>’s opinion that G-d knows things as one who observes the deeds that a person does is the answer given by the <b>Ra’avad</b> in the gloss quoted earlier, where he says that G-d’s knowledge is like the knowledge of the astrologers, etc. The gloss ends, however, with “and all this does not satisfy me.” You should further know that the <b>Ra’avad</b> was likewise preceded in this opinion by <b>R. Sa`adiah Gaon</b> in his book <i>Emunot VeDe`ot</i>, in the fourth treatise, where he writes something very similar. That will do for now.]<br><b>Maharal</b> writes in <i>Derech Chaim</i> that the mishna says “is seen” instead of “sees” because even evil things that G-d does not desire are also seen. Saying “sees” would imply that He wishes to see them, and conerning evil things the verse says “and you cannot look upon wrongdoing” (Habakkuk 1:13).",
+                    "AND THE WORLD IS JUDGED WELL [Heb. <i>b’tov</i>]. <b>Rav</b> writes in the name of <b>Rambam</b>: <i>since the case is that “permission is given,” “the world is judged well”, etc.</i> Although this is a good explanation, it is not found in our editions of <b>Rambam</b>’s commentary, which has the following: <i>the mishna then says that G-d judges people with kindness and goodness, not accoding to what they truly deserve in judgment. He clarified His ways in this in saying “slow to anger” (Exodus 34:6), which the Talmud (Bava Kamma 50b) explains as applying to both the righteous and the wicked. And the poetic prophet says “G-d is good to all” (Psalms 145:9).</i>",
+                    "AND EVERYTHING GOES BY THE MAJORITY OF DEEDS [or HOW NUMEROUS THE DEEDS ARE, Heb. <i>l’fi rov hama`aseh</i>]. <b>Rav</b>, in his “alternate explanation” above, writes that a person is judged according to the majority of his deeds. Cf. my comments on Kiddushin 1:10 (s.v. <i>vechol she’eino</i>).<br><b>Rav</b> writes in the name of <b>Rambam</b>: <i>a person who constantly does numerous good deeds will get great reward… <b>Rambam</b>’s text of the mishna is “and everything goes by how numerous the deeds are [Heb. </i>l’fi rov hama`aseh<sup class=\"footnote-marker\">121</sup><i class=\"footnote\">The Hebrew <i>rov</i> can be read either as “majority” or “numerousness”.</i><i>], but not by the deed.”</i> But I do not know where he got this from, as this is not evident from <b>Rambam</b>’s commentary here, which reads: <i>the mishna says that one acquires good character traits not through one great deed but through a large number of deeds… and the same is true of the reward for performing the Torah’s commandments… based on this, the mishna uses the language </i>l’fi rov hama`aseh<i> [by how numerous the deeds are], but not </i>l’fi godel hama`aseh <i>[by how great the deed is]</i>. He is simply explaining why the mishna uses <i>rov</i> instead of <i>godel</i>. And <b>Midrash Shmuel</b>, who also writes that the text quoted by <b>Rav</b> was <b>Rambam</b>’s text, is not giving his own testimony but is testifying based on the testimony of a previous witness, as he takes his words from <b>Rav</b> even though he does not cite him by name.<br>I also saw that <b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>R. Moshe Alashkar</b> that some versions have “and the world is judged with goodness but not by the majority of deeds.” He goes on to explain that the world is judged with goodness, with the attributes of kindness and mercy, but not by the majority of people’s deeds, for if He would look at the majority of deeds the world would be destroyed and cease to exist.<br>You should know that even so, a person is given the just deserts of all his deeds, for “if one says that G-d lets things go, his innards will be let go” [Bava Kamma 50a]. G-d judges the world with goodness in order that it not be destroyed and cease to exist, and “collects what is owed” at the points that He, whose memory is eternal, determines. Cf. my comments on Kiddushin 1:10 (s.v. <i>metivin</i>)."
+                ],
+                [
+                    "HE USED TO SAY: EVERYTHING IS GIVEN ON PLEDGE, ETC. This mishna is also speaking to all people and is a continuation of what he said above, “beloved is man, etc.”, which is about all people, as I explained there. Now I wrote that mishna 15 simply starts “all is seen” and omits “he used to say” because it is a direct continuation of mishna 14 and not a new topic, and this mishna is likewise a continuation of mishna 15 and speaks to all people. Even so, the mishna starts with “he used to say,” because it is nothing more than an expanded clarification of mishna 15, and “he used to say” here means that he himself used to explain his words. Alternately, “he used to say” here might mean “he used to say the same thing in other words.”<br><b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>Chasid Ya`vetz</b> that “everything is given on pledge” corresponds to “all is seen” in mishna 15. That is, even though “all is seen” and G-d knows of the evildoers, he does not give them what they deserve on account of their evil immediately because “everything is given on pledge,” i.e. He has guarantees, and this one will not escape Him. One can explain the words of <b>Rav</b>, that “a person’s feet are his guarantors,” similarly.",
+                    "AND THE COLLECTORS. <b>Rav</b>: <i>suffering and disasters</i>. <b>Rambam</b>: <i>a metaphor for death and other punishments, etc.</i>, which is what <b>Rav</b> writes on “the net is spread out”.",
+                    "WHETHER HE IS CONSCIOUS OF IT OR NOT. <b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>Rashbam</b> that there are editions that have “whether they intend it or not,” which is the best version of the text. The antecedent of “they” is “the collectors,” per the passage in the Talmud, Chagiga 4b: <i>Whenever Rav Yosef got to the verse “there are those who perish unjustly” (Proverbs 13:23) he would cry. He said, “Does anybody die before his time?” Yes, as in the incident with Rav Bibi bar Abaye, who was in regular contact with the angel of death. Once, the angel of death said to his messenger, “Go bring me Miriam the women’s hairdresser [Aram. </i>megad'la se`ar n'shaya<i>].” He went and brought Miriam the babysitter [Aram. </i>megad’la dardekei<i>]. The angel of death said to him, “I asked you for Miriam the women’s hairdresser!” He said to him, “If so, I’ll bring her back.” The angel of death said, “Now that you’ve brought her, she stays. But how did you manage to take her?” Etc.</i> This is what is meant by “whether they are conscious of it or not,” they carry out G-d’s command.",
+                    "AND THE JUDGMENT IS A TRUE JUDGMENT. <b>Rav</b>: <i>G-d does not deal despotically [Heb. </i>b’tyronia<i>] with his creatures.</i> The <b>Aruch</b> explains <i>b’tyronia</i> as “by force and with false accusations.”<br><b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>Rashbam</b> that in his edition of the Mishna the text is “and the one judging is a true judge.” He also writes in the name of <b>Rabbenu Ephraim</b> that some editions have “and when he judges, the judgment is true,” and some have “and the judge is a true judge.”",
+                    "AND EVERYTHING IS PREPARED FOR THE FEAST. <b>Rav</b>: <i>both the righteous and the wicked have a share in the World to Come once their debts have been collected. </i>Other than those listed above in mishna 11 and in Sanhedrin 10:1. Cf. Eduyot 2:10."
+                ],
+                [
+                    "IF THERE IS NO TORAH, THERE IS NO <i>DERECH ERETZ</i>, ETC. <b>Rav</b> explains <i>derech eretz</i> as proper business dealings with others. He writes: <i>one who has no </i>derech eretz <i>eventually forgets his Torah</i>. The tanna does not mean to say that one is a prerequisite for the other and must precede it in time, for if so neither would exist. For if each requires the other to exist first for its own existence, since they cannot both be first neither would come into being. And besides, <i>derech eretz</i> certainly must precede Torah chronologically, as I wrote on 2:2. The tanna simply means that if one does not study Torah, when he does business he won’t deal properly with others because he will not know what to do, along the lines of what the Sages said in the Talmud, Bava Kamma 30a: “one who wishes to be pious should study the laws of torts and commerce.” Similarly, one who does not do business properly with others will eventually forget his Torah for the sin of profaning G-d’s name, as people will say “Look at this Torah scholar and how disgusting his behavior is!” [Yoma 86a.]",
+                    "IF THERE IS NO WISDOM, THERE IS NO FEAR [OF HEAVEN or OF SIN]. <b>Rav</b> already explained, in his commentary on mishna 9, the mishna of “anyone whose fear of Heaven does not precede his wisdom etc.,” that one must intend from the outset to study in order to become one who fears sin. Here, we can explain the mishna as follows. “If there is no wisdom,” even if a person wishes to be one who fears sin, his fear of sin cannot be realized because he doesn’t know what is a sin that he should avoid it, as in 2:9, “an unlearned person cannot be one who fears sin.” And “if there is no fear of sin,” i.e. a person does not intend to be one who fears sin, then “there is no wisdom,” i.e. his wisdom does not remain with him as in mishna 9.<br>In light of our explanation, we can see that this section of the mishna is parallel to the one that precedes it. For in the first part of the first section, the subject of the protasis—Torah—brings about the existence of the subject of the apodosis—<i>derech eretz</i>; in the last part of the first section, the subject of the protasis—<i>derech eretz</i>—ensures the continued existence of the subject of the apodosis—Torah. The same is true of the second section. In the first part, the subject of the protasis—wisdom—brings about the existence of the subject of the apodosis—fear of heaven; in the last part, the subject of the protasis—fear of heaven—ensures the continued existence of the subject of the apodosis—wisdom. Similarly, erudition brings about the existence of understanding, for without erudition there is nothing to understand; understanding ensures the continued existence of erudition, for without understanding, one’s erudition turns to naught. Similarly, flour brings about the existence of Torah, as maintenance of the body certainly must chronologically precede the intellection of the soul; the Torah ensures the continued existence of the flour, for if there is no Torah he will be punished and lack for flour until he starves to death. This explanation and this version of the text seem best.<br>Some editions have, in the first part of this section, “if there is no fear, etc.,” and we can say that this is because fear of sin has a virtue over and is more important than wisdom, for the purpose of wisdom is to have fear of sin. But then we have difficulty with the fourth section, where the first part says “if there is no flour, etc.” in place of the expected “if there is no Torah, etc.” <b>Maharal</b> resolves this in <i>Derech Chaim</i> by saying that since the tanna has already placed Torah first in the first section he does not wish to do so again, for which reason he also does not put the last section right after the first. Also, since it is last, there is another reason not to start the section with “if there is no Torah.” If the section would start that way, the mishna would finish with Torah, and it is improper to put Torah last.<br>Going along with this explanation, I say that the section didn’t start “if there is no Torah” because then the last words of the mishna would be “there is no Torah,”<sup class=\"footnote-marker\">122</sup><i class=\"footnote\">It would read, “if there is no flour, there is no Torah.”</i> and one should not end the mishna this way because of the idea of “do not stop at an evil thing,” as <b>Rav</b> explains at the end of Mo`ed Kattan and at the end of Yadaim.",
+                    "UNDERSTANDING [Heb. <i>da`at</i>]. <b>Rav</b>: <i>he provides a reason </i>[Heb. <i>ta`am</i>] <i>for a thing</i>. If so, the words<i> ta`am</i> and <i>da`at</i> in the verse “Teach me good<i> ta`am</i> and <i>da`at</i>” (Psalms 119:66) are synonyms.",
+                    "FLOUR. Flour, as opposed to wheat or bread. The mishna does not require that one have wheat, which one stores for a long time. On the other hand, the mishna is not satisfied with bread, which lasts only a day or a week, concerning which the Talmud expounds: “ ‘And your life will hang in doubt’—this refers to one who relies on the shopkeeper” (Menachot 103b). The mishna recommends the middle path of flour. This lasts several days, and can be used to make both bread and other baked goods—<b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>Lev Avot.</b>",
+                    "ANYONE WHOSE LEARNING IS GREATER THAN HIS DEEDS. <b>Rav</b> does not comment here because a very similar teaching appears earlier in mishna 9, and our tanna is simply dressing it in an appropriate parable. <b>Rambam</b> likewise writes in his commentary: <i>“anyone whose learning is greater, etc.”—we have already explained these things in this chapter</i>.",
+                    "BUT FEW ROOTS. Deeds are like the roots because they are the main thing, as the mishna says earlier in 1:18, “deeds, not study, are the main thing”—<b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>Rashbam</b>.",
+                    "AS THE VERSE SAYS, “HE WILL BE LIKE A LONE TREE, ETC.” The verse before this one says “accursed is the one who trusts in man,” i.e. he does not trust that G-d will provide him his livelihood, instead turning to theft and trusting in the people that aid him. On the other hand, the verse before “and he will be like a tree planted etc.” says “blessed is the man who trusts in G-d”—<b>Rashi</b>.<br><b>Midrash Shmuel</b> writes that the imagery of the wind uprooting the tree is also from this verse, which uses the word <i>ar`ar</i>, “a lone tree”, and <i>aravah</i>, “a plain” to emphasize that the absence of other trees and mountains around the plain leaves no obstacle in the way of the wind, which will buffet the tree until it moves it from its place. The other verse reads “and he will be like a tree planted by water, which spreads it roots out along the brook,” meaning that the tree will be well-rooted in the earth and all the winds in the world will not move it.<br><b>Rashi</b> quotes a variant text of the mishna in which neither verse is quoted. It is possible that this was the text before <b>Rav</b> and <b>Rambam</b>, who would otherwise have commented and explained the proofs. <b>Maharal</b>, however, writes in <i>Derech Chaim</i> that the mishna is using the verses to prove only that upstanding and wicked people are likened to trees, but is not finding support in the verses for the other details of the parable, which it supplies on its own.",
+                    "[*BY WATER. This is my emendation of the text, which should not read “by streams of water” because our tanna is quoting Jeremiah, 17:8. The text was corrupted to read “streams” based on Psalms 1:3, a verse which is much more commonly said by all than the verse in Jeremiah which our tanna brings as proof, where the word “streams” does not appear. The reason the mishna does not quote the verse from Psalms, even though King David preceded Jeremiah, is that it wishes to make the point that “even all the winds in the world… cannot move it from its place”; this is seen more clearly in the verse in Jeremiah, which says that the tree “spreads its roots out along the brook.”]"
+                ],
+                [
+                    "R. ELIEZER CHISMA. This is the correct text, not the one in the printed editions which reads “R. Eliezer son of Chisma”. For he himself was called Chisma, as in the passage in Vayikra Rabbah 23:5 which says that he did not know how to do <i>prisa al shema</i>,<sup class=\"footnote-marker\">123</sup><i class=\"footnote\">This refers to a public recitation of some part of the daily prayers—possibly the first bracha of <i>birchot kriat shema</i>, possibly also <i>kaddish</i> and <i>barchu</i>. For the range of opinions, see the medieval commentaries on Megillah 23b.</i> and the people dishonored him and said “this is what you call a Rabbi?” He came before R. Akiva and learnt how to do it, at which point the people said “R. Eliezer has grown strong! [Heb. <i>it-chasam</i>]” and called him R. Eliezer Chisma. [*The mishna in Terumot 5:3 also has R. Eliezer Chisma.]",
+                    "THE LAWS OF BIRD-OFFERINGS AND THE BEGINNINGS OF MENSTRUAL PERIODS. The laws of bird-offerings are treated in a separate tractate, and the beginnings of menstrual periods are the subject of the mishna in the beginning of the second chapter of Arachin.<br>[*<b>Rav</b> writes that in some cases the woman requires 95 immersions. This is the opinion of Beit Shammai in a baraita quoted in Niddah 29b, but the opinion of Beit Hillel is that she needs only 35. There might be a scribal error in <b>Rav</b>’s commentary, which should read “35” instead of “95”. But it is possible that <b>Rav</b> simply intends to point out how complicated this can get, for which reason he quotes the opinion of Beit Shammai; rather than issuing a halachic ruling he is merely emphasizing the potential difficulty, even though the halacha does not follow that opinion. The conclusion of <b>Tosafot</b> there (30a, s.v. <i>sh’ma minah</i>), moreover, is that the halacha follows R. Yossi ben Yehuda who says that one immersion at the end suffices. If so, the halacha does not even follow the opinion of Beit Hillel. It is all the more reasonable, then, to suggest that <b>Rav</b> meant only to emphasize the difficulty, for even had he quoted the opinion of Beit Hillel it would not have been the final halacha.]",
+                    "THEY ARE THE MAIN OF THE LAW. The mishna does not mean to exclude other areas of law, only astronomy and geometry. It picks these areas to contrast them to astronomy and geometry, which also involve calculations [cf. below]—<b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>. He also writes that the mishna chooses these areas of law to make an additional point: even though these laws involve calculations that arise from cases of uncertainty, whereas astronomy and geometry involve no uncertainty, the laws are still more valuable.<br><b>Kesef Mishne</b> writes on Hilchot Yesodei HaTorah 4:13 that although bird-offerings seem to be a thing of little value and the beginnings of menstrual periods revolve around an unseemly subject, they are the main of the law on account of the great reward one receives for their study. Astronomy and geometry, while their subject is an elevated one [see the explanation of <i>gimatriyot</i> below], are not the most important things but are like side dishes for wisdom. I will reproduce the end of his comment below.",
+                    "THEY ARE THE MAIN OF THE LAW [Heb. <i>hen hen gufei halachot</i>]. The mishna at the end of the first chapter of Chagigah uses similar language: <i>hen hen gufei torah</i>, which the Talmud (Chagigah 11b) explains as “these [<i>hen</i>] and these [<i>vehen</i>] are <i>gufei torah</i>”, as <b>Rav</b> writes on the mishna there; the meaning in our mishna is the same. R. Eliezer Chisma was a student of R. Akiva and lived after the destruction of the Temple, as <b>Rambam</b> writes in the fourth of the ten chapters in his Introduction to the Mishna, and the laws of bird-offerings have no practical application when the Temple is not standing. He therefore found it necessary to let us know that these are the main of the law even wen the Temple is not standing, because the study of these laws is a substitute for the sacrificial service, as I write on the mishna in 1:2.",
+                    "THE MAIN OF THE LAW. The reason that the mishna does not say “the main of the Torah” as it does at the end of the first chapter of Chagigah is that these laws deal with cases of doubt, and there is no mention of such things in the written Torah, only in the oral law that the Sages taught.",
+                    "ASTRONOMY [Heb. <i>tekufot</i>]. <b>Rav</b>: <i>the movement of the constellations</i>. So also <b>Rashi</b>. Because they travel around [Heb. <i>makifim</i>] the world in a circular motion [Heb. <i>hekef</i>] their movement is called <i>tekufah</i>.<br>A variant text of <b>Rashi</b>’s commentary has: <i>the dimension of the sun’s orbit and when it switches quarters</i>. This is what the word <i>tekufah</i> means in the language of those who calculate the `<i>evron,</i><sup class=\"footnote-marker\">124</sup><i class=\"footnote\">Lit. “passing”. See notes below.</i> which is the point at which the sun passes from one quarter of its sphere to another,<sup class=\"footnote-marker\">125</sup><i class=\"footnote\">In classical and medieval astronomy, the earth occupies the center of the universe. Surrounding it are several celestial spheres, containing different planets and stars, which revolve around the earth from east to west. The sun, by contrast, has its own celestial sphere which moves from west to east. In addition, while the other celestial spheres complete their orbits around the earth daily, the sun moves incrementally and only completes its orbit every 365 days. The position of the sun in its sphere is divided into four quarters, their starting points corresponding to the solstices and equinoxes, which rabbinic literature calls <i>tekufot</i>. The act of intercalation is called <i>`ibur</i>, a word of unclear etymology. Numerous medieval commentators unterstand it as deriving from the word <i>me`uberet</i>, “pregnant” in the Mishna and Talmud. <b>R. Avraham bar Chiyya</b>, the 11th-century philosopher, astronomer, and mathematician, offers an additional etymology based on <i>`avar</i>, the Biblical and Rabbinic Hebrew “passed”, explaining that the Sages take a month that has already passed and make it pass by again (<i>Sefer Ha`ibur</i>, ed. Filipowski, <i>Ma’amar Sheni, Sha`ar Shelishi</i>). Tosafot Yom Tov here offers a different etymology, making the verb <i>le`aber</i> a denominative deriving from the noun <i>`evron</i>, “a passing”, referring to the point at which the sun passes from one quarter of the sphere into the next. Tosafot Yom Tov seems to be conjecturing that the term was current in the Mishnaic and Talmudic periods, as it does not actually appear in Talmudic or subsequent astronomical literature. I have not made an exhaustive survey, but it appears that this etymology is original to Tosafot Yom Tov. </i> as <b>Rav </b>writes on the mishna in Sahnedrin 1:2 (s.v. <i>bishlosha</i>), that the court must intercalate [Heb. <i>me`abrin</i>] on account of the <i>tekufah.</i><sup class=\"footnote-marker\">126</sup><i class=\"footnote\">This connects <i>`ibur</i> to the <i>tekufah</i>.</i> Although leap years are now added based on a fixed formula and there is no longer a need for this, in the times of R. Eliezer Chisma they were still calculating the <i>tekufot</i> and detemining when to make a leap year based on their calculations, for this is what they did up until the days of Abaye and Rava, as <b>Rambam</b> writes in Hilchot Kiddush HaChodesh 5:3.<br>If we accept this explanation of the word <i>tekufot</i>, we must say that R. Eliezer Chisma’s dictum aplies only to the knowledge of the sun’s motion itself and not the legal ramifications thereof in the sanctification of the month and the making of a leap year; these are certainly both the main of the law. R. Eliezer Chisma was addressing himself only to those people that study these things simply to know them and be well-rounded scholars; to them R. Eliezer Chisma says these are merely side dishes.",
+                    "AND GIMATRIOT. <b>Rav</b>: <i>alphanumeric calculations</i>. Such as the midrash that the word Jacob said to his sons when he told them “go down (Heb. <i>r’du</i>, רדו) there” (Geneis 42:2) is a hint to the 210 years that Israel would spend in Egypt (Bereshit Rabbah 91:2). Or that the verse “with this (Heb. <i>bezot</i>, בזאת) shall Aharon enter the Sanctuary” (Leviticus 15:3) hints to the fact that the first Temple would stand 410 years. <b>Rashi</b> similarly explains <i>gimatriot</i> as alphanumeric calculations and the reading of a single word as an acronym. <b>Aruch</b> likewise writes: gimatriot<i>—writing א instead of 1, writing ק instead of 100</i>.<br>It seems to me that this is a loan-word from Greek, by which the Greeks call the science of measurement and arithmetic. Our Sages borrowed the word for all matters of calculation and number. So also the anonymous commentary on Hilchot Kiddush HaChodesh 18:13. I also saw that <b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i> explains the word in our mishna as referring to the science of measurement and arithmetic.<br>If so, these are truly words that befit the one who said them: in the Talmud, Horayot 10a, R. Yehoshua testifies that R. Eliezer Chisma was able to estimate how many drops of water there are in the sea. This is through the discipline of engineering, for which measurement and arithmetic are prerequisites. It is because he had mastered all of these disciplines that it was proper for him to say this, as it would be improper for some other person who had not mastered these disciplines to speak this way, as the Sages say in Kohellet Rabbah 3:11. Therefore, this explanation of <i>gimatriot</i> as referring to measurement and arithmetic seems most likely. Cf. what I quote below from <b>Maggid Mishne</b>.<br>Now this discipline must chronologically precede astronomy, for without it a person dare not raise a finger in discussing the paths of the constellations and the hosts of the heavens. Even so, because of the importance of astronomy and its subject, the mishna places it before the chronologically earlier<i> gimatriot</i>.",
+                    "<i>PARPRA’OT</i> FOR WISDOM [Heb. <i>parpra’ot lechochma</i>]. <b>Rav</b>: <i>like the </i>parpra'ot <i>people eat at the end of a meal for pleasure for dessert, these disciplines give a person honor in peoples’ eyes.</i> If so, the Hebrew <i>lechochma</i>, which usually means “for wisdom”, means “of wisdom”<sup class=\"footnote-marker\">127</sup><i class=\"footnote\">Honor comes from knowledge of these disciplines, and is therefore “of wisdom”. The simple reading would have the word <i>lechochma</i> mean “for wisdom”, implying that knowledge of these peripheral disciplines is somehow beneficial to the main body of wisdom which is Torah.</i> in our mishna. <b>Rashi</b>: <i>because they are only </i>parpra'ot<i>, i.e. matters of wisdom</i>.<br>The end of the <b>Kesef Mishne</b> I quoted above reads: <i>“for wisdom” means the wisdom of the Talmud which alone is worthy of being called “wisdom” without qualifiers, because it deals with G-d’s commandments and because of the great reward given to those who study it and keep its laws. These disciplines, therefore, are merely </i>parpra'ot <i>for it, for they are not the main thing the way it is</i>. My difficulty with this is that the first section of the mishna should then have said “these are the main of wisdom”.<sup class=\"footnote-marker\">128</sup><i class=\"footnote\">If the “wisdom” referred to at the end of the mishna is the wisdom of the Talmud, the mishna’s contrast should have been between the main of “wisdom” and the side dishes thereof; there would be no reason to call it first law and then wisdom.</i><br>I found the <b>Maggid Mishne</b> on Hilchot G’nevah 8:1 giving the following explanation. <i>Tekufot</i> is arithmetic [Heb. <i>cheshbon</i>] per the the Talmud’s language “to be <i>choshev</i> the <i>tekufot</i>” (Shabbat 75a), <i>gimatri’ot</i> is the art of measurement, and “<i>parpra'ot </i>for wisdom” means for the discipline of astronomy, which is called <i>chochma</i> and <i>binah</i> in that same passage in Shabbat. This explanation also encounters difficulties, because <i>tekufot</i> certainly means the path of the stars and their orbit, not arithmetic. His proof from “to be <i>choshev</i> the <i>tekufot</i>” actually proves the exact opposite, that <i>tekufah</i> is not <i>cheshbon</i>!<sup class=\"footnote-marker\">129</sup><i class=\"footnote\">For if it were, the verb and its object would be redundant, along the lines of “calculating calculations”.</i> Also, how could the mishna call these <i>parpra'ot</i> when in fact they come before the meal? He must’ve understood <i>parpra'ot</i> to mean foods that come before the meal to create an appetite, as <b>Rav</b> explains the word in Berachot 6:5.<br>Now that we’ve mentioned that possibility, I say that <i>tekufot</i> refers to astronomy itself—the paths of the constellations and the whole host of the heavens. It, along with the geometry which precedes it, are appetizers that draw a person to that wisdom beyond which no greater wisdom lies for man: theology. For from a knowledge of the spheres of the heavens he will come to know the Creator, who is the one who “rides the heavens” (Deuteronomy 33:26)—from knowing what is ridden one comes to know the rider. Even according to the explanations of <b>Rashi</b> and <b>Rav</b> that <i>gimatriot</i> refers to alphanumerical calculations, we can say that “for wisdom” means “for theology,” because <i>Sefer Yetzirah</i> and similar works make extensive use of alphanumeric values, words read as acronyms, and permutations of the letters of a word. Based on this, we can also say that the tanna perhaps intended both things at the same time: <i>tekufot</i> are appetizers for human wisdom that can be attained through reasoning and investigation, and <i>gimatriot</i> are appetizers for our received theology."
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "WHO IS WISE. <b>Rav</b> explains the question as “which wise person can take pride in his wisdom?” At first, this might seem like a contradictoin to what Jeremiah said: “Let not the wise man take pride in his wisdom, nor the strong man take pride in his strength, nor the rich man take pride in his riches—only in [Heb. <i>ki im</i>] this should one take pride: understanding and knowing Me” (Jeremiah 9:22). It is not, however, because our tanna understands the verse as follows. When Jeremiah says “only in this” he is speaking of the abovementioned things themselves. What he means to say is that the wise man should not take pride in his wisdom, unless [Heb. <i>ki im</i>]<sup class=\"footnote-marker\">130</sup><i class=\"footnote\">The Hebrew can mean “only in” or “only if”, the latter rendered here as “unless”.</i> it be to understand and know Me; the strong man should not take pride in his strength, unless it be to understand and know Me; the rich man should not take pride in his riches, unless they be to understand and know Me. Our tanna therefore asks “which is the wise person” and so on as a question in response to the verse—since the verse says that there are wise, strong, and rich people that can take pride in their accomplishments but does not specify who they are, we must now ask to whom the verse refers.<br>The tanna has investigated the matter and found that the wise person in question is the one who learns from every man. <b>Rav</b> explains that this shows that his intent in acquiring wisdom is purely for the sake of Heaven, which would be precisely in order to “understand and know Me.” The strong man is he who subdues his desires. This is strength for the sake of Heaven, i.e. in order that one not sin before G-d, and there can be no greater “understanding and knowing Me,” as the purpose of this “knowing” is to fear G-d and keep his commandments. And the rich man who is satisfied with his lot and does not chase after wealth uses his time to engage in the service of Heaven, which is also “understanding and knowing Me.” The mishna therefore says of him “you are praiseworthy in this world, and it will go well for you in the next.” And the Talmud says in Berachot 8a that “whoever eats the fruits of his labor is greater than one who fears Heaven” for the same reason: one who has fear of Heaven but is not content with what he has and chases after wealth will not have time for the service of G-d.",
+                    "AS THE VERSE SAYS, “I HAVE GROWN WISE FROM ALL MY TEACHERS”. <b>Rav</b>: <i>and the end of the verse says, “for your laws are all my speech.”</i> Which shows that the beginning of the verse means “I learned Torah from all of my teachers.”<sup class=\"footnote-marker\">131</sup><i class=\"footnote\">That being the meaning of “growing wise”. The second half of the verse provides a reason for the first. If the reason is “for your laws are all my speech”, i.e. they are what I speak of all the time, the first half of the verse must mean “I have grown wise from all my teachers,” i.e. I have eagerly absorbed their instruction because all my desire was to know your laws. This is contra the following interpretation mentioned and dismissed by <b>Maharal</b>.</i> And we should not read the first half of the verse as “I have grown wiser than all of my teachers,”<sup class=\"footnote-marker\">132</sup><i class=\"footnote\">The Hebrew supports both readings, because the prefixed <i>mi-</i> in <i>mi-kol melamdai hiskalti</i> can mean either “from” or “more than”.</i> for it is not unexpected that after one learns from a teacher he becomes sharp and understanding in the subject, and it is no surprise if he gets to understand more than what his teachers taught him<sup class=\"footnote-marker\">133</sup><i class=\"footnote\">Precisely this rejected interpretation is offered by Ibn Ezra ad loc.</i>—<b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>.<br><b>Rav</b>: <i>“for your laws are all my speech”, my intent is entirely for the sake of Heaven</i>. I.e., since all my speech is of Torah, it is clear that my intent is entirely for the sake of Heaven.<sup class=\"footnote-marker\">134</sup><i class=\"footnote\">The reasoning is: I have learned Torah from all my teachers because my study was for the sake of Heaven, and it is evident that my study was for the sake of Heaven because it was the subject of all my speech. The middle premise, that my study was for the sake of Heaven, is implied by the two extremal premises. <b>Rav</b> assumes it and Tosafot Yom Tov clarifies the syllogism, which, written in syllogistic form, would go: 1. If Torah is all my speech, my study is for the sake of Heaven. 2. If my study is for the sake of Heaven, I learn from all my teachers. Therefore, since Torah is all my speech, I learn from all my teachers.</i>",
+                    "ONE WHO SUBDUES HIS INCLINATION. The inclination to evil [Heb. <i>yetzer hara</i>] is called “inclination” [Heb. <i>yetzer</i>] without qualification, as it precedes the desire for good, at which point it rules over the body alone—<b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>R. Yosef Karo</b>. He also writes that this inclination is more particular to a person and a more basic part of his essence than the inclination to good, as the nature of man is to incline to evil. Cf. what I wrote on 3:9 on “anyone whose fear of sin etc.”",
+                    "AS THE VERSE SAYS, “BEING SLOW TO ANGER IS BETTER THAN BEING STRONG.” <b>Rav</b>: <i>the meaning of the verse is that it is better to be slow to anger as a function of the strength involved in subduing one's inclination, not because of a lack of appetite.</i> For if the verse means simply that being slow to anger is better than being strong, we would wonder why that is, as being slow to anger because of lack of appetite is not better.<sup class=\"footnote-marker\">135</sup><i class=\"footnote\">It is just not comparable—one is an act of strength, and the other a lack of a quality.</i>",
+                    "YOU ARE PRAISEWORTHY IN THIS WORLD. <b>Rashi</b>: <i>for he will not need to take from others. And in the next world because he enjoys the fruits of his labor and does not end up stealing, and will inherit both worlds</i>."
+                ],
+                [
+                    "AS TO A WEIGHTY ONE [Heb. <i>kevachamura</i>]. Other versions do not have this word, and the ones that do mistakenly inserted it due to the similarity of our mishna to the mishna in 2:1: “be as careful with a light commandment as with a weighty one [Heb. <i>Kevachamura</i>].” And the texts that do have it should read <i>kelachamura.</i><sup class=\"footnote-marker\">136</sup><i class=\"footnote\">“As to a weighty one,” not “as with a weighty one”, which has no meaning in our mishna.</i> I saw a manuscript copy of Avot from the Land of Israel that does not have the word <i>kevachamura</i>.",
+                    "FROM SIN. The mishna does not say “from a light sin” the way it says “to a light commandment” because “light” here has the sense that it is easy for a person to do, but all sins are easy for a person to do as they are all enjoyable; it is therefore not possible to say “from a light sin”—<b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>.",
+                    "THE REWARD OF SIN IS SIN. G-d leaves him in the hands of his evil nature. But G-d will not aid him in sinning, the way that <b>Rav</b> writes. He would aid someone in performing a commandment, as the Talmud says: “One who wishes to purify himself receives G-d’s aid; one who wishes to become impure receives His permission” (Yoma 38b). So also <b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>Rabbenu Yonah</b>."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "BE [VERY] LOWLY OF SPIRIT. <b>Midrash Shmuel</b> has “before every man”. See mishna 10 (s.v. “before every man”).",
+                    "THE HOPE [Heb. <i>tikvat</i>] OF MAN [Heb. <i>enosh</i>] IS THE WORM. <b>Rambam</b>: <i>he should consider his end and his return to the worm</i>. I found a similar approach in <b>Rashi</b>’s commentary to the verse “the only desire of the righteous is the good, and the hope of the wicked is wrath” (Proverbs 11:23): <i>they are assured of and hoping for Gehinnom</i>. This shows that once a person is sure that something will happen it can be said to be “his hope”.<br><b>Maharal</b> writes in <i>Derech Chaim</i> that the mishna does not say “for your hope is the worm” because no person hopes to be eaten by the worms. It says instead “for the hope of man is the worm”, i.e. that every person is destined to be eaten by the worms.<sup class=\"footnote-marker\">137</sup><i class=\"footnote\">The “hope of man” refers not to any actual person’s hope but to the fate of every person insofar as he is human, per the use of “hope” Tosafot Yom Tov has established above. Saying “your hope” would imply a personal hope, which is not true.</i> He also writes that the alphanumeric value of “man” [Heb. <i>enosh</i>, אנוש] is the same as the alphanumeric value of the sum of two other synonyms for “man”, אדם and איש. It is because of the joining of earth, אדמה, and the essence, i.e. potential, of man, אישות, that a person is the flesh, בשר, which is eaten by worms. He did not concern himself over the difference of one between the two values<sup class=\"footnote-marker\">138</sup><i class=\"footnote\">The value of אנוש is 357, and the value of אדם + איש is 356.</i> [because one alludes to the joining of earth and the essence of man].<br><b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>Chasid Ya’avetz</b> that the mishna means “be lowly of spirit” before those who insult you, and do not answer them becase “the hope of [the] man” who insults you is the worm, and why should you care what he says? He then says that this is based on the words of the prophet Isaiah: “Do not fear the disparagement of man, and do not be broken by their insults; for like a garment, a moth will eat them, and like wool, a worm will eat them” (Isaiah 51:7-8).<br><b>Midrash Shmuel</b> also writes that “hope” here is to be understood literally, and explains the mishna as saying that the hope and desire of a person is that he receive a proper burial and not be buried like a donkey. I say that although everyone hopes to have a proper burial befitting a person, it cannot be said that his hope and desire is to be eaten by the worm. If he were to be buried and not eaten by any worms, that would be best. Not only that, we find the Sages mentioning people whom the worms did not touch (Bava Batra 17a) and, we find the story of R. Elazar bar Shimon in Bava Metzia 83b.<sup class=\"footnote-marker\">139</sup><i class=\"footnote\">In this story, R. Elazar bar Shimon’s daughter stores his body in her attic. One day she sees a worm coming out of his ear. He appears to her in a dream and explains that he once heard someone insulting a Torah scholar and did not sufficiently protest; the worm is a punishment for this. The import of the story is that worms only eat bodies that were engaged in sin, and it is possible to hope to be sinless and therefore not subject to worms.</i><br>I say that what caused the commentators all this difficulty is their understanding of the word <i>tikvah</i> as coming from the root <i>k.v.h</i>, meaning “to hope”. But this is not so, and the root is in fact <i>k.v</i>, as in the verse “<i>kav</i> by <i>kav</i>” (Isaiah 28:10). The second <i>tav</i> in the word <i>tikvat</i> is not in place of a <i>hey</i><sup class=\"footnote-marker\">140</sup><i class=\"footnote\">If the word in our mishna is “hope” from the root <i>k.v.h.</i>, “to hope”, then we understand <i>tikvat</i> as the word <i>tikvah</i> appearing in the construct state and we read <i>tikvat enosh</i> as “the hope of man”.</i>; it is simply a suffix, of the kind that appears in the words <i>tif’eret</i>, <i>tilboshet.</i><sup class=\"footnote-marker\">141</sup><i class=\"footnote\">The roots of which are <i>p.’.r.</i> and <i>l.b.sh.</i>, respectively—the <i>tav</i> at the end is a suffix added on to the root. Tosafot Yom Tov suggests that our word <i>tikvat</i> should be understood similarly, the <i>tav</i> being a suffix. </i> We find this word in the verse “the line [Heb. <i>tikvat</i>] of scarlet cord” (Joshua 2:18). We understand the <i>kav </i>in Isaiah the same way—as a measuring cord, with the verse meaning that one receives measure for measure. We also explain the verse in Proverbs 11:23, <i>tikvat enosh `evra</i>, to mean that the wicked are judged by the measuring cord and condemned to the wrath and rage of G-d. And this is what our tanna means when he says <i>tikvat enosh rimah</i>: the measuring cord by which punishment will be dealt out to a person is the worm. [I later saw a passage in Bereshit Rabbah 5:1 on the verse <i>yikavu hamayim</i>, “let the waters be gathered” (Genesis 1:9): <i>he shall make a measure for the water, as the verse says, “a </i>kav<i> [line] shall be stretched over Jerusalem</i>.]",
+                    "ANYONE WHO DESECRATES G-D’S NAME IN PRIVATE. <b>Rav</b> explains in Yoma 10:8 that “desecrating G-d’s name” means sinning and causing others to sin, and I wrote there that this means that others learn from the sin to sin themselves, as <b>Rav</b> himself writes on the mishna later in 5:9. If so, how is it possible to do this in private?<br>One approach is that of <b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>, that “in private” means that few people know about it, not that it is truly in private. He also gives the case of ten Torah scholars who are together and one of them steals or enters a brothel, and it is unclear who it was.<br><b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>Rabbenu Yonah</b> that the desecration of G-d’s name in private here refers to someone who worships other gods, which is desecration because he does not acknolwedge the true G-d, or someone who swears falsely, concerning which the verse says “and do not swear falsely in My name, such that you desecrate the name of your G-d” (Leviticus 19:12). He also writes in the name of <b>Rabbenu Ephraim</b> that our mishna is discussing a Torah scholar sinning in private, who, had he sinned in public, would have caused others to learn from his sin and would have desecrated G-d’s name. [*This seems very forced to me, because in the end he did not sin in public and didn’t cause an actual desecration of G-d’s name, and the language of the mishna does not support this reading. Anytime somebody sins in private there is no desecration of G-d’s name, and the mishna speaks specifically of a desecration of G-d’s name.<br>As for what the case of the mishna would then be, I say that it would be the case of a sin that cannot be done without another’s participation, such as illicit relations and the like. The woman is forced,<sup class=\"footnote-marker\">142</sup><i class=\"footnote\">In which case he desecrates G-d’s name because she comes to despise Torah scholars and Torah itself.</i> or even if she is seduced, she has only agreed to it because she reasons that there must not be any sin involved if he is willing to do it, causing a desecration of G-d’s name. Whereas when someone eats a forbidden food or the like and nobody sees him this does not cause any desecration of G-d’s name.]",
+                    "THERE IS NO DIFERENCE BETWEEN INTENTIONAL AND UNINTENTIONAL SINS. <b>Rambam</b>: <i>you already know from Scripture that even when one sins unintentionally, he has still sinned and requires atonement through a sacrifice, and G-d says that “he shall be forgiven for the sin that he sinned” (Leviticus 19:22).</i><sup class=\"footnote-marker\">143</sup><i class=\"footnote\">So he clearly is considered having sinned, and required forgiveness.</i><i> But he is not the same as one who sins intentionally. G-d forbid that the just ways of G-d would treat an unintentional sinner like an intentional one in any way. The mishna here simply means that the punishment for the desecration of G-d’s name, whether it happened in public or in private, will be in public. The punishment will be the one appropriate for the case, whether he sinned intentionally or unintentionally, but either way it will be in public</i>. <b>Rashi</b> also writes that the intentional and unintentional sins are only treated equally in terms of the publicity, not in terms of the punishment itself. He brings a proof from the case of the Jews who deserved to be destroyed for bowing down to the statue of Nebuchadnezzar and were not destroyed, which the Talmud explains is because “they only did this outwardly; G-d likewise only appeared to be destorying them” (Megillah 12a).<br><b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>R. Moshe Almosnino</b> that it is fitting to treat the intentional and unintentional sinner equally with regards to the publicity of his punishment, because the one who sinned in private was sinning in public as far as the One against Whom he sinned is concerned, for nothing is hidden from His eyes. The mishna then repeats “in the desecration of G-d’s name” to clarify that it is for this reason that the unintentional and intentional sinner are treated equally with public punishments; a sin that desecrates G-d’s name is a sin against Him before whom all is revealed.<sup class=\"footnote-marker\">144</sup><i class=\"footnote\">The reasoning seems to be that since every sin against G-d is like a sin in public, and the punishment for desecrating G-d’s name would happen publicly, a sin which (in public) would be a desecration of G-d’s name is likewise treated as though it happened in public at least in regards to the publicity of the punishment.</i>"
+                ],
+                [
+                    "ONE WHO STUDIES IN ORDER TO TEACH. “To teach” does not mean to the exclusion of actually doing, for of such a one “G-d says, Why should you speak of my laws?” (Psalms 50:16).<sup class=\"footnote-marker\">145</sup><i class=\"footnote\">The verse there discusses a wicked person.</i> Cf. what I write below in the name of <b>Kesef Mishne</b>.",
+                    "IS GIVEN THE ABILITY TO BOTH STUDY AND TEACH. I.e., he is given the ability to study and to fulfill his plan of teaching. The mishna needs not speak of one who studies in order to learn, for his good intent to study will certainly come to fruition. Our case tells us something more: when his intent is to teach, he is given the ability to teach and his own studies will also succeed, so that neither will suffer, for G-d will give him wisdom<sup class=\"footnote-marker\">146</sup><i class=\"footnote\">Based on Proverbs 2:6.</i>—so <b>Midrash Shmuel</b>.<br><b>Maharal</b> writes in <i>Derech Chaim</i> that one who studies only in order to learn for himself does not need much learning, and is indeed not given the ability to do all that he plans, for even if he learns a single law he has learnt.<sup class=\"footnote-marker\">147</sup><i class=\"footnote\">If his only intent is to learn, he will not receive Divine assistance to do anything more than the bare minimum of learning. If his intent is to teach, however, he will be given much more; see <i>Derech Chaim</i>.</i><br><b>Kesef Mishne</b> writes in Hilchot Talmud Torah 3:10 that “in order to teach” here means that he does not study for learning’s sake but to gain honor by becoming a <i>rosh yeshiva</i>, based on the Talmud in Nedarim 62a: <i>“To love Hashem, your G-d, to listen to His word and cleave to Him”—a person should not say, “I will study Tanach in order that people call me </i>chacham<i>; I will study the Mishna and Talmud in order that people call me </i>rabbi; <i>I will continue my studies so that I will be one of the elders and sit in council.”</i> Alternatively, his intent is to study and earn money the way that one would in learning any trade. In this case, he is given the ability to study and teach as he planned, but not more. Whereas one who studies in order to do is studying with pure intentions. R. Tzadok then tells us that it is sinful to study only in order to teach, which is what he means by “do not make them into a crown, etc.”<sup class=\"footnote-marker\">148</sup><i class=\"footnote\"><b> Kesef Mishne </b>there says that the two parts of R. Tzadok’s warning apply to the two kinds of intent he mentioned earlier: learning in order to gain honor (making Torah into a crown), and learning in order to earn money (making Torah into a spade).</i>",
+                    "TO KEEP AND TO DO. Even though his intent was only “to do”, he is given the ability “to keep” away from sin, in order that he not be “one who immerses while holding a rodent”<sup class=\"footnote-marker\">149</sup><i class=\"footnote\">Touching a rodent makes one impure. To purify himself he must immerse in a <i>mikveh</i>. Immersing in the <i>mikveh</i> while holding the rodent is an exercise in futility, as he is still touching the rodent and remains impure. In the rabbinic idiom, one who “immerses while holding a rodent” is acting in order to achieve some outcome while simultaneously doing something else that prevents the outcome. Here, the desired outcome of performing positive commandments, doing G-d’s will, is being counteracted by the regular transgression of negative commandments.</i>—so <b>Midrash Shmuel</b>.<br>In a copy of Avot from the land of Israel the word “to keep” does not appear, and this seems to be the correct text. For “to do” would obviously include keeping away from sin; as I wrote earlier, far be it that that doing positive commandments but not keeping away from negative ones be good in G-d’s eyes and an expression of His will! “To do”, rather, means simply to keep all the laws of the Torah.",
+                    "DO NOT MAKE THEM INTO A CROWN ETC. Not to gain honor through them and not to earn money through them, and both are necessary to say—<b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>.",
+                    "NOR A SPADE WITH WHICH TO DIG. <b>Rav</b>: <i>it is forbidden to take money for teaching Torah, as the verse says “and G-d commanded at that moment to teach you laws and statutes” (Deuteronomy 4:14), </i>and another verse earlier<sup class=\"footnote-marker\">150</sup><i class=\"footnote\">Tosafot Yom Tov clarifies that these are two separate verses that <b>Rav</b> wrote as one.</i> says <i>“...as Hashem my G-d commanded me” (Deuteronomy 4:5)—just as I learnt for free, you must learn for free. </i>This is based on the Talmud in Nedarim 37a, where <b>Ran</b> writes (s.v. <i>uchtiv re’eh</i>): <i>“As He commanded me.” I.e. he commanded me to teach for free. Otherwise, to what could “as He commanded me” be referring to? We cannot say that it means “[as He commanded me] to teach for pay”, for how could Moses say “as he commanded me”—had G-d commanded him this? Is it impossible to teach without taking pay? We also cannot say that he meant G-d commanded him these things and they were not of his own invention, for the people certainly would not have entertained such doubts, as the verse says “they will believe in you forever” (Exodus 19:9). We must say, rather, that “as He commanded me” must mean that He commanded me to teach for free.</i><br><b>Rav</b> also writes: <i>similarly, a judge may not take money for rendering judgment… and if [he does], his rulings are void</i>. This is a mishna in Bechorot 4:6, see our comments there.<br><b>Rav</b> also writes: <i>the Torah has allowed him to benefit… in that his merchandise should be sold in the market first, and that the first customers in the market be directed to him.</i><sup class=\"footnote-marker\">151</sup><i class=\"footnote\">Our editions of <b>Rav</b> do not have this second benefit, but <b>Rambam</b> includes it in his commentary on the mishna, which is <b>Rav</b>’s source.</i> <b>Rambam</b> in his commentary here: <i>...for merchants regularly honor one another by doing these two things, even though there is no learning among them. A Torah scholar is not worse than a respected ignoramus.</i><br><b>Rav</b> also writes: <i>he is also exempt from all taxes and burdens</i>. This is based on a verse in Ezra 7:24: “We also declare to you that it is unlawful to levy <i>minda</i>, <i>b’lo</i>, and <i>halach</i><sup class=\"footnote-marker\">152</sup><i class=\"footnote\">Types of taxes.</i> on all the priests and Levites, singers and gatekeeprs, Nethinim and whoever serves in this Temple of God.”",
+                    "AS HILLEL USED TO SAY. 1:13.",
+                    "WHOEVER DERIVES BENEFIT FROM WORDS OF TORAH TAKES HIS LIFE FROM THE WORLD. <b>Rambam</b>: <i>whoever benefits from the honor of Torah in this world takes his life from “the world”, i.e. the World to Come.</i>"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "AND POINTLESS OATHS [Heb. <i>shvuat shav</i>]. <b>Rav</b> writes in his second explanation: <i>the tanna calls a false oath a pointless oath</i>. This is based on the Talmud, Shevuot 20b, where Rav Dimi says in the name of R. Yochanan that a pointless oath is when one swears that he has eaten or not eaten, and the opposite is true. <b>Rashi</b> ad loc. explains: shav<i> here means “nothing”, as in the verses “cords of nothingness [Heb. </i>chavlei shav<i>]” (Isaiah 5:10) and “I have struck your children for nothing [Heb. </i>leshav<i>]” (Jeremiah 2:30); in this instance, as well, the oath has left his mouth for nothing. The souce for the prohibition is “Do not mention the name of Hashem, your G-d, in vain [Heb. </i>leshav<i>]” (Exodus 20:7).</i><br>I first wondered at this, because the mishna in Shevuot 3:8 asks “What is an oath of <i>shav</i>?” and does not list the case of one who makes an oath about past events. We can answer this as follows. The Talmud there says that Ravin disagrees with Rav Dimi and calls the oath of “I have eaten/I haven’t eaten” a false oath [*see my comments on Temurah 1:1, s.v. <i>sofeg</i>], while a pointless oath is one that involves an obviously false claim, such as “this is a woman” of a man. He holds that one who makes a false oath receives lashes, and the Talmud traces the source for this to the double use of the word <i>shav</i> in the verse in Exodus 20:7: one <i>shav</i> indicates that a pointless oath incurs lashes; the second <i>shav</i>, which now seems unnecessary, indicates that even a false oath incurs lashes. How, the Talmud asks, does Ravin know that a false oath is about a past event? It answers that, since the Torah clearly compares the false oath to the pointless oath, it is reasonable to assume that just as the pointless oath concerns a past event, a false oath concerns a past event. <b>Rashi</b> ad loc. explains that a pointless oath is about a “past event” because it makes a claim that is obviously false, as opposed to an oath about doing or not doing something in the future.<br>We can similarly say that Rav Dimi would agree that any oath about a past event would follow logically from the classic case of a pointless oath, which is making an obviously false claim. Because the term “pointless oath” refers most directly to an oath claiming the opposite of what is well-known, the mishna defines a pointless oath as “making an oath claiming the opposite of something well-known,” but indeed, any false oath concerning a past event would be included in this.<br>[*But there is a simpler approach. The Talmud says there (Shevuot 21b) that one who makes the oath “I have/haven’t eaten” is obligated to bring a sacrifice of atonement, whereas the abovementioned mishna says that one who makes a pointless oath is not obligated to bring a sacrifice. For this reason, the end of that same mishna says “this is the ‘pointless oath’ which one who makes intentionally must receive lashes for, but for which one who makes it unintentionally need not bring a sacrifice,” and the Talmud says that “this” means to exclude the case of “I have/haven’t eaten” which would require a sacrifice, as I wrote on that mishna (Shevuot 3:8, s.v. <i>zo hi</i>). Now even though the Talmud was in the middle of defending Ravin’s position, it is clear that even Rav Dimi agrees to this detail, as the Talmud says in Shevuot at the beginning of page 21a that Rav Dimi holds that swearing “I have/haven’t eaten” falsely would obligate one to bring a sacrifice.<sup class=\"footnote-marker\">153</sup><i class=\"footnote\">This is why that mishna could not include the case of swearing about a past event in the “pointless oath”, even though it actually is—the mishna means to list those pointless oaths that would not obligate one to bring a sacrifice, and a false oath about a past event, even though it is included in the category of pointless oaths, does obligate one to bring a sacrifice.</i>]<br><b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>R. Yosef ibn Shoshan</b> that our mishna mentions pointless oaths and not false oaths because even when the law requires an oath and the one swearing is telling the truth, such an oath is considered a pointless oath as far as the litigant is concerned because he knows what is true, and making a true oath of something that is already known is called a pointless oath. If so, our mishna would be following the opinion of those who argue with Rav Dimi and hold that “I have/haven’t eaten” goes in the category of false oaths, which are forbidden by “do not swear falsely in My name” (Leviticus 19:12).<sup class=\"footnote-marker\">154</sup><i class=\"footnote\">According to <b>Midrash Shmuel</b>, the mishna's warning is not that involvement in court cases will cause one to swear falsely. It is rather that even the legitimate oaths one makes in court have a dimension of pointlessness to them, and so our mishna is discussing piously refraining even from legitimate oaths as opposed to refraining from truly transgressing any prohibitions. If so, <i>shav</i> refers exclusively to these somewhat “pointless” oaths and not to any truly problematic ones, and cannot include false oaths. As such, it cannot be following the opinion of Rav Dimi, according to whom the word <i>shav</i> includes false oaths about past events; it must be following the opinion of those who argue and hold that the word <i>shav</i> simply means “pointless”, and can therefore be borrowed to describe these somewhat pointless oaths.</i> <b>Rambam</b> follows this opinion in Hilchot Shevuot 1:3. Cf. <b>Rav</b>’s commentary on on 5:9.",
+                    "A FOOL, WICKED, AND ARROGANT. A fool, because he causes others to hate him. Wicked, because it bothers him little if he causes the innocent party to pay or make needless oaths. He is also arrogant, because it is out of arrogance that he wishes to judge and issue rulings, that he may become famous and have the kind of reputation the great men of the land have—<b>Midrash Shmuel</b>."
+                ],
+                [
+                    "DO NOT JUDGE A CASE ALONE. <b>Rav</b> writes that this even applies to a single expert judge, who is authorized to judge cases alone, as <b>Rav</b> writes in Sanhedrin 3:1. [*<b>Rav</b> also writes: <i>but if the litigants accepted him as a judge, even one who wishes to act piously can judge the case alone</i>. I don’t see the logic here, for even in this case it is better to work the ruling out with others. Additionally, when there are three judges the litigant who is ordered to pay doesn’t know which of the judges decided against him; in considering each judge individually, he can always assume that this judge ruled in his favor but was overruled by the other two. <b>Maharil</b> uses this in the <i>Likutim</i> to explain Shmuel's saying<sup class=\"footnote-marker\">155</sup><i class=\"footnote\">Sanhedrin 3a.</i> that although the ruling of a court that convenes with only two judges is valid, the court is called a “brazen court”: they are brazen and do not care that the litigant they order to pay will know that neither of them ruled in his favor.<br>Indeed, <b>Tur</b> writes at the beginning of Choshen Mishpat 10 that “through much back-and-forth, the judge will penetrate to the depth of the case.” The word “back-and-forth” usually means discussion with another person, not internal back-and-forth, and it does not seem reasonable to distinguish between expert and non-expert judges in this respect."
+                ],
+                [
+                    "ANYONE WHO UPHOLDS THE TORAH IN POVERTY [Heb. <i>me`oni</i>]. <b>Rav</b>: <i>he is tight on food and still puts his work aside in order to study Torah</i>. The mishna does not says “anyone who studies” because of the second section. There, the mishna did not want to say “anyone who does not study Torah” because we might understand this to refer to one who does not study Torah out of arrogance on account of his wealth. The mishna therefore says “anyone who leaves aside the Torah because of wealth,” i.e. because he needs to busy himself with it he leaves aside his Torah study. In the first section, as well, when the mishna says “anyone who upholds the Torah in poverty” it means that his business needs do not cause him to cast aside his study; instead, he maintains his study—<b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>. If we go with this approach that the first section of the mishna was so worded under the influence of the last section, we can also understand the use of the word <i>me`oni</i>, which really means “because of poverty”. Though it would have been more natural to say <i>be`oni</i>, “in poverty,” the mishna used the <i>me-</i> prefix under the influence of the second section which says <i>me`osher</i>, meaning “because of wealth”.<sup class=\"footnote-marker\">156</sup><i class=\"footnote\">Where the meaning really is “because of wealth”, as <b>Maharal</b> has explained.</i>",
+                    "WILL EVENTUALLY UPHOLD IT IN WEALTH. Experience has shown that this is often untrue,<sup class=\"footnote-marker\">157</sup><i class=\"footnote\">I.e., that such people don’t always become wealthy.</i> as in the story of the poverty-stricken R. Elazar ben P’dat in Ta`anit 25a, whom G-d asked: “would you like me to remake the world, so that perhaps you will be born in a time of plenty?” <b>Maharal</b> writes in <i>Derech Chaim</i> that our mishna is discussing a person with average luck.<sup class=\"footnote-marker\">158</sup><i class=\"footnote\">Heb. <i>mazal</i>, a term with complicated theological connotations.</i> And sometimes this happens to a person so that wealth not take him away from his studies,<sup class=\"footnote-marker\">159</sup><i class=\"footnote\">Even though the person in question deserves the wealth promised to him by the mishna, G-d keeps it from him in the knowledge that if he gets to be wealthy he will abandon his Torah study. The mishna’s promise, then, is only fulfilled for the kind of person that will not abandon his studies.</i> as in the midrash (Yalkut Shimoni, Mishlei 934): <i>the Torah said before G-d: the verse says “In its left are wealth and honor” (Proverbs 3:16)—why then are there Torah scholars in poverty? G-d answered, “To cause those who love Me to inherit what truly is”</i><sup class=\"footnote-marker\">160</sup><i class=\"footnote\">This seems to be how the midrash is reading the verse.</i><i> (Proverbs 8:21)—why are they poor in this world? In order that they not busy themselves with other things and forget the Torah, as the verse says “for a wise man praises poverty, and the mindless fool, gifts”</i><sup class=\"footnote-marker\">161</sup><i class=\"footnote\">This seems to be how the midrash is reading the verse. Unlike the commentators, who see עשק as the subject and חכם as the object, and understand the verb יהולל to mean something like “make foolish, mad” (from הוללות), the midrash sees עשק as the object and חכם as the subject, and understands the verb יהולל to mean “to praise”. This sets up a nice parallelism for the second half of the verse.</i><i> (Ecclesiastes 7:7).</i><br>And sometimes this is the result of a sin, for which suffering atones. Of such a case King Solmon says, “honor G-d with your wealth, etc”, and immediately afterwards, “do not despise G-d’s disciplining” (Proverbs 3:9, 3:11). <b>Rabbenu Yonah</b> ad loc. explains the juxtaposition of the two verses as follows: if, in doing good, you do not see a life of success, do not doubt G-d and do not despise G-d’s discipline, my son, etc."
+                ],
+                [
+                    "DO LESS BUSINESS [Heb. <i>be`esek</i>] AND BUSY YOURSELF WITH TORAH. This seems obvious. Perhaps the mishna means to say that one should spend less time on business not because it is too difficult or because on is lazy, but specifically in order to study Torah—<b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>.<br><b>Rav</b> has <i>`esek</i> without a <i>bet</i>,<sup class=\"footnote-marker\">162</sup><i class=\"footnote\">Which would make the phrase “do little business”.</i> and the text of the Mishna I have from the land of Israel was thus emended.",
+                    "BEFORE EVERY MAN. <b>Rav</b>: <i>and learn even from one who is below you in wisdom</i>. This agrees with the version of mishna 4 quoted by <b>Midrash Shmuel</b>: “be lowly of spirit before every man”—that mishna is in terms of arrogance, while our mishna is in terms of learning.<br>But <b>Rambam</b> explains our mishna in terms of arrogance. This agrees with the text of mishna 4 in our editions, which does not have the words “before every man”.<sup class=\"footnote-marker\">163</sup><i class=\"footnote\">The difference between mishna 4 and our mishna would then be one of degree. Indeed, <b>Rambam</b> explains that our mishna emphasizes that one must be lowly of spirit not just in the presence of great men (as one might have concluded from mishna 4), but “before every man”.</i>",
+                    "IF YOU HAVE LABORED MUCH IN TORAH. And exerted yourself and expended great effort on it, “there is much reward, etc.”, because the reward is commensurate with the effort and exertion and not with the learning. This is why the mishna says “if you have labored,” not “if you have learned”; everything depends on the labor, whether one has learned much or little. The mishna in 5:23, “the reward is commensurate with the suffering,” is a proof to this—<b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>R. Yehuda Lerma</b>. See my comments on 2:16, s.v. <i>if you have learned</i>."
+                ],
+                [
+                    "HE WHO PERFORMS ONE COMMANDMENT ACQUIRES ONE ADVOCATE [Heb. <i>praklit</i>]. <b>Aruch</b> (s.v. <i>praklit</i>) notes that the Targum translates “my advocates, my friends” (Job 16:20) as <i>praklitai, chavrai.</i>",
+                    "REPENTANCE AND GOOD DEEDS. <b>Rambam</b>: <i>“repentance” after evil deeds, or “good deeds” to begin with</i>. <b>Midrash Shmuel</b> adds that the mishna puts “repentance” before “good deeds” based on the Talmud, Berachot 34b: “even the perfectly righteous cannot stand where those who have totally repented stand.” He also writes in the name of <b>Chasid Ya`avetz</b> that <b>Rashbam</b> reads “Torah and good deeds,” for every action is included in “good deeds”—if a person confesses his sin to G-d, he has merely fulfilled what the Torah has commanded: “and they shall confess” (Numbers 5:7). The same is true if he returns what he has stolen or receives lashes prescribed by law. But <b>Chasid Ya`avetz</b> notes that all of the versions have “repentance”, and says that “repentance” refers to regret and contrition, which are the main components of repentance, for confession without contrition is nothing. This is the meaning of the verse in Leviticus 26:40, which is now to be read “and they shall confess their sins”—but without regret, which is the meaning of “in the treacherous way that they betrayed Me”. Then, “I will bring them to the land of their enemies,” and “perhaps then their uncircumcised heart will be humbled and they will gain appeasement for their sin”, and their repentance will be complete. Cf. my comments below.",
+                    "LIKE A <i>TRIS</i>. A shield; the word appears in the Aramaic translation of the verse “he will not approach it with a shield” (2 Kings 19:32). Some explain it as deriving from the shutters that were used to lock up storefronts [Heb. <i>trisei chanuyot</i>]. Both explanations are quoted by <b>Aruch</b>.",
+                    "FROM PUNISHMENT. The statement of the Talmud in Yoma 86a that “repentance and Yom Kippur 'suspend' the punishment and suffering completes the atonement” does not contradict our mishna, for the “shield” in the mishna is that very “suspension” the Sages were referring to. The idea is that people are not entirely destroyed, but suffer just enough for their sins to be atoned for and for them to return to their previous states, as much as is judged necessary by the account of the G-d who knows every individual's circumstances. In short, they serve as a shield that protects people from complete destruction—<b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>Abarbanel</b>.<br>I say that the “punishment” in our mishna is not the punishment for a sin but the afflictions and misfortunes of daily life, and I will prove that this is the case. We mentioned earlier that <b>Rambam</b> explains “good deeds” as referring to good deeds done before any sin has been done. If so, since he has not sinned and no punishment for sin is forthcoming, to what end would he need this shield? We must conclude that “punishment” here refers to the accidents and ills that occur in the world. <b>Maharal</b> writes in <i>Derech Chaim</i> that we follow the opinion in the Tamud, Shabbat 55b that “there is suffering without sin”. And even according to the opinion that “there is no suffering without sin” all that is required is a minor sin for punishment to come, as is evident from the Talmud in Berachot 5b; repentance is a shield from that punishment.<br>[*<b>Maharal</b> felt it necessary to justify his position even according to the opinion that “there is no suffering without sin” because when the Talmud concludes that “there is suffering without sin” it is doing so because this is one of two statements made by R. Ami, the other of which is “there is no death without sin”; the latter having been disproven, it was assumed that the former was as well. The truth of the matter, however, might be that since the former was never explicitly rebutted it stands. In fact, <b>Tosafot</b> write ad loc.: <i>“We conclude there is death without sin and there is suffering without sin”—even though the statement “there is no suffering without sin” was not rebutted</i>.",
+                    "WILL BE ESTABLISHED IN THE END. <b>Rashi</b>: <i>the resolutions they make will endure and succeed</i>. <b>Midrash Shmuel</b> explains “will be established” as referring to the assembly itself, which is why the mishna says <i>sofah</i>, meaning “its end”.<sup class=\"footnote-marker\">164</sup><i class=\"footnote\">The Hebrew is <i>sofah lehitkayyem</i>, lit. “its end is to endure”. There is no antecedent for “its” other than “assembly”.</i> The mishna means that even if the assembly seems to be faring poorly at the beginning, in the end it will be well-established. And an assembly that is not for the sake of Heaven, even if it initially seems to be successful, in the end will not endure. And do not be bothered by the verse “an assembly of idols is Ephraim; let him be” (Hosea 4:17), for they also did not endure in the end.<sup class=\"footnote-marker\">165</sup><i class=\"footnote\"><b> Midrash Shmuel</b> is reading the words <i>chavur atzabim</i> as “an assembly of idols”. None of the commentators understand it this way; they all read these words to mean “attached to idols”. </i>",
+                    "WHICH IS NOT FOR THE SAKE OF HEAVEN. Even if the assembly is for a good purpose, if there is any disqualifying intent behind it—such as arrogance, which is common among public activists—it is called “not for the sake of Heaven.” For this reason the mishna does not say “which is for the sake of sin.”<sup class=\"footnote-marker\">166</sup><i class=\"footnote\">The mishna could have drawn a contrast between and assembly which is “for the sake of Heaven” and one which is “for the sake of sin” but did not do so; the contrast is instead a much more subtle one: it is between an assembly which is “for the sake of heaven” and one which is “not for the sake of heaven”.</i>"
+                ],
+                [
+                    "THE HONOR OF YOUR STUDENT SHOULD BE AS DEAR TO YOU AS YOUR OWN. <b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>Meiri </b>that the text is “as dear to you as your colleague’s.” <b>R. Moshe Almosnino</b> likewise writes that <b>Rashi</b> has “as your colleague’s” and that this is the correct version. <b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i> agrees with our editions because for any given person it is unclear how dear a colleague’s honor is, so it should not be used for comparison. Cf. my comments on 2:10.",
+                    "AND THE HONOR OF YOUR COLLEAGUE AS THE FEAR OF YOUR MASTER. As the Talmud says in Bava Metzia 33a: <i>the Torah scholars in Babylon stand for one another, rend their garments in mourning for one another, and deliver eulogies for one another</i>. <b>Rashi</b> ad loc. explains: <i>as a student must do for his master; for they sit together in the study hall, raise difficulties and resolve them together, and learn from one another—</i><b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>Abarbanel</b>. He also writes in the name of the commentators that the mishna does not mean to totally equate the two things, for then any distinction would be erased; it equates them only in that the two things should be equally beloved. That is, honoring a colleague should be as dear to him as it is naturally beloved and dear to him to honor or fear someone at a greater level than he is. If so, the word “dear” applies to the entire mishna.<sup class=\"footnote-marker\">167</sup><i class=\"footnote\">I.e., when the mishna says “and the honor your colleague as the fear of your master” it means “and the honor of your colleague [should be as dear to you] as the fear of your master.”</i>",
+                    "AND THE HONOR OF YOUR COLLEAGUE AS THE FEAR OF YOUR MASTER. <b>Rav</b>: <i>for Aaron said to Moses, “I beg you, my lord” (Numbers 12:11). He was older than Moses, and yet called him “my lord”.</i> So also in Avot deRabbi Natan 27. <b>Rashi</b> also quotes this at the end of parsahat Beshalach. These sources do not use the earlier verse “let my lord not be angry” from parashat Ki Tisa (Exodus 32:22) as one could deflect the proof by saying that perhaps Aaron called Moses “my lord” at that point because he was afraid of his wrath. But when he said “I beg you, my lord” he was speaking not for himself but on account of his sister, at which point there was no reason to call Moses “lord”; it is clear, then, that the honor of a colleague should be as the fear of the master.<br>As for what <b>Rav</b> writes about Aaron being older, which is also mentioned in Avot deRabbi Natan, the intent is that even though Moses was his master Aaron had the point of being his older brother, and the Talmud says in Ketubot 103a that “[honor your father] and your mother” (Exodus 20:11) means to include an older brother. Moses and Aaron then come out equal in terms of honor and would have the status of colleagues with regards to one another, and yet Aaron calls Moses “my lord”.<br>And it seems that all of this is merely <i>drash</i> and <i>asmachta</i><sup class=\"footnote-marker\">168</sup><i class=\"footnote\">Meaning, these laws are not actually a straightforward interpretation of the verses; they are a pious behavior for which a hint has been found in the verses.</i> and a teaching for the pious. As such, the Talmud asks in Kiddushin 33b whether a person whose son is his master should stand before the son or vice versa and does not bring any conclusive proof one way or another; if our mishna were saying a full-fledged halacha the Talmud should have quoted it as proof.<sup class=\"footnote-marker\">169</sup><i class=\"footnote\">For even though Aaron was Moses’ older brother, since Moses was his master he treated him as such.</i> <b>Rambam</b>’s ruling in Hilchot Mamrim 6:4 that a father does not stand for his son who is his master would be even more difficult, as it would be a contradiction<sup class=\"footnote-marker\">170</sup><i class=\"footnote\">Whereas the Talmud in Kiddushin simply does not quote our mishna, <b>Rambam</b> would be openly contradicting it.</i> to our mishna, which would seem to obligate the older brother to honor and fear the younger brother who is his master.<br>It is possible that the obligation to honor one’s father, which is explicit in the verse, differs from the obligation to honor one’s older brother, which is only midrashically read into the verse; indeed, <b>Rambam</b> calls this latter obligation “the words of the Scribes” in that same chapter. This is consistent with his approach in labeling any law that emerges from a midrashic reading of a verse as “the words of the Scribes”, as I have written on Eruvin 1:2."
+                ],
+                [
+                    "BE CAREFUL IN YOUR STUDIES. <b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>Ritva</b> that some versions have “be careful with your student,” meaning that one should take care to teach the student well, because otherwise the student’s mistaken ruling will be considered intentional on the part of the one who taught him.",
+                    "[*THE CROWN OF A GOOD NAME ETC. <b>Rav</b> is quoting the Talmud in Yoma, towards the top of 71b: <i>The Rabbis taught: once, the high priest left the Temple with the people in tow. Once they saw Shemaya and Avtalion they left him and followed Shemaya and Avtalion. When Shemaya and Avtalion turned to the high priest to take their leave of him, he said: Go in peace, sons of the nations!</i> This is an insult, for they were descendants of Sennacherib, as <b>Rav</b> writes on 1:10.<i> They said to him: the sons of the nations who act like Aaron will go in peace, but the son of Aaron who does not act like Aaron will not go in peace.</i> <b>Rashi</b> explains ad loc.: <i>you have insulted us, and a baraita (Bava Metzia 58b) says that “Do not pain one another” (Leviticus 25:17) refers to paining one with words; people should not say to a descendant of proselytes “Remember what your ancestors did?”</i> as the mishna says in Bava Metzia 4:10.]"
+                ],
+                [
+                    "BECAUSE YOUR COLLEAGUES WILL TEACH IT TO YOU. <b>Rav</b>: <i>do not rely on your colleagues to come from the master’s house and teach you the Torah</i>. If so, the entire mishna reads as one thing: Exile yourself… and do not say that it will come after you because your friends will teach it to you. Some editions have “and that your friends will teach it to you,” as <b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>Abarbanel</b>."
+                ],
+                [
+                    "NEITHER THE TRANQUILITY OF THE WICKED ETC. <b>Rav</b>: <i>we do not know why the wicked succeed or why the righteous are crushed with suffering</i>. The mishna’s two cases then go from the lesser to the greater: not only do we not understand the tranquility of the wicked, who we know are wicked and whom we see doing well, we don’t understand the suffering of the righteous, who might only appear to be but not truly be righteous; this is why the mishna uses “nor even”—<b>Midrash Shmuel</b> in the name of the commentators.<br>According to <b>Rav</b>’s second explanation,<sup class=\"footnote-marker\">171</sup><i class=\"footnote\">“We in exile have neither the tranquility that G-d would grant the truly wicked in order to deny them any portion in the World to Come, nor the suffering that is brought upon the righteous which is likewise for their good—we are somewhere in between, being neither fully wicked nor fully righteous.”</i> the reason the mishna says “nor even” is because the first part—that we do not have tranquility—is obvious to us who strain in the exile.<br>One might ask: according to <b>Rav</b>’s second explanation, what is R. Yannai telling us? What is the purpose of this mishna? <b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>Rabbenu Ephraim </b>and <b>Ramah</b> that this is so that we do not despair and see ourselves as totally wicked people with no hope, G-d forbid; neither should we think we are righteous and have done all that we are supposed to in terms of studying Torah and keeping the commandments.",
+                    "BE AT THE TAIL OF LIONS ETC. <b>Rav</b>: <i>people greater than yourself</i>. For this will be of benefit to you, as <b>Rambam</b> writes.<br><b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>Meiri</b> that the text of the mishna should include: “as the verse says, ‘he who walks with the wise will grow wise, and he who befriends fools will end badly’ (Proverbs 13:20).” <b>Rabbenu Yonah</b> does not have this verse in his text of the mishna but does quote it as a proof to the mishna. He explains that the word “with” implies that he is secondary to them, while the word <i>ro`eh</i>, “befriend” here connotes that he is a master over them, as the <i>ro`eh</i><sup class=\"footnote-marker\">172</sup><i class=\"footnote\">The word also means “shepherd”.</i> is always at the head.",
+                    "AND NOT AT THE HEAD OF FOXES. Lions seem appropriate for the first part of the parable, as they are the most honorable of and rule over all the animals, and possess great strength and courage; they appropriately stand for the great and famous men, who possess the great strength it takes to bear the yoke of the Torah. Foxes, however, do not seem as appropriate. There are certainly lesser animals, so why use them in the parable?<br><b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>R. Yehuda Lerma</b> that the parable conveys that one should not be lazy and abandon the study of wisdom to the point that he must get his victories through cunning and trickery—for example, by mocking a colleague and thereby causing him to fumble his arguments and other such tricks. For such a one is like the foxes, who must be victorious over the other animals through their cunning because of their lack of strength.<br>I say that “at the head of foxes” is discussing people who have not yet learned enough to answer legal questions, of whom the verse says “she has felled many dead” (Proverbs 7:26).<sup class=\"footnote-marker\">173</sup><i class=\"footnote\">This is the Talmud’s reading of the verse in Avodah Zarah 19b.</i> They are likened to foxes, for when they decide to occupy the seat of judgment and they wish for people to accept their rulings they must engage in cunning and trickery and fool people.<sup class=\"footnote-marker\">174</sup><i class=\"footnote\">Who would not accept them based on the true level of their learning.</i> And the mishna says “at the head of foxes”<sup class=\"footnote-marker\">175</sup><i class=\"footnote\">And not just “do not be one of the foxes”. According to Tosafot Yom Tov, the mishna is warning against assuming the position of judge or decisor when one is actually not ready for it. Why, then, does it warn specifically against being “at the head of foxes”? Being one of the foxes is itself the problem.</i> to teach that even if one sees many unqualified people issuing legal decisions and knows that he is a greater scholar than they, i.e. “at their head”, he should not be envious of these sinful people.<sup class=\"footnote-marker\">176</sup><i class=\"footnote\">That is, he should not be envious of them because he thinks of himself as being at their head and yet does not have a position. They are unworthy of issuing rulings and their positions were gotten by dishonest means, so he shouldn’t take them into account at all.</i> And I say of them what King Solmon said: “Catch us the foxes, the little foxes destroying the vineyards, for our vineyard is in blossom” (Song of Songs 2:15)—the vineyard being the vineyard of the Lord of Hosts, which is the gathering of the Sages, as I write on the mishna in Eduyot 2:4 which mentions “the vineyard of Yavneh”.<sup class=\"footnote-marker\">177</sup><i class=\"footnote\">These were the Sages of Yavneh, called Jamnia in non-Hebrew sources. <b>Seforno</b> on Song of Songs comments that the foxes in question are those who pretend to be scholars.</i><br>I subsequently found that <b>Rambam</b> in Hilchot Talmud Torah 5:4 quotes the abovementioned reading of the verse “she has felled many dead” as referring to insufficiently learned students who decide legal questions and then adds: <i>and of them Solomon said in his wisdom, “catch us the foxes, the little foxes destroying the vinyeards”—</i>i.e., the vineyards of the Lord of Hosts. It pleased me that I was able to arrive at the conclusion that someone as great as he had arrived at previously."
+                ],
+                [],
+                [
+                    "ONE HOUR OF REPENTANCE AND GOOD DEEDS IN THIS WORLD IS BETTER THAN A WHOLE LIFETIME IN THE WORLD TO COME. The first part of the mishna does not contradict the second, because this world is for action and the World to Come is for reward and contentment<sup class=\"footnote-marker\">178</sup><i class=\"footnote\">So while this world is “better” in regard to the ability to improve and do more, which cannot be done in th next, the World to Come is better in regard to the actual pleasure that one experiences there.</i>—<b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>Rabbenu Yonah</b>.",
+                    "REPENTANCE AND GOOD DEEDS. Cf. my comment on mishna 11.",
+                    "THE WORLD TO COME. <b>Abarbanel</b> writes that this could refer to either the World of Souls or the World of Resurrection. As for the “World to Come” mentioned in Sanhedrin 10:1, <b>Rav</b> explains it as referring to the World of Resurrection, see his comments there. So also <b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>, see his comments on mishna 16.",
+                    "CONTENTMENT [Heb. <i>korat ruach</i>]. <b>Rashi</b>: <i>as in the expression “his mind was cooled” [Heb. </i>nitkarerah da`ato<i>], for his mind is cooled and settled because he is happy</i>."
+                ],
+                [
+                    "WHILE THE BODY LIES BEFORE HIM. <b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>Rashbatz</b> that the mishna should read “do not comfort him while he is in mourning,” and that the versions that read “while the body lies before him” are the result of a deliberate alteration of the text to account for fact that after burial, people would make rows and comfort the mourner, as is mentioned in Avel Rabbati<sup class=\"footnote-marker\">179</sup><i class=\"footnote\">Known as tracte Semachot.</i> and in the Talmud in Berachot 16b. He says that there is no reason to change the text, however, because it doesn’t say “during his days of mourning” or “during his mourning process.” The text says “while he is mourning,” i.e. while he is in mournful grief. [*I still feel that this is difficult to reconcile with the practice of making rows. According to this, if the bereaved is indeed in a state of mournful grief they shouldn’t comfort him, and we do not find the Sages making this distinction.]"
+                ],
+                [
+                    "SHMUEL HAKATAN [lit. Samuel the small]. <b>Midrash Shmuel</b> explains in the name of the Jerusalem Talmud that he was called this because he made himself small.<sup class=\"footnote-marker\">180</sup><i class=\"footnote\">He was self-effacing and humble.</i> Alternatively, this name was to distinguish him from Samuel the Prophet, for this Samuel also prophesied at the hour of his death and was worthy of having the <i>shechina</i> dwell with him [Talmud, Sotah 48b] if not for the unworthiness of his generation. In either case, this nickname was meant as praise.",
+                    "[*YOUR ENEMY [Heb. <i>oyivcha</i>]. This is the <i>keri—</i>the <i>yud</i> is vocalized with a <i>chirik</i>, and the <i>vet</i> is vocalized with a <i>sheva</i>. The <i>ktiv</i>, however, is <i>oyvecha</i>.<sup class=\"footnote-marker\">181</sup><i class=\"footnote\">“Your enemies”, plural.</i>",
+                    "AND IN HIS FALTERING [Heb. <i>uvikashlo</i>]. The <i>bet</i> is vocalized with the <i>chirik</i> that should have vocalized the <i>hey</i> which has been ellided.<sup class=\"footnote-marker\">182</sup><i class=\"footnote\">The word is properly <i>uvhikashlo</i>, but due to ellision is <i>uvikashlo</i>.</i>]",
+                    "AND TURN BACK HIS ANGER FROM HIM. From <b>Rambam</b>’s commentary it seems he had the following addition to our text: <i>it does not say “his wrath” [Heb. </i>charon apo<i>], but “his anger” [Heb. </i>apo<i>]. This teaches that G-d forgins him all his sins</i>. <b>Rashi</b> also quotes this version. <b>Midrash Shmuel</b> explains this version in the name of <b>R. Matitya HaYitzhari</b> as follows: the verse does not say that G-d will remove only his <i>charon apo</i>, lit. the “heat of the nose,” but <i>apo</i>, “his nose”, i.e. his entire anger. [*This version seems to be the best one, for according to it Shmuel HaKatan has taught us this subtle point about the verse.]"
+                ],
+                [
+                    "ONE WHO LEARNS AS A CHILD [Heb. <i>halomed yeled</i>]. <b>Rambam</b>: <i>what one learns as a child endures and is not easily forgotten</i>. If so, the text means “one who learns as a child”.<sup class=\"footnote-marker\">183</sup><i class=\"footnote\">The question is whether to reat the word <i>lomed</i> as “learn” or “teach”. Although the word does not appear frequently with the latter meaning, Tosafot Yom Tov proceeds to quote others who understand it that way here.</i> So also <b>Rav</b>. It is then clear why the mishna likens this to ink written on new parchment, as opposed to one who writes with ink on a new parchment.<br>Some versions have <i>halomed leyeled</i>, meaning “one who teaches a child”. So <b>Midrash Shmuel</b>, who also writes that even the versions that have <i>halomed yeled</i> can be read this way. <b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i> explains our mishna this way, and says that the mishna does not liken this to one who writes because the teacher is not like somebody writing, for he does not inscribe the things in the memory of the student. He is like a somebody showing his friend a picture on the wall. This causes the picture to be engraved in the friend’s memory, but we cannot on account of this say that he himself engraved that picture in his friend’s memory.",
+                    "PAPER THAT HAS BEEN ERASED. For numerous thoughts and calculations having to do with worldly matters have already been engraved in his mind. When he desires to remember words of Torah he will have to erase all of those thoughts, and this is not easy to do well. This is why the mishna speakes of a paper that has been erased as opposed to an old paper, which is the opposite of a new one—<b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>Abarbanel</b>.",
+                    "LIKE EATING UNRIPE GRAPES AND DRINKING WINE FROM THE VAT. When one eats unripe grapes he detects their bad taste as he chews them, which corresponds to what <b>Rav</b> writes about the learning of a child—that it has not been thought through and is therefore unconvincing. When one drinks wine from the vat he enjoys it because it pleases the palate but it causes him stomach pains afterwards, which corresponds to the other point <b>Rav</b> makes about the learning of a child—that it is mixed with unclear points; ingredients in a mixture are not immediately perceived upon the first examination.<br>Most commentators explain that grapes refer to the simple meaning of the Torah, and wine refers to the hidden meaning of the Torah. The Sages say (Sanhedrin 38a) that the alphanumeric value of <i>yayin</i>, “wine” is the same as that of <i>sod</i>, “secret”."
+                ],
+                [
+                    "ENVY, DESIRE, AND HONOR REMOVE A PERSON FROM THE WORLD. This follows the teaching of R. Yehoshua in 2:11 that an evil eye, the evil inclintion, and the hatred of the people remove a person from the world. Envy comes from having an evil eye, and desire comes from the evil inclination. Honor causes people to hate, for nobody is as hated as somebody who chases honor.<sup class=\"footnote-marker\">184</sup><i class=\"footnote\">“Hatred of people” is understood as the hatred that other people have for him.</i> Even though they will honor him in his presence and wil not openly rebuke him, they inwardly hate him and discuss how much they despise him. <b>Midrash Shmuel</b> writes that honor causes one to hate people and reject their company when he feels they are not honoring him sufficiently.<sup class=\"footnote-marker\">185</sup><i class=\"footnote\">According to <b>Midrash Shmuel</b>, “hatred of people” is understood as the hatred that he has for other people.</i>",
+                    "REMOVE A PERSON FROM THE WORLD. Some versions of <b>Rashi</b> have the following: <i>envy, as Korach was envious of Moses and Aaron; desire, as Gehazi desired to take the money of Na`aman; honor, from Jeroboam, as the verse says “if the people go up to Jerusalem, etc.” (1 Kings 12:27)</i>.<sup class=\"footnote-marker\">186</sup><i class=\"footnote\">These three people do not have a share in the World to Come according to the Talmud in Sanhedrin, 109-111. Whether or not Korach and his followers have a share is the subject of a dispute there; this approach would seem to be taking the position that they do not. The Talmud there sees Jeroboam’s refusal to let the people go to the Temple as stemming from slighted honor.</i>"
+                ],
+                [
+                    "THOSE WHO HAVE BEEN BORN WILL DIE. <b>Rav </b>explains that they are certain to die eventually, similar to what I wrote on 3:1 on “where you are going”. “And the dead will be brought to life”—the mishna does not say “will live” because it is necessary for some other agent to cause them to live. They are not naturally disposed to this, as it is not natural to come to life after death the same way it is for all things to die.",
+                    "THE LIVING WILL BE JUDGED. <b>Rav</b>’s text has “and live to die”, which is modifying the life after death mentioned earlier.<sup class=\"footnote-marker\">187</sup><i class=\"footnote\">The mishna would then read “the dead will live and they live to be judged”.</i>",
+                    "HE IS THE JUDGE, HE IS THE WITNESS, AND HE IS THE LITIGANT. The mishna arranges the cases from most to least obvious, but chronologically the litigant first makes his claim, then he brings witnesses, and then the judge issues his ruling.",
+                    "THERE IS NO PARTIALITY. <b>Rav</b> explains that there is no partiality even to a completely righteous person. <b>Rambam</b> adds: <i>as we see from the punishment of Moses for the sin of anger. And similarly G-d does not deal unfairly even with a completely evil person, as Esau received reward for honoring his father and mother, and Nebuchadnezzar for honoring G-d, as the Talmud says in Sanhedrin 96a</i>.",
+                    "AND NO TAKING OF BRIBES. <b>Rambam</b> explains that G-d does not take the fulfillment of a commandment as a bribe to overlook a sin, etc. For to say that G-d does not take bribes to rule unjustly is unnecessary, as it is utter foolishness and completely meaningless, for what would it mean to bribe G-d, and what could the bribe possibly be? The subsequent commentators raised the point that if so, the words “for all is His” do not provide a reason for not taking the “bribe” of a fulfilled commandment. <b>Midrash Shmuel</b> answers that even the doing of a commandment is included in “all is His” [*per the Talmud in Yoma 72a and Shabbat 104a], for “G-d aids one who wishes to purify Himself,” and “a commandment is only known by the name of the one who completes it” (Devarim Rabbah 8:4).<sup class=\"footnote-marker\">188</sup><i class=\"footnote\">As G-d made the doing of the commandment possible, he is, in a sense, the one who “finished” or “completed” it; therefire, it is His.</i> Cf. my comments to Kiddushin 1:10.<br>And this is no contradiction to the idea that G-d accepts repentance, for repentance is not some separate commandment but directly deals with the sin and pushes it away. See also what <b>Rav</b> writes on the mishna in Yoma 8:8 [s.v. <i>al aseh</i>].",
+                    "TAKING [Heb. מקח]. <b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>Rabbenu Ephraim</b> that the <i>mem</i> should be vocalized with a <i>chirik</i>.<sup class=\"footnote-marker\">189</sup><i class=\"footnote\">Making the word <i>mikach</i>.</i><i> </i>Some read <i>makach</i>, with a <i>patach</i> under the <i>mem</i>. Both are correct, for one is Biblical Hebrew and the other is Rabbinic Hebrew. So far his words.<br>He means that we find the word vocalized with a <i>chirik</i> in the Bible, in 2 Chronicles 19:7: וְעַתָּה יְהִי פַחַד יְהוָה עֲלֵיכֶם שִׁמְרוּ וַעֲשׂוּ כִּי אֵין עִם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ עַוְלָה וּמַשֹּׂא פָנִים וּמִקַּח שֹׁחַד. I say that it is unnecessary to resort to the distinction between Biblical and Rabbinic Hebrew, for even though we never find the word <i>makach</i> itself with a <i>patach</i>, we do find words vocalized according to this paradigm, for example the word <i>masa`</i> in 1 Kings 6:7: אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע and the word <i>matan</i> in Proverbs 18:16: מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ.<sup class=\"footnote-marker\">190</sup><i class=\"footnote\">Since the paradigm <i>ma-X-X</i> exists in the Bible, we may consider the spelling <i>makach</i> an acceptable Biblical spelling, i.e. one that would have been considered grammatical in Biblical Hebrew, even though the word never appears spelled that way.</i><br>But we never find this word or any similar word vocalized with a <i>segol</i>. This is because the initial <i>mem</i> is a prefix and the first letter of the triliteral root has been ellided,<sup class=\"footnote-marker\">191</sup><i class=\"footnote\">The root of <i>makach</i> being <i>l.k.ch</i>, of <i>masa`</i> being <i>n.s.`</i>, and of <i>matan</i> being <i>n.t.n.</i></i> so the second letter in the word has been geminated to compensate. One may therefore only vocalize the word with a <i>patach</i>, but not a <i>segol</i>.<sup class=\"footnote-marker\">192</sup><i class=\"footnote\">Gemination refers to the doubling of a consonant. <i>Mikach</i>, properly, is <i>mikkach</i>. In order for the <i>kuf</i> to be doubled, it must become the end of a closed syllable, i.e. it must now close the syllable that precedes in—formerly just <i>mi</i>, now to be <i>mik</i>—in addition to being the first letter in the next syllable, <i>kach</i>. If the vowel of the first syllable were a long vowel such as <i>tzeireh</i> (making the word <i>mekkach</i>) the consonant following it would have to be vocalized with a <i>shva na`</i>, making the word <i>mek’kach</i>. Geminated consonants, however, are not pronounced as two separate consonants with a vowel inbetween but as one long one, as in Italian <i>libretto</i>. Of the five short vowels, three are acceptable for vocalizing the prefixed <i>mem</i>: <i>patach</i>, <i>chirik</i>, and <i>segol</i> (the other two only appear in pariticipial prefixes, while our <i>mem</i> is a noun (or verbal noun) prefix). It is unclear what rule Tosafot Yom Tov is referring to when he says that <i>segol</i> is unacceptable here, although it is true that <i>segol</i> almost never appears before a geminated consonant, coming only before suffixes like <i>-nu</i>.</i>",
+                    "THAT <i>SHE’OL</i>. I.e., the grave.",
+                    "FOR YOU ARE CREATED AGAINST YOUR WILL, ETC. <b>Rambam</b>: <i>take note of this, for the mishna mentions natural processes in which man’s free will plays no role, concerning which the Sages said “everything is in the hands of Heaven aside from fear of Heaven” (Berachot 33b). The mishna does not, however, say that one sins or passes or walks or stands or the like against one’s will, for these are all things that depend on a person’s decision and are not compulsory</i>.",
+                    "AND YOU ARE BORN AGAINST YOUR WILL. <b>Rav</b> explains that at birth the fetus does not want to leave the womb. <b>Rashi</b> adds: <i>because he sees from one end of the world to another, as the verse says [Job 29:3] “when His lamp would shine over my head”.</i><sup class=\"footnote-marker\">193</sup><i class=\"footnote\">Niddah 30b.</i>"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "THE WORLD WAS CREATED THROUGH TEN UTTERANCES. WHAT DOES THIS TEACH US? COULDN’T IT HAVE BEEN CREATED WITH ONE? RATHER, ETC. The meaning is as follows. “What does this—the world being created through ten utterances—teach us,” i.e. what lesson can be drawn from this? This is not a question concerning the creation itself, as in “why was the world created through ten utterances?” The mishna simply means that we should extract some lesson from creation having happened through ten utterances instead of one; it does not mean that the world was created through ten utterances <i>so that</i> the wicked could be punished, etc., for it does not accord with His goodness to do something extra specifically to punish. <b>Maharal</b> explains it thus in <i>Derech Chaim</i>.",
+                    "THE WORLD WAS CREATED. “Could have been created, etc.” The mishna’s choice of the passive voice over “[G-d] created the world” or “[G-d] could have created” in the active voice is a wonderfully subtle way of indicating that the world was created out of total nothingness, as opposed to the opinion that maintains there exists an eternal prime matter.<sup class=\"footnote-marker\">194</sup><i class=\"footnote\">An opinion popularly attributed to Aristotle.</i> For if we believe in creation completely <i>ex nihilo</i> we can properly say that, in and of itself, something “could have been created” in any way, for since there previously was complete nothingness, nothing prevented the world from being created through one utterance the same way it was created through ten. But if there existed some prime matter we cannot say with such certainty that the world could have been created with one utterance out of the prime matter, for perhaps the nature of the matter would not have allowed creation through one utterance.",
+                    "TO GIVE GOOD REWARD. My comments on the mishna in 2:1 address the use of the verb “to give” regarding wages or reward."
+                ],
+                [
+                    "TEN GENERATIONS FROM ADAM TO NOAH, TO MAKE KNOWN ETC. I.e., this fact of ten generations tells us how patient G-d is—<b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>.",
+                    "TO MAKE KNOWN HOW PATIENT ETC. <b>Rav</b>: <i>accordingly, you should not wonder that G-d has had such patience with the nations of the world for all these years that they have enslaved His children, for he had greater patience with the generations from Adam to Noah and they were subsequently drowned</i>. For the flood happened 1656 years after creation and the Temple was destroyed 3828 years after creation. Make the calculation, and wait for Him, for He will not delay.<sup class=\"footnote-marker\">195</sup><i class=\"footnote\">3828 + 1656 = 5484, which is the year 1724. Tosafot Yom Tov printed the first edition of his commentary between 1614-1617, the second edition in 1645, and died in 1654.</i> <b>Midrash Shmuel</b> explains in the name of <b>Rabbenu Yonah</b> that this tells us that just as G-d eventually gave them their just desserts and brought the flood upon them, so also the day is coming when He will repay them for their deeds and will save and redeem us, may it come speedily in our days, Amen.",
+                    "TEN GENERATIONS FROM NOAH TO ABRAHAM. The second “from” is not the same as the first. In the first count both Adam and Noah were included in the ten, while in the second count Noah is not included. Since the first list concluded with him the mishna mentioned him again as the beginning of the second.",
+                    "TO MAKE KNOWN HOW MUCH PATIENCE ETC. This tells us of even greater patience than the first set of ten, for in this case G-d was patient and did not even collect what was owed Him through complete destruction as He did in the generation of the flood. This might be why the mishna uses the Hebrew phrase <i>erech apaim</i>, lit. “length of noses”, instead of <i>erech af</i>, “length of nose”. For there are two types of wrath: 0ne is actualized and destroys everything, while the other is never actualized through a flood of utter destruction, for “the righteous man rules through his fear of G-d.”<sup class=\"footnote-marker\">196</sup><i class=\"footnote\">The verse in 2 Samuel 23:3 reads: “...a righteous ruler over men, one who rules with fear of G-d”. The Talmud in Moed Kattan 16b midrashically reads this verse as saying that even when G-d decrees something, the righteous person can overturn the decree.</i>"
+                ],
+                [
+                    "OUR FATHER ABRAHAM. We merit and receive goodness in his merit, for he withstood all of the trials. This is why the tanna calls him “our father” here.",
+                    "AND WITHSTOOD ALL OF THEM. <b>Rashi</b>: <i>he never questioned G-d’s ways</i>.",
+                    "TO MAKE KNOWN HOW MUCH LOVE ETC. For through this we certainly know how beloved he was, as <b>Rashi</b> writes in his commentary on the Torah (Genesis 22:12): <i>“now I know”—what to answer the Satan and the nations who wonder what the cause of my love for you is</i>."
+                ],
+                [
+                    "TEN MIRACLES WERE DONE FOR OUR ANCESTORS IN EGYPT. <b>Rav</b>: <i>they were spared during the ten plagues</i>. <b>Rambam</b>: <i>and this is miraculous, without a doubt. The Torah writes of each plague that it was brought only upon the Egyptians with the exception of the plague of lice in which this is not made explicit; it is understood, however, that it did not touch the Jews. These plagues were present in their areas but did not affect them, as the Sages explain.</i>",
+                    "AND TEN BY THE SEA. <b>Rav</b> writes that the fifth miracle was that the solidified water was formed into small pieces like bricks [*so also <b>Rambam</b>]. What purpose was there in having the water formed like bricks? [*I say that it was simply for beauty, for the glory of Israel, just like the second miracle of the sea becoming like a tent. Even without a tent it would sufficed for the sea simply to split for them. And as for protecting them from the sun and rain, the Clouds of Glory certainly did not depart from them even as they were walking through the sea. Rather, both of these miracles occurred solely for the honor of Israel.]",
+                    "TEN PLAGUES. This is the text in other versions, and is the text that <b>Rav</b> had. [*He writes that they correspond to דצ\"ך עד\"ש באח\"ב, which is the mnemonic that R. Yehudah gives in the Passover Haggadah. This year, in the sermon that I gave in the synagogue over Shabbat HaGadol here in Krakow in the year 1644<sup class=\"footnote-marker\">197</sup><i class=\"footnote\">There is a clever use of Hebrew here. The Tosafot Yom Tov writes פה בקראק\"א לפ\"ק, “here, in Krakow, not counting thousands.” The meaning of this is that “in Krakow” is both where he delivered the sermon and, if one takes the sum of its alphanumeric values, the year in which he delivered it. So the phrase reads “here, in Krakow = 404, not counting thousands (i.e., in the year 5404).” Tosafot Yom Tov had actually just recently been appointed chief rabbi and judge over Krakow.</i> I brought up that the acronym doesn’t seem to have any meaning. In answer I said that the words should be vocalized and read as <i>ditzach `adush be’ichav</i>, and the meaning is as follows: it is as if G-d says, “your joy [<i>ditzach</i>] will be when I trample [<i>’adush</i> with initial <i>’alef</i>, in the mnemonic <i>`adush</i> with initial <i>`ayin</i>] with the dread [<i>be’ivchat</i>, in the mnemonic <i>be’ichav</i>] of the sword.” For <i>`ayin</i> and <i>’alef</i> are frequently interchanged in Hebrew, and two letters can switch places in a single word,<sup class=\"footnote-marker\">198</sup><i class=\"footnote\">This is called metathesis.</i> as in the words <i>simla</i> and <i>keves</i>, which are often written <i>salma</i> and <i>kesev</i>.<sup class=\"footnote-marker\">199</sup><i class=\"footnote\"><i>Be’ichav</i> can therefore be derived from <i>be’ivchat</i> of Ezekiel.</i><i> `adush</i> is based on the verse in Habakkuk 3:12, “you trampled [Heb. <i>tadush</i>] the nations with wrath”. <i>Be’ichav</i> is based on the verse in Ezekiel 21:20, “dread of the sword” [Heb. <i>’ivchat cherev</i>], where <b>Rashi</b> explains that the <i>tav</i> is only there because the words is in the construct state and is not part of the root.]",
+                    "GOD BROUGHT… UPON. The tanna makes G-d, who is the true judge, the explicit subject and actor here because the Egyptians fully deserved the plagues, which were brought upon them justly. But in describing the miracles done for our ancestors, the tanna does not make G-d the subject and actor, and He is omitted by the use of the passive voice in the phrase “were done for our ancestors.” This is because in the lens of strict judgment they would not have been found worthy of these miracles, as they were also idolaters, as <b>Rashi</b> writes in his commentary on parashat Beshalach (Exodus 14:19): “these are idolaters and these are idolaters”—<b>Midrash Shmuel</b>.",
+                    "AND TEN AT THE SEA. The tanna puts the miracles at the sea before the miracles in Egypt.<sup class=\"footnote-marker\">200</sup><i class=\"footnote\">It seems that Tosafot Yom Tov is suggesting that the mishna should have said “G-d did ten miracles for our ancestors and brought ten plagues upon the Egyptians in Egypt, and did ten miracles for our ancestors and brought ten plagues upon the Egyptians by the sea,” as the mishna should put what came first chronologically first in the text. It instead puts together the sets of miracles done for the Jews, which makes the ten miracles by the sea precede the ten plagues brought upon the Egyptians in Egypt. This is problematic, because both the question and the answer come from <b>Midrash Shmuel</b>, who is clearly asking a different question: since the miracles (at least in Egypt) were precisely in being saved from the plagues, the mishna should have first mentioned the plagues and then the miracle of being saved from those plagues. He answers that since the miracles are what distinguished between the Jews and the Egyptians they come first in the mishna.<br>Perhaps Tosafot Yom Tov rejected the possibility of the plagues coming first in the mishna out of hand for a different reason: the mishna primarily wishes to speak in praise of G-d, as the mishnayot before and after it do, for which reason the miracles would certainly come first (in fact, <b>Midrash Shmuel</b>'s version of the mishna did not even mention the plagues; he cites “other versions” of this mishna as mentioning the plagues and then presents his question and answer). Since, however, the mishna mentions the plagues as well, it should pair the miracles and plagues that occurred at the same time, and not pair the miracles on the one hand and the plagues on the other hand in a way that unnecessarily violates the chronological order of events. To answer this question, Tosafot Yom Tov draws on <b>Midrash Shmuel</b>'s answer, which answers Tosafot Yom Tov's question just as well it answered <b>Midrash Shmuel</b>'s.<br></i> <b>Midrash Shmuel</b> explains that the main purpose of the plagues was to make G-d’s name known in the world, and people arrived at the conclusion that G-d was responsible for the plagues mainly because he distinguished between the Egyptians and the Jews.<sup class=\"footnote-marker\">201</sup><i class=\"footnote\">In Egypt through bringing the plagues upon the Egyptians and not upon the Jews (which is the very meaning of the “miracles in Egypt”, as Tosafot Yom Tov explained above), and at the sea through the splitting of the sea and the miracles attendant thereto, which happened only for the Jews and not for the Egyptians, who drowned in the sea. The miracles, therefore, serve to make the distinction.</i> Therefore, since the miracles are primary in terms of the quality of spreading G-d’s name, the mishna puts them first even though chronologically they come after.",
+                    "OUR ANCESTORS TRIED G-D WITH TEN TRIALS IN THE DESERT. Even though the Golden Calf was a sin it is called a “trial” because the notion of a “trial” of G-d is doubt and lack of faith in Him, and the sin of the calf was that they did not believe and trust in Him that they would go securely on their way in the desert through which He had guided them from Egypt until that point.<br><b>Rav</b> does not list them chronologically, putting them in pairs instead. But there is difficulty with <b>Rav</b> saying that the trial at their “ascent from the sea” was that of “and they came to Marah” (Exodus 15:23)—how can this be called “ascent from the sea” when it happened three days after they had crossed? And <b>Rambam</b>, whose commentary <b>Rav</b> is quoting here, does not say that the trial at Marah had anything to do with the ascent from the sea.<br>The Talmud in Arachin 15a, when it says that one of the ten trials was at the ascent from the sea, explains that this trial occurred immediately upon their ascending from the sea: “They said: just as we have ascended at this point, so have the Egyptians ascended at some other point!” And the Talmud quotes the verse “And they rebelled at the sea, at the Red Sea”<sup class=\"footnote-marker\">202</sup><i class=\"footnote\">We have translated <i>yam suf</i> as “Red Sea” in deference to convention. It is actually uncertain which sea <i>yam suf</i> was.</i> (Psalms 106:7) in support of this. The Talmud’s count, despite this addition, is balanced by the omission of the trial of the “complainers”.<br>But why, indeed, does the Talmud not count the complainers? It seems that the Talmud understood the “complainers” (Numbers 11:1) and the “rabble” (Number 11:4) to have been one thing—even though G-d sent fire upon them they were not quieted, “and the rabble in [the nation’s] midst etc.” This is why the verse says that they “went back and wept,” for they returned to the initial complaint of the “complainers”. This accords with the Talmud in Shabbat 116a: <i>R. Shimon ben Gamliel says: in the future, this section </i>[“And when the ark traveled” (Numbers 10:35), which the Talmud is discussing there]<i> will be removed from here and written in its proper place. Why was it written here? To provide a pause between the first story of punishment and the second. What is the second story of punishment? “And the people were like complainers” (Numbers 11:1). The first story of punishment is “And they travelled from the mountain of G-d [Heb. </i>vayis`u mehar Hashem<i>]” (Numbers 10:33), as R. Chama bar Chanina said, for they turned away from G-d [Heb. </i>saru me'acharei Hashem<i>].</i> <b>Tosafot</b> raise the question that the text still ends up putting two stories of punishment adjacent to one another, and offer a very forced answer.<sup class=\"footnote-marker\">203</sup><i class=\"footnote\">It is unclear which Tosafot is being referred to, as our editions of the Talmud do not have Tosafot raising this question.</i> But according to what I wrote earlier, this is precisely the point the Talmud is making: that the “complainers” and the “rabble” are just parts of one story of punishment.<br>We can show this as follows. For the Talmud there asks “what is the second story of punishment” but does not first ask “what is the first story”, from which we can infer that the Talmud had an idea of what the first story was. And when the line “the first story of punishment is ‘And they travelled from the mountain of G-d’” following that was subsequently put into the text it was not phrased as a question, “what is the first story of punishment”, for it was the redactor of the text who was clarifying for us what the first story was, but the question as it was originally asked in the study hall was only concerning the second story. For the original assumption in the question was that the “complainers” were complaining about the amount of Torah they had learnt at the mountain of G-d—see below—and there is no break in the text [between the punishment of the “complainers” and the punishment of the “rabble”]. The Talmud answers by saying that the second punishment is actually that of the “complainers”, and the entire succeeding text, including the story of the “rabble”, is one long story of punishment.<sup class=\"footnote-marker\">204</sup><i class=\"footnote\">And the first story is the separate story of their travelling away from the mountain of G-d.</i><br>This is unlike <b>Rashi</b>’s approach, that the Talmud answers that the story of the “rabble” is the first story of punishment, which had started after they turned away from G-d. <b>Tosafot</b> there already take issue with his approach and quote the Midrash Vayechulu saying that the first punishment is that they turned away from G-d because they had learned much Torah at Sinai, like a child running out of school.<br>[*I found support for this in Midrash Rabbah on parashat Metzora (Vayikra Rabbah 18:4), which asks why Israel was punished with the afflictions of emissions and leprosy and quotes several amoraic opinions. One of them is that of R. Yehudah berabbi Shimon who says that they come from the “complainers”, for the verse there says “until it comes out of your noses and becomes nauseating [Heb. <i>lezara</i>] to you” (Numbers 11:20): “What is <i>zara?</i> It will be <i>zorna</i> and <i>bisna</i> for you.” <b>Matnot Kehuna</b> there explains in the name of <b>Aruch</b> that these are types of swelling and boils. And numerous other amoraim there explain <i>lezara</i> as somehow referring to such things. Now if the “complainers” and the “rabble” were not both part of the same story, how could the midrash say that the source is from the “complainers” and proceed to bring a proof from “it will become nauseating to you”, a verse that was said in the story of the “rabble”? It must be that the whole thing is one story, and this is a strong proof of my position.<br>Also, I say that the plain meaning of the verses indicates as much, for the text says “and the rabble… went back and wept”, and the meaning of “went back” is that they went back to what they had already been doing. And otherwise, what is the purpose of writing that they “went back” altogether? This is also a clear proof.]<br>For <b>Rambam</b> and <b>Rav</b>, who see the “complainers” and “rabble” as two separate trials, one might say that they hold like Rabbi in that passage in Shabbat 116a who says that the section “and when the ark travelled” is in its proper place and does not see it as a break between two stories of punishment,<sup class=\"footnote-marker\">205</sup><i class=\"footnote\">He must hold, in general, that there is no need for a break between two stories of punishment. The stories of the “complainers” and the “rabble” can then also be seen as two stories, even though there is no break between them.</i> and the mishna in Yadayim 3:5 goes according to Rabbi. In any case, I feel that the Golden Calf should not be included in this count at all,<sup class=\"footnote-marker\">206</sup><i class=\"footnote\">If we follow <b>Rav</b> and <b>Rambam</b>’s position of counting the “complainers” and the “rabble” as two, we cannot also include the trials at the ascent from the sea and at Marah as two separate trials—as Tosafot Yom Tov has shown they are—for then the count comes to eleven. Tosafot Yom Tov proposes deleting the sin of the Golden Calf from the list of trials and preserving the trials at the ascent from the sea and Marah as separate ones.</i> for it is a sin, not a trial. In its stead I would count what the Talmud says in Arachin based on the verse “and they rebelled at the sea, at the Red Sea”. And the Torah has seventy facets.<sup class=\"footnote-marker\">207</sup><i class=\"footnote\">I.e., there are many different ways to count the ten trials throughout the midrashic and medieval literature, and Tosafot Yom Tov is merely adding another.</i>",
+                    "OUR ANCESTORS TRIED G-D [Heb. <i>hamakom</i>] WITH TEN TRIALS IN THE DESERT. They were in a desolate desert bereft of people and containing nothing and thought that it might be because of a lack of Divine supervision over that area, and because of that they tried G-d. This is why our mishna specifically says “in the desert” and calls G-d <i>hamakom</i>, lit. “the place”—to teach that He is the place of the world, and there is nothing that He does not oversee—so <b>Midrash Shmuel</b>."
+                ],
+                [
+                    "TEN MIRACLES WERE DONE FOR OUR ANCESTORS IN THE TEMPLE. The mishna goes though them because there is no hint to them in any verses.",
+                    "NO WOMEN MISCARRIED BECAUSE OF THE SMELL OF THE SACRIFICIAL MEAT. From a desire for the sacrificial meat. Alternatively, from the smell of the limbs burning on the altar, for if a woman would smell it and desire to taste it we would not be able to give her any of the sacrificial meat to eat—<b>Rashi</b>.",
+                    "AND THE SACRIFICIAL MEAT NEVER BECAME RANCID. <b>Rashi</b>: <i>when there wasn’t enough time at night to burn up all the pieces of the sacrifices that were left over from evening, the priests would leave the pieces lying on the altar, where they would stay for two or three days until the priest had an opportunity to burn them up, for staying on the altar overnight does not disqualify the pieces from being burnt.</i><sup class=\"footnote-marker\">208</sup><i class=\"footnote\">If a piece of the sacrifice is not burnt on the altar by the next morning (in the case of sacrificies that can only be burnt until morning) it is <i>pasul</i>, or disqualified from the rest of the sacrificial service. The exception to this is if the pieces stay on the altar, in which case they are not disqualified, even if they have not burnt by morning.</i><i> Miraculously, the pieces never became rancid during this period of delay</i>.<br><b>Midrash Shmuel</b> writes that a possible reason that the mishna says “never” in this case is to indicate that this miracle took place even outside of the Temple, on outside altars or in the tabernacles of Nov and Giv`on. One might add the tabernacle in the desert as well.",
+                    "AND A FLY WAS NEVER SEEN IN THE SLAUGHTERING AREA. <b>Rashi</b>: <i>in the inner coutyard where there were marble tables on which they would wash out the innards. Flies never descended on the innards, as that would have been disgusting.</i>",
+                    "THE HIGH PRIEST NEVER HAD A NOCTURNAL EMISSION ON YOM KIPPUR. Some ask, what is so miraculous in this case? Why would we expect him to have a nocturnal emission? For seven days prior the priests would urge him on to matters of purity, he remained ritually pure the entire day before, and the elders kept him from falling asleep that entire night. The answer is that the inclinations to good and to evil are constantly in competition with one another the way two adversaries are. When one of them is on the verge of being defeated he strengthens his hold knowing that he close to being dealt a fatal blow, just as it often happens that shortly before their deaths people have renewed strength and speak fair speech as though they were in good health. For this reason it is more likely that the high priest would have an emission—so <b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>Chasid Ya`avetz</b>.<br>See my comments on Demai 1:1, s.v. <i>hachometz shebi(ye)huda</i>, where I deal with the mishna in Yoma 1:1 that says they would prepare an alternate high priest, and <b>Rav</b> there explains that they were concerned for a nocturnal emission.",
+                    "RAIN NEVER EXTINGUISHED THE FIRE ON THE ALTAR, THE WIND NEVER DISPERSED THE COLUMN OF SMOKE. This is the text that <b>Rav</b> and <b>Rambam</b> have. But <b>Rashi</b> writes that these two should not be in the text of the mishna, because the Talmud in Yoma 21a quotes our mishna and does not mention them, and brings a baraita afterwards that does mention them. He says that the miracles of the <i>omer</i> sacrifice, two loaves, and the showbread are counted as three separate miracles in the list, thereby completing the count of ten. This is clear from the fact that the Talmud notes that our mishna claims to list ten miracles that took place in the Temple and ends up including two that happened in Jerusalem, and answers by quoting a baraita that two other miracles did take place in the Temple: the rain never extinguished the fire etc.",
+                    "THE COLUMN OF SMOKE. <b>Rambam</b>: <i>that arose from the sacrifices; rather, the wind was calm during the sacrifice.</i>",
+                    "THERE WAS NEVER A DISQUALIFICATION IN THE <i>OMER</i> SACRIFICE. <b>Rav</b> writes that the barley for the <i>omer</i> was cut by night, and they did not cut down much. <b>Rashi</b> in Yoma 21a adds that they only harvested enough to end up with an <i>isaron</i> of flour that had been sifted thirteen times.<sup class=\"footnote-marker\">209</sup><i class=\"footnote\">Both <b>Rav</b> and <b>Rashi</b> are addressing the problem that even if the sacrifice were somehow ruined it would have been a simple matter to cut down more barely and bring another. What need, then, for this miracle?</i>",
+                    "NEITHER A SNAKE NOR A SCORPION EVER INJURED ANYBODY. The mishna does not say “never bit”—even if it sometimes happened that one of them did bite somebody, the bite did not injure.<br><b>Maharal</b> explains in <i>Derech Chaim</i> that the mishna says “in Jerusalem” because it is no great surprise that there wouldn’t be injurious things like these in the Temple. See what I wrote above, quoting the Talmud in Yoma 21a.<br><b>Midrash Shmuel</b> writes that perhaps the mishna says “ever” to indicate that even when there is no Temple in Jerusalem this miracle occurs, for the sanctity of the land alone is enough to save one from the injuries caused by snakes and scorpions.",
+                    "THAT I SHOULD SLEEP. <b>Rav</b>: <i>there are editions which have “when I sleep”, in which case the text is referring to the pilgrims that came for the festivals</i>. They did not live there year-round, hence the “when” in “when I sleep”, which means “when it happens that I sleep”, as he is not always there."
+                ],
+                [
+                    "TEN THINGS WERE CREATED AT THE DUSK OF THE SABBATH, AND THEY ARE: THE MOUTH OF THE EARTH, ETC. <b>Rambam</b>: <i>the Sages do not believe that G-d’s will is renewed every moment. Rather, when He first created things he made their natures such that whatever should happen to them will happen, whether that should be something constant, which we call natural, or some unusual thing that happens infrequently, which we call miraculous. They therefore said that on the sixth day He put it into the nature of the earth that Korach and his followers should be swallowed up by it, into the nature of the well that it should give forth water, into the nature of the donkey that she should speak, and so on. One might object that if all miracles were implanted into the nature of things during the six days of creation, why does the mishna single out these ten things? You should know, in answer to this, that they did not single them out because no miracles other than these were implanted into the nature of things. They meant simply that these were the only things that were put in during dusk, whereas the other miracles were put into the nature of things from the very beginning, at the moment they were made. They would say, for example, that when the waters were divided on the second day, it was made part of their nature that the Red Sea should part for Moses, and the Jordan for Joshua and Elisha. And when the sun was created on the fourth day, it was made part of its nature that it should stop in its orbit at a given time when spoken to by Joshua. This is so for all other miracles aside from these ten, which were put into the nature of those things during dusk.</i><br>He clarifies this further in his book the Guide for the Perplexed, 2:29. There, after quoting the midrash that says G-d stipulated with the sea that it should split for Israel and with all of what was created during the six days similarly (Bereshit Rabbah 5:5), he concludes: <i>when G-d has a prophet perform a sign he tells him the moment at which what he is saying will come to pass, and it happens in accordance with the nature that was implanted into the thing.</i><br>But there is great difficulty with this position, for Moses said to Pharaoh, “for what time should I entreat for you… to excise the frogs” (Exodus 8:5), and Isaiah said, “request a sign from Hashem, your G-d, request it in the depths or high above” (Isaiah 7:11). And Gideon’s request of the sign with the wool involved two opposing possibilities (Judges 6:36). <b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>Meiri</b> that the Sages do not believe that these stipulations the midrash refers to were made in the permanent nature of the thing that was acted upon; they were undoubtedly speaking from the perspective of the Actor and His will. They mean to say that there was no change in His will, G-d forbid, for at the moment that He created the heavens and the earth and all that is within them His knowledge encompassed and included all of the things that would happen in the future; He knew that there would come a point at which He would change the nature of a particular created thing, and He created it with that in mind. The act of the miracle, therefore, was not a change in His knowledge or a new element in His will, etc.<br>This means that all the signs were created and done at that particular moment in time, and were not implanted into nature such that they should come into existence and be done at that moment. And although His knowledge already encompassed them we have already noted above on the mishna of “all is seen”, 3:15, that His knowledge does not turn the possible into the necessary. As such, all miracles depend on what a person chooses from among the things that are possible, as they are all done for people.<br>And I say that, just as <b>Rambam</b> resolves the paradox of “all is seen, but permission is given” using the verse “for My thoughts are not your thoughts” (Isaiah 55:8), as I wrote on the mishna at 3:15, I will likewise answer that the end of that verse itself is the resolution of the great paradox inherent in the subject of miracles. For there is no change in His will, which is the meaning of the end of the verse, “and your ways are not My ways” (ibid.). His “ways” are His actions, as Moses said, “make Your ways known to me” (Exodus 33:13), which are His actions and administration of the world. When Isaiah says “your ways are not My ways” he means that you should not understand My ways in terms of your ways, and then this great paradox will not arise. <b>Rambam</b> himself writes in the Guide for the Perplexed at the end of 3:20: <i>the terms supervision, knowledge, and intent when said of G-d are not the same as when said of us. When these different kinds of supervision, knowledge, and intent are conflated and treated as though they are the same, the abovementioned paradoxes arise. But when it becomes clear that whatever is said of us differs from what is said of Him, the truth becomes clear. And the prophet told us of the difference between the things said of Him and of us when he said “and your ways are not My ways.”</i><br>It also seems from his language in the above-quoted segment from Guide for the Perplexed 2:29<sup class=\"footnote-marker\">210</sup><i class=\"footnote\">There, <b>Rambam</b> calls the words of the midrash “strange,” though a better translation might be “extroardinary.”</i> that although he explains the opinion of the Sages that way, it is not his own. It suffices for us that we have rescued <b>Rambam</b>, at least as far as his own opinion, even if we cannot rescue him regarding the opinion he attributes to the Sages.<br>But I say that the opinion of <b>Meiri</b> is that of the Sages as well and is not foreign to them, G-d forbid—it emerges clearly from explicit verses in the Tanach which every elementary schooler knows. When they say these things were created at the dusk of the Sabbath they are speaking only of His knowledge, like the mishna of “all is seen”, as <b>Meiri</b> says. As for their saying that G-d stipulated with the sea during the six days of creation that it should split, I feel that this is not at all about refuting the notion of a change in His will. Rather, this dictum is of the same tenor as the one on the verse “on the sixth day” that I quoted earlier in my commentary to 2:8, which says that G-d stipulated with all of creation that it only continue if the Jewish people accept the five books of the Torah. This has nothing to do with the nature of the created things, and speaks rather about the purpose of the creation of the world, which was only created for the Jewish people to receive the Torah; should they not accept it, the world will return to “formlessness and void”, for it was only created for this purpose. All of the conditions mentioned in the midrash were said in the same vein, using language that emphasized the merit and great importance of Israel. G-d stipulated with the sea during creation that it part for Israel, as it is for that purpose that He created the sea; and with the sun that is stand still for Joshua, as it is for that purpose that it was created.<br>They thus conveyed to us one of the fundamentals of faith: that everything was created solely for Israel, which accords with the midrash that says “ ‘In the beginning’—for the sake of Israel, who are called ‘the beginning’ “ (Vayikra Rabbah 36:4) and numerous other dicta that speak the praises and merits of Israel. Now we do not deny that, in saying this, they also meant that He knows the conclusions of things at their beginnings and sees the end of something from the very first moment, but only insofar as this is the nature of His knowledge, as in “all is seen”. But it was not their primary intent to rid us of the mistaken notion that His will and knowledge are subject to change, for they never entertained these ideas to begin with, as Isaiah the prophet already removed the confusion surrounding this by saying “My thoughts are not your thoughts, and your ways are not My ways,” meaning that they are not to be compared at all, which will prevent us from falling into the paradox. And in using the language “G-d stipulated” they meant the same thing as the midrash on “the sixth day”.<br>Our master <b>Maharal</b> offers “wondrous counsel and great wisdom” (cf. Isaiah 28:29) in <i>Derech Chaim</i> to negate this question altogether. He says that “knowledge” and “ability” and such are all actions of G-d, just as “and G-d knew” (Exodus 2:25) was an action of G-d. Just as the other actions attributed to Him do not necessitate a change or plurality within Him, neither do these, and in these matters we rely on the Kabbalah. See there.",
+                    "WERE CREATED AT THE DUSK OF THE SABBATH, AND THEY ARE: THE MOUTH OF THE EARTH, ETC. Even according to <b>Rambam</b> above, these things were singled out as having happened specifically at this time. Many ideas have been put forth to explain why this is; you can find them in <b>Midrash Shmuel</b>. I haven’t seen fit to reproduce a single one of them, as I don’t see that any of them have succeded.<br>I see that on the previous mishna of the ten miracles that were done for our ancestors in the Temple <b>Maharal</b> writes in <i>Derech Chaim</i> that the mishna starts with a woman, “no woman miscarried”, and ends with “no man ever said that there was not enough room” because these things correspond to the ten <i>sefirot</i> of <i>blimah</i><sup class=\"footnote-marker\">211</sup><i class=\"footnote\">The ten <i>sefirot</i>, lit. “countings”, often popularly translated as “emanations”, are one of the central elements of the Kabbalah. They are called “the <i>sefirot</i> of <i>blimah</i>” in <i>Sefer Yetzirah</i>, one of the earliest Kabbalistic works.</i>; he explains them one by one, see there. I felt it would be just as appropriate and even more so to expound that way here. For the world, certainly including these ten things, was created through the ten <i>sefirot</i> of <i>blimah</i>. And the mishna starts from the mouth of the earth the same way that the previous one starts with the miracles that happened to women. But I will not speak of what is beyond me.<br>I will rather speak in terms of the exoteric, and say that these ten things correspond to the ten utterances through which the world was created. In the first utterance, the verses spoke of the earth, which was formlessness and void. The mouth of the well corresponds to the utterance “let there be light”, for that light was hidden away (Chagigah 12a) and the well was also hidden away in the sea of Tiberias (Shabbat 35a). The mouth of the donkey corresponds to the utterance “let there be a firmament… and let it separate”, in which the waters supernaturally became the Upper Waters; in the case of the mouth of the donkey, a higher force was also supernaturally placed in a coarse material being. The rainbow corresponds to the utterance “let the waters be gathered... and let the dry land be seen”, for the rainbow comes about from the humidity of moist earth that the rains have made wet. The manna corresponds to the utterance “let the earth bring forth vegetation… fruit trees…”, for these are man’s bread and his fruit that grows in its season, and corresponding to them G-d rained down the heavenly produce of manna. The staff corresponds to the utterance “let there be lights” of which it is said that “they will be signs”, and G-d sent Moses His servant with the staff that he was to use for giving signs. The verse “do not fear the signs of the heavens” (Jeremiah 10:2) is related to this. The <i>shamir</i> is a worm-like creature that comes from the utterance “let the waters swarm, etc.” The script and the inscription correspond to the two utterances “let the earth bring forth living things of every kind” and “let Us make man”, for both have to do with life and spirit, as do the script and the inscription. The inscription has more of a spiritual dimension, for it could be read from all four directions, as <b>Rav</b> writes. Similarly, man became a superior living creature that speaks and rules over the four corners of the earth. The tablets correspond to the utterance “be fruitful and multiply and fill the earth” with the seed of man, which are created in the image of G-d. The tablets are likewise the “work of G-d” (Exodus 32:16).<br>Behold, this is what I consider the straight path. “Give to a wise man, and he will grow wiser” (Proverbs 9:9) and think of more satisfying explanations. This approach also explains why our tanna did not keep to any chronological order in his list.",
+                    "[*THE MOUTH OF THE EARTH. <b>Rav</b> explains that this was to swallow Korach and his followers; so also <b>Rambam</b>. This is difficult, for the verse there says “if G-d will create a creation” (Numbers 16:30), and according to the tradition of the Sages here, which is from scholar to scholar all the way back to Moses, it had already been created.<br>The Talmud in Sanhedrin 110a explains the verse as follows: <i>Rava expounded: what is the meaning of the verse “if G-d will create a creation [Heb. </i>im beriah yivra<i>], and the earth open up its mouth”? Moses said to G-d, “if [Heb. </i>im<i>]” Gehinnom “has been created [Heb.</i> beriah<i>]”, very well. If not, “let G-d create [it] [Heb. </i>yivra<i>]”. In what sense? If this actually means “create”, why, “there is nothing new under the sun” (Ecclesiastes 1:9). Rather, the request was to bring the opening of Gehinnom closer</i>. But according to this, the word <i>im</i> is used for a rhetorical question,<sup class=\"footnote-marker\">212</sup><i class=\"footnote\">According to the Talmud’s final reading, the verse says, “Is Gehinnom close? [No.] Then G-d will bring the opening here.” </i> which is also a forced reading. I therefore propose an alternative, for which purpose I will first raise three points.<br>The first is that Moses’ request uses the word <i>ufatz'tah</i>,“the earth shall open [Heb. <i>ufatz'tah</i>] its mouth” (Numbers 16:30), but in describing the execution of that request the verse says <i>vatiftach</i>, “and [the earth] opened” (Numbers 16:32). And even if the verses had not used this word in describing the execution, one wonders why Moses wouldn’t use the verb <i>patach</i>, which is a more common word than the verb <i>patzah</i>. The second is that the verse says “they descended alive to Sheol [Heb. <i>sheolah</i>]” (Numbers 16:33), using <i>sheolah</i><sup class=\"footnote-marker\">213</sup><i class=\"footnote\">The word is in the accusative case with locative sense. In other words, the suffix <i>-ah</i> means “to”: “to Sheol”. The Torah does not always attach the <i>-ah</i> suffix even when speaking of motion towards.</i> instead of <i>sheol</i>. <b>Rashi</b>, writing on the verse “the wicked shall return to She’ol [Heb. <i>lisheolah</i>]” in Psalms 9:18, says: <i>R. Abba bar Zavdi says: to the lowest level of Sheol.</i> Although we cannot deny the testimony of the verses, when the verse relates that it became known that they descended to the lowest level of <i>sheol</i>, wouldn’t it have been proper to relate how exactly that became known? We must therefore investigate where the verse tells us this. The third is that the verse says that the entire nation “fled at the sound [of their voices] [Heb. <i>lekolam</i>]” (Numbers 16:34). People who hear others cry out “<i>oy</i> and <i>avoy!</i>”<sup class=\"footnote-marker\">214</sup><i class=\"footnote\">The equivalent of English “Oh, no!”</i> do not usualy flee, they come nearer to the sound of the voices to determine the reason for their screaming. <b>Rashi</b> writes that <i>lekolam </i>means “at the sound that came from their being swallowed,” and <b>Mizrachi</b> explains that this is the sound of the splitting itself, which was like the sound of thunder, which throws people into a panic and causes them to flee. But this was not the sound of their cries at the moment they were swallowed up, for that sound is not the kind of sound that causes people to flee. On the contrary, it would cause people to gather round and come to hear their cries at that moment and see the great wonder, the like of which had not occurred from the six days of creation until then—these are his words.<br>I now say that although <b>Mizrachi</b> says that the sound of the splitting was like thunder, I can claim that the sound was the sound of words, words which made known that they had descended alive to Sheol, i.e. to the lowest level of Sheol. The earth emitting the sound of clear words saying that they had descended alive to the lowest level of Sheol, i.e. that they had suffered that much, would have been a great sign. And this is what Moses requested when he said “let it open” using <i>ufatz'tah</i>. For had he simply requested that it open in order to swallow them he should have said <i>ufat'chah</i>, which is the word used in the description of the event itself. He used <i>ufatz'tah</i>, which is the word Jephthah uses when he says <i>patziti pi lashem</i>, “I have opened my mouth to G-d”, in Judges 11:35, and the word used in <i>patzu sefatai</i>, “my lips opened” in Psalms 66:14, both of which refer to speech.<br>This, then, is how to parse Moses’ request. <i>Im beriah yivra Hashem ufatz'tah ha'adamah—</i>the word <i>beriah</i> appears without an implied prepositional <i>bet</i>,<sup class=\"footnote-marker\">215</sup><i class=\"footnote\">We should read the word <i>beriah</i>, “creation”, as if it were <i>baberiah</i>, “through the creation”.</i> as in the verse <i>ki sheshet yamim asah Hashem</i>, “in six days G-d made” (Exodus 20:10), where the word <i>sheshet</i> is understood as if it were <i>b'sheshet</i><sup class=\"footnote-marker\">216</sup><i class=\"footnote\">Reading the verse as is gives “for six days G-d made”; the verse should be read as if the word <i>sheshet</i>, “six”, were <i>besheshet</i>, “in six”, giving “for in six days G-d made”.</i>, and the verse <i>un'shalmah parim sefateinu</i>, “and we shall make up for bulls with our lips” (Hosea 14:3), where the word <i>sefateinu</i> is understood as if it were <i>bisfateinu</i><sup class=\"footnote-marker\">217</sup><i class=\"footnote\">Reading the verse as is gives “we shall make up for bulls our lips”; the verse should be read as if the word <i>sefateinu</i>, “our lips”, were <i>bisfateinu</i>, “with our lips”, giving “we shall make up for bulls with our lips”.</i>. We can now read the verse: <i>im baberiah</i>, “if in the created thing”, i.e. Gehinnom, which was created during the six days of creation, <i>yivra</i>, “he shall create”, i.e. bring its opening here as the Sages say, and through bringing the opening here <i>ufatz'tah ha'adamah et piha</i>, “the earth shall open its mouth” to bring forth the sound of a voice speaking words made by lips relating what happens within all the way down to the lowest level of Sheol, [“then shall you know that these people have provoked G-d”<sup class=\"footnote-marker\">218</sup><i class=\"footnote\">Tosafot Yom Tov does not supply the end of the verse.</i>].<br>Afterwards, during the execution, the verse says <i>vatiftach ha’aretz et piha</i>, “the earth opened its mouth”, i.e. merely an opening of the mouth but no speech, for the opening was only in order to swallow them. In addition, however, it happened that everybody “fled at their sound”, which is the sound that emerged upon their being swallowed, a voice speaking words relating that they had descended alive to the lowest level of Sheol.<br>I have somewhat of a proof to my approach, for the tanna in speaking of the donkey says “the mouth of the donkey” and not that the donkey itself was created at dusk. Now all mouths, in and of themselves, are equivalent; there is no need for that mouth to have been created at dusk unless “mouth” in the context of the donkey means “speech”, which indeed was created at dusk. If so, “the mouth of the earth” also refers to speech, [not]<sup class=\"footnote-marker\">219</sup><i class=\"footnote\">The Hebrew text is missing the obvious negative.</i> simply an opening of the mouth. Also, the “mouth of the well”, according to the other opinion that <b>Rav</b> mentions in his commentary, means that the well sang. This is what seems best to me, and in my eyes it is truly well said.]",
+                    "THE MOUTH OF THE WELL. <b>Rav</b>: <i>the well of Miriam which traveled with the Jews in the desert</i>. <b>Maharal</b> writes in <i>Derech Chaim</i> that wherever they went the well would come up and bring forth water, and it had a mouth through which the water would come out wherever they went. But the rock most likely did not go from place to place with them, as would seem from <b>Rashi</b>’s words in his commentary to Pesachim 54a, for if so, why would the mishna not mention the miracle that the rock gave forth water although it was not connected to the ground? And he writes that <b>Rashi</b>’s words must then be understood as agreeing with his explanation.<br><b>Rav</b>: <i>and some say that it opened its mouth and sang, as the verse says </i>ali be'er enu lah<i> (Numbers 21:17)—</i>i.e., they answered the words of the well.<sup class=\"footnote-marker\">220</sup><i class=\"footnote\">The verse is usually understood to mean “they said it about the well”. Tosafot Yom Tov explains that according to <b>Rav</b>, the verse must be read “about the well, they answered it”—i.e., the song of the well was a call and response between the well and the people.</i> [*See above. This approach explains why the mishna does not say “the mouth of the rock”, for according to the first approach it was the rock which brought forth the water. And it is of any given rock’s mouth, which brought fourth the water, that the mishna should say that it was created at dusk. Now that the mishna says “the mouth of the well” we must offer the forced reading that this refers to the mouth through which the well could come out. According to the second approach, however, the tanna actually means “the mouth of the well”, which sang.]",
+                    "AND THE MOUTH OF THE DONKEY. <b>Rav</b>: <i>it was decreed at dusk that she speak to Balaam.</i><sup class=\"footnote-marker\">221</sup><i class=\"footnote\">I.e., the donkey itself was not created then, but the created world included the decree that the donkey Balaam rode would speak to him.</i> For it is impossible that she would have lived that long, from the six days of creation until the time of Balaam. <b>Maharal</b> writes as much in <i>Derech Chaim</i>, where he says that all these ten things were not actually created at dusk; it was the decree that G-d decreed which was created at dusk. For it is unlikely that the ram of Isaac lived from the six days of creation until the days of Abraham. And <b>Rav</b> says the same of the ram: <i>it was decreed at dusk that it be caught in the brush by its horns at the moment of the Akeidah</i>. [I have alread explained the meaning of “mouth” at the end of my comment on “the mouth of the earth”.]",
+                    "THE INSCRIPTION. <b>Rav</b>: <i>the inscription could be read from all four directions</i>. What seems most likely to me is that this was some kind of miraculous thing, “the work of G-d” (Exodus 32:16). Many of the commentators on the relevant passage in the Jerusalem Talmud strugled with this. See <b>Ein Yaakov</b> and <b>Yefeh Mar'eh</b>. I prefer the words of the most recent of the comentators, <b>R. Menachem Azariah of Fano</b> in his work <i>Asarah Ma'amarot</i>, in the treatise <i>Chakor Din</i>, 2:20, commenting on the passage in the Jerusalem Talmud. There he says that they were the “work of G-d” that our minds cannot imagine, “not like the work of some commoner that others have drawn for us in the study hall, which a boy could come up with”.",
+                    "AND THE TABLETS. <b>Rav</b>: <i>they were made of sapphire… and they could be rolled, and they were hewn from the sphere of the sun.</i> I.e., they could be rolled, unlike our sapphire which is hard and cannot be rolled, because they were crystalline in appearance and pure like the stuff of the heavens.<br><b>Rashi</b> writes that “the tablets” refers to the first tablets, for the second ones were made by Moses.",
+                    "SOME SAY, EVEN THE <i>MAZIKIN</i>… SOME SAY, EVEN THE TONGS… <b>Maharal</b> concludes in <i>Derech Chaim</i> that these other opinions do not argue on the previous ones, each adding, rather, to the ones that preceded. For dusk has several parts, as the Talmud says in Shabbat 34b: <i>what is dusk? Starting at sunset, as long as the eastern sky is red—the words of R. Yehudah. R. Nechemiah says: the time, starting at sunset, that it takes a man to walk half a </i>mil<i>. R. Yossi says that dusk is like the blink of an eye—day ends and night begins, and it is imperceptible.</i> He writes that the number of times our mishna says “some say” varies by version. He establishes the correct version as: “[some say] the ram of Isaac and the grave of Moses”—for these are both necessary for two great righteous men—“and some say, even the <i>mazikin</i>, and some say, even the tongs.” These three “some say”s divide dusk—whatever dusk is being discussed, other than the dusk of R. Yossi, which does not last any amount of time at all—into three periods, for every measurable thing has a beginning, middle, and end. These are his words.<br>According to the Talmud, which says that our mishna should not include the tongs, there are only two additions. One corresponds to the dusk of R. Nechemiah, and the other to the dusk of R. Yehudah. And the same could be said for our version, which only has two “some say”s.<br>According to all opinions the first ten things were created simultaneously at the dusk of R. Yossi, so they remain constant."
+                ],
+                [
+                    "SEVEN THINGS IN A <i>GOLEM</i>. <b>Rav</b>: <i>as in the phrase “</i>golem<i>s of vessels”, vessels that were not finished</i> [Kelim 12:6], which are lacking completion and final touches. Such as when a blacksmith makes the <i>golem</i> of a knife or sword and they acquire their form, before he sharpens, polishes, cleans, and engraves them with his usual engravings and puts the final touches on them. The mishna similarly uses <i>golem</i> to describe a person who has a certain degree of intellect and good character, but they are not perfected and have not been acquired in the proper order—they are mixed up and confused, and have and admixture of imperfections. The <i>golem</i> is not the same as the <i>am ha`aretz</i>, who has <i>derech eretz</i> [*which is only good character], and certainly not the same as the <i>bur</i> of 2:2 —<b>Rambam</b>. [*See <b>Rav</b>’s commentary on mishna 10, s.v. “what’s mine is yours and what’s yours is mine”.]",
+                    "AND SEVEN IN A WISE PERSON. A WISE PERSON DOES NOT SPEAK ETC. The mishna first mentions the seven things in a <i>golem</i> because he comes first chronologically.<sup class=\"footnote-marker\">222</sup><i class=\"footnote\">A person is a <i>golem</i> before he becomes wise.</i> But the mishna proceeds to actually discuss the seven traits of a wise person, because it is fitting to speak of the traits of the wise, and the others will become known in either case by virtue of being opposites, for which reason the mishna says “and their opposites in a <i>golem.</i>”",
+                    "HE DOES NOT SPEAK IN THE PRESENCE OF ONE WHO IS GREATER THAN HE, ETC. <b>Rav</b>: <i>for this is what we find in the case of Elazar and Itamar, etc.</i> This is a case of answering a question. But when it comes to asking one, the mishna says in 5:2 that the bashful do not learn.",
+                    "IN NUMBER. <b>Rashi</b>: <i>in years. And he is “greater” in terms of students</i>. See what I wrote on the mishna in Eduyot 1:5 [s.v. <i>uvminyan</i>]. Some editions do not have “and in number”. And even those that do see it as an either or.<sup class=\"footnote-marker\">223</sup><i class=\"footnote\">I.e., one should not speak before someone who is greater either in wisdom or in number.</i> So also <b>Midrash Shmuel</b>.",
+                    "HE DOES NOT RUSH TO ANSWER. <b>Rav</b>: <i>in order that he answer correctly. </i>I.e. not only does he not interrupt a colleague, he waits until he can give a correct answer.",
+                    "HIS QUESTIONS ARE ON TOPIC. <b>Rav</b>: <i>and we find that the people who were impure … saw Moses studying the laws of Passover and asked him about that topic</i>. From a plain reading of the verses we do not see anything other than that all of Israel were slaughtering their Paschal lambs and they could not slaughter the Paschal lamb on that day, so they approached Moses, as the verses relate. See my comments to the mishna in Pesachim 6:2 [s.v. <i>haza’ah</i>]. <b>Midrash Shmuel</b> quotes <b>Rav</b>’s commentary on some of the sections of this mishna, but leaves out the end of his comments here.",
+                    "WHEN HE HASN’T HEARD SOMETHING, HE SAYS “I HAVEN’T HEARD”. <b>Rav</b>: <i>if he issues a ruling based on his own reasoning he will not say “this is what I heard from my teachers.”</i> I find this explanation puzzling, for this is a trait common to every person—not to lie! It is all the more so in the matter of a ruling, where one should not “hang from a high tree”<sup class=\"footnote-marker\">224</sup><i class=\"footnote\">A rabbinic expression for presenting one’s opinion as that of an earlier, greater authority.</i> for perhaps those listening will rely on the ruling because they heard him say he has it as a tradition. He will end up causing the public to sin, for perhaps the law actually does not follow his ruling. And the proof that <b>Rav </b>brings from the people of Haran has nothing to do with our case.<br><b>Rambam</b> writes: <i>he should not boast of knowing what he does not know, which is what the mishna means by “when he hasn’t heard something, he says ‘I haven’t heard’”</i>. In that case the proof from the people of Haran is valid, for if this is true of cultured behavior it is certainly true in matters of Torah and wisdom."
+                ],
+                [
+                    "BODIES OF SIN. Different sins. The Sages use this word to speak of various sins as distinct bodies, as you will see from <b>Rav</b>’s comments to the mishna in Keritot 3:10. Because the mishna, in speaking of punishments, says “types” and does not simply say that there are seven punishments, it speaks also of “bodies” of sin and does not simply say there are seven sins.",
+                    "SOME TITHE [Heb. <i>me`asrin</i>] ETC. I wrote on the mishna in 1:16 that in many places the word <i>ma`aser</i> is a general name referring to all of the priestly gifts taken from the produce of the earth. <b>Maharal</b> writes in <i>Derech Chaim</i> that our mishna refers specifically to <i>ma`aser</i> and not <i>terumah</i>, because even one kernel of wheat taken as <i>terumah</i> exempts an entire heap. And in the case of <i>challah</i>, the verse uses the language of “giving”, implying that one should remove an amount that is enough for a proper gift, see there. But the Talmud in Shabbat 32b does not seem to support this approach.",
+                    "A FAMINE CAUSED BY DROUGHT COMES. The Talmud in Shabbat 32b: <i>as per the verse “as drought and heat [Heb. </i>chom<i>] steal the snow-waters, so have they sinned [all the way] unto Sheol” (Job 24:19)—on account of your not doing what I commanded you </i>[i.e. <i>terumah</i> and <i>ma`aser</i>] <i>to do in the summer [Heb. </i>bi(ye)mot hachamah<i>], the snow-waters will be stolen from you in winter</i>.",
+                    "AND NOT TO SEPARATE <i>CHALLAH</i>. I.e., not even to separate <i>challah</i>. <b>Midrash Shmuel</b> writes that the mishna might mean specifically <i>challah</i>, which is considered more serious because he could have kneaded less than the amount that would require separating <i>challah</i> and yet chose not to, so it is as if he deliberately decided to not perform the commandment out of spite. But there is nothing one can do about <i>terumah</i> and <i>ma`aser</i> to exempt oneself from the law.<br>This is only true, however, on a rabbinic level, as by Torah law he may bring the produce home by lowering it through the roof or bringing it in via the enclosed areas behind the houses. For the Torah only requires that <i>terumah</i> and <i>ma`aser</i> be taken from produce that was brought into the house as per the verse “I have cleared the holy gifts out of the house” (Deuteronomy 26:13), and which was brought through the main gate as per the verse “and they shall eat it in your gates” (Deuteronomy 26:12), as <b>Rambam</b> rules in Hilchot Ma`aser 4:1.",
+                    "[*PLAGUE COMES TO THE WORLD FOR CAPITAL CASES ETC. See the next mishna, on “plague increases at four times”.]",
+                    "THAT WERE NOT GIVEN OVER TO THE COURT. <b>Rav</b>: <i>that the court did not try</i>. Since the court and the leaders of the people sinned and did not uphold the law, plague comes to the world and does not distinguish between [good and evil people] and the righteous and wicked are treated in the same way.<br>But the language “not given over” does not mean this. As the commentators explain, it refers to sins that carry the penalty of death by the heavenly court or excision, or sins that were done without receiving sufficient warning, or cases in which the one who sinned fled.",
+                    "AND THE FRUITS OF THE <i>SHEVI`IT</i> YEAR. For the law is that one must relinquish ownership of them or clear them out of the house entirely; I record all the opinions on this matter in my commentary on the mishna in Shevi`it 9:2. It is measure for measure, therefore, that plague comes to the world, which is like relinquishing ownershp of people, for the angel of desruction does not distinguish between the righteous and the wicked. With the sword, it is possible that one will speak fairly and the enemy will heed his plea—so <b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>.<br>Since these sins bring forth the same punishment, they are counted together as one of the seven, as are the ones in the next group.",
+                    "THE SWORD COMES TO THE WORLD ON ACCOUNT OF PROTRACTED RULINGS. As per the verse “and I will bring upon you the sword which extracts vengeance for the covenant” (Leviticus 26:25), in which “covenant” refers to the Torah. And the verse at the end of that same section says, “because they have made My laws revolting”<sup class=\"footnote-marker\">225</sup><i class=\"footnote\">The simple reading is “because they have found My laws revolting.” The midrashic reading interprets <i>ma'asu</i> as a transitive verb, giving “because they have made My laws revolting.” The Talmud explains that the courts have made the laws revolting by protracting the rulings and perverting justice.</i> (Leviticus 26:43)—Talmud, Shabbat 33a."
+                ],
+                [
+                    "WILD BEASTS COME TO THE WORLD ON ACCOUNT OF POINTLESS OATHS AND THE DESECRATION OF G-D’S NAME. Talmud, Shabbat 33a: <i>as the verse says “and if through these you are not disciplined unto Me” (Leviticus 26:23)—read not </i>be'eleh<i>, “through these”, but </i>be'alah<i>, “in the matter of oaths”. And the verse says “and I will send forth the beasts of the field against you” (Leviticus 26:22). And concerning false oaths the verse says “and do not swear falsely in My name and desecrate the name of your G-d” (Leviticus 19:12), and concerning the desecration of G-d’s name the verse says, “and do not deserate My holy name” (Leviticus 22:32)</i>.",
+                    "EXILE COMES TO THE WORLD ON ACOUNT OF IDOLATERS ETC. Murder, as per the verse, “do not bring guilt upon the land… and do not contaminate the land in which you dwell, in whose midst I dwell” (Numbers 35:33-34). Illicit relations, as per the verse “for the people of this land did all of these abominations” (Leviticus 18:27), and the verse “and the land was contaminated, and I visited its iniquity upon it” (Leviticus 18:25), and the verse “and the land will not vomit you out on account of your contaminating it” (Leviticus 18:28). Concerning idolatry, the verse says there “and I will cast your carcasses upon the carcasses of your idols” (Leviticus 26:30), and the verse says “and I will lay waste your holy places and disperse you among the nations” (Leviticus 26:31). The <i>shemitah</i> and <i>yovel</i> years, as per the verse “then shall the land be appeased of its Sabbaths, all the days of its lying desolate with you in the land of your enemies” (Leviticus 26:34), and the verse “all the days of its lying desolate it shall rest” (Leviticus 26:35)”—Talmud, Shabat 33a.",
+                    "PLAGUE INCREASES AT FOUR TIMES. That is, if there happens to be plague at one of these times, it will be a more severe plague on account of these sins, for during these times some people always commit these sins. This punishment comes measure for measure, as he has taken away the sustenance of the poor and imagined that, should he give the poor, he himself will lack bread for the duration of his long life. His life is therefore shortened and his produce remains for others. According to this, there is no difficulty to be raised from the previous mishna—<b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>R. Moshe Almosnino</b>.",
+                    "THE YEAR FOLLOWING THE <i>SHEVI`IT</i> YEAR. Because the <i>shevi`it</i> year itself is when the sins occur that bring this punishment, the plague increases immediately at the end of the <i>shevi`it</i> year, for which reason the mishna says “the year following the <i>shevi`it</i> year” and not “the eighth year because of the fruits of the <i>shevi`it</i> year”—<b>Midrash Shmuel</b>.<br>I do not see the mishna’s choice of words making this point, for the mishna in Sotah 7:8 the mishna says “the eighth year” and is forced to explain further “which is the year following the <i>shevi`it</i> year”.<sup class=\"footnote-marker\">226</sup><i class=\"footnote\">Clearly, then, saying simply “the eighth year” was never an option due to a lack of clarity; hence the mishna, in saying “the year following the <i>shevi`it</i> year” is not deliberately choosing this wording over “the eighth year” to make a point. The objection might be raised against Tosafot Yom Tov that the mishna in Sotah says “the eighth year, which is the year following the <i>shevi`it</i> year” precisely because there, the event in question also occurred immediately at the beginning of the eighth year—the king read from the Torah on the 16th of Tishrei. As such, we do not see that “the eighth year” is not a viable choice for things that occur during the eighth year; in fact, this mishna would support <b>Midrash Shmuel</b>’s contention that “the year following the <i>shevi`it</i> year” indicates that the plague starts immediately at the completion of the <i>shevi`it</i> year. Presumably, Tosafot Yom Tov would answer that the 16th of Tishrei, while close to the beginning of the year, is not immediately upon its beginning, and so the use of “the year following the <i>shevi`it</i> year” for this purpsoe would not be justified.</i>",
+                    "AND FOLLOWING <i>SUKKOT</i>. <b>Rambam</b>: <i>for by Sukkot everyone has finished dealing with the produce of the earth, so whoever has given these portions has given them, and whoever has not has stolen them.</i>"
+                ],
+                [
+                    "FOUR TYPES OF PEOPLE: HE WHO SAYS, WHAT’S MINE IS MINE, ETC. The mishna is not discussing giving <i>tzedakah</i>, for the types of people who give <i>tzedakah</i> are discussed in mishna 13. It is speaking simply of benefitting from people’s possessions.",
+                    "AND WHAT’S YOURS IS MINE—THIS IS AN <i>AM HA`ARETZ</i>. <b>Rav</b>: <i>this is how to settle the land</i>. Specifically when one wishes to benefit from others’ possessions with their consent. For if done without their consent, even if he wishes to benefit them as well he is a regular thief and the ultimate evildoer, and the Sages here were speaking about proper behavior and weren’t dealing with thieves, who are wicked—<b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>Ramah</b>.",
+                    "WHAT’S MINE IS YOURS AND WHAT’S YOURS IS YOURS—THIS IS A PIOUS PERSON. Not that he gives away all he owns, for the Sages say (Ketubot 50a) that even one who gives freely should not give more than a fifth of what he has in order that he not give too much and be forced to depend on others. Rather, the mishna is discussing one who gives the proper amount—<b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>."
+                ],
+                [
+                    "HARD TO ANGER AND EASY TO APPEASE—THIS IS A PIOUS PERSON. But there is nobody with such a temperament that he never angers. For who was greater in humility than Moses, of whom the verse says “Moses became angry with the commanders of the army” (Numbers 31:14)—<b>Midrash Shmuel</b>. Greater than this is the verse “listen here, you rebels!” (Numbers 20:10), but it does not say explicitly that he was angry.",
+                    "EASY TO ANGER ETC.—HE IS WICKED. For the Talmud says (Berachot 29b), “be not angry and you will not sin”—<b>Rashi</b>. <b>Maharal</b> explains this in <i>Derech Chaim</i> according to the Talmud in Nedarim 22b, where Rav Nachman says that it is clear that anyone who gets angry has done many sins per the verse, “a man of anger incites strife, and a wrathful person has much sin” (Proverbs 29:22)."
+                ],
+                [
+                    "THIS IS A BAD PORTION. <b>Rav</b>: <i>the mishna could not call these “pious” and “wicked” because these things are not up to a person to choose.</i> Although it is possible to remember one’s learning with Heavenly assistance when one’s fear of Heaven precedes his wisdom, as I wrote on the mishna in 3:9, one who has not reached this level cannot be called “wicked”, since a natural flaw has brought him to this state.<sup class=\"footnote-marker\">227</sup><i class=\"footnote\">Of having difficulty learning and easily forgetting. Although it is optimal to for one’s fear of Heaven to precedes his wisdom, not reaching this level does not make him wicked. And he is not called wicked for failing to change his abilities, for this is his natural state.</i>"
+                ],
+                [
+                    "FOUR TYPES OF PEOPLE WHO GIVE <i>TZEDAKAH</i>. This mishna is taught here because the previous mishna was also discussing stipends for students, as <b>Rav</b> writes there—<b>Midrash Shmuel</b>. <b>Maharal</b> writes in <i>Derech Chaim</i> that this mishna should have come after mishna 10, “what’s mine is mine, etc.”, but the mishna of “quick to learn, etc.” is more similar to mishna 10 because they both say “his gain is offset by his loss, etc.”<sup class=\"footnote-marker\">228</sup><i class=\"footnote\">This does not explain why that mishna is mishna 12, and a different mishna is mishna 11; presumably, our mishna should have been mishna 11, mishna 12 should be mishna 12, and mishna 11 should be mishna 13. See <i>Derech Chaim</i> on mishna 11 for a full treatment of the issue.</i>",
+                    "HE HAS AN EVIL EYE FOR OTHERS’ THINGS. <b>Rav</b>: <i>because he knows that giving </i>tzedakah<i> brings wealth to those who do so and he does not wish for them to become wealthy.</i> So also <b>Rashi</b>, who adds: <i>and “he has an evil eye for his own things” means that he has a toughness of heart; the term does not mean the same thing as it does in the phrase “he has an evil eye for others’ things.”</i> That is, in the second case it means the same thing as the “evil eye” of mishna 19, because he is not content with what he has and covets what should go to the poor. The difficulty with this explanation is that if so, he transgresses the prohibition of “do not harden your heart” (Deuteronomy 15:7).<br>But perhaps our mishna is discussing a poor person who really is not lacking, and so one who does not give to him is not “heardening his heart” and not giving the poor person what he needs. If there were nobody to provide him with his needs he would give, and his desire is to give to a poor person that has nobody else giving to him. Even so, this is a toughness of heart.<br>According to this, we can understand why one who desires that he and others give is called a “pious person”. For there are those who object that this is the way of all people, to give and to desire that others give. But in our case the poor person would have what he needs whether others give but not he himself or he himself but not others. And yet, he both wishes to give himself and wishes for others to give, in order to provide the poor person with what he needs in abundance. Such a person is properly called pious."
+                ],
+                [
+                    "AND DOES NOT DO. <b>Rav</b>: <i>and does not review(,) and learn(s) and does not understand.</i> We can explain his language thus: “he hears and does not review, or he learns but does not understand.” Alternatively, we can explain his comment as “he hears and does not review, nor does he learn, nor does he understand.” This seems to be the case, based on his comment on the end of the mishna,<sup class=\"footnote-marker\">229</sup><i class=\"footnote\">There, <b>Rav</b> puts “learn” and “review” together in the definition of “do”.</i> where this all seems to be one thing. And because he does not learn, he does not understand. <b>Midrash Shmuel</b>, in reproducing the <b>Rav</b>’s comment, writes “for he does not learn and does not understand.”",
+                    "ONE WHO GOES AND DOES IS PIOUS. For he lowers himself and makes it look as though he needs the other people sitting in the study all—<b>Midrash Shmuel</b>. He also writes in the name of <b>Ramah</b> that anyone who veers from the middle path toward the end of good and away from evil is called “pious”, not because through this one trait he becomes pious but because this is an act of piousness, for anyone who acts in such a way lays the groundwork for piousness. So also <b>Rambam</b>."
+                ],
+                [
+                    "AMONG THOSE WHO SIT BEFORE THE SAGES. <b>Rav</b> writes that our mishna is discusssing good reasoning.<sup class=\"footnote-marker\">230</sup><i class=\"footnote\">As opposed to mishna 12, which is dicussing the ability to remember.</i> This is why our mishna says “who sit before the Sages.”",
+                    "A SPONGE. <b>Rambam</b>: <i>sea sponge</i>.",
+                    "A SIEVE. <b>Rav</b>: <i>after the bran is extracted… this is what they did with the flour offerings.</i> As the mishna explicitly says in Menachot 6:6."
+                ],
+                [
+                    "DEPENDS ON SOMETHING. <b>Rav</b>’s text has “on something fleeting. When the thing passes, etc.”",
+                    "THE LOVE OF AMNON AND TAMAR. This is merely an example. Therefore, the beginning of the mishna does not contradict the end.<sup class=\"footnote-marker\">231</sup><i class=\"footnote\">Besides for being love based on beauty, the love of Amnon and Tamar was a forbidden one. This would seem to imply that any legitimate love, even if based on beauty, would not be called dependent on something. The end of the mishna, however, makes it clear that only the love of the righteous for one another is the kind that is not based on something. Tosafot Yom Tov clarifies that the love of Amnon and Tamar was not chosen specifically because it was a forbidden one—it is merely an example of love based on beauty in general.</i>"
+                ],
+                [
+                    "THE DISPUTE OF HILLEL AND SHAMMAI. Their students did not fully absorb their ways and teachings, and from that point on disputes became more common among the Torah scholars. This is why the mishna chooses their dispute as an example. Accordingly, the beginning of the mishna does not contradict the end.<sup class=\"footnote-marker\">232</sup><i class=\"footnote\">Just as in the previous mishna, it would seem that any dispute that is not on the same level as a dispute between Hillel and Shammai is not “for the sake of Heaven”. The end of the mishna, however, makes it clear that only a dispute like that of Korach and his followers is considered “not for the sake of Heaven.” Tosafot Yom Tov clarifies that the dispute of Hillel and Shammai is merely an example, and other disputes that are for the sake of truth and not for personal gain would likewise be called “for the sake of Heaven.”</i>",
+                    "THE DISPUTE OF KORACH AND HIS FOLLOWERS. The mishna does not mention the other party in the dispute—Moses and Aaron—as it does in the first section because in this case the two parties are not comparable, for Moses and Aaron acted for the sake of Heaven and had no other motives at all—<b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>R. Yehuda Lerma</b>."
+                ],
+                [
+                    "WHOEVER BRINGS THE PEOPLE TO DO GOOD, NO SIN WILL COME ABOUT THROUGH HIM. <b>Rav</b>: <i>in order that he shouldn’t end up in Gehinnom while his students are in the Garden of Eden</i>. This is from the Talmud in Yoma 87a, which derives this from the verse “for you will not leave my soul to Sheol, and will not allow your devoted one to see destruction” (Psalms 16:10). The reading seems to be as follows: “you will not leave my soul” to come to sin, such that I will go “to Sheol”, because “you will not allow your devoted one to see destruction.” Now “your devoted one” is written as a plural, “your devoted ones”,<sup class=\"footnote-marker\">233</sup><i class=\"footnote\">The <i>ketiv</i> or written text is <i>chasidecha</i>, while the <i>keri</i> or reading tradition is <i>chasidcha</i>.</i> which means the students who did good through my instructions, so the end of the verse reads “you will not allow your devoted ones to see” me in “destruction” while they are in the Garden of Eden. And the word “to see” means specifically “to see” and not “to come”.<sup class=\"footnote-marker\">234</sup><i class=\"footnote\">Indicating that the students in question are observing from a different point—the Garden of Eden—and have not themselves come to Gehinnom.</i><br>If so, we see that this is specifically when there are many students, as the verse says “your devoted ones”.",
+                    "AND WHOEVER BRINGS THE PEOPLE TO SIN WILL NOT BE GIVEN THE MEANS TO REPENT. <b>Rav</b>: <i>in order that he shouldn’t end up in the Garden of Eden while his students are in Gehinnom</i>. This is from that same passage in the Talmud, where it is derived from the verse “let a man crushed [by guilt] over the bloodshed [lit. blood of a soul] flee to a pit and let none support him” (Proverbs 28:17). Although the verse says “blood of a soul”, even one soul, the mishna says “whoever brings the people to sin” because G-d has a greater tendency to reward than to punish, and even so only one who brings “the people” to do good is saved from sin by his deed—it is all the more true, then, that G-d would only punish one who brings the people to sin.",
+                    "WILL NOT BE GIVEN THE MEANS TO REPENT. I.e., G-d will not aid hm, as the verse says, “let none support him”. This is unlike all other sinners who decide to repent, as they certainly are included in the rule “G-d aids whoever wishes to purify himself” (Yoma 39a).<br><b>Rambam</b>, however, explains that G-d will prevent him from repenting, just as it is said of Pharaoh that “G-d hardened Pharaoh’s heart” (Exodus 9:12). In the eighth of the Eight Chapters he appends as an introduction to this tractate he explains that there are sins for which one absolutely must be punished, to the point that G-d will prevent the sinner from repenting in order that he receive the punishment he deserves. He writes as much in Mishne Torah, Hilchot Teshuva 6:6-7, where he furnishes scriptural proofs."
+                ],
+                [
+                    "EXPANSIVE SOUL. <b>Rav</b>: <i>were he not possessed by desire, he would not have advised Balak to have the daughters of Moab prostitute themselves.</i> <b>Rambam</b>: <i>for a person only orders done that which is in accordance with his thoughts. Good people do not order wicked things done, they warn others against doing them. And the Torah says, “they were the ones who, upon Balaam’s advice, induced the Israelites to betray G-d” (Numbers 31:16)</i>.",
+                    "BENEFIT IN THIS WORLD. In the sense of “if you benefit from the labor of your hands, you are praiseworthy and it goes well with you” (Psalms 128:2)—“praiseworthy” in this world, as <b>Rashi</b> explains on the mishna in 4:1. For there are many students of Abraham who suffer hunger and thirst in this world. But since they are content and do not need help from others, they are called those who “benefit in this world”.<br>Alternatively, this is what properly would take place. But G-d is “the G-d [who knows] all thoughts” (1 Samuel 2:3), and he has calculated a person’s deeds and given him a greater inheritance in the World to Come.",
+                    "I HAVE WHAT TO ENDOW THOSE WHO LOVE ME. <b>Rav</b>: <i>in the World to Come</i>. See the mishna in Uktzin 3:12.",
+                    "INHERIT GEHINNOM. In this world, as the Talmud says (Yoma 72b), “do not inherit Gehinnom twice!”<sup class=\"footnote-marker\">235</sup><i class=\"footnote\">There, Rava speaks to Torah scholars who do not keep the laws carefully enough, and warns them that they will inherit Gehinnom twice: once, in that they suffer in this world in studying Torah, and again when they are punished for their sins in the next.</i>—<b>Midrash Shmuel</b>.",
+                    "MEN OF BLOOD. <b>Rav</b>: <i>Balaam, for through his advice he caused the deaths of 24,000 of Israel.</i> <b>Rambam</b>: <i>he is also called the “man of deceit” for employing trickery for evil deeds.</i>"
+                ],
+                [
+                    "THE BRAZEN [lit. “strong of face”] END IN GEHINNOM. For he brazenly violates the will of his Father in Heaven. <b>Rav</b> writes that brazen people are called “strong of face” based on the verse in Proverbs 21:29, “an evil man’s brazenness is on his face.” And the verse says, “the wicked will return to Sheol” (Psalms 9:18).",
+                    "BASHFUL PEOPLE [lit. having shame in the face] END IN THE GARDEN OF EDEN. As the Sages say in the Talmud, Nedarim 20a, “one who is bashful will not easily sin, as per the verse ‘in order that fear of Him be upon your faces, that you not sin’ (Exodus 20:17)”—<b>Midrash Shmuel</b> in the name of <b>Rabbenu Ephraim</b>.",
+                    "MAY IT BE YOUR WILL ETC. <b>Rav</b>: <i>that is, just as you have graced us with this trait—for one of the characteristics of the seed of Abraham is that they are bashful, etc.</i> As <b>Rashi</b> writes in his commentary on 2 Samuel 21:2 on the story with the Gibeonites."
+                ],
+                [
+                    "HE USED TO SAY: AT FIVE YEARS OLD, ETC. Other versions do not have this mishna. <b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>R. Yehuda bar Shlomo</b> that these are not the words of R. Yehuda ben Teima and are not part of this tractate. They are the words of Shmuel HaKatan that the Sages have appended here, and some versions have written here the mishna in 4:19, “Shmuel HaKatan says, do not rejoice at the fall of your enemy, etc.”<br>At the beginning of the following mishna, he writes that some editions have this as the last mishna in the tractate. But this does not seem reasonable, for the tractate would not end with talk of dying and ceasing from the world; we find that the tannaim are very particular about this, as they said (Kelim 30:4), “praiseworthy are you, Kelim, for you started with purity and ended with purity”, and did likewise at the end of tractate Yadayim,<sup class=\"footnote-marker\">236</sup><i class=\"footnote\">Which quotes Pharaoh refusing to send the Israelites out of Egypt, and then mentions Pharaoh saying that G-d is righteous to end on a good note.</i> all because of “do not stop at a bad thing” (Ecclesiastes 8:3).",
+                    "AT TEN YEARS OLD, THE MISHNA. <b>Rav</b>: <i>the Talmud says, a student that hasn't seen any success in five years of learning will not succeed, per the verse, “and this is for the Levites: from twenty-five years and up he shall join the legion of the service” (Numbers 8:24).</i> <b>Rashi</b>: <i>and a different verse (Numbers 4:3) says “from the age of thirty and up”—how should this be reconciled? At twenty-five he would come to study until thirty.</i><sup class=\"footnote-marker\">237</sup><i class=\"footnote\">All this is per the Talmud, Chullin 24a.</i>",
+                    "AT THIRTEEN, THE COMMANDMENTS. <b>Rav</b>: <i>for the verse says, “should a man or woman commit one of the sins of man” (Numbers 5:6), and in the story of Shechem the verse says “and the two sons of Jacob, Simon and Levi, the brothers of Dina, each [Heb. </i>ish<i>] took their swords” (Genesis 34:25), and Levi was thirteen at the time, and is called </i>ish<i>, a man</i>. <b>Rashi</b>: <i>consider that Jacob spent another thirteen yars with Laban after marrying Leah. If one allows seven months for each of her pregnancies, then since Levi was the third pregnancy, he was born about two years in. He would then have been eleven years old when they left. Add to that the six months they spent on the road and the eighteen months—a summer, a winter, and another summer—that they spent in Sukkot, which makes two years altogether, and it turns out that Levi was thirteen years old when they arrived at Shechem, and was called </i>ish<i>, a man</i>. In his commentary on the Torah, in parashat Vayeshev, on the verse “and he mourned his son many days” (Genesis 37:34), <b>Rashi</b> is not being precise when he writes that six months of that two-year period were spent in Beit El, as that happened after the incident in Shechem. [*See Zavim, 2:1.]",
+                    "AT EIGHTEEN, THE CHUPPAH. <b>Rav</b>: <i>the word </i>adam<i> appears nineteen times in parashat Bereshit, from “G-d said, let us make man” (Genesis 1:26) to “and G-d, the Lord, built the side” (Geneis 2:22)</i>. I counted them and even included the two written in the verse “and G-d, the Lord, built the side” and could only find sixteen. <b>Rashi</b> writes that <i>adam</i> appears eighteen times from the beginning of Bereshit until the verse “for this one was taken from man [Heb. <i>ish</i>]” (Genesis 2:23). We must say that he included the word <i>ish</i> in the count.",
+                    "AT TWENTY, CHASING. The <b>Rav</b>’s second explanation is that the heavenly court only begins to punish a person at 20. This is taken from Bemidbar Rabbah 18:4. It seems this was based on the fact that only those who were twenty years old at the incident of the spies died in the desert (Numbers 14:29).",
+                    "AT FORTY, UNDERSTANDING. <b>Rav</b>: <i>for after the Israelites had been in the desert for forty years, Moses said to them, “for G-d has not given you a heart to know, eyes to see, and ears to hear until this very day” (Deuteronomy 29:3).</i> This is from the Talmud, Avodah Zarah 5b. But it is difficult to see how this is a proof, because the people who were in the desert for forty years after the giving of the Torah were much more than forty years old. Perhaps the proof is from the fact that Moses was addressing all of them, even the ones that were children at the giving of the Torah. So the verse reads “for G-d has not given all of you.” For some of them, who were older at the giving of the Torah, had already been granted this by G-d when they reached the age of forty.<br>One can also answer that at the giving of the Torah the Israelites all converted to Judaism, for the Talmud extracts the law that a convert must immerse from the story of the giving of the Torah, as I wrote on the mishna in Pesachim 8:8, and “a convert is like a newborn child” (Yevamot 22a).",
+                    "AT SIXTY, OLD AGE. <b>Rav</b>: <i>for the verse says, “you will go to the grave in old age [Heb. </i>bechelach<i>]” (Job 5:26), and the alphanumeric value of </i>bechelach<i> is sixty.</i> Although the <i>bet</i> of <i>bechelach</i> is a preposition, it is counted for the alphanumeric value of the word, as is clear from the Talmud in Moed Kattan 28a where this verse is expounded. Although that passage quotes our verse in connection with the punishment of death by the heavenly court and here <b>Rav</b> understands it to refer to old age, this is because he is using the simple meaning of the verse, which is discussing good things as is clear from the end of it: “as a sheaf is brought in, in its season.” And just before that, “and you will know that there is peace in your tent” (Job 5:24).<br><b>Midrash Shmuel</b> writes that some versions have “at sixty, wisdom”. <b>Ritva</b> agrees, and adduces the verse “wisdom is among the old [Heb. <i>bi(ye)shishim</i>]” (Job 12:12). <i>Bi(ye)shishim</i> is read as an abbreviation for <i>ben shishim</i>, sixty years old.<br>It is possible that even according to our version, the “old age” in the mishna refers to wisdom, for the Talmud (Kiddushin 32b) says that an old person [Heb. <i>zaken</i>] means a wise one, for <i>zaken</i> is an abbreviation for <i>ze shekanah chochma</i>, one who acquired wisdom. See below.",
+                    "AT NINETY, BENDING [Heb. <i>lashuach</i>]. <b>Rav</b>: <i>some say this word comes from “a deep pit [Heb. </i>shuchah<i>]” (Proverbs 22:14)</i>. <b>Midrash Shmuel</b> objects in the name of <b>Chasid Ya’avetz</b> that if so, the mishna should have said <i>leshuchah</i>, to the pit. Also, we never find the grave being called <i>shuchah</i>. Also, if one is already buried at ninety, how does he die at a hundred?<br>The last objection is not a strong one, for the mishna simply means that at that age one is fit to be in the grave. One must say the same of <b>Rav</b>’s commentary to “at sixty, old age”, where the verse in Job must mean not that he will die at sixty, but that he will die in old age, and that if he dies at sixty that is considered having reached old age."
+                ],
+                [
+                    "BEN BAG BAG. Perhaps he and Ben Hey Hey did not live long, as <b>Rav</b> writes on the mishna in 4:1-2 concerning the names Ben Zoma and Ben Azai. <b>Midrash Shmuel</b>, however, writes that <b>Rashbam</b> writes that he heard from his uncle, <b>R. Yehudah</b> the son of <b>Rosh</b>, that they were converts and were called this to protect them from informers.<sup class=\"footnote-marker\">238</sup><i class=\"footnote\">Who would have revealed their location to the government. This explanation presumes that conversion to Judaism was a crime under the Romans. Although Constantine made this the official rule of the empire only in 329 C.E., individual adverse reactions to conversion are attested (Dio Cassius reports that in 19 C.E. the Jews were expelled from Rome for “converting many of the natives to their ways”).</i> They were thus the children of Abraham and Sarah, to whose names a <i>hey</i> was added and who were the first converts, for which reason all converts are considered their children. The alphanumeric value of Bag is five, as is that of the letter <i>hey</i>, and the two names are thus the same kind of name, with Ben Bag Bag being more cryptic and hidden; they gave them two different names to differentiate between the two.",
+                    "TURN IT OVER AND OVER, ETC. <b>Rav</b>: <i>the Torah</i>.<br><b>Midrash Shmuel</b> writes in the name of <b>Rabbenu Ephraim</b> that because Torah is something that people greatly need, Ben Bag Bag said his dictum in Aramaic, which everyone knew upon their return from Babylon. Hillel did so as well, in the mishna of “and he who does not learn” (1:13).<br><b>Maharal</b> writes in <i>Derech Chaim </i>that they were converts and they thus spoke Aramaic. He also writes that because the Torah was not given to the angels and they cannot receive reward for performing commandments, Ben Bag Bag said his dictum in Aramaic, which the angels do not understand.",
+                    "TURN IT OVER AND OVER. The repetition is to strengthen the point and to teach the need for constant and great exertion. “Turning over” refers to reviewing what one has learnt.",
+                    "AND IN IT YOU WILL SEE [Aram. <i>techeze</i>]. I.e., the truth. The meaning is that you will see the truth with the eyes of the mind, as the Targum translates “and G-d saw” by <i>vechaza—</i><b>Rambam</b>.<br><b>Rashi</b> has “and in it you should be”—that is, regularly.",
+                    "AND DO NOT MOVE [Heb. <i>lo tazua</i>] FROM IT. <b>Rav</b>: <i>you should not say, I have learnt the wisdom of Israel, now let me go learn </i>chochmat yevanit<i>.</i><sup class=\"footnote-marker\">239</sup><i class=\"footnote\">Commonly translated as “the wisdom of the Greeks”. <b>Rashi </b>and <b>Rambam</b>, however, do not explain it this way whenever it comes up in the Talmud, writing rather that it is a kind of Greek cleverness of speech. Tosafot Yom Tov, in referring to <b>Rav</b>'s commentary to the mishna in Sanhedrin, seems to see <b>Rav</b> as indeed understanding the phrase to mean “the wisdom of the Greeks”.</i> See <b>Rav</b>’s comments on “outside books” in the mishna in Sanhedrin 10:1.<br>Some texts have <i>lo tazuz.</i><sup class=\"footnote-marker\">240</sup><i class=\"footnote\">A more standard verb meaning “to move”.</i>",
+                    "FOR THERE IS NO BETTER TRAIT [Heb. <i>middah</i>]<sup class=\"footnote-marker\">241</sup><i class=\"footnote\">Tosafot Yom Tov understands the word as “trait” or “characteristic”, the way it is indeed used in other contexts. The simple understanding of the word here, however, would be something like “way” or “lot”.</i> THAN THIS. You should not think that through learning the wisdom of the Greeks you will certainly learn proper behavior and good character. The mishna says “there is no better trait than this”, for all good character traits are arranged and included in it. Alternatively, our tanna is addressing all of the ethical teachings of the Sages and saying that, from among all of the good character traits that the Sages have advised you to acquire and perfect yourself in, none is like this trait about which I have advised you, for it is the greatest of them all—<b>Midrash Shmuel</b>."
+                ],
+                [
+                    "THE REWARD IS COMMENSURATE WITH THE SUFFERING. <b>Rav</b>: <i>as much as one suffers in the learning of Torah and doing of commandments, so much will his reward be greater.</i> This is the reward for the suffering and labor, for if one suffers and labors much the reward will be proportionally greater. But nobody knows the reward for the commandment itself, as the mishna says in 2:1—<b>Maharal</b> in <i>Derech Chaim</i>. See my comments there.<br>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Tosafot Yom Tov on Avot, trans. Dov Dukhovny, 2018",
+            "https://www.sefaria.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה אבות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה אבות",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Pirkei Avot",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Pirkei Avot",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה אבות, הקדמה",
+                "enTitle": "Pirkei Avot, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Pirkei Avot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Pirkei Avot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a9c4bd83843d1b3fdad2f4946f3ed91e06f71403
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Pirkei Avot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,612 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Pirkei Avot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionNotes": "",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה אבות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": {
+        "Pirkei Avot, Introduction": [
+            "לשון הרמב\"ם כאשר נשלם לו מה שהיה צריך אל השופט התחיל באבות ועשה זה לשני ענינים. האחד כדי להודיע שההסכמה והקבלה אמת ונכונה וקבלוה עם מעם לפיכך ראוי לכבד החכם [מהם] ולהושיבו במעלה נכבדת. בשביל שהגיע ההוראה אליו. שהוא בדורו כמו אלו בדורם. וכן אמרו [ר\"ה כ\"ד] אם באנו לחקור אחר ב\"ד של ר\"ג וכו'. ואמרו שמשון בדורו כשמואל בדורו ",
+            "ובענין זה יש מוסר גדול לבני אדם שלא יאמרו מדוע נקבל משפט פלוני או תקנת דיין פלוני ואין הדבר כן. שהמשפט אינו לפלוני השופט אלא להקב\"ה שצוה אותנו בו כמ\"ש (דברים א׳:י״ז) כי המשפט לאלהים הוא אבל הכל משפט א' וקבליהו איש מפי איש (על) הדורות החולפים. ",
+            "והענין השני. שהוא רוצה לזכור במסכתא זו מוסר כל חכם מן החכמים ע\"ה. כדי שנלמד מהם המדות הטובות. ואין אדם צריך לזה הדבר כמו הדיינים. שעמי הארץ כשלא יהיו בעלי מוסר אין ההיזק לכל ההמון אלא לבעליו בלבד. אבל השופט כשלא יהיה בעל מוסר וצנוע. יזיק עצמו. ויזיק לבני אדם. לפיכך היה תחלת דבריו במסכת אבות מוסר הדיינים. כמו שאמר הוו מתונים בדין. וצריך שיוסר השופט בכל הענינים שיש במס' אבות כגון שיהיה מתון בדין ואל ימהר פסק דין שאפשר שיהיה בדין ההוא ענין נסתר. כמו שאמרו ע\"ה דין מרומה. ואין לו להאריך הדין כמו כן כשידע שאין בו דבר נסתר שזה נקרא עינוי הדין ויש לו להשתדל בחקירת העדים ולהזהר בשעת החקירה שלא ילמדו העדים מדבריו מה שיסייעם על ענינם. ואין ללמד טענה לבעל הריב וזה נקרא עורכי הדיינים. ואל יחלל נפשו בחברת עמי הארץ. שמא יהיה לבוז. ואל יתעלם מבני אדם עד שלא יוכלו לראותו בכל עת שיצטרכו אליו. שמא יאבד האביון. ואל יבקש מנוחה ותענוגים פן יאבד האמת. ואל תמשכהו התאוה. ",
+            "והאריך מאד במוסר הדיינים. וסוף דבריו ואחר שנראה שהשופט צריך לכל אלו המוסרים כדי להוסר בהם א\"כ מה נחמד ונכון היה תיקון מסכת אבות אחר מס' סנהדרין. ומה שנלוה אליה. לפי שהיא כוללת אלה המוסרים, ועוד נוסף עליהם ענינים אחרים מביאים לידי פרישות מן העולם וכבוד העולם ובעליה ומעשה היושר והיראה. ע\"כ. ",
+            "וקרא למסכת זו בשם אבות. כי על האמת החכמים הם האבות. כענין שאמר אלישע אבי אבי על אליהו זכרונו לברכה. וכן נקראו התלמידים בנים שנאמר ושאר ישוב בנך (ישעיה ז' ג'):"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>משה קבל תורה מסיני</b>. פירש הר\"ב ממי שנגלה בסיני. ושם כשנגלה בסיני קבלה בכללותיה ופרטיה ודקדוקיה ולא נתחדשה לו הלכה. וכמו ששנו בתורת כהנים שהביא רש\"י בפירושו תחלת פרשת בהר סיני. ולהוראה זו הוא אומר מסיני. ולא דבר רק הוא שהרי זה אות על הדת. אחת היא לאמה כנסת ישראל שקבלוה. ברה היא ליולדתה. התלמידים בנים הם לה' מה שעתיד תלמיד ותיק לחדש הכל קבל משה שנאמר (דברים ט׳:י׳) ועליהם ככל הדברים ודרשו פ\"ב דמגלה [ד' י\"ע ע\"ב] מלמד שהראהו הקב\"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים. ואע\"פ שדקדוקי סופרים לא היו אלא בדרך ראיה בלבד כמו שפרשתי בהקדמה יאמר קבל כי על הרוב ידבר כמו שביאר הרמב\"ן בהקדמת פירוש החומש בחמשים שערי בינה שנבראו בעולם שעל הרוב יאמר נברא. כך נ\"ל: ",
+                    "<b>ומסרה ליהושע</b>. שכל מה שקבל מסר ליהושע. אבל במשה לא יוכל לומר שנמסרה לו כי לא נמסר לו כל התורה. שהרי שער החמשים לא נמסר לו כמאמרם ז\"ל [ר\"ה דף כ\"א ע\"ב] על ותחסרהו מעט מאלהים ולפיכך אמר אצלו שקבל כלומר כל מה שהיה ראוי לו לקבל קבל מסיני. כך פירשו המפרשים: ",
+                    "<b>ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה</b>. לומר שאע\"פ שלא כל הכנסיה היו נביאים נמסרה להם התורה כולה כמו שנמסרה להקודמים להם אבל מכאן ואילך שנתמעטו הדורות לא נמסרה כולה. אבל קבל כל אחד כפי כחו. ומ\"מ התורה שבידו קבלה היא אצלו איש מפי איש עד משה רבינו ע\"ה מסיני: ",
+                    "<b>כנסת הגדולה</b>. כתב הר\"ב שנקראו כן לפי שהחזירו עטרה ליושנה וכו' באו ירמיה ודניאל ולא אמרו גבור ונורא. ירמיה אמר האל הגדול הגבור ה' צבאות שמו [סימן ל\"ב] ולא אמר הנורא. דניאל אמר הגדול והנורא [סימן ט'] ולא אמר הגבור: ",
+                    "<b>הם אמרו ג' דברים</b>. פירש הר\"ב שיש בהם קיום התורה. ובמשנה י' פ\"ב מפרש ג\"כ מרגלא בפומייהו כמו שמפרש הוא היה אומר לקמן במשנה ב': ",
+                    "<b>והעמידו תלמידים</b>. אמרו לשון עמידה לפי [מגילה כ\"א ע\"א] שמימות משה עד ימות רבן גמליאל היו לומדין בעמידה [כדפירש הר\"ב בסוף סוטה] והרב יושב על הכסא. במדרש שמואל בשם רבי יוסף ן' נחמיאש. ועם שהוא נכון כפי הלשון. מ\"מ אין זה תכלית המכוון שיעמדו או שישבו ולמה זה אמר והעמידו הל\"ל ולמדו שזהו תכלית הכונה. לכך נ\"ל שהוא אומר והעמידו תלמידים להעמידם על רגליהם בל ימוטו. כלומר להעמידם על רגליהם בהבנת אמתתה של התורה. שזהו עמידה וקיום כי שקר אין לו רגלים וכדרך שאמר המשורר (תהילים ע״ג:ב׳) כמעט נטיו רגלי. ומפני שר\"ל הרבה לפיכך הוצרך להזכיר על ההעמדה שאע\"פ שיהיו הרבה. שעם כל זה יהיה הלמוד באופן שיהיו עומדים קיימים על האמת. כי זולת זה אין זה העמדת תלמידים. אבל הם הוזים שוכבים בתרדמת האוולת. יוצא לנו מכלל הדברים הללו שאין אנו מקיימים המוסר הזה. אלא כשמלמדין האמת והצדק לא זולת. ועיין מה שאכתוב בס\"ד במשנה ו': "
+                ],
+                [
+                    "<b>העולם עומד וכו'</b>. פירש הר\"ב לא נברא העולם אלא וכו' ובמשנה שבסוף פרקין כתוב במדרש שמואל ביש ספרים נמצא דגרסי העולם נברא: ",
+                    "<b>על התורה</b>. פירש הר\"ב שאלמלא לא קבלו ישראל את התורה לא נבראו שמים וארץ. שנאמר אם לא בריתי וגו' ולפי שהוקשה לו דעבודה וגמילות חסדים היינו תורה. לכך מפרשה על קבלתה ויהיה פירוש הכתוב אם לא בריתי שקבלתם יומם ולילה. גם חוקות שמים וארץ לא שמתי. ועיין כיוצא בזה סוף פ\"ג דנדרים. וקשיא לי שא\"כ על התורה שאמר אינה אזהרה כלל ואינו דומה לאינך. ולכך נ\"ל דהתורה היא ההגיון ולמוד התורה. והיינו דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה. כענין שנאמר (יהושע א׳:ח׳) והגית בו יומם ולילה. ובפירש\"י ליתא שאלמלא וכו' אלא על התורה. שנאמר אם לא וכו'. ",
+                    "<b>ועל העבודה</b>. כתב הר\"ב עבודת הקרבנות שכך שנינו במסכת תענית אלמלא מעמדות וכו'. וכ\"כ רש\"י. ולא דייקי שאינה לא משנה ולא ברייתא. אלא מימרת אמוראים. רבי יעקב בר אחא אמר רב אסי וכו'. בפ\"ד דף כ\"ז ע\"ב. ויש לדקדק דלשון המאמר אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ. וא\"כ אין זו ראיה לשבשבילם נבראו שהרי אפשר לומר שאחרי שהם נבראו לא היה להם קיום אילו אין מעמדות. אבל לא שהמעמדות סבת בריאותם שיהיו נבראיה לכתחלה בשבילם שאין כח המקיים הדבר שכבר הוא גדול ככח הממציא דבר שלא היה. וא\"כ מנלן מזה המאמר שיהא כח העבודה גדולה עד שבשבילה נתהוה ונברא העולם. ומצאתי לזה המאמר דאיתא נמי בפ' בני העיר במסכת מגילה דף ל\"א. והתם הכי אתמר אמר ר' אמי אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ. שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. וכתיב (בראשית ט') ויאמר ה' אלהים במה אדע כי אירשנה אמר אברהם אבינו ע\"ה רבש\"ע שמא ח\"ו ישראל חוטאים לפניך וכו'. אמר לו קחה לי עגלה משולשת וכו'. ודריש בריתי ברית בין הבתרים ואמר לא שמתי. ש\"מ שהעבודה סבת שימת העולם ובריאתו. וא\"ת תינח בזמן שבית המקדש קיים. אבל משחרב מאי איכא למימר. י\"ל שבשביל שצפה הזמן שבית המקדש קיים נברא. ועוד שהרי סיים המאמר הנזכר אמר לפניו תינח בזמן וכו'. והשיבו כבר תקנתי להם סדר קרבנות כל זמן שקוראין בהם מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן. ובפירש\"י דתענית כתוב גמגום דמנא יליף ליה להא: "
+                ],
+                [
+                    "<b>איש סוכו</b>. היה אדון למקום הנקרא סוכו. ואיש כלשון אדון כדתנן אישי כ\"ג במסכת יומא [דף י\"ח] ופי' הר\"ב שם בפ' קמא משנה ג' אישי אדוני [*ועיין בפרק ד' דחלה משנה י' בד\"ה איש תקוע וכו']: ",
+                    "<b>אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע\"מ לקבל פרס</b>. פירש הר\"ב אלא מאהבה בלבד. כלומר שעל זה הזהיר שתהא העבודה מאהבה בלבד לפי שזו היא עיקר העבודה אבל לא שהוא ר\"ל שהעבודה שעל מנת לקבל פרס היא אסורה. שמ\"מ עובד ה' הוא. ומפני כן לא נמנעה התורה השלמה להודיע השכר והעונש. אלא שאם יעבוד לתקות שכר או מניעת ההיזק. הנה אינו במעלה כמו העובד מאהבה שאין לו בעבודתו שום פנייה כלל. ורצה התנא להזהירנו שנהיה מן העובדים מאהבה. אבל לא שיוציא העובד לתקות שכר מכלל העובדים. לא כן הוא. וכמאמרם בפ\"ק דב\"ב [דף י' ע\"ב] האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני. כדי שיהיה לי חלק לעולם הבא. הרי זה צדיק גמור. ועוד שאם אי אתה אומר כן אתה מקפח ח\"ו רגליהן של שונאי ישראל. כי איה שוקל איה סופר אשר יאמר כי הוא זה העובד מאהבה. הייטב בעיני ה' שכל העובד ומתכוין שיתקיים בו יעודו התורה שנאמרה לנו מפיו ב\"ה שלא יהיה מקבל שכרו הטוב על זה. לא ניחא למרייהו דתימרו הכי. וכן אמר רבי בריש פ\"ב והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה. וכמ\"ש שם בס\"ד. וכן בסוף פ\"ב ונאמן הוא בעל מלאכתך וכו'. וע\"ש מה שאכתוב על ודע מתן שכרן וכו' ועזריה אחי שמעון דמשנה ב' פרק קמא דזבחים יוכיח. ואף זה התנא לא לכך נתכוין. ואני אומר שמדברי עצמו אתה לומד כן. ושהוא נשמר בעצמו מזה שלא נכשל בדבריו. מדאמר אל תהיו כעבדים וכו' ולא אמר אל תהיו עובדים על מנת לקבל פרס. ובזה היה מלמד לתלמידיו בדרך קצרה. אבל הורה באמרו אל תהיו כעבדים וכו'. כלומר דודאי המשמשין ע\"מ לקבל פרס. עבדים הם. אבל אתם אל תהיו כמותן אלא גדולים מהם ועבדו מאהבה בלבד. וראיתי לרבינו מהר\"ר ליווא מפראג ז\"ל בספר דרך חיים שכתב שלכך אמר אלא הוו כעבדים וכו' ולא די לו באמרו אל תהיו וכו' לפי שממאמרו אל תהיו היה נשמע ששולל ואוסר מלהיות כעבדים המשמשים וכו' וזה אינו שאין זה איסור שגם העובד כן הוא צדיק גמור. אבל לא בא אלא להורות שיש עוד מעלה ומדרגה יותר גדולה והיא העובד מאהבה. ולכך הוצרך לכפול ולומר אלא הוו כעבדים וכו' לומר שאין תכלית כוונתו אלא שתהיו כעבדים המשמשין שלא ע\"מ וכו'. וזו היא המעלה היותר גדולה. אבל אין רצונו לומר לאסור לשמש ע\"מ לקבל פרס. אלו דבריו ודעתו ז\"ל. ומעתה צא ולמד שהתנא הזה הנה כפי שלמותו וחכמתו נתחכם מאד בדבריו שבתחלת לשונו הורה על זה שלא ישלול העובדים ע\"מ לקבל פרס. אלא שגם העובדים להפרע לקבל שכר הוא קורא אותם עבדים. וגם הוסיף ביאור לבאר אלא הוו וכו' לומר הלא כה דברי נאם אני שתהיו אבל לא שכוונתי באמרי אל תהיו וכו' לאסור. אך עיקר כוונתי שתהיו וכו' להיישירכם אל השלמות היותר שלמה במעלה. ולא לאסור הזולת כאמור. ומעתה על אחת כמה וכמה שלא ישמע ע\"פ דבריו של התנא טעות צדוק וביתוס שהיו אומרים שנתכוין לומר שאין כאן קבול פרס כלל כמו שנזכר בדברי הר\"ב בפי' משנה י\"א. אלא שהוה ליה לפרש בפירוש שיהא מפורש לכל שומע. [*וראיתי בתוס' פרק קמא דר\"ה ריש דף ד' שכתבו דמתני' בנכרים שתוהין על הראשונות. ע\"כ. ותמיהני היאך אפשר לומר כן שהתנא נקט מלתיה על העכו\"ם. וכ\"ש דכל הני מילי דאבות מרגלא בפומייהו הוי. לפי פי'*) אחד דהר\"ב לעיל במשנה ב'. וגם רבינו הקדוש לא הוה ליה לקבעו במשנה. אם אין דבריו כי אם על העכו\"ם. ונחה שקעה דעתי בראותי דבריהם ריש פרק קמא דפסחים דף ח' ריש עמוד ב' שכתבו דמתני' מיירי בכה\"ג שאם לא תבא לו הטובה שהוא מצפה. תוהה ומתחרט על הצדקה שעשה אבל מי שאינו תוהה ומתחרט הרי זה צדיק גמור. וכן משמע בריש ר\"ה ובפ\"ק דב\"ב [שם]. ולפ\"ז הא דנקטי בר\"ה עכו\"ם לדוגמא בעלמא שהם תוהים כדאיתא התם בגמרא. אבל משנתינו בישראל התוהה. ודבריהם הכי קאמרי דמתני' בכגון עכו\"ם וכו'. והיינו ישראל התוהה. כמו עכו\"ם שהוא מן הסתם תוהה]: ",
+                    "<b>פרס</b>. כתב הר\"ב הוא שאדם נותן למי שעבד אותו והוא אינו חייב בדין ליתן לו כלום. וכלומר שזהו ההפרש שיש בין פרס לשכר. כי השכר הוא שינתן בדין. וכ\"כ הרמב\"ם: ",
+                    "<b>שלא על מנת לקבל פרס</b>. ונ\"א על מנת שלא לקבל פרס. ואותה נוסחא לא הבינותי דלא שייך לומר שיעבוד ע\"מ ועל תנאי שלא יתן לו שכר דמשמע מיניה שאם יתן לו שכר לא יעבדהו. ואע\"פ שבעל מדרש שמואל כתב שלנוסחא הראשונה אע\"פ שהוא עובד על הסתם ולא ע\"מ וכו'. מ\"מ הוא יודע שסוף השכר לבא. והרי הוא מקוה אל הגמול. אבל עובד ע\"מ שלא לקבל פרס. היינו שבפירוש עובד ע\"מ שלא לקבל רק מאהבה גמורה. ע\"כ. תיקן הענין אבל לא הלשון. ומה שהשיב על נוסחת הספר שהרי אע\"פ שאינו עובד אלא מאהבה. יודע הוא שהשכר סופו לבא. אומר אני שאין זו דרך עובד מאהבה. שא\"כ אין לך עובד בשכר גדול מזה. אבל העובד מאהבה הוא שבעיניו מקצר תמיד בעבודה. וחושב בנפשו שלא עבד כראוי לו לרוב אהבתו בו יתברך. וכך היה הלל אומר וכשאני לעצמי מה אני כפירוש הר\"ב במשנה י\"ד. ולא עוד אלא שלא מלבד שלא יקוה לתקות שכר. אבל ירא לנפשו פן יחטא בקצורו בעבודתו. ואשם. והוא שמסיים התנא ואומר ויהי מורא שמים עליכם. וכמו שאפרש וכך היתה מדת האבות שכן אברהם אבינו ע\"ה אע\"פ שהובטח בזרע אמר אח\"כ ואנכי הולך ערירי. וזהו ענין פחד יצחק. ויעקב ג\"כ ירא שמא נתלכלך בחטא. זאת היא נחלת עבדי ה' העובדים מאהבה והעולה על רוחם היו לא תהיה שום תקות שכר כלל. ולכך גרסת הספר היא הנכונה. כך נראה לי. ",
+                    "<b>ויהי מורא שמים עליכם</b>. פירש הר\"ב שהעובד מיראה נזהר ממצות לא תעשה וכ\"פ הרמב\"ם. ולפי מה שכתבתי למעלה הוא תנאי. בעובד מאהבה עצמו. ומה שכינהו להשם יתברך בשם שמים לומר שהיראה הזאת לא תהיה יראת עונש שגם היא עבודה חיצונית. וצד פניה יש בה. אבל היראה שהזהיר עליה הוא ליראה מצד גדולתו ית'. וזה הורה בכינוי שמים ששם נראה גדולתו וכחו בבריאות השמים וכל צבאם ותנועתם באין הפסק. כך נ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    "<b>יוסי בן יועזר וכו'</b>. כתב הר\"ב כל התנאים וכו' כדתנן משנה ב' פ\"ב דחגיגה ושם [דף ט\"ז ד\"ה יוסי] פירשו התוספות בשם הירושלמי שבימיהם היתה מחלוקת ראשונה בישראל ולכך אומר אני שלפניהם לא הוזכרו זוגות כי היה הא' לראש בדורו ואין שני לו. מה שא\"כ מימות אלו ואילך שנתפרדה החבילה והיו לשנים ראשים. ואעפ\"כ כל תורתם אמת שהרי קבלוה. ואין המחלוקת אלא בדברים התלוים בסברא להדרש באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן כמו שהרחיב הרמב\"ם הדבור בזה בהקדמתו לפי' המשניות: ",
+                    "<b>קבלו מהם</b>. פירש הרמ\"ה משמעון ואנטיגנוס. וכתב רבי יוסף ן' נחמיאש שלמדו תחלה לפני שמעון הצדיק ונפטר. והם עדיין לא למדו כל צרכם וחזרו ללמוד לפני אנטיגנוס הממלא מקום שמעון הצדיק עד שנפטר ג\"כ. והם מלאו את מקומו. ע\"כ במדרש שמואל. ואין נראה מה שכתב בשם הר\"ר יהודה לירמא שבני דורן קבלו מהן. ושכן אפשר לפרש כל לשון קבלה שבפרק זה. ע\"כ. אע\"פ שיש קצת פנים לזה מדלא תנן בפירוש קבלו משמעון ואנטיגנוס כי היכי דתנן לעיל קבל משמעון. אבל מ\"מ אין נראה לפי שאין מן הראוי שלא יזכיר שהם קבלו ויזכיר שאחרים קבלו מהם. ועוד שעיקר כונת הודעת הקבלה שהודיע התנא. הוא להורות שלשלת הקבלה שהיא מסיני איש מפי איש עד המחבר הזה. ומהם הוא שחבר החבור. ויש ספרים הגירסא ממנו. וכתב המדרש שמואל בשם הרשב\"ץ שהיא הגרסא המדוקדקת אם הוחזקה: ",
+                    "<b>והוי מתאבק בעפר רגליהם</b>. מפרש הר\"ב בפירוש אחר שתשב לרגליהם וכו'. שכך היו נוהגים וכו' ולא קשיא על הא דפירש בסוף סוטה שעד שמת ר\"ג היו לומדים תורה מעומד דהכא ה\"ק שאם היו יושבים היה מנהגם שהרב יושב על הספסל והתלמידים יושבים לרגליו על הארץ. והתם נמי לא קאמר שהיה אסור להם לישב. ולא היו לומדים אלא בעמידה. דלא קאמר אלא שהיה בריאות בעולם והיו לומדים מעומד לכבוד התורה. ואם לפעמים יקרה מקרה שישבו כגון שארכו להם בבית המדרש קאמר הכא שהיו נוהגים וכו' [*אי נמי כרבא [במגילה דף כ\"א] דמשני לקראי וישב בהר ואנכי עמדתי בהר. רכות מעומד קשות מיושב. לא עדיפא ממרע\"ה מפי הגבורה]: ",
+                    "<b>בצמא</b>. פי' הר\"ב כאדם צמא וכו'. וכן לשון רש\"י. ונ\"ל שגרסתם כצמא בכף ובמדרש שמואל בשם ר\"י ן' נחמיאש בשיתא סדרי משניות ירושלמיות היא הגרסא כצמא בכ\"ף והכל עולה אל טעם אחד. שתשתה דבריהם. כתאותו של צמא לשתות מים. ע\"כ: "
+                ],
+                [
+                    "<b>באשתו אמרו</b>. דברי יוסי בן יוחנן הן שדבריו שהיה אומר. מרגלא בפומיה הוה. אבל מרבותיו קבלם כענין שפירש הר\"ב בריש פירקין שכל דבריהם שבזו המסכתא דברי קבלה עד מסיני. והיינו נמי דעל מכאן אמרו חכמים וכו' מפרש הר\"ב רבינו הקדוש כתבה וכו' ולא פירש כן אדהכא ובעל מדרש שמואל כתב באשתו אמרו וכו' רבינו הקדוש קאמר לה וכ\"כ עוד בשם הר\"ר אפרים. ושמכאן אמרו חכמים. חכמים הבאים אחריו הוסיפו על דבריו ע\"כ. וכן מצינו בסוף סוטה שהוסיפו אחריו במשנה משמת רבי וכו'. אבל קשיא לי על זה הפי' לשון אמרו דקאמר התנא ואילו רבי אמר כן על דברי יוסי והרי הן דברי יחיד ואיך אמר אמרו: ",
+                    "<b>קל וחומר באשת חבירו</b>. מפני החשד. כ\"כ רש\"י. לפירוש השני שכתב הר\"ב על באשתו אמרו. ",
+                    "<b>כל זמן שאדם מרבה וכו' גורם רעה וכו'</b>. לשון מדרש שמואל כל זמן בין בהיות אשתו טהורה בין בהיותה בימי טומאתה אין ראוי להרבות דבורו עמה. כי אם היא נדה וטמאה הדיבור מביאו לידי תאוה. והתאוה לידי מעשה ואין לך רעה גדולה מזה שגורם רעה לעצמו. ואם היא טהורה יותר טוב היה שהזמן ההוא שיושב בטל בשיחה בטלה. יהיה עוסק בדברי תורה. וז\"ש ובוטל מדברי תורה כשמרבה שיחה באשתו טהורה ע\"כ. וזה שכתב הר\"ב דמדבריו נראה דאפילו באשתו טהורה. ורש\"י מסיים לפי שביטל מדברי תורה. ע\"כ. והובא לידי משניות מארץ ישראל מסדר זרעים קדשים וטהרות. ובתוכם גם מסכת זו והוגה כל המרבה שיחה וכו': "
+                ],
+                [
+                    "<b>וקנה לך חבר</b>. לשון הר\"ב ואפי' אתה צריך לקנותו בדמים יקרים ולפזר עליו ממון כדי שתקנה אהבתו. אבל ברב לא שייך לומר קנה לך שהרב צריך ללמד בחנם. ודבריו הללו שלא בדקדוק כתבם שכיון שמפרש החבר בחברת למוד התורה כמו שמסיים אבל ברב וכו' שצריך ללמד בחנם. מאי כדי שתקנה אהבתו דקאמר כדי שתקנה חברתו מיבעיא ליה למימר. אבל תחלת דבריו לקוחין הם מדברי הרמב\"ם. ולא אמר לענין חברת הלמוד. שכך כתב וקנה לך חבר. זכר אותו בלשון קנייה וכו' שצריך לאדם שיקנה אוהב לעצמו שיתוקנו בו מעשיו וכל עניניו כמו שאמרו [תענית כג.] או חברותא או מיתותא כו' וצריך שישתדל וכו'. שימשכהו לאהבתו וכו'. ע\"כ. ובמדרש שמואל כתב בשם ה\"ר יהודה לירמ\"א שהקשה למה לא הזהיר על שיקח תלמידים שהרי אמרו [תענית ז'. מכות י'.] הרבה למדתי מרבותי וכו' ומתלמידי יותר מכולם. ונתן טעם לזה שהתלמידים כל מגמת פניהם הוא ללמוד. לכן אינם לומדים אלא במקום שלבם חפץ בו יותר או ממי שנראה להם שהם לומדים ממנו יותר. ומאחר שלא ימצא האדם מי שירצה להיות תלמיד לו. לכן לא הזהיר התנא עליהם. ע\"כ. ורבינו מהר\"ר ליווא ז\"ל בספר דרך חיים כתב שלא אמר קנה לך תלמיד שאין ראוי לעשות דבר זה. לעשות האדם עצמו לרב וליקח לעצמו שם חשיבות לומר תלמוד ממני כמו שעושים בארצות הללו ע\"כ. ואע\"פ שדבריהם האמת והצדק. בעיני נראה שהקושיא מעיקרא לאו קושיא היא לפי שכבר קדמוהו להתנא קמאי דקמאי אנשי כנסת הגדולה שהם אמרו והעמידו תלמידים הרבה ולא אמרו אלא כשהתלמידים חפצים שבעל כרחם א\"א ובמי שאינו ראוי להעמיד תלמידים לא דברו. שהרי אמרו והעמידו דהיינו על רגל האמת כמו שפירשתי שם בס\"ד. וזה לא יוכל לעשות אלא מי שיש בידו האמת ולא אמרו במתגאים ובמתנשאים לאמר אני אמלוך ואהיה ראש וקצין עם להרבות בישיבת התלמידים שהרי כל דבריהם דברי מוסר וענות צדק. אבל במי שבידו הכח להעמיד תלמידים הרבה עליו אמרו והזהירו להעמוד תלמידים הרבה וע\"ד שנאמר (משלי ז׳:כ״ו) ועצומים כל הרוגיה. זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה [שם ע\"ב] אבל במי שלא הגיע למדה זו ומתנשא כאמור. גם הוא בכלל ורבים חללים הפילה. ובק\"ו ממי שלא הגיע להורא' ומורה שזה לפי שעה ולעתים מזומנים להוראה ולאיש מן האישים וזה מידי יום יום ולתלמידים רבים ושבשתא כיון דעל על כ\"ש וק\"ו בן בנו של קל וחומר שעליו נאמר (משלי ז׳:כ״ו) ורבים חללים הפילה. ואין זו קושיא שא\"כ למה אמרו בסתם והעמידו תלמידים הרבה. שעל זה ועל כיוצא בזה נאמר (הושע י״ד:י׳) וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. ומ\"ש הר\"ב שהרב צריך ללמד בחנם מפורש במשנה ג' פ\"ד דנדרים ואע\"פ שבמקרא יכול ליטול שכר כדאיתא התם. עיקר אזהרת התנא לעשות לו רב. הוא בלמוד המשנה והגמ' דאילו מקרא מדה ואינו מדה כדאיתא בספ\"ב דב\"מ [ל\"ג ע\"א]: "
+                ],
+                [
+                    "<b>הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע</b>. שכנו שאדם קרוב לו אמר בו לשון הרחקה וברשע שאינו שכנו לא הוצרך לומר הרחק שאינו קרוב. רק הזהיר שלא יתחבר לו. ואמר על השכן רע ועל שאינו שכן רשע ואם שניהם רשעים. לפי ששכונת הרשע היא רעה לשכנו. וקרבתו היזק גדול. אבל הרשע שאינו קרוב לאדם אין רשעו גורם לאדם שום רע. אף שהוא רשע לשמים אא\"כ הוא מתחבר אליו. כך כתב במדרש שמואל בשם החסיד הר\"ר יוסף ן' שושן. ובשם הר\"ר יהודה לירמ\"א כתב שדקדק אמאי קאמר הרחק שהוא מההפעיל ולא אמר התרחק שהוא מבנין התפעל. ואמר שאם יבא שום אדם לשכון אצל השכן רע לפי שאינו מכירו. שירחיקהו ויזהירהו שלא ישכון עמו. ע\"כ. ובעיני נראה שבשניהם אחז לו התנא לשון המקרא. בהרחקה. כמו שנאמר הרחק מעליה דרכך במשלי ה' ואי אתה מוצא מתרחק בלשון התפעל בכל המקרא. ובהתחברות. כמו שנאמר בהתחברך עם אחזיהו פרץ ה' את מעשיך בד\"ה [ב'] כ'. והיינו דמסיים ואל תתייאש מן הפורענות כמו שהוא בכתוב הזה: ",
+                    "<b>ואל תתייאש מן הפורענות</b>. ולא אמר שידאג מן הפורענות כי דבר זה מדה מגונה מי שהוא דואג מן הפורענות אבל אל יתייאש מן הפורענות. כאשר עשה המן שהיה בוטח בגודל עשרו וכהרף עין נהפך עליו הצלחתו וזהו לשון ואל תתייאש. דרך חיים: "
+                ],
+                [
+                    "<b>אל תעש עצמך כעורכי הדיינים</b>. פירש הר\"ב כאותן האנשים שעורכים ומסדרין טענות בעלי הדין לפני הדיינים שאסור לאדם לגלות דינו לאחד מבעלי הדין ולומר לו עשה כך וכו'. ואע\"פ שתחלת דבריו נראין שמפרש עורכי דיינין שהם עצמן מסדרין כך לפני הדיינים. וכך פירש\"י בפרק בתרא דסוטה דף מ\"ז [ע\"ב] לוחשי לחישות מתלחשים עם הדיינים לפתוח להם פתח בזכותו של זה ובתובתו של זה. ע\"כ. וכפירש\"י בפרק ד' דכתובות דף נ\"ב. אבל מסוף דבריו אתה למד שגם תחלת דבריו שעורכין ומסדרין טענות בעלי הדין לפני הדיינים. לא שהם מטעימים בעצמם לפני הדיינים אלא ע\"י שמגלין לבעל דין לומר לו עשה כך הרי זה כאילו הם טוענים בפני הדיינים. וכך פירש\"י בכאן. גם בפ\"כ דשבת דף קל\"ט. וז\"ל הרמב\"ם עורכי הדיינים הם אנשים שלומדים הטענות והדינין עד שיהיו בקיאים בני אדם בדיניהם שהם מחברים שאלות כשיאמר הדיין כך. ענה כך. וכשיטעון בעל הדין כך. תהיה תשובתך כך. כאילו הם עורכי הדין ובעלי הדין לפניהם. ולזה קוראים עורכי הדיינים כאילו ערכו הדינין לפניהם ע\"כ. ולפי זה מלת עורכי מושכת שתי מלות הדינין לפני ואינה נסמכת למלת הדיינים בלבד. ובספר לב אבות כתב ששמע דהכי פירושו שהוא כעורך הדיינים עצמן כי הדין שפסקו הדיינים לזכות לזה הוא בסבת מה שסידר זה טענותיו וא\"כ זה עורך את הדיינים לדון דין זה. ע\"כ. וכתב במדרש שמואל בשם הר\"ר מתתיה היצהרי וז\"ל לא סלקא דעתך שיטעון לבעל דין דברי און ומרמה שאלה הם רשעים גמורים. אלא אפי' דברי אמת. וישתנה הדין בעבור מה שיעשה כההיא דפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף נ\"ב) בדין רפואה שאין לה קצבה שהיא כמזונות ונפרעין מנכסי הבעל ויעץ להם רבי יוחנן קוצו לה מידי לרפואה כדי שיהיה דבר שיש לה קצבה. ע\"כ. ויצא לי מזה פירוש דברי הר\"ב שכתב ולומר לו עשה כך וה\"ל למימר תהא טוען כך כדברי הרמב\"ם. אלא שדעתי דלהשיאו עצה לעשות מעשה כההוא דר' יוחנן וכן עוד לר\"נ בפרק הכותב (כתובות דף פ\"ו) שהשיא עצה למחול לכתובתה. אבל ללמדו סדור דבריו וטענותיו כל שאין בו שקר אפשר דלהר\"ב אין להתחסד ולהשמט מזה. אבל ודאי דלהרמב\"ם אינו כן אלא דאף סדור דברים בעלמא נמי אסור. וז\"ל הר\"ר יונה הובא במדרש שמואל לא דבר כאן במלמד טענות של שקר לחברו. כי אדם כזה הוא רשע גמור ועבירה גדולה היא זו. והכא במילי דחסידותא עסקינן. אלא במי שמסדר לו טענותיו שבפיו ומטעים אותם. ועורך לפני הדיינים ומגלה לו את הדין. ואמר שאין ראוי לעשות כן כי יחשדוהו. ע\"כ. ומדברי כולם למדנו דהיינו דאמר התנא כעורכי בכ\"ף שאילו אמר אל תעש עצמך עורך הדיינים. היה במשמע שהעריכה אסורה מצד הדין ואיננה. ועוד נ\"ל בדקדוק עצמך שאמר התנא ולא שנה בלשון קצרה אל תהיה וכו' משום ההוא דר\"י דאמרינן בגמ' דלהכי יהיב עצה שהיה קרובו וסבר מבשרך אל תתעלם. ואחר כך נתחרט ואמר עשינו עצמנו כעורכי הדיינים. דסבר אדם חשוב שאני. ושמעינן מהכא דאילו לא היה אדם חשוב. יפה היה עושה משום מבשרך אל תתעלם. והיינו דקאמר התנא אל תעש עצמך כלומר כפי עצמך שאתה אדם חשוב. אל תעשה אותך כעורכי אבל זולת זה משרי שרי. ולפי זה אפי' שלא לקרובו שרי כשאינו אדם חשוב והא דאמר רבי יוחנן משום מבשרך היינו דאי לאו הכי למה לו לעשות כן להפסיד שכנגדו דמאי חזא דדמא דהאי סומק טפי. וכן אזהרת התנא לא בא אלא על אדם חשוב מדדייק למתני עצמך. אבל כשאינו אדם חשוב אפילו מדת חסידות אין כאן כיון שאינו מלמדו לטעון שקר. אלא דלמדנו מרבי יוחנן שאמר משום מבשרך אל תתעלם. דאי לאו הכי היה מתעלם ולא מצד חסידות אלא דמה לו להרויח לזה. ולהפסיד לזה. ואם הוא קרובו ואינו אדם חשוב יקיים נמי ומבשרך אל תתעלם. כך נראה בעיני. [*אבל לשון רש\"י אדם חשוב שאני שלומדים הימנו ויש שיעשו אף שלא לקרובים. ע\"כ. א\"כ כל שלא לקרובים הוא בכלל האזהרה דאל תעש וכו']: ",
+                    "<b>יהיו בעיניך כרשעים</b>. אבל שניהם כצדיקים לא שא\"כ לא יחפש בטענותיהם וידין כל אחד לכף זכות ולא ירד לאמיתת הדין. אבל כששניהם בעיניו כרשעים יחפש בטענותיהם של כל אחד וברמאות של כל אחד ובשביל כך ירד לאמתת הדין. גם יש לומר דכיון שעכ\"פ הא' מן הבעלי דינין הוא עושה שלא כדין וכן בעל הדין השני שיש לו דין עמו הרי הוא כמוהו שכך אמרו [שבועות לט.] לענין שבועה העומדים שם אומרים זה לזה סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים וגו' ואמרו שם [ע\"ב ומ\"ז ע\"ב] שבועת ה' תהיה בין שניהם מלמד שהשבועה חלה על שניהם. וכל זה כיון שיש לזה דין עמו. שניהם נקראו רשעים עד שקבלו את הדין. ואז שניהם צדיקים. כי קבלת הדין אחר המחלוקת שהיה להם. הוא מחמת הצדקות שיש בהם. דרך חיים: ",
+                    "<b>כשקבלו עליהם את הדין.</b> כתב הר\"ב שלא תחשוד וכו'. דהוי אמינא כיון דאיכא למחשד. אין זה בכלל והוי דן את כל האדם לכף זכות. צריכא: "
+                ],
+                [
+                    "<b>והוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו</b>. פירש הר\"ב בעל הדין או העדים. ואע\"ג דברישא לא קתני אלא עדים מכל מקום זיל בתר טעמא דשמא וכו'. דשייך ודאי אף בבעלי הדין. ועוד דוהוי זהיר וכו' מלתא באפי נפשיה הוא. והלכך ילמדו דקאמר על כל מי שיכול ללמוד קאמר והכל במשמע עדים ובעל דין]: "
+                ],
+                [
+                    "<b>שמעיה ואבטליון</b>. פירש הר\"ב גרי צדק היו. וכך כתב הרמב\"ם בהקדמתו לחבור משנה תורה ומשמע שהם בעצמם היו גרי צדק ולא יתכן כיון שהיו נשיא ואב בית דין כדפירש הר\"ב במשנה ד' ואין גר כשר לדון כדפירש הר\"ב במשנה ב' פרק ד' דסנהדרין [*כל שכן להיות אב בית דין כדתנן במשנה ד' פרק קמא דהוריות]. וזה לשון רבינו ליווא בספר דרך חיים שמעיה ואבטליון אמרו שהיו מקהל גרים. וכן מוכח בגיטין [דף נ\"ז ע\"ב] ויומא [דף ע\"א ע\"ב]. אבל אין הפירוש שהם עצמם היו גרים. שא\"כ איך אפשר למנותן נשיא ואב בית דין. אלא שבאו מן גרים ובודאי אמן מישראל היו ולכן היו מותרים למנותן נשיא ואב בית דין. אבל יש שפירשו כי הם עצמם גרים היו בודאי זה טעות גמור. ע\"כ: ",
+                    "<b>אהוב את המלאכה</b>. כתב הר\"ב אפילו יש לו במה להתפרנס וכו' דהשתא אינו עושה המלאכה מפני שכרה אלא לאהבתה בעצמה. והיינו אהוב. דקאמר. ולא אמר עשה מלאכה. וכתב הר\"ב שהבטלה מביאה לידי שעמום. הכי אמר רשב\"ג במשנה ה' דפרק ה' דכתובות [דף נט.] ואני תמיה דהתם [ס\"א ע\"ב] אפסיק הלכתא כרבי אליעזר דאמר שהבטלה מביאה לידי זמה. ואיכא בינייהו משחק. דמשום שעמום ליכא ומשום זימה איכא כדפי' הר\"ב שם. ואפשר לומר דדוקא באשה שייכא זימה. שהנשים דעתן קלות להתפתות. וכן אתה מוצא בפרק דלקמן משנה ז' מרבה שפחות מרבה זמה. ואילו ברבוי עבדים תנן מרבה גזל: ",
+                    "<b>ושנא את הרבנות</b>. פירש הר\"ב בפי' אחר שהרבנות מקברת את בעליה. כדאמר מר [בפ\"ק דסוטה] [דף י\"ג וברכות נ\"ה ע\"א] מפני מה מת יוסף [קודם אחיו] מפני שנהג עצמו ברבנות. רש\"י. [וירחיק עצמו מכח שנאה הפך אהוב המלאכה לפירוש התוי\"ט. נ\"ל]. ",
+                    "<b>ואל תתודע לרשות</b>. פירש הר\"ב כדי ליטול רבנות על ידיה ומסיים רש\"י שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן. וא\"כ היא מתני' ג' דפרק דלקמן. וע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    "<b>חכמים הזהרו בדבריכם</b>. מה שהזהיר לחכמים אין הכונה שאין שאר בני אדם מוזהרים בכך אלא שאם יפול ספק בדבריהם של חכמים יבואו השומעים לכלל טעות משא\"כ בדברי הדיוט שאין משגיחין על דבריו. לכן הזהיר יותר לחכמים. במדרש שמואל בשם החסיד הר\"י ן' שושן. ",
+                    "<b>למקום מים הרעים</b>. לשון הר\"ב שמראין פנים בתורה שלא כהלכה. והם כנוי למים הרעים ולשון מסורס הוא שהמים הרעים הם כנוי לפנים [בתורה] שלא כהלכה ולשון הרמב\"ם מים הרעים כנוי למינות: ",
+                    "<b>וישתו התלמידים הבאים אחריכם</b>. כתב הר\"ב כמו שקרה לאנטיגנוס איש סוכו עם צדוק וביתוס וכו' ויצאו למינות הם ותלמידיהם וכו' וכיוצא בזה כתב במ\"ו פרק בתרא דידים נתחברו עמהם כתות מישראל וכו' ואין זה שוה ממש לדברי התנא שאינו מיירי אלא מפני התלמידים הבאים אחריכם. ומצאתי בפי' הרשב\"ם פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קט\"ו ע\"ב) שכתב בשם אבות דרבי נתן מעשה צדוק וביתוס שהיו שונים לתלמידיהם דברי אנטיגנוס אל תהיו כעבדים וכו' וטעו התלמידים וכו' וכך ראיתי באבות דר' נתן בפ\"ה. "
+                ],
+                [
+                    "<b>ורודף שלום</b>. כענין שנאמר (תהלים ל\"ד) בקש שלום ורדפהו: ",
+                    "<b>אוהב את הבריות</b>. לפי שהם בריותיו של הקב\"ה לפיכך ראוי שתאהבם וגם שתהיה האהבה מזה הפנים ולא מפנים אחרים כגון מפני הנאה המגיע לך מהם. וקרוב לזה פירש במדרש שמואל: ",
+                    "<b>ומקרבן לתורה</b>. פירש הר\"ב שאהרן כשהיה יודע באדם שעבר עבירה היה מתחבר עמו וכו' וקצת קשה שזה נראה מתנגד למאמר נתאי הארבלי שאמר ואל תתחבר לרשע וראיתי בפי\"ב מאבות דר\"נ מה ת\"ל ורבים השיב מעון כשהיה אהרן מהלך בדרך פגע בו באדם רשע נתן לו שלום למחר בקש אותו האיש לעבור עבירה אומר אוי לי איך אשא [עיני אח\"כ] ואראה את אהרן בושתי הימנו שנתן לי שלום נמצא אותו האיש מונע עצמו מן העבירה. ע\"כ. וכ\"כ הרמב\"ם היה מתחיל לו לשלום והיה מתאהב אליו והיה מראה לספר עמו. והיה האיש ההוא מתבייש בנפשו וכו': "
+                ],
+                [
+                    "<b>נגד שמא אבד שמיה</b>. פי' הר\"ב מי שנמשך שמו וכו'. וכן פירש הרמב\"ם. ובדרך חיים מדקדק שינוי לשון דמתחלה שונה שמא ואח\"כ שמיה. ומפרש שכך הוא אומר נגד שמא ר\"ל שם השררה נגיד. וזה מורה על המשכה אבל אין זה ראוי כ\"א אבד שמו של בעל השררה שהרבנות מקברת וכו'. וי\"ג נגד שמא אבד שמא באל\"ף. ובמד\"ש נגד שמא המושך שמו לעשות לו שם כשם הגדולים אבד שמיה שהיה לו כבר. וישאר קרח מכאן ומכאן. ובשם החסיד הר\"י ן' שושן כתב שהגרסא הנכונה שניהם בשי\"ן מ' אל\"ף. והא דאמר בלשון תרגום עיין סוף מכילתין: ",
+                    "<b>ודלא מוסיף יסיף</b>. פי' הכ\"מ בפ\"ג מהלכות ת\"ת דלפי שאומר נגד שמא כלומר מי שלומד להגדיל שמו אבד שמיה. ופן תאמר בלבבך לא אלמוד עוד כי שמא יהיה למודי בשביל השם ויאבד [כו']. לזה אמר ודלא מוסיף יסיף ודאי כי הלומד ופורש קשה מהכל וכלפי האומר קודם שלמד שלא ילמוד. לזה אומר ודלא יליף קטלא חייב ואין זה כמו יסיף. דהכא חייב מיתה ואם יש לו זכות תולין לו. ע\"כ. [וזה דלא כפירוש הר\"ב שמפרש הא דלא יליף קשה מדלא מוסיף]: ",
+                    "<b>ודישתמש בתגא</b>. פי' הר\"ב בכתרה של תורה ומה שאמר תגא סתם ולא פירש של תורה. לפי שסתם כתר כתרה של תורה. כי כל הכתרים זולתו אינן כלום. מדרש שמואל בשם הר\"י ן' שושן. "
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>[*עשה תורתך קבע</b>. כתב הר\"ב שלא תחמיר וכו' וזה דלא כדעת בית אביו של רבן גמליאל שהוא מב\"ה כדלקמן שהרי היו מחמירין וכו' כדתנן בפ\"ב דביצה ובמשנה י' פ\"ג דעדיות]: ",
+                    "<b>והוי מקבל וכו'</b>. עיין בפירש הר\"ב פ\"ג משנה י\"ב ומ\"ש שם: "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבן גמליאל אומר</b>. והוא בן בנו של הלל כדאמרינן בפ\"ק דשבת דף ט\"ו הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאות בפני הבית מאה שנה. ופירשו המפרשים שלכך לא נכתב לשון קבלה מכאן ולהלן לפי שמתלמידי שמאי והלל נתרבתה המחלוקת בישראל. ונעשית התורה כשתי תורות לכך לא שייך לומר קבלה גבייהו. שתורת כל חכם וחכם לא היתה מוגבלת ומקובלת ונמסרה כמו אצל הראשונים. ולי נראה דאי משום הא לא היה נמנע התנא מלשנות שקבלו שהרי עיקרי התורה קבלוה ואין בה מחלוקת בשום פנים כמו שהאריך בזה הרמב\"ם בהקדמתו לפי' המשנה. אבל מעיקרא לאו קושיא דבפ\"ב משנה ח' תנן ריב\"ז קבל מהלל ושמאי וכו': ",
+                    "<b>ואל תרבה לעשר אומדות</b>. פי' הר\"ב שהמפריש מעשרותיו וכו' ואם העדיף וכו' מעשרותיו מקולקלים. שהטבל מעורב בהן. רמב\"ם פ\"א מהל' מעשר. וכ\"כ רש\"י בפ\"ב דקדושין דף נ\"ב. ובפ\"ד דערובין [דף נ'] מסיים משא\"כ תרומה דאין לה שעור. ועיין בפי' הר\"ב משנה ו' פ\"ד דתרומות. וכתב במדרש שמואל בשם החסיד הר\"י ן' שושן וז\"ל תימה בעיני למה לא אסר בהחלט מכל וכל שלא לעשר אלא במדה. ולימא ואל תעשר אומדות מאי ואל תרבה. ולכן אני אומר שהכונה שאפילו שתתכוין להרבות במעשרות ולתת יותר מן השעור. שמא תטעה באומדן דעתך. ע\"כ. והתוס' בגיטין פ\"ג דף ל\"א מסקים דלא אסרו אלא במתכוין להרבות. ומרבה במתכוין. מהא דתנן בפ\"ד דתרומות משנה ו' משובח משלשתן מכלל דאיכא שלשה בר מהנך והיינו אומד. וכן פירש הר\"ב שם ש\"מ דאף לרבנן לא נאסר אומד. והיינו כשאינו מרבה במתכוין. ומיהו להרמב\"ם שכתבתי שם אסור שלא במתכוין. וכן דברי הר\"ש שם. ורבינו בדרך חיים מפרש מתני' כאבא אליעזר בן גומל [שזכרו הר\"ב במשנה ב' פ' [חמישי] דדמאי] כסובר דאף תרומת מעשר שיש לה שעור ניטלת באומד ובודאי במעשר ג\"כ הכי סבירא ליה [והכי איתא בגמ' [דבכורות דף נ\"ט] וכמ\"ש בפירש הר\"ב משנה ז' פרק בתרא דבכורות] ולכך אומר אל תרבה שאע\"פ שהתירה לך התורה לעשר באומד מ\"מ אל תרבה לעשות כן כדי להסתלק מן הספק. ע\"כ. ולא קשיא דמאי שנא דתנן מעשרות. דמעשרות הוא שם לכלל המתנות שבזרע הארץ. כמו שכתבתי לשון ירושלמי במשנה ד' פרק ב' דמעשרות. ועיין בריש פ\"ד דדמאי. אבל ראיתי בפי' הר\"ש משנה ז' פ\"ק דתרומות שכתב דנראה דאבא אליעזר בן גומל לא סבירא ליה הא דאל תרבה וכו'. וכ\"כ התוס' דגטין ודבכורות הנ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    "<b>שמעון בנו</b>. והוא מהרוגי המלכות וסוף פרק קמא דכריתות [דף ח'] שנינו רשב\"ג אומר המעון הזה לא אלין הלילה עד שיהא (ברביעית) [בדינרין] ועל כרחנו רבן שמעון זה איננו שנזכר לקמן בסוף פירקין שאותו לא היה בימי הבית שלא הזכירו בפ\"ק דשבת [דף ע\"ו] כי אם עד שמעון השני. ואולי כשאמר מאמר זה עדיין לא עלה לגדולת שם רבן דוגמת בן זכאי במשנה ב' פ\"ה דסנהדרין ואע\"פ שראיתי טעם אחר בזה בספר עשרה מאמרות מה שנראה לי כתבתי: ",
+                    "<b>טוב משתיקה</b>. וכן הנוסחא בספר מדרש שמואל. וביש ספרים גרסינן אלא שתיקה. וכן בספר דרך חיים. ",
+                    "<b>ולא המדרש וכו'</b>. כתב הר\"ב ותדע לך וכו' דאי לא בא לראיה על הקודם. היה ראוי שיקדים לזה וכל המרבה דברים וכו' שהוא יותר ראוי להסמיכו אל ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה: "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבן שמעון בן גמליאל</b>. הוא נכדו של שמעון הנזכר במשנה הקודמת. וזהו אביו של רבי הוא רבינו הקדוש. ובו מתחיל הפרק השני. ",
+                    "<b>העולם עומד</b>. פירש הר\"ב ישובן של בני אדם מתקיים. ומתיישב בזה הפירוש דלא תקשה אדתנן במשנה ב' שלשה דברים אחרים שעליהם העולם עומד. ואע\"פ שפירש שם הר\"ב שהוא על בריאת העולם שבשבילם נברא. עם כל זה לא היה צריך לקיום העולם ג\"כ זולת אלו השלשה. דהואיל והם סבה לשיהא נברא אחר שלא היה. כ\"ש שיהיו סבה לשיתקיים אחר שהוא נברא. דמאי דלא הוה הוה בשבילם. כל שכן דמאי דהוה שיהא בהוייתו בשבילם. לפיכך מפרש הר\"ב דהנך דהכא על יישובן של בני אדם נאמרו. ולא על סבת הויית העולם בכללו. שהרי תורה ועבודה וגמילות חסדים יוכל להתקיים בבני אדם ואע\"פ שאינן מתיישבין ביחד כראוי מצד שאין דין אמת ושלום. כי יהיו שרידי ה' יחידי סגולה שיתקיים על ידם השלשה עמודים שבמשנת שמעון הצדיק. ואל תתמה שהרי אמרו [ברכות דף י\"ז] לא נברא העולם אלא בשביל חנינא בני ועוד אמרו [ו' ע\"ב] לא נברא העולם אלא לצוות לזה על פסוק כי זה כל האדם ועמ\"ש [סוף] משנה ד' פ\"ג דסוטה. ",
+                    "<b>העולם עומד</b>. ונ\"א קיים וכתב בדרך חיים שהיא הגירסא הנכונה: ",
+                    "<b>שנאמר אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם</b>. בזכריה ח' [ט\"ז]. ולעיל מיניה כתיב כאשר זממתי להרע לכם וגו' כן שבתי זממתי בימים האלה להטיב את ירושלים ואת בית יהודה אל תיראו אלה הדברים אשר תעשו וגו'. ובפירוש רש\"י שפטו בשעריכם וסמיך ליה אולי יחנן ה' צבאות ע\"כ. וכ\"כ במדר\"ש בשם הרשב\"ם. ולא קרב זה אל זה דאולי יחנן בעמוס ה' [ט\"ו] נאמר שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט אולי יחנן וגו'. עוד בפירש\"י ובמשנה טבריינית אין שם פסוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>איזהו דרך [ישרה] שיבור לו האדם וכו'</b>. והוי זהיר וכו' לפי שהדרך שיברר לו וכו'. הוא דבר הרשות ועצה טובה הוא דקמ\"ל. אבל אינו מחייב לאדם בכך. ואילו והוי זהיר וכו' מחייב הוא לאדם שיהא זהיר וכו' לכך היתה תחלת דברי פיהו איזהו דרך שיבור וכו' בלשון נסתר. ואח\"כ אמר והוי זהיר בלשון נוכח לחייבו בכך. דרך חיים. ועמ\"ש במשנה ט'. והזכיר דרך בלשון נקבה. עיין בזה בריש מסכת קדושין: ",
+                    "<b>והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה</b>. לענין זהירות להיות זריז ומהיר במצוה קלה כמו שהוא זריז ומהיר במצוה חמורה. הוא אומר ומזהיר לפי שאין אתה יודע וכו'. ולא שר\"ל כשיבאו לידך שתי מצות האחת קלה והאחת חמורה ואין לאל ידך לעשות שתיהן כאחת שלא תעזוב הקלה ותעשה החמורה. שזה אין השכל סובלו. אלא לענין זהירות בלבד הוא אומר וכל אחת ואחת בשעתה כ\"פ ר\"י אברבנאל ודרך חיים: ",
+                    "<b>שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות</b>. פירש הר\"ב לא נתפרש בתורה שכר המקיים מצות עשה וכו'. וז\"ל הרמב\"ם מצות עשה לא התבאר שכר כל א' מהן מה היא אצל השי\"ת וכו' וניחא דהא נמצא למען ירבו ימיכם וגו' למען ייטב לך וגו' למען יאריכון ימיך. אבל בדרך חיים מפרש ההיא דקאמר הכא שאין אתה יודע מתן שכרן וכו'. לענין הטורח והזריזות אי נמי ההוצאה וזה בכלל טורח הוא שאמר שאין אתה יודע דלפום צערא אגרא. אבל לענין המצוה עצמה הרי נאמר למען ייטב לך ודייק לה מדתנן סוף תולין לענין שלוח הקן ומה אם מצוה קלה וכו' ק\"ו על מצוה חמורה שבתורה. ומה ק\"ו הוא אם אי אתה יודע מתן שכרו. אלא דלענין הטורח וההוצאה הוא שאי אתה יודע. ועל זה אומר ק\"ו וכו'. וכתב עוד דהא דתנן [בריש פאה] אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה\"ז והקרן קיימת לו לעולם הבא כבוד אב ואם וכו' אין בזו הודעת מתן שכר בכמותה אלא באיכותה שאלו הן שמקבלין עליהם בזה ובבא. אבל שעור וגודל השכר עדיין צריכין אנו למודעי. שאין אתה יודע. ואולי יש מצוה אחרת ששכרה בעוה\"ב גדול כל כך ששקול יותר מהפירות והקרן שבמצות אלו. כי יפה שעה אחת קורת רוח בעוה\"ב מכל חיי העוה\"ז. וזה שאמר שם ותלמוד תורה כנגד כולם אינו ענין כלל לאי אתה יודע מתן שכר של מצות שהוא לא נאמר אלא במצות. אבל בין תלמוד תורה למצוה לא אמרו דפשיטא דשכר תלמוד תורה מרובה. עכ\"ד: ",
+                    "<b>מתן שכרן</b>. יש שכר לפעולתך מן השי\"ת והרי הוא כעין מלכותא דארעא שתמצא מי שעובד למלך. ושכר הפעולה קצובה. ותראה שיקבל עליה שכר מאת המלך יותר ויותר מן הראוי והקצוב. לפי שהיא נאותה לו למלך. או מצד אחר ושכר כזה אינו ראוי להקראות שכר בהחלט שהרי אינו השכר הראוי. אבל זה שמו אשר יקרא לו מתן שכר. לפי שיש עמה מתנה מרובה. ואינה מתנה ג\"כ בהחלט. שהרי שכרו אתו. והיינו נמי דתנן מתן שכרן שבערך נחת רוח שלפניו בעשיית המצוה. מתן אדם ירחיב כרצונו יתברך. וזה ענין הכתוב בעצמו שאומר (ישעיהו מ׳:י׳) הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו. שכך הוא אומר הנה שכרו אתו מלת הנה מורה על דבר ברור וידוע. כי שכרו ודאי וברור שהוא אתו. ועוד זאת שנית שפעולתו לפניו. שהפעולה אמנם היא לפניו יתברך ובבחינה זו שכרו כפול ומכופל במתנה מרובה כאמור. כך נ\"ל. ",
+                    "<b>והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה וכו'</b>. שאע\"פ שאין שכרה ידוע כמה הוא. ידענו ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא. וששכר האמתי הוא בעוה\"ב ואין ערך אליו מהטוב הגשמי שאתה מפסידו כמו שדרשו (ברכות ל\"ד) על עין לא ראתה. וכמאמרם. יפה שעה אחת של קורת רוח וכו' ורבי לא חלק בזה על אנטיגנוס. אבל אמר שכאשר יפגע בך מנוול זה הוא שטן הוא יצר הרע. שאז ראוי שתחשוב הפסד ושכר כדי להעבירו מעליך. הר\"י אברבנאל וכך כתוב בדרך חיים. ולפי מה שכתבתי שם במשנת אנטיגנוס שלא בא לשלול ולהוציא העובד בשכר מכלל עובדי ה'. ולא דיבר אלא שהעבודה היותר נבחרת ושאין למעלה הימנה הוא העובד שלא על מנת לקבל פרס. א\"כ דברי רבי הן אמורין בכלל. ועל הרוב. ואנטיגנוס על הפרט הוא אומר ומי יתן שלא יהיה בכלל אלא מה שבפרט. ",
+                    "<b>דע לפי שהסתכלות הזה אינו בראייה חושיית</b>. אבל בראיית השכל. לכך חזר ואמר דע. ועיין ברפ\"ג: ",
+                    "<b>מה למעלה ממך</b>. שאם חלש למעלה וגבור למטה אימת החלש על הגבור. כ\"ש שהגבור למעלה. וממך לא רחוק אבל למעלה ממך ממש. כענין שנאמר שויתי ה' לנגדי (תהילים ט״ז:ח׳): ",
+                    "<b>עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים</b>. יש דברים שמגיע עליהם הראיה כמעשה הרשעים. ויש דברים שמגיע עליהם השמיעה. כדבר אחת הנבלות. ולכך הוא אומר עין רואה. ואוזן שומעת. וכדי שלא תאמר יש שכחה לפני כסא כבודו. לכך הוא אומר וכל מעשיך בספר נכתבים הוא ספר הזכרונות שזכר הפייטן בפיוט ימים הנוראים. וגם בתורה נאמר מספרך אשר כתבת: אמחנו מספרי. והיה מספיק למניעת העבירות: כשיסתכל וידע שמעשיו בספר נכתבין. ואין זה אלא כדי שפעלו וגמולו ישלם לו. אבל לא ידע ויבין את זאת כי אם בהקדים לו הידיעה שיש רואה ושומע. לכך הוצרך להקדים גם אלו השנים. וכתב בדרך חיים. כי אמר עין ואוזן בלשון יחיד כי לא אדם הוא שיש לו עיני בשר ודם. חס ושלום: "
+                ],
+                [
+                    "<b>בנו של רבי יהודה הנשיא</b>. הוא רבי שבתחלת הפרק. ",
+                    "<b>יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ</b>. פי' בדרך חיים לפי שהדרך ארץ קודם בזמן לתלמוד תורה להכי טופל תלמוד תורה עם דרך ארץ במלת עם. ע\"כ. ואני מצאתי להר\"ש שפי' במשנה ד' פ\"ז דטהרות שהוא כמו ראה חיים עם אשה. דחיים הוא עיקר והכי נמי<i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i> תורה עיקר. ",
+                    "<b>וכל העוסקים עם הצבור כו'</b>. נראה דלפי' אחר שכתב הר\"ב. שמכריחים הצבור וכו' שיכריחו לשם שמים. דר\"ל ואל יחושו על הצבור שלא יוכלו לשאת המשא הכבד הזה שזכות אבותם מסייעתם לתת וכו' ואפילו ממון הרבה. ובלבד שיהיה העסק הזה שמכריחים כו' לשם שמים. ולא לשום צד פנייה אחרת בעולם. ועוד נ\"ל לפרש דשזכות אבותם וכו' נמשך למטה לו אתם מעלה וכו' והכי קאמר הוו עמלים. ולשם שמים. כשתכריחו הצבור לצדקה ולפדיון שבויים ואני מעלה עליכם וכו' שהרי הצבור הנותנים. זכות אבות היא שמסייעתן לתת. ואפי' הכי צדקתם של הצבור שנתנו עומדת לעד. כך גם אתם אע\"פ שלא נתתם אלא שכפיתם והכרחתם לצבור גם אני מעלה וכו' כמו שצדקת הצבור עומדת לעד. אע\"פ שזכות אבותם היא מסיעתם. ובהכי אתי שפיר דלא תנן בלשון נסתר כמו שהתחיל וכל העמלים וכו'. ועוד שהיה לשון קצרה ואני מעלה עליהם וכו' אלא דאי הכי הוה משמע דקאי נמי על הצבור כמו וצדקתם וכו'. ולאידך פירושא יש לפרש דהא דקאמר ואתם וכו' כמ\"ש בדרך חיים: דאי לאו הכי הוה משמע שהיה חוזר על האבות שזכר: ",
+                    "<b>מעלה אני עליכם</b>. נמצא כך בלשון חכמים. כמו ואני ועקיבא בן יוסף ערב בדבר. ובמד\"ש כתב שמפרשים שבעבור הקב\"ה. אומר אני שזוכרו למעלה לש\"ש. ע\"כ. והוא דוחק. ",
+                    "<b>שכר הרבה</b>. לשון ד\"ח בי\"ס גרסינן שכר הרבה. ופירושו ששכר הרבה מאד יש לכם לפי שאתם עוסקים בצרכי צבור שהם רבים. ומאחר שהם רבים הרבה שכר יש לכם כאילו עשיתם הרבה. ע\"כ. "
+                ],
+                [
+                    "<b>הוו זהירין ברשות וכו'</b>. כתב הר\"ב אע\"פ שאתם צריכים להתוודע לרשות כדי לפקח וכו' דעל כיוצא בזה לא אמר שמעיה [בפרק דלעיל משנה י'] כי זו מצוה רבה היא להתוודע להם לפקח על עסקי צבור ומרדכי ורבינו הקדוש יוכיחו. מד\"ש בשם רשב\"ץ: "
+                ],
+                [
+                    "<b>עשה רצונו כרצונך</b>. כך היא הגרסא בספרים. ובמד\"ש בשם ר\"י ן' נחמיאש כתב שבמשנה ירושלמית הגרסא ברצונך בבי\"ת. והכוונה שלא תעשה המצוה כמתקצף באף וחמה ועצבון לב אלא ברצון ובשמחת לב כדי שגם הוא יעשה רצונך ברצונו שלפעמים יעשה הקב\"ה רצונו של אדם באף וחמה להענישו באחרונה. כענין להשמדם עדי עד ולהאבידו אבל כשהוא עושה ברצון אחריתו ישגא מאד: ",
+                    "<b>בטל רצונך וכו'</b>. נ\"ל דעשה (רצונך) [רצונו] וכו' אמר כלפי מ\"ע ולפיכך אמר בטל רצונך וכו' כנגד מצות ל\"ת: ",
+                    "<b>הלל אומר וכו'</b>. ראיתי אחד קדוש מדבר מוהר\"ר מנחם עזריה בספרו עשרה מאמרות מאמר חקור דין חלק ב' פי\"ט שהלל זה הוא בן בנו של רבי שרחץ בכבול עם יהודה אחיו. פרק מקום שנהגו (פסחים דף נ\"א) וכאן שנה רבי על עצמו לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך. ואח\"כ סמך להלל זה. דברי הלל הזקן אבי היחס שאמר אין בור ירא חטא. ושוני הלכות לא דקדקו בזה ושונים גבי אין בור ירא חטא. הוא היה אומר. ע\"כ. ואם קבלה היא נקבל. ואם לדין הנה רש\"י כתב בהדיא שזהו הלל הזקן שבפרק הראשון. והרמב\"ם כתב על לכשאפנה וכו' דזה דומה למה שקדם ממצות שמאי חברו עשה תורתך קבע. ע\"כ. וסמך דבריו הללו לכאן. לפי שרבן גמליאל אמר בענין העמלים עם הצבור וכו' וגם להסמיך לקבלת ר' יוחנן בן זכאי ממנו דתנן במשנה ח'. וזו היא הסבה בעצמו שגרמה לבעל המאמרות שגורס במשנה דלקמן הלל אומר ושהוא הלל הזקן: ",
+                    "<b>אל תפרוש מן הצבור</b>. פי' הר\"ב שאינו רואה בנחמת צבור. וקשיא לי דאי משום הא. יש לבעל הדין לחלוק ולומר משל אומרים לצרעה לא מעוקצך ולא מדובשך. ורש\"י מסיים ואינו רואה סימן ברכה לעולם. בפרק אחרון דתענית. ע\"כ. ועוד י\"ל דודאי דנחמת צבור עדיפא מצרתם שכן מדה טובה מרובה. אי נמי שאינו רואה וימות בלא עתו או יגלה ממקומו: ",
+                    "<b>שאי אפשר לשמוע</b>. פי' הר\"ב כלומר לא יהיו דבריך מסופקים וכו' שמא יטעו ויצאו למינות. וא\"כ היינו הא דאבטליון פרק קמא משנה י\"א ותו למה לי. אבל הרמב\"ם לא פירש לענין מינות אלא שלא יהיו פשוטי הדברים מרוחק מאד ובטל מן הדבור שהוא אומר לא יהיו דבריך צריכין לפירוש רחוק והסתכלות יתירה. ואז (יטעה) [יבינם] השומע. ע\"כ. ולא כאשר הבין בעל מד\"ש דדברי הרמב\"ם כדברי הר\"ב: ",
+                    "<b>שסופו להשמע</b>. פי' הר\"ב לא תגלה סודך וכו' כי עוף השמים יוליך את הקול. דרישא דקרא (קהלת י׳:כ׳) גם במדעך מלך אל תקלל ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר: ",
+                    "<b>ואל תאמר לכשאפנה אשנה</b>. ול\"ק לגרסת רש\"י [דגרם] שאפשר לשמוע ומפרש בדברי תורה וכו'. דא\"כ הוא כפל לשון. חדא דלחזק דבר הוא כופל. ועוד די\"ל דאתא למימר דאפילו שלא לשמוע מזולתך אלא לשנות בעצמך אל תאמר לכשאפנה אשנה: "
+                ],
+                [
+                    "<b>אין בור ירא חטא</b>. עיין בפרק דלקמן משנה ט'. ובפי' הר\"ב שם: ",
+                    "<b>עם הארץ.</b> מפורש בדברי הר\"ב במשנה י' פ\"ה: ",
+                    "<b>ולא כל המרבה בסחורה מחכים</b>. אמר כל לפי שאפשר וכבר נמצא מי שהרבה בסחורה ויחכם. כענין ר\"א בן חרסום. או אילפא וכאילו רבים הביאום המפרשים. מדרש שמואל. ופירש עוד בשם החסיד דאמר מחכים שהוא פועל יוצא וחוזר למה שאמר ואין הקפדן מלמד. ואמר שכל המרבה בסחורה אינו מחכים. כלומר שבעתות הפנאי ילמד לאחרים אבל לא יחכימם. ",
+                    "<b>המרבה בסחורה</b>. דוקא קאמר המרבה. דבלא משא ומתן להחיות גופו גם תורתו אינה מתקיימת כדאמרינן לקמן אם אין קמח אין תורה. ואמרינן נמי לעיל יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ: ",
+                    "<b>השתדל</b>. ענינו ההרגל והמחשבה לדבר. ותרגום ויאבק איש עמו [בראשית ל\"ב] ואשתדל גברא עמיה. הרמב\"ם: "
+                ],
+                [
+                    "<b>על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון</b>. וא\"ת ע\"כ הראשון שנהרג כשאתה חושב למפרע תמצא שהוא לא הרג. והרי הבל הרגו קין והוא לא הרג. וא\"כ מנליה שאמר על דאטפת אטפוך. וכ\"ש דקשיא על מה שאמר וסוף מטיפיך יטופון. דדלמא לא. ומעשים בכל יום כמה רצחנים שמתים על מטתם בידי שמים. [*וראיתי אני קושיא זו שהוקשה במדרש רבה פרשת ואתחנן על פסוק שופך דם האדם באדם דמו ישפך. אמר ר' לוי והרי כמה בני אדם שהרגו ומתו על מטותיהם. השיבו אותו מהו באדם דמו ישפך כשיבואו כל בני אדם לעתיד לבא אותה שעה דמו ישפך. ע\"כ. וקושיא ראשונה נמי שעל הרישא הנה ראיתי המאמר הזה על דאטפת וכו' דאיתא בברייתא פ' החליל (סוכה דף נ\"ג) ושם פירש\"י הוטל למים והכיר בו שהוא רוצח. ע\"כ]. ובפירש\"י דעל מסכתא דידן כתוב יש מקומות שלא נהגו לומר זו ההלכה. ע\"כ. אבל הרמב\"ם גם הר\"ב וכל המפרשים העתיקוה. ובעל מדרש שמואל אמר בתירוץ הקושיא דסיפא דלכך אמר וסוף מטיפיך כלומר דלסוף על ידי גלגול המקוים בדברי רז\"ל והסכים לדעתם פיטא\"גורא [ושאר חכמי האומות כאשר הזכירם האברבנאל בפרשת תצא] סופו שיושטף. ובקושיא הראשונה נדחק מאד לומר דהבל שאני שאמרו ז\"ל שהציץ בקדושה אבל הגולגולת שפט עליה שהרגה ולא שהציצה. שההריגה יותר מצויה מהצצה. עכ\"ד. ולא יתכן בעיני כלל לומר שלא היתה כוונת הלל במאמרו זה כי אם מה שהוא בסוד הגלגול. שהוא אמנם מדברים הנעלמים וראוי להסתירם כי אם לשרידים אשר ה' קורא. ולא היה רבינו הקדוש מחבר המאמר הזה ושנאו במשנתו. כי כמו שאין המקרא יוצא מידי פשוטו. כך אין המשנה יוצאת מידי משמעה המובן לכל. והיה מניח מאמר זה עם שאר מאמרים מקובלים אצלם שהניחום בעל פה ולא כתבם במשנה. ועוד אני מדקדק בסדר המשניות הללו שכיון דזה אינו אלא מאמר על דבר שקרה שראה גולגולת לא הוה ליה להכניסו בין הדבקים בין עניני מוסרים שהוא היה אומר דהוו מרגלן בפומיה והוה ליה לאתר זה המאמר לבסוף. כ\"ש שבלשון ארמי אמרו לא היה לו לערבו בין קודש לקודש. וכן דברו אשר דבר היה לנכח עצם גולגולת המת ולמה זה לא יסב פניו לאמר כלפי השומעים. והכי הוה ליה למימר על דאטיף אטפיה. וסוף מטיפיה יטופון. גם יש לדקדק מאי אף דקאמר. לכך נראה לי לומר דה\"ק דכמו שאמר אין בור וכו'. וכל דכותיה לשלול הפחיתות. כן אף הוא ראה וכו' וא\"ל על דאטפת וכו' ונמשך לו דמשם ולהלן הוא היה אומר מרבה בשר מרבה רמה וכו'. לחייב בהם אם פחיתות אם מעלות. וזה לפי שכשראה הגולגלת הזאת א\"ל על דאטפת וכו' כלומר מסתמא הדעת נותן והשכל מחייב דעל דאטפת אטפוך ולסוף מטיפיך יטופון. כי במדה שאדם מודד בה מודדין לו. שכך היא המדה וכן השכל מחייב. אלא שעם כל זה המציאות מכחישו. שהרי הרבה נהרגים ולא הרגו והרבה הורגים ולא נהרגים. וכדי להסכים המציאות שלא יהא מכחיש למה שמחייבו השכל. והוא שעכ\"פ הכל במדת אמת ושפיטת צדק נשפט. לפיכך הוא היה אומר והוה מרגלא בפומיה מן אז והלאה מרבה בשר מרבה רמה וכו' להרגיל בפי הבריות כי מתחייב הכל בחיוב אמתי ובמדת יושר שהרי אתה מוצא מרבה בשר מרבה רמה וכו' לענין הפחיתיות מרבה תורה מרבה חיים וכו' לענין המעלות. הרי כי מדות הנהוגות בעולם ישרות ותמימות הם. ומן הגלויות אתה דן לנסתרות לה' אלהינו שגם המה בצדק ויושר נמשכים. אלא שאין בנו כח להשכילם ולעמוד על תכונתם. כענין שנאמר (ישעיהו נ״ה:ח׳) כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי. ונמצא א\"כ שזה המאמר על דאטפת וכו' לא אמרו בדרך חיוב לחייב שכך הוא ושכן יהיה. אלא בדרך הנחה היה אומר שכך היא ההנחה כפי השכל ומפני שהמפורסם מכחישו כדי שלא יבא האדם ח\"ו לומר דלית דין ולית דיין לפיכך הוא היה אומר והרגיל בפיו להשמיע בקהל רב מרבה בשר וכו'. מרבה תורה כו' לומר שלמראה עינינו נשפוט בטוב טעם ודעת שכשם שאלו נמשכים כסדר בין לרע בין לטוב. כן כל המדות שבעולם נהוגות על הסדר ואע\"פ שאין בנו כח להשיג. ואחרי שזה המאמר דאטפת וכו' אינה גזירה מוחלטת שכך יקרה בהחלט. שהרי אפשר שזה הנשטף לא שטף וכן השוטף אפשר שלא יושטף. ולכך לא אמר המאמר כאומרו להשמיע לרבים. אלא בינו לבין עצמו אמר כן לגולגולת שהיא עצם בלתי שומע ומניח ההנחה שכן ראוי [להיות] דעל דאטפת וכו'. והקושיא מן המציאות ג\"כ אינו בפירוש כלל אבל ע\"י מאמרו הנמשך שמכאן ואילך הוא היה אומר מרבה בשר וכו' המשכיל יבין היטב. וכל דברים שכיוצא באלו ראויין לאמרן שהמשכילים הם שיבינו אבל לא כל השומעים פן למשמע אזניו יוכיח וישפוט למראה עיניו שהשאלה היא אמיתית ושאין עליה תשובה כי לא ישכיל אף לא יבין ענין התשובה וישאר א\"כ נבוך עם השאלה. ויבא ח\"ו לידי מכשול. ואמר בלשון ארמי שהוא הלשון המורגל בפי ההמון בזמנים ההם כדמוכח בפ' ה' דשקלים שהרי ענין דברו כאילו ידבר עם גולגולת הלסטים. גם כדי שההמון יבינו מאמרו כמשמעו שכן הוא על דאטפת וכו' ולמשכילים הבין דברו וענינו במה שהיה אומר אח\"כ מרבה בשר וכו' והיה אומרו בלשון הקודש. כך נראה בעיני: ",
+                    "<b>מטיפיך יטופון</b>. להשמיענו שאפילו הרבים שהרגו את היחיד כולם יהרגו. לכך אמר לזו הגולגולת האחת שמטיפיה ואם היו רבים כולם יטופון. מדרש שמואל. ",
+                    "<b>יטופון</b>. פי' הר\"ב שלא היה הדבר מסור בידן להרגך כו' שמגלגלין חובה ע\"י חייב וכו' וזוהי דעת הרמב\"ם בפ\"ח מהפרקים שהקדים לפי' מסכתא זו שאע\"פ שהיה בדין הקב\"ה שזה יהרג לא גזר על זה שיהרגהו הוא. וזה כאילו אמר הש\"י שהנולדים לעתיד מהם צדיקים מהם רשעים. וזה אמת. ולא מפני כן התחייב פלוני הרע להיות רע וכו' אבל בבחירת עצמו הוא שעשה ופעל הרע. לכך ענוש יענש והרבה שלוחים היה למקים שיהרג זה. ולפי שהאיש הוא איש דמים וחייב. נתגלגל על ידו וגמולו ישיב לו הש\"י בראשו. וכ\"כ בס\"פ ו' מהל' תשובה. ואע\"פ שהרמב\"ן בפ' לך לך השיב על דברים הללו ואמר שאפילו גזר על פלוני שיריע לפלוני וקדם אחר ועשה גזירתו של הקב\"ה זכה בדבר מצוה. והאריך עוד. אני אומר שאפילו נודה לדבריו שאם קדם אחר ועשה שזכה. עם כל זה אינה תשובה לדברי הרמב\"ם. לפי שזה העושה הרע שדברי הרמב\"ם נאמרין עליו. הוא אמנם אשר לא פעל ועשה לקיים מאמרו של מלך ברוך הוא. אלא זדון לבו השיאו לכך. ורחמנא לבא בעי. וכאשר יובנו דברי הרמב\"ם כך. תסתלק ממנו גם השגת הראב\"ד שם. נראה לי: "
+                ],
+                [
+                    "<b>מרבה רמה</b>. פירש הר\"ב בקבר וקשה רמה למת כמחט בבשר החי. פירש המדרש שמואל בשם הר\"י ן' שושן וז\"ל. לא שדעתם שהמת מרגיש. אלא שכל מי שדעתו נקיה יש לו להצטער בחייו על ניוול במותו ושישתדל למעט אותו ניוול ויחשוב וירגיש מעתה הרמה שתנשכנו במותו. כמו שמרגיש המחט בבשר החי. וימעט בניוולו ולא ירבה בשר. כי מרבה בשר מרבה רמה. עכ\"ל. ולא הבינותי מה יתאונן אדם חי על ניוולו והוא לקבר יובל טמון בעפר ואין רואה ומי ידע בכל אלה. האם רמה תשלטנו או תולעת תאכלנו. והואיל ואין רואה בניוולו נמצא שאין הניוול נחשב למאומה. כ\"ש כשהוא המנוול באשר שם הרי הוא מת ואין אתו יודע עד מה מן הניוול. לאיזו סבה א\"כ יצטער על זה בעודו בחיים חיותו. אבל דבריהם נאמרים באמת. שלמת עצמו קשה ולא שקיימו בזה ההרגשה למת ועשו מה שאינו ישנו. אבל אמרו הקושי הזה כלפי נפשו של המת. הרואה בניוולו של הגוף ומצטער מאד על זה והרי הנפש הוא קיים. והסכימו בזה גם חכמי האומות רוצה לומר בהשארת הנפש. וזה שאמר הכתוב איוב י\"ד [כ\"ב] אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. יאמר בשרו יכאב כפירוש הראב\"ע לשון השחתה כמו וכל חלקה טובה תכאיבו [מלכים ב' ג' י\"ט] . והוא לשון מושאל לדברים הבלתי מרגישים שההשחתה בהם כמו הכאב אל האדם. ע\"כ. ומבאר הכתוב שאמנם נפשו עליו תאבל בכאב ההוא שהוא רואה ויודע ומכיר בגופו אשר היה בו. [*ומהך קרא למד חד מאן דאמר בסוף פ' שואל דמס' שבת [דף קנ\"ב:] שכל שאומרים בפני המת יודע עד שיתעכל הבשר] ועל זה כיוונו באומרם קשה רמה למת שר\"ל מצד הנפש היודעת זה. ותדע שכן היא דעתם ז\"ל שבמת לא הזכירו בשר ובחי אמרו בבשר החי. והוה להו להשוות הלשון ושיאמרו כמחט בחי. או שיאמרו ג\"כ בבשר המת אבל דעתם שהוא קשה למת לא לבשר המת שאינו מרגיש כלל. אבל למת הוא קשה. ירצו בזה לנפשו. ואל תתמה שקורא לנפש בשם מת. שכן הוא אומר בכתוב (דברים י\"ח) ודורש אל המתים. ובלי ספק שענינו אל נפשות המתים אבל כלפי שהדרישה הוא במקום שהם הגופים המתים שם היא הדרישה לכך אומר ודורש אל המתים. אע\"פ שהדרישה בעצמה היא אל נפשות ההמה. אף כאן הקושי הוא על נפש המת וכלפי שפעל הקושי נעשה במת עצמו. יכול בעל הלשון שיאמר קשה למת. אע\"פ שהמכוון בהגעת הקושי שהוא על נפש המת. כך נ\"ל. [*ושוב. מצאתי בס' כל בו בהלכות אבל. שכתב בטעם הקבורה שהוא מפני שקשה לנפש כשתראה הגוף מתבזה ומוטל בלי קבורה. ועל דרך זה אמרו קשה רמה למת כמחט בבשר החי והדמיון הזה דמיון במציאות הקושי לא בדמותו. עכ\"ל. גם מצאתי בתשובת הרשב\"א סי' שס\"ט שכתב ג\"כ בפשיטות שאין צער למת באזמל. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>והחנוטין יוכיח]: ",
+                    "<b>קנה לעצמו</b>. להנאתו בעוה\"ז מדרש שמואל בשם ר\"י ן' נחמיאש. [*ומצאתי סעד לזה הפי' שכן שנינו בפ\"ק דשקלים משנה ד'. שהכהנים דורשים מקרא זה לעצמן. ופי' הר\"ב להנאתן. ומ\"מ נ\"ל לפרש שענינו שקנה עצמותו ור\"ל שבהיות לו שם טוב הנה נתעצם והיה מה שהוא שכל שאין לו שם טוב הנה הוא כלא היה. וידוע שגדר השם הוא המורה על עצמות הדבר שזהו מה שקרא האדם שמות לכל חי. ולכן אם השם טוב הרי זו הוראה על עצמותו כי כשאין שם טוב ראוי לו שלא היה. והרי הוא כלא היה ואין כאן קנין של כלום]: "
+                ],
+                [
+                    "<b>קבל מהלל ושמאי</b>. בשלשלת הלל לא הוצרך להזכיר שממנו קבלו. ועכשיו מזכיר ברבן יוחנן בן זכאי שלא היה מבני בניו ועוד שהוא היה לו תלמידים הרבה ורבתה המחלוקת מהם ואחריהם הזכיר שאע\"פ שנחלקו בכמה דינים מ\"מ עיקר התורה קבלוה וכמו שזכרתי בריש פרק קמא: ",
+                    "<b>כי לכך נוצרת</b>. לשם כך יצאת לאויר העולם כדכתיב (בראשית א׳:י״ג) ויהי ערב ויהי בקר יום הששי [שבת פ\"ח.] מלמד שהתנה הקב\"ה עם מעשה בראשית שאם אין מקבלין ישראל את התורה יחזיר העולם לתוהו ובוהו נמצא עכשיו שחובה גדולה מוטלת עליו ולא בטובה הוא עושה. רש\"י: ",
+                    "<b>חמשה תלמידים היו לרבן יוחנן ב\"ז</b>. לא מנה רק הגדולים שנמסרה להם הקבלה. אמנם הרבה תלמידים אחרים היו לו. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>מד\"ש בשם הרשב\"ץ: ",
+                    "<b>אליעזר בן הורקנוס</b>. לפי שתלמידיו היו קוראם בשמן. רש\"י. ",
+                    "<b>בור סיד ונ\"א סוד</b>. וכתב הר\"ב דהכי גרס ולא בור סיד. כי בור סיד ר\"ל בור של סיד ומה שבח יש בזה אבל בור סוד שסדוה יפה ומעמיד המים שלא יבלעו בקרקע. ובשלמותו סיוד ובא חסר יו\"ד כדרך נחי העין. מדרש שמואל בשם הרשב\"ץ. ובפירש\"י פ\"ד דע\"ז דף נ\"ה הועתק בור סיד כגרסת הספר: ",
+                    "<b>שאינו מאבד טפה</b>. כלומר לענין זה הוא שדומה לבור סוד ולא בכל בחינותיו לפי שיש בבור הזה נמי לגריעותא שאין מימיו מתוקים כמו באר מים חיים הואיל ואלו אינם אלא מכונסים ולא נובעים כלל ועוד ששואבים מטעם הסיד ולפיכך הוצרך לבאר שאינו מאבד טפה. מדרש שמואל: ",
+                    "<b>חסיד</b>. פירש הר\"ב שעושה לפנים משורת הדין. ועמ\"ש בסוף מסכת סוטה: ",
+                    "<b>ירא חטא</b>. פי' הר\"ב מחמיר על עצמו וכו' דאל\"כ מאי רבותיה וכו' כדלעיל מ\"ה ועמ\"ש בסוף [מסכת] סוטה: ",
+                    "<b>ואליעזר בן הורקנוס אף עמהם</b>. כתב הר\"ב שמצא כתוב דאבא שאול לא נחלק על ת\"ק וכו' ומ\"מ כיון שדברי אבא שאול באו על דברי ת\"ק הוצרך להזכיר כי אף אליעזר בן הורקנוס שאתה שבחת אותו אפי' הוא בכלל וכו'. אבל הת\"ק שדבריו ראשונה באו לא הוצרך לפרש. שכשאמר וכל חכמי ישראל ממילא אף אלעזר בן ערך עמהם בכלל. מדרש שמואל: "
+                ],
+                [
+                    "<b>צאו וראו</b>. כדאמרינן בעלמא [ברכות י\"ט.] נפק דק ואשכח. והמכוון בכל זה יציאת השכל והשתוטטו להתבונן בעיון ולהשכיל היטב. וזהו לשון ראו כמו ולבי ראה הרבה חכמה (קהלת א'). ובמדרש שמואל [*שהרי\"א גורס בראשונה באו וראו] ושהעיד הר\"י ן' שושן שכן היא הגרסא בכל הספרים בטוליטולה ובכל מחוזותיה ומפרש לפי שאתו עמו היא הדרך הטובה אמר להם באו אבל בדרך רעה אמר צאו כי לא יגור עמו רע: ",
+                    "<b>שידבק בה האדם</b>. כתב מדרש שמואל הר\"ר יונה ז\"ל פי' כי בודאי שבכל הטובות והישרות יש להדבק. אלא ר\"ל במדה אחת להיות בה שלם לעולם. כי טוב לאדם לאחוז במדה אחת לעולם בשלמות. ונקל אליו להשיג ממנה הטובות החשובות כולם מהיות בו כמה מדות ואינו שלם באחת מהן ע\"כ. ושפתים ישק. עכ\"ל. ואומר אני שעם זה יתיישב שאע\"פ שאלו החכמים אמרו איזו היא דרך ישרה וכו'. הנה רבי שהיה אחריהם חזר ואמר כדתנן בריש פרקין איזוהי דרך ישרה וכו' לפי שהוא לא אמר על מדה א' שידבק בה ושעל ידו יושלם כאמור אלא הוא אומר שבכל מדה ומדה שאדם מודד פועל ועושה. איזוהי דרך שיבור לו שיבחין בה שכך ראוי שיפעל ושיעשה. ולכך ר' אומר שיבור ולא קאמר שידבק כדהכא: ",
+                    "<b>הלוה ואינו משלם</b>. כתב הר\"ב הוא הפך הרואה את הנולד כו' ולא אמר סתם מי שאינו רואה את הנולד לפי שאפשר כו' שיציל עצמו בבוא הנולד. וצריך לומר שמ\"ש לעיל ומתוך כך מחשב וכו'. אינו עיקר פירוש הרואה את הנולד. אלא שמתוך כך נמשך ג\"כ שמחשב וכו' אבל עיקר כוונת הרואה את הנולד הוא מה שמפרש צופה ומביט במה שעתיד להיות וזה בכל עניניו ועסקיו דעל שמתוך כך מחשב וכו' לא שייך שיציל וכו'. ובמדרש שמואל כתב בשם הר\"י לירמא שעם היות שהרואה את הנולד היא דרך טובה. הבלתי רואה בנולד אינה היא רעה לפי שמצינו אנשים הרבה שעם היות שאינם רואים את הנולד הם הולכים בדרך ישרה או האנשים שמקיימים התורה לשם שמים לא לתקות שום שכר. ולא מפחד שום עונש. אלא לשמה שזאת היא העבודה היותר שלימה שבעבודות ולכן לא א\"ר שמעון שדרך הרעה היא מי שאינו רואה את הנולד. ע\"כ: ",
+                    "<b>המקום</b>. הוא מקומו של עולם וכן הוא אומר [דברים ל\"ג] ומתחת זרועות עולם. אבל העולם לא יכילנו שנאמר [מלכים א' ח'] השמים ושמי השמים לא יכלכלוך. רש\"י: ",
+                    "<b>וצדיק</b>. פירש הר\"ב הקב\"ה שהוא צדיקו של עולם שנאמר [דברים ל\"ב] צדיק וישר הוא. וכן [נחמיה ט'] ואתה צדיק על כל הבא עלינו. הרמב\"ם. "
+                ],
+                [
+                    "<b>יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך</b>. ולא פליג אדתנן לקמן פרק ד' משנה י\"ב כבוד חברך כמורא רבך. דהתם בחברים שהם חברים בתורה. דרך חיים. ובמד\"ש כתוב דיש ספרים דגרסי גם כאן יהי כבוד תלמידך וכו' וכתב דא\"א לגרוס כבוד חברך כשלך שא\"כ אם הוא בטבע שלא יקפיד על כבודו. נמצא שאף לכבוד חברו לא יחוש. וזה ודאי דאינו. וכך אמר דוד המלך ע\"ה [תהלים ט\"ו] הולך תמים וגו' נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד. אמנם בתלמיד יצדק היטב אמרו יהי כבוד תלמידך כשלך. כי דיו לתלמיד להיות כרבו ע\"כ. ולי נראה דאי משום הא לא איריא שלא אמר התנא שיהא חביב עליו כשלו. אלא כשכבוד עצמו חביב עליו. והיינו דלא קאמר יהי כבוד חברך בעינך כשלך. והיה בלשון קצרה. אלא דבמי שגם כבוד עצמו חביב עליו הוא מדבר. ולכך האריך לומר חביב עליך. ותדע שכן הוא שהרי במשנה י\"ב שאמר ר' יוסי יהי ממון חברך חביב עליך כשלך. וכי סלקא דעתך שאם יהיה אדם מפזר ממונו ומאבדו שיהא ג\"כ רשאי לפזר ולאבד ממון חברו. אלא שלא דבר ר' יוסי כלפי אותו האדם. ולא אמר אלא במי שגם ממונו חביב עליו אף כאן לענין כבוד ג\"כ לא אמר אלא במי שגם כבודו חביב עליו: ",
+                    "<b>והוי זהיר בגחלתן</b>. פי' הר\"ב שלא תנהג בהן קלות ראש. וז\"ל הרמב\"ם כשתתחבר לחכמים ואל אנשי המעלות אל תתגעגע עמהן. ואל תתגאה עליהן. אבל תהי חברתך להודיע להם שתתקרב בעת שיקרבוך. ואל תוסיף להתקרב אליהם יותר ממה שיקרבוך. שלא תפסיד כונתם בך ותהפוך אהבתם לשנאה ולא תגיעך מהם המעלה אשר תקוה. והמשיל זה במי שמתחמם באש שאם ישב רחוק ממנו יהנה בחומו. (וכו') [ואם יוסיף להתקרב ישרף]: ",
+                    "<b>שנשיכתן נשיכת שועל וכו'</b>. כלומר שפעמים הם מזיקים בפעל שלם. וזה כמו הנשיכה. ואמר שהיא כנשיכת השועל שרפואתה קשה. ולפעמים שאינם מזיקים בפעולה שלמה. וזה כמו עקיצה בלבד. ואמר שהיא כעקיצת עקרב. ולפעמים שאינן מזיקין כי אם בדבור בלבד ואמר שזה כלחישת השרף. כך נראה לי. [*ואמנם נ\"ל עוד שאלו הלשונות הם כינויים לחרמות ונידויים ושמתות דרבנן לפי שכן נמצא לחכמי הגמרא כינויים. כמו הוה מפיק לאפך פולסי דנורא בפרק הזהב דף (א\"ו) [מ\"ז] וכדבפרק מרובה (בבא קמא דף פ\"א) גזרתינהו לשוקך בגזרא דפרזלא. ה\"נ היו אלו הכינויים שבמשנתינו ג\"כ ללשונות של נידויים חרמות ושמתות בלשונות של חכמי המשנה]: ",
+                    "<b>לחישת שרף</b>. שורק בפיו בלע\"ז שיפל\"א כדרך שעושים אווזים הללו זה לזה. רש\"י: ",
+                    "<b>שרף</b>. פירש הר\"ב השרף הזה אינו מקבל לחש כשאר נחשים. כדכתיב אשר לא ישמע לקול מלחשים. דקרא דלעיל מיניה מסיים כמו פתן חרש יאטם אזנו (תהלים נ\"ח ה') ומ\"ש הר\"ב כך תלמיד חכם אם תקניטנו ותבא לפייסו אינו מקבל פיוס. ומסיים הרמב\"ם ואתה תדע זה מענין גחזי שהתריס כנגד רבו אלישע שנפל בחלי מטונף כהתבאר מדברי חכמים מענין ארבעה אנשים מצורעים וכן עם אחרים. ובכלם התבאר הנזק שהשיגו: ",
+                    "<b>וכל דבריהם כגחלי אש</b>. אף קלות שבקלות. כי פורץ גדר של חכמים כגון יחוד של פנויה שסתם אשה נדה היא. שנאמר [ויקרא ט\"ו] תהיה בנדתה עד שתבא במים [ותנן במשנה ג' פ\"ה דנדה. תנוקת בת יום אחד מטמאה בנדה] וחכמים גזרו אף אם טבלה. שהרי גזרו על יחוד פנויה. ל\"ש טהורה ול\"ש טמאה. רש\"י. "
+                ],
+                [
+                    "<b>עין הרע</b>. פירש הר\"ב כמו עין רעה. ואמר שמוציאין את האדם מן העולם ואין צ\"ל שיתרחק אדם ממנה ולפיכך אמר ר יהושע לעיל שהדרך שיתרחק ממנה האדם הוא חבר רע. וזהו חדוש יותר. כ\"פ במדרש שמואל: ",
+                    "<b>יצר הרע</b>. רוב התאוה. הרמב\"ם: ",
+                    "<b>ושנאת הבריות</b>. כתב הר\"ב שהרמב\"ם פי' שמואס חברת הבריות ואוהב לישב יחידי. וז\"ל רוע הנפש והוא חולי המרה השחורה שיביא האדם למאוס ראית עיניו וישנאהו. וייטב לו חברת החיות והתבודד במדברות וביערות. ויבחר לו מקום שאינו מיושב. זה אצלם לא מצד פרישות רק לרוע תאותם וקנאתם בזולתם. אלו ימיתו האדם בלא ספק. כי יחלה גופו וימות טרם עתו. ע\"כ. ומ\"ש עוד הר\"ב אדם קשה שמביא עליו שנאת הבריות כתב במדרש שמואל שיש מפרשים שהכל מקללין אותו ותחול עליו קללתם. ויצא מן העולם שהרי אמרו חז\"ל [מגילה ט\"ו] אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך וכו'. ",
+                    "<b>מוציאין את האדם מן העולם.</b> עיין בפ\"ד משנה כ\"א: "
+                ],
+                [
+                    "<b>יהי ממון חברך חביב עליך כשלך</b>. עמ\"ש במשנה י': ",
+                    "<b>והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך</b>. פירש הר\"ב שלא תאמר הואיל ואבי חכם וכו' תורה חוזרת על אכסניא שלה וכו' שכך דרשו רז\"ל בפסוק לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם [ישעיה נ\"ט] בפרק ז' דב\"מ דף פ\"ה. וקמ\"ל ר\"י דהני מילי כשמתקן עצמו לכך דמתקיימא בו יותר מבזולתו. ואי לאו הכי לא: "
+                ],
+                [
+                    "<b>הוי זהיר בק\"ש ובתפלה</b>. לפי שהם קבלת עול מלכות שמים ועבודה לו יתברך לפיכך הזהיר עליהם ביותר. ובמדרש שמואל כתב דרבינו יונה גריס הוי זהיר בק\"ש יותר מבתפלה. ופירש הטעם כי זמן התפלה הוא רחב עד ד' שעות וזמן ק\"ש קצר כותיקין עם הנץ החמה וזהו לשון הוי זהיר כי צריך זהירות גדולה. ע\"כ. "
+                ],
+                [
+                    "<b>הוי שקוד ללמוד תורה מה שתשיב לאפיקורוס</b>. רבינו יונה ז\"ל פירש הוי שקוד ויגע בלמוד התורה כדי שתדע להשיב לאפיקורוס. כ\"כ במדרש שמואל. ונמצינו למדים דלא גרסינן ודע וכן נראה בפי' הרמב\"ם דל\"ג ודע. אבל בס\"א גרסינן ודע מה שתשיב וכו'. וכתב במדרש שמואל בשם הר\"ם אלמושנינו שלכן אמר ודע מה שתשיב. אמר מה שתשיב לאפיקורוס דעהו אתה בידיעה שלימה ולא יהיה תשובתך אליו מקובלת אצלך או מלומדת מאחר כי כן לא תנצח אותו. ע\"כ. ובאמרו מה שתשיב הודיע שלא תלך אתה אצלם להקשות להם על סברתם אלא אם יבואו אליך ויקשו לך דע מה שתשיבם. אמנם אתה לא תתחיל לשסות בך את הכלב. מדרש שמואל: ",
+                    "<b>שקוד</b>. עיין בפי' הר\"ב במשנה ט\"ו פ' בתרא דסוטה: ",
+                    "<b>לאפיקורוס</b>. פירש הר\"ב לשון הפקר שמבזה את התורה וכן המבזה לומדיה. וכדמסיים בפי' השני וכך פי' בהדיא בריש פ' חלק (סנהדרין צ\"ט ע\"ב): ",
+                    "<b>ודע לפני מי אתה עמל</b>. פי' הר\"ב בתשובה זו שאתה משיב לאפיקורוס שלא יפתה לבך לנטות אחר דעתו. לכאורה לפירושו לפני מי מוסב על האפיקורוס. אבל נראה שדבריו מועתקים מפירוש הרמב\"ם. והוא מפרש דלפני מי מוסב אל הש\"י. וז\"ל הרמב\"ם ואמר אע\"פ שתלמוד דעות האומות לדעת איך תשיב עליהם. השמר שלא יעלה בלבך דבר מן הדעות ההם ודע שמי שתעבוד לפניו יודע צפון לבך והוא אמרו ודע לפני מי אתה עמל ר\"ל שיכוין לבו באמונת הש\"י. ע\"כ: ",
+                    "<b>ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם וכו'</b>. כתב במדרש שמואל בסוף פירקין בשם הר\"ר יונה ז\"ל שמה שאמר ר\"א ונאמן וכו' לא פליג על מאמר אל תהיו כעבדים במ\"ג דפ\"ק וכבר כתבתי בזה בריש פירקין בדבור והוי מחשב ומ\"מ אין ענין זה מקושר לדבריו הראשונים ומצאתי בנא\"י מוגה דגרס ומי הוא בעל מלאכתך ותו לא מידי: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>אם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה</b>. לפי שאמר לעיל והשכר הרבה וימשך לאדם מזה לומר הנה אקבל שכר הרבה כשאלמוד שעה א' ואח\"כ אני יושב בטל מתורה כי כבר יש לי שכר הרבה לקבל לכך אמר אם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה. דאל\"ה לא. שהרי אדרבא יש עליך עונש בעון בטול תורה. כ\"כ מד\"ש. ומתיישב בזה הא דתנן בסוף מנחות [דף ק\"י] . נאמר בעולת העוף אשה ריח ניחוח ובמנחה אשה ריח ניחוח ללמדך אחד המרבה ואחד הממעיט וכו' דהיינו זה שמקריב מנחה מסתמא עני הוא כדפירש\"י בפרשת ויקרא נפש כי תקריב קרבן מנחה מי דרכו להתנדב מנחה עני ע\"כ. ובזה הוא שאומר התנא שהן שוין לפי שהעני עושה כפי כחו וממונו. לפיכך שוה מיעוטו לפני הש\"י כמו המרובה של העשיר. אבל ודאי מי שבכחו לעשות הרבה ועושה מועט. ודאי שאינו שוה לעושה מרובה. וכן נמי כשהעני עושה יותר ממנחה. ודאי ששכרו ג\"כ יותר גדול. ולא אמרן ששוין המרובה והמועט אלא כשנעריך ג\"כ המנדבים מה ערכם וכדאמרן. ובמתני' נמי דאמרן אם למדת תורה הרבה ביכול הוא אומר. וכיוצא בזה פי' בדרך חיים ועיין פ\"ד מ\"י: ",
+                    "<b>נותנים לך שכר הרבה</b>. אצל תשלומין לא שייך לומר הרבה כי אין התשלומין רק מה שראוי לשלם. ולא הרבה. דרך חיים. ",
+                    "<b>ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך</b>. ולא תעלה על דעתך שכשתקבל המתנה הרמוזה במתן ובהרבה שינוכה משכרה. מד\"ש. ",
+                    "<b>ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא</b>. כלומר מה שאני אומר לך ונאמן וכו'. אין הכונה כדי שתעבוד ע\"מ לקבל פרס רק כונתי היא זאת שתדעהו דרך ידיעה לבד וכדלעיל. ויש גורסין שמתן שכרן בשי\"ן. ולאותה גירסא י\"ל דאתא למימר דאפי' מתן שהיא המתנה בהאי עלמא ליכא ולכך אל תתמה בראותך הצדיקים אם מרעה אל רעה יצאו. כך כתוב במד\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>עקביא בן מהללאל אומר וכו'</b>. בזמן הבית היה כדתנן במ\"ו פ\"ה דעדיות שאין העזרה ננעלת בפני כל אדם מישראל בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל. אפ\"ה לא רצה להפסיק בין שלשלת הלל עד רבי ובנו ואח\"כ חוזר לסדר הקבלה והזכיר מאמרי הלל כדי להסמיך אליו ר' יוחנן בן זכאי שקבל ממנו ואח\"כ הזכיר מאמרי תלמידיו וסמך להן מאמר ר' טרפון שהוא דומה למאמר רבי אלעזר אחרון התלמידים: ",
+                    "<b>דע</b>. חזר ואמר מלת דע לפי שלפני מי אתה עתיד וכו' אינו בהסתכלות וראיה מוחשת כי אם שיאמין זה בדרך ידיעה. מד\"ש: ",
+                    "<b>מאין באת ולאן אתה הולך</b>. שאלת המקום שבא משם בל' אין כמו מאין באו האנשים. ושאלת המקום שיבא לשם בל' אנה. כמו אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח (תהלים קל\"ט ז') ובפסוק אחד שניהם בפלגש בגבעה. אנה תלך ומאין תבא. דרך חיים. ומלת לאן האלף קמוצה. ",
+                    "<b>אתה הולך</b>. כי האדם הולך לבית עולמו ומתקרב אל המיתה כי יום המות מיום הולדו הוא. שמיום שנולד הוא מתקרב והולך אל המיתה וע\"כ נקט לשון הוה ולא לשון עתיד. מד\"ש. ",
+                    "<b>למקום עפר רמה ותולעה</b>. ולא אמר שיהיה עפר רמה ותולעה. שכך אמר הכתוב (בראשיח ג') כי עפר אתה ואל עפר תשוב. דרך חיים. ",
+                    "<b>לתת דין וחשבון</b>. תחלת דין קאמר ולפיכך הקדים דין לחשבון. ואמר לתת דין שאם יעשה חטא מתחייב מזה דין. לכך שייך לומר שהוא נותן הדין. כי מי שבא על הערוה מתחייב מזה דין. ולכך אמר ליתן הדין וכן מ\"ש בב\"ב בפ' הספינה (בבא בתרא דף ע\"ג) גבי [הנהו]*)(תרי) אווזי עתידין ישראל ליתן דין עליהם. ד\"ח: "
+                ],
+                [
+                    "<b>בשלומה של מלכות</b>. הוא המלך עם שריו ויועציו המנהיגים מלכותו ועושים משפט בארץ ולפיכך לא אמר בשלום המלך. כך פירשו המפרשים: ",
+                    "<b>הרי זה מושב לצים</b>. דאין ליצנות גדולה ממי שאומרים לו מנה זהובים שעה אחת. וכל שתמנה יהיה שלך. והוא בטל. הוא ודאי מתלוצץ מן הזהובים ומבזה אותם. כן הבטל מדברי תורה אחר שיודע השכר הגדול הזה אינו כי אם לץ. וכן אמר החכם אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. הרי קרא המבטל מדברי תורה עולב. כך פי' במד\"ש בשם החסיד ז\"ל. עוד פי' ומדקדק לשון ואין ביניהם וכו' שהכונה כשיושבים אע\"פ שעוסקים בתורה כל אחד ואחד לבדו. אבל אין ביניהם שאין מתחברים יחד ללמוד בחברה. ואין זה כ\"א שכל אחד מהביל ומתלוצץ בלבו על ידיעת ולמוד חברו וחושב שאין לו תועלת בחברותו עמו ולפיכך אין ביניהם ד\"ת ר\"ל שאין לומדים ביחד הרי בודאי לצים יקרא אע\"פ שאין פוצה פה ומצפצף. והרמב\"ם כתב ראייתו על שמושב לצים יקרא כל מושב שלא ידברו בו ד\"ת מסוף הפסוק אשר אמר כי אם בתורת ה' וגו' כאילו אמר שמפני שהיה חפצו בתורת ה' לא ישב במושב לצים אשר אין בו תורת ה'. ",
+                    "<b>שכינה ביניהם</b>. הפך הליצנים כי הם הכת שאינם רואים פני שכינה [*כדאמר בסוטה ס\"פ אלו נאמרין (סוטה דף מ\"ב) אמנם אלו הן להפך כי הליצנים אפי' במותם השכינה מתרחקת מהם. כ\"ש בחייהם. ואלו אפי' בחייהם שכינה שרויה ביניהם. כ\"ש במיתתם. מד\"ש: ",
+                    "<b>ועוסק בתורה</b>. שהיחיד אינו רגיל להוציא ד\"ת מפיו ולפיכך לא שייך לומר אצלו ועוסק בדברי תורה כמו שהוא אצל שנים שהם מדברים זה עם זה. ",
+                    "<b>שהקדוש ב\"ה קובע לו שכר</b>. שנאמר ישב בדד וידום כי נטל עליו. פירש הר\"ב כאילו נתינת כל התורה כולה היתה בעבורו בלבד וכן פי' הרמב\"ם. אבל גרסתו כגרסת הספרים שכתוב במד\"ש בשם הרמ\"ה וכ\"כ בדרך חיים די\"ס גורסים מנין שאפי' אחד שיושב ושונה שמעלה עליו הכתוב כאילו קיים את התורה כולה שנאמר ישב בדד וידום כי נטל עליו. ע\"כ. ולגירסת הספר נראה מ\"ש מד\"ש בשם הרמב\"ם שמפרש כי נטל עליו שהושלך עליו שכר משלם או הרי הוא כנטל שכרו כבר שמזומן הוא. ע\"כ. ועיין בפירש\"י שאעתיק בסמוך שמפרש פי' אחר. וראיתי במד\"ש שכתב ל' הר\"ב כמו שהוא לפנינו ושפירש עוד כי נטל עליו ל' סכך. תרגום וסכות ותטל כלומר שהשכינה סוככת עליו להצילו מכל צרה וצוקה להיות צל על ראשו. ע\"כ. ובספרים שלנו כתוב זה הפירוש בדברי הר\"ב בסוף משנה ז' ועוד ראיתי שם בספר מדרש שמואל בפירש\"י ז\"ל שהעתיק במשנה זו וכתב בה שנמצא כתוב במשנה ו' בפירש\"י ז\"ל וידום וכו' כי נטל עליו שכר על אותו עסק. ואמרי לה ל' סכך. כמו וסכות וכו' גם בפירש\"י הנדפס בדרך חיים כתוב זה הפירוש. ואי לא מסתפינא אנא אמינא דלקמן מקומו ולא כאן. כי שם באותה משנה קאמרינן דשכינה שרויה ואפילו אאחד. ודרש\"י גרס התם שנאמר ישב בדד וידום כי נטל עליו. ול\"ג כל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך ועוד נ\"ל דרש\"י גריס ליה לכל מקום וגו' בכאן. ולפיכך לא פירש בו כלום. כי אין צריך לשום פירוש. דבהדיא כתיב וברכתיך. ואין לך קביעות שכר גדול מזה. כך נראה בעיני. ובדרך חיים כתב דבספרים שלנו הגרסא ומנין שאפי' אחד שעוסק בתורה שהשכינה עמו והקב\"ה קובע לו שכר. שנאמר ישב בדד וגו'. ע\"כ. ולגרסא זו נוכל לומר שמפרש רש\"י בכאן כי נטל עליו כמו וסכות וכו' ובגמ' פ\"ק דברכות דף ו' וכי מאחר דאפי' אחד. תרי מיבעיא. תרי מכתבי מילייהו בספר הזכרונות חד לא מכתבי מיליה. ע\"כ. והא דמוסיף באחד והקב\"ה קובע לו שכר לאו למעוטי שנים משכר אלא משום דבאחד פריש ליה קרא בהדיא. כדכתיב כי נטל עליו. ודרשינן לתרווייהו כמו וסכות. וכן נמי נטילת שכר ולהכי פירש ליה קרא באחד משום דמיניה תילף במכל שכן לשנים: "
+                ],
+                [
+                    "<b>שלשה שאכלו וכו'</b>. פירש במדרש שמואל בשם לב אבות. דנקיט שלשה. דבפסוק שהביא לראיה. שם מדבר ג\"כ משלשה. והם החכם. והכהן. והנביא. והחסיד ז\"ל נתן טעם למה שלשה כי שנים יתעסקו בדברים ויהיו נדונים כשוגגים. אבל כשהם שלשה היה להם לשלישי להזכירם. והרשב\"ם כתב כי נקט שלשה לפי שסתם שלחן איכא שלשה לזימון. ע\"כ: ",
+                    "<b>ולא אמרו עליו דברי תורה</b>. כתב הר\"ב ובברכת המזון שמברכין על השלחן יוצאין ידי חובתן וחשוב כאילו אמרו עליו דברי תורה. והברכות הן ג'. כי הטוב ביבנה תקנוה ונמצא שהן כנגד ג' אמות דלקמן. ועוד שהם כנגד אנ\"ך שכן הראשונה משה תיקנה שעל שמו נקראת התורה שנאמר (מלאכי ג׳:כ״ב) זכרו תורת משה. והשניה יהושע תיקנה. והוא ראשון לספרי הנביאים. והשלישית דוד ושלמה תקנוה. והם ראשונים לספרי הכתובים. ולאמרי לה כנגד מקרא. משנה. תלמוד. נ\"ל לפרש על דרך הנדרש בפ\"ב דערובין דף כ\"א נשכימה לכרמים. אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. נראה הפרחה הגפן אלו בעלי מקרא פתח הסמדר אלו בעלי משנה. הנצו הרמונים. אלו בעלי תלמוד. ופירש\"י סמדר גדול מפרח. כך משנה מפורשת יותר מן המקרא. הנצו הרמונים. גדלו כל צרכן וכו'. וכן אתה מוצא באלו השלשה ברכות. שהשניה מפורשת יותר מן הראשונה. שאין בראשונה אלא הזכרת המזון שהש\"י זן אותנו ובשניה ארץ טובה שהנחילנו לאכול מפריה ולשבוע מטובה. והשלישי מפורשת עוד יותר. שמתפלל על המזון. זוננו פרנסנו וכו'. גם על בנין המקדש שהיא תכלית הנחלת הארץ כי שם נעבוד את ה'. ואע\"פ שהצבתי ציונים להדמות ברכות המזון לדברי תורה אנ\"ך. אי נמי מקרא משנה תלמוד מכל מקום לא נתיישבה דעתי בפסק הזה לצאת י\"ח בכך. דודאי דרבי שמעון לאו בהכי מיירי. דאטו ברשיעי עסקינן שאינן מברכין ברכת המזון שהיא מצות עשה מן התורה. ומילי דאבות. מילי דחסידות נינהו. כדאמרינן בפרק המניח (בבא קמא דף ל') מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דאבות ולשון רש\"י ורגילין בני אדם לפטור עצמן בברכת המזון: ",
+                    "<b>כאילו אכלו משלחנו של מקום</b>. שמעלה עליהם כאילו הקריבו קרבנות על דרך מה שארז\"ל כהנים משלחן גבוה קא זכו. מדרש שמואל. וכינוי מקום להקב\"ה. מפורש בפ\"ב משנה ט': "
+                ],
+                [
+                    "<b>והמפנה לבו לבטלה</b>. ונ\"א ומפנה. והיא גי' הר\"ב שכ\"כ הנעור וכו' ומחשב וכו'. וכ\"כ במדרש שמואל על לשון הר\"ב דגרס ומפנה ול\"ג והמפנה. וכתב עוד בשם החסיד ז\"ל שטעות הוא שנפל בספרים שכתוב והמפנה כי לא ימנע או הנעור מפנה או לא. אם מפנה היינו המפנה. ואי לא למה יתחייב. ולית נגר דיפרקיניה ע\"כ. ובשם הרשב\"ם כתב הנעור בלילה ואפי' בבית והמהלך בדרך אפילו ביום. ובשניהם ביחידי עסקינן. אבל אין גורסין הנעור בלילה יחידי. ומסתכן לפי שמזיקין פוגעים בו. ע\"כ. ולדבריו יש לקיים גרסת והמפנה. וכן לפירוש הר\"ר מנחם שבמדרש שמואל ואין להאריך ובדרך חיים עשה לגירסא זו עקרית ומפרש הנעור בלילה ניזוק דלא אברי ליליא אלא לשינתא. או לגרסא. כדאמרינן בעירובין (דף ס\"ה.). והמפנה לבו לבטלה ואפי' ביום. וכלומר שהוא נמשך אחר הבטלה ומבקש הבטול אבל הנעור בלילה היינו אע\"פ שאינו מבקש הבטול כל שאינו ישן או לומד או עיסק במלאכתו שכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה. ולגרסת ומפנה צריך לדחוק דהא דלא קאמר רק והמפנה לבו לבטלה. בלילה. משום דאי הכי הוה משמע שמפנה לבו לבטלה כדי שיישן. ע\"כ. ועיין מה שכתבתי במשנה ח': "
+                ],
+                [
+                    "<b>עול תורה</b>. התמדת הקריאה. הרמב\"ם: ",
+                    "<b>מעבירין ממנו וכו'</b>. לשון הרמב\"ם ואמרו חרות על הלוחות. חירות על הלוחות ר\"ל החירות מתולדות הזמן. ועניני המלכים. למי שמקבל ועושה מה שנכתב על הלוחות. ע\"כ. וכתב במדרש שמואל בשם הרב מתתיה היצהרי שהרמב\"ם גורס שנאמר (שמות ל\"ב) חרות על הלוחות קרי חירות ע\"כ. ונמצא לשון זה בברייתא דשנו חכמים. ",
+                    "<b>וכל הפורק ממנו עול תורה</b>. פירש הר\"ב האומר קשה עולה של תורה ואיני יכול לסובלה ולאו דמתחייב בנפשו דלעיל במפנה חמור מנותנין [עליו] עול דהכא בפורק דודאי דליתא אלא דמתחייב בנפשו דאמרן היינו אם יפגעו בו לסטים או מזיקים מתחייב בנפשו. ודמו היה נדרש מעצמו. כמו ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש (בראשית ט') כדפירש\"י שם אבל אפשר שלא יארעו כל רע. אבל הכא נותנין עול וכו' ולא יוכל מלט משא עולים הללו. נראה לי: "
+                ],
+                [
+                    "<b>עשרה שיושבין ועוסקים בתורה</b>. לשון הר\"ב עשרה שהיו יושבין בדין גרסינן וכן מצינו עשרה שדנין בדיני ערכין. כדתנן בריש סנהדרין. ושנים ואחד כשקבלו עליהם. אי נמי יחיד מומחה. ע\"ש בפי' הר\"ב. [*ועיין לקמן]: ",
+                    "<b>ומנין אפי' חמשה</b>. ורשב\"ם כתב מנין בלא וי\"ו. וכן כל מנין הכתובים כאן בלא וי\"ו הם כתובים במשנה. מד\"ש. ונ\"ל משום דלא שייך לקשר הענין ולומר ומנין אלא א\"כ היה כבר מונח קיים שכן הוא. ולא ביקש אלא מנין יש לו סמך מן המקרא בלבד. אבל כאן אין כאן מונח קיים כלל והוא מבקש למצוא הדין בעצמו שכך הוא. לכך שייך שפיר טפי למתני מנין בלא וי\"ו שאין לו קשור למעלה אלא ענין בפני עצמו הוא. ",
+                    "<b>חמשה שנאמר ואגודתו וכו'</b>. בתוס' פרק קמא דסוכה דף י\"ג מקיימים גרסא זו. ועיין לקמן [*והא דכתב הר\"ב כשיש שם אגודה עוסקים בתורה אע\"ג דגרסתו שיושבין בדין. עסק התורה במכ\"ש הוא כמ\"ש לקמן בס\"ד]: ",
+                    "<b>אפילו שנים וכו'</b>. ומאחר דאפילו תרי תלתא מבעיא. מהו דתימא דינא שלמא בעלמא היא ולא אתיא שכינה. קמ\"ל דדינא נמי היינו תורה. וכי מאחר דאפי' תלתא. עשרה מבעיא. עשרה קדמה שכינה ואתיא. תלתא עד דיתבי. גמרא פ\"ק דברכות דף ו' ואדאתמר התם קאמר לה ולא אתמר התם חמשה. ובמד\"ש כתב דבעשרה נצב. ר\"ל עומד כביכול והם יושבים. משא\"כ בחמשה דלא כתיב נצב: ",
+                    "<b>ומנין אפי' אחד</b>. עיין מה שכתבתי במשנה ב'. גמ' דברכות השתא חד תרי מבעיא וכו': ",
+                    "<b>שנאמר בכל המקום וגו'</b>. כבר כתבתי לעיל מה שנ\"ל בזה דהכא איכא למגרס שנאמר ישב בדד וגו'. והיינו שנמצא בכאן בפירוש הר\"ב כי נטל עליו לשון סכך וכו' וכן בפירש\"י כעדותו של בעל מדרש שמואל. ולא כדינו אשר דן לגרסו בפירש\"י דלעיל. וכמו שכתבתי שם בס\"ד. ואע\"ג דהתוספות מקיימין גרסא ואגודתו בחמשה כמו שכתבתי לעיל והוא ממאי דאתמר בגמ' פ\"ק דברכות דף ו' מנין לשלשה וכו' שנאמר בקרב אלהים ישפוט. ובאותה מימרא עצמה איתא נמי ומנין אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו שנאמר בכל מקום וגו'. מהא ליכא למשמע. משום דאיכא למימר דאמתניתין ג' דלעיל אתמר הכי. וזה נראה יותר לפי' הר\"ב שהרי מפרש דבמתני' דהכא גרסי' שיושבין בדין. וא\"כ אחד נמי שיושב ודן מיירי וכדפירש\"י לעיל. והלכך הא דאתמר התם לענין יושב ועוסק בתורה ממתני' דלעיל הוא. וקצת קשה התם בגמ' דהואיל ומתני' היא מאי קמ\"ל כיון דתנינא. וא\"ת ולגרסא זו דאמרן דגרס הכא ישב בדד וידום היכא שייכא בדיין הדן. לא קשיא דאיהו נמי כששמע הטענות ומעיין בדינם הרי הוא ישב בדד ודומם. כיון שאין עוד עמו שיוכל להיות מדיין עמו בדין ואדרבה בדיין יחיד הדן. קרוב הוא יותר שיהיה דומם ומעיין בלבד מאחד שהוא עוסק בתורה שאע\"פ שהוא יחידי אפשר וקרוב הוא שהוא גורס בפה לקיים בנפשיה (משלי ד׳:כ״ב) כי חיים הם למוצאיהם קרי ביה למוציאיהם [עירובין נ\"ד ע\"א] משא\"כ לדון שצריך עיון ומחשבה. "
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן בדוד הוא אומר כי ממך הכל וגו'</b>. על אותו מעשה שקבץ כסף וזהב לבהמ\"ק אמר דוד פסוק זה. רש\"י. ומשום דאיכא למדחי דדלמא דוד שאני שהתנדב לבהמ\"ק שהש\"י צוה עליה בפרטות והיה בהניח ה' אלהיך וגו' אי נמי רבים שאני. לכך לא אמר כמו שנאמר כי ממך הכל וגו' לפי שאינה ראיה גמורה. דרך חיים: ",
+                    "<b>רבי יעקב אומר כן הגרסא בספר מד\"ש ושמצא כתוב שזה ר' יעקב הוא אביו של ר\"א בן יעקב שאמרו עליו שמשנתו קב ונקי</b>. וכן נ\"ל לגרוס. דהא ר\"ש כבר נשנו דבריו לעיל משנה ג' ואי משום דדמי להא דר\"מ השוכח וכו' ה\"ל לשנותו אחר דברי ר\"מ. וכ\"ש דר\"מ קדים לר\"ש בזמן [*כמו שתראה בס\"פ רביעי מהעשרה פרקים שבהקדמת הרמב\"ם לפי' המשניות] וכיון שהם שנוים זה אצל זה ה\"ל להקדים דברי ר\"מ אע\"פ שנמצא כן כמ\"ש בפ\"ק דמכות משנה ז' [ד\"ה ר\"ש] . ומיהו יש לומר דכיון דדברי ר\"ש הם דומים ג\"כ לדלעיל מיניה משנה ד' המהלך בדרך יחידי וכו' הלכך סמכו לבין שניהם. [*ועוד נראה לי דמעיקרא לאו קושיא. הואיל ור' דוסתאי אמרה במדרש בשם ר\"מ. ולא ר\"מ גופיה. הלכך שפיר מקדים ר\"ש. ",
+                    "<b>המהלך בדרך</b>. שהוא מקום סכנה. וי\"מ דלאו דוקא אלא ה\"ה בבית אלא דבדרך שכיחי אילן וניר ואפשר שיפסיק. ",
+                    "<b> ומה נאה ניר זה</b>. דלא תימא דוקא אילן שהוא רואהו מרחוק ואומר מה נאה שזהו ודאי שמפסיק. אלא אפי' ניר שנמצא בצדו כשהוא מהלך אפ\"ה הוי הפסק. דרך חיים: ",
+                    "<b>מעלה עליו הכתוב</b>. פי' בדרך חיים דסמוך ליה אקרא דרק השמר לך דתנן לקמן וכ\"כ במד\"ש במשנה דלקמן אבל בכאן מפרש דסמיך ליה על פסוק הקוטפים מלוח עלי שיח. (איוב ל' ד'). דדרשוהו [חגיגה י\"ב] על הפוסקים מדברי תורה ועוסקים בדברי שיחה. וכן מתורגם דשבקין פתגמי אורייתא מן לוח לבהון מטול מילי דעלמא. וכיון שכן הוא מתורגם. מלתא דפשיטא הוא. וא\"צ להזכיר הכתוב בהדיא וסמך על המבין. כי אין דרך התנא לפרש. ואפשר נמי דהוא דורש שיח. אילן. כמו וכל שיח השדה (בראשית ב') שפירשו המפרשים אילן. והיינו דנקט מה נאה אילן זה ע\"כ ובפירש\"י כתוב הכא ל\"ג מעלה עליו הכתוב דהא לא כתיב קרא. ע\"כ. וכן העתיק הר\"ב מעלין עליו וכו'. אבל במשנה דלקמן העתיק ג\"כ בזה הלשון. ואע\"פ דהתם מייתי מקרא דהשמר וגו'. והא דלא תנן הכא מתחייב בנפשו שנאמר וכו' כדלעיל משנה ד' אלא תנן מעלה וכו' כאילו וכו' נ\"ל דהכא לא הוי אלא הפסק דרך עראי ומיד הוא חוזר אל משנתו. אבל לעיל קאמר דמפנה לבו לבטלה. ובמד\"ש מפרש בשם הר\"ם אלמושנינו דלהכי קאמר הכא מעלה וכו' להורות שר' חנינא בן חכינאי [לעיל משנה ד'] דבר באיש אשר לו המקום והזמן הנאות אל ההתבודדות ע\"כ. ולפירוש השני שכתב הר\"ב דהכא במברך וכו'. מעיקרא לא קשיא ואדרבא דמעלה עליו הוי חדוש דלמוד תורה כנגד כולם: "
+                ],
+                [
+                    "<b>כל השוכח</b>. לאתויי אפי' מחמת עצלות. וכמו שאפרש בס\"ד. ובמד\"ש כתב אפילו מחמת שהוא טרוד למצוא טרף לביתו אפ\"ה מתחייב בנפשו. כי מקרא מלא הוא (תהילים נ״ה:כ״ג) השלך על ה' יהבך וגו' ואין נפטר רק מי שתקפה וכו': ",
+                    "<b>דבר אחד</b>. שאין לך דבר אחד שאין תלויים בו דברים רבים ולפיכך בדבר אחד ששכח נתקיים פן תשכח את הדברים. מד\"ש. ול\"נ דכתיב השמר לך ושמור כפל דהיינו לתת שמירה לכל דבור: ",
+                    "<b>עד שישב ויסירם מלבו</b>. כלומר שישב ויפנה לבו לבטלה ובזה יסירם מלבו ואע\"פ שאינו מתכוין שע\"י כך יסורו מלבו. דהא לא כתיב פן תסירם אלא פן יסורו. ומאליהם משמע. והכי דייק לישנא דמתני' מדלא קתני יכול אפי' לא הסירם לפי שלא נתמעט אלא תקפה בלבד. אבל הסרה דממילא נמי באזהרה דפן יסורו. כך פי' בדרך חיים. ומ\"מ צריך לחלק בין הסרה דהכא ע\"י שיושב בטל לבין המפנה לבו לבטלה דלעיל [משנה ד'] לאותה גרסא דגרסי' והמפנה דהוה מלתא באפי נפשה וקתני עלה דמחייב בנפשו. ואילו הכא לא קתני אלא מעלה עליו הכתוב כאילו וכו' ולפיכך אני אומר דג' חלוקות בדבר חדא שמתכוין להסיר ד\"ת מלבו. ובחלוקה זו לא מיירי תנא דידן ולא ר' חנינא בן חכינאי. אבל זה בכלל כל הפורק עול תורה דר' חנינא בן דוסא. חלוקה שנייה שאינו מתכוין ומבקש שיסור ד\"ת מלבו ושישכחם אבל אילו לא ישכחם הוה ניחא ליה רק שרוצה יותר בבטלה מבעסק התורה ומבקש וחוזר על הבטלה וזהו המפנה לבו דר' חנינא בן חכינאי וקאמר דמתחייב בנפשו. והחלוקה השלישית היא שאינו רוצה יותר בבטלה מבד\"ת. אבל כשבא דבר בטלה לידו יושב בטל ומתרשל בזה מלחזור על למודו וחלוקה זו היא דמתני' דידן שישב ויסירם מלבו דהיינו שע\"י שיושב בטל הנה הדברים מוסרים ע\"י כן מלבו. כנ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    "<b>כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וכו'</b>. כתב הר\"ב שמקדים במחשבתו יראת חטאו לחכמתו וכו'. ובהכי מיתרץ דלא פליג אדהלל שאמר בפ' דלעיל משנה ה' אין בור ירא חטא. דהכא במחשבה קאמר ולא בפועל. שאין בור יודע איזהו חטא שיירא ממנו אבל במחשבה יכול לחשוב ולירא מכל דבר שיהיה חטא. ועיין לקמן משנה י\"ז [ד\"ה אם אין חכמה]. ובמד\"ש מדייק רישא לסיפא דמדיוקא דרישא משמע שאם באו כאחת אין חכמתו מתקיימת. ומדיוקא דסיפא משמע דאם באו כאחת מתקיימת. ותירץ דהא אמרינן [נדה ע\"ז:] שגוזרין עליו אם יהיה חכם או טפש. והשתא לא אמר כל שיראת חטאו וכו' אלא לבטל הגזירה ההיא. ואם יראת חטאו קודמת אפי' הגזירה שיהיה טפש מקיימין בידו חכמתו. כדאמרי' [במס' מגילה] [דף ו' ע\"ב] לאוקמי גרסא סיעתא דשמיא ואם חכמתו קודם וכו' הואיל ולא למד ע\"מ לעשות. הנה אע\"פ שהגזירה שיהיה חכם מטפשין אותו ואין חכמת מתקיימת על העון אשר חטא שלא למד תורה לשמה דהיינו לשמור ולעשות [ותוכל להתקיים הגזירה בשאר עניניו שיהא חכם ולא בלמוד התורה כ\"כ בבבא השניה] ואם באו שניהם כאחד מניחים אותו כפי טבעו כפי הגזירה שאם היא שיהיה חכם מתקיימת. ואם שיהיה טפש אינה מתקיימת. ע\"כ. וכתב עוד דאית דגרסי כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. וכל שאין יראת חטאו קודמת לחכמתו אין חכמתו מתקיימת ובדבור כל שחכמתו וכו' דוחה גרסא זו: ",
+                    "<b>שיראת חטאו</b>. כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ולהכי קאמר שיראת חטאו. שירא מן החטא שהוא מוכן שיחטא ולא קשיא דה\"ל למימר כל שיראתו מהחטא קודמת וכו'. דרך חיים. ועיין בר\"פ דלקמן [בד\"ה] הכובש את יצרו: ",
+                    "<b>כל שמעשיו מרובין מחכמתו</b>. כתב הר\"ב הכא מיירי שזריז במצות עשה. וא\"ת קודמין מיבעי ליה כמו ביראת חטאו. ובמד\"ש כתב בשם רבינו יונה דקשה איך אפשר שיהיו מעשיו מרובין מחכמתו שמה שאינו יודע איך יעשה אלא במה שמקבל על עצמו לעשות כל הדברים אשר יגידו לו החכמים ולא יסור ימין ושמאל. הרי זה מעשיו מרובין מחכמתו. כי מעתה מעלה עליו כאילו קיים כל התורה כולה. כיון שבדעתו לקיים מה שיאמר לו החכם. וכן מפורש באבות דר' נתן [פכ\"ב] דתנן התם כל שמעשיו מרובים מחכמתו שנאמר נעשה ונשמע שהקדימו נעשה לנשמע וקבלו שכר כאילו עשו הכל קודם ששמעו וכל שחכמתו מרובה ממעשיו שלא יאמר אשנה הלכה ואקיימנה. ע\"כ. והשתא מתורץ שפיר דמרובין היינו קודמין כענין נעשה ונשמע והא דלא נקיט קודמין. לפי שא\"א שיקדמו המעשים בעצמם. שהרי אינו יודעם אלא הקבלה שיקבל עליו לעשות היא שתקדם. וכשמקבל הרי מקבל הכל יותר ממה שילמד לעולם. ולפיכך תנן מרובין שכיון להשמיענו זאת שהקדימה היא הקבלה. והקבלה היא במרובה מהחכמה ובהכי נמי אין מקום לשואלים שנמצאו חכמים הרבה באומות שחכמתם מרובה ממעשיהם וחכמתם מתקיימת כמו שנזכרה השאלה בדרך חיים. ותירץ דמשנתינו בסתם בני אדם וכו'. ועוד תירץ דהכא בחכמת התורה בלבד וכו'. ולדידן מעיקרא אינה שאלה דכיון שהמרובים הוא בקבלה. אפשר שחכמיהם קיימו וקבלו עליהם להתנהג ע\"פ החכמה ההיא שילמדוה. ולפיכך חכמתם מתקיימת בהם. ",
+                    "<b>וכל שחכמתו וכו'</b>. יש מחליפים וגורסים כל שאין מעשיו וכו'. ואין צורך לאותו התירוץ שתירצנו גבי כל שיראת חטאו וכו' דשייך נמי הכא. וקל להבינו. מד\"ש: "
+                ],
+                [
+                    "<b>כל שרוח הבריות נוחה הימנו</b>. פירש הר\"ב כל מי שאהוב למטה בידוע שהוא אהוב למעלה. וכן פירש\"י ובמד\"ש בשם הרשב\"ם שנאמר (משלי ג') ומצא חן ושכל טוב בעיני וגו' ואומר (תהלים ק\"ג) וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו שכל מי שמשך עליו חוט של חסד. בידוע שהוא ירא שמים: ",
+                    "<b>[*נוחה הימנו</b>. ובהאי לישנא תנן בסוף מס' שביעית רוח חכמים נוחה הימנו. ושם כתבתי לשון הר\"ש ולשון רש\"י שפירשו כענין החזקת טובה. ובפרק הזהב [ריש] דף מ\"ח פירש\"י שיש נחת רוח לחכמי ישראל במעשיו של זה ודעתם נוחה עליהם. והימנו על ידו ע\"כ. ולשונו בפ\"ק דקדושין סוף דף י\"ז וקאי אהאי דשביעית אין רוח חכמים וכו' ומרכיב שני הפירושים ביחד. אין דעת רוח חכמים נוחה עליהם במעשיו כלומר אין מחזיקין לו טובה וכו' כמ\"ש בסוף שביעית. ותמיהני על מה שפירש\"י בפרק הגוזל קמא (בבא קמא דף צ\"ד ע\"ב) במקבל מבעלי תשובה שאין רוח חכמים נוחה הימנו. שאין רוח חכמה וחסידות בקרבו. ע\"כ. אכן ראיתי במשניות כתובים בסוף שביעית שהגיה שם במשנה רוח חכמה]. ",
+                    "<b>וכל שאין רוח הבריות וכו'</b>. צריכא תרווייהו דאי תנא רישא כל שרוח וכו' הוה אמינא הא כל שאין וכו' ליכא למשמע דאפשר שאין רוח הבריות נוחה הימנו בשביל שהוא נוטה אל קצה האחרון מהחסידות. ואפי' הכי רוח המקום נוחה הימנו. קמ\"ל. ואי תנא סיפא כל שאין וכו' הוה אמינא הא כל (שיש) [שרוח] וכו' ליכא למשמע לפי שאפשר שרוח הבריות נוחה הימנו. לפי שמראה בעצמו סימני טהרה. ובקרבו ישים ארבו. קמ\"ל. דסימן מובהק הוא בשני הפנים. בין החיוב. בין השלילה. וטעמא דכתיב [יחזקאל ל\"ו] ואת רוחי אתן בקרבכם הרי רוח הבריות רוח המקום. ולא קתני שרוח כל הבריות נוחה וכו'. דלא חיישינן למיעוטא. כדאשכחן במרדכי [מגילה ע\"ז] . שנאמר [אסתר י'] ורצוי לרוב אחיו ולא לכל אחיו וכו'. מד\"ש. ",
+                    "<b>ויין של צהרים</b>. פי' הר\"ב מושך לבו של אדם וכו' כי בשחרית האדם הוא עצל מחמת השינה. ובערב כבר הוא יגע מבקש לנוח. ובצהרים האדם בכחו ביותר עד שהוא שמח לגמרי. דרך חיים: "
+                ],
+                [
+                    "<b>המחלל את הקדשים וכו' אין לו חלק לעולם הבא</b>. ובכלל אפיקורוס דתנן בריש חלק דאין לו חלק לעולם הבא איתנהו לכל הני. כ\"כ במד\"ש. ובדרך חיים כתב שאפשר שהן בכלל אין תורה מן השמים דתנן התם ועיין לקמן בסמוך וי\"ל ג\"כ דהנהו דפרק חלק אפילו יש בידו כל התורה והמצות אין להם חלק לעוה\"ב. אבל הני דהכא דוקא אם חצי זכאי וחצי חייב. ואלו חמש הם בכלל החובות מכריעים לכף חובה. ופירוש זה נראה עכ\"ל. ועמ\"ש בספ\"ק דקדושין ולקמן סוף פ\"ד: ",
+                    "<b>המחלל את הקדשים וכו'</b>. בפרק חלק (סנהדרין דף צ\"ט) [ע\"א] ת\"ר כי [דבר ה'] בזה וכו' (במדבר ט\"ו) מכאן א\"ר אלעזר המודעי המחלל את הקדשים וכו' כלשון המשנה. ופירש\"י מחלל ומבזה בכלל כי דבר ה' בזה. וכתוב בפירש\"י דהכא דהמלבין לא קחשיב בפרק חלק. ולא ידענא היכי מפיק ליה מקרא עכ\"ל אבל בגרסת ספרים שלנו איתא נמי בפרק חלק. ובמד\"ש מפרש דאיתיה בכלל כי דבר ה' בזה. שהרי מבזה חבירו ברבים ואין לך אפיקורוס גדול מזה ע\"כ. ול\"נ שהוא בכלל כי דבר ה' בזה לפי שהאדם נברא בצלם אלהים והרי הוא דבר ה' כלומר ענין ה' וצלמו. ודבר יאמר על ענין. כמו הלא דבר הוא (שמואל א י״ז:ח׳) ועוד כי ויאמר אלהים נעשה אדם נמי מאמר הוא. הוי כי דבר ה' בזה. [*כדאמרינן בפ\"ד דר\"ה דף ל\"ב והעתיקו הר\"ב ברפ\"ה בראשית נמי מאמר הוא דכתיב בדבר ה' שמים נעשו. (תהלים ל\"ג ו')]: ",
+                    "<b>והמלבין וכו'</b>. כתב הר\"ב המתבייש פניו מאדימות תחלה. וי\"מ דגרסינן והמאדים במשנה. וכן נמצא במקצת פירוש רש\"י: ",
+                    "<b> והמגלה פנים בתורה וכו'</b>. כתב הר\"ב כגון המתרגם ומזרעך וגו' ואין זה פשוטו של מקרא. וכך פי' במ\"ט פ\"ד דמגילה. ושם הארכתי בזה בס\"ד. ומ\"ש עוד הר\"ב ובכלל זה הדורש דרשות של דופי. מסיים רש\"י כמנשה [סנהדרין צ\"ט] שהיה דורש למה לו למשה לכתוב ותמנע היתה פלגש (בראשית ל״ו:י״ב): ",
+                    "<b>אף ע\"פ שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעוה\"ב</b>. כתב הר\"ב ולא חזר בתשובה וכו' אע\"פ שבאו עליו יסורין וכו' דאילו שאר עבירות יסורין עם המיתה ממרקין וכמ\"ש בסוף יומא. ועמ\"ש בתחלת המשנה בשם דרך חיים. ועיין סוף פ\"ד. ובמד\"ש כתב בשם הר\"ר אפרים דתורה ל\"ג ושכ\"כ הרשב\"ם: "
+                ],
+                [
+                    "<b>לתשחורת</b>. לשון הר\"ב לאדם בחור ששערותיו שחורות וכדתנן במשנה ח' פרק ג' דנדרים הנודר משחורי הראש והתם תנן דנשים וקטנים אינם במשמע שלא נקרא שחורי הראש אלא אנשים אבל קרחים ובעלי שיבות בכלל ואפשר דנדרים שאני דהולכין בהם אחר לשון בני אדם אבל בכאן בלשון חכמים שבמשנה אין המכוון אלא לבחור דאילו שאינו בחור הרי הוא בכלל לראש ואין לנו אלא ב' קצוות. או הראש ובכללו כל איש בעל מעלה או התשחורת ובכללו כל איש שאין לו מעלה. ",
+                    "<b>והוי מקבל את כל האדם בשמחה</b>. פירש הר\"ב תעמוד בשמחה. מקבל כמו מקביל וכו' וז\"ל המעתיק לפי' הרמב\"ם נ\"ל שמפרש מלת מקבל מהקבלת פנים וכאילו הוא מקביל הנגזר מן מקבילות הלולאות (שמות כ״ו:ה׳) אשר הוא מן הארמית. תרגום נגד או נכח. וכן אומר בזה הענין בערבי כל פגישה והקבלה אומר פגשני פלוני בשמחה או בזעף ובלשון ההוא פי' הרב מקבל הנה. ודעהו. עכ\"ל. ולא ידעתי למה לא פירשו כן אדלעיל פ\"ק משנה ט\"ו. והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות: ",
+                    "<b>בשמחה</b>. וזה יותר ממה שאמר שמאי בסבר פנים יפות. הרמב\"ם. "
+                ],
+                [
+                    "<b>שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה</b>. פי' הר\"ר יונה כלומר אבל כובד ראש והיראה הוא סייג לעריות שכל המשנה הזאת מדברת בסייגים ע\"כ. והא דלא תנן הכי בהדיא כמו באינך. משום דבהכי אשמעינן טובא. דשחוק וקלות ראש מרגילין בהרגל תמידי. משא\"כ אלו תנן הסייג דלערוה הוא כובד ראש והיראה. לא הוה משמע מיניה אלא דשחוק וקלות ראש מביאין לידי ערוה. אבל לא שמרגילין כ\"כ במד\"ש: ",
+                    "<b>מסורת סייג לתורה</b>. מ\"ש הר\"ב אתם אפי' שוגגים אתם אפי' מזידים. אתם אפי' מוטעים. בגמ' ספ\"ב דר\"ה דף כ\"ה. ופירש\"י שוגגים מאליהן כסבורין שהוא ראוי להתעבר. מוטעין. מוטעים ע\"י עדי שקר. ע\"כ והא דמזידים. כך העתיקו ג\"כ התוס' דף כ\"ב בד\"ה להטעות וכו' אבל הרמב\"ם בספ\"ב מהלכות קדוש החדש העתיק אנוסים: ",
+                    "<b>מעשרות  סייג לעושר</b>. במד\"ש דבמשנה ירושלמית גורס מעשרות סייג לתורה ופירש שע\"י כן יוכלו מקבלי המעשר להחזיק בתורה וללמדה כמאמרם ז\"ל לא נתנה תורה אלא לאוכלי תרומה [וכבר כתבתי במשנה ט\"ז דפ\"ק דמעשרות [שהוא] שם לכלל המתנות] והר\"ר ישראל פי' דכתיב (דברים י״ד:כ״ג ) ואכלת לפני ה' אלהיך [וגו'] מעשר דגנך וגו' למען תלמד ליראה את ה' אלהיך. ע\"כ: ",
+                    "<b>נדרים סייג לפרישות</b>. פי' הר\"ב בזמן שאדם מתחיל בפרישות וכו' מקבל עליו בלשון נדר וכו'. עמ\"ש בריש נדרים בדבור כנדרי כשרים וכו': ",
+                    "<b>סייג לחכמה שתיקה</b>. ולא אמר שתיקה סייג לחכמה כמו באינך. שכן דרך לשנות כך באחרון להודיע שהוא אחרון. כ\"כ בדרך חיים. ובמד\"ש כתב דשאני הא לפי שאין שום סייג לחכמה כי אם השתיקה בלבד. ולהכי תני סייג קודם. כלומר סייג החכמה אינה אלא שתיקה. משא\"כ אינך דאע\"ג שכל אחד סייג לאותו דבר. מ\"מ יש לאותו דבר ג\"כ סייג אחר מלבד זה: ",
+                    "<b>שתיקה</b>. פירש הר\"ב מדברי הרשות וכו'. ועליהם אמר שלמה (משלי י״ז:כ״ח) גם אויל מחריש חכם יחשב. ומכיון שהאויל כשמחריש יחשב לחכם. שמעינן מינה דכל השותק הרי הוא חכם. ועוד דלעיל מיניה כתיב חשך אמריו יודע דעת יקר רוח איש תבונה ועליה קאי גם אויל וגו' ולפי שלשון המשנה סייג לחכמה. ניחא ליה להר\"ב למינקט קרא דכתיב ביה חכם: "
+                ],
+                [
+                    "<b>חביב אדם שנברא בצלם חבה יתירה וכו' שנאמר בצלם אלהים עשה את האדם</b>. פירש\"י חביב אדם שנברא בצלם. לכן מוטל עליו לעשות רצון קונו. ע\"כ. ובכל אדם אמר ר\"ע. וכמו שהוא הראיה שממנו הביא שהוא נאמר לבני נח לא לבני ישראל לבדם ורצה ר\"ע לזכות את כל אדם אף לבני נח. ומאמר מלא אמר הרמב\"ם בפ\"ח מהלכות מלכים [הלכה י']. וז\"ל צוה משה רבינו ע\"ה מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח. וכל מי שלא יקבל יהרג והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב בכ\"מ וכו' כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן. הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעוה\"ב. והוא שיקבל אותן ויעשה אותן. מפני שצוה בהן הקב\"ה בתורה. והודיענו ע\"י מרע\"ה שבני נח מקודם נצטוו בהן. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם. ולא [צ\"ל אלא] מחכמיהם. עכ\"ל. ומעתה אני תמה למה זה רחקה הדרך מן המפרשים ולא רצו ללכת בה לפרש דברי ר\"ע שאמר מאמרו כלפי כל אדם כי אם לישראל בלבד. ונסמכו במאמרם ז\"ל אתם קרויים אדם וכו' והרי זה דרש על דרש. ובזה נכנסו בדוחק ענין הצלם. ובפי' הכתוב שהביא לראיה. אבל בעיני זו הדרך דרך סלולה ומרווחת כי בא ר\"ע להיישיר לכל באי עולם כאשר נצטוינו מפי מרע\"ה כדברי הרמב\"ם. ואם בכפיית חרב הרג ואבדן נצטוינו כ\"ש בכפיית דברים. להמשיך לבם אל רצון קונם וחפץ צורם. יזכרם לטובה. ושהם חביבים שנבראו בצלם להורות נתן בלבם. כי זאת תורת האדם לעשות חוקי אלהים ומשפטיו מצד אשר הוא צוה כדברי הרמב\"ם דהואיל שחבבו לבראו בצלמו. לכן מוטל עליו לעשות רצון קונו כפירש\"י. והשתא אתי שפיר דנקט להך קרא. אע\"פ שיש כמה מקראות הקודמים אליו שנאמר נעשה אדם בצלמנו. אבל זה המקרא הוא שנאמר גבי המצות שנצטוו בהם. לכך הביא לזה הכתוב שכן אמרו הש\"י בטעם המצוה אשר צוה אותם כי בצלם אלהים עשה את האדם ולבני נח נאמר הכתוב ולבני נח אמר ר\"ע דבריו הללו. ואתי נמי שפיר שאמר שנברא בצלם. וחסר הנסמך שהוא אלהים הנאמר בכתוב. ואילו גבי בנים אמר שנקראו בנים למקום. והיינו טעמא שזו ג\"כ מדברי התוכחה להוכיחם ולומר שהם נבראו בצלם ובאיזה צלם נבראו בצלם אלהים כאומר שהבריאה היתה בצלם אלהים אבל הואיל ואינם מקיימים מצותיו ואע\"פ שאם מקיימים אינם מקיימים מפני אשר צוה אותה אלהים. הנה הם חסרים מתואר צלם אלהים. ועוד מענין צלם בעצמו שהוא כפירוש הרמב\"ם בתחלת ספר המורה שהוא ההשגה השכלית אשר בו יתייחד האדם. ונתעצם באמתת מה שהוא והנה תכלית ההשגה השכלית הזאת הוא ידיעת אלהים כפי האפשר בכח האדם והשגתו. ולפיכך נתחכם החכם השלם הזה שלא אמר אצלם בצלם אלהים לפי שהם חסרים באמת מידיעת אלהים והכתוב שאומר בצלם אלהים עשה לומר שכן נבראו כלומר שהיא היתה כונת הבריאה באדם שיהא לו השגה שכלית מגעת לידיעת אלהים. אבל לפי שבאמת לא ידעו ולא יבינו ובחשיכה יתהלכו ולא יצאה הכונה אל הפועל מן הראוי שיאמר שנבראו בצלם. ולא בצלם אלהים אחרי שהכונה שהיא השגת אלהים לא נשלמה. ואין בהם אלא הכנה בלבד. ואותה ראוי להקרא צלם בלתי הנסמך שהוא אלהים. זה נראה לי בפי' מאמר ר\"ע. ולפי זה מדוקדק יפה המשנה שאחר זו הכל צפוי וכו' כמו שאבאר שם בס\"ד. ועוד שגם בזה יש ג\"כ חבה יתירה נודעת בישראל שאע\"פ שכבר חבבם כמו לכל אדם בצלם אלהים אשר עשהו בו. אעפ\"כ לא זז מחבבן עוד ביתר שאת ויתר עז שנקראו בנים למקום. וזה שאת ומעלה יתירה. ובכלי חמדה היא התורה אשר נתן להם. וזהו עוז. כענין שנאמר (תהילים כ״ט:י״א) ה' עוז לעמו יתן. [*שדרשוהו ז\"ל בפרק פרת חטאת [בזבחים דף קט\"ז] על התורה]: ",
+                    "<b>שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם</b>. ולא הביא מקרא (שמות ד׳:כ״ב) בני בכורי ישראל שהוא קודם. לפי שאותו מקרא אפשר לפרשו על אותו הדור בלבד שרצה להוציאם ממצרים הם שחבבם להוציאם ממצרים וקראם בני. ומנלן לדורות הבאים. לכך הביא זה המקרא. שנאמר אצל מצות שנצטוינו בה לדורי דורות עד עולם חוק ולא יעבור לא תתגודדו וגו' שהם חובות הגוף הנוהגים בכל מקום ובכל דור ודור. וקראם בנים. כך נ\"ל. ובמדרש שמואל פי' בשם החסיד ז\"ל שלכך הביא זה המקרא לפי שבו הודיע לישראל בעצמם שהם בנים. כמ\"ש בנים אתם וגו'. וכן לעיל בצלם אלהים עשה את האדם הודיע לבני האדם בעצמם. וכן לקמן בלקח טוב נתתי לכם ע\"כ. וזה יצדק לפי' הרמב\"ם בחבה יתירה נודעת. אבל לפי' הר\"ב דלא דייק נודעת להם. אלא נודעת כלומר גלויה לכל. אין הראיה מצד שנאמר להם אלא שנגלה ומפורסם לכל באי עולם יצדק יותר מה שפירשתי: ",
+                    "<b>כלי חמדה</b>. היא התורה שנקראת חמדה כמ\"ש (תהילים י״ט:י׳-י״א) תורת ה' תמימה וגו' וכתיב בתריה הנחמדים מזהב ומפז רב. כך פי' במדרש שמואל בשם הר\"ר ישראל ז\"ל. ול\"נ שלכך קראה בכאן כלי חמדה. לפי שמדבר שבה נברא העולם. ובבריאת העולם נאמר חמדה כמו שתקנו חז\"ל בברכת שבת לומר חמדת ימים אותו קראת. וטעמיה מתרגום ירושלמי דמתרגם ויכל וחמיד והכונה שתכלית הבריאה וכללה נחמד בעיניו יתברך. ולכן אמר עליהם כי טוב. והיינו דפי' הר\"ב כי לקח טוב שהיא הבריאה שנאמר בו כי טוב. ולפי שהטוב שייך בדברים הגשמים והחמדה הוא יותר קרוב אל הדברים השכלים. שהחמדה הוא בנפש. לכך לא קראה כלי טוב כמו שנאמר בבריאה כי טוב. אבל קראה כלי חמדה. ומקרא מלא הוא זה. שנאמר (בראשית ג׳:ו׳) כי טוב העץ למאכל וגו' ונחמד העץ להשכיל. הרי שהטוב נאמר אצל אכילה גשמית. והחמדה נאמרה אצל השכלה: "
+                ],
+                [
+                    "<b>הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון</b>. על כלל העולם הוא אומר בין ישראל בין שאר האומות. וז\"ש העולם והיינו נמי הכל. ומש\"ה לא נשנה במשנה זו בתחלתה הוא היה אומר לפי שהיא נמשכת למאמר משנה הקודמת שאמר בה חביב אדם וכו' על אומות העולם כולם בכלל להמשיכם ולהישירם אל המצות אשר נצטוו בהם כאשר פירשתי שם בס\"ד. ועכשיו הוסיף תת כח התוכחה. ולכולם בשם יקרא הכל צפוי וכו' ובטוב העולם וכו' כישראל כאומות העולם: ",
+                    "<b>הכל צפוי והרשות נתונה</b>. כתב הר\"ב בשם הרמב\"ם שפירש הכל צפוי כל מעשה בני אדם מה שעשה ומה שעתיד לעשות. הכל גלוי לפניו. ולא תאמר כיון שהקב\"ה יודע מה שיעשה האדם א\"כ הוא מוכרח במעשיו שיהיה צדיק או רשע כי הרשות נתונה בידו וכו'. שאין ידיעת הש\"י כידיעתינו. ואע\"פ שאנו אומרים בו ידיעה כמו שאנו אומרים ידיעה בנו. אין זה אלא בשתוף גמור. וכמו שאין בנו כח לדעת אמתת מציאתו יתברך כמו שנאמר החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא. (איוב י\"א ז'). כך אין בנו כח להשיג ולמצוא דעתו כי הוא ודעתו אחד. לא כדעת האדם שהוא ודעתו שנים. הוא שהנביא אומר כי לא מחשבותי מחשבותיכם. אלו דברי הרמב\"ם בסוף הח' פרקים שהקדים למס' זו. ושנוי בחבורו פ\"ה מהלכות תשובה. ומשולש בספרו המורה פרק עשרים מחלק השלישי ושם האריך. [*והראב\"ד השיג עליו בספ\"ה מהלכות תשובה וז\"ל. לא נהג זה המחבר מנהג החכמים שאין אדם מתחיל בדבר ולא ידע להשלימו. והוא החל בשאלות וקושיות והנית הדבר בקושיא והחזירו [לאמונה וטוב היה] לו להניח הדבר בתמימות התמימים ולא יעורר לבם ויניח דעתם בספק. ואולי שעה אחת. יבא הרהור בלבם על זה. עכ\"ל. ואני אומר שנהג מנהג החכמים. והם חכמים ז\"ל. (כי זה שאמר) [אמרו מאמר כיו\"ב] שלא השלים שאמר עליו הראב\"ד. הרי משנה שלימה שנינו בריש פרק ב' דחגיגה כל המסתכל בד' דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם. מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור. ואין אני רואה שום חילוק בין דברי החכם התנא לדברי הרמב\"ם שבמה שאמר התנא ראוי לו כאילו לא בא לעולם. שנמצא שאוסר עליו להסתכל ולעיין ולחקור אחר אלו הדברים ולמה לו לעשות כן. ובזה העיר לבות [בני] האדם טוב היה לו לתנא לשתוק. כי שמא יבא הרהור בלבם. וא\"ת שזהו כונת התנא שלא יבא הרהור בלבם. א\"כ אף דברי הרמב\"ם כן שהודיע לנו שאין להשיג לכן לא יהרהרו כי לא ישיגו. ואני אומר דתנא דידן נמי כשאמר הכל צפוי והרשות נתונה כונתו להודיע ששניהם אמתיים. וכדברי הרמב\"ם בפירושו. ולכאורה ה\"ל להתנא לומר הרשות נתונה והכל צפוי לומר (חשוש) [צ\"ל הרשות] בחירה ביד האדם ואין דבר נעלם אבל צפוי ונודע לו יתברך להעניש ולהשכיר שזהו העיקר אשר עליו יסוד כל התורה. והיא הבחירה. ואחריה נמשך הידיעה להעניש ולהשכיר אבל להודיע תחלה שהכל צפוי אין טעם בדבר. כי מה לנו לדעת שיודע כל דבר אם לא שכבר נודע שהרשות נתונה. אלא ודאי דעת התנא להעיר ולומר שאף שהכל צפוי אינו סותר את הבחירה. שעם כל זה הבחירה ביד האדם. כי הרשות נתונה. וכשאמר כך הרי העיר על השאלה. ולא השיב דבר והיינו טעמא דממילא משמע שאין כאן תשובה מדלא ביאר התשובה אבל על כל פנים כאשר מוכח מדבריו שנאמרו בלשון אע\"פ כבר העיר על ענין סתירת דבר הכמוס בו. עוד ראה זה ראיתי מצאתי במדרש רבה בפרשת בראשית בפרשת כ\"ב בענין הריגת קין והבל וז\"ל אמר רבי שמעון בן יוחאי קשה הדבר לאמרו וא\"א לפה לפרשו. לשני אתליטין שהיו עומדים ומתגוששים לפני המלך אילו רצה המלך פירשן לא רצה לפרשן נתחזק אחד על חברו והרגו. והיה מצווח ואומר מאן יבעי דינא קדם מלכא כך קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה עכ\"ל. הרי ממש כדברי הרמב\"ם שהעיר על המלך שיכול לפרשן כי ידע וראה שמתגוששין. ולא תירץ לומר למה לא פירשן אלא שקשה הדבר לאומרו ואי אפשר לפה לפרשו ואפ\"ה לא נמנע האלהי החכם רשב\"י מלהעיר על זה. ומה שלא אמר הרשב\"י כן על חטא אדם המוקדם שהיה יכול הקב\"ה להפרישו. נ\"ל שי\"ל כי בקין והבל רמוזה הבחירה. שהם רומזים על היצרים השנים שבהם הבחירה תלויה יצר טוב ויצר הרע. כמבואר במורה חלק שני פרק ל'. סוף דבר הרמב\"ם הטיב אשר דבר ונהג מנהג החכמים והשלמים התנאים האלהיים זלה\"ה] ובמדרש שמואל כתב דמעיקרא לאו קושיא לפי שידיעת הש\"י היא כצופה ומביט העשייה שעושה האדם והרי אין ראיית האדם למעשה זולתו. מכרחת העשייה ההיא. כך צפיית הש\"י מעשה האדם. אינו מכרחתו. ואין שייך לומר שיודע מה שעתיד יעשה האדם. וא\"כ מוכרח שיעשה. כי לפניו יתברך אין קדימה ואיחור שאינו בחוק הזמן. וכתב שהר\"ם אלמושנינו כתב שזהו דעת הרמב\"ם עצמו בהבדילו ידיעתו מידיעתנו שהוא בזה הצד בעצמו שידיעתו היא תמיד בהווה ואין עתיד לפניו יתברך. אבל הכל הווה וכמו שבערכינו ידיעת ההווה אינה מכרחת. כן ידיעתו תמידי בהווה ואינה מכרחת. אבל הספק שביד הבריות בזה לפי שאין אנו יכולים לצייר איך תהיה ידיעתו תמיד בהווה אף מה שהוא עתיד בערכינו. ולכן השריש הרמב\"ם שאין ידיעתו כידיעתנו. ושלא נשתבש בזה. והיינו נמי דתנן הכל צפוי בלשון עבר כי הכל גלוי לפניו. לא מביט בעתיד עכ\"ד [*ודע שזה שאמר המד\"ש שידיעת הש\"י היא כצופה ומביט העשייה שעושה האדם וכו' הן הנה מסקנת דברי הראב\"ד [שם] שאומר שידיעת הש\"י כידיעת האצטגנינים וכו'. אך מסיים וכל זה איננו שוה. עוד דע שאף להראב\"ד הקדימו בסברא זו הגאון רב סעדיה בספר האמונות במאמר הרביעי ממנו. כי שם כתב קרוב לזה הענין. ואין להאריך עוד]. ובדרך חיים כתב דלהכי תנן צפוי ולא צופה לפי שידיעת הרעות שאינו רוצה בהם ג\"כ צפוי. וצופה היה משמע שמבקש לראות וברעות הרי כתיב והבט אל עמל לא תוכל [חבקוק א י\"ג] ע\"כ: ",
+                    "<b>ובטוב העולם נדון</b>. מפרש הר\"ב בשם הרמב\"ם דהכי פירושו שכיון שכן הוא שהרשות נתונה בטוב העולם נדון וכו'. אע\"פ שפירוש זה פירוש טוב הוא לא נמצא כדבריו בפירוש הרמב\"ם שבידינו שזה לשונו ואמר שדין הש\"י עם בני אדם אמנם הוא בחסד ובטוב לא כפי הדין הראוי אליהם כמו שביאר יתברך מדרכיו ואמר ארך אפים לצדיקים ולרשעים ואמר הנביא [המשורר] טוב ה' לכל [תהלים קמ\"ה ט']. ע\"כ: ",
+                    "<b>והכל לפי רוב המעשה</b>. בפירוש אחר שכתב הר\"ב לפי רוב מעשיו של אדם נדון וכו' עיין בזה [ע\"ש] סוף פ\"ק דקדושין. ומ\"ש שהרמב\"ם מפרש לפי מה שאדם כופל ומתמיד וכו'. ושגרסתו והכל לפי רוב המעשה. אבל לא ע\"פ המעשה. לא ידעתי זו מנין לו שאינו מוכרח. ולשון הרמב\"ם כך הוא. אמר שהמעלות לא יגיעו לאדם לפי רוב גודל המעשה. אבל לפי רוב מספר המעשים כו' וכן בתורה אין שכר וכו'. ואל זה ההקש יאמר לפי רוב המעשה אבל לא לפי גודל המעשה. ע\"כ. נראה שמדקדק מלת רוב שלא אמר גודל. ובמד\"ש שכתב גם כן שכך גירסת הרמב\"ם לא עדות עצמו הוא אלא עד מפי עד שדבריו שם לקוחים מדברי הר\"ב אע\"פ שלא כתבם בשמו. וראיתי במד\"ש שכתב שם בשם הר\"ם אלשקר דיש גורסין ובטוב העולם נדון אבל לא ע\"פ רוב המעשה ומפרש שהכונה כי העולם נדון בטוב בחן בחסד וברחמים. אבל לא ע\"פ רוב מעשה בני אדם. שאם היה רואה רוב המעשים היה העולם אבד ונפסד. ע\"כ. והוי יודע דמכל מקום נפרעין מן האדם לפי מעשיו [ב\"ק נ'.] שהאומר הקב\"ה ותרן הוא יוותרו מעוהי אלא מאריך אפיה. ודן העולם בטוב שלא יהא אבד ונפסד. וגבי דיליה לעתים ידועים אצלו יתברך זכרו נצח. ועיין בסוף פ\"ק דקדושין: "
+                ],
+                [
+                    "<b>הוא היה אומר הכל נתון בערבון וכו'</b>. אע\"פ שגם זו המשנה נשנית על כל העולם ונמשכת לדבריו הראשונים שאמר חביב אדם וכו' שאמרו על כל האדם שבעולם וכמו שפירשתי שם בס\"ד ושלפיכך שנה הכל צפוי וכו' בלא הוא היה אומר. שאין כאן שני דברים אלא הכל נמשך זה מזה כמו שכתבתי גם שם בס\"ד. והנה גם זו המשנה בכל באי עולם מדברת. אפ\"ה נשנה בה הוא היה אומר לפי שמשנה זו אינה אלא תוספת ביאור למשנת הכל צפוי וכו' שלא בא עכשיו לומר אלא משל על שהעולם נדון בטוב. וכן פירש הר\"ב על כל הרוצה ללות וכו' דהיינו והרשות נתונה דלעיל. וקאמר הוא היה אומר. כלומר בעצמו היה אומר ביאור דבריו. או הכי קאמר הוא היה אומר בלשון אחר. ובמד\"ש בשם החסיד ז\"ל דהכל נתון בערבון הוא כנגד הכל צפוי. כלומר שאע\"פ שהכל צפוי ויודע הש\"י בעושי רע לא משלם כדי רשעתו מיד כי הכל נתון בערבון כלומר שיש לו ערבות שלא ימלט מידו. וכן יש לפרש לפי פי' הר\"ב דרגלוהי דאיניש אינון ערבין. ",
+                    "<b>והגבאים</b>. לשון הר\"ב יסורים ופגעים רעים. ולשון הרמב\"ם משל על המות ושאר עונשים וכו' כלשון הר\"ב במצודה פרוסה: ",
+                    "<b>מדעתו ושלא מדעתו</b>. ובמד\"ש בשם הרשב\"ם דאית דגרסי מדעתן ושלא מדעתן. והיא עיקר ושב אל הגבאים וכגון ההיא דחגיגה [פ\"ק דף ד'] [ע\"ב] היכי יכלת להו כו'. א\"כ ליהוי במנינא. היינו מדעתן ושלא מדעתן אלא במצות הקב\"ה. ע\"כ. ",
+                    "<b>והדין דין אמת</b>. פי' הר\"ב שאין הקב\"ה בא בטרוניא עם בריותיו. פי' הערוך בכח ובעלילה. ע\"כ. ובמד\"ש בשם הרשב\"ם דבמשניות כתיב והדן דיין אמת. ובשם הר\"ר אפרים דיש גורסין והדן דין אמת. ויש גורסין והדיין דיין אמת: ",
+                    "<b>והכל מתוקן לסעודה</b>. פירש הר\"ב אחד צדיקים ואחד רשעים וכו' מלבד השנויין לעיל משנה י\"א ובריש פרק חלק. ועיין בספ\"ב דעדיות. "
+                ],
+                [
+                    "<b>אם  אין תורה אין דרך ארץ וכו'</b>. פי' הר\"ב דרך ארץ משאו ומתנו יפה וכו' ואם אין דרך ארץ סוף שתורתו משתכחת ממנו. ולא בא התנא לומר על קדימה ואיחור שצריך שיקדם האחד לחברו שאם אתה אומר כן אין גם אחד מהם (לא) יהיה במציאות. שאם אין האחד אלא א\"כ שיקדם לו האחר. וכל אחד יש לו דין קדימה על חבירו נמצא שאי אפשר שימצא המאוחר בלא הקודם ושניהם מאוחרים נמצא ששניהם אינם נמצאים. ועוד שודאי שיש לדרך ארץ קדימה זמנית על התורה. וכמ\"ש במ\"ב פ\"ב. אלא שכוונת התנא שאם אינו לומד אע\"פ שנושא ונותן לא יהיה יפה עם הבריות. כי לא ידע כדת מה לעשות כענין חז\"ל בפרק המניח (בבא קמא דף ל') האי מאן דבעי למיהוי חסידא לעיין במילי דנזקין וכן אם אין דרך ארץ כלומר שאינו נושא ונותן יפה וכו' סוף שתורתו משתכחת ממנו על העון אשר חטא שהוא מחלל שם שמים שאומרים אדם זה שלמד תורה כמה מקולקלין מעשיו [יומא דף פ\"ו] וכו': ",
+                    "<b>אם אין חכמה אין יראה וכו'</b>. כבר פי' הר\"ב לעיל במשנה ט'. במשנת כל שאין יראת חטאו קודמת לחכמתו שצריך שתקדום לו המחשבה שילמד בשביל שיהיה ירא חטא. ויש לפרש בכאן דה\"ק אם אין חכמה. אז אע\"פ שמחשבתו הוא להיות ירא חטא אין יראתו יראה כי לא ידע להזהר עוד וכדתנן במשנה ה' פ\"ב אין בור ירא חטא. וכן אם אין יראה היינו במחשבתו. אין חכמה. כלומר אין חכמתו מתקיימת כדלעיל משנה ט' והשתא בבא זו דומה לקודמת. שבחלוקה הראשונה שבקודמת מה שהקדים בה והוא התורה. הוא סבה על הויית השני והוא דרך ארץ. ובחלוקה שניה מה שהקדים והוא דרך ארץ הוא סבה לקיום השני והוא התורה. כן בבא זו ג\"כ בחלוקה ראשונה הקדים החכמה והיא סבה להויית השני והוא יראה. ובחלוקה שניה מה שהקדים והוא היראה הוא סבה לקיום השני והוא החכמה. וכן בינה סבה להויית הדעת שאם לא יבין על מה יתן טעם ודעת והדעת סבה לקיום הבינה שאם לא ידע טעמו של דבר הנה מה שהבין היה כלא היה. וכן הקמח סבה אל הוויית התורה שודאי שיש קדימה זמנית לקיום הגוף על השכלת הנפש. והתורה סבה לקיום הקמח שאם אין תורה ענוש יענש ולא יהיה קמח וירעב וימות כך נ\"ל. ושזו הגירסא היא עיקרית. ויש ספרים גורסין בבבא זו בחלוקה הראשונה אם אין יראה וכו' ויש לפרש לפי שיש ליראה מעלה. והיא חשובה יותר מהחכמה. שודאי שתכלית החכמה היא היראה. אבל קשה בבא הרביעית דתנן בחלוקה הראשונה אם אין קמח וכו' והיה ראוי להקדים אם אין תורה וכו'. ובד\"ח מיישב לפי שכבר הזכיר בבא ראשונה בחלוקה ראשונה אם אין תורה לא רצו לסדר עוד כן. והיינו נמי טעמא שלא הסמיך בבא האחרונה הזאת לבבא הראשונה. והואיל והיא אחרונה יש עוד טעם שלא התחיל בה אם אין תורה וכו'. שא\"כ יסיים בתורה וזה גנאי להזכירה אחרונה עכ\"ד. ולפי דרכו אני אומר דלכך לא רצה להתחיל אם אין תורה וכו'. שא\"כ היה הסיום אין תורה. וזה אין ראוי לסיים משום אל תעמוד בדבר רע. כדפי' הר\"ב בסוף מסכת מועד קטן. וסוף מסכת ידים: ",
+                    "<b>דעת</b>. פי' הר\"ב הוא המראה טעם וכו' וא\"כ זש\"ה (תהילים קי״ט:ס״ו) טוב טעם ודעת למדני הן מלות נרדפות: ",
+                    "<b>קמח</b>. לא אמר חטים או לחם לפי שלא הצריכו שיהיו לו חטים. שדרך להכניסם לימים הרבה. וגם לא יסתפק בלחם שהוא ליום [אחד] או לשבוע [אחד] שעליו נאמר (דברים כ״ח:ס״ו) והיו חייך תלואים זה הסומך על הפלטר [מנחות ק\"ג ע\"ב] אלא באמצעם שיהיה לו קמח לקצת ומים מוכן לעשות ממנו לחם. גם שאר תבשילים נעשים מקמח. מד\"ש בשם לב אבות: ",
+                    "<b>כל שחכמתו מרובה ממעשיו וכו'</b>. לא פירש בה הר\"ב כלום לפי שכבר נשנה כיוצא בזה במשנה ט' ולא בא התנא הזה אלא להודיע הענין במשל נאה הזה וכן כתב הרמב\"ם בפירושו כל שמעשיו מרובין כבר פירשנו וביארנו וכו': ",
+                    "<b>ושרשיו מועטין</b>. המעשה דומה לשרשים לפי שהם עיקר כדאמרי' לעיל [סוף פרק קמא] לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. מד\"ש בשם הרשב\"ם. ",
+                    "<b>שנאמר והיה כערער בערבה וגו'</b>. לעיל מיניה כתיב ארור הגבר וגו' שאינו בוטח בה' שיזמין לו פרנסתו אלא מרבה בגזילות ובוטח בבני אדם המחזיקים ידו. והיה כעץ שתול לעיל מיניה כתיב ברוך הגבר וגו'. רש\"י. וכתב במד\"ש דרוח ועקירה מפורש נמי בקרא דכיון דכתיב ערער לשון יחידי. וערבה לשון מישור להורות דאית ביה תרתי לריעותא שכיון שאין אילנות סביביו וגם הוא במישור שאין סביבו הרים וגבעות. אין מונע לרוח הבא בו ויכהו עד שיזיזנו ממקומו. ובפסוק והיה כעץ שתול מבואר מדאמר ועל יובל ישלח שרשיו שזה ודאי להודיע שהוא מושרש יפה בארץ ולא יזיזוהו כל הרוחות שבעולם ע\"כ. ובפירוש רש\"י דנ\"א שאין כתוב במשנה לא והיה כערער ולא והיה כעץ שתול. ויתכן בעיני שכך היא נוסחת הר\"ב והרמב\"ם. דאל\"כ. היה להם לפרש הראיות. אבל בדרך חיים כתב שלא בא להביא ראיה מן הכתובים אלא שאדם ההגון או הבלתי הגון כל אחד נמשל באילן ולא ביקש לו ראיה על שאר המשל אלא ממילא אתיא ליה וכו': ",
+                    "<b>[*על מים</b>. כך הגהתי ושאין לגרוס על פלגי מים כי הפסוק שמביא תנא דידן הוא מספר ירמיה סי' י\"ז [ח'] . ונשתבשה הגרסא לגרוס פלגי מתהלים א' [ג'] המורגל יותר בפי כל מהפסוק שבירמיה שהוא מה שמביא התנא ושם לא נכתב תיבת פלגי. והטעם שלא הביא הפסוק שבתהלים אע\"פ שדוד המלך ע\"ה מוקדם לירמיה היינו טעמא שר\"ל שאפילו כל הרוחות וכו' אין מזיזין אותי ממקומו. וזה יותר מבואר בפסוק שבירמיה שבו נאמר ועל יובל ישלח שרשיו]. "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי אליעזר חסמא גרסינן ולא כמו שכתוב בספרים בן חסמא</b>. שהוא עצמו נקרא חסמא כדאיתא במדרש רבה פרשת אחרי [פכ\"ג] שלא ידע לפרוס על שמע ביישוהו ואמרו ליה דין יתקרי רב.. ובא לפני ר' עקיבא ולמד וכו' אמרו אתחסם ר' אליעזר וקרו ליה ר\"א חסמא [*וכן נשנה ר\"א חסמא במ\"ה פ\"ג דתרומות]: ",
+                    "<b>קינין ופתחי נדה</b>. קינין מסכת שלימה היא ופתחי נדה משנה בריש פ\"ב דערכין. [*וז\"ש הר\"ב שהיא צריכה לטבול צ\"ה טבילות דברי ב\"ש הן בברייתא בפ' המפלת (נדה דף כ\"ט) אבל לב\"ה רק ל\"ה. ואולי הוא טעות סופר בדברי הר\"ב וצריך להיות ל\"ה. אך י\"ל דלהפליג אמר כדברי ב\"ש כי לא בא כאן לפסוק הלכות לכך כשר היה הדבר לפניו לעשות הפלגה. ואע\"פ שאינו אליבא דהלכתא שהן דברי ב\"ש ועוד דהרי התוספת מסקי התם [ל' ע\"א ד\"ה ש\"מ] דהלכה כרבי יוסי בן יהודה שאמר דיה טבילה באחרונה. וא\"כ אף דברי ב\"ה נדחין הלכך שפיר קאמינא דלא נתכוין הר\"ב אלא להפליג שהרי אף אילו היה מנקיט לדברי ב\"ה היה נמי שלא כהלכה]. ",
+                    "<b>הן הן גופי הלכות</b>. לא בא למעט שאר הלכות שבתורה דהא לא ממעיט אלא תקופות וגימטריאות. אלא נקט הני לפי שהם דומים לתקופות וגימטריאות שהם חשבונות [ועיין לקמן] כ\"כ בדרך חיים. וכתב עוד דלרבותא נקטינהו שאע\"פ שאלו קינין ופתחי נדה הם חשבונות הבאים מחמת ספק שאירע בהם. ואילו תקופות וגימטריאות אין בחשבונות ספק אפ\"ה אינהו עדיפי ע\"כ. ובכ\"מ ספ\"ד מהלכות יסודי התורה מפרש דה\"ק קינין הם דבר קל הערך ופתחי נדה נושאם דבר מכוער. אעפ\"כ אלו הן גופי הלכות כלומר עיקרי התורה מצד השכר הגדול. ותקופות וגימטריאות אע\"פ שנושאם דבר מעולה מאד [עיין לקמן בפירוש גימטריאות] אינם עיקרים אלא כמו פרפראות לחכמה. וסוף לשונו אעתיק לקמן בס\"ד: ",
+                    "<b>הן הן גופי הלכות</b>. וכיוצא בזה בסוף פ\"ק דחגיגה הן הן גופי תורה ומפרש בגמ' דהתם דהן והן גופי תורה קאמר. כמ\"ש הר\"ב שם. וה\"נ דכוותה. ומשום דר' אליעזר חסמא תלמיד רבי עקיבא היה והיה אחר החורבן כמ\"ש הרמב\"ם בפ\"ד מן העשרה פרקים שבהקדמה לפירוש המשניות. ואין לדיני קינין שייכות אלא בזמן שבה\"מ קיים. הלכך אצטריך לאשמעינן דאף הן גופי הלכות אפילו בזמן שאין בה\"מ קיים לפי שהתלמוד שבהם במקום עבודה היא כמ\"ש במ\"ב דפ\"ק: ",
+                    "<b>גופי הלכות</b>. והא דלא תנן הכא גופי תורה כדתנן בסוף פ\"ק דחגיגה: דהכא על הספיקות הוא אומר. ואין מזה כלום בתורה שבכתב. אלא בהלכה שבעל פה ששנאו חכמים: ",
+                    "<b>תקופות</b>. פי' הר\"ב ענין הלוך המזלות. וכן פירש\"י. ועל שם שמקיפים העולם בהיקף נקרא מהלכם תקופה. ובפירש\"י נמצא ג\"כ נ\"א ענין גודל הלוך חמה והפוך [שלו] ברבוע. ע\"כ. שזהו תקופה בלשון מחשבי העברונות שהוא כשתתהפך החמה ללכת מרובע הגלגל לרובע אחר. וכמ\"ש הר\"ב במ\"ב פ\"ק דסנהדרין מעברין מפני התקופה. ואף על פי שעכשיו אין צורך לפי שיש סדר לשנות העבור מ\"מ בימי ר\"א חסמא עדיין היו מחשבין וקובעין. שעד ימי אביי ורבא לא נהגו על הסדר. כמו שכתב הרמב\"ם בפרק ה'. [הלכה ג'] מהלכות קדוש החדש. לכך צריך לומר שדברי ר\"א חסמא הן על הידיעה מן המהלכים בלבד. ולא מה שנמשך מהם שהוא קדוש החדש. ועבור שנה. שלענין זה ודאי שהן והן גופי הלכות הן. אבל דברו אשר דבר הוא לבני אדם שלומדים זה לדעת אותם. ושיהיו שלמים בחכמה. ואמר שאין זה אלא פרפראות. כך נראה לי: ",
+                    "<b>וגמטריאות</b>. פירש הר\"ב חשבון האותיות. כמו (בראשית מ״ב:ב׳) רדו שמה שאמר יעקב רמז לרד\"ו שנים שיעמדו ישראל במצרים. וכן (ויקרא ט\"ו) בזא\"ת יבא אהרן רמז לבית ראשון שיעמוד ת\"י שנים גם רש\"י פי' גימטריאות חשבון האותיות ונוטריקון. וכן בערוך פירוש גימטריאות שבמקום אחד כותבין א'. במקום מאה כותבין ק' ע\"כ. ונראה לי שהוא שם מושאל ולקוח מלשון יון שקוראים כן לחכמת המדידה והתשבורת. וחכמינו השאילו השם לכל עניני חשבון ומספר וכ\"כ המפרש להלכות קדוש החודש פרק שמונה עשר [הלכה י\"ג] וראיתי בדרך חיים שמפרש כך לגימטריאות דמשנתינו שרצה לומר חכמת המדידה והתשבורת ע\"כ. [*כדאיתא [ברש\"י] פרק כלל גדול (שבת דף ע\"ה)] וא\"כ ראוין הדברים למי שאמרן. לפי שעל רבי אליעזר חסמא זה העיד רבי יהושע שיודע לשער כמה טפות יש בים כדאיתא בפ\"ג דהוריות דף י'. וזהו חכמת ההנדסה שהקדמותיו המדידה והתשבורת. ולפי שהוא היה שלם גם בכל אלה ראוי היה הוא שיאמר כן. ואילו אדם אחר שלא היה שלם בחכמות אין מן הראוי שיאמר כך דוגמת מאמרם ז\"ל בריש קהלת. ולפיכך זה הפירוש בגימטריאות שהוא בחכמת המדידה והתשבורת קרוב לשמוע. ועיין מה שאכתוב לקמן בשם המגיד. וכן זו החכמה קדומה בזמן לתקופות שבלעדה לא ירים איש את ידו ואת רגלו במהלך המזלות צבא השמים וכסיליהם. ואעפ\"כ למעלת חכמת התקופה ונושאה. שנאה קודם לגמטריא אף על פי שיש לגמטריא קדימה זמנית: ",
+                    "<b>פרפראות לחכמה</b>. פירש הר\"ב כמו הפרפראות שרגילין לאכול בסוף הסעודה וכו' כך החכמות הללו מכבדות וכו' וא\"כ פירוש לחכמה כמו של חכמה. ולשון רש\"י לפי שאינם אלא פרפראות כלומר עניני חכמה. וסוף לשון הכ\"מ דלעיל דלחכמה רצה לומר לחכמת הגמ' שהיא ראויה להקרא חכמה סתם להיות עסקה בפירוש מצותיו ית' ולגודל שכרה הניתן לעוסקים בה ומקיימי מצותיה. לפיכך אלו החכמות אינם אלא כמו פרפראות לה שאינם דברים עיקרים כמו היא ע\"כ. וקשיא לי דא\"כ ברישא נמי הו\"ל למימר הן הן גופי חכמה. ומצאתי להמגיד ברפ\"ח מהלכות גניבה שפירש תקופות שהיא חכמת החשבון כמו שאמרו לחשוב תקופות וגימטריאות חכמת השיעור. פרפריות לחכמה פירוש לחכמת התכונה הקרויה חכמה ובינה. ע\"כ. וגם ע\"ז הפירוש קשה שתקופות משמע מהלך הכוכבים ותקופותיהם ולא החשבון. וראייתו מלחשב תקופות אדרבה משם ראיה שאין התקופה הוא החשבון. ועוד יש לדקדק מאי פרפראות שהם באים אחר הסעודה והרי אלו קודמים. אלא נראה ודאי דלדבריו פירוש פרפראות הדברים הרגילים לבא קודם הסעודה להמשיך האכילה וגם הר\"ב מפרש ג\"ז במ\"ה פ\"ו דברכות. והשתא דאתית להכי אמינא אנא דתקופות היינו תכונה עצמה שהוא מהלך המזלות צבא השמים וכסיליהם ואמר שהוא עם הגימטריא הקודם אליה הם פרפראות הממשיכים לב האדם לחכמה שאין אחריה חכמה בחק האדם. והיא חכמת האלהות. שמידיעת גלגלי השמים ידע ויכיר הבורא יתברך כי הוא רוכב שמים. שמהנרכב יודע הרוכב. ואף לפי' רש\"י והר\"ב בגימטריאות שהן חשבון האותיות אפשר לפרש שר\"ל לחכמה חכמת האלהות והוא שבספר יצירה ודומיו שמשתמשים מאד בחשבוני האותיות ונוטריקון וצירופיהם. ולפ\"ז אפשר ג\"כ לומר שכיון התנא בתקופות וגימטריאות לשני הענינים ביחד שהתקופות הם פרפראות לחכמה המושגת בעיון ובמחקר. וגימטריאות הם פרפראות לחכמת האלהות המקובלת אצלינו כל זה נראה לי. "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>איזהו חכם</b>. פירש הר\"ב שראוי להתהלל בחכמתו. ויש להקשות ממה שאמר ירמיה [ט' כ\"ב] . אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל גבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי ונראה לי דלא קשיא דס\"ל לתנא דידן שז\"ש כי אם השכל וידוע אותי הוא עצמו בכלל החכמה והגבורה והעושר שזכר. וכך הוא אומר אל יתהלל חכם בחכמתו וגו' כי אם שהיא החכמה השכל וידוע אותי. ואל יתהלל הגבור כי אם שהיא הגבורה השכל וידוע אותי וכן העשיר לא יתהלל כי אם שהעושר הוא השכל וידוע אותי. ולכך שאל איזהו חכם וכו' וכן כולם דרך שאלה. לומר כיון שהכתוב אמר בדרך סתימה שיש חכם להתהלל וכן גבור ועשיר ויש לשאול איזהו שכיון בו הכתוב וחקר ומצא חכם שלומד מכל אדם. ופי' הר\"ב שנמצא כוונתו לש\"ש והיינו ממש השכל וידוע אותי. וגבור הכובש יצרו והוא גבורה לש\"ש שלא יחטא לפניו. אין לך השכל וידוע אותי גדולה מזו. שתכלית הידיעה הזאת היא לירא מפניו ולשמור מצותיו. ועשיר השמח בחלקו ולא נבהל להון ונמצא פונה כל ימיו לעבודת שמים והיינו נמי השכל וידוע אותי. ולפיכך נאמר אשריך בעוה\"ז וטוב לך לעוה\"ב ואמרו בפ\"ק דברכות [דף ח.] גדול מי שנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים וכו'. וזה גם כן מזה הטעם בעצמו שאם הוא ירא שמים. ואינו מסתפק ונבהל להון. לא יהיה פנוי לעבודת השי\"ת: ",
+                    "<b>שנאמר מכל מלמדי השכלתי</b>. פירש הר\"ב וסיפא דקרא כי עדותיך שיחה לי. כלומר הייתי למד תורה מכל מלמדי. דאין לפרש שר\"ל שנעשה משכיל יותר מן מלמדיו שאין זה חדוש שלאחר שלמד האדם מלומדו הוא מתחכם ומשכיל בלמודיו ואין חדוש שישכיל יותר ממה שהשכילו מלמדיו. דרך חיים. ומ\"ש הר\"ב כי עדותיך שיחה לי שכל כוונתי לשם שמים כיון שכל שיחתי היה בתורה: ",
+                    "<b>הכובש את יצרו</b>. יצר הרע נקרא יצר סתם לפי שקדם ושליט בגוף הוא לבדו. מד\"ש בשם הר\"ר יוסף קארו. ועוד פירש שהוא יצרו המיוחד לו ונתעצם בו יותר ממה שיתעצם ויתיחד ביצר הטוב כי טבע האדם נוטה יותר אל יצר רע ועמ\"ש משנה ט' על שיראת חטאו [כו']: ",
+                    "<b>שנאמר טוב ארך אפים מגבור</b>. כתב הר\"ב הכי הוי פירושא דקרא טוב ארך אפים הבא מצד הגבורה וכו' דאל\"כ אלא פירוש דקרא טוב ארך אפים יותר מגבור הוה קשיא למה שאם הוא ארך אפים מצד רכות טבע אין זה טוב נ\"ל. ",
+                    "<b>אשריך בעולם הזה</b>. שלא תצטרך לבריות. ולעולם הבא. דמתוך שהוא נהנה מיגיעו לא בא לידי גזל ונוחל שני עולמות. רש\"י. "
+                ],
+                [
+                    "<b>כבחמורת</b>. ל\"ג לה בס\"א. וספרים דגרסי נשתבשו מריש פ\"ב דתנן התם הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה ואי גרסינן ליה צריך להיות כלחמורה ובמסכת אבות שבאה לידי מארץ ישראל נמחק מלת כבחמורה: ",
+                    "<b>מן העבירה</b>. ולא תנן הקלה כמו במצוה. לפי דהא דתנן קלה היינו שהיא קלה על האדם לעשותה. וכל העבירות הם קלות על האדם לעשותן. וכולם הם הנאה לאדם לכך לא שייך למתני מן העבירה הקלה. דרך חיים: ",
+                    "<b>ושכר עבירה עבירה</b>. שהשם יתברך מניחו ביד טבעו הרע. אבל לא שיסייעהו מן השמים כמו שכתב הר\"ב בשכר מצוה דהא אמרינן [יומא דף ל\"ח]. (שבת ק\"ד.) בא ליטהר מסייעין לו. בא ליטמא פותחין לו. וכן פירש מד\"ש בשם רבינו יונה: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>הוי שפל רוח</b>. מד\"ש גורס בפני כל אדם. ועיין במשנה י': ",
+                    "<b>שתקות אנוש רמה</b>. פירש הרמב\"ם שאחריתו הוא שובו רמה. ומצאתי כיוצא בזה לרש\"י במשלי י\"א [כ\"ג] בפסוק תאות צדיקים אך טוב תקות רשעים עברה שפירש בטוחים ומקוים לגיהנם ע\"כ. ש\"מ שכיון שהוא בטוח שיהיה כך יתכן שיאמר עליו תקוה. וכתב בד\"ח דהיינו טעמא דלא תנן שתקותך לפי שאין אדם מקוה שיהיה רמה אלא ה\"ק שכל אנוש מעותד ומוכן לשיהיה רמה ואמר שאנוש במספר אדם איש שמצד חבור אדמה ואישות ר\"ל כחותיו נעשה בשר שסופו רמה ע\"כ. והנה לא חס על אחד שאנוש יותר במספר [*שהאחד הוראה על החבור האדמה והאישות]. ובמד\"ש כתב בשם החסיד ז\"ל הכי פירושא דמתני' הוי שפל רוח בפני כל מחרפיך ואל תשיבהו שתקות אנוש המחרפך רמה הוא ולמה תחוש לקולו. ומיוסדים דבריו על דברי ישעיה [הנביא] ע\"ה (סי' נ\"א) אל תראו חרפת אנוש ומגדפותם אל תחתו כי כבגד יאכלם עש וגו' ע\"כ. עוד כתב במדרש שמואל דתקות כמשמעו ופירוש שתקות אנוש ותאותו ותוחלתו לבל יקבר קבורת חמור ע\"כ. ואני אומר שאע\"פ שודאי כל אדם מקוה ומצפה לקבורת אדם עם כל זה אין תקותו ותוחלתו על הרמה. ואילו יקבר ולא תשלוט בו רמה אז טוב לו. ומכ\"ש שכן מצינו כמה שהעידו עליהם ז\"ל (ב\"ב י\"ז.) שלא שלטה בהם רמה. ומעשה רב הא דר\"א בר שמעון בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף פ\"ג.) לכך אני אומר שמה שהביא לכל המפרשים ז\"ל שנתלבטו בפירוש המלה הזאת לפי שחשבו ששרשו קוה. ואינו כן. אבל שרשו קו מלשון קו לקו צו לצו (ישעיהו כ״ח:י׳) ואין תי\"ו השנייה תמורת ה\"א אבל לתוספת בלבד כמו תפארת תלבשת וכן אתה מוצא (יהושע ב׳:י״ח) תקות חוט השני ומזה נפרש קו לקו מלשון חוט המשיחה דהיינו מדה במדה בקו המדה ומזה עצמו נפרש תקות רשעים עברה. שנדונים בקו מדתם לעברה זעם וצרה. ומזה הוא שאמר תנא דידן שתקות אנוש רמה. כי קו מדתו הוא הרמה כך נראה לי [*ושוב ראיתי במדרש רבה פרשת בראשית יקוו המים. יעשה מדה למים היאך כמה דאת אמר (זכריה א' ט\"ז) וקו ינטה על ירושלים]: ",
+                    "<b>כל המחלל שם שמים בסתר</b>. וא\"ת והרי פירש הר\"ב במשנה ח' פרק בתרא דיומא דחלול השם הוא חוטא ומחטיא. וכתבתי שם דהיינו החוטא ואחרים למדין ממנו וכ\"כ הר\"ב במשנה ט' פ\"ה דלקמן א\"כ לא משכחת לה בסתר. וי\"ל כמ\"ש בדרך חיים דהא דקאמר בסתר לאו למימרא שהוא בסתר. רק שאין הרבה יודעים מזה וכו'. עוד פי' כגון עשרה תלמידי חכמים ביחד. ואחד גנב או נכנס לבית הזונה ואין ידוע מי הוא וכו'. ובמד\"ש כתב בשם רבינו יונה שחלול [שם שמים] בסתר הנזכר כאן הוא שעובד ע\"ז שהוא חלול שאינו מודה באלהותו או נשבע לשקר שנאמר (ויקרא י״ט:י״ב) ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת וגו' ע\"כ. ובשם רבינו אפרים דמתניתין בתלמיד חכם העובר בסתר שאם עבר בגלוי היו לומדין ממנו והיה חלול השם. ע\"כ. [*ובעיני הוא דוחק גדול שהרי עכ\"פ לא עשה בגלוי ואין כאן חלול השם. וגם לישנא דמתניתין לא משמע הכי. ולכן נראה לי דודאי כל שעשה בסתר אין כאן חלול השם ותנא קתני המחלל שם שמים. וא\"ת היכי משכחת לה חלול השם בסתר. נראה לי דמשכחת לה בעבירה שאי אפשר כי אם בהצטרף זולתו. כגון כל העריות וכיוצא באלו שהאשה ההיא או אנוסה ואף מפותה במה שמתרצית. הוא מפני שדנה בעצמה שאין איסור הואיל והוא רוצה ויש חלול השם ואין ה\"נ האוכל איסור וכה\"ג ביחידות ואין רואה לא הוי חלול השם כלל]: ",
+                    "<b>אחר שוגג ואחד מזיד</b>. לשון הרמב\"ם אתה יודע מן הכתוב שהשוגג יש לו חטא. ומפני זה צריך כפרה בקרבן. וה' יתברך אמר בו ונסלח לו מחטאתו אשר חטא. אבל אינו כמזיד חלילה ליושר דרכי השי\"ת להשוות המזיד והשוגג בדבר מן הדברים. אבל כוונתו הנה. שחלול השם אם יהיה במזיד או בשוגג נפרעין ממנו בגלוי אם היה מזיד עונש מזיד. ואם היה שוגג עונש שוגג. אבל שני העונשים בגלוי ע\"כ. וכן פירש\"י דלענין בגלוי הושוו שוגג ומזיד לא לכל העונשין. והביא ראיה מהא דנתחייבו כליה על שהשתחוו לצלם נבוכדנצר ולא כלו כדאמרינן [מגילה י\"ב]. הם לא עשו אלא לפנים וכו'. ופירש מד\"ש בשם (הרי\"א)[הרמ\"א] דלענין פרעון שבגלוי ראוי להשוות השוגג למזיד להורות שזה שחטא בסתר לפי ערך החטא היה בגלוי לפניו יתברך כי אין נסתר מנגד עיניו. ולהכי הדר תני בחלול השם לומר שלכך השוגג כמזיד להפרע ממנו בגלוי. לפי שהחלול השם הוא חטא בו יתברך שהוא תמיד גלוי וכו' ע\"כ: "
+                ],
+                [
+                    "<b>הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו וכו'</b>. לאו למידק ללמד ולא לעשות שלאיש אשר אלה לו אמר אלהים מה לך לספר חקי. ועיין מה שכתבתי לקמן בשם הכ\"מ: ",
+                    "<b>מספיקין בידו ללמוד וללמד</b>. כלומר מספיקין בידו שיהא לומד ושתעלה בידו מה שהיתה מחשבתו ללמד ולומד על מנת ללמוד לא אצטריך לאשמועינן דודאי שתתקיים מחשבתו הטובה שבקש ללמוד. אבל בנדון דידן רבותא אשמעינן דכשדעתו ע\"מ ללמד שמספיקין בידו ללמד. וגם למודו שעם עצמו עולה בידו ולא יגרע דבר כי ה' יתן חכמה כ\"כ במדרש שמואל. ובדרך חיים כתב דלומד על מנת ללמוד לעצמו בלבד. ולזה אין צריך הרבה למוד אין ה\"נ דאין מספיקין כל מה שיחשב אבל בלומד הלכה אחת תסגי ליה והכ\"מ בפ\"ג [הלכה י'] מהלכות תלמוד תורה מפרש ע\"מ ללמד. כלומר שאין כונת למודו לשמה רק להתכבד בהיותו ראש ישיבה כמ\"ש בפרק קונם [דף ס\"ב]. לאהבה את ה' שלא תאמר אקרא וכו' אשנה וכו' שאהא זקן ויושב בישיבה או שכוונתו על מנת ללמוד וליטול שכר כמו שלומד איזה אומנות מספיקין בידו ללמוד וללמד כפי כוונתו ולא יותר אבל הלומד על מנת לעשות הוי לומד לשמה וכו'. והיינו דר' צדוק אשמעינן דלומד ע\"מ ללמוד בלבד הוא עון וז\"ש אל תעשם עטרה וכו': ",
+                    "<b>לשמור ולעשות</b>. שאע\"פ שלא היתה כונתו אלא לעשות מספיקין בידו גם לשמור מהעבירות. שלא יהא כטובל ושרץ בידו. כך כתב במד\"ש ובמשנת אבות שמא\"י נמחק לשמור. וכן נראה דודאי שבכלל על מנת לעשות יש ג\"כ לשמור מן העבירות. כי חלילה שיהא כוונת העושה ואינו נשמר מן העבירות טוב בעיני ה' ויפיק רצונו וכמו שכתבתי בתחלת המשנה אבל כוונת לעשות כלומר לקיים התורה: ",
+                    "<b>אל תעשם עטרה וכו'</b>. כלומר לא להתכבד בה. וגם לא להתפרנס בה ותרווייהו צריכא. דרך חיים. ",
+                    "<b>ולא קורדום לחפור בה</b>. כתב הר\"ב דשכר למוד אסור ליטול דכתיב (דברים ד׳:י״ד) ואותי צוה ה' בעת ההוא ללמד אתכם וגו' מה אני בחנם וכו' [וכתיב] כאשר צוני כלומר שצוני ללמוד בחנם דאי לא כאשר צוני אמאי קאי דליכא למימר בשכר דהיכי לימא כאשר צוני וכי צוהו בכך דלא סגי דלא לשקול אגרא וליכא למימר נמי דכאשר צוני הכי קאמר כאשר צוני ולא מעצמי אני אומר דודאי ישראל לא היו מפקפקים בכך דהא כתיב (שמות י״ט:ט׳) בך יאמינו לעולם. אלא ודאי ה\"ק כאשר צוני ללמוד בחנם הר\"ן פ\"ד דנדרים דף ל\"ז. ומ\"ש הר\"ב וכן הדיין וכו' דיניו בטלים כדתנן במשנה ו' פ\"ד דבכורות. ועמ\"ש שם בס\"ד. ומ\"ש הר\"ב שהתירתו תורה ליהנות וכו' שתמכור סחורתו. ושיקנו להם בתחלת השוק. כי שתי הפעולות האלה יעשו אותם סוחרים קצתם עם קצתם על דרך כבוד ואע\"פ שאין שם חכמה וכדאי הוא ת\"ח להיות כע\"ה נכבד הרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב וגם שיפטר מכל מסים ועולים וכו' כדאיתא בעזרא [ז' כ\"ד כל] [*כהניא וגו'] מנדה בלו והלך וגו'. ",
+                    "<b>וכן היה הלל אומר.</b> בפ\"ק משנה י\"ג: ",
+                    "<b>כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם</b>. כל מי שיהנה בעוה\"ז בכבוד התורה נוטל חייו מן העולם פי' מחיי העולם הבא. הרמב\"ם. "
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ושבועת שוא</b>. פירש הר\"ב בפירוש שני דקרי ליה תנא לשבועת שקר שבועת שוא וכו' דאמר רב דימי אמר ר' יוחנן בריש פרק ג' דשבועות דף כ' [ע\"ב] אכלתי ולא אכלתי שוא. ופירש\"י דלשון שוא לשון ולא כלום הוא כמו בחבלי שוא [ישעיה ה' י\"ח] לשוא הכיתי את בניכם [ירמיה ב' ל']. אף כאן יצתה מפיו לבטלה. ואזהרתיה מלא תשא ע\"כ. והייתי תמה דבמשנה ח' פרק ג' דשבועות דתנן איזוהי שבועת שוא ולא תנן להא דנשבע לשעבר. וי\"ל דכי היכי דאמרינן התם [דף כ\"א] למאן דפליג אדרב דימי וס\"ל דאכלתי ולא אכלתי שקר [*ועיין ריש פ\"ק דתמורה בדבור המתחיל וסופג וכו'] וקאמר בפירוש רבתה תורה שבועת שקר דומיא לשוא מה שוא לשעבר פירש\"י נשבע לשנות את הידוע לאדם אף שקר לשעבר אתרבאי והכי נמי לרב דימי איכא למימר דכל לשעבר הוא בכלל נשבע לשנות את הידוע דמתני' ולפי שעיקר לשון שוא משמע יותר הנודע ומפורסם להכי תני לה נשבע לשנות הידוע. והוא הדין כל לשעבר דהוי בכלל שוא. [*אלא דאיתא בהדיא בסוגיא דפרק ג' דשבועות דף כ\"א ע\"ב דאכלתי ולא אכלתי חייב קרבן. ואילו בשבועת [שוא] פטור כדתנן התם ודמשום הכי תנן זו היא שבועת שוא למעוטי וכו' כמו שכתבתי שם. ואע\"ג דההיא אליבא דרבין דפליג אדרב דימי. הא אמרינן נמי התם בריש דף כ\"א אליבא דרב דימי. דאכלתי ולא אכלתי חייב קרבן]. ובמד\"ש כתב בשם הר\"י ן' שושן וז\"ל תפס שבועת שוא ולא שבועת שקר שאפי' חייב שבועה בדין. והנשבע נשבע באמת. היא שבועת שוא מצד הטוען שיודע האמת. והנשבע על הידוע לאדם היא שבועת שוא עכ\"ל. ואתיא מתני' כמאן דפליג אדרב דימי וסבירא ליה אכלתי ולא אכלתי שקר. ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר. וכוותיה פסק הרמב\"ם בריש הלכות שבועות. ועיין בפירוש הר\"ב פרק דלקמן משנה ט'. ",
+                    "<b>שוטה רשע וגס רוח</b>. שוטה שמרבה עליו איבה. ורשע שאינו מקפיד אם יגזול או ישבע לשוא. ונוסף על זה גס רוח. שגסות רוחו היא שהביאתו לידי כך להורות ולדון לקנות לו שם כשם הגדולים אשר בארץ. מד\"ש. "
+                ],
+                [
+                    "<b>אל תהי דן יחידי</b>. פירש הר\"ב אע\"פ שיחיד מומחה יכול לדון כדפירש בריש פ\"ג דסנהדרין [*ומה שכתב הר\"ב אבל קבלוהו וכו' דן יחידי אפי' מדרך חסידות ולא ידעתי טעמו דהא מ\"מ מוטב שיחתך הדין ברבים ועוד שאם הם ג' לא ידע המתחייב מי שחייבו שעל כל אחד יחשוב שמא חבריו רבו עליו ומפני זה פירש [בליקוטי] מהרי\"ל דמש\"ה אמר שמואל [בריש סנהדרין] שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו ב\"ד חצוף כלומר שמחציפים פניהם ולא אכפת להו אף שהמתחייב לא יוכל לחשוב על שום אחד מהם שזיכהו אבל לשון הטור ח\"מ ריש סי' י' כי ברוב משא ומתן ירד לעומקו ע\"כ וסתם משא ומתן לא עם עצמו אלא עם זולתו ואין נראה לחלק לענין זה בין הדיוטות למומחה]. "
+                ],
+                [
+                    "<b>כל המקיים את התורה מעוני</b>. פירש הר\"ב שהוא דחוק וכו' כדי לעסוק וכו' והא דלא תנן העוסק. משום סיפא דלא בעי למתני כל שאינו עוסק דהוה אמינא משום גבהות לבו מעושרו אינו עוסק בתורה. ולכך תני המבטל תורה מעושר כלומר בשביל שצריך לעסוק בעשרו דבר זה מבטל תורתו והכי נמי ה\"ק המקיים תורה מעוני שאין עסקיו מבטלים למודו אלא מקיים למודו. דרך חיים. והשתא דאתית להכי דתני רישא איידי דסיפא הכי נמי מעוני איידי דסיפא דתנן מעושר דפירושו מחמת עושר ואע\"ג דהוה ליה למתני בעוני בבי\"ת נ\"ל: ",
+                    "<b>סופו לקיימה מעושר</b>. ועם היות שהנסיון פעמים רבות יורה בחלוף זה. ועובדא דר\"א בן פדת במסכת תענית [דף כ\"ה] אי בעית לאחרובי עלמא וכו' כתב בדרך חיים דמתני' בבינוני במזלו. ועוד כדי שהעושר לא יבטלו. וכן במדרש [ילקוט משלי תתקל\"ד] מפני מה בני עניים וכו' שלא יעסקו בדברים אחרים וישכחו דברי תורה דכתיב (קהלת ז׳:ז׳) כי העושק יהולל חכם ע\"כ. ועוד לפעמים הוא מפעל החטא ויסורין ממרקין. ועליו אמר שלמה [משלי ג' ט'] כבד את ה' מהונך וגו' וסמיך ליה מוסר ה' בני אל תמאס ופי' רבינו יונה ז\"ל ענין הסמיכות שאם בעשותך הטוב לא תתרבה הצלחתך. אל תהרהר ומוסר [ה'] בני וגו' ע\"כ: "
+                ],
+                [
+                    "<b>הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה</b>. פשיטא מאי קמ\"ל ויש לפרש דאתי למימר שיהא מעוט העסק בשביל עסק התורה ולא בשביל הטורח או העצלה. דרך חיים. וגרסת הר\"ב עסק בלא בי\"ת וכן הוגה באבות שמארץ ישראל: ",
+                    "<b>בפני כל אדם</b>. פי' הר\"ב ללמוד וכו' וזה מסכים לגרסת מד\"ש במשנה ד' הוי שפל רוח בפני כל אדם דהתם לענין הגאוה והכא לענין הלמוד אבל הרמב\"ם מפרש הכא נמי לענין הגאוה וזה מסכים לגרסת הספרים דל\"ג הכי לעיל: ",
+                    "<b>ואם עמלת בתורה</b>. ויגעת וטרחת בה יש שכר הרבה וכו' כי השכר לפי רבוי העמל והטורח לא לפי רבוי הלמוד. ולכן לא אמר ואם למדת אלא ואם עמלת כי הכל תלוי בעמל אחד המרבה ואחד הממעיט. סיוע לזה מתני' (דסוף פרק ה') דקתני לפום צערא אגרא. מד\"ש בשם הר\"י לירמא ועיין סוף פרק ב': "
+                ],
+                [
+                    "<b>פרקליט</b>. בערוך מליצי רעי תרגום פרקליטיי חבריי: ",
+                    "<b>תשובה ומעשים טובים</b>. לשון הרמב\"ם התשובה אחר המעשים הרעים או [המעשים טובים] בתחלת הענין ע\"כ. וסיים במדרש שמואל והקדים תשובה למ\"ש רז\"ל [ברכות ל\"ד] במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. וכתב עוד בשם החסיד ז\"ל שהרשב\"ם גורס תורה ומעשים טובים כי אין דבר שלא יהא במע\"ט אשר הם המצות אם יתודה על חטאו הרי כתוב בתורה והתודו וכן אם השיב הגזילה וכן אם ילקה. ובכל הנוסחאות יש תשובה. ונ\"ל כי התשובה היא החרטה וההכנעה כי הם עיקרי התשובה. והוידוי בלי הכנעה אינה כלום. וזהו והתודו (עונותם) [את עונם] בלי חרטה והוא אומרו במעלם וגו' והבאתי וגו' עד [אז] יכנע לבבם [הערל] ואז ירצו את עונם ותהיה התשובה שלימה. ע\"כ. ועיין מה שאכתוב עוד לקמן בס\"ד. ",
+                    "<b>כתריס</b>. מגן. שכן תרגום ולא יקדמנה מגן [מלכים ב' י\"ט ולא יקדמנו בתריסין] וי\"מ מלשון תריסי חנויות פירושו מסגר ושני הפירושים בערוך: ",
+                    "<b>בפני הפורענות</b>. ואין להקשות ממה שבא בפרק בתרא דיומא [דף פ\"ו] [כמ\"ש הר\"ב שם במשנה ח'] תשובה [ויוה\"כ] תולה ויסורין ממרקין כי הכוונה באמרו כאן כתריס הוא מה שכיונו שם באמרם תולין שהוא שלא יפסדו ולא יאבדו האנשים לגמרי שהיסורים באים בענין שיכופר עונם וישובו לקדמות מעלתם כפי שקולו של אל דעות והכלל בו הוא שיהיה להם כתריס ומגן שלא ילך לאבדון. מד\"ש בשם הרי\"א ז\"ל. ולי נראה דפורענות דמתני' לאו בפורענות הבא על חטא. אלא בפורענות ורעות המתרגשות ובאות כפי מנהגו של עולם. ותדע שכן הוא. דאי לא תימא הכי מעשים טובים שפירש הרמב\"ם בתחלת הענין כלומר שלא חטא ואי הכי מה לו לתריס כיון שלא חטא ואין עליו עונש ופורענות אלא ודאי פורענות היינו המקרים והרעות ההווים בעולם. ובדרך חיים כתב דקיי\"ל יש יסורין בלא עון. כדאיתא בפרק במה בהמה (שבת דף נ\"ה). ואפי' אין יסורים בלא עון אין צריך עון גדול רק עון בעלמא כדמוכח בפ\"ק דברכות [דף ה'] דבשביל דבר מה. יסורין באין. ובהכי התשובה כתריס בפני הפורענות ע\"כ. [*והוצרך לפרש אפי' אין יסורין וכו' לפי דבמאי דאיתא התם (אין) [יש] יסורים בלא עון י\"ל דאיידי (דאין) [דיש] מיתה בלא חטא דביה איתותב רב אמי דאמר (יש) [אין] מיתה בלא חטא נקט נמי אמלתיה דאמר (ויש) [ואין] יסורין בלא עון. (דאין) [דיש] יסורין בלא עון וכלומר דכי היכי דאיתותב בהא וליתא למלתיה הכי נמי ליתא למלתיה (ביש) [באין] יסורין וכו' אבל לפי האמת אפשר שאינו מוכרח ויוכל להיות שכדברי רב אמי (ביש) [דאין] יסורין וכו' כן הוא דהא לא איתותב בהא. וז\"ל התוס' שם וש\"מ יש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון ואע\"ג דבמאי דקאמר אין יסורים בלא עון לא איתותב עכ\"ל]: ",
+                    "<b>סופה להתקיים</b>. פירש\"י עתידה שתהיה העצה קיימת ומצלחת ע\"כ. ובמד\"ש מפרש על הכנסיה עצמה והיינו דתנן סופה לומר שאע\"פ שתראה בתחלה בעוני הכנסיה סופה להתקיים. ושאינה לש\"ש אע\"פ שתראה אותם מצליחים אין סופה להתקיים ולא קשיא חבור עצבים אפרים הנח לו. שהרי גם סופם לא נתקיימו. ",
+                    "<b>ושאינה לשם שמים</b>. אע\"פ שהכנסיה היא לדבר מצוה כל שיש בה מחשבה פוסלת כמו יוהרא וגאות אשר היא מצויה בעוסקים עם הצבור הוי שאינה לשם שמים ולהכי לא קתני ושהיא לדבר עבירה. מד\"ש: "
+                ],
+                [
+                    "<b>יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך</b>. ובמד\"ש בשם הר\"ר מנחם לבית מאיר דגרסינן ככבוד חבירך. וכ\"כ הר\"ם אלמושנינו בשם רש\"י ז\"ל דגרסינן כשל חבירך. ושהיא הגרסא הנכונה. ובדרך חיים הסכים לגרסת הספרים דאין ידוע כבוד חברו אם חביב עליו ואיך יתלה בו הכבוד ועיין פ\"ב משנה י': ",
+                    "<b>וכבוד חבירך כמורא רבך</b>. כדאמרינן בסוף פ' אלו מציאות (בבא מציעא דף ל\"ג) ת\"ח שבבבל עומדים זה מפני זה ומקרעים זה על זה ומספידים זה על זה ופירש\"י כדין תלמיד לרבו לפי שיושבים יחד בבית המדרש ומקשין. ומפרקין זה לזה ולמדים זה מזה מדרש שמואל בשם הרי\"א ז\"ל. עוד שם בשם המפרשים ולא שמשוה אותם לגמרי שא\"כ הכל שוה. אלא לענין החבוב הוא דמשוה אותם. כלומר שיהא חביב עליו כפי שהוא בטבע אוהב וחביב בעיניו לכבד או לירא מי שהוא במדרגה גדולה ממנו. ומלת חביב נמשכת לכולם: ",
+                    "<b>וכבוד חבירך כמורא רבך</b>. פירש הר\"ב דאמר ליה אהרן למשה בי אדוני וכו' וקרי ליה אדוני. והכי איתא בס\"פ כ\"ו מאבות דר\"ן וכן העתיק רש\"י סוף פרשת בשלח. והא דלא נקט קרא דקדים אל יחר אף אדוני שבפרשת כי תשא. דהתם אפשר למדחי דקרי ליה אדוני כי ירא מפני האף והחמה. אבל בי אדוני לא אמר בשביל עצמו אלא בשביל אחותו. ולמה ליה למקרייה אדון אלא ש\"מ דכבוד חבירו כמורא רבו. ומ\"ש הר\"ב ואחיו גדול ממנו בשנים הוה. והכי איתא התם כלומר ואע\"פ שמשה רבו היה הנה גם לאהרן יתר שאת שהוא אחיו הגדול ודרשינן בפרק הנושא (כתובות דף ק\"ג). ואת אמך לרבות אחיך הגדול. ולפיכך מן הדין שקולים היו. ונדונים כחברים. ואפ\"ה קרי ליה אדוני. ונ\"ל דכל זה הוא דרך דרש ואסמכתא בעלמא ומשנת חסידים היא. ומש\"ה אבעיא לן בפ\"ק דקדושין [דף ל\"ג] בנו והוא רבו מי יעמוד מפני מי ולא אפשיטא. והו\"ל למפשטה ממתני' דהכא. וכ\"ש להרמב\"ם שפוסק בפ\"ו מהלכות ממרים שאין האב עומד בפני הבן שהוא רבו. ותקשה מתני' דהכא שמחייב את הגדול לקיים כבוד ומורא באחיו הקטן והוא רבו. ואפשר דשאני כבוד אב דבהדיא כתיב משא\"כ כבוד אח גדול דמרבויא אתיא. וה\"נ קרי ליה הרמב\"ם מד\"ס בסוף פרק הנזכר. וע\"פ דרכו דכל דאתיא מדרשא מד\"ס קרי ליה. וכמו שכתבתי בריש מסכת עירובין: "
+                ],
+                [
+                    "<b>הוי זהיר בתלמוד</b>. במד\"ש כתב בשם הריטב\"א שיש גורסין בתלמיד והכונה להזהיר שילמד לתלמיד כראוי ששגגת התלמיד בהוראתו עולה זדון לרב שמלמד אותו: ",
+                    "<b>[*וכתר שם טוב וכו'</b>. הא דכתב הר\"ב אמרינן ביומא פרק בא לו (יומא דף ע\"א) ריש ע\"ב דעובדא היה בכ\"ג שיצא מבית המקדש וכ\"ע אזלו בתריה. וכיון דחזינהו לשמעיה ואבטליון שבקוהו (לכה\"ג) [בגמרא לדידיה] ואזלי בתר שמעיה ואבטליון [לסוף] אתו שמעיה ואבטליון לאפטורי מכה\"ג. ואמר להו ייתון בני עממין לשלם. דרך גנאי שבאו מסנחריב כדפי' הר\"ב בפ\"ק משנה י' והשיבו לו ייתון וכו' דלא עבדי וכו' פירש\"י שהוניתנו אונאת דברים ואמר מר לא תונו וכו' כדתנן בפ\"ד דב\"מ מ\"י]: "
+                ],
+                [
+                    "<b>שחביריך יקיימוה בידך</b>. לשון הר\"ב ואל תסמוך שחביריך וכו' והכל חלוקה אחת שאל יסמוך ויאמר וכו' וי\"ס דגרסי ושחביריך בוי\"ו כמ\"ש במד\"ש בשם הרי\"א ז\"ל: "
+                ],
+                [
+                    "<b>לא משלות הרשעים ואף לא וכו'</b>. פירש הר\"ב אין ידוע לנו מדוע דרך רשעים צלחה ומפני מה הצדיקים כו' לא זו אף זו קתני. לא מבעיא שלות הרשעים שאין בידינו לפי שאנו יודעים שהוא רשע ורואים כי טוב לו. אלא אף זו יסורי הצדיקים שאפשר שנראה צדיק ואינו כן והיינו דתנן ואף. מד\"ש בשם המפרשים. ולפירוש השני שכתב הר\"ב היינו דקתני ואף דהא מלתא דפשיטא היא שאין בידינו השלוה אנחנו יגיעי הגלות. וא\"ת לפירוש השני שכתב הר\"ב מאי קמ\"ל רבי ינאי ולמאי קאמר לה. כתב מד\"ש בשם רבינו אפרים והרמ\"ה ז\"ל לומר שלא נתיאש שנחשב עצמנו כרשעים גמורים ושאבדה תקותנו ח\"ו. ושגם אין אנו צדיקים ושכבר השלמנו מה שעלינו להשלים בתורה ובמצות. ",
+                    "<b>והוי זנב לאריות וכו'</b>. פי' הר\"ב לגדולים ממך וכו' שיוסיף לו תועלת. וכך פי' הרמב\"ם. ובמד\"ש כתב בשם הר\"ר מנחם לבית מאיר דגרסינן במתני' שנאמר (משלי י״ג:כ׳) הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע. ורבינו יונה אע\"ג דל\"ג ליה במשנה הביאו לראיה ופירש מלת את מורה שהוא הטפל להם. ורועה כסילים שנעשה אדון עליהם כי הרועה הוא הראש: ",
+                    "<b>ואל תהי ראש לשועלים</b>. יש לדקדק בשלמא אריות הכי נכבד הוא ומושל בכל החיות וכחו וגבורתו גדול. יצדק אל הנמשל שיתחבר לגדולים אנשי השם גבורי כח לסבול עול התורה. אבל שועלים שודאי שיש חיות פחותות מהם ולמה המשיל בהם. ומד\"ש בשם הר\"י לירמא שלא יתרשל מללמוד החכמה עד שיצטרך לנצח בערמות ותחבולות כגון שתשחק ותלעג על חברך ובזה יסתתמו טענותיו וכיוצא בזה ותהיה דומה לשועלים המנצחים לשאר בהמות וחיות בערמות מצד מיעוט כחם ע\"כ. ול\"נ שר\"ל שלא יהיה ראש לשועלים כשעדיין לא הגיע להוראה שעליהם נאמר (משלי ז׳:כ״ו) רבים חללים הפילה. וידמו לשועלים לפי שאלו כשירצו לשבת בכסא למשפט. ושיקבלו העם הוראותיהם יעשו ערמות ותחבולות לגנוב דעת העם. ולכך אמר ראש לשועלים. כלומר שאפילו אתה רואה כי הרבה אשר מורים הוראות ואתה ראש וחשוב מהם אל תקנא בחטאים האלה ואני ממליץ עליהם מה שאמר שלמה המלך ע\"ה (שיר השירים ב׳:ט״ו) אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים שהוא כרם ה' צבאות. והם קבוץ חכמים כדתנן כרם שביבנה. וכמ\"ש במשנה ד' פרק ב' דעדיות. ושוב מצאתי להרמב\"ם בפרק ה' מהלכות תלמוד תורה שבהעתיקו מאמרם ז\"ל על רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה. מסיים עליהם אמר שלמה בחכמתו אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים כרם ה' צבאות. והנאני שכיונתי לגדול כמוהו: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא</b>. רישא אסיפא לא קשיא. כי העולם הזה הוא למעשה ועוה\"ב הוא אל הגמול וקורת רוח. מד\"ש בשם הר\"ר יונה: ",
+                    "<b>בתשובה ומעשים טובים</b>. עיין מה שכתבתי במשנה י\"א: ",
+                    "<b>העולם הבא</b>. הרי\"א ז\"ל כתב דיש לפרש עולם הנשמות ויש לפרש עולם התחייה. ועולם הבא דתנן בריש פרק חלק פירש הר\"ב עולם התחייה ע\"ש וכן פירש דרך חיים. ע\"ש במשנה דלעיל: ",
+                    "<b>קורת רוח</b>. לשון נתקררה דעתו שמתקררת ומתישבת דעתו עליו מפני שמחה. רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    "<b>בשעה שמתו מוטל לפניו</b>. כתב במדרש שמואל בשם הרשב\"ץ דגרסינן ואל תנחמנו בשעת אבלו. ושהגורסים בשעה שמתו מוטל לפניו שינו הגירסא מפני שמצינו שאחר קבורת המת היו נעשים שורות שורות ומנחמים האבל כמו שנזכר באבל רבתי ובפ' היה קורא [דט\"ז ע\"ב] אבל נראה שאין לשנות הגרסא מפני כך שלא אמר בימי אבלו ולא בשעת אבילתו אלא בשעת אבלו. כלומר בשעה שהוא מתאנח באבלו ע\"כ. [ולי נראה דאכתי תקשה מהא דנעשים שורות שורות שא\"כ אם אז יתאנח לא ינחמוהו ולא מצינו לרז\"ל שיאמרו כן]: "
+                ],
+                [
+                    "<b>שמואל הקטן</b>. במדרש שמואל בשם ירושלמי לפי שהיה מקטין עצמו. אי נמי שהיה (מעט) קטן משמואל הנביא שאף הוא ניבא בשעת מיתתו והיה ראוי שתשרה עליו שכינה [סוטה מ\"ח ע\"ב]. אלא שאין דורו ראוי לכך ונמצא שזה השם הוא לו לתהלה ולתפארת: ",
+                    "<b>[*אויבך</b>. הקרי הוא כן היו\"ד בחיר\"ק והבי\"ת בשו\"א אבל הכתיב הוא אויביך. ",
+                    "<b>ובכשלו</b>. הבי\"ת בחיר\"ק הראויה בה\"א החסרה]: ",
+                    "<b>והשיב מעליו אפו</b>. בדברי הרמב\"ם נראה דגריס עוד חרון אפו לא נאמר אלא אפו מלמד שמוחלין לו על כל עונותיו הובא גם נוסחא זו בפירש\"י ופי' מד\"ש בשם הרב מתתיה היצהרי חרון אפו לא נאמר שהוא חום האף לבד אלא אפו כלומר כל האף. *וגירסא זו נראית בעיני. שעכשיו חידש לנו שמואל הדקדוק שבכתוב הזה: "
+                ],
+                [
+                    "<b>הלומד ילד</b>. לשון הרמב\"ם אמר שהלמוד בימי הילדות וכו'. ע\"כ. וא\"כ פירושו הלומד כשהוא ילד וכן יש לפרש שהוא דעת הר\"ב. ואתי נמי שפיר דלא תני דומה לכותב בדיו וכו'. ויש גורסין הלומד לילד וכו'. כמו שכתב במד\"ש. וכתב דגם גרסת בלא למ\"ד יש לפרש כך. וכך פירש בדרך חיים. וכתב דלא קשיא אמאי לא תנן דומה לכותב. משום דאין המלמד דומה לכותב שאינו מחקק הדברים בזכרונו של התלמיד. וזה כמי שמראה לאחד צורה שבכותל. הנה יחקיק זה הציור בדעתו. ולא מפני כן נוכל לומר שזה שהראהו חקקהו בזכרונו. ע\"כ: ",
+                    "<b>נייר מחוק</b>. שכבר נחקקו בדעתו חשבונות רבים מעניני העולם וכשירצה לזכור דברי תורה יצטרך למחקם לאותם המחשבות ולא יוכל לזה בשלמות ולכך לא תנן ישן שהוא הפך חדש הרי\"א. במד\"ש: ",
+                    "<b>לאוכל ענבים קהות ושותה יין מגתו</b>. אכילת הענבים שאינם מבושלות בעודן בין שיניו ירגיש ברעותם והיינו דפירש הר\"ב כך חכמת הילד וכו' ואין דבריו מתקבלים וכו' ושתיית היין מהגת ייטב לו בשתותו כי יערב לחיך. אבל בחדרי בטנו ימלא מכאובות והיינו דפירש הר\"ב כך חכמת הילד תערובות ספקות יש בה. והתערובות אינן נראים מורגשים בתחלת העיון. כך נ\"ל. ורוב המפרשים פירשו שהענבים כנגד חלק הפשט שבתורה. והיין כנגד חלק הנסתר וכן אמרו (סנהדרין ל\"ח.) יין בגמטריא סוד: "
+                ],
+                [
+                    "<b>הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם</b>. דוגמת מאמרו של רבי יהושע במשנה י\"א פ\"ב עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין וכו' שהקנאה נמשכת מעין הרע והתאוה נמשכת מיצר הרע. והכבוד הוא סבת שנאת הבריות שאין שנאוי לבריות כמו הרודף אחר הכבוד. שאע\"פ שיכבדוהו למראה עיניו ולא למשמע אזניו יוכיחוהו על פניו הנה בקרבם ישימו ארבם ויחד יתלחשו עליו וישנאוהו. ובמד\"ש כתב שמן הכבוד נמשך שישנא לבריות ולא ירצה בחברתם כשלא יכבדוהו כראוי לפי כבודו לפי מחשבתו: ",
+                    "<b>מוציאין את האדם מן העולם</b>. במקצת פירש\"י הקנאה שקנא קרח במשה ואהרן והתאוה שהתאוה גחזי לקחת ממון מנעמן. והכבוד. מירבעם שנא' (מלכים א' י\"ב) אם יעלה העם הזה לירושלים. מפני שהיה המלך קורא משנה תורה: "
+                ],
+                [
+                    "<b>הילודים למות</b>. פירש הר\"ב מעותדים הם למות ועל דרך שכתבתי בריש פ\"ג על ולאן אתה הולך. והמתים להחיות. ולא אמר לחיות אלא להחיות שצריכים פועל ואינן עומדין לכך. כי הטבע אינה מחייבת התחייה שלאחר המיתה כמו שמחייבת המיתה לכל החיים: ",
+                    "<b>והחיים לידון</b>. וגרסת הר\"ב וחיים לדון וקאי על החיים שאחר המיתה: ",
+                    "<b>הוא הדיין הוא עד הוא בעל דין</b>. נקטינהו בדרך לא זו אף זו. אבל בסדר זמנים בע\"ד קודם לתבוע ואח\"כ יביא עדיו. ואח\"כ ידון הדיין: ",
+                    "<b>לא משוא פנים</b>. פי' הר\"ב אפי' לצדיק גמור כמו שנענש משה רבינו ע\"ה על חטא הכעס. וגמול עשו הרשע על כבוד אב ואם. ונבוכדנצר על כבוד השי\"ת כמו שהתבאר בגמ' סנהדרין [דף צ\"ו]. הרמב'\"ם: ",
+                    "<b>ולא מקח שוחד</b>. פירש הרמב\"ם שאינו לוקח שוחד המצוה בשביל העבירה וכו' דאי להטות הדין זה מן השטות שירוחק מן השי\"ת מה שלא יצוייר ואף לא ידומה כי איך יצויר לו שוחד ומה יהיה השוחד. עכ\"ד. והקשו עליו המפרשים דמאי שהכל שלו שאין זה נתינת טעם על שוחד של מצות. ותירץ במד\"ש שאף המצוה היא הכל שלו [יומא נ\"ח ע\"ב. שבת ק\"ד ע\"א] דהבא לטהר מסייעין לו ואין המצוה נקראת אלא על שם הגומרה. ע\"כ. ועיין מה שכתבתי בסוף פרק קמא דקדושין. ומענין התשובה שמקבלה אין להקשות לפי שהיא אינה מצוה בפני עצמה אלא היא כנגד עבירה לדחותה מעליו. ועוד עמ\"ש הר\"ב במשנה ח' פרק בתרא דיומא [ד\"ה על עשה] : ",
+                    "<b>מקח</b>. כתב מד\"ש בשם רבינו אפרים. שהמ\"ם בחיר\"ק ויש גורסין מקח בפת\"ח וזה וזה לא משתבש. שלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. ע\"כ. ר\"ל שנמצא בקרא בחיר\"ק. בד\"ה ב' י\"ט [ו'] . כי אין עם ה' אלהינו עולה ומשא פנים ומקח שוחד. ואני אומר שלא הוצרך לומר לשון חכמים לחוד לפי שאע\"פ שתיבת מקח עצמה לא נמצא בכתוב בפתח מ\"מ נמצא כיוצא בו במלכים א' ו' [ז'] אבן שלמה מסע. וכן במשלי י\"ח [ט\"ז]. מתן אדם ירחיב לו. אבל בסגול לא נמצא לא זה ולא אחר שכיוצא בו. וזה כי המ\"ם נוספת ופ\"א הפעל חסרה ולכן האות השניה דגושה ולפיכך לא הורשה אלא לגרוס בפת\"ח ולא בסגו\"ל: ",
+                    "<b>שהשאול</b>. פירוש קבר. ",
+                    "<b>שעל כרחך אתה נולד וכו'</b>. ובחן זה. שהוא זכר ענינים טבעיים. שאין בחירה לאדם בהם שעליהם אמרו ז\"ל (ברכות דף ל\"ג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ולא אמר על כרחך אתה חוטא או עובר או מהלך או עומד. ומה שדומה לזה. שאילו כולן ענינים שהם ברשות האדם ואין הכרח בהם. הרמב\"ם: ",
+                    "<b>ועל כרחך אתה נולד.</b> פירש הר\"ב בשעת הלידה אינו רוצה לצאת לפי שהוא צופה מסוף העולם ועד סופו. כמ\"ש [איוב כ\"ט ג'] בהלו נרו עלי ראשי. רש\"י: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בעשרה מאמרות נברא העולם ומה ת\"ל והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא להפרע וכו'</b>. הכי פירושו ומה ת\"ל מזה שהוא נברא בעשרה מאמרות כלומר איזה לימוד נמשך מזה ולא שהיא שאלה על הבריאה עצמה למה היתה בעשרה מאמרות. אלא שר\"ל שיש לנו ללמוד מהבריאה שהיא בעשרה מאמרות לימוד מוסר נאה. לפי שהלא במאמר אחד היה יכול להבראות ויצא לנו ממה שנברא בעשרה להפרע וכו' אבל לא שלכך היתה כוונת הבריאה בעשרה מאמרות כדי להפרע וכו' שאין זה ממדת טובו יתברך לעשות פעולה יתירה כדי להפרע וכו' כך פי' בדרך חיים: ",
+                    "<b>נברא העולם וכו'</b>. יכול להבראות וכו' ולא תנן ברא העולם ויכול לברוא נראה בעיני שהפליא בזה הוראת הבריאה שהיתה יש מאין ואפס מוחלט. ולא כמחשבת החושב בחומר קדמון שכאשר נאמין באפס מוחלט צודק המאמר לומר שהיה יכול להבראות שהוא מצד הנברא שכיון שאפס ואין מוחלט היה. אין מונע מלהבראות במאמר אחד כמו בעשרה מאמרות. אבל אילו היה חומר קדום לא יצדק לומר בפשיטות שהיה יכול להבראות מצד החומר כי שמא טבע החומר לא היה מקבל הבריאה במאמר אחד. ",
+                    "<b>ליתן שכר טוב</b>. הא דקאמר לשון נתינה בשכר. מפורש בריש פ\"ב. "
+                ],
+                [
+                    "<b>עשרה דורות מאדם ועד נח להודיע וכו'</b>. כלומר דבר זה מה שהיו עשרה דורות הוא מודיע לנו כמה הש\"י ארך אפים. דרך חיים: ",
+                    "<b>להודיע כמה ארך אפים וכו'</b>. כתב הר\"ב אף אתה אל תתמה וכו' שכן המבול היה אלף תרנ\"ו לבריאת עולם. וחורבן הבית היה ג' אלפים תתכ\"ח לבריאת העולם. צא וחשוב. חכה לו כי לא יאחר. ומד\"ש פי' בשם הר\"ר יונה שמודיע שכמו שלבסוף גמולם שילם להם. שהביא עליהם את מי המבול. כך עוד הנה ימים באים ישלם להם כפעלם ויושיענו ויגאלנו במהרה בימינו אמן. ",
+                    "<b>עשרה דורות מנח ועד אברהם</b>. לא דמי למאדם ועד נח. דאדם ונח בכלל עשרה. אבל הכא אין נח בכלל. אלא לפי דסיים בנח. הדר ופתח ביה: ",
+                    "<b>להודיע כמה ארך אפים וכו'</b>. ומודיע בזה דבר גדול יותר מן הקודם שהקב\"ה מאריך אף ולא גבי דיליה בהשחתה וכליון גמור כמו בדור המבול. ונראה לי דהיינו דכתיב ארך אפים ולא ארך אף דתרי אף הוו. חדא שיוצא לפועל ולבסוף משחית הכל. ואחד. שאינו יוצא לפועל לכליון חרוץ שוטף כי צדיק מושל ביראת אלהים: "
+                ],
+                [
+                    "<b>אברהם אבינו</b>. שאנו זוכים ומקבלים טובה בזכותו זה שעמד בכל נסיונותיו לפיכך קראו התנא בכאן אבינו. נראה לי: ",
+                    "<b>ועמד בכולם</b>. שלא הרהר אחר מדותיו. רש\"י: ",
+                    "<b>להודיע כמה חבתו וכו'</b>. שבזה אנו יודעים בודאי כמה חבתו. וכו'. וכמ\"ש רש\"י בפי' החומש (בראשית כ״ב:י״ב) עתה ידעתי להשיב לשטן ולגוים התמהים מה היא חבתי אצלך יש לי וכו': "
+                ],
+                [
+                    "<b>עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים</b>. פי' הר\"ב שנצולו מעשר מכות. ואלו הם נסים בלא ספק. ולשון התורה בכל מכה ומכה מהן מה שהביא הקב\"ה על המצריים מלבד מכות הכנים שלא ביאר זה. אלא שהוא ידוע שלא ענש ישראל. אבל היו נמצאים אצלם ולא היו מצערים אותם. וכן בארו החכמים. הרמב\"ם: ",
+                    "<b>ועשרה על הים</b>. בנס החמישי שכתב הר\"ב שהמים הנקפאים וכו' היו חתיכות קטנות כעין לבנים וכו' [*וכך פי' הרמב\"ם]. יש לדקדק לאיזה סבה וטעם נעשו כלבנים [*ונ\"ל שהיה לנוי ולתפארת ישראל כמו הנס השני שנעשה הים כמין אהל. ובלא אהל נמי תסגי להם בהבקעו לבד. ואם להאהיל עליהם מפני החמה או מפני הגשמים הרי בלי ספק הענני כבוד לא סרו מהם אף כאשר הלכו בתוך הים. אלא לכבודן של ישראל בלבד הוא שנעשו להם אלו שני הנסים]. ",
+                    "<b>עשר מכות וכו'</b>. ה\"ג בס\"א. וכן היא גירסת הר\"ב*). [*ומ\"ש דצ\"ך עד\"ש באח\"ב. שכך היה נותן בהם רבי יהודה סימנים כמו שהוא בהגדת ליל פסח. ובשנה זו בשבת הגדול פה בקראק\"א לפ\"ק בדרוש שדרשתי בבית הכנסת הקשיתי שאין בתיבות אלו שום משמעות ולכן נ\"ל לקרותן דִצָךְ עָדַשׁ בְאַחַב ומשמעותן כאילו הקב\"ה אומר שמחתך כשאדוש באבחת חרב שעי\"ן ואל\"ף מתחלפין. וכן שתי אותיות בתיבה אחת כמו שמלה שלמה כבש כשב. ועדש על שם פסוק בחבקוק ג' י\"ב. באף תדוש גוים. ובאחב. ע\"ש פסוק ביחזקאל כ\"א כ' אבחת חרב ופירש\"י שהתי\"ו אינה יסוד ולא באה אלא לסמיכה]: ",
+                    "<b>הביא הקב\"ה וכו'</b>. לפי שהמכות באו במשפט ובדין על המצריים לכך יחדם התנא להקב\"ה שהוא דיין אמת אבל בנסים שנעשו לאבותינו לא יחדום להקב\"ה לפי שלא היה שורת הדין נותן שיהיו ראוים לנס כי היו ג\"כ עובדי ע\"ז. וכמ\"ש רש\"י בפ' בשלח [בפסוק וילך מאחריהם] הללו עובדי ע\"ז והללו עובדי ע\"ז וכו'. מד\"ש: ",
+                    "<b>ועשרה על הים</b>. מה שהקדים התנא הנסים שבים. תירץ במד\"ש שעיקר המכות היו למען ספר שמו בעולם. ועיקר הידיעה זו לא היה ניכר רק מאשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל הלכך בהיותם עיקרים באיכות הפרסום. לכך הקדימם אע\"פ שלא היו קודמין בזמן: ",
+                    "<b>עשר נסיונות נסו אבותינו את המקום [ב\"ה] במדבר</b>. ואע\"פ שהעגל חטא היה. נקרא נסיון שענין נסיון להקב\"ה הוא מיעוט האמונה והסתפקם בו. וכך הוא חטא העגל שלא האמינו ולא בטחו בו שילכו בטח דרכם במדבר אשר הוליכם בה ממצרים ועד הנה. ולא שמר הר\"ב סדר זמנים. אלא נקט שנים שנים. אבל קשיא דבעליית הים שכתב הר\"ב שהוא ויבואו מרתה. מאי עלייה דים הוה שהרי היה ג' ימים אח\"כ וכן הרמב\"ם שמפירושו העתיק הר\"ב. לא תלי להא דמרה בעלייה מן הים. ובגמ' פ\"ג דערכין דף ט\"ו ע\"א אמרינן חד בעלייה של הים ומפרשים שמיד שעלו מן הים היתה. שאמרו כשם שאנו עולים מצד זה כך מצרים עולים מצד אחר ומייתי ליה מדכתיב (תהילים ק״ו:ז׳) וימרו על ים בים סוף. וכנגדו לא קא חשיב למתאוננים כלל. ובאמת דקשיא על הש\"ס אמאי לא קא חשיב למתאוננים. לפיכך נראה לי דס\"ל להגמ' דמתאוננים והאספסוף חד ענינא הוא ואע\"פ שהבעיר בהם אש ה' לא שקטו. והאספסוף אשר בקרבו וגו'. והיינו דכתיב וישובו ויבכו ששבו אל תחלת התאוננותם. וכי הא דבפרק כל כתבי (שבת דף קט\"ז) תני רשב\"ג אומר עתידה פרשה זו [ויהי בנסוע דעלה קאי התם] שתעקר מכאן ותכתב במקומה ולמה נכתבה כאן כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה. פורענות שנייה מאי היא ויהי העם כמתאוננים. פורענות ראשונה. ויסעו מהר ה'. ואמר ר' חמא בר חנינא שסרו מאחרי ה'. והקשו בתוס' דאכתי נסמכו שתי פורענות. ונדחקו מאד ליישב. ולדידי אדרבה הכי נמי משני דמתאוננים ואספסוף חדא פורענות הוא ותדע דכיון דפריך שניה מאי האי. ולא פריך תחלה על הראשונה. ש\"מ דהראשונה נמי ידע. ולא הוקבע אח\"כ בגמ' פורענות ראשונה ויסעו וכו' בדרך שאלה ראשונה מאי היא אלא מסדר הגמ' הודיענו מאי היא אבל השואל שבבית המדרש לא שאל אלא על השניה. דסבר דמתאוננים אנינות לימוד שבהר ה' היא כדלקמן ואין כאן הפסק [בין פורענות דמתאוננים לפורענות דוהאספסוף] ומהדר ליה ויהי כמתאוננים כלומר משם מתחלת השניה וכולה חדא פורענות היא ודלא כפירש\"י שמפרש דמתרץ דהאספסוף היא הראשונה שהתחילו בה כשסרו מאחרי ה'. וכבר הקשו עליו בתוס' והביאו מדרש ויכלו דפורענות ראשון שסרו מאחרי ה' לפי שלמדו הרבה תורה מסיני כתנוק הבורח מבית הספר כך נ\"ל. [*ומצאתי און לי במדרש רבה פרשת מצורע שאמרו שם מהיכן נתחייבו ישראל בזיבות וצרעת. ונחלקו כמה אמוראי בטעמא. וחד מינייהו רבי יהודה ברבי סימון שאמר ממתאוננים שנאמר עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא. מאי לזרא רב הונא אמר לזורנא ולביסנא. ופירש בעל מתנות כהונה בשם הערוך מיני שחין ונפוח ע\"כ ועוד אמוראי טובא דמפרשים לזרא על ענין הזה. ומעתה אי לאו דמתאוננים והאספסוף חדא מלתא היא היאך קאמר ממתאוננים ומייתי ראיה מוהיה לכם לזרא. שלא נאמר אלא על אספסוף. אלא כולי חדא והוא ראיה גמורה לדברי. ועוד אני אומר שגם פשטא דקרא מוכיח שהכל אחד שהרי נאמר והאספסוף וגו' וישובו ויבכו. ואין משמעות וישובו אלא ששבו למה שהיה בו כבר. וגם אי לאו דלהכי אתא ל\"ל למכתב כלל וישובו גם זו ראיה מבוארת]. אבל להרמב\"ם והר\"ב שפירשו למתאוננים והאספסוף לתרתי יכולני לומר משום דלרבי דס\"ל בכל כתבי (שם) דויהי בנסוע במקומה. סבר דהפסקה ליתא וסתם מתני' דס\"פ ג' דידים כרבי ומ\"מ נראה לי שלא נחשוב עגל כלל מן המנין לפי שאינו נסיון אלא חטא ובמקומו אכניס הא דאמרי' בגמ' דערכין וימרו על הים בים סוף. ושבעים פנים לתורה: ",
+                    "<b>נסו אבותינו את המקום במדבר.</b> שעל שהיו במדבר מקום שמם מאין יושב. וחסר אין כל בה חשבו אולי שהוא מחסרון השגחתו יתברך על הגליל ההוא ולפיכך נסוהו. והיינו דדייק למתני במדבר וקא קרי ליה לקב\"ה מקום בכאן. להורות כי הוא מקומו של עולם מאין פנוי מהשגחתו כך פירש במד\"ש: "
+                ],
+                [
+                    "<b>עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש</b>. וקא מני להו דלא רמיזו בקרא כלל: ",
+                    "<b>לא הפילה אשה מריח בשר הקדש</b>. מתאות בשר הקדש. א\"נ מריח אברים של המערכה שאילו הריחה ובאת לטעום מהן אין שומעין לה להאכילה בשר קודש. רש\"י. ",
+                    "<b>ולא הסריח בשר הקודש</b>. כשלא היה לו פנאי להקטיר בלילה כל האברים שנתעכבו מבערב מעלין אותן בראשו של מזבח ועומדים שם ב' ימים או ג' עד שיהיו פנוים להקטירן שאין לינה פוסלת בהן בראשו של מזבח. ונעשה בהן נס ולא היו מסריחין כל זמן עכבתן. רש\"י. והא דתנן הכא מעולם כתב במד\"ש שאפשר דאתא לאתויי דנס זה היה אפי' שלא בבית המקדש. כגון בבמות. אי נמי בשילה נוב וגבעון ע\"כ. ויש להוסיף משכן שבמדבר ג\"כ: ",
+                    "<b>ולא נראה זבוב בבית המטבחים</b>. שבעזרה במקום שהיו שם השלחנות של שיש שמדיחין עליהם את האימורים ולא היה יורד שם זבוב משום מיאוס. רש\"י: ",
+                    "<b>ולא אירע קרי לכ\"ג ביום הכפורים</b>. יש מי. שהקשה ולמה יארע לו קרי אחר שהיה מזרזין אותו כל שבעת הימים והוא בטהרה כל היום ההוא וזקני העם כל הלילה לא יחשו מלזרזו. והתשובה כי יצר הטוב ויצר הרע מתקוטטים זה עם זה כשני אויבים. וכשאחד מהן קרוב להיות מנוצח יתחזק על עמדו בראותו כי כלתה אליו הרעה והרבה מן האנשים בעת פטירתן יתחזקו וידברו דברים טובים כאילו הם בריאים. ולזה היה קרוב מאד להיות הכהן בעל קרי. כ\"כ במד\"ש בשם החסיד ז\"ל. ועמ\"ש בריש דמאי בדבור והחומץ שביהודה וכו' לתרוצי הא דמתקנים לו כהן אחר. דתנן בריש יומא ופירש הר\"ב שם משום קרי: ",
+                    "<b>ולא כבו גשמים וכו' ולא נצחה וכו'</b>. ה\"ג להו הר\"ב והרמב\"ם. אבל רש\"י כתב דל\"ג להו במשנה דבפ\"ק דיומא (דף כ\"א) מייתי לה למתני' ולא קתני להו ומייתי ברייתא דקתני לה והנך עומר ושתי הלחם ולחם הפנים בתלתא חשיב להו והוו נמי עשרה ע\"כ. והכי איתא התם דף כ\"א דמותיב בסיפא [צ\"ל אסיפא] דמתני' דתנן תרתי בירושלים פתח במקדש וסיים בירושלים. ומשני איכא תרתי אחרנייתא במקדש דתניא מעולם לא כבו כו': ",
+                    "<b>עמוד העשן.</b> העולה מן הקרבנות. אבל בעת ההקרבה היה האויר נח. הרמב\"ם: ",
+                    "<b>ולא נמצא פסול בעומר</b>. כתב הר\"ב שהעומר נקצר בלילה ולא היו מרבים לקצור אלא לפי השיעור של עשרון מנופה בי\"ג נפה. רש\"י דיומא דף כ\"א: ",
+                    "<b>ולא הזיק נחש ועקרב</b>. לא תנן לא נשך. אלא אפי' אם אירע לפעמים שהיה נושך לא היה מזיק. והא דתנן בירושלים. פי' בדרך חיים דאילו בבית המקדש אין חדוש כל כך שלא היו שם דברים מזיקים כאלו ועמ\"ש לעיל משמא דגמ' דיומא. והא דתנן מעולם פירש במד\"ש שאפשר דאתי לאתויי דאפי' שלא בזמן שבהמ\"ק קיים היה נס זה כי כדאית קדושת הארץ לבדה להציל מהיזק נחש ועקרב: ",
+                    "<b>שאלין</b>. כתב הר\"ב יש ספרים שכתוב בהן כשאלין ועל העולים לרגל נאמר וכו'. שלא היו דרים שם בתמידות והיינו לישנא דכשאלין. כשיהיה זה שאלין כי לא היה תמיד שם: "
+                ],
+                [
+                    "<b>עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן פי הארץ וכו'</b>. כתב הרמב\"ם וז\"ל. הם לא יאמינו בחדוש הרצון בכל עת. אבל בתחלת עשיית הדברים שם בטבע שיעשה בהם כל מה שיעשה הן יהיה הדבר שיעשה מאודיי. והוא הדבר הטבעי. או יהיה חדוש לעתים רחוקים. והוא המופת הכל בשוה. על כן אמרו שביום הששי שם בטבע הארץ שתשקע קרח ועדתו ולבאר שיוציא המים ולאתון שתדבר. וכן השאר. ואולי תאמר אחרי שכל הנפלאות כולם הושמו בטבעי הדברים ההם מששת ימי בראשית למה יחד אלו העשרה. דע שלא יחדום לומר שאין שום מופת שהושם בטבע הדברים רק אלו. אבל אמר שאלו נעשו בין השמשות לבד ושאר נפלאות והמופתים הושמו בטבעי הדברים אשר נעשו כן בעת העשותם תחלה ואמרו על דרך משל שיום שני בהחלק המים הושם בטבעם שיחלק ים סוף למשה. והירדן ליהושע. וכן לאלישע. ויום ד'. כשנברא השמש הושם בטבעו שיעמוד בזמן פלוני בדבר יהושע אליו. וכן שאר הנפלאות. מלבד אלו העשרה שהושמו בטבעי הדברים ההם בין השמשות עכ\"ל. ויותר מזה ביאר בספרו המורה פרק כ\"ט חלק ב' ואמר שם אחר שהביא מדרשם תנאי התנה וכו' סיים ואמר שאות הנביא הוא שיודיעהו האל בשעה שיהי' בו מה שיאמר ויפעל זה הדבר כמו ששם בטבעו להיות בשורש מה שהי' בטבעו ע\"כ. ויקשה על זה מאד מאמר משה רבינו ע\"ה (שמות ח׳:ה׳) למתי אעתיר וישעיהו אמר (ישעיהו ז׳:י״א) שאל לך אות מעם ה' אלהיך העמק שאלה או הגבה למעלה ושאלת גדעון מאות הגיזה בשני הפכים. ובמד\"ש בשם המאירי ז\"ל שאין דעת החכמים שהיו התנאים האלה טבע קיים במתפעל אבל היתה כונתם בלא ספק לענין הפועל יתברך ורצונו. לומר שלא היה שינוי רצון לפניו יתברך חלילה כי באותו שעה שברא שמים וארץ וכל אשר בו הקיפה וכללה ידיעתו הדברים העתידים להיות ושכבר יבא זמן שישנה טבע הנמצא ההוא וכו' ועל מנת כן בראו כו' ולא היה א\"כ פועל הנס שינוי ידיעה והתחדש רצון וכו'. עכ\"ד. כלומר כי כל האותות לשעתה ולעתם נבראו ונעשו. ולא הושמו בטבע לשיהיו נעשים לעת ההיא ואע\"פ שכבר הקיפה בזה ידיעתו יתברך כבר קדם במשנת הכל צפוי משנה י\"א פ\"ג שאין הידיעה מכרחת הדברים האפשריים. והנה כל הנסים תלוים ועומדים באפשרות הבחירה שביד האדם. כי כולם ר\"ל הנסים בשביל בני אדם היו. ואני אומר שכמו שעל היתר הספק ההוא בהכל צפוי והרשות נתונה. השיב הרמב\"ם מהפסוק כי לא מחשבותי מחשבותיכם (ישעיה נ\"ה ח'). כמ\"ש שם. כך אשיב אמרים. דסיפא דקרא היא התשובה עצמה בהיתר זה הספק העצום המתחייב בענין הנסים. מפני שאין שינוי ברצונו יתברך. והוא אומרו ולא דרכיכם דרכי. שדרכיו והם פעולותיו. שכן אמר מרע\"ה (שמות ל״ג:י״ג) הודיעני נא את דרכיך. והם הנהגתו ופעולתו בעולם. אמר שלא דרכיכם דרכי כלומר שלא תקישו דרכיכם לדרכי. ולא יבא הספק העצום הזה. ורמב\"ם עצמו [בספרו המורה] סוף פרק ך' מחלק ג' כתב וז\"ל. ענין ההשגחה וענין הידיעה וענין הכונה המיוחסות אלינו בלתי ענין המיוחסות אליו. וכשילקחו ב' ההשגחות או שתי הידיעות או שתי הכונות. על שיקבצם ענין אחד. יבואו הספקות הנזכרות. וכשיוודע שכל מה שיוחס אלינו. נבדל מכל מה שיוחס אליו. יתבאר האמת. וכבר הגיד ההבדל בין אלו המיוחסים אליו ובין המיוחסים אלינו באמרו ולא דרכיכם דרכי ע\"כ. ויראה ג\"כ מלשונו פרק כ\"ט מחלק ב' שמה שמבאר דברי החכמים באמרם תנאי התנה וכו' על הדרך האמור שלא כן דעת עצמו. ודי לנו שהמלטנוהו להרמב\"ם בזה בדעת עצמו אע\"פ שלא נוכל להצילו מדעתו בדעת החכמים. אבל אני אומר שגם החכמים ז\"ל זו דעתם ולא נפלאת מהם חלילה. כ\"ש שממקרא מלא וזיל קרי בי רב הוא. ולא אמרו שנבראו בערב שבת אלא על ידיעתו כמו הכל צפוי. וכדברי המאירי. ומאמרם תנאי התנה בששת ימי בראשית על הים שיקרע וכו'. נראה בעיני שאין ענינו כלל לסלק שנוי רצון. אבל הוא שוה למאמרם שכתבתי בפ\"ב מ\"ח שאמרו בפסוק יום הששי שהתנה הקב\"ה עם מעשה בראשית על מנת שיקבלו עליהם ישראל ה' חומשי תורה. וזה אין בו דבר טבעי. אבל הוראה על תכלית בריאת העולם שלא נברא אלא בשביל קבלת התורה לישראל ושאם לא יקבלוה יחזור העולם לתוהו ובוהו. כי לא נברא אלא לתכלית זה. וכך כל אלו התנאים ע\"ז הצד נאמרים בכל לשון של זכות ויפוי כח לישראל. שהקב\"ה התנה במעשה בראשית עם הים שיקרע לישראל. שבשביל זה הוא בורא הים. וכך בשמש שיעמוד ליהושע. שבשביל זה נברא. והשרישונו בזה השרשה גדולה באמונה שהכל לא נברא אלא בשביל ישראל. מסכים למאמרם בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית. ומאמרים רבים להם שאמרום לשבח ולזכות ישראל. ולא נכחש שעם מאמרם זה כיונו ג\"כ לומר שהוא יתברך ויתעלה מגיד מראשית אחרית. ומביט לסוף דבר בקדמותו. אבל זה מצד שכך היא ידיעתו יתברך כענין הכל צפוי. אבל לא שבאו וכיונו בזה לבטל שנוי רצון וידיעה. כי מעולם לא נתחייבו בזה. שכבר קדמם הנביא ישעיה לסלק זאת המבוכה באמרו (ישעיה נ\"ח) כי לא מחשבותי [מחשבותיכם] ולא דרכיכם [דרכי] שאין להקישן יחד. ולא נבוא להסתפק. ולא כיונו בלשון תנאי התנה אלא כלשון המדרש שביום הששי. ורבינו בד\"ח הפליא עצה הגדיל תושיה להסיר זו השאלה אמר כי הידיעה והיכולת הכל מפעולותיו כמ\"ש וידע אלהים הוא לשון פעולה. וכמו ששאר פעולות אינן מחייבות שינוי ולא רבוי בו יתברך כן גם אלו. ונסמך בזה בחכמת הקבלה. ע\"ש. ",
+                    "<b>נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן פי הארץ וכו'</b>. גם לפי דעת הרמב\"ם נתיחדו אלו בזמן הזה דוקא. והרבה סברות נאמרו בטעמם. תמצאם במד\"ש. לא ראיתי להעתיק גם א' מהם כי לא ידעתי איזה יכשר. ומפני שראיתי לרבינו בדרך חיים שכתב במשנה הקודמת לזו בעשרה נסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש שדקדק במה שמתחילים באשה לומר לא הפילה אשה וסיום שלא אמר אדם צר לי המקום שהם כנגד עשר ספירות בלימה וביארם אחת לאחת. ע\"ש. חשבתו אני שכמו כן ויותר נאה לדרוש כך במקום הזה. שהרי בי' ספירות בלימה נברא העולם. ובלי ספק שכן גם אלו העשרה דברים. והיתה התחלה מפי הארץ כמו הנסים באשה. אלא שבמופלא ממני בל אדרוש. ואומר כפי הנגלה שאלו י' דברים שוים לעשרה המאמרות שבהן נברא העולם. שכן במאמר הראשון סופר הכתוב בענין הארץ שהיתה תוהו וכו'. ופי הבאר שוה למאמר יהי אור שכן אותו אור נגנז. וכך הבאר נגנז בימה של טבריה. ופי האתון שוה למאמר יהי רקיע ויהי מבדיל. ושבו מים עליונים שלא כטבע. כך פי האתון הושם בחומר הגס הזה כח עליוני שלא כטבע. והקשת. כמאמר יקוו המים ותראה היבשה שכן התהוות הקשת הוא מאידי הארץ הלחה שנתלחלחה במי הגשמים. והמן שוה למאמר תדשא הארץ וגו' עץ פרי וגו' שהן הנה לחמו של אדם ופריו אשר יתן בעתו וכנגדם המטיר דגן שמים הוא המן. והמטה כנגד מאמר המאורות שנאמר בהם והיו לאותות. ושלח משה עבדו במטה אשר בו יעשה האותות. ונמשך מזה מאותות השמים בל תחתו. והשמיר שהיא בריה כתולעת והוא ממאמר ישרצו וגו'. והכתב והמכתב כנגד שני המאמרים מאמר נפש חיה. ומאמר נעשה אדם כי בשניהם החיות ודבר רוחני. כן הכתב והמכתב ויש במכתב דבר יותר רוחני במה שנקרא מהד' רוחות כפי' הר\"ב. וכן ויהי אדם לנפש חיה יתירה מדברת ושולט בארבע רוחות העולם. והלוחות כנגד מאמר פרו ורבו ומלאו את הארץ בזרע אנשים הנעשים בצלם אלהים. וכן הלוחות מעשה אלהים המה ראה זה דרך ישר לפני. ותן לחכם ויחכם עוד. להשכיל טעמים יותר מספיקים. וע\"ז הדרך כי יתיישב בזה שלא היה סדר זמנים לתנא דידן בכל אלו: ",
+                    "<b>[*פי הארץ</b>. פירש הר\"ב לבלוע קרח ועדתו וכ\"פ הרמב\"ם. וקשה דאמר אם בריאה יברא. והרי ברואה ועומדת כפי קבלת חז\"ל פה. ואין קבלתם אלא איש מפי איש עד מרע\"ה. ובאגדת חלק (דף ק\"י. ונדרים ל\"ט:) פירשו אם בריאה הגיהנם מוטב [וכו']. יברא קרובי פתחא דודאי ברואה היא. דכתיב (קהלת א') אין כל חדש וגו'. ולדבריהם אם כמו תמיהה קיימת וג\"ז דוחק. ולכן נ\"ל בהקדים עוד שלשה דקדוקים. א' אמרו ופצתה האדמה את פיה. ובשעת מעשה נאמר ותפתח. ואף אם לא נאמר כן בשעת מעשה. יש לדקדק למה לא אמר לשון פתיחה. שהוא מורגל יותר ממה שהוא מורגל לשון פצתה. ב' זה שאמר (במדבר י\"ז) וירדו חיים שאולה. שממה שלא אמר שאול. הוא כפי מה שהזכיר רש\"י ז\"ל בתהלים ט' בפסוק [י\"ח] ישובו רשעים לשאולה. אמר ר' אבא בר זבדי למדריגה התחתונה של שאול. ואף שעדות הכתוב אין להכחיש. אבל כשהפסוק מודיע הענין איך שנתפרסם ונודע שירדו חיים למדריגה התחתונה של שאול. הלא טוב אף נאה דורש ומבקש הפסוק להודיע. וצריך א\"כ חקירה בפסוק איה איפה מודיענו כזאת. שלישית. אמרו וכל העם נסו לקולם. ואין בדרך שומעי קול צועקים אוי ואבוי שינוסו. אבל יתקרבו אל הקול ההוא לשמוע הסבה שצועקים בעבורה. והרי רש\"י ז\"ל כתב לקולם בשביל קול היוצא על בליעתם. ופירש הרא\"ם שהוא הקול היוצא מתוך הבקיעה כדמות רעם שמבהיל את האנשים לברוח. לא לקול צעקתם בעת בליעתם. כי הקול ההוא אינו קול מבריח אלא אדרבה מקבץ הוא את האנשים לבא לשמוע את צעקתם בעת ההיא ולראות הפלא ההוא שלא נהיה כמוהו מששת ימי בראשית עד היום ההוא. עכ\"ל. ומעתה אני אומר שקול הבקיעה אף שהרא\"ם אמר שהוא כדמות רעם יכולני לומר שהקול ההוא קול דברים היה המשמיע ומגיד שירדו חיים שאולה. היינו למדריגה התחתונה. ויהי לאות גדול שהאדמה השמיעה קול דבור חותך ואומר. שעד המדריגה התחתונה באו חיים שנצטערו עד שם. וזהו אשר ביקש עליו מרע\"ה באמרו ופצתה. שעל פתיחה שלצורך הבליעה היה לו לומר ופתחה וכמ\"ש במעשה. אבל אמר ופצתה מלשון פציתי פי לה' דיפתח בספר שופטים [י\"א ל\"ה] ומלשון פצו שפתי שבספר תהלים ס\"ו [י\"ד]. שענינם הדבור. וכה יאמר אם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה ותחסר בי\"ת השמוש בתיבת בריאה. כמו ששת ימים עשה ה' וגו' שענינו בששת. וכן ונשלמה פרים שפתינו ענינו בשפתינו. וזולתם חסירי הבית. יאמר אם בבריאה שמששת ימי בראשית הוא הגיהנם יברא קרובי פתחא כמאמרם ז\"ל. וע\"י קרובי פתחא לכאן ופצתה האדמה את פיה להשמיע קול שפתים קול דברים להגיד כל הנעשה בתוכה עד שאול תחתית המדרגות. ואח\"כ בשעת המעשה אמר ותפתח הארץ את פיה. פתיחת פה לבד לא ענין דבור. והיתה הפתיחה לענין ותבלע אותם. אמנם עוד היה שכל האדם נסו לקולם הוא קול שיצא על בליעתם קול דברים משמיע שירדו חיים שאולה לדיוטא התחתונה של שאול. ועוד לי כדמות ראיה למה שפירשתי. מה ששנה התנא בענין האתון לומר [פי האתון] (לפי) [ולא] שהאתון נברא בין השמשות. והרי כל הפיות שוות ומה יש באתון פה שצריך בריאתו שתהיה בין השמשות אם לא שהפה ענינו באתון הדבור שזהו נברא בין השמשות א\"כ פי הארץ ג\"כ על הדבור הוא שאמר על פתיחת פה בעלמא. ועד שני פי הבאר לדברי הי\"מ שהזכיר הר\"ב שפירושו שאמרה הבאר שירה וכו' וכל זה נראה לי ובעיני הוא כמו כפתור ופרח]: ",
+                    "<b>ופי הבאר</b>. כתב הר\"ב בארה של מרים שהיתה הולכת עם ישראל במדבר. ופי' בדרך חיים שבכל מקום שהיו הולכים הבאר עולה ונובע מים. ונברא אל הבאר הזה פה שיצאו המים בכ\"מ שהולכין ואין נראה שהסלע היה הולך ומתגלגל עמהם כנראה לכאורה מלשון רש\"י פרק מקום שנהגו (פסחים דף נ\"ד) דא\"כ למה לא נזכר הנס שהסלע נתן מים בתלוש. אלא גם כוונת רש\"י כדאמרן. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב וי\"א שפתחה פיה ואמרה שירה שנאמר עלי באר ענו לה. כלומר שהיו עונים כנגד הדבור שלה. [*ועיין לעיל. ולכן יצדק ומתיישב שלא אמר פי הסלע. כי הלא הסלע הוא שהוציא המים. ועליו יאמר שהפה שהוציא הוא שנברא בין השמשות. אבל פי הבאר נצטרך לדחוק ולפרשו שר\"ל הפה שממנו יצא הבאר. אבל לי\"מ היטב אשר שנה התנא פי הבאר שאמרה שירה וכו']. ",
+                    "<b>ופי האתון</b>. לשון הר\"ב נגזר עליה וכו'. כי לא יתכן שהיה חי כל כך מששת ימי בראשית עד זמן בלעם. וכן פירש בדרך חיים שכל אלו עשרה דברים שנבראו בין השמשות לא בריאה ממש. אלא גזירה שגזר הבריאה בין השמשות. שאין נראה כי האיל של יצחק היה חי מששת ימי בראשית עד אברהם. ע\"כ. וכן פי' הר\"ב באיל נגזר וכו'. [*ופי' לשון פי כתבתי בסד\"ה פי הארץ כו']: ",
+                    "<b>והמכתב</b>. ל' הר\"ב שהיו נקראים מכל הד' צדדים. והקרוב אלי שהיה דבר נסיי ומעשה אלהים המה והרבה נתלבטו בזה מפרשי מאמר ירושלמי דשקלים פ\"ו. עיין בעין יעקב ויפה מראה. ואחר אחרון אני בא בעל עשרה מאמרות שכתב במאמר חקור דין חלק ב' פרק עשרים על אותו מאמר דירושלמי שהיה זה מעשה אלהים בלתי משוער בשכלנו. לא כמעשה הדיוט שציירו זולתינו לפנינו בבית המדרש ונער יכתבם. ע\"כ. ",
+                    "<b>והלוחות</b>. כתב הר\"ב של סנפרינון היו וחצובים מגלגל חמה. כלומר לפיכך היו נגללים ולא היו כסנפרינון שלנו שהוא מקשה ולא נגלל אבל היה ספיריי למראה וכעצם השמים לטוהר. ובפירש\"י שהלוחות הם הראשונות. דאילו שניות משה פסלן מעצמו: ",
+                    "<b>ויש אומרים אף המזיקין וכו' וי\"א אף צבת וכו'</b>. ומסיק בדרך חיים דלא אתו לאפלוגי אלא שכל אחד מוסיף על הקודמים. לפי שיש בבין השמשות זמנים מחולקים כדתניא בפרק במה מדליקין (שבת דף ל\"ד) איזהו בין השמשות משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימים. דברי ר\"י. רבי נחמיה אומר כדי שיהלך אדם משתשקע חמה חצי מיל. ר' יוסי אומר בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא וא\"א לעמוד עליו. וכתב שיש גרסאות מתחלפים בנוסחאות הני יש אומרים ושנ\"ל שהגרסא הנכונה אילו של יצחק. וקברו של משה. ששניהם צורך לשני צדיקים גדולים. ויש אומרים אף המזיקין. ויש אומרים אף צבת. והני ג' יש אומרים מחלקים בין השמשות לג' חלקים. זולת בין השמשות דרבי יוסי שאין לו המשך זמן כלל. ושאר בין השמשות חלקו לג'. שכן כל דבר משוער יש לו התחלה ואמצע וסוף. עכ\"ד. ולמאי דאדחי בגמרא הא דצבת. נמצא שלא נשארו אלא ב' הוספות. והאחד בבין השמשות דר' נחמיה והא' בבין השמשות דר\"י. וכן י\"ל לגרסא דידן דלא גרסינן אלא תרי יש אומרים. ולדעת כולם אלו העשרה כאחד נבראו בבין השמשות דר' יוסי. ולפיכך עמד טעמם בם כאשר אמרנו: "
+                ],
+                [
+                    "<b>שבעה דברים בגולם</b>. פי' הר\"ב לשון גולמי כלים שלא נגמר מלאכתן [בפי\"ב דכלים משנה ו'] שיחסרוהו ההשלמה והתקון כסכין והסייף כשיעשה הנפח גולמם והגיע להם צורתם קודם שישחיזם ויחדדם וימרטם ויפתח בהם מה שדרכו לפתח וישלים תקונם. וכן קורא גולם איש שיש לו מעלות שכליות ומעלות המדות אמנם אינם שלמות ולא הולכות על סדר כראוי. אבל יש בהם ערבוביא ובלבולים והתערב בהם חסרון. ואין זה עם הארץ שיש לו דרך ארץ [*שהן מעלות המדות בלבד] וכל שכן שאינו בור דמשנה ה' פ\"ב. הרמב\"ם. [*ועיין במשנה י' בפירוש הר\"ב [ד\"ה שלי] : ",
+                    "<b>ושבעה בחכם חכם אינו מדבר וכו'</b>. לפי שהגולם קודם בזמן לפיכך הקדים לשנות שבעה דברים בגולם. ומ\"מ ביאר המדות שבחכם שכן נאה להעלות על שפתים ישק מדות החכם וידיעת ההפכים אחת. על כן אמר וחלופיהן בגולם: ",
+                    "<b>אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו וכו'</b>. פירש הר\"ב שכן מצינו באלעזר ואיתמר וכו'. וזה בתשובה. אבל בשאלה הא תנן במשנה ה' פ\"ב ולא הביישן למד: ",
+                    "<b>ובמנין</b>. לשון רש\"י בשנים. וגדול בתלמידים. ע\"כ. ועיין מה שכתבתי במשנה ה' פרק קמא דעדיות [ד\"ה ובמנין]. ויש ספרים דלא גרסי ובמנין. ומ\"מ לדגרסי או או קתני. וכ\"כ במד\"ש: ",
+                    "<b>ואינו נבהל להשיב</b>. פירש הר\"ב כדי שתהא תשובתו כהלכה. כלומר ולא סגי ליה במה שלא נכנס לתוך דברי חבירו אבל יתמהמה ג\"כ עד שידע שישיב כהלכה: ",
+                    "<b>שואל כענין וכו'</b>. מ\"ש הר\"ב וכן אתה מוצא באנשים אשר היו טמאים וכו' שראו את משה עוסק וכו' ומפשטן של הכתובים לא שמעינן ולא מידי אלא ביום ההוא שעשו כל ישראל פסחיהם והם לא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה כדכתיב בקרא. ועמ\"ש במשנה ב' פ\"ו דפסחים [ד\"ה הזאה]. ובמד\"ש הועתקו דברי הר\"ב במקצת אלו הבבות. ולא הועתק. וכן אתה מוצא וכו': ",
+                    "<b>ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי</b>. פי' הר\"ב אם פוסק דין מן הסברא מדעתו לא יאמר כך שמעתי מרבותי. ותמיהני דזו מדת כל אדם שלא לשקר. כל שכן בפסק דין שיתלה עצמו באילן גדול ואולי השומעים יסמכו עליו מפני ששמעו שזה קבל כך. ונמצא מכשיל הרבים שאפשר שאין הדין כך. גם הראיה שהביא מאנשי חרן אינו ענין לנדון זה כלל. והרמב\"ם פי' ולא יתפאר במה שלא ידע והוא אמרו על מה שלא שמע אומר לא שמעתי ע\"כ. ועל זה יצדק ראיית אנשי חרן שאם בדרך ארץ הוא כך. ק\"ו בעניני חכמה ותורה: "
+                ],
+                [
+                    "<b>גופי עבירה</b>. כלומר עבירות חלוקות. וכן לשונם ז\"ל לקרות עבירות חלוקות בשם גופות מחולקות כמו שתראה בל' הר\"ב ספ\"ג דכריתות וכלפי שאמר בפורעניות מיני ולא סגי ליה במנינא דשבעה. אמר נמי בעבירות גופי. ולא סגי ליה במנינא דשבעה כך נ\"ל: ",
+                    "<b>מקצתן מעשרין וכו'</b>. כבר כתבתי לעיל בפ\"ק משנה ט\"ז דבהרבה מקומות נקטי מעשר והוא שם לכלל המתנות. ודעת דרך חיים דמעשרין דוקא מעשרות. ואין התרומה בכלל דחטה אחת פוטרת כל הכרי. משא\"כ בחלה דכתיב בה נתינה ע\"ש. ולא משמע כן בגמ' ד[שבת פרק] במה מדליקין [דף ל\"ב ע\"ב] : ",
+                    "<b>רעב</b>. של בצורת באה. בפ' במה מדליקין (שבת דף ל\"ב) שנאמר ציה גם חום יגזלו מימי שלג שאול חטאו (איוב כ\"ד י\"ט) . בשביל דברים שצויתי אתכם [על תרומות ומעשרות] בימות החמה ולא עשיתם יגזלו מכם מימי שלג בימות הגשמים. ",
+                    "<b>ושלא ליטול את החלה</b>. כלומר אף שלא ליטול החלה. והא דכתב במד\"ש דיש לומר דוקא חלה וטעמא דחמירא שכיון שהיה יכול ללוש פחות מכשיעור. ולא עשה כן. הרי זה כמבטל המצוה להכעיס. אבל תרומה ומעשרות אין אדם יכול לעשות באופן שיפטר עצמו מהן מן הדין. ע\"כ. היינו מדרבנן דאילו מדאורייתא יכול להכניס דרך גגות וקרפיפות שלא חייבתו התורה אלא שיכניסנו לבית דכתיב (דברים כ״ו:י״ג) בערתי הקדש מן הבית ושיכניס דרך השער שנאמר (שם) ואכלו בשעריך. כמו שפסק הרמב\"ם בריש פ\"ד מהל' מעשר: ",
+                    "<b>[*דבר בא לעולם על מיתות וכו'</b>. עיין במשנה דלקמן בד\"ה בארבעה פרקים וכו']. ",
+                    "<b>שלא נמסרו לב\"ד</b>. ל' הר\"ב שלא עשו בהן דין תורה. וכיון שפשעו הב\"ד וראשי העם ולא עשו. לפיכך דבר בא לעולם ואינו מבחין [בין טוב לרע] והיה כצדיק כרשע אבל ל' שלא נמסרו לא משמע כן אלא כדפירשו המפרשים כגון מיתות בידי שמים וכריתות אי נמי שלא בהתראה או שברח העובר. ",
+                    "<b>ועל פירות שביעית</b>. שדינם להפקירם אי נמי לבערם לגמרי וכמו שכתבתי הדעות במשנה ב' פ\"ט דשביעית. ולפיכך מדה כנגד מדה שהדבר בא לעולם שהוא הפקר בני אדם. שאין המלאך המשחית מבחין. ואילו חרב אפשר כי יחנן קולו שמוע ישמע ויניחהו האויב כך פירש בדרך חיים. והני תרי כיון שדומים בעונש נחשבו לאחד במנין השבעה. וכן הני דלקמן. ",
+                    "<b>חרב בא לעולם על עינוי הדין וכו'</b>. דכתיב (ויקרא כ״ו:כ״ה) והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית ואין ברית אלא תורה וכתיב (שם) יען וביען במשפטי מאסו. גמרא דבמה מדליקין דף ל\"ג: "
+                ],
+                [
+                    "<b>חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא ועל חלול השם</b>. שנאמר (שם) ואם באלה לא תוסרו לי אל תקרי באלה אלא באלה [*ויש במשמע בין שוא בין שקר] וכתיב [שם] והשלחתי בכם את חית השדה וגו' וכתיב בשבועת שקר (שם י\"ט) לא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך ובחילול השם כתיב (שם כ\"ב) ולא תחללו את שם קדשי. גמ' דבמה מדליקין [שם]: ",
+                    "<b>גלות בא לעולם על עובדי עבודה זרה וכו'</b>. שפיכות דמים שנאמר (במדבר ל״ה:ל״ד) ולא תחניפו וגו' ולא תטמאו את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה. הא אתם מטמאים אותה אינכם יושבים בה. ואיני שוכן בתוכה. גילוי עריות שנאמר (ויקרא י״ח:כ״ז) כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ וכתיב (שם) ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה. וכתיב (שם) ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה. ובעבודה זרה כתיב שם (כו) ונתתי את פגריכם וגו'. וכתיב (שם) והשמותי את מקדשיכם ואתכם אזרה בגוים. בשמיטות ויובלות כתיב. (שם) אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם וכתיב (שם) כל ימי השמה תשבות. גמרא דבמה מדליקין (שם): ",
+                    "<b>בארבעה פרקים הדבר מתרבה וכו'</b>. שכאשר יקרה שיהיה דבר באלו הפרקים יתרבה אז בעון אלו לפי שיקרה בהם תמיד העון אצל קצת אנשים והנה הוא מדה כנגד מדה כי החסיר חיות העני וגם חשב שכשיתן שיחסר לו לחמו כשיארכו לו חייו. לכך יחסרו חייו ותשאר תבואתו לאחרים. ומעתה לא קשיא על המשנה הקודמת כלום. מד\"ש בשם הר\"ם אלמשונינו: ",
+                    "<b>ובמוצאי שביעית</b>. לפי שהשביעית היא עצמה יש בה עון אשר חטא המסבב הדבר לכך מתרבה במוצאי שביעית מיד ולא תנן בשמינית מפני פירות שביעית כ\"כ במד\"ש. ואצלי אינו דקדוק דהא בספ\"ז דסוטה דתנן בשמינית ולא סגי ליה ומסיים נמי במוצאי שביעית. ",
+                    "<b>ובמוצאי החג</b>. כי בחג כבר נשלם עסק האדמה. ומי שנתן אלו החקים נתנם. ומי שלא נתנם גזלם. הרמב\"ם: "
+                ],
+                [
+                    "<b>ארבע מדות באדם האומר שלי שלי וכו'</b>. לא בנותני צדקה איירינן דהנהו מתניין לקמן מי\"ג אלא בהנאה דעלמא: ",
+                    "<b>ושלך שלי עם הארץ</b>. פי' הר\"ב וזהו ישובה של הארץ ודוקא שהוא רוצה להנות מנכסי אחרים מדעתן. דאילו שלא מדעתן אע\"פ שרוצה גם לההנותם. הוא גזלן גמור ואין לך רשע גדול מזה ולא דברו חז\"ל אלא בדעות ולא דברו על הגנב והגזלן שהוא רשע מד\"ש בשם הרמ\"ה ז\"ל: ",
+                    "<b>שלי שלך ושלך שלך חסיד</b>. לא שמבזבז כל אשר לו שהרי אמרו (כתובות דף נ') המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שלא יבזבז יותר מדאי ויהיה הוא בהכרח מוטל על הבריות אלא במוותר כפי הראוי איירינן. דרך חיים: "
+                ],
+                [
+                    "<b>קשה לכעוס ונוח לרצות חסיד</b>. אבל שלא יכעוס כלל לא נמצא בשום דיעה כי מי לנו גדול בענוה ממרע\"ה ונאמר בו (במדבר ל״א:י״ד) ויקצוף משה על פקודי החיל. מד\"ש. וגדולה מזו שמעו נא המורים (שם כ') אלא שלשם לא פירש בכתוב שכעס: ",
+                    "<b>נוח לכעוס וכו'</b>. רשע. דאמר מר (ברכות דף כ\"ט) לא תרתח ולא תחטא. רש\"י. ודרך חיים מפרש כי הא דאמרינן בפ\"ג דנדרים (דף כ\"ב) אמר רב נחמן כל אדם הכועס בידוע שעונותיו מרובין שנאמר (משלי כ״ט:כ״ב) איש אף יגרה מדון ובעל חמה רב פשע: "
+                ],
+                [
+                    "<b>זה חלק רע</b>. פי' הר\"ב לא שייך למתני חסיד או רשע. שאין זה דבר התלוי בבחירתו וכו'. ואע\"פ שאפשר בס\"ד לאקומי גרסתו כשיראת חטאו קודמת לחכמתו. כמ\"ש במ\"ט פ\"ג. מי שלא הגיע לכלל מדה זו. אין ראוי להקרא רשע. כיון שחסרון ברייתו הביאו לידי כך: "
+                ],
+                [
+                    "<b>ארבע מדות בנותני צדקה</b>. דמתני' לעיל נמי לענין ספוק התלמידים נשנית כדפי' הר\"ב. מד\"ש. ודרך חיים כתב שהיתה ראויה לשנות מיד אחר שלי שלי וכו' אלא דהך דמהר לשמוע דמיא לה טפי. דבתרווייהו תנן יצא שכרו בהפסידו וכו': ",
+                    "<b>עינו רעה בשל אחרים</b>. פי' הר\"ב דיודע שהצדקה מעשרת וכו'. וכן פירש\"י ומסיים ועינו רעה בשלו לפי שיש לו אבירות לב. ואינו דומה לעינו רעה בשל אחרים ע\"כ. אלא כלומר כעין רעה דמתני' י\"ט שאינו מסתפק בשלו. וחומד במה שראוי אל העני. וקשיא דא\"כ רשע הוא שעובר על לא תאמץ את לבבך (דברים ט״ו:ז׳) ואפשר דהכא איירינן בענין שאין מחסור לעני ונמצא שאינו מאמץ את לבבו מתת לעני די מחסורו ואילו לא היה מי שיתן היה הוא נותן ורצונו ליתן כשימצא עני שאין לו נותנים ומכל מקום אבירות לב הוא. והשתא אתי שפיר דיתן ויתנו אחרים חסיד ומקשים שכן הוא מדת כל אדם שיתן ויתנו אחרים. אלא דהכא בעני שיש לו די מחסורו. אם לא היו הנותנים אלא האחרים ולא הוא. או שהיה הוא הנותן ולא האחרים והנה הוא רוצה שגם שניהם יתנו הוא ואחרים כדי למלאות ספקו בשפע לאיש כזה ראוי להקרא חסיד כך נ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    "<b>ואינו עושה</b>. ל' הר\"ב ואינו שונה ולומד ולא מבין. יש לפרש דה\"ק. א\"נ לומד ואינו מבין. ויש לפרש דה\"ק ואינו שונה. ואינו לומד. ולא מבין. וכן יראה מלשונו דבסיפא דכולה חדא מלתא ומשום שאינו לומד לכך אינו מבין ובמד\"ש העתיק שאינו לומד ואינו מבין: ",
+                    "<b>הולך ועושה חסיד</b>. שמשפיל עצמו ומראה כאילו הוא צריך ליושבים בבה\"מ מד\"ש. ובשם הרמ\"ה פי' שכל המטה מקו האמצעי כלפי הקצה הטוב יותר ממדה הרעה נקרא חסיד. לא מפני שהוא חסיד במדה זו לבדה אלא לפי שמדה זו מדת חסידות היא שכל הנוהג מדה כזו. הוא מוכן למעלות החסידות. ע\"כ. וכך הם דברי הרמב\"ם: "
+                ],
+                [
+                    "<b>ביושבים לפני חכמים</b>. פי' הר\"ב דהכא מיירי בענין הסברא הישרה וכו' והיינו דהכא קתני יושבים לפני חכמים: ",
+                    "<b>ספוג</b>. צמר הים. הרמב\"ם: ",
+                    "<b>נפה</b>. פירש הר\"ב לאחר שמוציאין הסובין וכו'. וכן היו עושים למנחות כמפורש במסכת מנחות ספ\"ו: "
+                ],
+                [
+                    "<b>תלויה בדבר</b>. גרסת הר\"ב בדבר בטל. בטל דבר וכו': ",
+                    "<b>זו אהבת אמנון ותמר</b>. לדוגמא בעלמא נקטיה. ולפיכך ל\"ק רישא לסיפא: "
+                ],
+                [
+                    "<b>זו מחלוקת הלל ושמאי</b>. לפי שתלמידיהם לא שמשו כל צרכן ומהם ואילך רבתה המחלוקת בישראל לפיכך נקטינהו לדוגמא. ומש\"ה נמי לא קשיא רישא לסיפא: ",
+                    "<b>זו מחלוקת קרח וכל עדתו</b>. לא הזכיר צד השני של מחלוקת שהם משה ואהרן כמו שזכר בחלוקה ראשונה ב' הצדדים לפי שבכאן אינם שוים שמשה ואהרן כוונתם לשמים היתה. ולא היתה בהם שום בחינה שלא לש\"ש. מד\"ש בשם הר\"י לירמא: "
+                ],
+                [
+                    "<b>כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו</b>. פירש הר\"ב כדי שלא יהא הוא בגיהנם וכו' גמרא פרק בתרא דיומא דף פ\"ז ומפיק ליה שנאמר כי לא תעזוב נפשי לשאול ולא תתן חסידיך לראות שחת [תהלים ט\"ז]. ונ\"ל דהכי דרשי לא תעזוב נפשי לבא לידי עבירה שאלך לי אל שאול לפי שלא תתן חסידיך לראות שחת וחסידיך רבים [משמע] והם תלמידים שזכו ע\"י שיראוני בשחת והם יהיו בג\"ע והיינו דכתיב לראות שלא יהיו אלא רואים ולא באים. ושמעינן נמי דדוקא כשיהיו התלמידים רבים כדכתיב חסידיך. ",
+                    "<b>וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה</b>. פי' הר\"ב שלא יהא הוא בגן עדן וכו' גמ' שם. ומפיק ליה שנאמר אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו [משלי כ\"ח י\"ז] ואע\"ג דבקרא משמע אפילו עשוק נפש אחת. אפ\"ה תנן דדוקא המחטיא את הרבים לפי שמדה טובה מרובה ולא הצילה אלא כשזיכה את הרבים כ\"ש מדת פורענות המעוטה שלא תזיק. אא\"כ שהחטיא את הרבים כך נ\"ל: ",
+                    "<b>אין מספיקין בידו לעשות תשובה</b>. כלומר אין מסייעין לו וכדכתיב אל יתמכו בו. משא\"כ לשאר עוברי עבירה כשיתן אל לבו לשוב. ודאי דהוי בכלל בא לטהר מסייעין לו. אבל הרמב\"ם פירש שימנעוהו מן התשובה וכענין שנאמר בפרעה ויחזק ה' את לב פרעה. ובפ\"ח מהח' פרקים שהקדים למסכתא זו נתן טעם לדבר. שיש חטא שראוי להענש עליו עכ\"פ ולפיכך ימנעהו הש\"י מהתשובה כדי שיבא עליו עונשו הראוי לו. וכן כתב ג\"כ בחבורו פ\"ו מהל' תשובה והביא ראיות מן הכתובים: "
+                ],
+                [
+                    "<b>ונפש רחבה</b>. פירש הר\"ב שאם לא היה רב התאוה לא היה יועץ וכו' שמצות בני אדם אינם רק לפי דעתם כי הטובים לא יצוו ברע אבל יזהירו ממנו והכתוב אומר (במדבר ל\"א) הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם. הרמב\"ם: ",
+                    "<b>אוכלין בעוה\"ז</b>. זה ע\"ד יגיע כפיך כי תאכל אשריך בעוה\"ז כדפירש רש\"י ברפ\"ד דאלת\"ה הרי כמה מתלמידיו של אברהם אבינו ע\"ה הרעבים וצמאים בעוה\"ז. אלא לפי שהם מסתפקין ואינם נצרכים לבריות. נקראו אוכלי עוה\"ז. ועי\"ל ששורת הדין הוא אומר אבל אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות להנחילו יותר בעוה\"ב: ",
+                    "<b>להנחיל אוהבי יש</b>. פירש הר\"ב בעוה\"ב. ועיין בסוף מסכת עוקצין. ",
+                    "<b>יורשים גיהנם</b>. בעוה\"ז כדאמרי' (יומא דף ע\"ב) לא תירתו תרתי גיהנם: מד\"ש: ",
+                    "<b>אנשי דמים</b>. פירש הר\"ב בלעם שהפיל בעצתו וכו' והוא ג\"כ איש מרמה בעשותו תחבולות לפעולת הרע. הרמב\"ם: "
+                ],
+                [
+                    "<b>עז פנים לגיהנם</b>. שמעיז פניו שלא לעשות רצון אביו שבשמים. ופי' הר\"ב דכתיב העז איש רשע בפניו [משלי כ\"א כ\"ט]. ונאמר ישובו רשעים לשאולה [תהלים ט' י\"ח]. ",
+                    "<b>ובושת פנים לגן עדן.</b> כמ\"ש חז\"ל [נדרים כ.] כל אדם שיש לו בושת פנים לא במהרה הוא חוטא כדכתיב (שמות כ׳:י״ז) ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו מד\"ש בשם רבינו אפרים ז\"ל. ",
+                    "<b>יהי רצון וכו'</b>. פירש הר\"ב כלומר כשם שחוננתנו זאת המדה שסימן לזרע אברהם ביישנים וכו' כדפירש\"י במעשה דגבעונים בסוף ספר שמואל: "
+                ],
+                [
+                    "<b>הוא היה אומר בן חמש וכו' ונ\"א ל\"ג</b>. וכתב במד\"ש בשם הרר\"י בר שלמה ז\"ל שאין אלו דברי ר' יהודה בן תימא. וגם אינה מסדר מסכתא זו. אלא שחכמים הסמיכום והוסיפום כאן. ודברי שמואל הקטן הם. ויש נוסחאות שכתוב כאן שמואל הקטן אומר בנפול אויבך אל תשמח וכו'. ע\"כ. ובריש מתני' דלקמן כתב די\"ס גורסין משנה זו באחרונה ולא נהירא דאין לומר שיהא סיום המסכתא במת ובטל מן העולם כי מצינו שהקפיד התנא ע\"ז כמו שאמרו (כלים פרק ל') אשריך כלים וכו' ויצאת בטהרה ע\"כ. וראיה יותר קרובה מ\"ש הר\"ב בסוף מ\"ק. ובסוף מסכת ידים משום אל תעמוד בדבר רע: ",
+                    "<b>בן עשר למשנה</b>. כתב הר\"ב דאמר מר כל תלמיד וכו' דכתיב זאת אשר ללוים וגו' וכתוב אחר אומר מבן שלשים וגו' הא כיצד בן כ\"ה וכו'. רש\"י: ",
+                    "<b>בן י\"ג למצות</b>. פי' הר\"ב דכתיב איש וגו' וגבי שכם כתיב וכו' איש חרבו. ולוי באותו פרק בן י\"ג שנה היה. כשתחשוב י\"ג שנה שעשה יעקב עם לבן אחר שנשא את לאה וילדה לו אחר ב' שנים בקירוב שעלו בהריון לשלשת האחים ראובן שמעון ולוי לחשבון שבעה חדשים לכל אחד נמצא לוי בן י\"א שנה כשיצאו משם הוסיף עליהם ו' חדשים שעשה בדרך וי\"ח חדשים שעשה בסוכות קיץ וחורף וקיץ שהם ב' שנים הרי לוי בן י\"ג שנים בלכתם לשכם. ונקרא איש. רש\"י. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ולא דייק בפי' החומש פ' וישב בפסוק ויתאבל על בנו ימים רבים שפירש ו' חדשים בבית אל שהוא אחר מעשה שכם. [*ועיין רפ\"ב דזבים]: ",
+                    "<b>בן י\"ח לחופה</b>. לשון הר\"ב י\"ט אדם כתובים מן ויאמר וכו' עד ויבן ה' אלהים את הצלע עמדתי למנין וחשבתי גם שניהם דכתיבי בהך קרא דויבן. ולא מצאתי בין כולם כי אם י\"ו ובפירש\"י די\"ח פעמים כתיב אדם מבראשית עד כי מאיש לוקחה זאת. ע\"כ. וצ\"ל דאיש נמי מן המנין: ",
+                    "<b>בן כ' לרדוף</b>. בפי' אחר שכתב הר\"ב שאין ב\"ד של מעלה מענישין פחות מבן כ'. במדרש רבה פרשת קרח ונ\"ל מדאשכחן במתי מדבר שלא נענשו בפחות מבן כ': ",
+                    "<b>בן מ' לבינה</b>. פי' הר\"ב שלאחר מ' שנה שהיו ישראל במדבר וכו'. גמרא. בפ\"ק דעבודה זרה דף ה' [ע\"ב]. וק' דזו אינה ראיה מאנשי מדבר שכשהיו ארבעים שנה במדבר אחר מתן תורה היו יותר מבני ארבעים שנה הרבה. וי\"ל דדייקינן מדלכולם היה מדבר ואף אותם שהיו קטנים בשעת מתן תורה בכלל. ה\"ק ולא נתן ה' לכם לכולכם דלמקצתם והם שהיו גדולים בשעת מ\"ת כבר נתן כשהגיעו למ' שנה. ועוד נ\"ל דישראל בשעת מ\"ת גרים היו דהא מינייהו ילפינן שצריך גר טבילה כמ\"ש בספ\"ח דפסחים וכל גר כקטן שנולד דמי: ",
+                    "<b>בן ששים לזקנה</b>. פי' הר\"ב דכתיב [איוב ה' כ\"ו] תבא בכלח אלי קבר. בכל\"ח בגימטריא ס'. ואע\"ג דבית שמושית היא בכלל הגימטריא היא דהכי דרשינן לה בסוף מסכת מ\"ק (דף כ\"ח.) ואע\"ג דהתם דריש ליה למיתה בידי שמים והכא משמע דזקנה היא. היינו לפשטיה דקרא דבטובה משתעי דסיפיה כעלות גדיש בעתו וכתיב נמי לעיל מיניה וידעת כי שלום אהלך. ובמד\"ש דאית ספרים דגרסי בן ששים לחכמה. וכ\"כ הריטב\"א ושהעד (איוב י״ב:י״ב) בישישים חכמה נוטריקון. בן ששים. ע\"כ. ואפשר דאף לפי גרסתינו הא דתנן לזקנה הכונה לחכמה. כי (קדושין ל\"ב:) אין זקן אלא מי שקנה חכמה. דנוטריקין זקן זה קנה ע\"כ. ועיין עוד בסמוך: ",
+                    "<b>בן תשעים לשוח</b>. כתב הר\"ב י\"א לשון שוחה עמוקה. ע\"כ. ובמד\"ש בשם החסיד ז\"ל הקשה על זה שהל\"ל לשוחה. ועוד לא מצינו דקבר נקרא שוחה. ועוד אחרי שנקבר בן תשעים איך ימות בן מאה. ע\"כ. וקושיא אחרונה אינה כל כך קושיא דלא קאמר אלא שראוי לשוח. וכן אתה צריך לומר לפירוש הר\"ב בבן ששים לזקנה. דאי מת נתקיים בו הזקנה קאמר: "
+                ],
+                [
+                    "<b>בן בג בג</b>. יש לפרש שלא האריך ימים. וכן בן הא הא דלקמן. וכמו שפירש הר\"ב בבן זומא. ובן עזאי. דרפ\"ד. אבל במד\"ש שהרשב\"ם כתב ששמע מדודו הר\"י בן הרא\"ש שגרים היו. ולהסתירם מן המלשינים נקראו כך. והם בני אברהם ושרה שנתוספו הה\"א על שמותם. והם היו תחלה לגרים. ולפיכך נקראו כל הגרים בניהם. בג בג גימטריא ה' ה'. ושניהם אחד אלא שבג בג יותר נסתר ונעלם. וקראום זה משונה מזה כדי להכיר ולידע בין זה לזה. ע\"כ. ",
+                    "<b>הפוך בה והפוך בה וכו' פי' הר\"ב בתורה</b>. וכתב במד\"ש בשם רבינו אפרים שלפי שדברי תורה הן צורך גדול לבני אדם. היה אומר בלשון ארמי. שהיו הכל מכירין בו כשעלו מבבל וכן שנינו לעיל דלא יליף וכו'. ע\"כ. ובדרך חיים כתב שהיו גרים ולשונם לשון ארמי. עוד כתב לפי שהתורה לא נתנה למלאכים. ולא שייך לגבייהו שכר מצות אמרו בלשון ארמי לשון שאין מלאכי השרת מכירין בו. ",
+                    "<b>והפוך בה</b>. כפל לשון לחזק ולהורות על התמידות והפלגה. וענין ההפוך עצמה הוא חזרת הלמוד: ",
+                    "<b>ובה תחזי</b>. ר\"ל האמת. פירוש ותראה האמת בעין השכל. כתרגום וירא וחזא. הרמב\"ם. ורש\"י גורס ובה תהוי. פירוש תדיר תדיר. ",
+                    "<b>ומינה לא תזוע</b>. פירש הר\"ב שלא תאמר וכו' שאין מותר ללמוד חכמת יונית. עיין בריש פרק חלק. בפירוש בספרים חיצונים. ויש גורסים לא תזוז. ",
+                    "<b>שאין לך מדה טובה הימנה</b>. שלא תאמר שבלמוד חכמת יונית בהכרח אלמד מהם מדיניות והנהגה ומדות טובות. להכי קאמר שאין לך מדה טובה הימנה. כי כל המדות טובות ערוכות בכל ושמורות בה. ועוד יש לפרש דתנא דידן מהדר אכולהו מוסרי החכמים וקאמר שאין בכל המדות טובות שיעצוך שתקנה ותשתלם בהן כמדה הזאת שיעצתיך שזאת היא עולה על גביהן. מד\"ש: "
+                ],
+                [
+                    "<b>לפום צערא אגרא.</b> פירש הר\"ב כפי רוב הצער וכו'. וזה בשכר הצער והטורח עצמו שאם הוא מרובה שכרו מרובה. אבל שכר מצות עצמן. אי אתה יודע שכרן. כדתנן ברפ\"ב. וע\"ש. ד\"ח. "
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה אבות",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Pirkei Avot",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Pirkei Avot",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה אבות, הקדמה",
+                "enTitle": "Pirkei Avot, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Pirkei Avot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Pirkei Avot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ad987152d3687dfc5ac9cdc511384108aeda086d
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Tosafot Yom Tov on Pirkei Avot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,608 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Pirkei Avot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Pirkei_Avot",
+    "text": {
+        "Pirkei Avot, Introduction": [
+            "לשון הרמב\"ם כאשר נשלם לו מה שהיה צריך אל השופט התחיל באבות ועשה זה לשני ענינים. האחד כדי להודיע שההסכמה והקבלה אמת ונכונה וקבלוה עם מעם לפיכך ראוי לכבד החכם [מהם] ולהושיבו במעלה נכבדת. בשביל שהגיע ההוראה אליו. שהוא בדורו כמו אלו בדורם. וכן אמרו [ר\"ה כ\"ד] אם באנו לחקור אחר ב\"ד של ר\"ג וכו'. ואמרו שמשון בדורו כשמואל בדורו ",
+            "ובענין זה יש מוסר גדול לבני אדם שלא יאמרו מדוע נקבל משפט פלוני או תקנת דיין פלוני ואין הדבר כן. שהמשפט אינו לפלוני השופט אלא להקב\"ה שצוה אותנו בו כמ\"ש (דברים א׳:י״ז) כי המשפט לאלהים הוא אבל הכל משפט א' וקבליהו איש מפי איש (על) הדורות החולפים. ",
+            "והענין השני. שהוא רוצה לזכור במסכתא זו מוסר כל חכם מן החכמים ע\"ה. כדי שנלמד מהם המדות הטובות. ואין אדם צריך לזה הדבר כמו הדיינים. שעמי הארץ כשלא יהיו בעלי מוסר אין ההיזק לכל ההמון אלא לבעליו בלבד. אבל השופט כשלא יהיה בעל מוסר וצנוע. יזיק עצמו. ויזיק לבני אדם. לפיכך היה תחלת דבריו במסכת אבות מוסר הדיינים. כמו שאמר הוו מתונים בדין. וצריך שיוסר השופט בכל הענינים שיש במס' אבות כגון שיהיה מתון בדין ואל ימהר פסק דין שאפשר שיהיה בדין ההוא ענין נסתר. כמו שאמרו ע\"ה דין מרומה. ואין לו להאריך הדין כמו כן כשידע שאין בו דבר נסתר שזה נקרא עינוי הדין ויש לו להשתדל בחקירת העדים ולהזהר בשעת החקירה שלא ילמדו העדים מדבריו מה שיסייעם על ענינם. ואין ללמד טענה לבעל הריב וזה נקרא עורכי הדיינים. ואל יחלל נפשו בחברת עמי הארץ. שמא יהיה לבוז. ואל יתעלם מבני אדם עד שלא יוכלו לראותו בכל עת שיצטרכו אליו. שמא יאבד האביון. ואל יבקש מנוחה ותענוגים פן יאבד האמת. ואל תמשכהו התאוה. ",
+            "והאריך מאד במוסר הדיינים. וסוף דבריו ואחר שנראה שהשופט צריך לכל אלו המוסרים כדי להוסר בהם א\"כ מה נחמד ונכון היה תיקון מסכת אבות אחר מס' סנהדרין. ומה שנלוה אליה. לפי שהיא כוללת אלה המוסרים, ועוד נוסף עליהם ענינים אחרים מביאים לידי פרישות מן העולם וכבוד העולם ובעליה ומעשה היושר והיראה. ע\"כ. ",
+            "וקרא למסכת זו בשם אבות. כי על האמת החכמים הם האבות. כענין שאמר אלישע אבי אבי על אליהו זכרונו לברכה. וכן נקראו התלמידים בנים שנאמר ושאר ישוב בנך (ישעיה ז' ג'):"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>משה קבל תורה מסיני</b>. פירש הר\"ב ממי שנגלה בסיני. ושם כשנגלה בסיני קבלה בכללותיה ופרטיה ודקדוקיה ולא נתחדשה לו הלכה. וכמו ששנו בתורת כהנים שהביא רש\"י בפירושו תחלת פרשת בהר סיני. ולהוראה זו הוא אומר מסיני. ולא דבר רק הוא שהרי זה אות על הדת. אחת היא לאמה כנסת ישראל שקבלוה. ברה היא ליולדתה. התלמידים בנים הם לה' מה שעתיד תלמיד ותיק לחדש הכל קבל משה שנאמר (דברים ט׳:י׳) ועליהם ככל הדברים ודרשו פ\"ב דמגלה [ד' י\"ע ע\"ב] מלמד שהראהו הקב\"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים. ואע\"פ שדקדוקי סופרים לא היו אלא בדרך ראיה בלבד כמו שפרשתי בהקדמה יאמר קבל כי על הרוב ידבר כמו שביאר הרמב\"ן בהקדמת פירוש החומש בחמשים שערי בינה שנבראו בעולם שעל הרוב יאמר נברא. כך נ\"ל: ",
+                    "<b>ומסרה ליהושע</b>. שכל מה שקבל מסר ליהושע. אבל במשה לא יוכל לומר שנמסרה לו כי לא נמסר לו כל התורה. שהרי שער החמשים לא נמסר לו כמאמרם ז\"ל [ר\"ה דף כ\"א ע\"ב] על ותחסרהו מעט מאלהים ולפיכך אמר אצלו שקבל כלומר כל מה שהיה ראוי לו לקבל קבל מסיני. כך פירשו המפרשים: ",
+                    "<b>ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה</b>. לומר שאע\"פ שלא כל הכנסיה היו נביאים נמסרה להם התורה כולה כמו שנמסרה להקודמים להם אבל מכאן ואילך שנתמעטו הדורות לא נמסרה כולה. אבל קבל כל אחד כפי כחו. ומ\"מ התורה שבידו קבלה היא אצלו איש מפי איש עד משה רבינו ע\"ה מסיני: ",
+                    "<b>כנסת הגדולה</b>. כתב הר\"ב שנקראו כן לפי שהחזירו עטרה ליושנה וכו' באו ירמיה ודניאל ולא אמרו גבור ונורא. ירמיה אמר האל הגדול הגבור ה' צבאות שמו [סימן ל\"ב] ולא אמר הנורא. דניאל אמר הגדול והנורא [סימן ט'] ולא אמר הגבור: ",
+                    "<b>הם אמרו ג' דברים</b>. פירש הר\"ב שיש בהם קיום התורה. ובמשנה י' פ\"ב מפרש ג\"כ מרגלא בפומייהו כמו שמפרש הוא היה אומר לקמן במשנה ב': ",
+                    "<b>והעמידו תלמידים</b>. אמרו לשון עמידה לפי [מגילה כ\"א ע\"א] שמימות משה עד ימות רבן גמליאל היו לומדין בעמידה [כדפירש הר\"ב בסוף סוטה] והרב יושב על הכסא. במדרש שמואל בשם רבי יוסף ן' נחמיאש. ועם שהוא נכון כפי הלשון. מ\"מ אין זה תכלית המכוון שיעמדו או שישבו ולמה זה אמר והעמידו הל\"ל ולמדו שזהו תכלית הכונה. לכך נ\"ל שהוא אומר והעמידו תלמידים להעמידם על רגליהם בל ימוטו. כלומר להעמידם על רגליהם בהבנת אמתתה של התורה. שזהו עמידה וקיום כי שקר אין לו רגלים וכדרך שאמר המשורר (תהילים ע״ג:ב׳) כמעט נטיו רגלי. ומפני שר\"ל הרבה לפיכך הוצרך להזכיר על ההעמדה שאע\"פ שיהיו הרבה. שעם כל זה יהיה הלמוד באופן שיהיו עומדים קיימים על האמת. כי זולת זה אין זה העמדת תלמידים. אבל הם הוזים שוכבים בתרדמת האוולת. יוצא לנו מכלל הדברים הללו שאין אנו מקיימים המוסר הזה. אלא כשמלמדין האמת והצדק לא זולת. ועיין מה שאכתוב בס\"ד במשנה ו': "
+                ],
+                [
+                    "<b>העולם עומד וכו'</b>. פירש הר\"ב לא נברא העולם אלא וכו' ובמשנה שבסוף פרקין כתוב במדרש שמואל ביש ספרים נמצא דגרסי העולם נברא: ",
+                    "<b>על התורה</b>. פירש הר\"ב שאלמלא לא קבלו ישראל את התורה לא נבראו שמים וארץ. שנאמר אם לא בריתי וגו' ולפי שהוקשה לו דעבודה וגמילות חסדים היינו תורה. לכך מפרשה על קבלתה ויהיה פירוש הכתוב אם לא בריתי שקבלתם יומם ולילה. גם חוקות שמים וארץ לא שמתי. ועיין כיוצא בזה סוף פ\"ג דנדרים. וקשיא לי שא\"כ על התורה שאמר אינה אזהרה כלל ואינו דומה לאינך. ולכך נ\"ל דהתורה היא ההגיון ולמוד התורה. והיינו דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה. כענין שנאמר (יהושע א׳:ח׳) והגית בו יומם ולילה. ובפירש\"י ליתא שאלמלא וכו' אלא על התורה. שנאמר אם לא וכו'. ",
+                    "<b>ועל העבודה</b>. כתב הר\"ב עבודת הקרבנות שכך שנינו במסכת תענית אלמלא מעמדות וכו'. וכ\"כ רש\"י. ולא דייקי שאינה לא משנה ולא ברייתא. אלא מימרת אמוראים. רבי יעקב בר אחא אמר רב אסי וכו'. בפ\"ד דף כ\"ז ע\"ב. ויש לדקדק דלשון המאמר אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ. וא\"כ אין זו ראיה לשבשבילם נבראו שהרי אפשר לומר שאחרי שהם נבראו לא היה להם קיום אילו אין מעמדות. אבל לא שהמעמדות סבת בריאותם שיהיו נבראיה לכתחלה בשבילם שאין כח המקיים הדבר שכבר הוא גדול ככח הממציא דבר שלא היה. וא\"כ מנלן מזה המאמר שיהא כח העבודה גדולה עד שבשבילה נתהוה ונברא העולם. ומצאתי לזה המאמר דאיתא נמי בפ' בני העיר במסכת מגילה דף ל\"א. והתם הכי אתמר אמר ר' אמי אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ. שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. וכתיב (בראשית ט') ויאמר ה' אלהים במה אדע כי אירשנה אמר אברהם אבינו ע\"ה רבש\"ע שמא ח\"ו ישראל חוטאים לפניך וכו'. אמר לו קחה לי עגלה משולשת וכו'. ודריש בריתי ברית בין הבתרים ואמר לא שמתי. ש\"מ שהעבודה סבת שימת העולם ובריאתו. וא\"ת תינח בזמן שבית המקדש קיים. אבל משחרב מאי איכא למימר. י\"ל שבשביל שצפה הזמן שבית המקדש קיים נברא. ועוד שהרי סיים המאמר הנזכר אמר לפניו תינח בזמן וכו'. והשיבו כבר תקנתי להם סדר קרבנות כל זמן שקוראין בהם מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן. ובפירש\"י דתענית כתוב גמגום דמנא יליף ליה להא: "
+                ],
+                [
+                    "<b>איש סוכו</b>. היה אדון למקום הנקרא סוכו. ואיש כלשון אדון כדתנן אישי כ\"ג במסכת יומא [דף י\"ח] ופי' הר\"ב שם בפ' קמא משנה ג' אישי אדוני [*ועיין בפרק ד' דחלה משנה י' בד\"ה איש תקוע וכו']: ",
+                    "<b>אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע\"מ לקבל פרס</b>. פירש הר\"ב אלא מאהבה בלבד. כלומר שעל זה הזהיר שתהא העבודה מאהבה בלבד לפי שזו היא עיקר העבודה אבל לא שהוא ר\"ל שהעבודה שעל מנת לקבל פרס היא אסורה. שמ\"מ עובד ה' הוא. ומפני כן לא נמנעה התורה השלמה להודיע השכר והעונש. אלא שאם יעבוד לתקות שכר או מניעת ההיזק. הנה אינו במעלה כמו העובד מאהבה שאין לו בעבודתו שום פנייה כלל. ורצה התנא להזהירנו שנהיה מן העובדים מאהבה. אבל לא שיוציא העובד לתקות שכר מכלל העובדים. לא כן הוא. וכמאמרם בפ\"ק דב\"ב [דף י' ע\"ב] האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני. כדי שיהיה לי חלק לעולם הבא. הרי זה צדיק גמור. ועוד שאם אי אתה אומר כן אתה מקפח ח\"ו רגליהן של שונאי ישראל. כי איה שוקל איה סופר אשר יאמר כי הוא זה העובד מאהבה. הייטב בעיני ה' שכל העובד ומתכוין שיתקיים בו יעודו התורה שנאמרה לנו מפיו ב\"ה שלא יהיה מקבל שכרו הטוב על זה. לא ניחא למרייהו דתימרו הכי. וכן אמר רבי בריש פ\"ב והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה. וכמ\"ש שם בס\"ד. וכן בסוף פ\"ב ונאמן הוא בעל מלאכתך וכו'. וע\"ש מה שאכתוב על ודע מתן שכרן וכו' ועזריה אחי שמעון דמשנה ב' פרק קמא דזבחים יוכיח. ואף זה התנא לא לכך נתכוין. ואני אומר שמדברי עצמו אתה לומד כן. ושהוא נשמר בעצמו מזה שלא נכשל בדבריו. מדאמר אל תהיו כעבדים וכו' ולא אמר אל תהיו עובדים על מנת לקבל פרס. ובזה היה מלמד לתלמידיו בדרך קצרה. אבל הורה באמרו אל תהיו כעבדים וכו'. כלומר דודאי המשמשין ע\"מ לקבל פרס. עבדים הם. אבל אתם אל תהיו כמותן אלא גדולים מהם ועבדו מאהבה בלבד. וראיתי לרבינו מהר\"ר ליווא מפראג ז\"ל בספר דרך חיים שכתב שלכך אמר אלא הוו כעבדים וכו' ולא די לו באמרו אל תהיו וכו' לפי שממאמרו אל תהיו היה נשמע ששולל ואוסר מלהיות כעבדים המשמשים וכו' וזה אינו שאין זה איסור שגם העובד כן הוא צדיק גמור. אבל לא בא אלא להורות שיש עוד מעלה ומדרגה יותר גדולה והיא העובד מאהבה. ולכך הוצרך לכפול ולומר אלא הוו כעבדים וכו' לומר שאין תכלית כוונתו אלא שתהיו כעבדים המשמשין שלא ע\"מ וכו'. וזו היא המעלה היותר גדולה. אבל אין רצונו לומר לאסור לשמש ע\"מ לקבל פרס. אלו דבריו ודעתו ז\"ל. ומעתה צא ולמד שהתנא הזה הנה כפי שלמותו וחכמתו נתחכם מאד בדבריו שבתחלת לשונו הורה על זה שלא ישלול העובדים ע\"מ לקבל פרס. אלא שגם העובדים להפרע לקבל שכר הוא קורא אותם עבדים. וגם הוסיף ביאור לבאר אלא הוו וכו' לומר הלא כה דברי נאם אני שתהיו אבל לא שכוונתי באמרי אל תהיו וכו' לאסור. אך עיקר כוונתי שתהיו וכו' להיישירכם אל השלמות היותר שלמה במעלה. ולא לאסור הזולת כאמור. ומעתה על אחת כמה וכמה שלא ישמע ע\"פ דבריו של התנא טעות צדוק וביתוס שהיו אומרים שנתכוין לומר שאין כאן קבול פרס כלל כמו שנזכר בדברי הר\"ב בפי' משנה י\"א. אלא שהוה ליה לפרש בפירוש שיהא מפורש לכל שומע. [*וראיתי בתוס' פרק קמא דר\"ה ריש דף ד' שכתבו דמתני' בנכרים שתוהין על הראשונות. ע\"כ. ותמיהני היאך אפשר לומר כן שהתנא נקט מלתיה על העכו\"ם. וכ\"ש דכל הני מילי דאבות מרגלא בפומייהו הוי. לפי פי'*) אחד דהר\"ב לעיל במשנה ב'. וגם רבינו הקדוש לא הוה ליה לקבעו במשנה. אם אין דבריו כי אם על העכו\"ם. ונחה שקעה דעתי בראותי דבריהם ריש פרק קמא דפסחים דף ח' ריש עמוד ב' שכתבו דמתני' מיירי בכה\"ג שאם לא תבא לו הטובה שהוא מצפה. תוהה ומתחרט על הצדקה שעשה אבל מי שאינו תוהה ומתחרט הרי זה צדיק גמור. וכן משמע בריש ר\"ה ובפ\"ק דב\"ב [שם]. ולפ\"ז הא דנקטי בר\"ה עכו\"ם לדוגמא בעלמא שהם תוהים כדאיתא התם בגמרא. אבל משנתינו בישראל התוהה. ודבריהם הכי קאמרי דמתני' בכגון עכו\"ם וכו'. והיינו ישראל התוהה. כמו עכו\"ם שהוא מן הסתם תוהה]: ",
+                    "<b>פרס</b>. כתב הר\"ב הוא שאדם נותן למי שעבד אותו והוא אינו חייב בדין ליתן לו כלום. וכלומר שזהו ההפרש שיש בין פרס לשכר. כי השכר הוא שינתן בדין. וכ\"כ הרמב\"ם: ",
+                    "<b>שלא על מנת לקבל פרס</b>. ונ\"א על מנת שלא לקבל פרס. ואותה נוסחא לא הבינותי דלא שייך לומר שיעבוד ע\"מ ועל תנאי שלא יתן לו שכר דמשמע מיניה שאם יתן לו שכר לא יעבדהו. ואע\"פ שבעל מדרש שמואל כתב שלנוסחא הראשונה אע\"פ שהוא עובד על הסתם ולא ע\"מ וכו'. מ\"מ הוא יודע שסוף השכר לבא. והרי הוא מקוה אל הגמול. אבל עובד ע\"מ שלא לקבל פרס. היינו שבפירוש עובד ע\"מ שלא לקבל רק מאהבה גמורה. ע\"כ. תיקן הענין אבל לא הלשון. ומה שהשיב על נוסחת הספר שהרי אע\"פ שאינו עובד אלא מאהבה. יודע הוא שהשכר סופו לבא. אומר אני שאין זו דרך עובד מאהבה. שא\"כ אין לך עובד בשכר גדול מזה. אבל העובד מאהבה הוא שבעיניו מקצר תמיד בעבודה. וחושב בנפשו שלא עבד כראוי לו לרוב אהבתו בו יתברך. וכך היה הלל אומר וכשאני לעצמי מה אני כפירוש הר\"ב במשנה י\"ד. ולא עוד אלא שלא מלבד שלא יקוה לתקות שכר. אבל ירא לנפשו פן יחטא בקצורו בעבודתו. ואשם. והוא שמסיים התנא ואומר ויהי מורא שמים עליכם. וכמו שאפרש וכך היתה מדת האבות שכן אברהם אבינו ע\"ה אע\"פ שהובטח בזרע אמר אח\"כ ואנכי הולך ערירי. וזהו ענין פחד יצחק. ויעקב ג\"כ ירא שמא נתלכלך בחטא. זאת היא נחלת עבדי ה' העובדים מאהבה והעולה על רוחם היו לא תהיה שום תקות שכר כלל. ולכך גרסת הספר היא הנכונה. כך נראה לי. ",
+                    "<b>ויהי מורא שמים עליכם</b>. פירש הר\"ב שהעובד מיראה נזהר ממצות לא תעשה וכ\"פ הרמב\"ם. ולפי מה שכתבתי למעלה הוא תנאי. בעובד מאהבה עצמו. ומה שכינהו להשם יתברך בשם שמים לומר שהיראה הזאת לא תהיה יראת עונש שגם היא עבודה חיצונית. וצד פניה יש בה. אבל היראה שהזהיר עליה הוא ליראה מצד גדולתו ית'. וזה הורה בכינוי שמים ששם נראה גדולתו וכחו בבריאות השמים וכל צבאם ותנועתם באין הפסק. כך נ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    "<b>יוסי בן יועזר וכו'</b>. כתב הר\"ב כל התנאים וכו' כדתנן משנה ב' פ\"ב דחגיגה ושם [דף ט\"ז ד\"ה יוסי] פירשו התוספות בשם הירושלמי שבימיהם היתה מחלוקת ראשונה בישראל ולכך אומר אני שלפניהם לא הוזכרו זוגות כי היה הא' לראש בדורו ואין שני לו. מה שא\"כ מימות אלו ואילך שנתפרדה החבילה והיו לשנים ראשים. ואעפ\"כ כל תורתם אמת שהרי קבלוה. ואין המחלוקת אלא בדברים התלוים בסברא להדרש באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן כמו שהרחיב הרמב\"ם הדבור בזה בהקדמתו לפי' המשניות: ",
+                    "<b>קבלו מהם</b>. פירש הרמ\"ה משמעון ואנטיגנוס. וכתב רבי יוסף ן' נחמיאש שלמדו תחלה לפני שמעון הצדיק ונפטר. והם עדיין לא למדו כל צרכם וחזרו ללמוד לפני אנטיגנוס הממלא מקום שמעון הצדיק עד שנפטר ג\"כ. והם מלאו את מקומו. ע\"כ במדרש שמואל. ואין נראה מה שכתב בשם הר\"ר יהודה לירמא שבני דורן קבלו מהן. ושכן אפשר לפרש כל לשון קבלה שבפרק זה. ע\"כ. אע\"פ שיש קצת פנים לזה מדלא תנן בפירוש קבלו משמעון ואנטיגנוס כי היכי דתנן לעיל קבל משמעון. אבל מ\"מ אין נראה לפי שאין מן הראוי שלא יזכיר שהם קבלו ויזכיר שאחרים קבלו מהם. ועוד שעיקר כונת הודעת הקבלה שהודיע התנא. הוא להורות שלשלת הקבלה שהיא מסיני איש מפי איש עד המחבר הזה. ומהם הוא שחבר החבור. ויש ספרים הגירסא ממנו. וכתב המדרש שמואל בשם הרשב\"ץ שהיא הגרסא המדוקדקת אם הוחזקה: ",
+                    "<b>והוי מתאבק בעפר רגליהם</b>. מפרש הר\"ב בפירוש אחר שתשב לרגליהם וכו'. שכך היו נוהגים וכו' ולא קשיא על הא דפירש בסוף סוטה שעד שמת ר\"ג היו לומדים תורה מעומד דהכא ה\"ק שאם היו יושבים היה מנהגם שהרב יושב על הספסל והתלמידים יושבים לרגליו על הארץ. והתם נמי לא קאמר שהיה אסור להם לישב. ולא היו לומדים אלא בעמידה. דלא קאמר אלא שהיה בריאות בעולם והיו לומדים מעומד לכבוד התורה. ואם לפעמים יקרה מקרה שישבו כגון שארכו להם בבית המדרש קאמר הכא שהיו נוהגים וכו' [*אי נמי כרבא [במגילה דף כ\"א] דמשני לקראי וישב בהר ואנכי עמדתי בהר. רכות מעומד קשות מיושב. לא עדיפא ממרע\"ה מפי הגבורה]: ",
+                    "<b>בצמא</b>. פי' הר\"ב כאדם צמא וכו'. וכן לשון רש\"י. ונ\"ל שגרסתם כצמא בכף ובמדרש שמואל בשם ר\"י ן' נחמיאש בשיתא סדרי משניות ירושלמיות היא הגרסא כצמא בכ\"ף והכל עולה אל טעם אחד. שתשתה דבריהם. כתאותו של צמא לשתות מים. ע\"כ: "
+                ],
+                [
+                    "<b>באשתו אמרו</b>. דברי יוסי בן יוחנן הן שדבריו שהיה אומר. מרגלא בפומיה הוה. אבל מרבותיו קבלם כענין שפירש הר\"ב בריש פירקין שכל דבריהם שבזו המסכתא דברי קבלה עד מסיני. והיינו נמי דעל מכאן אמרו חכמים וכו' מפרש הר\"ב רבינו הקדוש כתבה וכו' ולא פירש כן אדהכא ובעל מדרש שמואל כתב באשתו אמרו וכו' רבינו הקדוש קאמר לה וכ\"כ עוד בשם הר\"ר אפרים. ושמכאן אמרו חכמים. חכמים הבאים אחריו הוסיפו על דבריו ע\"כ. וכן מצינו בסוף סוטה שהוסיפו אחריו במשנה משמת רבי וכו'. אבל קשיא לי על זה הפי' לשון אמרו דקאמר התנא ואילו רבי אמר כן על דברי יוסי והרי הן דברי יחיד ואיך אמר אמרו: ",
+                    "<b>קל וחומר באשת חבירו</b>. מפני החשד. כ\"כ רש\"י. לפירוש השני שכתב הר\"ב על באשתו אמרו. ",
+                    "<b>כל זמן שאדם מרבה וכו' גורם רעה וכו'</b>. לשון מדרש שמואל כל זמן בין בהיות אשתו טהורה בין בהיותה בימי טומאתה אין ראוי להרבות דבורו עמה. כי אם היא נדה וטמאה הדיבור מביאו לידי תאוה. והתאוה לידי מעשה ואין לך רעה גדולה מזה שגורם רעה לעצמו. ואם היא טהורה יותר טוב היה שהזמן ההוא שיושב בטל בשיחה בטלה. יהיה עוסק בדברי תורה. וז\"ש ובוטל מדברי תורה כשמרבה שיחה באשתו טהורה ע\"כ. וזה שכתב הר\"ב דמדבריו נראה דאפילו באשתו טהורה. ורש\"י מסיים לפי שביטל מדברי תורה. ע\"כ. והובא לידי משניות מארץ ישראל מסדר זרעים קדשים וטהרות. ובתוכם גם מסכת זו והוגה כל המרבה שיחה וכו': "
+                ],
+                [
+                    "<b>וקנה לך חבר</b>. לשון הר\"ב ואפי' אתה צריך לקנותו בדמים יקרים ולפזר עליו ממון כדי שתקנה אהבתו. אבל ברב לא שייך לומר קנה לך שהרב צריך ללמד בחנם. ודבריו הללו שלא בדקדוק כתבם שכיון שמפרש החבר בחברת למוד התורה כמו שמסיים אבל ברב וכו' שצריך ללמד בחנם. מאי כדי שתקנה אהבתו דקאמר כדי שתקנה חברתו מיבעיא ליה למימר. אבל תחלת דבריו לקוחין הם מדברי הרמב\"ם. ולא אמר לענין חברת הלמוד. שכך כתב וקנה לך חבר. זכר אותו בלשון קנייה וכו' שצריך לאדם שיקנה אוהב לעצמו שיתוקנו בו מעשיו וכל עניניו כמו שאמרו [תענית כג.] או חברותא או מיתותא כו' וצריך שישתדל וכו'. שימשכהו לאהבתו וכו'. ע\"כ. ובמדרש שמואל כתב בשם ה\"ר יהודה לירמ\"א שהקשה למה לא הזהיר על שיקח תלמידים שהרי אמרו [תענית ז'. מכות י'.] הרבה למדתי מרבותי וכו' ומתלמידי יותר מכולם. ונתן טעם לזה שהתלמידים כל מגמת פניהם הוא ללמוד. לכן אינם לומדים אלא במקום שלבם חפץ בו יותר או ממי שנראה להם שהם לומדים ממנו יותר. ומאחר שלא ימצא האדם מי שירצה להיות תלמיד לו. לכן לא הזהיר התנא עליהם. ע\"כ. ורבינו מהר\"ר ליווא ז\"ל בספר דרך חיים כתב שלא אמר קנה לך תלמיד שאין ראוי לעשות דבר זה. לעשות האדם עצמו לרב וליקח לעצמו שם חשיבות לומר תלמוד ממני כמו שעושים בארצות הללו ע\"כ. ואע\"פ שדבריהם האמת והצדק. בעיני נראה שהקושיא מעיקרא לאו קושיא היא לפי שכבר קדמוהו להתנא קמאי דקמאי אנשי כנסת הגדולה שהם אמרו והעמידו תלמידים הרבה ולא אמרו אלא כשהתלמידים חפצים שבעל כרחם א\"א ובמי שאינו ראוי להעמיד תלמידים לא דברו. שהרי אמרו והעמידו דהיינו על רגל האמת כמו שפירשתי שם בס\"ד. וזה לא יוכל לעשות אלא מי שיש בידו האמת ולא אמרו במתגאים ובמתנשאים לאמר אני אמלוך ואהיה ראש וקצין עם להרבות בישיבת התלמידים שהרי כל דבריהם דברי מוסר וענות צדק. אבל במי שבידו הכח להעמיד תלמידים הרבה עליו אמרו והזהירו להעמוד תלמידים הרבה וע\"ד שנאמר (משלי ז׳:כ״ו) ועצומים כל הרוגיה. זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה [שם ע\"ב] אבל במי שלא הגיע למדה זו ומתנשא כאמור. גם הוא בכלל ורבים חללים הפילה. ובק\"ו ממי שלא הגיע להורא' ומורה שזה לפי שעה ולעתים מזומנים להוראה ולאיש מן האישים וזה מידי יום יום ולתלמידים רבים ושבשתא כיון דעל על כ\"ש וק\"ו בן בנו של קל וחומר שעליו נאמר (משלי ז׳:כ״ו) ורבים חללים הפילה. ואין זו קושיא שא\"כ למה אמרו בסתם והעמידו תלמידים הרבה. שעל זה ועל כיוצא בזה נאמר (הושע י״ד:י׳) וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. ומ\"ש הר\"ב שהרב צריך ללמד בחנם מפורש במשנה ג' פ\"ד דנדרים ואע\"פ שבמקרא יכול ליטול שכר כדאיתא התם. עיקר אזהרת התנא לעשות לו רב. הוא בלמוד המשנה והגמ' דאילו מקרא מדה ואינו מדה כדאיתא בספ\"ב דב\"מ [ל\"ג ע\"א]: "
+                ],
+                [
+                    "<b>הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע</b>. שכנו שאדם קרוב לו אמר בו לשון הרחקה וברשע שאינו שכנו לא הוצרך לומר הרחק שאינו קרוב. רק הזהיר שלא יתחבר לו. ואמר על השכן רע ועל שאינו שכן רשע ואם שניהם רשעים. לפי ששכונת הרשע היא רעה לשכנו. וקרבתו היזק גדול. אבל הרשע שאינו קרוב לאדם אין רשעו גורם לאדם שום רע. אף שהוא רשע לשמים אא\"כ הוא מתחבר אליו. כך כתב במדרש שמואל בשם החסיד הר\"ר יוסף ן' שושן. ובשם הר\"ר יהודה לירמ\"א כתב שדקדק אמאי קאמר הרחק שהוא מההפעיל ולא אמר התרחק שהוא מבנין התפעל. ואמר שאם יבא שום אדם לשכון אצל השכן רע לפי שאינו מכירו. שירחיקהו ויזהירהו שלא ישכון עמו. ע\"כ. ובעיני נראה שבשניהם אחז לו התנא לשון המקרא. בהרחקה. כמו שנאמר הרחק מעליה דרכך במשלי ה' ואי אתה מוצא מתרחק בלשון התפעל בכל המקרא. ובהתחברות. כמו שנאמר בהתחברך עם אחזיהו פרץ ה' את מעשיך בד\"ה [ב'] כ'. והיינו דמסיים ואל תתייאש מן הפורענות כמו שהוא בכתוב הזה: ",
+                    "<b>ואל תתייאש מן הפורענות</b>. ולא אמר שידאג מן הפורענות כי דבר זה מדה מגונה מי שהוא דואג מן הפורענות אבל אל יתייאש מן הפורענות. כאשר עשה המן שהיה בוטח בגודל עשרו וכהרף עין נהפך עליו הצלחתו וזהו לשון ואל תתייאש. דרך חיים: "
+                ],
+                [
+                    "<b>אל תעש עצמך כעורכי הדיינים</b>. פירש הר\"ב כאותן האנשים שעורכים ומסדרין טענות בעלי הדין לפני הדיינים שאסור לאדם לגלות דינו לאחד מבעלי הדין ולומר לו עשה כך וכו'. ואע\"פ שתחלת דבריו נראין שמפרש עורכי דיינין שהם עצמן מסדרין כך לפני הדיינים. וכך פירש\"י בפרק בתרא דסוטה דף מ\"ז [ע\"ב] לוחשי לחישות מתלחשים עם הדיינים לפתוח להם פתח בזכותו של זה ובתובתו של זה. ע\"כ. וכפירש\"י בפרק ד' דכתובות דף נ\"ב. אבל מסוף דבריו אתה למד שגם תחלת דבריו שעורכין ומסדרין טענות בעלי הדין לפני הדיינים. לא שהם מטעימים בעצמם לפני הדיינים אלא ע\"י שמגלין לבעל דין לומר לו עשה כך הרי זה כאילו הם טוענים בפני הדיינים. וכך פירש\"י בכאן. גם בפ\"כ דשבת דף קל\"ט. וז\"ל הרמב\"ם עורכי הדיינים הם אנשים שלומדים הטענות והדינין עד שיהיו בקיאים בני אדם בדיניהם שהם מחברים שאלות כשיאמר הדיין כך. ענה כך. וכשיטעון בעל הדין כך. תהיה תשובתך כך. כאילו הם עורכי הדין ובעלי הדין לפניהם. ולזה קוראים עורכי הדיינים כאילו ערכו הדינין לפניהם ע\"כ. ולפי זה מלת עורכי מושכת שתי מלות הדינין לפני ואינה נסמכת למלת הדיינים בלבד. ובספר לב אבות כתב ששמע דהכי פירושו שהוא כעורך הדיינים עצמן כי הדין שפסקו הדיינים לזכות לזה הוא בסבת מה שסידר זה טענותיו וא\"כ זה עורך את הדיינים לדון דין זה. ע\"כ. וכתב במדרש שמואל בשם הר\"ר מתתיה היצהרי וז\"ל לא סלקא דעתך שיטעון לבעל דין דברי און ומרמה שאלה הם רשעים גמורים. אלא אפי' דברי אמת. וישתנה הדין בעבור מה שיעשה כההיא דפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף נ\"ב) בדין רפואה שאין לה קצבה שהיא כמזונות ונפרעין מנכסי הבעל ויעץ להם רבי יוחנן קוצו לה מידי לרפואה כדי שיהיה דבר שיש לה קצבה. ע\"כ. ויצא לי מזה פירוש דברי הר\"ב שכתב ולומר לו עשה כך וה\"ל למימר תהא טוען כך כדברי הרמב\"ם. אלא שדעתי דלהשיאו עצה לעשות מעשה כההוא דר' יוחנן וכן עוד לר\"נ בפרק הכותב (כתובות דף פ\"ו) שהשיא עצה למחול לכתובתה. אבל ללמדו סדור דבריו וטענותיו כל שאין בו שקר אפשר דלהר\"ב אין להתחסד ולהשמט מזה. אבל ודאי דלהרמב\"ם אינו כן אלא דאף סדור דברים בעלמא נמי אסור. וז\"ל הר\"ר יונה הובא במדרש שמואל לא דבר כאן במלמד טענות של שקר לחברו. כי אדם כזה הוא רשע גמור ועבירה גדולה היא זו. והכא במילי דחסידותא עסקינן. אלא במי שמסדר לו טענותיו שבפיו ומטעים אותם. ועורך לפני הדיינים ומגלה לו את הדין. ואמר שאין ראוי לעשות כן כי יחשדוהו. ע\"כ. ומדברי כולם למדנו דהיינו דאמר התנא כעורכי בכ\"ף שאילו אמר אל תעש עצמך עורך הדיינים. היה במשמע שהעריכה אסורה מצד הדין ואיננה. ועוד נ\"ל בדקדוק עצמך שאמר התנא ולא שנה בלשון קצרה אל תהיה וכו' משום ההוא דר\"י דאמרינן בגמ' דלהכי יהיב עצה שהיה קרובו וסבר מבשרך אל תתעלם. ואחר כך נתחרט ואמר עשינו עצמנו כעורכי הדיינים. דסבר אדם חשוב שאני. ושמעינן מהכא דאילו לא היה אדם חשוב. יפה היה עושה משום מבשרך אל תתעלם. והיינו דקאמר התנא אל תעש עצמך כלומר כפי עצמך שאתה אדם חשוב. אל תעשה אותך כעורכי אבל זולת זה משרי שרי. ולפי זה אפי' שלא לקרובו שרי כשאינו אדם חשוב והא דאמר רבי יוחנן משום מבשרך היינו דאי לאו הכי למה לו לעשות כן להפסיד שכנגדו דמאי חזא דדמא דהאי סומק טפי. וכן אזהרת התנא לא בא אלא על אדם חשוב מדדייק למתני עצמך. אבל כשאינו אדם חשוב אפילו מדת חסידות אין כאן כיון שאינו מלמדו לטעון שקר. אלא דלמדנו מרבי יוחנן שאמר משום מבשרך אל תתעלם. דאי לאו הכי היה מתעלם ולא מצד חסידות אלא דמה לו להרויח לזה. ולהפסיד לזה. ואם הוא קרובו ואינו אדם חשוב יקיים נמי ומבשרך אל תתעלם. כך נראה בעיני. [*אבל לשון רש\"י אדם חשוב שאני שלומדים הימנו ויש שיעשו אף שלא לקרובים. ע\"כ. א\"כ כל שלא לקרובים הוא בכלל האזהרה דאל תעש וכו']: ",
+                    "<b>יהיו בעיניך כרשעים</b>. אבל שניהם כצדיקים לא שא\"כ לא יחפש בטענותיהם וידין כל אחד לכף זכות ולא ירד לאמיתת הדין. אבל כששניהם בעיניו כרשעים יחפש בטענותיהם של כל אחד וברמאות של כל אחד ובשביל כך ירד לאמתת הדין. גם יש לומר דכיון שעכ\"פ הא' מן הבעלי דינין הוא עושה שלא כדין וכן בעל הדין השני שיש לו דין עמו הרי הוא כמוהו שכך אמרו [שבועות לט.] לענין שבועה העומדים שם אומרים זה לזה סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים וגו' ואמרו שם [ע\"ב ומ\"ז ע\"ב] שבועת ה' תהיה בין שניהם מלמד שהשבועה חלה על שניהם. וכל זה כיון שיש לזה דין עמו. שניהם נקראו רשעים עד שקבלו את הדין. ואז שניהם צדיקים. כי קבלת הדין אחר המחלוקת שהיה להם. הוא מחמת הצדקות שיש בהם. דרך חיים: ",
+                    "<b>כשקבלו עליהם את הדין.</b> כתב הר\"ב שלא תחשוד וכו'. דהוי אמינא כיון דאיכא למחשד. אין זה בכלל והוי דן את כל האדם לכף זכות. צריכא: "
+                ],
+                [
+                    "<b>והוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו</b>. פירש הר\"ב בעל הדין או העדים. ואע\"ג דברישא לא קתני אלא עדים מכל מקום זיל בתר טעמא דשמא וכו'. דשייך ודאי אף בבעלי הדין. ועוד דוהוי זהיר וכו' מלתא באפי נפשיה הוא. והלכך ילמדו דקאמר על כל מי שיכול ללמוד קאמר והכל במשמע עדים ובעל דין]: "
+                ],
+                [
+                    "<b>שמעיה ואבטליון</b>. פירש הר\"ב גרי צדק היו. וכך כתב הרמב\"ם בהקדמתו לחבור משנה תורה ומשמע שהם בעצמם היו גרי צדק ולא יתכן כיון שהיו נשיא ואב בית דין כדפירש הר\"ב במשנה ד' ואין גר כשר לדון כדפירש הר\"ב במשנה ב' פרק ד' דסנהדרין [*כל שכן להיות אב בית דין כדתנן במשנה ד' פרק קמא דהוריות]. וזה לשון רבינו ליווא בספר דרך חיים שמעיה ואבטליון אמרו שהיו מקהל גרים. וכן מוכח בגיטין [דף נ\"ז ע\"ב] ויומא [דף ע\"א ע\"ב]. אבל אין הפירוש שהם עצמם היו גרים. שא\"כ איך אפשר למנותן נשיא ואב בית דין. אלא שבאו מן גרים ובודאי אמן מישראל היו ולכן היו מותרים למנותן נשיא ואב בית דין. אבל יש שפירשו כי הם עצמם גרים היו בודאי זה טעות גמור. ע\"כ: ",
+                    "<b>אהוב את המלאכה</b>. כתב הר\"ב אפילו יש לו במה להתפרנס וכו' דהשתא אינו עושה המלאכה מפני שכרה אלא לאהבתה בעצמה. והיינו אהוב. דקאמר. ולא אמר עשה מלאכה. וכתב הר\"ב שהבטלה מביאה לידי שעמום. הכי אמר רשב\"ג במשנה ה' דפרק ה' דכתובות [דף נט.] ואני תמיה דהתם [ס\"א ע\"ב] אפסיק הלכתא כרבי אליעזר דאמר שהבטלה מביאה לידי זמה. ואיכא בינייהו משחק. דמשום שעמום ליכא ומשום זימה איכא כדפי' הר\"ב שם. ואפשר לומר דדוקא באשה שייכא זימה. שהנשים דעתן קלות להתפתות. וכן אתה מוצא בפרק דלקמן משנה ז' מרבה שפחות מרבה זמה. ואילו ברבוי עבדים תנן מרבה גזל: ",
+                    "<b>ושנא את הרבנות</b>. פירש הר\"ב בפי' אחר שהרבנות מקברת את בעליה. כדאמר מר [בפ\"ק דסוטה] [דף י\"ג וברכות נ\"ה ע\"א] מפני מה מת יוסף [קודם אחיו] מפני שנהג עצמו ברבנות. רש\"י. [וירחיק עצמו מכח שנאה הפך אהוב המלאכה לפירוש התוי\"ט. נ\"ל]. ",
+                    "<b>ואל תתודע לרשות</b>. פירש הר\"ב כדי ליטול רבנות על ידיה ומסיים רש\"י שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן. וא\"כ היא מתני' ג' דפרק דלקמן. וע\"ש: "
+                ],
+                [
+                    "<b>חכמים הזהרו בדבריכם</b>. מה שהזהיר לחכמים אין הכונה שאין שאר בני אדם מוזהרים בכך אלא שאם יפול ספק בדבריהם של חכמים יבואו השומעים לכלל טעות משא\"כ בדברי הדיוט שאין משגיחין על דבריו. לכן הזהיר יותר לחכמים. במדרש שמואל בשם החסיד הר\"י ן' שושן. ",
+                    "<b>למקום מים הרעים</b>. לשון הר\"ב שמראין פנים בתורה שלא כהלכה. והם כנוי למים הרעים ולשון מסורס הוא שהמים הרעים הם כנוי לפנים [בתורה] שלא כהלכה ולשון הרמב\"ם מים הרעים כנוי למינות: ",
+                    "<b>וישתו התלמידים הבאים אחריכם</b>. כתב הר\"ב כמו שקרה לאנטיגנוס איש סוכו עם צדוק וביתוס וכו' ויצאו למינות הם ותלמידיהם וכו' וכיוצא בזה כתב במ\"ו פרק בתרא דידים נתחברו עמהם כתות מישראל וכו' ואין זה שוה ממש לדברי התנא שאינו מיירי אלא מפני התלמידים הבאים אחריכם. ומצאתי בפי' הרשב\"ם פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קט\"ו ע\"ב) שכתב בשם אבות דרבי נתן מעשה צדוק וביתוס שהיו שונים לתלמידיהם דברי אנטיגנוס אל תהיו כעבדים וכו' וטעו התלמידים וכו' וכך ראיתי באבות דר' נתן בפ\"ה. "
+                ],
+                [
+                    "<b>ורודף שלום</b>. כענין שנאמר (תהלים ל\"ד) בקש שלום ורדפהו: ",
+                    "<b>אוהב את הבריות</b>. לפי שהם בריותיו של הקב\"ה לפיכך ראוי שתאהבם וגם שתהיה האהבה מזה הפנים ולא מפנים אחרים כגון מפני הנאה המגיע לך מהם. וקרוב לזה פירש במדרש שמואל: ",
+                    "<b>ומקרבן לתורה</b>. פירש הר\"ב שאהרן כשהיה יודע באדם שעבר עבירה היה מתחבר עמו וכו' וקצת קשה שזה נראה מתנגד למאמר נתאי הארבלי שאמר ואל תתחבר לרשע וראיתי בפי\"ב מאבות דר\"נ מה ת\"ל ורבים השיב מעון כשהיה אהרן מהלך בדרך פגע בו באדם רשע נתן לו שלום למחר בקש אותו האיש לעבור עבירה אומר אוי לי איך אשא [עיני אח\"כ] ואראה את אהרן בושתי הימנו שנתן לי שלום נמצא אותו האיש מונע עצמו מן העבירה. ע\"כ. וכ\"כ הרמב\"ם היה מתחיל לו לשלום והיה מתאהב אליו והיה מראה לספר עמו. והיה האיש ההוא מתבייש בנפשו וכו': "
+                ],
+                [
+                    "<b>נגד שמא אבד שמיה</b>. פי' הר\"ב מי שנמשך שמו וכו'. וכן פירש הרמב\"ם. ובדרך חיים מדקדק שינוי לשון דמתחלה שונה שמא ואח\"כ שמיה. ומפרש שכך הוא אומר נגד שמא ר\"ל שם השררה נגיד. וזה מורה על המשכה אבל אין זה ראוי כ\"א אבד שמו של בעל השררה שהרבנות מקברת וכו'. וי\"ג נגד שמא אבד שמא באל\"ף. ובמד\"ש נגד שמא המושך שמו לעשות לו שם כשם הגדולים אבד שמיה שהיה לו כבר. וישאר קרח מכאן ומכאן. ובשם החסיד הר\"י ן' שושן כתב שהגרסא הנכונה שניהם בשי\"ן מ' אל\"ף. והא דאמר בלשון תרגום עיין סוף מכילתין: ",
+                    "<b>ודלא מוסיף יסיף</b>. פי' הכ\"מ בפ\"ג מהלכות ת\"ת דלפי שאומר נגד שמא כלומר מי שלומד להגדיל שמו אבד שמיה. ופן תאמר בלבבך לא אלמוד עוד כי שמא יהיה למודי בשביל השם ויאבד [כו']. לזה אמר ודלא מוסיף יסיף ודאי כי הלומד ופורש קשה מהכל וכלפי האומר קודם שלמד שלא ילמוד. לזה אומר ודלא יליף קטלא חייב ואין זה כמו יסיף. דהכא חייב מיתה ואם יש לו זכות תולין לו. ע\"כ. [וזה דלא כפירוש הר\"ב שמפרש הא דלא יליף קשה מדלא מוסיף]: ",
+                    "<b>ודישתמש בתגא</b>. פי' הר\"ב בכתרה של תורה ומה שאמר תגא סתם ולא פירש של תורה. לפי שסתם כתר כתרה של תורה. כי כל הכתרים זולתו אינן כלום. מדרש שמואל בשם הר\"י ן' שושן. "
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>[*עשה תורתך קבע</b>. כתב הר\"ב שלא תחמיר וכו' וזה דלא כדעת בית אביו של רבן גמליאל שהוא מב\"ה כדלקמן שהרי היו מחמירין וכו' כדתנן בפ\"ב דביצה ובמשנה י' פ\"ג דעדיות]: ",
+                    "<b>והוי מקבל וכו'</b>. עיין בפירש הר\"ב פ\"ג משנה י\"ב ומ\"ש שם: "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבן גמליאל אומר</b>. והוא בן בנו של הלל כדאמרינן בפ\"ק דשבת דף ט\"ו הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאות בפני הבית מאה שנה. ופירשו המפרשים שלכך לא נכתב לשון קבלה מכאן ולהלן לפי שמתלמידי שמאי והלל נתרבתה המחלוקת בישראל. ונעשית התורה כשתי תורות לכך לא שייך לומר קבלה גבייהו. שתורת כל חכם וחכם לא היתה מוגבלת ומקובלת ונמסרה כמו אצל הראשונים. ולי נראה דאי משום הא לא היה נמנע התנא מלשנות שקבלו שהרי עיקרי התורה קבלוה ואין בה מחלוקת בשום פנים כמו שהאריך בזה הרמב\"ם בהקדמתו לפי' המשנה. אבל מעיקרא לאו קושיא דבפ\"ב משנה ח' תנן ריב\"ז קבל מהלל ושמאי וכו': ",
+                    "<b>ואל תרבה לעשר אומדות</b>. פי' הר\"ב שהמפריש מעשרותיו וכו' ואם העדיף וכו' מעשרותיו מקולקלים. שהטבל מעורב בהן. רמב\"ם פ\"א מהל' מעשר. וכ\"כ רש\"י בפ\"ב דקדושין דף נ\"ב. ובפ\"ד דערובין [דף נ'] מסיים משא\"כ תרומה דאין לה שעור. ועיין בפי' הר\"ב משנה ו' פ\"ד דתרומות. וכתב במדרש שמואל בשם החסיד הר\"י ן' שושן וז\"ל תימה בעיני למה לא אסר בהחלט מכל וכל שלא לעשר אלא במדה. ולימא ואל תעשר אומדות מאי ואל תרבה. ולכן אני אומר שהכונה שאפילו שתתכוין להרבות במעשרות ולתת יותר מן השעור. שמא תטעה באומדן דעתך. ע\"כ. והתוס' בגיטין פ\"ג דף ל\"א מסקים דלא אסרו אלא במתכוין להרבות. ומרבה במתכוין. מהא דתנן בפ\"ד דתרומות משנה ו' משובח משלשתן מכלל דאיכא שלשה בר מהנך והיינו אומד. וכן פירש הר\"ב שם ש\"מ דאף לרבנן לא נאסר אומד. והיינו כשאינו מרבה במתכוין. ומיהו להרמב\"ם שכתבתי שם אסור שלא במתכוין. וכן דברי הר\"ש שם. ורבינו בדרך חיים מפרש מתני' כאבא אליעזר בן גומל [שזכרו הר\"ב במשנה ב' פ' [חמישי] דדמאי] כסובר דאף תרומת מעשר שיש לה שעור ניטלת באומד ובודאי במעשר ג\"כ הכי סבירא ליה [והכי איתא בגמ' [דבכורות דף נ\"ט] וכמ\"ש בפירש הר\"ב משנה ז' פרק בתרא דבכורות] ולכך אומר אל תרבה שאע\"פ שהתירה לך התורה לעשר באומד מ\"מ אל תרבה לעשות כן כדי להסתלק מן הספק. ע\"כ. ולא קשיא דמאי שנא דתנן מעשרות. דמעשרות הוא שם לכלל המתנות שבזרע הארץ. כמו שכתבתי לשון ירושלמי במשנה ד' פרק ב' דמעשרות. ועיין בריש פ\"ד דדמאי. אבל ראיתי בפי' הר\"ש משנה ז' פ\"ק דתרומות שכתב דנראה דאבא אליעזר בן גומל לא סבירא ליה הא דאל תרבה וכו'. וכ\"כ התוס' דגטין ודבכורות הנ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    "<b>שמעון בנו</b>. והוא מהרוגי המלכות וסוף פרק קמא דכריתות [דף ח'] שנינו רשב\"ג אומר המעון הזה לא אלין הלילה עד שיהא (ברביעית) [בדינרין] ועל כרחנו רבן שמעון זה איננו שנזכר לקמן בסוף פירקין שאותו לא היה בימי הבית שלא הזכירו בפ\"ק דשבת [דף ע\"ו] כי אם עד שמעון השני. ואולי כשאמר מאמר זה עדיין לא עלה לגדולת שם רבן דוגמת בן זכאי במשנה ב' פ\"ה דסנהדרין ואע\"פ שראיתי טעם אחר בזה בספר עשרה מאמרות מה שנראה לי כתבתי: ",
+                    "<b>טוב משתיקה</b>. וכן הנוסחא בספר מדרש שמואל. וביש ספרים גרסינן אלא שתיקה. וכן בספר דרך חיים. ",
+                    "<b>ולא המדרש וכו'</b>. כתב הר\"ב ותדע לך וכו' דאי לא בא לראיה על הקודם. היה ראוי שיקדים לזה וכל המרבה דברים וכו' שהוא יותר ראוי להסמיכו אל ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה: "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבן שמעון בן גמליאל</b>. הוא נכדו של שמעון הנזכר במשנה הקודמת. וזהו אביו של רבי הוא רבינו הקדוש. ובו מתחיל הפרק השני. ",
+                    "<b>העולם עומד</b>. פירש הר\"ב ישובן של בני אדם מתקיים. ומתיישב בזה הפירוש דלא תקשה אדתנן במשנה ב' שלשה דברים אחרים שעליהם העולם עומד. ואע\"פ שפירש שם הר\"ב שהוא על בריאת העולם שבשבילם נברא. עם כל זה לא היה צריך לקיום העולם ג\"כ זולת אלו השלשה. דהואיל והם סבה לשיהא נברא אחר שלא היה. כ\"ש שיהיו סבה לשיתקיים אחר שהוא נברא. דמאי דלא הוה הוה בשבילם. כל שכן דמאי דהוה שיהא בהוייתו בשבילם. לפיכך מפרש הר\"ב דהנך דהכא על יישובן של בני אדם נאמרו. ולא על סבת הויית העולם בכללו. שהרי תורה ועבודה וגמילות חסדים יוכל להתקיים בבני אדם ואע\"פ שאינן מתיישבין ביחד כראוי מצד שאין דין אמת ושלום. כי יהיו שרידי ה' יחידי סגולה שיתקיים על ידם השלשה עמודים שבמשנת שמעון הצדיק. ואל תתמה שהרי אמרו [ברכות דף י\"ז] לא נברא העולם אלא בשביל חנינא בני ועוד אמרו [ו' ע\"ב] לא נברא העולם אלא לצוות לזה על פסוק כי זה כל האדם ועמ\"ש [סוף] משנה ד' פ\"ג דסוטה. ",
+                    "<b>העולם עומד</b>. ונ\"א קיים וכתב בדרך חיים שהיא הגירסא הנכונה: ",
+                    "<b>שנאמר אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם</b>. בזכריה ח' [ט\"ז]. ולעיל מיניה כתיב כאשר זממתי להרע לכם וגו' כן שבתי זממתי בימים האלה להטיב את ירושלים ואת בית יהודה אל תיראו אלה הדברים אשר תעשו וגו'. ובפירוש רש\"י שפטו בשעריכם וסמיך ליה אולי יחנן ה' צבאות ע\"כ. וכ\"כ במדר\"ש בשם הרשב\"ם. ולא קרב זה אל זה דאולי יחנן בעמוס ה' [ט\"ו] נאמר שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט אולי יחנן וגו'. עוד בפירש\"י ובמשנה טבריינית אין שם פסוק: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>איזהו דרך [ישרה] שיבור לו האדם וכו'</b>. והוי זהיר וכו' לפי שהדרך שיברר לו וכו'. הוא דבר הרשות ועצה טובה הוא דקמ\"ל. אבל אינו מחייב לאדם בכך. ואילו והוי זהיר וכו' מחייב הוא לאדם שיהא זהיר וכו' לכך היתה תחלת דברי פיהו איזהו דרך שיבור וכו' בלשון נסתר. ואח\"כ אמר והוי זהיר בלשון נוכח לחייבו בכך. דרך חיים. ועמ\"ש במשנה ט'. והזכיר דרך בלשון נקבה. עיין בזה בריש מסכת קדושין: ",
+                    "<b>והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה</b>. לענין זהירות להיות זריז ומהיר במצוה קלה כמו שהוא זריז ומהיר במצוה חמורה. הוא אומר ומזהיר לפי שאין אתה יודע וכו'. ולא שר\"ל כשיבאו לידך שתי מצות האחת קלה והאחת חמורה ואין לאל ידך לעשות שתיהן כאחת שלא תעזוב הקלה ותעשה החמורה. שזה אין השכל סובלו. אלא לענין זהירות בלבד הוא אומר וכל אחת ואחת בשעתה כ\"פ ר\"י אברבנאל ודרך חיים: ",
+                    "<b>שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות</b>. פירש הר\"ב לא נתפרש בתורה שכר המקיים מצות עשה וכו'. וז\"ל הרמב\"ם מצות עשה לא התבאר שכר כל א' מהן מה היא אצל השי\"ת וכו' וניחא דהא נמצא למען ירבו ימיכם וגו' למען ייטב לך וגו' למען יאריכון ימיך. אבל בדרך חיים מפרש ההיא דקאמר הכא שאין אתה יודע מתן שכרן וכו'. לענין הטורח והזריזות אי נמי ההוצאה וזה בכלל טורח הוא שאמר שאין אתה יודע דלפום צערא אגרא. אבל לענין המצוה עצמה הרי נאמר למען ייטב לך ודייק לה מדתנן סוף תולין לענין שלוח הקן ומה אם מצוה קלה וכו' ק\"ו על מצוה חמורה שבתורה. ומה ק\"ו הוא אם אי אתה יודע מתן שכרו. אלא דלענין הטורח וההוצאה הוא שאי אתה יודע. ועל זה אומר ק\"ו וכו'. וכתב עוד דהא דתנן [בריש פאה] אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה\"ז והקרן קיימת לו לעולם הבא כבוד אב ואם וכו' אין בזו הודעת מתן שכר בכמותה אלא באיכותה שאלו הן שמקבלין עליהם בזה ובבא. אבל שעור וגודל השכר עדיין צריכין אנו למודעי. שאין אתה יודע. ואולי יש מצוה אחרת ששכרה בעוה\"ב גדול כל כך ששקול יותר מהפירות והקרן שבמצות אלו. כי יפה שעה אחת קורת רוח בעוה\"ב מכל חיי העוה\"ז. וזה שאמר שם ותלמוד תורה כנגד כולם אינו ענין כלל לאי אתה יודע מתן שכר של מצות שהוא לא נאמר אלא במצות. אבל בין תלמוד תורה למצוה לא אמרו דפשיטא דשכר תלמוד תורה מרובה. עכ\"ד: ",
+                    "<b>מתן שכרן</b>. יש שכר לפעולתך מן השי\"ת והרי הוא כעין מלכותא דארעא שתמצא מי שעובד למלך. ושכר הפעולה קצובה. ותראה שיקבל עליה שכר מאת המלך יותר ויותר מן הראוי והקצוב. לפי שהיא נאותה לו למלך. או מצד אחר ושכר כזה אינו ראוי להקראות שכר בהחלט שהרי אינו השכר הראוי. אבל זה שמו אשר יקרא לו מתן שכר. לפי שיש עמה מתנה מרובה. ואינה מתנה ג\"כ בהחלט. שהרי שכרו אתו. והיינו נמי דתנן מתן שכרן שבערך נחת רוח שלפניו בעשיית המצוה. מתן אדם ירחיב כרצונו יתברך. וזה ענין הכתוב בעצמו שאומר (ישעיהו מ׳:י׳) הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו. שכך הוא אומר הנה שכרו אתו מלת הנה מורה על דבר ברור וידוע. כי שכרו ודאי וברור שהוא אתו. ועוד זאת שנית שפעולתו לפניו. שהפעולה אמנם היא לפניו יתברך ובבחינה זו שכרו כפול ומכופל במתנה מרובה כאמור. כך נ\"ל. ",
+                    "<b>והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה וכו'</b>. שאע\"פ שאין שכרה ידוע כמה הוא. ידענו ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא. וששכר האמתי הוא בעוה\"ב ואין ערך אליו מהטוב הגשמי שאתה מפסידו כמו שדרשו (ברכות ל\"ד) על עין לא ראתה. וכמאמרם. יפה שעה אחת של קורת רוח וכו' ורבי לא חלק בזה על אנטיגנוס. אבל אמר שכאשר יפגע בך מנוול זה הוא שטן הוא יצר הרע. שאז ראוי שתחשוב הפסד ושכר כדי להעבירו מעליך. הר\"י אברבנאל וכך כתוב בדרך חיים. ולפי מה שכתבתי שם במשנת אנטיגנוס שלא בא לשלול ולהוציא העובד בשכר מכלל עובדי ה'. ולא דיבר אלא שהעבודה היותר נבחרת ושאין למעלה הימנה הוא העובד שלא על מנת לקבל פרס. א\"כ דברי רבי הן אמורין בכלל. ועל הרוב. ואנטיגנוס על הפרט הוא אומר ומי יתן שלא יהיה בכלל אלא מה שבפרט. ",
+                    "<b>דע לפי שהסתכלות הזה אינו בראייה חושיית</b>. אבל בראיית השכל. לכך חזר ואמר דע. ועיין ברפ\"ג: ",
+                    "<b>מה למעלה ממך</b>. שאם חלש למעלה וגבור למטה אימת החלש על הגבור. כ\"ש שהגבור למעלה. וממך לא רחוק אבל למעלה ממך ממש. כענין שנאמר שויתי ה' לנגדי (תהילים ט״ז:ח׳): ",
+                    "<b>עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים</b>. יש דברים שמגיע עליהם הראיה כמעשה הרשעים. ויש דברים שמגיע עליהם השמיעה. כדבר אחת הנבלות. ולכך הוא אומר עין רואה. ואוזן שומעת. וכדי שלא תאמר יש שכחה לפני כסא כבודו. לכך הוא אומר וכל מעשיך בספר נכתבים הוא ספר הזכרונות שזכר הפייטן בפיוט ימים הנוראים. וגם בתורה נאמר מספרך אשר כתבת: אמחנו מספרי. והיה מספיק למניעת העבירות: כשיסתכל וידע שמעשיו בספר נכתבין. ואין זה אלא כדי שפעלו וגמולו ישלם לו. אבל לא ידע ויבין את זאת כי אם בהקדים לו הידיעה שיש רואה ושומע. לכך הוצרך להקדים גם אלו השנים. וכתב בדרך חיים. כי אמר עין ואוזן בלשון יחיד כי לא אדם הוא שיש לו עיני בשר ודם. חס ושלום: "
+                ],
+                [
+                    "<b>בנו של רבי יהודה הנשיא</b>. הוא רבי שבתחלת הפרק. ",
+                    "<b>יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ</b>. פי' בדרך חיים לפי שהדרך ארץ קודם בזמן לתלמוד תורה להכי טופל תלמוד תורה עם דרך ארץ במלת עם. ע\"כ. ואני מצאתי להר\"ש שפי' במשנה ד' פ\"ז דטהרות שהוא כמו ראה חיים עם אשה. דחיים הוא עיקר והכי נמי<i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i> תורה עיקר. ",
+                    "<b>וכל העוסקים עם הצבור כו'</b>. נראה דלפי' אחר שכתב הר\"ב. שמכריחים הצבור וכו' שיכריחו לשם שמים. דר\"ל ואל יחושו על הצבור שלא יוכלו לשאת המשא הכבד הזה שזכות אבותם מסייעתם לתת וכו' ואפילו ממון הרבה. ובלבד שיהיה העסק הזה שמכריחים כו' לשם שמים. ולא לשום צד פנייה אחרת בעולם. ועוד נ\"ל לפרש דשזכות אבותם וכו' נמשך למטה לו אתם מעלה וכו' והכי קאמר הוו עמלים. ולשם שמים. כשתכריחו הצבור לצדקה ולפדיון שבויים ואני מעלה עליכם וכו' שהרי הצבור הנותנים. זכות אבות היא שמסייעתן לתת. ואפי' הכי צדקתם של הצבור שנתנו עומדת לעד. כך גם אתם אע\"פ שלא נתתם אלא שכפיתם והכרחתם לצבור גם אני מעלה וכו' כמו שצדקת הצבור עומדת לעד. אע\"פ שזכות אבותם היא מסיעתם. ובהכי אתי שפיר דלא תנן בלשון נסתר כמו שהתחיל וכל העמלים וכו'. ועוד שהיה לשון קצרה ואני מעלה עליהם וכו' אלא דאי הכי הוה משמע דקאי נמי על הצבור כמו וצדקתם וכו'. ולאידך פירושא יש לפרש דהא דקאמר ואתם וכו' כמ\"ש בדרך חיים: דאי לאו הכי הוה משמע שהיה חוזר על האבות שזכר: ",
+                    "<b>מעלה אני עליכם</b>. נמצא כך בלשון חכמים. כמו ואני ועקיבא בן יוסף ערב בדבר. ובמד\"ש כתב שמפרשים שבעבור הקב\"ה. אומר אני שזוכרו למעלה לש\"ש. ע\"כ. והוא דוחק. ",
+                    "<b>שכר הרבה</b>. לשון ד\"ח בי\"ס גרסינן שכר הרבה. ופירושו ששכר הרבה מאד יש לכם לפי שאתם עוסקים בצרכי צבור שהם רבים. ומאחר שהם רבים הרבה שכר יש לכם כאילו עשיתם הרבה. ע\"כ. "
+                ],
+                [
+                    "<b>הוו זהירין ברשות וכו'</b>. כתב הר\"ב אע\"פ שאתם צריכים להתוודע לרשות כדי לפקח וכו' דעל כיוצא בזה לא אמר שמעיה [בפרק דלעיל משנה י'] כי זו מצוה רבה היא להתוודע להם לפקח על עסקי צבור ומרדכי ורבינו הקדוש יוכיחו. מד\"ש בשם רשב\"ץ: "
+                ],
+                [
+                    "<b>עשה רצונו כרצונך</b>. כך היא הגרסא בספרים. ובמד\"ש בשם ר\"י ן' נחמיאש כתב שבמשנה ירושלמית הגרסא ברצונך בבי\"ת. והכוונה שלא תעשה המצוה כמתקצף באף וחמה ועצבון לב אלא ברצון ובשמחת לב כדי שגם הוא יעשה רצונך ברצונו שלפעמים יעשה הקב\"ה רצונו של אדם באף וחמה להענישו באחרונה. כענין להשמדם עדי עד ולהאבידו אבל כשהוא עושה ברצון אחריתו ישגא מאד: ",
+                    "<b>בטל רצונך וכו'</b>. נ\"ל דעשה (רצונך) [רצונו] וכו' אמר כלפי מ\"ע ולפיכך אמר בטל רצונך וכו' כנגד מצות ל\"ת: ",
+                    "<b>הלל אומר וכו'</b>. ראיתי אחד קדוש מדבר מוהר\"ר מנחם עזריה בספרו עשרה מאמרות מאמר חקור דין חלק ב' פי\"ט שהלל זה הוא בן בנו של רבי שרחץ בכבול עם יהודה אחיו. פרק מקום שנהגו (פסחים דף נ\"א) וכאן שנה רבי על עצמו לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך. ואח\"כ סמך להלל זה. דברי הלל הזקן אבי היחס שאמר אין בור ירא חטא. ושוני הלכות לא דקדקו בזה ושונים גבי אין בור ירא חטא. הוא היה אומר. ע\"כ. ואם קבלה היא נקבל. ואם לדין הנה רש\"י כתב בהדיא שזהו הלל הזקן שבפרק הראשון. והרמב\"ם כתב על לכשאפנה וכו' דזה דומה למה שקדם ממצות שמאי חברו עשה תורתך קבע. ע\"כ. וסמך דבריו הללו לכאן. לפי שרבן גמליאל אמר בענין העמלים עם הצבור וכו' וגם להסמיך לקבלת ר' יוחנן בן זכאי ממנו דתנן במשנה ח'. וזו היא הסבה בעצמו שגרמה לבעל המאמרות שגורס במשנה דלקמן הלל אומר ושהוא הלל הזקן: ",
+                    "<b>אל תפרוש מן הצבור</b>. פי' הר\"ב שאינו רואה בנחמת צבור. וקשיא לי דאי משום הא. יש לבעל הדין לחלוק ולומר משל אומרים לצרעה לא מעוקצך ולא מדובשך. ורש\"י מסיים ואינו רואה סימן ברכה לעולם. בפרק אחרון דתענית. ע\"כ. ועוד י\"ל דודאי דנחמת צבור עדיפא מצרתם שכן מדה טובה מרובה. אי נמי שאינו רואה וימות בלא עתו או יגלה ממקומו: ",
+                    "<b>שאי אפשר לשמוע</b>. פי' הר\"ב כלומר לא יהיו דבריך מסופקים וכו' שמא יטעו ויצאו למינות. וא\"כ היינו הא דאבטליון פרק קמא משנה י\"א ותו למה לי. אבל הרמב\"ם לא פירש לענין מינות אלא שלא יהיו פשוטי הדברים מרוחק מאד ובטל מן הדבור שהוא אומר לא יהיו דבריך צריכין לפירוש רחוק והסתכלות יתירה. ואז (יטעה) [יבינם] השומע. ע\"כ. ולא כאשר הבין בעל מד\"ש דדברי הרמב\"ם כדברי הר\"ב: ",
+                    "<b>שסופו להשמע</b>. פי' הר\"ב לא תגלה סודך וכו' כי עוף השמים יוליך את הקול. דרישא דקרא (קהלת י׳:כ׳) גם במדעך מלך אל תקלל ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר: ",
+                    "<b>ואל תאמר לכשאפנה אשנה</b>. ול\"ק לגרסת רש\"י [דגרם] שאפשר לשמוע ומפרש בדברי תורה וכו'. דא\"כ הוא כפל לשון. חדא דלחזק דבר הוא כופל. ועוד די\"ל דאתא למימר דאפילו שלא לשמוע מזולתך אלא לשנות בעצמך אל תאמר לכשאפנה אשנה: "
+                ],
+                [
+                    "<b>אין בור ירא חטא</b>. עיין בפרק דלקמן משנה ט'. ובפי' הר\"ב שם: ",
+                    "<b>עם הארץ.</b> מפורש בדברי הר\"ב במשנה י' פ\"ה: ",
+                    "<b>ולא כל המרבה בסחורה מחכים</b>. אמר כל לפי שאפשר וכבר נמצא מי שהרבה בסחורה ויחכם. כענין ר\"א בן חרסום. או אילפא וכאילו רבים הביאום המפרשים. מדרש שמואל. ופירש עוד בשם החסיד דאמר מחכים שהוא פועל יוצא וחוזר למה שאמר ואין הקפדן מלמד. ואמר שכל המרבה בסחורה אינו מחכים. כלומר שבעתות הפנאי ילמד לאחרים אבל לא יחכימם. ",
+                    "<b>המרבה בסחורה</b>. דוקא קאמר המרבה. דבלא משא ומתן להחיות גופו גם תורתו אינה מתקיימת כדאמרינן לקמן אם אין קמח אין תורה. ואמרינן נמי לעיל יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ: ",
+                    "<b>השתדל</b>. ענינו ההרגל והמחשבה לדבר. ותרגום ויאבק איש עמו [בראשית ל\"ב] ואשתדל גברא עמיה. הרמב\"ם: "
+                ],
+                [
+                    "<b>על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון</b>. וא\"ת ע\"כ הראשון שנהרג כשאתה חושב למפרע תמצא שהוא לא הרג. והרי הבל הרגו קין והוא לא הרג. וא\"כ מנליה שאמר על דאטפת אטפוך. וכ\"ש דקשיא על מה שאמר וסוף מטיפיך יטופון. דדלמא לא. ומעשים בכל יום כמה רצחנים שמתים על מטתם בידי שמים. [*וראיתי אני קושיא זו שהוקשה במדרש רבה פרשת ואתחנן על פסוק שופך דם האדם באדם דמו ישפך. אמר ר' לוי והרי כמה בני אדם שהרגו ומתו על מטותיהם. השיבו אותו מהו באדם דמו ישפך כשיבואו כל בני אדם לעתיד לבא אותה שעה דמו ישפך. ע\"כ. וקושיא ראשונה נמי שעל הרישא הנה ראיתי המאמר הזה על דאטפת וכו' דאיתא בברייתא פ' החליל (סוכה דף נ\"ג) ושם פירש\"י הוטל למים והכיר בו שהוא רוצח. ע\"כ]. ובפירש\"י דעל מסכתא דידן כתוב יש מקומות שלא נהגו לומר זו ההלכה. ע\"כ. אבל הרמב\"ם גם הר\"ב וכל המפרשים העתיקוה. ובעל מדרש שמואל אמר בתירוץ הקושיא דסיפא דלכך אמר וסוף מטיפיך כלומר דלסוף על ידי גלגול המקוים בדברי רז\"ל והסכים לדעתם פיטא\"גורא [ושאר חכמי האומות כאשר הזכירם האברבנאל בפרשת תצא] סופו שיושטף. ובקושיא הראשונה נדחק מאד לומר דהבל שאני שאמרו ז\"ל שהציץ בקדושה אבל הגולגולת שפט עליה שהרגה ולא שהציצה. שההריגה יותר מצויה מהצצה. עכ\"ד. ולא יתכן בעיני כלל לומר שלא היתה כוונת הלל במאמרו זה כי אם מה שהוא בסוד הגלגול. שהוא אמנם מדברים הנעלמים וראוי להסתירם כי אם לשרידים אשר ה' קורא. ולא היה רבינו הקדוש מחבר המאמר הזה ושנאו במשנתו. כי כמו שאין המקרא יוצא מידי פשוטו. כך אין המשנה יוצאת מידי משמעה המובן לכל. והיה מניח מאמר זה עם שאר מאמרים מקובלים אצלם שהניחום בעל פה ולא כתבם במשנה. ועוד אני מדקדק בסדר המשניות הללו שכיון דזה אינו אלא מאמר על דבר שקרה שראה גולגולת לא הוה ליה להכניסו בין הדבקים בין עניני מוסרים שהוא היה אומר דהוו מרגלן בפומיה והוה ליה לאתר זה המאמר לבסוף. כ\"ש שבלשון ארמי אמרו לא היה לו לערבו בין קודש לקודש. וכן דברו אשר דבר היה לנכח עצם גולגולת המת ולמה זה לא יסב פניו לאמר כלפי השומעים. והכי הוה ליה למימר על דאטיף אטפיה. וסוף מטיפיה יטופון. גם יש לדקדק מאי אף דקאמר. לכך נראה לי לומר דה\"ק דכמו שאמר אין בור וכו'. וכל דכותיה לשלול הפחיתות. כן אף הוא ראה וכו' וא\"ל על דאטפת וכו' ונמשך לו דמשם ולהלן הוא היה אומר מרבה בשר מרבה רמה וכו'. לחייב בהם אם פחיתות אם מעלות. וזה לפי שכשראה הגולגלת הזאת א\"ל על דאטפת וכו' כלומר מסתמא הדעת נותן והשכל מחייב דעל דאטפת אטפוך ולסוף מטיפיך יטופון. כי במדה שאדם מודד בה מודדין לו. שכך היא המדה וכן השכל מחייב. אלא שעם כל זה המציאות מכחישו. שהרי הרבה נהרגים ולא הרגו והרבה הורגים ולא נהרגים. וכדי להסכים המציאות שלא יהא מכחיש למה שמחייבו השכל. והוא שעכ\"פ הכל במדת אמת ושפיטת צדק נשפט. לפיכך הוא היה אומר והוה מרגלא בפומיה מן אז והלאה מרבה בשר מרבה רמה וכו' להרגיל בפי הבריות כי מתחייב הכל בחיוב אמתי ובמדת יושר שהרי אתה מוצא מרבה בשר מרבה רמה וכו' לענין הפחיתיות מרבה תורה מרבה חיים וכו' לענין המעלות. הרי כי מדות הנהוגות בעולם ישרות ותמימות הם. ומן הגלויות אתה דן לנסתרות לה' אלהינו שגם המה בצדק ויושר נמשכים. אלא שאין בנו כח להשכילם ולעמוד על תכונתם. כענין שנאמר (ישעיהו נ״ה:ח׳) כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי. ונמצא א\"כ שזה המאמר על דאטפת וכו' לא אמרו בדרך חיוב לחייב שכך הוא ושכן יהיה. אלא בדרך הנחה היה אומר שכך היא ההנחה כפי השכל ומפני שהמפורסם מכחישו כדי שלא יבא האדם ח\"ו לומר דלית דין ולית דיין לפיכך הוא היה אומר והרגיל בפיו להשמיע בקהל רב מרבה בשר וכו'. מרבה תורה כו' לומר שלמראה עינינו נשפוט בטוב טעם ודעת שכשם שאלו נמשכים כסדר בין לרע בין לטוב. כן כל המדות שבעולם נהוגות על הסדר ואע\"פ שאין בנו כח להשיג. ואחרי שזה המאמר דאטפת וכו' אינה גזירה מוחלטת שכך יקרה בהחלט. שהרי אפשר שזה הנשטף לא שטף וכן השוטף אפשר שלא יושטף. ולכך לא אמר המאמר כאומרו להשמיע לרבים. אלא בינו לבין עצמו אמר כן לגולגולת שהיא עצם בלתי שומע ומניח ההנחה שכן ראוי [להיות] דעל דאטפת וכו'. והקושיא מן המציאות ג\"כ אינו בפירוש כלל אבל ע\"י מאמרו הנמשך שמכאן ואילך הוא היה אומר מרבה בשר וכו' המשכיל יבין היטב. וכל דברים שכיוצא באלו ראויין לאמרן שהמשכילים הם שיבינו אבל לא כל השומעים פן למשמע אזניו יוכיח וישפוט למראה עיניו שהשאלה היא אמיתית ושאין עליה תשובה כי לא ישכיל אף לא יבין ענין התשובה וישאר א\"כ נבוך עם השאלה. ויבא ח\"ו לידי מכשול. ואמר בלשון ארמי שהוא הלשון המורגל בפי ההמון בזמנים ההם כדמוכח בפ' ה' דשקלים שהרי ענין דברו כאילו ידבר עם גולגולת הלסטים. גם כדי שההמון יבינו מאמרו כמשמעו שכן הוא על דאטפת וכו' ולמשכילים הבין דברו וענינו במה שהיה אומר אח\"כ מרבה בשר וכו' והיה אומרו בלשון הקודש. כך נראה בעיני: ",
+                    "<b>מטיפיך יטופון</b>. להשמיענו שאפילו הרבים שהרגו את היחיד כולם יהרגו. לכך אמר לזו הגולגולת האחת שמטיפיה ואם היו רבים כולם יטופון. מדרש שמואל. ",
+                    "<b>יטופון</b>. פי' הר\"ב שלא היה הדבר מסור בידן להרגך כו' שמגלגלין חובה ע\"י חייב וכו' וזוהי דעת הרמב\"ם בפ\"ח מהפרקים שהקדים לפי' מסכתא זו שאע\"פ שהיה בדין הקב\"ה שזה יהרג לא גזר על זה שיהרגהו הוא. וזה כאילו אמר הש\"י שהנולדים לעתיד מהם צדיקים מהם רשעים. וזה אמת. ולא מפני כן התחייב פלוני הרע להיות רע וכו' אבל בבחירת עצמו הוא שעשה ופעל הרע. לכך ענוש יענש והרבה שלוחים היה למקים שיהרג זה. ולפי שהאיש הוא איש דמים וחייב. נתגלגל על ידו וגמולו ישיב לו הש\"י בראשו. וכ\"כ בס\"פ ו' מהל' תשובה. ואע\"פ שהרמב\"ן בפ' לך לך השיב על דברים הללו ואמר שאפילו גזר על פלוני שיריע לפלוני וקדם אחר ועשה גזירתו של הקב\"ה זכה בדבר מצוה. והאריך עוד. אני אומר שאפילו נודה לדבריו שאם קדם אחר ועשה שזכה. עם כל זה אינה תשובה לדברי הרמב\"ם. לפי שזה העושה הרע שדברי הרמב\"ם נאמרין עליו. הוא אמנם אשר לא פעל ועשה לקיים מאמרו של מלך ברוך הוא. אלא זדון לבו השיאו לכך. ורחמנא לבא בעי. וכאשר יובנו דברי הרמב\"ם כך. תסתלק ממנו גם השגת הראב\"ד שם. נראה לי: "
+                ],
+                [
+                    "<b>מרבה רמה</b>. פירש הר\"ב בקבר וקשה רמה למת כמחט בבשר החי. פירש המדרש שמואל בשם הר\"י ן' שושן וז\"ל. לא שדעתם שהמת מרגיש. אלא שכל מי שדעתו נקיה יש לו להצטער בחייו על ניוול במותו ושישתדל למעט אותו ניוול ויחשוב וירגיש מעתה הרמה שתנשכנו במותו. כמו שמרגיש המחט בבשר החי. וימעט בניוולו ולא ירבה בשר. כי מרבה בשר מרבה רמה. עכ\"ל. ולא הבינותי מה יתאונן אדם חי על ניוולו והוא לקבר יובל טמון בעפר ואין רואה ומי ידע בכל אלה. האם רמה תשלטנו או תולעת תאכלנו. והואיל ואין רואה בניוולו נמצא שאין הניוול נחשב למאומה. כ\"ש כשהוא המנוול באשר שם הרי הוא מת ואין אתו יודע עד מה מן הניוול. לאיזו סבה א\"כ יצטער על זה בעודו בחיים חיותו. אבל דבריהם נאמרים באמת. שלמת עצמו קשה ולא שקיימו בזה ההרגשה למת ועשו מה שאינו ישנו. אבל אמרו הקושי הזה כלפי נפשו של המת. הרואה בניוולו של הגוף ומצטער מאד על זה והרי הנפש הוא קיים. והסכימו בזה גם חכמי האומות רוצה לומר בהשארת הנפש. וזה שאמר הכתוב איוב י\"ד [כ\"ב] אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. יאמר בשרו יכאב כפירוש הראב\"ע לשון השחתה כמו וכל חלקה טובה תכאיבו [מלכים ב' ג' י\"ט] . והוא לשון מושאל לדברים הבלתי מרגישים שההשחתה בהם כמו הכאב אל האדם. ע\"כ. ומבאר הכתוב שאמנם נפשו עליו תאבל בכאב ההוא שהוא רואה ויודע ומכיר בגופו אשר היה בו. [*ומהך קרא למד חד מאן דאמר בסוף פ' שואל דמס' שבת [דף קנ\"ב:] שכל שאומרים בפני המת יודע עד שיתעכל הבשר] ועל זה כיוונו באומרם קשה רמה למת שר\"ל מצד הנפש היודעת זה. ותדע שכן היא דעתם ז\"ל שבמת לא הזכירו בשר ובחי אמרו בבשר החי. והוה להו להשוות הלשון ושיאמרו כמחט בחי. או שיאמרו ג\"כ בבשר המת אבל דעתם שהוא קשה למת לא לבשר המת שאינו מרגיש כלל. אבל למת הוא קשה. ירצו בזה לנפשו. ואל תתמה שקורא לנפש בשם מת. שכן הוא אומר בכתוב (דברים י\"ח) ודורש אל המתים. ובלי ספק שענינו אל נפשות המתים אבל כלפי שהדרישה הוא במקום שהם הגופים המתים שם היא הדרישה לכך אומר ודורש אל המתים. אע\"פ שהדרישה בעצמה היא אל נפשות ההמה. אף כאן הקושי הוא על נפש המת וכלפי שפעל הקושי נעשה במת עצמו. יכול בעל הלשון שיאמר קשה למת. אע\"פ שהמכוון בהגעת הקושי שהוא על נפש המת. כך נ\"ל. [*ושוב. מצאתי בס' כל בו בהלכות אבל. שכתב בטעם הקבורה שהוא מפני שקשה לנפש כשתראה הגוף מתבזה ומוטל בלי קבורה. ועל דרך זה אמרו קשה רמה למת כמחט בבשר החי והדמיון הזה דמיון במציאות הקושי לא בדמותו. עכ\"ל. גם מצאתי בתשובת הרשב\"א סי' שס\"ט שכתב ג\"כ בפשיטות שאין צער למת באזמל. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>והחנוטין יוכיח]: ",
+                    "<b>קנה לעצמו</b>. להנאתו בעוה\"ז מדרש שמואל בשם ר\"י ן' נחמיאש. [*ומצאתי סעד לזה הפי' שכן שנינו בפ\"ק דשקלים משנה ד'. שהכהנים דורשים מקרא זה לעצמן. ופי' הר\"ב להנאתן. ומ\"מ נ\"ל לפרש שענינו שקנה עצמותו ור\"ל שבהיות לו שם טוב הנה נתעצם והיה מה שהוא שכל שאין לו שם טוב הנה הוא כלא היה. וידוע שגדר השם הוא המורה על עצמות הדבר שזהו מה שקרא האדם שמות לכל חי. ולכן אם השם טוב הרי זו הוראה על עצמותו כי כשאין שם טוב ראוי לו שלא היה. והרי הוא כלא היה ואין כאן קנין של כלום]: "
+                ],
+                [
+                    "<b>קבל מהלל ושמאי</b>. בשלשלת הלל לא הוצרך להזכיר שממנו קבלו. ועכשיו מזכיר ברבן יוחנן בן זכאי שלא היה מבני בניו ועוד שהוא היה לו תלמידים הרבה ורבתה המחלוקת מהם ואחריהם הזכיר שאע\"פ שנחלקו בכמה דינים מ\"מ עיקר התורה קבלוה וכמו שזכרתי בריש פרק קמא: ",
+                    "<b>כי לכך נוצרת</b>. לשם כך יצאת לאויר העולם כדכתיב (בראשית א׳:י״ג) ויהי ערב ויהי בקר יום הששי [שבת פ\"ח.] מלמד שהתנה הקב\"ה עם מעשה בראשית שאם אין מקבלין ישראל את התורה יחזיר העולם לתוהו ובוהו נמצא עכשיו שחובה גדולה מוטלת עליו ולא בטובה הוא עושה. רש\"י: ",
+                    "<b>חמשה תלמידים היו לרבן יוחנן ב\"ז</b>. לא מנה רק הגדולים שנמסרה להם הקבלה. אמנם הרבה תלמידים אחרים היו לו. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>מד\"ש בשם הרשב\"ץ: ",
+                    "<b>אליעזר בן הורקנוס</b>. לפי שתלמידיו היו קוראם בשמן. רש\"י. ",
+                    "<b>בור סיד ונ\"א סוד</b>. וכתב הר\"ב דהכי גרס ולא בור סיד. כי בור סיד ר\"ל בור של סיד ומה שבח יש בזה אבל בור סוד שסדוה יפה ומעמיד המים שלא יבלעו בקרקע. ובשלמותו סיוד ובא חסר יו\"ד כדרך נחי העין. מדרש שמואל בשם הרשב\"ץ. ובפירש\"י פ\"ד דע\"ז דף נ\"ה הועתק בור סיד כגרסת הספר: ",
+                    "<b>שאינו מאבד טפה</b>. כלומר לענין זה הוא שדומה לבור סוד ולא בכל בחינותיו לפי שיש בבור הזה נמי לגריעותא שאין מימיו מתוקים כמו באר מים חיים הואיל ואלו אינם אלא מכונסים ולא נובעים כלל ועוד ששואבים מטעם הסיד ולפיכך הוצרך לבאר שאינו מאבד טפה. מדרש שמואל: ",
+                    "<b>חסיד</b>. פירש הר\"ב שעושה לפנים משורת הדין. ועמ\"ש בסוף מסכת סוטה: ",
+                    "<b>ירא חטא</b>. פי' הר\"ב מחמיר על עצמו וכו' דאל\"כ מאי רבותיה וכו' כדלעיל מ\"ה ועמ\"ש בסוף [מסכת] סוטה: ",
+                    "<b>ואליעזר בן הורקנוס אף עמהם</b>. כתב הר\"ב שמצא כתוב דאבא שאול לא נחלק על ת\"ק וכו' ומ\"מ כיון שדברי אבא שאול באו על דברי ת\"ק הוצרך להזכיר כי אף אליעזר בן הורקנוס שאתה שבחת אותו אפי' הוא בכלל וכו'. אבל הת\"ק שדבריו ראשונה באו לא הוצרך לפרש. שכשאמר וכל חכמי ישראל ממילא אף אלעזר בן ערך עמהם בכלל. מדרש שמואל: "
+                ],
+                [
+                    "<b>צאו וראו</b>. כדאמרינן בעלמא [ברכות י\"ט.] נפק דק ואשכח. והמכוון בכל זה יציאת השכל והשתוטטו להתבונן בעיון ולהשכיל היטב. וזהו לשון ראו כמו ולבי ראה הרבה חכמה (קהלת א'). ובמדרש שמואל [*שהרי\"א גורס בראשונה באו וראו] ושהעיד הר\"י ן' שושן שכן היא הגרסא בכל הספרים בטוליטולה ובכל מחוזותיה ומפרש לפי שאתו עמו היא הדרך הטובה אמר להם באו אבל בדרך רעה אמר צאו כי לא יגור עמו רע: ",
+                    "<b>שידבק בה האדם</b>. כתב מדרש שמואל הר\"ר יונה ז\"ל פי' כי בודאי שבכל הטובות והישרות יש להדבק. אלא ר\"ל במדה אחת להיות בה שלם לעולם. כי טוב לאדם לאחוז במדה אחת לעולם בשלמות. ונקל אליו להשיג ממנה הטובות החשובות כולם מהיות בו כמה מדות ואינו שלם באחת מהן ע\"כ. ושפתים ישק. עכ\"ל. ואומר אני שעם זה יתיישב שאע\"פ שאלו החכמים אמרו איזו היא דרך ישרה וכו'. הנה רבי שהיה אחריהם חזר ואמר כדתנן בריש פרקין איזוהי דרך ישרה וכו' לפי שהוא לא אמר על מדה א' שידבק בה ושעל ידו יושלם כאמור אלא הוא אומר שבכל מדה ומדה שאדם מודד פועל ועושה. איזוהי דרך שיבור לו שיבחין בה שכך ראוי שיפעל ושיעשה. ולכך ר' אומר שיבור ולא קאמר שידבק כדהכא: ",
+                    "<b>הלוה ואינו משלם</b>. כתב הר\"ב הוא הפך הרואה את הנולד כו' ולא אמר סתם מי שאינו רואה את הנולד לפי שאפשר כו' שיציל עצמו בבוא הנולד. וצריך לומר שמ\"ש לעיל ומתוך כך מחשב וכו'. אינו עיקר פירוש הרואה את הנולד. אלא שמתוך כך נמשך ג\"כ שמחשב וכו' אבל עיקר כוונת הרואה את הנולד הוא מה שמפרש צופה ומביט במה שעתיד להיות וזה בכל עניניו ועסקיו דעל שמתוך כך מחשב וכו' לא שייך שיציל וכו'. ובמדרש שמואל כתב בשם הר\"י לירמא שעם היות שהרואה את הנולד היא דרך טובה. הבלתי רואה בנולד אינה היא רעה לפי שמצינו אנשים הרבה שעם היות שאינם רואים את הנולד הם הולכים בדרך ישרה או האנשים שמקיימים התורה לשם שמים לא לתקות שום שכר. ולא מפחד שום עונש. אלא לשמה שזאת היא העבודה היותר שלימה שבעבודות ולכן לא א\"ר שמעון שדרך הרעה היא מי שאינו רואה את הנולד. ע\"כ: ",
+                    "<b>המקום</b>. הוא מקומו של עולם וכן הוא אומר [דברים ל\"ג] ומתחת זרועות עולם. אבל העולם לא יכילנו שנאמר [מלכים א' ח'] השמים ושמי השמים לא יכלכלוך. רש\"י: ",
+                    "<b>וצדיק</b>. פירש הר\"ב הקב\"ה שהוא צדיקו של עולם שנאמר [דברים ל\"ב] צדיק וישר הוא. וכן [נחמיה ט'] ואתה צדיק על כל הבא עלינו. הרמב\"ם. "
+                ],
+                [
+                    "<b>יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך</b>. ולא פליג אדתנן לקמן פרק ד' משנה י\"ב כבוד חברך כמורא רבך. דהתם בחברים שהם חברים בתורה. דרך חיים. ובמד\"ש כתוב דיש ספרים דגרסי גם כאן יהי כבוד תלמידך וכו' וכתב דא\"א לגרוס כבוד חברך כשלך שא\"כ אם הוא בטבע שלא יקפיד על כבודו. נמצא שאף לכבוד חברו לא יחוש. וזה ודאי דאינו. וכך אמר דוד המלך ע\"ה [תהלים ט\"ו] הולך תמים וגו' נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד. אמנם בתלמיד יצדק היטב אמרו יהי כבוד תלמידך כשלך. כי דיו לתלמיד להיות כרבו ע\"כ. ולי נראה דאי משום הא לא איריא שלא אמר התנא שיהא חביב עליו כשלו. אלא כשכבוד עצמו חביב עליו. והיינו דלא קאמר יהי כבוד חברך בעינך כשלך. והיה בלשון קצרה. אלא דבמי שגם כבוד עצמו חביב עליו הוא מדבר. ולכך האריך לומר חביב עליך. ותדע שכן הוא שהרי במשנה י\"ב שאמר ר' יוסי יהי ממון חברך חביב עליך כשלך. וכי סלקא דעתך שאם יהיה אדם מפזר ממונו ומאבדו שיהא ג\"כ רשאי לפזר ולאבד ממון חברו. אלא שלא דבר ר' יוסי כלפי אותו האדם. ולא אמר אלא במי שגם ממונו חביב עליו אף כאן לענין כבוד ג\"כ לא אמר אלא במי שגם כבודו חביב עליו: ",
+                    "<b>והוי זהיר בגחלתן</b>. פי' הר\"ב שלא תנהג בהן קלות ראש. וז\"ל הרמב\"ם כשתתחבר לחכמים ואל אנשי המעלות אל תתגעגע עמהן. ואל תתגאה עליהן. אבל תהי חברתך להודיע להם שתתקרב בעת שיקרבוך. ואל תוסיף להתקרב אליהם יותר ממה שיקרבוך. שלא תפסיד כונתם בך ותהפוך אהבתם לשנאה ולא תגיעך מהם המעלה אשר תקוה. והמשיל זה במי שמתחמם באש שאם ישב רחוק ממנו יהנה בחומו. (וכו') [ואם יוסיף להתקרב ישרף]: ",
+                    "<b>שנשיכתן נשיכת שועל וכו'</b>. כלומר שפעמים הם מזיקים בפעל שלם. וזה כמו הנשיכה. ואמר שהיא כנשיכת השועל שרפואתה קשה. ולפעמים שאינם מזיקים בפעולה שלמה. וזה כמו עקיצה בלבד. ואמר שהיא כעקיצת עקרב. ולפעמים שאינן מזיקין כי אם בדבור בלבד ואמר שזה כלחישת השרף. כך נראה לי. [*ואמנם נ\"ל עוד שאלו הלשונות הם כינויים לחרמות ונידויים ושמתות דרבנן לפי שכן נמצא לחכמי הגמרא כינויים. כמו הוה מפיק לאפך פולסי דנורא בפרק הזהב דף (א\"ו) [מ\"ז] וכדבפרק מרובה (בבא קמא דף פ\"א) גזרתינהו לשוקך בגזרא דפרזלא. ה\"נ היו אלו הכינויים שבמשנתינו ג\"כ ללשונות של נידויים חרמות ושמתות בלשונות של חכמי המשנה]: ",
+                    "<b>לחישת שרף</b>. שורק בפיו בלע\"ז שיפל\"א כדרך שעושים אווזים הללו זה לזה. רש\"י: ",
+                    "<b>שרף</b>. פירש הר\"ב השרף הזה אינו מקבל לחש כשאר נחשים. כדכתיב אשר לא ישמע לקול מלחשים. דקרא דלעיל מיניה מסיים כמו פתן חרש יאטם אזנו (תהלים נ\"ח ה') ומ\"ש הר\"ב כך תלמיד חכם אם תקניטנו ותבא לפייסו אינו מקבל פיוס. ומסיים הרמב\"ם ואתה תדע זה מענין גחזי שהתריס כנגד רבו אלישע שנפל בחלי מטונף כהתבאר מדברי חכמים מענין ארבעה אנשים מצורעים וכן עם אחרים. ובכלם התבאר הנזק שהשיגו: ",
+                    "<b>וכל דבריהם כגחלי אש</b>. אף קלות שבקלות. כי פורץ גדר של חכמים כגון יחוד של פנויה שסתם אשה נדה היא. שנאמר [ויקרא ט\"ו] תהיה בנדתה עד שתבא במים [ותנן במשנה ג' פ\"ה דנדה. תנוקת בת יום אחד מטמאה בנדה] וחכמים גזרו אף אם טבלה. שהרי גזרו על יחוד פנויה. ל\"ש טהורה ול\"ש טמאה. רש\"י. "
+                ],
+                [
+                    "<b>עין הרע</b>. פירש הר\"ב כמו עין רעה. ואמר שמוציאין את האדם מן העולם ואין צ\"ל שיתרחק אדם ממנה ולפיכך אמר ר יהושע לעיל שהדרך שיתרחק ממנה האדם הוא חבר רע. וזהו חדוש יותר. כ\"פ במדרש שמואל: ",
+                    "<b>יצר הרע</b>. רוב התאוה. הרמב\"ם: ",
+                    "<b>ושנאת הבריות</b>. כתב הר\"ב שהרמב\"ם פי' שמואס חברת הבריות ואוהב לישב יחידי. וז\"ל רוע הנפש והוא חולי המרה השחורה שיביא האדם למאוס ראית עיניו וישנאהו. וייטב לו חברת החיות והתבודד במדברות וביערות. ויבחר לו מקום שאינו מיושב. זה אצלם לא מצד פרישות רק לרוע תאותם וקנאתם בזולתם. אלו ימיתו האדם בלא ספק. כי יחלה גופו וימות טרם עתו. ע\"כ. ומ\"ש עוד הר\"ב אדם קשה שמביא עליו שנאת הבריות כתב במדרש שמואל שיש מפרשים שהכל מקללין אותו ותחול עליו קללתם. ויצא מן העולם שהרי אמרו חז\"ל [מגילה ט\"ו] אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך וכו'. ",
+                    "<b>מוציאין את האדם מן העולם.</b> עיין בפ\"ד משנה כ\"א: "
+                ],
+                [
+                    "<b>יהי ממון חברך חביב עליך כשלך</b>. עמ\"ש במשנה י': ",
+                    "<b>והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך</b>. פירש הר\"ב שלא תאמר הואיל ואבי חכם וכו' תורה חוזרת על אכסניא שלה וכו' שכך דרשו רז\"ל בפסוק לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם [ישעיה נ\"ט] בפרק ז' דב\"מ דף פ\"ה. וקמ\"ל ר\"י דהני מילי כשמתקן עצמו לכך דמתקיימא בו יותר מבזולתו. ואי לאו הכי לא: "
+                ],
+                [
+                    "<b>הוי זהיר בק\"ש ובתפלה</b>. לפי שהם קבלת עול מלכות שמים ועבודה לו יתברך לפיכך הזהיר עליהם ביותר. ובמדרש שמואל כתב דרבינו יונה גריס הוי זהיר בק\"ש יותר מבתפלה. ופירש הטעם כי זמן התפלה הוא רחב עד ד' שעות וזמן ק\"ש קצר כותיקין עם הנץ החמה וזהו לשון הוי זהיר כי צריך זהירות גדולה. ע\"כ. "
+                ],
+                [
+                    "<b>הוי שקוד ללמוד תורה מה שתשיב לאפיקורוס</b>. רבינו יונה ז\"ל פירש הוי שקוד ויגע בלמוד התורה כדי שתדע להשיב לאפיקורוס. כ\"כ במדרש שמואל. ונמצינו למדים דלא גרסינן ודע וכן נראה בפי' הרמב\"ם דל\"ג ודע. אבל בס\"א גרסינן ודע מה שתשיב וכו'. וכתב במדרש שמואל בשם הר\"ם אלמושנינו שלכן אמר ודע מה שתשיב. אמר מה שתשיב לאפיקורוס דעהו אתה בידיעה שלימה ולא יהיה תשובתך אליו מקובלת אצלך או מלומדת מאחר כי כן לא תנצח אותו. ע\"כ. ובאמרו מה שתשיב הודיע שלא תלך אתה אצלם להקשות להם על סברתם אלא אם יבואו אליך ויקשו לך דע מה שתשיבם. אמנם אתה לא תתחיל לשסות בך את הכלב. מדרש שמואל: ",
+                    "<b>שקוד</b>. עיין בפי' הר\"ב במשנה ט\"ו פ' בתרא דסוטה: ",
+                    "<b>לאפיקורוס</b>. פירש הר\"ב לשון הפקר שמבזה את התורה וכן המבזה לומדיה. וכדמסיים בפי' השני וכך פי' בהדיא בריש פ' חלק (סנהדרין צ\"ט ע\"ב): ",
+                    "<b>ודע לפני מי אתה עמל</b>. פי' הר\"ב בתשובה זו שאתה משיב לאפיקורוס שלא יפתה לבך לנטות אחר דעתו. לכאורה לפירושו לפני מי מוסב על האפיקורוס. אבל נראה שדבריו מועתקים מפירוש הרמב\"ם. והוא מפרש דלפני מי מוסב אל הש\"י. וז\"ל הרמב\"ם ואמר אע\"פ שתלמוד דעות האומות לדעת איך תשיב עליהם. השמר שלא יעלה בלבך דבר מן הדעות ההם ודע שמי שתעבוד לפניו יודע צפון לבך והוא אמרו ודע לפני מי אתה עמל ר\"ל שיכוין לבו באמונת הש\"י. ע\"כ: ",
+                    "<b>ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם וכו'</b>. כתב במדרש שמואל בסוף פירקין בשם הר\"ר יונה ז\"ל שמה שאמר ר\"א ונאמן וכו' לא פליג על מאמר אל תהיו כעבדים במ\"ג דפ\"ק וכבר כתבתי בזה בריש פירקין בדבור והוי מחשב ומ\"מ אין ענין זה מקושר לדבריו הראשונים ומצאתי בנא\"י מוגה דגרס ומי הוא בעל מלאכתך ותו לא מידי: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>אם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה</b>. לפי שאמר לעיל והשכר הרבה וימשך לאדם מזה לומר הנה אקבל שכר הרבה כשאלמוד שעה א' ואח\"כ אני יושב בטל מתורה כי כבר יש לי שכר הרבה לקבל לכך אמר אם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה. דאל\"ה לא. שהרי אדרבא יש עליך עונש בעון בטול תורה. כ\"כ מד\"ש. ומתיישב בזה הא דתנן בסוף מנחות [דף ק\"י] . נאמר בעולת העוף אשה ריח ניחוח ובמנחה אשה ריח ניחוח ללמדך אחד המרבה ואחד הממעיט וכו' דהיינו זה שמקריב מנחה מסתמא עני הוא כדפירש\"י בפרשת ויקרא נפש כי תקריב קרבן מנחה מי דרכו להתנדב מנחה עני ע\"כ. ובזה הוא שאומר התנא שהן שוין לפי שהעני עושה כפי כחו וממונו. לפיכך שוה מיעוטו לפני הש\"י כמו המרובה של העשיר. אבל ודאי מי שבכחו לעשות הרבה ועושה מועט. ודאי שאינו שוה לעושה מרובה. וכן נמי כשהעני עושה יותר ממנחה. ודאי ששכרו ג\"כ יותר גדול. ולא אמרן ששוין המרובה והמועט אלא כשנעריך ג\"כ המנדבים מה ערכם וכדאמרן. ובמתני' נמי דאמרן אם למדת תורה הרבה ביכול הוא אומר. וכיוצא בזה פי' בדרך חיים ועיין פ\"ד מ\"י: ",
+                    "<b>נותנים לך שכר הרבה</b>. אצל תשלומין לא שייך לומר הרבה כי אין התשלומין רק מה שראוי לשלם. ולא הרבה. דרך חיים. ",
+                    "<b>ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך</b>. ולא תעלה על דעתך שכשתקבל המתנה הרמוזה במתן ובהרבה שינוכה משכרה. מד\"ש. ",
+                    "<b>ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא</b>. כלומר מה שאני אומר לך ונאמן וכו'. אין הכונה כדי שתעבוד ע\"מ לקבל פרס רק כונתי היא זאת שתדעהו דרך ידיעה לבד וכדלעיל. ויש גורסין שמתן שכרן בשי\"ן. ולאותה גירסא י\"ל דאתא למימר דאפי' מתן שהיא המתנה בהאי עלמא ליכא ולכך אל תתמה בראותך הצדיקים אם מרעה אל רעה יצאו. כך כתוב במד\"ש: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>עקביא בן מהללאל אומר וכו'</b>. בזמן הבית היה כדתנן במ\"ו פ\"ה דעדיות שאין העזרה ננעלת בפני כל אדם מישראל בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל. אפ\"ה לא רצה להפסיק בין שלשלת הלל עד רבי ובנו ואח\"כ חוזר לסדר הקבלה והזכיר מאמרי הלל כדי להסמיך אליו ר' יוחנן בן זכאי שקבל ממנו ואח\"כ הזכיר מאמרי תלמידיו וסמך להן מאמר ר' טרפון שהוא דומה למאמר רבי אלעזר אחרון התלמידים: ",
+                    "<b>דע</b>. חזר ואמר מלת דע לפי שלפני מי אתה עתיד וכו' אינו בהסתכלות וראיה מוחשת כי אם שיאמין זה בדרך ידיעה. מד\"ש: ",
+                    "<b>מאין באת ולאן אתה הולך</b>. שאלת המקום שבא משם בל' אין כמו מאין באו האנשים. ושאלת המקום שיבא לשם בל' אנה. כמו אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח (תהלים קל\"ט ז') ובפסוק אחד שניהם בפלגש בגבעה. אנה תלך ומאין תבא. דרך חיים. ומלת לאן האלף קמוצה. ",
+                    "<b>אתה הולך</b>. כי האדם הולך לבית עולמו ומתקרב אל המיתה כי יום המות מיום הולדו הוא. שמיום שנולד הוא מתקרב והולך אל המיתה וע\"כ נקט לשון הוה ולא לשון עתיד. מד\"ש. ",
+                    "<b>למקום עפר רמה ותולעה</b>. ולא אמר שיהיה עפר רמה ותולעה. שכך אמר הכתוב (בראשיח ג') כי עפר אתה ואל עפר תשוב. דרך חיים. ",
+                    "<b>לתת דין וחשבון</b>. תחלת דין קאמר ולפיכך הקדים דין לחשבון. ואמר לתת דין שאם יעשה חטא מתחייב מזה דין. לכך שייך לומר שהוא נותן הדין. כי מי שבא על הערוה מתחייב מזה דין. ולכך אמר ליתן הדין וכן מ\"ש בב\"ב בפ' הספינה (בבא בתרא דף ע\"ג) גבי [הנהו]*)(תרי) אווזי עתידין ישראל ליתן דין עליהם. ד\"ח: "
+                ],
+                [
+                    "<b>בשלומה של מלכות</b>. הוא המלך עם שריו ויועציו המנהיגים מלכותו ועושים משפט בארץ ולפיכך לא אמר בשלום המלך. כך פירשו המפרשים: ",
+                    "<b>הרי זה מושב לצים</b>. דאין ליצנות גדולה ממי שאומרים לו מנה זהובים שעה אחת. וכל שתמנה יהיה שלך. והוא בטל. הוא ודאי מתלוצץ מן הזהובים ומבזה אותם. כן הבטל מדברי תורה אחר שיודע השכר הגדול הזה אינו כי אם לץ. וכן אמר החכם אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. הרי קרא המבטל מדברי תורה עולב. כך פי' במד\"ש בשם החסיד ז\"ל. עוד פי' ומדקדק לשון ואין ביניהם וכו' שהכונה כשיושבים אע\"פ שעוסקים בתורה כל אחד ואחד לבדו. אבל אין ביניהם שאין מתחברים יחד ללמוד בחברה. ואין זה כ\"א שכל אחד מהביל ומתלוצץ בלבו על ידיעת ולמוד חברו וחושב שאין לו תועלת בחברותו עמו ולפיכך אין ביניהם ד\"ת ר\"ל שאין לומדים ביחד הרי בודאי לצים יקרא אע\"פ שאין פוצה פה ומצפצף. והרמב\"ם כתב ראייתו על שמושב לצים יקרא כל מושב שלא ידברו בו ד\"ת מסוף הפסוק אשר אמר כי אם בתורת ה' וגו' כאילו אמר שמפני שהיה חפצו בתורת ה' לא ישב במושב לצים אשר אין בו תורת ה'. ",
+                    "<b>שכינה ביניהם</b>. הפך הליצנים כי הם הכת שאינם רואים פני שכינה [*כדאמר בסוטה ס\"פ אלו נאמרין (סוטה דף מ\"ב) אמנם אלו הן להפך כי הליצנים אפי' במותם השכינה מתרחקת מהם. כ\"ש בחייהם. ואלו אפי' בחייהם שכינה שרויה ביניהם. כ\"ש במיתתם. מד\"ש: ",
+                    "<b>ועוסק בתורה</b>. שהיחיד אינו רגיל להוציא ד\"ת מפיו ולפיכך לא שייך לומר אצלו ועוסק בדברי תורה כמו שהוא אצל שנים שהם מדברים זה עם זה. ",
+                    "<b>שהקדוש ב\"ה קובע לו שכר</b>. שנאמר ישב בדד וידום כי נטל עליו. פירש הר\"ב כאילו נתינת כל התורה כולה היתה בעבורו בלבד וכן פי' הרמב\"ם. אבל גרסתו כגרסת הספרים שכתוב במד\"ש בשם הרמ\"ה וכ\"כ בדרך חיים די\"ס גורסים מנין שאפי' אחד שיושב ושונה שמעלה עליו הכתוב כאילו קיים את התורה כולה שנאמר ישב בדד וידום כי נטל עליו. ע\"כ. ולגירסת הספר נראה מ\"ש מד\"ש בשם הרמב\"ם שמפרש כי נטל עליו שהושלך עליו שכר משלם או הרי הוא כנטל שכרו כבר שמזומן הוא. ע\"כ. ועיין בפירש\"י שאעתיק בסמוך שמפרש פי' אחר. וראיתי במד\"ש שכתב ל' הר\"ב כמו שהוא לפנינו ושפירש עוד כי נטל עליו ל' סכך. תרגום וסכות ותטל כלומר שהשכינה סוככת עליו להצילו מכל צרה וצוקה להיות צל על ראשו. ע\"כ. ובספרים שלנו כתוב זה הפירוש בדברי הר\"ב בסוף משנה ז' ועוד ראיתי שם בספר מדרש שמואל בפירש\"י ז\"ל שהעתיק במשנה זו וכתב בה שנמצא כתוב במשנה ו' בפירש\"י ז\"ל וידום וכו' כי נטל עליו שכר על אותו עסק. ואמרי לה ל' סכך. כמו וסכות וכו' גם בפירש\"י הנדפס בדרך חיים כתוב זה הפירוש. ואי לא מסתפינא אנא אמינא דלקמן מקומו ולא כאן. כי שם באותה משנה קאמרינן דשכינה שרויה ואפילו אאחד. ודרש\"י גרס התם שנאמר ישב בדד וידום כי נטל עליו. ול\"ג כל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך ועוד נ\"ל דרש\"י גריס ליה לכל מקום וגו' בכאן. ולפיכך לא פירש בו כלום. כי אין צריך לשום פירוש. דבהדיא כתיב וברכתיך. ואין לך קביעות שכר גדול מזה. כך נראה בעיני. ובדרך חיים כתב דבספרים שלנו הגרסא ומנין שאפי' אחד שעוסק בתורה שהשכינה עמו והקב\"ה קובע לו שכר. שנאמר ישב בדד וגו'. ע\"כ. ולגרסא זו נוכל לומר שמפרש רש\"י בכאן כי נטל עליו כמו וסכות וכו' ובגמ' פ\"ק דברכות דף ו' וכי מאחר דאפי' אחד. תרי מיבעיא. תרי מכתבי מילייהו בספר הזכרונות חד לא מכתבי מיליה. ע\"כ. והא דמוסיף באחד והקב\"ה קובע לו שכר לאו למעוטי שנים משכר אלא משום דבאחד פריש ליה קרא בהדיא. כדכתיב כי נטל עליו. ודרשינן לתרווייהו כמו וסכות. וכן נמי נטילת שכר ולהכי פירש ליה קרא באחד משום דמיניה תילף במכל שכן לשנים: "
+                ],
+                [
+                    "<b>שלשה שאכלו וכו'</b>. פירש במדרש שמואל בשם לב אבות. דנקיט שלשה. דבפסוק שהביא לראיה. שם מדבר ג\"כ משלשה. והם החכם. והכהן. והנביא. והחסיד ז\"ל נתן טעם למה שלשה כי שנים יתעסקו בדברים ויהיו נדונים כשוגגים. אבל כשהם שלשה היה להם לשלישי להזכירם. והרשב\"ם כתב כי נקט שלשה לפי שסתם שלחן איכא שלשה לזימון. ע\"כ: ",
+                    "<b>ולא אמרו עליו דברי תורה</b>. כתב הר\"ב ובברכת המזון שמברכין על השלחן יוצאין ידי חובתן וחשוב כאילו אמרו עליו דברי תורה. והברכות הן ג'. כי הטוב ביבנה תקנוה ונמצא שהן כנגד ג' אמות דלקמן. ועוד שהם כנגד אנ\"ך שכן הראשונה משה תיקנה שעל שמו נקראת התורה שנאמר (מלאכי ג׳:כ״ב) זכרו תורת משה. והשניה יהושע תיקנה. והוא ראשון לספרי הנביאים. והשלישית דוד ושלמה תקנוה. והם ראשונים לספרי הכתובים. ולאמרי לה כנגד מקרא. משנה. תלמוד. נ\"ל לפרש על דרך הנדרש בפ\"ב דערובין דף כ\"א נשכימה לכרמים. אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. נראה הפרחה הגפן אלו בעלי מקרא פתח הסמדר אלו בעלי משנה. הנצו הרמונים. אלו בעלי תלמוד. ופירש\"י סמדר גדול מפרח. כך משנה מפורשת יותר מן המקרא. הנצו הרמונים. גדלו כל צרכן וכו'. וכן אתה מוצא באלו השלשה ברכות. שהשניה מפורשת יותר מן הראשונה. שאין בראשונה אלא הזכרת המזון שהש\"י זן אותנו ובשניה ארץ טובה שהנחילנו לאכול מפריה ולשבוע מטובה. והשלישי מפורשת עוד יותר. שמתפלל על המזון. זוננו פרנסנו וכו'. גם על בנין המקדש שהיא תכלית הנחלת הארץ כי שם נעבוד את ה'. ואע\"פ שהצבתי ציונים להדמות ברכות המזון לדברי תורה אנ\"ך. אי נמי מקרא משנה תלמוד מכל מקום לא נתיישבה דעתי בפסק הזה לצאת י\"ח בכך. דודאי דרבי שמעון לאו בהכי מיירי. דאטו ברשיעי עסקינן שאינן מברכין ברכת המזון שהיא מצות עשה מן התורה. ומילי דאבות. מילי דחסידות נינהו. כדאמרינן בפרק המניח (בבא קמא דף ל') מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דאבות ולשון רש\"י ורגילין בני אדם לפטור עצמן בברכת המזון: ",
+                    "<b>כאילו אכלו משלחנו של מקום</b>. שמעלה עליהם כאילו הקריבו קרבנות על דרך מה שארז\"ל כהנים משלחן גבוה קא זכו. מדרש שמואל. וכינוי מקום להקב\"ה. מפורש בפ\"ב משנה ט': "
+                ],
+                [
+                    "<b>והמפנה לבו לבטלה</b>. ונ\"א ומפנה. והיא גי' הר\"ב שכ\"כ הנעור וכו' ומחשב וכו'. וכ\"כ במדרש שמואל על לשון הר\"ב דגרס ומפנה ול\"ג והמפנה. וכתב עוד בשם החסיד ז\"ל שטעות הוא שנפל בספרים שכתוב והמפנה כי לא ימנע או הנעור מפנה או לא. אם מפנה היינו המפנה. ואי לא למה יתחייב. ולית נגר דיפרקיניה ע\"כ. ובשם הרשב\"ם כתב הנעור בלילה ואפי' בבית והמהלך בדרך אפילו ביום. ובשניהם ביחידי עסקינן. אבל אין גורסין הנעור בלילה יחידי. ומסתכן לפי שמזיקין פוגעים בו. ע\"כ. ולדבריו יש לקיים גרסת והמפנה. וכן לפירוש הר\"ר מנחם שבמדרש שמואל ואין להאריך ובדרך חיים עשה לגירסא זו עקרית ומפרש הנעור בלילה ניזוק דלא אברי ליליא אלא לשינתא. או לגרסא. כדאמרינן בעירובין (דף ס\"ה.). והמפנה לבו לבטלה ואפי' ביום. וכלומר שהוא נמשך אחר הבטלה ומבקש הבטול אבל הנעור בלילה היינו אע\"פ שאינו מבקש הבטול כל שאינו ישן או לומד או עיסק במלאכתו שכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה. ולגרסת ומפנה צריך לדחוק דהא דלא קאמר רק והמפנה לבו לבטלה. בלילה. משום דאי הכי הוה משמע שמפנה לבו לבטלה כדי שיישן. ע\"כ. ועיין מה שכתבתי במשנה ח': "
+                ],
+                [
+                    "<b>עול תורה</b>. התמדת הקריאה. הרמב\"ם: ",
+                    "<b>מעבירין ממנו וכו'</b>. לשון הרמב\"ם ואמרו חרות על הלוחות. חירות על הלוחות ר\"ל החירות מתולדות הזמן. ועניני המלכים. למי שמקבל ועושה מה שנכתב על הלוחות. ע\"כ. וכתב במדרש שמואל בשם הרב מתתיה היצהרי שהרמב\"ם גורס שנאמר (שמות ל\"ב) חרות על הלוחות קרי חירות ע\"כ. ונמצא לשון זה בברייתא דשנו חכמים. ",
+                    "<b>וכל הפורק ממנו עול תורה</b>. פירש הר\"ב האומר קשה עולה של תורה ואיני יכול לסובלה ולאו דמתחייב בנפשו דלעיל במפנה חמור מנותנין [עליו] עול דהכא בפורק דודאי דליתא אלא דמתחייב בנפשו דאמרן היינו אם יפגעו בו לסטים או מזיקים מתחייב בנפשו. ודמו היה נדרש מעצמו. כמו ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש (בראשית ט') כדפירש\"י שם אבל אפשר שלא יארעו כל רע. אבל הכא נותנין עול וכו' ולא יוכל מלט משא עולים הללו. נראה לי: "
+                ],
+                [
+                    "<b>עשרה שיושבין ועוסקים בתורה</b>. לשון הר\"ב עשרה שהיו יושבין בדין גרסינן וכן מצינו עשרה שדנין בדיני ערכין. כדתנן בריש סנהדרין. ושנים ואחד כשקבלו עליהם. אי נמי יחיד מומחה. ע\"ש בפי' הר\"ב. [*ועיין לקמן]: ",
+                    "<b>ומנין אפי' חמשה</b>. ורשב\"ם כתב מנין בלא וי\"ו. וכן כל מנין הכתובים כאן בלא וי\"ו הם כתובים במשנה. מד\"ש. ונ\"ל משום דלא שייך לקשר הענין ולומר ומנין אלא א\"כ היה כבר מונח קיים שכן הוא. ולא ביקש אלא מנין יש לו סמך מן המקרא בלבד. אבל כאן אין כאן מונח קיים כלל והוא מבקש למצוא הדין בעצמו שכך הוא. לכך שייך שפיר טפי למתני מנין בלא וי\"ו שאין לו קשור למעלה אלא ענין בפני עצמו הוא. ",
+                    "<b>חמשה שנאמר ואגודתו וכו'</b>. בתוס' פרק קמא דסוכה דף י\"ג מקיימים גרסא זו. ועיין לקמן [*והא דכתב הר\"ב כשיש שם אגודה עוסקים בתורה אע\"ג דגרסתו שיושבין בדין. עסק התורה במכ\"ש הוא כמ\"ש לקמן בס\"ד]: ",
+                    "<b>אפילו שנים וכו'</b>. ומאחר דאפילו תרי תלתא מבעיא. מהו דתימא דינא שלמא בעלמא היא ולא אתיא שכינה. קמ\"ל דדינא נמי היינו תורה. וכי מאחר דאפי' תלתא. עשרה מבעיא. עשרה קדמה שכינה ואתיא. תלתא עד דיתבי. גמרא פ\"ק דברכות דף ו' ואדאתמר התם קאמר לה ולא אתמר התם חמשה. ובמד\"ש כתב דבעשרה נצב. ר\"ל עומד כביכול והם יושבים. משא\"כ בחמשה דלא כתיב נצב: ",
+                    "<b>ומנין אפי' אחד</b>. עיין מה שכתבתי במשנה ב'. גמ' דברכות השתא חד תרי מבעיא וכו': ",
+                    "<b>שנאמר בכל המקום וגו'</b>. כבר כתבתי לעיל מה שנ\"ל בזה דהכא איכא למגרס שנאמר ישב בדד וגו'. והיינו שנמצא בכאן בפירוש הר\"ב כי נטל עליו לשון סכך וכו' וכן בפירש\"י כעדותו של בעל מדרש שמואל. ולא כדינו אשר דן לגרסו בפירש\"י דלעיל. וכמו שכתבתי שם בס\"ד. ואע\"ג דהתוספות מקיימין גרסא ואגודתו בחמשה כמו שכתבתי לעיל והוא ממאי דאתמר בגמ' פ\"ק דברכות דף ו' מנין לשלשה וכו' שנאמר בקרב אלהים ישפוט. ובאותה מימרא עצמה איתא נמי ומנין אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו שנאמר בכל מקום וגו'. מהא ליכא למשמע. משום דאיכא למימר דאמתניתין ג' דלעיל אתמר הכי. וזה נראה יותר לפי' הר\"ב שהרי מפרש דבמתני' דהכא גרסי' שיושבין בדין. וא\"כ אחד נמי שיושב ודן מיירי וכדפירש\"י לעיל. והלכך הא דאתמר התם לענין יושב ועוסק בתורה ממתני' דלעיל הוא. וקצת קשה התם בגמ' דהואיל ומתני' היא מאי קמ\"ל כיון דתנינא. וא\"ת ולגרסא זו דאמרן דגרס הכא ישב בדד וידום היכא שייכא בדיין הדן. לא קשיא דאיהו נמי כששמע הטענות ומעיין בדינם הרי הוא ישב בדד ודומם. כיון שאין עוד עמו שיוכל להיות מדיין עמו בדין ואדרבה בדיין יחיד הדן. קרוב הוא יותר שיהיה דומם ומעיין בלבד מאחד שהוא עוסק בתורה שאע\"פ שהוא יחידי אפשר וקרוב הוא שהוא גורס בפה לקיים בנפשיה (משלי ד׳:כ״ב) כי חיים הם למוצאיהם קרי ביה למוציאיהם [עירובין נ\"ד ע\"א] משא\"כ לדון שצריך עיון ומחשבה. "
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן בדוד הוא אומר כי ממך הכל וגו'</b>. על אותו מעשה שקבץ כסף וזהב לבהמ\"ק אמר דוד פסוק זה. רש\"י. ומשום דאיכא למדחי דדלמא דוד שאני שהתנדב לבהמ\"ק שהש\"י צוה עליה בפרטות והיה בהניח ה' אלהיך וגו' אי נמי רבים שאני. לכך לא אמר כמו שנאמר כי ממך הכל וגו' לפי שאינה ראיה גמורה. דרך חיים: ",
+                    "<b>רבי יעקב אומר כן הגרסא בספר מד\"ש ושמצא כתוב שזה ר' יעקב הוא אביו של ר\"א בן יעקב שאמרו עליו שמשנתו קב ונקי</b>. וכן נ\"ל לגרוס. דהא ר\"ש כבר נשנו דבריו לעיל משנה ג' ואי משום דדמי להא דר\"מ השוכח וכו' ה\"ל לשנותו אחר דברי ר\"מ. וכ\"ש דר\"מ קדים לר\"ש בזמן [*כמו שתראה בס\"פ רביעי מהעשרה פרקים שבהקדמת הרמב\"ם לפי' המשניות] וכיון שהם שנוים זה אצל זה ה\"ל להקדים דברי ר\"מ אע\"פ שנמצא כן כמ\"ש בפ\"ק דמכות משנה ז' [ד\"ה ר\"ש] . ומיהו יש לומר דכיון דדברי ר\"ש הם דומים ג\"כ לדלעיל מיניה משנה ד' המהלך בדרך יחידי וכו' הלכך סמכו לבין שניהם. [*ועוד נראה לי דמעיקרא לאו קושיא. הואיל ור' דוסתאי אמרה במדרש בשם ר\"מ. ולא ר\"מ גופיה. הלכך שפיר מקדים ר\"ש. ",
+                    "<b>המהלך בדרך</b>. שהוא מקום סכנה. וי\"מ דלאו דוקא אלא ה\"ה בבית אלא דבדרך שכיחי אילן וניר ואפשר שיפסיק. ",
+                    "<b> ומה נאה ניר זה</b>. דלא תימא דוקא אילן שהוא רואהו מרחוק ואומר מה נאה שזהו ודאי שמפסיק. אלא אפי' ניר שנמצא בצדו כשהוא מהלך אפ\"ה הוי הפסק. דרך חיים: ",
+                    "<b>מעלה עליו הכתוב</b>. פי' בדרך חיים דסמוך ליה אקרא דרק השמר לך דתנן לקמן וכ\"כ במד\"ש במשנה דלקמן אבל בכאן מפרש דסמיך ליה על פסוק הקוטפים מלוח עלי שיח. (איוב ל' ד'). דדרשוהו [חגיגה י\"ב] על הפוסקים מדברי תורה ועוסקים בדברי שיחה. וכן מתורגם דשבקין פתגמי אורייתא מן לוח לבהון מטול מילי דעלמא. וכיון שכן הוא מתורגם. מלתא דפשיטא הוא. וא\"צ להזכיר הכתוב בהדיא וסמך על המבין. כי אין דרך התנא לפרש. ואפשר נמי דהוא דורש שיח. אילן. כמו וכל שיח השדה (בראשית ב') שפירשו המפרשים אילן. והיינו דנקט מה נאה אילן זה ע\"כ ובפירש\"י כתוב הכא ל\"ג מעלה עליו הכתוב דהא לא כתיב קרא. ע\"כ. וכן העתיק הר\"ב מעלין עליו וכו'. אבל במשנה דלקמן העתיק ג\"כ בזה הלשון. ואע\"פ דהתם מייתי מקרא דהשמר וגו'. והא דלא תנן הכא מתחייב בנפשו שנאמר וכו' כדלעיל משנה ד' אלא תנן מעלה וכו' כאילו וכו' נ\"ל דהכא לא הוי אלא הפסק דרך עראי ומיד הוא חוזר אל משנתו. אבל לעיל קאמר דמפנה לבו לבטלה. ובמד\"ש מפרש בשם הר\"ם אלמושנינו דלהכי קאמר הכא מעלה וכו' להורות שר' חנינא בן חכינאי [לעיל משנה ד'] דבר באיש אשר לו המקום והזמן הנאות אל ההתבודדות ע\"כ. ולפירוש השני שכתב הר\"ב דהכא במברך וכו'. מעיקרא לא קשיא ואדרבא דמעלה עליו הוי חדוש דלמוד תורה כנגד כולם: "
+                ],
+                [
+                    "<b>כל השוכח</b>. לאתויי אפי' מחמת עצלות. וכמו שאפרש בס\"ד. ובמד\"ש כתב אפילו מחמת שהוא טרוד למצוא טרף לביתו אפ\"ה מתחייב בנפשו. כי מקרא מלא הוא (תהילים נ״ה:כ״ג) השלך על ה' יהבך וגו' ואין נפטר רק מי שתקפה וכו': ",
+                    "<b>דבר אחד</b>. שאין לך דבר אחד שאין תלויים בו דברים רבים ולפיכך בדבר אחד ששכח נתקיים פן תשכח את הדברים. מד\"ש. ול\"נ דכתיב השמר לך ושמור כפל דהיינו לתת שמירה לכל דבור: ",
+                    "<b>עד שישב ויסירם מלבו</b>. כלומר שישב ויפנה לבו לבטלה ובזה יסירם מלבו ואע\"פ שאינו מתכוין שע\"י כך יסורו מלבו. דהא לא כתיב פן תסירם אלא פן יסורו. ומאליהם משמע. והכי דייק לישנא דמתני' מדלא קתני יכול אפי' לא הסירם לפי שלא נתמעט אלא תקפה בלבד. אבל הסרה דממילא נמי באזהרה דפן יסורו. כך פי' בדרך חיים. ומ\"מ צריך לחלק בין הסרה דהכא ע\"י שיושב בטל לבין המפנה לבו לבטלה דלעיל [משנה ד'] לאותה גרסא דגרסי' והמפנה דהוה מלתא באפי נפשה וקתני עלה דמחייב בנפשו. ואילו הכא לא קתני אלא מעלה עליו הכתוב כאילו וכו' ולפיכך אני אומר דג' חלוקות בדבר חדא שמתכוין להסיר ד\"ת מלבו. ובחלוקה זו לא מיירי תנא דידן ולא ר' חנינא בן חכינאי. אבל זה בכלל כל הפורק עול תורה דר' חנינא בן דוסא. חלוקה שנייה שאינו מתכוין ומבקש שיסור ד\"ת מלבו ושישכחם אבל אילו לא ישכחם הוה ניחא ליה רק שרוצה יותר בבטלה מבעסק התורה ומבקש וחוזר על הבטלה וזהו המפנה לבו דר' חנינא בן חכינאי וקאמר דמתחייב בנפשו. והחלוקה השלישית היא שאינו רוצה יותר בבטלה מבד\"ת. אבל כשבא דבר בטלה לידו יושב בטל ומתרשל בזה מלחזור על למודו וחלוקה זו היא דמתני' דידן שישב ויסירם מלבו דהיינו שע\"י שיושב בטל הנה הדברים מוסרים ע\"י כן מלבו. כנ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    "<b>כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וכו'</b>. כתב הר\"ב שמקדים במחשבתו יראת חטאו לחכמתו וכו'. ובהכי מיתרץ דלא פליג אדהלל שאמר בפ' דלעיל משנה ה' אין בור ירא חטא. דהכא במחשבה קאמר ולא בפועל. שאין בור יודע איזהו חטא שיירא ממנו אבל במחשבה יכול לחשוב ולירא מכל דבר שיהיה חטא. ועיין לקמן משנה י\"ז [ד\"ה אם אין חכמה]. ובמד\"ש מדייק רישא לסיפא דמדיוקא דרישא משמע שאם באו כאחת אין חכמתו מתקיימת. ומדיוקא דסיפא משמע דאם באו כאחת מתקיימת. ותירץ דהא אמרינן [נדה ע\"ז:] שגוזרין עליו אם יהיה חכם או טפש. והשתא לא אמר כל שיראת חטאו וכו' אלא לבטל הגזירה ההיא. ואם יראת חטאו קודמת אפי' הגזירה שיהיה טפש מקיימין בידו חכמתו. כדאמרי' [במס' מגילה] [דף ו' ע\"ב] לאוקמי גרסא סיעתא דשמיא ואם חכמתו קודם וכו' הואיל ולא למד ע\"מ לעשות. הנה אע\"פ שהגזירה שיהיה חכם מטפשין אותו ואין חכמת מתקיימת על העון אשר חטא שלא למד תורה לשמה דהיינו לשמור ולעשות [ותוכל להתקיים הגזירה בשאר עניניו שיהא חכם ולא בלמוד התורה כ\"כ בבבא השניה] ואם באו שניהם כאחד מניחים אותו כפי טבעו כפי הגזירה שאם היא שיהיה חכם מתקיימת. ואם שיהיה טפש אינה מתקיימת. ע\"כ. וכתב עוד דאית דגרסי כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. וכל שאין יראת חטאו קודמת לחכמתו אין חכמתו מתקיימת ובדבור כל שחכמתו וכו' דוחה גרסא זו: ",
+                    "<b>שיראת חטאו</b>. כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ולהכי קאמר שיראת חטאו. שירא מן החטא שהוא מוכן שיחטא ולא קשיא דה\"ל למימר כל שיראתו מהחטא קודמת וכו'. דרך חיים. ועיין בר\"פ דלקמן [בד\"ה] הכובש את יצרו: ",
+                    "<b>כל שמעשיו מרובין מחכמתו</b>. כתב הר\"ב הכא מיירי שזריז במצות עשה. וא\"ת קודמין מיבעי ליה כמו ביראת חטאו. ובמד\"ש כתב בשם רבינו יונה דקשה איך אפשר שיהיו מעשיו מרובין מחכמתו שמה שאינו יודע איך יעשה אלא במה שמקבל על עצמו לעשות כל הדברים אשר יגידו לו החכמים ולא יסור ימין ושמאל. הרי זה מעשיו מרובין מחכמתו. כי מעתה מעלה עליו כאילו קיים כל התורה כולה. כיון שבדעתו לקיים מה שיאמר לו החכם. וכן מפורש באבות דר' נתן [פכ\"ב] דתנן התם כל שמעשיו מרובים מחכמתו שנאמר נעשה ונשמע שהקדימו נעשה לנשמע וקבלו שכר כאילו עשו הכל קודם ששמעו וכל שחכמתו מרובה ממעשיו שלא יאמר אשנה הלכה ואקיימנה. ע\"כ. והשתא מתורץ שפיר דמרובין היינו קודמין כענין נעשה ונשמע והא דלא נקיט קודמין. לפי שא\"א שיקדמו המעשים בעצמם. שהרי אינו יודעם אלא הקבלה שיקבל עליו לעשות היא שתקדם. וכשמקבל הרי מקבל הכל יותר ממה שילמד לעולם. ולפיכך תנן מרובין שכיון להשמיענו זאת שהקדימה היא הקבלה. והקבלה היא במרובה מהחכמה ובהכי נמי אין מקום לשואלים שנמצאו חכמים הרבה באומות שחכמתם מרובה ממעשיהם וחכמתם מתקיימת כמו שנזכרה השאלה בדרך חיים. ותירץ דמשנתינו בסתם בני אדם וכו'. ועוד תירץ דהכא בחכמת התורה בלבד וכו'. ולדידן מעיקרא אינה שאלה דכיון שהמרובים הוא בקבלה. אפשר שחכמיהם קיימו וקבלו עליהם להתנהג ע\"פ החכמה ההיא שילמדוה. ולפיכך חכמתם מתקיימת בהם. ",
+                    "<b>וכל שחכמתו וכו'</b>. יש מחליפים וגורסים כל שאין מעשיו וכו'. ואין צורך לאותו התירוץ שתירצנו גבי כל שיראת חטאו וכו' דשייך נמי הכא. וקל להבינו. מד\"ש: "
+                ],
+                [
+                    "<b>כל שרוח הבריות נוחה הימנו</b>. פירש הר\"ב כל מי שאהוב למטה בידוע שהוא אהוב למעלה. וכן פירש\"י ובמד\"ש בשם הרשב\"ם שנאמר (משלי ג') ומצא חן ושכל טוב בעיני וגו' ואומר (תהלים ק\"ג) וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו שכל מי שמשך עליו חוט של חסד. בידוע שהוא ירא שמים: ",
+                    "<b>[*נוחה הימנו</b>. ובהאי לישנא תנן בסוף מס' שביעית רוח חכמים נוחה הימנו. ושם כתבתי לשון הר\"ש ולשון רש\"י שפירשו כענין החזקת טובה. ובפרק הזהב [ריש] דף מ\"ח פירש\"י שיש נחת רוח לחכמי ישראל במעשיו של זה ודעתם נוחה עליהם. והימנו על ידו ע\"כ. ולשונו בפ\"ק דקדושין סוף דף י\"ז וקאי אהאי דשביעית אין רוח חכמים וכו' ומרכיב שני הפירושים ביחד. אין דעת רוח חכמים נוחה עליהם במעשיו כלומר אין מחזיקין לו טובה וכו' כמ\"ש בסוף שביעית. ותמיהני על מה שפירש\"י בפרק הגוזל קמא (בבא קמא דף צ\"ד ע\"ב) במקבל מבעלי תשובה שאין רוח חכמים נוחה הימנו. שאין רוח חכמה וחסידות בקרבו. ע\"כ. אכן ראיתי במשניות כתובים בסוף שביעית שהגיה שם במשנה רוח חכמה]. ",
+                    "<b>וכל שאין רוח הבריות וכו'</b>. צריכא תרווייהו דאי תנא רישא כל שרוח וכו' הוה אמינא הא כל שאין וכו' ליכא למשמע דאפשר שאין רוח הבריות נוחה הימנו בשביל שהוא נוטה אל קצה האחרון מהחסידות. ואפי' הכי רוח המקום נוחה הימנו. קמ\"ל. ואי תנא סיפא כל שאין וכו' הוה אמינא הא כל (שיש) [שרוח] וכו' ליכא למשמע לפי שאפשר שרוח הבריות נוחה הימנו. לפי שמראה בעצמו סימני טהרה. ובקרבו ישים ארבו. קמ\"ל. דסימן מובהק הוא בשני הפנים. בין החיוב. בין השלילה. וטעמא דכתיב [יחזקאל ל\"ו] ואת רוחי אתן בקרבכם הרי רוח הבריות רוח המקום. ולא קתני שרוח כל הבריות נוחה וכו'. דלא חיישינן למיעוטא. כדאשכחן במרדכי [מגילה ע\"ז] . שנאמר [אסתר י'] ורצוי לרוב אחיו ולא לכל אחיו וכו'. מד\"ש. ",
+                    "<b>ויין של צהרים</b>. פי' הר\"ב מושך לבו של אדם וכו' כי בשחרית האדם הוא עצל מחמת השינה. ובערב כבר הוא יגע מבקש לנוח. ובצהרים האדם בכחו ביותר עד שהוא שמח לגמרי. דרך חיים: "
+                ],
+                [
+                    "<b>המחלל את הקדשים וכו' אין לו חלק לעולם הבא</b>. ובכלל אפיקורוס דתנן בריש חלק דאין לו חלק לעולם הבא איתנהו לכל הני. כ\"כ במד\"ש. ובדרך חיים כתב שאפשר שהן בכלל אין תורה מן השמים דתנן התם ועיין לקמן בסמוך וי\"ל ג\"כ דהנהו דפרק חלק אפילו יש בידו כל התורה והמצות אין להם חלק לעוה\"ב. אבל הני דהכא דוקא אם חצי זכאי וחצי חייב. ואלו חמש הם בכלל החובות מכריעים לכף חובה. ופירוש זה נראה עכ\"ל. ועמ\"ש בספ\"ק דקדושין ולקמן סוף פ\"ד: ",
+                    "<b>המחלל את הקדשים וכו'</b>. בפרק חלק (סנהדרין דף צ\"ט) [ע\"א] ת\"ר כי [דבר ה'] בזה וכו' (במדבר ט\"ו) מכאן א\"ר אלעזר המודעי המחלל את הקדשים וכו' כלשון המשנה. ופירש\"י מחלל ומבזה בכלל כי דבר ה' בזה. וכתוב בפירש\"י דהכא דהמלבין לא קחשיב בפרק חלק. ולא ידענא היכי מפיק ליה מקרא עכ\"ל אבל בגרסת ספרים שלנו איתא נמי בפרק חלק. ובמד\"ש מפרש דאיתיה בכלל כי דבר ה' בזה. שהרי מבזה חבירו ברבים ואין לך אפיקורוס גדול מזה ע\"כ. ול\"נ שהוא בכלל כי דבר ה' בזה לפי שהאדם נברא בצלם אלהים והרי הוא דבר ה' כלומר ענין ה' וצלמו. ודבר יאמר על ענין. כמו הלא דבר הוא (שמואל א י״ז:ח׳) ועוד כי ויאמר אלהים נעשה אדם נמי מאמר הוא. הוי כי דבר ה' בזה. [*כדאמרינן בפ\"ד דר\"ה דף ל\"ב והעתיקו הר\"ב ברפ\"ה בראשית נמי מאמר הוא דכתיב בדבר ה' שמים נעשו. (תהלים ל\"ג ו')]: ",
+                    "<b>והמלבין וכו'</b>. כתב הר\"ב המתבייש פניו מאדימות תחלה. וי\"מ דגרסינן והמאדים במשנה. וכן נמצא במקצת פירוש רש\"י: ",
+                    "<b> והמגלה פנים בתורה וכו'</b>. כתב הר\"ב כגון המתרגם ומזרעך וגו' ואין זה פשוטו של מקרא. וכך פי' במ\"ט פ\"ד דמגילה. ושם הארכתי בזה בס\"ד. ומ\"ש עוד הר\"ב ובכלל זה הדורש דרשות של דופי. מסיים רש\"י כמנשה [סנהדרין צ\"ט] שהיה דורש למה לו למשה לכתוב ותמנע היתה פלגש (בראשית ל״ו:י״ב): ",
+                    "<b>אף ע\"פ שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעוה\"ב</b>. כתב הר\"ב ולא חזר בתשובה וכו' אע\"פ שבאו עליו יסורין וכו' דאילו שאר עבירות יסורין עם המיתה ממרקין וכמ\"ש בסוף יומא. ועמ\"ש בתחלת המשנה בשם דרך חיים. ועיין סוף פ\"ד. ובמד\"ש כתב בשם הר\"ר אפרים דתורה ל\"ג ושכ\"כ הרשב\"ם: "
+                ],
+                [
+                    "<b>לתשחורת</b>. לשון הר\"ב לאדם בחור ששערותיו שחורות וכדתנן במשנה ח' פרק ג' דנדרים הנודר משחורי הראש והתם תנן דנשים וקטנים אינם במשמע שלא נקרא שחורי הראש אלא אנשים אבל קרחים ובעלי שיבות בכלל ואפשר דנדרים שאני דהולכין בהם אחר לשון בני אדם אבל בכאן בלשון חכמים שבמשנה אין המכוון אלא לבחור דאילו שאינו בחור הרי הוא בכלל לראש ואין לנו אלא ב' קצוות. או הראש ובכללו כל איש בעל מעלה או התשחורת ובכללו כל איש שאין לו מעלה. ",
+                    "<b>והוי מקבל את כל האדם בשמחה</b>. פירש הר\"ב תעמוד בשמחה. מקבל כמו מקביל וכו' וז\"ל המעתיק לפי' הרמב\"ם נ\"ל שמפרש מלת מקבל מהקבלת פנים וכאילו הוא מקביל הנגזר מן מקבילות הלולאות (שמות כ״ו:ה׳) אשר הוא מן הארמית. תרגום נגד או נכח. וכן אומר בזה הענין בערבי כל פגישה והקבלה אומר פגשני פלוני בשמחה או בזעף ובלשון ההוא פי' הרב מקבל הנה. ודעהו. עכ\"ל. ולא ידעתי למה לא פירשו כן אדלעיל פ\"ק משנה ט\"ו. והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות: ",
+                    "<b>בשמחה</b>. וזה יותר ממה שאמר שמאי בסבר פנים יפות. הרמב\"ם. "
+                ],
+                [
+                    "<b>שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה</b>. פי' הר\"ר יונה כלומר אבל כובד ראש והיראה הוא סייג לעריות שכל המשנה הזאת מדברת בסייגים ע\"כ. והא דלא תנן הכי בהדיא כמו באינך. משום דבהכי אשמעינן טובא. דשחוק וקלות ראש מרגילין בהרגל תמידי. משא\"כ אלו תנן הסייג דלערוה הוא כובד ראש והיראה. לא הוה משמע מיניה אלא דשחוק וקלות ראש מביאין לידי ערוה. אבל לא שמרגילין כ\"כ במד\"ש: ",
+                    "<b>מסורת סייג לתורה</b>. מ\"ש הר\"ב אתם אפי' שוגגים אתם אפי' מזידים. אתם אפי' מוטעים. בגמ' ספ\"ב דר\"ה דף כ\"ה. ופירש\"י שוגגים מאליהן כסבורין שהוא ראוי להתעבר. מוטעין. מוטעים ע\"י עדי שקר. ע\"כ והא דמזידים. כך העתיקו ג\"כ התוס' דף כ\"ב בד\"ה להטעות וכו' אבל הרמב\"ם בספ\"ב מהלכות קדוש החדש העתיק אנוסים: ",
+                    "<b>מעשרות  סייג לעושר</b>. במד\"ש דבמשנה ירושלמית גורס מעשרות סייג לתורה ופירש שע\"י כן יוכלו מקבלי המעשר להחזיק בתורה וללמדה כמאמרם ז\"ל לא נתנה תורה אלא לאוכלי תרומה [וכבר כתבתי במשנה ט\"ז דפ\"ק דמעשרות [שהוא] שם לכלל המתנות] והר\"ר ישראל פי' דכתיב (דברים י״ד:כ״ג ) ואכלת לפני ה' אלהיך [וגו'] מעשר דגנך וגו' למען תלמד ליראה את ה' אלהיך. ע\"כ: ",
+                    "<b>נדרים סייג לפרישות</b>. פי' הר\"ב בזמן שאדם מתחיל בפרישות וכו' מקבל עליו בלשון נדר וכו'. עמ\"ש בריש נדרים בדבור כנדרי כשרים וכו': ",
+                    "<b>סייג לחכמה שתיקה</b>. ולא אמר שתיקה סייג לחכמה כמו באינך. שכן דרך לשנות כך באחרון להודיע שהוא אחרון. כ\"כ בדרך חיים. ובמד\"ש כתב דשאני הא לפי שאין שום סייג לחכמה כי אם השתיקה בלבד. ולהכי תני סייג קודם. כלומר סייג החכמה אינה אלא שתיקה. משא\"כ אינך דאע\"ג שכל אחד סייג לאותו דבר. מ\"מ יש לאותו דבר ג\"כ סייג אחר מלבד זה: ",
+                    "<b>שתיקה</b>. פירש הר\"ב מדברי הרשות וכו'. ועליהם אמר שלמה (משלי י״ז:כ״ח) גם אויל מחריש חכם יחשב. ומכיון שהאויל כשמחריש יחשב לחכם. שמעינן מינה דכל השותק הרי הוא חכם. ועוד דלעיל מיניה כתיב חשך אמריו יודע דעת יקר רוח איש תבונה ועליה קאי גם אויל וגו' ולפי שלשון המשנה סייג לחכמה. ניחא ליה להר\"ב למינקט קרא דכתיב ביה חכם: "
+                ],
+                [
+                    "<b>חביב אדם שנברא בצלם חבה יתירה וכו' שנאמר בצלם אלהים עשה את האדם</b>. פירש\"י חביב אדם שנברא בצלם. לכן מוטל עליו לעשות רצון קונו. ע\"כ. ובכל אדם אמר ר\"ע. וכמו שהוא הראיה שממנו הביא שהוא נאמר לבני נח לא לבני ישראל לבדם ורצה ר\"ע לזכות את כל אדם אף לבני נח. ומאמר מלא אמר הרמב\"ם בפ\"ח מהלכות מלכים [הלכה י']. וז\"ל צוה משה רבינו ע\"ה מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח. וכל מי שלא יקבל יהרג והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב בכ\"מ וכו' כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן. הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעוה\"ב. והוא שיקבל אותן ויעשה אותן. מפני שצוה בהן הקב\"ה בתורה. והודיענו ע\"י מרע\"ה שבני נח מקודם נצטוו בהן. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם. ולא [צ\"ל אלא] מחכמיהם. עכ\"ל. ומעתה אני תמה למה זה רחקה הדרך מן המפרשים ולא רצו ללכת בה לפרש דברי ר\"ע שאמר מאמרו כלפי כל אדם כי אם לישראל בלבד. ונסמכו במאמרם ז\"ל אתם קרויים אדם וכו' והרי זה דרש על דרש. ובזה נכנסו בדוחק ענין הצלם. ובפי' הכתוב שהביא לראיה. אבל בעיני זו הדרך דרך סלולה ומרווחת כי בא ר\"ע להיישיר לכל באי עולם כאשר נצטוינו מפי מרע\"ה כדברי הרמב\"ם. ואם בכפיית חרב הרג ואבדן נצטוינו כ\"ש בכפיית דברים. להמשיך לבם אל רצון קונם וחפץ צורם. יזכרם לטובה. ושהם חביבים שנבראו בצלם להורות נתן בלבם. כי זאת תורת האדם לעשות חוקי אלהים ומשפטיו מצד אשר הוא צוה כדברי הרמב\"ם דהואיל שחבבו לבראו בצלמו. לכן מוטל עליו לעשות רצון קונו כפירש\"י. והשתא אתי שפיר דנקט להך קרא. אע\"פ שיש כמה מקראות הקודמים אליו שנאמר נעשה אדם בצלמנו. אבל זה המקרא הוא שנאמר גבי המצות שנצטוו בהם. לכך הביא לזה הכתוב שכן אמרו הש\"י בטעם המצוה אשר צוה אותם כי בצלם אלהים עשה את האדם ולבני נח נאמר הכתוב ולבני נח אמר ר\"ע דבריו הללו. ואתי נמי שפיר שאמר שנברא בצלם. וחסר הנסמך שהוא אלהים הנאמר בכתוב. ואילו גבי בנים אמר שנקראו בנים למקום. והיינו טעמא שזו ג\"כ מדברי התוכחה להוכיחם ולומר שהם נבראו בצלם ובאיזה צלם נבראו בצלם אלהים כאומר שהבריאה היתה בצלם אלהים אבל הואיל ואינם מקיימים מצותיו ואע\"פ שאם מקיימים אינם מקיימים מפני אשר צוה אותה אלהים. הנה הם חסרים מתואר צלם אלהים. ועוד מענין צלם בעצמו שהוא כפירוש הרמב\"ם בתחלת ספר המורה שהוא ההשגה השכלית אשר בו יתייחד האדם. ונתעצם באמתת מה שהוא והנה תכלית ההשגה השכלית הזאת הוא ידיעת אלהים כפי האפשר בכח האדם והשגתו. ולפיכך נתחכם החכם השלם הזה שלא אמר אצלם בצלם אלהים לפי שהם חסרים באמת מידיעת אלהים והכתוב שאומר בצלם אלהים עשה לומר שכן נבראו כלומר שהיא היתה כונת הבריאה באדם שיהא לו השגה שכלית מגעת לידיעת אלהים. אבל לפי שבאמת לא ידעו ולא יבינו ובחשיכה יתהלכו ולא יצאה הכונה אל הפועל מן הראוי שיאמר שנבראו בצלם. ולא בצלם אלהים אחרי שהכונה שהיא השגת אלהים לא נשלמה. ואין בהם אלא הכנה בלבד. ואותה ראוי להקרא צלם בלתי הנסמך שהוא אלהים. זה נראה לי בפי' מאמר ר\"ע. ולפי זה מדוקדק יפה המשנה שאחר זו הכל צפוי וכו' כמו שאבאר שם בס\"ד. ועוד שגם בזה יש ג\"כ חבה יתירה נודעת בישראל שאע\"פ שכבר חבבם כמו לכל אדם בצלם אלהים אשר עשהו בו. אעפ\"כ לא זז מחבבן עוד ביתר שאת ויתר עז שנקראו בנים למקום. וזה שאת ומעלה יתירה. ובכלי חמדה היא התורה אשר נתן להם. וזהו עוז. כענין שנאמר (תהילים כ״ט:י״א) ה' עוז לעמו יתן. [*שדרשוהו ז\"ל בפרק פרת חטאת [בזבחים דף קט\"ז] על התורה]: ",
+                    "<b>שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם</b>. ולא הביא מקרא (שמות ד׳:כ״ב) בני בכורי ישראל שהוא קודם. לפי שאותו מקרא אפשר לפרשו על אותו הדור בלבד שרצה להוציאם ממצרים הם שחבבם להוציאם ממצרים וקראם בני. ומנלן לדורות הבאים. לכך הביא זה המקרא. שנאמר אצל מצות שנצטוינו בה לדורי דורות עד עולם חוק ולא יעבור לא תתגודדו וגו' שהם חובות הגוף הנוהגים בכל מקום ובכל דור ודור. וקראם בנים. כך נ\"ל. ובמדרש שמואל פי' בשם החסיד ז\"ל שלכך הביא זה המקרא לפי שבו הודיע לישראל בעצמם שהם בנים. כמ\"ש בנים אתם וגו'. וכן לעיל בצלם אלהים עשה את האדם הודיע לבני האדם בעצמם. וכן לקמן בלקח טוב נתתי לכם ע\"כ. וזה יצדק לפי' הרמב\"ם בחבה יתירה נודעת. אבל לפי' הר\"ב דלא דייק נודעת להם. אלא נודעת כלומר גלויה לכל. אין הראיה מצד שנאמר להם אלא שנגלה ומפורסם לכל באי עולם יצדק יותר מה שפירשתי: ",
+                    "<b>כלי חמדה</b>. היא התורה שנקראת חמדה כמ\"ש (תהילים י״ט:י׳-י״א) תורת ה' תמימה וגו' וכתיב בתריה הנחמדים מזהב ומפז רב. כך פי' במדרש שמואל בשם הר\"ר ישראל ז\"ל. ול\"נ שלכך קראה בכאן כלי חמדה. לפי שמדבר שבה נברא העולם. ובבריאת העולם נאמר חמדה כמו שתקנו חז\"ל בברכת שבת לומר חמדת ימים אותו קראת. וטעמיה מתרגום ירושלמי דמתרגם ויכל וחמיד והכונה שתכלית הבריאה וכללה נחמד בעיניו יתברך. ולכן אמר עליהם כי טוב. והיינו דפי' הר\"ב כי לקח טוב שהיא הבריאה שנאמר בו כי טוב. ולפי שהטוב שייך בדברים הגשמים והחמדה הוא יותר קרוב אל הדברים השכלים. שהחמדה הוא בנפש. לכך לא קראה כלי טוב כמו שנאמר בבריאה כי טוב. אבל קראה כלי חמדה. ומקרא מלא הוא זה. שנאמר (בראשית ג׳:ו׳) כי טוב העץ למאכל וגו' ונחמד העץ להשכיל. הרי שהטוב נאמר אצל אכילה גשמית. והחמדה נאמרה אצל השכלה: "
+                ],
+                [
+                    "<b>הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון</b>. על כלל העולם הוא אומר בין ישראל בין שאר האומות. וז\"ש העולם והיינו נמי הכל. ומש\"ה לא נשנה במשנה זו בתחלתה הוא היה אומר לפי שהיא נמשכת למאמר משנה הקודמת שאמר בה חביב אדם וכו' על אומות העולם כולם בכלל להמשיכם ולהישירם אל המצות אשר נצטוו בהם כאשר פירשתי שם בס\"ד. ועכשיו הוסיף תת כח התוכחה. ולכולם בשם יקרא הכל צפוי וכו' ובטוב העולם וכו' כישראל כאומות העולם: ",
+                    "<b>הכל צפוי והרשות נתונה</b>. כתב הר\"ב בשם הרמב\"ם שפירש הכל צפוי כל מעשה בני אדם מה שעשה ומה שעתיד לעשות. הכל גלוי לפניו. ולא תאמר כיון שהקב\"ה יודע מה שיעשה האדם א\"כ הוא מוכרח במעשיו שיהיה צדיק או רשע כי הרשות נתונה בידו וכו'. שאין ידיעת הש\"י כידיעתינו. ואע\"פ שאנו אומרים בו ידיעה כמו שאנו אומרים ידיעה בנו. אין זה אלא בשתוף גמור. וכמו שאין בנו כח לדעת אמתת מציאתו יתברך כמו שנאמר החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא. (איוב י\"א ז'). כך אין בנו כח להשיג ולמצוא דעתו כי הוא ודעתו אחד. לא כדעת האדם שהוא ודעתו שנים. הוא שהנביא אומר כי לא מחשבותי מחשבותיכם. אלו דברי הרמב\"ם בסוף הח' פרקים שהקדים למס' זו. ושנוי בחבורו פ\"ה מהלכות תשובה. ומשולש בספרו המורה פרק עשרים מחלק השלישי ושם האריך. [*והראב\"ד השיג עליו בספ\"ה מהלכות תשובה וז\"ל. לא נהג זה המחבר מנהג החכמים שאין אדם מתחיל בדבר ולא ידע להשלימו. והוא החל בשאלות וקושיות והנית הדבר בקושיא והחזירו [לאמונה וטוב היה] לו להניח הדבר בתמימות התמימים ולא יעורר לבם ויניח דעתם בספק. ואולי שעה אחת. יבא הרהור בלבם על זה. עכ\"ל. ואני אומר שנהג מנהג החכמים. והם חכמים ז\"ל. (כי זה שאמר) [אמרו מאמר כיו\"ב] שלא השלים שאמר עליו הראב\"ד. הרי משנה שלימה שנינו בריש פרק ב' דחגיגה כל המסתכל בד' דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם. מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור. ואין אני רואה שום חילוק בין דברי החכם התנא לדברי הרמב\"ם שבמה שאמר התנא ראוי לו כאילו לא בא לעולם. שנמצא שאוסר עליו להסתכל ולעיין ולחקור אחר אלו הדברים ולמה לו לעשות כן. ובזה העיר לבות [בני] האדם טוב היה לו לתנא לשתוק. כי שמא יבא הרהור בלבם. וא\"ת שזהו כונת התנא שלא יבא הרהור בלבם. א\"כ אף דברי הרמב\"ם כן שהודיע לנו שאין להשיג לכן לא יהרהרו כי לא ישיגו. ואני אומר דתנא דידן נמי כשאמר הכל צפוי והרשות נתונה כונתו להודיע ששניהם אמתיים. וכדברי הרמב\"ם בפירושו. ולכאורה ה\"ל להתנא לומר הרשות נתונה והכל צפוי לומר (חשוש) [צ\"ל הרשות] בחירה ביד האדם ואין דבר נעלם אבל צפוי ונודע לו יתברך להעניש ולהשכיר שזהו העיקר אשר עליו יסוד כל התורה. והיא הבחירה. ואחריה נמשך הידיעה להעניש ולהשכיר אבל להודיע תחלה שהכל צפוי אין טעם בדבר. כי מה לנו לדעת שיודע כל דבר אם לא שכבר נודע שהרשות נתונה. אלא ודאי דעת התנא להעיר ולומר שאף שהכל צפוי אינו סותר את הבחירה. שעם כל זה הבחירה ביד האדם. כי הרשות נתונה. וכשאמר כך הרי העיר על השאלה. ולא השיב דבר והיינו טעמא דממילא משמע שאין כאן תשובה מדלא ביאר התשובה אבל על כל פנים כאשר מוכח מדבריו שנאמרו בלשון אע\"פ כבר העיר על ענין סתירת דבר הכמוס בו. עוד ראה זה ראיתי מצאתי במדרש רבה בפרשת בראשית בפרשת כ\"ב בענין הריגת קין והבל וז\"ל אמר רבי שמעון בן יוחאי קשה הדבר לאמרו וא\"א לפה לפרשו. לשני אתליטין שהיו עומדים ומתגוששים לפני המלך אילו רצה המלך פירשן לא רצה לפרשן נתחזק אחד על חברו והרגו. והיה מצווח ואומר מאן יבעי דינא קדם מלכא כך קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה עכ\"ל. הרי ממש כדברי הרמב\"ם שהעיר על המלך שיכול לפרשן כי ידע וראה שמתגוששין. ולא תירץ לומר למה לא פירשן אלא שקשה הדבר לאומרו ואי אפשר לפה לפרשו ואפ\"ה לא נמנע האלהי החכם רשב\"י מלהעיר על זה. ומה שלא אמר הרשב\"י כן על חטא אדם המוקדם שהיה יכול הקב\"ה להפרישו. נ\"ל שי\"ל כי בקין והבל רמוזה הבחירה. שהם רומזים על היצרים השנים שבהם הבחירה תלויה יצר טוב ויצר הרע. כמבואר במורה חלק שני פרק ל'. סוף דבר הרמב\"ם הטיב אשר דבר ונהג מנהג החכמים והשלמים התנאים האלהיים זלה\"ה] ובמדרש שמואל כתב דמעיקרא לאו קושיא לפי שידיעת הש\"י היא כצופה ומביט העשייה שעושה האדם והרי אין ראיית האדם למעשה זולתו. מכרחת העשייה ההיא. כך צפיית הש\"י מעשה האדם. אינו מכרחתו. ואין שייך לומר שיודע מה שעתיד יעשה האדם. וא\"כ מוכרח שיעשה. כי לפניו יתברך אין קדימה ואיחור שאינו בחוק הזמן. וכתב שהר\"ם אלמושנינו כתב שזהו דעת הרמב\"ם עצמו בהבדילו ידיעתו מידיעתנו שהוא בזה הצד בעצמו שידיעתו היא תמיד בהווה ואין עתיד לפניו יתברך. אבל הכל הווה וכמו שבערכינו ידיעת ההווה אינה מכרחת. כן ידיעתו תמידי בהווה ואינה מכרחת. אבל הספק שביד הבריות בזה לפי שאין אנו יכולים לצייר איך תהיה ידיעתו תמיד בהווה אף מה שהוא עתיד בערכינו. ולכן השריש הרמב\"ם שאין ידיעתו כידיעתנו. ושלא נשתבש בזה. והיינו נמי דתנן הכל צפוי בלשון עבר כי הכל גלוי לפניו. לא מביט בעתיד עכ\"ד [*ודע שזה שאמר המד\"ש שידיעת הש\"י היא כצופה ומביט העשייה שעושה האדם וכו' הן הנה מסקנת דברי הראב\"ד [שם] שאומר שידיעת הש\"י כידיעת האצטגנינים וכו'. אך מסיים וכל זה איננו שוה. עוד דע שאף להראב\"ד הקדימו בסברא זו הגאון רב סעדיה בספר האמונות במאמר הרביעי ממנו. כי שם כתב קרוב לזה הענין. ואין להאריך עוד]. ובדרך חיים כתב דלהכי תנן צפוי ולא צופה לפי שידיעת הרעות שאינו רוצה בהם ג\"כ צפוי. וצופה היה משמע שמבקש לראות וברעות הרי כתיב והבט אל עמל לא תוכל [חבקוק א י\"ג] ע\"כ: ",
+                    "<b>ובטוב העולם נדון</b>. מפרש הר\"ב בשם הרמב\"ם דהכי פירושו שכיון שכן הוא שהרשות נתונה בטוב העולם נדון וכו'. אע\"פ שפירוש זה פירוש טוב הוא לא נמצא כדבריו בפירוש הרמב\"ם שבידינו שזה לשונו ואמר שדין הש\"י עם בני אדם אמנם הוא בחסד ובטוב לא כפי הדין הראוי אליהם כמו שביאר יתברך מדרכיו ואמר ארך אפים לצדיקים ולרשעים ואמר הנביא [המשורר] טוב ה' לכל [תהלים קמ\"ה ט']. ע\"כ: ",
+                    "<b>והכל לפי רוב המעשה</b>. בפירוש אחר שכתב הר\"ב לפי רוב מעשיו של אדם נדון וכו' עיין בזה [ע\"ש] סוף פ\"ק דקדושין. ומ\"ש שהרמב\"ם מפרש לפי מה שאדם כופל ומתמיד וכו'. ושגרסתו והכל לפי רוב המעשה. אבל לא ע\"פ המעשה. לא ידעתי זו מנין לו שאינו מוכרח. ולשון הרמב\"ם כך הוא. אמר שהמעלות לא יגיעו לאדם לפי רוב גודל המעשה. אבל לפי רוב מספר המעשים כו' וכן בתורה אין שכר וכו'. ואל זה ההקש יאמר לפי רוב המעשה אבל לא לפי גודל המעשה. ע\"כ. נראה שמדקדק מלת רוב שלא אמר גודל. ובמד\"ש שכתב גם כן שכך גירסת הרמב\"ם לא עדות עצמו הוא אלא עד מפי עד שדבריו שם לקוחים מדברי הר\"ב אע\"פ שלא כתבם בשמו. וראיתי במד\"ש שכתב שם בשם הר\"ם אלשקר דיש גורסין ובטוב העולם נדון אבל לא ע\"פ רוב המעשה ומפרש שהכונה כי העולם נדון בטוב בחן בחסד וברחמים. אבל לא ע\"פ רוב מעשה בני אדם. שאם היה רואה רוב המעשים היה העולם אבד ונפסד. ע\"כ. והוי יודע דמכל מקום נפרעין מן האדם לפי מעשיו [ב\"ק נ'.] שהאומר הקב\"ה ותרן הוא יוותרו מעוהי אלא מאריך אפיה. ודן העולם בטוב שלא יהא אבד ונפסד. וגבי דיליה לעתים ידועים אצלו יתברך זכרו נצח. ועיין בסוף פ\"ק דקדושין: "
+                ],
+                [
+                    "<b>הוא היה אומר הכל נתון בערבון וכו'</b>. אע\"פ שגם זו המשנה נשנית על כל העולם ונמשכת לדבריו הראשונים שאמר חביב אדם וכו' שאמרו על כל האדם שבעולם וכמו שפירשתי שם בס\"ד ושלפיכך שנה הכל צפוי וכו' בלא הוא היה אומר. שאין כאן שני דברים אלא הכל נמשך זה מזה כמו שכתבתי גם שם בס\"ד. והנה גם זו המשנה בכל באי עולם מדברת. אפ\"ה נשנה בה הוא היה אומר לפי שמשנה זו אינה אלא תוספת ביאור למשנת הכל צפוי וכו' שלא בא עכשיו לומר אלא משל על שהעולם נדון בטוב. וכן פירש הר\"ב על כל הרוצה ללות וכו' דהיינו והרשות נתונה דלעיל. וקאמר הוא היה אומר. כלומר בעצמו היה אומר ביאור דבריו. או הכי קאמר הוא היה אומר בלשון אחר. ובמד\"ש בשם החסיד ז\"ל דהכל נתון בערבון הוא כנגד הכל צפוי. כלומר שאע\"פ שהכל צפוי ויודע הש\"י בעושי רע לא משלם כדי רשעתו מיד כי הכל נתון בערבון כלומר שיש לו ערבות שלא ימלט מידו. וכן יש לפרש לפי פי' הר\"ב דרגלוהי דאיניש אינון ערבין. ",
+                    "<b>והגבאים</b>. לשון הר\"ב יסורים ופגעים רעים. ולשון הרמב\"ם משל על המות ושאר עונשים וכו' כלשון הר\"ב במצודה פרוסה: ",
+                    "<b>מדעתו ושלא מדעתו</b>. ובמד\"ש בשם הרשב\"ם דאית דגרסי מדעתן ושלא מדעתן. והיא עיקר ושב אל הגבאים וכגון ההיא דחגיגה [פ\"ק דף ד'] [ע\"ב] היכי יכלת להו כו'. א\"כ ליהוי במנינא. היינו מדעתן ושלא מדעתן אלא במצות הקב\"ה. ע\"כ. ",
+                    "<b>והדין דין אמת</b>. פי' הר\"ב שאין הקב\"ה בא בטרוניא עם בריותיו. פי' הערוך בכח ובעלילה. ע\"כ. ובמד\"ש בשם הרשב\"ם דבמשניות כתיב והדן דיין אמת. ובשם הר\"ר אפרים דיש גורסין והדן דין אמת. ויש גורסין והדיין דיין אמת: ",
+                    "<b>והכל מתוקן לסעודה</b>. פירש הר\"ב אחד צדיקים ואחד רשעים וכו' מלבד השנויין לעיל משנה י\"א ובריש פרק חלק. ועיין בספ\"ב דעדיות. "
+                ],
+                [
+                    "<b>אם  אין תורה אין דרך ארץ וכו'</b>. פי' הר\"ב דרך ארץ משאו ומתנו יפה וכו' ואם אין דרך ארץ סוף שתורתו משתכחת ממנו. ולא בא התנא לומר על קדימה ואיחור שצריך שיקדם האחד לחברו שאם אתה אומר כן אין גם אחד מהם (לא) יהיה במציאות. שאם אין האחד אלא א\"כ שיקדם לו האחר. וכל אחד יש לו דין קדימה על חבירו נמצא שאי אפשר שימצא המאוחר בלא הקודם ושניהם מאוחרים נמצא ששניהם אינם נמצאים. ועוד שודאי שיש לדרך ארץ קדימה זמנית על התורה. וכמ\"ש במ\"ב פ\"ב. אלא שכוונת התנא שאם אינו לומד אע\"פ שנושא ונותן לא יהיה יפה עם הבריות. כי לא ידע כדת מה לעשות כענין חז\"ל בפרק המניח (בבא קמא דף ל') האי מאן דבעי למיהוי חסידא לעיין במילי דנזקין וכן אם אין דרך ארץ כלומר שאינו נושא ונותן יפה וכו' סוף שתורתו משתכחת ממנו על העון אשר חטא שהוא מחלל שם שמים שאומרים אדם זה שלמד תורה כמה מקולקלין מעשיו [יומא דף פ\"ו] וכו': ",
+                    "<b>אם אין חכמה אין יראה וכו'</b>. כבר פי' הר\"ב לעיל במשנה ט'. במשנת כל שאין יראת חטאו קודמת לחכמתו שצריך שתקדום לו המחשבה שילמד בשביל שיהיה ירא חטא. ויש לפרש בכאן דה\"ק אם אין חכמה. אז אע\"פ שמחשבתו הוא להיות ירא חטא אין יראתו יראה כי לא ידע להזהר עוד וכדתנן במשנה ה' פ\"ב אין בור ירא חטא. וכן אם אין יראה היינו במחשבתו. אין חכמה. כלומר אין חכמתו מתקיימת כדלעיל משנה ט' והשתא בבא זו דומה לקודמת. שבחלוקה הראשונה שבקודמת מה שהקדים בה והוא התורה. הוא סבה על הויית השני והוא דרך ארץ. ובחלוקה שניה מה שהקדים והוא דרך ארץ הוא סבה לקיום השני והוא התורה. כן בבא זו ג\"כ בחלוקה ראשונה הקדים החכמה והיא סבה להויית השני והוא יראה. ובחלוקה שניה מה שהקדים והוא היראה הוא סבה לקיום השני והוא החכמה. וכן בינה סבה להויית הדעת שאם לא יבין על מה יתן טעם ודעת והדעת סבה לקיום הבינה שאם לא ידע טעמו של דבר הנה מה שהבין היה כלא היה. וכן הקמח סבה אל הוויית התורה שודאי שיש קדימה זמנית לקיום הגוף על השכלת הנפש. והתורה סבה לקיום הקמח שאם אין תורה ענוש יענש ולא יהיה קמח וירעב וימות כך נ\"ל. ושזו הגירסא היא עיקרית. ויש ספרים גורסין בבבא זו בחלוקה הראשונה אם אין יראה וכו' ויש לפרש לפי שיש ליראה מעלה. והיא חשובה יותר מהחכמה. שודאי שתכלית החכמה היא היראה. אבל קשה בבא הרביעית דתנן בחלוקה הראשונה אם אין קמח וכו' והיה ראוי להקדים אם אין תורה וכו'. ובד\"ח מיישב לפי שכבר הזכיר בבא ראשונה בחלוקה ראשונה אם אין תורה לא רצו לסדר עוד כן. והיינו נמי טעמא שלא הסמיך בבא האחרונה הזאת לבבא הראשונה. והואיל והיא אחרונה יש עוד טעם שלא התחיל בה אם אין תורה וכו'. שא\"כ יסיים בתורה וזה גנאי להזכירה אחרונה עכ\"ד. ולפי דרכו אני אומר דלכך לא רצה להתחיל אם אין תורה וכו'. שא\"כ היה הסיום אין תורה. וזה אין ראוי לסיים משום אל תעמוד בדבר רע. כדפי' הר\"ב בסוף מסכת מועד קטן. וסוף מסכת ידים: ",
+                    "<b>דעת</b>. פי' הר\"ב הוא המראה טעם וכו' וא\"כ זש\"ה (תהילים קי״ט:ס״ו) טוב טעם ודעת למדני הן מלות נרדפות: ",
+                    "<b>קמח</b>. לא אמר חטים או לחם לפי שלא הצריכו שיהיו לו חטים. שדרך להכניסם לימים הרבה. וגם לא יסתפק בלחם שהוא ליום [אחד] או לשבוע [אחד] שעליו נאמר (דברים כ״ח:ס״ו) והיו חייך תלואים זה הסומך על הפלטר [מנחות ק\"ג ע\"ב] אלא באמצעם שיהיה לו קמח לקצת ומים מוכן לעשות ממנו לחם. גם שאר תבשילים נעשים מקמח. מד\"ש בשם לב אבות: ",
+                    "<b>כל שחכמתו מרובה ממעשיו וכו'</b>. לא פירש בה הר\"ב כלום לפי שכבר נשנה כיוצא בזה במשנה ט' ולא בא התנא הזה אלא להודיע הענין במשל נאה הזה וכן כתב הרמב\"ם בפירושו כל שמעשיו מרובין כבר פירשנו וביארנו וכו': ",
+                    "<b>ושרשיו מועטין</b>. המעשה דומה לשרשים לפי שהם עיקר כדאמרי' לעיל [סוף פרק קמא] לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. מד\"ש בשם הרשב\"ם. ",
+                    "<b>שנאמר והיה כערער בערבה וגו'</b>. לעיל מיניה כתיב ארור הגבר וגו' שאינו בוטח בה' שיזמין לו פרנסתו אלא מרבה בגזילות ובוטח בבני אדם המחזיקים ידו. והיה כעץ שתול לעיל מיניה כתיב ברוך הגבר וגו'. רש\"י. וכתב במד\"ש דרוח ועקירה מפורש נמי בקרא דכיון דכתיב ערער לשון יחידי. וערבה לשון מישור להורות דאית ביה תרתי לריעותא שכיון שאין אילנות סביביו וגם הוא במישור שאין סביבו הרים וגבעות. אין מונע לרוח הבא בו ויכהו עד שיזיזנו ממקומו. ובפסוק והיה כעץ שתול מבואר מדאמר ועל יובל ישלח שרשיו שזה ודאי להודיע שהוא מושרש יפה בארץ ולא יזיזוהו כל הרוחות שבעולם ע\"כ. ובפירוש רש\"י דנ\"א שאין כתוב במשנה לא והיה כערער ולא והיה כעץ שתול. ויתכן בעיני שכך היא נוסחת הר\"ב והרמב\"ם. דאל\"כ. היה להם לפרש הראיות. אבל בדרך חיים כתב שלא בא להביא ראיה מן הכתובים אלא שאדם ההגון או הבלתי הגון כל אחד נמשל באילן ולא ביקש לו ראיה על שאר המשל אלא ממילא אתיא ליה וכו': ",
+                    "<b>[*על מים</b>. כך הגהתי ושאין לגרוס על פלגי מים כי הפסוק שמביא תנא דידן הוא מספר ירמיה סי' י\"ז [ח'] . ונשתבשה הגרסא לגרוס פלגי מתהלים א' [ג'] המורגל יותר בפי כל מהפסוק שבירמיה שהוא מה שמביא התנא ושם לא נכתב תיבת פלגי. והטעם שלא הביא הפסוק שבתהלים אע\"פ שדוד המלך ע\"ה מוקדם לירמיה היינו טעמא שר\"ל שאפילו כל הרוחות וכו' אין מזיזין אותי ממקומו. וזה יותר מבואר בפסוק שבירמיה שבו נאמר ועל יובל ישלח שרשיו]. "
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי אליעזר חסמא גרסינן ולא כמו שכתוב בספרים בן חסמא</b>. שהוא עצמו נקרא חסמא כדאיתא במדרש רבה פרשת אחרי [פכ\"ג] שלא ידע לפרוס על שמע ביישוהו ואמרו ליה דין יתקרי רב.. ובא לפני ר' עקיבא ולמד וכו' אמרו אתחסם ר' אליעזר וקרו ליה ר\"א חסמא [*וכן נשנה ר\"א חסמא במ\"ה פ\"ג דתרומות]: ",
+                    "<b>קינין ופתחי נדה</b>. קינין מסכת שלימה היא ופתחי נדה משנה בריש פ\"ב דערכין. [*וז\"ש הר\"ב שהיא צריכה לטבול צ\"ה טבילות דברי ב\"ש הן בברייתא בפ' המפלת (נדה דף כ\"ט) אבל לב\"ה רק ל\"ה. ואולי הוא טעות סופר בדברי הר\"ב וצריך להיות ל\"ה. אך י\"ל דלהפליג אמר כדברי ב\"ש כי לא בא כאן לפסוק הלכות לכך כשר היה הדבר לפניו לעשות הפלגה. ואע\"פ שאינו אליבא דהלכתא שהן דברי ב\"ש ועוד דהרי התוספת מסקי התם [ל' ע\"א ד\"ה ש\"מ] דהלכה כרבי יוסי בן יהודה שאמר דיה טבילה באחרונה. וא\"כ אף דברי ב\"ה נדחין הלכך שפיר קאמינא דלא נתכוין הר\"ב אלא להפליג שהרי אף אילו היה מנקיט לדברי ב\"ה היה נמי שלא כהלכה]. ",
+                    "<b>הן הן גופי הלכות</b>. לא בא למעט שאר הלכות שבתורה דהא לא ממעיט אלא תקופות וגימטריאות. אלא נקט הני לפי שהם דומים לתקופות וגימטריאות שהם חשבונות [ועיין לקמן] כ\"כ בדרך חיים. וכתב עוד דלרבותא נקטינהו שאע\"פ שאלו קינין ופתחי נדה הם חשבונות הבאים מחמת ספק שאירע בהם. ואילו תקופות וגימטריאות אין בחשבונות ספק אפ\"ה אינהו עדיפי ע\"כ. ובכ\"מ ספ\"ד מהלכות יסודי התורה מפרש דה\"ק קינין הם דבר קל הערך ופתחי נדה נושאם דבר מכוער. אעפ\"כ אלו הן גופי הלכות כלומר עיקרי התורה מצד השכר הגדול. ותקופות וגימטריאות אע\"פ שנושאם דבר מעולה מאד [עיין לקמן בפירוש גימטריאות] אינם עיקרים אלא כמו פרפראות לחכמה. וסוף לשונו אעתיק לקמן בס\"ד: ",
+                    "<b>הן הן גופי הלכות</b>. וכיוצא בזה בסוף פ\"ק דחגיגה הן הן גופי תורה ומפרש בגמ' דהתם דהן והן גופי תורה קאמר. כמ\"ש הר\"ב שם. וה\"נ דכוותה. ומשום דר' אליעזר חסמא תלמיד רבי עקיבא היה והיה אחר החורבן כמ\"ש הרמב\"ם בפ\"ד מן העשרה פרקים שבהקדמה לפירוש המשניות. ואין לדיני קינין שייכות אלא בזמן שבה\"מ קיים. הלכך אצטריך לאשמעינן דאף הן גופי הלכות אפילו בזמן שאין בה\"מ קיים לפי שהתלמוד שבהם במקום עבודה היא כמ\"ש במ\"ב דפ\"ק: ",
+                    "<b>גופי הלכות</b>. והא דלא תנן הכא גופי תורה כדתנן בסוף פ\"ק דחגיגה: דהכא על הספיקות הוא אומר. ואין מזה כלום בתורה שבכתב. אלא בהלכה שבעל פה ששנאו חכמים: ",
+                    "<b>תקופות</b>. פי' הר\"ב ענין הלוך המזלות. וכן פירש\"י. ועל שם שמקיפים העולם בהיקף נקרא מהלכם תקופה. ובפירש\"י נמצא ג\"כ נ\"א ענין גודל הלוך חמה והפוך [שלו] ברבוע. ע\"כ. שזהו תקופה בלשון מחשבי העברונות שהוא כשתתהפך החמה ללכת מרובע הגלגל לרובע אחר. וכמ\"ש הר\"ב במ\"ב פ\"ק דסנהדרין מעברין מפני התקופה. ואף על פי שעכשיו אין צורך לפי שיש סדר לשנות העבור מ\"מ בימי ר\"א חסמא עדיין היו מחשבין וקובעין. שעד ימי אביי ורבא לא נהגו על הסדר. כמו שכתב הרמב\"ם בפרק ה'. [הלכה ג'] מהלכות קדוש החדש. לכך צריך לומר שדברי ר\"א חסמא הן על הידיעה מן המהלכים בלבד. ולא מה שנמשך מהם שהוא קדוש החדש. ועבור שנה. שלענין זה ודאי שהן והן גופי הלכות הן. אבל דברו אשר דבר הוא לבני אדם שלומדים זה לדעת אותם. ושיהיו שלמים בחכמה. ואמר שאין זה אלא פרפראות. כך נראה לי: ",
+                    "<b>וגמטריאות</b>. פירש הר\"ב חשבון האותיות. כמו (בראשית מ״ב:ב׳) רדו שמה שאמר יעקב רמז לרד\"ו שנים שיעמדו ישראל במצרים. וכן (ויקרא ט\"ו) בזא\"ת יבא אהרן רמז לבית ראשון שיעמוד ת\"י שנים גם רש\"י פי' גימטריאות חשבון האותיות ונוטריקון. וכן בערוך פירוש גימטריאות שבמקום אחד כותבין א'. במקום מאה כותבין ק' ע\"כ. ונראה לי שהוא שם מושאל ולקוח מלשון יון שקוראים כן לחכמת המדידה והתשבורת. וחכמינו השאילו השם לכל עניני חשבון ומספר וכ\"כ המפרש להלכות קדוש החודש פרק שמונה עשר [הלכה י\"ג] וראיתי בדרך חיים שמפרש כך לגימטריאות דמשנתינו שרצה לומר חכמת המדידה והתשבורת ע\"כ. [*כדאיתא [ברש\"י] פרק כלל גדול (שבת דף ע\"ה)] וא\"כ ראוין הדברים למי שאמרן. לפי שעל רבי אליעזר חסמא זה העיד רבי יהושע שיודע לשער כמה טפות יש בים כדאיתא בפ\"ג דהוריות דף י'. וזהו חכמת ההנדסה שהקדמותיו המדידה והתשבורת. ולפי שהוא היה שלם גם בכל אלה ראוי היה הוא שיאמר כן. ואילו אדם אחר שלא היה שלם בחכמות אין מן הראוי שיאמר כך דוגמת מאמרם ז\"ל בריש קהלת. ולפיכך זה הפירוש בגימטריאות שהוא בחכמת המדידה והתשבורת קרוב לשמוע. ועיין מה שאכתוב לקמן בשם המגיד. וכן זו החכמה קדומה בזמן לתקופות שבלעדה לא ירים איש את ידו ואת רגלו במהלך המזלות צבא השמים וכסיליהם. ואעפ\"כ למעלת חכמת התקופה ונושאה. שנאה קודם לגמטריא אף על פי שיש לגמטריא קדימה זמנית: ",
+                    "<b>פרפראות לחכמה</b>. פירש הר\"ב כמו הפרפראות שרגילין לאכול בסוף הסעודה וכו' כך החכמות הללו מכבדות וכו' וא\"כ פירוש לחכמה כמו של חכמה. ולשון רש\"י לפי שאינם אלא פרפראות כלומר עניני חכמה. וסוף לשון הכ\"מ דלעיל דלחכמה רצה לומר לחכמת הגמ' שהיא ראויה להקרא חכמה סתם להיות עסקה בפירוש מצותיו ית' ולגודל שכרה הניתן לעוסקים בה ומקיימי מצותיה. לפיכך אלו החכמות אינם אלא כמו פרפראות לה שאינם דברים עיקרים כמו היא ע\"כ. וקשיא לי דא\"כ ברישא נמי הו\"ל למימר הן הן גופי חכמה. ומצאתי להמגיד ברפ\"ח מהלכות גניבה שפירש תקופות שהיא חכמת החשבון כמו שאמרו לחשוב תקופות וגימטריאות חכמת השיעור. פרפריות לחכמה פירוש לחכמת התכונה הקרויה חכמה ובינה. ע\"כ. וגם ע\"ז הפירוש קשה שתקופות משמע מהלך הכוכבים ותקופותיהם ולא החשבון. וראייתו מלחשב תקופות אדרבה משם ראיה שאין התקופה הוא החשבון. ועוד יש לדקדק מאי פרפראות שהם באים אחר הסעודה והרי אלו קודמים. אלא נראה ודאי דלדבריו פירוש פרפראות הדברים הרגילים לבא קודם הסעודה להמשיך האכילה וגם הר\"ב מפרש ג\"ז במ\"ה פ\"ו דברכות. והשתא דאתית להכי אמינא אנא דתקופות היינו תכונה עצמה שהוא מהלך המזלות צבא השמים וכסיליהם ואמר שהוא עם הגימטריא הקודם אליה הם פרפראות הממשיכים לב האדם לחכמה שאין אחריה חכמה בחק האדם. והיא חכמת האלהות. שמידיעת גלגלי השמים ידע ויכיר הבורא יתברך כי הוא רוכב שמים. שמהנרכב יודע הרוכב. ואף לפי' רש\"י והר\"ב בגימטריאות שהן חשבון האותיות אפשר לפרש שר\"ל לחכמה חכמת האלהות והוא שבספר יצירה ודומיו שמשתמשים מאד בחשבוני האותיות ונוטריקון וצירופיהם. ולפ\"ז אפשר ג\"כ לומר שכיון התנא בתקופות וגימטריאות לשני הענינים ביחד שהתקופות הם פרפראות לחכמה המושגת בעיון ובמחקר. וגימטריאות הם פרפראות לחכמת האלהות המקובלת אצלינו כל זה נראה לי. "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>איזהו חכם</b>. פירש הר\"ב שראוי להתהלל בחכמתו. ויש להקשות ממה שאמר ירמיה [ט' כ\"ב] . אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל גבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי ונראה לי דלא קשיא דס\"ל לתנא דידן שז\"ש כי אם השכל וידוע אותי הוא עצמו בכלל החכמה והגבורה והעושר שזכר. וכך הוא אומר אל יתהלל חכם בחכמתו וגו' כי אם שהיא החכמה השכל וידוע אותי. ואל יתהלל הגבור כי אם שהיא הגבורה השכל וידוע אותי וכן העשיר לא יתהלל כי אם שהעושר הוא השכל וידוע אותי. ולכך שאל איזהו חכם וכו' וכן כולם דרך שאלה. לומר כיון שהכתוב אמר בדרך סתימה שיש חכם להתהלל וכן גבור ועשיר ויש לשאול איזהו שכיון בו הכתוב וחקר ומצא חכם שלומד מכל אדם. ופי' הר\"ב שנמצא כוונתו לש\"ש והיינו ממש השכל וידוע אותי. וגבור הכובש יצרו והוא גבורה לש\"ש שלא יחטא לפניו. אין לך השכל וידוע אותי גדולה מזו. שתכלית הידיעה הזאת היא לירא מפניו ולשמור מצותיו. ועשיר השמח בחלקו ולא נבהל להון ונמצא פונה כל ימיו לעבודת שמים והיינו נמי השכל וידוע אותי. ולפיכך נאמר אשריך בעוה\"ז וטוב לך לעוה\"ב ואמרו בפ\"ק דברכות [דף ח.] גדול מי שנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים וכו'. וזה גם כן מזה הטעם בעצמו שאם הוא ירא שמים. ואינו מסתפק ונבהל להון. לא יהיה פנוי לעבודת השי\"ת: ",
+                    "<b>שנאמר מכל מלמדי השכלתי</b>. פירש הר\"ב וסיפא דקרא כי עדותיך שיחה לי. כלומר הייתי למד תורה מכל מלמדי. דאין לפרש שר\"ל שנעשה משכיל יותר מן מלמדיו שאין זה חדוש שלאחר שלמד האדם מלומדו הוא מתחכם ומשכיל בלמודיו ואין חדוש שישכיל יותר ממה שהשכילו מלמדיו. דרך חיים. ומ\"ש הר\"ב כי עדותיך שיחה לי שכל כוונתי לשם שמים כיון שכל שיחתי היה בתורה: ",
+                    "<b>הכובש את יצרו</b>. יצר הרע נקרא יצר סתם לפי שקדם ושליט בגוף הוא לבדו. מד\"ש בשם הר\"ר יוסף קארו. ועוד פירש שהוא יצרו המיוחד לו ונתעצם בו יותר ממה שיתעצם ויתיחד ביצר הטוב כי טבע האדם נוטה יותר אל יצר רע ועמ\"ש משנה ט' על שיראת חטאו [כו']: ",
+                    "<b>שנאמר טוב ארך אפים מגבור</b>. כתב הר\"ב הכי הוי פירושא דקרא טוב ארך אפים הבא מצד הגבורה וכו' דאל\"כ אלא פירוש דקרא טוב ארך אפים יותר מגבור הוה קשיא למה שאם הוא ארך אפים מצד רכות טבע אין זה טוב נ\"ל. ",
+                    "<b>אשריך בעולם הזה</b>. שלא תצטרך לבריות. ולעולם הבא. דמתוך שהוא נהנה מיגיעו לא בא לידי גזל ונוחל שני עולמות. רש\"י. "
+                ],
+                [
+                    "<b>כבחמורת</b>. ל\"ג לה בס\"א. וספרים דגרסי נשתבשו מריש פ\"ב דתנן התם הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה ואי גרסינן ליה צריך להיות כלחמורה ובמסכת אבות שבאה לידי מארץ ישראל נמחק מלת כבחמורה: ",
+                    "<b>מן העבירה</b>. ולא תנן הקלה כמו במצוה. לפי דהא דתנן קלה היינו שהיא קלה על האדם לעשותה. וכל העבירות הם קלות על האדם לעשותן. וכולם הם הנאה לאדם לכך לא שייך למתני מן העבירה הקלה. דרך חיים: ",
+                    "<b>ושכר עבירה עבירה</b>. שהשם יתברך מניחו ביד טבעו הרע. אבל לא שיסייעהו מן השמים כמו שכתב הר\"ב בשכר מצוה דהא אמרינן [יומא דף ל\"ח]. (שבת ק\"ד.) בא ליטהר מסייעין לו. בא ליטמא פותחין לו. וכן פירש מד\"ש בשם רבינו יונה: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>הוי שפל רוח</b>. מד\"ש גורס בפני כל אדם. ועיין במשנה י': ",
+                    "<b>שתקות אנוש רמה</b>. פירש הרמב\"ם שאחריתו הוא שובו רמה. ומצאתי כיוצא בזה לרש\"י במשלי י\"א [כ\"ג] בפסוק תאות צדיקים אך טוב תקות רשעים עברה שפירש בטוחים ומקוים לגיהנם ע\"כ. ש\"מ שכיון שהוא בטוח שיהיה כך יתכן שיאמר עליו תקוה. וכתב בד\"ח דהיינו טעמא דלא תנן שתקותך לפי שאין אדם מקוה שיהיה רמה אלא ה\"ק שכל אנוש מעותד ומוכן לשיהיה רמה ואמר שאנוש במספר אדם איש שמצד חבור אדמה ואישות ר\"ל כחותיו נעשה בשר שסופו רמה ע\"כ. והנה לא חס על אחד שאנוש יותר במספר [*שהאחד הוראה על החבור האדמה והאישות]. ובמד\"ש כתב בשם החסיד ז\"ל הכי פירושא דמתני' הוי שפל רוח בפני כל מחרפיך ואל תשיבהו שתקות אנוש המחרפך רמה הוא ולמה תחוש לקולו. ומיוסדים דבריו על דברי ישעיה [הנביא] ע\"ה (סי' נ\"א) אל תראו חרפת אנוש ומגדפותם אל תחתו כי כבגד יאכלם עש וגו' ע\"כ. עוד כתב במדרש שמואל דתקות כמשמעו ופירוש שתקות אנוש ותאותו ותוחלתו לבל יקבר קבורת חמור ע\"כ. ואני אומר שאע\"פ שודאי כל אדם מקוה ומצפה לקבורת אדם עם כל זה אין תקותו ותוחלתו על הרמה. ואילו יקבר ולא תשלוט בו רמה אז טוב לו. ומכ\"ש שכן מצינו כמה שהעידו עליהם ז\"ל (ב\"ב י\"ז.) שלא שלטה בהם רמה. ומעשה רב הא דר\"א בר שמעון בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף פ\"ג.) לכך אני אומר שמה שהביא לכל המפרשים ז\"ל שנתלבטו בפירוש המלה הזאת לפי שחשבו ששרשו קוה. ואינו כן. אבל שרשו קו מלשון קו לקו צו לצו (ישעיהו כ״ח:י׳) ואין תי\"ו השנייה תמורת ה\"א אבל לתוספת בלבד כמו תפארת תלבשת וכן אתה מוצא (יהושע ב׳:י״ח) תקות חוט השני ומזה נפרש קו לקו מלשון חוט המשיחה דהיינו מדה במדה בקו המדה ומזה עצמו נפרש תקות רשעים עברה. שנדונים בקו מדתם לעברה זעם וצרה. ומזה הוא שאמר תנא דידן שתקות אנוש רמה. כי קו מדתו הוא הרמה כך נראה לי [*ושוב ראיתי במדרש רבה פרשת בראשית יקוו המים. יעשה מדה למים היאך כמה דאת אמר (זכריה א' ט\"ז) וקו ינטה על ירושלים]: ",
+                    "<b>כל המחלל שם שמים בסתר</b>. וא\"ת והרי פירש הר\"ב במשנה ח' פרק בתרא דיומא דחלול השם הוא חוטא ומחטיא. וכתבתי שם דהיינו החוטא ואחרים למדין ממנו וכ\"כ הר\"ב במשנה ט' פ\"ה דלקמן א\"כ לא משכחת לה בסתר. וי\"ל כמ\"ש בדרך חיים דהא דקאמר בסתר לאו למימרא שהוא בסתר. רק שאין הרבה יודעים מזה וכו'. עוד פי' כגון עשרה תלמידי חכמים ביחד. ואחד גנב או נכנס לבית הזונה ואין ידוע מי הוא וכו'. ובמד\"ש כתב בשם רבינו יונה שחלול [שם שמים] בסתר הנזכר כאן הוא שעובד ע\"ז שהוא חלול שאינו מודה באלהותו או נשבע לשקר שנאמר (ויקרא י״ט:י״ב) ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת וגו' ע\"כ. ובשם רבינו אפרים דמתניתין בתלמיד חכם העובר בסתר שאם עבר בגלוי היו לומדין ממנו והיה חלול השם. ע\"כ. [*ובעיני הוא דוחק גדול שהרי עכ\"פ לא עשה בגלוי ואין כאן חלול השם. וגם לישנא דמתניתין לא משמע הכי. ולכן נראה לי דודאי כל שעשה בסתר אין כאן חלול השם ותנא קתני המחלל שם שמים. וא\"ת היכי משכחת לה חלול השם בסתר. נראה לי דמשכחת לה בעבירה שאי אפשר כי אם בהצטרף זולתו. כגון כל העריות וכיוצא באלו שהאשה ההיא או אנוסה ואף מפותה במה שמתרצית. הוא מפני שדנה בעצמה שאין איסור הואיל והוא רוצה ויש חלול השם ואין ה\"נ האוכל איסור וכה\"ג ביחידות ואין רואה לא הוי חלול השם כלל]: ",
+                    "<b>אחר שוגג ואחד מזיד</b>. לשון הרמב\"ם אתה יודע מן הכתוב שהשוגג יש לו חטא. ומפני זה צריך כפרה בקרבן. וה' יתברך אמר בו ונסלח לו מחטאתו אשר חטא. אבל אינו כמזיד חלילה ליושר דרכי השי\"ת להשוות המזיד והשוגג בדבר מן הדברים. אבל כוונתו הנה. שחלול השם אם יהיה במזיד או בשוגג נפרעין ממנו בגלוי אם היה מזיד עונש מזיד. ואם היה שוגג עונש שוגג. אבל שני העונשים בגלוי ע\"כ. וכן פירש\"י דלענין בגלוי הושוו שוגג ומזיד לא לכל העונשין. והביא ראיה מהא דנתחייבו כליה על שהשתחוו לצלם נבוכדנצר ולא כלו כדאמרינן [מגילה י\"ב]. הם לא עשו אלא לפנים וכו'. ופירש מד\"ש בשם (הרי\"א)[הרמ\"א] דלענין פרעון שבגלוי ראוי להשוות השוגג למזיד להורות שזה שחטא בסתר לפי ערך החטא היה בגלוי לפניו יתברך כי אין נסתר מנגד עיניו. ולהכי הדר תני בחלול השם לומר שלכך השוגג כמזיד להפרע ממנו בגלוי. לפי שהחלול השם הוא חטא בו יתברך שהוא תמיד גלוי וכו' ע\"כ: "
+                ],
+                [
+                    "<b>הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו וכו'</b>. לאו למידק ללמד ולא לעשות שלאיש אשר אלה לו אמר אלהים מה לך לספר חקי. ועיין מה שכתבתי לקמן בשם הכ\"מ: ",
+                    "<b>מספיקין בידו ללמוד וללמד</b>. כלומר מספיקין בידו שיהא לומד ושתעלה בידו מה שהיתה מחשבתו ללמד ולומד על מנת ללמוד לא אצטריך לאשמועינן דודאי שתתקיים מחשבתו הטובה שבקש ללמוד. אבל בנדון דידן רבותא אשמעינן דכשדעתו ע\"מ ללמד שמספיקין בידו ללמד. וגם למודו שעם עצמו עולה בידו ולא יגרע דבר כי ה' יתן חכמה כ\"כ במדרש שמואל. ובדרך חיים כתב דלומד על מנת ללמוד לעצמו בלבד. ולזה אין צריך הרבה למוד אין ה\"נ דאין מספיקין כל מה שיחשב אבל בלומד הלכה אחת תסגי ליה והכ\"מ בפ\"ג [הלכה י'] מהלכות תלמוד תורה מפרש ע\"מ ללמד. כלומר שאין כונת למודו לשמה רק להתכבד בהיותו ראש ישיבה כמ\"ש בפרק קונם [דף ס\"ב]. לאהבה את ה' שלא תאמר אקרא וכו' אשנה וכו' שאהא זקן ויושב בישיבה או שכוונתו על מנת ללמוד וליטול שכר כמו שלומד איזה אומנות מספיקין בידו ללמוד וללמד כפי כוונתו ולא יותר אבל הלומד על מנת לעשות הוי לומד לשמה וכו'. והיינו דר' צדוק אשמעינן דלומד ע\"מ ללמוד בלבד הוא עון וז\"ש אל תעשם עטרה וכו': ",
+                    "<b>לשמור ולעשות</b>. שאע\"פ שלא היתה כונתו אלא לעשות מספיקין בידו גם לשמור מהעבירות. שלא יהא כטובל ושרץ בידו. כך כתב במד\"ש ובמשנת אבות שמא\"י נמחק לשמור. וכן נראה דודאי שבכלל על מנת לעשות יש ג\"כ לשמור מן העבירות. כי חלילה שיהא כוונת העושה ואינו נשמר מן העבירות טוב בעיני ה' ויפיק רצונו וכמו שכתבתי בתחלת המשנה אבל כוונת לעשות כלומר לקיים התורה: ",
+                    "<b>אל תעשם עטרה וכו'</b>. כלומר לא להתכבד בה. וגם לא להתפרנס בה ותרווייהו צריכא. דרך חיים. ",
+                    "<b>ולא קורדום לחפור בה</b>. כתב הר\"ב דשכר למוד אסור ליטול דכתיב (דברים ד׳:י״ד) ואותי צוה ה' בעת ההוא ללמד אתכם וגו' מה אני בחנם וכו' [וכתיב] כאשר צוני כלומר שצוני ללמוד בחנם דאי לא כאשר צוני אמאי קאי דליכא למימר בשכר דהיכי לימא כאשר צוני וכי צוהו בכך דלא סגי דלא לשקול אגרא וליכא למימר נמי דכאשר צוני הכי קאמר כאשר צוני ולא מעצמי אני אומר דודאי ישראל לא היו מפקפקים בכך דהא כתיב (שמות י״ט:ט׳) בך יאמינו לעולם. אלא ודאי ה\"ק כאשר צוני ללמוד בחנם הר\"ן פ\"ד דנדרים דף ל\"ז. ומ\"ש הר\"ב וכן הדיין וכו' דיניו בטלים כדתנן במשנה ו' פ\"ד דבכורות. ועמ\"ש שם בס\"ד. ומ\"ש הר\"ב שהתירתו תורה ליהנות וכו' שתמכור סחורתו. ושיקנו להם בתחלת השוק. כי שתי הפעולות האלה יעשו אותם סוחרים קצתם עם קצתם על דרך כבוד ואע\"פ שאין שם חכמה וכדאי הוא ת\"ח להיות כע\"ה נכבד הרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב וגם שיפטר מכל מסים ועולים וכו' כדאיתא בעזרא [ז' כ\"ד כל] [*כהניא וגו'] מנדה בלו והלך וגו'. ",
+                    "<b>וכן היה הלל אומר.</b> בפ\"ק משנה י\"ג: ",
+                    "<b>כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם</b>. כל מי שיהנה בעוה\"ז בכבוד התורה נוטל חייו מן העולם פי' מחיי העולם הבא. הרמב\"ם. "
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ושבועת שוא</b>. פירש הר\"ב בפירוש שני דקרי ליה תנא לשבועת שקר שבועת שוא וכו' דאמר רב דימי אמר ר' יוחנן בריש פרק ג' דשבועות דף כ' [ע\"ב] אכלתי ולא אכלתי שוא. ופירש\"י דלשון שוא לשון ולא כלום הוא כמו בחבלי שוא [ישעיה ה' י\"ח] לשוא הכיתי את בניכם [ירמיה ב' ל']. אף כאן יצתה מפיו לבטלה. ואזהרתיה מלא תשא ע\"כ. והייתי תמה דבמשנה ח' פרק ג' דשבועות דתנן איזוהי שבועת שוא ולא תנן להא דנשבע לשעבר. וי\"ל דכי היכי דאמרינן התם [דף כ\"א] למאן דפליג אדרב דימי וס\"ל דאכלתי ולא אכלתי שקר [*ועיין ריש פ\"ק דתמורה בדבור המתחיל וסופג וכו'] וקאמר בפירוש רבתה תורה שבועת שקר דומיא לשוא מה שוא לשעבר פירש\"י נשבע לשנות את הידוע לאדם אף שקר לשעבר אתרבאי והכי נמי לרב דימי איכא למימר דכל לשעבר הוא בכלל נשבע לשנות את הידוע דמתני' ולפי שעיקר לשון שוא משמע יותר הנודע ומפורסם להכי תני לה נשבע לשנות הידוע. והוא הדין כל לשעבר דהוי בכלל שוא. [*אלא דאיתא בהדיא בסוגיא דפרק ג' דשבועות דף כ\"א ע\"ב דאכלתי ולא אכלתי חייב קרבן. ואילו בשבועת [שוא] פטור כדתנן התם ודמשום הכי תנן זו היא שבועת שוא למעוטי וכו' כמו שכתבתי שם. ואע\"ג דההיא אליבא דרבין דפליג אדרב דימי. הא אמרינן נמי התם בריש דף כ\"א אליבא דרב דימי. דאכלתי ולא אכלתי חייב קרבן]. ובמד\"ש כתב בשם הר\"י ן' שושן וז\"ל תפס שבועת שוא ולא שבועת שקר שאפי' חייב שבועה בדין. והנשבע נשבע באמת. היא שבועת שוא מצד הטוען שיודע האמת. והנשבע על הידוע לאדם היא שבועת שוא עכ\"ל. ואתיא מתני' כמאן דפליג אדרב דימי וסבירא ליה אכלתי ולא אכלתי שקר. ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר. וכוותיה פסק הרמב\"ם בריש הלכות שבועות. ועיין בפירוש הר\"ב פרק דלקמן משנה ט'. ",
+                    "<b>שוטה רשע וגס רוח</b>. שוטה שמרבה עליו איבה. ורשע שאינו מקפיד אם יגזול או ישבע לשוא. ונוסף על זה גס רוח. שגסות רוחו היא שהביאתו לידי כך להורות ולדון לקנות לו שם כשם הגדולים אשר בארץ. מד\"ש. "
+                ],
+                [
+                    "<b>אל תהי דן יחידי</b>. פירש הר\"ב אע\"פ שיחיד מומחה יכול לדון כדפירש בריש פ\"ג דסנהדרין [*ומה שכתב הר\"ב אבל קבלוהו וכו' דן יחידי אפי' מדרך חסידות ולא ידעתי טעמו דהא מ\"מ מוטב שיחתך הדין ברבים ועוד שאם הם ג' לא ידע המתחייב מי שחייבו שעל כל אחד יחשוב שמא חבריו רבו עליו ומפני זה פירש [בליקוטי] מהרי\"ל דמש\"ה אמר שמואל [בריש סנהדרין] שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו ב\"ד חצוף כלומר שמחציפים פניהם ולא אכפת להו אף שהמתחייב לא יוכל לחשוב על שום אחד מהם שזיכהו אבל לשון הטור ח\"מ ריש סי' י' כי ברוב משא ומתן ירד לעומקו ע\"כ וסתם משא ומתן לא עם עצמו אלא עם זולתו ואין נראה לחלק לענין זה בין הדיוטות למומחה]. "
+                ],
+                [
+                    "<b>כל המקיים את התורה מעוני</b>. פירש הר\"ב שהוא דחוק וכו' כדי לעסוק וכו' והא דלא תנן העוסק. משום סיפא דלא בעי למתני כל שאינו עוסק דהוה אמינא משום גבהות לבו מעושרו אינו עוסק בתורה. ולכך תני המבטל תורה מעושר כלומר בשביל שצריך לעסוק בעשרו דבר זה מבטל תורתו והכי נמי ה\"ק המקיים תורה מעוני שאין עסקיו מבטלים למודו אלא מקיים למודו. דרך חיים. והשתא דאתית להכי דתני רישא איידי דסיפא הכי נמי מעוני איידי דסיפא דתנן מעושר דפירושו מחמת עושר ואע\"ג דהוה ליה למתני בעוני בבי\"ת נ\"ל: ",
+                    "<b>סופו לקיימה מעושר</b>. ועם היות שהנסיון פעמים רבות יורה בחלוף זה. ועובדא דר\"א בן פדת במסכת תענית [דף כ\"ה] אי בעית לאחרובי עלמא וכו' כתב בדרך חיים דמתני' בבינוני במזלו. ועוד כדי שהעושר לא יבטלו. וכן במדרש [ילקוט משלי תתקל\"ד] מפני מה בני עניים וכו' שלא יעסקו בדברים אחרים וישכחו דברי תורה דכתיב (קהלת ז׳:ז׳) כי העושק יהולל חכם ע\"כ. ועוד לפעמים הוא מפעל החטא ויסורין ממרקין. ועליו אמר שלמה [משלי ג' ט'] כבד את ה' מהונך וגו' וסמיך ליה מוסר ה' בני אל תמאס ופי' רבינו יונה ז\"ל ענין הסמיכות שאם בעשותך הטוב לא תתרבה הצלחתך. אל תהרהר ומוסר [ה'] בני וגו' ע\"כ: "
+                ],
+                [
+                    "<b>הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה</b>. פשיטא מאי קמ\"ל ויש לפרש דאתי למימר שיהא מעוט העסק בשביל עסק התורה ולא בשביל הטורח או העצלה. דרך חיים. וגרסת הר\"ב עסק בלא בי\"ת וכן הוגה באבות שמארץ ישראל: ",
+                    "<b>בפני כל אדם</b>. פי' הר\"ב ללמוד וכו' וזה מסכים לגרסת מד\"ש במשנה ד' הוי שפל רוח בפני כל אדם דהתם לענין הגאוה והכא לענין הלמוד אבל הרמב\"ם מפרש הכא נמי לענין הגאוה וזה מסכים לגרסת הספרים דל\"ג הכי לעיל: ",
+                    "<b>ואם עמלת בתורה</b>. ויגעת וטרחת בה יש שכר הרבה וכו' כי השכר לפי רבוי העמל והטורח לא לפי רבוי הלמוד. ולכן לא אמר ואם למדת אלא ואם עמלת כי הכל תלוי בעמל אחד המרבה ואחד הממעיט. סיוע לזה מתני' (דסוף פרק ה') דקתני לפום צערא אגרא. מד\"ש בשם הר\"י לירמא ועיין סוף פרק ב': "
+                ],
+                [
+                    "<b>פרקליט</b>. בערוך מליצי רעי תרגום פרקליטיי חבריי: ",
+                    "<b>תשובה ומעשים טובים</b>. לשון הרמב\"ם התשובה אחר המעשים הרעים או [המעשים טובים] בתחלת הענין ע\"כ. וסיים במדרש שמואל והקדים תשובה למ\"ש רז\"ל [ברכות ל\"ד] במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. וכתב עוד בשם החסיד ז\"ל שהרשב\"ם גורס תורה ומעשים טובים כי אין דבר שלא יהא במע\"ט אשר הם המצות אם יתודה על חטאו הרי כתוב בתורה והתודו וכן אם השיב הגזילה וכן אם ילקה. ובכל הנוסחאות יש תשובה. ונ\"ל כי התשובה היא החרטה וההכנעה כי הם עיקרי התשובה. והוידוי בלי הכנעה אינה כלום. וזהו והתודו (עונותם) [את עונם] בלי חרטה והוא אומרו במעלם וגו' והבאתי וגו' עד [אז] יכנע לבבם [הערל] ואז ירצו את עונם ותהיה התשובה שלימה. ע\"כ. ועיין מה שאכתוב עוד לקמן בס\"ד. ",
+                    "<b>כתריס</b>. מגן. שכן תרגום ולא יקדמנה מגן [מלכים ב' י\"ט ולא יקדמנו בתריסין] וי\"מ מלשון תריסי חנויות פירושו מסגר ושני הפירושים בערוך: ",
+                    "<b>בפני הפורענות</b>. ואין להקשות ממה שבא בפרק בתרא דיומא [דף פ\"ו] [כמ\"ש הר\"ב שם במשנה ח'] תשובה [ויוה\"כ] תולה ויסורין ממרקין כי הכוונה באמרו כאן כתריס הוא מה שכיונו שם באמרם תולין שהוא שלא יפסדו ולא יאבדו האנשים לגמרי שהיסורים באים בענין שיכופר עונם וישובו לקדמות מעלתם כפי שקולו של אל דעות והכלל בו הוא שיהיה להם כתריס ומגן שלא ילך לאבדון. מד\"ש בשם הרי\"א ז\"ל. ולי נראה דפורענות דמתני' לאו בפורענות הבא על חטא. אלא בפורענות ורעות המתרגשות ובאות כפי מנהגו של עולם. ותדע שכן הוא. דאי לא תימא הכי מעשים טובים שפירש הרמב\"ם בתחלת הענין כלומר שלא חטא ואי הכי מה לו לתריס כיון שלא חטא ואין עליו עונש ופורענות אלא ודאי פורענות היינו המקרים והרעות ההווים בעולם. ובדרך חיים כתב דקיי\"ל יש יסורין בלא עון. כדאיתא בפרק במה בהמה (שבת דף נ\"ה). ואפי' אין יסורים בלא עון אין צריך עון גדול רק עון בעלמא כדמוכח בפ\"ק דברכות [דף ה'] דבשביל דבר מה. יסורין באין. ובהכי התשובה כתריס בפני הפורענות ע\"כ. [*והוצרך לפרש אפי' אין יסורין וכו' לפי דבמאי דאיתא התם (אין) [יש] יסורים בלא עון י\"ל דאיידי (דאין) [דיש] מיתה בלא חטא דביה איתותב רב אמי דאמר (יש) [אין] מיתה בלא חטא נקט נמי אמלתיה דאמר (ויש) [ואין] יסורין בלא עון. (דאין) [דיש] יסורין בלא עון וכלומר דכי היכי דאיתותב בהא וליתא למלתיה הכי נמי ליתא למלתיה (ביש) [באין] יסורין וכו' אבל לפי האמת אפשר שאינו מוכרח ויוכל להיות שכדברי רב אמי (ביש) [דאין] יסורין וכו' כן הוא דהא לא איתותב בהא. וז\"ל התוס' שם וש\"מ יש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון ואע\"ג דבמאי דקאמר אין יסורים בלא עון לא איתותב עכ\"ל]: ",
+                    "<b>סופה להתקיים</b>. פירש\"י עתידה שתהיה העצה קיימת ומצלחת ע\"כ. ובמד\"ש מפרש על הכנסיה עצמה והיינו דתנן סופה לומר שאע\"פ שתראה בתחלה בעוני הכנסיה סופה להתקיים. ושאינה לש\"ש אע\"פ שתראה אותם מצליחים אין סופה להתקיים ולא קשיא חבור עצבים אפרים הנח לו. שהרי גם סופם לא נתקיימו. ",
+                    "<b>ושאינה לשם שמים</b>. אע\"פ שהכנסיה היא לדבר מצוה כל שיש בה מחשבה פוסלת כמו יוהרא וגאות אשר היא מצויה בעוסקים עם הצבור הוי שאינה לשם שמים ולהכי לא קתני ושהיא לדבר עבירה. מד\"ש: "
+                ],
+                [
+                    "<b>יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך</b>. ובמד\"ש בשם הר\"ר מנחם לבית מאיר דגרסינן ככבוד חבירך. וכ\"כ הר\"ם אלמושנינו בשם רש\"י ז\"ל דגרסינן כשל חבירך. ושהיא הגרסא הנכונה. ובדרך חיים הסכים לגרסת הספרים דאין ידוע כבוד חברו אם חביב עליו ואיך יתלה בו הכבוד ועיין פ\"ב משנה י': ",
+                    "<b>וכבוד חבירך כמורא רבך</b>. כדאמרינן בסוף פ' אלו מציאות (בבא מציעא דף ל\"ג) ת\"ח שבבבל עומדים זה מפני זה ומקרעים זה על זה ומספידים זה על זה ופירש\"י כדין תלמיד לרבו לפי שיושבים יחד בבית המדרש ומקשין. ומפרקין זה לזה ולמדים זה מזה מדרש שמואל בשם הרי\"א ז\"ל. עוד שם בשם המפרשים ולא שמשוה אותם לגמרי שא\"כ הכל שוה. אלא לענין החבוב הוא דמשוה אותם. כלומר שיהא חביב עליו כפי שהוא בטבע אוהב וחביב בעיניו לכבד או לירא מי שהוא במדרגה גדולה ממנו. ומלת חביב נמשכת לכולם: ",
+                    "<b>וכבוד חבירך כמורא רבך</b>. פירש הר\"ב דאמר ליה אהרן למשה בי אדוני וכו' וקרי ליה אדוני. והכי איתא בס\"פ כ\"ו מאבות דר\"ן וכן העתיק רש\"י סוף פרשת בשלח. והא דלא נקט קרא דקדים אל יחר אף אדוני שבפרשת כי תשא. דהתם אפשר למדחי דקרי ליה אדוני כי ירא מפני האף והחמה. אבל בי אדוני לא אמר בשביל עצמו אלא בשביל אחותו. ולמה ליה למקרייה אדון אלא ש\"מ דכבוד חבירו כמורא רבו. ומ\"ש הר\"ב ואחיו גדול ממנו בשנים הוה. והכי איתא התם כלומר ואע\"פ שמשה רבו היה הנה גם לאהרן יתר שאת שהוא אחיו הגדול ודרשינן בפרק הנושא (כתובות דף ק\"ג). ואת אמך לרבות אחיך הגדול. ולפיכך מן הדין שקולים היו. ונדונים כחברים. ואפ\"ה קרי ליה אדוני. ונ\"ל דכל זה הוא דרך דרש ואסמכתא בעלמא ומשנת חסידים היא. ומש\"ה אבעיא לן בפ\"ק דקדושין [דף ל\"ג] בנו והוא רבו מי יעמוד מפני מי ולא אפשיטא. והו\"ל למפשטה ממתני' דהכא. וכ\"ש להרמב\"ם שפוסק בפ\"ו מהלכות ממרים שאין האב עומד בפני הבן שהוא רבו. ותקשה מתני' דהכא שמחייב את הגדול לקיים כבוד ומורא באחיו הקטן והוא רבו. ואפשר דשאני כבוד אב דבהדיא כתיב משא\"כ כבוד אח גדול דמרבויא אתיא. וה\"נ קרי ליה הרמב\"ם מד\"ס בסוף פרק הנזכר. וע\"פ דרכו דכל דאתיא מדרשא מד\"ס קרי ליה. וכמו שכתבתי בריש מסכת עירובין: "
+                ],
+                [
+                    "<b>הוי זהיר בתלמוד</b>. במד\"ש כתב בשם הריטב\"א שיש גורסין בתלמיד והכונה להזהיר שילמד לתלמיד כראוי ששגגת התלמיד בהוראתו עולה זדון לרב שמלמד אותו: ",
+                    "<b>[*וכתר שם טוב וכו'</b>. הא דכתב הר\"ב אמרינן ביומא פרק בא לו (יומא דף ע\"א) ריש ע\"ב דעובדא היה בכ\"ג שיצא מבית המקדש וכ\"ע אזלו בתריה. וכיון דחזינהו לשמעיה ואבטליון שבקוהו (לכה\"ג) [בגמרא לדידיה] ואזלי בתר שמעיה ואבטליון [לסוף] אתו שמעיה ואבטליון לאפטורי מכה\"ג. ואמר להו ייתון בני עממין לשלם. דרך גנאי שבאו מסנחריב כדפי' הר\"ב בפ\"ק משנה י' והשיבו לו ייתון וכו' דלא עבדי וכו' פירש\"י שהוניתנו אונאת דברים ואמר מר לא תונו וכו' כדתנן בפ\"ד דב\"מ מ\"י]: "
+                ],
+                [
+                    "<b>שחביריך יקיימוה בידך</b>. לשון הר\"ב ואל תסמוך שחביריך וכו' והכל חלוקה אחת שאל יסמוך ויאמר וכו' וי\"ס דגרסי ושחביריך בוי\"ו כמ\"ש במד\"ש בשם הרי\"א ז\"ל: "
+                ],
+                [
+                    "<b>לא משלות הרשעים ואף לא וכו'</b>. פירש הר\"ב אין ידוע לנו מדוע דרך רשעים צלחה ומפני מה הצדיקים כו' לא זו אף זו קתני. לא מבעיא שלות הרשעים שאין בידינו לפי שאנו יודעים שהוא רשע ורואים כי טוב לו. אלא אף זו יסורי הצדיקים שאפשר שנראה צדיק ואינו כן והיינו דתנן ואף. מד\"ש בשם המפרשים. ולפירוש השני שכתב הר\"ב היינו דקתני ואף דהא מלתא דפשיטא היא שאין בידינו השלוה אנחנו יגיעי הגלות. וא\"ת לפירוש השני שכתב הר\"ב מאי קמ\"ל רבי ינאי ולמאי קאמר לה. כתב מד\"ש בשם רבינו אפרים והרמ\"ה ז\"ל לומר שלא נתיאש שנחשב עצמנו כרשעים גמורים ושאבדה תקותנו ח\"ו. ושגם אין אנו צדיקים ושכבר השלמנו מה שעלינו להשלים בתורה ובמצות. ",
+                    "<b>והוי זנב לאריות וכו'</b>. פי' הר\"ב לגדולים ממך וכו' שיוסיף לו תועלת. וכך פי' הרמב\"ם. ובמד\"ש כתב בשם הר\"ר מנחם לבית מאיר דגרסינן במתני' שנאמר (משלי י״ג:כ׳) הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע. ורבינו יונה אע\"ג דל\"ג ליה במשנה הביאו לראיה ופירש מלת את מורה שהוא הטפל להם. ורועה כסילים שנעשה אדון עליהם כי הרועה הוא הראש: ",
+                    "<b>ואל תהי ראש לשועלים</b>. יש לדקדק בשלמא אריות הכי נכבד הוא ומושל בכל החיות וכחו וגבורתו גדול. יצדק אל הנמשל שיתחבר לגדולים אנשי השם גבורי כח לסבול עול התורה. אבל שועלים שודאי שיש חיות פחותות מהם ולמה המשיל בהם. ומד\"ש בשם הר\"י לירמא שלא יתרשל מללמוד החכמה עד שיצטרך לנצח בערמות ותחבולות כגון שתשחק ותלעג על חברך ובזה יסתתמו טענותיו וכיוצא בזה ותהיה דומה לשועלים המנצחים לשאר בהמות וחיות בערמות מצד מיעוט כחם ע\"כ. ול\"נ שר\"ל שלא יהיה ראש לשועלים כשעדיין לא הגיע להוראה שעליהם נאמר (משלי ז׳:כ״ו) רבים חללים הפילה. וידמו לשועלים לפי שאלו כשירצו לשבת בכסא למשפט. ושיקבלו העם הוראותיהם יעשו ערמות ותחבולות לגנוב דעת העם. ולכך אמר ראש לשועלים. כלומר שאפילו אתה רואה כי הרבה אשר מורים הוראות ואתה ראש וחשוב מהם אל תקנא בחטאים האלה ואני ממליץ עליהם מה שאמר שלמה המלך ע\"ה (שיר השירים ב׳:ט״ו) אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים שהוא כרם ה' צבאות. והם קבוץ חכמים כדתנן כרם שביבנה. וכמ\"ש במשנה ד' פרק ב' דעדיות. ושוב מצאתי להרמב\"ם בפרק ה' מהלכות תלמוד תורה שבהעתיקו מאמרם ז\"ל על רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה. מסיים עליהם אמר שלמה בחכמתו אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים כרם ה' צבאות. והנאני שכיונתי לגדול כמוהו: "
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא</b>. רישא אסיפא לא קשיא. כי העולם הזה הוא למעשה ועוה\"ב הוא אל הגמול וקורת רוח. מד\"ש בשם הר\"ר יונה: ",
+                    "<b>בתשובה ומעשים טובים</b>. עיין מה שכתבתי במשנה י\"א: ",
+                    "<b>העולם הבא</b>. הרי\"א ז\"ל כתב דיש לפרש עולם הנשמות ויש לפרש עולם התחייה. ועולם הבא דתנן בריש פרק חלק פירש הר\"ב עולם התחייה ע\"ש וכן פירש דרך חיים. ע\"ש במשנה דלעיל: ",
+                    "<b>קורת רוח</b>. לשון נתקררה דעתו שמתקררת ומתישבת דעתו עליו מפני שמחה. רש\"י: "
+                ],
+                [
+                    "<b>בשעה שמתו מוטל לפניו</b>. כתב במדרש שמואל בשם הרשב\"ץ דגרסינן ואל תנחמנו בשעת אבלו. ושהגורסים בשעה שמתו מוטל לפניו שינו הגירסא מפני שמצינו שאחר קבורת המת היו נעשים שורות שורות ומנחמים האבל כמו שנזכר באבל רבתי ובפ' היה קורא [דט\"ז ע\"ב] אבל נראה שאין לשנות הגרסא מפני כך שלא אמר בימי אבלו ולא בשעת אבילתו אלא בשעת אבלו. כלומר בשעה שהוא מתאנח באבלו ע\"כ. [ולי נראה דאכתי תקשה מהא דנעשים שורות שורות שא\"כ אם אז יתאנח לא ינחמוהו ולא מצינו לרז\"ל שיאמרו כן]: "
+                ],
+                [
+                    "<b>שמואל הקטן</b>. במדרש שמואל בשם ירושלמי לפי שהיה מקטין עצמו. אי נמי שהיה (מעט) קטן משמואל הנביא שאף הוא ניבא בשעת מיתתו והיה ראוי שתשרה עליו שכינה [סוטה מ\"ח ע\"ב]. אלא שאין דורו ראוי לכך ונמצא שזה השם הוא לו לתהלה ולתפארת: ",
+                    "<b>[*אויבך</b>. הקרי הוא כן היו\"ד בחיר\"ק והבי\"ת בשו\"א אבל הכתיב הוא אויביך. ",
+                    "<b>ובכשלו</b>. הבי\"ת בחיר\"ק הראויה בה\"א החסרה]: ",
+                    "<b>והשיב מעליו אפו</b>. בדברי הרמב\"ם נראה דגריס עוד חרון אפו לא נאמר אלא אפו מלמד שמוחלין לו על כל עונותיו הובא גם נוסחא זו בפירש\"י ופי' מד\"ש בשם הרב מתתיה היצהרי חרון אפו לא נאמר שהוא חום האף לבד אלא אפו כלומר כל האף. *וגירסא זו נראית בעיני. שעכשיו חידש לנו שמואל הדקדוק שבכתוב הזה: "
+                ],
+                [
+                    "<b>הלומד ילד</b>. לשון הרמב\"ם אמר שהלמוד בימי הילדות וכו'. ע\"כ. וא\"כ פירושו הלומד כשהוא ילד וכן יש לפרש שהוא דעת הר\"ב. ואתי נמי שפיר דלא תני דומה לכותב בדיו וכו'. ויש גורסין הלומד לילד וכו'. כמו שכתב במד\"ש. וכתב דגם גרסת בלא למ\"ד יש לפרש כך. וכך פירש בדרך חיים. וכתב דלא קשיא אמאי לא תנן דומה לכותב. משום דאין המלמד דומה לכותב שאינו מחקק הדברים בזכרונו של התלמיד. וזה כמי שמראה לאחד צורה שבכותל. הנה יחקיק זה הציור בדעתו. ולא מפני כן נוכל לומר שזה שהראהו חקקהו בזכרונו. ע\"כ: ",
+                    "<b>נייר מחוק</b>. שכבר נחקקו בדעתו חשבונות רבים מעניני העולם וכשירצה לזכור דברי תורה יצטרך למחקם לאותם המחשבות ולא יוכל לזה בשלמות ולכך לא תנן ישן שהוא הפך חדש הרי\"א. במד\"ש: ",
+                    "<b>לאוכל ענבים קהות ושותה יין מגתו</b>. אכילת הענבים שאינם מבושלות בעודן בין שיניו ירגיש ברעותם והיינו דפירש הר\"ב כך חכמת הילד וכו' ואין דבריו מתקבלים וכו' ושתיית היין מהגת ייטב לו בשתותו כי יערב לחיך. אבל בחדרי בטנו ימלא מכאובות והיינו דפירש הר\"ב כך חכמת הילד תערובות ספקות יש בה. והתערובות אינן נראים מורגשים בתחלת העיון. כך נ\"ל. ורוב המפרשים פירשו שהענבים כנגד חלק הפשט שבתורה. והיין כנגד חלק הנסתר וכן אמרו (סנהדרין ל\"ח.) יין בגמטריא סוד: "
+                ],
+                [
+                    "<b>הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם</b>. דוגמת מאמרו של רבי יהושע במשנה י\"א פ\"ב עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין וכו' שהקנאה נמשכת מעין הרע והתאוה נמשכת מיצר הרע. והכבוד הוא סבת שנאת הבריות שאין שנאוי לבריות כמו הרודף אחר הכבוד. שאע\"פ שיכבדוהו למראה עיניו ולא למשמע אזניו יוכיחוהו על פניו הנה בקרבם ישימו ארבם ויחד יתלחשו עליו וישנאוהו. ובמד\"ש כתב שמן הכבוד נמשך שישנא לבריות ולא ירצה בחברתם כשלא יכבדוהו כראוי לפי כבודו לפי מחשבתו: ",
+                    "<b>מוציאין את האדם מן העולם</b>. במקצת פירש\"י הקנאה שקנא קרח במשה ואהרן והתאוה שהתאוה גחזי לקחת ממון מנעמן. והכבוד. מירבעם שנא' (מלכים א' י\"ב) אם יעלה העם הזה לירושלים. מפני שהיה המלך קורא משנה תורה: "
+                ],
+                [
+                    "<b>הילודים למות</b>. פירש הר\"ב מעותדים הם למות ועל דרך שכתבתי בריש פ\"ג על ולאן אתה הולך. והמתים להחיות. ולא אמר לחיות אלא להחיות שצריכים פועל ואינן עומדין לכך. כי הטבע אינה מחייבת התחייה שלאחר המיתה כמו שמחייבת המיתה לכל החיים: ",
+                    "<b>והחיים לידון</b>. וגרסת הר\"ב וחיים לדון וקאי על החיים שאחר המיתה: ",
+                    "<b>הוא הדיין הוא עד הוא בעל דין</b>. נקטינהו בדרך לא זו אף זו. אבל בסדר זמנים בע\"ד קודם לתבוע ואח\"כ יביא עדיו. ואח\"כ ידון הדיין: ",
+                    "<b>לא משוא פנים</b>. פי' הר\"ב אפי' לצדיק גמור כמו שנענש משה רבינו ע\"ה על חטא הכעס. וגמול עשו הרשע על כבוד אב ואם. ונבוכדנצר על כבוד השי\"ת כמו שהתבאר בגמ' סנהדרין [דף צ\"ו]. הרמב'\"ם: ",
+                    "<b>ולא מקח שוחד</b>. פירש הרמב\"ם שאינו לוקח שוחד המצוה בשביל העבירה וכו' דאי להטות הדין זה מן השטות שירוחק מן השי\"ת מה שלא יצוייר ואף לא ידומה כי איך יצויר לו שוחד ומה יהיה השוחד. עכ\"ד. והקשו עליו המפרשים דמאי שהכל שלו שאין זה נתינת טעם על שוחד של מצות. ותירץ במד\"ש שאף המצוה היא הכל שלו [יומא נ\"ח ע\"ב. שבת ק\"ד ע\"א] דהבא לטהר מסייעין לו ואין המצוה נקראת אלא על שם הגומרה. ע\"כ. ועיין מה שכתבתי בסוף פרק קמא דקדושין. ומענין התשובה שמקבלה אין להקשות לפי שהיא אינה מצוה בפני עצמה אלא היא כנגד עבירה לדחותה מעליו. ועוד עמ\"ש הר\"ב במשנה ח' פרק בתרא דיומא [ד\"ה על עשה] : ",
+                    "<b>מקח</b>. כתב מד\"ש בשם רבינו אפרים. שהמ\"ם בחיר\"ק ויש גורסין מקח בפת\"ח וזה וזה לא משתבש. שלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. ע\"כ. ר\"ל שנמצא בקרא בחיר\"ק. בד\"ה ב' י\"ט [ו'] . כי אין עם ה' אלהינו עולה ומשא פנים ומקח שוחד. ואני אומר שלא הוצרך לומר לשון חכמים לחוד לפי שאע\"פ שתיבת מקח עצמה לא נמצא בכתוב בפתח מ\"מ נמצא כיוצא בו במלכים א' ו' [ז'] אבן שלמה מסע. וכן במשלי י\"ח [ט\"ז]. מתן אדם ירחיב לו. אבל בסגול לא נמצא לא זה ולא אחר שכיוצא בו. וזה כי המ\"ם נוספת ופ\"א הפעל חסרה ולכן האות השניה דגושה ולפיכך לא הורשה אלא לגרוס בפת\"ח ולא בסגו\"ל: ",
+                    "<b>שהשאול</b>. פירוש קבר. ",
+                    "<b>שעל כרחך אתה נולד וכו'</b>. ובחן זה. שהוא זכר ענינים טבעיים. שאין בחירה לאדם בהם שעליהם אמרו ז\"ל (ברכות דף ל\"ג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ולא אמר על כרחך אתה חוטא או עובר או מהלך או עומד. ומה שדומה לזה. שאילו כולן ענינים שהם ברשות האדם ואין הכרח בהם. הרמב\"ם: ",
+                    "<b>ועל כרחך אתה נולד.</b> פירש הר\"ב בשעת הלידה אינו רוצה לצאת לפי שהוא צופה מסוף העולם ועד סופו. כמ\"ש [איוב כ\"ט ג'] בהלו נרו עלי ראשי. רש\"י: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בעשרה מאמרות נברא העולם ומה ת\"ל והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא להפרע וכו'</b>. הכי פירושו ומה ת\"ל מזה שהוא נברא בעשרה מאמרות כלומר איזה לימוד נמשך מזה ולא שהיא שאלה על הבריאה עצמה למה היתה בעשרה מאמרות. אלא שר\"ל שיש לנו ללמוד מהבריאה שהיא בעשרה מאמרות לימוד מוסר נאה. לפי שהלא במאמר אחד היה יכול להבראות ויצא לנו ממה שנברא בעשרה להפרע וכו' אבל לא שלכך היתה כוונת הבריאה בעשרה מאמרות כדי להפרע וכו' שאין זה ממדת טובו יתברך לעשות פעולה יתירה כדי להפרע וכו' כך פי' בדרך חיים: ",
+                    "<b>נברא העולם וכו'</b>. יכול להבראות וכו' ולא תנן ברא העולם ויכול לברוא נראה בעיני שהפליא בזה הוראת הבריאה שהיתה יש מאין ואפס מוחלט. ולא כמחשבת החושב בחומר קדמון שכאשר נאמין באפס מוחלט צודק המאמר לומר שהיה יכול להבראות שהוא מצד הנברא שכיון שאפס ואין מוחלט היה. אין מונע מלהבראות במאמר אחד כמו בעשרה מאמרות. אבל אילו היה חומר קדום לא יצדק לומר בפשיטות שהיה יכול להבראות מצד החומר כי שמא טבע החומר לא היה מקבל הבריאה במאמר אחד. ",
+                    "<b>ליתן שכר טוב</b>. הא דקאמר לשון נתינה בשכר. מפורש בריש פ\"ב. "
+                ],
+                [
+                    "<b>עשרה דורות מאדם ועד נח להודיע וכו'</b>. כלומר דבר זה מה שהיו עשרה דורות הוא מודיע לנו כמה הש\"י ארך אפים. דרך חיים: ",
+                    "<b>להודיע כמה ארך אפים וכו'</b>. כתב הר\"ב אף אתה אל תתמה וכו' שכן המבול היה אלף תרנ\"ו לבריאת עולם. וחורבן הבית היה ג' אלפים תתכ\"ח לבריאת העולם. צא וחשוב. חכה לו כי לא יאחר. ומד\"ש פי' בשם הר\"ר יונה שמודיע שכמו שלבסוף גמולם שילם להם. שהביא עליהם את מי המבול. כך עוד הנה ימים באים ישלם להם כפעלם ויושיענו ויגאלנו במהרה בימינו אמן. ",
+                    "<b>עשרה דורות מנח ועד אברהם</b>. לא דמי למאדם ועד נח. דאדם ונח בכלל עשרה. אבל הכא אין נח בכלל. אלא לפי דסיים בנח. הדר ופתח ביה: ",
+                    "<b>להודיע כמה ארך אפים וכו'</b>. ומודיע בזה דבר גדול יותר מן הקודם שהקב\"ה מאריך אף ולא גבי דיליה בהשחתה וכליון גמור כמו בדור המבול. ונראה לי דהיינו דכתיב ארך אפים ולא ארך אף דתרי אף הוו. חדא שיוצא לפועל ולבסוף משחית הכל. ואחד. שאינו יוצא לפועל לכליון חרוץ שוטף כי צדיק מושל ביראת אלהים: "
+                ],
+                [
+                    "<b>אברהם אבינו</b>. שאנו זוכים ומקבלים טובה בזכותו זה שעמד בכל נסיונותיו לפיכך קראו התנא בכאן אבינו. נראה לי: ",
+                    "<b>ועמד בכולם</b>. שלא הרהר אחר מדותיו. רש\"י: ",
+                    "<b>להודיע כמה חבתו וכו'</b>. שבזה אנו יודעים בודאי כמה חבתו. וכו'. וכמ\"ש רש\"י בפי' החומש (בראשית כ״ב:י״ב) עתה ידעתי להשיב לשטן ולגוים התמהים מה היא חבתי אצלך יש לי וכו': "
+                ],
+                [
+                    "<b>עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים</b>. פי' הר\"ב שנצולו מעשר מכות. ואלו הם נסים בלא ספק. ולשון התורה בכל מכה ומכה מהן מה שהביא הקב\"ה על המצריים מלבד מכות הכנים שלא ביאר זה. אלא שהוא ידוע שלא ענש ישראל. אבל היו נמצאים אצלם ולא היו מצערים אותם. וכן בארו החכמים. הרמב\"ם: ",
+                    "<b>ועשרה על הים</b>. בנס החמישי שכתב הר\"ב שהמים הנקפאים וכו' היו חתיכות קטנות כעין לבנים וכו' [*וכך פי' הרמב\"ם]. יש לדקדק לאיזה סבה וטעם נעשו כלבנים [*ונ\"ל שהיה לנוי ולתפארת ישראל כמו הנס השני שנעשה הים כמין אהל. ובלא אהל נמי תסגי להם בהבקעו לבד. ואם להאהיל עליהם מפני החמה או מפני הגשמים הרי בלי ספק הענני כבוד לא סרו מהם אף כאשר הלכו בתוך הים. אלא לכבודן של ישראל בלבד הוא שנעשו להם אלו שני הנסים]. ",
+                    "<b>עשר מכות וכו'</b>. ה\"ג בס\"א. וכן היא גירסת הר\"ב*). [*ומ\"ש דצ\"ך עד\"ש באח\"ב. שכך היה נותן בהם רבי יהודה סימנים כמו שהוא בהגדת ליל פסח. ובשנה זו בשבת הגדול פה בקראק\"א לפ\"ק בדרוש שדרשתי בבית הכנסת הקשיתי שאין בתיבות אלו שום משמעות ולכן נ\"ל לקרותן דִצָךְ עָדַשׁ בְאַחַב ומשמעותן כאילו הקב\"ה אומר שמחתך כשאדוש באבחת חרב שעי\"ן ואל\"ף מתחלפין. וכן שתי אותיות בתיבה אחת כמו שמלה שלמה כבש כשב. ועדש על שם פסוק בחבקוק ג' י\"ב. באף תדוש גוים. ובאחב. ע\"ש פסוק ביחזקאל כ\"א כ' אבחת חרב ופירש\"י שהתי\"ו אינה יסוד ולא באה אלא לסמיכה]: ",
+                    "<b>הביא הקב\"ה וכו'</b>. לפי שהמכות באו במשפט ובדין על המצריים לכך יחדם התנא להקב\"ה שהוא דיין אמת אבל בנסים שנעשו לאבותינו לא יחדום להקב\"ה לפי שלא היה שורת הדין נותן שיהיו ראוים לנס כי היו ג\"כ עובדי ע\"ז. וכמ\"ש רש\"י בפ' בשלח [בפסוק וילך מאחריהם] הללו עובדי ע\"ז והללו עובדי ע\"ז וכו'. מד\"ש: ",
+                    "<b>ועשרה על הים</b>. מה שהקדים התנא הנסים שבים. תירץ במד\"ש שעיקר המכות היו למען ספר שמו בעולם. ועיקר הידיעה זו לא היה ניכר רק מאשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל הלכך בהיותם עיקרים באיכות הפרסום. לכך הקדימם אע\"פ שלא היו קודמין בזמן: ",
+                    "<b>עשר נסיונות נסו אבותינו את המקום [ב\"ה] במדבר</b>. ואע\"פ שהעגל חטא היה. נקרא נסיון שענין נסיון להקב\"ה הוא מיעוט האמונה והסתפקם בו. וכך הוא חטא העגל שלא האמינו ולא בטחו בו שילכו בטח דרכם במדבר אשר הוליכם בה ממצרים ועד הנה. ולא שמר הר\"ב סדר זמנים. אלא נקט שנים שנים. אבל קשיא דבעליית הים שכתב הר\"ב שהוא ויבואו מרתה. מאי עלייה דים הוה שהרי היה ג' ימים אח\"כ וכן הרמב\"ם שמפירושו העתיק הר\"ב. לא תלי להא דמרה בעלייה מן הים. ובגמ' פ\"ג דערכין דף ט\"ו ע\"א אמרינן חד בעלייה של הים ומפרשים שמיד שעלו מן הים היתה. שאמרו כשם שאנו עולים מצד זה כך מצרים עולים מצד אחר ומייתי ליה מדכתיב (תהילים ק״ו:ז׳) וימרו על ים בים סוף. וכנגדו לא קא חשיב למתאוננים כלל. ובאמת דקשיא על הש\"ס אמאי לא קא חשיב למתאוננים. לפיכך נראה לי דס\"ל להגמ' דמתאוננים והאספסוף חד ענינא הוא ואע\"פ שהבעיר בהם אש ה' לא שקטו. והאספסוף אשר בקרבו וגו'. והיינו דכתיב וישובו ויבכו ששבו אל תחלת התאוננותם. וכי הא דבפרק כל כתבי (שבת דף קט\"ז) תני רשב\"ג אומר עתידה פרשה זו [ויהי בנסוע דעלה קאי התם] שתעקר מכאן ותכתב במקומה ולמה נכתבה כאן כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה. פורענות שנייה מאי היא ויהי העם כמתאוננים. פורענות ראשונה. ויסעו מהר ה'. ואמר ר' חמא בר חנינא שסרו מאחרי ה'. והקשו בתוס' דאכתי נסמכו שתי פורענות. ונדחקו מאד ליישב. ולדידי אדרבה הכי נמי משני דמתאוננים ואספסוף חדא פורענות הוא ותדע דכיון דפריך שניה מאי האי. ולא פריך תחלה על הראשונה. ש\"מ דהראשונה נמי ידע. ולא הוקבע אח\"כ בגמ' פורענות ראשונה ויסעו וכו' בדרך שאלה ראשונה מאי היא אלא מסדר הגמ' הודיענו מאי היא אבל השואל שבבית המדרש לא שאל אלא על השניה. דסבר דמתאוננים אנינות לימוד שבהר ה' היא כדלקמן ואין כאן הפסק [בין פורענות דמתאוננים לפורענות דוהאספסוף] ומהדר ליה ויהי כמתאוננים כלומר משם מתחלת השניה וכולה חדא פורענות היא ודלא כפירש\"י שמפרש דמתרץ דהאספסוף היא הראשונה שהתחילו בה כשסרו מאחרי ה'. וכבר הקשו עליו בתוס' והביאו מדרש ויכלו דפורענות ראשון שסרו מאחרי ה' לפי שלמדו הרבה תורה מסיני כתנוק הבורח מבית הספר כך נ\"ל. [*ומצאתי און לי במדרש רבה פרשת מצורע שאמרו שם מהיכן נתחייבו ישראל בזיבות וצרעת. ונחלקו כמה אמוראי בטעמא. וחד מינייהו רבי יהודה ברבי סימון שאמר ממתאוננים שנאמר עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא. מאי לזרא רב הונא אמר לזורנא ולביסנא. ופירש בעל מתנות כהונה בשם הערוך מיני שחין ונפוח ע\"כ ועוד אמוראי טובא דמפרשים לזרא על ענין הזה. ומעתה אי לאו דמתאוננים והאספסוף חדא מלתא היא היאך קאמר ממתאוננים ומייתי ראיה מוהיה לכם לזרא. שלא נאמר אלא על אספסוף. אלא כולי חדא והוא ראיה גמורה לדברי. ועוד אני אומר שגם פשטא דקרא מוכיח שהכל אחד שהרי נאמר והאספסוף וגו' וישובו ויבכו. ואין משמעות וישובו אלא ששבו למה שהיה בו כבר. וגם אי לאו דלהכי אתא ל\"ל למכתב כלל וישובו גם זו ראיה מבוארת]. אבל להרמב\"ם והר\"ב שפירשו למתאוננים והאספסוף לתרתי יכולני לומר משום דלרבי דס\"ל בכל כתבי (שם) דויהי בנסוע במקומה. סבר דהפסקה ליתא וסתם מתני' דס\"פ ג' דידים כרבי ומ\"מ נראה לי שלא נחשוב עגל כלל מן המנין לפי שאינו נסיון אלא חטא ובמקומו אכניס הא דאמרי' בגמ' דערכין וימרו על הים בים סוף. ושבעים פנים לתורה: ",
+                    "<b>נסו אבותינו את המקום במדבר.</b> שעל שהיו במדבר מקום שמם מאין יושב. וחסר אין כל בה חשבו אולי שהוא מחסרון השגחתו יתברך על הגליל ההוא ולפיכך נסוהו. והיינו דדייק למתני במדבר וקא קרי ליה לקב\"ה מקום בכאן. להורות כי הוא מקומו של עולם מאין פנוי מהשגחתו כך פירש במד\"ש: "
+                ],
+                [
+                    "<b>עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש</b>. וקא מני להו דלא רמיזו בקרא כלל: ",
+                    "<b>לא הפילה אשה מריח בשר הקדש</b>. מתאות בשר הקדש. א\"נ מריח אברים של המערכה שאילו הריחה ובאת לטעום מהן אין שומעין לה להאכילה בשר קודש. רש\"י. ",
+                    "<b>ולא הסריח בשר הקודש</b>. כשלא היה לו פנאי להקטיר בלילה כל האברים שנתעכבו מבערב מעלין אותן בראשו של מזבח ועומדים שם ב' ימים או ג' עד שיהיו פנוים להקטירן שאין לינה פוסלת בהן בראשו של מזבח. ונעשה בהן נס ולא היו מסריחין כל זמן עכבתן. רש\"י. והא דתנן הכא מעולם כתב במד\"ש שאפשר דאתא לאתויי דנס זה היה אפי' שלא בבית המקדש. כגון בבמות. אי נמי בשילה נוב וגבעון ע\"כ. ויש להוסיף משכן שבמדבר ג\"כ: ",
+                    "<b>ולא נראה זבוב בבית המטבחים</b>. שבעזרה במקום שהיו שם השלחנות של שיש שמדיחין עליהם את האימורים ולא היה יורד שם זבוב משום מיאוס. רש\"י: ",
+                    "<b>ולא אירע קרי לכ\"ג ביום הכפורים</b>. יש מי. שהקשה ולמה יארע לו קרי אחר שהיה מזרזין אותו כל שבעת הימים והוא בטהרה כל היום ההוא וזקני העם כל הלילה לא יחשו מלזרזו. והתשובה כי יצר הטוב ויצר הרע מתקוטטים זה עם זה כשני אויבים. וכשאחד מהן קרוב להיות מנוצח יתחזק על עמדו בראותו כי כלתה אליו הרעה והרבה מן האנשים בעת פטירתן יתחזקו וידברו דברים טובים כאילו הם בריאים. ולזה היה קרוב מאד להיות הכהן בעל קרי. כ\"כ במד\"ש בשם החסיד ז\"ל. ועמ\"ש בריש דמאי בדבור והחומץ שביהודה וכו' לתרוצי הא דמתקנים לו כהן אחר. דתנן בריש יומא ופירש הר\"ב שם משום קרי: ",
+                    "<b>ולא כבו גשמים וכו' ולא נצחה וכו'</b>. ה\"ג להו הר\"ב והרמב\"ם. אבל רש\"י כתב דל\"ג להו במשנה דבפ\"ק דיומא (דף כ\"א) מייתי לה למתני' ולא קתני להו ומייתי ברייתא דקתני לה והנך עומר ושתי הלחם ולחם הפנים בתלתא חשיב להו והוו נמי עשרה ע\"כ. והכי איתא התם דף כ\"א דמותיב בסיפא [צ\"ל אסיפא] דמתני' דתנן תרתי בירושלים פתח במקדש וסיים בירושלים. ומשני איכא תרתי אחרנייתא במקדש דתניא מעולם לא כבו כו': ",
+                    "<b>עמוד העשן.</b> העולה מן הקרבנות. אבל בעת ההקרבה היה האויר נח. הרמב\"ם: ",
+                    "<b>ולא נמצא פסול בעומר</b>. כתב הר\"ב שהעומר נקצר בלילה ולא היו מרבים לקצור אלא לפי השיעור של עשרון מנופה בי\"ג נפה. רש\"י דיומא דף כ\"א: ",
+                    "<b>ולא הזיק נחש ועקרב</b>. לא תנן לא נשך. אלא אפי' אם אירע לפעמים שהיה נושך לא היה מזיק. והא דתנן בירושלים. פי' בדרך חיים דאילו בבית המקדש אין חדוש כל כך שלא היו שם דברים מזיקים כאלו ועמ\"ש לעיל משמא דגמ' דיומא. והא דתנן מעולם פירש במד\"ש שאפשר דאתי לאתויי דאפי' שלא בזמן שבהמ\"ק קיים היה נס זה כי כדאית קדושת הארץ לבדה להציל מהיזק נחש ועקרב: ",
+                    "<b>שאלין</b>. כתב הר\"ב יש ספרים שכתוב בהן כשאלין ועל העולים לרגל נאמר וכו'. שלא היו דרים שם בתמידות והיינו לישנא דכשאלין. כשיהיה זה שאלין כי לא היה תמיד שם: "
+                ],
+                [
+                    "<b>עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן פי הארץ וכו'</b>. כתב הרמב\"ם וז\"ל. הם לא יאמינו בחדוש הרצון בכל עת. אבל בתחלת עשיית הדברים שם בטבע שיעשה בהם כל מה שיעשה הן יהיה הדבר שיעשה מאודיי. והוא הדבר הטבעי. או יהיה חדוש לעתים רחוקים. והוא המופת הכל בשוה. על כן אמרו שביום הששי שם בטבע הארץ שתשקע קרח ועדתו ולבאר שיוציא המים ולאתון שתדבר. וכן השאר. ואולי תאמר אחרי שכל הנפלאות כולם הושמו בטבעי הדברים ההם מששת ימי בראשית למה יחד אלו העשרה. דע שלא יחדום לומר שאין שום מופת שהושם בטבע הדברים רק אלו. אבל אמר שאלו נעשו בין השמשות לבד ושאר נפלאות והמופתים הושמו בטבעי הדברים אשר נעשו כן בעת העשותם תחלה ואמרו על דרך משל שיום שני בהחלק המים הושם בטבעם שיחלק ים סוף למשה. והירדן ליהושע. וכן לאלישע. ויום ד'. כשנברא השמש הושם בטבעו שיעמוד בזמן פלוני בדבר יהושע אליו. וכן שאר הנפלאות. מלבד אלו העשרה שהושמו בטבעי הדברים ההם בין השמשות עכ\"ל. ויותר מזה ביאר בספרו המורה פרק כ\"ט חלק ב' ואמר שם אחר שהביא מדרשם תנאי התנה וכו' סיים ואמר שאות הנביא הוא שיודיעהו האל בשעה שיהי' בו מה שיאמר ויפעל זה הדבר כמו ששם בטבעו להיות בשורש מה שהי' בטבעו ע\"כ. ויקשה על זה מאד מאמר משה רבינו ע\"ה (שמות ח׳:ה׳) למתי אעתיר וישעיהו אמר (ישעיהו ז׳:י״א) שאל לך אות מעם ה' אלהיך העמק שאלה או הגבה למעלה ושאלת גדעון מאות הגיזה בשני הפכים. ובמד\"ש בשם המאירי ז\"ל שאין דעת החכמים שהיו התנאים האלה טבע קיים במתפעל אבל היתה כונתם בלא ספק לענין הפועל יתברך ורצונו. לומר שלא היה שינוי רצון לפניו יתברך חלילה כי באותו שעה שברא שמים וארץ וכל אשר בו הקיפה וכללה ידיעתו הדברים העתידים להיות ושכבר יבא זמן שישנה טבע הנמצא ההוא וכו' ועל מנת כן בראו כו' ולא היה א\"כ פועל הנס שינוי ידיעה והתחדש רצון וכו'. עכ\"ד. כלומר כי כל האותות לשעתה ולעתם נבראו ונעשו. ולא הושמו בטבע לשיהיו נעשים לעת ההיא ואע\"פ שכבר הקיפה בזה ידיעתו יתברך כבר קדם במשנת הכל צפוי משנה י\"א פ\"ג שאין הידיעה מכרחת הדברים האפשריים. והנה כל הנסים תלוים ועומדים באפשרות הבחירה שביד האדם. כי כולם ר\"ל הנסים בשביל בני אדם היו. ואני אומר שכמו שעל היתר הספק ההוא בהכל צפוי והרשות נתונה. השיב הרמב\"ם מהפסוק כי לא מחשבותי מחשבותיכם (ישעיה נ\"ה ח'). כמ\"ש שם. כך אשיב אמרים. דסיפא דקרא היא התשובה עצמה בהיתר זה הספק העצום המתחייב בענין הנסים. מפני שאין שינוי ברצונו יתברך. והוא אומרו ולא דרכיכם דרכי. שדרכיו והם פעולותיו. שכן אמר מרע\"ה (שמות ל״ג:י״ג) הודיעני נא את דרכיך. והם הנהגתו ופעולתו בעולם. אמר שלא דרכיכם דרכי כלומר שלא תקישו דרכיכם לדרכי. ולא יבא הספק העצום הזה. ורמב\"ם עצמו [בספרו המורה] סוף פרק ך' מחלק ג' כתב וז\"ל. ענין ההשגחה וענין הידיעה וענין הכונה המיוחסות אלינו בלתי ענין המיוחסות אליו. וכשילקחו ב' ההשגחות או שתי הידיעות או שתי הכונות. על שיקבצם ענין אחד. יבואו הספקות הנזכרות. וכשיוודע שכל מה שיוחס אלינו. נבדל מכל מה שיוחס אליו. יתבאר האמת. וכבר הגיד ההבדל בין אלו המיוחסים אליו ובין המיוחסים אלינו באמרו ולא דרכיכם דרכי ע\"כ. ויראה ג\"כ מלשונו פרק כ\"ט מחלק ב' שמה שמבאר דברי החכמים באמרם תנאי התנה וכו' על הדרך האמור שלא כן דעת עצמו. ודי לנו שהמלטנוהו להרמב\"ם בזה בדעת עצמו אע\"פ שלא נוכל להצילו מדעתו בדעת החכמים. אבל אני אומר שגם החכמים ז\"ל זו דעתם ולא נפלאת מהם חלילה. כ\"ש שממקרא מלא וזיל קרי בי רב הוא. ולא אמרו שנבראו בערב שבת אלא על ידיעתו כמו הכל צפוי. וכדברי המאירי. ומאמרם תנאי התנה בששת ימי בראשית על הים שיקרע וכו'. נראה בעיני שאין ענינו כלל לסלק שנוי רצון. אבל הוא שוה למאמרם שכתבתי בפ\"ב מ\"ח שאמרו בפסוק יום הששי שהתנה הקב\"ה עם מעשה בראשית על מנת שיקבלו עליהם ישראל ה' חומשי תורה. וזה אין בו דבר טבעי. אבל הוראה על תכלית בריאת העולם שלא נברא אלא בשביל קבלת התורה לישראל ושאם לא יקבלוה יחזור העולם לתוהו ובוהו. כי לא נברא אלא לתכלית זה. וכך כל אלו התנאים ע\"ז הצד נאמרים בכל לשון של זכות ויפוי כח לישראל. שהקב\"ה התנה במעשה בראשית עם הים שיקרע לישראל. שבשביל זה הוא בורא הים. וכך בשמש שיעמוד ליהושע. שבשביל זה נברא. והשרישונו בזה השרשה גדולה באמונה שהכל לא נברא אלא בשביל ישראל. מסכים למאמרם בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית. ומאמרים רבים להם שאמרום לשבח ולזכות ישראל. ולא נכחש שעם מאמרם זה כיונו ג\"כ לומר שהוא יתברך ויתעלה מגיד מראשית אחרית. ומביט לסוף דבר בקדמותו. אבל זה מצד שכך היא ידיעתו יתברך כענין הכל צפוי. אבל לא שבאו וכיונו בזה לבטל שנוי רצון וידיעה. כי מעולם לא נתחייבו בזה. שכבר קדמם הנביא ישעיה לסלק זאת המבוכה באמרו (ישעיה נ\"ח) כי לא מחשבותי [מחשבותיכם] ולא דרכיכם [דרכי] שאין להקישן יחד. ולא נבוא להסתפק. ולא כיונו בלשון תנאי התנה אלא כלשון המדרש שביום הששי. ורבינו בד\"ח הפליא עצה הגדיל תושיה להסיר זו השאלה אמר כי הידיעה והיכולת הכל מפעולותיו כמ\"ש וידע אלהים הוא לשון פעולה. וכמו ששאר פעולות אינן מחייבות שינוי ולא רבוי בו יתברך כן גם אלו. ונסמך בזה בחכמת הקבלה. ע\"ש. ",
+                    "<b>נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן פי הארץ וכו'</b>. גם לפי דעת הרמב\"ם נתיחדו אלו בזמן הזה דוקא. והרבה סברות נאמרו בטעמם. תמצאם במד\"ש. לא ראיתי להעתיק גם א' מהם כי לא ידעתי איזה יכשר. ומפני שראיתי לרבינו בדרך חיים שכתב במשנה הקודמת לזו בעשרה נסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש שדקדק במה שמתחילים באשה לומר לא הפילה אשה וסיום שלא אמר אדם צר לי המקום שהם כנגד עשר ספירות בלימה וביארם אחת לאחת. ע\"ש. חשבתו אני שכמו כן ויותר נאה לדרוש כך במקום הזה. שהרי בי' ספירות בלימה נברא העולם. ובלי ספק שכן גם אלו העשרה דברים. והיתה התחלה מפי הארץ כמו הנסים באשה. אלא שבמופלא ממני בל אדרוש. ואומר כפי הנגלה שאלו י' דברים שוים לעשרה המאמרות שבהן נברא העולם. שכן במאמר הראשון סופר הכתוב בענין הארץ שהיתה תוהו וכו'. ופי הבאר שוה למאמר יהי אור שכן אותו אור נגנז. וכך הבאר נגנז בימה של טבריה. ופי האתון שוה למאמר יהי רקיע ויהי מבדיל. ושבו מים עליונים שלא כטבע. כך פי האתון הושם בחומר הגס הזה כח עליוני שלא כטבע. והקשת. כמאמר יקוו המים ותראה היבשה שכן התהוות הקשת הוא מאידי הארץ הלחה שנתלחלחה במי הגשמים. והמן שוה למאמר תדשא הארץ וגו' עץ פרי וגו' שהן הנה לחמו של אדם ופריו אשר יתן בעתו וכנגדם המטיר דגן שמים הוא המן. והמטה כנגד מאמר המאורות שנאמר בהם והיו לאותות. ושלח משה עבדו במטה אשר בו יעשה האותות. ונמשך מזה מאותות השמים בל תחתו. והשמיר שהיא בריה כתולעת והוא ממאמר ישרצו וגו'. והכתב והמכתב כנגד שני המאמרים מאמר נפש חיה. ומאמר נעשה אדם כי בשניהם החיות ודבר רוחני. כן הכתב והמכתב ויש במכתב דבר יותר רוחני במה שנקרא מהד' רוחות כפי' הר\"ב. וכן ויהי אדם לנפש חיה יתירה מדברת ושולט בארבע רוחות העולם. והלוחות כנגד מאמר פרו ורבו ומלאו את הארץ בזרע אנשים הנעשים בצלם אלהים. וכן הלוחות מעשה אלהים המה ראה זה דרך ישר לפני. ותן לחכם ויחכם עוד. להשכיל טעמים יותר מספיקים. וע\"ז הדרך כי יתיישב בזה שלא היה סדר זמנים לתנא דידן בכל אלו: ",
+                    "<b>[*פי הארץ</b>. פירש הר\"ב לבלוע קרח ועדתו וכ\"פ הרמב\"ם. וקשה דאמר אם בריאה יברא. והרי ברואה ועומדת כפי קבלת חז\"ל פה. ואין קבלתם אלא איש מפי איש עד מרע\"ה. ובאגדת חלק (דף ק\"י. ונדרים ל\"ט:) פירשו אם בריאה הגיהנם מוטב [וכו']. יברא קרובי פתחא דודאי ברואה היא. דכתיב (קהלת א') אין כל חדש וגו'. ולדבריהם אם כמו תמיהה קיימת וג\"ז דוחק. ולכן נ\"ל בהקדים עוד שלשה דקדוקים. א' אמרו ופצתה האדמה את פיה. ובשעת מעשה נאמר ותפתח. ואף אם לא נאמר כן בשעת מעשה. יש לדקדק למה לא אמר לשון פתיחה. שהוא מורגל יותר ממה שהוא מורגל לשון פצתה. ב' זה שאמר (במדבר י\"ז) וירדו חיים שאולה. שממה שלא אמר שאול. הוא כפי מה שהזכיר רש\"י ז\"ל בתהלים ט' בפסוק [י\"ח] ישובו רשעים לשאולה. אמר ר' אבא בר זבדי למדריגה התחתונה של שאול. ואף שעדות הכתוב אין להכחיש. אבל כשהפסוק מודיע הענין איך שנתפרסם ונודע שירדו חיים למדריגה התחתונה של שאול. הלא טוב אף נאה דורש ומבקש הפסוק להודיע. וצריך א\"כ חקירה בפסוק איה איפה מודיענו כזאת. שלישית. אמרו וכל העם נסו לקולם. ואין בדרך שומעי קול צועקים אוי ואבוי שינוסו. אבל יתקרבו אל הקול ההוא לשמוע הסבה שצועקים בעבורה. והרי רש\"י ז\"ל כתב לקולם בשביל קול היוצא על בליעתם. ופירש הרא\"ם שהוא הקול היוצא מתוך הבקיעה כדמות רעם שמבהיל את האנשים לברוח. לא לקול צעקתם בעת בליעתם. כי הקול ההוא אינו קול מבריח אלא אדרבה מקבץ הוא את האנשים לבא לשמוע את צעקתם בעת ההיא ולראות הפלא ההוא שלא נהיה כמוהו מששת ימי בראשית עד היום ההוא. עכ\"ל. ומעתה אני אומר שקול הבקיעה אף שהרא\"ם אמר שהוא כדמות רעם יכולני לומר שהקול ההוא קול דברים היה המשמיע ומגיד שירדו חיים שאולה. היינו למדריגה התחתונה. ויהי לאות גדול שהאדמה השמיעה קול דבור חותך ואומר. שעד המדריגה התחתונה באו חיים שנצטערו עד שם. וזהו אשר ביקש עליו מרע\"ה באמרו ופצתה. שעל פתיחה שלצורך הבליעה היה לו לומר ופתחה וכמ\"ש במעשה. אבל אמר ופצתה מלשון פציתי פי לה' דיפתח בספר שופטים [י\"א ל\"ה] ומלשון פצו שפתי שבספר תהלים ס\"ו [י\"ד]. שענינם הדבור. וכה יאמר אם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה ותחסר בי\"ת השמוש בתיבת בריאה. כמו ששת ימים עשה ה' וגו' שענינו בששת. וכן ונשלמה פרים שפתינו ענינו בשפתינו. וזולתם חסירי הבית. יאמר אם בבריאה שמששת ימי בראשית הוא הגיהנם יברא קרובי פתחא כמאמרם ז\"ל. וע\"י קרובי פתחא לכאן ופצתה האדמה את פיה להשמיע קול שפתים קול דברים להגיד כל הנעשה בתוכה עד שאול תחתית המדרגות. ואח\"כ בשעת המעשה אמר ותפתח הארץ את פיה. פתיחת פה לבד לא ענין דבור. והיתה הפתיחה לענין ותבלע אותם. אמנם עוד היה שכל האדם נסו לקולם הוא קול שיצא על בליעתם קול דברים משמיע שירדו חיים שאולה לדיוטא התחתונה של שאול. ועוד לי כדמות ראיה למה שפירשתי. מה ששנה התנא בענין האתון לומר [פי האתון] (לפי) [ולא] שהאתון נברא בין השמשות. והרי כל הפיות שוות ומה יש באתון פה שצריך בריאתו שתהיה בין השמשות אם לא שהפה ענינו באתון הדבור שזהו נברא בין השמשות א\"כ פי הארץ ג\"כ על הדבור הוא שאמר על פתיחת פה בעלמא. ועד שני פי הבאר לדברי הי\"מ שהזכיר הר\"ב שפירושו שאמרה הבאר שירה וכו' וכל זה נראה לי ובעיני הוא כמו כפתור ופרח]: ",
+                    "<b>ופי הבאר</b>. כתב הר\"ב בארה של מרים שהיתה הולכת עם ישראל במדבר. ופי' בדרך חיים שבכל מקום שהיו הולכים הבאר עולה ונובע מים. ונברא אל הבאר הזה פה שיצאו המים בכ\"מ שהולכין ואין נראה שהסלע היה הולך ומתגלגל עמהם כנראה לכאורה מלשון רש\"י פרק מקום שנהגו (פסחים דף נ\"ד) דא\"כ למה לא נזכר הנס שהסלע נתן מים בתלוש. אלא גם כוונת רש\"י כדאמרן. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב וי\"א שפתחה פיה ואמרה שירה שנאמר עלי באר ענו לה. כלומר שהיו עונים כנגד הדבור שלה. [*ועיין לעיל. ולכן יצדק ומתיישב שלא אמר פי הסלע. כי הלא הסלע הוא שהוציא המים. ועליו יאמר שהפה שהוציא הוא שנברא בין השמשות. אבל פי הבאר נצטרך לדחוק ולפרשו שר\"ל הפה שממנו יצא הבאר. אבל לי\"מ היטב אשר שנה התנא פי הבאר שאמרה שירה וכו']. ",
+                    "<b>ופי האתון</b>. לשון הר\"ב נגזר עליה וכו'. כי לא יתכן שהיה חי כל כך מששת ימי בראשית עד זמן בלעם. וכן פירש בדרך חיים שכל אלו עשרה דברים שנבראו בין השמשות לא בריאה ממש. אלא גזירה שגזר הבריאה בין השמשות. שאין נראה כי האיל של יצחק היה חי מששת ימי בראשית עד אברהם. ע\"כ. וכן פי' הר\"ב באיל נגזר וכו'. [*ופי' לשון פי כתבתי בסד\"ה פי הארץ כו']: ",
+                    "<b>והמכתב</b>. ל' הר\"ב שהיו נקראים מכל הד' צדדים. והקרוב אלי שהיה דבר נסיי ומעשה אלהים המה והרבה נתלבטו בזה מפרשי מאמר ירושלמי דשקלים פ\"ו. עיין בעין יעקב ויפה מראה. ואחר אחרון אני בא בעל עשרה מאמרות שכתב במאמר חקור דין חלק ב' פרק עשרים על אותו מאמר דירושלמי שהיה זה מעשה אלהים בלתי משוער בשכלנו. לא כמעשה הדיוט שציירו זולתינו לפנינו בבית המדרש ונער יכתבם. ע\"כ. ",
+                    "<b>והלוחות</b>. כתב הר\"ב של סנפרינון היו וחצובים מגלגל חמה. כלומר לפיכך היו נגללים ולא היו כסנפרינון שלנו שהוא מקשה ולא נגלל אבל היה ספיריי למראה וכעצם השמים לטוהר. ובפירש\"י שהלוחות הם הראשונות. דאילו שניות משה פסלן מעצמו: ",
+                    "<b>ויש אומרים אף המזיקין וכו' וי\"א אף צבת וכו'</b>. ומסיק בדרך חיים דלא אתו לאפלוגי אלא שכל אחד מוסיף על הקודמים. לפי שיש בבין השמשות זמנים מחולקים כדתניא בפרק במה מדליקין (שבת דף ל\"ד) איזהו בין השמשות משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימים. דברי ר\"י. רבי נחמיה אומר כדי שיהלך אדם משתשקע חמה חצי מיל. ר' יוסי אומר בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא וא\"א לעמוד עליו. וכתב שיש גרסאות מתחלפים בנוסחאות הני יש אומרים ושנ\"ל שהגרסא הנכונה אילו של יצחק. וקברו של משה. ששניהם צורך לשני צדיקים גדולים. ויש אומרים אף המזיקין. ויש אומרים אף צבת. והני ג' יש אומרים מחלקים בין השמשות לג' חלקים. זולת בין השמשות דרבי יוסי שאין לו המשך זמן כלל. ושאר בין השמשות חלקו לג'. שכן כל דבר משוער יש לו התחלה ואמצע וסוף. עכ\"ד. ולמאי דאדחי בגמרא הא דצבת. נמצא שלא נשארו אלא ב' הוספות. והאחד בבין השמשות דר' נחמיה והא' בבין השמשות דר\"י. וכן י\"ל לגרסא דידן דלא גרסינן אלא תרי יש אומרים. ולדעת כולם אלו העשרה כאחד נבראו בבין השמשות דר' יוסי. ולפיכך עמד טעמם בם כאשר אמרנו: "
+                ],
+                [
+                    "<b>שבעה דברים בגולם</b>. פי' הר\"ב לשון גולמי כלים שלא נגמר מלאכתן [בפי\"ב דכלים משנה ו'] שיחסרוהו ההשלמה והתקון כסכין והסייף כשיעשה הנפח גולמם והגיע להם צורתם קודם שישחיזם ויחדדם וימרטם ויפתח בהם מה שדרכו לפתח וישלים תקונם. וכן קורא גולם איש שיש לו מעלות שכליות ומעלות המדות אמנם אינם שלמות ולא הולכות על סדר כראוי. אבל יש בהם ערבוביא ובלבולים והתערב בהם חסרון. ואין זה עם הארץ שיש לו דרך ארץ [*שהן מעלות המדות בלבד] וכל שכן שאינו בור דמשנה ה' פ\"ב. הרמב\"ם. [*ועיין במשנה י' בפירוש הר\"ב [ד\"ה שלי] : ",
+                    "<b>ושבעה בחכם חכם אינו מדבר וכו'</b>. לפי שהגולם קודם בזמן לפיכך הקדים לשנות שבעה דברים בגולם. ומ\"מ ביאר המדות שבחכם שכן נאה להעלות על שפתים ישק מדות החכם וידיעת ההפכים אחת. על כן אמר וחלופיהן בגולם: ",
+                    "<b>אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו וכו'</b>. פירש הר\"ב שכן מצינו באלעזר ואיתמר וכו'. וזה בתשובה. אבל בשאלה הא תנן במשנה ה' פ\"ב ולא הביישן למד: ",
+                    "<b>ובמנין</b>. לשון רש\"י בשנים. וגדול בתלמידים. ע\"כ. ועיין מה שכתבתי במשנה ה' פרק קמא דעדיות [ד\"ה ובמנין]. ויש ספרים דלא גרסי ובמנין. ומ\"מ לדגרסי או או קתני. וכ\"כ במד\"ש: ",
+                    "<b>ואינו נבהל להשיב</b>. פירש הר\"ב כדי שתהא תשובתו כהלכה. כלומר ולא סגי ליה במה שלא נכנס לתוך דברי חבירו אבל יתמהמה ג\"כ עד שידע שישיב כהלכה: ",
+                    "<b>שואל כענין וכו'</b>. מ\"ש הר\"ב וכן אתה מוצא באנשים אשר היו טמאים וכו' שראו את משה עוסק וכו' ומפשטן של הכתובים לא שמעינן ולא מידי אלא ביום ההוא שעשו כל ישראל פסחיהם והם לא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה כדכתיב בקרא. ועמ\"ש במשנה ב' פ\"ו דפסחים [ד\"ה הזאה]. ובמד\"ש הועתקו דברי הר\"ב במקצת אלו הבבות. ולא הועתק. וכן אתה מוצא וכו': ",
+                    "<b>ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי</b>. פי' הר\"ב אם פוסק דין מן הסברא מדעתו לא יאמר כך שמעתי מרבותי. ותמיהני דזו מדת כל אדם שלא לשקר. כל שכן בפסק דין שיתלה עצמו באילן גדול ואולי השומעים יסמכו עליו מפני ששמעו שזה קבל כך. ונמצא מכשיל הרבים שאפשר שאין הדין כך. גם הראיה שהביא מאנשי חרן אינו ענין לנדון זה כלל. והרמב\"ם פי' ולא יתפאר במה שלא ידע והוא אמרו על מה שלא שמע אומר לא שמעתי ע\"כ. ועל זה יצדק ראיית אנשי חרן שאם בדרך ארץ הוא כך. ק\"ו בעניני חכמה ותורה: "
+                ],
+                [
+                    "<b>גופי עבירה</b>. כלומר עבירות חלוקות. וכן לשונם ז\"ל לקרות עבירות חלוקות בשם גופות מחולקות כמו שתראה בל' הר\"ב ספ\"ג דכריתות וכלפי שאמר בפורעניות מיני ולא סגי ליה במנינא דשבעה. אמר נמי בעבירות גופי. ולא סגי ליה במנינא דשבעה כך נ\"ל: ",
+                    "<b>מקצתן מעשרין וכו'</b>. כבר כתבתי לעיל בפ\"ק משנה ט\"ז דבהרבה מקומות נקטי מעשר והוא שם לכלל המתנות. ודעת דרך חיים דמעשרין דוקא מעשרות. ואין התרומה בכלל דחטה אחת פוטרת כל הכרי. משא\"כ בחלה דכתיב בה נתינה ע\"ש. ולא משמע כן בגמ' ד[שבת פרק] במה מדליקין [דף ל\"ב ע\"ב] : ",
+                    "<b>רעב</b>. של בצורת באה. בפ' במה מדליקין (שבת דף ל\"ב) שנאמר ציה גם חום יגזלו מימי שלג שאול חטאו (איוב כ\"ד י\"ט) . בשביל דברים שצויתי אתכם [על תרומות ומעשרות] בימות החמה ולא עשיתם יגזלו מכם מימי שלג בימות הגשמים. ",
+                    "<b>ושלא ליטול את החלה</b>. כלומר אף שלא ליטול החלה. והא דכתב במד\"ש דיש לומר דוקא חלה וטעמא דחמירא שכיון שהיה יכול ללוש פחות מכשיעור. ולא עשה כן. הרי זה כמבטל המצוה להכעיס. אבל תרומה ומעשרות אין אדם יכול לעשות באופן שיפטר עצמו מהן מן הדין. ע\"כ. היינו מדרבנן דאילו מדאורייתא יכול להכניס דרך גגות וקרפיפות שלא חייבתו התורה אלא שיכניסנו לבית דכתיב (דברים כ״ו:י״ג) בערתי הקדש מן הבית ושיכניס דרך השער שנאמר (שם) ואכלו בשעריך. כמו שפסק הרמב\"ם בריש פ\"ד מהל' מעשר: ",
+                    "<b>[*דבר בא לעולם על מיתות וכו'</b>. עיין במשנה דלקמן בד\"ה בארבעה פרקים וכו']. ",
+                    "<b>שלא נמסרו לב\"ד</b>. ל' הר\"ב שלא עשו בהן דין תורה. וכיון שפשעו הב\"ד וראשי העם ולא עשו. לפיכך דבר בא לעולם ואינו מבחין [בין טוב לרע] והיה כצדיק כרשע אבל ל' שלא נמסרו לא משמע כן אלא כדפירשו המפרשים כגון מיתות בידי שמים וכריתות אי נמי שלא בהתראה או שברח העובר. ",
+                    "<b>ועל פירות שביעית</b>. שדינם להפקירם אי נמי לבערם לגמרי וכמו שכתבתי הדעות במשנה ב' פ\"ט דשביעית. ולפיכך מדה כנגד מדה שהדבר בא לעולם שהוא הפקר בני אדם. שאין המלאך המשחית מבחין. ואילו חרב אפשר כי יחנן קולו שמוע ישמע ויניחהו האויב כך פירש בדרך חיים. והני תרי כיון שדומים בעונש נחשבו לאחד במנין השבעה. וכן הני דלקמן. ",
+                    "<b>חרב בא לעולם על עינוי הדין וכו'</b>. דכתיב (ויקרא כ״ו:כ״ה) והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית ואין ברית אלא תורה וכתיב (שם) יען וביען במשפטי מאסו. גמרא דבמה מדליקין דף ל\"ג: "
+                ],
+                [
+                    "<b>חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא ועל חלול השם</b>. שנאמר (שם) ואם באלה לא תוסרו לי אל תקרי באלה אלא באלה [*ויש במשמע בין שוא בין שקר] וכתיב [שם] והשלחתי בכם את חית השדה וגו' וכתיב בשבועת שקר (שם י\"ט) לא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך ובחילול השם כתיב (שם כ\"ב) ולא תחללו את שם קדשי. גמ' דבמה מדליקין [שם]: ",
+                    "<b>גלות בא לעולם על עובדי עבודה זרה וכו'</b>. שפיכות דמים שנאמר (במדבר ל״ה:ל״ד) ולא תחניפו וגו' ולא תטמאו את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה. הא אתם מטמאים אותה אינכם יושבים בה. ואיני שוכן בתוכה. גילוי עריות שנאמר (ויקרא י״ח:כ״ז) כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ וכתיב (שם) ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה. וכתיב (שם) ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה. ובעבודה זרה כתיב שם (כו) ונתתי את פגריכם וגו'. וכתיב (שם) והשמותי את מקדשיכם ואתכם אזרה בגוים. בשמיטות ויובלות כתיב. (שם) אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם וכתיב (שם) כל ימי השמה תשבות. גמרא דבמה מדליקין (שם): ",
+                    "<b>בארבעה פרקים הדבר מתרבה וכו'</b>. שכאשר יקרה שיהיה דבר באלו הפרקים יתרבה אז בעון אלו לפי שיקרה בהם תמיד העון אצל קצת אנשים והנה הוא מדה כנגד מדה כי החסיר חיות העני וגם חשב שכשיתן שיחסר לו לחמו כשיארכו לו חייו. לכך יחסרו חייו ותשאר תבואתו לאחרים. ומעתה לא קשיא על המשנה הקודמת כלום. מד\"ש בשם הר\"ם אלמשונינו: ",
+                    "<b>ובמוצאי שביעית</b>. לפי שהשביעית היא עצמה יש בה עון אשר חטא המסבב הדבר לכך מתרבה במוצאי שביעית מיד ולא תנן בשמינית מפני פירות שביעית כ\"כ במד\"ש. ואצלי אינו דקדוק דהא בספ\"ז דסוטה דתנן בשמינית ולא סגי ליה ומסיים נמי במוצאי שביעית. ",
+                    "<b>ובמוצאי החג</b>. כי בחג כבר נשלם עסק האדמה. ומי שנתן אלו החקים נתנם. ומי שלא נתנם גזלם. הרמב\"ם: "
+                ],
+                [
+                    "<b>ארבע מדות באדם האומר שלי שלי וכו'</b>. לא בנותני צדקה איירינן דהנהו מתניין לקמן מי\"ג אלא בהנאה דעלמא: ",
+                    "<b>ושלך שלי עם הארץ</b>. פי' הר\"ב וזהו ישובה של הארץ ודוקא שהוא רוצה להנות מנכסי אחרים מדעתן. דאילו שלא מדעתן אע\"פ שרוצה גם לההנותם. הוא גזלן גמור ואין לך רשע גדול מזה ולא דברו חז\"ל אלא בדעות ולא דברו על הגנב והגזלן שהוא רשע מד\"ש בשם הרמ\"ה ז\"ל: ",
+                    "<b>שלי שלך ושלך שלך חסיד</b>. לא שמבזבז כל אשר לו שהרי אמרו (כתובות דף נ') המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שלא יבזבז יותר מדאי ויהיה הוא בהכרח מוטל על הבריות אלא במוותר כפי הראוי איירינן. דרך חיים: "
+                ],
+                [
+                    "<b>קשה לכעוס ונוח לרצות חסיד</b>. אבל שלא יכעוס כלל לא נמצא בשום דיעה כי מי לנו גדול בענוה ממרע\"ה ונאמר בו (במדבר ל״א:י״ד) ויקצוף משה על פקודי החיל. מד\"ש. וגדולה מזו שמעו נא המורים (שם כ') אלא שלשם לא פירש בכתוב שכעס: ",
+                    "<b>נוח לכעוס וכו'</b>. רשע. דאמר מר (ברכות דף כ\"ט) לא תרתח ולא תחטא. רש\"י. ודרך חיים מפרש כי הא דאמרינן בפ\"ג דנדרים (דף כ\"ב) אמר רב נחמן כל אדם הכועס בידוע שעונותיו מרובין שנאמר (משלי כ״ט:כ״ב) איש אף יגרה מדון ובעל חמה רב פשע: "
+                ],
+                [
+                    "<b>זה חלק רע</b>. פי' הר\"ב לא שייך למתני חסיד או רשע. שאין זה דבר התלוי בבחירתו וכו'. ואע\"פ שאפשר בס\"ד לאקומי גרסתו כשיראת חטאו קודמת לחכמתו. כמ\"ש במ\"ט פ\"ג. מי שלא הגיע לכלל מדה זו. אין ראוי להקרא רשע. כיון שחסרון ברייתו הביאו לידי כך: "
+                ],
+                [
+                    "<b>ארבע מדות בנותני צדקה</b>. דמתני' לעיל נמי לענין ספוק התלמידים נשנית כדפי' הר\"ב. מד\"ש. ודרך חיים כתב שהיתה ראויה לשנות מיד אחר שלי שלי וכו' אלא דהך דמהר לשמוע דמיא לה טפי. דבתרווייהו תנן יצא שכרו בהפסידו וכו': ",
+                    "<b>עינו רעה בשל אחרים</b>. פי' הר\"ב דיודע שהצדקה מעשרת וכו'. וכן פירש\"י ומסיים ועינו רעה בשלו לפי שיש לו אבירות לב. ואינו דומה לעינו רעה בשל אחרים ע\"כ. אלא כלומר כעין רעה דמתני' י\"ט שאינו מסתפק בשלו. וחומד במה שראוי אל העני. וקשיא דא\"כ רשע הוא שעובר על לא תאמץ את לבבך (דברים ט״ו:ז׳) ואפשר דהכא איירינן בענין שאין מחסור לעני ונמצא שאינו מאמץ את לבבו מתת לעני די מחסורו ואילו לא היה מי שיתן היה הוא נותן ורצונו ליתן כשימצא עני שאין לו נותנים ומכל מקום אבירות לב הוא. והשתא אתי שפיר דיתן ויתנו אחרים חסיד ומקשים שכן הוא מדת כל אדם שיתן ויתנו אחרים. אלא דהכא בעני שיש לו די מחסורו. אם לא היו הנותנים אלא האחרים ולא הוא. או שהיה הוא הנותן ולא האחרים והנה הוא רוצה שגם שניהם יתנו הוא ואחרים כדי למלאות ספקו בשפע לאיש כזה ראוי להקרא חסיד כך נ\"ל: "
+                ],
+                [
+                    "<b>ואינו עושה</b>. ל' הר\"ב ואינו שונה ולומד ולא מבין. יש לפרש דה\"ק. א\"נ לומד ואינו מבין. ויש לפרש דה\"ק ואינו שונה. ואינו לומד. ולא מבין. וכן יראה מלשונו דבסיפא דכולה חדא מלתא ומשום שאינו לומד לכך אינו מבין ובמד\"ש העתיק שאינו לומד ואינו מבין: ",
+                    "<b>הולך ועושה חסיד</b>. שמשפיל עצמו ומראה כאילו הוא צריך ליושבים בבה\"מ מד\"ש. ובשם הרמ\"ה פי' שכל המטה מקו האמצעי כלפי הקצה הטוב יותר ממדה הרעה נקרא חסיד. לא מפני שהוא חסיד במדה זו לבדה אלא לפי שמדה זו מדת חסידות היא שכל הנוהג מדה כזו. הוא מוכן למעלות החסידות. ע\"כ. וכך הם דברי הרמב\"ם: "
+                ],
+                [
+                    "<b>ביושבים לפני חכמים</b>. פי' הר\"ב דהכא מיירי בענין הסברא הישרה וכו' והיינו דהכא קתני יושבים לפני חכמים: ",
+                    "<b>ספוג</b>. צמר הים. הרמב\"ם: ",
+                    "<b>נפה</b>. פירש הר\"ב לאחר שמוציאין הסובין וכו'. וכן היו עושים למנחות כמפורש במסכת מנחות ספ\"ו: "
+                ],
+                [
+                    "<b>תלויה בדבר</b>. גרסת הר\"ב בדבר בטל. בטל דבר וכו': ",
+                    "<b>זו אהבת אמנון ותמר</b>. לדוגמא בעלמא נקטיה. ולפיכך ל\"ק רישא לסיפא: "
+                ],
+                [
+                    "<b>זו מחלוקת הלל ושמאי</b>. לפי שתלמידיהם לא שמשו כל צרכן ומהם ואילך רבתה המחלוקת בישראל לפיכך נקטינהו לדוגמא. ומש\"ה נמי לא קשיא רישא לסיפא: ",
+                    "<b>זו מחלוקת קרח וכל עדתו</b>. לא הזכיר צד השני של מחלוקת שהם משה ואהרן כמו שזכר בחלוקה ראשונה ב' הצדדים לפי שבכאן אינם שוים שמשה ואהרן כוונתם לשמים היתה. ולא היתה בהם שום בחינה שלא לש\"ש. מד\"ש בשם הר\"י לירמא: "
+                ],
+                [
+                    "<b>כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו</b>. פירש הר\"ב כדי שלא יהא הוא בגיהנם וכו' גמרא פרק בתרא דיומא דף פ\"ז ומפיק ליה שנאמר כי לא תעזוב נפשי לשאול ולא תתן חסידיך לראות שחת [תהלים ט\"ז]. ונ\"ל דהכי דרשי לא תעזוב נפשי לבא לידי עבירה שאלך לי אל שאול לפי שלא תתן חסידיך לראות שחת וחסידיך רבים [משמע] והם תלמידים שזכו ע\"י שיראוני בשחת והם יהיו בג\"ע והיינו דכתיב לראות שלא יהיו אלא רואים ולא באים. ושמעינן נמי דדוקא כשיהיו התלמידים רבים כדכתיב חסידיך. ",
+                    "<b>וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה</b>. פי' הר\"ב שלא יהא הוא בגן עדן וכו' גמ' שם. ומפיק ליה שנאמר אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו [משלי כ\"ח י\"ז] ואע\"ג דבקרא משמע אפילו עשוק נפש אחת. אפ\"ה תנן דדוקא המחטיא את הרבים לפי שמדה טובה מרובה ולא הצילה אלא כשזיכה את הרבים כ\"ש מדת פורענות המעוטה שלא תזיק. אא\"כ שהחטיא את הרבים כך נ\"ל: ",
+                    "<b>אין מספיקין בידו לעשות תשובה</b>. כלומר אין מסייעין לו וכדכתיב אל יתמכו בו. משא\"כ לשאר עוברי עבירה כשיתן אל לבו לשוב. ודאי דהוי בכלל בא לטהר מסייעין לו. אבל הרמב\"ם פירש שימנעוהו מן התשובה וכענין שנאמר בפרעה ויחזק ה' את לב פרעה. ובפ\"ח מהח' פרקים שהקדים למסכתא זו נתן טעם לדבר. שיש חטא שראוי להענש עליו עכ\"פ ולפיכך ימנעהו הש\"י מהתשובה כדי שיבא עליו עונשו הראוי לו. וכן כתב ג\"כ בחבורו פ\"ו מהל' תשובה והביא ראיות מן הכתובים: "
+                ],
+                [
+                    "<b>ונפש רחבה</b>. פירש הר\"ב שאם לא היה רב התאוה לא היה יועץ וכו' שמצות בני אדם אינם רק לפי דעתם כי הטובים לא יצוו ברע אבל יזהירו ממנו והכתוב אומר (במדבר ל\"א) הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם. הרמב\"ם: ",
+                    "<b>אוכלין בעוה\"ז</b>. זה ע\"ד יגיע כפיך כי תאכל אשריך בעוה\"ז כדפירש רש\"י ברפ\"ד דאלת\"ה הרי כמה מתלמידיו של אברהם אבינו ע\"ה הרעבים וצמאים בעוה\"ז. אלא לפי שהם מסתפקין ואינם נצרכים לבריות. נקראו אוכלי עוה\"ז. ועי\"ל ששורת הדין הוא אומר אבל אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות להנחילו יותר בעוה\"ב: ",
+                    "<b>להנחיל אוהבי יש</b>. פירש הר\"ב בעוה\"ב. ועיין בסוף מסכת עוקצין. ",
+                    "<b>יורשים גיהנם</b>. בעוה\"ז כדאמרי' (יומא דף ע\"ב) לא תירתו תרתי גיהנם: מד\"ש: ",
+                    "<b>אנשי דמים</b>. פירש הר\"ב בלעם שהפיל בעצתו וכו' והוא ג\"כ איש מרמה בעשותו תחבולות לפעולת הרע. הרמב\"ם: "
+                ],
+                [
+                    "<b>עז פנים לגיהנם</b>. שמעיז פניו שלא לעשות רצון אביו שבשמים. ופי' הר\"ב דכתיב העז איש רשע בפניו [משלי כ\"א כ\"ט]. ונאמר ישובו רשעים לשאולה [תהלים ט' י\"ח]. ",
+                    "<b>ובושת פנים לגן עדן.</b> כמ\"ש חז\"ל [נדרים כ.] כל אדם שיש לו בושת פנים לא במהרה הוא חוטא כדכתיב (שמות כ׳:י״ז) ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו מד\"ש בשם רבינו אפרים ז\"ל. ",
+                    "<b>יהי רצון וכו'</b>. פירש הר\"ב כלומר כשם שחוננתנו זאת המדה שסימן לזרע אברהם ביישנים וכו' כדפירש\"י במעשה דגבעונים בסוף ספר שמואל: "
+                ],
+                [
+                    "<b>הוא היה אומר בן חמש וכו' ונ\"א ל\"ג</b>. וכתב במד\"ש בשם הרר\"י בר שלמה ז\"ל שאין אלו דברי ר' יהודה בן תימא. וגם אינה מסדר מסכתא זו. אלא שחכמים הסמיכום והוסיפום כאן. ודברי שמואל הקטן הם. ויש נוסחאות שכתוב כאן שמואל הקטן אומר בנפול אויבך אל תשמח וכו'. ע\"כ. ובריש מתני' דלקמן כתב די\"ס גורסין משנה זו באחרונה ולא נהירא דאין לומר שיהא סיום המסכתא במת ובטל מן העולם כי מצינו שהקפיד התנא ע\"ז כמו שאמרו (כלים פרק ל') אשריך כלים וכו' ויצאת בטהרה ע\"כ. וראיה יותר קרובה מ\"ש הר\"ב בסוף מ\"ק. ובסוף מסכת ידים משום אל תעמוד בדבר רע: ",
+                    "<b>בן עשר למשנה</b>. כתב הר\"ב דאמר מר כל תלמיד וכו' דכתיב זאת אשר ללוים וגו' וכתוב אחר אומר מבן שלשים וגו' הא כיצד בן כ\"ה וכו'. רש\"י: ",
+                    "<b>בן י\"ג למצות</b>. פי' הר\"ב דכתיב איש וגו' וגבי שכם כתיב וכו' איש חרבו. ולוי באותו פרק בן י\"ג שנה היה. כשתחשוב י\"ג שנה שעשה יעקב עם לבן אחר שנשא את לאה וילדה לו אחר ב' שנים בקירוב שעלו בהריון לשלשת האחים ראובן שמעון ולוי לחשבון שבעה חדשים לכל אחד נמצא לוי בן י\"א שנה כשיצאו משם הוסיף עליהם ו' חדשים שעשה בדרך וי\"ח חדשים שעשה בסוכות קיץ וחורף וקיץ שהם ב' שנים הרי לוי בן י\"ג שנים בלכתם לשכם. ונקרא איש. רש\"י. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ולא דייק בפי' החומש פ' וישב בפסוק ויתאבל על בנו ימים רבים שפירש ו' חדשים בבית אל שהוא אחר מעשה שכם. [*ועיין רפ\"ב דזבים]: ",
+                    "<b>בן י\"ח לחופה</b>. לשון הר\"ב י\"ט אדם כתובים מן ויאמר וכו' עד ויבן ה' אלהים את הצלע עמדתי למנין וחשבתי גם שניהם דכתיבי בהך קרא דויבן. ולא מצאתי בין כולם כי אם י\"ו ובפירש\"י די\"ח פעמים כתיב אדם מבראשית עד כי מאיש לוקחה זאת. ע\"כ. וצ\"ל דאיש נמי מן המנין: ",
+                    "<b>בן כ' לרדוף</b>. בפי' אחר שכתב הר\"ב שאין ב\"ד של מעלה מענישין פחות מבן כ'. במדרש רבה פרשת קרח ונ\"ל מדאשכחן במתי מדבר שלא נענשו בפחות מבן כ': ",
+                    "<b>בן מ' לבינה</b>. פי' הר\"ב שלאחר מ' שנה שהיו ישראל במדבר וכו'. גמרא. בפ\"ק דעבודה זרה דף ה' [ע\"ב]. וק' דזו אינה ראיה מאנשי מדבר שכשהיו ארבעים שנה במדבר אחר מתן תורה היו יותר מבני ארבעים שנה הרבה. וי\"ל דדייקינן מדלכולם היה מדבר ואף אותם שהיו קטנים בשעת מתן תורה בכלל. ה\"ק ולא נתן ה' לכם לכולכם דלמקצתם והם שהיו גדולים בשעת מ\"ת כבר נתן כשהגיעו למ' שנה. ועוד נ\"ל דישראל בשעת מ\"ת גרים היו דהא מינייהו ילפינן שצריך גר טבילה כמ\"ש בספ\"ח דפסחים וכל גר כקטן שנולד דמי: ",
+                    "<b>בן ששים לזקנה</b>. פי' הר\"ב דכתיב [איוב ה' כ\"ו] תבא בכלח אלי קבר. בכל\"ח בגימטריא ס'. ואע\"ג דבית שמושית היא בכלל הגימטריא היא דהכי דרשינן לה בסוף מסכת מ\"ק (דף כ\"ח.) ואע\"ג דהתם דריש ליה למיתה בידי שמים והכא משמע דזקנה היא. היינו לפשטיה דקרא דבטובה משתעי דסיפיה כעלות גדיש בעתו וכתיב נמי לעיל מיניה וידעת כי שלום אהלך. ובמד\"ש דאית ספרים דגרסי בן ששים לחכמה. וכ\"כ הריטב\"א ושהעד (איוב י״ב:י״ב) בישישים חכמה נוטריקון. בן ששים. ע\"כ. ואפשר דאף לפי גרסתינו הא דתנן לזקנה הכונה לחכמה. כי (קדושין ל\"ב:) אין זקן אלא מי שקנה חכמה. דנוטריקין זקן זה קנה ע\"כ. ועיין עוד בסמוך: ",
+                    "<b>בן תשעים לשוח</b>. כתב הר\"ב י\"א לשון שוחה עמוקה. ע\"כ. ובמד\"ש בשם החסיד ז\"ל הקשה על זה שהל\"ל לשוחה. ועוד לא מצינו דקבר נקרא שוחה. ועוד אחרי שנקבר בן תשעים איך ימות בן מאה. ע\"כ. וקושיא אחרונה אינה כל כך קושיא דלא קאמר אלא שראוי לשוח. וכן אתה צריך לומר לפירוש הר\"ב בבן ששים לזקנה. דאי מת נתקיים בו הזקנה קאמר: "
+                ],
+                [
+                    "<b>בן בג בג</b>. יש לפרש שלא האריך ימים. וכן בן הא הא דלקמן. וכמו שפירש הר\"ב בבן זומא. ובן עזאי. דרפ\"ד. אבל במד\"ש שהרשב\"ם כתב ששמע מדודו הר\"י בן הרא\"ש שגרים היו. ולהסתירם מן המלשינים נקראו כך. והם בני אברהם ושרה שנתוספו הה\"א על שמותם. והם היו תחלה לגרים. ולפיכך נקראו כל הגרים בניהם. בג בג גימטריא ה' ה'. ושניהם אחד אלא שבג בג יותר נסתר ונעלם. וקראום זה משונה מזה כדי להכיר ולידע בין זה לזה. ע\"כ. ",
+                    "<b>הפוך בה והפוך בה וכו' פי' הר\"ב בתורה</b>. וכתב במד\"ש בשם רבינו אפרים שלפי שדברי תורה הן צורך גדול לבני אדם. היה אומר בלשון ארמי. שהיו הכל מכירין בו כשעלו מבבל וכן שנינו לעיל דלא יליף וכו'. ע\"כ. ובדרך חיים כתב שהיו גרים ולשונם לשון ארמי. עוד כתב לפי שהתורה לא נתנה למלאכים. ולא שייך לגבייהו שכר מצות אמרו בלשון ארמי לשון שאין מלאכי השרת מכירין בו. ",
+                    "<b>והפוך בה</b>. כפל לשון לחזק ולהורות על התמידות והפלגה. וענין ההפוך עצמה הוא חזרת הלמוד: ",
+                    "<b>ובה תחזי</b>. ר\"ל האמת. פירוש ותראה האמת בעין השכל. כתרגום וירא וחזא. הרמב\"ם. ורש\"י גורס ובה תהוי. פירוש תדיר תדיר. ",
+                    "<b>ומינה לא תזוע</b>. פירש הר\"ב שלא תאמר וכו' שאין מותר ללמוד חכמת יונית. עיין בריש פרק חלק. בפירוש בספרים חיצונים. ויש גורסים לא תזוז. ",
+                    "<b>שאין לך מדה טובה הימנה</b>. שלא תאמר שבלמוד חכמת יונית בהכרח אלמד מהם מדיניות והנהגה ומדות טובות. להכי קאמר שאין לך מדה טובה הימנה. כי כל המדות טובות ערוכות בכל ושמורות בה. ועוד יש לפרש דתנא דידן מהדר אכולהו מוסרי החכמים וקאמר שאין בכל המדות טובות שיעצוך שתקנה ותשתלם בהן כמדה הזאת שיעצתיך שזאת היא עולה על גביהן. מד\"ש: "
+                ],
+                [
+                    "<b>לפום צערא אגרא.</b> פירש הר\"ב כפי רוב הצער וכו'. וזה בשכר הצער והטורח עצמו שאם הוא מרובה שכרו מרובה. אבל שכר מצות עצמן. אי אתה יודע שכרן. כדתנן ברפ\"ב. וע\"ש. ד\"ח. "
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה אבות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה אבות",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Pirkei Avot",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Pirkei Avot",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה אבות, הקדמה",
+                "enTitle": "Pirkei Avot, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Kelim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Kelim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..acfafc2917b7543f486412b591aed7c60ca4d127
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Kelim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,1485 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Kelim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה כלים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Kelim, Introduction": [
+            "סדר טהרות בענין הטהרות והפכם.[הרמב\"ם]: \n\nהתחיל במסכת כלים וענינו שהוא כולל עקרי הטומאות ולזכור מה שהוא מקבל טומאה ושאינו מקבל טומאה כי כשיזכור לנו מה שהוא מקבל טומאה נדע כל הדברים שהם מקבלים טומאה ושאינם מקבלים. [הרמב\"ם]: \n\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>אבות הטומאות</b>. בשמעתא קמייתא דב\"ק אמרינן מכלל דאיכא תולדות ותולדותיהן לאו כיוצא בהן. דאילו אב מטמא אדם וכלים ואילו תולדה אוכלים ומשקים מטמא. אדם וכלים לא מטמא. והיינו ראשון ושני דלא מטמא אדם וכלים. דאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה. הר\"ש: \n",
+                    "<b>השרץ</b>. לשון הר\"ב החלד והעכבר כו'. ועי' במ\"ו פ\"ט דחולין. וכתב הר\"ב לטמא אדם וכלים. וז\"ל הר\"ש. אדם נפקא מדכתיב בפרשת אמור או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו. וכלים מדכתיב בפרשת שמיני מכל כלי עץ או בגד או עור או שק. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ושיעורן לטמא בכעדשה שכן החומט כו' בפ\"ז דנזיר דנ\"ב [וכן בחגיגה יא]. כל הנוגע בהם יכול בכולן ת\"ל מהם. אי מהם יכול מקצתן ת\"ל בהם. הא כיצד עד שיגע במקצתן שהוא ככולן שיערו חכמים בכעדשה (שהוא ככולו) שכן החומט כו'. ומ\"ש הר\"ב אבל האברים כו' כדתנן במ\"ז פ\"ק דאהלות. ועיין במ\"ג פ\"ד דמעילה. ומ\"ש הר\"ב ודוקא כשהוא לח כו'. כדתנן רפ\"ז דנדה: \n",
+                    "<b>ושכבת זרע</b>. דמטמא אדם נפקא לן בפ' יוצא דופן (נדה דף מג). מדכתיב או איש לרבות את הנוגע. וכלים כתיב בהדיא בפרשת זאת תהיה. וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע. ושאר כלים ילפינן בג\"ש דבגד ועור מדאתקש למת ולשרץ. כדאיתא בפרק במה אשה (שבת דף סד). הר\"ש. ומ\"ש הר\"ב דקרויו של עובד כוכבים טהור גמור כלומר אע\"ג דפירש במ\"ג פ\"ד דנדה דרבנן עשאום כזבים לכל דבריהם אפ\"ה קריו טהור. כדאיתא התם בגמ' דף לד עבוד ביה רבנן היכרא כי היכי דלא לשרוף עליה תרומה וקדשים. ומ\"ש הר\"ב. וכן ש\"ז של קטן כו' דכתיב ואיש וגו' איש ולא קטן פחות מבן ט' שנים ויום אחד הכי דרשינן התם דף לב איש אין לי אלא איש. בן ט' שנים ויום אחד מנין ת\"ל ואיש. ופרכינן דקרא סתמא כתיב. דכיון דוי\"ו לרבויי אתא כל שהוא משמע [אפילו] בן יום א'. ומסיק דהלכתא הוא ואסמכינהו רבנן אקרא וכו'. ומ\"ש הר\"ב ושיעורה לרואה במשהו כו' ולנוגע בכעדשה. בפ\"ה דנדה (דף מג) ופירש רש\"י לנוגע בכעדשה דמנגיעה דשרץ נפקא לן נגיעה דש\"ז לקמן מאו איש אשר יגע וגו'. ועיין לקמן במ\"ג ומ\"ש שם. ומ\"ש הר\"ב ומדלא קחשיב תנא דידן בעל קרי כו'. והכי תנן בסוף זבים במי\"א. ושם אאריך בזה בס\"ד: \n",
+                    "<b>וטמא מת</b>. כתב הר\"ב ודוקא ישראל. אבל עובד כוכבים [כו'] אינו מקבל טומאה כמ\"ש בס\"ד משמא דגמרא בריש פ\"ט דנזיר. ומ\"ש הר\"ב וכן נפל שנולד בן ח' כו' בפ\"ב דב\"ב (דף כ). אבל בר קיימא אפי' של יום א' מיטמא בטמא מת. כדתנן בפ\"ה דנדה מ\"ג: \n",
+                    "<b>ומי חטאת</b>. עיין בפי' הר\"ב מ\"ג פי\"א דפרה:\n",
+                    "<b> שאין בהן כדי הזייה</b>. כתב הר\"ב דכתיב ומזה וגו' ורבותינו למדו שהמזה טהור. בפ\"ק דנדה (דף ט) אמרו בגמרא. דקרא לאו במזה. אלא בנושא כו'. וכתבו התוס' וא\"ת ומנליה לאפוקי קרא ממשמעותיה וי\"ל מדכתיב (במדבר י״ט:י״ט) והזה הטהור על הטמא משמע שהוא טהור לעולם. ואע\"ג דדרשינן מיניה. הטהור מכלל שהוא טמא. לימד על טבול יום שטהור בפרה (כמ\"ש במשנה ז' פ\"ג דפרה) תרתי ש\"מ (צ\"ל א\"נ נוגע) ונוגע ונושא דטמא היינו בחנם. אבל כדי להזות על הטמא לא. ע\"כ. והרמב\"ם במשנה דלקמן מפרש שאינו מדבר במזה על הטמא שאם טיהר את הטמא ק\"ו שיהיה הוא טהור. אלא בנושא ונוגע שלא לצורך כו' וכ\"כ בחבורו ריש פט\"ו מהלכות פרה. ועיין במשנה דלקמן. [*ומ\"ש הר\"ב וחילק הכתוב בין מים למים כו'. בספרי פרשת חקת. ואי אפשר לומר שבא הכתוב לחלק בין מזה ולא נוגע. למזה נוגע. דק\"ו דמזה נוגע מטמא בגדים. כדאי' התם. ועמ\"ש בסוף מתני' דלקמן]: \n",
+                    "<b>כדי הזייה</b>. וכמה הוא תנינן לה במ\"ה פ' בתרא דפרה: \n",
+                    "<b>במגע</b>. הוא שיתחבר בדבר אשר יטמא אותו בלא אמצעי וכל מה שיאמר בו שהוא מטמא אדם במגע. הוא שכאשר נגע בשטח גשם האדם [צ\"ל השרץ] טמאהו. ואין הבדל בין שנגע בזה הדבר הטמא בידו. או ברגלו. או באיזה חלק מעור גופו וכן אילו נגע בלשונו טמאהו. אולם אם לקח כעדשה מן השרץ והשליך בגרון האדם ובלע אותו הנה לא יטמא. לפי שלא יקרא מגע אם לא שיגע באבריו הנגלים. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נבילה</b>. דכתיב (ויקרא י״א:מ׳) והנושא את נבלתה יכבס בגדיו. וכתב הר\"ב לטמא בגדים שעליו. או כל בגדים וכלים שהוא נוגע בהן חוץ מכלי חרס. דממעט להן בת\"כ גבי נבילה. בפרשת ויהי ביום השמיני מנין לעשות שאר כלים כבגדים ת\"ל*) יטמא. יכול יטמא אדם וכלי חרס ת\"ל בגד. בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם וכלי חרס. הר\"ש. ובריש פ\"ה דזבים כתב הר\"ב ברייתא כיוצא בזו. ושם אפרש בס\"ד. ומ\"ש הר\"ב אבל לאחר שפירש כו' דגבי זב ילפינן הכי. כמ\"ש הר\"ב בריש פ\"ה דזבים. ומינה לכל שאר מטמאי במשא: \n",
+                    "<b>ומי חטאת שיש בהם כדי הזייה</b>. ולחטאת מיהא טהור הנושא. דאלת\"ה הנושא צלוחית של מי חטאת נטמא ויחזור ויטמא את הצלוחית [ותחזור הצלוחית] ותטמא את המים. ומצינו כל העוסקים בפרה דמטמאים בגדים והפרה טהורה. הר\"ש במ\"ב פ\"ח דפרה. ובפי' הר\"ב מ\"ח פ\"ט דפרה. ועוד בספ\"י: \n",
+                    "<b>שהם מטמאים כו'</b>. ותימה דלא חשיב הכא אבר מן החי מן הבהמה. שדינו כדין נבילה לטמא במשא אדם לטמא בגדים. דאין חלוק מנבילה כלל. אלא לענין בשר הפורש ממנו. כדאיתא בפ' העור והרוטב (מ\"ז). ושמא לכך לא תני ליה משום דבכלל נבילה הוה דמקרא דנבילה נפקא לן אבר מן החי (כדפי' הר\"ב שם) דכתיב (שם) וכי ימות מן הבהמה וכו'. הר\"ש: \n",
+                    "<b>במשא</b>. עיין בפי' הר\"ב דמ\"ג פרק בתרא דזבים [ד\"ה חוץ] דצריך שיזיזה ג\"כ. ומ\"ש הר\"ב וכשם כו'. כך מטמאה בהיסט כיון שהגביה הקצה כו'. וכן לשון הרמב\"ם בפירושו. אבל בחבורו פ\"א מה' ט\"מ כתב כיון שהניד את הטומאה שבקצה השני טמא משום נושא ואצ\"ל אם משך כו' עד שהגביה הטומאה שגררה על הארץ שזה נושא ודאי. ע\"כ. ואם גם דעת הר\"ב כן. א\"כ לפי מ\"ש בזבים דאין משא בלא הזזה לא משכחת למשא בלא היסט. אבל היסט בלא משא משכחת לה. ואפ\"ה טמא משום נושא. ומיהו לא לכל המטמאים במשא צריך שיסיט. כמ\"ש בזבים פרק בתרא מ\"ו: \n",
+                    "<b>וחשוכי בגדים במגע</b>. עמ\"ש במ\"י פרק בתרא דזבים [ד\"ה ובמי] [*ומה שכתב הר\"ב ובמי נדה נמי כתיב והנפש הנוגעת תטמא עד הערב ואומר אני דאגב חורפיה נשתבש. שבקש למצוא ראיה מן הכתוב. והכתוב הזה לא נאמר אלא על הנוגע בטמא מת כמ\"ש הר\"ב בעצמו בריש מס' אהלות. ולכך הר\"ש והרמב\"ם לא הביאו שום מקרא לנוגע במי הנדה ומשמע דמדין נבלה נפקא לן. ועוד יראה לי דאיכא למדרש מפשטיה דקרא דלעיל. והנוגע במי הנדה (יכבס בגדיו). [צ\"ל יטמא עד הערב] אע\"ג דמוקים ליה לעיל באין בהן כדי הזייה מ\"מ שמעת מינה נמי לכל נוגע. ושוב מצאתי כדברי בתו' פ\"ק דיומא דף י\"ד [ד\"ה אלא]. דקרא דוהנווע במי הנדה משמע אפי' נגע בכשיעור יטמא גרידא טומאה קלה בלא כבוס בגדים. וכתבו ג\"כ דליכא לאוקמא ומזה. לנוגע בכשיעור הזייה. דאם כן משא לא טימא הכתוב. ולא אשכחן טומאת כבוס שאין בו משא דנבילה כו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>למעלה מהן בועל נדה כו'</b>. עי' מה שאכתוב בדבור למעלה מהן זובו וכו':  ",
+                    "<b>שהוא מטמא משכב תחתון כעליון</b>. פירש הר\"ב כעליונו של זב מה עליונו של זב כו'. במשנה ו' פ\"ד דזבים. ומשום לעולם ילמד אדם לתלמידיו בלשון קצרה. לא האריך למתני עושה משכב תחתון לטמא אוכלים ומשקין [*ועי' מ\"ש בפרק כ\"ז משנה ג' ובפכ\"ח משנה ט']:  ",
+                    "<b>משכב</b>. והר\"ב נקט בלישניה משכב ומושב וכן בכמה מקומות ששנינו משכב ונקט משכב ומושב. ולא קשיא שזהו שכתב רמב\"ם במשנה דלקמן כאשר שמעת משכב ומושב בכל מקום הנה לא תחשוב שבין המשכב והמושב חלוק לטומאה כמו שבין המרכב והמשכב. כמו שביארנו. אבל דין המשכב והמושב אחד. אמנם תחלף בתמונה ובשיעור לפי [שיש] מי שיכשר למשכב [ויש] מי שיכשר למושב לבד לא למשכב. ולשון ספרא משכב שהוא מיוחד לשכיבה. ומושב שהוא מיוחד לישיבה. ע\"כ:  ",
+                    "<b>למעלה מהן זובו כו'</b>. ל' הר\"ב משום דהנך דחשיב ואזיל מטמאין בכל שהן במגע ובמשא וכו'. כ\"כ הרמב\"ם. ותמיהני דבמשנה ב' פ\"ה דנדה מפרשים דזוב אינו מטמא בכל שהוא. אלא לרואה. וכמו שפירשו בשכבת זרע לבעל קרי בריש פירקין. ומיהו בל' הרמב\"ם דהתם יש קצת לדקדק דלא קאמר שצריך כעדשה לנוגע אלא בש\"ז בלבד. ודשל בעל קרי ולא דשל זב. אע\"פ שהוא דוחק בלשונו. מ\"מ נוכל לצדד כן. וכן משמע בחבורו שבפ\"ה מה' אבות הטומאות כתב דין ש\"ז שהוא לרואה במשהו ולנוגע בכעדשה. ובפ\"א מה' מטמאי משכב כתב רוק הזב וש\"ז כו' ומטמא בכל שהוא במגע ובמשא. אבל להר\"ב שכתב בהדיא התם (בזבים) [צ\"ל בנדה מ\"ב פ\"ה בד\"ה ומטמאין וכו'] דזוב אינו מטמא לנוגע עד שיגע בכעדשה קשיא. ואע\"פ שאפ\"ל דהכא מפרש כמ\"ד בגמ' פ\"ה דנדה דף מ\"ג בש\"ז דבעל קרי שאף לנוגע במשהו. דתנאי נינהו כדאיתא התם. מ\"מ דברי הר\"ב סותרין זה את זה. וכן יש לדקדק מנלן להחמיר טפת זוב או ש\"ז של זב שיהא חמור לטמא בכל שהוא אף לנוגע יותר משל ש\"ז דאחר שאינו זב. והרמב\"ם שכתב בפירושו וז\"ל. ובגמ' נדה זובו טמא הוא כי אצטריך קרא [לאתויי בכל] שהוא לנוגע ולנושא וכן [האחרים נתרבו] בזוב. ע\"כ. ודקדקתי במקומו שהוא בפ\"ז דף נ\"ה. ולא אמרו שם. אלא כי אצטריך קרא למשא. כלומר דלמגע לא אצטריך דלא גרע מש\"ז. כדאיתא התם. ולא מצאתי שיאמרו בכל שהוא כגירסתו של הרמב\"ם ומ\"ש הרמב\"ם והר\"ב. ובועל נדה אין מטמא עד שישא את כולו. עיין בפ\"ד דזבים מ\"ד. ועוד עיין שם פ\"ה משנה ב' [*ובר\"ש מייתי ברייתא דת\"כ והיא סיפא דברייתא שכתב הר\"ב לעיל דלמדין למשכב בועל נדה שיהא] כעליונו של זב דתני בסיפא נמצאת אומר משכבו כמגעו מה מגעו מטמא אחד ופוסל אחד אף משכבו מטמא א' ופוסל א' [ע\"כ] . והשתא אין לנו לדחוק כלל אלא נפרש למעלה מהן זובו כו' שמטמא במגע ובמשא פירוש ששוה מגעו למשאו כדמסיק נמי הר\"ב והרמב\"ם ואילו בועל נדה אין שוה מגעו למשאו. ובאמת שהרמב\"ם כתב בפירושו. וכן בחבורו פ\"ג מהלכות מטמאי משכב. דבועל נדה מטמא במגע ובמשא כנדה. ויש לתמוה עליו מזאת הברייתא [עי' במל\"מ שהאריך] בזה אבל מסקנת הר\"ש. דבועל נדה אינו מטמא במשא לטמא בגדים. כמו שאינו מטמא במגע כההיא ברייתא דת\"כ. אע\"ג דהשתא נמצא בועל נדה קל מנבלה דהנושא נבלה מטמא בגדים אפ\"ה קתני שפיר למעלה מהן. אע\"פ שהראשון נמי חמור ממנו כיון דבדבר זה מיהו למעלה משלפניו. וכמ\"ש ג\"כ הר\"ב במשנה דלקמן. [*וכן עיין לקמן בסמוך בד\"ה למעלה מהן מרכב כו']: ",
+                    "<b>זובו של זב ורוקו כו'</b>. כולו נפקא לן בפרק דם הנדה (נדה דף נה) מקראי. זובו של זב דכתיב (ויקרא טו) זובו טמא לימד על הזוב דהוא טמא. וכתיב (שם) והזב את זובו מקיש את זובו לו. מה הוא לא חלק בין מגעו למשא לטמא אדם לטמא בגדים כו'. ורוקו נפקא לן מדכתיב (ויקרא טו) וכי ירוק הזב ומרבי ליה התם בין למגע בין למשא. ומימי רגליו יליף התם מרוק שמתעגל ויוצא וחוזר ונבלע. ושכבת זרעו. אע\"ג דש\"ז דעלמא לא מטמא אלא במגע. הכא בש\"ז דזוב דחמיר <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ולא משום דא\"א בלא צחצוח זיבה אלא דמייתי ליה בק\"ו מרוקו וכדאיתא בסוף פרק כיצד הרגל. ומה טהור בטהור. טמא בטמא. טמא בטהור אינו דין <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>שיהא טמא בטמא. דם הנדה. דקאמר קרא (שם) והדוה בנדתה הדוה מטמאה כמותה. ונדה מטמאה אדם לטמא בגדים. הר\"ש. ותו התם [דף נד ע\"ב] אי מה היא עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים אף דמה עושה משכב ומושב כו'. דמה בר משכב ומושב הוא כו'. ואמר קרא (שם) אשר היא יושבת עליו. היא ולא דמה. אי מה היא מטמאה באבן מסמא אף מדוה נמי מטמא באבן מסמא. אמר רב אשי אמר קרא והנושא אותם. אותם מיעוטא הוא:  ",
+                    "<b>למעלה מהן מרכב</b>. לא אתא למימר שיהא חמור מן העליון לכל דבר. דהא זובו של זב וחביריו מטמאים אדם במגע לטמא בגדים. ואילו מרכב לא מטמא אדם. כדקתני סיפא למעלה מן המרכב משכב. ששוה מגעו למשאו. ותנן נמי לקמן בפרק כ\"ג משנה ב' מה בין מרכב למושב מרכב חלק מגעו ממשאו. הר\"ש:  ",
+                    "<b>מרכב</b>. לשון הר\"ב התפוס של אוכף קרוי מרכב וכן פי' הר\"ש. וז\"ל רש\"י ברפ\"ג דערובין. תפוס דאוכף  ארצו\"ן בלע\"ז שכשרוכב תופס באותו עץ שנקרא ארצון. ולהכי מטמא משום מרכב. ע\"כ. וכ\"כ בפי' החומש בפ' מצורע שהארצו\"ן מטמא משום מרכב. והאוכף עצמו מטמא משוס מושב. ע\"כ. ומצאתי כתוב התפוס הוא מה שאחורי האיש כשהוא רוכב. ומה שהוא לפניו. וצריך לומר שאינו מחובר לאוכף שהוא יושב עליו. שאם הוא מחובר היה כמותו. דהיאך יהיה לאחד ב' מיני טומאות. ע\"כ. אבל הרמב\"ם פי' מרכב הוא כל מה שיכשר לרכיבה. כמו הכסא והמרדעת והאוכף וזולתן. ע\"כ. וכן יראה פשטא דמתני' ב' פכ\"ג. וכך ג\"כ דעת התוס' דערובין [ד\"ה אי] דאדפריך התם אדתנן כל שנישא כו'. חוץ מן הראוי למשכב ומושב. והאיכא מרכב. ומהדרינן האי מרכב היכי דמי. אי דיתיב עליה היינו מושב. כתבו התוס' תימה דבקרא כתיב מרכב ומושב ודינן חלוק זה מזה וי\"ל נהי דקרא מחלק בין ישיבה דרכיבה לישיבה דעלמא. מ\"מ התנא כו' כל עניני ישיבות קאמר ע\"כ. שמעינן דסבירא להו דישיבה דרכיבה היא טומאת מרכב:  ",
+                    "<b>שהוא מטמא תחת אבן מסמא</b>. פי' הר\"ב אם היתה אבן גדולה על גב התפוס של המרכב והזב תופס בה. כלומר באבן הגדולה. אע\"פ כו' נטמא התפוס. וכן פי' הרמב\"ם. ואני תמה דכי תנן בכולה למעלה מהן. לא לענין קבלת טומאתן קתני אלא לענין שיטמאו אחרים. ואפשר שדעתם שכיון שמקבל טומאה ממה שעל אבן מסמא. ממילא מטמאים ג\"כ אותו דבר שהוא על גבי אבן מסמא. אבל לא היה להם לסתום אלא לפרש. וז\"ל הר\"ש שהוא מטמא תחת אבן מסמא כגון שהמרכב תחת האבן. ובא וישב הזב על גבי האבן. ואח\"כ ירד הזב מעליה ובא הטהור וישב עליה. בעוד שהמרכב תחתיה. נטמא הטהור מחמת המרכב שתחת האבן. דתניא בת\"כ בפ' זאת תהיה. והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב אין לי אלא בזמן שישב עליו הזב ונגע בו. מנין לעשרה מושבות זו על גב זו אפילו על גבי אבן מסמא. [כלומר ואפילו על ידי אבן מסמא. ושוב ראיתי בתוספות ריש פרק דם הנדה. שהעתיקו ועל גביהן אבן מסמא. אבל בפירוש הרמב\"ם משנה ג' פרק בתרא דזבים העתיקה ג\"כ כגי' הר\"ש. וגם בת\"כ הגי' כך היא] תלמוד לומר אשר ישב עליו הזב יטמא. מקום שהזב יושב ומטמא. ישב הטהור ויטמא. ואין לי אלא שהזב יושב והזב שם מנין לעשות ריקן כמלא ת\"ל כל כלי לעשות ריקן כמלא. ואין לי אלא משכב ומושב. מרכב מנין. ודין הוא אם מצינו שלא חלק הכתוב בין נישא לנושא במשכב. כלומר דשניהן טמאין הנושא את המשכב. והנישא על המשכב. שישב הטהור על האבן. ומשכב הזב תחת האבן. לא נחלוק בין נושא לנישא במרכב. מה לי [לא] חלק בין נושא לנישא במשכב. שלא חלק מגעו ממשאו. לא נחלוק בין נושא לנישא במרכב. שחלק מגעו ממשאו. ת\"ל כלי. לרבות את המרכב. ובדבר זה מרכב למעלה מזובו של זב וחביריו. דלא מטמא באבן מסמא. כדכתיב והנושא אותם. דאותם מיעוט. ודריש הנושא כמו הנישא כדאשכחנא בפרק בנות כותים (נדה דף לג) והנשא כתיב דהכא בנישא ע\"ג הדם איירי. שהדם תחת האבן והטהור יושב עליה. דטהור הנושא את דם הנדה טמא. דדם הנדה מטמא אדם במשא לטמא בגדים כדתנן הכא. אבל הנישא ע\"ג הדם טהור. והשתא איכא תרי גווני אבן מסמא. אחד שהזב ע\"ג האבן. ומשכבות ומושבות תחתיו. דשאר דברים לא מטמא באבן מסמא. דהא מקרא דאשר ישב מתרבי ותנן בפרק בתרא דמסכת זבים (משנה ב) כל שהזב נישא עליו טהור. חוץ מן הראוי למשכב ומושב והאדם. ואחד. שהמשכב ומושב תחת האבן והטהור יושב עליה. ובכה\"ג איירי בפ' דם הנדה (נדה דף נה) דממעט דמה. ממה דכתיב בפ' זב דקאי והנושא אותם אמשכב ומושב ומרכב. דכתיבי בההוא ענינא. ומתרבו לטמאות באבן מסמא. וכתב אותם למעוטי זוב ודם הנדה. ע\"כ:  ",
+                    "<b>אבן מסמא</b>. פי' הר\"ב אבן גדולה וכבידה כו'. אע\"פ שאין כובדו של זב ניכר כו'. כ\"כ התוס' בריש פרק דם הנדה [ד\"ה אבן] בשם ר\"ת ורבינו שמואל. ומ\"ש הר\"ב והזב תופס בה. פי' באבן. ועיין [בפי' הר\"ב] במשנה ה' פרק בתרא דזבים דאפי' נייר מפסיק. וגם הר\"ש מסיק כך. אבל מטעם אחר. ובזבים ראוי להאריך:  ",
+                    "<b>למעלה מן המשכב הזב</b>. כל טומאות שבמשכב ישנו בזב. שגם הוא מטמא באבן מסמא כעין משכב דהיינו כגון שהמשכב תחת האבן. והטהור מלמעלה. כדפרישי' לעיל. וכהאי גוונא אצבעו של זב תחת הנדבך. והטהור מלמעלה טמא. כדתנן במס' זבים (פ\"ה מ\"ב)ובמגע נמי מטמא בגדים כדכתיב  ",
+                    "<b>(ויקרא ט״ו:ז׳) והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו</b>. ובמשא נמי מטמא בגדים. דילפינן בק\"ו ממשכבו בת\"כ בפרשת זאת תהיה במגע נדה שתטמא בגדים בק\"ו ממשכבה. ומהאי ק\"ו יש ללמוד הנושא'. וכן יש ללמוד בזב. הר\"ש:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>למעלה מן הזב זבה</b>. שהיא מטמאה את בועלה. כתב הר\"ב דגבי נדה כו' ואין הזב מטמא את מה שבועל. וכן מי שבעל [זב] לא יהיה אב וכן ביאר בספרא. אבל יהיה הבועל. כמו שנגע באב בלבד. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>למעלה מן הזב מצורע</b>. פירש הר\"ב דמצורע עושה משכב ומושב כזבה. בספרי באמרו הש\"י שהמצורע מוחלט כאשר נרפא מהצרעת. וכבס המטהר את בגדיו. אמרו מה זה בא ללמדנו. אם ללמד שמטמא בגדי' במגע והלא ק\"ו הוא. אם בימי ספרו שאינו מטמא בביאה. מטמא בגדים במגע. בימי גמרו שמטמא בביא' אינו דין שיטמא בגדים במגע. א\"כ למה נאמר וכבס המטהר את בגדיו. מלטמא משכב ומושב. הרמב\"ם. וכתב עוד הרמב\"ם. דמצורע מטמא נמי במשא. כמו הזבה. אבל מפני שהוא לא כתב כן אלא מהא דתנן. למעלה מזבה מצורע. ש\"מ דבמשא שוה לה. והר\"ב אינו סובר שיש לדקדק כך מדקתני למעלה מהן. שסובר שאעפ\"כ יכול להיות שיש חומרא באותו שלמטה ממנה. ולפיכך השמיע הר\"ב. ולא כתב שמצורע מטמא ג\"כ במשא. אע\"פ שכתב שמטמא משכב ומושב. כמו הזבה. לפי שלזה יש ראי' מהספרי משא\"כ למשא. זה ברור לי שהיתה כך דעת הר\"ב. אבל אני תמה מהרמב\"ם. שכמו שהביא לו ראי' אחרת למשכב ומושב מהספרי. ואע\"ג דשמע לה מדתנן למעלה מזבה. כמו כך היה יכול ג\"כ להביא ראי' אחרת למשא. ממשנה שלימה ששנינו בששית מפ\"ה דזבים הנוגע כו' במצורע וכו' ואחר הנושא. וא' הנישא. וכן הר\"ב. אדכתב שמטמא משכב ומושב. לפי שכך שנו בספרי. כמו כן ה\"ל לכתוב. שמטמא במשא שכך שנינו במשנה דזבים אלא דאשתמוטתיה להר\"ב ורהטא תלמודיה דהכא בתר פי' הרמב\"ם. דלמשא לא שמע ליה אלא מדתנן למעלה מהן. ולדידי' ליכא למשמע מהכא כמו שכתבתי: \n",
+                    "<b>שהוא מטמא בביאה</b>. כתב הר\"ב דכתיב מחוץ למחנה מושבו מלמד שמושבו טמא. בת\"כ פרשת כי תזריע. ויראה לו שנלמד מיתור דמושבו מיותר דהא כתיב בדד ישב. שוב מצאתי כך בספר קרבן אהרן. ולשון הרמב\"ם ספ\"ו מהל' צרעת מחוץ למחנה מושבו. מה הוא טמא. אף מושבו טמא. ומ\"ש הר\"ב מכאן [אמרו] מצורע שהוא יושב כו'. עיין בזה במשנה ז' [*וח'] פי\"ג דנגעים. ומ\"ש הר\"ב ודוקא מצורע בימי חלוטו. אבל בימי ספרו כו' לא אתא אלא לאפוקי ימי ספרו. אבל ימי הסגרו לענין זה כמו ימי חלוטו. שכן שנינו במשנה דלקמן. מצורע מוסגר מטמא בביאה. ולשון הרמב\"ם בפירושו. וזה הדין במצורע בימי גמרו לבד ר\"ל בזמן הצרעת לא בימי ספורו: \n",
+                    "<b>עצם כשעורה שהוא מטמא טומאת שבעה</b>. כתב הר\"ב דכתיב וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם כל טומאות וכו' בסוף פרק כיצד הרגל (דף כה). הר\"ש. ולא הבינותי. היאך מפקינן ליה מהך קרא לרבות עצם כשעורה לטומאת שבעה. והתם בגמ' לא אמרו אלא למפץ במת. ומפץ נוכל לרבות בכלל בגדיכם שהוא כעין בגד. עוד מצאנו למדרש זה לענין כלים שנגעו באדם שנגע בכלים שנגעו במת כמ\"ש הר\"ב במשנה ג' פ\"ק דאהלות. וזה ג\"כ מפורש בכלל בגדיכם. אבל לרבות עצם כשעורה. זו לא ידעתי מנין שיהא בכלל הזה של וכבסתם בגדיכם. וכן נ\"ל דלאו מהכא ילפינן לה אלא כדכתב הר\"ב במשנה ג' פ' ב' דאהלות. מדכתיב בפ' חקת ועל הנוגע בעצם. וכ\"כ הרמב\"ם שם ספ\"ק. ומדרש ספרי הוא. והוא מ\"ש הר\"ב בסוף משנה דלקמן ומ\"ש הר\"ב דעצם כשעורה אינו מטמא באהל. כדתנן במשנה ג' פ\"ב דאהלות: \n",
+                    "<b>חמור מכולם המת וכו'</b>. כתב הר\"ב יש מהן חמורים ממת שזב וזבה עושין משכב ומושב ומטמאין באבן מסמא ומת אינו וכו' דין משכב במשנה ו' (פ\"ד) דזבים. ודין אבן מסמא במשנה ד' פ\"י דנדה. ומ\"ש הר\"ב א\"נ יש חלוק בין מצורע יושב כו' והר\"ש כתב עוד חלוק. דבעינן שיעור שהייה לבית המנוגע. לענין בגדים שהוא לבוש. עד שישהא בכדי אכילת פרס. כדתנן במס' נגעים פי\"ג משנה ט': \n",
+                    "<b>חמור מכולם המת</b>. ולא זכר הנה לאבות הטומאות. על דרך ההגעה למנינו. ואמנם. זכר מדרגות. אלו האבות קצתן על קצתן. ולזה לא הזכיר פרה אדומה (דתנן סוף פ\"ד ממסכת פרה) ושעיר המשתלח (דתנן במשנה ו' פ\"ו דיומא) ופרים ושעירים הנשרפים (כדתנן התם במשנה ז' ובפי\"ב דזבחים משנה ה') לפי שאין בהן לא מגע ולא משא [ואין מטמאים אלא למתעסקין בהן בלבד] כמו שיתבאר במקומן. ואין לו קשור עם אלו האבות. ולא סדר במדרגותם. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עשר טומאות פורשות כו'</b>. לשון הר\"ב עשר מעלות זו למעלה מזו וכו'. וכ\"כ הרמב\"ם ועל רובן הוא שכתבו כן. דהא התשיעית. שהוא פירש ממנו אבר שאין עליו בשר כראוי. אין לו מעלה על הרבה שנמנו לפניו שגם הם מטמאים במגע ובמשא. ואולי דמשום שאינו אלא אבר. ומטמא במגע ובמשא. קרו ליה מעלה: \n",
+                    "<b>מחוסר כפורים</b>. כתב הר\"ב כגון מצורע מוחלט וזב וזבה ויולדת. לא שיש עוד אחרים [חוץ] מאלו. אלא ה\"ק כגון אחד מאלו. והר\"ש לא כתב אלא כגון זב ומצורע. והרמב\"ם שכתב לארבעתן לא כתב כגון: \n",
+                    "<b>אסור בקדש וכו'</b>. טבול יום אסור בתרומה כו'. בעל קרי אסור בשלשתן. כולהו תנינן להו בהדדי. במשנה ג' פי\"ד דנגעים. ושם אפרש בס\"ד: \n",
+                    "<b>חזר להיות טבול יום כו'</b>. כתב הר\"ב ופוסל אותם כדתנן סוף זבים. [*במשנה ד' פרק י\"א דפרה]: \n",
+                    "<b>חזר להיות בועל נדה כו'</b>. כתב הר\"ב והא דלא תני חזר להיות טמא מת וכו' וזו טומאת מגע היא. והא דתני בועל נדה כטומאת גופו חשיבה [כיון דעל ידי מעשה רב דגופו. בא לו טומאה זו. נ\"ל] אי נמי בטומאות הפורשות מחי איירי. הר\"ש: \n",
+                    "<b>חייב קרבן</b>. כתב הר\"ב וכל זמן שלא הביא כו'. גם הרמב\"ם כתב כן. ואגב אורחא הוא שכתבו כך. ולא דנ\"מ מידי לנדון דהכא: \n",
+                    "<b>חזר להיות מצורע מוסגר כו' ואם היה מוחלט כו'</b>. עיין מה שכתבתי במשנה ז' פ\"ק דמגילה. גם שם בפי' הר\"ב: \n",
+                    "<b>פירש ממנו אבר</b>. ופלוגתא דתנאי היא במסכת עדיות [פ\"ו] [משנה ג] בכזית בשר הפורש מן החי ובעצם כשעורה הפורש מן החי. הר\"ש: \n",
+                    "<b>מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל</b>. כתב הר\"ב דבמגע כתיב ועל הנוגע. כך הגהתי שכן כתוב בתורת משה. ופליאה הוא שגם בפירוש הרמב\"ם דהכא ודספ\"ק דאהלות וכן בפירוש הר\"ש דהכא. ועוד להרמב\"ם והר\"ב במשנה ג' פ\"ו דעדיות. עוד להר\"ב במשנה ג' פ\"ב דאהלות. בכולן נמצא כתוב וכל. ועוד ראה זה מצאתי כך בגמרא פ\"ז דנזיר דף נד. תניא וכל הנוגע בעצם. וכן העתיקו שם רש\"י ותוס'. ושוב ראיתי כמו כן בספרי בפסקא וכל אשר יגע. דתני נמי כשהוא אומר וכל הנוגע בעצם. אבל בפסקא וטבל במים. תני תלתא זמני ועל הנוגע בעצם. ומ\"ש הר\"ב ובטומאת אהל כתיב או בעצם אדם. דרישיה דקרא וכל אשר יגע על פני השדה ודרשינן ליה במסכת נזיר פ' כהן גדול (נזיר דף נג) על פני השדה. זה המאהיל על פני המת. הר\"ש. ופירש\"י על פני המת המוטל בשדה מדלא כתיב יגע במת בשדה. ע\"כ. ובריש פ\"ב דאהלות מפרש הר\"ב. דאבר מן החי נפקא לן מחלל חרב. וכן הוא בזו הברייתא דנזיר. ועצם אדם מפיק ליה לרובע עצמות. אבל בספרי תניא בהני תרי פסקות שהזכרתי או בעצם אדם. זה אבר מן החי. ובמשנה ג' פ\"ו דעדיות מפרשים הר\"ב והרמב\"ם לתרווייהו. דמעיקרא כתבו דחלל חרב. מלמד על אבר מן החי שמטמא במת. ואדתנן שיש עליו בשר כראוי למדו מאו בעצם אדם. וראיתי שהתוס' דנזיר (שם) אדתניא התם או בעצם אדם זה רובע עצמות כתבו והלכה למשה מסיני הא דבעינן רובע. וקרא אסמכתא בעלמא. והא דהר\"ב מביא גם כן מה שאחריו במקרא. או בקבר. מפי' הרמב\"ם העתיק כן והוא ללא צורך. ובנוסחאות א\"י נמחק מפירוש הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>כדי להעלות ארוכה</b>. והוא פחות מכזית. כך פי' הר\"ב ברפ\"ז דנזיר ומוכרח. שאם הוא כזית תיפוק ליה משום כזית בשר עצמו. למ\"ד כזית בשר הפורש מן החי טמא. ועיין מ\"ש ברפ\"ק דטהרות [ד\"ה והאוכל] : \n",
+                    "<b>בחוט ערב</b>. כתב הר\"ב שהוא יותר עב מחוט השתי כפלים. מדתנן בפרק אע\"פ (בסופו) גבי מלאכות שהאשה עושה לבעלה ועושה לו משקל ה' סלעים שתי. או עשרה *)משקל סלעים ערב. הר\"ש. וכ\"כ הר\"ב במשנה ב' פי\"ז. ובצמר מיירי התם. ובהדיא כתבו הר\"ב והרמב\"ם כן במשנה ח' פי\"א דנגעים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עשר קדושות</b>. כתב הר\"ב איידי דאיירי לעיל במעלות של טומאות כו' תני נמי הכא מעלות של קדושות כו'. וז\"ל הרמב\"ם לקח ג\"כ במדרגות המקומות הטהורים. אשר הם ג\"כ מסיבות הסרת הטומאות: \n",
+                    "<b>ארץ ישראל מקודשת כו'</b>. עיין בפירוש הר\"ב דסוף פרקין אי קדושת ארץ ישראל ממנין העשר קדושות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עיירות המוקפות חומה</b>. לשון הר\"ב מימות יהושע בן נון. כ\"כ הר\"ש דמסתברא (מהא) [צ\"ל דומיא] דבתי ערי חומה דתנן בהו מימות יהושע בן נון במשנה ו' פרק בתרא דערכין. ובתחלת *)ספרא בפרשת נשא וקדש יהושע כל עיירות המוקפות חומה בקדושת מחנה ישראל. אבל לא כל ארץ ישראל ושאר עיירות שאין מוקפות חומה. ע\"כ. ועיין במשנה דלקמן מ\"ש בדבור שאין זבים וכו': \n",
+                    "<b>שמשלחין מתוכן את המצורעים</b>. כתב הר\"ב דבמצורע כתיב מחוץ למחנה מושבו חוץ למחנה ישראל. עיין בפירושו למתניתין דלקמן. וקצת קשיא לי דלתני בתחלה עיירות שאינן מוקפות חומה מקודשות שמוציאין מהן אבנים המנוגעות. דבקרא אל מחוץ לעיר כתיב. וכן לא תנינן בהו בסוף פרק י\"ב מנגעים עיירות המוקפות חומה כדתנן הכא אלא מייתי קרא כדאיתא. ומשמע מדלא כתיב חוץ למחנה דלאו בקדושת מחנה תליא אלא מכל עיר ועיר מוציאים. והכי מייתי הר\"ש מת\"כ פ' זאת תהיה דדרשינן והשליכו (אותם) [אתהן] אל מחוץ לעיר. אתהן מחוץ לעיר ולא אדם חוץ לכל [עיר] אלא חוץ לעיירות המוקפות חומה ע\"כ. ולמאי דפי' הר\"ב בסוף פרקין בשם הגאונים. דקדושת א\"י לאו ממנינא. יש לי לומר דלהכי לא נקט קדושה זו דעיירות שאינן מוקפות תומה. לפי שאינו מונה אלא הקדושות השייכים בחי. בכיוצא בזה שכתבתי בשם הר\"ש במשנה ה'. והא דתנן ומסבבין לתוכן מת. אגב גררא תנא ליה. ועיקר קדושה שילוח המצורעים: \n",
+                    "<b>ומסבבין לתוכן מת כו'</b>. לשון הר\"ב מותר לנשאו בעיר ממקום למקום עד מקום שירצו כו'. והוי מצי למתני ומכניסים כו' עד שירצו. והראב\"ד פרק ז' מהלכות בית הבחירה. פי' אם רצו לסבבו בעיר כדי להרבות בהספדו ובכבודו עד שירצו קרוביו להוציאו מסבבין. ע\"כ. וגי' הרמב\"ם כפי מ\"ש שם הכ\"מ. ומשכיבין לתוכו מת. ופי' דהיינו שמניחין אותו במשכבו ואין קוברין אותו בעיר. עד שירצו בני המדינה כו'. [*ומ\"ש הר\"ב לנשאו בעיר ממקום למקום. כלומר בכל עיר ועיר מעיר לעיר]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לפנים מן החומה מקודש מהם שאוכלים שם קדשים קלים</b>. כתב הר\"ש ועוד מקודש לכמה דברים. דלא תנן הכא כגון לענין שוחט את התודה לפנים מן התומה [ולחמה] חוץ לחומה לרבי יוחנן דאמר פרק התודה (מנחות דף עח) חוץ לחומת בית פאגי. וכדפי' שם הר\"ב במשנה ג'. ועוד נפקא מינה לענין שוחט על חמץ וכו' ולענין המראת זקן כו': \n",
+                    "<b>שאוכלים שם קדשים קלים</b>. פי' הר\"ב דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה. וכן לשון הר\"ש. ובחנם נקטי ובאת שמה שאינו תחלת המקרא. אבל הוא סופו דשל לפני והבאתם שמה. ושיטפא דלישנא דפ\"ק דר\"ה דף ד ודף ו נקטי. והתם אצטריך משום בל תאחר. וכן נמי בפ\"ק דחגיגה דף ד. לענין טמא שפטור מן הראיה. שכל שישנו בביאה ישנו בהבאה כו'. אבל הכא אין צורך להביא ובאת שמה וכן לא כתבו הר\"ב בספ\"ה דזבחים ובעיקר הראיה ממקרא זה דוהבאתם שמה. יש עליה קושיות וכתבתי שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>הר הבית כו'</b>. כתב הר\"ב משם מתחיל מחנה לויה כו' לשון התוספתא כשם שהיו במדבר ג' מחנות. מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל. כך היו בירושלים. מפתח ירושלים כו'. הרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב משער נקנור ולפנים ואין השער עצמו בכלל. כמ\"ש במשנה ה' פ\"ק דסוטה [ד\"ה ומטהרין] : \n",
+                    "<b>שאין זבים וזבות כו'</b>. כתב הר\"ב דכתיב וישלחו מן המחנה וכו'. ומה מצורע שטומאתו חמורה כו' ולפיכך משולח חוץ לירושלים. וכתב הרמב\"ם. דהא דתנן לעיל שמשולח חוץ לכל עיר מוקף חומה שאינו בזה הלאו ללקות עליו. א בחבורו לא ראיתי שכתב כן. לא בפ\"ז מהלכות ב\"ה. ולא בפ\"י מהלכות טומאת צרעת. ובפי\"ט מהלכות סנהדרין שהוא מונה שם כל חייבי מלקות. כתב זב וכיוצא בו שנכנס להר הבית. וזה תימה שלא כתב ומצורע שנכנס לירושלים אי נמי לעיירות מוקפות חומה. ומ\"ש הר\"ב אף זבים וזבות כו' שטומאתן חמורה. וכך אמרו בתחלת ספרי והביאה הרמב\"ם מצורע היה בכלל ויצא מן הכלל ולימד על הכלל מה מצורע שהוחמרה טומאתו וכו'. ומ\"ש הר\"ב טמא מת ואפילו מת עצמו מותר בהר הבית בתוספתא שנא' (שמות י״ג:י״ט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו [עמו] במחנה לויה. הרמב\"ם. ומייתי לה בגמרא פ\"ג דסוטה דף כ. ובפ\"ו דפסחים דף סו: [וכן בנזיר מח.]: \n",
+                    "<b>החיל</b>. לשון הר\"ב לפנים מחומת הר הבית [היה] כותל כו'. והוא נקרא סורג. במשנה ג' פ\"ב דמדות. ושם פירש הר\"ב מחיצה העשויה נקבים נקבים כו'. עשויה מדפי עץ כו': \n",
+                    "<b>שאין עובדי כוכבים וטמאי מת נכנסים</b>. כ' הר\"ב אע\"ג דרבנן גזור על העובדי כוכבים שיהיו כזבים לכל דבריהם. כמ\"ש הר\"ב במ\"ג פ\"ד דנדה: \n",
+                    "<b>שאין טבול יום נכנס לשם</b>. כתב הר\"ב יהושפט ובית דינו גזרו על טבול יום שלא יכנס לעזרת נשים. דכתיב וכו' ואמרו בגמרא מאי החצר החדשה כו'. בפ\"ק דיבמות דף ז. וכתבו התוס' וא\"ת מנא לן שחדשו מטבול יום. דלמא חדשו ממת עצמו. וי\"ל דמשמע ליה שלא חדשו אלא על החצר וחצר היינו עזרת נשים. כדמוכח ביחזקאל. ואילו טמא מת אסור אף בחיל. ע\"כ: \n",
+                    "<b>עזרת ישראל</b>. כתב הר\"ב לפנים מעזרת נשים וכו' וראשי פספסין היו מבדילין כו'. כת\"ק ספ\"ב דמדות וראב\"י חולק שם. וכוותיה מפרש הר\"ב שם משנה ד לענין גבהות קרקע פתח ההיכל. כמו שפירשתי שם בס\"ד. והר\"ש הביא גם דברי ראב\"י: \n",
+                    "<b>וחייבים עליה חטאת</b>. לשון הר\"ב הטמאים שנכנסו שם בשגגה. וז\"ל הר\"ש. דליכא חיוב כרת אלא במחנה שכינה. דמשכן ומקדש כתיב. ובפרק הקומץ רבה (מנחות דף כז) תנא מחוסר [כפרה] שנכנס לעזרה שוגג. חייב חטאת. במזיד ענוש כרת. ואצ\"ל טבול יום. ושאר כל הטמאים ע\"כ. ובפ\"ו דנזיר דף מה. טמא יהיה לרבות טבול יום. עוד טומאתו בו. לרבות מחוסר כפרה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסים לשם</b>. כתב הר\"ב בגמרא בהקומץ רבה [דף כז] מוכיח דכל הני מעלות דתני השתא כו'. כולהו מעלות דרבנן הן וכו'. אבל רמב\"ם סבירא ליה וכו'. חשתי לכבודו של הרמב\"ם ז\"ל ולא התמהמתי לדקדק בפ' הקומץ רבה. ולא ראיתי אשר יכשר עליו לומר כי הוא זה אשר מוכיח מתוכו דכל הני מעלות דרבנן. ואם נתכוין הר\"ב למחלוקתן של ר' יהודה ורבנן בדף כז. בטהורים שנכנסו לפנים ממחיצתן להיכל כולו בארבעים. מבית לפרכת אל פני הכפרת. במיתה. רבי יהודה אומר כל היכל כולו ומבית לפרכת [בארבעים] אל פני הכפרת במיתה. ובעי הר\"ב למידק דאין אזהרה לכולי עלמא אלא בהיכל. ולא בקדושות שלפני ההיכל. וברור הוא דליכא למידק הכי כלל דפלוגתייהו בטהורים שהם תמימים ואינם פרועי ראש ורחוצי ידים ורגלים. והכי פסקה הרמב\"ם. כמו שיורה לשונו רפ\"ב מה' ביאת המקדש. ומ\"מ שם בפ\"א השיג הראב\"ד עליו. וס\"ל נמי דכל הני מעלות דרבנן הן. וכ\"כ הכ\"מ בשם הרמב\"ן. וגם הר\"ש מסיק דלא כהרמב\"ם. ואפי' שלא רחוץ ידים ורגלים לא מחייב אפילו בהיכל בלא עבודה: \n",
+                    "<b>ופרועי ראש</b>. הרמב\"ם כתב ג\"כ בפ\"ז מהלכות ב\"ה וקרועי בגדים וכן עוד בפ\"א מהל' ביאת המקדש. ועמ\"ש בזה כבר בספ\"ט דסנהדרין. ומ\"ש הר\"ב דשתויי יין ושלא רחוץ דפסולן מחמת דבר אחר. הילכך לא החמיר בשלוחן. כ\"כ הר\"ש. וכתב דמה\"ט נמי לא חשיב מחוסר בגדים. אע\"פ שהוא ג\"כ כיוצא בהן כמ\"ש הר\"ב בספ\"ט דסנהדרין. אבל קשיא לי לסברת הרמב\"ם. דכולהו מדאורייתא מנליה לתנא לחלוקי בהכי. ושלא לחייב שלא רחוץ אלא בהיכל וכן בפרק א מהלכות ביאת מקדש. כתב שתויי יין בהדי פרועי ראש. ואילו שלא רחוץ ידים לא משום דלא מחייב אלא בהיכל. כדתנן הכא. וכן פסק בפ\"ז מהלכות בית הבחירה. אם כן ש\"מ דליכא לחלוקי בסברא זו [דפסול מחמת ד\"א] לדידיה. כ\"ש שסובר שהכל מדאורייתא. דקשיא מנלן לחלק כלל. ועוד קשיא לי דשתויי יין דאע\"ג דלא תנינן ליה. קא חשיב ליה. ואילו מחוסר בגדים לא קחשיב כלל. וראיתי בכ\"מ [*פ\"א מהלכות ביאת מקדש] [הלכה ט\"ו] שכתב בשם הרמב\"ן. דסברא זו של הרמב\"ם לחייב אף בלא עבודה. יצא לו מדתניא בספרא. מנין שאינו חייב אלא בשעת עבודה. ת\"ל (ויקרא י׳:ט׳) אתה ובניך אתך. [*דמפרש בשעת עבודה. היינו ביום. בשעה שהעבודה כשרה] ע\"כ. ומעתה נוכל לומר דהואיל ובפ' שתויי יין הוא דכתיב. הלכך צריכא ליה למנקט שתויי יין. אבל מחוסר בגדים לא נקט. הואיל וגם במשנתינו לא נשנה. ועיין מ\"ש לקמן בשם הר\"ש. ומ\"מ קושיא הראשונה במקומה עומדת אמאי מקילין כשלא רחוץ. שלא לחייבו אלא בהיכל. דבבעל מום נמי כתיב (שם כא) אך אל הפרוכת לא יבא ואל המזבח לא יגש. ואפשר לומר דכל איש אשר בו מום לא יקרב. ס\"ל דקרא יתירא הוא. לאתויי אפילו מבין האולם ולמזבח. ובפרועי ראש לא נאמר כלל. לא פרוכת. ולא מזבח: \n",
+                    "<b>ההיכל</b>. מקודש ממנו. כלומר האולם וההיכל. דקדושת אולם והיכל. חדא קדושה הוא. כמ\"ש במשנה ג פ\"ד דיומא ובמשנה ה פ\"ב דתמיד: \n",
+                    "<b>שאין נכנס לשם שלא רחוץ ידים רגלים</b>. ואילו מחוסר בגדים ושתויי יין לא חשיב. תנא ושייר. אבל קשה מדרבי יוסי דסיפא. דלא משייר אלא חדא. מחוסר בגדים לחודייהו. ועוד דתני מנינא. ויש לומר משום דפעמים נכנסים לתקן. כדתניא בתוספתא דכלים פ\"ק. הכל נכנסים לבנות ולתקן ולהוציא את הטומאה מצוה בכהנים. אין כהנים נכנסים לוים. אין לוים נכנסים ישראלים. והשתא כשהכהנים נכנסים לתקן אסור. בבעלי מומין. ושתויי יין. ופרועי ראש. ושלא רחוץ ידים ורגלים. דבתוספתא נמי קתני מצוה בתמימים. אבל בגדי כהונה אסורים בלבישה שלא בשעת עבודה. דלא [הותר] כלאים שלא בשעת עבודה. [כמ\"ש הר\"ב בריש מסכת תמיד. ועיין מ\"ש שם] [ד\"ה תחת]. הר\"ש: \n",
+                    "<b>קדש הקדשים מקודש מהן כו'</b>. וא\"ת ליתני עליית קדש הקדשים. שאין נכנסים שם אלא אחת בשבוע כמו שהעתקתי דברי אבא שאול במשנה ה פ\"ד דמדות [ד\"ה וראשי]. תירץ הר\"ש דבתוספתא דפרקין קאמר. אמרו לו אין זה מעלה. פי' דלאו משום קדושה נמנעים אלא לפי שלא היו צריכים: ע\"כ. ולפי זה מתני' דהכא דלא כההיא דמדות. דשם תירצתי לאותה משנה. דוקא אליבא דאבא שאול. עוד עיין בדברי הר\"ש אמאי לא קתני אחד עשר. ולחשוב בתחילה סוריא: \n",
+                    "<b>אמר רבי יוסי בה' דברים בין האולם ולמזבח שוה כו'</b>. ופורשים וכו'. פי' הר\"ב בין בשעה שמקטירים קטרת במזבח הזהב שבהיכל. בין בשעה שכ\"ג מקטיר קטורת לפני ולפנים כו' ות\"ק פליג כו'. משום דקשיא ליה להר\"ב דהא משכחת להו לר\"י ג\"כ שיהיו י\"א. אי ס\"ל דחלוקים בזה. ובסמוך מסיק דמתניתין דקתני עשרה. ר' יוסי היא לאית דמפרשי. אבל כבר כתבתי במשנה ג פ\"ד דיומא. דסוגית הגמרא דהתם לא כך היא. אלא שאף לר' יוסי יש חילוק זה ביניהן. ולא אמר ר' יוסי הכא ששוים. אלא בהקטרה דהיכל. וכתב הר\"ש דלהכי לא חשיב אחד עשר לרבי יוסי. דיש לומר דכי קחשיב במתניתין קדושה דממילא. אבל קדושה דע\"י עבודה לא קחשיב לחלק לקדושה ע\"כ. וכתב עוד דלא אמר רבי יוסי שיהיו שוים מן התורה דמדאורייתא חלוקין בכמה דברים. ע\"כ. נ\"ל שר\"ל שכן הכלים מזבח שלחן ומנורה דוקא בהיכל ולא באולם. וכן כל עבודות שבהיכל מהזיות הדמים. ומ\"ש הר\"ב דגאונים פי' דא\"י אינה ממנין קדושות וכו'. ואית דמפרשי דת\"ק דקא חשיב עשר קדושות ר\"י הוא. דברי הר\"ש כאית דמפרשי. ובפי' הרמב\"ם ראיתי ג\"כ כאית דמפרשי. אבל דבריו שבחבורו פ\"ז מהלכות בית הבחירה כדברי הגאונים. ומ\"ש הר\"ב והבאת בכורים כו' ולחם הפנים. לפום ריהטא הוא שכתב כן ולא דק. דהא לעיל לא תנן ללחם הפנים וכן ברפ\"ח דמנחות לא תני ליה ולא נמצא בו מעוטים. כמו בבכורים ובשתי הלחם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>וכלי עצם</b>. פי' הר\"ב דמרבינן מוכל מעשה משנה ד ומ\"ש במשנה ד פ\"ג דמסכת עדיות. ומ\"ש הר\"ב אבל טמאים טומאת משכב כו'. וכלי חרס אינן בזה הכלל כמו שכתב בריש מתניתין ג: \n",
+                    "<b>וכלי נתר</b>. פי' הר\"ב כלים העשויין מאדמה שחופרין ממנה צריף אלומ\"י בלע\"ז ובמשנה ו פ\"ט דנדה כתב שהוא בערבי שי\"ב וכתב הרמב\"ם שכך כתבו כל המפרשים שכלי נתר כלי האלום (אלשאב\"ו) ושהוא נפלא מאומר זה איזה דבר יחשב שהוא דבר לא מושכל ולא מקובל איך תעשה כלי מאלום ואין ספק שהאומר זה לא ראה אלום מימיו. ואם אמרנו שהוא חפר במקור האלום אבן אלום גדולה ועושה ממנו כלי הנה לא יצלח לקבל כל דבר לענין מהענינים ואם יהיה זה הנה לא יקבל טומאה. לפי שהיא כלי אדמה אשר לא יקבל טומאה כמו שיתבאר. ומפרש כלי נתר הוא כלי (וא\"ל טפ\"ל) והיא אבן רכה מאוד. בדקות המראה [כעין תכלת] יותך במים במהירות ירחצו בו השער והבגדים. וכן מנוהו החכמים בכלל המנקים אמרו נתר ובורית קמוניא ואשלג (במסכתא נדה שם) ועשיית אלו הכלים נמצא אצלנו בקצוי המערב ומלאכתו קשה מאד והאריך בעשיית מלאכתו ע\"ש. וכתב עוד. ואשר ראוי שתבינהו שכל הטינים (כאלטפ\"ל) וא\"ל אנגב\"ר וא\"ל טי\"ן ארמונ\"י ואל מחניו\"ם וזולתן מן הטינים. כאשר נעשה מהן כלים כל זמן שהם נאים (פי' לשון נא ומבושל) ולא נקלו באור הנה הן כלי אדמה ולא יקבלו טומאה. וכאשר נקלו ואע\"פ שלא יסבלו האש עד שיבושל דפנותם כמו החרם הנה הן דומים לחרס והוא אשר יקרא כלי נתר: \n",
+                    "<b>מיטמאין ומטמאין באויר</b>. פי' הר\"ב אם נתלית כו' חזר ותלה אוכלים באוירן מטמאין את האוכלים כו' ואפי' מלא חרדל שאינו נוגע בדופני הכלי אלא במה שסמוך לדפנות והאמצעיים מיטמאין מן האויר ואי אתה יכול לומר שזה מטמא את זה. שהרי אין כביצה בכל אחד (ועיין מ\"ש רפ\"ב דטהרות). ועוד אין אוכל מטמא אוכל ועיין ספ\"ק דפסחים ועוד אם כן זה שני וזה שלישי. והשלישי לא יעשה רביעי לטמא את האמצעיים. רש\"י ספ\"ק דחולין ריש דף כה. ולשון אפילו מלא חרדל בברייתא. וכתבו התוספות (דף כד:) דהוי מצי למימר ואפי' מלא ביצים ונקט חרדל משום דמדרבנן מקבל טומאה בכל שהוא. והקשו מנלן דהיינו מטעם אויר. דלמא הוי מטעם שכלי חרס מצרף כשכולן נוגעים זה בזה ונוגעים בכלי. אבל נתלים באויר לא. וכ\"ת אם כן צירוף דכתיב גבי קדשים למה לי. דדרשינן כף אחת הפסוק עשה לכל מה שבכף אחת (כמ\"ש הר\"ב במשנה ב פרק ג דחגיגה. ועיין מ\"ש בס\"ד בר\"פ בתרא דעדיות) איצטריך משום כלי שטף. וי\"ל מדכתיב הכא כל משמע אפי' נתלה באויר. ועוד דהתם דרשינן צירוף מדכתיב אחת. משמע שהכף מצרף ועשה לכל אחת. אבל הכא לא כתיב אחת ע\"כ. ועי' בפי' הר\"ב במשנה הפ\"ח: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הדקין שבכלי חרס כו'</b>. שיעורן מכדי סיכת קטן. פירש הר\"ב בין שהן עצמן כו' והא דבמס' מקואות (פ\"ד משנה ג) תנן החוטט בצינור לקבל צרורות בשל עץ כל שהוא בשל חרס רביעית. לקבל צרורות שאני. והתם נמי פליג ר\"י ואמר אף בשל חרס כל שהוא. הר\"ש. ועי' בפירוש הר\"ב ריש מתני' דלקמן: \n",
+                    "<b>ודפנותיהן</b>. ברפ\"ד פליג רבי יהודה בהא. והדר סתים לן תנא כמתני' דהכא שם משנה ג: \n",
+                    "<b>יושבין שלא מסומכים</b>. עי' בפ\"ד משנה ג': \n",
+                    "<b>שיעורן כו'</b>. בספרא מניין לרבות שברי כלי חרס. ת\"ל וכל כלי חרש. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>מכדי סיכת קטן</b>. כתב הר\"ב כלומר כדי סיכת אצבע קטנה כו' והכי מפורש במסכת שבת פ\"ח דף עז ומיהו לאו אהך דהכא. אלא אדהתם תנן בכה\"ג לשיעור הוצאת שבת. ובפ\"ד דעדיות משנה ו לא פירש הרמב\"ם אדהתם כמו שמפורש בההיא דשבת. וכתבתי שם לפי שהגמרא לא פירש בה דבר ומיהו גם בכאן לא פירש כן אבל נראה שיש לו גירסא אחרת. שכן בפירושו גם בחבורו פרק י\"ח מהלכות כלים העתיק כדי סיכת אדם קטן אבל הר\"ש פירש כדברי הר\"ב. וכ' ומסתברא שהוא אחד מתשעים וששה בלוג כשאר השיעורים שכולם אחד מצ\"ו חוץ מן האחרון שהוא אחד ממאה ועשרים. ע\"כ: \n",
+                    "<b>מכדי</b>. בנוסחת מהר\"ם בכדי: \n",
+                    "<b>עד לוג</b>. פי' [*הר\"ב] דאם היה תחלתו יותר מלוג דהכי תניא בפ\"ג דחולין דף נה לוג כלמטה סאה כלמטה סאתים כלמטה וכתבו התוספות [ד\"ה שיעור] דאפי' יחדו בטלה דעתו אצל כל אדם ואין יחודו יחוד. דאין דרך ליחד שברים הבאים מכלי גדול לצורך סיכת קטן. ומייתי ראיה מהא דלקמן ע\"ש בפירש הר\"ב: \n",
+                    "<b>מלוג ועד סאה ברביעית</b>. כבר בארנו [פעמים] שסאה ששה קבין וקב ארבעה לוגין ולוג ארבעה רביעיות ושיעור הרביעית הם אצבעיים באורך ואצבעיים ברוחב ובגובה אצבעיים ושבעה עשיריות אצבע. והאצבע אשר בו יהיה המדה מהיד היא הגודל מהיד וכן בארנו המדה אשר זה מדתו יחזיק מהמים כ\"ז דרהם מצריים בקרוב. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>מסאתים ועד שלש ועד חמש</b>. מה שהזכיר חמש ושלש ולא זכרן מסאתים ועד חמש סאין בלוג משום דרוב *)היתרים בני שלש וחמש הוו. הר\"ש: \n",
+                    "<b>הפכים הגלילים</b>. דברי רבן יוחנן בן זכאי הן. כך פירש הר\"ש: \n",
+                    "<b>שיעור קרקרותיהן כל שהן</b>. לפי ששוליהן מחודדין כמו שולי קצת כלי הזכוכית. וכאשר נשאר מה שיקבל שיעור [מועט] הנה הוא יטמא. לפי שהוא ישאר תמונת כלי קטן. יעשה מתחלה ענינו כזה. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ואין להם דפנות</b>. לפי שלא יהיה בצדם קערורית כמו הכדים והקדירות אבל צידיהן שוה השטח כל מה [שנשבר] מהן. נשאר דומה ללוח פשוט. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הטהורים שבכלי חרס</b>. פי' הר\"ב פשוטי כלי חרס שהן טהורים כו': <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כדדרשינן מקראי מקיש משכבו לו מה הוא יש לו טהרה כו' כמ\"ש הר\"ב בספכ\"ד: \n",
+                    "<b>לזביז</b>. עיין מ\"ש בשם הרמב\"ם בסוף פ\"ד: \n",
+                    "<b>אע\"פ כפופין</b>. לשון הר\"ב אע\"פ שכפופין. וכ\"כ הר\"ש ומשמע דאע\"פ מקבלין אינו אלא תוספת ביאור אבל הרמב\"ם פי' אע\"פ שהן כפופין כזאת הצורה אשר אפשר שישאר מעט בשוליו או יהיה בו ג\"כ ב\"ק. על זאת הצורה והדומה לה שהם לא יטמאו לפי שלא נעשה לקבלה לפי שהכוונה מאלו הקנים [החלולות] שיגר עליהן המים לא שיתקבצו וינוחו בו ע\"כ. ומה שכתב הר\"ב והוא שלא חקק בהן בית קבול צרורות עיין במשנה ג פרק ד דמקואות: \n",
+                    "<b>[*וכבכב כו']</b>. מה שכתב [*הר\"ב] שכל המשמש כפוי כו'. עיין בפירושו דמתניתין ה: \n",
+                    "<b>וטפי</b>. זה שמו. מפורש בפירוש הר\"ב משנה ב פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>שייטין </b>. (ישעיה כה יא) כאשר יפרש השוחה לשחות מתרגמינן כמה דמפרש שיאטין למישט. הר\"ש: \n",
+                    "<b>דפונה</b>. פי' הר\"ב טמונה מלשון דופן שהוא בצד היקב. ובלשון ישמעאל קורין לטמון דפין. הערוך: \n",
+                    "<b>המחץ</b>. בערבי שמו א\"ל מחגי\"ר. [הרמב\"ם]. כ\"כ הר\"ב במשנה ה פרק ה דפרה: \n",
+                    "<b>והספינה</b>. לשון הר\"ב [אף על פי] שעשויה לקבלה ואפילו היא של חרס. דלא מיבעיא דשל עץ. דפשיטא דטהורה שאינה מיטלטלה מלא [ומה שמיטלטלת בים לא חשיב ליה טלטול כיון דעיקר הילוכה מחמת המים ומשום מדרס לא מיטמאה. אע\"פ שכל שעה יושבין בה בני אדם. מכל מקום עיקרה עשויה לפרגמטיא. ואומר בה עמוד ונעשה מלאכתנו. תוספות (ד\"ה נלמד)]. אבל ספינה של חרס אע\"ג דאינה מיטלטלה מלא וריקם טמא. דלא אתקש לשק עי' בריש פרקין וריש פרט\"ו. קמ\"ל דאפילו של חרס אינה טמאה. מאניה בלב ים. גמרא פ\"ט דשבת דף פג: \n",
+                    "<b>זה הכלל כל שאין לו כו'</b>. משונה זה הכלל. שבכל מקום בא לכלול הפרטים שנשנו לעיל מיניה. והכא אינו ענין למה שכבר נשנה. ועוד מאי זה הכלל כיון שאין בכלל אלא אותו הפרט שהוא מפרש בהדיא. ומיהו מצאנו זה הכלל דלסימנא בעלמא משנה ב פ\"ד דמגילה ועוד אחרים [*במשנה ג פכ\"ז (דאהלות) [דמכילתין] ומ\"ג פ\"ח דטהרות]: \n",
+                    "<b>[*כל שאין לו תוך כו'</b>. פי' הר\"ב חכמים גזרו על משקין כו' והשתא קמ\"ל דאין טומאת אחוריים נוהגת אלא בכלי חרס שיש לו תוך וכו' זה הלשון איכא למטעי ביה. ולומר שכונתו שצריך שיהיו שני תנאים בטומאת אחוריים שיהיה כלי חרס (שיחסר) [ויהיה לו תוך ואם יחסר אחד מהתנאים] אין בהם טומאת אחוריים. ואין הדבר כן. שכל הכלים יש להם אחוריים כדתנן ברפכ\"ה וע\"ש גם במשנה ו אלא הכא בכלי חרס מיירי. מש\"ה קאמר אלא בכלי חרס. והרמב\"ם בפירושו נשמר מזה בכאן וברפכ\"ז. והר\"ש כתב. בפ' על אלו מומין. מפרש דה\"ק. כל שאין לו תוך בכלי חרס כנגדו בכלי שטף <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>אין לו אחוריים כו'. ובהנך דחזי למדרסות דבכלי שטף טמא. ובכ\"ח טהור. ע\"כ. וכן הוא שם בפרק הנזכר דף לח. ודתלי בכ\"ח משום דהתם גלי רחמנא דתלי בתוך ובטומאת משקים דרבנן עבדו היכרא כדכתב הר\"ב אע\"ג דכלי שטף חזו למדרסות וטמאים מדאוריי' בלא תוך. והשתא איכא למידק איפכא דהיאך כתב הר\"ב כלל כלי חרס דהא מתניתין כ\"ח לדוגמא נקטה ועיקר דינא דמתני' בכלי שטף וכן קשה על הרמב\"ם שדברי הר\"ב הם דבריו. ול\"ק שיש להרמב\"ם והר\"ב במה לתלות בלישנא דההוא סוגיא ואין לי מקום להאריך. והרוצה יעיין בהלכות שאר אבות הטומאות פרק ז (הלכה ג) בהשגת הראב\"ד ובכ\"מ והראב\"ד השיג עליו שם ורמז עוד על זה בפי\"ג מהל' כלים ואשתמיט שם להכ\"מ להראות מקום ההשגה ודי מזה. ופי' כלי שטף כתבתי במשנה ב פ\"ה דזבים]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושאין בו טהור</b>. פי' הר\"ב שאין לו בית קבול שמן כו' אלא הנר מונח עליו ויש בו מחיצה כנגד השלהבת והופכה לצד הרוח שלא יכבה. הר\"ש. ועיין בסוף פרקין: \n",
+                    "<b>מגופת היוצרים</b>. לשון הר\"ב כעין אבנים של חרס כו' מלשון וארד בית היוצר והנהו עושה מלאכה על האבנים דירמיה יח (ג) ולשון הרמב\"ם ומגופת היוצרים אבני היוצרים ובנא\"י סתימת היוצרים מלשון יגיפו הדלתות כו' (נחמיה ז ג) ומ\"ש הר\"ב ומתני' ר\"מ היא דאמר כו' בפ' המביא [במסכת ביצה דף לב] הר\"ש. ומ\"ש ולא כרבנן דאמר כו' לקמן ספ\"ד: \n",
+                    "<b>משפך של בעלי בתים טהור</b>. שאע\"פ שאפשר שיטה על צדו כמו של רוכלין הואיל ושל בעלי בתים אינו עשוי להטות טהור. דומיא דסילונות דמתני' דלעיל ולא דמי לחבית שאין לו שולים דריש פרקין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כסוי כדי יין כו'</b>. לשון הר\"ב וכל המשמש כסוי כו' ולעיל משנה ג (ד\"ה כבכב) נקט כפוי. וכן הגי' בתוספתא פ\"ב. וכך העתיקה הר\"ש. גם הרמב\"ם בפ' י\"ח מהלכות כלים [הלכה ה] : \n",
+                    "<b>ניירות</b>. נ\"א והניירות. ופי' הר\"ב כלומר הניירות שמכסים כו'. ול' הר\"ש קלף שמכסים כו' וזה נראה בעיני. לפי שקלף של עור הוא וראוי לקבל טומאה אלא מפני שהוא כסוי אינו מיטמא וכבר הביא הר\"ש ברייתא דת\"כ פרשת שמיני. דכסוי כלי עץ נמי טהורים. מה שאין כן נייר שהוא עשוי מעשבים על ידי דבק. כדפירש הר\"ב במשנה ב פ\"ב דמגילה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>לא ידענא מאי טומאה שייכא ביה. אפילו כשאינו של כסוי ומיהו י\"ל מידי דהוי מחצלת דסוף פרק ד: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר ב\"צ אומר מפני שהיא הופכת עליו את הרונקי</b>. נראה דלא פליג. אלא מר כי אתריה. ומר כי אתריה. וראיה לדבר שהרמב\"ם והר\"ב לא כתבו פסק ההלכה. ואילו בפ\"ה משנה ה. פליגי נמי בטעם. ופסקו הלכה [כרבנן דר' יוחנן הסנדלר]. לפי דהתם נפקא מינה לענין דינא משא\"כ הכא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד שלא נגמרה מלאכתו</b>. שהוא צירוף בכבשן לרבנן שכתב הר\"ב במשנה ד. ומ\"ש הר\"ב אם היו שבריה כו' בידוע שנגמרה מלאכתו ואח\"כ נשברה. וכן לשון הר\"ש בשם התוספתא. ולפי הסברא מה שמאדים מתוכו מראה שכבר נשבר. ולכך עשאו הצרוף שמאדים. וראיתי התוספתא בפ\"ב ושנוי בידוע שעד שלא נגמרה מלאכתו נשברה. ומהר\"ר וואלף וורמייז\"א הגיה מלשון הרמב\"ם פי\"ט מהלכות כלים [הלכה ח] שכצ\"ל בידוע שעד שלא נגמרה מלאכתו נשברה. אין שבריה שוים ואין תוכה מאדים. בידוע שנגמרה כו': \n",
+                    "<b>טיטרוס</b>. וכן העתיק הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פי\"ח. וכן העתיק הר\"ש והערוך דלא כהר\"ב שהעתיק סיטרוס. ומה שכתב הר\"ב וכשממלאים כו' ואדם משים אצבעו כו' שלא ישלוט בו הרוח. ואין ריקות נמצא. לכך א\"א שיצאו המים. אחרי שאין הרוח שליט לכנס למלאות הריקות אם יצאו המים. לפיכך בהכרח ישארו המים במקומם: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר בר צדוק מטהר</b>. פי' הר\"ב מפני שהוא נקוב בכונס משקה. שכך שיעורו לטהר. בר\"פ דלקמן: \n",
+                    "<b>מפני שהוא כמוציא פרוטות</b>. לשון הר\"ב כמוציא פרוטות מעט מעט. טיפה אחר טיפה. ומש\"ה לא חשיב נקוב בכונס משקה. וז\"ל הרמב\"ם. מפני שהוא כמוציא פרוטות ר\"ל כי המים כאשר יצאו מאלו הנקבים לא יצאו במהרה. אבל יצאו מעט מעט באיחור גדול. ובנוסחאות ארץ ישראל הוגה פי' כסמדר גרעין. מלשון ופרט כרם. ע\"כ. ואם זה הפירוש מדברי הרמב\"ם. לא שהמגיה כתב כן מלבו לפרש. או שהעתיק מדברי הראב\"ד שמפרש כך [פרק י\"ח מה\"כ הלכה ו]. הרי זה מכריח מ\"ש הכ\"מ בפי' דברי הרמב\"ם שבחבורו. לפרשו שאין דעתו בפירוש מוציא פרוטות לשון פרוטה קטנה. (דמתניתין ב פרק דלקמן) אלא מעט מעט באיחור. ובתבורו הוסיף וכתב. שהרי המים מתכנסים בצדדים והן עשוין לקבלה. וכתב הכ\"מ שגם זה בכלל מפני שהוא מוציא פרוטות. שמתוך שהנקבים דקות. ואין המים יוצאים אלא מעט מעט באיחור גדול. המים מתכנסין בצדדים. שאילו היו הנקבים גדולים. לא היו המים מתכנסים. ונמצא שלא היה נעשה לקבלה. ע\"כ. ובנוסחת מהר\"ם. נקוד הפ\"א בשו\"א והרי\"ש והטי\"ת שתיהן בחול\"ם ופירש בפרוטרוט. טפה אחר טפה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טבלא שיש לה לזביז כו'</b>. כתב הר\"ב ומרישא דהטהורים כו'. הוה שמעינן וכו'. אלא ארחיה דתנא הכי כדתנן בפ' ואלו טריפות ואלו כשרות. כ\"כ הר\"ש. ומיהו התם כתבתי בשם התוס' והר\"ן דצריכי. ומ\"ש הר\"ב והכי איכא טובא במשנה. מסיים הר\"ש בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף לה). ובפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כה) ובפרק במה בהמה (שבת דף נא) ובפרק במה אשה [דף מ] : \n",
+                    "<b>שיש לה לזביז</b>. עיין בפירוש הר\"ב משנה ב' פ\"ד דמקואות (ד\"ה אם). ועמ\"ש לקמן פי\"ב משנה ו (ד\"ה ומודים) : \n",
+                    "<b>טבלא</b>. פי' הר\"ב של חרס שהיא מלאה קערות כו' והקערות הן מגופה ומחוברים בה. דאילו אין מחוברים אפילו לזבז עודף לא היו הכלים שבתוכה טמאין כדאמר [בפ\"ק] דחולין (דף כה) דאוכלין ומשקים מיטמאין מאויר כלי חרס. ואין אדם וכלים מיטמאים מאויר כלי חרס. דלא חזינן האי תנור כמאן דמלי טומאה כ\"כ הר\"ש. ועקרא דמלתא ליתא בחולין. אלא בפ\"ק דפסחים דף כ (ע\"ב) ובפ\"כ דשבת דף קלח (ע\"ב) ועיין בפירוש הר\"ב משנה ה פ\"ח: \n",
+                    "<b>ובית תבלין של עץ שנטמא אחד במשקה</b>. פי' הר\"ב דרבנן גזרו על המשקים הבאים מחמת שרץ לטמא כלים כו' בי\"ח דבר דתנן בפ\"ק דשבת (דף יד) . וע\"ש: \n",
+                    "<b>רבי יוחנן בן נורי אומר חולקים כו'</b>. פי' הר\"ב דופן עב כו' וחצי עובי דופן של צד הטהור טהור. ואין הלכה כריב\"ן ועמ\"ש במשנה ג פרק ו (ד\"ה האמצעית) ובמשנה ה פרק כ\"ה ובאהלות ריש פרק ד ופרק ו משנה ד: \n",
+                    "<b>אם יש לו לזביז עודף כו'</b>. אתאן לכולי עלמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובית שקעו של נר מטמא באויר לא ידעתי למאי דייק הכא למתני באויר</b>. ושוב מצאתי כיוצא בזה. בדברי הר\"ש בסיפא. אדמייתי תוספתא מסרק של צרצור. רבי אלעזר אומר אין מטמא באויר וחכמים אומרים מטמא באויר. שכתב ועל חנם נקט אויר דאם טהור באויר טהור במגע: \n",
+                    "<b>המסרק של צרצור</b>. פי' הר\"ב כלי חרס שעושים על פיו שבכה כו'. מהטעם שמפרש [הר\"ב] [*במשנה ב] פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר מטהר</b>. פי' הר\"ב אם נתלה שרץ באויר אותן שינים שאין זה תוך כלי חרס מפני היות מקיפו [מופגם] מכל צד. הרמב\"ם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>שיעורו בזיתים</b>. סתמא כר\"מ דלקמן הר\"ש. ועי' שם בפירוש הר\"ב. ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>העשוי לכך לכך</b>. פי' הר\"ב כגון קדירה כו'. כדתנן במתני' דלקמן. ועיין מה שכתבתי שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חבית שיעורה בגרוגרות דברי ר' שמעון רבי יהודה אומר באגוזים ר\"מ אומר בזיתים</b>. מצינו שהגרוגרת יתירה מכזית בפ\"י דשבת דף צא דאמרינן מהו דתימא כל שהוא לאפוקי מגרוגרת ולעולם עד דאיכא כזית ומצינו גם כן שהאגוז יתירה מזית. בפ\"ח דשבת דף פא. דאמרינן כזית כאגוז. כביצה. *)ורש\"י פירש שם בהדיא דמוסיף והולך. ואף לשאר הפוסקים דלא פירשו כן. מ\"מ מסתבר ששיעורן בדרך הוספה דהא שיעור ביצה ודאי גדול מכזית כדמוכח מפלוגתייהו דר\"מ ור\"י בעד כמה מזמנין במשנה ב' פ\"ז דברכות וא\"כ מסתמא אגוז זוטר מביצה ונפיש מזית. והשתא הני תנאי כל אחד מיקל על דברי הקודם וכך עולה סידורן יפה ולפיכך במשנה ה פ\"ד דבבא מציעא דנשנו בסידורן בהפך רבי מאיר ורבי יהודה ורבי שמעון דהתם נמי כל אחד מיקל על הראשון לומר שאין כאן אונאה עד כדי כו' ומכל מקום צריך עיון בטעמן של מחלוקתן: \n",
+                    "<b>רבי מאיר אומר בזיתים</b>. לשון הר\"ב כסתם מתני' דלעיל והוי סתם ואח\"כ מחלוקת כו' והלכה כר\"י. ויש לתמוה. דהא מיד תנן סתמא כר\"מ אחר המחלוקת הלפס והקדירה שיעורן בזיתים. וכן עוד במשנה ג פרק [דלקמן ובמשנה] ב פ\"ח וספ\"ט. איברא דהר\"ש נמי פירש בדר\"מ דכסתם דלעיל. א\"נ דלקמן. אבל לא כתב כלום בפסק ההלכה. ועמ\"ש במשנה דלקמן בס\"ד. והרמב\"ם בחבורו פי\"ט מה' כלים לא פסק כרבי יהודה אלא בחבית בלבד וטעמו ודאי משום דקי\"ל דהלכה כר\"י לגבי ר\"מ ור\"ש ואפשר נמי דהוא שיעור הבינוני כמו שכתבתי לפי שראיתי למהרי\"ק בתשובה שרש קפ\"ה שכתב דהנהו כללות דהלכה כמר לגבי מר. לא אמרו על הדינים <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>הבלתי נהוגים בדורינו: \n",
+                    "<b>הלפס והקדרה כו' <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>שיעורן בזיתים</b>. מדרבנן. כמ\"ש בשם התוס' במשנה ה פי\"א דזבחים: \n",
+                    "<b>הפך וכו' בשמן</b>. פי' הר\"ב דשל שמן דק שהרי כלי כו'. צ\"ע בפירוש משנה ב פ\"ג דמכשירין ועוד לפי מ\"ש במשנה ד פ\"ח דשבת ועיין לקמן ספ\"ט. ובלשון התוס' שהעתקתי בספ\"ט דזבחים: \n",
+                    "<b>בזרעונים</b>. פירש הר\"ב כגון האפונים לשון הרמב\"ם הזרע הממוצע בשיעור. כמו הזרעונים והאפונים ודומיהן: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר</b>. והר\"ב העתיק ר\"ש. ולא מצאתי כך בשום נוסח אך בנא\"י כתוב בגליון יש גורסין ר\"ש. ואפשר שעל הר\"ב כתב כן: \n",
+                    "<b>ושל אדמה</b>. לשון הר\"ב כל זמן שלא נצרף דזוהי גמר מלאכתו לקבל טומאה. כדתנן בס\"פ דלקמן: \n",
+                    "<b>שהוסק פיו</b>. הוא התוספת היוצא מן הנר. אשר יחזיק הפתילה. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חבית שניקבה</b>. פי' הר\"ב במוציא זית. וכן לשון הר\"ש. ומיהו לדידיה אפשר לומר דפסק בכל כלי חרס כר\"מ. אף בחבית. לפי שסובר דהוי מחלוקת ואח\"כ סתם ועל הדרך שכתבתי לעיל. אבל הר\"ב שפסק לעיל דלא כרבי מאיר. לא ה\"ל לפרש כאן בחבית שנקבה אלא כר\"י דבמוציא אגוז. וכן מה שפירש עוד דבחבית המחזקת מלוג ועד סאה. נמשך ג\"כ בזה אחר ל' הר\"ש. ולדידיה שפסק בפרק דלעיל משנה ב כר\"ע. ה\"ל למימר מהדקות עד לודיות: \n",
+                    "<b>טמאה</b>. בדין דהוי ליה למיתני טמא. לשון זכר. דאחרס קאי ולא אחבית אלא משום דתחלת הדבר וסופו לשון נקבה דאחבית קאי תנא באמצע לשון נקבה. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וטפלה</b>. לשון הר\"ב שטח פניה כו'. והיא מלה עברית. ותטפול על עוני [איוב יד יז] ר\"ל החזקת בו והחלקת עליו כדי שיתקיים וישאר על צד הדמיון. וזה על דרך משל. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>בגללים</b>. בגללי הבקר. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>וטפלן בגללים</b>. לשון הר\"ב וה\"ה טפלן בטיט. כל זמן שלא חזר וצרפה בכבשן. דחבית גמר מלארתו בצרוף כבשן וכשנתרועעה וטפלה. אין מחזירין אותה לכבשן הר\"ש: \n",
+                    "<b>היה בה חרס מחזיק רביעית</b>. פי' הר\"ב וכגון שהחרס בא מחבית המחזקת מלוג ועד סאה. כדפרישנא לעיל. הר\"ש. וכבר כתבתי בזה לעיל ע\"ש: \n",
+                    "<b>כולה מטמא במגע</b>. פי' [הר\"ב] דכולן נעשו יד. ומרבינן יד מטמאים יהיו לכם. לכל שבצרכיכם. כדפי' הר\"ב במ\"ב פ\"ה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן בחידוק הקרויה</b>. וכן העתיק הר\"ב. ולשון הרמב\"ם והר\"ש חידוק. כמו הידוק. ע\"כ. ובס\"א גרסי' הידוק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מגופת חבית</b>. מגופה כסוי פי החבית. ואע\"פ שמדבקין אותה בטיט. לא חשיב ככלי אחד. הר\"ש: \n",
+                    "<b>הגוגע בטפילה של תנור טמא</b>. כלי חרס אין מקבלין טומאה מגבן. והכא בתנור טמא שנגעו אוכלים ומשקים בטפילה. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובחרסית</b>. לשון הר\"ב דק כחרס. ר\"ל טיט דק כחרס. ובמקומות אחרים מפורשים בענין אחר. והראיתים במ\"ז פ\"ו דחולין: \n",
+                    "<b>קומקום</b>. פי' הר\"ב יותר גדול ממיחם. ולא כן בשל מתכות כמו שאפרש לקמן ריש פי\"ד: \n",
+                    "<b>כלי נחושת שזפתן טהורים</b>. פירש הר\"ב אם היו הכלים טמאים ונגע אדם כו' לפי שכבר יהיה כלי הנחושת אב הטומאה (כדאיתא בפ\"ק דאהלות) ויהיה הנוגע בזפת טמא. ואע\"פ שהוא אדם הרמב\"ם [*וא\"כ ה\"ה כלים כדתנן התם באהלות]: \n",
+                    "<b>ואם ליין</b>. פי' הר\"ב ואין דעתו להשתמש בהן בחמין כלל. ויין דנקט. כלומ' שכשזפתן ליין אינו נותנו לתוכו אלא בצונן. דסתם יין צונן הוא. ול' הר\"ש. ואם עשויין ליין צונן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הנוגע</b>. ירצה אוכלים ומשקין. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>זפת שנטפה כו'</b>. זו ואין צריך לומר זו קתני: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר מטמא</b>. פי' הר\"ב דחשיב ליה סתימה. בין בשל עץ בין בשל חרס. ומסיים הר\"ש. א\"נ גזר בשל חרס אטו של עץ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>[*חדוד</b>. פי' הר\"ב שהוא חד בתחתיתו כו' ולשון הרמב\"ם בולט בקרקעיתו. וימנעהו לנוח בשוה. וכאשר ישב על הארץ נוטה לצד אחד מפני חדודו מכריעו *)נוטה אותו ע\"כ. וקשיא לי לישנא דמכריעו שבחדוד דבאזנו הוה שייך טפי. והר\"ש כתב ואית דגרסי הדד. דדרך היוצרים לעשות דד לכלי כדי לשתות. ע\"כ]: \n",
+                    "<b>ניטלה האזן כו' טהור</b>. פירש הר\"ב דכלי חרס כיון שטהר כו' תוספתא ופירש הר\"ש בפרק דלעיל מ\"ג. דדוקא אחרס שפירש מן החבית כו'. אבל חבית עצמה אפי' ניקבה בשוליה למטה מרביעית במוציא זית. אם סתמה בזפת טמאה. וכך פירש עוד בפ\"ב מ\"ב: \n",
+                    "<b>רבי יהודה מטמא</b>. שכשניטל האזן ונשבר החדוד יושבת על שוליה: \n",
+                    "<b>חבית שנפחתה</b>. בשוליה. והיא מקבלת כשמטה על דפנותיה. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>או שנחלקה כמין שתי עריבות</b>. פי' הר\"ב ואינה יכולה לישב על תחתיה. ואם תשב לא יכולה לקבל דבר. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בחצי קב גרוגרות</b>. פי' הר\"ב דהוא שיעור סעודה אחת כו'. כדמוכח סוף פאה. ומסיים הר\"ש. ואמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין דף כט) וכן לעירוב ע\"כ. וצריכא דשיעור סעודה דעירוב פחותות הן משאר סעודות. כדלקמן פי\"ז משנה יא. ובעירובין פ\"ז מ\"ח. מפרש דשתי סעודות עירוב הן י\"ח גרוגרות. ואילו שאר סעודות גדולות שליש מלבר. כמ\"ש הר\"ב שם פ\"ח משנה ב: \n",
+                    "<b>גיסטרא שנתרועעה</b>. דוקא בנתרועעה. אבל ניקבה אם מקבלת זיתים טמאה הואיל ומיוחדת לאוכלין. כדקתני לקמן גבי היו בה חדודין וכו'. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*היו בה חדודים</b>. לשון הר\"ב סתם חרס הנשבר יוצאים ממנו חדודים. ומסיים הר\"ש כעין שינים בולטין מן הגיסטרא. והגיסטרא מקבלת כשיעורה. והשינים הבולטין הוא החידוד. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב כמו חדודי חרס. וכ\"כ הר\"ש. והוא פסוק באיוב מא] [כב]: \n",
+                    "<b>כל המקבל</b>. כלומר כל שני חידודים שמקבלים ואין יוצא זית מביניהם: \n",
+                    "<b>בזיתים</b>. הכא נמי סתם כרבי מאיר דריש פ\"ג ועיין מ\"ש שם במשנה ב: \n",
+                    "<b>מטמא במגע וכנגדו מטמא באויר</b>. עיין בפי' הר\"ב פ' דלעיל מ\"ד: \n",
+                    "<b>[*קתדרא</b>. פי' הר\"ב כסא וכו' על העגלה. לפי שראה בלשון הרמב\"ם שכתב סתם בהליכתן בדרכים. הוסיף הוא לבאר על העגלה. אבל בנוסחאות ארץ ישראל נתוסף על הגמלים. ועיין עוד בפי' הר\"ב בפכ\"ד משנה ב]: \n",
+                    "<b>קוסים</b>. פי' הר\"ב לשון קשות הנסך. ובסנהדרין. סוף פרק ט. והרמב\"ם כתב שנמצא בקצת הנוסחאות כוסין. וכן בחבורו פרק י\"ח העתיק כוסות: \n",
+                    "<b>שלכך נעשו מתחלתן</b>. והתנאי אשר התנינו בשברי כלי חרס. בפרק השני שיהיו יושבין שלא מסומכים אמנם הוא לכלים שנעשו בעת עשייתן להיות יושבים שלא מסומכים. הנה יצטרך שיהיו שבריהם כן. ואז יקבלו טומאה. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שפיות</b>. דע ששפיות. וזר. ולזביז. ודופן. ענין כולם בזאת המסכתא שוה. אמנם הן אוגנים גבוהים על שטח הכלי. ר\"ל שטח הקיתון. ויתחלפו שמותן [כפי] התחלת תמונת הכלי. כמו שתמצאם [שקורין] שפת הכלי המרובע. לזבז. [והעגול] תמונת האסטומכא שפה. וזולתן מהתמונות. דופן. והשפה הקטנה [בגובה] זר. הרמב\"ם. [*ונ\"ל שיש ט\"ס שמ\"ש האסטומכא. צ\"ל האסטוונא. והיא עגולה רחבה בשטח מה הנזכרת בס' המורה פ' ל\"ו מחלק א' ובפי' להמורה. המיוחס לאפוד\"י בפ' ע\"ג [בהקדמה י' בההערה בד\"ה ונקדים הקדמה]: \n",
+                    "<b>רי\"א חולקים האמצעית</b>. עיין בסוף פ\"י. ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>משיצרפו בכבשן</b>. משיחזקם על ידי צירוף האור בכבשן. מצרף בלשון חכמים מחזק ומקשה כלי חרס וכלי מתכות בין מים בין אור. רש\"י פרק ד' דביצה דף לב [וז\"ל רש\"י שם מחזיק מקשה כלי חרס וכלי מתכות בדבר המחזקן בין ביד בין באור]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>תנור</b>. פירש הר\"ב סתם תנור עשוי כו' ומחברים אותו בטיט על גבי קרקע. וכך כתב הר\"ש וכן פירש הר\"ב במשנה ח פ\"ב דעדיות. אבל יש שעושין על בסיס וכדפי' הר\"ב ברפ\"ב דב\"ב ועיין לקמן רפ\"ז: \n",
+                    "<b>במה דברים אמורים בגדול כו'</b>. עיין מ\"ש במשנה ח פ\"ב דעדיות: \n",
+                    "<b>אבל בקטן תחלתו כל שהוא</b>. כתב הר\"ב ולאו דוקא כל שהוא דבציר מטפח לא הוי. בפרק העור והרוטב (חולין דף קכד.) וכתב הר\"ש שצריך לומר שהקטן משונה בעשייתו יותר מן הגדול. או בגובה או ברוחב או בכתלים דקים. דאי לא תימא הכי. גדול כשתחלתו ארבעה. כשהוא פחות מד'. יהא דין קטן עליו דתחלתו כל שהוא ע\"כ. וכיוצא בזה כתבו התוס' פ\"ג דנדה דף כ\"ו: \n",
+                    "<b>משיסיקנו</b>. פי' הר\"ב אע\"ג דשאר כלי חרס סגי להו בצירוף כבשן תנור דבעי לדבק כו' לא נגמרה מלאכתו עד שיסיקנו. וצירוף כבשן לא בעי. כך מסיק הר\"ש בתחלת המשנה. אע\"ג דהכא כתב לא נגמרה מלאכתו עדיין עד שיעשה לו טפילה (פירוש דיבוק הטיט קרוי טפילה) ויחזור ויסיקינו צ\"ל דויחזור לא קאי על צירוף שהיה קודם. דלא בעי צירוף. אלא כלפי עשיית טפלה הוא דקאמר. ויחזור עוד ויסיקנו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כירה</b>. עיין מה שכתבתי בסוף פרקין: \n",
+                    "<b>שבביצים</b>. מהר\"ם ל\"ג לה. ועיין במשנה ה פ\"ט דשבת: \n",
+                    "<b>שיעורו כתנור</b>. פירש הר\"ב כדי לאפות סופגנים. וכ\"פ הר\"ש. ויראה דה\"ה לענין שיעור גובה. וחדא מתרתי נקטי ובהדיא פסק כן הרמב\"ם ברפט\"ו מהלכות כלים: \n",
+                    "<b>האבן היוצא מן התנור טפח כו' חבור</b>. פי' הר\"ב מפני שהוא יד לתנור. ועיין בפירוש הר\"ב במשנה ד פ\"ג: \n",
+                    "<b>היו שני תנורים סמוכי' זה לזה</b>. ואבן אחת מחברן. נ\"ל דאתאן לת\"ק. מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*טירת התנור</b>. פי' הר\"ב חצר כו' וכ\"כ הרמב\"ם. וצריך לי עיון א\"כ אמאי לא נשנו גם כאן חילוקי הדינין השנויין במ\"ג וד פרק ז לענין חצר הכירה. ואף הרמב\"ם בחבורו פי\"ז מהלכות כלים לא כתב אלא כסדר המשנה. ומיהו הא ל\"ק אמאי קרי הכא טירת. די\"ל דטירה שם חשוב יותר מחצר. שהחצר שם לכל חצר. וטירה שם לחצר שלפני בית השרים וכיוצא בזה. וכן התנור גדול וחשוב מכירה. והר\"ש מפרש טירת התנור שהוא כמו עטרת כירה. אלא דבתנור מקרי טירה. ושבתוספתא קרי נמי לשל כירה טירה]: \n",
+                    "<b>מטמאה במגע ובאויר</b>. משום בית הפך ואינך דתני להו בסיפא דמחלק בהו בין טומאת מגע לטומאת אויר. קתני הכא ברישא דמטמא במגע ובאויר. אע\"ג דלא אצטריך וה\"מ למיתני סתמא מטמאה: \n",
+                    "<b>ואין מטמאין באויר</b>. כתב הר\"ב אם נתלה שרץ באויר כירה כו'. אבל באויר עצמו מיטמא הוא עצמו. דכלי חרס הוא. הר\"ש. \n",
+                    "<b>דברי ר\"מ</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"מ. וכ\"כ הרמב\"ם. וכתב הכ\"מ בפי\"ז מהל' כלים. ואע\"ג דר\"ש פליג עליה [כלומר ובפ\"ד דערובין דף מ\"ו קאי בתיקו היכא דפליגי ר\"מ ור\"ש] פסק כר\"מ משום דבפ' במה טומנים (שבת דף מח) אמרי' מאן תנא [הא מלתא דאמור רבנן] כל המחובר לו הרי הוא כמוהו [כדתנן במ\"ב פי\"ב] ר\"מ היא דתנן בית הפך כו' <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ועוד דר\"מ מחמיר. עד כאן: \n",
+                    "<b>רבי ישמעאל</b>. נ\"א רבי שמעון. וכן העתיק הר\"ב והר\"ש והכי מוכח במ\"ה פרק ז והכי מייתי לה בגמ' דשבת שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טמא</b>. לשון הר\"ב יש ספרים שגורסין טהור ושבוש הוא. טעמו כדכתב הר\"ש דקשה דהוי מעשה לסתור. ומיהו כתב די\"ל דהכי מייתי וטימאן ר\"ג מכלל דרבנן פליגי עליה מדלא קתני ובא מעשה לפני ר\"ג ליבנה וטמאן. וכל הני גוונא דנקט בית האומן ומאחוריו [*דהיינו שעשה אש מבחוץ לצלות בשר. או לשאר צורך. וממילא הוסק התנור שלא נתכוין לכך] לא הוי <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אלא לפרש כיצד שלא לדעת. *)דהא היסק מאחוריו ע\"כ מהני כדתנן בסמוך נתנו על פי הבור [*וכה\"ג אשכחן פ\"ב דחולין (סוף משנה ג)] ולא נתברר לי מנא לן הא דבעינן לדעת. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כיוצא בו מוסף היורה כו'</b>. שכן העיד מנחם בן סגנאי במשנה ח פרק ז דעדיות. ועיין מה שכתבתי שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם מסיק מלמטן והוא נסוק מלמעלן</b>. פירוש הר\"ב אם כשמסיק האור מלמטה בתוך הבור התנור נסוק מתוכו למעלה דרך שוליו. דשוליו קרובין לשולי הבור שאם מסיקי' כו' ודפנותיו מלמעלה קרובים לדופני הבור שלא הוצרך לתת בינתים אלא אבן דקה ואין אויר ניכר בין דופן התנור לדופן הבור שיעכב את היסק התנור שלא יועילו לו דופני הבור להחזיק את חומו. או שהתנור בתוך חלל הבור באויר וההיסק עולה סביב דפנותיו וניסוק. כגון פיו קצר מלמטה ורחב מלמעלה או הבור רחב מלמטה ופיו קצר מלמעלה. טמא. ואם לאו. אלא ניסוק כשאר תנורים מתוכו. טהור. הר\"ש. ואל תטעה בלשון דרך שוליו שכתב. שר\"ל שיש לו לתנור שוליים. ודלא כמ\"ש הר\"ב והר\"ש בריש פרקין. אלא ר\"ל דרך מקום שוליו עולה לו האור לתוכו. וכן רש\"י שלשון הר\"ש דהכא מועתקים מפירושו פרק י\"ז דשבת דף קכה. הקדים שם וכתב תנורים שלהם עשויין כקדירות גדולות ואין לה שוליים כו': \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים הואיל והוסק מ\"מ טמא</b>. פי' הר\"ב דאמר קרא טמאים יהיו לכם מכל מקום. ורבנן נמי הכתיב יותץ. ההוא לאידך גיסא. ולאו לאגמורי קולא אתי ולמימר דאי ליכא לקיומי ביה נתיצה כגון זה שאינו בנוי ומחובר וממילא הוא נתוץ דליהוי טהור. דהדר תנא ביה קרא וטמאים יהיו לכם לרבויי. אלא לאגמורי חומרא אתא דסד\"א כיון דחבריה בארעא כגופא דארעא דמי ולא לקבל טומאה קמ\"ל יותץ דאע\"ג דשייכא ביה לשון נתיצה כלומר דמחובר הוא טמא. וכ\"ש דאינו מחוסר נתיצה [רש\"י] [*כדלקמן סוף משנה י]. ואידך נמי הכתיב טמאים יהיו לכם ההוא להיסק שני דמודה ר\"י כדכתב הר\"ב. גמ' שם במס' שבת. ועיין לקמן ברפ\"ז. והא דאמרן היסק שני. לא שצריך היסק שני אלא כלומר לאחר היסק ראשון: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תנור שנטמא</b>. פי' הר\"ב עשוי כקדירה גדולה כו'. עיין מ\"ש בריש פרקין: \n",
+                    "<b>חולקו לשלשה</b>. דעבדי' גיסטרא. שחולקו לארכו בגובהו ומש\"ה לא סגי להו לרבנן כשממעטו בפחות מארבעה כמו לר\"מ אלא בעינן דלא ליהוי רובא. דלא דמי לשיריו ד' דריש פרקין. דהתם דצלקיה מצליק לרחבו [פי' הערוך שצלחו ומבקעו] [גמרא] פ\"ט דחולין דף קכד: \n",
+                    "<b>לשלשה</b>. כתב הר\"ב דאי לשנים הגדול טמא דאיכא רובא. דבתנור שהוסק קיימי' דהא תנן שנטמא. וכי הוסק יש בו גומות. ואי אפשר לצמצם כמ\"ש הר\"ש. ועיין מ\"ש במשנה ו פי\"ב: \n",
+                    "<b>[*וגורר</b>. היה נ\"ל שהגירסא וגורד בדלית וכן לקמן לגרור. שצ\"ל לגרוד. כמו *) ויקח חרש ויגרוד דאיוב [ב ח] אבל גורר ברי\"ש. הוא כמו גוררין כסא וכו' דמס' שבת [דף כט:] ואינו כענין שבכאן. אלא שלא ראיתי כן בשום נוסח. ואף בפי' הר\"ש והרמב\"ם מועתק ברי\"ש. וכן בחבורו פי\"ז מהל' כלים. איתא ברי\"ש. ועי' בכולה סוגיא דחולין שם]: \n",
+                    "<b>עד שיהא בארץ</b>. אהא דכתב הר\"ב אי נמי אחולקו קאי כו' מסיים הר\"ש וניחא השתא הא דקא פליג ר\"מ. דא\"צ לגרר כו'. ולא לחלק כו': \n",
+                    "<b>ר\"מ אומר א\"צ כו'</b>. אלא ממעטו כו'. דלא חייש לחלים. פי' שהוא חזק ועומד. כדאיתא התם בחולין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרחיק ממנו את הטפלה</b>. פי' זה התנור שנעשה מחוליות ומרחו בטיט. וקאמר השתא שאם עשה זה המירוח טפילה מרוחקת כו'. וכ\"כ הרמב\"ם בהדיא בפירושו. ובחבורו פט\"ז מהל' כלים: \n",
+                    "<b>ונתן חול או צרור בינתים</b>. קתני חול דומיא דצרור שהוא יבש. תוס' פ\"ד דב\"מ דף נ\"ט: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>למודין</b>. פי' הר\"ב מסגרות כו'. וכן פי' הר\"ש. ולמודין כמו עמודין. על שם שהם מעמידין הדבר. כך פי' הראב\"ד במשנה ז פ\"ז דעדיות. וכן בערוך (ערך למד ב') כתב כן אמתני' דהכא שהוא כמו עמודים. אלא שחיבר עמו הא דעשאן כלמודים בגמ' פ\"ו דברכות דף לח. והא דתנן במ\"ב פ\"ב דמ\"ק עושה לו למודים כ' בערך אחר (ערך למד ג'). ולרש\"י למודים דברכות כלמודים דמועד קטן שהם נסרים בעלמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חתכו חוליות</b>. פי' הר\"ב שחתכו לתנור ברחבו לחוליות. פחות מארבעה טפחים. הר\"ש: \n",
+                    "<b>ונתן חול בין חוליא</b>. פי' הר\"ב וטח כו'. כדרך שעושין לתנורים. ולא הרחיק את הטפילה. הר\"ש: \n",
+                    "<b>עכנאי</b>. פי' הר\"ב נחש כו' בפ\"ד דב\"מ דף נט. בגמ' מאי עכנאי שהקיפוהו דברים כעכנא זו כו'. וכתבו התוס' יש דגרס חכנאי. וכן בירושלמי. וחכן זה נחש. ושמא בעל התנור שהיה עושה שמו כן. ע\"כ. כלומר דלעולם עכן זה נחש. והא דגרס חכנאי שמא לפי שכן היה שמו של בעל התנור. וכן מצינו ר' חנינא בן חכינאי במ\"ד פ\"ג דאבות. ועוד חנינא בן חכנאי במ\"ח פ\"ד דכלאים. אך בערוך כתב שתי הגירסאות. עכנאי וחכנאי. והביא פסיקתא דכי תשא באריסה של חכנאי. פי' ארס של נחש. ולפיכך יש לפרש דושמא בעל התנור כו'. כלומר שמא גם כן בעל התנור כו'. ובנוסחת מהר\"מ חכנאי: \n",
+                    "<b>יורות הערביין</b>. פי' הר\"ב לאפות פת הן עשויין. ועיין בפ\"ח מ\"ט: \n",
+                    "<b>הערביין</b>. של אותו מקום. הר\"ש: \n",
+                    "<b>וזה תנורו של בן דינאי</b>. והאי דקרי ליה הכא תנור. ובפ' כל המנחות באות מצה [בסופו] תנן הרי עלי כו' מאפה יורות ערביין. משום דעיקר שמייהו יורות. הר\"ש: \n",
+                    "<b>של בן דינאי</b>. כתב הר\"ב רבותי פירשו שם אדם. וכן מצינו אלעזר בן דינאי במ\"ט פרק בתרא דסוטה. ומ\"ש הר\"ב שהיה עושה תנורים הללו. לשון הר\"ש שהיה רגיל לעשות תנור כעין הערביים. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ואני שמעתי על שם שדנו בו דינים הרבה. לשון הרמב\"ם [והודו] אחר זה [כאחד] והסכימו על הדין שנזכר בכאן. לזה תקרא זאת התמונה תנורו של בן דינאי. מיוחס אל דין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תנור של אבן ושל מתכות טהור</b>. כדתניא בת\"כ בפ' ויהי ביום השמיני. יותץ טמאים הם את שיש לו נתיצה יש לו טומאה את שאין לו נתיצה אין לו טומאה פרט לתנור של אבן ושל מתכות. ולכירה של אבן ושל מתכת. הר\"ש: \n",
+                    "<b>טמא משום כלי מתכות</b>. פי' הר\"ב ונעשה אב הטומאה כאשר נגעה בו כזית מן המת. לפי [מה] שהתבאר בתוספתא. הרמב\"ם. ועיין בפ\"ק דאהלות: \n",
+                    "<b>עשה לו טפלה</b>. פי' הר\"ב לסתום הנקב והפגם והסדק. אבל עשה טפלה לשלם טהור מדין כלי חרס כדמוכח בתוספתא. הר\"ש: \n",
+                    "<b>עשה לה פטפוטין</b>. כתב הר\"ב הכא לא תני ועשה לה טפלה כו'. אלא כשניקב כו' במקום מושבה כו'. וכ\"כ הר\"ש. וא\"כ משונה כירה מהתנור. שהתנור אין לה שולים כדפי' הר\"ב לעיל מ\"ז. וריש פירקין. מיהו כתב הר\"ש דבמשנה דוקנית גרסי' ועשאה בטיט ועשה לה פטפוטין. והכי פירושו עשה לה בטיט לתקנה. ועשה לו פטפוטים לאותו הטיט ולשון טפלה שייך בתנור. ולשון עשאה בטיט שייך בכירה. ותרוייהו לתיקון התנור והכירה. והשתא כשניקבה ועשאה בטיט. ועשה לה פטפוטין. טמאה נמי משום כלי חרס. והפטפוטין מטמאין מאויר. אבל טיט ופטפוטין בלא נקב טהורה. כדמוכח בתוספתא. ולאשמועינן דין פטפוטין תנא בבא זו. אע\"ג דתנא וכן בכירה. ע\"כ. אבל הרמב\"ם מפרש שפטפוטין הם קצוות מטיט שעומדת עליהם הקדירה כמו היסודות ע\"כ. ובפ\"ז [משנה ד] מתישב ביותר פירושו זה שבפטפוטין. כמו שאכתוב שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>מרחה בטיט כו' טהורה</b>. פי' הר\"ב שאין מירוח של טיט מועיל אלא בתנור שאופין הלחם בתוכו. לשון הרמב\"ם שהמירוח לא יועיל לכירה בשום פנים שהיא אמנם תעשה לאפות עליה לא בה. כמו שקדם. והיא סובלת האש. שהיא של מתכות ואין עזר לה במירוח. אולם מירוח התנור של מתכת ושל אבן. והיא הטפלה. הנה [יש] תועלת לה בו לפי שהן יאפו מבפנים הלחם. וזה המירוח ישאיר חומו. וימנע ממנו האויר אשר יקרר גשם התנור. ע\"כ. ולמשנה דוקנית שכתבתי בשם הר\"ש. מירוח הטיט נמי מהני לכירה. וכתב הר\"ש דהא דתנן הכא מרחה בטיט. דלאו אניקבה קאי. והך פלוגתא דר' יהודה ורבנן הוה מצי למתני לעיל גבי תנור. דהא בתוספתא קתני לה הכא והכא. אלא נטר עד לבסוף. ואתרוייהו קאי. אכירה ואתנור. ע\"כ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>העושה שלשה פטפוטים בארץ</b>. פי' הר\"ב שלשה רגלים יושבים בארץ. כלומר והן של טיט: \n",
+                    "<b>וחברן בטיט</b>. פי' הר\"ב למעלה בראשם. וכ\"פ הר\"ש. ולפי זה סיפא אחת בטיט כו' אתאן לר' יהודה דוקא. כדפי' הר\"ב שם. אבל הר\"ש כתב דא\"נ יש לפרש דחברן בטיט שחברן בארץ בטיט. ואתאן סיפא לרבנן. וכמ\"ש שם בס\"ד. וכן נראה שמפרש הרמב\"ם בחבורו. וכמו שאעתיק ג\"כ מפירושו במתני' דלקמן: \n",
+                    "<b>להיות שופת כו'</b>. ועושין אש תחתיה. הר\"ש: \n",
+                    "<b>שופת</b>. שפיתה המורגל בכל המשנה. היא מלה עברית. שפות הסיר שפות (יחזקאל כד ג). הרמב\"ם בפי' משנה ג: \n",
+                    "<b>טמאה</b>. דנעשו ככירה לטמאות באויר. כנגד גובה הפטפוטים. הר\"ש: \n",
+                    "<b>אף ע\"פ שעשה בראשו מקום כו'</b>. נראה לפרש כפי' השני של הר\"ש. דהיינו שהדביק בטיט בראש כל אחד ואחד. שתהא הקדירה יושבת. ולא חברן יחד. אבל פירושו הראשון שמפרש שעשה מקום. היינו שתיקנן בראשם. הרחיבן שלא יהיו חדים. ושיפן יפה שלא יקלקלו את הקדירה היושבת עליהן. ומפרש דקמ\"ל דטהורים לגמרי. דאין להם תורת כלי. כיון דכל אחד לחודיה לא חזי ואינם מחוברים זה לזה. עכ\"ד. זה הפי' אינו מסכים כלל לפי' הר\"ב שמפרש דטהורה משום דמחובר לקרקע כו'. ועוד נראה יותר פי' השני. דהשתא כולה מתני' בדיני טיט קמ\"ל. וכ\"כ הרמב\"ם ג\"כ בחיבורו. אע\"פ שעשה בראשן מקום בטיט שתשב הקדרה כו'. ומפרש שחברן בטיט כשני הפירושים דהר\"ש שחברן בראשן או בארץ. כמ\"ש במתני' דלקמן משנה ג בס\"ד. [*ועיין לקמן]: \n",
+                    "<b>בראשו</b>. מהר\"ם הגיה בראשן: \n",
+                    "<b>טהורה</b>. לפי שנעשו לקדירה תחת כירה. נקט טהורה לשון נקבה. הר\"ש. ומהר\"ם כתב טהורה מדין כלי חרס. והול\"ל טהורין. אלא משום דמעיקרא נקט טמאה בכירה. נקט הכא טהורה: \n",
+                    "<b>העושה שתי אבנים כירה</b>. דמתוך שהאבנים רחבות סגי בתרי להיות ככירה. הר\"ש: \n",
+                    "<b>וחברן בטיט טמאה</b>. לשון הר\"ב ככירה של חרס. שהטיט שבראשן נותן לה תורת חרס. וה\"ה במסמרים אם חברן בטיט טמאים. אלא הכא רבותא קמ\"ל דאפי' בשנים סגי: \n",
+                    "<b>אחת בטיט</b>. פי' הר\"ב אחת חבר לחבירתה בטיט כו'. ור' יהודה היא. וגריעה הך שלישית מכותל. אי נמי סמך לכותל בעי שחיבר שתיהן בראשן לכותל. הר\"ש. ולפירושו השני שכתבתי דמפרש חברן בטיט. פי' בארץ. כתב אחת בטיט כו'. שהאחת חיבר בארץ בטיט. ואחת לא חיבר בארץ. וטהורה אפי' לרבנן. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עליה ועל האבן</b>. לשון הר\"ב היינו אחת בטיט ואחת שלא בטיט. וכ\"כ הר\"ש. ומיהו לדידיה הא אמרן. דלפירושו האחד ההוא דאחת בטיט אתאן לרבנן. אלא לפי' הר\"ב דלעיל. שמפרש דלר' יהודה היא והוא פי' השני של הר\"ש. קשיא לומר דמתני' ר' יהודה היא. ומיהו לא קשיא למאי דפסק הר\"ב לעיל דאין הלכה כמותו והא הוה מחלוקת ואח\"כ סתם דהלכה כסתם. דכמה סתמות בסמוך דשתי אבנים הוו כירה: \n",
+                    "<b>ועל הסלע</b>. [*פי' הר\"ב] המחובר מששת ימי בראשית. כדתנן [סוף פ\"ג דשביעית] עד שמגיע לסלע. הר\"ש: \n",
+                    "<b>שכנגד הסלע</b>. ר\"ל אבן כנגד הסלע. ובהר ההוא היו הנזירים מבשלין עליהן השלמים ושורפים שם שעריהם בלשכת הנזירים אשר היתה בעזרת נשים כמו שהתבאר במדות [פ\"ב מ\"ה]. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>בזמן שהוא נותן אבן בצד אבן</b>. בתנאי שיהיו האבנים כולן מרוחות בטיט כמו שקדם בראש הפ' אבל האבנים בלתי מרוחות בטיט הנה לא יטמאו. הרמב\"ם. ובמתני' דלקמן אעתיק לשונו דמירוח ר\"ל חיבור בין בראשן בין בארץ: \n",
+                    "<b>אבן בצד אבן</b>. לשון הר\"ב מסדרים אבנים הרבה כו' שנמצאת אבן אחת לשתי קדירות חוץ מן החיצונות. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלש אבנים</b>. שחברן בטיט ועשאן שתי כירות בין שחברן זו לזו ולא חברן לקרקע. בין שחברן בקרקע ולא חברן זו לזו. הרמב\"ם פרק ט\"ו מהלכות כלים: \n",
+                    "<b>האמצעית המשמשת את הטמאה טמאה כו'</b>. פי' הר\"ב חציה של אמצעית המשמשת כו'. דמסתמא האבן האמצעית היא לא גדולה ולא קטנה. אלא כדי שימוש לשתי האבנים שבצדה שהחצי ממנה צריכה לשפיתה זו והחצי לשפיתה לזו ואם היתה גדולה מכך ודאי שדינה כדין המפורש בגדולה דסיפא. אלא שנ\"ל דאף אם היתה קטנה הואיל וכשמשמשת לטמאה אין בה עוד מקום להשתמש בה הטהורה. דג\"כ הכל טמא כמו בסיפא. ועיין בסמוך. ומשום דמסתמא לוקחין אבן באמצע שהוא ממוצע ובינוני. שהחצי ממנה צריכה לתשמיש זו וחצי לזו להכי תני המשמשת כו' ובסיפא הא קמ\"ל דכשהאבן גדולה אע\"פ ששתי האבנים שבשתי צדיה טמאות מ\"מ נותן לזו כו'. והשאר טהור. והר\"ש כתב המשמשת לטמא היינו מקום שפיתה. ע\"כ. וא\"ת דבסוף מתני' דלעיל בכירת הטבחים בזמן שהוא נותן אבן בצד אבן מדמה להו הר\"ב לקלמרין המתואמות דבפ\"ב מ\"ז. והתם ר' יוחנן בן נורי אמר דחולקין דופן האמצעית כו'. וכתב הר\"ב שאינו הלכה. וכן בפי' הרמב\"ם דהתם בנא\"י שבידי וכן לא העתיק דבריו בחבורו ספי\"ג מהלכות כלים. וי\"ל דהכא שאני דכיון דתשמישן הוא ע\"ג האבנים לשפות עליהן לפיכך המשמש לטהור טהור. שמתחלה לוקחים אבן שנוכל לשמש לשניהם אף כשיחלק לשנים משא\"כ בקלמרין אין רגילין לעשות דופן עב ביניהם הראוי ליחלק. ומש\"ה ה\"נ בקטנה כולה טמא כמו התם וכדכתבתי ועי' במשנה ה פכ\"ה: \n",
+                    "<b>הוחלטה</b>. התקיים [ובנא\"י נצמת] דינה תרגום לצמיתות לחלוטין ולזה נקרא האיש אשר נדין עליו בצרעת וקיים הכהן בו דינו מצורע מוחלט. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>[*לטומאה</b>. נ\"ל שצ\"ל לטמאה וכמו שהעתיקו הר\"ב והר\"ש וכבסיפא דתנן לטהורה ולא תנא לטהרה. אלא שהרמב\"ם בפט\"ו מה\"כ העתיק לטומאה ובסיפא כתב טהורה האבן האמצעית כולה]: \n",
+                    "<b>עליה</b>. הוא כינוי הכירה ההווה מן [שתי] האבנים הנשארים. הרמב\"ם. והר\"ב העתיק עליהם נראה שגירסתו כך היתה וכ\"נ שהיתה גו' הר\"ש: \n",
+                    "<b>מרחה בטיט</b>. ל' הרמב\"ם חיברה בארץ בטיט. ע\"כ. וכבר כתבתי לשונו שבחבורו דה\"ה חברן זה לזה ולא חברן בקרקע: \n",
+                    "<b>מקבלת טומאה משיסיקנה כו'</b>. ל' הרמב\"ם הנה היא תטמא בעתיד ר\"ל הכירה ההווה מן האבן הראשונה והאבן המוחזרת. וז\"ל בחבורו מקבל טומאה מכאן ולהבא והוא שיסיקנה לכל אחת מהן כדי כו': \n",
+                    "<b>את הביצה</b>. קלה שבביצים וכו' כדתנן פרק דלעיל משנה ב [ואפשר שלז\"א הביצה בה\"א הדעת] : \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שתי אבנים שעשאם כירה [*ונטמאו] סמך לזו אבן אחת מכאן וכו'</b>. ואלו האבנים כולן ממורחין בטיט כמו שקדם בראש הפרק. [*באמרו] אחת בטיט. ואחת שלא בטיט טהורה. הרמב\"ם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הקלתות של בעלי בתים</b>. פי' הר\"ב בסיס העשוי לכירה כו'. וכ\"פ הרמב\"ם. ויראה לי שיש להן בית קבול. ולפיכך קרויין כך כמו קלתות דמשנה ג פט\"ז וכאותן ששנינו במשנה ח פ\"ג דבכורים העשירים מביאים בקלתות כו' וכן ברפ\"ח דגיטין לתוך קלתה. ומה שאין כן בתנור אע\"פ שגם לתנור עושין בסיס. כמ\"ש הר\"ב ברפ\"ב דב\"ב. אבל שמו *)כלאי. לפי שאין לו בית קבול כמו בסיסו של כירה. והר\"ש פי' הקלתות הן כלי חרס כעין קופות קטנות דומה לקלתות שלנו ועיקר תשמושן לשפות עליהן קדרה והגחלים בתוכן כעין כירה. ושם אותו כלי קלת ונפחתה הקלת שנרחב מקום מושב הקדירה פחות מג\"ט טמאה הקלת. אבל ג' טפחים או יותר. דאין ראוי לתשמיש שהחום יוצא ואין הקדירה מתבשלת. טהורה הקלת. נתן אבן או צרור למעט הפחיתה. אינה חיבור אא\"כ מרחה בטיט. ולא ממעט ליה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>יתר מכאן</b>. לשון הר\"ב אם היה הפחת עמוקה יותר מג\"ט. וכן ל' הרמב\"ם. גם מהר\"ם כתב וז\"ל אם נפחתה יותר מג\"ט החום יוצא דרך הנקב. ואין ראוי לבשל עליה הקדרה. ע\"כ. ולא דייקי. דהא פחות מג\"ט תנן דטמאה. משמע הא ג\"ט טהורה. וכן מסיק הר\"ב בסמוך. כדי שלא יהיה עומק הפחת ג\"ט ולשון הרמב\"ם בחבורו ספט\"ז היה הפחת עמוק ג' או יתר אינה מקבלת טומאה: \n",
+                    "<b>זו היתה תשובת ר' יהודה בתנור כו' ותמהתי שלא ראיתי להמפרשים שיפרשו מאי אהדרו ליה רבנן ועוד קשיא לי דא\"כ הא דהכא נמי בהיסק הראשון</b>. דאילו בהיסק שני. הא אמרן התם דאף ר' יהודה מודה שאפי' בצואר הגמל מיטמא. וג\"ז לא פירשו המפרשים. ולכך נ\"ל דהכא ודאי כשמטהרים היינו לגמרי ולאו דוקא בהיסק ראשון בלבד וכדמשמע מהמפרשים. שהרי לא חילקו בכך. ומש\"ה נמי תשובתו של ר' יהודה אינה תשובה דע\"כ הכא שאני שהרי בכל ההיסקים אנו מטהרים. אלא היינו טעמא דכיון שעשוי על קלת כשנפחתה הוי כנתוץ שטהר מטומאתו ואע\"פ שהוא עצמו אינו נתוץ אפ\"ה קרינן נתוץ בכירה זו העשויה על קלת כשהקלת נפחתה. וכ\"ש לפי' הר\"ש דקלת היינו הכירה עצמה. וא\"ת ודקארי ליה מאי קארי ליה דהא איהו גופיה דמודה בהיסק שני ואילו הכא מטהרינן אף בהיסק שני י\"ל דכשהשיב ר' יהודה תשובה זו לא היתה בסוף מחלוקתן. אלא בתחלת מחלוקתם שחלקו ר' יהודה וחכמים בתנור שנתנו ע\"פ הבור ולא הוו קמיפלגי בקרא אלא בתחלה חלקו בסברא בעלמא שסבר ר' יהודה דבנתון ע\"פ הבור בעינן שיהא נסוק מלמטה כו'. ואה\"נ דכשחלקו בסברא שהיתה מחלוקתם ג\"כ בהיסק שני. ולעולם טיהר ר\"י דס\"ל דקרא בסתם תנור וכירה מיירי והם מחוברים בקרקע. כדפי' הר\"ב רפ\"ה. ולפיכך על החכמים שחלקו עליו וטמאוהו לעולם השיב עליהם תשובה זו דהכא. והוו מהדרי ליה דשאני הכא דטהרתו ע\"י שנפחתה הקלת וכנתוץ כירה גופה דמי. משא\"כ בנתון ע\"פ הבור שאין כאן נתיצה ומהדר ליה ר' יהודה מסברא. ודייק מקרא מדכתיב יותץ ולא ישבר ש\"מ דכל שאינו מחובר לא מיירי ביה קרא. ומהדרי ליה רבנן מטמאים יהיו לכם מ\"מ. ור\"י מוקים ליה להיסק שני. ואע\"ג דבגמ' פי\"ז דשבת דף קכה. אמרי' במאי קמיפלגי בקרא כו' [מסדר] הגמ' לא חש להאריך בתחלת מחלוקתם. אלא קאמר מסקנת המחלוקת כך נ\"ל בשיטה זו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>דכון</b>. פי' הר\"ב לשון מקום כמו דוך פלן וכ\"כ הר\"ש. כתב הרמב\"ם שדכון ודוכן [דבס\"פ דמדות] א' לפי שתמונתו תמונת הדוכן והוא האיצטבא ע\"כ. ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>שיש בו בית קבול קדירות</b>. ל' הר\"ב ופעמים יש לו בית קבול ב' קדירות או ג'. מסיים הר\"ש שיכול להיות שאותה בליטה הוא סביב לכירה. ויש לו בית קבול קדירות הרבה. והרמב\"ם כתב שהוא תמונת מרובע ארוך. אבל נ\"ל כסברת הר\"ש. מדסיפא וכן הכופה את הסל. שהוא ג\"כ מקיף לכירה. [*עוד כ' הרמב\"ם. שהוא חלול מתוכו ושטחו העליוני נקוב [נקבים עגולים] א' לפני השני. וימלא מתוכו באפר החם [ושופתים הקדירות על אותן הנקבים והוא מטלטל עם האש והקדירות] ע\"כ. ועי' לקמן]: \n",
+                    "<b>טהור משום כירה</b>. כתב הר\"ב דאם נטמאת הכירה כו'. א\"נ אינו מטמא במחובר כו'. וכן כאשר נקב עד שיצא ממנו מה שעשוי לקבלו לא יטמא כמו שהתבאר בפ\"ג. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולרחבה טמאה</b>. פי' הר\"ב דשתי שפיתות קיימות זו לבדה וזו לבדה. שאע\"פ שכשנחלקה נמצא שאין לכל שפיתה אלא שלש כותלים. אפ\"ה יכולה הקדרה לשבת עליה שעיקר כירה אינה עשויה לתוכה. שהרי תחלתה שלש אצבעות. ועי' מ\"ש במשנה ו פי\"ב: \n",
+                    "<b>חצר הכירה</b>. כתב הר\"ב כעין מחבת כו' מחוברת לחצר מבית האומן הר\"ש. ועיין במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>מטמא במגע ובאויר</b>. ר\"ל כי כאשר נטמאת הכירה במגע או באויר. נטמא עמה חצר הכירה. וכן כאשר נטמא החצר במגע או באויר. נטמאת הכירה. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>פחותה מכאן מטמא במגע</b>. ולא באויר. פי' הר\"ב במגע מדרבנן. כההיא דמתני' ג פ\"ה ומה שכתב אי נמי משום דהוה כמו יד כו' כההיא דמתני' ד פ\"ג: \n",
+                    "<b>כיצד משערים אותה</b>. אפחותה מכאן. פירשה הראב\"ד בפי\"ז מה\"כ: \n",
+                    "<b>נותן את השפוד</b>. או בדומה לו. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>מלמעלן למטן</b>. לשון הר\"ב נותן השפוד ראשו אחד על כותל הנמוך וכו' וכן לשון הר\"ש. נראה מזה שגירסתם מלמטן למעלן. וכן הוא בנוסחת מהר\"ם. אבל בפי' הרמב\"ם כגירסת הספר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מטמא במגע ובאויר</b>. הרי זו חיבור לה בין לטומאת מגע. בין לטומאת אויר. הרמב\"ם פי\"ז מהלכות כלים: \n",
+                    "<b>או שהיתה חלקה</b>. כתב הר\"ב זו ואצ\"ל זו קתני. ומסיים הר\"ש. ושמא חלקה [חזיא] טפי מהיכא דכותליה פחותים משלשה אצבעות. ועוד יש לפרש או שהיתה חלקה. כלומר שנבנית בחבור ואח\"כ נחלקה לגמרי. כדפי' בתוספתא. ע\"כ: \n",
+                    "<b>טהורה</b>. אין חבור לה ואם נטמאת הכירה בין מאוירה בין במגע. החצר טהורה. וכן אם נטמאת החצר. הכירה טהורה. הרמב\"ם שם: \n",
+                    "<b>פטפוטי הכירה</b>. פי' הר\"ב רגלי הכירה. וכן פי' הר\"ש. ולשיטתייהו אזלי דבפירושם [סוף] פ\"ה. ושם כתבתי פי' הרמב\"ם דפטפוטים הם קצוות הבולטים אשר תעמוד עליהם הקדרה. והרי הם למעלה על הכירה יוצאים ובולטים. ושפיר מלתא לדידיה במתני' דלקמן היו גבוהים כו'. וכן עוד בסוף פירקין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ר' שמעון מטהר</b>. כ' הר\"ב ואין הלכה כר\"ש. עיין [מ\"ש] בזה בשם הכסף משנה בפ\"ה משנה ג: \n",
+                    "<b>עשה שנים כו'</b>. מטמא במגע ובאויר. וכן העתיק הר\"ב. וכן נראה שהיא גי' הר\"ש. אבל הרמב\"ם בסוף פי\"ז מהלכות כלים. העתיק במגע ולא באויר: \n",
+                    "<b>היו גבוהין כו' ר\"ש מטהר</b>. ל' הר\"ב אותו העודף על ג' אצבעות ולמעלה בין במגע בין באויר. דכל פטפוט למעלה מג' אצבעות לא חשיב ככירה. ולשון הר\"ש העודף מג' אצבעות היה מטהר ר\"ש דלא חשיב ככירה. אי נמי כל הפטפוט היה מטהר דכיון דגבוה יתר מדינו לא חשיב ככירה כלל. ע\"כ. וקרוב לשמוע שבדברי הר\"ב חסר וצ\"ל בין באויר דלא חשיב ככירה. א\"נ כל הפטפוט היה מטהר דכל פטפוט [*הגבוה למעלה] כו'. ולפי' הרמב\"ם שהפטפוטין הן קצוות שלמעלה מן הכירה יוצאין ובולטין. ניחא טפי. ודייק שפיר דקתני מג' ולמעלן מטמאין במגע ואין מטמאין באויר. (דממש) [דמשמע] מג' ולמעלה יש להם דין זה. לאפוקי לפי' הר\"ב ולפי' ראשון דהר\"ש לא דייק ולמעלה. ודו\"ק. ומ\"ש הר\"ב. בכולהו הלכה כר\"מ. עמ\"ש בזה בשם הכ\"מ פ\"ה משנה ג: \n",
+                    "<b>היו משוכים מן השפה</b>. פי' הר\"ב כמין בליטות כו'. וכן פי' הר\"ש. ויהיה פי' שפה. היא שפה תחתונה של הכירה. אבל לפי' הרמב\"ם ניחא טפי דסתם שפה הוא פיו העליון. ובהכי מיירי נמי הכא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כיצד משערין כו'</b>. פי' הר\"ב כשנמצא שרץ ביניהם כו'. וכ\"פ הר\"ש. ותמיהני דלדבריהם שיעור שמשמיענו רשב\"ג הוא דבר מפורסם ונודע. ואע\"פ שהיה האומר כן הוא רשב\"ג לא היה לרבינו הקדוש המחבר (ליחסהו) [ליחס] לו זה המאמר אחרי שאין כל חדש הוא כי מי לא ידע בכל אלה שע\"י הסרגול נעשה קו ישר. ומקום הכנה שהוא טמא. זה ג\"כ מפני שכך דרך המסרגל להניח הכנה לפנים מקו הסרגול. אשר אליו יכוין. וכל אלו דברים פשוטים אשר לא יצטרך ליחס לרשב\"ג. גם רבינו הקדוש אילו כעת לא השמיענו כזאת. לא היתה משנתו חסרה כלום. כי כח המשער הזה דבר מובן מעצמו הוא. אבל לפי' הרמב\"ם שמפרש דפטפוטים הם קצוות עליוני הכירה. מפרש למשנתינו זאת בענין אחר. וז\"ל אמר איך נשער אלו הפטפוטים עד שנדע אם הוא קרוב מג' אצבעות משפת הכירה ותתחבר אליה. כמו שאמרנו. או בינה [ובין] שפת הכירה מרחק רב. ולא [תחשב עמה] וכו'. ואמר כי כאשר נקח בסיס הכירה. והוא באין ספק מותיר על רחב [אויר] הכירה שיעור ג' אצבעות ונרכיב הבסיס על הכירה למעלה מן הפטפוטים ואם הגיע הבסיס למעלה מן הפטפוטים שטח גובהו על שטח גובה הפטפוטים [קו] אחד או יהיו הפטפוטים בתוך הבסיס. הנה הוא נחשב מכלל הכירה ויטמאו בהטמאות הכירה על איזה פנים שיהיה. ואם הגיע הבסיס במה שבין הפטפוטים. ויהיו הפטפוטים חוץ ממנה. הנה לא יתטמאו בהטמאות הכירה. אא\"כ נטמא הכירה במגע. לפי דעת ר\"מ במה שקדם. ונקרא הבסיס כנה. והוא שם עברית את הכיור ואת כנו. ע\"כ. ואחשוב שכוונתו לשער ע\"י הבסיס שאם יהיה הבסיס פחות מכשיעור ג' אצבעות. או קצת יותר שנחשבהו לג' אצבעות. ר\"ל לשיעור ג' אצבעות שאמרנו בשיעור משיכותן מן השפה. והטעם לפי שזה שקצבנו שיעור המשיכה בג' אצבעות. הוא מפני שכך רגילות הכירות לעשות פטפוטים משוכים כמו מרחב הבסיס. ושיעור סתם מרחב הבסיס ג' אצבעות. ואתא רשב\"ג לאשמועינן הא. שג' אצבעות שאמרנו. הוא מפני שכך רגילים לעשותן משוכים כך כדי שיהא בערך ויחס מרחב הבסיס ולפיכך נקח הבסיס לשער זה. ונ\"מ בפחות ויתר קצת כשיעור הבסיס שנלך אחריו. ואם אי אתה אומר כן. יש תימה למה צריך כלל לבסיס לשער בו הג' אצבעות. שעד שאתה לוקח בידיך את הבסיס. קח אצבע שבידך ומדוד בו. אלא כדכתיבנא דאלו שלש אצבעות אין קפידא בהן בפחות ויתר קצת. ולפיכך צריך הבסיס ומהטעם שכתבתי. אבל הא ודאי שאם הבסיס הוא רחב הרבה יותר או פחות מהג' אצבעות. שלא נלך אחריו. שבטלה [הבסיס] אצל הכל. ואע\"פ שלפי מה שכתבתי יש חדוש בדברי רשב\"ג ואין חולק עליו. ושנשנה בלשון פלוגתא. לא קשיא שכן הרבה כיוצא בו כמ\"ש בפ\"ג דבכורים. אפ\"ה לא העתיקו הרמב\"ם בחבורו. לפי שסמך על מה שכתב בדרך כלל על כל דיני אותו הפרק. וז\"ל ואין מדקדקים בכל השיעורין האלו. שכולן הן מדברי סופרים. ע\"כ. ומ\"מ רשב\"ג השמיענו דבר חדש בזה השיעור של משיכת הפטפוטים שתחלת דינם הוא נערך ונקצב על שיעור מרחב הבסיס ולפיכך משערין על ידו: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כוורת פחותה כו'</b>. כתב הר\"ב להכי נקט פחותה דלאו כלי הוא כו' דאפי' כלי שטף מציל. כלומר לא מבעיא כלי חרס דמינו הוא. דפשיטא דמציל דלאו תוך הוא שהרי זה הוא תוך אחר אלא אפילו כלי שטף דלאו מינו הוא אימא דתוך דכלי חרס הוא וליטמא. אפ\"ה מציל. מיתורא דוי\"ו דתוכו לומר תוכו ולא תוך תוכו. הכי מסקי התוס' פ\"ק דזבחים דף ג. ועוד פ\"ק דחולין דף כה [ד\"ה ואפילו]: \n",
+                    "<b>ומשולשלת לאויר התנור</b>. אע\"פ שפיה למעלה מאויר התנור. כדפי' הר\"ב במתני' דלקמן ועמ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>אמר ר\"א אם הצילה במת החמור</b>. כדתנן בפ\"ט דאהלות: \n",
+                    "<b>[*בכלי חרס הקל</b>. פי' הר\"ב שאין מטמא אלא אוכלים ומשקים ומצינו שבחבורים מטמא כלים בספ\"ט דאהלות ע\"ש. ואולי ג\"כ אדם דמאי שנא ולא עוד אלא דטומאת חיבורים עיקרה באדם]: \n",
+                    "<b>שכן חולקים אהלים</b>. פי' הר\"ב שדרך בני אדם לחלוק אהלים במחיצה הלכך הויא כוורת כמחיצה כו'. משמע דלא פליג ר\"א אלא בכוורת אבל במחיצה מודה וא\"כ היינו כפי' האחר שכתב וכן הוא בהדיא בדברי הרמב\"ם ז\"ל ולפי שאין מדרך האדם שיחלקו הכלי כמו שאמר בתחלת ההלכה. תנור שחצצו כו' הכל טמא אולם בטומאת המת הנה אמר [בט\"ו] מאהלות. בית שחצצו כו'. ע\"כ. ושוב מצאתי בפ\"ק דזבחים דף ג דמייתי לה התם למתני' דהכא ופי' רש\"י שכן חולקים. דרך בני אדם לחלוק אהלים במחיצה וכתוב הגה\"ה בתוס' וז\"ל משמע לפירושו דפליגי אף בתנור שחצצו בנסרים או ביריעות. ובת\"כ בפ' ויהי ביום השמיני משמע דבכוורת פחותה ופקוקה ומשולשלת לאויר התנור דווקא פליגי. ולא כשחצצו בנסרים. וטעמא משום דכוורת שיש לה ד' מחיצות חייצה דדמיא לכלי ולכך מטהר [ר\"א]. אבל מחיצה אחת בתנור. מודה ר\"א דלא חייצה וטמא וכו'. לכן נראה לרבינו הקדוש לפרש הכי אם הציל כוורת כו' שכן תולקים אהלים פי' שכן מחיצה אחת המפסקת מצלת תאמר כלי חרס כו' שאין חולקים אהלים. פי' שמחיצה אחת המפסקת בתנור אינה חוצצת ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>התנור טהור</b>. פי' הר\"ב דכתיב אשר יפול מהם אל תוכו ולא אל תוך תוכו. עיין מ\"ש לעיל בשם התוס'. ומ\"ש הר\"ב ובפיהן למעלה מן התנור איירי דאי כולה משוקעת כו'. כלומר שקועה בתוך התנור. דאילו שוה לשפת התנור נמי טהור. כדאשכחן בכלי חרס שיש לו ג' שפיות בספ\"ד. וז\"ל הרמב\"ם אולם אם היה השרץ בכלי. וזה הכלי פתוח הפה [בתוך] אויר התנור כו': \n",
+                    "<b>ניקבו</b>. פי' הר\"ב שוב אין תורת כלי עליהן. ואין חוצצים בין התנור ובין מה שבתוכן. ועיין בפירושו לספ\"י ומ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>שיעורן בזיתים</b>. עיין מ\"ש במשנה ג פ\"ג: \n",
+                    "<b>מטילים אותו לחומרו בכונס משקה</b>. ואמרו בראש הפ' הג' מטילין אותו לחומרא בזיתים לפי שאופן החומרא בכאן שנאמר אע\"פ שלא יהיה בו נקב כי אם בכונס משקה. יטמא הדבר אשר בו בהטמאות התנור. וכן יטמא התנור וכו'. ואופן החומרא שם שנאמר [שהוא] יטמא עד שינקב נקב גדול יצאו ממנו זיתים ואז לא יקבל טומאה. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>בכונס משקה</b>. לשון הר\"ב כשמשימין הכלי מצד הנקב כו'. כך לשון הרמב\"ם לפנינו. אבל בנא\"י הכלי הנקוב כו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סרידה</b>. פי' הר\"ב כמין עריבה כו' מלשון ואת בגדי השרד (שמות ל״א:י׳). ועיין בפי' הר\"ב משנה ב פט\"ו: \n",
+                    "<b>ושוקעת לתוכו</b>. כדפרישי' לעיל דכשהפיות שוים חשיב נמי תוך תוכו: \n",
+                    "<b>[*אלא כלים</b>. עיין (שם) במשנה דלקמן ומ\"ש שם בס\"ד]: \n",
+                    "<b>חבית שהיא מלאה משקים כו'</b>. ה\"ה אוכלים. ומשום סיפא שבשולי חבית. שאין רגילות האוכלים שישארו בשוליו נקט נמי ברישא משקין ואי נמי משום מתניתין דלקמן דדוקא משקים: \n",
+                    "<b>משקה טופח</b>. לשון הר\"ב על מנת להטפיח. לא ידעתי מה הכריחו לפרש כן. וז\"ל הרמב\"ם משקה טופח [שבשולי החבית]. ר\"ל המימיות אשר בו כדי לטפוח היד וזהו תכלית מה שאפשר שישאר בקרקע החבית מהמשקין. והיא כפויה על פיה. ע\"כ. ועיין סוף פ\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שאין כלי חרס מטמא כלים</b>. וזה לאמרו יתברך וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל אשר יאכל. [וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא] הנה לא ייחד בטומאה. זולת לאוכלים ומשקים. ואמר בת\"כ יכול אף כלים מיטמאים באויר כלי חרס. ת\"ל אוכל יטמא. אוכלים מיטמאים מאויר כלי חרס [ואין כלים מיטמאים מאויר כלי חרס] מאיזו מין שהיו ממיני הכלים. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הפת שבתוכו שניה</b>. פי' הר\"ב דלא חשבינן לתנור כמאן דמלי טומאה. ומפקינן לה בפ\"כ דשבת דף קלח מהברייתא דלעיל. דאין כלים מיטמאים מאויר כלי חרס. ואי איתא דכמאן דמלי טומאה הוא. אם כן אם כלי שטף הוא הפנימי. שמיטמא מגבו יהא טמא דהא נוגע בטומאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בית שאור</b>. פי' הר\"ב בכלי חרס עסקינן כו'. אבל כלי שטף כו'. דמרבה אני כלי חרס. ומוציא אני כלי שטף. דומיא דטומאת מת. כמו שיתבאר בפ\"י: \n",
+                    "<b>מוקף צמיד פתיל</b>. על הפנים אשר יתבאר בעשירי מזאת המסכת. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>[*התנור טמא</b>. פי' הר\"ב שאין צמיד פתיל כו' עיין מה שכתבתי בסוף משנה א פ\"ד דאהלות]: \n",
+                    "<b>אם יש שם פותח טפח</b>. לענין טומאת מת וכן פי' הרמב\"ם בהדיא. אבל לענין טומאת שרץ. אין עירוב האויר מועיל לטמא כדתנן לעיל משנה ג'. ומהר\"ם כתב. הקשה ר\"י מסימפונט. מאי איריא פותח טפח אפי' כל שהוא נמי. דתו לא ה\"ל מוקף צמיד פתיל. ותירץ כגון שנפרץ מענמו. כדאיתא בספרי זוטא היה טח בתנור ושייר. הרי זה כל שהוא. כלומר אם שייר בו כל שהוא לא הוי מוקף צמיד פתיל להציל. ובזמן *)שפרע מעצמו שיעורו בפותח טפח. ע\"כ. וכך הם דברי הר\"ש. [*וקאי נמי אטומאת מת בלבד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בעין של תנור</b>. לשון הר\"ב הוא חור. כעין עין כו'. וכשמכניסים כו' סותמים כו'. ויהיה זה הנקב פעם סתום. פעם פתוח. ויקרא עין. כמו שהעין יפתח ויסגר תמיד. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ואם היה באויר</b>. פי' הר\"ב במקום מגולה כו'. וקאי אתנור וכן פי' הר\"ש והראב\"ד בפי\"ג מה\"כ. אבל הרמב\"ם מפרש שאם היה השרץ באויר העין. וכתב הכ\"מ משום דקשיא ליה לפרש אתנור דמלתא דפשיטא הוא. אבל לפירושו קמ\"ל שאין אויר העין ואויר התנור נחשב לאחד. [*ולי קשה טפי שאם הפי' שהתנור הוא באויר א\"כ סיפא ביש פותח טפח דטמא. אמאי כיון שהתנור אין עליו אהל מי יביא הטומאה. וכמ\"ש בשם התוס' במ\"ב פי\"ח ועיין בפ\"י דאהלות]: \n",
+                    "<b>אפילו כזית מן המת טהור</b>. עיין מ\"ש ברפ\"ה דאהלות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מן השפה החיצונה ולפנים</b>. פי' הר\"ב דעובי כותל הכירה נחשב כלפנים. ונ\"ל דהתנור עשוי כזה ושפה חיצונה עודפת על הפנימית. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>מכנגד שפיתת הקדרה</b>. לשון הר\"ב ממקום שמתחיל לסתום כו'. פירוש ממקום שמתחיל הקדרה לסתום כו' ומיקל טפי מדרבנן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בור שיש בה בית שפיתה</b>. פירש הר\"ב החופר בקרקע וטח כו'. וכ\"כ הר\"ש. וצ\"ל דהכא לא נעשה לאפות בו הפת כההיא דבן דינאי: \n",
+                    "<b>ושל עושי זכוכית כו'</b>. צריך עיון אמאי לא כללינהו לבור ולשל עושי זכוכית בחד בבא: \n",
+                    "<b>כבשן של סיידין כו'</b>. הם גם כן חפירות בקרקע: \n",
+                    "<b>ושל זגגין</b>. בפ' כ\"ד מ\"ח פי' הר\"ב כלי זכוכית: \n",
+                    "<b>פורנה</b>. כתב הר\"ב דטהור משום דמשמש עם הקרקע כו'. וז\"ל התוספתא שלא נעשית אלא לשמש עם הקרקע. ע\"כ. שלכך פתחו בצדו להכניס שם הקדרות ולהעמידם על רצפת הקרקע. משא\"כ בתנור וכירה שמעמיד הקדירה על גבן ג\"כ ולא טימאה התורה במחובר לקרקע שאינו משמש אלא עם הקרקע. וכ\"פ עוד לקמן בפ\"כ משנה ד וצריך עיון במ\"י פ\"ו דמקואות: \n",
+                    "<b>אם יש לה ליזבז טמאה</b>. דאז חשובה כלי דלפעמים מטלטלים אותה ואינה עשויה לשמש את הקרקע. מהר\"ם. [*ומה שכתב הר\"ב שחייב אדם כו'. משנה היא בפ\"ק דעדיות. וע\"ש]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שהיו אוכלים ומשקים לתוך פיו</b>. כתב הר\"ב אוכלין דנקט הכא כרי נסבה כו' אמנם תנא רישא משום סיפא. לפי שאמר [בסיפא] אוכלים ומשקים ירצה בו או אוכלים או משקים. לפי שכלי טמא יטמא האוכלים ויטמא המשקים. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>טמאוהו</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דהוא עצמו כו' כדתנן במסכת פרה. פ\"ח. ומ\"ש כדאמרי' במסכת שבת. בפ\"ק במשנת י\"ח דבר ע\"ש. [*ומ\"ש כדתנן לעיל. במ\"ו. ומ\"ש ובר מן דין כו' הילכך טהור כו'. לישנא קטיעא קא חזינא הכא שמ\"ש ובר מן דין משמע שרוצה להביא ראיה על הרישא. וכי מסיים הלכך כו'. ראייתו קאי על הסיפא וכן הר\"ש הביאה על הסיפא בלחוד גם בפי' הרמב\"ם הכי איתא בהדיא. אלא צריכין לומר ליישב דברי הר\"ב. דה\"ק דהואיל ואינו מציל מלקבל טומאה כ\"ש שאינו מציל להוציא הטומאה ולטמא אחרים. שהרי צמיד פתיל שמציל מלקבל טומאה ואפ\"ה אינו מציל להוציא טומאה. וא\"כ עיקר חסר מן הספר ולישנא קטיעה הוא. עוד יש לי לתפוש עליו שמ\"ש הלכך כו' ש\"מ דמנפשיה הוציא זה. וליתא שכן הרמב\"ם הביא התוספ' דמסיימ' כיצד טהור שהיו אוכלים כו'. וכן הר\"ש הביאה ג\"כ כך בפרקין לעיל במ\"ג]: \n",
+                    "<b>היה אוכל דבילה בידים מסואבות</b>. פירש הר\"ב ידים שהם שניות לטומאה ופוסלות את התרומה. וכן לשון רש\"י בפרק בתרא דעירובין דף צ\"ט. דהתם מייתי לה למתניתין דהכא. והוא מפרש דדבילה נמי דתרומה היא. אבל הר\"ב דמסיק שהיא של חולין שהרי כתב דראשון עושה שני בחולין וכן פירשו התוספות שם. לא הוה ליה להעתיק דברי רש\"י דפוסלות את התרומה: \n",
+                    "<b>ר' מאיר מטמא</b>. אית ספרים דגרסי רבי מאיר מטהר. תוס' שם: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר אם הפך כו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"י וכ\"כ הרמב\"ם. וכך פסק בחבורו פרק ט\"ו מהלכות טומאת אוכלים שאם הפך וכו' ואני תמיה ממה שהוכחתי בפ' בתרא דעירובין משנה ה. דגרסינן רבי יהודה אומר אם הפך כו'. וא\"כ לא לפסקו כמותו שאם הפך כו'. דהא קי\"ל הלכה כר' יוסי לגבי ר' יהודה. וכל שכן לגבי ר' מאיר בפ\"ד דערובין דף מו. ועיין מ\"ש בפ\"ג משנה ב. בשם תשובת מהרי\"ק: \n",
+                    "<b>אם לצמאו</b>. מתוך שהפונדיון בפיו מצוי הרוק ואין צמא לשאות. ורוק הבא מהפונדיון חשוב משקה. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האשה שנטף חלב מדדיה</b>. פירש הר\"ב והיא טמאה וחלב כו'. הוי כמשקה כו' וכדתנן במסכת טבול יום רפ\"ב: \n",
+                    "<b>והכתה</b>. כך העתיק הראב\"ד וכן הגיה מהר\"ם: \n",
+                    "<b>נטמא</b>. פי' הר\"ב כלומר נטמא התנור מחמת הרוק והדם. ותימה דהא מפרש היתה גורפתו התנור הטמא. אבל עירוב פירושים הם. דהא דכתב כאן דקאי אתנור. הוא פי' הר\"ש. וכ\"כ הראב\"ד בפט\"ו מה' טומאת אוכלים. ומ\"ש היתה גורפתו התנור הטמא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>הוא פי' הרמב\"ם וגרס נטמאה. ומפרש אתרומה שבפיה. וכן ג\"כ הערוך. ערך גרף. גרס נטמאת. ומפרש אדבלה תרומה שבפיה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מחט או טבעת</b>. פי' הר\"ב טמא במת אשר הוא מאבות הטומאות (כדתנן בפ\"ק דאהלות) והוא יטמא כלי חרס. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>אם אופה את הבצק כו'</b>. וקצת קשה למה משערין בבצק. והלא לא היו [רגילים] להדביק את הפת. אלא [בכותלו] של תנור. והאש והגחלים והאפר הם היו בנחושתו של תנור. הר\"ש: \n",
+                    "<b>אם בטמא טמאין</b>. פי' הר\"ב אם התנור טמא כו'. כלומר שהצמיד פתיל שעליו אינו כראוי ונטמא התנור כך פי' הרמב\"ם. ועיין עוד מזה מה שאכתוב במשנה דלקמן ובמ\"ו: \n",
+                    "<b>ובטהור טהורים</b>. לשון הר\"ב דכיון שהתנור מוקף כו'. כלומר שהיה הצמיד פתיל כראוי. וכן לשון הרמב\"ם בהדיא בפי' המשנה כאשר העתיק הכ\"מ בפ\"כ מה' טומאת מת. ומ\"ש הר\"ב דבטילי לגבי טפילה כלומר דאי לא תימא הכי הא קי\"ל דאין צמיד פתיל מציל על כלי מתכות. כמ\"ש הר\"ב לקמן בסמוך: \n",
+                    "<b>מצדיה</b>. כלומר שלא על פיה של החבית. ופי' הר\"ב שאין צדי החבית צריכים לטיט. וכן לשון הרמב\"ם וכלומר למגופה. וכן בהדיא לשון הראב\"ד שם: \n",
+                    "<b>מכנגד פיה טהורים</b>. ה\"נ טעמא משום דבטילי לגבי מגופה וכדמסיק הר\"ב לקמן בסמוך. ומגופה אינה כחבית ואינה כלי טמא אבל היא נחשבת לגבי החבית כמו הטפילה לגבי התנור: \n",
+                    "<b>שוקעים בתוכה ותחתיהם כקליפת השום</b>. ה\"נ ה\"מ למתני הכי ברישא גבי נחושתו של תנור. אלא דהתם לא שכיח שיהיה עליו כקליפת השום. משא\"כ הכא במגופה שכיחא מלתא שהמחט או הטבעת נגבלו בתוך הטיט ותחתיהם כקליפת השום: \n",
+                    "<b>טהורים</b>. כתב הר\"ב דבטילי כו' אבל אם נכנסים כו' שאין צמיד פתיל כו'. עיין במשנה הסמוכה בר\"פ דלקמן. ומ\"ש הלכך אם נכנסים בתוך אויר החבית כו'. עיין בפירושו למשנה ג פ' דלקמן ומ\"ש שם בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומניקת בתוכה</b>. פי' הר\"ב כמין קנה חלול. עשוי ממתכות כו' ומיירי שהמניקת היא כולה תחת צמיד פתיל. וכן פי' הר\"ש. והראב\"ד פרק כ\"ב מהל' טומאת מת. ודמתניתין דהכא דומיא דההיא דתנן משנה ג פ\"ה דאהלות. וכתב הכ\"מ דלהרמב\"ם הוקשה לו לפרש כן. דא\"כ תרתי למה לי. ולפיכך מפרש דמניקת היא של חרס ושקצתה האחת בתוך החבית המוקפת. והקצה השני פתוח לאהל המת ואינו סתום. ואע\"פ שהיא עמוקה. [צ\"ל עקומה] ומפני כן חשובה חבית כסתומה וניצלת היא והמשקים דאין העקום כסתום לענין המניקת עצמה. ולפיכך טמאה. וא\"ת והרי אין לה בית קבול ופשוטי כלי חרס טהורין [כדתנן פ\"ב מ\"ג] י\"ל שמניקה זו היא עמוקה [צ\"ל עקומה] ובמקום העיקום היא זקופה ביותר ומפני כך מתעכבים שם טפות יין וה\"ל בית קבול. ע\"כ: \n",
+                    "<b>החבית והמשקין טהורים ומניקת טמאה</b>. כתב הר\"ב דאין מציל כו' אלא כלי חרס הטהור. כדתנן סוף פ\"ק דעדיות. ומ\"ש אבל בכלי שטף ובגדים. כמ\"ש ר\"פ דלקמן [*כלי שטף ברפ\"ה דזבים] ומ\"ש דאיכא למיחש שמא ישאל החבר כו' עשו דין שוה לכל כו' כלומר בין בשל חבר בין בשל ע\"ה. וכ\"כ בהדיא בספ\"ק דעדיות. ואין נראה כן מדבריו שבמ\"ג פ\"ה דאהלות. אלא דבשל ע\"ה לחוד גזרו ולא בשל חבר. וכבר הארכתי בזה במס' עדיות. ולאותו פי' דלא אמרו אלא בשל ע\"ה. יש לפרש במתניתין דלעיל דתנן אם בטמא טמאין. דהיינו שהוא של ע\"ה שהוא טמא. ואם בטהור שאינו של ע\"ה. וכ\"כ הר\"ש במתני' דהכא ואין צריך לטעם דבטהור טהורים משום דבטילי כו'. אע\"ג דהר\"ש עצמו מפרש כך במתני' דלעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השרץ שנמצא למטה מנחושתו כו'</b>. דאי בנחשתו כדתנן ריש פרקין. צריך לשער בבצק כדתנן התם: \n",
+                    "<b>מחט או טבעת</b>. הטמאה במת. הרמב\"ם בפירושו. ובחבורו פי\"ג מהל' כלים כתב שכל הכלים הנמצאים טמאים. וכדתנן במשנה ה פ\"ד דטהרות: \n",
+                    "<b>באפר מקלה</b>. כ' הר\"ב משום דאשכחן עפר. דאקרי אפר. כדפרישית בשם רש\"י ברפ\"ב דתענית: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן חתיכה של לפת ושל גמי</b>. לשון הר\"ב לפי שבגמי בודקין כו'. כך שנוי בתוספתא. ואע\"ג דלא נקט בתוספתא אלא גמי. ה\"ה והוא הטעם ללפת גס כן. וכך פי' הראב\"ד בפ' י\"ד מהלכות כלים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חרסין שנשתמש בהן משקים טמאים</b>. פי' הר\"ב כגון עביט של מימי רגלים של זב וזבה שנשבר וחרסים בלעו מימי רגליהם. ואיכא למידק אמאי דייק לפרושי הכי במשקין חמורין שהם אב הטומאה. ולא דייק לפרושי הכי במתני' דלעיל והרי כל המשקים מטמאים כלים בגזירת י\"ח דבר. ועוד דומיא דסיפא דוכן בגפת כו' דמסתמא בכל טומאת משקין איירי. ובפ\"ט דמסכת נדה דף סב פליגי ר\"ל ור\"י בפי' משנתינו. ופסק הרמב\"ם בפי\"ד מה\"כ כר' יוחנן. וכדאסיק רב פפא דמתניתין אחד משקין קלין ואחד משקין חמורין. אלא דבמשקין חמורים דוקא כשאינו מקפיד עליהן שיצאו. הוא דבעינן הוסק התנור. אבל הקפיד עליו ויכול לצאת הרי זה מטמא התנור אע\"פ שלא הוסק. דאלת\"ה תקשה אמתניתין ב פ\"ג דאהלות דתנן כל הבלוע שאינו יכול לצאת טהור. הא יכול לצאת טמא. ואע\"ג דלא נפיק וע\"ש: \n",
+                    "<b>וכן בגפת חדשה</b>. הבאה ממשקים טמאים. שהוסק בה התנור נטמא שסוף משקה לצאת. הרמב\"ם שם: \n",
+                    "<b>אפילו לאחר ג' שנים נטמא</b>. רבותא דג' שנים נראה בעיני דהיינו לאפוקי מהני תנאי דבתוספתא דתניא התם אבא יוסי בן דוסאי ור' יוסי בן משולם אומר נגבה לאחר ל' יום לא נגבה לאחר ג' שנים וטעמייהו דלאחר ג' שנים אע\"פ שלא נגבה לא חשיב שוב משקה כלל. וקמ\"ל תנא דידן דכל שלא נגבה אפי' לאחר ג' שנים חשיב משקה: \n",
+                    "<b>נטמא התנור</b>. כשיוסק. הרמב\"ם שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הגפת והזגין כו' ואח\"כ יצאו מהן משקים טהורים</b>. שמתחלתן נעשו בטהרה. ומסיים הרמב\"ם בפ\"ט מהל' טומאת אוכלין. שאם נעשו מתחלה בטומאה ויצאו מהן משקים טמאין וטעמא שכיון שהיו טמאין לא פרחה טומאתן אבל כשמתחלה נעשו בטהרה ולא היה עליהם שם טומאה. אין הלוך הטמאים שעליהם מטמאן למשקה שיוצא אח\"כ שאע\"פ שכבר הוכשרו במשקים שיצא מהן כשנעשו בטהרה. מ\"מ הואיל ובטהרה נעשו לא נקרא עליהן שם טומאה מעולם כל' התוספתא [רפ\"ג] דטהרות שהביא הר\"ש הלכך טהורין הן המשקים היוצאים אח\"כ. ואין הלוך הטמאין מטמאן. לפי שגפת וזגין אינן עומדין להיות משקה יוצא מהן. ובתוספתא דמכילתין בפ\"ו שנויי' לענין הוסק התנור כי ההיא מתני' דלעיל. וז\"ל הגפת שנעשה בטהרה ונפלה לאויר התנור אפי' בשעת הסיקו טהור ושנעשית בטהרה ונטמאת פי' הר\"ש כגון שהלכו עליהם טמאים. ע\"כ. ונפלה לאויר התנור בשעת הסיקו טמא. שלא בשעת הסיקו טהור ור\"ש מטהר. ר' אליעזר בר' שמעון אומר ב\"ש מטמאין וב\"ה מטהרין בד\"א בחדשה אבל בישנה הכל מודין שהיא טהורה: \n",
+                    "<b>והזגין</b>. קליפת הענבים. הרמב\"ם ועיין במשנה ב פרק ו דנזיר: \n",
+                    "<b>לבינה שבלעה את הטבעת</b>. פי' הר\"ב שגבל הטבעת בטיט הלבינה כו'. וכן פי' הרמב\"ם אבל לפי לשון המשנה משמע שהיתה כבר לבינה קודם שבלעה. ומהר\"ם כתב וז\"ל דרך השרים שקובעים טבעת באבני גזית כדי שיקשרו שם סוסיהם. וכן עושין גם כן תוך בנין של לבנים ע\"כ: \n",
+                    "<b>נכנסו לאהל המת נטמאו</b>. פי' הר\"ב שאין מציל באהל המת וכן מיד כלי חרס אלא כלי שיש לו תוך כו'. כך כתב הר\"ש ולשטתו דס\"ל דכלי מתכות ניצול בצמיד פתיל כשהוא של חבר כמו שכתבתי במ\"ב הוצרך לפרש כן. אבל לשטת הרמב\"ם וכמו שפי' הר\"ב שם. דאף בשל חבר אמרו אין כלי שטף נצול בצמיד פתיל. אין צורך לסברא זו לומר דדוקא בכלי שיש לו תוך מציל. והרמב\"ם כתב בפ\"כ מהלכות טומאת מת בטעם משנתנו שאין הבלועים בכלים מצילים אלא בצמיד פתיל ע\"כ. וכלומר דבצמיד פתיל יש לו הצלה ע\"י אגב היכא דבטיל כמו בטפילה. ומגופה דריש פירקין וכן מוכח מהמשך דבריו שם: \n",
+                    "<b>נפלו לאויר התנור טהור טמאוהו</b>. פי' הר\"ב לפי שהתנור כו' וטומאה בלועה כו' כדפרישנא בפרקין דלעיל משנה ה: \n",
+                    "<b>טהור טמאוהו</b>. לא המ\"ל טמא נטמאו כסדרא דרישא. משום דאין כלים מיטמאים מאויר כלי חרס. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>נגע בהן ככר של תרומה טהור</b>. כתב הר\"ב לא אמרי' נעשה העץ המכסה אותו ראשון או שני כו'. וא\"ת והא לאו פשוטי כלי עץ הוא. דהא כלי המקבל טומאה חשבינן ליה ברפט\"ז דאהלות וכמ\"ש שם בס\"ד. תירצו בתוס' בפ\"ק דשבת דף יז בשם ר\"י דאיכא לאוקמי בכה\"ג שא\"א להוציא הדרבן. אלא א\"כ ישבר בית קבולו ולכך לא חשיב תו בית קבול: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סרידה</b>. פי' הר\"ב כמין עריבה קטנה כו'. וכן כתב במשנה ה פ\"ה דאהלות ובפרק דלעיל משנה ג מפרש ג\"כ לפי' הרמב\"ם שכתב שהוא שבכה כו' ובפי\"ב דאהלות מפרש לפי' הרמב\"ם בלבד: \n",
+                    "<b>נסדק מן התנור לסרידה</b>. לשון הר\"ב היינו שנסדק המרוח כלומר מה שהוא בין התנור לסרידה. ולשון הרמב\"ם שנסדק מעצם התנור בגבהו עד השבכה ע\"כ. ועיין במתניתין דלקמן: \n",
+                    "<b>מלא פי מרדע</b>. כתב הר\"ב ויש בהיקפו טפח ועביו שליש טפח כו' עיין מ\"ש בשם הרמב\"ם במשנה ה' פ\"ק דערובין: \n",
+                    "<b>היה עגול</b>. הנקב כ\"כ הר\"ש. וכן לשון הרמב\"ם בפרק כ\"ב מהלכות טומאת מת היה הסדק עגול <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ולא יכולתי לעמוד על פי' משנתינו. דקתני אין רואין אותו ארוך. דמהיכי תיתי לראותו כאילו הוא ארוך. והרי פי המרדע שבו משערין עגול הוא כלשון הר\"ב שיש בהיקפו וכו' ומשנה שלמה היא בפי\"ז ועוד בפכ\"ה משנה ב' לשון הר\"ב מרדע הוא מקל ארוך עגול ועב שליש טפח ע\"כ. ולשון מהר\"ם ואם באת לרבעו *)הוי כפי המרדע ע\"כ. וצ\"ע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תנור שניקב מעינו</b>. פי' הר\"ב הוא הנקב שעושין כו' ועיין בפ' דלעיל משנה ז: \n",
+                    "<b>[*שיעורו מלא כוש</b>. עיין מ\"ש ברפ\"ה דאהלות]: \n",
+                    "<b>שיפון</b>. [כ' הר\"ב] ויינ\"א בלעז. ותמיהני דבריש כלאים ליעז כן שבולת שועל. ולשיפון מפרש סיגל\"א. וכן בפי' רש\"י בפ\"ב דפסחים דף לה. ובפי' הרמב\"ם דהכא. מפרש ג\"כ דשיפון הוא ויינ\"א. ובמקצת ספרים מסיים בה והוא מין ממיני השעורה. כמו שבארנו פעמים. ע\"כ. וקשה דבהדיא כתב בריש כלאים דשיפון מין חטים ושבולת שועל מין שעורים. אך בפ\"י דמנחות מ\"ז כתב דשבולת שועל ושיפון שני מיני שעורים. ושם מפורש ג\"כ בפי' הר\"ב דשעורים מצטרפים עם הכל. חוץ מן החטים לפי שכולן מין שעורים הן. וכן בריש מסכת חלה: \n",
+                    "<b>וכן היה אומר בחצבים גדולים</b>. לכאורה תמונתן משונה. שיש להן נדדים בולטים. וא\"נ יש לפרש דה\"ק במגופת חצבים גדולים: \n",
+                    "<b>לשאר משקין</b>. פירש הר\"ב כגון שמן דבש וחלב לשטתו דבמ\"ב פ\"ג. דשל שמן דק משל יין וה\"ה לדבש וחלב לפי שהיין במקצת הארצות עב יותר. [*ומכאן מוכח שהדבש הרצון בו לפעמים המשקה שעושה ממנו [שקורין מעד] שהרי בכאן מוכרח לפ' כן ותסייען למ\"ש בפ\"ב דקדושין מ\"ב]: \n",
+                    "<b>אפי' כל שהן</b>. פי' הרמב\"ם בכונס משקה: \n",
+                    "<b>שיעורן בזיתים</b>. פי' הר\"ב אם נפחת במוציא זית בעי מירוח ובפחות מכאן לא בעי מירוח ויש ליתן טעם משום דכתיב (במדבר י״ט:ט״ו) וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו. ודרשינן שטומאה משכמת לפתחו [*כמ\"ש הר\"ב רפ\"ב דלקמן וכן ע\"ש מ\"ש בס\"ד] וכי ניקב כדי טהרתו חשוב כפתח ובעי צמיד פתיל עליו פחות מכאן לא. הר\"ש. ומ\"ש הר\"ב ובגמ' מס' שבת. ספ\"י: \n",
+                    "<b>בזיתים</b>. עמ\"ש בפ\"ג מ\"ג: \n",
+                    "<b>העשוי לכך ולכך כו'</b>. ושנינו שלש משניות בענין אחד. חדא דלעיל בפ\"ג. ואידך בפ\"ח [ועיין מ\"ש בשם הרמב\"ם] והך הכא. וכולהו צריכי דקמייתא מתני לענין שיעור ליטהר. ואידך להציל באהל השרץ. והך דהכא להציל באהל המת. הר\"ש: \n",
+                    "<b>לחומרו בצ\"פ ובכונס משקה</b>. פי' הר\"ב ואם ניקב בכונס משקה אינו מציל בצ\"פ. וז\"ל הרמב\"ם ר\"ל שכאשר ינקב בכונס משקה יטמא ואע\"פ שהוא מוקף צ\"פ. ולא יציל כל מה שבתוכו. ע\"כ. וכת' הר\"ש דמתני' דלא כב\"ה. ודלא כר\"ע דהא קדרה עשויה לכך ולכך [כדפי' הר\"ב ברפ\"ג] ותנן במס' אהלות פ\"ה [מ\"ב] ארובה שבין הבית לעלייה וקדרה נתונה עליה ונקובה בכונס משקה. ב\"ש אומרים הכל טמא. וב\"ה אומרים הקדרה טמאה ועלייה טהורה. ר\"ע אומר אף הקדרה טהורה. והא דקדרה טמאה לב\"ה חומרא בעלמא. ע\"כ. אבל ראיתי להרמב\"ם שהעתיק משנתנו זו בפי\"ד מה' כלים. ואותה משנה דאהלות. העתיקה כמו כן בפכ\"ג מה\"ט מת. לכן נראה לי לחלק. דהכא יוצא מתורת צמיד פתיל כשניקב משא\"כ התם דבתורת אהל מציל אין הנקב מוציאו מאהל. והרי כל המציל בתורת אהל א\"צ לצמיד פתיל וכמ\"ש הר\"ב במ\"ז פרק דלקמן. [*ואתי שפיר דדייק הכא למתני בצמיד פתיל] וגם שם לא נחית הר\"ש לחלק בין מציל בתורת צמיד פתיל. למציל בתורת אהל ולפיכך כתב שם דלא נתברר לו מאי שנא אין פותח טפח וכו'. ועמ\"ש ברפ\"ה דמס' אהלות בשם מהר\"ם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>[*כלי גללים</b>. פי' הר\"ב של צפיעי בקר. וכן כתב הרמב\"ם ודחה למי שפירש שהן כלי שיש ומרמר. לאמרו אבן גלל [בעזרא]. שכל האבנים נכללים במאמר כלי אבנים. ע\"כ. וראיה יותר מוכרחת מדתנן בספ\"ב דעוקצים דכלי גללים השרשים יכולים לצאת בהם. וכתב שם הר\"ב דלא תני כלי אבנים. לפי שאין השרשים יכולים לצאת בהם. והר\"ש כתב שם דמינה שמעינן שפיר דכלי גללים אינו כלי אבנים כו']: \n",
+                    "<b>כלי גללים כלי אבנים כו'</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דכל כלי פתוח בכלי חרס משתעי קרא בכלי שטומאה קודמת לפתחו. בכלי שהרגילה התורה את הטומאה להשכים ולמהר לבא דרך פתחו. רש\"י פ\"ק דחולין דף כה. ומ\"ש הר\"ב מ\"מ שאר כלים נמי מרבינן שמצילים. מדכתיב וכל. ומיהו לא מרבינן אלא אלו שהן טהורים. וז\"ל הרמב\"ם וכבר ביארנו [רפ\"ב] שכלי [חרס וכלי] נתר טומאתן שוה. מטמאין מאויריהן [נתאמת מזה] שכלי חרס וכלי נתר מצילין. ולמדו שאר הכלים הנמנין בזאת ההלכה מק\"ו והוא אמרו אין לי אלא כלי חרס. כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה מניין. ודין הוא ומה כלי חרס שהן עלולין לקבל טומאה. הרי הן מצילין בצמיד פתיל באהל המת. כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה שאינן עלולין לקבל טומאה אינו דין שיצילו בצמיד פתיל. וביאור עלולין. מוכנים ומזומנים. ע\"כ. ומאמרם זה הוא בספרי פר' חקת ושנויה בלשון הזה. וכל כלי פתוח. אין לי אלא כלי חרס וכו'. עד אינו דין שיצילו צמיד פתיל באהל המת. ומסיים ת\"ל וכל כלי פתוח. וצריך לומר דאע\"ג דאתאן בק\"ו טרח [וכתב] ליה קרא ורבינהו ולא נראה לחכמינו ז\"ל לרבות בו כל הכלים. אפילו אותן שאין באין בק\"ו: \n",
+                    "<b>כלי אדמה</b>. עשוי מטיט. אלא שאינו מצרפו בכבשן מעשה ידי יוצר דנהוי קרוי כלי חרס. רש\"י פ' במה אשה (שבת דף נח.) ועיין לעיל סוף משנה בפ\"ג: \n",
+                    "<b>וכלי נתר</b>. מפורש רפ\"ב: \n",
+                    "<b>עצמות הדג</b>. כתב הר\"ב. [*לפי שאין מקבלין טומאה כדתנן לקמן פי\"ז משנה יג. ושם שנינו חוץ מכלב המים. ואע\"ג דדברי ר\"ע הן. הא פסקו כמותו הר\"ב והרמב\"ם שם. והטעם נראה לפי שאין חולק עליו. וממתניתין דהכא אין ראיה דכיון שאין אלא כלב המים היוצא מן הכלל. ל\"ק דלא קתני לה חוץ. והרי אף במקום שנאמר [בו] חוץ אין למדין ממנו כמ\"ש בפי\"ד משנה ג'. ועוד דאע\"ג דאפשר דפליגי. הא הוי סתם ואח\"כ מחלוקת. אבל בחבורו של הרמב\"ם פ\"א מהלכות כלים. לא כתב החוץ מכלב הים כלל. נראה ודאי שחזר בו ממה שפסק בפירושו דהלכה כר\"ע. ומשנתינו דהכא כתב הרמב\"ם כלשונה בפרק כ\"א מהלכות טומאת מת. ומן התימה דהכ\"מ לא הרגיש בזה. וגם ה\"ל לכתוב שפסק דלא כר\"ע משום דיחידאה הוא. וגם להסתייע לו ממתני' דהכא. ומכל מקום אנא מסתייע. מהא דהרמב\"ם בחבורו אינו פוסק כר\"ע. למה שפירשתי במשנה ט' פ\"ו דנזיר. אדאמרינן סתם ואח\"כ מחלוקת אין הלכה כסתם. שפירושו וחזר כאילו אין הלכה כסתם. אבל לא לומר שהלכה מוכרעת כהחולק על הסתם. ומ\"ש הר\"ב] וכל כלים מעצמות העוף טהורים: דכתיב וכל מעשה עזים פרט לעופות. כמו שכתבתי בריש פ\"ב משמא דגמ' דחולין סוף פ\"ק. ויש לדקדק אמאי שייריה. ונ\"ל דכיון דלא כולן טהורים שבמקצתן גזרו. כדתנן לקמן פי\"ז מתניתין יד. הלכך כיון דלאו מלתא דפסיקא היא לא תני ליה. ושייריה: \n",
+                    "<b>ועורו</b>. שעור הדג לא יטמא. מאמרו או בגד או עור. ובאה הקבלה לומר מה בגד מן הגדל בארץ. אף עור מהגדל בארץ. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>וכלי עץ הטהורים</b>. פי' הר\"ב כגון כלים גדולים וכו'. כדתנן לקמן ריש פט\"ו. ועיין מ\"ש בריש פ\"ד דאהלות והרמב\"ם כתב. ואפשר שתציל פשוטי כלי עץ לפי מה *)שאפשר. וזה כשנקח לוח פשוט מעץ. ונשימהו על פי כלי מאלו הכלים עוד יקיפו בו צמיד פתיל. הנה יציל כל מה שבתוך החבית. ע\"כ. וכדתנן לקמן במשנה ו. נסר שהוא נתון על פי התנור וכו'. ולזה הוא שנתכוין בחבורו ריש פרק כ\"א מהלכות טומאת מת. ולא כמ\"ש שם הכ\"מ שהוא ממשנה ו פ\"ה דאהלות. דהתם לענין אהל המציל שנינו. ודברי הרמב\"ם בהצלת צמיד פתיל הן [*ומ\"ש הר\"ב הבאים במדה. לשון משנה ג בפרק כד]: \n",
+                    "<b>היו כפויים על פיהם</b>. וכשיש בגובהן טפח. כמ\"ש בשם הרמב\"ם במ\"ו פ\"ה דאהלות. ועיין במ\"ש במשנה יג פ\"ט דאהלות: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר מטמא</b>. פי' הר\"ב קסבר כפוי כו' שנאמר צמיד פתיל עליו. ולא על גבו. כך שנוי בספרי פרשת חקת. וכן העתיק' הרמב\"ם בפירושו ובחבורו. ויש לפרש על גביו. שאינו מוסב על הכלי. אלא על הצמיד פתיל עצמו. וכלומר שהוא מהופך מכדרכו. שדרכו להיות על הכלי. ועכשיו מהופך שהכלי עליו. ונמצא כאילו הצמיד מוטל על גבו. כלומר ולא על פניו שהוא כפי דרכו: \n",
+                    "<b>חוץ מכלי חרס שאינו מציל כו'</b>. כתב הר\"ב משנה זו לאחר חזרה כו' הר\"ש. ומסיים ובכלי של ע\"ה. וזה לפי שיטתו שכתבתי בפרקין דלעיל [משנה ב ד\"ה החביות] אבל לשטת הרמב\"ם והר\"ב. אף בשל חבר גזרו. כמ\"ש שם. והארכתי בס\"ד בספ\"ק דעדיות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובגפסים</b>. פי' הר\"ב מין סיד כו'. (א) ובלע\"ז ייס\"ו. כ\"כ בספ\"ה דפרה: \n",
+                    "<b>ובצואה</b>. הוא מיני הלכלוכין כולם. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ובחרסית</b>. פי' הר\"ב כתישת חרסית כו'. כבר כתבתי בזה בספ\"ו דחולין: \n",
+                    "<b>ובכל דבר המתמרח</b>. כל מה שימרח ביד ויתפשט על מקום הדבק [בו] מהכלים. כמו מיני החמר. ומיני השרף. והלעיסות כאשר יולשו במים. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>אין מקיפין לא בדבלה שמנה כו'</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דמצילים שהרי לא הוכשרו כו'. גזירה שמא יוכשרו כו'. [*והיינו דתנן שלא יביאנו לידי פסול. וכ\"כ הר\"ש בהדיא. וקשיא לי לישנא דשלא יביאנו. דמשמע מיניה דאיסורא קעביד אם יביאנו כו'. והל\"ל שמא יבא כו'. אבל] לשון הרמב\"ם. וזה כולו משנה ראשונה אשר אמר אסור לגרום טומאה לחולין שבא\"י והשורש האמתי הוא משנה אחרונה מותר לגרום טומאה לחולין שבא\"י. כמו שבארנו בסוף [פ\"ד ממסכת] ע\"ז. ולזה יהיה הדין מקיפין בדבלה שמינה שאינו מוכשר. והדומה להן מן האוכלים ע\"כ ועיין מ\"ש שם [ד\"ה לא בוצרין]. ובסוף פ\"ה דשביעית [ד\"ה אבל]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מגופת החבית המחולחלת</b>. פירש הר\"ב מתנענעת כו'. ר' יהודה אומר מצלת דחשיב לה צמיד פתיל הואיל ואינה יוצאה כו'. וכ\"פ הרמב\"ם והר\"ש והקשה הראב\"ד בפכ\"ב מהל' ט\"מ [הלכה ט]. שאם כדבריהם ה\"ל לומר מירוח שנתחלחל. כי המירוח לא נקרא מגופה אלא ה\"פ המגופה חלולה ופי החבית נכנס בה והיא מהודקת שאינה נשמטת מאליה. ר' יהודה אומר מצלת בלא מירוח וחכ\"א אינה מצלת. שדרך תשמישה הוא זה. כך נ\"ל האמת. ע\"כ. והכ\"מ השיב על קושיתו. די\"ל דלהכי לא תנן מירוח משום דלאו בכל מירוח שנתחלחל אר\"י דמצלת אלא במגופת החבית שפי החבית נכנס בתוכה ואינה נשמטת מאליה עכ\"ד. ובחנם הוסיף לבאר שפי החבית נכנס כו'. שזה פירוש מחולחלת להראב\"ד. ואין כן להרמב\"ם וסייעתו: \n",
+                    "<b>ר\"י אומר מצלת</b>. פי' הר\"ב דחשיב לה צמיד פתיל דהא דתנן במה מקיפין בסיד ובגפסים כו' ובכל דבר שהוא מתמרח. לא אתא אלא למימרא דקשה ע\"ג קשה לא. דכוותייהו דבעץ ועופרת דממעט לקמן. ודומיא דפקקה בזמורה וכו' [*דלקמן מ\"ו]. דכולהו קשה ע\"ג קשה ואינן מתחברים יפה כדאמרי' במסכת שבת פ' במה אשה (שבת דף נז) ואע\"ג דרך ע\"ג קשה נמי אמרי' התם דאינו חוצץ בטבילה דאינו נדבק יפה. ה\"מ ע\"ג בעלי חיים שאינו רשאי להדקו יפה שיעשה לו צער כו'. תדע דלאו דוקא נקט התם סיד וגפסי' וכו'. דהתנן התם [בב\"ק דק\"ה] חבית שניקבה וסתמוה שמרים הצילוה ומיבעיא לן עלה התם כו' ואמרי' הכא במידי דקאי. אלמא דכל מידי דקאי מהני לענין סתימה כשסותם יפה. ותנן נמי בפ\"י דכלים גבי ב' נסרים כו' [במ\"ו] עשאן בסינין ובשגמים כו' דמדבק וסותם יפה. כ\"כ מהר\"ם בפ\"ט דאהלות מ\"ג. ומש\"ה כתב בפקיקת קש דהתם מהני נמי: \n",
+                    "<b>טמאים</b>. לשון הר\"ב דמגופת החבית כחבית דמיא. ויש לתמוה ע\"ז דהא בריש פרק דלעיל אמרינן איפכא. דבמקום שצריכה. כל הנמצא בה ואינו נכנס לאויר החבית מגולה. לא נטמא עם החבית. ואף משנתינו לא אמרה אלא בשוקע לתוכה. וז\"ל הרמב\"ם ואם היה זה המקום עמוק [עד] שמגיע בתוך אויר החבית. הנה הוא [חשוב כאילו הוא דבוק באויר] החבית. כמו שזכר. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכדור</b>. ל' הר\"ב פלוט\"א בלע\"ז. ששוחקים בו הנערים. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חבית שנתקלפה כו'</b>. פירש הר\"ב חבית זפותה מבפנים וניטל חרס ממנה וכו'. וכן פי' הר\"ש. והקשה הראב\"ד בסוף פ' כ\"ב מהלכות טמא מת שלא מצינו בחרס לשון קילוף אלא לשון שבירה ובזפת הוא שמצינו לשון קלוף בסוף ע\"ז גבי גת של כותים יקלוף את הזפת. ולפיכך פי' שאין כאן שבירת חרס אלא שנתקלפה הזפת מן החרס ועומדת לעצמה ר\"י סבר כיון שנעשה הזפת דופן החבית. ועכשיו כשזפתה עומדת לעצמה. אין מירוח החבית חשיב בלא מירוח הזפת. וחכ\"א מועיל. והכסף משנה תירץ די\"ל דמדקתני והזפת שלה עומד. ממילא משמע שהחרס שלה אינו עומד אלא נשבר קצת והלך לו. ולשון קילוף שייך שפיר כשנקלף החרס מהזפת. כמו כשנקלף הזפת מהחרס ע\"כ. וגם הרמב\"ם [בפי' ובחיבורו] מפרש שנתקלף החרס. אלא שמפרש דמיירי שנתון הכסוי על הזפת ודחקו עד שדבק בזפת. ונמצא הזפת עומד בין הכסוי ובין קרקע החבית. וכן בכלי המורייס וכיוצא בהן מדברים המתמרחין. שהיה המתמרח בין הכסוי ובין הכלי. כמו זר. ור' יהודה אומר אחר שאין זה הכסוי מושם על חרס החבית. והזפת עומד ביניהן לא תציל. וחכמים אומרים [הואיל והזפת חבור [דבק] עם החבית] והכסוי [דבק] בזפת הציל. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חבית שנקבה</b>. חבית המוקפת צמיד פתיל שנקבה מצדה. הרמב\"ם פכ\"ב מהל' ט\"מ [הלכה ח']: \n",
+                    "<b>הצילוה</b>. עיין מ\"ש במ\"ו פ\"ד דעדיות [ד\"ה ומודים]: \n",
+                    "<b>עשאן בסינין</b>. פי' הר\"ב שנתן בין נסר לנסר קליפות דקות כו'. כעין שאנו עושין בשולי חבית של עץ נעורת של פשתן. הר\"ש. והרמב\"ם מפרש שחבר שני הנסרים במסמרים של עץ וכיוצא בהן. או שלפף עליהן שוגמים. והוא שעם שהוא מין גמי. גם הר\"ש פי' דשגמין הוא שעם ופי' הערוך שהוא עץ כפול שהן כופלין אותו ולא ישבר והוא עץ רך. ולא ישתבר בין לח ובין יבש. ע\"כ. ועיין בסוף פ' כ\"ב [ד\"ה ששיגמן] : \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וסרידה על פי הישן</b>. כן גירסת הר\"ב והר\"ש. גם בפי' הרמב\"ם. ויש לדקדק דלא דמיא ממש לסיפא. דסרידה על אותו התנור החיצון. ואילו הכא על הפנימי. אבל בנא\"י לפי' הרמב\"ם גרסינן על פי החדש. וז\"ל אם היתה הסרידה עומדת על החדש ונסמכת אל הישן. אם כשינטל הישן סרידה נופלת כו'. גם בחבורו פכ\"א מהל' ט\"מ [הלכה ט'] כתב כנוסחא זו: \n",
+                    "<b>הכל טהור</b>. כתב הר\"ב דכל המציל משום אהל. א\"צ צמיד פתיל כמ\"ש במשנה מ\"ג פ\"ה דאהלות [ד\"ה היתה] : \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לפסין</b>. פי' הר\"ב כמו אלפסין מחבות גדולות של ברזל כו'. אבל הני דאיירינן בהו במתני'. בשל חרס דדיני כלי חרס מתפרשין באלו הפרקים עד הכא. וכן העתיקה הרמב\"ם גבי כלי חרס בפ' יג מה\"כ. והר\"ב עצמו בפ\"ח דפאה משנה ד פי' לפס קדירה ופרור. ועיין מ\"ש במשנה ד פי\"ד: \n",
+                    "<b>וכולן טהורות</b>. לשון הר\"ב אם השרץ בעליונה אוכלים שבתחתונה טהורות. ואין צריך לומר הלפס עצמה. שאין כלי מיטמא מאויר כלי חרס. וכתב הר\"ש דאפילו ר' יהודה דפליג לעיל בסוף פ\"ד בכלי חרס שיש לו שלשה שפיות. דאמר חולקים את האמצעית הכא בג' כלים מודה: \n",
+                    "<b>היו בכונס משקה</b>. פי' הר\"ב כלומר נקובים בכונס משקה דהיינו כדי טהרתן כו'. כלומר בכלי העשוי למשקין בלבד. נקובת כונס משקה מטהרתו. ואלפסין דעשוין לכך ולכך מטילין אותו לחומרו והכא לענין הצלה הוי חומרא דנקובת כונס משקה מוציאו מידי כלי שלא יציל. וכדתנן בפ\"ח מ\"ב: \n",
+                    "<b>השרץ בעליונה כולן טמאות</b>. כתב הר\"ב דרואין את השרץ כאילו הוא בכל אחת כו'. כלומר דטומאה עצמה יורדת ולפיכך כולן טמאות היינו מה שבתוכן והלפסין עצמן כמו כן. וכן פי' הרמב\"ם במ\"ב פ\"ח. בכלי המשולשל בתנור ופיו למעלה מן התנור וניקבה בכונס משקה. שכ' וז\"ל. אם היה בו שרץ נטמא התנור וכל מה שבתוכו מהאוכלים והמשקים. ע\"כ. וכן פסק בחבורו פרק י\"ד מהלכות כלים. ולפיכך אני תמה על מה שפירש במשנתינו שענין אמרם כולן טמאות. ירמוז אל טומא' מה שבתוכן. וכ\"כ ג\"כ בחיבורו שם פי\"ג. ועיין עוד לקמן: \n",
+                    "<b>וכולן טהורות</b>. כתב הר\"ב ומיהו אם היו אוכלים ומשקים בפנימית נטמאו כו'. כדמוכח לעיל בפ\"ח משנה ב' בכלי המשולשל בתנור וכו'. וכך כתב שם הרמב\"ם וז\"ל. ואם היה בתנור שרץ. נטמא כל מה שבתוך הכלי מהאוכלים והמשקים ע\"כ. וכ\"כ בחבורו פרק י\"ד. וגם בזה אני תמה שבכאן ובפי\"ג מחבורו כתב דכולן טהורות כל מה שבתוכן. ודע דלהר\"ב ושיטת הרמב\"ם דלעיל. ה\"נ הכלי מתטמא מהמשקים. וכמ\"ש בסוף מתני'. ומ\"ש הר\"ב כיון דלא מירח כו' לא ידעתי למה הוצרך לכך. וגם שם בפ\"ח משנה ב לא הזכיר זה. כי אם בספ\"ט. דהתם מיירי בענין צמיד פתיל: \n",
+                    "<b>כל שיש בה משקה טופח טמאה</b>. פי' הר\"ב נטמא משקה כו'. וחזר המשקה וטמא את הכלי דרבנן גזרו כו'. כמ\"ש בפ\"ק דשבת גבי י\"ח דבר כו'. ומ\"ש והוא הדין דהוה מצי לאשמעינן כו' ברישא. כשהשרץ בעליונה כו'. והכי נמי דהוה מצי למכתב דהוה מצי לאשמעינן ברישא דרישא. בתחתונה היא טמאה וכולן טהורות. וכמ\"ש לעיל. אלא הכא כיון דבסיפא איירי בכך. כתב דהוי מצי לאשמעינן ברישא דהך סיפא: \n",
+                    "<b>טופח</b>. יטפיח היד כאשר יגע בה. הרמב\"ם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כלי מתכות פשוטיהן כו' טמאין</b>. פי' הר\"ב דלא אתקוש לשק. עיין בפי' ריש פ\"ב: \n",
+                    "<b>חזרו לטומאתן הישנה</b>. עיין במשנה ג. ופירש הר\"ב חכמים גזרו כו'. גזירה שמא יאמרו כו'. אף טבילתן אינה טעונה הערב שמש. ולא סגי להו דלגזור ששבירה צריכה הערב שמש. דבטומאת הנפש בעי הזאה ג' וז'. להכי גזרו בסתם ואמרו חזרו לטומאתן הישנה. ובגמרא פ\"ק דשבת דף טז אמרי' מעשה וכו' ואמרו חכמים. חזרו לטומאתן הישנה. מ\"ט משום גדר מי חטאת נגעו בה. הניחא למ\"ד לא לכל הטומאות אמרו אלא לטומאת המת בלבד אמרו. שפיר. אלא למ\"ד לכל כו'. גזירה שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה לה. מעיקרא קאמר גמרא טעמא משום גדר מי חטאת. משום דלכ\"ע האי טעמא שייכא. אלא דפרכינן עלה דלמ\"ד לכל הטומאות לא סגי לן בהך טעמא. ומשני גזירה שמא כו' כלומ' ומש\"ה גזרו על כל הטומאות. ומיהו גם משום גדר מי חטאת היתה הגזירה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ומש\"ה לא סגי להו דלגזר על השבירה שצריכה הערב שמש. כך נ\"ל. והא דלא גזור טומאה ישנה אלא בכלי מתכות פירש הר\"ש לעיל רפ\"ב דלטעמא משום גדר מי חטאת. טעם זה לא שייך בשאר כלים. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>דכלי מתכות הדבר קשה להמתין להן הזאה ג' וז'. משום דחרב הרי הוא כחלל. ועוד משום דשאר כלים מתקלקלות בשבירה. ויתכן נמי טעם זה למאן דמפרש דשמא לא יקבנו בכדי טהרתו. [כמ\"ש לקמן מ\"ג] ושמא יאמרו טבילה בת יומא עולה. דשאר כלים אין דרכן לישנן. [*נ\"ל שצ\"ל לשברן] ועוד דכלי מתכות איידי דדמיהן יקרים חיים עלייהו טפי. ושייך למגזר בהן שמא לא יקבנו בכדי טהרתו. ע\"כ. [*ופי' עולה כתב רש\"י בשבת שם. מועלת]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והציר</b>. הוא ציר השער אשר יסובב בעצם הפותה. והוא יהיה מברזל בשערי המדינות והשערים הגדולים מאד. והוא שם בעברי שנאמר (משלי כ״ו:י״ד) והדלת תסוב על צירה. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>והקורה</b>. לא מצאתי פירושו. ועיין בר\"פ דלקמן [בפי' הר\"ב]: \n",
+                    "<b>שנעשו לקרקע</b>. פי' הר\"ב להשתמש בקרקע וכל המחובר כו'. ויש לדקדק דא\"כ למאי נ\"מ קא פריט להני דוקא. הא כל המחובר כו'. וראיתי להרמב\"ם ברפ\"ט מהלכות כלים. שכתוב בהני שאינן מקבלין טומאה. ואפילו קודם שיקבעו. וכן מצאתי בפירושו בנא\"י כל המחובר כו' הואיל ועיקר עשייתו להיות דבק בארץ הנה היא לא תקבל טומאה. ואפילו קודם חבורם. ע\"כ. ובענין כל המחובר כו'. עיין בפי' הר\"ב פ\"כ מ\"ד. גם מ\"ש במשנה י פ\"ו דמקואות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מן העשת</b>. פי' הר\"ב חתיכה של ברזל כו'. והוא מלשון ברזל עשות (יחזקאל כ״ז:י״ט) (יט) הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ומן הצפויין</b>. הן החפויין [שיחפו] הכלים בלוחות זהב ודומיהן. הרמב\"ם. והר\"ב וכן הר\"ש לא פירשו כלום. אפשר משום דסברי דלא איצטריכו להו. א\"נ שלא היה בנוסחאותם. שכן גם בנוסחת מהר\"ם ליתא: \n",
+                    "<b>ומאוגני כלים</b>. והר\"ב העתיק הוגני ומפרש כעין ענק כו' והוא מפי' הרמב\"ם אבל הוא העתיק אוגני. ובערוך יש ששונין הוגני פי' כמו אזנים יש לכלי. אלא שהאוזן יוצא מגוף הכלי. והוגן. הוא דבר שאינו מן הכלי. אלא מסובב עליו ויוצא פי' מן מחולות דמתרגמינן חינגין. ויש הרבה דברים הפוכים. והוא גג הכלי. שהאזנים קבועין בו. וי\"מ הוגניהן שפתותיהן. וי\"מ מסגרת של כלי. וכולן ענין אחד הם. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ומן הגרודות</b>. עיין מ\"ש במשנה ו פרק יב: \n",
+                    "<b>טהורה</b>. פי' הר\"ב דלא חיישינן וכו'. והכי תניא בתוספת' כל שעתיד לשוף כו'. וכה\"ג שנוי' ג\"כ בתוספתא פ\"ב דב\"מ ממכילתין לענין כלי עץ דגולמיהן טמאים. וכדתנן בס\"פ דלקמן. ומייתי לה גמ' בפ\"ק דחולין דף כה. ופירש\"י לשוף. לשפשף בדבר המחליקן *)ומצחצח [ועיין בפירוש הר\"ב רפט\"ז] לשבץ לשון משבצות מרמצן עשויין כמזלגים קטנים [וכן פי' הרמב\"ן בפירוש החומש] כמו ומפקי לי' ברמצא דפרזלא במסכת נדה [סב] כלומר שמחוסרים לתקוע בהן מסמרות משבצות לנוי. ע\"כ. לגרד. פי' הרמב\"ם כמו שיגרדו כלי מתכות אחר השיפה. לכרכב שיחסר הלימא\"ר כמו שיעשה בברזל אחר הגרידה. ולשון רש\"י שם בחולין. לכרכב שחוקק בהן חקיקות גדולות וכרכוב: \n",
+                    "<b>רבי יוחנן בן נורי אומר אף מן הקצוצות</b>. פי' הר\"ב אם קצץ כלים לחתיכות וכו'. לא חזרו לטומאתן הישנה. ויראה לי דטעמיה דס\"ל כאביי דאמר התם בפ\"ק דשבת [דף טז] דטעמא דגזרו שיחזרו לטומאתן הישנה. דחשו שמא לא יקבנו בכדי טהרתו. והשתא שקצץ הכלי לחתיכות. ליכא למיחש להכי. אבל להרמב\"ם שטה אחרת בכולה מתני' שמפרש בטומאה דמכאן ולהבא. והעושה מן העשת וכו'. לא שיתיכם ויעשה מהן כלים. אלא שיחקוק בהם ויעשה אותן כלים. ומן הגרודות. שיקבצנו וידבקם במסמרים. עד שיעשה מהן דמיון כלי. וכן מן החתיכות דר' יוחנן בן נורי. אבל הראב\"ד [פ\"ח מה\"כ הלכה ב] והר\"ש מפ' כפי' הר\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן מן החלמא</b>. פי' הר\"ב טיט הדבק כלובן ביצה. ולזה נקרא חלמא כמו אם יש טעם בריר חלמות [איוב ו ו]. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ומצופה טהורה</b>. פי' הר\"ב אם היתה של ברזל טהור כו'. דבתר עיקרא אזלי'. כך פי' הר\"ש. ומפר' דציפוי. היינו שהוא כמו שמזה בין כלי כסף לנוי. ובמ\"ו דתנן נמי כה\"ג מצופה. ומפרש אם היא של עץ כו'. והיא שיטת הרמב\"ם שמפרש דבכלי עץ מחופה במתכת איירינן. ולא יטמא אפי' יהיה לו בית קבול. כחכמים דבסוף חגיגה ושם [ד\"ה ומצופה] הארכתי בזה בס\"ד. ולקמן במ\"ו מרכיב הר\"ב ב' הפרושים ואינם עולים יפה. כמ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>הפין והפורנא</b>. לשון הר\"ב שיניים הקבועים בפותחת. והפין נכנס בתוך הפורנא מצד אחד וננעל ונסגר. ומצד אחר יש בפורנא נקב. שמכניסים בו את המפתח ומדחין את הפין לחורו. ונפתח ויוצא הפין מן הפורנא. לשון הר\"ש בשם הערוך. [*ונ\"ל שיש חסרון בלשון. שהיאך מתחיל בלשון רבים שינים כו'. ומסיים בלשון יחיד והפין נכנס כו'. ובערוך ערך פן כתוב בזה הלשון הפין והפורנא טמאים איכא דאמר חפין ופי' אלו שינים הקבועות בפותחות ונכנסים בתוך הפורני. וי\"מ הפין והפורני. הוא הקלוסטרא. ובלשון ערבי וכו' והפורנה נכנס לתוכה הפין מצד א' וכו'. עוד מ\"ש בלשון הר\"ש לחורו. כתוב בערוך לחוץ. והרמב\"ם בפירושו כתב. וז\"ל חפין. הן השינים הקבועים בפותחת. והפורני הוא המקום עצמו אשר תכנס בו הפין. ע\"כ. התחיל בחי\"ת וסיים בה\"א. וכן התחיל בלשון רבים וסיים בלשון יחיד. ובחבורו פ\"י מהלכות כלים [הלכה י\"ב] הפין בה\"א. ושם העתיק הכסף משנה לפירוש הרמב\"ם תחלתו ג\"כ בה\"א. ואם כן אין לחשוב חסרון בלשון הר\"ב והר\"ש ועיין [מ\"ש] בפ' י\"ג מ\"ו. ועוד בסוף פי\"ד [מ\"ח] שהגירסא חפין. וע\"ש]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולחיים טהורים</b>. פי' הר\"ב דתכשיט בהמה נינהו. ותכשיטי בהמה וכלים אין מקבלים טומאה. כדתנן בריש פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרי' אין טמא אלא עקרב</b>. צריך עיון. חכמים היינו תנא קמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>פיקה וכו' וחכמים מטהרים</b>. פי' הר\"ב דאין לו שם בפני עצמו. ואפילו יאמר האדם הפיקה. לא ידע לאיזה דבר. כיון שזה השם נופל על כל פילכה עגולה או קרובת העגול. עד שיאמר פיקה של כוש כו'. הרמב\"ם. ולכך בחבורו ריש פ\"ט כ' כל שיש שם לווי אינו מתטמא. מפני שהוא כמקצת כלי. וכ\"כ בפי' מ\"ב פרק י\"ב. והר\"ש לעיל במ\"ב כתב בברייתא דספרי זוטא. דדריש ליה מקרא למעט כלי מתכות שאין לו שם בפני עצמו. עיין שם. והא דחכמים ורבי עקיבא פליגי. קשה לכאורה. דנלך ברחובות קריה. ונשאלה את פיהן של יושבי העיר היאך הם קורים. ולכן יראה לי דמר כי אתריה ומר כי אתריה ולא פליגי. אלא שאם אתה אומר כן. לא הו\"ל להר\"ב והרמב\"ם. לפסוק הלכה כמאן. וכיוצא בזה במ\"ז בפלוגתא דרבי טרפון וחכמים. וצריך עיון: \n",
+                    "<b>ומצופה</b>. לשון הר\"ב אם של עץ ומצופה במתכת טמא טהורה. דבתר עקרא אזלינן וכו'. וכן פירש עוד לקמן גבי מצופין דחליל. ולא פירש כן לעיל מ\"ד במצופה דקלוסטרא. ושם הראיתיך לדעת שהם שני פירושים מורכבים דלפי מה שמפרש שהוא של עץ ומחופה במתכות. לא הו\"ל לפרש טעמא דבתר עקרא כו'. אלא משום דכל החפויין טהורים. כדברי הרמב\"ם לעיל ולמאי דמסיק דבתר עיקרא אזלינן כו' *)אבל היא גופא של מתכות טהור. נמי טהורה. וכדפי' לעיל והוא שיטת הר\"ש ז\"ל. ועיין עוד בסמוך. וגם עיין מ\"ש <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ברפ\"ב: \n",
+                    "<b>והאימה</b>. מפורש בפי' הר\"ב ריש פ' כ\"א. ועיין מ\"ש שם [ד\"ה והאימום]. ומהר\"ם כתב בכאן האימה. צינורא כלי תשמיש למשי: \n",
+                    "<b>ומצופין טהורין</b>. פי' הר\"ב אם של עץ כו'. דבתר עיקר כו'. כבר כתבתי לעיל בזה. ומ\"ש עוד הר\"ב ולא חשיב יש לו בית קבול. אפרש בסמוך: \n",
+                    "<b>אם יש לה בית קבול כנפים</b>. פי' הר\"ב דחשיב בית קבול. כבר כתבתי שהר\"ב הרכיב ב' פירושים בפי' מצופה. ולפי' לא דק ג\"כ הר\"ב בזה שמפרש אם יש לו בית קבול שמשום שחשוב בית קבול מתטמא. שאין זה לשטת פירושו שהיא של עץ וכו' שהיא שיטת הרמב\"ם. שהרי כבר כתבתי לעיל במ\"ד. דהרמב\"ם שסובר שסבת הטהרה הוא החפוי סובר הוא שאפילו יש לו בית קבול החפוי מטהרו. אבל הרמב\"ם מפרש אם היתה בית קבול כנפים תטמא. ואפי' היה מצופה. מפני זה הבית קבול אשר הוא בלתי מצופה. לפי שאלו המקומות א\"א שיחופו. ואמנם החפוי מחוץ הכלי ע\"כ: \n",
+                    "<b>כנפים</b>. פי' הר\"ב כלים דקים כו' מסיים מהר\"ם כזה* ? באמצע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קרן עגולה כו'</b>. לשון הר\"ב חצוצרות מקרני הבהמות. ועיין מ\"ש בסוף מסכת קנים. דקרנות נקראו חצוצרות. ולשון הר\"ש כלי שיר עשויין מקרן. כדכתיב (דניאל ג׳:ה׳) קל קרנא משרוקיתא: \n",
+                    "<b>וקרן פשוטה טהורה</b>. פי' הר\"ב שאין לה בית קבול. וקרנים דין כלי עצם יש להן כו' כדתנינן בר\"פ: \n",
+                    "<b>[*מצופית</b>. פי' הר\"ב מקום הנחת הפה. והוא הקצר שבה. כלומר מקום הצר. שהרבה פעמים נמצא בלשונם שמשתמשים בל' קצר. והמכוון בו צר. ולפי שאינו רחב. קראוהו קצר. ומ\"ש הר\"ב מלשון עומדים צפופים. שבמ\"ה פ\"ה דאבות]: \n",
+                    "<b>הקב שלה</b>. והר\"ב העתיק הקו וכן נמצא במשנה שבדפוס הגמ'. גם הרמב\"ם העתיק כן. אבל הר\"ש העתיק כגי' הספר. ופי' בשם הערוך שהוא נרתק שלה וכלי הוא. כמו קב הקטע בפ' במה אשה [משנה ח] שהוא כלי ונרתק לרגל. וגם בנוסח מהר\"ם הקב. וכן במשניות ישן ומנוקד: \n",
+                    "<b>רבי טרפון מטמא וחכמים מטהרין</b>. נ\"ל דמדתנן ובשעת חבורן הכל טמא. דהא דמטהרים החכמים ה\"ט דאין לקו שם בפני עצמו. ופלוגתייהו כפלוגתת ר\"ע וחכמים דלעיל [*ועיין שם]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכידון</b>. פירש הר\"ב רומח קטן שביד השרים ומלכים. כמו נטה בכידון אשר בידך דיהושע (ח). והר\"ש כתב. כדכתיב וכידון נחושת דגלית (שמואל א י״ז:ו׳) משום דביה כתיב שהוא של מתכות: \n",
+                    "<b>הכידון וכו'</b>. כלומר כגון הכידון וכו'. ועיין בסמוך: \n",
+                    "<b>תכשיטי נשים טמאים</b>. כתב הר\"ב מרבינן להו מקרא דכתיב וכל וכו'. וכ\"כ הר\"ש בשם ספרי זוטא [*ונשים לאו דוקא. שהרי מונה אף של אנשים. אלא נקט דשכיחי טפי] עיין מ\"ש בר\"פ דלקמן: \n",
+                    "<b>עיר של זהב כו'</b>. הובא מהן קצתן מתכשיטי הנשים על צד המשל. כמו שעשה בכלי [המלחמה]. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>נזמים</b>. לשון הר\"ב יש מהן נזמי האף ויש מהן נזמי האזן. ומיהו הכא בנזמי האזן. דהא נזמי האף תני להו בסיפא. ועיין רפ\"ו דשבת. ובמשנה ו פ\"ק דסוטה [מש\"ש]. ולשון הרמב\"ם נזמים שני מינים. מהן שיתלו באזן כמו שעושין היום. ומהן יתלו באף. כמו שהיו עושין כן בזמן ההוא ע\"כ: \n",
+                    "<b>וטבעת בין שיש כו'</b>. כלומר וטבעת שאמרנו בין שיש עליה כו'. רש\"י פ\"ו דשבת דף נט: \n",
+                    "<b>שיש עליה חותם</b>. בגמ' פ\"ו דשבת [שם] רמינן ממתני' דהתם דלא תצא אשה בטבעת שיש עליה חותם ואם יצתה חייבת חטאת. שמע מינה דלאו תכשיט הוא לה. ואילו הכא קתני לה בהדי תכשיטי נשים. ומשני רבא דהא דקתני הכא וטבעת בין שיש כו'. לאו ארישא דאיירי בתכשיטי נשים קיימי תרווייהו. אלא לצדדין קתני. יש עליה חותם תכשיטין דאיש. אין עליה חותם תכשיטין דאשה: \n",
+                    "<b>שחוליות שלה</b>. פירש מהר\"ם לשון וחלי כתם (משלי כה יב): \n",
+                    "<b>שירי קטלא כמלא צואר קטנה</b>. תימה האי שירי קטלא היכי דמי אי בחוט של פשתן וחוליות של מתכות. למה לי מלא צואר. הא כל חוליא בפני עצמה טמאה. ואי בחוט של פשתן וחוליות של מרגליות. כיון דחוט לאו בר קבולי טומאה משום מרגליות לא נחתא ליה טומאה. דה\"ל כלי אבנים. ואי בחוט של מתכות שנפסק איירי. דבעינן שישתייר מן החוט מלא צואר בת קטנה. מאי קא מהדר ר\"א אפי' טבעת אחת. הר\"ש. ויש ליישב דר' אליעזר ה\"ק. אפי' כמלא טבעת אחת. כלומר שאם שייר בחוט כמלא טבעת. שכן תולין בצואר כטבעת מחוט של מתכת כך נ\"ל. אח\"כ מצאתי בדברי מהר\"ם שכתב וז\"ל. מיהו נ\"ל דמיירי בקטלא של פרקים. שאין מכניסין אותן בחוט אלא כזה*.? ומשער ת\"ק כמלא צואר קטנה. ור' אליעזר קאמר אפילו טבעת אחת. דרך לתלות בצואר. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כקדירה טמא</b>. פירש הר\"ב שהרי יש לה בית קיבול. דאי לא תימא הכי אף על גב דכלי מתכות פשוטיהן טמאין כדתנן בריש פרקין. זו לאו כלי הוא: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>טבעת בהמה וכלי' וכו' טהורות</b>. כת' הר\"ב דלא רבי קרא לטומאה אלא תכשיטי אדם כו'. וכ\"כ הר\"ש. וצ\"ל דמסברא לא מרבינן מוכל. שכתבו בפרק דלעיל משנה ח [ד\"ה חכשיטי נשים] אלא טבעת אדם. משום דתפסת מועט תפסת כו'. אבל ברפ\"ה דמסכת שבת דף נב. מפרש רש\"י טבעת אדם טמאה דתכשיט הוא. וממדין ילפינן דמנה בהן תכשיטין אצעדה וצמיד וגו'. ואכולהו קאי תתחטאו אתם ושביכם. טבעת בהמה כו' טהורות. דלאו משום תכשיט מיטמו. דאין תכשיט לכלי. וכלי נמי לא הוי אלא תכשיט כלי. ומיהו בעודם מחוברות לכלי מטמו עם הכלי. דהוי יד לכלי. דכל המחובר לו הרי הוא כמוהו ע\"כ: \n",
+                    "<b>סיטונות</b>. פירש הר\"ב סוחרים גדולים. עיין מה שכתבתי במשנה ד פרק ב דדמאי [ד\"ה הסיטונות]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אונקליות</b>. כתב הר\"ב דהכי גרסי' ול\"ג אונקיות. אבל הרמב\"ם והר\"ש גרסי אונקיות. וזה לשון הר\"ש אונקיות הם כף של מאזנים ויש להן בית קבול שעשויין כמין כוס קטן. ע\"כ. גם גירסת מהר\"ם כך היא: \n",
+                    "<b>ושל בעלי בתים</b>. ל' מהר\"ם תימה לי מ\"ש של בעלי בתים. של סרוקות נמי אינו טמא אלא כשיש בו אונקיות. ונ\"ל דס\"ל סרוקות כולן יש להן אונקיות. פי' כפות של בית קבול אבל של ב\"ב שאינן רגילים לשקול כל כך. יש שיש להם מאזנים שאין בית קבול לכפות מאזנים. כעין אותן ששוקלים בהן חלב להכי נקט אם יש בהן אונקיות [אע\"פ שאין להם בית קבול] טמאה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>נקליטין</b>. מפורש במשנה ג פ\"ק דסוכה: \n",
+                    "<b>ושל אקון</b>. לשון הר\"ב תיבה שעושים הציידים כו'. כ\"כ בפי' הרמב\"ם שלפנינו. אבל בנא\"י אקון הוא סל הציידין ותמונתה מפורסמת אצלם. והיא כמו תיבה מעץ בו אונקליות *)יתלו בו כיס יכנס הדג בו. ולא יוכל לצאת ממנו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טני</b>. פי' הר\"ב הוא כלי של מתכות מחזיק ג' קבים. וכ\"כ הרמב\"ם אבל הר\"ש הביא מתניתין דתמיד פ\"ג מ\"ו הטני דומה לתרקב גדול מחזיק קביים וחצי [*ולפי מה שכתב הר\"ב שם [ד\"ה תרקב] ניחא]: \n",
+                    "<b>וחכמים מטהרין</b>. פירש הר\"ב דסברי אין כסוי כו'. כדסתם לן תנא במשנה ג פי\"ד. ועיין מ\"ש [סוף] מ\"ו פ\"ה דאהלות: \n",
+                    "<b>והפרכין</b>. כ' הר\"ב בתוספתא מפ' אלו הן פרכין הקבועים בכירים ורבותי לא פירשוה לי. ולכאורה נראה שהוא כירים דס\"פ שהוא ג\"כ מכלי בית הבד כמ\"ש הר\"ב שם. והיינו דסמיך ליה עקרב בית הבד והרי הוא דבר הלמד מענינו. אבל הרמב\"ם מפרש וז\"ל ברזלים קבועים במוקד לשמור [אותו מן] השריפה במהירות זמן ע\"כ. והכ\"מ [פ\"י מה\"כ הלכה יו\"ד] כתב שנ\"ל שהם ברזלים התלויים במוקד. ובסופן מזלגים שהקדרה תלויה בהם על האש כדי שלא תהיה יושבת על האש ממש ותשרף וכבר ראיתי ברזלים אלו בבית קצת בני אדם עכ\"ל. והראב\"ד בפ\"י מהל' כלים גורם הקבועים בקירוס וכתב שבעל הערוך מפרש מלקחיים שתופסין בהן אורגי היריעות הקנים או השתי והוא מורדו\"ר (א) בלע\"ז [והם] עומדים קבועים לנירים ולקירוס וקורא אותם פרכים על שם שכובשים הקנים והארוג מלשון בפרך כך נ\"ל והם כמו טבעת כלים ע\"כ ובערוך שבידינו מפרש חתיכי בגד שמקנתים בהן את הקדרה. וי\"א אבנים שהקדרה יושבת עליהם וי\"א הקבועים *)בכורים כדתנן כו'. ע\"כ. ובכף נחת כתב. שנראה לו שהוא כלי ממתכות או מעץ. עשוי לפרך ולשבר הגחלים הגדולים ולרדדן. שיהו נוחין לתשמיש ע\"כ. ובדברי מהר\"ם והפרכים נראה שהם כעין יתיכים. אלא שהם קבועים **)בקיר. והכי תניא בתוספתא: \n",
+                    "<b>עקרב בית הבד</b>. פי' הר\"ב ברזל עקום כו' הקבוע בקורת בית הבד. לתלות בו כלים. הר\"ש: \n",
+                    "<b>טהורה</b>. פי' הר\"ב דאין תשמישן אלא עם הקרקע. ועמ\"ש במ\"ב פרק דלעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ושל אבן השעות</b>. פי' הר\"ב אבן שיש בה קוים וכו' ומסמרים תחובים בה וכו'. הרכיב בזה ב' לשונות שתחלתו מפי' הרמב\"ם וסיומו ומסמרים וכו' לשון הר\"ש הוא שכתב לפי' הערוך תרגום צל [המעלות טולא] אבן שעיא. ויש בה מסמרים לכוין השעות ע\"כ. ולדבריו אפשר אין צריך לקוים. אבל לפי' הרמב\"ם והוא תחלת לשון הר\"ב שיש בה קוים כו' אין מהצורך אלא מסמר אחד וכן לשון הר\"ב עצמו פ\"ג דעדיות מ\"ח. וז\"ל הרמב\"ם אבן השעות אבן תבנה בארץ וירשום בה קוים ישרים כתובים עליהם שמות השעות והיא עגולה. ובמרכז זאת העגולה מסמר נצב על זוית נצבת כל מה [שינטה] בשיווי צל זה המסמר לקו מאלו הקוים. ידע כמה שעות עברו מהיום. ע\"כ. ובעדיות שם באר יותר שזה המסמר הוא נעשה על הרוב פחות מרובע האלכסון באורך ע\"כ]: \n",
+                    "<b>[*מסמר הגרדי</b>. פי' הר\"ב מסמר ארוך כו'. ומחבר על הקנה את המטוה. וכך פי' הרמב\"ם. ולא פירשו מסמר זה למה הוא צריך ולכן נ\"ל שיש ט\"ס וכצ\"ל ומחבר עליו המטוה. ופירושו על המסמר. וכן ראיתי אצל אומני האריגה]: \n",
+                    "<b>וארון של גרוסות</b>. פי' הר\"ב של עץ. וכן פי' הר\"ש. וכתב דעוד יש לומר דבמסמר של ארון מיירי שיש מסמר בריחים של גרוסות. ומטהרי רבנן משום דאינו עשוי אלא לחזוק. ע\"כ. וכך הוכיח הראב\"ד בפי' מסכת עדיות פ\"ג מ\"ח. דמה טיבו של ארון להבליעו בין המסמרים. היה לו להקדים או לאחר [ולא] לחוץ במחלוקת המסמרים דרבי צדוק וחכמים. ועוד כי אין טעם למחלוקת הארון. ומאי שנא ארון של גרוסות משאר ארונות והחכם יבין. ואם יאמר האומר למה לא הזכירו מסמר כמו שהזכיר באחרים. נשיב ונאמר מפני שהמסמר של שולחני [כדתנן במשנה דלקמן והיא שנויה שם] והארון לענין אחד הם עשוים. שאינם אלא לחזוק. ולכך הוציא את שניהם במסמר אחד. ויש מפרשים מחלוקת רבי צדוק וחכמים בארון עצמו והטעם מפני שדרכו לעשות לו עגלה להוליכו עליה לשוק ולהביאו מן השוק. ר' צדוק סבר אע\"פ שדרכן של גרוסות לעשות כך. *)כמו שלא חשב לעשותה. טמא משנגמר מלאכתו. ורבנן סברי כיון שדרכן בכך כמי שהוא עתיד לעשותה דמי. והוא טהור עד שיעשנה [ויחברנה] לו. וגם העגלה טהורה בפני עצמה לפי שאיננה מקבלת כלים. אלא שמניחין עליה הארון להוליכה. ואם העגלה של מתכות טמאה. מפני שהיא כלי לעצמה. ופשוטו כלי מתכות טמאים. וזה הפי' יש לו פנים. מדתניא בתוספתא דכלים פ\"ה עריסה מאימתי מקבלת טומאה משתגמר מלאכתה. ואם עתיד לעשותה עגלה טהורה עד **)שיעשנה לה עגלה. מ\"מ קשה לי למה הבליעו בין חשבון המסמרים. ואפשר מפני שהם חולקים בו ובמסמר שלו המחברו עם העגלה. כמו שפירשתי. ומפני כך נבלעים ביניהם. ע\"כ. [*ומ\"ש כמו שפירשתי. שכך כתב שם לעיל מהא. וז\"ל וכן בארון של גרוסות מוליך ארונו מלא גריסים לשוק ע\"ג עגלה ונועץ מסמרים בעגלה בצד הארון. כדי להדקו שלא ימוט ולא יפול ע\"כ. ובזה מחולק עם הר\"ש שלפי' הר\"ש המסמר מחבר הארון בעודן בריחים]: \n",
+                    "<b>[*רבי צדוק מטמא</b>. דחשיב ליה ככלי. וחכמים מטהרין. שאינו חשוב ככלי הראב\"ד בפירושו למס' עדיות פ\"ג מ\"ח]: \n",
+                    "<b>וחכמים מטהרים</b>. פי' הר\"ב דכלי עץ העשוי לנחת הוא. עמ\"ש בסוף חגיגה: \n",
+                    "<b>היתה עגלה של מתכת טמאה</b>. כבר כתבתי בשם הראב\"ד מאי איריא של מתכת. ומהר\"ם כ' דאם היא של מתכת אע\"ג דמחזקת הריחים מ' סאה. טמאה. דבתר עגלה אזלינן שהיא של מתכת. וכלי מתכות לא אתקשו לשק. ולא בעינן בהו מיטלטל מלא וריקן. ואפילו הרחים של עץ מקבלת טומאה דבתר עגלה גרירא. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מסמר שהתקינו וכו'</b>. לשון הרמב\"ם בריש פ\"י מהל' כלים. מסמרות שמחזיקין בהם התקרה העשויין לתקוע אותן בעצים. אינן מקבלין טומאה וכו'. ואם התקינו להיות כלי בפני עצמו מקבל טומאה. כיצד מסמר שהתקינו וכו': \n",
+                    "<b>להיות פותח בו את החבית</b>. לנקב את החבית ולהוציא ממנו יין. הר\"ש: \n",
+                    "<b>עד שיצרפנו</b>. פירש הר\"ב עד שיצרפנו באש לצורך הזה וכ\"כ הר\"ש. וז\"ל הראב\"ד רפ\"י מהל' כלים לפי שהמסמר שנוקבין בו את החבית צריך שיהיה חזק הרבה משאר מסמרות. הלכך בהתקנה לבדה אינו מטמא עד שיצרפנו באש ובמים. ע\"כ. והרמב\"ם מפרש עד שיצרפנו. עד שיכהו בפטיש ויחדד אותו וישיבהו בדמיון המקדח. וצורף שם לאומן המתכות. ע\"כ: \n",
+                    "<b>מסמר של שולחני</b>. פי' הר\"ב מסמר קבוע בעמוד כו'. ובפ\"ג דעדיות מ\"ח מפרש גם פי' הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*כסוי טני</b>. מפורש לעיל משנה ג]: \n",
+                    "<b>ותלוי המגרדות</b>. מסמרים שתולין בהם המגרדות כ\"כ הר\"ב במ\"ט פ\"ג דעדיות. ולפי שהם משונים בצורתן משאר מסמרות התקיעה. לפיכך מטמא ר\"ג. כך הבנתי מדברי הרמב\"ם פ\"י מה\"כ [הלכה ב]: \n",
+                    "<b>המגרדות</b>. לשון להתגרד בו דאיוב (ב). וכמ\"ש הר\"ב במשנה ג פרק יא: \n",
+                    "<b>וגולמי כלי מתכות</b>. ושמא טעמא דר\"ג. כיון דחזי לתשמיש טמא. כי היכי דפשוטים טמאים. ה\"ה גולמי כלי מתכות. נ\"ל מהר\"ם*): \n",
+                    "<b>וטבלא שנחלקה לשנים</b>. כתב הר\"ב טבלא של חרס שיש לה לבזבזים. כדתנן במ\"ז פ\"ב: \n",
+                    "<b>שנחלקה לשנים</b>. פי' הר\"ב לשתי חתיכות שוות. ויש לתמוה למה חכמים מטהרים. דמאי שנא מתנור דכשחלקו לשנים <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אמרינן א\"א לצמצם. כמ\"ש במ\"ז פ\"ה. ושמא בטבלא אפשר לכוין. וכן יראה מלשון הרמב\"ם בפט\"ז מהל' כלים [הלכה ב] והוא דוחק: \n",
+                    "<b>ומודים כו' שהגדול טמא</b>. וא\"ת כיון שנחלק אע\"פ שהאחד גדול מחבירו מ\"מ אינו מגופף לבזבזים מד' רוחותיו. ויראה לי דבטבלא נמי ליכא קפידא כולי האי שיהא מגופף מכל הד' רוחות דומיא דכירה. כמ\"ש במ\"ג פ\"ז דה\"נ אין עיקר תשמישה לבית קבול. וסגי ליה בלבזביז שבג' רוחות כדי להחזיק מה שמניחין עליה. ומצאתי להראב\"ד בפי' משנה ט פרק ג דעדיות. שהקשה מהא דתנן לקמן פט\"ו מ\"ב. סרוד של נחתומים כו' גפפו מד' רוחותיו טמא. נפרץ מרוח אחת טהור. והאריך הרבה בזה ועי' [מ\"ש] במ\"ב פ\"ד דמקואות אבל נראה מדבריו שמפרש לטבלא דהכא בשל עץ. והר\"ב מפרשה בשל חרס וכ\"פ הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן סלע שנפסלה והתקינה כו'</b>. אם צריכה מעשה כמו חתוך. אתי שפיר דנקט התקינה. דמידי דמחוסר מלאכה אין טמא במחשבה [כדתנן במ\"ד פכ\"ו] ואי אינה צריכה חתוך. הוי התקינה ל\"ד. דכל הכלים יורדים לידי טומאתן במחשבה. תוס' פ\"ד דב\"מ דף נב: \n",
+                    "<b>פחות מכאן יקוץ</b>. כ' הר\"ב וכן אם הוא יותר משקל נמי יקוץ. והא דתנן שהוא רשאי לקיימה עד ב' דינרין. מוקי בגמ' דב\"מ שם בדנפלה לנורא ופחתה לה בחד זימנא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והכורים</b>. ל' הר\"ב כלי ברזל שבו תוחבים הזיתים וכו'. נמשך אחר לשון הרמב\"ם בפירושו שבידינו. שז\"ל הוא כלי מברזל יתקעו בו הזיתים במעצר. אבל בנא\"י כותשים בו הזיתים במעצר. וזה נכון ומסכים למה ששנינו במשנה ה פ\"ד דב\"ב המוכר את בית הבד וכו'. לא מכר את העכירים ומפרשים בגמ' עכירים. כבשי. וכ\"כ הר\"ש בכאן בשם הערוך. דכירים דהכא היינו עכירים דהתם. ומה שפי' שם הר\"ב והרמב\"ם שהם נסרים כו'. שאני הכא דבכלי מתכות איירינן. אבל מן הסתם עושים נסרים של עץ למלאכת הכתישה הזאת. ולפיכך פרשו שם נסרים כו': \n",
+                    "<b>והכן והכנא</b>. כתב הר\"ב האמה וכו'. כ\"כ הר\"ש [*ולעיל ספ\"ז מסיים ונראה דהאמה נקרא כנה. והלוח שמסרגלים עליה. היא הכן. ולפי אחד מן הפירושים שכתב מהר\"ם במס' אהלות ברפ\"ח. הכנה מדה. והכן מחק. כמו שאכתוב שם בשמו בס\"ד. [ד\"ה והעושה]. ונ\"ל לשיטת הר\"ב והר\"ש דהכא שהכנה הלוח. והכן האמה] וכתב עוד די\"מ הכן זה כלי גדול. וישקלו עליו את הכספים. והכנה היא המאזנים. ע\"כ. [*ובערוך שלפנינו במקום כלי גדול. כתוב עץ גדול. ואותה הנוסח' נ\"ל עקרית. שכן יש בהרבה מקומות אצל הסוחרים עץ ארוך תקועה על לוח ובו מאזנים שישקלו בהם הזהובים]. ולשון מהר\"ם והכן והכנה. נ\"ל מדה גדולה ומדה קטנה. כמו כנא בפרוטה. בכתובות פ' אלמנה [דף צט] . ועיין במסכת אהלות ריש פ\"ח. ע\"כ. והרמב\"ם נראה שמפרש כמו הערוך: \n",
+                    "<b>גרופית של זית</b>. כת' הר\"ב ענף של זית קרוי גרופית כו' וכ\"כ הר\"ש. ועיין מ\"ש במשנה ג פרק ה דב\"ב: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הסייף</b>. תליך וקשתך. מתרגמינן סייפך וקשתך. הר\"ש: \n",
+                    "<b>והשחור</b>. כתב הר\"ב. [*והכי אמרי' כו' משחילין כו'. איברא דהכי איתא התם. ומייתי לה מדתנן השחול והכסול כו' בפ\"ו דבכורות מ\"ז. אבל הר\"ש הביא הא דאמרינן התם. מאן דתני משחירין לא משתבש. והוא הנכון דמייתי לה ממתני' דהכא השחור וכו' ומ\"ש הר\"ב] י\"מ תער. כ\"פ רש\"י רפ\"ה דביצה. וטעמיה נמי משום דמשחיר השער. ומ\"ש הר\"ב שאין בית יד שלו מחובר כו'. כ\"כ התוס' שם בשם הקונטרס. והקשו דבית יד למאי חזי לעצמו. ומפרשי' דשחור. היינו מספרים קטנים וכו': \n",
+                    "<b>שנחלקו</b>. כולה פרקין מיירי בשבר שישבר בו הכלי ולא יקבל טומאה. או יטהר מטומאתו. כך הבינותי מהרמב\"ם רפי\"א מה\"כ [הלכה ח]. ועיין בפי' הר\"ב ר\"פ דלקמן. ומ\"ב: \n",
+                    "<b>הסמוך ליד טמא וכו'</b>. פי' הר\"ב דחזי למלאכה טפי. אבל הסמוך לראש כו'. כ\"כ הר\"ש. ואין תמונת אלו המספרים ידוע ומובן אצלי: \n",
+                    "<b>מספרת</b>. והר\"ב העתיק מספורת. וכן העתיק הר\"ש. אבל הרמב\"ם העתיקה בפירושו כגי' הספר. אך בחבורו פי\"א מה\"כ [הלכה ט] העתיק מספרים: \n",
+                    "<b>מספרת שנחלקה כו'</b>. לשון הר\"ב הם מספרים של נשים. טס של ברזל ארוך וכפוף לאמצעיתו. ובשני ראשים כאורך שני סכינים וכשנחלקה אכתי. וכו' הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>של מעדר</b>. מלשון וכל [ההרים] אשר במעדר יעדרון (ישעיהו ז׳:כ״ה). הר\"ש. ופירשו הר\"ב במ\"ב פ\"ב דפאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רובו</b>. מה שפי' הר\"ב חסומו עיין בפירושו בסוף מתניתין דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מגריפה</b>. פי' הר\"ב עשויה לגרוף כו'. את היעים מתרגמי' ית מגרופיתא. הר\"ש: \n",
+                    "<b>מגירה</b>. פי' הר\"ב היא משור כו'. מליאה פגימות כשרוצים לחתוך קורה לשנים. מוליכה ומביאה על גבה והפגימות חורצות אותה עד סופה. ונקראת מגירה על שם שחותכת דרך גרירה. הר\"ש: \n",
+                    "<b>המעצד</b>. פי' הר\"ב כלי ברזל שהחרש מנסר כו'. וכ\"כ הר\"ש ועיין מה שכתבתי במשנה ה פ\"ג דמכות: \n",
+                    "<b>חיסומן</b>. כתב הר\"ב בפי החרב וכו' נותנים ברזל טוב ונחש' אצאל\"ו בלע\"ז והוא בשם יכונה אצל רז\"ל פרזלא הנדוואה. הרמב\"ם. וכתב עוד וזאת הדבקה יקרא חיסום להיות על פי הכלי מחזיק לו ומונע אותו מהחזרה והבקיעה. מלשון לא תחסום שור בדישו (דברים כח): \n",
+                    "<b>וכולם שנחלקו לשנים טמאים</b>. וכך העתיק הרמב\"ם בפי\"א מהל' כלים. אבל לשון הר\"ש וכולם שנחלקו לב' אין עושין מעין מלאכתן חוץ מן המקדח. ע\"כ. נראה שגורס טהורים. וכך הגיה מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>למתוח</b>. כתב הר\"ב דרך הארוגים וכו'. ועיין בלשונו בסוף פרקין. ובמשנה ד' פרק קמא דערלה: \n",
+                    "<b>צינורא</b>. פי' הר\"ב [*מזלג]. מזלגותיו. מתרגמינן צנורייתא. הר\"ש ומ\"ש הר\"ב ויש מהן קטנות שמוחטין כו'. גמ' בפרק בתרא דמנחות דף קו. ופירש\"י שמוחטין בהן פתילות. מפילין ראשי פתילות כשהן שרופין. (א) ובלע\"ז ממוק\"ר. ומקנחים בהן נרות של מנורה מאפרם שבתוכן: \n",
+                    "<b>חזרה לטומאתה</b>. הישנה. הרמב\"ם פ\"א מהל' כלים [הלכה. יז]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*והפין</b>. הרמב\"ם גורס. חפין בחי\"ת. וכן העתיקו התוס' פ\"ח דשבת דף פא. וכבר כתבתי בזה בפי\"א משנה ד בס\"ד. ע\"ש]: \n",
+                    "<b>אפילו אחת טמאה</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דהשינים בפני עצמן בלא פותחת טהורים קבען בפותחת טמאין הכי תניא בפ\"ח דשבת דף פא ומסקי התוס' [ד\"ה חפוי] שאף על פי שהם ראויין קצת קודם שנקבעו. [דאלת\"ה מאי קמ\"ל] אפ\"ה טהורין. דגולמי כלי מתכות טהורין. קבען בפותחת טמאין. שנגמר מלאכתן. ע\"כ: \n",
+                    "<b>טבעת של אלמוג וחותם שלה של מתכת טהורה</b>. וא\"ת והא יש בה בית קבול מקום מושב החותם וי\"ל דאין זה בית קבול. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דאמרי' בית קבול העשוי למלאות לא שמיה בית קבול תוס' פ\"ה דשבת דף נב [ד\"ה היא] : \n",
+                    "<b>השן שבטס</b>. כתב הר\"ב לא דמי לפין שבפותחת כו'. לשון הר\"ש דשמא יש קבועין ויש שאינן קבועין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכדומין</b>. פי' הר\"ב עץ גדול כו' ותולין כו' צלוחיות של מים. כלומר צלוחיות מלאים מים. וכן הוא בפי' הר\"ש. והערוך ערך אונקליות: \n",
+                    "<b>והמגוב</b>. כן הנוסח בכל הספרים וכן העתיק הר\"ש. גם הרמב\"ם בפירושו. ואע\"ג שבדפוס ישן נמצא בפי' הרמב\"ם המגוג. וממנה העתיק הר\"ב המגוג. אבל גירסא זו אינה נכונה שהרי גם בחבורו [פ\"ד מה\"כ הלכה ז] העתיק המגוב. וכן הגי' עוד במשנה סוף מס' טבול יום [מ\"ו] וכך העתיק שם הר\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושל צמר שנטלו שיניו אחת מבינתיים טהור</b>. בגמ' פ\"ד דיבמות דף מג פרכינן הא נשתיירו בו ב' במקום א' טמא והדר תני נשתיירו בו ג' טמא ג' אין ב' לא. ומשני הא בגויית' הא בברייתא פירש\"י ב' שורות שינים יש למסרק של צמר חיצונות ופנימיות החיצונה עיקר המלאכה והפנימית לקלוט הצמר שלא יפול. והלכך בחיצונות צריך ג' במקום א' והפנימיות דיין בב': \n",
+                    "<b>[*למלקטת</b>. פי' הר\"ב ללקט בהן את השער כמו ששנינו בפ' אלו הן הלוקין (מכות דף כ) ר\"א אומר אפי' לקטן במלקט וברהיטני חייב. הר\"ש]: \n",
+                    "<b>אחת והתקינה כו'</b>. הכא בעי תיקון דלא חזיא לכתוב בלא תיקון שאלו המחטים קטנים הם. משא\"כ ברישא שאותן המחטים עבים וחזיין לכתוב וא\"צ תיקון כך פי' הר\"ש [אליבא דרב פפא] אמאי דאמרי' התם בגמ' דיבמות הא בקטינתא הא באלימתא: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כמה הוא שיעורן</b>. פי' הר\"ב ויהיו חשובים כלים ליטמא. כלומר לקבל טומאה וכן שאם היו טמאין שישארו בטומאתן. כמ\"ש בר\"פ דלעיל [ד\"ה שנחלקו] בשם הרמב\"ם ועיין בפי' הר\"ב בסוף מתני' דלקמן: \n",
+                    "<b>כדי למלאות בו</b>. מים לשתות. וכן כדי ליחם בו. לשתות. תוספתא הביא הר\"ש: \n",
+                    "<b>מיחם</b>. כתב הר\"ב שהוא גדול מקומקום. וכך כתב הרמב\"ם. וצ\"ל דבכלי מתכות הוא שקורים *)למיחם לכלי הגדול וקומקום לכלי הקטן. דאילו בכלי חרס פירש הר\"ב איפכא במשנה ז פ\"ג: \n",
+                    "<b>לקבל קיתונות</b>. של מתכת. הרמב\"ם רפי\"א מה\"כ: \n",
+                    "<b>חטיפה</b>. והר\"ב גורס הגפה. וכן הוא בדפוס ישן. ומ\"ש הר\"ב מלשון כו' כדי שיפתח כו'. דמסכת ע\"ז פרק בתרא [מ\"ג]. וגי' הר\"ש כגי' הספר. ומפרש ג\"כ כסוי. וכתב חטיפה מלשון חמס דמתרגם חטופין. שנגזלה הכיסוי. ע\"כ. ולא הבינותי דבריו אלו. דא\"כ העיקר חסר מן הספר דכסוי עצמו מאן דכר שמיה. ועוד מחוסר וחטיפה שהוא ג\"כ מענין גזל וחסרון תרתי למה לי. עוד כתב הר\"ש. די\"מ חטיפה כמו טפיחה. וכדתניא בתוספתא. עד שיטפח פיו. פי' כגון שפיו עגול ומשפע פיו לצד א' ומכה בקורנס ונעשה כעין צנור. שמתוך כך כשמערה ממנו מים יוצאים ומקלחים דרך אותה שפה. וטפוח מל' טפח ליה בסנדליה [ב\"ק דף לב ב\"ב כב] ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חזינא</b>. כתב הר\"ב נוהגים לעשות כו' ופעמים שנועצים כו'. כלומר ואין עושין חזינא אבל נועצים כו'. והיינו סימרו: \n",
+                    "<b>עשאן לנוי</b>. לשון הר\"ב כגון שעשאו במסמרים דקים מצוירים. מלובנות בבדיל. הרמב\"ם בנא\"י: \n",
+                    "<b>בה\"א משיחבר</b>. לשון מהר\"ם נ\"ל לפרש אף יחבר דטמאה עד שיחבל ויחבר. דאי חבור לחודיה א\"כ רישא דקתני וחברה טמאה אתיא כב\"ש אבל השתא ניחא דאתיא ככ\"ע. תניא בתוספתא בש\"א משיחבל ובה\"א משיחבר דברי ר\"מ. ר\"י אומר בש\"א משיחבל ויחבר. ובה\"א משיחבל או משיחבר. וסתם מתני' ר\"מ והא דלא חשיב לה בהדי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה. משום דלר\"י ב\"ה לקולא עכ\"ל [*ואע\"ג דבפ\"ה דעדיות שנינו הרבה מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה בשם יחיד שאמר כן. ס\"ל למהר\"ם כפי' רש\"י שכתבתי שם בריש הפרק. שאותם היחידים העידו על אלו. והיינו שאין חולק עליהם. ואילו הכא נחלק ר' יהודה. ומיהו גם שם הראיתי הרבה סתמות דלא כאותן יחידים. וא\"כ כ\"ש הך דהכא דסתם לן כר\"מ שהיה לו לרבינו הקדוש לשנותה במס' עדיות. ובהדי הני סתמי דבית שמאי לקולא ובית הלל לחומרא שבפ\"ד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הקנטר</b>. כתב הר\"ב פירשו בו שהוא שבט וכו' שהבנאים חותכים בו את הכותל. כך הוא הלשון בערוך. אבל הר\"ש העתיק בשמו והיא עשוי לחתוך בו את הברזל: \n",
+                    "<b>ושל קטן עשרה טפחים</b>. הרמב\"ם ספ\"ט מה\"כ: \n",
+                    "<b>וכל הכסויין</b>. ר\"ל כסויין של מתכות. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>חוץ משל מיחם</b>. כתב הר\"ב וכל כיוצא בזה כו'. דאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העול של מתכות</b>. העץ הנמשך בין שתי הבהמות אשר יוליכו העגלה יקרא עול. והוא מדובק בעגלה. ואם היה ממתכות כו' הרמב\"ם. ועמ\"ש בדבור והתמחויות: \n",
+                    "<b>והקטרב</b>. פי' הר\"ב שני עצים כו' ומכניסים כו' עץ ושמו קטרב. כך פי' הר\"ש בשם הערוך. וצריך לומר בין לפי' זה. בין לפי' הרמב\"ם. דקטרב דמתניתין בשל מתכות וכה\"ג דתנן בספ\"י לפסין כו' ופי' הר\"ש של ברזל. והיינו שכן רגילין. אבל דמתניתין מיירי בשל חרס. ומשום שהוא דבר הלמד מענינו לא הוצרך לפרש. ואף בכאן כך הוא. ועיין [מ\"ש] בפרק דלקמן משנה ג: \n",
+                    "<b>והברזל שתחת צואר הבהמה</b>. לשון הר\"ב קושרים על צואר הבהמה ברזל כו'. וכן ל' הרמב\"ם. ור\"ל שהקשירה היא על צואר הבהמה. אבל הברזל מונח מתחת הצואר: \n",
+                    "<b>המחגר</b>. לשון הר\"ב חבל שקושרים תחת צואר השור. כ\"כ הר\"ש. וצ\"ל דהכא בשלשלת [של מתכות] היא כדלעיל. ומ\"ש הר\"ב ואית דגרסי המסגר והוא יתד וכו' בפי' הרמב\"ם הוא שמפרש יתד וכו' אבל גירסתו ג\"כ המחגר. וכן העתיק בחבורו פ\"י [הלכה ה] ומצאתי כתוב שהוא מלשון חגר. ע\"כ. ויקרא כן על שהוא מונע העוות ויהיה השם המחגר. כמו מסעף פארה (ישעיהו י׳:ל״ג) שפירושו מסיר הסעיפים: \n",
+                    "<b>והתמחויות</b>. ל' הר\"ב קערות קטנות של עול. והוא ראש העול והוא חלק על צוארי השוורים. ערוך. אבל נראה שלפי דבריו העול דמתני'. הוא עול שעל צואר הבהמה. לא העץ הנמשך בין שתי הבהמות. כמ\"ש לעיל בשם הרמב\"ם. [ועיין במ\"ב פכ\"א]. והוא מפרש תמחויות הן מקום הקערורית אשר ישימו בו האבנים וזולתו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הטהורים שבעגלה</b>. של עץ. נ\"ל. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>העול המצופה</b>. עיין מה שכתבתי במ\"ד פי\"א [ד\"ה ומצופה] : \n",
+                    "<b>ושפופרות המשמיעות את הקול</b>. כיון שאינן משמשות כלום. אע\"ג דמשמעת קול בכלי מתכות טמא. ה\"מ היכא דעביד ליה לקלא. אבל הכא אינו אלא לנוי בעלמא. וכן האבר שבצד וכו'. לנוי בעלמא תולין אותו. וכן הסובב של הגלגל. אע\"פ דשל מתכות הוא מ\"מ בטל הוא אצל הגלגל. וכן כולם דבתר הכי. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>סנדלי בהמה</b>. שלא ליזק בפרסותיה באבנים. רש\"י פ\"ו דשבת דף נט: \n",
+                    "<b>של שעם טהורין</b>. שאין חשוב מכלי הקבלה. הרמב\"ם פ\"ב מה\"כ [הלכה ז]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יהודה מטהר</b>. ל' הר\"ב דס\"ל מראה לא משוי ליה מנא. וז\"ל מהר\"ם. ר\"י סובר לא נתבטל הכסוי לגבי מראה. ולרבנן נתבטל לגבי מראה. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הזה עליהן נשברו בו ביום</b>. ר\"ל ביום השלישי מטומאתו. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ר' יהושע אומר אין הזאה פחות מג' וז'</b>. פי' הר\"ב דתקון כעין דאורייתא. כלומר ואין שבירתן עולה להם במקום ימים. והוא הדבר שאמר בתחלה אינן מיטהרין אלא שלמים. כ\"כ הראב\"ד בפי\"ב מה\"כ [ה\"ג]. ודלא כהרמב\"ם שמצריך לר\"י הזאה ג' וז' כשהם שלמים קודם השבירה או כשהם שלמים אחר ההיתוך: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מפתח של ארכובה</b>. פירש הר\"ב שמתקפל כארכובה עם השוק וכו'. כ\"כ הר\"ש בשם הערוך. וז\"ל רש\"י בפ\"ג דמנחות דל\"ג וחבור השוק והרגל הוי השוק זקוף מלמעלה והרגל שוכב כזה ? [*ועיין לקמן]: \n",
+                    "<b>ושל גם</b>. פי' הר\"ב כמין גם יונית שהיא כמין נון הפוכה דהיינו כזה ? [*וכן ראיתי בכתב מרובע של יוונית. וכמו שהזכרתי כבר ברפ\"ג דמדות [ד\"ה כמין גמא] אבל קשיא לי טובא שאם כן ליכא בינייהו דשל גם דהכא לשל ארכובה דלעיל. דכל שיש למפתח שני קוים דבוקים. שוב אין הבדל בין זה לזה אלא כפי שיניחו האדם זה לצפון ומערב או דרום ומערב. או דרום ומזרח. ואין בזה הבדל במפתחות עצמם. וראיתי בפירוש הרמב\"ם. בנא\"י שמצייר של ארכובה דלעיל כזה ?. ושל גם דהכא מצויר. כזה* ? ונ\"ל טעמו שבכפיפת הרגל והשוק יש ג' קוים הירך והשוק והרגל. וק\"ל] ובריש פ\"ק דפסחים כתב הר\"ב שתי שורות כמין גם יונית. שורה א' בזקיפה ושורה א' בשכיבה. התם נמי כדמות צורה זו. אלא שכל קו הוא ממלא כל השטח. אחד ברוחב מרתף. הוא קו העליון. וא' באורכו הוא קו הזקיפה [*ועיין [בפי' הר\"ב] במ\"ז פרק כ\"ח]: \n",
+                    "<b>והאפרכס</b>. פי' הר\"ב כלי של רחיים כו' ונותנים בו חטים כו'. וכ\"כ הרמב\"ם. וכן פירש עוד הר\"ב והרמב\"ם גם הר\"ש בסוף מכילתין. וקשה לי על הר\"ב שבמ\"ג פ\"ד דב\"ב פי' הקלת. אפרכסת שעושין סביב לרחיים לקבל הקמח כו'. וכ\"כ עוד בקלת דתנן במ\"ג פ\"ד דזבים. אבל שם לא כתב שהוא אפרכסת. וראיתי שהרמב\"ם [שם] מפ' קלת כפי' הר\"ב. ומשמיט אפרכסת. ולפיכך אני אומר שהר\"ב הרכיב שני פירושים ואינם עולים כאחד. דמה שפי' שם על קלת אפרכסת. לשון הרשב\"ם הוא. ואינו מפרש שהוא לקבל קמח כהרמב\"ם אבל פירש מרמויי\"א בלע\"ז. וכן פירש\"י בריש חגיגה דף ג על אפרכסת דהתם. שהביאו הר\"ב והר\"ש לק' בסוף מכילתין לראיה לפירושם שהאפרכסת הוא כלי כו' ונותנים בו חטים כו': \n",
+                    "<b>של מתכות טמאה</b>. שיש לו שם בפני עצמו. הרמב\"ם ספ\"ט מהלכות כלים: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כלי עץ כלי עור כו' פשוטיהן [*טהורים</b>. מדין תורה אבל מד\"ס יש שגזרו עליהן. ועיין [בפי' הר\"ב] במשנה ב'. וכן [מ\"ש משנה ג'] בפכ\"ו. גם] עיין מ\"ש בשם התו' ברפכ\"ז: \n",
+                    "<b>[*כוורת הקש</b>. עיין ברפ\"ח דאהלות בפי' הר\"ב. ומ\"ש שם בס\"ד]: \n",
+                    "<b>שיש להם שולים</b>. עיין מ\"ש במשנה יג פ\"ט דאהלות [ד\"ה היתה] : \n",
+                    "<b>שהם כורים ביבש</b>. שהגודש מחזיק שליש בכלי שלהם. שהיו עשוין כים שעשה שלמה גבהן כחצי רחבן והן עגולים. רש\"י פ\"ב דשבת דף לה: \n",
+                    "<b>ושאר כל הכלים בין מקבלים כו'</b>. לפי שהסכימו עליהן בשעת עשייתן שיטלטלו אותן מלאין. אם בהיות אפשר להן שיתנועעו [ונ\"א שיתגלגלו. וכן לשונו בפ\"ג מה\"כ] או שיהיה להן בית אחיזה שיוכלו למושכם. או שהיו עומדים על עגלה והדומה לזה. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>שאינן עשוין</b>. מתחלתן אלא להתטלטל מלאין. ל' הרמב\"ם שם. ולשון מהר\"ם שאינן עשוין לטלטל אלא מה שבתוכן. פי' זימנין שאינן מלאין אלא יש בהן קצת ומטלטל שפיר. וכן דרך כל אלו לטלטל וקסטות מלכים אין רגילים למלאותן ומטלטל כשיש בו קצת וכן עריבות העבדן. ובור ספינה קטנה. שאין נכנסים בה הרבה בני אדם. על כן אין נותנים בו מים בבור כי אם מעט. והיינו דקאמר דאין עשוים ליטלטל אלא במה שבתוכו. דהיינו דבר מועט. ע\"כ: \n",
+                    "<b>המקבלים</b>. ויש להם שולים חזקתן שאינן עשוים להתטלטל במילואן. הרמב\"ם שם: \n",
+                    "<b>עריבת בע\"ה</b>. כאשר תחזיק מ' סאה בלח. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ארובות של נחתומים</b>. לשון הר\"ב לוחות שהנחתומים עורכים כו'. ונראה דגריס בכ\"ף וכן העתיק במ\"ז פ\"ז דעדיות. ובערוך כתו' ג\"כ גירס' הספר ומפ' אריבות. עריבות שלשים שם הלחם: \n",
+                    "<b>טמאות</b>. ל' הר\"ב לפי שעשויין בצורת כלי. כ\"כ הרמב\"ם. דאילו לא נעשו בצורת כלי אפי' מדרבנן לא היו טמאים: \n",
+                    "<b>סרוד של נחתומים</b>. כ' הר\"ב היא סרידה כו'. כ\"כ הר\"ש. ומיהו להרמב\"ם סירוד דהכא לא זו היא סרידה דלעיל. דאיהו מפרש בסרידה. שהוא לוח נקוב מל' מעשה רשת. דמתרגם עובד סרדתא. כמ\"ש הר\"ב בשמו במ\"ג פ\"ח. ואילו הכא מפרש. שהוא כלי ישתמשו בו בעת הלישה לרחוץ את הידים ויטוחו ממנה פני הלחם זה ממה שיצטרך אליהן ותרגום בגדי שרד. לבושי שמושא. ע\"כ: \n",
+                    "<b>אם התקינו כו'</b>. אף על פי שלא גפפו. הר\"ש: \n",
+                    "<b>וכן המערוך טמא</b>. אתאן לת\"ק להרמב\"ם [ריש] פ\"ה מה\"כ. ולהראב\"ד מדברי ר\"ש הוא: \n",
+                    "<b>המערוך</b>. פי' גאון וכן ערוך. עץ ארכו אמה ומרדין בו את הרקיקה. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ים נפה</b>. פי' הר\"ב יריעה ארוגה משער כו'. כ\"פ הר\"ש בשם גאון וערוך והראב\"ד כתב על זה [בריש] פ\"ה מה\"כ. וז\"ל וכן משמעותו בכ\"מ אלא שזה הפרק כולו אינו מדבר בארוג. אבל נראה כי הוא של עור כמו אותן של רופאים ובו דברה המשנה תחלה [כלומר דבריש הפרק קתני כלי עור. הכ\"מ] ע\"כ. והרמב\"ם מפ'. ים נפה. יעשה סהר מרובע מעץ ינופו בו הקמח כו'. ואפשר לי לומר דסתם ים נפה. משער עשויה. כדברי הגאון והערוך אבל בכאן מיירי בשל עץ דדבר הלמד מענינו הוא. וכיוצא בזה שכתבתי כבר בפרק דלעיל מ\"ד [ד\"ה והקטרב] ובספ\"י [ד\"ה לפסן]: \n",
+                    "<b>ושל בעלי בתים טהור</b>. ואין ספק שתמונת זה של בעלי בתים [היא גורם לו] שיהיה טהור. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>טמא מושב</b>. אם ישב עליו זב כו' כדפי' הר\"ב בסוף פרקין ולא ידעתי למה לא הקדים לפ' בכאן. ופסקו הר\"ב והרמב\"ם כר\"י. ויראה דס\"ל דליכא פלוגתא. ושנשנה בלשון מחלוקת לא קשיא שהרבה כיוצא בזה הם וכתבתי קצתן בסוף בכורים. ועיין מ\"ש בסוף פרקין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טמאין</b>. פי' הר\"ב דהוו חבור לכלי. דכל המחובר לטמא טמא. כדתנן במ\"ב פי\"ב: \n",
+                    "<b>חוץ מתלוי נפה וכברה של בה\"ב</b>. יראה שאותן התלוין אינן מחוברים תמיד. ובתוספתא ב\"מ פ\"ה והביאה הר\"ש. מסיימא בה הכי. בזמן שהוא משל שני ראשין מצד אחד: \n",
+                    "<b>כברת [גרנות]</b>. הוא הקרבל בו נקבים גדולים מהנפה. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רחת</b>. פי' הר\"ב שזורין בה כו'. כדכתיב ברחת ובמזרה (ישעיהו ל׳:כ״ד). הר\"ש: \n",
+                    "<b>של גרנות טהורה</b>. שאין להם ב\"ק. מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השרה</b>. וכן גירסת הר\"ש שכתב השרה כמו השירה: \n",
+                    "<b>ומשקה בית מטבחייא טהורין</b>. עיין מ\"ש במ\"ד פ\"ח דעדיות: \n",
+                    "<b>כל הספרים מטמאין את הידים</b>. עיין בפ\"ג ממסכת ידים [מ\"ב]: \n",
+                    "<b>מרכף</b>. פי' הר\"ב סוס של עץ כו'. ועוד מפרש פירוש אחר בפ' דלקמן משנה ז: \n",
+                    "<b>אנקטמין</b>. פי' הר\"ב מין כלי של נגון עשוי בצורת רגל כו'. וכ\"פ הרמב\"ם והיינו אנקטמון דתנן בפ\"ו דשבת מ\"ט אלא שאותו הוא צורת רגל עשוי למי שנחתכה רגלו. ודהכא הוא כלי נגון. ומש\"ה אע\"ג דשל הכא טמא דשל התם טהור. ואזדה לה קושיית הראב\"ד בפ\"ה מה\"כ. דהכא טמא והתם טהור. אבל רש\"י הקשה שם בשבת דף סו דנהי דטהורין מטומאת מגע דפשוטי כלי עץ נינהו. אבל מן המדרס למה טהורין. ותירצו התוספ' בשם ר\"י דכיון שאינה עשויה אלא ללכת דרך העברה בטיט: אינו טמא מדרס. [*ומאי דמשמע בדברי רש\"י שאף ע\"פ שמטמא במדרס. טהור במגע טמא מת. יש לפרש דלא היא אלא ה\"ק מן המדרס למה טהורין. וא\"כ יטמא בכל אף בטמא מת. ועיין על זה במ\"ש בפכ\"ד מ\"ד בס\"ד. דאפשר שאין לדחוק בל' רש\"י וכדהרמב\"ם ס\"ל]: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר האירוס טמא מושב</b>. כתב הר\"ב ואין הלכה כר\"י. וכ\"כ הרמב\"ם לפי שזה הכלי לא יעשה לישב עליו. ע\"כ. לאפוקי ממתני' ג דפסקו כר\"י דהתם. כמ\"ש שם: \n",
+                    "<b>מפני שהאלית יושבת עליו</b>. ונ\"ל שמרוב צער יושבת עליו להראות סימן אשר בשיר לא ישתו יין עוד. על כן יושבת על כלי שיר. מהר\"ם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>טהור</b>. בשבירתו אם נטמא. ואם נשברו כשהן טהורין. שבריהן אינן מקבלין טומאה. הרמב\"ם רפ\"ו מה\"כ: \n",
+                    "<b>והאפיפורין</b>. פי' הר\"ב כסא של פרקין. ועיין בלשון הרמב\"ם שכתבתי במשנה ז פרק כד: \n",
+                    "<b>והעריסה</b>. עריסת תינוקות. בריי\"ץ. רש\"י פ\"ב דסנהדרין דף כ': \n",
+                    "<b>משישופם בעור הדג</b>. כתב הר\"ב דגולמי כלי עץ שעתיד לשבץ כו'. עיין מ\"ש במשנה ג פי\"א: \n",
+                    "<b>גמר שלא לשוף</b>. פי' הר\"ב גמר בלבו כו' שלא ישוף עוד. וכ\"פ הר\"ש. ומשמע דמיהו עכ\"פ צריך שישוף. אבל למהר\"ם פי' גמר בלבו להשתמש בו בלא שיפה טמאה מיד. נ\"ל משום דכל הכלים יורדים לידי טומאתן במחשבה. א\"נ י\"ל גמר השיפה שא\"צ עוד לשוף. עכ\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>משיחסום</b>. פי' הר\"ב כשאדם עושה קופה או סל וגומר את שפתו. אשר תחבר האריגה כולה ותמנענה מלהפסד ולהתפרד. והוא מענין לא תחסום שור (דברים כ״ה:ד׳). הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>משיעשה שני דורים לרחב שלהן</b>. עד סוף מתני'. ומסיים בהו הרמב\"ם ברפ\"ה מה\"כ. אע\"פ שלא גמר גביהן. מקבלים טומאה שהרי נראו למה שנעשו. וצורת הכלי עליהן. הא למה זה דומה לבגד שנארג מקצתו: \n",
+                    "<b>ים נפה וכברה</b>. מפורשים בפ' דלעיל מ\"ג ד: \n",
+                    "<b>וכף של מאזנים</b>. הר\"ב העתיק וכן. ופירשו מל' ויכוננך. אבל הרמב\"ם העתיק וכף. גם בתוס' שהביא הר\"ש כתב וכף. וכן גורס מהר\"ם במשנה: \n",
+                    "<b>צפירות</b>. פי' הר\"ב סבובים. והוא מענין אמרו באה הצפירה יחזקאל ז (ז) ר\"ל הגעת סבוב האדנות לאלה הפקידים. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>והערק</b>. מ\"ש הר\"ב כתיבה של רצענים. כך הוא בפי' הרמב\"ם ומצאתי שם מוגה דומה לארון המתים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>התורמל</b>. פי' הר\"ב כיס של עור כו' ובילקוט מתרגמינן ובתורמילא. הר\"ש: \n",
+                    "<b>משיחסום</b>. ענין יחסום בכלי העור שיכפלו קצתו ויתפרו אותו עד שיהיה שפה לכלי ויקנב שיחתוך קצוות העור היוצאין לחוץ. והן קצוות קטנות דומות לשער. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>קיחותיו</b>. פי' הר\"ב מסגרותיו. כמו ולאסורים פקח קוח [ישעיה סא]. הר\"ש: \n",
+                    "<b>קטבליא</b>. פי' הר\"ב עור שמציעים כו'. ובספ\"ג דשקלים כתב שהוא עור שלוק. ומ\"ש בשם הרמב\"ם. כך כתוב בפירושו דהכא. אבל ברפ\"ח דאהלות לא פירש כן כמ\"ש שס בס\"ד. וכן *)בסקורטיא: \n",
+                    "<b>הכר והכסת</b>. פירש הר\"ב כר קטן מכסת כו' וביש מקומות שפירש בהפך. ואכתבם במסכת מקואות פ\"י מ\"ב [ד\"ה הכר]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחסינה</b>. פי' הר\"ב כמין קופה. תרגום ונהרסו ממגורות [יואל א] אתפגרו חוסניא הר\"ש. והרמב\"ם הביא גם הוא זה התרגום ומפרש חסינה קופה גדולה דומה לבית ויעשה מערבה ברוב ימלאו אותה מחטה כאשר ירצו [לאצור] אותה. ע\"כ. וזה יותר נכון לענין המקרא דמיירי באוצרות תבואה כדמסיים כי הוביש דגן. \n",
+                    "<b>טהורה</b>. שאין תורת כלי עליה. הרמב\"ם פ\"ה מה\"כ. והראב\"ד כתב מפני שאינה עשוי לטלטל כלל: \n",
+                    "<b>חותל</b>. פירש הר\"ב כלי שעושים מחריות כו'. והוא מלשון והחתל לא חותלת [יחזקאל. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קסיה</b>. פי' הר\"ב בית יד של עור וכו' כדי לאחוז כו'. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו. ובחבורו פ\"ז מה\"כ (הלכה ה). ואיכא למידק של הולכי דרכים למאי עבידתיה לקבלה. ויתכן בעיני לומר שעשוי ג\"כ לאחוז בידו יפה את המקל אשר נשען עליו בהלוכו. א\"נ לפעמים הולך במקום ברקנים וקוצים. וצריך שידחה אותם מן הדרך שלא ישרטו בגדיו ופניו. ונמצא שהקסייה מועיל לו שלא יתחוב לו קוץ בידו. ושוב מצאתי להראב\"ד בפי\"ג מהל' טומאת אוכלים [הלכה יא] שמפרש קסייה. שהוא עור שהזורה הגורן חוגר על כל בגדיו שלא יתחברו בהם הקיסים והקסמין והמוץ שבגורן והולכי דרכים מפני האבק. ועושי פשתן בשביל הקסמים והרקתא [*מה שמנערים מן הפשתן. כך פירש\"י בפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ\"ו)] וכל אלו עושין לקבלה שהם מקבלים הפסולת [ומבלאי] הבגדים. אבל של צבעים של נפחים שהם מזיעים תמיד והם מקנחים בהם הזיעה טהורה. ע\"כ ואי הכי לא קשיא נמי בפרק כד משנה טו ע\"ש. ופרק כו מ\"ג. ומהר\"ם כתב. וז\"ל ול\"נ שהוא כובע של קליפי עצים כעין אותן של כפריים וקסיא מלשון תרי קיסי רטיבי דפרק חלק. שמשימים זורי גרנות בראשן מפני שלא יזיק האבק לעינים. כן הולכי דרכים ועושי פשתן שלא תזיק להם הרקתא. וכן קסיא של שולחנות [*במשנה ח פרק ה דמכשירין] כשאדם מיסב על השלחן יש לו כובע של קש בראשו להנאתו. אבל של צבעים ונפחים אינו עשוי לכך וטהור וכדמפ' בסיפא בזה הכלל. עוד נ\"ל קסיא שולחנות יש לו בראשו שלא יכאב לו לעינים מה שמונה מעות תדיר. העשוי לקבלה. פי' לקבל האבק שלא יזיקנו חשוב כלי. מפני זיעה. כגון של צבעים ושל נפחים ושל גרוסות שיש להן טורח נדול. ומזיעים מן המלאכה. ומשימים אותו בראשם להקר טהור. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המלקט</b>. פי' הר\"ב עור שמשימין כו'. וכן פי' הר\"ש בשם הערוך. והרמב\"ם פי' כלי מעור [ילקטו] בו רפתי הבקר כדי שלא יפסיד החטה בעת הדישה. ע\"כ. ובנוסחת מהר\"ם כתוב המקלוט. וכן במשניות ישנים מנוקדים: \n",
+                    "<b>והמדף של דבורים</b>. לשון הר\"ב כלי שמשימים בו אש כו'. וכ\"כ הר\"ש. ולשון הרמב\"ם בנא\"י מדף הוא לוח פשוט משימין בו אש כו': \n",
+                    "<b>[*הרי אלו טהורים</b>. שכל אלו אין עליהם צורת כלי. הרמב\"ם פ\"ז מה\"כ [הלכה ב]]: \n",
+                    "<b>כסוי של קופסא טמא</b>. שהוא משמש את הכלים בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה [*ככללא דר\"י בסיפא דמתני']. הרמב\"ם פ\"ד מה\"כ. [*ועיין בסיפא דמתני']: \n",
+                    "<b>כסוי קמטרא טהור כסוי תיבה כסוי טני כו' הרי אלו טהורים</b>. מפני שהן משמשי הכלים בשעת מלאכה בלבד. הרמב\"ם. ועיין בפי' מ\"ב פי\"ח. ולשון מהר\"ם כסוי קמטרא טהור. דכל הכסויין טהורים כיון דאין משתמשים בו אלא לכסוי. נ\"ל ע\"כ: \n",
+                    "<b>קמטרא</b>. פי' הר\"ב תיבה וכו'. ועי' עוד [בפי' הר\"ב] במשנה ט\"ו פ\"ט דאהלות: \n",
+                    "<b>[*טני</b>. פירשו הר\"ב במשנה ג פי\"ב]: \n",
+                    "<b>והקמרון</b>. פי' הר\"ב המכסה כו'. כעין קובה שש עגלות צב אמרו בספרי קמורות ר\"ל קערורות. הרמב\"ם. ועיין בפי' הר\"ב במשנה ב פי\"ח: \n",
+                    "<b>ובית המזוזה</b>. לשון הר\"ב קנה של מתכות. צ\"ע דאנן בשל עור ושל עץ קיימין. ולשון הרמב\"ם בית מעץ כמין קנה יכניסו בו המזוזה וישימו אותו בשער: \n",
+                    "<b>ותיק נבלים ותיק כנורות</b>. עיין מ\"ש במשנה יד פכ\"ה: \n",
+                    "<b>והמרכוף</b>. במשניות ישנים מנוקדים והמרכיב [*והכף בצירי]: \n",
+                    "<b>זה הכלל אר\"י כל משמשי כו'</b>. לשון הר\"ב והאי כללא דרבי יוסי אפשוטי כלי עץ כו'. וכן פשוטי כלי עור שדיניהן שווין. כמו שכתב הר\"ב במשנה ד. והרמב\"ם בנא\"י מפרש אנגלים של ספר. וכל הנרתקים שהם של עץ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*הסיף</b>. הוא הסייף דבריש פרק יג. וכן העתיק הרמב\"ם בריש פ\"ד מה\"כ. אבל מפני שלא ראיתי כן בשום נוסח משניות לא שלחתי בו יד להגיהו]: \n",
+                    "<b>מספרת</b>. מפורש רפי\"ג: \n",
+                    "<b>תיק טבלא וסקורטיא</b>. בערוך ערך סקורטיא מפרש כמו סקורטיא דלעיל מ\"ד. וכ' בעל כף נחת וז\"ל וא\"א לפרש כן לפי שהתיק נעשה לשלא יפסד או יתלכלך הכלי החשוב שבתוכו ולא שייך תיק לדבר מאוס ומוסרח כסקורטיא לפי פירושו. אבל מה שנראה לפרש שזאת הטבלא היא שעושין בעלי חכמת התכונה ממתכות. ובה שרטוטין ורשמים שבהם מכירים מהלך החמה והכוכבים בגלגל המזלות. ונקראת היום אצל בעלי המלאכה אסטורל\"ב(ג). ופעמים עושין אותה *)עץ וסוקרין בסיקרא ורושמין השריטות על הסיקרא ולרוב חשיבות זאת הטבלא עושין לה תיק. ויהיה פי' המשנה כך. תיק טבלא של מתכות. וסקורטיא או של עץ סקורה ושרוטה. עכ\"ל. ואני מביא סעד לפירושו ממ\"ח פ\"ב דר\"ה דמות צורות לבנות היו לו לר\"ג בטבלא: \n",
+                    "<b>בית הפגושות</b>. פי' הר\"ב חצים רחבים. ומחי קבלו [יחזקאל כו] מתרגמי' ומחת פגושוהי. וכ\"ה בפי' הרמב\"ם. אבל בתרגום שלנו פגוזהי. ובחבורו פ\"ד מהל' כלים העתיק ובית הפגוזות. [*והר\"ש כתב וז\"ל פגושות חצים רחבים. וי\"א הפוגיות. ומחי קבלו תרגום ומחת פגזוהי עכ\"ל. והוא מהערוך]: \n",
+                    "<b>הרי אלו טמאים</b>. שהרי הכלי צריך להן בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה [*כדתנן במתני' דלעיל]. הרמב\"ם שם: \n",
+                    "<b>תיק תלילין ר' יהודה מטהר</b>. מפני שהוא נותן מצדו. ומשמע דלת\"ק טמא ואע\"פ שהוא נותן מצדו שא\"א שיחלקו במציאות. וגם הרמב\"ם העתיק בחבורו שם. תיק תלילין בין הטמאין. וצ\"ע מאי שנא תיק חלילין שיהא טמא לת\"ק. והרי ת\"ק נמי מטהר בנותנו מצדו: \n",
+                    "<b>האלה</b>. פי' הר\"ש שבט של ברזל כו'. ובמ\"ד פ\"ו דשבת מפרש עוד פירוש אחר: \n",
+                    "<b>לחפוי טהור</b>. עיין במשנה ו פכ\"ו: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כל כלי בעלי בתים שיעורן ברמונים</b>. בעלי בתים חסין על כליהם. הלכך ניקב כמוציא קטנית מצניעו לזיתים. ניקב כמוציא זית משתמש לאגוזים. ניקב כמוציא אגוז משתמש בו רמונים. אבל של אומן העומד לימכר לא הוי שיעוריה בהכי רש\"י פרק ו דברכות דף מא. ובפ\"ק דסוכה ד\"ו פירש דשל אומן טהור בנקב כל שהוא: \n",
+                    "<b>שעורן ברמונים</b>. פי' הר\"ב אם נקבו במוציא רמון טהורים אם היו טמאים נטהרו בנקיבה זו ואם הם טהורים אינם מקבלים טומאה. הרמב\"ם רפ\"ו מה\"כ. ודייק הר\"ב לכתוב כמוציא רמון אע\"ג דרמונים תנן דלא בעינן אלא כמוציא רמון א'. כמ\"ש בס\"ד לקמן משנה ד: \n",
+                    "<b>קופות הגננים</b>. כתב הר\"ב ובהא מודה ת\"ק כו'. ומסתברא דבשל בלנים נמי מודה. ובדברי ר' יהושע שהזכיר גם כן הר\"ב של גננים. וה\"ה לשל בלנים. והרמב\"ם מפרש דקופות הגננים כו' דברי ת\"ק הן. וכן העתיק בחבורו פ\"ו מה\"כ [הלכה ז]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שעורה בפקעיות של שתי</b>. יש לתמוה למאי נ\"מ דהא מסיק שאם מקבל של ערב טמאה. וכן תימה על הרמב\"ם שבפ\"ז מה\"כ העתיק המשנה כלשונה. גם לשון אע\"פ אינו מדויק שפיר והר\"ש הניח לשון אע\"פ בקושיא. אבל מהר\"ם כתב וז\"ל נ\"ל לפרש דכולה הא בבא. מלתא דר\"ג היא. וה\"פ החמת שעורה לטהר בפקעת של שתי ואם אינה מקבלת [של שתי אע\"פ שמקבלת] של ערב טמאה לרבנן. וכן בית קערות שאין מקבל קערות אע\"פ שמקבל תמחוין. טמא לרבנן. וכן בית הראי שאין מקבל משקין אע\"פ שמקבל רעי טמא לרבנן. אפ\"הר\"ג מטהר בכולן מפני שאין מקיימי' כו' וכה\"ג ר\"פ בא סי' העליון עד שלא בא התחתון אע\"פ שא\"א ופריך גמ' [נדה דף מח] והרי בא. ומשני. בא לר\"מ. אע\"פ שא\"א לרבנן. וגרם אותן בנו\"ן ופליג *)האי בבא אכל כנ\"ל עכ\"ל. ומיהו התם בפ' בא סימן איכא טעמא דקתני הכי כדאיתא בגמ'. ושם העתקתיה: \n",
+                    "<b>של שתי</b>. כתב הר\"ב מטוה השתי דק כו' כדמוכח בכתובות. כמ\"ש כבר בפרק א משנה ה [ד\"ה בחוע] : \n",
+                    "<b>טמאה עד שתנקב רובה</b>. הרמב\"ם שם [פ\"ז מה\"כ הלכה ז] : \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אפיפריות</b>. לשון הר\"ב כלי ארוג מקנים או זמורות. כמין סריגי חלונות [ימתח עליו סריגי הדליות של הגפנים] כמו שביארנו בכלאים [פרק ו משנה ג]. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>טמאה</b>. אע\"פ שכולה [נקובה] כמוציא רמון. הרמב\"ם פ\"ו מה\"כ מהתוספתא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרמונים שאמרו שלשה אחוזין זה בזה</b>. פי' הר\"ב הא דתנן בריש פרקין כל כלי ב\"ב שעורן ברמונים כו' ויצא האחד כו'. ולהכי צריך ג' אחוזים. שצריך נקב יותר רחב. מאילו היה האחד לבד. כ\"כ התוס' בפ\"ק דעירובין דף ד. ובפ\"ק דסוכה דף ו'. ומשמע מדבריהם דבעינן שיצאו שלשתן זה אחר זה. והכריחו להוציא המשנה ממשמעותה. מדאמרינן בגמ' בסוף המצניע כמוציא רמון. וכדנקט הר\"ב בלישניה בריש פירקין עוד הכריחו מהסוגיא. ע\"ש. ועוד פירשו דה\"ק שלשה אחוזים כו'. לומר דרמון בינוני דאמרינן לקמן דהיינו בינוני. בג' האחוזים זה בזה וגדילין יחד. אבל הרמונים הגדלים אחד אחד. או שנים. הם גדולים. ואותן שגדילים ארבעה יחד הן קטנים. כן לשונם בפרק טו דשבת דף קב. וכן פירש הראב\"ד בפרק ו מהלכות כלים דמשערין בבינונית שבאלו השלשה הגדלים ביחד. [*ועיין מ\"ש בשם הרמב\"ם במתניתין דלקמן]: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר</b>. כתב הר\"ב דהלכה כר' שמעון וכ\"כ הרמב\"ם. ובפ\"ו מה\"כ כתב הכ\"מ טעמו בשם הר\"י קורקוס [*דאף על גב דדרכו לפסוק כמחמיר [עי' במסכת נגעים פ\"ד מ\"ד] הואיל ולא אפסיק הלכתא בפרק מי שהוציאוהו בין ר' מאיר ור' שמעון. הכא סמך על סוף המצניע דלא אמרי' רובו אלא בצמיד פתיל אבל לענין טומאה בזיתים]: \n",
+                    "<b>נפרצו בדפנותיהן</b>. עד השתא מיירי שנקבו בשוליהן. מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלא בינוני</b>. לפי דעת הרואה [כדתנן במתני' דלקמן] הרמב\"ם פ\"ו מה\"כ [*ועמ\"ש במתני' דלעיל]: \n",
+                    "<b>הוזכרו</b>. בבית המדרש. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>שיהו מקדשין כל שהן דברי ר\"מ</b>. פי' הר\"ב שאם א' מרמוני בדאן של ערלה כו' כדתנן בפ\"ג מערלה משנה ז. אגוזי פרך ורמוני בדן כו'. וכתב הר\"ש ואע\"ג דר\"מ לא מני להו. אלא רבנן. מ\"מ גם ר\"מ מודה דשאר רמונים לא מקדשין דאין דרכן להמנות: \n",
+                    "<b>א\"ר יוסי</b>. והר\"ב העתיק ר' יהודה וכן הוא במקצת ספרים. וכן העתיק הר\"ש ג\"כ מהתוספתא. אבל הרמב\"ם העתיק ר' יוסי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כביצה שאמרו</b>. פי' הר\"ב גבי טומאת אוכלים. וכ\"כ הר\"ש אבל הרמב\"ם כתב. וז\"ל ידוע שיש מן השיעורים של הענינים התוריים. מה שנשערהו בכביצה. כמו שאמרו שכביצה מטמא טומאת אוכלים: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>זה אגורי</b>. ל' הר\"ב ששמנו אגור בתוכו. גמ' פ\"ו דברכות דף לט. ופירש\"י מזומן לצאת ממנו שאינו נבלע בפרי כמשקה תפוחים ותותים. אלא אגור כמשקה ענבים: \n",
+                    "<b>כל המטלטלים מביאים את הטומאה בעובי המרדע</b>. עיין רפט\"ז דאהלות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שעל קרן מזרחית צפונית היתה יתירה על של משה חצי אצבע</b>. והיא לכספא ודהבא כדפי' הר\"ב. והתוספות בפי\"א דמנחות דף צח. יהבי סימנא מצפון זהב יאתה: \n",
+                    "<b>[*של משה</b>. לפי מדת ארכו של משה. דהיינו אמתו. כך פירש\"י בפ\"ד דערובין דמ\"ח]: \n",
+                    "<b>ולמה אמרו כו' אלא שהאומנין כו'</b>. עיין כיוצא בזה הלשון ומ\"ש בו. בספ\"ק דב\"ק: \n",
+                    "<b>כדי שלא יבואו לידי מעילה</b>. לאו דוקא. דהקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל. [כמ\"ש הר\"ש במשנה ה פ\"ה דתמורה] אלא שלא היו רוצין ליהנות משל הקדש. תוס' שם. ולמאי דתנינן התם בתמורה וצריך לעשות דמים. מעיקרא לא קשיא ולא מידי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי מאיר אומר כל האמות היו בינוניות חוץ ממזבח הזהב וכו'</b>. בגמרא פי\"א דמנחות [דף צז] דריש ליה מקרא דיחזקאל (מג יג) ואלה מדות המזבח באמות אמה אמה וטפח. וחיק האמה. ואמה רוחב. וגבולה אל שפתה סביב זרת האחד. וזה גב המזבח. חיק האמה. זה יסוד. אמה רוחב. זה סובב. וגבולה אל שפתה סביב זרת האחד. אלו קרנות. זה גב המזבח. זה מזבח הזהב. זהו באמה בת חמשה. הא כל אמות כלים באמה בת שש. ופירש\"י בגמ'. וביחזקאל. ואלו מדות המזבח. מדות מזבח העולה. באמות אמה אמה וטפח. באמה בינונית בת ששה. שהיא אמה וטפח באמה בת חמשה. וחיק האמה. כלומר באלו אמות אני אומר שיהיו בנות חמשה בחיק האמה זה יסוד. חיק לשון חיקוי קביעות והוא היסוד בגובהו ולא בכניסתו. ולהרמב\"ם אף הכניסה בבת חמשה. ונתלה בפי' הסוגיא. ואין להאריך. אמה רוחב זה סובב. כלומר אמה כניסתו. וגבולה אל שפתה סביב זרת האחד. אלו הקרנות. זרת דמאמצעית האבן מודד. והוה זרת לכל רוח דהיינו אמה על אמה. וזה גב המזבח. כלומר באמה זו יהא נמי מזבח הזהב: \n",
+                    "<b>והקרן</b>. ל' הר\"ב של מזבח הנחשת. וכ\"כ עוד לקמן. והסובב והיסוד של מזבח הנחושת. ונמצא כמו כן בכתוב מלכים א ח [סד] כי מזבח הנחושת אשר לפני ה' קטן מהכיל. ופירש\"י מזבח אבנים שעשה שלמה תחת מזבח הנחשת של משה. אף בכאן ירצה הר\"ב מזבח אבנים. שבמקום מזבח הנחשת. והר\"ש כתב והקרן של מזבח העולה. וכן לשון רש\"י במנחות פי\"א דף צז. והקרן של מזבח העולה. וכ\"כ עוד היסוד והסובב של מזבח העולה. ומ\"ש הר\"ב ואותה אמה היתה באמה בת ה'. לא שנא גובהן ולא שנא רחבן באמה קטנה. כ\"כ רש\"י בפ\"ק דערובין דף ד. אבל הרמב\"ם מפרש בפי' רפ\"ג דמדות. דגובה כל קרן חמשה טפחים. אבל ריבוע הקרן הרי הוא ו' על ו': \n",
+                    "<b>אמת בנין</b>. לשון הר\"ב חומת הבית ומזבח העולה. שהמזבח מחובר לקרקע בסיד וכו' כמפורש ברפ\"ג דמדות: \n",
+                    "<b>ושל כלים חמשה</b>. דסבר ר' יהודה וזה גב המזבח [זה] מזבח הזהב. וכזה יהיו כל אמות כלים. גמרא במנחות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>באיטלקי</b>. ל' הר\"ב מדה של איטליאה כו'. ואין לתמוה על הקו\"ף. כדאשכחן בעזרא שושנייכא. ע\"ש שושן. תוס' ריש קדושין: \n",
+                    "<b>והחופן את הקטרת</b>. והר\"ב העתיק וחפני קטורת. וכן הוא בנוסחת מהר\"ם ז\"ל. ובספרים ישנים: \n",
+                    "<b>כמלא לוגמיו</b>. עיין מ\"ש ביומא פ\"ח מ\"ב: \n",
+                    "<b>וכמזון שתי סעודות לעירוב וכו'</b>. שנויה כבר בערובין פ\"ח מ\"ב. ושם מפורשה בס\"ד והנני יוסיף בכאן. שנתעוררתי ע\"פ מה שכתבתי לעיל פ\"ג מ\"ב שהגרוגרת יתירה מזית שיש מקום תימה דבפ\"ז דעירובין מ\"ח פי' הר\"ב די\"ח גרוגרות ב' סעודות ובפ' בתרא דיומא בגמרא דף פ. שאין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת ובגמ' פ\"ג דכריתות די\"ד. דשיעור שני זיתים מחזיק בית הבליעה. ונמצינו למדין דלשתי סעודות שהם ו' ביצים יהיו י\"ב זיתים. ואיך אפשר א\"כ שהגרוגרת יתירה והרי הם י\"ח בב' סעודות. אח\"כ ראיתי בתוס' דיומא שהקשו זה. אבל תירוצם אינו עולה לפסק הר\"ב [*ועי' המחלוקת שבין ת\"ק ור\"י בפרקין משנה ז]: \n",
+                    "<b>אלו ואלו מתכוונין להקל</b>. וכן העתיק הר\"ב. אבל בעירובין גרסי' וזה וזה מתכוונים להקל וכן העתיק הרמב\"ם בכאן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כפיקה גדולה שלהן</b>. פירש הר\"ב שמשימים בפלך כו'. נראה בעיני דל\"ג שלהן וכן לא העתיק אלא כפיקה גדולה ולכאורה יש פנים לכך מהגמ' פ\"ג דבכורות דף כב א\"ר יוחנן ג' פיקות שמעתי. אחת של שתי ואחת של ערב ואחת של פיקה גדולה של סקאין. ומדלא חשיב הא דהכא. ש\"מ שהיא אחת מכלל אלו והיינו או דשתי או דערב. אבל הר\"ש כתב בהפך דהכא לא מיירי בהנהו. דשלהן קתני. וגם הרמב\"ם גורס שלהן. וז\"ל כפיקה גדולה שלהן. כמו הפלך הגדול אשר יקשרו בו לפי שבזה יקשרו פלך בקצה הנוד. וכאשר ינקב נקב רחב [יכנס] ממנו [הפלך] ההוא [יטהר] ע\"כ. ולא ידעתי למה השמיט הרמב\"ם בבא זו בפ\"ז מה\"כ: \n",
+                    "<b>מאור שלא נעשה בידי אדם</b>. פי' הר\"ב כגון חור שחררוהו מים כו'. כדתנן ברפי\"ג דאהלות. וע\"ש: \n",
+                    "<b>כמלא אגרוף גדול</b>. דכיון דלא נעשה בידי אדם. בציר מהכי לא חשיב. רש\"י רפ\"ו דבכורות: \n",
+                    "<b>ישנו</b>. לאותו אגרוף. רש\"י: \n",
+                    "<b>של לשכה</b>. שמונח בלשכה לקדוח את הצריך לבדק הבית. רש\"י: \n",
+                    "<b>כפונדיון האטלקי</b>. בפ' הזהב משנה ה מפרש הר\"ב דפונדיון שני איסרין. ובפ\"ט דמקואות משנה ה'. דשיעור איסר אטלקי ד' גרגרי שעורות: \n",
+                    "<b>וכמלא נקב שבעול</b>. שעושין בו נקב ותוקעים בו יתד לקשור רצועות העול. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*כל שבים כו'</b>. כתב הר\"ב דכתיב או בגד כו'. מה בגד כו'. עיין בפ' י\"א דנגעים מ\"ח]: \n",
+                    "<b>[*חוץ מכלב המים</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"ע וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו וכבר כתבתי בזה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>לעיל רפ\"ו וע\"ש]: \n",
+                    "<b>וחבר להם מן הגדל בארץ</b>. סיומא דברייתא בת\"כ. דכתב הר\"ב רישא. מה בגד מן הגדל כו'. יכול שאני מוציא את שחיבר לו מן הגדל בארץ כל שהוא ת\"ל או עור להביא את שחיבר לו מן הגדל בארץ כל שהוא אפי' חוט ואפי' משיחה. הר\"ש. [*ונראה לי דמתיבת או דריש. שהרי היה הכתוב יכול לומר בכולן בוי\"ו. וא\"נ בלא וי\"ו ועכ\"פ בלא תיבת או. שאין מקום לטעות לחשוב שיהיה דוקא כלי המחובר מכל אלו מעץ ובגד ועור ושק אלא למדרש שיש במשמע עוד עור והיינו המחובר משל ארץ לשל ים. ועיין מ\"ש במ\"ג ממסכת פרה ובת\"כ ראיתי ת\"ל בעור. אי בעור יש להביא את שחיבר כו' ובעיני נראה שהוא ט\"ס. וכצ\"ל ת\"ל עור. או עור. וה\"פ ה\"מ למכתב עור. וכתב או עור. והיינו כדפירשתי. ועיין במס' נגעים רפי\"א. ומ\"ש הר\"ב ובלבד שיחבר כו'. עיין ג\"כ שם]: \n",
+                    "<b>אפי' משיחה</b>. היא השפה אשר יוציא החייט בעת הבדל הבגד. הרמב\"ם. ועיין מ\"ש במ\"ח פ\"ג דסוכה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ויש במה שנברא ביום הראשון טומאה</b>. כתב הר\"ב ה\"ק יש דברים שנבראו ביום א' שהעושה כלים מהם כו'. דאי במינים עצמן שהם טמאים כעין הארץ שנבראת ביום הראשון ואיכא ארץ העמים ובשאר ימים  [אפשר דצ\"ל ובששי] נבלות וטריפות. אם כן בחמישי איכא נמי נבילת עוף טהור בבית הבליעה. כ\"כ הר\"ש. אכן הרמב\"ם כתב דזו אינה קשיא דנבלת עוף טהור הוא חדוש ר\"ל שהוא לא יטמא במגע כמו שאר הטומאות כמו שהתבאר בריש טהרות ומפרש ביום הראשון נבראו המים. והן מקבלין טומאה. כמו שנתבאר בטומאת משקין. וביום הג' נבראת הארץ והצמחים וקצת הצמחים יטמאו והן הנאותים לאכילה בלבד. לפי מה שהתבאר בטהרות. ולזה אומר בג' יש בו טומאה ר\"ל בקצת שנברא בו יש בו טומאה. ע\"כ. ואתי שפיר טפי לדידיה שהרי היבשה לא נראית עד יום הג' וכן טומאת ארץ העמים מדרבנן: \n",
+                    "<b>חוץ מכנף העזניה</b>. ל' מהר\"ם נ\"ל נוצות העזניה כמו נמרטו כנפיה דאלו טרפות דפירש\"י נוצות הגדולות. ה\"נ נוצות העזניה גדולות מאד וחותכים אותן ועושין מהם כלים. ע\"כ. [*והא דקתני חוץ לאו דוקא דהא כלב שבים תנן לעיל דטמא. ועיין במ\"ג פי\"ד]: \n",
+                    "<b>המצופה</b>. לפי' הר\"ב נראה דקאי אביצת הנעמית בלבד. ומהר\"ם כתב דקאי נמי אנוצות העזניה ושכן משמע בתוספתא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העושה כלי קבול מ\"מ טמא</b>. פי' הר\"ב מ\"מ ואפי' לא עשאו ראוי לקבל אלא משהו. וקצת קשה דהוה ליה למתני כלי קבול מ\"מ טמא מהו העושה דקתני ועוד אמאי לא קתני משהו בהדיא. ול' מהר\"ם נ\"ל לפרש ליקט מ\"מ מן הטמאים ומן הטהורים ועשהו כלי א' טמא והיינו הא דתנן לעיל העושה כלי מן הגדל בים וחיבר להן מן הגדל בארץ כו' והאי דהדר תנייה משום דבעי למתני העושה משכב ומושב מ\"מ טמא וה\"פ אם עשה משכב ומושב מבגד ושק ועור ומפץ טמא. כדאמרינן בפ' כלל גדול [ומתני' היא בסוף פ\"ד דמעילה] הבגד והשק. השק והעור. העור והמפץ. מצטרפין לטמא כקל שבהן ואר\"ש מה טעם הואיל וראויה לטמא מושב ופי' ריב\"א משום דשוו בשיעורייהו לענין מושב דתניא [מתני' היא לקמן פרק כז] קיצע מכולן טפח טמא ואמרי' טפח למאי חזי. למושב. פי' דבמושב שיעורן שוה דכולהו שיעורן בטפח להכי מצטרפין במשכב. אע\"ג דאין שיעורן שוה במשכב. ואמרינן במעילה כל שאין שיעורן שוה אין מצטרפין. כיון דשיעורן שוה במושב מצטרפין. ועוד נראה דאפי' עשה מן הטהור ומן הטמא כגון מן עור חיה שבים שהוא טהור וחיבר עמו עור אחר המקבל טומאה אם יחדו למשכב ומושב מצטרף לטמא משכב ומושב. כדאמרינן פרק על אלו מומין בהנך דחזו למדרסות. וכן העושה כיס מעור המצה. שהוא טמא כשעשה בו מלאכה כדפי' ומן הנייר שהוא טהור. טמא. ואצטריך לאשמעינן דמצה מקבל טומאה. אע\"ג דלא מליח ולא קמיח. ע\"כ. נ\"ל. עכ\"ל: \n",
+                    "<b>העושה כיס מעור המצה כו'</b>. הואיל והוא דבר של קיימא שאפשר שיעמוד. הרמב\"ם רפ\"ב מה\"כ. ועיין בפי' הר\"ב דס\"פ [*ומ\"ש שם בס\"ד]: \n",
+                    "<b>מן הנייר</b>. פי' העשוי מעשבים ע\"י דבק. כן פי' הר\"ב בפ\"ב דמגילה מ\"ב: \n",
+                    "<b>האלון</b>. פרי הוא. שקורין גלאנ\"ץ. רש\"י פ\"ק דחולין דף יב: \n",
+                    "<b>שחקקום</b>. נקב קטן בצדיהן והוציאו האוכל מתוך הנקב. רש\"י: \n",
+                    "<b>למוד בהם את העפר</b>. כדרך שהתינוקות עושים לשחוק. רש\"י: \n",
+                    "<b>[*טמאים</b>. עיין בפי' הר\"ב מי\"ח ומ\"ש שם בס\"ד]: \n",
+                    "<b>ואין להם מחשבה</b>. פי' הר\"ב אם חשבו למוד כו'. משמע דאילו מדדו הוי מעשה. והא דסיים ולא עשו בהן מלאכה. היינו שלא מדדו. אבל רש\"י כתב שאפי' מדדו בה אלא שלא עשו בה מעשה לשם כלי: \n",
+                    "<b>ואין להם מחשבה</b>. שאם בן דעת חשב עליהן טמאים במחשבה דתנן [ספכ\"ה] כל הכלים יורדים לידי טומאתן במחשבה. רש\"י [שם דף יג]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והמחוק</b>. כתב הר\"ב עושים אותה כו' ושל אשכרוע. מפורש בס\"פ יב: \n",
+                    "<b>והאסל</b>. פי' הר\"ב מוט כו'. ועיין עוד בפירושו למשנה ה' פ\"ז דפרה ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>בית קבול מים</b>. מהר\"ם הגיה בית קבול שמן: \n",
+                    "<b>ומקל שיש בו בית קבול מזוזה ומרגליות</b>. לשון הר\"ב ועושין כך כדי לגנוב את המכס. וכלומר שמניח בו המזוזה שאין נותנין ממנה מכס ותחתיה טומן המרגליות אבל לשון הרמב\"ם בפ\"כ מה\"כ מקל שיש בו בית קבול מזוזה או מקום מרגלית. ע\"כ. ולפי זה בית קבול מזוזה אורח ארעא ולא משום גניבת מכס ואפשר שהיו האנשים בזמן המשנה נושאים מזוזה עמם וחשבו זה למצוה. ולשמירה להם: \n",
+                    "<b>ועל כולן אמר ריב\"ז אוי כו'</b>. כתב הר\"ב ולמה אמרה משום דכתיב כי ישרים דרכי ה'. דברי תורה. צדיקים ילכו בם. יזהרו בם שלא לרמות הבריות. ופושעים יכשלו בם. ילמדו לרמות. הרשב\"ם פ\"ה דב\"ב דף פט: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>משחזת</b>. פי' הר\"ב של עץ. ואינה של אבן לפי שכלי אבנים לא יטמאו כלל. ואינה ג\"כ משחזת ברזל. לפי שכלי מתכות פשוטיהן טמאים. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>שיש בה בית קבול שמן</b>. פירש הר\"ב שמושחין בה שמן להשחיז. כמו שאנו עושין במשחזת של אבן במים. הר\"ש: \n",
+                    "<b>[*מחצלת הקש ושפופרת הקש</b>. שכל הגדל מן הארץ בכלל כלי עץ. כ\"כ הרמב\"ם בספ\"א מה\"כ. וזה דלא כהר\"ש. ואין להאריך]: \n",
+                    "<b>קש</b>. פי' הר\"ב זנבות השבלים וכ\"כ רש\"י*) פ\"כ דשבת דף ק\"מ. ועיין מ\"ש ברפ\"ט דב\"מ: \n",
+                    "<b>[*רבי עקיבא מטמא</b>. כתב הר\"ב ואע\"פ שקיבולו מועט וכו'. ואף לפי' מהר\"ם דלעיל שאינו מפרש לענין שיעור הקיבול אפ\"ה מצי סבר דדינא הכי אפילו כלי קבול כל שהוא טמא. וילמדהו מסיפא דמתני' דהתם שחקקום התינוקות כו' ולתינוקות פשוטא שאין להם שיעור ואף כל שהוא מספיק להם למדידתן. ומ\"ש הר\"ב. וקמיפלגי אי הוי דבר העומד כו' כ\"כ הר\"ש מהתוספתא שהביאה שז\"ל העושה כלים מדבר שהוא של מעמיד טמא מדבר שאינו של מעמיד טהור. הלפת ואתרוג ודלעת שחקקום תינוקות למוד בהן עפר טהורים הרמון והאלון כו'. ע\"כ. ואף הרמב\"ם בחבורו רפ\"ב מה\"כ כתב שיהיה דבר של קיימא שאפשר שיעמוד ע\"כ. אבל צריכין עדיין למודעי דבשלמא שפופרת של קש ניחא שאינה אלא שפופרת וקמ\"ל שהוא דבר של קיימא לר\"ע. ולריב\"ן לא. אבל מחצלת של קש קשיא לי. ול' הר\"ש מחצלת הקש זנבות השבלים שעושים מהם מחצלאות וסל קטן כמו שפופרת. ע\"כ. ויכולני לפרש שר\"ל שהם קטנים מאד ומפני שנעשים הזנבות שבלים מחוברים קצת. לכן לר\"ע מקרו יכולים לעמוד ואפ\"ה לריב\"ן לא. ונ\"ל דמתני' הכי דייקא דאילו לקמן קתני מחצלת קנים ולא הקנים אלא כלומר של קנים וכדתניא ושל חלף ומשמע שהיא מחצלת גדולה שראויה להקרא עליה שם מחצלת והיא נעשית משל קנים או של חלף. משא\"כ הכא קרי לה מחצלת הקש שמשמע שהקש הוא העיקר כי אין ראויה להקרא מחצלת סתם שהיא קטנה במאד ונ\"ל ג\"כ פשוט דלפי' זה של הר\"ש הקש בפני עצמו כל אחד לבדו אף לר\"ע לא יהיה יכול לעמוד. והרמב\"ם בפירושו כתב ומחצלת הנקרא בערבי א\"ל הצי\"ר ושפופרת הקש קנה התבן היא ג\"כ כלי קבול. ואע\"פ שהוא קטן הנה כבר התבאר לך שכלי קבול אין לו שיעור כו'. ע\"כ. והוי יודע שאע\"פ ששפופרת הקש כתב הרמב\"ם בפ\"ב הנה מחצלת הקש כתב בפכ\"ה אצל מחצלת הקנים ועיין לקמן]: \n",
+                    "<b>מחצלת כו' טהורה</b>. פי' הר\"ב מטומאת שרץ אבל לא ממשכב וכו'. אם אינה עשויה לסכך. עיין ספ\"ק דסוכה. [*ולפי מה שאפרש בס\"ד במ\"ד פכ\"ד דפשוטי כלי עץ הראוי למשכב טמא אף בשאר הטומאות צ\"ע. ופי' הר\"ב הוא מפי' של הרמב\"ם. ומצינו לו שחזר בו בחיבורו פכ\"ה מהלכות כלים שכתב טהורה מן המדרס וכתב הכ\"מ שכן עיקר וכתב שהטעם י\"ל מפני שמתוך שהיא קשה אינה ראויה לשכיבה. ע\"כ]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>וביניהם</b>. אותו אויר שבין הרגלים מתחת אינו נמדד דלא אמרינן רואים כאילו שולים יורדים עד סוף הרגלים. רש\"י פ\"ג דמנחות דף לא: \n",
+                    "<b>רבי שמעון שזורי אומר כו'</b>. פסקו הר\"ב והרמב\"ם דלא כוותיה. והייתי תמה דבהדיא פסק כמותו רב פפא בגמ' דמנחות שם. ועוד אתמר התם דבכ\"מ ששנה רש\"ש הלכה כמותו. אך בסוגיא דחולין פ' בהמה המקשה (חולין דף עה.) א\"ר יונתן הלכה כרש\"ש במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי אהך סמכו וכ\"כ התוס' שם. ויש ט\"ס במימרא דהתם בחולין דגרסי' כ\"מ ששנה ר\"ש שזורי במשנתינו. ואין לגרוס משנתינו דבהדיא קאמר במנחות מי קאמר במשנתינו. כ\"מ ששנה קאמר. וגם בתוס' דהתם מוכח דל\"ג במשנתינו דהא מייתי עלה פלוגתא דרש\"ש דבפ' במה מדליקין ואינו אלא בברייתא: \n",
+                    "<b>טפת</b>. מקום חשוב הוא. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מוכני שלה</b>. פי' הר\"ב אופן כעין אופני העגלה וכו'. כ\"כ הר\"ש וכ\"פ רש\"י בפ\"ג דשבת ד' מד דהתם מייתי לה למתני' בגמרא ומשמע דהשידה היא עגלה שרוכבין עליה. וכן פירש\"י בהדיא התם. וכן מפרש הר\"ב במ\"ג פ\"ט דב\"ק וכן משמע ברפ\"ג דערובין בפי' הר\"ב. והקשו התוס' דא\"כ חזיא למדרס ולא שייך בה מדידה. כדפירש הר\"ב בפ' כד משנה ד'. וכתבו דשידה אינה עשויה אלא לכלים. אך בפ\"ג דמנחות דף לא כתבו דעי\"ל שאע\"פ שהיא עשויה למרכב לא חשיב מדרס כיון דלא עבידה להיות נשען עליה אלא ללכת ממקום למקום מידי דהוה אנקטמין לפי' ר\"י שכתבתי בספט\"ו. ומיהו הר\"ב כבר פי' ברפט\"ו דשידה הוא ארון. וכ\"כ עוד בפכ\"ב מ\"ח ובריש פ\"ח דאהלות ובמ\"ה פט\"ז דשבת: \n",
+                    "<b>מוכני</b>. פי' הר\"ב אופן. וכן פי' הר\"ש ורש\"י. וכ\"כ עוד הר\"ב בספ\"ד דאהלות. אבל התוס' דשבת כתבו בשם ר\"ת דאין נראה לו לפרש כן דאין דרך להניח מעות על האופן. דקתני ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות. ומפ' דמוכני היינו כן של שידה. כמו את הכיור ואת כנו. וכמו מכונות במלכים. פי' בסיס שהשידה מונחת עליו. והראב\"ד בפ\"ג מה\"כ מפרש שהוא גלגל כמו ששנינו [ביומא פ\"ג מ\"י] אף הוא עשה מוכני לכיור כו' אבל זה הגלגל אינו אלא למעלה או על שפתו שמעלין התבואה לשידה באותו גלגל לפי שיש טורח גדול במלואו או בהריקו ומשתמשים בהן דרך הגלגל. ואילו היה הגלגל להתגלגל עליו. שתי קושיות בדבר האחת שהרי אינם עשוים להטלטל כלל ומה צורך למוכני וא\"כ עשוין הם להטלטל. ועוד מה בין מוכני לעובי הרגלים שאין נמדדין עמה ואע\"פ שהרגלים אינם נשמטים אלא ודאי כמו שפירשתי ונמדד עמה מפני שכל תשמישה ע\"י המוכני ע\"כ: \n",
+                    "<b>ואינה מצלת עמה באהל המת</b>. פי' הר\"ב שאם השידה בבית הקברות כו'. וז\"ל רש\"י בפ\"ג דשבת [דף מד] ואינה מצלת עמה באהל המת ולא שנכנסה לבית שהמת בו דא\"כ אין כאן הצלה שהרי הגג מאהיל על הטהרות מלמעלה אלא כגון שנכנסה לבית הקברות וכו' [*וזה שהגהתי גובה במקום עובי שהיה כתוב בפי' הר\"ב מפירש\"י זה הגהתיו] והקשו התוס' דמי יביא טומאה על הכלים ומפרש ריב\"א דמיירי שפיר דקיימא השידה באהל המת ומוקפת צמיד פתיל. ואע\"ג דכלי עץ אינו מציל בצמיד פתיל [כדפי' הר\"ב בפ\"ט מ\"ב] היכא דמקבלת מ' סאה מציל כדתנן לעיל רפ\"י. ואין צ\"ל דמוכני יש לה בית קבול אלא פשוטי כלי עץ הוא ויש נקב בשידה בצדה והכלים בתוך השידה והמוכני תופסת שם וממעטת אותו נקב עד שאין נשאר פותח טפח. וקאמר כיון דנשמטת אינו ממעט דדוקא כי מבטלו שם ממעט וכו' ומיירי שאינו סותם כל הנקב דאם סותם כל הנקב אפי' אינו מבטלו שם סותם. כדתנן בסוף פרק בתרא דשבת. בימי אבא שאול פקקו את המאור בטפיח והתם לא בטלוהו שאם בטלוהו בשבת היה חייב משום בונה דהא מוסיף על הבנין אלא ודאי בלא ביטול מיירי ואפ\"ה סותם. ולר\"ת דמפרש מוכני בסיס שהשידה מונחת עליו. מיירי דיש בשידה נקב מתחתיה כנגד המוכני והיא בבית הקברות והטומאה נכנסת דרך נקב בשידה ואין המוכני מצלת כיון שהיא נשמטת ואין מבטלים אותה שם ומיירי נמי שאין סותמת כל הנקב כו' וצ\"ל דמיירי שאין הטומאה כנגד הנקב דכשהטומאה נגד הנקב אפי' אין בו פותח טפח בוקעת ועולה וכו' [*ועיין פ\"י דאהלות מ\"ב]: \n",
+                    "<b>הקמרון</b>. פי' הר\"ב כעין קובה כו'. ועיין במשנה ז פט\"ז ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>ראש תור</b>. פי' הר\"ב רואין כאילו חוט נתון באלכסון כו'. ועיין בפירושו מ\"ג פ\"ז: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושאינן</b>. וגירסת הר\"ב כנוסחא אחריני שאינן. וכן בנוסחת מהר\"ם נמחק הוי\"ו: \n",
+                    "<b>ונקליטי המטה</b>. עיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ק דסוכה: \n",
+                    "<b>וחמור</b>. נקרא כך לפי שהמלבן והמטה נישאין עליו. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>[*ומלבן</b>. פי' הר\"ב לוחות כו' ומיטלטלין עם המטה דמחוברת במסמרות או בסיכי. כדמוכח בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס\"ט) ועיין בפי\"ב דפרה משנה ח]: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>מטה שהיתה טמאה מדרס</b>. פי' הר\"ב ששכב עליה זב. וכן זבה נדה יולדת ומצורע. ואמנם לקחו הזב דרך משל. הרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב או נתלה או נשען. ויש עוד שני פנים כדתנן לכולהו בספ\"ב דזבים: \n",
+                    "<b>רבי נחמיה מטמא</b>. כדאמרינן בפ\"ק דסוכה [דף טז] ארוכה ושתי כרעים קצרה ושתי כרעים חזו למסמך אגודא ומסמך אשלי לקרבה אל הכותל [הרחב] כמלא רוחב המטה ונותן עצים מן הכרעים לכותל למראשותיה ומרגלותיה ונותן חבלים ומסרג וראויה לשכב שהכרעים נקובים משתי רוחות שארוכה נכנסת בו וקצרה נכנסת בו פעמים נשארים עם הארוכה ופעמים עם הקצרה ובנקב שנתרוקן מכניס עץ ממנו ולכותל. כ\"כ הר\"ש. וכך כתבו התוס' שם סוף דף טו. וכתבו עוד דלא מטמא רבי נחמיה אלא דוקא כשכל המטה קיימת וכולה של אדם אחד שסופו לחזור ולחברה. אבל אם נאבד מקצתו או [שהוא] של שני ב\"א. הואיל ואין סופן לחזור ולחברה טפי אפי' איכא ארוכה ושתי כרעים קצרה ושתי כרעים טהורה כדתנן בס\"פ מטה שנגנב חציה כו': \n",
+                    "<b>גדד ב' כרעים לוכסן</b>. לשון הר\"ב טפח על טפח לוכסן. ובתוספתא דמכילתין ב\"מ פ\"ח גרסינן לתרוייהו שגדד שתי כרעים לוכסן או שגדד בה טפח על טפח. וכן העתיקה הר\"ש. אבל בנא\"י מצאתי מוגה במשנה שתי כרעים טפח על טפח לוכסן. וכן העתיק הרמב\"ם בפכ\"ו מה\"כ. וכן בפירושו בנא\"י כתב או שנחתכו שתי הרגלים כו'. עד שיחזירם טפח על טפח ע\"כ. ויצא לנו ג\"כ מזו הנוסחא שבפירושו דלא תקשה סיפא או שמעטה פחות מטפח שמשמעה שכל רגליה נתמעטו בפחות מטפח. והכא הא לא בעינן אלא שתים לוכסן. אבל לפי הנוסחא שכתבתי אלו השנים שנגדדו לוכסן נשאר בהם טפח על טפח. [*ולפירוש הר\"ב ל\"ק ולא מידי]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נשברה שנייה ותקנה</b>. לאו דוקא ותקנה אלא אגב דנקט ברישא ותקנה. נקט נמי בסיפא. תוס' פט\"ו דשבת דף קיב [*אמתני' ד' דבפכ\"ו. וה\"ה הכא]: \n",
+                    "<b>[*אבל טמאה מגע מדרס</b>. פי' הר\"ב משום דארוכה כו' שהרי נגע במטה הטמאה מדרס. וכן פי' הר\"ש. ולא רצו לפרש שטמאה מגע מדרס שנגעה בעצמה וכדתנן בפכ\"ז מ\"ז ח' ט' י'. דהכא רוצים לפ' אפי' לרבי יוסי דפליג התם. וכ\"כ התוס' פרק ט\"ו דשבת דף קיב. וטעמייהו דקי\"ל טומאת בית הסתרים אינו מטמא וכדמוכח מתני' ג פ\"ד דחולין ועיין לקמן [פכ\"ז] שם]: \n",
+                    "<b>[*לא הספיק כו' טהורה</b>. כתב הר\"ב ול\"ד להיכא דנתפרקה כו'. כבסוף פרקין ובר\"פ דלקמן ועוד שם משנה ו]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היתה טמאה טומאת ז'</b>. לשון הר\"ב כגון שנגע במת. וכן לשון הר\"ש והיא שטת ר\"ת דלא אמרי' חרב הרי הוא כחלל אלא בכלי מתכות. וכתבה ג\"כ הר\"ב ברפי\"ב דאהלות ולא דק לפ' הכא דלא כשטתו דבפ\"ק דאהלות מ\"ב שהיא שטת הרמב\"ם דבכל כלים אמרי' הרי הוא כחלל והרמב\"ם כתב בכאן וז\"ל וכבר ביארנו בפתיחת דברינו שכלי שטף כאשר נטמא במת טומאת ז' הנה הוא יהיה אב הטומאה ויטמא אדם וכלים טומאת ערב וכו' נתכוין לומר כשנטמא במת בענין זה שהוא יהיה אב הטומאה. ויטמא אדם וכלים טומאת ערב וזה כשלא יגע במת עצמו. ובמת דקאמר היינו בטומאת מת: \n",
+                    "<b>כולה טמאה טומאת ז'</b>. ואם הזה על המטה טהרה והכרע בכללה ואם פרשה קודם הזייה (היא) [הכרע] טמאה כו' הרמב\"ם ספכ\"א מה\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*תפלה</b>. עיין מ\"ש בריש פ\"ד דמנחות. למה נקט כן]: \n",
+                    "<b>קציצה</b>. לשון הר\"ב וכל בית נקראת קציצה לפי שהיא קצוצה מחברתה הערוך [ערך קץ י\"ב] [*עוד בערוך פירוש אחר קציצה היא הטבלא. ונ\"ל שהוא ג\"כ כמו הפי' הראשון במשמעות שם קציצה אבל איכא בינייהו דלפירוש הראשון על שם שקצוצה ונפרדת מחברתה נקראת כן ולפי' השני ע\"ש שקצוצה ונפרדת מן התיתורא שהוא העור המכסה פי הבתים שהוא כעין דף של גשר ולכן נקרא תיתורא ונקרא ג\"כ טבלא וב' השמות בהקומץ רבה דף ל\"ה]: \n",
+                    "<b>ואין מגע עושה מגע</b>. שאין הראשון מטמא כלים מפני שהוא ולד. הרמב\"ם פ\"ז מה\"כ [הלכה יב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מקבלת טומאה מכאן ולהבא</b>. הרי זה דומה למי שעשה כלי אחד משברי כלים שנטמאו שהוא טהור ומקבל טומאה להבא [כלומר בכלי עץ וכדתנן ברפ\"ב] הרמב\"ם ספכ\"ו מה\"כ: \n",
+                    "<b>[*ומיטהרת איברים</b>. פירש הר\"ב כשבא להטבילה מטביל הכרע בפני עצמה. עמ\"ש בספכ\"ד בס\"ד]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>והנוגע בחבלין</b>. כן גי' הר\"ב. אבל גי' הרמב\"ם בפירושו ובחבורו ס\"פ כ\"ו הנוגע וכן היא גירסת הר\"ש. וכלומר שאחר שנתפרקה המטה. שוב אין לחבלים חבור: \n",
+                    "<b>והנוגע מן הקשר ולפנים</b>. והקשר בכלל שהרי נומי הקשר כל שהוא לצורכו מטמאין. ולשון הרמב\"ם בפכ\"א מה\"כ [הלכה ו]. מן הקשר ולחוץ עד ג' אצבעות טמא. מפני שהן צרכיו של קשר. הרי הן מכלל המטה. וחוץ לג' אצבעות טהור. שאינו לצורך הכלי. שאפילו פסקו אין הקשר ניתר: \n",
+                    "<b>נימי הקשר כו' רי\"א כו'</b>. כדדרשי' בת\"כ. בפ' זאת תהיה. במשכבו ולא בנימין היוצאים מן הקשר חוץ משלשה אצבעות. או יכול שאני מוציא מג' ולמטה. ת\"ל טמא. הר\"ש. וכן כתבה הרמב\"ם במשנה דלקמן וממנה נ\"ל שלמד הרמב\"ם. דדברי ר\"י אמת. ושאין חולק עליו מדסתמה הברייתא. ודתנן רי\"א בלשון פלוגתא. ל\"ק. כמ\"ש הרבה כיוצא בזה בפרק בתרא דביכורים. ומ\"מ כתב דשיעורן זה בחבל המטה אשר עביו ידוע אצלם. דלפי מה שיהיה החבל יותר עבה. יצטרך להשאיר ממנו יותר [חוץ] הקשר. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד חמשה טפחים טהור</b>. וחמשה כלמעלה. תוספתא כתב הר\"ש. ויש ט\"ס בדבריו שכתב דלא מייתי לה בסוף אלו טריפות. וצריך להיות ומייתי לה. שכן היא בסוף אותה סוגיא דף נה: \n",
+                    "<b>טהור</b>. דדרשינן בת\"כ בפרשת זאת תהיה. במשכבו ולא בחבל היוצא מן המטה פחות מה'. או יתר על י'. או יכול שאני מוציא מה' ועד י'. ת\"ל טמא. [*ע\"כ. ודתנן שבו קושרים כו'. אה' ועד י' קאי. הר\"ש]: \n",
+                    "<b>מחמשה ועד עשרה</b>. ועשרה כלמטה הימנו תוספתא. מייתי לה התם בפרק אלו טריפות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*חבק</b>. כתב הר\"ב י\"מ בגד עב וכו' וי\"מ וכו'. ודבריו תמוהין בעיני. שהרי המיזרן מפרש הר\"ב כמו אזור ואבנט. ושניהן אינן בגד לכסות כשיעור האוכף. או כשיעור המשוי שעליו. שהרי אינם רחבים כידוע. אבל דברי הר\"ב מורכבים משני פירושים. שמ\"ש בכאן על חבק. כתב כן הר\"ש מהערוך. והוא כתב ג\"כ על מזרן בשם גאון ובשם הערוך שהוא בגד צמר שנותנים בני אדם גדולים וחשובים תחת המצעות ובלע\"ז טפי\"ט. ועוד כתב הר\"ש שי\"מ שהוא עור הכרוך על המטה וכו' אבל זה שפי' הר\"ב על מיזרן. כ\"כ הרמב\"ם. והוא כתב על חבק וז\"ל חבק הוא [האזור] אשר ישימו אותו לחמור על המרדע. כדי שיעמוד על גבו. וזה החבק ברחבו כמו טפח. וארכו יותר מזה השיעור. ובקצהו [שנצין] יחברו בהן המשאוי [נ\"א הקשירה] ע\"כ]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מטמא שנים</b>. כתב הר\"ב כל זמן שלא פירש מן המטה כדתנן במ\"ב פ\"ה דזבים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היתה טמאה טומאת ז'</b>. שזאת המטה היא נלקחת ממי שנטמא טומאת ז' מן המת והמזרן מן הבגדים וכאשר היתה המטה אב במת והוא סוף אב לא תשים הבגדים והוא המזרן הנוגע בה אב ג\"כ אבל ראשון. הרמב\"ם ועיין בפ\"ק דאהלות [מ\"ב]: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>תיבה שפתחה מלמעלה טמאה טמא מת</b>. עיין בפי' הר\"ב מ\"ט ומסתבר דל\"ג לה הכא וכן ראיתי בדפוס ישן שבגמ': \n",
+                    "<b>נפחתה מלמעלן כו'</b>. וה\"נ תנן לקמן משנה ט ועיין בפכ\"ב מ\"ח: \n",
+                    "<b>נפחתה מלמטן טהורה</b>. פי' הר\"ב בטל בית קבול שלה כו'. אע\"פ שאפשר לישב עליה *)בכסא. מפני שעיקר מעשיה לקבלה וכבר בטל העיקר הרמב\"ם פכ\"ו מה\"כ [הלכה ו'] ועיין [מ\"ש] לקמן מ\"ט [ד\"ה מפני]: \n",
+                    "<b>ואינם חבור לה</b>. כאותן ששנינו במ\"ג פרק דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>התורמל</b>. פי' הר\"ב כיס גדול של עור שהרועה כו'. ועיין מ\"ש [הר\"ב] במ\"ד פט\"ז: \n",
+                    "<b>שבצים שלה מקבלות עמה</b>. כתב הר\"ב כשמפשיטין עורות האילים והתישים הזכרים נשאר העור שבמקום הבצים כמין כיס קטן. ולשון הרמב\"ם כמו שני נודיים קטנים: \n",
+                    "<b>טהורות שאינם מקבלות כדרכן</b>. לשון הרמב\"ם כאשר נקרעו אלו הנודים הנה היא טהורה לפי שאי אפשר שתקבל כמו שהיה דרכה לקבל. ר\"ל מצד פיה אשר תמשך בתוך הנוד ע\"כ. אבל בנא\"י הנה הם טהורות לפי שא\"א שיקבלו כמו שהיה דרכם לקבל ר\"ל מצדדי פיותיהן אשר הם בתוך הנוד. ובחיבורו פ\"ז מה\"כ [הלכה ח] העתיק המשנה כלשונה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי מאיר מטמא</b>. הואיל ופתחה מצדה. ולא נפחתה למעלה ראויה למדרס כשהיתה וכל המיטמא טמא מדרס מיטמא טמא מת כדתנן במשנה ג פ\"ו דנדה: \n",
+                    "<b>מפני שבטל העיקר בטלה הטפלה</b>. ושיהיה כלי שיטמא טומאת מת הוא העיקר. וזה הולך על השרש אשר התבאר בששי מנדה והוא אמרם כל הטמא מדרס טמא טמא מת ויש שטמא טמא מת ואינו טמא מדרס הנה כבר התבאר שטומאת מת עיקר. הרמב\"ם בסוף פרקין: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>[*הכרים והכסתות</b>. עיין מ\"ש בפ\"י דמקואות משנה ב בס\"ד]: \n",
+                    "<b>והשקין</b>. ארוגה משער ונוצה של עזים. וכן כתב הר\"ב ברפכ\"ב: \n",
+                    "<b>הרי אלו טמאים מדרס</b>. פירש הר\"ב דכל הני עבידי נמי לשכיבה. וכיון שמתחלת ענינם נעשו לשני דברים יחד להיותן מכלי קבול. ולישב עליהן. ולזה כאשר נפחתו ויצאו מדין כלי קבול ונטהרו מטומאת שרץ הנה נשארו בדין המשכב ויטמאו במדרס. הרמב\"ם. ותניא בתוספתא מודים חכמים ור\"מ [דפ' דלעיל] בכר וכסת של עור. הר\"ש. [*ועיין מ\"ש בפ' כ\"ד מ\"ד]: \n",
+                    "<b>כריתית</b>. פי' הר\"ב שק של עור קטן וכן הוא בפי' הרמב\"ם בנא\"י. כריתית שק קטן מעור ע\"כ. וכלפי שתמונתו כתמונת השק הרי הוא קטן אע\"פ שהוא גדול מהתורמל שהוא בתמונת כיס. שהרי התורמל שעורו חמשת קבין. והכריתית סאה שהוא ששה קבין והרמב\"ם בספכ\"ד [הלכה יא] מה\"כ כתב שהכריתית מערין בה מים: \n",
+                    "<b>המזודה</b>. ובנוסחת מהר\"ם *)והמזדה. המ\"ם בחיר\"ק והדל\"ת בפת\"ח ובמשניות ישנים מנוקדים ומזדא. והמ\"ם בשו\"א והזי\"ן והדלי\"ת קמוצים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חמת חלילין</b>. פי' הר\"ב חמת מלא רוח כו' ומוציא כו' קול של שיר. כשנופח בפיו. הר\"ש. [ובארץ רוסיא שכיחי הרבה זאקווייף בל\"א]: \n",
+                    "<b>טהורה מן המדרס</b>. פירש הר\"ב דלא חזיא לשכיבה. דכיון שאינה מלאה מתגלגלת. הר\"ש: \n",
+                    "<b>עריבת פיסונות</b>. של עץ. הרמב\"ם פרק כ\"ו מה\"כ: \n",
+                    "<b>פיסונות</b>. פי' הר\"ב לשון שקל פיס' דאמרינן בגמרא בסנהדרין. פ' ארבע מיתות (סנהדרין דף סד:) \n",
+                    "<b>עריבה</b>. שלשין בה את הבצק. הרמב\"ם שם: \n",
+                    "<b>שנסדקה</b>. לשון הר\"ב ומוציאה משקין. וכ\"כ הר\"ש. ובמשנה דלקמן העתיק ת\"כ דתניא שנסדקה ואינו יכול לרחוץ בה רגלו אחת. וכן העתיק הרמב\"ם בחבורו שם. ולשון התוספתא מהרגלים. ועיין בפי' הר\"ב רפ\"ד דידים: \n",
+                    "<b>טמאה מדרס</b>. כתב הר\"ב שאינה ראויה אלא לשכיבה שכופתה על פיה כמ\"ש הרמב\"ם וכדתני כפה סאה וישב עליה שכתב הר\"ב בסוף משנה דלקמן. ומ\"ש הר\"ב ואם לא נסדקה אינה טמאה מדרם כו' אבל אם נגע בה גופו יהיה דינה דין כלים שנגע בהן הזב. אשר הן ראשון ולא אב. הרמב\"ם. [*ומ\"ש הר\"ב ופחותה מב' לוגים וכו'. טעמא כתב הר\"ש בשם התוספתא שהרי היא כקערה ושיעורה בזיתים וביתר מט' קבין לקמן במשנה ד]: \n",
+                    "<b>מקבלת מדרס</b>. בכולי דוכתי תני טמאה מדרס ולא ידענא אמאי משני הכא למתני מקבלת מדרס: \n",
+                    "<b>שיתחסמו</b>. עיין מ\"ש במשנה ב פט\"ז: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>דיוסטר</b>. לשון הר\"ב דיו שנים סטר צד כדמתרגמינן לסטר חד. ולשון הר\"ש כדכתיב (בדניאל ז) ולסטר חד הקימת: \n",
+                    "<b>קבעו בכלונס</b>. כתב הר\"ב דהיינו עץ ארוך ותרגום נס כלונסא כמ\"ש בפי' מ\"ג פ\"ב דר\"ה ואע\"פ שהנס הוא כמין מקל ארוך שאינו עב. הכא מיירי שהוא עב כמו קורה דהא תנן בסיפא כסא שקבעו בכלונס. וכן העתיק הרמב\"ם בפ\"כ מה\"כ לענין דיוסטר קבעו בקורה וכן עוד לענין כסא בפכ\"ה קבע הכסא בקורה גדולה: \n",
+                    "<b>כסא שקבעו בכלונס</b>. עיין מה שכתבתי בזה במשנה ד פכ\"ב: \n",
+                    "<b>מפני שאומרין לו עמוד ונעשה מלאכתנו</b>. כתב הר\"ב ותניא בת\"כ אשר ישב עליו וכו' יכול אפי' כפה סאה כו' ת\"ל אשר ישב המיוחד לישיבה. מדלא כתיב גבי משכב. אשר שכב. וגבי מושב אשר ישב [בקמ\"ץ ופת\"ח] וכתיב ישכב ישב. משמע שישכב עליו תמיד במיוחד לשכיבה ולישיבה. וגבי משכב נמי דריש ליה התם הכי. רש\"י פ\"ו דשבת דף נט. ועיין מ\"ש ברפ\"ד דידים. [*ועריבה מב' לוגין וכו' במתני' דלעיל] ותרקב מפורש בפי' [הר\"ב] משנה ו פ\"ג דתמיד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עריבה גדולה</b>. יתירה מתשעה קבין. הר\"ש וכ\"כ הרמב\"ם בפכ\"ו מה\"כ: \n",
+                    "<b>[*רבי עקיבא מטמא וחכמים כו'</b>. וכה\"ג פליגי בפ' כ\"ז משנה ה]: \n",
+                    "<b>אע\"פ שקבעה בכותל</b>. כתב הר\"ב ולא אמרינן כו'. או שנעשה כדי לשמש את הקרקע. וכן בפ\"ח מ\"ט [גבי פורנא]. עיין מ\"ש במשנה י פ\"ו דמקואות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כופת שקבעו כו'</b>. עיין מ\"ש במשנה ד פכ\"ב: \n",
+                    "<b>קבעו</b>. במסמרים ובנה עליו. הרמב\"ם רפכ\"ו מה\"כ והכ\"מ כתב על לשונו זה שאינו במשנה. אבל נלמד הוא מסברא דעדיף מקבעו בבנין ע\"כ. ואין נ\"ל דא\"כ לא ה\"ל לכתוב כלל במסמרים. אבל נראה מדכתב כן. שסובר דדוקא במסמרים הוי קביעות ליטהר. ובלאו הכי לא. ועי' בסמוך: \n",
+                    "<b>מפץ</b>. עיין מ\"ש במשנה י פכ\"ד: \n",
+                    "<b>המעזיבה</b>. פי' הר\"ב טיט וצרורות כו'. עיין לשון רש\"י שכתבתי במשנה ז פ\"ק דסוכה [ד\"ה מעזיבה]: \n",
+                    "<b>נתן עליו את המעזיבה ולא קבעו</b>. במסמרים. בפי' הרמב\"ם בנא\"י: \n",
+                    "<b>קערה שקבעה בשידה תיבה ומגדל כו'</b>. לכאורה אורחא דמלתא נקט. אבל הרמב\"ם בפ\"ה מה\"כ כתב בבבא דטהורה. וז\"ל. הרי זו מכלל השידה וטהורה. נראה שדעתו דמיירי דוקא בשידה תיבה ומגדל הבאים במדה שהם טהורים. כדתנן בריש פרק ט\"ו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סדין שהוא טמא מדרס כו'</b>. כתב הר\"ב שראוי לטמא מדרס קאמר וכו' דא\"כ אדתני סיפא כו'. וכ\"כ הר\"ש. אבל הרמב\"ם השוה שתי המשניות. ומפרש למשנתינו דה\"ק. אבל טמא טמא מת. כלומר שהוא ישוב כמו כלים אשר נטמאו בטמא מת. כאשר נגעו במדרס ישובו ראשון. וזה ל' התוספתא בזה. סדין שהוא טמא מדרס ועשאו וילון הרי הוא כטמא מת המקבל טומאת מדרס. וב' המאמרים יחד אמתיים. לפי שזה הוילון הוא יקבל טומאת מת בעתיד. והוא ג\"כ בדמיון כלים שנגעו במדרס. ע\"כ. ומ\"ש עוד בפירוש הרמב\"ם ואשר יתוקן וכו' מצאתי בנא\"י שנכתב בגליון שלא נמצא בהעתק. ומ\"ש הר\"ב כדתני בהקומץ רבה. דף כד. וגם הר\"ש הראה מקום זה. ולא ידעתי למה לא הראה על מקומה של המשנה במקום שהיא קבוע במכילתין פרק כז משנה ט'. דאילו בהקומץ אין מקומה. אלא מייתי לה בגמ': \n",
+                    "<b>ועשאו וילון</b>. כתב הר\"ב ודוקא שעשה בו שינוי כו' כדתנן ספכ\"ה: \n",
+                    "<b>אבל טמא טמא מת</b>. ולא עשאוהו כאחד ממחיצות הבית שאינן מקבלות טומאה. רש\"י פ\"ק דביצה סוף דף יד. ומה שפירש הר\"ב מפני שהשמש מתחמם כנגדו כו'. עיין מ\"ש במ\"ד פ\"ח דשקלים: \n",
+                    "<b>משיתבר ובס\"א משיתפר</b>. ועוד להר\"ב גירסא שלישית *)בפכ\"ז משנה ט. ועיין רפכ\"ה. ובמשנה נא\"י מצאתי מוגה משישבר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כמין כי</b>. פי' הר\"ב כי יוונית כמין כ\"ף הפוכה ולכאורה נראה שצ\"ל כפופה וכלומר לאפוקי כ\"ף פשוטה [*שהרי] במנחות פרק ו משנה ג כתב הר\"ב כמין כי יוונית שהיא כמין ט שלנו כהפרש גודל מן האצבע [*אבל ראיתי שתי אלפא ביתא של היוונים האחת גדולה ומרובעת. והאחת קטנה והאות העשרים שבקטנה היא קרובה בצורתה לטי\"ת שלנו שצורתה של האות ההיא כזה? ט אך בהגדולה האות השש עשרה היא כזה? ח ולפי זה אין להגיה בלשון הר\"ב אך שתי תשובות בדבר הא' למה לו לומר כמין כ\"ף הפוכה הל\"ל כמין חי\"ת. הב' דהשתא דבריו דהכא ודמנחות סתרי אהדדי שזו דלעיל יש לה כמו שולים מתחת ואין לה גג וזו דהכא יש לה גג ואין לה שולים ומיהו בתשובה הראשונה יכולני לומר שבימי הר\"ב לא היו נוהגין לכתוב הח' אלא כזה ? וכן עדיין סופרי זמנינו כשכותבין בכתב שקוראין כתיבה תמה עושין החי\"ת בזו הצורה דוקא]: \n",
+                    "<b>[*והיא גמר מלאכתה</b>. וכן העתיק הרמב\"ם בפ\"ה מה\"כ ולכאורה ק\"ל דל\"ל למתני הכי דהא בכ\"מ שנשנה המלאכה שבה מיתטמא הכלי טעמא לפי שבו נגמרה מלאכתו ויש לי לומר דבמחצלת יש שעושין עוד מלאכות אחרות אחר זו המלאכה וה\"א דעדיין לא נגמרה מלאכתה מקרי קמ\"ל דומיא דאשכחן במטה ועריסה דברפט\"ז. כדפי' הר\"ב שם]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הנוגע בכובד העליון כו'</b>. פי' הרמב\"ם [פ\"כ מה\"כ הלכה ט\"ו] דמיירי שהבגד בעת אריגתו היה באהל המת והרי נטמא. ואין מיטמא בשאר הטומאות זולת הצרעת אם לא הארוג לבד שנאמר או בגד עד שיהיה בגד שהוא טווי וארוג ואמרו בכאן כי כאשר יגע האדם בכובד העליון כו' טהור. שכל אלו אינן חבור לבגד אבל הנוגע בנפש המסכת כו' טמא. שכל אלו חבורין לבגד ועיין בפירוש הר\"ב רפכ\"ג: \n",
+                    "<b>[*בכובד העליון וכו'</b>. פי' הר\"ב כובד העליון הוא שלפניו כו'. וכ\"פ הר\"ש. וק\"ל דהא הוה זו ואצ\"ל זו. דאם בשלפניו טהור אע\"פ שהבגד הטמא כרוך עליו. כ\"ש בשל רחוק ממנו שאין עליו אלא השתי המחוברת לבגד ועוד דלשון עליון ותחתון אינו צודק כלל דהא איפכא הוא שאותו שהוא רחוק הוא גבוה. ואותו שלפניו הוא נמוך ואם נפרש כן שהעליון הוא הרחוק. והתחתון הוא שלפניו אתי שפיר הל'. וגם דהשתא הוה לא זו אף זו. ועוד בה שלישיה דיגיד עליו ריעו שכן הנירים והקירוס שפי' הר\"ב וכן הרמב\"ם הנירים הוא הרחוקים. והקירוס הוא שלפניו יותר וכן פי' הרמב\"ם ג\"כ בכובד כו' וז\"ל האורגים יעמידו להן שתי קורות אחד [למעלה] ועליה כרוך השתי. והשנית קרובה לארץ. וכל מה שיארגו מן הבגד כרוך עליה. והשתי נמשך בין שתי הקורות. שם הקורה עליונה נקרא כובד העליון. ושם השפלה כובד התחתון. ע\"כ]: \n",
+                    "<b>בנירים</b>. ל' הר\"ב הן חוטין וכו'. ובעבורן כו'. כן לשון הרמב\"ם. ובנא\"י ובהמשכתן כו' [*וכבר כתבתי מעשיהן מבואר יותר במ\"ב פ\"ז דשבת. ע\"ש. וכן תקנתי שם ל' הר\"ב והרמב\"ם שכתבו שילך בו הארג בחוט. שהוא ל' מגומגם. והראוי היה שיהיה הלשון שילך בו חוט הערב: \n",
+                    "<b>[*ובקירוס</b>. פי' הר\"ב מסרק שבו מכים וכו'. וכ\"כ הרמב\"ם. ואע\"פ שמתחת יש לכלי זה גם כן קנה ע\"פ כולו. משא\"כ למסרק שאין לו מתחת קנה. כי השינים צריכין להיותן מובדלים בסופן שזולת כן אין נעשית מלאכתן כלל. מ\"מ מפני שהשתי כל חוט וחוט ממנו נכנס לבין כל ב' שינים ואין הקנה שמתחת נראה לעין מפני השתי הזה. הלכך דומה למסרק כפי מביט עין הרואה. ועל כן קרו ליה מסרק. אבל הא קשיא לי ודאי שזה הכלי הוא בכלל הנירים. לפי מה שפירשתי במ\"ב פי\"ג דשבת. ושם נשנה ג\"כ בקירוס. ופי' הר\"ב והרמב\"ם יריעה ארוגה וכו'. וכבר העירותי על זה שם. וגם כתבתי שם שבהלכות שבת להרמב\"ם בפ\"ט השמיט בקירוס. ולכך נ\"ל דאדרבה משם ראיה על מה שפירשתי. שהנירא הוא מה שהם ז\"ל מפרשים כאן על קירוס. ולפי' שם לא פי' על קירוס כמו בכאן לפי ששם הוא בכלל נירים. שכן מפרש אביי התם [שבת דף ק\"ה] דנירין הוא בתי נירא ונירא ולכך הוצרכו לפ' קירוס יריעה כו'. ודוגמא דנפה וכברה דתנן התם לגביה. אבל כאן שא\"א לפרש יריעה כו'. דמה ענינה לכאן. לכך מפרשים שהוא המסרק וכו'. דהיינו הנירא. ואמנם הנירים יהיו השתי בתי נירא לבדן. ואין המסרק בכללן. ולפי ששם לענין איסור שבת אינו מתחייב עד שיעשה החוטין בשלשתן בשתי הבתי נירא. ובנירא כדמפרש אביי. לכך הוצרכו לפרש שם בקירוס יריעה כו' זהו מה שנ\"ל בזה. ואין לתמוה על ששם אחד היינו קירוס. יפול על שני ענינים מחולקים. היינו על מסרק. ועל יריעה. כי הרי אפשר הוא שקריאתן משתנה. כגון שהא' בחול\"ם הרי\"ש. והב' בשורק או בקריאת הקו\"ף. שהא' בחיר\"ח. והב' בציר\"י. א\"נ שני השינוים גם יחד יצדקו. ובזה יובדלו. וק\"ל נ\"ל]: \n",
+                    "<b>[*ובעירה</b>. כתב הר\"ב הוא אירא האמור בפ\"ק דשבת (דף יא) וכו' וכ\"פ הר\"ש. ואע\"ג דהתם באל\"ף בתחלה ובסוף. הרי אותיות אחה\"ע מתחלפין. אבל הרמב\"ם כתב זה החוט יקרא עירה מענין תלייה. לפי שהעירה הוא הנתלה והדבק. עכ\"ל. כלומר שהוא מל' מעורה במקצת דרפ\"ג ממסכת טבול יום. ומעורה בקליפתה דמ\"ח פ\"ג דעוקצין. ול' מקרא הוא כמער איש ולויות במלכים א ז]: \n",
+                    "<b>בנפש המסכת</b>. פי' הר\"ב חוטי הערב שהולכים כו' קודם שיכה במסרק ויחבר אותו על הארוג מהבגד. הרמב\"ם. וכ\"כ הר\"ב והר\"ש במ\"ט פי\"א דנגעים. ועיין שם: \n",
+                    "<b>הנוגע בצמר שעל האימא</b>. פי' הר\"ב מקל ארוך כו' שהנשים כורכות בו את הצמר וטוות. וכ\"פ ג\"כ באשוויה. וכ\"פ הר\"ש. וצ\"ע היאך מתחברים לבגד האורגים. אבל הרמב\"ם מפרש שהוא ג\"כ מכלי האריגה. ובנוסחא שלפנינו כתב אימה הארג אשר באורך המסרק אשר עליה המטוה כפול. ולזה תקרא א\"ל ריב\"ה עימ\"ה לכפילת הפשתן עליה. ועם זה המטווה אשר על המסרק. יאמר צמר שעל האימה. ובתנאי שיהיה ג\"כ מחובר בארג. ובנא\"י עימה הארוג שמכניסין בו הקנה שהמטוה כרוך עליה ונקרא בערב א\"ל גז\"ך. ולזה תקרא א\"ל ריב\"ה עימ\"ה. לכריכת הפשתן עליה. ועל אותו המטוה שעל הקנה. יאמר צמר שעל העימה. ובתנאי שיהיה ג\"כ מחובר בארג ע\"כ. ואשוויה פי' הכוש אשר עליו המטוה אשר ירקמו בו והוא מחובר בבגד [ג\"כ] ע\"כ: \n",
+                    "<b>בפיקה</b>. פי' הר\"ב כמין עגול כו' וגם בזה יש להקשות מה ענינו לחבור הבגד. והר\"ש כתב כגון דבגד כרוך על הפיקה ע\"כ. וגם זה דוחק שהרי לא לכך עשויה. והרמב\"ם פי' פיקה כוש קטן יוכפל עליו המטוה עד שישוב [כמין כדור וכל זמן] שנשאר מהמטוה כפול על הפיקה. הוא אומרו עד שלא פירעה כו': \n",
+                    "<b>עד שלא פירעה כו'</b>. פי' הר\"ב קודם שיתירנה. ול' הר\"ש עד שלא נתגלה וכו'. וז\"ל הרמב\"ם וכ\"ז שנשאר מהמטוה וכו'. וכאשר הוסר המטוה ממנה עד שנתגלה ונראה הוא אומרו משפירעה. ופירעה הוא הגלוי [מלשון] כי פרעה אהרן (שמות ל״ב:כ״ה): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הנוגע בעול ובקטרב כו'</b>. הכונה בזאת ההלכה. כמו כונת אשר לפניה וזה שהוא יאמר כי כאשר נטמאת העגלה או המחרישה. אז הדברים המחוברים בהן. יחשב כמו הדבר אשר נטמא. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>בעול ובקטרב</b>. עיין בפי\"ד משנה ד: \n",
+                    "<b>בעין</b>. ל' הר\"ב בגד או צמר כו' שכורכים על צואר כו' ודומה לעין. הר\"ש: \n",
+                    "<b>והבורך</b>. כך הגהתי בבי\"ת. שכן גרסינן בפרק יז דאהלות וע\"ש בפי' הר\"ב ובפירוש הר\"ש דהכא. ותמצא שענינם א' גם הערוך העתיקו בערך בורך. ולשון הר\"ב עץ עקום. דומה למרכב. כן ל' הרמב\"ם בנוסחא שלפנינו. אבל בנא\"י דומה לרכובת אדם וע\"ש הר\"ב והוא הנטוש כו'. מסיים הרמב\"ם ולזה תקרא כורך. ע\"כ. [*ונראה שנוסחתו בכ\"ף וכן הוא בחבורו פ\"כ מה\"כ כתוב הכורך בכ\"ף]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בתוט ובמשיחה</b>. עיין לעיל פי\"ז משנה י\"ג ומ\"ש במשנה ח פ\"ג דסוכה: \n",
+                    "<b>ובסניפין</b>. פי' הר\"ב עץ קטן כו' ופעמים ישים שנים. כלומר ולכך שונה סניפין ולא סניף. וע' מ\"ש במשנה ו פי\"א דמנחות: \n",
+                    "<b>במכבש של חרש</b>. שנטמא הרומח שבו הנוגע במכבש טהור. הרמב\"ם פ\"כ מה\"כ: \n",
+                    "<b>הנוגע ביתר ובקשת כו'</b>. מ\"ש הר\"ב ונטמא החץ לא נטמא הקשת והיתר. ר\"ל ולכך הנוגע בהם טהור: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>[*והדלופקי</b>. מ\"ש הר\"ב כלי עץ כו'. אדלופקי לחוד קאי. ומ\"ש ואוכלים ומשקים. קשיא לי דמשקים אינן מונחים על השלחן והדלופקי. אלא בכלי שבו הם המשקים. והכלים הללו כבר אמרן צלוחיות ואשישות ומשמע בין רקנים בין מלאין. ולכן היה נ\"ל שתיבת ואוכלים צ\"ל באוכלים. וכן ל' הרמב\"ם שם. ואף לשונו שבכאן כך מוכיח שכתב ובו מקומות לכלי היין ולכלי הפירות. אלא דבפכ\"ד [משנה ו] כתב ג\"כ הר\"ב כמו הלשון שבכאן. ולכן צריך לפרש דה\"ק שמשימים בו צלוחית ואשישות ואוכלים ומשקים בתוך הכלים הללו. ול' קצרה הוא שסומך על המבין. ומ\"ש הר\"ב שמשימים בו צלוחיות ואשישות. וכן לשון הרמב\"ם. ונמצא בכתוב שמואל ב' ו ואשישה אחת ופירשו רז\"ל בפרק כל שעה (פסחים דף לו) גרבא דחמרא. דכתיב (הושע ג׳:א׳) ואוהבי אשישי ענבים]: \n",
+                    "<b>או שחיפן בשיש ושייר כו'</b>. כתב הר\"ב דאי הוה כולה מחופה שיש היה טהור ככלי אבנים דבתר חפוי אזלי' וכ\"כ הר\"ש. ותמיהני דבפי\"א משנה ד ו מפרשים דבתר עיקרא אזלינן. ומיהו כבר כתבתי שם בכם הר\"ש דמפרש התם. בכלי שצפוי כמוהו. שצפוי של מתכות. וגם הוא עצמו של מתכות. אלא שעיקרו דמתכות טהור וצפויו דמתכות טמא. ואין נראה לחלק דהכא לקולא והתם לחומרא. דהא בסוף חגיגה כתבתי דמהכא מייתי התם בגמ' דאזלינן בתר חפוי. ומאי מייתי והא התם שאני דלחומרא באנו לטמא השלחן של עץ המחופה בזהב. אלא ודאי דאין לחלק בזה. ולא עוד אלא דרש\"י פי' התם במאי דמייתי ממתניתין דהכא וז\"ל אלמא צפויו מבטלו אפי' להקל וכ\"ש להחמיר. ע\"כ. אלא נ\"ל דהא דבפרק יא אזלינן בתר עיקרא היינו דוקא היכא שהעיקר והצפוי ממין אחד הוא. וכל זה לשיטת הר\"ש. אבל כבר כתבתי בפ' יא. גם בסוף חגיגה. דלהרמב\"ם כל המצופה מטהר הכלי. וז\"ל בפי' שבכאן לפי שהכלים המצופים לא יקבלו טומאה. ובנא\"י מסיים בה כשהן מצופין כ\"ש כשצפן בשיש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שניטלה אחת מרגליו</b>. מן הג' רגלים אשר לו. הרמב\"ם. וכן בפירוש הר\"ב במשנה דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שניטל אחד מראשיו טהור</b>. ה\"ג בכל הספרים. ובנא\"י מצאתי מוגה טמא. וז\"ש הרמב\"ם בפרק כ\"ו מה\"כ. עדיין הוא ראוי למדרס [*ונ\"ל שכן יושבין עליו כשהוא מוטה]: \n",
+                    "<b>אם יש בו גובה טפח</b>. עיין במשנה ה פרק כז: \n",
+                    "<b>[*קתדרא</b>. עיין בפי' הר\"ב דפ\"ד משנה ג'. ומ\"ש עליו שם. ועוד עיין בפירוש הר\"ב בפרק כד מ\"ב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כסא של כלה שנטלה חפוייו</b>. פי' הר\"ב לשון חפי פותחת כו' [*בפ\"ח דשבת דף פ\"א] ובפ\"ק דעדיות משנה יא מפרש גם פי' הרמב\"ם דהתם דחפויין [פתוחין] וציורים שעושין מעצים ואבנים כו'. וצריך לומר שאינו חפוי על פני כולו. והיינו דלשונו בפירושו דהתם. חתיכות המפותח שמדביקין עליו ואף ע\"פ שאין דבריו בפירושו שבכאן נראין כן. מ\"מ הדבר מוכרח דהא לדידיה כל חפוי מטהר כמ\"ש בר\"פ: \n",
+                    "<b>כסא שקבעו בעריבה כו'</b>. מטהרין. ואי קשיא לך הא תנן לעיל פ\"כ משנה ה כופת שקבעו בנדבך קבעו ולא בנה עליו כו' מפץ שנתנו ע\"ג הקורות קבעו ולא נתן עליו את המעזיבה כו'. אלמא בקביעות בלחוד לא פרחה טומאה מינייהו. התם משום דבדוכתייהו נמי לישיבה ולשכיבה קיימי. אלא משום דמחבר להו לבנין. קא מטהרינן להו. ומש\"ה עד דקבעי להו ובני עלייהו לא חשבינן להו כבנין. אבל הכא הא קא מבטל להו מישיבה לגמרי. הלכך בקביעות לחוד מטהרינן להו לב\"ה. תדע דתנן בההוא פירקא [משנה ו] סדין שהוא טמא מדרס. ועשאו וילון כו' מאימתי היא טהרתו כו'. ר\"ע אומר משיקבע. אלמא מקביעות נמי קא מטהר ואפי' כשנטמא כבר. מ\"ט משום דלא חזי השתא למדרס ה\"ל כמו שנשבר כ\"כ הראב\"ד במשנה יא פ\"ק דעדיות. ולא ידעתי למה הקשה מכופת. דטפי טובא ה\"ל להקשות ולמרמי כסא אכסא. ועוד שהיא נשנה קודם ההיא דכופת במשנה ג כסא שקבעו בקלונס. וכן כסא שקבעו בקורת בית הבד טמא. אלמא בקביעות בלחוד לא פרחה טומאה מינייהו. אחר זה ראיתי בפכ\"ה מה\"כ [ה\"ה]. דהתם כתב הרמב\"ם דיני אלו הג' כסאות. שמפרש הכ\"מ דכסא שקבעו בעריבה נמי לא טהרו ב\"ה. אלא לענין שאינו חבור לה. שאם נטמאת העריבה לא נטמא הכסא ע\"כ. אבל הרמב\"ם בפירושו כתב בהדיא שהוא טהור לגמרי. וז\"ל [אמר] אם קבע כסא בעריבה הוא טהור. ולא יטמא במדרס לחבורו בעריבה אשר לא תטמא במדרס. ע\"כ. ואף פשטן של דברי הרמב\"ם שבחבורו. נראה שסובר דטהור לגמרי [*ושאלני חתני מהר\"ר הירש יצ\"ו. דהא אדרבה משמע כדברי הכ\"מ. מדכתב הרמב\"ם. וכן כסא שקבעו בעריבה כו'. א\"כ מדמה אותו לדלעיל מינה. והשיבותיו דאם כדברי הכ\"מ. לא ה\"ל לכתוב. אלא וכן הדין בכסא שקבעו בעריבה. ולא ה\"ל לסיים שהוא טהור אלא ודאי אתי למימר שהוא טהור לגמרי. וממ\"ש וכן כו'. אין ראיה להכ\"מ. שהרי בדין השני. קבעו בקורה גדולה נמי כתב וכן. ואינו שוה לדין שלפניו. דהא בדין שלפניו מחלק בין קבעו לעשאו בו. אלא הני וכן. אינן אלא שבשלשתן יש צד טהרה. ומיהו הא כדאיתא והא כדאיתא. ותו דהרי משנתינו לא שנאה לזו שבעריבה אלא אותם שנים כסאות. אלא דבאותן יש צד טומאה נמי. ואילו בזו אין צד טומאה כלל. והרמב\"ם שכתבם יחד הרי נשמר בלשונו כדכתבתי. ועוד אי איתא דגם בזו יש צד טומאה. א\"כ ה\"ל לכתוב דין עשאו בו מהו אבל אם טהור לגמרי בקבעו בו לא צריך לכתוב. דודאי דכ\"ש עשאו בו שהוא טהור] וכך הבין הכ\"מ. שהרי הקשה עליו מאי שנא מכסא שקבעו בקורת בית הבד ומכח הקושיא הוא שמפרש דה\"נ אינו מטהר לגמרי. ואילו היה מחפש לדעת מה יענה הרמב\"ם בפירושו. בודאי שלא היה מפרש כן על דבריו שבחבורו להטותו מני דרך שבפי'. וגם אשתמיטתיה להכ\"מ דברי הראב\"ד מדלא כתבן לתרוצי מה שהוקשה להראב\"ד אהדדי. ולכך נראה דהכא נמי טהור לגמרי ומשום דקביעות שבעריבה הוי קביעות טפי ג\"כ מקביעות שבכלונס וקורות בית הבד וכמו שתירן [*הראב\"ד] בכופת. ול\"ק אלא על הראב\"ד דלמה לא רמי כסא אכסא. כל שכן דמשנת כלונס וקורת בית הבד. קדומה למשנת כופת. דמינה רמי איהו וה\"מ לתרוצי הכי וממילא לא הוי קשי מכופת דתנן בתרייהו: \n",
+                    "<b>אף העשוי בה</b>. ר\"ל *) שנמצא עם העריבה מעץ אחד. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלא היו חפויו יוצאים</b>. פי' הר\"ב שאין הנסרים בולטים חוץ מן הכסא. ר\"ל הנסרים הקבועים מג' רוחות שאם א' בולט חוצה. ואין שכנגדו ג\"כ בולט. נמצא כשיטהו על אותו צד. שהוא מוטה בשיפוע. מפני שהנסר האחד ארוך ויוצא ובולט מהשני. ולכך אין נוח לישב עליו [*ומ\"ש הר\"ב וממעל לעצים לוחות וכו'. אלו הלוחות ג\"כ בכלל חיפויו דמתני'. שהרי הא דתנן וניטלו לא קאי אלא על אלו הלוחות כדפי' הר\"ב ואם נשברו הלוחות וכו'. וכן ג\"כ כללן הר\"ב לאלו הלוחות בלשון נסרים בהא דמסיק אלא לנסרים שמחפין כו']: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>רבי עקיבא מטמא</b>. טעמו פי' הר\"ב במ\"ח פ\"ב דעדיות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שידה שניטל העליון טמאה מפני התחתון כו'</b>. צריך לומר שתמונת שידה משונה הרבה מתמונת תיבה. הואיל וחלוקים הן מאד בדיניהן. כמו שנשנה לענין תיבה במשנה ז וט דפי\"ט: \n",
+                    "<b>ישיבת הסתת</b>. לשון הר\"ב מסתת אבנים והוא מתקן לו מקום לשבת בקצה האחד מהאבן כו'. ותימה דכלי אבנים אין להם טומאה אפי' מדרס כמו שכתב הר\"ב בסוף פרקין ולעיל רפ\"י ולשון הרמב\"ם מקום ישב בו בקצה העץ [ויסתת] האבן על קצה האחר ובחבורו פכ\"ה קצת הקורה שמתקן המסתת את האבן לישב עליו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ועשאו פנים</b>. פירש הר\"ב פסלו במעצד כו' [עי' מ\"ש ברפי\"ב דשבת] וכ\"כ הר\"ש. אבל העתיק עשאו פנים. דהשתא מלתא באפי נפשיה היא. והרמב\"ם העתיק ועשאו פנים. ופירש לעשות ממנו פני הכותל כו'. ובחבורו פכ\"ה ועשאוהו פנים לשער וכיוצא בו: \n",
+                    "<b>במשיחה</b>. עי' מה שכתבתי פי\"ז משנה יג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האסלה</b>. פירש הר\"ב בית מושב של ברזל מכוסה עור. נקוב באמצע כשיעור סיט [*המפורש בפירוש הר\"ב משנה ד פי\"ג דשבת] הן חסר הן יתר. ויושב עליו אדם ותחתיו גרף כדי לקבל בו הרעי. ערוך: \n",
+                    "<b>העור טמא מדרס</b>. בשנטמא כשהוא מחובר קאמר ויש בו כשיעור אבל הברזל טהור מן המדרס שעליו אבל לא טהור משאר טומאות דאי לכתחילה קאמר ברזל טמא בשאר טומאות. פשיטא. [ועור] נמי אם יש בו כשיעור פשיטא. ואי לית ביה כשיעור אמאי טמא מדרס. הראב\"ד פכ\"ה מה\"כ: \n",
+                    "<b>שהפויו של עור</b>. ושפתותיו ג\"כ מעור וכאשר הוסר הכסוי ישאר בלתי שפה אינו ראוי לדבר. לא לישב עליו לקטנותו ולא לשום בו דבר. להעדר הצדדין. הרמב\"ם בנא\"י: \n",
+                    "<b>ששיגמן</b>. לשון הר\"ב שפסלן ותקנן ברהיטני וכ\"כ הר\"ש ובמשנה דלעיל נתנו מעצד לפסול. ובין כך ובין כך קשיא לי מאי שנא דלא פירשו כמו עשאן בסינין או בשיגמין דמתני' ו פ\"י. שהוא חיבור הנסרים על ידי עץ הנקרא שעם. וכך פי' הרמב\"ם בכאן גם הערוך מפרש כן למשנתינו: \n",
+                    "<b>קנקילין</b>. פי' הר\"ב כלי שמשימין תחתיו אש וגפרית כו'. מכבר מעשה רשת תרגום ירושלמי קנקל עובד *)מצדא וכן מכבר דויקהל הערוך: \n",
+                    "<b>והעשויה ככוורת</b>. ל' הר\"ב מפולשת משני צדדים. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו. ובחבורו פ\"ב כתב ככוורת שאין לו קרקע: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הכדור</b>. ישחקו בו. הרמב\"ם. וכ\"פ הר\"ב ריש פכ\"ח: \n",
+                    "<b>והאמום</b>. פי' הר\"ב דפוס של מנעל כו'. ופיו תפור [ובו] עושים המנעל כמו שעושים רצענים שלנו בדפוס של עץ. הר\"ש. והוא לשון רש\"י סוף פרק ז' דסנהדרין: \n",
+                    "<b>מפני שהתפר מחברו</b>. פי' שתופר המוכין עם העור כדי שלא ישמטו אנה ואנה מתחתיו כשרוכב על האוכף דומיא דתפירת הבגד שממלאין במוך וצמר גפן בין תפירה לתפירה שזכר הר\"ב במ\"ד פט\"ז דשבת שרגילות גם כן לחבר המוך בתפירות עם הבגד עצמו. כנ\"ל. ולשון מהר\"ם נ\"ל אע\"ג דכדור ואמום כמו כן תפורים מכל מקום רגיל הוא להוציא מה שבתוכן לפעמים להכי אין התפר מחברו כי הכא. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>זריז האשקלוני</b>. פי' הר\"ב חגורה רחבה כו'. משמע כל שרוכבין עליו בפסוק רגלים יש בו משום מרכב. וכן יראה לשון הר\"ב בדיבור טפיטן של סוס וכבר כתבתי בפ\"ק משנה ג' שכן נראין דברי הרמב\"ם ושכן דעת התוס' דרפ\"ג דערובין. אבל דעת רש\"י אינו כן אלא שאינו מטמא משום מרכב. אלא אותו הראוי לסמיכה בשעת רכיבה [*ועיין עוד מה שכתבתי שם בס\"ד] ולדבריו צ\"ל בכל הני דהכא שיש בהן דברים הראויין להסמך בהן לפניו או לאחריו: \n",
+                    "<b>ומדוכה המדית</b>. פי' הר\"ב מכתשת כו'. וכ\"כ הר\"ש אבל מהר\"ם אע\"פ שראה לפניו פי' הר\"ש כתב וז\"ל ודבר תימה הוא מה ענין זה למרכב. ושמא הוא אחד מכלי האוכף או אותו שמשים בו הרוכב את רגלו שקורין שטגריי\"ף בלשון אשכנז. או אחר כיוצא בזה ונקראת מדוכה משום דהרוכב נשען ומכה בה תמיד כעין מדוך שדוכין בה. ונקראת מדית על שם מקומה כמו זריז האשקלוני נ\"ל. עכ\"ל. ובפי' הרמב\"ם לא נמצא בו דבר אבל בנא\"י מצאתי ומדוכה מרכבה שהיה מיוחס אצלם למדי ע\"כ. ובחבורו ספכ\"ה כתב מרדעת של חמור וכתב הכ\"מ שהוא במקום מדוכה המדית: \n",
+                    "<b>מפני שעומדין עליו</b>. והזב מטמא משום מושב כשהוא עומד ג\"כ כדתנן בספ\"ב דזבים והר\"ב ששינה בלשונו לכתוב לשבת. בחנם עשה כן [*ובפי' הרמב\"ם בנא\"י כתוב והם עומדים על הסוס להתלמד לרוץ ולהראות גבורתם]: \n",
+                    "<b>[*בקומפון</b>. והר\"ב העתיק בקונפון וכן הוא במשנה דריש פ' דלקמן אבל שם העתיק הר\"ב קומפון והרמב\"ם העתיק בכאן קומפון. וכתב שזה כו' שמו בל' יון קומפון ובלשון לע\"ז [קנפו] ובר\"פ דלקמן העתיק קונפון אבל בחבורו פרק כז מה\"כ העתיק ג\"כ קומפון]: \n",
+                    "<b>נאקה</b>. היינו נאקה דפ' במה בהמה יוצאה. הר\"ש: \n",
+                    "<b>טמא</b>. כתב הר\"ב רמב\"ם פי' טמא מושב וכו'. כ\"כ בפירושו בנוסחא שלנו אבל בנא\"י כתוב אולם אוכף הנאקה יטמא משום מרכב והוא ענין אמרו טמא לד\"ה. לפי שהוא ירכב עליו. ע\"כ. וכן בפי' משנה דלקמן. וכ\"כ ג\"כ בחבורו ספכ\"ה. ולהכ\"מ לא הי' בזה אלא נוסחא שלנו. ולכך על שהראב\"ד השיגו. וכתב דטמא מושב כ' הכ\"מ שכן מפרש הרמב\"ם ג\"כ בפירושו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מרכב חלק מגעו ממשאו</b>. פירש הר\"ב דנושא מטמא בגדים ואין נוגע מטמא בגדים ומנין שבטומאת מרכב חלק מגעו ממשאו ובמשכב לא חלק שהרי הוא אומר במשכב (ויקרא ט״ו:ה׳) ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו ובמרכב הוא אומר (שם) וכל המרכב אשר ירכב עליו וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב ולא נאמר בו יכבס בגדיו מלמד שאינו מטמא בגדים בשעת מגעו ונאמר (שם) והנושא אותם יכבס בגדיו אחד הנושא את המרכב. או הנושא משכב מטמא בגדים בשעת נשיאותו. הרמב\"ם פ\"ו מה' משכב ומושב. ומה שדקדק לכתוב בשעת נשיאותו הוא כמו ששנינו בפ' בתרא דזבים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כסא של כלה ומשבר של חיה כו' אר\"י אין בהם משום מושב</b>. ולא אתפרש טעמא מאי. וגם צ\"ל דמשבר של חיה אין ישיבתו ישיבה כלפי אסלה דס\"פ דלעיל דהא לא פליג ר\"י אאסלה: \n",
+                    "<b>וכסא של כובס שהוא כורם עליו כו'</b>. כך היא גירסת הר\"ב. [*וכן העתיק הרמב\"ם בפירושו]. והכי איתא בפ\"ט דשבת דפ\"ח אשכול הכפר דודי לי בכרמי עין גדי מי שהכל שלו מכפר לי על עון גדי שכרמתי לי מאי משמע דהאי כרמי לישנא דמכבש הוא אמר מר זוטרא ברי' דרב נחמן כדתנן כסא של כובס שכורמים עליו את הכלים. והרמב\"ם [*בחבורו פכ\"ה מה' כלים] העתיק *)שכובס עליו את הכלים וכן הוא במשנה שבגמ' דפוס ישן. [*וכתב הכ\"מ רבינו והרא\"ש פירשו שהוא מכבש. ולדבריהם יהיה טמא מדרס מפני שיושב עליו כשהכלים בתוכו להדקו. כדי שיכבשו הכלים]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*והמדף</b>. פירש הר\"ב מביאין לוח של עץ ומניחים תחת הלוח וכו'. וכ\"כ הר\"ש בשם גאון. וכן ערוך. ולישנא קטיעא הוא. וז\"ל הערוך. ומביאין לוח של אבן או של עץ. ומעמידין אותו מוטה. והמקום נמוך. וסומכים אותו בעץ. ומניחים תחת כו']: \n",
+                    "<b>ומצודות הסכרין</b>. פי' הר\"ב הסותמים וסוכרים את המים כו'. וז\"ל הרמב\"ם מצודות הסכרים מצודות יפסיקו המים בימים עד שיתקבצו שם הדגים ואחר יוציאו המים וישארו הדגים כו': \n",
+                    "<b>טמאין</b>. ר\"ל בטומאת מדרס. אי נמי בשאר טומאות דוקא. הר\"ש: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>טמא מדרס</b>. כתב הר\"ב וכ\"ש שטמא טמא מת דקי\"ל כל הטמא מדרס כו'. מתני' היא בפ' ו' דנדה [*משנה ג]: \n",
+                    "<b>[*בקונפון</b>. והר\"ב העתיק בקומפון. וכבר כתבתי בזה בפרק דלעיל משנה ב']: \n",
+                    "<b>טמא טמא מת</b>. כתב הר\"ב וה\"ה שטמא טומאת שרץ כו'. והא דנקט טמא מת משום דאב הטומאה הוא. והכי קאמר אב הטומאה על ידי מת. ולא ע\"י זב. רש\"י פרק ט דשבת דף פד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העשויה כקתדרא</b>. פירשו הר\"ב במשנה ג' פ\"ד [*ועיין מ\"ש שם בס\"ד]. וכתב הר\"ש דה\"ל למתני עגלה של קטן דתנן בספ\"ב דביצה דטמאה מדרס [אלא] אין חושבין כאן כ\"א למנות ג' עגלות שיש להן ג' מינין ואינו יורד למנות כל העגלות. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>משני לוג עד ט' קבין</b>. עיין בפירוש הר\"ב פ\"כ משנה ג: \n",
+                    "<b>והבאה במדה</b>. פי' הר\"ב שמחזקת מ\"ס כו'. ול' מהר\"ם שהיא גדולה ביותר שמחזקת מ\"ס כמו אנשי מדות ע\"כ. [*והוא לשונו של רש\"י ז\"ל בפ' ר\"ע דמס' שבת דפ\"ד]: \n",
+                    "<b>טהורה מכלום</b>. עיין בפי' הר\"ב במשנה דלקמן [*ומ\"ש שם בס\"ד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והבאה במדה טהורה מכלום</b>. כתב הר\"ב אאינה מיוחדת למדרס קאי דהטמאה מדרס כו'. דבהנך דחזי למדרס לא חיישינן. דלא אתקש לשק כדאיתא פ' על אלו מומין הר\"ש. [*ואני תמה דהא בר\"פ פי' הר\"ב דכל הטמא מדרס טמא טמא מת ומשנה שלימה היא כמ\"ש שם. ולכן נ\"ל דאף הר\"ש לא אמר. אלא שאם ראויים למדרס. דבהו לא מיירי. דאילו בהם כשראויים למדרס טמאים בכל. בין במדרס בין בטמא מת. כאותו הכלל דלעיל כל הטמא מדרס כו'. והכי איתא בפ' על אלו מומין. ואין לו תוך בכלי שטף דאורייתא קיבולי טומאה היא [כלומר בתמיה] דומיא דשק בעינן מה שק מיטלטל מלא וריקן אף כל מיטלטל מלא וריקן פרש\"י מלא וריקן דיש לו ב\"ק. ע\"כ. וכ\"כ ג\"כ הר\"ב בר\"פ שני. ומשני בהנך דחזו למדרסות פירש\"י כגון כסא וספסל דמקבלי טומאה ע\"י מדרס. ע\"כ. ועל כרחנו טעמא דלמדרס לית לן הקישא דההוא הקישא דכתב הר\"ב בריש פ\"ב שכתבתי וכן עוד לו ברפ\"י ורפט\"ו לענין כלים הבאים במדה דדרשינן נמי שיהא מיטלטל מלא כריקן לאפוקי הבאה במדה. כולהו מהך קרא דוכל כלי עץ וגו' וההוא בטומאת מת ושרץ אתקש. וכ\"כ רש\"י בפ' במה אשה (שבת דף סו) סוף ע\"א. ומכיון דאמרי' בהנך דחזו למדרסות לענין חד הקישא דלא לאקשויי שצריך שיהיה לו [בית] קבול. ה\"נ לאידך הקישא שאע\"פ שבא במדה כשהוא ראוי למדרס טמא מדרס. וה\"נ בתרווייהו בין בפשוטי כלי עץ בין בבאים במדה לא אמעיטו במת ושרץ. אלא כשאין בהם טומאת מדרס דהיינו שאינן ראויים למדרס. אבל כל שראויים למדרס הדרן לכללן שכל הטמא מדרס טמא טמא מת. וטעמא מק\"ו דפכים קטנים. כמ\"ש *)בס\"ד ברפ\"ו דנדה. ולפי זה הא דכתבתי ל' רש\"י בסוף פרק ט\"ו. נמי יש לפרש בכהאי גוונא. וכמו שכתבתי שם בס\"ד. אבל צריך עיון דברי הר\"ב והרמב\"ם שבסוף פרק יז כמו שכתבתי שם בס\"ד. גם אפס כי עז וקשה עלי הא דתנן ברפ\"כ דטמאים מדרס ואינן טמאים בשאר טומאות הואיל ונפחתו מהיותן כלי קבול ומתחילה נעשו בין לקבול בין לישיבה ואמאי הא תנן כל הטמא מדרס כו'. וצ\"ל דכשהיו מתחילה עשוין להתטמאות בשאר טומאות ומפני הקלקול שאירע בהם נטהרו מלהתטמא בשאר טומאות. אע\"ג שעדיין נשאר עליהן טומאת מדרס. כבר חלף ועבר מהם שאר הטומאות ואינן בכלל כל הטמא מדרס כו' דההוא כללא דוקא על הכלים שלא אירע בהם קלקול. אבל פשוטי כלי עץ. שאע\"פ שאין ראויים לשאר טומאות הנה כשהם ראויים למדרס הן בכלל כל הטמא מדרס כו'. הואיל שלא אירע בהם קלקול רק שמתחלה אינם ראויים. וכיון שהם בענין שראויים למדרס. אגב [זה] ראויים ג\"כ לשאר טומאות והלכך הה\"נ כלים הבאים במדה שאע\"פ שאינם ראויים להתטמא בשאר טומאות אם הם בענין שראויים למדרס יתטמאו ג\"כ בשאר טומאות. שהרי לא אירע בהם קלקול כן נראה בעיני לקיים דברי הר\"ש והר\"ב. אבל דעת הרמב\"ם אין נראה כן בבאים במדה. שהרי אע\"פ שפשוטי כלי עץ כתב בפ\"א מה\"כ שהם טמאים מד\"ס וכמ\"ש עוד רפכ\"ג מה\"כ ואעתיק אותו הל' לקמן בפרקין משנה י. אפ\"ה בבאים במדה שכתב דינם בפ\"ג לא הזכיר שיהיו טמאים מד\"ס. גם בשאר טומאות אם ראויים למדרס. ולדבריו צ\"ל שהוא מפרש להא דעל אלו מומין דוקא במאי דאתמר דהיינו בפשוטי כלי עץ. ולא דהה\"נ בבאים במדה. ואין להקשות מאי שנא. דהא ודאי דטומאה זו של פשוטי כלי עץ בדברים הראויים למדרס מד\"ס היא כדכתב הרמב\"ם שהרי בפסוק לא נתפרש. והלכך היכא דאתמר אתמר והיכא דלא אתמר לא אתמר. שכן הבאים במדה נמי מן התורה אמעטו וכיון שלא אמרו כן בהדיא על הבאים במדה שאם ראוים למדרס שיהיו טמאים אף בשאר טומאות אין לנו לרבות טומאה מדעתינו. וכללא דרפ\"ו דנדה כל הטמא מדרס כו'. אין למדין ממנו. כדכתבתי במשנה ג פי\"ד. ול' רש\"י בפ\"ו דנדה שאין לך כלי הראוי למושב הזב שאין שם כלי עליו וראוי לקבל כל טומאות. וכמו שהעתקתיו שם. ולפי זה יתכן שדעת רש\"י כהרמב\"ם. ולאו בכל ראוי למדרס אומרת שמטמאים ג\"כ בשאר הטומאות. ואין צריכין לפי זה לדחוק בפירוש ל' רש\"י שהעתקתיו בפט\"ו ומיהו בפ' כיצד הרגל דף כה ילפינן מג\"ש דמפץ במת טמא משרץ. ושרץ יליף בק\"ו ממדרס. ובמשנה י דלקמן הביא הרמב\"ם בפירושו תחלת השיטה ההיא. ומפץ ודאי לאו דוקא. אלא נקט מפץ שאינו בגד. ולא עור. ולא שק. הנאמרים בפרשה בטומאות שרץ ומת וגם אין לה טהרה במקוה. וכדכתב הרמב\"ם שם. והר\"ב בסוף פירקין. ואי ילפינן ממדרס לשרץ. ומיניה למת למפץ. ה\"ה לכל מה שטמא במדרס. וכ\"כ התוס' בהדיא בנדה [דמ\"ט] ובפרק כיצד הרגל דמההיא נפקא בכל דוכתי דאמרי' כל הטמא במדרס כו' וא\"כ היאך יכולה לחלק בין פשוטי כלי עץ לבאים במדה. וצריך לי עיון]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*תרבוסין</b>. וכך העתיקו הר\"ב והר\"ש. גם הרמב\"ם בפירושו. אבל בחבורו פכ\"ז מה\"כ כתב תרכוסין בכ\"ף. וכן הוא בערוך]: \n",
+                    "<b>[*טמא מדרס</b>. פי' הר\"ב דחזי לישיבה או למזגא עליה הבאים להקיז. הכ\"מ שם]: \n",
+                    "<b>[*שאוכלין עליו</b>. פירש הר\"ב כלי תשמיש הוא. ואומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. הכ\"מ שם]: \n",
+                    "<b>[*ושל זיתים</b>. כתב הר\"ב שסוחטים בו זיתים. לא ידעתי למה לו לפרש כן. והרי הרמב\"ם כתב אשר יעשה להשיר עליו הזיתים ובחבורו כתב ג\"כ *)ששוטחין עליו הזיתים]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושל דלפקי</b>. כתב הר\"ב והבסיס שלפניו אינו לישיבה. אלא להניח עליה חפצים. מהר\"ם. [*ומ\"ש הר\"ב דלפקי כלי עץ וכו'. וכ\"כ לעיל רפכ\"ב. ועי' מ\"ש עליו שם בס\"ד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "[*פנקסיות פירש הר\"ב כמו חנוני על פנקסו דרפ\"ז דמסכת שבועות]: \n",
+                    "<b>האפיפורין</b>. פירש הר\"ב לוח שמניחים עליו אבק של עפר כו'. כ\"כ הר\"ש בשם הערוך ערך פנקס. ותמהתי דכה\"ג תנן נמי אפיפורין ברפט\"ז ושם פירש הר\"ב וכן הר\"ש כתב שם בשם הערוך. שהוא כסא של פרקים. ודקדקתי בערך אפיפורין ומצאתי דמייתי לה התם נמי הך אפיפורין דהכא ומפרש לה שהוא כורסיא קטן לפני תיבת ס\"ת. גם הרמב\"ם מפרש הך דהכא כי הא דלעיל שהוא כסא של פרקים ונקרא פנקס לפי שפנקס הן כל ב' לוחות מזדווגים יהיו לסופר או לזולתו ושם פנקס על האמת אמנם הוא לסופר. ואפיפורין הוא כסא של פרקים כאשר יתפשט יהיו שתי לוחות וישב הסופר עליו וכאשר יתקבץ ישוב לוח אחד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>של זגגין</b>. פירש הר\"ב שמניחים עליה כלי זכוכית. וכך פירש הר\"ש והרמב\"ם. וכתב הכ\"מ בפכ\"ז מה\"כ דתמיהא ליה מאי שנא מתרבוסין דמתני' ה ששוטחין עליו זיתים דטהורה מכלום. מפני שאינה ממשמשי אדם. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>של זבל טמאה מדרס</b>. פי' הר\"ב לפי שראויה לישיבה. ז\"ל הר\"ש ויתכן שהן כעין אותן שבמקומינו שקורין בהוט (א) בלע\"ז. ארוך כעין כוורת רחב מלמעלה וקצר מלמטה. ותלוי מאחריו ברצועה רחבה המתוקנת לאדם מלפניו. ונותן בו זבל לכרמים ומחובר בו מקל מאחריו ומגיע עד קרוב לארץ וכשרוצה לנוח פושט רגליו לפניו מעט ונשען מעומד על גביו. ע\"כ: \n",
+                    "<b>והפוחלץ של גמלים</b>. פירש הר\"ב עשוי כעין מכבר כו'. וכ\"כ הרמב\"ם. ומסיים יעתקו אותו על הגמלים. ע\"כ. ומהר\"ם פי' שהוא כלי עשוי מעור גמלים והוא גדול ביותר ומחזיק מ' סאה ויותר ולהכי טהור מכלום. כיון דאינו מיוחד לישיבה והוא מחזיק מ' סאה אינו מיטלטל מלא. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלשה מפצים הם</b>. פי' הר\"ב כמין מחצלאות כו'. ואין המפץ בכלל כלים האמורים בתורה ואף עפ\"כ מתטמא הוא במדרס דין תורה שהרי ריבה הכתוב כל המשכב וזה ראוי למשכב ועשוי לו. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכן מתטמא במת ובשאר טומאות מדבריהן ככל פשוטי כלי עץ [*וזה הכלל גדול כל המתטמא במדרס כו']. הרמב\"ם רפכ\"ג מה\"כ. ועיין בפי' הר\"ב דס\"פ: \n",
+                    "<b>ושל גתות לשון הר\"ב העשויות לכסות בהן ענבים וזיתים</b>. וכ\"כ הרמב\"ם. ולא ידענא זיתים מאי עבידתייהו דהא לא תנן אלא גתות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושל עור הדג טהור מכלום</b>. פי' הר\"ב דכל הבא מבריות שבים טהור כדתנן בפרק יז מי\"ג. וע\"ש: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>[*לוילון כו'</b>. פי' הר\"ב העשוי למסך כו'. עי' במשנה ד פ\"ח דשקלים]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>של ספרין טמאה טמא מת</b>. ובפ' כח משנה ד אפליגו תנאי ע\"ש. וכתב הכ\"מ בפרק כ\"ז מה\"כ שאינה מטמאה מדרס מפני שאין משתמשין בהן [לשכיבה]. ומ\"מ טמא טמא מת מפני שפעמים עושין אותן כמין תיק ונותנה בחיקו ומתחמס בה וכדרך שאמרו לענין איסור כלאים בירושל': \n",
+                    "<b>ושל תכריך ושל נבלי בני לוי</b>. והר\"ב העתיק ושל תכריך נבלי כו'. וכך העתיק הר\"ש. וכן בס\"א. אבל בפירוש הרמב\"ם בנא\"י כתוב ושל תכריך האמור כאן היא תכריכים של מת. וז\"ל בחבורו שם ושל תכריכי המת ושל נבלי כו': \n",
+                    "<b>ושל נבלי בני לוי</b>. כתב הר\"ב ודרך שאר בני אדם לעשות להן תיק של עור ואף הן טהורין. כדתנן לעיל פט\"ז מ\"ז. הר\"ש. וצריך לומר דל\"ד לתכריך הכלים דמתני' יב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>של צדי חיה ועוף טמא מדרס</b>. ואין זה [בית] אצבעות דתנן לקמן פכ\"ו [משנה ג] [בית] אצבעות טהורות. [דהא] איכא של ציידי חיה ועוף וחגבים אלא ענין אחר הוא. הר\"ש. וכן נמי אין זה כמו קסייה דמשנה ו פרק ט\"ז. אף ע\"פ שפירשו בו ג\"כ הר\"ב והרמב\"ם שהוא בית יד. דמ\"מ ענין אחר הוא ושמותם יוכיחו. אבל הר\"ש לא הוצרך לכתוב זה. לפי שהוא מפרש קסייה קערות: \n",
+                    "<b>טמא מדרס</b>. פירש הר\"ב לפי שנשען עליו. וכ\"כ הר\"ש גם הרמב\"ם כ\"כ בחיבורו פרק כ\"ז [מה\"כ הלכה י\"ד]. וכתב הכ\"מ שאינו יודע מה צורך לו להשען עליו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>של ילדה טמאה טומאת מדרס</b>. פירש הר\"ב שראוי לישיבה. וכ\"כ הרמב\"ם. וכתב עליו הכ\"מ שאפשר שהיו באותו זמן הילדות נותנות סבכה שלהן ע\"ג הכסת וישנות עליה [כההיא דמתני' יד] והזקנות לא היו נוהגות כן. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ושל זקנה מעשיה מוכיחים עליה. כ\"כ הרמב\"ם אינה ראויה למושב לגודל נקביה או לתכונת מלאכתן. ומ\"ש הר\"ב ובתוספתא תניא של זקנה טמאה מדרס כו'. מסיים בה הר\"ש. וכן נראה דהא לקמן תנן פכ\"ח משנה ט סבכה של זקנה טמאה משום מושב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלש קופות הן כו' הולכים אחר הבריה</b>. פי' הר\"ב אם טמאה טמאה כו'. ובקטנה וגדולה מפרש אם הגדולה ניקבה כמוציא רמון כו' והדר מפרש גבי הולכים אחר הפנימית אם טמאה הפנימית כו'. ועירוב פירושים הם. דזה שפי' אם טמאה כו' כ\"פ הר\"ש גם הראב\"ד [פכ\"ז מה\"כ הלכה יז] מפרש כן בשם הרב היוני ז\"ל. ולדידהו אף בגדולה מפרשים כן. וז\"ש הר\"ב בניקבה כמוציא רמון. הוא פי' הרמב\"ם ולדידיה אף בבריאה ובפנימית מפרש כן אך הראב\"ד השיגו דלמה שתיהן טהורות והלא תיקנה בשטלה עליה. והליץ בעדו הכ\"מ שאפשר לפרש דברי הרמב\"ם דאה\"נ שאם הית. נקובה במוציא רמון ואח\"כ תקנה וטלה עליה שהיא טמאה. והב\"ע כשטלה על נקב קטן שהיה בה ואח\"כ ניקבה הגדולה כמוציא רמון טהורה אף הקטנה אע\"פ שהיא שלימה. ועי\"ל דבניקבה הגדולה כמוציא רמון טהרה מטומאתה וכשטלה עליה הקטנה לא חזרה לטומאתה. ואע\"פ שהיתה זו הקטנה טמאה. הרי היא כחלק מהגדולה. וגם היא טהורה ע\"כ. [*ופי' קופות ע' בסוף כלאים]: \n",
+                    "<b>מהוהא</b>. נ\"ל שהגירסא מהוהה בהיה\"ן מלשון תוהו ובוהו. ר\"ל דבר שאין בו ממש. מהר\"ם. [*ועיין פכ\"ז [משנה יב] וגם בספ\"ט דטהרות]: \n",
+                    "<b>[*שטלייה</b>. כתב הר\"ב מלשון טלאי ע\"ג טלאי. דבפ' כיצד מברכין (ברכות דף מ\"ג.) ולא ידעתי למה הביא ממרחק והלא היה יכול להביא ממ\"ב דפכ\"ו]: \n",
+                    "<b>רש\"א כף מאזנים</b>. לשון הר\"ב לפרושי מלתא דת\"ק קאתי ובכף מאזנים של מתכות טמא איירי. אין אלו בעיני אלא דברי תימה. דת\"ק בבגד איירי ואתא ר\"ש לפרושי ומיירי בשל מתכות. ובלי ספק שהר\"ב ראה בפי' הרמב\"ם שכתב בזה הלשון. ואר\"ש בדמיון זה כו'. גם לא הי' נכתב בנוסח שלפניו שאין הלכה כר\"ש. וכמו שג\"כ איננו בדפוס ישן*). ולפיכך חשב הר\"ב שהרמב\"ם ר\"ל שר\"ש מפ' דברי ת\"ק. וממשל משלים לדברי הת\"ק אבל אין זאת כוונת הרמב\"ם כלל אך כוונתו שר\"ש. אמר ג\"כ דמיון זה שמחלק ת\"ק בפנימית וחיצונית. וכן בנוסח שלפני נכתב ואין הלכה כר\"ש וכן ג\"כ בנא\"י: \n",
+                    "<b>כתב הר\"ב ומסקנא דכולה פרקין כו' דכל דבר הראוי לשכיבה כו'</b>. עיין בספ\"ב דזבים. ולעיל בפי' הר\"ב פי\"ח משנה ה. ומ\"ש הר\"ב והמפץ כו' דמרבינן לה מקרא דכתיב כל המשכב כל לרבות כו'. וכיון דתרי קראי כתיבי. משכבו למעוטי. וכל לרבויי הא כיצד יש במינו אף ע\"ג דלית ליה טהרה במקוה. אין במינו מקיש משכבו לו גמרא פ\"ט דשבת דף פד ומייתי לה הרמב\"ם לעיל משנה י ומפרש בשם הר\"י הלוי גאון ז\"ל שהמפץ יש במינו מה שיטהר במקוה והן הכלים הנעשים מזאת האריגה כסלים וכקופות והן נכנסים במאמר הש\"י באמרו כל כלי. אולם החרס אין במינו מה שיעלה ממנו דבר שיש לו טהרה במקוה [ע\"כ] [*ומ\"ש הר\"ב והאי לאו כלי הוא. וא\"ת פשוטי כלי עץ נמי לא ליהוי להו טהרה במקוה והתנן בספי\"ח במטה שמיטהרת איברים. ופי' הר\"ב כשבא להטבילה מטביל הכרע לבד. כתבו התוס' בפר\"ע דשבת דף פד [ד\"ה מפץ] דאור\"י דנפקא לן מדכתיב (במדבר ל״א:כ׳) וכל כלי עץ תתחטאו דמשמע אפי' פשוטי. דומיא דכלי מתכות דכתיבי התם ואף ע\"ג דכתיב (שם) וכל מעשה עזים ליכא למילף מה מעשה עזים מיטלטל מלא וריקן אף כלי עץ. דלא שייך למילף הכי. אלא משק כדכתיב (בראשית מ״ב:ל״ה) ויהי הם מריקים שקיהם. ולהכי נמי נקט בכל דוכתי מה שק כו' כמ\"ש לשונם בפ\"ק דחולין מ\"ו. ומ\"ש הר\"ב. ואין לו טהרה עד וכו' פחות מו' על ו' שיעור טומאתו בפכ\"ז [משנה ב]. הרמב\"ם שם. ומ\"ש הר\"ב כלי אבנים כו'. ברפ\"י. ומ\"ש הר\"ב וכל דבר הבא מן הים. במשנה יג פי\"ז ע\"ש. ומ\"ש הר\"ב וכלי עץ כו'. ג\"ז שם ר\"פ עשירי ורפט\"ו. ומ\"ש הר\"ב כגון תרבוס. בפרקין משנה ה. ומפץ. משנה י. וסדין. משנה יג]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>יש להם אחורים ותוך</b>. פירש הר\"ב אם נגעו המשקים מאחוריהם כו' ולא נטמא תוכן. כדתנן לקמן במשנה ו: \n",
+                    "<b>כל שיש לו תוברות</b>. פירש הר\"ב לולאות כמו שיש למכנסים תפורות לאחוריו של בגד. והוא בית כניסת האבנט ושמו תובריות. ואית דאמר תופרות. ל' הר\"ש. ונ\"ל שבימיהם כך היו תופרין דאילו האידנא תופרין השפה אל תוכו. ול' התוס' פ\"ק דפסחים סוף ד' יז תובראות פירושו תפירות שפה לפיהן סביב כעין מכנסים ע\"כ. ובנוסחת מהר\"ם ז\"ל תפרות ופי' לשון תפירות נראה בו איזו פנימי. ע\"כ: \n",
+                    "<b>[*והדלפקי</b>. מפורש בפ' דלעיל מ\"ו ורפכ\"ב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>משבעה לחרחור מד' לדרבן</b>. עיין במ\"ז [*וח] פכ\"ט. [*ומ\"ש הר\"ב אם נפלו משקים טמאים כו' אין טמא מן המרדע אלא ז' כו'. וכן פי' הר\"ש. ולדבריהם יש לו אחורים ותוך דקתני אינו כמו אינך דלעיל ודלקמן. אבל פירושו כלומר שהכלי עצמו חלוק. וכמו שחלוקים שאר כלים באחורים ותוך לענין דינייהו. ה\"נ המרדע חלוק הוא בעצמו לענין דין אחר. והיה נכון למתני יש להם יד משבעה כו'. ומ\"ש הר\"ב ורמב\"ם פי' כו'. לכאורה דעתו שחולק הרמב\"ם על הדין שכתב הר\"ב שאם נפלו משקים טמאים על החרחור כו'. אבל אינו כן דאיהו נמי ס\"ל כך. שכ\"כ בהדיא בחבורו פכ\"ה מה\"כ. והשתא דאתינא להכי יכולני לומר שגם הר\"ש סובר כדברי הרמב\"ם באם נפלו משקים טמאים חוץ לז' כו'. אלא דמר נקט חדא ומר נקט חדא. והשתא אף להר\"ש אחורים ותוך דהכא כמו אינך. אלא שלהר\"ש העיקר שהוא מה שנשנה במשנה אחורים ותוך לא פי'. והרמב\"ם מפרש הנשנה במשנה. ועיין לקמן במשנה דלקמן בד\"ה וזומא ליסטרא וכו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*וזומא ליסטרא</b>. פירש הר\"ב כלי שראשו אחד כף וכו'. ולכף יש תוך ואחורים. וז\"ל התוספתא שהביאה הר\"ש זומא ליסטרין שנפלו משקין על תוכה טמאה כולה נפל על אחורים אינו טמא אלא אחורים תוכה והמזלג והיד טהורין נפלו על גבי המזלג חולקים את היד המשמש את הטמא טמא והמשמש את הטהור טהור. נפלו על גבי היד מנגבה והיא טהורה ע\"כ. וכדתנן במ\"ו ידות הכלים המקבלים כו' מנגבן כו' וצריכין לחלק בין הך דהכא למרדע דמתניתין דלעיל. דהתם אין דין ניגוב וצ\"ל דיש שיעור יד לכל אחד כדתנן משבעה כו'. וכמו ששנינו גם כן במשנה ז וח פכ\"ט. הלכך מחשבין לאידך שבין אלו שני השעורים לאחורים ולא ליד. אבל זה צ\"ע למה לא יהיה דין השבעה עצמה והד' עצמה כדין היד שיהא מנגבה כשנפלו עליה משקים טמאים. ועוד צ\"ע שיהיה מותרות הידות חשובות מהידות עצמן שהרי יהיו נחשבין כאחורים החמורים מן הידות. לכך נראה לי דטעמא אחרינא איכא דכל שבעה לחרחור וארבעה לדרבן נחשבין לחרחור ולדרבן כעצמותן ולפי שאין צריכין ליד לפיכך מה שבין השבעה להארבעה נחשב כאחורים]: \n",
+                    "<b>[*רבי שמעון אומר כו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כרבי יהודה. וכן כתב הרמב\"ם. וממילא דמאי דקאמר ר\"ש וצריך להטביל. כהלכה הוא. ועיין בסוף מתניתין ה]: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>הרובע ואחוריו טמאין</b>. פי' הר\"ב היינו הדפנות המקיפות כו'. אבל דופן המפסיק כו'. בכלל תוכו כו'. ולאו כולו בכלל תוכו אלא צד שכלפי חצי רובע. כן צריך לפרש ודברי הר\"ב מדברי הר\"ש הן מועתקין. וכן הא דסיים וכתב. ודין דופן האמצעי מפורש לעיל בספ\"ב דריב\"ן אמר חולקי' כו' כ\"כ הר\"ש. ואני תמה על הר\"ב דהא פסק התם שאין הלכה כמותו. וכן לא הזכיר הרמב\"ם חלוקת דופן האמצעי לא התם בדריב\"ן כמ\"ש שם ולא הכא כשהעתיק משנתינו בסוף הל' כלים [הל\"ו] ועיין ברפ\"ד דאהלות. ובפ\"ו משנה ד: \n",
+                    "<b>[*וכשהוא מטביל מטביל את כולו</b>. אתאן לרישא. וכן העתיקה הרמב\"ם ברישא בסוף ה' כלים]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שנפלו עליהן משקין</b>. ירצה בו משקים טמאים. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ושאר כל הכלים שאינם יכולים לקבל רמונים</b>. ונ\"א ל\"ג. שאינם יכולים לקבל רמונים. וכן בגירסת מהר\"ם ועוד גורס שיש להם אזנים ותוך: \n",
+                    "<b>ואזנו וידיו טהורים</b>. כתב הר\"ב עבדו ביה רבנן היכרא כו'. כמו שפי' בר\"פ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לעריבה גדולה של עץ</b>. פי' הר\"ב שאם יש משקים באחורי העריבה וידיו טמאות אוחז בבית הצביטה ואין חושש כו'. וכ\"כ הר\"ש אבל הוא מפרש ג\"כ ויש להן בית צביטה בכה\"ג. דאם אחוריו טמאים ובית הצביטה טהורים או איפכא. לא גזרינן האי אטו האי. שלא יטלנו בזה פן יגע בזה ע\"כ. והר\"ב מפרש שאם נטמאו אחוריו בית הצביטה טהור כו'. וכ\"פ ברפ\"ג דחגיגה וכפירש\"י שם. וכן הרמב\"ם התם והכא. והוא מפרש בעריבה גדולה נמי לענין זה שכאשר נטמא *) (ג\"כ) הכלי [במשקין טמאין] לא נטמא בית הצביטה ע\"כ. ועמ\"ש לקמן במשנה ט: \n",
+                    "<b>אמר ר' יוסי לא אמרו אלא לידים הטהורות בלבד</b>. וצ\"ל היינו טעמא דר' יוסי דכשהוא וידיו טהורות. אז נזהר היטב שלא יבא לידי רבוי טומאה לא הוא ולא כליו. אבל כשידיו טמאות אינו נזהר כל כך וחיישי'. מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קומקום שהיו אחוריו טמאין</b>. הרמב\"ם סוף הל' כלים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואין להם בית צביעה</b>. אתאן לר\"מ דאמר במ\"ז לידים טמאות שייך לשון זה שהכלי טהור ובקדש דגזרי' בית הצביעה שאין בו משקין שמא יגע באחוריו שיש בו משקים. אבל לר\"י כה\"ג אפילו בתרומה גזר ולקדש כולו טמא אפילו תוכו מה שייך לשנות אין להם אחורים ובית הצביעה. כיון דתוכו נמי [אין לו] ואי הוה תני אין להם אחוריים ותוך. סגי בהכי. אע\"ג דלא תני בית הצביעה. כ\"כ הר\"ש מהתוספתא וזה לפי שטתו דמפרש לרישא דמתני' ז כל הכלים שיש להם אחוריים ותוך ויש להן בית הצביעה. שנשנה ג\"כ לשלא יגע הא אטו הא. כמ\"ש לעיל בשמו. אבל לשטת הרמב\"ם דמפרש שנשנה לענין שאם נטמא הא' לא נטמא חברו אצטריך שפיר למתני דלקדש. אף בית הצביעה אין לו. כלומר אינו מחולק אלא כשנטמא הא' הכל טמא אף בית הצביעה. וכ\"פ הר\"ב ברפ\"ג דחגיגה: \n",
+                    "<b>[*במחשבה</b>. ועמ\"ש לקמן בד\"ה ומחשבה וכו']: \n",
+                    "<b>אלא בשינוי מעשה</b>. עיין ס\"פ דלקמן ממשנה ז ולהלן: \n",
+                    "<b>ומיד מחשבה</b>. כ\"ש [הוא. כיון] דמעשה מבטל מעשה. ולא נקטה אלא משום סיפא. דדוקא מעשה מבטל מיד מחשבה. ולא מחשבה מיד מחשבה. הר\"ש: \n",
+                    "<b>ומחשבה אינה מבטלת לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה</b>. בשלמא מיד מעשה לא מפקא. לא אתי דבור ומבטל מעשה. אלא מיד מחשבה מיהא תיפק. שאני מחשבה דטומאה דכי מעשה דמי. כדרב פפא. דרב פפא רמי כתיב כי יתן וקרינן כי יותן. [*הא כיצד כי יותן] דומיא דיתן. מה יתן דניחא ליה אף יותן נמי דניחא ליה. ואע\"ג דנפלו ממילא. אלא דניחא ליה במחשבה. הוי הכשר. וקרי ליה כי יתן. והיינו בידים. גמרא פ\"ג דקדושין דף נט. [*ומדאמרי' לא אתי דבור. נ\"ל דדוקא דבור. ולא סגי במחשבה. ועיין מ\"ש במשנה ד פרק ט דפרה. ומ\"ש בסוף פ\"ג דב\"מ [ד\"ה החושב]. גם עיין במשנה ו פרק ח דטהרות. ובמשנה יא פרק ג דעוקצין] [ד\"ה משיחרחר] : \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הרי אלו מיטמאין ומיטהרין שלא באומן</b>. כתב הר\"ב משום דכל הני יש להן רצועות וא\"צ לקשרן כו'. וכ\"כ הר\"ש. וכלומר דלפיכך מיטמאין שלא באומן. וז\"ל הרמב\"ם כי כאשר הורכבו קרסים בלולאות ואפילו בלי אומן. ויחבר הכיס עד שיחזירהו כלי קבול הנה הוא יטמא: אר\"י והלא כל הכלים מיטמאין כו'. לשון הרמב\"ם ואר\"י שהכלים כולם ג\"כ לא יצטרכו לאומן. אבל כל ששם לכלי צורה יקבל בו הטומאה הנה הוא יטמאהו. ואע\"פ שהוא הדיוט. וכן אם הפסיד ממנו זאת הצורה ואפילו הוא הדיוט הנה כבר טהר זה הכלי מטומאתו: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>[*כף לוקטי כו'</b>. פירש הר\"ב כמין כף יד כו'. ואין לו בית אצבעות אלא עור פשוט. וז\"ל הרמב\"ם בחבורו פ\"ז מהל' כלים עור שאין עליו צורת כלי אינו מקבל טומאה לפיכך כף של עור שקושרים לוקטי קוצים על כפותיהן כו'. מפני שהוא עור פשוט ואין עליו צורת כלי. ע\"כ. עיין ר\"פ ט\"ז: \n",
+                    "<b>הזון</b>. פי' הר\"ב אזור כו'. מסיים בו הר\"ש והיינו הזונות רחצו דקרא סוף מלכים א. וכ\"כ הרמב\"ם]: \n",
+                    "<b>ברכייר</b>. פי' הר\"ב דפוס של עור כו'. וז\"ל הר\"ש בשם הערוך אלו שעושים מלאכה וצריכים לעמוד כורעים על ברכיהן. ועושין כמו פיסת יד מעור ומשימין על ברכיהן: \n",
+                    "<b>[*טמאים</b>. פי' הר\"ב דעשוים לקבלה. וכן לשון הר\"ש. והרמב\"ם כתב בפי' כפי נא\"י שהם דמיון ב' קערות ע\"כ. ובחבורו שם כתב שיש עליהם צורת כלי]: \n",
+                    "<b>[*והשרוולים</b>. פי' הר\"ב כמין בית יד של עור דחוק כו'. כ\"כ הר\"ש בשם הערוך. ומסיים בערוך. בל' רומי הי\"ד שיר\"א. וכ\"כ ג\"כ הרמב\"ם בפירושו. שענין זאת המלה בל' רומי הכנסת היד. ולא ידעתי למה לא פירשו טעם טומאתן. והרמב\"ם בחבורו שם כתב שעשוי כמין טבעת שמכניסין אותן האומנים בזרועותיהן וכו'. מתטמאין כשאר כלי עור הפשוטין. ע\"כ. כלומר שהם בצורת כלי]: \n",
+                    "<b>וכל בית אצבעות</b>. עיין מ\"ש במשנה טו פכ\"ד: \n",
+                    "<b>[*האוג</b>. פי' הר\"ב פרי אדום כו'. ועיין בפ\"ק דפאה מ\"ה. ומ\"ש במסכת פרה פ\"ג מ\"י]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סנדל שנפסקה כו'</b>. כעין משנה זו תנן לעיל פי\"ח [מ\"ה] גבי מטה שנשברה כו' וע\"ש: \n",
+                    "<b>לא הספיק כו' עד שנפסקה שניה</b>. ל' הר\"ב טהורה. דכיון שנשברו שתי אזנים תו לא חזי למידי. ונראה דגרס בהדיא טהורה. דאין לפ' דטהור דלקמן בסמוך קאי נמי אדהכא. דהא לקמן מפרש טהור מטומאה דלמפרע אבל מקבל טומאה מכאן ולהבא. והכא שכתב דלא חזי למידי א\"כ אף מכאן ולהבא אינו מקבל טומאה. ובדברי הר\"ש נראה דגרס טהור. אבל מפרש בהפך דהכא טהור למפרע ומקבל טומאה מכאן ולהבא. ובנפסק עקבו כו' מפרש טהור. דבטל מתורת כלי ולא חזי לתשמיש [*וכן נ\"ל עיקר. שאין טעם לומר בנפסק וכו' שיקבל טומאה מכאן ולהבא וכ\"ש בנחלק לשנים דתנן גבייהו] אבל הרמב\"ם בפ\"ז מה\"כ [הלכה י\"ב] העתיק לא הספיק כו' עד שנפסקה השניה או שנפסק עקבו כו'. טהור: \n",
+                    "<b>[*ניטל חוטמו וכו' טהור</b>. פי' הר\"ב מטומאה דלמפרע כו'. עמ\"ש בדבור דלעיל]: \n",
+                    "<b>האמום</b>. פי' הר\"ב דפוס כו'. ועי' רפכ\"ג: \n",
+                    "<b>וחכמים מטמאין</b>. פי' הר\"ב דחשבי ליה נגמרה מלאכתו. משום דאינו מחוסר מלאכה הצריכה אומן. שהדיוט יכול לשמטו מהאימום. כ\"מ פכ\"ד מה\"כ: \n",
+                    "<b>כל חמתות צרורות כו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כת\"ק. ועיין מ\"ש בסוף מ\"א פ\"ה דעדיות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*עור שחשב עליו כו'</b>. עיין מ\"ש בס\"ד בס\"פ דלעיל]: \n",
+                    "<b>עור החמר</b>. כ' הר\"ב ול\"ג עור החמור. כ\"כ הר\"ש בשם הערוך. אבל הרמב\"ם גורס עור החמור. ומפרש אשר יקשרו באמצעיתו הדבר אשר יעתיקו על החמור ובנא\"י גורס עוד ג\"כ עור החמר ומפרש שהחמר משים עליו כשמעמיס על החמור. ובחבורו [ריש] פכ\"ד מה\"כ העתיק ג\"כ עור שמניחין על החמור תחת המשאוי. ועור שחוגר החמר עליו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עב כסות וכו'</b>. כתב הר\"ב מפי השמועה עור שמכסים בו הבגדים כו'. והוא פי' הרמב\"ם. וכתב בנא\"י ששמו המפורסם בערב עיבה: \n",
+                    "<b>למשקולת טמא</b>. פי' הר\"ב לפי שהוא עשוי לקבלה. ומקבל שאר הטומאות ואינו מתטמא במדרס. הרמב\"ם פכ\"ד מה\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*מחשבה</b>. עיין מ\"ש בס\"פ דלעיל]: \n",
+                    "<b>שיש חסרון מלאכה</b>. ל' הר\"ב שעדיין חסרה מעשה ואח\"כ תתקיים המלאכה. וכן לשון הר\"ש. והיה נראה שצ\"ל תתקיים המחשבה: \n",
+                    "<b>אלא העוצבה</b>. כתב הר\"ב ואינה צריכה קיצוע. ועבוד נמי אינה צריכה כדפי' הר\"ב במשנה ג פי\"א דזבחים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושל גזלן אין מחשבה מטמאתן: פי' הר\"ב דסתם גזילה אין בו יאוש בעלים</b>. בגזלן דעובד כוכבים [מיירי]. כדפי' הר\"ב במ\"ב פרק בתרא דב\"ק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האזמל</b>. שם ברזל אשר [יחתכו] בו את העורות. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>פחות מחמשה טפחים</b>. כדתנן בפרק שאחר זה [משנה ב] ששיעור העור לטומאה ה' טפחים. ולזה אמרו חכמים שלא [יצא] מטומאתו. עד שישאר ממנה פחות מחמשה טפחים. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ומן הכסת טהורה</b>. כתב הר\"ב ומיהו מקבלות טומאה מכאן ולהבא. כדתנן לעיל בפכ\"ד [משנה יד] של ידים טמאה מדרס. דלא מסתבר לאוקמא מתני' במטפחת של ספרים ושל תכריך בני לוי. דא\"כ אפילו דשאר עור נמי טהור. הר\"ש: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הבגד מטמא משום חמשה</b>. פירש הר\"ב [*כגון צרור מרגלית דתנן לעיל. פרק דלעיל מ\"ב. ומ\"ש הר\"ב או בית קבול שמן. הוא דבר תמוה. שהבגד יקבלו בו השמן ואיך יתקיים בו. אבל הרמב\"ם לא כתב לזה על הבגד עצמו. אלא הביא ראיה ששיעור הקבול בכל שהוא. מדתנן בספי\"ז לקבל שמן ואמשחזת נשנה שם. ומ\"ש הר\"ב ואם נעשה אהל למת. דכתיב והזה וכו' למדנו שאהל טמא. אפילו לא נגע בו טומאה. הרמב\"ם פ\"ה מהט\"מ [הלכה יב]. ומ\"ש הר\"ב אם נטמא במדרס הזב שעורו אין פחות מג\"ט כו'. כדפי' במתני' דלקמן. וע' במ\"ד. ומ\"ש הר\"ב אם נעשה אהל כו' אין טמא בפחות מטפח על טפח. עיין באהלות פ\"ג מ\"ז. ומה שפי' הר\"ב] אם הוא אבנט או חגור מטמא משום אריג. אע\"פ שאין בו שיעור כו' וילפינן ליה משק. [*ושק גופיה ילפינן בספרא. הביאה הרמב\"ם בפירושו וז\"ל שק אין לי אלא שק מנין לרבות את הקלקי ואת החבק ת\"ל שק. אי שק יכול יטמא חבלים ומשיחות. ת\"ל שק. מה שק מיוחד טווי וארוג אף כל טווי וארוג. ע\"כ]. וא\"ת ואכתי כל שהוא למה טמא והא בעינן שיטלטל מלא וריקן דומיא דשק [כמ\"ש הר\"ב רפט\"ו]. י\"ל דראוי לכוף ולקפל וליקח בו מרגלית. או מחט. וא\"ת א\"כ פשוטי כלי עור אמאי טהורין [כדתנן ברפט\"ו] הרי ראוין הם לקפל בו שום דבר כמו הכא וי\"ל דמיירי בעור שלוק שהוא קשה. תוס' פ\"ו דשבת דף סג ע\"ב. ול' הרמב\"ם רפכ\"ב מה\"כ שיעור הבגד להתטמא ג' טפחים כו' בד\"א בקרעים מן הבגדים אבל האורג בגד בפני עצמו כל שהוא. הרי זה מקבל שאר טומאות. חוץ מטומאת מדרס. שאין מקבל אותה אלא הראוי למדרס. ע\"כ: \n",
+                    "<b>[*אין לו אחורים</b>. פי' הר\"ב שאין כלי חרס מקבל טומאה מאחוריו כו'. וכ\"כ הר\"ש. ומסיים ותימה מה חדוש הוא דאחוריו טהורין. כיון דאפי' מקום תשמיש שלו טהור. ונראה דמיירי באחוריים שיש להם תוך. כגון במקום חקק בית מושבם כעין ההוא דלעיל פ' שני. דהאי כיון דמפניו אין לו תוך. אחוריו טהורין. אעפ\"י שיש להן תוך. עכ\"ל. וכה\"ג לק' בר\"פ האחרון בפי' הר\"ב על טבלא ואסקוטל'. ואני תמה על שניהם. על הר\"ב ועל הר\"ש. שכלל הזה נשנה בפ' ב סוף מ\"ג. וכל אחד מהם מפרש שם בענין אחר. שהר\"ב פי' שם לענין כלי שטף. כמ\"ש שם בס\"ד. וע\"ש]: \n",
+                    "<b>[*מוסף עליו העור שהוא מטמא משום אהלי' מוסף עליו השק כו'</b>. ילפינן אהל דבמת מאהל דבמשכן. ושק אריג משער ונוצה של עזים. כדפירש הר\"ב במשנה דלקמן. ואף עור בהמה טמאה ילפינן מק\"ו [מנוצה של] עזים דאינו מטמא בנגעים. כדאיתא פרק במה מדליקין (שבת דף כח ע\"ב)]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לטמא מת</b>. והוא הדין לשאר טומאות חוץ מן המדרס. כמ\"ש הרב בריש פרק כד: \n",
+                    "<b>מפץ</b>. עיין מ\"ש בפרק כד מ\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טהור</b>. מן המדרס. הרמב\"ם פכ\"ג מה\"כ [הלכה ג]. וז\"ל הר\"ש יתכן דאפילו במת טהור אם נגע בשק ולא נגע בבגד. ואם נגע [בבגד]. הבגד טמא. והשק טהור. ע\"כ: \n",
+                    "<b>טמא</b>. עי' [מ\"ש] ספ\"ד דמעילה [מ\"ו] : \n",
+                    "<b>זה הכלל כל שחבר לו מן החמור ממנו טמא</b>. כתב הר\"ב ודוקא כסדר הזה הכתוב במשנה. כו'. וכ\"כ הר\"ש. גם התוס' בפ\"ק דסוכה דף יז. אבל מסיימי דמתוך הכלל דאתא לרבויי משמע דלאו דוקא קתני מתני' דמצטרפים כסדר הזה. ע\"כ. ויש לדחות דאשכחן דתני זה הכלל. ולא אתי לרבויי. וכמ\"ש במשנה ב פ\"ד דמגילה [*וכן אתה מוצא במכילתין פ\"ב משנה ג. ומ\"ג פ\"ח דטהרות] ומ\"ש הר\"ב ומיהו לעשות מהן טלאי כו' דמאיזה מהן שיקצע טפח כו'. דאינו מקפיד לשם אם הוא משני מינים. עירוב פירושים הן דבריו בזה. דמתחלה מפרש דמאיזה מהן שיקצע. כלומר מאיזה אחד שיקצע כו'. וכמ\"ש ג\"כ במתני' דלקמן. ואח\"כ מפ' דאינו מקפיד אם הוא מב' מינים. דהיינו שיקצע ויחבר מב' מינים או מיותר כשיהיו ביחד טפח על טפח. ושני הפירושים הללו כתבם רש\"י בפ\"ק דסוכה דף יז. והעתקתי' כבר בספ\"ד דמעילה. וכתב רש\"י שפי' הראשון נ\"ל עיקר. וכן הסכימו התוס' פ\"ז דשבת דף עו. וכן פי' הרמב\"ם [במתני' דלקמן] : \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המקצע מכולם טפח על טפח טמא</b>. ל' הר\"ב ראוי לטמא מושב כלומר ולא במשכב וכ\"כ הרמב\"ם ומסיים לפי שהוא ראוי למושב בחשבו אותו. וא\"א לשכב עליו. [*ועיין מ\"ש בפ\"ק מ\"ג בפ' דלקמן מ\"ט]: \n",
+                    "<b>טפח על טפח</b>. פי' הר\"ב שכן לפעמים מקציעים כו' ולא הוי אלא טפח על טפח. כנגד בית מושב האדם. רש\"י פ\"ק דסוכה שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ר\"ע מטמא</b>. וחכמים כו'. וכה\"ג פליגי לעיל בפרק עשרים. משנה ד]: \n",
+                    "<b>ונמדד כפול</b>. עיין במשנה דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נמדדין</b>. אם שלש על שלש לטמא מת. או שלשה על שלשה לטומאת מדרס. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>[*אמפליא</b>. וכן העתיק הרמב\"ם והר\"ב העתיק אנפליא ולפי הבגדים המנויין בפרק כל כתבי (שבת דף קכ:) וכתבם הר\"ב שם במ\"ד. גירסתו כפי הגירסא דהתם. וכן הערוך העתיק כן]: \n",
+                    "<b>פנדיא</b>. והר\"ב העתיק פונדא. וכן הרמב\"ם והר\"ש. ולפיכך יש לפרש גם כן הפירוש השני שכתב הר\"ב בפונדא ברפכ\"ט. וכ\"פ הרמב\"ם בכאן שהוא בגד כו' דבק בבשרו כו' ובו כיסים קטנים ישימו מעות בתוכן והצרכים הקטנים [וכל] אחד ממנו יקרא כיס של פונדא: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>וכן בגד שארג בו שלש על שלש</b>. לשון הר\"ב דזה שיעורו לטמא בכל הטומאות. כמ\"ש בריש פרק כ\"ד וע\"ש [ד\"ה טמא]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ועשאו וילון</b>. כתב הר\"ב וכגון שעשה בו מעשה כו' לבית שמאי משיתחבר. ועיין במ\"ו פרק כ: \n",
+                    "<b>אבל טמא מגע מדרס</b>. [כתב הר\"ב] מפני שהשמש מתחמם בו. דאל\"כ אין לו עליו תורת כלי. ועיין מ\"ש במשנה ד' פ\"ח דשקלים [*ועיין מ\"ש במשנה דלקמן]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אבל טמא מגע מדרס</b>. והא דפי' הר\"ב במשנה ה' פי\"א דזבחים דבגד שנטמא וקרעו ברובו טהור לגמרי מדאורייתא. [ועי' בפ' דלקמן משנה ח] ופי' התוספות שם דף צ\"ה. וכן בפ\"ד דחולין דף עג. דההיא בבגד שהוא כלי. וכיון שיש [*עליו שם כלי וכשנקרע אזיל] שם כלי מיניה טהור לגמרי. אבל הכא מיירי בחתיכת בגד דעלמא ואין שם כלי עליו. ולא טהור ממגע מדרס. אף על פי שטהור מן המדרס. ועוד י\"ל דההיא דזבחים מיירי כשקורע קרעים הרבה ואין בכל א' שלש. ולהכי טהורה לגמרי. אע\"ג שכל הקריעות מחוברות בסופן. לאו חבור הוא. כגון שכל קרע וקרע קרע עד רובה של טלית בפחות [משלש על שלש]. הוי כאילו גמר כל אחד ואחד עד סופו. ע\"כ. וכ\"כ הר\"ש בפ' דלקמן מ\"ח. [*וטעמא דת\"ק דמתני' דהכא דטומאת בית הסתרים מטמא. וכן הוא בהדיא ספ\"ד דחולין דף עב. ועיין לקמן]: \n",
+                    "<b>אר\"י וכי באיזה מדרס נגע זה</b>. כתב הר\"ב דבגד של שלש על שלש שפירש מבגד גדול כו'. הכל מודים שבשעת פרישתן מאביהן מקבלין טומאה מאביהן. כיון שיש באביהן כדי לטמא [*דבשעת פרישתו מאביו א\"א לצמצם שלא יגע מעט מעט. ובשעת פרישה אינו בית הסתרים. ומקבל טומאה מאביו. שיש בו שיעור אב הטומאה. רש\"י דחולין שם] וה\"נ לא פליג ר' יוסי במטה שנשברה בפרק יח משנה ו. ובסנדל שנפסק במשנה ד' פרק כו [*כדפי' הר\"ב התם. ושם כתבתי דלהכי מוקי הר\"ב והר\"ש. וכן התוס' דפרק ואלו קשרים (שבת דף קיב) למתני' דהתם דאתיא אף כר' יוסי. משום דהלכתא כותיה דטומאת בית הסתרים [אינו] מטמא. והשתא קשיא לי טובא אדפסק הר\"ב הכא ובמשנה דלעיל דאין הלכה כר\"י וכן הרמב\"ם לעיל כתב ואין הלכה כר\"י ובמשנתינו זו ג\"כ במקצת ספרים בפי' הרמב\"ם ואין הלכה כר' יוסי. אבל בחבורו פכ\"ג מהלכות כלים [הלכה ט]. פסק בהא דמתניתין דלעיל ודהכא בתרווייהו כר' יוסי. והוא נכון אע\"פ שהכ\"מ הוה ליה לכתוב טעם בדבר דלא פסק כת\"ק. אולי סמך על המבין. אבל מ\"מ קשיא לי הא דמתניתין ז דההיא פסקה ג\"כ הרמב\"ם שם [הלכה ז] ואמאי הא אתיא כרבי מאיר *)(כדכתבתי) לעיל שם. ולכן נ\"ל דלהרמב\"ם מתניתין ז' לאו מטעמא דכתבו הר\"ב והר\"ש דכר\"מ אתיא אלא טעמא דההיא מתני' שכשם שאם פירש שלש על שלש מבגד גדול אי אפשר לצמצם שלא יגע ולכך טמא מגע מדרם. ה\"נ כשנוטל חוט א' משל שלשה על שלשה א\"א לצמצם שלא יגע בעודו מושכו מן החתיכה משא\"כ נחלק דמתני' דהכא דאינו נוגע כלל דאדרבה המחלק קורע ומושך זה לכאן וזה לכאן]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וצורר מלח</b>. ולא תקרע בעת שיצורו בו המלח ויהדקו אותו כמו [שיקרה] בבגד [הבלוי]. הרמב\"ם [*ומ\"ש הר\"ב בריא וחזק וראוי כו'. אפרש לקמן בס\"ד]: \n",
+                    "<b>[*או בריא או צורר מלח</b>. ולכאורה יקשה אם אינו בריא היאך יצרור מלח. ולשון הרמב\"ם בפירושו כפי נא\"י אם שתהיה בריאה. אע\"פ שאינה חזקה באופן שתהיה ראויה לצור בה. או שתהיה חזקה אע\"פ שתהיה קרועה. ע\"כ. והשתא ז\"ש הר\"ב ברישא וחזק לא אדלעיל לפרש ובריא קאי. אלא אשלפניו וראוי לצרור בו קאי]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ושל זהורית טובה</b>. פירש הר\"ב הוא המשי הצבוע כרמז\"י בלע\"ז עמ\"ש בפ\"ג דפרה משנה י']: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>או שעשאה כדור בפני עצמה</b>. כתב הר\"ב וכ\"ש כשעשאה וכו'. וכן כתב מהר\"ם. ומסיים ונ\"ל דמשום סיפא נקט ברישא לתרווייהו. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בין מוכן בין שאינו מוכן טמא</b>. בשאר טומאה חוץ מן המדרס. שהרי הוא פחות מג' טפחים. הרמב\"ם פכ\"ב מה\"כ [הלכה כב] [*וז\"ש הר\"ב במגוד קוליי\"א בלע\"ז. כן כתב רש\"י שם קבולי\"א בלע\"ז והרמב\"ם בפירושו כתב שהוא יתד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יוסי אומר על העור טהור</b>. ונ\"א ל\"ג. וכן נמחק בנא\"י [*וכן בנוסחת מהר\"ם ליתיה. וכן במשניות ישנים מנוקדים]. והסברא נותנת דלא גרסי' ליה. דאם טהור על העור. כ\"ש שיהא מטהר ג\"כ על הבגד. כדמוכח ממלוגמא. ומי ששנה כן אפשר שיצא לו הטעות ממתני' ו. ששם נשנה רי\"א על העור טהור: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מצויירות טהורות</b>. כ' הר\"ב שכל שאינו משמשי אדם טהור. כדתנן במ\"ז פרק טז: \n",
+                    "<b>ושאינם מצויירות טמאות</b>. בשאר טומאות חוץ מטומאת מדרס. מפני שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. הרמב\"ם פכ\"ב מה\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כפה שהוא טמא מדרס</b>. כתב הר\"ב שפעמים שהיא יושבת עליה. ועיין במשנה ט\"ז פכ\"ד. ועוד עיין בריש פ\"ד דזבים: \n",
+                    "<b>[*אבל טמא טמא מת</b>. והר\"ב כתב שאר טומאות. דטומאת מת לאו דוקא. כמו שפי' הר\"ב בריש פכ\"ד. וכתבתי שם הטעם בס\"ד]: \n",
+                    "<b>חמת שעשאה תורמל וכו'</b>. כר שעשאו סדין כו' טמא. והר\"ב כתב דגרסי' טהור. וכ\"כ הר\"ש אבל גירסת הרמב\"ם טמא ומפרש כל ששינהו לשמו אם היו השני כלים אשר ישתנו [היה לו השינוי] אשר יחברם ענין א' כמו החמת והתורמל [ששניהן] כלי קבול והכר והסדין אשר הן יחד טמאים במדרס. לפי שהן יחד ראויין למשכב. וכן הכסת והמטפחת. ולשם אחר הוא כמו עור של שטיח אשר הוא פשוט ואמנם יטמא במדרס לבד כמו שקדם והחמת אשר תטמא בשאר טומאות. עוד כתב ולא יטעך אמרו סדין ומטפחת ותחשבם מעור לפי שהכר והכסת כבר יהיו של עור וכבר יהיו של בגד ורוב מה שישולח שם כר וכסת [סתם] על הבגד. עוד כתב ונוסח' התוס' המשנה בכלי עור מן הפשוט לפשוט טמא מן הפשוט למקבל ומן המקבל לפשוט ומן הקבול לקבול טהור. ובבגד הכל טמא ע\"כ. וכן הביאה הר\"ש וכן ראיתי [בתוספתא] ברפ\"ו מבבא בתרא דמכילתין וצריך לומר דס\"ל להרמב\"ם דמשנתינו ותוספתא חלוקים הם דלמשנתינו מכלי קבול לכלי קבול נמי טמא. כמו מפשוט לפשוט. דשניהן בכלל כל ששינהו לשמו הן. וטמא. וכן בחבורו פכ\"ד מה\"כ כשהעתיק התוס' נתחכם להשמיט מקבול לקבול. ואח\"כ העתיק משנתינו וכתב חמת שעשאו תורמל או תורמל שעשאו חמת. הרי הן מדרס כשהיו. ותמיהני על הכ\"מ שהראה מקום על התוספתא. ולא העיר שבדין מכלי קבול לכלי קבול לא פסק כהתוספתא. עוד יש לדקדק בדברי הרמב\"ם דכיון שכתב דכר וסדין וכן כסת ומטפחת הן ג\"כ בכלל ששינהו לשמו. לפי שהן יחד ראוין למשכב. מפני מה א\"כ הוצרך לזה לומר שלא נטעה לחשוב [*שהסדין והמטפחת] הן של עור. הא אפילו הן של עור נמי טמאים. שהרי הם בכלל ששינהו לשמו. ואי משום דבתוספתא שנינו ובבגד הכל טמא אם כן לא היה צריך לזה הטעם שהן יחד ראוין למשכב. ובחבורו העתיק כר של בגד כו' [*ועשאהו סדין וכו'] או כסת של בגד [*שעשאהו מטפחת] ולא כתב בו טעם שהן יחד ראוין למשכב. אבל נראה שסובר דכיון שהוא בגד הכל טמא וכדברי התוס'. ולפי זה הך כללא דתנינן לא קאי אדסמיך ליה כר וכסת שהרי הן של בגד והכל טמא. אלא ארישא מהדר חמת שעשאה שטיח כו'. וחמת שעשאה תורמל כו'. [*ועוד נ\"ל שלא כתב ואל יטעך כו'. לענין טעם הדין. אלא להזהיר מהטעאה בעלמא שכן אין נמצא סדין ומטפחת שיהיה עור ויחשוב הטועה שמפני שנשתנו לכר וכסת. והן של עור. א\"כ אף הנה על כרחין של עור הן. לז\"א שהוא טעות שאע\"פ שהכר וכסת יהיה של עור הנה הנם ג\"כ של בגד כשנשנו סתם הם של בגד. וכן כאן נשנו סתם ולפיכך הם של בגד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>על העור טהור</b>. כלומר ודינו כדין טלאו על הקופה כמ\"ש הרמב\"ם פכ\"ג מה\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלש על שלש שאמרו</b>. לשון הר\"ב דמטמא לענין טומאת מת ושרץ ונבלה. ולנגעים נמי כדתנן במשנה יא פרק יא דנגעים וכמ\"ש כבר הר\"ב בריש פכ\"ד: \n",
+                    "<b>חוץ מן המלל</b>. פי' הר\"ב מה שמשייר האורג בראש הבגד. כ\"כ הר\"ש בשם הערוך. וכתב הר\"ש דדבר תימה. לפי זה לרבנן דאמרי מכוונת. והמלל הוא ב' אצבעות והארוג אצבע א' איך יצטרף ורובו מלל ושמא אינו רוצה שלא יהא מאותם ג' אצבעות רובו אריג לכל הפחות. ע\"כ: \n",
+                    "<b>[*כמין גאם</b>. פירש הר\"ב שתפורה מזרח ודרום כו'. עיין מה שכתבתי בזה בס\"ד ספי\"ד]: \n",
+                    "<b>אבל בחלוק מלמעלן חבור ומלמטן אינו חבור</b>. ל' הר\"ב אבל בחלוק שלובשים אותו. לעולם הוי חבור. אא\"כ תפורה השפה העליונה. וכן פי' הרמב\"ם וז\"ל הנה היא תהיה חבור אם לא כאשר יתפור השפה העליונה אשר ימשך לצד הראש לפי שהיא אז יתלה הפוכה. ע\"כ. וצריך לדחוק דשפה העליונה היינו של החלוק. שכשהטלייה תפורה בשפה עליונה של החלוק אז מתהפכת. מה שאין כן כשתפורה בשולי החלוק. שאז היא תלויה כדרכה. ומלמעלן דקתני במתניתין קאי אטלייה. וכלומר שאם היא תלויה כדרכה שהיא תפורה בשולי החלוק. שאז היא תפורה במעלה שלה. ר\"ל של הטלייה הוי חבור. ומלמטן. היינו שאם היא מתהפכת שהיא תפורה בשפה עליונה של החלוק. ומפני שאז מתהפכת. שייך לומר שהיא תפורה במלמטה שלה. ר\"ל של הטלייה. וכל זה דוחק מאד. ומצאתי בנוסחת ארץ ישראל בזה הלשון. הנה היא תהיה חבור. כאשר יתפור השפה העליונה אשר ימשך לצד הראש. לפי שהיא אז כלה מלמעלה למטה. אבל אם תפר הרוח של צד מטה אינה חבור. לפי שהיא אז נתלית הפוכה. ע\"כ. והר\"ש כתב מלמעלה בכתף. מלמטה בשולים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אינו חבור</b>. בספ\"ט דחולין ד' קכג מייתי לה ומסיים בה וטהורה. והיינו דכתב הר\"ב במ\"ה בפרק יא דזבחים דבגד שנטמא וקרעו ברובו דנטהר מדאורייתא לגמרי. ועמ\"ש בזה לעיל פכ\"ז משנה י: \n",
+                    "<b>[*והרכים</b>. פי' הר\"ב כגון השיראים והסריקין. שיראין היינו השירים דברפ\"ט דכלאים. והסריקים. פירש\"י בפ' במה מדליקין (שבת דף כ) עשוי מן המשי הרך המתפצל ומצוי במשי וקורין לו במקומנו ויד\"ש. ע\"כ. ובפרק התכלת (מנחות דף ל\"ט) כתב נעורת של משי]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הסבלין</b>. פי' הר\"ב הנושאים משאות. [מלשון] כשל כח הסבל (נחמיה ד׳:ד׳). הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>סבכה של זקנה</b>. טמאה משום מושב. כתב הר\"ב. לפי מה דתנן לעיל פ' ג' תריסין כו' ושם כתב דבתוספתא תניא של זקנה טמאה מדרס. ולפיכך אינו עולה תירוץ שני שכתב הרמב\"ם. דאולי זאת הסבכה תטמא משום מושב לבד לא בכל צדדי המדרס אשר הם [חמשה] כמו שביארנו בפי\"ח משנה ה וכו' [*ועיין בפ\"ק מ\"ג גם מ\"ש במשנה ד פכ\"ז]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*קורקרותה</b>. פי' הר\"ב. כמו קרקרות הכלים. דבמ\"ב פ\"ב]: \n",
+                    "<b>[*שביס</b>. פי' הר\"ב מלשון השביסים דישעיה ג. ומסיים הרמב\"ם והשרש אצלינו תכשיט כל שהוא טמא. כמו שנתבאר פרק יא משנה ח]: \n",
+                    "<b>טמאין משום חבור</b>. פירש הר\"ב שאם [*נטמאת הסבכה] נטמאו החוטין עמה כו'. ובפירוש הרמב\"ם בנא\"י מסיים ואם נטמאו החוטין בהיותן מחוברין בסבכה. נטמאה הסבכה. וכך פסק בחבורו פכ\"ב מה\"כ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>נומי הסדין</b>. פירש הר\"ב נימין היוצאים מן הסדין כו' אם נגע שרץ בנימין וכו'. וכ\"כ הר\"ש. ולפי דטומאת שרץ אף בשלש על שלש. להכי נקטו. וה\"ה למדרס אם הוא שלשה על שלשה והרמב\"ם סתם ופירש שהבגד כאשר נטמא וכו'. ובחבורו פכ\"א מה\"כ ביאר וכתב טמא במדרס. או בשאר טומאות. וגם הר\"ב עצמו במשנה דלקמן סתם וכתב ואם נגעה טומאה כו': \n",
+                    "<b>והפליון</b>. לשון הר\"ב סדין שמתעטף בו כולו. ותמיהני דהא הפליון שלראש תנן. וראיתי להר\"ש פליון כמו אפליון. בפרק כל כתבי מני ליה גבי י\"ח כלים. ע\"כ. ומזה הוא שיצא לו להר\"ב לפי שמצא שם דף ק\"ך שפירש\"י פליון סדין להתעטף בו כולו. אך בכאן א\"א לפרש כן. ועוד דהתם במשנה ד מנה הר\"ב י\"ח כלים. וכשתדקדק בדבריו תמצא שבמקום פליון ומעפורת שבגמ'. כ' מצנפת. וטלית קטן שמכסין בו ראשו. ובמשנה ב פ\"ק דשבת כתב הר\"ב מעפורת של ספרים סודר שנותן המתגלח על ברכיו כו'. ונשאר א\"כ מצנפת במקום פליון. וכיוצא בזה פירש הרמב\"ם בכאן שכתב פיליון של ראש [הוא] המטפחת אשר ישימו הנשים על ראשן. ע\"כ. ובאותן י\"ח כלים קחשיב מצנפת ועיין מ\"ש עוד בריש פ\"ח דנדה: \n",
+                    "<b>פקרסין</b>. כתב הר\"ב כמו אפקרסותו כו' דפרק ואלו מגלחין. בגמ' דף כב. והר\"ש הביא מן המשנה הקשר שבפרקסים שבכתף במ\"ד פרק בתרא דמקואות: \n",
+                    "<b>כפה של זקנה</b>. לשון הרמב\"ם. כך שמו כיפה של זקנה לא שיש אחר של ילדה כמו שיש עשב שנקרא בערבי שיב אל עגו\"ס. ע\"כ בנא\"י. ומשום כך בחבורו פכ\"ה כתב כפה של ראש: \n",
+                    "<b>[*והגומדין</b>. פי' הר\"ב כדכתיב ולה שני וגו' (שופטים ג)]: \n",
+                    "<b>פונרא</b>. פי' הר\"ב שני פירושים ועיין בלשונו ספ\"ג דסנהדרין. וסוף ברכות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלש כסתות של צמר כו'</b>. כתב הר\"ב ויותר על מנין זה לא הוו חבור לא לטומאה ולא להזייה ותימה לפרש כן דהא תנן בסיפא יתר מכאן חבור לטומאה ואין חבור להזייה. ואין לומר דסיפא לא קאי אלא מחלוק אחד ולהלן דא\"כ ברישא לא תני ולא מידי. אלא מונה והולך. וזה דבר שאין לו שחר. וכן מפורש בפי' הרמב\"ם דיתר מכאן דסיפא קאי אכולהו. ובחבורו פי\"ב מהלכות פרה העתיק חבור לטומאה ולהזייה יתר מכאן כו' קודם חלוק אחד כו': \n",
+                    "<b>סוברקין</b>. כאית דמפרשי בתראי שכ' הר\"ב. הוא מפרש גם כן בפט\"ז דשבת משנה ד גבי י\"ח כלים. דבתי ידים שכתב הוא במקום שני סופרקים דהתם בגמרא: \n",
+                    "<b>חלוק אחד וכו' חבור כו'</b>. אפילו הן ארוכין ביותר או רחבין ביותר כל שהן. הרמב\"ם פי\"ב מהלכות פרה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*חוט המשקולת</b>. פירש הר\"ב הבנאים כו'. ועיין בפירושו בסמוך על ושל בנאים כו']: \n",
+                    "<b>[*אם רצה לקיים</b>. פירש הר\"ב אע\"פ שהוא רוצה כו'. וכן פי' הרמב\"ם. ונ\"ל דתנא מסריך סריך בלישנא דבמתניתין דסוף פרקין]: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>של בעלי בתים</b>. כלומר או של בעלי בתים. ובפ\"ה דב\"ב דף פט מייתי לה. וגרסינן בהדיא ושל ב\"ב. וכן העתיק הרמב\"ם בפכ\"א מה\"כ [הלכה ה]: \n",
+                    "<b>שירי יד הפרגול</b>. צ\"ל שכן רגילים לקרות שירי יד. וכאינך דמתניתין ז ח דקרו להו נמי בל' שירי. והרמב\"ם בפ\"כ מהלכות כלים [הלכה יב] העתיק שירי הפרגל. אבל מהר\"ם כתב וז\"ל יד הפרגל שניטל ונשתייר בו כשיעור טפח הוי חבור: \n",
+                    "<b>[*מקבת</b>. כתב הר\"ב לשון מקרא הוא ומקבות וגו'. מלכים א ו] [ז]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יד המעצד של לגיונות</b>. פירש הר\"ב כלי מכלי הרוצחים. על תמונת [קופיץ]. הרמב\"ם. וזה כפירוש שכתב הר\"ב במעצד בריש פי\"ב דשבת. ומהר\"ם גורס של גתות. ופי' שמתקנים בו גתות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שירי הדרבן מלמעלן ארבעה</b>. עיין במשנה ב פכ\"ה: \n",
+                    "<b>יד הבדיד</b>. פי' הר\"ב כלי ברזל כו' ועל שם הגומות שקרוין בדידין כו'. בפ\"ק דמ\"ק דף ד. ופי' שם הר\"ן בשם הראב\"ד שמפרש כלומר בורות קטנים שבעקרי הזיתים. ושצ\"ל שהוא ברי\"ש. וכן יד בריר דהכא. ע\"כ. וכן הרמב\"ם פ\"ך מה\"כ [הלכה יב] כתב שחופרין כו' ביררין של מים: \n",
+                    "<b>של נכוש</b>. ל' הר\"ב פטיש שמקישים בו על האבנים כו'. כ\"כ בפירוש הרמב\"ם. אבל בנא\"י מצאתי נכוש הוא אשר מנקה עקרי האילנות. ופטיש הוא עגול אשר ישברו בו האבנים ובן פטיש כו'. ע\"כ. וזה נראה לפי שנמצא כמה פעמים במשנה ובגמרא לשון ניכוש. והוא ענין נקירה וחפירה. כמו בפי\"ב דשבת משנה ב. ובפ\"ט דב\"מ מ\"ד. ובכלאים פ\"ב מ\"ה וז\"ל הר\"ש של נכוש שמנכש בו. כמו מנכש בשומין דהשוכר את הפועלים [דף פ\"ט]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בית שמאי אומרים שבעה ובית הלל אומרים שמנה וכו'</b>. וכי אתשל בבי מדרשא לענין הזייה אתשל דהוו בית הלל לקולא. ומש\"ה לא תני להו בעדיות בהדי קולי בית שמאי וחומרי בית הלל. וכהנה רבות. כמ\"ש במשנה ד פ\"ח דברכות: \n",
+                    "<b>יד משמשי האור כל שהוא</b>. אפי' הבית יד שלהן בתכלית האריכות הנה הן יטמאו. כי האדם צריך להן להתרחק בו מן האש. והשרש בזה כולו שכל מה שיעזרו בו בשימוש הכלי. הנה הוא יטמא בהטמאות הכלי. מאומרו ית' בתנור אשר בכלל הכלים וטמאים יהיו לכם. ובאה הקבלה. לכם לכל שבצרכיכם. לפי מה שהתבאר בפ\"ה מזאת המסכתא. הרמב\"ם. וכ\"כ שם הר\"ב במשנה ב: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הטבלא והאסקוטלא</b>. כ' הר\"ב הכא מיירי בקערה פשוטה כו' אלא שמתחתיה מחובר לה בית קבול קטן המשמש כשכופים הכלי על פניו כו'. וכ\"כ הר\"ש. וכלומר שהוא ראוי להשתמש בו כשכופין הכלי על פניו. אבל מתחלה לא נעשה לכך וז\"ל הרמב\"ם יעשו בשולי הכלי שפה עגולה יהיה גבהה כמו אצבע לישב הכלי ישיבה [מתוקנת] ע\"כ. [*ועיין ברפכ\"ז]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אספקלריא</b>. פירש הר\"ב מראה של זכוכית שהאשה רואה בה את פניה. ולפי זה פתרונו בלשון אשכנז שפיג\"ל. והרמב\"ם מפרש המלה שהוא שם מורכב. וז\"ל אספקלריא הוא [המחיצה] אשר יעשה לראות מאחוריו [הצורות]. והוא אצלי מלה מורכבת ספק ראייה וזה שיראה אחורי [המראה]. שהוא מזכוכית. או מן [שוהם] או מן *)דבר [שאר] ספירי. לא יראה במקומו האמיתי כמו שהתבאר בחכמת המבטים. וכן לא יראה על שעורו האמיתי. ע\"כ. ולפי זה פתרונו בלשון אשכנז ברי\"ל. ובאיוב כח [יז] לא יעריכנה זהב וזכוכית. מתורגם דהבא ואספקלריא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נפגם בו שלש ברובו</b>. וכן גירסת הר\"ב והר\"ש. וגם הראב\"ד גורס כן. בפי\"ב מה\"כ. ונ\"א שליש. וכן גורס הרמב\"ם. ומפרש שהוסר מן המקיף עצמו. ויהיה שליש גבהו [ברוב היקף] ובחבורו [פי\"ב מה\"כ] כתב בהפך נפגם בו שליש היקפו ברוב גובהו. ומהר\"ם גורם ג\"כ שלש אבל גורס כרובו בכ\"ף. וכתב נפגם בו ג' פגימות כאילו נפגם רובו וטהור. אע\"פ שאינו מפזר רוב המים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>צלוחית קטנה שניטל פיה טמאה.</b> נ\"ל הטעם משום כיון דקטנה היא אינו משים [בה] כל כך שמן. וגם יכול להוליכה בקל. ואינו ירא שמא ישפך השמן. אבל גדולה שמשים בה הרבה שמן והיא כבדה וירא פן ישפך השמן כשניטל פיה אינו משתמש בה עוד. מהר\"ם: ",
+                    "<b>של פלייטון.</b> פי' הר\"ב של שמן אפרסמון. ובמ\"ג פ\"ו דשבת מפרש מור. שקורין מוסקא. וכן פי' הרמב\"ם התם והכא. ומסיים נמי או שאר מיני הבושם. וראיתי לרש\"י דמפרש התם כמ\"ש הר\"ב בכאן: ",
+                    "<b>והארפכס.</b> פירש הר\"ב כלי עשוי לרחים. וכ\"פ ספי\"ד ועיין מ\"ש שם: ",
+                    "<b>של זכוכית טהורה.</b> ולזה הוא טהור לפי שכלי זכוכית לא יטמא מהן רק המקבלין כמו שנזכר. הרמב\"ם: ",
+                    "<small>סליקא לה מסכת כלים</small> "
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה כלים",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Kelim",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Kelim",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה כלים, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Kelim, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Kelim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Kelim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..640701791956289210e4167217c692038e18be74
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Kelim/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,1481 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Kelim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Kelim",
+    "text": {
+        "Mishnah Kelim, Introduction": [
+            "סדר טהרות בענין הטהרות והפכם.[הרמב\"ם]: \n\nהתחיל במסכת כלים וענינו שהוא כולל עקרי הטומאות ולזכור מה שהוא מקבל טומאה ושאינו מקבל טומאה כי כשיזכור לנו מה שהוא מקבל טומאה נדע כל הדברים שהם מקבלים טומאה ושאינם מקבלים. [הרמב\"ם]: \n\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>אבות הטומאות</b>. בשמעתא קמייתא דב\"ק אמרינן מכלל דאיכא תולדות ותולדותיהן לאו כיוצא בהן. דאילו אב מטמא אדם וכלים ואילו תולדה אוכלים ומשקים מטמא. אדם וכלים לא מטמא. והיינו ראשון ושני דלא מטמא אדם וכלים. דאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה. הר\"ש: \n",
+                    "<b>השרץ</b>. לשון הר\"ב החלד והעכבר כו'. ועי' במ\"ו פ\"ט דחולין. וכתב הר\"ב לטמא אדם וכלים. וז\"ל הר\"ש. אדם נפקא מדכתיב בפרשת אמור או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו. וכלים מדכתיב בפרשת שמיני מכל כלי עץ או בגד או עור או שק. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ושיעורן לטמא בכעדשה שכן החומט כו' בפ\"ז דנזיר דנ\"ב [וכן בחגיגה יא]. כל הנוגע בהם יכול בכולן ת\"ל מהם. אי מהם יכול מקצתן ת\"ל בהם. הא כיצד עד שיגע במקצתן שהוא ככולן שיערו חכמים בכעדשה (שהוא ככולו) שכן החומט כו'. ומ\"ש הר\"ב אבל האברים כו' כדתנן במ\"ז פ\"ק דאהלות. ועיין במ\"ג פ\"ד דמעילה. ומ\"ש הר\"ב ודוקא כשהוא לח כו'. כדתנן רפ\"ז דנדה: \n",
+                    "<b>ושכבת זרע</b>. דמטמא אדם נפקא לן בפ' יוצא דופן (נדה דף מג). מדכתיב או איש לרבות את הנוגע. וכלים כתיב בהדיא בפרשת זאת תהיה. וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע. ושאר כלים ילפינן בג\"ש דבגד ועור מדאתקש למת ולשרץ. כדאיתא בפרק במה אשה (שבת דף סד). הר\"ש. ומ\"ש הר\"ב דקרויו של עובד כוכבים טהור גמור כלומר אע\"ג דפירש במ\"ג פ\"ד דנדה דרבנן עשאום כזבים לכל דבריהם אפ\"ה קריו טהור. כדאיתא התם בגמ' דף לד עבוד ביה רבנן היכרא כי היכי דלא לשרוף עליה תרומה וקדשים. ומ\"ש הר\"ב. וכן ש\"ז של קטן כו' דכתיב ואיש וגו' איש ולא קטן פחות מבן ט' שנים ויום אחד הכי דרשינן התם דף לב איש אין לי אלא איש. בן ט' שנים ויום אחד מנין ת\"ל ואיש. ופרכינן דקרא סתמא כתיב. דכיון דוי\"ו לרבויי אתא כל שהוא משמע [אפילו] בן יום א'. ומסיק דהלכתא הוא ואסמכינהו רבנן אקרא וכו'. ומ\"ש הר\"ב ושיעורה לרואה במשהו כו' ולנוגע בכעדשה. בפ\"ה דנדה (דף מג) ופירש רש\"י לנוגע בכעדשה דמנגיעה דשרץ נפקא לן נגיעה דש\"ז לקמן מאו איש אשר יגע וגו'. ועיין לקמן במ\"ג ומ\"ש שם. ומ\"ש הר\"ב ומדלא קחשיב תנא דידן בעל קרי כו'. והכי תנן בסוף זבים במי\"א. ושם אאריך בזה בס\"ד: \n",
+                    "<b>וטמא מת</b>. כתב הר\"ב ודוקא ישראל. אבל עובד כוכבים [כו'] אינו מקבל טומאה כמ\"ש בס\"ד משמא דגמרא בריש פ\"ט דנזיר. ומ\"ש הר\"ב וכן נפל שנולד בן ח' כו' בפ\"ב דב\"ב (דף כ). אבל בר קיימא אפי' של יום א' מיטמא בטמא מת. כדתנן בפ\"ה דנדה מ\"ג: \n",
+                    "<b>ומי חטאת</b>. עיין בפי' הר\"ב מ\"ג פי\"א דפרה:\n",
+                    "<b> שאין בהן כדי הזייה</b>. כתב הר\"ב דכתיב ומזה וגו' ורבותינו למדו שהמזה טהור. בפ\"ק דנדה (דף ט) אמרו בגמרא. דקרא לאו במזה. אלא בנושא כו'. וכתבו התוס' וא\"ת ומנליה לאפוקי קרא ממשמעותיה וי\"ל מדכתיב (במדבר י״ט:י״ט) והזה הטהור על הטמא משמע שהוא טהור לעולם. ואע\"ג דדרשינן מיניה. הטהור מכלל שהוא טמא. לימד על טבול יום שטהור בפרה (כמ\"ש במשנה ז' פ\"ג דפרה) תרתי ש\"מ (צ\"ל א\"נ נוגע) ונוגע ונושא דטמא היינו בחנם. אבל כדי להזות על הטמא לא. ע\"כ. והרמב\"ם במשנה דלקמן מפרש שאינו מדבר במזה על הטמא שאם טיהר את הטמא ק\"ו שיהיה הוא טהור. אלא בנושא ונוגע שלא לצורך כו' וכ\"כ בחבורו ריש פט\"ו מהלכות פרה. ועיין במשנה דלקמן. [*ומ\"ש הר\"ב וחילק הכתוב בין מים למים כו'. בספרי פרשת חקת. ואי אפשר לומר שבא הכתוב לחלק בין מזה ולא נוגע. למזה נוגע. דק\"ו דמזה נוגע מטמא בגדים. כדאי' התם. ועמ\"ש בסוף מתני' דלקמן]: \n",
+                    "<b>כדי הזייה</b>. וכמה הוא תנינן לה במ\"ה פ' בתרא דפרה: \n",
+                    "<b>במגע</b>. הוא שיתחבר בדבר אשר יטמא אותו בלא אמצעי וכל מה שיאמר בו שהוא מטמא אדם במגע. הוא שכאשר נגע בשטח גשם האדם [צ\"ל השרץ] טמאהו. ואין הבדל בין שנגע בזה הדבר הטמא בידו. או ברגלו. או באיזה חלק מעור גופו וכן אילו נגע בלשונו טמאהו. אולם אם לקח כעדשה מן השרץ והשליך בגרון האדם ובלע אותו הנה לא יטמא. לפי שלא יקרא מגע אם לא שיגע באבריו הנגלים. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נבילה</b>. דכתיב (ויקרא י״א:מ׳) והנושא את נבלתה יכבס בגדיו. וכתב הר\"ב לטמא בגדים שעליו. או כל בגדים וכלים שהוא נוגע בהן חוץ מכלי חרס. דממעט להן בת\"כ גבי נבילה. בפרשת ויהי ביום השמיני מנין לעשות שאר כלים כבגדים ת\"ל*) יטמא. יכול יטמא אדם וכלי חרס ת\"ל בגד. בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם וכלי חרס. הר\"ש. ובריש פ\"ה דזבים כתב הר\"ב ברייתא כיוצא בזו. ושם אפרש בס\"ד. ומ\"ש הר\"ב אבל לאחר שפירש כו' דגבי זב ילפינן הכי. כמ\"ש הר\"ב בריש פ\"ה דזבים. ומינה לכל שאר מטמאי במשא: \n",
+                    "<b>ומי חטאת שיש בהם כדי הזייה</b>. ולחטאת מיהא טהור הנושא. דאלת\"ה הנושא צלוחית של מי חטאת נטמא ויחזור ויטמא את הצלוחית [ותחזור הצלוחית] ותטמא את המים. ומצינו כל העוסקים בפרה דמטמאים בגדים והפרה טהורה. הר\"ש במ\"ב פ\"ח דפרה. ובפי' הר\"ב מ\"ח פ\"ט דפרה. ועוד בספ\"י: \n",
+                    "<b>שהם מטמאים כו'</b>. ותימה דלא חשיב הכא אבר מן החי מן הבהמה. שדינו כדין נבילה לטמא במשא אדם לטמא בגדים. דאין חלוק מנבילה כלל. אלא לענין בשר הפורש ממנו. כדאיתא בפ' העור והרוטב (מ\"ז). ושמא לכך לא תני ליה משום דבכלל נבילה הוה דמקרא דנבילה נפקא לן אבר מן החי (כדפי' הר\"ב שם) דכתיב (שם) וכי ימות מן הבהמה וכו'. הר\"ש: \n",
+                    "<b>במשא</b>. עיין בפי' הר\"ב דמ\"ג פרק בתרא דזבים [ד\"ה חוץ] דצריך שיזיזה ג\"כ. ומ\"ש הר\"ב וכשם כו'. כך מטמאה בהיסט כיון שהגביה הקצה כו'. וכן לשון הרמב\"ם בפירושו. אבל בחבורו פ\"א מה' ט\"מ כתב כיון שהניד את הטומאה שבקצה השני טמא משום נושא ואצ\"ל אם משך כו' עד שהגביה הטומאה שגררה על הארץ שזה נושא ודאי. ע\"כ. ואם גם דעת הר\"ב כן. א\"כ לפי מ\"ש בזבים דאין משא בלא הזזה לא משכחת למשא בלא היסט. אבל היסט בלא משא משכחת לה. ואפ\"ה טמא משום נושא. ומיהו לא לכל המטמאים במשא צריך שיסיט. כמ\"ש בזבים פרק בתרא מ\"ו: \n",
+                    "<b>וחשוכי בגדים במגע</b>. עמ\"ש במ\"י פרק בתרא דזבים [ד\"ה ובמי] [*ומה שכתב הר\"ב ובמי נדה נמי כתיב והנפש הנוגעת תטמא עד הערב ואומר אני דאגב חורפיה נשתבש. שבקש למצוא ראיה מן הכתוב. והכתוב הזה לא נאמר אלא על הנוגע בטמא מת כמ\"ש הר\"ב בעצמו בריש מס' אהלות. ולכך הר\"ש והרמב\"ם לא הביאו שום מקרא לנוגע במי הנדה ומשמע דמדין נבלה נפקא לן. ועוד יראה לי דאיכא למדרש מפשטיה דקרא דלעיל. והנוגע במי הנדה (יכבס בגדיו). [צ\"ל יטמא עד הערב] אע\"ג דמוקים ליה לעיל באין בהן כדי הזייה מ\"מ שמעת מינה נמי לכל נוגע. ושוב מצאתי כדברי בתו' פ\"ק דיומא דף י\"ד [ד\"ה אלא]. דקרא דוהנווע במי הנדה משמע אפי' נגע בכשיעור יטמא גרידא טומאה קלה בלא כבוס בגדים. וכתבו ג\"כ דליכא לאוקמא ומזה. לנוגע בכשיעור הזייה. דאם כן משא לא טימא הכתוב. ולא אשכחן טומאת כבוס שאין בו משא דנבילה כו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>למעלה מהן בועל נדה כו'</b>. עי' מה שאכתוב בדבור למעלה מהן זובו וכו':  ",
+                    "<b>שהוא מטמא משכב תחתון כעליון</b>. פירש הר\"ב כעליונו של זב מה עליונו של זב כו'. במשנה ו' פ\"ד דזבים. ומשום לעולם ילמד אדם לתלמידיו בלשון קצרה. לא האריך למתני עושה משכב תחתון לטמא אוכלים ומשקין [*ועי' מ\"ש בפרק כ\"ז משנה ג' ובפכ\"ח משנה ט']:  ",
+                    "<b>משכב</b>. והר\"ב נקט בלישניה משכב ומושב וכן בכמה מקומות ששנינו משכב ונקט משכב ומושב. ולא קשיא שזהו שכתב רמב\"ם במשנה דלקמן כאשר שמעת משכב ומושב בכל מקום הנה לא תחשוב שבין המשכב והמושב חלוק לטומאה כמו שבין המרכב והמשכב. כמו שביארנו. אבל דין המשכב והמושב אחד. אמנם תחלף בתמונה ובשיעור לפי [שיש] מי שיכשר למשכב [ויש] מי שיכשר למושב לבד לא למשכב. ולשון ספרא משכב שהוא מיוחד לשכיבה. ומושב שהוא מיוחד לישיבה. ע\"כ:  ",
+                    "<b>למעלה מהן זובו כו'</b>. ל' הר\"ב משום דהנך דחשיב ואזיל מטמאין בכל שהן במגע ובמשא וכו'. כ\"כ הרמב\"ם. ותמיהני דבמשנה ב' פ\"ה דנדה מפרשים דזוב אינו מטמא בכל שהוא. אלא לרואה. וכמו שפירשו בשכבת זרע לבעל קרי בריש פירקין. ומיהו בל' הרמב\"ם דהתם יש קצת לדקדק דלא קאמר שצריך כעדשה לנוגע אלא בש\"ז בלבד. ודשל בעל קרי ולא דשל זב. אע\"פ שהוא דוחק בלשונו. מ\"מ נוכל לצדד כן. וכן משמע בחבורו שבפ\"ה מה' אבות הטומאות כתב דין ש\"ז שהוא לרואה במשהו ולנוגע בכעדשה. ובפ\"א מה' מטמאי משכב כתב רוק הזב וש\"ז כו' ומטמא בכל שהוא במגע ובמשא. אבל להר\"ב שכתב בהדיא התם (בזבים) [צ\"ל בנדה מ\"ב פ\"ה בד\"ה ומטמאין וכו'] דזוב אינו מטמא לנוגע עד שיגע בכעדשה קשיא. ואע\"פ שאפ\"ל דהכא מפרש כמ\"ד בגמ' פ\"ה דנדה דף מ\"ג בש\"ז דבעל קרי שאף לנוגע במשהו. דתנאי נינהו כדאיתא התם. מ\"מ דברי הר\"ב סותרין זה את זה. וכן יש לדקדק מנלן להחמיר טפת זוב או ש\"ז של זב שיהא חמור לטמא בכל שהוא אף לנוגע יותר משל ש\"ז דאחר שאינו זב. והרמב\"ם שכתב בפירושו וז\"ל. ובגמ' נדה זובו טמא הוא כי אצטריך קרא [לאתויי בכל] שהוא לנוגע ולנושא וכן [האחרים נתרבו] בזוב. ע\"כ. ודקדקתי במקומו שהוא בפ\"ז דף נ\"ה. ולא אמרו שם. אלא כי אצטריך קרא למשא. כלומר דלמגע לא אצטריך דלא גרע מש\"ז. כדאיתא התם. ולא מצאתי שיאמרו בכל שהוא כגירסתו של הרמב\"ם ומ\"ש הרמב\"ם והר\"ב. ובועל נדה אין מטמא עד שישא את כולו. עיין בפ\"ד דזבים מ\"ד. ועוד עיין שם פ\"ה משנה ב' [*ובר\"ש מייתי ברייתא דת\"כ והיא סיפא דברייתא שכתב הר\"ב לעיל דלמדין למשכב בועל נדה שיהא] כעליונו של זב דתני בסיפא נמצאת אומר משכבו כמגעו מה מגעו מטמא אחד ופוסל אחד אף משכבו מטמא א' ופוסל א' [ע\"כ] . והשתא אין לנו לדחוק כלל אלא נפרש למעלה מהן זובו כו' שמטמא במגע ובמשא פירוש ששוה מגעו למשאו כדמסיק נמי הר\"ב והרמב\"ם ואילו בועל נדה אין שוה מגעו למשאו. ובאמת שהרמב\"ם כתב בפירושו. וכן בחבורו פ\"ג מהלכות מטמאי משכב. דבועל נדה מטמא במגע ובמשא כנדה. ויש לתמוה עליו מזאת הברייתא [עי' במל\"מ שהאריך] בזה אבל מסקנת הר\"ש. דבועל נדה אינו מטמא במשא לטמא בגדים. כמו שאינו מטמא במגע כההיא ברייתא דת\"כ. אע\"ג דהשתא נמצא בועל נדה קל מנבלה דהנושא נבלה מטמא בגדים אפ\"ה קתני שפיר למעלה מהן. אע\"פ שהראשון נמי חמור ממנו כיון דבדבר זה מיהו למעלה משלפניו. וכמ\"ש ג\"כ הר\"ב במשנה דלקמן. [*וכן עיין לקמן בסמוך בד\"ה למעלה מהן מרכב כו']: ",
+                    "<b>זובו של זב ורוקו כו'</b>. כולו נפקא לן בפרק דם הנדה (נדה דף נה) מקראי. זובו של זב דכתיב (ויקרא טו) זובו טמא לימד על הזוב דהוא טמא. וכתיב (שם) והזב את זובו מקיש את זובו לו. מה הוא לא חלק בין מגעו למשא לטמא אדם לטמא בגדים כו'. ורוקו נפקא לן מדכתיב (ויקרא טו) וכי ירוק הזב ומרבי ליה התם בין למגע בין למשא. ומימי רגליו יליף התם מרוק שמתעגל ויוצא וחוזר ונבלע. ושכבת זרעו. אע\"ג דש\"ז דעלמא לא מטמא אלא במגע. הכא בש\"ז דזוב דחמיר <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ולא משום דא\"א בלא צחצוח זיבה אלא דמייתי ליה בק\"ו מרוקו וכדאיתא בסוף פרק כיצד הרגל. ומה טהור בטהור. טמא בטמא. טמא בטהור אינו דין <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>שיהא טמא בטמא. דם הנדה. דקאמר קרא (שם) והדוה בנדתה הדוה מטמאה כמותה. ונדה מטמאה אדם לטמא בגדים. הר\"ש. ותו התם [דף נד ע\"ב] אי מה היא עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים אף דמה עושה משכב ומושב כו'. דמה בר משכב ומושב הוא כו'. ואמר קרא (שם) אשר היא יושבת עליו. היא ולא דמה. אי מה היא מטמאה באבן מסמא אף מדוה נמי מטמא באבן מסמא. אמר רב אשי אמר קרא והנושא אותם. אותם מיעוטא הוא:  ",
+                    "<b>למעלה מהן מרכב</b>. לא אתא למימר שיהא חמור מן העליון לכל דבר. דהא זובו של זב וחביריו מטמאים אדם במגע לטמא בגדים. ואילו מרכב לא מטמא אדם. כדקתני סיפא למעלה מן המרכב משכב. ששוה מגעו למשאו. ותנן נמי לקמן בפרק כ\"ג משנה ב' מה בין מרכב למושב מרכב חלק מגעו ממשאו. הר\"ש:  ",
+                    "<b>מרכב</b>. לשון הר\"ב התפוס של אוכף קרוי מרכב וכן פי' הר\"ש. וז\"ל רש\"י ברפ\"ג דערובין. תפוס דאוכף  ארצו\"ן בלע\"ז שכשרוכב תופס באותו עץ שנקרא ארצון. ולהכי מטמא משום מרכב. ע\"כ. וכ\"כ בפי' החומש בפ' מצורע שהארצו\"ן מטמא משום מרכב. והאוכף עצמו מטמא משוס מושב. ע\"כ. ומצאתי כתוב התפוס הוא מה שאחורי האיש כשהוא רוכב. ומה שהוא לפניו. וצריך לומר שאינו מחובר לאוכף שהוא יושב עליו. שאם הוא מחובר היה כמותו. דהיאך יהיה לאחד ב' מיני טומאות. ע\"כ. אבל הרמב\"ם פי' מרכב הוא כל מה שיכשר לרכיבה. כמו הכסא והמרדעת והאוכף וזולתן. ע\"כ. וכן יראה פשטא דמתני' ב' פכ\"ג. וכך ג\"כ דעת התוס' דערובין [ד\"ה אי] דאדפריך התם אדתנן כל שנישא כו'. חוץ מן הראוי למשכב ומושב. והאיכא מרכב. ומהדרינן האי מרכב היכי דמי. אי דיתיב עליה היינו מושב. כתבו התוס' תימה דבקרא כתיב מרכב ומושב ודינן חלוק זה מזה וי\"ל נהי דקרא מחלק בין ישיבה דרכיבה לישיבה דעלמא. מ\"מ התנא כו' כל עניני ישיבות קאמר ע\"כ. שמעינן דסבירא להו דישיבה דרכיבה היא טומאת מרכב:  ",
+                    "<b>שהוא מטמא תחת אבן מסמא</b>. פי' הר\"ב אם היתה אבן גדולה על גב התפוס של המרכב והזב תופס בה. כלומר באבן הגדולה. אע\"פ כו' נטמא התפוס. וכן פי' הרמב\"ם. ואני תמה דכי תנן בכולה למעלה מהן. לא לענין קבלת טומאתן קתני אלא לענין שיטמאו אחרים. ואפשר שדעתם שכיון שמקבל טומאה ממה שעל אבן מסמא. ממילא מטמאים ג\"כ אותו דבר שהוא על גבי אבן מסמא. אבל לא היה להם לסתום אלא לפרש. וז\"ל הר\"ש שהוא מטמא תחת אבן מסמא כגון שהמרכב תחת האבן. ובא וישב הזב על גבי האבן. ואח\"כ ירד הזב מעליה ובא הטהור וישב עליה. בעוד שהמרכב תחתיה. נטמא הטהור מחמת המרכב שתחת האבן. דתניא בת\"כ בפ' זאת תהיה. והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב אין לי אלא בזמן שישב עליו הזב ונגע בו. מנין לעשרה מושבות זו על גב זו אפילו על גבי אבן מסמא. [כלומר ואפילו על ידי אבן מסמא. ושוב ראיתי בתוספות ריש פרק דם הנדה. שהעתיקו ועל גביהן אבן מסמא. אבל בפירוש הרמב\"ם משנה ג' פרק בתרא דזבים העתיקה ג\"כ כגי' הר\"ש. וגם בת\"כ הגי' כך היא] תלמוד לומר אשר ישב עליו הזב יטמא. מקום שהזב יושב ומטמא. ישב הטהור ויטמא. ואין לי אלא שהזב יושב והזב שם מנין לעשות ריקן כמלא ת\"ל כל כלי לעשות ריקן כמלא. ואין לי אלא משכב ומושב. מרכב מנין. ודין הוא אם מצינו שלא חלק הכתוב בין נישא לנושא במשכב. כלומר דשניהן טמאין הנושא את המשכב. והנישא על המשכב. שישב הטהור על האבן. ומשכב הזב תחת האבן. לא נחלוק בין נושא לנישא במרכב. מה לי [לא] חלק בין נושא לנישא במשכב. שלא חלק מגעו ממשאו. לא נחלוק בין נושא לנישא במרכב. שחלק מגעו ממשאו. ת\"ל כלי. לרבות את המרכב. ובדבר זה מרכב למעלה מזובו של זב וחביריו. דלא מטמא באבן מסמא. כדכתיב והנושא אותם. דאותם מיעוט. ודריש הנושא כמו הנישא כדאשכחנא בפרק בנות כותים (נדה דף לג) והנשא כתיב דהכא בנישא ע\"ג הדם איירי. שהדם תחת האבן והטהור יושב עליה. דטהור הנושא את דם הנדה טמא. דדם הנדה מטמא אדם במשא לטמא בגדים כדתנן הכא. אבל הנישא ע\"ג הדם טהור. והשתא איכא תרי גווני אבן מסמא. אחד שהזב ע\"ג האבן. ומשכבות ומושבות תחתיו. דשאר דברים לא מטמא באבן מסמא. דהא מקרא דאשר ישב מתרבי ותנן בפרק בתרא דמסכת זבים (משנה ב) כל שהזב נישא עליו טהור. חוץ מן הראוי למשכב ומושב והאדם. ואחד. שהמשכב ומושב תחת האבן והטהור יושב עליה. ובכה\"ג איירי בפ' דם הנדה (נדה דף נה) דממעט דמה. ממה דכתיב בפ' זב דקאי והנושא אותם אמשכב ומושב ומרכב. דכתיבי בההוא ענינא. ומתרבו לטמאות באבן מסמא. וכתב אותם למעוטי זוב ודם הנדה. ע\"כ:  ",
+                    "<b>אבן מסמא</b>. פי' הר\"ב אבן גדולה וכבידה כו'. אע\"פ שאין כובדו של זב ניכר כו'. כ\"כ התוס' בריש פרק דם הנדה [ד\"ה אבן] בשם ר\"ת ורבינו שמואל. ומ\"ש הר\"ב והזב תופס בה. פי' באבן. ועיין [בפי' הר\"ב] במשנה ה' פרק בתרא דזבים דאפי' נייר מפסיק. וגם הר\"ש מסיק כך. אבל מטעם אחר. ובזבים ראוי להאריך:  ",
+                    "<b>למעלה מן המשכב הזב</b>. כל טומאות שבמשכב ישנו בזב. שגם הוא מטמא באבן מסמא כעין משכב דהיינו כגון שהמשכב תחת האבן. והטהור מלמעלה. כדפרישי' לעיל. וכהאי גוונא אצבעו של זב תחת הנדבך. והטהור מלמעלה טמא. כדתנן במס' זבים (פ\"ה מ\"ב)ובמגע נמי מטמא בגדים כדכתיב  ",
+                    "<b>(ויקרא ט״ו:ז׳) והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו</b>. ובמשא נמי מטמא בגדים. דילפינן בק\"ו ממשכבו בת\"כ בפרשת זאת תהיה במגע נדה שתטמא בגדים בק\"ו ממשכבה. ומהאי ק\"ו יש ללמוד הנושא'. וכן יש ללמוד בזב. הר\"ש:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>למעלה מן הזב זבה</b>. שהיא מטמאה את בועלה. כתב הר\"ב דגבי נדה כו' ואין הזב מטמא את מה שבועל. וכן מי שבעל [זב] לא יהיה אב וכן ביאר בספרא. אבל יהיה הבועל. כמו שנגע באב בלבד. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>למעלה מן הזב מצורע</b>. פירש הר\"ב דמצורע עושה משכב ומושב כזבה. בספרי באמרו הש\"י שהמצורע מוחלט כאשר נרפא מהצרעת. וכבס המטהר את בגדיו. אמרו מה זה בא ללמדנו. אם ללמד שמטמא בגדי' במגע והלא ק\"ו הוא. אם בימי ספרו שאינו מטמא בביאה. מטמא בגדים במגע. בימי גמרו שמטמא בביא' אינו דין שיטמא בגדים במגע. א\"כ למה נאמר וכבס המטהר את בגדיו. מלטמא משכב ומושב. הרמב\"ם. וכתב עוד הרמב\"ם. דמצורע מטמא נמי במשא. כמו הזבה. אבל מפני שהוא לא כתב כן אלא מהא דתנן. למעלה מזבה מצורע. ש\"מ דבמשא שוה לה. והר\"ב אינו סובר שיש לדקדק כך מדקתני למעלה מהן. שסובר שאעפ\"כ יכול להיות שיש חומרא באותו שלמטה ממנה. ולפיכך השמיע הר\"ב. ולא כתב שמצורע מטמא ג\"כ במשא. אע\"פ שכתב שמטמא משכב ומושב. כמו הזבה. לפי שלזה יש ראי' מהספרי משא\"כ למשא. זה ברור לי שהיתה כך דעת הר\"ב. אבל אני תמה מהרמב\"ם. שכמו שהביא לו ראי' אחרת למשכב ומושב מהספרי. ואע\"ג דשמע לה מדתנן למעלה מזבה. כמו כך היה יכול ג\"כ להביא ראי' אחרת למשא. ממשנה שלימה ששנינו בששית מפ\"ה דזבים הנוגע כו' במצורע וכו' ואחר הנושא. וא' הנישא. וכן הר\"ב. אדכתב שמטמא משכב ומושב. לפי שכך שנו בספרי. כמו כן ה\"ל לכתוב. שמטמא במשא שכך שנינו במשנה דזבים אלא דאשתמוטתיה להר\"ב ורהטא תלמודיה דהכא בתר פי' הרמב\"ם. דלמשא לא שמע ליה אלא מדתנן למעלה מהן. ולדידי' ליכא למשמע מהכא כמו שכתבתי: \n",
+                    "<b>שהוא מטמא בביאה</b>. כתב הר\"ב דכתיב מחוץ למחנה מושבו מלמד שמושבו טמא. בת\"כ פרשת כי תזריע. ויראה לו שנלמד מיתור דמושבו מיותר דהא כתיב בדד ישב. שוב מצאתי כך בספר קרבן אהרן. ולשון הרמב\"ם ספ\"ו מהל' צרעת מחוץ למחנה מושבו. מה הוא טמא. אף מושבו טמא. ומ\"ש הר\"ב מכאן [אמרו] מצורע שהוא יושב כו'. עיין בזה במשנה ז' [*וח'] פי\"ג דנגעים. ומ\"ש הר\"ב ודוקא מצורע בימי חלוטו. אבל בימי ספרו כו' לא אתא אלא לאפוקי ימי ספרו. אבל ימי הסגרו לענין זה כמו ימי חלוטו. שכן שנינו במשנה דלקמן. מצורע מוסגר מטמא בביאה. ולשון הרמב\"ם בפירושו. וזה הדין במצורע בימי גמרו לבד ר\"ל בזמן הצרעת לא בימי ספורו: \n",
+                    "<b>עצם כשעורה שהוא מטמא טומאת שבעה</b>. כתב הר\"ב דכתיב וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם כל טומאות וכו' בסוף פרק כיצד הרגל (דף כה). הר\"ש. ולא הבינותי. היאך מפקינן ליה מהך קרא לרבות עצם כשעורה לטומאת שבעה. והתם בגמ' לא אמרו אלא למפץ במת. ומפץ נוכל לרבות בכלל בגדיכם שהוא כעין בגד. עוד מצאנו למדרש זה לענין כלים שנגעו באדם שנגע בכלים שנגעו במת כמ\"ש הר\"ב במשנה ג' פ\"ק דאהלות. וזה ג\"כ מפורש בכלל בגדיכם. אבל לרבות עצם כשעורה. זו לא ידעתי מנין שיהא בכלל הזה של וכבסתם בגדיכם. וכן נ\"ל דלאו מהכא ילפינן לה אלא כדכתב הר\"ב במשנה ג' פ' ב' דאהלות. מדכתיב בפ' חקת ועל הנוגע בעצם. וכ\"כ הרמב\"ם שם ספ\"ק. ומדרש ספרי הוא. והוא מ\"ש הר\"ב בסוף משנה דלקמן ומ\"ש הר\"ב דעצם כשעורה אינו מטמא באהל. כדתנן במשנה ג' פ\"ב דאהלות: \n",
+                    "<b>חמור מכולם המת וכו'</b>. כתב הר\"ב יש מהן חמורים ממת שזב וזבה עושין משכב ומושב ומטמאין באבן מסמא ומת אינו וכו' דין משכב במשנה ו' (פ\"ד) דזבים. ודין אבן מסמא במשנה ד' פ\"י דנדה. ומ\"ש הר\"ב א\"נ יש חלוק בין מצורע יושב כו' והר\"ש כתב עוד חלוק. דבעינן שיעור שהייה לבית המנוגע. לענין בגדים שהוא לבוש. עד שישהא בכדי אכילת פרס. כדתנן במס' נגעים פי\"ג משנה ט': \n",
+                    "<b>חמור מכולם המת</b>. ולא זכר הנה לאבות הטומאות. על דרך ההגעה למנינו. ואמנם. זכר מדרגות. אלו האבות קצתן על קצתן. ולזה לא הזכיר פרה אדומה (דתנן סוף פ\"ד ממסכת פרה) ושעיר המשתלח (דתנן במשנה ו' פ\"ו דיומא) ופרים ושעירים הנשרפים (כדתנן התם במשנה ז' ובפי\"ב דזבחים משנה ה') לפי שאין בהן לא מגע ולא משא [ואין מטמאים אלא למתעסקין בהן בלבד] כמו שיתבאר במקומן. ואין לו קשור עם אלו האבות. ולא סדר במדרגותם. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עשר טומאות פורשות כו'</b>. לשון הר\"ב עשר מעלות זו למעלה מזו וכו'. וכ\"כ הרמב\"ם ועל רובן הוא שכתבו כן. דהא התשיעית. שהוא פירש ממנו אבר שאין עליו בשר כראוי. אין לו מעלה על הרבה שנמנו לפניו שגם הם מטמאים במגע ובמשא. ואולי דמשום שאינו אלא אבר. ומטמא במגע ובמשא. קרו ליה מעלה: \n",
+                    "<b>מחוסר כפורים</b>. כתב הר\"ב כגון מצורע מוחלט וזב וזבה ויולדת. לא שיש עוד אחרים [חוץ] מאלו. אלא ה\"ק כגון אחד מאלו. והר\"ש לא כתב אלא כגון זב ומצורע. והרמב\"ם שכתב לארבעתן לא כתב כגון: \n",
+                    "<b>אסור בקדש וכו'</b>. טבול יום אסור בתרומה כו'. בעל קרי אסור בשלשתן. כולהו תנינן להו בהדדי. במשנה ג' פי\"ד דנגעים. ושם אפרש בס\"ד: \n",
+                    "<b>חזר להיות טבול יום כו'</b>. כתב הר\"ב ופוסל אותם כדתנן סוף זבים. [*במשנה ד' פרק י\"א דפרה]: \n",
+                    "<b>חזר להיות בועל נדה כו'</b>. כתב הר\"ב והא דלא תני חזר להיות טמא מת וכו' וזו טומאת מגע היא. והא דתני בועל נדה כטומאת גופו חשיבה [כיון דעל ידי מעשה רב דגופו. בא לו טומאה זו. נ\"ל] אי נמי בטומאות הפורשות מחי איירי. הר\"ש: \n",
+                    "<b>חייב קרבן</b>. כתב הר\"ב וכל זמן שלא הביא כו'. גם הרמב\"ם כתב כן. ואגב אורחא הוא שכתבו כך. ולא דנ\"מ מידי לנדון דהכא: \n",
+                    "<b>חזר להיות מצורע מוסגר כו' ואם היה מוחלט כו'</b>. עיין מה שכתבתי במשנה ז' פ\"ק דמגילה. גם שם בפי' הר\"ב: \n",
+                    "<b>פירש ממנו אבר</b>. ופלוגתא דתנאי היא במסכת עדיות [פ\"ו] [משנה ג] בכזית בשר הפורש מן החי ובעצם כשעורה הפורש מן החי. הר\"ש: \n",
+                    "<b>מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל</b>. כתב הר\"ב דבמגע כתיב ועל הנוגע. כך הגהתי שכן כתוב בתורת משה. ופליאה הוא שגם בפירוש הרמב\"ם דהכא ודספ\"ק דאהלות וכן בפירוש הר\"ש דהכא. ועוד להרמב\"ם והר\"ב במשנה ג' פ\"ו דעדיות. עוד להר\"ב במשנה ג' פ\"ב דאהלות. בכולן נמצא כתוב וכל. ועוד ראה זה מצאתי כך בגמרא פ\"ז דנזיר דף נד. תניא וכל הנוגע בעצם. וכן העתיקו שם רש\"י ותוס'. ושוב ראיתי כמו כן בספרי בפסקא וכל אשר יגע. דתני נמי כשהוא אומר וכל הנוגע בעצם. אבל בפסקא וטבל במים. תני תלתא זמני ועל הנוגע בעצם. ומ\"ש הר\"ב ובטומאת אהל כתיב או בעצם אדם. דרישיה דקרא וכל אשר יגע על פני השדה ודרשינן ליה במסכת נזיר פ' כהן גדול (נזיר דף נג) על פני השדה. זה המאהיל על פני המת. הר\"ש. ופירש\"י על פני המת המוטל בשדה מדלא כתיב יגע במת בשדה. ע\"כ. ובריש פ\"ב דאהלות מפרש הר\"ב. דאבר מן החי נפקא לן מחלל חרב. וכן הוא בזו הברייתא דנזיר. ועצם אדם מפיק ליה לרובע עצמות. אבל בספרי תניא בהני תרי פסקות שהזכרתי או בעצם אדם. זה אבר מן החי. ובמשנה ג' פ\"ו דעדיות מפרשים הר\"ב והרמב\"ם לתרווייהו. דמעיקרא כתבו דחלל חרב. מלמד על אבר מן החי שמטמא במת. ואדתנן שיש עליו בשר כראוי למדו מאו בעצם אדם. וראיתי שהתוס' דנזיר (שם) אדתניא התם או בעצם אדם זה רובע עצמות כתבו והלכה למשה מסיני הא דבעינן רובע. וקרא אסמכתא בעלמא. והא דהר\"ב מביא גם כן מה שאחריו במקרא. או בקבר. מפי' הרמב\"ם העתיק כן והוא ללא צורך. ובנוסחאות א\"י נמחק מפירוש הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>כדי להעלות ארוכה</b>. והוא פחות מכזית. כך פי' הר\"ב ברפ\"ז דנזיר ומוכרח. שאם הוא כזית תיפוק ליה משום כזית בשר עצמו. למ\"ד כזית בשר הפורש מן החי טמא. ועיין מ\"ש ברפ\"ק דטהרות [ד\"ה והאוכל] : \n",
+                    "<b>בחוט ערב</b>. כתב הר\"ב שהוא יותר עב מחוט השתי כפלים. מדתנן בפרק אע\"פ (בסופו) גבי מלאכות שהאשה עושה לבעלה ועושה לו משקל ה' סלעים שתי. או עשרה *)משקל סלעים ערב. הר\"ש. וכ\"כ הר\"ב במשנה ב' פי\"ז. ובצמר מיירי התם. ובהדיא כתבו הר\"ב והרמב\"ם כן במשנה ח' פי\"א דנגעים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עשר קדושות</b>. כתב הר\"ב איידי דאיירי לעיל במעלות של טומאות כו' תני נמי הכא מעלות של קדושות כו'. וז\"ל הרמב\"ם לקח ג\"כ במדרגות המקומות הטהורים. אשר הם ג\"כ מסיבות הסרת הטומאות: \n",
+                    "<b>ארץ ישראל מקודשת כו'</b>. עיין בפירוש הר\"ב דסוף פרקין אי קדושת ארץ ישראל ממנין העשר קדושות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עיירות המוקפות חומה</b>. לשון הר\"ב מימות יהושע בן נון. כ\"כ הר\"ש דמסתברא (מהא) [צ\"ל דומיא] דבתי ערי חומה דתנן בהו מימות יהושע בן נון במשנה ו' פרק בתרא דערכין. ובתחלת *)ספרא בפרשת נשא וקדש יהושע כל עיירות המוקפות חומה בקדושת מחנה ישראל. אבל לא כל ארץ ישראל ושאר עיירות שאין מוקפות חומה. ע\"כ. ועיין במשנה דלקמן מ\"ש בדבור שאין זבים וכו': \n",
+                    "<b>שמשלחין מתוכן את המצורעים</b>. כתב הר\"ב דבמצורע כתיב מחוץ למחנה מושבו חוץ למחנה ישראל. עיין בפירושו למתניתין דלקמן. וקצת קשיא לי דלתני בתחלה עיירות שאינן מוקפות חומה מקודשות שמוציאין מהן אבנים המנוגעות. דבקרא אל מחוץ לעיר כתיב. וכן לא תנינן בהו בסוף פרק י\"ב מנגעים עיירות המוקפות חומה כדתנן הכא אלא מייתי קרא כדאיתא. ומשמע מדלא כתיב חוץ למחנה דלאו בקדושת מחנה תליא אלא מכל עיר ועיר מוציאים. והכי מייתי הר\"ש מת\"כ פ' זאת תהיה דדרשינן והשליכו (אותם) [אתהן] אל מחוץ לעיר. אתהן מחוץ לעיר ולא אדם חוץ לכל [עיר] אלא חוץ לעיירות המוקפות חומה ע\"כ. ולמאי דפי' הר\"ב בסוף פרקין בשם הגאונים. דקדושת א\"י לאו ממנינא. יש לי לומר דלהכי לא נקט קדושה זו דעיירות שאינן מוקפות תומה. לפי שאינו מונה אלא הקדושות השייכים בחי. בכיוצא בזה שכתבתי בשם הר\"ש במשנה ה'. והא דתנן ומסבבין לתוכן מת. אגב גררא תנא ליה. ועיקר קדושה שילוח המצורעים: \n",
+                    "<b>ומסבבין לתוכן מת כו'</b>. לשון הר\"ב מותר לנשאו בעיר ממקום למקום עד מקום שירצו כו'. והוי מצי למתני ומכניסים כו' עד שירצו. והראב\"ד פרק ז' מהלכות בית הבחירה. פי' אם רצו לסבבו בעיר כדי להרבות בהספדו ובכבודו עד שירצו קרוביו להוציאו מסבבין. ע\"כ. וגי' הרמב\"ם כפי מ\"ש שם הכ\"מ. ומשכיבין לתוכו מת. ופי' דהיינו שמניחין אותו במשכבו ואין קוברין אותו בעיר. עד שירצו בני המדינה כו'. [*ומ\"ש הר\"ב לנשאו בעיר ממקום למקום. כלומר בכל עיר ועיר מעיר לעיר]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לפנים מן החומה מקודש מהם שאוכלים שם קדשים קלים</b>. כתב הר\"ש ועוד מקודש לכמה דברים. דלא תנן הכא כגון לענין שוחט את התודה לפנים מן התומה [ולחמה] חוץ לחומה לרבי יוחנן דאמר פרק התודה (מנחות דף עח) חוץ לחומת בית פאגי. וכדפי' שם הר\"ב במשנה ג'. ועוד נפקא מינה לענין שוחט על חמץ וכו' ולענין המראת זקן כו': \n",
+                    "<b>שאוכלים שם קדשים קלים</b>. פי' הר\"ב דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה. וכן לשון הר\"ש. ובחנם נקטי ובאת שמה שאינו תחלת המקרא. אבל הוא סופו דשל לפני והבאתם שמה. ושיטפא דלישנא דפ\"ק דר\"ה דף ד ודף ו נקטי. והתם אצטריך משום בל תאחר. וכן נמי בפ\"ק דחגיגה דף ד. לענין טמא שפטור מן הראיה. שכל שישנו בביאה ישנו בהבאה כו'. אבל הכא אין צורך להביא ובאת שמה וכן לא כתבו הר\"ב בספ\"ה דזבחים ובעיקר הראיה ממקרא זה דוהבאתם שמה. יש עליה קושיות וכתבתי שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>הר הבית כו'</b>. כתב הר\"ב משם מתחיל מחנה לויה כו' לשון התוספתא כשם שהיו במדבר ג' מחנות. מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל. כך היו בירושלים. מפתח ירושלים כו'. הרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב משער נקנור ולפנים ואין השער עצמו בכלל. כמ\"ש במשנה ה' פ\"ק דסוטה [ד\"ה ומטהרין] : \n",
+                    "<b>שאין זבים וזבות כו'</b>. כתב הר\"ב דכתיב וישלחו מן המחנה וכו'. ומה מצורע שטומאתו חמורה כו' ולפיכך משולח חוץ לירושלים. וכתב הרמב\"ם. דהא דתנן לעיל שמשולח חוץ לכל עיר מוקף חומה שאינו בזה הלאו ללקות עליו. א בחבורו לא ראיתי שכתב כן. לא בפ\"ז מהלכות ב\"ה. ולא בפ\"י מהלכות טומאת צרעת. ובפי\"ט מהלכות סנהדרין שהוא מונה שם כל חייבי מלקות. כתב זב וכיוצא בו שנכנס להר הבית. וזה תימה שלא כתב ומצורע שנכנס לירושלים אי נמי לעיירות מוקפות חומה. ומ\"ש הר\"ב אף זבים וזבות כו' שטומאתן חמורה. וכך אמרו בתחלת ספרי והביאה הרמב\"ם מצורע היה בכלל ויצא מן הכלל ולימד על הכלל מה מצורע שהוחמרה טומאתו וכו'. ומ\"ש הר\"ב טמא מת ואפילו מת עצמו מותר בהר הבית בתוספתא שנא' (שמות י״ג:י״ט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו [עמו] במחנה לויה. הרמב\"ם. ומייתי לה בגמרא פ\"ג דסוטה דף כ. ובפ\"ו דפסחים דף סו: [וכן בנזיר מח.]: \n",
+                    "<b>החיל</b>. לשון הר\"ב לפנים מחומת הר הבית [היה] כותל כו'. והוא נקרא סורג. במשנה ג' פ\"ב דמדות. ושם פירש הר\"ב מחיצה העשויה נקבים נקבים כו'. עשויה מדפי עץ כו': \n",
+                    "<b>שאין עובדי כוכבים וטמאי מת נכנסים</b>. כ' הר\"ב אע\"ג דרבנן גזור על העובדי כוכבים שיהיו כזבים לכל דבריהם. כמ\"ש הר\"ב במ\"ג פ\"ד דנדה: \n",
+                    "<b>שאין טבול יום נכנס לשם</b>. כתב הר\"ב יהושפט ובית דינו גזרו על טבול יום שלא יכנס לעזרת נשים. דכתיב וכו' ואמרו בגמרא מאי החצר החדשה כו'. בפ\"ק דיבמות דף ז. וכתבו התוס' וא\"ת מנא לן שחדשו מטבול יום. דלמא חדשו ממת עצמו. וי\"ל דמשמע ליה שלא חדשו אלא על החצר וחצר היינו עזרת נשים. כדמוכח ביחזקאל. ואילו טמא מת אסור אף בחיל. ע\"כ: \n",
+                    "<b>עזרת ישראל</b>. כתב הר\"ב לפנים מעזרת נשים וכו' וראשי פספסין היו מבדילין כו'. כת\"ק ספ\"ב דמדות וראב\"י חולק שם. וכוותיה מפרש הר\"ב שם משנה ד לענין גבהות קרקע פתח ההיכל. כמו שפירשתי שם בס\"ד. והר\"ש הביא גם דברי ראב\"י: \n",
+                    "<b>וחייבים עליה חטאת</b>. לשון הר\"ב הטמאים שנכנסו שם בשגגה. וז\"ל הר\"ש. דליכא חיוב כרת אלא במחנה שכינה. דמשכן ומקדש כתיב. ובפרק הקומץ רבה (מנחות דף כז) תנא מחוסר [כפרה] שנכנס לעזרה שוגג. חייב חטאת. במזיד ענוש כרת. ואצ\"ל טבול יום. ושאר כל הטמאים ע\"כ. ובפ\"ו דנזיר דף מה. טמא יהיה לרבות טבול יום. עוד טומאתו בו. לרבות מחוסר כפרה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסים לשם</b>. כתב הר\"ב בגמרא בהקומץ רבה [דף כז] מוכיח דכל הני מעלות דתני השתא כו'. כולהו מעלות דרבנן הן וכו'. אבל רמב\"ם סבירא ליה וכו'. חשתי לכבודו של הרמב\"ם ז\"ל ולא התמהמתי לדקדק בפ' הקומץ רבה. ולא ראיתי אשר יכשר עליו לומר כי הוא זה אשר מוכיח מתוכו דכל הני מעלות דרבנן. ואם נתכוין הר\"ב למחלוקתן של ר' יהודה ורבנן בדף כז. בטהורים שנכנסו לפנים ממחיצתן להיכל כולו בארבעים. מבית לפרכת אל פני הכפרת. במיתה. רבי יהודה אומר כל היכל כולו ומבית לפרכת [בארבעים] אל פני הכפרת במיתה. ובעי הר\"ב למידק דאין אזהרה לכולי עלמא אלא בהיכל. ולא בקדושות שלפני ההיכל. וברור הוא דליכא למידק הכי כלל דפלוגתייהו בטהורים שהם תמימים ואינם פרועי ראש ורחוצי ידים ורגלים. והכי פסקה הרמב\"ם. כמו שיורה לשונו רפ\"ב מה' ביאת המקדש. ומ\"מ שם בפ\"א השיג הראב\"ד עליו. וס\"ל נמי דכל הני מעלות דרבנן הן. וכ\"כ הכ\"מ בשם הרמב\"ן. וגם הר\"ש מסיק דלא כהרמב\"ם. ואפי' שלא רחוץ ידים ורגלים לא מחייב אפילו בהיכל בלא עבודה: \n",
+                    "<b>ופרועי ראש</b>. הרמב\"ם כתב ג\"כ בפ\"ז מהלכות ב\"ה וקרועי בגדים וכן עוד בפ\"א מהל' ביאת המקדש. ועמ\"ש בזה כבר בספ\"ט דסנהדרין. ומ\"ש הר\"ב דשתויי יין ושלא רחוץ דפסולן מחמת דבר אחר. הילכך לא החמיר בשלוחן. כ\"כ הר\"ש. וכתב דמה\"ט נמי לא חשיב מחוסר בגדים. אע\"פ שהוא ג\"כ כיוצא בהן כמ\"ש הר\"ב בספ\"ט דסנהדרין. אבל קשיא לי לסברת הרמב\"ם. דכולהו מדאורייתא מנליה לתנא לחלוקי בהכי. ושלא לחייב שלא רחוץ אלא בהיכל וכן בפרק א מהלכות ביאת מקדש. כתב שתויי יין בהדי פרועי ראש. ואילו שלא רחוץ ידים לא משום דלא מחייב אלא בהיכל. כדתנן הכא. וכן פסק בפ\"ז מהלכות בית הבחירה. אם כן ש\"מ דליכא לחלוקי בסברא זו [דפסול מחמת ד\"א] לדידיה. כ\"ש שסובר שהכל מדאורייתא. דקשיא מנלן לחלק כלל. ועוד קשיא לי דשתויי יין דאע\"ג דלא תנינן ליה. קא חשיב ליה. ואילו מחוסר בגדים לא קחשיב כלל. וראיתי בכ\"מ [*פ\"א מהלכות ביאת מקדש] [הלכה ט\"ו] שכתב בשם הרמב\"ן. דסברא זו של הרמב\"ם לחייב אף בלא עבודה. יצא לו מדתניא בספרא. מנין שאינו חייב אלא בשעת עבודה. ת\"ל (ויקרא י׳:ט׳) אתה ובניך אתך. [*דמפרש בשעת עבודה. היינו ביום. בשעה שהעבודה כשרה] ע\"כ. ומעתה נוכל לומר דהואיל ובפ' שתויי יין הוא דכתיב. הלכך צריכא ליה למנקט שתויי יין. אבל מחוסר בגדים לא נקט. הואיל וגם במשנתינו לא נשנה. ועיין מ\"ש לקמן בשם הר\"ש. ומ\"מ קושיא הראשונה במקומה עומדת אמאי מקילין כשלא רחוץ. שלא לחייבו אלא בהיכל. דבבעל מום נמי כתיב (שם כא) אך אל הפרוכת לא יבא ואל המזבח לא יגש. ואפשר לומר דכל איש אשר בו מום לא יקרב. ס\"ל דקרא יתירא הוא. לאתויי אפילו מבין האולם ולמזבח. ובפרועי ראש לא נאמר כלל. לא פרוכת. ולא מזבח: \n",
+                    "<b>ההיכל</b>. מקודש ממנו. כלומר האולם וההיכל. דקדושת אולם והיכל. חדא קדושה הוא. כמ\"ש במשנה ג פ\"ד דיומא ובמשנה ה פ\"ב דתמיד: \n",
+                    "<b>שאין נכנס לשם שלא רחוץ ידים רגלים</b>. ואילו מחוסר בגדים ושתויי יין לא חשיב. תנא ושייר. אבל קשה מדרבי יוסי דסיפא. דלא משייר אלא חדא. מחוסר בגדים לחודייהו. ועוד דתני מנינא. ויש לומר משום דפעמים נכנסים לתקן. כדתניא בתוספתא דכלים פ\"ק. הכל נכנסים לבנות ולתקן ולהוציא את הטומאה מצוה בכהנים. אין כהנים נכנסים לוים. אין לוים נכנסים ישראלים. והשתא כשהכהנים נכנסים לתקן אסור. בבעלי מומין. ושתויי יין. ופרועי ראש. ושלא רחוץ ידים ורגלים. דבתוספתא נמי קתני מצוה בתמימים. אבל בגדי כהונה אסורים בלבישה שלא בשעת עבודה. דלא [הותר] כלאים שלא בשעת עבודה. [כמ\"ש הר\"ב בריש מסכת תמיד. ועיין מ\"ש שם] [ד\"ה תחת]. הר\"ש: \n",
+                    "<b>קדש הקדשים מקודש מהן כו'</b>. וא\"ת ליתני עליית קדש הקדשים. שאין נכנסים שם אלא אחת בשבוע כמו שהעתקתי דברי אבא שאול במשנה ה פ\"ד דמדות [ד\"ה וראשי]. תירץ הר\"ש דבתוספתא דפרקין קאמר. אמרו לו אין זה מעלה. פי' דלאו משום קדושה נמנעים אלא לפי שלא היו צריכים: ע\"כ. ולפי זה מתני' דהכא דלא כההיא דמדות. דשם תירצתי לאותה משנה. דוקא אליבא דאבא שאול. עוד עיין בדברי הר\"ש אמאי לא קתני אחד עשר. ולחשוב בתחילה סוריא: \n",
+                    "<b>אמר רבי יוסי בה' דברים בין האולם ולמזבח שוה כו'</b>. ופורשים וכו'. פי' הר\"ב בין בשעה שמקטירים קטרת במזבח הזהב שבהיכל. בין בשעה שכ\"ג מקטיר קטורת לפני ולפנים כו' ות\"ק פליג כו'. משום דקשיא ליה להר\"ב דהא משכחת להו לר\"י ג\"כ שיהיו י\"א. אי ס\"ל דחלוקים בזה. ובסמוך מסיק דמתניתין דקתני עשרה. ר' יוסי היא לאית דמפרשי. אבל כבר כתבתי במשנה ג פ\"ד דיומא. דסוגית הגמרא דהתם לא כך היא. אלא שאף לר' יוסי יש חילוק זה ביניהן. ולא אמר ר' יוסי הכא ששוים. אלא בהקטרה דהיכל. וכתב הר\"ש דלהכי לא חשיב אחד עשר לרבי יוסי. דיש לומר דכי קחשיב במתניתין קדושה דממילא. אבל קדושה דע\"י עבודה לא קחשיב לחלק לקדושה ע\"כ. וכתב עוד דלא אמר רבי יוסי שיהיו שוים מן התורה דמדאורייתא חלוקין בכמה דברים. ע\"כ. נ\"ל שר\"ל שכן הכלים מזבח שלחן ומנורה דוקא בהיכל ולא באולם. וכן כל עבודות שבהיכל מהזיות הדמים. ומ\"ש הר\"ב דגאונים פי' דא\"י אינה ממנין קדושות וכו'. ואית דמפרשי דת\"ק דקא חשיב עשר קדושות ר\"י הוא. דברי הר\"ש כאית דמפרשי. ובפי' הרמב\"ם ראיתי ג\"כ כאית דמפרשי. אבל דבריו שבחבורו פ\"ז מהלכות בית הבחירה כדברי הגאונים. ומ\"ש הר\"ב והבאת בכורים כו' ולחם הפנים. לפום ריהטא הוא שכתב כן ולא דק. דהא לעיל לא תנן ללחם הפנים וכן ברפ\"ח דמנחות לא תני ליה ולא נמצא בו מעוטים. כמו בבכורים ובשתי הלחם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>וכלי עצם</b>. פי' הר\"ב דמרבינן מוכל מעשה משנה ד ומ\"ש במשנה ד פ\"ג דמסכת עדיות. ומ\"ש הר\"ב אבל טמאים טומאת משכב כו'. וכלי חרס אינן בזה הכלל כמו שכתב בריש מתניתין ג: \n",
+                    "<b>וכלי נתר</b>. פי' הר\"ב כלים העשויין מאדמה שחופרין ממנה צריף אלומ\"י בלע\"ז ובמשנה ו פ\"ט דנדה כתב שהוא בערבי שי\"ב וכתב הרמב\"ם שכך כתבו כל המפרשים שכלי נתר כלי האלום (אלשאב\"ו) ושהוא נפלא מאומר זה איזה דבר יחשב שהוא דבר לא מושכל ולא מקובל איך תעשה כלי מאלום ואין ספק שהאומר זה לא ראה אלום מימיו. ואם אמרנו שהוא חפר במקור האלום אבן אלום גדולה ועושה ממנו כלי הנה לא יצלח לקבל כל דבר לענין מהענינים ואם יהיה זה הנה לא יקבל טומאה. לפי שהיא כלי אדמה אשר לא יקבל טומאה כמו שיתבאר. ומפרש כלי נתר הוא כלי (וא\"ל טפ\"ל) והיא אבן רכה מאוד. בדקות המראה [כעין תכלת] יותך במים במהירות ירחצו בו השער והבגדים. וכן מנוהו החכמים בכלל המנקים אמרו נתר ובורית קמוניא ואשלג (במסכתא נדה שם) ועשיית אלו הכלים נמצא אצלנו בקצוי המערב ומלאכתו קשה מאד והאריך בעשיית מלאכתו ע\"ש. וכתב עוד. ואשר ראוי שתבינהו שכל הטינים (כאלטפ\"ל) וא\"ל אנגב\"ר וא\"ל טי\"ן ארמונ\"י ואל מחניו\"ם וזולתן מן הטינים. כאשר נעשה מהן כלים כל זמן שהם נאים (פי' לשון נא ומבושל) ולא נקלו באור הנה הן כלי אדמה ולא יקבלו טומאה. וכאשר נקלו ואע\"פ שלא יסבלו האש עד שיבושל דפנותם כמו החרם הנה הן דומים לחרס והוא אשר יקרא כלי נתר: \n",
+                    "<b>מיטמאין ומטמאין באויר</b>. פי' הר\"ב אם נתלית כו' חזר ותלה אוכלים באוירן מטמאין את האוכלים כו' ואפי' מלא חרדל שאינו נוגע בדופני הכלי אלא במה שסמוך לדפנות והאמצעיים מיטמאין מן האויר ואי אתה יכול לומר שזה מטמא את זה. שהרי אין כביצה בכל אחד (ועיין מ\"ש רפ\"ב דטהרות). ועוד אין אוכל מטמא אוכל ועיין ספ\"ק דפסחים ועוד אם כן זה שני וזה שלישי. והשלישי לא יעשה רביעי לטמא את האמצעיים. רש\"י ספ\"ק דחולין ריש דף כה. ולשון אפילו מלא חרדל בברייתא. וכתבו התוספות (דף כד:) דהוי מצי למימר ואפי' מלא ביצים ונקט חרדל משום דמדרבנן מקבל טומאה בכל שהוא. והקשו מנלן דהיינו מטעם אויר. דלמא הוי מטעם שכלי חרס מצרף כשכולן נוגעים זה בזה ונוגעים בכלי. אבל נתלים באויר לא. וכ\"ת אם כן צירוף דכתיב גבי קדשים למה לי. דדרשינן כף אחת הפסוק עשה לכל מה שבכף אחת (כמ\"ש הר\"ב במשנה ב פרק ג דחגיגה. ועיין מ\"ש בס\"ד בר\"פ בתרא דעדיות) איצטריך משום כלי שטף. וי\"ל מדכתיב הכא כל משמע אפי' נתלה באויר. ועוד דהתם דרשינן צירוף מדכתיב אחת. משמע שהכף מצרף ועשה לכל אחת. אבל הכא לא כתיב אחת ע\"כ. ועי' בפי' הר\"ב במשנה הפ\"ח: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הדקין שבכלי חרס כו'</b>. שיעורן מכדי סיכת קטן. פירש הר\"ב בין שהן עצמן כו' והא דבמס' מקואות (פ\"ד משנה ג) תנן החוטט בצינור לקבל צרורות בשל עץ כל שהוא בשל חרס רביעית. לקבל צרורות שאני. והתם נמי פליג ר\"י ואמר אף בשל חרס כל שהוא. הר\"ש. ועי' בפירוש הר\"ב ריש מתני' דלקמן: \n",
+                    "<b>ודפנותיהן</b>. ברפ\"ד פליג רבי יהודה בהא. והדר סתים לן תנא כמתני' דהכא שם משנה ג: \n",
+                    "<b>יושבין שלא מסומכים</b>. עי' בפ\"ד משנה ג': \n",
+                    "<b>שיעורן כו'</b>. בספרא מניין לרבות שברי כלי חרס. ת\"ל וכל כלי חרש. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>מכדי סיכת קטן</b>. כתב הר\"ב כלומר כדי סיכת אצבע קטנה כו' והכי מפורש במסכת שבת פ\"ח דף עז ומיהו לאו אהך דהכא. אלא אדהתם תנן בכה\"ג לשיעור הוצאת שבת. ובפ\"ד דעדיות משנה ו לא פירש הרמב\"ם אדהתם כמו שמפורש בההיא דשבת. וכתבתי שם לפי שהגמרא לא פירש בה דבר ומיהו גם בכאן לא פירש כן אבל נראה שיש לו גירסא אחרת. שכן בפירושו גם בחבורו פרק י\"ח מהלכות כלים העתיק כדי סיכת אדם קטן אבל הר\"ש פירש כדברי הר\"ב. וכ' ומסתברא שהוא אחד מתשעים וששה בלוג כשאר השיעורים שכולם אחד מצ\"ו חוץ מן האחרון שהוא אחד ממאה ועשרים. ע\"כ: \n",
+                    "<b>מכדי</b>. בנוסחת מהר\"ם בכדי: \n",
+                    "<b>עד לוג</b>. פי' [*הר\"ב] דאם היה תחלתו יותר מלוג דהכי תניא בפ\"ג דחולין דף נה לוג כלמטה סאה כלמטה סאתים כלמטה וכתבו התוספות [ד\"ה שיעור] דאפי' יחדו בטלה דעתו אצל כל אדם ואין יחודו יחוד. דאין דרך ליחד שברים הבאים מכלי גדול לצורך סיכת קטן. ומייתי ראיה מהא דלקמן ע\"ש בפירש הר\"ב: \n",
+                    "<b>מלוג ועד סאה ברביעית</b>. כבר בארנו [פעמים] שסאה ששה קבין וקב ארבעה לוגין ולוג ארבעה רביעיות ושיעור הרביעית הם אצבעיים באורך ואצבעיים ברוחב ובגובה אצבעיים ושבעה עשיריות אצבע. והאצבע אשר בו יהיה המדה מהיד היא הגודל מהיד וכן בארנו המדה אשר זה מדתו יחזיק מהמים כ\"ז דרהם מצריים בקרוב. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>מסאתים ועד שלש ועד חמש</b>. מה שהזכיר חמש ושלש ולא זכרן מסאתים ועד חמש סאין בלוג משום דרוב *)היתרים בני שלש וחמש הוו. הר\"ש: \n",
+                    "<b>הפכים הגלילים</b>. דברי רבן יוחנן בן זכאי הן. כך פירש הר\"ש: \n",
+                    "<b>שיעור קרקרותיהן כל שהן</b>. לפי ששוליהן מחודדין כמו שולי קצת כלי הזכוכית. וכאשר נשאר מה שיקבל שיעור [מועט] הנה הוא יטמא. לפי שהוא ישאר תמונת כלי קטן. יעשה מתחלה ענינו כזה. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ואין להם דפנות</b>. לפי שלא יהיה בצדם קערורית כמו הכדים והקדירות אבל צידיהן שוה השטח כל מה [שנשבר] מהן. נשאר דומה ללוח פשוט. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הטהורים שבכלי חרס</b>. פי' הר\"ב פשוטי כלי חרס שהן טהורים כו': <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כדדרשינן מקראי מקיש משכבו לו מה הוא יש לו טהרה כו' כמ\"ש הר\"ב בספכ\"ד: \n",
+                    "<b>לזביז</b>. עיין מ\"ש בשם הרמב\"ם בסוף פ\"ד: \n",
+                    "<b>אע\"פ כפופין</b>. לשון הר\"ב אע\"פ שכפופין. וכ\"כ הר\"ש ומשמע דאע\"פ מקבלין אינו אלא תוספת ביאור אבל הרמב\"ם פי' אע\"פ שהן כפופין כזאת הצורה אשר אפשר שישאר מעט בשוליו או יהיה בו ג\"כ ב\"ק. על זאת הצורה והדומה לה שהם לא יטמאו לפי שלא נעשה לקבלה לפי שהכוונה מאלו הקנים [החלולות] שיגר עליהן המים לא שיתקבצו וינוחו בו ע\"כ. ומה שכתב הר\"ב והוא שלא חקק בהן בית קבול צרורות עיין במשנה ג פרק ד דמקואות: \n",
+                    "<b>[*וכבכב כו']</b>. מה שכתב [*הר\"ב] שכל המשמש כפוי כו'. עיין בפירושו דמתניתין ה: \n",
+                    "<b>וטפי</b>. זה שמו. מפורש בפירוש הר\"ב משנה ב פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>שייטין </b>. (ישעיה כה יא) כאשר יפרש השוחה לשחות מתרגמינן כמה דמפרש שיאטין למישט. הר\"ש: \n",
+                    "<b>דפונה</b>. פי' הר\"ב טמונה מלשון דופן שהוא בצד היקב. ובלשון ישמעאל קורין לטמון דפין. הערוך: \n",
+                    "<b>המחץ</b>. בערבי שמו א\"ל מחגי\"ר. [הרמב\"ם]. כ\"כ הר\"ב במשנה ה פרק ה דפרה: \n",
+                    "<b>והספינה</b>. לשון הר\"ב [אף על פי] שעשויה לקבלה ואפילו היא של חרס. דלא מיבעיא דשל עץ. דפשיטא דטהורה שאינה מיטלטלה מלא [ומה שמיטלטלת בים לא חשיב ליה טלטול כיון דעיקר הילוכה מחמת המים ומשום מדרס לא מיטמאה. אע\"פ שכל שעה יושבין בה בני אדם. מכל מקום עיקרה עשויה לפרגמטיא. ואומר בה עמוד ונעשה מלאכתנו. תוספות (ד\"ה נלמד)]. אבל ספינה של חרס אע\"ג דאינה מיטלטלה מלא וריקם טמא. דלא אתקש לשק עי' בריש פרקין וריש פרט\"ו. קמ\"ל דאפילו של חרס אינה טמאה. מאניה בלב ים. גמרא פ\"ט דשבת דף פג: \n",
+                    "<b>זה הכלל כל שאין לו כו'</b>. משונה זה הכלל. שבכל מקום בא לכלול הפרטים שנשנו לעיל מיניה. והכא אינו ענין למה שכבר נשנה. ועוד מאי זה הכלל כיון שאין בכלל אלא אותו הפרט שהוא מפרש בהדיא. ומיהו מצאנו זה הכלל דלסימנא בעלמא משנה ב פ\"ד דמגילה ועוד אחרים [*במשנה ג פכ\"ז (דאהלות) [דמכילתין] ומ\"ג פ\"ח דטהרות]: \n",
+                    "<b>[*כל שאין לו תוך כו'</b>. פי' הר\"ב חכמים גזרו על משקין כו' והשתא קמ\"ל דאין טומאת אחוריים נוהגת אלא בכלי חרס שיש לו תוך וכו' זה הלשון איכא למטעי ביה. ולומר שכונתו שצריך שיהיו שני תנאים בטומאת אחוריים שיהיה כלי חרס (שיחסר) [ויהיה לו תוך ואם יחסר אחד מהתנאים] אין בהם טומאת אחוריים. ואין הדבר כן. שכל הכלים יש להם אחוריים כדתנן ברפכ\"ה וע\"ש גם במשנה ו אלא הכא בכלי חרס מיירי. מש\"ה קאמר אלא בכלי חרס. והרמב\"ם בפירושו נשמר מזה בכאן וברפכ\"ז. והר\"ש כתב. בפ' על אלו מומין. מפרש דה\"ק. כל שאין לו תוך בכלי חרס כנגדו בכלי שטף <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>אין לו אחוריים כו'. ובהנך דחזי למדרסות דבכלי שטף טמא. ובכ\"ח טהור. ע\"כ. וכן הוא שם בפרק הנזכר דף לח. ודתלי בכ\"ח משום דהתם גלי רחמנא דתלי בתוך ובטומאת משקים דרבנן עבדו היכרא כדכתב הר\"ב אע\"ג דכלי שטף חזו למדרסות וטמאים מדאוריי' בלא תוך. והשתא איכא למידק איפכא דהיאך כתב הר\"ב כלל כלי חרס דהא מתניתין כ\"ח לדוגמא נקטה ועיקר דינא דמתני' בכלי שטף וכן קשה על הרמב\"ם שדברי הר\"ב הם דבריו. ול\"ק שיש להרמב\"ם והר\"ב במה לתלות בלישנא דההוא סוגיא ואין לי מקום להאריך. והרוצה יעיין בהלכות שאר אבות הטומאות פרק ז (הלכה ג) בהשגת הראב\"ד ובכ\"מ והראב\"ד השיג עליו שם ורמז עוד על זה בפי\"ג מהל' כלים ואשתמיט שם להכ\"מ להראות מקום ההשגה ודי מזה. ופי' כלי שטף כתבתי במשנה ב פ\"ה דזבים]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושאין בו טהור</b>. פי' הר\"ב שאין לו בית קבול שמן כו' אלא הנר מונח עליו ויש בו מחיצה כנגד השלהבת והופכה לצד הרוח שלא יכבה. הר\"ש. ועיין בסוף פרקין: \n",
+                    "<b>מגופת היוצרים</b>. לשון הר\"ב כעין אבנים של חרס כו' מלשון וארד בית היוצר והנהו עושה מלאכה על האבנים דירמיה יח (ג) ולשון הרמב\"ם ומגופת היוצרים אבני היוצרים ובנא\"י סתימת היוצרים מלשון יגיפו הדלתות כו' (נחמיה ז ג) ומ\"ש הר\"ב ומתני' ר\"מ היא דאמר כו' בפ' המביא [במסכת ביצה דף לב] הר\"ש. ומ\"ש ולא כרבנן דאמר כו' לקמן ספ\"ד: \n",
+                    "<b>משפך של בעלי בתים טהור</b>. שאע\"פ שאפשר שיטה על צדו כמו של רוכלין הואיל ושל בעלי בתים אינו עשוי להטות טהור. דומיא דסילונות דמתני' דלעיל ולא דמי לחבית שאין לו שולים דריש פרקין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כסוי כדי יין כו'</b>. לשון הר\"ב וכל המשמש כסוי כו' ולעיל משנה ג (ד\"ה כבכב) נקט כפוי. וכן הגי' בתוספתא פ\"ב. וכך העתיקה הר\"ש. גם הרמב\"ם בפ' י\"ח מהלכות כלים [הלכה ה] : \n",
+                    "<b>ניירות</b>. נ\"א והניירות. ופי' הר\"ב כלומר הניירות שמכסים כו'. ול' הר\"ש קלף שמכסים כו' וזה נראה בעיני. לפי שקלף של עור הוא וראוי לקבל טומאה אלא מפני שהוא כסוי אינו מיטמא וכבר הביא הר\"ש ברייתא דת\"כ פרשת שמיני. דכסוי כלי עץ נמי טהורים. מה שאין כן נייר שהוא עשוי מעשבים על ידי דבק. כדפירש הר\"ב במשנה ב פ\"ב דמגילה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>לא ידענא מאי טומאה שייכא ביה. אפילו כשאינו של כסוי ומיהו י\"ל מידי דהוי מחצלת דסוף פרק ד: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר ב\"צ אומר מפני שהיא הופכת עליו את הרונקי</b>. נראה דלא פליג. אלא מר כי אתריה. ומר כי אתריה. וראיה לדבר שהרמב\"ם והר\"ב לא כתבו פסק ההלכה. ואילו בפ\"ה משנה ה. פליגי נמי בטעם. ופסקו הלכה [כרבנן דר' יוחנן הסנדלר]. לפי דהתם נפקא מינה לענין דינא משא\"כ הכא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד שלא נגמרה מלאכתו</b>. שהוא צירוף בכבשן לרבנן שכתב הר\"ב במשנה ד. ומ\"ש הר\"ב אם היו שבריה כו' בידוע שנגמרה מלאכתו ואח\"כ נשברה. וכן לשון הר\"ש בשם התוספתא. ולפי הסברא מה שמאדים מתוכו מראה שכבר נשבר. ולכך עשאו הצרוף שמאדים. וראיתי התוספתא בפ\"ב ושנוי בידוע שעד שלא נגמרה מלאכתו נשברה. ומהר\"ר וואלף וורמייז\"א הגיה מלשון הרמב\"ם פי\"ט מהלכות כלים [הלכה ח] שכצ\"ל בידוע שעד שלא נגמרה מלאכתו נשברה. אין שבריה שוים ואין תוכה מאדים. בידוע שנגמרה כו': \n",
+                    "<b>טיטרוס</b>. וכן העתיק הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פי\"ח. וכן העתיק הר\"ש והערוך דלא כהר\"ב שהעתיק סיטרוס. ומה שכתב הר\"ב וכשממלאים כו' ואדם משים אצבעו כו' שלא ישלוט בו הרוח. ואין ריקות נמצא. לכך א\"א שיצאו המים. אחרי שאין הרוח שליט לכנס למלאות הריקות אם יצאו המים. לפיכך בהכרח ישארו המים במקומם: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר בר צדוק מטהר</b>. פי' הר\"ב מפני שהוא נקוב בכונס משקה. שכך שיעורו לטהר. בר\"פ דלקמן: \n",
+                    "<b>מפני שהוא כמוציא פרוטות</b>. לשון הר\"ב כמוציא פרוטות מעט מעט. טיפה אחר טיפה. ומש\"ה לא חשיב נקוב בכונס משקה. וז\"ל הרמב\"ם. מפני שהוא כמוציא פרוטות ר\"ל כי המים כאשר יצאו מאלו הנקבים לא יצאו במהרה. אבל יצאו מעט מעט באיחור גדול. ובנוסחאות ארץ ישראל הוגה פי' כסמדר גרעין. מלשון ופרט כרם. ע\"כ. ואם זה הפירוש מדברי הרמב\"ם. לא שהמגיה כתב כן מלבו לפרש. או שהעתיק מדברי הראב\"ד שמפרש כך [פרק י\"ח מה\"כ הלכה ו]. הרי זה מכריח מ\"ש הכ\"מ בפי' דברי הרמב\"ם שבחבורו. לפרשו שאין דעתו בפירוש מוציא פרוטות לשון פרוטה קטנה. (דמתניתין ב פרק דלקמן) אלא מעט מעט באיחור. ובתבורו הוסיף וכתב. שהרי המים מתכנסים בצדדים והן עשוין לקבלה. וכתב הכ\"מ שגם זה בכלל מפני שהוא מוציא פרוטות. שמתוך שהנקבים דקות. ואין המים יוצאים אלא מעט מעט באיחור גדול. המים מתכנסין בצדדים. שאילו היו הנקבים גדולים. לא היו המים מתכנסים. ונמצא שלא היה נעשה לקבלה. ע\"כ. ובנוסחת מהר\"ם. נקוד הפ\"א בשו\"א והרי\"ש והטי\"ת שתיהן בחול\"ם ופירש בפרוטרוט. טפה אחר טפה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טבלא שיש לה לזביז כו'</b>. כתב הר\"ב ומרישא דהטהורים כו'. הוה שמעינן וכו'. אלא ארחיה דתנא הכי כדתנן בפ' ואלו טריפות ואלו כשרות. כ\"כ הר\"ש. ומיהו התם כתבתי בשם התוס' והר\"ן דצריכי. ומ\"ש הר\"ב והכי איכא טובא במשנה. מסיים הר\"ש בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף לה). ובפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כה) ובפרק במה בהמה (שבת דף נא) ובפרק במה אשה [דף מ] : \n",
+                    "<b>שיש לה לזביז</b>. עיין בפירוש הר\"ב משנה ב' פ\"ד דמקואות (ד\"ה אם). ועמ\"ש לקמן פי\"ב משנה ו (ד\"ה ומודים) : \n",
+                    "<b>טבלא</b>. פי' הר\"ב של חרס שהיא מלאה קערות כו' והקערות הן מגופה ומחוברים בה. דאילו אין מחוברים אפילו לזבז עודף לא היו הכלים שבתוכה טמאין כדאמר [בפ\"ק] דחולין (דף כה) דאוכלין ומשקים מיטמאין מאויר כלי חרס. ואין אדם וכלים מיטמאים מאויר כלי חרס. דלא חזינן האי תנור כמאן דמלי טומאה כ\"כ הר\"ש. ועקרא דמלתא ליתא בחולין. אלא בפ\"ק דפסחים דף כ (ע\"ב) ובפ\"כ דשבת דף קלח (ע\"ב) ועיין בפירוש הר\"ב משנה ה פ\"ח: \n",
+                    "<b>ובית תבלין של עץ שנטמא אחד במשקה</b>. פי' הר\"ב דרבנן גזרו על המשקים הבאים מחמת שרץ לטמא כלים כו' בי\"ח דבר דתנן בפ\"ק דשבת (דף יד) . וע\"ש: \n",
+                    "<b>רבי יוחנן בן נורי אומר חולקים כו'</b>. פי' הר\"ב דופן עב כו' וחצי עובי דופן של צד הטהור טהור. ואין הלכה כריב\"ן ועמ\"ש במשנה ג פרק ו (ד\"ה האמצעית) ובמשנה ה פרק כ\"ה ובאהלות ריש פרק ד ופרק ו משנה ד: \n",
+                    "<b>אם יש לו לזביז עודף כו'</b>. אתאן לכולי עלמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובית שקעו של נר מטמא באויר לא ידעתי למאי דייק הכא למתני באויר</b>. ושוב מצאתי כיוצא בזה. בדברי הר\"ש בסיפא. אדמייתי תוספתא מסרק של צרצור. רבי אלעזר אומר אין מטמא באויר וחכמים אומרים מטמא באויר. שכתב ועל חנם נקט אויר דאם טהור באויר טהור במגע: \n",
+                    "<b>המסרק של צרצור</b>. פי' הר\"ב כלי חרס שעושים על פיו שבכה כו'. מהטעם שמפרש [הר\"ב] [*במשנה ב] פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר מטהר</b>. פי' הר\"ב אם נתלה שרץ באויר אותן שינים שאין זה תוך כלי חרס מפני היות מקיפו [מופגם] מכל צד. הרמב\"ם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>שיעורו בזיתים</b>. סתמא כר\"מ דלקמן הר\"ש. ועי' שם בפירוש הר\"ב. ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>העשוי לכך לכך</b>. פי' הר\"ב כגון קדירה כו'. כדתנן במתני' דלקמן. ועיין מה שכתבתי שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חבית שיעורה בגרוגרות דברי ר' שמעון רבי יהודה אומר באגוזים ר\"מ אומר בזיתים</b>. מצינו שהגרוגרת יתירה מכזית בפ\"י דשבת דף צא דאמרינן מהו דתימא כל שהוא לאפוקי מגרוגרת ולעולם עד דאיכא כזית ומצינו גם כן שהאגוז יתירה מזית. בפ\"ח דשבת דף פא. דאמרינן כזית כאגוז. כביצה. *)ורש\"י פירש שם בהדיא דמוסיף והולך. ואף לשאר הפוסקים דלא פירשו כן. מ\"מ מסתבר ששיעורן בדרך הוספה דהא שיעור ביצה ודאי גדול מכזית כדמוכח מפלוגתייהו דר\"מ ור\"י בעד כמה מזמנין במשנה ב' פ\"ז דברכות וא\"כ מסתמא אגוז זוטר מביצה ונפיש מזית. והשתא הני תנאי כל אחד מיקל על דברי הקודם וכך עולה סידורן יפה ולפיכך במשנה ה פ\"ד דבבא מציעא דנשנו בסידורן בהפך רבי מאיר ורבי יהודה ורבי שמעון דהתם נמי כל אחד מיקל על הראשון לומר שאין כאן אונאה עד כדי כו' ומכל מקום צריך עיון בטעמן של מחלוקתן: \n",
+                    "<b>רבי מאיר אומר בזיתים</b>. לשון הר\"ב כסתם מתני' דלעיל והוי סתם ואח\"כ מחלוקת כו' והלכה כר\"י. ויש לתמוה. דהא מיד תנן סתמא כר\"מ אחר המחלוקת הלפס והקדירה שיעורן בזיתים. וכן עוד במשנה ג פרק [דלקמן ובמשנה] ב פ\"ח וספ\"ט. איברא דהר\"ש נמי פירש בדר\"מ דכסתם דלעיל. א\"נ דלקמן. אבל לא כתב כלום בפסק ההלכה. ועמ\"ש במשנה דלקמן בס\"ד. והרמב\"ם בחבורו פי\"ט מה' כלים לא פסק כרבי יהודה אלא בחבית בלבד וטעמו ודאי משום דקי\"ל דהלכה כר\"י לגבי ר\"מ ור\"ש ואפשר נמי דהוא שיעור הבינוני כמו שכתבתי לפי שראיתי למהרי\"ק בתשובה שרש קפ\"ה שכתב דהנהו כללות דהלכה כמר לגבי מר. לא אמרו על הדינים <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>הבלתי נהוגים בדורינו: \n",
+                    "<b>הלפס והקדרה כו' <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>שיעורן בזיתים</b>. מדרבנן. כמ\"ש בשם התוס' במשנה ה פי\"א דזבחים: \n",
+                    "<b>הפך וכו' בשמן</b>. פי' הר\"ב דשל שמן דק שהרי כלי כו'. צ\"ע בפירוש משנה ב פ\"ג דמכשירין ועוד לפי מ\"ש במשנה ד פ\"ח דשבת ועיין לקמן ספ\"ט. ובלשון התוס' שהעתקתי בספ\"ט דזבחים: \n",
+                    "<b>בזרעונים</b>. פירש הר\"ב כגון האפונים לשון הרמב\"ם הזרע הממוצע בשיעור. כמו הזרעונים והאפונים ודומיהן: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר</b>. והר\"ב העתיק ר\"ש. ולא מצאתי כך בשום נוסח אך בנא\"י כתוב בגליון יש גורסין ר\"ש. ואפשר שעל הר\"ב כתב כן: \n",
+                    "<b>ושל אדמה</b>. לשון הר\"ב כל זמן שלא נצרף דזוהי גמר מלאכתו לקבל טומאה. כדתנן בס\"פ דלקמן: \n",
+                    "<b>שהוסק פיו</b>. הוא התוספת היוצא מן הנר. אשר יחזיק הפתילה. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חבית שניקבה</b>. פי' הר\"ב במוציא זית. וכן לשון הר\"ש. ומיהו לדידיה אפשר לומר דפסק בכל כלי חרס כר\"מ. אף בחבית. לפי שסובר דהוי מחלוקת ואח\"כ סתם ועל הדרך שכתבתי לעיל. אבל הר\"ב שפסק לעיל דלא כרבי מאיר. לא ה\"ל לפרש כאן בחבית שנקבה אלא כר\"י דבמוציא אגוז. וכן מה שפירש עוד דבחבית המחזקת מלוג ועד סאה. נמשך ג\"כ בזה אחר ל' הר\"ש. ולדידיה שפסק בפרק דלעיל משנה ב כר\"ע. ה\"ל למימר מהדקות עד לודיות: \n",
+                    "<b>טמאה</b>. בדין דהוי ליה למיתני טמא. לשון זכר. דאחרס קאי ולא אחבית אלא משום דתחלת הדבר וסופו לשון נקבה דאחבית קאי תנא באמצע לשון נקבה. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וטפלה</b>. לשון הר\"ב שטח פניה כו'. והיא מלה עברית. ותטפול על עוני [איוב יד יז] ר\"ל החזקת בו והחלקת עליו כדי שיתקיים וישאר על צד הדמיון. וזה על דרך משל. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>בגללים</b>. בגללי הבקר. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>וטפלן בגללים</b>. לשון הר\"ב וה\"ה טפלן בטיט. כל זמן שלא חזר וצרפה בכבשן. דחבית גמר מלארתו בצרוף כבשן וכשנתרועעה וטפלה. אין מחזירין אותה לכבשן הר\"ש: \n",
+                    "<b>היה בה חרס מחזיק רביעית</b>. פי' הר\"ב וכגון שהחרס בא מחבית המחזקת מלוג ועד סאה. כדפרישנא לעיל. הר\"ש. וכבר כתבתי בזה לעיל ע\"ש: \n",
+                    "<b>כולה מטמא במגע</b>. פי' [הר\"ב] דכולן נעשו יד. ומרבינן יד מטמאים יהיו לכם. לכל שבצרכיכם. כדפי' הר\"ב במ\"ב פ\"ה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן בחידוק הקרויה</b>. וכן העתיק הר\"ב. ולשון הרמב\"ם והר\"ש חידוק. כמו הידוק. ע\"כ. ובס\"א גרסי' הידוק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מגופת חבית</b>. מגופה כסוי פי החבית. ואע\"פ שמדבקין אותה בטיט. לא חשיב ככלי אחד. הר\"ש: \n",
+                    "<b>הגוגע בטפילה של תנור טמא</b>. כלי חרס אין מקבלין טומאה מגבן. והכא בתנור טמא שנגעו אוכלים ומשקים בטפילה. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובחרסית</b>. לשון הר\"ב דק כחרס. ר\"ל טיט דק כחרס. ובמקומות אחרים מפורשים בענין אחר. והראיתים במ\"ז פ\"ו דחולין: \n",
+                    "<b>קומקום</b>. פי' הר\"ב יותר גדול ממיחם. ולא כן בשל מתכות כמו שאפרש לקמן ריש פי\"ד: \n",
+                    "<b>כלי נחושת שזפתן טהורים</b>. פירש הר\"ב אם היו הכלים טמאים ונגע אדם כו' לפי שכבר יהיה כלי הנחושת אב הטומאה (כדאיתא בפ\"ק דאהלות) ויהיה הנוגע בזפת טמא. ואע\"פ שהוא אדם הרמב\"ם [*וא\"כ ה\"ה כלים כדתנן התם באהלות]: \n",
+                    "<b>ואם ליין</b>. פי' הר\"ב ואין דעתו להשתמש בהן בחמין כלל. ויין דנקט. כלומ' שכשזפתן ליין אינו נותנו לתוכו אלא בצונן. דסתם יין צונן הוא. ול' הר\"ש. ואם עשויין ליין צונן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הנוגע</b>. ירצה אוכלים ומשקין. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>זפת שנטפה כו'</b>. זו ואין צריך לומר זו קתני: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר מטמא</b>. פי' הר\"ב דחשיב ליה סתימה. בין בשל עץ בין בשל חרס. ומסיים הר\"ש. א\"נ גזר בשל חרס אטו של עץ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>[*חדוד</b>. פי' הר\"ב שהוא חד בתחתיתו כו' ולשון הרמב\"ם בולט בקרקעיתו. וימנעהו לנוח בשוה. וכאשר ישב על הארץ נוטה לצד אחד מפני חדודו מכריעו *)נוטה אותו ע\"כ. וקשיא לי לישנא דמכריעו שבחדוד דבאזנו הוה שייך טפי. והר\"ש כתב ואית דגרסי הדד. דדרך היוצרים לעשות דד לכלי כדי לשתות. ע\"כ]: \n",
+                    "<b>ניטלה האזן כו' טהור</b>. פירש הר\"ב דכלי חרס כיון שטהר כו' תוספתא ופירש הר\"ש בפרק דלעיל מ\"ג. דדוקא אחרס שפירש מן החבית כו'. אבל חבית עצמה אפי' ניקבה בשוליה למטה מרביעית במוציא זית. אם סתמה בזפת טמאה. וכך פירש עוד בפ\"ב מ\"ב: \n",
+                    "<b>רבי יהודה מטמא</b>. שכשניטל האזן ונשבר החדוד יושבת על שוליה: \n",
+                    "<b>חבית שנפחתה</b>. בשוליה. והיא מקבלת כשמטה על דפנותיה. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>או שנחלקה כמין שתי עריבות</b>. פי' הר\"ב ואינה יכולה לישב על תחתיה. ואם תשב לא יכולה לקבל דבר. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בחצי קב גרוגרות</b>. פי' הר\"ב דהוא שיעור סעודה אחת כו'. כדמוכח סוף פאה. ומסיים הר\"ש. ואמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין דף כט) וכן לעירוב ע\"כ. וצריכא דשיעור סעודה דעירוב פחותות הן משאר סעודות. כדלקמן פי\"ז משנה יא. ובעירובין פ\"ז מ\"ח. מפרש דשתי סעודות עירוב הן י\"ח גרוגרות. ואילו שאר סעודות גדולות שליש מלבר. כמ\"ש הר\"ב שם פ\"ח משנה ב: \n",
+                    "<b>גיסטרא שנתרועעה</b>. דוקא בנתרועעה. אבל ניקבה אם מקבלת זיתים טמאה הואיל ומיוחדת לאוכלין. כדקתני לקמן גבי היו בה חדודין וכו'. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*היו בה חדודים</b>. לשון הר\"ב סתם חרס הנשבר יוצאים ממנו חדודים. ומסיים הר\"ש כעין שינים בולטין מן הגיסטרא. והגיסטרא מקבלת כשיעורה. והשינים הבולטין הוא החידוד. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב כמו חדודי חרס. וכ\"כ הר\"ש. והוא פסוק באיוב מא] [כב]: \n",
+                    "<b>כל המקבל</b>. כלומר כל שני חידודים שמקבלים ואין יוצא זית מביניהם: \n",
+                    "<b>בזיתים</b>. הכא נמי סתם כרבי מאיר דריש פ\"ג ועיין מ\"ש שם במשנה ב: \n",
+                    "<b>מטמא במגע וכנגדו מטמא באויר</b>. עיין בפי' הר\"ב פ' דלעיל מ\"ד: \n",
+                    "<b>[*קתדרא</b>. פי' הר\"ב כסא וכו' על העגלה. לפי שראה בלשון הרמב\"ם שכתב סתם בהליכתן בדרכים. הוסיף הוא לבאר על העגלה. אבל בנוסחאות ארץ ישראל נתוסף על הגמלים. ועיין עוד בפי' הר\"ב בפכ\"ד משנה ב]: \n",
+                    "<b>קוסים</b>. פי' הר\"ב לשון קשות הנסך. ובסנהדרין. סוף פרק ט. והרמב\"ם כתב שנמצא בקצת הנוסחאות כוסין. וכן בחבורו פרק י\"ח העתיק כוסות: \n",
+                    "<b>שלכך נעשו מתחלתן</b>. והתנאי אשר התנינו בשברי כלי חרס. בפרק השני שיהיו יושבין שלא מסומכים אמנם הוא לכלים שנעשו בעת עשייתן להיות יושבים שלא מסומכים. הנה יצטרך שיהיו שבריהם כן. ואז יקבלו טומאה. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שפיות</b>. דע ששפיות. וזר. ולזביז. ודופן. ענין כולם בזאת המסכתא שוה. אמנם הן אוגנים גבוהים על שטח הכלי. ר\"ל שטח הקיתון. ויתחלפו שמותן [כפי] התחלת תמונת הכלי. כמו שתמצאם [שקורין] שפת הכלי המרובע. לזבז. [והעגול] תמונת האסטומכא שפה. וזולתן מהתמונות. דופן. והשפה הקטנה [בגובה] זר. הרמב\"ם. [*ונ\"ל שיש ט\"ס שמ\"ש האסטומכא. צ\"ל האסטוונא. והיא עגולה רחבה בשטח מה הנזכרת בס' המורה פ' ל\"ו מחלק א' ובפי' להמורה. המיוחס לאפוד\"י בפ' ע\"ג [בהקדמה י' בההערה בד\"ה ונקדים הקדמה]: \n",
+                    "<b>רי\"א חולקים האמצעית</b>. עיין בסוף פ\"י. ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>משיצרפו בכבשן</b>. משיחזקם על ידי צירוף האור בכבשן. מצרף בלשון חכמים מחזק ומקשה כלי חרס וכלי מתכות בין מים בין אור. רש\"י פרק ד' דביצה דף לב [וז\"ל רש\"י שם מחזיק מקשה כלי חרס וכלי מתכות בדבר המחזקן בין ביד בין באור]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>תנור</b>. פירש הר\"ב סתם תנור עשוי כו' ומחברים אותו בטיט על גבי קרקע. וכך כתב הר\"ש וכן פירש הר\"ב במשנה ח פ\"ב דעדיות. אבל יש שעושין על בסיס וכדפי' הר\"ב ברפ\"ב דב\"ב ועיין לקמן רפ\"ז: \n",
+                    "<b>במה דברים אמורים בגדול כו'</b>. עיין מ\"ש במשנה ח פ\"ב דעדיות: \n",
+                    "<b>אבל בקטן תחלתו כל שהוא</b>. כתב הר\"ב ולאו דוקא כל שהוא דבציר מטפח לא הוי. בפרק העור והרוטב (חולין דף קכד.) וכתב הר\"ש שצריך לומר שהקטן משונה בעשייתו יותר מן הגדול. או בגובה או ברוחב או בכתלים דקים. דאי לא תימא הכי. גדול כשתחלתו ארבעה. כשהוא פחות מד'. יהא דין קטן עליו דתחלתו כל שהוא ע\"כ. וכיוצא בזה כתבו התוס' פ\"ג דנדה דף כ\"ו: \n",
+                    "<b>משיסיקנו</b>. פי' הר\"ב אע\"ג דשאר כלי חרס סגי להו בצירוף כבשן תנור דבעי לדבק כו' לא נגמרה מלאכתו עד שיסיקנו. וצירוף כבשן לא בעי. כך מסיק הר\"ש בתחלת המשנה. אע\"ג דהכא כתב לא נגמרה מלאכתו עדיין עד שיעשה לו טפילה (פירוש דיבוק הטיט קרוי טפילה) ויחזור ויסיקינו צ\"ל דויחזור לא קאי על צירוף שהיה קודם. דלא בעי צירוף. אלא כלפי עשיית טפלה הוא דקאמר. ויחזור עוד ויסיקנו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כירה</b>. עיין מה שכתבתי בסוף פרקין: \n",
+                    "<b>שבביצים</b>. מהר\"ם ל\"ג לה. ועיין במשנה ה פ\"ט דשבת: \n",
+                    "<b>שיעורו כתנור</b>. פירש הר\"ב כדי לאפות סופגנים. וכ\"פ הר\"ש. ויראה דה\"ה לענין שיעור גובה. וחדא מתרתי נקטי ובהדיא פסק כן הרמב\"ם ברפט\"ו מהלכות כלים: \n",
+                    "<b>האבן היוצא מן התנור טפח כו' חבור</b>. פי' הר\"ב מפני שהוא יד לתנור. ועיין בפירוש הר\"ב במשנה ד פ\"ג: \n",
+                    "<b>היו שני תנורים סמוכי' זה לזה</b>. ואבן אחת מחברן. נ\"ל דאתאן לת\"ק. מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*טירת התנור</b>. פי' הר\"ב חצר כו' וכ\"כ הרמב\"ם. וצריך לי עיון א\"כ אמאי לא נשנו גם כאן חילוקי הדינין השנויין במ\"ג וד פרק ז לענין חצר הכירה. ואף הרמב\"ם בחבורו פי\"ז מהלכות כלים לא כתב אלא כסדר המשנה. ומיהו הא ל\"ק אמאי קרי הכא טירת. די\"ל דטירה שם חשוב יותר מחצר. שהחצר שם לכל חצר. וטירה שם לחצר שלפני בית השרים וכיוצא בזה. וכן התנור גדול וחשוב מכירה. והר\"ש מפרש טירת התנור שהוא כמו עטרת כירה. אלא דבתנור מקרי טירה. ושבתוספתא קרי נמי לשל כירה טירה]: \n",
+                    "<b>מטמאה במגע ובאויר</b>. משום בית הפך ואינך דתני להו בסיפא דמחלק בהו בין טומאת מגע לטומאת אויר. קתני הכא ברישא דמטמא במגע ובאויר. אע\"ג דלא אצטריך וה\"מ למיתני סתמא מטמאה: \n",
+                    "<b>ואין מטמאין באויר</b>. כתב הר\"ב אם נתלה שרץ באויר כירה כו'. אבל באויר עצמו מיטמא הוא עצמו. דכלי חרס הוא. הר\"ש. \n",
+                    "<b>דברי ר\"מ</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"מ. וכ\"כ הרמב\"ם. וכתב הכ\"מ בפי\"ז מהל' כלים. ואע\"ג דר\"ש פליג עליה [כלומר ובפ\"ד דערובין דף מ\"ו קאי בתיקו היכא דפליגי ר\"מ ור\"ש] פסק כר\"מ משום דבפ' במה טומנים (שבת דף מח) אמרי' מאן תנא [הא מלתא דאמור רבנן] כל המחובר לו הרי הוא כמוהו [כדתנן במ\"ב פי\"ב] ר\"מ היא דתנן בית הפך כו' <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ועוד דר\"מ מחמיר. עד כאן: \n",
+                    "<b>רבי ישמעאל</b>. נ\"א רבי שמעון. וכן העתיק הר\"ב והר\"ש והכי מוכח במ\"ה פרק ז והכי מייתי לה בגמ' דשבת שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טמא</b>. לשון הר\"ב יש ספרים שגורסין טהור ושבוש הוא. טעמו כדכתב הר\"ש דקשה דהוי מעשה לסתור. ומיהו כתב די\"ל דהכי מייתי וטימאן ר\"ג מכלל דרבנן פליגי עליה מדלא קתני ובא מעשה לפני ר\"ג ליבנה וטמאן. וכל הני גוונא דנקט בית האומן ומאחוריו [*דהיינו שעשה אש מבחוץ לצלות בשר. או לשאר צורך. וממילא הוסק התנור שלא נתכוין לכך] לא הוי <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אלא לפרש כיצד שלא לדעת. *)דהא היסק מאחוריו ע\"כ מהני כדתנן בסמוך נתנו על פי הבור [*וכה\"ג אשכחן פ\"ב דחולין (סוף משנה ג)] ולא נתברר לי מנא לן הא דבעינן לדעת. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כיוצא בו מוסף היורה כו'</b>. שכן העיד מנחם בן סגנאי במשנה ח פרק ז דעדיות. ועיין מה שכתבתי שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם מסיק מלמטן והוא נסוק מלמעלן</b>. פירוש הר\"ב אם כשמסיק האור מלמטה בתוך הבור התנור נסוק מתוכו למעלה דרך שוליו. דשוליו קרובין לשולי הבור שאם מסיקי' כו' ודפנותיו מלמעלה קרובים לדופני הבור שלא הוצרך לתת בינתים אלא אבן דקה ואין אויר ניכר בין דופן התנור לדופן הבור שיעכב את היסק התנור שלא יועילו לו דופני הבור להחזיק את חומו. או שהתנור בתוך חלל הבור באויר וההיסק עולה סביב דפנותיו וניסוק. כגון פיו קצר מלמטה ורחב מלמעלה או הבור רחב מלמטה ופיו קצר מלמעלה. טמא. ואם לאו. אלא ניסוק כשאר תנורים מתוכו. טהור. הר\"ש. ואל תטעה בלשון דרך שוליו שכתב. שר\"ל שיש לו לתנור שוליים. ודלא כמ\"ש הר\"ב והר\"ש בריש פרקין. אלא ר\"ל דרך מקום שוליו עולה לו האור לתוכו. וכן רש\"י שלשון הר\"ש דהכא מועתקים מפירושו פרק י\"ז דשבת דף קכה. הקדים שם וכתב תנורים שלהם עשויין כקדירות גדולות ואין לה שוליים כו': \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים הואיל והוסק מ\"מ טמא</b>. פי' הר\"ב דאמר קרא טמאים יהיו לכם מכל מקום. ורבנן נמי הכתיב יותץ. ההוא לאידך גיסא. ולאו לאגמורי קולא אתי ולמימר דאי ליכא לקיומי ביה נתיצה כגון זה שאינו בנוי ומחובר וממילא הוא נתוץ דליהוי טהור. דהדר תנא ביה קרא וטמאים יהיו לכם לרבויי. אלא לאגמורי חומרא אתא דסד\"א כיון דחבריה בארעא כגופא דארעא דמי ולא לקבל טומאה קמ\"ל יותץ דאע\"ג דשייכא ביה לשון נתיצה כלומר דמחובר הוא טמא. וכ\"ש דאינו מחוסר נתיצה [רש\"י] [*כדלקמן סוף משנה י]. ואידך נמי הכתיב טמאים יהיו לכם ההוא להיסק שני דמודה ר\"י כדכתב הר\"ב. גמ' שם במס' שבת. ועיין לקמן ברפ\"ז. והא דאמרן היסק שני. לא שצריך היסק שני אלא כלומר לאחר היסק ראשון: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תנור שנטמא</b>. פי' הר\"ב עשוי כקדירה גדולה כו'. עיין מ\"ש בריש פרקין: \n",
+                    "<b>חולקו לשלשה</b>. דעבדי' גיסטרא. שחולקו לארכו בגובהו ומש\"ה לא סגי להו לרבנן כשממעטו בפחות מארבעה כמו לר\"מ אלא בעינן דלא ליהוי רובא. דלא דמי לשיריו ד' דריש פרקין. דהתם דצלקיה מצליק לרחבו [פי' הערוך שצלחו ומבקעו] [גמרא] פ\"ט דחולין דף קכד: \n",
+                    "<b>לשלשה</b>. כתב הר\"ב דאי לשנים הגדול טמא דאיכא רובא. דבתנור שהוסק קיימי' דהא תנן שנטמא. וכי הוסק יש בו גומות. ואי אפשר לצמצם כמ\"ש הר\"ש. ועיין מ\"ש במשנה ו פי\"ב: \n",
+                    "<b>[*וגורר</b>. היה נ\"ל שהגירסא וגורד בדלית וכן לקמן לגרור. שצ\"ל לגרוד. כמו *) ויקח חרש ויגרוד דאיוב [ב ח] אבל גורר ברי\"ש. הוא כמו גוררין כסא וכו' דמס' שבת [דף כט:] ואינו כענין שבכאן. אלא שלא ראיתי כן בשום נוסח. ואף בפי' הר\"ש והרמב\"ם מועתק ברי\"ש. וכן בחבורו פי\"ז מהל' כלים. איתא ברי\"ש. ועי' בכולה סוגיא דחולין שם]: \n",
+                    "<b>עד שיהא בארץ</b>. אהא דכתב הר\"ב אי נמי אחולקו קאי כו' מסיים הר\"ש וניחא השתא הא דקא פליג ר\"מ. דא\"צ לגרר כו'. ולא לחלק כו': \n",
+                    "<b>ר\"מ אומר א\"צ כו'</b>. אלא ממעטו כו'. דלא חייש לחלים. פי' שהוא חזק ועומד. כדאיתא התם בחולין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרחיק ממנו את הטפלה</b>. פי' זה התנור שנעשה מחוליות ומרחו בטיט. וקאמר השתא שאם עשה זה המירוח טפילה מרוחקת כו'. וכ\"כ הרמב\"ם בהדיא בפירושו. ובחבורו פט\"ז מהל' כלים: \n",
+                    "<b>ונתן חול או צרור בינתים</b>. קתני חול דומיא דצרור שהוא יבש. תוס' פ\"ד דב\"מ דף נ\"ט: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>למודין</b>. פי' הר\"ב מסגרות כו'. וכן פי' הר\"ש. ולמודין כמו עמודין. על שם שהם מעמידין הדבר. כך פי' הראב\"ד במשנה ז פ\"ז דעדיות. וכן בערוך (ערך למד ב') כתב כן אמתני' דהכא שהוא כמו עמודים. אלא שחיבר עמו הא דעשאן כלמודים בגמ' פ\"ו דברכות דף לח. והא דתנן במ\"ב פ\"ב דמ\"ק עושה לו למודים כ' בערך אחר (ערך למד ג'). ולרש\"י למודים דברכות כלמודים דמועד קטן שהם נסרים בעלמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חתכו חוליות</b>. פי' הר\"ב שחתכו לתנור ברחבו לחוליות. פחות מארבעה טפחים. הר\"ש: \n",
+                    "<b>ונתן חול בין חוליא</b>. פי' הר\"ב וטח כו'. כדרך שעושין לתנורים. ולא הרחיק את הטפילה. הר\"ש: \n",
+                    "<b>עכנאי</b>. פי' הר\"ב נחש כו' בפ\"ד דב\"מ דף נט. בגמ' מאי עכנאי שהקיפוהו דברים כעכנא זו כו'. וכתבו התוס' יש דגרס חכנאי. וכן בירושלמי. וחכן זה נחש. ושמא בעל התנור שהיה עושה שמו כן. ע\"כ. כלומר דלעולם עכן זה נחש. והא דגרס חכנאי שמא לפי שכן היה שמו של בעל התנור. וכן מצינו ר' חנינא בן חכינאי במ\"ד פ\"ג דאבות. ועוד חנינא בן חכנאי במ\"ח פ\"ד דכלאים. אך בערוך כתב שתי הגירסאות. עכנאי וחכנאי. והביא פסיקתא דכי תשא באריסה של חכנאי. פי' ארס של נחש. ולפיכך יש לפרש דושמא בעל התנור כו'. כלומר שמא גם כן בעל התנור כו'. ובנוסחת מהר\"מ חכנאי: \n",
+                    "<b>יורות הערביין</b>. פי' הר\"ב לאפות פת הן עשויין. ועיין בפ\"ח מ\"ט: \n",
+                    "<b>הערביין</b>. של אותו מקום. הר\"ש: \n",
+                    "<b>וזה תנורו של בן דינאי</b>. והאי דקרי ליה הכא תנור. ובפ' כל המנחות באות מצה [בסופו] תנן הרי עלי כו' מאפה יורות ערביין. משום דעיקר שמייהו יורות. הר\"ש: \n",
+                    "<b>של בן דינאי</b>. כתב הר\"ב רבותי פירשו שם אדם. וכן מצינו אלעזר בן דינאי במ\"ט פרק בתרא דסוטה. ומ\"ש הר\"ב שהיה עושה תנורים הללו. לשון הר\"ש שהיה רגיל לעשות תנור כעין הערביים. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ואני שמעתי על שם שדנו בו דינים הרבה. לשון הרמב\"ם [והודו] אחר זה [כאחד] והסכימו על הדין שנזכר בכאן. לזה תקרא זאת התמונה תנורו של בן דינאי. מיוחס אל דין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תנור של אבן ושל מתכות טהור</b>. כדתניא בת\"כ בפ' ויהי ביום השמיני. יותץ טמאים הם את שיש לו נתיצה יש לו טומאה את שאין לו נתיצה אין לו טומאה פרט לתנור של אבן ושל מתכות. ולכירה של אבן ושל מתכת. הר\"ש: \n",
+                    "<b>טמא משום כלי מתכות</b>. פי' הר\"ב ונעשה אב הטומאה כאשר נגעה בו כזית מן המת. לפי [מה] שהתבאר בתוספתא. הרמב\"ם. ועיין בפ\"ק דאהלות: \n",
+                    "<b>עשה לו טפלה</b>. פי' הר\"ב לסתום הנקב והפגם והסדק. אבל עשה טפלה לשלם טהור מדין כלי חרס כדמוכח בתוספתא. הר\"ש: \n",
+                    "<b>עשה לה פטפוטין</b>. כתב הר\"ב הכא לא תני ועשה לה טפלה כו'. אלא כשניקב כו' במקום מושבה כו'. וכ\"כ הר\"ש. וא\"כ משונה כירה מהתנור. שהתנור אין לה שולים כדפי' הר\"ב לעיל מ\"ז. וריש פירקין. מיהו כתב הר\"ש דבמשנה דוקנית גרסי' ועשאה בטיט ועשה לה פטפוטין. והכי פירושו עשה לה בטיט לתקנה. ועשה לו פטפוטים לאותו הטיט ולשון טפלה שייך בתנור. ולשון עשאה בטיט שייך בכירה. ותרוייהו לתיקון התנור והכירה. והשתא כשניקבה ועשאה בטיט. ועשה לה פטפוטין. טמאה נמי משום כלי חרס. והפטפוטין מטמאין מאויר. אבל טיט ופטפוטין בלא נקב טהורה. כדמוכח בתוספתא. ולאשמועינן דין פטפוטין תנא בבא זו. אע\"ג דתנא וכן בכירה. ע\"כ. אבל הרמב\"ם מפרש שפטפוטין הם קצוות מטיט שעומדת עליהם הקדירה כמו היסודות ע\"כ. ובפ\"ז [משנה ד] מתישב ביותר פירושו זה שבפטפוטין. כמו שאכתוב שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>מרחה בטיט כו' טהורה</b>. פי' הר\"ב שאין מירוח של טיט מועיל אלא בתנור שאופין הלחם בתוכו. לשון הרמב\"ם שהמירוח לא יועיל לכירה בשום פנים שהיא אמנם תעשה לאפות עליה לא בה. כמו שקדם. והיא סובלת האש. שהיא של מתכות ואין עזר לה במירוח. אולם מירוח התנור של מתכת ושל אבן. והיא הטפלה. הנה [יש] תועלת לה בו לפי שהן יאפו מבפנים הלחם. וזה המירוח ישאיר חומו. וימנע ממנו האויר אשר יקרר גשם התנור. ע\"כ. ולמשנה דוקנית שכתבתי בשם הר\"ש. מירוח הטיט נמי מהני לכירה. וכתב הר\"ש דהא דתנן הכא מרחה בטיט. דלאו אניקבה קאי. והך פלוגתא דר' יהודה ורבנן הוה מצי למתני לעיל גבי תנור. דהא בתוספתא קתני לה הכא והכא. אלא נטר עד לבסוף. ואתרוייהו קאי. אכירה ואתנור. ע\"כ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>העושה שלשה פטפוטים בארץ</b>. פי' הר\"ב שלשה רגלים יושבים בארץ. כלומר והן של טיט: \n",
+                    "<b>וחברן בטיט</b>. פי' הר\"ב למעלה בראשם. וכ\"פ הר\"ש. ולפי זה סיפא אחת בטיט כו' אתאן לר' יהודה דוקא. כדפי' הר\"ב שם. אבל הר\"ש כתב דא\"נ יש לפרש דחברן בטיט שחברן בארץ בטיט. ואתאן סיפא לרבנן. וכמ\"ש שם בס\"ד. וכן נראה שמפרש הרמב\"ם בחבורו. וכמו שאעתיק ג\"כ מפירושו במתני' דלקמן: \n",
+                    "<b>להיות שופת כו'</b>. ועושין אש תחתיה. הר\"ש: \n",
+                    "<b>שופת</b>. שפיתה המורגל בכל המשנה. היא מלה עברית. שפות הסיר שפות (יחזקאל כד ג). הרמב\"ם בפי' משנה ג: \n",
+                    "<b>טמאה</b>. דנעשו ככירה לטמאות באויר. כנגד גובה הפטפוטים. הר\"ש: \n",
+                    "<b>אף ע\"פ שעשה בראשו מקום כו'</b>. נראה לפרש כפי' השני של הר\"ש. דהיינו שהדביק בטיט בראש כל אחד ואחד. שתהא הקדירה יושבת. ולא חברן יחד. אבל פירושו הראשון שמפרש שעשה מקום. היינו שתיקנן בראשם. הרחיבן שלא יהיו חדים. ושיפן יפה שלא יקלקלו את הקדירה היושבת עליהן. ומפרש דקמ\"ל דטהורים לגמרי. דאין להם תורת כלי. כיון דכל אחד לחודיה לא חזי ואינם מחוברים זה לזה. עכ\"ד. זה הפי' אינו מסכים כלל לפי' הר\"ב שמפרש דטהורה משום דמחובר לקרקע כו'. ועוד נראה יותר פי' השני. דהשתא כולה מתני' בדיני טיט קמ\"ל. וכ\"כ הרמב\"ם ג\"כ בחיבורו. אע\"פ שעשה בראשן מקום בטיט שתשב הקדרה כו'. ומפרש שחברן בטיט כשני הפירושים דהר\"ש שחברן בראשן או בארץ. כמ\"ש במתני' דלקמן משנה ג בס\"ד. [*ועיין לקמן]: \n",
+                    "<b>בראשו</b>. מהר\"ם הגיה בראשן: \n",
+                    "<b>טהורה</b>. לפי שנעשו לקדירה תחת כירה. נקט טהורה לשון נקבה. הר\"ש. ומהר\"ם כתב טהורה מדין כלי חרס. והול\"ל טהורין. אלא משום דמעיקרא נקט טמאה בכירה. נקט הכא טהורה: \n",
+                    "<b>העושה שתי אבנים כירה</b>. דמתוך שהאבנים רחבות סגי בתרי להיות ככירה. הר\"ש: \n",
+                    "<b>וחברן בטיט טמאה</b>. לשון הר\"ב ככירה של חרס. שהטיט שבראשן נותן לה תורת חרס. וה\"ה במסמרים אם חברן בטיט טמאים. אלא הכא רבותא קמ\"ל דאפי' בשנים סגי: \n",
+                    "<b>אחת בטיט</b>. פי' הר\"ב אחת חבר לחבירתה בטיט כו'. ור' יהודה היא. וגריעה הך שלישית מכותל. אי נמי סמך לכותל בעי שחיבר שתיהן בראשן לכותל. הר\"ש. ולפירושו השני שכתבתי דמפרש חברן בטיט. פי' בארץ. כתב אחת בטיט כו'. שהאחת חיבר בארץ בטיט. ואחת לא חיבר בארץ. וטהורה אפי' לרבנן. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עליה ועל האבן</b>. לשון הר\"ב היינו אחת בטיט ואחת שלא בטיט. וכ\"כ הר\"ש. ומיהו לדידיה הא אמרן. דלפירושו האחד ההוא דאחת בטיט אתאן לרבנן. אלא לפי' הר\"ב דלעיל. שמפרש דלר' יהודה היא והוא פי' השני של הר\"ש. קשיא לומר דמתני' ר' יהודה היא. ומיהו לא קשיא למאי דפסק הר\"ב לעיל דאין הלכה כמותו והא הוה מחלוקת ואח\"כ סתם דהלכה כסתם. דכמה סתמות בסמוך דשתי אבנים הוו כירה: \n",
+                    "<b>ועל הסלע</b>. [*פי' הר\"ב] המחובר מששת ימי בראשית. כדתנן [סוף פ\"ג דשביעית] עד שמגיע לסלע. הר\"ש: \n",
+                    "<b>שכנגד הסלע</b>. ר\"ל אבן כנגד הסלע. ובהר ההוא היו הנזירים מבשלין עליהן השלמים ושורפים שם שעריהם בלשכת הנזירים אשר היתה בעזרת נשים כמו שהתבאר במדות [פ\"ב מ\"ה]. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>בזמן שהוא נותן אבן בצד אבן</b>. בתנאי שיהיו האבנים כולן מרוחות בטיט כמו שקדם בראש הפ' אבל האבנים בלתי מרוחות בטיט הנה לא יטמאו. הרמב\"ם. ובמתני' דלקמן אעתיק לשונו דמירוח ר\"ל חיבור בין בראשן בין בארץ: \n",
+                    "<b>אבן בצד אבן</b>. לשון הר\"ב מסדרים אבנים הרבה כו' שנמצאת אבן אחת לשתי קדירות חוץ מן החיצונות. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלש אבנים</b>. שחברן בטיט ועשאן שתי כירות בין שחברן זו לזו ולא חברן לקרקע. בין שחברן בקרקע ולא חברן זו לזו. הרמב\"ם פרק ט\"ו מהלכות כלים: \n",
+                    "<b>האמצעית המשמשת את הטמאה טמאה כו'</b>. פי' הר\"ב חציה של אמצעית המשמשת כו'. דמסתמא האבן האמצעית היא לא גדולה ולא קטנה. אלא כדי שימוש לשתי האבנים שבצדה שהחצי ממנה צריכה לשפיתה זו והחצי לשפיתה לזו ואם היתה גדולה מכך ודאי שדינה כדין המפורש בגדולה דסיפא. אלא שנ\"ל דאף אם היתה קטנה הואיל וכשמשמשת לטמאה אין בה עוד מקום להשתמש בה הטהורה. דג\"כ הכל טמא כמו בסיפא. ועיין בסמוך. ומשום דמסתמא לוקחין אבן באמצע שהוא ממוצע ובינוני. שהחצי ממנה צריכה לתשמיש זו וחצי לזו להכי תני המשמשת כו' ובסיפא הא קמ\"ל דכשהאבן גדולה אע\"פ ששתי האבנים שבשתי צדיה טמאות מ\"מ נותן לזו כו'. והשאר טהור. והר\"ש כתב המשמשת לטמא היינו מקום שפיתה. ע\"כ. וא\"ת דבסוף מתני' דלעיל בכירת הטבחים בזמן שהוא נותן אבן בצד אבן מדמה להו הר\"ב לקלמרין המתואמות דבפ\"ב מ\"ז. והתם ר' יוחנן בן נורי אמר דחולקין דופן האמצעית כו'. וכתב הר\"ב שאינו הלכה. וכן בפי' הרמב\"ם דהתם בנא\"י שבידי וכן לא העתיק דבריו בחבורו ספי\"ג מהלכות כלים. וי\"ל דהכא שאני דכיון דתשמישן הוא ע\"ג האבנים לשפות עליהן לפיכך המשמש לטהור טהור. שמתחלה לוקחים אבן שנוכל לשמש לשניהם אף כשיחלק לשנים משא\"כ בקלמרין אין רגילין לעשות דופן עב ביניהם הראוי ליחלק. ומש\"ה ה\"נ בקטנה כולה טמא כמו התם וכדכתבתי ועי' במשנה ה פכ\"ה: \n",
+                    "<b>הוחלטה</b>. התקיים [ובנא\"י נצמת] דינה תרגום לצמיתות לחלוטין ולזה נקרא האיש אשר נדין עליו בצרעת וקיים הכהן בו דינו מצורע מוחלט. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>[*לטומאה</b>. נ\"ל שצ\"ל לטמאה וכמו שהעתיקו הר\"ב והר\"ש וכבסיפא דתנן לטהורה ולא תנא לטהרה. אלא שהרמב\"ם בפט\"ו מה\"כ העתיק לטומאה ובסיפא כתב טהורה האבן האמצעית כולה]: \n",
+                    "<b>עליה</b>. הוא כינוי הכירה ההווה מן [שתי] האבנים הנשארים. הרמב\"ם. והר\"ב העתיק עליהם נראה שגירסתו כך היתה וכ\"נ שהיתה גו' הר\"ש: \n",
+                    "<b>מרחה בטיט</b>. ל' הרמב\"ם חיברה בארץ בטיט. ע\"כ. וכבר כתבתי לשונו שבחבורו דה\"ה חברן זה לזה ולא חברן בקרקע: \n",
+                    "<b>מקבלת טומאה משיסיקנה כו'</b>. ל' הרמב\"ם הנה היא תטמא בעתיד ר\"ל הכירה ההווה מן האבן הראשונה והאבן המוחזרת. וז\"ל בחבורו מקבל טומאה מכאן ולהבא והוא שיסיקנה לכל אחת מהן כדי כו': \n",
+                    "<b>את הביצה</b>. קלה שבביצים וכו' כדתנן פרק דלעיל משנה ב [ואפשר שלז\"א הביצה בה\"א הדעת] : \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שתי אבנים שעשאם כירה [*ונטמאו] סמך לזו אבן אחת מכאן וכו'</b>. ואלו האבנים כולן ממורחין בטיט כמו שקדם בראש הפרק. [*באמרו] אחת בטיט. ואחת שלא בטיט טהורה. הרמב\"ם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הקלתות של בעלי בתים</b>. פי' הר\"ב בסיס העשוי לכירה כו'. וכ\"פ הרמב\"ם. ויראה לי שיש להן בית קבול. ולפיכך קרויין כך כמו קלתות דמשנה ג פט\"ז וכאותן ששנינו במשנה ח פ\"ג דבכורים העשירים מביאים בקלתות כו' וכן ברפ\"ח דגיטין לתוך קלתה. ומה שאין כן בתנור אע\"פ שגם לתנור עושין בסיס. כמ\"ש הר\"ב ברפ\"ב דב\"ב. אבל שמו *)כלאי. לפי שאין לו בית קבול כמו בסיסו של כירה. והר\"ש פי' הקלתות הן כלי חרס כעין קופות קטנות דומה לקלתות שלנו ועיקר תשמושן לשפות עליהן קדרה והגחלים בתוכן כעין כירה. ושם אותו כלי קלת ונפחתה הקלת שנרחב מקום מושב הקדירה פחות מג\"ט טמאה הקלת. אבל ג' טפחים או יותר. דאין ראוי לתשמיש שהחום יוצא ואין הקדירה מתבשלת. טהורה הקלת. נתן אבן או צרור למעט הפחיתה. אינה חיבור אא\"כ מרחה בטיט. ולא ממעט ליה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>יתר מכאן</b>. לשון הר\"ב אם היה הפחת עמוקה יותר מג\"ט. וכן ל' הרמב\"ם. גם מהר\"ם כתב וז\"ל אם נפחתה יותר מג\"ט החום יוצא דרך הנקב. ואין ראוי לבשל עליה הקדרה. ע\"כ. ולא דייקי. דהא פחות מג\"ט תנן דטמאה. משמע הא ג\"ט טהורה. וכן מסיק הר\"ב בסמוך. כדי שלא יהיה עומק הפחת ג\"ט ולשון הרמב\"ם בחבורו ספט\"ז היה הפחת עמוק ג' או יתר אינה מקבלת טומאה: \n",
+                    "<b>זו היתה תשובת ר' יהודה בתנור כו' ותמהתי שלא ראיתי להמפרשים שיפרשו מאי אהדרו ליה רבנן ועוד קשיא לי דא\"כ הא דהכא נמי בהיסק הראשון</b>. דאילו בהיסק שני. הא אמרן התם דאף ר' יהודה מודה שאפי' בצואר הגמל מיטמא. וג\"ז לא פירשו המפרשים. ולכך נ\"ל דהכא ודאי כשמטהרים היינו לגמרי ולאו דוקא בהיסק ראשון בלבד וכדמשמע מהמפרשים. שהרי לא חילקו בכך. ומש\"ה נמי תשובתו של ר' יהודה אינה תשובה דע\"כ הכא שאני שהרי בכל ההיסקים אנו מטהרים. אלא היינו טעמא דכיון שעשוי על קלת כשנפחתה הוי כנתוץ שטהר מטומאתו ואע\"פ שהוא עצמו אינו נתוץ אפ\"ה קרינן נתוץ בכירה זו העשויה על קלת כשהקלת נפחתה. וכ\"ש לפי' הר\"ש דקלת היינו הכירה עצמה. וא\"ת ודקארי ליה מאי קארי ליה דהא איהו גופיה דמודה בהיסק שני ואילו הכא מטהרינן אף בהיסק שני י\"ל דכשהשיב ר' יהודה תשובה זו לא היתה בסוף מחלוקתן. אלא בתחלת מחלוקתם שחלקו ר' יהודה וחכמים בתנור שנתנו ע\"פ הבור ולא הוו קמיפלגי בקרא אלא בתחלה חלקו בסברא בעלמא שסבר ר' יהודה דבנתון ע\"פ הבור בעינן שיהא נסוק מלמטה כו'. ואה\"נ דכשחלקו בסברא שהיתה מחלוקתם ג\"כ בהיסק שני. ולעולם טיהר ר\"י דס\"ל דקרא בסתם תנור וכירה מיירי והם מחוברים בקרקע. כדפי' הר\"ב רפ\"ה. ולפיכך על החכמים שחלקו עליו וטמאוהו לעולם השיב עליהם תשובה זו דהכא. והוו מהדרי ליה דשאני הכא דטהרתו ע\"י שנפחתה הקלת וכנתוץ כירה גופה דמי. משא\"כ בנתון ע\"פ הבור שאין כאן נתיצה ומהדר ליה ר' יהודה מסברא. ודייק מקרא מדכתיב יותץ ולא ישבר ש\"מ דכל שאינו מחובר לא מיירי ביה קרא. ומהדרי ליה רבנן מטמאים יהיו לכם מ\"מ. ור\"י מוקים ליה להיסק שני. ואע\"ג דבגמ' פי\"ז דשבת דף קכה. אמרי' במאי קמיפלגי בקרא כו' [מסדר] הגמ' לא חש להאריך בתחלת מחלוקתם. אלא קאמר מסקנת המחלוקת כך נ\"ל בשיטה זו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>דכון</b>. פי' הר\"ב לשון מקום כמו דוך פלן וכ\"כ הר\"ש. כתב הרמב\"ם שדכון ודוכן [דבס\"פ דמדות] א' לפי שתמונתו תמונת הדוכן והוא האיצטבא ע\"כ. ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>שיש בו בית קבול קדירות</b>. ל' הר\"ב ופעמים יש לו בית קבול ב' קדירות או ג'. מסיים הר\"ש שיכול להיות שאותה בליטה הוא סביב לכירה. ויש לו בית קבול קדירות הרבה. והרמב\"ם כתב שהוא תמונת מרובע ארוך. אבל נ\"ל כסברת הר\"ש. מדסיפא וכן הכופה את הסל. שהוא ג\"כ מקיף לכירה. [*עוד כ' הרמב\"ם. שהוא חלול מתוכו ושטחו העליוני נקוב [נקבים עגולים] א' לפני השני. וימלא מתוכו באפר החם [ושופתים הקדירות על אותן הנקבים והוא מטלטל עם האש והקדירות] ע\"כ. ועי' לקמן]: \n",
+                    "<b>טהור משום כירה</b>. כתב הר\"ב דאם נטמאת הכירה כו'. א\"נ אינו מטמא במחובר כו'. וכן כאשר נקב עד שיצא ממנו מה שעשוי לקבלו לא יטמא כמו שהתבאר בפ\"ג. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולרחבה טמאה</b>. פי' הר\"ב דשתי שפיתות קיימות זו לבדה וזו לבדה. שאע\"פ שכשנחלקה נמצא שאין לכל שפיתה אלא שלש כותלים. אפ\"ה יכולה הקדרה לשבת עליה שעיקר כירה אינה עשויה לתוכה. שהרי תחלתה שלש אצבעות. ועי' מ\"ש במשנה ו פי\"ב: \n",
+                    "<b>חצר הכירה</b>. כתב הר\"ב כעין מחבת כו' מחוברת לחצר מבית האומן הר\"ש. ועיין במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>מטמא במגע ובאויר</b>. ר\"ל כי כאשר נטמאת הכירה במגע או באויר. נטמא עמה חצר הכירה. וכן כאשר נטמא החצר במגע או באויר. נטמאת הכירה. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>פחותה מכאן מטמא במגע</b>. ולא באויר. פי' הר\"ב במגע מדרבנן. כההיא דמתני' ג פ\"ה ומה שכתב אי נמי משום דהוה כמו יד כו' כההיא דמתני' ד פ\"ג: \n",
+                    "<b>כיצד משערים אותה</b>. אפחותה מכאן. פירשה הראב\"ד בפי\"ז מה\"כ: \n",
+                    "<b>נותן את השפוד</b>. או בדומה לו. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>מלמעלן למטן</b>. לשון הר\"ב נותן השפוד ראשו אחד על כותל הנמוך וכו' וכן לשון הר\"ש. נראה מזה שגירסתם מלמטן למעלן. וכן הוא בנוסחת מהר\"ם. אבל בפי' הרמב\"ם כגירסת הספר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מטמא במגע ובאויר</b>. הרי זו חיבור לה בין לטומאת מגע. בין לטומאת אויר. הרמב\"ם פי\"ז מהלכות כלים: \n",
+                    "<b>או שהיתה חלקה</b>. כתב הר\"ב זו ואצ\"ל זו קתני. ומסיים הר\"ש. ושמא חלקה [חזיא] טפי מהיכא דכותליה פחותים משלשה אצבעות. ועוד יש לפרש או שהיתה חלקה. כלומר שנבנית בחבור ואח\"כ נחלקה לגמרי. כדפי' בתוספתא. ע\"כ: \n",
+                    "<b>טהורה</b>. אין חבור לה ואם נטמאת הכירה בין מאוירה בין במגע. החצר טהורה. וכן אם נטמאת החצר. הכירה טהורה. הרמב\"ם שם: \n",
+                    "<b>פטפוטי הכירה</b>. פי' הר\"ב רגלי הכירה. וכן פי' הר\"ש. ולשיטתייהו אזלי דבפירושם [סוף] פ\"ה. ושם כתבתי פי' הרמב\"ם דפטפוטים הם קצוות הבולטים אשר תעמוד עליהם הקדרה. והרי הם למעלה על הכירה יוצאים ובולטים. ושפיר מלתא לדידיה במתני' דלקמן היו גבוהים כו'. וכן עוד בסוף פירקין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ר' שמעון מטהר</b>. כ' הר\"ב ואין הלכה כר\"ש. עיין [מ\"ש] בזה בשם הכסף משנה בפ\"ה משנה ג: \n",
+                    "<b>עשה שנים כו'</b>. מטמא במגע ובאויר. וכן העתיק הר\"ב. וכן נראה שהיא גי' הר\"ש. אבל הרמב\"ם בסוף פי\"ז מהלכות כלים. העתיק במגע ולא באויר: \n",
+                    "<b>היו גבוהין כו' ר\"ש מטהר</b>. ל' הר\"ב אותו העודף על ג' אצבעות ולמעלה בין במגע בין באויר. דכל פטפוט למעלה מג' אצבעות לא חשיב ככירה. ולשון הר\"ש העודף מג' אצבעות היה מטהר ר\"ש דלא חשיב ככירה. אי נמי כל הפטפוט היה מטהר דכיון דגבוה יתר מדינו לא חשיב ככירה כלל. ע\"כ. וקרוב לשמוע שבדברי הר\"ב חסר וצ\"ל בין באויר דלא חשיב ככירה. א\"נ כל הפטפוט היה מטהר דכל פטפוט [*הגבוה למעלה] כו'. ולפי' הרמב\"ם שהפטפוטין הן קצוות שלמעלה מן הכירה יוצאין ובולטין. ניחא טפי. ודייק שפיר דקתני מג' ולמעלן מטמאין במגע ואין מטמאין באויר. (דממש) [דמשמע] מג' ולמעלה יש להם דין זה. לאפוקי לפי' הר\"ב ולפי' ראשון דהר\"ש לא דייק ולמעלה. ודו\"ק. ומ\"ש הר\"ב. בכולהו הלכה כר\"מ. עמ\"ש בזה בשם הכ\"מ פ\"ה משנה ג: \n",
+                    "<b>היו משוכים מן השפה</b>. פי' הר\"ב כמין בליטות כו'. וכן פי' הר\"ש. ויהיה פי' שפה. היא שפה תחתונה של הכירה. אבל לפי' הרמב\"ם ניחא טפי דסתם שפה הוא פיו העליון. ובהכי מיירי נמי הכא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כיצד משערין כו'</b>. פי' הר\"ב כשנמצא שרץ ביניהם כו'. וכ\"פ הר\"ש. ותמיהני דלדבריהם שיעור שמשמיענו רשב\"ג הוא דבר מפורסם ונודע. ואע\"פ שהיה האומר כן הוא רשב\"ג לא היה לרבינו הקדוש המחבר (ליחסהו) [ליחס] לו זה המאמר אחרי שאין כל חדש הוא כי מי לא ידע בכל אלה שע\"י הסרגול נעשה קו ישר. ומקום הכנה שהוא טמא. זה ג\"כ מפני שכך דרך המסרגל להניח הכנה לפנים מקו הסרגול. אשר אליו יכוין. וכל אלו דברים פשוטים אשר לא יצטרך ליחס לרשב\"ג. גם רבינו הקדוש אילו כעת לא השמיענו כזאת. לא היתה משנתו חסרה כלום. כי כח המשער הזה דבר מובן מעצמו הוא. אבל לפי' הרמב\"ם שמפרש דפטפוטים הם קצוות עליוני הכירה. מפרש למשנתינו זאת בענין אחר. וז\"ל אמר איך נשער אלו הפטפוטים עד שנדע אם הוא קרוב מג' אצבעות משפת הכירה ותתחבר אליה. כמו שאמרנו. או בינה [ובין] שפת הכירה מרחק רב. ולא [תחשב עמה] וכו'. ואמר כי כאשר נקח בסיס הכירה. והוא באין ספק מותיר על רחב [אויר] הכירה שיעור ג' אצבעות ונרכיב הבסיס על הכירה למעלה מן הפטפוטים ואם הגיע הבסיס למעלה מן הפטפוטים שטח גובהו על שטח גובה הפטפוטים [קו] אחד או יהיו הפטפוטים בתוך הבסיס. הנה הוא נחשב מכלל הכירה ויטמאו בהטמאות הכירה על איזה פנים שיהיה. ואם הגיע הבסיס במה שבין הפטפוטים. ויהיו הפטפוטים חוץ ממנה. הנה לא יתטמאו בהטמאות הכירה. אא\"כ נטמא הכירה במגע. לפי דעת ר\"מ במה שקדם. ונקרא הבסיס כנה. והוא שם עברית את הכיור ואת כנו. ע\"כ. ואחשוב שכוונתו לשער ע\"י הבסיס שאם יהיה הבסיס פחות מכשיעור ג' אצבעות. או קצת יותר שנחשבהו לג' אצבעות. ר\"ל לשיעור ג' אצבעות שאמרנו בשיעור משיכותן מן השפה. והטעם לפי שזה שקצבנו שיעור המשיכה בג' אצבעות. הוא מפני שכך רגילות הכירות לעשות פטפוטים משוכים כמו מרחב הבסיס. ושיעור סתם מרחב הבסיס ג' אצבעות. ואתא רשב\"ג לאשמועינן הא. שג' אצבעות שאמרנו. הוא מפני שכך רגילים לעשותן משוכים כך כדי שיהא בערך ויחס מרחב הבסיס ולפיכך נקח הבסיס לשער זה. ונ\"מ בפחות ויתר קצת כשיעור הבסיס שנלך אחריו. ואם אי אתה אומר כן. יש תימה למה צריך כלל לבסיס לשער בו הג' אצבעות. שעד שאתה לוקח בידיך את הבסיס. קח אצבע שבידך ומדוד בו. אלא כדכתיבנא דאלו שלש אצבעות אין קפידא בהן בפחות ויתר קצת. ולפיכך צריך הבסיס ומהטעם שכתבתי. אבל הא ודאי שאם הבסיס הוא רחב הרבה יותר או פחות מהג' אצבעות. שלא נלך אחריו. שבטלה [הבסיס] אצל הכל. ואע\"פ שלפי מה שכתבתי יש חדוש בדברי רשב\"ג ואין חולק עליו. ושנשנה בלשון פלוגתא. לא קשיא שכן הרבה כיוצא בו כמ\"ש בפ\"ג דבכורים. אפ\"ה לא העתיקו הרמב\"ם בחבורו. לפי שסמך על מה שכתב בדרך כלל על כל דיני אותו הפרק. וז\"ל ואין מדקדקים בכל השיעורין האלו. שכולן הן מדברי סופרים. ע\"כ. ומ\"מ רשב\"ג השמיענו דבר חדש בזה השיעור של משיכת הפטפוטים שתחלת דינם הוא נערך ונקצב על שיעור מרחב הבסיס ולפיכך משערין על ידו: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כוורת פחותה כו'</b>. כתב הר\"ב להכי נקט פחותה דלאו כלי הוא כו' דאפי' כלי שטף מציל. כלומר לא מבעיא כלי חרס דמינו הוא. דפשיטא דמציל דלאו תוך הוא שהרי זה הוא תוך אחר אלא אפילו כלי שטף דלאו מינו הוא אימא דתוך דכלי חרס הוא וליטמא. אפ\"ה מציל. מיתורא דוי\"ו דתוכו לומר תוכו ולא תוך תוכו. הכי מסקי התוס' פ\"ק דזבחים דף ג. ועוד פ\"ק דחולין דף כה [ד\"ה ואפילו]: \n",
+                    "<b>ומשולשלת לאויר התנור</b>. אע\"פ שפיה למעלה מאויר התנור. כדפי' הר\"ב במתני' דלקמן ועמ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>אמר ר\"א אם הצילה במת החמור</b>. כדתנן בפ\"ט דאהלות: \n",
+                    "<b>[*בכלי חרס הקל</b>. פי' הר\"ב שאין מטמא אלא אוכלים ומשקים ומצינו שבחבורים מטמא כלים בספ\"ט דאהלות ע\"ש. ואולי ג\"כ אדם דמאי שנא ולא עוד אלא דטומאת חיבורים עיקרה באדם]: \n",
+                    "<b>שכן חולקים אהלים</b>. פי' הר\"ב שדרך בני אדם לחלוק אהלים במחיצה הלכך הויא כוורת כמחיצה כו'. משמע דלא פליג ר\"א אלא בכוורת אבל במחיצה מודה וא\"כ היינו כפי' האחר שכתב וכן הוא בהדיא בדברי הרמב\"ם ז\"ל ולפי שאין מדרך האדם שיחלקו הכלי כמו שאמר בתחלת ההלכה. תנור שחצצו כו' הכל טמא אולם בטומאת המת הנה אמר [בט\"ו] מאהלות. בית שחצצו כו'. ע\"כ. ושוב מצאתי בפ\"ק דזבחים דף ג דמייתי לה התם למתני' דהכא ופי' רש\"י שכן חולקים. דרך בני אדם לחלוק אהלים במחיצה וכתוב הגה\"ה בתוס' וז\"ל משמע לפירושו דפליגי אף בתנור שחצצו בנסרים או ביריעות. ובת\"כ בפ' ויהי ביום השמיני משמע דבכוורת פחותה ופקוקה ומשולשלת לאויר התנור דווקא פליגי. ולא כשחצצו בנסרים. וטעמא משום דכוורת שיש לה ד' מחיצות חייצה דדמיא לכלי ולכך מטהר [ר\"א]. אבל מחיצה אחת בתנור. מודה ר\"א דלא חייצה וטמא וכו'. לכן נראה לרבינו הקדוש לפרש הכי אם הציל כוורת כו' שכן תולקים אהלים פי' שכן מחיצה אחת המפסקת מצלת תאמר כלי חרס כו' שאין חולקים אהלים. פי' שמחיצה אחת המפסקת בתנור אינה חוצצת ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>התנור טהור</b>. פי' הר\"ב דכתיב אשר יפול מהם אל תוכו ולא אל תוך תוכו. עיין מ\"ש לעיל בשם התוס'. ומ\"ש הר\"ב ובפיהן למעלה מן התנור איירי דאי כולה משוקעת כו'. כלומר שקועה בתוך התנור. דאילו שוה לשפת התנור נמי טהור. כדאשכחן בכלי חרס שיש לו ג' שפיות בספ\"ד. וז\"ל הרמב\"ם אולם אם היה השרץ בכלי. וזה הכלי פתוח הפה [בתוך] אויר התנור כו': \n",
+                    "<b>ניקבו</b>. פי' הר\"ב שוב אין תורת כלי עליהן. ואין חוצצים בין התנור ובין מה שבתוכן. ועיין בפירושו לספ\"י ומ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>שיעורן בזיתים</b>. עיין מ\"ש במשנה ג פ\"ג: \n",
+                    "<b>מטילים אותו לחומרו בכונס משקה</b>. ואמרו בראש הפ' הג' מטילין אותו לחומרא בזיתים לפי שאופן החומרא בכאן שנאמר אע\"פ שלא יהיה בו נקב כי אם בכונס משקה. יטמא הדבר אשר בו בהטמאות התנור. וכן יטמא התנור וכו'. ואופן החומרא שם שנאמר [שהוא] יטמא עד שינקב נקב גדול יצאו ממנו זיתים ואז לא יקבל טומאה. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>בכונס משקה</b>. לשון הר\"ב כשמשימין הכלי מצד הנקב כו'. כך לשון הרמב\"ם לפנינו. אבל בנא\"י הכלי הנקוב כו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סרידה</b>. פי' הר\"ב כמין עריבה כו' מלשון ואת בגדי השרד (שמות ל״א:י׳). ועיין בפי' הר\"ב משנה ב פט\"ו: \n",
+                    "<b>ושוקעת לתוכו</b>. כדפרישי' לעיל דכשהפיות שוים חשיב נמי תוך תוכו: \n",
+                    "<b>[*אלא כלים</b>. עיין (שם) במשנה דלקמן ומ\"ש שם בס\"ד]: \n",
+                    "<b>חבית שהיא מלאה משקים כו'</b>. ה\"ה אוכלים. ומשום סיפא שבשולי חבית. שאין רגילות האוכלים שישארו בשוליו נקט נמי ברישא משקין ואי נמי משום מתניתין דלקמן דדוקא משקים: \n",
+                    "<b>משקה טופח</b>. לשון הר\"ב על מנת להטפיח. לא ידעתי מה הכריחו לפרש כן. וז\"ל הרמב\"ם משקה טופח [שבשולי החבית]. ר\"ל המימיות אשר בו כדי לטפוח היד וזהו תכלית מה שאפשר שישאר בקרקע החבית מהמשקין. והיא כפויה על פיה. ע\"כ. ועיין סוף פ\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שאין כלי חרס מטמא כלים</b>. וזה לאמרו יתברך וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל אשר יאכל. [וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא] הנה לא ייחד בטומאה. זולת לאוכלים ומשקים. ואמר בת\"כ יכול אף כלים מיטמאים באויר כלי חרס. ת\"ל אוכל יטמא. אוכלים מיטמאים מאויר כלי חרס [ואין כלים מיטמאים מאויר כלי חרס] מאיזו מין שהיו ממיני הכלים. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הפת שבתוכו שניה</b>. פי' הר\"ב דלא חשבינן לתנור כמאן דמלי טומאה. ומפקינן לה בפ\"כ דשבת דף קלח מהברייתא דלעיל. דאין כלים מיטמאים מאויר כלי חרס. ואי איתא דכמאן דמלי טומאה הוא. אם כן אם כלי שטף הוא הפנימי. שמיטמא מגבו יהא טמא דהא נוגע בטומאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בית שאור</b>. פי' הר\"ב בכלי חרס עסקינן כו'. אבל כלי שטף כו'. דמרבה אני כלי חרס. ומוציא אני כלי שטף. דומיא דטומאת מת. כמו שיתבאר בפ\"י: \n",
+                    "<b>מוקף צמיד פתיל</b>. על הפנים אשר יתבאר בעשירי מזאת המסכת. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>[*התנור טמא</b>. פי' הר\"ב שאין צמיד פתיל כו' עיין מה שכתבתי בסוף משנה א פ\"ד דאהלות]: \n",
+                    "<b>אם יש שם פותח טפח</b>. לענין טומאת מת וכן פי' הרמב\"ם בהדיא. אבל לענין טומאת שרץ. אין עירוב האויר מועיל לטמא כדתנן לעיל משנה ג'. ומהר\"ם כתב. הקשה ר\"י מסימפונט. מאי איריא פותח טפח אפי' כל שהוא נמי. דתו לא ה\"ל מוקף צמיד פתיל. ותירץ כגון שנפרץ מענמו. כדאיתא בספרי זוטא היה טח בתנור ושייר. הרי זה כל שהוא. כלומר אם שייר בו כל שהוא לא הוי מוקף צמיד פתיל להציל. ובזמן *)שפרע מעצמו שיעורו בפותח טפח. ע\"כ. וכך הם דברי הר\"ש. [*וקאי נמי אטומאת מת בלבד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בעין של תנור</b>. לשון הר\"ב הוא חור. כעין עין כו'. וכשמכניסים כו' סותמים כו'. ויהיה זה הנקב פעם סתום. פעם פתוח. ויקרא עין. כמו שהעין יפתח ויסגר תמיד. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ואם היה באויר</b>. פי' הר\"ב במקום מגולה כו'. וקאי אתנור וכן פי' הר\"ש והראב\"ד בפי\"ג מה\"כ. אבל הרמב\"ם מפרש שאם היה השרץ באויר העין. וכתב הכ\"מ משום דקשיא ליה לפרש אתנור דמלתא דפשיטא הוא. אבל לפירושו קמ\"ל שאין אויר העין ואויר התנור נחשב לאחד. [*ולי קשה טפי שאם הפי' שהתנור הוא באויר א\"כ סיפא ביש פותח טפח דטמא. אמאי כיון שהתנור אין עליו אהל מי יביא הטומאה. וכמ\"ש בשם התוס' במ\"ב פי\"ח ועיין בפ\"י דאהלות]: \n",
+                    "<b>אפילו כזית מן המת טהור</b>. עיין מ\"ש ברפ\"ה דאהלות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מן השפה החיצונה ולפנים</b>. פי' הר\"ב דעובי כותל הכירה נחשב כלפנים. ונ\"ל דהתנור עשוי כזה ושפה חיצונה עודפת על הפנימית. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>מכנגד שפיתת הקדרה</b>. לשון הר\"ב ממקום שמתחיל לסתום כו'. פירוש ממקום שמתחיל הקדרה לסתום כו' ומיקל טפי מדרבנן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בור שיש בה בית שפיתה</b>. פירש הר\"ב החופר בקרקע וטח כו'. וכ\"כ הר\"ש. וצ\"ל דהכא לא נעשה לאפות בו הפת כההיא דבן דינאי: \n",
+                    "<b>ושל עושי זכוכית כו'</b>. צריך עיון אמאי לא כללינהו לבור ולשל עושי זכוכית בחד בבא: \n",
+                    "<b>כבשן של סיידין כו'</b>. הם גם כן חפירות בקרקע: \n",
+                    "<b>ושל זגגין</b>. בפ' כ\"ד מ\"ח פי' הר\"ב כלי זכוכית: \n",
+                    "<b>פורנה</b>. כתב הר\"ב דטהור משום דמשמש עם הקרקע כו'. וז\"ל התוספתא שלא נעשית אלא לשמש עם הקרקע. ע\"כ. שלכך פתחו בצדו להכניס שם הקדרות ולהעמידם על רצפת הקרקע. משא\"כ בתנור וכירה שמעמיד הקדירה על גבן ג\"כ ולא טימאה התורה במחובר לקרקע שאינו משמש אלא עם הקרקע. וכ\"פ עוד לקמן בפ\"כ משנה ד וצריך עיון במ\"י פ\"ו דמקואות: \n",
+                    "<b>אם יש לה ליזבז טמאה</b>. דאז חשובה כלי דלפעמים מטלטלים אותה ואינה עשויה לשמש את הקרקע. מהר\"ם. [*ומה שכתב הר\"ב שחייב אדם כו'. משנה היא בפ\"ק דעדיות. וע\"ש]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שהיו אוכלים ומשקים לתוך פיו</b>. כתב הר\"ב אוכלין דנקט הכא כרי נסבה כו' אמנם תנא רישא משום סיפא. לפי שאמר [בסיפא] אוכלים ומשקים ירצה בו או אוכלים או משקים. לפי שכלי טמא יטמא האוכלים ויטמא המשקים. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>טמאוהו</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דהוא עצמו כו' כדתנן במסכת פרה. פ\"ח. ומ\"ש כדאמרי' במסכת שבת. בפ\"ק במשנת י\"ח דבר ע\"ש. [*ומ\"ש כדתנן לעיל. במ\"ו. ומ\"ש ובר מן דין כו' הילכך טהור כו'. לישנא קטיעא קא חזינא הכא שמ\"ש ובר מן דין משמע שרוצה להביא ראיה על הרישא. וכי מסיים הלכך כו'. ראייתו קאי על הסיפא וכן הר\"ש הביאה על הסיפא בלחוד גם בפי' הרמב\"ם הכי איתא בהדיא. אלא צריכין לומר ליישב דברי הר\"ב. דה\"ק דהואיל ואינו מציל מלקבל טומאה כ\"ש שאינו מציל להוציא הטומאה ולטמא אחרים. שהרי צמיד פתיל שמציל מלקבל טומאה ואפ\"ה אינו מציל להוציא טומאה. וא\"כ עיקר חסר מן הספר ולישנא קטיעה הוא. עוד יש לי לתפוש עליו שמ\"ש הלכך כו' ש\"מ דמנפשיה הוציא זה. וליתא שכן הרמב\"ם הביא התוספ' דמסיימ' כיצד טהור שהיו אוכלים כו'. וכן הר\"ש הביאה ג\"כ כך בפרקין לעיל במ\"ג]: \n",
+                    "<b>היה אוכל דבילה בידים מסואבות</b>. פירש הר\"ב ידים שהם שניות לטומאה ופוסלות את התרומה. וכן לשון רש\"י בפרק בתרא דעירובין דף צ\"ט. דהתם מייתי לה למתניתין דהכא. והוא מפרש דדבילה נמי דתרומה היא. אבל הר\"ב דמסיק שהיא של חולין שהרי כתב דראשון עושה שני בחולין וכן פירשו התוספות שם. לא הוה ליה להעתיק דברי רש\"י דפוסלות את התרומה: \n",
+                    "<b>ר' מאיר מטמא</b>. אית ספרים דגרסי רבי מאיר מטהר. תוס' שם: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר אם הפך כו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"י וכ\"כ הרמב\"ם. וכך פסק בחבורו פרק ט\"ו מהלכות טומאת אוכלים שאם הפך וכו' ואני תמיה ממה שהוכחתי בפ' בתרא דעירובין משנה ה. דגרסינן רבי יהודה אומר אם הפך כו'. וא\"כ לא לפסקו כמותו שאם הפך כו'. דהא קי\"ל הלכה כר' יוסי לגבי ר' יהודה. וכל שכן לגבי ר' מאיר בפ\"ד דערובין דף מו. ועיין מ\"ש בפ\"ג משנה ב. בשם תשובת מהרי\"ק: \n",
+                    "<b>אם לצמאו</b>. מתוך שהפונדיון בפיו מצוי הרוק ואין צמא לשאות. ורוק הבא מהפונדיון חשוב משקה. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האשה שנטף חלב מדדיה</b>. פירש הר\"ב והיא טמאה וחלב כו'. הוי כמשקה כו' וכדתנן במסכת טבול יום רפ\"ב: \n",
+                    "<b>והכתה</b>. כך העתיק הראב\"ד וכן הגיה מהר\"ם: \n",
+                    "<b>נטמא</b>. פי' הר\"ב כלומר נטמא התנור מחמת הרוק והדם. ותימה דהא מפרש היתה גורפתו התנור הטמא. אבל עירוב פירושים הם. דהא דכתב כאן דקאי אתנור. הוא פי' הר\"ש. וכ\"כ הראב\"ד בפט\"ו מה' טומאת אוכלים. ומ\"ש היתה גורפתו התנור הטמא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>הוא פי' הרמב\"ם וגרס נטמאה. ומפרש אתרומה שבפיה. וכן ג\"כ הערוך. ערך גרף. גרס נטמאת. ומפרש אדבלה תרומה שבפיה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מחט או טבעת</b>. פי' הר\"ב טמא במת אשר הוא מאבות הטומאות (כדתנן בפ\"ק דאהלות) והוא יטמא כלי חרס. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>אם אופה את הבצק כו'</b>. וקצת קשה למה משערין בבצק. והלא לא היו [רגילים] להדביק את הפת. אלא [בכותלו] של תנור. והאש והגחלים והאפר הם היו בנחושתו של תנור. הר\"ש: \n",
+                    "<b>אם בטמא טמאין</b>. פי' הר\"ב אם התנור טמא כו'. כלומר שהצמיד פתיל שעליו אינו כראוי ונטמא התנור כך פי' הרמב\"ם. ועיין עוד מזה מה שאכתוב במשנה דלקמן ובמ\"ו: \n",
+                    "<b>ובטהור טהורים</b>. לשון הר\"ב דכיון שהתנור מוקף כו'. כלומר שהיה הצמיד פתיל כראוי. וכן לשון הרמב\"ם בהדיא בפי' המשנה כאשר העתיק הכ\"מ בפ\"כ מה' טומאת מת. ומ\"ש הר\"ב דבטילי לגבי טפילה כלומר דאי לא תימא הכי הא קי\"ל דאין צמיד פתיל מציל על כלי מתכות. כמ\"ש הר\"ב לקמן בסמוך: \n",
+                    "<b>מצדיה</b>. כלומר שלא על פיה של החבית. ופי' הר\"ב שאין צדי החבית צריכים לטיט. וכן לשון הרמב\"ם וכלומר למגופה. וכן בהדיא לשון הראב\"ד שם: \n",
+                    "<b>מכנגד פיה טהורים</b>. ה\"נ טעמא משום דבטילי לגבי מגופה וכדמסיק הר\"ב לקמן בסמוך. ומגופה אינה כחבית ואינה כלי טמא אבל היא נחשבת לגבי החבית כמו הטפילה לגבי התנור: \n",
+                    "<b>שוקעים בתוכה ותחתיהם כקליפת השום</b>. ה\"נ ה\"מ למתני הכי ברישא גבי נחושתו של תנור. אלא דהתם לא שכיח שיהיה עליו כקליפת השום. משא\"כ הכא במגופה שכיחא מלתא שהמחט או הטבעת נגבלו בתוך הטיט ותחתיהם כקליפת השום: \n",
+                    "<b>טהורים</b>. כתב הר\"ב דבטילי כו' אבל אם נכנסים כו' שאין צמיד פתיל כו'. עיין במשנה הסמוכה בר\"פ דלקמן. ומ\"ש הלכך אם נכנסים בתוך אויר החבית כו'. עיין בפירושו למשנה ג פ' דלקמן ומ\"ש שם בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומניקת בתוכה</b>. פי' הר\"ב כמין קנה חלול. עשוי ממתכות כו' ומיירי שהמניקת היא כולה תחת צמיד פתיל. וכן פי' הר\"ש. והראב\"ד פרק כ\"ב מהל' טומאת מת. ודמתניתין דהכא דומיא דההיא דתנן משנה ג פ\"ה דאהלות. וכתב הכ\"מ דלהרמב\"ם הוקשה לו לפרש כן. דא\"כ תרתי למה לי. ולפיכך מפרש דמניקת היא של חרס ושקצתה האחת בתוך החבית המוקפת. והקצה השני פתוח לאהל המת ואינו סתום. ואע\"פ שהיא עמוקה. [צ\"ל עקומה] ומפני כן חשובה חבית כסתומה וניצלת היא והמשקים דאין העקום כסתום לענין המניקת עצמה. ולפיכך טמאה. וא\"ת והרי אין לה בית קבול ופשוטי כלי חרס טהורין [כדתנן פ\"ב מ\"ג] י\"ל שמניקה זו היא עמוקה [צ\"ל עקומה] ובמקום העיקום היא זקופה ביותר ומפני כך מתעכבים שם טפות יין וה\"ל בית קבול. ע\"כ: \n",
+                    "<b>החבית והמשקין טהורים ומניקת טמאה</b>. כתב הר\"ב דאין מציל כו' אלא כלי חרס הטהור. כדתנן סוף פ\"ק דעדיות. ומ\"ש אבל בכלי שטף ובגדים. כמ\"ש ר\"פ דלקמן [*כלי שטף ברפ\"ה דזבים] ומ\"ש דאיכא למיחש שמא ישאל החבר כו' עשו דין שוה לכל כו' כלומר בין בשל חבר בין בשל ע\"ה. וכ\"כ בהדיא בספ\"ק דעדיות. ואין נראה כן מדבריו שבמ\"ג פ\"ה דאהלות. אלא דבשל ע\"ה לחוד גזרו ולא בשל חבר. וכבר הארכתי בזה במס' עדיות. ולאותו פי' דלא אמרו אלא בשל ע\"ה. יש לפרש במתניתין דלעיל דתנן אם בטמא טמאין. דהיינו שהוא של ע\"ה שהוא טמא. ואם בטהור שאינו של ע\"ה. וכ\"כ הר\"ש במתני' דהכא ואין צריך לטעם דבטהור טהורים משום דבטילי כו'. אע\"ג דהר\"ש עצמו מפרש כך במתני' דלעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השרץ שנמצא למטה מנחושתו כו'</b>. דאי בנחשתו כדתנן ריש פרקין. צריך לשער בבצק כדתנן התם: \n",
+                    "<b>מחט או טבעת</b>. הטמאה במת. הרמב\"ם בפירושו. ובחבורו פי\"ג מהל' כלים כתב שכל הכלים הנמצאים טמאים. וכדתנן במשנה ה פ\"ד דטהרות: \n",
+                    "<b>באפר מקלה</b>. כ' הר\"ב משום דאשכחן עפר. דאקרי אפר. כדפרישית בשם רש\"י ברפ\"ב דתענית: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן חתיכה של לפת ושל גמי</b>. לשון הר\"ב לפי שבגמי בודקין כו'. כך שנוי בתוספתא. ואע\"ג דלא נקט בתוספתא אלא גמי. ה\"ה והוא הטעם ללפת גס כן. וכך פי' הראב\"ד בפ' י\"ד מהלכות כלים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חרסין שנשתמש בהן משקים טמאים</b>. פי' הר\"ב כגון עביט של מימי רגלים של זב וזבה שנשבר וחרסים בלעו מימי רגליהם. ואיכא למידק אמאי דייק לפרושי הכי במשקין חמורין שהם אב הטומאה. ולא דייק לפרושי הכי במתני' דלעיל והרי כל המשקים מטמאים כלים בגזירת י\"ח דבר. ועוד דומיא דסיפא דוכן בגפת כו' דמסתמא בכל טומאת משקין איירי. ובפ\"ט דמסכת נדה דף סב פליגי ר\"ל ור\"י בפי' משנתינו. ופסק הרמב\"ם בפי\"ד מה\"כ כר' יוחנן. וכדאסיק רב פפא דמתניתין אחד משקין קלין ואחד משקין חמורין. אלא דבמשקין חמורים דוקא כשאינו מקפיד עליהן שיצאו. הוא דבעינן הוסק התנור. אבל הקפיד עליו ויכול לצאת הרי זה מטמא התנור אע\"פ שלא הוסק. דאלת\"ה תקשה אמתניתין ב פ\"ג דאהלות דתנן כל הבלוע שאינו יכול לצאת טהור. הא יכול לצאת טמא. ואע\"ג דלא נפיק וע\"ש: \n",
+                    "<b>וכן בגפת חדשה</b>. הבאה ממשקים טמאים. שהוסק בה התנור נטמא שסוף משקה לצאת. הרמב\"ם שם: \n",
+                    "<b>אפילו לאחר ג' שנים נטמא</b>. רבותא דג' שנים נראה בעיני דהיינו לאפוקי מהני תנאי דבתוספתא דתניא התם אבא יוסי בן דוסאי ור' יוסי בן משולם אומר נגבה לאחר ל' יום לא נגבה לאחר ג' שנים וטעמייהו דלאחר ג' שנים אע\"פ שלא נגבה לא חשיב שוב משקה כלל. וקמ\"ל תנא דידן דכל שלא נגבה אפי' לאחר ג' שנים חשיב משקה: \n",
+                    "<b>נטמא התנור</b>. כשיוסק. הרמב\"ם שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הגפת והזגין כו' ואח\"כ יצאו מהן משקים טהורים</b>. שמתחלתן נעשו בטהרה. ומסיים הרמב\"ם בפ\"ט מהל' טומאת אוכלין. שאם נעשו מתחלה בטומאה ויצאו מהן משקים טמאין וטעמא שכיון שהיו טמאין לא פרחה טומאתן אבל כשמתחלה נעשו בטהרה ולא היה עליהם שם טומאה. אין הלוך הטמאים שעליהם מטמאן למשקה שיוצא אח\"כ שאע\"פ שכבר הוכשרו במשקים שיצא מהן כשנעשו בטהרה. מ\"מ הואיל ובטהרה נעשו לא נקרא עליהן שם טומאה מעולם כל' התוספתא [רפ\"ג] דטהרות שהביא הר\"ש הלכך טהורין הן המשקים היוצאים אח\"כ. ואין הלוך הטמאין מטמאן. לפי שגפת וזגין אינן עומדין להיות משקה יוצא מהן. ובתוספתא דמכילתין בפ\"ו שנויי' לענין הוסק התנור כי ההיא מתני' דלעיל. וז\"ל הגפת שנעשה בטהרה ונפלה לאויר התנור אפי' בשעת הסיקו טהור ושנעשית בטהרה ונטמאת פי' הר\"ש כגון שהלכו עליהם טמאים. ע\"כ. ונפלה לאויר התנור בשעת הסיקו טמא. שלא בשעת הסיקו טהור ור\"ש מטהר. ר' אליעזר בר' שמעון אומר ב\"ש מטמאין וב\"ה מטהרין בד\"א בחדשה אבל בישנה הכל מודין שהיא טהורה: \n",
+                    "<b>והזגין</b>. קליפת הענבים. הרמב\"ם ועיין במשנה ב פרק ו דנזיר: \n",
+                    "<b>לבינה שבלעה את הטבעת</b>. פי' הר\"ב שגבל הטבעת בטיט הלבינה כו'. וכן פי' הרמב\"ם אבל לפי לשון המשנה משמע שהיתה כבר לבינה קודם שבלעה. ומהר\"ם כתב וז\"ל דרך השרים שקובעים טבעת באבני גזית כדי שיקשרו שם סוסיהם. וכן עושין גם כן תוך בנין של לבנים ע\"כ: \n",
+                    "<b>נכנסו לאהל המת נטמאו</b>. פי' הר\"ב שאין מציל באהל המת וכן מיד כלי חרס אלא כלי שיש לו תוך כו'. כך כתב הר\"ש ולשטתו דס\"ל דכלי מתכות ניצול בצמיד פתיל כשהוא של חבר כמו שכתבתי במ\"ב הוצרך לפרש כן. אבל לשטת הרמב\"ם וכמו שפי' הר\"ב שם. דאף בשל חבר אמרו אין כלי שטף נצול בצמיד פתיל. אין צורך לסברא זו לומר דדוקא בכלי שיש לו תוך מציל. והרמב\"ם כתב בפ\"כ מהלכות טומאת מת בטעם משנתנו שאין הבלועים בכלים מצילים אלא בצמיד פתיל ע\"כ. וכלומר דבצמיד פתיל יש לו הצלה ע\"י אגב היכא דבטיל כמו בטפילה. ומגופה דריש פירקין וכן מוכח מהמשך דבריו שם: \n",
+                    "<b>נפלו לאויר התנור טהור טמאוהו</b>. פי' הר\"ב לפי שהתנור כו' וטומאה בלועה כו' כדפרישנא בפרקין דלעיל משנה ה: \n",
+                    "<b>טהור טמאוהו</b>. לא המ\"ל טמא נטמאו כסדרא דרישא. משום דאין כלים מיטמאים מאויר כלי חרס. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>נגע בהן ככר של תרומה טהור</b>. כתב הר\"ב לא אמרי' נעשה העץ המכסה אותו ראשון או שני כו'. וא\"ת והא לאו פשוטי כלי עץ הוא. דהא כלי המקבל טומאה חשבינן ליה ברפט\"ז דאהלות וכמ\"ש שם בס\"ד. תירצו בתוס' בפ\"ק דשבת דף יז בשם ר\"י דאיכא לאוקמי בכה\"ג שא\"א להוציא הדרבן. אלא א\"כ ישבר בית קבולו ולכך לא חשיב תו בית קבול: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סרידה</b>. פי' הר\"ב כמין עריבה קטנה כו'. וכן כתב במשנה ה פ\"ה דאהלות ובפרק דלעיל משנה ג מפרש ג\"כ לפי' הרמב\"ם שכתב שהוא שבכה כו' ובפי\"ב דאהלות מפרש לפי' הרמב\"ם בלבד: \n",
+                    "<b>נסדק מן התנור לסרידה</b>. לשון הר\"ב היינו שנסדק המרוח כלומר מה שהוא בין התנור לסרידה. ולשון הרמב\"ם שנסדק מעצם התנור בגבהו עד השבכה ע\"כ. ועיין במתניתין דלקמן: \n",
+                    "<b>מלא פי מרדע</b>. כתב הר\"ב ויש בהיקפו טפח ועביו שליש טפח כו' עיין מ\"ש בשם הרמב\"ם במשנה ה' פ\"ק דערובין: \n",
+                    "<b>היה עגול</b>. הנקב כ\"כ הר\"ש. וכן לשון הרמב\"ם בפרק כ\"ב מהלכות טומאת מת היה הסדק עגול <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ולא יכולתי לעמוד על פי' משנתינו. דקתני אין רואין אותו ארוך. דמהיכי תיתי לראותו כאילו הוא ארוך. והרי פי המרדע שבו משערין עגול הוא כלשון הר\"ב שיש בהיקפו וכו' ומשנה שלמה היא בפי\"ז ועוד בפכ\"ה משנה ב' לשון הר\"ב מרדע הוא מקל ארוך עגול ועב שליש טפח ע\"כ. ולשון מהר\"ם ואם באת לרבעו *)הוי כפי המרדע ע\"כ. וצ\"ע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תנור שניקב מעינו</b>. פי' הר\"ב הוא הנקב שעושין כו' ועיין בפ' דלעיל משנה ז: \n",
+                    "<b>[*שיעורו מלא כוש</b>. עיין מ\"ש ברפ\"ה דאהלות]: \n",
+                    "<b>שיפון</b>. [כ' הר\"ב] ויינ\"א בלעז. ותמיהני דבריש כלאים ליעז כן שבולת שועל. ולשיפון מפרש סיגל\"א. וכן בפי' רש\"י בפ\"ב דפסחים דף לה. ובפי' הרמב\"ם דהכא. מפרש ג\"כ דשיפון הוא ויינ\"א. ובמקצת ספרים מסיים בה והוא מין ממיני השעורה. כמו שבארנו פעמים. ע\"כ. וקשה דבהדיא כתב בריש כלאים דשיפון מין חטים ושבולת שועל מין שעורים. אך בפ\"י דמנחות מ\"ז כתב דשבולת שועל ושיפון שני מיני שעורים. ושם מפורש ג\"כ בפי' הר\"ב דשעורים מצטרפים עם הכל. חוץ מן החטים לפי שכולן מין שעורים הן. וכן בריש מסכת חלה: \n",
+                    "<b>וכן היה אומר בחצבים גדולים</b>. לכאורה תמונתן משונה. שיש להן נדדים בולטים. וא\"נ יש לפרש דה\"ק במגופת חצבים גדולים: \n",
+                    "<b>לשאר משקין</b>. פירש הר\"ב כגון שמן דבש וחלב לשטתו דבמ\"ב פ\"ג. דשל שמן דק משל יין וה\"ה לדבש וחלב לפי שהיין במקצת הארצות עב יותר. [*ומכאן מוכח שהדבש הרצון בו לפעמים המשקה שעושה ממנו [שקורין מעד] שהרי בכאן מוכרח לפ' כן ותסייען למ\"ש בפ\"ב דקדושין מ\"ב]: \n",
+                    "<b>אפי' כל שהן</b>. פי' הרמב\"ם בכונס משקה: \n",
+                    "<b>שיעורן בזיתים</b>. פי' הר\"ב אם נפחת במוציא זית בעי מירוח ובפחות מכאן לא בעי מירוח ויש ליתן טעם משום דכתיב (במדבר י״ט:ט״ו) וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו. ודרשינן שטומאה משכמת לפתחו [*כמ\"ש הר\"ב רפ\"ב דלקמן וכן ע\"ש מ\"ש בס\"ד] וכי ניקב כדי טהרתו חשוב כפתח ובעי צמיד פתיל עליו פחות מכאן לא. הר\"ש. ומ\"ש הר\"ב ובגמ' מס' שבת. ספ\"י: \n",
+                    "<b>בזיתים</b>. עמ\"ש בפ\"ג מ\"ג: \n",
+                    "<b>העשוי לכך ולכך כו'</b>. ושנינו שלש משניות בענין אחד. חדא דלעיל בפ\"ג. ואידך בפ\"ח [ועיין מ\"ש בשם הרמב\"ם] והך הכא. וכולהו צריכי דקמייתא מתני לענין שיעור ליטהר. ואידך להציל באהל השרץ. והך דהכא להציל באהל המת. הר\"ש: \n",
+                    "<b>לחומרו בצ\"פ ובכונס משקה</b>. פי' הר\"ב ואם ניקב בכונס משקה אינו מציל בצ\"פ. וז\"ל הרמב\"ם ר\"ל שכאשר ינקב בכונס משקה יטמא ואע\"פ שהוא מוקף צ\"פ. ולא יציל כל מה שבתוכו. ע\"כ. וכת' הר\"ש דמתני' דלא כב\"ה. ודלא כר\"ע דהא קדרה עשויה לכך ולכך [כדפי' הר\"ב ברפ\"ג] ותנן במס' אהלות פ\"ה [מ\"ב] ארובה שבין הבית לעלייה וקדרה נתונה עליה ונקובה בכונס משקה. ב\"ש אומרים הכל טמא. וב\"ה אומרים הקדרה טמאה ועלייה טהורה. ר\"ע אומר אף הקדרה טהורה. והא דקדרה טמאה לב\"ה חומרא בעלמא. ע\"כ. אבל ראיתי להרמב\"ם שהעתיק משנתנו זו בפי\"ד מה' כלים. ואותה משנה דאהלות. העתיקה כמו כן בפכ\"ג מה\"ט מת. לכן נראה לי לחלק. דהכא יוצא מתורת צמיד פתיל כשניקב משא\"כ התם דבתורת אהל מציל אין הנקב מוציאו מאהל. והרי כל המציל בתורת אהל א\"צ לצמיד פתיל וכמ\"ש הר\"ב במ\"ז פרק דלקמן. [*ואתי שפיר דדייק הכא למתני בצמיד פתיל] וגם שם לא נחית הר\"ש לחלק בין מציל בתורת צמיד פתיל. למציל בתורת אהל ולפיכך כתב שם דלא נתברר לו מאי שנא אין פותח טפח וכו'. ועמ\"ש ברפ\"ה דמס' אהלות בשם מהר\"ם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>[*כלי גללים</b>. פי' הר\"ב של צפיעי בקר. וכן כתב הרמב\"ם ודחה למי שפירש שהן כלי שיש ומרמר. לאמרו אבן גלל [בעזרא]. שכל האבנים נכללים במאמר כלי אבנים. ע\"כ. וראיה יותר מוכרחת מדתנן בספ\"ב דעוקצים דכלי גללים השרשים יכולים לצאת בהם. וכתב שם הר\"ב דלא תני כלי אבנים. לפי שאין השרשים יכולים לצאת בהם. והר\"ש כתב שם דמינה שמעינן שפיר דכלי גללים אינו כלי אבנים כו']: \n",
+                    "<b>כלי גללים כלי אבנים כו'</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דכל כלי פתוח בכלי חרס משתעי קרא בכלי שטומאה קודמת לפתחו. בכלי שהרגילה התורה את הטומאה להשכים ולמהר לבא דרך פתחו. רש\"י פ\"ק דחולין דף כה. ומ\"ש הר\"ב מ\"מ שאר כלים נמי מרבינן שמצילים. מדכתיב וכל. ומיהו לא מרבינן אלא אלו שהן טהורים. וז\"ל הרמב\"ם וכבר ביארנו [רפ\"ב] שכלי [חרס וכלי] נתר טומאתן שוה. מטמאין מאויריהן [נתאמת מזה] שכלי חרס וכלי נתר מצילין. ולמדו שאר הכלים הנמנין בזאת ההלכה מק\"ו והוא אמרו אין לי אלא כלי חרס. כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה מניין. ודין הוא ומה כלי חרס שהן עלולין לקבל טומאה. הרי הן מצילין בצמיד פתיל באהל המת. כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה שאינן עלולין לקבל טומאה אינו דין שיצילו בצמיד פתיל. וביאור עלולין. מוכנים ומזומנים. ע\"כ. ומאמרם זה הוא בספרי פר' חקת ושנויה בלשון הזה. וכל כלי פתוח. אין לי אלא כלי חרס וכו'. עד אינו דין שיצילו צמיד פתיל באהל המת. ומסיים ת\"ל וכל כלי פתוח. וצריך לומר דאע\"ג דאתאן בק\"ו טרח [וכתב] ליה קרא ורבינהו ולא נראה לחכמינו ז\"ל לרבות בו כל הכלים. אפילו אותן שאין באין בק\"ו: \n",
+                    "<b>כלי אדמה</b>. עשוי מטיט. אלא שאינו מצרפו בכבשן מעשה ידי יוצר דנהוי קרוי כלי חרס. רש\"י פ' במה אשה (שבת דף נח.) ועיין לעיל סוף משנה בפ\"ג: \n",
+                    "<b>וכלי נתר</b>. מפורש רפ\"ב: \n",
+                    "<b>עצמות הדג</b>. כתב הר\"ב. [*לפי שאין מקבלין טומאה כדתנן לקמן פי\"ז משנה יג. ושם שנינו חוץ מכלב המים. ואע\"ג דדברי ר\"ע הן. הא פסקו כמותו הר\"ב והרמב\"ם שם. והטעם נראה לפי שאין חולק עליו. וממתניתין דהכא אין ראיה דכיון שאין אלא כלב המים היוצא מן הכלל. ל\"ק דלא קתני לה חוץ. והרי אף במקום שנאמר [בו] חוץ אין למדין ממנו כמ\"ש בפי\"ד משנה ג'. ועוד דאע\"ג דאפשר דפליגי. הא הוי סתם ואח\"כ מחלוקת. אבל בחבורו של הרמב\"ם פ\"א מהלכות כלים. לא כתב החוץ מכלב הים כלל. נראה ודאי שחזר בו ממה שפסק בפירושו דהלכה כר\"ע. ומשנתינו דהכא כתב הרמב\"ם כלשונה בפרק כ\"א מהלכות טומאת מת. ומן התימה דהכ\"מ לא הרגיש בזה. וגם ה\"ל לכתוב שפסק דלא כר\"ע משום דיחידאה הוא. וגם להסתייע לו ממתני' דהכא. ומכל מקום אנא מסתייע. מהא דהרמב\"ם בחבורו אינו פוסק כר\"ע. למה שפירשתי במשנה ט' פ\"ו דנזיר. אדאמרינן סתם ואח\"כ מחלוקת אין הלכה כסתם. שפירושו וחזר כאילו אין הלכה כסתם. אבל לא לומר שהלכה מוכרעת כהחולק על הסתם. ומ\"ש הר\"ב] וכל כלים מעצמות העוף טהורים: דכתיב וכל מעשה עזים פרט לעופות. כמו שכתבתי בריש פ\"ב משמא דגמ' דחולין סוף פ\"ק. ויש לדקדק אמאי שייריה. ונ\"ל דכיון דלא כולן טהורים שבמקצתן גזרו. כדתנן לקמן פי\"ז מתניתין יד. הלכך כיון דלאו מלתא דפסיקא היא לא תני ליה. ושייריה: \n",
+                    "<b>ועורו</b>. שעור הדג לא יטמא. מאמרו או בגד או עור. ובאה הקבלה לומר מה בגד מן הגדל בארץ. אף עור מהגדל בארץ. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>וכלי עץ הטהורים</b>. פי' הר\"ב כגון כלים גדולים וכו'. כדתנן לקמן ריש פט\"ו. ועיין מ\"ש בריש פ\"ד דאהלות והרמב\"ם כתב. ואפשר שתציל פשוטי כלי עץ לפי מה *)שאפשר. וזה כשנקח לוח פשוט מעץ. ונשימהו על פי כלי מאלו הכלים עוד יקיפו בו צמיד פתיל. הנה יציל כל מה שבתוך החבית. ע\"כ. וכדתנן לקמן במשנה ו. נסר שהוא נתון על פי התנור וכו'. ולזה הוא שנתכוין בחבורו ריש פרק כ\"א מהלכות טומאת מת. ולא כמ\"ש שם הכ\"מ שהוא ממשנה ו פ\"ה דאהלות. דהתם לענין אהל המציל שנינו. ודברי הרמב\"ם בהצלת צמיד פתיל הן [*ומ\"ש הר\"ב הבאים במדה. לשון משנה ג בפרק כד]: \n",
+                    "<b>היו כפויים על פיהם</b>. וכשיש בגובהן טפח. כמ\"ש בשם הרמב\"ם במ\"ו פ\"ה דאהלות. ועיין במ\"ש במשנה יג פ\"ט דאהלות: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר מטמא</b>. פי' הר\"ב קסבר כפוי כו' שנאמר צמיד פתיל עליו. ולא על גבו. כך שנוי בספרי פרשת חקת. וכן העתיק' הרמב\"ם בפירושו ובחבורו. ויש לפרש על גביו. שאינו מוסב על הכלי. אלא על הצמיד פתיל עצמו. וכלומר שהוא מהופך מכדרכו. שדרכו להיות על הכלי. ועכשיו מהופך שהכלי עליו. ונמצא כאילו הצמיד מוטל על גבו. כלומר ולא על פניו שהוא כפי דרכו: \n",
+                    "<b>חוץ מכלי חרס שאינו מציל כו'</b>. כתב הר\"ב משנה זו לאחר חזרה כו' הר\"ש. ומסיים ובכלי של ע\"ה. וזה לפי שיטתו שכתבתי בפרקין דלעיל [משנה ב ד\"ה החביות] אבל לשטת הרמב\"ם והר\"ב. אף בשל חבר גזרו. כמ\"ש שם. והארכתי בס\"ד בספ\"ק דעדיות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובגפסים</b>. פי' הר\"ב מין סיד כו'. (א) ובלע\"ז ייס\"ו. כ\"כ בספ\"ה דפרה: \n",
+                    "<b>ובצואה</b>. הוא מיני הלכלוכין כולם. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ובחרסית</b>. פי' הר\"ב כתישת חרסית כו'. כבר כתבתי בזה בספ\"ו דחולין: \n",
+                    "<b>ובכל דבר המתמרח</b>. כל מה שימרח ביד ויתפשט על מקום הדבק [בו] מהכלים. כמו מיני החמר. ומיני השרף. והלעיסות כאשר יולשו במים. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>אין מקיפין לא בדבלה שמנה כו'</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דמצילים שהרי לא הוכשרו כו'. גזירה שמא יוכשרו כו'. [*והיינו דתנן שלא יביאנו לידי פסול. וכ\"כ הר\"ש בהדיא. וקשיא לי לישנא דשלא יביאנו. דמשמע מיניה דאיסורא קעביד אם יביאנו כו'. והל\"ל שמא יבא כו'. אבל] לשון הרמב\"ם. וזה כולו משנה ראשונה אשר אמר אסור לגרום טומאה לחולין שבא\"י והשורש האמתי הוא משנה אחרונה מותר לגרום טומאה לחולין שבא\"י. כמו שבארנו בסוף [פ\"ד ממסכת] ע\"ז. ולזה יהיה הדין מקיפין בדבלה שמינה שאינו מוכשר. והדומה להן מן האוכלים ע\"כ ועיין מ\"ש שם [ד\"ה לא בוצרין]. ובסוף פ\"ה דשביעית [ד\"ה אבל]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מגופת החבית המחולחלת</b>. פירש הר\"ב מתנענעת כו'. ר' יהודה אומר מצלת דחשיב לה צמיד פתיל הואיל ואינה יוצאה כו'. וכ\"פ הרמב\"ם והר\"ש והקשה הראב\"ד בפכ\"ב מהל' ט\"מ [הלכה ט]. שאם כדבריהם ה\"ל לומר מירוח שנתחלחל. כי המירוח לא נקרא מגופה אלא ה\"פ המגופה חלולה ופי החבית נכנס בה והיא מהודקת שאינה נשמטת מאליה. ר' יהודה אומר מצלת בלא מירוח וחכ\"א אינה מצלת. שדרך תשמישה הוא זה. כך נ\"ל האמת. ע\"כ. והכ\"מ השיב על קושיתו. די\"ל דלהכי לא תנן מירוח משום דלאו בכל מירוח שנתחלחל אר\"י דמצלת אלא במגופת החבית שפי החבית נכנס בתוכה ואינה נשמטת מאליה עכ\"ד. ובחנם הוסיף לבאר שפי החבית נכנס כו'. שזה פירוש מחולחלת להראב\"ד. ואין כן להרמב\"ם וסייעתו: \n",
+                    "<b>ר\"י אומר מצלת</b>. פי' הר\"ב דחשיב לה צמיד פתיל דהא דתנן במה מקיפין בסיד ובגפסים כו' ובכל דבר שהוא מתמרח. לא אתא אלא למימרא דקשה ע\"ג קשה לא. דכוותייהו דבעץ ועופרת דממעט לקמן. ודומיא דפקקה בזמורה וכו' [*דלקמן מ\"ו]. דכולהו קשה ע\"ג קשה ואינן מתחברים יפה כדאמרי' במסכת שבת פ' במה אשה (שבת דף נז) ואע\"ג דרך ע\"ג קשה נמי אמרי' התם דאינו חוצץ בטבילה דאינו נדבק יפה. ה\"מ ע\"ג בעלי חיים שאינו רשאי להדקו יפה שיעשה לו צער כו'. תדע דלאו דוקא נקט התם סיד וגפסי' וכו'. דהתנן התם [בב\"ק דק\"ה] חבית שניקבה וסתמוה שמרים הצילוה ומיבעיא לן עלה התם כו' ואמרי' הכא במידי דקאי. אלמא דכל מידי דקאי מהני לענין סתימה כשסותם יפה. ותנן נמי בפ\"י דכלים גבי ב' נסרים כו' [במ\"ו] עשאן בסינין ובשגמים כו' דמדבק וסותם יפה. כ\"כ מהר\"ם בפ\"ט דאהלות מ\"ג. ומש\"ה כתב בפקיקת קש דהתם מהני נמי: \n",
+                    "<b>טמאים</b>. לשון הר\"ב דמגופת החבית כחבית דמיא. ויש לתמוה ע\"ז דהא בריש פרק דלעיל אמרינן איפכא. דבמקום שצריכה. כל הנמצא בה ואינו נכנס לאויר החבית מגולה. לא נטמא עם החבית. ואף משנתינו לא אמרה אלא בשוקע לתוכה. וז\"ל הרמב\"ם ואם היה זה המקום עמוק [עד] שמגיע בתוך אויר החבית. הנה הוא [חשוב כאילו הוא דבוק באויר] החבית. כמו שזכר. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכדור</b>. ל' הר\"ב פלוט\"א בלע\"ז. ששוחקים בו הנערים. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חבית שנתקלפה כו'</b>. פירש הר\"ב חבית זפותה מבפנים וניטל חרס ממנה וכו'. וכן פי' הר\"ש. והקשה הראב\"ד בסוף פ' כ\"ב מהלכות טמא מת שלא מצינו בחרס לשון קילוף אלא לשון שבירה ובזפת הוא שמצינו לשון קלוף בסוף ע\"ז גבי גת של כותים יקלוף את הזפת. ולפיכך פי' שאין כאן שבירת חרס אלא שנתקלפה הזפת מן החרס ועומדת לעצמה ר\"י סבר כיון שנעשה הזפת דופן החבית. ועכשיו כשזפתה עומדת לעצמה. אין מירוח החבית חשיב בלא מירוח הזפת. וחכ\"א מועיל. והכסף משנה תירץ די\"ל דמדקתני והזפת שלה עומד. ממילא משמע שהחרס שלה אינו עומד אלא נשבר קצת והלך לו. ולשון קילוף שייך שפיר כשנקלף החרס מהזפת. כמו כשנקלף הזפת מהחרס ע\"כ. וגם הרמב\"ם [בפי' ובחיבורו] מפרש שנתקלף החרס. אלא שמפרש דמיירי שנתון הכסוי על הזפת ודחקו עד שדבק בזפת. ונמצא הזפת עומד בין הכסוי ובין קרקע החבית. וכן בכלי המורייס וכיוצא בהן מדברים המתמרחין. שהיה המתמרח בין הכסוי ובין הכלי. כמו זר. ור' יהודה אומר אחר שאין זה הכסוי מושם על חרס החבית. והזפת עומד ביניהן לא תציל. וחכמים אומרים [הואיל והזפת חבור [דבק] עם החבית] והכסוי [דבק] בזפת הציל. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חבית שנקבה</b>. חבית המוקפת צמיד פתיל שנקבה מצדה. הרמב\"ם פכ\"ב מהל' ט\"מ [הלכה ח']: \n",
+                    "<b>הצילוה</b>. עיין מ\"ש במ\"ו פ\"ד דעדיות [ד\"ה ומודים]: \n",
+                    "<b>עשאן בסינין</b>. פי' הר\"ב שנתן בין נסר לנסר קליפות דקות כו'. כעין שאנו עושין בשולי חבית של עץ נעורת של פשתן. הר\"ש. והרמב\"ם מפרש שחבר שני הנסרים במסמרים של עץ וכיוצא בהן. או שלפף עליהן שוגמים. והוא שעם שהוא מין גמי. גם הר\"ש פי' דשגמין הוא שעם ופי' הערוך שהוא עץ כפול שהן כופלין אותו ולא ישבר והוא עץ רך. ולא ישתבר בין לח ובין יבש. ע\"כ. ועיין בסוף פ' כ\"ב [ד\"ה ששיגמן] : \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וסרידה על פי הישן</b>. כן גירסת הר\"ב והר\"ש. גם בפי' הרמב\"ם. ויש לדקדק דלא דמיא ממש לסיפא. דסרידה על אותו התנור החיצון. ואילו הכא על הפנימי. אבל בנא\"י לפי' הרמב\"ם גרסינן על פי החדש. וז\"ל אם היתה הסרידה עומדת על החדש ונסמכת אל הישן. אם כשינטל הישן סרידה נופלת כו'. גם בחבורו פכ\"א מהל' ט\"מ [הלכה ט'] כתב כנוסחא זו: \n",
+                    "<b>הכל טהור</b>. כתב הר\"ב דכל המציל משום אהל. א\"צ צמיד פתיל כמ\"ש במשנה מ\"ג פ\"ה דאהלות [ד\"ה היתה] : \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לפסין</b>. פי' הר\"ב כמו אלפסין מחבות גדולות של ברזל כו'. אבל הני דאיירינן בהו במתני'. בשל חרס דדיני כלי חרס מתפרשין באלו הפרקים עד הכא. וכן העתיקה הרמב\"ם גבי כלי חרס בפ' יג מה\"כ. והר\"ב עצמו בפ\"ח דפאה משנה ד פי' לפס קדירה ופרור. ועיין מ\"ש במשנה ד פי\"ד: \n",
+                    "<b>וכולן טהורות</b>. לשון הר\"ב אם השרץ בעליונה אוכלים שבתחתונה טהורות. ואין צריך לומר הלפס עצמה. שאין כלי מיטמא מאויר כלי חרס. וכתב הר\"ש דאפילו ר' יהודה דפליג לעיל בסוף פ\"ד בכלי חרס שיש לו שלשה שפיות. דאמר חולקים את האמצעית הכא בג' כלים מודה: \n",
+                    "<b>היו בכונס משקה</b>. פי' הר\"ב כלומר נקובים בכונס משקה דהיינו כדי טהרתן כו'. כלומר בכלי העשוי למשקין בלבד. נקובת כונס משקה מטהרתו. ואלפסין דעשוין לכך ולכך מטילין אותו לחומרו והכא לענין הצלה הוי חומרא דנקובת כונס משקה מוציאו מידי כלי שלא יציל. וכדתנן בפ\"ח מ\"ב: \n",
+                    "<b>השרץ בעליונה כולן טמאות</b>. כתב הר\"ב דרואין את השרץ כאילו הוא בכל אחת כו'. כלומר דטומאה עצמה יורדת ולפיכך כולן טמאות היינו מה שבתוכן והלפסין עצמן כמו כן. וכן פי' הרמב\"ם במ\"ב פ\"ח. בכלי המשולשל בתנור ופיו למעלה מן התנור וניקבה בכונס משקה. שכ' וז\"ל. אם היה בו שרץ נטמא התנור וכל מה שבתוכו מהאוכלים והמשקים. ע\"כ. וכן פסק בחבורו פרק י\"ד מהלכות כלים. ולפיכך אני תמה על מה שפירש במשנתינו שענין אמרם כולן טמאות. ירמוז אל טומא' מה שבתוכן. וכ\"כ ג\"כ בחיבורו שם פי\"ג. ועיין עוד לקמן: \n",
+                    "<b>וכולן טהורות</b>. כתב הר\"ב ומיהו אם היו אוכלים ומשקים בפנימית נטמאו כו'. כדמוכח לעיל בפ\"ח משנה ב' בכלי המשולשל בתנור וכו'. וכך כתב שם הרמב\"ם וז\"ל. ואם היה בתנור שרץ. נטמא כל מה שבתוך הכלי מהאוכלים והמשקים ע\"כ. וכ\"כ בחבורו פרק י\"ד. וגם בזה אני תמה שבכאן ובפי\"ג מחבורו כתב דכולן טהורות כל מה שבתוכן. ודע דלהר\"ב ושיטת הרמב\"ם דלעיל. ה\"נ הכלי מתטמא מהמשקים. וכמ\"ש בסוף מתני'. ומ\"ש הר\"ב כיון דלא מירח כו' לא ידעתי למה הוצרך לכך. וגם שם בפ\"ח משנה ב לא הזכיר זה. כי אם בספ\"ט. דהתם מיירי בענין צמיד פתיל: \n",
+                    "<b>כל שיש בה משקה טופח טמאה</b>. פי' הר\"ב נטמא משקה כו'. וחזר המשקה וטמא את הכלי דרבנן גזרו כו'. כמ\"ש בפ\"ק דשבת גבי י\"ח דבר כו'. ומ\"ש והוא הדין דהוה מצי לאשמעינן כו' ברישא. כשהשרץ בעליונה כו'. והכי נמי דהוה מצי למכתב דהוה מצי לאשמעינן ברישא דרישא. בתחתונה היא טמאה וכולן טהורות. וכמ\"ש לעיל. אלא הכא כיון דבסיפא איירי בכך. כתב דהוי מצי לאשמעינן ברישא דהך סיפא: \n",
+                    "<b>טופח</b>. יטפיח היד כאשר יגע בה. הרמב\"ם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כלי מתכות פשוטיהן כו' טמאין</b>. פי' הר\"ב דלא אתקוש לשק. עיין בפי' ריש פ\"ב: \n",
+                    "<b>חזרו לטומאתן הישנה</b>. עיין במשנה ג. ופירש הר\"ב חכמים גזרו כו'. גזירה שמא יאמרו כו'. אף טבילתן אינה טעונה הערב שמש. ולא סגי להו דלגזור ששבירה צריכה הערב שמש. דבטומאת הנפש בעי הזאה ג' וז'. להכי גזרו בסתם ואמרו חזרו לטומאתן הישנה. ובגמרא פ\"ק דשבת דף טז אמרי' מעשה וכו' ואמרו חכמים. חזרו לטומאתן הישנה. מ\"ט משום גדר מי חטאת נגעו בה. הניחא למ\"ד לא לכל הטומאות אמרו אלא לטומאת המת בלבד אמרו. שפיר. אלא למ\"ד לכל כו'. גזירה שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה לה. מעיקרא קאמר גמרא טעמא משום גדר מי חטאת. משום דלכ\"ע האי טעמא שייכא. אלא דפרכינן עלה דלמ\"ד לכל הטומאות לא סגי לן בהך טעמא. ומשני גזירה שמא כו' כלומ' ומש\"ה גזרו על כל הטומאות. ומיהו גם משום גדר מי חטאת היתה הגזירה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ומש\"ה לא סגי להו דלגזר על השבירה שצריכה הערב שמש. כך נ\"ל. והא דלא גזור טומאה ישנה אלא בכלי מתכות פירש הר\"ש לעיל רפ\"ב דלטעמא משום גדר מי חטאת. טעם זה לא שייך בשאר כלים. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>דכלי מתכות הדבר קשה להמתין להן הזאה ג' וז'. משום דחרב הרי הוא כחלל. ועוד משום דשאר כלים מתקלקלות בשבירה. ויתכן נמי טעם זה למאן דמפרש דשמא לא יקבנו בכדי טהרתו. [כמ\"ש לקמן מ\"ג] ושמא יאמרו טבילה בת יומא עולה. דשאר כלים אין דרכן לישנן. [*נ\"ל שצ\"ל לשברן] ועוד דכלי מתכות איידי דדמיהן יקרים חיים עלייהו טפי. ושייך למגזר בהן שמא לא יקבנו בכדי טהרתו. ע\"כ. [*ופי' עולה כתב רש\"י בשבת שם. מועלת]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והציר</b>. הוא ציר השער אשר יסובב בעצם הפותה. והוא יהיה מברזל בשערי המדינות והשערים הגדולים מאד. והוא שם בעברי שנאמר (משלי כ״ו:י״ד) והדלת תסוב על צירה. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>והקורה</b>. לא מצאתי פירושו. ועיין בר\"פ דלקמן [בפי' הר\"ב]: \n",
+                    "<b>שנעשו לקרקע</b>. פי' הר\"ב להשתמש בקרקע וכל המחובר כו'. ויש לדקדק דא\"כ למאי נ\"מ קא פריט להני דוקא. הא כל המחובר כו'. וראיתי להרמב\"ם ברפ\"ט מהלכות כלים. שכתוב בהני שאינן מקבלין טומאה. ואפילו קודם שיקבעו. וכן מצאתי בפירושו בנא\"י כל המחובר כו' הואיל ועיקר עשייתו להיות דבק בארץ הנה היא לא תקבל טומאה. ואפילו קודם חבורם. ע\"כ. ובענין כל המחובר כו'. עיין בפי' הר\"ב פ\"כ מ\"ד. גם מ\"ש במשנה י פ\"ו דמקואות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מן העשת</b>. פי' הר\"ב חתיכה של ברזל כו'. והוא מלשון ברזל עשות (יחזקאל כ״ז:י״ט) (יט) הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ומן הצפויין</b>. הן החפויין [שיחפו] הכלים בלוחות זהב ודומיהן. הרמב\"ם. והר\"ב וכן הר\"ש לא פירשו כלום. אפשר משום דסברי דלא איצטריכו להו. א\"נ שלא היה בנוסחאותם. שכן גם בנוסחת מהר\"ם ליתא: \n",
+                    "<b>ומאוגני כלים</b>. והר\"ב העתיק הוגני ומפרש כעין ענק כו' והוא מפי' הרמב\"ם אבל הוא העתיק אוגני. ובערוך יש ששונין הוגני פי' כמו אזנים יש לכלי. אלא שהאוזן יוצא מגוף הכלי. והוגן. הוא דבר שאינו מן הכלי. אלא מסובב עליו ויוצא פי' מן מחולות דמתרגמינן חינגין. ויש הרבה דברים הפוכים. והוא גג הכלי. שהאזנים קבועין בו. וי\"מ הוגניהן שפתותיהן. וי\"מ מסגרת של כלי. וכולן ענין אחד הם. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ומן הגרודות</b>. עיין מ\"ש במשנה ו פרק יב: \n",
+                    "<b>טהורה</b>. פי' הר\"ב דלא חיישינן וכו'. והכי תניא בתוספת' כל שעתיד לשוף כו'. וכה\"ג שנוי' ג\"כ בתוספתא פ\"ב דב\"מ ממכילתין לענין כלי עץ דגולמיהן טמאים. וכדתנן בס\"פ דלקמן. ומייתי לה גמ' בפ\"ק דחולין דף כה. ופירש\"י לשוף. לשפשף בדבר המחליקן *)ומצחצח [ועיין בפירוש הר\"ב רפט\"ז] לשבץ לשון משבצות מרמצן עשויין כמזלגים קטנים [וכן פי' הרמב\"ן בפירוש החומש] כמו ומפקי לי' ברמצא דפרזלא במסכת נדה [סב] כלומר שמחוסרים לתקוע בהן מסמרות משבצות לנוי. ע\"כ. לגרד. פי' הרמב\"ם כמו שיגרדו כלי מתכות אחר השיפה. לכרכב שיחסר הלימא\"ר כמו שיעשה בברזל אחר הגרידה. ולשון רש\"י שם בחולין. לכרכב שחוקק בהן חקיקות גדולות וכרכוב: \n",
+                    "<b>רבי יוחנן בן נורי אומר אף מן הקצוצות</b>. פי' הר\"ב אם קצץ כלים לחתיכות וכו'. לא חזרו לטומאתן הישנה. ויראה לי דטעמיה דס\"ל כאביי דאמר התם בפ\"ק דשבת [דף טז] דטעמא דגזרו שיחזרו לטומאתן הישנה. דחשו שמא לא יקבנו בכדי טהרתו. והשתא שקצץ הכלי לחתיכות. ליכא למיחש להכי. אבל להרמב\"ם שטה אחרת בכולה מתני' שמפרש בטומאה דמכאן ולהבא. והעושה מן העשת וכו'. לא שיתיכם ויעשה מהן כלים. אלא שיחקוק בהם ויעשה אותן כלים. ומן הגרודות. שיקבצנו וידבקם במסמרים. עד שיעשה מהן דמיון כלי. וכן מן החתיכות דר' יוחנן בן נורי. אבל הראב\"ד [פ\"ח מה\"כ הלכה ב] והר\"ש מפ' כפי' הר\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן מן החלמא</b>. פי' הר\"ב טיט הדבק כלובן ביצה. ולזה נקרא חלמא כמו אם יש טעם בריר חלמות [איוב ו ו]. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ומצופה טהורה</b>. פי' הר\"ב אם היתה של ברזל טהור כו'. דבתר עיקרא אזלי'. כך פי' הר\"ש. ומפר' דציפוי. היינו שהוא כמו שמזה בין כלי כסף לנוי. ובמ\"ו דתנן נמי כה\"ג מצופה. ומפרש אם היא של עץ כו'. והיא שיטת הרמב\"ם שמפרש דבכלי עץ מחופה במתכת איירינן. ולא יטמא אפי' יהיה לו בית קבול. כחכמים דבסוף חגיגה ושם [ד\"ה ומצופה] הארכתי בזה בס\"ד. ולקמן במ\"ו מרכיב הר\"ב ב' הפרושים ואינם עולים יפה. כמ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>הפין והפורנא</b>. לשון הר\"ב שיניים הקבועים בפותחת. והפין נכנס בתוך הפורנא מצד אחד וננעל ונסגר. ומצד אחר יש בפורנא נקב. שמכניסים בו את המפתח ומדחין את הפין לחורו. ונפתח ויוצא הפין מן הפורנא. לשון הר\"ש בשם הערוך. [*ונ\"ל שיש חסרון בלשון. שהיאך מתחיל בלשון רבים שינים כו'. ומסיים בלשון יחיד והפין נכנס כו'. ובערוך ערך פן כתוב בזה הלשון הפין והפורנא טמאים איכא דאמר חפין ופי' אלו שינים הקבועות בפותחות ונכנסים בתוך הפורני. וי\"מ הפין והפורני. הוא הקלוסטרא. ובלשון ערבי וכו' והפורנה נכנס לתוכה הפין מצד א' וכו'. עוד מ\"ש בלשון הר\"ש לחורו. כתוב בערוך לחוץ. והרמב\"ם בפירושו כתב. וז\"ל חפין. הן השינים הקבועים בפותחת. והפורני הוא המקום עצמו אשר תכנס בו הפין. ע\"כ. התחיל בחי\"ת וסיים בה\"א. וכן התחיל בלשון רבים וסיים בלשון יחיד. ובחבורו פ\"י מהלכות כלים [הלכה י\"ב] הפין בה\"א. ושם העתיק הכסף משנה לפירוש הרמב\"ם תחלתו ג\"כ בה\"א. ואם כן אין לחשוב חסרון בלשון הר\"ב והר\"ש ועיין [מ\"ש] בפ' י\"ג מ\"ו. ועוד בסוף פי\"ד [מ\"ח] שהגירסא חפין. וע\"ש]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולחיים טהורים</b>. פי' הר\"ב דתכשיט בהמה נינהו. ותכשיטי בהמה וכלים אין מקבלים טומאה. כדתנן בריש פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרי' אין טמא אלא עקרב</b>. צריך עיון. חכמים היינו תנא קמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>פיקה וכו' וחכמים מטהרים</b>. פי' הר\"ב דאין לו שם בפני עצמו. ואפילו יאמר האדם הפיקה. לא ידע לאיזה דבר. כיון שזה השם נופל על כל פילכה עגולה או קרובת העגול. עד שיאמר פיקה של כוש כו'. הרמב\"ם. ולכך בחבורו ריש פ\"ט כ' כל שיש שם לווי אינו מתטמא. מפני שהוא כמקצת כלי. וכ\"כ בפי' מ\"ב פרק י\"ב. והר\"ש לעיל במ\"ב כתב בברייתא דספרי זוטא. דדריש ליה מקרא למעט כלי מתכות שאין לו שם בפני עצמו. עיין שם. והא דחכמים ורבי עקיבא פליגי. קשה לכאורה. דנלך ברחובות קריה. ונשאלה את פיהן של יושבי העיר היאך הם קורים. ולכן יראה לי דמר כי אתריה ומר כי אתריה ולא פליגי. אלא שאם אתה אומר כן. לא הו\"ל להר\"ב והרמב\"ם. לפסוק הלכה כמאן. וכיוצא בזה במ\"ז בפלוגתא דרבי טרפון וחכמים. וצריך עיון: \n",
+                    "<b>ומצופה</b>. לשון הר\"ב אם של עץ ומצופה במתכת טמא טהורה. דבתר עקרא אזלינן וכו'. וכן פירש עוד לקמן גבי מצופין דחליל. ולא פירש כן לעיל מ\"ד במצופה דקלוסטרא. ושם הראיתיך לדעת שהם שני פירושים מורכבים דלפי מה שמפרש שהוא של עץ ומחופה במתכות. לא הו\"ל לפרש טעמא דבתר עקרא כו'. אלא משום דכל החפויין טהורים. כדברי הרמב\"ם לעיל ולמאי דמסיק דבתר עיקרא אזלינן כו' *)אבל היא גופא של מתכות טהור. נמי טהורה. וכדפי' לעיל והוא שיטת הר\"ש ז\"ל. ועיין עוד בסמוך. וגם עיין מ\"ש <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ברפ\"ב: \n",
+                    "<b>והאימה</b>. מפורש בפי' הר\"ב ריש פ' כ\"א. ועיין מ\"ש שם [ד\"ה והאימום]. ומהר\"ם כתב בכאן האימה. צינורא כלי תשמיש למשי: \n",
+                    "<b>ומצופין טהורין</b>. פי' הר\"ב אם של עץ כו'. דבתר עיקר כו'. כבר כתבתי לעיל בזה. ומ\"ש עוד הר\"ב ולא חשיב יש לו בית קבול. אפרש בסמוך: \n",
+                    "<b>אם יש לה בית קבול כנפים</b>. פי' הר\"ב דחשיב בית קבול. כבר כתבתי שהר\"ב הרכיב ב' פירושים בפי' מצופה. ולפי' לא דק ג\"כ הר\"ב בזה שמפרש אם יש לו בית קבול שמשום שחשוב בית קבול מתטמא. שאין זה לשטת פירושו שהיא של עץ וכו' שהיא שיטת הרמב\"ם. שהרי כבר כתבתי לעיל במ\"ד. דהרמב\"ם שסובר שסבת הטהרה הוא החפוי סובר הוא שאפילו יש לו בית קבול החפוי מטהרו. אבל הרמב\"ם מפרש אם היתה בית קבול כנפים תטמא. ואפי' היה מצופה. מפני זה הבית קבול אשר הוא בלתי מצופה. לפי שאלו המקומות א\"א שיחופו. ואמנם החפוי מחוץ הכלי ע\"כ: \n",
+                    "<b>כנפים</b>. פי' הר\"ב כלים דקים כו' מסיים מהר\"ם כזה* ? באמצע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קרן עגולה כו'</b>. לשון הר\"ב חצוצרות מקרני הבהמות. ועיין מ\"ש בסוף מסכת קנים. דקרנות נקראו חצוצרות. ולשון הר\"ש כלי שיר עשויין מקרן. כדכתיב (דניאל ג׳:ה׳) קל קרנא משרוקיתא: \n",
+                    "<b>וקרן פשוטה טהורה</b>. פי' הר\"ב שאין לה בית קבול. וקרנים דין כלי עצם יש להן כו' כדתנינן בר\"פ: \n",
+                    "<b>[*מצופית</b>. פי' הר\"ב מקום הנחת הפה. והוא הקצר שבה. כלומר מקום הצר. שהרבה פעמים נמצא בלשונם שמשתמשים בל' קצר. והמכוון בו צר. ולפי שאינו רחב. קראוהו קצר. ומ\"ש הר\"ב מלשון עומדים צפופים. שבמ\"ה פ\"ה דאבות]: \n",
+                    "<b>הקב שלה</b>. והר\"ב העתיק הקו וכן נמצא במשנה שבדפוס הגמ'. גם הרמב\"ם העתיק כן. אבל הר\"ש העתיק כגי' הספר. ופי' בשם הערוך שהוא נרתק שלה וכלי הוא. כמו קב הקטע בפ' במה אשה [משנה ח] שהוא כלי ונרתק לרגל. וגם בנוסח מהר\"ם הקב. וכן במשניות ישן ומנוקד: \n",
+                    "<b>רבי טרפון מטמא וחכמים מטהרין</b>. נ\"ל דמדתנן ובשעת חבורן הכל טמא. דהא דמטהרים החכמים ה\"ט דאין לקו שם בפני עצמו. ופלוגתייהו כפלוגתת ר\"ע וחכמים דלעיל [*ועיין שם]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכידון</b>. פירש הר\"ב רומח קטן שביד השרים ומלכים. כמו נטה בכידון אשר בידך דיהושע (ח). והר\"ש כתב. כדכתיב וכידון נחושת דגלית (שמואל א י״ז:ו׳) משום דביה כתיב שהוא של מתכות: \n",
+                    "<b>הכידון וכו'</b>. כלומר כגון הכידון וכו'. ועיין בסמוך: \n",
+                    "<b>תכשיטי נשים טמאים</b>. כתב הר\"ב מרבינן להו מקרא דכתיב וכל וכו'. וכ\"כ הר\"ש בשם ספרי זוטא [*ונשים לאו דוקא. שהרי מונה אף של אנשים. אלא נקט דשכיחי טפי] עיין מ\"ש בר\"פ דלקמן: \n",
+                    "<b>עיר של זהב כו'</b>. הובא מהן קצתן מתכשיטי הנשים על צד המשל. כמו שעשה בכלי [המלחמה]. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>נזמים</b>. לשון הר\"ב יש מהן נזמי האף ויש מהן נזמי האזן. ומיהו הכא בנזמי האזן. דהא נזמי האף תני להו בסיפא. ועיין רפ\"ו דשבת. ובמשנה ו פ\"ק דסוטה [מש\"ש]. ולשון הרמב\"ם נזמים שני מינים. מהן שיתלו באזן כמו שעושין היום. ומהן יתלו באף. כמו שהיו עושין כן בזמן ההוא ע\"כ: \n",
+                    "<b>וטבעת בין שיש כו'</b>. כלומר וטבעת שאמרנו בין שיש עליה כו'. רש\"י פ\"ו דשבת דף נט: \n",
+                    "<b>שיש עליה חותם</b>. בגמ' פ\"ו דשבת [שם] רמינן ממתני' דהתם דלא תצא אשה בטבעת שיש עליה חותם ואם יצתה חייבת חטאת. שמע מינה דלאו תכשיט הוא לה. ואילו הכא קתני לה בהדי תכשיטי נשים. ומשני רבא דהא דקתני הכא וטבעת בין שיש כו'. לאו ארישא דאיירי בתכשיטי נשים קיימי תרווייהו. אלא לצדדין קתני. יש עליה חותם תכשיטין דאיש. אין עליה חותם תכשיטין דאשה: \n",
+                    "<b>שחוליות שלה</b>. פירש מהר\"ם לשון וחלי כתם (משלי כה יב): \n",
+                    "<b>שירי קטלא כמלא צואר קטנה</b>. תימה האי שירי קטלא היכי דמי אי בחוט של פשתן וחוליות של מתכות. למה לי מלא צואר. הא כל חוליא בפני עצמה טמאה. ואי בחוט של פשתן וחוליות של מרגליות. כיון דחוט לאו בר קבולי טומאה משום מרגליות לא נחתא ליה טומאה. דה\"ל כלי אבנים. ואי בחוט של מתכות שנפסק איירי. דבעינן שישתייר מן החוט מלא צואר בת קטנה. מאי קא מהדר ר\"א אפי' טבעת אחת. הר\"ש. ויש ליישב דר' אליעזר ה\"ק. אפי' כמלא טבעת אחת. כלומר שאם שייר בחוט כמלא טבעת. שכן תולין בצואר כטבעת מחוט של מתכת כך נ\"ל. אח\"כ מצאתי בדברי מהר\"ם שכתב וז\"ל. מיהו נ\"ל דמיירי בקטלא של פרקים. שאין מכניסין אותן בחוט אלא כזה*.? ומשער ת\"ק כמלא צואר קטנה. ור' אליעזר קאמר אפילו טבעת אחת. דרך לתלות בצואר. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כקדירה טמא</b>. פירש הר\"ב שהרי יש לה בית קיבול. דאי לא תימא הכי אף על גב דכלי מתכות פשוטיהן טמאין כדתנן בריש פרקין. זו לאו כלי הוא: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>טבעת בהמה וכלי' וכו' טהורות</b>. כת' הר\"ב דלא רבי קרא לטומאה אלא תכשיטי אדם כו'. וכ\"כ הר\"ש. וצ\"ל דמסברא לא מרבינן מוכל. שכתבו בפרק דלעיל משנה ח [ד\"ה חכשיטי נשים] אלא טבעת אדם. משום דתפסת מועט תפסת כו'. אבל ברפ\"ה דמסכת שבת דף נב. מפרש רש\"י טבעת אדם טמאה דתכשיט הוא. וממדין ילפינן דמנה בהן תכשיטין אצעדה וצמיד וגו'. ואכולהו קאי תתחטאו אתם ושביכם. טבעת בהמה כו' טהורות. דלאו משום תכשיט מיטמו. דאין תכשיט לכלי. וכלי נמי לא הוי אלא תכשיט כלי. ומיהו בעודם מחוברות לכלי מטמו עם הכלי. דהוי יד לכלי. דכל המחובר לו הרי הוא כמוהו ע\"כ: \n",
+                    "<b>סיטונות</b>. פירש הר\"ב סוחרים גדולים. עיין מה שכתבתי במשנה ד פרק ב דדמאי [ד\"ה הסיטונות]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אונקליות</b>. כתב הר\"ב דהכי גרסי' ול\"ג אונקיות. אבל הרמב\"ם והר\"ש גרסי אונקיות. וזה לשון הר\"ש אונקיות הם כף של מאזנים ויש להן בית קבול שעשויין כמין כוס קטן. ע\"כ. גם גירסת מהר\"ם כך היא: \n",
+                    "<b>ושל בעלי בתים</b>. ל' מהר\"ם תימה לי מ\"ש של בעלי בתים. של סרוקות נמי אינו טמא אלא כשיש בו אונקיות. ונ\"ל דס\"ל סרוקות כולן יש להן אונקיות. פי' כפות של בית קבול אבל של ב\"ב שאינן רגילים לשקול כל כך. יש שיש להם מאזנים שאין בית קבול לכפות מאזנים. כעין אותן ששוקלים בהן חלב להכי נקט אם יש בהן אונקיות [אע\"פ שאין להם בית קבול] טמאה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>נקליטין</b>. מפורש במשנה ג פ\"ק דסוכה: \n",
+                    "<b>ושל אקון</b>. לשון הר\"ב תיבה שעושים הציידים כו'. כ\"כ בפי' הרמב\"ם שלפנינו. אבל בנא\"י אקון הוא סל הציידין ותמונתה מפורסמת אצלם. והיא כמו תיבה מעץ בו אונקליות *)יתלו בו כיס יכנס הדג בו. ולא יוכל לצאת ממנו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טני</b>. פי' הר\"ב הוא כלי של מתכות מחזיק ג' קבים. וכ\"כ הרמב\"ם אבל הר\"ש הביא מתניתין דתמיד פ\"ג מ\"ו הטני דומה לתרקב גדול מחזיק קביים וחצי [*ולפי מה שכתב הר\"ב שם [ד\"ה תרקב] ניחא]: \n",
+                    "<b>וחכמים מטהרין</b>. פירש הר\"ב דסברי אין כסוי כו'. כדסתם לן תנא במשנה ג פי\"ד. ועיין מ\"ש [סוף] מ\"ו פ\"ה דאהלות: \n",
+                    "<b>והפרכין</b>. כ' הר\"ב בתוספתא מפ' אלו הן פרכין הקבועים בכירים ורבותי לא פירשוה לי. ולכאורה נראה שהוא כירים דס\"פ שהוא ג\"כ מכלי בית הבד כמ\"ש הר\"ב שם. והיינו דסמיך ליה עקרב בית הבד והרי הוא דבר הלמד מענינו. אבל הרמב\"ם מפרש וז\"ל ברזלים קבועים במוקד לשמור [אותו מן] השריפה במהירות זמן ע\"כ. והכ\"מ [פ\"י מה\"כ הלכה יו\"ד] כתב שנ\"ל שהם ברזלים התלויים במוקד. ובסופן מזלגים שהקדרה תלויה בהם על האש כדי שלא תהיה יושבת על האש ממש ותשרף וכבר ראיתי ברזלים אלו בבית קצת בני אדם עכ\"ל. והראב\"ד בפ\"י מהל' כלים גורם הקבועים בקירוס וכתב שבעל הערוך מפרש מלקחיים שתופסין בהן אורגי היריעות הקנים או השתי והוא מורדו\"ר (א) בלע\"ז [והם] עומדים קבועים לנירים ולקירוס וקורא אותם פרכים על שם שכובשים הקנים והארוג מלשון בפרך כך נ\"ל והם כמו טבעת כלים ע\"כ ובערוך שבידינו מפרש חתיכי בגד שמקנתים בהן את הקדרה. וי\"א אבנים שהקדרה יושבת עליהם וי\"א הקבועים *)בכורים כדתנן כו'. ע\"כ. ובכף נחת כתב. שנראה לו שהוא כלי ממתכות או מעץ. עשוי לפרך ולשבר הגחלים הגדולים ולרדדן. שיהו נוחין לתשמיש ע\"כ. ובדברי מהר\"ם והפרכים נראה שהם כעין יתיכים. אלא שהם קבועים **)בקיר. והכי תניא בתוספתא: \n",
+                    "<b>עקרב בית הבד</b>. פי' הר\"ב ברזל עקום כו' הקבוע בקורת בית הבד. לתלות בו כלים. הר\"ש: \n",
+                    "<b>טהורה</b>. פי' הר\"ב דאין תשמישן אלא עם הקרקע. ועמ\"ש במ\"ב פרק דלעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ושל אבן השעות</b>. פי' הר\"ב אבן שיש בה קוים וכו' ומסמרים תחובים בה וכו'. הרכיב בזה ב' לשונות שתחלתו מפי' הרמב\"ם וסיומו ומסמרים וכו' לשון הר\"ש הוא שכתב לפי' הערוך תרגום צל [המעלות טולא] אבן שעיא. ויש בה מסמרים לכוין השעות ע\"כ. ולדבריו אפשר אין צריך לקוים. אבל לפי' הרמב\"ם והוא תחלת לשון הר\"ב שיש בה קוים כו' אין מהצורך אלא מסמר אחד וכן לשון הר\"ב עצמו פ\"ג דעדיות מ\"ח. וז\"ל הרמב\"ם אבן השעות אבן תבנה בארץ וירשום בה קוים ישרים כתובים עליהם שמות השעות והיא עגולה. ובמרכז זאת העגולה מסמר נצב על זוית נצבת כל מה [שינטה] בשיווי צל זה המסמר לקו מאלו הקוים. ידע כמה שעות עברו מהיום. ע\"כ. ובעדיות שם באר יותר שזה המסמר הוא נעשה על הרוב פחות מרובע האלכסון באורך ע\"כ]: \n",
+                    "<b>[*מסמר הגרדי</b>. פי' הר\"ב מסמר ארוך כו'. ומחבר על הקנה את המטוה. וכך פי' הרמב\"ם. ולא פירשו מסמר זה למה הוא צריך ולכן נ\"ל שיש ט\"ס וכצ\"ל ומחבר עליו המטוה. ופירושו על המסמר. וכן ראיתי אצל אומני האריגה]: \n",
+                    "<b>וארון של גרוסות</b>. פי' הר\"ב של עץ. וכן פי' הר\"ש. וכתב דעוד יש לומר דבמסמר של ארון מיירי שיש מסמר בריחים של גרוסות. ומטהרי רבנן משום דאינו עשוי אלא לחזוק. ע\"כ. וכך הוכיח הראב\"ד בפי' מסכת עדיות פ\"ג מ\"ח. דמה טיבו של ארון להבליעו בין המסמרים. היה לו להקדים או לאחר [ולא] לחוץ במחלוקת המסמרים דרבי צדוק וחכמים. ועוד כי אין טעם למחלוקת הארון. ומאי שנא ארון של גרוסות משאר ארונות והחכם יבין. ואם יאמר האומר למה לא הזכירו מסמר כמו שהזכיר באחרים. נשיב ונאמר מפני שהמסמר של שולחני [כדתנן במשנה דלקמן והיא שנויה שם] והארון לענין אחד הם עשוים. שאינם אלא לחזוק. ולכך הוציא את שניהם במסמר אחד. ויש מפרשים מחלוקת רבי צדוק וחכמים בארון עצמו והטעם מפני שדרכו לעשות לו עגלה להוליכו עליה לשוק ולהביאו מן השוק. ר' צדוק סבר אע\"פ שדרכן של גרוסות לעשות כך. *)כמו שלא חשב לעשותה. טמא משנגמר מלאכתו. ורבנן סברי כיון שדרכן בכך כמי שהוא עתיד לעשותה דמי. והוא טהור עד שיעשנה [ויחברנה] לו. וגם העגלה טהורה בפני עצמה לפי שאיננה מקבלת כלים. אלא שמניחין עליה הארון להוליכה. ואם העגלה של מתכות טמאה. מפני שהיא כלי לעצמה. ופשוטו כלי מתכות טמאים. וזה הפי' יש לו פנים. מדתניא בתוספתא דכלים פ\"ה עריסה מאימתי מקבלת טומאה משתגמר מלאכתה. ואם עתיד לעשותה עגלה טהורה עד **)שיעשנה לה עגלה. מ\"מ קשה לי למה הבליעו בין חשבון המסמרים. ואפשר מפני שהם חולקים בו ובמסמר שלו המחברו עם העגלה. כמו שפירשתי. ומפני כך נבלעים ביניהם. ע\"כ. [*ומ\"ש כמו שפירשתי. שכך כתב שם לעיל מהא. וז\"ל וכן בארון של גרוסות מוליך ארונו מלא גריסים לשוק ע\"ג עגלה ונועץ מסמרים בעגלה בצד הארון. כדי להדקו שלא ימוט ולא יפול ע\"כ. ובזה מחולק עם הר\"ש שלפי' הר\"ש המסמר מחבר הארון בעודן בריחים]: \n",
+                    "<b>[*רבי צדוק מטמא</b>. דחשיב ליה ככלי. וחכמים מטהרין. שאינו חשוב ככלי הראב\"ד בפירושו למס' עדיות פ\"ג מ\"ח]: \n",
+                    "<b>וחכמים מטהרים</b>. פי' הר\"ב דכלי עץ העשוי לנחת הוא. עמ\"ש בסוף חגיגה: \n",
+                    "<b>היתה עגלה של מתכת טמאה</b>. כבר כתבתי בשם הראב\"ד מאי איריא של מתכת. ומהר\"ם כ' דאם היא של מתכת אע\"ג דמחזקת הריחים מ' סאה. טמאה. דבתר עגלה אזלינן שהיא של מתכת. וכלי מתכות לא אתקשו לשק. ולא בעינן בהו מיטלטל מלא וריקן. ואפילו הרחים של עץ מקבלת טומאה דבתר עגלה גרירא. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מסמר שהתקינו וכו'</b>. לשון הרמב\"ם בריש פ\"י מהל' כלים. מסמרות שמחזיקין בהם התקרה העשויין לתקוע אותן בעצים. אינן מקבלין טומאה וכו'. ואם התקינו להיות כלי בפני עצמו מקבל טומאה. כיצד מסמר שהתקינו וכו': \n",
+                    "<b>להיות פותח בו את החבית</b>. לנקב את החבית ולהוציא ממנו יין. הר\"ש: \n",
+                    "<b>עד שיצרפנו</b>. פירש הר\"ב עד שיצרפנו באש לצורך הזה וכ\"כ הר\"ש. וז\"ל הראב\"ד רפ\"י מהל' כלים לפי שהמסמר שנוקבין בו את החבית צריך שיהיה חזק הרבה משאר מסמרות. הלכך בהתקנה לבדה אינו מטמא עד שיצרפנו באש ובמים. ע\"כ. והרמב\"ם מפרש עד שיצרפנו. עד שיכהו בפטיש ויחדד אותו וישיבהו בדמיון המקדח. וצורף שם לאומן המתכות. ע\"כ: \n",
+                    "<b>מסמר של שולחני</b>. פי' הר\"ב מסמר קבוע בעמוד כו'. ובפ\"ג דעדיות מ\"ח מפרש גם פי' הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*כסוי טני</b>. מפורש לעיל משנה ג]: \n",
+                    "<b>ותלוי המגרדות</b>. מסמרים שתולין בהם המגרדות כ\"כ הר\"ב במ\"ט פ\"ג דעדיות. ולפי שהם משונים בצורתן משאר מסמרות התקיעה. לפיכך מטמא ר\"ג. כך הבנתי מדברי הרמב\"ם פ\"י מה\"כ [הלכה ב]: \n",
+                    "<b>המגרדות</b>. לשון להתגרד בו דאיוב (ב). וכמ\"ש הר\"ב במשנה ג פרק יא: \n",
+                    "<b>וגולמי כלי מתכות</b>. ושמא טעמא דר\"ג. כיון דחזי לתשמיש טמא. כי היכי דפשוטים טמאים. ה\"ה גולמי כלי מתכות. נ\"ל מהר\"ם*): \n",
+                    "<b>וטבלא שנחלקה לשנים</b>. כתב הר\"ב טבלא של חרס שיש לה לבזבזים. כדתנן במ\"ז פ\"ב: \n",
+                    "<b>שנחלקה לשנים</b>. פי' הר\"ב לשתי חתיכות שוות. ויש לתמוה למה חכמים מטהרים. דמאי שנא מתנור דכשחלקו לשנים <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אמרינן א\"א לצמצם. כמ\"ש במ\"ז פ\"ה. ושמא בטבלא אפשר לכוין. וכן יראה מלשון הרמב\"ם בפט\"ז מהל' כלים [הלכה ב] והוא דוחק: \n",
+                    "<b>ומודים כו' שהגדול טמא</b>. וא\"ת כיון שנחלק אע\"פ שהאחד גדול מחבירו מ\"מ אינו מגופף לבזבזים מד' רוחותיו. ויראה לי דבטבלא נמי ליכא קפידא כולי האי שיהא מגופף מכל הד' רוחות דומיא דכירה. כמ\"ש במ\"ג פ\"ז דה\"נ אין עיקר תשמישה לבית קבול. וסגי ליה בלבזביז שבג' רוחות כדי להחזיק מה שמניחין עליה. ומצאתי להראב\"ד בפי' משנה ט פרק ג דעדיות. שהקשה מהא דתנן לקמן פט\"ו מ\"ב. סרוד של נחתומים כו' גפפו מד' רוחותיו טמא. נפרץ מרוח אחת טהור. והאריך הרבה בזה ועי' [מ\"ש] במ\"ב פ\"ד דמקואות אבל נראה מדבריו שמפרש לטבלא דהכא בשל עץ. והר\"ב מפרשה בשל חרס וכ\"פ הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן סלע שנפסלה והתקינה כו'</b>. אם צריכה מעשה כמו חתוך. אתי שפיר דנקט התקינה. דמידי דמחוסר מלאכה אין טמא במחשבה [כדתנן במ\"ד פכ\"ו] ואי אינה צריכה חתוך. הוי התקינה ל\"ד. דכל הכלים יורדים לידי טומאתן במחשבה. תוס' פ\"ד דב\"מ דף נב: \n",
+                    "<b>פחות מכאן יקוץ</b>. כ' הר\"ב וכן אם הוא יותר משקל נמי יקוץ. והא דתנן שהוא רשאי לקיימה עד ב' דינרין. מוקי בגמ' דב\"מ שם בדנפלה לנורא ופחתה לה בחד זימנא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והכורים</b>. ל' הר\"ב כלי ברזל שבו תוחבים הזיתים וכו'. נמשך אחר לשון הרמב\"ם בפירושו שבידינו. שז\"ל הוא כלי מברזל יתקעו בו הזיתים במעצר. אבל בנא\"י כותשים בו הזיתים במעצר. וזה נכון ומסכים למה ששנינו במשנה ה פ\"ד דב\"ב המוכר את בית הבד וכו'. לא מכר את העכירים ומפרשים בגמ' עכירים. כבשי. וכ\"כ הר\"ש בכאן בשם הערוך. דכירים דהכא היינו עכירים דהתם. ומה שפי' שם הר\"ב והרמב\"ם שהם נסרים כו'. שאני הכא דבכלי מתכות איירינן. אבל מן הסתם עושים נסרים של עץ למלאכת הכתישה הזאת. ולפיכך פרשו שם נסרים כו': \n",
+                    "<b>והכן והכנא</b>. כתב הר\"ב האמה וכו'. כ\"כ הר\"ש [*ולעיל ספ\"ז מסיים ונראה דהאמה נקרא כנה. והלוח שמסרגלים עליה. היא הכן. ולפי אחד מן הפירושים שכתב מהר\"ם במס' אהלות ברפ\"ח. הכנה מדה. והכן מחק. כמו שאכתוב שם בשמו בס\"ד. [ד\"ה והעושה]. ונ\"ל לשיטת הר\"ב והר\"ש דהכא שהכנה הלוח. והכן האמה] וכתב עוד די\"מ הכן זה כלי גדול. וישקלו עליו את הכספים. והכנה היא המאזנים. ע\"כ. [*ובערוך שלפנינו במקום כלי גדול. כתוב עץ גדול. ואותה הנוסח' נ\"ל עקרית. שכן יש בהרבה מקומות אצל הסוחרים עץ ארוך תקועה על לוח ובו מאזנים שישקלו בהם הזהובים]. ולשון מהר\"ם והכן והכנה. נ\"ל מדה גדולה ומדה קטנה. כמו כנא בפרוטה. בכתובות פ' אלמנה [דף צט] . ועיין במסכת אהלות ריש פ\"ח. ע\"כ. והרמב\"ם נראה שמפרש כמו הערוך: \n",
+                    "<b>גרופית של זית</b>. כת' הר\"ב ענף של זית קרוי גרופית כו' וכ\"כ הר\"ש. ועיין מ\"ש במשנה ג פרק ה דב\"ב: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הסייף</b>. תליך וקשתך. מתרגמינן סייפך וקשתך. הר\"ש: \n",
+                    "<b>והשחור</b>. כתב הר\"ב. [*והכי אמרי' כו' משחילין כו'. איברא דהכי איתא התם. ומייתי לה מדתנן השחול והכסול כו' בפ\"ו דבכורות מ\"ז. אבל הר\"ש הביא הא דאמרינן התם. מאן דתני משחירין לא משתבש. והוא הנכון דמייתי לה ממתני' דהכא השחור וכו' ומ\"ש הר\"ב] י\"מ תער. כ\"פ רש\"י רפ\"ה דביצה. וטעמיה נמי משום דמשחיר השער. ומ\"ש הר\"ב שאין בית יד שלו מחובר כו'. כ\"כ התוס' שם בשם הקונטרס. והקשו דבית יד למאי חזי לעצמו. ומפרשי' דשחור. היינו מספרים קטנים וכו': \n",
+                    "<b>שנחלקו</b>. כולה פרקין מיירי בשבר שישבר בו הכלי ולא יקבל טומאה. או יטהר מטומאתו. כך הבינותי מהרמב\"ם רפי\"א מה\"כ [הלכה ח]. ועיין בפי' הר\"ב ר\"פ דלקמן. ומ\"ב: \n",
+                    "<b>הסמוך ליד טמא וכו'</b>. פי' הר\"ב דחזי למלאכה טפי. אבל הסמוך לראש כו'. כ\"כ הר\"ש. ואין תמונת אלו המספרים ידוע ומובן אצלי: \n",
+                    "<b>מספרת</b>. והר\"ב העתיק מספורת. וכן העתיק הר\"ש. אבל הרמב\"ם העתיקה בפירושו כגי' הספר. אך בחבורו פי\"א מה\"כ [הלכה ט] העתיק מספרים: \n",
+                    "<b>מספרת שנחלקה כו'</b>. לשון הר\"ב הם מספרים של נשים. טס של ברזל ארוך וכפוף לאמצעיתו. ובשני ראשים כאורך שני סכינים וכשנחלקה אכתי. וכו' הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>של מעדר</b>. מלשון וכל [ההרים] אשר במעדר יעדרון (ישעיהו ז׳:כ״ה). הר\"ש. ופירשו הר\"ב במ\"ב פ\"ב דפאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רובו</b>. מה שפי' הר\"ב חסומו עיין בפירושו בסוף מתניתין דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מגריפה</b>. פי' הר\"ב עשויה לגרוף כו'. את היעים מתרגמי' ית מגרופיתא. הר\"ש: \n",
+                    "<b>מגירה</b>. פי' הר\"ב היא משור כו'. מליאה פגימות כשרוצים לחתוך קורה לשנים. מוליכה ומביאה על גבה והפגימות חורצות אותה עד סופה. ונקראת מגירה על שם שחותכת דרך גרירה. הר\"ש: \n",
+                    "<b>המעצד</b>. פי' הר\"ב כלי ברזל שהחרש מנסר כו'. וכ\"כ הר\"ש ועיין מה שכתבתי במשנה ה פ\"ג דמכות: \n",
+                    "<b>חיסומן</b>. כתב הר\"ב בפי החרב וכו' נותנים ברזל טוב ונחש' אצאל\"ו בלע\"ז והוא בשם יכונה אצל רז\"ל פרזלא הנדוואה. הרמב\"ם. וכתב עוד וזאת הדבקה יקרא חיסום להיות על פי הכלי מחזיק לו ומונע אותו מהחזרה והבקיעה. מלשון לא תחסום שור בדישו (דברים כח): \n",
+                    "<b>וכולם שנחלקו לשנים טמאים</b>. וכך העתיק הרמב\"ם בפי\"א מהל' כלים. אבל לשון הר\"ש וכולם שנחלקו לב' אין עושין מעין מלאכתן חוץ מן המקדח. ע\"כ. נראה שגורס טהורים. וכך הגיה מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>למתוח</b>. כתב הר\"ב דרך הארוגים וכו'. ועיין בלשונו בסוף פרקין. ובמשנה ד' פרק קמא דערלה: \n",
+                    "<b>צינורא</b>. פי' הר\"ב [*מזלג]. מזלגותיו. מתרגמינן צנורייתא. הר\"ש ומ\"ש הר\"ב ויש מהן קטנות שמוחטין כו'. גמ' בפרק בתרא דמנחות דף קו. ופירש\"י שמוחטין בהן פתילות. מפילין ראשי פתילות כשהן שרופין. (א) ובלע\"ז ממוק\"ר. ומקנחים בהן נרות של מנורה מאפרם שבתוכן: \n",
+                    "<b>חזרה לטומאתה</b>. הישנה. הרמב\"ם פ\"א מהל' כלים [הלכה. יז]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*והפין</b>. הרמב\"ם גורס. חפין בחי\"ת. וכן העתיקו התוס' פ\"ח דשבת דף פא. וכבר כתבתי בזה בפי\"א משנה ד בס\"ד. ע\"ש]: \n",
+                    "<b>אפילו אחת טמאה</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דהשינים בפני עצמן בלא פותחת טהורים קבען בפותחת טמאין הכי תניא בפ\"ח דשבת דף פא ומסקי התוס' [ד\"ה חפוי] שאף על פי שהם ראויין קצת קודם שנקבעו. [דאלת\"ה מאי קמ\"ל] אפ\"ה טהורין. דגולמי כלי מתכות טהורין. קבען בפותחת טמאין. שנגמר מלאכתן. ע\"כ: \n",
+                    "<b>טבעת של אלמוג וחותם שלה של מתכת טהורה</b>. וא\"ת והא יש בה בית קבול מקום מושב החותם וי\"ל דאין זה בית קבול. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דאמרי' בית קבול העשוי למלאות לא שמיה בית קבול תוס' פ\"ה דשבת דף נב [ד\"ה היא] : \n",
+                    "<b>השן שבטס</b>. כתב הר\"ב לא דמי לפין שבפותחת כו'. לשון הר\"ש דשמא יש קבועין ויש שאינן קבועין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכדומין</b>. פי' הר\"ב עץ גדול כו' ותולין כו' צלוחיות של מים. כלומר צלוחיות מלאים מים. וכן הוא בפי' הר\"ש. והערוך ערך אונקליות: \n",
+                    "<b>והמגוב</b>. כן הנוסח בכל הספרים וכן העתיק הר\"ש. גם הרמב\"ם בפירושו. ואע\"ג שבדפוס ישן נמצא בפי' הרמב\"ם המגוג. וממנה העתיק הר\"ב המגוג. אבל גירסא זו אינה נכונה שהרי גם בחבורו [פ\"ד מה\"כ הלכה ז] העתיק המגוב. וכן הגי' עוד במשנה סוף מס' טבול יום [מ\"ו] וכך העתיק שם הר\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושל צמר שנטלו שיניו אחת מבינתיים טהור</b>. בגמ' פ\"ד דיבמות דף מג פרכינן הא נשתיירו בו ב' במקום א' טמא והדר תני נשתיירו בו ג' טמא ג' אין ב' לא. ומשני הא בגויית' הא בברייתא פירש\"י ב' שורות שינים יש למסרק של צמר חיצונות ופנימיות החיצונה עיקר המלאכה והפנימית לקלוט הצמר שלא יפול. והלכך בחיצונות צריך ג' במקום א' והפנימיות דיין בב': \n",
+                    "<b>[*למלקטת</b>. פי' הר\"ב ללקט בהן את השער כמו ששנינו בפ' אלו הן הלוקין (מכות דף כ) ר\"א אומר אפי' לקטן במלקט וברהיטני חייב. הר\"ש]: \n",
+                    "<b>אחת והתקינה כו'</b>. הכא בעי תיקון דלא חזיא לכתוב בלא תיקון שאלו המחטים קטנים הם. משא\"כ ברישא שאותן המחטים עבים וחזיין לכתוב וא\"צ תיקון כך פי' הר\"ש [אליבא דרב פפא] אמאי דאמרי' התם בגמ' דיבמות הא בקטינתא הא באלימתא: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כמה הוא שיעורן</b>. פי' הר\"ב ויהיו חשובים כלים ליטמא. כלומר לקבל טומאה וכן שאם היו טמאין שישארו בטומאתן. כמ\"ש בר\"פ דלעיל [ד\"ה שנחלקו] בשם הרמב\"ם ועיין בפי' הר\"ב בסוף מתני' דלקמן: \n",
+                    "<b>כדי למלאות בו</b>. מים לשתות. וכן כדי ליחם בו. לשתות. תוספתא הביא הר\"ש: \n",
+                    "<b>מיחם</b>. כתב הר\"ב שהוא גדול מקומקום. וכך כתב הרמב\"ם. וצ\"ל דבכלי מתכות הוא שקורים *)למיחם לכלי הגדול וקומקום לכלי הקטן. דאילו בכלי חרס פירש הר\"ב איפכא במשנה ז פ\"ג: \n",
+                    "<b>לקבל קיתונות</b>. של מתכת. הרמב\"ם רפי\"א מה\"כ: \n",
+                    "<b>חטיפה</b>. והר\"ב גורס הגפה. וכן הוא בדפוס ישן. ומ\"ש הר\"ב מלשון כו' כדי שיפתח כו'. דמסכת ע\"ז פרק בתרא [מ\"ג]. וגי' הר\"ש כגי' הספר. ומפרש ג\"כ כסוי. וכתב חטיפה מלשון חמס דמתרגם חטופין. שנגזלה הכיסוי. ע\"כ. ולא הבינותי דבריו אלו. דא\"כ העיקר חסר מן הספר דכסוי עצמו מאן דכר שמיה. ועוד מחוסר וחטיפה שהוא ג\"כ מענין גזל וחסרון תרתי למה לי. עוד כתב הר\"ש. די\"מ חטיפה כמו טפיחה. וכדתניא בתוספתא. עד שיטפח פיו. פי' כגון שפיו עגול ומשפע פיו לצד א' ומכה בקורנס ונעשה כעין צנור. שמתוך כך כשמערה ממנו מים יוצאים ומקלחים דרך אותה שפה. וטפוח מל' טפח ליה בסנדליה [ב\"ק דף לב ב\"ב כב] ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חזינא</b>. כתב הר\"ב נוהגים לעשות כו' ופעמים שנועצים כו'. כלומר ואין עושין חזינא אבל נועצים כו'. והיינו סימרו: \n",
+                    "<b>עשאן לנוי</b>. לשון הר\"ב כגון שעשאו במסמרים דקים מצוירים. מלובנות בבדיל. הרמב\"ם בנא\"י: \n",
+                    "<b>בה\"א משיחבר</b>. לשון מהר\"ם נ\"ל לפרש אף יחבר דטמאה עד שיחבל ויחבר. דאי חבור לחודיה א\"כ רישא דקתני וחברה טמאה אתיא כב\"ש אבל השתא ניחא דאתיא ככ\"ע. תניא בתוספתא בש\"א משיחבל ובה\"א משיחבר דברי ר\"מ. ר\"י אומר בש\"א משיחבל ויחבר. ובה\"א משיחבל או משיחבר. וסתם מתני' ר\"מ והא דלא חשיב לה בהדי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה. משום דלר\"י ב\"ה לקולא עכ\"ל [*ואע\"ג דבפ\"ה דעדיות שנינו הרבה מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה בשם יחיד שאמר כן. ס\"ל למהר\"ם כפי' רש\"י שכתבתי שם בריש הפרק. שאותם היחידים העידו על אלו. והיינו שאין חולק עליהם. ואילו הכא נחלק ר' יהודה. ומיהו גם שם הראיתי הרבה סתמות דלא כאותן יחידים. וא\"כ כ\"ש הך דהכא דסתם לן כר\"מ שהיה לו לרבינו הקדוש לשנותה במס' עדיות. ובהדי הני סתמי דבית שמאי לקולא ובית הלל לחומרא שבפ\"ד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הקנטר</b>. כתב הר\"ב פירשו בו שהוא שבט וכו' שהבנאים חותכים בו את הכותל. כך הוא הלשון בערוך. אבל הר\"ש העתיק בשמו והיא עשוי לחתוך בו את הברזל: \n",
+                    "<b>ושל קטן עשרה טפחים</b>. הרמב\"ם ספ\"ט מה\"כ: \n",
+                    "<b>וכל הכסויין</b>. ר\"ל כסויין של מתכות. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>חוץ משל מיחם</b>. כתב הר\"ב וכל כיוצא בזה כו'. דאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העול של מתכות</b>. העץ הנמשך בין שתי הבהמות אשר יוליכו העגלה יקרא עול. והוא מדובק בעגלה. ואם היה ממתכות כו' הרמב\"ם. ועמ\"ש בדבור והתמחויות: \n",
+                    "<b>והקטרב</b>. פי' הר\"ב שני עצים כו' ומכניסים כו' עץ ושמו קטרב. כך פי' הר\"ש בשם הערוך. וצריך לומר בין לפי' זה. בין לפי' הרמב\"ם. דקטרב דמתניתין בשל מתכות וכה\"ג דתנן בספ\"י לפסין כו' ופי' הר\"ש של ברזל. והיינו שכן רגילין. אבל דמתניתין מיירי בשל חרס. ומשום שהוא דבר הלמד מענינו לא הוצרך לפרש. ואף בכאן כך הוא. ועיין [מ\"ש] בפרק דלקמן משנה ג: \n",
+                    "<b>והברזל שתחת צואר הבהמה</b>. לשון הר\"ב קושרים על צואר הבהמה ברזל כו'. וכן ל' הרמב\"ם. ור\"ל שהקשירה היא על צואר הבהמה. אבל הברזל מונח מתחת הצואר: \n",
+                    "<b>המחגר</b>. לשון הר\"ב חבל שקושרים תחת צואר השור. כ\"כ הר\"ש. וצ\"ל דהכא בשלשלת [של מתכות] היא כדלעיל. ומ\"ש הר\"ב ואית דגרסי המסגר והוא יתד וכו' בפי' הרמב\"ם הוא שמפרש יתד וכו' אבל גירסתו ג\"כ המחגר. וכן העתיק בחבורו פ\"י [הלכה ה] ומצאתי כתוב שהוא מלשון חגר. ע\"כ. ויקרא כן על שהוא מונע העוות ויהיה השם המחגר. כמו מסעף פארה (ישעיהו י׳:ל״ג) שפירושו מסיר הסעיפים: \n",
+                    "<b>והתמחויות</b>. ל' הר\"ב קערות קטנות של עול. והוא ראש העול והוא חלק על צוארי השוורים. ערוך. אבל נראה שלפי דבריו העול דמתני'. הוא עול שעל צואר הבהמה. לא העץ הנמשך בין שתי הבהמות. כמ\"ש לעיל בשם הרמב\"ם. [ועיין במ\"ב פכ\"א]. והוא מפרש תמחויות הן מקום הקערורית אשר ישימו בו האבנים וזולתו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הטהורים שבעגלה</b>. של עץ. נ\"ל. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>העול המצופה</b>. עיין מה שכתבתי במ\"ד פי\"א [ד\"ה ומצופה] : \n",
+                    "<b>ושפופרות המשמיעות את הקול</b>. כיון שאינן משמשות כלום. אע\"ג דמשמעת קול בכלי מתכות טמא. ה\"מ היכא דעביד ליה לקלא. אבל הכא אינו אלא לנוי בעלמא. וכן האבר שבצד וכו'. לנוי בעלמא תולין אותו. וכן הסובב של הגלגל. אע\"פ דשל מתכות הוא מ\"מ בטל הוא אצל הגלגל. וכן כולם דבתר הכי. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>סנדלי בהמה</b>. שלא ליזק בפרסותיה באבנים. רש\"י פ\"ו דשבת דף נט: \n",
+                    "<b>של שעם טהורין</b>. שאין חשוב מכלי הקבלה. הרמב\"ם פ\"ב מה\"כ [הלכה ז]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יהודה מטהר</b>. ל' הר\"ב דס\"ל מראה לא משוי ליה מנא. וז\"ל מהר\"ם. ר\"י סובר לא נתבטל הכסוי לגבי מראה. ולרבנן נתבטל לגבי מראה. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הזה עליהן נשברו בו ביום</b>. ר\"ל ביום השלישי מטומאתו. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ר' יהושע אומר אין הזאה פחות מג' וז'</b>. פי' הר\"ב דתקון כעין דאורייתא. כלומר ואין שבירתן עולה להם במקום ימים. והוא הדבר שאמר בתחלה אינן מיטהרין אלא שלמים. כ\"כ הראב\"ד בפי\"ב מה\"כ [ה\"ג]. ודלא כהרמב\"ם שמצריך לר\"י הזאה ג' וז' כשהם שלמים קודם השבירה או כשהם שלמים אחר ההיתוך: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מפתח של ארכובה</b>. פירש הר\"ב שמתקפל כארכובה עם השוק וכו'. כ\"כ הר\"ש בשם הערוך. וז\"ל רש\"י בפ\"ג דמנחות דל\"ג וחבור השוק והרגל הוי השוק זקוף מלמעלה והרגל שוכב כזה ? [*ועיין לקמן]: \n",
+                    "<b>ושל גם</b>. פי' הר\"ב כמין גם יונית שהיא כמין נון הפוכה דהיינו כזה ? [*וכן ראיתי בכתב מרובע של יוונית. וכמו שהזכרתי כבר ברפ\"ג דמדות [ד\"ה כמין גמא] אבל קשיא לי טובא שאם כן ליכא בינייהו דשל גם דהכא לשל ארכובה דלעיל. דכל שיש למפתח שני קוים דבוקים. שוב אין הבדל בין זה לזה אלא כפי שיניחו האדם זה לצפון ומערב או דרום ומערב. או דרום ומזרח. ואין בזה הבדל במפתחות עצמם. וראיתי בפירוש הרמב\"ם. בנא\"י שמצייר של ארכובה דלעיל כזה ?. ושל גם דהכא מצויר. כזה* ? ונ\"ל טעמו שבכפיפת הרגל והשוק יש ג' קוים הירך והשוק והרגל. וק\"ל] ובריש פ\"ק דפסחים כתב הר\"ב שתי שורות כמין גם יונית. שורה א' בזקיפה ושורה א' בשכיבה. התם נמי כדמות צורה זו. אלא שכל קו הוא ממלא כל השטח. אחד ברוחב מרתף. הוא קו העליון. וא' באורכו הוא קו הזקיפה [*ועיין [בפי' הר\"ב] במ\"ז פרק כ\"ח]: \n",
+                    "<b>והאפרכס</b>. פי' הר\"ב כלי של רחיים כו' ונותנים בו חטים כו'. וכ\"כ הרמב\"ם. וכן פירש עוד הר\"ב והרמב\"ם גם הר\"ש בסוף מכילתין. וקשה לי על הר\"ב שבמ\"ג פ\"ד דב\"ב פי' הקלת. אפרכסת שעושין סביב לרחיים לקבל הקמח כו'. וכ\"כ עוד בקלת דתנן במ\"ג פ\"ד דזבים. אבל שם לא כתב שהוא אפרכסת. וראיתי שהרמב\"ם [שם] מפ' קלת כפי' הר\"ב. ומשמיט אפרכסת. ולפיכך אני אומר שהר\"ב הרכיב שני פירושים ואינם עולים כאחד. דמה שפי' שם על קלת אפרכסת. לשון הרשב\"ם הוא. ואינו מפרש שהוא לקבל קמח כהרמב\"ם אבל פירש מרמויי\"א בלע\"ז. וכן פירש\"י בריש חגיגה דף ג על אפרכסת דהתם. שהביאו הר\"ב והר\"ש לק' בסוף מכילתין לראיה לפירושם שהאפרכסת הוא כלי כו' ונותנים בו חטים כו': \n",
+                    "<b>של מתכות טמאה</b>. שיש לו שם בפני עצמו. הרמב\"ם ספ\"ט מהלכות כלים: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כלי עץ כלי עור כו' פשוטיהן [*טהורים</b>. מדין תורה אבל מד\"ס יש שגזרו עליהן. ועיין [בפי' הר\"ב] במשנה ב'. וכן [מ\"ש משנה ג'] בפכ\"ו. גם] עיין מ\"ש בשם התו' ברפכ\"ז: \n",
+                    "<b>[*כוורת הקש</b>. עיין ברפ\"ח דאהלות בפי' הר\"ב. ומ\"ש שם בס\"ד]: \n",
+                    "<b>שיש להם שולים</b>. עיין מ\"ש במשנה יג פ\"ט דאהלות [ד\"ה היתה] : \n",
+                    "<b>שהם כורים ביבש</b>. שהגודש מחזיק שליש בכלי שלהם. שהיו עשוין כים שעשה שלמה גבהן כחצי רחבן והן עגולים. רש\"י פ\"ב דשבת דף לה: \n",
+                    "<b>ושאר כל הכלים בין מקבלים כו'</b>. לפי שהסכימו עליהן בשעת עשייתן שיטלטלו אותן מלאין. אם בהיות אפשר להן שיתנועעו [ונ\"א שיתגלגלו. וכן לשונו בפ\"ג מה\"כ] או שיהיה להן בית אחיזה שיוכלו למושכם. או שהיו עומדים על עגלה והדומה לזה. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>שאינן עשוין</b>. מתחלתן אלא להתטלטל מלאין. ל' הרמב\"ם שם. ולשון מהר\"ם שאינן עשוין לטלטל אלא מה שבתוכן. פי' זימנין שאינן מלאין אלא יש בהן קצת ומטלטל שפיר. וכן דרך כל אלו לטלטל וקסטות מלכים אין רגילים למלאותן ומטלטל כשיש בו קצת וכן עריבות העבדן. ובור ספינה קטנה. שאין נכנסים בה הרבה בני אדם. על כן אין נותנים בו מים בבור כי אם מעט. והיינו דקאמר דאין עשוים ליטלטל אלא במה שבתוכו. דהיינו דבר מועט. ע\"כ: \n",
+                    "<b>המקבלים</b>. ויש להם שולים חזקתן שאינן עשוים להתטלטל במילואן. הרמב\"ם שם: \n",
+                    "<b>עריבת בע\"ה</b>. כאשר תחזיק מ' סאה בלח. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ארובות של נחתומים</b>. לשון הר\"ב לוחות שהנחתומים עורכים כו'. ונראה דגריס בכ\"ף וכן העתיק במ\"ז פ\"ז דעדיות. ובערוך כתו' ג\"כ גירס' הספר ומפ' אריבות. עריבות שלשים שם הלחם: \n",
+                    "<b>טמאות</b>. ל' הר\"ב לפי שעשויין בצורת כלי. כ\"כ הרמב\"ם. דאילו לא נעשו בצורת כלי אפי' מדרבנן לא היו טמאים: \n",
+                    "<b>סרוד של נחתומים</b>. כ' הר\"ב היא סרידה כו'. כ\"כ הר\"ש. ומיהו להרמב\"ם סירוד דהכא לא זו היא סרידה דלעיל. דאיהו מפרש בסרידה. שהוא לוח נקוב מל' מעשה רשת. דמתרגם עובד סרדתא. כמ\"ש הר\"ב בשמו במ\"ג פ\"ח. ואילו הכא מפרש. שהוא כלי ישתמשו בו בעת הלישה לרחוץ את הידים ויטוחו ממנה פני הלחם זה ממה שיצטרך אליהן ותרגום בגדי שרד. לבושי שמושא. ע\"כ: \n",
+                    "<b>אם התקינו כו'</b>. אף על פי שלא גפפו. הר\"ש: \n",
+                    "<b>וכן המערוך טמא</b>. אתאן לת\"ק להרמב\"ם [ריש] פ\"ה מה\"כ. ולהראב\"ד מדברי ר\"ש הוא: \n",
+                    "<b>המערוך</b>. פי' גאון וכן ערוך. עץ ארכו אמה ומרדין בו את הרקיקה. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ים נפה</b>. פי' הר\"ב יריעה ארוגה משער כו'. כ\"פ הר\"ש בשם גאון וערוך והראב\"ד כתב על זה [בריש] פ\"ה מה\"כ. וז\"ל וכן משמעותו בכ\"מ אלא שזה הפרק כולו אינו מדבר בארוג. אבל נראה כי הוא של עור כמו אותן של רופאים ובו דברה המשנה תחלה [כלומר דבריש הפרק קתני כלי עור. הכ\"מ] ע\"כ. והרמב\"ם מפ'. ים נפה. יעשה סהר מרובע מעץ ינופו בו הקמח כו'. ואפשר לי לומר דסתם ים נפה. משער עשויה. כדברי הגאון והערוך אבל בכאן מיירי בשל עץ דדבר הלמד מענינו הוא. וכיוצא בזה שכתבתי כבר בפרק דלעיל מ\"ד [ד\"ה והקטרב] ובספ\"י [ד\"ה לפסן]: \n",
+                    "<b>ושל בעלי בתים טהור</b>. ואין ספק שתמונת זה של בעלי בתים [היא גורם לו] שיהיה טהור. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>טמא מושב</b>. אם ישב עליו זב כו' כדפי' הר\"ב בסוף פרקין ולא ידעתי למה לא הקדים לפ' בכאן. ופסקו הר\"ב והרמב\"ם כר\"י. ויראה דס\"ל דליכא פלוגתא. ושנשנה בלשון מחלוקת לא קשיא שהרבה כיוצא בזה הם וכתבתי קצתן בסוף בכורים. ועיין מ\"ש בסוף פרקין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טמאין</b>. פי' הר\"ב דהוו חבור לכלי. דכל המחובר לטמא טמא. כדתנן במ\"ב פי\"ב: \n",
+                    "<b>חוץ מתלוי נפה וכברה של בה\"ב</b>. יראה שאותן התלוין אינן מחוברים תמיד. ובתוספתא ב\"מ פ\"ה והביאה הר\"ש. מסיימא בה הכי. בזמן שהוא משל שני ראשין מצד אחד: \n",
+                    "<b>כברת [גרנות]</b>. הוא הקרבל בו נקבים גדולים מהנפה. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רחת</b>. פי' הר\"ב שזורין בה כו'. כדכתיב ברחת ובמזרה (ישעיהו ל׳:כ״ד). הר\"ש: \n",
+                    "<b>של גרנות טהורה</b>. שאין להם ב\"ק. מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השרה</b>. וכן גירסת הר\"ש שכתב השרה כמו השירה: \n",
+                    "<b>ומשקה בית מטבחייא טהורין</b>. עיין מ\"ש במ\"ד פ\"ח דעדיות: \n",
+                    "<b>כל הספרים מטמאין את הידים</b>. עיין בפ\"ג ממסכת ידים [מ\"ב]: \n",
+                    "<b>מרכף</b>. פי' הר\"ב סוס של עץ כו'. ועוד מפרש פירוש אחר בפ' דלקמן משנה ז: \n",
+                    "<b>אנקטמין</b>. פי' הר\"ב מין כלי של נגון עשוי בצורת רגל כו'. וכ\"פ הרמב\"ם והיינו אנקטמון דתנן בפ\"ו דשבת מ\"ט אלא שאותו הוא צורת רגל עשוי למי שנחתכה רגלו. ודהכא הוא כלי נגון. ומש\"ה אע\"ג דשל הכא טמא דשל התם טהור. ואזדה לה קושיית הראב\"ד בפ\"ה מה\"כ. דהכא טמא והתם טהור. אבל רש\"י הקשה שם בשבת דף סו דנהי דטהורין מטומאת מגע דפשוטי כלי עץ נינהו. אבל מן המדרס למה טהורין. ותירצו התוספ' בשם ר\"י דכיון שאינה עשויה אלא ללכת דרך העברה בטיט: אינו טמא מדרס. [*ומאי דמשמע בדברי רש\"י שאף ע\"פ שמטמא במדרס. טהור במגע טמא מת. יש לפרש דלא היא אלא ה\"ק מן המדרס למה טהורין. וא\"כ יטמא בכל אף בטמא מת. ועיין על זה במ\"ש בפכ\"ד מ\"ד בס\"ד. דאפשר שאין לדחוק בל' רש\"י וכדהרמב\"ם ס\"ל]: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר האירוס טמא מושב</b>. כתב הר\"ב ואין הלכה כר\"י. וכ\"כ הרמב\"ם לפי שזה הכלי לא יעשה לישב עליו. ע\"כ. לאפוקי ממתני' ג דפסקו כר\"י דהתם. כמ\"ש שם: \n",
+                    "<b>מפני שהאלית יושבת עליו</b>. ונ\"ל שמרוב צער יושבת עליו להראות סימן אשר בשיר לא ישתו יין עוד. על כן יושבת על כלי שיר. מהר\"ם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>טהור</b>. בשבירתו אם נטמא. ואם נשברו כשהן טהורין. שבריהן אינן מקבלין טומאה. הרמב\"ם רפ\"ו מה\"כ: \n",
+                    "<b>והאפיפורין</b>. פי' הר\"ב כסא של פרקין. ועיין בלשון הרמב\"ם שכתבתי במשנה ז פרק כד: \n",
+                    "<b>והעריסה</b>. עריסת תינוקות. בריי\"ץ. רש\"י פ\"ב דסנהדרין דף כ': \n",
+                    "<b>משישופם בעור הדג</b>. כתב הר\"ב דגולמי כלי עץ שעתיד לשבץ כו'. עיין מ\"ש במשנה ג פי\"א: \n",
+                    "<b>גמר שלא לשוף</b>. פי' הר\"ב גמר בלבו כו' שלא ישוף עוד. וכ\"פ הר\"ש. ומשמע דמיהו עכ\"פ צריך שישוף. אבל למהר\"ם פי' גמר בלבו להשתמש בו בלא שיפה טמאה מיד. נ\"ל משום דכל הכלים יורדים לידי טומאתן במחשבה. א\"נ י\"ל גמר השיפה שא\"צ עוד לשוף. עכ\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>משיחסום</b>. פי' הר\"ב כשאדם עושה קופה או סל וגומר את שפתו. אשר תחבר האריגה כולה ותמנענה מלהפסד ולהתפרד. והוא מענין לא תחסום שור (דברים כ״ה:ד׳). הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>משיעשה שני דורים לרחב שלהן</b>. עד סוף מתני'. ומסיים בהו הרמב\"ם ברפ\"ה מה\"כ. אע\"פ שלא גמר גביהן. מקבלים טומאה שהרי נראו למה שנעשו. וצורת הכלי עליהן. הא למה זה דומה לבגד שנארג מקצתו: \n",
+                    "<b>ים נפה וכברה</b>. מפורשים בפ' דלעיל מ\"ג ד: \n",
+                    "<b>וכף של מאזנים</b>. הר\"ב העתיק וכן. ופירשו מל' ויכוננך. אבל הרמב\"ם העתיק וכף. גם בתוס' שהביא הר\"ש כתב וכף. וכן גורס מהר\"ם במשנה: \n",
+                    "<b>צפירות</b>. פי' הר\"ב סבובים. והוא מענין אמרו באה הצפירה יחזקאל ז (ז) ר\"ל הגעת סבוב האדנות לאלה הפקידים. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>והערק</b>. מ\"ש הר\"ב כתיבה של רצענים. כך הוא בפי' הרמב\"ם ומצאתי שם מוגה דומה לארון המתים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>התורמל</b>. פי' הר\"ב כיס של עור כו' ובילקוט מתרגמינן ובתורמילא. הר\"ש: \n",
+                    "<b>משיחסום</b>. ענין יחסום בכלי העור שיכפלו קצתו ויתפרו אותו עד שיהיה שפה לכלי ויקנב שיחתוך קצוות העור היוצאין לחוץ. והן קצוות קטנות דומות לשער. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>קיחותיו</b>. פי' הר\"ב מסגרותיו. כמו ולאסורים פקח קוח [ישעיה סא]. הר\"ש: \n",
+                    "<b>קטבליא</b>. פי' הר\"ב עור שמציעים כו'. ובספ\"ג דשקלים כתב שהוא עור שלוק. ומ\"ש בשם הרמב\"ם. כך כתוב בפירושו דהכא. אבל ברפ\"ח דאהלות לא פירש כן כמ\"ש שס בס\"ד. וכן *)בסקורטיא: \n",
+                    "<b>הכר והכסת</b>. פירש הר\"ב כר קטן מכסת כו' וביש מקומות שפירש בהפך. ואכתבם במסכת מקואות פ\"י מ\"ב [ד\"ה הכר]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחסינה</b>. פי' הר\"ב כמין קופה. תרגום ונהרסו ממגורות [יואל א] אתפגרו חוסניא הר\"ש. והרמב\"ם הביא גם הוא זה התרגום ומפרש חסינה קופה גדולה דומה לבית ויעשה מערבה ברוב ימלאו אותה מחטה כאשר ירצו [לאצור] אותה. ע\"כ. וזה יותר נכון לענין המקרא דמיירי באוצרות תבואה כדמסיים כי הוביש דגן. \n",
+                    "<b>טהורה</b>. שאין תורת כלי עליה. הרמב\"ם פ\"ה מה\"כ. והראב\"ד כתב מפני שאינה עשוי לטלטל כלל: \n",
+                    "<b>חותל</b>. פירש הר\"ב כלי שעושים מחריות כו'. והוא מלשון והחתל לא חותלת [יחזקאל. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קסיה</b>. פי' הר\"ב בית יד של עור וכו' כדי לאחוז כו'. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו. ובחבורו פ\"ז מה\"כ (הלכה ה). ואיכא למידק של הולכי דרכים למאי עבידתיה לקבלה. ויתכן בעיני לומר שעשוי ג\"כ לאחוז בידו יפה את המקל אשר נשען עליו בהלוכו. א\"נ לפעמים הולך במקום ברקנים וקוצים. וצריך שידחה אותם מן הדרך שלא ישרטו בגדיו ופניו. ונמצא שהקסייה מועיל לו שלא יתחוב לו קוץ בידו. ושוב מצאתי להראב\"ד בפי\"ג מהל' טומאת אוכלים [הלכה יא] שמפרש קסייה. שהוא עור שהזורה הגורן חוגר על כל בגדיו שלא יתחברו בהם הקיסים והקסמין והמוץ שבגורן והולכי דרכים מפני האבק. ועושי פשתן בשביל הקסמים והרקתא [*מה שמנערים מן הפשתן. כך פירש\"י בפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ\"ו)] וכל אלו עושין לקבלה שהם מקבלים הפסולת [ומבלאי] הבגדים. אבל של צבעים של נפחים שהם מזיעים תמיד והם מקנחים בהם הזיעה טהורה. ע\"כ ואי הכי לא קשיא נמי בפרק כד משנה טו ע\"ש. ופרק כו מ\"ג. ומהר\"ם כתב. וז\"ל ול\"נ שהוא כובע של קליפי עצים כעין אותן של כפריים וקסיא מלשון תרי קיסי רטיבי דפרק חלק. שמשימים זורי גרנות בראשן מפני שלא יזיק האבק לעינים. כן הולכי דרכים ועושי פשתן שלא תזיק להם הרקתא. וכן קסיא של שולחנות [*במשנה ח פרק ה דמכשירין] כשאדם מיסב על השלחן יש לו כובע של קש בראשו להנאתו. אבל של צבעים ונפחים אינו עשוי לכך וטהור וכדמפ' בסיפא בזה הכלל. עוד נ\"ל קסיא שולחנות יש לו בראשו שלא יכאב לו לעינים מה שמונה מעות תדיר. העשוי לקבלה. פי' לקבל האבק שלא יזיקנו חשוב כלי. מפני זיעה. כגון של צבעים ושל נפחים ושל גרוסות שיש להן טורח נדול. ומזיעים מן המלאכה. ומשימים אותו בראשם להקר טהור. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המלקט</b>. פי' הר\"ב עור שמשימין כו'. וכן פי' הר\"ש בשם הערוך. והרמב\"ם פי' כלי מעור [ילקטו] בו רפתי הבקר כדי שלא יפסיד החטה בעת הדישה. ע\"כ. ובנוסחת מהר\"ם כתוב המקלוט. וכן במשניות ישנים מנוקדים: \n",
+                    "<b>והמדף של דבורים</b>. לשון הר\"ב כלי שמשימים בו אש כו'. וכ\"כ הר\"ש. ולשון הרמב\"ם בנא\"י מדף הוא לוח פשוט משימין בו אש כו': \n",
+                    "<b>[*הרי אלו טהורים</b>. שכל אלו אין עליהם צורת כלי. הרמב\"ם פ\"ז מה\"כ [הלכה ב]]: \n",
+                    "<b>כסוי של קופסא טמא</b>. שהוא משמש את הכלים בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה [*ככללא דר\"י בסיפא דמתני']. הרמב\"ם פ\"ד מה\"כ. [*ועיין בסיפא דמתני']: \n",
+                    "<b>כסוי קמטרא טהור כסוי תיבה כסוי טני כו' הרי אלו טהורים</b>. מפני שהן משמשי הכלים בשעת מלאכה בלבד. הרמב\"ם. ועיין בפי' מ\"ב פי\"ח. ולשון מהר\"ם כסוי קמטרא טהור. דכל הכסויין טהורים כיון דאין משתמשים בו אלא לכסוי. נ\"ל ע\"כ: \n",
+                    "<b>קמטרא</b>. פי' הר\"ב תיבה וכו'. ועי' עוד [בפי' הר\"ב] במשנה ט\"ו פ\"ט דאהלות: \n",
+                    "<b>[*טני</b>. פירשו הר\"ב במשנה ג פי\"ב]: \n",
+                    "<b>והקמרון</b>. פי' הר\"ב המכסה כו'. כעין קובה שש עגלות צב אמרו בספרי קמורות ר\"ל קערורות. הרמב\"ם. ועיין בפי' הר\"ב במשנה ב פי\"ח: \n",
+                    "<b>ובית המזוזה</b>. לשון הר\"ב קנה של מתכות. צ\"ע דאנן בשל עור ושל עץ קיימין. ולשון הרמב\"ם בית מעץ כמין קנה יכניסו בו המזוזה וישימו אותו בשער: \n",
+                    "<b>ותיק נבלים ותיק כנורות</b>. עיין מ\"ש במשנה יד פכ\"ה: \n",
+                    "<b>והמרכוף</b>. במשניות ישנים מנוקדים והמרכיב [*והכף בצירי]: \n",
+                    "<b>זה הכלל אר\"י כל משמשי כו'</b>. לשון הר\"ב והאי כללא דרבי יוסי אפשוטי כלי עץ כו'. וכן פשוטי כלי עור שדיניהן שווין. כמו שכתב הר\"ב במשנה ד. והרמב\"ם בנא\"י מפרש אנגלים של ספר. וכל הנרתקים שהם של עץ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*הסיף</b>. הוא הסייף דבריש פרק יג. וכן העתיק הרמב\"ם בריש פ\"ד מה\"כ. אבל מפני שלא ראיתי כן בשום נוסח משניות לא שלחתי בו יד להגיהו]: \n",
+                    "<b>מספרת</b>. מפורש רפי\"ג: \n",
+                    "<b>תיק טבלא וסקורטיא</b>. בערוך ערך סקורטיא מפרש כמו סקורטיא דלעיל מ\"ד. וכ' בעל כף נחת וז\"ל וא\"א לפרש כן לפי שהתיק נעשה לשלא יפסד או יתלכלך הכלי החשוב שבתוכו ולא שייך תיק לדבר מאוס ומוסרח כסקורטיא לפי פירושו. אבל מה שנראה לפרש שזאת הטבלא היא שעושין בעלי חכמת התכונה ממתכות. ובה שרטוטין ורשמים שבהם מכירים מהלך החמה והכוכבים בגלגל המזלות. ונקראת היום אצל בעלי המלאכה אסטורל\"ב(ג). ופעמים עושין אותה *)עץ וסוקרין בסיקרא ורושמין השריטות על הסיקרא ולרוב חשיבות זאת הטבלא עושין לה תיק. ויהיה פי' המשנה כך. תיק טבלא של מתכות. וסקורטיא או של עץ סקורה ושרוטה. עכ\"ל. ואני מביא סעד לפירושו ממ\"ח פ\"ב דר\"ה דמות צורות לבנות היו לו לר\"ג בטבלא: \n",
+                    "<b>בית הפגושות</b>. פי' הר\"ב חצים רחבים. ומחי קבלו [יחזקאל כו] מתרגמי' ומחת פגושוהי. וכ\"ה בפי' הרמב\"ם. אבל בתרגום שלנו פגוזהי. ובחבורו פ\"ד מהל' כלים העתיק ובית הפגוזות. [*והר\"ש כתב וז\"ל פגושות חצים רחבים. וי\"א הפוגיות. ומחי קבלו תרגום ומחת פגזוהי עכ\"ל. והוא מהערוך]: \n",
+                    "<b>הרי אלו טמאים</b>. שהרי הכלי צריך להן בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה [*כדתנן במתני' דלעיל]. הרמב\"ם שם: \n",
+                    "<b>תיק תלילין ר' יהודה מטהר</b>. מפני שהוא נותן מצדו. ומשמע דלת\"ק טמא ואע\"פ שהוא נותן מצדו שא\"א שיחלקו במציאות. וגם הרמב\"ם העתיק בחבורו שם. תיק תלילין בין הטמאין. וצ\"ע מאי שנא תיק חלילין שיהא טמא לת\"ק. והרי ת\"ק נמי מטהר בנותנו מצדו: \n",
+                    "<b>האלה</b>. פי' הר\"ש שבט של ברזל כו'. ובמ\"ד פ\"ו דשבת מפרש עוד פירוש אחר: \n",
+                    "<b>לחפוי טהור</b>. עיין במשנה ו פכ\"ו: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כל כלי בעלי בתים שיעורן ברמונים</b>. בעלי בתים חסין על כליהם. הלכך ניקב כמוציא קטנית מצניעו לזיתים. ניקב כמוציא זית משתמש לאגוזים. ניקב כמוציא אגוז משתמש בו רמונים. אבל של אומן העומד לימכר לא הוי שיעוריה בהכי רש\"י פרק ו דברכות דף מא. ובפ\"ק דסוכה ד\"ו פירש דשל אומן טהור בנקב כל שהוא: \n",
+                    "<b>שעורן ברמונים</b>. פי' הר\"ב אם נקבו במוציא רמון טהורים אם היו טמאים נטהרו בנקיבה זו ואם הם טהורים אינם מקבלים טומאה. הרמב\"ם רפ\"ו מה\"כ. ודייק הר\"ב לכתוב כמוציא רמון אע\"ג דרמונים תנן דלא בעינן אלא כמוציא רמון א'. כמ\"ש בס\"ד לקמן משנה ד: \n",
+                    "<b>קופות הגננים</b>. כתב הר\"ב ובהא מודה ת\"ק כו'. ומסתברא דבשל בלנים נמי מודה. ובדברי ר' יהושע שהזכיר גם כן הר\"ב של גננים. וה\"ה לשל בלנים. והרמב\"ם מפרש דקופות הגננים כו' דברי ת\"ק הן. וכן העתיק בחבורו פ\"ו מה\"כ [הלכה ז]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שעורה בפקעיות של שתי</b>. יש לתמוה למאי נ\"מ דהא מסיק שאם מקבל של ערב טמאה. וכן תימה על הרמב\"ם שבפ\"ז מה\"כ העתיק המשנה כלשונה. גם לשון אע\"פ אינו מדויק שפיר והר\"ש הניח לשון אע\"פ בקושיא. אבל מהר\"ם כתב וז\"ל נ\"ל לפרש דכולה הא בבא. מלתא דר\"ג היא. וה\"פ החמת שעורה לטהר בפקעת של שתי ואם אינה מקבלת [של שתי אע\"פ שמקבלת] של ערב טמאה לרבנן. וכן בית קערות שאין מקבל קערות אע\"פ שמקבל תמחוין. טמא לרבנן. וכן בית הראי שאין מקבל משקין אע\"פ שמקבל רעי טמא לרבנן. אפ\"הר\"ג מטהר בכולן מפני שאין מקיימי' כו' וכה\"ג ר\"פ בא סי' העליון עד שלא בא התחתון אע\"פ שא\"א ופריך גמ' [נדה דף מח] והרי בא. ומשני. בא לר\"מ. אע\"פ שא\"א לרבנן. וגרם אותן בנו\"ן ופליג *)האי בבא אכל כנ\"ל עכ\"ל. ומיהו התם בפ' בא סימן איכא טעמא דקתני הכי כדאיתא בגמ'. ושם העתקתיה: \n",
+                    "<b>של שתי</b>. כתב הר\"ב מטוה השתי דק כו' כדמוכח בכתובות. כמ\"ש כבר בפרק א משנה ה [ד\"ה בחוע] : \n",
+                    "<b>טמאה עד שתנקב רובה</b>. הרמב\"ם שם [פ\"ז מה\"כ הלכה ז] : \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אפיפריות</b>. לשון הר\"ב כלי ארוג מקנים או זמורות. כמין סריגי חלונות [ימתח עליו סריגי הדליות של הגפנים] כמו שביארנו בכלאים [פרק ו משנה ג]. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>טמאה</b>. אע\"פ שכולה [נקובה] כמוציא רמון. הרמב\"ם פ\"ו מה\"כ מהתוספתא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרמונים שאמרו שלשה אחוזין זה בזה</b>. פי' הר\"ב הא דתנן בריש פרקין כל כלי ב\"ב שעורן ברמונים כו' ויצא האחד כו'. ולהכי צריך ג' אחוזים. שצריך נקב יותר רחב. מאילו היה האחד לבד. כ\"כ התוס' בפ\"ק דעירובין דף ד. ובפ\"ק דסוכה דף ו'. ומשמע מדבריהם דבעינן שיצאו שלשתן זה אחר זה. והכריחו להוציא המשנה ממשמעותה. מדאמרינן בגמ' בסוף המצניע כמוציא רמון. וכדנקט הר\"ב בלישניה בריש פירקין עוד הכריחו מהסוגיא. ע\"ש. ועוד פירשו דה\"ק שלשה אחוזים כו'. לומר דרמון בינוני דאמרינן לקמן דהיינו בינוני. בג' האחוזים זה בזה וגדילין יחד. אבל הרמונים הגדלים אחד אחד. או שנים. הם גדולים. ואותן שגדילים ארבעה יחד הן קטנים. כן לשונם בפרק טו דשבת דף קב. וכן פירש הראב\"ד בפרק ו מהלכות כלים דמשערין בבינונית שבאלו השלשה הגדלים ביחד. [*ועיין מ\"ש בשם הרמב\"ם במתניתין דלקמן]: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר</b>. כתב הר\"ב דהלכה כר' שמעון וכ\"כ הרמב\"ם. ובפ\"ו מה\"כ כתב הכ\"מ טעמו בשם הר\"י קורקוס [*דאף על גב דדרכו לפסוק כמחמיר [עי' במסכת נגעים פ\"ד מ\"ד] הואיל ולא אפסיק הלכתא בפרק מי שהוציאוהו בין ר' מאיר ור' שמעון. הכא סמך על סוף המצניע דלא אמרי' רובו אלא בצמיד פתיל אבל לענין טומאה בזיתים]: \n",
+                    "<b>נפרצו בדפנותיהן</b>. עד השתא מיירי שנקבו בשוליהן. מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלא בינוני</b>. לפי דעת הרואה [כדתנן במתני' דלקמן] הרמב\"ם פ\"ו מה\"כ [*ועמ\"ש במתני' דלעיל]: \n",
+                    "<b>הוזכרו</b>. בבית המדרש. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>שיהו מקדשין כל שהן דברי ר\"מ</b>. פי' הר\"ב שאם א' מרמוני בדאן של ערלה כו' כדתנן בפ\"ג מערלה משנה ז. אגוזי פרך ורמוני בדן כו'. וכתב הר\"ש ואע\"ג דר\"מ לא מני להו. אלא רבנן. מ\"מ גם ר\"מ מודה דשאר רמונים לא מקדשין דאין דרכן להמנות: \n",
+                    "<b>א\"ר יוסי</b>. והר\"ב העתיק ר' יהודה וכן הוא במקצת ספרים. וכן העתיק הר\"ש ג\"כ מהתוספתא. אבל הרמב\"ם העתיק ר' יוסי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כביצה שאמרו</b>. פי' הר\"ב גבי טומאת אוכלים. וכ\"כ הר\"ש אבל הרמב\"ם כתב. וז\"ל ידוע שיש מן השיעורים של הענינים התוריים. מה שנשערהו בכביצה. כמו שאמרו שכביצה מטמא טומאת אוכלים: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>זה אגורי</b>. ל' הר\"ב ששמנו אגור בתוכו. גמ' פ\"ו דברכות דף לט. ופירש\"י מזומן לצאת ממנו שאינו נבלע בפרי כמשקה תפוחים ותותים. אלא אגור כמשקה ענבים: \n",
+                    "<b>כל המטלטלים מביאים את הטומאה בעובי המרדע</b>. עיין רפט\"ז דאהלות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שעל קרן מזרחית צפונית היתה יתירה על של משה חצי אצבע</b>. והיא לכספא ודהבא כדפי' הר\"ב. והתוספות בפי\"א דמנחות דף צח. יהבי סימנא מצפון זהב יאתה: \n",
+                    "<b>[*של משה</b>. לפי מדת ארכו של משה. דהיינו אמתו. כך פירש\"י בפ\"ד דערובין דמ\"ח]: \n",
+                    "<b>ולמה אמרו כו' אלא שהאומנין כו'</b>. עיין כיוצא בזה הלשון ומ\"ש בו. בספ\"ק דב\"ק: \n",
+                    "<b>כדי שלא יבואו לידי מעילה</b>. לאו דוקא. דהקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל. [כמ\"ש הר\"ש במשנה ה פ\"ה דתמורה] אלא שלא היו רוצין ליהנות משל הקדש. תוס' שם. ולמאי דתנינן התם בתמורה וצריך לעשות דמים. מעיקרא לא קשיא ולא מידי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי מאיר אומר כל האמות היו בינוניות חוץ ממזבח הזהב וכו'</b>. בגמרא פי\"א דמנחות [דף צז] דריש ליה מקרא דיחזקאל (מג יג) ואלה מדות המזבח באמות אמה אמה וטפח. וחיק האמה. ואמה רוחב. וגבולה אל שפתה סביב זרת האחד. וזה גב המזבח. חיק האמה. זה יסוד. אמה רוחב. זה סובב. וגבולה אל שפתה סביב זרת האחד. אלו קרנות. זה גב המזבח. זה מזבח הזהב. זהו באמה בת חמשה. הא כל אמות כלים באמה בת שש. ופירש\"י בגמ'. וביחזקאל. ואלו מדות המזבח. מדות מזבח העולה. באמות אמה אמה וטפח. באמה בינונית בת ששה. שהיא אמה וטפח באמה בת חמשה. וחיק האמה. כלומר באלו אמות אני אומר שיהיו בנות חמשה בחיק האמה זה יסוד. חיק לשון חיקוי קביעות והוא היסוד בגובהו ולא בכניסתו. ולהרמב\"ם אף הכניסה בבת חמשה. ונתלה בפי' הסוגיא. ואין להאריך. אמה רוחב זה סובב. כלומר אמה כניסתו. וגבולה אל שפתה סביב זרת האחד. אלו הקרנות. זרת דמאמצעית האבן מודד. והוה זרת לכל רוח דהיינו אמה על אמה. וזה גב המזבח. כלומר באמה זו יהא נמי מזבח הזהב: \n",
+                    "<b>והקרן</b>. ל' הר\"ב של מזבח הנחשת. וכ\"כ עוד לקמן. והסובב והיסוד של מזבח הנחושת. ונמצא כמו כן בכתוב מלכים א ח [סד] כי מזבח הנחושת אשר לפני ה' קטן מהכיל. ופירש\"י מזבח אבנים שעשה שלמה תחת מזבח הנחשת של משה. אף בכאן ירצה הר\"ב מזבח אבנים. שבמקום מזבח הנחשת. והר\"ש כתב והקרן של מזבח העולה. וכן לשון רש\"י במנחות פי\"א דף צז. והקרן של מזבח העולה. וכ\"כ עוד היסוד והסובב של מזבח העולה. ומ\"ש הר\"ב ואותה אמה היתה באמה בת ה'. לא שנא גובהן ולא שנא רחבן באמה קטנה. כ\"כ רש\"י בפ\"ק דערובין דף ד. אבל הרמב\"ם מפרש בפי' רפ\"ג דמדות. דגובה כל קרן חמשה טפחים. אבל ריבוע הקרן הרי הוא ו' על ו': \n",
+                    "<b>אמת בנין</b>. לשון הר\"ב חומת הבית ומזבח העולה. שהמזבח מחובר לקרקע בסיד וכו' כמפורש ברפ\"ג דמדות: \n",
+                    "<b>ושל כלים חמשה</b>. דסבר ר' יהודה וזה גב המזבח [זה] מזבח הזהב. וכזה יהיו כל אמות כלים. גמרא במנחות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>באיטלקי</b>. ל' הר\"ב מדה של איטליאה כו'. ואין לתמוה על הקו\"ף. כדאשכחן בעזרא שושנייכא. ע\"ש שושן. תוס' ריש קדושין: \n",
+                    "<b>והחופן את הקטרת</b>. והר\"ב העתיק וחפני קטורת. וכן הוא בנוסחת מהר\"ם ז\"ל. ובספרים ישנים: \n",
+                    "<b>כמלא לוגמיו</b>. עיין מ\"ש ביומא פ\"ח מ\"ב: \n",
+                    "<b>וכמזון שתי סעודות לעירוב וכו'</b>. שנויה כבר בערובין פ\"ח מ\"ב. ושם מפורשה בס\"ד והנני יוסיף בכאן. שנתעוררתי ע\"פ מה שכתבתי לעיל פ\"ג מ\"ב שהגרוגרת יתירה מזית שיש מקום תימה דבפ\"ז דעירובין מ\"ח פי' הר\"ב די\"ח גרוגרות ב' סעודות ובפ' בתרא דיומא בגמרא דף פ. שאין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת ובגמ' פ\"ג דכריתות די\"ד. דשיעור שני זיתים מחזיק בית הבליעה. ונמצינו למדין דלשתי סעודות שהם ו' ביצים יהיו י\"ב זיתים. ואיך אפשר א\"כ שהגרוגרת יתירה והרי הם י\"ח בב' סעודות. אח\"כ ראיתי בתוס' דיומא שהקשו זה. אבל תירוצם אינו עולה לפסק הר\"ב [*ועי' המחלוקת שבין ת\"ק ור\"י בפרקין משנה ז]: \n",
+                    "<b>אלו ואלו מתכוונין להקל</b>. וכן העתיק הר\"ב. אבל בעירובין גרסי' וזה וזה מתכוונים להקל וכן העתיק הרמב\"ם בכאן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כפיקה גדולה שלהן</b>. פירש הר\"ב שמשימים בפלך כו'. נראה בעיני דל\"ג שלהן וכן לא העתיק אלא כפיקה גדולה ולכאורה יש פנים לכך מהגמ' פ\"ג דבכורות דף כב א\"ר יוחנן ג' פיקות שמעתי. אחת של שתי ואחת של ערב ואחת של פיקה גדולה של סקאין. ומדלא חשיב הא דהכא. ש\"מ שהיא אחת מכלל אלו והיינו או דשתי או דערב. אבל הר\"ש כתב בהפך דהכא לא מיירי בהנהו. דשלהן קתני. וגם הרמב\"ם גורס שלהן. וז\"ל כפיקה גדולה שלהן. כמו הפלך הגדול אשר יקשרו בו לפי שבזה יקשרו פלך בקצה הנוד. וכאשר ינקב נקב רחב [יכנס] ממנו [הפלך] ההוא [יטהר] ע\"כ. ולא ידעתי למה השמיט הרמב\"ם בבא זו בפ\"ז מה\"כ: \n",
+                    "<b>מאור שלא נעשה בידי אדם</b>. פי' הר\"ב כגון חור שחררוהו מים כו'. כדתנן ברפי\"ג דאהלות. וע\"ש: \n",
+                    "<b>כמלא אגרוף גדול</b>. דכיון דלא נעשה בידי אדם. בציר מהכי לא חשיב. רש\"י רפ\"ו דבכורות: \n",
+                    "<b>ישנו</b>. לאותו אגרוף. רש\"י: \n",
+                    "<b>של לשכה</b>. שמונח בלשכה לקדוח את הצריך לבדק הבית. רש\"י: \n",
+                    "<b>כפונדיון האטלקי</b>. בפ' הזהב משנה ה מפרש הר\"ב דפונדיון שני איסרין. ובפ\"ט דמקואות משנה ה'. דשיעור איסר אטלקי ד' גרגרי שעורות: \n",
+                    "<b>וכמלא נקב שבעול</b>. שעושין בו נקב ותוקעים בו יתד לקשור רצועות העול. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*כל שבים כו'</b>. כתב הר\"ב דכתיב או בגד כו'. מה בגד כו'. עיין בפ' י\"א דנגעים מ\"ח]: \n",
+                    "<b>[*חוץ מכלב המים</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"ע וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו וכבר כתבתי בזה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>לעיל רפ\"ו וע\"ש]: \n",
+                    "<b>וחבר להם מן הגדל בארץ</b>. סיומא דברייתא בת\"כ. דכתב הר\"ב רישא. מה בגד מן הגדל כו'. יכול שאני מוציא את שחיבר לו מן הגדל בארץ כל שהוא ת\"ל או עור להביא את שחיבר לו מן הגדל בארץ כל שהוא אפי' חוט ואפי' משיחה. הר\"ש. [*ונראה לי דמתיבת או דריש. שהרי היה הכתוב יכול לומר בכולן בוי\"ו. וא\"נ בלא וי\"ו ועכ\"פ בלא תיבת או. שאין מקום לטעות לחשוב שיהיה דוקא כלי המחובר מכל אלו מעץ ובגד ועור ושק אלא למדרש שיש במשמע עוד עור והיינו המחובר משל ארץ לשל ים. ועיין מ\"ש במ\"ג ממסכת פרה ובת\"כ ראיתי ת\"ל בעור. אי בעור יש להביא את שחיבר כו' ובעיני נראה שהוא ט\"ס. וכצ\"ל ת\"ל עור. או עור. וה\"פ ה\"מ למכתב עור. וכתב או עור. והיינו כדפירשתי. ועיין במס' נגעים רפי\"א. ומ\"ש הר\"ב ובלבד שיחבר כו'. עיין ג\"כ שם]: \n",
+                    "<b>אפי' משיחה</b>. היא השפה אשר יוציא החייט בעת הבדל הבגד. הרמב\"ם. ועיין מ\"ש במ\"ח פ\"ג דסוכה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ויש במה שנברא ביום הראשון טומאה</b>. כתב הר\"ב ה\"ק יש דברים שנבראו ביום א' שהעושה כלים מהם כו'. דאי במינים עצמן שהם טמאים כעין הארץ שנבראת ביום הראשון ואיכא ארץ העמים ובשאר ימים  [אפשר דצ\"ל ובששי] נבלות וטריפות. אם כן בחמישי איכא נמי נבילת עוף טהור בבית הבליעה. כ\"כ הר\"ש. אכן הרמב\"ם כתב דזו אינה קשיא דנבלת עוף טהור הוא חדוש ר\"ל שהוא לא יטמא במגע כמו שאר הטומאות כמו שהתבאר בריש טהרות ומפרש ביום הראשון נבראו המים. והן מקבלין טומאה. כמו שנתבאר בטומאת משקין. וביום הג' נבראת הארץ והצמחים וקצת הצמחים יטמאו והן הנאותים לאכילה בלבד. לפי מה שהתבאר בטהרות. ולזה אומר בג' יש בו טומאה ר\"ל בקצת שנברא בו יש בו טומאה. ע\"כ. ואתי שפיר טפי לדידיה שהרי היבשה לא נראית עד יום הג' וכן טומאת ארץ העמים מדרבנן: \n",
+                    "<b>חוץ מכנף העזניה</b>. ל' מהר\"ם נ\"ל נוצות העזניה כמו נמרטו כנפיה דאלו טרפות דפירש\"י נוצות הגדולות. ה\"נ נוצות העזניה גדולות מאד וחותכים אותן ועושין מהם כלים. ע\"כ. [*והא דקתני חוץ לאו דוקא דהא כלב שבים תנן לעיל דטמא. ועיין במ\"ג פי\"ד]: \n",
+                    "<b>המצופה</b>. לפי' הר\"ב נראה דקאי אביצת הנעמית בלבד. ומהר\"ם כתב דקאי נמי אנוצות העזניה ושכן משמע בתוספתא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העושה כלי קבול מ\"מ טמא</b>. פי' הר\"ב מ\"מ ואפי' לא עשאו ראוי לקבל אלא משהו. וקצת קשה דהוה ליה למתני כלי קבול מ\"מ טמא מהו העושה דקתני ועוד אמאי לא קתני משהו בהדיא. ול' מהר\"ם נ\"ל לפרש ליקט מ\"מ מן הטמאים ומן הטהורים ועשהו כלי א' טמא והיינו הא דתנן לעיל העושה כלי מן הגדל בים וחיבר להן מן הגדל בארץ כו' והאי דהדר תנייה משום דבעי למתני העושה משכב ומושב מ\"מ טמא וה\"פ אם עשה משכב ומושב מבגד ושק ועור ומפץ טמא. כדאמרינן בפ' כלל גדול [ומתני' היא בסוף פ\"ד דמעילה] הבגד והשק. השק והעור. העור והמפץ. מצטרפין לטמא כקל שבהן ואר\"ש מה טעם הואיל וראויה לטמא מושב ופי' ריב\"א משום דשוו בשיעורייהו לענין מושב דתניא [מתני' היא לקמן פרק כז] קיצע מכולן טפח טמא ואמרי' טפח למאי חזי. למושב. פי' דבמושב שיעורן שוה דכולהו שיעורן בטפח להכי מצטרפין במשכב. אע\"ג דאין שיעורן שוה במשכב. ואמרינן במעילה כל שאין שיעורן שוה אין מצטרפין. כיון דשיעורן שוה במושב מצטרפין. ועוד נראה דאפי' עשה מן הטהור ומן הטמא כגון מן עור חיה שבים שהוא טהור וחיבר עמו עור אחר המקבל טומאה אם יחדו למשכב ומושב מצטרף לטמא משכב ומושב. כדאמרינן פרק על אלו מומין בהנך דחזו למדרסות. וכן העושה כיס מעור המצה. שהוא טמא כשעשה בו מלאכה כדפי' ומן הנייר שהוא טהור. טמא. ואצטריך לאשמעינן דמצה מקבל טומאה. אע\"ג דלא מליח ולא קמיח. ע\"כ. נ\"ל. עכ\"ל: \n",
+                    "<b>העושה כיס מעור המצה כו'</b>. הואיל והוא דבר של קיימא שאפשר שיעמוד. הרמב\"ם רפ\"ב מה\"כ. ועיין בפי' הר\"ב דס\"פ [*ומ\"ש שם בס\"ד]: \n",
+                    "<b>מן הנייר</b>. פי' העשוי מעשבים ע\"י דבק. כן פי' הר\"ב בפ\"ב דמגילה מ\"ב: \n",
+                    "<b>האלון</b>. פרי הוא. שקורין גלאנ\"ץ. רש\"י פ\"ק דחולין דף יב: \n",
+                    "<b>שחקקום</b>. נקב קטן בצדיהן והוציאו האוכל מתוך הנקב. רש\"י: \n",
+                    "<b>למוד בהם את העפר</b>. כדרך שהתינוקות עושים לשחוק. רש\"י: \n",
+                    "<b>[*טמאים</b>. עיין בפי' הר\"ב מי\"ח ומ\"ש שם בס\"ד]: \n",
+                    "<b>ואין להם מחשבה</b>. פי' הר\"ב אם חשבו למוד כו'. משמע דאילו מדדו הוי מעשה. והא דסיים ולא עשו בהן מלאכה. היינו שלא מדדו. אבל רש\"י כתב שאפי' מדדו בה אלא שלא עשו בה מעשה לשם כלי: \n",
+                    "<b>ואין להם מחשבה</b>. שאם בן דעת חשב עליהן טמאים במחשבה דתנן [ספכ\"ה] כל הכלים יורדים לידי טומאתן במחשבה. רש\"י [שם דף יג]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והמחוק</b>. כתב הר\"ב עושים אותה כו' ושל אשכרוע. מפורש בס\"פ יב: \n",
+                    "<b>והאסל</b>. פי' הר\"ב מוט כו'. ועיין עוד בפירושו למשנה ה' פ\"ז דפרה ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>בית קבול מים</b>. מהר\"ם הגיה בית קבול שמן: \n",
+                    "<b>ומקל שיש בו בית קבול מזוזה ומרגליות</b>. לשון הר\"ב ועושין כך כדי לגנוב את המכס. וכלומר שמניח בו המזוזה שאין נותנין ממנה מכס ותחתיה טומן המרגליות אבל לשון הרמב\"ם בפ\"כ מה\"כ מקל שיש בו בית קבול מזוזה או מקום מרגלית. ע\"כ. ולפי זה בית קבול מזוזה אורח ארעא ולא משום גניבת מכס ואפשר שהיו האנשים בזמן המשנה נושאים מזוזה עמם וחשבו זה למצוה. ולשמירה להם: \n",
+                    "<b>ועל כולן אמר ריב\"ז אוי כו'</b>. כתב הר\"ב ולמה אמרה משום דכתיב כי ישרים דרכי ה'. דברי תורה. צדיקים ילכו בם. יזהרו בם שלא לרמות הבריות. ופושעים יכשלו בם. ילמדו לרמות. הרשב\"ם פ\"ה דב\"ב דף פט: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>משחזת</b>. פי' הר\"ב של עץ. ואינה של אבן לפי שכלי אבנים לא יטמאו כלל. ואינה ג\"כ משחזת ברזל. לפי שכלי מתכות פשוטיהן טמאים. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>שיש בה בית קבול שמן</b>. פירש הר\"ב שמושחין בה שמן להשחיז. כמו שאנו עושין במשחזת של אבן במים. הר\"ש: \n",
+                    "<b>[*מחצלת הקש ושפופרת הקש</b>. שכל הגדל מן הארץ בכלל כלי עץ. כ\"כ הרמב\"ם בספ\"א מה\"כ. וזה דלא כהר\"ש. ואין להאריך]: \n",
+                    "<b>קש</b>. פי' הר\"ב זנבות השבלים וכ\"כ רש\"י*) פ\"כ דשבת דף ק\"מ. ועיין מ\"ש ברפ\"ט דב\"מ: \n",
+                    "<b>[*רבי עקיבא מטמא</b>. כתב הר\"ב ואע\"פ שקיבולו מועט וכו'. ואף לפי' מהר\"ם דלעיל שאינו מפרש לענין שיעור הקיבול אפ\"ה מצי סבר דדינא הכי אפילו כלי קבול כל שהוא טמא. וילמדהו מסיפא דמתני' דהתם שחקקום התינוקות כו' ולתינוקות פשוטא שאין להם שיעור ואף כל שהוא מספיק להם למדידתן. ומ\"ש הר\"ב. וקמיפלגי אי הוי דבר העומד כו' כ\"כ הר\"ש מהתוספתא שהביאה שז\"ל העושה כלים מדבר שהוא של מעמיד טמא מדבר שאינו של מעמיד טהור. הלפת ואתרוג ודלעת שחקקום תינוקות למוד בהן עפר טהורים הרמון והאלון כו'. ע\"כ. ואף הרמב\"ם בחבורו רפ\"ב מה\"כ כתב שיהיה דבר של קיימא שאפשר שיעמוד ע\"כ. אבל צריכין עדיין למודעי דבשלמא שפופרת של קש ניחא שאינה אלא שפופרת וקמ\"ל שהוא דבר של קיימא לר\"ע. ולריב\"ן לא. אבל מחצלת של קש קשיא לי. ול' הר\"ש מחצלת הקש זנבות השבלים שעושים מהם מחצלאות וסל קטן כמו שפופרת. ע\"כ. ויכולני לפרש שר\"ל שהם קטנים מאד ומפני שנעשים הזנבות שבלים מחוברים קצת. לכן לר\"ע מקרו יכולים לעמוד ואפ\"ה לריב\"ן לא. ונ\"ל דמתני' הכי דייקא דאילו לקמן קתני מחצלת קנים ולא הקנים אלא כלומר של קנים וכדתניא ושל חלף ומשמע שהיא מחצלת גדולה שראויה להקרא עליה שם מחצלת והיא נעשית משל קנים או של חלף. משא\"כ הכא קרי לה מחצלת הקש שמשמע שהקש הוא העיקר כי אין ראויה להקרא מחצלת סתם שהיא קטנה במאד ונ\"ל ג\"כ פשוט דלפי' זה של הר\"ש הקש בפני עצמו כל אחד לבדו אף לר\"ע לא יהיה יכול לעמוד. והרמב\"ם בפירושו כתב ומחצלת הנקרא בערבי א\"ל הצי\"ר ושפופרת הקש קנה התבן היא ג\"כ כלי קבול. ואע\"פ שהוא קטן הנה כבר התבאר לך שכלי קבול אין לו שיעור כו'. ע\"כ. והוי יודע שאע\"פ ששפופרת הקש כתב הרמב\"ם בפ\"ב הנה מחצלת הקש כתב בפכ\"ה אצל מחצלת הקנים ועיין לקמן]: \n",
+                    "<b>מחצלת כו' טהורה</b>. פי' הר\"ב מטומאת שרץ אבל לא ממשכב וכו'. אם אינה עשויה לסכך. עיין ספ\"ק דסוכה. [*ולפי מה שאפרש בס\"ד במ\"ד פכ\"ד דפשוטי כלי עץ הראוי למשכב טמא אף בשאר הטומאות צ\"ע. ופי' הר\"ב הוא מפי' של הרמב\"ם. ומצינו לו שחזר בו בחיבורו פכ\"ה מהלכות כלים שכתב טהורה מן המדרס וכתב הכ\"מ שכן עיקר וכתב שהטעם י\"ל מפני שמתוך שהיא קשה אינה ראויה לשכיבה. ע\"כ]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>וביניהם</b>. אותו אויר שבין הרגלים מתחת אינו נמדד דלא אמרינן רואים כאילו שולים יורדים עד סוף הרגלים. רש\"י פ\"ג דמנחות דף לא: \n",
+                    "<b>רבי שמעון שזורי אומר כו'</b>. פסקו הר\"ב והרמב\"ם דלא כוותיה. והייתי תמה דבהדיא פסק כמותו רב פפא בגמ' דמנחות שם. ועוד אתמר התם דבכ\"מ ששנה רש\"ש הלכה כמותו. אך בסוגיא דחולין פ' בהמה המקשה (חולין דף עה.) א\"ר יונתן הלכה כרש\"ש במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי אהך סמכו וכ\"כ התוס' שם. ויש ט\"ס במימרא דהתם בחולין דגרסי' כ\"מ ששנה ר\"ש שזורי במשנתינו. ואין לגרוס משנתינו דבהדיא קאמר במנחות מי קאמר במשנתינו. כ\"מ ששנה קאמר. וגם בתוס' דהתם מוכח דל\"ג במשנתינו דהא מייתי עלה פלוגתא דרש\"ש דבפ' במה מדליקין ואינו אלא בברייתא: \n",
+                    "<b>טפת</b>. מקום חשוב הוא. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מוכני שלה</b>. פי' הר\"ב אופן כעין אופני העגלה וכו'. כ\"כ הר\"ש וכ\"פ רש\"י בפ\"ג דשבת ד' מד דהתם מייתי לה למתני' בגמרא ומשמע דהשידה היא עגלה שרוכבין עליה. וכן פירש\"י בהדיא התם. וכן מפרש הר\"ב במ\"ג פ\"ט דב\"ק וכן משמע ברפ\"ג דערובין בפי' הר\"ב. והקשו התוס' דא\"כ חזיא למדרס ולא שייך בה מדידה. כדפירש הר\"ב בפ' כד משנה ד'. וכתבו דשידה אינה עשויה אלא לכלים. אך בפ\"ג דמנחות דף לא כתבו דעי\"ל שאע\"פ שהיא עשויה למרכב לא חשיב מדרס כיון דלא עבידה להיות נשען עליה אלא ללכת ממקום למקום מידי דהוה אנקטמין לפי' ר\"י שכתבתי בספט\"ו. ומיהו הר\"ב כבר פי' ברפט\"ו דשידה הוא ארון. וכ\"כ עוד בפכ\"ב מ\"ח ובריש פ\"ח דאהלות ובמ\"ה פט\"ז דשבת: \n",
+                    "<b>מוכני</b>. פי' הר\"ב אופן. וכן פי' הר\"ש ורש\"י. וכ\"כ עוד הר\"ב בספ\"ד דאהלות. אבל התוס' דשבת כתבו בשם ר\"ת דאין נראה לו לפרש כן דאין דרך להניח מעות על האופן. דקתני ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות. ומפ' דמוכני היינו כן של שידה. כמו את הכיור ואת כנו. וכמו מכונות במלכים. פי' בסיס שהשידה מונחת עליו. והראב\"ד בפ\"ג מה\"כ מפרש שהוא גלגל כמו ששנינו [ביומא פ\"ג מ\"י] אף הוא עשה מוכני לכיור כו' אבל זה הגלגל אינו אלא למעלה או על שפתו שמעלין התבואה לשידה באותו גלגל לפי שיש טורח גדול במלואו או בהריקו ומשתמשים בהן דרך הגלגל. ואילו היה הגלגל להתגלגל עליו. שתי קושיות בדבר האחת שהרי אינם עשוים להטלטל כלל ומה צורך למוכני וא\"כ עשוין הם להטלטל. ועוד מה בין מוכני לעובי הרגלים שאין נמדדין עמה ואע\"פ שהרגלים אינם נשמטים אלא ודאי כמו שפירשתי ונמדד עמה מפני שכל תשמישה ע\"י המוכני ע\"כ: \n",
+                    "<b>ואינה מצלת עמה באהל המת</b>. פי' הר\"ב שאם השידה בבית הקברות כו'. וז\"ל רש\"י בפ\"ג דשבת [דף מד] ואינה מצלת עמה באהל המת ולא שנכנסה לבית שהמת בו דא\"כ אין כאן הצלה שהרי הגג מאהיל על הטהרות מלמעלה אלא כגון שנכנסה לבית הקברות וכו' [*וזה שהגהתי גובה במקום עובי שהיה כתוב בפי' הר\"ב מפירש\"י זה הגהתיו] והקשו התוס' דמי יביא טומאה על הכלים ומפרש ריב\"א דמיירי שפיר דקיימא השידה באהל המת ומוקפת צמיד פתיל. ואע\"ג דכלי עץ אינו מציל בצמיד פתיל [כדפי' הר\"ב בפ\"ט מ\"ב] היכא דמקבלת מ' סאה מציל כדתנן לעיל רפ\"י. ואין צ\"ל דמוכני יש לה בית קבול אלא פשוטי כלי עץ הוא ויש נקב בשידה בצדה והכלים בתוך השידה והמוכני תופסת שם וממעטת אותו נקב עד שאין נשאר פותח טפח. וקאמר כיון דנשמטת אינו ממעט דדוקא כי מבטלו שם ממעט וכו' ומיירי שאינו סותם כל הנקב דאם סותם כל הנקב אפי' אינו מבטלו שם סותם. כדתנן בסוף פרק בתרא דשבת. בימי אבא שאול פקקו את המאור בטפיח והתם לא בטלוהו שאם בטלוהו בשבת היה חייב משום בונה דהא מוסיף על הבנין אלא ודאי בלא ביטול מיירי ואפ\"ה סותם. ולר\"ת דמפרש מוכני בסיס שהשידה מונחת עליו. מיירי דיש בשידה נקב מתחתיה כנגד המוכני והיא בבית הקברות והטומאה נכנסת דרך נקב בשידה ואין המוכני מצלת כיון שהיא נשמטת ואין מבטלים אותה שם ומיירי נמי שאין סותמת כל הנקב כו' וצ\"ל דמיירי שאין הטומאה כנגד הנקב דכשהטומאה נגד הנקב אפי' אין בו פותח טפח בוקעת ועולה וכו' [*ועיין פ\"י דאהלות מ\"ב]: \n",
+                    "<b>הקמרון</b>. פי' הר\"ב כעין קובה כו'. ועיין במשנה ז פט\"ז ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>ראש תור</b>. פי' הר\"ב רואין כאילו חוט נתון באלכסון כו'. ועיין בפירושו מ\"ג פ\"ז: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושאינן</b>. וגירסת הר\"ב כנוסחא אחריני שאינן. וכן בנוסחת מהר\"ם נמחק הוי\"ו: \n",
+                    "<b>ונקליטי המטה</b>. עיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ק דסוכה: \n",
+                    "<b>וחמור</b>. נקרא כך לפי שהמלבן והמטה נישאין עליו. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>[*ומלבן</b>. פי' הר\"ב לוחות כו' ומיטלטלין עם המטה דמחוברת במסמרות או בסיכי. כדמוכח בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס\"ט) ועיין בפי\"ב דפרה משנה ח]: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>מטה שהיתה טמאה מדרס</b>. פי' הר\"ב ששכב עליה זב. וכן זבה נדה יולדת ומצורע. ואמנם לקחו הזב דרך משל. הרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב או נתלה או נשען. ויש עוד שני פנים כדתנן לכולהו בספ\"ב דזבים: \n",
+                    "<b>רבי נחמיה מטמא</b>. כדאמרינן בפ\"ק דסוכה [דף טז] ארוכה ושתי כרעים קצרה ושתי כרעים חזו למסמך אגודא ומסמך אשלי לקרבה אל הכותל [הרחב] כמלא רוחב המטה ונותן עצים מן הכרעים לכותל למראשותיה ומרגלותיה ונותן חבלים ומסרג וראויה לשכב שהכרעים נקובים משתי רוחות שארוכה נכנסת בו וקצרה נכנסת בו פעמים נשארים עם הארוכה ופעמים עם הקצרה ובנקב שנתרוקן מכניס עץ ממנו ולכותל. כ\"כ הר\"ש. וכך כתבו התוס' שם סוף דף טו. וכתבו עוד דלא מטמא רבי נחמיה אלא דוקא כשכל המטה קיימת וכולה של אדם אחד שסופו לחזור ולחברה. אבל אם נאבד מקצתו או [שהוא] של שני ב\"א. הואיל ואין סופן לחזור ולחברה טפי אפי' איכא ארוכה ושתי כרעים קצרה ושתי כרעים טהורה כדתנן בס\"פ מטה שנגנב חציה כו': \n",
+                    "<b>גדד ב' כרעים לוכסן</b>. לשון הר\"ב טפח על טפח לוכסן. ובתוספתא דמכילתין ב\"מ פ\"ח גרסינן לתרוייהו שגדד שתי כרעים לוכסן או שגדד בה טפח על טפח. וכן העתיקה הר\"ש. אבל בנא\"י מצאתי מוגה במשנה שתי כרעים טפח על טפח לוכסן. וכן העתיק הרמב\"ם בפכ\"ו מה\"כ. וכן בפירושו בנא\"י כתב או שנחתכו שתי הרגלים כו'. עד שיחזירם טפח על טפח ע\"כ. ויצא לנו ג\"כ מזו הנוסחא שבפירושו דלא תקשה סיפא או שמעטה פחות מטפח שמשמעה שכל רגליה נתמעטו בפחות מטפח. והכא הא לא בעינן אלא שתים לוכסן. אבל לפי הנוסחא שכתבתי אלו השנים שנגדדו לוכסן נשאר בהם טפח על טפח. [*ולפירוש הר\"ב ל\"ק ולא מידי]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נשברה שנייה ותקנה</b>. לאו דוקא ותקנה אלא אגב דנקט ברישא ותקנה. נקט נמי בסיפא. תוס' פט\"ו דשבת דף קיב [*אמתני' ד' דבפכ\"ו. וה\"ה הכא]: \n",
+                    "<b>[*אבל טמאה מגע מדרס</b>. פי' הר\"ב משום דארוכה כו' שהרי נגע במטה הטמאה מדרס. וכן פי' הר\"ש. ולא רצו לפרש שטמאה מגע מדרס שנגעה בעצמה וכדתנן בפכ\"ז מ\"ז ח' ט' י'. דהכא רוצים לפ' אפי' לרבי יוסי דפליג התם. וכ\"כ התוס' פרק ט\"ו דשבת דף קיב. וטעמייהו דקי\"ל טומאת בית הסתרים אינו מטמא וכדמוכח מתני' ג פ\"ד דחולין ועיין לקמן [פכ\"ז] שם]: \n",
+                    "<b>[*לא הספיק כו' טהורה</b>. כתב הר\"ב ול\"ד להיכא דנתפרקה כו'. כבסוף פרקין ובר\"פ דלקמן ועוד שם משנה ו]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היתה טמאה טומאת ז'</b>. לשון הר\"ב כגון שנגע במת. וכן לשון הר\"ש והיא שטת ר\"ת דלא אמרי' חרב הרי הוא כחלל אלא בכלי מתכות. וכתבה ג\"כ הר\"ב ברפי\"ב דאהלות ולא דק לפ' הכא דלא כשטתו דבפ\"ק דאהלות מ\"ב שהיא שטת הרמב\"ם דבכל כלים אמרי' הרי הוא כחלל והרמב\"ם כתב בכאן וז\"ל וכבר ביארנו בפתיחת דברינו שכלי שטף כאשר נטמא במת טומאת ז' הנה הוא יהיה אב הטומאה ויטמא אדם וכלים טומאת ערב וכו' נתכוין לומר כשנטמא במת בענין זה שהוא יהיה אב הטומאה. ויטמא אדם וכלים טומאת ערב וזה כשלא יגע במת עצמו. ובמת דקאמר היינו בטומאת מת: \n",
+                    "<b>כולה טמאה טומאת ז'</b>. ואם הזה על המטה טהרה והכרע בכללה ואם פרשה קודם הזייה (היא) [הכרע] טמאה כו' הרמב\"ם ספכ\"א מה\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*תפלה</b>. עיין מ\"ש בריש פ\"ד דמנחות. למה נקט כן]: \n",
+                    "<b>קציצה</b>. לשון הר\"ב וכל בית נקראת קציצה לפי שהיא קצוצה מחברתה הערוך [ערך קץ י\"ב] [*עוד בערוך פירוש אחר קציצה היא הטבלא. ונ\"ל שהוא ג\"כ כמו הפי' הראשון במשמעות שם קציצה אבל איכא בינייהו דלפירוש הראשון על שם שקצוצה ונפרדת מחברתה נקראת כן ולפי' השני ע\"ש שקצוצה ונפרדת מן התיתורא שהוא העור המכסה פי הבתים שהוא כעין דף של גשר ולכן נקרא תיתורא ונקרא ג\"כ טבלא וב' השמות בהקומץ רבה דף ל\"ה]: \n",
+                    "<b>ואין מגע עושה מגע</b>. שאין הראשון מטמא כלים מפני שהוא ולד. הרמב\"ם פ\"ז מה\"כ [הלכה יב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מקבלת טומאה מכאן ולהבא</b>. הרי זה דומה למי שעשה כלי אחד משברי כלים שנטמאו שהוא טהור ומקבל טומאה להבא [כלומר בכלי עץ וכדתנן ברפ\"ב] הרמב\"ם ספכ\"ו מה\"כ: \n",
+                    "<b>[*ומיטהרת איברים</b>. פירש הר\"ב כשבא להטבילה מטביל הכרע בפני עצמה. עמ\"ש בספכ\"ד בס\"ד]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>והנוגע בחבלין</b>. כן גי' הר\"ב. אבל גי' הרמב\"ם בפירושו ובחבורו ס\"פ כ\"ו הנוגע וכן היא גירסת הר\"ש. וכלומר שאחר שנתפרקה המטה. שוב אין לחבלים חבור: \n",
+                    "<b>והנוגע מן הקשר ולפנים</b>. והקשר בכלל שהרי נומי הקשר כל שהוא לצורכו מטמאין. ולשון הרמב\"ם בפכ\"א מה\"כ [הלכה ו]. מן הקשר ולחוץ עד ג' אצבעות טמא. מפני שהן צרכיו של קשר. הרי הן מכלל המטה. וחוץ לג' אצבעות טהור. שאינו לצורך הכלי. שאפילו פסקו אין הקשר ניתר: \n",
+                    "<b>נימי הקשר כו' רי\"א כו'</b>. כדדרשי' בת\"כ. בפ' זאת תהיה. במשכבו ולא בנימין היוצאים מן הקשר חוץ משלשה אצבעות. או יכול שאני מוציא מג' ולמטה. ת\"ל טמא. הר\"ש. וכן כתבה הרמב\"ם במשנה דלקמן וממנה נ\"ל שלמד הרמב\"ם. דדברי ר\"י אמת. ושאין חולק עליו מדסתמה הברייתא. ודתנן רי\"א בלשון פלוגתא. ל\"ק. כמ\"ש הרבה כיוצא בזה בפרק בתרא דביכורים. ומ\"מ כתב דשיעורן זה בחבל המטה אשר עביו ידוע אצלם. דלפי מה שיהיה החבל יותר עבה. יצטרך להשאיר ממנו יותר [חוץ] הקשר. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד חמשה טפחים טהור</b>. וחמשה כלמעלה. תוספתא כתב הר\"ש. ויש ט\"ס בדבריו שכתב דלא מייתי לה בסוף אלו טריפות. וצריך להיות ומייתי לה. שכן היא בסוף אותה סוגיא דף נה: \n",
+                    "<b>טהור</b>. דדרשינן בת\"כ בפרשת זאת תהיה. במשכבו ולא בחבל היוצא מן המטה פחות מה'. או יתר על י'. או יכול שאני מוציא מה' ועד י'. ת\"ל טמא. [*ע\"כ. ודתנן שבו קושרים כו'. אה' ועד י' קאי. הר\"ש]: \n",
+                    "<b>מחמשה ועד עשרה</b>. ועשרה כלמטה הימנו תוספתא. מייתי לה התם בפרק אלו טריפות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*חבק</b>. כתב הר\"ב י\"מ בגד עב וכו' וי\"מ וכו'. ודבריו תמוהין בעיני. שהרי המיזרן מפרש הר\"ב כמו אזור ואבנט. ושניהן אינן בגד לכסות כשיעור האוכף. או כשיעור המשוי שעליו. שהרי אינם רחבים כידוע. אבל דברי הר\"ב מורכבים משני פירושים. שמ\"ש בכאן על חבק. כתב כן הר\"ש מהערוך. והוא כתב ג\"כ על מזרן בשם גאון ובשם הערוך שהוא בגד צמר שנותנים בני אדם גדולים וחשובים תחת המצעות ובלע\"ז טפי\"ט. ועוד כתב הר\"ש שי\"מ שהוא עור הכרוך על המטה וכו' אבל זה שפי' הר\"ב על מיזרן. כ\"כ הרמב\"ם. והוא כתב על חבק וז\"ל חבק הוא [האזור] אשר ישימו אותו לחמור על המרדע. כדי שיעמוד על גבו. וזה החבק ברחבו כמו טפח. וארכו יותר מזה השיעור. ובקצהו [שנצין] יחברו בהן המשאוי [נ\"א הקשירה] ע\"כ]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מטמא שנים</b>. כתב הר\"ב כל זמן שלא פירש מן המטה כדתנן במ\"ב פ\"ה דזבים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היתה טמאה טומאת ז'</b>. שזאת המטה היא נלקחת ממי שנטמא טומאת ז' מן המת והמזרן מן הבגדים וכאשר היתה המטה אב במת והוא סוף אב לא תשים הבגדים והוא המזרן הנוגע בה אב ג\"כ אבל ראשון. הרמב\"ם ועיין בפ\"ק דאהלות [מ\"ב]: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>תיבה שפתחה מלמעלה טמאה טמא מת</b>. עיין בפי' הר\"ב מ\"ט ומסתבר דל\"ג לה הכא וכן ראיתי בדפוס ישן שבגמ': \n",
+                    "<b>נפחתה מלמעלן כו'</b>. וה\"נ תנן לקמן משנה ט ועיין בפכ\"ב מ\"ח: \n",
+                    "<b>נפחתה מלמטן טהורה</b>. פי' הר\"ב בטל בית קבול שלה כו'. אע\"פ שאפשר לישב עליה *)בכסא. מפני שעיקר מעשיה לקבלה וכבר בטל העיקר הרמב\"ם פכ\"ו מה\"כ [הלכה ו'] ועיין [מ\"ש] לקמן מ\"ט [ד\"ה מפני]: \n",
+                    "<b>ואינם חבור לה</b>. כאותן ששנינו במ\"ג פרק דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>התורמל</b>. פי' הר\"ב כיס גדול של עור שהרועה כו'. ועיין מ\"ש [הר\"ב] במ\"ד פט\"ז: \n",
+                    "<b>שבצים שלה מקבלות עמה</b>. כתב הר\"ב כשמפשיטין עורות האילים והתישים הזכרים נשאר העור שבמקום הבצים כמין כיס קטן. ולשון הרמב\"ם כמו שני נודיים קטנים: \n",
+                    "<b>טהורות שאינם מקבלות כדרכן</b>. לשון הרמב\"ם כאשר נקרעו אלו הנודים הנה היא טהורה לפי שאי אפשר שתקבל כמו שהיה דרכה לקבל. ר\"ל מצד פיה אשר תמשך בתוך הנוד ע\"כ. אבל בנא\"י הנה הם טהורות לפי שא\"א שיקבלו כמו שהיה דרכם לקבל ר\"ל מצדדי פיותיהן אשר הם בתוך הנוד. ובחיבורו פ\"ז מה\"כ [הלכה ח] העתיק המשנה כלשונה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי מאיר מטמא</b>. הואיל ופתחה מצדה. ולא נפחתה למעלה ראויה למדרס כשהיתה וכל המיטמא טמא מדרס מיטמא טמא מת כדתנן במשנה ג פ\"ו דנדה: \n",
+                    "<b>מפני שבטל העיקר בטלה הטפלה</b>. ושיהיה כלי שיטמא טומאת מת הוא העיקר. וזה הולך על השרש אשר התבאר בששי מנדה והוא אמרם כל הטמא מדרס טמא טמא מת ויש שטמא טמא מת ואינו טמא מדרס הנה כבר התבאר שטומאת מת עיקר. הרמב\"ם בסוף פרקין: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>[*הכרים והכסתות</b>. עיין מ\"ש בפ\"י דמקואות משנה ב בס\"ד]: \n",
+                    "<b>והשקין</b>. ארוגה משער ונוצה של עזים. וכן כתב הר\"ב ברפכ\"ב: \n",
+                    "<b>הרי אלו טמאים מדרס</b>. פירש הר\"ב דכל הני עבידי נמי לשכיבה. וכיון שמתחלת ענינם נעשו לשני דברים יחד להיותן מכלי קבול. ולישב עליהן. ולזה כאשר נפחתו ויצאו מדין כלי קבול ונטהרו מטומאת שרץ הנה נשארו בדין המשכב ויטמאו במדרס. הרמב\"ם. ותניא בתוספתא מודים חכמים ור\"מ [דפ' דלעיל] בכר וכסת של עור. הר\"ש. [*ועיין מ\"ש בפ' כ\"ד מ\"ד]: \n",
+                    "<b>כריתית</b>. פי' הר\"ב שק של עור קטן וכן הוא בפי' הרמב\"ם בנא\"י. כריתית שק קטן מעור ע\"כ. וכלפי שתמונתו כתמונת השק הרי הוא קטן אע\"פ שהוא גדול מהתורמל שהוא בתמונת כיס. שהרי התורמל שעורו חמשת קבין. והכריתית סאה שהוא ששה קבין והרמב\"ם בספכ\"ד [הלכה יא] מה\"כ כתב שהכריתית מערין בה מים: \n",
+                    "<b>המזודה</b>. ובנוסחת מהר\"ם *)והמזדה. המ\"ם בחיר\"ק והדל\"ת בפת\"ח ובמשניות ישנים מנוקדים ומזדא. והמ\"ם בשו\"א והזי\"ן והדלי\"ת קמוצים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חמת חלילין</b>. פי' הר\"ב חמת מלא רוח כו' ומוציא כו' קול של שיר. כשנופח בפיו. הר\"ש. [ובארץ רוסיא שכיחי הרבה זאקווייף בל\"א]: \n",
+                    "<b>טהורה מן המדרס</b>. פירש הר\"ב דלא חזיא לשכיבה. דכיון שאינה מלאה מתגלגלת. הר\"ש: \n",
+                    "<b>עריבת פיסונות</b>. של עץ. הרמב\"ם פרק כ\"ו מה\"כ: \n",
+                    "<b>פיסונות</b>. פי' הר\"ב לשון שקל פיס' דאמרינן בגמרא בסנהדרין. פ' ארבע מיתות (סנהדרין דף סד:) \n",
+                    "<b>עריבה</b>. שלשין בה את הבצק. הרמב\"ם שם: \n",
+                    "<b>שנסדקה</b>. לשון הר\"ב ומוציאה משקין. וכ\"כ הר\"ש. ובמשנה דלקמן העתיק ת\"כ דתניא שנסדקה ואינו יכול לרחוץ בה רגלו אחת. וכן העתיק הרמב\"ם בחבורו שם. ולשון התוספתא מהרגלים. ועיין בפי' הר\"ב רפ\"ד דידים: \n",
+                    "<b>טמאה מדרס</b>. כתב הר\"ב שאינה ראויה אלא לשכיבה שכופתה על פיה כמ\"ש הרמב\"ם וכדתני כפה סאה וישב עליה שכתב הר\"ב בסוף משנה דלקמן. ומ\"ש הר\"ב ואם לא נסדקה אינה טמאה מדרם כו' אבל אם נגע בה גופו יהיה דינה דין כלים שנגע בהן הזב. אשר הן ראשון ולא אב. הרמב\"ם. [*ומ\"ש הר\"ב ופחותה מב' לוגים וכו'. טעמא כתב הר\"ש בשם התוספתא שהרי היא כקערה ושיעורה בזיתים וביתר מט' קבין לקמן במשנה ד]: \n",
+                    "<b>מקבלת מדרס</b>. בכולי דוכתי תני טמאה מדרס ולא ידענא אמאי משני הכא למתני מקבלת מדרס: \n",
+                    "<b>שיתחסמו</b>. עיין מ\"ש במשנה ב פט\"ז: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>דיוסטר</b>. לשון הר\"ב דיו שנים סטר צד כדמתרגמינן לסטר חד. ולשון הר\"ש כדכתיב (בדניאל ז) ולסטר חד הקימת: \n",
+                    "<b>קבעו בכלונס</b>. כתב הר\"ב דהיינו עץ ארוך ותרגום נס כלונסא כמ\"ש בפי' מ\"ג פ\"ב דר\"ה ואע\"פ שהנס הוא כמין מקל ארוך שאינו עב. הכא מיירי שהוא עב כמו קורה דהא תנן בסיפא כסא שקבעו בכלונס. וכן העתיק הרמב\"ם בפ\"כ מה\"כ לענין דיוסטר קבעו בקורה וכן עוד לענין כסא בפכ\"ה קבע הכסא בקורה גדולה: \n",
+                    "<b>כסא שקבעו בכלונס</b>. עיין מה שכתבתי בזה במשנה ד פכ\"ב: \n",
+                    "<b>מפני שאומרין לו עמוד ונעשה מלאכתנו</b>. כתב הר\"ב ותניא בת\"כ אשר ישב עליו וכו' יכול אפי' כפה סאה כו' ת\"ל אשר ישב המיוחד לישיבה. מדלא כתיב גבי משכב. אשר שכב. וגבי מושב אשר ישב [בקמ\"ץ ופת\"ח] וכתיב ישכב ישב. משמע שישכב עליו תמיד במיוחד לשכיבה ולישיבה. וגבי משכב נמי דריש ליה התם הכי. רש\"י פ\"ו דשבת דף נט. ועיין מ\"ש ברפ\"ד דידים. [*ועריבה מב' לוגין וכו' במתני' דלעיל] ותרקב מפורש בפי' [הר\"ב] משנה ו פ\"ג דתמיד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עריבה גדולה</b>. יתירה מתשעה קבין. הר\"ש וכ\"כ הרמב\"ם בפכ\"ו מה\"כ: \n",
+                    "<b>[*רבי עקיבא מטמא וחכמים כו'</b>. וכה\"ג פליגי בפ' כ\"ז משנה ה]: \n",
+                    "<b>אע\"פ שקבעה בכותל</b>. כתב הר\"ב ולא אמרינן כו'. או שנעשה כדי לשמש את הקרקע. וכן בפ\"ח מ\"ט [גבי פורנא]. עיין מ\"ש במשנה י פ\"ו דמקואות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כופת שקבעו כו'</b>. עיין מ\"ש במשנה ד פכ\"ב: \n",
+                    "<b>קבעו</b>. במסמרים ובנה עליו. הרמב\"ם רפכ\"ו מה\"כ והכ\"מ כתב על לשונו זה שאינו במשנה. אבל נלמד הוא מסברא דעדיף מקבעו בבנין ע\"כ. ואין נ\"ל דא\"כ לא ה\"ל לכתוב כלל במסמרים. אבל נראה מדכתב כן. שסובר דדוקא במסמרים הוי קביעות ליטהר. ובלאו הכי לא. ועי' בסמוך: \n",
+                    "<b>מפץ</b>. עיין מ\"ש במשנה י פכ\"ד: \n",
+                    "<b>המעזיבה</b>. פי' הר\"ב טיט וצרורות כו'. עיין לשון רש\"י שכתבתי במשנה ז פ\"ק דסוכה [ד\"ה מעזיבה]: \n",
+                    "<b>נתן עליו את המעזיבה ולא קבעו</b>. במסמרים. בפי' הרמב\"ם בנא\"י: \n",
+                    "<b>קערה שקבעה בשידה תיבה ומגדל כו'</b>. לכאורה אורחא דמלתא נקט. אבל הרמב\"ם בפ\"ה מה\"כ כתב בבבא דטהורה. וז\"ל. הרי זו מכלל השידה וטהורה. נראה שדעתו דמיירי דוקא בשידה תיבה ומגדל הבאים במדה שהם טהורים. כדתנן בריש פרק ט\"ו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סדין שהוא טמא מדרס כו'</b>. כתב הר\"ב שראוי לטמא מדרס קאמר וכו' דא\"כ אדתני סיפא כו'. וכ\"כ הר\"ש. אבל הרמב\"ם השוה שתי המשניות. ומפרש למשנתינו דה\"ק. אבל טמא טמא מת. כלומר שהוא ישוב כמו כלים אשר נטמאו בטמא מת. כאשר נגעו במדרס ישובו ראשון. וזה ל' התוספתא בזה. סדין שהוא טמא מדרס ועשאו וילון הרי הוא כטמא מת המקבל טומאת מדרס. וב' המאמרים יחד אמתיים. לפי שזה הוילון הוא יקבל טומאת מת בעתיד. והוא ג\"כ בדמיון כלים שנגעו במדרס. ע\"כ. ומ\"ש עוד בפירוש הרמב\"ם ואשר יתוקן וכו' מצאתי בנא\"י שנכתב בגליון שלא נמצא בהעתק. ומ\"ש הר\"ב כדתני בהקומץ רבה. דף כד. וגם הר\"ש הראה מקום זה. ולא ידעתי למה לא הראה על מקומה של המשנה במקום שהיא קבוע במכילתין פרק כז משנה ט'. דאילו בהקומץ אין מקומה. אלא מייתי לה בגמ': \n",
+                    "<b>ועשאו וילון</b>. כתב הר\"ב ודוקא שעשה בו שינוי כו' כדתנן ספכ\"ה: \n",
+                    "<b>אבל טמא טמא מת</b>. ולא עשאוהו כאחד ממחיצות הבית שאינן מקבלות טומאה. רש\"י פ\"ק דביצה סוף דף יד. ומה שפירש הר\"ב מפני שהשמש מתחמם כנגדו כו'. עיין מ\"ש במ\"ד פ\"ח דשקלים: \n",
+                    "<b>משיתבר ובס\"א משיתפר</b>. ועוד להר\"ב גירסא שלישית *)בפכ\"ז משנה ט. ועיין רפכ\"ה. ובמשנה נא\"י מצאתי מוגה משישבר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כמין כי</b>. פי' הר\"ב כי יוונית כמין כ\"ף הפוכה ולכאורה נראה שצ\"ל כפופה וכלומר לאפוקי כ\"ף פשוטה [*שהרי] במנחות פרק ו משנה ג כתב הר\"ב כמין כי יוונית שהיא כמין ט שלנו כהפרש גודל מן האצבע [*אבל ראיתי שתי אלפא ביתא של היוונים האחת גדולה ומרובעת. והאחת קטנה והאות העשרים שבקטנה היא קרובה בצורתה לטי\"ת שלנו שצורתה של האות ההיא כזה? ט אך בהגדולה האות השש עשרה היא כזה? ח ולפי זה אין להגיה בלשון הר\"ב אך שתי תשובות בדבר הא' למה לו לומר כמין כ\"ף הפוכה הל\"ל כמין חי\"ת. הב' דהשתא דבריו דהכא ודמנחות סתרי אהדדי שזו דלעיל יש לה כמו שולים מתחת ואין לה גג וזו דהכא יש לה גג ואין לה שולים ומיהו בתשובה הראשונה יכולני לומר שבימי הר\"ב לא היו נוהגין לכתוב הח' אלא כזה ? וכן עדיין סופרי זמנינו כשכותבין בכתב שקוראין כתיבה תמה עושין החי\"ת בזו הצורה דוקא]: \n",
+                    "<b>[*והיא גמר מלאכתה</b>. וכן העתיק הרמב\"ם בפ\"ה מה\"כ ולכאורה ק\"ל דל\"ל למתני הכי דהא בכ\"מ שנשנה המלאכה שבה מיתטמא הכלי טעמא לפי שבו נגמרה מלאכתו ויש לי לומר דבמחצלת יש שעושין עוד מלאכות אחרות אחר זו המלאכה וה\"א דעדיין לא נגמרה מלאכתה מקרי קמ\"ל דומיא דאשכחן במטה ועריסה דברפט\"ז. כדפי' הר\"ב שם]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הנוגע בכובד העליון כו'</b>. פי' הרמב\"ם [פ\"כ מה\"כ הלכה ט\"ו] דמיירי שהבגד בעת אריגתו היה באהל המת והרי נטמא. ואין מיטמא בשאר הטומאות זולת הצרעת אם לא הארוג לבד שנאמר או בגד עד שיהיה בגד שהוא טווי וארוג ואמרו בכאן כי כאשר יגע האדם בכובד העליון כו' טהור. שכל אלו אינן חבור לבגד אבל הנוגע בנפש המסכת כו' טמא. שכל אלו חבורין לבגד ועיין בפירוש הר\"ב רפכ\"ג: \n",
+                    "<b>[*בכובד העליון וכו'</b>. פי' הר\"ב כובד העליון הוא שלפניו כו'. וכ\"פ הר\"ש. וק\"ל דהא הוה זו ואצ\"ל זו. דאם בשלפניו טהור אע\"פ שהבגד הטמא כרוך עליו. כ\"ש בשל רחוק ממנו שאין עליו אלא השתי המחוברת לבגד ועוד דלשון עליון ותחתון אינו צודק כלל דהא איפכא הוא שאותו שהוא רחוק הוא גבוה. ואותו שלפניו הוא נמוך ואם נפרש כן שהעליון הוא הרחוק. והתחתון הוא שלפניו אתי שפיר הל'. וגם דהשתא הוה לא זו אף זו. ועוד בה שלישיה דיגיד עליו ריעו שכן הנירים והקירוס שפי' הר\"ב וכן הרמב\"ם הנירים הוא הרחוקים. והקירוס הוא שלפניו יותר וכן פי' הרמב\"ם ג\"כ בכובד כו' וז\"ל האורגים יעמידו להן שתי קורות אחד [למעלה] ועליה כרוך השתי. והשנית קרובה לארץ. וכל מה שיארגו מן הבגד כרוך עליה. והשתי נמשך בין שתי הקורות. שם הקורה עליונה נקרא כובד העליון. ושם השפלה כובד התחתון. ע\"כ]: \n",
+                    "<b>בנירים</b>. ל' הר\"ב הן חוטין וכו'. ובעבורן כו'. כן לשון הרמב\"ם. ובנא\"י ובהמשכתן כו' [*וכבר כתבתי מעשיהן מבואר יותר במ\"ב פ\"ז דשבת. ע\"ש. וכן תקנתי שם ל' הר\"ב והרמב\"ם שכתבו שילך בו הארג בחוט. שהוא ל' מגומגם. והראוי היה שיהיה הלשון שילך בו חוט הערב: \n",
+                    "<b>[*ובקירוס</b>. פי' הר\"ב מסרק שבו מכים וכו'. וכ\"כ הרמב\"ם. ואע\"פ שמתחת יש לכלי זה גם כן קנה ע\"פ כולו. משא\"כ למסרק שאין לו מתחת קנה. כי השינים צריכין להיותן מובדלים בסופן שזולת כן אין נעשית מלאכתן כלל. מ\"מ מפני שהשתי כל חוט וחוט ממנו נכנס לבין כל ב' שינים ואין הקנה שמתחת נראה לעין מפני השתי הזה. הלכך דומה למסרק כפי מביט עין הרואה. ועל כן קרו ליה מסרק. אבל הא קשיא לי ודאי שזה הכלי הוא בכלל הנירים. לפי מה שפירשתי במ\"ב פי\"ג דשבת. ושם נשנה ג\"כ בקירוס. ופי' הר\"ב והרמב\"ם יריעה ארוגה וכו'. וכבר העירותי על זה שם. וגם כתבתי שם שבהלכות שבת להרמב\"ם בפ\"ט השמיט בקירוס. ולכך נ\"ל דאדרבה משם ראיה על מה שפירשתי. שהנירא הוא מה שהם ז\"ל מפרשים כאן על קירוס. ולפי' שם לא פי' על קירוס כמו בכאן לפי ששם הוא בכלל נירים. שכן מפרש אביי התם [שבת דף ק\"ה] דנירין הוא בתי נירא ונירא ולכך הוצרכו לפ' קירוס יריעה כו'. ודוגמא דנפה וכברה דתנן התם לגביה. אבל כאן שא\"א לפרש יריעה כו'. דמה ענינה לכאן. לכך מפרשים שהוא המסרק וכו'. דהיינו הנירא. ואמנם הנירים יהיו השתי בתי נירא לבדן. ואין המסרק בכללן. ולפי ששם לענין איסור שבת אינו מתחייב עד שיעשה החוטין בשלשתן בשתי הבתי נירא. ובנירא כדמפרש אביי. לכך הוצרכו לפרש שם בקירוס יריעה כו' זהו מה שנ\"ל בזה. ואין לתמוה על ששם אחד היינו קירוס. יפול על שני ענינים מחולקים. היינו על מסרק. ועל יריעה. כי הרי אפשר הוא שקריאתן משתנה. כגון שהא' בחול\"ם הרי\"ש. והב' בשורק או בקריאת הקו\"ף. שהא' בחיר\"ח. והב' בציר\"י. א\"נ שני השינוים גם יחד יצדקו. ובזה יובדלו. וק\"ל נ\"ל]: \n",
+                    "<b>[*ובעירה</b>. כתב הר\"ב הוא אירא האמור בפ\"ק דשבת (דף יא) וכו' וכ\"פ הר\"ש. ואע\"ג דהתם באל\"ף בתחלה ובסוף. הרי אותיות אחה\"ע מתחלפין. אבל הרמב\"ם כתב זה החוט יקרא עירה מענין תלייה. לפי שהעירה הוא הנתלה והדבק. עכ\"ל. כלומר שהוא מל' מעורה במקצת דרפ\"ג ממסכת טבול יום. ומעורה בקליפתה דמ\"ח פ\"ג דעוקצין. ול' מקרא הוא כמער איש ולויות במלכים א ז]: \n",
+                    "<b>בנפש המסכת</b>. פי' הר\"ב חוטי הערב שהולכים כו' קודם שיכה במסרק ויחבר אותו על הארוג מהבגד. הרמב\"ם. וכ\"כ הר\"ב והר\"ש במ\"ט פי\"א דנגעים. ועיין שם: \n",
+                    "<b>הנוגע בצמר שעל האימא</b>. פי' הר\"ב מקל ארוך כו' שהנשים כורכות בו את הצמר וטוות. וכ\"פ ג\"כ באשוויה. וכ\"פ הר\"ש. וצ\"ע היאך מתחברים לבגד האורגים. אבל הרמב\"ם מפרש שהוא ג\"כ מכלי האריגה. ובנוסחא שלפנינו כתב אימה הארג אשר באורך המסרק אשר עליה המטוה כפול. ולזה תקרא א\"ל ריב\"ה עימ\"ה לכפילת הפשתן עליה. ועם זה המטווה אשר על המסרק. יאמר צמר שעל האימה. ובתנאי שיהיה ג\"כ מחובר בארג. ובנא\"י עימה הארוג שמכניסין בו הקנה שהמטוה כרוך עליה ונקרא בערב א\"ל גז\"ך. ולזה תקרא א\"ל ריב\"ה עימ\"ה. לכריכת הפשתן עליה. ועל אותו המטוה שעל הקנה. יאמר צמר שעל העימה. ובתנאי שיהיה ג\"כ מחובר בארג ע\"כ. ואשוויה פי' הכוש אשר עליו המטוה אשר ירקמו בו והוא מחובר בבגד [ג\"כ] ע\"כ: \n",
+                    "<b>בפיקה</b>. פי' הר\"ב כמין עגול כו' וגם בזה יש להקשות מה ענינו לחבור הבגד. והר\"ש כתב כגון דבגד כרוך על הפיקה ע\"כ. וגם זה דוחק שהרי לא לכך עשויה. והרמב\"ם פי' פיקה כוש קטן יוכפל עליו המטוה עד שישוב [כמין כדור וכל זמן] שנשאר מהמטוה כפול על הפיקה. הוא אומרו עד שלא פירעה כו': \n",
+                    "<b>עד שלא פירעה כו'</b>. פי' הר\"ב קודם שיתירנה. ול' הר\"ש עד שלא נתגלה וכו'. וז\"ל הרמב\"ם וכ\"ז שנשאר מהמטוה וכו'. וכאשר הוסר המטוה ממנה עד שנתגלה ונראה הוא אומרו משפירעה. ופירעה הוא הגלוי [מלשון] כי פרעה אהרן (שמות ל״ב:כ״ה): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הנוגע בעול ובקטרב כו'</b>. הכונה בזאת ההלכה. כמו כונת אשר לפניה וזה שהוא יאמר כי כאשר נטמאת העגלה או המחרישה. אז הדברים המחוברים בהן. יחשב כמו הדבר אשר נטמא. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>בעול ובקטרב</b>. עיין בפי\"ד משנה ד: \n",
+                    "<b>בעין</b>. ל' הר\"ב בגד או צמר כו' שכורכים על צואר כו' ודומה לעין. הר\"ש: \n",
+                    "<b>והבורך</b>. כך הגהתי בבי\"ת. שכן גרסינן בפרק יז דאהלות וע\"ש בפי' הר\"ב ובפירוש הר\"ש דהכא. ותמצא שענינם א' גם הערוך העתיקו בערך בורך. ולשון הר\"ב עץ עקום. דומה למרכב. כן ל' הרמב\"ם בנוסחא שלפנינו. אבל בנא\"י דומה לרכובת אדם וע\"ש הר\"ב והוא הנטוש כו'. מסיים הרמב\"ם ולזה תקרא כורך. ע\"כ. [*ונראה שנוסחתו בכ\"ף וכן הוא בחבורו פ\"כ מה\"כ כתוב הכורך בכ\"ף]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בתוט ובמשיחה</b>. עיין לעיל פי\"ז משנה י\"ג ומ\"ש במשנה ח פ\"ג דסוכה: \n",
+                    "<b>ובסניפין</b>. פי' הר\"ב עץ קטן כו' ופעמים ישים שנים. כלומר ולכך שונה סניפין ולא סניף. וע' מ\"ש במשנה ו פי\"א דמנחות: \n",
+                    "<b>במכבש של חרש</b>. שנטמא הרומח שבו הנוגע במכבש טהור. הרמב\"ם פ\"כ מה\"כ: \n",
+                    "<b>הנוגע ביתר ובקשת כו'</b>. מ\"ש הר\"ב ונטמא החץ לא נטמא הקשת והיתר. ר\"ל ולכך הנוגע בהם טהור: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>[*והדלופקי</b>. מ\"ש הר\"ב כלי עץ כו'. אדלופקי לחוד קאי. ומ\"ש ואוכלים ומשקים. קשיא לי דמשקים אינן מונחים על השלחן והדלופקי. אלא בכלי שבו הם המשקים. והכלים הללו כבר אמרן צלוחיות ואשישות ומשמע בין רקנים בין מלאין. ולכן היה נ\"ל שתיבת ואוכלים צ\"ל באוכלים. וכן ל' הרמב\"ם שם. ואף לשונו שבכאן כך מוכיח שכתב ובו מקומות לכלי היין ולכלי הפירות. אלא דבפכ\"ד [משנה ו] כתב ג\"כ הר\"ב כמו הלשון שבכאן. ולכן צריך לפרש דה\"ק שמשימים בו צלוחית ואשישות ואוכלים ומשקים בתוך הכלים הללו. ול' קצרה הוא שסומך על המבין. ומ\"ש הר\"ב שמשימים בו צלוחיות ואשישות. וכן לשון הרמב\"ם. ונמצא בכתוב שמואל ב' ו ואשישה אחת ופירשו רז\"ל בפרק כל שעה (פסחים דף לו) גרבא דחמרא. דכתיב (הושע ג׳:א׳) ואוהבי אשישי ענבים]: \n",
+                    "<b>או שחיפן בשיש ושייר כו'</b>. כתב הר\"ב דאי הוה כולה מחופה שיש היה טהור ככלי אבנים דבתר חפוי אזלי' וכ\"כ הר\"ש. ותמיהני דבפי\"א משנה ד ו מפרשים דבתר עיקרא אזלינן. ומיהו כבר כתבתי שם בכם הר\"ש דמפרש התם. בכלי שצפוי כמוהו. שצפוי של מתכות. וגם הוא עצמו של מתכות. אלא שעיקרו דמתכות טהור וצפויו דמתכות טמא. ואין נראה לחלק דהכא לקולא והתם לחומרא. דהא בסוף חגיגה כתבתי דמהכא מייתי התם בגמ' דאזלינן בתר חפוי. ומאי מייתי והא התם שאני דלחומרא באנו לטמא השלחן של עץ המחופה בזהב. אלא ודאי דאין לחלק בזה. ולא עוד אלא דרש\"י פי' התם במאי דמייתי ממתניתין דהכא וז\"ל אלמא צפויו מבטלו אפי' להקל וכ\"ש להחמיר. ע\"כ. אלא נ\"ל דהא דבפרק יא אזלינן בתר עיקרא היינו דוקא היכא שהעיקר והצפוי ממין אחד הוא. וכל זה לשיטת הר\"ש. אבל כבר כתבתי בפ' יא. גם בסוף חגיגה. דלהרמב\"ם כל המצופה מטהר הכלי. וז\"ל בפי' שבכאן לפי שהכלים המצופים לא יקבלו טומאה. ובנא\"י מסיים בה כשהן מצופין כ\"ש כשצפן בשיש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שניטלה אחת מרגליו</b>. מן הג' רגלים אשר לו. הרמב\"ם. וכן בפירוש הר\"ב במשנה דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שניטל אחד מראשיו טהור</b>. ה\"ג בכל הספרים. ובנא\"י מצאתי מוגה טמא. וז\"ש הרמב\"ם בפרק כ\"ו מה\"כ. עדיין הוא ראוי למדרס [*ונ\"ל שכן יושבין עליו כשהוא מוטה]: \n",
+                    "<b>אם יש בו גובה טפח</b>. עיין במשנה ה פרק כז: \n",
+                    "<b>[*קתדרא</b>. עיין בפי' הר\"ב דפ\"ד משנה ג'. ומ\"ש עליו שם. ועוד עיין בפירוש הר\"ב בפרק כד מ\"ב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כסא של כלה שנטלה חפוייו</b>. פי' הר\"ב לשון חפי פותחת כו' [*בפ\"ח דשבת דף פ\"א] ובפ\"ק דעדיות משנה יא מפרש גם פי' הרמב\"ם דהתם דחפויין [פתוחין] וציורים שעושין מעצים ואבנים כו'. וצריך לומר שאינו חפוי על פני כולו. והיינו דלשונו בפירושו דהתם. חתיכות המפותח שמדביקין עליו ואף ע\"פ שאין דבריו בפירושו שבכאן נראין כן. מ\"מ הדבר מוכרח דהא לדידיה כל חפוי מטהר כמ\"ש בר\"פ: \n",
+                    "<b>כסא שקבעו בעריבה כו'</b>. מטהרין. ואי קשיא לך הא תנן לעיל פ\"כ משנה ה כופת שקבעו בנדבך קבעו ולא בנה עליו כו' מפץ שנתנו ע\"ג הקורות קבעו ולא נתן עליו את המעזיבה כו'. אלמא בקביעות בלחוד לא פרחה טומאה מינייהו. התם משום דבדוכתייהו נמי לישיבה ולשכיבה קיימי. אלא משום דמחבר להו לבנין. קא מטהרינן להו. ומש\"ה עד דקבעי להו ובני עלייהו לא חשבינן להו כבנין. אבל הכא הא קא מבטל להו מישיבה לגמרי. הלכך בקביעות לחוד מטהרינן להו לב\"ה. תדע דתנן בההוא פירקא [משנה ו] סדין שהוא טמא מדרס. ועשאו וילון כו' מאימתי היא טהרתו כו'. ר\"ע אומר משיקבע. אלמא מקביעות נמי קא מטהר ואפי' כשנטמא כבר. מ\"ט משום דלא חזי השתא למדרס ה\"ל כמו שנשבר כ\"כ הראב\"ד במשנה יא פ\"ק דעדיות. ולא ידעתי למה הקשה מכופת. דטפי טובא ה\"ל להקשות ולמרמי כסא אכסא. ועוד שהיא נשנה קודם ההיא דכופת במשנה ג כסא שקבעו בקלונס. וכן כסא שקבעו בקורת בית הבד טמא. אלמא בקביעות בלחוד לא פרחה טומאה מינייהו. אחר זה ראיתי בפכ\"ה מה\"כ [ה\"ה]. דהתם כתב הרמב\"ם דיני אלו הג' כסאות. שמפרש הכ\"מ דכסא שקבעו בעריבה נמי לא טהרו ב\"ה. אלא לענין שאינו חבור לה. שאם נטמאת העריבה לא נטמא הכסא ע\"כ. אבל הרמב\"ם בפירושו כתב בהדיא שהוא טהור לגמרי. וז\"ל [אמר] אם קבע כסא בעריבה הוא טהור. ולא יטמא במדרס לחבורו בעריבה אשר לא תטמא במדרס. ע\"כ. ואף פשטן של דברי הרמב\"ם שבחבורו. נראה שסובר דטהור לגמרי [*ושאלני חתני מהר\"ר הירש יצ\"ו. דהא אדרבה משמע כדברי הכ\"מ. מדכתב הרמב\"ם. וכן כסא שקבעו בעריבה כו'. א\"כ מדמה אותו לדלעיל מינה. והשיבותיו דאם כדברי הכ\"מ. לא ה\"ל לכתוב. אלא וכן הדין בכסא שקבעו בעריבה. ולא ה\"ל לסיים שהוא טהור אלא ודאי אתי למימר שהוא טהור לגמרי. וממ\"ש וכן כו'. אין ראיה להכ\"מ. שהרי בדין השני. קבעו בקורה גדולה נמי כתב וכן. ואינו שוה לדין שלפניו. דהא בדין שלפניו מחלק בין קבעו לעשאו בו. אלא הני וכן. אינן אלא שבשלשתן יש צד טהרה. ומיהו הא כדאיתא והא כדאיתא. ותו דהרי משנתינו לא שנאה לזו שבעריבה אלא אותם שנים כסאות. אלא דבאותן יש צד טומאה נמי. ואילו בזו אין צד טומאה כלל. והרמב\"ם שכתבם יחד הרי נשמר בלשונו כדכתבתי. ועוד אי איתא דגם בזו יש צד טומאה. א\"כ ה\"ל לכתוב דין עשאו בו מהו אבל אם טהור לגמרי בקבעו בו לא צריך לכתוב. דודאי דכ\"ש עשאו בו שהוא טהור] וכך הבין הכ\"מ. שהרי הקשה עליו מאי שנא מכסא שקבעו בקורת בית הבד ומכח הקושיא הוא שמפרש דה\"נ אינו מטהר לגמרי. ואילו היה מחפש לדעת מה יענה הרמב\"ם בפירושו. בודאי שלא היה מפרש כן על דבריו שבחבורו להטותו מני דרך שבפי'. וגם אשתמיטתיה להכ\"מ דברי הראב\"ד מדלא כתבן לתרוצי מה שהוקשה להראב\"ד אהדדי. ולכך נראה דהכא נמי טהור לגמרי ומשום דקביעות שבעריבה הוי קביעות טפי ג\"כ מקביעות שבכלונס וקורות בית הבד וכמו שתירן [*הראב\"ד] בכופת. ול\"ק אלא על הראב\"ד דלמה לא רמי כסא אכסא. כל שכן דמשנת כלונס וקורת בית הבד. קדומה למשנת כופת. דמינה רמי איהו וה\"מ לתרוצי הכי וממילא לא הוי קשי מכופת דתנן בתרייהו: \n",
+                    "<b>אף העשוי בה</b>. ר\"ל *) שנמצא עם העריבה מעץ אחד. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלא היו חפויו יוצאים</b>. פי' הר\"ב שאין הנסרים בולטים חוץ מן הכסא. ר\"ל הנסרים הקבועים מג' רוחות שאם א' בולט חוצה. ואין שכנגדו ג\"כ בולט. נמצא כשיטהו על אותו צד. שהוא מוטה בשיפוע. מפני שהנסר האחד ארוך ויוצא ובולט מהשני. ולכך אין נוח לישב עליו [*ומ\"ש הר\"ב וממעל לעצים לוחות וכו'. אלו הלוחות ג\"כ בכלל חיפויו דמתני'. שהרי הא דתנן וניטלו לא קאי אלא על אלו הלוחות כדפי' הר\"ב ואם נשברו הלוחות וכו'. וכן ג\"כ כללן הר\"ב לאלו הלוחות בלשון נסרים בהא דמסיק אלא לנסרים שמחפין כו']: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>רבי עקיבא מטמא</b>. טעמו פי' הר\"ב במ\"ח פ\"ב דעדיות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שידה שניטל העליון טמאה מפני התחתון כו'</b>. צריך לומר שתמונת שידה משונה הרבה מתמונת תיבה. הואיל וחלוקים הן מאד בדיניהן. כמו שנשנה לענין תיבה במשנה ז וט דפי\"ט: \n",
+                    "<b>ישיבת הסתת</b>. לשון הר\"ב מסתת אבנים והוא מתקן לו מקום לשבת בקצה האחד מהאבן כו'. ותימה דכלי אבנים אין להם טומאה אפי' מדרס כמו שכתב הר\"ב בסוף פרקין ולעיל רפ\"י ולשון הרמב\"ם מקום ישב בו בקצה העץ [ויסתת] האבן על קצה האחר ובחבורו פכ\"ה קצת הקורה שמתקן המסתת את האבן לישב עליו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ועשאו פנים</b>. פירש הר\"ב פסלו במעצד כו' [עי' מ\"ש ברפי\"ב דשבת] וכ\"כ הר\"ש. אבל העתיק עשאו פנים. דהשתא מלתא באפי נפשיה היא. והרמב\"ם העתיק ועשאו פנים. ופירש לעשות ממנו פני הכותל כו'. ובחבורו פכ\"ה ועשאוהו פנים לשער וכיוצא בו: \n",
+                    "<b>במשיחה</b>. עי' מה שכתבתי פי\"ז משנה יג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האסלה</b>. פירש הר\"ב בית מושב של ברזל מכוסה עור. נקוב באמצע כשיעור סיט [*המפורש בפירוש הר\"ב משנה ד פי\"ג דשבת] הן חסר הן יתר. ויושב עליו אדם ותחתיו גרף כדי לקבל בו הרעי. ערוך: \n",
+                    "<b>העור טמא מדרס</b>. בשנטמא כשהוא מחובר קאמר ויש בו כשיעור אבל הברזל טהור מן המדרס שעליו אבל לא טהור משאר טומאות דאי לכתחילה קאמר ברזל טמא בשאר טומאות. פשיטא. [ועור] נמי אם יש בו כשיעור פשיטא. ואי לית ביה כשיעור אמאי טמא מדרס. הראב\"ד פכ\"ה מה\"כ: \n",
+                    "<b>שהפויו של עור</b>. ושפתותיו ג\"כ מעור וכאשר הוסר הכסוי ישאר בלתי שפה אינו ראוי לדבר. לא לישב עליו לקטנותו ולא לשום בו דבר. להעדר הצדדין. הרמב\"ם בנא\"י: \n",
+                    "<b>ששיגמן</b>. לשון הר\"ב שפסלן ותקנן ברהיטני וכ\"כ הר\"ש ובמשנה דלעיל נתנו מעצד לפסול. ובין כך ובין כך קשיא לי מאי שנא דלא פירשו כמו עשאן בסינין או בשיגמין דמתני' ו פ\"י. שהוא חיבור הנסרים על ידי עץ הנקרא שעם. וכך פי' הרמב\"ם בכאן גם הערוך מפרש כן למשנתינו: \n",
+                    "<b>קנקילין</b>. פי' הר\"ב כלי שמשימין תחתיו אש וגפרית כו'. מכבר מעשה רשת תרגום ירושלמי קנקל עובד *)מצדא וכן מכבר דויקהל הערוך: \n",
+                    "<b>והעשויה ככוורת</b>. ל' הר\"ב מפולשת משני צדדים. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו. ובחבורו פ\"ב כתב ככוורת שאין לו קרקע: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הכדור</b>. ישחקו בו. הרמב\"ם. וכ\"פ הר\"ב ריש פכ\"ח: \n",
+                    "<b>והאמום</b>. פי' הר\"ב דפוס של מנעל כו'. ופיו תפור [ובו] עושים המנעל כמו שעושים רצענים שלנו בדפוס של עץ. הר\"ש. והוא לשון רש\"י סוף פרק ז' דסנהדרין: \n",
+                    "<b>מפני שהתפר מחברו</b>. פי' שתופר המוכין עם העור כדי שלא ישמטו אנה ואנה מתחתיו כשרוכב על האוכף דומיא דתפירת הבגד שממלאין במוך וצמר גפן בין תפירה לתפירה שזכר הר\"ב במ\"ד פט\"ז דשבת שרגילות גם כן לחבר המוך בתפירות עם הבגד עצמו. כנ\"ל. ולשון מהר\"ם נ\"ל אע\"ג דכדור ואמום כמו כן תפורים מכל מקום רגיל הוא להוציא מה שבתוכן לפעמים להכי אין התפר מחברו כי הכא. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>זריז האשקלוני</b>. פי' הר\"ב חגורה רחבה כו'. משמע כל שרוכבין עליו בפסוק רגלים יש בו משום מרכב. וכן יראה לשון הר\"ב בדיבור טפיטן של סוס וכבר כתבתי בפ\"ק משנה ג' שכן נראין דברי הרמב\"ם ושכן דעת התוס' דרפ\"ג דערובין. אבל דעת רש\"י אינו כן אלא שאינו מטמא משום מרכב. אלא אותו הראוי לסמיכה בשעת רכיבה [*ועיין עוד מה שכתבתי שם בס\"ד] ולדבריו צ\"ל בכל הני דהכא שיש בהן דברים הראויין להסמך בהן לפניו או לאחריו: \n",
+                    "<b>ומדוכה המדית</b>. פי' הר\"ב מכתשת כו'. וכ\"כ הר\"ש אבל מהר\"ם אע\"פ שראה לפניו פי' הר\"ש כתב וז\"ל ודבר תימה הוא מה ענין זה למרכב. ושמא הוא אחד מכלי האוכף או אותו שמשים בו הרוכב את רגלו שקורין שטגריי\"ף בלשון אשכנז. או אחר כיוצא בזה ונקראת מדוכה משום דהרוכב נשען ומכה בה תמיד כעין מדוך שדוכין בה. ונקראת מדית על שם מקומה כמו זריז האשקלוני נ\"ל. עכ\"ל. ובפי' הרמב\"ם לא נמצא בו דבר אבל בנא\"י מצאתי ומדוכה מרכבה שהיה מיוחס אצלם למדי ע\"כ. ובחבורו ספכ\"ה כתב מרדעת של חמור וכתב הכ\"מ שהוא במקום מדוכה המדית: \n",
+                    "<b>מפני שעומדין עליו</b>. והזב מטמא משום מושב כשהוא עומד ג\"כ כדתנן בספ\"ב דזבים והר\"ב ששינה בלשונו לכתוב לשבת. בחנם עשה כן [*ובפי' הרמב\"ם בנא\"י כתוב והם עומדים על הסוס להתלמד לרוץ ולהראות גבורתם]: \n",
+                    "<b>[*בקומפון</b>. והר\"ב העתיק בקונפון וכן הוא במשנה דריש פ' דלקמן אבל שם העתיק הר\"ב קומפון והרמב\"ם העתיק בכאן קומפון. וכתב שזה כו' שמו בל' יון קומפון ובלשון לע\"ז [קנפו] ובר\"פ דלקמן העתיק קונפון אבל בחבורו פרק כז מה\"כ העתיק ג\"כ קומפון]: \n",
+                    "<b>נאקה</b>. היינו נאקה דפ' במה בהמה יוצאה. הר\"ש: \n",
+                    "<b>טמא</b>. כתב הר\"ב רמב\"ם פי' טמא מושב וכו'. כ\"כ בפירושו בנוסחא שלנו אבל בנא\"י כתוב אולם אוכף הנאקה יטמא משום מרכב והוא ענין אמרו טמא לד\"ה. לפי שהוא ירכב עליו. ע\"כ. וכן בפי' משנה דלקמן. וכ\"כ ג\"כ בחבורו ספכ\"ה. ולהכ\"מ לא הי' בזה אלא נוסחא שלנו. ולכך על שהראב\"ד השיגו. וכתב דטמא מושב כ' הכ\"מ שכן מפרש הרמב\"ם ג\"כ בפירושו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מרכב חלק מגעו ממשאו</b>. פירש הר\"ב דנושא מטמא בגדים ואין נוגע מטמא בגדים ומנין שבטומאת מרכב חלק מגעו ממשאו ובמשכב לא חלק שהרי הוא אומר במשכב (ויקרא ט״ו:ה׳) ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו ובמרכב הוא אומר (שם) וכל המרכב אשר ירכב עליו וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב ולא נאמר בו יכבס בגדיו מלמד שאינו מטמא בגדים בשעת מגעו ונאמר (שם) והנושא אותם יכבס בגדיו אחד הנושא את המרכב. או הנושא משכב מטמא בגדים בשעת נשיאותו. הרמב\"ם פ\"ו מה' משכב ומושב. ומה שדקדק לכתוב בשעת נשיאותו הוא כמו ששנינו בפ' בתרא דזבים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כסא של כלה ומשבר של חיה כו' אר\"י אין בהם משום מושב</b>. ולא אתפרש טעמא מאי. וגם צ\"ל דמשבר של חיה אין ישיבתו ישיבה כלפי אסלה דס\"פ דלעיל דהא לא פליג ר\"י אאסלה: \n",
+                    "<b>וכסא של כובס שהוא כורם עליו כו'</b>. כך היא גירסת הר\"ב. [*וכן העתיק הרמב\"ם בפירושו]. והכי איתא בפ\"ט דשבת דפ\"ח אשכול הכפר דודי לי בכרמי עין גדי מי שהכל שלו מכפר לי על עון גדי שכרמתי לי מאי משמע דהאי כרמי לישנא דמכבש הוא אמר מר זוטרא ברי' דרב נחמן כדתנן כסא של כובס שכורמים עליו את הכלים. והרמב\"ם [*בחבורו פכ\"ה מה' כלים] העתיק *)שכובס עליו את הכלים וכן הוא במשנה שבגמ' דפוס ישן. [*וכתב הכ\"מ רבינו והרא\"ש פירשו שהוא מכבש. ולדבריהם יהיה טמא מדרס מפני שיושב עליו כשהכלים בתוכו להדקו. כדי שיכבשו הכלים]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*והמדף</b>. פירש הר\"ב מביאין לוח של עץ ומניחים תחת הלוח וכו'. וכ\"כ הר\"ש בשם גאון. וכן ערוך. ולישנא קטיעא הוא. וז\"ל הערוך. ומביאין לוח של אבן או של עץ. ומעמידין אותו מוטה. והמקום נמוך. וסומכים אותו בעץ. ומניחים תחת כו']: \n",
+                    "<b>ומצודות הסכרין</b>. פי' הר\"ב הסותמים וסוכרים את המים כו'. וז\"ל הרמב\"ם מצודות הסכרים מצודות יפסיקו המים בימים עד שיתקבצו שם הדגים ואחר יוציאו המים וישארו הדגים כו': \n",
+                    "<b>טמאין</b>. ר\"ל בטומאת מדרס. אי נמי בשאר טומאות דוקא. הר\"ש: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>טמא מדרס</b>. כתב הר\"ב וכ\"ש שטמא טמא מת דקי\"ל כל הטמא מדרס כו'. מתני' היא בפ' ו' דנדה [*משנה ג]: \n",
+                    "<b>[*בקונפון</b>. והר\"ב העתיק בקומפון. וכבר כתבתי בזה בפרק דלעיל משנה ב']: \n",
+                    "<b>טמא טמא מת</b>. כתב הר\"ב וה\"ה שטמא טומאת שרץ כו'. והא דנקט טמא מת משום דאב הטומאה הוא. והכי קאמר אב הטומאה על ידי מת. ולא ע\"י זב. רש\"י פרק ט דשבת דף פד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העשויה כקתדרא</b>. פירשו הר\"ב במשנה ג' פ\"ד [*ועיין מ\"ש שם בס\"ד]. וכתב הר\"ש דה\"ל למתני עגלה של קטן דתנן בספ\"ב דביצה דטמאה מדרס [אלא] אין חושבין כאן כ\"א למנות ג' עגלות שיש להן ג' מינין ואינו יורד למנות כל העגלות. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>משני לוג עד ט' קבין</b>. עיין בפירוש הר\"ב פ\"כ משנה ג: \n",
+                    "<b>והבאה במדה</b>. פי' הר\"ב שמחזקת מ\"ס כו'. ול' מהר\"ם שהיא גדולה ביותר שמחזקת מ\"ס כמו אנשי מדות ע\"כ. [*והוא לשונו של רש\"י ז\"ל בפ' ר\"ע דמס' שבת דפ\"ד]: \n",
+                    "<b>טהורה מכלום</b>. עיין בפי' הר\"ב במשנה דלקמן [*ומ\"ש שם בס\"ד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והבאה במדה טהורה מכלום</b>. כתב הר\"ב אאינה מיוחדת למדרס קאי דהטמאה מדרס כו'. דבהנך דחזי למדרס לא חיישינן. דלא אתקש לשק כדאיתא פ' על אלו מומין הר\"ש. [*ואני תמה דהא בר\"פ פי' הר\"ב דכל הטמא מדרס טמא טמא מת ומשנה שלימה היא כמ\"ש שם. ולכן נ\"ל דאף הר\"ש לא אמר. אלא שאם ראויים למדרס. דבהו לא מיירי. דאילו בהם כשראויים למדרס טמאים בכל. בין במדרס בין בטמא מת. כאותו הכלל דלעיל כל הטמא מדרס כו'. והכי איתא בפ' על אלו מומין. ואין לו תוך בכלי שטף דאורייתא קיבולי טומאה היא [כלומר בתמיה] דומיא דשק בעינן מה שק מיטלטל מלא וריקן אף כל מיטלטל מלא וריקן פרש\"י מלא וריקן דיש לו ב\"ק. ע\"כ. וכ\"כ ג\"כ הר\"ב בר\"פ שני. ומשני בהנך דחזו למדרסות פירש\"י כגון כסא וספסל דמקבלי טומאה ע\"י מדרס. ע\"כ. ועל כרחנו טעמא דלמדרס לית לן הקישא דההוא הקישא דכתב הר\"ב בריש פ\"ב שכתבתי וכן עוד לו ברפ\"י ורפט\"ו לענין כלים הבאים במדה דדרשינן נמי שיהא מיטלטל מלא כריקן לאפוקי הבאה במדה. כולהו מהך קרא דוכל כלי עץ וגו' וההוא בטומאת מת ושרץ אתקש. וכ\"כ רש\"י בפ' במה אשה (שבת דף סו) סוף ע\"א. ומכיון דאמרי' בהנך דחזו למדרסות לענין חד הקישא דלא לאקשויי שצריך שיהיה לו [בית] קבול. ה\"נ לאידך הקישא שאע\"פ שבא במדה כשהוא ראוי למדרס טמא מדרס. וה\"נ בתרווייהו בין בפשוטי כלי עץ בין בבאים במדה לא אמעיטו במת ושרץ. אלא כשאין בהם טומאת מדרס דהיינו שאינן ראויים למדרס. אבל כל שראויים למדרס הדרן לכללן שכל הטמא מדרס טמא טמא מת. וטעמא מק\"ו דפכים קטנים. כמ\"ש *)בס\"ד ברפ\"ו דנדה. ולפי זה הא דכתבתי ל' רש\"י בסוף פרק ט\"ו. נמי יש לפרש בכהאי גוונא. וכמו שכתבתי שם בס\"ד. אבל צריך עיון דברי הר\"ב והרמב\"ם שבסוף פרק יז כמו שכתבתי שם בס\"ד. גם אפס כי עז וקשה עלי הא דתנן ברפ\"כ דטמאים מדרס ואינן טמאים בשאר טומאות הואיל ונפחתו מהיותן כלי קבול ומתחילה נעשו בין לקבול בין לישיבה ואמאי הא תנן כל הטמא מדרס כו'. וצ\"ל דכשהיו מתחילה עשוין להתטמאות בשאר טומאות ומפני הקלקול שאירע בהם נטהרו מלהתטמא בשאר טומאות. אע\"ג שעדיין נשאר עליהן טומאת מדרס. כבר חלף ועבר מהם שאר הטומאות ואינן בכלל כל הטמא מדרס כו' דההוא כללא דוקא על הכלים שלא אירע בהם קלקול. אבל פשוטי כלי עץ. שאע\"פ שאין ראויים לשאר טומאות הנה כשהם ראויים למדרס הן בכלל כל הטמא מדרס כו'. הואיל שלא אירע בהם קלקול רק שמתחלה אינם ראויים. וכיון שהם בענין שראויים למדרס. אגב [זה] ראויים ג\"כ לשאר טומאות והלכך הה\"נ כלים הבאים במדה שאע\"פ שאינם ראויים להתטמא בשאר טומאות אם הם בענין שראויים למדרס יתטמאו ג\"כ בשאר טומאות. שהרי לא אירע בהם קלקול כן נראה בעיני לקיים דברי הר\"ש והר\"ב. אבל דעת הרמב\"ם אין נראה כן בבאים במדה. שהרי אע\"פ שפשוטי כלי עץ כתב בפ\"א מה\"כ שהם טמאים מד\"ס וכמ\"ש עוד רפכ\"ג מה\"כ ואעתיק אותו הל' לקמן בפרקין משנה י. אפ\"ה בבאים במדה שכתב דינם בפ\"ג לא הזכיר שיהיו טמאים מד\"ס. גם בשאר טומאות אם ראויים למדרס. ולדבריו צ\"ל שהוא מפרש להא דעל אלו מומין דוקא במאי דאתמר דהיינו בפשוטי כלי עץ. ולא דהה\"נ בבאים במדה. ואין להקשות מאי שנא. דהא ודאי דטומאה זו של פשוטי כלי עץ בדברים הראויים למדרס מד\"ס היא כדכתב הרמב\"ם שהרי בפסוק לא נתפרש. והלכך היכא דאתמר אתמר והיכא דלא אתמר לא אתמר. שכן הבאים במדה נמי מן התורה אמעטו וכיון שלא אמרו כן בהדיא על הבאים במדה שאם ראוים למדרס שיהיו טמאים אף בשאר טומאות אין לנו לרבות טומאה מדעתינו. וכללא דרפ\"ו דנדה כל הטמא מדרס כו'. אין למדין ממנו. כדכתבתי במשנה ג פי\"ד. ול' רש\"י בפ\"ו דנדה שאין לך כלי הראוי למושב הזב שאין שם כלי עליו וראוי לקבל כל טומאות. וכמו שהעתקתיו שם. ולפי זה יתכן שדעת רש\"י כהרמב\"ם. ולאו בכל ראוי למדרס אומרת שמטמאים ג\"כ בשאר הטומאות. ואין צריכין לפי זה לדחוק בפירוש ל' רש\"י שהעתקתיו בפט\"ו ומיהו בפ' כיצד הרגל דף כה ילפינן מג\"ש דמפץ במת טמא משרץ. ושרץ יליף בק\"ו ממדרס. ובמשנה י דלקמן הביא הרמב\"ם בפירושו תחלת השיטה ההיא. ומפץ ודאי לאו דוקא. אלא נקט מפץ שאינו בגד. ולא עור. ולא שק. הנאמרים בפרשה בטומאות שרץ ומת וגם אין לה טהרה במקוה. וכדכתב הרמב\"ם שם. והר\"ב בסוף פירקין. ואי ילפינן ממדרס לשרץ. ומיניה למת למפץ. ה\"ה לכל מה שטמא במדרס. וכ\"כ התוס' בהדיא בנדה [דמ\"ט] ובפרק כיצד הרגל דמההיא נפקא בכל דוכתי דאמרי' כל הטמא במדרס כו' וא\"כ היאך יכולה לחלק בין פשוטי כלי עץ לבאים במדה. וצריך לי עיון]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*תרבוסין</b>. וכך העתיקו הר\"ב והר\"ש. גם הרמב\"ם בפירושו. אבל בחבורו פכ\"ז מה\"כ כתב תרכוסין בכ\"ף. וכן הוא בערוך]: \n",
+                    "<b>[*טמא מדרס</b>. פי' הר\"ב דחזי לישיבה או למזגא עליה הבאים להקיז. הכ\"מ שם]: \n",
+                    "<b>[*שאוכלין עליו</b>. פירש הר\"ב כלי תשמיש הוא. ואומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. הכ\"מ שם]: \n",
+                    "<b>[*ושל זיתים</b>. כתב הר\"ב שסוחטים בו זיתים. לא ידעתי למה לו לפרש כן. והרי הרמב\"ם כתב אשר יעשה להשיר עליו הזיתים ובחבורו כתב ג\"כ *)ששוטחין עליו הזיתים]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושל דלפקי</b>. כתב הר\"ב והבסיס שלפניו אינו לישיבה. אלא להניח עליה חפצים. מהר\"ם. [*ומ\"ש הר\"ב דלפקי כלי עץ וכו'. וכ\"כ לעיל רפכ\"ב. ועי' מ\"ש עליו שם בס\"ד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "[*פנקסיות פירש הר\"ב כמו חנוני על פנקסו דרפ\"ז דמסכת שבועות]: \n",
+                    "<b>האפיפורין</b>. פירש הר\"ב לוח שמניחים עליו אבק של עפר כו'. כ\"כ הר\"ש בשם הערוך ערך פנקס. ותמהתי דכה\"ג תנן נמי אפיפורין ברפט\"ז ושם פירש הר\"ב וכן הר\"ש כתב שם בשם הערוך. שהוא כסא של פרקים. ודקדקתי בערך אפיפורין ומצאתי דמייתי לה התם נמי הך אפיפורין דהכא ומפרש לה שהוא כורסיא קטן לפני תיבת ס\"ת. גם הרמב\"ם מפרש הך דהכא כי הא דלעיל שהוא כסא של פרקים ונקרא פנקס לפי שפנקס הן כל ב' לוחות מזדווגים יהיו לסופר או לזולתו ושם פנקס על האמת אמנם הוא לסופר. ואפיפורין הוא כסא של פרקים כאשר יתפשט יהיו שתי לוחות וישב הסופר עליו וכאשר יתקבץ ישוב לוח אחד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>של זגגין</b>. פירש הר\"ב שמניחים עליה כלי זכוכית. וכך פירש הר\"ש והרמב\"ם. וכתב הכ\"מ בפכ\"ז מה\"כ דתמיהא ליה מאי שנא מתרבוסין דמתני' ה ששוטחין עליו זיתים דטהורה מכלום. מפני שאינה ממשמשי אדם. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>של זבל טמאה מדרס</b>. פי' הר\"ב לפי שראויה לישיבה. ז\"ל הר\"ש ויתכן שהן כעין אותן שבמקומינו שקורין בהוט (א) בלע\"ז. ארוך כעין כוורת רחב מלמעלה וקצר מלמטה. ותלוי מאחריו ברצועה רחבה המתוקנת לאדם מלפניו. ונותן בו זבל לכרמים ומחובר בו מקל מאחריו ומגיע עד קרוב לארץ וכשרוצה לנוח פושט רגליו לפניו מעט ונשען מעומד על גביו. ע\"כ: \n",
+                    "<b>והפוחלץ של גמלים</b>. פירש הר\"ב עשוי כעין מכבר כו'. וכ\"כ הרמב\"ם. ומסיים יעתקו אותו על הגמלים. ע\"כ. ומהר\"ם פי' שהוא כלי עשוי מעור גמלים והוא גדול ביותר ומחזיק מ' סאה ויותר ולהכי טהור מכלום. כיון דאינו מיוחד לישיבה והוא מחזיק מ' סאה אינו מיטלטל מלא. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלשה מפצים הם</b>. פי' הר\"ב כמין מחצלאות כו'. ואין המפץ בכלל כלים האמורים בתורה ואף עפ\"כ מתטמא הוא במדרס דין תורה שהרי ריבה הכתוב כל המשכב וזה ראוי למשכב ועשוי לו. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכן מתטמא במת ובשאר טומאות מדבריהן ככל פשוטי כלי עץ [*וזה הכלל גדול כל המתטמא במדרס כו']. הרמב\"ם רפכ\"ג מה\"כ. ועיין בפי' הר\"ב דס\"פ: \n",
+                    "<b>ושל גתות לשון הר\"ב העשויות לכסות בהן ענבים וזיתים</b>. וכ\"כ הרמב\"ם. ולא ידענא זיתים מאי עבידתייהו דהא לא תנן אלא גתות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושל עור הדג טהור מכלום</b>. פי' הר\"ב דכל הבא מבריות שבים טהור כדתנן בפרק יז מי\"ג. וע\"ש: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>[*לוילון כו'</b>. פי' הר\"ב העשוי למסך כו'. עי' במשנה ד פ\"ח דשקלים]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>של ספרין טמאה טמא מת</b>. ובפ' כח משנה ד אפליגו תנאי ע\"ש. וכתב הכ\"מ בפרק כ\"ז מה\"כ שאינה מטמאה מדרס מפני שאין משתמשין בהן [לשכיבה]. ומ\"מ טמא טמא מת מפני שפעמים עושין אותן כמין תיק ונותנה בחיקו ומתחמס בה וכדרך שאמרו לענין איסור כלאים בירושל': \n",
+                    "<b>ושל תכריך ושל נבלי בני לוי</b>. והר\"ב העתיק ושל תכריך נבלי כו'. וכך העתיק הר\"ש. וכן בס\"א. אבל בפירוש הרמב\"ם בנא\"י כתוב ושל תכריך האמור כאן היא תכריכים של מת. וז\"ל בחבורו שם ושל תכריכי המת ושל נבלי כו': \n",
+                    "<b>ושל נבלי בני לוי</b>. כתב הר\"ב ודרך שאר בני אדם לעשות להן תיק של עור ואף הן טהורין. כדתנן לעיל פט\"ז מ\"ז. הר\"ש. וצריך לומר דל\"ד לתכריך הכלים דמתני' יב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>של צדי חיה ועוף טמא מדרס</b>. ואין זה [בית] אצבעות דתנן לקמן פכ\"ו [משנה ג] [בית] אצבעות טהורות. [דהא] איכא של ציידי חיה ועוף וחגבים אלא ענין אחר הוא. הר\"ש. וכן נמי אין זה כמו קסייה דמשנה ו פרק ט\"ז. אף ע\"פ שפירשו בו ג\"כ הר\"ב והרמב\"ם שהוא בית יד. דמ\"מ ענין אחר הוא ושמותם יוכיחו. אבל הר\"ש לא הוצרך לכתוב זה. לפי שהוא מפרש קסייה קערות: \n",
+                    "<b>טמא מדרס</b>. פירש הר\"ב לפי שנשען עליו. וכ\"כ הר\"ש גם הרמב\"ם כ\"כ בחיבורו פרק כ\"ז [מה\"כ הלכה י\"ד]. וכתב הכ\"מ שאינו יודע מה צורך לו להשען עליו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>של ילדה טמאה טומאת מדרס</b>. פירש הר\"ב שראוי לישיבה. וכ\"כ הרמב\"ם. וכתב עליו הכ\"מ שאפשר שהיו באותו זמן הילדות נותנות סבכה שלהן ע\"ג הכסת וישנות עליה [כההיא דמתני' יד] והזקנות לא היו נוהגות כן. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ושל זקנה מעשיה מוכיחים עליה. כ\"כ הרמב\"ם אינה ראויה למושב לגודל נקביה או לתכונת מלאכתן. ומ\"ש הר\"ב ובתוספתא תניא של זקנה טמאה מדרס כו'. מסיים בה הר\"ש. וכן נראה דהא לקמן תנן פכ\"ח משנה ט סבכה של זקנה טמאה משום מושב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלש קופות הן כו' הולכים אחר הבריה</b>. פי' הר\"ב אם טמאה טמאה כו'. ובקטנה וגדולה מפרש אם הגדולה ניקבה כמוציא רמון כו' והדר מפרש גבי הולכים אחר הפנימית אם טמאה הפנימית כו'. ועירוב פירושים הם. דזה שפי' אם טמאה כו' כ\"פ הר\"ש גם הראב\"ד [פכ\"ז מה\"כ הלכה יז] מפרש כן בשם הרב היוני ז\"ל. ולדידהו אף בגדולה מפרשים כן. וז\"ש הר\"ב בניקבה כמוציא רמון. הוא פי' הרמב\"ם ולדידיה אף בבריאה ובפנימית מפרש כן אך הראב\"ד השיגו דלמה שתיהן טהורות והלא תיקנה בשטלה עליה. והליץ בעדו הכ\"מ שאפשר לפרש דברי הרמב\"ם דאה\"נ שאם הית. נקובה במוציא רמון ואח\"כ תקנה וטלה עליה שהיא טמאה. והב\"ע כשטלה על נקב קטן שהיה בה ואח\"כ ניקבה הגדולה כמוציא רמון טהורה אף הקטנה אע\"פ שהיא שלימה. ועי\"ל דבניקבה הגדולה כמוציא רמון טהרה מטומאתה וכשטלה עליה הקטנה לא חזרה לטומאתה. ואע\"פ שהיתה זו הקטנה טמאה. הרי היא כחלק מהגדולה. וגם היא טהורה ע\"כ. [*ופי' קופות ע' בסוף כלאים]: \n",
+                    "<b>מהוהא</b>. נ\"ל שהגירסא מהוהה בהיה\"ן מלשון תוהו ובוהו. ר\"ל דבר שאין בו ממש. מהר\"ם. [*ועיין פכ\"ז [משנה יב] וגם בספ\"ט דטהרות]: \n",
+                    "<b>[*שטלייה</b>. כתב הר\"ב מלשון טלאי ע\"ג טלאי. דבפ' כיצד מברכין (ברכות דף מ\"ג.) ולא ידעתי למה הביא ממרחק והלא היה יכול להביא ממ\"ב דפכ\"ו]: \n",
+                    "<b>רש\"א כף מאזנים</b>. לשון הר\"ב לפרושי מלתא דת\"ק קאתי ובכף מאזנים של מתכות טמא איירי. אין אלו בעיני אלא דברי תימה. דת\"ק בבגד איירי ואתא ר\"ש לפרושי ומיירי בשל מתכות. ובלי ספק שהר\"ב ראה בפי' הרמב\"ם שכתב בזה הלשון. ואר\"ש בדמיון זה כו'. גם לא הי' נכתב בנוסח שלפניו שאין הלכה כר\"ש. וכמו שג\"כ איננו בדפוס ישן*). ולפיכך חשב הר\"ב שהרמב\"ם ר\"ל שר\"ש מפ' דברי ת\"ק. וממשל משלים לדברי הת\"ק אבל אין זאת כוונת הרמב\"ם כלל אך כוונתו שר\"ש. אמר ג\"כ דמיון זה שמחלק ת\"ק בפנימית וחיצונית. וכן בנוסח שלפני נכתב ואין הלכה כר\"ש וכן ג\"כ בנא\"י: \n",
+                    "<b>כתב הר\"ב ומסקנא דכולה פרקין כו' דכל דבר הראוי לשכיבה כו'</b>. עיין בספ\"ב דזבים. ולעיל בפי' הר\"ב פי\"ח משנה ה. ומ\"ש הר\"ב והמפץ כו' דמרבינן לה מקרא דכתיב כל המשכב כל לרבות כו'. וכיון דתרי קראי כתיבי. משכבו למעוטי. וכל לרבויי הא כיצד יש במינו אף ע\"ג דלית ליה טהרה במקוה. אין במינו מקיש משכבו לו גמרא פ\"ט דשבת דף פד ומייתי לה הרמב\"ם לעיל משנה י ומפרש בשם הר\"י הלוי גאון ז\"ל שהמפץ יש במינו מה שיטהר במקוה והן הכלים הנעשים מזאת האריגה כסלים וכקופות והן נכנסים במאמר הש\"י באמרו כל כלי. אולם החרס אין במינו מה שיעלה ממנו דבר שיש לו טהרה במקוה [ע\"כ] [*ומ\"ש הר\"ב והאי לאו כלי הוא. וא\"ת פשוטי כלי עץ נמי לא ליהוי להו טהרה במקוה והתנן בספי\"ח במטה שמיטהרת איברים. ופי' הר\"ב כשבא להטבילה מטביל הכרע לבד. כתבו התוס' בפר\"ע דשבת דף פד [ד\"ה מפץ] דאור\"י דנפקא לן מדכתיב (במדבר ל״א:כ׳) וכל כלי עץ תתחטאו דמשמע אפי' פשוטי. דומיא דכלי מתכות דכתיבי התם ואף ע\"ג דכתיב (שם) וכל מעשה עזים ליכא למילף מה מעשה עזים מיטלטל מלא וריקן אף כלי עץ. דלא שייך למילף הכי. אלא משק כדכתיב (בראשית מ״ב:ל״ה) ויהי הם מריקים שקיהם. ולהכי נמי נקט בכל דוכתי מה שק כו' כמ\"ש לשונם בפ\"ק דחולין מ\"ו. ומ\"ש הר\"ב. ואין לו טהרה עד וכו' פחות מו' על ו' שיעור טומאתו בפכ\"ז [משנה ב]. הרמב\"ם שם. ומ\"ש הר\"ב כלי אבנים כו'. ברפ\"י. ומ\"ש הר\"ב וכל דבר הבא מן הים. במשנה יג פי\"ז ע\"ש. ומ\"ש הר\"ב וכלי עץ כו'. ג\"ז שם ר\"פ עשירי ורפט\"ו. ומ\"ש הר\"ב כגון תרבוס. בפרקין משנה ה. ומפץ. משנה י. וסדין. משנה יג]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>יש להם אחורים ותוך</b>. פירש הר\"ב אם נגעו המשקים מאחוריהם כו' ולא נטמא תוכן. כדתנן לקמן במשנה ו: \n",
+                    "<b>כל שיש לו תוברות</b>. פירש הר\"ב לולאות כמו שיש למכנסים תפורות לאחוריו של בגד. והוא בית כניסת האבנט ושמו תובריות. ואית דאמר תופרות. ל' הר\"ש. ונ\"ל שבימיהם כך היו תופרין דאילו האידנא תופרין השפה אל תוכו. ול' התוס' פ\"ק דפסחים סוף ד' יז תובראות פירושו תפירות שפה לפיהן סביב כעין מכנסים ע\"כ. ובנוסחת מהר\"ם ז\"ל תפרות ופי' לשון תפירות נראה בו איזו פנימי. ע\"כ: \n",
+                    "<b>[*והדלפקי</b>. מפורש בפ' דלעיל מ\"ו ורפכ\"ב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>משבעה לחרחור מד' לדרבן</b>. עיין במ\"ז [*וח] פכ\"ט. [*ומ\"ש הר\"ב אם נפלו משקים טמאים כו' אין טמא מן המרדע אלא ז' כו'. וכן פי' הר\"ש. ולדבריהם יש לו אחורים ותוך דקתני אינו כמו אינך דלעיל ודלקמן. אבל פירושו כלומר שהכלי עצמו חלוק. וכמו שחלוקים שאר כלים באחורים ותוך לענין דינייהו. ה\"נ המרדע חלוק הוא בעצמו לענין דין אחר. והיה נכון למתני יש להם יד משבעה כו'. ומ\"ש הר\"ב ורמב\"ם פי' כו'. לכאורה דעתו שחולק הרמב\"ם על הדין שכתב הר\"ב שאם נפלו משקים טמאים על החרחור כו'. אבל אינו כן דאיהו נמי ס\"ל כך. שכ\"כ בהדיא בחבורו פכ\"ה מה\"כ. והשתא דאתינא להכי יכולני לומר שגם הר\"ש סובר כדברי הרמב\"ם באם נפלו משקים טמאים חוץ לז' כו'. אלא דמר נקט חדא ומר נקט חדא. והשתא אף להר\"ש אחורים ותוך דהכא כמו אינך. אלא שלהר\"ש העיקר שהוא מה שנשנה במשנה אחורים ותוך לא פי'. והרמב\"ם מפרש הנשנה במשנה. ועיין לקמן במשנה דלקמן בד\"ה וזומא ליסטרא וכו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*וזומא ליסטרא</b>. פירש הר\"ב כלי שראשו אחד כף וכו'. ולכף יש תוך ואחורים. וז\"ל התוספתא שהביאה הר\"ש זומא ליסטרין שנפלו משקין על תוכה טמאה כולה נפל על אחורים אינו טמא אלא אחורים תוכה והמזלג והיד טהורין נפלו על גבי המזלג חולקים את היד המשמש את הטמא טמא והמשמש את הטהור טהור. נפלו על גבי היד מנגבה והיא טהורה ע\"כ. וכדתנן במ\"ו ידות הכלים המקבלים כו' מנגבן כו' וצריכין לחלק בין הך דהכא למרדע דמתניתין דלעיל. דהתם אין דין ניגוב וצ\"ל דיש שיעור יד לכל אחד כדתנן משבעה כו'. וכמו ששנינו גם כן במשנה ז וח פכ\"ט. הלכך מחשבין לאידך שבין אלו שני השעורים לאחורים ולא ליד. אבל זה צ\"ע למה לא יהיה דין השבעה עצמה והד' עצמה כדין היד שיהא מנגבה כשנפלו עליה משקים טמאים. ועוד צ\"ע שיהיה מותרות הידות חשובות מהידות עצמן שהרי יהיו נחשבין כאחורים החמורים מן הידות. לכך נראה לי דטעמא אחרינא איכא דכל שבעה לחרחור וארבעה לדרבן נחשבין לחרחור ולדרבן כעצמותן ולפי שאין צריכין ליד לפיכך מה שבין השבעה להארבעה נחשב כאחורים]: \n",
+                    "<b>[*רבי שמעון אומר כו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כרבי יהודה. וכן כתב הרמב\"ם. וממילא דמאי דקאמר ר\"ש וצריך להטביל. כהלכה הוא. ועיין בסוף מתניתין ה]: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>הרובע ואחוריו טמאין</b>. פי' הר\"ב היינו הדפנות המקיפות כו'. אבל דופן המפסיק כו'. בכלל תוכו כו'. ולאו כולו בכלל תוכו אלא צד שכלפי חצי רובע. כן צריך לפרש ודברי הר\"ב מדברי הר\"ש הן מועתקין. וכן הא דסיים וכתב. ודין דופן האמצעי מפורש לעיל בספ\"ב דריב\"ן אמר חולקי' כו' כ\"כ הר\"ש. ואני תמה על הר\"ב דהא פסק התם שאין הלכה כמותו. וכן לא הזכיר הרמב\"ם חלוקת דופן האמצעי לא התם בדריב\"ן כמ\"ש שם ולא הכא כשהעתיק משנתינו בסוף הל' כלים [הל\"ו] ועיין ברפ\"ד דאהלות. ובפ\"ו משנה ד: \n",
+                    "<b>[*וכשהוא מטביל מטביל את כולו</b>. אתאן לרישא. וכן העתיקה הרמב\"ם ברישא בסוף ה' כלים]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שנפלו עליהן משקין</b>. ירצה בו משקים טמאים. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ושאר כל הכלים שאינם יכולים לקבל רמונים</b>. ונ\"א ל\"ג. שאינם יכולים לקבל רמונים. וכן בגירסת מהר\"ם ועוד גורס שיש להם אזנים ותוך: \n",
+                    "<b>ואזנו וידיו טהורים</b>. כתב הר\"ב עבדו ביה רבנן היכרא כו'. כמו שפי' בר\"פ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לעריבה גדולה של עץ</b>. פי' הר\"ב שאם יש משקים באחורי העריבה וידיו טמאות אוחז בבית הצביטה ואין חושש כו'. וכ\"כ הר\"ש אבל הוא מפרש ג\"כ ויש להן בית צביטה בכה\"ג. דאם אחוריו טמאים ובית הצביטה טהורים או איפכא. לא גזרינן האי אטו האי. שלא יטלנו בזה פן יגע בזה ע\"כ. והר\"ב מפרש שאם נטמאו אחוריו בית הצביטה טהור כו'. וכ\"פ ברפ\"ג דחגיגה וכפירש\"י שם. וכן הרמב\"ם התם והכא. והוא מפרש בעריבה גדולה נמי לענין זה שכאשר נטמא *) (ג\"כ) הכלי [במשקין טמאין] לא נטמא בית הצביטה ע\"כ. ועמ\"ש לקמן במשנה ט: \n",
+                    "<b>אמר ר' יוסי לא אמרו אלא לידים הטהורות בלבד</b>. וצ\"ל היינו טעמא דר' יוסי דכשהוא וידיו טהורות. אז נזהר היטב שלא יבא לידי רבוי טומאה לא הוא ולא כליו. אבל כשידיו טמאות אינו נזהר כל כך וחיישי'. מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קומקום שהיו אחוריו טמאין</b>. הרמב\"ם סוף הל' כלים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואין להם בית צביעה</b>. אתאן לר\"מ דאמר במ\"ז לידים טמאות שייך לשון זה שהכלי טהור ובקדש דגזרי' בית הצביעה שאין בו משקין שמא יגע באחוריו שיש בו משקים. אבל לר\"י כה\"ג אפילו בתרומה גזר ולקדש כולו טמא אפילו תוכו מה שייך לשנות אין להם אחורים ובית הצביעה. כיון דתוכו נמי [אין לו] ואי הוה תני אין להם אחוריים ותוך. סגי בהכי. אע\"ג דלא תני בית הצביעה. כ\"כ הר\"ש מהתוספתא וזה לפי שטתו דמפרש לרישא דמתני' ז כל הכלים שיש להם אחוריים ותוך ויש להן בית הצביעה. שנשנה ג\"כ לשלא יגע הא אטו הא. כמ\"ש לעיל בשמו. אבל לשטת הרמב\"ם דמפרש שנשנה לענין שאם נטמא הא' לא נטמא חברו אצטריך שפיר למתני דלקדש. אף בית הצביעה אין לו. כלומר אינו מחולק אלא כשנטמא הא' הכל טמא אף בית הצביעה. וכ\"פ הר\"ב ברפ\"ג דחגיגה: \n",
+                    "<b>[*במחשבה</b>. ועמ\"ש לקמן בד\"ה ומחשבה וכו']: \n",
+                    "<b>אלא בשינוי מעשה</b>. עיין ס\"פ דלקמן ממשנה ז ולהלן: \n",
+                    "<b>ומיד מחשבה</b>. כ\"ש [הוא. כיון] דמעשה מבטל מעשה. ולא נקטה אלא משום סיפא. דדוקא מעשה מבטל מיד מחשבה. ולא מחשבה מיד מחשבה. הר\"ש: \n",
+                    "<b>ומחשבה אינה מבטלת לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה</b>. בשלמא מיד מעשה לא מפקא. לא אתי דבור ומבטל מעשה. אלא מיד מחשבה מיהא תיפק. שאני מחשבה דטומאה דכי מעשה דמי. כדרב פפא. דרב פפא רמי כתיב כי יתן וקרינן כי יותן. [*הא כיצד כי יותן] דומיא דיתן. מה יתן דניחא ליה אף יותן נמי דניחא ליה. ואע\"ג דנפלו ממילא. אלא דניחא ליה במחשבה. הוי הכשר. וקרי ליה כי יתן. והיינו בידים. גמרא פ\"ג דקדושין דף נט. [*ומדאמרי' לא אתי דבור. נ\"ל דדוקא דבור. ולא סגי במחשבה. ועיין מ\"ש במשנה ד פרק ט דפרה. ומ\"ש בסוף פ\"ג דב\"מ [ד\"ה החושב]. גם עיין במשנה ו פרק ח דטהרות. ובמשנה יא פרק ג דעוקצין] [ד\"ה משיחרחר] : \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הרי אלו מיטמאין ומיטהרין שלא באומן</b>. כתב הר\"ב משום דכל הני יש להן רצועות וא\"צ לקשרן כו'. וכ\"כ הר\"ש. וכלומר דלפיכך מיטמאין שלא באומן. וז\"ל הרמב\"ם כי כאשר הורכבו קרסים בלולאות ואפילו בלי אומן. ויחבר הכיס עד שיחזירהו כלי קבול הנה הוא יטמא: אר\"י והלא כל הכלים מיטמאין כו'. לשון הרמב\"ם ואר\"י שהכלים כולם ג\"כ לא יצטרכו לאומן. אבל כל ששם לכלי צורה יקבל בו הטומאה הנה הוא יטמאהו. ואע\"פ שהוא הדיוט. וכן אם הפסיד ממנו זאת הצורה ואפילו הוא הדיוט הנה כבר טהר זה הכלי מטומאתו: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>[*כף לוקטי כו'</b>. פירש הר\"ב כמין כף יד כו'. ואין לו בית אצבעות אלא עור פשוט. וז\"ל הרמב\"ם בחבורו פ\"ז מהל' כלים עור שאין עליו צורת כלי אינו מקבל טומאה לפיכך כף של עור שקושרים לוקטי קוצים על כפותיהן כו'. מפני שהוא עור פשוט ואין עליו צורת כלי. ע\"כ. עיין ר\"פ ט\"ז: \n",
+                    "<b>הזון</b>. פי' הר\"ב אזור כו'. מסיים בו הר\"ש והיינו הזונות רחצו דקרא סוף מלכים א. וכ\"כ הרמב\"ם]: \n",
+                    "<b>ברכייר</b>. פי' הר\"ב דפוס של עור כו'. וז\"ל הר\"ש בשם הערוך אלו שעושים מלאכה וצריכים לעמוד כורעים על ברכיהן. ועושין כמו פיסת יד מעור ומשימין על ברכיהן: \n",
+                    "<b>[*טמאים</b>. פי' הר\"ב דעשוים לקבלה. וכן לשון הר\"ש. והרמב\"ם כתב בפי' כפי נא\"י שהם דמיון ב' קערות ע\"כ. ובחבורו שם כתב שיש עליהם צורת כלי]: \n",
+                    "<b>[*והשרוולים</b>. פי' הר\"ב כמין בית יד של עור דחוק כו'. כ\"כ הר\"ש בשם הערוך. ומסיים בערוך. בל' רומי הי\"ד שיר\"א. וכ\"כ ג\"כ הרמב\"ם בפירושו. שענין זאת המלה בל' רומי הכנסת היד. ולא ידעתי למה לא פירשו טעם טומאתן. והרמב\"ם בחבורו שם כתב שעשוי כמין טבעת שמכניסין אותן האומנים בזרועותיהן וכו'. מתטמאין כשאר כלי עור הפשוטין. ע\"כ. כלומר שהם בצורת כלי]: \n",
+                    "<b>וכל בית אצבעות</b>. עיין מ\"ש במשנה טו פכ\"ד: \n",
+                    "<b>[*האוג</b>. פי' הר\"ב פרי אדום כו'. ועיין בפ\"ק דפאה מ\"ה. ומ\"ש במסכת פרה פ\"ג מ\"י]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סנדל שנפסקה כו'</b>. כעין משנה זו תנן לעיל פי\"ח [מ\"ה] גבי מטה שנשברה כו' וע\"ש: \n",
+                    "<b>לא הספיק כו' עד שנפסקה שניה</b>. ל' הר\"ב טהורה. דכיון שנשברו שתי אזנים תו לא חזי למידי. ונראה דגרס בהדיא טהורה. דאין לפ' דטהור דלקמן בסמוך קאי נמי אדהכא. דהא לקמן מפרש טהור מטומאה דלמפרע אבל מקבל טומאה מכאן ולהבא. והכא שכתב דלא חזי למידי א\"כ אף מכאן ולהבא אינו מקבל טומאה. ובדברי הר\"ש נראה דגרס טהור. אבל מפרש בהפך דהכא טהור למפרע ומקבל טומאה מכאן ולהבא. ובנפסק עקבו כו' מפרש טהור. דבטל מתורת כלי ולא חזי לתשמיש [*וכן נ\"ל עיקר. שאין טעם לומר בנפסק וכו' שיקבל טומאה מכאן ולהבא וכ\"ש בנחלק לשנים דתנן גבייהו] אבל הרמב\"ם בפ\"ז מה\"כ [הלכה י\"ב] העתיק לא הספיק כו' עד שנפסקה השניה או שנפסק עקבו כו'. טהור: \n",
+                    "<b>[*ניטל חוטמו וכו' טהור</b>. פי' הר\"ב מטומאה דלמפרע כו'. עמ\"ש בדבור דלעיל]: \n",
+                    "<b>האמום</b>. פי' הר\"ב דפוס כו'. ועי' רפכ\"ג: \n",
+                    "<b>וחכמים מטמאין</b>. פי' הר\"ב דחשבי ליה נגמרה מלאכתו. משום דאינו מחוסר מלאכה הצריכה אומן. שהדיוט יכול לשמטו מהאימום. כ\"מ פכ\"ד מה\"כ: \n",
+                    "<b>כל חמתות צרורות כו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כת\"ק. ועיין מ\"ש בסוף מ\"א פ\"ה דעדיות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*עור שחשב עליו כו'</b>. עיין מ\"ש בס\"ד בס\"פ דלעיל]: \n",
+                    "<b>עור החמר</b>. כ' הר\"ב ול\"ג עור החמור. כ\"כ הר\"ש בשם הערוך. אבל הרמב\"ם גורס עור החמור. ומפרש אשר יקשרו באמצעיתו הדבר אשר יעתיקו על החמור ובנא\"י גורס עוד ג\"כ עור החמר ומפרש שהחמר משים עליו כשמעמיס על החמור. ובחבורו [ריש] פכ\"ד מה\"כ העתיק ג\"כ עור שמניחין על החמור תחת המשאוי. ועור שחוגר החמר עליו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עב כסות וכו'</b>. כתב הר\"ב מפי השמועה עור שמכסים בו הבגדים כו'. והוא פי' הרמב\"ם. וכתב בנא\"י ששמו המפורסם בערב עיבה: \n",
+                    "<b>למשקולת טמא</b>. פי' הר\"ב לפי שהוא עשוי לקבלה. ומקבל שאר הטומאות ואינו מתטמא במדרס. הרמב\"ם פכ\"ד מה\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*מחשבה</b>. עיין מ\"ש בס\"פ דלעיל]: \n",
+                    "<b>שיש חסרון מלאכה</b>. ל' הר\"ב שעדיין חסרה מעשה ואח\"כ תתקיים המלאכה. וכן לשון הר\"ש. והיה נראה שצ\"ל תתקיים המחשבה: \n",
+                    "<b>אלא העוצבה</b>. כתב הר\"ב ואינה צריכה קיצוע. ועבוד נמי אינה צריכה כדפי' הר\"ב במשנה ג פי\"א דזבחים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושל גזלן אין מחשבה מטמאתן: פי' הר\"ב דסתם גזילה אין בו יאוש בעלים</b>. בגזלן דעובד כוכבים [מיירי]. כדפי' הר\"ב במ\"ב פרק בתרא דב\"ק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האזמל</b>. שם ברזל אשר [יחתכו] בו את העורות. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>פחות מחמשה טפחים</b>. כדתנן בפרק שאחר זה [משנה ב] ששיעור העור לטומאה ה' טפחים. ולזה אמרו חכמים שלא [יצא] מטומאתו. עד שישאר ממנה פחות מחמשה טפחים. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ומן הכסת טהורה</b>. כתב הר\"ב ומיהו מקבלות טומאה מכאן ולהבא. כדתנן לעיל בפכ\"ד [משנה יד] של ידים טמאה מדרס. דלא מסתבר לאוקמא מתני' במטפחת של ספרים ושל תכריך בני לוי. דא\"כ אפילו דשאר עור נמי טהור. הר\"ש: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הבגד מטמא משום חמשה</b>. פירש הר\"ב [*כגון צרור מרגלית דתנן לעיל. פרק דלעיל מ\"ב. ומ\"ש הר\"ב או בית קבול שמן. הוא דבר תמוה. שהבגד יקבלו בו השמן ואיך יתקיים בו. אבל הרמב\"ם לא כתב לזה על הבגד עצמו. אלא הביא ראיה ששיעור הקבול בכל שהוא. מדתנן בספי\"ז לקבל שמן ואמשחזת נשנה שם. ומ\"ש הר\"ב ואם נעשה אהל למת. דכתיב והזה וכו' למדנו שאהל טמא. אפילו לא נגע בו טומאה. הרמב\"ם פ\"ה מהט\"מ [הלכה יב]. ומ\"ש הר\"ב אם נטמא במדרס הזב שעורו אין פחות מג\"ט כו'. כדפי' במתני' דלקמן. וע' במ\"ד. ומ\"ש הר\"ב אם נעשה אהל כו' אין טמא בפחות מטפח על טפח. עיין באהלות פ\"ג מ\"ז. ומה שפי' הר\"ב] אם הוא אבנט או חגור מטמא משום אריג. אע\"פ שאין בו שיעור כו' וילפינן ליה משק. [*ושק גופיה ילפינן בספרא. הביאה הרמב\"ם בפירושו וז\"ל שק אין לי אלא שק מנין לרבות את הקלקי ואת החבק ת\"ל שק. אי שק יכול יטמא חבלים ומשיחות. ת\"ל שק. מה שק מיוחד טווי וארוג אף כל טווי וארוג. ע\"כ]. וא\"ת ואכתי כל שהוא למה טמא והא בעינן שיטלטל מלא וריקן דומיא דשק [כמ\"ש הר\"ב רפט\"ו]. י\"ל דראוי לכוף ולקפל וליקח בו מרגלית. או מחט. וא\"ת א\"כ פשוטי כלי עור אמאי טהורין [כדתנן ברפט\"ו] הרי ראוין הם לקפל בו שום דבר כמו הכא וי\"ל דמיירי בעור שלוק שהוא קשה. תוס' פ\"ו דשבת דף סג ע\"ב. ול' הרמב\"ם רפכ\"ב מה\"כ שיעור הבגד להתטמא ג' טפחים כו' בד\"א בקרעים מן הבגדים אבל האורג בגד בפני עצמו כל שהוא. הרי זה מקבל שאר טומאות. חוץ מטומאת מדרס. שאין מקבל אותה אלא הראוי למדרס. ע\"כ: \n",
+                    "<b>[*אין לו אחורים</b>. פי' הר\"ב שאין כלי חרס מקבל טומאה מאחוריו כו'. וכ\"כ הר\"ש. ומסיים ותימה מה חדוש הוא דאחוריו טהורין. כיון דאפי' מקום תשמיש שלו טהור. ונראה דמיירי באחוריים שיש להם תוך. כגון במקום חקק בית מושבם כעין ההוא דלעיל פ' שני. דהאי כיון דמפניו אין לו תוך. אחוריו טהורין. אעפ\"י שיש להן תוך. עכ\"ל. וכה\"ג לק' בר\"פ האחרון בפי' הר\"ב על טבלא ואסקוטל'. ואני תמה על שניהם. על הר\"ב ועל הר\"ש. שכלל הזה נשנה בפ' ב סוף מ\"ג. וכל אחד מהם מפרש שם בענין אחר. שהר\"ב פי' שם לענין כלי שטף. כמ\"ש שם בס\"ד. וע\"ש]: \n",
+                    "<b>[*מוסף עליו העור שהוא מטמא משום אהלי' מוסף עליו השק כו'</b>. ילפינן אהל דבמת מאהל דבמשכן. ושק אריג משער ונוצה של עזים. כדפירש הר\"ב במשנה דלקמן. ואף עור בהמה טמאה ילפינן מק\"ו [מנוצה של] עזים דאינו מטמא בנגעים. כדאיתא פרק במה מדליקין (שבת דף כח ע\"ב)]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לטמא מת</b>. והוא הדין לשאר טומאות חוץ מן המדרס. כמ\"ש הרב בריש פרק כד: \n",
+                    "<b>מפץ</b>. עיין מ\"ש בפרק כד מ\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טהור</b>. מן המדרס. הרמב\"ם פכ\"ג מה\"כ [הלכה ג]. וז\"ל הר\"ש יתכן דאפילו במת טהור אם נגע בשק ולא נגע בבגד. ואם נגע [בבגד]. הבגד טמא. והשק טהור. ע\"כ: \n",
+                    "<b>טמא</b>. עי' [מ\"ש] ספ\"ד דמעילה [מ\"ו] : \n",
+                    "<b>זה הכלל כל שחבר לו מן החמור ממנו טמא</b>. כתב הר\"ב ודוקא כסדר הזה הכתוב במשנה. כו'. וכ\"כ הר\"ש. גם התוס' בפ\"ק דסוכה דף יז. אבל מסיימי דמתוך הכלל דאתא לרבויי משמע דלאו דוקא קתני מתני' דמצטרפים כסדר הזה. ע\"כ. ויש לדחות דאשכחן דתני זה הכלל. ולא אתי לרבויי. וכמ\"ש במשנה ב פ\"ד דמגילה [*וכן אתה מוצא במכילתין פ\"ב משנה ג. ומ\"ג פ\"ח דטהרות] ומ\"ש הר\"ב ומיהו לעשות מהן טלאי כו' דמאיזה מהן שיקצע טפח כו'. דאינו מקפיד לשם אם הוא משני מינים. עירוב פירושים הן דבריו בזה. דמתחלה מפרש דמאיזה מהן שיקצע. כלומר מאיזה אחד שיקצע כו'. וכמ\"ש ג\"כ במתני' דלקמן. ואח\"כ מפ' דאינו מקפיד אם הוא מב' מינים. דהיינו שיקצע ויחבר מב' מינים או מיותר כשיהיו ביחד טפח על טפח. ושני הפירושים הללו כתבם רש\"י בפ\"ק דסוכה דף יז. והעתקתי' כבר בספ\"ד דמעילה. וכתב רש\"י שפי' הראשון נ\"ל עיקר. וכן הסכימו התוס' פ\"ז דשבת דף עו. וכן פי' הרמב\"ם [במתני' דלקמן] : \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המקצע מכולם טפח על טפח טמא</b>. ל' הר\"ב ראוי לטמא מושב כלומר ולא במשכב וכ\"כ הרמב\"ם ומסיים לפי שהוא ראוי למושב בחשבו אותו. וא\"א לשכב עליו. [*ועיין מ\"ש בפ\"ק מ\"ג בפ' דלקמן מ\"ט]: \n",
+                    "<b>טפח על טפח</b>. פי' הר\"ב שכן לפעמים מקציעים כו' ולא הוי אלא טפח על טפח. כנגד בית מושב האדם. רש\"י פ\"ק דסוכה שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ר\"ע מטמא</b>. וחכמים כו'. וכה\"ג פליגי לעיל בפרק עשרים. משנה ד]: \n",
+                    "<b>ונמדד כפול</b>. עיין במשנה דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נמדדין</b>. אם שלש על שלש לטמא מת. או שלשה על שלשה לטומאת מדרס. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>[*אמפליא</b>. וכן העתיק הרמב\"ם והר\"ב העתיק אנפליא ולפי הבגדים המנויין בפרק כל כתבי (שבת דף קכ:) וכתבם הר\"ב שם במ\"ד. גירסתו כפי הגירסא דהתם. וכן הערוך העתיק כן]: \n",
+                    "<b>פנדיא</b>. והר\"ב העתיק פונדא. וכן הרמב\"ם והר\"ש. ולפיכך יש לפרש גם כן הפירוש השני שכתב הר\"ב בפונדא ברפכ\"ט. וכ\"פ הרמב\"ם בכאן שהוא בגד כו' דבק בבשרו כו' ובו כיסים קטנים ישימו מעות בתוכן והצרכים הקטנים [וכל] אחד ממנו יקרא כיס של פונדא: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>וכן בגד שארג בו שלש על שלש</b>. לשון הר\"ב דזה שיעורו לטמא בכל הטומאות. כמ\"ש בריש פרק כ\"ד וע\"ש [ד\"ה טמא]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ועשאו וילון</b>. כתב הר\"ב וכגון שעשה בו מעשה כו' לבית שמאי משיתחבר. ועיין במ\"ו פרק כ: \n",
+                    "<b>אבל טמא מגע מדרס</b>. [כתב הר\"ב] מפני שהשמש מתחמם בו. דאל\"כ אין לו עליו תורת כלי. ועיין מ\"ש במשנה ד' פ\"ח דשקלים [*ועיין מ\"ש במשנה דלקמן]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אבל טמא מגע מדרס</b>. והא דפי' הר\"ב במשנה ה' פי\"א דזבחים דבגד שנטמא וקרעו ברובו טהור לגמרי מדאורייתא. [ועי' בפ' דלקמן משנה ח] ופי' התוספות שם דף צ\"ה. וכן בפ\"ד דחולין דף עג. דההיא בבגד שהוא כלי. וכיון שיש [*עליו שם כלי וכשנקרע אזיל] שם כלי מיניה טהור לגמרי. אבל הכא מיירי בחתיכת בגד דעלמא ואין שם כלי עליו. ולא טהור ממגע מדרס. אף על פי שטהור מן המדרס. ועוד י\"ל דההיא דזבחים מיירי כשקורע קרעים הרבה ואין בכל א' שלש. ולהכי טהורה לגמרי. אע\"ג שכל הקריעות מחוברות בסופן. לאו חבור הוא. כגון שכל קרע וקרע קרע עד רובה של טלית בפחות [משלש על שלש]. הוי כאילו גמר כל אחד ואחד עד סופו. ע\"כ. וכ\"כ הר\"ש בפ' דלקמן מ\"ח. [*וטעמא דת\"ק דמתני' דהכא דטומאת בית הסתרים מטמא. וכן הוא בהדיא ספ\"ד דחולין דף עב. ועיין לקמן]: \n",
+                    "<b>אר\"י וכי באיזה מדרס נגע זה</b>. כתב הר\"ב דבגד של שלש על שלש שפירש מבגד גדול כו'. הכל מודים שבשעת פרישתן מאביהן מקבלין טומאה מאביהן. כיון שיש באביהן כדי לטמא [*דבשעת פרישתו מאביו א\"א לצמצם שלא יגע מעט מעט. ובשעת פרישה אינו בית הסתרים. ומקבל טומאה מאביו. שיש בו שיעור אב הטומאה. רש\"י דחולין שם] וה\"נ לא פליג ר' יוסי במטה שנשברה בפרק יח משנה ו. ובסנדל שנפסק במשנה ד' פרק כו [*כדפי' הר\"ב התם. ושם כתבתי דלהכי מוקי הר\"ב והר\"ש. וכן התוס' דפרק ואלו קשרים (שבת דף קיב) למתני' דהתם דאתיא אף כר' יוסי. משום דהלכתא כותיה דטומאת בית הסתרים [אינו] מטמא. והשתא קשיא לי טובא אדפסק הר\"ב הכא ובמשנה דלעיל דאין הלכה כר\"י וכן הרמב\"ם לעיל כתב ואין הלכה כר\"י ובמשנתינו זו ג\"כ במקצת ספרים בפי' הרמב\"ם ואין הלכה כר' יוסי. אבל בחבורו פכ\"ג מהלכות כלים [הלכה ט]. פסק בהא דמתניתין דלעיל ודהכא בתרווייהו כר' יוסי. והוא נכון אע\"פ שהכ\"מ הוה ליה לכתוב טעם בדבר דלא פסק כת\"ק. אולי סמך על המבין. אבל מ\"מ קשיא לי הא דמתניתין ז דההיא פסקה ג\"כ הרמב\"ם שם [הלכה ז] ואמאי הא אתיא כרבי מאיר *)(כדכתבתי) לעיל שם. ולכן נ\"ל דלהרמב\"ם מתניתין ז' לאו מטעמא דכתבו הר\"ב והר\"ש דכר\"מ אתיא אלא טעמא דההיא מתני' שכשם שאם פירש שלש על שלש מבגד גדול אי אפשר לצמצם שלא יגע ולכך טמא מגע מדרם. ה\"נ כשנוטל חוט א' משל שלשה על שלשה א\"א לצמצם שלא יגע בעודו מושכו מן החתיכה משא\"כ נחלק דמתני' דהכא דאינו נוגע כלל דאדרבה המחלק קורע ומושך זה לכאן וזה לכאן]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וצורר מלח</b>. ולא תקרע בעת שיצורו בו המלח ויהדקו אותו כמו [שיקרה] בבגד [הבלוי]. הרמב\"ם [*ומ\"ש הר\"ב בריא וחזק וראוי כו'. אפרש לקמן בס\"ד]: \n",
+                    "<b>[*או בריא או צורר מלח</b>. ולכאורה יקשה אם אינו בריא היאך יצרור מלח. ולשון הרמב\"ם בפירושו כפי נא\"י אם שתהיה בריאה. אע\"פ שאינה חזקה באופן שתהיה ראויה לצור בה. או שתהיה חזקה אע\"פ שתהיה קרועה. ע\"כ. והשתא ז\"ש הר\"ב ברישא וחזק לא אדלעיל לפרש ובריא קאי. אלא אשלפניו וראוי לצרור בו קאי]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ושל זהורית טובה</b>. פירש הר\"ב הוא המשי הצבוע כרמז\"י בלע\"ז עמ\"ש בפ\"ג דפרה משנה י']: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>או שעשאה כדור בפני עצמה</b>. כתב הר\"ב וכ\"ש כשעשאה וכו'. וכן כתב מהר\"ם. ומסיים ונ\"ל דמשום סיפא נקט ברישא לתרווייהו. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בין מוכן בין שאינו מוכן טמא</b>. בשאר טומאה חוץ מן המדרס. שהרי הוא פחות מג' טפחים. הרמב\"ם פכ\"ב מה\"כ [הלכה כב] [*וז\"ש הר\"ב במגוד קוליי\"א בלע\"ז. כן כתב רש\"י שם קבולי\"א בלע\"ז והרמב\"ם בפירושו כתב שהוא יתד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יוסי אומר על העור טהור</b>. ונ\"א ל\"ג. וכן נמחק בנא\"י [*וכן בנוסחת מהר\"ם ליתיה. וכן במשניות ישנים מנוקדים]. והסברא נותנת דלא גרסי' ליה. דאם טהור על העור. כ\"ש שיהא מטהר ג\"כ על הבגד. כדמוכח ממלוגמא. ומי ששנה כן אפשר שיצא לו הטעות ממתני' ו. ששם נשנה רי\"א על העור טהור: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מצויירות טהורות</b>. כ' הר\"ב שכל שאינו משמשי אדם טהור. כדתנן במ\"ז פרק טז: \n",
+                    "<b>ושאינם מצויירות טמאות</b>. בשאר טומאות חוץ מטומאת מדרס. מפני שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. הרמב\"ם פכ\"ב מה\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כפה שהוא טמא מדרס</b>. כתב הר\"ב שפעמים שהיא יושבת עליה. ועיין במשנה ט\"ז פכ\"ד. ועוד עיין בריש פ\"ד דזבים: \n",
+                    "<b>[*אבל טמא טמא מת</b>. והר\"ב כתב שאר טומאות. דטומאת מת לאו דוקא. כמו שפי' הר\"ב בריש פכ\"ד. וכתבתי שם הטעם בס\"ד]: \n",
+                    "<b>חמת שעשאה תורמל וכו'</b>. כר שעשאו סדין כו' טמא. והר\"ב כתב דגרסי' טהור. וכ\"כ הר\"ש אבל גירסת הרמב\"ם טמא ומפרש כל ששינהו לשמו אם היו השני כלים אשר ישתנו [היה לו השינוי] אשר יחברם ענין א' כמו החמת והתורמל [ששניהן] כלי קבול והכר והסדין אשר הן יחד טמאים במדרס. לפי שהן יחד ראויין למשכב. וכן הכסת והמטפחת. ולשם אחר הוא כמו עור של שטיח אשר הוא פשוט ואמנם יטמא במדרס לבד כמו שקדם והחמת אשר תטמא בשאר טומאות. עוד כתב ולא יטעך אמרו סדין ומטפחת ותחשבם מעור לפי שהכר והכסת כבר יהיו של עור וכבר יהיו של בגד ורוב מה שישולח שם כר וכסת [סתם] על הבגד. עוד כתב ונוסח' התוס' המשנה בכלי עור מן הפשוט לפשוט טמא מן הפשוט למקבל ומן המקבל לפשוט ומן הקבול לקבול טהור. ובבגד הכל טמא ע\"כ. וכן הביאה הר\"ש וכן ראיתי [בתוספתא] ברפ\"ו מבבא בתרא דמכילתין וצריך לומר דס\"ל להרמב\"ם דמשנתינו ותוספתא חלוקים הם דלמשנתינו מכלי קבול לכלי קבול נמי טמא. כמו מפשוט לפשוט. דשניהן בכלל כל ששינהו לשמו הן. וטמא. וכן בחבורו פכ\"ד מה\"כ כשהעתיק התוס' נתחכם להשמיט מקבול לקבול. ואח\"כ העתיק משנתינו וכתב חמת שעשאו תורמל או תורמל שעשאו חמת. הרי הן מדרס כשהיו. ותמיהני על הכ\"מ שהראה מקום על התוספתא. ולא העיר שבדין מכלי קבול לכלי קבול לא פסק כהתוספתא. עוד יש לדקדק בדברי הרמב\"ם דכיון שכתב דכר וסדין וכן כסת ומטפחת הן ג\"כ בכלל ששינהו לשמו. לפי שהן יחד ראוין למשכב. מפני מה א\"כ הוצרך לזה לומר שלא נטעה לחשוב [*שהסדין והמטפחת] הן של עור. הא אפילו הן של עור נמי טמאים. שהרי הם בכלל ששינהו לשמו. ואי משום דבתוספתא שנינו ובבגד הכל טמא אם כן לא היה צריך לזה הטעם שהן יחד ראוין למשכב. ובחבורו העתיק כר של בגד כו' [*ועשאהו סדין וכו'] או כסת של בגד [*שעשאהו מטפחת] ולא כתב בו טעם שהן יחד ראוין למשכב. אבל נראה שסובר דכיון שהוא בגד הכל טמא וכדברי התוס'. ולפי זה הך כללא דתנינן לא קאי אדסמיך ליה כר וכסת שהרי הן של בגד והכל טמא. אלא ארישא מהדר חמת שעשאה שטיח כו'. וחמת שעשאה תורמל כו'. [*ועוד נ\"ל שלא כתב ואל יטעך כו'. לענין טעם הדין. אלא להזהיר מהטעאה בעלמא שכן אין נמצא סדין ומטפחת שיהיה עור ויחשוב הטועה שמפני שנשתנו לכר וכסת. והן של עור. א\"כ אף הנה על כרחין של עור הן. לז\"א שהוא טעות שאע\"פ שהכר וכסת יהיה של עור הנה הנם ג\"כ של בגד כשנשנו סתם הם של בגד. וכן כאן נשנו סתם ולפיכך הם של בגד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>על העור טהור</b>. כלומר ודינו כדין טלאו על הקופה כמ\"ש הרמב\"ם פכ\"ג מה\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלש על שלש שאמרו</b>. לשון הר\"ב דמטמא לענין טומאת מת ושרץ ונבלה. ולנגעים נמי כדתנן במשנה יא פרק יא דנגעים וכמ\"ש כבר הר\"ב בריש פכ\"ד: \n",
+                    "<b>חוץ מן המלל</b>. פי' הר\"ב מה שמשייר האורג בראש הבגד. כ\"כ הר\"ש בשם הערוך. וכתב הר\"ש דדבר תימה. לפי זה לרבנן דאמרי מכוונת. והמלל הוא ב' אצבעות והארוג אצבע א' איך יצטרף ורובו מלל ושמא אינו רוצה שלא יהא מאותם ג' אצבעות רובו אריג לכל הפחות. ע\"כ: \n",
+                    "<b>[*כמין גאם</b>. פירש הר\"ב שתפורה מזרח ודרום כו'. עיין מה שכתבתי בזה בס\"ד ספי\"ד]: \n",
+                    "<b>אבל בחלוק מלמעלן חבור ומלמטן אינו חבור</b>. ל' הר\"ב אבל בחלוק שלובשים אותו. לעולם הוי חבור. אא\"כ תפורה השפה העליונה. וכן פי' הרמב\"ם וז\"ל הנה היא תהיה חבור אם לא כאשר יתפור השפה העליונה אשר ימשך לצד הראש לפי שהיא אז יתלה הפוכה. ע\"כ. וצריך לדחוק דשפה העליונה היינו של החלוק. שכשהטלייה תפורה בשפה עליונה של החלוק אז מתהפכת. מה שאין כן כשתפורה בשולי החלוק. שאז היא תלויה כדרכה. ומלמעלן דקתני במתניתין קאי אטלייה. וכלומר שאם היא תלויה כדרכה שהיא תפורה בשולי החלוק. שאז היא תפורה במעלה שלה. ר\"ל של הטלייה הוי חבור. ומלמטן. היינו שאם היא מתהפכת שהיא תפורה בשפה עליונה של החלוק. ומפני שאז מתהפכת. שייך לומר שהיא תפורה במלמטה שלה. ר\"ל של הטלייה. וכל זה דוחק מאד. ומצאתי בנוסחת ארץ ישראל בזה הלשון. הנה היא תהיה חבור. כאשר יתפור השפה העליונה אשר ימשך לצד הראש. לפי שהיא אז כלה מלמעלה למטה. אבל אם תפר הרוח של צד מטה אינה חבור. לפי שהיא אז נתלית הפוכה. ע\"כ. והר\"ש כתב מלמעלה בכתף. מלמטה בשולים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אינו חבור</b>. בספ\"ט דחולין ד' קכג מייתי לה ומסיים בה וטהורה. והיינו דכתב הר\"ב במ\"ה בפרק יא דזבחים דבגד שנטמא וקרעו ברובו דנטהר מדאורייתא לגמרי. ועמ\"ש בזה לעיל פכ\"ז משנה י: \n",
+                    "<b>[*והרכים</b>. פי' הר\"ב כגון השיראים והסריקין. שיראין היינו השירים דברפ\"ט דכלאים. והסריקים. פירש\"י בפ' במה מדליקין (שבת דף כ) עשוי מן המשי הרך המתפצל ומצוי במשי וקורין לו במקומנו ויד\"ש. ע\"כ. ובפרק התכלת (מנחות דף ל\"ט) כתב נעורת של משי]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הסבלין</b>. פי' הר\"ב הנושאים משאות. [מלשון] כשל כח הסבל (נחמיה ד׳:ד׳). הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>סבכה של זקנה</b>. טמאה משום מושב. כתב הר\"ב. לפי מה דתנן לעיל פ' ג' תריסין כו' ושם כתב דבתוספתא תניא של זקנה טמאה מדרס. ולפיכך אינו עולה תירוץ שני שכתב הרמב\"ם. דאולי זאת הסבכה תטמא משום מושב לבד לא בכל צדדי המדרס אשר הם [חמשה] כמו שביארנו בפי\"ח משנה ה וכו' [*ועיין בפ\"ק מ\"ג גם מ\"ש במשנה ד פכ\"ז]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*קורקרותה</b>. פי' הר\"ב. כמו קרקרות הכלים. דבמ\"ב פ\"ב]: \n",
+                    "<b>[*שביס</b>. פי' הר\"ב מלשון השביסים דישעיה ג. ומסיים הרמב\"ם והשרש אצלינו תכשיט כל שהוא טמא. כמו שנתבאר פרק יא משנה ח]: \n",
+                    "<b>טמאין משום חבור</b>. פירש הר\"ב שאם [*נטמאת הסבכה] נטמאו החוטין עמה כו'. ובפירוש הרמב\"ם בנא\"י מסיים ואם נטמאו החוטין בהיותן מחוברין בסבכה. נטמאה הסבכה. וכך פסק בחבורו פכ\"ב מה\"כ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>נומי הסדין</b>. פירש הר\"ב נימין היוצאים מן הסדין כו' אם נגע שרץ בנימין וכו'. וכ\"כ הר\"ש. ולפי דטומאת שרץ אף בשלש על שלש. להכי נקטו. וה\"ה למדרס אם הוא שלשה על שלשה והרמב\"ם סתם ופירש שהבגד כאשר נטמא וכו'. ובחבורו פכ\"א מה\"כ ביאר וכתב טמא במדרס. או בשאר טומאות. וגם הר\"ב עצמו במשנה דלקמן סתם וכתב ואם נגעה טומאה כו': \n",
+                    "<b>והפליון</b>. לשון הר\"ב סדין שמתעטף בו כולו. ותמיהני דהא הפליון שלראש תנן. וראיתי להר\"ש פליון כמו אפליון. בפרק כל כתבי מני ליה גבי י\"ח כלים. ע\"כ. ומזה הוא שיצא לו להר\"ב לפי שמצא שם דף ק\"ך שפירש\"י פליון סדין להתעטף בו כולו. אך בכאן א\"א לפרש כן. ועוד דהתם במשנה ד מנה הר\"ב י\"ח כלים. וכשתדקדק בדבריו תמצא שבמקום פליון ומעפורת שבגמ'. כ' מצנפת. וטלית קטן שמכסין בו ראשו. ובמשנה ב פ\"ק דשבת כתב הר\"ב מעפורת של ספרים סודר שנותן המתגלח על ברכיו כו'. ונשאר א\"כ מצנפת במקום פליון. וכיוצא בזה פירש הרמב\"ם בכאן שכתב פיליון של ראש [הוא] המטפחת אשר ישימו הנשים על ראשן. ע\"כ. ובאותן י\"ח כלים קחשיב מצנפת ועיין מ\"ש עוד בריש פ\"ח דנדה: \n",
+                    "<b>פקרסין</b>. כתב הר\"ב כמו אפקרסותו כו' דפרק ואלו מגלחין. בגמ' דף כב. והר\"ש הביא מן המשנה הקשר שבפרקסים שבכתף במ\"ד פרק בתרא דמקואות: \n",
+                    "<b>כפה של זקנה</b>. לשון הרמב\"ם. כך שמו כיפה של זקנה לא שיש אחר של ילדה כמו שיש עשב שנקרא בערבי שיב אל עגו\"ס. ע\"כ בנא\"י. ומשום כך בחבורו פכ\"ה כתב כפה של ראש: \n",
+                    "<b>[*והגומדין</b>. פי' הר\"ב כדכתיב ולה שני וגו' (שופטים ג)]: \n",
+                    "<b>פונרא</b>. פי' הר\"ב שני פירושים ועיין בלשונו ספ\"ג דסנהדרין. וסוף ברכות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלש כסתות של צמר כו'</b>. כתב הר\"ב ויותר על מנין זה לא הוו חבור לא לטומאה ולא להזייה ותימה לפרש כן דהא תנן בסיפא יתר מכאן חבור לטומאה ואין חבור להזייה. ואין לומר דסיפא לא קאי אלא מחלוק אחד ולהלן דא\"כ ברישא לא תני ולא מידי. אלא מונה והולך. וזה דבר שאין לו שחר. וכן מפורש בפי' הרמב\"ם דיתר מכאן דסיפא קאי אכולהו. ובחבורו פי\"ב מהלכות פרה העתיק חבור לטומאה ולהזייה יתר מכאן כו' קודם חלוק אחד כו': \n",
+                    "<b>סוברקין</b>. כאית דמפרשי בתראי שכ' הר\"ב. הוא מפרש גם כן בפט\"ז דשבת משנה ד גבי י\"ח כלים. דבתי ידים שכתב הוא במקום שני סופרקים דהתם בגמרא: \n",
+                    "<b>חלוק אחד וכו' חבור כו'</b>. אפילו הן ארוכין ביותר או רחבין ביותר כל שהן. הרמב\"ם פי\"ב מהלכות פרה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*חוט המשקולת</b>. פירש הר\"ב הבנאים כו'. ועיין בפירושו בסמוך על ושל בנאים כו']: \n",
+                    "<b>[*אם רצה לקיים</b>. פירש הר\"ב אע\"פ שהוא רוצה כו'. וכן פי' הרמב\"ם. ונ\"ל דתנא מסריך סריך בלישנא דבמתניתין דסוף פרקין]: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>של בעלי בתים</b>. כלומר או של בעלי בתים. ובפ\"ה דב\"ב דף פט מייתי לה. וגרסינן בהדיא ושל ב\"ב. וכן העתיק הרמב\"ם בפכ\"א מה\"כ [הלכה ה]: \n",
+                    "<b>שירי יד הפרגול</b>. צ\"ל שכן רגילים לקרות שירי יד. וכאינך דמתניתין ז ח דקרו להו נמי בל' שירי. והרמב\"ם בפ\"כ מהלכות כלים [הלכה יב] העתיק שירי הפרגל. אבל מהר\"ם כתב וז\"ל יד הפרגל שניטל ונשתייר בו כשיעור טפח הוי חבור: \n",
+                    "<b>[*מקבת</b>. כתב הר\"ב לשון מקרא הוא ומקבות וגו'. מלכים א ו] [ז]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יד המעצד של לגיונות</b>. פירש הר\"ב כלי מכלי הרוצחים. על תמונת [קופיץ]. הרמב\"ם. וזה כפירוש שכתב הר\"ב במעצד בריש פי\"ב דשבת. ומהר\"ם גורס של גתות. ופי' שמתקנים בו גתות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שירי הדרבן מלמעלן ארבעה</b>. עיין במשנה ב פכ\"ה: \n",
+                    "<b>יד הבדיד</b>. פי' הר\"ב כלי ברזל כו' ועל שם הגומות שקרוין בדידין כו'. בפ\"ק דמ\"ק דף ד. ופי' שם הר\"ן בשם הראב\"ד שמפרש כלומר בורות קטנים שבעקרי הזיתים. ושצ\"ל שהוא ברי\"ש. וכן יד בריר דהכא. ע\"כ. וכן הרמב\"ם פ\"ך מה\"כ [הלכה יב] כתב שחופרין כו' ביררין של מים: \n",
+                    "<b>של נכוש</b>. ל' הר\"ב פטיש שמקישים בו על האבנים כו'. כ\"כ בפירוש הרמב\"ם. אבל בנא\"י מצאתי נכוש הוא אשר מנקה עקרי האילנות. ופטיש הוא עגול אשר ישברו בו האבנים ובן פטיש כו'. ע\"כ. וזה נראה לפי שנמצא כמה פעמים במשנה ובגמרא לשון ניכוש. והוא ענין נקירה וחפירה. כמו בפי\"ב דשבת משנה ב. ובפ\"ט דב\"מ מ\"ד. ובכלאים פ\"ב מ\"ה וז\"ל הר\"ש של נכוש שמנכש בו. כמו מנכש בשומין דהשוכר את הפועלים [דף פ\"ט]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בית שמאי אומרים שבעה ובית הלל אומרים שמנה וכו'</b>. וכי אתשל בבי מדרשא לענין הזייה אתשל דהוו בית הלל לקולא. ומש\"ה לא תני להו בעדיות בהדי קולי בית שמאי וחומרי בית הלל. וכהנה רבות. כמ\"ש במשנה ד פ\"ח דברכות: \n",
+                    "<b>יד משמשי האור כל שהוא</b>. אפי' הבית יד שלהן בתכלית האריכות הנה הן יטמאו. כי האדם צריך להן להתרחק בו מן האש. והשרש בזה כולו שכל מה שיעזרו בו בשימוש הכלי. הנה הוא יטמא בהטמאות הכלי. מאומרו ית' בתנור אשר בכלל הכלים וטמאים יהיו לכם. ובאה הקבלה. לכם לכל שבצרכיכם. לפי מה שהתבאר בפ\"ה מזאת המסכתא. הרמב\"ם. וכ\"כ שם הר\"ב במשנה ב: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הטבלא והאסקוטלא</b>. כ' הר\"ב הכא מיירי בקערה פשוטה כו' אלא שמתחתיה מחובר לה בית קבול קטן המשמש כשכופים הכלי על פניו כו'. וכ\"כ הר\"ש. וכלומר שהוא ראוי להשתמש בו כשכופין הכלי על פניו. אבל מתחלה לא נעשה לכך וז\"ל הרמב\"ם יעשו בשולי הכלי שפה עגולה יהיה גבהה כמו אצבע לישב הכלי ישיבה [מתוקנת] ע\"כ. [*ועיין ברפכ\"ז]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אספקלריא</b>. פירש הר\"ב מראה של זכוכית שהאשה רואה בה את פניה. ולפי זה פתרונו בלשון אשכנז שפיג\"ל. והרמב\"ם מפרש המלה שהוא שם מורכב. וז\"ל אספקלריא הוא [המחיצה] אשר יעשה לראות מאחוריו [הצורות]. והוא אצלי מלה מורכבת ספק ראייה וזה שיראה אחורי [המראה]. שהוא מזכוכית. או מן [שוהם] או מן *)דבר [שאר] ספירי. לא יראה במקומו האמיתי כמו שהתבאר בחכמת המבטים. וכן לא יראה על שעורו האמיתי. ע\"כ. ולפי זה פתרונו בלשון אשכנז ברי\"ל. ובאיוב כח [יז] לא יעריכנה זהב וזכוכית. מתורגם דהבא ואספקלריא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נפגם בו שלש ברובו</b>. וכן גירסת הר\"ב והר\"ש. וגם הראב\"ד גורס כן. בפי\"ב מה\"כ. ונ\"א שליש. וכן גורס הרמב\"ם. ומפרש שהוסר מן המקיף עצמו. ויהיה שליש גבהו [ברוב היקף] ובחבורו [פי\"ב מה\"כ] כתב בהפך נפגם בו שליש היקפו ברוב גובהו. ומהר\"ם גורם ג\"כ שלש אבל גורס כרובו בכ\"ף. וכתב נפגם בו ג' פגימות כאילו נפגם רובו וטהור. אע\"פ שאינו מפזר רוב המים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>צלוחית קטנה שניטל פיה טמאה.</b> נ\"ל הטעם משום כיון דקטנה היא אינו משים [בה] כל כך שמן. וגם יכול להוליכה בקל. ואינו ירא שמא ישפך השמן. אבל גדולה שמשים בה הרבה שמן והיא כבדה וירא פן ישפך השמן כשניטל פיה אינו משתמש בה עוד. מהר\"ם: ",
+                    "<b>של פלייטון.</b> פי' הר\"ב של שמן אפרסמון. ובמ\"ג פ\"ו דשבת מפרש מור. שקורין מוסקא. וכן פי' הרמב\"ם התם והכא. ומסיים נמי או שאר מיני הבושם. וראיתי לרש\"י דמפרש התם כמ\"ש הר\"ב בכאן: ",
+                    "<b>והארפכס.</b> פירש הר\"ב כלי עשוי לרחים. וכ\"פ ספי\"ד ועיין מ\"ש שם: ",
+                    "<b>של זכוכית טהורה.</b> ולזה הוא טהור לפי שכלי זכוכית לא יטמא מהן רק המקבלין כמו שנזכר. הרמב\"ם: ",
+                    "<small>סליקא לה מסכת כלים</small> "
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה כלים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה כלים",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Kelim",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Kelim",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה כלים, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Kelim, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Makhshirin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Makhshirin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..251284a6cbae3046999043e66288bc8d25b69a5a
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Makhshirin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,310 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Makhshirin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מכשירין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": {
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>כל משקה</b>. ושבעה הן כמו שכתבם הר\"ב ותנינן להו במשנה ד' פרק בתרא. והתם פי' הר\"ב מהיכא ילפינן לה: \n",
+                    "<b>*[שתחלתו לרצון</b>. פי' הר\"ב בשביל שתודח הקערה או לשאר תשמישין של תלוש כדלקמן פ\"ד משנה ג']: \n",
+                    "<b>הרי זה בכי יותן</b>. כתב הר\"ב שאין אוכל מקבל טומאה עד שיבא עליו מים כו' פירוש משנתלשו שאם אתה אומר מקבלים הכשר במחובר אין לך שלא באו עליו מים. ומהו אומר אשר יבא עליו מים. רש\"י בפי' החומש. ובפ\"ט דחולין דף קי\"ח תניא כשם שאין זרעים מקבלין טומאה אלא לכשיתלשו. פירש\"י. כדאמרינן בת\"כ אם אתה אומר מחוברים טמאין. טמאת את הכל. שאין לך מחוברין שאין שרצים מצויין אצלם. ע\"כ. כך אין מקבלין הכשר עד שיתלשו: \n",
+                    "<b>משקין טמאים מטמאין לרצון ושלא לרצון</b>. ועיין במשנה ב' פ\"ד. ועוד עיין בספ\"ג דטבול יום: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואת שבו בכי יותן</b>. כתב הר\"ב דאחשובי אחשבינהו וכתלושים וכתלושים דמו. עיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ד. ובפירוש הר\"ב שם משנה ז': \n",
+                    "<b>ואת שבו אינן בכי יותן</b>. ואע\"פ שנשרו ממקום למקום. הרמב\"ם פי\"ג מהלכות טומאת אוכלין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המרעיד את האילן ונפל על חבירו או סוכה ונפלה כו'</b>. והר\"ב העתיק ונפלו על חבירו. וכן הוא בנ\"א. ומפרש הר\"ב שהפירות נפלו. ולענין שיהיו מוכשרים מהמים שעל הזרעים וירקות המחוברין וכן פי' הרמב\"ם. אבל בחבורו פי\"א מהט\"א [הלכה ט\"ז] העתיק כגי' הספר ונפל כו' ונפלה כו' ומתוך דבריו שם כתב הכ\"מ שהוא מפרש שמרעיד האילן להשיר ממנו מים ונפל על חבירו. או סוכה ונפלה על חברתה ותחתיהן זרעים כו' ונפלו על הפירות המחוברין. אם נגעו באותן מים. פירות תלושין לא הוכשרו. מפני שאותם מים אינם חשובים תלושים ברצון. לפי שלא נתכוין שיפלו על אותם זרעים וירקות המחוברים לקרקע. ואילו היו אותם זרעים וירקות תלושים אע\"פ שלא נתכוין שיפלו עליהם. כיון שנתכוין להשירם מהאילן. ובסוף נפלו על התלושין. הוה ליה כתלושין ברצון. ע\"כ. ומצאתי בנא\"י שנמחק כל פי' הרמב\"ם שלפנינו על המשנה הזאת. ונכתב פי' אחר והוא ע\"ז הדרך שכתב הכ\"מ. והראב\"ד גורס ג\"כ כגי' הספר. ומפרש ואמר שמרעיד האילן או הסוכה להפיל אותן. ב\"ש סברי כיון שמתכוין להפיל את האילן או את הסוכה. ואין להם עוד צורך שישארו עליהן המשקין. (א\"כ) מחשבת נפילת האילן והמשקים שעליו. מחשבה אחת היא. והרי הוא כמו שהרעיד (להשיר) מהם המשקין על הזרעים שתחתיהן. והרי הן בכי יותן. וב\"ה סברי אע\"פ כן אינו כמרעיד (להשיר) ממנו משקים. שהרי אינו מתכוין אלא להפיל הסוכה עצמה. והא דנקט זרעים וירקות מחוברים תחתיהן. רבותא הוא לב\"ש אע\"פ שמחוברים בשעת הכשר. אם נתלשו ומשקה טופח עליהם. הרי הן בכי יותן. א\"נ אם נתלשו עם נפילת הסוכה ומשקים עליהם. סברי ב\"ש התלישה וההכשר באין כאחת. והרי הן מוכשרין ואע\"פ שנגבו מיד. וב\"ה סברי אינן מוכשרין. וכתב עליו הכ\"מ ששפתים ישק. אלא דדוחק לומר דאשמועינן רבותא לב\"ש דלית הלכתא כוותיה. ע\"כ. ועיין במשנה ה' פ\"ד אכתוב כיוצא בזה להרמב\"ם *(ועוד עיין כיוצא בזה בריש מס' טבול יום) וכתב עוד הכ\"מ וז\"ל ומ\"ש ואם נתלשו ומשקה טופח עליהם הרי הם בכי יותן. משמע דלב\"ה אינם בכי יותן. וסתם מתני' בפ\"ד דמכשירין גבי פירות שנפלו לאמת המים. וגבי צנון שבמערה. וגבי קופה שהיא מלאה תורמסין. שאע\"פ שנפלו הפירות במים שבקרקע. כשהוציא הפירות משם ה\"ל כאילו נבללו במים תלושין ומינה נשמע דה\"ה כשנפלו מים על ירקות המחוברים ונתלשו. ודוחק דאתו הני סתמא דלא כב\"ה. ע\"כ. ולדברי הר\"ש בקופה דתורמסין לא קשיא כלל. כמו שאעתיק דבריו שם. דעם ההוצאה בעינן נמי שחושב והדיח ובכך מתורץ ג\"כ מה שהקשה עוד הכ\"מ מהבוצר לגת. שאם כשנתלשו והיין טופח עליהם. מודו ב\"ה שהוא בכי יותן. דהתם ודאי דניחא ליה: \n",
+                    "<b>או סוכה</b>. דהיינו ענף של אילן. הר\"ש. וכן במהר\"ם. ורמב\"ם פי' סוכה ממש. ועיין מ\"ש ברפ\"ג דזבים: \n",
+                    "<b>משקה טמא</b>. ר\"ל מוכשר כי הרבה אומרים במס' הזאת טמא. בעבור מוכשר. וטהור על הדבר שאינו מוכשר. הרמב\"ם במשנה דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הנוער אגודה של ירק</b>. פירש הר\"ב כגון ירק שירדו עליו גשמים וכו' ומנערו כדי שיצאו ממנו מים וירדו מצד העליון לצד התחתון מקלח לקלח. ב\"ש אומרים בכי יותן. כיון דהשתא בשעת ניעור הוה ניחא ליה שירדו מים מצד העליון לצד התחתון. ומתוך כך יפלו המים מן האגודה. חשיב הכשר. ובה\"א אינו בכי יותן. כיון דהיה חפץ שלא יהיו מים על זאת האגודה בצד העליון. נהי דבצד התחתון ניחא ליה שירדו דרך שם. מ\"מ כל האגודה אחת היא. ותחתונה שוה לעליונה. א\"ל ב\"ה לב\"ש. והרי הנוער את הקלח אחד. וכי חוששין אנו שמא יצאו מעלה לעלה. בתמיה. וכי היכי דהתם אין חוששין. ה\"נ באגודה לא ניחוש. *א\"ל שהקלח אחד. פי' לא דמי אגודה לקלח. דשם קלח אחד הוא וכל עלין שבו דין אחד להם. אבל אגודה אין סברא לעשות כל קלחין שבה אחד. כמו שאנו עושים כל עלין שבקלח א'. כנ\"ל לפרש מהר\"ם: \n",
+                    "הרי המעלה שק מלא פירות כו' עיין במשנה ז' פ\"ד: \n",
+                    "<b>אבל אם העלה</b>. כמו אבל שרה אשתך (בראשית י״ז:י״ט). כלומר בהא מודינא. כ\"כ מהר\"ם. וכן במס' מעילה פ\"א משנה ב': \n",
+                    "<b>ר' יוסי אומר התחתון טהור</b>. שלא נתכוין שיבלל השק התחתון. אבל נתכוין להגין בו השק העליון שלא יבלל. ונמצא בלילת התחתון שלא לרצון. הרמב\"ם. וכתב עוד דהלכה כר\"י אבל בחבורו פי\"ד מהט\"א כתב כת\"ק: \n",
+                    "<b>טהור</b>. ר\"ל אינו מוכשר. כי הרבה אומרים כו' הרמב\"ם כמו שהעתקתי [סוף המשנה] דלעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הממחק</b>. והר\"ב העתיק המוחק. וכן מייתי לה בגמרא פ\"ג דכריתות דף ט\"ו. אבל הר\"ש העתיק כגירסת הספר. וכן הרמב\"ם בפירושו. ובחבורו פי\"ג מהט\"א: \n",
+                    "<b>הכרישה</b>. והוא מחובר לקרקע. אי נפל עליו שלא לרצון הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>והסוחט שערו בכסותו</b>. והר\"ב העתיק בשערו ובכסותו. וכן העתיק הר\"ש. הכי מייתי לה בגמרא דכריתות. והרמב\"ם העתיק כגי' הספר בפירושו ובחבורו. ומפרש שסוחט שערו בבגדיו לנגבו: \n",
+                    "<b>היוצאין בכי יותן</b>. אע\"ג דשלא ילקה הכותל אינו בכי יותן. (כדתנן במשנה ג' פ\"ד) התם משום דלא ניחא ליה דאתו. וה\"נ אע\"ג דלא ניחא ליה מעיקרא. מ\"מ כיון שהוא עצמו דוחקו להוציא מהם המים. אחשבינהו. תוספות דכריתות [ד\"ה והיוצאין]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לבדקן אם הן יפות</b>. הרבה שעושים אצלנו בבחינת הפולין הטחונים. רואין אם נטפח ונתלחלח כשנופחים בו נודע שנתבשל מהר. כי היותו מקבל הליחות במהרה. אות אל פתיחת נקביבותו. ובנא\"י מופת שגרמו פתוח. הרמב\"ם. ולדבריו אין צריך שיפול רוק מפיו על העדשים. כדפי' הר\"ב. אבל אותן הליחות והזיע שמזיעים העדשים בסבת הנפיחה ביה פליגי רבנן ור\"ש כמ\"ש בפירושו. גם בחבורו פי\"ד מהט\"א. ודברי הר\"ב מועתקים מפי' הר\"ש: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>זיעת בתי' בורות כו' ואפילו הן טמאים</b>. הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פ\"י מהט\"א: \n",
+                    "<b>בורות שיחין ומערות</b>. מפורשים בכמה דוכתים ומהן בסדר זה במשנה ד' פ\"ק דמקואות: \n",
+                    "<b>*[בא במים שאובין כו'</b>. כתב הר\"ב אבל בא במים מחוברים כו' לא לרצון נתלשו. וכך כתב הר\"ש. ונ\"ל דמיירי שלא בא בתוכה לטבול דלא תקשה ממתני' דרפ\"ה ועוד עיין מ\"ש שם במשנה ה']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מרחץ טמאה</b>. פי' הר\"ב של מים שאובים זיעתה טמאה מכשרת את הפירות ומטמאתן וכ\"פ הר\"ש. וקשה דאע\"ג דשאובים הם. לא מפני כן מטמאין אעפ\"י שמכשירין. וצ\"ל דשאובים וטמאים הן. והרמב\"ם מפרש דמרחץ שזיעתו בא מן המים שבתוכה משא\"כ זיעת בתים ובורות דלעיל ואם היתה המרחץ טמאה זיעתה טמאה וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ברזל טמאה כו'</b>. כתב הר\"ב חכמים גזרו כו' כמפורש ברפי\"א דכלים. ושם שנויה משנה זו במתניתין ד': \n",
+                    "<b>אבל אם קדמו מי גשמים אפילו כ\"ש למי שפיכות טמא</b>. שמשקין טמאים שירדו לטהורים מטמאין בכ\"ש. הרמב\"ם פ\"ב מהט\"א (הלכה כ\"ו). והקשה הכ\"מ דאדרבה הל\"ל כשנפלו מי שפיכות למי גשמים. קמא קמא בטיל. (עיין בפי' הר\"ב משנה ח' פרק בתרא דע\"ז) ותירץ דהכא שאין מים אלו מכונסים אלא הולכים וניגרים. הלכך המים הבאים באחרונה הם שוטפים את הראשונים הלכך בתר בתראי אזלינן ע\"כ. אבל אין נראה כן מדברי הר\"ב דבפי' משנה ד' פ\"ק דמקואות דהתם מייתי למתני' דהכא. ולא מיירי התם במי שפיכות השוטפים דוקא. גם מדברי הרמב\"ם עצמו בפ\"ט מה' מקואות (הלכה ט\"ז) נראה דמיירי בנמשכין ונקוין. ול' הראב\"ד טמא לא ידעתי טעם לזה ואולי מפני שמשעה שנפלו בתחלה. הוחזקו גם הם במי שפיכות שכבר נשכחת נפילתם ע\"כ. וכתב הכ\"מ וא\"ת שלפי טעם זה אפילו לא נפלו מי שפיכות נמי וי\"ל דלא גזור אלא שיש שם מי שפיכות ופשוט הוא ע\"כ: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>רוחץ מיד</b>. עיין מ\"ש במשנה ב' פ\"ג דביצה: \n",
+                    "<b>באמבטי</b>. פירשתיו במשנה ד' פ\"ד דנדרים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כדי שיבואו ממקום קרוב</b>. כדי שילך הכנעני ויתלוש ויגמור המלאכה ויחזור לכאן. והא דלא הזכיר שיעור התלישה לפי שהוא נעשית בשעה מועטת. הר\"ן פ\"ג דביצה. ומ\"ש הר\"ב שלא אמרו כו' אלא גזירה שמא יאמר לכנעני לך והבא כו' כלומר לך ולקט. וכן ל' התוס' דביצה פ\"ג: \n",
+                    "<b>ממקום קרוב</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דשמא הובא ממקום רחוק כו' ובמשנה ד' פכ\"ג דשבת דתנן אא\"כ באו ממקום קרוב ופי' הר\"ב שנודע לנו בבירור שבאו ממקום שבתוך התחום כו' ולפי זה מקום קרוב היינו בתוך התחום. וא\"כ קשה מ\"ש הכא מהתם דהכא מסתמא תלינן דממקום קרוב דהיינו מתוך התחום בא. ושמא יש לחלק דהתם לענין מת. ואוושא מלתא טובא. איכא למגזר טפי. וכיוצא בזה כתבו התוס' פ\"ג דביצה דף כ\"ד. שיש חילוק בין מת לדברים אחרים. דאוושא טפי מלתא. דהכל יודעין שהובאו בשבילו ואיכא למגזר טפי. אבל הר\"ן בפ\"ג דביצה גבי כנעני שהביא דורון לישראל. כתב שאם נסתפק לו מהיכן הביאן כדי שיבואו מחוץ לתחום. והביא עליה ממתני' דהכא. ושמעינן מינה דדעתו נמי דמתני' לא קתני כדי שיבואו ממקום קרוב. אלא כי ידעינן בודאי שבמתוך התחום הובאו. וא\"נ מקום קרוב דהכא. לאפוקי מקום רחוק ותרוייהו חוץ לתחום ואין מקום קרוב דהכא. כמו מקום קרוב דפכ\"ג דשבת. ובזה נוכל לתרץ דברי הר\"ב ג\"כ. ושאין חילוק בין מת לירק דהכא. אלא דמקום קרוב דהכא. לאפוקי מקום רחוק. ולעולם מחוץ לתחום וצריך להמתין עד שיבוא ממנו. אבל אין חוששין שמא בא ממקום יותר רחוק מזה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם רוב כנענים כנעני</b>. פי' הר\"ב ומותר להאכילו נבלות וכו' בידים. וכ\"ש שלא יחזירו לו אבידה. ולנזקים. רש\"י ספ\"ק דכתובות. ובגמרא (דף טו) דלענין פקוח נפש אינו כן כדתנן במשנה ז' פרק בתרא דיומא: \n",
+                    "<b>ואם רוב ישראל ישראל</b>. פי' הר\"ב וחייבים להחזיר לו אבדתו כישראל. ורבותא קמל\"ן דמוציאין ממון מיד ישראל דאע\"ג דאמרו רבנן המחזיר אבידה לכנעני עליו הכתוב אומר (דברים כ״ט:י״ח) למען ספות הרוה את הצמאה. שהשוה הכנעני לחשיבותן של ישראל ונאמר (שם) לא יאבה ה' סלוח לו. רש\"י שם. ואע\"ג דקיי\"ל אין הולכין בממון אחר הרוב. כדפי' הר\"ב ברפ\"ו דב\"ב. ה\"מ כשבא לידו הממון בהיתר ומדעת נתנם לו. הר\"ש. והתוס' דכתובות. וליוחסין לא מצי לאוקומא דבעינן תרי רובא. כמ\"ש בספ\"ק דכתובות: \n",
+                    "<b>מחצה על מחצה ישראל</b>. פי' הר\"ב לענין נזקין דלהחזיר אבדה לא מצית אמרת. דא\"כ למאי הלכתא פלגינהו מהדדי. רש\"י דכתובות. וקשיא דכל אינך נמי פלגינהו מהדדי. ולא אתפרש בהו למאי הלכתא. אלא נראה כמו שכתבו התוס' דיומא פ' בתרא דף פ\"ה. דבמחצה על מחצה אין מחזירין אבדה. דא\"ל אייתי ראי' דישראל את ושקול. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב שור של כנעני שנגח שור של ישראל כו' כדתנן במתני'. ג' פ\"ד דב\"ק. וכתבו התוס' תימה דה\"נ ה\"מ למימר מחצה על מחצה כנעני. ומנגח תורא דידן לתורא דידיה. ע\"כ. כלומר דתנן התם שור של ישראל שנגח שור של כנעני פטור: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם רוב כנענים א\"צ להכריז</b>. עיין בפי' הר\"ב רפ\"ב דב\"מ [מ\"ש בסוף המשנה]: \n",
+                    "<b>אחר רוב הנחתומים</b>. פי' הר\"ב דפת של כנעני היא מי\"ח דבר. וממשנה זו קצת ראיה לדעת התוס' שכתבתי בשמם במשנה ט' פ\"ג דע\"ז [ד\"ה אסורה]. דעדיין בימי רבי לא הותר פת של פלטר. ודלא כהר\"ן שכתב שבימי רבי הותר: \n",
+                    "<b>אחר רוב אוכלי פת עיסה</b>. נ\"ל דפת עיסה היה מנהגם דבעלי בתים אופין בבתיהן יותר מן הנחתומים. ולפיכך אין הולכים בו אחר רוב נחתומים. וכן בפת קיבר אליביה דרבי יהודה. ויראה לי דת\"ק ור\"י לא פליגי אלא מר כי אתרי' ומר כי אתריה דבאתריה דת\"ק הנחתומים אופים פת קיבר. ובאתריה דרבי יהודה בעלי בתים אופין פת קיבר. ופת עיסה אפשר דאף באתריה דר\"י ב\"ב ג\"כ אופין אותו. כמו באתריה דת\"ק. ואחר שכתבתי זה באו לידי דברי מהר\"ם וכתוב בהן פת עיסה. נ\"ל פת בעלי בתים שאינה של נחתומים. עכ\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הולכים אחר רוב הטבחים</b>. פי' הר\"ב אם רוב טבחי ישראל הבשר [מותר] דאין הלכה כרב וכו' וזה דלא כדמשמע מלשונו דבפי' משנה ג' פ\"ז דשקלים. כמ\"ש שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם רוב מכניסין לבתיהן פטור</b>. פי' הר\"ב מלעשר. דעדיין לא ראה פני הבית ולא נתחייב. הר\"ש. ומ\"ש הר\"ב פ\"א דפטור לפי שרגילים לעשר קודם כו' הילכך כו' שהוא בחזקת מעושר. כ\"כ הרמב\"ם בפירושו וצ\"ע דמשום דרגילין לעשר יהא בחזקת מעושר ויצא מכלל דמאי. ודוחק לומר דמשנתינו לענין אכסנאי ועני דמאכילן דמאי. כדתנן ריש פ\"ג דדמאי. ובחבורו פי\"א מהל' מעשר [הלכה ט'] כתב פטור מלעשר. שעדיין לא נקבע למעשר: \n",
+                    "<b>אם רוב כנענים ודאי</b>. כתב הר\"ב ר\"מ לטעמיה דס\"ל אין קנין לכנעני בא\"י כו' כבר כתבתי במ\"ח פ\"ק דע\"ז דזו היא שיטת הירושלמי בלבד. והיינו דסיים הר\"ש ואפילו יש קנין. מ\"מ ודאי אינו מעושר הוי: \n",
+                    "<b>ואם רוב ישראל דמאי</b>. פי' הר\"ב שצריך להפריש מהן תרומת מעשר ומעשר שני. אבל מעשר ראשון המע\"ה. כמ\"ש הר\"ב בריש מסכת דמאי [מ\"א]. ועוד בסוף מסכת מעשר שני וסוף סוטה [משנה יו\"ד]. אבל נראה דהכא דאנן אליבא דר\"מ קיימין. דצריך להפריש אף מעשר ראשון דלדידיה אף מעשר ראשון אסור לזרים. כדתנן במ\"ד פ\"ט דיבמות. ואולי דאף לר\"מ לא החמירו בדמאי. הואיל ורוב עמי הארץ מעשרין הן. וכיוצא בזה שכתבתי לענין אונן בפ\"ק דדמאי. והשתא ניחא דלא פירש הר\"ב ברישא מחצה למחצה דמאי שצריך להפריש כו' אלא הכא איצטריך לאשמועינן דאף לר\"מ א\"צ להפריש אלא תרומת מעשר ומעשר שני. כך נ\"ל: \n",
+                    "<b>וישראל אחד מטיל לתוכו דמאי</b>. כשבודאי ידוע שישראל אחד הטיל לתוכו ומ\"מ לא ידענא טעמא מאי. דאפילו ודאי תרומה עולה במאה ואחד. ותרומת מעשר אינה אלא אחד ממאה. נמצא כשיש עוד מכנעני אחד בלבד שנתבטלה. ולהרים נמי א\"צ. דטעמא דמרים פירש הר\"ב ברפ\"ב דערלה שהוא משום גזל השבט והכא דמשום ספק הוא ואין כאן גזל השבט. דהמע\"ה. והרמב\"ם בחבורו לא העתיק לבבא זו כלל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושל רביעית על של חמישית</b>. בכדי נקטו. דבשתיהן מעשר שני. והרמב\"ם בפ\"א מהלכות מעשר שני (הלכה י\"א) לא העתיק אלא שניה בשלישית ושלישית ברביעית. ובדברי מהר\"ם ולענין ספיקא דרביעית בשל חמישית אין תורמין עליהם. לא משל פירות רביעית דה\"ל מן הישן על החדש. ולא משל חמישית דהוי ליה מן החדש על הישן. עד כאן. ואע\"ג דלפי זה הוי מצי למתני נמי מן הראשונה על השניה. אלא דהך דרביעית על חמישית. אגב גררא. לא רצה לדלוג: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>שק שהוא מלא פירות</b>. כתב הרמב\"ם ז\"ל זרעים. כי רוב הזרעים מושכים המים. וכ\"ש החטה. ע\"כ. ועיין במשנה ג'. ובחבורו פרק י\"ד מהט\"א [הלכה ה'] כתב ג\"כ שק שהוא מלא זרעונים: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר כל שהוא כנגד המים בכי יותן וכו'</b>. ובנוסחת מהר\"ם אינו בכי יותן ותו לא מידי. ופי' כלומר הסמוכים ממש למים אינם בכי יותן. דלא ניחא ליה שיבואו עליהם המים. משום דבלא\"ה יש להם לחלוחית די. מלחלוחית המים הסמוכים אליהם. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושאר כל המשקין טהורין</b>. וה\"ג הר\"ב. ופי' טהורין הפירות שבתוך החבית אם נתלחלחו מהן. דהואיל וסתמן אינן נבלעין בחבית לא היו לרצון. וצריך לומר שגם סופן לא לרצון. דאלת\"ה הא תנן בריש מכילתין כל שסופו לרצון אע\"פ שאין תחלתו לרצון. וזה דוחק. דכיון שהפירות מתוך כך נראין גסין ונפוחין. ודאי דניחא ליה. כמו דמסתמא באלו הג' משקין אמרי' דניחא ליה. ה\"נ אם נתלחלחו בשאר משקים מסתמא ניחא ליה. מיהו יש לו להר\"ב הכרח מן המשנה. דהא ברישא ושאבו קתני. מכלל דדכוותה בסיפא אפילו שאבו. תו איכא למידק בדברי הר\"ב דעד כאן לא אמרן בשאר המשקים טהורים אלא כשהמשקים חוץ לחבית. הוא דאמרינן שאין נבלעים לתוך החבית. אבל כשהמשקים בתוך החבית. אה\"נ דיכולין להפלט ולהכשיר הפירות שחוץ לחבית שמפרש לכולה מלתא כשהפירות בתוך החבית. ואי איתא דאפילו כשהמשקים בתוך החבית נמי. ה\"ל לפרש כן דהוה רבותא. דיותר ראוי שיפלט ממה שיהא נבלע. כדאמרינן בעלמא בנקב בכונס משקה. כמ\"ש הר\"ב ברפ\"ג דכלים. והרמב\"ם בפי\"ד מהט\"א [הלכה ו'] כתב אבל שאר המשקים אין משאבין מן החרס כדי שיכשירו הפירות שבצדן. ע\"כ. נראה מדבריו דלא אמרינן אלא שאין משאבין. כלומר מסתמא אין משאבין. ולכך אין לחוש שמא שאבו. אבל כי שאבו אה\"נ דהוו בכי יותן. ואע\"ג דברישא נמי דוקא כששאבו וכמ\"ש ג\"כ הרמב\"ם שם מ\"מ בסיפא לא איירי אלא במסתמא וקמל\"ן דאין לחוש ולבדוק אם שאבו אלא סמכינן אסתמא שלא שאבו. ועיין מה שאכתוב במשנה דלקמן בשם הכ\"מ וגם נראה מדבריו דמפרש אפילו כשהמשקים בתוך החבית. ומ\"ש הר\"ב אבל שמן וכו' הן עבין קשיא אדפי' במשנה ב' פ\"ג דכלים וע\"ש. ומהר\"ם גרס ושאר כל המשקין טמאין ופירש כלומר כל משקים הטמאים. כגון שמן דבש וחלב דם טל כדתנן לקמן פרק בתרא הן מכשירין וסתם מתני' ר\"מ וכי היכי דאית ליה דכלי טמא חושב משקים כדמוכח בתוספתא לקמן פ\"ד ה\"נ קסבר משקים טמאים מכשרי אע\"ג דאלו הוו טהורים לא מכשרו ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרודה פת חמה ונתנה על פי חבית של יין נראה לי דיש לחלק בין פת לפירות מש\"ה תנן הכא ע\"פ חבית אע\"ג דבמתניתין דלעיל אמרינן דמתוך דופני החבית נפלט ומתלחלח כן צריך אתה לומר ממה שכתבתי בריש פרקין בשם הרמב\"ם דזרע החטה שואבת והכא פסקינן כר\"י דמטהר בשל חטים אלא כדפרישית דיש לחלק בין הזרעים והפת ומה\"ט הא דתנן בכה\"ג במשנה ג' פ\"י דתרומות ומייתי לה גמרא פ\"ז דפסחים דף ע\"ו ופרק בתרא דע\"ז דף ס\"ו ולא דייקינן עלה ממתניתין דלעיל דהה\"נ הכא אפי' בסתומה שהמגופה עליה כדדייקינן עלה בירושלמי דתרומות כמו שכתב הר\"ש</b>. אלא טעמא כדפרישית דגמרא דידן סברה דאין להביא ראיה מפירות לפת כך נ\"ל והא ריש לקיש דכי פליגי בפת חמה וחבית מגופה לא משום מתניתין דלעיל הוא דתקשה לך דאמר בפת צוננת וחבית פתוחה פליגי נמי והרי חבית דלעיל בפירות צוננים מיירי וכבר כתב הר\"ש דלריש לקיש צריך ליישב שלא תקשה ממתניתין דחבית. אבל לדידי לא קשיא ולא מידי דגמרא דידן סברה דיש לחלק בין פירות לפת וטעמיה דריש לקיש כדכתב הכסף משנה בסוף ה' תרומות (הלכה י\"ג) בשם הר\"י קורקוס ז\"ל דסבירא ליה דריחא מלתא היא ואנן לא קיימא לן הכי: \n",
+                    "<b>רבי מאיר מטמא</b>. פירש הר\"ב כלומר הוכשר הלחם כו' מחמת היין שנבלע בו ודלא פירש כן במסכת תרומות (שם) דהתם רבותא אשמועינן דאפילו משום ריחא בעלמא אסרו רבי מאיר: \n",
+                    "מטהר בשל חטים ומיירי כשלא ראו הפת עד אחר זמן ואינו ידוע אם היה עליו משקה טופח הכ\"מ פי\"ד מהט\"א (הלכה ז'): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואם מחמת עצמן אינו בכי יותן</b>. לשון מהר\"מ שהיו הרבה ונתחממו ונתלחלחו ע\"כ ונראה מדלא קתני ואם מחמת עריבה כדקתני ברישא ואם מחמת הסלע דהכא שאני שאלו היה מחמת עריבה הוכשרו וכ\"כ הראב\"ד (שם הלכה ח') וז\"ל. נ\"ל אם נתנן בעריבה מחמת הליחות שבה הוכשרו ואם נתנן שם בשביל העריבה שאין לו מקום לכונסן אלא בעריבה אע\"פ שיודע שיטננו ממנה אינן בכי יותן ע\"כ אבל הרמב\"ם העתיק ואם מחמת העריבה בפירושו ובחבורו (שם): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם יש בו משקה טופח כבר בארנו כמה פעמים שענין משקה טופח באיזה מקומן שנאמר הוא שתהיה באותו דבר לחלוחית בענין שכשיגע בו האדם יתלחלח ידו</b>. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>אינו חושש שמא נתן בה חטים וטננו</b>. כתב הר\"ב ה\"ק אם נתן בה חטים אינו חושש כו' וכ\"כ הר\"ש. וצריך לומר דבבית שכיח טפי שיטננו ולהכי תני לעיל וטננו לפי שכן רגיל להיות והרמב\"ם כתב (שם הלכה י') אינו חושש שמא יוכשרו חטיו אם טננו בו ואע\"פ שהוא שמח ע\"כ וכתב הכ\"מ וז\"ל פי' (הרא\"ש) דאין לחוש שמא טננו והוכשרו כי מרוב יובש הגרן המים נבלעים בקרקע ומדברי התוספתא נראה שאפילו היה משקה טופח עליהם כלומר מחמת עצם החרס *(צריך להיות הארץ) אינם בכי יותן וכן נראה מדברי רבינו והטעם משום דלא ניחא ליה לאינש שישארו מים בגורן לפי שהם מזיקים הלכך אף ע\"פ שעכשיו שמח בחטים שנתן בו לא הוכשרו ע\"כ. ולשון מהר\"ם אינו חושש שמא יש שם חטים משל אשתקד וטננו דאין מוכשרין דלא נתכוין אלא להשכיב האבק ע\"כ: \n",
+                    "<b>אם שמח</b>. עיין מ\"ש בכיוצא בזה לקמן בר\"פ בתרא: \n",
+                    "<b>אלא אם עמד</b>. פי' הר\"ב נתעכב שם כדי שירדו עליהם גשמים כלומר דשמחה לחוד לא סגי אלא צריך שיעמיד וה\"ק לדבריכם שאמרתם דבשמחה לחוד סגי. לא היה לכם לומר אם שמח שהרי א\"א שלא לשמוח אלא דשמחה לחוד לא סגי אבל צריך שיעמוד ועיין במתני' דלקמן במשנה ז': \n"
+                ],
+                [
+                    "חלחל פי' הר\"ב שנענע ונער כו' כמו היו צרורות מתחלחלים דמשנה ג' פ\"ד דמקואות הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם שמחו בכי יותן</b>. הוכשרו הפירות והמים שעל השקין הנם תלושין ברצון. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>היו רגליו מלאות טיט וכו' אם שמח בכ\"י אלמא לענין הכשר לא חשיב אדם כמחובר</b>. ולענין שחיטה דפסלינן במחובר חשבינן נמי אדם כמחובר דפסלי צפורן מחוברת בפ\"ק דחולין משנה ב' אין לדמותן זה לזה דהא תלוש ולבסוף חברו מיבעיא ליה לרבא התם מהו ולענין הכשר קאמר תנאי היא הר\"ש במשנה ג' פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>אם עמד והדיח אבל אם לא הדיח אע\"ג דסתמא דמילתא</b>. חפץ הוא שיודחו רגליה דמה מזיק לו שהודחו מכל מקום אינן בכי יותן. דבעינן שיהא שמח לגמרי שלא היה רוצה שלא יודחו ולהכי צריך שידיח דהשתא חזינן דניחא ליה טובא מדקטרח להדיח אבל אי לא טרח לא מהר\"ם: \n",
+                    "באדם ובבהמה טמאה לעולם טמא פי' הר\"ב בין הדיח בין לא הדיח ור' יהודה היא וכן מבואר בתוספתא הרמב\"ם ולא אתפרש טעמא מאי שנא אדם ובהמה טמאה מבהמה טהורה ובדברי מהר\"ם דבבהמה טהורה העומדת לאכילה אינו חושש כל כך אם יהיו רגליה מלוכלכות אבל באדם ובבהמה טמאה העומדת לרכוב עליה או להטעינה משאוי או לשחק ולטייל בה כגון אריות ודובים וקופים ודאי מקפיד בלכלוכן וסתמא דמלתא ניחא ליה לגמרי שיודחו ולא היה חפץ שלא יודחו כן נ\"ל לפרש ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בשעת הקדים</b>. כתב הר\"ב בשעת החום. רוח הקדים נושב. *[ומביא חום בימות הקיץ כדכתיב (יונה ד') רוח קדים חרישית. וכתיב (הושע יג) יבא קדים רוח ה' (הר\"ש) וסיפיה דקרא קמא יותך השמש וסיפיה דקרא בתרא. ויבוש מקורו ויחרב מעינו]: \n",
+                    "<b>שיחוצו כתב הר\"ב כמו שיאוצו וכו'</b>. ז\"ל הר\"ש שיחוצו לשון דבר החוצץ שמהדקין אותו. א\"נ דרך היתדות שבנקבים להיות מתרפין בשעת החום. וכשמורידין במים ונישורין שם. חוזרין להיות אוצין כבתחלה. ושיחוצו כמו שיאוצו מלשון אורגים חוצצין. דתניא בתוספתא דמקואות. וכן דרך גיגית וחבית של עץ מתרפין בחום ולא יחזיקו המים וכששורין אותן במים חצי יום מחזיקין המים ע\"כ. והא דמייתי מהתוספתא אורגים חוצצים. חפשתי אחריו ולא מצאתיו. ונ\"ל שנתכוין לאותה ברייתא דהתם ספ\"ו האגד שע\"ג המכה הקשקשים שע\"ג השבר כו' חוצץ וחוצצין ונראה בעיני דחוצץ צריך להיות אוצץ. ובדברי הר\"ש צ\"ל אגדים אוצצים. והערוך ערך אץ הביא מהגמ' איצצא (ברכות דף ל\"ג) שענינו דוחק: \n",
+                    "<b>בשעת היחף</b>. פי' הר\"ב בשעה שהבהמה יעפה ויגעה וזה החולי מחולי הבהמות נקרא בערב א\"ל חכ\"א ופי' יחפות. הרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב פ\"א בשעת היחף והדיש כו' בשביל שיהיו נקיות. לא בא לפרש פי' אחר אלא על הדיש. ולא על היחף ואגב הוא דנקטיה נמי. ונ\"א האף. וכן העתיק הר\"ש. וז\"ל בשעת האף שהחום גדול ביותר. וע\"ש שהאף מוציא חום והבל. קורא לשעת החום מרובה שעת האף ע\"כ. ומהר\"ם גורס ג\"כ האף ומפרש בשעה שיש רעם. שנראה כאילו יש אף וזעם בעולם. כלומר כשיש חום גדול ע\"כ: \n",
+                    "הורידה חש\"ו וכו' ע\"ל רפ\"ו ומ\"ש שם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מכונן</b>. כתב הר\"ב לשון הוא עשך ויכוננך. ועיין במשנה ז' פ\"ז דפרה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>*[אפילו אב הטומאה</b>. כתב הר\"ב ואנן אמרינן לעיל ברפ\"ק]: \n",
+                    "<b>אם נער כו' ודוגמת זה בתחלת המסכת באילן</b>. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכופה קערה על הכותל וכו'</b>. בפ\"ק דחולין דף י\"ז מייתי לה. וכתב רש\"י וז\"ל אי אחשבינהו לגשמים בירידתן לצורך שום דבר. ואח\"כ נפלו פירות לתוכה אע\"פ שלא ידע כשהוכשרו אותן פירות. ולא ניחא ליה בההיא הכשר. הוו מוכשרין. דתנן בתחלת מסכת מכשירין כל משקה שתחלתו לרצון אע\"פ שאין סופו לרצון מכשיר. והני מילי כי אחשבינהו בירידתן לצורך דבר תלוש. אבל אי אחשבינהו לצורך מחובר לא מכשרי דהכי תני בת\"כ אשר יבא עליו מים. אין לי אלא מים וכו' יכול אפילו הן בבורות שיחין ומערות יהו מכשירים. ת\"ל כלי. אין לי אלא שמלאן בכלי. מנין לגבל בהן את הטיט. ולכבס בהן את הכלים ת\"ל בכל יטמא. אי בכל יטמא. יכול אפילו בבורות שיחין ומערות. ת\"ל כלי. מה כלי שהוא מיוחד שהיא תלוש מן הקרקע. אף כל כו'. יכול אפילו חישב עליהם שירדו בבורות שיחין ומערות יהו מכשירין ת\"ל אשר ישתה. אין לי אלא שמלאו לשתייה. מניין שאם חישב עליהן להדיח עצים ואבנים ת\"ל מים כו'. אלמא אחשבינהו לצורך תלוש. מכשרי. לצורך מחובר לא מכשרי. אא\"כ ניחא ליה בנפילת הפירות לתוכן. דהיינו הדר אחשבינהו לתלוש ע\"כ: \n",
+                    "<b>אם בשביל שלא ילקה הכותל כו'</b>. גמ' הא גופה קשיא אמרת בשביל שתודח הקערה הרי זה בכי יותן הא בשביל שיודח הכותל אין זה בכי יותן. והדר תני בשביל שלא ילקה הכותל אינן בכי יותן. הא בשביל שיודח הכותל הרי זה בכי יותן. ומשני רב פפא (ופסקו הרמב\"ם בפי\"ב מהט\"א) הא בכותל מערה. פירש\"י שהוא עשוי מאליו שחוקק הקרקע וכותל עומד מאליו. ומחובר מעיקרו הוא. ע\"כ. הא בכותל בנין. וה\"ק הכופה קערה על הכותל בשביל שתודח הרי זה בכי יותן. הא בשביל שיודח הכותל אין זה בכי יותן. בד\"א בכותל מערה. אבל בכותל בנין בשביל שלא ילקה הכותל הוא דאינו בכי יותן. הא בשביל שיודח הכותל הרי זה בכי יותן: \n",
+                    "<b>שלא ילקה הכותל כו'</b>. עיין מ\"ש במ\"ה פ\"ק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומודים</b>. פי' הר\"ב ב\"ש לב\"ה. ועיין מ\"ש רפ\"ג דפאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלו ואלו מודים</b>. לשון הר\"ב שאע\"פ שנטלה אח\"כ ושפכה וכו'. וז\"ל הרמב\"ם כשהניח העריבה הזאת בכוונה כדי שיתקבצו בה הנוטפים. הרי המים הנאספים בה בכי יותן. ואפילו נטלה לשפכה לר\"ה. ע\"כ. אבל בחבורו פ\"ב מהט\"א (הלכה ח') משמע דדוקא כששפכן. וז\"ל אם נטלה לשפכה הרי אלו מכשירין. שכיון שלא שפכה במקומם הרי תלשן ברצונו. ואיכא למידק דהא הניחה לדעת שירד הדלף לתוכה. וא\"כ אפילו לא שפכה נמי. ולכן נראה דלא אתא למימר אלא לאפוקי אם שפכה במקומה. (ועיין מ\"ש במ\"ט) אבל הניחה כך ולא שפכה. אה\"נ דמים שבתוכה בכי יותן. ואתי שפיר לדבריו שבחבורו לישנא דמתני' דקתני בל' אם ולא בל' אפילו. וצ\"ל דברישא דקתני נטלה לשפכה דהיינו שלא במקומה. לרבותא דב\"ש קתני לה. עיין פ\"ק משנה ג'. ונמשך הרמב\"ם בחבורו אחר ל' המשנה ואע\"פ שלא העתיק דברי ב\"ש. וא\"נ מתני' ברישא איידי דסיפא קתני לה. *[ומיהו נראה דאע\"ג דבסיפא כ\"ש כשלא נטלה לשפכה כלל. היינו משום שהניחה שירד הדלף לתוכה. אבל רישא דירד מעצמו אף לב\"ש דוקא אם נטלה לשפכה. וכי לא נטלה לא. ולא הוו כאן רבותא כלל]: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר אם א\"א לו כו'</b>. כתב הר\"ב מידי דהוה אממלא בחבית דלעיל כו' וכ\"כ הר\"ש. אפשר לומר דליכא דפליג עליה. ושנשנה בלשון פלוגתא ל\"ק כדאשכחן טובא. וכתבתי בפרק בתרא דבכורים. אבל בפי' הרמב\"ם בנא\"י מצאתי כתוב ואין הלכה כר\"א. וכן בחבורו פי\"ב מהט\"א לא העתיק דבריו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תורמסין</b>. ושנינו ברפי\"ח דשבת התורמסין היבש שהוא מאכל לעזים: \n",
+                    "<b>מושיט ידו וכו' והן טהורים</b>. פי' הר\"ב שלא הוכשרו במים שבמקו' דכתיב בכל כלי כו' והעתקתי הברייתא במ\"ג. וכתב הר\"ש ז\"ל. שלא הוכשרו. דלא ניחא ליה. דדוקא בצנון שחישב להדיחן. הוכשרו כשהעלתו. אבל הני לא. ע\"כ. ועיין במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>העלם מן המים</b>. כלומר שלא נטלן מתוך הקופה שדרך ליטלם קצתם קצתם. אבל העלה כולם כאחת דהיינו שהעלם עם הקופה. והרמב\"ם בחבורו (פי\"ב מהט\"א הלכה יב). העתיק העלה. וכן בפירושו: \n",
+                    "<b>הנוגעים בקופה טמאים</b>. ותימה מאי שנא משק מלא פירות דפ\"ק (משנה ד') דלא הוכשרו במים הנוטפים. מן השק. ושמא הכא ניחא ליה טפי בהדחה דקופה. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ידיו טהורות</b>. כתב הר\"ב דלא בעינן כוונה לחולין. אבל אם היו פירות מעשר וכו' כ\"כ הרמב\"ם בפירושו. וז\"ל וכבר העמיד הגמרא ההלכה הזאת בפירות חולין. אמנם אם היו פירות מעשר. או מה שהוא יותר קדוש מן המעשר כו'. והקשה מהר\"ר וואלף וורמייז\"א נר\"ו דלפירות דמעשר אפילו לאוכלן א\"צ נטילת ידים (כמ\"ש במשנה ה' פ\"ב דחגיגה) והגמ' שהזכיר הרמב\"ם. הוא גם שם בחגיגה דף י\"ט. ובפ\"ב דחולין דף ל\"א. ולא הוזכר פירות. ויתכן להגיה פת במקום פירות. עכ\"ד. וקושיתו קושיא עצומה. אבל מה שרוצה להגיה לא יתכן בעיני. דבמתניתין פירות תנן. ועלה קיימי הר\"ב והרמב\"ם דהרי כתבו אם היו כו'. ועוד אפילו אי גרס פת. אכתי קשיא. דהא א\"צ כוונה אף לתרומה. וכ\"ש למעשר לנגיעה אלא לאכילה. כמ\"ש שם במשנה ו': \n",
+                    "<b>והפירות בכי יותן</b>. פי' הר\"ב ומוכשרים לקבל טומאה מכאן ולהבא. היינו לאחר שהעלם. דכל זמן שהם מחוברים במים לא מתכשרי כדתנן לעיל בצנון. תוס' פ\"ב דחולין דף ל\"א (ד\"ה ופירות): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טמאה</b>. פי' הר\"ב לפי שהמים שבתוכו חוצצים בינו ובין מי המקוה וכ\"פ הרמב\"ם. ומסיים כמו שנתבאר בעשירי של מקואות. ואין אלו אלא דברי תימה. דבהדיא מפורש התם דמלאה מים אין חוצצים. ובפ\"ב מהל' טומאת אוכלים (הלכה כ\"ה) כתב נטמאת הקדרה. שאין המקוה מטהר כלי חרס. וכתב עליו הראב\"ד זו הנוסחא עיקר. ופירש הכ\"מ לפי שנוסחא אחרת יש בקצת ספרי רבינו. שכתוב בהן שהרי המים חוצצים בתוכה. ולאותה גי' קשה מאי איריא שהמים חוצצים. דמשמע שאם לא היו חוצצים היתה טהורה. וזה שקר. ועוד שאם היה לקדרה טהרה. לא היו המים חוצצים. ע\"כ. ושוב מצאתי בנא\"י שנמחק הל' שבפי'. ונכתב במקומו לפי שכלי חרס אין לו טהרה במקוה: \n",
+                    "<b>טמאין</b>. כתב הר\"ב דרבנן גזרו על המשקים. ואפילו נטמאו בשני. כמ\"ש במ\"ה פ\"ח דפרה. ואפילו מחמת ידים כמ\"ש בסוף זבים: \n",
+                    "<b>שאין המים מטהרים את שאר המשקים</b>. עיין מ\"ש במ\"ו פ' בתרא דמקואות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי עקיבא אומר אם נגבו מיד טהורים כו'</b>. כתב הר\"ב ר\"ע לא פליג את\"ק דסתם קילון אינו מתנגב עד ג' ימים. ות\"ק בסתם איירי וכו'. ועד שלשים יום דאמר ר\"ע. אם ידוע שלא נגבו. ובהא לא איירי ת\"ק. וכל זה מוכח מהתוספתא. שכך היא שנויה הממלא בקילון. פי' ר\"ע אם נגבו מיד טהורין. ואם לא נגבו אפילו מכאן עד ל' יום טמאין. סתמן ג' ימים. משמע דר\"ע פירש ואינו חולק. וכן דעת הראב\"ד ברפי\"ג מהט\"א אבל כתב שאין דעתו נוחה בזה. וכתב הכ\"מ משום דקשיא ליה שתלה הדבר באם נגבו. נחזי אנן אם יש בו להטפיח. ומ\"מ יש להעמיד כגון שהשליך פירות בקילון. ולא ידע אם היה בו להטפיח ע\"כ. אבל דעת הרמב\"ם דר\"ע חולק. ולת\"ק אחר ג' ימים אינן מכשירין וכך פסק בחבורו והשיגו הראב\"ד דכיון שנחשבו לתלוש בתחלתן. איך יצאו מידי מחשבה לעולם. וכתב הכ\"מ שאפשר לדחוק ולומר דמעיקרא אין בדעתו שיהו כתלושין ברצון. אלא המשקה שישאר בו עד ג' ימים. לפי שא\"א למלאות בקילון אלא א\"כ ישאר בו משקה *[ג' ימים ואם לאחר שלשה ימים ישאר בו משקה] כיון שאינו תלוש לרצונו. אינו מכשיר ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עצים שנפלו עליהם משקים</b>. פי' הר\"ב טמאין. וכן פי' הר\"ש. ואם כן הוו דומיא דשנינו במשנה ה' פ\"ק דמקואות מאימתי טהרתן וכו'. אבל יותר נראה פי' הרמב\"ם דמפרש לה לענין הכשר. וז\"ל אלו המשקים הן שאר ז' משקים. כגון שיפיל עליהן שמן או דבש ברצון. ואח\"כ ירדו עליהם מי גשמים שלא ברצון. ורבו מי גשמים על המשקים. אותן משקים אינן מכשירין. ע\"כ. והוציאם כו' אע\"פ שרבו טמאים וכלומר הרי כולן לרצון. וכ\"כ בחבורו פרק י\"ג מהט\"א (הלכה ב'). אך מהתוספתא שאכתוב בסוף המשנה. נראה קצת כפירוש הר\"ש והר\"ב: \n",
+                    "<b>בלעו משקים טמאים</b>. הכא גם להרמב\"ם מיירי במשקין שהם טמאים: \n",
+                    "<b>אף ע\"פ שהוציאם כו' טהורים</b>. כתב הר\"ב דלא נגעו כו'. כ\"כ הר\"ש. ותמיהה לי דאכתי מאי קמ\"ל פשיטא כשלא נגעו שלא נטמאו. והרמב\"ם פ\"ט מהט\"א (הלכה ו') מסיים והסיקן התנור טהור. ואין המים שעליה מתטמאין מן המשקים הבלועין בהן. ועיין בסמוך: \n",
+                    "<b>ולא יסיקם כו'</b>. כתב הר\"ב ולא אמרינן דסוף משקה טמא הבלוע כו' כדתנן בפ\"ט דכלים משנה ה'. ומ\"ש הר\"ב דבעצים שהאש שולטת בהן כו כלין המשקים שבתוכן כו' וכ\"כ הר\"ש. ומסיק דממלתא דר\"ש מוכח שנפלט המשקה הבלוע לא קשיא. דר' שמעון איירי בעצים לחים שאין האור נאחז בהן כל כך. עד כאן. ומדברי הרמב\"ם נראה דבהא פליגי ר\"ש ורבנן. דלר' שמעון אין לטהר אלא בלחים. אבל ביבשים מטמא מפני פליטת משקים הבלועים. וס\"ל שיכולים להפלט. ולרבנן טהורים לפי שאין יכולים להפלט. אבל מדברי התוספתא שאביא בסמוך. נראה דלא כהרמב\"ם: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר אם היו לחין והסיקן ורבו כו'</b>. טהורים. תניא בתוספתא רבי שמעון אומר אם היו לחין והסיקן. ורבו משקים היוצאין מהן על המים שבלעו. טהורין מק\"ו. ומה אם מי גשמים שהם עלולים לקבל טומאה. מטהרין ברוב. מי פירות (מפרש הר\"ש מים היוצאין מן העצים לחין. כמי פירות חשובים לכל דבר) שאינן עלולין לקבל טומאה. אינו דין שיטהרו ברוב. אמר ליה לא. אם אמרת במי גשמים שמטהרין את הטמאין. תאמר במי פירות שאין מטהרין את הטמאין. ע\"כ. הא קמן דלא כדברי הרמב\"ם דלעיל אלא רבנן חולקים עמו בלחים. דס\"ל דבלחים אין לטהר. דהואיל ויוצאין יצאו ואין *דבר לחלוחתן מבטלין כלל. וגם מהתוספתא זו משמע דרישא דמתניתין עצים שנפלו עליהם משקים בטמאים מיירי. ולענין טומאה. דלא כהרמב\"ם דמכאן היה ר\"ש דן הק\"ו שמי גשמים מטהרין ברוב. ומיהו י\"ל דממתניתין ג' דפ\"ב היה דן: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>דחהו</b>. והר\"ב העתיק דחיו. וכן הוא במשנה שבגמרא דפוס ישן. והר\"ש העתיק דחייהו. ופי' כמו דחאהו. וכגירסתו הוא במשנה שבגמרא דפוס בסיליאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השט כו' הנתזין אינן בכי יותן</b>. והמים העולים עליו בכי יותן. הרמב\"ם פי\"ג מהט\"א [הלכה ז']: \n",
+                    "<b>העושה צפור במים וכו' אינן בכי יותן</b>. כתב הר\"ב ואית דגרסי צנור כמו שעושין הנערים כו' לנתז כו' כך פי' הרמב\"ם. אף ע\"ג דגרסתו ג\"כ צפור. וכתב הטעם שאין הכוונה מהם על אותו דבר שיבלל בה בעת הצחוק. וכן המים אשר ישארו בה עד שיזרקם אינן בכי יותן. לפי שאין הכוונה השארתו שם. ע\"כ. ויהיו ענין הנתוז שבצחוק הזה. שמנתזין על לא דבר באויר השמים בלבד. דלא כמתכוין לנתז על חבירו דרישא. וכמשחק עמו דמתני' דלעיל. על כן לשחוק אמרתי מהולל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי שמעון אומר בכי יותן</b>. נ\"ל הטעם דאע\"ג דלא ניחא ליה שירד הדלף לתוכן מ\"מ כיון דבללן שלא יהיו מים הרבה במקום אחד. אלא יתפשטו המים בכל הפירות. חשיב ניחא ליה ומכשרי. מהר\"ם. ובנוסחתו איתא רבי מאיר אומר וכן ראיתי הוגה בנא\"י. וביש ספרים גרס ר\"מ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי עקיבא אומר לעמקו בכי יותן</b>. כתב הר\"ב כשאדם מודד עמקו כו' לפיכך רוצה הוא במשקה שברושם. א\"ל [ר' טרפון] אם כן יהא משקה שברושם טמא. למטה מן הרושם טהור. א\"ל אי אתה מודה שהממלא בחבית המים העולים וכו' (ברפ\"ד) שא\"א למים שיפלו לתוכו עד שנגעו לאחריה [ה\"נ] א\"א למשקה שברושם עד שיהא למטה מן הרושם. וחזר ר\"ט להיות שונה כדברי ר\"ע. תוספתא הביאה הר\"ש. ומ\"ש הר\"ב דהלכה כר\"ע שחזר ר\"ט כו' ז\"ל הכ\"מ פי\"ג מהט\"א הלכה כר\"ע מחבירו כ\"ש דבר פלוגתיה הודה ליה ע\"כ. אבל אפשר דהר\"ב דוקא קאמר לפי שחזר ר\"ט. משום דאיכא דאמרי בפ\"ט דכתובות דף פ\"ד דר\"ט לאו חבירו הוה. אבל הרי\"ף והרא\"ש לא העתיקו אלא כמ\"ד דחבירו הוה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לידע אם יש בו מים אינן בכי יותן</b>. כתב הר\"ב שאין צריך רושם של משקה. ואיכא למידק דמ\"מ כיון שא\"א אא\"כ שיעלה בו מים. כשיגע בו במים ליהוי בכי יותן. מידי דהוה כממלא בחבית וכו' דרפ\"ד. ונראה לומר דשאני התם דרוצה למלאות המים. וכן נמי אם צריך לרושם כמו במתני' דלעיל דאז כל המים שא\"א זולתן מכשירין. אבל *לידע אם יש בו מים אע\"פ שא\"א אלא שיעלה בו מים. מ\"מ א\"צ שיעלה בו למים שיעלו עליו כלל וכלל. והרי ע\"י הרגש בלבד ידע אם יש בו מים. ואע\"פ שכשמרגיש יעלו עליו. מ\"מ אין כוונתו לעליית שום מים כלל. וראיה לדברי שכתב הר\"ש וז\"ל ובתוספתא קתני המשלשל את החבל לבור לידע אם יש בו מים דהוו בכי יותן. ושמא בחבל לפי שנכפף אינו יכול לידע. אלא אם המשקה בו ע\"כ. ש\"מ דאילו בקנה ויד אפילו אין המשקה בו יכול לידע. והיינו כדפרישית ע\"י הרגשה: \n",
+                    "<b>ואת שבאבן טהורים</b>. כתב הר\"ב שאין מכשירין. וכן כתב הר\"ש. גם הראב\"ד (פי\"ג מהלכות ט\"א הלכה ט') מפרש כן. כמתרעם על הרמב\"ם ששינה לשון המשנה. וכתב אינן כתלושין. והכסף משנה כתב שעשה כן. מפני שטהורים אינן מורה על הכשר. ע\"כ. וזה אינו שכבר הרבה פעמים שנו בלשון הכשר. וכמו שכתבתי בשם הרמב\"ם עצמו בפרק קמא משנה ג'. ואם כפי לשון חבורו הוה ליה לכתוב אינן ברצון. אבל לי נראה שטעם הרמב\"ם. כדי שיכלול בלשון אינן כתלושין. שאינן מקבלין טומאה ג\"כ. וכמו שכתב בפירושו. ז\"ל ענין אמרו את שבאבן טהורים. שהמים אשר על האבן ההיא אשר בתוך הבור. דינו כדין מי הבור. שהוא טהור לא יתטמא ולא יכשיר. כמו שבארנו. אף ע\"פ שהאבן נראית למעלה משטח המים. והדבר הנראה ממנה בלול. אין דין המים אשר על החלק היוצא ממנו. דין מים תלושים. ע\"כ. ודייק לפרש כן מדשינתה המשנה. ולא קתני אינן בכי יותן. ושוב מצאתי בדברי *הרמב\"ם שכתב ואת שבאבן טהורים. אם פשט טמא ידיו ונטלו מן המים. מים שעליו טהורים. ע\"כ. הרי שמפרש כדברי הרמב\"ם. ודרמב\"ם עדיפא מיניה. שמפרשו גם כן לענין משנתינו דאיירי בהכשר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השלח</b>. פי' הר\"ב העור כמות שהוא. וזה לשון הרמב\"ם העור בצמרו כמו שמפשיטין אותו. ע\"כ. והיינו דתנן במשנה ב' פרק ד' דשבת. דטומנין בשלחין. שהוא מחמת הצמר שבהן: \n",
+                    "<b>בכי יותן</b>. שכונתו בלי ספק הוצאת המים והוה כמו מרעיד את האילן להסיר ממנו משקין שהוא מכשיר כמו שנקדם (בפרק קמא דמכילתין משנה ג'). אמנם כשנחבטו הוא בתוך המים. אין כוונת יציאת המים מן העור. כיון שהוא שקוע במים. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובמשוטות שמנהיגים בהן הספינות</b>. כדתנן ברפ\"ה דב\"ב: \n",
+                    "<b>אינן בכי יותן</b>. *דאינו מתכוין שישרו במים ולא נתכוין למים וכן במצודות וברשתות דלא נתכוין למים. ואם ניער מהם המים ונתזו מהן המים כיון דנתכוין שיצאו המים. אחשבינהו. ואם נפלו על הפירות הרי זה בכי יותן. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>*[ואם נער בכי יותן</b>. לפי הסברא ה\"ה בספינה ודכוותייהו. וק\"ל אמאי לא תננהו בחד בבא. והפסיק באינן בכי יותן. והרמב\"ם בפי\"ג מהט\"א [הלכה יא] העתיק המשנה כצורתה]: \n",
+                    "<b>לים הגדול</b>. תנא בא\"י קאי. והתם באותו ים רגילין בכך: \n",
+                    "<b>לצרפה</b>. כתב הר\"ב לחזקה כו' עיין לשון רש\"י שכתבתי בספ\"ד דכלים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קסיא</b>. פי' הרב כסוי כו' וכ\"פ הרמב\"ם והר\"ש [שגיכ\"ק מתחלפין] ועיין מ\"ו פי\"ז דכלים כתבתי פי' הראב\"ד ומהר\"ם: \n",
+                    "<b>של לבנים</b>. כתב הר\"ב להגין מפני הגשמים. וז\"ל הרמב\"ם שלא יפול עליהן מים קודם בישולם [ויפסידם]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הנצוק</b>. עיין ספ\"ח דטהרות: \n",
+                    "<b>חוץ מדבש הזיפין</b>. ואפילו היה מערה מצונן לצונן הרמב\"ם פ\"ז מהט\"א [הלכה ד'] ועיין במשנה דלקמן. ומ\"ש הר\"ב מפני שסולדים כו' כשהקלוח נפסק וכו' עיין לקמן: \n",
+                    "<b>דבש הזיפין</b>. כתב הר\"ב אית דמפרשי דבש טוב וחשוב שמתוך חשיבותו מזייפין אותו כו' וכן נראה מפי' הר\"ש ולשון רש\"י בסוף סוטה [דף מ\"ח] שהוא טוב ועב מערבים בו וכו' ואין נכרות בו. ומ\"ש הר\"ב ואית דאמרי על שם מקומו שבא מזיף כמו בבא הזיפים. ולאית דמפרשי הכא מזייפין. מפרשי התם נמי בני אדם המזייפים דבריהם (שקרנים והולכי רכיל). גמרא דסוף סוטה: \n",
+                    "<b>בית שמאי אומרים כו'</b>. מפני שהיא סולדת לאחריה. ולת\"ק כיון שאין בהם ריר כ\"כ כמו דבש הזיפין והצפחת לא חשיב ליה. דבעי רירי טובא. וב\"ש סברי אע\"ג דלית להו כולי האי רירי. חשיבי לחבר העליון לתחתון. תוס' פ\"ז דנזיר ד' נ'. וכן מוכח שם מתוך הסוגיא: \n",
+                    "<b>מפני שהיא סולדת לאחריה</b>. פי' הר\"ב כשהקלוח נפסק חוזר כו' ונמשך למעלה למשקין שבכלי. וז\"ל רש\"י בפ\"ז דנזיר חוזר ראש הנצוק ועולה לו למעלה כלפי אחוריו. וכחוזר ונוגע לעליונים דמי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>*[מהם לחם טהור</b>. עיין מ\"ש במשנה דלקמן]: \n",
+                    "<b>מצונן לחם טמא</b>. פי' הר\"ב שהתחתון החם מעלה הבל לעליון מצונן ומטמאו כדאמרי' לעיל בפ\"ב (משנה ב') בזיעת המרחץ. הר\"ש. וקצת קשה לי דא\"כ בלא נצוק נמי כל שמעלה חום מתחתון לעליון יהא טמא. ואולי דא\"א בלא ניצוק. אבל הרמב\"ם פי' לפי שעמוד המשקה אשר יקרא נצוק. יתחמם בהיות קצהו בכלי החם הטמא ויחמם המשקה אשר בכלי העליון וכו' וכ\"כ בחבורו פ\"ז מהט\"א. מפני שענני החמין עולה כתמרות עשן. ומתערב בנצוק ובמים שבכלי העליון ומטמא הכלי. שהעשן העולה מן החמין משקין הוא חשוב. וראיתי בפי' הר\"ש שמתחיל כלשון הר\"ב עד ומטמאו והדר כתב (כלשון הרמב\"ם) לפי שענני החמין כו' *[ומתערב בנצוק ובמים כו'] עד הוא חשוב וא\"כ גם דברי הר\"ב יכולין להתפרש דהחום מעלה הבל בנצוק. ומש\"ה מטמא העליון. אבל בלאו הכי אין חום התחתון מטמא לעליון כשאין כאן נצוק. אלא שנראה בעיני פשוט שכל הלשון הכתוב בפירוש הר\"ש מן לפי שענני החמין כו' עד הוא חשוב. שלא כתבם הר\"ש בעצמו. אבל הם הגהה מאיזה תלמיד שהגיה כן בגליון. מועתקים מחבורו של הרמב\"ם אח\"כ נדפסו בפנים בטעות. אבל הר\"ש מעולם לא ראה חבור הרמב\"ם. דלא אשתמיט בשום דוכתא לא בזרעים ולא בטהרות לכתוב שום דבר משמו. על כן לבי אומר לי. שהר\"ש לא כתב לזה הלשון כלל שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד: \n",
+                    "<b>*[רבי שמעון אומר כו' וכחו כו' טמא</b>. במרדכי פרק כל הבשר העתיק כחו במקום וכחו. וגם ל\"ג טמא. והארכתי בזה בספרי ספר תורת האשם כלל כ\"ג דין ו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם הזיעו ידיה הקדרה טמאה</b>. כתב הר\"ב לפי שההבל מחבר כו' ומסיים הר\"ש כגון מערה מצונן לחם ע\"כ. ודבר תימה הוא בעיני דהתם החם הוא הטמא ומטמא לעליון שהוא הצונן. ואילו הכא צונן העליון טמא ואתא לטמויי לחם התחתון ומה ראיה היא זו. וכי תימא דה\"ק כמו שהחם מטמא לצונן העליון. אף כאן נעשה עליון חם מן התחתון ולפיכך חוזר ומטמא גם לתחתון. אכתי לאו ראיה דהא אי משום הא איכא לדמויי למחם לחם דטהור. ויראה לי דהך דהכא לאו מטעמא דלעיל הוא. דלא חלקו לעיל אלא כשהעליון טהור. אבל היכא דהעליון טמא כי הכא אין חילוק ולעולם העליון מטמא התחתון: \n",
+                    "<b>הקדרה טמאה</b>. עיין בפירוש הר\"ב דסוף זבים: \n",
+                    "הרי זה דומה לסלי זתים וכו' עיין בסוף מכילתין: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אם נתכוין לכך</b>. וה\"ה אם לא נתכוין ושמח כשידע מידי דהוה אכל הני דבפ\"ג. והכי תניא בתוספתא הביאה הר\"ש ופליג בה רבי יהודה כמו בהני דלעיל. ונ\"ל דתנא דידן הא לא קמיירי בפלוגתא. ובגמרא פ\"ק דחולין דף י\"ג מייתי למתני' דהכא וכתב רש\"י ואם נתכוין לכך בין בשעת העלאה ובין לאחר מכאן קודם שינגב הטל מעליהם הרי הן בכי יותן. דהכי אמרי' בדוכתא אחריתא עודהו הטל עליהן ושמח הרי הן בכי יותן. ע\"כ. וסיפא דתוספתא דלעיל היא ואיתא נמי בגמ' פ\"ב דב\"מ דף כ\"ב. ומהכא קשיא אהא דפירש הר\"ב במשנה ד' פ\"ב דפרה דלר\"י כשעלה הזכר לדעת הבעלים פסולה מכלל דלרבנן אפילו לא ידעי פסולה ומאי שנא מהכא דבעינן שידע קודם שינגב. וכמו דהכא דרשי' יותן דומיא דיתן ה\"נ התם דרשינן עובד דומיא דעבד: \n",
+                    "<b>העלן חרש שוטה וקטן וכו'</b>. עיין מ\"ש בזה בשם הר\"ש במשנה ו' פ\"ח דטהרות. דקשיין אהדדי הא דהכא והא דהתם. וה\"נ ה\"מ לאקשויי מההיא דסוף פרק ו' דמכילתין. אלא דהכא דמיא ממש כהעלהו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בשביל שימתינו</b>. פירש הר\"ב לשון לחלוח וכו' וכ\"פ הר\"ש וכתב מהר\"ם דלא נתכוין שירדו עליהם מים אלא שיתלחלחו מאליהן מן האויר. עד כאן. והרמב\"ם מפרש מלשון המתנה שכתב בשביל שימתינו שיעמדו זמן ארוך ולא יפסידו וקמ\"ל דלא אמרינן הואיל והדבר ידוע שירד הטל עליהן דמשום הכי העלם: \n",
+                    "<b>רבי יהודה מטהר בלחין</b>. כי כשהן לחין אין מנתזין עליהם מים לפי שאין מנתזין מים על הירקות אלא אם עמדו ימים כדי שיראו לחין וכיון שהן לחין אין מתיזין עליהן על כן הם טהורים כיון שאינן מוכשרים. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>הטרגיס</b>. פי' הר\"ב שנחלק כל גרעין לשלשה. וברפי\"ב דנגעים קתני בית טריגון ופי' הר\"ב שיש לו שלש זויות שלש בלשון רומי טר\"י ע\"כ. ובגמרא ספ\"ק דנזיר טריגון ג' טטריגון ד'. וכתבו התוס' שכן הוא בלשון יון. והיה נראה דגרסינן הכי טרגיס וטטרגיס אלא שלא ראיתי כך בשום נוסח. ובגמרא דסוף פ\"ב דמ\"ק (דף י\"ג) מייתי למשנתנו ג\"כ כמו שהוא בספרים. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חוץ משל מוכרי משקה</b>. כתב הר\"ב מפני שנוגעים בה כו' ואין מקפידים על הלכלוך שקליפתה מגינה עליהם והוא מטמא אותה בקליפתה כמו שנתבאר בפ\"ב של עוקצים. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>עמהן</b>. עם המשקה והבצים. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>*[כל הדגים כו'</b>. ז\"ש הר\"ב והטמא והטהור כו' מלשון הרמב\"ם העתיק כן ובכדי נקטי הטהור]: \n",
+                    "<b>כל הציר בחזקת טומאה</b>. כתב הר\"ב שסתם ציר נתנו בו מים. דציר גופו לאו בר קבולי טומאה היא שהיא זיעה בעלמא שיוצאה מן הדגים כשמולחים אותן גמ' פ\"ג דבכורות דף כ\"ב ע\"א: \n",
+                    "<b>ועל כולם כו' חוץ משל דגה</b>. פי' הר\"ב ועל כולם בין ביצים בין פירות בין ציר כו' אבל דגה כו' וכך הם דברי הר\"ש ומדלא נקטי נמי בין דגים נראה שדעתם דחוץ משל דגה דמתני' לאו בציר היא. אלא ארישא קאי חוץ מדגים. וראיתי בנא\"י שהוגה חוץ מן הדגה ונראה שכך הוא גי' הר\"ב והר\"ש. וקצת קשה שינוי הל' דגה. ולא דגים. ובפי' הרמב\"ם דגה שם ממין דגים היה מפורסם אצלם בשם הזה. ע\"כ. אבל בחבורו פי\"ו מהט\"א כתב כל הדגים בחזקת מוכשרים ואין ע\"ה נאמן עליהם לומר לא הוכשרו. נראה שחזר בו ומפרש ג\"כ כפי' הר\"ב והר\"ש: \n",
+                    "<b>נאמן לומר טהורים</b>. פי' הר\"ב לומר לא הוכשרו וטעמא כתבתי במשנה ג' פ\"ב דדמאי: \n",
+                    "<b>מפני שמפקידין אותן</b>. גרסינן. הר\"ש. וכן העתיק הר\"ב: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר בן יעקב אומר ציר טהור</b>. פי' הר\"ב שידוע בו שלא הוכשר ע\"י משקה וכן פי' הרמב\"ם. וקשיא לי דלא היה צריך למתני אלא מים כל שהן מכשירין את הציר. אבל בגמרא דבכורות (דף כ\"ב) הלוקח ציר מע\"ה משיקו במים וטהור ממ\"נ אי מיא רובא נינהו כיון דעביד להו השקה טהרי לה. ואי רובא ציר נינהו ציר לדו בר קבולי טומאה הוא. מאי איכא משום הנך מיעוטא דמים הנך בטלו להו ברובא. ובסוף הסוגיא דף כ\"ג ע\"ב מייתי למתני' דהכא ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה זאת אומרת נחשדו ע\"ה לערב מיא עד מחצה והני מיא משהו. ה\"ל פלגא ופלגא ולא בטיל. *וא\"א נחשדו לערב מחצה. וטומאת עם הארץ דרבנן ודמשקים דרבנן ובפלגא ופלגא לא גזרו בה רבנן. ופירש\"י ציר טהור כגון שהשיקו במים שנפל לתוכה מים כל שהן טמא כדמפרש נחשדו ע\"ה לערב מחצה מים בצירן. וכי נפל בהן כ\"ש מצא מין את מינו ורבו מים על הציר וטמאים. ולמאן דלית ליה טומאה שבטלה חוזרת וניעורת מוקי לה שנפלו בה לאחר השקה מי ע\"ה כ\"ש. ע\"כ. וכן השיגו הראב\"ד להרמב\"ם שם הלכה ד' דמפרש דלא כמו שהוא מפורש בגמ'. ולי אף משנה גופה. קשיא לפירושו של הרמב\"ם והר\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שבעה משקין הן</b>. כתב הר\"ב לפי שנאמר כו' ודבש דבורים אין לו שם לווי דדבש סתם אקרי. גמ' פ\"ק דבכורות דף ז'. וכתב הרמב\"ם אמנם לווי בכאן של דבורים לחלוק בינו ובין דבש צרעים ע\"כ. וקשה דא\"כ דבש תמרים נמי יהא מכשיר דהא דבש סתמא דבקרא דתמרי' הוא. וי\"ל דבלשון בני אדם דבש סתם הוא של דבורים. וכתב הר\"ש וכל הני תולדות דקתני לקמן כיון דתולדות הן לא חיישינן אפילו יש להן שם לווי. ע\"כ. והתוספתא שהביאה הר\"ב באותו לשון הביאה הרמב\"ם. אבל בר\"ש קודם מנין לדמעות גרסי' בה. מנין לדם הנדה שהוא משקה שנאמר (ויקרא כ׳:י״ח) מקור דמיה ואומר (זכריה י״ג:א׳) ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד לחטאת ולנדה *(וכן כתבתי בפ\"ב דנדה משנה ו' וע\"ש ומ\"ש) מנין למי האף שהוא משקה שנאמר ועפעפינו יזלו מים ולגופי' לא איצטריך שכבר נאמר ותשקמו בדמעות שליש ובאם אינו ענין לגופה תנהו ענין למי האף וכן אותיות א\"ע מתחלפין במבטא אחה\"ע כך נ\"ל. ומסיים הרמב\"ם ואלו כולן אסמכתות והעיקר הלכה למשה מסיני כמו שבארנו פעמים רבות בכוונתי זאת: \n",
+                    "<b>ודבש דבורים</b>. עמ\"ש במשנה י\"א פ\"ג דעוקצים *[ועיין במשנה ב' פ\"ג דטהרות דאפילו קרוש]: \n",
+                    "<b>דבש צרעים</b>. מין ארבה רש\"י דבכורות פ\"ק דף ז': \n",
+                    "<b>ומותר באכילה</b>. כתב הר\"ב דלא תימא כו' הדבש היוצא ממנו יהא טמא כדתנן במשנה ב' פ\"ק דבכורות שהיוצא מן הטמא טמא. ומ\"ש הר\"ב דסד\"א דדוקא דבש דבורים רבייה קרא להתירא שאין לו שם לווי כו' וז\"ל הרמב\"ם ולא הוצרך לבאר בדבש דבורים שהוא מותר באכילה לפי שכבר נתבאר זה בפסוקים. ע\"כ. ובגמרא דבכורות פ\"ק דף ז' איתא הכי אדאמר רב ששת מי רגלים של חמורים אמרי מיתיבי מפני מה אמרו דבש דבורים מותר מפני שמכניסות אותו לגופן ואינן ממצות אותו מגופן הוא דאמר כר\"י דאמר דובשא רחמנא שרייה דתניא ר\"י אומר אך את זה לא תאכלו מכל שרץ העוף (ויקרא י״א:כ״א). שרץ עוף טמא אי אתה אוכל אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ ואיזה זה דבש דבורים. יכול אף דבש הגזין והצרעין אמרת לא. ומה ראית כו' מרבה אני דבש דבורים שאין לו שם לווי כו'. וצריך לפרש דלהרמב\"ם והר\"ב אף לתנא דמפני שמכניסות נפקא לן מקרא אלא דאיהו דריש טעמיה דקרא וממילא שרי אף דבש צרעים ואילו לר\"י לא דרשי טעמא והא דאמר הוא דאמר כר\"י דאמר דובשא רחמנא שרייה ופירש\"י רחמנא שרייה בהדיא וגזירת הכתוב הוא. ע\"כ. והרמב\"ם והר\"ב מפרשים רחמנא שרייה בגזירת הכתוב א\"צ לפרש רחמנא שרייה בהדיא דלכ\"ע בהדיא שרייה. אלא בהא פליגי אי דרשינן טעמא אי לא וכדאשכחן פלוגתא דר\"ש ורבנן בכה\"ג דר\"ש דרש טעמיה דקרא. ואי הכי באנו גם בכאן לאותה קושיא שהקשתי לשאול בפסקי הרמב\"ם בכי הא כמו שכתבתי במשנה ה' פ\"ב דיבמות *(ומיהו י\"ל דתנא דמתני' שמכניסות לא דריש לשום מקרא אלא ה\"ק שחכמים חילקו ואמרו דדבש אינו בכלל כל היוצא מן הטמא כו' מפני שמכניסות וכו') והא דכתב הרב מפני שמכניסות וכו' לישנא דברייתא שכתבתי וז\"ל הרמב\"ם לפי שהדבש אינו נולד בגוף הדבורה והצרעה. אבל הוא טל ירד על הצמח ותתערב בו כח הצמח ההוא ולחלוחותו יחזור דבש ואוכלין אותו הדבורים ונכנס לאצטומכא (ואין ממצות אותו מגופן) ותקיא אותו לכוורת ותצפנהו כדי שתמצא אותו [לאכול] עת כריתת הצמחים ואפיסתן במדברות. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מי רגלים</b>. דאדם אבל דבהמה לא. תוספתא פסקה הרמב\"ם ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>בין גדולים</b>. פי' הר\"ב היוצאין מפי טבעת וכן פי' הר\"ש. וצ\"ע דלקמן מתניתין ז' תנן והשותה מי טבריה אע\"פ שיוצאק נקיים דחשבינן להו כרעי. ואפשר לי לתרץ דשאני מי טבריא שלכך שותין אותן כדי לשלשל אינן חשובין משקה אלא כמו מידי דמיכל שיציאתו דרך פי הטבעת ולכך אלו אע\"פ שיצאו נקיים חשובים כרעי משא\"כ שאר משקים היוצאים מפי הטבעת מאליהם. וכה\"ג אשכחן בפ\"ג דכריתות בגמרא דף י\"ג בחלב האשה שהיא משקה ובפי התנוק היונק חשיב אוכל אף אתה אל תתמה על מי טבריה שאע\"פ שודאי שיש עליהן תורת משקה כמו שאר מים אפ\"ה השותה אותן לשלשל חשובים אוכל ומיהו דוקא ליוצא דרך בית הרעי ולא ליוצא דרך האמה. נ\"ל: \n",
+                    "<b>לדעתו ושלא לדעתו</b>. בין שיצאו לדעתו של אדם בין שיצאו שלא לדעתו. הרמב\"ם פ\"י מהט\"א [הלכה ב'] ועיין בריש משנה ח': \n",
+                    "<b>דם</b>. שחיטה. אע\"ג דדם מגפתה לא כדפי' הר\"ב בס\"פ וטעמא דדם חללים גבי אדם כתיב מ\"מ דם שחיטה מכשיר משום דאתקש למים דכתיב (דברים י״ב:ט״ז) על הארץ תשפכנו כמים. רש\"י פכ\"ב דשבת דף קמ\"ד. ומה\"ט ניחא דדוקא בטהורים דהא קרא בטהורים משתעי. וברפ\"ה דכריתות כתבתי דלא כל דם שחיטה מכשיר. ומדכתיב ודם חללים נפקא ליה. וקצת קשה דמה לי קטל' (כולה ומה לי קטל') פלגא כדכתב הר\"ב בס\"פ אבל גזירת הכתוב היא או קבלה וקרא אסמכתא בעלמא: \n",
+                    "<b>ודם הקזה של אדם (הרמב\"ם) וטעמו נ\"ל דאלו בבהמה לא עדיף מדם מגפתה דסוף פרקין</b>. אבל שם פי' הר\"ש דמקיז לשתייה אפילו בבהמה נמי מכשיר וטעמא משום דאחשביה. ע\"כ. וכדבריו נראה ממה שנשנה הכא דם הקזה לאחר ששנה דם שחיטה. ומיהו להרמב\"ם יש לתרץ דמסרך סרך התנא בלישניה דרפ\"ה דכריתות. ובסוף פרקין אכתוב להוכיח כהר\"ש: \n",
+                    "<b>לשתייה</b>. למעוטי לרפואה כדקתני סיפא הר\"ש: \n",
+                    "<b>והמוחל</b>. בנוסחת מהר\"ם בה\"א. וכתבתי בארוכה במשנה ו' פ\"ד דעדיות: \n",
+                    "<b>רבי מאיר אומר וכו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"מ. והוא כדעת חכמים. הרמב\"ם. ור\"ל דבמשנה ג' פ\"ט דטהרות וע\"ש: \n",
+                    "<b>דם השרץ כבשרו</b>. כתב הר\"ב דכתיב וזה לכם הטמא להביא דמו כי' וע' לשון רש\"י שכתבתי במ\"ג פ\"ד דמעילה [ד\"ה דם השרץ]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלו מטמאין ומכשירין</b>. פירש הר\"ב שהן עצמן משקין טמאין ומטמאין ומכשירין כאחד. וכל משקין טמאין כך דינם כדתנן ברפ\"ק. ואין סברא להקל במשקין היוצאין מן הטמא שלא יטמאו ויכשירו כאחד אלא דוקא הני דהכא שהן אב הטומאה ובהדיא פסק הרמב\"ם פ\"י מהט\"א [הלכה ה'] שכן גם דם מגפתה וחלב אשה ודמעת עין אע\"פ שאינם אלא ולד כמ\"ש בספ\"א מה' משכב גם בפירושו במתני' ח' דפרקין. ולפיכך תמיהני אמאי לא תני להו נמי לאותן שלש דהא הוה רבותא: \n",
+                    "<b>ורביעית מן המת</b>. כתב הר\"ב דכתיב כי הדם הוא הנפש. ועיין מ\"ש במשנה ב' וה' פרק ב' דאהלות: \n",
+                    "<b>ודם הנדה</b>. כתב הר\"ב דכתיב והדוה בנדתה מה שזב ממנה טמא כמותה. ולא לכל דבר אלא כדתנן במשנה ג' פ\"ק דכלים: \n",
+                    "<b>ואם נפל על הדלעת</b>. לא ידעתי אמאי נקט דלעת: \n",
+                    "<b>גוררה</b>. כדי שלא יאכל הדם. דדם האדם אסור מד\"ס כמ\"ש הר\"ב בסוף משנה ח' פ\"ה דכריתות. ועוד דמת אסור בהנאה כמ\"ש בספ\"ק דערכין: \n",
+                    "<b>והיא טהורה לפי שלא הוכשרה</b>. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הזיעה</b>. עיין ברפ\"ב: \n",
+                    "<b>והשותה מי טבריה</b>. הן מים שיש בהן איכות שמשלשלים בהן כששותין אותן. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>חלב הזכר טהור</b>. כתב הר\"ב דלא חשיב משקה. וז\"ל הר\"ש חלב הזכר טהור כלומר ואינו מכשיר. דחלב היוצא מדדין של זכר לא חשיב אלא כזיעה בעלמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לרצון ושלא לרצון.</b> פירש הר\"ב לרצון שנחלב בכוונה כו' וכן פירש הרמב\"ם. וכלומר דלא הוי כמו לרצון ושלא לרצון דריש פ\"ק. דהתם מיירי בשעת נפילתן על הזרעים ומש\"ה אפילו סופו לרצון. אבל הכא מיירי בשעת פרישה מן האשה. וכ\"כ התוספות בריש פכ\"ב דשבת [ד\"ה חלב]: ",
+                    "<b>שדם מגפתה טמא.</b> דיש לנו להשוות משקים היוצאים מן האשה [ד]. הר\"ש: ",
+                    "<b>שהחולב לרפואה.</b> לרפואת הבהמה שלא יזיקנה חלבה טמא דהא לרצון הוא. והמקיז דם לבהמתו לרפואה. טהור דדם מגפתה היא. והואיל והחולב לרפואה טמא. אף הנוטף שלא לרצון טמא. רש\"י רפכ\"ב דשבת: ",
+                    "<b>והמקיז לרפואה.</b> נראה בעיני דמכאן ראיה לפירוש הר\"ש דלשתייה אף בבהמה מכשיר דאלת\"ה אמאי דחיק נפשיה לומר מחמיר אני בחלב מדם מטעמא דמשכחת לה חומרא בלרפואה. תיפוק לי' דבלשתייה גופה שכן סתם כל חליבה. דמשכחת חומר בחלב מבדם. דהמקיז אף לשתייה בבהמה טהור ותיובתא להרמב\"ם דמפ' לעיל דם הקזה בשל אדם דוקא. ונפלאתי על הכ\"מ שהניח מ\"ש הרמב\"ם דבשל אדם ולא פי' בו דבר ולי צ\"ע: ",
+                    "<b>ושלא לרצון טהורים.</b> כדתנן בפרקין דלעיל בסופו הא למה זה דומה לסלי זיתים וענבים שמנטפין. הר\"ש: ",
+                    "<small>סליקא לה מסכת מכשירין</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מכשירין",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Makhshirin",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Makhshirin",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Makhshirin/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Makhshirin/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0501a6fb171752b66a9a2604785d79f1f468137d
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Makhshirin/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,306 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Makhshirin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Makhshirin",
+    "text": {
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>כל משקה</b>. ושבעה הן כמו שכתבם הר\"ב ותנינן להו במשנה ד' פרק בתרא. והתם פי' הר\"ב מהיכא ילפינן לה: \n",
+                    "<b>*[שתחלתו לרצון</b>. פי' הר\"ב בשביל שתודח הקערה או לשאר תשמישין של תלוש כדלקמן פ\"ד משנה ג']: \n",
+                    "<b>הרי זה בכי יותן</b>. כתב הר\"ב שאין אוכל מקבל טומאה עד שיבא עליו מים כו' פירוש משנתלשו שאם אתה אומר מקבלים הכשר במחובר אין לך שלא באו עליו מים. ומהו אומר אשר יבא עליו מים. רש\"י בפי' החומש. ובפ\"ט דחולין דף קי\"ח תניא כשם שאין זרעים מקבלין טומאה אלא לכשיתלשו. פירש\"י. כדאמרינן בת\"כ אם אתה אומר מחוברים טמאין. טמאת את הכל. שאין לך מחוברין שאין שרצים מצויין אצלם. ע\"כ. כך אין מקבלין הכשר עד שיתלשו: \n",
+                    "<b>משקין טמאים מטמאין לרצון ושלא לרצון</b>. ועיין במשנה ב' פ\"ד. ועוד עיין בספ\"ג דטבול יום: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואת שבו בכי יותן</b>. כתב הר\"ב דאחשובי אחשבינהו וכתלושים וכתלושים דמו. עיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ד. ובפירוש הר\"ב שם משנה ז': \n",
+                    "<b>ואת שבו אינן בכי יותן</b>. ואע\"פ שנשרו ממקום למקום. הרמב\"ם פי\"ג מהלכות טומאת אוכלין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המרעיד את האילן ונפל על חבירו או סוכה ונפלה כו'</b>. והר\"ב העתיק ונפלו על חבירו. וכן הוא בנ\"א. ומפרש הר\"ב שהפירות נפלו. ולענין שיהיו מוכשרים מהמים שעל הזרעים וירקות המחוברין וכן פי' הרמב\"ם. אבל בחבורו פי\"א מהט\"א [הלכה ט\"ז] העתיק כגי' הספר ונפל כו' ונפלה כו' ומתוך דבריו שם כתב הכ\"מ שהוא מפרש שמרעיד האילן להשיר ממנו מים ונפל על חבירו. או סוכה ונפלה על חברתה ותחתיהן זרעים כו' ונפלו על הפירות המחוברין. אם נגעו באותן מים. פירות תלושין לא הוכשרו. מפני שאותם מים אינם חשובים תלושים ברצון. לפי שלא נתכוין שיפלו על אותם זרעים וירקות המחוברים לקרקע. ואילו היו אותם זרעים וירקות תלושים אע\"פ שלא נתכוין שיפלו עליהם. כיון שנתכוין להשירם מהאילן. ובסוף נפלו על התלושין. הוה ליה כתלושין ברצון. ע\"כ. ומצאתי בנא\"י שנמחק כל פי' הרמב\"ם שלפנינו על המשנה הזאת. ונכתב פי' אחר והוא ע\"ז הדרך שכתב הכ\"מ. והראב\"ד גורס ג\"כ כגי' הספר. ומפרש ואמר שמרעיד האילן או הסוכה להפיל אותן. ב\"ש סברי כיון שמתכוין להפיל את האילן או את הסוכה. ואין להם עוד צורך שישארו עליהן המשקין. (א\"כ) מחשבת נפילת האילן והמשקים שעליו. מחשבה אחת היא. והרי הוא כמו שהרעיד (להשיר) מהם המשקין על הזרעים שתחתיהן. והרי הן בכי יותן. וב\"ה סברי אע\"פ כן אינו כמרעיד (להשיר) ממנו משקים. שהרי אינו מתכוין אלא להפיל הסוכה עצמה. והא דנקט זרעים וירקות מחוברים תחתיהן. רבותא הוא לב\"ש אע\"פ שמחוברים בשעת הכשר. אם נתלשו ומשקה טופח עליהם. הרי הן בכי יותן. א\"נ אם נתלשו עם נפילת הסוכה ומשקים עליהם. סברי ב\"ש התלישה וההכשר באין כאחת. והרי הן מוכשרין ואע\"פ שנגבו מיד. וב\"ה סברי אינן מוכשרין. וכתב עליו הכ\"מ ששפתים ישק. אלא דדוחק לומר דאשמועינן רבותא לב\"ש דלית הלכתא כוותיה. ע\"כ. ועיין במשנה ה' פ\"ד אכתוב כיוצא בזה להרמב\"ם *(ועוד עיין כיוצא בזה בריש מס' טבול יום) וכתב עוד הכ\"מ וז\"ל ומ\"ש ואם נתלשו ומשקה טופח עליהם הרי הם בכי יותן. משמע דלב\"ה אינם בכי יותן. וסתם מתני' בפ\"ד דמכשירין גבי פירות שנפלו לאמת המים. וגבי צנון שבמערה. וגבי קופה שהיא מלאה תורמסין. שאע\"פ שנפלו הפירות במים שבקרקע. כשהוציא הפירות משם ה\"ל כאילו נבללו במים תלושין ומינה נשמע דה\"ה כשנפלו מים על ירקות המחוברים ונתלשו. ודוחק דאתו הני סתמא דלא כב\"ה. ע\"כ. ולדברי הר\"ש בקופה דתורמסין לא קשיא כלל. כמו שאעתיק דבריו שם. דעם ההוצאה בעינן נמי שחושב והדיח ובכך מתורץ ג\"כ מה שהקשה עוד הכ\"מ מהבוצר לגת. שאם כשנתלשו והיין טופח עליהם. מודו ב\"ה שהוא בכי יותן. דהתם ודאי דניחא ליה: \n",
+                    "<b>או סוכה</b>. דהיינו ענף של אילן. הר\"ש. וכן במהר\"ם. ורמב\"ם פי' סוכה ממש. ועיין מ\"ש ברפ\"ג דזבים: \n",
+                    "<b>משקה טמא</b>. ר\"ל מוכשר כי הרבה אומרים במס' הזאת טמא. בעבור מוכשר. וטהור על הדבר שאינו מוכשר. הרמב\"ם במשנה דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הנוער אגודה של ירק</b>. פירש הר\"ב כגון ירק שירדו עליו גשמים וכו' ומנערו כדי שיצאו ממנו מים וירדו מצד העליון לצד התחתון מקלח לקלח. ב\"ש אומרים בכי יותן. כיון דהשתא בשעת ניעור הוה ניחא ליה שירדו מים מצד העליון לצד התחתון. ומתוך כך יפלו המים מן האגודה. חשיב הכשר. ובה\"א אינו בכי יותן. כיון דהיה חפץ שלא יהיו מים על זאת האגודה בצד העליון. נהי דבצד התחתון ניחא ליה שירדו דרך שם. מ\"מ כל האגודה אחת היא. ותחתונה שוה לעליונה. א\"ל ב\"ה לב\"ש. והרי הנוער את הקלח אחד. וכי חוששין אנו שמא יצאו מעלה לעלה. בתמיה. וכי היכי דהתם אין חוששין. ה\"נ באגודה לא ניחוש. *א\"ל שהקלח אחד. פי' לא דמי אגודה לקלח. דשם קלח אחד הוא וכל עלין שבו דין אחד להם. אבל אגודה אין סברא לעשות כל קלחין שבה אחד. כמו שאנו עושים כל עלין שבקלח א'. כנ\"ל לפרש מהר\"ם: \n",
+                    "הרי המעלה שק מלא פירות כו' עיין במשנה ז' פ\"ד: \n",
+                    "<b>אבל אם העלה</b>. כמו אבל שרה אשתך (בראשית י״ז:י״ט). כלומר בהא מודינא. כ\"כ מהר\"ם. וכן במס' מעילה פ\"א משנה ב': \n",
+                    "<b>ר' יוסי אומר התחתון טהור</b>. שלא נתכוין שיבלל השק התחתון. אבל נתכוין להגין בו השק העליון שלא יבלל. ונמצא בלילת התחתון שלא לרצון. הרמב\"ם. וכתב עוד דהלכה כר\"י אבל בחבורו פי\"ד מהט\"א כתב כת\"ק: \n",
+                    "<b>טהור</b>. ר\"ל אינו מוכשר. כי הרבה אומרים כו' הרמב\"ם כמו שהעתקתי [סוף המשנה] דלעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הממחק</b>. והר\"ב העתיק המוחק. וכן מייתי לה בגמרא פ\"ג דכריתות דף ט\"ו. אבל הר\"ש העתיק כגירסת הספר. וכן הרמב\"ם בפירושו. ובחבורו פי\"ג מהט\"א: \n",
+                    "<b>הכרישה</b>. והוא מחובר לקרקע. אי נפל עליו שלא לרצון הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>והסוחט שערו בכסותו</b>. והר\"ב העתיק בשערו ובכסותו. וכן העתיק הר\"ש. הכי מייתי לה בגמרא דכריתות. והרמב\"ם העתיק כגי' הספר בפירושו ובחבורו. ומפרש שסוחט שערו בבגדיו לנגבו: \n",
+                    "<b>היוצאין בכי יותן</b>. אע\"ג דשלא ילקה הכותל אינו בכי יותן. (כדתנן במשנה ג' פ\"ד) התם משום דלא ניחא ליה דאתו. וה\"נ אע\"ג דלא ניחא ליה מעיקרא. מ\"מ כיון שהוא עצמו דוחקו להוציא מהם המים. אחשבינהו. תוספות דכריתות [ד\"ה והיוצאין]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לבדקן אם הן יפות</b>. הרבה שעושים אצלנו בבחינת הפולין הטחונים. רואין אם נטפח ונתלחלח כשנופחים בו נודע שנתבשל מהר. כי היותו מקבל הליחות במהרה. אות אל פתיחת נקביבותו. ובנא\"י מופת שגרמו פתוח. הרמב\"ם. ולדבריו אין צריך שיפול רוק מפיו על העדשים. כדפי' הר\"ב. אבל אותן הליחות והזיע שמזיעים העדשים בסבת הנפיחה ביה פליגי רבנן ור\"ש כמ\"ש בפירושו. גם בחבורו פי\"ד מהט\"א. ודברי הר\"ב מועתקים מפי' הר\"ש: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>זיעת בתי' בורות כו' ואפילו הן טמאים</b>. הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פ\"י מהט\"א: \n",
+                    "<b>בורות שיחין ומערות</b>. מפורשים בכמה דוכתים ומהן בסדר זה במשנה ד' פ\"ק דמקואות: \n",
+                    "<b>*[בא במים שאובין כו'</b>. כתב הר\"ב אבל בא במים מחוברים כו' לא לרצון נתלשו. וכך כתב הר\"ש. ונ\"ל דמיירי שלא בא בתוכה לטבול דלא תקשה ממתני' דרפ\"ה ועוד עיין מ\"ש שם במשנה ה']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מרחץ טמאה</b>. פי' הר\"ב של מים שאובים זיעתה טמאה מכשרת את הפירות ומטמאתן וכ\"פ הר\"ש. וקשה דאע\"ג דשאובים הם. לא מפני כן מטמאין אעפ\"י שמכשירין. וצ\"ל דשאובים וטמאים הן. והרמב\"ם מפרש דמרחץ שזיעתו בא מן המים שבתוכה משא\"כ זיעת בתים ובורות דלעיל ואם היתה המרחץ טמאה זיעתה טמאה וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ברזל טמאה כו'</b>. כתב הר\"ב חכמים גזרו כו' כמפורש ברפי\"א דכלים. ושם שנויה משנה זו במתניתין ד': \n",
+                    "<b>אבל אם קדמו מי גשמים אפילו כ\"ש למי שפיכות טמא</b>. שמשקין טמאים שירדו לטהורים מטמאין בכ\"ש. הרמב\"ם פ\"ב מהט\"א (הלכה כ\"ו). והקשה הכ\"מ דאדרבה הל\"ל כשנפלו מי שפיכות למי גשמים. קמא קמא בטיל. (עיין בפי' הר\"ב משנה ח' פרק בתרא דע\"ז) ותירץ דהכא שאין מים אלו מכונסים אלא הולכים וניגרים. הלכך המים הבאים באחרונה הם שוטפים את הראשונים הלכך בתר בתראי אזלינן ע\"כ. אבל אין נראה כן מדברי הר\"ב דבפי' משנה ד' פ\"ק דמקואות דהתם מייתי למתני' דהכא. ולא מיירי התם במי שפיכות השוטפים דוקא. גם מדברי הרמב\"ם עצמו בפ\"ט מה' מקואות (הלכה ט\"ז) נראה דמיירי בנמשכין ונקוין. ול' הראב\"ד טמא לא ידעתי טעם לזה ואולי מפני שמשעה שנפלו בתחלה. הוחזקו גם הם במי שפיכות שכבר נשכחת נפילתם ע\"כ. וכתב הכ\"מ וא\"ת שלפי טעם זה אפילו לא נפלו מי שפיכות נמי וי\"ל דלא גזור אלא שיש שם מי שפיכות ופשוט הוא ע\"כ: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>רוחץ מיד</b>. עיין מ\"ש במשנה ב' פ\"ג דביצה: \n",
+                    "<b>באמבטי</b>. פירשתיו במשנה ד' פ\"ד דנדרים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כדי שיבואו ממקום קרוב</b>. כדי שילך הכנעני ויתלוש ויגמור המלאכה ויחזור לכאן. והא דלא הזכיר שיעור התלישה לפי שהוא נעשית בשעה מועטת. הר\"ן פ\"ג דביצה. ומ\"ש הר\"ב שלא אמרו כו' אלא גזירה שמא יאמר לכנעני לך והבא כו' כלומר לך ולקט. וכן ל' התוס' דביצה פ\"ג: \n",
+                    "<b>ממקום קרוב</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דשמא הובא ממקום רחוק כו' ובמשנה ד' פכ\"ג דשבת דתנן אא\"כ באו ממקום קרוב ופי' הר\"ב שנודע לנו בבירור שבאו ממקום שבתוך התחום כו' ולפי זה מקום קרוב היינו בתוך התחום. וא\"כ קשה מ\"ש הכא מהתם דהכא מסתמא תלינן דממקום קרוב דהיינו מתוך התחום בא. ושמא יש לחלק דהתם לענין מת. ואוושא מלתא טובא. איכא למגזר טפי. וכיוצא בזה כתבו התוס' פ\"ג דביצה דף כ\"ד. שיש חילוק בין מת לדברים אחרים. דאוושא טפי מלתא. דהכל יודעין שהובאו בשבילו ואיכא למגזר טפי. אבל הר\"ן בפ\"ג דביצה גבי כנעני שהביא דורון לישראל. כתב שאם נסתפק לו מהיכן הביאן כדי שיבואו מחוץ לתחום. והביא עליה ממתני' דהכא. ושמעינן מינה דדעתו נמי דמתני' לא קתני כדי שיבואו ממקום קרוב. אלא כי ידעינן בודאי שבמתוך התחום הובאו. וא\"נ מקום קרוב דהכא. לאפוקי מקום רחוק ותרוייהו חוץ לתחום ואין מקום קרוב דהכא. כמו מקום קרוב דפכ\"ג דשבת. ובזה נוכל לתרץ דברי הר\"ב ג\"כ. ושאין חילוק בין מת לירק דהכא. אלא דמקום קרוב דהכא. לאפוקי מקום רחוק. ולעולם מחוץ לתחום וצריך להמתין עד שיבוא ממנו. אבל אין חוששין שמא בא ממקום יותר רחוק מזה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם רוב כנענים כנעני</b>. פי' הר\"ב ומותר להאכילו נבלות וכו' בידים. וכ\"ש שלא יחזירו לו אבידה. ולנזקים. רש\"י ספ\"ק דכתובות. ובגמרא (דף טו) דלענין פקוח נפש אינו כן כדתנן במשנה ז' פרק בתרא דיומא: \n",
+                    "<b>ואם רוב ישראל ישראל</b>. פי' הר\"ב וחייבים להחזיר לו אבדתו כישראל. ורבותא קמל\"ן דמוציאין ממון מיד ישראל דאע\"ג דאמרו רבנן המחזיר אבידה לכנעני עליו הכתוב אומר (דברים כ״ט:י״ח) למען ספות הרוה את הצמאה. שהשוה הכנעני לחשיבותן של ישראל ונאמר (שם) לא יאבה ה' סלוח לו. רש\"י שם. ואע\"ג דקיי\"ל אין הולכין בממון אחר הרוב. כדפי' הר\"ב ברפ\"ו דב\"ב. ה\"מ כשבא לידו הממון בהיתר ומדעת נתנם לו. הר\"ש. והתוס' דכתובות. וליוחסין לא מצי לאוקומא דבעינן תרי רובא. כמ\"ש בספ\"ק דכתובות: \n",
+                    "<b>מחצה על מחצה ישראל</b>. פי' הר\"ב לענין נזקין דלהחזיר אבדה לא מצית אמרת. דא\"כ למאי הלכתא פלגינהו מהדדי. רש\"י דכתובות. וקשיא דכל אינך נמי פלגינהו מהדדי. ולא אתפרש בהו למאי הלכתא. אלא נראה כמו שכתבו התוס' דיומא פ' בתרא דף פ\"ה. דבמחצה על מחצה אין מחזירין אבדה. דא\"ל אייתי ראי' דישראל את ושקול. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב שור של כנעני שנגח שור של ישראל כו' כדתנן במתני'. ג' פ\"ד דב\"ק. וכתבו התוס' תימה דה\"נ ה\"מ למימר מחצה על מחצה כנעני. ומנגח תורא דידן לתורא דידיה. ע\"כ. כלומר דתנן התם שור של ישראל שנגח שור של כנעני פטור: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם רוב כנענים א\"צ להכריז</b>. עיין בפי' הר\"ב רפ\"ב דב\"מ [מ\"ש בסוף המשנה]: \n",
+                    "<b>אחר רוב הנחתומים</b>. פי' הר\"ב דפת של כנעני היא מי\"ח דבר. וממשנה זו קצת ראיה לדעת התוס' שכתבתי בשמם במשנה ט' פ\"ג דע\"ז [ד\"ה אסורה]. דעדיין בימי רבי לא הותר פת של פלטר. ודלא כהר\"ן שכתב שבימי רבי הותר: \n",
+                    "<b>אחר רוב אוכלי פת עיסה</b>. נ\"ל דפת עיסה היה מנהגם דבעלי בתים אופין בבתיהן יותר מן הנחתומים. ולפיכך אין הולכים בו אחר רוב נחתומים. וכן בפת קיבר אליביה דרבי יהודה. ויראה לי דת\"ק ור\"י לא פליגי אלא מר כי אתרי' ומר כי אתריה דבאתריה דת\"ק הנחתומים אופים פת קיבר. ובאתריה דרבי יהודה בעלי בתים אופין פת קיבר. ופת עיסה אפשר דאף באתריה דר\"י ב\"ב ג\"כ אופין אותו. כמו באתריה דת\"ק. ואחר שכתבתי זה באו לידי דברי מהר\"ם וכתוב בהן פת עיסה. נ\"ל פת בעלי בתים שאינה של נחתומים. עכ\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הולכים אחר רוב הטבחים</b>. פי' הר\"ב אם רוב טבחי ישראל הבשר [מותר] דאין הלכה כרב וכו' וזה דלא כדמשמע מלשונו דבפי' משנה ג' פ\"ז דשקלים. כמ\"ש שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם רוב מכניסין לבתיהן פטור</b>. פי' הר\"ב מלעשר. דעדיין לא ראה פני הבית ולא נתחייב. הר\"ש. ומ\"ש הר\"ב פ\"א דפטור לפי שרגילים לעשר קודם כו' הילכך כו' שהוא בחזקת מעושר. כ\"כ הרמב\"ם בפירושו וצ\"ע דמשום דרגילין לעשר יהא בחזקת מעושר ויצא מכלל דמאי. ודוחק לומר דמשנתינו לענין אכסנאי ועני דמאכילן דמאי. כדתנן ריש פ\"ג דדמאי. ובחבורו פי\"א מהל' מעשר [הלכה ט'] כתב פטור מלעשר. שעדיין לא נקבע למעשר: \n",
+                    "<b>אם רוב כנענים ודאי</b>. כתב הר\"ב ר\"מ לטעמיה דס\"ל אין קנין לכנעני בא\"י כו' כבר כתבתי במ\"ח פ\"ק דע\"ז דזו היא שיטת הירושלמי בלבד. והיינו דסיים הר\"ש ואפילו יש קנין. מ\"מ ודאי אינו מעושר הוי: \n",
+                    "<b>ואם רוב ישראל דמאי</b>. פי' הר\"ב שצריך להפריש מהן תרומת מעשר ומעשר שני. אבל מעשר ראשון המע\"ה. כמ\"ש הר\"ב בריש מסכת דמאי [מ\"א]. ועוד בסוף מסכת מעשר שני וסוף סוטה [משנה יו\"ד]. אבל נראה דהכא דאנן אליבא דר\"מ קיימין. דצריך להפריש אף מעשר ראשון דלדידיה אף מעשר ראשון אסור לזרים. כדתנן במ\"ד פ\"ט דיבמות. ואולי דאף לר\"מ לא החמירו בדמאי. הואיל ורוב עמי הארץ מעשרין הן. וכיוצא בזה שכתבתי לענין אונן בפ\"ק דדמאי. והשתא ניחא דלא פירש הר\"ב ברישא מחצה למחצה דמאי שצריך להפריש כו' אלא הכא איצטריך לאשמועינן דאף לר\"מ א\"צ להפריש אלא תרומת מעשר ומעשר שני. כך נ\"ל: \n",
+                    "<b>וישראל אחד מטיל לתוכו דמאי</b>. כשבודאי ידוע שישראל אחד הטיל לתוכו ומ\"מ לא ידענא טעמא מאי. דאפילו ודאי תרומה עולה במאה ואחד. ותרומת מעשר אינה אלא אחד ממאה. נמצא כשיש עוד מכנעני אחד בלבד שנתבטלה. ולהרים נמי א\"צ. דטעמא דמרים פירש הר\"ב ברפ\"ב דערלה שהוא משום גזל השבט והכא דמשום ספק הוא ואין כאן גזל השבט. דהמע\"ה. והרמב\"ם בחבורו לא העתיק לבבא זו כלל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושל רביעית על של חמישית</b>. בכדי נקטו. דבשתיהן מעשר שני. והרמב\"ם בפ\"א מהלכות מעשר שני (הלכה י\"א) לא העתיק אלא שניה בשלישית ושלישית ברביעית. ובדברי מהר\"ם ולענין ספיקא דרביעית בשל חמישית אין תורמין עליהם. לא משל פירות רביעית דה\"ל מן הישן על החדש. ולא משל חמישית דהוי ליה מן החדש על הישן. עד כאן. ואע\"ג דלפי זה הוי מצי למתני נמי מן הראשונה על השניה. אלא דהך דרביעית על חמישית. אגב גררא. לא רצה לדלוג: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>שק שהוא מלא פירות</b>. כתב הרמב\"ם ז\"ל זרעים. כי רוב הזרעים מושכים המים. וכ\"ש החטה. ע\"כ. ועיין במשנה ג'. ובחבורו פרק י\"ד מהט\"א [הלכה ה'] כתב ג\"כ שק שהוא מלא זרעונים: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר כל שהוא כנגד המים בכי יותן וכו'</b>. ובנוסחת מהר\"ם אינו בכי יותן ותו לא מידי. ופי' כלומר הסמוכים ממש למים אינם בכי יותן. דלא ניחא ליה שיבואו עליהם המים. משום דבלא\"ה יש להם לחלוחית די. מלחלוחית המים הסמוכים אליהם. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושאר כל המשקין טהורין</b>. וה\"ג הר\"ב. ופי' טהורין הפירות שבתוך החבית אם נתלחלחו מהן. דהואיל וסתמן אינן נבלעין בחבית לא היו לרצון. וצריך לומר שגם סופן לא לרצון. דאלת\"ה הא תנן בריש מכילתין כל שסופו לרצון אע\"פ שאין תחלתו לרצון. וזה דוחק. דכיון שהפירות מתוך כך נראין גסין ונפוחין. ודאי דניחא ליה. כמו דמסתמא באלו הג' משקין אמרי' דניחא ליה. ה\"נ אם נתלחלחו בשאר משקים מסתמא ניחא ליה. מיהו יש לו להר\"ב הכרח מן המשנה. דהא ברישא ושאבו קתני. מכלל דדכוותה בסיפא אפילו שאבו. תו איכא למידק בדברי הר\"ב דעד כאן לא אמרן בשאר המשקים טהורים אלא כשהמשקים חוץ לחבית. הוא דאמרינן שאין נבלעים לתוך החבית. אבל כשהמשקים בתוך החבית. אה\"נ דיכולין להפלט ולהכשיר הפירות שחוץ לחבית שמפרש לכולה מלתא כשהפירות בתוך החבית. ואי איתא דאפילו כשהמשקים בתוך החבית נמי. ה\"ל לפרש כן דהוה רבותא. דיותר ראוי שיפלט ממה שיהא נבלע. כדאמרינן בעלמא בנקב בכונס משקה. כמ\"ש הר\"ב ברפ\"ג דכלים. והרמב\"ם בפי\"ד מהט\"א [הלכה ו'] כתב אבל שאר המשקים אין משאבין מן החרס כדי שיכשירו הפירות שבצדן. ע\"כ. נראה מדבריו דלא אמרינן אלא שאין משאבין. כלומר מסתמא אין משאבין. ולכך אין לחוש שמא שאבו. אבל כי שאבו אה\"נ דהוו בכי יותן. ואע\"ג דברישא נמי דוקא כששאבו וכמ\"ש ג\"כ הרמב\"ם שם מ\"מ בסיפא לא איירי אלא במסתמא וקמל\"ן דאין לחוש ולבדוק אם שאבו אלא סמכינן אסתמא שלא שאבו. ועיין מה שאכתוב במשנה דלקמן בשם הכ\"מ וגם נראה מדבריו דמפרש אפילו כשהמשקים בתוך החבית. ומ\"ש הר\"ב אבל שמן וכו' הן עבין קשיא אדפי' במשנה ב' פ\"ג דכלים וע\"ש. ומהר\"ם גרס ושאר כל המשקין טמאין ופירש כלומר כל משקים הטמאים. כגון שמן דבש וחלב דם טל כדתנן לקמן פרק בתרא הן מכשירין וסתם מתני' ר\"מ וכי היכי דאית ליה דכלי טמא חושב משקים כדמוכח בתוספתא לקמן פ\"ד ה\"נ קסבר משקים טמאים מכשרי אע\"ג דאלו הוו טהורים לא מכשרו ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרודה פת חמה ונתנה על פי חבית של יין נראה לי דיש לחלק בין פת לפירות מש\"ה תנן הכא ע\"פ חבית אע\"ג דבמתניתין דלעיל אמרינן דמתוך דופני החבית נפלט ומתלחלח כן צריך אתה לומר ממה שכתבתי בריש פרקין בשם הרמב\"ם דזרע החטה שואבת והכא פסקינן כר\"י דמטהר בשל חטים אלא כדפרישית דיש לחלק בין הזרעים והפת ומה\"ט הא דתנן בכה\"ג במשנה ג' פ\"י דתרומות ומייתי לה גמרא פ\"ז דפסחים דף ע\"ו ופרק בתרא דע\"ז דף ס\"ו ולא דייקינן עלה ממתניתין דלעיל דהה\"נ הכא אפי' בסתומה שהמגופה עליה כדדייקינן עלה בירושלמי דתרומות כמו שכתב הר\"ש</b>. אלא טעמא כדפרישית דגמרא דידן סברה דאין להביא ראיה מפירות לפת כך נ\"ל והא ריש לקיש דכי פליגי בפת חמה וחבית מגופה לא משום מתניתין דלעיל הוא דתקשה לך דאמר בפת צוננת וחבית פתוחה פליגי נמי והרי חבית דלעיל בפירות צוננים מיירי וכבר כתב הר\"ש דלריש לקיש צריך ליישב שלא תקשה ממתניתין דחבית. אבל לדידי לא קשיא ולא מידי דגמרא דידן סברה דיש לחלק בין פירות לפת וטעמיה דריש לקיש כדכתב הכסף משנה בסוף ה' תרומות (הלכה י\"ג) בשם הר\"י קורקוס ז\"ל דסבירא ליה דריחא מלתא היא ואנן לא קיימא לן הכי: \n",
+                    "<b>רבי מאיר מטמא</b>. פירש הר\"ב כלומר הוכשר הלחם כו' מחמת היין שנבלע בו ודלא פירש כן במסכת תרומות (שם) דהתם רבותא אשמועינן דאפילו משום ריחא בעלמא אסרו רבי מאיר: \n",
+                    "מטהר בשל חטים ומיירי כשלא ראו הפת עד אחר זמן ואינו ידוע אם היה עליו משקה טופח הכ\"מ פי\"ד מהט\"א (הלכה ז'): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואם מחמת עצמן אינו בכי יותן</b>. לשון מהר\"מ שהיו הרבה ונתחממו ונתלחלחו ע\"כ ונראה מדלא קתני ואם מחמת עריבה כדקתני ברישא ואם מחמת הסלע דהכא שאני שאלו היה מחמת עריבה הוכשרו וכ\"כ הראב\"ד (שם הלכה ח') וז\"ל. נ\"ל אם נתנן בעריבה מחמת הליחות שבה הוכשרו ואם נתנן שם בשביל העריבה שאין לו מקום לכונסן אלא בעריבה אע\"פ שיודע שיטננו ממנה אינן בכי יותן ע\"כ אבל הרמב\"ם העתיק ואם מחמת העריבה בפירושו ובחבורו (שם): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם יש בו משקה טופח כבר בארנו כמה פעמים שענין משקה טופח באיזה מקומן שנאמר הוא שתהיה באותו דבר לחלוחית בענין שכשיגע בו האדם יתלחלח ידו</b>. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>אינו חושש שמא נתן בה חטים וטננו</b>. כתב הר\"ב ה\"ק אם נתן בה חטים אינו חושש כו' וכ\"כ הר\"ש. וצריך לומר דבבית שכיח טפי שיטננו ולהכי תני לעיל וטננו לפי שכן רגיל להיות והרמב\"ם כתב (שם הלכה י') אינו חושש שמא יוכשרו חטיו אם טננו בו ואע\"פ שהוא שמח ע\"כ וכתב הכ\"מ וז\"ל פי' (הרא\"ש) דאין לחוש שמא טננו והוכשרו כי מרוב יובש הגרן המים נבלעים בקרקע ומדברי התוספתא נראה שאפילו היה משקה טופח עליהם כלומר מחמת עצם החרס *(צריך להיות הארץ) אינם בכי יותן וכן נראה מדברי רבינו והטעם משום דלא ניחא ליה לאינש שישארו מים בגורן לפי שהם מזיקים הלכך אף ע\"פ שעכשיו שמח בחטים שנתן בו לא הוכשרו ע\"כ. ולשון מהר\"ם אינו חושש שמא יש שם חטים משל אשתקד וטננו דאין מוכשרין דלא נתכוין אלא להשכיב האבק ע\"כ: \n",
+                    "<b>אם שמח</b>. עיין מ\"ש בכיוצא בזה לקמן בר\"פ בתרא: \n",
+                    "<b>אלא אם עמד</b>. פי' הר\"ב נתעכב שם כדי שירדו עליהם גשמים כלומר דשמחה לחוד לא סגי אלא צריך שיעמיד וה\"ק לדבריכם שאמרתם דבשמחה לחוד סגי. לא היה לכם לומר אם שמח שהרי א\"א שלא לשמוח אלא דשמחה לחוד לא סגי אבל צריך שיעמוד ועיין במתני' דלקמן במשנה ז': \n"
+                ],
+                [
+                    "חלחל פי' הר\"ב שנענע ונער כו' כמו היו צרורות מתחלחלים דמשנה ג' פ\"ד דמקואות הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם שמחו בכי יותן</b>. הוכשרו הפירות והמים שעל השקין הנם תלושין ברצון. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>היו רגליו מלאות טיט וכו' אם שמח בכ\"י אלמא לענין הכשר לא חשיב אדם כמחובר</b>. ולענין שחיטה דפסלינן במחובר חשבינן נמי אדם כמחובר דפסלי צפורן מחוברת בפ\"ק דחולין משנה ב' אין לדמותן זה לזה דהא תלוש ולבסוף חברו מיבעיא ליה לרבא התם מהו ולענין הכשר קאמר תנאי היא הר\"ש במשנה ג' פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>אם עמד והדיח אבל אם לא הדיח אע\"ג דסתמא דמילתא</b>. חפץ הוא שיודחו רגליה דמה מזיק לו שהודחו מכל מקום אינן בכי יותן. דבעינן שיהא שמח לגמרי שלא היה רוצה שלא יודחו ולהכי צריך שידיח דהשתא חזינן דניחא ליה טובא מדקטרח להדיח אבל אי לא טרח לא מהר\"ם: \n",
+                    "באדם ובבהמה טמאה לעולם טמא פי' הר\"ב בין הדיח בין לא הדיח ור' יהודה היא וכן מבואר בתוספתא הרמב\"ם ולא אתפרש טעמא מאי שנא אדם ובהמה טמאה מבהמה טהורה ובדברי מהר\"ם דבבהמה טהורה העומדת לאכילה אינו חושש כל כך אם יהיו רגליה מלוכלכות אבל באדם ובבהמה טמאה העומדת לרכוב עליה או להטעינה משאוי או לשחק ולטייל בה כגון אריות ודובים וקופים ודאי מקפיד בלכלוכן וסתמא דמלתא ניחא ליה לגמרי שיודחו ולא היה חפץ שלא יודחו כן נ\"ל לפרש ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בשעת הקדים</b>. כתב הר\"ב בשעת החום. רוח הקדים נושב. *[ומביא חום בימות הקיץ כדכתיב (יונה ד') רוח קדים חרישית. וכתיב (הושע יג) יבא קדים רוח ה' (הר\"ש) וסיפיה דקרא קמא יותך השמש וסיפיה דקרא בתרא. ויבוש מקורו ויחרב מעינו]: \n",
+                    "<b>שיחוצו כתב הר\"ב כמו שיאוצו וכו'</b>. ז\"ל הר\"ש שיחוצו לשון דבר החוצץ שמהדקין אותו. א\"נ דרך היתדות שבנקבים להיות מתרפין בשעת החום. וכשמורידין במים ונישורין שם. חוזרין להיות אוצין כבתחלה. ושיחוצו כמו שיאוצו מלשון אורגים חוצצין. דתניא בתוספתא דמקואות. וכן דרך גיגית וחבית של עץ מתרפין בחום ולא יחזיקו המים וכששורין אותן במים חצי יום מחזיקין המים ע\"כ. והא דמייתי מהתוספתא אורגים חוצצים. חפשתי אחריו ולא מצאתיו. ונ\"ל שנתכוין לאותה ברייתא דהתם ספ\"ו האגד שע\"ג המכה הקשקשים שע\"ג השבר כו' חוצץ וחוצצין ונראה בעיני דחוצץ צריך להיות אוצץ. ובדברי הר\"ש צ\"ל אגדים אוצצים. והערוך ערך אץ הביא מהגמ' איצצא (ברכות דף ל\"ג) שענינו דוחק: \n",
+                    "<b>בשעת היחף</b>. פי' הר\"ב בשעה שהבהמה יעפה ויגעה וזה החולי מחולי הבהמות נקרא בערב א\"ל חכ\"א ופי' יחפות. הרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב פ\"א בשעת היחף והדיש כו' בשביל שיהיו נקיות. לא בא לפרש פי' אחר אלא על הדיש. ולא על היחף ואגב הוא דנקטיה נמי. ונ\"א האף. וכן העתיק הר\"ש. וז\"ל בשעת האף שהחום גדול ביותר. וע\"ש שהאף מוציא חום והבל. קורא לשעת החום מרובה שעת האף ע\"כ. ומהר\"ם גורס ג\"כ האף ומפרש בשעה שיש רעם. שנראה כאילו יש אף וזעם בעולם. כלומר כשיש חום גדול ע\"כ: \n",
+                    "הורידה חש\"ו וכו' ע\"ל רפ\"ו ומ\"ש שם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מכונן</b>. כתב הר\"ב לשון הוא עשך ויכוננך. ועיין במשנה ז' פ\"ז דפרה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>*[אפילו אב הטומאה</b>. כתב הר\"ב ואנן אמרינן לעיל ברפ\"ק]: \n",
+                    "<b>אם נער כו' ודוגמת זה בתחלת המסכת באילן</b>. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכופה קערה על הכותל וכו'</b>. בפ\"ק דחולין דף י\"ז מייתי לה. וכתב רש\"י וז\"ל אי אחשבינהו לגשמים בירידתן לצורך שום דבר. ואח\"כ נפלו פירות לתוכה אע\"פ שלא ידע כשהוכשרו אותן פירות. ולא ניחא ליה בההיא הכשר. הוו מוכשרין. דתנן בתחלת מסכת מכשירין כל משקה שתחלתו לרצון אע\"פ שאין סופו לרצון מכשיר. והני מילי כי אחשבינהו בירידתן לצורך דבר תלוש. אבל אי אחשבינהו לצורך מחובר לא מכשרי דהכי תני בת\"כ אשר יבא עליו מים. אין לי אלא מים וכו' יכול אפילו הן בבורות שיחין ומערות יהו מכשירים. ת\"ל כלי. אין לי אלא שמלאן בכלי. מנין לגבל בהן את הטיט. ולכבס בהן את הכלים ת\"ל בכל יטמא. אי בכל יטמא. יכול אפילו בבורות שיחין ומערות. ת\"ל כלי. מה כלי שהוא מיוחד שהיא תלוש מן הקרקע. אף כל כו'. יכול אפילו חישב עליהם שירדו בבורות שיחין ומערות יהו מכשירין ת\"ל אשר ישתה. אין לי אלא שמלאו לשתייה. מניין שאם חישב עליהן להדיח עצים ואבנים ת\"ל מים כו'. אלמא אחשבינהו לצורך תלוש. מכשרי. לצורך מחובר לא מכשרי. אא\"כ ניחא ליה בנפילת הפירות לתוכן. דהיינו הדר אחשבינהו לתלוש ע\"כ: \n",
+                    "<b>אם בשביל שלא ילקה הכותל כו'</b>. גמ' הא גופה קשיא אמרת בשביל שתודח הקערה הרי זה בכי יותן הא בשביל שיודח הכותל אין זה בכי יותן. והדר תני בשביל שלא ילקה הכותל אינן בכי יותן. הא בשביל שיודח הכותל הרי זה בכי יותן. ומשני רב פפא (ופסקו הרמב\"ם בפי\"ב מהט\"א) הא בכותל מערה. פירש\"י שהוא עשוי מאליו שחוקק הקרקע וכותל עומד מאליו. ומחובר מעיקרו הוא. ע\"כ. הא בכותל בנין. וה\"ק הכופה קערה על הכותל בשביל שתודח הרי זה בכי יותן. הא בשביל שיודח הכותל אין זה בכי יותן. בד\"א בכותל מערה. אבל בכותל בנין בשביל שלא ילקה הכותל הוא דאינו בכי יותן. הא בשביל שיודח הכותל הרי זה בכי יותן: \n",
+                    "<b>שלא ילקה הכותל כו'</b>. עיין מ\"ש במ\"ה פ\"ק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומודים</b>. פי' הר\"ב ב\"ש לב\"ה. ועיין מ\"ש רפ\"ג דפאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלו ואלו מודים</b>. לשון הר\"ב שאע\"פ שנטלה אח\"כ ושפכה וכו'. וז\"ל הרמב\"ם כשהניח העריבה הזאת בכוונה כדי שיתקבצו בה הנוטפים. הרי המים הנאספים בה בכי יותן. ואפילו נטלה לשפכה לר\"ה. ע\"כ. אבל בחבורו פ\"ב מהט\"א (הלכה ח') משמע דדוקא כששפכן. וז\"ל אם נטלה לשפכה הרי אלו מכשירין. שכיון שלא שפכה במקומם הרי תלשן ברצונו. ואיכא למידק דהא הניחה לדעת שירד הדלף לתוכה. וא\"כ אפילו לא שפכה נמי. ולכן נראה דלא אתא למימר אלא לאפוקי אם שפכה במקומה. (ועיין מ\"ש במ\"ט) אבל הניחה כך ולא שפכה. אה\"נ דמים שבתוכה בכי יותן. ואתי שפיר לדבריו שבחבורו לישנא דמתני' דקתני בל' אם ולא בל' אפילו. וצ\"ל דברישא דקתני נטלה לשפכה דהיינו שלא במקומה. לרבותא דב\"ש קתני לה. עיין פ\"ק משנה ג'. ונמשך הרמב\"ם בחבורו אחר ל' המשנה ואע\"פ שלא העתיק דברי ב\"ש. וא\"נ מתני' ברישא איידי דסיפא קתני לה. *[ומיהו נראה דאע\"ג דבסיפא כ\"ש כשלא נטלה לשפכה כלל. היינו משום שהניחה שירד הדלף לתוכה. אבל רישא דירד מעצמו אף לב\"ש דוקא אם נטלה לשפכה. וכי לא נטלה לא. ולא הוו כאן רבותא כלל]: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר אם א\"א לו כו'</b>. כתב הר\"ב מידי דהוה אממלא בחבית דלעיל כו' וכ\"כ הר\"ש. אפשר לומר דליכא דפליג עליה. ושנשנה בלשון פלוגתא ל\"ק כדאשכחן טובא. וכתבתי בפרק בתרא דבכורים. אבל בפי' הרמב\"ם בנא\"י מצאתי כתוב ואין הלכה כר\"א. וכן בחבורו פי\"ב מהט\"א לא העתיק דבריו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תורמסין</b>. ושנינו ברפי\"ח דשבת התורמסין היבש שהוא מאכל לעזים: \n",
+                    "<b>מושיט ידו וכו' והן טהורים</b>. פי' הר\"ב שלא הוכשרו במים שבמקו' דכתיב בכל כלי כו' והעתקתי הברייתא במ\"ג. וכתב הר\"ש ז\"ל. שלא הוכשרו. דלא ניחא ליה. דדוקא בצנון שחישב להדיחן. הוכשרו כשהעלתו. אבל הני לא. ע\"כ. ועיין במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>העלם מן המים</b>. כלומר שלא נטלן מתוך הקופה שדרך ליטלם קצתם קצתם. אבל העלה כולם כאחת דהיינו שהעלם עם הקופה. והרמב\"ם בחבורו (פי\"ב מהט\"א הלכה יב). העתיק העלה. וכן בפירושו: \n",
+                    "<b>הנוגעים בקופה טמאים</b>. ותימה מאי שנא משק מלא פירות דפ\"ק (משנה ד') דלא הוכשרו במים הנוטפים. מן השק. ושמא הכא ניחא ליה טפי בהדחה דקופה. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ידיו טהורות</b>. כתב הר\"ב דלא בעינן כוונה לחולין. אבל אם היו פירות מעשר וכו' כ\"כ הרמב\"ם בפירושו. וז\"ל וכבר העמיד הגמרא ההלכה הזאת בפירות חולין. אמנם אם היו פירות מעשר. או מה שהוא יותר קדוש מן המעשר כו'. והקשה מהר\"ר וואלף וורמייז\"א נר\"ו דלפירות דמעשר אפילו לאוכלן א\"צ נטילת ידים (כמ\"ש במשנה ה' פ\"ב דחגיגה) והגמ' שהזכיר הרמב\"ם. הוא גם שם בחגיגה דף י\"ט. ובפ\"ב דחולין דף ל\"א. ולא הוזכר פירות. ויתכן להגיה פת במקום פירות. עכ\"ד. וקושיתו קושיא עצומה. אבל מה שרוצה להגיה לא יתכן בעיני. דבמתניתין פירות תנן. ועלה קיימי הר\"ב והרמב\"ם דהרי כתבו אם היו כו'. ועוד אפילו אי גרס פת. אכתי קשיא. דהא א\"צ כוונה אף לתרומה. וכ\"ש למעשר לנגיעה אלא לאכילה. כמ\"ש שם במשנה ו': \n",
+                    "<b>והפירות בכי יותן</b>. פי' הר\"ב ומוכשרים לקבל טומאה מכאן ולהבא. היינו לאחר שהעלם. דכל זמן שהם מחוברים במים לא מתכשרי כדתנן לעיל בצנון. תוס' פ\"ב דחולין דף ל\"א (ד\"ה ופירות): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טמאה</b>. פי' הר\"ב לפי שהמים שבתוכו חוצצים בינו ובין מי המקוה וכ\"פ הרמב\"ם. ומסיים כמו שנתבאר בעשירי של מקואות. ואין אלו אלא דברי תימה. דבהדיא מפורש התם דמלאה מים אין חוצצים. ובפ\"ב מהל' טומאת אוכלים (הלכה כ\"ה) כתב נטמאת הקדרה. שאין המקוה מטהר כלי חרס. וכתב עליו הראב\"ד זו הנוסחא עיקר. ופירש הכ\"מ לפי שנוסחא אחרת יש בקצת ספרי רבינו. שכתוב בהן שהרי המים חוצצים בתוכה. ולאותה גי' קשה מאי איריא שהמים חוצצים. דמשמע שאם לא היו חוצצים היתה טהורה. וזה שקר. ועוד שאם היה לקדרה טהרה. לא היו המים חוצצים. ע\"כ. ושוב מצאתי בנא\"י שנמחק הל' שבפי'. ונכתב במקומו לפי שכלי חרס אין לו טהרה במקוה: \n",
+                    "<b>טמאין</b>. כתב הר\"ב דרבנן גזרו על המשקים. ואפילו נטמאו בשני. כמ\"ש במ\"ה פ\"ח דפרה. ואפילו מחמת ידים כמ\"ש בסוף זבים: \n",
+                    "<b>שאין המים מטהרים את שאר המשקים</b>. עיין מ\"ש במ\"ו פ' בתרא דמקואות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי עקיבא אומר אם נגבו מיד טהורים כו'</b>. כתב הר\"ב ר\"ע לא פליג את\"ק דסתם קילון אינו מתנגב עד ג' ימים. ות\"ק בסתם איירי וכו'. ועד שלשים יום דאמר ר\"ע. אם ידוע שלא נגבו. ובהא לא איירי ת\"ק. וכל זה מוכח מהתוספתא. שכך היא שנויה הממלא בקילון. פי' ר\"ע אם נגבו מיד טהורין. ואם לא נגבו אפילו מכאן עד ל' יום טמאין. סתמן ג' ימים. משמע דר\"ע פירש ואינו חולק. וכן דעת הראב\"ד ברפי\"ג מהט\"א אבל כתב שאין דעתו נוחה בזה. וכתב הכ\"מ משום דקשיא ליה שתלה הדבר באם נגבו. נחזי אנן אם יש בו להטפיח. ומ\"מ יש להעמיד כגון שהשליך פירות בקילון. ולא ידע אם היה בו להטפיח ע\"כ. אבל דעת הרמב\"ם דר\"ע חולק. ולת\"ק אחר ג' ימים אינן מכשירין וכך פסק בחבורו והשיגו הראב\"ד דכיון שנחשבו לתלוש בתחלתן. איך יצאו מידי מחשבה לעולם. וכתב הכ\"מ שאפשר לדחוק ולומר דמעיקרא אין בדעתו שיהו כתלושין ברצון. אלא המשקה שישאר בו עד ג' ימים. לפי שא\"א למלאות בקילון אלא א\"כ ישאר בו משקה *[ג' ימים ואם לאחר שלשה ימים ישאר בו משקה] כיון שאינו תלוש לרצונו. אינו מכשיר ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עצים שנפלו עליהם משקים</b>. פי' הר\"ב טמאין. וכן פי' הר\"ש. ואם כן הוו דומיא דשנינו במשנה ה' פ\"ק דמקואות מאימתי טהרתן וכו'. אבל יותר נראה פי' הרמב\"ם דמפרש לה לענין הכשר. וז\"ל אלו המשקים הן שאר ז' משקים. כגון שיפיל עליהן שמן או דבש ברצון. ואח\"כ ירדו עליהם מי גשמים שלא ברצון. ורבו מי גשמים על המשקים. אותן משקים אינן מכשירין. ע\"כ. והוציאם כו' אע\"פ שרבו טמאים וכלומר הרי כולן לרצון. וכ\"כ בחבורו פרק י\"ג מהט\"א (הלכה ב'). אך מהתוספתא שאכתוב בסוף המשנה. נראה קצת כפירוש הר\"ש והר\"ב: \n",
+                    "<b>בלעו משקים טמאים</b>. הכא גם להרמב\"ם מיירי במשקין שהם טמאים: \n",
+                    "<b>אף ע\"פ שהוציאם כו' טהורים</b>. כתב הר\"ב דלא נגעו כו'. כ\"כ הר\"ש. ותמיהה לי דאכתי מאי קמ\"ל פשיטא כשלא נגעו שלא נטמאו. והרמב\"ם פ\"ט מהט\"א (הלכה ו') מסיים והסיקן התנור טהור. ואין המים שעליה מתטמאין מן המשקים הבלועין בהן. ועיין בסמוך: \n",
+                    "<b>ולא יסיקם כו'</b>. כתב הר\"ב ולא אמרינן דסוף משקה טמא הבלוע כו' כדתנן בפ\"ט דכלים משנה ה'. ומ\"ש הר\"ב דבעצים שהאש שולטת בהן כו כלין המשקים שבתוכן כו' וכ\"כ הר\"ש. ומסיק דממלתא דר\"ש מוכח שנפלט המשקה הבלוע לא קשיא. דר' שמעון איירי בעצים לחים שאין האור נאחז בהן כל כך. עד כאן. ומדברי הרמב\"ם נראה דבהא פליגי ר\"ש ורבנן. דלר' שמעון אין לטהר אלא בלחים. אבל ביבשים מטמא מפני פליטת משקים הבלועים. וס\"ל שיכולים להפלט. ולרבנן טהורים לפי שאין יכולים להפלט. אבל מדברי התוספתא שאביא בסמוך. נראה דלא כהרמב\"ם: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר אם היו לחין והסיקן ורבו כו'</b>. טהורים. תניא בתוספתא רבי שמעון אומר אם היו לחין והסיקן. ורבו משקים היוצאין מהן על המים שבלעו. טהורין מק\"ו. ומה אם מי גשמים שהם עלולים לקבל טומאה. מטהרין ברוב. מי פירות (מפרש הר\"ש מים היוצאין מן העצים לחין. כמי פירות חשובים לכל דבר) שאינן עלולין לקבל טומאה. אינו דין שיטהרו ברוב. אמר ליה לא. אם אמרת במי גשמים שמטהרין את הטמאין. תאמר במי פירות שאין מטהרין את הטמאין. ע\"כ. הא קמן דלא כדברי הרמב\"ם דלעיל אלא רבנן חולקים עמו בלחים. דס\"ל דבלחים אין לטהר. דהואיל ויוצאין יצאו ואין *דבר לחלוחתן מבטלין כלל. וגם מהתוספתא זו משמע דרישא דמתניתין עצים שנפלו עליהם משקים בטמאים מיירי. ולענין טומאה. דלא כהרמב\"ם דמכאן היה ר\"ש דן הק\"ו שמי גשמים מטהרין ברוב. ומיהו י\"ל דממתניתין ג' דפ\"ב היה דן: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>דחהו</b>. והר\"ב העתיק דחיו. וכן הוא במשנה שבגמרא דפוס ישן. והר\"ש העתיק דחייהו. ופי' כמו דחאהו. וכגירסתו הוא במשנה שבגמרא דפוס בסיליאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השט כו' הנתזין אינן בכי יותן</b>. והמים העולים עליו בכי יותן. הרמב\"ם פי\"ג מהט\"א [הלכה ז']: \n",
+                    "<b>העושה צפור במים וכו' אינן בכי יותן</b>. כתב הר\"ב ואית דגרסי צנור כמו שעושין הנערים כו' לנתז כו' כך פי' הרמב\"ם. אף ע\"ג דגרסתו ג\"כ צפור. וכתב הטעם שאין הכוונה מהם על אותו דבר שיבלל בה בעת הצחוק. וכן המים אשר ישארו בה עד שיזרקם אינן בכי יותן. לפי שאין הכוונה השארתו שם. ע\"כ. ויהיו ענין הנתוז שבצחוק הזה. שמנתזין על לא דבר באויר השמים בלבד. דלא כמתכוין לנתז על חבירו דרישא. וכמשחק עמו דמתני' דלעיל. על כן לשחוק אמרתי מהולל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי שמעון אומר בכי יותן</b>. נ\"ל הטעם דאע\"ג דלא ניחא ליה שירד הדלף לתוכן מ\"מ כיון דבללן שלא יהיו מים הרבה במקום אחד. אלא יתפשטו המים בכל הפירות. חשיב ניחא ליה ומכשרי. מהר\"ם. ובנוסחתו איתא רבי מאיר אומר וכן ראיתי הוגה בנא\"י. וביש ספרים גרס ר\"מ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי עקיבא אומר לעמקו בכי יותן</b>. כתב הר\"ב כשאדם מודד עמקו כו' לפיכך רוצה הוא במשקה שברושם. א\"ל [ר' טרפון] אם כן יהא משקה שברושם טמא. למטה מן הרושם טהור. א\"ל אי אתה מודה שהממלא בחבית המים העולים וכו' (ברפ\"ד) שא\"א למים שיפלו לתוכו עד שנגעו לאחריה [ה\"נ] א\"א למשקה שברושם עד שיהא למטה מן הרושם. וחזר ר\"ט להיות שונה כדברי ר\"ע. תוספתא הביאה הר\"ש. ומ\"ש הר\"ב דהלכה כר\"ע שחזר ר\"ט כו' ז\"ל הכ\"מ פי\"ג מהט\"א הלכה כר\"ע מחבירו כ\"ש דבר פלוגתיה הודה ליה ע\"כ. אבל אפשר דהר\"ב דוקא קאמר לפי שחזר ר\"ט. משום דאיכא דאמרי בפ\"ט דכתובות דף פ\"ד דר\"ט לאו חבירו הוה. אבל הרי\"ף והרא\"ש לא העתיקו אלא כמ\"ד דחבירו הוה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לידע אם יש בו מים אינן בכי יותן</b>. כתב הר\"ב שאין צריך רושם של משקה. ואיכא למידק דמ\"מ כיון שא\"א אא\"כ שיעלה בו מים. כשיגע בו במים ליהוי בכי יותן. מידי דהוה כממלא בחבית וכו' דרפ\"ד. ונראה לומר דשאני התם דרוצה למלאות המים. וכן נמי אם צריך לרושם כמו במתני' דלעיל דאז כל המים שא\"א זולתן מכשירין. אבל *לידע אם יש בו מים אע\"פ שא\"א אלא שיעלה בו מים. מ\"מ א\"צ שיעלה בו למים שיעלו עליו כלל וכלל. והרי ע\"י הרגש בלבד ידע אם יש בו מים. ואע\"פ שכשמרגיש יעלו עליו. מ\"מ אין כוונתו לעליית שום מים כלל. וראיה לדברי שכתב הר\"ש וז\"ל ובתוספתא קתני המשלשל את החבל לבור לידע אם יש בו מים דהוו בכי יותן. ושמא בחבל לפי שנכפף אינו יכול לידע. אלא אם המשקה בו ע\"כ. ש\"מ דאילו בקנה ויד אפילו אין המשקה בו יכול לידע. והיינו כדפרישית ע\"י הרגשה: \n",
+                    "<b>ואת שבאבן טהורים</b>. כתב הר\"ב שאין מכשירין. וכן כתב הר\"ש. גם הראב\"ד (פי\"ג מהלכות ט\"א הלכה ט') מפרש כן. כמתרעם על הרמב\"ם ששינה לשון המשנה. וכתב אינן כתלושין. והכסף משנה כתב שעשה כן. מפני שטהורים אינן מורה על הכשר. ע\"כ. וזה אינו שכבר הרבה פעמים שנו בלשון הכשר. וכמו שכתבתי בשם הרמב\"ם עצמו בפרק קמא משנה ג'. ואם כפי לשון חבורו הוה ליה לכתוב אינן ברצון. אבל לי נראה שטעם הרמב\"ם. כדי שיכלול בלשון אינן כתלושין. שאינן מקבלין טומאה ג\"כ. וכמו שכתב בפירושו. ז\"ל ענין אמרו את שבאבן טהורים. שהמים אשר על האבן ההיא אשר בתוך הבור. דינו כדין מי הבור. שהוא טהור לא יתטמא ולא יכשיר. כמו שבארנו. אף ע\"פ שהאבן נראית למעלה משטח המים. והדבר הנראה ממנה בלול. אין דין המים אשר על החלק היוצא ממנו. דין מים תלושים. ע\"כ. ודייק לפרש כן מדשינתה המשנה. ולא קתני אינן בכי יותן. ושוב מצאתי בדברי *הרמב\"ם שכתב ואת שבאבן טהורים. אם פשט טמא ידיו ונטלו מן המים. מים שעליו טהורים. ע\"כ. הרי שמפרש כדברי הרמב\"ם. ודרמב\"ם עדיפא מיניה. שמפרשו גם כן לענין משנתינו דאיירי בהכשר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השלח</b>. פי' הר\"ב העור כמות שהוא. וזה לשון הרמב\"ם העור בצמרו כמו שמפשיטין אותו. ע\"כ. והיינו דתנן במשנה ב' פרק ד' דשבת. דטומנין בשלחין. שהוא מחמת הצמר שבהן: \n",
+                    "<b>בכי יותן</b>. שכונתו בלי ספק הוצאת המים והוה כמו מרעיד את האילן להסיר ממנו משקין שהוא מכשיר כמו שנקדם (בפרק קמא דמכילתין משנה ג'). אמנם כשנחבטו הוא בתוך המים. אין כוונת יציאת המים מן העור. כיון שהוא שקוע במים. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובמשוטות שמנהיגים בהן הספינות</b>. כדתנן ברפ\"ה דב\"ב: \n",
+                    "<b>אינן בכי יותן</b>. *דאינו מתכוין שישרו במים ולא נתכוין למים וכן במצודות וברשתות דלא נתכוין למים. ואם ניער מהם המים ונתזו מהן המים כיון דנתכוין שיצאו המים. אחשבינהו. ואם נפלו על הפירות הרי זה בכי יותן. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>*[ואם נער בכי יותן</b>. לפי הסברא ה\"ה בספינה ודכוותייהו. וק\"ל אמאי לא תננהו בחד בבא. והפסיק באינן בכי יותן. והרמב\"ם בפי\"ג מהט\"א [הלכה יא] העתיק המשנה כצורתה]: \n",
+                    "<b>לים הגדול</b>. תנא בא\"י קאי. והתם באותו ים רגילין בכך: \n",
+                    "<b>לצרפה</b>. כתב הר\"ב לחזקה כו' עיין לשון רש\"י שכתבתי בספ\"ד דכלים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קסיא</b>. פי' הרב כסוי כו' וכ\"פ הרמב\"ם והר\"ש [שגיכ\"ק מתחלפין] ועיין מ\"ו פי\"ז דכלים כתבתי פי' הראב\"ד ומהר\"ם: \n",
+                    "<b>של לבנים</b>. כתב הר\"ב להגין מפני הגשמים. וז\"ל הרמב\"ם שלא יפול עליהן מים קודם בישולם [ויפסידם]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הנצוק</b>. עיין ספ\"ח דטהרות: \n",
+                    "<b>חוץ מדבש הזיפין</b>. ואפילו היה מערה מצונן לצונן הרמב\"ם פ\"ז מהט\"א [הלכה ד'] ועיין במשנה דלקמן. ומ\"ש הר\"ב מפני שסולדים כו' כשהקלוח נפסק וכו' עיין לקמן: \n",
+                    "<b>דבש הזיפין</b>. כתב הר\"ב אית דמפרשי דבש טוב וחשוב שמתוך חשיבותו מזייפין אותו כו' וכן נראה מפי' הר\"ש ולשון רש\"י בסוף סוטה [דף מ\"ח] שהוא טוב ועב מערבים בו וכו' ואין נכרות בו. ומ\"ש הר\"ב ואית דאמרי על שם מקומו שבא מזיף כמו בבא הזיפים. ולאית דמפרשי הכא מזייפין. מפרשי התם נמי בני אדם המזייפים דבריהם (שקרנים והולכי רכיל). גמרא דסוף סוטה: \n",
+                    "<b>בית שמאי אומרים כו'</b>. מפני שהיא סולדת לאחריה. ולת\"ק כיון שאין בהם ריר כ\"כ כמו דבש הזיפין והצפחת לא חשיב ליה. דבעי רירי טובא. וב\"ש סברי אע\"ג דלית להו כולי האי רירי. חשיבי לחבר העליון לתחתון. תוס' פ\"ז דנזיר ד' נ'. וכן מוכח שם מתוך הסוגיא: \n",
+                    "<b>מפני שהיא סולדת לאחריה</b>. פי' הר\"ב כשהקלוח נפסק חוזר כו' ונמשך למעלה למשקין שבכלי. וז\"ל רש\"י בפ\"ז דנזיר חוזר ראש הנצוק ועולה לו למעלה כלפי אחוריו. וכחוזר ונוגע לעליונים דמי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>*[מהם לחם טהור</b>. עיין מ\"ש במשנה דלקמן]: \n",
+                    "<b>מצונן לחם טמא</b>. פי' הר\"ב שהתחתון החם מעלה הבל לעליון מצונן ומטמאו כדאמרי' לעיל בפ\"ב (משנה ב') בזיעת המרחץ. הר\"ש. וקצת קשה לי דא\"כ בלא נצוק נמי כל שמעלה חום מתחתון לעליון יהא טמא. ואולי דא\"א בלא ניצוק. אבל הרמב\"ם פי' לפי שעמוד המשקה אשר יקרא נצוק. יתחמם בהיות קצהו בכלי החם הטמא ויחמם המשקה אשר בכלי העליון וכו' וכ\"כ בחבורו פ\"ז מהט\"א. מפני שענני החמין עולה כתמרות עשן. ומתערב בנצוק ובמים שבכלי העליון ומטמא הכלי. שהעשן העולה מן החמין משקין הוא חשוב. וראיתי בפי' הר\"ש שמתחיל כלשון הר\"ב עד ומטמאו והדר כתב (כלשון הרמב\"ם) לפי שענני החמין כו' *[ומתערב בנצוק ובמים כו'] עד הוא חשוב וא\"כ גם דברי הר\"ב יכולין להתפרש דהחום מעלה הבל בנצוק. ומש\"ה מטמא העליון. אבל בלאו הכי אין חום התחתון מטמא לעליון כשאין כאן נצוק. אלא שנראה בעיני פשוט שכל הלשון הכתוב בפירוש הר\"ש מן לפי שענני החמין כו' עד הוא חשוב. שלא כתבם הר\"ש בעצמו. אבל הם הגהה מאיזה תלמיד שהגיה כן בגליון. מועתקים מחבורו של הרמב\"ם אח\"כ נדפסו בפנים בטעות. אבל הר\"ש מעולם לא ראה חבור הרמב\"ם. דלא אשתמיט בשום דוכתא לא בזרעים ולא בטהרות לכתוב שום דבר משמו. על כן לבי אומר לי. שהר\"ש לא כתב לזה הלשון כלל שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד: \n",
+                    "<b>*[רבי שמעון אומר כו' וכחו כו' טמא</b>. במרדכי פרק כל הבשר העתיק כחו במקום וכחו. וגם ל\"ג טמא. והארכתי בזה בספרי ספר תורת האשם כלל כ\"ג דין ו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם הזיעו ידיה הקדרה טמאה</b>. כתב הר\"ב לפי שההבל מחבר כו' ומסיים הר\"ש כגון מערה מצונן לחם ע\"כ. ודבר תימה הוא בעיני דהתם החם הוא הטמא ומטמא לעליון שהוא הצונן. ואילו הכא צונן העליון טמא ואתא לטמויי לחם התחתון ומה ראיה היא זו. וכי תימא דה\"ק כמו שהחם מטמא לצונן העליון. אף כאן נעשה עליון חם מן התחתון ולפיכך חוזר ומטמא גם לתחתון. אכתי לאו ראיה דהא אי משום הא איכא לדמויי למחם לחם דטהור. ויראה לי דהך דהכא לאו מטעמא דלעיל הוא. דלא חלקו לעיל אלא כשהעליון טהור. אבל היכא דהעליון טמא כי הכא אין חילוק ולעולם העליון מטמא התחתון: \n",
+                    "<b>הקדרה טמאה</b>. עיין בפירוש הר\"ב דסוף זבים: \n",
+                    "הרי זה דומה לסלי זתים וכו' עיין בסוף מכילתין: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אם נתכוין לכך</b>. וה\"ה אם לא נתכוין ושמח כשידע מידי דהוה אכל הני דבפ\"ג. והכי תניא בתוספתא הביאה הר\"ש ופליג בה רבי יהודה כמו בהני דלעיל. ונ\"ל דתנא דידן הא לא קמיירי בפלוגתא. ובגמרא פ\"ק דחולין דף י\"ג מייתי למתני' דהכא וכתב רש\"י ואם נתכוין לכך בין בשעת העלאה ובין לאחר מכאן קודם שינגב הטל מעליהם הרי הן בכי יותן. דהכי אמרי' בדוכתא אחריתא עודהו הטל עליהן ושמח הרי הן בכי יותן. ע\"כ. וסיפא דתוספתא דלעיל היא ואיתא נמי בגמ' פ\"ב דב\"מ דף כ\"ב. ומהכא קשיא אהא דפירש הר\"ב במשנה ד' פ\"ב דפרה דלר\"י כשעלה הזכר לדעת הבעלים פסולה מכלל דלרבנן אפילו לא ידעי פסולה ומאי שנא מהכא דבעינן שידע קודם שינגב. וכמו דהכא דרשי' יותן דומיא דיתן ה\"נ התם דרשינן עובד דומיא דעבד: \n",
+                    "<b>העלן חרש שוטה וקטן וכו'</b>. עיין מ\"ש בזה בשם הר\"ש במשנה ו' פ\"ח דטהרות. דקשיין אהדדי הא דהכא והא דהתם. וה\"נ ה\"מ לאקשויי מההיא דסוף פרק ו' דמכילתין. אלא דהכא דמיא ממש כהעלהו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בשביל שימתינו</b>. פירש הר\"ב לשון לחלוח וכו' וכ\"פ הר\"ש וכתב מהר\"ם דלא נתכוין שירדו עליהם מים אלא שיתלחלחו מאליהן מן האויר. עד כאן. והרמב\"ם מפרש מלשון המתנה שכתב בשביל שימתינו שיעמדו זמן ארוך ולא יפסידו וקמ\"ל דלא אמרינן הואיל והדבר ידוע שירד הטל עליהן דמשום הכי העלם: \n",
+                    "<b>רבי יהודה מטהר בלחין</b>. כי כשהן לחין אין מנתזין עליהם מים לפי שאין מנתזין מים על הירקות אלא אם עמדו ימים כדי שיראו לחין וכיון שהן לחין אין מתיזין עליהן על כן הם טהורים כיון שאינן מוכשרים. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>הטרגיס</b>. פי' הר\"ב שנחלק כל גרעין לשלשה. וברפי\"ב דנגעים קתני בית טריגון ופי' הר\"ב שיש לו שלש זויות שלש בלשון רומי טר\"י ע\"כ. ובגמרא ספ\"ק דנזיר טריגון ג' טטריגון ד'. וכתבו התוס' שכן הוא בלשון יון. והיה נראה דגרסינן הכי טרגיס וטטרגיס אלא שלא ראיתי כך בשום נוסח. ובגמרא דסוף פ\"ב דמ\"ק (דף י\"ג) מייתי למשנתנו ג\"כ כמו שהוא בספרים. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חוץ משל מוכרי משקה</b>. כתב הר\"ב מפני שנוגעים בה כו' ואין מקפידים על הלכלוך שקליפתה מגינה עליהם והוא מטמא אותה בקליפתה כמו שנתבאר בפ\"ב של עוקצים. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>עמהן</b>. עם המשקה והבצים. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>*[כל הדגים כו'</b>. ז\"ש הר\"ב והטמא והטהור כו' מלשון הרמב\"ם העתיק כן ובכדי נקטי הטהור]: \n",
+                    "<b>כל הציר בחזקת טומאה</b>. כתב הר\"ב שסתם ציר נתנו בו מים. דציר גופו לאו בר קבולי טומאה היא שהיא זיעה בעלמא שיוצאה מן הדגים כשמולחים אותן גמ' פ\"ג דבכורות דף כ\"ב ע\"א: \n",
+                    "<b>ועל כולם כו' חוץ משל דגה</b>. פי' הר\"ב ועל כולם בין ביצים בין פירות בין ציר כו' אבל דגה כו' וכך הם דברי הר\"ש ומדלא נקטי נמי בין דגים נראה שדעתם דחוץ משל דגה דמתני' לאו בציר היא. אלא ארישא קאי חוץ מדגים. וראיתי בנא\"י שהוגה חוץ מן הדגה ונראה שכך הוא גי' הר\"ב והר\"ש. וקצת קשה שינוי הל' דגה. ולא דגים. ובפי' הרמב\"ם דגה שם ממין דגים היה מפורסם אצלם בשם הזה. ע\"כ. אבל בחבורו פי\"ו מהט\"א כתב כל הדגים בחזקת מוכשרים ואין ע\"ה נאמן עליהם לומר לא הוכשרו. נראה שחזר בו ומפרש ג\"כ כפי' הר\"ב והר\"ש: \n",
+                    "<b>נאמן לומר טהורים</b>. פי' הר\"ב לומר לא הוכשרו וטעמא כתבתי במשנה ג' פ\"ב דדמאי: \n",
+                    "<b>מפני שמפקידין אותן</b>. גרסינן. הר\"ש. וכן העתיק הר\"ב: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר בן יעקב אומר ציר טהור</b>. פי' הר\"ב שידוע בו שלא הוכשר ע\"י משקה וכן פי' הרמב\"ם. וקשיא לי דלא היה צריך למתני אלא מים כל שהן מכשירין את הציר. אבל בגמרא דבכורות (דף כ\"ב) הלוקח ציר מע\"ה משיקו במים וטהור ממ\"נ אי מיא רובא נינהו כיון דעביד להו השקה טהרי לה. ואי רובא ציר נינהו ציר לדו בר קבולי טומאה הוא. מאי איכא משום הנך מיעוטא דמים הנך בטלו להו ברובא. ובסוף הסוגיא דף כ\"ג ע\"ב מייתי למתני' דהכא ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה זאת אומרת נחשדו ע\"ה לערב מיא עד מחצה והני מיא משהו. ה\"ל פלגא ופלגא ולא בטיל. *וא\"א נחשדו לערב מחצה. וטומאת עם הארץ דרבנן ודמשקים דרבנן ובפלגא ופלגא לא גזרו בה רבנן. ופירש\"י ציר טהור כגון שהשיקו במים שנפל לתוכה מים כל שהן טמא כדמפרש נחשדו ע\"ה לערב מחצה מים בצירן. וכי נפל בהן כ\"ש מצא מין את מינו ורבו מים על הציר וטמאים. ולמאן דלית ליה טומאה שבטלה חוזרת וניעורת מוקי לה שנפלו בה לאחר השקה מי ע\"ה כ\"ש. ע\"כ. וכן השיגו הראב\"ד להרמב\"ם שם הלכה ד' דמפרש דלא כמו שהוא מפורש בגמ'. ולי אף משנה גופה. קשיא לפירושו של הרמב\"ם והר\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שבעה משקין הן</b>. כתב הר\"ב לפי שנאמר כו' ודבש דבורים אין לו שם לווי דדבש סתם אקרי. גמ' פ\"ק דבכורות דף ז'. וכתב הרמב\"ם אמנם לווי בכאן של דבורים לחלוק בינו ובין דבש צרעים ע\"כ. וקשה דא\"כ דבש תמרים נמי יהא מכשיר דהא דבש סתמא דבקרא דתמרי' הוא. וי\"ל דבלשון בני אדם דבש סתם הוא של דבורים. וכתב הר\"ש וכל הני תולדות דקתני לקמן כיון דתולדות הן לא חיישינן אפילו יש להן שם לווי. ע\"כ. והתוספתא שהביאה הר\"ב באותו לשון הביאה הרמב\"ם. אבל בר\"ש קודם מנין לדמעות גרסי' בה. מנין לדם הנדה שהוא משקה שנאמר (ויקרא כ׳:י״ח) מקור דמיה ואומר (זכריה י״ג:א׳) ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד לחטאת ולנדה *(וכן כתבתי בפ\"ב דנדה משנה ו' וע\"ש ומ\"ש) מנין למי האף שהוא משקה שנאמר ועפעפינו יזלו מים ולגופי' לא איצטריך שכבר נאמר ותשקמו בדמעות שליש ובאם אינו ענין לגופה תנהו ענין למי האף וכן אותיות א\"ע מתחלפין במבטא אחה\"ע כך נ\"ל. ומסיים הרמב\"ם ואלו כולן אסמכתות והעיקר הלכה למשה מסיני כמו שבארנו פעמים רבות בכוונתי זאת: \n",
+                    "<b>ודבש דבורים</b>. עמ\"ש במשנה י\"א פ\"ג דעוקצים *[ועיין במשנה ב' פ\"ג דטהרות דאפילו קרוש]: \n",
+                    "<b>דבש צרעים</b>. מין ארבה רש\"י דבכורות פ\"ק דף ז': \n",
+                    "<b>ומותר באכילה</b>. כתב הר\"ב דלא תימא כו' הדבש היוצא ממנו יהא טמא כדתנן במשנה ב' פ\"ק דבכורות שהיוצא מן הטמא טמא. ומ\"ש הר\"ב דסד\"א דדוקא דבש דבורים רבייה קרא להתירא שאין לו שם לווי כו' וז\"ל הרמב\"ם ולא הוצרך לבאר בדבש דבורים שהוא מותר באכילה לפי שכבר נתבאר זה בפסוקים. ע\"כ. ובגמרא דבכורות פ\"ק דף ז' איתא הכי אדאמר רב ששת מי רגלים של חמורים אמרי מיתיבי מפני מה אמרו דבש דבורים מותר מפני שמכניסות אותו לגופן ואינן ממצות אותו מגופן הוא דאמר כר\"י דאמר דובשא רחמנא שרייה דתניא ר\"י אומר אך את זה לא תאכלו מכל שרץ העוף (ויקרא י״א:כ״א). שרץ עוף טמא אי אתה אוכל אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ ואיזה זה דבש דבורים. יכול אף דבש הגזין והצרעין אמרת לא. ומה ראית כו' מרבה אני דבש דבורים שאין לו שם לווי כו'. וצריך לפרש דלהרמב\"ם והר\"ב אף לתנא דמפני שמכניסות נפקא לן מקרא אלא דאיהו דריש טעמיה דקרא וממילא שרי אף דבש צרעים ואילו לר\"י לא דרשי טעמא והא דאמר הוא דאמר כר\"י דאמר דובשא רחמנא שרייה ופירש\"י רחמנא שרייה בהדיא וגזירת הכתוב הוא. ע\"כ. והרמב\"ם והר\"ב מפרשים רחמנא שרייה בגזירת הכתוב א\"צ לפרש רחמנא שרייה בהדיא דלכ\"ע בהדיא שרייה. אלא בהא פליגי אי דרשינן טעמא אי לא וכדאשכחן פלוגתא דר\"ש ורבנן בכה\"ג דר\"ש דרש טעמיה דקרא. ואי הכי באנו גם בכאן לאותה קושיא שהקשתי לשאול בפסקי הרמב\"ם בכי הא כמו שכתבתי במשנה ה' פ\"ב דיבמות *(ומיהו י\"ל דתנא דמתני' שמכניסות לא דריש לשום מקרא אלא ה\"ק שחכמים חילקו ואמרו דדבש אינו בכלל כל היוצא מן הטמא כו' מפני שמכניסות וכו') והא דכתב הרב מפני שמכניסות וכו' לישנא דברייתא שכתבתי וז\"ל הרמב\"ם לפי שהדבש אינו נולד בגוף הדבורה והצרעה. אבל הוא טל ירד על הצמח ותתערב בו כח הצמח ההוא ולחלוחותו יחזור דבש ואוכלין אותו הדבורים ונכנס לאצטומכא (ואין ממצות אותו מגופן) ותקיא אותו לכוורת ותצפנהו כדי שתמצא אותו [לאכול] עת כריתת הצמחים ואפיסתן במדברות. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מי רגלים</b>. דאדם אבל דבהמה לא. תוספתא פסקה הרמב\"ם ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>בין גדולים</b>. פי' הר\"ב היוצאין מפי טבעת וכן פי' הר\"ש. וצ\"ע דלקמן מתניתין ז' תנן והשותה מי טבריה אע\"פ שיוצאק נקיים דחשבינן להו כרעי. ואפשר לי לתרץ דשאני מי טבריא שלכך שותין אותן כדי לשלשל אינן חשובין משקה אלא כמו מידי דמיכל שיציאתו דרך פי הטבעת ולכך אלו אע\"פ שיצאו נקיים חשובים כרעי משא\"כ שאר משקים היוצאים מפי הטבעת מאליהם. וכה\"ג אשכחן בפ\"ג דכריתות בגמרא דף י\"ג בחלב האשה שהיא משקה ובפי התנוק היונק חשיב אוכל אף אתה אל תתמה על מי טבריה שאע\"פ שודאי שיש עליהן תורת משקה כמו שאר מים אפ\"ה השותה אותן לשלשל חשובים אוכל ומיהו דוקא ליוצא דרך בית הרעי ולא ליוצא דרך האמה. נ\"ל: \n",
+                    "<b>לדעתו ושלא לדעתו</b>. בין שיצאו לדעתו של אדם בין שיצאו שלא לדעתו. הרמב\"ם פ\"י מהט\"א [הלכה ב'] ועיין בריש משנה ח': \n",
+                    "<b>דם</b>. שחיטה. אע\"ג דדם מגפתה לא כדפי' הר\"ב בס\"פ וטעמא דדם חללים גבי אדם כתיב מ\"מ דם שחיטה מכשיר משום דאתקש למים דכתיב (דברים י״ב:ט״ז) על הארץ תשפכנו כמים. רש\"י פכ\"ב דשבת דף קמ\"ד. ומה\"ט ניחא דדוקא בטהורים דהא קרא בטהורים משתעי. וברפ\"ה דכריתות כתבתי דלא כל דם שחיטה מכשיר. ומדכתיב ודם חללים נפקא ליה. וקצת קשה דמה לי קטל' (כולה ומה לי קטל') פלגא כדכתב הר\"ב בס\"פ אבל גזירת הכתוב היא או קבלה וקרא אסמכתא בעלמא: \n",
+                    "<b>ודם הקזה של אדם (הרמב\"ם) וטעמו נ\"ל דאלו בבהמה לא עדיף מדם מגפתה דסוף פרקין</b>. אבל שם פי' הר\"ש דמקיז לשתייה אפילו בבהמה נמי מכשיר וטעמא משום דאחשביה. ע\"כ. וכדבריו נראה ממה שנשנה הכא דם הקזה לאחר ששנה דם שחיטה. ומיהו להרמב\"ם יש לתרץ דמסרך סרך התנא בלישניה דרפ\"ה דכריתות. ובסוף פרקין אכתוב להוכיח כהר\"ש: \n",
+                    "<b>לשתייה</b>. למעוטי לרפואה כדקתני סיפא הר\"ש: \n",
+                    "<b>והמוחל</b>. בנוסחת מהר\"ם בה\"א. וכתבתי בארוכה במשנה ו' פ\"ד דעדיות: \n",
+                    "<b>רבי מאיר אומר וכו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"מ. והוא כדעת חכמים. הרמב\"ם. ור\"ל דבמשנה ג' פ\"ט דטהרות וע\"ש: \n",
+                    "<b>דם השרץ כבשרו</b>. כתב הר\"ב דכתיב וזה לכם הטמא להביא דמו כי' וע' לשון רש\"י שכתבתי במ\"ג פ\"ד דמעילה [ד\"ה דם השרץ]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלו מטמאין ומכשירין</b>. פירש הר\"ב שהן עצמן משקין טמאין ומטמאין ומכשירין כאחד. וכל משקין טמאין כך דינם כדתנן ברפ\"ק. ואין סברא להקל במשקין היוצאין מן הטמא שלא יטמאו ויכשירו כאחד אלא דוקא הני דהכא שהן אב הטומאה ובהדיא פסק הרמב\"ם פ\"י מהט\"א [הלכה ה'] שכן גם דם מגפתה וחלב אשה ודמעת עין אע\"פ שאינם אלא ולד כמ\"ש בספ\"א מה' משכב גם בפירושו במתני' ח' דפרקין. ולפיכך תמיהני אמאי לא תני להו נמי לאותן שלש דהא הוה רבותא: \n",
+                    "<b>ורביעית מן המת</b>. כתב הר\"ב דכתיב כי הדם הוא הנפש. ועיין מ\"ש במשנה ב' וה' פרק ב' דאהלות: \n",
+                    "<b>ודם הנדה</b>. כתב הר\"ב דכתיב והדוה בנדתה מה שזב ממנה טמא כמותה. ולא לכל דבר אלא כדתנן במשנה ג' פ\"ק דכלים: \n",
+                    "<b>ואם נפל על הדלעת</b>. לא ידעתי אמאי נקט דלעת: \n",
+                    "<b>גוררה</b>. כדי שלא יאכל הדם. דדם האדם אסור מד\"ס כמ\"ש הר\"ב בסוף משנה ח' פ\"ה דכריתות. ועוד דמת אסור בהנאה כמ\"ש בספ\"ק דערכין: \n",
+                    "<b>והיא טהורה לפי שלא הוכשרה</b>. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הזיעה</b>. עיין ברפ\"ב: \n",
+                    "<b>והשותה מי טבריה</b>. הן מים שיש בהן איכות שמשלשלים בהן כששותין אותן. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>חלב הזכר טהור</b>. כתב הר\"ב דלא חשיב משקה. וז\"ל הר\"ש חלב הזכר טהור כלומר ואינו מכשיר. דחלב היוצא מדדין של זכר לא חשיב אלא כזיעה בעלמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לרצון ושלא לרצון.</b> פירש הר\"ב לרצון שנחלב בכוונה כו' וכן פירש הרמב\"ם. וכלומר דלא הוי כמו לרצון ושלא לרצון דריש פ\"ק. דהתם מיירי בשעת נפילתן על הזרעים ומש\"ה אפילו סופו לרצון. אבל הכא מיירי בשעת פרישה מן האשה. וכ\"כ התוספות בריש פכ\"ב דשבת [ד\"ה חלב]: ",
+                    "<b>שדם מגפתה טמא.</b> דיש לנו להשוות משקים היוצאים מן האשה [ד]. הר\"ש: ",
+                    "<b>שהחולב לרפואה.</b> לרפואת הבהמה שלא יזיקנה חלבה טמא דהא לרצון הוא. והמקיז דם לבהמתו לרפואה. טהור דדם מגפתה היא. והואיל והחולב לרפואה טמא. אף הנוטף שלא לרצון טמא. רש\"י רפכ\"ב דשבת: ",
+                    "<b>והמקיז לרפואה.</b> נראה בעיני דמכאן ראיה לפירוש הר\"ש דלשתייה אף בבהמה מכשיר דאלת\"ה אמאי דחיק נפשיה לומר מחמיר אני בחלב מדם מטעמא דמשכחת לה חומרא בלרפואה. תיפוק לי' דבלשתייה גופה שכן סתם כל חליבה. דמשכחת חומר בחלב מבדם. דהמקיז אף לשתייה בבהמה טהור ותיובתא להרמב\"ם דמפ' לעיל דם הקזה בשל אדם דוקא. ונפלאתי על הכ\"מ שהניח מ\"ש הרמב\"ם דבשל אדם ולא פי' בו דבר ולי צ\"ע: ",
+                    "<b>ושלא לרצון טהורים.</b> כדתנן בפרקין דלעיל בסופו הא למה זה דומה לסלי זיתים וענבים שמנטפין. הר\"ש: ",
+                    "<small>סליקא לה מסכת מכשירין</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מכשירין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מכשירין",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Makhshirin",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Makhshirin",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Mikvaot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Mikvaot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ef24461bd2f0279eb7cf154fa00fc242e7f3685b
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Mikvaot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,435 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Mikvaot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מקואות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Mikvaot, Introduction": [
+            "כשהשלים הטומאות החמורות והיאך תעלה הטהרה מהם ודבר על טומאות קלות. הביא אחר כך דיני טהרה. וסידר אחר טהרות. מקואות. הרמב\"ם:\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>מי גבאים</b>. פירש הר\"ב מים שאינן שאובין. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו. ובחבורו פט\"ו מהט\"א כתב אף שאובין. וממשנה ד למד כן כמ\"ש שם בס\"ד. ומ\"ש והן פחות ממ' סאה כו'. עיין מ\"ש עוד בסוף המשנה. [*ומ\"ש הר\"ב גבים לשון מים מגבא. וכ\"כ הר\"ש. ויפה פירשו דלא כמ\"ש בספ\"ו דפרה]: \n",
+                    "<b>ושתה טהור טמא</b>. פי' הר\"ב לפי שנפלה טפה מפיו של טמא. בספר האגודה כתוב טפת רוק אבל ל' הראב\"ד [שם] חזרו המים שנגעו בפיו כו'. וכן נראה מלשון הר\"ב והר\"ש במ\"ו. ומה שכתב הר\"ב ואע\"ג דאינו פוסל את התרומה אא\"כ שתה רביעית. כדתנן במ\"ה פ\"ד דמעילה. ומ\"ש הר\"ב טמאה כל המשקין שבפיו. וסתם שתייה היא רביעית. ומ\"ש הר\"ב וע\"י נגיעת הטמא כו'. כלומר דלא תקשה דתיפוק לי דטמא עצמו נגע במים שבגבא כששתה. וכן נמי הטפה עצמה שנפלה בגבא. ומ\"ש הר\"ב והכי איתא בתוספתא. וכ\"כ הר\"ש. דאע\"ג דממתני' ד איכא למשמע הכי. מכל מקום בתוס' מפורש אמרו אין מי גבא [מיטמאין] כו': \n",
+                    "<b>ומילא בכלי טהור טמא</b>. פירש הר\"ב [*לאחר כו'] דחיישינן לאותה טפה כדפרישית נטמא הכלי כו'. כלומר מהטיפה עצמה נטמא. דלמשקין אין שיעור לטמא כמ\"ש כבר במ\"א דפ\"ב דטהרות [ד\"ה חזר]. ואין צורך למה שכתב הר\"ש דחיישינן לאותה טפה כדפרישית ונטמאו כל המים שבכלי והכלי עצמו נטמא. ע\"כ. ועיין עוד מזה לקמן: \n",
+                    "<b>אם הדיח טמא ואם לא הדיח טהור</b>. כתב הר\"ב ואפילו כשהגביה הככר לא הוחשבו מים שבו לקבל טומאה מן הטפה שנתבטלה הטפה במים הטהורים (וכו') אבל כשהדיח הוחשבו והוכשרו מים שבידיו כו'. וכ\"כ הר\"ש. ונראין דבריהם כדברי הראב\"ד בפט\"ו מהט\"א שמפרש שמתבטלה במים שבמחובר חא\"כ חשבו בתלוש. לפיכך אם הדיח בהן ידו או הככר שנפל. הרי הם הוכשרו לטומאה כלומ' נחשבו כתלוש ונטמאו משתיית הטמא וטמאו את הככר שהרי המחוברים עצמן חזרו להיות כתלושין לקבל טומאה. שהרי נחשבו לתלוש. ולפיכך נעורה הטמא לטמא את הככר. ואם לא הדיח טהור שהרי [משבטלו] ברוב לא נחשבו ע\"כ. וכלומר שאע\"פ שחזרו להיות תלושין כשהן על הככר. מ\"מ הואיל וכבר נתבטלה הטפה במחוברים הרי היא עומדת בביטולה עד שיתחשבו המים. וכשלא הדיח לא נתחשבו והטפה בביטולה. ומה שאין כן בשתייה ובמילוי כלי. דפשיטא שמתחשבין. ומ\"מ קשיא לי דמדבריהם משמע שצריך שיקבלו המים טומאה מהטפה כדי שיחזרו ויטמאו לככר. דתיפוק לי משום טפה עצמה הואיל וניערה מביטולה וכדפי' לעיל שאין למשקים שיעור לטמא. וזה לשון מהר\"ם אם הדיח טמא. אם הדיח ידיו במים דגלי בדעתיה דניחא ליה במים שעליו. אז לא בטלה הטפה הטמאה במים הטהורים שעל ידיו. וטמאתן וטמאה נמי הככר. ואם לא הדיח. דלא ניחא ליה במים שעליו. בטלה טפה הטמאה ברוב עכ\"ל. ודע שהראב\"ד [שם] התנה לומר דהא דאין מי גבא מקבלים טומאה עד שיתלשו. שהוא דוקא שיש בהם רביעית כדי להטביל בהן מחטין וצנורות: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>[*רש\"א בין כו'</b>. כתב הר\"ב שטפת מים טמאים [וכו']. וכן הוא בפי' הרמב\"ם בשם התוספתא. ומ\"ש שם לסוף שטפת כו' בנא\"י נמחק לסוף. וכן ראיתי בתוספתא דליתא. וקשיא לי תיבת טמאים שהל\"ל טמאה. וגם ק\"ל הלשון דאח\"כ שכתב לבסוף כשנפלו. ובזה נ\"ל שצ\"ל כשנשטפו]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אחד מי גבאים כו'</b>. כתב הר\"ב אחד מי בורות מי שיחין כולהו שוין כו'. וכ\"כ הר\"ש. [*וכן] ללשון הרמב\"ם שאכתוב בדבור ומקואות כו' כל השנוין בכאן בכלל. וכן נראה מלשון מהר\"ם שאכתוב בדבור בשעת הגשמים: \n",
+                    "<b>מי תמציות שפסקו</b>. כתב הר\"ב ואם שתה מהן אדם טמא וכו' אין הטפה הטמאה מתבטלת בהן בהני גוני דתנינן לעיל שאם שתה טהור או מילא בכלי טהור או נפל ככר והדיחו [וכו']: \n",
+                    "<b>ומקואות שאין בהן ארבעים סאה</b>. ובכלל כל [מים שוקטים ונחים בארץ] שלא היה לו [עיקר] ימשיכהו ולא יהיה בו ארבעים סאה ויהיה [נח בארץ] ואפילו היו שאובים. והורה על זה אמרו מי בורות. כי משפט הכל א'. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>בשעת הגשמים הכל טהור</b>. משום דמים [שכיחי] על פני כל הארץ לא חיישינן שמא אדם טמא שתה מהן. מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כשרין לחלה</b>. ל' הר\"ב להשתמש בהן לחלה ללוש ולבשל בהן חלה. וכן הוא בפי' הרמב\"ם. אבל בנא\"י להשתמש בה בעיסה הטבולה לחלה וללוש בצקה כו' ובחבורו פ\"ט מהלכות מקואות לעשות מהן עיסה ולטבול לחלה. ואינו מובן אא\"כ נגיה הטבולה לחלה. ושוב מצאתי כך בדפוס ישן. והשתא א\"ש שבמשנה דלקמן תנן כשרים לתרומה דהתם לא משכחת מים הצריכים לדבר הטבול לתרומה אלא התם בתרומה ממש וה\"ה לחלה ממש שדינם שוה אבל הכא דוקא בטבולה לחלה בלבד ועמ\"ש בספ\"ה דשביעית: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מי תמציות שלא פסקו</b>. ואלה המים ג\"כ אין בו מ' סאה ואינם שאובים. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>[*שלא פסקו כו'</b>. ול' הר\"ב ועדיין הן מבצבצין. ולעיל מ\"ד כתב מבעבעים. ושם כתב הר\"ש לתוספתא ההרים בוצצים. ומפרש כלומר מבצבצים ומבעבעים]: \n",
+                    "<b>[*ושתה טהור</b>. כתב הר\"ב וזו [היא המעלה] כו' לא עלתה טבילה. וכן לשון הר\"ש. ואיני יודע מה ענין טבילה לטהרת מים לעצמן והל\"ל השקה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מקוה שיש בו מ' סאה שבו טובלין</b>. דתניא ורחץ את בשרו במים במי מקוה [במים נקודתו בפתח. משמע מים המיוחדין דהיינו אשבורן. תוס']. את כל בשרו. מים שכל גופו עולה בהן כמה הן אמה על אמה ברום ג' אמות ושיערו חכמים מי מקוה מ' סאה ספ\"ק דחגיגה דף יא: \n",
+                    "<b>טובלין</b>. לשון הר\"ב בני אדם כל גופו. חוץ מן הזב הזכר. הרמב\"ם פ\"ט מה' מקואות [הל' ה'] [*וע' במשנה דלקמן]: \n",
+                    "<b>מעין שמימיו מעוטין ורבו עליו כו'</b>. עיין [מ\"ש] פ\"ה מ\"ג ומ\"ה: \n",
+                    "<b>[*באשבורן</b>. פירושו כתב הר\"ב ספ\"ח דטהרות. ועמ\"ש שם [בשם רש\"י]. זוחלין שכתב הר\"ב. פירושו כתבתי במשנה דלקמן]: \n",
+                    "<b>בכל שהוא</b>. לאו דוקא כל שהוא אלא כל מקום שגופו עולה בבת אחת. זו היא דעת הרמב\"ם והראב\"ד. וטעמא דגבי מים חיים דזב לא כתיב כל בשרו. הר\"ן פ\"ב דשבועות. והא דמצריכים בבת אחת אפרש בס\"ד בספ\"ז. וקשיא לי על זה ממ\"ו פ\"ה כמו שאכתוב שם [ד\"ה ובו מ\"ס] גם אכתוב שם דעת החולקים וסבירא להו דלטבילת אדם בעינן מ' סאה לעולם אפי' במעין. ומצאתי למהר\"ם דגורס בכאן לטהר בו. אך אין להוכיח מזה כלום. דגם הרמב\"ם גירסתו כך היא כנראה מלשון פירושו וכך העתיק בחבורו פ\"ט מה' מקואות. ובב\"י ריש סי' ר\"א הועתק ג\"כ לטהר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מוכין</b>. פירשתיו במ\"ט פ\"ח דפרה. [*ושם נשנה במשנה המלוחים והפושרים והר\"ב שכתב חמין במקום פושרין. כ\"כ הרמב\"ם בפי' אבל בה' פרה פ\"ו העתיק הפושרים ובפ\"ט מהלכות מקואות [הל' ה'] העתיק מרים במקום חמים ובפירושו דהכא כתב מוכים ר\"ל מלוחים או מרים או חמים או זולת זה מן הטעמים הרעים הנמצאים בקצת המימות כמו [שנתבאר] בשמיני מפרה עכ\"ל ושם בפרה לא כתב רק מלוחין או חמין] [ויהיו מוכין בדגש הכ\"ף]: \n",
+                    "<b>בזוחלין</b>. מלת זוחלין עבריית מחמת זוחלי עפר (דברים לב כד) ר\"ל הנחשים [הנגרים] בארץ. הרמב\"ם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>למפרע כו' טמאות</b>. עד שיוודע שטבל כראוי. הרמב\"ם רפ\"י מה\"מ [הלכה ו'] . ולאפוקי דלא תימא מהו למפרע מעת לעת. וכר\"א בן שמוע דבמשנה ספ\"ג דגיטין בכיוצא בזה. דמתני' דהכא פליגא עליה. כדאיתא התם בגמ' [דף נא]: \n",
+                    "<b>[*בטומאה חמורה</b>. פי' הר\"ב באב הטומאה שמטמאתו מן התורה. וכ\"פ הר\"ש ואני תמה דהא תנן בפ\"ד דטהרות משנה יא דבר שהוא אב הטומאה והוא מד\"ס ספיקו טמא. ושם פי' הר\"ב דאפילו ספיקו ליטמא טמא כ\"ש ליטהר כי הכא. ועיין עוד שם בפירוש הר\"ב. ומש\"ה נמי לא תנן במתני' דהכא. אלא כגון אכל אוכלים טמאים כו']: \n",
+                    "<b>אבל ספיקו ליטמא ולטמא טהור</b>. ודוקא בטומאה דרבנן דהכא. אבל יש (תרומה) [טומאה] דרבנן דשורפים לרבי יוסי בספק מגע כגון ו' ספיקות בפ\"ק דשבת. מהר\"ם. ומתני' הוא בפ\"ד דטהרות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אפילו נפלו</b>. שראינו שנפלו בו כו' ל' הר\"ב שם בפי' מ\"ז: \n",
+                    "<b>ספק יש בהם מ' סאה</b>. כתב הר\"ב דשוב אין השאובים פוסלים אותו. עיין מ\"ש במ\"ו [ד\"ה פסול]: \n",
+                    "<b>שיש לו במה יתלה</b>. כ' הר\"ב דשאובין דרבנן והא דתניא בת\"כ אך מעין כו'. אסמכתא בעלמא היא. כלומר דמדאורייתא אפילו כולו שאוב כשר. ואם תאמר ואי כולו שאוב דאוריי' כשר. אמאי פסלו חכמים שאיבה כלל. [אי אמרת בשלמא דכולו שאוב מדאוריי'. גזרו רבנן ג' לוגין שאובין דפסלו אטו כולו שאוב. הרא\"ש] וי\"ל דגזור אטו בכלי. ובכלי עצמו לא שרי לטבול. דבעינן מקוה דומיא דמעין שהוא בקרקע. והא דדייקינן [בזבחים דף כה] מדכתיב מקוה מים יהיה טהור. הוייתן ע\"י טהרה תהא. כמ\"ש הר\"ב לקמן במ\"ה פ\"ה ומ\"ד פ\"ו דפרה. משכחת לה ע\"י כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה. דפסלי מקוה [*מדרבנן] [כדתנן לקמן רפ\"ד] כ\"כ הר\"ש. ובהכי אזלא לה תמיהת הרא\"ש שמנעוריו ע\"ז הפסק כמ\"ש בתשובותיו כלל ל\"א סי' ז'. ודעת הרמב\"ם ג\"כ דמדאורייתא אפי' כולו שאוב כשר. וכמ\"ש בחבורו ר\"פ ד' מה\"מ. ועיין מ\"ש לקמן מ\"ה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ר\"א אומר רביעית מים כו'</b>. משום דרביעית הוא שיעור טבילת מחטין וצנורות. וכבר יש שם מקוה פסול עליו. הרא\"ש. ועיין במשנה דרפ\"ג. וכיוצא בזה פי' הר\"ב במשנה י פ\"ו. ועיין מ\"ש בספ\"ז: \n",
+                    "<b>ושלשה לוגין</b>. טעמא כתבתי במ\"ג פ\"ק דעדיות [ד\"ה וחכמים]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם ידוע שנפל כו' כשר</b>. הא ספק פסול. מדלא קתני אם ידוע שלא נפלו כו' פסול ואם לאו כשר. מכאן ראיה לסברת האומרים דכולו שאוב פסול מדאורייתא. ומש\"ה קודם שנעשה רוב מקוה בהכשר פסלינן מספק כ\"כ הרא\"ש. וליישב לדעת הר\"ב ודעימיה הסוברים דמדאורייתא אפי' כולו שאוב כשר. נ\"ל. דתנא מהדר למתני כשרות ברישא. ואי הוה קתני אם ידוע שלא נפלו כו' הוי כמהדר אפסלות. גם היה מאריך למתני שלא נפלו. וגם דברי ר\"ש דמכשיר קיימי שפיר טפי אפסלות דסמיך ליה. כך נ\"ל ליישב לסברת הסוברים דאפילו כולו שאוב כשר מדאורייתא. ואני תמה על הכ\"מ שבפ\"ה מה\"מ [הלכה ד'] העתיק דברי הרא\"ש למידק הכי על הרמב\"ם שהעתיק לשון משנתינו. והרי הרא\"ש כשכתב כן לא כתב אלא להחזיק סברת הסוברים דכולו שאוב פסול מדאורייתא. והרמב\"ם אין סברתו כן. אלא דמדאורייתא הכל כשר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המסנק כו'</b>. פירש הר\"ב כמו המסלק. מל' סונקין אותו בצדי המזבח. בפ\"ב דתמיד הר\"ש: \n",
+                    "<b>פסול</b>. כתב הר\"ב ודוקא כשאין במקוה ארבעים סאה כו' אבל אם היה בו ארבעים סאה אין כל מים שאובים שבעולם פוסלים אותו. אפי' לדסברי דכולו שאוב פסול מן התורה. אפ\"ה סברא הוא דהא בהשקה נעשו זרועין ליטהר מטומאתן [כדתנן במ\"ו דפרק בתרא] וה\"ה להטביל בהן. הר\"ש. ועיין מ\"ש במ\"ח פ\"ו [ד\"ה מביא]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לנגבן</b>. פי' הר\"ב שלא נתכוין לקבל המים כו'. עיין בר\"פ דלקמן: \n",
+                    "<b>ישבר</b>. דסיפא דברייתא דאך מעין כו' שכתב הר\"ב לעיל. מסיימה הכי. אי מה מעין שאין בו תפיסת ידי אדם אף מקוה שאין בו תפיסת ידי אדם. יצא המניח כלים בראש הגג לנגבן ונתמלאו. ת\"ל בור. הנה שב המקוה שיהיה מותר בו שתוף אדם מצד ואסור עליו מצד. הרמב\"ם. וכלומר לר\"א כדאית ליה. ולר\"י כדאית ליה. וכ\"כ ב\"י בשם הרא\"ש. ודלא כבעל קרבן אהרן שפי' דברייתא זו אליבא דר\"י היא דוקא: \n",
+                    "<b>ואם לאו לא ישבר</b>. כתב הר\"ב שמא יפלו מן המים לבור רביעית קודם שבירה. שדרך השבירה להפיל הקנקנים על צדיהן ובכך ישברו. ואפשר שע\"י כך קודם שישברו יפול רביעית מהן לבור. וז\"ל מהר\"ם ואם לאו לא ישבר אם אין מים בבור אע\"פ שהיא עונת גשמים פסולה. דמיד כשיכה בקנקנין לשבר אותם. שמא יהיו נתזין למעלה מעט מים מהקנקן רביעית קודם שישבר. ואח\"כ לא יועיל להקוות עליו לר\"א דס\"ל רביעית בתחלה פוסל את המקוה. ואפי' אם אח\"כ ירדו גשמים לא יוכשר. אבל השתא דאיכא תרוייהו. עונת גשמים. ויש מים בבור. כיון שיש מעט מים בבור לא פסלה ביה רביעית מים שאובין אלא ג' לוגין על פני המים. כדאמר לעיל ולא חיישינן שמא יהיו נתזין ג' לוגין. דכולי האי אין נתזין. וא\"כ ישבר הקנקנין וישער שיהא מיעוט מי המקוה בהמשכה. וכשירדו אח\"כ גשמים יהא רובו מי גשמים ומיעוטו בהמשכה. וכשר. אע\"ג דכשהמשיך לתוכו קודם שירדו גשמים היה רובו בהמשכה. כיון דכשהשלים שיעור מקוה בסוף היה מיעוטו בהמשכה. כשר. עכ\"ל: \n",
+                    "<b>רי\"א בין כך ובין כך ישבר</b>. כתב הר\"ב דקסבר שאיבה שהמשיכה כולה טהורה. וכן כתב הרמב\"ם. גם הר\"ן פי' כן בפ\"ב דשבועות. ותמיהני על הר\"ב שכ' שאין הלכה כר\"א. ש\"מ דהלכה כר\"י <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>והרמב\"ם כתב בפירוש והלכה כר\"י. ובפ\"ד מ\"ד וכן בפ\"ה דתרומות מ\"ו מפרש דאין ההמשכה כשרה אלא אחר שכבר היו שם רוב מי גשמים הכשרים. ופסק כן הלכה. ואף במ\"ד פ\"ק דתמורה מפרש כן אע\"ג דכתב עוד פירוש אחר משמא דגמ'. מ\"מ לא דחה הדין דנפקא לפום פירושא קמא. והרמב\"ם בחבורו פ\"ד אע\"פ שבהעתקתו לדברי רבי יהושע דהכא נראה מדבריו כפשטא דמתני' דאפי' בכולה מכשרינן. לא קשיא אדידיה דפסק אחר כך דהמשכה אינה כשרה אלא אחר רוב הכשרים דיש לומר דילמד סתום מן המפורש שאחר כך. אבל מ\"מ מפירושו דהכא ודאי דקשיא. דמפרש בהדיא דלר\"י *)א\"צ שיהא בזה הבור כלל מן המים ואפילו לא יהיה בעת גשמים. ופסק דהלכה כמותו. ובפ\"ד מ\"ד מפרש דאינו כשר אלא אחר הרוב. וצ\"ע: \n",
+                    "<b>אבל לא יערה</b>. דאע\"ג דלנגבן העלן ולא נתכוין שיתמלאו. והוי דומיא דהניחן בשעת פיזור עבים דבפירוש הר\"ב בר\"פ דלקמן דטהורים שאני הכא דכיון שעירה לבור אחשובי אחשובינהו. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם היו המים צפים ע\"ג כל שהוא ישבר</b>. פירש הר\"ב שלא נשאבו המים דכל שעה הן מחוברים. ומסיים מהר\"ם ישבר העציץ שמא יתמעטו המים שלא יהיו צפים ע\"ג ויהיו שאובים ואז יפלו ממנו לבור ויפסלוהו אם אין בו מ' סאה ואם לאו לא ישבר אם מי העציץ הם הרוב. דרוב בהמשכה לא. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ורי\"א בין כך ובין כך ישבר</b>. אבל לא יכפה דחשיב תפיס' ידי אדם יותר ממניח קנקנין לנגבן. דהתם לא חישב עליהם לקבל' מעולם. דלא העלם אלא לנגבן. ב\"י בשם הרא\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המסדר קנקנין בתוך הבור</b>. שהוא מלא מים כדי שיבלעו המים בתוך דופני הקנקנין ולא יבלעו היין שינתן לתוכן ונתמלאו מים. שנבלעו המים בדפנותיהם וגם עברו לתוכן עד שנתמלאו מים אע\"פ שבלע הבור מימיו. ישבר הקנקני'. דהמים שבתוכן לא חשיבי שאובין. שלא כוון שיכנסו המים לתוכן. ב\"י בשם הרא\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רי\"א במים ובטיט</b>. פירש הר\"ב מפני שהמים מקדמין וכי הא דתנן בספ\"ז. ופי' הר\"ב וז\"ל שהמים מקדמים להטביל הרגלים קודם שישקעו בטיט ובמים הוטבלו. וק\"ל דמאי מהני הא דהוטבלו במים קודם שנשקעו בטיט. והרי אז לא היתה המטה כולה במים. ואנן כולה בבת אחת בעינן שתהא במים כמ\"ש שם הר\"ב. וז\"ל הר\"ש [שם] שהמים מקדמין לאותן הגומות של כרעי המטה ובמים הוטבלה ואין כאן חציצה דאין חוצץ אלא טיט היון וטיט היוצרים [כדתנן בפ\"ט מ\"ב]. ע\"כ. וקשה לי דהיאך מקדמין המים לגומות. דהרי הגומות אינן נעשות אלא ע\"י הרגלים. אבל לשון הרא\"ש מפני שהמים מקדמין. כלומר דכשתחב רגלי המטה בטיט כבר קדמו המים ונגעו ברגלי המטה קודם שהגיעו לטיט. ואותם המים מחוברים למקוה. הילכך לא הוי חציצה. כדתנן [ספ\"ח] האוחז באדם ובכלים ומטבילן טמאים ואם הדיח ידיו במים טהורים ע\"כ: \n",
+                    "<b>מודה ר' יהושע</b>. שמטבילין במים ואין מטבילין בטיט. ומיהו אצטרופי מצטרף להשלים לארבעים סאה [כמו שכתב הר\"ב אליבא דר\"א] הר\"ש: [*ועיין רפ\"ז]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>וחסר אפי' קרטוב</b>. פירש הר\"ב חלק מס\"ד בלוג. והוא שמינית שבשמינית הלוג. ומצאתי לו חבר לשיעור זה שכן בפרק בתרא דתרומות [מ\"ח] בתרומת מעשר טמא של דמאי. שלא הצריכוהו להוליכו לכהן בפחות מזה השיעור. ולפי זה בדוקא נקטי חכמים חסר קרטוב. וראיתי לב\"י בתחלת הל' מקואות שכתב בשם הרשב\"ץ. דדוקא קרטוב ושנראה לו דלאו דוקא. אלא אפי' פחות מקרטוב כל שחסרו מ' סאה אפי' כל שהוא פסול ע\"כ. והנה הוא חכם עדיף מנביא. שכן כתבו ג\"כ התוס' בפ\"ק דר\"ה דף יג וז\"ל מדה הפחותה נקט ולאו דוקא דאפי' פחות מכאן ואפי' חסר טפה אינו טובל ע\"כ. וא\"ת ואי הכי דלאו דוקא אלא אפי' כל שהוא. א\"כ היכי קתני מפני שחסרו לו ג' לוגין ודלמא אותו כל שהוא לאו מג' לוגין הוא. הך מלתא לא קשיא כלל. דאין לך כל שהוא שלא נוכל לחלקו לשתים. דהא משום כן קשיא להו להתוס' דפ\"ח דזבחים [דף ע ד\"ה ר\"א] אמתני' דרפ\"ט דפרה כמ\"ש שם. ומ\"ש עוד הב\"י שהרשב\"ץ כתב בשם א' מהמחברים ששיעור קרטוב משקל דינר. הרמב\"ם כ\"כ ברפ\"ה וסוף פ\"ז [הלכה י'] מה' מקואות: \n",
+                    "<b>עד שיצא ממנו מלואו ועוד</b>. פי' הר\"ב כגון מקוה שהיה בו כ' סאה מים כשרים ונפלו לתוכו ג' לוגין מים שאובין ונתמלא אח\"כ מי גשמים כו'. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו. ובחבורו פ\"ה מהלכות מקואות [הלכה ו']. ואע\"ג דחכמים אינם סוברים שהג' לוגין נתערבו מהם בכל טפה וטפה כסברת רבי יהושע. וא\"כ אפי' כשיצא ממנו מלואו ועוד עדיין יש לנו לומר שמא כל הג' לוגין נשארו באלו הנשארים ולא יצא מהם כלום איכא למימר דכולי האי לא חשו אבל שיערו דכשיצא מלואו ועוד. שא\"א שלא יחסר מקצת מהג' לוגין עצמם. וכיוצא בזה הרגיש הראב\"ד במשנתינו [*דלק' כמ\"ש שם בס\"ד] וע' מ\"ש בשמו במ\"ג [ד\"ה עד שיתחשב]: \n",
+                    "<b>[*עד שיצא ממנו מלואו ועוד</b>. ואע\"פ שהמים הצפים ויוצאין מן הבור מעורבין הם יוצאין וכשיצאו (מ') [כ'] סאה [יש בהן] מן הראשונים שנפסלו ויש בהן מן הכשרים היורדים בסוף אפ\"ה כשיצאו משם (מ') [כ'] סאה ועוד כשר. הואיל ולא נפסלו אלא מחמת שלשה לוגין מים שאובים. ב\"י בשם הראב\"ד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שיעמיד בחצר כו'</b>. ל' הר\"ב ופותקן. פירשתיו במ\"ו פ\"ה דתרומות: \n",
+                    "<b>ויטהרו העליונים מן התחתונים</b>. פי' הר\"ב דאמרינן גוד אסיק וכו'. וכ\"פ הר\"ש. ומדכתב הר\"ב שאין הלכה כראב\"ע. ש\"מ דכת\"ק הויא הלכה. ותמיהא לי טובא דבפ\"ז מ\"ו פסק דלא כר\"י דס\"ל אמרינן גוד אחית. וא\"כ כ\"ש דגוד אסיק לא אמרינן וראיתי בכ\"מ פ\"ה [הלכה ו'] דדייק מדהרמב\"ם העתיק המשנה הזו בל' אחרת. ולא כתב בה שאפילו הוא עליון או תחתון. דש\"מ דלא ס\"ל דאמרינן גוד אחית. וקשה לי על זה דבפירושו לא משמע כן ומהאי דיוקא דדייקינן בדברי הר\"ב דהכי איכא נמי למידק בדבריו שבפירושו. ובר מן דין קשה לי סתם מ\"ח פ\"ו מטהרין את המקואות העליון מן התחתון וכו' וע\"י סילון ופסקוה כל הפוסקים ולכן נ\"ל שאין מדברי הרמב\"ם שבחיבורו הכרע דס\"ל דלא אמרינן גוד אחית. וכבר גם הכ\"מ כתב שאפשר דליכא למידק מדסתם ולא באר עליון ותחתון אבל כ' דמלשונו שבפ\"ח [ה\"ח] משמע כן גבי ג' גומות כו' ואני אומר דגם משם אין הכרע שהרי כתב טעם הדבר שאין המים הנזחלין מערבין אא\"כ עמדו ואין בל' הזה משמעות דלא ס\"ל גוד אחית וכבר גם הכ\"מ עצמו כ\"כ שם. ולפיכך אומר אני דהרמב\"ם פוסק למתני' דהכא כמות שהיא וכמו שפוסק לההיא דפ\"ו. ותרווייהו טעמא דאית לן אפילו גוד אסיק ומקטפרס לא קשיא כמו שאפרש בס\"ד. והא דבההיא דמתני' ו פ\"ז אם היו רגליו של ראשון נוגעות במים פסק דלא כר\"י דס\"ל דאף השני טהור התם טעמא משום שאין המים שעל האדם מחוברים. שבמקצתו נגוב. ונמצא שאינו חבור. ומה\"ט פסק בסגוס עבה דמתחבר. וכמו שהעלה שם הכ\"מ בספ\"ח מה\"מ [הלכה י\"ב] ועוד ראיתי להטור דפסק בההיא דאם היו רגליו של ראשון כו' דאף הב' טהור כר' יהודה. ונתלבט מאוד הב\"י למצוא לו טעם ול\"נ דטעמו כפשוטו משום דכל הני מתני' ס\"ל דאמרי' גוד אסיק וכ\"ש גוד אחית. להכי פסק כר' יהודה. ולא הוה סתם ואח\"כ מחלוקת. דהא בתר הכי סתים לן תנא בסגוס עבה כר\"י. ובהא פליג הטור עם הרמב\"ם דלהרמב\"ם ההיא דסגוס עבה [ככ\"ע היא] דלא [*כמ\"ש הר\"ב שם שהיא] כר' יהודה ומפני כן צריך לחלק בין אדם לסגוס ודאדם לא שייך ביה גוד אחית מהטעם שכתבתי אבל להטור באדם נמי איכא גוד אחית. ואה\"נ דאמרינן ומכשירין ביה. וכן נמי בסגוס מכשירין מטעם גוד אחית והיא סתם שאחר מחלוקת. ולפיכך הלכה כר\"י וכת\"ק דהכא וכסתם דפ\"ו. כך נ\"ל בדעת הרמב\"ם והטור ומתיישבים כל המשניות הסתומות אליבא דהלכתא: \n",
+                    "<b>אא\"כ פקק</b>. [*וכתב הר\"ב כלומר אא\"כ כו' עד שלא יגע אחד באלה המים. אלא [באמצעות] הבור ואז יהיה הבור טהור. כך לשון הרמב\"ם] ונ\"א פסק. וכתב הר\"ב שהיא נ\"ל עיקר. וכן היא בנוסחת מהר\"ם ז\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והאמה נכנסת לו</b>. פי' הר\"ב כגון מי גשמים שבאו מן המדרון. וכ\"כ הר\"ש ופי' הכ\"מ [פ\"ה מה\"מ הלכה ו'] כלומר דאילו היתה אמת המים נובעין אפי' אינה אלא כל שהו היתה מטהרת את המים השאובין שבבור. וכ\"כ בספרו ב\"י וגם בשם הראב\"ד כ\"כ. [*וכ\"כ הרא\"ש בה\"מ]: \n",
+                    "<b>לעולם הוא בפסולו כו'</b>. מיירי שלא היו המים של האמה מ' סאה קודם חיבורן למי הבור. דאל\"כ מאי שנא מכשיעמיד בחצר מ' סאה דתנן לעיל דיטהרו העליונים מן התחתונים. ושוב מצאתי לקמן בפ\"ה מ\"ב דמוקי לה הר\"ש למתני' דהכא כשאין בה מ' סאה באמה. עוד ראיתי כן להרא\"ש בפרק מרובה (בבא קמא דף סז) דמוקי לה הכי משום דקשיא ליה ממ\"ג דפ\"ו: \n",
+                    "<b>עד שיתחשב שלא נשתייר כו'</b>. מדקתני עד שיתחשב. ולא קתני עד שיצא מלואיהן כדקתני לעיל. משמע שהמים הצפים ויוצאים משם. לא נחשוב אותם כולם מן הראשונים כמו שחשבנו לעיל [ד\"ה עד שיצא]. אלא לפי חשבון המים שהיו בבור. והמים היורדים בתוכו הם יוצאים. א\"נ מחצה על מחצה (מפני) שהמים היורדים לבור באחרונה קרובים לצאת יותר מן הראשונים שהיו בבור. וכן שנינו בפ\"ו [מ\"ח] היה בעליון מ' סאה ובתחתון אין כלום. ממלא בכתף ונותן לעליון עד שירדו לתחתון מ' סאה. והא ודאי לאכשורי תרווייהו (על התחתון) [העליון והתחתון] קא בעי. ואי ס\"ד דלא נפקי כי הדדי. או האי פסול או האי פסול. שהרי כנתן סאה ונטל סאה דמי. ואמרי' עד רובו. אלמא ש\"מ דכי הדדי נפקי. וש\"מ דלא קפדינן בכה\"ג. אלא דלא נשקול רובו דמקוה. כתיריצא דתריץ בפ' הערל (יבמות דף פב). ומש\"ה תרווייהו מתכשרי. וא\"ת ומאי שנא הכא דחשבי' למים הצפים ויוצאים לפי חשבון. ובמתני' דלעיל חשבי' לכל הפוסלי' שהם צפין ויוצאים תחלה. התם כולהו כשרים ובג' לוגין שאובין הוא דאפסלו להו. אבל הכא כולהו פסולים. ומש\"ה אזלי' בהו לפי חשבון. ב\"י בשם הראב\"ד ועיין בסוף מ\"א דפ\"ה [*ועוד שם מ\"ה בד\"ה ונוטפים כו']: \n",
+                    "<b>הסוחט את כסותו</b>. עיין פ\"ז מ\"ו: \n",
+                    "<b>וחכמים פוסלים</b>. פי' הר\"ב דסברי ג' כלים מצטרפים. כדתנן לקמן וכן פי' הר\"ש. וכ' דג' מחלוקות בדבר. דאיכא נמי רבנן דאמרי אפי' בד' וה' כלים פוסלים [וכמ\"ש הר\"ב במ\"ד פ\"ק דתמורה] ע\"כ. ומשום דהכי תנינן לקמן מג' מצטרפין מד' אין מצטרפין. ניחא להו למוקים רבנן דהכא כי מתני' דלקמן. ולא כרבנן דברייתא [*וכבר כתב הר\"ב בריש מתני' דלקמן סיומא דמלתייהו דרבנן הוא. ומ\"ש הר\"ב לקמן בד\"ה לא כך כו' מכלים הרבה. לאו דוקא. אלא לג' קורא הרבה]. ומ\"מ צריכין לדחוק ולומר דה\"ק רבנן דכמו שמג' כלים מצטרפין. ה\"נ ממקומות הרבה שמכלי א' נמי מצטרפין דכך לי מקומות הרבה מכלי א'. כמו ג' כלים לחודייהו. ול' הרמב\"ם בנא\"י ואמרו חכמים כו' איך שתהי' נפילתן ואפי' ממקומות רבים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומד' אין מצטרפין</b>. ובפ\"ק דתמורה מ\"ד כתבו הר\"ב והרמב\"ם דאין כן הלכה ושם הארכתי בזה בס\"ד: \n",
+                    "<b>[*בעל קרי</b>. החולה שנפלו עליו ט' קבים מים טהור. ואמרינן התם [ספ\"ג דברכות] בנתינה אבל לא בטבילה. הר\"ש. ואע\"ג דבברייתא ליתא חולה מ\"מ הכי מפרשא התם בסוגיא וכן בפ\"ב דגיטין דף טז. אמר רב פפא הרי אמרו בעל קרי חולה כו'. והא דבספ\"ג דברכות תנן דבעל קרי צריך טבילה וטבילה במ' סאה היא ועיין רפ\"ח דמכילתין. ההיא בתקנת עזרא כדפי' הר\"ב שם ומסקינן בפ' מי שמתו (ברכות דף כ\"ב) דעזרא תיקן טבילה לבריא המרגיל [ממשיך את הקרי עליו שמשמש מטתו] ארבעים סאה ואתו רבנן והתקינו לבריא לאנסו ט' קבין. שכן שיערו לרחיצת כל הגוף. וכ\"כ בשם הראב\"ד במ\"ג פ\"ק דעדיות]: \n",
+                    "<b>בזמן שלא נתכוין לרבות</b>. פי' הר\"ב כדי להרבות בו מים. שיהיו בו מים בשפע. ולא יחסר על ידי טבילות שיטבלו בה. כך פי' הב\"י [סי' ר\"א] ותמה על הטור ורבינו ירוחם שהוציאו המשנה ממשמעה. ופירשו דנתכוין לרבות היינו שמשעה ראשונה שהתחיל להטיל בו מים. היה בדעתו להטיל שלשה לוגין. ע\"כ. ומצאתי למהר\"ם שמפרש כמו כן כדברי הטור. שכתב וז\"ל במה דברים אמורים דד' וה' כלים אינם מצטרפים לפסול את המקוה. בזמן שלא היה בדעתו לערות יותר. אבל אם כשעירה עתה לזה היתה בדעתו לערות למחר או *)ליומחרא יותר אפילו קורטוב בכל פעם ופעם. מצטרפין לג' לוגין ע\"כ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>תחת הצנור</b>. פי' הר\"ב שקבעו ולבסוף חקקו. עיין במ\"ג: \n",
+                    "<b>אחד כלים גדולים ואחד כלים קטנים</b>. פי' הר\"ב ואחד כלים קטנים דלא תימא דלא חשיבי. וכן פירש\"י בפ\"ק דשבת דף טז. אבל התוס' כתבו א' כלים גדולים שמרוב גודלן אינן מקבלות טומאה. כגון כלי עץ שהן יתרים על מ' סאה שאינן מטלטלין מלא וריקם. אפ\"ה מקרי שאיבה. וא' כלים קטנים כדתנן במס' כלים [פ\"ב] הדקי' שבכלי חרס הן וקרקרותיהן ודופנותיהן יושבים שלא מסומכים שיעורן מכדי סיכת קטן ועד לוג. אבל בציר מהכי טהורים. ע\"כ. ולשון יתירים שכתבו. קשיא דמחזיקים מ' סאה תנן ברפט\"ו דכלים ובשאר דוכתי. ול' הרא\"ש המחזיקים מ' סאה. ול' מהר\"ם ראיתי שהוא ג\"כ כל' התוס'. וצ\"ע: \n",
+                    "<b>אמר ר\"י עדיין מחלוקת כו'</b>. וידוע דר\"מ ור\"י הלכה כר\"י. ודלא כהרמב\"ם שפוסק כר\"מ. וכתב בפירושו שהוא מי\"ח דבר. ומדהר\"ב לא מנאו בי\"ח דבר בפ\"ק דשבת ש\"מ דס\"ל דהל' כר\"י. וכן דעת הרא\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם יש לה לבזבז</b>. פי' הר\"ב שפה סביב מד' רוחותיה וכו'. דאי מג' רוחות אין זה בית קבול. ובפ\"ב דמס' כלים אין לדקדק כלום. דקתני [במ\"ג] הטהורים שבכ\"ח טבלא שאין לה לזביז. דה\"נ קתני [במ\"ז] הטמאים שבכ\"ח טבלא שיש לה לזביז. הר\"ש. ועמ\"ש במס' כלים פי\"ב מ\"ו [ד\"ה שנחלקה]. וראיתי בב\"י שכתב בשם הרוקח דמשמע דדוקא בב' רוחות הוא דכשר אבל אם יש לו לזביז מג' רוחות פסול': \n",
+                    "<b>זקפה לידוח כו' אינה פוסלת כו'</b>. ומיירי כגון דבלאו הטבלא היו המים נמשכים למקוה. דאל\"ה אע\"פ דאין המים נפסלים מחמת שאיבה. מ\"מ נפסלים משום דהויה ע\"י טהרה בעינן. כדאיתא בפרק [ה] [במ\"ה]. הרא\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*בצנור</b>. מ\"ש הר\"ב בסוף המשנה דסילון וצנור ומרזב אחד הוא. ומיהו נשתנו בגודלן וקטנן. כדפי' הר\"ב במ\"ו פ\"ג דב\"ב]: \n",
+                    "<b>לקבל צרורות</b>. המתגלגלים במים. כדי שלא ירדו עם המים. הרמב\"ם פ\"ו מה\"מ [הלכה ו'] : \n",
+                    "<b>ובשל חרס רביעית</b>. עי' [מ\"ש] מ\"ב פ\"ב דכלים: \n",
+                    "<b>ונכבש</b>. פי' הר\"ב שהעפר נקבע ונעשה מהודק כו'. וקשיא מהא דתנן בפרק חלון מ\"ג חריץ עמוק י' ורחב ד'. מערבין ב' ואין מערבין א'. מלא עפר או צרורות מערבים א'. ולא מצריכים כבישות. וי\"ל דגבי חריץ שאני. דהכא מבטל ליה מתורת כלי. ב\"י בשם ס' יראים. [*ומתישב בזה ג\"כ מ\"ז פט\"ו דאהלות] ואע\"ג דלכאורה נראה דדוקא לפי' דמפרש כבישת רגל הוא דקשיא ליה. בעיני נראה דאפי' כשנפרש כבישה מאיליו נמי קשיא. וכתב הרא\"ש דהרמב\"ם והראב\"ד גורסים ונגפס. כלומר ונעשה חזק וקשה כגפסי'. [*ע\"כ. ופי' גפסיס כ' הר\"ב במ\"ב פ\"י דכלים]: \n",
+                    "<b>ורחב מן האמצע אינו פוסל כו'</b>. לפי שלא יכוין לזה החלל שיהיה כלי קבול. ואמנם היה הכוונה שיצאו המים מן המקום הצר בחוזק. הרמב\"ם. [*ומ\"ש הר\"ב לא חשיב לקבלה. מלשון הר\"ש העתיק כן. אבל נ\"ל שצ\"ל לא חשיב נעשה לקבלה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*אם רוב מן הכשר</b>. פי' הר\"ב כגון שכ\"א סאה כו'. וכ\"כ עוד בפ\"ה דתרומות מ\"ו. ושם כתבתי דלענין הדין במשהו יותר מכ' סגי. וכלשון הב\"י שאני מעתיק בד\"ה ואם לאו כו' בס\"ד]: \n",
+                    "<b>אם ידוע שנפל לתוכו מ' סאה כו'</b>. עי' מ\"ש בזה במ\"ה פ\"ב: \n",
+                    "<b>ואם לאו פסול</b>. פי' הר\"ב דג' לוגין מים שאובין כו'. ואפי' המים שאובים בפ\"ע שלא נתערבו בכשרים אין פוסלין דרך המשכה אלא ברוב. וכ\"כ הרמב\"ם. והקשה הכ\"מ [פ\"ד מה\"מ הלכה ח'] מדקתני רישא אימתי בזמן שמתערבין עד שלא יגיעו למקוה. דמשמע שמפני שנתערבו מקודם הוא דמכשרינן. הא לאו הכי לא. ונ\"ל דהא דקתני שמתערבין היינו לאפוקי היכא דלא נפלו רוב כשירים ברישא. דהיכא דהיה במקוה פחות מכ' סאה ומשהו מים כשירים. הוא נפסל בג' לוגין מים שאובים אע\"פ שנפלו בו בהמשכה. אבל כשהם מתערבים קודם שירדו והם נמשכים ויורדים. אע\"פ שאין רוב הכשרים ניכר ועומד לעצמו. כיון שגם השאובים אינם יורדים למקוה בפני עצמם. אלא מעורבין עם הכשרים ובדרך המשכה. כשירים. והכי משמע מדבריו ז\"ל שכתב אין המים שאובים פוסלים וכו'. עכ\"ל. ואני מצאתי בתוס' פ\"ק דתמורה די\"ב [סד\"ה ואין המים]. שהרגישו בקושיא זו וכתבו. ונראה דקתני נתערבו [עד שיגיעו למקוה]. לאפוקי היכא שהצינור שחקקו ולבסוף קבעו יורד למקוה בלא המשכה. ע\"כ. כלומר דנתערבו לאו דוקא ואפילו בלא נתערבו נמי. ולא אתא אלא לאפוקי בלא המשכה. [*ואף דברי הר\"ב כך מוכרעין. שכתב היו מקלחים כו' שלא ירדו למקוה ע\"י המשכה כו' אלא מן הכלים עצמן. ולא כתב כלשון הר\"ש שכתב שלא נתערבו בחצר אלא מהלכין בפני עצמן [למקוה השאובים וכן המי הגשמים עצמן]. ע\"כ. אלא דהר\"ב ס\"ל דרישא גופה אף בלא נתערבו. אלא מהלכים וכו' ולפיכך הוכרח לפרש בסיפא שלא ירדו ע\"י המשכה כו'. אלא כו'] ומ\"ש הר\"ב וכן הל'. כבר הקשיתי לשאול ע\"ז בפ\"ב מ\"ז [ד\"ה רי\"א]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין ממלאין ממנה</b>. וכן העתיק הר\"ב. אבל במס' פרה פ\"ה מ\"ז גרסינן אין ממלאין בה. והיא גירסא נכונה [*כדתנן בסיפא] וכך הוא בנוסח' מהר\"ם בכאן ז\"ל: \n",
+                    "<b>[*ואינה צריכה צמיד פתיל</b>. כתב הר\"ב לפי שאינה חשובה כלי אלא כבור ודות. כדתנן פ\"ה דאהלות מ\"ו]: \n",
+                    "<b>או מן הצד</b>. עמ\"ש שם במס' פרה [ד\"ה מן הצד]: \n",
+                    "<b>וכמה יהיה בנקב</b>. פירש הר\"ב לבטלו מתורת כלי שלא יפסול את המקוה מטעם שאיבה. ואיכא למתמה דא\"כ היכי קתני מעיקרא ואינה יכולה לקבל מים כל שהם. דמשמע ודאי שא\"צ שיעור לנקב. אלא בכל שהוא מבטלו מתורת כלי. ועוד קשה דבסמוך בשוקת יהוא מפרש לענין עירוב מקואות. אבל אין זה כי אם עירוב פירושים שהר\"ש וכן הרא\"ש הביאו סוגית הגמ' דספ\"ק דיבמות [דף טו]. דמוכח מיניה דההיא דשוקת יהוא לענין עירוב מקואות היא שנויה ומשום כך פירשו דהך דכמה יהא בנקב מלתא באפיה נפשה היא ולא קאי ארישא אבל ניקבה דרישא לא בעי כשפופרת הנוד. כיון שהנקב הוא למטה בשוקת ואינה יכולה לקבל מים כל שהוא. נתבטלה מתורת כלי. ובתוספתא פליגי תנאי בהא וכו' והרמב\"ם בפ\"ו מה\"מ [הלכה ג'] נראה מדבריו דמפרש דקאי אדסליק מיניה. דהיינו לענין לבטלו מתורת כלי שלא יפסול המקוה מחמת שאיבה. קאמר כמה יהא בנקב כשפופר' הנוד. ולפי זה גם הך דשוקת יהוא לענין נקב המבטלה מתורת כלי מתניא ולא לענין עירוב מקואות. וכבר פירש הכ\"מ לאותה סוגיא דיבמות דלא תקשה כלל אדהכא. והנה יצא לנו עירוב הפירושים. שמתחלה מפ' הר\"ב כפירוש הרמב\"ם. דכמה יהא בנקב קאי אדלעיל מיניה. ולדידיה שוקת יהוא נמי בכה\"ג. והדר מפרש שוקת יהוא לענין עירוב מקואות שהוא כפי' הר\"ש והרא\"ש. ולדידהו כמה יהא בנקב נמי לענין עירוב מקואות ולא קאי אדלעיל מיניה. אבל יתכן שהר\"ב אע\"פ שפי' כמה יהא בנקב כדברי הרמב\"ם. לא היה נראה לו לפרש שוקת יהוא בכה\"ג נמי. כיון דפשטא דסוגיא דיבמות משמע מינה דלענין עירוב מקואות שנויה. וקסבר הר\"ב דהך עובדא דשוקת יהוא אע\"ג שאינה ענין לביטול תורת כלי. אפילו הכי מייתי לה הכא. משום דדמיא לשיעורא דשפופרת הנוד. ובאמת אע\"פ שהכ\"מ מפרש לשוקת יהוא לדברי הרמב\"ם דמיירי לענין ביטול תורת כלי מדנפשיה הוא דמפרש כן. לפי שנראה לו לפרש הכל בענין אחד. אבל מדברי הרמב\"ם עצמו אין הכרע. ואפשר שיפרשו לענין עירוב מקואות וכדפרישית לדעת הר\"ב. ומ\"מ לישנא דכל שהם. דחיקא לפירוש הר\"ב והרמב\"ם. אבל בתוספתא והביאוה הר\"ש והרא\"ש איתא בד\"א מן הצד. אבל מלמטה אינו פוסל את המקוה. אם הי' מקבל כל שהוא מן הנקב ולמטה פוסל את המקוה. ופירש דה\"ק בד\"א דבעינן כשפופרת הנוד מן הצד. אבל אם ניקב בשוליו אינו פוסל אפילו ניקב כמלא מחט. ואם הי' [מקבל] כל שהוא. פירוש שנקוב מן הצד כשפופרת. וגבוה מעט מן השולים ומקבל מן הנקב ולמטה מים כל שהוא. פוסל המקוה. ע\"כ. נמצינו למדין עכשיו דאין מלמטה ומן הצד שווים בדינם. דאע\"ג דמלמטה סגי בנקב כל שהוא. במן הצד בעינן כשפופרת. ושאין יכול לקבל ממנו ולמטה מים כל שהוא. ואיכא למימר השתא דוכמה יהיה בנקב כו' קאי אמן הצד. וכן מצאתי בב\"י גבי מה שכתב הטור ובדבר זה שוה מעין ומקוה כו' שם כתב. בשם הר\"ר יוסף טאיטסי\"ק שהאריך בדין זה. ובתוך הדברים כתב דוכמה יהא בנקב. קאי אמן הצד. אחרי שחלוקים הם נקב שבשוליה. לנקב שמן הצד וכדפרישית: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>פסול</b>. ותמה הר\"ש [במתניתין דלקמן] אמאי פסול כיון דמי השוקת מחוברין למעין דמטהר בכל שהוא. ותנן בפ\"ק מעין שמימיו מועטין ורבו עליו מים שאובין שוה למעין להטביל בו בכ\"ש. ועוד דמטבילין כלים בתוך כלים. [כדתנן בפרק דלקמן מ\"ב] ומחלק בין כלים התלושים דשרי. לכלים הקבועים. דאיכא למגזר אטו בשאין בהם כשפופר' הנוד. אבל הרא\"ש כתב (דלק') [דל\"ק] מידי. כיון דכלי מפסיק בין מים שיצאו חוץ לשוקת ובין המעין. לא מיקרו מחוברים. ולא דמי למעין שנתן לתוכו מים שאובין דשם מעין לא בטיל מיניה אע\"פ שנתנו לתוכו מים שאובין הרבה. מידי דהוה אמקוה שיש בו מ' סאה שאינו נפסל אפילו נתן לתוכו אלף סאין מים שאובין. והא דאפילו בכלי עצמו מטבילין. לא דמי דהתם הכלי הפנימי הוא נטבל בתוך המקוה. כיון דפי החיצון כשפופרת הנוד. אבל כלי המחובר למעין או למקוה שיש בו מ' סאה. אין להטביל בתוכן גזירה דלמא אתי להטביל בכלי שיש בו מ' סאה בלא חיבור הלכך אסור להטביל בשוקת ובמים הנמשכים ממנו. ע\"כ [*והא דאין מטבילין בכלי כתבתי הטעם בפ\"ב מ\"ג [ד\"ה שיש]] <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכתב ב\"י עוד בשמו שכתב דהא דתנן בפ\"ו מ\"ה השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהם אא\"כ היו נקובים כשפופרת הנאד שאני התם שהים מקיפן. אבל אם היו עומדים על שפת הים ומחוברים לים כשפופרת הנאד לא: \n",
+                    "<b>כשר חוצה לה</b>. לשון הר\"ב כשר להטביל במים שעל שפת השוקת או חוצה לה. וזה לשון הר\"ש כשר חוצה לה. כל שהוא שחוץ לשוקת ע\"ג שפתה. כשר להטביל בו מחטין וצנורות עד כאן. כלומר דחוצה לה היינו כל מה שאינו תוך השוקת. בין שהוא חוצה לה ממש או ע\"ג שפתה. מקרי חוצה לה. ומשום דע\"ג שפתה אין שיעור שתעלה טבילה לאדם. נקט מחטין וצנורות. ובטעמא דמתניתין דכשר חוצה לה כתב הרא\"ש וז\"ל כשרים המים היוצאים מן השוקת אע\"פ שאסור להטביל בתוכו. לפי שהמעין שנופל על שפת השוקת מטהר כל המים בכ\"ש. אע\"פ שמי השוקת מרובין מהן. מ\"מ כל המים מחוברים למעין ע\"י המים המועטין הנופלים על השוקת ונטהרים אע\"פ שכבר נפסלו בשאיבה כשעברו דרך השוקת. ע\"כ. אבל מהר\"ם כתב וז\"ל כשר חוצה לה דדוקא חוצה לה כשר. אבל ע\"ג שפה לא דכתיב מעין ובור מקוה מים יהיה טהור. דהיינו בקרקע דלא חזו לקבולי טומאה. אבל ע\"ג כלים לא. ע\"כ: \n",
+                    "<b>על גבי בריכה</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>והיא מלאה מי גשמים. שאין מטהרין אלא באשבורן ובמ' סאה. ב\"י: \n",
+                    "<b>והפסיקו</b>. עיין מ\"ש במ\"ו: \n",
+                    "<b>הרי הוא כמקוה</b>. ל' הר\"ב ואין מטהרים בכ\"ש עד שיהא שם מ' סאה. וכן ל' הר\"ש. והטור מסיים ובאשבורן. וכ\"כ הרא\"ש: \n",
+                    "<b>פסול</b>. עדיין הם פסולים כו'. ב\"י: \n",
+                    "<b>עד שידע שיצאו הראשונים</b>. איכא למידק אמאי לא קתני עד שיצאו כו' כדקתני במשנה א\"ב דפ\"ג. ונראה לי דלישנא דשידע שיצאו הוה כמו הלשון דעד שיתחשב שלא נשתייר כו' דהתם במ\"ג שכתבתי שם בשם הראב\"ד דמתחשבין לפי חשבון. וה\"נ דכוותה דטעמא דהתם שייך נמי הכא. ודו\"ק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העבירו ע\"ג כלים</b>. פי' הר\"ב על דפני הכלים מבחוץ. וכן פי' הרא\"ש. וכתב דטעמא דר' יוסי דגזר אטו תוך כלי. לענין זה דלא הוי מעין. אבל לא גזר כולי האי לעשותן מים שאובים. ע\"כ. ונ\"ל דה\"נ מיירי. בענין דבלאו אלו הכלים היו המים עוברים. דאלת\"ה יהיו נפסלים אפילו למקוה. משום דהווי' ע\"י טהרה בעינן. וכמו שכתבתי בשם הרא\"ש בפרק דלעיל מ\"ב. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>גבי זקפה לידוח: \n",
+                    "<b>ובלבד שלא יטביל ע\"ג ספסל</b>. פי' הר\"ב גזירה שמא יטביל בכלים. וז\"ל הרא\"ש גזירה אטו תוך כלי. ע\"כ. ולרבותא לא מהדר אלא ספסל דאע\"ג דאין לו תוך אפ\"ה גזרינן. משום דדמי לכלי הואיל וראוי למדרס. כדתנן במ\"ג פכ\"ב דכלים. ויש לכ\"מ פ\"א מהלכות מקואות. וכן בב\"י סי' קצ\"ח שני פירושים אחרים בדקדוק זה דלא קתני בדר' יוסי אלא ע\"ג ספסל. אבל הנה הנם לשטת הרמב\"ם דמוקי למתני' בכלים שאין להן בית קבול. ולא זוהי שטת הרא\"ש והר\"ב. ולכך לא העתקתי': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מעין שהוא משוך כנדל ריבה עליו והמשיכו</b>. כתב הר\"ב בפ\"א שהרחיב הבריכות שהיו מושכות מים מן המעין. וזה לשון הר\"ש ריבה עליו לא שריבה לו מים שאובים. דא\"כ לא היה מטהר בזוחלין. כדתנן לעיל בסוף פ\"ק. אלא ריבה עליו היינו שעשה בריכות לכל המקומות שהיה מוליך ונתמלא כל אחת מים. הרי הוא כמות שהיה. דבמקום שהיו מימיו זוחלים קודם שריבה עליהן והרחיבן וכו'. ופי' הראשון שכתב הר\"ב הוא פי' הרמב\"ם. ומפרש דסיפא היה עומד וכו' היא המעלה הרביעית [משש] שבמקוה דבפ\"ק. ובב\"י כתב בשם הרא\"ש כמו שפירש הרמב\"ם. [*שנתן טעם לדבר שכיון דבלאו הכי היו זוחלין באותן המקומות. אלא שעתה נתרבה זחילתן]. ודמסיים אסיפא דהיינו הא דתנן בפ\"ק. למעלה מהן מעין שמימיו מועטין שרבו עליו מים שאובין וכו': \n",
+                    "<b>כנדל</b>. ל' הר\"ב כשרץ זה שמרבה רגלים דקים. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יוסי אומר כל הימים מטהרים בזוחלין</b>. פי' הר\"ב מפני שהנחלים הולכים וזוחלי' עליהם. עיין מה שכתבתי במ\"ח פ\"ח דפרה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והנוטפין</b>. פי' הר\"ב כגון מי גשמים. וכן פי' הר\"ש. ובדבור אפי' זב כו' אכתוב פי' הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>על הזוחלין שרבו על הנוטפים שהם כשרים</b>. והכי תנן לה בעדיות פ\"ז מ\"ג. ושנינו שם מעשה וכו' ופי' הר\"ב שהן כשרים כזוחלים. הואיל ונוטפין מועטין ואפילו במקום שאין כדי טבילה וכו'. וכ\"פ הר\"ש. וכלומר דהא דמעין מטהר בכל שהוא. שיעור כדי טבילה מיהו בעינן. וכמ\"ש כבר בפ\"ק מ\"ז. ולאו למימרא שאין להן דין זוחלין אלא לענין שמטהרין בכל שהוא. ושצריכין מיהת שיהיו באשבורן. שהרי כבר פי' הר\"ב בעדיות דמטהרין בזוחלין ובכל שהן. וכן לשון הר\"ש בכאן. שהן כשרין כלומר בזחילה הואיל ונוטפין מועטין. ואיצטריך לאשמועינן אפי' במקום שאין כדי טבילה כו'. וכלומר דאי לגופיה שמטהר בזחילה. כבר תנא לה בפ\"ק מ\"ז דמעין שמימיו מעוטין ורבו עליו מים שאובין שוה למקוה. מוכח ודאי דכשמים שאובין מעוטים שוה למעין בכל דבר. וכ\"ש בנוטפין המעוטין: \n",
+                    "<b>ונוטפין שעשאן זוחלין</b>. פירש הר\"ב כגון מקוה שפרץ על שפתו כו'. וכ\"פ הר\"ש. וקשיא לי לישנא דעשאן. וגם מה שפי' לקמן אין מזחילין בו. כלומר אין מעמידין בו מקום הזחילה כו' לא אתי שפיר. ומצאתי שהרא\"ש הקשה כך. וכתב עוד. דטעמא דר\"י לא מסתבר כלל. כיון דהמקוה כשר ומונע מפסולו ע\"י דבר טמא. ועוד דשנינו בפ\"ג בור שמלא מים שאובין והאמה נכנסת לו ויוצאה הימנו. לעולם הוא בפסולו עד שיתחשב כו'. ומשמע דלאחר שיתחשב שלא נשאר בבור שלשה לוגים. אע\"פ שהאמה עדיין נכנסת לו ויוצאה ממנו. כשר. [*ועוד הקשה מסוף מתני' דלקמן ושם כתבתי בזה]. ונראה לי לפרש נוטפים שעשאן זוחלים. כלומר נוטפים שנקוו למקום א' והזחילן להוליכן לתוך גומא אחת לעשות מקוה. סומך אפילו מקל ואפילו קנה [*והן פשוטי כלי עץ. והא דקתני ואפילו. משום דתנן בפ\"ו דפרה [מ\"ד] נתן ידו כו' עלי קנים] כו'. [*וקאמר לא מיבעיא עלי קנים ועלי אגוזים. דאינם ראוים לקבל טומאה כלל. אלא] אפי' [*מקל וקנה שאם] עשה להם בית קבול [*מקבלים טומאה. מזחילין בו]. ואפילו זב וזבה סומכים המקל והקנה. לא פוסלתן. אלא היכא דנתן ידו או רגלו והמים עוברים דרך גופו כההיא דפ\"ו דפרה. אבל אם הוא סומך המקל והקנה שהמים עוברים דרך עליהן אין בכך כלום. מידי דהוי אעלי קנים ועלי אגוזים שהוא סומך שם. והמים עוברים עליהן. ור' יוסי קאמר לא מיבעיא זב וזבה. אלא אפי' טהור. כיון דבר קבולי טומאה הוא. לא יסמוך במקל. וההוא דעלי קנים ועלי אגוזים. מיירי שנתנו [האדם העלים] שם טרם באו המים. ולא היו בידו כשעברו המים. ע\"כ. [*ובדבור דלקמן תמצא פי' הרמב\"ם זלה\"ה וששבחהו הרא\"ש זלה\"ה]: \n",
+                    "<b>אפי' זב וזבה יורד וטובל</b>. והר\"ב העתיק ויורד [הטמא] וטובל. וכ\"כ הר\"ש. אבל הרמב\"ם העתיק יורד וטובל. ומפרש למשנתינו בענין אחר. שמפרש דנוטפין הן טפין טפין הנוטפין ממעין היורד מן ההר. אע\"פ שאותן טפות יורדין במרוצה תיכף זו אחר זו. כיון שאינו זוחל אלא יורדין בהפסק יש להם דין מקוה וכו'. והעיד רבי צדוק כו'. ואח\"כ אמר שאם יוכל להתחבל שיהיה משיב הנוטפים זוחלים. הנה זה מותר. ואופני התחבולה כשישי' בה במקום אשר יטפו אלה הטפות קנה או מקל להזיל עליהם אלה הטפות וישובו זוחלין. ויהיו המים המקובצים כמי המעין. ובתנאי שיהיו הנוזלים נשארים על [גב] אלה הקנים [או] המקל [פי' בלי הפסק] ואומרו אפי' זבה. אין כוונתו שהזבה תצטרך ביאת מים חיים. ואמנם כוונתו הוא שהיא טבילה שלמה וזכר הזבה מפני הזב. וכבר התבאר בראש מגילה. שהזבה לא תצטרך מים חיים. אלא מי מקוה יספיקו אליה. ואולם השמיענו ר' [יהודה שלא] לכוונת טומאה וטהרה לבד נשים [אלה המים כשרים]. אלא אפי' לענין איסור. לפי שהזבה אשר היא ערוה [עד] שתטהר. תטבול בו ותהיה מותרת לבעלה. וכבר ידעת אתה שהמקל מקבל טומאה מדרבנן. לפי שהוא מפשוטי כלי עץ. וחלק ר\"י וכו' ע\"כ. וכתב [*הרא\"ש] שהוא פי' נאה ומקובל [*אבל מ\"מ בדין פשוטי כלי עץ לא ס\"ל הרא\"ש כוותיה. אלא דאף מדרבנן אינן מקבלים טומאה. ומש\"ה הכשיר בפירושו לעיל בדרבי יהודה כל עוד שלא נעשה בית קבול. וכ\"כ הטור סי' ר\"א בהדיא להמשיך ע\"י דף להשימו שם בטרם יבואו המים. בפיסקא המתחלת הבא להמשיך כו'] ועיין מ\"ש בסוף פירקין: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר כל דבר שהוא מקבל טומאה</b>. כ' הר\"ב וטעמא דרבי יוסי דאמר קרא מקוה מים כו'. והך טעמא פירשו הר\"ב ג\"כ במ\"ד פ\"ו דפרה אדתנן נתן ידו או רגלו או עלי ירקות כדי שיעברו המים לחבית פסולים. וכתב הר\"ש דיתכן דאפי' רבי יהודה דפליג הכא. מודה התם. דהכא המקוה עשוי ושלם. ע\"כ [*ולהרא\"ש] כבר נתבאר דודאי דלא פליג התם. עיין [מ\"ש] במ\"ח פרק דלקמן [ד\"ה מביא]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>גל שנתלש</b>. פי' הר\"ב מן הים. וסתמא כר\"י דמטהר ליה בזוחלין. הרא\"ש. וכתב ב\"י בשם מהרי\"ק שורש קט\"ו דק\"ל מדריש פירקין העבירו ע\"ג בריכה והפסיקו הרי הוא כמקוה. ופשיטא שאין לך הפסקה מן המעין גדולה מזו שנתלש הגל מן הים והולך למרחוק. וכן אין לך זחילה גדולה מזו שאין כאן אשבורן כלל. וניחא ליה דהא שהפסיקו הרי הוא כמקוה היינו דוקא היכא שנחו המים במקוה. וכבר נעשו אשבורן. אבל היכא דאכתי לא נייחי מיא באשבורן אלא עדיין חיים וזוחלין מכח נביעת המעין. אע\"פ שהופסקו מהמעין. מ\"מ שם מעין עליהם עדיין מצד עצמן. כיון דאכתי חיים וזוחלין הם ולא פקע חיותן מנייהו. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ובו ארבעים סאה</b>. תמיהני למאי דפרישית בפ\"ק מתני' ז דבמעין לא בעינן מ' סאה אלא כל שגופו עולה בו בבת אחת הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>למאי נפקא מיניה מצריך הכא שיהא בו מ' סאה. והרא\"ש כתב בשם ר\"י דאף מעין אינו מטהר בכל שהוא אלא לכלים. אבל לא לאדם. דלעולם בעינן מ' סאה אפי' בקטן. ומביא ראיה מדאמרי' בפ' חומר בקדש [דף כב] ארעא חלחולי מחלחלא ובעינן מ' סאה. ובמקוה לא שייך לומר חלחולי מחלחלא. אלא במעין שגידי המים מתחברים תחת הקרקע וקאמר דבעינן מ' סאה וכתב שנראין דברי ר\"י כי אין להשיב על ראייה שהביא. וגם מסתבר הואיל ושיערו חכמים מי מקוה אמה על אמה כו' מים שכל גופו עולה בהן. לא פלוג באדם לשער בכל א' לפי גופו ע\"כ לשונו. ובעיני יפלא שלא הביאו ראיה ממשנתינו. לפי שהיא נראית ראיה גדולה דמצריך ארבעים סאה אפי' במעין והיינו לטבילת אדם. וכ\"ש דנפלאתי על הסוברים דאין צריך מ' סאה לטבילת אדם שבמעין וצריך עיון. וע' עוד מזה בסוף פ\"ז: \n",
+                    "<b>טהורים</b>. פי' הר\"ב לחולין בלבד וכו' אבל למעשר שני וכו'. ע' מ\"ש בזה במ\"ו פ\"ב דחגיגה: \n",
+                    "<b>המעורבת בבקעה</b>. שנתקבצו בבקעה מי גשמים של ארבעים סאה. הר\"ש. והוא שכתב הר\"ב מעורבת למקוה וכו': \n",
+                    "<b>בחרדלית</b>. לשון הר\"ב כמו הרדלית. והומר בו החי\"ת במקום ה\"א. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>שגודר כלים כו'</b>. כ' הר\"ב ואי קשיא והא אר\"י וכו'. ולכאורה אף לפי' הרא\"ש שכתבתי בדבור נוטפין כו' וכן נמי לפי' הרמב\"ם שכתבתי בדבור שאחריו קשיא נמי שאע\"פ שלפי פירושם דברי ר' יוסי אינן אמורים אלא לעשות שיהיו זוחלין. ואילו הכא מונע הזחילה ובהא לא מיירי. מ\"מ זיל בתר טעמא. דמידי הוא טעמא דר\"י אלא לפי שאין מהוין המקוה אלא ע\"י דבר שאינו מק\"ט ואילו ה\"נ מניעת הזחילה הוא מהוה ומכשירו שראוי לטבול בו. אבל א\"א לומר כן דאדרבה הרא\"ש הקשה מכאן ג\"כ על פי' הר\"ש דמפרש לעיל דאין מזחילין היינו מניעת זחילה דהא הכא תנן דמבטלין הזחילה ע\"י כלים. טמאים ומיהו מ\"מ קשיא דאם מניעת הזחילה היא מכשרת המקוה אמאי לא קרינא ביה נמי יהיה טהור הוייתן תהא על ידי טהרה. ואע\"ג דהב\"י כתב גבי הבא להמשיך מים למקוה כו' דלהרמב\"ם לא בעינן הויה ע\"י טהרה. אלא לצריכי מים חיים ושכ\"כ הרא\"ש בתשובה. מ\"מ קשיא היאך פסק בפ\"ט מה\"מ [הי\"ד] להא דר\"י ופסק נמי [הט\"ז] להא דגודר כלים וטובל [*בהן ולא חילק בהן בצריכי למים חיים לאינן צריכין] וגם דלדברי הב\"י צריך לדחוק דדרשה דיהיה טהור ארישא דקרא קאי אאך מעין. ולא על בור ומקוה דסמיך ליהיה טהור. וכן מבואר בתשובת הרא\"ש וזה דוחק מאוד. אלא שאין מענין החבור להאריך בזה. ואשוב לעיקר הקושיא ואומר דלא קשיא קרא כלל. דיהיה טהור כתיב ודרשינן הווייתן תהא ע\"י טהרה ולא מקרי הויה אלא מה שמהוין ועושין. ולא מה שמונעין שהמניעה היא הפך ההויה. ואע\"פ שעל ידי זאת המניעה נעשית דבר מכל מקום קא חזינן דהתורה לא הקפידה אלא על הויה המהוית. ולא על מניעה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כמה שהם</b>. לפי שהן חשובים כמו המערה עצמה. וכה\"ג אמרי' גבי שבת בפ\"ק דשבת חורי רה\"י כרה\"י דמו. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>עוקת המערה</b>. לשון הר\"ב גומא שבשולי המקוה. בקבוב. הרמב\"ם [*והוא לשון קבה ואהל הנעשה בשיפוע כמו כיפה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרי אלו טהורים</b>. לתרומה אבל לא לקדש. כדתנן ברפ\"ג דחגיגה. כ\"כ הרמב\"ם אסיפא. אבל להר\"ב איתא נמי ארישא: \n",
+                    "<b>ואם לא טבל אין המים מעורבים כו'</b>. ונ\"א במים המעורבין. ופי' הר\"ש כלומר אין מטבילין במים המעורבין כי ההיא דתנן בפירקין דלעיל חריצין ונעיצין ופרסות החמור המעורבים לבקעה עד שיהיו מעורבים כשפופרת הנוד. ע\"כ. ותרתי קתני. והכי איתא הגי' בפ\"ג דחגיגה דף כב. ואמרי' עלה דה\"ק ואם א\"צ להטבילו ומים המעורבים עד שיהו כו'. אבל ק\"ל דלמאי איצטריך לאשמועי' הך דמים המעורבים דהא כבר תנא ליה בפירקין דלעיל. ונ\"ל דהכי קאמר ואם אינו צריך להטבילו. נעשה כמים המעורבים. כלומר כיון דליכא מגו דסלקא ליה טבילה כו' נעשה כטובל בשאר מים המעורבים דצריכים עד שיהא כו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בזה עשרים סאה ובזה עשרים סאה</b>. והר\"ב העתיק בזה כ' ובזה כ' כו' וכן הל' במשנה שבגמ' דפוס ישן: \n",
+                    "<b>המקואות טהורין</b>. פי' הר\"ב ואפי' השאוב שהרי שני הכשרים מתערבים יחד ואפי' נתחבר האמצעי לשאוב קודם שנתחבר לכשר לא הוי כג' לוגים מים שאובים שפוסלים את המקוה חסר. דהכא נתחבר לכשר קודם שבאו השאובים לתוכו [כלומר הג' לוגים]. ועוד דאפילו שאוב באמצע אין נפסל בכך. כדלקמן. הר\"ש. [*ושנתבטלו ברוב נראה לפי שהשאוב עם שנים מתערב. ומסתמא נעשה התערובות עם שניהן בבת אחת ולשונו של הר\"ב שכתב ומה שירדו ממנו לכל א' הנה לשונו של הר\"ש נ\"ל מתוקן יותר שכתב ומה שנתערב ממנו עם כל א']: \n",
+                    "<b>המקואות כמות שהיו</b>. פי' הר\"ב שהכשרים כשרים להקוות עליהם וכו' ואע\"פ וכו' לא מיפסלי כו' נתבטל ברוב קודם שירדו למקוה. ומים שאובין המתבטלים חוץ למקוה אין פוסלין אותו כדתנן לעיל פ\"ד [מ\"ד] גבי מים שאובים ומי גשמים שנתערבו בחצר ובעוקה. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שהיו בהן ג' לוגין</b>. פי' הר\"ב מים בלועים ודבוקין בהן וכו' ולאו דוקא שכל הג' לוגין בלועין ודבוקין בהן. אלא אפי' מקצת מהן נמי. וז\"ל הר\"ש כשאין בהן ג' לוגין בעין. אא\"כ תצטרף עמהן המים הדבוקים בהן. ע\"כ. ואתי שפיר נמי. דבדלי אין סברא שיהא נבלע בו ג' לוגין. ולהרמב\"ם והרא\"ש פי' אחר בדלי. שמפרשים דלי שפיו צר ובו ג' לוגין מים שאובים ונפל למקוה ולא יצאו כל המים שבתוכו אלא נתערבו עם מי המקוה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השידה והתיבה</b>. פי' הר\"ב כלים גדולים. עמ\"ש בזה ברפי\"ח דכלים: \n",
+                    "<b>שבים</b>. ובס\"א ל\"ג שבים. וכן נראה לכאורה מל' הר\"ב. הואיל ומפרש ומונחים בתוך מקוה אבל בסמוך מטבילין בהן כמו שהן [*כתב] אם הם בים. ומסיק נמי במקוה. גם הרמב\"ם בפ\"ו מה\"מ העתיק שבים. וכ\"כ לעיל רפ\"ה בשם הרא\"ש: \n",
+                    "<b>אא\"כ היו נקובים וכו'</b>. ומיירי שמוקפין בתוך הים כמ\"ש ברפ\"ה בשם הרא\"ש: \n",
+                    "<b>רי\"א בכלי גדול</b>. פי' הר\"ב כגון בר ט' וכו'. ויש חלוק לר' יהודה בין כלים לעוקה אבל רבנן משוו להו אהדדי. הר\"ש: \n",
+                    "<b>[*או קופה</b>. פי' הר\"ב סל וכו' ולא ידעתי למה לא פי' שהוא כעין שק דהיינו מין בגד גס. וכדמשמע בספכ\"ד דכלים וסוף מס' כלאים]: \n",
+                    "<b>אלא מטבילין אותן</b>. מצאתי בנא\"י מוגה ומטבילין אותן. אבל נ\"ל שא\"צ דה\"פ אלא אפי' מטבילין אותן: \n",
+                    "<b>ומעלין אותן כדרכן כו'</b>. כתב הר\"ב דאמרי' לקמן. פ\"ז מ\"ו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>גסטרא שבמקוה</b>. פי' גסטרא כלי חרס שנחלק לשנים ונעשה גיסי תרי. כן לשון הר\"ב במ\"ב פ\"ד דכלים. ולשון הרמב\"ם בפ\"ו מה\"מ [הלכה ט] גסטרא טמאה שהיא בתוך המקוה ושפתה למעלה מן המים והטביל בה הכלים. טהרו מטומאתם. אבל כשיגביהם מן המים עד שהן באויר הגסטרא. מתטמא המים שעל גבן מאויר הגסטרא וחוזר ומטמא אותן וכו' שאין כלי חרס מתטהרין במקוה. וכתב הכ\"מ שפי' הר\"ש שאע\"פ ששפתה למעלה מן המים. אפילו הכי כיון דשבר כלי היא. בטלי מימיה אגב מקוה וכשר להטביל [*בה] כלים. והרא\"ש כתב דהיינו טעמא שיש בה פגימות בשפתה כמו כלי חרס שנשבר שאין מקום השבר שוה. ונכנסים המים לגסטרא דרך אותם פגימות. ונמצא שמי המקוה מחוברין למים שבתוכה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>הוא טהור וידיו טמאות</b>. מאויר התנור ולא גופו. שאין כלי מטמא את האדם אבל ידיו מתטמאין מאוירו כדתנן בריש פרק ג' דידים. וכן כתב הרמב\"ם. ונפלאתי מהר\"ש שכתב לפי שנגעו בשפתי התנור: \n",
+                    "<b>ואם היו על גביו רום ידיו</b>. שנמצא כשטבל. ידיו למעלה מן התנור. הרמב\"ם [בחיבורו שם]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ערוב מקואות כשפופרת הנוד</b>. ועיין מ\"ש בזה בספ\"ח דטהרות [ד\"ה ומשקה] : \n",
+                    "<b>וכן כזית מן המת כו'</b>. דשיעורין כולן הל\"מ מסיני. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>רשב\"ג אומר כל שהוא מבריית המים טהור</b>. וכה\"ג תנן נמי לענין נטילת ידים במ\"ב פ\"ב דמס' ידים. ופירשו הר\"ב והרמב\"ם דהיינו שאינו חוצץ אבל הר\"ש פי' שם דטהור ליטול בהן הידים. והביא ראיה מפ\"ב דזבחים דף כב. דתניא רשב\"ג אומר כל שתחלת ברייתו מן המים מטבילין בו ע\"כ. ולפיכך נראה בעיני דגם הכא מפרש כן. וכך הראה מקום בכאן על פ\"ב דזבחים. ולישנא דטהור שייך שפיר בהכשר מקוה. כדאשכחן בפירקין מתניתין ג המקואות טהורים. וה\"נ ברפ\"ד וב\"ה מטהרין כו' ומודים בשוכח שהוא טהור. וכן עוד ברפ\"ח. והא ל\"ק אמאי לא מייתי התם ממתני'. דהואיל ובבריי' מתניא בהדיא מטבילין בו. ניחא לגמרא למייתי מינה. וכה\"ג איתא בכמה דוכתי. וקשיא לי דהרמב\"ם פוסק דלא כרשב\"ג הכא ובידים. והא דמטבילין פסק בפ\"ח מהל' מקואות [הלכה י\"א] . ולא העיר על זה הכ\"מ אך בספרו ב\"י בטוי\"ד [סי' ר\"א] כתב אמתני' דהכא וז\"ל כתב הרמב\"ם דאין הלכה כרשב\"ג. וכן פסק בפ\"ח מה\"מ [הל' ו'] ואע\"ג דאמרי' בפ\"ב דזבחים דכל שתחלת ברייתו מן המים מטבילין בו ופסקה הוא ז\"ל בפרק הנזכר. משמע דס\"ל דלת\"ק דרשב\"ג. אע\"פ שכל שתחלת ברייתו מן המים מטבילין בו. מ\"מ ממעט בנקב כשפופרת ופסק כמותו. וכן נראה שפוסק הרא\"ש דממעט שלא הביא אלא דברי ת\"ק בלבד. ע\"כ [*וזה כנגד הסברא שיהיה כשר לטבול בו. ואפ\"ה ימעט שלא יוכשרו המקואות] אבל לי נראה דאף במטבילין פוסק הרא\"ש [*דלא כרשב\"ג]. וגם הטור לא הביא כלל. ועוד משמע דעת הטור כן בענין ידים. כמו שאכתוב במקומו בס\"ד. ולפיכך נ\"ל כפי' הר\"ש דרשב\"ג דהכא במתני' קאמר במלתיה דמטבילין בו. ומשמע דבהא נמי פליג ת\"ק בהדיה. ות\"ק אשמועי' רבותא דאפי' ממעט וכ\"ש דאין טובלין בו ורשב\"ג אשמעינן רבותא דטהור לטבול בו וכ\"ש דאינו ממעט. ונמצא לפי זה אי איכא למפסק כרשב\"ג בהא דמטבילין. שיש לפסוק כרשב\"ג ג\"כ לענין מיעוט שאינו ממעט. אע\"פ שי\"ל דרשב\"ג ה\"ק דמהדר לת\"ק היכי אמרת דממעט והרי כל שתחלת ברייתו מן המים טהור ומטבילין בו. ובהא גם אתה מודה בכך. וא\"כ למה יהא ממעט. מ\"מ מאן מעייל לן בהך דוחקא. וכ\"ש דהא דמטבילין בו רשב\"ג קאמרה ולא שמענוהו מתנא אחר. וגם הסברא נותנת דהא בהא תליא. דמאן דמטהר לטבול. ס\"ל דאינו ממעט. ומאן דס\"ל דממעט. קסבר נמי דאין טובלין בו. ולכך נ\"ל דכיון דיש לפסוק כרשב\"ג בההיא דטובלין. מהטעם שכתבתי. דכמו כן יש לפסוק כמותו שאינו ממעט ואפי' את\"ל דת\"ק אע\"ג דמודה בטובלין פליג בממעט. אפ\"ה נ\"ל שיש לפסוק כרשב\"ג ג\"כ בענין המיעוט. לפי מה שכתבתי במ\"ה פ\"ד דפסחים. שכתב הרא\"ש בשם הרי\"ף דכללא דכל מקום ששנה רשב\"ג במשנתינו הלכה כמותו לאו דוקא אלא עד דאיכא טעמא. ש\"מ דכי איכא טעמא פסקינן כמותו והכא טעמא רבא איכא שאם הוא טהור לטבול בו. כ\"ש שלא יהא ממעט ג\"כ. כללא דמלתא להרמב\"ם דפוסק מטבילין נראה שיש לפסוק ג\"כ דאינו ממעט וכ\"ש בנטילת ידים. וקשיין דברי הרמב\"ם מדידיה אדידיה. אבל להרא\"ש והטור נראה דממעט וכן אין טובלין. ואין נוטלין. ועוד אכתוב בזה במסכת ידים בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העליון מן התחתון</b>. פי' הר\"ב כגון שהיה העליון מים שאובים וכו'. וכ\"ש איפכא. כדלעיל פ\"ג מ\"ב ועיין מ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>מביא סלון של חרם או של אבר</b>. ואע\"ג דשל אבר מקבל טומאה דכלי מתכות פשוטיהן מקבלין טומאה. כדתנן ברפי\"א דכלים ואנן הוייתן ע\"י טהרה בעינן. כמבואר במ\"ה פ\"ה. כבר כתב הרא\"ש דה\"מ בממשיך מי גשמים בעלמא אבל הכא דמחברה למקוה אחר שהוא כשר. לא מפסל משום דמתכשר ע\"י השקה. וכתב הב\"י דאע\"ג דממשיך מים מן המעין לכלים. נפסלו אפי' המים היוצאים מן הכלי משום שאובים. ולא מהניא להו חבורם למעין. כמו שנתבאר לעיל רפ\"ה. שאני התם דהוי כלי שיש לו בית קבול ונפסלו משום שאובים. אבל הכא דאין בו בית קבול אע\"ג שהוא מקבל טומאה. שפיר הויא השקה אע\"פ שהמים נמשכים עליו. וכתב עוד הב\"י שהרשב\"א והרמב\"ן פירשו למתניתין דהכא כשהסילון מחובר לקרקע דווקא דהשתא אינו מקבל טומאה כלל. כדתנן בפי\"א דכלים מ\"ב. ועיין בפירוש הר\"ב דמשנה ד פ\"כ דכלים. ולי קשיא ממניח ידיו תחתיו. דהא פוסל ליה ר' יוסי [*והלכתא כוותיה] בפ\"ה מ\"ה אפי' בדבר שאינו מקבל טומאה. כמ\"ש שם בשם הרא\"ש: \n",
+                    "<b>של חרס או של אבר</b>. כתב הר\"ב וה\"ה של עץ וכו'. דהכי תניא בתוספתא והביאה הר\"ש. וכתב מהר\"ם ושמא נראה משום דזמנין אין המקואות מכוונים זה כנגד זה ושל חרס ושל אבר. בקל יכולים לעשותם עקומים. או פשוטים. כמו שירצו. להכי נקט של חרס ושל אבר. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ומניח ידו תחתיו</b>. פי' הר\"ב כדי שלא יצאו מים לחוץ כו'. וז\"ל הר\"ש מביא סילון ונותן ראשו אחד בעליון וראשו אחד בתחתון. וצריך להעמיק ראשו העליון בתוך המקוה החסר עד שירדו למטה. שיהו מושקים למטה למקוה השלם כחוט השערה ליחשב כמקוה אחד. וטובל אפי' בעליון. ולפעמים שלמעלה מגיעים המים עד שפת הסילון ובראשו של מטה מועטים כחוט השערה. ומסיים מהר\"ם כגון שראש הסילון של מטה שוכב גבוה יותר מראשו העליון ע\"כ. ולהכי נקט מניח ידיו תחתיו שלא יצאו מים לחוץ וכו'. וכתב מהר\"ם ולשון תחתיו נ\"ל לפרש משום דזמנין שראשו העליון נמוך מאוד. שהמים צפין למעלה משפת הסילון. וראשו התחתון גבוה מאוד. שאם לא היה מניח ידו על הסילון בראשו שלמעלה. היו המים שוטפים ויוצאים שם מן הסילון. ולא היו המים באים למטה אפילו כחוט השערה. לה\"ק מניח ידיו תחתיו. פי' בתחתיתו של הסילון בראשו הנמוך מניח ידיו עליו שלא ישטפו חוץ לסילון וילכו תחת ידו עד למטה שיבואו המים למטה לכל הפחות כחוט השערה. עכ\"ל. [*והסילון אינו מוקף מד' צדדים אלא מג'. ומג' הוא פתוח]: \n",
+                    "<b>אפי' כשערה דיו</b>. וכך העתיק הר\"ב. גם הרמב\"ם בחיבורו פ\"ח עד שעה שישיק ויתחברו עם המקוה האחר: \n",
+                    "<b>אפי' [כשערה]</b>. דהקלו מה\"מ [הלכה ז]. אבל מלשון הר\"ש נראה דגרס כחוט השערה. בשאיבה שהיא דרבנן. אבל אם היה העליון חסר מכשיעור. ובא וכן הוא בנוסחת מהר\"ם ז\"ל. ומה שפי' הר\"ב דהקלו בשאיבה להכשירו ע\"י השקה להשלימו לכשיעור. אין די בהשקה כשערה. שהוא דרבנן. וכ\"כ הר\"ש. וכתב עוד ושמא מטעם זה לא חיישינן בסילון אפי' יהא קטפרס. ע\"כ. כלומר דתנן בספ\"ח דטהרות דקטפרס אינו חבור כו'. וצ\"ל דמיירי הכא דווקא כשנשאבו ע\"י כלי גללים ודומיו. דאל\"כ הוי מדאורייתא. וכמ\"ש בשם הר\"ש בפ\"ב מ\"ג [ד\"ה שיש]. אבל כבר כתבתי שם מ\"ו בשם הרא\"ש דהשקה מטהרת אפי' למ\"ד כולו שאוב דאורייתא ע\"ש. ולענין קטפרס משמע מדברי התוס' פ\"ב דגיטין דף טז. דכשהמים סופן לירד ודאי וליפול למקוה הוו קטפרס חבור. ומה\"ט אפי' גוד אסיק נמי איכא למימר במקום שהוא בכה\"ג. כיון שהעליון ראוי ודאי לירד. אמרינן גוד אסיק ודו\"ק. [*גם עיין [מ\"ש] במ\"ב פ\"ג [ד\"ה ויטהרו]]: \n",
+                    "<b>ממלא בכתף ונותן לעליון כו'</b>. כתב הר\"ב דמאחר שיש במקוה ארבעים סאה כו' אפילו כל מים שאובין שבעולם אין פוסלין אותו. דהא ודאי דעל כרחין צריך *)ליטול בו יותר ממ' סאה. הרא\"ש [*וכ\"כ התוס' דב\"ב פרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף סו.) ונראה דטעמא משום דא\"א לצמצם שיהא ארבעים סאה. שאם מצמצם אינו יכול לסמוך עליו דשמא אינו מ' סאה]. ועיין מ\"ש במ\"ג פ\"ג [ד\"ה עד שיתחשב] : \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שנסדק לשתי</b>. פי' הר\"ב מלמעלה למטה. לערב מימין לשמאל. וכ\"כ הרמב\"ם. ויש לתת טעם בדבר. דלהכי בלערב אין מצטרף משום דמחשבין למה שעל הסדק כאילו סותמו: \n",
+                    "<b>מצטרף</b>. ואם היה בשניהן ארבעים סאה מטבילין בכל אחת מהן. הרמב\"ם פ\"ח מהלכות מקואות [הלכה ה] : \n",
+                    "<b>רי\"א חלוף הדברים</b>. טעמו שמעתי מפי רבינו מהור\"ר ליווא ז\"ל שכשנסדק מימין לשמאל. מתחשב כל שע\"ג הסדק כאילו אינו: \n",
+                    "<b>ועל רוחב כשפופרת הנוד</b>. לשון הרמב\"ם ברוחב שתי אצבעות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בזמן שהוא באמצע פוסל</b>. לפי שהאביק [הוא] כלי. קודם היותו קבוע ואע\"פ שנתחבר. לא יצא מתורת כלי להיותו קבוע לארץ. וזהו אמרם עליו בתוספתא שלא נעשה אלא לשמש עם הקרקע. הרמב\"ם בנא\"י. וצ\"ע במ\"ט פ\"ח דכלים. עוד שם פ\"כ משנה ד ששם פי' הר\"ב והרמב\"ם דמשמש עם הקרקע טהור: \n",
+                    "<b>האמבטי</b>. הוא רהט המרחץ. הרמב\"ם ובמ\"ד פ\"ד דנדרים כתב כיור המרחץ: \n",
+                    "<b>רביעית</b>. פי' הר\"ב שהוא שיעור מקוה דאורייתא. לטבילת טומאה. אבל טבילת הכשר כלי עובדי כוכבים. בעי מ' סאה. כדכתב הר\"ב בסוף מסכת ע\"ז כך כתבו התוספות דהתם. ועיין עוד מ\"ש ס\"פ דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>התחתונה וכו' והעליונה כו'</b>. שאחת עומדת בגובהו של מרחץ ואחת בשפולו. הר\"ש: \n",
+                    "<b>פסול</b>. אם אין בו ארבעים סאה. הר\"ש: \n",
+                    "<b>אחד מש\"ך</b>. כתב הר\"ש בשם הרמב\"ם אם היתה הבריכה עשרים סאה כו'. ואם יש בו שמנים צריך שיהיה בו אחד מתר\"מ בבריכה. כן לשונו בנא\"י: \n",
+                    "<b>שלא אמרו אלא ג' לוגין שנפלו</b>. ור\"י אומר בהיות [זאת] הנגיעה באמצע המים הנה הם מים שאובין שנפלו תוך המקוה. הרמב\"ם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>יש מעלין ולא פוסלין</b>. ה\"ק אצ\"ל שאין פוסלים. ב\"י בשם הראב\"ד. וכ' עוד בשם הראב\"ד. וא\"ת כיון דחשיב להו מיא דמעלין. מ\"ט לא פסלי בשאובין *)ה\"ט דמקוה מים הוא דאיתקש למעין מה מעין בידי שמים. אף מקוה בידי שמים. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אבל שאר משקים לא איתקש: \n",
+                    "<b>והטיט הנרוק</b>. אפילו נרוק [*אינו פוסל]. טור. [*ועיין סוף פרק ב]: \n",
+                    "<b>והעידו אנשי מידבא משמו וכו'</b>. ואמנם מה שהיה חולק על ר\"ע. הוא במשא ומתן של הדין על צד הויכוח. לא שהוא יסבור כך. הרמב\"ם בנא\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומי כבשים ומי שלקות</b>. והא דתנן במס' תרומות [סוף פ\"י] מי כבשים ומי שלקות של תרומה אסורים לזרים בירושלמי פריך עלה ממתני' דהכא. הכא את עביד ליה אוכל. והכא את עביד ליה משקה. ומשני דתרומה תלויה בנתינת טעם דאוסר באכילה. אבל מש\"ה לא נפקי מתורת מים לענין מקוה. הר\"ש: \n",
+                    "<b>[*ומי שלקות</b>. פי' הר\"ב ששלקו בהן שלקות. והוא לשון הרמב\"ם. ועדיין לא פירשו לנו מהו שלקות עצמן. ולשון הר\"ש מי כבשים ומי שלקות שנכבשו בהן פירות וירקות. או נשלקו. ע\"כ]: \n",
+                    "<b>והתמד עד שלא החמיץ</b>. עמ\"ש בזה בסוף פ\"ק דחולין. והרמב\"ם בפ\"ז מה\"מ [ה\"ד] כתב ג\"כ והשכר. ולא הראה לנו הכ\"מ מקומו איה. ואני מצאתי בפרק ג דעירובין דף כט. אמר ר' זירא אמר שמואל שכר מערב בו ופוסל את המקוה בשלשה לוגין: \n",
+                    "<b>חסר קרטוב</b>. עמ\"ש בזה ברפ\"ג: \n",
+                    "<b>והציר והמורייס</b>. מפורשים במ\"ד פ\"ו דנדרים: \n",
+                    "<b>פעמים מעלין</b>. כתב הר\"ב כדמפרש כשיש במקוה מ' סאה מים כשרים ונתן בו סאה וכו'. הרי כל הסאה של מי פירות כו' משלימים את המקוה ולא נחסר ממנו כי אם א' ממ\"א לפי חשבון ובס\"פ הערל (יבמות דף פב) אמרינן דכשר עד רובו. הר\"ש. ושם בתוס' [ד\"ה אר\"י] מוכיחים מהכא כפירושם שכתבתי בשמם בפ' בתרא דע\"ז משנה ח. דלא אמרי' קמא קמא בטיל כשאין בהיתר ס' וכו':\n",
+                    "<b>פעמים אין מעלין</b>. פי' הר\"ב כדקתני במקוה שיש בו מ' סאה חסר א'. והרי המים כשרים כשהיו. הרמב\"ם פ\"ז מה\"מ [ה\"ה] ובפירושו כתב דהיינו דקתני בתחלת הפרק שיש דברים דלא מעלין ולא פוסלין. וכתב הר\"ש. וז\"ל ובזה שאר המשקים חלוקים מן המים. דאילו מים היו פוסלין ושאר המשקים לא פוסלין ולא מעלין כה\"ג. אבל בפעמים מעלין. אין שאר המשקים חלוקים מן המים דמקוה שיש בו מ' סאה שלמים נתן סאה מים שאובים ונטל סאה. כשר. ואפי' יותר מרובו משא\"כ במי פירות. ע\"כ. וכ\"כ הרא\"ש דבמקוה השלם אפי' אלף סאים מים שאובים אין פוסלים אותו. והחמירו חכמים במי פירות דלא חזו לטבילה כלל דמקוה מים כתיב. [כמ\"ש הר\"ב במ\"ז דפ' בתרא] הלכך פסלי ברובא ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הדיח בו סלי זיתים כו' כשר</b>. מפני שאין בהן מגוף הדבר המשנה את מראיו. ב\"י בשם הראב\"ד: \n",
+                    "<b>רי\"א מי הצבע וכו'</b>. ופסקוהו הרמב\"ם [פ\"ז ה\"ח] והטור. וכתב הכ\"מ משום דמשמע דליכא מאן דפליג עליה. ע\"כ. והא דתני ליה בלישנא דפלוגתא נמצאים הרבה כן ולא פליגי. וכמ\"ש בסוף בכירים. ולי נראה אע\"ג דפליגי עליה. דהלכה כמותו. משום דבפ\"ק דמכות דף ג. פריך בגמרא מיניה [*וכן בפ\"ג דעירובין דף כט]: \n",
+                    "<b>ואינן פוסלין אותו בשנוי מראה</b>. דמי צבע אין בהן כי אם שריית סמנים בלבד. ופוסלים בשלשה לוגין. משום דמיא דציבעא מקרו. ב\"י בשם הראב\"ד: \n",
+                    "<b>נפל לתוכו יין ומוחל ושנו את מראיו פסול</b>. משום דמתחזי כמקוה של שאר משקים. ומקוה מים כתיב. ב\"י בשם הראב\"ד: \n",
+                    "<b>ומוחל</b>. ואפי' למ\"ד במ\"ג פ\"ט דטהרות דמוחל אינו משקה. וכן במ\"ה פ\"ו דמכשירין אפ\"ה פוסל בשינוי מראה. משום דהוה דבר שאין עושים הימנו מקוה ופוסל את המקוה בשינוי מראה. גמרא פרק כ\"ב [*דשבת] דף קמד: \n",
+                    "<b>[*ימתין לו עד שירדו גשמים כו'</b>. פי' הר\"ב דלמלאות בכתף א\"א כו'. וכ\"כ הר\"ש. ותמיהני דהא אפשר למלאות בכתף ולהמשיכה למי מקוה כר' יהושע דפ\"ב מ\"ז. ובשלמא אי אמרת דבהמשכה אינו מועיל אלא עדשיהא רוב מן הכשר. וכדפסק הר\"ב במ\"ד פ\"ד אפשר לתרץ כיון דלאו מילתא דפסיקא הוא להכשיר בהמשכה לא קתני לה. אבל למ\"ש בפ\"ב מ\"ז כר' יהושע. דשאיבה אפשר למלאות בכתף ולהמשיך. כדי דלא תקשה מתני' אאותו פסק דפסק הר\"ב. ויש כמה גדולי ההוראה דסברי הכי כמ\"ש בספר הב\"י. נ\"ל לדחוק ולתרץ. דמתני' אליבא דכ\"ע נסבא אף לר\"א דמ\"ז פ\"ב. ואע\"ג דלדידיה נמי אם רוב מים כשרים יכולים להכשירו במילוי כתף והמשכה. כיון דלאו מלתא פסיקא הוא. לא קתני לה. כדכתבתי בסמוך. ועיין בפרק דלקמן מ\"א בדבור המתחיל אפילו נתמלאו כו']: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ונפל לתוכן קרטוב יין כו' לא פסלוהו</b>. והוא שלא שינו מראה המקוה. הרא\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מכוונות</b>. לא פחות ולא יותר. רש\"י פ\"ב דגיטין דף טז: \n",
+                    "<b>אף השני טהור</b>. פי' הר\"ב דאמרי' גוד אחית וכו' ואין הלכה כר' יהודה. וכבר הקשיתי לשאול במשנה ב פ\"ג. דהתם פסק דאמרינן גוד אחית וכתבתי שם שכן דעת הרמב\"ם. אלא דהכא פסק דלא כר\"י. מטעם אחר. וכתבתי ג\"כ שהטור פוסק גם בהך דהכא כר' יהודה: \n",
+                    "<b>הטביל בו [את] הסגוס כו'</b>. כתב הר\"ב דר\"י היא דס\"ל דאמרינן גוד אחית וכלו' ואין הלכה כמותו. ולעיל פ\"ג כתבתי דהטור ואף הרמב\"ם פסקו להך דסגוס: \n",
+                    "<b>המים שבתוכן שאובין</b>. שהרי צריך שיבואו בהם המים. כדתנן פ\"י משנה ב: \n",
+                    "<b>ומעלה אותם דרך שוליהם</b>. לשון הר\"ב כדי שלא יפלו המים שבתוכן למקוה כו'. דהשתא כשמעלה אותן דרך שוליהן. המים שבאו לתוכן לא מפסלו משום שאובין כשנופלים למקוה. לפי שכשעדיין הכלי במקוה לא נשאבו וכשמעלהו ונתהפך דרך שוליו. תו לא מקרו מים שבתוכן שאינן מתקבלין בתוכו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אף ע\"פ שרגליה שוקעות בטיט העבה</b>. לשון הר\"ב שאינו נרוק ואין מטבילין בו. וכ\"כ הר\"ש. וכלו' שבטיט לבדו אין מטבילין בו. אבל כשהמים צפים על גביו מטבילין בו כר' יהושע בספ\"ב דהלכה כמותו: \n",
+                    "<b>מפני שהמים מקדמים</b>. לשון הר\"ב שהמים מקדמים להטביל הרגלים כו'. כבר פירשתיו בס\"ד סוף פ\"ב: \n",
+                    "<b>שמימיו מרודדין</b>. פי' הר\"ב שאין המים עמוקים כו'. ואע\"פ שיש בו מ' סאה אין כל גופו מתכסה [*במים] בבת אחת. ואנן בעינן שיהא כל גופו מתכסה בבת אחת כדילפינן בספרא דכתיב (ויקרא כ״ב:ו׳-ז׳) כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר. מה ביאת שמשו כולו כאחת. אף ביאתו במים כולו כאחת. הרא\"ש: \n",
+                    "<b>מרודדין</b>. תרגום וירקעו ורדידו. הרמב\"ם והר\"ש: \n",
+                    "<b>אפי' חבילי עצים אפילו חבילי קנים</b>. לשון הר\"ב ואע\"ג דנראה כמקוה שחלקו אפ\"ה הואיל והמים נכנסים ביניהם לא הוי חלוק. וקשיא לי דא\"כ דוקא חבילי עצים וחבילי קנים והיכא קתני אפי'. אבל לשון הר\"ש והא דקתני אפי' חבילי עצים וקנים. כלומר לא מיבעיא אבנים אלא אפילו חבילי עצים וקנים שהמים ביניהם. לא חשיב הפסק. ומצטרפין לארבעים סאה. ובלבד שלא יחלקו כל המקוה. דא\"כ ה\"ל כמקוה שחלקו בסל וגורגותני. דהטובל שם לא עלתה לו טבילה כדאיתא בריש חומר בקדש [דף כב ופירש\"י שעשאן כב' מקואות ואין שעור לא בזה ולא בזה אע\"פ שהמים מחברן בין אויר הנצרים. אין זה חבור. דהא ארעא כולה מחלחלא והמים הנובעים כאן באין מנהר גדול ולא חשבינן כמחובר. ובעינן מ' סאה במקום אחד] ע\"כ. [*ומ\"ש שהמים ביניהם. כלומר ולהוו כאילו נפסק מהמקוה ונמצא מקוה חסר. ומ\"ש ובלבד שלא יחלקו כל המקוה כו' וכ\"ש באבנים דלא יחלקו כל המקוה דאפילו חלחול ליכא]. ועיין בסוף פ\"ה [ד\"ה ובו מ\"ס] : \n",
+                    "<b>כדי שיתפחו המים</b>. כלומר שיעלו כמין תפוח. ויהיו עמוקים מצד אחד וטובל בהן. הר\"ש: \n",
+                    "<b>היה מוליך ומביא במים</b>. פי' הר\"ב מנענע המים בידיו. ולא הוה כמהוה מקוה ע\"י דבר המקבל טומאה. דמידי דהוה אטובל את הכלי בידיו בתוך המקוה. שאם הדיחן טהורין כמ\"ש בספ\"ח. דה\"נ הגל עצמו אינו שיעור מקוה. ועיקר מקוה במקומו. והגל לא נתלש לגמרי ממנו. וז\"ל הרא\"ש ובלבד שלא יתלש הגל דאז לא היה מטהר אם אין בו מ' סאה [דדוקא מדאורייתא כתב הר\"ב בפ\"ו משנה י דסגי למחטין ברביעית. אבל חכמים בטלוהו והעמידוהו על מ' סאה לכל [*כמ\"ש ב\"י ר\"ס ר\"א בשם הראב\"ד. וע\"ש]] אלא מצד אחד מחובר למקוה. ע\"כ. ונראה מדבריו שאילו היה בו מ' סאה. שהיה מטהר אפי' אינו מחובר כלל. וקשיא לי דהא מהוה ע\"י [דבר] המקבל טומאה. ועוד דתקשה הא דהקשה מהרי\"ק שכתבתי בריש מתני' ו דפ\"ה דלא הוה אשבורן. והכא במערה דסתמא מקוה היא כדמשמע רפ\"ו. וליכא לתרוצי כי הא דתריץ התם מהרי\"ק במים חיים. ולכן נראה בעיני דלעולם בעינן הכא שיהא הגל מחובר למקוה. ואפילו אם יהיה בגל מ' סאה. וכן הטור סתם וכתב ובלבד שלא יעקר הגל ממקומו. ולא חילק בין אין בו מ' סאה ליש בו. ואע\"פ שי\"ל דמשום דלא שכיח שיעקור גל גדול כל כך. וכ\"ש להטביל בו מחט להכי לא פריש אם אין בו מ' סאה מכל מקום בעיקר הדין נ\"ל מה שכתבתי: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ארץ ישראל טהורה</b>. פי' הר\"ב ואפי' עיירות של כותיים שבתוכה. וכ\"כ הר\"ש. ומייתי תוספתא דקתני ארץ הכותיים טהורה. ופי' דהיינו שבא\"י ולאו דוקא דכותיים. דאפילו דעובדי כוכבים נמי שבא\"י טהורה. אלא נקט כותים משום סיפא וכו' ומיהו יתכן לפרש דאיירי בסותיתא וחברותיה ואשקלון וחברותיה דאין בהם משום ארץ העמים. כדתניא בתוספתא דסוף אהלות. ובמקום העובדי כוכבים גזור. במקום הכותיים לא גזור. ע\"כ. והא דבמ\"ד פ\"ג דחגיגה דקתני שביהודה נאמנים ומפרש הר\"ב לפי שרצועה של ארץ כותיים היתה מפסקת כו' פירשו שם התוספות דהכא קודם שקלקלו לדמות יונה. כמ\"ש הר\"ב ברפ\"ז דברכות וריש פ\"ד דנדה. והכי משמע בירושלמי דמסכת ע\"ז פ\"ב. בעי כותאי קומי רבי אבהו אבותיכם היו מסתפקין משלנו. מפני מה אין אתם מסתפקין משלנו. א\"ל אבותיכם לא קלקלו מעשיהם. אתם קלקלתם מעשיכם. דתנינן תמן א\"י טהורה וכו': \n",
+                    "<b>ומקואותיה טהורים</b>. ויש בו הבדל יזכרהו עדיין. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>טהורים</b>. מצאנו דנקט טהורים במקום כשרים. כמו שהזכרתים במ\"ז פ\"ו. והכא אע\"ג דבסיפא תני כשרים. ניחא ליה למנקט הכא טהורים. איידי דקתני א\"י טהורה: \n",
+                    "<b>אפי' נתמלאו בקילון</b>. פי' הר\"ב שמלא מים בכתף ושפכו לתוך גומא ומאותו גומא יש דרך וכו'. וכ\"פ הר\"ש. ושם אותו דרך קילון. כדפי' הר\"ב והר\"ש במ\"ט פ\"ד דמכשירין ואע\"ג דזהו דרך המשכה. הא פסק הר\"ב במ\"ד פ\"ד. דאין המשכה כשרה אלא ברבייה. והכא אפי' בכולו. ומיהו נ\"ל דלא דברו חכמים אלא בהווה. שכן דרך למלאות בקילון. *) ואה\"נ אם נשאבו כולן בלא דרך המשכה כלל. דהוו כשרים לבעלי קריין. ואתיא נמי כאותו הפסק שפסק הר\"ב בפ\"ב מ\"ז דשאיבה שהמשיכו כולה כשרה. דהכא אפי' בלא המשכה כלל כשרה. וכן משמע בגמרא פ\"ג דברכות דף כב. דתניא רי\"א מ' סאה מ\"מ ואמרי' מ\"מ לאתויי מים שאובין ומשמע אפי' כולן שאובין ממש. וכן נראה מל' הרמב\"ם בפירושו. ושוב ראיתי בב\"י א\"ח סי' פ\"ח שכתב דהני מ' סאה אפי' כולן מים שאובין כשרים והביא ראיה ממשנה זו. ועוד תראה שכן הוא ממ\"ש בשם הראב\"ד במ\"ג פ\"ק דידים. והתם בלא המשכה מיירי. דבהמשכה אף להרמב\"ם כשר. כדדייק הכ\"מ בפ\"ו מהלכות ברכות [הל' ה']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חלוקים</b>. פי' הר\"ב שמטיף טפים חלוקים כמין שלשלת. ואפי' עבות דלא כר\"א חסמא דמתני' דלקמן [*ועיין עוד לקמן] ובפי' הרמב\"ם בנא\"י חלקים שלשלת ההזלה. ובגליון כתוב חלקה פי' מלשון איש חלק: \n",
+                    "<b>באמצע ובסוף טמא</b>. מדבריהם ולתרומה אבל לחולין טהורים. הרמב\"ם פ\"ה מהא\"ה [הל' ט\"ו]. וכן הביא הר\"ש מתוספתא לקמן במ\"ד: \n",
+                    "<b>מתחלה ועד סוף טהור</b>. דמסתמא מחמת מכה הוא דאין דרך קרי לבוא בתחלה קודם השתן וכי היכי דהנך דבתחלה לא הוו קרי ה\"נ הנך דבאמצע ובסוף. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>נמשכים</b>. וכך העתיקו הר\"ב והרמב\"ם בפירושו. ובס\"א ונמשכים וכן העתיק הר\"ש גם הרמב\"ם בחיבורו פ\"ה מהא\"ה [ה\"ו] וכן העתיק מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המטיל טפין עבות כו' טמא דברי ר\"א [חסמא]</b>. ופליג אתנא דלעיל דסתים וקתני דראה מים חלוקים בתחלה טהור. ולא מפליג בין אינן עבות לכשהן עבות. ולפ\"ז טפין עבות באמצע ובסוף טמא לדברי הכל. אלא שראיתי להרמב\"ם דסתם וכתב בפ\"ה מהא\"ה המטיל טפים עבות מתוך האמה טהור משמע דלעולם טהור. וכתב עליו הכ\"מ מדקתני דברי ר\"א משמע [דרבים] פליגי עליה ואמרי טהור ע\"כ: \n",
+                    "<b>המהרהר בלילה</b>. פי' הר\"ב ורואה שבא על האשה. דא\"א לשמש בלא הרגשה. [*דאל\"ה] האמר שמואל כל ש\"ז שאין כל גופו מרגיש בה אינה מטמאה. מ\"ט ש\"ז אמר רחמנא בראויה להזריע גמ' פ\"ה דנדה דף מג. ול' הרמב\"ם בפירושו המהרהר בלילה כו' בתנאי שיראה בשנתו שהוא בעל אשה בעילה גמורה ע\"כ. וכ' הר\"ש במשנה דלקמן שצריך לדקדק שלא יקשה לשמואל מהנך דלעיל דמים עכורים או חלוקין [*ועמ\"ש לעיל]: \n",
+                    "<b>בשרו</b>. אברו. רש\"י שם: \n",
+                    "<b>טמא מדבריהם</b>. וכמ\"ש במתני' דלעיל: \n",
+                    "<b>הפולטה</b>. זרע ביום השלישי טהורה דברי ראב\"ע. בשבת פ\"ט מ\"ב שנאמר (שמות י״ט:ט״ו) והיו נכונים לשלשת ימים ומפרש התם בגמ' [דף פו] דלכ\"ע בשבת נתנו עשרת הדברות וכיון דבשבת נתנו על כרחך בליל שבת טבלי ולא שחרית שלא יהיו הללו טובלין והללו מהלכין לקבל תורה. וראב\"ע סבר בה' בשבת עבוד פרישה ויש שלא פירשו אלא עם חשיכה ומדטבלי ליל שבת ולא חשו שמא תפלטנו עוד ש\"מ דפולטת בג' טהורה ומקצת היום של תשמיש ככולו. וכתב הר\"ב דהלכה כראב\"ע וכ\"כ הרמב\"ם והוקשה להכ\"מ [שם הל' י\"א] והעלה לתת טעם לשיפסוק כן אי סבר ראב\"ע אחר שלשה עונות שלמות. ובאמת שכן לשון הרמב\"ם בפירושו בדראב\"ע אבל צ\"ל לפי זה דראב\"ע נמי ס\"ל בהשכמה עלה וירד כמ\"ש לקמן בדר\"ע. [*ודתנן הכא הפולטת זרע לקמן גרס ש\"ז וכן העתיקו הר\"ב והר\"ש והרמב\"ם בכאן וכן גירס' הספר אדהכא במס' שבת]: \n",
+                    "<b>רבי ישמעאל אומר פעמים שהן ארבע כו'</b>. ס\"ל בד' עבוד פרישה ומיהו יש שלא פירשו עד סמוך לחשיכה וליכא אלא ד' עונות. ליל ה' וה' ליל ששי וששי. ואפ\"ה משטבלו פליטתן טהורה דלא הקפידה תורה אלא בימים: \n",
+                    "<b>פעמים שהן ד' וכו'</b>. במלתא דראב\"ע ה\"מ נמי לשנות בענין זה פעמים שהן ב' ופעמים שהן ג' כו' אלא להכי נקט ר' ישמעאל משום דסבר בד' עבוד פרישה כר\"ע ובעונות לא בעי למתלי (כר\"ע) [כמו שתולה ר\"ע]. תוספות שם: \n",
+                    "<b>ר\"ע אומר לעולם חמש</b>. ס\"ל נמי דבד' עבוד פרישה וכל עליותיו וירידותיו של משה בהשכמה דכתיב [שם לד] וישכם משה בבקר ויעל. וכתיב לך רד ועלית. מקיש ירידה לעליה הלכך ירידה דכתיב \n",
+                    "[שם יט] וירד משה מן ההר אל העם ויקדש את העם דהיינו פרישה בהשכמת רביעי היתה ומדהוזקק להפרישן בהשכמה ש\"מ עד ה' עונות שלימות קפיד קרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טמאה</b>. פי' הר\"ב הטפה וכו'. אבל בעובדת כוכבים לא שייכא בה טומאה כבהמה דעלמא רש\"י פ\"ד דנדה דל\"ד. ובעיא היא בגמ' דהתם אי אפי' לאחר ג' דדילמא דוקא דישראל דדייגי במצות מתחממים [כדכתיב (תהילים ל״ט:ד׳) חם לבי בקרבי רש\"י פ\"ט דשבת דף פו] ומסריח או דילמא כיון דאכיל שקצים ורמשים מתחממים נמי ומסריח תיקו: \n",
+                    "<b>ולא כבדה את הבית</b>. וכך העתיק הר\"ב ומ\"מ אפילו כבדה אח\"כ לא סגי לה. ול' הרמב\"ם בפ\"ה מהא\"ה קודם שתקנח כו' משמע דאח\"כ קנחה ופשוט הוא ובנוסחת מהר\"ם גרס ואח\"כ כבדה את הבית וכן הוא במשניות ישנים מנוקדים: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר בחולה ובזקן טמא בילד ובבריא טהור</b>. פי' הרמב\"ם בחולה או בזקן טמא (בילד) [אמנם איש בריא או ילד] ואפי' היה חולה [הנה הוא טהור] כו'. אבל בחבורו פ\"ה מהא\"ה [ה' ז'] כתב בד\"א בחולה או בזקן. אבל ילד בריא כו'. ומ\"ש הר\"ב דהלכה כר\"י כ\"כ הרמב\"ם ויהיב הכ\"מ [שם] טעמא משום דבספ\"ק דחולין מפרשי אמוראי למלתיה: \n",
+                    "<b>בילד</b>. כתב הר\"ב כל שעומד על רגלו א' וחולץ מנעלו ונועל מנעלו. בספ\"ק דחולין [דף כה]. ולשון הרמב\"ם ונועל או חולץ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נדה שנתנה מעות בפיה כו' טהורה מטומאתה</b>. מלתא דפשיטא הוא. שהרי המעות אינם מהודקים במקום הנחתן. וא\"כ לא שייכא בהו חציצה. אלא סיפא איצטריכא ליה דטמאה ע\"ג רוקה. ב\"י. והא דנקט נדה טפי משאר טמאים משום דטומאתה שכיח טפי שהיא טומאה טבעית וא\"א לה שתשמר ממנה. ולעתים ולזמנים קבועים היא באה וגם טהרתה מצויה ביותר. לפי שרובן נשואות ומתטהרות לבעליהן: \n",
+                    "<b>אבל טמאה היא ע\"ג רוקה</b>. פי' הר\"ב שנתלש על המעות. שכן דרך שיתלש רוק על מעות שבפיו. ומיהו בפ\"ח דכלים מ\"י קאמר ר' יוסי דלצמאו דוקא כ\"כ הר\"ש. ומ\"ש הר\"ב וטמאה מתורת מגע. דאע\"ג דלטהרה כי קרצה שפתותיה שדחקה הרבה. הוא דלא עלתה לה טבילה אבל לא בעינן שתפתח פיה ג\"כ. וכן מסיים בהדיא הר\"ש בסוף מכילתין שדוחקת שפתותיה ביותר ומתכסה הבשר החיצון ע\"כ. ודבעינן ראוי לביאת מים היינו שלא יהא בו דבר חוצץ כמו עצם בין שיניה. מ\"מ שאני בין טומאה לטהרה. דהכי איתא בהדיא בפ\"ק דקדושין דף כה (לשון) [הכל מודים דלשון] לענין טומאה גלוי הוא. מ\"ט אשר יגע אמר רחמנא והאי בר נגיעה הוא. לענין טבילה כטמון. מ\"ט ורחץ בשרו במים אמר רחמנא מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי כך נראה בעיני. ומדברי הר\"ש נראה דע\"כ לא מטמאינן במגע אלא כשתרוק דאז לא סגי דלא תגע בה בשפתותיה. אבל כשעדיין בפיה לא. דהרי מסיים הכי ואפי' בעודן בפיה טמאה היא מידי דהוה אנבלה בקומטו דטמא בפ' יוצא דופן (נדה דף מב) ע\"כ. כלומר דהתם אמרי' דנבלה מטמא בקומטו משום משא וה\"נ מטמא משום משא משמע בהדיא דכשעודו בפיה לא מטמא במגע. אבל לי נראה כמ\"ש דאף כשבפיה מטמא במגע: \n",
+                    "<b>נתנה שערה בפיה</b>. כתב הר\"ב ולא באו המים בשערה דילפינן בפ\"ק דעירובין דף ד ורחץ את כל בשרו את הטפל לבשרו וזהו שער: \n",
+                    "<b>ואם הדיח את ידו במים</b>. קודם אחיזתו. הר\"ש: \n",
+                    "<b>רש\"א ירפה כדי שיבואו בהם המים</b>. אבל ת\"ק אמר שהם טמאים גזירה שמא לא ירפה. כ\"פ הרמב\"ם [פ\"ב הי\"א]. אבל להטור סי' קצ\"ח ר\"ש אהדיח קאי. ובעי שיהא ג\"כ מרפה ולא סגי בהדחה בלבד. ולפ\"ז פסק דלת\"ק בריפוי בלבד סגי במכ\"ש דהדיח: \n",
+                    "<b>א\"צ שיבאו בהן המים</b>. כתב הר\"ב דכתיב וכל אשר יגע וכו' והלא טבילת כל הגוף במים חיים הוא צריך. כדכתיב ורחץ בשרו במים חיים וטהר. וא\"ת ולמאי איצטריך וידיו הא בשרו גופיה דרשינן מה בשרו מאבראי כמ\"ש לעיל. ונ\"ל דמדכתיב גבי בעל קרי כל בשרו שמעינן דכ\"ש בזב להכי אתא וידיו למעוטי בית הסתרים ואחר שכבר נכתב וידיו למדרש הכי אמרינן מה בשרו מאבראי כלומר דמידיו כבר שמעינן דבשרו היינו מאבראי ועיין עוד לקמן. ומ\"ש הר\"ב מקום הראוי לביאת מים בעינן בגמ' פ\"ק דקדושין דף כה מדר' זירא דאמר ר\"ז כל הראוי לבילה כו' וכתבו הר\"ב במ\"ד פי\"ב דמנחות וא\"ת תינח בלילה דבעינן ראוי כמ\"ש הטעם במ\"ב פ\"ג דמנחות. אבל בטבילה מנלן דבעינן ראוי. וי\"ל משום דכתיב ורחץ את כל בשרו דמשמע אפי' בית הסתרים. וכתיב וידיו ודרשינן מה ידיו מאבראי אף כל מאבראי וממעטי' בית הסתרים מ\"מ כיון דאיכא כל דמרבינן אפי' בית הסתרים איכא למימר לכל הפחות להכי מרבי <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דבעינן ראוי לביאת מים תוס' דקידושין [שם ד\"ה כל הראוי] וק\"ל דהא כל לא כתיב גבי זב. אבל לפי מה שפירשתי דהוה ילפינן מכל דבעל קרי אפשר דה\"ק דאי לאו ידיו הוה כאילו נכתב כל גבי זב גופיה דהא להכי איצטריך ידיו. אבל בפ\"ג דמנחות דף יח הקשו מבשרו מה בשרו מאבראי א\"כ אפי' ראוי לא ניבעי ותירצו משום דכתיב כל בשרו (ממש) [מ\"מ] אהני למימר דבעינן ראוי ע\"כ. נראה דבשרו גופיה דייקי'. וכתבו עוד שם. וא\"ת דא\"כ לכתחילה ניבעי רחיצה כמו בבילה [דלכתחלה בעינן בילה כדתנן יבולל] וי\"ל שאני הכא דכתיב בשרו דמשמע מאבראי וכאילו כתב בהדיא ורחץ מאבראי ע\"כ. ונ\"ל דלשיטתם [*דקדושין] נמי ניחא דעד כאן לא בעינן וידיו אלא משום דגבי בעל קרי כתיב כל בשרו והוה ילפינן מיניה במכ\"ש. אבל בשרו לחודיה משמע מאבראי. והלכך ידיו לא אתא אלא למעקר כל דגבי בעל קרי. שלא יהא ניתן לדרשו כאילו נכתב ג\"כ גבי זב. וכיון דמיעקר. בשרו גופיה פירושו מאבראי. ומיהו מדאיצטריך וידיו דהוא משום דכאילו נכתב כל בשרו נמי גבי זב. להכי איכא שפי' למדרש נמי לענין ראוי ודו\"ק: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אלו חוצצין באדם</b>. משום דבמ\"ה קתני אלו חוצצין בכלים. תנא גבי טבילת אדם אלו חוצצין באדם. הר\"ש: \n",
+                    "<b>חוטי צמר כו' שבראשי הבנות</b>. כתב הר\"ב ודוקא חוטין שבראש חוצצין אבל של צואר כו'. ומיהו ברצועה רחבה וחלקה חונקת וחוצצת כמ\"ש ברפ\"ו דשבת: \n",
+                    "<b>שבראשי הבנות</b>. פי' הר\"ב והן מהודקים בשער. דשער נמי בכלל הגוף הוא שצריכים טבילה כמ\"ש בס\"פ דלעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קלקי הלב כו'</b>. כתב הר\"ב שער כו' ונעשה כעין שרשרות. דוגמא אותן קולקין דתנן ברפכ\"ט דכלים כ\"כ הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>רבי יוסי מטהר בשל יוצרין ומטמא בשל מרקה</b>. פי' הר\"ב טיט השרוי בלובן ביצה כו' ואין הלכה כר\"י. וכ\"כ הרמב\"ם ואע\"פ שלא פי' שהוא טיט השרוי בלובן ביצה. מ\"מ כתב שהוא עב יותר משל יוצרים וגם השרוי בלובן ביצה מפורסם שהוא נדבק יותר מכל הטיטין ולכך צ\"ל דעד כאן אין הלכה כר\"י אלא במה שמטהר בשל יוצרין וה\"ק ר' יוסי ג' טיטין שמנו חכמים לא אלו הן והכי דייק ב\"י סימן קצ\"ח מדברי הרשב\"א דבדיני נ\"י: \n",
+                    "<b>כשהוא לח</b>. כלומר כשיעור שנתנו בו בספ\"ב למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דבפחות מכן לא מקרי לח: \n",
+                    "<b>ולא יטבול באבק שעל רגליו</b>. ואם טבל אינו חוצץ הרמב\"ם פ\"ב מה\"מ [הלכה י] והיינו דלא כללינהו בהדי הני דרישא והכ\"מ כתב שכן הוא בתוספתא פ\"ח והר\"ש בפ' דלקמן מ\"ד העתיק תוספתא היו רגליו מלאים אבק. וירד וטבל במקוה שיש בו מ' סאה טמא שיפשף או שהטבילו בחמין טהור: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובית השחי</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>בחנם תנייה דהוי בכלל בית הסתרים הר\"ש. ומהר\"ם כתב וז\"ל נ\"ל דאיצטריך דאי לא תנא אלא בית הסתרים סתמא ה\"א דוקא בית הנקב ובית הערוה שאינו נראה לעולם מפני הכבוד. אבל בית השחי פעמים מגביה זרועו ונראה לא חשיב בית הסתרים קמ\"ל. ואי לא תנא אלא בית השחי ה\"א דר\"א לא פליג אלא בבית השחי. משום דזמנין נראה אבל בשאר בית הסתרים מודה קמ\"ל: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר אחד האיש ואחד האשה</b>. ואין הלכה כר\"א. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>כל המקפיד כו'</b>. אתאן לכ\"ע וכדתנן נמי בסוף פירקין. וקצת קשה דה\"נ ה\"ל למתני' בתר כולהו ואמאי מפסיק בינייהו. [*ובני האלוף כמהר\"ר ליווא יצ\"ו אמר שיש לפרש דכל המקפיד כו' לא ככ\"ע אלא דברי ר\"א הן וקאמר שאחד האיש כו' שוין והכל תלי בקפידא שאם הוא גברא או איתתא דמקפיד כו' ומשה\"נ לא קתני הכא זה הכלל ובס\"פ קתני זה הכלל דקאי אף אאדם. ודבריו נכונים. אבל הרמב\"ם והר\"ב שפירשו כאן כללא דדינא דמקפיד כו' אי איתא שהם סבורים דדברי ר\"א הן. ודלקמן בס\"פ הוא שכולל אף לדאדם ה\"ל להמתין עד לקמן. ולכן נ\"ל שהם דקדקו בלישנא דמקפיד עליו דהל\"ל עליהן דהא אקלקי קאי וכן הל\"ל חוצצין. ומיהו גם בזה י\"ל דכללא דכל המקפיד קבלה בידם היתה על כל עניני חציצה. וכדתנן לקמן. ור\"א אותו הכלל שמסור בידם הוא דנקטיה הכא ולומר שגם בענין הקלקי נאמר שהן בכלל דכל המקפיד כו'. ושוב ראיתי שהרא\"ש כתב רא\"א אחד האיש ואחד האשה כל המקפיד עליו חוצץ ורבנן סברי כל אשה נשואה מקפדת. זה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ. לפלוף שבעין כו' אלו חוצצין בכלים כו' זה הכלל כו' כל המקפיד כו' מבואר שגירסתו במשנה בדברי ר\"א כל המקפיד כו' וגם גורס כאן זה הכלל כו' ואולי שאף כך גי' הרמב\"ם והר\"ב. ומש\"ה לא נטרי להו עד לקמן לפרש דינא דקפידא. ויכולני ג\"כ לתרץ דהא דלא נטר התנא עד אחר מתני' דלפלוף דאיידי דר\"א נקט כל המקפיד כו' סידר רבינו הקדוש אח\"כ מיד זה הכלל וכו' וכ\"ש למ\"ש דר\"א מלישנא דזה הכלל כו' נקט למלתיה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לפלוף שבעין</b>. כתב הר\"ב בלח אינו חוצץ גמרא פרק בתרא דנדה דף סז. ופי' התוספות [דדוקא שבתוך העין] מפני שהדמעה שבעין מלחלחתו ואינו מניחתו להיות יבש. וכתבו עוד דלכלוכי צואה וצואה שתחת הצפורן וצפורן המדולדלת [*נ\"ל דיש למחוק וצפורן המדולדלת] דמתני' דאין חוצצין מיירי נמי בלח דאי ביבשה אמאי לא חייצי והיינו דלעיל קתני גבי חוצצין גלדי צואה שעל בשרו שהוא נתייבש כדפי' הר\"ב. ומ\"ש הר\"ב ביבש חוצץ ואימתי נקרא יבש משעה שמתחיל לירק. גמ' שם: \n",
+                    "<b>כשות של קטן כו' קרום כו'</b>. ואמנם זכר זה הדבור הנה ואע\"פ שאינו מכוונת החציצה [לפי] שזוכר משפטי קרומי החבורה בחציצה. הרמב\"ם וכ\"כ מהר\"ם. אבל הרמב\"ם בחבורו פ\"ב מה\"מ [הל' י\"ד] כתב לכשות של קטן לענין שאינו חוצץ ונ\"ל דבחבורו גירסא אחרת נזדמנה לו דגרסה וכשות של קטן וכן לא טמא כו' אבל א\"א דל\"ג כלל לא טמא ולא מטמא דהא העתיקה ג\"כ בפ\"א מהל' טומאות מת [הל' ד']: \n",
+                    "<b>כשות</b>. כתב הר\"ב כעין השער שנולד בקשואין כו' בלשון משנה כשות של קישות. ברפ\"ב דעוקצים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והמור </b>. [בערוך פי' מור מסתכ\"י *)] ונ\"א וחמר. ושתיהן בפי' הרמב\"ם. ומפרש וחמר שהוא עפר דבק דומה לזפת: \n",
+                    "<b>דרגש</b>. פי' הר\"ב מטה קטנה. ועיין עוד בפירושו למשנה ה פ\"ז דנדרים: \n",
+                    "<b>ועל המרדעת חוצץ</b>. כן הוא בס\"א והעתיקה הרמב\"ם בפירושו. וכן בנוסחת מהר\"ם ז\"ל והכי מייתי לה בפט\"ו דשבת דף קי\"ד. ופשטינן התם דדוקא משני צדדין וכו' [וכ\"פ הרמב\"ם פ\"ג מה\"מ הלכה ד'] כדפי' הר\"ב במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>ר\"ש בן גמליאל אומר</b>. פי' הרמב\"ם דקאי על המרדעת ומ\"ש הר\"ב דהלכה כת\"ק כ\"כ הרמב\"ם. ועמ\"ש בפ\"ח דעירובין: \n",
+                    "<b>עד כאיסר האיטלקי</b>. לשון הר\"ב שהוא רחב כד' גרגירי שעורה ובריש קדושין מוכח דמשקלו ד' גרגירי שעורה דתנן התם פרוטה שהוא אחד מח' באיסר האיטלקי. ומפרש הר\"ב שמשקלו חצי שעורה. ונראה בעיני דאף בכאן לפום ריהטא כתב השיעור ברוחב. ולא דק. שגם הרמב\"ם בפירושו דהכא מפ' אשר משקלו ד' גרגירי שעורה: \n",
+                    "<b>האיטלקי</b>. עיין בפירוש הר\"ב במשנה יב פי\"ז דכלים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>של בנאים מצד אחד חוצץ</b>. כתב הר\"ב דאר\"י כל ת\"ח שנמצא רבב. בפרק טו דשבת [קיד] . ופירש\"י רבב שומן וחלב. ולכך מסיים הרמב\"ם בפירושו. וז\"ל ומן החיוב הזה נהיה שת\"ח יקפידו על לכלוך בגדיהם ואפילו מצד אחד. ע\"כ. ויראה לי דתרתי אשמועינן. דלענין קפידא דחציצה כל לכלוך ואפילו אינו רבב. וכן נמי כל בגדיו. דהתם בגמרא מסקינן דדוקא בגלימא אמר ר\"י שהוא בגד עליון. ואילו הכא סתמא תנן והיינו דבחבורו פ\"ג מה\"מ אינו מחלק בין בגד לבגד. [*והטעם שת\"ח מחמירין על עצמן שלא יבואו לשיהיו מלוכלכים. במה שיהיו מחוייבים מיתה]: \n",
+                    "<b>ושל בור</b>. פירש הר\"ב שהוא גרוע מע\"ה. וכמו שפי' במשנה ה פ\"ב דאבות. וכ\"פ הרמב\"ם גם בכאן. וצריך לומר דמתני' הכי קאמרה של בנאים שהם ת\"ח דקפדי מדר\"י מצד א'. אבל של ע\"ה נעשה כמו בור דלא קפיד עד שיהיו מב' הצדדים והיינו דהר\"ב כתב ומרדעת כו' דלא תהא חשובה מבגדו של ע\"ה. ולישנא דגמרא דפט\"ו דשבת [דף קיד] הוא ש\"מ דע\"ה הוא [*לענין זה] כמו בור: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>זה הכלל כל המקפיד כו'</b>. לעיל מתני' ג קתני לכללא לחציצה דאדם [*ועי' בפי' הר\"ב] והכא קתני לה לחציצה דכלים וקצת יש לדקדק דלעיל לא קתני זה הכלל [*ועמ\"ש לעיל בס\"ד [ד\"ה כל המקפיד]]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>או שמרקן</b>. ונשברו הידות ואינן משמשין עוד מעין מלאכתן ראשונה [כדתניא בתוספתא והביאה הר\"ש] חוצצין הידות מה שהן תחובין בברזל ומהודקים ואין המים נכנסין בהן. כיון שאינו עומד להתקיים כך חוצצים. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>כלי שהטבילו דרך פיו</b>. כתב הר\"ב דכל כלי שבתחלת הכנסתו וכו'. כי האויר ישאר בו מוחש וידחה המים. הרמב\"ם. ומהר\"ם כתב אם לא שיהיה פיו רחב ביותר: \n",
+                    "<b>בלא הזבורית</b>. פי' הר\"ב בית ידו או דבר הנוסף. וכן פי' הרמב\"ם וכתב דזיבורית הוא הדבר החסר ובנא\"י הדבר האפל והנקל והפחות ע\"כ. ועיין ברפ\"ה דגיטין. והראב\"ד בפ\"ג מה\"מ [הלכה יב] גורס זרבובית. ומפרש שהכלי שיש לו שתי פיות נקרא זרבובית ומביא ראייה מויקרא רבה ומתני' ה\"פ כלי שהטבילו כדרכו שוליו למטה ואין לו זרבובית הוא פה שני לא עלתה לו טבילה עד שיטנו על צדו שהכלי שאין לו אלא נקב א' אין המים נכנסים בכולו מפני הרוח ואילו היה לו פה שני בצדו אפי' לא יטהו על צדו יכנסו בו המים ע\"י אותו הנקב ע\"כ. וז\"ל מהר\"ם בלא זיבורית ההר\"ר *)שמעון פי' כעין קנישקנין כלי שקנים יוצאים ממנו כדאמרינן בויקרא רבה בפסוק והוא ישקוט השותים במזרקי יין (עמוס י) כוסות שיש להן זרבוביות. ונ\"ל הל' דבר המוסף ומתרבה מל' [קדושין מט] אשתרבובי אשתרבוב דזיין ושי\"ן מתחלפים כמו מנעל של זרב דסוף מס' כלאים מל' שרב. ובלשון מקרא יזורבו נצמתו [איוב ו] כמו שרב ושמש ע\"כ: \n",
+                    "<b>קלמרין</b>. כתב הר\"ב ואם הטבילו כדרכו כו'. קשה דא\"כ במטהו על צדו סגי ולמה בעינן שינקבנו ולכן צריך לפרש שאפילו אם יטהו על צדו אין המים נכנסים כו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכר והכסת</b>. פי' הר\"ב הכר הוא ששוכב עליו והכסת הוא שמשים תחת מראשותיו. וכך משמע במשנה דספ\"ך וספכ\"ג דשבת דכר הוא ששוכב עליו. וכן פי' הערוך ערך כר. גם בתוספתא דכלים הביאה הר\"ש שם פט\"ז במ\"ד מוכח נמי הכי אבל הר\"ב מפרש שם בהפך וכן עוד שם ריש פ\"ך. וכן בספ\"ד דשבת. אבל הרמב\"ם מפרש שם דשניהם מניחין תחת הראש אלא דכסת הוא גדול. והתוס' פ\"ז דב\"מ דף ע\"ט [ד\"ה כסותו] כתבו כסת הוא הקטן. וכר הוא הגדול כדתנן במס' (טהרו') [כלים ?פכ\"ח משנה ה] כר שעשאו סדין וכסת שעשאו מטפחת. וכן כתוב בפסקי תוספות דמדות: \n",
+                    "<b>והתפלה</b>. כתב הר\"ב לפי שא\"צ להכניס ולהוציא. דא\"צ בדיקה. הלל היה אומר אלו משל אבי אמא. בירושלמי פרק ב דעירובין והעתיקו הרמב\"ם. בספ\"ב מהל' תפילין. אבל מהר\"ם כתב דאין זה קרוי להכניס ולהוציא אלא כגון הכרים והכסתות שמוציאין מה שבתוכן בשביל החיצון לכבס ולתקנו וגם להוסיף עליהם נוצה אבל התפילין אין מוציאין אותן אלא לבדוק הכתב שבתוכן ולא בשביל החיצון ע\"כ: \n"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>עשרה</b>. טפחים. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין מטבילין חמין בצונן וכו'</b>. פי' הר\"ב דאוכלים ומשקים אין להם טהרה כו' אלא כו' מטעם השקה. דהוי כמי שזרען וחוזר ונוטלן דזריעה מטהרת מטומאה דתנן [ספ\"ט דתרומות] שתילי תרומה שנטמאו ושתלן טהורין. בתשובת רבינו גרשום מצאתי כך זו מצאתי בפירש\"י פ\"ג דבכורות דכ\"ב ועיין בפי' הר\"ב במ\"ג [פ\"ב] דביצה. ומ\"ש הר\"ב אין השקה מועלת אלא במין עם מינו. דב\"ש גזרי דילמא חייס עלייהו ולא נגעי בהדדי. וב\"ה לא גזרי. הר\"ש: \n",
+                    "<b>כלי שהוא מלא משקין כו'</b>. והכלי עצמו טמא: \n",
+                    "<b>מלא משקין</b>. ובפרק כל הזבחים שנתערבו (זבחים דף עח) גרסי' כלי שהוא מלא רוקין. ונקט מלא משום סיפא דמי רגלים אפי' מלא טהור ולא בעי ביטול דסלקא להו השקה. אבל רוקין אפי' ברוב מים לא בטלי וחייצי לפי שהם עבים. הר\"ש ותוס' שם: \n",
+                    "<b>רואים אותן כאילו הם מי'</b>. כלומר אע\"פ שמראיהן חלוק במקצת ממראה שאר מים אפ\"ה כיון דמין מים הם לא בעי רובא לבטולי אלא רואין אותן וכו'. תוס' שם: \n",
+                    "<b>עד שירבו המים על מי חטאת</b>. הואיל והן אב הטומאה [כדתנן בריש כלים]. וחשיבי משום קדושתייהו לא בטלי אלא ברובא. תוס' שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל האוכלין מצטרפין</b>. משנה היא במעילה בפרק קדשי מזבח [משנה ה] ואגב זה חומר בשותה משקין טמאין דסיפא. תנייה הכא. הר\"ש: \n",
+                    "<b>כל האוכלים מצטרפין לפסול כו'</b>. כתב הר\"ב דכתיב מכל האוכל וגו'. וכ\"כ הרמב\"ם. ואינה אלא אסמכתא שפסול הגויה מי\"ח דבר הן שגזרו. כדאיתא פ\"ק דשבת בפי' הר\"ב: \n",
+                    "<b>[*כל המשקין</b>. פי' הר\"ב ז' משקין כו'. ושנויין במ\"ד פ\"ו דמכשירין וכרבי יהושע דבמ\"ב פי\"א דתרומות]: \n",
+                    "<b>בכחצי פרס</b>. ל' הר\"ב שהן שני ביצים לרש\"י וביצה ומחצה לדברי הרמב\"ם ובפ\"ח דעירובין מסיק כהרמב\"ם ועיין מ\"ש שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בלע טבעת טהורה כו' בלע טבעת טמאה וכו'.</b> בפ\"ד דחולין דף עא. אמר רבה כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה. כך טהרה בלועה אינה מיטמאת. טומאה בלועה מנלן. דכתיב (ויקרא י״א:מ׳) והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו. מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה [*ועדיין לא נתעכלה. וא\"ל דמשום דטומאה בבית הסתרים היא שאינה מטמאה כדאי' התם במ\"ג. דא\"כ לטמא במשא. כדפירש\"י שם בפרק יוצא דופן (נדה דף מג) ועיין בפ\"ז דאהלות [מ\"ה] וקאמר רחמנא דטהור וכו' טהרה בלועה מק\"ו. ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל שאינו מציל על טומאה שבתוכו מלטמא אחרים [*כדכתב הר\"ב במ\"ו פ\"ח דכלים] וכו': ",
+                    "<b>וטמאתו.</b> אבל באוכלים ומשקים טמאים לא שייך למתני הכי דאין אוכלים ומשקין מטמאין אדם. אלא מי\"ח דבר ע\"י אכילה ושתיה: ",
+                    "<b>ואם אינו נראה טובל.</b> ולא דמי לבית הסתרים דבעינן ראוי לביאת מים. הר\"ש: ",
+                    "<b>ואוכל בתרומתו.</b> לערב. הרמב\"ם פרק ב מהלכות מקואות [הלכה ח]: ",
+                    "<small>סליק מסכת מקואות</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מקואות",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Mikvaot",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Mikvaot",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה מקואות, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Mikvaot, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Mikvaot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Mikvaot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..531f261bf6e523151bd84d740e1d23575cca7ad6
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Mikvaot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,431 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Mikvaot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Mikvaot",
+    "text": {
+        "Mishnah Mikvaot, Introduction": [
+            "כשהשלים הטומאות החמורות והיאך תעלה הטהרה מהם ודבר על טומאות קלות. הביא אחר כך דיני טהרה. וסידר אחר טהרות. מקואות. הרמב\"ם:\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>מי גבאים</b>. פירש הר\"ב מים שאינן שאובין. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו. ובחבורו פט\"ו מהט\"א כתב אף שאובין. וממשנה ד למד כן כמ\"ש שם בס\"ד. ומ\"ש והן פחות ממ' סאה כו'. עיין מ\"ש עוד בסוף המשנה. [*ומ\"ש הר\"ב גבים לשון מים מגבא. וכ\"כ הר\"ש. ויפה פירשו דלא כמ\"ש בספ\"ו דפרה]: \n",
+                    "<b>ושתה טהור טמא</b>. פי' הר\"ב לפי שנפלה טפה מפיו של טמא. בספר האגודה כתוב טפת רוק אבל ל' הראב\"ד [שם] חזרו המים שנגעו בפיו כו'. וכן נראה מלשון הר\"ב והר\"ש במ\"ו. ומה שכתב הר\"ב ואע\"ג דאינו פוסל את התרומה אא\"כ שתה רביעית. כדתנן במ\"ה פ\"ד דמעילה. ומ\"ש הר\"ב טמאה כל המשקין שבפיו. וסתם שתייה היא רביעית. ומ\"ש הר\"ב וע\"י נגיעת הטמא כו'. כלומר דלא תקשה דתיפוק לי דטמא עצמו נגע במים שבגבא כששתה. וכן נמי הטפה עצמה שנפלה בגבא. ומ\"ש הר\"ב והכי איתא בתוספתא. וכ\"כ הר\"ש. דאע\"ג דממתני' ד איכא למשמע הכי. מכל מקום בתוס' מפורש אמרו אין מי גבא [מיטמאין] כו': \n",
+                    "<b>ומילא בכלי טהור טמא</b>. פירש הר\"ב [*לאחר כו'] דחיישינן לאותה טפה כדפרישית נטמא הכלי כו'. כלומר מהטיפה עצמה נטמא. דלמשקין אין שיעור לטמא כמ\"ש כבר במ\"א דפ\"ב דטהרות [ד\"ה חזר]. ואין צורך למה שכתב הר\"ש דחיישינן לאותה טפה כדפרישית ונטמאו כל המים שבכלי והכלי עצמו נטמא. ע\"כ. ועיין עוד מזה לקמן: \n",
+                    "<b>אם הדיח טמא ואם לא הדיח טהור</b>. כתב הר\"ב ואפילו כשהגביה הככר לא הוחשבו מים שבו לקבל טומאה מן הטפה שנתבטלה הטפה במים הטהורים (וכו') אבל כשהדיח הוחשבו והוכשרו מים שבידיו כו'. וכ\"כ הר\"ש. ונראין דבריהם כדברי הראב\"ד בפט\"ו מהט\"א שמפרש שמתבטלה במים שבמחובר חא\"כ חשבו בתלוש. לפיכך אם הדיח בהן ידו או הככר שנפל. הרי הם הוכשרו לטומאה כלומ' נחשבו כתלוש ונטמאו משתיית הטמא וטמאו את הככר שהרי המחוברים עצמן חזרו להיות כתלושין לקבל טומאה. שהרי נחשבו לתלוש. ולפיכך נעורה הטמא לטמא את הככר. ואם לא הדיח טהור שהרי [משבטלו] ברוב לא נחשבו ע\"כ. וכלומר שאע\"פ שחזרו להיות תלושין כשהן על הככר. מ\"מ הואיל וכבר נתבטלה הטפה במחוברים הרי היא עומדת בביטולה עד שיתחשבו המים. וכשלא הדיח לא נתחשבו והטפה בביטולה. ומה שאין כן בשתייה ובמילוי כלי. דפשיטא שמתחשבין. ומ\"מ קשיא לי דמדבריהם משמע שצריך שיקבלו המים טומאה מהטפה כדי שיחזרו ויטמאו לככר. דתיפוק לי משום טפה עצמה הואיל וניערה מביטולה וכדפי' לעיל שאין למשקים שיעור לטמא. וזה לשון מהר\"ם אם הדיח טמא. אם הדיח ידיו במים דגלי בדעתיה דניחא ליה במים שעליו. אז לא בטלה הטפה הטמאה במים הטהורים שעל ידיו. וטמאתן וטמאה נמי הככר. ואם לא הדיח. דלא ניחא ליה במים שעליו. בטלה טפה הטמאה ברוב עכ\"ל. ודע שהראב\"ד [שם] התנה לומר דהא דאין מי גבא מקבלים טומאה עד שיתלשו. שהוא דוקא שיש בהם רביעית כדי להטביל בהן מחטין וצנורות: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>[*רש\"א בין כו'</b>. כתב הר\"ב שטפת מים טמאים [וכו']. וכן הוא בפי' הרמב\"ם בשם התוספתא. ומ\"ש שם לסוף שטפת כו' בנא\"י נמחק לסוף. וכן ראיתי בתוספתא דליתא. וקשיא לי תיבת טמאים שהל\"ל טמאה. וגם ק\"ל הלשון דאח\"כ שכתב לבסוף כשנפלו. ובזה נ\"ל שצ\"ל כשנשטפו]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אחד מי גבאים כו'</b>. כתב הר\"ב אחד מי בורות מי שיחין כולהו שוין כו'. וכ\"כ הר\"ש. [*וכן] ללשון הרמב\"ם שאכתוב בדבור ומקואות כו' כל השנוין בכאן בכלל. וכן נראה מלשון מהר\"ם שאכתוב בדבור בשעת הגשמים: \n",
+                    "<b>מי תמציות שפסקו</b>. כתב הר\"ב ואם שתה מהן אדם טמא וכו' אין הטפה הטמאה מתבטלת בהן בהני גוני דתנינן לעיל שאם שתה טהור או מילא בכלי טהור או נפל ככר והדיחו [וכו']: \n",
+                    "<b>ומקואות שאין בהן ארבעים סאה</b>. ובכלל כל [מים שוקטים ונחים בארץ] שלא היה לו [עיקר] ימשיכהו ולא יהיה בו ארבעים סאה ויהיה [נח בארץ] ואפילו היו שאובים. והורה על זה אמרו מי בורות. כי משפט הכל א'. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>בשעת הגשמים הכל טהור</b>. משום דמים [שכיחי] על פני כל הארץ לא חיישינן שמא אדם טמא שתה מהן. מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כשרין לחלה</b>. ל' הר\"ב להשתמש בהן לחלה ללוש ולבשל בהן חלה. וכן הוא בפי' הרמב\"ם. אבל בנא\"י להשתמש בה בעיסה הטבולה לחלה וללוש בצקה כו' ובחבורו פ\"ט מהלכות מקואות לעשות מהן עיסה ולטבול לחלה. ואינו מובן אא\"כ נגיה הטבולה לחלה. ושוב מצאתי כך בדפוס ישן. והשתא א\"ש שבמשנה דלקמן תנן כשרים לתרומה דהתם לא משכחת מים הצריכים לדבר הטבול לתרומה אלא התם בתרומה ממש וה\"ה לחלה ממש שדינם שוה אבל הכא דוקא בטבולה לחלה בלבד ועמ\"ש בספ\"ה דשביעית: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מי תמציות שלא פסקו</b>. ואלה המים ג\"כ אין בו מ' סאה ואינם שאובים. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>[*שלא פסקו כו'</b>. ול' הר\"ב ועדיין הן מבצבצין. ולעיל מ\"ד כתב מבעבעים. ושם כתב הר\"ש לתוספתא ההרים בוצצים. ומפרש כלומר מבצבצים ומבעבעים]: \n",
+                    "<b>[*ושתה טהור</b>. כתב הר\"ב וזו [היא המעלה] כו' לא עלתה טבילה. וכן לשון הר\"ש. ואיני יודע מה ענין טבילה לטהרת מים לעצמן והל\"ל השקה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מקוה שיש בו מ' סאה שבו טובלין</b>. דתניא ורחץ את בשרו במים במי מקוה [במים נקודתו בפתח. משמע מים המיוחדין דהיינו אשבורן. תוס']. את כל בשרו. מים שכל גופו עולה בהן כמה הן אמה על אמה ברום ג' אמות ושיערו חכמים מי מקוה מ' סאה ספ\"ק דחגיגה דף יא: \n",
+                    "<b>טובלין</b>. לשון הר\"ב בני אדם כל גופו. חוץ מן הזב הזכר. הרמב\"ם פ\"ט מה' מקואות [הל' ה'] [*וע' במשנה דלקמן]: \n",
+                    "<b>מעין שמימיו מעוטין ורבו עליו כו'</b>. עיין [מ\"ש] פ\"ה מ\"ג ומ\"ה: \n",
+                    "<b>[*באשבורן</b>. פירושו כתב הר\"ב ספ\"ח דטהרות. ועמ\"ש שם [בשם רש\"י]. זוחלין שכתב הר\"ב. פירושו כתבתי במשנה דלקמן]: \n",
+                    "<b>בכל שהוא</b>. לאו דוקא כל שהוא אלא כל מקום שגופו עולה בבת אחת. זו היא דעת הרמב\"ם והראב\"ד. וטעמא דגבי מים חיים דזב לא כתיב כל בשרו. הר\"ן פ\"ב דשבועות. והא דמצריכים בבת אחת אפרש בס\"ד בספ\"ז. וקשיא לי על זה ממ\"ו פ\"ה כמו שאכתוב שם [ד\"ה ובו מ\"ס] גם אכתוב שם דעת החולקים וסבירא להו דלטבילת אדם בעינן מ' סאה לעולם אפי' במעין. ומצאתי למהר\"ם דגורס בכאן לטהר בו. אך אין להוכיח מזה כלום. דגם הרמב\"ם גירסתו כך היא כנראה מלשון פירושו וכך העתיק בחבורו פ\"ט מה' מקואות. ובב\"י ריש סי' ר\"א הועתק ג\"כ לטהר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מוכין</b>. פירשתיו במ\"ט פ\"ח דפרה. [*ושם נשנה במשנה המלוחים והפושרים והר\"ב שכתב חמין במקום פושרין. כ\"כ הרמב\"ם בפי' אבל בה' פרה פ\"ו העתיק הפושרים ובפ\"ט מהלכות מקואות [הל' ה'] העתיק מרים במקום חמים ובפירושו דהכא כתב מוכים ר\"ל מלוחים או מרים או חמים או זולת זה מן הטעמים הרעים הנמצאים בקצת המימות כמו [שנתבאר] בשמיני מפרה עכ\"ל ושם בפרה לא כתב רק מלוחין או חמין] [ויהיו מוכין בדגש הכ\"ף]: \n",
+                    "<b>בזוחלין</b>. מלת זוחלין עבריית מחמת זוחלי עפר (דברים לב כד) ר\"ל הנחשים [הנגרים] בארץ. הרמב\"ם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>למפרע כו' טמאות</b>. עד שיוודע שטבל כראוי. הרמב\"ם רפ\"י מה\"מ [הלכה ו'] . ולאפוקי דלא תימא מהו למפרע מעת לעת. וכר\"א בן שמוע דבמשנה ספ\"ג דגיטין בכיוצא בזה. דמתני' דהכא פליגא עליה. כדאיתא התם בגמ' [דף נא]: \n",
+                    "<b>[*בטומאה חמורה</b>. פי' הר\"ב באב הטומאה שמטמאתו מן התורה. וכ\"פ הר\"ש ואני תמה דהא תנן בפ\"ד דטהרות משנה יא דבר שהוא אב הטומאה והוא מד\"ס ספיקו טמא. ושם פי' הר\"ב דאפילו ספיקו ליטמא טמא כ\"ש ליטהר כי הכא. ועיין עוד שם בפירוש הר\"ב. ומש\"ה נמי לא תנן במתני' דהכא. אלא כגון אכל אוכלים טמאים כו']: \n",
+                    "<b>אבל ספיקו ליטמא ולטמא טהור</b>. ודוקא בטומאה דרבנן דהכא. אבל יש (תרומה) [טומאה] דרבנן דשורפים לרבי יוסי בספק מגע כגון ו' ספיקות בפ\"ק דשבת. מהר\"ם. ומתני' הוא בפ\"ד דטהרות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אפילו נפלו</b>. שראינו שנפלו בו כו' ל' הר\"ב שם בפי' מ\"ז: \n",
+                    "<b>ספק יש בהם מ' סאה</b>. כתב הר\"ב דשוב אין השאובים פוסלים אותו. עיין מ\"ש במ\"ו [ד\"ה פסול]: \n",
+                    "<b>שיש לו במה יתלה</b>. כ' הר\"ב דשאובין דרבנן והא דתניא בת\"כ אך מעין כו'. אסמכתא בעלמא היא. כלומר דמדאורייתא אפילו כולו שאוב כשר. ואם תאמר ואי כולו שאוב דאוריי' כשר. אמאי פסלו חכמים שאיבה כלל. [אי אמרת בשלמא דכולו שאוב מדאוריי'. גזרו רבנן ג' לוגין שאובין דפסלו אטו כולו שאוב. הרא\"ש] וי\"ל דגזור אטו בכלי. ובכלי עצמו לא שרי לטבול. דבעינן מקוה דומיא דמעין שהוא בקרקע. והא דדייקינן [בזבחים דף כה] מדכתיב מקוה מים יהיה טהור. הוייתן ע\"י טהרה תהא. כמ\"ש הר\"ב לקמן במ\"ה פ\"ה ומ\"ד פ\"ו דפרה. משכחת לה ע\"י כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה. דפסלי מקוה [*מדרבנן] [כדתנן לקמן רפ\"ד] כ\"כ הר\"ש. ובהכי אזלא לה תמיהת הרא\"ש שמנעוריו ע\"ז הפסק כמ\"ש בתשובותיו כלל ל\"א סי' ז'. ודעת הרמב\"ם ג\"כ דמדאורייתא אפי' כולו שאוב כשר. וכמ\"ש בחבורו ר\"פ ד' מה\"מ. ועיין מ\"ש לקמן מ\"ה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ר\"א אומר רביעית מים כו'</b>. משום דרביעית הוא שיעור טבילת מחטין וצנורות. וכבר יש שם מקוה פסול עליו. הרא\"ש. ועיין במשנה דרפ\"ג. וכיוצא בזה פי' הר\"ב במשנה י פ\"ו. ועיין מ\"ש בספ\"ז: \n",
+                    "<b>ושלשה לוגין</b>. טעמא כתבתי במ\"ג פ\"ק דעדיות [ד\"ה וחכמים]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם ידוע שנפל כו' כשר</b>. הא ספק פסול. מדלא קתני אם ידוע שלא נפלו כו' פסול ואם לאו כשר. מכאן ראיה לסברת האומרים דכולו שאוב פסול מדאורייתא. ומש\"ה קודם שנעשה רוב מקוה בהכשר פסלינן מספק כ\"כ הרא\"ש. וליישב לדעת הר\"ב ודעימיה הסוברים דמדאורייתא אפי' כולו שאוב כשר. נ\"ל. דתנא מהדר למתני כשרות ברישא. ואי הוה קתני אם ידוע שלא נפלו כו' הוי כמהדר אפסלות. גם היה מאריך למתני שלא נפלו. וגם דברי ר\"ש דמכשיר קיימי שפיר טפי אפסלות דסמיך ליה. כך נ\"ל ליישב לסברת הסוברים דאפילו כולו שאוב כשר מדאורייתא. ואני תמה על הכ\"מ שבפ\"ה מה\"מ [הלכה ד'] העתיק דברי הרא\"ש למידק הכי על הרמב\"ם שהעתיק לשון משנתינו. והרי הרא\"ש כשכתב כן לא כתב אלא להחזיק סברת הסוברים דכולו שאוב פסול מדאורייתא. והרמב\"ם אין סברתו כן. אלא דמדאורייתא הכל כשר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המסנק כו'</b>. פירש הר\"ב כמו המסלק. מל' סונקין אותו בצדי המזבח. בפ\"ב דתמיד הר\"ש: \n",
+                    "<b>פסול</b>. כתב הר\"ב ודוקא כשאין במקוה ארבעים סאה כו' אבל אם היה בו ארבעים סאה אין כל מים שאובים שבעולם פוסלים אותו. אפי' לדסברי דכולו שאוב פסול מן התורה. אפ\"ה סברא הוא דהא בהשקה נעשו זרועין ליטהר מטומאתן [כדתנן במ\"ו דפרק בתרא] וה\"ה להטביל בהן. הר\"ש. ועיין מ\"ש במ\"ח פ\"ו [ד\"ה מביא]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לנגבן</b>. פי' הר\"ב שלא נתכוין לקבל המים כו'. עיין בר\"פ דלקמן: \n",
+                    "<b>ישבר</b>. דסיפא דברייתא דאך מעין כו' שכתב הר\"ב לעיל. מסיימה הכי. אי מה מעין שאין בו תפיסת ידי אדם אף מקוה שאין בו תפיסת ידי אדם. יצא המניח כלים בראש הגג לנגבן ונתמלאו. ת\"ל בור. הנה שב המקוה שיהיה מותר בו שתוף אדם מצד ואסור עליו מצד. הרמב\"ם. וכלומר לר\"א כדאית ליה. ולר\"י כדאית ליה. וכ\"כ ב\"י בשם הרא\"ש. ודלא כבעל קרבן אהרן שפי' דברייתא זו אליבא דר\"י היא דוקא: \n",
+                    "<b>ואם לאו לא ישבר</b>. כתב הר\"ב שמא יפלו מן המים לבור רביעית קודם שבירה. שדרך השבירה להפיל הקנקנים על צדיהן ובכך ישברו. ואפשר שע\"י כך קודם שישברו יפול רביעית מהן לבור. וז\"ל מהר\"ם ואם לאו לא ישבר אם אין מים בבור אע\"פ שהיא עונת גשמים פסולה. דמיד כשיכה בקנקנין לשבר אותם. שמא יהיו נתזין למעלה מעט מים מהקנקן רביעית קודם שישבר. ואח\"כ לא יועיל להקוות עליו לר\"א דס\"ל רביעית בתחלה פוסל את המקוה. ואפי' אם אח\"כ ירדו גשמים לא יוכשר. אבל השתא דאיכא תרוייהו. עונת גשמים. ויש מים בבור. כיון שיש מעט מים בבור לא פסלה ביה רביעית מים שאובין אלא ג' לוגין על פני המים. כדאמר לעיל ולא חיישינן שמא יהיו נתזין ג' לוגין. דכולי האי אין נתזין. וא\"כ ישבר הקנקנין וישער שיהא מיעוט מי המקוה בהמשכה. וכשירדו אח\"כ גשמים יהא רובו מי גשמים ומיעוטו בהמשכה. וכשר. אע\"ג דכשהמשיך לתוכו קודם שירדו גשמים היה רובו בהמשכה. כיון דכשהשלים שיעור מקוה בסוף היה מיעוטו בהמשכה. כשר. עכ\"ל: \n",
+                    "<b>רי\"א בין כך ובין כך ישבר</b>. כתב הר\"ב דקסבר שאיבה שהמשיכה כולה טהורה. וכן כתב הרמב\"ם. גם הר\"ן פי' כן בפ\"ב דשבועות. ותמיהני על הר\"ב שכ' שאין הלכה כר\"א. ש\"מ דהלכה כר\"י <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>והרמב\"ם כתב בפירוש והלכה כר\"י. ובפ\"ד מ\"ד וכן בפ\"ה דתרומות מ\"ו מפרש דאין ההמשכה כשרה אלא אחר שכבר היו שם רוב מי גשמים הכשרים. ופסק כן הלכה. ואף במ\"ד פ\"ק דתמורה מפרש כן אע\"ג דכתב עוד פירוש אחר משמא דגמ'. מ\"מ לא דחה הדין דנפקא לפום פירושא קמא. והרמב\"ם בחבורו פ\"ד אע\"פ שבהעתקתו לדברי רבי יהושע דהכא נראה מדבריו כפשטא דמתני' דאפי' בכולה מכשרינן. לא קשיא אדידיה דפסק אחר כך דהמשכה אינה כשרה אלא אחר רוב הכשרים דיש לומר דילמד סתום מן המפורש שאחר כך. אבל מ\"מ מפירושו דהכא ודאי דקשיא. דמפרש בהדיא דלר\"י *)א\"צ שיהא בזה הבור כלל מן המים ואפילו לא יהיה בעת גשמים. ופסק דהלכה כמותו. ובפ\"ד מ\"ד מפרש דאינו כשר אלא אחר הרוב. וצ\"ע: \n",
+                    "<b>אבל לא יערה</b>. דאע\"ג דלנגבן העלן ולא נתכוין שיתמלאו. והוי דומיא דהניחן בשעת פיזור עבים דבפירוש הר\"ב בר\"פ דלקמן דטהורים שאני הכא דכיון שעירה לבור אחשובי אחשובינהו. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם היו המים צפים ע\"ג כל שהוא ישבר</b>. פירש הר\"ב שלא נשאבו המים דכל שעה הן מחוברים. ומסיים מהר\"ם ישבר העציץ שמא יתמעטו המים שלא יהיו צפים ע\"ג ויהיו שאובים ואז יפלו ממנו לבור ויפסלוהו אם אין בו מ' סאה ואם לאו לא ישבר אם מי העציץ הם הרוב. דרוב בהמשכה לא. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ורי\"א בין כך ובין כך ישבר</b>. אבל לא יכפה דחשיב תפיס' ידי אדם יותר ממניח קנקנין לנגבן. דהתם לא חישב עליהם לקבל' מעולם. דלא העלם אלא לנגבן. ב\"י בשם הרא\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המסדר קנקנין בתוך הבור</b>. שהוא מלא מים כדי שיבלעו המים בתוך דופני הקנקנין ולא יבלעו היין שינתן לתוכן ונתמלאו מים. שנבלעו המים בדפנותיהם וגם עברו לתוכן עד שנתמלאו מים אע\"פ שבלע הבור מימיו. ישבר הקנקני'. דהמים שבתוכן לא חשיבי שאובין. שלא כוון שיכנסו המים לתוכן. ב\"י בשם הרא\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רי\"א במים ובטיט</b>. פירש הר\"ב מפני שהמים מקדמין וכי הא דתנן בספ\"ז. ופי' הר\"ב וז\"ל שהמים מקדמים להטביל הרגלים קודם שישקעו בטיט ובמים הוטבלו. וק\"ל דמאי מהני הא דהוטבלו במים קודם שנשקעו בטיט. והרי אז לא היתה המטה כולה במים. ואנן כולה בבת אחת בעינן שתהא במים כמ\"ש שם הר\"ב. וז\"ל הר\"ש [שם] שהמים מקדמין לאותן הגומות של כרעי המטה ובמים הוטבלה ואין כאן חציצה דאין חוצץ אלא טיט היון וטיט היוצרים [כדתנן בפ\"ט מ\"ב]. ע\"כ. וקשה לי דהיאך מקדמין המים לגומות. דהרי הגומות אינן נעשות אלא ע\"י הרגלים. אבל לשון הרא\"ש מפני שהמים מקדמין. כלומר דכשתחב רגלי המטה בטיט כבר קדמו המים ונגעו ברגלי המטה קודם שהגיעו לטיט. ואותם המים מחוברים למקוה. הילכך לא הוי חציצה. כדתנן [ספ\"ח] האוחז באדם ובכלים ומטבילן טמאים ואם הדיח ידיו במים טהורים ע\"כ: \n",
+                    "<b>מודה ר' יהושע</b>. שמטבילין במים ואין מטבילין בטיט. ומיהו אצטרופי מצטרף להשלים לארבעים סאה [כמו שכתב הר\"ב אליבא דר\"א] הר\"ש: [*ועיין רפ\"ז]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>וחסר אפי' קרטוב</b>. פירש הר\"ב חלק מס\"ד בלוג. והוא שמינית שבשמינית הלוג. ומצאתי לו חבר לשיעור זה שכן בפרק בתרא דתרומות [מ\"ח] בתרומת מעשר טמא של דמאי. שלא הצריכוהו להוליכו לכהן בפחות מזה השיעור. ולפי זה בדוקא נקטי חכמים חסר קרטוב. וראיתי לב\"י בתחלת הל' מקואות שכתב בשם הרשב\"ץ. דדוקא קרטוב ושנראה לו דלאו דוקא. אלא אפי' פחות מקרטוב כל שחסרו מ' סאה אפי' כל שהוא פסול ע\"כ. והנה הוא חכם עדיף מנביא. שכן כתבו ג\"כ התוס' בפ\"ק דר\"ה דף יג וז\"ל מדה הפחותה נקט ולאו דוקא דאפי' פחות מכאן ואפי' חסר טפה אינו טובל ע\"כ. וא\"ת ואי הכי דלאו דוקא אלא אפי' כל שהוא. א\"כ היכי קתני מפני שחסרו לו ג' לוגין ודלמא אותו כל שהוא לאו מג' לוגין הוא. הך מלתא לא קשיא כלל. דאין לך כל שהוא שלא נוכל לחלקו לשתים. דהא משום כן קשיא להו להתוס' דפ\"ח דזבחים [דף ע ד\"ה ר\"א] אמתני' דרפ\"ט דפרה כמ\"ש שם. ומ\"ש עוד הב\"י שהרשב\"ץ כתב בשם א' מהמחברים ששיעור קרטוב משקל דינר. הרמב\"ם כ\"כ ברפ\"ה וסוף פ\"ז [הלכה י'] מה' מקואות: \n",
+                    "<b>עד שיצא ממנו מלואו ועוד</b>. פי' הר\"ב כגון מקוה שהיה בו כ' סאה מים כשרים ונפלו לתוכו ג' לוגין מים שאובין ונתמלא אח\"כ מי גשמים כו'. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו. ובחבורו פ\"ה מהלכות מקואות [הלכה ו']. ואע\"ג דחכמים אינם סוברים שהג' לוגין נתערבו מהם בכל טפה וטפה כסברת רבי יהושע. וא\"כ אפי' כשיצא ממנו מלואו ועוד עדיין יש לנו לומר שמא כל הג' לוגין נשארו באלו הנשארים ולא יצא מהם כלום איכא למימר דכולי האי לא חשו אבל שיערו דכשיצא מלואו ועוד. שא\"א שלא יחסר מקצת מהג' לוגין עצמם. וכיוצא בזה הרגיש הראב\"ד במשנתינו [*דלק' כמ\"ש שם בס\"ד] וע' מ\"ש בשמו במ\"ג [ד\"ה עד שיתחשב]: \n",
+                    "<b>[*עד שיצא ממנו מלואו ועוד</b>. ואע\"פ שהמים הצפים ויוצאין מן הבור מעורבין הם יוצאין וכשיצאו (מ') [כ'] סאה [יש בהן] מן הראשונים שנפסלו ויש בהן מן הכשרים היורדים בסוף אפ\"ה כשיצאו משם (מ') [כ'] סאה ועוד כשר. הואיל ולא נפסלו אלא מחמת שלשה לוגין מים שאובים. ב\"י בשם הראב\"ד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שיעמיד בחצר כו'</b>. ל' הר\"ב ופותקן. פירשתיו במ\"ו פ\"ה דתרומות: \n",
+                    "<b>ויטהרו העליונים מן התחתונים</b>. פי' הר\"ב דאמרינן גוד אסיק וכו'. וכ\"פ הר\"ש. ומדכתב הר\"ב שאין הלכה כראב\"ע. ש\"מ דכת\"ק הויא הלכה. ותמיהא לי טובא דבפ\"ז מ\"ו פסק דלא כר\"י דס\"ל אמרינן גוד אחית. וא\"כ כ\"ש דגוד אסיק לא אמרינן וראיתי בכ\"מ פ\"ה [הלכה ו'] דדייק מדהרמב\"ם העתיק המשנה הזו בל' אחרת. ולא כתב בה שאפילו הוא עליון או תחתון. דש\"מ דלא ס\"ל דאמרינן גוד אחית. וקשה לי על זה דבפירושו לא משמע כן ומהאי דיוקא דדייקינן בדברי הר\"ב דהכי איכא נמי למידק בדבריו שבפירושו. ובר מן דין קשה לי סתם מ\"ח פ\"ו מטהרין את המקואות העליון מן התחתון וכו' וע\"י סילון ופסקוה כל הפוסקים ולכן נ\"ל שאין מדברי הרמב\"ם שבחיבורו הכרע דס\"ל דלא אמרינן גוד אחית. וכבר גם הכ\"מ כתב שאפשר דליכא למידק מדסתם ולא באר עליון ותחתון אבל כ' דמלשונו שבפ\"ח [ה\"ח] משמע כן גבי ג' גומות כו' ואני אומר דגם משם אין הכרע שהרי כתב טעם הדבר שאין המים הנזחלין מערבין אא\"כ עמדו ואין בל' הזה משמעות דלא ס\"ל גוד אחית וכבר גם הכ\"מ עצמו כ\"כ שם. ולפיכך אומר אני דהרמב\"ם פוסק למתני' דהכא כמות שהיא וכמו שפוסק לההיא דפ\"ו. ותרווייהו טעמא דאית לן אפילו גוד אסיק ומקטפרס לא קשיא כמו שאפרש בס\"ד. והא דבההיא דמתני' ו פ\"ז אם היו רגליו של ראשון נוגעות במים פסק דלא כר\"י דס\"ל דאף השני טהור התם טעמא משום שאין המים שעל האדם מחוברים. שבמקצתו נגוב. ונמצא שאינו חבור. ומה\"ט פסק בסגוס עבה דמתחבר. וכמו שהעלה שם הכ\"מ בספ\"ח מה\"מ [הלכה י\"ב] ועוד ראיתי להטור דפסק בההיא דאם היו רגליו של ראשון כו' דאף הב' טהור כר' יהודה. ונתלבט מאוד הב\"י למצוא לו טעם ול\"נ דטעמו כפשוטו משום דכל הני מתני' ס\"ל דאמרי' גוד אסיק וכ\"ש גוד אחית. להכי פסק כר' יהודה. ולא הוה סתם ואח\"כ מחלוקת. דהא בתר הכי סתים לן תנא בסגוס עבה כר\"י. ובהא פליג הטור עם הרמב\"ם דלהרמב\"ם ההיא דסגוס עבה [ככ\"ע היא] דלא [*כמ\"ש הר\"ב שם שהיא] כר' יהודה ומפני כן צריך לחלק בין אדם לסגוס ודאדם לא שייך ביה גוד אחית מהטעם שכתבתי אבל להטור באדם נמי איכא גוד אחית. ואה\"נ דאמרינן ומכשירין ביה. וכן נמי בסגוס מכשירין מטעם גוד אחית והיא סתם שאחר מחלוקת. ולפיכך הלכה כר\"י וכת\"ק דהכא וכסתם דפ\"ו. כך נ\"ל בדעת הרמב\"ם והטור ומתיישבים כל המשניות הסתומות אליבא דהלכתא: \n",
+                    "<b>אא\"כ פקק</b>. [*וכתב הר\"ב כלומר אא\"כ כו' עד שלא יגע אחד באלה המים. אלא [באמצעות] הבור ואז יהיה הבור טהור. כך לשון הרמב\"ם] ונ\"א פסק. וכתב הר\"ב שהיא נ\"ל עיקר. וכן היא בנוסחת מהר\"ם ז\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והאמה נכנסת לו</b>. פי' הר\"ב כגון מי גשמים שבאו מן המדרון. וכ\"כ הר\"ש ופי' הכ\"מ [פ\"ה מה\"מ הלכה ו'] כלומר דאילו היתה אמת המים נובעין אפי' אינה אלא כל שהו היתה מטהרת את המים השאובין שבבור. וכ\"כ בספרו ב\"י וגם בשם הראב\"ד כ\"כ. [*וכ\"כ הרא\"ש בה\"מ]: \n",
+                    "<b>לעולם הוא בפסולו כו'</b>. מיירי שלא היו המים של האמה מ' סאה קודם חיבורן למי הבור. דאל\"כ מאי שנא מכשיעמיד בחצר מ' סאה דתנן לעיל דיטהרו העליונים מן התחתונים. ושוב מצאתי לקמן בפ\"ה מ\"ב דמוקי לה הר\"ש למתני' דהכא כשאין בה מ' סאה באמה. עוד ראיתי כן להרא\"ש בפרק מרובה (בבא קמא דף סז) דמוקי לה הכי משום דקשיא ליה ממ\"ג דפ\"ו: \n",
+                    "<b>עד שיתחשב שלא נשתייר כו'</b>. מדקתני עד שיתחשב. ולא קתני עד שיצא מלואיהן כדקתני לעיל. משמע שהמים הצפים ויוצאים משם. לא נחשוב אותם כולם מן הראשונים כמו שחשבנו לעיל [ד\"ה עד שיצא]. אלא לפי חשבון המים שהיו בבור. והמים היורדים בתוכו הם יוצאים. א\"נ מחצה על מחצה (מפני) שהמים היורדים לבור באחרונה קרובים לצאת יותר מן הראשונים שהיו בבור. וכן שנינו בפ\"ו [מ\"ח] היה בעליון מ' סאה ובתחתון אין כלום. ממלא בכתף ונותן לעליון עד שירדו לתחתון מ' סאה. והא ודאי לאכשורי תרווייהו (על התחתון) [העליון והתחתון] קא בעי. ואי ס\"ד דלא נפקי כי הדדי. או האי פסול או האי פסול. שהרי כנתן סאה ונטל סאה דמי. ואמרי' עד רובו. אלמא ש\"מ דכי הדדי נפקי. וש\"מ דלא קפדינן בכה\"ג. אלא דלא נשקול רובו דמקוה. כתיריצא דתריץ בפ' הערל (יבמות דף פב). ומש\"ה תרווייהו מתכשרי. וא\"ת ומאי שנא הכא דחשבי' למים הצפים ויוצאים לפי חשבון. ובמתני' דלעיל חשבי' לכל הפוסלי' שהם צפין ויוצאים תחלה. התם כולהו כשרים ובג' לוגין שאובין הוא דאפסלו להו. אבל הכא כולהו פסולים. ומש\"ה אזלי' בהו לפי חשבון. ב\"י בשם הראב\"ד ועיין בסוף מ\"א דפ\"ה [*ועוד שם מ\"ה בד\"ה ונוטפים כו']: \n",
+                    "<b>הסוחט את כסותו</b>. עיין פ\"ז מ\"ו: \n",
+                    "<b>וחכמים פוסלים</b>. פי' הר\"ב דסברי ג' כלים מצטרפים. כדתנן לקמן וכן פי' הר\"ש. וכ' דג' מחלוקות בדבר. דאיכא נמי רבנן דאמרי אפי' בד' וה' כלים פוסלים [וכמ\"ש הר\"ב במ\"ד פ\"ק דתמורה] ע\"כ. ומשום דהכי תנינן לקמן מג' מצטרפין מד' אין מצטרפין. ניחא להו למוקים רבנן דהכא כי מתני' דלקמן. ולא כרבנן דברייתא [*וכבר כתב הר\"ב בריש מתני' דלקמן סיומא דמלתייהו דרבנן הוא. ומ\"ש הר\"ב לקמן בד\"ה לא כך כו' מכלים הרבה. לאו דוקא. אלא לג' קורא הרבה]. ומ\"מ צריכין לדחוק ולומר דה\"ק רבנן דכמו שמג' כלים מצטרפין. ה\"נ ממקומות הרבה שמכלי א' נמי מצטרפין דכך לי מקומות הרבה מכלי א'. כמו ג' כלים לחודייהו. ול' הרמב\"ם בנא\"י ואמרו חכמים כו' איך שתהי' נפילתן ואפי' ממקומות רבים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומד' אין מצטרפין</b>. ובפ\"ק דתמורה מ\"ד כתבו הר\"ב והרמב\"ם דאין כן הלכה ושם הארכתי בזה בס\"ד: \n",
+                    "<b>[*בעל קרי</b>. החולה שנפלו עליו ט' קבים מים טהור. ואמרינן התם [ספ\"ג דברכות] בנתינה אבל לא בטבילה. הר\"ש. ואע\"ג דבברייתא ליתא חולה מ\"מ הכי מפרשא התם בסוגיא וכן בפ\"ב דגיטין דף טז. אמר רב פפא הרי אמרו בעל קרי חולה כו'. והא דבספ\"ג דברכות תנן דבעל קרי צריך טבילה וטבילה במ' סאה היא ועיין רפ\"ח דמכילתין. ההיא בתקנת עזרא כדפי' הר\"ב שם ומסקינן בפ' מי שמתו (ברכות דף כ\"ב) דעזרא תיקן טבילה לבריא המרגיל [ממשיך את הקרי עליו שמשמש מטתו] ארבעים סאה ואתו רבנן והתקינו לבריא לאנסו ט' קבין. שכן שיערו לרחיצת כל הגוף. וכ\"כ בשם הראב\"ד במ\"ג פ\"ק דעדיות]: \n",
+                    "<b>בזמן שלא נתכוין לרבות</b>. פי' הר\"ב כדי להרבות בו מים. שיהיו בו מים בשפע. ולא יחסר על ידי טבילות שיטבלו בה. כך פי' הב\"י [סי' ר\"א] ותמה על הטור ורבינו ירוחם שהוציאו המשנה ממשמעה. ופירשו דנתכוין לרבות היינו שמשעה ראשונה שהתחיל להטיל בו מים. היה בדעתו להטיל שלשה לוגין. ע\"כ. ומצאתי למהר\"ם שמפרש כמו כן כדברי הטור. שכתב וז\"ל במה דברים אמורים דד' וה' כלים אינם מצטרפים לפסול את המקוה. בזמן שלא היה בדעתו לערות יותר. אבל אם כשעירה עתה לזה היתה בדעתו לערות למחר או *)ליומחרא יותר אפילו קורטוב בכל פעם ופעם. מצטרפין לג' לוגין ע\"כ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>תחת הצנור</b>. פי' הר\"ב שקבעו ולבסוף חקקו. עיין במ\"ג: \n",
+                    "<b>אחד כלים גדולים ואחד כלים קטנים</b>. פי' הר\"ב ואחד כלים קטנים דלא תימא דלא חשיבי. וכן פירש\"י בפ\"ק דשבת דף טז. אבל התוס' כתבו א' כלים גדולים שמרוב גודלן אינן מקבלות טומאה. כגון כלי עץ שהן יתרים על מ' סאה שאינן מטלטלין מלא וריקם. אפ\"ה מקרי שאיבה. וא' כלים קטנים כדתנן במס' כלים [פ\"ב] הדקי' שבכלי חרס הן וקרקרותיהן ודופנותיהן יושבים שלא מסומכים שיעורן מכדי סיכת קטן ועד לוג. אבל בציר מהכי טהורים. ע\"כ. ולשון יתירים שכתבו. קשיא דמחזיקים מ' סאה תנן ברפט\"ו דכלים ובשאר דוכתי. ול' הרא\"ש המחזיקים מ' סאה. ול' מהר\"ם ראיתי שהוא ג\"כ כל' התוס'. וצ\"ע: \n",
+                    "<b>אמר ר\"י עדיין מחלוקת כו'</b>. וידוע דר\"מ ור\"י הלכה כר\"י. ודלא כהרמב\"ם שפוסק כר\"מ. וכתב בפירושו שהוא מי\"ח דבר. ומדהר\"ב לא מנאו בי\"ח דבר בפ\"ק דשבת ש\"מ דס\"ל דהל' כר\"י. וכן דעת הרא\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם יש לה לבזבז</b>. פי' הר\"ב שפה סביב מד' רוחותיה וכו'. דאי מג' רוחות אין זה בית קבול. ובפ\"ב דמס' כלים אין לדקדק כלום. דקתני [במ\"ג] הטהורים שבכ\"ח טבלא שאין לה לזביז. דה\"נ קתני [במ\"ז] הטמאים שבכ\"ח טבלא שיש לה לזביז. הר\"ש. ועמ\"ש במס' כלים פי\"ב מ\"ו [ד\"ה שנחלקה]. וראיתי בב\"י שכתב בשם הרוקח דמשמע דדוקא בב' רוחות הוא דכשר אבל אם יש לו לזביז מג' רוחות פסול': \n",
+                    "<b>זקפה לידוח כו' אינה פוסלת כו'</b>. ומיירי כגון דבלאו הטבלא היו המים נמשכים למקוה. דאל\"ה אע\"פ דאין המים נפסלים מחמת שאיבה. מ\"מ נפסלים משום דהויה ע\"י טהרה בעינן. כדאיתא בפרק [ה] [במ\"ה]. הרא\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*בצנור</b>. מ\"ש הר\"ב בסוף המשנה דסילון וצנור ומרזב אחד הוא. ומיהו נשתנו בגודלן וקטנן. כדפי' הר\"ב במ\"ו פ\"ג דב\"ב]: \n",
+                    "<b>לקבל צרורות</b>. המתגלגלים במים. כדי שלא ירדו עם המים. הרמב\"ם פ\"ו מה\"מ [הלכה ו'] : \n",
+                    "<b>ובשל חרס רביעית</b>. עי' [מ\"ש] מ\"ב פ\"ב דכלים: \n",
+                    "<b>ונכבש</b>. פי' הר\"ב שהעפר נקבע ונעשה מהודק כו'. וקשיא מהא דתנן בפרק חלון מ\"ג חריץ עמוק י' ורחב ד'. מערבין ב' ואין מערבין א'. מלא עפר או צרורות מערבים א'. ולא מצריכים כבישות. וי\"ל דגבי חריץ שאני. דהכא מבטל ליה מתורת כלי. ב\"י בשם ס' יראים. [*ומתישב בזה ג\"כ מ\"ז פט\"ו דאהלות] ואע\"ג דלכאורה נראה דדוקא לפי' דמפרש כבישת רגל הוא דקשיא ליה. בעיני נראה דאפי' כשנפרש כבישה מאיליו נמי קשיא. וכתב הרא\"ש דהרמב\"ם והראב\"ד גורסים ונגפס. כלומר ונעשה חזק וקשה כגפסי'. [*ע\"כ. ופי' גפסיס כ' הר\"ב במ\"ב פ\"י דכלים]: \n",
+                    "<b>ורחב מן האמצע אינו פוסל כו'</b>. לפי שלא יכוין לזה החלל שיהיה כלי קבול. ואמנם היה הכוונה שיצאו המים מן המקום הצר בחוזק. הרמב\"ם. [*ומ\"ש הר\"ב לא חשיב לקבלה. מלשון הר\"ש העתיק כן. אבל נ\"ל שצ\"ל לא חשיב נעשה לקבלה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*אם רוב מן הכשר</b>. פי' הר\"ב כגון שכ\"א סאה כו'. וכ\"כ עוד בפ\"ה דתרומות מ\"ו. ושם כתבתי דלענין הדין במשהו יותר מכ' סגי. וכלשון הב\"י שאני מעתיק בד\"ה ואם לאו כו' בס\"ד]: \n",
+                    "<b>אם ידוע שנפל לתוכו מ' סאה כו'</b>. עי' מ\"ש בזה במ\"ה פ\"ב: \n",
+                    "<b>ואם לאו פסול</b>. פי' הר\"ב דג' לוגין מים שאובין כו'. ואפי' המים שאובים בפ\"ע שלא נתערבו בכשרים אין פוסלין דרך המשכה אלא ברוב. וכ\"כ הרמב\"ם. והקשה הכ\"מ [פ\"ד מה\"מ הלכה ח'] מדקתני רישא אימתי בזמן שמתערבין עד שלא יגיעו למקוה. דמשמע שמפני שנתערבו מקודם הוא דמכשרינן. הא לאו הכי לא. ונ\"ל דהא דקתני שמתערבין היינו לאפוקי היכא דלא נפלו רוב כשירים ברישא. דהיכא דהיה במקוה פחות מכ' סאה ומשהו מים כשירים. הוא נפסל בג' לוגין מים שאובים אע\"פ שנפלו בו בהמשכה. אבל כשהם מתערבים קודם שירדו והם נמשכים ויורדים. אע\"פ שאין רוב הכשרים ניכר ועומד לעצמו. כיון שגם השאובים אינם יורדים למקוה בפני עצמם. אלא מעורבין עם הכשרים ובדרך המשכה. כשירים. והכי משמע מדבריו ז\"ל שכתב אין המים שאובים פוסלים וכו'. עכ\"ל. ואני מצאתי בתוס' פ\"ק דתמורה די\"ב [סד\"ה ואין המים]. שהרגישו בקושיא זו וכתבו. ונראה דקתני נתערבו [עד שיגיעו למקוה]. לאפוקי היכא שהצינור שחקקו ולבסוף קבעו יורד למקוה בלא המשכה. ע\"כ. כלומר דנתערבו לאו דוקא ואפילו בלא נתערבו נמי. ולא אתא אלא לאפוקי בלא המשכה. [*ואף דברי הר\"ב כך מוכרעין. שכתב היו מקלחים כו' שלא ירדו למקוה ע\"י המשכה כו' אלא מן הכלים עצמן. ולא כתב כלשון הר\"ש שכתב שלא נתערבו בחצר אלא מהלכין בפני עצמן [למקוה השאובים וכן המי הגשמים עצמן]. ע\"כ. אלא דהר\"ב ס\"ל דרישא גופה אף בלא נתערבו. אלא מהלכים וכו' ולפיכך הוכרח לפרש בסיפא שלא ירדו ע\"י המשכה כו'. אלא כו'] ומ\"ש הר\"ב וכן הל'. כבר הקשיתי לשאול ע\"ז בפ\"ב מ\"ז [ד\"ה רי\"א]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין ממלאין ממנה</b>. וכן העתיק הר\"ב. אבל במס' פרה פ\"ה מ\"ז גרסינן אין ממלאין בה. והיא גירסא נכונה [*כדתנן בסיפא] וכך הוא בנוסח' מהר\"ם בכאן ז\"ל: \n",
+                    "<b>[*ואינה צריכה צמיד פתיל</b>. כתב הר\"ב לפי שאינה חשובה כלי אלא כבור ודות. כדתנן פ\"ה דאהלות מ\"ו]: \n",
+                    "<b>או מן הצד</b>. עמ\"ש שם במס' פרה [ד\"ה מן הצד]: \n",
+                    "<b>וכמה יהיה בנקב</b>. פירש הר\"ב לבטלו מתורת כלי שלא יפסול את המקוה מטעם שאיבה. ואיכא למתמה דא\"כ היכי קתני מעיקרא ואינה יכולה לקבל מים כל שהם. דמשמע ודאי שא\"צ שיעור לנקב. אלא בכל שהוא מבטלו מתורת כלי. ועוד קשה דבסמוך בשוקת יהוא מפרש לענין עירוב מקואות. אבל אין זה כי אם עירוב פירושים שהר\"ש וכן הרא\"ש הביאו סוגית הגמ' דספ\"ק דיבמות [דף טו]. דמוכח מיניה דההיא דשוקת יהוא לענין עירוב מקואות היא שנויה ומשום כך פירשו דהך דכמה יהא בנקב מלתא באפיה נפשה היא ולא קאי ארישא אבל ניקבה דרישא לא בעי כשפופרת הנוד. כיון שהנקב הוא למטה בשוקת ואינה יכולה לקבל מים כל שהוא. נתבטלה מתורת כלי. ובתוספתא פליגי תנאי בהא וכו' והרמב\"ם בפ\"ו מה\"מ [הלכה ג'] נראה מדבריו דמפרש דקאי אדסליק מיניה. דהיינו לענין לבטלו מתורת כלי שלא יפסול המקוה מחמת שאיבה. קאמר כמה יהא בנקב כשפופר' הנוד. ולפי זה גם הך דשוקת יהוא לענין נקב המבטלה מתורת כלי מתניא ולא לענין עירוב מקואות. וכבר פירש הכ\"מ לאותה סוגיא דיבמות דלא תקשה כלל אדהכא. והנה יצא לנו עירוב הפירושים. שמתחלה מפ' הר\"ב כפירוש הרמב\"ם. דכמה יהא בנקב קאי אדלעיל מיניה. ולדידיה שוקת יהוא נמי בכה\"ג. והדר מפרש שוקת יהוא לענין עירוב מקואות שהוא כפי' הר\"ש והרא\"ש. ולדידהו כמה יהא בנקב נמי לענין עירוב מקואות ולא קאי אדלעיל מיניה. אבל יתכן שהר\"ב אע\"פ שפי' כמה יהא בנקב כדברי הרמב\"ם. לא היה נראה לו לפרש שוקת יהוא בכה\"ג נמי. כיון דפשטא דסוגיא דיבמות משמע מינה דלענין עירוב מקואות שנויה. וקסבר הר\"ב דהך עובדא דשוקת יהוא אע\"ג שאינה ענין לביטול תורת כלי. אפילו הכי מייתי לה הכא. משום דדמיא לשיעורא דשפופרת הנוד. ובאמת אע\"פ שהכ\"מ מפרש לשוקת יהוא לדברי הרמב\"ם דמיירי לענין ביטול תורת כלי מדנפשיה הוא דמפרש כן. לפי שנראה לו לפרש הכל בענין אחד. אבל מדברי הרמב\"ם עצמו אין הכרע. ואפשר שיפרשו לענין עירוב מקואות וכדפרישית לדעת הר\"ב. ומ\"מ לישנא דכל שהם. דחיקא לפירוש הר\"ב והרמב\"ם. אבל בתוספתא והביאוה הר\"ש והרא\"ש איתא בד\"א מן הצד. אבל מלמטה אינו פוסל את המקוה. אם הי' מקבל כל שהוא מן הנקב ולמטה פוסל את המקוה. ופירש דה\"ק בד\"א דבעינן כשפופרת הנוד מן הצד. אבל אם ניקב בשוליו אינו פוסל אפילו ניקב כמלא מחט. ואם הי' [מקבל] כל שהוא. פירוש שנקוב מן הצד כשפופרת. וגבוה מעט מן השולים ומקבל מן הנקב ולמטה מים כל שהוא. פוסל המקוה. ע\"כ. נמצינו למדין עכשיו דאין מלמטה ומן הצד שווים בדינם. דאע\"ג דמלמטה סגי בנקב כל שהוא. במן הצד בעינן כשפופרת. ושאין יכול לקבל ממנו ולמטה מים כל שהוא. ואיכא למימר השתא דוכמה יהיה בנקב כו' קאי אמן הצד. וכן מצאתי בב\"י גבי מה שכתב הטור ובדבר זה שוה מעין ומקוה כו' שם כתב. בשם הר\"ר יוסף טאיטסי\"ק שהאריך בדין זה. ובתוך הדברים כתב דוכמה יהא בנקב. קאי אמן הצד. אחרי שחלוקים הם נקב שבשוליה. לנקב שמן הצד וכדפרישית: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>פסול</b>. ותמה הר\"ש [במתניתין דלקמן] אמאי פסול כיון דמי השוקת מחוברין למעין דמטהר בכל שהוא. ותנן בפ\"ק מעין שמימיו מועטין ורבו עליו מים שאובין שוה למעין להטביל בו בכ\"ש. ועוד דמטבילין כלים בתוך כלים. [כדתנן בפרק דלקמן מ\"ב] ומחלק בין כלים התלושים דשרי. לכלים הקבועים. דאיכא למגזר אטו בשאין בהם כשפופר' הנוד. אבל הרא\"ש כתב (דלק') [דל\"ק] מידי. כיון דכלי מפסיק בין מים שיצאו חוץ לשוקת ובין המעין. לא מיקרו מחוברים. ולא דמי למעין שנתן לתוכו מים שאובין דשם מעין לא בטיל מיניה אע\"פ שנתנו לתוכו מים שאובין הרבה. מידי דהוה אמקוה שיש בו מ' סאה שאינו נפסל אפילו נתן לתוכו אלף סאין מים שאובין. והא דאפילו בכלי עצמו מטבילין. לא דמי דהתם הכלי הפנימי הוא נטבל בתוך המקוה. כיון דפי החיצון כשפופרת הנוד. אבל כלי המחובר למעין או למקוה שיש בו מ' סאה. אין להטביל בתוכן גזירה דלמא אתי להטביל בכלי שיש בו מ' סאה בלא חיבור הלכך אסור להטביל בשוקת ובמים הנמשכים ממנו. ע\"כ [*והא דאין מטבילין בכלי כתבתי הטעם בפ\"ב מ\"ג [ד\"ה שיש]] <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכתב ב\"י עוד בשמו שכתב דהא דתנן בפ\"ו מ\"ה השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהם אא\"כ היו נקובים כשפופרת הנאד שאני התם שהים מקיפן. אבל אם היו עומדים על שפת הים ומחוברים לים כשפופרת הנאד לא: \n",
+                    "<b>כשר חוצה לה</b>. לשון הר\"ב כשר להטביל במים שעל שפת השוקת או חוצה לה. וזה לשון הר\"ש כשר חוצה לה. כל שהוא שחוץ לשוקת ע\"ג שפתה. כשר להטביל בו מחטין וצנורות עד כאן. כלומר דחוצה לה היינו כל מה שאינו תוך השוקת. בין שהוא חוצה לה ממש או ע\"ג שפתה. מקרי חוצה לה. ומשום דע\"ג שפתה אין שיעור שתעלה טבילה לאדם. נקט מחטין וצנורות. ובטעמא דמתניתין דכשר חוצה לה כתב הרא\"ש וז\"ל כשרים המים היוצאים מן השוקת אע\"פ שאסור להטביל בתוכו. לפי שהמעין שנופל על שפת השוקת מטהר כל המים בכ\"ש. אע\"פ שמי השוקת מרובין מהן. מ\"מ כל המים מחוברים למעין ע\"י המים המועטין הנופלים על השוקת ונטהרים אע\"פ שכבר נפסלו בשאיבה כשעברו דרך השוקת. ע\"כ. אבל מהר\"ם כתב וז\"ל כשר חוצה לה דדוקא חוצה לה כשר. אבל ע\"ג שפה לא דכתיב מעין ובור מקוה מים יהיה טהור. דהיינו בקרקע דלא חזו לקבולי טומאה. אבל ע\"ג כלים לא. ע\"כ: \n",
+                    "<b>על גבי בריכה</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>והיא מלאה מי גשמים. שאין מטהרין אלא באשבורן ובמ' סאה. ב\"י: \n",
+                    "<b>והפסיקו</b>. עיין מ\"ש במ\"ו: \n",
+                    "<b>הרי הוא כמקוה</b>. ל' הר\"ב ואין מטהרים בכ\"ש עד שיהא שם מ' סאה. וכן ל' הר\"ש. והטור מסיים ובאשבורן. וכ\"כ הרא\"ש: \n",
+                    "<b>פסול</b>. עדיין הם פסולים כו'. ב\"י: \n",
+                    "<b>עד שידע שיצאו הראשונים</b>. איכא למידק אמאי לא קתני עד שיצאו כו' כדקתני במשנה א\"ב דפ\"ג. ונראה לי דלישנא דשידע שיצאו הוה כמו הלשון דעד שיתחשב שלא נשתייר כו' דהתם במ\"ג שכתבתי שם בשם הראב\"ד דמתחשבין לפי חשבון. וה\"נ דכוותה דטעמא דהתם שייך נמי הכא. ודו\"ק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העבירו ע\"ג כלים</b>. פי' הר\"ב על דפני הכלים מבחוץ. וכן פי' הרא\"ש. וכתב דטעמא דר' יוסי דגזר אטו תוך כלי. לענין זה דלא הוי מעין. אבל לא גזר כולי האי לעשותן מים שאובים. ע\"כ. ונ\"ל דה\"נ מיירי. בענין דבלאו אלו הכלים היו המים עוברים. דאלת\"ה יהיו נפסלים אפילו למקוה. משום דהווי' ע\"י טהרה בעינן. וכמו שכתבתי בשם הרא\"ש בפרק דלעיל מ\"ב. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>גבי זקפה לידוח: \n",
+                    "<b>ובלבד שלא יטביל ע\"ג ספסל</b>. פי' הר\"ב גזירה שמא יטביל בכלים. וז\"ל הרא\"ש גזירה אטו תוך כלי. ע\"כ. ולרבותא לא מהדר אלא ספסל דאע\"ג דאין לו תוך אפ\"ה גזרינן. משום דדמי לכלי הואיל וראוי למדרס. כדתנן במ\"ג פכ\"ב דכלים. ויש לכ\"מ פ\"א מהלכות מקואות. וכן בב\"י סי' קצ\"ח שני פירושים אחרים בדקדוק זה דלא קתני בדר' יוסי אלא ע\"ג ספסל. אבל הנה הנם לשטת הרמב\"ם דמוקי למתני' בכלים שאין להן בית קבול. ולא זוהי שטת הרא\"ש והר\"ב. ולכך לא העתקתי': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מעין שהוא משוך כנדל ריבה עליו והמשיכו</b>. כתב הר\"ב בפ\"א שהרחיב הבריכות שהיו מושכות מים מן המעין. וזה לשון הר\"ש ריבה עליו לא שריבה לו מים שאובים. דא\"כ לא היה מטהר בזוחלין. כדתנן לעיל בסוף פ\"ק. אלא ריבה עליו היינו שעשה בריכות לכל המקומות שהיה מוליך ונתמלא כל אחת מים. הרי הוא כמות שהיה. דבמקום שהיו מימיו זוחלים קודם שריבה עליהן והרחיבן וכו'. ופי' הראשון שכתב הר\"ב הוא פי' הרמב\"ם. ומפרש דסיפא היה עומד וכו' היא המעלה הרביעית [משש] שבמקוה דבפ\"ק. ובב\"י כתב בשם הרא\"ש כמו שפירש הרמב\"ם. [*שנתן טעם לדבר שכיון דבלאו הכי היו זוחלין באותן המקומות. אלא שעתה נתרבה זחילתן]. ודמסיים אסיפא דהיינו הא דתנן בפ\"ק. למעלה מהן מעין שמימיו מועטין שרבו עליו מים שאובין וכו': \n",
+                    "<b>כנדל</b>. ל' הר\"ב כשרץ זה שמרבה רגלים דקים. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יוסי אומר כל הימים מטהרים בזוחלין</b>. פי' הר\"ב מפני שהנחלים הולכים וזוחלי' עליהם. עיין מה שכתבתי במ\"ח פ\"ח דפרה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והנוטפין</b>. פי' הר\"ב כגון מי גשמים. וכן פי' הר\"ש. ובדבור אפי' זב כו' אכתוב פי' הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>על הזוחלין שרבו על הנוטפים שהם כשרים</b>. והכי תנן לה בעדיות פ\"ז מ\"ג. ושנינו שם מעשה וכו' ופי' הר\"ב שהן כשרים כזוחלים. הואיל ונוטפין מועטין ואפילו במקום שאין כדי טבילה וכו'. וכ\"פ הר\"ש. וכלומר דהא דמעין מטהר בכל שהוא. שיעור כדי טבילה מיהו בעינן. וכמ\"ש כבר בפ\"ק מ\"ז. ולאו למימרא שאין להן דין זוחלין אלא לענין שמטהרין בכל שהוא. ושצריכין מיהת שיהיו באשבורן. שהרי כבר פי' הר\"ב בעדיות דמטהרין בזוחלין ובכל שהן. וכן לשון הר\"ש בכאן. שהן כשרין כלומר בזחילה הואיל ונוטפין מועטין. ואיצטריך לאשמועינן אפי' במקום שאין כדי טבילה כו'. וכלומר דאי לגופיה שמטהר בזחילה. כבר תנא לה בפ\"ק מ\"ז דמעין שמימיו מעוטין ורבו עליו מים שאובין שוה למקוה. מוכח ודאי דכשמים שאובין מעוטים שוה למעין בכל דבר. וכ\"ש בנוטפין המעוטין: \n",
+                    "<b>ונוטפין שעשאן זוחלין</b>. פירש הר\"ב כגון מקוה שפרץ על שפתו כו'. וכ\"פ הר\"ש. וקשיא לי לישנא דעשאן. וגם מה שפי' לקמן אין מזחילין בו. כלומר אין מעמידין בו מקום הזחילה כו' לא אתי שפיר. ומצאתי שהרא\"ש הקשה כך. וכתב עוד. דטעמא דר\"י לא מסתבר כלל. כיון דהמקוה כשר ומונע מפסולו ע\"י דבר טמא. ועוד דשנינו בפ\"ג בור שמלא מים שאובין והאמה נכנסת לו ויוצאה הימנו. לעולם הוא בפסולו עד שיתחשב כו'. ומשמע דלאחר שיתחשב שלא נשאר בבור שלשה לוגים. אע\"פ שהאמה עדיין נכנסת לו ויוצאה ממנו. כשר. [*ועוד הקשה מסוף מתני' דלקמן ושם כתבתי בזה]. ונראה לי לפרש נוטפים שעשאן זוחלים. כלומר נוטפים שנקוו למקום א' והזחילן להוליכן לתוך גומא אחת לעשות מקוה. סומך אפילו מקל ואפילו קנה [*והן פשוטי כלי עץ. והא דקתני ואפילו. משום דתנן בפ\"ו דפרה [מ\"ד] נתן ידו כו' עלי קנים] כו'. [*וקאמר לא מיבעיא עלי קנים ועלי אגוזים. דאינם ראוים לקבל טומאה כלל. אלא] אפי' [*מקל וקנה שאם] עשה להם בית קבול [*מקבלים טומאה. מזחילין בו]. ואפילו זב וזבה סומכים המקל והקנה. לא פוסלתן. אלא היכא דנתן ידו או רגלו והמים עוברים דרך גופו כההיא דפ\"ו דפרה. אבל אם הוא סומך המקל והקנה שהמים עוברים דרך עליהן אין בכך כלום. מידי דהוי אעלי קנים ועלי אגוזים שהוא סומך שם. והמים עוברים עליהן. ור' יוסי קאמר לא מיבעיא זב וזבה. אלא אפי' טהור. כיון דבר קבולי טומאה הוא. לא יסמוך במקל. וההוא דעלי קנים ועלי אגוזים. מיירי שנתנו [האדם העלים] שם טרם באו המים. ולא היו בידו כשעברו המים. ע\"כ. [*ובדבור דלקמן תמצא פי' הרמב\"ם זלה\"ה וששבחהו הרא\"ש זלה\"ה]: \n",
+                    "<b>אפי' זב וזבה יורד וטובל</b>. והר\"ב העתיק ויורד [הטמא] וטובל. וכ\"כ הר\"ש. אבל הרמב\"ם העתיק יורד וטובל. ומפרש למשנתינו בענין אחר. שמפרש דנוטפין הן טפין טפין הנוטפין ממעין היורד מן ההר. אע\"פ שאותן טפות יורדין במרוצה תיכף זו אחר זו. כיון שאינו זוחל אלא יורדין בהפסק יש להם דין מקוה וכו'. והעיד רבי צדוק כו'. ואח\"כ אמר שאם יוכל להתחבל שיהיה משיב הנוטפים זוחלים. הנה זה מותר. ואופני התחבולה כשישי' בה במקום אשר יטפו אלה הטפות קנה או מקל להזיל עליהם אלה הטפות וישובו זוחלין. ויהיו המים המקובצים כמי המעין. ובתנאי שיהיו הנוזלים נשארים על [גב] אלה הקנים [או] המקל [פי' בלי הפסק] ואומרו אפי' זבה. אין כוונתו שהזבה תצטרך ביאת מים חיים. ואמנם כוונתו הוא שהיא טבילה שלמה וזכר הזבה מפני הזב. וכבר התבאר בראש מגילה. שהזבה לא תצטרך מים חיים. אלא מי מקוה יספיקו אליה. ואולם השמיענו ר' [יהודה שלא] לכוונת טומאה וטהרה לבד נשים [אלה המים כשרים]. אלא אפי' לענין איסור. לפי שהזבה אשר היא ערוה [עד] שתטהר. תטבול בו ותהיה מותרת לבעלה. וכבר ידעת אתה שהמקל מקבל טומאה מדרבנן. לפי שהוא מפשוטי כלי עץ. וחלק ר\"י וכו' ע\"כ. וכתב [*הרא\"ש] שהוא פי' נאה ומקובל [*אבל מ\"מ בדין פשוטי כלי עץ לא ס\"ל הרא\"ש כוותיה. אלא דאף מדרבנן אינן מקבלים טומאה. ומש\"ה הכשיר בפירושו לעיל בדרבי יהודה כל עוד שלא נעשה בית קבול. וכ\"כ הטור סי' ר\"א בהדיא להמשיך ע\"י דף להשימו שם בטרם יבואו המים. בפיסקא המתחלת הבא להמשיך כו'] ועיין מ\"ש בסוף פירקין: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר כל דבר שהוא מקבל טומאה</b>. כ' הר\"ב וטעמא דרבי יוסי דאמר קרא מקוה מים כו'. והך טעמא פירשו הר\"ב ג\"כ במ\"ד פ\"ו דפרה אדתנן נתן ידו או רגלו או עלי ירקות כדי שיעברו המים לחבית פסולים. וכתב הר\"ש דיתכן דאפי' רבי יהודה דפליג הכא. מודה התם. דהכא המקוה עשוי ושלם. ע\"כ [*ולהרא\"ש] כבר נתבאר דודאי דלא פליג התם. עיין [מ\"ש] במ\"ח פרק דלקמן [ד\"ה מביא]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>גל שנתלש</b>. פי' הר\"ב מן הים. וסתמא כר\"י דמטהר ליה בזוחלין. הרא\"ש. וכתב ב\"י בשם מהרי\"ק שורש קט\"ו דק\"ל מדריש פירקין העבירו ע\"ג בריכה והפסיקו הרי הוא כמקוה. ופשיטא שאין לך הפסקה מן המעין גדולה מזו שנתלש הגל מן הים והולך למרחוק. וכן אין לך זחילה גדולה מזו שאין כאן אשבורן כלל. וניחא ליה דהא שהפסיקו הרי הוא כמקוה היינו דוקא היכא שנחו המים במקוה. וכבר נעשו אשבורן. אבל היכא דאכתי לא נייחי מיא באשבורן אלא עדיין חיים וזוחלין מכח נביעת המעין. אע\"פ שהופסקו מהמעין. מ\"מ שם מעין עליהם עדיין מצד עצמן. כיון דאכתי חיים וזוחלין הם ולא פקע חיותן מנייהו. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ובו ארבעים סאה</b>. תמיהני למאי דפרישית בפ\"ק מתני' ז דבמעין לא בעינן מ' סאה אלא כל שגופו עולה בו בבת אחת הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>למאי נפקא מיניה מצריך הכא שיהא בו מ' סאה. והרא\"ש כתב בשם ר\"י דאף מעין אינו מטהר בכל שהוא אלא לכלים. אבל לא לאדם. דלעולם בעינן מ' סאה אפי' בקטן. ומביא ראיה מדאמרי' בפ' חומר בקדש [דף כב] ארעא חלחולי מחלחלא ובעינן מ' סאה. ובמקוה לא שייך לומר חלחולי מחלחלא. אלא במעין שגידי המים מתחברים תחת הקרקע וקאמר דבעינן מ' סאה וכתב שנראין דברי ר\"י כי אין להשיב על ראייה שהביא. וגם מסתבר הואיל ושיערו חכמים מי מקוה אמה על אמה כו' מים שכל גופו עולה בהן. לא פלוג באדם לשער בכל א' לפי גופו ע\"כ לשונו. ובעיני יפלא שלא הביאו ראיה ממשנתינו. לפי שהיא נראית ראיה גדולה דמצריך ארבעים סאה אפי' במעין והיינו לטבילת אדם. וכ\"ש דנפלאתי על הסוברים דאין צריך מ' סאה לטבילת אדם שבמעין וצריך עיון. וע' עוד מזה בסוף פ\"ז: \n",
+                    "<b>טהורים</b>. פי' הר\"ב לחולין בלבד וכו' אבל למעשר שני וכו'. ע' מ\"ש בזה במ\"ו פ\"ב דחגיגה: \n",
+                    "<b>המעורבת בבקעה</b>. שנתקבצו בבקעה מי גשמים של ארבעים סאה. הר\"ש. והוא שכתב הר\"ב מעורבת למקוה וכו': \n",
+                    "<b>בחרדלית</b>. לשון הר\"ב כמו הרדלית. והומר בו החי\"ת במקום ה\"א. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>שגודר כלים כו'</b>. כ' הר\"ב ואי קשיא והא אר\"י וכו'. ולכאורה אף לפי' הרא\"ש שכתבתי בדבור נוטפין כו' וכן נמי לפי' הרמב\"ם שכתבתי בדבור שאחריו קשיא נמי שאע\"פ שלפי פירושם דברי ר' יוסי אינן אמורים אלא לעשות שיהיו זוחלין. ואילו הכא מונע הזחילה ובהא לא מיירי. מ\"מ זיל בתר טעמא. דמידי הוא טעמא דר\"י אלא לפי שאין מהוין המקוה אלא ע\"י דבר שאינו מק\"ט ואילו ה\"נ מניעת הזחילה הוא מהוה ומכשירו שראוי לטבול בו. אבל א\"א לומר כן דאדרבה הרא\"ש הקשה מכאן ג\"כ על פי' הר\"ש דמפרש לעיל דאין מזחילין היינו מניעת זחילה דהא הכא תנן דמבטלין הזחילה ע\"י כלים. טמאים ומיהו מ\"מ קשיא דאם מניעת הזחילה היא מכשרת המקוה אמאי לא קרינא ביה נמי יהיה טהור הוייתן תהא על ידי טהרה. ואע\"ג דהב\"י כתב גבי הבא להמשיך מים למקוה כו' דלהרמב\"ם לא בעינן הויה ע\"י טהרה. אלא לצריכי מים חיים ושכ\"כ הרא\"ש בתשובה. מ\"מ קשיא היאך פסק בפ\"ט מה\"מ [הי\"ד] להא דר\"י ופסק נמי [הט\"ז] להא דגודר כלים וטובל [*בהן ולא חילק בהן בצריכי למים חיים לאינן צריכין] וגם דלדברי הב\"י צריך לדחוק דדרשה דיהיה טהור ארישא דקרא קאי אאך מעין. ולא על בור ומקוה דסמיך ליהיה טהור. וכן מבואר בתשובת הרא\"ש וזה דוחק מאוד. אלא שאין מענין החבור להאריך בזה. ואשוב לעיקר הקושיא ואומר דלא קשיא קרא כלל. דיהיה טהור כתיב ודרשינן הווייתן תהא ע\"י טהרה ולא מקרי הויה אלא מה שמהוין ועושין. ולא מה שמונעין שהמניעה היא הפך ההויה. ואע\"פ שעל ידי זאת המניעה נעשית דבר מכל מקום קא חזינן דהתורה לא הקפידה אלא על הויה המהוית. ולא על מניעה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כמה שהם</b>. לפי שהן חשובים כמו המערה עצמה. וכה\"ג אמרי' גבי שבת בפ\"ק דשבת חורי רה\"י כרה\"י דמו. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>עוקת המערה</b>. לשון הר\"ב גומא שבשולי המקוה. בקבוב. הרמב\"ם [*והוא לשון קבה ואהל הנעשה בשיפוע כמו כיפה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרי אלו טהורים</b>. לתרומה אבל לא לקדש. כדתנן ברפ\"ג דחגיגה. כ\"כ הרמב\"ם אסיפא. אבל להר\"ב איתא נמי ארישא: \n",
+                    "<b>ואם לא טבל אין המים מעורבים כו'</b>. ונ\"א במים המעורבין. ופי' הר\"ש כלומר אין מטבילין במים המעורבין כי ההיא דתנן בפירקין דלעיל חריצין ונעיצין ופרסות החמור המעורבים לבקעה עד שיהיו מעורבים כשפופרת הנוד. ע\"כ. ותרתי קתני. והכי איתא הגי' בפ\"ג דחגיגה דף כב. ואמרי' עלה דה\"ק ואם א\"צ להטבילו ומים המעורבים עד שיהו כו'. אבל ק\"ל דלמאי איצטריך לאשמועי' הך דמים המעורבים דהא כבר תנא ליה בפירקין דלעיל. ונ\"ל דהכי קאמר ואם אינו צריך להטבילו. נעשה כמים המעורבים. כלומר כיון דליכא מגו דסלקא ליה טבילה כו' נעשה כטובל בשאר מים המעורבים דצריכים עד שיהא כו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בזה עשרים סאה ובזה עשרים סאה</b>. והר\"ב העתיק בזה כ' ובזה כ' כו' וכן הל' במשנה שבגמ' דפוס ישן: \n",
+                    "<b>המקואות טהורין</b>. פי' הר\"ב ואפי' השאוב שהרי שני הכשרים מתערבים יחד ואפי' נתחבר האמצעי לשאוב קודם שנתחבר לכשר לא הוי כג' לוגים מים שאובים שפוסלים את המקוה חסר. דהכא נתחבר לכשר קודם שבאו השאובים לתוכו [כלומר הג' לוגים]. ועוד דאפילו שאוב באמצע אין נפסל בכך. כדלקמן. הר\"ש. [*ושנתבטלו ברוב נראה לפי שהשאוב עם שנים מתערב. ומסתמא נעשה התערובות עם שניהן בבת אחת ולשונו של הר\"ב שכתב ומה שירדו ממנו לכל א' הנה לשונו של הר\"ש נ\"ל מתוקן יותר שכתב ומה שנתערב ממנו עם כל א']: \n",
+                    "<b>המקואות כמות שהיו</b>. פי' הר\"ב שהכשרים כשרים להקוות עליהם וכו' ואע\"פ וכו' לא מיפסלי כו' נתבטל ברוב קודם שירדו למקוה. ומים שאובין המתבטלים חוץ למקוה אין פוסלין אותו כדתנן לעיל פ\"ד [מ\"ד] גבי מים שאובים ומי גשמים שנתערבו בחצר ובעוקה. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שהיו בהן ג' לוגין</b>. פי' הר\"ב מים בלועים ודבוקין בהן וכו' ולאו דוקא שכל הג' לוגין בלועין ודבוקין בהן. אלא אפי' מקצת מהן נמי. וז\"ל הר\"ש כשאין בהן ג' לוגין בעין. אא\"כ תצטרף עמהן המים הדבוקים בהן. ע\"כ. ואתי שפיר נמי. דבדלי אין סברא שיהא נבלע בו ג' לוגין. ולהרמב\"ם והרא\"ש פי' אחר בדלי. שמפרשים דלי שפיו צר ובו ג' לוגין מים שאובים ונפל למקוה ולא יצאו כל המים שבתוכו אלא נתערבו עם מי המקוה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השידה והתיבה</b>. פי' הר\"ב כלים גדולים. עמ\"ש בזה ברפי\"ח דכלים: \n",
+                    "<b>שבים</b>. ובס\"א ל\"ג שבים. וכן נראה לכאורה מל' הר\"ב. הואיל ומפרש ומונחים בתוך מקוה אבל בסמוך מטבילין בהן כמו שהן [*כתב] אם הם בים. ומסיק נמי במקוה. גם הרמב\"ם בפ\"ו מה\"מ העתיק שבים. וכ\"כ לעיל רפ\"ה בשם הרא\"ש: \n",
+                    "<b>אא\"כ היו נקובים וכו'</b>. ומיירי שמוקפין בתוך הים כמ\"ש ברפ\"ה בשם הרא\"ש: \n",
+                    "<b>רי\"א בכלי גדול</b>. פי' הר\"ב כגון בר ט' וכו'. ויש חלוק לר' יהודה בין כלים לעוקה אבל רבנן משוו להו אהדדי. הר\"ש: \n",
+                    "<b>[*או קופה</b>. פי' הר\"ב סל וכו' ולא ידעתי למה לא פי' שהוא כעין שק דהיינו מין בגד גס. וכדמשמע בספכ\"ד דכלים וסוף מס' כלאים]: \n",
+                    "<b>אלא מטבילין אותן</b>. מצאתי בנא\"י מוגה ומטבילין אותן. אבל נ\"ל שא\"צ דה\"פ אלא אפי' מטבילין אותן: \n",
+                    "<b>ומעלין אותן כדרכן כו'</b>. כתב הר\"ב דאמרי' לקמן. פ\"ז מ\"ו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>גסטרא שבמקוה</b>. פי' גסטרא כלי חרס שנחלק לשנים ונעשה גיסי תרי. כן לשון הר\"ב במ\"ב פ\"ד דכלים. ולשון הרמב\"ם בפ\"ו מה\"מ [הלכה ט] גסטרא טמאה שהיא בתוך המקוה ושפתה למעלה מן המים והטביל בה הכלים. טהרו מטומאתם. אבל כשיגביהם מן המים עד שהן באויר הגסטרא. מתטמא המים שעל גבן מאויר הגסטרא וחוזר ומטמא אותן וכו' שאין כלי חרס מתטהרין במקוה. וכתב הכ\"מ שפי' הר\"ש שאע\"פ ששפתה למעלה מן המים. אפילו הכי כיון דשבר כלי היא. בטלי מימיה אגב מקוה וכשר להטביל [*בה] כלים. והרא\"ש כתב דהיינו טעמא שיש בה פגימות בשפתה כמו כלי חרס שנשבר שאין מקום השבר שוה. ונכנסים המים לגסטרא דרך אותם פגימות. ונמצא שמי המקוה מחוברין למים שבתוכה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>הוא טהור וידיו טמאות</b>. מאויר התנור ולא גופו. שאין כלי מטמא את האדם אבל ידיו מתטמאין מאוירו כדתנן בריש פרק ג' דידים. וכן כתב הרמב\"ם. ונפלאתי מהר\"ש שכתב לפי שנגעו בשפתי התנור: \n",
+                    "<b>ואם היו על גביו רום ידיו</b>. שנמצא כשטבל. ידיו למעלה מן התנור. הרמב\"ם [בחיבורו שם]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ערוב מקואות כשפופרת הנוד</b>. ועיין מ\"ש בזה בספ\"ח דטהרות [ד\"ה ומשקה] : \n",
+                    "<b>וכן כזית מן המת כו'</b>. דשיעורין כולן הל\"מ מסיני. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>רשב\"ג אומר כל שהוא מבריית המים טהור</b>. וכה\"ג תנן נמי לענין נטילת ידים במ\"ב פ\"ב דמס' ידים. ופירשו הר\"ב והרמב\"ם דהיינו שאינו חוצץ אבל הר\"ש פי' שם דטהור ליטול בהן הידים. והביא ראיה מפ\"ב דזבחים דף כב. דתניא רשב\"ג אומר כל שתחלת ברייתו מן המים מטבילין בו ע\"כ. ולפיכך נראה בעיני דגם הכא מפרש כן. וכך הראה מקום בכאן על פ\"ב דזבחים. ולישנא דטהור שייך שפיר בהכשר מקוה. כדאשכחן בפירקין מתניתין ג המקואות טהורים. וה\"נ ברפ\"ד וב\"ה מטהרין כו' ומודים בשוכח שהוא טהור. וכן עוד ברפ\"ח. והא ל\"ק אמאי לא מייתי התם ממתני'. דהואיל ובבריי' מתניא בהדיא מטבילין בו. ניחא לגמרא למייתי מינה. וכה\"ג איתא בכמה דוכתי. וקשיא לי דהרמב\"ם פוסק דלא כרשב\"ג הכא ובידים. והא דמטבילין פסק בפ\"ח מהל' מקואות [הלכה י\"א] . ולא העיר על זה הכ\"מ אך בספרו ב\"י בטוי\"ד [סי' ר\"א] כתב אמתני' דהכא וז\"ל כתב הרמב\"ם דאין הלכה כרשב\"ג. וכן פסק בפ\"ח מה\"מ [הל' ו'] ואע\"ג דאמרי' בפ\"ב דזבחים דכל שתחלת ברייתו מן המים מטבילין בו ופסקה הוא ז\"ל בפרק הנזכר. משמע דס\"ל דלת\"ק דרשב\"ג. אע\"פ שכל שתחלת ברייתו מן המים מטבילין בו. מ\"מ ממעט בנקב כשפופרת ופסק כמותו. וכן נראה שפוסק הרא\"ש דממעט שלא הביא אלא דברי ת\"ק בלבד. ע\"כ [*וזה כנגד הסברא שיהיה כשר לטבול בו. ואפ\"ה ימעט שלא יוכשרו המקואות] אבל לי נראה דאף במטבילין פוסק הרא\"ש [*דלא כרשב\"ג]. וגם הטור לא הביא כלל. ועוד משמע דעת הטור כן בענין ידים. כמו שאכתוב במקומו בס\"ד. ולפיכך נ\"ל כפי' הר\"ש דרשב\"ג דהכא במתני' קאמר במלתיה דמטבילין בו. ומשמע דבהא נמי פליג ת\"ק בהדיה. ות\"ק אשמועי' רבותא דאפי' ממעט וכ\"ש דאין טובלין בו ורשב\"ג אשמעינן רבותא דטהור לטבול בו וכ\"ש דאינו ממעט. ונמצא לפי זה אי איכא למפסק כרשב\"ג בהא דמטבילין. שיש לפסוק כרשב\"ג ג\"כ לענין מיעוט שאינו ממעט. אע\"פ שי\"ל דרשב\"ג ה\"ק דמהדר לת\"ק היכי אמרת דממעט והרי כל שתחלת ברייתו מן המים טהור ומטבילין בו. ובהא גם אתה מודה בכך. וא\"כ למה יהא ממעט. מ\"מ מאן מעייל לן בהך דוחקא. וכ\"ש דהא דמטבילין בו רשב\"ג קאמרה ולא שמענוהו מתנא אחר. וגם הסברא נותנת דהא בהא תליא. דמאן דמטהר לטבול. ס\"ל דאינו ממעט. ומאן דס\"ל דממעט. קסבר נמי דאין טובלין בו. ולכך נ\"ל דכיון דיש לפסוק כרשב\"ג בההיא דטובלין. מהטעם שכתבתי. דכמו כן יש לפסוק כמותו שאינו ממעט ואפי' את\"ל דת\"ק אע\"ג דמודה בטובלין פליג בממעט. אפ\"ה נ\"ל שיש לפסוק כרשב\"ג ג\"כ בענין המיעוט. לפי מה שכתבתי במ\"ה פ\"ד דפסחים. שכתב הרא\"ש בשם הרי\"ף דכללא דכל מקום ששנה רשב\"ג במשנתינו הלכה כמותו לאו דוקא אלא עד דאיכא טעמא. ש\"מ דכי איכא טעמא פסקינן כמותו והכא טעמא רבא איכא שאם הוא טהור לטבול בו. כ\"ש שלא יהא ממעט ג\"כ. כללא דמלתא להרמב\"ם דפוסק מטבילין נראה שיש לפסוק ג\"כ דאינו ממעט וכ\"ש בנטילת ידים. וקשיין דברי הרמב\"ם מדידיה אדידיה. אבל להרא\"ש והטור נראה דממעט וכן אין טובלין. ואין נוטלין. ועוד אכתוב בזה במסכת ידים בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העליון מן התחתון</b>. פי' הר\"ב כגון שהיה העליון מים שאובים וכו'. וכ\"ש איפכא. כדלעיל פ\"ג מ\"ב ועיין מ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>מביא סלון של חרם או של אבר</b>. ואע\"ג דשל אבר מקבל טומאה דכלי מתכות פשוטיהן מקבלין טומאה. כדתנן ברפי\"א דכלים ואנן הוייתן ע\"י טהרה בעינן. כמבואר במ\"ה פ\"ה. כבר כתב הרא\"ש דה\"מ בממשיך מי גשמים בעלמא אבל הכא דמחברה למקוה אחר שהוא כשר. לא מפסל משום דמתכשר ע\"י השקה. וכתב הב\"י דאע\"ג דממשיך מים מן המעין לכלים. נפסלו אפי' המים היוצאים מן הכלי משום שאובים. ולא מהניא להו חבורם למעין. כמו שנתבאר לעיל רפ\"ה. שאני התם דהוי כלי שיש לו בית קבול ונפסלו משום שאובים. אבל הכא דאין בו בית קבול אע\"ג שהוא מקבל טומאה. שפיר הויא השקה אע\"פ שהמים נמשכים עליו. וכתב עוד הב\"י שהרשב\"א והרמב\"ן פירשו למתניתין דהכא כשהסילון מחובר לקרקע דווקא דהשתא אינו מקבל טומאה כלל. כדתנן בפי\"א דכלים מ\"ב. ועיין בפירוש הר\"ב דמשנה ד פ\"כ דכלים. ולי קשיא ממניח ידיו תחתיו. דהא פוסל ליה ר' יוסי [*והלכתא כוותיה] בפ\"ה מ\"ה אפי' בדבר שאינו מקבל טומאה. כמ\"ש שם בשם הרא\"ש: \n",
+                    "<b>של חרס או של אבר</b>. כתב הר\"ב וה\"ה של עץ וכו'. דהכי תניא בתוספתא והביאה הר\"ש. וכתב מהר\"ם ושמא נראה משום דזמנין אין המקואות מכוונים זה כנגד זה ושל חרס ושל אבר. בקל יכולים לעשותם עקומים. או פשוטים. כמו שירצו. להכי נקט של חרס ושל אבר. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ומניח ידו תחתיו</b>. פי' הר\"ב כדי שלא יצאו מים לחוץ כו'. וז\"ל הר\"ש מביא סילון ונותן ראשו אחד בעליון וראשו אחד בתחתון. וצריך להעמיק ראשו העליון בתוך המקוה החסר עד שירדו למטה. שיהו מושקים למטה למקוה השלם כחוט השערה ליחשב כמקוה אחד. וטובל אפי' בעליון. ולפעמים שלמעלה מגיעים המים עד שפת הסילון ובראשו של מטה מועטים כחוט השערה. ומסיים מהר\"ם כגון שראש הסילון של מטה שוכב גבוה יותר מראשו העליון ע\"כ. ולהכי נקט מניח ידיו תחתיו שלא יצאו מים לחוץ וכו'. וכתב מהר\"ם ולשון תחתיו נ\"ל לפרש משום דזמנין שראשו העליון נמוך מאוד. שהמים צפין למעלה משפת הסילון. וראשו התחתון גבוה מאוד. שאם לא היה מניח ידו על הסילון בראשו שלמעלה. היו המים שוטפים ויוצאים שם מן הסילון. ולא היו המים באים למטה אפילו כחוט השערה. לה\"ק מניח ידיו תחתיו. פי' בתחתיתו של הסילון בראשו הנמוך מניח ידיו עליו שלא ישטפו חוץ לסילון וילכו תחת ידו עד למטה שיבואו המים למטה לכל הפחות כחוט השערה. עכ\"ל. [*והסילון אינו מוקף מד' צדדים אלא מג'. ומג' הוא פתוח]: \n",
+                    "<b>אפי' כשערה דיו</b>. וכך העתיק הר\"ב. גם הרמב\"ם בחיבורו פ\"ח עד שעה שישיק ויתחברו עם המקוה האחר: \n",
+                    "<b>אפי' [כשערה]</b>. דהקלו מה\"מ [הלכה ז]. אבל מלשון הר\"ש נראה דגרס כחוט השערה. בשאיבה שהיא דרבנן. אבל אם היה העליון חסר מכשיעור. ובא וכן הוא בנוסחת מהר\"ם ז\"ל. ומה שפי' הר\"ב דהקלו בשאיבה להכשירו ע\"י השקה להשלימו לכשיעור. אין די בהשקה כשערה. שהוא דרבנן. וכ\"כ הר\"ש. וכתב עוד ושמא מטעם זה לא חיישינן בסילון אפי' יהא קטפרס. ע\"כ. כלומר דתנן בספ\"ח דטהרות דקטפרס אינו חבור כו'. וצ\"ל דמיירי הכא דווקא כשנשאבו ע\"י כלי גללים ודומיו. דאל\"כ הוי מדאורייתא. וכמ\"ש בשם הר\"ש בפ\"ב מ\"ג [ד\"ה שיש]. אבל כבר כתבתי שם מ\"ו בשם הרא\"ש דהשקה מטהרת אפי' למ\"ד כולו שאוב דאורייתא ע\"ש. ולענין קטפרס משמע מדברי התוס' פ\"ב דגיטין דף טז. דכשהמים סופן לירד ודאי וליפול למקוה הוו קטפרס חבור. ומה\"ט אפי' גוד אסיק נמי איכא למימר במקום שהוא בכה\"ג. כיון שהעליון ראוי ודאי לירד. אמרינן גוד אסיק ודו\"ק. [*גם עיין [מ\"ש] במ\"ב פ\"ג [ד\"ה ויטהרו]]: \n",
+                    "<b>ממלא בכתף ונותן לעליון כו'</b>. כתב הר\"ב דמאחר שיש במקוה ארבעים סאה כו' אפילו כל מים שאובין שבעולם אין פוסלין אותו. דהא ודאי דעל כרחין צריך *)ליטול בו יותר ממ' סאה. הרא\"ש [*וכ\"כ התוס' דב\"ב פרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף סו.) ונראה דטעמא משום דא\"א לצמצם שיהא ארבעים סאה. שאם מצמצם אינו יכול לסמוך עליו דשמא אינו מ' סאה]. ועיין מ\"ש במ\"ג פ\"ג [ד\"ה עד שיתחשב] : \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שנסדק לשתי</b>. פי' הר\"ב מלמעלה למטה. לערב מימין לשמאל. וכ\"כ הרמב\"ם. ויש לתת טעם בדבר. דלהכי בלערב אין מצטרף משום דמחשבין למה שעל הסדק כאילו סותמו: \n",
+                    "<b>מצטרף</b>. ואם היה בשניהן ארבעים סאה מטבילין בכל אחת מהן. הרמב\"ם פ\"ח מהלכות מקואות [הלכה ה] : \n",
+                    "<b>רי\"א חלוף הדברים</b>. טעמו שמעתי מפי רבינו מהור\"ר ליווא ז\"ל שכשנסדק מימין לשמאל. מתחשב כל שע\"ג הסדק כאילו אינו: \n",
+                    "<b>ועל רוחב כשפופרת הנוד</b>. לשון הרמב\"ם ברוחב שתי אצבעות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בזמן שהוא באמצע פוסל</b>. לפי שהאביק [הוא] כלי. קודם היותו קבוע ואע\"פ שנתחבר. לא יצא מתורת כלי להיותו קבוע לארץ. וזהו אמרם עליו בתוספתא שלא נעשה אלא לשמש עם הקרקע. הרמב\"ם בנא\"י. וצ\"ע במ\"ט פ\"ח דכלים. עוד שם פ\"כ משנה ד ששם פי' הר\"ב והרמב\"ם דמשמש עם הקרקע טהור: \n",
+                    "<b>האמבטי</b>. הוא רהט המרחץ. הרמב\"ם ובמ\"ד פ\"ד דנדרים כתב כיור המרחץ: \n",
+                    "<b>רביעית</b>. פי' הר\"ב שהוא שיעור מקוה דאורייתא. לטבילת טומאה. אבל טבילת הכשר כלי עובדי כוכבים. בעי מ' סאה. כדכתב הר\"ב בסוף מסכת ע\"ז כך כתבו התוספות דהתם. ועיין עוד מ\"ש ס\"פ דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>התחתונה וכו' והעליונה כו'</b>. שאחת עומדת בגובהו של מרחץ ואחת בשפולו. הר\"ש: \n",
+                    "<b>פסול</b>. אם אין בו ארבעים סאה. הר\"ש: \n",
+                    "<b>אחד מש\"ך</b>. כתב הר\"ש בשם הרמב\"ם אם היתה הבריכה עשרים סאה כו'. ואם יש בו שמנים צריך שיהיה בו אחד מתר\"מ בבריכה. כן לשונו בנא\"י: \n",
+                    "<b>שלא אמרו אלא ג' לוגין שנפלו</b>. ור\"י אומר בהיות [זאת] הנגיעה באמצע המים הנה הם מים שאובין שנפלו תוך המקוה. הרמב\"ם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>יש מעלין ולא פוסלין</b>. ה\"ק אצ\"ל שאין פוסלים. ב\"י בשם הראב\"ד. וכ' עוד בשם הראב\"ד. וא\"ת כיון דחשיב להו מיא דמעלין. מ\"ט לא פסלי בשאובין *)ה\"ט דמקוה מים הוא דאיתקש למעין מה מעין בידי שמים. אף מקוה בידי שמים. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אבל שאר משקים לא איתקש: \n",
+                    "<b>והטיט הנרוק</b>. אפילו נרוק [*אינו פוסל]. טור. [*ועיין סוף פרק ב]: \n",
+                    "<b>והעידו אנשי מידבא משמו וכו'</b>. ואמנם מה שהיה חולק על ר\"ע. הוא במשא ומתן של הדין על צד הויכוח. לא שהוא יסבור כך. הרמב\"ם בנא\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומי כבשים ומי שלקות</b>. והא דתנן במס' תרומות [סוף פ\"י] מי כבשים ומי שלקות של תרומה אסורים לזרים בירושלמי פריך עלה ממתני' דהכא. הכא את עביד ליה אוכל. והכא את עביד ליה משקה. ומשני דתרומה תלויה בנתינת טעם דאוסר באכילה. אבל מש\"ה לא נפקי מתורת מים לענין מקוה. הר\"ש: \n",
+                    "<b>[*ומי שלקות</b>. פי' הר\"ב ששלקו בהן שלקות. והוא לשון הרמב\"ם. ועדיין לא פירשו לנו מהו שלקות עצמן. ולשון הר\"ש מי כבשים ומי שלקות שנכבשו בהן פירות וירקות. או נשלקו. ע\"כ]: \n",
+                    "<b>והתמד עד שלא החמיץ</b>. עמ\"ש בזה בסוף פ\"ק דחולין. והרמב\"ם בפ\"ז מה\"מ [ה\"ד] כתב ג\"כ והשכר. ולא הראה לנו הכ\"מ מקומו איה. ואני מצאתי בפרק ג דעירובין דף כט. אמר ר' זירא אמר שמואל שכר מערב בו ופוסל את המקוה בשלשה לוגין: \n",
+                    "<b>חסר קרטוב</b>. עמ\"ש בזה ברפ\"ג: \n",
+                    "<b>והציר והמורייס</b>. מפורשים במ\"ד פ\"ו דנדרים: \n",
+                    "<b>פעמים מעלין</b>. כתב הר\"ב כדמפרש כשיש במקוה מ' סאה מים כשרים ונתן בו סאה וכו'. הרי כל הסאה של מי פירות כו' משלימים את המקוה ולא נחסר ממנו כי אם א' ממ\"א לפי חשבון ובס\"פ הערל (יבמות דף פב) אמרינן דכשר עד רובו. הר\"ש. ושם בתוס' [ד\"ה אר\"י] מוכיחים מהכא כפירושם שכתבתי בשמם בפ' בתרא דע\"ז משנה ח. דלא אמרי' קמא קמא בטיל כשאין בהיתר ס' וכו':\n",
+                    "<b>פעמים אין מעלין</b>. פי' הר\"ב כדקתני במקוה שיש בו מ' סאה חסר א'. והרי המים כשרים כשהיו. הרמב\"ם פ\"ז מה\"מ [ה\"ה] ובפירושו כתב דהיינו דקתני בתחלת הפרק שיש דברים דלא מעלין ולא פוסלין. וכתב הר\"ש. וז\"ל ובזה שאר המשקים חלוקים מן המים. דאילו מים היו פוסלין ושאר המשקים לא פוסלין ולא מעלין כה\"ג. אבל בפעמים מעלין. אין שאר המשקים חלוקים מן המים דמקוה שיש בו מ' סאה שלמים נתן סאה מים שאובים ונטל סאה. כשר. ואפי' יותר מרובו משא\"כ במי פירות. ע\"כ. וכ\"כ הרא\"ש דבמקוה השלם אפי' אלף סאים מים שאובים אין פוסלים אותו. והחמירו חכמים במי פירות דלא חזו לטבילה כלל דמקוה מים כתיב. [כמ\"ש הר\"ב במ\"ז דפ' בתרא] הלכך פסלי ברובא ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הדיח בו סלי זיתים כו' כשר</b>. מפני שאין בהן מגוף הדבר המשנה את מראיו. ב\"י בשם הראב\"ד: \n",
+                    "<b>רי\"א מי הצבע וכו'</b>. ופסקוהו הרמב\"ם [פ\"ז ה\"ח] והטור. וכתב הכ\"מ משום דמשמע דליכא מאן דפליג עליה. ע\"כ. והא דתני ליה בלישנא דפלוגתא נמצאים הרבה כן ולא פליגי. וכמ\"ש בסוף בכירים. ולי נראה אע\"ג דפליגי עליה. דהלכה כמותו. משום דבפ\"ק דמכות דף ג. פריך בגמרא מיניה [*וכן בפ\"ג דעירובין דף כט]: \n",
+                    "<b>ואינן פוסלין אותו בשנוי מראה</b>. דמי צבע אין בהן כי אם שריית סמנים בלבד. ופוסלים בשלשה לוגין. משום דמיא דציבעא מקרו. ב\"י בשם הראב\"ד: \n",
+                    "<b>נפל לתוכו יין ומוחל ושנו את מראיו פסול</b>. משום דמתחזי כמקוה של שאר משקים. ומקוה מים כתיב. ב\"י בשם הראב\"ד: \n",
+                    "<b>ומוחל</b>. ואפי' למ\"ד במ\"ג פ\"ט דטהרות דמוחל אינו משקה. וכן במ\"ה פ\"ו דמכשירין אפ\"ה פוסל בשינוי מראה. משום דהוה דבר שאין עושים הימנו מקוה ופוסל את המקוה בשינוי מראה. גמרא פרק כ\"ב [*דשבת] דף קמד: \n",
+                    "<b>[*ימתין לו עד שירדו גשמים כו'</b>. פי' הר\"ב דלמלאות בכתף א\"א כו'. וכ\"כ הר\"ש. ותמיהני דהא אפשר למלאות בכתף ולהמשיכה למי מקוה כר' יהושע דפ\"ב מ\"ז. ובשלמא אי אמרת דבהמשכה אינו מועיל אלא עדשיהא רוב מן הכשר. וכדפסק הר\"ב במ\"ד פ\"ד אפשר לתרץ כיון דלאו מילתא דפסיקא הוא להכשיר בהמשכה לא קתני לה. אבל למ\"ש בפ\"ב מ\"ז כר' יהושע. דשאיבה אפשר למלאות בכתף ולהמשיך. כדי דלא תקשה מתני' אאותו פסק דפסק הר\"ב. ויש כמה גדולי ההוראה דסברי הכי כמ\"ש בספר הב\"י. נ\"ל לדחוק ולתרץ. דמתני' אליבא דכ\"ע נסבא אף לר\"א דמ\"ז פ\"ב. ואע\"ג דלדידיה נמי אם רוב מים כשרים יכולים להכשירו במילוי כתף והמשכה. כיון דלאו מלתא פסיקא הוא. לא קתני לה. כדכתבתי בסמוך. ועיין בפרק דלקמן מ\"א בדבור המתחיל אפילו נתמלאו כו']: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ונפל לתוכן קרטוב יין כו' לא פסלוהו</b>. והוא שלא שינו מראה המקוה. הרא\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מכוונות</b>. לא פחות ולא יותר. רש\"י פ\"ב דגיטין דף טז: \n",
+                    "<b>אף השני טהור</b>. פי' הר\"ב דאמרי' גוד אחית וכו' ואין הלכה כר' יהודה. וכבר הקשיתי לשאול במשנה ב פ\"ג. דהתם פסק דאמרינן גוד אחית וכתבתי שם שכן דעת הרמב\"ם. אלא דהכא פסק דלא כר\"י. מטעם אחר. וכתבתי ג\"כ שהטור פוסק גם בהך דהכא כר' יהודה: \n",
+                    "<b>הטביל בו [את] הסגוס כו'</b>. כתב הר\"ב דר\"י היא דס\"ל דאמרינן גוד אחית וכלו' ואין הלכה כמותו. ולעיל פ\"ג כתבתי דהטור ואף הרמב\"ם פסקו להך דסגוס: \n",
+                    "<b>המים שבתוכן שאובין</b>. שהרי צריך שיבואו בהם המים. כדתנן פ\"י משנה ב: \n",
+                    "<b>ומעלה אותם דרך שוליהם</b>. לשון הר\"ב כדי שלא יפלו המים שבתוכן למקוה כו'. דהשתא כשמעלה אותן דרך שוליהן. המים שבאו לתוכן לא מפסלו משום שאובין כשנופלים למקוה. לפי שכשעדיין הכלי במקוה לא נשאבו וכשמעלהו ונתהפך דרך שוליו. תו לא מקרו מים שבתוכן שאינן מתקבלין בתוכו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אף ע\"פ שרגליה שוקעות בטיט העבה</b>. לשון הר\"ב שאינו נרוק ואין מטבילין בו. וכ\"כ הר\"ש. וכלו' שבטיט לבדו אין מטבילין בו. אבל כשהמים צפים על גביו מטבילין בו כר' יהושע בספ\"ב דהלכה כמותו: \n",
+                    "<b>מפני שהמים מקדמים</b>. לשון הר\"ב שהמים מקדמים להטביל הרגלים כו'. כבר פירשתיו בס\"ד סוף פ\"ב: \n",
+                    "<b>שמימיו מרודדין</b>. פי' הר\"ב שאין המים עמוקים כו'. ואע\"פ שיש בו מ' סאה אין כל גופו מתכסה [*במים] בבת אחת. ואנן בעינן שיהא כל גופו מתכסה בבת אחת כדילפינן בספרא דכתיב (ויקרא כ״ב:ו׳-ז׳) כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר. מה ביאת שמשו כולו כאחת. אף ביאתו במים כולו כאחת. הרא\"ש: \n",
+                    "<b>מרודדין</b>. תרגום וירקעו ורדידו. הרמב\"ם והר\"ש: \n",
+                    "<b>אפי' חבילי עצים אפילו חבילי קנים</b>. לשון הר\"ב ואע\"ג דנראה כמקוה שחלקו אפ\"ה הואיל והמים נכנסים ביניהם לא הוי חלוק. וקשיא לי דא\"כ דוקא חבילי עצים וחבילי קנים והיכא קתני אפי'. אבל לשון הר\"ש והא דקתני אפי' חבילי עצים וקנים. כלומר לא מיבעיא אבנים אלא אפילו חבילי עצים וקנים שהמים ביניהם. לא חשיב הפסק. ומצטרפין לארבעים סאה. ובלבד שלא יחלקו כל המקוה. דא\"כ ה\"ל כמקוה שחלקו בסל וגורגותני. דהטובל שם לא עלתה לו טבילה כדאיתא בריש חומר בקדש [דף כב ופירש\"י שעשאן כב' מקואות ואין שעור לא בזה ולא בזה אע\"פ שהמים מחברן בין אויר הנצרים. אין זה חבור. דהא ארעא כולה מחלחלא והמים הנובעים כאן באין מנהר גדול ולא חשבינן כמחובר. ובעינן מ' סאה במקום אחד] ע\"כ. [*ומ\"ש שהמים ביניהם. כלומר ולהוו כאילו נפסק מהמקוה ונמצא מקוה חסר. ומ\"ש ובלבד שלא יחלקו כל המקוה כו' וכ\"ש באבנים דלא יחלקו כל המקוה דאפילו חלחול ליכא]. ועיין בסוף פ\"ה [ד\"ה ובו מ\"ס] : \n",
+                    "<b>כדי שיתפחו המים</b>. כלומר שיעלו כמין תפוח. ויהיו עמוקים מצד אחד וטובל בהן. הר\"ש: \n",
+                    "<b>היה מוליך ומביא במים</b>. פי' הר\"ב מנענע המים בידיו. ולא הוה כמהוה מקוה ע\"י דבר המקבל טומאה. דמידי דהוה אטובל את הכלי בידיו בתוך המקוה. שאם הדיחן טהורין כמ\"ש בספ\"ח. דה\"נ הגל עצמו אינו שיעור מקוה. ועיקר מקוה במקומו. והגל לא נתלש לגמרי ממנו. וז\"ל הרא\"ש ובלבד שלא יתלש הגל דאז לא היה מטהר אם אין בו מ' סאה [דדוקא מדאורייתא כתב הר\"ב בפ\"ו משנה י דסגי למחטין ברביעית. אבל חכמים בטלוהו והעמידוהו על מ' סאה לכל [*כמ\"ש ב\"י ר\"ס ר\"א בשם הראב\"ד. וע\"ש]] אלא מצד אחד מחובר למקוה. ע\"כ. ונראה מדבריו שאילו היה בו מ' סאה. שהיה מטהר אפי' אינו מחובר כלל. וקשיא לי דהא מהוה ע\"י [דבר] המקבל טומאה. ועוד דתקשה הא דהקשה מהרי\"ק שכתבתי בריש מתני' ו דפ\"ה דלא הוה אשבורן. והכא במערה דסתמא מקוה היא כדמשמע רפ\"ו. וליכא לתרוצי כי הא דתריץ התם מהרי\"ק במים חיים. ולכן נראה בעיני דלעולם בעינן הכא שיהא הגל מחובר למקוה. ואפילו אם יהיה בגל מ' סאה. וכן הטור סתם וכתב ובלבד שלא יעקר הגל ממקומו. ולא חילק בין אין בו מ' סאה ליש בו. ואע\"פ שי\"ל דמשום דלא שכיח שיעקור גל גדול כל כך. וכ\"ש להטביל בו מחט להכי לא פריש אם אין בו מ' סאה מכל מקום בעיקר הדין נ\"ל מה שכתבתי: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ארץ ישראל טהורה</b>. פי' הר\"ב ואפי' עיירות של כותיים שבתוכה. וכ\"כ הר\"ש. ומייתי תוספתא דקתני ארץ הכותיים טהורה. ופי' דהיינו שבא\"י ולאו דוקא דכותיים. דאפילו דעובדי כוכבים נמי שבא\"י טהורה. אלא נקט כותים משום סיפא וכו' ומיהו יתכן לפרש דאיירי בסותיתא וחברותיה ואשקלון וחברותיה דאין בהם משום ארץ העמים. כדתניא בתוספתא דסוף אהלות. ובמקום העובדי כוכבים גזור. במקום הכותיים לא גזור. ע\"כ. והא דבמ\"ד פ\"ג דחגיגה דקתני שביהודה נאמנים ומפרש הר\"ב לפי שרצועה של ארץ כותיים היתה מפסקת כו' פירשו שם התוספות דהכא קודם שקלקלו לדמות יונה. כמ\"ש הר\"ב ברפ\"ז דברכות וריש פ\"ד דנדה. והכי משמע בירושלמי דמסכת ע\"ז פ\"ב. בעי כותאי קומי רבי אבהו אבותיכם היו מסתפקין משלנו. מפני מה אין אתם מסתפקין משלנו. א\"ל אבותיכם לא קלקלו מעשיהם. אתם קלקלתם מעשיכם. דתנינן תמן א\"י טהורה וכו': \n",
+                    "<b>ומקואותיה טהורים</b>. ויש בו הבדל יזכרהו עדיין. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>טהורים</b>. מצאנו דנקט טהורים במקום כשרים. כמו שהזכרתים במ\"ז פ\"ו. והכא אע\"ג דבסיפא תני כשרים. ניחא ליה למנקט הכא טהורים. איידי דקתני א\"י טהורה: \n",
+                    "<b>אפי' נתמלאו בקילון</b>. פי' הר\"ב שמלא מים בכתף ושפכו לתוך גומא ומאותו גומא יש דרך וכו'. וכ\"פ הר\"ש. ושם אותו דרך קילון. כדפי' הר\"ב והר\"ש במ\"ט פ\"ד דמכשירין ואע\"ג דזהו דרך המשכה. הא פסק הר\"ב במ\"ד פ\"ד. דאין המשכה כשרה אלא ברבייה. והכא אפי' בכולו. ומיהו נ\"ל דלא דברו חכמים אלא בהווה. שכן דרך למלאות בקילון. *) ואה\"נ אם נשאבו כולן בלא דרך המשכה כלל. דהוו כשרים לבעלי קריין. ואתיא נמי כאותו הפסק שפסק הר\"ב בפ\"ב מ\"ז דשאיבה שהמשיכו כולה כשרה. דהכא אפי' בלא המשכה כלל כשרה. וכן משמע בגמרא פ\"ג דברכות דף כב. דתניא רי\"א מ' סאה מ\"מ ואמרי' מ\"מ לאתויי מים שאובין ומשמע אפי' כולן שאובין ממש. וכן נראה מל' הרמב\"ם בפירושו. ושוב ראיתי בב\"י א\"ח סי' פ\"ח שכתב דהני מ' סאה אפי' כולן מים שאובין כשרים והביא ראיה ממשנה זו. ועוד תראה שכן הוא ממ\"ש בשם הראב\"ד במ\"ג פ\"ק דידים. והתם בלא המשכה מיירי. דבהמשכה אף להרמב\"ם כשר. כדדייק הכ\"מ בפ\"ו מהלכות ברכות [הל' ה']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חלוקים</b>. פי' הר\"ב שמטיף טפים חלוקים כמין שלשלת. ואפי' עבות דלא כר\"א חסמא דמתני' דלקמן [*ועיין עוד לקמן] ובפי' הרמב\"ם בנא\"י חלקים שלשלת ההזלה. ובגליון כתוב חלקה פי' מלשון איש חלק: \n",
+                    "<b>באמצע ובסוף טמא</b>. מדבריהם ולתרומה אבל לחולין טהורים. הרמב\"ם פ\"ה מהא\"ה [הל' ט\"ו]. וכן הביא הר\"ש מתוספתא לקמן במ\"ד: \n",
+                    "<b>מתחלה ועד סוף טהור</b>. דמסתמא מחמת מכה הוא דאין דרך קרי לבוא בתחלה קודם השתן וכי היכי דהנך דבתחלה לא הוו קרי ה\"נ הנך דבאמצע ובסוף. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>נמשכים</b>. וכך העתיקו הר\"ב והרמב\"ם בפירושו. ובס\"א ונמשכים וכן העתיק הר\"ש גם הרמב\"ם בחיבורו פ\"ה מהא\"ה [ה\"ו] וכן העתיק מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המטיל טפין עבות כו' טמא דברי ר\"א [חסמא]</b>. ופליג אתנא דלעיל דסתים וקתני דראה מים חלוקים בתחלה טהור. ולא מפליג בין אינן עבות לכשהן עבות. ולפ\"ז טפין עבות באמצע ובסוף טמא לדברי הכל. אלא שראיתי להרמב\"ם דסתם וכתב בפ\"ה מהא\"ה המטיל טפים עבות מתוך האמה טהור משמע דלעולם טהור. וכתב עליו הכ\"מ מדקתני דברי ר\"א משמע [דרבים] פליגי עליה ואמרי טהור ע\"כ: \n",
+                    "<b>המהרהר בלילה</b>. פי' הר\"ב ורואה שבא על האשה. דא\"א לשמש בלא הרגשה. [*דאל\"ה] האמר שמואל כל ש\"ז שאין כל גופו מרגיש בה אינה מטמאה. מ\"ט ש\"ז אמר רחמנא בראויה להזריע גמ' פ\"ה דנדה דף מג. ול' הרמב\"ם בפירושו המהרהר בלילה כו' בתנאי שיראה בשנתו שהוא בעל אשה בעילה גמורה ע\"כ. וכ' הר\"ש במשנה דלקמן שצריך לדקדק שלא יקשה לשמואל מהנך דלעיל דמים עכורים או חלוקין [*ועמ\"ש לעיל]: \n",
+                    "<b>בשרו</b>. אברו. רש\"י שם: \n",
+                    "<b>טמא מדבריהם</b>. וכמ\"ש במתני' דלעיל: \n",
+                    "<b>הפולטה</b>. זרע ביום השלישי טהורה דברי ראב\"ע. בשבת פ\"ט מ\"ב שנאמר (שמות י״ט:ט״ו) והיו נכונים לשלשת ימים ומפרש התם בגמ' [דף פו] דלכ\"ע בשבת נתנו עשרת הדברות וכיון דבשבת נתנו על כרחך בליל שבת טבלי ולא שחרית שלא יהיו הללו טובלין והללו מהלכין לקבל תורה. וראב\"ע סבר בה' בשבת עבוד פרישה ויש שלא פירשו אלא עם חשיכה ומדטבלי ליל שבת ולא חשו שמא תפלטנו עוד ש\"מ דפולטת בג' טהורה ומקצת היום של תשמיש ככולו. וכתב הר\"ב דהלכה כראב\"ע וכ\"כ הרמב\"ם והוקשה להכ\"מ [שם הל' י\"א] והעלה לתת טעם לשיפסוק כן אי סבר ראב\"ע אחר שלשה עונות שלמות. ובאמת שכן לשון הרמב\"ם בפירושו בדראב\"ע אבל צ\"ל לפי זה דראב\"ע נמי ס\"ל בהשכמה עלה וירד כמ\"ש לקמן בדר\"ע. [*ודתנן הכא הפולטת זרע לקמן גרס ש\"ז וכן העתיקו הר\"ב והר\"ש והרמב\"ם בכאן וכן גירס' הספר אדהכא במס' שבת]: \n",
+                    "<b>רבי ישמעאל אומר פעמים שהן ארבע כו'</b>. ס\"ל בד' עבוד פרישה ומיהו יש שלא פירשו עד סמוך לחשיכה וליכא אלא ד' עונות. ליל ה' וה' ליל ששי וששי. ואפ\"ה משטבלו פליטתן טהורה דלא הקפידה תורה אלא בימים: \n",
+                    "<b>פעמים שהן ד' וכו'</b>. במלתא דראב\"ע ה\"מ נמי לשנות בענין זה פעמים שהן ב' ופעמים שהן ג' כו' אלא להכי נקט ר' ישמעאל משום דסבר בד' עבוד פרישה כר\"ע ובעונות לא בעי למתלי (כר\"ע) [כמו שתולה ר\"ע]. תוספות שם: \n",
+                    "<b>ר\"ע אומר לעולם חמש</b>. ס\"ל נמי דבד' עבוד פרישה וכל עליותיו וירידותיו של משה בהשכמה דכתיב [שם לד] וישכם משה בבקר ויעל. וכתיב לך רד ועלית. מקיש ירידה לעליה הלכך ירידה דכתיב \n",
+                    "[שם יט] וירד משה מן ההר אל העם ויקדש את העם דהיינו פרישה בהשכמת רביעי היתה ומדהוזקק להפרישן בהשכמה ש\"מ עד ה' עונות שלימות קפיד קרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טמאה</b>. פי' הר\"ב הטפה וכו'. אבל בעובדת כוכבים לא שייכא בה טומאה כבהמה דעלמא רש\"י פ\"ד דנדה דל\"ד. ובעיא היא בגמ' דהתם אי אפי' לאחר ג' דדילמא דוקא דישראל דדייגי במצות מתחממים [כדכתיב (תהילים ל״ט:ד׳) חם לבי בקרבי רש\"י פ\"ט דשבת דף פו] ומסריח או דילמא כיון דאכיל שקצים ורמשים מתחממים נמי ומסריח תיקו: \n",
+                    "<b>ולא כבדה את הבית</b>. וכך העתיק הר\"ב ומ\"מ אפילו כבדה אח\"כ לא סגי לה. ול' הרמב\"ם בפ\"ה מהא\"ה קודם שתקנח כו' משמע דאח\"כ קנחה ופשוט הוא ובנוסחת מהר\"ם גרס ואח\"כ כבדה את הבית וכן הוא במשניות ישנים מנוקדים: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר בחולה ובזקן טמא בילד ובבריא טהור</b>. פי' הרמב\"ם בחולה או בזקן טמא (בילד) [אמנם איש בריא או ילד] ואפי' היה חולה [הנה הוא טהור] כו'. אבל בחבורו פ\"ה מהא\"ה [ה' ז'] כתב בד\"א בחולה או בזקן. אבל ילד בריא כו'. ומ\"ש הר\"ב דהלכה כר\"י כ\"כ הרמב\"ם ויהיב הכ\"מ [שם] טעמא משום דבספ\"ק דחולין מפרשי אמוראי למלתיה: \n",
+                    "<b>בילד</b>. כתב הר\"ב כל שעומד על רגלו א' וחולץ מנעלו ונועל מנעלו. בספ\"ק דחולין [דף כה]. ולשון הרמב\"ם ונועל או חולץ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נדה שנתנה מעות בפיה כו' טהורה מטומאתה</b>. מלתא דפשיטא הוא. שהרי המעות אינם מהודקים במקום הנחתן. וא\"כ לא שייכא בהו חציצה. אלא סיפא איצטריכא ליה דטמאה ע\"ג רוקה. ב\"י. והא דנקט נדה טפי משאר טמאים משום דטומאתה שכיח טפי שהיא טומאה טבעית וא\"א לה שתשמר ממנה. ולעתים ולזמנים קבועים היא באה וגם טהרתה מצויה ביותר. לפי שרובן נשואות ומתטהרות לבעליהן: \n",
+                    "<b>אבל טמאה היא ע\"ג רוקה</b>. פי' הר\"ב שנתלש על המעות. שכן דרך שיתלש רוק על מעות שבפיו. ומיהו בפ\"ח דכלים מ\"י קאמר ר' יוסי דלצמאו דוקא כ\"כ הר\"ש. ומ\"ש הר\"ב וטמאה מתורת מגע. דאע\"ג דלטהרה כי קרצה שפתותיה שדחקה הרבה. הוא דלא עלתה לה טבילה אבל לא בעינן שתפתח פיה ג\"כ. וכן מסיים בהדיא הר\"ש בסוף מכילתין שדוחקת שפתותיה ביותר ומתכסה הבשר החיצון ע\"כ. ודבעינן ראוי לביאת מים היינו שלא יהא בו דבר חוצץ כמו עצם בין שיניה. מ\"מ שאני בין טומאה לטהרה. דהכי איתא בהדיא בפ\"ק דקדושין דף כה (לשון) [הכל מודים דלשון] לענין טומאה גלוי הוא. מ\"ט אשר יגע אמר רחמנא והאי בר נגיעה הוא. לענין טבילה כטמון. מ\"ט ורחץ בשרו במים אמר רחמנא מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי כך נראה בעיני. ומדברי הר\"ש נראה דע\"כ לא מטמאינן במגע אלא כשתרוק דאז לא סגי דלא תגע בה בשפתותיה. אבל כשעדיין בפיה לא. דהרי מסיים הכי ואפי' בעודן בפיה טמאה היא מידי דהוה אנבלה בקומטו דטמא בפ' יוצא דופן (נדה דף מב) ע\"כ. כלומר דהתם אמרי' דנבלה מטמא בקומטו משום משא וה\"נ מטמא משום משא משמע בהדיא דכשעודו בפיה לא מטמא במגע. אבל לי נראה כמ\"ש דאף כשבפיה מטמא במגע: \n",
+                    "<b>נתנה שערה בפיה</b>. כתב הר\"ב ולא באו המים בשערה דילפינן בפ\"ק דעירובין דף ד ורחץ את כל בשרו את הטפל לבשרו וזהו שער: \n",
+                    "<b>ואם הדיח את ידו במים</b>. קודם אחיזתו. הר\"ש: \n",
+                    "<b>רש\"א ירפה כדי שיבואו בהם המים</b>. אבל ת\"ק אמר שהם טמאים גזירה שמא לא ירפה. כ\"פ הרמב\"ם [פ\"ב הי\"א]. אבל להטור סי' קצ\"ח ר\"ש אהדיח קאי. ובעי שיהא ג\"כ מרפה ולא סגי בהדחה בלבד. ולפ\"ז פסק דלת\"ק בריפוי בלבד סגי במכ\"ש דהדיח: \n",
+                    "<b>א\"צ שיבאו בהן המים</b>. כתב הר\"ב דכתיב וכל אשר יגע וכו' והלא טבילת כל הגוף במים חיים הוא צריך. כדכתיב ורחץ בשרו במים חיים וטהר. וא\"ת ולמאי איצטריך וידיו הא בשרו גופיה דרשינן מה בשרו מאבראי כמ\"ש לעיל. ונ\"ל דמדכתיב גבי בעל קרי כל בשרו שמעינן דכ\"ש בזב להכי אתא וידיו למעוטי בית הסתרים ואחר שכבר נכתב וידיו למדרש הכי אמרינן מה בשרו מאבראי כלומר דמידיו כבר שמעינן דבשרו היינו מאבראי ועיין עוד לקמן. ומ\"ש הר\"ב מקום הראוי לביאת מים בעינן בגמ' פ\"ק דקדושין דף כה מדר' זירא דאמר ר\"ז כל הראוי לבילה כו' וכתבו הר\"ב במ\"ד פי\"ב דמנחות וא\"ת תינח בלילה דבעינן ראוי כמ\"ש הטעם במ\"ב פ\"ג דמנחות. אבל בטבילה מנלן דבעינן ראוי. וי\"ל משום דכתיב ורחץ את כל בשרו דמשמע אפי' בית הסתרים. וכתיב וידיו ודרשינן מה ידיו מאבראי אף כל מאבראי וממעטי' בית הסתרים מ\"מ כיון דאיכא כל דמרבינן אפי' בית הסתרים איכא למימר לכל הפחות להכי מרבי <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דבעינן ראוי לביאת מים תוס' דקידושין [שם ד\"ה כל הראוי] וק\"ל דהא כל לא כתיב גבי זב. אבל לפי מה שפירשתי דהוה ילפינן מכל דבעל קרי אפשר דה\"ק דאי לאו ידיו הוה כאילו נכתב כל גבי זב גופיה דהא להכי איצטריך ידיו. אבל בפ\"ג דמנחות דף יח הקשו מבשרו מה בשרו מאבראי א\"כ אפי' ראוי לא ניבעי ותירצו משום דכתיב כל בשרו (ממש) [מ\"מ] אהני למימר דבעינן ראוי ע\"כ. נראה דבשרו גופיה דייקי'. וכתבו עוד שם. וא\"ת דא\"כ לכתחילה ניבעי רחיצה כמו בבילה [דלכתחלה בעינן בילה כדתנן יבולל] וי\"ל שאני הכא דכתיב בשרו דמשמע מאבראי וכאילו כתב בהדיא ורחץ מאבראי ע\"כ. ונ\"ל דלשיטתם [*דקדושין] נמי ניחא דעד כאן לא בעינן וידיו אלא משום דגבי בעל קרי כתיב כל בשרו והוה ילפינן מיניה במכ\"ש. אבל בשרו לחודיה משמע מאבראי. והלכך ידיו לא אתא אלא למעקר כל דגבי בעל קרי. שלא יהא ניתן לדרשו כאילו נכתב ג\"כ גבי זב. וכיון דמיעקר. בשרו גופיה פירושו מאבראי. ומיהו מדאיצטריך וידיו דהוא משום דכאילו נכתב כל בשרו נמי גבי זב. להכי איכא שפי' למדרש נמי לענין ראוי ודו\"ק: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אלו חוצצין באדם</b>. משום דבמ\"ה קתני אלו חוצצין בכלים. תנא גבי טבילת אדם אלו חוצצין באדם. הר\"ש: \n",
+                    "<b>חוטי צמר כו' שבראשי הבנות</b>. כתב הר\"ב ודוקא חוטין שבראש חוצצין אבל של צואר כו'. ומיהו ברצועה רחבה וחלקה חונקת וחוצצת כמ\"ש ברפ\"ו דשבת: \n",
+                    "<b>שבראשי הבנות</b>. פי' הר\"ב והן מהודקים בשער. דשער נמי בכלל הגוף הוא שצריכים טבילה כמ\"ש בס\"פ דלעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קלקי הלב כו'</b>. כתב הר\"ב שער כו' ונעשה כעין שרשרות. דוגמא אותן קולקין דתנן ברפכ\"ט דכלים כ\"כ הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>רבי יוסי מטהר בשל יוצרין ומטמא בשל מרקה</b>. פי' הר\"ב טיט השרוי בלובן ביצה כו' ואין הלכה כר\"י. וכ\"כ הרמב\"ם ואע\"פ שלא פי' שהוא טיט השרוי בלובן ביצה. מ\"מ כתב שהוא עב יותר משל יוצרים וגם השרוי בלובן ביצה מפורסם שהוא נדבק יותר מכל הטיטין ולכך צ\"ל דעד כאן אין הלכה כר\"י אלא במה שמטהר בשל יוצרין וה\"ק ר' יוסי ג' טיטין שמנו חכמים לא אלו הן והכי דייק ב\"י סימן קצ\"ח מדברי הרשב\"א דבדיני נ\"י: \n",
+                    "<b>כשהוא לח</b>. כלומר כשיעור שנתנו בו בספ\"ב למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דבפחות מכן לא מקרי לח: \n",
+                    "<b>ולא יטבול באבק שעל רגליו</b>. ואם טבל אינו חוצץ הרמב\"ם פ\"ב מה\"מ [הלכה י] והיינו דלא כללינהו בהדי הני דרישא והכ\"מ כתב שכן הוא בתוספתא פ\"ח והר\"ש בפ' דלקמן מ\"ד העתיק תוספתא היו רגליו מלאים אבק. וירד וטבל במקוה שיש בו מ' סאה טמא שיפשף או שהטבילו בחמין טהור: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובית השחי</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>בחנם תנייה דהוי בכלל בית הסתרים הר\"ש. ומהר\"ם כתב וז\"ל נ\"ל דאיצטריך דאי לא תנא אלא בית הסתרים סתמא ה\"א דוקא בית הנקב ובית הערוה שאינו נראה לעולם מפני הכבוד. אבל בית השחי פעמים מגביה זרועו ונראה לא חשיב בית הסתרים קמ\"ל. ואי לא תנא אלא בית השחי ה\"א דר\"א לא פליג אלא בבית השחי. משום דזמנין נראה אבל בשאר בית הסתרים מודה קמ\"ל: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר אחד האיש ואחד האשה</b>. ואין הלכה כר\"א. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>כל המקפיד כו'</b>. אתאן לכ\"ע וכדתנן נמי בסוף פירקין. וקצת קשה דה\"נ ה\"ל למתני' בתר כולהו ואמאי מפסיק בינייהו. [*ובני האלוף כמהר\"ר ליווא יצ\"ו אמר שיש לפרש דכל המקפיד כו' לא ככ\"ע אלא דברי ר\"א הן וקאמר שאחד האיש כו' שוין והכל תלי בקפידא שאם הוא גברא או איתתא דמקפיד כו' ומשה\"נ לא קתני הכא זה הכלל ובס\"פ קתני זה הכלל דקאי אף אאדם. ודבריו נכונים. אבל הרמב\"ם והר\"ב שפירשו כאן כללא דדינא דמקפיד כו' אי איתא שהם סבורים דדברי ר\"א הן. ודלקמן בס\"פ הוא שכולל אף לדאדם ה\"ל להמתין עד לקמן. ולכן נ\"ל שהם דקדקו בלישנא דמקפיד עליו דהל\"ל עליהן דהא אקלקי קאי וכן הל\"ל חוצצין. ומיהו גם בזה י\"ל דכללא דכל המקפיד קבלה בידם היתה על כל עניני חציצה. וכדתנן לקמן. ור\"א אותו הכלל שמסור בידם הוא דנקטיה הכא ולומר שגם בענין הקלקי נאמר שהן בכלל דכל המקפיד כו'. ושוב ראיתי שהרא\"ש כתב רא\"א אחד האיש ואחד האשה כל המקפיד עליו חוצץ ורבנן סברי כל אשה נשואה מקפדת. זה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ. לפלוף שבעין כו' אלו חוצצין בכלים כו' זה הכלל כו' כל המקפיד כו' מבואר שגירסתו במשנה בדברי ר\"א כל המקפיד כו' וגם גורס כאן זה הכלל כו' ואולי שאף כך גי' הרמב\"ם והר\"ב. ומש\"ה לא נטרי להו עד לקמן לפרש דינא דקפידא. ויכולני ג\"כ לתרץ דהא דלא נטר התנא עד אחר מתני' דלפלוף דאיידי דר\"א נקט כל המקפיד כו' סידר רבינו הקדוש אח\"כ מיד זה הכלל וכו' וכ\"ש למ\"ש דר\"א מלישנא דזה הכלל כו' נקט למלתיה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לפלוף שבעין</b>. כתב הר\"ב בלח אינו חוצץ גמרא פרק בתרא דנדה דף סז. ופי' התוספות [דדוקא שבתוך העין] מפני שהדמעה שבעין מלחלחתו ואינו מניחתו להיות יבש. וכתבו עוד דלכלוכי צואה וצואה שתחת הצפורן וצפורן המדולדלת [*נ\"ל דיש למחוק וצפורן המדולדלת] דמתני' דאין חוצצין מיירי נמי בלח דאי ביבשה אמאי לא חייצי והיינו דלעיל קתני גבי חוצצין גלדי צואה שעל בשרו שהוא נתייבש כדפי' הר\"ב. ומ\"ש הר\"ב ביבש חוצץ ואימתי נקרא יבש משעה שמתחיל לירק. גמ' שם: \n",
+                    "<b>כשות של קטן כו' קרום כו'</b>. ואמנם זכר זה הדבור הנה ואע\"פ שאינו מכוונת החציצה [לפי] שזוכר משפטי קרומי החבורה בחציצה. הרמב\"ם וכ\"כ מהר\"ם. אבל הרמב\"ם בחבורו פ\"ב מה\"מ [הל' י\"ד] כתב לכשות של קטן לענין שאינו חוצץ ונ\"ל דבחבורו גירסא אחרת נזדמנה לו דגרסה וכשות של קטן וכן לא טמא כו' אבל א\"א דל\"ג כלל לא טמא ולא מטמא דהא העתיקה ג\"כ בפ\"א מהל' טומאות מת [הל' ד']: \n",
+                    "<b>כשות</b>. כתב הר\"ב כעין השער שנולד בקשואין כו' בלשון משנה כשות של קישות. ברפ\"ב דעוקצים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והמור </b>. [בערוך פי' מור מסתכ\"י *)] ונ\"א וחמר. ושתיהן בפי' הרמב\"ם. ומפרש וחמר שהוא עפר דבק דומה לזפת: \n",
+                    "<b>דרגש</b>. פי' הר\"ב מטה קטנה. ועיין עוד בפירושו למשנה ה פ\"ז דנדרים: \n",
+                    "<b>ועל המרדעת חוצץ</b>. כן הוא בס\"א והעתיקה הרמב\"ם בפירושו. וכן בנוסחת מהר\"ם ז\"ל והכי מייתי לה בפט\"ו דשבת דף קי\"ד. ופשטינן התם דדוקא משני צדדין וכו' [וכ\"פ הרמב\"ם פ\"ג מה\"מ הלכה ד'] כדפי' הר\"ב במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>ר\"ש בן גמליאל אומר</b>. פי' הרמב\"ם דקאי על המרדעת ומ\"ש הר\"ב דהלכה כת\"ק כ\"כ הרמב\"ם. ועמ\"ש בפ\"ח דעירובין: \n",
+                    "<b>עד כאיסר האיטלקי</b>. לשון הר\"ב שהוא רחב כד' גרגירי שעורה ובריש קדושין מוכח דמשקלו ד' גרגירי שעורה דתנן התם פרוטה שהוא אחד מח' באיסר האיטלקי. ומפרש הר\"ב שמשקלו חצי שעורה. ונראה בעיני דאף בכאן לפום ריהטא כתב השיעור ברוחב. ולא דק. שגם הרמב\"ם בפירושו דהכא מפ' אשר משקלו ד' גרגירי שעורה: \n",
+                    "<b>האיטלקי</b>. עיין בפירוש הר\"ב במשנה יב פי\"ז דכלים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>של בנאים מצד אחד חוצץ</b>. כתב הר\"ב דאר\"י כל ת\"ח שנמצא רבב. בפרק טו דשבת [קיד] . ופירש\"י רבב שומן וחלב. ולכך מסיים הרמב\"ם בפירושו. וז\"ל ומן החיוב הזה נהיה שת\"ח יקפידו על לכלוך בגדיהם ואפילו מצד אחד. ע\"כ. ויראה לי דתרתי אשמועינן. דלענין קפידא דחציצה כל לכלוך ואפילו אינו רבב. וכן נמי כל בגדיו. דהתם בגמרא מסקינן דדוקא בגלימא אמר ר\"י שהוא בגד עליון. ואילו הכא סתמא תנן והיינו דבחבורו פ\"ג מה\"מ אינו מחלק בין בגד לבגד. [*והטעם שת\"ח מחמירין על עצמן שלא יבואו לשיהיו מלוכלכים. במה שיהיו מחוייבים מיתה]: \n",
+                    "<b>ושל בור</b>. פירש הר\"ב שהוא גרוע מע\"ה. וכמו שפי' במשנה ה פ\"ב דאבות. וכ\"פ הרמב\"ם גם בכאן. וצריך לומר דמתני' הכי קאמרה של בנאים שהם ת\"ח דקפדי מדר\"י מצד א'. אבל של ע\"ה נעשה כמו בור דלא קפיד עד שיהיו מב' הצדדים והיינו דהר\"ב כתב ומרדעת כו' דלא תהא חשובה מבגדו של ע\"ה. ולישנא דגמרא דפט\"ו דשבת [דף קיד] הוא ש\"מ דע\"ה הוא [*לענין זה] כמו בור: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>זה הכלל כל המקפיד כו'</b>. לעיל מתני' ג קתני לכללא לחציצה דאדם [*ועי' בפי' הר\"ב] והכא קתני לה לחציצה דכלים וקצת יש לדקדק דלעיל לא קתני זה הכלל [*ועמ\"ש לעיל בס\"ד [ד\"ה כל המקפיד]]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>או שמרקן</b>. ונשברו הידות ואינן משמשין עוד מעין מלאכתן ראשונה [כדתניא בתוספתא והביאה הר\"ש] חוצצין הידות מה שהן תחובין בברזל ומהודקים ואין המים נכנסין בהן. כיון שאינו עומד להתקיים כך חוצצים. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>כלי שהטבילו דרך פיו</b>. כתב הר\"ב דכל כלי שבתחלת הכנסתו וכו'. כי האויר ישאר בו מוחש וידחה המים. הרמב\"ם. ומהר\"ם כתב אם לא שיהיה פיו רחב ביותר: \n",
+                    "<b>בלא הזבורית</b>. פי' הר\"ב בית ידו או דבר הנוסף. וכן פי' הרמב\"ם וכתב דזיבורית הוא הדבר החסר ובנא\"י הדבר האפל והנקל והפחות ע\"כ. ועיין ברפ\"ה דגיטין. והראב\"ד בפ\"ג מה\"מ [הלכה יב] גורס זרבובית. ומפרש שהכלי שיש לו שתי פיות נקרא זרבובית ומביא ראייה מויקרא רבה ומתני' ה\"פ כלי שהטבילו כדרכו שוליו למטה ואין לו זרבובית הוא פה שני לא עלתה לו טבילה עד שיטנו על צדו שהכלי שאין לו אלא נקב א' אין המים נכנסים בכולו מפני הרוח ואילו היה לו פה שני בצדו אפי' לא יטהו על צדו יכנסו בו המים ע\"י אותו הנקב ע\"כ. וז\"ל מהר\"ם בלא זיבורית ההר\"ר *)שמעון פי' כעין קנישקנין כלי שקנים יוצאים ממנו כדאמרינן בויקרא רבה בפסוק והוא ישקוט השותים במזרקי יין (עמוס י) כוסות שיש להן זרבוביות. ונ\"ל הל' דבר המוסף ומתרבה מל' [קדושין מט] אשתרבובי אשתרבוב דזיין ושי\"ן מתחלפים כמו מנעל של זרב דסוף מס' כלאים מל' שרב. ובלשון מקרא יזורבו נצמתו [איוב ו] כמו שרב ושמש ע\"כ: \n",
+                    "<b>קלמרין</b>. כתב הר\"ב ואם הטבילו כדרכו כו'. קשה דא\"כ במטהו על צדו סגי ולמה בעינן שינקבנו ולכן צריך לפרש שאפילו אם יטהו על צדו אין המים נכנסים כו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכר והכסת</b>. פי' הר\"ב הכר הוא ששוכב עליו והכסת הוא שמשים תחת מראשותיו. וכך משמע במשנה דספ\"ך וספכ\"ג דשבת דכר הוא ששוכב עליו. וכן פי' הערוך ערך כר. גם בתוספתא דכלים הביאה הר\"ש שם פט\"ז במ\"ד מוכח נמי הכי אבל הר\"ב מפרש שם בהפך וכן עוד שם ריש פ\"ך. וכן בספ\"ד דשבת. אבל הרמב\"ם מפרש שם דשניהם מניחין תחת הראש אלא דכסת הוא גדול. והתוס' פ\"ז דב\"מ דף ע\"ט [ד\"ה כסותו] כתבו כסת הוא הקטן. וכר הוא הגדול כדתנן במס' (טהרו') [כלים ?פכ\"ח משנה ה] כר שעשאו סדין וכסת שעשאו מטפחת. וכן כתוב בפסקי תוספות דמדות: \n",
+                    "<b>והתפלה</b>. כתב הר\"ב לפי שא\"צ להכניס ולהוציא. דא\"צ בדיקה. הלל היה אומר אלו משל אבי אמא. בירושלמי פרק ב דעירובין והעתיקו הרמב\"ם. בספ\"ב מהל' תפילין. אבל מהר\"ם כתב דאין זה קרוי להכניס ולהוציא אלא כגון הכרים והכסתות שמוציאין מה שבתוכן בשביל החיצון לכבס ולתקנו וגם להוסיף עליהם נוצה אבל התפילין אין מוציאין אותן אלא לבדוק הכתב שבתוכן ולא בשביל החיצון ע\"כ: \n"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>עשרה</b>. טפחים. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין מטבילין חמין בצונן וכו'</b>. פי' הר\"ב דאוכלים ומשקים אין להם טהרה כו' אלא כו' מטעם השקה. דהוי כמי שזרען וחוזר ונוטלן דזריעה מטהרת מטומאה דתנן [ספ\"ט דתרומות] שתילי תרומה שנטמאו ושתלן טהורין. בתשובת רבינו גרשום מצאתי כך זו מצאתי בפירש\"י פ\"ג דבכורות דכ\"ב ועיין בפי' הר\"ב במ\"ג [פ\"ב] דביצה. ומ\"ש הר\"ב אין השקה מועלת אלא במין עם מינו. דב\"ש גזרי דילמא חייס עלייהו ולא נגעי בהדדי. וב\"ה לא גזרי. הר\"ש: \n",
+                    "<b>כלי שהוא מלא משקין כו'</b>. והכלי עצמו טמא: \n",
+                    "<b>מלא משקין</b>. ובפרק כל הזבחים שנתערבו (זבחים דף עח) גרסי' כלי שהוא מלא רוקין. ונקט מלא משום סיפא דמי רגלים אפי' מלא טהור ולא בעי ביטול דסלקא להו השקה. אבל רוקין אפי' ברוב מים לא בטלי וחייצי לפי שהם עבים. הר\"ש ותוס' שם: \n",
+                    "<b>רואים אותן כאילו הם מי'</b>. כלומר אע\"פ שמראיהן חלוק במקצת ממראה שאר מים אפ\"ה כיון דמין מים הם לא בעי רובא לבטולי אלא רואין אותן וכו'. תוס' שם: \n",
+                    "<b>עד שירבו המים על מי חטאת</b>. הואיל והן אב הטומאה [כדתנן בריש כלים]. וחשיבי משום קדושתייהו לא בטלי אלא ברובא. תוס' שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל האוכלין מצטרפין</b>. משנה היא במעילה בפרק קדשי מזבח [משנה ה] ואגב זה חומר בשותה משקין טמאין דסיפא. תנייה הכא. הר\"ש: \n",
+                    "<b>כל האוכלים מצטרפין לפסול כו'</b>. כתב הר\"ב דכתיב מכל האוכל וגו'. וכ\"כ הרמב\"ם. ואינה אלא אסמכתא שפסול הגויה מי\"ח דבר הן שגזרו. כדאיתא פ\"ק דשבת בפי' הר\"ב: \n",
+                    "<b>[*כל המשקין</b>. פי' הר\"ב ז' משקין כו'. ושנויין במ\"ד פ\"ו דמכשירין וכרבי יהושע דבמ\"ב פי\"א דתרומות]: \n",
+                    "<b>בכחצי פרס</b>. ל' הר\"ב שהן שני ביצים לרש\"י וביצה ומחצה לדברי הרמב\"ם ובפ\"ח דעירובין מסיק כהרמב\"ם ועיין מ\"ש שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בלע טבעת טהורה כו' בלע טבעת טמאה וכו'.</b> בפ\"ד דחולין דף עא. אמר רבה כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה. כך טהרה בלועה אינה מיטמאת. טומאה בלועה מנלן. דכתיב (ויקרא י״א:מ׳) והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו. מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה [*ועדיין לא נתעכלה. וא\"ל דמשום דטומאה בבית הסתרים היא שאינה מטמאה כדאי' התם במ\"ג. דא\"כ לטמא במשא. כדפירש\"י שם בפרק יוצא דופן (נדה דף מג) ועיין בפ\"ז דאהלות [מ\"ה] וקאמר רחמנא דטהור וכו' טהרה בלועה מק\"ו. ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל שאינו מציל על טומאה שבתוכו מלטמא אחרים [*כדכתב הר\"ב במ\"ו פ\"ח דכלים] וכו': ",
+                    "<b>וטמאתו.</b> אבל באוכלים ומשקים טמאים לא שייך למתני הכי דאין אוכלים ומשקין מטמאין אדם. אלא מי\"ח דבר ע\"י אכילה ושתיה: ",
+                    "<b>ואם אינו נראה טובל.</b> ולא דמי לבית הסתרים דבעינן ראוי לביאת מים. הר\"ש: ",
+                    "<b>ואוכל בתרומתו.</b> לערב. הרמב\"ם פרק ב מהלכות מקואות [הלכה ח]: ",
+                    "<small>סליק מסכת מקואות</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מקואות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מקואות",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Mikvaot",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Mikvaot",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה מקואות, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Mikvaot, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Negaim/English/Sefaria Community Translation.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Negaim/English/Sefaria Community Translation.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..788023134ff4d11c7dc19062ed9d629dd0fb2c8f
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Negaim/English/Sefaria Community Translation.json	
@@ -0,0 +1,58 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Negaim",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org",
+    "versionTitle": "Sefaria Community Translation",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "isBaseText": false,
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה נגעים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Negaim, Introduction": [],
+        "": [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "...It is for this reason that the Torah was exigent about not saying, \"A blemish [has appeared...]\": In order that he not open his mouth to prosecute himself, as we derive in the chapter, Me SheMeto (Berakhot 19), from [Isaiah's] saying, \"Listen, you captains of Sodom,\" etc. Behold, it is possible that it proceed to lighten up before the priest comes..."
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה נגעים",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Negaim",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Negaim",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה נגעים, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Negaim, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Negaim/English/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Negaim/English/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..912f1bf800039a6dc716e2c6df6ff9e763e0ee1e
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Negaim/English/merged.json	
@@ -0,0 +1,59 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Negaim",
+    "language": "en",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Negaim",
+    "text": {
+        "Mishnah Negaim, Introduction": [],
+        "": [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                [],
+                [],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "...It is for this reason that the Torah was exigent about not saying, \"A blemish [has appeared...]\": In order that he not open his mouth to prosecute himself, as we derive in the chapter, Me SheMeto (Berakhot 19), from [Isaiah's] saying, \"Listen, you captains of Sodom,\" etc. Behold, it is possible that it proceed to lighten up before the priest comes..."
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Sefaria Community Translation",
+            "https://www.sefaria.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה נגעים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה נגעים",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Negaim",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Negaim",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה נגעים, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Negaim, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Negaim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Negaim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ff77320149c43df25620e67608488a854a6fbc9d
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Negaim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,745 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Negaim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה נגעים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Negaim, Introduction": [
+            "אחר אהלות הביא נגעים. וענינו שהוא מדבר מטומאת צרעת. שהמצורע יטמא באהל. ויש בו קצת דמיון מטומאת מת. כמו שיתבאר במקומו. הרמב\"ם: \n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>שנים שהן כו'</b>. עיין מ\"ש בזה בריש מסכת שבועות: \n",
+                    "<b>[*שהן ארבעה</b>. פי' הר\"ב דמרבינן להו מספחת כו' והטיל הכתוב לספחת בין שאת לבהרת כו'. בפ' קמא דשבועות דף ו במתניתא תנא הטיל הכתוב כו' לומר לך כשם שטפילה לשאת. כך טפילה לבהרת. והביאה הר\"ש ופירשה כשם שטפילה לשאת. כלומר שיש לה תולדה. דפשטיה דקרא ספחת אשאת קאי. כך טפילה לבהרת ע\"כ. ונ\"ל דהכי ילפינן דאי קרא כפשטיה שאין ספחת אלא אשאת. א\"כ הואיל והבהרת היא העזה ה\"ל להכתוב לכתוב בהרת ושאת וספחת והוי לא זו אף זו. והיאך אמר שאת תחלה והיא גבוה דהשתא הוה זו ואצ\"ל זו. אלא דלהכי אקדמי' לשאת להטיל הספחת ביניהן. דהשתא אי איתא דספחת אשאת לחודי' קאי כפשטיה דקרא. ה\"ל לכתוב בהרת שאת וספחת. והיו כתובים בדרך לא זו אף זו. וגם הספחת אצל שאת. אלא מש\"ה אקדמיה להטיל ביניהן כו'. ואין להקשות לכתוב בהרת וספחת ושאת. דפשיטא דהוה. משמעו ספחת לבהרת דסמוך לו לבד. ואין כאן קושיא בסדר שהרי נשנו בלא זו אף זו. כך נ\"ל לפרש. ותמיהני על הרא\"ם שכתב בפ' תזריע וז\"ל אע\"פ שלא נכתבה בתורה ספחת רק פעם אחת. ואין לרבות שנייה רק לבהרת. שהיא היותר עזה. מ\"מ מדנכתב בין שאת לבהרת. דייקו רז\"ל מיניה דקאי אתרווייהו כו' ע\"כ. וכלפי לייא. שהרי התנא שונה לומר לך כשם שטפילה לשאת כו'. וכן המקשן שם [דף ו ע\"ב] קודם שהובאה הברייתא מקשה בזה הלשון אשכחן טפילה לשאת טפילה לבהרת מנלן. וכן נמי קודם שהובאה הברייתא. משני ר' זירא נאמרה לבנה בשאת ונאמרה לבנה בבהרת מה לבנה האמורה בשאת יש לה טפילה כו'. מכל הלין דאדרב' פשטיה דקרא דטפילה אשאת מרבינן לכן הנכון כמו שכתבתי בס\"ד. ומ\"מ ראיתי כסברת הרא\"ם בת\"כ שאת זו שאת. בהרת זו בהרת. ספחת זו שני לבהרת. ומראה [הנגע] עמוק שני לשאת. ע\"כ. ונ\"ל ג\"כ דאתיא כר\"מ שנותן תולדת השאת. לבנה יותר ממנה]: \n",
+                    "<b>בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל כו'</b>. מסיק הר\"ש וכן התוס' פ\"ק דשבועות דף ה [ד\"ה ב' שהן ד'] שאין דרך נגע לבא אלא בד' מראות הללו. ומיהו בכל אחד ואחד יש כמה מראות. כגון שלג שיש שלגים שמשתנים שזה לבן מזה. וכן כולם. אבל לעולם לא יבא נגע כי אם בד' מראות הללו. ודייקי להו מהתוספתא שכתבתי במ\"ג [ד\"ה ד' מראות] בשם הרמב\"ם מסוגית הגמ' דשבועות: \n",
+                    "<b>שניה לה כצמר לבן</b>. פירש הר\"ב משום דאמר קרא שאת לבנה לענין מהקרייה רחמנא לבנה כו'. כ\"כ הר\"ש. וק\"ק דדילמא לגופיה אצטריך דלא תימא שאת שהוא לשון גבוהה. ואפי' אין בו לבנינות. ומהר\"ם כתב וז\"ל. ומורי הרב רבי שמואל זצ\"ל מקשטיל טיר\"י. פי' לנו בשבועות. דהיינו טעמא דר\"מ דיהב תולדה הגבוה' לאב הלבן ותולדה הלבנה לאב הגבוה משום דכיון דשאת משמע לו הגבוהה שבגבוהות. ואמר קרא והיה. מלמד שהאבות מצטרפות. א\"כ כי היכי דמקרא נפקא לן דשאת הגבוהה שבכולן מצטרפת בהדי בהרת הלבנה שבכולן ה\"נ יש לנו ליתן התולדה הגבוה' לאב הלבן להצטרף עמו. והתולדה הלבנה לאב הגבוה להצטרף עמו. עכ\"ל: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרי' השאת כצמר לבן כו'</b>. כ' הר\"ב ונ\"מ כו'. אבל שתי התולדות אין מצטרפות וכו'. ובמ\"ג כתב גם דעת הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הפתוך</b>. פי' הר\"ב המעורב. וכן בתרגום יונתן [בן עוזיאל] איוב כ\"ה המשל ופחד עמו מיכאל מן ימין וכו'. ופתיכין אשא ומיא. ולשון ת\"כ שהביא הר\"ב תלמוד לומר נגע צרעת. וכ\"כ הר\"ש. והיינו דאקרא דשאת לבנה. או בהרת לבנה אדמדמת על שניהם נאמר נגע צרעת הוא. למדע שהקישן הכתוב יחד אבל הרמב\"ם גורס ת\"ל צרעת הוא ופי' לפי שבא בבהרת צרעת היא. וכן בשאת ע\"כ. וזה בפרשיות הקדומות למקרא דשאת לבנה וגו': \n",
+                    "<b>הפתוך שבשלג כיין המזוג בשלג הפתוך שבסיד כדם המזוג בחלב</b>. מצאתי כתוב עיין בפי' ת\"כ להראב\"ד וז\"ל קשיא לן. מ\"ט לא שערוהו לתרווייהו. או ביין או בדם. ומ\"ט (שני לסיד למראה חלב) [תני בסיד כדם המזוג בחלב] ולא אמר כיין המזוג בסיד*). ועוד האי מזוג מאי ניהו בשני חלקי שלג וחלב או בפחות משני חלקים. ואיכא למימר. בהאי בעיא בתרייתא. **)דאית ליה שיעורא להאי מזוג בכדי שיראה זה לתוך זה. כדאמרי' בעלמא [וכתבו הר\"ב לקמן רפי\"ד] מים שדם הצפור ניכר בהם (ורבי ישמעאל) [ונראה דר\"י] סבר בעינן שיהיה ***)נודע הלבנינות ניכר באדמימות. הלכך פתוך שבשלג בעינן כיין המזוג בשלג בכדי שיהא לובן השלג ניכר בו. ואילו אמר כדם המזוג בשלג. או כדם המזוג בסיד. מתוך שזה עבה וזה עבה. אין נמזגים כלל. ואין המראות מתערבים. ואם אמר כיין המזוג בסיד נמי אע\"פ שהיין קלוש ומתערב. הסיד לעולם עבה ועומד במקומו ואינו מתערב. אבל יין בשלג ****)נימוח ואינו נימוח. ושניהם נראים. ואם אמר יין בחלב. או יין במים מפני ששניהם קלושים. היין מחזיר את מראיתם למראהו. והלובן איע ניכר בטבעו. ור\"ע משער לתרווייהו ביין לתוך מים. וקסבר אדמדם אדום שבאדומים הלכך משערינן להו במזוג במים. אלא זה הפרש בין בהרת לשאת. של שלג עזה. ושל שאת דיהה ממנה. והתולדות דוהים יותר מן האבות. ע\"כ. ובפ\"ק דשבועות דף ו פירש\"י בדרבי עקיבא דס\"ל שבזה ובזה כיין המזוג במים שסביבותיו לבן. אבל דם בחלב. מראהו לא אדום. ולא לבן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ארבע מראות כו'</b>. ונ\"א מד' כו'. וכן היא גי' הר\"ב. וכתב עוד שהרמב\"ם כתב. דכל הארבע מראות מצטרפין כו' ולדידיה גרסינן כגירסת הספרי'. וטעמא כתב הכ\"מ [ריש פ\"א מהט\"מ] דוהיה משמע דאכולהו קאי [*והר\"ב כתב דתוספתא מסייעתו להרמב\"ם. והיא זו שאכתוב בסמוך. ולי משנה שלמה. כמ\"ש בס\"ד לקמן בד\"ה לפטור את העומד וכו' תניין] וכתב הרמב\"ם וז\"ל. וכבר שאל ר' יהושע בנו של ר\"ע לר\"ע [על אלו הד'] מראים מה תועלת לחלק אותן במספר. אחר שכולן במדרגת מראה אחד ומצטרפין לכל הדינים. והיה ראוי שיאמר כל לבן שהוא כמו קרום ביצה או יותר לבן ממנו. הוא נגע צרעת. והוא אמרו בתוספתא ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא. וזה עם זה מצטרפין. א\"ל מלמד שאם אינו בקי בהן ובשמותיהן לא יראה את הנגעים. ר\"ל שאלו נמנו להיות רגיל בהבדל המראים והכרתם. עד שיאמרו זה המראה בהרת וזה שאת. זה שני לבהרת וזה שני לשאת. ע\"כ: \n",
+                    "<b>לפטור להחליט ולהסגיר</b>. נקט תחלה שתי הקצוות. וכתב הר\"ב לכל הנך מילי מצטרפין וכולהו מפרש להו. ואע\"ג דבקצתן אסבר' לה הר\"ב בבהרת לבדה. לא דק בהכי. משום דממילא משמע ממה שכתב בכאן. דלאו דוקא אלא ה\"ה כשיש שתי מראות המצטרפות. ולרמב\"ם כולן: \n",
+                    "<b>ולהחליט</b>. תרגום לצמיתות. לחלוטין. הרמב\"ם כמ\"ש במ\"ז פ\"ק דמגילה [ד\"ה תוחלת]: \n",
+                    "<b>להסגיר</b>. מפרש הסגר ברישא. דאדסליק מיניה נקט. הר\"ש. ועיין מ\"ש בריש מסכת שבת בדבור כיצד כו'. ולי נראה בכאן טעם אחר. משום דלא מצי להתחיל בלפטור. כיון שאינו אלא בסוף שבוע שני. וא\"נ להפוך כולו לבן [*שהבא בתחלה טמא כמ\"ש בס\"ד ברפ\"ח. ותו] דאכתי לא דכר שמיה. להכי מקדים להסגיר שהוא בסוף שבוע ראשון. והשתא ניחא נמי דלאחר להסגיר נקט לפרש לפטור. ולא מפרש להחליט. דכיון שהתחיל במאי דסליק ה\"ל למנקט כולהו ממטה למעלה. אלא דנקטינהו כסדר סוף שבוע ראשון. והדר סוף שבוע שני. והדר נקט להחליט שיש בו כמה גיוני: \n",
+                    "<b>להסגיר את העומד בסוף שבוע ראשון</b>. תמיהני דלא תנא להסגיר. בתחלה. ומצאתי למהר\"ם שכתב וז\"ל. תימה לי אמאי לא קתני נמי ברישא להסגיר בתחלה. כדקתני גבי מחיה ושער לבן בסיפא [*להחליט כו'] ונ\"ל דרישא הכי מיפרשא מארבע מראות הללו מצטרפין זה עם זה בתחלה. וכן לפטור. וכן להחליט וכן להסגיר. ולא הוצרך לפרש צירוף דרישא דפשיטא דסתמא דמלתא מיירי בבא בתחלה. וארישא קאי דמראות נגעים ב' שהן ד' דלכל הפחות מיתוקמא בבא בתחלה ע\"כ: \n",
+                    "<b>[*העומד כו'</b>. מפורש במשנה ז' פ\"ד. ובסמוך בד\"ה לפטור כו' תניין כתבתי. ועיין מ\"ש שם בס\"ד]: \n",
+                    "<b>שבוע ראשון</b>. שבוע ל' זכר. שהרי רש\"י פי' מלא שבוע זאת של זאת. וברבוי בא בסי' הנקבות שבועות: \n",
+                    "<b>לפטור את העומד בסוף שבוע שני</b>. ל' מהר\"ם. וא\"ת מה צרוף שייך בזה נ\"ל כגון שהסגיר בהרת בשני גריסין ובסוף שבוע שני יש בהרת כגריס עזה כשלג ושאת כגריס. והשתא אי לא הוו מצטרפי בהדי הדדי דה\"ל שני מיני נגעים א\"כ ה\"ל שאת נגע חדש ומסגירין עליו. אבל השתא קאמר דמצטרפין להיות כנגע א' וה\"ל עמד בעיניו וטהור. ובדין לא ה\"ל למתני הכי אלא בסיפא. כשהוא מפרש לפטור את ההופך כו' אלא איידי דתנא הכא להסגיר את העומד בסוף שבוע ראשון. תנא נמי לפטור את העומד בסוף שבוע שני. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ולפטור את העומד כו'</b>. פי' הר\"ב אע\"פ שלא ירד למטה מארבע מראות כו'. והא דכתיב וראה וגו' והנה כהה וגו' אשמעינן קרא. דאפי' נשתנה משלג לסיד או מסיד לשלג. וכן לשון הר\"ש. אבל בפי' הת\"כשהביא במשנה זו כתב דאפי' ירד מן השלג לקרום מטהרו ואין נחשב כנגע אחר. אע\"ג דמתתאי משלג טובא. וכ\"כ עוד הר\"ש בפ\"ד משנה ז וכ\"כ שם הר\"ב. ופשטא דמתני' דהתם הכי משמע. דתנן ובלבד שלא תתמעט מד' מראות. משמע דאלו הד' מראות כולן שוות ומצטרפות. וזו סייעתא לדברי הרמב\"ם וצ\"ע להר\"ב והר\"ש. ונ\"ל דלדידהו ובלבד שלא תתמעט מארבע מראות. ה\"ק דאי מתמעט מהן טהור אבל אי לא מתמעט יש מהן דטהור ויש מהן דטמא וזה תלוי בצרוף. והא דנקטי הר\"ש והר\"ב לקמן בקרום אליבא דר\"מ דריש פירקין שהוא ת\"ק נקטי דלדידיה שלג וקרום מצטרפין [*ומ\"ש הר\"ב והר\"ש בפי' משנתינו דאפי' נשתנה מסיד לשלג או משלג לסיד כו' שכן מצינו בהדי' במשנה ז [שם] היתה עזה ונעשית כהה. כהה ונעשית עזה הרי היא כמו שהיתה ובלבד וכו'. ועל שבוע הראשון קאי התם. ולומר שאין לפטרו כשהיתה עזה ונעשית כהה ואין להחליטו כשהיתה כהה ונעשית עזה. וצריך הסגר שהיא נחשבת כמו שהיתה קודם הסגר הראשון. וקרא דכתיב וראהו הכהן ביום השביעי [של הסגר הראשון] והנה הנגע עמד בעיניו אין פירושו שעמד במראה שהיה בו אם כשלג או כסיד ההיכל או כלמר לבן או כקרום ביצה שבאותו מראה עצמו עמד. ואילו נשתנה ממראה למראה של אלו המראות. אע\"פ שלא פשה אם נעשית עזה ממה שהיתה. יהיה מוחלט ולא יסגר. וכן נמי אם נשתנית מעזה לכהה שלא יסגר ויפטר. אלא פירושו שעמד בעיניו של נגע הצרעת הכולל לכל הארבע מראות. שבאיזה מראה מהמראות שיהיה ביום השביעי אע\"פ שנשתנה ממה שהיתה הכל בכלל עמד בעיניו. ואע\"פ שנשתנית לעזה אין בכך כלום. אבל כאילו היא עכשיו כמו שהיתה מתחלה. וכאילו לא נשתנית מעולם. ואין כאן שום צד להחליטו. וגם לפטרו א\"א. אע\"פ שנשתנית מעזה לכהה אא\"כ שלא עמד בעיניו דהיינו שיצא מכלל הד' מראות והוכהה מכולם שאז פוטרו. וכדתנן התם ובלבד שלא תתמעט וכו'. וכשם שבשבוע ראשון אם נשתנית ועדיין היא בתוך הד' מראות הרי היא כמו שהיתה ובין שנשתנית לעזה ממנה או לכהה ממנה. מסגירו ואינו מחליטו ולא פוטרו. כך בשבוע השנית. אף אם נשתנית ועדיין היא בתוך הד' מראות דינו ג\"כ כמו שהיתה ועמד בעיניו קרינן ביה ופוטרו כדתנן הכא לפטור את העומד בסוף שבוע שני. אלא דקשיא להו להר\"ב והר\"ש. בשלמא בשבוע ראשון עמד בעיניו כתיב ומפרשינן כדאמרן. ולקמן אפרש בס\"ד היא גופה מנלן למדרש הכי אבל בשבוע שני כתיב והנה כהה הנגע וגו' ש\"מ דדוקא בעינן שיהיה כהה. ואילו עמד בעיניו לא נפטרהו. והרי רש\"י בפי' החומש כך מפרש. ופשטיה דקרא נמי הכי משמע. ולפי שהמשנה שהזכרתי לא משמע כן. וכן עוד בפ\"ג משנה ג' תנן עור הבשר מיטמא כו'. בשלשה סימנים בשער לבן ובמחיה ובפשיון. ואילו עמד במראיתו. לא קתני וליהוי ד'. ומתני' דהכא נמי קתני דעמד בשני פוטרו. וכן נמי ברייתא דת\"כ בבגד העומד בראשון מסגיר. ובשני שורף. ובאדם העומד בראשון מסגיר. ובשני פוטר. מכל הלין שא\"א לפרש המקרא כמשמעו דדוקא כהה הא עמד מחליטו כדפירש רש\"י. והביא הר\"ש [ראייה] מפ\"ק דמגילה [דף ח]. ששם מפרש רש\"י בעצמו שהעומד בשני טהור הוא. ולפיכך מפרש הר\"ש והר\"ב. שכהה הנזכרת בכתוב הזה. היינו שהוכהה בד' מראות עצמם שנשתנה ממראה למראה ולא אתא לדיוקי הא עמד כו'. אלא לגופה אצטריך. דל\"ת שכיון שנשתנה אע\"פ שעדיין היא בתוך הארבע מראות ליהוי כנגע אחר ויצטרך סגירה כתחלה. קמ\"ל דאפ\"ה כיון שלא פשה וטהרו הכהן. ורבינו בגור אריה (לא) [כתב דלא] ניחא ליה לומר. דקרא אצטריך לומר. שאם כהה שיהיה טהור ולא תימא שצריך הסגר לפי שהוא נגע חדש. דמהיכי תיתי לומר כן. שהרי הוכהה ממה שהיה. ולפיכך מפרש דקרא כי איצטריך. היינו לאשמועינן שאם פשה שיהיה מוחלט. כמו שאמר הכתוב ואם פשה וגו' ול\"ת שהואיל והוכהה ופשה דהוי כנגע חדש. לא ליהוי חלוט אלא יסגר כתחלה. עוד כתב בג\"א לתרץ אמאי דרשינן לקרא באופן שאפי' עמד בעיניו יהיה טהור ולא דרשינן ליה כפשוטו וכדפירש\"י דדוקא כהה הא עמד טמא. די\"ל דבת\"כ דריש ליה וטהרו הכהן מספחת היא אע\"ג דלא נשתנה מראהו. מזה דרשו דהעומד בשבוע שני טהור מיתורא דמספחת היא. עכ\"ל. ובכל זאת לא שקטה דעתי. כי לא [מצאתי] בדברי הג\"א ולא בדברי הרא\"ם מנלן לדרוש שאם נשתנה ולא עמד. והשינוי היא לעזה. שלא יטמא. דהא מדכתיב כהה. לא שמעינן אלא בנשתנה לשלמטה ולא לעזה. ודכתב הנגע שדורש בת\"כ שלא תאמר כהה למטה מארבע מראות ת\"ל הנגע והדר דרש אי הנגע יכול במראיו ת\"ל כהה [ע\"כ] לא שמענו מזה. אלא כשעל כל פנים נעשית כהה. ולא שההשתנות היתה לעזה. ואע\"פ שמסיים בת\"כ והנה כהה. שאם העז וכהה. כאילו לא העז. הנגע. שאם כהה והעז כאילו לא כהה. אכתי תקשה לת\"כ גופי' מנליה לדרוש כך. והג\"א לא הכניס עצמו לפרש זו הסיפא דת\"כ. ולכן לא ידעתי עדיין מנלן שאם נשתנה לשלמעלה הימנו שיפטר. וגם המשניות דפ\"ד ודהכא. אפשר לפרש דסבירא להו שאם נשתנית לעזה בשבוע שנית דטמא. ולא לפטור. שהרי יכולני לומר דמתני' דפרק ד' בשבוע ראשון דוקא היא. ששנאה כהה ונעשית עזה [הרי היא] כמו שהיתה דהתם קרא כתיב עמד בעיניו. וכנוי של עיניו שב אל הנגע. וכל הד' מראות בכלל ומקרי עיניו. אע\"פ שכבר לא היה בזה המראה. והיה למטה ממנו. ואילו בשבוע שנית. הא [לא] קתני הכא [אלא] עמד פוטרו. ולא נשארה אלא המשנה ג דפ\"ג דאי איתא דנשתנית לעזה. טמא. הוה ליה למתני ד'. מ\"מ קשיא מנלן. ואפשר דדוקא עמד וכל שכן כהה. אבל אי לא עמד ונעשית עזה. אין הכי נמי דלא לפטרו. ונראה לי לתרץ דמכיון דמרבויא דמספחת היא ילפינן דאע\"ג דלא נשתנה מראהו ועומד דטהור הוא. תו ליכא למימר שאם נשתנה לעזה שיהיה טמא. דמכיון שהעומד טהור. אף שינוי לעזה נמי עומד הוא קרוי. כמשמעות עומד בעיניו דבשבוע ראשון. וא\"ל דדילמא ריבוי דמספחת היא. לא אתא אלא לשלא כהה אלא עמד במראיתו ממש כשהיתה. אם שלג שלג. אם סיד סיד. וכן כולם. אבל לא להרבות אף כשנשתנה לעזה. ליכא למימר הכי. דמכיון דכבר השמיענו הכתוב בשבוע ראשון שאין חלוק בין עמד במראיתו ממש לנשתנה לעזה. אי איתא דבשבוע שנית יש חילוק. לא ה\"ל להכתוב לסתום ולכתוב ריבוי סתמא. אלא לפרש אותו הרבוי. שאיני אלא בעומד במראיתו ממש. שהרי עכשיו שסותם. איכא למטעי ולרבות להקל ולפטרו אף בשנשתנה לעזה. אלא שכן הוא האמת שהכל בכלל הרבוי. אף כשנשתנה לעזה כך נראה לי. ואם תאמר והיא גופה תקשה בעומד בעיניו שכתוב בשבוע ראשון דדרשינן שעמד באחת מארבע מראות. ואפי' כשנשתנית לעזה. ולא אתא אלא לאפוקי שנשתנית למטה מהארבע מראות. שאז לא יסגר ויפטר. דלמא לא היא אלא דוקא שעמדה במראיתה ממש. אם שלג שלג אם סיד סיד כו' לאפוקי נשתנית לכהה שיפטר. וכן לאפוקי נמי אם נשתנית לעזה שיוחלט. נראה לי לתרץ דהיינו הא דדריש בתורת כהנים. והנה הנגע עמד בעיניו. שאם העז וכהה. או כהה והעז. כאילו לא כהה. ע\"כ. ודורשו ג\"כ כדדריש לקמיה על והנה כהה הנגע דכתבתיו לעיל. דמשום דכתיב כהה. וכתיב הנגע. דריש הכי כדלעיל וה\"נ דכוותי' יכול לדרוש. ובסגנון אחר. וכך ידרוש. הואיל וכתיב עמד בעיניו. למה לו לומר כלל הנגע. הרי עמד בעיניו קאמר. וא\"כ הוא הנגע. אלא להכי כתב הנגע. לגלויי על עמד בעיניו. שאין פירושו במראיתו ממש אם שלג שלג וכו'. אלא כל שעומד במראית הנגע שבכללו הארבע מראות. אע\"פ שנשתנה למראה אחרת ממה שהיה. עומד מקרי ומש\"ה כתב הנגע כי היכי שהכינוי של בעיניו יסוב עליו. ויהיו כל הארבע מראות בכלל. והשתא אין להוציא כהה והעז כלל. שהרי בכלל הנגע הן כולן. ועומד מקרי בכולן. כך נראה לי. והוא נכון. וראיתי להרלב\"ג בפירוש החומש שמפרש לפי דרכו כפי פשט הכתוב. לא על פי הדינים שלמדונו רז\"ל. ומפרש עמד בעיניו שלא נשתנה. לא למטה מהלובן שהיה. ולא אל לובן יותר חזק. ושיהיה זה הדין נוהג בכל הנגעים האחרים. לא בבהרת לבנה לבד. זה אמר בעיניו. שיורה אל רבוי המראות. עכ\"ד. ולפי דרכנו למדנו גם לדברי רבותינו ז\"ל האומרים שלא כדברי הרלב\"ג. אלא שהכל נקרא עומד. אע\"פ שנשתנה. כל שהשנוי הוא עדיין בתוך הד' מראות שלכך (א\"א) [אמר] בעיניו. ולא בעינו. כמו שאומר בעינו בנגעי בגדים. ולולי הדרש של הנגע המיותר דדריש בתורת כהנים. היינו יכולים לומר כהרלב\"ג. אבל תיבת הנגע המיותרת. מכרחת דרשת חכמים ז\"ל. והנה קבלתם אמת. ותורתם אמת. וכל דבריהם אמת. והוי יודע שזה הלשון דתורת כהנים העתקתיו מדברי הרא\"ם לפי שבתורת כהנים שלפני לא נכתב תיבת או. ואין לו הבנה זולתו. אבל אילו לא מצאתיו כן בדברי הרא\"ם הייתי מגיהו לתורת כהנים. שכצ\"ל שאם העז וכהה כאילו לא העז. כהה והעז כאילו לא כהה. ע\"כ. וכלשון התורת כהנים בוהנה כהה הנגע שהעתקתיו לעיל. לפי שלגרסת הרא\"ם עדיין קשיא לי למה מסיים דוקא בכאילו לא כהה. דקאי אבבא שנית לחוד. כאילו עמד בעיניו הוה ליה למימר. והוה קאי גם אבבא ראשונה אלא ברישא חסורי מחסרא והכי קתני כאילו לא העז. וכעין הברייתא דבתר הכי שהבאתי לעיל. ועכשיו אין צריך להוסיף תיבת או. אמנם כן אם להרא\"ם הוגנת בעיניו. כי גרס רק לתיבת (לא) [או]. ולא הגיה בה כלום. תבטל דעתי מפני דעתו הרחבה]: \n",
+                    "<b>את שנולד לו מחיה וכו'</b>. עיין מה שכתבתי במשנה ד פ\"ג: \n",
+                    "<b>את שנולד לו פשיון בסוף כו'</b>. לשון הר\"ב. אבל פסיון לא מטמא בתחלה. אפי' פושה והולך עד שלא הסגיר. בת\"כ יכול יהא הפסיון מטמא בתחלה. ת\"ל (ויקרא י״ג:ז׳) אחרי הראותו אל הכהן. יכול אם ראה הכהן שהוא פושה והולך יזקק לו ת\"ל לטהרתו. אינו נזקק לו. אלא בשעה שהוא רואה אותו אם לטומאה. אם לטהרה. פי' הר\"ש אם לטומאה. כגון בסוף הסגר [ראשון] שנקרא עליו שם טומאה. אם לטהרה. כגון בסוף הסגר שני: \n",
+                    "<b>להחליט את ההופך כולו לבן מתוך הפטור</b>. ל' מהר\"ם כגון אם עמד בעיניו סוף שבוע שני ופטרו. ואחר כך פרחה בכולו מחליטין אותו משום פסיון. וא\"ת הא תנא ליה כבר להחליט את שנולד לו פסיון בסוף שבוע שני. לאחר הפטור. י\"ל דהאי לא דמי לשאר פסיון דשאר פסיון כל שעתא מטמא. בין בסוף שבוע ראשון. בין בסוף שבוע שני אבל הופך כולו לבן זמנין טהור גמור כגון בסוף שבוע ראשון מתוך החלט או מתוך הסגר כדקתני סיפא. וכי מטמא משום פסיון זהו חדוש להכי נקטיה באנפי נפשי' והא דמטהר קרא הפך לבן היינו מתוך טומאה. אבל מתוך טהרה. לא כדתנן לקמן [*רפ\"ח] הפורח מן הטמא טהור. מן הטהור טמא ולי נראה דאצטריך למתנייה. כגון ההופך כולו לבן לצד פנים של הנגע. דטמא משום הפך לבן ולא משום פסיון. דאין הנגע פושה לתוכו. כדאיתא לקמן [*פ\"ו מ\"ג] עכ\"ל: \n",
+                    "<b>[*או מתוך הסגר</b>. כתב הר\"ב. והמוסגר טמא מקרי. כדתנן בפ\"ק דמגילה מ\"ז. ובמכילתין פ\"ת מ\"ח]: \n",
+                    "<b>שכל נגעים תלוים בהן</b>. לא כל הנגעים ממש. דהא איכא נתקים דמיטמו בכל מראות. אלא בנגעים של עור הבשר קאמר כדקתני בתוספתא ארבע מראות שעור הבשר נטמא בהן. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי חנינא סגן הכהנים אומר מראות נגעים ששה עשר</b>. ה\"ג הר\"ש ופי' דס\"ל כר' עקיבא דאמר בפ\"ק דשבועות [דף ו] כולהו לבהדי שאת מצטרפים. דשאת מצטרפת עם בהרת ועם סיד ועם קרום. וקרום נמי וסיד מצטרפין אהדדי. הרי ד' צירופין וד' חלקים. הא תמניא. ופתוכי' כנגדם הרי ט\"ז. ע\"כ. ומיהו למסקנא לרבי עקיבא כולן מצטרפין. וכדאמר ר\"ע בתוספתא שהעתיק הרמב\"ם. כמ\"ש לעיל [במ\"ג ד\"ה ד' מראות]: \n",
+                    "<b>רבי דוסא בן הרכינס אומר שלשים ושש</b>. פי' הר\"ב בשם הרמב\"ם ד' מראות חלקים כו'. וכנגדן בנתקים והקשה דאנן קי\"ל דנתקים מיטמאין בכל מראות. כמ\"ש ברפ\"י. וראיתי בספר קרבן אהרן. והוא פי' לת\"כ. שמתרץ זה דהרמב\"ם דייק בלישניה שאמר ח' בעור הבשר וח' בשחין וכו' ולא אמר וח' בנתקים. אלא אמר והם עצמם בנתקים. שכיון בזה לומר דנהי שבנתקין כל המראות מטמאין אבל בכלל כל המראות יש אלו הח' מראות. שהם יהיו היותר מיוחדים בהם. אשר הם דומים למראות הנגעים. עם היות שהם מטמאים גם בשאר המראות כולם. ע\"כ. והר\"ש פי' דר' דוסא חשיב נגעי הגוף. כגון דעור הבשר ושחין ומכוה. בכל אחד שנים עשר הרי ל\"ו. שיש ד' חלקים ושנים בצירוף. שהתולדה מצטרפת לאב שלה. וקסבר דאין האבות מצטרפין. הא שיתא וכנגדן פתוכין הרי י\"ב. ועקביא חשיב נמי דראש. בקרחתו או בגבחתו כמראה צרעת עור בשר בכל אחד י\"ב הרי ס'. וקא חשיב נמי נגעי בגדים של צמר ופשתים. ושתי וערב דצמר ופשתים ונגעי עורות ובתים. והנך ששה כל אחד בשני מראות ירקרק ואדמדם. הרי י\"ב. סך הכל ע\"ב. א\"נ קרחת וגבחת חדא חשיב להו. ויש להוסיף עוד י\"ב. דהנך ששה שמיטמאין בשני מראות ירקרק ואדמדם. פוסין מזה לזה. נמצא בכל אחד ארבע מראות עם פסיון. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ר\"ע אומר לעולם רואין כו'</b>. כתב הר\"ב ואין הלכה כר\"ע. ותמיהני דהא קי\"ל הלכה כר\"ע מחבירו [*כמ\"ש בפ' דלקמן משנה א בד\"ה וחכ\"א וכו'] ואולי דר\"ח כוון שהיה בדור שלפניו. כמ\"ש הרמב\"ם בפ\"ד מהעשרה פרקים שבהקדמת פירוש המשנה. לא הוי בכלל חברו. והיינו נמי שכתב בפי' הרמב\"ם והלכה כחכמים. אע\"ג דלאו סתמא הוא דפליג אדר\"ע. מ\"מ כיון דר\"ח לאו חברו הוא. קרי ליה בשם חכמים. להטעים טוב טעם שהלכה כמותו שהוא נדון כחכמים ואין הלכה כר\"ע מחביריו וזה דוחק. ובנא\"י כתוב והלכה כר\"ע. וכן פסק בחבורו פ\"ט מה' טומאת צרעת [הלכה ז]: \n",
+                    "<b>[*מעבירין לאחר השבת</b>. כתב הר\"ב מפני שהוא נראה כדן את הדין בשבת. ויש בו משום רשות. כדתנן במ\"ב פ\"ה דביצה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היה בו שער לבן והלך לו</b>. לשון הר\"ב. הרי זה להקל. ומסיים הר\"ש דאי קאי בסוף שבוע שני פוטרו ע\"כ. ועמ\"ש לקמן [ד\"ה היה בו פשיון] [*ומ\"ש הר\"ב דנ\"מ שהיה צריך להביא קרבן. עמ\"ש בזה בס\"ד משנה ו']: \n",
+                    "<b>היו לבנות</b>. להכי נקט לשון רבים. משום דתניא בת\"כ מיעוט שער שתי שערות. הר\"ש. והביאו הר\"ב ברפ\"ד ושם אפרש בס\"ד: \n",
+                    "<b>אחת לבנה ואחת שחורה</b>. כתב הר\"ב כדי נסבה כו' וכ\"כ הר\"ש. וכ\"פ בסיפא גבי אחת ארוכה ואחת קצרה כו' ומהר\"ם כתב ולי נראה לפרש דלאו כדי נסבא. וקאי אדלעיל והכי פירושו היו לבנות פירש בשבת והשחירו לאחר השבת. ולא פירש היאך השחירו. והדר מפרש לה. בין שהשחירה אחת מהן. בין שהשחירו שתיהן. והשחירו שתיהן הוי פירושו. או השחירו. כמו חלץ ועשה מאמר [בפ\"ה דיבמות] [משנה ג]. דהוי או עשה מאמר. וכן יש לפרש גבי אחת ארוכה ואחת קצרה. דאדלעיל קאי אארוכות והקצירו. והדר מפרש בין שנעשה אחת ארוכה. ואחת קצרה. בין שהקצירו שתיהן לאחר השבת או נסמך השחין לשתיהן לאחר השבת כו'. ותדע דגבי שחורות והלבינו בסיפא קתני או אחת שחורה ואחת לבנה כו'. וברישא לא קתני או וכן באחת קצרה ואחת ארוכה קתני בסיפא או. משום דסיפא הוי פירושא בשבת היו אחת שחורה ואחת לבנה כו'. וברישא אלאחר השבת קאי וק\"ל. ע\"כ. אבל בספרים שלנו ל\"ג או בסיפא. ומ\"מ רישא שפיר מיתרצא בלאו האי תדע: \n",
+                    "<b>ארוכות</b>. עיין פ\"ד משנה ד: \n",
+                    "<b>נסמך השחין כו'</b>. סברא הוא בכל הני דתנינן שמבטלין סימני הטומאה [*ועיין בפירוש *)הר\"ב דריש מתני' דלקמן] ועיין בסוף מ\"א דפ\"ד: \n",
+                    "<b>הקוף השחין וכו'</b>. כתב הכ\"מ בפ\"ב מה\"צ [הלכה ד] וא\"ת הא קי\"ל [במשנה ד' פ\"ג] ששער לבן הוא סימן טומאה גם בשחין ומכוה. וא\"כ דל בהרת מהכא תיפוק לי משום שחין ומכוה שיש בהם שער לבן וי\"ל דמשכחת לה כגון שהיא מכה טרייה ונקרא מורד ואינה מטמאה ע\"כ. ובודאי שכדבריו כן הוא דאי התחילו להתרפאות. זו היא מחית השחין והמכוה. ואי נתרפאו רפוי גמור. אע\"פ שמקומן נעשת צלקת נדונין כעור בשר כדתנן כל זה במשנה ב פ\"ט. [*אבל מהר\"ם כתב כיון דנגע חדש הוא משום שער לא מטמא כיון דשער לבן קודם לשחין [וכדתנן בספ\"ד] נ\"ל ע\"כ. ומ\"מ דברי הכ\"מ מוכרחים על דברי הרמב\"ם דהתם. שהוא כתב סתם בהרת ובתוכה שחין או מכוה וכו' ושתי שערות לבנות בתוך השחין וכו'. ולא כ' לענין שבת כפי משנתינו שמשנתינו כתבה בפ\"ט מה\"צ [הלכה ז] ודרך כלל שאפשר שיהיה ביום שבת זה יום הראוי לראות טמא. ולמחר ילכו להן סימני טומאה ואפשר כו']: \n",
+                    "<b>ומחית השחין והמכוה כו'</b>. אכולהו קאי. נסמך והקיף וחלקן וכן העתיק הרמב\"ם בפ\"ב מה\"צ [הלכה ה] והר\"ב דאסברא לה בחלקן משום דסמוך להו במתני'. ולאו בדוקא פי' כן. ועי' עוד בסמוך: \n",
+                    "<b>ומחית השחין</b>. פי' הר\"ב לקמן דהיינו שנעשה קרום כקליפת השום ועיין ספ\"ו. [*ובמ\"ב פ\"ט] ובכתוב נקרא צרבת אבל למכוה נאמר מחיה ואגביה נקט התנא ג\"כ בשחין: \n",
+                    "<b>והבהק</b>. פי' הר\"ב בפ\"ח משנה ו שהיא מראה לבנונית למטה מד' מראות: \n",
+                    "<b>מרובעת</b>. עמ\"ש במ\"ב פ\"ו [ד\"ה ובה מחיה]: \n",
+                    "<b>מבוצרת</b>. בת\"כ יליף לה בשאת שתהא מבוצרת בשאת. והביאה הר\"ש במשנה ב פ\"ד ועיין בל' הר\"ב פ\"ו מ\"ב ופ\"י משנה ג וז: \n",
+                    "<b>מכונסת ונתפזרה</b>. ל' מהר\"ם שפשה הנגע לתוכה וכסה מקצתה. ומיהו כי מצטרפת לה לכולה מחיה אכתי איכא שיעור מחיה שהיא כעדשה ובא השחין ונכנס לתוכה. ובא. פירוש או בא כמו חלץ ועשה מאמר דהוי פירושו או עשה מאמר [בפ\"ה דיבמות] [משנה ג] ברישא נקט ונתפזרה מחמת שנכנס הנגע לתוכה ונתפזרה מחמת הנגע התם שייך ל' פזור שהנגע והמחיה ענין א' הן ושייכי להדדי. אלא שהמחיה מפוזרת ואין ממנה במקום א' כשעור. אבל שחין ומכוה דלא מטמאו במחיה לא שייך בהו ונתפזרה אלא נכנס לתוכה. כלומר נכנס לתוכה דבר חדש שאינו מן הענין שלה כלל. וניחא נמי הא דברישא גבי שער לבן נקט מעיקרא נסמך השחין לשתיהן וכו'. והכא לא קתני נסמך לה השחין די\"ל דאיידי דקתני מכונסת ונתפזרה פי' שנכנס הנגע לתוכה ובכך נתפזרה נקט נמי בהאי לישנא ובא השחין לתוכה ונתפזרה נמי בכך ותו לא איצטריך למתני נסמך לה השחין. דהיא היא ע\"כ: \n",
+                    "<b>ובא השחין ונכנס בתוכה</b>. כתב מהר\"ם יש ספרים שכתוב בהן שחין המורד. ע\"כ. ועיין פ\"ט מ\"ב. וכתב עוד כלומ' בשבת לא הי' שם שחין וכו' והשתא דרואהו אחר השבת כשנעשה שחין לא מטמא במחיה כדתנן לקמן [פ\"ג מ\"ד] דשחין אין מטמא במחיה אלא בשער לבן ופסיון נ\"ל ע\"כ: \n",
+                    "<b>השחין או מחית השחין וכו'</b>. כתב הר\"ב כל הני אמעטה קיימא כו'. וכ\"כ הר\"ש. ולאו דוקא אלא דנקטי במאי דסליק וסמיך וה\"ה לאינך דכל הני קיימי אכולהו: \n",
+                    "<b>והבהק</b>. כתב הר\"ב כדתניא בת\"כ כו' בשר חי ולא הבהק. צ\"ע לקמן בפי' מ\"ו פ\"ו וע\"ש [ד\"ה היה בוהק]: \n",
+                    "<b>היה בו פסיון בשבת</b>. אנגעי הגוף קאי. דאילו היה רואהו בשבת היה מחליט. ומשום דבנגעי הגוף אין מחליטין לעולם על עמד בעיניו אע\"ג דבנגעי בתים [*ובנגעי בתים נמי מיירי וכמ\"ש לקמן בד\"ה ואין בזה כו'] מחליטין על עמד בעיניו כמו על הפסיון נקט פסיון משום דבנגעי הגוף [אין] מחליטין [אלא] על הפסיון. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>ואין בזה ובזה כגריס</b>. דאילו יש בין שניהן כגריס עדיין צריך הסגר אי קאי בסוף שבוע ראשון. וקצת קשה דאי מתני' איירי בסוף שבוע ראשון. הא כל הני דקתני בעי הסגר כדמשמע מל' הר\"ש שכתבתי [לעיל ד\"ה היה בו] דדוקא בסוף שבוע ב' פוטרו. וכן הן דברי הרמב\"ם בפ\"ב [הלכה ד] ופ\"ג מה\"צ [הלכה ג] ואפ\"ה קרו להו להקל ואמאי דייק הכא למתני שאין בזה ובזה כגריס הא אפי' הוה כגריס עדיין יש להקל שלא נחלט. וי\"ל דעכ\"פ אצטריך למתני שנתמעטה. עד שאין כאן פסיון ממה שהיתה בתחלה. דאל\"כ יוחלט עדיין. והואיל ואיצטריך למתני תנאי בדבר. קתני ואין בזה ובזה כגריס. למתני להקל לגמרי. שיהא פטור גמור. אבל מהר\"ם כתב וז\"ל אע\"ג דאי איכא נמי כגריס בזה ובזה. אכתי לא מטמא משום פסיון. אפ\"ה ניחא ליה למנקט ואין בזה ובזה כגריס. למנקט מלתא דפסיקא. אף לנגעי בתים. דזמנין דמשכחת לה אף בנגעי בתים דמטהרים ליה כשהלך הפסיון. כגון דבשבת כנסה ועמדה על פחות מכגריס. ופשתה בו ביום ועמדה על כגריס ועוד. ואילו בו ביום ראהו. היה נותץ אם הוא אחר חליצה וטיחה. אפילו לרבנן דר\"ע דלקמן בפרק ד [*משנה ט] דהתם פליגי דוקא בכנסה לאחר הפטור ועמדה על פחות מכגריס ופשתה. וע\"ש. ועכשיו שלא ראהו עד למחר שהלך לו כל הפסיון. מטהרין ליה. כיון דעמד על פחות מכגריס. דאילו יש בזה ובזה רחב כגריס וארכו כב' גריסין היה מחליט בבתים דהעומד בעיניו שלשה שבתות. חולץ וקוצה וטח בסוף שבוע שני. ונותץ בסוף שבוע ג'. כמו שאפרש לקמן פרק יב [משנה ז]. להכי נקט. ואין בזה ובזה כגריס. דקאי אהא דאמר לעיל אין רואין כו' עד ולא בג' לבתים. דבבתים נמי מיירי. ע\"כ: \n",
+                    "<b>חולקין בין האום לפסיון</b>. עיין מ\"ש במשנה ה פרק ד [ד\"ה אם יש בו] גם עיין מ\"ש בשם הר\"ש במשנה ו פרק ו [ד\"ה היה בהק קמא]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כיצד להחמיר לא היה בו שער לבן ונולד לו כו'</b>. דאע\"ג דאי נמי פטרו בשבת כשנולד לו לאחר השבת היה מחליטו. כדתנן לעיל במשנה להחליט כו'. לאחר יהפטור. מכל מקום היה טהור אם טבל והעריב שמשו עד שיולד לו ויראהו הכהן. ולעיל ביש להקל פי' הר\"ב. דמ\"מ היה צריך להביא קרבן. משום דלענין טומאה מוסגר ומוחלט שוין. כדתנן במ\"ח פ\"ח. ופריעה ופרימה לא שייך בשבת. ועיין מ\"ש במ\"י פ\"ד. ומיהו לר\"ח סגן הכהנים דאין רואין הנגעים בתחלה לאחר השבת. איכא נפקותא בלא קרבן שאינו מסגירו עדיין. וכן נמי לכ\"ע אין רואין בתחלה בשבת מטעמא דפירש הר\"ב סוף מ\"ד. שהוא נראה כדן את הדין. ואיכא נפקותא לטומאה: \n",
+                    "<b>[*נסמך השחין וכו'</b>. מ\"ש הר\"ב שאין שער לבן סימן טומאה אלא כשהוא בנגע עצמו. כדתנן ברפ\"ד. ועיין שם בפי' הר\"ב דמשנה ב. וכן עיין שם במשנה ג]: \n",
+                    "<b>[*והלכו להן</b>. פירש הר\"ב ונעשה מקומו צלקת וכו' ונשאר עור הבשר עם הנגע כבתחלה כו'. וכן כתב הר\"ש. וכלומר שהנגע הוא על עור הבשר הזה שנעשה צלקת. דאי לאו הכי אם כן עדיין אין השער לבן בתוך הנגע]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בהרת עזה נראית בגרמוני כהה כו'</b>. פי' הר\"ב דבתר בשרו של נראה אזלינן. כדדרשינן בת\"כ בעור בשרו של נראה מכאן אמרו בהרת עזה נראית בגרמוני כו'. הר\"ש: \n",
+                    "<b>גרמוני</b>. פי' הר\"ב לבן ביותר. מיוחס אל העצם אשר שמו גרמא. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>אני כפרתן</b>. כתב הר\"ב כלומר כל העונש וכו'. וכתב מהר\"ם. נראה לי לפי שרצה להזכיר נגע צרעת בישראל נקט האי לישנא אני כפרתן. כלומר כל רע לא תאונה להם ואני כפרתן. ע\"כ: \n",
+                    "<b>לא שחורים כו' אלא בינונים</b>. פי' הר\"ב דקיימי ר' ישמעאל ור\"ע בחדא שיטתא. וכן פי' עוד דחכמים היינו ר\"ע. וכל זה מדברי הר\"ש. אבל מצאתי על שם הראב\"ד בפי' ת\"כ דר\"י ס\"ל דאין גרמוני וכושי טמאים כלל. לפי שאין אנו יכולים לעמוד עליהם על תוכן מראה הנגע אלא הבינונים הם מטמאים בנגעים. ופליג עליה ר\"ע ואמר דאף אלו מטמאים ולא להקל ולא להחמיר. אלא מביאין סמנים ונראה הנגע כאילו הוא בבינוני ותרווייהו דרשי בעור הבשר ר\"י אומר כתוב א' אומר וכו' [כדכתב הר\"ב] ואת הכושי לא תראה אלא ע\"י סם בינוני כדי לעמוד על מתכונת הנגע וזהו להקל. וחכמים וכו' היינו ר\"ע י\"ל דאליבא דר\"ע פליגי דאית לי' סם בינוני ולא פי' אם לכל אדם. אם לגרמוני וכושי. ואתא ר' יהודה למימר לא לכל אלא לגרמוני ולכושי ורבנן אמרו לכל אדם. ע\"כ. ועיין עוד מ\"ש לקמן בזה: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר מראות נגעים להקל</b>. כדתנן [במ\"ד פ\"ה] ספק נגעים בתחלה טהור. וה\"נ מקילינן. הר\"ש: \n",
+                    "<b>וחכ\"א זה וזה בבינוני</b>. פי' הר\"ב היינו ר\"ע. וכ\"כ הר\"ש. י\"ל משום דמסתבר טעמיה הדר רבי ושנאו בלשון חכמים וכיוצא בזה כתב הר\"ב בספ\"ג דנדה. ואע\"ג דהכא בלא\"ה הלכה כר\"ע מחבירו [*כדאיתא במס' עירובין פ' מי שהוציאוהו (עירובין ד' מו)] כ\"ש דר' ישמעאל נמי כוותיה ס\"ל לפירושם. וכבר כתבתי לעיל דלהראב\"ד ר' יהודה וחכמים פליגי אליבא דר\"ע. ועתה מצאתי למהר\"ם שכתב וז\"ל. ואין להקשות חכמים היינו ר\"ע דנ\"ל דאיצטריך למיסתמה כר\"ע ומחלוקת ואח\"כ סתם הוא. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין רואין את הנגעים בשחרית כו'</b>. ואולם היות מראות נגעים ביום ולא בלילה הנה זה בפסוק לפי שכל מה שבא בנגעים אמנם בא בלשון יום הרמב\"ם [בפירושו]. [*ומ\"ש הר\"ב אדאין רואין בשחרית דילפינן מקרא לכל מראה כו'. בת\"כ ומביאה הר\"ש. ונ\"ל דמריבויא דלכל ילפינן. ואע\"ג דלשון הת\"כ פרשה ב' פ\"ב. בשביעי יכול בין ביום בין בלילה ת\"ל ביום ולא בלילה יכול לכל מראה היום יהו כשרים. ת\"ל לכל מראה. ומשמע דסמוכים קא דריש וא\"א לומר כן דרחוקים זה מזה. ויש הפסק פרשה ביניהם. אלא כדפרישית דמריבוי' דלכל קא דריש. אכן נ\"ל דהכי דריש בת\"כ מדקפיד קרא [על] מראה בכהן. ה\"נ ביום יקפיד על מראה והיינו כלישנא דהר\"ב. וא\"צ לדרוש תיבת לכל והא דמה כהן כו' שכתב הר\"ב הוא במשנה דלקמן]: \n",
+                    "<b>ולא בתוך הבית</b>. כלומר נגעי אדם או בגדים. אבל דבתי' ודאי לא. דלא סגי בלא\"ה. ועכשיו ראיתי למהר\"ם שכתב וז\"ל נראה פירושו שאם החלונות סגורות לא יראו הנגע עד שיפתחום והכי משמע בתוספתא דתניא בתוספתא בית אפל וחלונותיו מגופות פי' סתומות. פותחים החלונות ורואין את נגעו. והא דתנן [*במשנה דלקמן] אין פותחין לו חלונות היינו מחדש אבל יש שם חלונות והם סגורים. פותחים אותם לראות הנגע ע\"כ: \n",
+                    "<b>ולא בצהרים</b>. שאור החמה חזק ומבלבל את העינים. רש\"י פ\"ד דסנהדרין דל\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>או שכהה מאור עיניו</b>. יראה לי דתרי עיניו שכהו קאמר. אבל אי כהה חד עינא לא דסומא באחת מעיניו תנן. ולכל מראה עיני הכי דייקא ולא שכהו מראה שתי העינים: \n",
+                    "<b>[*אין פותחין כו'</b>. עיין מה שכתבתי בזה במשנה דלקמן בס\"ד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכמוסק זיתים</b>. ל' הר\"ב לוקט את זיתיו. לא שלוקטן מע\"ג הקרקע. דבהכי אינו מגביה זרועותיו אלא לוקטן מעל האילן. וכן לשון הר\"ב במשנה ד' פ\"ח דמנחות מגרגרו בראש הזית מלקט גרגרים שהן בראש הזית וכו' [*וכמ\"ש הר\"ב שמגביה זרועותיו. כ\"כ הר\"ש. וכן בערוך ערך מסק. והכי מסתבר. אבל ראיתי בערך עדר דמביא ברייתא בזה הלשון מגביה זרועותיו למעלה כדרך שמגביה המעדר בשעה שעודר בשדה כדי שיראה בית השחי שלו וכו'. וכופף קומתו כדרך שכופף בשעה שמוסק זיתים כשמפילן מן הזית ולוקטן מן הארץ. ע\"כ. וברייתא זו בעצמה תמוה. שהרי אין הדרך המעדר שהוא החופר. [כדפי' הערוך עצמו בסוף אותו הערך] שיהיה מגביה עצמו. אדרבה צריך שיכפוף קומתו. וצ\"ע]. ומצאתי כתוב בשם הראב\"ד שיער בזיתים. לפי שהזית אינו גבוה כשאר אילנות. ואדם לוקט אותם בלי הרמת זרועותיו הרבה ומתגלה השחי. ע\"כ: \n",
+                    "<b>כעורכת</b>. פירש הר\"ב שמפסקת את רגליה. מעט. הראב\"ד: \n",
+                    "<b>כאורגת בעומדין</b>. לשון הערוך פי' [*כאורגת] במסכת בעומדת שדרכה להגביה כו'. ובשם הראב\"ד מצאתי. בעומדין ר\"ל בדבר העומד שיהיו כלי האורג עומדים בקומה. ויש לה צורך להגביה יד ימנית. לקשור. או להתיר. ע\"כ. ובמשנה ב פ\"ג דזבים פי' הר\"ב כדברי הערוך: \n",
+                    "<b>ליד הימנית</b>. עיין מ\"ש לקמן: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר אף כטווה כו'</b>. אפשר לומר דת\"ק לא פליג. ואע\"ג דתני ליה בלשון פלוגתא. דהכי אשכחן טובא. כמ\"ש בפרק בתרא דבכורים [משנה ו]. ומשום דת\"ק לא פליג. מש\"ה לא כתב הר\"ב דאין הלכה כר\"י. וכן בפי' הרמב\"ם לא איפסיק הלכתא. אבל בנא\"י כתוב. ואין הלכה כר\"י. וכן בחבורו [סוף] פ\"ט מה\"צ לא העתיק דבריו. ונראה לפי זה דת\"ק דפליג. היינו טעמיה דס\"ל דשחי דשמאלית בית הסתרים היא. ואע\"פ שכשהיא טווה מגבהתו ונראה. לא דמיא לשחי דימנית. דבלאו הכי דרכה להגביה בכל עת. אלא לענין ראיית הכהן אמרו שתהא נראה כאורגת בעומדין. אבל שמאלית שאין דרכה להגביה בכל עת. אע\"פ שכשטווה מגביהה. לא יצא מדין בית הסתרים. כך נ\"ל. אבל בשם הראב\"ד מצאתי דלת\"ק כמו שמגביהה ימינה. כך יהיה שיעור ראית הנגע תחת שחייו שנים. ורבי יהודה נתן סימן כמו שמגביהה בטווייה יד השמאלית כך שיעור הגבהת השתי זרועות לנגע. ולא ידענא אם מיקל יותר מרבנן. ונראה דמיקל מדקאמר אף. ע\"כ: \n",
+                    "<b>כך הוא נראה לתגלחתו</b>. פי' הר\"ב דכתיב את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו. מה אלו מקום כנוס שער ונראה כו' פרט לבית הסתרים. ותימה דכשם שנוכל לומר פרט לבית הסתרים לפי שאע\"פ שהוא כנוס אינו נראה. כך יש לנו לומר ג\"כ פרט לשאר הגוף שנראה ואינו כנוס. כמו שער הזרועות והשוקיים. וכך הוא בהדיא בגמרא פ\"ב דסוטה דף טז. גם יש קצור לשון בדברי הר\"ב דה\"ל לכתוב ג\"כ כלל שני ואת כל שערו יגלח. דאל\"ה לא הוי אלא כלל ופרט. ואין בכלל אלא מה שבפרט. וכ\"כ הר\"ב בפ' בתרא מ\"ב. והר\"ש כתב לשון ת\"כ. וזוהי וגלח את כל שערו יכול בית הסתרים. ת\"ל גבות עיניו. מה גבות עיניו בנראה פרט לבית הסתרים. אף כל שערו בנראה פרט לבית הסתרים. ע\"כ. וגם על זה יש לתמוה דהא גבות עיניו מיוחדים ג\"כ בזה ששערן כנוס. וה\"נ מסיים בת\"כ. אי מה גבות עיניו מקום כנוס שער ונראה. אף אין לי אלא מקום כנוס שער ונראה. מנין לרבות כנוס שער שאינו נראה. פיזור שער נראה. פיזור שער ואינו נראה. ת\"ל את כל שערו יגלח. ע\"כ. ומעתה תקשה בהפך. שהרי למדנו שאף שאינו נראה. בכלל התגלחת. אלא דהיא גופה קשיא רישא לסיפא. ומפני כן נדחק הר\"ר אליה מזרחי בישובה. ופירש דבנראה דרישא. אינו כבנראה דסיפא. אלא רישא קאמר בנראה. היינו שאפשר לראות ע\"י שיעמוד כעודר ומוסק ואדרשא דסיפא סמיך. ויהיה פרט לבית הסתרים שאינו נראה אפילו כשעודר ומוסק. ומ\"מ דברי הר\"ב הרי הם סתומים ביותר. ולקמן בפרק בתרא שכתב עוד הר\"ב בזה. שם אכתוב ג\"כ יותר בס\"ד [ד\"ה העביר]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי מאיר אומר אף לא נגעי קרוביו</b>. פי' הר\"ב דאתקוש נגעים לריבים כו' בפ\"ג דסנהדרין דף לד. וכן מקיש ריבים לנגעים. מה נגעים ביום דכתיב (ויקרא י״ג:י״ד) וביום הראות. אף ריבים ביום. ורבנן לא מקשו. דסברי דיני ממונות בלילה. כדתנן התם. תוספות פרק יב דזבחים דף קב [*ולר\"מ איתא תו בסנהדרין שם. אי מה ריבים בג'. אף נגעים בג'. ודין הוא. ממונו בג'. גופו לא כ\"ש ת\"ל (שם) והובא אל אהרן הכהן. או אלאחד וגו'. הא למדת שאפילו כהן אחד רואה את הנגעים. ומי ומי הן הקרובים. שנינו במ\"ד פ\"ג דסנהדרין. וע\"ש]: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר אף לא נדרי אשתו</b>. כתב הר\"ב ודוקא בפני עצמו אינו יכול להתיר כו'. דכיון דהוו בי תלתא לא חשידי. דהכי מוקמינן לסיפא דמתני' בספ\"ד דבכורות [דף לא] כדלקמן. הר\"ש. והר\"ב שלא כתב דאין הלכה כר\"י. י\"ל דס\"ל דהלכה כמותו. ומדפירש לדבריו וכתב ודוקא כו'. הורה לנו דס\"ל דהלכתא כוותיה. וכן בהג\"ה לפי' הר\"ש כתב. דהלכתא כוותיה. דבירושלמי פ' אלו נדרים תני רבי חייא למלתיה בלשון חכמים. וכ\"כ הרא\"ש בר\"פ בתרא דנדרים. אלא שההג\"ה כתבה דאף בצירוף ג' אינו יכול להתיר. שפירשו דטעמיה דר\"י דאין אדם מתיר נדרי אשתו משום דאשתו כגופו דמיא. והב\"י י\"ד סי' רל\"ד דייק מדברי הטור דס\"ל הכי: \n",
+                    "<b>חוץ מבכורות עצמו</b>. מוקמינן לה בבכורות סוף פ\"ד ביחיד מומחה דאי בתלתא לא חשידי דתנן בסוף פ\"ב דיבמות [דף כה] מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב\"ד: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הכל מיטמאין בנגעים</b>. כתב הר\"ב ואפי' קטן דמהו דתימא איש כו' קמ\"ל אדם וכו'. ובפ\"ה דנדה דף מד פירש\"י. אדם משמע כל שהוא מין אדם אפילו קטן כדכתיב (במדבר ל) ונפש [אדם] מן הנשים וגו' ובקטנות משתעי קרא [ועמ\"ש ברפי\"א] ואלא איש למה לי למעוטי אשה מפריעה ופרימה. פ\"ק דערכין ד\"ג. וכתבתי בסוף פ\"ג דסוטה:  ",
+                    "<b>חוץ מן העובדי כוכבים</b>. לקמן בריש פי\"ב מייתי הר\"ב לשון ת\"כ. דמשמע דמבתים ילפינן. ושם כתבתי דבת\"כ שלנו ליתא ולמדתי טעם אחר. ועכשיו ראיתי למהר\"ם שכתב וז\"ל חוץ מן העובדי כוכבי' דבפ' בתרא דנזיר [דף סא] ממעט עובדי כוכבים מכל טומאה עכ\"ל. וקשיא לי דהתם לא אמרן אלא לענין טומאת מת וכמו שהעתקתי שם בראש הפרק ומנלן לכל טומאה. לכן נ\"ל מה שכתבתי בריש פי\"ב ע\"ש:  ",
+                    "<b>וגר תושב</b>. ל' מהר\"ם גר תושב דינו כעובד כוכבי' זולתי להאכילו נבלות ולהחיותו. ומשום דלקמן פי\"א אמרינן גבי נגעי בגדים כל הבגדים מיטמאין בנגעים חוץ משל עובדי כוכבים. ולא קאמר כי הכא חוץ מגר תושב. והכי אמרינן לקמן בנגעי בתים [*פי\"ב] דגזרו מדרבנן על גר תושב איצטריך למימר הכא חוץ מגר תושב דלא גזרו הכא משום דנגעי הגוף לא מיטהרו אלא בקרבן. וגר תושב לאו בר אתויי קרבן הוא הלכך לא גזרו ביה רבנן. ע\"כ:  ",
+                    "<b>הכל כשרים לראות כו'</b>. פי' הר\"ב ואע\"פ שאינו בקי כו' אם חכם עמו כו'. ומרבי ליה בת\"כ מדכתיב והובא אל אהרן הכהן. או אל אחד מבניו הכהנים דה\"מ למכתב או אל בניו הכהנים. מאי או אל אחד לרבות כל ישראל. ואם סופינו לרבות כל ישראל מה ת\"ל הכהנים ללמדך שאין הטומאה והטהרה אלא מפי כהן. הא כיצד חכם שבישראל רואה כו':  ",
+                    "<b>בידי כהן</b>. לשון הר\"ב חכם ישראל רואה הנגעים ואומר לכהן אעפ\"י שהוא שוטה כו'. סיומא דברייתא דת\"כ דלעיל היא. וכתב הכ\"מ בפ\"ט מה\"צ [הלכה ב] שפירש הרא\"ש דהאי שוטה לאו דוקא דצריך שיהיה פקח קצת דמסברו ליה וסבר כדאיתא בגמ' פ\"ק דערכין [דף ג] אלא דקרי לגבי חכם שבישראל שוטה ע\"כ:  ",
+                    "<b>אין רואין שני נגעים כאחד</b>. פירש הר\"ב שאין הכהן יכול לראות יפה כו'. לפי שצריך שיראה העע עם הבשר שסביביו. כדתניא בת\"כ וראה הכהן את הנגע בעור הבשר שיהא רואה עור הבשר עמו כאחד. הר\"ש:  ",
+                    "<b>אין מסגירין את המוסגר כו'</b>. כדתניא בת\"כ ומייתי לה הר\"ש נגע צרעת הוא וראהו הכהן (ויקרא י״ג:ג׳) מה ת\"ל לפי שנאמר (שם) וטמאו הכהן לא יסגירנו. למדנו שאין מסגירין את המוחלט מנין שאין מחליטים את המוסגר ואין מסגירין את המוסגר ואין מחליטי' את המוחלט ת\"ל לא יסגירנו כי טמא. כל שנקרא עליו טמא אין זקוק עליו יכול לא יאמר הרי את מוסגר בזה ומוחלט בזה [*מוחלט בזה ומוסגר בזה] מוסגר בזה [*ובזה צ\"ל] מוחלט בזה ובזה. ת\"ל נגע וראהו [*צרעת וראהו]. ע\"כ. ופי' יכול לא יאמר כו' היינו בתחלה בסוף שבוע כדקתני בסיפא דמתני' וכ\"פ הרמב\"ם. וזה שהעתיק בפירושו יכול שיאמר הוא ט\"ס וצ\"ל יכול לא יאמר וכן הוא בת\"כ וכן העתיק הר\"ש. ועמ\"ש בשם מהר\"ם בפ' דלקמן משנה י [ד\"ה בהרת] [*ופי' נגע וראהו צרעת וראהו. דריש וראהו אתרווייהו אנגע ואצרעת לומר שיראה ויחזור ויראה ובת\"כ נ\"ל שצ\"ל אח\"כ עוד פעם וראהו. ונסיב ליה למדרש כדמסיק כולו כאחת כו' מכאן אמרו כ\"ד ראשי אברים וכו']:  ",
+                    "<b>אין מסגירין את המוסגר וכו'</b>. כתב הר\"ב דאם הסגירו בנגע אחד ואח\"כ נולד לו נגע אחר כו'. ובאותו נגע נמי משכחת לה דאין מחליטין את המוסגר דאם הסגירו בבהרת כגריס ובאמצע השבוע נולד בו שער לבן או מחיה אין מחליטו. וכי אזלה לה מחיה או שער לבן בסוף השבוע לא מחייב קרבן אלא חוזר ומסגירו הסגר שני. הר\"ש:  ",
+                    "<b>אבל בתחלה כו'</b>. ומחליט את המוחלט עמ\"ש פ' דלקמן [ריש] משנה י:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>נותנין לו שבעת ימי המשתה</b>. כתב הר\"ב דכתיב וביום הראות וגו' ויש יום שאי אתה רואה. בפ\"ק דמ\"ק ד\"ז. ותמהו התוס'. דלר\"מ דהתם משנה ה' למה אינו רואה להקל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בשני שבועות</b>. דקדוקו כתבתי במשנה ג פ\"ק: \n",
+                    "<b>ובשלשה סימנין בשער לבן במחיה ובפסיון</b>. אלו הסימנין כולן בפסוק אמר ושער בנגע הפך לבן וטמא אותו. אמר והנה פשתה המספחת בעור וטמאו הכהן אמר ומחית בשר חי בשאת צרעת נושנת היא. ואם אינו מבואר בפסוק בבהרת מחית בשר חי. אבל כל מה שהוא [מבואר] בבהרת הוא מחוייב בשאת וכל מה שהוא בשאת הוא מחוייב בבהרת. כמו שבארנו בראש המסכתא. [במשנה ב כמ\"ש גם שם הר\"ב] וכן בשאר מראות נגעים. הרמב\"ם [*ומדלא קתני נמישאם היה כסיד ונשתנה לשלג וליהוי ד'. ש\"מ דכל הד' מראות עומד בעיניו מיקרו. כמ\"ש בפ\"א מ\"ג [ד\"ה לפטור] וכדתנן בפרק דלקמן משנה ז]: \n",
+                    "<b>ובפסיון בסוף [שבוע]</b>. דבתחלה לא כמ\"ש בפ\"ק מ\"ג: \n",
+                    "<b>[*שהן י\"ג יום</b>. כ' הר\"ב דיום ז' כו' ועיין עוד בפירושו למשנה ד פ\"ק]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השחין והמכוה</b>. לקמן בפ\"ט מפרש איזהו שחין. ואיוהו מכוה. הר\"ש: \n",
+                    "<b>מיטמאין בשבוע אחד</b>. לשון הר\"ב דשאר נגעים יש להן שני הסגרות וכו'. והר\"ש הקדים וז\"ל מיטמאין בשבוע אחד מה שחלוקין משאר נגעים בשבוע א'. היינו לענין טהרה דשאר נגעים יש להן וכו': \n",
+                    "<b>בשבוע אחד ובשני סימנין</b>. הפסוק לא ידון בשחין ובמכוה כאשר התחדש בהן צרעת בהסגר שני. ואמנם בא בהם ההסגר שבעה ימים לבד במה שיצטרך הסגר ואחר השבוע יחליט או יפטור. ולא נזכר בהם מחיה. ואמנם אמר בנגע השחין ושערה הפך לבן. ואמר בו ג\"כ ואם פשה תפשה בעור. ואמר במכות אש והנה נהפך שער לבן בבהרת. ואמר בו ג\"כ ואם פשה תפשה בעור. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הנתקים</b>. לקמן בפ\"י מפרש להו: \n",
+                    "<b>מיטמאין בשני שבועות כו'</b>. זכר בו והסגירו שבעת ימים שנית. וזכר בסימן הטומאה ובו שער צהוב דק. ואמר גם כן פשה הנגע בעור. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הקרחת והגבחת מיטמאות בשני שבועות כו'</b>. שנויה עוד בספ\"י. והתם יליף להו הר\"ב מקראי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הבגדים מיטמאין כו'</b>. ודינם מפורש בפרק יא: \n",
+                    "<b>בירקרק ובאדמדם</b>. כתב הר\"ב הא דקרי בבגדים ובבתים סימן טומאה כו' וכן בבתים בג' שבועות כו'. וכן לשון הר\"ש. ולאו למימרא דדוקא בשבוע השלישית כשחזר הנגע לכמות שהיה. שכן גם בשנייה אם כבר חלץ בראשונה. כדתנן בספי\"ב ורפי\"ג. אלא משום דבבתים איכא שלשה שבועות. נקט הכי. ומיהו כדאיתנהו: \n",
+                    "<b>בשני שבועות כו'</b>. לשון הרמב\"ם. אמר בנגעי בגדים ירקרק או אדמדם ואמר ג\"כ כי פשה הנגע בבגד [ואמר] והסגירו שבעת ימים שנית: \n",
+                    "<b>בתחלה</b>. אין זה כמו בתחלה דכל הנגעים. דכולהו להחליט והכא להסגיר. מ\"מ תני לה משום פסיון דבתחלה אינו מסגיר. הר\"ש. ולאו למימרא דאינו מסגיר כלל. דדל פסיון מהכא צריך להסגירו מפני המראה עצמו. אלא כלומר שאינו מסגירו מחמת הפסיון ועוד ה\"ל להר\"ש לפרש דסוף שבוע ראשון דהכא נמי להסגיר. ועכשיו ראיתי למהר\"ם דאדברי הר\"ש דמ\"מ תני לה משום פסיון כו'. כתב וז\"ל ותימה לי והאמרינן לעיל [בסוף משנה א] דבתחלה מסגיר ומסגיר אלמא דבפסיון מסגיר עליו אפי' בתחלה ונ\"ל דהיינו דוקא כשנולד נגע במקום אחר אבל אם אותו נגע הראשון הולך ופושה הכל נגע א' ואינו מסגיר אלא על הראשון ולא על הפסיון כלל עכ\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הבתים מיטמאין כו'</b>. ודינם מפורש בפי\"ב ובפי\"ג: בשלשה שבועות וכו'. ל' הרמב\"ם [בפירושו] אמר בנגעי בתים שקערורות ירקרקות או אדמדמות. ואמר בהן ג\"כ והנה פשה הנגע בקירות הבית. אולם השלש שבועות הנה אין בו פסוק מבואר. אבל הוא מן הפסוק והפי' [המקובל] וזה שהוא אמר והסגיר את הבית שבעת ימים אח\"כ צוה שאם ימצא הנגע בתוספת שיקלף אלו האבנים ויסיר הטיט ויטוח הבית פעם שנייה והוא אמרו ועפר אחר יקח וטח את הבית. עוד בא הפסוק אחר זה ואמר ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית. ובאה הקבלה שזה הפסוק לא בא בצרעת שתשוב בבית אחר הטוח. לפי שהוא אז לא יצטרך לפסיון אבל כאשר יראה בה צרעת יהרוס הבית. והוא אמרו צרעת ממארת (האמורה). לג\"ש מה צרעת ממארת האמורה בבגדים. יטמא את החוזר אע\"פ שאינו פושה. אף צרעת ממארת האמורה בבתים. יטמא את החוזר אע\"פ שאינו פושה. ואמנם בא זה הפסוק אשר אמר והנה פשה הנגע בבית [בעומד בראשון ופשה בשני] וזה שהצרעת כאשר תראה בבית ועמדה שבעת ימים ולא פשתה. עוד תעמוד ז' ימים שנית וכוסף. הנה הוא אז יקלוף האבנים ויבנה באבנים אחרים ויטיח הבית ותעמוד שבוע שלישי ואם [חזר] הנגע אחר זה. יהרס [הבית ועל זה בא והנה פשה הנגע בבית] ע\"כ: \n",
+                    "<b>פחות משבוע אחד</b>. ל' הר\"ב כגון שחין ומכוה ג' שבועות כגון נגעי בתים. וכן לשון הר\"ש ולשון כגון לא ניחא דהא ליתנהו אלא הני. ול' הרמב\"ם והן שחין כו' והן נגעי בתים [*ועיין בלשון הר\"ב סוף משנה א' פ\"ב דערכין]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ומטמא בכל מראה לובן</b>. כתב הר\"ב משא\"כ בפסיון שאין כו'. שבאותן מראות שהאום מטמא. הפסיון מטמא. בת\"כ הביא הר\"ש והנה פשתה המספחת בעור וטמאו הכהן צרעת היא. הרי זה בא ללמד על הפסיון שלא יטמא אלא בד' מראות. ובאותן מראות שהאום מטמא לה. הפסיון מטמא ע\"כ בר\"ש. ולאו למימרא שהפסיון צריכה. שתהא מהמראה של האום. שהרי המראות מצטרפין להר\"ב כדאית ליה. ולהרמב\"ם כדאית ליה. כמ\"ש במשנה ג' [*פ\"א] [ד\"ה ולפטור] והתם תנן את שנולד לו פסיק כו'. אלא כלומר לאפוקי אם הפסיון הוא למטה מהד' מראות. והיינו דמסיים בת\"כ והלא דין הוא האום מטמא והפסיון מטמא. מה האום אינו מטמא אלא בד' מראות אף הפסיון אינו מטמא אלא בד' מראות וכו'. ועוד בפ' דלעיל מתני' ג הביא הר\"ש ת\"כ וכבס בגדיו וטהר יכול הרי הוא מסולק ת\"ל אם פשה טמא. אין לי אלא במראה מנין שלא במראה ת\"ל אם פשה תפשה. ופי' הר\"ש במראה שהנגע שלג והפסיון שלג שלא במראה שהנגע שלג והפסיון סיד או קרום ע\"כ. ולשון הרמב\"ם בפי' משנתינו ושער לבן יטמא בכל מראה לובן ואין זה בפסיון. כי כאשר הי' נגע צרעת בעור הבשר ופשה בעור והי' זה התוספת לבן אבל לובן קלוש למטה מקרום ביצה הנה הוא טהור והוא אמרו בהק הוא פרח בעור טהור הוא. יכול לא יטמא משום [אום] אבל יטמא משום פסיון ת\"ל פרח בעור טהור הוא ע\"כ. והוא בת\"כ ריש פ\"י: \n",
+                    "<b>שהפשיון מטמא בכל שהוא</b>. עמ\"ש לקמן משנה ה [ד\"ה אם יש בו] ומ\"ש הר\"ב אבל שער לבן אינו מטמא בפחות משתי שערות דמעוט שער שנים. ת\"כ הביא הר\"ש. ובפרקין משנה י תנן ובה שערה אחת. וכן במשנה ד פ\"ט דחולין ובשערה שכנגדו. וכן הוא אומר קולע אל השערה ולא יחטיא וכן אתה אומר כחוט השערה. ובספר מקנה אברם במסילה ראשונה לשמות במשעול פעל בציר\"י וקמ\"ץ. ראיתי שכתב וז\"ל ובתיבת שערות נחלקו המדקדקים כי י\"א שהוא מן שער. וי\"א שהוא מן שערה ונמצא זה בשופטים סימן כ'. קולע אל השערה ולא יחטיא ונראים דברי האחרונים. כי כן מתרגמינן דשדן אבנא בקילעא ומירמן בבינה שערה ולא משנן. שיורה חוט שער. אבל שער יורה רבוי שערות כדכתיב (שופטים ט״ז:כ״ב) ויחל שער ראשו לצמח ומתרגמינן ושרי שער רישיה לצמחה ע\"כ. ורבינו בגור אריה פי' שיש הבדל בין שער שהוא על שער א' ובין שער שהוא על רבים שהמורה על אחד נקוד כולו בפת\"ח והמורה על רבים השי\"ן בציר\"י וכאן נקוד בציר\"י לפיכך אמרו שמורה על רבים ומיעוט רבים שנים ע\"כ. ובפי' החומש להרלב\"ג ראיתי שכתב שמפני שהשער מתחדש ממנו רבוי. הנה לא יפול שם השער בפחות משתי שערות ע\"כ. ולמהר\"ם ראיתי שכתב ברפ\"י דמייתי לת\"כ דהתם בשער צהוב קתני שער מיעוט שער [שתי] שערות. כתב עלה מהר\"ם וז\"ל ולא ידענא מנא ליה דמיעוט שער שתי שערות. ושמא משום דכתיב בשער לבן ושערה לא הפך לבן ולא מפיק ה\"י. ואם איתא דבשער אחד סגי היה לו להיות מפיק ה\"י או לכתוב ושער בלא ה\"י. אלא לאשמועינן דאינו שער אחד אלא לכל הפחות ב' שערות ומהתם גמרינן שער צהוב עכ\"ל. [*ומדתנן במשנה ב פ\"ג דנדה המפלת כמין קליפה כמין שערה נראה כדברי בעל מקנה אברם]: \n",
+                    "<b>ומטמא בכל הנגעים</b>. ושער לבן הוא סימן טומאה [בשני מינים] לבד בנגעי עור [בשר]. ובנגעי שחין ומכוה. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>חוץ לנגע</b>. כתב הר\"ב אבל שער לבן בעינן שיהא בנגע כדכתיב ושער בנגע. דדרשינן בת\"כ והביאה הר\"ש. בנגע להביא את מה שבתוכו ושוכב חוצה לו פרט לשחוצה לו ושוכב בתוכו: \n",
+                    "<b>חוץ לנגע</b>. עי' פ\"ו משנה ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומטמא בכל מראה</b>. לשון הר\"ב היינו כמראה הבשר בין כושי בין לבן בין אדום. כ\"כ הר\"ש. ולשון הרמב\"ם בפ\"ג מהט\"צ [הלכה ב] בין שהיה המראה אדום או שחור או לבן. והוא שלא יהיה הלובן מארבע מראות שבארנו. ועי' מה שכתבתי בפרק ו משנה ו [ד\"ה היה בהק]: \n",
+                    "<b>מטמא בכל שהוא</b>. ל' הר\"ב אבל במחיה בעיא כעדשה. בת\"כ והביאה הר\"ש. ומחית בשר חי בשאת יכול כל שהוא. ת\"ל שער לבן ומחית בשר חי. מה שער לבן מקום ב' שערות. אף מחיה מקום ב' שערות יכול לא יהא טמא עד שיהא בה שער לבן ומחיה. ת\"ל צרעת נושנת היא. היא טמאה ואין צריכה דבר אחר לסעדה [*וגי' הר\"ש לסייע] ומפרש הר\"ש דמחיה מקום ב' שערות. היינו שתי שערות על שתי שערות מרובע. והיינו דבפ\"ק משנה ה ו בעינן שתהא מרובעת. ועיין [מ\"ש] פרק ו משנה ב [ד\"ה ובה מחיה]: ומטמא בכל הנגעים. והמחיה סי' טומאה בשני מיני נגעים לבד. בנגעי עור בשר ובנגעי קרחת וגבחת. הרמב\"ם [בפירושו]: \n",
+                    "<b>חוץ לנגע</b>. כתב הר\"ב משא\"כ במחיה שהמחיה צריכה להיות בתוך הנגע. כדתנן במשנה ה ו דפ\"ק שתהא מבוצרת. ושם פירשתי [ד\"ה מבוצרת]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הפוכה ושלא הפוכה</b>. בת\"כ פ\"ז והביאה הר\"ש נושנת. מלמד שמטמאה שלא הפוכה. והלא דין הוא שער לבן וכו' אף מחיה כו'. [*נושנת. מלמד שמטמאה שלא הפוכה] היא. מלמד שמטמא הפוכה. והלא דין הוא כו'. ומ\"ש הר\"ב משא\"כ לשער לבן שאם קדם לבהרת טהור. כמפורש בס\"פ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כדי לקרוץ בזוג</b>. כתב הר\"ב דהלכה דשיעור שער לבן ארכו כו'. כר\"ע במי\"ב פ\"ו דנדה. וע\"ש [מ\"ש ד\"ה רע\"א]. אבל הלבנונית שבו כ\"ש. כר\"מ. וכתב הכ\"מ בפ\"ב מהל' ט\"צ. משום דר\"מ ור\"ש לא אפסיק [הלכתא] בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מו). ונקטינן לחומרא. כמו שכתבתי במסכת [*כלים פי\"ז מ\"ד]: \n",
+                    "<b>בהרת</b>. כל היכא דתנינן בהרת ה\"ה לשאר מראות חלקות ופתוכות. הר\"ב במ\"ו [ד\"ה גריס]. וכ\"כ הרמב\"ם במשנה דלקמן. ובנא\"י הוא במתני' דהכא: \n",
+                    "<b>או שער שחור</b>. והר\"ב גורס ושער שחור וכך גירסת הרמב\"ם. וכן הוא בנא\"י. אבל הר\"ש כתב ג\"כ גי' הספר. ופי' דלענין הסגר דצריך להסגיר. ולפ\"ז ה\"ק מתני' ובו שער לבן הרבה יותר משתי שערות. או שער שחור ואפי' מעט טמא. הא כדאיתא. והא כדאיתא. שער לבן מחליטו. ולא אמרינן מה שיש יותר משתי שערות ממעט הבהרת משיעורו שכגריס. ושער שחור מסגירו. ולא אמרינן. שממעט הבהרת מכגריס. ול' ת\"כ שהביא הר\"ש מסכים קצת לגירסא זו וזו היא שאלו תלמידיו את ר' יוסי. בהרת ובה שער שחור. חיישינן שמא מיעט מקומה את הבהרת מכגריס. אמר להן ובה שער לבן. חיישינן שמא מיעט מקומה את הבהרת מכגריס. א\"ל לא אם אמרת בשער לבן שסימן טומאה. תאמר בשער שחור שאינו סימן טומאה. א\"ל הרי שיש בהן שש שערות לבנות. כלום הם סימני טומאה אלא שנים. חוששין אנו על המותר שמא מיעט מקומן את הבהרת מכגריס. א\"ל לא אם אמרת בשער לבן שהוא מין טומאה. תאמר בשער שחור שאינו מין טומאה. א\"ל אף שער שחור הופך והיא מין טומאה. ואומר ושערה לא הפך לבן והסגיר. אם יש בה שער שחור אינו ממעט. פי' הר\"ש דמשמע אע\"פ שעדיין שחור הוא והסגיר. ע\"כ. ודקתני במתני' אין חוששין שמא מיעט מקום שער שחור. ולא תנן נמי [שמא מיעט מקוה] שער לבן. משום דשער לבן שאינו ממעט. הוא פשוט יותר. וכמו שהוא ג\"כ בברייתא זו דת\"כ: מפני שאין בו ממש. לשון הרמב\"ם [בפירושו]. לפי ששיעור הנקב אשר יצא ממנו השער. מעט מזעיר. ואין לו שיעור מוחש עד שימעט השיעור ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בהרת כגריס</b>. מפורש ברפ\"ו בס\"ד: \n",
+                    "<b>אם יש בו רוחב ב' שערות</b>. תניא בת\"כ והנה אין בה ולא בחוט היוצא ממנה. יכול אע\"פ שיש בו רוחב ב' שערות. ת\"ל והנה אין בבהרת שער לבן. פי' מדכתיב בקרא אחרינא בבהרת. ודרשינן עלה בת\"כ זהו שאמרנו לרבות את החוט שיש בו רוחב ב' שערות. הר\"ש. ומ\"ש הר\"ב. אבל אם אין ברוחב כו'. וכן אם פשה כו' בפסיון רחוק כו' ובעי כגריס. וכן ל' הר\"ש. ותמיהני דבמ\"ה פ\"ק תנן השחין ומחית השחין וכו' חולקין בין האום לפסיון הרי אלו להקל. וסתמא קתני. ודוחק לומר דדוקא בפסיון כל שהוא ועוד דלא אשתמט תנא בנגעי אדם למתני בהדיא דפסיון רחוק מיטמא כלל וכי קתני בבגדים פי\"א מ\"ז. ובבתים ספי\"ב. התם מקרא ילפינן. ומנלן לנגעי אדם. ואע\"פ שיש דרוש כיוצא בזה בנגעי אדם. דכי כתיב ואם פשה תפשה המספחת בעור וכן אם פשה תפשה בעור. איכא למדרש נמי דבעור מיותר לומר בכ\"מ שיפשה בעור ואפי' רחוק ממקום הנגע. מ\"מ לא מצאנו לחז\"ל שידרשוכן בת\"כ. כמו שדרשו כן בבגדים ובבתים. אלאודאי דבנגעי אדם ליתא כלל. וכן מצאתי להרמב\"ם בפי\"ב מהט\"צ [הלכה ד'] דדייק למכתב הפסיון הסמוך בבגדים כל שהוא. והרחוק או החוזר. כגריס. ואע\"ג דדבר הלמד מענינו הוא. דבבגדים מיירי. ולא הוה צריך למידק ולמכתב בבגדים וכמו שבמ\"ז פי\"א לא תני בגדים מהאי טעמא. דכולה פירקא בבגדים מיירי. אלא למידק אתי לאשמעינן דדוקא בבגדים ולא בנגעי אדם. וכן לא אשתמיט הרמב\"ם בדיני נגעי אדם למתני דין פסיון רחוק כגריס שיהא פסיון. אך הראב\"ד כתב עליו וז\"ל אם תעיין בדרש ת\"כ עם משנת נגעים. תמצא שהאדם והבגדים והבתים שוים לזה הדין עכ\"ל. וכתב הכ\"מ שהשיג למה אמר בבגדים. דמשמע שזה הדין מיוחד בבגדים. ואינו כן. שאדם ובגדים ובתים שוין לדין זה. והעתיק ל' הראב\"ד בפירושו לת\"כ. שז\"ל. היא פרט לשפשתה לבהק. פי' דקי\"ל פשיון כ\"ש. והרחוק כגריס בנגעי בגדים ובתים. ואע\"ג דלא אשכחן לה בפירוש. שמעינן לה מכללי דמתניתין. דפסיון הרחוק לא מטמא בנגעים דאדם. דתנן בנגעים פ\"ד. בהרת כגריס וחוט יוצא ממנה אם יש בו רוחב שתי שערות זוקק לשער לבן ולפשיון אבל לא למחיה. שמעינן מהא דאי לית בה רוחב שתי שערות אינו זוקק לפשיון. דאם פשה חוץ לאותו חוט. לא מטמא משום פשיון אלמא פסיון הבא מרחוק לא מטמא. ותנן בנגעים פ\"ק. היה בו פסיון והלך לו הפסיון או שהלכה לה האום. או שנתמעטה. ואין בזה ובזה כגריס השחין ומחית השחין. המכוה ומחית המכוה. [והבהק]. חולקים בין האום לפסיון. הרי אלו להקל. שמעינן מהא. טעמא דשחין ומכוה ובוהק חולקין בין אום לפשיון הוא טהור. משום דשחין ומכוה ובהק לא חזו לפשיון אבל עור הבשר בעלמא אע\"פ שחולק ביניהם טמא. אלמא פשיון הרחוק מטמא. אלא ש\"מ חדא בפסיון כל שהוא וחדא בפשיון שהוא כגריס. עכ\"ל הראב\"ד. וכתב הכ\"מ דלדעת הרמב\"ם י\"ל. שאע\"פ שהם שוים בסמוך ורחוק הם מוחלקין בחוזר. דבבתים הוו כשני גריסין. כדתנן בספי\"ב דנגעים. עכ\"ל. ואני נפלאתי הרבה דמאי דיוקיה דדייק הראב\"ד ממתני' דפ\"ק דה\"ט דשחין ומכוה ובהק חולקין. משום דלא חזי לפשיון. דהא ממתני' דבתרה דתנן דחולקין והלכו להן הרי אלו להחמיר. שמעינן מינה ודאי דראוין הן לפשיון והיינו דהרמב\"ם בפ\"ד מהט\"צ [הלכה ג] כתב בהרת שפשתה לבהק ה\"ז פסיון. וכתב הכ\"מ דהכי משמע בפ\"ק. ומעתה דלמדנו שיש פשיון לבהק דיוקא דהראב\"ד ליתא. ול\"ק אמאי קתני דוקא הני. משום דרבותא נינהו דאפי' אלו שאינן עור בשר הרי הן חולקין כ\"ש עור בשר עצמו שיחלוק. והא דתניא בת\"כ היא פרט לשפשתה לבהק. אין ענינו כמשמעו כשהיה בהק סמוך לנגע ופשה לתוכו. אלא ענינו פרט לכשהפסיון פשה למראה הבהק. שהפסיון עצמו צריך שיהיה מהמראות שהנגע גופו מיטמא בהן ואהכי קאי התם בת\"כ ספ\"ב דפרשה ב'. וראה הכהן והנה פשתה המספחת בעור. הרי זה בא ללמד על הפסיון שלא יטמא אלא בד' מראות כו'. והלא דין הוא כו' או כלך לדרך זו כו' נראה למי דומה כו'. או כלך לדרך זו כו'. ומסיק ת\"ל וטמאו הכהן צרעת היא. ה\"ז בא ללמד על הפסיון שלא יטמא אלא בד' מראות היא פרט לשפשתה לבהק. ע\"כ. ואומר אני דהיא פרט כו' עיקר למודיה ללמד על הפסיון כו'. ואע\"פ שגם בעל קרבן אהרן לא פי' כן לי נראה דמשנתינו מכרחת ההיא דאחרונה בפ\"ק. ואחר שכתבתי זה מצאתי להרמב\"ם עצמו בפי' מ\"ו פ\"ו שכתב הבהרת פושה לבהק ולא יטעך אמרם בספרא צרעת הוא. [היא] פרט לשפשתה לבהק לפי שענין זה המאמר שיהיה הפשיון מראה הבהק וכל המאמר הנאמר שם מורה על זה. עכ\"ל. הוא הדבר אשר כתבתי. ומצאתי לבעל קרבן אהרן עצמו שכתב לדברי הרמב\"ם בספ\"ז בדיני שחין ומכוה. ועוד אומר אני דאפי' כי תימא דברייתא דת\"כ אתיא לומר. דאין פסיון בבהק על כרחינו משנתינו לא ס\"ל הכי ואפי' אי איתא שיש להראב\"ד כח לפרש דלא לסתור משמעות הת\"כ. וכגון שיאמר דמתני' דספ\"ק דוקא בחלוקת הבהק בין נגע לפסיון *) ולא בבהק שאינו חולק דביה אין פשיון כלל מ\"מ הרמב\"ם ודאי דלא ס\"ל הכי דבהדיא כתב דיש פסיון לבהק וא\"כ לא ה\"ל להכ\"מ [שם פי\"ב] להודות להראב\"ד ושאף הרמב\"ם סובר כמותו. דהא מכיון דאין סברת הרמב\"ם בבהק שלא יהא בו פסיון. א\"כ דיוקו של הראב\"ד ממתני' דפ\"ק ליתא כלל למידק מינה דדוקא בהק שאין בו פסיון הוא שחולק. אבל עור בשר אינו חולק ופסיון הרחוק מטמא. אלא אף עור בשר חולק כמו בהק. דלא תנן בהק משום שאינו ראוי לפסיון דראוי הוא לפסיון אלא לרבותא קתני דאע\"ג דאינו עור בשר חולק וכ\"ש דעור בשר חולק דלעולם אין פסיון רחוק בנגעי אדם כלל. ומתני' דהכא כפשטה שאם אין בחוט שיעור רוחב ב' שערות אינו ראוי לפסיון כלל משום דהוי פסיון רחוק ואינו מטמא ואפי' הוא כגריס ואף דברי הר\"ב והר\"ש יש לישבן דהכי קאמרי כפשיון רחוק מן הנגע הוא חשוב ובעי כגריס. והרי הוא נדון כנגע חדש לא שיהא נדון לפסיון אל הנגע הראשון ויהא מוחלט אנא בעי כגריס ויהיה דינו דין נגע חדש ולאפוקי שאם אינו כגריס דלאו כלום הוא. ועכשיו בא לידי דברי מהר\"ם וראיתי דלעיל ספ\"ק כתב וז\"ל חולקין בין האום לפסיון דה\"ל נגע חדש. ואין פסיון הרחוק מטמא באדם משום פסיון. דכיון דהשחין מפסיק בין האום לפסיון הו\"ל פסיון הרחוק ותנן לקמן הפשיון הסמוך בכל שהוא והרחוק בכגריס נ\"ל. עכ\"ל. וזה כדברי הראב\"ד. וקרוב לשמוע דאף שטת הר\"ש כך היה. ואליביה נמי דברי הר\"ב כך הן. ומ\"מ במקומי אני עומד במה שכתבתי בזולת ישובן של דברי הר\"ש והר\"ב: \n",
+                    "<b>מצרפן</b>. פי' הר\"ב ואם פשה כו' או שנולד שער לבן באחת מהן כו' כ\"כ הר\"ש. והכ\"מ פ\"ד מהט\"צ [הלכה ז'] כתב דנ\"מ שאם נולד שערה אחת בנגע זה. ושערה אחת בנגע זה. הוי סימן טומאה ויחליט: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*כעדשה</b>. [כתב הר\"ב ומחיה אין פחות מכעדשה]. כמ\"ש במ\"ב בד\"ה ומטמא בכ\"ש כו']: \n",
+                    "<b>[*טמאה</b>. בכולה מתני' קתני בנשאר שער לבן טמאה ובנשארת המחיה טמא חוץ מבדברי ר\"ש בסיפא [גבי ומודה] דקתני טמא על שער לבן ולא ידעתי בכל זה והרמב\"ם בספ\"ד מהט\"צ העתיק בכולהו טמא]: \n",
+                    "<b>ר' שמעון מטהר מפני שלא הפכתו הבהרת</b>. דדריש בת\"כ ושערה הפך לבן ושערה ולא שער מחיתה ורבנן קרא אחרינא כתיב ושער בנגע הפך נגע זה מ\"מ כלומר שהנגע הפכו. והרי היה כאן נגע קודם שהפך [הר\"ש]: \n",
+                    "<b>בהרת היא ומחיתה כגריס וכו'</b>. הלכה המחיה טמאה מפני שער לבן. כדאמרן ושער בנגע הפך. והרי היה נגע קודם שנהפך השער לבן [*שהבהרת שהיא ומחיתה כגריס טמא. כדתנן במשנה ב פ\"ו]: \n",
+                    "<b>ר' שמעון מטהר כו'</b>. דדריש ושערה ולא שער מקצתה. כלומר שער כולה של בהרת כגריס דבהרת כגריס הפכה השער. ולא שמקצתה הפכה השער [הר\"ש]: \n",
+                    "<b>ומודה שאם יש במקום שער לבן כגריס שהוא טמא</b>. יראה לי דאשמעינן דאע\"ג דלא ידעינן אם קדם הבהרת אם לא. וכת\"ק דרבי יהושע דס\"פ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בהרת ובה מחיה ופשיון</b>. פירש הר\"ב בהרת כגריס והסגירה ולסוף שבוע כו'. וכ\"כ הר\"ש. ומשוס פסיון צריכו לפרש שהסגירו כו': \n",
+                    "<b>וכן בשער לבן ובפסיון</b>. ודין מחיה ושער לבן. תנא לעיל לחודה. משום פלוגתא דר\"ש ורבנן. הר\"ש: \n",
+                    "<b>הלכה וחזרה בסוף שבוע</b>. לשון הר\"ב כגון שהסגירו כו' והלכה הבהרת באמצע השבוע כו'. ולשון הר\"ש הסגירו ובסוף השבוע הלכה לה וחזרה בו ביום. או שהלכה באמצע השבוע כו': \n",
+                    "<b>לאחר הפטור</b>. לשון הר\"ב דראה אותה הכהן בסוף השבוע כשהלכה לה כו'. או עמדה בו שני שבועות ופטרו ואח\"כ הלכה ושוב חזרה. הר\"ש: \n",
+                    "<b>היתה עזה ונעשית כהה כו'</b>. פי' הר\"ב היתה עזה כשלג כו' ונעשית כהה כגון כסיד או כקרום וכו'. וכן לשון הר\"ש. וכבר כתבתי בזה בפ\"ק מ\"ג [ד\"ה לפטור] [*וכן כתבתי שם ג\"כ בס\"ד מנלן שאם היתה כהה ונעשית עזה שהרי היא כמו שהיתה]: \n",
+                    "<b>כנסה ופשתה וכו' רבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרים</b>. פירש הר\"ב היכא דהסגירה בבהרת כגריס ובסוף שבוע כנסה כו' ר\"ע מטמא שהרי פשה וחכמים מטהרים וכו' ואי קאי בסוף שבוע ראשון מסגירו וכו'. [הר\"ש]. וכ\"פ הרמב\"ם ר\"ע חושב שזה כולו פסיון וכו'. וחכ\"א שאין זה פסיון. לפי שהוא בסוף השבוע או אחר הפטור כמו שהי' תחלה. ולא [נחוש] במה שהתחדש בדבר [באמצע] הזמן מן התוספת והחסרון. ע\"כ. גם בחבורו [פ\"ד מהט\"צ הלכה ה] העתיק נתמעטה בתוך ימי הסגר ופשתה כו'. והקשה הראב\"ד דמדתנן לקמן ר\"ע אומר תראה כבתחלה לפי' א\"א להעמיד זו בתוך ימי הסגר דא\"כ רבי עקיבא למה היה מטמא. כלומר מחליט. ואולי לא כתב זאת כנגד משנה זו דכנסה ופשתה אלא מ\"ש אח\"כ למטה [שם הלכה ט'] בהרת שכנסה אחר הפטור ופשתה כו'. הרי הוא בטהרתו. *)עכ\"ד. אבל מתוך פי' הרמב\"ם שבמשנתינו שכתבתי מבואר דמפרש לבבא זו שהתוספת והחסרון בתוך ימי ההסגר נעשה. מבואר א\"כ שזו הבבא העתיק כנגד משנתינו. ומפני כן אני תמה על הכ\"מ שהיה לו פי' הרמב\"ם. והניח לדברי הראב\"ד וחתר מקום שיצא לו להרמב\"ם בבא זו דנתמעטה בתוך ימי הסגר והוציאו מת\"כ. והרי מבואר היטב מתוך פי' הרמב\"ם דמשנתינו זו היא אותה בבא. גם הבבא דבהרת שכנסה אחר הפטור כו' שכתב הרמב\"ם. וחשב הראב\"ד שאותה בבא כתבה ממשנתינו זו לא היא אלא מן התוספתא פ\"ב והביאה הר\"ש במתני'. וזאת לשונה בהרת אחר הפטור. כנסה ופשתה. או פשתה וכנסה כו' הרי זו כמו שהיתה. ע\"כ. וזה אמת שבתוספתא היא שנויה במקום משנתינו זו. מ\"מ העתיק הרמב\"ם גם שתיהם. לפי שהתוספתא דשנאה בהדיא לאחר הפטור. ולא קתני בה פלוגתא דר\"ע. אע\"ג דתני התם פלוגתייהו דבשאר מילי. ש\"מ משום דלאחר הפטור לא פליג ר\"ע. וכמ\"ש ג\"כ הר\"ש. וכתב הטעם דכיון דפטרו כהן ואין זקוק לו. לא מחויב להראותו. הואיל וחזרה לכמות שהיתה. וא\"נ בעודו בפני כהן ענמו פשתה וכנסה או כנסה ופשתה. מודה בה ר' עקיבא מאחר שכבר נסתלק. ע\"כ. וסובר הרמב\"ם דאם כן משנתינו דפליג בה ר\"ע. היינו משום דמיירי בתוך ימי הסגר. ואע\"פ שבפירושו כתב על דברי חכמים. או לאחר הפטור י\"ל דבדברי רבנן כתב כן. אבל לא שר\"ע חולק גם בזה. א\"נ דבפירושו אה\"נ דסובר דר\"ע פליג. ולא היה מדייק מהתוספתא. אבל בחבורו [פ\"ד מהט\"צ] חזר בו מזה. וסובר דמתני' בתוך ימי הסגר בלבד. ולפיכך העתיק כך למשנתינו. וחזר ג\"כ והעתיק להתוספתא ג\"כ בפני עצמה. משום דהיא מיירי לאחר הפטור. וניחא לפי זה גירסת ספרי הרמב\"ם שבידינו. דבהעתיקו למשנתינו מסיים הרי זה יסגיר. ולא מסיים נמי או יפטור. כגי' הספר שלפני הראב\"ד. דהא משנתינו לא איירי אלא בתוך ימי הסגר. ואע\"פ שהכ\"מ הסכים לגי' ספר הראב\"ד. ושכך מצא בספר מוגה. מה שנ\"ל כתבתי. ואולי אותו ספר הוגה ע\"פ נוסח הראב\"ד. ומעתה שהוכחתי דהרמב\"ם לא פי' משנתינו בלאחר הפטור. א\"כ הדרא קושית הראב\"ד לדוכתה. למה בכאן ר\"ע מטמא. כלומר מחליט. ולקמן קאמר תראה בתחלה. ומ\"ש הכ\"מ דאף *) אחילוקו של הראב\"ד דהכא לאחר הפטור. אכתי בפשתה וכנסה אין שום טעם שיחליט. ולפיכך כתב דמ\"מ אנו מוכרחים לפרש. דטמא דאמר ר\"ע. היינו לומר דתראה מתחלה. ולאפוקי מחכמים דמטהרים. ע\"כ. אני מכריחו שלא יוכל לפרש כן. שהרי הרמב\"ם כתב בפירושו וז\"ל ר\"ע חושב שזה כולו פסיון ואז טמא. שהנגע כבר נמשך בגוף. ע\"כ. ועוד דלפירושו דהכ\"מ דחוק מאד. דבבבות שאמרו חכמים תראה בתחלה קאמר נמי ר\"ע מטמא. והתם ודאי יחליט קאמר. והיאך יאמר בלשון אחד ואין ענינם שוה. וצריכין שילמדו מדברי חכמים שחלוקין עמו. שאם חולקים לטהר. יהיה פירוש דבריו דטמא. להראות בתחלה. ואם חכמים חולקים וס\"ל להראות בתחלה. יהיה פירוש דבריו דטמא להחליט. וזה דוחק ודאי. ותו קשיא לי אף לדברי הראב\"ד דאי איתא דהך דהכא לאחר הפטור. והך דלקמן דרבי עקיבא אומר תראה בתחלה היינו בתוך ימי הסגר. א\"כ לא ה\"ל לתנא לשנות הלשון בהרת כגריס ופשתה כחצי גריס כיון דלאו בהכי תליא כלל. אלא הל\"ל ואם בתוך הסגר. ולכן הנכון מה שהעיד הכ\"מ [שם הלכה ה'] שבמשניות מוגהות כתוב על אותה משנה דר\"ע אומר תראה בתחלה. דזו המשנה אינה בנוסחת הרמב\"ם. ע\"כ. וכן בדפוס ישן שבגמרא לא נדפסה כלל. ומתני' ט' מחולקת לשתי בבות. והמדקדק בלשון הרמב\"ם שבפירושו. יראה מבואר מאד שמתני' ט הוא שמפרש. ואין בפירושו כלום על מתני' ח. והיא זו דר\"ע אומר תראה בתחלה. וגם בחבורו לא העתיקה. ש\"מ דל\"ג לה *) ודבתוספתא גרס לה. ל\"ק דלא גרס פלוגתא דר\"ע בהך דהכא כמ\"ש לעיל. ומ\"מ במשנה ל\"ג לה הרמב\"ם. ולענין דבפשתה וכנסה שכתב הכ\"מ. דאין טעם שיחליט. י\"ל דסברת ר\"ע דהתורה לא הקפידה. אלא על שתפשה. והיינו דדייק הרמב\"ם בפירושו שכתב. שהנגע כבר נמשך בגוף. ע\"כ. ואכתי תינח להרמב\"ם דל\"ג למתני' דלקמן. אבל הר\"ב דגרס לה ומפרש הכא דר\"ע מחליט. שהרי כתב הטעם שהרי פשה. ועוד דבדברי חכמים פי' שיסגיר. ש\"מ דלר\"ע יחליט. א\"כ קשיא קושית הראב\"ד ממתני' דלקמן. וצ\"ע. ול' הר\"ש היכא דהסגירו בבהרת כגריס וכו'. עד מקום הפסיון ולא יותר. כלשון הר\"ב. אבל מסיים בה הכי. הרי היא כמו שהיתה. ואי קאי בסוף שבוע ראשון מסגירו הסגר שני. ואי קאי בסוף שבוע שני פוטרו. ובתורת כהנים דריש להו מקראי. ובכהאי גוונא מודו כולי עלמא. כדמוכח בתוספתא דקתני הרי זו כמו שהיתה. ולא קתני בה פלוגתא דר\"ע ורבנן. והא דפליגי לאו בכהאי גוונא פליגי. אלא כגון דתחלתו היתה בו כגריס ועוד. והסגירו. ובסוף השבוע כנסה אותו ועוד. והסגירו הסגר שני. ואח\"כ פשתה אותו ועוד. ר\"ע מטמא דהא פשתה וחכמים מטהרים דלא חשיבי ליה פשיון. מאחר דתחלתו היה כגריס ועוד. וכן נמי פשתה וכנסה. שפשתה משהו מכגריס ואח\"כ כנסה אותו משהו. [ומהר\"ם הגיה שצ\"ל וכן נמי פשתה וכנסה שפשתה כחצי גריס למזרח. ואח\"כ כנסה חצי גריס למערב. וסיפא פירושא דרישא דבבבא דבסמוך מפ' פלוגתייהו. ע\"כ]. וכתב עוד הר\"ש וכל הנך פלוגתייהו דר\"ע ורבנן. בסוף שבוע שני לאחר הפטור כו'. עכ\"ד. ומהר\"ם כתב כל היכא דקתני ר\"ע מטמא. היינו מחליט. לבד מבבא קמייתא זו שהוא כולל כמה מילי להסגיר ולהחליט. דיש מהן להסגיר ויש מהן להחליט ומשום דכייל מילי טובא נקט האי לישנא. ועוד משום דבעי למתני וחכמום מטהרין. עכ\"ל. והראב\"ד כתב [שס הלכה ט'] שאינו מתיישב אלא בבהרת כגריס. שאם היתה יותר מכגריס וכנסה אחר הפטור ואח\"כ חזרה למקומה. לא היו חכמים מטהרים. וכן היא השאלה ששאלו את ר' אליעזר במתני' דספ\"ט. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ר\"ע אומר תראה בתחלה</b>. כבר כתבתי לעיל בזה דלהרמב\"ם לא גרסינן ליה. ודלהר\"ב שמפרש לעיל כפי' הרמב\"ם וגרס לדהכא דצ\"ע. ומהר\"ם כתב וז\"ל לאחר הפטור איירי. ר\"ע אומר תראה בתחלה. טעמא דר\"ע אע\"ג דנגע קמא נתבטל ונטהר. לא נתבטל לגמרי. דכי היכי דכי פשה קצת עליו אפילו אחר הפטור מיטמא משום פשיון. ה\"נ אם נתמעט והלך מקצת מן האום. ולא נשאר אלא חצי גריס ופשיון כחצי גריס. מצטרפין זה עם זה להיות נגע אחד חדש ותראה כתחלה. וחכמים מטהרין. דאין דנין אפשר משאי אפשר. דמשום פשיון לא שייך להחליט לאחר הפטור אלא מחמת צירוף נגע קמא ששוב פשה על הראשון. אבל לענין אחר לא מצטרפינן ליה לגוף של נגע הראשון. שכבר נטהר ונתבטל. אלא אם כן נולד בו מחיה ושער לבן באותו גריס הראשון. ולאו דוקא שפשתה ברישא ושוב הלך מן האום. אלא ה\"ה איפכא. רע\"א תראה כתחלה. דכיון דס\"ל בסמוך כשהלכה מן האום חצי גריס. מצטרף חצי גריס קמא בהדי חצי גריס דפסיון להחליט. א\"כ נימא נמי שיצטרף חצי גריס קמא בהדי חצי גריס בתרא להסגיר. ע\"כ: \n",
+                    "<b>וחכמים מטהרין</b>. לשון הר\"ב דלא חשיב פסיון אלא א\"כ מוסיף כו'. ולא דק בלישניה. דא\"כ לר\"ע חשיב פסיון. והרי לא אמר ר\"ע אלא תראה בתחלה. ואם נאמר שנסמך על פי' הרמב\"ם. כ\"ש דלא דק. שהרמב\"ם מפרש דר\"ע חשי' פסיון. וחכ\"א שהפסיון הוא שיוסיף כו' אבל לא על משנה זו כתב כן. דאיהו לא גרס לה כלל כמ\"ש לעיל. אלא על מתני' דלקמן הוא. דקאי על בבא הראשונה שבה. ומ\"ש הר\"ב. נחשב כראשון שעמד בעיניו וטהור. כלומר ואי קאי בסוף שבוע ראשון מסגירו כו'. כדפי' הר\"ב בחכמים מטהרין דמתני' דלעיל. והר\"ש מפרש לעיל והכא דמטהרין לגמרי. ומוקי לה בסוף שבוע שני ולאחר הפטור. וכבר כתבתי לשון מהר\"ם בזה. [לעיל ד\"ה רע\"א]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ופשתה כחצי גריס ועוד וכו' ר\"ע מטמא</b>. פי' הר\"ב משום ועוד כו' ובפשתה לאחר הפטור איירי. וכ\"כ הר\"ש. ומיהו לדידיה ניחא שהוא מפרש לכולהו בבות דלעיל נמי בהכי ומטעם שכתבתי דחכמים מטהרין. קסבר הר\"ש דלגמרי מטהרין. ולא משכחת לה אלא בסוף שבוע שני ולאחר הפטור. אבל להר\"ב דלא דייק לפרושי הכי בהני בבות דלעיל. ה\"נ דלא ה\"ל לדקדק ולהתנות דלאחר הפטור איירי. נ\"ל: וחכמים מטהרין. פי' הר\"ב דכיון דאזיל ליה חצי גריס מן האום ליכא מנגע חדש כו'. כ\"כ הר\"ש. וזה ג\"כ לשיטתו דמוקים לה לאחר הפטור. אבל כי לא בעינן למוקים לה בהכי דוקא וכדפרישית. לא שייך לומר נגע חדש. אי קאי בסוף שבוע ראשון. וא\"נ בסוף שבוע שני. אבל הטעם כמ\"ש הרמב\"ם. דחכ\"א שהפסיון הוא שיוסיף על הנגע אשר היה תחלה וכאשר הלך מן האום כחצי גריס הנה הוא לא ישאר נגע שלם אפי' היה אשר נשאר מן אום עם הפסיון יותר מכגריס. הנה הוא טהור. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ופשתה כגריס ועוד</b>. פי' הר\"ב לאחר הפטור. וכך כתב הר\"ש. מ\"מ כי לא מוקמינן לכולהו בבות דלעיל בלאחר הפטור דוקא וכדפרישית. ה\"נ הכא אפילו קודם הפטור בסוף שבוע ראשון או שני. מצינן לאוקמה. ואפ\"ה לרבנן תראה בתחלה. משום דכיון דהאום הלכה לה. אין כאן אלא נגע חדש. וכן היא סברת הרמב\"ם. שסתם ולא פירש דלאחר הפטור מיירי: \n",
+                    "<b>דבהרת כגריס ופשתה כגריס נולד לפסיון מחיה או שער לבן</b>. פירש הר\"ב בשפשתה לאחר הפטור מיירי. וכ\"כ הר\"ש. וז\"ל מהר\"ם נ\"ל לפרש דלא הספיק להחליטו משום הפסיון. עד שנולד בתוך הפסיון מחיה ושער לבן. ואמרינן לעיל [ריש] פ\"ג דכה\"ג מחליט ומחליט. וה\"נ מחליטו משום פסיון. וחוזר ומחליטו משום שער לבן ומחיה. וכי הלכה האום אח\"כ. לר\"ע עדיין הוא עומד בהחלטו. שאין כאן פנים חדשות. דמעיקרא כי פשתה כגריס על כגריס קמא. ניתוסף עליו ונעשה נגע אחד. וכל כמה דפש כגריס מהנך שני גריסין. נקרא שמו הראשון עדיין עליו. ונהי דנטהר מהחלט פסיון כי הלכה לה האום. אכתי מוחלט הוא משום מחיה ושער לבן שבפסיון. וחכ\"א תראה כתחלה. דרבנן לטעמייהו דאמרי לעיל דמה שפשה לאחר הפטור לא שייך לנגע קמא כלל רק לענין החלט פסיון. אבל לא לשאר מילי. וא\"כ לרבנן. כיון דהחליטו על הפשיון דאתיליד מעיקרא. אינו חוזר ומחליטו על המחיה ועל שער לבן שבפסיון. כיון דלא שייכי להדדי. דהחלט הפסיון הוי מחמת נגע הראשון שפשה. דאע\"ג דנתבטל. לענין פסיון לא נתבטל. ומחליטין אותו מחמת גריס הראשון שפשה. וכיון דהחליטוהו מחמת גריס הראשון. תו לא הדר מחלטינן ליה על מחיה ושער לבן שבפסיון. דכשם שאין מחליטין את המוחלט היכא דנולד סימן טומאה השני לאחר שהחליטו כהן כבר על הראשון כך אין מחליטין המוחלט כגון זה. אפי' נולד השני קודם שהחליטו כהן על הראשון כיון דהפסיון הוא טפל לגריס הראשון. ולענין החלט מחיה ושער לבן שבפסיון לאחר הפטור של גריס ראשון שכבר נתבטל. לא שייך לנגע הראשון כלל לרבנן שהרי אינו מצטרף עמו. כדאמרי' לעיל בהרת כגריס ופשתה כחצי גריס והלך מן האום חצי גריס וחכמים מטהרים. כל כה\"ג אין חוזר ומחליט עליהם היכא דמחליטו על הפסיון. אע\"ג דנולדו שער לבן ומחיה קודם שהחליטו על הפסיון. סוף דבר. ר\"ע לטעמיה. ורבנן לטעמייהו. הלכך לרבנן כי אזלא לה האום ונטהר חלוט הפסיון. תראה כתחלה ומחלטינן ליה על המחיה. ועל שער לבן. [*ועמ\"ש בדבור דלקמן]. ע\"א נ\"ל לפרש בהרת כגריס ופשתה כגריס. פירוש לאחר הפטור איירי. והחליטו ושוב נולד לפסיון מחיה או שער לבן בתוך הפסיון. שכנס הפסיון מתוכו ונעשה מחיה. או בא לתוכו שער לבן. והלכה האום. דהיינו הגריס הראשון ולא נשאר זולתי הפסיון. ר' עקיבא מטמא דאע\"ג דגריס קמא כבר נטהר ונפטר עליו. מ\"מ כשפשה לאחר הפטור חזר לטומאתו. ונעשה האום והפסיון הכל כנגע אחד. וכשהלכה האום לאחר שנזקק לטומאה. ה\"ל כנגע שפשה קודם הפטור. והחליטו בפסיון. והלך לו הפסיון ובא שער לבן. או מחיה באותו נגע עצמו. דתניא בת\"כ דטמא עדיין אע\"ג דהלך לו הפסיון. כיון דנולדו הני באותו נגע עצמו [שהיה] קודם שהלך הפסיון. ואע\"ג דאמרי' לעיל אין מחליטין את המוחלט. אלמא דכי הוה מוחלט בהא לא מחלטינן ליה אאידך עד שיטהר מן הראשון ויראה בתחלה על השני. ה\"מ שני נגעים בשני מקומות. אבל בנגע אחד כי הכא שיש בו שני סימני החלט וטימא אותו על אחד מהן קודם שנולד בו הסימן הב'. אפי' כי נטהר מקמא. אכתי מוחלט הוא על השני קודם שיראנו הכהן. וחכ\"א תראה כתחלה וכל כמה דלא חזי ליה כהן ומטמא ליה. טהור הוא. משום דכיון דגריס קמא כבר נפטר עליו. לא קא מצטרף בהדי פסיון למיהוי כנגע אחד. ולא שייך גריס קמא לגריס בתרא. דנהי דמוחלט היה על הפסיון כשפשה לאחר הפטור. מ\"מ כשהלכה כל האום. תו לא מקרי פסיון ונטהר מחלוט הפסיון. ותראה כתחלה ויחליטנו על המחיה או על שער לבן וכי מיטהר האי גברא. מייתי אז [חד] קרבן אהחלט קמא דפסיון. וחד אהחלט בתרא למחיה או דשער לבן הלכך תראה כתחלה. ואל תתמה שאני מפרש לר\"ע דמכי נחלט אפסיון ונולד לפסיון מחיה או שער לבן דאפי' כי הלך לו (הפסיון) [האום כצ\"ל] אכתי מוחלט הוא ממילא אמחיה או אשער לבן דהכי משמע בסמוך פ\"ה [משנה ב] החליטו בשער לבן הלך שער לבן וחזר וכן במחיה וכן בפסיון. הרי היא כמות שהיתה. וההיא אתיא אפי' כרבנן דהכא. דע\"כ לא פליגי רבנן הכא אלא משום דהלכה האום אבל לקמן שנולד סימן החלט באום וישנה עדיין לאום. אפי' רבנן מודו עכ\"ל. ולקמן אכתוב פי' הרמב\"ם בזו הבבא: \n",
+                    "<b>תראה בתחלה</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דכשתראה בתחלה נמי יטמאנה הכהן וכו' מ\"מ נ\"מ דלרבנן בעי אתויי קרבן אכל חד וחד כו'. וכ\"כ הר\"ש. ותינח אי נפרש כפי' השני של מהר\"ם. דמיירי שקודם שנולדו שער לבן ומחיה. הוחלט בפסיון וכשהלך האום נתחייב על אותו החלט. אבל לפי' קמא ליכא לפרושי. ועוד תמה אני לדברי הר\"ב דנ\"מ דלרבנן בעי אתויי קרבן אכל חד וחד כו'. דכיון דפטרנוהו. כשחזר אח\"כ ופשה ונולד לו סימני טומאה אכתי אין לנו לחייבו אלא בקרבן אחד. שמן הראשון כבר נפטר. מאי אמרת שעכשיו פשה ופסיון דלאחר הפטור מחליטו. א\"כ אף אתה לא תוכל לחייבו אלא הקרבן שמן הראשון שכשאתה מחשב הפסיון אל הנגע הראשון להחליטו. לא תוכל אח\"כ לחשוב אותו נגע בפני עצמו. ולהחליטו בבא בסימנין בתחלה אע\"פ שהאום הלך לו. כיון שכבר לא חשבנוהו אלא לפסיון. דמנלן למושכו לכאן ולכאן ולחייבו בשתי קרבנות. ואי אמרת דסברא היא שנחייבו בב' קרבנות. א\"כ כי לא נפטר עדיין נמי נוכל לחייבו בב' קרבנות. שנחשוב הפסיון אל נגע הראשון ולהחליטו מצד הנגע הראשון. והדר נחליטו שנית מצד שנולד לו גריס מחדש עם סימני טומאה. והכ\"מ כתב לדברי הר\"ש בפ\"ד מהט\"צ [הלכה ו] שנתחייב בשני קרבנות. ולא התנה שיהא לאחר הפטור אבל נראה דאגב שיטפא כתב כן. ולא דקדק בזה שהר\"ש התנה בכך. וא\"נ שכתב בסתם [משום] דאע\"ג דלהר\"ש [איירי] בלאחר הפטור. מ\"מ להרמב\"ם לא שמענו שמפרש לאחר הפטור. והוא כתב הנ\"מ להרמב\"ם. וע\"ק דהא תנן במשנה ג פ\"ב דכריתות דמצורע שנתנגע וחזר ונתנגע אינו מביא אלא קרבן אחד דאפי' למ\"ד שמשעה שהיה ראוי לקרבן. נחייבהו אח\"כ בשני. הכא כיון שפטרנוהו מעולם לא נתחייב בקרבן. ולא היה ראוי לקרבן. אלא אח\"כ כשפשתה נתחייב בקרבן. ואז נולד לו ג\"כ סימני טומאה. וביני הכי לא היתה לו שעה ראוי לקרבן [וכ\"ש אי מיירי אף קודם הפטור כסברת הכ\"מ] והרמב\"ם מפרש למתני' בטעם אחר וז\"ל ר\"ע מטמא מצד הפסיון ולזה הוא אצלו טמא איך שיהיה שער לבן [או] המחיה [ועל דעת חכמים יסתכל הכהן בשער לבן ובמחיה] ואם היה בשיעור המתואר ועל התואר הקודם זכרו הנה יהיה טמא לפי ששער לבן ומחיה מטמאים בתחלה לדברי הכל. לפי מה שקדם באורו ע\"כ. ובמשנה ה פ\"ק דמ\"ק [ד\"ה רמ\"א] כתבתי בשם הירושלמי. דערב הרגל איכא בינייהו. ותו התם ימי הרגל איכא בינייהו ותו בפורח מתוך הטמא דטהור. ופורח מתוך הטהור דטמא. איכא בינייהו ע\"ש. והר\"ש בעצמו כתב עוד נפקותא אחרינא דעד שיטמאנו הכהן אין עליו תורת מוחלט. ע\"כ. וכלומר דלא בעי פריעה ופרימה. כדתנן במשנה ה פ\"ק דכלים. ואני תמיה מאד דאף לר\"ע עד שיטמאנו הכהן אינו מוחלט: \n",
+                    "<b>[*ובה שערה אחת</b>. עיין בפי' הר\"ב במשנה דלקמן]: \n",
+                    "<b>בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת נולדה כו'</b>. כתב הר\"ב דבעינן שתקדום כגריס כו'. כדדרשינן בת\"כ. והיא הפכה שער לבן שהפכה כולה את כולו ולא שהפכה כולה את מקצתו. כיצד בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת. ונולדה בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת. הרי זה להסגיר. דשער משמע כל השער הגורם לה טומאה ולא מקצת השער. ואמרי' בת\"כ מיעוט שער שנים. הר\"ש. ולשון הר\"ב שתקדום כגריס בהרת. וכן לשון הר\"ש. ולא נחתי הכא לפלוגתא דר\"ש ורבנן דמתני' ו. דלרבנן כשיש מחיה בתוך הבהרת משלים נמי לכללא דאם בהרת קדמה כו'. וכמו דמתני' גופה דלקמן. דתנן אם בהרת קדמה. דבהרת עם המחיה קרוי' בהרת לרבנן דר\"ש: \n",
+                    "<b>בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות כו'</b>. [*כתב הר\"ב] דאע\"ג דחצי גריס הראשון קדם לשתי השערות. לא מהני עד שיקדום כגריס שלם לשתי השערות. כדתניא בת\"כ. והיא הפכה. שהפכתו כולה. ולא שהפכתו מקצתו. כיצד בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות. ונולדה בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת. הרי זו להסגיר. ורישא דמתני' דקתני בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת. ה\"ה דאפי' בשתי שערות הרי זו להסגיר. אלא זו אף זו קתני. והכא ה\"ל למנקט ונולדה בהרת [כחצי גריס] ואין בה כלום. אלא האמת נקט דאפי' יש בחצי גריס אחרון שערה אחת. הרי זו להסגיר. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>אם בהרת קדמה</b>. עיין במשנהו: \n",
+                    "<b>ואם ספק טמא</b>. ולא אזלינן בתר חזקה דגופא. ואע\"ג דאשכחן לר\"ג ור\"א בעלי מחלוקותיו של רבי יהושע בפ\"ק דכתובות משנה ו ז דסברי דאזלינן בתר חזקה דגופא. והתם דאיכא חזקה דממונא כנגד חזקת הגוף. ואפ\"ה אזלי בתר חזקה דגופה. וכ\"ש הכא דליכא חזקה כנגדה. דה\"ל למיזל בתר חזקה דגופא. תירצו התוס' בפ\"בדנדה דף יט [ד\"ה ר' יהושע] דהכא שאני דאדרבה החזקה ריעה. לפי שדרך השער להתלבן מחמת הנגע. לפיכך נראין הדברים דבהרת קדמה. שהרי דרכן לבא שחורות. אלא שהנגע הוא שהפכתן ללבן וכיון דאיכא ריעותא הלכך ספק טמא. והקשה הר\"ש. זקן שכל שערו לבן. שנולדה בו בהרת. או בני אדם לבנים ביותר. כגון גרמני שכל שערו לבן ונולדה בו בהרת מאי איכא למימר. ומתני' קא פסיק. ותני בין ילד. בין זקן. בין כושי. בין גרמני. לכך נראה דטעמא דרבנן משום דאיירי בבהרת כחצי גריס ואין בה כלום ונולדה בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות. ובאותו חצי גריס אחרון ספק אם קדם את השער. אם לא. וקסברי רבנן דמאחר דבא חצי גריס ראשון קודם לשער. סתמא דמלתא כמו כן קדם האחרון את השער. אבל גריס שלם הבא עם השערות ואין ידוע איזה קדם. מודו רבנן דטהור. ע\"כ. וכ' בעל קרבן אהרן דנפלא עליו. איך לא הוקשה לו מה שהקשה הוא על פי' התוספות דתנא פסיק ותנא ספקו טמא מ\"מ. [איך] שיפול הספק. ולא חלק כלל. וכי תימא דבהכרח נוקים דברי רבנן במקום דאיכא ריעותא כזה. שכבר היה בהרת חצי גריס קודם. דאי לאו הכי. ה\"ל למיזל בתר חזקה. א\"כ גם לדברי התוס' יעלה תירוץ זה דבהכרח נוקים שלא אמרו ספק טמא אלא היכא דאיכא ריעותא והיינו באינו זקן ואינו גרמני אבל בזקן וגרמני דליכא ריעותא שדרך שערותיהן שיהיו לבנות מצד עצמם שהם זקן או גרמני ואהת' לא קאמרי רבנן ספק טמא כיון דליכא ריעותא ודאי דאזלינן בתר חזקה. ולפי' דברי התוספות יותר מתישב משום דלא אוקימו אוקימתות בפלוגתייהו דרבנן אלא שביקו פלוגתייהו כפשטיה. והקושיא שיפול בטעמייהו דרבנן תירצו אותו תירוץ נאה וממילא ידעינן דהיכא דליכא דבר המוליד הספק. דהיינו שהאיש המנוגע הוא זקן או גרמני דכיון דאין כאן דבר המוליד הספק ודאי דאזלינן בתר חזקה. ואין זה בכלל אוקמתא. אלו דבריו של בעל קרבן אהרן. ואע\"פ שיש פנים להסביר דברי הר\"ש דכיון דהכא מתני' איירי בבהרת כחצי גריס כו' שמענו שפיר דדוקא בהכי אמרו ספק טמא ולא במקום אחר. מ\"מ לישנא דמפני שאמרו לא משמע דאהכא קאי אלא דבעלמא אמרו וכיון דבעלמא אמרו בהרת קדמה כו' ובעלמא בבהרת שנולד תחלה כגריס הוא ואהכי נמי תני ואם ספק טמא ולפי' ודאי כי אמרת דאם ספק. דוקא בבהרת שתחלתו כחצי גריס ואין בו כלום הוי אוקימתא. ודחיקא לן טפי. מלחלק בין כל אדם. לגרמני וזקן. דההוא ממילא משמע. ולא הוה כענין אוקימתא. ועוד אומר אני דאי איתא דלא אמרו ספק טמא. אלא היכא דקדם (חצי) בהרת [כחצי גריס] ואין בו כלום. א\"כ במשנה ו דתנן ומודה שאם יש במקום שער לבן כגריס שהוא טמא. והתם כשמתחלה היתה בהרת כגריס. וא\"כ [אי איירי] דוקא דידעינן דבהרת [כגריס] קדם. מאי קמ\"ל דמודה. ואלא היכא משכחת שער לבן דליהוי סי' טומאה. אבל כי אמרת דכל בהרת ספק טמא. הא קמ\"ל דמודה. ולאפוקי מרבי יהושע דהכא. ומהאי טעמא נמי קשיא לי על פי' ר\"ת דמפרש בפ\"י דסנהדרין דף פז דלא אמרו ספק טמא אלא משנזקק לטומאה. דמודה דלעיל לא משמע דדוקא בנזקק לטומאה. ובלאו הכי הקשה הר\"ש על פירוש ר\"ת. ולפיכך אין להאריך בו. אלא מיהת הואיל ואמרן דטעמייהו דרבנן דמטמאים. לאו מחמת חומרא בעלמא אלא מפני שחזקת שער שבא שחור. וע\"י הנגע מסתמא הוא שנתלבן. הלכך נראה דבודאי מחזיקים לטומאה זו. וכן מוכח נמי מדרבי יהושע מייתי [בנזיר דף סה] לסברתו מן הכתוב [דלטהרו כו'] נשמע ממילא מינה. לרבנן שהן מטמאים מדין תורה. וכן מוכח נמי בסנהדרין פ\"י [שם]. דהא בין נגע לנגע דגבי זקן ממרא מפרשינן בפלוגתא דר\"י ורבנן דהכא. ובזקן ממרא צריך שיחלוק בדבר שזדונו כרת. ופירש\"י דלרבנן אם נכנס למקדש חייב כרת. ובפ\"ז דב\"מ דף פו בעובדא דרבה בר נחמני דקב\"ה קאמר טהור. וכולהו מתיבתא דרקיע קאמרי טמא. ובדין תורה נחלקו במתיבתא דרקיע. ולאו היינו בכלל קושיא דספיקא קמי שמיא גליא. כיון שאפשר שבהרת קדמה. וכ\"כ התוס' בפי\"ט דשבת דף קלו [ד\"ה הזכר]. וכמ\"ש ג\"כ במשנה ז פרק בתרא דבכורות [ד\"ה פטורים]. אע\"פ שיש לומר שהמחלוקת. הוא היאך ידונו החכמים אשר המה בחיים. אמנם ראיתי להרמב\"ם שכתב אדהכא בספ\"ב מהט\"צ דיראה לו שטומאתו בספק ועיין בחבירו ספ\"ד מה' ממרים: \n",
+                    "<b>ורבי יהושע קיהה</b>. פי' הר\"ב מלשון תקהינה שניו כו' דאיהו סבירא ליה ספק טהור. דכתיב (ויקרא י״ג:נ״ט) לטהרו או לטמאו הואיל ופתח בו הכתוב בטהרה תחלה. גמ' בפ' בתרא דנזיר דף סה. ומשום דאיכא ריעותא דשער בא שחור הלכך אצטריך לקרא. דאילו בלאו הכי אזל בתר חזקה דגופא. דדוקא היכא דאיכא חזקה דממונא כנגדו אמר במשנה ו פ\"ק דכתובות דלא מפיה אנו חיין. גמ' דכתובות פ\"ז דף עה: \n",
+                    "<b>קיהה</b>. פי' הר\"ב מלשון תקהינה שניו ירמיה לא האוכל בוסר תקהינה שניו. וז\"ל הרמב\"ם פי' קיהה מניעת זה הדעת והריחוק ממנו. והוא מאמרו תקהינה שניו ונקרא ענין הבוסר בזה השם. להיותו מרחיק האדם מלעיסה. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ואין הלכה כר\"י. וכ\"כ הרמב\"ם [*וכן בדין הלכה כת\"ק] וכן משמע [*נמי] דסתם לן תנא בר\"פ דלקמן כת\"ק דרבי יהושע. וכתב הכ\"מ [שם] ואע\"ג דקב\"ה קאמר טהור. [כמ\"ש לעיל] לא בשמים היא. וכי נמי קאמר רבה בר נחמני טהור. היה בשעת פטירתו. ע\"כ. ולי נראה דכיון דרבה לא אמר הלכה כר\"י. מש\"ה לא שבקינן כללא דהלכה כת\"ק. ועוד מחלוקת ואח\"כ סתם בר\"פ דלקמן. שלא בא רבה אלא לומר סברתו ולא לפסוק הלכה. דא\"כ הל\"ל הלכתא כר\"י. והר\"ש כתב דכר\"י קיימא לן כדאמר קב\"ה. והא דלקמן לאו סתמא הוא דה\"פ כל ספק נגעים טהור לכ\"ע חוץ מזה דפליגי. ועוד אחר דלא פליגי. ע\"כ. ומצאתי למהר\"ם שכתב וז\"ל אבל מורי קרובי ורבי הרב ר' יהודה הכהן זצ\"ל אמר לי משום אדם חשוב בארץ ישמעאל דלאו סתמא הוא. ולא קאי אדלעיל כלל. אלא אלקמיה. וה\"פ חוץ מנגע זה ועוד אחרת נולדה אצלו ספק שהיא*). ספק שאחרת באה תחתיה. והיינו טעמא דבהאי ספיקא מטמו כ\"ע. דרגלים לדבר שהיא היא. דמסתמא לא הלכה הראשונה אלא פשתה והלכה. דמה סברא היה זה לומר שהראשונה הלכה. וזו באה תחתיה. ע\"כ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>חוץ מזה</b>. פי' הר\"ב דספק בהרת קדמה כו'. וכן כתב הר\"ש והרמב\"ם. וכבר כתבתי לעיל שמהר\"ם כתב בשם אדם חשוב דאדלקמיה קאי. ולדבריו ואיזה זה ה\"ק והיכי דמי זה. ועוד אחר: \n",
+                    "<b>טמא</b>. פירש הר\"ב ומחליטו. וכן לשון הר\"ש. ונראה דמחליטו בודאי. והרמב\"ם בפ\"ד מהט\"צ. העתיק המשנה כלשונה. ולא כתב עלה דטומאתו בספק כמו שכתב אההיא דס\"פ דלעיל. ולכאורה שני הספיקות שוות דהא משוה להו תנא דידן. וצריך לומר שהרמב\"ם סמך אדכתב בספ\"ב על מתני' דלעיל. ובפי' הרמב\"ם הנה שני האישים לבד יטמאו בנגעים [מספק]. ובנא\"י מסיים בה דאוקמא אחזקה ראשונה ולא הלכה. וזה פסיון הוא וטמא. ע\"כ. וה\"נ בשער לבן איכא חזקה דשער בא מתחלה שחור וכדכתבתי לעיל. ומיהו מדרבי יהושע לא פליג אדהכא. נראה דבהך דהכא מודה. ולפיכך י\"ל דהכא טמא ודאי. וטעמא דכיון שבהרת כגריס היתה הוה כמוחזק לטומאה. ומש\"ה נמי סתם הרמב\"ם בפ\"ד מהט\"צ ולא פי' אדהכא דמספק טמא. כמו שכתב אדס\"פ דלעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרי היא כמו שהיתה</b>. לאומרו [ית'] (שם יד) והנה נרפא נגע צרעת מן הצרוע. ולשון ספרא. נרפא שהלך לו נגעו. נגע שהלך לו שער לבן. הצרעת שהלכה לה מחיה. הרמב\"ם. וזו נדרשת בטהרת המצורע. ולא ידעתי למה לא הביא ברייתא דספרא ששנויה בלשון משנתינו. החליטו בשער לבן הלך לו וכו'. ומפיק ליה מרבויא דואם פשה תפשה: \n",
+                    "<b>וחזר הפשיון וכן בשער לבן</b>. כתב הר\"ב הא דלא קתני הכא וכן במחיה כו' פעמים שיהיה טהור כגון שהמחיה מעטה הנגע מכגריס. לפי מה שיתבאר בפ' שאחר זה. הרמב\"ם. ור\"ל שם במ\"ב. ולא שתתמעטה מכגריס ואע\"פ שעם המחיה עדיין הוא כגריס. דהא בהדיא תנן בפ' דלעיל מ\"ו בהרת כגריס ובה מחיה כעדשה ושער לבן בתוך המחיה כו' הלך שער לבן טמא מפני המחיה. אלא שתמעטה מכגריס ר\"ל שיעור הגריס שהוא שתהא סביב המחיה מכל צד כשיעור ב' שערות. ובחנם טרח הכ\"מ בריש פ\"ג מהט\"צ להוכיח מפירוש הרמב\"ם ומפירוש הר\"ש דשיעור בהרת כגריס שהוא עם המחיה. והרי משנה שלימה היא בפרק דלעיל. והר\"ש פירש טעם אחר דלא קתני וכן במחיה. משום דמחיה הבאה במקום פסיון לא מטמא. משום דפסיון בחוץ ומחיה בעינן שתהא מבוצרת. ע\"כ. וזה תימה בעיני דא\"כ גבי מחיה כי קתני וכן בפסיון היינו נמי במקום המחיה. ואין פסיון אלא בחוץ. כדתנן בר\"פ דלעיל. ועוד בפרק דלקמן מ\"ג שאין הנגע פושה לתוכו. וכן בשער לבן כשנולד פסיון לא מצית אמרת דבמקום שער הוא שפשה שאין שער לבן מבחוץ. כדתנן בר\"פ דלעיל. ועכשיו מצאתי למהר\"ם שכ' להא דהר\"ש דלהכי לא קאמר וכן במחיה וכו' כיון דאינה מבוצרת. וכתב עלה וז\"ל לא תקשי א\"כ שער לבן נמי לא יטמא דבעינן שיהא בנגע. די\"ל שהשער לבן עומד בנגע ושוכב חוצה לו במקום שיהיה שם פסיון. ע\"כ. ועדיין מה שהקשיתי ממחיה גופה עומד במקומה: \n",
+                    "<b>בשער לבן בסוף שבוע ראשון</b>. לא קתני בתחלה כדקתני באחריני. משום דאין פסיון מטמא בתחלה. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עקביא בן מהללאל מטמא</b>. פי' הר\"ב במ\"ו פ\"ה דעדיות שהרי נהפך שער לבן בבהרת. וכ\"פ הרמב\"ם והראב\"ד [שם בפירושם]. ועוד כתב הראב\"ד דא\"נ דקא סבר עקביא כיון ששער לבן עומד במקומו עדיין לא נרפא הנגע מעיקרא. וכמי שלא הלכה הבהרת דמי ומי החולי הראשון הוא שהרי רגלים לדבר. וזה עיקר. ע\"כ. וז\"ל מהר\"ם. עקביא בן מהללאל מטמא. נ\"ל לפ' טעמא דעקביא משום דכיון דהבהרת הראשונה קדמה לשער לבן. אע\"ג דקדמו השערות לבהרת אחרונה. טמא. כיון דבמקום הראשונה באתה. היא היא וחשיבא כמו ראשונה. והרי קדמה הראשונה לשער לבן וטמא. אר\"ע מודה אני בזה שהוא טהור. דאע\"ג דבשער פקודה דסיפא מטמינא. בהאי שער פקודה דרישא מודה אני שהוא טהור. ואיזהו שער פקודה דמטמא ר' עקיבא. כגון שלא הלכה כל הבהרת אלא מקצתה. דהתם ודאי כי הדרה. לא אמרינן דבהרת אחריתי היא. אלא קמייתא. והרי קדמה לשער לבן. א\"ל כשם שבטלו וכו' דכי היכי דמודית לן ברישא דטהור. ה\"נ אודי לן בסיפא. דמה לי הלכה כולה מה לי מקצתה. הא כיון דלא פש אלא חצי גריס. חצי גריס לאו כלום הוא עכ\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>משנזקק לטומאה ספקו טמא</b>. בנוסחת מהר\"ם ליתא. וכן במשניות ישנים מנוקדים: \n",
+                    "<b>טהור</b>. כתב הר\"ב דכתיב ואם פשה וגו' וטמא הכהן אותו את הנגע הודאי. שמלת אותו שב על הנגע. הרמב\"ם. וכתב הר\"ש ואע\"ג דהאי קרא בפשיון כתיב ה\"ה בשער לבן. דקתני בתוספתא בהרת כחצי גריס ובה ב' שערות [*נולדה בהרת כחצי גריס ובה ב' שערות כן הוא בתוספתא פ\"ב] הרי זו להחליט. טעה ואינו יודע אלו שהפכו ואלו שקדמו. טהור. דצריך שידע באיזה שערות הוא מחליטו. ע\"כ. וכן העתיק הרמב\"ם בפ\"ו מהט\"צ [הלכה ה'] ונראה א\"כ דהוא הדין נמי במחיה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>זהו שאמרו כו'</b>. לא ידעתי למעוטי מאי. דבפ\"ג דיבמות משנה ה מפרשי' זהו דתנן התם דלמעוטי קאתי. ועוד ק\"ל אמאי לא תנן נמי ברישא זהו שאמרו עד שלא נזקק לטומאה ספקו טהור. ועוד דהתם הוה למעוטי תרתי כדתנן בריש פרקין. לכך נ\"ל דה\"נ קאמרי. זהו שאמרו משנזקק כו' כלומר דכל היכא שנזקק הוה ספקו טמא. משא\"כ בקודם שנזקק כו' דלא הוי כללא. דהא משכחת בתרי גווני דטמא ולפיכך לא תני לעיל זהו שאמרו עד שלא נזקק כו': \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כגריס הקלקי כו' נמצאו ל\"ו שערות</b>. בת\"כ שער לבן ומחית בשר חי וכו'. עד וא\"צ ד\"א לסייעה. שהעתקתיה במשנה ב פ\"ד. ותני א\"כ למה נאמר שער לבן ומחית בשר. לומר לך שלא תהא טמאה עד שתהא כדי לקבל שער לבן ומחיה. יכול שער לבן מצד אחד ומחיה מצד אחד ת\"ל בשאת. שתהא מבוצרת לתוך השאת. הא כיצד מקום שתי שערות מימינה ומקום ב' שערות משמאלה ומלמעלה ממנה ומלמטה ממנה מרובע. נמצאו ל\"ו שערות ? נמצא גופה של בהרת כגריס הקלקי מרובע. וכתב הרמב\"ם ואמרו צרעת [צרעת לג\"ש]. לפי שכל נגע צרעת לא יהיה שעורה פחות מזה והוא אמרם בנין אב לכל הצרעת ע\"כ. ועי' במ\"ו פ\"י [ד\"ה ב' נתקים] [*ומ\"ש הר\"ב הקלקי שם מקו' ונשנה במס' מעשרות בספ\"ה ושם פי' הר\"ב שהן מרובעות כו' וכ\"כ שם הרמב\"ם ובכאן בנא\"י נוטה לרבוע]:  ",
+                    "<b>מקום עדשה ד' שערות</b>. ר\"ל המרובע המקיף כעדשה אשר הוא שיעור המחיה [כמ\"ש במתני' דלקמן] רמב\"ם:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>בהרת כגריס ובה מחיה כעדשה</b>. ובין הכל כגריס הר\"ש. ועיין בפ\"ד משנה ו: \n",
+                    "<b>ובה מחיה כעדשה</b>. שכן שיעורה כמ\"ש במ\"ב פ\"ד. ובתנאי שתהיה מרובעת ג\"כ כמו שזכרנו [במ\"ה פ\"א] וכבר בארו זה בתוספחא במקואות. אמנם נתנו הרבוע בה כאשר היתה [כעדשה] מצומצמת. עד שתהיה העדשה [בה] כמו עגולה ברבוע שלמת צלעות המקיף זאת העגולה אולם כאשר נוספת המחיה על זה השיעור עד שיהא מרובע כעדשה ישקע בתוכה הנה היא תטמא על איזה פנים שתהיה. הרמב\"ם בפי' מתני' דלעיל: \n",
+                    "<b>רבתה הבהרת טמאה</b>. פי' הר\"ב משום פסיון. וכ\"כ הר\"ש. ונ\"מ שאם הלכה המחיה טמאה משום פסיון. וז\"ל מהר\"ם רבתה הבהרת טמאה. וה\"ה בלא פסיון טמא מעיקרא משום מחיה. אלא משום דבעי למימר רבתה מחיה טהורה. נקט נמי בבהרת רבתה נ\"ל ע\"כ. והרמב\"ם בפ\"ג מהט\"צ השמיט חלוקה זו: \n",
+                    "<b>רבתה המחיה טמאה</b>. והר\"ב העתיק טהורה. וכן הר\"ש וכן הוא בנ\"א וכן היא גירסת הרמב\"ם וכתב הר\"ש דיש להעמיד גיר' טמאה כגון דבהרת כגריס בלא מחיה דאפי' רבה המחיה עד שני עדשים אכתי מבוצרת היא ע\"כ. וכתב מהר\"ם ולפ\"ז יש לפרש רישא נתמעטה טהורה. דנתמעטה מכשיעור בהרת ומחיתה. דהיינו שאין בה כגריס בין הכל. נתמעטה המחיה מכעדשה כגון שרבתה הבהרת מבפנים טהורה. וק\"ל א\"כ לפלוג ר\"מ בהא כדקא פליג בסיפא דמטמא משום פסיון. ושמא י\"ל דסתמא כרבנן וה\"ל סתם ואח\"כ מחלוקת. והדר סתם לן כרבנן גבי בהרת כגריס ומחיה כעדשה מקיפתה כמו שאפרש ע\"כ: \n",
+                    "<b>נתמעטה טהורה</b>. שאין הנגע פושה לתוכה אפי' לר\"מ דמתני' דלקמן. דהא לית כאן טפי מכגריס דכי איכא כגריס בלא המחיה פתותה מכעדשה הוא דקאמר ר\"מ שהנגע פושה לתוכה. כ\"כ הר\"ש בפי' התוספתא במתני' דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נתמעטה או שהלכה לה</b>. הרמב\"ם פ\"ג מהט\"צ [הלכה ה'] ועיין [בפי' הר\"ב] במשנה ה: \n",
+                    "<b>וחכמים מטהרים</b>. לאו למימרא שיטהרנו ויפטור אותו. אלא היינו לומר דאין כאן סימן טומאה ויסגיר ולפיכך הרמב\"ם בפ\"ג מהט\"צ כתב הרי זו כמות שהיתה ואין כאן סימן טומאה. כלומר ויסגיר. והסכים הראב\"ד כמ\"ש שם הכ\"מ: \n",
+                    "<b>שאין הנגע פושה לתוכו</b>. וראיית זה אמר נגע הנתק הקיש נגע לנתק מה נתק אינו פושה לתוכו. אף הנגע אינו פושה לתוכו. הרמב\"ם. ומצאתי כתוב בשם הראב\"ד בפירושו לתורת כהנים שמפרש כי בנתק אין דין מחיה וא\"א להיות פושה לתוכו אף נגע אע\"פ שיהיה בו מחיה אינו פושה לתוכו ע\"כ. ובעל קרבן אהרן פי' דבנתק אין בו שער כדתניא וכי מה יש בו כו' [והעתיקה הר\"ב במ\"ה פ\"י] ואמר מגלח חוצה לו [וכן שנינו שם] דמשמע שאין פסיון אלא חוצה לו ע\"כ דבריו ולי קשיא על שניהם מהמ\"ז דפ\"י דשני נתקים זה לפנים מזה ושטה של שער מפסקת ביניהם דהשתא יש בו בתוכו ממש וע\"ש [ד\"ה נפרץ]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובלבד שלא יתמעטו מכשיעור</b>. ולא תקרב המחיה לסוף הבהרת בפחות מכדי צמיחת שתי שערות. הרמב\"ם פ\"ג מהט\"צ [הלכה ו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי עקיבא אומר בין כך ובין כך טהורה</b>. כתב הר\"ב בין כלתה מבפנים וכו'. וכן פי' הרמב\"ם וכלומר כיון דפשיון הפנימית לא לעור הבשר הוא אלא למחיה שבתוך בהרת הויא נמי כמו פושה לתוכו דלא הוי פשיון. אבל הר\"ש מפרש דר\"ע ה\"ק בין כך ובין כך בין כלתה מבפנים שהפנימית להחליט בין כלתה מבחוץ שהפנימית להסגיר בין לא כלתה כלל כלומר בין כלתה בין לא כלתה. החיצונה טהורה. כרבי יוסי דאין המחיה שהבהרת לתוכה סימן טומאה לחיצונה. ואין הנגע פושה לתוכה. ע\"כ. וכתב מהר\"ם דק\"ל היינו רבי יוסי וי\"ל לר\"י חיצונה להסגיר. ולר\"ע חיצונה טהורה לגמרי. דאינה קרויה נגע. דכתיב (ויקרא י״ג:י׳) ומחית בשר חי בשאת שיש מחיה בתוכה לחוד. ולא שיש מחיה בתוכה. ובהרת לפנים הימנה. ומ\"מ מסיק דר\"ע כת\"ק דר\"י ס\"ל וה\"ק בין כך ובין כך הפנימית להסגיר והחיצונה טהורה. וזה כדברי הרמב\"ם והר\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*מובאת</b>. פי' הר\"ב מצומצמת כו'. כאילו הוא לקח עדשה בצמצום ושם אותו שם. הרמב\"ם. והערוך הביאו בערך מובת. ופי' מכוונת ולא אמר מאיזה לשון הוא]: \n",
+                    "<b>המותר סימן פסיון לפנימית</b>. פירש הר\"ב כלומר אם פשתה הפנימית על אותו מותר שתיהן להחליט כו'. ואהא קאי שכתב ואין הלכה כר\"ש דאילו על מ\"ש ואם פשתה חיצונה כו' לא מצי קאי. דהא היינו כסתמא דריש מתני' דלעיל. הפנימית להסגיר והחיצונה להחליט: \n",
+                    "<b>היה בהק פחו' מכעדשה</b>. כתב הר\"ב האי דנקט בוהק פחו' מכעדשה דאם היה כעדשה היה מטמא משו' מחיה דקי\"ל מחיה מטמא בכל המראות. וכ\"כ הרמב\"ם. ודבריהן תמוהין מאד דהיכי מצית אמרת דבהק היינו בשר חי ואין נראה כן לא מן הכתוב ולא מן המשנה. מן הכתוב שכן קורהו לזה בשר חי. ולזה בהרות לבנות כהות בהק הוא. ומן המשנה דהא תנן במ\"ה ו' דפ\"ק היתה בו מחיה כו'. ובא השחין כו' והבהק וכן כתב שם הר\"ב לשון ת\"כ בשר חי ולא הבהק וה\"נ בפ\"ח מ\"ו וא\"ת על כרחינו כיון שהמחי' מטמא בכל המראו'. נמצינו למדין שהבהק ג\"כ בכלל מחיה הוא. זו ודאי שאינה צריכה לפני'. שכבר פי' הר\"ב במ\"ב פ\"ד שזה שהמחיה מטמא בכל מראה דהיינו כמראה הבשר בין כושי בין לבן. בין אדום. אבל בהק הן בהרות אלא שהן כהות. דהיינו למטה מהארבע מראות וז\"ל הרלב\"ג בפירוש בוהק הוא פורח בעור טהור הוא. שר\"ל שאין אלו הכתמים בסבות עפוש בבשר. אבל הוא כתם בעור. והנה האיש הבהקני נקרא רוש\"ו בלע\"ז. והוא ענין יקרה מבלבול לחותיו וערבובם באופן בלתי שלם כמו שיקרה לעוף שתהיה נוצתו מצבעים רבים לזאת הסבה. כמו שהתבאר בטבעיות ע\"כ. אבל מחית בשר חי איננו בשום מראה משתנה אבל הוא מראיתו של עור האיש ההוא ולפיכך הוא בשר חי ר\"ל שאין בו שינוי כלל וזהו שכתב ג\"כ הרלב\"ג בטעם שבשר חי אשר בתוך הנגע הוא סי' טומאה ואמר לפי שזה יורה על שזה העפוש [ר\"ל הנגע] בא לזה המקום מהבשר והעור מחוץ מהם. ולזה מגיע אל מקיף המקום ההוא קודם שיגיע אל מרכזו. ולזה יורה שזה העפוש הגיע שם ממה שנדחה אליו מהעפוש מפנימית הגוף וזה שאם היתה התחלת הויית זה הנגע בבשר [והעור] שהוא [בו] [ולא מפנימית הגוף]. היה מן הראוי שיהיה התחלתו במרכזו ואחר יתפשט לחוץ וזה מבואר מאד ע\"כ. וכי נמי אמרת דבהק דהכא. לא בהק דקרא ושנשנה במשנה אלא הכא קרי למחיה עצמה בשם בהק הואיל ואינה כעדשה שהוא שיעור סימנה לטומאה להכי קרי ליה בהק שהוא שם מראה טהור אכתי תקשה חדא מאי טעמא לא קתני בהדיא. היה מחיה פחותה מכעדשה כדקתני לעיל מ\"ג. שהרי בכך אינו מקצר במלות. ולמאי נ\"מ משנה בלשון וקרי ליה בהק. ועוד דכיון דהשתא לא קרי ליה בהק. אלא משום שהוא פחות מכעדשה. א\"כ היכי קתני בהק פחות מכעדשה והרי אין בהק במקום הזה. אלא מה שהוא פחות מכעדשה. ועוד קשיא לפירושם מאי אתא מתני' לאשמעינן. וכי עד הכא לא שמענו שהפסיון אין לו שיעור והא משנה שלימה שנינו ברפ\"ד הפסיון בכל שהוא. ואין סימן פסיון לחיצונה כבר שמענו בפרקין. הלכך באמת דברי הרמב\"ם והר\"ב בזה תמוהים מאד. ולכן נראה כפירוש הר\"ש שכתב וז\"ל היה בהק פחות מכעדשה. שסמוך לפנימית בהק. והבשר חי חוץ לבהק. והחיצונה מקפת לבשר חי. סימן הפסיון לפנימית אם נתכסה הבשר [חי] בבהרת מחליט הפנימית משום פסיון. אע\"פ שהבהק מפסיק דאין בהק חשיב הפסק לפסיון. כיון דלית ביה כעדשה. ואין סימן הפסיון לחיצונה דאין הנגע פושה לתוכו. עכ\"ל. והשתא טובא קמ\"ל. דאע\"ג דתנן בפ\"ק דבהק המפסיק בין אום לפסיון מצילו מידי טומאת הפסיון. וקמ\"ל הכא דכשהבהק פחות מכעדשה. אינו מפסיק ואינו מציל. ומצאתי למהר\"ם שמסיים בדברי הר\"ש. והא קמ\"ל טעמא דבהק פחות מכעדשה. אבל כעדשה לא הוי סימן טומאה פסיון אף לפנימית. שהרי בהק מפסיק בין האום לפסיון. ע\"כ: \n",
+                    "<b>היה בהק כו' סימן פסיון לפנימית</b>. נראה דגם זו ליתא להלכה. דהא לעיל פסק כר\"ע. דאין פסיון לפנימית ג\"כ. וכן הרמב\"ם לא העתיק בבא זו בחבורו. ויש לתמוה על הר\"ב והרמב\"ם בפירושו. שכתבו אין הלכה כר\"ש ברישא. וה\"ל לכתוב כן הכא בסוף מתני': \n",
+                    "<b>ואין סימן פסיון לחיצונה</b>. נ\"ל דלר\"מ אצטריך דאע\"ג דסבירא ליה שהנגע פושה לתוכו. אין סי' טומאה לחיצונה. כיון דבהק פחות מכעדשה מפסיק בין האום לפסיון. ור\"מ לטעמיה דאמר לקמן פ\"ח [מ\"ו]. דפחות מכעדשה ככעדשה בחזרו בו ראשי אברים וכו' וה\"ה הכא. מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שאינן מיטמאין משום מחיה</b>. הקשה הראב\"ד בפ\"ג מהט\"צ [הלכה ח'] למה [לא] אמרו שאינן מיטמאין בבהרת. ולמה תפסו שאינן מיטמאים במחיה. וי\"ל מפני שהוא חלק למעלה. ואילו היה מקום שער היו אומרים ג\"כ שער. ואילו היה ראוי לפסיון היה ג\"כ מזכיר פסיון. אלא שרוב ראשי אברים הללו. אפילו לגריס אינם ראוים. כ\"ש לפסיון. ועי\"ל לפיכך תפס מחיה. לפי שראשי אברים הללו מעכבין בפריחה. כדאיתא במתני' [דלקמן]. אשמעינן הכא. אע\"ג דלבסוף מטמאו משום מחיה. מתחלה מיהא לא מטמאו. לפי שאינם מקום בהרת כגריס. וזה עיקר. ע\"כ. והכ\"מ דקדק דדעת הרמב\"ם שאילו היתה בהרת כגריס בראש אחד מאברים אלו. אפשר שהי' נראה כולו כאחד אבל מתוך שהמחיה בתוכה. אין העין שולט בכל הבהרת כאחד. ע\"כ: \n",
+                    "<b>וראשי אזנים</b>. שפת האזן. רש\"י פ\"ק דקידושין דף כ\"ה: \n",
+                    "<b>וראש הגויה</b>. פי' הר\"ב הוא גיד האמה. וראיתי בכף נחת שכתב וז\"ל ונתיחס כל הגוף לזה האבר. לפי שממנו הושתת ונתיסד כל גוף האדם. ג\"כ תענוג זה האבר ראש לכל הנאות ותענוגי הגוף. עכ\"ל. ואין דבריו אצלי מתישבים כלל. אם הפי' הראשון. הנה מפני גוף אחר שיתיסד על ידי הזרע. שהוא המעבר לו. לא מפני כן יתכן לקראו גויה. והמכוון זה הגוף שהוא בו. ואם הפי' השני. כ\"ש שאין מן הדעת שהחכמים יכנוהו בשם כל הגוף להיותו מתענג על ידו. ומדרכם הוא להעלים ולהסתיר בלשונם. אפי' במקום הצריך. כ\"ש כאן במקום שאין הכרח לזה. אבל מה שנ\"ל בזה שלא נקרא גויה כלל. אבל נקרא ראש הגויה. לפי שהוא בולט ויוצא מן הגויה. [*דומיא לזה] ובאשה *) [*בית הרחם] נקרא שפולי מעיים. במ\"ח פ\"ט דנדה **). לפיכך נקרא הגיד עצמו ראש הגויה. לא שיקרא גויה. אבל נקרא ראש הגויה והי' מן הראוי בכאן שיאמר ראש ראש הגויה אבל מיפוי הלשון וקצורו שאינו כופל במלות שוות ואחד מושך עצמו ואחר עמו ותדע שכדברי כן הוא דבגמ' ספ\"ג דנדרים [דף לב] בתחלה המליכו הקב\"ה על רמ\"ג אברים ולבסוף על רמ\"ח ואלו הן ב' עינים ב' אזנים. וראש הגויה. עוד שם מעשר' שליטי' ב' עינים ב' אזנים וב' רגלים וראש הגויה ופה ומה טעם [נקט] שם (בראש) [וראש] הגויה. אילו היה שם הגיד גויה עצמו. לא הל\"ל אלא והגויה. אבל זה שמו אשר נקרא הוא ראש הגויה כמו שפירשתי והוא הנכון [*והא דבפרק המפלת (נדה דף כה) אמרי' וגוייתו כעדשה. ופירש\"י גוייתו גיד אבר הזכר ע\"כ ל\"ק שהרי כתבו התוס' שם [ד\"ה לידע] שאין מקומו בולט אלא שמקומו ניכר בכעדשה ע\"כ. ומפני כן לא יכול לקראו ראש הגויה כיון שאין לו ראש בולט]: \n",
+                    "<b>וראשי הדדים שבאשה</b>. אבל שבאיש אינן בולטין כ\"כ ואין זה שפוע. רש\"י שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תוך הפה</b>. מפורש בתוספתא שהביא הר\"ש דאודם שפתים נדון כתוך הפה. ופי' הכ\"מ [ריש] פ\"ו מט\"צ. בשם הר\"י קורקוס. משום דכתיב זימני טובא עור בשרו. וה\"נ ממעטינן עור כף הרגל. מפני שאינו נראה וגלוי תדיר. אע\"ג דבכל דוכתא חשוב גלוי. והוא הדין לאודם [השפתים]. כי כשסוגר פיו שאינו מדבר. אינו נראה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>והקמטין שבצואר</b>. כתב הר\"ב תנא סיפא כו' דלא תימא קמטין דצואר דוקא דלא מתחזי כאחריני. וכך כתב הר\"ש. וז\"ל מהר\"ם דלא מתחזי בכל אדם. אבל קמטין שבשאר הגוף. כגון באדם שמן שיש לו פימה עלי כסל [*לשון מקרא הוא איוב ט\"ו] כיון דלא שייך באדם כחוש לא חשיב בית הקמטין. קמ\"ל. ע\"כ: \n",
+                    "<b>תחת הדד ובית השחי</b>. פי' הר\"ב כשנראה כמניקה כו' כשנראה כמוסק כו'. כדתנן בפ\"ב משנה ד. ושם מפורש: \n",
+                    "<b>קדח</b>. פי' הר\"ב הוא שחין שבא מחמת דבר אחר כגון מחמת מכת אבן כו'. דתניא בת\"כ אין לי אלא שחין שעלה מאליו. לקה בעץ באבן. בגפת. בחמי טבריא וכל שאינו מחמת האש. מניין. ת\"ל שחין שחין ריבה. ותנ\"ה גבי מכוה. אין לי אלא שנכוה באור. נכוה בגחלת. ברמן. בסיד רותח. בגפסית רותח. בחמי האור. מניין. ת\"ל מכוה מכוה ריבה. ומרבי' להו כדין שחין ומכוה מה הנהו מורד לא. אף קדח מורד לא. הר\"ש. ועיין בגמרא פ\"ז דפסחים דף עה. ויש לדקדק דברפ\"ט תנן איזהו שחין לקה בעץ כו'. איזהו מכוה נכוה בגחלת כו'. ונ\"ל דהתם לא קתני אלא דאתיא מדרשא. וראיתי לרבינו בגור אריה שכתב דה\"ק התם. דאע\"ג דלקה בעץ כו'. ובא ע\"י חימום אינו מכוה. אבל הוא שחין וכ\"ש שחין עצמו. ע\"כ. ואין דבריו עולים כן בסיפא גבי מכוה והרמב\"ם פי' במתני' דהכא שחין היא הכאה. בכל מה שיוכה באבן ועץ וברזל. וזולת זה. ומכוה הכאה באש או [בדבר] שנתחמם באש כמו אבן וברזל חם ודומוהן. וקדח הנגע ההווה מליחה נשרפת כלהבת בגוף כמורסות והיציאות אשר ינקבו העור ויקרצוהו. והוא נגזר מאמרו כי אש *)קדחה באפי (דברים ל״ב:כ״ב) ר\"ל ההתלהבות. ע\"כ. וברפ\"ט אעתיק לשונו שבחבורו מהט\"צ [רפ\"ה]. [*וז\"ש הר\"ב לשון כקדוח אש המסים. פסוק בישעיה סי' ס\"ד [א']]: \n",
+                    "<b>המורדין</b>. פי' הר\"ב שלא נתרפאו יפה וכו'. דבשחין כתיב ונרפא כו' דתניא בת\"כ. שחין יכול מורד ת\"ל ונרפא. יכול עד שנעשה צלקת. ת\"ל שחין [דהל\"ל ובשר אשר נרפא משחין. קרבן אהרן] הא כיצד נרפא ולא נרפא כשהוא אומר למטן צרבת השחין היא עד שיקרו' כקליפת השום. צלקת. הוא קרום חזק שנתרפא לגמרי. מכוה מורדת נמי כדתניא בת\"כ מכות אש יכול מורדת ת\"ל והיתה מחית המכוה יכול משתעשה צלקת. ת\"ל מכות אש הא כיצד חיתה ולא חיתה כשהוא אומר למטה צרבת המכוה היא עד שתקרום כקליפת השום. הר\"ש: \n",
+                    "<b>ואין מצטרפין בנגעים</b>. לשון הר\"ב אם היה חצי גריס נגע כו'. ול' הר\"ש דאפי' רוב כגריס בעור הבשר. ומיעוטא בהו אין מצטרפים: \n",
+                    "<b>ואינם מיטמאין משום מחיה</b>. פי' הר\"ב דאם פרח בכולו כו' דכיון דהני לאו בני אטמויי נינהו אין זו מבוצרת לתוך השאת כדמוכח בתוספתא כ\"כ הר\"ש ולדבריו מכיון דתני בתר הכי ואין מעכבין את ההופך כולו לבן תקשה דא\"כ מאי האי דאין מטמאין משום מחיה. הא אדרבא טהורי מטהרינן משום פרח בכולו וכי תימא דפרח מן הטהור טמא אכתי תקשה דלמנ\"מ קתני דאין מיטמאין משום מחיה. הא אכתי טמא הוא כיון שפרח מן הטהור. והרמב\"ם מפ' כאי נמי שכתב הר\"ב: \n",
+                    "<b>חזר הראש והזקן ונקרחו</b>. פי' הר\"ב ונעשה כעור בשר. כדתנן בספ\"י והיינו נמי דמפרש הרי אלו מיטמאין בנגעים בד' מראו' ומן התימה על הר\"ש דמפרש ונקרחו שניתק השער ומיטמאין בנגעי' בנגעי נתק והדר מפרש דמטמא בד' מראות והא ודאי דליתא. כמ\"ש ברפ\"י ובסופו: \n",
+                    "<b>הרי אלו מיטמאין בנגעים</b>. כתב הר\"ב וה\"ה דה\"מ למתני נתפשטו הקמטים כו'. כדתנן בר\"פ דלקמן בקמט ונגלה הר\"ש: \n",
+                    "<b>ואינן מיטמאין משום מחיה</b>. פי' הר\"ב דנתקין מיטמאים בשער צהוב כו'. וכ\"פ הר\"ש אבל הרמב\"ם כתב. כשיהיה שחין או מכוה בתוך הבהרת ואע\"פ שהוא נעשה צרבת. הנה לא נחשוב אותו מחיה. ע\"כ. והשתא הוה דומיא דאינו מיטמא משום מחיה דברישא. לפי' הרמב\"ם דהתם: \n",
+                    "<b>והדלדולים שבראש ובזקן</b>. פי' הר\"ב דלית בהו שער. וכ\"כ הר\"ש. וז\"ל הרמב\"ם והדלדולין שבראש ושבזקן כאשר יתלו מהן יבלת ומורס' רכה ומראה [דמות] הבשר בלתי שער עלי' בלתי ספק שדיניהן כדין עור הבשר. ע\"כ. ומלתא דפשיטא הוא. וק\"ק דלמאי איצטריך למתנייה. ומצאתי למהר\"ם שכתב וז\"ל. נ\"ל לפרש. הדלדולים היינו יש בני אדם בעלי רוב שער שאפי' הפנים והצואר יש בהן שער שלא כדרך רוב בני אדם ולשון הדלדולים הוי מל' זכר של רחלים שהי' שערו מדולדל [בבכורות] בפ' כל פסולי המוקדשים [מ\"ג ד' ל\"ה] פירש שערו מרובה ומדובלל. וגרסי' בתוספתא פ\"ב איזהו הראש ואיזהו הזקן. מן הפרק של לחי ולמעלה זהו הראש מן הפרק של לחי ולמטה זהו הזקן. מותח את החוט מאוזן לאוזן. כל שמן החוט ולמעלה זהו ראש וכל שמן החוט ולמטה זהו הזקן. מאחריו מפיקה של פרקה ולמעלה זהו ראש. מפיקה של פרקה ולמטה. אע\"ג שהוא מגדל שער. הרי הוא כעור הבשר לכל דבר והיינו דקתני במתני' הדלדולין שבראש ושבזקן אע\"פ שמגדלין שער במקצת בני אדם. הרי הן כעור הבשר דבתר רובא אזלינן. עכ\"ל: \n",
+                    "<b>נדונים כעור בשר</b>. ל' הר\"ב ומעכבים את הפריחה והנגע פושה לתוכן ומצטרפים לכגריס. וכן ל' הר\"ש ול' הרמב\"ם *) שתטמא בנגעי עור בשר ומעכב את ההופך כולו לבן. ע\"כ. וחדא או תרי מגו אחריני נקטי דה\"ה לשיטמאו בד' מראות ובמחיה ושער לבן: ורפי\"ב בס\"ד [ד\"ה חוץ]:\n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>השחין והמכוה והקדח עד שלא נעשו צרבת נעשו צרבת וחיו</b>. לשון הר\"ב שחין ומכוה וקדח דעד שלא באו בא הנגע היינו טומאה וכשבא השחין וכו' היינו טהרה כו' כשחזרו ונעשו צרבת היינו טומאה. וכ\"כ הר\"ש. ולדבריהם תימה למאי תנן וחיו. כיון שכבר משנעשו צרבת. היינו טומאה. ועוד דלדבריהם היכי קתני עד שלא נעשו צרבת. ומהר\"ם מחק צרבת קמא. ולשון הרמב\"ם [בפירושו] כך הוא. השחין והמכוה והקדח כאשר היתה לחה. והיא אשר תקרא מורסא. כמו שבארנו. שהיא אז לא תטמא במין ממיני הנגעים. וכאשר נעשו צרבת שהתחיל בקושי. הנה אז תטמא בסימני שחין ומכוה כמו שקדם. וכאשר [חיו והיא] שנתרפאו רפואה שלימה. ר\"ל השחין והמכוה. הנה הם יחזרו כעור הבשר ויטמאו בסימני עור בשר. והוא ענין אמרו וחיו. ואמר עד שלא נעשו צרבת ענינו שהתחדש הנגע בו [בהיותו] כדין עור הבשר קודם שיתפשט בעור [פי' קודם שיתפשט השחין בעור] ותהיה הבהרת טמאה בלי ספק. ואחר זה [נולד] צרבת אשר טיהר זאת הנגע אשר היה בעור הבשר. בחדוש השחין או המכוה בה. כמו שהתבאר [בסוף] הפ' הראשון מזאת המסכתא עוד חיו השחין והמכוה [ר\"ל] שחזרו לדין עור הבשר. חזר זה הנגע טמא. ע\"כ. לדבריו דוקא כשחיו שנעשו כעור הבשר. קאמר ראב\"י שהוא טמא. אבל לא כשנעשה צרבת. שאע\"פ שהצרבת מטמא בנגעים. חלוקין הן מנגעי עור הבשר. כדתנן ברפ\"ט. ולפיכך לא טימא ראב\"י לנגע עור הבשר שבא עליו השחין. או המכוה. אלא א\"כ שישוב לקדמותו עור הבשר. אבל עד שלא נעשו צרבת. ענינו עד שלא נעשו צרבת שחין ומכוה. שאין צרבת כי אם שהוא שחין ומכוה. ובחבורו פ\"ו מהט\"צ [הלכה ד] כתב בלשון הזה. היתה הבהרת בעור ונעשה מקומה שחין או מכוה. וחיו. והרי הן כעור הבשר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כצמר לבן וכקרום ביצה</b>. פי' הר\"ב כלומר תחלה היתה כצמר לבן ועכשיו נעשית כקרום ביצה. וכ\"כ הר\"ש. ולשטתם אזלי דס\"ל בפ\"ק משנה ג' דלרבנן דר\"מ כי נשתנה ממראה למראה שלא כסדר השנוי. [*אלא שנשתנו מהאב לתולדה שאינה שלו או מתולדה לתולדה] מקרי נגע אחר. ולא הוו פליגי בהו תנאי דהכא. כיון דלרבנן דהתם לעולם מקרי נגע אחר. ואי נמי לרבי מאיר כדאית ליה. אלא דהכא נשנו כסדרן שנשנו בלשון חכמים דהתם בראש הפרק. אבל לשטת הרמב\"ם שכ' הר\"ב שם. אפי' כי נשתנה משלג לקרום. לא הוי נגע אחר. מפרש מתניתין דהכא. וז\"ל. ירצה בזה שהבהרת עזה אשר היה מראה כשלג. חזרה למראה סיד ההיכל. או כמראה השאת. אשר היא צמר לבן. או כקרום ביצה. וכאילו יאמר שאין הפרש בין חזרת [מראיה] מראה חברתה אשר היא שאת. או מראה תולדתה או מראית תולדת חברתה. והוא אמרו ונעשית מספחת שאת. או מספחת עזה. ע\"כ. וניחא נמי טפי. דלהר\"ב סיפא דנעשית מספחת כו'. אינה אלא פירושא דרישא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בסוף שבוע ראשון יסגיר</b>. ידבר בכאן בנגעי עור בשר. או נגעי קרחת וגבחת. אשר בה שני שבועות. כמו שקדם. והוא ההיקש בשאר נגעים. הרמב\"ם בנא\"י: \n",
+                    "<b>לאחר הפטור יפטור</b>. י\"ל דאצטריך למסתם כרבנן דר\"ע דאמרי לעיל פ\"ד [משנה ח]. בהרת כגריס ופשתה כחצי גריס. והלך מן האום כחצי גריס וכו' עדוחכמים מטהרין. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>ופוטר</b>. כתב הר\"ב או פוטרו כו'. כמו חלץ ועשה מאמר [פ\"ה דיבמות] [משנה ג] מהר\"ם. ומ\"ש הר\"ב ואפי' לאחר הפטור. וכ\"כ הר\"ש. ועודהו דנקט. לא נקט אלא משום מסגירו. דאי כבר הסגירו לא יחליטנו. דאין מחליטין את המוסגר. אבל לענין לפוטרו דקתני. לאו דוקא נקט עודהו. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>עודהו מחליטו</b>. לשון הר\"ב שהיה בא להחליט. ולא הספיק לומר לו [*טמא] אתה. הרמב\"ם פ\"ו מהט\"צ [הלכה ז]: \n",
+                    "<b>בסוף שבוע ב' לאחר הפטור יפטור</b>. ואצטריך לאשמועינן דלעולם לא תצטרף בהרת זו לטמא בנגע. כגון שכנסה כחצי גריס למזרח. ופשתה כחצי גריס למערב לא נימא תראה בתחלה כר\"ע דאמר לעיל פ\"ד [משנה ח]. תראה בתחלה. אלא כרבנן דמטהרי. והוי מחלוקת ואחר כך סתם. כרבנן. מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>התולש סימני טומאה כו'</b>. תניא בספרי פרשת תצא. השמר זה ל\"ת. בנגע זה שער לבן. הצרעת זו המחיה אין לי אלא עד שלא נזקק לטומאה משנזקק לטומאה ואחר הפטור. מנין. ת\"ל לשמור מאד לעשות. אין לי אלא נגעי אדם. נגעי בתים ונגעי בגדים מנין ת\"ל ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים. אין לי אלא מתוך החלט מתוך הסגר מנין. ת\"ל כאשר לוויתים. אין לי אלא כולו. מקלתו מנין ת\"ל [לשמור לעשות] ובת\"כ מנין לתולש סימני טומאה במקום נתקו. שהוא עובר בל\"ת. ת\"ל ואת הנתק לא יגלח. הר\"ש: \n",
+                    "<b>[*התחלתי מביא להם ראיות</b>. כתב הר\"ב בתוספתא [מייתי] דכך היתה ראייתו כו' מפני שלא ראה כו' תוך הסגר כו' שלא ראה כו' הלכך כו' קודם שיאמר לו כו'. ודבר תמוה הוא זה שאין ראייתו אלא על שלא ראה כו'. וילמד ממנו עד שיאמר לו כו'. אע\"פ שראה. אבל בתוספתא והביאה הר\"ש איתא. שר\"ע לא אמר אלא הראיה משלא ראה על שלא ראה. וא\"ל יפה אמרת. ואחר כך איתא אחד עומד. ולפי זה אחר שהסכימו לר\"ע בלא ראה. הוסיפו עוד לפסוק הדין שאף כל שלא אמר כו'. ולא שר\"ע מדנפשיה הוציא לפסוק על שלא אמר כו'. ואין לו ראיה. אלא על שלא ראה וכו']: \n",
+                    "<b>[*טהור עד שיטמאנו הכהן</b>. לשון הרמב\"ם. ולא יטעך אמרו. אף תוך הסגר טהור. שתחשוב שזה יסתור השרשים אשר התבארו בתחלת הסדר [ר\"ל בהקדמתו. אבל משנה שלמה היא. בפרק דלקמן משנה ח'. ובפ\"ק דמגילה משנה ז] שהמצורע מוסגר טמא לפי ששיעור המאמר כן אף תולש סימני טומאה תוך הסגר טהור [ר\"ל] אחר שלימות ימי הסגר. [יהיה טהור. אחר שלא] ימצא בו הכהן סימן טומאה. ולא [תקדם] לו ג\"כ ראיית סימן. עכ\"ל]: \n",
+                    "<b>לכשיולד לו נגע אחר כו'</b>. ואע\"ג דתנן לעיל בפ\"ג. דאין מחליטין את המוחלט שאני הכא דנקצצה ומן הדין טהור וקנסא בעלמא הוא. כדלקמן הר\"ש: \n",
+                    "<b>ויטהר</b>. פי' הר\"ב דכיון דנתרפא מן השנייה אגלאי מלתא כו'. כ\"כ הר\"ש. ומייתי גמ' פ\"ה דבכורות דף לד. דהתם מייתינן למתני' דלקמן. ובעי עלה יטהר תנן. דמשמע מיד כשיולד לו נגע אחר טהר מן הראשונה. או ויטהר תנן. דמשמע כשיטהר מן השני. אז יטהר מן הראשון. נ\"מ דנגע אחרון נולד לו בימי חתנות דתנן לעיל בפ\"ג משנה ב' דנותנים לו שבעה ימים כו' אי אמרת יטהר תנן. מקמייתא טהור ולבתרייתא נטרין ליה ז' ימי משתה. אלא אי אמרת ויטהר תנן. סוף סוף כי לא מטמית לבתרייתא הא מיטמא וקאי מקמייתא מאי תיקו. ואולי משום דויטהר הוי לחומרא נקט ליה הר\"ב הכי והשמיט לכתוב דתלמודא נסתפק בגירסא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי אליעזר אומר לכשיולד לו כו' וחכ\"א עד שתפרח בכולו</b>. בגמ' פ\"ה דבכורות דל\"ד רמי דר\"א אדר\"א ודרבנן אדרבנן אמתניתין דהתם דתנן הצורם באוזן הבכור ה\"ז לא ישחט עולמית וחכ\"א כשיולד לו מום אחר ישחט עליו. ומשנינן דר\"א אדר\"א לא קשיא. בממונא איכא למימר דעביד דסבר אטיל בו מום. ואם יתירוהו לי בכך הרי נשכרתי ואם לאו מה הפסדתי אם אמתין [על] מום אחר. בלאו הכי נמי הייתי ממתין עד שיפול [בו] מום הלכך קנסינן ליה אפי' יפול בו מום אחר כי היכי דלא ליתי וליעבד. גופו מי איכא למימר דנחית לספיקא וליקוץ אי לא קנסינן ליה לעולם. הא ודאי לא עביד דחייש שמא נגע לא יולד לו לעולם ולא אטהר לעולם ואפילו אם יולד מה אהני לו בקציצה הרי הוא נגוע כבתחלה. מוטב לו להניח את זה שמא ירפא. דרבנן אדרבנן נמי ל\"ק. הכא במאי דעבד קנסוהו. הכא במאי דעבד קנסוהו. במאי איכווין למשרייה בהאי מומא בהאי מומא קנסוהו רבנן דבהאי מומא לא לשתרו ליה. והכא במאי דעבד קנסוהו. איכוון לטהורי נפשיה בהאי קציצה. בהאי קציצה קנסוהו רבנן וכיון דהך קציצה אינה מועלת לו לטהרו נמצא טמא עולמית. דחשבינן לנגע כמאן דאיתיה. דמי יימר דאי הוה ביה הוי מתסי: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הפורח מן הטמא טהור</b>. כבר התבאר בספרא הפורח מתוך הסגר טהור. להיות המוסגר טמא כמו שהשרשנו הנה כבר הקדימו הטומאה [וז\"ש הפורח מן הטמא טהור] הרמב\"ם. ועיין לשונו דלקמן [בד\"ה מן הטהור]. ועוד עיין בסוף פרקין. וז\"ל מהר\"ם הפורח מן הטמא פי' מתוך הסגר והדר מפרש פורח מתוך חלוט מחיה שער לבן ופסיון: \n",
+                    "<b>חזרו בו ראשי אברים</b>. פירש הר\"ב דכתיב וביום הראות בו בשר חי יטמא בא ללמד על ראשי אברים שנתגלו שיהו טמאים ת\"כ והביאה הר\"ש. וז\"ל קרבן אהרן הוכרחו לומר שלא אמר זה אלא על ראשי אברים לפי שאם הוא בשאר המקומות אם בלא פרח בכולו הוי מחיה סי' טומאה ה\"ה כשפרח בכולו ולא הוי צריך למכתב זה אלא ודאי שלא בא להודיענו אלא על המקומות שאינם מטמאים במחיה כשלא פרח בכולו לומר שאם פרח בכולו אף באלו המקומות המחיה סימן טומאה בהם עכ\"ל. ועיין במ\"ב [ד\"ה נולדה לו מחיה]. ומ\"ש הר\"ב והוא שיראו כעדשה. כמו שאמרו נאמר כאן בשר חי ונאמר להלן בשר חי ר\"ל במחיה מה בשר האמור להלן בכעדשה כמו שבארנו בששי [מ\"ב] אף כאן בכעדשה. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>מן הטהור טמא</b>. לפי שהפסוק לא ישפוט בו בטהרה אלא אחר הקדמת הטומאה ולשון סיפרא יכול הבא כולו לבן בתחלה יהא טהור ת\"ל הוא. [הוא] טהור ואין הבא כולו לבן בתחלה טהור אלא טמא. וזהו ענין אמרו הפורח מן הטהור טמא. הרמב\"ם. ועיין מ\"ש בשם מהר\"ם במשנה ז'. ומ\"ש הר\"ב כגון שהחליטו בשער לבן כו' מסיים הר\"ש או שפשתה ואח\"כ כנסה ופטרו בכל הני כו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>או שהלכה לה המחיה</b>. ואח\"כ פרח בכולו טהור. וא\"ת הרי פרחה מתוך פטור וה\"ל להיות טמא. וי\"ל דהב\"ע כשהלכה המחיה וקודם שהראהו לכהן פרחה בכולו. הכ\"מ פ\"ז מהט\"צ [הלכה ג]: \n",
+                    "<b>נולדה לו מחיה טמא</b>. כמו שבא הפסוק. וביום הראות בו בשר חי יטמא. הרמב\"ם. ויראה לי דלא תני ליה. אלא משום דאצטריך למתני פלוגתא דרבי יהושע וחכמים בנולד לו שער לבן דאי לגופיה הא תנא לעיל חזרו בו ראשי אברים טמא. וכ\"ש כשנולדה לו מחיה. שענינו במקום שמטמא משום מחיה אילו היה בא מתחלה. וכדכתב נמי הר\"ב לעיל אפילו ראשי אברים כו': \n",
+                    "<b>נולד לו שער לבן ר' יהושע מטמא וחכמים מטהרים</b>. ר' יהושע אומר מחיה סימן טומאה ושער לבן סימן טומאה. וכמו שהוא יטמא בחדוש מחיה כן יטמא בחדוש שער לבן וחכמים יביאו ראיה מאמרו או כי ישוב הבשר החי אמרו בשר חי מטמא [כשיחזור]. ואין שער לבן מטמא [כשיחזור] ירצה להופך כולו לבן. הרמב\"ם. ובת\"כ ובתוספתא נדרש כן. וקשיא לי דהשתא דבא הכתוב למעט שער לבן א\"כ מנלן לרבות אפי' ראשי אברים. שהרי לא יכולנו לרבויי אלא משום דלגופיה לא אצטריך כמ\"ש לעיל וי\"ל דשפיר שמעינן מיניה תרתי דאי לא אתא אלא למעט דשער לבן לא. ה\"מ לכתוב הכי וכסתה הצרעת את כל בשרו והיא הפכה שער לבן וטהר הכהן וגו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בהרת ובה שער לבן כו'</b>. כ' הר\"ב הא קמ\"ל דפריחה מטהרת אחר כל סימני טומאה. כדילפינן בת\"כ הביאה הר\"ש בסוף מתני' א' וטהר את הנגע כלו הפך לבן טהור מה ת\"ל. שיכול אין לי פריחה מטהרת אלא אחר חלוט מחיה כו' מנין כו' ואחר החלוט שער לבן כו' ואחר חלוט הפסיון כו' ת\"ל וטהר את הנגע טהור לרבות את כולן ע\"כ: \n",
+                    "<b>אע\"פ ששער לבן במקומו טהור</b>. ואפי' אצל ר' יהושע. הרמב\"ם. וכ\"כ מהר\"ם: \n",
+                    "<b>וכולן שחזרו בהן ראשי אברים כו'</b>. בת\"כ וראה הכהן את הבשר החי וטמאו הבשר החי טמא הוא צרעת הוא. מה ת\"ל שיכול אין לי אלא ראשי אברים שנתגלו שיהו טמאים. אלא אחר פריחת חלוט מחיה כו' מנין כו' אחר פריחת חלוט הפסיון כו' אחר פריחת הסגר כו' ת\"ל וראה הכהן את הבשר החי וטמאו הבשר החי טמא הוא לרבות את כולן. הר\"ש. ואע\"ג דאחר פריחת חלוט שער לבן לא קתני ממילא משמע דנתרבה ג\"כ. וז\"ל מהר\"ם וכולן שחזרו בהן ראשי אברים הרי אלו טמאים. פי' אחר חלוט שער לבן משום שער לבן או משום פסיון ואחר חלוט פסיון משום פסיון ואחר חלוט מחיה אינו טמא משום מחיה דהא נתכסית ולא חזרה ונתגלתה אלא ראשי אברים הוא דנתגלו שאינן מטמאין משום מחיה. אלא צ\"ל דנתגלו אחר חלוט מחיה מטמאין ליה משום פסיון ע\"כ. וכתב עוד דהא קמ\"ל דאפי' פורח מתוך חלוט מחיה דמטהרים ליה אם חזרו ראשי אברים ונתגלו כעדשה סד\"א לא יעכבו הפריחה. כיון דלא מטמא משום מחיה קמ\"ל ע\"כ. [*והא דבברייתא דת\"כ נסיב ליה לקרא וטמאו הבשר החי טמא הוא צרעת הוא העתקתיו כן מדברי הר\"ש. אבל בת\"כ עצמו ראיתי דלא נסיב הבשר החי טמא הוא ולמד הכל מן וטמאו. והדר נסיב לטמא הוא צרעת הוא למיעוט דהפך כולו לבן בתחלה כו' וחזרו ראשי אברים דטהור. כדלקמן מתניתין ז ומיהו נראה גירסת הר\"ש עיקרית דמן טמא ומן צרעת מרבה לכולן והדר מן הוא הוא ממעט לכולן]: \n",
+                    "<b>הרי אלו טמאין</b>. לעיל דלא קאי אלא אפורח מתוך הסגר נקט טמא אבל הכא דקאי אפורח מתוך חלוט מחיה מתוך חלוט שער לבן מתוך חלוט פסיון נקט טמאים כלומר כל הפריחות הללו שחזרו בהן ראשי אברים. טמאים. והכא קתני סתמא טמאין. ולא קתני עד שנתמעט בהרתו מכגריס כדקתני ברישא משום דרישא דמיירי בפורח מתוך חלוט הסגר שייך למתני הכי. אבל הכא אפי' עמדה בהרתו על כגריס אם הלכו להן סימני הטומאה טהורה ונהי דה\"מ למתני טמאים עד שילכו להן סימני טומאה י\"ל דלא אצטריך. דברישא נמי לא הוה צריך למתנייה אלא משום דזימנין טמא עד שתתמעט בהרתו מכגריס. וזימנין טמא עד שתחזור בהרתו לכמות שהיתה דהיינו כשפרח מתוך לאחר הפטור משום האי חילוקא דאיכא ברישא תנייה התם. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>פרחה במקצתו טמא</b>. כתב הר\"ב אצטריך לאשמעינן כו' אפי' פרתה ברובו כו' א\"נ וכו'. וכ\"כ הר\"ש. ומהר\"ם כתב דא\"נ במקצתו אע\"פ שפרחה בכולו חוץ מפחות מכעדשה. וקמ\"ל דפחות מכעדשה מעכב את הפריחה. ואפילו בראשי אברים וסתמא כר\"מ דרבנן דמתני' ו ועיין מה שאכתוב בשמו במשנה ו': \n",
+                    "<b>פרחה בכולו טהור</b>. להודיעך שאין מתנאי אומרו ית' כלו הפך לבן שיחזור ברגע אחד אבל אע\"פ שפרח בו מעט מעט בעת שיכללהו טהור. הרמב\"ם. ותניא בת\"כ הביאה הר\"ש במשנה ו ואם פרח תפרח אין לי אנא בזמן שפרחה בכולו כאחת מנין פורחת וחוזרת. ופורחת וחוזרת. ת\"ל תפרח: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אפילו מאה פעמים</b>. בת\"כ. או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן. הרי זה בא ללמד על ראשי אברים שנתגלו וחזרו ונתכסו. שיהו טהורים. יכול פעם אחת. מנלן אפי' מאה פעמים. נתכסו טהור. נתגלו טמא. ת\"ל ישוב. כי ישוב או כי ישוב. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>פרחה מזו לזו</b>. פירש הר\"ב בין מטהורה לטמאה כו'. משום דטהורה נעשית טמאה כו'. וכ\"כ הר\"ש. ובת\"כ יליף ליה מדכתיב כפל לשון. ואם פרח תפרח. וכתב מהר\"ם דלא נהירא לו לפרש כן משום דטהורה נעשית טמאה. דכל כמה דלא נזדקק ליה כהן לטמאו. פורח מן הטהור קרינן ליה. דכולה מלתא בכהן תליא כדמוכח בפ\"ק בלהקל ולהחמיר. וכן בסוף פרקין. ועוד למה לי דתני פרחה מזו לזו ואח\"כ פרחה בכולו. לתני סתמא פרחה בכולו. על כן נ\"ל לפרש דדוקא נקט פרחה מזו לזו ואח\"כ פרחה בכולו. אבל אם פרחה מן הטהורה ברישא לצד חוץ ולבסוף פרח מזו לזו. ה\"ל פורח מן הטהור. וטמא. אבל השתא דפרחה ברישא מזו לזו. אפי' פרחה מן הטהורה לטמאה. כיון דנתחברו ונעשו אחת קודם שפרח בכולו. כי הדר פרח בכולו. לא אמרי' ה\"ל פורח מן הטהור וטמא. אלא פורח מן הטמא וטהור. דכיון דנתחברו ונעשו אחת. מסתבר טפי שהטהורה בטלה לגבי הטמאה. כלומר שהטמאה בטלה לגבי הטהורה כיון דאילו הוה חזי ליה כהן בההיא שעתא. הוי מחליט ליה משום פשיון ועוד כל היכא דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי. בנגעים אמרינן לקולא. וטובא אשכחן כה\"ג במכילתין דאזלינן לקולא. וטעמא הוי כדמפרש בשלהי מס' נזיר הואיל ופתח הכתוב בטהרה תחלה. לטהרו או לטמאו. [וכתבתיו ספ\"ד] הלכך אמרינן הכא. דה\"ל פורח מן הטמא. וטהור. ע\"כ. והרמב\"ם בפ\"ז מהט\"צ [הלכה ז] כתב בל' הזה ופרחה הטהורה לטמאה ואח\"כ פרחה בכולו. הרי זה טהור. מפני שהיה מוחלט בטומאה. אע\"פ שהטהורה היא שפרחה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>בשפתו העליונה בשפתו התחתונה כו'</b>. פירש הר\"ב בשפתו העליונה חצי גריס בהרת וכו'. וכ\"כ הר\"ש. וכלומר מאחר דע\"י דבוקם נראה כגריס. הוי טמא. וכשפרח ממנה הוי פורח מן הטמא וטהור. וכ\"כ הכ\"מ [שם] [*ולשון אע\"פ שמדובקים כו'. כלומר אע\"פ שדוקא כשמדובקים וכו']. והרמב\"ם מפרש דהא קמ\"ל שאע\"פ שאינו נראה כולו לבן אלא בשעת חיבורן זה לזה. חשיב הפך כולו לבן. ומהר\"ם לפי שטתו דלעיל דדוקא בפרח מזו לזו ברישא כו'. כתב בכאן. דה\"פ דכשהיו לו שתי בהרות אחת בשפתו העליונה ואחת בשפתו התחתונה [*אחת טמאה ואחת טהורה. ויש מעט הפרש ביניהן. כשאינו מדביק שפתיו בחוזק זו לזו. וכן בשתי אצבעותיו. וכן בב' ריסי עיניו] ופרחה מזו לזו. ואח\"כ פרחה בכולו מצד הטהורה לחוץ. ואתא לאשמעינן דלא תימא מאי דפרח ברישא מזו לזו ומחבר להו הוי כמאן דליתא. ולא חשיבא פריחה שמזו לזו לאחשובינהו כנגע אחד. כיון דזימנין כשמדבק שפתיו. אינו נראה. וכי הדר פרח מן הטהורה לחוץ. ליהוי כמו פורח מן הטהור. וטמא קמ\"ל. דפריחה שבינתים חשיבא חבור. אע\"ג דזימנין לא מתחזיא. וה\"ל פורח מן הטמא וטהור. עכ\"ל. וניחא טובא לדידיה דהשתא בשפתו העליונה וכו'. קאי שפיר ארישא אדקתני שתי בהרות וכו' [*וגם ניחא לדידיה. לישנא דאע\"פ כו'. אבל ק\"ק לי דלמה יגרע בנראי' כאחד. דהא כתבתי לעיל בשמו דכשמחוברים אמרינן כאילו כולו טמאה. ועל כרחנו צריכין לומר. דסברתו דה\"א שצריך שהפריחה תהיה נראית]: \n",
+                    "<b>פרחה בכולו אבל לא בבוהק טמא</b>. בת\"כ וכסתה הצרעת. ולא הבהק. שהייתי אומר הואיל והוא סימן טהרה בסוף תהא סימן טהרה בתחלה. ת\"ל וכסתה הצרעת ולא הבהק. הר\"ש. ועיין לשון מהר\"ם דלקמן: \n",
+                    "<b>חזרו בו ראשי אברים כמין בהק טהור</b>. מדלא יהיב שעורא כמה. ש\"מ אפילו כעדשה. ואפילו טובא חזרו ונעשו בהק טהור. דאינה מעכבת את הפריחה לבסוף כלל. דדינו לבסוף כמו ד' מראות. וכן פרחה בכולו. אבל בבהק דרישא. לא יהיב שעורא. דאפילו פחות מכעדשה מעכב את הפריחה בתחלה לכ\"ע. ומ\"מ אצטריך לפרושי בסיפא וחכ\"א בהק פחות מכעדשה סימן טומאה בתחלה. כי היכי דלא נטעי למימר דוקא כעדשה דומיא דמחיה. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>טהור</b>. בת\"כ בשר חי. בשר חי החוזר טמא. ואין בהק החוזר טמא. והלא דין הוא. בהק מעכב. ומחיה מעכבת. מה מחיה חוזרת ומטמאה. אף בהק יחזור ויטמא. ת\"ל בשר חי בשר חי החוזר טמא. ואין בהק החוזר טמא. הר\"ש: \n",
+                    "<b>חזרו בו ראשי אברים ונתגלו פחות מכעדשה ר\"מ מטמא</b>. נ\"ל מדלא קאמר בהדיא בהק. ש\"מ דבכל ענין קאמר. בין שנתגלו ונעשו בהק. בין שנעשו בשר חי לגמרי ר\"מ מטמא. והכי אמר ר\"מ בהדיא בת\"כ. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים בהק פחות מכעדשה סימן טומאה בתחלה</b>. ואין סימן טומאה בסוף. וכתב הר\"ב דרבנן מטהרי אפילו טובא נמי. דבהק בסוף אינו מעכב וכן כתב הר\"ש. ומשום בתחלה דדוקא פחות מכעדשה. הוא דנקטי במלתייהו פחות מכעדשה. וכ\"כ מהר\"ם בתחלה. ואח\"כ חזר בו. וכתב דבחנם נדחק בכך. כי מתפרש יפה בלא דוחק. דהא לא קאמר. ואין פחות מכעדשה סימן טומאה בסוף. אלא סתמא קתני וא\"כ ה\"ק בהק פחות מכעדשה סימן טומאה בתחלה. ואין בהק סי' טומאה בסיף כלל וכלל. ואפי' טובא כדפריש ברישא חזרו ראשי אברים כמין בהק טהור. ואפי' טובא. ואיכא למימר נמי דאיירי נמי בלא בהק. (אין) [וק\"נ דאין] גלוי אברים בלא בהק סימן טומאה בסוף בפחות מכעדשה. כמו שהוא סימן טומאה בתחלה. וחכמים דהכא הוא ר' יוסי דפליג אר' מאיר בת\"כ בגלוי אברים בלא בהק פחות מכעדשה דאין מעכב הפריחה בסוף ולהכי לא קתני ואין בהק סימן טומאה בסוף. אלא סתמא ואין סימן טומאה כו'. משום דבתרי גווני איירי. בלא בהק אין סימן טומאה פחות מכעדשה. הא בכעדשה הוי סימן טומאה בסוף בגלוי ראשי אברים. ובבהק אין סימן טומאה כלל בסוף בגלוי ראשי אברים. ואפי' טובא. והשתא ניחא דקיימא אר\"מ. דאיירי נמי בתרתי כדפרישית. ופליגי עליה בתרוייהו ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נולד כו' עד המכוה ומחית המכוה והבהק</b>. מן הדין ה\"ל להיות בכאן בספרים טהור. אמנם אין צריך דבסיפא במסקנא מפרש לה. כמו שאפרש. וה\"ק נולד לו שער לבן יחליט. ואם לאחר שהחליטו השחירו השערות וכו'. ונולד שוב מחיה או חזרו השערות לבנות למקומן שחזרו ונתלבנו. או שבאו אחרות טמא. לא נולד שוב מחיה או שער לבן. לאחר שהלכו שערות לבנות הראשונות. טהור לגמרי. ואתא לאשמעינן דדין בהרת גדולה שפרחה תחלה בכל גופו. כדין בהרת קטנה כגריס. כשם שבהרת קטנה יסגיר. ואם נולד לה שער לבן או מחיה יחליט. ה\"נ בהרת גדולה. וכשהלכו להם סימני טומאה [גבי בהרת קטנה] לא אמרינן יחזור להסגרו. אלא טהור גמור. ה\"נ בבהרת גדולה. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>נולד לו שער לבן יחליט</b>. לשון הר\"ב. ואם לא באו לו סימני טומאה יפטור וכן ל' הר\"ש. ומשום דשער לבן דקתני. ודאי דלאו דוקא. דה\"ה למחיה. וכן העתיק הרמב\"ם בפ\"ז מהט\"צ [הלכה ב]. נולד לו שער לבן או מחיה. ע\"כ. וכדתנן בהדיא בסיפא. והתם מייתי הר\"ש ת\"כ. באדם להביא את הבא כולו לבן שתהא מחיה מטמאתו והלא דין הוא וכו': \n",
+                    "<b>וכולי שחזרו בהן ראשי אברים וכו'</b>. הא כבר תנן לעיל כה\"ג בבהרת קטנה. והדר קתני ליה הכא בבהרת גדולה. מהר\"ם. [*וקשיא לי דהא התם קתני טמאים. ואילו הכא קתני כמות שהיו ואצטריך למתני הכי משום דהכא כי נתגלו מתוך הפטור. טהורים כדכתב מהר\"ם [גופיה] לק'. והרמב\"ם ג\"כ כתב דאע\"ג דנשנה לעיל. קמ\"ל דאין לחלק אף בבהרת גדולה. ולדידיה ניחא שהוא מפרש כמות שהיו הכל לטומאה. כמו שאכתוב בס\"ד לקמן. ולהר\"ב והר\"ש. ודאי דהכא צריכא. דאדרבה קמ\"ל. דאין דין חזרתן דראשי אברים בבהרת גדולה שוה כלל לחזרתן בבהרת קטנה. כמ\"ש בסמוך בס\"ד]: \n",
+                    "<b>[*הרי אלו כמו שהיו</b>. כתב הר\"ב וטהורים. דלא חשיבי מחיה כיצד כו'. והוסגר שני שבועות כו'. ואם בסוף שבוע ראשון כו'. וכ\"כ הר\"ש בפי' הברייתא שכתבתיה לעיל משנה ג. על דין בהרת קטנה בד\"ה וכולן כו'. דהתם למדה הברייתא שבכל הפריחות שאחר כל החלוטים. ואחר ההסגר אם חזרו ראשי אברים טמאים. מהפסוק שאמר וראה הכהן את הבשר החי וגו'. וקתני בתר הכי יכול הבא כולו לבן. שחזרו בו ראשי אברים מתוך הפטור יהא טמא ת\"ל הוא. אוציא כו' ולא אוציא את הבא בכולו לבן וחזרו בו ראשי אברים בין מתוך החלט בין מתוך הסגר. ת\"ל טמא הוא צרעת הוא [הוא טמא] ואין הבא בכולו לבן שחזרו בו ראשי אברים בין מתוך החלט בין מתוך הסגר בין מתוך הפטור. טמא. אלא טהור. ע\"כ. ולדברי הר\"ש והר\"ב פטור פי' אחר שני הסגרות. והסגר פי' לאחר שבוע ראשון. ובחנם נקטו הכא בסוף שבוע שני. דהא ההיא לאחר הפטור. דע\"כ ה\"נ שלא נולדו בו סימני טומאה. דאי נולדו לו. הוצרך ג\"כ לומר שהלכו להם. או שהושחרו אם היה שער לבן. והוי השתא מתוך החלט. אלא ודאי בלא נולדו לו סימני טומאה ולכך בחנם נקטו מתוך שבוע שני דהא היינו מתוך הפטור. אבל קשיא לי היאך מצינו לפרושי במשנתינו דמתוך הסגר לאחר שבוע ראשון דטהור. ואנן לכמות שהיו תנן והיה הדין להסגירו. וכדכתב מהר\"ם לקמן. והא משום ה\"נ מפרשינן להחליט. לא שנשאר בחלוטו. אלא שהשחירו השערות. משום דאי נשאר בחלוטו. הא תנן כמות שהיו. ולא היה טהור אלא דוקא כשחזרו ראשי אברים אחר שנטהר. דאילו בבהרת קטנה שהפריחה טהרתו. כשחזרו ונתגלו טמאים. ובבהרת גדולה שנטהר. אין החזרה מטמאתו. כיון שלא טהרתו הפריחה. אבל לעולם בחזרה מתוך טהרה אנן קיימין. וכי לא הוסגר רק שבוע אחת אמאי יהיה טהור ועדיין לא נטהר שצריך הסגר שני. ואע\"פ שהברייתא דת\"כ על כרחנו כך מתפרשה. מדקתני תלתא. החלט. והסגר. ופטור. מ\"מ משנתינו א\"א לפרש כן. וזה נ\"ל שהוקשה להרמב\"ם ומהר\"ם. שלא פירשו משנתינו כהר\"ש. וע\"פ הברייתא דת\"כ. שהרמב\"ם מפרש הרי אלו כמות שהיו. קודם שיכללהו הצרעת וטמא. בין שנטהר ע\"י פריחה בכולו בין שבא כולו לבן והוסגר ונפטר. או הוחלט שנולדו לו סימני טומאה והלכו להם ונפטר. ע\"כ. ופירושו של מהר\"ם תמצא לקמן. וצ\"ע היאך מפרשים הרמב\"ם ומהר\"ם לברייתא דת\"כ אולי דחו אותה מהלכה כנגד משנתינו. ואין כעת בידי ספר קרבן אהרן לעיין בו מה שפירש הוא על זאת הברייתא דת\"כ]: \n",
+                    "<b>פרחה במקצתו טמא</b>. כתב הר\"ב ה\"ה פרחה בכולו נמי טמא משום פסיון. וכ\"כ הר\"ש. ומסיים מהר\"ם ואין לנו לטהרה משום פריחה. דהא פרח מתוך חלוט מחיה ושער לבן שהלכו להם. דטהור. והפורח מן הטהור טמא. וכתב עוד ולי נראה דדוקא נקט פרחה במקצתו טמא. ולא ה\"מ למנקט פרחה בכולו טמא. דהא קאי נמי ארישא דקתני הבא כולו לבן יסגיר. דקתני וכולן שחזרו בהן ראשי אברים הרי אלו כמות שהיו. והרישא כמות שהיו דקתני היינו להסגיר כדמעיקרא. וכשחזר ופרח בכולו לא מצינן לטמויי משום פשיון. דהא לא פשה מכמות שהיה תחלה בשעת הסגר. ואם כנסה וחזרה ופשתה כדמעיקרא אין זה פשיון. וה\"פ וכולן בין הבא כולו לבן ולא נולדו לו מחיה ושער לבן שאינו אלא להסגיר בין שנולדו לו סימני טומאה שהוא מוחלט שחזרו בהן ראשי אברים ונתגלו. הרי הן כמות שהיו. זה להסגיר. הבא כולו לבן שחזרו בו ראשי אברים בסוף שבוע ראשון להסגירו. דקתני יסגיר. וזה להחליט מי שנולדו בו מחיה. או שער לבן. והשתא לא ה\"מ למתני פרחה בכולו טמא. דההוא דהבא כולו לבן דרישא שנתגלו בו ראשי אברים בסוף שבוע ראשון וטמא לחזור ולהסגיר אם שוב פרחה בכולן טהור דה\"ל פורח מן הטמא דטהור. אע\"ג דכי פרחה בכולו חזר להיות כולו לבן לכמות שהיה תחלה. והוה לן למימר טמא ולהסגיר כבתחלה דפרח מן הטהור. אפ\"ה כיון דנתגלו ראשי אברים ובר הסגר הוא עדיין. ושוב חזר ופורח בכולו. ה\"ל פורח מן הטמא וטהור. וכן משמע לעיל דקתני מטהור טמא. ומשמע מכל מי שהוא טהור ואפי' מאדם שהוא טהור גמור שלא היה בו שום נגע. ופרח בכולו בתחלה טמא. חזרו בו ראשי אברים טמא עד שתחזור בהרתו לכמות שהיתה. דהיינו שחזר ופרח בכולו לאחר שנתגלו בו ראשי אברים דטהור. דה\"ל פורח מן הטמא וטהור. ולהכי נקט מלתא דפסיקא בכולהו. פרחה במקצתו טמא. אם מתוך הסגר נתגלו ראשי אברים. וחזר ופרח במקצתו טמא להסגיר כדמעיקרא דה\"ל עמד בעיניו. ואם מתוך חלוט מחיה או חלוט שער לבן שבבהרת גדולה שפרחה בכולו נתגלו ראשי חברים. ושוב פרחה במקצתן. הרי אלו כמות שהיו מוחלט. ואם שוב פרח בכולו הרי זה טהור. דה\"ל פורח מן הטמא וטהור. ואם מתוך הפטור. נתגלו ראשי אברים. כגון נולד לו שער לבן. דקתני יחליט. ושוב השחירו או הלכו להן ולא נולד נמי שוב מחיה. דקתני טהור. והיינו נתגלו בו ראשי אברים מתוך הפטור הרי אלו כמות שהיו וטהור. פרחה במקצתו טמא. בכולהו יש מהן להסגיר. ויש מהן להחליט. ואי לאחר הפטור טמא. משום פסיון דלאחר הפטור. [פרחה] בכולו טהור. דה\"ל פורח מן הטמא וטהור. ולפי דבריו הא דתנן לקמן פ\"ט. שאלו את ר\"א מי שעלתה לתוך ידו בהרת כסלע ומקומה צרבת השחין וכו' עד א\"ל שמא תכנוס ותפשה. אין לפרש שמא תכנוס ותפשה קודם הפטור. דאפי' כנסה ופשתה לכמות שהיתה. לא מטמא משום פסיון. כדפרישית. אלא יש לפרש שמא תכנוס ותפשה לאחר הפטור. דאז מטמאים משום פסיון כדפי'. ואין לתמוה היכא דנתגלו ראשי אברים מתוך הסגר הבא כולו לבן בתחלה וחזר ופרח כולו כאחד אמאי טהור. כיון דחזר להיות כבתחלה נימא יסגיר. דע\"כ לכאורה משמע כדפרישית. מדנקט הכא פרחה במקצתו [טמא]. ומדקתני לעיל [משנה א] מטהור טמא. חזרו ראשי אברים ונתגלו טמא עד שתחזור בהרתו לכמות שהיתה. ומשמע דכלל גמור הוא. דמכל טהור קאמר דהוי דינא הכי. אפי' טהור גמור הבא כולו לבן בתחלה. ושמא הטעם הוא. דאתרבי מישוב. כי ישוב. או כי ישוב כדיליף בת\"כ. [*ולעיל במשנה ד כתבתיו] הלכך מהתם מרבינן כל בא כולו לבן. שאינו בא בתחלה טהור. והשתא איירינן בנתגלו ראשי אברים מתוך הסגר. ומתוך החלט. ומתוך הפטור. דכולהו הוי דינא הכי. הרי אלו כמו שהיו. ואם שוב פרחה במקצתן טמא בכולהו. ואם שוב פרחה בכולן טהור. והדר קתני פרחה בכולן כאחד [במתני' דלקמן]. אז דינן חלוק. מתוך טהרה טמא. מתוך טומאה טהור. עכ\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הטהור מתוך הסגר פטור כו'</b>. עיין במשנה ה פ\"ק דכלים. ובמשנה ז פ\"ק דמגילה: \n",
+                    "<b>מטמאין בביאה</b>. מפורש בפי\"ג ממשנה ז ולהלן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הבא כולו לבן ובו מחיה כעדשה פרחה בכולו וכו'</b>. כתב הר\"ב הכא מיירי שלא הספיק להחליטו וכו'. וכ\"כ הר\"ש. וכתב עלה מהר\"ם שלא פי' כל הצורך. ויש לפרש דאדלעיל קאי. דקתני הבא כולו לבן יסגיר. וקתני בתר הכי נולד לו מחיה כו'. והשתא קתני הכא הבא כולו לבן בתחלה והסגירו. ובסוף שבוע ראשון. או בסוף שבוע שני. או לאחר הפטור. נולד לו מחיה. ולא הספיק להחליטו על המחיה עד שפרחה בכולו. כלומר שכסתה הבהרת את המחיה ושוב נתגלו ראשי אברים. ר' ישמעאל אומר כחזרת ראשי אברים בבהרת גדולה. פי' דינה כמו הבא לבן בתחלה כל גופו בלא מחיה ושוב נתגלו בו ראשי אברים בסוף שבוע ראשון יסגיר שנית. ובסוף שבוע שני ולאחר הפטור יפטור. ה\"נ הכא שהיתה בו מחיה ולא הספיק להחליט על המחיה עד שפרחה גם על המחיה דינו כן. ואין להחליטו משום פסיון. דאין הנגע פושה לתוכו. ראב\"ע אומר כחזרת ראשי אברים בבהרת קטנה. כמו בבהרת כגריס והסגירה ונולד לה מחיה אח\"כ. ולא הספיק להחליטו על המחיה עד שפרחה על המחיה ובכולו. ושוב נתגלו בו ראשי אברים דטמא משום פסיון לכ\"ע. שהרי הנגע פשה לחוץ. ה\"נ הכא מוחלט משום פסיון. דס\"ל כר\"מ דאמר [פרק דלעיל משנה ג] שהנגע פושה לתוכו ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב. ועוד יש לפרש דאפי' החליטו במחיה וכו'. וכ\"כ הר\"ש. וז\"ל מהר\"ם ועוד נראה לפרש שחלטו במחיה. ושוב כשפרחה בכולו. ה\"ל פורח מן הטמא וטהור ושוב נתגלו בו ראשי אברים. טהור. דה\"ל חזרו בו ראשי אברים מתוך הפטור. ואמרי' לעיל חזרו בו ראשי אברים הרי אלו כמו שהיו והיינו דקאמר כחזרת ראשי אברים בבהרת גדולה. דהיינו הבא כולו לבן בתחלה בלא מחיה. ועמד בעיניו שני שבועות כך ופטרו. ושוב חזרו בו ראשי אברים. ה\"ל נמי חזרו בו ראשי אברים מתוך הפטור. ופטור. וכי היכי דהתם מודו כ\"ע דפטור. דליכא שום טעם להחליטו. ה\"נ הכא לר\"י פטור. ולא מחלטינן ליה משום פסיון. דאין הנגע פושה לתוכו. ולראב\"ע כחזרת ראשי אברים בבהרת קטנה. דטמא משום פסיון דכי היכי דהתם טמא משום פסיון. הכי נמי הכא. דס\"ל שהנגע פושה לתוכו עכ\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יש מראה נגעו לכהן ונשכר</b>. כפי הלשון נראה. שזריזתו להראותו לכהן. משכירו. וכן לשון הרמב\"ם בסוף פ\"ז מהלכות טומאת צרעת [הלכה ז']. יש מראה נגעו לכהן ונשכר. מפני שהקדים להראותו. ולא נתאחר. וק\"ל דבנדון לא הוי הכי. דהא קתני לא הספיק להראות כו' שאילו הראה לכהן היה טמא. וכן נמי בסיפא: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>השחין והמכוה מטמאין בשבוע אחד</b>. וא\"צ הסגר שבוע שני. והלשון קצת קשה. דלא הוה ליה למימר מטמאים. אלא מטהרים [מה] שאין כן בשאר נגעים דבעו הסגר. וי\"ל דה\"נ קאמר מטמא בשער לבן ובפסיון דוקא. אבל אי אין שער לבן. ולא פשה. אע\"ג דלא כהה טהור. תוס' פ\"ק דחולין דף ח [ד\"ה מטמאין]: \n",
+                    "<b>מטמאין</b>. פי הר\"ב אם נולד במקומן בהרת כו'. כשאין מורדין אלא נעשו צרבת. כדלקמן. ולעיל סוף פ\"ו: \n",
+                    "<b>איזהו שחין לקה בעץ כו'</b>. שחין לשון חמימות. כמו שנה שחונה וכדמתרגם יונתן. חמותי ראיתי אור [ישעיה מ\"ד] שחינית. רש\"י שם: \n",
+                    "<b>לקה בעץ או באבן כו'</b>. הכהו בכח באבן אפי' בלא חבורה. דכי מכה מתחמם הבשר מיד ע\"י ההכאה רש\"י שם. וז\"ל הרמב\"ם ברפ\"ה מהט\"צ. מי שהיתה לו מכה בעור בשרו ולפשט העור מחמת המכה אם היתה המכה מחמת האש וכו' ואם היתה המכה שלא מחמת האש בין שלקה באבן או בעץ וכיוצא בהן בין שהיתה המכה מחמת חולי הגוף כגון גרב או חזזית שהפסיד העור או שחפת או קדחת [ודלקת] וכיוצא בהן שהשחיתו העור ה\"ז נקרא שחין ע\"כ. ועי' מ\"ש בספ\"ו בד\"ה קדח וכו': \n",
+                    "<b>כל שאינו מחמת האש</b>. פי' הר\"ב לאתויי אבר מעיקרו ממקום שעוקרים העופרת והוא חם רש\"י שם: \n",
+                    "<b>בגחלת</b>. פחם שלא כבה. רש\"י שם: \n",
+                    "<b>רמץ</b>. פי' הר\"ב אפר כירה כו'. וכך שמו בלשון ערבי. רש\"י שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השחין והמכוה אין מצטרפין זה עם זה</b>. שכיון שחלקן הכתוב בשתי פרשיות. ופי' משפט כל אחת בה. ולא צירפם יחד. שהרי משפטן שוה. וה\"ל לכתוב כי יהיה בו בעורו שחין או מכוה. אלא לכך חלקן לומר שאין מצטרפין זה עם זה. גמ' דחולין שם: \n",
+                    "<b>היו מורדין כו'</b>. מפורש בספ\"ו: \n",
+                    "<b>זו היא צרבת השחין האמורה בתורה</b>. שזה שנאמר בתורה. ואם תחתיה תעמוד הבהרת לא פשתה צרבת השחין היא וטהרו הכהן. ענינו שאינו בהרת ונגע טמא כיון שלא פשה. אבל היא צרבת השחין כשהיה בבואו אל הכהן ואילו פשה או בא בשער לבן היה טמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שמא תכנוס ותפשה</b>. פי' הר\"ב שמא תכנוס כו' ויפטור אותו כו'. עי' מ\"ש בשם מהר\"ם פ' דלעיל משנה ז:  ",
+                    "<b>אמרו לו והלא מקומה כגריס</b>. לשון הר\"ב למה יסגיר כו'. גם הרמב\"ם מפרש כן ויש לדקדק היאך שאלו למה יסגיר ועדיין לא אמר להם כלום בזה שיסגירו וכן קשה דעל אמר להם לא שמעתי מפרש הר\"ב. כלומר גם זה יסגיר כו'. והרי כבר ידעו השואלים שיסגיר. אבל לשונו זה דלקמן הוא מפי' הר\"ש והוא לא פי' כן בוהלא מקומה כגריס למה יסגיר כלשון הר\"ב. ולפיכך יש לפרש לדבריו שהשאלה היתה אם יסגיר אם לאו וכ\"פ הר\"ש והר\"ב בפי\"א משנה ז. וכשא\"ל לא שמעתי מפרש כלומר גם זה יסגיר דמדא\"ל לר' יהודה אם לקיים דברי חכמים כו'. שמעינן דתשובתו היתה שיסגיר ובת\"כ קתני בהדיא אמר להם כך שמעתי יסגיר והרמב\"ם שמפרש בשאלתם שהיתה למה יסגיר כדברי הר\"ב הוא אינו מפרש על א\"ל לא שמעתי כלומר גם זה יסגיר כלשון הר\"ב. אבל מפרש וז\"ל לא שמעתי ר\"ל לא [שמעתי] תועלת ההסגר בזאת ההנחה השנית ע\"כ. ונמצא עכשיו שהר\"ב לא דק בהעתקת פירושו. שמתחלה העתיק פי' הרמב\"ם. ואח\"כ פי' הר\"ש ואינם עולים בשטה אחת:  ",
+                    "<b>לא שמעתי</b>. ולא אמר לא ידעתי כדכתב מהר\"ם וז\"ל דר\"א לא אמר דבר שלא שמע מרבותיו כדאיתא (בחגיגה) [בסוכה דף כ\"ח ע\"א]:  ",
+                    "<b>חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים כנותן טעם לדבריהם</b>. יותר מאילו סתרת דבריהם. א\"נ חכם גדול אתה שלא בלבלוך הקושיות לסתור דבריהם. קרבן אהרן: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הנתקים</b>. פי' הר\"ב הנגעים שבראש או בזקן קרויין נתקים על שם שהשער ניתק כו'. וז\"ל הר\"ש הנתקים שנמרטת מראשו או מזקנו כגריס יסגיר ואם בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני פשה הנתק שנמרט עדיין יותר מכגריס או נולד בנתק שער צהוב דק יחליט ואם לאו יפטור. ובתחלה נמי או לאחר הפטור מיטמא בשער צהוב דק. כדתנן לעיל בפ\"ג [משנה ה] ובפשיון אין מטמא בתחלה אבל מיטמא לאחר הפטור ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב הנתקים אין מטמאין בד' מראות כו'. בת\"כ יכול תטמא הבהרת בראש ובזקן ת\"ל נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא אין לראש ולזקן טומאה. אלא מטומאת נתקים בלבד. והא דכתיב גבי נתקים. והנה מראהו עמוק מן העור הא דרשינן התם דלאגמורי לנתקים. שאם נתקו בידי אדם טהור דמה מראה עמוק בידי שמים אף נתק שניתק בידי שמים הר\"ש פ\"ג משנה ו. ורצה למוקים קרא כפשטיה נמי ולא עלתה לו ומן התימה על בעל קרבן אהרן דכתב אוקימתא דכפשטא. והרי לא מתוקם כדמסיק הר\"ש. וז\"ל הרמב\"ם בפ\"ח מהט\"צ נגעי הראש והזקן הוא שיפול השער שבהן מעיקרו וישאר מקום השער פנוי וזה הוא הנקרא נתק ואין נתק פחות מכגריס המרובע בין שהיה מראהו עמוק בין שלא היה עמוק ולא נאמר עמוק בנתקים אלא לומר לך וכו'. וכ\"כ בפי' משנה ה וכתב הראב\"ד שכן נראה ממדרש ת\"כ שאינו צריך שינוי העור כלל אבל מהתוספתא נראה שיש שינוי בעור הנתק ע\"כ. וזוהי סברת הרמב\"ן בפי' התורה ודלא כמ\"ש הכ\"מ בשמו בפ\"ה מהט\"צ [הלכה ח] אלא סובר שצריך שיהיה שינוי מה. אלא שא\"צ שיהיה מראהו מיוחד וזו נראה ג\"כ דעת הר\"ב מדכתב מחמת הנגע ועיין עוד מזה בס\"פ:",
+                    "<b>בשני סימנים בשער צהוב דק ובפסיון</b>. בת\"כ מנין לשער הצהוב שיטמא שלא בפשיון והפשיון שיטמא שלא בשער להוב ת\"ל לא יבקר לשער הצהוב טמא הוא ופי' בעל קרבן אהרן דמדכתיב לא יבקר באמצע הלכך פי' הכתוב כך הוא אם יפשה לא יבקר עוד לסימן אחר. וכן לא יבקר לשער הצהוב אם הוא אשר חזר לא יבקר עמו פשיון. כי טמא הוא לבדו פשיון בלא שער. ושער בלא הפשיון:  ",
+                    "<b>*[בשער צהוב דק לקוי קצר</b>. לשון הר\"ב. דק לקוי קצר מה שאמרה תורה כו'. מדלא נסיב בשער צהוב דק כו'. ונקט דק וכו'. ש\"מ שמפרש לקוי קצר בתיבת דק לבד. וכן משמע עוד להלן בלשונו. וק\"ק לי דמשנה למה חזרה ושנאה בשער צהוב. כיון שלא באה אלא לפרש דק. ואחשוב שמפני כן פי' הרמב\"ם שלקוי הוא פי' צהוב. שכתב צהוב הוא מראה הזהבי. והוא מראה מעורב מאדמימות וירקות וכו'. וזה ענין לקוי. לפי שלקה אמרו למי שהוכה באיזה פנים מן ההכאה ויקראהו הפסד מראה. זה השער לקוי. ונשאר אמרו יתעלה דק. ואר\"ע שענינו קצר. ואמר שאמרו צהוב דק הוא לשון * קצר. עכ\"ל. ואף בחבורו פ\"ח מהט\"צ [הלכה ד'] לא הזכיר לקוי אלא תבנית הזהב. וכתב וז\"ש דק הוא שהי' * קצר, אבל ק\"ק דבמקל וקנה על כרחנו מאמר דק פירושו לקוי. שהרי אף ר\"ע אינו חולק עם ריב\"ן במקל וקנה שאף אם הוא ארוך יאמר עליו דק ואם כן אף בשער מאמרו דק פירושו לקוי. אלא שבשער יכלול עוד קצר, וכן משמע לשון ר\"ע עצמו בשער. שהרי לא הזכיר שם צהוב ואמר לקוי. ואף הרלב\"ג כתב ויקרא דק בזה המקום. כשיהיה קצר ולקוי לא כשיהיה ארוך ודק. ע\"כ. ושוב ראיתי בת\"כ דקתני דק לקוי, דברי ר\"מ*]:  ",
+                    "<b>קצר משאר כל השער</b>. א\"נ קצר משעור דתנן גבי שער לבן (בפ' בא סימן במשנה י\"ב). וקצת משמע כן בתוספתא הר\"ש [ולא ה\"ל להביא ממרחק. דהא במכילתין איתא בפ\"ד מ\"ד] והרמב\"ם בחבורו [שם הלכה ה'] פסק כר\"ע. וכמ\"ש ג\"כ בפירושו. וכתב והוא שיהיו נטלו' בזוג. כמו שבארנו בשער הלבן. ע\"כ. א\"כ מפרש כפי' הראשון של הר\"ש:  ",
+                    "<b>*[אפי' ארוך</b>. כתב הר\"ב שאין משמעות דק אלא רקיק. כ\"כ הרמב\"ם [בפירושו] ובנא\"י דקיק]:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>מכונס</b>. כתב הר\"ב שתי שערות. בת\"כ ושער מיעוט שער שתי שערות. ועיין מה שכתבתי ברפ\"ד [ד\"ה שהפסיון]: \n",
+                    "<b>ששער אחר מציל מידו</b>. וזה מאמר הש\"י ושער שחור אין בו. וזו ראיה שאם היה בו שער שחור עם השער צהוב הוא טהור. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>אינו דין שלא יטמא אלא הפוך, ובת\"כ מסיים לא אם אמרת בשער לבן שלא יפה כחו במקומו (פי' עור הבשר) לטמא בכל מראה</b>. תאמר בשער צהוב דק שיפה כחו במקומו. פי' הראש וזקן לטמא בכל מראה. הואיל רפה כחו לטמא בכל מראה יטמא הפוך ושלא הפוך. ת\"ל נגע הנתק הקיש נגע לנתק מה נגע שער לבן שבו אינו מטמא אלא הפוך. אף נתק שער צהוב שבו אינו טמא אלא הפוך. הר\"ש: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר כו' מטמא הפוך ושלא הפוך</b>. ובת\"כ מסיים. א\"כ למה נאמר נגע הנתק הקיש נגע לנתק (ועיין מ\"ש במשנה ו') מה נגע כגריס אף נתק כגריס. הר\"ש. וכתב בעל קרבן אהרן דר\"ש לא צריך קרא לזה דמדקראו צרעת מפיק ליה. ע\"כ. ולי נראה דשלא לצורך כתב כן דאדרבה אין היקש למתחה. ור\"ש מקיש לכל. אלא ר\"י הוא האומר דלענין הפוך אין ללמוד מההיקש. הואיל ובכל מקום שצ\"ל הפוך אמר הפוך וכו'. ועיין בפי' הר\"ב במשנה ו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הצומח מציל וכו'</b>. פי' הר\"ב שצמחו בו ב' שערות. כדדריש בת\"כ ושער מיעוט שער שתים. ועיין מ\"ש ברפ\"ד: \n",
+                    "<b>והמשואר</b>. דתרי קראי כתיבי בפרשת נתקים. חד קודם הסגר וחד לאחר הסגר בסוף שבוע שני. קודם הסגר כתיב ושער שחור אין בו דהיינו משואר. דאין בו. משואר משמע. ובסוף הסגר שני כתיב ושער שחור צמח בו. דמשמע צמח שער חדש. הר\"ש: \n",
+                    "<b>ואינו מציל מן הצד</b>. כדתניא בת\"כ אין בו. עד שיהא מבוצרת בו. וכתב הר\"ב רבינו שמשון משנזיא. וצריך לדקדק בת\"כ מנא ליה הא דאין בו משמע מבוצר. וצמח בו משמע אע\"פ שאינו מבוצר ע\"כ. וכתב מהר\"ם שנראה דמסתמא קרא בתרא לרבות. ע\"כ. ולשון הרמב\"ם ואם היה מצד הנתק. הנה הוא לא יציל לפי שזהו תבנית הנתק. שיקרח מקום וישאר השער בו סבי' לנתק ואם היה זה השער השחור אשר בצד הנתק רחוק מכלל שער הראש או הזקן. הנה הוא ג\"כ יציל (שאין זה דרך ממי שנמרט ראשו) וזהו אמרו עד שיהי' רחוק כו' ע\"כ: \n",
+                    "<b>מקום שתי שערות</b>. פי' הר\"ב דנחשבות כמבוצרות. שהרי יש כעדשה נתק חוצה לה. ועיין בפי' הר\"ב דמ\"ז: \n",
+                    "<b>אחת צהובה ואחת שחורה כו'</b>. פי' הר\"ב בצהובה שקדמה לנתק וכו'. וסתם מתניתין כראב\"י כו'. כ\"כ הר\"ש. וכתב עוד דבת\"כ משמע דלרבי יהודה נמי איצטריך. ויש לפרש כגון להציל מיד הפסיון. דס\"ד יצטרף עם השחור להציל כיון דבפני עלמו לא הוי סימן טומאה. ואפילו צומח נמי ה\"א דמצטרף להציל ע\"כ: \n",
+                    "<b>אחת צהובה ואחת לבנה</b>. תמיה לי אם שחורה אינה מצלת עם הצהובה למה תציל הלבנה עם הצהובה ולא ה\"ל למתני להא. וז\"ל הרמב\"ם בפירושו. עוד ביאר שאמרו ושער שחור צמח בו. יצטרך שיהיו משתי שערות ומעלה. ושתיהן שחורות. אולם אם האחת לבנה או צהובה. והאחרת שחורה. אינן מצילין (וזהו שאמר ושער שחור צמח בו. ר\"ל שתי שערות. ושתיהן שחורות). עכ\"ל. ואף בחבורו פ\"ח מהט\"צ (הלכה ד') כתב שתי שערות שצמחו אחת שחורה. והאחת לבנה או צהובה. ע\"כ. הנה שבין עם הצהובה. ובין עם הלבנה. אמר שצמח שחורה. ועלה על דעתי שהגירסא הוא אחת שחורה ואחת לבנה. אלא שכמו שהיא לפנינו אחת צהובה ואחת לבנה כן היא ג\"כ בת\"כ וצ\"ע*): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יהודה מטמא</b>. פי' הר\"ב כדתנן לעיל דר' יהודה מטמא הפוך ולא הפוך. והדר תני הכי אגב שאר תנאי הר\"ש *[ומ\"ש הר\"ב ולעיל פסקינן דהלכה כר\"י. וכ\"כ הרמב\"ם. וטעמא דלעיל ר\"ש ור\"י דהלכה כרבי יהודה וקשה דאדרבה דאדהכא דנשנית אחר הא דלעיל אית למיזל ולמפסק כתנא קמא. וכך כתב מהר\"ס במשנה דלקמן. ומיהו לפי מה שמקיים מהר\"ם גירסת הספר דגרס לקמן בתחלה מסתם סתם לן תנא לקמן כר\"י. אלא דהר\"ב ל\"ג התם בתחלה. ואף הרמב\"ם בחבורו מהלכות טומאת צרעת שם לא העתיק בתחלה. א\"כ אין כאן סתם כר' יהודה. ואף מהר\"ם אע\"פ שמפרש כר\"י ס\"ל דהלכה כת\"ק דהכא. וצריך לי עיון]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן בפסיון בתחלה</b>. כ' הר\"ב כלומר דין זה שאמרנו כו' וכ\"כ הר\"ש ולקמן אכתוב פי' אחר בשם מהר\"ם ז\"ל: \n",
+                    "הרי הוא כמות שהיה בת\"כ דריש להו מדכתיב ואם פשה יפשה הר\"ש: \n",
+                    "<b>הלך הפסיון</b>. היינו שחזרו שערות וצמחו במקום שפשה. וחזר הפשיון שלאחר שצמחו חזרו ונתקו הר\"ש ועיין במ\"ח: \n",
+                    "<b>וכן בשער צהוב בסוף שבוע ראשון כו'</b>. כ' הר\"ב והכא בפשיון ל\"ג בתחלה כו' כ\"כ הר\"ש ומסיים והסופרים אגב רהטייהו כתבינהו בסיפא כמו ברישא. ובת\"כ ליתיה. ע\"כ. ומכאן שבכל הספרים היה כתוב כן. ומה שלא נמצא כך בספרים שלנו. לפי שהוגהו ע\"פ פירושו של הר\"ש ולפיכך כתב מהר\"ם לקיים גי' הספרים. וז\"ל צ\"ע בכל סדרי המשנה אם לא נמצא בתחלה. בשום ספר זקן. אז ראוי למחקו. ואי גרסי' בתחלה. בכל סדרי המשנה. זהו פי' של הבבא. החליטו בשער צהוב הלך שער צהוב חזר שער צהוב וכן בפסיון שהלך שער צהוב ויש שם עדיין פסיון. בין שבא אותו פסיון בתחלה. בתחלת ראיית הנגע שהחליטו בשער צהוב. ומיד אח\"כ קודם שיצא הכהן נולד הפסיון בין שנולד הפסיון בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני. או לאחר הפטור. הרי הוא כמות שהיה דאפילו פסיון הבא בתחלה מיד אחר שהחליטו בשער צהוב כי אזיל שער צהוב מחלטינן ליה בפסיון. ומה שלא החליט מתחלה על הפסיון. אחר שהחליטו בשער צהוב. היינו משום דאין מחליטין את המוחלט. החליטו בפסיון הלך הפסיון וחזר הפסיון וכן שער צהוב בתחלה כו'. פי' שבא אותו שער צהוב בתחלה. וא\"ת בשלמא לעיל גבי החליטו בשער צהוב והלך שער צהוב וחזר וכן בפסיון בתחלה משכחת לה דהחליטו בשער צהוב ולא בפסיון. משום דאין מחליטין את המוחלט כדפי'. אבל הכא גבי החליטו בפסיון דהיינו בסוף שבוע והיה שם שער צהוב בתחלה. אמאי לא מחליט ליה מעיקרא אשער צהוב. וי\"ל כגון שעמד השער צהוב חוץ לנגע. דאז אינו סימן טומאה. ובסוף שבוע החליטו בפסיון שפשה עד השער הצהוב ואכתי השער הצהוב הוי חוץ לנגע. ואחר זמן כנסה הבהרת מצד אחר כל כך. דאע\"ג דפשתה קצת לצד השער הצהוב עד שעומדים בנגע. אין בכל הנגע אלא כגריס. ונמצא שהלך לו הפסיון הרי הוא כמות שהיה ומוחלט משום שער צהוב לר' יהודה דמטמא בשער צהוב אפילו שלא הפוך. ואע\"ג דלעיל תנן סתמא דלא כוותיה. דקתני שער צהוב שקדם לנתק טהור. והכא הדר וסתים לן תנא כוותיה. הכא לאו סתמא הוא כוותיה. דעיקר מילתא לא אתיא למסתם לן כוותיה. אלא לאשמועינן דהיכא דמחליטו בהא. ושוב נולד לו סימן החלט אחר. דכי אזיל ליה קמא. אכתי מוחלט משום אידך. למר כדאית ליה. ולמר כדאית ליה. לר' יהודה אפי' בשער צהוב שבא בתחלה משכחת לה כדפרישית. ולר\"ש וראב\"י שבא בסוף שבוע ראשון ושני ולאחר הפטור. א\"נ מצינן לפרש לעיל וכן בפשיון בתחלה ממש בתחלה. שבא פשיון קודם לשער הצהוב. כגון שבא כהן להסגיר על הנתק כגריס. ולקה ביד כהן ופשה. ושוב נולד בו שער צהוב קודם שהספיק להסגירו והחליטו אשער צהוב ולא אפסיון. דאין פסיון מטמא בתחלה. ומיהו אהני פסיון דמעיקרא שלקה ופשה ביד כהן. דכי החליטו בשער צהוב והלך לו. אכתי לא אזיל שם מוחלט מיניה בשביל הפסיון והראשון נוח לי. וניחא לעיל בפ\"ה (משנה ב') גבי החליטו בפסיון והלך לו פסיון וחזר. וכן בשער לבן לא קתני תחלה כי הכא משום דבשער לבן ליכא מאן דפליג למימר שיטמא שלא הפוך. והא דבת\"כ לא קתני בתחלה (כי) הכא בשער צהוב. י\"ל דתנא דת\"כ בפלוגתא לא קמיירי. דלר\"ש וראב\"י לא משכחת לה עכ\"ל. ומ\"ש מהר\"ם דהכא לאו סתמא כו'. עמ\"ש במשנה דלעיל (ד\"ה ר\"י): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שני נתקים זה בצד זה</b>. לשון הר\"ב שיש בכל אחד כגריס הקלקי כו'. הקיש נגע לנתק כו' וכן הלשון בת\"כ. ועיין מ\"ש ברפ\"ו (סד\"ה כגריס). דבנין אב לכל צרעת כו'. גם הרמב\"ם העתיקה כן. אבל במשנה ב' בדברי ר\"י העתיק הר\"ש מקיש נתק לנגע. אך בת\"כ גם שם הקיש נגע לנתק. ומ\"ש כגריס הקלקי וכן מרובע. וכמ\"ש במתני' דלקמן: \n",
+                    "<b>ושטה של שער שחור</b>. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>נפרץ ממקום אחד טמא</b>. פי' הר\"ב בסוף שבוע כו' שהרי פשה הנתק וכ\"כ הר\"ש. אבל הרמב\"ם בפ\"ח מהט\"צ (הלכה י') כתב הרי היא כמות שהיה * [וכתב הכ\"מ דטמא דקתני. היינו לומר דאינו טהור ע\"י השער שחור. שהרי הוא כמות שהיה דאכתי לאו מבוצרות הן. ע\"כ]. ונ\"ל לפי שהוא מפרש נפרץ בתחלה. ואין פשיון בתחלה. ועמ\"ש במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>כגריס טמא</b>. פי' הר\"ב שאין שער שחור מבוצר דהיינו שער משואר. דבעינן מבוצרות. הר\"ש במשנה ג'. וכתב מהר\"ם ומשום דבסמוך בשני נתקים זה לפנים מזה אמרינן פחות מכגריס טמא כגריס טהור נקט הכא כגריס טמא לרבותא. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שני נתקים זה לפנים מזה</b>. פי' הר\"ב כגון נתק כגריס כו'. וחוץ לאותה שיטה מקיף כו'. ברוחב כעדשה עיין בזה ברפ\"ו: \n",
+                    "<b>נפרץ ממקום אחד טמא</b>. פי' הר\"ב הפנימי כו'. אבל החיצון טהור. ולר' יוסי דאמר גבי בהרת (בפרק ו' משנה ה'). אין מחיה סימן טומאה לחיצונה שהבהרת לתוכה. ה\"ה כאן דא ין השערות סימן טהרה לנתק החיצון. כיון דאיכא נתק הפנימי לתוכן. ומסגיר את שניהן. והיינו אם בתחלה נפרץ. אבל אם בסוף שבוע ראשון. או שני. ולאחר הפטור. שניהן טמאין. משום פסיון. כ\"כ הר\"ש. גם בעל קרבן אהרן. ותמיה לי טובא דאם כן יש בנתק פשיון לתוכו. ולא כן שנינו בת\"כ שהעתקתי בפ\"ו משנה ג' [ד\"ה שאין]. גם שם משנה ה' דבבהרת ליכא מאן דס\"ל שיהא סי' פסיון לחיצונה: \n",
+                    "<b>נפרץ ממקום א' כגריס טהור</b>. כתב הר\"ב והא דאמרן נפרץ ממקום א' טמא. הוינו בפחות מכגריס. דנחשב כדבוקות לקמת הראש מצד אחד. דכל השערות הרי הן כקמת הראש. ואין כאן מבוצר. הר\"ש: \n",
+                    "<b>כגריס טהור</b>. ולעיל בב' נתקים זה בצד זה אפי' נפרץ כגריס במקום אחד טמא. דלא חשיבי מבוצרות. כיון דאיכא מצד שני דבוקות לקמת הראש. דהיינו שאר השערות שבראש שחוץ לנגע. מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>*[נולד לו שער שחור טהור</b>. כתב הר\"ב ואי במשואר דוקא כו' כדאמרינן במשנה ג']: \n",
+                    "<b>אף ע\"פ שהלך לו שער שחור טהור</b>. פי' הרמב\"ם דטעמא מאמרו נרפא הנתק טהור הוא. ועיין לקמן. ומ\"ש הר\"ב דכיון דנטהר הצהוב. תו לא מטמא אע\"פ שנשר השחור. אבל אם החליטו בפסיון כו'. כ\"כ הר\"ש. וכתב בעל קרבן אהרן על זה דמי יתן ונדע היכן מצא ת\"ק זה ההפרש. בין פסיון ובין שער צהוב. דמקרא לא משמע הכי. אדרבה משמע בהפך. דקרא בפסיון מדבר. כדאמר ואם בעיניו עמד וכו'. ועוד דאפושי במחלוקת לא מפשינן. ואיך נאמר דפליג רשב\"י על ת\"ק בלהבא ובפסיון ע\"כ *[ועל הראשונה שכתב דאדרבה משמע בהפך כו'. אני אומר דשותיה דמר לא ידענא. דהא ודאי מדכתי' ואם בעיניו עמד. משמע דאילו היה פסיון אינו בדין נרפא הנתק טהור הוא לעולם] ולשון הרמב\"ם בפ\"ח מהט\"צ [הלכה ח'] נתק שהוחלט בשער צהוב או בפשיון. ונולד בו שער שחור וכו' (והר\"ב לא פי' ואם בא שער צהוב אחר מה דינו. וכן הר\"ש. ועיין בשני דבורים דלקמן): \n",
+                    "<b>רבי שמעון בן יהודה אומר משום ר\"ש</b>. כל נתק שטהר כו'. פי' הר\"ב בין שהחליטו בפסיון וכנס וכו'. כתב הרמב\"ם שראייתו ג\"כ מאמרו נרפא הנתק טהור הוא. וביאר בעל קרבן אהרן דלכ\"ע טהור הוא מיותר. דכיון שנרפא ודאי דטהור. א\"נ דהל\"ל וטהרו הכהן. ות\"ק סבר דהטהרה הוא מהסימן אשר ממנו נרפא. וירצה טהור הוא. אותו הסימן שטמאו. ואע\"ג שהלך לו השער שחור. אבל אם אחר שהלך בא סימן אחר. אע\"פ שהיה ממין אותו שנרפא *(וס\"ל לבעל קרבן אהרן דשער צהוב אחר מטמא לת\"ק. ועיין בדבור דלקמן) אינו טהור ממנו. דסבר מלת הוא. הדר לסי' שהיה לו. ורשב\"י לא ניחא ליה לומר כן. דזה כבר נכלל באמרו נרפא הנתק. שאחר שנרפא בהיות השער הצהוב בו. שוב אינו חוזר זה השער להחליטו. כי לא הוסר הבריאות והרפואה ממי שנרפא בדבר מה בסור הדבר. וא\"כ עדיין אומר טהור הוא. הוא יתר. ולז\"א הוא דהדר לנתק. וירצה נרפא הנתק מהסימן שהיה לו. וטהור הוא מכל סימן שיבא לו אח\"כ. אף ע\"פ שהוסר השער שחור. דכיון שנרפא נטהר לעולם. ע\"כ. וכתב הר\"ש דרשב\"י לית ליה הא דתנן לעיל החליטו בשער צהוב וכו' וכן בפסיון כו' דאיהו סבר כיון דטהר הנתק כבר שוב אין לו טומאה דנעשה נתק זה כבהרת פחותה מד' מראות שנולד בו סימני טומאה. דלא מטמו. ע\"כ: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר כל שער צהוב שטהר כו'</b>. כתב הר\"ב אבל אם אחר שהלך השחור נולד בנתק שער צהוב. או שפשה אח\"כ טמא כו'. וכ\"כ הר\"ש. וכתב בעל קרבן אהרן דבהכרח נאמר לפי זה, דר\"ש דס\"ל דגם הפסיון שנרפא בשער שחור נרפא לעולם אע\"פ שהוסר דאל\"כ ר\"ש היינו ת\"ק ע\"כ. דאין לומר דאיכא בינייהו. דלר\"ש אם אחר שהלך השחור נולד שער צהוב אחר טמא. ולת\"ק אפי' נולד לו שער צהוב אחר נמי טהור דלשונם לא משמע הכי דת\"ק אמר טהור סתם. ורש\"א אין לו טומאה לעולם. משמע דרבי שמעון להקל. וכתב עוד בעל קרבן אהרן. דפי' הר\"ש דחוק חדא דצריך לפרש דשער צהוב דנקט ת\"ק הוא דוקא. ושער צהוב דנקט ר' שמעון לאו דוקא. ועוד אחר דפלוגתייהו בפסיון. למה לא ביאר דבריו ר\"ש והראוי היה שזה שהוסיף הוא על ת\"ק. הוא אשר יבאר ויאמר כל פשיון שטהר וכו'. לכן נראה כפי' הרמב\"ם. דר\"ש סבר דמה שהציל הציל לעולם בין ממה שהיה לו. בין ממה שיבא אחריו. ואם היה לו שער צהוב ובא שער שחור והצילו משער צהוב. הציל ממה שהי' לו וגם ממה שיבוא אח\"כ משער צהוב. לפי שההצלה היתה משער צהוב שלא יטמאנו עוד , אבל אם אחר שהלך הוא (בא) פסיון טמא. דמעולם לא הצילו מהפסיון. וה\"ה אם הוחלט בפסיון. ובא שער שחור והצילו ונטהר. נטהר מכל פסיון בין מה שהיה לו קודם בואו בין מה שיהי' לו אחר שהלך שמפסיון בהחלט טהרו. אבל אם אחר שהלך הוא (בא) שער צהוב. טמא. שמשער צהוב לא הצילו. שכאשר בא לא ה\"ל שער צהוב. והאי דנקט ר\"ש שער צהוב לאו דוקא שה\"ה בפסיון אלא אמר דעתו בשער צהוב. לפי שהוא הנושא אשר בו דבר ת\"ק ע\"כ. וכתב הרמב\"ם דראיית ר\"ש ג\"כ מאמרו נרפא הנתק טהור הוא , ופי' בעל קרבן אהרן שר\"ש דייק מלת הוא ורצה לעשות פשרה בזה. ואמר שכוונת הכתוב לומר שטהור הוא אותו הסימן שהיה לו. כיון שנרפא בשער שחור. לא ישוב עוד ליטמא בו אע\"פ שהוסר השער שחור. אבל סימן אחר שלא רפאהו זה השער שחור אם יבא אחריו יטמאנו. וזה אומרו הכתוב באומר הוא שירצה טהור הוא זה הסימן אשר נרפא בשער שחור כי לא יהיה עוד סימן טומאה לזה הנתק ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וניתק כל ראשו טהור</b>. כתב הר\"ב דכתיב ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא וגו'. וכן שנוי בת\"כ ועיקר קרא לאו להכי אתא. דא\"כ כי לא ניתק אלא אחורו ולא כל ראשו יטהר. וכן אם היה הנתק בפאת פניו ונעשה גבח יטהר ואנן ניתק כל ראשו תנן אלא עיקר קרא לפרושי דין קרחת וגבחת ואגב למדנו מדקאמר טהור הוא ולגופיה לדין קרחת וגבחת לא איצטריך דהא הדר כתב וכי יהיה בקרחת וגבחת נגע וגו'. דשמעת מיניה שפיר דעד שיהיה בו מראה נגע וגו' אינו טמא אלא דלהכי כתב הכא טהור הוא ללמדנו שיש לדין נתק ג\"כ דין פרח בכולו שיטהר בכך. ומ\"ש הר\"ב בזקן מנין. ת\"ל ואיש לרבות את הזקן או אינו אומר איש אלא להוציא את האשה ואת הקטן ת\"ל הצרוע בין איש בין אשה בין קטן. א\"כ למה נאמר איש להביא את הזקן ת\"כ. ומ\"ש הר\"ב והבא כולו נתק בתחלה אינו טהור כו'. ולכאורה כמו כן בנתוק כולו לאחר הפטור כיון דלבהרת מדמינן. וכן משמע נמי מדכתב הר\"ב בין שהוחלט וכו' דמשמע אבל מתוך הפטור אינו טהור אלא דבתוספתא לא קתני הכי וכ\"כ הר\"ש. וכן פסק הרמב\"ם בפי\"ח מהט\"צ (הלכה י\"ב) ופי' הכ\"מ בשם ר\"י קורקוס דהכא כתב ואיש כי ימרט ראשו וכו' משמע בכל גווני ואין טעם להחמיר כיון דהכא ליכא קרא המוכח שאין הפריחה מטהרת ליה* כדאיתא קרא בבהרת. הלכך לא מטמינן הכא. אלא בבא כן בתחלה דלא מקרי פריחה ואין להקל יותר מבקצתו ומדמינן ליה לנגע ע\"כ: \n",
+                    "<b>טהור</b>. במתני' דלקמן יש להאריך בזה בס\"ד: \n",
+                    "<b>הראש והזקן אין מעכבין זה את זה</b>. בת\"כ יליף לה מדכתיב ראשו כלומר דה\"מ למכתב וכי ימרט ולשתוק מראשו אלא לומר דראשו טהור ואין הזקן מעכבו: \n",
+                    "<b>הראש והזקן אין מצטרפין זה עם זה ואין פושין מזה לזה</b>. שנאמר (ויקרא י\"ג) צרעת הראש או הזקן מלמד שהן חשובין שנים. הרמב\"ם ספ\"ח מהלכות ט\"צ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הקרחת והגבחת</b>. כתב הר\"ב שתיהן בראש וכו'. ומיהו בזקן ג\"כ אם נקרח כולו יש לו דין קרחת. וכדתנן במשנה ה' פ\"ח. ומ\"ש הר\"ב ואינן כנתקים שהנתק חוזר ומגדל שער והקרחת והגבחת אינן חוזרין ומגדלין שער. וכ\"כ הר\"ש. ומייתי לה מת\"כ. מה קרחת שאינה ראויה לגדל שער. אף גבחת שאינה ראויה לגדל שער. ונ\"ל שהם בעלי הלשון ידעו כי שם קרחת הונח על מריטת שער שאינה ראויה לגדל עוד. וכמו שדרשו ג\"כ מה קרחת בידי שמים, וכמו שאעתיק לקמן. וזה כמו כן שחכמינו הם בעלי הלשון הקדש וידעו שהשם מונח על המריטה שבידי שמים. ובשאינה ראויה לגדל שער. ונפלאתי מבעל קרבן אהרן. שכתב וז\"ל ת\"ל קרחת. דקרחת הוא שם התואר. ולא יתואר הדבר בפעולה. אלא אם יהיה מתמיד ונצחי בו. אבל אם לשעתו נקרא. לא יקרא קרחת. עם היות שיקרא קרח. וזה שדייק במאי דהדר לקראו קרחת. דאמר וכי יהיה בקרחת ולא אמר בקרח. לפי שהקרח יקרא בשעה שנקרח. אע\"ג דיגדל אחר זה. כמו שיקרא האוכל. בהיותו אוכל לשעתו. אוכל. וקרחת יאמר על מי שיש בו קנין הקרחת תמיד על משקל אכלן. ע\"כ. ומה ענין אוכל ואכלן. לקרח וקרחת. כי אוכל הוא פועל ובינוני. ואכלן הוא שם התואר. אבל קרח הוא שם התואר ואינו פועל וקרחת אינו שם התואר כלל. אבל שם המקרה. כמו צרעת שהוא שם המקרה. ושם התואר ממנו הוא צרוע. כך בקרחת הוא שם המקרה. ושם התואר ממנו קרח. ואע\"פ שנמצא ג\"כ קרחה והוא שם המקרה. הנה עם זה יהיה קרח שם התואר. וזה מבואר. והר\"ש כתב גם כן הבדל שני שיש בין נתקים לקרחת וגבחת דנתק מטמא בכל מראה. והקרחת והגבחת אין מטמאים אלא בד' מראות. והר\"ב כבר כתב זה בריש פרקין. גם בלאו הכי לא הוצרך לכתוב זה בכאן. שההבדל הזה שבמראות. אינו ענין לביאור המקום. שעכשיו אין אנו צריכין לבאור. אלא ההבדל המקומי. מה שיש בין מקום שעליו יפול שם נתק. ובין מקום שעליו יפול שם קרחת וגבחת. אבל ההבדל המראות. הוא מה שאח\"כ יובדלו אלו המקומות בקבלת הנגעים. שזה המקום לא יקבל אלא נגע הנתק. ואולם בכל מראה ואלו המקומות לא יקבלו אלא ד' מראות וכשאר נגע עור בשר. ולפיכך יפה כוון הר\"ב בזה שהשמיט זו החלוקה. ר\"ל ההבדל של המראות. לפי שאין ענינו לביאור שם קרחת וגבחת (זה אפשר שהיה דעת הר\"ב ומ\"מ כיון דבריש פירקין לא אמר אלא שהנתקים אינן מטמאים בד' מראות. ה\"ל להשמיענו (כעת) גם בכאן שהקרחת והגבחת מיטמאין בד' מראות. דשמא מנפשין לא נדע) אבל יש לי לדקדק בזה ההבדל עצמו שהניחו הר\"ב והר\"ש. ר\"ל שקרחת וגבחת אינם מגדלים שער. שא\"כ נראה מן הכתוב דניתק כל ראשו דתנן לעיל. דוקא כשניתק בענין שאינו מגדל עוד שער. שהרי כך נאמר וכי ימרט ראשו וגו'. קרח הוא. וזהו דין ניתק כל ראשו ועל זה הוא אומר וכי יהיה בקרחת וגו'. ואילו היה הדבר כן. לא ה\"ל לתנא דידן לסתום אלא לפרש ולמתני ניתק כל ראשו שאינו ראוי לגדל שער כדתנן הכא. וי\"ל כדפרישית לעיל שזה שלמדנו לדין ניתק כל ראשו מוכי ימרט. לאו דעיקר קרא להכי אתא אלא דמיתורא דטהור הוא למדנוהו. ועיקר קרא לדין קרחת וגבחת. והשתא נמי אע\"פ שמן הכתוב הזה הוא שלמדנו לדין ניתק כל ראשו. מ\"מ לא לכל מילי למדנוהו אלא הא כדאיתא והא כדאיתא וכמו שלא למדנוהו שיהא טהור בפריחת קרחת בלבד או בפריחת גבחת בלבד כמ\"ש לעיל [משנה ט'] כך נ\"ל לפרש לדעת הר\"ב והר\"ש. אבל כפי גירסת ת\"כ שבידינו דגרסי מה קרחת שאינה ראויה לגדל שער כו'. מנין אכל נשם כו' ת\"ל קרחת קרחת ריבה. שמעינן מינה. דמרבינן אע\"פ שראוי לגדל שער. ולפי זה פריחת הנתק וקרח דקרחת ענין א'. אלא שזה בכולו וזה בפא' א'. וכן אין הבדל בין נתק לקרחת וגבחת. אלא במה שהנתק מוקף בשער. והקרחת והגבחת כל הפאה נמרטת. וכך היא שיטת הרמב\"ם [בפירושו כמ\"ש לקמן בד\"ה איזו כו' ובחבורו פ\"ה מהט\"צ] [הלכה ח'] והרמב\"ן בפי' החומש נתן טעם בזה כי בטבעי בני אדם רבי' שיקרח להם מיעוט השער בפאתי הראש לאחור או לפנים ואין הניתוק בהם חולי אחר. אלא הרי הוא כשאר הגוף. אבל כחשר ינתק השער באמצעות מקום השער. אינו אלא חולי שקורין אותו הלועזי' שלנו  ",
+                    "<b>) טינג\"א ובערב אלספ\"ה</b>. ומיעט הכתוב שנקרח מפאת פניו או מאחוריו. שכך דרך בני אדם להקרח. ואמר הכתוב וכי יהיה בקרחת וגבחת נגע לבן אדמדם. שיטמא כשאר הגוף בפתוך ובחלוק וכו'. ע\"כ. והכ\"מ רפ\"ח מהט\"צ. כתב דקרחת וגבחת ונתק אחד הוא. אלא כשיש בהרח. נדון כדין הנזכר שם. וכשאין בהרת נדון בשער צהוב דק ובפסיון. ע\"כ. זה אינו נראה לי אלא דקרחת וגבחת אין להם להתטמא אלא בבהרת. וכשאין קרחת וגבחת. אין להם להתטמא אלא בנתק בלבד. והכל נתלה במריטת ונתיקת השער. אם הוא בחלק יש לו דין נתק. ואם הוא באחת מהפאות בכללה. וכן בכל הראש. יש לו דין נתק קרחת וגבחת. ולכך כתב הרמב\"ם גבי פרח הניתקבכולו בפ\"ח מהט\"צ [הלכה י\"ב] דטהור הוא. ויתטמא בנגעי עור הבשר ואף רש\"י פי' כן בפי' החומש והיא בברייתא דרבי ישמעאל אומר בי\"ג מדות התורה נדרשת כו' בריש ת\"כ. וא\"ת ולהר\"ש והר\"ב היכי מתפרשת אותה ברייתא. דקתני טהור הוא מטומאת נתקים בלבד דשמעת מינה אבל מתטמא בנגעי עור בשר. והרי אינו מתטמא בנגעי עור בשר אע\"פ שפרח הנתק בכולו. אלא אם כן שנעשה מקום שאינו ראוי לגדל שער. גם קושיא זו מתישבת במה שכתבתי כבר. דעיקר קרא לא קמיירי בדין פרח הנתק בכולו. אלא עיקר קרא בדין קרחת וגבחת. והשתא כי דרשינן טהור הוא מטומאת נתקים בלבד. בקרחת וגבחת דקמיירי בהו. והן שאין מגדלין שער. נמצא עכשיו שפי' הר\"ב והר\"ש אין עליו קושיא. וגם הרמב\"ן כתב שענין המשניות והברייתות נוטה לפי' זה. ויש לי מקום עיון לדבריהם אלו לא נקרח או לא נעשה גבח בכל הפאה משתי הפאות אבל במקום שנקרח ונעשה גבח , הוא בענין שאינו מגדל שער כמו שהוא מתנאי הקרח הגבח לדעת הר\"ש והר\"ב אם ג\"כ מתטמא בנגעי עור בשר. או שגזרת הכתוב הוא עד שיהיה בכל הפאה חלק ואינו מגדל שער. ומדברי הרמב\"ן נראה שא\"צ שתהא המריטה על פני כל הפאה וכן הדעת מכרעת:  ",
+                    "<b>במחיה ובפסיון</b>. פירש הר\"ב דכתיב צרעת פורחת כו' היא מלמד שאינה מיטמאה בשער לבן , ומסיים הר\"ש והא דלא קאמר איפכא. שיטמא בשער לבן ולא במחיה. משום דסתמייהו לא מגדלי שער. ומיהו זמנין דיש בהן שער. כסתם בני אדם שהם בעלי קרח. שיש במקומות ב' וג' שערות ע\"כ. וגם הרמב\"ם לפי דרכו ושטתו כתב בחבורו פ\"ה מה' ט\"צ (הל' ט) ושלפי שאין בהן שער אין השער לבן סי' טומאה בהן:  ",
+                    "<b>איזו היא קרחת</b>. לאו למימרא דכי נקרח מאליו לא דאדרבה כ\"ש כיון דבידי שמים הוא וכאותה ששנינו בצבוע הבגדים. בפ' דלקמן מ\"ג. וכן מבואר בת\"כ שסתם קרח בידי שמים הוא. וז\"ל הרמב\"ם אמרו תחלה איזו היא קרחת הוא שאלה (באיכות) הסרת השער באיזה סיבה שיסור ויקרא קרחת. אולם אם היה סבת זה בסבת לחה רעה בגוף או תגבורת יובש. הנה זה מבואר (והוסיף כאן) שני דברים. א' מהן שיהי' סבה בתחלה. כמו מכה שאינה ראויה לגדל שער. והשני שאכל דבר יפול השער משרשו. ואע\"פ שיהיה אפשר שיצמח אחר זה. הנה הוא עתה בעת העדרו נדון בו דין הקרחת והגבחת ע\"כ. אולם זה לפי שטתו שסובר דקרחת מתטמא אע\"פ שמגדל שער. ולפיכך מחלק לשתי חלוקות. דאכל נשם ענין בפני עצמו. ומכה שאינה ראויה כו' ג\"כ ענין בפני עצמו. ובעל קרבן אהרן לא השגיח על ל' הרמב\"ם שבפירושו זה. כשכתב דהרמב\"ם ל\"ג במשנתנו מכה שאינה ראויה כו' אבל לשטת הר\"ש והר\"ב מכה שאינה ראויה כו' פירושא קמפרש לאכל נשם כו' שהיא מכה שאינה ראויה כו' ודבענין אחר אין כאן דין קרחת וגבחת:  ",
+                    "<b>איזו היא קרחת אכל נשם כו'</b>. וה\"ה לגבחת. רמב\"ם פ\"ה מהט\"צ (הל' ח'):  ",
+                    "<b>אכל נשם כו'</b>. לשטת הר\"ב והר\"ש ה\"ג בת\"כ. אי מה קרחת בידי שמים אף גבתת בידי שמים. מנין אכל נשם כו'. ת\"ל קרחת קרחת ריבה. לשטת הרמב\"ם ה\"ג בת\"כ. אי מה קרחת שאינה ראויה לגדל שער אף גבחת כו'. מנין אכל נשם כו' ת\"ל קרחת קרחת ריבה:  ",
+                    "<b>איזו היא קרחת מן הקדקד כו'</b>. על גבול הקרחת והגבחת בעי. דהמקום התורה ביארה זה בהדיא דגבחת יקרא מה שלגבי פניו. קרחת מה שכלפי ערפו. אלא מה דבעי הוא עד איזה גבול יקרא גבחת ועד איזה גבול יקרא קרחת. קרבן אהרן:  ",
+                    "<b>עד כנגד שער למעלן</b>. נ\"ל לאפוקי שער גבות העינים. ואם אפשר שיולד שער בפדחת כדברי הכ\"מ בסוף הל' ע\"ז. אהא דאמרינן בפ\"ק דקדושין (דף ל\"ו) לא תשימו קרחה בין עיניכם (דברים י\"ג) מנין לרבות כל הראש ת\"ל בראשם. לחייב על כל הראש כבין העינים ופי' הכ\"מ כלו' דבין שקרח בין עיניו מן השער הנולד בפדחת. בין שקרח בראש חייב ע\"כ. לפ\"ז אצטריך למיתני מלמעלן לאפוקי אי הוי שיולד לו שער בפדחת. שא\"צ שיהא גבח ממנו ג\"כ. אלא שאין דברי הכ\"מ נראין לי. דא\"כ תפלין דגמרינן התם מקרחה תהיה מקום הנחתן גם כן בין העינים שהוא על הפדחת. וגם רש\"י לא פי' כן אלא כתב בין עיניכם משמע סמוך לפדחת. וכ\"כ עוד בפ\"ג דמכות דף כ' בין העינים בראש סמוך לפדחת ע\"כ. ומן התימה על הכ\"מ שמפ' מדנפשיה ולא שת לבו לפירש\"י:  ",
+                    "<b>הקרחת והגבחת אין מצטרפין כו' ואינן פושות כו'</b>. ת\"כ וכי יהיה בקרחת או בגבחת מלמד שאין הקרחת והגבחת מצטרפות זו עם זו. יכול לא יצטרפו זו עם זו אבל יפשו מזו לזו. ת\"ל בקרחתו או בגבחתו ופי' הר\"ש מדכתיב או לחלק דריש דאין מצטרפות ואין פושות:  "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כל הבגדים מיטמאין בנגעים</b>. פי' הר\"ב לאתויי בגדים של עבדים ונשים וקטנים. וכ\"כ הרמב\"ם (בפירושו). ונראה דמדין נגעי אדם דרפ\"ג אתיא ליה. ואדהתם דתנן חוץ מגר תושב. דייק הכ\"מ רפ\"ט מהט\"צ דש\"מ דעבדים שישנן במצות שהאשה חייבת מיטמאין ובכאן דלא תנן חוץ מגר תושב. משמע דשל גר תושב נמי מיטמא (וכמ\"ש הר\"ב) וכ\"כ הר\"ש. אבל אין נראה כן מדברי הרמב\"ם* [דא\"כ רבותא לאשמעי' דלאתויי גר תושב. ובחבורו פי\"ג מהט\"צ (הל' ב) העתיק ל' המשנה. ואפשר דס\"ל דתנא סמך אדלעיל ברפ\"ג דקתני וחוץ מגר תושב דה\"ה הכא ודעת מהר\"ם דגר תושב מיטמא. כמ\"ש בשמו ברפ\"ג. וק\"ק לי על הר\"ב והרמב\"ם. אמאי הקדימו עבדים לנשים. ובכל דוכתי תנן נשים ועבדים]: \n",
+                    "<b>[חוץ משל עובדי כוכבים</b>. עיין מ\"ש בר\"פ דלקמן]: \n",
+                    "<b>יראו בתחלה</b>. פי' הר\"ב. אפי' בנגע שהיה בהם קודם שבאו ליד ישראל. ולא דמי להא דתנן לעיל רפ\"ז אלו בהרות טהורות שהיו בעובדי כוכבים קודם שנתגייר. דהתם בגופו. וכשנתגייר הוי כקטן שנולד. אבל הכא האי בגד הוי חזי לנגעים כו' הר\"ש. ומ\"ש הרב הלכך ימים כו' וכ\"כ הר\"ש אלא שלא סיים מן המנין. ואפ\"ה לא ידעתי מה ענין ימים לכאן. דכל עוד שלא ראהו הכהן. וגזר עליו החלט או הסגר. כאלו אינו הוא. ול\"ד לימי נזיר או הנדה זבה וזב דתלויין בעצמן: \n",
+                    "<b>ועורות הים אינן מיטמאין בנגעים</b>. כתב הר\"ב דכתיב לפשתים ולצמר או בעור. מה צמר ופשתים מין הגדל בארץ. ולא יקשה לך אמרו בצמר שהוא (אינו) מין הגדל בארץ לפי שהבעלי חיים אמנם (הם חיים) מן הצמחים. הרמב\"ם. ועיין מ\"ש במשנה ב' פ\"ז דב\"מ (ד\"ה ובתלוש) ולענין היקש עיין לקמן משנה ח' (בפי' הר\"ב): \n",
+                    "<b>חיבר להם כו' טמא</b>. בת\"כ ת\"ל או בעור להביא את שחבר לו מן הארץ. ופי' בעל קרבן אהרן דנ\"ל דמהניקוד יליף זה. דה\"ל לנקוד הבי\"ת בקמץ ונקודה בשו\"א שמורה על הסמיכות שירצה הסמוך לעור אחר לרבות עור שבים חם יהיה מחובר עמו מן הגדל בארץ אפילו בכל שהוא ע\"כ. ואין נ\"ל כלל שהרי מצינו כיוצא בזה הריבוי במס' כלים פי\"ז משנה י\"ג ושם לא נאמר אלא עור. ולא בעור. אבל הלימוד הוא כדכתבתי שם דדייק מדכתב או. וה\"מ למכתב בוי\"ו ועור וא\"נ בלא וי\"ו כלל כמ\"ש שם בס\"ד [ד\"ה וחבר]. וה\"נ דכוותיה וטפי טובא. דהא הכא א\"א למטעי. אילו היו כולם כתובים בוי\"ו לומר שאינו מטמא בנגעים עד שיהו כולם מחוברים יחד צמר ופשתים ושתי וכו' מלבד שהוא טעות שאין שום טועה יטעה בזה כדלעיל הנה בכאן כבר א\"א בלאו הכי. שהרי מפורש בכתוב שאח\"כ. והיה הנגע וגו'. בבגד או בעור או בשתי וגו'. ועיין בדבור דלקמן בל' הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>דבר שהוא מקבל טומאה</b>. כתב הר\"ב ובלבד שיחברנו כו' (דאז היה טמא האחד כשנטמא חבירו). כ\"כ הר\"ב (פ\"ז דכלים משנה י\"ג). וז\"ל הרמב\"ם ואם תחבר (חתיכת) פשתן דרך משל אל עור בעלי חיים [ימיי] ויהיה זה החיבור מחובר. ישימם יחד חיבור לטומאה, ר\"ל כי כאשר נטמא זה יטמא זה. וזה שיהיה חבורם בשתי תכיפות ולמעלה. כמו שאמרנו בסוף (כלאים) ואם זה העור (של ים) אז יטמא בנגעים. לאומרו או בעור (איזהו עור שיהיה) וזה ענין אמרו דבר שהוא מקבל טומאה (ר\"ל אם היה זה החבור חבור ישימהו מקבל טומאה) כאשר נגע טומאה בזה הדבר הגדל בארץ הנה זה העור אז יטמא בנגעים. אע\"פ שהוא ימיי. והוא אמרו בספרא או בעור להביא את שחיבר לו כל שהוא מן הגדל בארץ. אפילו חוט. ואפילו משיחה. ובלבד שיחברנו לו כדרך חבורו בטומאה. ע\"כ. אבל מהר\"ם כתב בשם הר\"י מסמפונט דדוקא הרצועה של עור שחיבר לה טמא. ולא עור חית הים [אע\"פ שמחוברת עמה] דיקא נמי מדקתני במתני' טמא. ולא קתני מטמא. וכ' עוד מהר\"ם. דבר שהוא מקבל טומאה נ\"ל דיש בו כשיעור. הבגד שלש על שלש. עור חמשה על חמשה. ולא בטיל ברוב. כיון דלא טרפן זה בזה כמו בסיפא. עכ\"ל. הרמב\"ם בחבורו פי\"ג מהט\"צ [הלכה ה'] דייק לכתוב מטמאין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>צמר גמלים וצמר רחלים כו'</b>. בת\"כ יליף מבגד צמר. לפי שאין קרוי צמר סתם אלא צמר רחלים וכמ\"ש בשם הירושלמי ברפ\"ט דכלאים: \n",
+                    "<b>מחצה למחצה מיטמאים בנגעים</b>. דלא כר\"ש דתוספתא דאמר הואיל וספק נגעים להקל מחצה למחצה טהור הר\"ש. ובכלאים נמי דינא הכי כמו ששנינו התם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העורות והבגדים הצבועים כו'</b>. כתב הר\"ב והלכה שהבגדים אין מיטמאין צבועים ואפי' בידי שמים דכתיב בבגד צמר או בבגד פשתים מה פשתים כברייתו (פי' הרמב\"ם בנא\"י שאין דרך לצבעו ע\"כ). אף צמר כברייתו אוציא את הצבועים בידי אדם ולא אוציא הצבועים בידי שמים. ת\"ל לפשתים ולצמר מה פשתים לבן (דלית בה צבוע בידי שמים. קרבן אהרן) אף צמר לבן. כך היא בת\"כ. ומ\"ש הר\"ב דעורות הצבועות כו' כדברי ר\"ש כ\"כ הרמב\"ם וטעמא כתב הכ\"מ ברפ\"י מהט\"צ משום דבצבוע בידי אדם. ה\"ל ר\"מ ור\"ש תרי נגד רבי יהודה והלכה כרבים. ועי\"ל הא דר\"ש שנויה בתוספתא בשם ר\"ע. וידוע דהלכה כר\"ע מחברו ע\"כ. וטעמא דר\"מ דמקיש עורות לבגדים מדכתיב בבגד או בעור להקיש עור לבגד מה בגד כולו לבן אף עורות כולם לבנים כדאיתא בת\"כ: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר העורות כבתים</b>. בת\"כ ר\"י אומר או בעור לרבות את הצבועים. דאו לחלק אתי לומר שהעור חלוק מצמר ופשתן. דצבועים נמי מיטמאין. *[והרבה פעמים נכתב או עור. ולפיכך יכולין למדרש גם הא דבמתני' א']: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר הצבועים בידי שמים כו'</b>. בת\"כ רש\"א כתוב אחד אומר בבגד. וכתוב אחד אומר בעור. הא כינד צבועים בידי שמים מיטמאין. צבועים בידי אדם אין מיטמאים. ופי' בעל קרבן אהרן כתוב אחד אומר בגד דהקיש עור אליו. וכתו' אחד אומר. או בעור. דחלקן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הבגדים מיטמאין בירקרק שבירוקים וכו'</b>. מדכתיב ירקרק ואדמדם יליף לה בת\"כ. וז\"ל הרמב\"ם אמר הש\"י בטומאת בגדים ירקרק או אדמדם. ושרש משרשי הלשון שלא יהיה (נוסף אות או אותיות. אלא לענין מה. וכ\"ש אותיות נוספות מה שיוסיף לזרוז) ולהפלגה וכאשר אמר ירקרק או אדמדם. ולא אמר ירוק או אדום. רצה בזה חזק הירקות וחזק האדמימות. וכן אמרו בנגעי אדם לבן אדמדם. או לבנה אדמדמת. ענינו ג\"כ החזק באדמימות. ר\"ל שיהיה זה המראה המעורב מן הלובן עם חזק האדמימות. ויהיה ממנו המראה אשר נקראהו פתוך. כמו שבארנו בראש המסכת ע\"כ: \n",
+                    "<b>ובאדמדם שבאדומים</b>. לשון הר\"ב כזהורית יפה שבדם. והר\"ש ובעל קרבן אהרן העתיקו התוספתא כזהורית יפה שבים. וכן היא הגירסא בתוספתא שבידינו בריש פ\"ק: \n",
+                    "<b>היה ירקרק ופשה כו'</b>. פי' הר\"ב היה ירקרק כגריס ולסוף שבוע פשה אדמדם אצל ירקרק בת\"כ יליף ליה דמדכתיב ירקרק. או אדמדם. מלמד שאין מטמאים בפתוך. כלומר מעורב. מדכתיב או לחלק. יכול כשם שאין מטמאין בפתוך כך לא יצטרפו זה עם זה. ת\"ל והיה. ולא אמר והיו. מלמד שמצטרפין. וכדפי' הר\"ב והיה דגבי שאת ובהרת בריש מכילתין. והא דנקט הר\"ב כגריס. דבנין אב לכל צרעת שהן כגריס. כמ\"ש ברפ\"ו. ושיעור הפשיון במשנה ז': \n",
+                    "<b>כאילו לא נשתנה</b>. לשון הר\"ב ואותו שפשה טעון שרפה ואותו שלא פשה מסגירו שבוע שני. כלומר מכבס ומסגירו כדלקמן. ומפרשינן בת\"כ. משום דלא מקרי הפוך. אלא כשנהפך ממראהו למראה טהור. כגון מירקרק לירוק או מאדמדם לאדום. אבל כשנהפך ממראה טמא למראה טמא. לא מיקרי הפוך. אלא הרי הוא עומד יקרא. ומשמע נמי דכשעומד ב' שבועות שדינו שישרף. וכך היא דעת הראב\"ד רפי\"ב מהט\"צ. ואין כן דעת הרמב\"ם. אלא שדינו כדין כהה בשני דתנן לקמן שקורעו ושורף מה שקרע. והכ\"מ נתן טעם לדבריו. ואין להאריך כאן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העומד בראשון יכבס ויסגיר</b>. מדאמר קרא שאם בסוף הסגר שני עמד בעינו ולא פשה ישרף. משמע הא בסוף הסגר ראשון יסגיר. הכ\"מ שם. ופשטיה דקרא דבסוף שבוע ראשון נמי הכי משמע והנה לא פשה הנגע וגו'. וצוה הכהן וכבסו. אלא מדתנן לקמן שאם כהה בראשון יכבס ויסגיר וילפינן ליה מקרא דהנגע דהכא לג\"ש. לומר דאם כהה יכבס. משום הכי אצטריך לפרושי דלא תימא דוקא כהה יכבס. אבל עומד ישרף: \n",
+                    "<b>יכבס פי' הר\"ב מקום הנגע</b>. דכתיב (ויקרא י״ג:נ״ד) וכבסו את אשר בו הנגע. ויליף בת\"כ דלא לכל הבגד קאמר. ולא לנגע בלבד. אלא צריך לכבס מעט מן הבגד עמו. וז\"ש הר\"ב מקום הנגע. כלומר ולא הבגד כולו ולא את הנגע בלבד: \n",
+                    "<b>העומד בשני כו' הפושה כו'</b>. מקראות מפורשות הן. בראשון אם פשה. ובשני אם עמד וכ\"ש אם פשה: \n",
+                    "<b>הכהה בתחלה</b>. פי' הר\"ב שהיה מתחלה חזק הירקרקות כו' ונעשה ירוק בינוני כו' דאילו ירוק חלש שהוא מראה שלישי טהור לגמרי ואפילו בראשון או בשני. כדיליף בת\"כ מדכתיב והנה כהה הנגע. מדקראו הנגע משמע דעדיין קצת מראה הנגע בו. ואע\"פ דשיטת הרמב\"ם (רפי\"ב מהט\"צ) אינו כן כך היא שיטת הראב\"ד. ופלוגתייהו בכאילו לא נשתנה דמתני' דלעיל: \n",
+                    "<b>הכהה בראשון יכבס ויסגיר , יליף לה בת\"כ בג\"ש דנגע נגע דבראשון כתיב וכבסו את אשר בו הנגע דלא הל\"ל אלא וכבסוהו או וכבסו אותו והוה שמעינן נמי דמקום נגע קאמר</b>. מדלא אמר וכבסוהו בלבד. או וכבסו אותו. אלא אמר הנגע לג\"ש מנגע דאמר בשבוע שני והנה כהה הנגע מה התם וכו'. וכתב הר\"ש ומיהו אין דינו ממש כעומד. דאילו עומד ב' שבועות ישרף וכיון שכהה בסוף שבוע ראשון (או) ובסוף שבוע שני חזר לירקרק או אדמדם. הרי הוא כעומד ב' שבועות ושורף. אבל אם עודו כהה. אפילו פשה בכהה מכבסו בסוף שבוע שני. ע\"כ: \n",
+                    "<b>רבי נחמיה אומר א\"צ מטלית</b>. והאי עוד מיבעי ליה לכדתניא בת\"כ בבגד יכול כ\"ש ת\"ל עוד מה ראשונה כגריס אף שנייה. ורבנן תרתי ש\"מ. מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חזר נגע לבגד</b>. פי' הר\"ב במקום אחר מן הבגד. דאע\"ג דמדכתיב עוד ילפינן למקומו. מיהו מדאמר בבגד דמיותר דהוי סגי ליה לכתוב ואם תראה עוד ולא איצטריך למכתב בבגד דהא ביה איירי אלא לרבות כל הבגד כדאיתא בת\"כ: \n",
+                    "<b>שורף את הבגד</b>. כתב הר\"ב אבל המטלית אינו טעון שרפה. ולא שייך ביה לשון הצלה דקתני עלה בתוספתא ומטלית תשמש את עצמה בסימנים דאם יש בה שלש על שלש כו' הר\"ש. ועיין במשנה י\"א: \n",
+                    "<b>חזר נגע לבגד</b>. פי' הר\"ב למוסגר מדתנן חזר מוכח ודאי דבמוסגר קאמר. דאילו בטהור מאי חזר בו הא מעולם לא היה בו ולא אצטריך למתני הכא לבגד הראשון כדלקמן דלקמן שאני דתני נמי דין השני: \n",
+                    "<b>שורף את המטלית</b>. הר\"ב העתיק מציל את המטלית וכן לשון הר\"ש ומייתי תוספתא דקתני הטולה מן המוסגר בטהור. ונראה נגע בבגד שורף את המטלית וכתב עלה הטולה מן המוסגר בטהור ונראה נגע בבגד כלומר בטהור נראה הנגע ומש\"ה נקט נראה ולא קתני חזר כדקתני במתני' משום דהכא בטהור איירי שהנגע נראה בו עכשיו בתחלה. שורף המטלית. דמטלית זה מבגד מוסגר קאתי והנגע שבטהור כאילו הוא במטלית שנתחבר בו. הלכך המטלית טעון שריפה והבגד שבו הנגע טעון הסגר והמוסגר שניטלה ממנו חתיכה זו כדקאי קאי. דלגבי המוסגר לא נחשב הנגע כאילו הוא במטלית ע\"כ. הא קמן דאיהו במתני' גריס בהדיא מציל וא\"ת ואי הכי בסיפא כשחזר למטלית אמאי הבגד הראשון ישרף ולמה הבגד לא ימשוך אליו המטלית והמטלית ימשוך אליו הבגד. ונראה לי דהבגד המוסגר כשחזר בו הנגע לא ימשוך אליו המטלית אחרי שהמטלית מחובר לטהור. אבל כשחזר למטלית עצמו והבגד אינו מחובר לטהור אבל עומד בפני עצמו לפיכך נמשך אחרי המטלית והרי נאמר ואם תראה עוד. ואין עוד אלא מקומו ואע\"ג דבבגד לרבות כל הבגד כמו שכתבתי לעיל. מ\"מ חבורו של המטלית לטהור הוא שמצילו כך נ\"ל. ובעל קרבן אהרן יהיב טעמא שהמטלית ראוי שימשוך אליו הבגד. שלא חשש הכתוב אלא לחזרת נגע במקומו הראשון כמו שנאמר עוד ואין עוד אלא מקומו ע\"כ. וזה אינו מספיק מכיון שנאמר בבגד לרבות כל הבגד אלא טעמא כדפרישית דחבורו לטהור מצילו למטלית ומאד נפלאתי מבק\"א דבת\"כ שנוי כמו שהיא הגי' לפנינו שורף והוא לא הרגיש כלל ומפ' עלה דברי הר\"ש דמציל ולא עוד שאח\"כ מביא פי' אחר בשם רבינו הלל ובפי' ההוא נכתב שורף כו'. ואיהו לא חלי ולא מרגיש בכל אלה. דאפילו כי תימא שגירסתו בת\"כ היתה מציל ושהמדפיסים טעו להדפיס שורף מ\"מ אחרי שראה והעתיק פי' רבינו הלל היאך לא שת אל לבו בחלוף הלשונות של פי' עצמו והוא מפי' הר\"ש דמפרש מציל כו' ושל פי' רבינו הלל דמפרש שורף כו' ועוד אני תמה על גי' הר\"ב והר\"ש. דהיאך מצי לגרוס מציל. דמ\"ש מהא דתנן בנגעי בתים בפי\"ג משנה ה' הבונה מן המוסגר בטהור חזר נגע לבית חולץ את האבנים ודכוותה הכא צריך לגרוס שורף וכ\"כ שם הרמב\"ם בפירושו דענין שתי אלו ההלכות אחד ובפירושו דהכא. וכן בחבורו פרק י\"ב [מהט\"צ] העתיק שורף. אך עתה באו לידי דברי מהר\"ם דלקמן פרק י\"ג. דמתרץ לה ומפרש להא דלקמן נמי בכה\"ג דהכא כמו שאעתיקהו שם. ומכל מקום לפירוש הר\"ב והר\"ש דהתם. קשיין אהדדי. וצ\"ע. ואין סברא לומר דלדידהו הכא דוקא במטלית שאין בו ג' על ג' דאינו מטמא בנגעים דהא הר\"ש והר\"ב פירשו ברישא אם הוא ג' על ג' וכו' וכן פשט דמתני' בכל מטלית מיירי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והרי הוא פספס יחידי</b>. פי' הר\"ב כלומר אם לא היה בו אלא פספס אחד לבן. מסיים הר\"ש שיש בו כגריס ולא יותר. ע\"כ. כלומר ואע\"פ דבפחות מג' על ג' אינו מטמא בנגעים כמ\"ש הר\"ב לעיל. הכא לא בעינן. וכן דעת הרמב\"ם. וכתב שלא נצטרך שיהי' (בכל) פספס לבן ממנו ג' על ג'. לפי שהם כולם כמו בגד אחד וכבר אמר רבי נחמיה בתוספתא לעולם אינו מטמא בנגעים עד שיהי' בלבן שלה שלש על שלש. ואין הלכה. ע\"כ. והר\"ש כתב עוד דיש ליישב מתניתין אפילו כר' נחמיה שיש בפספסה שלש על שלש ומלאו כולו נגע דאין לו במה יפשה. ע\"כ. ואעפ\"י שכתב דיש ליישב כו'. עיקר דבריו בפירוש המשנה. כמ\"ש בתחלה וכדעת הרמב\"ם. ובעל קרבן אהרן לא השגיח יפה בדברי הר\"ש לראות דדבריו הראשונים עיקר והאחרונים אינם אלא לישוב בעלמא: \n",
+                    "<b>לא שמעתי</b>. עיין מה שכתבתי בסוף פ\"ט: \n",
+                    "<b>שקיימת דברי חכמים</b>. מפורש שם (ד\"ה חכם): \n",
+                    "<b>הפסיון הסמוך כל שהוא הרחוק כגריס והחוזר כגריס</b>. בת\"כ יליף לה דכי פשה משמע בכל שהוא. וכי הדר כתב הנגע בבגד דלא איצטריך דממילא הוה משמע דפסיון היינו שהנגע פשה ושבבגד פשה. אלא לומר דפסיון בבגד רחוק מהנגע נמי הוי פסיון ודלא תימא דשניהם בכל שהוא. בין סמוך בין רחוק. להכי כתיב הנגע דפסיון שבבגד הרחוק צריך שיהא נגע וילפינן בג\"ש דכל נגע כגריס כמ\"ש בריש פ\"י: \n",
+                    "<b>הרחוק</b>. פי' הר\"ב שהאום בראש אחד כו'. וכן לשון הר\"ש וכלומר. ואע\"פ שהם רחוקים הרבה. ומיהו הם מצד אחד. אבל מצד זה לצד אחר לא אלא א\"כ בעורות. כדפי' הר\"ב במשנה י\"א [בסופו]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השתי משישלק</b>. פי' הר\"ב דכתיב בבגד וגו' מה בגד כו'. אף שו\"ע משתגמר מלאכתן איזהו גמר מלאכתן השתי משישלק (ודרך היה לשולקו אע\"פ שעכשיו אין רגילין תוספות פרק ב' דשבת דף כ\"ז ד\"ה אונין) והערב מיד והאונין של פשתן משיתלבנו. תורת כהנים. ונראה לי דאתיא ליה למדרש. מה מצינו. משום דמשכח לקרא דבתר הכי דמפסיק בעור. וכתב בבגד או בעור או בשתי. ובכאן ובתרי' * [בקרא דוראה את הנגע] לא הפסיק. שמע מינה דלאגמורי להו במה מצינו קא עביד הכי , ובעל קרבן אהרן פירש מדאמר בבגד או בשתי לא יאמר זה או זה. אלא ששניהם ממין אחד. מה בגד כו': \n",
+                    "<b>כדי לארוג ממנה שלש על שלש</b>. בת\"כ יליף ליה ג\"כ במה מצינו מבגד שאין מיטמא בנגעים בפחות מג' על ג'. כדלעיל: \n",
+                    "<b>אפי' כולה שתי אפילו כולה ערב</b>. דא\"צשיהיה שתי וערב יחד. דכך משמע מלת או שחלק בזה או בזה. קרבן אהרן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הסליל</b>. לשון הר\"ב עץ חלול כמין קנה שמחברים עליו המטווה. ולא ידעתי למה יעשוהו חלול אם המטווה מתחבר עליו. ולא בתוכו. ולשון הרמב\"ם יעשה כמו קנה מעץ נקוב (ולה שני עצים אחרים) ויחבר עליה המטווה. והוא אשר נקרא סליל ע\"כ. ונראה בעיני שהוא הדיוסטר שבמשנה ג' פ\"כ דכלים. שמפרש שם [הר\"ב והר\"ש] שנעשה על זה התואר. וראיה לדברי ששם כתב הר\"ב. שהוא נשפ\"ה בלע\"ז. ובכאן מצאתי כתוב סליל אשפ\"ה בלע\"ז. ואם שמותיהן חלוקים שזה נקרא דיוסטר. וזה נקרא סליל אפשר שתמונתן ג\"כ אינן שוות ממש. ולכך ג\"כ לזה לועזין אותו נשפ\"ה ולזה אשפ\"ה: \n",
+                    "<b>הכובד העליונה</b>. כתב הר\"ב ונראה הנגע בכובד האחד. השני טהור. לשון הר\"ש כל זמן שהוא שתי השני טהור *[ופירוש עליונה ותחתונה תמצא ברפכ\"א [דכלים] בדברי הר\"ב ובמ\"ש שם בס\"ד]: \n",
+                    "<b>וכן ב' דפי חלוק</b>. כתב הר\"ב ולא כעין חלוקים שלנו וכו' כ\"כ הר\"ש. והרמב\"ם פי'. ב' דפי חלוק הוא בעת ההבדל בגד או חלוק מחברו כאשר ישארו שני חתיכות מחוברות בחוט מן השתי ומן הערב: \n",
+                    "<b>בנפש המסכת</b>. פי' הר\"ב חוט הערב כו'. ועד שיתישבו כו'. הוי כשתי להצטרף עמו לנגע כגריס. וכ\"כ הר\"ש ור\"ל לשתי העומד מצטרף. והרמב\"ם מפ' דנפש המסכת ובשתי העומד ענין אחד הוא. לומר שמצטרפין זה עם זה. ולהר\"ש והר\"ב בנפש המסכת לחוד שמעי' הכי. ובשתי העומד קמ\"ל לגופי' דשתי העומד. ומ\"ש הר\"ב א\"צ בתחלה כשאורג בו ב' בתי נירים קודם שיארג בו ג' על ג'. וכך לשון הר\"ש. ותמה אני דהא במשנה ב' פרק דלקמן תנן בהדיא דתחלת הבגד צריך שיהא ג' על ג'. ועוד מה ענין ב' בתי נירין לג' על ג'. ולכן נ\"ל דה\"ג קודם שיארג בו שלישי. ול\"ג על ג'. והענין כדכתב הר\"ב משמא דגמ' במשנה ב' פי\"ג דשבת העושה שתי בתי נירין בנירים. שמרכיב שני פעמים כל חוט של שתי בניר. ובפעם הג' [מרכיבו] על חוט המורכב על הקנה. ע\"כ. וקמ\"ל דקודם שהרכיב השלישי מצטרף לשתי העומד * [אבל אני פירשתי שם אותה הרכבה. בענין אחר]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שורף את הנימין</b>. ושיעור הנימין מפורשים ברפכ\"ט דכלים. נימי הסדין והסודרים. הר\"ש: \n",
+                    "<b>מציל את האומריות שבו</b>. פי' הר\"ב דכתיב ושרף את הבגד בצמר או בפשתים. שאין ת\"ל בצמר או בפשתים כו'. תורת כהנים. ופירש הרמב\"ם (שהיה ראוי שיאמר ושרף את הבגד הצמר או הפשתים) הנה מאמרו בצמר או בפשתים. יורה שבהן מה שישרף. ומה שיעזוב. ובאה הקבלה שיעזוב מהן האומריות שבו. עד כאן: \n",
+                    "<b>אפילו הן ארגמן</b>. כתב הר\"ב דלא תימא כו' ואפילו הן ארגמן שהוא צמר צבוע מציל. בת\"כ אוציא את האומריות של שיראים ושל זהב שאין מינן מיטמא בנגעים. ולא אוציא של ארגמן ושל זהורית טובה שמינן מיטמא בנגעים ת\"ל אשר יהיה בו הנגע הראוי לקבל נגע. פירש הרא\"ש הראוי לקבל נגע. עכשיו. לאפוקי הני שהן צבועים. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל הראוי ליטמא טמא מת כו'</b>. פי' הר\"ב כגון בגד של ג' על ג' וטעמא דכיון שהוא ג' על ג'. הוי בכלל והבגד כדאיתא בגמ' דשבת פ\"ב דף כ\"ו: \n",
+                    "<b>*[כגון קלע של ספינה וילון כו'</b>. ולא ידעתי למה פרט את אלו ורבים הם השנויים במסכת כלים וביחוד בפרק כ\"ד ובפכ\"ח ובשאר פרקים אחת הנה ואחת הנה. ולא עוד אלא דקלע של ספינה. לא נשנה שם. ואני תמה על הרמב\"ם שלא כתב לקלע של ספינה בפרקיו להלכות כלים. אשר שם מפכ\"ב עד פכ\"ח כתב לכלים הטמאים מדרס. ושאינם טמאים מדרס]: \n",
+                    "<b>ושביס של סבכה</b>. פי' הר\"ב ל' השביסים והשהרונים. ובספכ\"ח דכלים מפרשו ע\"ש. ויש לדקדק דסבכה גופה ה\"מ למתני. וכדתנן פכ\"ד דכלים משנה י\"ו. ומל' הרמב\"ם בפי' נראה דל\"ג ושביס אלא והסבכ'. אבל בחבורו פי\"ג מהט\"צ העתיק ושביס של סבכה: \n",
+                    "<b>ומטפחות של ספרים</b>. עיין במסכת כלים פכ\"ד משנה י' ובפכ\"ח משנה ד' (ד\"ה של ספרים): \n",
+                    "<b>וגלגלון</b>. פי' הר\"ב אבנט כו'. ועיין בפירוש [הר\"ב] מ\"ד פ\"ג דעדיות: \n",
+                    "<b>ורצועות מנעל וסנדל</b>. עיין בפי' הר\"ב פכ\"ד דכלים משנה י\"ב: \n",
+                    "<b>שיש בהן רוחב כגריס</b>. לפי שלא יהיה נגע פחות מכגריס מרובע. כמו שפירשנו. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>סגוס כו'</b>. ראב\"י אומר עד שיראה באריג ובמוכין. פירש הר\"ב סגוס בגד עב מאד. והוא כאדרת שער וכו' לשון הרמב\"ם ושרש זה שהשם אמר בנגעי (בגדים) פחתת היא בקרחתו או בגבחתו. ואמרו בספרא בקרחתו. אלו השחקים. ר\"ל הבגד הישן אשר נשתוו שטחיו. בגבחתו אלו החדשים. ר\"ל הבגד החדש אשר להן פתילות ובגד הצמר כאשר הוא חדש וכ\"ש העבים הגסים כמו בגדא דנרש (והסגוסים) כאשר הם חדשים יהי' על שטח האריגה כמו גרגרים מצמר בולטין. נקראו מוכין לדמותם כמוכין. והוא הצמר אשר ימלאו בו הכרים וזולתן. ע\"כ. ואינו מפרש מה טעם בקרחתו אלו השחקים ובגבחתו אלו החדשים ודברי רש\"י בזה ידועים במקומן בפי' החומש. ובעל ק\"א כ' בשם פסיקתא זוטרתא דבקרחתו דריש מלשון קרח. שנקרחו המוכין אשר עליו כמו שיקרח השער אשר מהראש. שזה יקרה לו מפני היותו ישן. וגבחתו אלו החדשים. שהמוכין עדיין גבוהים עליהם ויהי' בגבחתו כאילו כתיב בגבהתו. ירצה בגבהותו. ולזה נראה שנתכוון הרמב\"ם ז\"ל *[וז\"ש הרמב\"ם בגדא דנרש נ\"ל שצ\"ל גמדא דנרש. והוא ספ\"ק דבילה דף ט\"ו. לענין כלאים קשים דשריין וקאמר האי נמטא גמדא דנרש שריא. ופי' רש\"י נמטא בגד שקורין *) פלטרא בלע\"ז גמדא קשה כמו גמוד מסאנא (בפ' ע\"פ דף קי\"א [ופירש\"י] נתכווצו מנעליו) דבר שהוא כווץ נעשה קשה. דנרש מקום. שריא לישיבה כו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בגד המוסגר</b>. כתב הר\"ב שהי' בו נגע וצבעו. וכך פי' הר\"ש. משום דמוכח מת\"כ דמיירי אף בימי הסגירו. ולא באותו שנטהר בקריעת הנגע. דמרבה ליה בת\"כ מצרעת ממארת שכל זמן שיקרא צרעת *[ואפילו מוסגר]. תן בו מארה. ואל תהנה בו. ואי לאו דצבעו הוה מינכר בנגעו. וכתב מהר\"ם וכגון שהי' לו שאר בגדים צבועים ונולד בהן נגע. ע\"כ. ונ\"ל דלרווחא דמלתא כתב שנולד בהן נגע. וכלומר שאפילו אם ע\"י הצבע לא הלך לו הנגע. משכחת לה. היכא דאית ליה כבר בגדים צבועים ולאחר שנצבעו נולד בהן נגע. שהם אינם מיטמאים בנגעים. כדתנן לעיל מ\"ג: \n",
+                    "<b>*[כולם טהורים</b>. לשון הר\"ב דאת הודאי הוא מטמא כו' כדפי' לעיל בספ\"ה לענין אדם. הר\"ש ואע\"ג דהתם קרא דייק הכי. אין להחמיר בנגעי בגדים יותר מבנגעי אדם: \n",
+                    "<b>קצצו כו' טהור</b>. ואין ללמוד מצרעת ממארת דההוא במוחלט כתיב. אלא דמצרעת ילפינן אף למוסגר. כדלעיל. והדר ממעיט בת\"כ לקצצו כו' במוסגר. מדכתיב כי צרעת. ונ\"ל דלאו מכי דריש. אלא כלומר קרא אחרינא כתיב גבי ושרף. כי צרעת. וטעמא למה לי. אלא לחלק דתן מארה בושרף ולא באינו שורף הא כיצד אלא קצצו וכו': \n",
+                    "<b>ואסור בהנייתו</b>. פי' הר\"ב דהא שרפה בעי וכ\"כ הרמב\"ם והר\"ש. ולא ידעתי למה לא כתבו מדכתיב ממארת תן בו מארה כו' כדלעיל. ועוד שהרי מצינו שרפה במותר בהנאה בתרומה טמאה כדתנן במשנה ה' פרק אחרון דמסכת תמורה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כל הבתים מיטמאין בנגעים</b>. לאתויי כדפי' הר\"ב בר\"פ דלעיל , ועיין מ\"ש שם: \n",
+                    "<b>חוץ משל עכו\"ם</b>. וכן העתיק הר\"ב, והר\"ש כתב אלא משל עובדי כוכבים גרסינן. דהכי איתא בריש פ\"ט דגיטין [דף פ\"ב]. ומפרשים התם דפירושו חוץ. ומ\"ש הר\"ב וכשם שאין אחוזתם מטמאה בנגעים כך בגדיהם וגופן כו'. כך הוא במקצת פי' הרמב\"ם. אבל בת\"כ שבידינו ל\"ג וגופן. וכן אינו במקצת פירושי הרמב\"ם. ויראה לי דלגופן לא צריך. שלמדנו מדכתיב אדם כי יהיה בעור בשרו נגע. דאיכא למידרש מיניה כדדרשינן בטומאת אהל *[ועיין מ\"ש במשנה ו' פי\"ח דאהלות בד\"ה מדורות כו'] אדם כי ימות באהל ולא עכו\"ם. שנא' (יחזקאל ל״ד:ל״א) צאני צאן מרעיתי אדם אתם. אתם קרויים אדם ולא עובדי כוכבים קרויין אדם. וכבר כתבתי ברפ\"ג דברי מהר\"ם בזה. ולענין גר תושב *[עיין מ\"ש בר\"פ דלעיל דהכי נמי הכא כמ\"ש בשם מהר\"ם ברפ\"ג]: \n",
+                    "<b>יראו בתחלה</b>. פירש הר\"ב והימים שהיה בהם הנגע כו' עיין מ\"ש בר\"פ דלעיל: \n",
+                    "<b>בית עגול כו' אינו מיטמא בנגעים</b>. פי' הר\"ב דגבי נגעים כתיב קירות קירות כו'. ומראיהן שפל מן הקיר לא קא חשיב. אלא הני דכתיב בהו לישנא יתירא קא חשיב. רש\"י סוף פ\"ק דנזיר [דף ח']. ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>בית טריגון</b>. פי' הר\"ב שיש לו ג' זויות כו'. וה\"ה בית שיש לו שתי זויות או חמש. בת\"כ תניא ובפ' גט פשוט (בבא בתרא דף קס\"ד) מייתי לה. וקרי לשל שתים דיגון. ולשל חמש פנטיגון. ופירש\"י דיגון. פינות שתים. מצד אחת עגול וצדו אחת יש לו שתי פינות. עד כאן *[ונ\"ל גם לשון דיו שבלשון יון הוא שתים. כמ\"ש הר\"ב בריש פ\"ב דערובין. ושוב מצאתי כן בערוך ערך הין. וכתב עוד שגין לשון פינה. בלשון יון שקורין לפינה גיניאה. וכן מפרש פינטגין שחמש בלשון יון פינטו] וכתב מהר\"ם תימה לי אמאי לא קתני נמי הכא. ובשלמא דיגון לא אצטריך. דכיון דקתני טריגון אינו מטמא. כ\"ש דיגון. אבל קשה לתני פנטיגון דהוה רבותא טפי. דאע\"ג דאיכא למ\"ד שיש בכלל חמש ארבע גבי ציצית ומחייבין לה בציצית כמו בעלת ד'. הכא לא אמרי' הכי. לכן נ\"ל דפלוגתא דתנאי הוא. דכי היכי דפליגי בהא גבי ציצית בפ\"ב דזבחים [דף י\"ח] וס\"פ הקומץ רבה (מנחות דף ל\"ו) ובפ' התכלת (מנחות דף מ\"ג). ה\"נ פליגי הכא בנגעים. דתנא דמתני' ס\"ל דבעל חמש מטמא בנגעים ולתנא דברייתא לא מטמא. ואין להקשות דבשלמא התם אתרבי ליה מאשר תכסה בה. אבל הכא ליכא ריבויא. די\"ל דהכא נמי אמרינן בעלת חמש. מדכתיב קירות תרי זימני. וכתיב נמי קיר. דכתיב (ויקרא י״ד:ל״ז) ומראיהן שפל מן הקיר. עכ\"ל. אבל הרמב\"ם בפי\"ג מהט\"צ העתיק בעל חמש. ולא העתיק בעל שתים. ואפשר משום דבמכ\"ש אתיא: \n",
+                    "<b>או באסקריא</b>. הר\"ב העתיק ובאסקריא. ופירוש הוא תורן הספינה. וכן הוא לשון הר\"ש. וכיוצא בזה בברייתא פ\"ז דנזיר דף נ\"ה. הנכנס לארץ העמים כו' בספינה ובאסקריא. ופירש רש\"י כלומר בספינה גדולה שיש בה אסקריא. וקרי לה הכי על שם אסקריא שבה. דהיינו תורן. וקרוי \n",
+                    "<b>) פושט בלע\"ז ע\"כ</b>. ואף הרמב\"ם גירסתו ואסקריא. אלא שמפרש דקאי אדלקמיה. על ארבע קורות. שהבנין שעל ארבע קורות בלתי מחובר לארץ. נקרא אסקריא. ואפשר לי לקיים גירסת הספר. לא מיבעיא להרמב\"ם. אלא אף להר\"ש והר\"ב. ויהיה בנין המצפה שעושין על התורן שיעמוד עליו הצופה. ושפיר קתני או. * [ומ\"ש הר\"ב ויש ספרים כו' ובלשון מקרא כו' בדברי הימים ב' ב' ט\"ו]: \n",
+                    "<b>על ארבע קורות</b>. לשון הר\"ב שהיה הבית בנוי על גבי הקורות. ולשון הר\"ש שיש אויר תחת הקורות וכותלי הבית בנויים על גבי הקורות. ע\"כ. וכלומר שהקורות בולטות. כגון מן עלייה. ועליהן בנוי בית. ולשון הרמב\"ם פי\"ד מהט\"צ שם או תלוי על ארבע קורות. ומהר\"ם פירש דקורות היינו שהם רחבים וראויין לעמוד בלא נעיצה בקרקע. ולא קרינן ביה בבית ארץ. אבל עמודים דלק' שאינן רחבין אינן מתקיימים בלא נעיצה. א\"נ דד' קורות שלא כנגד הזויות ודלקמן הן כנגד הזויות וכתב שפי' קמא ניחא טפי ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>אפילו על ארבעה עמודים</b>. לשון הר\"ב שהעמודים מחוברים בארץ והן נחשבים ד' זויות לבית והגג עליהם וכו' וכך הוא בפירוש הרמב\"ם ודברי תימה הן דהא לקמן תנן אין הבית מיטמא בנגעים עד שיהיה בו אבנים וענים ועפר וכאן אין כותל כלל אבל בנא\"י שבפירוש הרמב\"ם כתוב ועליהן בית בנוי כו'. וכך הם דברי הר\"ש העתיק לשון ת\"כ. להביא בית הבנוי על העמודים. ומפרש וז\"ל על העמודים. הם עמודים זקופים ונעוצים בארץ זה אצל זה. שאין אויר מפסיק תחת הכתלים שהבית בנוי עליהם. ומיהו מדקתני מתניתין על ארבע עמודים. משמע דלא חיישינן מאויר שתחת הכתלים. אלא מזויות הבית. שלא יהא אויר תחתיהם דאותן ד' עמודים כנגד זויות הבית ע\"כ ועיין לעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בית שאחד מצדדיו מחופה בשיש כו' טהור</b>. אמר ית' ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית הורה בזה שהוא נבנה מאבנים ועצים ועפר ואז יטמא. הרמב\"ם. שאף ע\"פ שבתחלה נאמר ונתתי נגע בבית סתם נלמד במדת דבר הלמד מסופו שאינו מדבר אלא במה שכתב בסופו ונתץ וגו'. ולא בבית הבנוי מענין אחר ועיין בסמוך בדבור עד שיהא כו': \n",
+                    "<b>ואחד בעפר</b>. ה\"נ ה\"מ למתני וצדו אחד [עצם] וצדו אחד ברזל אלא תנא ושייר. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>ועפר</b>. כדכתיב בקרא ואת כל עפר הבית ואין זה גושי עפר אלא הוא מגובל ונעשה טיט כענין שנאמר (ויקרא י״ד:מ״ב) ועפר אחר יקח וטח את הבית. ולשון הרמב\"ם בפירושו מאבנים ומעפר ומסיד וסיד א\"א לומר כדפי' הר\"ב והרמב\"ם במ\"ו דסיד לא הוי עפר. וע\"ק דהשמיט עצים לכן נ\"ל שהוא ט\"ס וצ\"ל מאבנים ומעצים ומטיט: \n",
+                    "<b>עד שיהא בו אבנים ועצים ועפר</b>. פירש הר\"ב דכתיב את אבניו את עציו ואת כל עפר הבית וכן נראה מל' הרמב\"ם דלעיל. ואיכא למידק מנלן עד דאיכא לכולהו. דדלמא כי איכא חדא נמי תסגי וקרא לגופיה אצטריך. לומר שכל אחד מאלו מתטמא בנגעים ובעי נתיצה. והר\"ש הביא ברייתא דר' ישמעאל אומר בי\"ג מדות כו' דבריש ת\"כ. דתניא דבר הלמד מסופו כילד ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. משמע בית שיש בו אבנים ועצים ועפר מיטמא. יכול אף בית שאין בו אבנים ועצים ועפר. ת\"ל ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית דבר הלמד מסופו שאין הבית מיטמא עד שיהא בו אבנים ועצים ועפר ע\"כ. ובעניי לא יכולתי לעמוד על למוד זה דבשלמא אם בא ללמד שלא ליטמא שום בית שאינו נבנה בשום אחד מאלו. אתי שפיר דאע\"ג דונתתי נגע בבית סתם כתיב ואיכא למימר דמשיש או לבנים או סלע או גוש עפר נמי בכלל. למדנו מסופו דגבי נתיצה כתיב אבניו ועציו ועפרו דדוקא הני ואחריני לא אבל לומר דבעינן עד שיהו שלשתן זו לא שמענו דהא איכא לפרושי דקרא קמ\"ל דכל אחד משלשתן ראוי ליטמא בצרעת ובעי נתיצה. ובעל קרבן אהרן בתחלת חבורו על פי\"ג מדות שקראו מדות אהרן. כתב על ברייתא זו יכול אף בית שאין בו אבנים ועצים ועפר או או קאמר דאי לית ביה דבר מאלו היכן נראה הנגע. אלא שאין בו האחד מהם קאמר וא\"כ הכתוב סתום כי לא ידענו מאיזה בית מדבר אם בנוי מאבנים ועצים ועפר או באחד מהם די ובאמרו בסופו ונתץ את הבית את אבניו וגו' ואע\"פ שבא לומר שהאבנים ועצים והעפר כולם מקבלים טומאה וטעונים נתיצה אגב אורחיה למדנו שכיון שהוצרך לומר אבניו ועציו ועפרו משמע שלא אמר בית אלא על הבית שיש בו אבנים ועצים ועפר. ע\"כ. ולא הבינותי זה כלל היאך מצינו למדין מסופו שיהא צריך לשלשתן ביחד. דבשלמא ללמוד שאין שום דבר אחר מיטמא בנגעים משתמע שפיר. כיון דלא כתבה תורה לנתוץ אלא אלו שזכר. ש\"מ דשום דבר אחר אינו ראוי לקבל טומאת נגעים. אבל שנוכל ללמוד דלבעי כל אלו השלשה ביחד אגב דכתב התורה לאלו השלשה. שבהכרח הוצרכה לכתבן ללמד על עצמן שהם טעונים נתיצה שמקבלים טומאת הנגע. זה לא ידעתי מנין לנו ללמוד כן. וכן מה שהניח וכתב דהא דקתני יכול אף בית שאין בו אבנים ועצים ועפר או או קאמר דאי לית ביה דבר מאלו היכן נראה הנגע גם אלו דברי תימה הן דכיון דאכתי לא למדנו למעט שום דבר מטומאת הנגע מאי מתמה היכן נראה הנגע. בכל דבר שבעולם שממנו נבנה הבית. איכא למימר שיהא נראה בו הנגע. ודלמא הכי קאמר יכול אף בית שאין בו אחד מכל אלו. והא ודאי דלחצתו לפרש כן מאי דקשיא לי דאי תימא דהוי אמינא דר' ישמעאל ללמוד על בית שאין בו אחד מכל אלו. א\"כ אף מסופו לא למד אלא להוציא דבר שאין מכלל אלו השלשה אבל שצריכים כל אלו הג' ביחד לא למדנו ולכך מפרש בענין שלא נסתפק ר' ישמעאל על הדבר שאינו מכלל אלו הג'. וא\"כ ספקו אי בעי שלשתן. ואי תסגי באחד. ומש\"ה כי מייתי קרא דבסופו הרי שבא ללמד דלבעי שלשתן. זה ברור שמפני הלחץ זה הדחק שאמרתי הוצרך לפרש כן. אבל נשאלהו ויודיענו כיון שבא לנו הספק ולא ידענו באיזה בית מדבר הכתוב. למה לא נהיה בכלל הספק כל בית שבעולם. אפילו של שיש ולבנים צור וגושי עפר. אלא שהאמת הוא כך שהכל בכלל הספק. והדרא קושיין לדוכתא מהיכא אתי לן ללמוד מסופו שיהא צריך לכל שלשתן. וראיתי לבעל מדות אהרן עצמו. שבתחלת דברי ר' ישמעאל כשמסדר הי\"ג מדות אחת לאחת קודם שמפרשן לכל א' וא'. כיצד וכיצד כו'. דמפרש על מדת דבר הלמד מסופו. במשל. התורה אמרה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. ושם בית יכלול ב' מינים או ג'. או בית העשוי מנסרים או מיריעות. או בית בנוי מאבנים ועצים ועפר. ולא ידענו באיזה מין מאלו מדבר. או אם מדבר מכולם. לזה נמסר לנו בסיני שנלמוד זה מהדינים הנאמרים על זה הבית לבסוף. רצוני על חלקי ואישי הבית. ולזה כשהוא אומר ונתץ את עציו וגו'. בזה נלמוד שאין זה מדבר אלא בבית בנוי מאבנים ועצים ועפר. עכ\"ד. הרי שהוא עצמו מפ' שהספק נופל על כל בית ואפי' שאינו משום א' מאלו הג'. ושמה שלמדנו מסופו הוא שלא יהא אלא מאלו הג'. אבל שיהיו צריכים אלו הג' ביחד. זו עדיין לא שמענו. והנה עוד לו לבעל מדות אהרן בפירושו להברייתא כיצד ונתתי נגע וגו'. ת\"ל ונתץ וכו'. כתב וז\"ל או נאמר שביאר זה באומרו הבית. שהיה די שיאמר ונתץ את עציו וגו'. כי בבית הוא מדבר. אלא ודאי שכיון לומר שהבית הנזכר אינו אלא הבנוי מאבנים ועצים ועפר. עכ\"ל. ועל זה נפלאתי יותר. דמכיון דמיתורא דהבית למדנו זה. א\"כ היאך מצאנו ידינו ורגלינו לומר שזו היא מדת דבר הלמד מסופו. והרי מקרא מלא הוא ביתור תיבת הבית ולא מדה משום מדה כלל. אבל מה שנ\"ל בזה. דאה\"נ דממדת דבר הלמד מסופו לא למדנו. אלא שאין בית האמור בונתתי נגע צרעת. אלא האמור בסופו בונתץ שזכר אבנים ועצים ועפר. ולא למדנו עדיין כלל שיהא הכתוב מצריך שיהיו שלשתן ביחד בדוקא. והכי קתני יכול אף בית שאין בו אבנים כו'. כלומר שאין בו גם אחד מכל אלו וקאמר ת\"ל ונתץ וגו'. דבר הלמד מסופו. שאין הבית מטמא עדשיהא בו אבנים ועצים ועפר. ר\"ל שנלמד מסופו שאינו מטמא עד שיהא בו אלו המנוי'. אבל בשום דבר אחר מאלו אינו מטמא. ולא באנו לומר שיהו בו כל אלו שזה ודאי לא למדנו כלל ממדה זו ולא בא ללמד על זה אלא למדנו שאלו יהי' בו ולא שום דבר אחר. כלומר ששום דבר אחר אינו ראוי לקבל טומאת נגעים. ומכ\"ש לגי' שבת\"כ לבעל מדות אהרן דל\"ג עד שיהא בו כו' וגרס אלא א\"כ יש בו כו' דודאי דלא משמע מיניה דבעי למימר כלל שיהיו בו כל אלו דוקא ביחד. זהו מה שנראה בעיני ברור בפי' הברייתא הזאת. ומעתה שלא למדנו אלא שאין דבר אחר מיטמא בנגעים אלא אלו השלש. נשאר עלינו החובה דא\"כ מנין לנו הא דתנינן עד שיהא בו אבנים ועצים ועפר. ובמשנתנו לא נוכל לפרש. אלא עד שיהיו שלשתן ביחד. לפי שזה שאין דבר אחר מיטמא אלא אלו כבר תנא לה ברישא בית שאחד מצדדיו מחופה בשיש וכו'. וא\"כ מנלן הא. כיון דמהמדה זו לא למדנו כן. ואומר אני שברויתא אחרת נשנית בת\"כ וממנה למדנו זה. וכך היא שנויה בפ' מצורע ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית. מלמד שאין הבית מיטמא בנגעים עד שיהיו בו אבניו ועציו ועפר. וכמה אבנים יהו בתוכו. ר' ישמעאל אומר וכו'. הרי שזו הברייתא היא שנויה התם במקום משנתנו ממש. ולא כיון התנא באמרו מלמד שאין הבית כו' למדה זו דדבר הלמד מסופו. ולא לשום מדה מן המדות. וז\"ל בעל קרבן אהרן מלמד וכו'. דבאמרו ונתץ את הבית לא היה צריך לומר. מהו אשר יתוץ. דסתם בית אבנים ועצים ועפר (הוא). ע\"כ. וזה סותר ג\"כ פי' עצמו שבמדות אהרן. בפירושו על המדה עצמו דנסתפקו אם של יריעות ונסרים. ועוד תקשה ליה משנתנו דקתני בהדיא דשל שיש ולבנים כו' טהור. משמע דאצטריך למתני דה\"א דטמא. והשתא אם הוא ה\"א. דלמא האמת הוא כן. אלא ודאי קרא אשכח ודרש. והיא היא המדה דדבר הלמד מסופו שלמדנו ממנה. דאין דבר אחר מיטמא אלא אלו. והכא דדריש דבעי שלשתן ביחד. הפי' הוא כאותו פי' עצמו שכתב במדות אהרן בברייתא דכיצד דלעיל. וכתבתיו ג\"כ למעלה זה הפי'. והוא דמיתורא דהבית קדריש הכי דלא אצטריך למכתב כלל אלא ונתץ את אבניו וגו'. דבבית קא מיירי אלא לומר שהבית הוא זה דוקא. שנאמר עכשיו באבנים ועצים ועפר. אלא שהוא מפרש זה במדת דבר הלמד מסופו בעצמה. וזה א\"א בשום פנים. דלמדה א\"צ שום יתור. אבל המדה נדרשת לענין שאין דבר אחר מיטמא אלא אלו. ויתורא דקרא להכי הוא דאתא. לאשמעינן דעד שיהא. כלומר שיהו שלשתן ביחד דוקא. ודיקא [נמי] (הכי) דהכא קתני אבניו ועציו בלישנא דקרא ואלו התם קתני אבנים ועצים. דהתם לא אתי אלא למדרש שאין דבר אחר מיטמא אלא אלו. והכא אתי למימר שיהו שלשתן יחד בזה הבית הנטמא. וזולת זה אינו טמא כלל. דאין לפרש דדייק למנקט אבניו ועציו ולא של חברו. כדדייקינן בקרא במתני' ב' פ' דלקמן [בפי' הר\"ב]. ואי למינקט לישנא דקרא. א\"כ לעיל נמי ה\"ל למנקט הכי. אלא שבמכוון נקט לעיל אבנים ועצים דהיינו בעלמא. והכא נקט אבניו ועציו דאהך בית מהדר. וללמד דבעינן שיהיו שלשתן ביחד דוקא. דוכן נמי דייקא הגי' (דלבעל קרבן אהרן) דגרסי' בברייתא לעיל אא\"כ יש בו אבנים וכו'. והכא גרסי' עד שיהא בו כו'. ברוך החונן לאדם דעת: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכמה אבנים יהו בו</b>. בת\"כ יכול עד שיראה בשני כתלים ת\"ל ומראיהם שפל מן הקיר אפי' בכותל אחד יכול אפילו על אבן אחת. ת\"ל וחלצו את האבנים. אין פחות משתי אבנים דברי ר\"ע. ר' ישמעאל אומר וחלצו את האבנים. אין פחות משתי אבנים. מנין אפילו לא נראה. אלא על אבן אחת. ת\"ל ומראיהן שפל מן הקיר אפילו על אבן אחת. ולפיכך הוצרך רבי ישמעאל ד'. שיהא כל כותל מכתלי הבית ראוי לנגעים. וזה בעצמו טעמו של רבי עקיבא שהצריך ח': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>פצים פי' הר\"ב לשון סדק וקרע כמו הרעשת ארץ פצמת'</b>. תהלים ס' פ\"ד. וכתיב וקרע לו חלוני (ירמיה כ\"ב י\"ד) תרגום ופצים ליה כיון. כשקורעים בכותל לעשות פתח ומשוין הבנין משני צדדין השווים נקרא פצים. הר\"ש. * [ובסוף פ\"ח דשבת מפרש הר\"ב לפצים בענין אחר וע\"ש]. וכתב עוד הר\"ש ושיעור האבנים. אין מפורש במתני'. אבל בתוספתא קאמר רשב\"א. משאוי שנים: \n",
+                    "<b>וקירות המתיצה</b>. פי' הר\"ב של חצרות גנות ופרדסים כו'. וכ\"כ הר\"ש. ודוחק בעיני. שהקדים לשנותי קירות האבוס דשל בהמה. והרמב\"ם מפ' קירות המחיצה. הוא תקרה ולא נעשה לדירה. ואמנם נעשה להיות צל לאשר תחתיו מהבהמות מהשמש ע\"כ. ומהר\"ם כתב נ\"ל דגרסי' קירות המחצה מלשון ותהי המחצה. לשון חלוקה. דבת\"כ גרסי' בקירות הבית ולא בקירות המגורה מלשון נהרסו ממגורות (יואל א' י\"ז) והם אוצרות תבואה. והיינו קירות המחצה דמתני'. שדרך לעשות באוצרות תבואה חלוקות הרבה בין חטין לכוסמים לשיפון לשעורים ולשבולת שועל. ואף בין תבואה לתבואה דמינה. דפעמים זו טובה מזו. להכי גרסינן המחצה. ועוד דאין זה לשון קירות המחיצה. דלשון קירות. הם מחיצות. וא\"כ מאי האי קירות המחיצה. והלא קירות ומחיצות אחד הן עכ\"ל. אבל הר\"ש העתיק דבת\"כ קתני בה תרווייהו. קירות המחיצה. וקירות המגורה. וכן הוא בת\"כ שבידינו: \n",
+                    "<b>ירושלים</b>. פי' הר\"ב שלא נתחלקה לשבטים. בפ\"ק דיומא דף י\"ב. ופי' לשבטים לשבט יהודה ובנימין. כאידך מ\"ד התם דס\"ל דיהודה ובנימין הי' להם חלק בירושלים. ותנא דידן סובר דלא נתחלקה להם. אלא יד כל ישראל שוים בה. ותמהו התו' [ד\"ה ירושלים] דבפרק איזהו מקומן [משמע] דקרן מזרחית דרומית לא היה לו יסוד לפי שלא היה בחלקו של טורף (כדפי' הר\"ב במ\"ד. ועוד בסוף מ\"א פ\"ג דמדות) וא\"כ למ\"ד לא נתחלקה. מאי שנא דשאר מקומות של מזבח היה להם יסוד. ומזרחית דרומית לא היה לו יסוד. ואין לתרץ דלדידיה היה לו יסוד מכל צדדיו. דא\"כ אל יסוד מזבח העולה. מאי עביד ליה. דמשמע שיש ליתן אותו במקום שיש לו מכלל דאיכא דוכתא דלא היה לו יסוד. וי\"ל הכי גמירי שלא לעשות יסוד למזרחית דרומית כדכתיב הכל בכתב. ע\"כ. ואם תרצו מתניתין דמדות (*שהיה) [שלא היה] לו יסוד כו' דאתיא ככ\"ע. אכתי תקשה אמאי כי שאלו בגמ' דאיזהו מקומן דף נ\"ג מאי טעמא והשיב ר' אליעזר לפי שלא היה בחלק של טורף. וכל אותה סוגיא הכי רהטא. ומייתי התם נמי תרגום באחסנתיה יתבני מדבחא א\"נ מקדשא. וכמו שהעתקתי שם בס\"ד. ואמאי שבקינן למימר טעמא אליבא סתמא דמתני' דהכא. ושם ביומא דלמ\"ד נתחלקה לשבטים. ירושלים מיטמא בנגעים. חוץ מן המקומות המוקדשים שבו. שהוא המקדש וב\"כ ובתי מדרשות. ותו דבפ\"ז דב\"ק דף ע\"ב פירשו הטעם. דאע\"ג דנתחלק חזרו וקנו אותן המקומות. כדי שיהא לכל ישראל חלק בהן משא\"כ ירושלים אם מתחלה נתחלקה. למה חזרו וקנו אותה. ע\"כ. אלא ודאי דלהכי מפרש אליבא דמ\"ד נתחלקה. דהכי הלכתא. ודלא כמתני' דהכא. ונ\"מ דירושלים חוץ מדברים המוקדשים שבה מיטמאין בנגעים. וקשיא על הר\"ב דכיון דמכרש בזבחים ובמדות אליבא דמ\"ד דנתחלקה. ה\"ל לכתוב בכאן דאין הלכה כסתם משנה. וכן הרמב\"ם שפוסק כסתם משנחנו בפי\"ד מהט\"צ [הלכה י\"א] ומשום שלא נתחלקה לשבטים. תקשה לי' נמי סוגיא דזבחים דנסב' אליבא דמ\"ד נתחלקה. ומיהו תו אשכחן סתמא אחרינא במתני' ז' פרק בתרא דערכין. דירושלים אין בית חלוט בה. וטעמא דלא נתחלקה לשבטים. כמ\"ש שם. וצ\"ע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כנגע נראה לי בבית</b>. אפילו ת\"ח ויודע כו'. דאי אינו יודע. מהיכי תיתי שיאמר נגע נראה לי והא לא ידע. וא\"ת למה אסרה התורה מלומר נגע. והלא עד שיאמר הכהן טמא. עדיין אין כאן טומאה. כדתנן ברפ\"ג. והרא\"ם כתב בשם רבותיו. דכיון דבדבורו לא יוכל לשפוט. הלכך לא יאמר בלשון ברור. ע\"ד אמרם. ולמד לשונך לומר איני יודע. ולי נראה מפני דרך ארץ שצריך לנהוג עם הכהן כו'. א\"נ שלא ימהר הכהן ויגזור טומאה. ע\"כ. וג\"א כתב. משום דובר שקרים לא יכון. דהא כל זמן שלא נזקק הכהן לאו נגע הוא. ואיך יאמר נגע כו'. וכתב בעל קרבן אהרן. דלא דק בזה. שהכהן אינו עושה אותו נגע. אבל הטומחה עושה בו. וקודם שיבא הכהן. נגע הוא. ע\"כ. ואפשר לתרץ שכשיאמר נגע. המכוון ממנו מה שקוראין נגע. והיינו נגע טמא. ומכיון שעדיין אינו טמא. הרי דובר שקרים. ולי נראה בהפך. דלהכי הקפידה התורה מלומר נגע. כדי שלא לפתוח פיו לשטן לו כדדרשינן בפרק מי שמתו (ברכות דף י\"ט) מאמרו שמעו קציני סדום וגו' הרי אפשר שיחזור ויכהה טרם בוא הכהן. ולכל הטעמים נראה לי שבכל הנגעים הדין כך. שלא יאמר נגע עד שיטמאנו הכהן. ואפילו את\"ל דאין הדין הזה. אלא בנגעי בתים. וכן הרמב\"ם לא כתב שיהא נוהג גם בשאר הנגעים. י\"ל דנגעי בתים הואיל וקודמין בזמן כדלקמן לכך הקפידה התורה ביותר. משא\"כ בשכבר בא עליו נגע הבית כשאח\"כ בא עליו נגע בגדיו. וכן גופו שוב לא הקפידה בכך: \n",
+                    "<b>וצוה הכהן ופנו את הבית</b>. אפילו חבילי עצים וכו'. וכן הוא בנוסחת מהר\"ם ז\"ל ובמשניות ישנים מנוקדים: \n",
+                    "<b>אפילו חבילי עצים</b>. כתב הר\"ב. והא דכתיב ולא יטמא כו' לאשמעינן דכלים דהוו מעיקרא נמי מיטמו. אי שביק להו. בת\"כ. ולא יטמא כל אשר בבית. מה ת\"ל לפי שמצינו. *(בפ' דלקמן משנה ט') בנכנס לבית המנוגע שאינו מטמא בגדים עד שישהה בכדי אכילת פרס. יכול אפילו היו שם כלים מקופלים ומונחים על כתפו כלים מקופלין ומונחים בתוך הבית. יכול לאיהו טמאים עד שישהו כדי אכילת פרס ת\"ל ולא יטמא כל אשר בבית. מיד. כלומר דלהכי מפנה. שהרי לא יכול להציל. שמיד יהא נטמא. ואפילו לא ישהה כדי אכילת פרס: \n",
+                    "<b>ואפילו חבילי קנים</b>. דלא תימא עצים דוקא. דחזו לעשות מהן כלים *[שסתמן מקבלים טומאה. אבל קנים מה שעושים מהם כלים מן הסתם אין מקבלים טומאה כמו כוורת הקנים דרפט\"ו דכלים. ורפ\"ח דאהלות. וכן מחצלת הקנים דספי\"ז דכלים. ואע\"ג דתנן נמי התם שפופרת הקנה הרי לריך שיוציא את כל הככיי כדתנן התם ולפיכך מסתמא מהקנים אין עושים כלים שמקבלים טומאה [וה\"א] דא\"צ פינוי. הואיל ואף סופן אינן רגילין שיהו באין לכלל קבלת טומאה קמ\"ל. נ\"ל]: \n",
+                    "<b>אם כך על של רשע</b>. ל' הר\"ב שהנגעים באים על לה\"ר. וז\"ל הרמב\"ם שראיית הלרעת הנזכרת בתורה אמרו שהוא (עונש) בעבור לה\"ר. כי יפרד מן האנשים וירחיקו אותו מהיזק לשונו. ויתחילו בביתו. ואם חזר בו מוטב. ואם לאו ובא במצעות והוא אומרו בכל מלאכת עור. חזר בו מוטב. ואם לאו יבואו בבגדים. ואם לא חזר בו עדיין. יבא לגופו ועל עור בשרו. וזה על דרך המוסר והתוכחת. הלא תראה שהם דברים בלתי טבעיים. ואינן חלאים טבעיים בשום פנים. לפי שהבגדים והבתים הם חומר דומם. שלא יקרה בהן צרעת (והם על דרך נס. כמו מי סוטה. ואינם אלא דברים חוץ מהטבע. לפי שהבתים (והבגדים) אינם נעים ונדים מאליהן. וכל מה שאירע בהם מהמקרים. אינו צרעת) אלא בקריאת התורה על הדמיון. אשר זכרנו. וכן נגעי אדם. תראה שישים הנתקים צרעת. והוא חולי הנקרא חולי השועל. ויטהר הצרעת כאשר הפך כולו לבן. הוא תכלית הצרעת והיותר גדולה והיותר חזקה. ואמנם הם ענינים תוריים לפי מה שזכרנו. ולזה השרש נקרא רשע. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלא עומד על פתח הבית וכו'</b>. כלומר בסמוך לפתח הבית. לא על האסקופה שבפתח הבית. דא\"כ תחת המשקוף הוא עומד. ואנן ילפינן מדכתיב מן הבית עד שיעקר מכל הבית. כדכתב הר\"ב ובת\"כ הכי תניא עומד בצד השקוף ומסגיר ומייתי לה נמי הכי בגמ' פ\"ק דחולין דף י' ובפ\"ז דנדרים דף נ\"ו ומרמי לה רמי אמתני' ה' דהתם דמשמע מינה דמן האגף ולחוץ לא הוי בכלל הבית. והכא עד שיעקר לגמרי ואפי' מן האגף ולחוץ צריך שיצא מכל עובי המפתן ומשני שאני הכא דכתיב מן הבית עד שיצא מן הבית כולו מכל הלין בעומד על הפתת דתנינן בסמוך לפתח קאמר ומצאנו בל' הקדש על שהוא סמוך. כדתנן במ\"הפי\"א דמנחות ולקמן בפ' בתרא מ\"ה כתב הר\"ש לשון תוספתא והכהן מניח ידיו על המצורע ופי' שהוא כמו ועליו מטה מנשה. כלומר אצל המצורע תחת ידיו: \n",
+                    "<b>אם פשה</b>. עיין בסוף פרקין: \n",
+                    "<b>מכל מקום</b>. פי' משום מקום. מהר\"ם. ומצאנו כן בכתובים. ולא יעיר כל חמתו. תהלים ע\"ח. אין לשפחתך כל בבית. מלכים ב' ד' *[לא תעשה כל מלאכה בי' דברות]: \n",
+                    "<b>לא אחת תחת שתים</b>. ולא שתים תחת אחת. בת\"כ ולקחו אבנים. אין פחות משתי אבנים. והביאו אל תחת האבנים אין פחות משתים: \n",
+                    "<b>אלא מביא שתים תחת שתים תחת שלש וכו'</b>. ל' הרמב\"ם פט\"ז מהט\"צ (הל' ג') ויש לו להביא שתים תחת שלש. כלומר דתו לא הקפידה התורה מכיון שמביא שתים. ובמשניות ישנות מנוקדים הגירסא אלא מביא שתים תחת שתים שלש תחת שלש ארבע תחת ארבע. אבל בנוסח' מהר\"ם כנוסחת הספר. ובת\"כ שהעתיק הר\"ש משובשת הגי' ובת\"כ שבידינו כמו שהיא במשנתנו ומסיים וארבע תחת שלש תחת שתים: \n",
+                    "<b>שניהן קוצעים שניהן מביאין את האבנים</b>. כתב הר\"ב שניהם קוצעים ל' ואת הבית יקציע לא דמהכא ילפינן דשניהם מחוייבין דהא יקציע ל' יחיד הוא אלא ענין קוצעים מפרש ליה וכדדייק לכתוב ל' ואת כו'. אבל דהחיוב על שניהם נראה דילפי' ליה מדכתיב ושפכו את העפר אשר הקצו דהקצו ל' רבים. ודשניהם חייבי' להביא האבנים כתב הרמב\"ם מדכתיב ולקחו אבנים אחרות וכי תימא אכתי הא כתיב יקציע ל' יחיד. וכן נמי כתיב אחר חלץ ל' יחיד. הא דריש בת\"כ אחר חלץ. למעוטי שאם היה כותל סמוך לאויר פי' הר\"ש שהכותל מפסיק בין בית לחצר או בין בית לגינה שאין בעל החצר ובעל הגינה מסייע לבעל הבית: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בא בסוף שבוע ורחה אם חזר כו'</b>. דהא דכתיב ואם ישוב וגו' אחר חלץ וגו'. ילפי' בת\"כ בג\"ש שיבה שיבה מדלעיל ושב הכהן. *[ואם ישוב הנגע. מה שיבה האמור להלן בסוף שבוע] ה\"נ בסוף שבוע: \n",
+                    "<b>אם חזר ונתץ</b>. כדכתיב ואם ישוב הנגע וכו' והא דכתיב ובא וגו' והנה פשה. לא שצריך שישוב הנגע ויפשה. אלא או הא או הא קאמר. ואצטריך לפשה לעומד בראשון כמו שאכתוב בר\"פ דלקמן בס\"ד [ד\"ה עמד בראשון]: \n",
+                    "<b>אל מחוץ לעיר</b>. ואפילו אינה מוקפת חומה. כמ\"ש במ\"ז פ\"ק דכלים [ד\"ה שמשלחין]: \n",
+                    "<b>הפשיון הסמוך כל שהוא והרחוק כגריס</b>. בסוף שבוע ראשון כתיב הנה פשה הנגע בקירות הבית ודרשינן בת\"כ והנה פשה. זה פסיון הסמוך כל שהוא. מנין לרבות את הרחוק ת\"ל בבית. יכול כ\"ש ת\"ל נגע. נאמר כאן נגע ונאמר להלן נגע מה נגע האמור להלן כגריס אף נגע האמור כאן כגריס ופירושא דקרא והנה פשה על הנגע הנזכר. בכל שהוא. ואם הנגע בקירות הבית פשה. רחוק ממקום הנגע עצמו. הואיל ופשה שיעור נגע הנזכר להלן בנגעי אדם שהוא כגריס. וצוה הכהן וחלצו וגו'. ועמ\"ש בזה לקמן: \n",
+                    "<b>והחוזר בבתים כשני גריסין</b>. בת\"כ אם ישוב הנגע ופרח בבית. משל חזר איש פלוני למקומו. כשיחזור הנגע לאותם האבנים. אין לי אלא מקומו מנין לרבות את כל הבית ת\"ל בבית. יכול כגריס. נאמר כאן נגע ונאמר להלן נגע. מה נגע האמור להלן כשני גריסין. אף נגע האמור כאן כשני גריסין. וה\"פ דקרא אם ישוב הנגע והיינו במקומו שזהו שיבה משל חזר כו'. והדר קאמר ופרח בבית והוא שלא במקומו בכל מקום הבית. אם הוא הנגע כשיעורו שבנגעי בתים שהוא שני גריסין הוי חזרה ונתץ. וא\"ת ובשני גריסין נמי לא תסגי דהא כתיב ופרח. דמשמע שישוב הנגע ויפרח ג\"כ דהיינו שיפשה הא בעינן למדרש הכי בת\"כ. ולא סליק לן. דאית לן ג\"ש צרעת ממארת דהכא מצרעת ממארת דבבגדים. מה להלן טימא את החוזר אע\"פ שאינו פושה. אף כאן טימא את החוזר אע\"פ שאינו פושה (ואע\"ג דשניהם גבי ופשה כתיבי. קרבן אהרן) א\"כ למה נאמר ופרח. ללמד שאפי' פרח ממראה למראה מירקרק לאדמדם. או בהפך כדכתב הר\"ב במ\"ז פ\"ג ונראה שלא בלבד בחזרה אלא ה\"ה לפסיון וצרוף. והיינו דהרמב\"ם לא כתב בחבורו בפי\"ד מהט\"צ (הל' ב') אלא דמצטרפין זה עם זה ומכאן הוא שלמד ולא כמ\"ש הכ\"מ דמבגדים למדו דכיון דלא כתב דין הפריחה שחוזר ממראה למראה ש\"מ דעל זה שכתב דין הצרוף הוא סומך. הלכך ודאי דמהכא הוא שכ\"כ. ואיכא למידק דהכא דרשינן הנגע מהנגע דבבתים ושיהא כשני גריסין ולעיל דרשי' הנגע מהנגע דבאדם. דסגי בכגריס. ועוד דקרא דלעיל סמוך טפי לקרא דדרשינן מינה שני גריסין. ונפלאתי מבעל קרבן אהרן שלא העיר על זה. ונ\"ל דהכא בחזרה על כרחין ליכא למדרש בפחות משיעורו הראשון שאין חזרה אלא כשחוזר הכל אבל כשיחסר ממנו אין זו חזרה. שהרי חסר. אבל בפסיון הואיל וסתם פסיון סגי בכל שהוא אלא משום דברחוק איכא יתורא דהנגע. איכא למימר דתסגי לן אפילו כשיעור נגע הפחות. שהוא כגריס. דהא פסיון הסמוך סגי בכל דהוא: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הכהה בראשון וההולך לו קולפו והוא טהור</b>. דמדכהה בשני והולך לו דילפינן לקמן דקולפו וטעון צפרים. אשמעי' דכהה בראשון והולך לו דלא ה\"ל עמידה קודמת. דאינו טעון צפרים. כ\"פ הרמב\"ם. וכתב הר\"ש בס\"פ דלעיל דהך קליפה דכהה לא מצינו בקרא. ושמא מדכתיב כי נרפא הנגע דמשמע דאין טהרת הבית. אלא ברפוי. דהיינו שהוקצה והוטח. ע\"כ. *[דחליצה קיצה וטיחה מקרי רפואה. כדלקמן בד\"ה עמד בזה וכו']: \n",
+                    "<b>הכהה בשני וההולך לו קולפו</b>. והוא טעון צפרים. בת\"כ יליף ליה מדכתיב ולקח לחטא את הבית הרי כאן בית אחר פי' הר\"ש הבית יתירא דריש דביה משתעי קרא אלא לרבות בית אחר שאחרי רפואתו טעון צפרים: \n",
+                    "<b>עמד בראשון ופשה בשני חולן וכו'</b>. בת\"כ יליף מדכתיב ובא הכהן וראה והנה פשה. שא\"א שידבר בפשה בראשון וחלץ. שכבר למדנו בג\"ש דצרעת ממארת שא\"צ פסיון אלא בחזרה בלבד סגי ובעי נתיצה. אלא במה הכתוב מדבר במי שבא בסוף שבוע ראשון ומצאו עומד. ובא בסוף שבוע שני ומצאו פושה. ומה יעשה לו ת\"ל ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה. שענינם אחד. ועבדינן מינייהו ג\"ש כאילו בשניהם כתיב ושב או כאילו בשניהם כתיב ובא. מה שיבה דבסוף שבוע ראשון ושב הכהן וראה והנה פשה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף ביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. וכתב בעל קרבן אהרן דקראי הכי קאמרי. ואם ישוב הנגע וגו' וכן אם בא הכהן וראה והנה פשה. שזה וזה בסוף שבוע שני כשצרעת ממארת היא שזה יאמר על החוזר בלי פשיון כמו שביארנו בג\"ש אז ונתץ הכהן וגו' ואם אינה צרעת ממארת שאינו חוזר. אלא פושה. לא ביאר משפטו. ורמזו בג\"ש דביאה ושיבה: \n",
+                    "<b>עמד בזה ובזה חולץ וכו'</b>. בת\"כ יליף לה מדכתיב ואם בא יבא הכהן וראה והנה לא פשה וגו' בשתי ביאות הכתוב מדבר את שבא בסוף שבוע ראשון ובא בסוף שבוע שני וראה והנה לא פשה זה העומד מה יעשה לו. וטיהר הכהן את הבית. יכול יפטור וילך לו. ת\"ל כי נרפא הנגע לא טהרתי אלא הרפוי וזה עדיין לא נרפא שלא נעשה לו שום רפואה. ופירוש כי נרפא כאשר נרפא. דא\"ל שהוא טעם לוטהר הכהן משום שנרפא. דפשיטא דאין לכהן לטהרנו אא\"כ שנרפא. אלא ה\"ק וטהרו הכהן כאשר נעשה לו רפואתו וזה שעדיין לא נעשה לו שום רפואה מה יעשה לו. כ\"פ בעל קרבן אהרן *(ומה יעשה לו הרי אני דן וכו' ת\"ל ואם בא יבא הכהן הרי כאן שתי ביאות) ביאה אמורה למעלה וביאה אמורה למטה מה ביאה האמורה למעלה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. אף ביאה האמורה למטה חולן וקוצה וטח ונותן לו שבוע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האבן שבזוית</b>. פי' הר\"ב שהיא בינו ובין חברו בשותפות. וז\"ל רש\"י בפ\"ט דחולין דף קכ\"ח שבזוית. הנראה בבית זה ובבית זה שכן דרך הזויות לתת שם אבנים גדולות המחזיקות את כל עובי הכותל ונראתה משני לדדים ע\"כ. וה\"ה דה\"מ למימר האבן הראשה כר\"א דלקמן. אלא דברו בכל כותל. שמן הסתם יש בזוית אבן גדול: \n",
+                    "<b>ראש ופתין</b>. כתב הר\"ב. פי' הערוך אותה האבן או אותו העץ. שתופס מצד מערב וכו'. ר\"ל שהכותל שבינו לבין חבירו נבנה באבנים שלמות. והן נקראים ראשים וממלאים כל עובי החומה עד שנראה בבית זה ובבית זה מצד זה במערב. ומצד זה במזרח. ונבנה ג\"כ מפתין מלשון פת לחם (בראשית י״ח:ה׳) משליך קרחו כפתים (תהילים קמ״ז:י״ז) ונקראו כך. על שם שהם חלוקים לשנים. ששנים מהם כנגד אבן הראשה האחד. ורגילין לבנות כך הבונים. שורה ראשים ועליהם שורה פתים וחוזר ובונה עליהם שורה ראשים וכן עד למעלה. כך נ\"ל לפרש. אבל עכשיו מצאתי למהר\"ם שכתב וז\"ל בית הבנוי ראש ופתין כו'. בית של ראובן מצד זה. ושל שמעון מצד אחר. וכותל עצים או חומת אבנים מפסקת ביניהם. ונדבך של בית ראובן לצד מזרח ביתו. שהוא צד מערבו של בית שמעון. שוכב על עץ אחד שבראש הכותל שביניהם. או על אבן אחת. ועל אותו העץ או אותו האבן. שוכב כמו כן נדבך של בית שמעון לצד מערבו שהוא צד מזרחו של בית ראובן. אותו העץ או אותו האבן ששני הנדבכים נשענין עליו אחד מכאן ואחד מכאן מקרי ראש. ושאר עצים או אבנים לפנים ממנו אם לצד בית ראובן. ראובן חולץ ולא שמעון. ואם לצד בית שמעון. שמעון חולץ ולא ראובן. ולפי שבערוך פירושו סתום. הרחבתיו עכ\"ל: \n",
+                    "<b>נראה בראש נוטל את כולו</b>. מדתלי בנראה מסתברא לי דאחליצה קאי. דאי אנתיצה הרי נותץ כל הבית. ומה לי באיזה אבן שנראה. אלא אחליצה קאי. וקאמר דלא חייבו הכתוב לחברו שיחליץ עמו אלא כשנראה בראשו. הואיל והאבן אחד בצד שלו ושל חברו. אבל כשנראה בפתים לא חייב הכתוב לחבירו שיחלין גם האבן שבצדו. הואיל ואבן אחר הוא *[וגם לישנא דמתני' דייקא דקתני נוטל ולא קתני נותץ ואף מהר\"ם לעיל אסברא לה בחולץ]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נראה בעליה נותן את הקורות לבית</b>. שלצורך הבית *(נבנו למעזיבת) הבית ואינם עציו של עליה המיוחדים אליה *(לחוד) כדמשמע מהכינוי. ק\"א: \n",
+                    "<b>*[מלבנים</b>. כתב הר\"ב כמין לבנים מרובעות ששוטחין על הגגות. וה\"ל לפרש לענין מה שוטחין אותן על הגגות. דאי אמרת שאין להם שום צורך להגג אלא ששוטחין שם הוא ללורך עצמן וגופן עד שיושטחו למקום אחר. א\"כ מלתא דפשיטא היא שאינן בכלל אבניו וגו' ולא ה\"ל להתנא לאשמעי' להא כלל אלא נראה שיש בהן צורך קצת אל הגג ומש\"ה אצטריך לאשמעי' שיכול להצילן וזה ה\"ל להר\"ב לפרש]: \n",
+                    "<b>ועל שריגי החלונות</b>. ל' הר\"ש כמין סבכה שעושין בחלון שמסתכלים משם לרה\"ר ועושין הסבכה שלא יפלו משם התינוקות. כ\"פ הר\"ש וסריגי תרגום סבכה כמ\"ש בפ\"ט דאהלות מ\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מטמא מתוכו</b>. פי' הר\"ב כדכתיב והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו וגו' וכ\"כ הרמב\"ם. נראה מדבריהם דלא מטמא מתוכו. אלא כשיבא כולו לתוכו כדמשמע קרא אבל לא שאם יגע מתוכו בלא ביאה דמגרע גרע מאחוריו דמוחלט ואע\"ג דלתוס' פי\"ב דיבמות דף ק\"ג מספקא להו. להרמב\"ם והר\"ב מפשט פשיטא להו ומדברי התו' דהתם נראה שכך דעת רש\"י ג\"כ דדוקא עד שיבא לתוכו ולא כשיגע בלא ביאה אבל בפי' רש\"י שבידינו בהפך שכתב מטמא מתוכו במגע ואע\"ג דלא נכנס גופו לתוכו דלהוי טמא משום בא אל הבית אם נגע בכותל מטמא ע\"כ. ולדידיה אתי שפיר טפי סיפא דקתני זה וזה מטמאין בביאה כדלקמן. ומ\"ש הר\"ב האבנים המנוגעים עצמן כו'. כן כתב הר\"ש בשם התוספתא: \n",
+                    "<b>זה וזה מטמאין בביאה</b>. לשוץ הר\"ב לטמא כל הנכנס בתוכו מסיים הרמב\"ם לפי מה שיתבאר ובחבורו פט\"ז כיצד בית שהיה מיסך וכו' ודוחק דמפסיק במשנת הבונה מן המוסגר וכו'. אבל לפרש\"י דמתוכו דרישא בנגיעה היא ולא בביאה. הך סיפא דזה וזה מטמאין בביאה. מפרש כפשטה. וז\"ל אם נכנס דרך ביאה. כיון שנכנס רובו לתוכו טמא משום והבא אל הבית וכן פי' הר\"ש מטמאין בביאה. כדכתיב והבא אל הבית [וזה שכתב רש\"י רובו לא דק. דראשו ורובו תנן מ\"ח]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חזר נגע לבית</b>. פי' הר\"ב המוסגר וכדומה לזו שנינו במשנה ו' פי\"א. ושם מפורש וכתבתי שם [ד\"ה שורף] דקשיא לגירסת הר\"ב והר\"ש דגרסי התם יציל. ואילו הכא תנן חולץ. ומפרשין שהן טמאים כטומאת הבית שנטלו ממנו. ומצאתי עתה למהר\"ם שכתב וז\"ל וקשה מאי שנא מהא דתנן לעיל פי\"א גבי נגעי בגדים הטולה מן המוסגר בטהור חזר הנגע לבגד מליל את המטלית. והכא בנגעי בתים קאמר חולץ את האבנים. ודינן כדין בית שנטלו ממנו. על כן נ\"ל דהכא והתם דינן שוה. וה\"פ חזר נגע לבגד יציל את המטלית. עצה טובה היא. שכשקרע הנגע מבגד הראשון וחיבר במקומו מטלית וחזר הנגע לבגד הראשון ניכר בטוב שכל אותו הבגד הראשון הוא לקוי. ויש לחוש שמא יולד נגע גם במטלית שנלקחה ממנו וטלאוהו בבגד טהור ויתקלקל על ידה גם אותו הבגד. להכי קאמר יציל את המטלית *[פירושו] יפריש *[שכן פירש\"י בפסוק. כי כל העושר אשר הציל אלהים מאבינו דבפ' ויצא שהוא ל' הפריש] את המטלית מאותו הבגד שלא תקלקלו. והכא נמי דקתני חולץ את האבנים. לא חליצה וקיצה וטיחה קאמר דכיון דנלקחה מן הבית הראשון לאחר חליצה וקיצה וטיחה קודם נתיצה. אין דינן כיוצא בו. אלא א\"כ חזר הנגע לאותן אבנים עצמן. להכי קאמר חולץ את האבנים כלומר חולץ האבנים ומשליכם. כי יש לחוש פן יקלקלו את הבית הטהור. ואל תתמה על שינוי הלשון דלא קאמר יציל את האבנים כדקאמר לעיל יציל המטלית. די\"ל גבי מטלית שהיא בגד שלש על שלש וחשוב שייך ביה יציל המטלית. שגם היא תהיה ראויה לו אם לא יולד בה נגע ומצניעים כמוה לצורך תשמישים אבל באבנים לא שייך אלא חליצה והשלכה דאין מצניעים כמותם. עכ\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם אבן אחת ממנו מטמא בביאה</b>. כדלקמן *[ופסק הר\"ב וכן הרמב\"ם *[כר' אלעזר] והכ\"מ פי\"ו מהט\"צ [הלכה ג'] לא כתב טעמו. ונראה לי משום דמסתבר טעמיה דר' אלעזר. דיליף בקל וחומר]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הטמא עומד כו' והטהור עובר טמא</b>. פירש הר\"ב דכתיב במצורע מחוץ למחנה מושבו מכאן שמושבו טמא. פירשתיו בס\"ד במ\"ד פרק קמא דכלים [ד\"ה שהוא] *[והר\"ב כתב שם מכאן מצורע שהוא יושב כו' וטהור עובר כו' והוא לשון הר\"ש שם מת\"כ אבל כאן כתב הר\"ש דתניא בת\"כ כדתנן הכא. וכן היא הגירסא גם כן במשנה ב' פ\"ו דטהרות. ובת\"כ שבידינו הגירסא הטמא יושב כו' והטהור עומד כו'. וכן הוא בפ\"ק דקדושין דף ל\"ג. וכתב רש\"י שכן הגי' בת\"כ ומיהו כתב הר\"ש בכאן וז\"ל. ובפ\"ק דקדושין מייתי מתני' וגר' התם יושב במקום עומד ועומד במקום עובר והכל אחד דלעומד דהכא קרי ליה התם יושב. ולעובר דהכא קרי ליה התם עומד ע\"כ. והלכך גם הר\"ב שכתב לקמן בד\"ה אם עמד כו' ונטמא הטהור העובר לא קפיד בהא דכתב עובר במקום עומד ועיין עוד שכתבתי לחלק בין אילן לבית במשנה דלקמן(ד\"ה שהכניס) ובמשנה י\"א (ד\"ה כלים). ועוד עיין בפי' הר\"ב פ\"ק דכלים שם שכתב ודוקא מצורע בימי חלוטו וכו']: \n",
+                    "<b>[וכן באבן המנוגעת</b>. וכן בבגד המנוגע במשנה דלקמן]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טהור שהכניס ראשו ורובו</b>. כתב הר\"ב דבציר מראשו ורובו לא חשיבא ביאה. ובת\"כ והבא אל הבית כשיכניס ראשו ורובו. ופי' בק\"א דדייק מדלא כתיב והבא בבית. אלא כתיב אל הבית. דמשמע שעדיין הוא יבא אל הבית. ומיהו בבציר מרובו לאו ביאה כלל היא. ע\"כ. ועיין מ\"ש במשנה י': \n",
+                    "<b>וטמאה שהכניס כו'</b>. כתב הר\"ב דנפקא לן מקרא. דכתיב ולצרעת הבגד ולבית. מקיש בגד לבית כו'. אי מה בית טעון צפרים. אף בגד כו' ת\"ל זאת. ומ\"ש הר\"ב מנין לרבות את כולן כגון שו\"ע ועורות. הר\"ש השמיט ועורות ודייק *שפי' לשון כגון*. ומ\"ש ת\"ל זאת תורת כו'. מקיש כולן לבגד וכו'. אי מה בגד מטמא בכל הטומאות כגון שרצים וש\"ז אף כלן ת\"ל זאת. ת\"כ: \n",
+                    "<b>שהכניס ממנה אפילו כזית כו'</b>. אע\"פ שלא עמד שם אלא שהכניסה והוציאה טמא. דדוקא גבי אילן שאין שם מחיצות בעינן שיהא עומד. כדכתיב בדד ישב. אבל בבית דאיכא מחיצות. כאילו עומד תחתיו ומטמא הבית כ\"כ התו' בפי\"ג דיבמות דף ק\"ג ומתני' י\"א דלקמן מסייעה להו. כמ\"ש שם בס\"ד (ד\"ה כלים): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טמאין מיד</b>. כדילפי' בברייתא דת\"כ שכתבתי בפ' דלעיל מ\"ה [ד\"ה אפי']: \n",
+                    "<b>עד שישהא כדי אכילת פרס</b>. פי' הר\"ב דכתיב והאוכל וכו'. ליתן שיעור לבא אל הבית כו' עד שישהה כו' כשהוא שוכב כלומר כשהוא מיסב ומש\"ה לא כתב והשוהה. ללמד שתהא האכילה משוערת באוכל כשהוא מיסב שזה קובע לאכילתו. ואי לאו הכי הוה משער השהייה באכילה דכל התורה כולה. שהיא בכזית. כך כתב בעל קרבן אהרן: \n",
+                    "<b>פרס</b>. כתב הר\"ב לדברי רש\"י כו'. ופלוגתייהו מחלוקת תנאים היא במ\"ב פ\"ח דערובין ושם פסק הר\"ב כפסקו של הרמב\"ם. וכן במס' כלים פי\"ז מי\"א. עיין [מ\"ש] בסוף משנה א' פ' קמא דפרה [ד\"ה פרס]: \n",
+                    "<b>מיסב ואוכלן בלפתן</b>. פי' הר\"ב ששיעורו מועט כו' כ\"כ הרמב\"ם. ונפלאתי על בעל קרבן אהרן שכתב. דאי לא דמסתפינא ה\"א דהוא להחמיר. שכך משמע מאמרו מיסב. שירצה עושה קבע ואוכל דבר טוב וכו' שמתאחר מאכילה וכו'. וכי זו להחמיר היא שאם נצריכהו לשיעור מרובה נמצאת מיקל עליו שלא יטמאו בגדיו שלא יתאחר כל כך. וזהו בעלמו טעמו של הרמב\"ם שהראה פנים. דלכך שיערו בחטין עם לפתן שהוא מפני שממהר לאכול. לפי שנראה לולהרמב\"ם שאמרו הדבר להחמיר. וזו היא חומרא שנטמאהו בזמן קצר שישהה בו. ואף רש\"י בפ\"ו דברכות דף מ\"א ובפרק קמא דערובין דף ד'. ופרק קמא דסוכה דף ה'. פי' דשיערו בחטה שנאכלת מהר. וכתב ג\"כ מיסב דרך הסבה. שהיא נאכלת מהר. שאינו פונה אנה ואנה. ובזה מתיישב דיוקו של בעל קרבן אהרן. מדתנן מיסב [*ומדשיער הכתוב במיסב. מינה שיערו עוד חכמים לומר פת חטין. ובלפתן. הכל כדי להחמיר]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חכמים אומרים עד שישהא כו' ואז נטמאו טבעותיו</b>. אבל ידיו נטמאו מיד. כך כתב הרמב\"ם בפי\"ו מהלכות טומאת צרעת. ונ\"ל דדייק ליה מדא\"ל בזמן שאין כל גופו טמא. דמשמע מיהא דמקצת גופו. והיינו ידיו שהכניס. שהן טמאין מיהת. והא דבעינן לעיל שיכניס ראשו ורובו. היינו כדי שיטמא כל גופו. וטומאת ידיו פליגי בה בריש פ\"ג דידים *[אם הם תחלות או שניות]: \n",
+                    "<b>אמרו לר' יהודה וכו'</b>. כתב הר\"ב ור\"י אמר מצינו כו' כותים ובהמה כו' אין מצילין כו' בת\"כ יליף לה מיכבס את בגדיו *[כל דמטמא בגדים מציל וכו']. ובהגה\"ה שבפירוש הר\"ש האריך מסוגית הגמ' ואין זה מעניננו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי שמעון אומר עד ארבע אמות</b>. פי' הר\"ב דקומתו של אדם בינוני כו'. עיין מ\"ש בזה במשנה ה' פ\"ד דערובין [ד\"ה אלו]. ובמשנה ח' פ\"ו דב\"ב [ד\"ה וכוכין]: \n",
+                    "<b>כלים מיד טמאין</b>. לשון הר\"ש וצריך לדקדק דבכניסתו מיד. אין מיטמאין. אם לא עמד. דטמא עובר לא מיטמא. עכ\"ל. ובמה שכתבתי במשנה ח' [ד\"ה שהכניס] בשם התוספות דיבמות לא קשיא. דבבית שאני מבאילן. ומ\"ש הר\"ב כשנכנס עמהן לבית המנוגע. הוא דוחק גדול. דהא הכא במצורע שנכנס לבית טהור עסקינן. ואיהו גופי' כתב כלים שאמרנו כו'. אלא תחלת דבריו מועתקים מלשון הר\"ש. והוקשה לו דצריך שיעמוד. והדר ביה לאוקמיה בשנכנס עמהן כו' ולא דק בדבריו שנמצאו מעורבבין. אבל הנכון לתרץ ע\"ד התוספות: \n",
+                    "<b>כדי הדלקת הנר</b>. פי' הר\"ב דלא הוי מושבו כו'. דטריד בהדלקת הנר כו' כ\"כ הר\"ש. וצריך לומר דלא פלוג רבנן. ואף ביום נתנו לו זה השיעור: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>על רוחב ארבע אמות</b>. פי' הר\"ב. כנגד ד\"א של תפלה. וכ\"כ הר\"ש. כלומר דבר\"פ אין עומדין (ברכות דף לא) אמרי' בגמרא אסור לישב בתוך ד\"א של המתפלל. ונמצא שהמתפלל קונה לו ד\"א ולפיכך למצורע המתפלל עושין לו מחיצה על רוחב ד\"א. שכל כך קנה למושבו. ול' הרמב\"ם על רוחב ד\"א. ר\"ל שהמקום אשר יבא שם יהיה ד' אמות על ד\"א עד שיהיה לו מושב בפני עצמו: \n",
+                    "<b>כל המציל צמיד פתיל באהל המת כו'</b>. ר\"מ סבר (מאחר) שבית המנוגע יטמא כל מה שבו וכן אהל המת (נעשה) דינם שוה. ור' יוסי סבר שטומאת מת חמורה. לפי שהיא טומאת שבעה. וטומאת בית המנוגע טומאת ערב. ולזה יורידוהו מדרגה כמו שתראה. הרמב\"ם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>פיילי</b>. פי' הר\"ב מזרקי כו' מתרגמינן כו'. ובמ\"ב פ\"ב דסוטה כתב שכן נקרא [כוס] בלשון יוני: \n",
+                    "<b>חדשה</b>. פי' הר\"ב מקיש כלי למים. מה מים שלא נעשה בהן מלאכה. דהא חיים כתיב. רש\"י פ\"ב דסוטה דף ט\"ו: \n",
+                    "<b>רביעית</b>. פי' הר\"ב משום דכתיב בדם הצפור כו' שדם הצפור ניכר בהן. והקשו התוס' בפ\"ב דסוטה *[וכי אין ניכר ביותר מרביעית] דהא תנן בפ\"ז דמקואות (משנה ה') ג' לוגין מים שנפל לתוכן קורטוב יין ומראיהן כמראה יין אלמא דאפי' יין ניכר בג' לוגין וכ\"ש דם דסומק טפי. די\"ל ניכר דקאמר ממשותו של דם. ולא בשינוי מראה דעלמא. והשתא לא תקשה נמי מהא דאמרי' במנחות פ\"ג (דף כ\"ב) (והעתקתיו בפ\"ח דזבחים משנה ו') ולקח מדם הפר ומדם השעיר (ויקרא ט״ז:י״ח). הדבר ידוע שדם הפר מרובה על דם השעיר. ואפי' הכי קרי ליה אכתי נמי דם שעיר. אלא מכאן לעולין וכו'. וה\"נ הדבר ידוע שהמים מרובין על הדם ואפי' הכי כתיב בדם. וי\"ל כיון דממשותו ניכר הרי הוא בעין. ע\"כ. ובגמרא סוטה (דף ט\"ז) דבצפור דרור שיערו. שאין לך גדולה (במינה) שמדחה את המים. *[ואין לך] קטנה שנדחית מפני המים ועיין בסמוך: \n",
+                    "<b>דרור</b>. פי' הר\"ב שדרות בבית כבשדה. שיודע להשמט בזויות הבית לכל צד. ולכך נקראת דרור על שם דירה. שדרה בכ\"מ. רש\"י ריש פרק ג' דביצה. וכלומר שאינה מקבלת מרות כדאיתא התם בגמרא (דף כ\"ד). וצ\"ל שאע\"פ שע\"ש כך הוא נקרא צפור דרור. לא מפ\"כ כל צפור שאינו מקבל מרות הוא שכשר לטהרת מצורע דהא אמרן לעיל שאין לך גדולה ולא קטנה כו'. ומצאתי בפי' הרמב\"ן על החומש שכתב שיתכן שיהיה השם בקטנה בלבד. ובגמרא כך הוא נראה ממה שאמרו במסכת סוטה [דף ט\"ז] הבא מים שדם צפור ניכר כו' בצפור דרור שיערו חכמים אין לך גדולה כו': \n",
+                    "<b>וקוברה בפניו</b>. פי' הר\"ב לפי שאסורה בהנאה. כמ\"ש הר\"ב במשנה ט' פ\"ב דקדושין. ויראה לי דהא דמצריכו שיקברנו בפניו. מפני החשד שלא יחשדנו שיאכלהו: \n",
+                    "<b>נטל עץ ארז כו'</b>. פשטא דמתניתין דאחר שחיטה נטלן. וגם הרמב\"ם כך העתיק ברפי\"א מהט\"צ. והברייתא שמוכיח ממנה הר\"ש דמעיקרא מייתי להו. יש לדחות. דלר\"ש אף לכתחילה א\"צ להביא קודם שחיטה ואין להאריך בזה. ותמיהני על הכ\"מ שלא העיר בכך: \n",
+                    "<b>*[ושני תולעת</b>. פי' הר\"ב לשון של צמר צבוע שני. כ\"כ הר\"ש. וכ\"כ רש\"י בפי' החומש. לשון כו' צבוע זהורית. ופי' הרא\"ם שהוא צמר סרוק ומשוך כמין לשון. כדפירש\"י בפ' אלו מציאות על ולשונות של ארגמן וכ\"כ הר\"ב שם (משנה א'). וז\"ש רש\"י זהורית. כן הוא בת\"כ. זו זהורית טובה. ומ\"ש הר\"ב כרמז\"י בלע\"ז. כ\"כ הרמב\"ם בפירושו. ובחבורו פ\"ג מה' פרה כתב הצבוע אדום יש שצובעים אותו בפואה. ויש שצובעים אותו בלבא. ויש שצובעים אותו בתולעת. והתולעת. היא הגרגרים האדומים ביותר. הדומין לגרעיני החרובים. והן כמו האוג ותולעת כמו יתוש יש בכל גרגיר מהן. עכ\"ל. ומצאתי בפירוש הר\"ש במשנה ג' פכ\"ו דכלים אוג הוא פרי אדום. כדתנן בפ\"ק דמעשרות (משנה ב') האוג והתותים משיאדימו. אילן העולה מאיליו ביער הוא. ופריו דומה לשני תולעת. והוא כמין זרע קנבוס. עכ\"ל]: \n",
+                    "<b>והקיף להם ראשי אגפיים וכו'</b>. דיקח אותה כתיב. מלמד שהוא מפרישה לעצמה. יכול הואיל ולא היתה עמהם בכלל אגודה לא תהא בכלל טבילה. ת\"ל וטבל אותה ואת הצפור החיה וגו'. החזיר את הצפור לכלל טבילה. ת\"כ: \n",
+                    "<b>לאחר ידו של מצורע</b>. וי\"א על מצחו. דייקי מלת על. שהיה די שיאמר והזה במטהר ואמר על. שיורה על עליונות לזה אמר שהוא בגב היד שהוא על הכף. וי\"א על מצחו. דעל משמע היותר עליון שבגופו. כיון דמשמע עליון והוא בלי הצטרפות. א\"כ הוא היותר עליון והוא מצחו. ק\"א: \n",
+                    "<b>וכך היה מזה על השקוף שבבית מבחוץ</b>. דכיון דכתיב והזה על הבית. שמעינן דמבחוץ הוא שיזה ולא בתוך הבית. וילפינן ממצורע שיזה ג\"כ בעליונות של הבית *[ובכאן אין לומר אלא השקוף. שאין עוד עליונו אחר כי הדלת מצורף לבית ואינו הבית עצמו. לשנאמר שירצה באחורי הדלת למ\"ד במצורע לאחר ידו. כנ\"ל]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שנאמר ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה</b>. ל' הר\"ב מכאן שאינו הופך פניו לעיר. ול' הר\"ש אל מחוץ לעיר. מהכא נפקא לן דאין הופך פניו לעיר: \n",
+                    "<b>העביר תער על כל בשרו</b>. כתב הר\"ב לאו דוקא וכו' לאפוקי שער בית הסתרים. דאמר קרא כו' מה הפרט מפורש מקום כנוס שער ונראה. בברייתא בפ\"ב דסוטה דף ט\"ז ופירש\"י כנוס שער. שיהא שם קבוץ שער הרבה. למעוטי זרועותיו ושוקיו שאינו מכונס. נראה למעוטי בית השחי. ובגמ' מאי רבי רבי שער הרגלים. כלומר דאותו מקום. מאי מיעט. מיעט דבית השחי ודכולי גופיה. ומעתה ה\"ל להר\"ב לפרש לאפוקי שער בית הסתרים ודכולי גופיה וכבר הקשיתי לשאול בכך לעיל בפ\"ב משנה ד' [ד\"ה כך הוא]. ועוד קשה לי בכאן דמשכוני נפשיה דהר\"ב אמתני' לפרש דכל בשרו לאו דוקא למה ליה. דהא בגמרא דהתם אמרינן דדוקא היא. אלא דאפליגו אמוראי א\"ד דאע\"ג דכלל ופרט וכלל לא ריבה הכל הלכה היא ועוקרת דרשה דכלל ופרט וכלל. וא\"ד דמתני' ר\"ע היא דדריש לכל התורה כולה ברבוי ומיעוט ורבוי. ונמצא דריבה הכל ולא מיעט אלא שער שבתוך החוטם. ואין ספק שהר\"ב נלחץ בכך מפני המשנה דפ\"ב. דודאי דהיא סברה לדרשא דכלל ופרט וכלל. מ\"מ מתניתין דהכא לא סברה כך. ובפשיטות אמרינן בגמ' דדוקא כל בשרו תנן. ועוד דהר\"ב גופיה כבר כתב במשנה ה' פ\"ג דשבועות דהלכה כר\"ע דדריש בכל התורה כולה רבויי ומעוטי. (ובעל ק\"א מפ' לברייתא דת\"כ שכתבתי בפ\"ב דאתיא כר\"ע. ואין לי להאריך בזה) ושמעינן דהלכה כמשנתינו דההיא דפ\"ב אינה הלכה ודחויה היא. ולפיכך לא ה\"ל להר\"ב לדחוק בכאן ולהוציא המשנה ממשמעה מפני אותה דלעיל שהיא אינה הלכה. ודהכא היא הלכה כמשמעה. אבל הרמב\"ם עשה בהיפך שפסק למשנתנו דהכא ברפי\"א מהט\"צ. וכתב בספ\"ט למתני' דפ\"ב דלא כמשמעה. אלא לענין שלא להצריכו ולהטריחו לכהן. וז\"ל כשם שהאדם נראה לנגעו כך נראה לתגלחתו. שאם לא יראה שער בכל בשרו כשיעמוד ערום כעודר וכמוסק כו'. הרי זו תגלחת כשרה ואין הן זקוק לחפש בשאר מקומות שמא נשאר בהן שער. אע\"פ שהוא צריך לגלח הכל כמו שיתבאר עכ\"ל. ומי כהחכם יודע פשר דבר. זה רבינו משה לקיים שתי המשניות להלכה כסוגית הגמ': \n",
+                    "<b>טהור מלטמא בביאה</b>. לפי שיאמר אח\"כ פעם אחרת וטהר. הרמב\"ם בנא\"י: \n",
+                    "<b>והרי הוא מטמא כשרץ</b>. כדפי' הר\"ב ברפ\"ק דכלים: \n",
+                    "<b>*מנודה מביתו</b>. והר\"ב העתיק בביתו. וכן הגי' במשניות דסדר טהרות דפוס ישן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טהור מלטמא כשרץ</b>. כתב הר\"ב ופוסל תרומה. כדתנן בסוף זבים. ומה שהגהתי בפי' הר\"ב ותו לא. מתוך פי' הר\"ש הגהתי. שהיה כתוב לפני ותולה. ואינו ענין לכאן. ומ\"מ ליכא למשמע שאין עוד מה שפוסל. שהרי קדשים פוסל ג\"כ. ולר\"מ אף מטמא. כדתנן במשנה ד' פי\"א דפרה. אלא כלומר שאינו פוסל. מה שהוא במדרגה למטה מתרומה: \n",
+                    "<b>*[והרי הוא טבול יום אוכל במעשר</b>. וברפ\"ב דבכורים [ד\"ה משא\"כ] כתבתי דבתלת דוכתי מייתי לה בזה הלשון טבל ועלה אוכל במעשר]: \n",
+                    "<b>אוכל במעשר</b>. פי' מעשר שני: \n",
+                    "<b>אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה וכו'</b>. מנלן. אמר רבא אמר רב חסדא תלתא קראי כתיבי כתיב (ויקרא כ״ב:ו׳) לא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים. הא רחץ טהור. וכתיב (שם) ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים. וכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה. הא כיצד. כאן למעשר. כאן לתרומה. כאן לקדשים. ואיפוך אנא מסתברא וכו' בגמרא פ\"ח דיבמות דף ע\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ותגלחתן מצוה</b>. משום דבנזיר אין תגלחת מעכבת. כדמסקינן במשנה ט' פ\"ו דנזיר. להכי קתני מלוה ומש\"ה פרכינן בגמ' דנזיר דף מ' פשיטא. ומשני מ\"ד עבורי שער הוא. ואפי' סך נשא (עיין לעיל ספ\"י) קמ\"ל דלא. ואע\"ג דבמצורע מעכב כדמייתי לה הר\"ש מהתוספתא. וכן התוס' פ\"ג דמ\"ק דף י\"ז אדאמרינן נזיר ומלורע כו' מותרין לגלח שלא ישהו קרבנותיהן הקשו דנזיר תגלחתו אינו מעכבתו. ש\"מ דס\"ל דאילו מצורע מעכבתו התגלחת: \n",
+                    "<b>וכולן שגלחו שלא בתער כו'</b>. גבי נזיר כתיב (במדבר ו׳:ה׳) תער לא יעבור על ראשו. לת\"ק באם אינו ענין למלקות דהא מרבינן כל דבר. תנהו ענין לתגלחת. ולרבי מדסמכו לעד מלאת אצל תער לא יעבור. כמ\"ש בפ\"ו דנזיר משנה ג'. וגבי לוים כתיב (שם ח') והעבירו תער על כל בשרם. מצורע דתניא זקנו. מה ת\"ל במצורע. וכמו שכתבתי גם שם במשנה ה' [ד\"ה בתגלחת]. גמ' פרקו' דנזיר דף מ': \n",
+                    "<b>או ששיירו שתי שערות</b>. נ\"ל דלכך בעינן דוקא ששיירו שתי שערות. כדאמרינן ברפ\"ד דסתם שער. ב'. הרי ששער לא נקרא אלא כשיש שתים. ושערה היא פרט ולא קפדינן אפרטא. ומיהו לעכובא עיין בסמוך: \n",
+                    "<b>לא עשו כלום</b>. בגמ' דנזיר פ\"ו [דף מ'] אמר רב חסדא ללקות באחת. לעכב בשתים כו'. וכתבו התוס' [ד\"ה לסתור] דכולן הלכה הן בנזיר שלא מצינו בהם טעם. ע\"כ. וא\"כ אף במצורע ולוים כן. וכמו כן נמי עכובא דתער לא מצינו בו טעם מנלן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מצותן שיהיו שוות במראה ובקומה וכו'</b>. פי' הר\"ב דלכתוב רחמנא צפרים כו'. שתי דכתב רחמנא למה לי כו'. וקשיא לי דברפ\"ו דיומא בשני שעירי יה\"כ דתנן התם נמי כה\"ג ופי' הר\"ב דתלתא קראי כתיבי ואילו הכא הא ליכא אלא חד קרא ומיהו לא על הר\"ב תלונותינו. דדבריו דהתם ודהכא. גמ' ערוך הן שם ביומא. ונ\"ל דמדגלי לן רחמנא [ח] גבי שני שעירים דלכל הני בעינן שיהיו שוות. כי כתב גבי צפרים חד זימנא שתי. לאגמרינן שיהיו שוות. לא צריך לתלתא קראי. דנשמעיני' מהגלוי דגלי לן גבי שני שעירים דלכולן יהיו שוות: \n",
+                    "<b>אע\"פ שאינם שוות כשרות</b>. דכתיב צפור צפור ריבה. גמרא. ועיין מ\"ש ביומא בשם הרמב\"ם [ד\"ה במראה]: \n",
+                    "<b>יקח זוג לשניה</b>. דלא כשני שעירים דתנן התם אם משהגריל מת יביא זוג אחר דהכי דרשינן בת\"כ מדכתיב האחד. לומר שאינן מעכבות זו את זו: \n",
+                    "<b>נשפך הדם תמות המשתלחת</b>. בת\"כ מנין אם נשפך הדם תמות המשתלחת מתה המשתלחת ישפך הדם ת\"ל את הצפור החיה ומדקרא כתיב להכי אתי שפיר דלא תקשה דהכא סתים לן רבי. ואילו גבי שני שעירים שנאה משמיה דרבי יהודה ואין הלכה כמותו. דהתם לא מן הכתוב בא אלא לטעמיה דס\"ל ב\"ח נדחין. אבל הכא קרא אשכח ודרש להכי סתם לן ר' וכן העתיקה הרמב\"ם למשנתינו להלכה בספי\"ח מהט\"צ. ולענין הלמוד האיך למדין. פי' בעל קרבן אהרן דדייק מדלא אמר את צפור חיה. ואמר את הצפור החיה. משמע החיה מעיקרא קודם שישחוט. אבל אם מתה אח\"כ לא יטבול אחרת בדם זה. ופי' הפסוק אי את הצפור החיה מעיקרא יקח אותה שלא מתה אז וטבל בדם הצפור השחוטה. ואם לא אלא שמתה. לא יטבול אחרת בדם השחוטה אלא ישפך הדם ויביא שתים כבתחלה. ומהכא משמע שאם מתה המשתלחת ישפך הדם. ומדאמר בדם הצפור השחוטה ולא אמר בדם צפור שחוטה. משמע שלא יטבול זאת המשתלחת אלא בדם הצפור השחוטה כבר. אבל לא בדם אחרת אשר ישחט עמה*. וא\"כ אם נשאר הדם אז יטבול זאת בו. ואם נשפך אז לא יטבול זאת בו. אלא תמות המשתלחת ויביא שתים אחרות. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אחד לשנים ושנים לארבעה</b>. ל' הר\"ב שמחלק כרעי המטה לשנים. ואלו השנים מחלקן לארבעה. כלומר שאלו השנים מחלקן כל אחד לשנים ממילא יהיו כאן ארבעה חלקים. וז\"ל הרמב\"ם עוד יחלוק כל חצי מהן בב' חצאין ויהיו ד': \n",
+                    "<b>מצות אזוב</b>. כתב הרמב\"ם שהתבאר בגמ' (פ\"ב דנדה דף כ\"ו) שלא יהיה ארכו פחות מטפח ועיין בספי\"א דפרה. ושני תולעת כ' הרמב\"ם בר\"פ משקל שקל והוא מפ\"ד דיומא דף מ\"ב: \n",
+                    "<b>לא אזוב יון כו'</b>. עיין במ\"ז פי\"א דפרה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ביום השמיני</b>. פי' הר\"ב כשגלח בשביעי כו' ועיין [מ\"ש] במ\"ו פ\"ו דנזיר (ד\"ה אינו מביא): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אחד בכלי</b>. ובריש (איזהו מקומן) יליף מקרא דכתיב כחטאת כאשם. הר\"ש: \n",
+                    "<b>ואחד ביד</b>. פי' הר\"ב דכתיב ולקח הכהן ונתן מה נתינה בעצמו של כהן. פירש\"י בריש איזהו מקומן דכתיב אצבע גבי שמן ויליף דם מיניה: \n",
+                    "<b>ועמד בשער ניקנור</b>. דכתיב לפני ה' פ\"ק דסוטה דף ח' ועיין מ\"ש שם מ\"ה (ד\"ה לשער): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>*[הכניס ראשו</b>. כתב הר\"ב לפי שעזרת ישראל אין מחוסר כפורים נכנס לה כו' ומכניס ראשו. דביאה במקצת שריא רחמנא. כמ\"ש בשם רש\"י במ\"ה פ\"ק דסוטה ד\"ה ומטהרין]: \n",
+                    "<b>תנוך</b>. פי' הר\"ב זה גדר אמצעי כו' (ורש\"י בפרש' מצורע כתב ל' תנוך לא נודע לי וז\"ל ת\"כ העתיקה הר\"ש אי כתב ונתן על תוך יכול על תוך ודאי ת\"ל על נוך. אי על נוך יכול על גובה של אוזן ת\"ל תוך. נוך. הא כיצד זה גדר האמצעי ע\"כ. ונ\"ל פירושא שחז\"ל בעלי ל' הקדש ידעו שהתנוך הוא שם מורכב מן תוך ונוך והיה ידוע אצלם מאיזה ל' שהגבוה נקרא נוך. והרי אונקלוס תרגומו רום. ותוך. פירושו חלל האוזן שהוא תוכו ממש והיינו דקתני תוך ודאי כלומר ממש כך נ\"ל. וגם בזה לא יכולתי לעיין בספר ק\"א מפני שכשכתבתי זה לא היה בידי) וע' מ\"ש ברפ\"ד דבכורות: \n",
+                    "<b>*[אין לו טהרה עולמית</b>. כתב הר\"ב ודוקא כשנקטעה כו' לאחר שהוזקק לטהרה. דאי קודם לכן הא אפילו שמואל דבעי קרא כדכתיב. מודה בעדים זוממים כדאמר התם [בסנהדרין] כ\"כ הר\"ש וכן הוא בתו' דהתם ר\"ל פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ\"ה.) דאמר שמואל התם נקטעה יד העדים פטור דבעינן יד העדים בראשונה וליכא ומקשי' אמאי אמר נקטעה דהיינו לאחר מכאן לימא גדמי' דמעיקרא ומשנינן שאני התם דאמר יד העדים שהיתה כבר פירש\"י יד שהיתה להם תהי' להם בשעת מיתה אבל גדמי' דמעיקרא לא משתמע מיני' דזו היא יד שלהם ע\"כ. וכמו דשמואל דס\"ל דבעינן קרא כדכתיב ומש\"ה אי לא מקיים קרא כדכתיב פטור ואפ\"ה מודה שאם היו גדמי' מעיקרא דזו היא יד שלהם. ה\"נ הכא אי הוה גדם מעיקרא. היינו בהונותיו. ואני תמה על הרמב\"ם שברפ\"ה מה' מחוסרי כפרה העתיק משנתנו כלשונה ולא כתב והוא שנקטעה כו' אע\"ג דפסק לדשמואל בפי\"ד מה' סנהדרין. ותו קשיא לי עליו דבפ\"ח מה' נזיר כתב נזיר ממורט אינו צריך להעביר תער ואע\"פ שאין לו שער או שאין לו כפים הרי זה מקריב קרבנות וישתה ויטמא. ואם הביא כו' שכל דברים אלו למצוה ולא לעכב ע\"כ. ואמאי לא אמרי' דבעי' קרא כדכתיב וכ\"ש דבס\"פ ג' מינים במס' נזיר מדמי להו אהדדי הא דנזיר להך דהכא דמצורע (וכן עוד בס\"פ הוציאו לו במס' יומא [דף ס\"א] וכל זאת לא העיר הכ\"מ כלום). ונ\"ל לתרץ לכל זה במאי דכתב (הר\"ש וכן התו' דפ' נגמר הדין. אדמייתינן ראיה לדשמואל דבעינן קרא כדכתיב מדהכא תנן אין לו טהרה עולמית ש\"מ דבעינן קרא כדכתיב ויש לתמוה היכי דייק מהכא דבעינן קרא כדכתיב שאני מצורע דכתיב תהיה דדרשינן מיניה לעכב בכל מילי בפ\"ק דמנחות (דף ה') כן בהקומץ רבה דף י\"ט וכתבתיו שם במ\"ו בד\"ה שני שעירי כו') ע\"כ. ולפ\"ז יכולני לומר שהרמב\"ם פוסק לדשמואל ולמשנתינו ולא התנה במשנתינו להא דשמואל משום דקשיא לי' על זו הסוגיא דפ' נגמר הדין משתי סוגיות אלו דפ\"ק דמנחות ודהקומץ רבה. כדמקשו הר\"ש והתוס'. וניחא לי' לדחויי סוגיא חדא מקמי תרתי סוגיות ודאה\"נ שאין ראיה לשמואל ממשנתנו. דאין טעם משנתנו משום דבעינן קרא כדכתיב. אלא משום דכתיב ביה תהיה לעכובא וכיון דטעם משנתנו מתהיה לעכובא מעתה א\"א לחלק בין נקטע לגידם כיון דקרא כתב עכובא. ודשמואל דלא כתיב בה עכובא מחלקינן שפיר בין נקטע לגידם כדאמרן ולא סתרי שני הפסקים הללו אהדדי כלל. ולא תקשה כיון דאין ראיה לשמואל ממשנתנו. לדחייה לדשמואל לגמרי דליתא דאע\"ג דמשנתנו אין ראיה לו משום דמצורע כתיב עכובא וקפיד קרא לעכב. מ\"מ יש לו ראיה אחרת מרחובה דעיר הנדחת כדמייתי התם [בפ' נגמר הדין] ומשנתנו נמי לא פליגא דלא לצטריך קרא כדכתיב בעלמא. אלא במצורע מצינו עכובא מדכתיב תהיה. והשתא אתי נמי שפיר דבנזיר לא פסק כמו במצורע. אע\"ג דמדמינן להו אהדדי דכיון דבמצורע כתיב תהיה לעכובא ולא מצינו כן בנזיר שוב אין לדמותם ואע\"ג דהשתא הוו ה\"נ שתי סוגיות דנגמר הדין ודשלשה מינין. דמשמע מינייהו דלא דרשינן תהיה. ולא עוד אלא שיש עוד סוגיא שלישית דבפ' הוציאו לו דהתם נמי מדמינן. ל\"ק דאנא לאו מטעמא דשתי סוגיות עדיפין מחד סוגיא קאמינא דדחיא הרמב\"ם לחדא מקמי תרתי אלא אנא הכי קאמינא. כיון דבשתי סוגיות אשכחן דדרשינן תהיה. תו ליכא לדמויי דאזדא לה כל היכא דאשכחן דמדמינן. וסברינן דטעמא. משום דבעינן קרא כדכתיב דהא קרא תהיה כתיב. וכל הנך סוגיות ואפילו יהיו אלף דסברי טעמא משום דבעינן קרא כדכתיב כולן יהיו בטלין לגבי הסוגיא דתהיה. ואפילו לא תהא אלא אחת בלבד משום דתהיה משמעות גמור הוא לעכב. וכל אותן סוגיות דאמרי טעמא משום דבעינן קרא כדכתיב. משום דלא הוו דייקי בתהיה. ולא עלה על דעתם אבל אילו היה עולה על דעתם לא הוי קאמרי הכי לפי שהוא משמעות גמור בתהיה שהוא מורה על העכוב. והואיל וכן דאין לדמות עוד נזיר למצורע הלכך פסק הרמב\"ם בנזיר דא\"צ אע\"פ שפסק במצורע דמעכב. ועוד אני אומר דהכ\"מ הקשה על הרמב\"ם אהא דנזיר דפסק שאינו צריך להעביר תער. שהיא שלא כאחת משתי הלשונות דהתם. ונדחק דפסק כלישנא קמא. דאליביה רבינא ור' פדת לא פליגי ואע\"ג דלאותו לשון ב\"ה אמרי צריך אלא שיש לו תקנה בזה שמעביר תער אע\"פ שאין שער והיאך פסק א\"צ תירץ הכ\"מ דהרמב\"ם ס\"ל דב\"ה נקטי צריך כלפי ב\"ש שאמרו א\"צ שפירושו ללישנא קמא ואין לו תקנה קאמרי ב\"ה צריך כלומר יש לו תקנה בלא העברת שער *(בזה שמעביר תער) עכ\"ד. ול\"נ דלכל זה אין צורך אלא הרמב\"ם נקט ליה כסוגיא דס\"פ הוציאו לו. והתם תניא איפכא בש\"א צריך ובה\"א אינו צריך ומפרש רבינא כשאומרים ב\"ש צריך צריך ואין לו תקנה. והשתא ב\"ה שאומרים אינו צריך (כפשטא) הוא שאינו צריך כלל דלמה לן לדחוקי ולומר דא\"צ ויש לו תקנה קאמרי. ורבינא נמי לא מפרש מידי אב\"ה. משום דא\"צ פירוש שהוא כמשמעו שא\"צ כלל. וכההוא סוגיא פסק הרמב\"ם. אבל מאיזה טעם תפש לו הרמב\"ם סוגיא דפרק הוציאו לו לעיקרית. נ\"ל דהיינו טעמו לפי שלסוגיא דג' מינים משנתינו דהכא הפוכה. דדברי ת\"ק שנויין השם בשם ר\"א. ודברי ר\"א דהכא שנויין בשם ר\"ש ודברי ר\"ש דהכא שנויין שם בשם חכמים. ואילו בסוגיא דהוציאו לו שנויה כי הכא. וה\"נ מייתינן לה בפרק נגמ' הדין (דף מ\"ה). ואף בת\"כ כך היא שנויה ומן התימה שהתוספות והר\"ש לא הזכירו רק דבנגמר הדין שנוי' כי הכא ולפיכך תפש לאותה הסוגי' עקרית. כך נ\"ל בדרכו של הרמב\"ם בכל אלו הג' פסקים. דעדים. ודמצורע. ודנזיר. עוד אני מזכיר הואיל ואתא לידן הך דעדים מחלקים בין נקטם לגידם אי אמרי' ג\"כ כך בניסת. דהתם נמי כתיב (דברים י״ג:י׳) ידך תהיה בו בראשונה. והרמב\"ם בפ\"ה מהל' ע\"א לא כתב כלו' בזה. ואף ע\"פ שהארכתי ויצאתי קצת חוץ מכונת החבור. הלא דבר הוא לפרש דברי הרמב\"ם. וכבר הקדמתי בהקדמת זה החבור שלא אמנע עצמי מזה כשיבא לידי ע\"י גלגול הדברים שיהיו. ונשוב אל דברי הר\"ב ואומר שמ\"ש לאחר שהוזקק לטהרה. וכ\"כ הר\"ש אבל התוס' דנגמר הדין כתבו משנזקק לטומאה ואיכא בינייהו טובא דלהר\"ש והר\"ב אע\"פ שהיה לו בהונות ואוזן בימי חלוטו. אלא שנקטעו קודם שנזקק לטהרה. ליכא קפידא. ואילו להתו' צריך שיהיה גידם קודם שנזקק לטומאה. וכן נ\"מ נמי בעדים. דלהר\"ש והר\"ב אע\"פ שהיה להם יד כשראו העדות שנזקקו להעיד. כל שנקטעו קודם שהעידו בב\"ד שנזקקו להמיתם גידם מקרי. ולהתוס' דוקא שיהי' גידם קודם שראו העדות דהיינו קודם שנזקקו להעיד. ובדברי הרמב\"ם פי\"ד דסנה' [הלכה ח'] אין הכרע. ותו בעינן לדיוקא במתני' אמאי לא קתני נמי אין לו שער דהא בנזיר בעי לעכובא אלא דהתם לא כתיב עכוב כדכתבתי ואילו הכא דכתיב תהיה לעכובא. ומש\"ה מעכבי בהונות ואוזן א\"כ שער נמי. ואף לפי' הר\"ב דשיטתו דטעמא דמתני' משום דבעיא קרא כדכתיב. אע\"ג דבנזיר אינו צריך שער ה\"נ אינו צריך בנזיר כפים כדתניא התם ופסקה הרמב\"ם כדלעיל. ואילו הכא דבעי בהונות ואוזן דכתיבי בקרא ה\"נ ליבעי שער כדכתיב בקרא. וזה צריך לי עיון. דהא ליכא למימר תנא ושייר דמאי שייר דהאי שייר: \n",
+                    "<b>אם נתן על של שמאל יצא</b>. וכך העתיק הר\"ב. וה\"ג לה בת\"כ. ובגמ' ספ\"ה דיומא. אבל בסנהדרין פ\"ו דף מ\"ה. ובפ\"י דף פ\"ח גרסי' נוחן על של שמאל ויוצא. וה\"ג בנזיר פ\"ו דף מ\"ו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כנגד בית קדש הקדשים</b>. כתב הר\"ב ולא שהיה מכניס את השמן בהיכל כו' דהא לא כתיב והביא את השמן אל אהל מועד. כדאשכחן בהזאות הפנימיות. הר\"ש [י]: \n",
+                    "<b>והנותר מן השמן אשר על כף הכהן יתן וגו'</b>. והנותר מן השמן אשר בכלי. תנינן ליה בספ\"י דזבחים: \n",
+                    "<b>לא כפר</b>. דכפרה אמתנת הראש כתיבה. רש\"י פ\"ק דזבחים דף ו': \n",
+                    "<b>שירי מצוה הן דכתיב והנותר</b>. הלכך הוי כשפיכת שירי דם החטאת דלא מעכבי כדתנן באיזהו מקומן. רש\"י שם: \n",
+                    "<b>ומעלין עליו כאילו לא כפר</b>. פי' הר\"ב קמי שמיא כו'. גמ' דזבחים (שם). ואע\"ג דדחינן. נ\"ל דלמסקנא ההוא דחויא בעלמא הוא. והיינו דלא כתב הר\"ב כפי' הר\"ש. ואין להאריך בזה: \n",
+                    "<b>*[חסר הלוג עד שלא [יצק] ימלאנו</b>. כתב הר\"ב ולא אמרינן דקבעה ליה הלוג שהוא כלי שרת. כלומר קבעה לה בשם. וקרינא ביה מן המנחה פרט לשחסרה. רש\"י פ\"ק דמנחות דף ט']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יהודה אומר אחר האשם</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"י. וכ\"כ הרמב\"ם. ובמשנה ג' פ\"ב דכריתות לא כתבו כן. ושם כתבתי [ד\"ה ר\"י] דהא דהכא עיקר. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יצא</b>. בת\"כ יליף מדכתיב תורת לרבות וכתיב זאת מיעוטא. ומסתברא דרבויא לעני שמביא קרבן עשיר ומיעוטא לעשיר שמביא קרבן עני: \n",
+                    "<b>מביא אדם ע\"י בנו כו'</b>. יליף ליה בת\"כ מדכתיב אשר בו נגע צרעת (כן הוא בר\"ש) *[ונ\"ל דמסיפא דקרא דריש. דכתיב אשר לא תשיג ידו בטהרתו דאף ע\"ג דדרשי מיניה במתני' דלעיל להכל הולך אחר חטאת. לר\"ש. ולר\"י מבטהרתו נפקי להו. אכתי לא לכתוב אלא זאת תורת אשר בו צרעת בטהרתו. מאי אשר לא תשיג ידו. חדא דהא הך פרשה בואם דל הוא מיירי. ותו דמדלא כתיב בפרשה דלעיל דמיירי בעשיר זאת תורת אשר בו נגע צרעת לא ה\"ל לכתוב כאן אשר לא תשיג ידו. והוי קאי זאת תורת וגו' על ב' הפרשיות. על זו ועל הקודמת. אלא לרבויי אתא שהעשיר מביא קרבן עני בשביל העני. וה\"ק קרא אשר בו נגע צרעת אשר לא תשיג ידו דאזלינן בתריה דההוא דאית ביה הנגע. שאם הוא עני אע\"פ שהמביא קרבן בשבילו הוא עשיר. לא אזלינן אלא אחר אשר בו הנגע. ומסתברא לי דזה דוקא כשהעשיר מביא בלא קבלת נדר להביא קרבנו של מצורע דהא [ההיא] תנן במשנה ב' פ\"ד דערכין שאע\"פ שהמצורע עני מביא קרבן עשיר אלא לפי שלא מצאתי להרמב\"ם שהעתיק למשנה דהכא. וכתב בסוף הלכות מחוסרי כפרה לההיא דערכין ש\"מ דס\"ל דהא דהכא נדחית מקמי ההיא דערכין]: \n",
+                    "<b>רי\"א אף ע\"י אשתו מביא כו'</b>. ארישא מהדר דקתני עשיר שהביא קרבן עני לא יצא. קאמר דאף ע\"י אשתו כו' וברייתא מתניא בהכי. ומייתי לה בגמ' ר\"פ ט' דב\"מ (דף ק\"ד) ופ\"ד דנדרים דף כ\"ה. ופ\"ד דנזיר דף ל\"ד. וגרסי' אדם מביא קרבן עשיר על אשתו *[ופירש\"י ואין יכול לומר היא אין לה כלום ותפטר בקרבן עני. ועיין לקמן]: \n",
+                    "<b>מביא קרבן עשיר</b>. בת\"כ יליף לה נמי מזאת: \n",
+                    "<b>*[וכן כל קרבן שהיא חייבת</b>. כגון דלידה וזיבה וסוטה חייב הבעל להביא על אשתו אבל אם אכלה חלב או שחללה שבת אין הבעל חייב הר\"ש. ומשמע דהוא חייב ממילא. כמו שמתחייב לה בשאר דברים כגון לפדותה ולקוברה כו' וכן הוא דעת רש\"י דממילא נתחייב. וכן דעת הרא\"ש והר\"ן בפירושם למס' נדרים (דף ל\"ה) וק\"ק לי דבכולהו שאר דברים יש טעם. כדאמרינן פ' נערה במס' כתובות. אבל לחיוב זה לא מצאתי טעם. אבל כפי הגרסא דברייתא שכתבתי לעיל בד\"ה רי\"א כו'. דמסיים שכך כתב לה אחריות דאית ליך עלי מן קדמת דנא. וכתבו התוס' פי' כל קרבנות שהיתה חייבת קודם שנשחת לו יביא [בעבורה] שכתב לה אחריות כו' ודוקא בקרבנות שהם לכפרתה כגון לידה כו' ובירושלמי פ' נערה אפילו אכלה חלב או חללה שבת. אבל קרבנות שנדרה או נדבה לא. ע\"כ משמע דמכח כתיבת האחריות חייב. אלא דאכתי קשיא אמאי אסברה לה הברייתא באחריות שקודם נשואין. ה\"ל למתני באחריות דמנשואין ולהלן. ונ\"ל דההיא מלתא דפשיטא היא כשכתב לה אחריות מנשואין ולהלן והכא קמ\"ל שכשרתב לה כך ואחריות דמקדמת דנא הכל בכלל אף שמנשואים ולהלן מכח ק\"ו. אבל אה\"נ שאם לא כתב אחריות כלל אף שמנשואים ולהלן אינו מתחייב. ומיהת רש\"י דחי לגי' הספרים. וגורס כגי' דת\"כ. אם פטרה אינו חייב בהן שכך כותבת לו אחראין דאית לי עלך כו'. ופי' אם גרשה ונתן לה כתובתה ועדיין קרבנותיה עליה אינו חייב בהן שכך כותבת לו בתוך השובר כו'. וכן הוא הגי' בת\"כ שלפנינו. וגם בירושלמי דפ' נערה שנתפתתה הלכה ח' כך היא הגי'. וצ\"ע מה טעם נתחייב בקרבנותיה ולא ראיתי ג\"כ מזו הבבא בחבורו של הרמב\"ם כלום ?[יא] ונ\"ל שגירסתו כגי' רש\"י וס\"ל דיחידאה הוא. ולרבנן אינו חייב בקרבנותיה. ולפיכך לא ה\"ל לכתבם ולפי שאינו גורס כלל שכך כותב לה כו' אע\"פ דאם כתב ודאי דנתחייב אפ\"ה לא השמיענו לזה לאשמעי' מה הוא בכלל האחריות דמכיון שלא נזכר כלום מזה בגמ' אין להאשימו על שלא המציא הדין מלבו ולכתבו שאין אחריות זה עליו כפי כונת חבורו]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קרב קרבנו של אחד מהם.</b> ר\"ל מאחד מב' חטאות שנתערבו. הרמב\"ם: ",
+                    "<b>זו ששאלו כו'.</b> פי' הר\"ב דשמא של מת הוא והויא חטאת שמתו בעליה כו' ומן האשם שמביא ליכא לאקשויי כו' דכיון דאשם שוין מתנותיו לשלמים יכול להביא אשם כו'. תמיהני דפלוגתא היא במשנה ג' פ\"ח דזבחים. דר' שמעון ורבנן באשם שנתערב בשלמים. וחכ\"א אין מביאים קדשים לבית הפסול. שממעט באכילתן. אי הוו שלמים. וכן הלכה. ובסוף נדה דף ע' איתא נמי בברייתא בספק מצורע. דר' שמעון אומר מביא אשם ומתנה. ולא הודו לו חכמים. ותו אמרי' התם בהדיא דהאי תקנתא דר' יהושע ליתא אלא לר\"ש דסבר מביא אשמו ומתנה. ולא חש למביאים קדשים לבית הפסול. ושמואל מוקים לה בקרב אשמו. וכר\"ש בהא דחטאת קבעה ולא האשם. כדתני' לעיל מי\"א. נמלינו למדין מעכשיו דלדידן דקי\"ל כר' יהודה דאשם קבעה. א\"א לאוקמא בשקרב אשמו. דא\"כ אין לו תקנה להביא קרבן עני כלל. ואי בשלא קרב אשמו אנן דקי\"ל כחכמים שאין מביאים קדשים לבית הפסול. תקנתא דר' יהושע נמי ליתא. ותימה על הר\"ב והרמב\"ם שלא פירשו *[דמשנתנו אינה הלכה. ושוב מצאתי דהרמב\"ם פסקה] למשנתנו בסוף הלכות מחוסרי כפרה. והשמיט תקנתא דאשם. וכן בפירושו ג\"כ לא כתבו וכדין השמיטו. דאין מביאים קדשים לבית הפסול. אבל אכתי תקשה ליה דא\"כ כשקרב אשמו מיירי. ואיהו פסק כר' יהודה דאשם קבעה. וזה הקשה ג\"כ הכ\"מ והניח בצ\"ע: ",
+                    "<b>ויביא קרבן עני.</b> כתב הר\"ב וחטאת העוף באה על הספק כו' עיין בפירושו במ\"ד פרק קמא דכריתו'. ובסוף תמורה:  ",
+                    "<small>סליקא לה מסכת נגעים</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה נגעים",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Negaim",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Negaim",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה נגעים, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Negaim, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Negaim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Negaim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..2954baedcdf398e8c59e6183611232138f0561b0
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Negaim/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,741 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Negaim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Negaim",
+    "text": {
+        "Mishnah Negaim, Introduction": [
+            "אחר אהלות הביא נגעים. וענינו שהוא מדבר מטומאת צרעת. שהמצורע יטמא באהל. ויש בו קצת דמיון מטומאת מת. כמו שיתבאר במקומו. הרמב\"ם: \n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>שנים שהן כו'</b>. עיין מ\"ש בזה בריש מסכת שבועות: \n",
+                    "<b>[*שהן ארבעה</b>. פי' הר\"ב דמרבינן להו מספחת כו' והטיל הכתוב לספחת בין שאת לבהרת כו'. בפ' קמא דשבועות דף ו במתניתא תנא הטיל הכתוב כו' לומר לך כשם שטפילה לשאת. כך טפילה לבהרת. והביאה הר\"ש ופירשה כשם שטפילה לשאת. כלומר שיש לה תולדה. דפשטיה דקרא ספחת אשאת קאי. כך טפילה לבהרת ע\"כ. ונ\"ל דהכי ילפינן דאי קרא כפשטיה שאין ספחת אלא אשאת. א\"כ הואיל והבהרת היא העזה ה\"ל להכתוב לכתוב בהרת ושאת וספחת והוי לא זו אף זו. והיאך אמר שאת תחלה והיא גבוה דהשתא הוה זו ואצ\"ל זו. אלא דלהכי אקדמי' לשאת להטיל הספחת ביניהן. דהשתא אי איתא דספחת אשאת לחודי' קאי כפשטיה דקרא. ה\"ל לכתוב בהרת שאת וספחת. והיו כתובים בדרך לא זו אף זו. וגם הספחת אצל שאת. אלא מש\"ה אקדמיה להטיל ביניהן כו'. ואין להקשות לכתוב בהרת וספחת ושאת. דפשיטא דהוה. משמעו ספחת לבהרת דסמוך לו לבד. ואין כאן קושיא בסדר שהרי נשנו בלא זו אף זו. כך נ\"ל לפרש. ותמיהני על הרא\"ם שכתב בפ' תזריע וז\"ל אע\"פ שלא נכתבה בתורה ספחת רק פעם אחת. ואין לרבות שנייה רק לבהרת. שהיא היותר עזה. מ\"מ מדנכתב בין שאת לבהרת. דייקו רז\"ל מיניה דקאי אתרווייהו כו' ע\"כ. וכלפי לייא. שהרי התנא שונה לומר לך כשם שטפילה לשאת כו'. וכן המקשן שם [דף ו ע\"ב] קודם שהובאה הברייתא מקשה בזה הלשון אשכחן טפילה לשאת טפילה לבהרת מנלן. וכן נמי קודם שהובאה הברייתא. משני ר' זירא נאמרה לבנה בשאת ונאמרה לבנה בבהרת מה לבנה האמורה בשאת יש לה טפילה כו'. מכל הלין דאדרב' פשטיה דקרא דטפילה אשאת מרבינן לכן הנכון כמו שכתבתי בס\"ד. ומ\"מ ראיתי כסברת הרא\"ם בת\"כ שאת זו שאת. בהרת זו בהרת. ספחת זו שני לבהרת. ומראה [הנגע] עמוק שני לשאת. ע\"כ. ונ\"ל ג\"כ דאתיא כר\"מ שנותן תולדת השאת. לבנה יותר ממנה]: \n",
+                    "<b>בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל כו'</b>. מסיק הר\"ש וכן התוס' פ\"ק דשבועות דף ה [ד\"ה ב' שהן ד'] שאין דרך נגע לבא אלא בד' מראות הללו. ומיהו בכל אחד ואחד יש כמה מראות. כגון שלג שיש שלגים שמשתנים שזה לבן מזה. וכן כולם. אבל לעולם לא יבא נגע כי אם בד' מראות הללו. ודייקי להו מהתוספתא שכתבתי במ\"ג [ד\"ה ד' מראות] בשם הרמב\"ם מסוגית הגמ' דשבועות: \n",
+                    "<b>שניה לה כצמר לבן</b>. פירש הר\"ב משום דאמר קרא שאת לבנה לענין מהקרייה רחמנא לבנה כו'. כ\"כ הר\"ש. וק\"ק דדילמא לגופיה אצטריך דלא תימא שאת שהוא לשון גבוהה. ואפי' אין בו לבנינות. ומהר\"ם כתב וז\"ל. ומורי הרב רבי שמואל זצ\"ל מקשטיל טיר\"י. פי' לנו בשבועות. דהיינו טעמא דר\"מ דיהב תולדה הגבוה' לאב הלבן ותולדה הלבנה לאב הגבוה משום דכיון דשאת משמע לו הגבוהה שבגבוהות. ואמר קרא והיה. מלמד שהאבות מצטרפות. א\"כ כי היכי דמקרא נפקא לן דשאת הגבוהה שבכולן מצטרפת בהדי בהרת הלבנה שבכולן ה\"נ יש לנו ליתן התולדה הגבוה' לאב הלבן להצטרף עמו. והתולדה הלבנה לאב הגבוה להצטרף עמו. עכ\"ל: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרי' השאת כצמר לבן כו'</b>. כ' הר\"ב ונ\"מ כו'. אבל שתי התולדות אין מצטרפות וכו'. ובמ\"ג כתב גם דעת הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הפתוך</b>. פי' הר\"ב המעורב. וכן בתרגום יונתן [בן עוזיאל] איוב כ\"ה המשל ופחד עמו מיכאל מן ימין וכו'. ופתיכין אשא ומיא. ולשון ת\"כ שהביא הר\"ב תלמוד לומר נגע צרעת. וכ\"כ הר\"ש. והיינו דאקרא דשאת לבנה. או בהרת לבנה אדמדמת על שניהם נאמר נגע צרעת הוא. למדע שהקישן הכתוב יחד אבל הרמב\"ם גורס ת\"ל צרעת הוא ופי' לפי שבא בבהרת צרעת היא. וכן בשאת ע\"כ. וזה בפרשיות הקדומות למקרא דשאת לבנה וגו': \n",
+                    "<b>הפתוך שבשלג כיין המזוג בשלג הפתוך שבסיד כדם המזוג בחלב</b>. מצאתי כתוב עיין בפי' ת\"כ להראב\"ד וז\"ל קשיא לן. מ\"ט לא שערוהו לתרווייהו. או ביין או בדם. ומ\"ט (שני לסיד למראה חלב) [תני בסיד כדם המזוג בחלב] ולא אמר כיין המזוג בסיד*). ועוד האי מזוג מאי ניהו בשני חלקי שלג וחלב או בפחות משני חלקים. ואיכא למימר. בהאי בעיא בתרייתא. **)דאית ליה שיעורא להאי מזוג בכדי שיראה זה לתוך זה. כדאמרי' בעלמא [וכתבו הר\"ב לקמן רפי\"ד] מים שדם הצפור ניכר בהם (ורבי ישמעאל) [ונראה דר\"י] סבר בעינן שיהיה ***)נודע הלבנינות ניכר באדמימות. הלכך פתוך שבשלג בעינן כיין המזוג בשלג בכדי שיהא לובן השלג ניכר בו. ואילו אמר כדם המזוג בשלג. או כדם המזוג בסיד. מתוך שזה עבה וזה עבה. אין נמזגים כלל. ואין המראות מתערבים. ואם אמר כיין המזוג בסיד נמי אע\"פ שהיין קלוש ומתערב. הסיד לעולם עבה ועומד במקומו ואינו מתערב. אבל יין בשלג ****)נימוח ואינו נימוח. ושניהם נראים. ואם אמר יין בחלב. או יין במים מפני ששניהם קלושים. היין מחזיר את מראיתם למראהו. והלובן איע ניכר בטבעו. ור\"ע משער לתרווייהו ביין לתוך מים. וקסבר אדמדם אדום שבאדומים הלכך משערינן להו במזוג במים. אלא זה הפרש בין בהרת לשאת. של שלג עזה. ושל שאת דיהה ממנה. והתולדות דוהים יותר מן האבות. ע\"כ. ובפ\"ק דשבועות דף ו פירש\"י בדרבי עקיבא דס\"ל שבזה ובזה כיין המזוג במים שסביבותיו לבן. אבל דם בחלב. מראהו לא אדום. ולא לבן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ארבע מראות כו'</b>. ונ\"א מד' כו'. וכן היא גי' הר\"ב. וכתב עוד שהרמב\"ם כתב. דכל הארבע מראות מצטרפין כו' ולדידיה גרסינן כגירסת הספרי'. וטעמא כתב הכ\"מ [ריש פ\"א מהט\"מ] דוהיה משמע דאכולהו קאי [*והר\"ב כתב דתוספתא מסייעתו להרמב\"ם. והיא זו שאכתוב בסמוך. ולי משנה שלמה. כמ\"ש בס\"ד לקמן בד\"ה לפטור את העומד וכו' תניין] וכתב הרמב\"ם וז\"ל. וכבר שאל ר' יהושע בנו של ר\"ע לר\"ע [על אלו הד'] מראים מה תועלת לחלק אותן במספר. אחר שכולן במדרגת מראה אחד ומצטרפין לכל הדינים. והיה ראוי שיאמר כל לבן שהוא כמו קרום ביצה או יותר לבן ממנו. הוא נגע צרעת. והוא אמרו בתוספתא ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא. וזה עם זה מצטרפין. א\"ל מלמד שאם אינו בקי בהן ובשמותיהן לא יראה את הנגעים. ר\"ל שאלו נמנו להיות רגיל בהבדל המראים והכרתם. עד שיאמרו זה המראה בהרת וזה שאת. זה שני לבהרת וזה שני לשאת. ע\"כ: \n",
+                    "<b>לפטור להחליט ולהסגיר</b>. נקט תחלה שתי הקצוות. וכתב הר\"ב לכל הנך מילי מצטרפין וכולהו מפרש להו. ואע\"ג דבקצתן אסבר' לה הר\"ב בבהרת לבדה. לא דק בהכי. משום דממילא משמע ממה שכתב בכאן. דלאו דוקא אלא ה\"ה כשיש שתי מראות המצטרפות. ולרמב\"ם כולן: \n",
+                    "<b>ולהחליט</b>. תרגום לצמיתות. לחלוטין. הרמב\"ם כמ\"ש במ\"ז פ\"ק דמגילה [ד\"ה תוחלת]: \n",
+                    "<b>להסגיר</b>. מפרש הסגר ברישא. דאדסליק מיניה נקט. הר\"ש. ועיין מ\"ש בריש מסכת שבת בדבור כיצד כו'. ולי נראה בכאן טעם אחר. משום דלא מצי להתחיל בלפטור. כיון שאינו אלא בסוף שבוע שני. וא\"נ להפוך כולו לבן [*שהבא בתחלה טמא כמ\"ש בס\"ד ברפ\"ח. ותו] דאכתי לא דכר שמיה. להכי מקדים להסגיר שהוא בסוף שבוע ראשון. והשתא ניחא נמי דלאחר להסגיר נקט לפרש לפטור. ולא מפרש להחליט. דכיון שהתחיל במאי דסליק ה\"ל למנקט כולהו ממטה למעלה. אלא דנקטינהו כסדר סוף שבוע ראשון. והדר סוף שבוע שני. והדר נקט להחליט שיש בו כמה גיוני: \n",
+                    "<b>להסגיר את העומד בסוף שבוע ראשון</b>. תמיהני דלא תנא להסגיר. בתחלה. ומצאתי למהר\"ם שכתב וז\"ל. תימה לי אמאי לא קתני נמי ברישא להסגיר בתחלה. כדקתני גבי מחיה ושער לבן בסיפא [*להחליט כו'] ונ\"ל דרישא הכי מיפרשא מארבע מראות הללו מצטרפין זה עם זה בתחלה. וכן לפטור. וכן להחליט וכן להסגיר. ולא הוצרך לפרש צירוף דרישא דפשיטא דסתמא דמלתא מיירי בבא בתחלה. וארישא קאי דמראות נגעים ב' שהן ד' דלכל הפחות מיתוקמא בבא בתחלה ע\"כ: \n",
+                    "<b>[*העומד כו'</b>. מפורש במשנה ז' פ\"ד. ובסמוך בד\"ה לפטור כו' תניין כתבתי. ועיין מ\"ש שם בס\"ד]: \n",
+                    "<b>שבוע ראשון</b>. שבוע ל' זכר. שהרי רש\"י פי' מלא שבוע זאת של זאת. וברבוי בא בסי' הנקבות שבועות: \n",
+                    "<b>לפטור את העומד בסוף שבוע שני</b>. ל' מהר\"ם. וא\"ת מה צרוף שייך בזה נ\"ל כגון שהסגיר בהרת בשני גריסין ובסוף שבוע שני יש בהרת כגריס עזה כשלג ושאת כגריס. והשתא אי לא הוו מצטרפי בהדי הדדי דה\"ל שני מיני נגעים א\"כ ה\"ל שאת נגע חדש ומסגירין עליו. אבל השתא קאמר דמצטרפין להיות כנגע א' וה\"ל עמד בעיניו וטהור. ובדין לא ה\"ל למתני הכי אלא בסיפא. כשהוא מפרש לפטור את ההופך כו' אלא איידי דתנא הכא להסגיר את העומד בסוף שבוע ראשון. תנא נמי לפטור את העומד בסוף שבוע שני. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ולפטור את העומד כו'</b>. פי' הר\"ב אע\"פ שלא ירד למטה מארבע מראות כו'. והא דכתיב וראה וגו' והנה כהה וגו' אשמעינן קרא. דאפי' נשתנה משלג לסיד או מסיד לשלג. וכן לשון הר\"ש. אבל בפי' הת\"כשהביא במשנה זו כתב דאפי' ירד מן השלג לקרום מטהרו ואין נחשב כנגע אחר. אע\"ג דמתתאי משלג טובא. וכ\"כ עוד הר\"ש בפ\"ד משנה ז וכ\"כ שם הר\"ב. ופשטא דמתני' דהתם הכי משמע. דתנן ובלבד שלא תתמעט מד' מראות. משמע דאלו הד' מראות כולן שוות ומצטרפות. וזו סייעתא לדברי הרמב\"ם וצ\"ע להר\"ב והר\"ש. ונ\"ל דלדידהו ובלבד שלא תתמעט מארבע מראות. ה\"ק דאי מתמעט מהן טהור אבל אי לא מתמעט יש מהן דטהור ויש מהן דטמא וזה תלוי בצרוף. והא דנקטי הר\"ש והר\"ב לקמן בקרום אליבא דר\"מ דריש פירקין שהוא ת\"ק נקטי דלדידיה שלג וקרום מצטרפין [*ומ\"ש הר\"ב והר\"ש בפי' משנתינו דאפי' נשתנה מסיד לשלג או משלג לסיד כו' שכן מצינו בהדי' במשנה ז [שם] היתה עזה ונעשית כהה. כהה ונעשית עזה הרי היא כמו שהיתה ובלבד וכו'. ועל שבוע הראשון קאי התם. ולומר שאין לפטרו כשהיתה עזה ונעשית כהה ואין להחליטו כשהיתה כהה ונעשית עזה. וצריך הסגר שהיא נחשבת כמו שהיתה קודם הסגר הראשון. וקרא דכתיב וראהו הכהן ביום השביעי [של הסגר הראשון] והנה הנגע עמד בעיניו אין פירושו שעמד במראה שהיה בו אם כשלג או כסיד ההיכל או כלמר לבן או כקרום ביצה שבאותו מראה עצמו עמד. ואילו נשתנה ממראה למראה של אלו המראות. אע\"פ שלא פשה אם נעשית עזה ממה שהיתה. יהיה מוחלט ולא יסגר. וכן נמי אם נשתנית מעזה לכהה שלא יסגר ויפטר. אלא פירושו שעמד בעיניו של נגע הצרעת הכולל לכל הארבע מראות. שבאיזה מראה מהמראות שיהיה ביום השביעי אע\"פ שנשתנה ממה שהיתה הכל בכלל עמד בעיניו. ואע\"פ שנשתנית לעזה אין בכך כלום. אבל כאילו היא עכשיו כמו שהיתה מתחלה. וכאילו לא נשתנית מעולם. ואין כאן שום צד להחליטו. וגם לפטרו א\"א. אע\"פ שנשתנית מעזה לכהה אא\"כ שלא עמד בעיניו דהיינו שיצא מכלל הד' מראות והוכהה מכולם שאז פוטרו. וכדתנן התם ובלבד שלא תתמעט וכו'. וכשם שבשבוע ראשון אם נשתנית ועדיין היא בתוך הד' מראות הרי היא כמו שהיתה ובין שנשתנית לעזה ממנה או לכהה ממנה. מסגירו ואינו מחליטו ולא פוטרו. כך בשבוע השנית. אף אם נשתנית ועדיין היא בתוך הד' מראות דינו ג\"כ כמו שהיתה ועמד בעיניו קרינן ביה ופוטרו כדתנן הכא לפטור את העומד בסוף שבוע שני. אלא דקשיא להו להר\"ב והר\"ש. בשלמא בשבוע ראשון עמד בעיניו כתיב ומפרשינן כדאמרן. ולקמן אפרש בס\"ד היא גופה מנלן למדרש הכי אבל בשבוע שני כתיב והנה כהה הנגע וגו' ש\"מ דדוקא בעינן שיהיה כהה. ואילו עמד בעיניו לא נפטרהו. והרי רש\"י בפי' החומש כך מפרש. ופשטיה דקרא נמי הכי משמע. ולפי שהמשנה שהזכרתי לא משמע כן. וכן עוד בפ\"ג משנה ג' תנן עור הבשר מיטמא כו'. בשלשה סימנים בשער לבן ובמחיה ובפשיון. ואילו עמד במראיתו. לא קתני וליהוי ד'. ומתני' דהכא נמי קתני דעמד בשני פוטרו. וכן נמי ברייתא דת\"כ בבגד העומד בראשון מסגיר. ובשני שורף. ובאדם העומד בראשון מסגיר. ובשני פוטר. מכל הלין שא\"א לפרש המקרא כמשמעו דדוקא כהה הא עמד מחליטו כדפירש רש\"י. והביא הר\"ש [ראייה] מפ\"ק דמגילה [דף ח]. ששם מפרש רש\"י בעצמו שהעומד בשני טהור הוא. ולפיכך מפרש הר\"ש והר\"ב. שכהה הנזכרת בכתוב הזה. היינו שהוכהה בד' מראות עצמם שנשתנה ממראה למראה ולא אתא לדיוקי הא עמד כו'. אלא לגופה אצטריך. דל\"ת שכיון שנשתנה אע\"פ שעדיין היא בתוך הארבע מראות ליהוי כנגע אחר ויצטרך סגירה כתחלה. קמ\"ל דאפ\"ה כיון שלא פשה וטהרו הכהן. ורבינו בגור אריה (לא) [כתב דלא] ניחא ליה לומר. דקרא אצטריך לומר. שאם כהה שיהיה טהור ולא תימא שצריך הסגר לפי שהוא נגע חדש. דמהיכי תיתי לומר כן. שהרי הוכהה ממה שהיה. ולפיכך מפרש דקרא כי איצטריך. היינו לאשמועינן שאם פשה שיהיה מוחלט. כמו שאמר הכתוב ואם פשה וגו' ול\"ת שהואיל והוכהה ופשה דהוי כנגע חדש. לא ליהוי חלוט אלא יסגר כתחלה. עוד כתב בג\"א לתרץ אמאי דרשינן לקרא באופן שאפי' עמד בעיניו יהיה טהור ולא דרשינן ליה כפשוטו וכדפירש\"י דדוקא כהה הא עמד טמא. די\"ל דבת\"כ דריש ליה וטהרו הכהן מספחת היא אע\"ג דלא נשתנה מראהו. מזה דרשו דהעומד בשבוע שני טהור מיתורא דמספחת היא. עכ\"ל. ובכל זאת לא שקטה דעתי. כי לא [מצאתי] בדברי הג\"א ולא בדברי הרא\"ם מנלן לדרוש שאם נשתנה ולא עמד. והשינוי היא לעזה. שלא יטמא. דהא מדכתיב כהה. לא שמעינן אלא בנשתנה לשלמטה ולא לעזה. ודכתב הנגע שדורש בת\"כ שלא תאמר כהה למטה מארבע מראות ת\"ל הנגע והדר דרש אי הנגע יכול במראיו ת\"ל כהה [ע\"כ] לא שמענו מזה. אלא כשעל כל פנים נעשית כהה. ולא שההשתנות היתה לעזה. ואע\"פ שמסיים בת\"כ והנה כהה. שאם העז וכהה. כאילו לא העז. הנגע. שאם כהה והעז כאילו לא כהה. אכתי תקשה לת\"כ גופי' מנליה לדרוש כך. והג\"א לא הכניס עצמו לפרש זו הסיפא דת\"כ. ולכן לא ידעתי עדיין מנלן שאם נשתנה לשלמעלה הימנו שיפטר. וגם המשניות דפ\"ד ודהכא. אפשר לפרש דסבירא להו שאם נשתנית לעזה בשבוע שנית דטמא. ולא לפטור. שהרי יכולני לומר דמתני' דפרק ד' בשבוע ראשון דוקא היא. ששנאה כהה ונעשית עזה [הרי היא] כמו שהיתה דהתם קרא כתיב עמד בעיניו. וכנוי של עיניו שב אל הנגע. וכל הד' מראות בכלל ומקרי עיניו. אע\"פ שכבר לא היה בזה המראה. והיה למטה ממנו. ואילו בשבוע שנית. הא [לא] קתני הכא [אלא] עמד פוטרו. ולא נשארה אלא המשנה ג דפ\"ג דאי איתא דנשתנית לעזה. טמא. הוה ליה למתני ד'. מ\"מ קשיא מנלן. ואפשר דדוקא עמד וכל שכן כהה. אבל אי לא עמד ונעשית עזה. אין הכי נמי דלא לפטרו. ונראה לי לתרץ דמכיון דמרבויא דמספחת היא ילפינן דאע\"ג דלא נשתנה מראהו ועומד דטהור הוא. תו ליכא למימר שאם נשתנה לעזה שיהיה טמא. דמכיון שהעומד טהור. אף שינוי לעזה נמי עומד הוא קרוי. כמשמעות עומד בעיניו דבשבוע ראשון. וא\"ל דדילמא ריבוי דמספחת היא. לא אתא אלא לשלא כהה אלא עמד במראיתו ממש כשהיתה. אם שלג שלג. אם סיד סיד. וכן כולם. אבל לא להרבות אף כשנשתנה לעזה. ליכא למימר הכי. דמכיון דכבר השמיענו הכתוב בשבוע ראשון שאין חלוק בין עמד במראיתו ממש לנשתנה לעזה. אי איתא דבשבוע שנית יש חילוק. לא ה\"ל להכתוב לסתום ולכתוב ריבוי סתמא. אלא לפרש אותו הרבוי. שאיני אלא בעומד במראיתו ממש. שהרי עכשיו שסותם. איכא למטעי ולרבות להקל ולפטרו אף בשנשתנה לעזה. אלא שכן הוא האמת שהכל בכלל הרבוי. אף כשנשתנה לעזה כך נראה לי. ואם תאמר והיא גופה תקשה בעומד בעיניו שכתוב בשבוע ראשון דדרשינן שעמד באחת מארבע מראות. ואפי' כשנשתנית לעזה. ולא אתא אלא לאפוקי שנשתנית למטה מהארבע מראות. שאז לא יסגר ויפטר. דלמא לא היא אלא דוקא שעמדה במראיתה ממש. אם שלג שלג אם סיד סיד כו' לאפוקי נשתנית לכהה שיפטר. וכן לאפוקי נמי אם נשתנית לעזה שיוחלט. נראה לי לתרץ דהיינו הא דדריש בתורת כהנים. והנה הנגע עמד בעיניו. שאם העז וכהה. או כהה והעז. כאילו לא כהה. ע\"כ. ודורשו ג\"כ כדדריש לקמיה על והנה כהה הנגע דכתבתיו לעיל. דמשום דכתיב כהה. וכתיב הנגע. דריש הכי כדלעיל וה\"נ דכוותי' יכול לדרוש. ובסגנון אחר. וכך ידרוש. הואיל וכתיב עמד בעיניו. למה לו לומר כלל הנגע. הרי עמד בעיניו קאמר. וא\"כ הוא הנגע. אלא להכי כתב הנגע. לגלויי על עמד בעיניו. שאין פירושו במראיתו ממש אם שלג שלג וכו'. אלא כל שעומד במראית הנגע שבכללו הארבע מראות. אע\"פ שנשתנה למראה אחרת ממה שהיה. עומד מקרי ומש\"ה כתב הנגע כי היכי שהכינוי של בעיניו יסוב עליו. ויהיו כל הארבע מראות בכלל. והשתא אין להוציא כהה והעז כלל. שהרי בכלל הנגע הן כולן. ועומד מקרי בכולן. כך נראה לי. והוא נכון. וראיתי להרלב\"ג בפירוש החומש שמפרש לפי דרכו כפי פשט הכתוב. לא על פי הדינים שלמדונו רז\"ל. ומפרש עמד בעיניו שלא נשתנה. לא למטה מהלובן שהיה. ולא אל לובן יותר חזק. ושיהיה זה הדין נוהג בכל הנגעים האחרים. לא בבהרת לבנה לבד. זה אמר בעיניו. שיורה אל רבוי המראות. עכ\"ד. ולפי דרכנו למדנו גם לדברי רבותינו ז\"ל האומרים שלא כדברי הרלב\"ג. אלא שהכל נקרא עומד. אע\"פ שנשתנה. כל שהשנוי הוא עדיין בתוך הד' מראות שלכך (א\"א) [אמר] בעיניו. ולא בעינו. כמו שאומר בעינו בנגעי בגדים. ולולי הדרש של הנגע המיותר דדריש בתורת כהנים. היינו יכולים לומר כהרלב\"ג. אבל תיבת הנגע המיותרת. מכרחת דרשת חכמים ז\"ל. והנה קבלתם אמת. ותורתם אמת. וכל דבריהם אמת. והוי יודע שזה הלשון דתורת כהנים העתקתיו מדברי הרא\"ם לפי שבתורת כהנים שלפני לא נכתב תיבת או. ואין לו הבנה זולתו. אבל אילו לא מצאתיו כן בדברי הרא\"ם הייתי מגיהו לתורת כהנים. שכצ\"ל שאם העז וכהה כאילו לא העז. כהה והעז כאילו לא כהה. ע\"כ. וכלשון התורת כהנים בוהנה כהה הנגע שהעתקתיו לעיל. לפי שלגרסת הרא\"ם עדיין קשיא לי למה מסיים דוקא בכאילו לא כהה. דקאי אבבא שנית לחוד. כאילו עמד בעיניו הוה ליה למימר. והוה קאי גם אבבא ראשונה אלא ברישא חסורי מחסרא והכי קתני כאילו לא העז. וכעין הברייתא דבתר הכי שהבאתי לעיל. ועכשיו אין צריך להוסיף תיבת או. אמנם כן אם להרא\"ם הוגנת בעיניו. כי גרס רק לתיבת (לא) [או]. ולא הגיה בה כלום. תבטל דעתי מפני דעתו הרחבה]: \n",
+                    "<b>את שנולד לו מחיה וכו'</b>. עיין מה שכתבתי במשנה ד פ\"ג: \n",
+                    "<b>את שנולד לו פשיון בסוף כו'</b>. לשון הר\"ב. אבל פסיון לא מטמא בתחלה. אפי' פושה והולך עד שלא הסגיר. בת\"כ יכול יהא הפסיון מטמא בתחלה. ת\"ל (ויקרא י״ג:ז׳) אחרי הראותו אל הכהן. יכול אם ראה הכהן שהוא פושה והולך יזקק לו ת\"ל לטהרתו. אינו נזקק לו. אלא בשעה שהוא רואה אותו אם לטומאה. אם לטהרה. פי' הר\"ש אם לטומאה. כגון בסוף הסגר [ראשון] שנקרא עליו שם טומאה. אם לטהרה. כגון בסוף הסגר שני: \n",
+                    "<b>להחליט את ההופך כולו לבן מתוך הפטור</b>. ל' מהר\"ם כגון אם עמד בעיניו סוף שבוע שני ופטרו. ואחר כך פרחה בכולו מחליטין אותו משום פסיון. וא\"ת הא תנא ליה כבר להחליט את שנולד לו פסיון בסוף שבוע שני. לאחר הפטור. י\"ל דהאי לא דמי לשאר פסיון דשאר פסיון כל שעתא מטמא. בין בסוף שבוע ראשון. בין בסוף שבוע שני אבל הופך כולו לבן זמנין טהור גמור כגון בסוף שבוע ראשון מתוך החלט או מתוך הסגר כדקתני סיפא. וכי מטמא משום פסיון זהו חדוש להכי נקטיה באנפי נפשי' והא דמטהר קרא הפך לבן היינו מתוך טומאה. אבל מתוך טהרה. לא כדתנן לקמן [*רפ\"ח] הפורח מן הטמא טהור. מן הטהור טמא ולי נראה דאצטריך למתנייה. כגון ההופך כולו לבן לצד פנים של הנגע. דטמא משום הפך לבן ולא משום פסיון. דאין הנגע פושה לתוכו. כדאיתא לקמן [*פ\"ו מ\"ג] עכ\"ל: \n",
+                    "<b>[*או מתוך הסגר</b>. כתב הר\"ב. והמוסגר טמא מקרי. כדתנן בפ\"ק דמגילה מ\"ז. ובמכילתין פ\"ת מ\"ח]: \n",
+                    "<b>שכל נגעים תלוים בהן</b>. לא כל הנגעים ממש. דהא איכא נתקים דמיטמו בכל מראות. אלא בנגעים של עור הבשר קאמר כדקתני בתוספתא ארבע מראות שעור הבשר נטמא בהן. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי חנינא סגן הכהנים אומר מראות נגעים ששה עשר</b>. ה\"ג הר\"ש ופי' דס\"ל כר' עקיבא דאמר בפ\"ק דשבועות [דף ו] כולהו לבהדי שאת מצטרפים. דשאת מצטרפת עם בהרת ועם סיד ועם קרום. וקרום נמי וסיד מצטרפין אהדדי. הרי ד' צירופין וד' חלקים. הא תמניא. ופתוכי' כנגדם הרי ט\"ז. ע\"כ. ומיהו למסקנא לרבי עקיבא כולן מצטרפין. וכדאמר ר\"ע בתוספתא שהעתיק הרמב\"ם. כמ\"ש לעיל [במ\"ג ד\"ה ד' מראות]: \n",
+                    "<b>רבי דוסא בן הרכינס אומר שלשים ושש</b>. פי' הר\"ב בשם הרמב\"ם ד' מראות חלקים כו'. וכנגדן בנתקים והקשה דאנן קי\"ל דנתקים מיטמאין בכל מראות. כמ\"ש ברפ\"י. וראיתי בספר קרבן אהרן. והוא פי' לת\"כ. שמתרץ זה דהרמב\"ם דייק בלישניה שאמר ח' בעור הבשר וח' בשחין וכו' ולא אמר וח' בנתקים. אלא אמר והם עצמם בנתקים. שכיון בזה לומר דנהי שבנתקין כל המראות מטמאין אבל בכלל כל המראות יש אלו הח' מראות. שהם יהיו היותר מיוחדים בהם. אשר הם דומים למראות הנגעים. עם היות שהם מטמאים גם בשאר המראות כולם. ע\"כ. והר\"ש פי' דר' דוסא חשיב נגעי הגוף. כגון דעור הבשר ושחין ומכוה. בכל אחד שנים עשר הרי ל\"ו. שיש ד' חלקים ושנים בצירוף. שהתולדה מצטרפת לאב שלה. וקסבר דאין האבות מצטרפין. הא שיתא וכנגדן פתוכין הרי י\"ב. ועקביא חשיב נמי דראש. בקרחתו או בגבחתו כמראה צרעת עור בשר בכל אחד י\"ב הרי ס'. וקא חשיב נמי נגעי בגדים של צמר ופשתים. ושתי וערב דצמר ופשתים ונגעי עורות ובתים. והנך ששה כל אחד בשני מראות ירקרק ואדמדם. הרי י\"ב. סך הכל ע\"ב. א\"נ קרחת וגבחת חדא חשיב להו. ויש להוסיף עוד י\"ב. דהנך ששה שמיטמאין בשני מראות ירקרק ואדמדם. פוסין מזה לזה. נמצא בכל אחד ארבע מראות עם פסיון. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ר\"ע אומר לעולם רואין כו'</b>. כתב הר\"ב ואין הלכה כר\"ע. ותמיהני דהא קי\"ל הלכה כר\"ע מחבירו [*כמ\"ש בפ' דלקמן משנה א בד\"ה וחכ\"א וכו'] ואולי דר\"ח כוון שהיה בדור שלפניו. כמ\"ש הרמב\"ם בפ\"ד מהעשרה פרקים שבהקדמת פירוש המשנה. לא הוי בכלל חברו. והיינו נמי שכתב בפי' הרמב\"ם והלכה כחכמים. אע\"ג דלאו סתמא הוא דפליג אדר\"ע. מ\"מ כיון דר\"ח לאו חברו הוא. קרי ליה בשם חכמים. להטעים טוב טעם שהלכה כמותו שהוא נדון כחכמים ואין הלכה כר\"ע מחביריו וזה דוחק. ובנא\"י כתוב והלכה כר\"ע. וכן פסק בחבורו פ\"ט מה' טומאת צרעת [הלכה ז]: \n",
+                    "<b>[*מעבירין לאחר השבת</b>. כתב הר\"ב מפני שהוא נראה כדן את הדין בשבת. ויש בו משום רשות. כדתנן במ\"ב פ\"ה דביצה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היה בו שער לבן והלך לו</b>. לשון הר\"ב. הרי זה להקל. ומסיים הר\"ש דאי קאי בסוף שבוע שני פוטרו ע\"כ. ועמ\"ש לקמן [ד\"ה היה בו פשיון] [*ומ\"ש הר\"ב דנ\"מ שהיה צריך להביא קרבן. עמ\"ש בזה בס\"ד משנה ו']: \n",
+                    "<b>היו לבנות</b>. להכי נקט לשון רבים. משום דתניא בת\"כ מיעוט שער שתי שערות. הר\"ש. והביאו הר\"ב ברפ\"ד ושם אפרש בס\"ד: \n",
+                    "<b>אחת לבנה ואחת שחורה</b>. כתב הר\"ב כדי נסבה כו' וכ\"כ הר\"ש. וכ\"פ בסיפא גבי אחת ארוכה ואחת קצרה כו' ומהר\"ם כתב ולי נראה לפרש דלאו כדי נסבא. וקאי אדלעיל והכי פירושו היו לבנות פירש בשבת והשחירו לאחר השבת. ולא פירש היאך השחירו. והדר מפרש לה. בין שהשחירה אחת מהן. בין שהשחירו שתיהן. והשחירו שתיהן הוי פירושו. או השחירו. כמו חלץ ועשה מאמר [בפ\"ה דיבמות] [משנה ג]. דהוי או עשה מאמר. וכן יש לפרש גבי אחת ארוכה ואחת קצרה. דאדלעיל קאי אארוכות והקצירו. והדר מפרש בין שנעשה אחת ארוכה. ואחת קצרה. בין שהקצירו שתיהן לאחר השבת או נסמך השחין לשתיהן לאחר השבת כו'. ותדע דגבי שחורות והלבינו בסיפא קתני או אחת שחורה ואחת לבנה כו'. וברישא לא קתני או וכן באחת קצרה ואחת ארוכה קתני בסיפא או. משום דסיפא הוי פירושא בשבת היו אחת שחורה ואחת לבנה כו'. וברישא אלאחר השבת קאי וק\"ל. ע\"כ. אבל בספרים שלנו ל\"ג או בסיפא. ומ\"מ רישא שפיר מיתרצא בלאו האי תדע: \n",
+                    "<b>ארוכות</b>. עיין פ\"ד משנה ד: \n",
+                    "<b>נסמך השחין כו'</b>. סברא הוא בכל הני דתנינן שמבטלין סימני הטומאה [*ועיין בפירוש *)הר\"ב דריש מתני' דלקמן] ועיין בסוף מ\"א דפ\"ד: \n",
+                    "<b>הקוף השחין וכו'</b>. כתב הכ\"מ בפ\"ב מה\"צ [הלכה ד] וא\"ת הא קי\"ל [במשנה ד' פ\"ג] ששער לבן הוא סימן טומאה גם בשחין ומכוה. וא\"כ דל בהרת מהכא תיפוק לי משום שחין ומכוה שיש בהם שער לבן וי\"ל דמשכחת לה כגון שהיא מכה טרייה ונקרא מורד ואינה מטמאה ע\"כ. ובודאי שכדבריו כן הוא דאי התחילו להתרפאות. זו היא מחית השחין והמכוה. ואי נתרפאו רפוי גמור. אע\"פ שמקומן נעשת צלקת נדונין כעור בשר כדתנן כל זה במשנה ב פ\"ט. [*אבל מהר\"ם כתב כיון דנגע חדש הוא משום שער לא מטמא כיון דשער לבן קודם לשחין [וכדתנן בספ\"ד] נ\"ל ע\"כ. ומ\"מ דברי הכ\"מ מוכרחים על דברי הרמב\"ם דהתם. שהוא כתב סתם בהרת ובתוכה שחין או מכוה וכו' ושתי שערות לבנות בתוך השחין וכו'. ולא כ' לענין שבת כפי משנתינו שמשנתינו כתבה בפ\"ט מה\"צ [הלכה ז] ודרך כלל שאפשר שיהיה ביום שבת זה יום הראוי לראות טמא. ולמחר ילכו להן סימני טומאה ואפשר כו']: \n",
+                    "<b>ומחית השחין והמכוה כו'</b>. אכולהו קאי. נסמך והקיף וחלקן וכן העתיק הרמב\"ם בפ\"ב מה\"צ [הלכה ה] והר\"ב דאסברא לה בחלקן משום דסמוך להו במתני'. ולאו בדוקא פי' כן. ועי' עוד בסמוך: \n",
+                    "<b>ומחית השחין</b>. פי' הר\"ב לקמן דהיינו שנעשה קרום כקליפת השום ועיין ספ\"ו. [*ובמ\"ב פ\"ט] ובכתוב נקרא צרבת אבל למכוה נאמר מחיה ואגביה נקט התנא ג\"כ בשחין: \n",
+                    "<b>והבהק</b>. פי' הר\"ב בפ\"ח משנה ו שהיא מראה לבנונית למטה מד' מראות: \n",
+                    "<b>מרובעת</b>. עמ\"ש במ\"ב פ\"ו [ד\"ה ובה מחיה]: \n",
+                    "<b>מבוצרת</b>. בת\"כ יליף לה בשאת שתהא מבוצרת בשאת. והביאה הר\"ש במשנה ב פ\"ד ועיין בל' הר\"ב פ\"ו מ\"ב ופ\"י משנה ג וז: \n",
+                    "<b>מכונסת ונתפזרה</b>. ל' מהר\"ם שפשה הנגע לתוכה וכסה מקצתה. ומיהו כי מצטרפת לה לכולה מחיה אכתי איכא שיעור מחיה שהיא כעדשה ובא השחין ונכנס לתוכה. ובא. פירוש או בא כמו חלץ ועשה מאמר דהוי פירושו או עשה מאמר [בפ\"ה דיבמות] [משנה ג] ברישא נקט ונתפזרה מחמת שנכנס הנגע לתוכה ונתפזרה מחמת הנגע התם שייך ל' פזור שהנגע והמחיה ענין א' הן ושייכי להדדי. אלא שהמחיה מפוזרת ואין ממנה במקום א' כשעור. אבל שחין ומכוה דלא מטמאו במחיה לא שייך בהו ונתפזרה אלא נכנס לתוכה. כלומר נכנס לתוכה דבר חדש שאינו מן הענין שלה כלל. וניחא נמי הא דברישא גבי שער לבן נקט מעיקרא נסמך השחין לשתיהן וכו'. והכא לא קתני נסמך לה השחין די\"ל דאיידי דקתני מכונסת ונתפזרה פי' שנכנס הנגע לתוכה ובכך נתפזרה נקט נמי בהאי לישנא ובא השחין לתוכה ונתפזרה נמי בכך ותו לא איצטריך למתני נסמך לה השחין. דהיא היא ע\"כ: \n",
+                    "<b>ובא השחין ונכנס בתוכה</b>. כתב מהר\"ם יש ספרים שכתוב בהן שחין המורד. ע\"כ. ועיין פ\"ט מ\"ב. וכתב עוד כלומ' בשבת לא הי' שם שחין וכו' והשתא דרואהו אחר השבת כשנעשה שחין לא מטמא במחיה כדתנן לקמן [פ\"ג מ\"ד] דשחין אין מטמא במחיה אלא בשער לבן ופסיון נ\"ל ע\"כ: \n",
+                    "<b>השחין או מחית השחין וכו'</b>. כתב הר\"ב כל הני אמעטה קיימא כו'. וכ\"כ הר\"ש. ולאו דוקא אלא דנקטי במאי דסליק וסמיך וה\"ה לאינך דכל הני קיימי אכולהו: \n",
+                    "<b>והבהק</b>. כתב הר\"ב כדתניא בת\"כ כו' בשר חי ולא הבהק. צ\"ע לקמן בפי' מ\"ו פ\"ו וע\"ש [ד\"ה היה בוהק]: \n",
+                    "<b>היה בו פסיון בשבת</b>. אנגעי הגוף קאי. דאילו היה רואהו בשבת היה מחליט. ומשום דבנגעי הגוף אין מחליטין לעולם על עמד בעיניו אע\"ג דבנגעי בתים [*ובנגעי בתים נמי מיירי וכמ\"ש לקמן בד\"ה ואין בזה כו'] מחליטין על עמד בעיניו כמו על הפסיון נקט פסיון משום דבנגעי הגוף [אין] מחליטין [אלא] על הפסיון. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>ואין בזה ובזה כגריס</b>. דאילו יש בין שניהן כגריס עדיין צריך הסגר אי קאי בסוף שבוע ראשון. וקצת קשה דאי מתני' איירי בסוף שבוע ראשון. הא כל הני דקתני בעי הסגר כדמשמע מל' הר\"ש שכתבתי [לעיל ד\"ה היה בו] דדוקא בסוף שבוע ב' פוטרו. וכן הן דברי הרמב\"ם בפ\"ב [הלכה ד] ופ\"ג מה\"צ [הלכה ג] ואפ\"ה קרו להו להקל ואמאי דייק הכא למתני שאין בזה ובזה כגריס הא אפי' הוה כגריס עדיין יש להקל שלא נחלט. וי\"ל דעכ\"פ אצטריך למתני שנתמעטה. עד שאין כאן פסיון ממה שהיתה בתחלה. דאל\"כ יוחלט עדיין. והואיל ואיצטריך למתני תנאי בדבר. קתני ואין בזה ובזה כגריס. למתני להקל לגמרי. שיהא פטור גמור. אבל מהר\"ם כתב וז\"ל אע\"ג דאי איכא נמי כגריס בזה ובזה. אכתי לא מטמא משום פסיון. אפ\"ה ניחא ליה למנקט ואין בזה ובזה כגריס. למנקט מלתא דפסיקא. אף לנגעי בתים. דזמנין דמשכחת לה אף בנגעי בתים דמטהרים ליה כשהלך הפסיון. כגון דבשבת כנסה ועמדה על פחות מכגריס. ופשתה בו ביום ועמדה על כגריס ועוד. ואילו בו ביום ראהו. היה נותץ אם הוא אחר חליצה וטיחה. אפילו לרבנן דר\"ע דלקמן בפרק ד [*משנה ט] דהתם פליגי דוקא בכנסה לאחר הפטור ועמדה על פחות מכגריס ופשתה. וע\"ש. ועכשיו שלא ראהו עד למחר שהלך לו כל הפסיון. מטהרין ליה. כיון דעמד על פחות מכגריס. דאילו יש בזה ובזה רחב כגריס וארכו כב' גריסין היה מחליט בבתים דהעומד בעיניו שלשה שבתות. חולץ וקוצה וטח בסוף שבוע שני. ונותץ בסוף שבוע ג'. כמו שאפרש לקמן פרק יב [משנה ז]. להכי נקט. ואין בזה ובזה כגריס. דקאי אהא דאמר לעיל אין רואין כו' עד ולא בג' לבתים. דבבתים נמי מיירי. ע\"כ: \n",
+                    "<b>חולקין בין האום לפסיון</b>. עיין מ\"ש במשנה ה פרק ד [ד\"ה אם יש בו] גם עיין מ\"ש בשם הר\"ש במשנה ו פרק ו [ד\"ה היה בהק קמא]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כיצד להחמיר לא היה בו שער לבן ונולד לו כו'</b>. דאע\"ג דאי נמי פטרו בשבת כשנולד לו לאחר השבת היה מחליטו. כדתנן לעיל במשנה להחליט כו'. לאחר יהפטור. מכל מקום היה טהור אם טבל והעריב שמשו עד שיולד לו ויראהו הכהן. ולעיל ביש להקל פי' הר\"ב. דמ\"מ היה צריך להביא קרבן. משום דלענין טומאה מוסגר ומוחלט שוין. כדתנן במ\"ח פ\"ח. ופריעה ופרימה לא שייך בשבת. ועיין מ\"ש במ\"י פ\"ד. ומיהו לר\"ח סגן הכהנים דאין רואין הנגעים בתחלה לאחר השבת. איכא נפקותא בלא קרבן שאינו מסגירו עדיין. וכן נמי לכ\"ע אין רואין בתחלה בשבת מטעמא דפירש הר\"ב סוף מ\"ד. שהוא נראה כדן את הדין. ואיכא נפקותא לטומאה: \n",
+                    "<b>[*נסמך השחין וכו'</b>. מ\"ש הר\"ב שאין שער לבן סימן טומאה אלא כשהוא בנגע עצמו. כדתנן ברפ\"ד. ועיין שם בפי' הר\"ב דמשנה ב. וכן עיין שם במשנה ג]: \n",
+                    "<b>[*והלכו להן</b>. פירש הר\"ב ונעשה מקומו צלקת וכו' ונשאר עור הבשר עם הנגע כבתחלה כו'. וכן כתב הר\"ש. וכלומר שהנגע הוא על עור הבשר הזה שנעשה צלקת. דאי לאו הכי אם כן עדיין אין השער לבן בתוך הנגע]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בהרת עזה נראית בגרמוני כהה כו'</b>. פי' הר\"ב דבתר בשרו של נראה אזלינן. כדדרשינן בת\"כ בעור בשרו של נראה מכאן אמרו בהרת עזה נראית בגרמוני כו'. הר\"ש: \n",
+                    "<b>גרמוני</b>. פי' הר\"ב לבן ביותר. מיוחס אל העצם אשר שמו גרמא. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>אני כפרתן</b>. כתב הר\"ב כלומר כל העונש וכו'. וכתב מהר\"ם. נראה לי לפי שרצה להזכיר נגע צרעת בישראל נקט האי לישנא אני כפרתן. כלומר כל רע לא תאונה להם ואני כפרתן. ע\"כ: \n",
+                    "<b>לא שחורים כו' אלא בינונים</b>. פי' הר\"ב דקיימי ר' ישמעאל ור\"ע בחדא שיטתא. וכן פי' עוד דחכמים היינו ר\"ע. וכל זה מדברי הר\"ש. אבל מצאתי על שם הראב\"ד בפי' ת\"כ דר\"י ס\"ל דאין גרמוני וכושי טמאים כלל. לפי שאין אנו יכולים לעמוד עליהם על תוכן מראה הנגע אלא הבינונים הם מטמאים בנגעים. ופליג עליה ר\"ע ואמר דאף אלו מטמאים ולא להקל ולא להחמיר. אלא מביאין סמנים ונראה הנגע כאילו הוא בבינוני ותרווייהו דרשי בעור הבשר ר\"י אומר כתוב א' אומר וכו' [כדכתב הר\"ב] ואת הכושי לא תראה אלא ע\"י סם בינוני כדי לעמוד על מתכונת הנגע וזהו להקל. וחכמים וכו' היינו ר\"ע י\"ל דאליבא דר\"ע פליגי דאית לי' סם בינוני ולא פי' אם לכל אדם. אם לגרמוני וכושי. ואתא ר' יהודה למימר לא לכל אלא לגרמוני ולכושי ורבנן אמרו לכל אדם. ע\"כ. ועיין עוד מ\"ש לקמן בזה: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר מראות נגעים להקל</b>. כדתנן [במ\"ד פ\"ה] ספק נגעים בתחלה טהור. וה\"נ מקילינן. הר\"ש: \n",
+                    "<b>וחכ\"א זה וזה בבינוני</b>. פי' הר\"ב היינו ר\"ע. וכ\"כ הר\"ש. י\"ל משום דמסתבר טעמיה הדר רבי ושנאו בלשון חכמים וכיוצא בזה כתב הר\"ב בספ\"ג דנדה. ואע\"ג דהכא בלא\"ה הלכה כר\"ע מחבירו [*כדאיתא במס' עירובין פ' מי שהוציאוהו (עירובין ד' מו)] כ\"ש דר' ישמעאל נמי כוותיה ס\"ל לפירושם. וכבר כתבתי לעיל דלהראב\"ד ר' יהודה וחכמים פליגי אליבא דר\"ע. ועתה מצאתי למהר\"ם שכתב וז\"ל. ואין להקשות חכמים היינו ר\"ע דנ\"ל דאיצטריך למיסתמה כר\"ע ומחלוקת ואח\"כ סתם הוא. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין רואין את הנגעים בשחרית כו'</b>. ואולם היות מראות נגעים ביום ולא בלילה הנה זה בפסוק לפי שכל מה שבא בנגעים אמנם בא בלשון יום הרמב\"ם [בפירושו]. [*ומ\"ש הר\"ב אדאין רואין בשחרית דילפינן מקרא לכל מראה כו'. בת\"כ ומביאה הר\"ש. ונ\"ל דמריבויא דלכל ילפינן. ואע\"ג דלשון הת\"כ פרשה ב' פ\"ב. בשביעי יכול בין ביום בין בלילה ת\"ל ביום ולא בלילה יכול לכל מראה היום יהו כשרים. ת\"ל לכל מראה. ומשמע דסמוכים קא דריש וא\"א לומר כן דרחוקים זה מזה. ויש הפסק פרשה ביניהם. אלא כדפרישית דמריבוי' דלכל קא דריש. אכן נ\"ל דהכי דריש בת\"כ מדקפיד קרא [על] מראה בכהן. ה\"נ ביום יקפיד על מראה והיינו כלישנא דהר\"ב. וא\"צ לדרוש תיבת לכל והא דמה כהן כו' שכתב הר\"ב הוא במשנה דלקמן]: \n",
+                    "<b>ולא בתוך הבית</b>. כלומר נגעי אדם או בגדים. אבל דבתי' ודאי לא. דלא סגי בלא\"ה. ועכשיו ראיתי למהר\"ם שכתב וז\"ל נראה פירושו שאם החלונות סגורות לא יראו הנגע עד שיפתחום והכי משמע בתוספתא דתניא בתוספתא בית אפל וחלונותיו מגופות פי' סתומות. פותחים החלונות ורואין את נגעו. והא דתנן [*במשנה דלקמן] אין פותחין לו חלונות היינו מחדש אבל יש שם חלונות והם סגורים. פותחים אותם לראות הנגע ע\"כ: \n",
+                    "<b>ולא בצהרים</b>. שאור החמה חזק ומבלבל את העינים. רש\"י פ\"ד דסנהדרין דל\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>או שכהה מאור עיניו</b>. יראה לי דתרי עיניו שכהו קאמר. אבל אי כהה חד עינא לא דסומא באחת מעיניו תנן. ולכל מראה עיני הכי דייקא ולא שכהו מראה שתי העינים: \n",
+                    "<b>[*אין פותחין כו'</b>. עיין מה שכתבתי בזה במשנה דלקמן בס\"ד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכמוסק זיתים</b>. ל' הר\"ב לוקט את זיתיו. לא שלוקטן מע\"ג הקרקע. דבהכי אינו מגביה זרועותיו אלא לוקטן מעל האילן. וכן לשון הר\"ב במשנה ד' פ\"ח דמנחות מגרגרו בראש הזית מלקט גרגרים שהן בראש הזית וכו' [*וכמ\"ש הר\"ב שמגביה זרועותיו. כ\"כ הר\"ש. וכן בערוך ערך מסק. והכי מסתבר. אבל ראיתי בערך עדר דמביא ברייתא בזה הלשון מגביה זרועותיו למעלה כדרך שמגביה המעדר בשעה שעודר בשדה כדי שיראה בית השחי שלו וכו'. וכופף קומתו כדרך שכופף בשעה שמוסק זיתים כשמפילן מן הזית ולוקטן מן הארץ. ע\"כ. וברייתא זו בעצמה תמוה. שהרי אין הדרך המעדר שהוא החופר. [כדפי' הערוך עצמו בסוף אותו הערך] שיהיה מגביה עצמו. אדרבה צריך שיכפוף קומתו. וצ\"ע]. ומצאתי כתוב בשם הראב\"ד שיער בזיתים. לפי שהזית אינו גבוה כשאר אילנות. ואדם לוקט אותם בלי הרמת זרועותיו הרבה ומתגלה השחי. ע\"כ: \n",
+                    "<b>כעורכת</b>. פירש הר\"ב שמפסקת את רגליה. מעט. הראב\"ד: \n",
+                    "<b>כאורגת בעומדין</b>. לשון הערוך פי' [*כאורגת] במסכת בעומדת שדרכה להגביה כו'. ובשם הראב\"ד מצאתי. בעומדין ר\"ל בדבר העומד שיהיו כלי האורג עומדים בקומה. ויש לה צורך להגביה יד ימנית. לקשור. או להתיר. ע\"כ. ובמשנה ב פ\"ג דזבים פי' הר\"ב כדברי הערוך: \n",
+                    "<b>ליד הימנית</b>. עיין מ\"ש לקמן: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר אף כטווה כו'</b>. אפשר לומר דת\"ק לא פליג. ואע\"ג דתני ליה בלשון פלוגתא. דהכי אשכחן טובא. כמ\"ש בפרק בתרא דבכורים [משנה ו]. ומשום דת\"ק לא פליג. מש\"ה לא כתב הר\"ב דאין הלכה כר\"י. וכן בפי' הרמב\"ם לא איפסיק הלכתא. אבל בנא\"י כתוב. ואין הלכה כר\"י. וכן בחבורו [סוף] פ\"ט מה\"צ לא העתיק דבריו. ונראה לפי זה דת\"ק דפליג. היינו טעמיה דס\"ל דשחי דשמאלית בית הסתרים היא. ואע\"פ שכשהיא טווה מגבהתו ונראה. לא דמיא לשחי דימנית. דבלאו הכי דרכה להגביה בכל עת. אלא לענין ראיית הכהן אמרו שתהא נראה כאורגת בעומדין. אבל שמאלית שאין דרכה להגביה בכל עת. אע\"פ שכשטווה מגביהה. לא יצא מדין בית הסתרים. כך נ\"ל. אבל בשם הראב\"ד מצאתי דלת\"ק כמו שמגביהה ימינה. כך יהיה שיעור ראית הנגע תחת שחייו שנים. ורבי יהודה נתן סימן כמו שמגביהה בטווייה יד השמאלית כך שיעור הגבהת השתי זרועות לנגע. ולא ידענא אם מיקל יותר מרבנן. ונראה דמיקל מדקאמר אף. ע\"כ: \n",
+                    "<b>כך הוא נראה לתגלחתו</b>. פי' הר\"ב דכתיב את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו. מה אלו מקום כנוס שער ונראה כו' פרט לבית הסתרים. ותימה דכשם שנוכל לומר פרט לבית הסתרים לפי שאע\"פ שהוא כנוס אינו נראה. כך יש לנו לומר ג\"כ פרט לשאר הגוף שנראה ואינו כנוס. כמו שער הזרועות והשוקיים. וכך הוא בהדיא בגמרא פ\"ב דסוטה דף טז. גם יש קצור לשון בדברי הר\"ב דה\"ל לכתוב ג\"כ כלל שני ואת כל שערו יגלח. דאל\"ה לא הוי אלא כלל ופרט. ואין בכלל אלא מה שבפרט. וכ\"כ הר\"ב בפ' בתרא מ\"ב. והר\"ש כתב לשון ת\"כ. וזוהי וגלח את כל שערו יכול בית הסתרים. ת\"ל גבות עיניו. מה גבות עיניו בנראה פרט לבית הסתרים. אף כל שערו בנראה פרט לבית הסתרים. ע\"כ. וגם על זה יש לתמוה דהא גבות עיניו מיוחדים ג\"כ בזה ששערן כנוס. וה\"נ מסיים בת\"כ. אי מה גבות עיניו מקום כנוס שער ונראה. אף אין לי אלא מקום כנוס שער ונראה. מנין לרבות כנוס שער שאינו נראה. פיזור שער נראה. פיזור שער ואינו נראה. ת\"ל את כל שערו יגלח. ע\"כ. ומעתה תקשה בהפך. שהרי למדנו שאף שאינו נראה. בכלל התגלחת. אלא דהיא גופה קשיא רישא לסיפא. ומפני כן נדחק הר\"ר אליה מזרחי בישובה. ופירש דבנראה דרישא. אינו כבנראה דסיפא. אלא רישא קאמר בנראה. היינו שאפשר לראות ע\"י שיעמוד כעודר ומוסק ואדרשא דסיפא סמיך. ויהיה פרט לבית הסתרים שאינו נראה אפילו כשעודר ומוסק. ומ\"מ דברי הר\"ב הרי הם סתומים ביותר. ולקמן בפרק בתרא שכתב עוד הר\"ב בזה. שם אכתוב ג\"כ יותר בס\"ד [ד\"ה העביר]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי מאיר אומר אף לא נגעי קרוביו</b>. פי' הר\"ב דאתקוש נגעים לריבים כו' בפ\"ג דסנהדרין דף לד. וכן מקיש ריבים לנגעים. מה נגעים ביום דכתיב (ויקרא י״ג:י״ד) וביום הראות. אף ריבים ביום. ורבנן לא מקשו. דסברי דיני ממונות בלילה. כדתנן התם. תוספות פרק יב דזבחים דף קב [*ולר\"מ איתא תו בסנהדרין שם. אי מה ריבים בג'. אף נגעים בג'. ודין הוא. ממונו בג'. גופו לא כ\"ש ת\"ל (שם) והובא אל אהרן הכהן. או אלאחד וגו'. הא למדת שאפילו כהן אחד רואה את הנגעים. ומי ומי הן הקרובים. שנינו במ\"ד פ\"ג דסנהדרין. וע\"ש]: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר אף לא נדרי אשתו</b>. כתב הר\"ב ודוקא בפני עצמו אינו יכול להתיר כו'. דכיון דהוו בי תלתא לא חשידי. דהכי מוקמינן לסיפא דמתני' בספ\"ד דבכורות [דף לא] כדלקמן. הר\"ש. והר\"ב שלא כתב דאין הלכה כר\"י. י\"ל דס\"ל דהלכה כמותו. ומדפירש לדבריו וכתב ודוקא כו'. הורה לנו דס\"ל דהלכתא כוותיה. וכן בהג\"ה לפי' הר\"ש כתב. דהלכתא כוותיה. דבירושלמי פ' אלו נדרים תני רבי חייא למלתיה בלשון חכמים. וכ\"כ הרא\"ש בר\"פ בתרא דנדרים. אלא שההג\"ה כתבה דאף בצירוף ג' אינו יכול להתיר. שפירשו דטעמיה דר\"י דאין אדם מתיר נדרי אשתו משום דאשתו כגופו דמיא. והב\"י י\"ד סי' רל\"ד דייק מדברי הטור דס\"ל הכי: \n",
+                    "<b>חוץ מבכורות עצמו</b>. מוקמינן לה בבכורות סוף פ\"ד ביחיד מומחה דאי בתלתא לא חשידי דתנן בסוף פ\"ב דיבמות [דף כה] מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב\"ד: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הכל מיטמאין בנגעים</b>. כתב הר\"ב ואפי' קטן דמהו דתימא איש כו' קמ\"ל אדם וכו'. ובפ\"ה דנדה דף מד פירש\"י. אדם משמע כל שהוא מין אדם אפילו קטן כדכתיב (במדבר ל) ונפש [אדם] מן הנשים וגו' ובקטנות משתעי קרא [ועמ\"ש ברפי\"א] ואלא איש למה לי למעוטי אשה מפריעה ופרימה. פ\"ק דערכין ד\"ג. וכתבתי בסוף פ\"ג דסוטה:  ",
+                    "<b>חוץ מן העובדי כוכבים</b>. לקמן בריש פי\"ב מייתי הר\"ב לשון ת\"כ. דמשמע דמבתים ילפינן. ושם כתבתי דבת\"כ שלנו ליתא ולמדתי טעם אחר. ועכשיו ראיתי למהר\"ם שכתב וז\"ל חוץ מן העובדי כוכבי' דבפ' בתרא דנזיר [דף סא] ממעט עובדי כוכבים מכל טומאה עכ\"ל. וקשיא לי דהתם לא אמרן אלא לענין טומאת מת וכמו שהעתקתי שם בראש הפרק ומנלן לכל טומאה. לכן נ\"ל מה שכתבתי בריש פי\"ב ע\"ש:  ",
+                    "<b>וגר תושב</b>. ל' מהר\"ם גר תושב דינו כעובד כוכבי' זולתי להאכילו נבלות ולהחיותו. ומשום דלקמן פי\"א אמרינן גבי נגעי בגדים כל הבגדים מיטמאין בנגעים חוץ משל עובדי כוכבים. ולא קאמר כי הכא חוץ מגר תושב. והכי אמרינן לקמן בנגעי בתים [*פי\"ב] דגזרו מדרבנן על גר תושב איצטריך למימר הכא חוץ מגר תושב דלא גזרו הכא משום דנגעי הגוף לא מיטהרו אלא בקרבן. וגר תושב לאו בר אתויי קרבן הוא הלכך לא גזרו ביה רבנן. ע\"כ:  ",
+                    "<b>הכל כשרים לראות כו'</b>. פי' הר\"ב ואע\"פ שאינו בקי כו' אם חכם עמו כו'. ומרבי ליה בת\"כ מדכתיב והובא אל אהרן הכהן. או אל אחד מבניו הכהנים דה\"מ למכתב או אל בניו הכהנים. מאי או אל אחד לרבות כל ישראל. ואם סופינו לרבות כל ישראל מה ת\"ל הכהנים ללמדך שאין הטומאה והטהרה אלא מפי כהן. הא כיצד חכם שבישראל רואה כו':  ",
+                    "<b>בידי כהן</b>. לשון הר\"ב חכם ישראל רואה הנגעים ואומר לכהן אעפ\"י שהוא שוטה כו'. סיומא דברייתא דת\"כ דלעיל היא. וכתב הכ\"מ בפ\"ט מה\"צ [הלכה ב] שפירש הרא\"ש דהאי שוטה לאו דוקא דצריך שיהיה פקח קצת דמסברו ליה וסבר כדאיתא בגמ' פ\"ק דערכין [דף ג] אלא דקרי לגבי חכם שבישראל שוטה ע\"כ:  ",
+                    "<b>אין רואין שני נגעים כאחד</b>. פירש הר\"ב שאין הכהן יכול לראות יפה כו'. לפי שצריך שיראה העע עם הבשר שסביביו. כדתניא בת\"כ וראה הכהן את הנגע בעור הבשר שיהא רואה עור הבשר עמו כאחד. הר\"ש:  ",
+                    "<b>אין מסגירין את המוסגר כו'</b>. כדתניא בת\"כ ומייתי לה הר\"ש נגע צרעת הוא וראהו הכהן (ויקרא י״ג:ג׳) מה ת\"ל לפי שנאמר (שם) וטמאו הכהן לא יסגירנו. למדנו שאין מסגירין את המוחלט מנין שאין מחליטים את המוסגר ואין מסגירין את המוסגר ואין מחליטי' את המוחלט ת\"ל לא יסגירנו כי טמא. כל שנקרא עליו טמא אין זקוק עליו יכול לא יאמר הרי את מוסגר בזה ומוחלט בזה [*מוחלט בזה ומוסגר בזה] מוסגר בזה [*ובזה צ\"ל] מוחלט בזה ובזה. ת\"ל נגע וראהו [*צרעת וראהו]. ע\"כ. ופי' יכול לא יאמר כו' היינו בתחלה בסוף שבוע כדקתני בסיפא דמתני' וכ\"פ הרמב\"ם. וזה שהעתיק בפירושו יכול שיאמר הוא ט\"ס וצ\"ל יכול לא יאמר וכן הוא בת\"כ וכן העתיק הר\"ש. ועמ\"ש בשם מהר\"ם בפ' דלקמן משנה י [ד\"ה בהרת] [*ופי' נגע וראהו צרעת וראהו. דריש וראהו אתרווייהו אנגע ואצרעת לומר שיראה ויחזור ויראה ובת\"כ נ\"ל שצ\"ל אח\"כ עוד פעם וראהו. ונסיב ליה למדרש כדמסיק כולו כאחת כו' מכאן אמרו כ\"ד ראשי אברים וכו']:  ",
+                    "<b>אין מסגירין את המוסגר וכו'</b>. כתב הר\"ב דאם הסגירו בנגע אחד ואח\"כ נולד לו נגע אחר כו'. ובאותו נגע נמי משכחת לה דאין מחליטין את המוסגר דאם הסגירו בבהרת כגריס ובאמצע השבוע נולד בו שער לבן או מחיה אין מחליטו. וכי אזלה לה מחיה או שער לבן בסוף השבוע לא מחייב קרבן אלא חוזר ומסגירו הסגר שני. הר\"ש:  ",
+                    "<b>אבל בתחלה כו'</b>. ומחליט את המוחלט עמ\"ש פ' דלקמן [ריש] משנה י:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>נותנין לו שבעת ימי המשתה</b>. כתב הר\"ב דכתיב וביום הראות וגו' ויש יום שאי אתה רואה. בפ\"ק דמ\"ק ד\"ז. ותמהו התוס'. דלר\"מ דהתם משנה ה' למה אינו רואה להקל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בשני שבועות</b>. דקדוקו כתבתי במשנה ג פ\"ק: \n",
+                    "<b>ובשלשה סימנין בשער לבן במחיה ובפסיון</b>. אלו הסימנין כולן בפסוק אמר ושער בנגע הפך לבן וטמא אותו. אמר והנה פשתה המספחת בעור וטמאו הכהן אמר ומחית בשר חי בשאת צרעת נושנת היא. ואם אינו מבואר בפסוק בבהרת מחית בשר חי. אבל כל מה שהוא [מבואר] בבהרת הוא מחוייב בשאת וכל מה שהוא בשאת הוא מחוייב בבהרת. כמו שבארנו בראש המסכתא. [במשנה ב כמ\"ש גם שם הר\"ב] וכן בשאר מראות נגעים. הרמב\"ם [*ומדלא קתני נמישאם היה כסיד ונשתנה לשלג וליהוי ד'. ש\"מ דכל הד' מראות עומד בעיניו מיקרו. כמ\"ש בפ\"א מ\"ג [ד\"ה לפטור] וכדתנן בפרק דלקמן משנה ז]: \n",
+                    "<b>ובפסיון בסוף [שבוע]</b>. דבתחלה לא כמ\"ש בפ\"ק מ\"ג: \n",
+                    "<b>[*שהן י\"ג יום</b>. כ' הר\"ב דיום ז' כו' ועיין עוד בפירושו למשנה ד פ\"ק]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השחין והמכוה</b>. לקמן בפ\"ט מפרש איזהו שחין. ואיוהו מכוה. הר\"ש: \n",
+                    "<b>מיטמאין בשבוע אחד</b>. לשון הר\"ב דשאר נגעים יש להן שני הסגרות וכו'. והר\"ש הקדים וז\"ל מיטמאין בשבוע אחד מה שחלוקין משאר נגעים בשבוע א'. היינו לענין טהרה דשאר נגעים יש להן וכו': \n",
+                    "<b>בשבוע אחד ובשני סימנין</b>. הפסוק לא ידון בשחין ובמכוה כאשר התחדש בהן צרעת בהסגר שני. ואמנם בא בהם ההסגר שבעה ימים לבד במה שיצטרך הסגר ואחר השבוע יחליט או יפטור. ולא נזכר בהם מחיה. ואמנם אמר בנגע השחין ושערה הפך לבן. ואמר בו ג\"כ ואם פשה תפשה בעור. ואמר במכות אש והנה נהפך שער לבן בבהרת. ואמר בו ג\"כ ואם פשה תפשה בעור. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הנתקים</b>. לקמן בפ\"י מפרש להו: \n",
+                    "<b>מיטמאין בשני שבועות כו'</b>. זכר בו והסגירו שבעת ימים שנית. וזכר בסימן הטומאה ובו שער צהוב דק. ואמר גם כן פשה הנגע בעור. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הקרחת והגבחת מיטמאות בשני שבועות כו'</b>. שנויה עוד בספ\"י. והתם יליף להו הר\"ב מקראי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הבגדים מיטמאין כו'</b>. ודינם מפורש בפרק יא: \n",
+                    "<b>בירקרק ובאדמדם</b>. כתב הר\"ב הא דקרי בבגדים ובבתים סימן טומאה כו' וכן בבתים בג' שבועות כו'. וכן לשון הר\"ש. ולאו למימרא דדוקא בשבוע השלישית כשחזר הנגע לכמות שהיה. שכן גם בשנייה אם כבר חלץ בראשונה. כדתנן בספי\"ב ורפי\"ג. אלא משום דבבתים איכא שלשה שבועות. נקט הכי. ומיהו כדאיתנהו: \n",
+                    "<b>בשני שבועות כו'</b>. לשון הרמב\"ם. אמר בנגעי בגדים ירקרק או אדמדם ואמר ג\"כ כי פשה הנגע בבגד [ואמר] והסגירו שבעת ימים שנית: \n",
+                    "<b>בתחלה</b>. אין זה כמו בתחלה דכל הנגעים. דכולהו להחליט והכא להסגיר. מ\"מ תני לה משום פסיון דבתחלה אינו מסגיר. הר\"ש. ולאו למימרא דאינו מסגיר כלל. דדל פסיון מהכא צריך להסגירו מפני המראה עצמו. אלא כלומר שאינו מסגירו מחמת הפסיון ועוד ה\"ל להר\"ש לפרש דסוף שבוע ראשון דהכא נמי להסגיר. ועכשיו ראיתי למהר\"ם דאדברי הר\"ש דמ\"מ תני לה משום פסיון כו'. כתב וז\"ל ותימה לי והאמרינן לעיל [בסוף משנה א] דבתחלה מסגיר ומסגיר אלמא דבפסיון מסגיר עליו אפי' בתחלה ונ\"ל דהיינו דוקא כשנולד נגע במקום אחר אבל אם אותו נגע הראשון הולך ופושה הכל נגע א' ואינו מסגיר אלא על הראשון ולא על הפסיון כלל עכ\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הבתים מיטמאין כו'</b>. ודינם מפורש בפי\"ב ובפי\"ג: בשלשה שבועות וכו'. ל' הרמב\"ם [בפירושו] אמר בנגעי בתים שקערורות ירקרקות או אדמדמות. ואמר בהן ג\"כ והנה פשה הנגע בקירות הבית. אולם השלש שבועות הנה אין בו פסוק מבואר. אבל הוא מן הפסוק והפי' [המקובל] וזה שהוא אמר והסגיר את הבית שבעת ימים אח\"כ צוה שאם ימצא הנגע בתוספת שיקלף אלו האבנים ויסיר הטיט ויטוח הבית פעם שנייה והוא אמרו ועפר אחר יקח וטח את הבית. עוד בא הפסוק אחר זה ואמר ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית. ובאה הקבלה שזה הפסוק לא בא בצרעת שתשוב בבית אחר הטוח. לפי שהוא אז לא יצטרך לפסיון אבל כאשר יראה בה צרעת יהרוס הבית. והוא אמרו צרעת ממארת (האמורה). לג\"ש מה צרעת ממארת האמורה בבגדים. יטמא את החוזר אע\"פ שאינו פושה. אף צרעת ממארת האמורה בבתים. יטמא את החוזר אע\"פ שאינו פושה. ואמנם בא זה הפסוק אשר אמר והנה פשה הנגע בבית [בעומד בראשון ופשה בשני] וזה שהצרעת כאשר תראה בבית ועמדה שבעת ימים ולא פשתה. עוד תעמוד ז' ימים שנית וכוסף. הנה הוא אז יקלוף האבנים ויבנה באבנים אחרים ויטיח הבית ותעמוד שבוע שלישי ואם [חזר] הנגע אחר זה. יהרס [הבית ועל זה בא והנה פשה הנגע בבית] ע\"כ: \n",
+                    "<b>פחות משבוע אחד</b>. ל' הר\"ב כגון שחין ומכוה ג' שבועות כגון נגעי בתים. וכן לשון הר\"ש ולשון כגון לא ניחא דהא ליתנהו אלא הני. ול' הרמב\"ם והן שחין כו' והן נגעי בתים [*ועיין בלשון הר\"ב סוף משנה א' פ\"ב דערכין]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ומטמא בכל מראה לובן</b>. כתב הר\"ב משא\"כ בפסיון שאין כו'. שבאותן מראות שהאום מטמא. הפסיון מטמא. בת\"כ הביא הר\"ש והנה פשתה המספחת בעור וטמאו הכהן צרעת היא. הרי זה בא ללמד על הפסיון שלא יטמא אלא בד' מראות. ובאותן מראות שהאום מטמא לה. הפסיון מטמא ע\"כ בר\"ש. ולאו למימרא שהפסיון צריכה. שתהא מהמראה של האום. שהרי המראות מצטרפין להר\"ב כדאית ליה. ולהרמב\"ם כדאית ליה. כמ\"ש במשנה ג' [*פ\"א] [ד\"ה ולפטור] והתם תנן את שנולד לו פסיק כו'. אלא כלומר לאפוקי אם הפסיון הוא למטה מהד' מראות. והיינו דמסיים בת\"כ והלא דין הוא האום מטמא והפסיון מטמא. מה האום אינו מטמא אלא בד' מראות אף הפסיון אינו מטמא אלא בד' מראות וכו'. ועוד בפ' דלעיל מתני' ג הביא הר\"ש ת\"כ וכבס בגדיו וטהר יכול הרי הוא מסולק ת\"ל אם פשה טמא. אין לי אלא במראה מנין שלא במראה ת\"ל אם פשה תפשה. ופי' הר\"ש במראה שהנגע שלג והפסיון שלג שלא במראה שהנגע שלג והפסיון סיד או קרום ע\"כ. ולשון הרמב\"ם בפי' משנתינו ושער לבן יטמא בכל מראה לובן ואין זה בפסיון. כי כאשר הי' נגע צרעת בעור הבשר ופשה בעור והי' זה התוספת לבן אבל לובן קלוש למטה מקרום ביצה הנה הוא טהור והוא אמרו בהק הוא פרח בעור טהור הוא. יכול לא יטמא משום [אום] אבל יטמא משום פסיון ת\"ל פרח בעור טהור הוא ע\"כ. והוא בת\"כ ריש פ\"י: \n",
+                    "<b>שהפשיון מטמא בכל שהוא</b>. עמ\"ש לקמן משנה ה [ד\"ה אם יש בו] ומ\"ש הר\"ב אבל שער לבן אינו מטמא בפחות משתי שערות דמעוט שער שנים. ת\"כ הביא הר\"ש. ובפרקין משנה י תנן ובה שערה אחת. וכן במשנה ד פ\"ט דחולין ובשערה שכנגדו. וכן הוא אומר קולע אל השערה ולא יחטיא וכן אתה אומר כחוט השערה. ובספר מקנה אברם במסילה ראשונה לשמות במשעול פעל בציר\"י וקמ\"ץ. ראיתי שכתב וז\"ל ובתיבת שערות נחלקו המדקדקים כי י\"א שהוא מן שער. וי\"א שהוא מן שערה ונמצא זה בשופטים סימן כ'. קולע אל השערה ולא יחטיא ונראים דברי האחרונים. כי כן מתרגמינן דשדן אבנא בקילעא ומירמן בבינה שערה ולא משנן. שיורה חוט שער. אבל שער יורה רבוי שערות כדכתיב (שופטים ט״ז:כ״ב) ויחל שער ראשו לצמח ומתרגמינן ושרי שער רישיה לצמחה ע\"כ. ורבינו בגור אריה פי' שיש הבדל בין שער שהוא על שער א' ובין שער שהוא על רבים שהמורה על אחד נקוד כולו בפת\"ח והמורה על רבים השי\"ן בציר\"י וכאן נקוד בציר\"י לפיכך אמרו שמורה על רבים ומיעוט רבים שנים ע\"כ. ובפי' החומש להרלב\"ג ראיתי שכתב שמפני שהשער מתחדש ממנו רבוי. הנה לא יפול שם השער בפחות משתי שערות ע\"כ. ולמהר\"ם ראיתי שכתב ברפ\"י דמייתי לת\"כ דהתם בשער צהוב קתני שער מיעוט שער [שתי] שערות. כתב עלה מהר\"ם וז\"ל ולא ידענא מנא ליה דמיעוט שער שתי שערות. ושמא משום דכתיב בשער לבן ושערה לא הפך לבן ולא מפיק ה\"י. ואם איתא דבשער אחד סגי היה לו להיות מפיק ה\"י או לכתוב ושער בלא ה\"י. אלא לאשמועינן דאינו שער אחד אלא לכל הפחות ב' שערות ומהתם גמרינן שער צהוב עכ\"ל. [*ומדתנן במשנה ב פ\"ג דנדה המפלת כמין קליפה כמין שערה נראה כדברי בעל מקנה אברם]: \n",
+                    "<b>ומטמא בכל הנגעים</b>. ושער לבן הוא סימן טומאה [בשני מינים] לבד בנגעי עור [בשר]. ובנגעי שחין ומכוה. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>חוץ לנגע</b>. כתב הר\"ב אבל שער לבן בעינן שיהא בנגע כדכתיב ושער בנגע. דדרשינן בת\"כ והביאה הר\"ש. בנגע להביא את מה שבתוכו ושוכב חוצה לו פרט לשחוצה לו ושוכב בתוכו: \n",
+                    "<b>חוץ לנגע</b>. עי' פ\"ו משנה ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומטמא בכל מראה</b>. לשון הר\"ב היינו כמראה הבשר בין כושי בין לבן בין אדום. כ\"כ הר\"ש. ולשון הרמב\"ם בפ\"ג מהט\"צ [הלכה ב] בין שהיה המראה אדום או שחור או לבן. והוא שלא יהיה הלובן מארבע מראות שבארנו. ועי' מה שכתבתי בפרק ו משנה ו [ד\"ה היה בהק]: \n",
+                    "<b>מטמא בכל שהוא</b>. ל' הר\"ב אבל במחיה בעיא כעדשה. בת\"כ והביאה הר\"ש. ומחית בשר חי בשאת יכול כל שהוא. ת\"ל שער לבן ומחית בשר חי. מה שער לבן מקום ב' שערות. אף מחיה מקום ב' שערות יכול לא יהא טמא עד שיהא בה שער לבן ומחיה. ת\"ל צרעת נושנת היא. היא טמאה ואין צריכה דבר אחר לסעדה [*וגי' הר\"ש לסייע] ומפרש הר\"ש דמחיה מקום ב' שערות. היינו שתי שערות על שתי שערות מרובע. והיינו דבפ\"ק משנה ה ו בעינן שתהא מרובעת. ועיין [מ\"ש] פרק ו משנה ב [ד\"ה ובה מחיה]: ומטמא בכל הנגעים. והמחיה סי' טומאה בשני מיני נגעים לבד. בנגעי עור בשר ובנגעי קרחת וגבחת. הרמב\"ם [בפירושו]: \n",
+                    "<b>חוץ לנגע</b>. כתב הר\"ב משא\"כ במחיה שהמחיה צריכה להיות בתוך הנגע. כדתנן במשנה ה ו דפ\"ק שתהא מבוצרת. ושם פירשתי [ד\"ה מבוצרת]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הפוכה ושלא הפוכה</b>. בת\"כ פ\"ז והביאה הר\"ש נושנת. מלמד שמטמאה שלא הפוכה. והלא דין הוא שער לבן וכו' אף מחיה כו'. [*נושנת. מלמד שמטמאה שלא הפוכה] היא. מלמד שמטמא הפוכה. והלא דין הוא כו'. ומ\"ש הר\"ב משא\"כ לשער לבן שאם קדם לבהרת טהור. כמפורש בס\"פ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כדי לקרוץ בזוג</b>. כתב הר\"ב דהלכה דשיעור שער לבן ארכו כו'. כר\"ע במי\"ב פ\"ו דנדה. וע\"ש [מ\"ש ד\"ה רע\"א]. אבל הלבנונית שבו כ\"ש. כר\"מ. וכתב הכ\"מ בפ\"ב מהל' ט\"צ. משום דר\"מ ור\"ש לא אפסיק [הלכתא] בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מו). ונקטינן לחומרא. כמו שכתבתי במסכת [*כלים פי\"ז מ\"ד]: \n",
+                    "<b>בהרת</b>. כל היכא דתנינן בהרת ה\"ה לשאר מראות חלקות ופתוכות. הר\"ב במ\"ו [ד\"ה גריס]. וכ\"כ הרמב\"ם במשנה דלקמן. ובנא\"י הוא במתני' דהכא: \n",
+                    "<b>או שער שחור</b>. והר\"ב גורס ושער שחור וכך גירסת הרמב\"ם. וכן הוא בנא\"י. אבל הר\"ש כתב ג\"כ גי' הספר. ופי' דלענין הסגר דצריך להסגיר. ולפ\"ז ה\"ק מתני' ובו שער לבן הרבה יותר משתי שערות. או שער שחור ואפי' מעט טמא. הא כדאיתא. והא כדאיתא. שער לבן מחליטו. ולא אמרינן מה שיש יותר משתי שערות ממעט הבהרת משיעורו שכגריס. ושער שחור מסגירו. ולא אמרינן. שממעט הבהרת מכגריס. ול' ת\"כ שהביא הר\"ש מסכים קצת לגירסא זו וזו היא שאלו תלמידיו את ר' יוסי. בהרת ובה שער שחור. חיישינן שמא מיעט מקומה את הבהרת מכגריס. אמר להן ובה שער לבן. חיישינן שמא מיעט מקומה את הבהרת מכגריס. א\"ל לא אם אמרת בשער לבן שסימן טומאה. תאמר בשער שחור שאינו סימן טומאה. א\"ל הרי שיש בהן שש שערות לבנות. כלום הם סימני טומאה אלא שנים. חוששין אנו על המותר שמא מיעט מקומן את הבהרת מכגריס. א\"ל לא אם אמרת בשער לבן שהוא מין טומאה. תאמר בשער שחור שאינו מין טומאה. א\"ל אף שער שחור הופך והיא מין טומאה. ואומר ושערה לא הפך לבן והסגיר. אם יש בה שער שחור אינו ממעט. פי' הר\"ש דמשמע אע\"פ שעדיין שחור הוא והסגיר. ע\"כ. ודקתני במתני' אין חוששין שמא מיעט מקום שער שחור. ולא תנן נמי [שמא מיעט מקוה] שער לבן. משום דשער לבן שאינו ממעט. הוא פשוט יותר. וכמו שהוא ג\"כ בברייתא זו דת\"כ: מפני שאין בו ממש. לשון הרמב\"ם [בפירושו]. לפי ששיעור הנקב אשר יצא ממנו השער. מעט מזעיר. ואין לו שיעור מוחש עד שימעט השיעור ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בהרת כגריס</b>. מפורש ברפ\"ו בס\"ד: \n",
+                    "<b>אם יש בו רוחב ב' שערות</b>. תניא בת\"כ והנה אין בה ולא בחוט היוצא ממנה. יכול אע\"פ שיש בו רוחב ב' שערות. ת\"ל והנה אין בבהרת שער לבן. פי' מדכתיב בקרא אחרינא בבהרת. ודרשינן עלה בת\"כ זהו שאמרנו לרבות את החוט שיש בו רוחב ב' שערות. הר\"ש. ומ\"ש הר\"ב. אבל אם אין ברוחב כו'. וכן אם פשה כו' בפסיון רחוק כו' ובעי כגריס. וכן ל' הר\"ש. ותמיהני דבמ\"ה פ\"ק תנן השחין ומחית השחין וכו' חולקין בין האום לפסיון הרי אלו להקל. וסתמא קתני. ודוחק לומר דדוקא בפסיון כל שהוא ועוד דלא אשתמט תנא בנגעי אדם למתני בהדיא דפסיון רחוק מיטמא כלל וכי קתני בבגדים פי\"א מ\"ז. ובבתים ספי\"ב. התם מקרא ילפינן. ומנלן לנגעי אדם. ואע\"פ שיש דרוש כיוצא בזה בנגעי אדם. דכי כתיב ואם פשה תפשה המספחת בעור וכן אם פשה תפשה בעור. איכא למדרש נמי דבעור מיותר לומר בכ\"מ שיפשה בעור ואפי' רחוק ממקום הנגע. מ\"מ לא מצאנו לחז\"ל שידרשוכן בת\"כ. כמו שדרשו כן בבגדים ובבתים. אלאודאי דבנגעי אדם ליתא כלל. וכן מצאתי להרמב\"ם בפי\"ב מהט\"צ [הלכה ד'] דדייק למכתב הפסיון הסמוך בבגדים כל שהוא. והרחוק או החוזר. כגריס. ואע\"ג דדבר הלמד מענינו הוא. דבבגדים מיירי. ולא הוה צריך למידק ולמכתב בבגדים וכמו שבמ\"ז פי\"א לא תני בגדים מהאי טעמא. דכולה פירקא בבגדים מיירי. אלא למידק אתי לאשמעינן דדוקא בבגדים ולא בנגעי אדם. וכן לא אשתמיט הרמב\"ם בדיני נגעי אדם למתני דין פסיון רחוק כגריס שיהא פסיון. אך הראב\"ד כתב עליו וז\"ל אם תעיין בדרש ת\"כ עם משנת נגעים. תמצא שהאדם והבגדים והבתים שוים לזה הדין עכ\"ל. וכתב הכ\"מ שהשיג למה אמר בבגדים. דמשמע שזה הדין מיוחד בבגדים. ואינו כן. שאדם ובגדים ובתים שוין לדין זה. והעתיק ל' הראב\"ד בפירושו לת\"כ. שז\"ל. היא פרט לשפשתה לבהק. פי' דקי\"ל פשיון כ\"ש. והרחוק כגריס בנגעי בגדים ובתים. ואע\"ג דלא אשכחן לה בפירוש. שמעינן לה מכללי דמתניתין. דפסיון הרחוק לא מטמא בנגעים דאדם. דתנן בנגעים פ\"ד. בהרת כגריס וחוט יוצא ממנה אם יש בו רוחב שתי שערות זוקק לשער לבן ולפשיון אבל לא למחיה. שמעינן מהא דאי לית בה רוחב שתי שערות אינו זוקק לפשיון. דאם פשה חוץ לאותו חוט. לא מטמא משום פשיון אלמא פסיון הבא מרחוק לא מטמא. ותנן בנגעים פ\"ק. היה בו פסיון והלך לו הפסיון או שהלכה לה האום. או שנתמעטה. ואין בזה ובזה כגריס השחין ומחית השחין. המכוה ומחית המכוה. [והבהק]. חולקים בין האום לפסיון. הרי אלו להקל. שמעינן מהא. טעמא דשחין ומכוה ובוהק חולקין בין אום לפשיון הוא טהור. משום דשחין ומכוה ובהק לא חזו לפשיון אבל עור הבשר בעלמא אע\"פ שחולק ביניהם טמא. אלמא פשיון הרחוק מטמא. אלא ש\"מ חדא בפסיון כל שהוא וחדא בפשיון שהוא כגריס. עכ\"ל הראב\"ד. וכתב הכ\"מ דלדעת הרמב\"ם י\"ל. שאע\"פ שהם שוים בסמוך ורחוק הם מוחלקין בחוזר. דבבתים הוו כשני גריסין. כדתנן בספי\"ב דנגעים. עכ\"ל. ואני נפלאתי הרבה דמאי דיוקיה דדייק הראב\"ד ממתני' דפ\"ק דה\"ט דשחין ומכוה ובהק חולקין. משום דלא חזי לפשיון. דהא ממתני' דבתרה דתנן דחולקין והלכו להן הרי אלו להחמיר. שמעינן מינה ודאי דראוין הן לפשיון והיינו דהרמב\"ם בפ\"ד מהט\"צ [הלכה ג] כתב בהרת שפשתה לבהק ה\"ז פסיון. וכתב הכ\"מ דהכי משמע בפ\"ק. ומעתה דלמדנו שיש פשיון לבהק דיוקא דהראב\"ד ליתא. ול\"ק אמאי קתני דוקא הני. משום דרבותא נינהו דאפי' אלו שאינן עור בשר הרי הן חולקין כ\"ש עור בשר עצמו שיחלוק. והא דתניא בת\"כ היא פרט לשפשתה לבהק. אין ענינו כמשמעו כשהיה בהק סמוך לנגע ופשה לתוכו. אלא ענינו פרט לכשהפסיון פשה למראה הבהק. שהפסיון עצמו צריך שיהיה מהמראות שהנגע גופו מיטמא בהן ואהכי קאי התם בת\"כ ספ\"ב דפרשה ב'. וראה הכהן והנה פשתה המספחת בעור. הרי זה בא ללמד על הפסיון שלא יטמא אלא בד' מראות כו'. והלא דין הוא כו' או כלך לדרך זו כו' נראה למי דומה כו'. או כלך לדרך זו כו'. ומסיק ת\"ל וטמאו הכהן צרעת היא. ה\"ז בא ללמד על הפסיון שלא יטמא אלא בד' מראות היא פרט לשפשתה לבהק. ע\"כ. ואומר אני דהיא פרט כו' עיקר למודיה ללמד על הפסיון כו'. ואע\"פ שגם בעל קרבן אהרן לא פי' כן לי נראה דמשנתינו מכרחת ההיא דאחרונה בפ\"ק. ואחר שכתבתי זה מצאתי להרמב\"ם עצמו בפי' מ\"ו פ\"ו שכתב הבהרת פושה לבהק ולא יטעך אמרם בספרא צרעת הוא. [היא] פרט לשפשתה לבהק לפי שענין זה המאמר שיהיה הפשיון מראה הבהק וכל המאמר הנאמר שם מורה על זה. עכ\"ל. הוא הדבר אשר כתבתי. ומצאתי לבעל קרבן אהרן עצמו שכתב לדברי הרמב\"ם בספ\"ז בדיני שחין ומכוה. ועוד אומר אני דאפי' כי תימא דברייתא דת\"כ אתיא לומר. דאין פסיון בבהק על כרחינו משנתינו לא ס\"ל הכי ואפי' אי איתא שיש להראב\"ד כח לפרש דלא לסתור משמעות הת\"כ. וכגון שיאמר דמתני' דספ\"ק דוקא בחלוקת הבהק בין נגע לפסיון *) ולא בבהק שאינו חולק דביה אין פשיון כלל מ\"מ הרמב\"ם ודאי דלא ס\"ל הכי דבהדיא כתב דיש פסיון לבהק וא\"כ לא ה\"ל להכ\"מ [שם פי\"ב] להודות להראב\"ד ושאף הרמב\"ם סובר כמותו. דהא מכיון דאין סברת הרמב\"ם בבהק שלא יהא בו פסיון. א\"כ דיוקו של הראב\"ד ממתני' דפ\"ק ליתא כלל למידק מינה דדוקא בהק שאין בו פסיון הוא שחולק. אבל עור בשר אינו חולק ופסיון הרחוק מטמא. אלא אף עור בשר חולק כמו בהק. דלא תנן בהק משום שאינו ראוי לפסיון דראוי הוא לפסיון אלא לרבותא קתני דאע\"ג דאינו עור בשר חולק וכ\"ש דעור בשר חולק דלעולם אין פסיון רחוק בנגעי אדם כלל. ומתני' דהכא כפשטה שאם אין בחוט שיעור רוחב ב' שערות אינו ראוי לפסיון כלל משום דהוי פסיון רחוק ואינו מטמא ואפי' הוא כגריס ואף דברי הר\"ב והר\"ש יש לישבן דהכי קאמרי כפשיון רחוק מן הנגע הוא חשוב ובעי כגריס. והרי הוא נדון כנגע חדש לא שיהא נדון לפסיון אל הנגע הראשון ויהא מוחלט אנא בעי כגריס ויהיה דינו דין נגע חדש ולאפוקי שאם אינו כגריס דלאו כלום הוא. ועכשיו בא לידי דברי מהר\"ם וראיתי דלעיל ספ\"ק כתב וז\"ל חולקין בין האום לפסיון דה\"ל נגע חדש. ואין פסיון הרחוק מטמא באדם משום פסיון. דכיון דהשחין מפסיק בין האום לפסיון הו\"ל פסיון הרחוק ותנן לקמן הפשיון הסמוך בכל שהוא והרחוק בכגריס נ\"ל. עכ\"ל. וזה כדברי הראב\"ד. וקרוב לשמוע דאף שטת הר\"ש כך היה. ואליביה נמי דברי הר\"ב כך הן. ומ\"מ במקומי אני עומד במה שכתבתי בזולת ישובן של דברי הר\"ש והר\"ב: \n",
+                    "<b>מצרפן</b>. פי' הר\"ב ואם פשה כו' או שנולד שער לבן באחת מהן כו' כ\"כ הר\"ש. והכ\"מ פ\"ד מהט\"צ [הלכה ז'] כתב דנ\"מ שאם נולד שערה אחת בנגע זה. ושערה אחת בנגע זה. הוי סימן טומאה ויחליט: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*כעדשה</b>. [כתב הר\"ב ומחיה אין פחות מכעדשה]. כמ\"ש במ\"ב בד\"ה ומטמא בכ\"ש כו']: \n",
+                    "<b>[*טמאה</b>. בכולה מתני' קתני בנשאר שער לבן טמאה ובנשארת המחיה טמא חוץ מבדברי ר\"ש בסיפא [גבי ומודה] דקתני טמא על שער לבן ולא ידעתי בכל זה והרמב\"ם בספ\"ד מהט\"צ העתיק בכולהו טמא]: \n",
+                    "<b>ר' שמעון מטהר מפני שלא הפכתו הבהרת</b>. דדריש בת\"כ ושערה הפך לבן ושערה ולא שער מחיתה ורבנן קרא אחרינא כתיב ושער בנגע הפך נגע זה מ\"מ כלומר שהנגע הפכו. והרי היה כאן נגע קודם שהפך [הר\"ש]: \n",
+                    "<b>בהרת היא ומחיתה כגריס וכו'</b>. הלכה המחיה טמאה מפני שער לבן. כדאמרן ושער בנגע הפך. והרי היה נגע קודם שנהפך השער לבן [*שהבהרת שהיא ומחיתה כגריס טמא. כדתנן במשנה ב פ\"ו]: \n",
+                    "<b>ר' שמעון מטהר כו'</b>. דדריש ושערה ולא שער מקצתה. כלומר שער כולה של בהרת כגריס דבהרת כגריס הפכה השער. ולא שמקצתה הפכה השער [הר\"ש]: \n",
+                    "<b>ומודה שאם יש במקום שער לבן כגריס שהוא טמא</b>. יראה לי דאשמעינן דאע\"ג דלא ידעינן אם קדם הבהרת אם לא. וכת\"ק דרבי יהושע דס\"פ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בהרת ובה מחיה ופשיון</b>. פירש הר\"ב בהרת כגריס והסגירה ולסוף שבוע כו'. וכ\"כ הר\"ש. ומשוס פסיון צריכו לפרש שהסגירו כו': \n",
+                    "<b>וכן בשער לבן ובפסיון</b>. ודין מחיה ושער לבן. תנא לעיל לחודה. משום פלוגתא דר\"ש ורבנן. הר\"ש: \n",
+                    "<b>הלכה וחזרה בסוף שבוע</b>. לשון הר\"ב כגון שהסגירו כו' והלכה הבהרת באמצע השבוע כו'. ולשון הר\"ש הסגירו ובסוף השבוע הלכה לה וחזרה בו ביום. או שהלכה באמצע השבוע כו': \n",
+                    "<b>לאחר הפטור</b>. לשון הר\"ב דראה אותה הכהן בסוף השבוע כשהלכה לה כו'. או עמדה בו שני שבועות ופטרו ואח\"כ הלכה ושוב חזרה. הר\"ש: \n",
+                    "<b>היתה עזה ונעשית כהה כו'</b>. פי' הר\"ב היתה עזה כשלג כו' ונעשית כהה כגון כסיד או כקרום וכו'. וכן לשון הר\"ש. וכבר כתבתי בזה בפ\"ק מ\"ג [ד\"ה לפטור] [*וכן כתבתי שם ג\"כ בס\"ד מנלן שאם היתה כהה ונעשית עזה שהרי היא כמו שהיתה]: \n",
+                    "<b>כנסה ופשתה וכו' רבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרים</b>. פירש הר\"ב היכא דהסגירה בבהרת כגריס ובסוף שבוע כנסה כו' ר\"ע מטמא שהרי פשה וחכמים מטהרים וכו' ואי קאי בסוף שבוע ראשון מסגירו וכו'. [הר\"ש]. וכ\"פ הרמב\"ם ר\"ע חושב שזה כולו פסיון וכו'. וחכ\"א שאין זה פסיון. לפי שהוא בסוף השבוע או אחר הפטור כמו שהי' תחלה. ולא [נחוש] במה שהתחדש בדבר [באמצע] הזמן מן התוספת והחסרון. ע\"כ. גם בחבורו [פ\"ד מהט\"צ הלכה ה] העתיק נתמעטה בתוך ימי הסגר ופשתה כו'. והקשה הראב\"ד דמדתנן לקמן ר\"ע אומר תראה כבתחלה לפי' א\"א להעמיד זו בתוך ימי הסגר דא\"כ רבי עקיבא למה היה מטמא. כלומר מחליט. ואולי לא כתב זאת כנגד משנה זו דכנסה ופשתה אלא מ\"ש אח\"כ למטה [שם הלכה ט'] בהרת שכנסה אחר הפטור ופשתה כו'. הרי הוא בטהרתו. *)עכ\"ד. אבל מתוך פי' הרמב\"ם שבמשנתינו שכתבתי מבואר דמפרש לבבא זו שהתוספת והחסרון בתוך ימי ההסגר נעשה. מבואר א\"כ שזו הבבא העתיק כנגד משנתינו. ומפני כן אני תמה על הכ\"מ שהיה לו פי' הרמב\"ם. והניח לדברי הראב\"ד וחתר מקום שיצא לו להרמב\"ם בבא זו דנתמעטה בתוך ימי הסגר והוציאו מת\"כ. והרי מבואר היטב מתוך פי' הרמב\"ם דמשנתינו זו היא אותה בבא. גם הבבא דבהרת שכנסה אחר הפטור כו' שכתב הרמב\"ם. וחשב הראב\"ד שאותה בבא כתבה ממשנתינו זו לא היא אלא מן התוספתא פ\"ב והביאה הר\"ש במתני'. וזאת לשונה בהרת אחר הפטור. כנסה ופשתה. או פשתה וכנסה כו' הרי זו כמו שהיתה. ע\"כ. וזה אמת שבתוספתא היא שנויה במקום משנתינו זו. מ\"מ העתיק הרמב\"ם גם שתיהם. לפי שהתוספתא דשנאה בהדיא לאחר הפטור. ולא קתני בה פלוגתא דר\"ע. אע\"ג דתני התם פלוגתייהו דבשאר מילי. ש\"מ משום דלאחר הפטור לא פליג ר\"ע. וכמ\"ש ג\"כ הר\"ש. וכתב הטעם דכיון דפטרו כהן ואין זקוק לו. לא מחויב להראותו. הואיל וחזרה לכמות שהיתה. וא\"נ בעודו בפני כהן ענמו פשתה וכנסה או כנסה ופשתה. מודה בה ר' עקיבא מאחר שכבר נסתלק. ע\"כ. וסובר הרמב\"ם דאם כן משנתינו דפליג בה ר\"ע. היינו משום דמיירי בתוך ימי הסגר. ואע\"פ שבפירושו כתב על דברי חכמים. או לאחר הפטור י\"ל דבדברי רבנן כתב כן. אבל לא שר\"ע חולק גם בזה. א\"נ דבפירושו אה\"נ דסובר דר\"ע פליג. ולא היה מדייק מהתוספתא. אבל בחבורו [פ\"ד מהט\"צ] חזר בו מזה. וסובר דמתני' בתוך ימי הסגר בלבד. ולפיכך העתיק כך למשנתינו. וחזר ג\"כ והעתיק להתוספתא ג\"כ בפני עצמה. משום דהיא מיירי לאחר הפטור. וניחא לפי זה גירסת ספרי הרמב\"ם שבידינו. דבהעתיקו למשנתינו מסיים הרי זה יסגיר. ולא מסיים נמי או יפטור. כגי' הספר שלפני הראב\"ד. דהא משנתינו לא איירי אלא בתוך ימי הסגר. ואע\"פ שהכ\"מ הסכים לגי' ספר הראב\"ד. ושכך מצא בספר מוגה. מה שנ\"ל כתבתי. ואולי אותו ספר הוגה ע\"פ נוסח הראב\"ד. ומעתה שהוכחתי דהרמב\"ם לא פי' משנתינו בלאחר הפטור. א\"כ הדרא קושית הראב\"ד לדוכתה. למה בכאן ר\"ע מטמא. כלומר מחליט. ולקמן קאמר תראה בתחלה. ומ\"ש הכ\"מ דאף *) אחילוקו של הראב\"ד דהכא לאחר הפטור. אכתי בפשתה וכנסה אין שום טעם שיחליט. ולפיכך כתב דמ\"מ אנו מוכרחים לפרש. דטמא דאמר ר\"ע. היינו לומר דתראה מתחלה. ולאפוקי מחכמים דמטהרים. ע\"כ. אני מכריחו שלא יוכל לפרש כן. שהרי הרמב\"ם כתב בפירושו וז\"ל ר\"ע חושב שזה כולו פסיון ואז טמא. שהנגע כבר נמשך בגוף. ע\"כ. ועוד דלפירושו דהכ\"מ דחוק מאד. דבבבות שאמרו חכמים תראה בתחלה קאמר נמי ר\"ע מטמא. והתם ודאי יחליט קאמר. והיאך יאמר בלשון אחד ואין ענינם שוה. וצריכין שילמדו מדברי חכמים שחלוקין עמו. שאם חולקים לטהר. יהיה פירוש דבריו דטמא. להראות בתחלה. ואם חכמים חולקים וס\"ל להראות בתחלה. יהיה פירוש דבריו דטמא להחליט. וזה דוחק ודאי. ותו קשיא לי אף לדברי הראב\"ד דאי איתא דהך דהכא לאחר הפטור. והך דלקמן דרבי עקיבא אומר תראה בתחלה היינו בתוך ימי הסגר. א\"כ לא ה\"ל לתנא לשנות הלשון בהרת כגריס ופשתה כחצי גריס כיון דלאו בהכי תליא כלל. אלא הל\"ל ואם בתוך הסגר. ולכן הנכון מה שהעיד הכ\"מ [שם הלכה ה'] שבמשניות מוגהות כתוב על אותה משנה דר\"ע אומר תראה בתחלה. דזו המשנה אינה בנוסחת הרמב\"ם. ע\"כ. וכן בדפוס ישן שבגמרא לא נדפסה כלל. ומתני' ט' מחולקת לשתי בבות. והמדקדק בלשון הרמב\"ם שבפירושו. יראה מבואר מאד שמתני' ט הוא שמפרש. ואין בפירושו כלום על מתני' ח. והיא זו דר\"ע אומר תראה בתחלה. וגם בחבורו לא העתיקה. ש\"מ דל\"ג לה *) ודבתוספתא גרס לה. ל\"ק דלא גרס פלוגתא דר\"ע בהך דהכא כמ\"ש לעיל. ומ\"מ במשנה ל\"ג לה הרמב\"ם. ולענין דבפשתה וכנסה שכתב הכ\"מ. דאין טעם שיחליט. י\"ל דסברת ר\"ע דהתורה לא הקפידה. אלא על שתפשה. והיינו דדייק הרמב\"ם בפירושו שכתב. שהנגע כבר נמשך בגוף. ע\"כ. ואכתי תינח להרמב\"ם דל\"ג למתני' דלקמן. אבל הר\"ב דגרס לה ומפרש הכא דר\"ע מחליט. שהרי כתב הטעם שהרי פשה. ועוד דבדברי חכמים פי' שיסגיר. ש\"מ דלר\"ע יחליט. א\"כ קשיא קושית הראב\"ד ממתני' דלקמן. וצ\"ע. ול' הר\"ש היכא דהסגירו בבהרת כגריס וכו'. עד מקום הפסיון ולא יותר. כלשון הר\"ב. אבל מסיים בה הכי. הרי היא כמו שהיתה. ואי קאי בסוף שבוע ראשון מסגירו הסגר שני. ואי קאי בסוף שבוע שני פוטרו. ובתורת כהנים דריש להו מקראי. ובכהאי גוונא מודו כולי עלמא. כדמוכח בתוספתא דקתני הרי זו כמו שהיתה. ולא קתני בה פלוגתא דר\"ע ורבנן. והא דפליגי לאו בכהאי גוונא פליגי. אלא כגון דתחלתו היתה בו כגריס ועוד. והסגירו. ובסוף השבוע כנסה אותו ועוד. והסגירו הסגר שני. ואח\"כ פשתה אותו ועוד. ר\"ע מטמא דהא פשתה וחכמים מטהרים דלא חשיבי ליה פשיון. מאחר דתחלתו היה כגריס ועוד. וכן נמי פשתה וכנסה. שפשתה משהו מכגריס ואח\"כ כנסה אותו משהו. [ומהר\"ם הגיה שצ\"ל וכן נמי פשתה וכנסה שפשתה כחצי גריס למזרח. ואח\"כ כנסה חצי גריס למערב. וסיפא פירושא דרישא דבבבא דבסמוך מפ' פלוגתייהו. ע\"כ]. וכתב עוד הר\"ש וכל הנך פלוגתייהו דר\"ע ורבנן. בסוף שבוע שני לאחר הפטור כו'. עכ\"ד. ומהר\"ם כתב כל היכא דקתני ר\"ע מטמא. היינו מחליט. לבד מבבא קמייתא זו שהוא כולל כמה מילי להסגיר ולהחליט. דיש מהן להסגיר ויש מהן להחליט ומשום דכייל מילי טובא נקט האי לישנא. ועוד משום דבעי למתני וחכמום מטהרין. עכ\"ל. והראב\"ד כתב [שס הלכה ט'] שאינו מתיישב אלא בבהרת כגריס. שאם היתה יותר מכגריס וכנסה אחר הפטור ואח\"כ חזרה למקומה. לא היו חכמים מטהרים. וכן היא השאלה ששאלו את ר' אליעזר במתני' דספ\"ט. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ר\"ע אומר תראה בתחלה</b>. כבר כתבתי לעיל בזה דלהרמב\"ם לא גרסינן ליה. ודלהר\"ב שמפרש לעיל כפי' הרמב\"ם וגרס לדהכא דצ\"ע. ומהר\"ם כתב וז\"ל לאחר הפטור איירי. ר\"ע אומר תראה בתחלה. טעמא דר\"ע אע\"ג דנגע קמא נתבטל ונטהר. לא נתבטל לגמרי. דכי היכי דכי פשה קצת עליו אפילו אחר הפטור מיטמא משום פשיון. ה\"נ אם נתמעט והלך מקצת מן האום. ולא נשאר אלא חצי גריס ופשיון כחצי גריס. מצטרפין זה עם זה להיות נגע אחד חדש ותראה כתחלה. וחכמים מטהרין. דאין דנין אפשר משאי אפשר. דמשום פשיון לא שייך להחליט לאחר הפטור אלא מחמת צירוף נגע קמא ששוב פשה על הראשון. אבל לענין אחר לא מצטרפינן ליה לגוף של נגע הראשון. שכבר נטהר ונתבטל. אלא אם כן נולד בו מחיה ושער לבן באותו גריס הראשון. ולאו דוקא שפשתה ברישא ושוב הלך מן האום. אלא ה\"ה איפכא. רע\"א תראה כתחלה. דכיון דס\"ל בסמוך כשהלכה מן האום חצי גריס. מצטרף חצי גריס קמא בהדי חצי גריס דפסיון להחליט. א\"כ נימא נמי שיצטרף חצי גריס קמא בהדי חצי גריס בתרא להסגיר. ע\"כ: \n",
+                    "<b>וחכמים מטהרין</b>. לשון הר\"ב דלא חשיב פסיון אלא א\"כ מוסיף כו'. ולא דק בלישניה. דא\"כ לר\"ע חשיב פסיון. והרי לא אמר ר\"ע אלא תראה בתחלה. ואם נאמר שנסמך על פי' הרמב\"ם. כ\"ש דלא דק. שהרמב\"ם מפרש דר\"ע חשי' פסיון. וחכ\"א שהפסיון הוא שיוסיף כו' אבל לא על משנה זו כתב כן. דאיהו לא גרס לה כלל כמ\"ש לעיל. אלא על מתני' דלקמן הוא. דקאי על בבא הראשונה שבה. ומ\"ש הר\"ב. נחשב כראשון שעמד בעיניו וטהור. כלומר ואי קאי בסוף שבוע ראשון מסגירו כו'. כדפי' הר\"ב בחכמים מטהרין דמתני' דלעיל. והר\"ש מפרש לעיל והכא דמטהרין לגמרי. ומוקי לה בסוף שבוע שני ולאחר הפטור. וכבר כתבתי לשון מהר\"ם בזה. [לעיל ד\"ה רע\"א]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ופשתה כחצי גריס ועוד וכו' ר\"ע מטמא</b>. פי' הר\"ב משום ועוד כו' ובפשתה לאחר הפטור איירי. וכ\"כ הר\"ש. ומיהו לדידיה ניחא שהוא מפרש לכולהו בבות דלעיל נמי בהכי ומטעם שכתבתי דחכמים מטהרין. קסבר הר\"ש דלגמרי מטהרין. ולא משכחת לה אלא בסוף שבוע שני ולאחר הפטור. אבל להר\"ב דלא דייק לפרושי הכי בהני בבות דלעיל. ה\"נ דלא ה\"ל לדקדק ולהתנות דלאחר הפטור איירי. נ\"ל: וחכמים מטהרין. פי' הר\"ב דכיון דאזיל ליה חצי גריס מן האום ליכא מנגע חדש כו'. כ\"כ הר\"ש. וזה ג\"כ לשיטתו דמוקים לה לאחר הפטור. אבל כי לא בעינן למוקים לה בהכי דוקא וכדפרישית. לא שייך לומר נגע חדש. אי קאי בסוף שבוע ראשון. וא\"נ בסוף שבוע שני. אבל הטעם כמ\"ש הרמב\"ם. דחכ\"א שהפסיון הוא שיוסיף על הנגע אשר היה תחלה וכאשר הלך מן האום כחצי גריס הנה הוא לא ישאר נגע שלם אפי' היה אשר נשאר מן אום עם הפסיון יותר מכגריס. הנה הוא טהור. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ופשתה כגריס ועוד</b>. פי' הר\"ב לאחר הפטור. וכך כתב הר\"ש. מ\"מ כי לא מוקמינן לכולהו בבות דלעיל בלאחר הפטור דוקא וכדפרישית. ה\"נ הכא אפילו קודם הפטור בסוף שבוע ראשון או שני. מצינן לאוקמה. ואפ\"ה לרבנן תראה בתחלה. משום דכיון דהאום הלכה לה. אין כאן אלא נגע חדש. וכן היא סברת הרמב\"ם. שסתם ולא פירש דלאחר הפטור מיירי: \n",
+                    "<b>דבהרת כגריס ופשתה כגריס נולד לפסיון מחיה או שער לבן</b>. פירש הר\"ב בשפשתה לאחר הפטור מיירי. וכ\"כ הר\"ש. וז\"ל מהר\"ם נ\"ל לפרש דלא הספיק להחליטו משום הפסיון. עד שנולד בתוך הפסיון מחיה ושער לבן. ואמרינן לעיל [ריש] פ\"ג דכה\"ג מחליט ומחליט. וה\"נ מחליטו משום פסיון. וחוזר ומחליטו משום שער לבן ומחיה. וכי הלכה האום אח\"כ. לר\"ע עדיין הוא עומד בהחלטו. שאין כאן פנים חדשות. דמעיקרא כי פשתה כגריס על כגריס קמא. ניתוסף עליו ונעשה נגע אחד. וכל כמה דפש כגריס מהנך שני גריסין. נקרא שמו הראשון עדיין עליו. ונהי דנטהר מהחלט פסיון כי הלכה לה האום. אכתי מוחלט הוא משום מחיה ושער לבן שבפסיון. וחכ\"א תראה כתחלה. דרבנן לטעמייהו דאמרי לעיל דמה שפשה לאחר הפטור לא שייך לנגע קמא כלל רק לענין החלט פסיון. אבל לא לשאר מילי. וא\"כ לרבנן. כיון דהחליטו על הפשיון דאתיליד מעיקרא. אינו חוזר ומחליטו על המחיה ועל שער לבן שבפסיון. כיון דלא שייכי להדדי. דהחלט הפסיון הוי מחמת נגע הראשון שפשה. דאע\"ג דנתבטל. לענין פסיון לא נתבטל. ומחליטין אותו מחמת גריס הראשון שפשה. וכיון דהחליטוהו מחמת גריס הראשון. תו לא הדר מחלטינן ליה על מחיה ושער לבן שבפסיון. דכשם שאין מחליטין את המוחלט היכא דנולד סימן טומאה השני לאחר שהחליטו כהן כבר על הראשון כך אין מחליטין המוחלט כגון זה. אפי' נולד השני קודם שהחליטו כהן על הראשון כיון דהפסיון הוא טפל לגריס הראשון. ולענין החלט מחיה ושער לבן שבפסיון לאחר הפטור של גריס ראשון שכבר נתבטל. לא שייך לנגע הראשון כלל לרבנן שהרי אינו מצטרף עמו. כדאמרי' לעיל בהרת כגריס ופשתה כחצי גריס והלך מן האום חצי גריס וחכמים מטהרים. כל כה\"ג אין חוזר ומחליט עליהם היכא דמחליטו על הפסיון. אע\"ג דנולדו שער לבן ומחיה קודם שהחליטו על הפסיון. סוף דבר. ר\"ע לטעמיה. ורבנן לטעמייהו. הלכך לרבנן כי אזלא לה האום ונטהר חלוט הפסיון. תראה כתחלה ומחלטינן ליה על המחיה. ועל שער לבן. [*ועמ\"ש בדבור דלקמן]. ע\"א נ\"ל לפרש בהרת כגריס ופשתה כגריס. פירוש לאחר הפטור איירי. והחליטו ושוב נולד לפסיון מחיה או שער לבן בתוך הפסיון. שכנס הפסיון מתוכו ונעשה מחיה. או בא לתוכו שער לבן. והלכה האום. דהיינו הגריס הראשון ולא נשאר זולתי הפסיון. ר' עקיבא מטמא דאע\"ג דגריס קמא כבר נטהר ונפטר עליו. מ\"מ כשפשה לאחר הפטור חזר לטומאתו. ונעשה האום והפסיון הכל כנגע אחד. וכשהלכה האום לאחר שנזקק לטומאה. ה\"ל כנגע שפשה קודם הפטור. והחליטו בפסיון. והלך לו הפסיון ובא שער לבן. או מחיה באותו נגע עצמו. דתניא בת\"כ דטמא עדיין אע\"ג דהלך לו הפסיון. כיון דנולדו הני באותו נגע עצמו [שהיה] קודם שהלך הפסיון. ואע\"ג דאמרי' לעיל אין מחליטין את המוחלט. אלמא דכי הוה מוחלט בהא לא מחלטינן ליה אאידך עד שיטהר מן הראשון ויראה בתחלה על השני. ה\"מ שני נגעים בשני מקומות. אבל בנגע אחד כי הכא שיש בו שני סימני החלט וטימא אותו על אחד מהן קודם שנולד בו הסימן הב'. אפי' כי נטהר מקמא. אכתי מוחלט הוא על השני קודם שיראנו הכהן. וחכ\"א תראה כתחלה וכל כמה דלא חזי ליה כהן ומטמא ליה. טהור הוא. משום דכיון דגריס קמא כבר נפטר עליו. לא קא מצטרף בהדי פסיון למיהוי כנגע אחד. ולא שייך גריס קמא לגריס בתרא. דנהי דמוחלט היה על הפסיון כשפשה לאחר הפטור. מ\"מ כשהלכה כל האום. תו לא מקרי פסיון ונטהר מחלוט הפסיון. ותראה כתחלה ויחליטנו על המחיה או על שער לבן וכי מיטהר האי גברא. מייתי אז [חד] קרבן אהחלט קמא דפסיון. וחד אהחלט בתרא למחיה או דשער לבן הלכך תראה כתחלה. ואל תתמה שאני מפרש לר\"ע דמכי נחלט אפסיון ונולד לפסיון מחיה או שער לבן דאפי' כי הלך לו (הפסיון) [האום כצ\"ל] אכתי מוחלט הוא ממילא אמחיה או אשער לבן דהכי משמע בסמוך פ\"ה [משנה ב] החליטו בשער לבן הלך שער לבן וחזר וכן במחיה וכן בפסיון. הרי היא כמות שהיתה. וההיא אתיא אפי' כרבנן דהכא. דע\"כ לא פליגי רבנן הכא אלא משום דהלכה האום אבל לקמן שנולד סימן החלט באום וישנה עדיין לאום. אפי' רבנן מודו עכ\"ל. ולקמן אכתוב פי' הרמב\"ם בזו הבבא: \n",
+                    "<b>תראה בתחלה</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דכשתראה בתחלה נמי יטמאנה הכהן וכו' מ\"מ נ\"מ דלרבנן בעי אתויי קרבן אכל חד וחד כו'. וכ\"כ הר\"ש. ותינח אי נפרש כפי' השני של מהר\"ם. דמיירי שקודם שנולדו שער לבן ומחיה. הוחלט בפסיון וכשהלך האום נתחייב על אותו החלט. אבל לפי' קמא ליכא לפרושי. ועוד תמה אני לדברי הר\"ב דנ\"מ דלרבנן בעי אתויי קרבן אכל חד וחד כו'. דכיון דפטרנוהו. כשחזר אח\"כ ופשה ונולד לו סימני טומאה אכתי אין לנו לחייבו אלא בקרבן אחד. שמן הראשון כבר נפטר. מאי אמרת שעכשיו פשה ופסיון דלאחר הפטור מחליטו. א\"כ אף אתה לא תוכל לחייבו אלא הקרבן שמן הראשון שכשאתה מחשב הפסיון אל הנגע הראשון להחליטו. לא תוכל אח\"כ לחשוב אותו נגע בפני עצמו. ולהחליטו בבא בסימנין בתחלה אע\"פ שהאום הלך לו. כיון שכבר לא חשבנוהו אלא לפסיון. דמנלן למושכו לכאן ולכאן ולחייבו בשתי קרבנות. ואי אמרת דסברא היא שנחייבו בב' קרבנות. א\"כ כי לא נפטר עדיין נמי נוכל לחייבו בב' קרבנות. שנחשוב הפסיון אל נגע הראשון ולהחליטו מצד הנגע הראשון. והדר נחליטו שנית מצד שנולד לו גריס מחדש עם סימני טומאה. והכ\"מ כתב לדברי הר\"ש בפ\"ד מהט\"צ [הלכה ו] שנתחייב בשני קרבנות. ולא התנה שיהא לאחר הפטור אבל נראה דאגב שיטפא כתב כן. ולא דקדק בזה שהר\"ש התנה בכך. וא\"נ שכתב בסתם [משום] דאע\"ג דלהר\"ש [איירי] בלאחר הפטור. מ\"מ להרמב\"ם לא שמענו שמפרש לאחר הפטור. והוא כתב הנ\"מ להרמב\"ם. וע\"ק דהא תנן במשנה ג פ\"ב דכריתות דמצורע שנתנגע וחזר ונתנגע אינו מביא אלא קרבן אחד דאפי' למ\"ד שמשעה שהיה ראוי לקרבן. נחייבהו אח\"כ בשני. הכא כיון שפטרנוהו מעולם לא נתחייב בקרבן. ולא היה ראוי לקרבן. אלא אח\"כ כשפשתה נתחייב בקרבן. ואז נולד לו ג\"כ סימני טומאה. וביני הכי לא היתה לו שעה ראוי לקרבן [וכ\"ש אי מיירי אף קודם הפטור כסברת הכ\"מ] והרמב\"ם מפרש למתני' בטעם אחר וז\"ל ר\"ע מטמא מצד הפסיון ולזה הוא אצלו טמא איך שיהיה שער לבן [או] המחיה [ועל דעת חכמים יסתכל הכהן בשער לבן ובמחיה] ואם היה בשיעור המתואר ועל התואר הקודם זכרו הנה יהיה טמא לפי ששער לבן ומחיה מטמאים בתחלה לדברי הכל. לפי מה שקדם באורו ע\"כ. ובמשנה ה פ\"ק דמ\"ק [ד\"ה רמ\"א] כתבתי בשם הירושלמי. דערב הרגל איכא בינייהו. ותו התם ימי הרגל איכא בינייהו ותו בפורח מתוך הטמא דטהור. ופורח מתוך הטהור דטמא. איכא בינייהו ע\"ש. והר\"ש בעצמו כתב עוד נפקותא אחרינא דעד שיטמאנו הכהן אין עליו תורת מוחלט. ע\"כ. וכלומר דלא בעי פריעה ופרימה. כדתנן במשנה ה פ\"ק דכלים. ואני תמיה מאד דאף לר\"ע עד שיטמאנו הכהן אינו מוחלט: \n",
+                    "<b>[*ובה שערה אחת</b>. עיין בפי' הר\"ב במשנה דלקמן]: \n",
+                    "<b>בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת נולדה כו'</b>. כתב הר\"ב דבעינן שתקדום כגריס כו'. כדדרשינן בת\"כ. והיא הפכה שער לבן שהפכה כולה את כולו ולא שהפכה כולה את מקצתו. כיצד בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת. ונולדה בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת. הרי זה להסגיר. דשער משמע כל השער הגורם לה טומאה ולא מקצת השער. ואמרי' בת\"כ מיעוט שער שנים. הר\"ש. ולשון הר\"ב שתקדום כגריס בהרת. וכן לשון הר\"ש. ולא נחתי הכא לפלוגתא דר\"ש ורבנן דמתני' ו. דלרבנן כשיש מחיה בתוך הבהרת משלים נמי לכללא דאם בהרת קדמה כו'. וכמו דמתני' גופה דלקמן. דתנן אם בהרת קדמה. דבהרת עם המחיה קרוי' בהרת לרבנן דר\"ש: \n",
+                    "<b>בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות כו'</b>. [*כתב הר\"ב] דאע\"ג דחצי גריס הראשון קדם לשתי השערות. לא מהני עד שיקדום כגריס שלם לשתי השערות. כדתניא בת\"כ. והיא הפכה. שהפכתו כולה. ולא שהפכתו מקצתו. כיצד בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות. ונולדה בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת. הרי זו להסגיר. ורישא דמתני' דקתני בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת. ה\"ה דאפי' בשתי שערות הרי זו להסגיר. אלא זו אף זו קתני. והכא ה\"ל למנקט ונולדה בהרת [כחצי גריס] ואין בה כלום. אלא האמת נקט דאפי' יש בחצי גריס אחרון שערה אחת. הרי זו להסגיר. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>אם בהרת קדמה</b>. עיין במשנהו: \n",
+                    "<b>ואם ספק טמא</b>. ולא אזלינן בתר חזקה דגופא. ואע\"ג דאשכחן לר\"ג ור\"א בעלי מחלוקותיו של רבי יהושע בפ\"ק דכתובות משנה ו ז דסברי דאזלינן בתר חזקה דגופא. והתם דאיכא חזקה דממונא כנגד חזקת הגוף. ואפ\"ה אזלי בתר חזקה דגופה. וכ\"ש הכא דליכא חזקה כנגדה. דה\"ל למיזל בתר חזקה דגופא. תירצו התוס' בפ\"בדנדה דף יט [ד\"ה ר' יהושע] דהכא שאני דאדרבה החזקה ריעה. לפי שדרך השער להתלבן מחמת הנגע. לפיכך נראין הדברים דבהרת קדמה. שהרי דרכן לבא שחורות. אלא שהנגע הוא שהפכתן ללבן וכיון דאיכא ריעותא הלכך ספק טמא. והקשה הר\"ש. זקן שכל שערו לבן. שנולדה בו בהרת. או בני אדם לבנים ביותר. כגון גרמני שכל שערו לבן ונולדה בו בהרת מאי איכא למימר. ומתני' קא פסיק. ותני בין ילד. בין זקן. בין כושי. בין גרמני. לכך נראה דטעמא דרבנן משום דאיירי בבהרת כחצי גריס ואין בה כלום ונולדה בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות. ובאותו חצי גריס אחרון ספק אם קדם את השער. אם לא. וקסברי רבנן דמאחר דבא חצי גריס ראשון קודם לשער. סתמא דמלתא כמו כן קדם האחרון את השער. אבל גריס שלם הבא עם השערות ואין ידוע איזה קדם. מודו רבנן דטהור. ע\"כ. וכ' בעל קרבן אהרן דנפלא עליו. איך לא הוקשה לו מה שהקשה הוא על פי' התוספות דתנא פסיק ותנא ספקו טמא מ\"מ. [איך] שיפול הספק. ולא חלק כלל. וכי תימא דבהכרח נוקים דברי רבנן במקום דאיכא ריעותא כזה. שכבר היה בהרת חצי גריס קודם. דאי לאו הכי. ה\"ל למיזל בתר חזקה. א\"כ גם לדברי התוס' יעלה תירוץ זה דבהכרח נוקים שלא אמרו ספק טמא אלא היכא דאיכא ריעותא והיינו באינו זקן ואינו גרמני אבל בזקן וגרמני דליכא ריעותא שדרך שערותיהן שיהיו לבנות מצד עצמם שהם זקן או גרמני ואהת' לא קאמרי רבנן ספק טמא כיון דליכא ריעותא ודאי דאזלינן בתר חזקה. ולפי' דברי התוספות יותר מתישב משום דלא אוקימו אוקימתות בפלוגתייהו דרבנן אלא שביקו פלוגתייהו כפשטיה. והקושיא שיפול בטעמייהו דרבנן תירצו אותו תירוץ נאה וממילא ידעינן דהיכא דליכא דבר המוליד הספק. דהיינו שהאיש המנוגע הוא זקן או גרמני דכיון דאין כאן דבר המוליד הספק ודאי דאזלינן בתר חזקה. ואין זה בכלל אוקמתא. אלו דבריו של בעל קרבן אהרן. ואע\"פ שיש פנים להסביר דברי הר\"ש דכיון דהכא מתני' איירי בבהרת כחצי גריס כו' שמענו שפיר דדוקא בהכי אמרו ספק טמא ולא במקום אחר. מ\"מ לישנא דמפני שאמרו לא משמע דאהכא קאי אלא דבעלמא אמרו וכיון דבעלמא אמרו בהרת קדמה כו' ובעלמא בבהרת שנולד תחלה כגריס הוא ואהכי נמי תני ואם ספק טמא ולפי' ודאי כי אמרת דאם ספק. דוקא בבהרת שתחלתו כחצי גריס ואין בו כלום הוי אוקימתא. ודחיקא לן טפי. מלחלק בין כל אדם. לגרמני וזקן. דההוא ממילא משמע. ולא הוה כענין אוקימתא. ועוד אומר אני דאי איתא דלא אמרו ספק טמא. אלא היכא דקדם (חצי) בהרת [כחצי גריס] ואין בו כלום. א\"כ במשנה ו דתנן ומודה שאם יש במקום שער לבן כגריס שהוא טמא. והתם כשמתחלה היתה בהרת כגריס. וא\"כ [אי איירי] דוקא דידעינן דבהרת [כגריס] קדם. מאי קמ\"ל דמודה. ואלא היכא משכחת שער לבן דליהוי סי' טומאה. אבל כי אמרת דכל בהרת ספק טמא. הא קמ\"ל דמודה. ולאפוקי מרבי יהושע דהכא. ומהאי טעמא נמי קשיא לי על פי' ר\"ת דמפרש בפ\"י דסנהדרין דף פז דלא אמרו ספק טמא אלא משנזקק לטומאה. דמודה דלעיל לא משמע דדוקא בנזקק לטומאה. ובלאו הכי הקשה הר\"ש על פירוש ר\"ת. ולפיכך אין להאריך בו. אלא מיהת הואיל ואמרן דטעמייהו דרבנן דמטמאים. לאו מחמת חומרא בעלמא אלא מפני שחזקת שער שבא שחור. וע\"י הנגע מסתמא הוא שנתלבן. הלכך נראה דבודאי מחזיקים לטומאה זו. וכן מוכח נמי מדרבי יהושע מייתי [בנזיר דף סה] לסברתו מן הכתוב [דלטהרו כו'] נשמע ממילא מינה. לרבנן שהן מטמאים מדין תורה. וכן מוכח נמי בסנהדרין פ\"י [שם]. דהא בין נגע לנגע דגבי זקן ממרא מפרשינן בפלוגתא דר\"י ורבנן דהכא. ובזקן ממרא צריך שיחלוק בדבר שזדונו כרת. ופירש\"י דלרבנן אם נכנס למקדש חייב כרת. ובפ\"ז דב\"מ דף פו בעובדא דרבה בר נחמני דקב\"ה קאמר טהור. וכולהו מתיבתא דרקיע קאמרי טמא. ובדין תורה נחלקו במתיבתא דרקיע. ולאו היינו בכלל קושיא דספיקא קמי שמיא גליא. כיון שאפשר שבהרת קדמה. וכ\"כ התוס' בפי\"ט דשבת דף קלו [ד\"ה הזכר]. וכמ\"ש ג\"כ במשנה ז פרק בתרא דבכורות [ד\"ה פטורים]. אע\"פ שיש לומר שהמחלוקת. הוא היאך ידונו החכמים אשר המה בחיים. אמנם ראיתי להרמב\"ם שכתב אדהכא בספ\"ב מהט\"צ דיראה לו שטומאתו בספק ועיין בחבירו ספ\"ד מה' ממרים: \n",
+                    "<b>ורבי יהושע קיהה</b>. פי' הר\"ב מלשון תקהינה שניו כו' דאיהו סבירא ליה ספק טהור. דכתיב (ויקרא י״ג:נ״ט) לטהרו או לטמאו הואיל ופתח בו הכתוב בטהרה תחלה. גמ' בפ' בתרא דנזיר דף סה. ומשום דאיכא ריעותא דשער בא שחור הלכך אצטריך לקרא. דאילו בלאו הכי אזל בתר חזקה דגופא. דדוקא היכא דאיכא חזקה דממונא כנגדו אמר במשנה ו פ\"ק דכתובות דלא מפיה אנו חיין. גמ' דכתובות פ\"ז דף עה: \n",
+                    "<b>קיהה</b>. פי' הר\"ב מלשון תקהינה שניו ירמיה לא האוכל בוסר תקהינה שניו. וז\"ל הרמב\"ם פי' קיהה מניעת זה הדעת והריחוק ממנו. והוא מאמרו תקהינה שניו ונקרא ענין הבוסר בזה השם. להיותו מרחיק האדם מלעיסה. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ואין הלכה כר\"י. וכ\"כ הרמב\"ם [*וכן בדין הלכה כת\"ק] וכן משמע [*נמי] דסתם לן תנא בר\"פ דלקמן כת\"ק דרבי יהושע. וכתב הכ\"מ [שם] ואע\"ג דקב\"ה קאמר טהור. [כמ\"ש לעיל] לא בשמים היא. וכי נמי קאמר רבה בר נחמני טהור. היה בשעת פטירתו. ע\"כ. ולי נראה דכיון דרבה לא אמר הלכה כר\"י. מש\"ה לא שבקינן כללא דהלכה כת\"ק. ועוד מחלוקת ואח\"כ סתם בר\"פ דלקמן. שלא בא רבה אלא לומר סברתו ולא לפסוק הלכה. דא\"כ הל\"ל הלכתא כר\"י. והר\"ש כתב דכר\"י קיימא לן כדאמר קב\"ה. והא דלקמן לאו סתמא הוא דה\"פ כל ספק נגעים טהור לכ\"ע חוץ מזה דפליגי. ועוד אחר דלא פליגי. ע\"כ. ומצאתי למהר\"ם שכתב וז\"ל אבל מורי קרובי ורבי הרב ר' יהודה הכהן זצ\"ל אמר לי משום אדם חשוב בארץ ישמעאל דלאו סתמא הוא. ולא קאי אדלעיל כלל. אלא אלקמיה. וה\"פ חוץ מנגע זה ועוד אחרת נולדה אצלו ספק שהיא*). ספק שאחרת באה תחתיה. והיינו טעמא דבהאי ספיקא מטמו כ\"ע. דרגלים לדבר שהיא היא. דמסתמא לא הלכה הראשונה אלא פשתה והלכה. דמה סברא היה זה לומר שהראשונה הלכה. וזו באה תחתיה. ע\"כ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>חוץ מזה</b>. פי' הר\"ב דספק בהרת קדמה כו'. וכן כתב הר\"ש והרמב\"ם. וכבר כתבתי לעיל שמהר\"ם כתב בשם אדם חשוב דאדלקמיה קאי. ולדבריו ואיזה זה ה\"ק והיכי דמי זה. ועוד אחר: \n",
+                    "<b>טמא</b>. פירש הר\"ב ומחליטו. וכן לשון הר\"ש. ונראה דמחליטו בודאי. והרמב\"ם בפ\"ד מהט\"צ. העתיק המשנה כלשונה. ולא כתב עלה דטומאתו בספק כמו שכתב אההיא דס\"פ דלעיל. ולכאורה שני הספיקות שוות דהא משוה להו תנא דידן. וצריך לומר שהרמב\"ם סמך אדכתב בספ\"ב על מתני' דלעיל. ובפי' הרמב\"ם הנה שני האישים לבד יטמאו בנגעים [מספק]. ובנא\"י מסיים בה דאוקמא אחזקה ראשונה ולא הלכה. וזה פסיון הוא וטמא. ע\"כ. וה\"נ בשער לבן איכא חזקה דשער בא מתחלה שחור וכדכתבתי לעיל. ומיהו מדרבי יהושע לא פליג אדהכא. נראה דבהך דהכא מודה. ולפיכך י\"ל דהכא טמא ודאי. וטעמא דכיון שבהרת כגריס היתה הוה כמוחזק לטומאה. ומש\"ה נמי סתם הרמב\"ם בפ\"ד מהט\"צ ולא פי' אדהכא דמספק טמא. כמו שכתב אדס\"פ דלעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרי היא כמו שהיתה</b>. לאומרו [ית'] (שם יד) והנה נרפא נגע צרעת מן הצרוע. ולשון ספרא. נרפא שהלך לו נגעו. נגע שהלך לו שער לבן. הצרעת שהלכה לה מחיה. הרמב\"ם. וזו נדרשת בטהרת המצורע. ולא ידעתי למה לא הביא ברייתא דספרא ששנויה בלשון משנתינו. החליטו בשער לבן הלך לו וכו'. ומפיק ליה מרבויא דואם פשה תפשה: \n",
+                    "<b>וחזר הפשיון וכן בשער לבן</b>. כתב הר\"ב הא דלא קתני הכא וכן במחיה כו' פעמים שיהיה טהור כגון שהמחיה מעטה הנגע מכגריס. לפי מה שיתבאר בפ' שאחר זה. הרמב\"ם. ור\"ל שם במ\"ב. ולא שתתמעטה מכגריס ואע\"פ שעם המחיה עדיין הוא כגריס. דהא בהדיא תנן בפ' דלעיל מ\"ו בהרת כגריס ובה מחיה כעדשה ושער לבן בתוך המחיה כו' הלך שער לבן טמא מפני המחיה. אלא שתמעטה מכגריס ר\"ל שיעור הגריס שהוא שתהא סביב המחיה מכל צד כשיעור ב' שערות. ובחנם טרח הכ\"מ בריש פ\"ג מהט\"צ להוכיח מפירוש הרמב\"ם ומפירוש הר\"ש דשיעור בהרת כגריס שהוא עם המחיה. והרי משנה שלימה היא בפרק דלעיל. והר\"ש פירש טעם אחר דלא קתני וכן במחיה. משום דמחיה הבאה במקום פסיון לא מטמא. משום דפסיון בחוץ ומחיה בעינן שתהא מבוצרת. ע\"כ. וזה תימה בעיני דא\"כ גבי מחיה כי קתני וכן בפסיון היינו נמי במקום המחיה. ואין פסיון אלא בחוץ. כדתנן בר\"פ דלעיל. ועוד בפרק דלקמן מ\"ג שאין הנגע פושה לתוכו. וכן בשער לבן כשנולד פסיון לא מצית אמרת דבמקום שער הוא שפשה שאין שער לבן מבחוץ. כדתנן בר\"פ דלעיל. ועכשיו מצאתי למהר\"ם שכ' להא דהר\"ש דלהכי לא קאמר וכן במחיה וכו' כיון דאינה מבוצרת. וכתב עלה וז\"ל לא תקשי א\"כ שער לבן נמי לא יטמא דבעינן שיהא בנגע. די\"ל שהשער לבן עומד בנגע ושוכב חוצה לו במקום שיהיה שם פסיון. ע\"כ. ועדיין מה שהקשיתי ממחיה גופה עומד במקומה: \n",
+                    "<b>בשער לבן בסוף שבוע ראשון</b>. לא קתני בתחלה כדקתני באחריני. משום דאין פסיון מטמא בתחלה. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עקביא בן מהללאל מטמא</b>. פי' הר\"ב במ\"ו פ\"ה דעדיות שהרי נהפך שער לבן בבהרת. וכ\"פ הרמב\"ם והראב\"ד [שם בפירושם]. ועוד כתב הראב\"ד דא\"נ דקא סבר עקביא כיון ששער לבן עומד במקומו עדיין לא נרפא הנגע מעיקרא. וכמי שלא הלכה הבהרת דמי ומי החולי הראשון הוא שהרי רגלים לדבר. וזה עיקר. ע\"כ. וז\"ל מהר\"ם. עקביא בן מהללאל מטמא. נ\"ל לפ' טעמא דעקביא משום דכיון דהבהרת הראשונה קדמה לשער לבן. אע\"ג דקדמו השערות לבהרת אחרונה. טמא. כיון דבמקום הראשונה באתה. היא היא וחשיבא כמו ראשונה. והרי קדמה הראשונה לשער לבן וטמא. אר\"ע מודה אני בזה שהוא טהור. דאע\"ג דבשער פקודה דסיפא מטמינא. בהאי שער פקודה דרישא מודה אני שהוא טהור. ואיזהו שער פקודה דמטמא ר' עקיבא. כגון שלא הלכה כל הבהרת אלא מקצתה. דהתם ודאי כי הדרה. לא אמרינן דבהרת אחריתי היא. אלא קמייתא. והרי קדמה לשער לבן. א\"ל כשם שבטלו וכו' דכי היכי דמודית לן ברישא דטהור. ה\"נ אודי לן בסיפא. דמה לי הלכה כולה מה לי מקצתה. הא כיון דלא פש אלא חצי גריס. חצי גריס לאו כלום הוא עכ\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>משנזקק לטומאה ספקו טמא</b>. בנוסחת מהר\"ם ליתא. וכן במשניות ישנים מנוקדים: \n",
+                    "<b>טהור</b>. כתב הר\"ב דכתיב ואם פשה וגו' וטמא הכהן אותו את הנגע הודאי. שמלת אותו שב על הנגע. הרמב\"ם. וכתב הר\"ש ואע\"ג דהאי קרא בפשיון כתיב ה\"ה בשער לבן. דקתני בתוספתא בהרת כחצי גריס ובה ב' שערות [*נולדה בהרת כחצי גריס ובה ב' שערות כן הוא בתוספתא פ\"ב] הרי זו להחליט. טעה ואינו יודע אלו שהפכו ואלו שקדמו. טהור. דצריך שידע באיזה שערות הוא מחליטו. ע\"כ. וכן העתיק הרמב\"ם בפ\"ו מהט\"צ [הלכה ה'] ונראה א\"כ דהוא הדין נמי במחיה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>זהו שאמרו כו'</b>. לא ידעתי למעוטי מאי. דבפ\"ג דיבמות משנה ה מפרשי' זהו דתנן התם דלמעוטי קאתי. ועוד ק\"ל אמאי לא תנן נמי ברישא זהו שאמרו עד שלא נזקק לטומאה ספקו טהור. ועוד דהתם הוה למעוטי תרתי כדתנן בריש פרקין. לכך נ\"ל דה\"נ קאמרי. זהו שאמרו משנזקק כו' כלומר דכל היכא שנזקק הוה ספקו טמא. משא\"כ בקודם שנזקק כו' דלא הוי כללא. דהא משכחת בתרי גווני דטמא ולפיכך לא תני לעיל זהו שאמרו עד שלא נזקק כו': \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כגריס הקלקי כו' נמצאו ל\"ו שערות</b>. בת\"כ שער לבן ומחית בשר חי וכו'. עד וא\"צ ד\"א לסייעה. שהעתקתיה במשנה ב פ\"ד. ותני א\"כ למה נאמר שער לבן ומחית בשר. לומר לך שלא תהא טמאה עד שתהא כדי לקבל שער לבן ומחיה. יכול שער לבן מצד אחד ומחיה מצד אחד ת\"ל בשאת. שתהא מבוצרת לתוך השאת. הא כיצד מקום שתי שערות מימינה ומקום ב' שערות משמאלה ומלמעלה ממנה ומלמטה ממנה מרובע. נמצאו ל\"ו שערות ? נמצא גופה של בהרת כגריס הקלקי מרובע. וכתב הרמב\"ם ואמרו צרעת [צרעת לג\"ש]. לפי שכל נגע צרעת לא יהיה שעורה פחות מזה והוא אמרם בנין אב לכל הצרעת ע\"כ. ועי' במ\"ו פ\"י [ד\"ה ב' נתקים] [*ומ\"ש הר\"ב הקלקי שם מקו' ונשנה במס' מעשרות בספ\"ה ושם פי' הר\"ב שהן מרובעות כו' וכ\"כ שם הרמב\"ם ובכאן בנא\"י נוטה לרבוע]:  ",
+                    "<b>מקום עדשה ד' שערות</b>. ר\"ל המרובע המקיף כעדשה אשר הוא שיעור המחיה [כמ\"ש במתני' דלקמן] רמב\"ם:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>בהרת כגריס ובה מחיה כעדשה</b>. ובין הכל כגריס הר\"ש. ועיין בפ\"ד משנה ו: \n",
+                    "<b>ובה מחיה כעדשה</b>. שכן שיעורה כמ\"ש במ\"ב פ\"ד. ובתנאי שתהיה מרובעת ג\"כ כמו שזכרנו [במ\"ה פ\"א] וכבר בארו זה בתוספחא במקואות. אמנם נתנו הרבוע בה כאשר היתה [כעדשה] מצומצמת. עד שתהיה העדשה [בה] כמו עגולה ברבוע שלמת צלעות המקיף זאת העגולה אולם כאשר נוספת המחיה על זה השיעור עד שיהא מרובע כעדשה ישקע בתוכה הנה היא תטמא על איזה פנים שתהיה. הרמב\"ם בפי' מתני' דלעיל: \n",
+                    "<b>רבתה הבהרת טמאה</b>. פי' הר\"ב משום פסיון. וכ\"כ הר\"ש. ונ\"מ שאם הלכה המחיה טמאה משום פסיון. וז\"ל מהר\"ם רבתה הבהרת טמאה. וה\"ה בלא פסיון טמא מעיקרא משום מחיה. אלא משום דבעי למימר רבתה מחיה טהורה. נקט נמי בבהרת רבתה נ\"ל ע\"כ. והרמב\"ם בפ\"ג מהט\"צ השמיט חלוקה זו: \n",
+                    "<b>רבתה המחיה טמאה</b>. והר\"ב העתיק טהורה. וכן הר\"ש וכן הוא בנ\"א וכן היא גירסת הרמב\"ם וכתב הר\"ש דיש להעמיד גיר' טמאה כגון דבהרת כגריס בלא מחיה דאפי' רבה המחיה עד שני עדשים אכתי מבוצרת היא ע\"כ. וכתב מהר\"ם ולפ\"ז יש לפרש רישא נתמעטה טהורה. דנתמעטה מכשיעור בהרת ומחיתה. דהיינו שאין בה כגריס בין הכל. נתמעטה המחיה מכעדשה כגון שרבתה הבהרת מבפנים טהורה. וק\"ל א\"כ לפלוג ר\"מ בהא כדקא פליג בסיפא דמטמא משום פסיון. ושמא י\"ל דסתמא כרבנן וה\"ל סתם ואח\"כ מחלוקת. והדר סתם לן כרבנן גבי בהרת כגריס ומחיה כעדשה מקיפתה כמו שאפרש ע\"כ: \n",
+                    "<b>נתמעטה טהורה</b>. שאין הנגע פושה לתוכה אפי' לר\"מ דמתני' דלקמן. דהא לית כאן טפי מכגריס דכי איכא כגריס בלא המחיה פתותה מכעדשה הוא דקאמר ר\"מ שהנגע פושה לתוכה. כ\"כ הר\"ש בפי' התוספתא במתני' דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נתמעטה או שהלכה לה</b>. הרמב\"ם פ\"ג מהט\"צ [הלכה ה'] ועיין [בפי' הר\"ב] במשנה ה: \n",
+                    "<b>וחכמים מטהרים</b>. לאו למימרא שיטהרנו ויפטור אותו. אלא היינו לומר דאין כאן סימן טומאה ויסגיר ולפיכך הרמב\"ם בפ\"ג מהט\"צ כתב הרי זו כמות שהיתה ואין כאן סימן טומאה. כלומר ויסגיר. והסכים הראב\"ד כמ\"ש שם הכ\"מ: \n",
+                    "<b>שאין הנגע פושה לתוכו</b>. וראיית זה אמר נגע הנתק הקיש נגע לנתק מה נתק אינו פושה לתוכו. אף הנגע אינו פושה לתוכו. הרמב\"ם. ומצאתי כתוב בשם הראב\"ד בפירושו לתורת כהנים שמפרש כי בנתק אין דין מחיה וא\"א להיות פושה לתוכו אף נגע אע\"פ שיהיה בו מחיה אינו פושה לתוכו ע\"כ. ובעל קרבן אהרן פי' דבנתק אין בו שער כדתניא וכי מה יש בו כו' [והעתיקה הר\"ב במ\"ה פ\"י] ואמר מגלח חוצה לו [וכן שנינו שם] דמשמע שאין פסיון אלא חוצה לו ע\"כ דבריו ולי קשיא על שניהם מהמ\"ז דפ\"י דשני נתקים זה לפנים מזה ושטה של שער מפסקת ביניהם דהשתא יש בו בתוכו ממש וע\"ש [ד\"ה נפרץ]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובלבד שלא יתמעטו מכשיעור</b>. ולא תקרב המחיה לסוף הבהרת בפחות מכדי צמיחת שתי שערות. הרמב\"ם פ\"ג מהט\"צ [הלכה ו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי עקיבא אומר בין כך ובין כך טהורה</b>. כתב הר\"ב בין כלתה מבפנים וכו'. וכן פי' הרמב\"ם וכלומר כיון דפשיון הפנימית לא לעור הבשר הוא אלא למחיה שבתוך בהרת הויא נמי כמו פושה לתוכו דלא הוי פשיון. אבל הר\"ש מפרש דר\"ע ה\"ק בין כך ובין כך בין כלתה מבפנים שהפנימית להחליט בין כלתה מבחוץ שהפנימית להסגיר בין לא כלתה כלל כלומר בין כלתה בין לא כלתה. החיצונה טהורה. כרבי יוסי דאין המחיה שהבהרת לתוכה סימן טומאה לחיצונה. ואין הנגע פושה לתוכה. ע\"כ. וכתב מהר\"ם דק\"ל היינו רבי יוסי וי\"ל לר\"י חיצונה להסגיר. ולר\"ע חיצונה טהורה לגמרי. דאינה קרויה נגע. דכתיב (ויקרא י״ג:י׳) ומחית בשר חי בשאת שיש מחיה בתוכה לחוד. ולא שיש מחיה בתוכה. ובהרת לפנים הימנה. ומ\"מ מסיק דר\"ע כת\"ק דר\"י ס\"ל וה\"ק בין כך ובין כך הפנימית להסגיר והחיצונה טהורה. וזה כדברי הרמב\"ם והר\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*מובאת</b>. פי' הר\"ב מצומצמת כו'. כאילו הוא לקח עדשה בצמצום ושם אותו שם. הרמב\"ם. והערוך הביאו בערך מובת. ופי' מכוונת ולא אמר מאיזה לשון הוא]: \n",
+                    "<b>המותר סימן פסיון לפנימית</b>. פירש הר\"ב כלומר אם פשתה הפנימית על אותו מותר שתיהן להחליט כו'. ואהא קאי שכתב ואין הלכה כר\"ש דאילו על מ\"ש ואם פשתה חיצונה כו' לא מצי קאי. דהא היינו כסתמא דריש מתני' דלעיל. הפנימית להסגיר והחיצונה להחליט: \n",
+                    "<b>היה בהק פחו' מכעדשה</b>. כתב הר\"ב האי דנקט בוהק פחו' מכעדשה דאם היה כעדשה היה מטמא משו' מחיה דקי\"ל מחיה מטמא בכל המראות. וכ\"כ הרמב\"ם. ודבריהן תמוהין מאד דהיכי מצית אמרת דבהק היינו בשר חי ואין נראה כן לא מן הכתוב ולא מן המשנה. מן הכתוב שכן קורהו לזה בשר חי. ולזה בהרות לבנות כהות בהק הוא. ומן המשנה דהא תנן במ\"ה ו' דפ\"ק היתה בו מחיה כו'. ובא השחין כו' והבהק וכן כתב שם הר\"ב לשון ת\"כ בשר חי ולא הבהק וה\"נ בפ\"ח מ\"ו וא\"ת על כרחינו כיון שהמחי' מטמא בכל המראו'. נמצינו למדין שהבהק ג\"כ בכלל מחיה הוא. זו ודאי שאינה צריכה לפני'. שכבר פי' הר\"ב במ\"ב פ\"ד שזה שהמחיה מטמא בכל מראה דהיינו כמראה הבשר בין כושי בין לבן. בין אדום. אבל בהק הן בהרות אלא שהן כהות. דהיינו למטה מהארבע מראות וז\"ל הרלב\"ג בפירוש בוהק הוא פורח בעור טהור הוא. שר\"ל שאין אלו הכתמים בסבות עפוש בבשר. אבל הוא כתם בעור. והנה האיש הבהקני נקרא רוש\"ו בלע\"ז. והוא ענין יקרה מבלבול לחותיו וערבובם באופן בלתי שלם כמו שיקרה לעוף שתהיה נוצתו מצבעים רבים לזאת הסבה. כמו שהתבאר בטבעיות ע\"כ. אבל מחית בשר חי איננו בשום מראה משתנה אבל הוא מראיתו של עור האיש ההוא ולפיכך הוא בשר חי ר\"ל שאין בו שינוי כלל וזהו שכתב ג\"כ הרלב\"ג בטעם שבשר חי אשר בתוך הנגע הוא סי' טומאה ואמר לפי שזה יורה על שזה העפוש [ר\"ל הנגע] בא לזה המקום מהבשר והעור מחוץ מהם. ולזה מגיע אל מקיף המקום ההוא קודם שיגיע אל מרכזו. ולזה יורה שזה העפוש הגיע שם ממה שנדחה אליו מהעפוש מפנימית הגוף וזה שאם היתה התחלת הויית זה הנגע בבשר [והעור] שהוא [בו] [ולא מפנימית הגוף]. היה מן הראוי שיהיה התחלתו במרכזו ואחר יתפשט לחוץ וזה מבואר מאד ע\"כ. וכי נמי אמרת דבהק דהכא. לא בהק דקרא ושנשנה במשנה אלא הכא קרי למחיה עצמה בשם בהק הואיל ואינה כעדשה שהוא שיעור סימנה לטומאה להכי קרי ליה בהק שהוא שם מראה טהור אכתי תקשה חדא מאי טעמא לא קתני בהדיא. היה מחיה פחותה מכעדשה כדקתני לעיל מ\"ג. שהרי בכך אינו מקצר במלות. ולמאי נ\"מ משנה בלשון וקרי ליה בהק. ועוד דכיון דהשתא לא קרי ליה בהק. אלא משום שהוא פחות מכעדשה. א\"כ היכי קתני בהק פחות מכעדשה והרי אין בהק במקום הזה. אלא מה שהוא פחות מכעדשה. ועוד קשיא לפירושם מאי אתא מתני' לאשמעינן. וכי עד הכא לא שמענו שהפסיון אין לו שיעור והא משנה שלימה שנינו ברפ\"ד הפסיון בכל שהוא. ואין סימן פסיון לחיצונה כבר שמענו בפרקין. הלכך באמת דברי הרמב\"ם והר\"ב בזה תמוהים מאד. ולכן נראה כפירוש הר\"ש שכתב וז\"ל היה בהק פחות מכעדשה. שסמוך לפנימית בהק. והבשר חי חוץ לבהק. והחיצונה מקפת לבשר חי. סימן הפסיון לפנימית אם נתכסה הבשר [חי] בבהרת מחליט הפנימית משום פסיון. אע\"פ שהבהק מפסיק דאין בהק חשיב הפסק לפסיון. כיון דלית ביה כעדשה. ואין סימן הפסיון לחיצונה דאין הנגע פושה לתוכו. עכ\"ל. והשתא טובא קמ\"ל. דאע\"ג דתנן בפ\"ק דבהק המפסיק בין אום לפסיון מצילו מידי טומאת הפסיון. וקמ\"ל הכא דכשהבהק פחות מכעדשה. אינו מפסיק ואינו מציל. ומצאתי למהר\"ם שמסיים בדברי הר\"ש. והא קמ\"ל טעמא דבהק פחות מכעדשה. אבל כעדשה לא הוי סימן טומאה פסיון אף לפנימית. שהרי בהק מפסיק בין האום לפסיון. ע\"כ: \n",
+                    "<b>היה בהק כו' סימן פסיון לפנימית</b>. נראה דגם זו ליתא להלכה. דהא לעיל פסק כר\"ע. דאין פסיון לפנימית ג\"כ. וכן הרמב\"ם לא העתיק בבא זו בחבורו. ויש לתמוה על הר\"ב והרמב\"ם בפירושו. שכתבו אין הלכה כר\"ש ברישא. וה\"ל לכתוב כן הכא בסוף מתני': \n",
+                    "<b>ואין סימן פסיון לחיצונה</b>. נ\"ל דלר\"מ אצטריך דאע\"ג דסבירא ליה שהנגע פושה לתוכו. אין סי' טומאה לחיצונה. כיון דבהק פחות מכעדשה מפסיק בין האום לפסיון. ור\"מ לטעמיה דאמר לקמן פ\"ח [מ\"ו]. דפחות מכעדשה ככעדשה בחזרו בו ראשי אברים וכו' וה\"ה הכא. מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שאינן מיטמאין משום מחיה</b>. הקשה הראב\"ד בפ\"ג מהט\"צ [הלכה ח'] למה [לא] אמרו שאינן מיטמאין בבהרת. ולמה תפסו שאינן מיטמאים במחיה. וי\"ל מפני שהוא חלק למעלה. ואילו היה מקום שער היו אומרים ג\"כ שער. ואילו היה ראוי לפסיון היה ג\"כ מזכיר פסיון. אלא שרוב ראשי אברים הללו. אפילו לגריס אינם ראוים. כ\"ש לפסיון. ועי\"ל לפיכך תפס מחיה. לפי שראשי אברים הללו מעכבין בפריחה. כדאיתא במתני' [דלקמן]. אשמעינן הכא. אע\"ג דלבסוף מטמאו משום מחיה. מתחלה מיהא לא מטמאו. לפי שאינם מקום בהרת כגריס. וזה עיקר. ע\"כ. והכ\"מ דקדק דדעת הרמב\"ם שאילו היתה בהרת כגריס בראש אחד מאברים אלו. אפשר שהי' נראה כולו כאחד אבל מתוך שהמחיה בתוכה. אין העין שולט בכל הבהרת כאחד. ע\"כ: \n",
+                    "<b>וראשי אזנים</b>. שפת האזן. רש\"י פ\"ק דקידושין דף כ\"ה: \n",
+                    "<b>וראש הגויה</b>. פי' הר\"ב הוא גיד האמה. וראיתי בכף נחת שכתב וז\"ל ונתיחס כל הגוף לזה האבר. לפי שממנו הושתת ונתיסד כל גוף האדם. ג\"כ תענוג זה האבר ראש לכל הנאות ותענוגי הגוף. עכ\"ל. ואין דבריו אצלי מתישבים כלל. אם הפי' הראשון. הנה מפני גוף אחר שיתיסד על ידי הזרע. שהוא המעבר לו. לא מפני כן יתכן לקראו גויה. והמכוון זה הגוף שהוא בו. ואם הפי' השני. כ\"ש שאין מן הדעת שהחכמים יכנוהו בשם כל הגוף להיותו מתענג על ידו. ומדרכם הוא להעלים ולהסתיר בלשונם. אפי' במקום הצריך. כ\"ש כאן במקום שאין הכרח לזה. אבל מה שנ\"ל בזה שלא נקרא גויה כלל. אבל נקרא ראש הגויה. לפי שהוא בולט ויוצא מן הגויה. [*דומיא לזה] ובאשה *) [*בית הרחם] נקרא שפולי מעיים. במ\"ח פ\"ט דנדה **). לפיכך נקרא הגיד עצמו ראש הגויה. לא שיקרא גויה. אבל נקרא ראש הגויה והי' מן הראוי בכאן שיאמר ראש ראש הגויה אבל מיפוי הלשון וקצורו שאינו כופל במלות שוות ואחד מושך עצמו ואחר עמו ותדע שכדברי כן הוא דבגמ' ספ\"ג דנדרים [דף לב] בתחלה המליכו הקב\"ה על רמ\"ג אברים ולבסוף על רמ\"ח ואלו הן ב' עינים ב' אזנים. וראש הגויה. עוד שם מעשר' שליטי' ב' עינים ב' אזנים וב' רגלים וראש הגויה ופה ומה טעם [נקט] שם (בראש) [וראש] הגויה. אילו היה שם הגיד גויה עצמו. לא הל\"ל אלא והגויה. אבל זה שמו אשר נקרא הוא ראש הגויה כמו שפירשתי והוא הנכון [*והא דבפרק המפלת (נדה דף כה) אמרי' וגוייתו כעדשה. ופירש\"י גוייתו גיד אבר הזכר ע\"כ ל\"ק שהרי כתבו התוס' שם [ד\"ה לידע] שאין מקומו בולט אלא שמקומו ניכר בכעדשה ע\"כ. ומפני כן לא יכול לקראו ראש הגויה כיון שאין לו ראש בולט]: \n",
+                    "<b>וראשי הדדים שבאשה</b>. אבל שבאיש אינן בולטין כ\"כ ואין זה שפוע. רש\"י שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תוך הפה</b>. מפורש בתוספתא שהביא הר\"ש דאודם שפתים נדון כתוך הפה. ופי' הכ\"מ [ריש] פ\"ו מט\"צ. בשם הר\"י קורקוס. משום דכתיב זימני טובא עור בשרו. וה\"נ ממעטינן עור כף הרגל. מפני שאינו נראה וגלוי תדיר. אע\"ג דבכל דוכתא חשוב גלוי. והוא הדין לאודם [השפתים]. כי כשסוגר פיו שאינו מדבר. אינו נראה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>והקמטין שבצואר</b>. כתב הר\"ב תנא סיפא כו' דלא תימא קמטין דצואר דוקא דלא מתחזי כאחריני. וכך כתב הר\"ש. וז\"ל מהר\"ם דלא מתחזי בכל אדם. אבל קמטין שבשאר הגוף. כגון באדם שמן שיש לו פימה עלי כסל [*לשון מקרא הוא איוב ט\"ו] כיון דלא שייך באדם כחוש לא חשיב בית הקמטין. קמ\"ל. ע\"כ: \n",
+                    "<b>תחת הדד ובית השחי</b>. פי' הר\"ב כשנראה כמניקה כו' כשנראה כמוסק כו'. כדתנן בפ\"ב משנה ד. ושם מפורש: \n",
+                    "<b>קדח</b>. פי' הר\"ב הוא שחין שבא מחמת דבר אחר כגון מחמת מכת אבן כו'. דתניא בת\"כ אין לי אלא שחין שעלה מאליו. לקה בעץ באבן. בגפת. בחמי טבריא וכל שאינו מחמת האש. מניין. ת\"ל שחין שחין ריבה. ותנ\"ה גבי מכוה. אין לי אלא שנכוה באור. נכוה בגחלת. ברמן. בסיד רותח. בגפסית רותח. בחמי האור. מניין. ת\"ל מכוה מכוה ריבה. ומרבי' להו כדין שחין ומכוה מה הנהו מורד לא. אף קדח מורד לא. הר\"ש. ועיין בגמרא פ\"ז דפסחים דף עה. ויש לדקדק דברפ\"ט תנן איזהו שחין לקה בעץ כו'. איזהו מכוה נכוה בגחלת כו'. ונ\"ל דהתם לא קתני אלא דאתיא מדרשא. וראיתי לרבינו בגור אריה שכתב דה\"ק התם. דאע\"ג דלקה בעץ כו'. ובא ע\"י חימום אינו מכוה. אבל הוא שחין וכ\"ש שחין עצמו. ע\"כ. ואין דבריו עולים כן בסיפא גבי מכוה והרמב\"ם פי' במתני' דהכא שחין היא הכאה. בכל מה שיוכה באבן ועץ וברזל. וזולת זה. ומכוה הכאה באש או [בדבר] שנתחמם באש כמו אבן וברזל חם ודומוהן. וקדח הנגע ההווה מליחה נשרפת כלהבת בגוף כמורסות והיציאות אשר ינקבו העור ויקרצוהו. והוא נגזר מאמרו כי אש *)קדחה באפי (דברים ל״ב:כ״ב) ר\"ל ההתלהבות. ע\"כ. וברפ\"ט אעתיק לשונו שבחבורו מהט\"צ [רפ\"ה]. [*וז\"ש הר\"ב לשון כקדוח אש המסים. פסוק בישעיה סי' ס\"ד [א']]: \n",
+                    "<b>המורדין</b>. פי' הר\"ב שלא נתרפאו יפה וכו'. דבשחין כתיב ונרפא כו' דתניא בת\"כ. שחין יכול מורד ת\"ל ונרפא. יכול עד שנעשה צלקת. ת\"ל שחין [דהל\"ל ובשר אשר נרפא משחין. קרבן אהרן] הא כיצד נרפא ולא נרפא כשהוא אומר למטן צרבת השחין היא עד שיקרו' כקליפת השום. צלקת. הוא קרום חזק שנתרפא לגמרי. מכוה מורדת נמי כדתניא בת\"כ מכות אש יכול מורדת ת\"ל והיתה מחית המכוה יכול משתעשה צלקת. ת\"ל מכות אש הא כיצד חיתה ולא חיתה כשהוא אומר למטה צרבת המכוה היא עד שתקרום כקליפת השום. הר\"ש: \n",
+                    "<b>ואין מצטרפין בנגעים</b>. לשון הר\"ב אם היה חצי גריס נגע כו'. ול' הר\"ש דאפי' רוב כגריס בעור הבשר. ומיעוטא בהו אין מצטרפים: \n",
+                    "<b>ואינם מיטמאין משום מחיה</b>. פי' הר\"ב דאם פרח בכולו כו' דכיון דהני לאו בני אטמויי נינהו אין זו מבוצרת לתוך השאת כדמוכח בתוספתא כ\"כ הר\"ש ולדבריו מכיון דתני בתר הכי ואין מעכבין את ההופך כולו לבן תקשה דא\"כ מאי האי דאין מטמאין משום מחיה. הא אדרבא טהורי מטהרינן משום פרח בכולו וכי תימא דפרח מן הטהור טמא אכתי תקשה דלמנ\"מ קתני דאין מיטמאין משום מחיה. הא אכתי טמא הוא כיון שפרח מן הטהור. והרמב\"ם מפ' כאי נמי שכתב הר\"ב: \n",
+                    "<b>חזר הראש והזקן ונקרחו</b>. פי' הר\"ב ונעשה כעור בשר. כדתנן בספ\"י והיינו נמי דמפרש הרי אלו מיטמאין בנגעים בד' מראו' ומן התימה על הר\"ש דמפרש ונקרחו שניתק השער ומיטמאין בנגעי' בנגעי נתק והדר מפרש דמטמא בד' מראות והא ודאי דליתא. כמ\"ש ברפ\"י ובסופו: \n",
+                    "<b>הרי אלו מיטמאין בנגעים</b>. כתב הר\"ב וה\"ה דה\"מ למתני נתפשטו הקמטים כו'. כדתנן בר\"פ דלקמן בקמט ונגלה הר\"ש: \n",
+                    "<b>ואינן מיטמאין משום מחיה</b>. פי' הר\"ב דנתקין מיטמאים בשער צהוב כו'. וכ\"פ הר\"ש אבל הרמב\"ם כתב. כשיהיה שחין או מכוה בתוך הבהרת ואע\"פ שהוא נעשה צרבת. הנה לא נחשוב אותו מחיה. ע\"כ. והשתא הוה דומיא דאינו מיטמא משום מחיה דברישא. לפי' הרמב\"ם דהתם: \n",
+                    "<b>והדלדולים שבראש ובזקן</b>. פי' הר\"ב דלית בהו שער. וכ\"כ הר\"ש. וז\"ל הרמב\"ם והדלדולין שבראש ושבזקן כאשר יתלו מהן יבלת ומורס' רכה ומראה [דמות] הבשר בלתי שער עלי' בלתי ספק שדיניהן כדין עור הבשר. ע\"כ. ומלתא דפשיטא הוא. וק\"ק דלמאי איצטריך למתנייה. ומצאתי למהר\"ם שכתב וז\"ל. נ\"ל לפרש. הדלדולים היינו יש בני אדם בעלי רוב שער שאפי' הפנים והצואר יש בהן שער שלא כדרך רוב בני אדם ולשון הדלדולים הוי מל' זכר של רחלים שהי' שערו מדולדל [בבכורות] בפ' כל פסולי המוקדשים [מ\"ג ד' ל\"ה] פירש שערו מרובה ומדובלל. וגרסי' בתוספתא פ\"ב איזהו הראש ואיזהו הזקן. מן הפרק של לחי ולמעלה זהו הראש מן הפרק של לחי ולמטה זהו הזקן. מותח את החוט מאוזן לאוזן. כל שמן החוט ולמעלה זהו ראש וכל שמן החוט ולמטה זהו הזקן. מאחריו מפיקה של פרקה ולמעלה זהו ראש. מפיקה של פרקה ולמטה. אע\"ג שהוא מגדל שער. הרי הוא כעור הבשר לכל דבר והיינו דקתני במתני' הדלדולין שבראש ושבזקן אע\"פ שמגדלין שער במקצת בני אדם. הרי הן כעור הבשר דבתר רובא אזלינן. עכ\"ל: \n",
+                    "<b>נדונים כעור בשר</b>. ל' הר\"ב ומעכבים את הפריחה והנגע פושה לתוכן ומצטרפים לכגריס. וכן ל' הר\"ש ול' הרמב\"ם *) שתטמא בנגעי עור בשר ומעכב את ההופך כולו לבן. ע\"כ. וחדא או תרי מגו אחריני נקטי דה\"ה לשיטמאו בד' מראות ובמחיה ושער לבן: ורפי\"ב בס\"ד [ד\"ה חוץ]:\n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>השחין והמכוה והקדח עד שלא נעשו צרבת נעשו צרבת וחיו</b>. לשון הר\"ב שחין ומכוה וקדח דעד שלא באו בא הנגע היינו טומאה וכשבא השחין וכו' היינו טהרה כו' כשחזרו ונעשו צרבת היינו טומאה. וכ\"כ הר\"ש. ולדבריהם תימה למאי תנן וחיו. כיון שכבר משנעשו צרבת. היינו טומאה. ועוד דלדבריהם היכי קתני עד שלא נעשו צרבת. ומהר\"ם מחק צרבת קמא. ולשון הרמב\"ם [בפירושו] כך הוא. השחין והמכוה והקדח כאשר היתה לחה. והיא אשר תקרא מורסא. כמו שבארנו. שהיא אז לא תטמא במין ממיני הנגעים. וכאשר נעשו צרבת שהתחיל בקושי. הנה אז תטמא בסימני שחין ומכוה כמו שקדם. וכאשר [חיו והיא] שנתרפאו רפואה שלימה. ר\"ל השחין והמכוה. הנה הם יחזרו כעור הבשר ויטמאו בסימני עור בשר. והוא ענין אמרו וחיו. ואמר עד שלא נעשו צרבת ענינו שהתחדש הנגע בו [בהיותו] כדין עור הבשר קודם שיתפשט בעור [פי' קודם שיתפשט השחין בעור] ותהיה הבהרת טמאה בלי ספק. ואחר זה [נולד] צרבת אשר טיהר זאת הנגע אשר היה בעור הבשר. בחדוש השחין או המכוה בה. כמו שהתבאר [בסוף] הפ' הראשון מזאת המסכתא עוד חיו השחין והמכוה [ר\"ל] שחזרו לדין עור הבשר. חזר זה הנגע טמא. ע\"כ. לדבריו דוקא כשחיו שנעשו כעור הבשר. קאמר ראב\"י שהוא טמא. אבל לא כשנעשה צרבת. שאע\"פ שהצרבת מטמא בנגעים. חלוקין הן מנגעי עור הבשר. כדתנן ברפ\"ט. ולפיכך לא טימא ראב\"י לנגע עור הבשר שבא עליו השחין. או המכוה. אלא א\"כ שישוב לקדמותו עור הבשר. אבל עד שלא נעשו צרבת. ענינו עד שלא נעשו צרבת שחין ומכוה. שאין צרבת כי אם שהוא שחין ומכוה. ובחבורו פ\"ו מהט\"צ [הלכה ד] כתב בלשון הזה. היתה הבהרת בעור ונעשה מקומה שחין או מכוה. וחיו. והרי הן כעור הבשר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כצמר לבן וכקרום ביצה</b>. פי' הר\"ב כלומר תחלה היתה כצמר לבן ועכשיו נעשית כקרום ביצה. וכ\"כ הר\"ש. ולשטתם אזלי דס\"ל בפ\"ק משנה ג' דלרבנן דר\"מ כי נשתנה ממראה למראה שלא כסדר השנוי. [*אלא שנשתנו מהאב לתולדה שאינה שלו או מתולדה לתולדה] מקרי נגע אחר. ולא הוו פליגי בהו תנאי דהכא. כיון דלרבנן דהתם לעולם מקרי נגע אחר. ואי נמי לרבי מאיר כדאית ליה. אלא דהכא נשנו כסדרן שנשנו בלשון חכמים דהתם בראש הפרק. אבל לשטת הרמב\"ם שכ' הר\"ב שם. אפי' כי נשתנה משלג לקרום. לא הוי נגע אחר. מפרש מתניתין דהכא. וז\"ל. ירצה בזה שהבהרת עזה אשר היה מראה כשלג. חזרה למראה סיד ההיכל. או כמראה השאת. אשר היא צמר לבן. או כקרום ביצה. וכאילו יאמר שאין הפרש בין חזרת [מראיה] מראה חברתה אשר היא שאת. או מראה תולדתה או מראית תולדת חברתה. והוא אמרו ונעשית מספחת שאת. או מספחת עזה. ע\"כ. וניחא נמי טפי. דלהר\"ב סיפא דנעשית מספחת כו'. אינה אלא פירושא דרישא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בסוף שבוע ראשון יסגיר</b>. ידבר בכאן בנגעי עור בשר. או נגעי קרחת וגבחת. אשר בה שני שבועות. כמו שקדם. והוא ההיקש בשאר נגעים. הרמב\"ם בנא\"י: \n",
+                    "<b>לאחר הפטור יפטור</b>. י\"ל דאצטריך למסתם כרבנן דר\"ע דאמרי לעיל פ\"ד [משנה ח]. בהרת כגריס ופשתה כחצי גריס. והלך מן האום כחצי גריס וכו' עדוחכמים מטהרין. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>ופוטר</b>. כתב הר\"ב או פוטרו כו'. כמו חלץ ועשה מאמר [פ\"ה דיבמות] [משנה ג] מהר\"ם. ומ\"ש הר\"ב ואפי' לאחר הפטור. וכ\"כ הר\"ש. ועודהו דנקט. לא נקט אלא משום מסגירו. דאי כבר הסגירו לא יחליטנו. דאין מחליטין את המוסגר. אבל לענין לפוטרו דקתני. לאו דוקא נקט עודהו. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>עודהו מחליטו</b>. לשון הר\"ב שהיה בא להחליט. ולא הספיק לומר לו [*טמא] אתה. הרמב\"ם פ\"ו מהט\"צ [הלכה ז]: \n",
+                    "<b>בסוף שבוע ב' לאחר הפטור יפטור</b>. ואצטריך לאשמועינן דלעולם לא תצטרף בהרת זו לטמא בנגע. כגון שכנסה כחצי גריס למזרח. ופשתה כחצי גריס למערב לא נימא תראה בתחלה כר\"ע דאמר לעיל פ\"ד [משנה ח]. תראה בתחלה. אלא כרבנן דמטהרי. והוי מחלוקת ואחר כך סתם. כרבנן. מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>התולש סימני טומאה כו'</b>. תניא בספרי פרשת תצא. השמר זה ל\"ת. בנגע זה שער לבן. הצרעת זו המחיה אין לי אלא עד שלא נזקק לטומאה משנזקק לטומאה ואחר הפטור. מנין. ת\"ל לשמור מאד לעשות. אין לי אלא נגעי אדם. נגעי בתים ונגעי בגדים מנין ת\"ל ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים. אין לי אלא מתוך החלט מתוך הסגר מנין. ת\"ל כאשר לוויתים. אין לי אלא כולו. מקלתו מנין ת\"ל [לשמור לעשות] ובת\"כ מנין לתולש סימני טומאה במקום נתקו. שהוא עובר בל\"ת. ת\"ל ואת הנתק לא יגלח. הר\"ש: \n",
+                    "<b>[*התחלתי מביא להם ראיות</b>. כתב הר\"ב בתוספתא [מייתי] דכך היתה ראייתו כו' מפני שלא ראה כו' תוך הסגר כו' שלא ראה כו' הלכך כו' קודם שיאמר לו כו'. ודבר תמוה הוא זה שאין ראייתו אלא על שלא ראה כו'. וילמד ממנו עד שיאמר לו כו'. אע\"פ שראה. אבל בתוספתא והביאה הר\"ש איתא. שר\"ע לא אמר אלא הראיה משלא ראה על שלא ראה. וא\"ל יפה אמרת. ואחר כך איתא אחד עומד. ולפי זה אחר שהסכימו לר\"ע בלא ראה. הוסיפו עוד לפסוק הדין שאף כל שלא אמר כו'. ולא שר\"ע מדנפשיה הוציא לפסוק על שלא אמר כו'. ואין לו ראיה. אלא על שלא ראה וכו']: \n",
+                    "<b>[*טהור עד שיטמאנו הכהן</b>. לשון הרמב\"ם. ולא יטעך אמרו. אף תוך הסגר טהור. שתחשוב שזה יסתור השרשים אשר התבארו בתחלת הסדר [ר\"ל בהקדמתו. אבל משנה שלמה היא. בפרק דלקמן משנה ח'. ובפ\"ק דמגילה משנה ז] שהמצורע מוסגר טמא לפי ששיעור המאמר כן אף תולש סימני טומאה תוך הסגר טהור [ר\"ל] אחר שלימות ימי הסגר. [יהיה טהור. אחר שלא] ימצא בו הכהן סימן טומאה. ולא [תקדם] לו ג\"כ ראיית סימן. עכ\"ל]: \n",
+                    "<b>לכשיולד לו נגע אחר כו'</b>. ואע\"ג דתנן לעיל בפ\"ג. דאין מחליטין את המוחלט שאני הכא דנקצצה ומן הדין טהור וקנסא בעלמא הוא. כדלקמן הר\"ש: \n",
+                    "<b>ויטהר</b>. פי' הר\"ב דכיון דנתרפא מן השנייה אגלאי מלתא כו'. כ\"כ הר\"ש. ומייתי גמ' פ\"ה דבכורות דף לד. דהתם מייתינן למתני' דלקמן. ובעי עלה יטהר תנן. דמשמע מיד כשיולד לו נגע אחר טהר מן הראשונה. או ויטהר תנן. דמשמע כשיטהר מן השני. אז יטהר מן הראשון. נ\"מ דנגע אחרון נולד לו בימי חתנות דתנן לעיל בפ\"ג משנה ב' דנותנים לו שבעה ימים כו' אי אמרת יטהר תנן. מקמייתא טהור ולבתרייתא נטרין ליה ז' ימי משתה. אלא אי אמרת ויטהר תנן. סוף סוף כי לא מטמית לבתרייתא הא מיטמא וקאי מקמייתא מאי תיקו. ואולי משום דויטהר הוי לחומרא נקט ליה הר\"ב הכי והשמיט לכתוב דתלמודא נסתפק בגירסא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי אליעזר אומר לכשיולד לו כו' וחכ\"א עד שתפרח בכולו</b>. בגמ' פ\"ה דבכורות דל\"ד רמי דר\"א אדר\"א ודרבנן אדרבנן אמתניתין דהתם דתנן הצורם באוזן הבכור ה\"ז לא ישחט עולמית וחכ\"א כשיולד לו מום אחר ישחט עליו. ומשנינן דר\"א אדר\"א לא קשיא. בממונא איכא למימר דעביד דסבר אטיל בו מום. ואם יתירוהו לי בכך הרי נשכרתי ואם לאו מה הפסדתי אם אמתין [על] מום אחר. בלאו הכי נמי הייתי ממתין עד שיפול [בו] מום הלכך קנסינן ליה אפי' יפול בו מום אחר כי היכי דלא ליתי וליעבד. גופו מי איכא למימר דנחית לספיקא וליקוץ אי לא קנסינן ליה לעולם. הא ודאי לא עביד דחייש שמא נגע לא יולד לו לעולם ולא אטהר לעולם ואפילו אם יולד מה אהני לו בקציצה הרי הוא נגוע כבתחלה. מוטב לו להניח את זה שמא ירפא. דרבנן אדרבנן נמי ל\"ק. הכא במאי דעבד קנסוהו. הכא במאי דעבד קנסוהו. במאי איכווין למשרייה בהאי מומא בהאי מומא קנסוהו רבנן דבהאי מומא לא לשתרו ליה. והכא במאי דעבד קנסוהו. איכוון לטהורי נפשיה בהאי קציצה. בהאי קציצה קנסוהו רבנן וכיון דהך קציצה אינה מועלת לו לטהרו נמצא טמא עולמית. דחשבינן לנגע כמאן דאיתיה. דמי יימר דאי הוה ביה הוי מתסי: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הפורח מן הטמא טהור</b>. כבר התבאר בספרא הפורח מתוך הסגר טהור. להיות המוסגר טמא כמו שהשרשנו הנה כבר הקדימו הטומאה [וז\"ש הפורח מן הטמא טהור] הרמב\"ם. ועיין לשונו דלקמן [בד\"ה מן הטהור]. ועוד עיין בסוף פרקין. וז\"ל מהר\"ם הפורח מן הטמא פי' מתוך הסגר והדר מפרש פורח מתוך חלוט מחיה שער לבן ופסיון: \n",
+                    "<b>חזרו בו ראשי אברים</b>. פירש הר\"ב דכתיב וביום הראות בו בשר חי יטמא בא ללמד על ראשי אברים שנתגלו שיהו טמאים ת\"כ והביאה הר\"ש. וז\"ל קרבן אהרן הוכרחו לומר שלא אמר זה אלא על ראשי אברים לפי שאם הוא בשאר המקומות אם בלא פרח בכולו הוי מחיה סי' טומאה ה\"ה כשפרח בכולו ולא הוי צריך למכתב זה אלא ודאי שלא בא להודיענו אלא על המקומות שאינם מטמאים במחיה כשלא פרח בכולו לומר שאם פרח בכולו אף באלו המקומות המחיה סימן טומאה בהם עכ\"ל. ועיין במ\"ב [ד\"ה נולדה לו מחיה]. ומ\"ש הר\"ב והוא שיראו כעדשה. כמו שאמרו נאמר כאן בשר חי ונאמר להלן בשר חי ר\"ל במחיה מה בשר האמור להלן בכעדשה כמו שבארנו בששי [מ\"ב] אף כאן בכעדשה. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>מן הטהור טמא</b>. לפי שהפסוק לא ישפוט בו בטהרה אלא אחר הקדמת הטומאה ולשון סיפרא יכול הבא כולו לבן בתחלה יהא טהור ת\"ל הוא. [הוא] טהור ואין הבא כולו לבן בתחלה טהור אלא טמא. וזהו ענין אמרו הפורח מן הטהור טמא. הרמב\"ם. ועיין מ\"ש בשם מהר\"ם במשנה ז'. ומ\"ש הר\"ב כגון שהחליטו בשער לבן כו' מסיים הר\"ש או שפשתה ואח\"כ כנסה ופטרו בכל הני כו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>או שהלכה לה המחיה</b>. ואח\"כ פרח בכולו טהור. וא\"ת הרי פרחה מתוך פטור וה\"ל להיות טמא. וי\"ל דהב\"ע כשהלכה המחיה וקודם שהראהו לכהן פרחה בכולו. הכ\"מ פ\"ז מהט\"צ [הלכה ג]: \n",
+                    "<b>נולדה לו מחיה טמא</b>. כמו שבא הפסוק. וביום הראות בו בשר חי יטמא. הרמב\"ם. ויראה לי דלא תני ליה. אלא משום דאצטריך למתני פלוגתא דרבי יהושע וחכמים בנולד לו שער לבן דאי לגופיה הא תנא לעיל חזרו בו ראשי אברים טמא. וכ\"ש כשנולדה לו מחיה. שענינו במקום שמטמא משום מחיה אילו היה בא מתחלה. וכדכתב נמי הר\"ב לעיל אפילו ראשי אברים כו': \n",
+                    "<b>נולד לו שער לבן ר' יהושע מטמא וחכמים מטהרים</b>. ר' יהושע אומר מחיה סימן טומאה ושער לבן סימן טומאה. וכמו שהוא יטמא בחדוש מחיה כן יטמא בחדוש שער לבן וחכמים יביאו ראיה מאמרו או כי ישוב הבשר החי אמרו בשר חי מטמא [כשיחזור]. ואין שער לבן מטמא [כשיחזור] ירצה להופך כולו לבן. הרמב\"ם. ובת\"כ ובתוספתא נדרש כן. וקשיא לי דהשתא דבא הכתוב למעט שער לבן א\"כ מנלן לרבות אפי' ראשי אברים. שהרי לא יכולנו לרבויי אלא משום דלגופיה לא אצטריך כמ\"ש לעיל וי\"ל דשפיר שמעינן מיניה תרתי דאי לא אתא אלא למעט דשער לבן לא. ה\"מ לכתוב הכי וכסתה הצרעת את כל בשרו והיא הפכה שער לבן וטהר הכהן וגו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בהרת ובה שער לבן כו'</b>. כ' הר\"ב הא קמ\"ל דפריחה מטהרת אחר כל סימני טומאה. כדילפינן בת\"כ הביאה הר\"ש בסוף מתני' א' וטהר את הנגע כלו הפך לבן טהור מה ת\"ל. שיכול אין לי פריחה מטהרת אלא אחר חלוט מחיה כו' מנין כו' ואחר החלוט שער לבן כו' ואחר חלוט הפסיון כו' ת\"ל וטהר את הנגע טהור לרבות את כולן ע\"כ: \n",
+                    "<b>אע\"פ ששער לבן במקומו טהור</b>. ואפי' אצל ר' יהושע. הרמב\"ם. וכ\"כ מהר\"ם: \n",
+                    "<b>וכולן שחזרו בהן ראשי אברים כו'</b>. בת\"כ וראה הכהן את הבשר החי וטמאו הבשר החי טמא הוא צרעת הוא. מה ת\"ל שיכול אין לי אלא ראשי אברים שנתגלו שיהו טמאים. אלא אחר פריחת חלוט מחיה כו' מנין כו' אחר פריחת חלוט הפסיון כו' אחר פריחת הסגר כו' ת\"ל וראה הכהן את הבשר החי וטמאו הבשר החי טמא הוא לרבות את כולן. הר\"ש. ואע\"ג דאחר פריחת חלוט שער לבן לא קתני ממילא משמע דנתרבה ג\"כ. וז\"ל מהר\"ם וכולן שחזרו בהן ראשי אברים הרי אלו טמאים. פי' אחר חלוט שער לבן משום שער לבן או משום פסיון ואחר חלוט פסיון משום פסיון ואחר חלוט מחיה אינו טמא משום מחיה דהא נתכסית ולא חזרה ונתגלתה אלא ראשי אברים הוא דנתגלו שאינן מטמאין משום מחיה. אלא צ\"ל דנתגלו אחר חלוט מחיה מטמאין ליה משום פסיון ע\"כ. וכתב עוד דהא קמ\"ל דאפי' פורח מתוך חלוט מחיה דמטהרים ליה אם חזרו ראשי אברים ונתגלו כעדשה סד\"א לא יעכבו הפריחה. כיון דלא מטמא משום מחיה קמ\"ל ע\"כ. [*והא דבברייתא דת\"כ נסיב ליה לקרא וטמאו הבשר החי טמא הוא צרעת הוא העתקתיו כן מדברי הר\"ש. אבל בת\"כ עצמו ראיתי דלא נסיב הבשר החי טמא הוא ולמד הכל מן וטמאו. והדר נסיב לטמא הוא צרעת הוא למיעוט דהפך כולו לבן בתחלה כו' וחזרו ראשי אברים דטהור. כדלקמן מתניתין ז ומיהו נראה גירסת הר\"ש עיקרית דמן טמא ומן צרעת מרבה לכולן והדר מן הוא הוא ממעט לכולן]: \n",
+                    "<b>הרי אלו טמאין</b>. לעיל דלא קאי אלא אפורח מתוך הסגר נקט טמא אבל הכא דקאי אפורח מתוך חלוט מחיה מתוך חלוט שער לבן מתוך חלוט פסיון נקט טמאים כלומר כל הפריחות הללו שחזרו בהן ראשי אברים. טמאים. והכא קתני סתמא טמאין. ולא קתני עד שנתמעט בהרתו מכגריס כדקתני ברישא משום דרישא דמיירי בפורח מתוך חלוט הסגר שייך למתני הכי. אבל הכא אפי' עמדה בהרתו על כגריס אם הלכו להן סימני הטומאה טהורה ונהי דה\"מ למתני טמאים עד שילכו להן סימני טומאה י\"ל דלא אצטריך. דברישא נמי לא הוה צריך למתנייה אלא משום דזימנין טמא עד שתתמעט בהרתו מכגריס. וזימנין טמא עד שתחזור בהרתו לכמות שהיתה דהיינו כשפרח מתוך לאחר הפטור משום האי חילוקא דאיכא ברישא תנייה התם. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>פרחה במקצתו טמא</b>. כתב הר\"ב אצטריך לאשמעינן כו' אפי' פרתה ברובו כו' א\"נ וכו'. וכ\"כ הר\"ש. ומהר\"ם כתב דא\"נ במקצתו אע\"פ שפרחה בכולו חוץ מפחות מכעדשה. וקמ\"ל דפחות מכעדשה מעכב את הפריחה. ואפילו בראשי אברים וסתמא כר\"מ דרבנן דמתני' ו ועיין מה שאכתוב בשמו במשנה ו': \n",
+                    "<b>פרחה בכולו טהור</b>. להודיעך שאין מתנאי אומרו ית' כלו הפך לבן שיחזור ברגע אחד אבל אע\"פ שפרח בו מעט מעט בעת שיכללהו טהור. הרמב\"ם. ותניא בת\"כ הביאה הר\"ש במשנה ו ואם פרח תפרח אין לי אנא בזמן שפרחה בכולו כאחת מנין פורחת וחוזרת. ופורחת וחוזרת. ת\"ל תפרח: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אפילו מאה פעמים</b>. בת\"כ. או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן. הרי זה בא ללמד על ראשי אברים שנתגלו וחזרו ונתכסו. שיהו טהורים. יכול פעם אחת. מנלן אפי' מאה פעמים. נתכסו טהור. נתגלו טמא. ת\"ל ישוב. כי ישוב או כי ישוב. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>פרחה מזו לזו</b>. פירש הר\"ב בין מטהורה לטמאה כו'. משום דטהורה נעשית טמאה כו'. וכ\"כ הר\"ש. ובת\"כ יליף ליה מדכתיב כפל לשון. ואם פרח תפרח. וכתב מהר\"ם דלא נהירא לו לפרש כן משום דטהורה נעשית טמאה. דכל כמה דלא נזדקק ליה כהן לטמאו. פורח מן הטהור קרינן ליה. דכולה מלתא בכהן תליא כדמוכח בפ\"ק בלהקל ולהחמיר. וכן בסוף פרקין. ועוד למה לי דתני פרחה מזו לזו ואח\"כ פרחה בכולו. לתני סתמא פרחה בכולו. על כן נ\"ל לפרש דדוקא נקט פרחה מזו לזו ואח\"כ פרחה בכולו. אבל אם פרחה מן הטהורה ברישא לצד חוץ ולבסוף פרח מזו לזו. ה\"ל פורח מן הטהור. וטמא. אבל השתא דפרחה ברישא מזו לזו. אפי' פרחה מן הטהורה לטמאה. כיון דנתחברו ונעשו אחת קודם שפרח בכולו. כי הדר פרח בכולו. לא אמרי' ה\"ל פורח מן הטהור וטמא. אלא פורח מן הטמא וטהור. דכיון דנתחברו ונעשו אחת. מסתבר טפי שהטהורה בטלה לגבי הטמאה. כלומר שהטמאה בטלה לגבי הטהורה כיון דאילו הוה חזי ליה כהן בההיא שעתא. הוי מחליט ליה משום פשיון ועוד כל היכא דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי. בנגעים אמרינן לקולא. וטובא אשכחן כה\"ג במכילתין דאזלינן לקולא. וטעמא הוי כדמפרש בשלהי מס' נזיר הואיל ופתח הכתוב בטהרה תחלה. לטהרו או לטמאו. [וכתבתיו ספ\"ד] הלכך אמרינן הכא. דה\"ל פורח מן הטמא. וטהור. ע\"כ. והרמב\"ם בפ\"ז מהט\"צ [הלכה ז] כתב בל' הזה ופרחה הטהורה לטמאה ואח\"כ פרחה בכולו. הרי זה טהור. מפני שהיה מוחלט בטומאה. אע\"פ שהטהורה היא שפרחה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>בשפתו העליונה בשפתו התחתונה כו'</b>. פירש הר\"ב בשפתו העליונה חצי גריס בהרת וכו'. וכ\"כ הר\"ש. וכלומר מאחר דע\"י דבוקם נראה כגריס. הוי טמא. וכשפרח ממנה הוי פורח מן הטמא וטהור. וכ\"כ הכ\"מ [שם] [*ולשון אע\"פ שמדובקים כו'. כלומר אע\"פ שדוקא כשמדובקים וכו']. והרמב\"ם מפרש דהא קמ\"ל שאע\"פ שאינו נראה כולו לבן אלא בשעת חיבורן זה לזה. חשיב הפך כולו לבן. ומהר\"ם לפי שטתו דלעיל דדוקא בפרח מזו לזו ברישא כו'. כתב בכאן. דה\"פ דכשהיו לו שתי בהרות אחת בשפתו העליונה ואחת בשפתו התחתונה [*אחת טמאה ואחת טהורה. ויש מעט הפרש ביניהן. כשאינו מדביק שפתיו בחוזק זו לזו. וכן בשתי אצבעותיו. וכן בב' ריסי עיניו] ופרחה מזו לזו. ואח\"כ פרחה בכולו מצד הטהורה לחוץ. ואתא לאשמעינן דלא תימא מאי דפרח ברישא מזו לזו ומחבר להו הוי כמאן דליתא. ולא חשיבא פריחה שמזו לזו לאחשובינהו כנגע אחד. כיון דזימנין כשמדבק שפתיו. אינו נראה. וכי הדר פרח מן הטהורה לחוץ. ליהוי כמו פורח מן הטהור. וטמא קמ\"ל. דפריחה שבינתים חשיבא חבור. אע\"ג דזימנין לא מתחזיא. וה\"ל פורח מן הטמא וטהור. עכ\"ל. וניחא טובא לדידיה דהשתא בשפתו העליונה וכו'. קאי שפיר ארישא אדקתני שתי בהרות וכו' [*וגם ניחא לדידיה. לישנא דאע\"פ כו'. אבל ק\"ק לי דלמה יגרע בנראי' כאחד. דהא כתבתי לעיל בשמו דכשמחוברים אמרינן כאילו כולו טמאה. ועל כרחנו צריכין לומר. דסברתו דה\"א שצריך שהפריחה תהיה נראית]: \n",
+                    "<b>פרחה בכולו אבל לא בבוהק טמא</b>. בת\"כ וכסתה הצרעת. ולא הבהק. שהייתי אומר הואיל והוא סימן טהרה בסוף תהא סימן טהרה בתחלה. ת\"ל וכסתה הצרעת ולא הבהק. הר\"ש. ועיין לשון מהר\"ם דלקמן: \n",
+                    "<b>חזרו בו ראשי אברים כמין בהק טהור</b>. מדלא יהיב שעורא כמה. ש\"מ אפילו כעדשה. ואפילו טובא חזרו ונעשו בהק טהור. דאינה מעכבת את הפריחה לבסוף כלל. דדינו לבסוף כמו ד' מראות. וכן פרחה בכולו. אבל בבהק דרישא. לא יהיב שעורא. דאפילו פחות מכעדשה מעכב את הפריחה בתחלה לכ\"ע. ומ\"מ אצטריך לפרושי בסיפא וחכ\"א בהק פחות מכעדשה סימן טומאה בתחלה. כי היכי דלא נטעי למימר דוקא כעדשה דומיא דמחיה. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>טהור</b>. בת\"כ בשר חי. בשר חי החוזר טמא. ואין בהק החוזר טמא. והלא דין הוא. בהק מעכב. ומחיה מעכבת. מה מחיה חוזרת ומטמאה. אף בהק יחזור ויטמא. ת\"ל בשר חי בשר חי החוזר טמא. ואין בהק החוזר טמא. הר\"ש: \n",
+                    "<b>חזרו בו ראשי אברים ונתגלו פחות מכעדשה ר\"מ מטמא</b>. נ\"ל מדלא קאמר בהדיא בהק. ש\"מ דבכל ענין קאמר. בין שנתגלו ונעשו בהק. בין שנעשו בשר חי לגמרי ר\"מ מטמא. והכי אמר ר\"מ בהדיא בת\"כ. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים בהק פחות מכעדשה סימן טומאה בתחלה</b>. ואין סימן טומאה בסוף. וכתב הר\"ב דרבנן מטהרי אפילו טובא נמי. דבהק בסוף אינו מעכב וכן כתב הר\"ש. ומשום בתחלה דדוקא פחות מכעדשה. הוא דנקטי במלתייהו פחות מכעדשה. וכ\"כ מהר\"ם בתחלה. ואח\"כ חזר בו. וכתב דבחנם נדחק בכך. כי מתפרש יפה בלא דוחק. דהא לא קאמר. ואין פחות מכעדשה סימן טומאה בסוף. אלא סתמא קתני וא\"כ ה\"ק בהק פחות מכעדשה סימן טומאה בתחלה. ואין בהק סי' טומאה בסיף כלל וכלל. ואפי' טובא כדפריש ברישא חזרו ראשי אברים כמין בהק טהור. ואפי' טובא. ואיכא למימר נמי דאיירי נמי בלא בהק. (אין) [וק\"נ דאין] גלוי אברים בלא בהק סימן טומאה בסוף בפחות מכעדשה. כמו שהוא סימן טומאה בתחלה. וחכמים דהכא הוא ר' יוסי דפליג אר' מאיר בת\"כ בגלוי אברים בלא בהק פחות מכעדשה דאין מעכב הפריחה בסוף ולהכי לא קתני ואין בהק סימן טומאה בסוף. אלא סתמא ואין סימן טומאה כו'. משום דבתרי גווני איירי. בלא בהק אין סימן טומאה פחות מכעדשה. הא בכעדשה הוי סימן טומאה בסוף בגלוי ראשי אברים. ובבהק אין סימן טומאה כלל בסוף בגלוי ראשי אברים. ואפי' טובא. והשתא ניחא דקיימא אר\"מ. דאיירי נמי בתרתי כדפרישית. ופליגי עליה בתרוייהו ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נולד כו' עד המכוה ומחית המכוה והבהק</b>. מן הדין ה\"ל להיות בכאן בספרים טהור. אמנם אין צריך דבסיפא במסקנא מפרש לה. כמו שאפרש. וה\"ק נולד לו שער לבן יחליט. ואם לאחר שהחליטו השחירו השערות וכו'. ונולד שוב מחיה או חזרו השערות לבנות למקומן שחזרו ונתלבנו. או שבאו אחרות טמא. לא נולד שוב מחיה או שער לבן. לאחר שהלכו שערות לבנות הראשונות. טהור לגמרי. ואתא לאשמעינן דדין בהרת גדולה שפרחה תחלה בכל גופו. כדין בהרת קטנה כגריס. כשם שבהרת קטנה יסגיר. ואם נולד לה שער לבן או מחיה יחליט. ה\"נ בהרת גדולה. וכשהלכו להם סימני טומאה [גבי בהרת קטנה] לא אמרינן יחזור להסגרו. אלא טהור גמור. ה\"נ בבהרת גדולה. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>נולד לו שער לבן יחליט</b>. לשון הר\"ב. ואם לא באו לו סימני טומאה יפטור וכן ל' הר\"ש. ומשום דשער לבן דקתני. ודאי דלאו דוקא. דה\"ה למחיה. וכן העתיק הרמב\"ם בפ\"ז מהט\"צ [הלכה ב]. נולד לו שער לבן או מחיה. ע\"כ. וכדתנן בהדיא בסיפא. והתם מייתי הר\"ש ת\"כ. באדם להביא את הבא כולו לבן שתהא מחיה מטמאתו והלא דין הוא וכו': \n",
+                    "<b>וכולי שחזרו בהן ראשי אברים וכו'</b>. הא כבר תנן לעיל כה\"ג בבהרת קטנה. והדר קתני ליה הכא בבהרת גדולה. מהר\"ם. [*וקשיא לי דהא התם קתני טמאים. ואילו הכא קתני כמות שהיו ואצטריך למתני הכי משום דהכא כי נתגלו מתוך הפטור. טהורים כדכתב מהר\"ם [גופיה] לק'. והרמב\"ם ג\"כ כתב דאע\"ג דנשנה לעיל. קמ\"ל דאין לחלק אף בבהרת גדולה. ולדידיה ניחא שהוא מפרש כמות שהיו הכל לטומאה. כמו שאכתוב בס\"ד לקמן. ולהר\"ב והר\"ש. ודאי דהכא צריכא. דאדרבה קמ\"ל. דאין דין חזרתן דראשי אברים בבהרת גדולה שוה כלל לחזרתן בבהרת קטנה. כמ\"ש בסמוך בס\"ד]: \n",
+                    "<b>[*הרי אלו כמו שהיו</b>. כתב הר\"ב וטהורים. דלא חשיבי מחיה כיצד כו'. והוסגר שני שבועות כו'. ואם בסוף שבוע ראשון כו'. וכ\"כ הר\"ש בפי' הברייתא שכתבתיה לעיל משנה ג. על דין בהרת קטנה בד\"ה וכולן כו'. דהתם למדה הברייתא שבכל הפריחות שאחר כל החלוטים. ואחר ההסגר אם חזרו ראשי אברים טמאים. מהפסוק שאמר וראה הכהן את הבשר החי וגו'. וקתני בתר הכי יכול הבא כולו לבן. שחזרו בו ראשי אברים מתוך הפטור יהא טמא ת\"ל הוא. אוציא כו' ולא אוציא את הבא בכולו לבן וחזרו בו ראשי אברים בין מתוך החלט בין מתוך הסגר. ת\"ל טמא הוא צרעת הוא [הוא טמא] ואין הבא בכולו לבן שחזרו בו ראשי אברים בין מתוך החלט בין מתוך הסגר בין מתוך הפטור. טמא. אלא טהור. ע\"כ. ולדברי הר\"ש והר\"ב פטור פי' אחר שני הסגרות. והסגר פי' לאחר שבוע ראשון. ובחנם נקטו הכא בסוף שבוע שני. דהא ההיא לאחר הפטור. דע\"כ ה\"נ שלא נולדו בו סימני טומאה. דאי נולדו לו. הוצרך ג\"כ לומר שהלכו להם. או שהושחרו אם היה שער לבן. והוי השתא מתוך החלט. אלא ודאי בלא נולדו לו סימני טומאה ולכך בחנם נקטו מתוך שבוע שני דהא היינו מתוך הפטור. אבל קשיא לי היאך מצינו לפרושי במשנתינו דמתוך הסגר לאחר שבוע ראשון דטהור. ואנן לכמות שהיו תנן והיה הדין להסגירו. וכדכתב מהר\"ם לקמן. והא משום ה\"נ מפרשינן להחליט. לא שנשאר בחלוטו. אלא שהשחירו השערות. משום דאי נשאר בחלוטו. הא תנן כמות שהיו. ולא היה טהור אלא דוקא כשחזרו ראשי אברים אחר שנטהר. דאילו בבהרת קטנה שהפריחה טהרתו. כשחזרו ונתגלו טמאים. ובבהרת גדולה שנטהר. אין החזרה מטמאתו. כיון שלא טהרתו הפריחה. אבל לעולם בחזרה מתוך טהרה אנן קיימין. וכי לא הוסגר רק שבוע אחת אמאי יהיה טהור ועדיין לא נטהר שצריך הסגר שני. ואע\"פ שהברייתא דת\"כ על כרחנו כך מתפרשה. מדקתני תלתא. החלט. והסגר. ופטור. מ\"מ משנתינו א\"א לפרש כן. וזה נ\"ל שהוקשה להרמב\"ם ומהר\"ם. שלא פירשו משנתינו כהר\"ש. וע\"פ הברייתא דת\"כ. שהרמב\"ם מפרש הרי אלו כמות שהיו. קודם שיכללהו הצרעת וטמא. בין שנטהר ע\"י פריחה בכולו בין שבא כולו לבן והוסגר ונפטר. או הוחלט שנולדו לו סימני טומאה והלכו להם ונפטר. ע\"כ. ופירושו של מהר\"ם תמצא לקמן. וצ\"ע היאך מפרשים הרמב\"ם ומהר\"ם לברייתא דת\"כ אולי דחו אותה מהלכה כנגד משנתינו. ואין כעת בידי ספר קרבן אהרן לעיין בו מה שפירש הוא על זאת הברייתא דת\"כ]: \n",
+                    "<b>פרחה במקצתו טמא</b>. כתב הר\"ב ה\"ה פרחה בכולו נמי טמא משום פסיון. וכ\"כ הר\"ש. ומסיים מהר\"ם ואין לנו לטהרה משום פריחה. דהא פרח מתוך חלוט מחיה ושער לבן שהלכו להם. דטהור. והפורח מן הטהור טמא. וכתב עוד ולי נראה דדוקא נקט פרחה במקצתו טמא. ולא ה\"מ למנקט פרחה בכולו טמא. דהא קאי נמי ארישא דקתני הבא כולו לבן יסגיר. דקתני וכולן שחזרו בהן ראשי אברים הרי אלו כמות שהיו. והרישא כמות שהיו דקתני היינו להסגיר כדמעיקרא. וכשחזר ופרח בכולו לא מצינן לטמויי משום פשיון. דהא לא פשה מכמות שהיה תחלה בשעת הסגר. ואם כנסה וחזרה ופשתה כדמעיקרא אין זה פשיון. וה\"פ וכולן בין הבא כולו לבן ולא נולדו לו מחיה ושער לבן שאינו אלא להסגיר בין שנולדו לו סימני טומאה שהוא מוחלט שחזרו בהן ראשי אברים ונתגלו. הרי הן כמות שהיו. זה להסגיר. הבא כולו לבן שחזרו בו ראשי אברים בסוף שבוע ראשון להסגירו. דקתני יסגיר. וזה להחליט מי שנולדו בו מחיה. או שער לבן. והשתא לא ה\"מ למתני פרחה בכולו טמא. דההוא דהבא כולו לבן דרישא שנתגלו בו ראשי אברים בסוף שבוע ראשון וטמא לחזור ולהסגיר אם שוב פרחה בכולן טהור דה\"ל פורח מן הטמא דטהור. אע\"ג דכי פרחה בכולו חזר להיות כולו לבן לכמות שהיה תחלה. והוה לן למימר טמא ולהסגיר כבתחלה דפרח מן הטהור. אפ\"ה כיון דנתגלו ראשי אברים ובר הסגר הוא עדיין. ושוב חזר ופורח בכולו. ה\"ל פורח מן הטמא וטהור. וכן משמע לעיל דקתני מטהור טמא. ומשמע מכל מי שהוא טהור ואפי' מאדם שהוא טהור גמור שלא היה בו שום נגע. ופרח בכולו בתחלה טמא. חזרו בו ראשי אברים טמא עד שתחזור בהרתו לכמות שהיתה. דהיינו שחזר ופרח בכולו לאחר שנתגלו בו ראשי אברים דטהור. דה\"ל פורח מן הטמא וטהור. ולהכי נקט מלתא דפסיקא בכולהו. פרחה במקצתו טמא. אם מתוך הסגר נתגלו ראשי אברים. וחזר ופרח במקצתו טמא להסגיר כדמעיקרא דה\"ל עמד בעיניו. ואם מתוך חלוט מחיה או חלוט שער לבן שבבהרת גדולה שפרחה בכולו נתגלו ראשי חברים. ושוב פרחה במקצתן. הרי אלו כמות שהיו מוחלט. ואם שוב פרח בכולו הרי זה טהור. דה\"ל פורח מן הטמא וטהור. ואם מתוך הפטור. נתגלו ראשי אברים. כגון נולד לו שער לבן. דקתני יחליט. ושוב השחירו או הלכו להן ולא נולד נמי שוב מחיה. דקתני טהור. והיינו נתגלו בו ראשי אברים מתוך הפטור הרי אלו כמות שהיו וטהור. פרחה במקצתו טמא. בכולהו יש מהן להסגיר. ויש מהן להחליט. ואי לאחר הפטור טמא. משום פסיון דלאחר הפטור. [פרחה] בכולו טהור. דה\"ל פורח מן הטמא וטהור. ולפי דבריו הא דתנן לקמן פ\"ט. שאלו את ר\"א מי שעלתה לתוך ידו בהרת כסלע ומקומה צרבת השחין וכו' עד א\"ל שמא תכנוס ותפשה. אין לפרש שמא תכנוס ותפשה קודם הפטור. דאפי' כנסה ופשתה לכמות שהיתה. לא מטמא משום פסיון. כדפרישית. אלא יש לפרש שמא תכנוס ותפשה לאחר הפטור. דאז מטמאים משום פסיון כדפי'. ואין לתמוה היכא דנתגלו ראשי אברים מתוך הסגר הבא כולו לבן בתחלה וחזר ופרח כולו כאחד אמאי טהור. כיון דחזר להיות כבתחלה נימא יסגיר. דע\"כ לכאורה משמע כדפרישית. מדנקט הכא פרחה במקצתו [טמא]. ומדקתני לעיל [משנה א] מטהור טמא. חזרו ראשי אברים ונתגלו טמא עד שתחזור בהרתו לכמות שהיתה. ומשמע דכלל גמור הוא. דמכל טהור קאמר דהוי דינא הכי. אפי' טהור גמור הבא כולו לבן בתחלה. ושמא הטעם הוא. דאתרבי מישוב. כי ישוב. או כי ישוב כדיליף בת\"כ. [*ולעיל במשנה ד כתבתיו] הלכך מהתם מרבינן כל בא כולו לבן. שאינו בא בתחלה טהור. והשתא איירינן בנתגלו ראשי אברים מתוך הסגר. ומתוך החלט. ומתוך הפטור. דכולהו הוי דינא הכי. הרי אלו כמו שהיו. ואם שוב פרחה במקצתן טמא בכולהו. ואם שוב פרחה בכולן טהור. והדר קתני פרחה בכולן כאחד [במתני' דלקמן]. אז דינן חלוק. מתוך טהרה טמא. מתוך טומאה טהור. עכ\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הטהור מתוך הסגר פטור כו'</b>. עיין במשנה ה פ\"ק דכלים. ובמשנה ז פ\"ק דמגילה: \n",
+                    "<b>מטמאין בביאה</b>. מפורש בפי\"ג ממשנה ז ולהלן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הבא כולו לבן ובו מחיה כעדשה פרחה בכולו וכו'</b>. כתב הר\"ב הכא מיירי שלא הספיק להחליטו וכו'. וכ\"כ הר\"ש. וכתב עלה מהר\"ם שלא פי' כל הצורך. ויש לפרש דאדלעיל קאי. דקתני הבא כולו לבן יסגיר. וקתני בתר הכי נולד לו מחיה כו'. והשתא קתני הכא הבא כולו לבן בתחלה והסגירו. ובסוף שבוע ראשון. או בסוף שבוע שני. או לאחר הפטור. נולד לו מחיה. ולא הספיק להחליטו על המחיה עד שפרחה בכולו. כלומר שכסתה הבהרת את המחיה ושוב נתגלו ראשי אברים. ר' ישמעאל אומר כחזרת ראשי אברים בבהרת גדולה. פי' דינה כמו הבא לבן בתחלה כל גופו בלא מחיה ושוב נתגלו בו ראשי אברים בסוף שבוע ראשון יסגיר שנית. ובסוף שבוע שני ולאחר הפטור יפטור. ה\"נ הכא שהיתה בו מחיה ולא הספיק להחליט על המחיה עד שפרחה גם על המחיה דינו כן. ואין להחליטו משום פסיון. דאין הנגע פושה לתוכו. ראב\"ע אומר כחזרת ראשי אברים בבהרת קטנה. כמו בבהרת כגריס והסגירה ונולד לה מחיה אח\"כ. ולא הספיק להחליטו על המחיה עד שפרחה על המחיה ובכולו. ושוב נתגלו בו ראשי אברים דטמא משום פסיון לכ\"ע. שהרי הנגע פשה לחוץ. ה\"נ הכא מוחלט משום פסיון. דס\"ל כר\"מ דאמר [פרק דלעיל משנה ג] שהנגע פושה לתוכו ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב. ועוד יש לפרש דאפי' החליטו במחיה וכו'. וכ\"כ הר\"ש. וז\"ל מהר\"ם ועוד נראה לפרש שחלטו במחיה. ושוב כשפרחה בכולו. ה\"ל פורח מן הטמא וטהור ושוב נתגלו בו ראשי אברים. טהור. דה\"ל חזרו בו ראשי אברים מתוך הפטור. ואמרי' לעיל חזרו בו ראשי אברים הרי אלו כמו שהיו והיינו דקאמר כחזרת ראשי אברים בבהרת גדולה. דהיינו הבא כולו לבן בתחלה בלא מחיה. ועמד בעיניו שני שבועות כך ופטרו. ושוב חזרו בו ראשי אברים. ה\"ל נמי חזרו בו ראשי אברים מתוך הפטור. ופטור. וכי היכי דהתם מודו כ\"ע דפטור. דליכא שום טעם להחליטו. ה\"נ הכא לר\"י פטור. ולא מחלטינן ליה משום פסיון. דאין הנגע פושה לתוכו. ולראב\"ע כחזרת ראשי אברים בבהרת קטנה. דטמא משום פסיון דכי היכי דהתם טמא משום פסיון. הכי נמי הכא. דס\"ל שהנגע פושה לתוכו עכ\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יש מראה נגעו לכהן ונשכר</b>. כפי הלשון נראה. שזריזתו להראותו לכהן. משכירו. וכן לשון הרמב\"ם בסוף פ\"ז מהלכות טומאת צרעת [הלכה ז']. יש מראה נגעו לכהן ונשכר. מפני שהקדים להראותו. ולא נתאחר. וק\"ל דבנדון לא הוי הכי. דהא קתני לא הספיק להראות כו' שאילו הראה לכהן היה טמא. וכן נמי בסיפא: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>השחין והמכוה מטמאין בשבוע אחד</b>. וא\"צ הסגר שבוע שני. והלשון קצת קשה. דלא הוה ליה למימר מטמאים. אלא מטהרים [מה] שאין כן בשאר נגעים דבעו הסגר. וי\"ל דה\"נ קאמר מטמא בשער לבן ובפסיון דוקא. אבל אי אין שער לבן. ולא פשה. אע\"ג דלא כהה טהור. תוס' פ\"ק דחולין דף ח [ד\"ה מטמאין]: \n",
+                    "<b>מטמאין</b>. פי הר\"ב אם נולד במקומן בהרת כו'. כשאין מורדין אלא נעשו צרבת. כדלקמן. ולעיל סוף פ\"ו: \n",
+                    "<b>איזהו שחין לקה בעץ כו'</b>. שחין לשון חמימות. כמו שנה שחונה וכדמתרגם יונתן. חמותי ראיתי אור [ישעיה מ\"ד] שחינית. רש\"י שם: \n",
+                    "<b>לקה בעץ או באבן כו'</b>. הכהו בכח באבן אפי' בלא חבורה. דכי מכה מתחמם הבשר מיד ע\"י ההכאה רש\"י שם. וז\"ל הרמב\"ם ברפ\"ה מהט\"צ. מי שהיתה לו מכה בעור בשרו ולפשט העור מחמת המכה אם היתה המכה מחמת האש וכו' ואם היתה המכה שלא מחמת האש בין שלקה באבן או בעץ וכיוצא בהן בין שהיתה המכה מחמת חולי הגוף כגון גרב או חזזית שהפסיד העור או שחפת או קדחת [ודלקת] וכיוצא בהן שהשחיתו העור ה\"ז נקרא שחין ע\"כ. ועי' מ\"ש בספ\"ו בד\"ה קדח וכו': \n",
+                    "<b>כל שאינו מחמת האש</b>. פי' הר\"ב לאתויי אבר מעיקרו ממקום שעוקרים העופרת והוא חם רש\"י שם: \n",
+                    "<b>בגחלת</b>. פחם שלא כבה. רש\"י שם: \n",
+                    "<b>רמץ</b>. פי' הר\"ב אפר כירה כו'. וכך שמו בלשון ערבי. רש\"י שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השחין והמכוה אין מצטרפין זה עם זה</b>. שכיון שחלקן הכתוב בשתי פרשיות. ופי' משפט כל אחת בה. ולא צירפם יחד. שהרי משפטן שוה. וה\"ל לכתוב כי יהיה בו בעורו שחין או מכוה. אלא לכך חלקן לומר שאין מצטרפין זה עם זה. גמ' דחולין שם: \n",
+                    "<b>היו מורדין כו'</b>. מפורש בספ\"ו: \n",
+                    "<b>זו היא צרבת השחין האמורה בתורה</b>. שזה שנאמר בתורה. ואם תחתיה תעמוד הבהרת לא פשתה צרבת השחין היא וטהרו הכהן. ענינו שאינו בהרת ונגע טמא כיון שלא פשה. אבל היא צרבת השחין כשהיה בבואו אל הכהן ואילו פשה או בא בשער לבן היה טמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שמא תכנוס ותפשה</b>. פי' הר\"ב שמא תכנוס כו' ויפטור אותו כו'. עי' מ\"ש בשם מהר\"ם פ' דלעיל משנה ז:  ",
+                    "<b>אמרו לו והלא מקומה כגריס</b>. לשון הר\"ב למה יסגיר כו'. גם הרמב\"ם מפרש כן ויש לדקדק היאך שאלו למה יסגיר ועדיין לא אמר להם כלום בזה שיסגירו וכן קשה דעל אמר להם לא שמעתי מפרש הר\"ב. כלומר גם זה יסגיר כו'. והרי כבר ידעו השואלים שיסגיר. אבל לשונו זה דלקמן הוא מפי' הר\"ש והוא לא פי' כן בוהלא מקומה כגריס למה יסגיר כלשון הר\"ב. ולפיכך יש לפרש לדבריו שהשאלה היתה אם יסגיר אם לאו וכ\"פ הר\"ש והר\"ב בפי\"א משנה ז. וכשא\"ל לא שמעתי מפרש כלומר גם זה יסגיר דמדא\"ל לר' יהודה אם לקיים דברי חכמים כו'. שמעינן דתשובתו היתה שיסגיר ובת\"כ קתני בהדיא אמר להם כך שמעתי יסגיר והרמב\"ם שמפרש בשאלתם שהיתה למה יסגיר כדברי הר\"ב הוא אינו מפרש על א\"ל לא שמעתי כלומר גם זה יסגיר כלשון הר\"ב. אבל מפרש וז\"ל לא שמעתי ר\"ל לא [שמעתי] תועלת ההסגר בזאת ההנחה השנית ע\"כ. ונמצא עכשיו שהר\"ב לא דק בהעתקת פירושו. שמתחלה העתיק פי' הרמב\"ם. ואח\"כ פי' הר\"ש ואינם עולים בשטה אחת:  ",
+                    "<b>לא שמעתי</b>. ולא אמר לא ידעתי כדכתב מהר\"ם וז\"ל דר\"א לא אמר דבר שלא שמע מרבותיו כדאיתא (בחגיגה) [בסוכה דף כ\"ח ע\"א]:  ",
+                    "<b>חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים כנותן טעם לדבריהם</b>. יותר מאילו סתרת דבריהם. א\"נ חכם גדול אתה שלא בלבלוך הקושיות לסתור דבריהם. קרבן אהרן: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הנתקים</b>. פי' הר\"ב הנגעים שבראש או בזקן קרויין נתקים על שם שהשער ניתק כו'. וז\"ל הר\"ש הנתקים שנמרטת מראשו או מזקנו כגריס יסגיר ואם בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני פשה הנתק שנמרט עדיין יותר מכגריס או נולד בנתק שער צהוב דק יחליט ואם לאו יפטור. ובתחלה נמי או לאחר הפטור מיטמא בשער צהוב דק. כדתנן לעיל בפ\"ג [משנה ה] ובפשיון אין מטמא בתחלה אבל מיטמא לאחר הפטור ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב הנתקים אין מטמאין בד' מראות כו'. בת\"כ יכול תטמא הבהרת בראש ובזקן ת\"ל נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא אין לראש ולזקן טומאה. אלא מטומאת נתקים בלבד. והא דכתיב גבי נתקים. והנה מראהו עמוק מן העור הא דרשינן התם דלאגמורי לנתקים. שאם נתקו בידי אדם טהור דמה מראה עמוק בידי שמים אף נתק שניתק בידי שמים הר\"ש פ\"ג משנה ו. ורצה למוקים קרא כפשטיה נמי ולא עלתה לו ומן התימה על בעל קרבן אהרן דכתב אוקימתא דכפשטא. והרי לא מתוקם כדמסיק הר\"ש. וז\"ל הרמב\"ם בפ\"ח מהט\"צ נגעי הראש והזקן הוא שיפול השער שבהן מעיקרו וישאר מקום השער פנוי וזה הוא הנקרא נתק ואין נתק פחות מכגריס המרובע בין שהיה מראהו עמוק בין שלא היה עמוק ולא נאמר עמוק בנתקים אלא לומר לך וכו'. וכ\"כ בפי' משנה ה וכתב הראב\"ד שכן נראה ממדרש ת\"כ שאינו צריך שינוי העור כלל אבל מהתוספתא נראה שיש שינוי בעור הנתק ע\"כ. וזוהי סברת הרמב\"ן בפי' התורה ודלא כמ\"ש הכ\"מ בשמו בפ\"ה מהט\"צ [הלכה ח] אלא סובר שצריך שיהיה שינוי מה. אלא שא\"צ שיהיה מראהו מיוחד וזו נראה ג\"כ דעת הר\"ב מדכתב מחמת הנגע ועיין עוד מזה בס\"פ:",
+                    "<b>בשני סימנים בשער צהוב דק ובפסיון</b>. בת\"כ מנין לשער הצהוב שיטמא שלא בפשיון והפשיון שיטמא שלא בשער להוב ת\"ל לא יבקר לשער הצהוב טמא הוא ופי' בעל קרבן אהרן דמדכתיב לא יבקר באמצע הלכך פי' הכתוב כך הוא אם יפשה לא יבקר עוד לסימן אחר. וכן לא יבקר לשער הצהוב אם הוא אשר חזר לא יבקר עמו פשיון. כי טמא הוא לבדו פשיון בלא שער. ושער בלא הפשיון:  ",
+                    "<b>*[בשער צהוב דק לקוי קצר</b>. לשון הר\"ב. דק לקוי קצר מה שאמרה תורה כו'. מדלא נסיב בשער צהוב דק כו'. ונקט דק וכו'. ש\"מ שמפרש לקוי קצר בתיבת דק לבד. וכן משמע עוד להלן בלשונו. וק\"ק לי דמשנה למה חזרה ושנאה בשער צהוב. כיון שלא באה אלא לפרש דק. ואחשוב שמפני כן פי' הרמב\"ם שלקוי הוא פי' צהוב. שכתב צהוב הוא מראה הזהבי. והוא מראה מעורב מאדמימות וירקות וכו'. וזה ענין לקוי. לפי שלקה אמרו למי שהוכה באיזה פנים מן ההכאה ויקראהו הפסד מראה. זה השער לקוי. ונשאר אמרו יתעלה דק. ואר\"ע שענינו קצר. ואמר שאמרו צהוב דק הוא לשון * קצר. עכ\"ל. ואף בחבורו פ\"ח מהט\"צ [הלכה ד'] לא הזכיר לקוי אלא תבנית הזהב. וכתב וז\"ש דק הוא שהי' * קצר, אבל ק\"ק דבמקל וקנה על כרחנו מאמר דק פירושו לקוי. שהרי אף ר\"ע אינו חולק עם ריב\"ן במקל וקנה שאף אם הוא ארוך יאמר עליו דק ואם כן אף בשער מאמרו דק פירושו לקוי. אלא שבשער יכלול עוד קצר, וכן משמע לשון ר\"ע עצמו בשער. שהרי לא הזכיר שם צהוב ואמר לקוי. ואף הרלב\"ג כתב ויקרא דק בזה המקום. כשיהיה קצר ולקוי לא כשיהיה ארוך ודק. ע\"כ. ושוב ראיתי בת\"כ דקתני דק לקוי, דברי ר\"מ*]:  ",
+                    "<b>קצר משאר כל השער</b>. א\"נ קצר משעור דתנן גבי שער לבן (בפ' בא סימן במשנה י\"ב). וקצת משמע כן בתוספתא הר\"ש [ולא ה\"ל להביא ממרחק. דהא במכילתין איתא בפ\"ד מ\"ד] והרמב\"ם בחבורו [שם הלכה ה'] פסק כר\"ע. וכמ\"ש ג\"כ בפירושו. וכתב והוא שיהיו נטלו' בזוג. כמו שבארנו בשער הלבן. ע\"כ. א\"כ מפרש כפי' הראשון של הר\"ש:  ",
+                    "<b>*[אפי' ארוך</b>. כתב הר\"ב שאין משמעות דק אלא רקיק. כ\"כ הרמב\"ם [בפירושו] ובנא\"י דקיק]:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>מכונס</b>. כתב הר\"ב שתי שערות. בת\"כ ושער מיעוט שער שתי שערות. ועיין מה שכתבתי ברפ\"ד [ד\"ה שהפסיון]: \n",
+                    "<b>ששער אחר מציל מידו</b>. וזה מאמר הש\"י ושער שחור אין בו. וזו ראיה שאם היה בו שער שחור עם השער צהוב הוא טהור. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>אינו דין שלא יטמא אלא הפוך, ובת\"כ מסיים לא אם אמרת בשער לבן שלא יפה כחו במקומו (פי' עור הבשר) לטמא בכל מראה</b>. תאמר בשער צהוב דק שיפה כחו במקומו. פי' הראש וזקן לטמא בכל מראה. הואיל רפה כחו לטמא בכל מראה יטמא הפוך ושלא הפוך. ת\"ל נגע הנתק הקיש נגע לנתק מה נגע שער לבן שבו אינו מטמא אלא הפוך. אף נתק שער צהוב שבו אינו טמא אלא הפוך. הר\"ש: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר כו' מטמא הפוך ושלא הפוך</b>. ובת\"כ מסיים. א\"כ למה נאמר נגע הנתק הקיש נגע לנתק (ועיין מ\"ש במשנה ו') מה נגע כגריס אף נתק כגריס. הר\"ש. וכתב בעל קרבן אהרן דר\"ש לא צריך קרא לזה דמדקראו צרעת מפיק ליה. ע\"כ. ולי נראה דשלא לצורך כתב כן דאדרבה אין היקש למתחה. ור\"ש מקיש לכל. אלא ר\"י הוא האומר דלענין הפוך אין ללמוד מההיקש. הואיל ובכל מקום שצ\"ל הפוך אמר הפוך וכו'. ועיין בפי' הר\"ב במשנה ו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הצומח מציל וכו'</b>. פי' הר\"ב שצמחו בו ב' שערות. כדדריש בת\"כ ושער מיעוט שער שתים. ועיין מ\"ש ברפ\"ד: \n",
+                    "<b>והמשואר</b>. דתרי קראי כתיבי בפרשת נתקים. חד קודם הסגר וחד לאחר הסגר בסוף שבוע שני. קודם הסגר כתיב ושער שחור אין בו דהיינו משואר. דאין בו. משואר משמע. ובסוף הסגר שני כתיב ושער שחור צמח בו. דמשמע צמח שער חדש. הר\"ש: \n",
+                    "<b>ואינו מציל מן הצד</b>. כדתניא בת\"כ אין בו. עד שיהא מבוצרת בו. וכתב הר\"ב רבינו שמשון משנזיא. וצריך לדקדק בת\"כ מנא ליה הא דאין בו משמע מבוצר. וצמח בו משמע אע\"פ שאינו מבוצר ע\"כ. וכתב מהר\"ם שנראה דמסתמא קרא בתרא לרבות. ע\"כ. ולשון הרמב\"ם ואם היה מצד הנתק. הנה הוא לא יציל לפי שזהו תבנית הנתק. שיקרח מקום וישאר השער בו סבי' לנתק ואם היה זה השער השחור אשר בצד הנתק רחוק מכלל שער הראש או הזקן. הנה הוא ג\"כ יציל (שאין זה דרך ממי שנמרט ראשו) וזהו אמרו עד שיהי' רחוק כו' ע\"כ: \n",
+                    "<b>מקום שתי שערות</b>. פי' הר\"ב דנחשבות כמבוצרות. שהרי יש כעדשה נתק חוצה לה. ועיין בפי' הר\"ב דמ\"ז: \n",
+                    "<b>אחת צהובה ואחת שחורה כו'</b>. פי' הר\"ב בצהובה שקדמה לנתק וכו'. וסתם מתניתין כראב\"י כו'. כ\"כ הר\"ש. וכתב עוד דבת\"כ משמע דלרבי יהודה נמי איצטריך. ויש לפרש כגון להציל מיד הפסיון. דס\"ד יצטרף עם השחור להציל כיון דבפני עלמו לא הוי סימן טומאה. ואפילו צומח נמי ה\"א דמצטרף להציל ע\"כ: \n",
+                    "<b>אחת צהובה ואחת לבנה</b>. תמיה לי אם שחורה אינה מצלת עם הצהובה למה תציל הלבנה עם הצהובה ולא ה\"ל למתני להא. וז\"ל הרמב\"ם בפירושו. עוד ביאר שאמרו ושער שחור צמח בו. יצטרך שיהיו משתי שערות ומעלה. ושתיהן שחורות. אולם אם האחת לבנה או צהובה. והאחרת שחורה. אינן מצילין (וזהו שאמר ושער שחור צמח בו. ר\"ל שתי שערות. ושתיהן שחורות). עכ\"ל. ואף בחבורו פ\"ח מהט\"צ (הלכה ד') כתב שתי שערות שצמחו אחת שחורה. והאחת לבנה או צהובה. ע\"כ. הנה שבין עם הצהובה. ובין עם הלבנה. אמר שצמח שחורה. ועלה על דעתי שהגירסא הוא אחת שחורה ואחת לבנה. אלא שכמו שהיא לפנינו אחת צהובה ואחת לבנה כן היא ג\"כ בת\"כ וצ\"ע*): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יהודה מטמא</b>. פי' הר\"ב כדתנן לעיל דר' יהודה מטמא הפוך ולא הפוך. והדר תני הכי אגב שאר תנאי הר\"ש *[ומ\"ש הר\"ב ולעיל פסקינן דהלכה כר\"י. וכ\"כ הרמב\"ם. וטעמא דלעיל ר\"ש ור\"י דהלכה כרבי יהודה וקשה דאדרבה דאדהכא דנשנית אחר הא דלעיל אית למיזל ולמפסק כתנא קמא. וכך כתב מהר\"ס במשנה דלקמן. ומיהו לפי מה שמקיים מהר\"ם גירסת הספר דגרס לקמן בתחלה מסתם סתם לן תנא לקמן כר\"י. אלא דהר\"ב ל\"ג התם בתחלה. ואף הרמב\"ם בחבורו מהלכות טומאת צרעת שם לא העתיק בתחלה. א\"כ אין כאן סתם כר' יהודה. ואף מהר\"ם אע\"פ שמפרש כר\"י ס\"ל דהלכה כת\"ק דהכא. וצריך לי עיון]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן בפסיון בתחלה</b>. כ' הר\"ב כלומר דין זה שאמרנו כו' וכ\"כ הר\"ש ולקמן אכתוב פי' אחר בשם מהר\"ם ז\"ל: \n",
+                    "הרי הוא כמות שהיה בת\"כ דריש להו מדכתיב ואם פשה יפשה הר\"ש: \n",
+                    "<b>הלך הפסיון</b>. היינו שחזרו שערות וצמחו במקום שפשה. וחזר הפשיון שלאחר שצמחו חזרו ונתקו הר\"ש ועיין במ\"ח: \n",
+                    "<b>וכן בשער צהוב בסוף שבוע ראשון כו'</b>. כ' הר\"ב והכא בפשיון ל\"ג בתחלה כו' כ\"כ הר\"ש ומסיים והסופרים אגב רהטייהו כתבינהו בסיפא כמו ברישא. ובת\"כ ליתיה. ע\"כ. ומכאן שבכל הספרים היה כתוב כן. ומה שלא נמצא כך בספרים שלנו. לפי שהוגהו ע\"פ פירושו של הר\"ש ולפיכך כתב מהר\"ם לקיים גי' הספרים. וז\"ל צ\"ע בכל סדרי המשנה אם לא נמצא בתחלה. בשום ספר זקן. אז ראוי למחקו. ואי גרסי' בתחלה. בכל סדרי המשנה. זהו פי' של הבבא. החליטו בשער צהוב הלך שער צהוב חזר שער צהוב וכן בפסיון שהלך שער צהוב ויש שם עדיין פסיון. בין שבא אותו פסיון בתחלה. בתחלת ראיית הנגע שהחליטו בשער צהוב. ומיד אח\"כ קודם שיצא הכהן נולד הפסיון בין שנולד הפסיון בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני. או לאחר הפטור. הרי הוא כמות שהיה דאפילו פסיון הבא בתחלה מיד אחר שהחליטו בשער צהוב כי אזיל שער צהוב מחלטינן ליה בפסיון. ומה שלא החליט מתחלה על הפסיון. אחר שהחליטו בשער צהוב. היינו משום דאין מחליטין את המוחלט. החליטו בפסיון הלך הפסיון וחזר הפסיון וכן שער צהוב בתחלה כו'. פי' שבא אותו שער צהוב בתחלה. וא\"ת בשלמא לעיל גבי החליטו בשער צהוב והלך שער צהוב וחזר וכן בפסיון בתחלה משכחת לה דהחליטו בשער צהוב ולא בפסיון. משום דאין מחליטין את המוחלט כדפי'. אבל הכא גבי החליטו בפסיון דהיינו בסוף שבוע והיה שם שער צהוב בתחלה. אמאי לא מחליט ליה מעיקרא אשער צהוב. וי\"ל כגון שעמד השער צהוב חוץ לנגע. דאז אינו סימן טומאה. ובסוף שבוע החליטו בפסיון שפשה עד השער הצהוב ואכתי השער הצהוב הוי חוץ לנגע. ואחר זמן כנסה הבהרת מצד אחר כל כך. דאע\"ג דפשתה קצת לצד השער הצהוב עד שעומדים בנגע. אין בכל הנגע אלא כגריס. ונמצא שהלך לו הפסיון הרי הוא כמות שהיה ומוחלט משום שער צהוב לר' יהודה דמטמא בשער צהוב אפילו שלא הפוך. ואע\"ג דלעיל תנן סתמא דלא כוותיה. דקתני שער צהוב שקדם לנתק טהור. והכא הדר וסתים לן תנא כוותיה. הכא לאו סתמא הוא כוותיה. דעיקר מילתא לא אתיא למסתם לן כוותיה. אלא לאשמועינן דהיכא דמחליטו בהא. ושוב נולד לו סימן החלט אחר. דכי אזיל ליה קמא. אכתי מוחלט משום אידך. למר כדאית ליה. ולמר כדאית ליה. לר' יהודה אפי' בשער צהוב שבא בתחלה משכחת לה כדפרישית. ולר\"ש וראב\"י שבא בסוף שבוע ראשון ושני ולאחר הפטור. א\"נ מצינן לפרש לעיל וכן בפשיון בתחלה ממש בתחלה. שבא פשיון קודם לשער הצהוב. כגון שבא כהן להסגיר על הנתק כגריס. ולקה ביד כהן ופשה. ושוב נולד בו שער צהוב קודם שהספיק להסגירו והחליטו אשער צהוב ולא אפסיון. דאין פסיון מטמא בתחלה. ומיהו אהני פסיון דמעיקרא שלקה ופשה ביד כהן. דכי החליטו בשער צהוב והלך לו. אכתי לא אזיל שם מוחלט מיניה בשביל הפסיון והראשון נוח לי. וניחא לעיל בפ\"ה (משנה ב') גבי החליטו בפסיון והלך לו פסיון וחזר. וכן בשער לבן לא קתני תחלה כי הכא משום דבשער לבן ליכא מאן דפליג למימר שיטמא שלא הפוך. והא דבת\"כ לא קתני בתחלה (כי) הכא בשער צהוב. י\"ל דתנא דת\"כ בפלוגתא לא קמיירי. דלר\"ש וראב\"י לא משכחת לה עכ\"ל. ומ\"ש מהר\"ם דהכא לאו סתמא כו'. עמ\"ש במשנה דלעיל (ד\"ה ר\"י): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שני נתקים זה בצד זה</b>. לשון הר\"ב שיש בכל אחד כגריס הקלקי כו'. הקיש נגע לנתק כו' וכן הלשון בת\"כ. ועיין מ\"ש ברפ\"ו (סד\"ה כגריס). דבנין אב לכל צרעת כו'. גם הרמב\"ם העתיקה כן. אבל במשנה ב' בדברי ר\"י העתיק הר\"ש מקיש נתק לנגע. אך בת\"כ גם שם הקיש נגע לנתק. ומ\"ש כגריס הקלקי וכן מרובע. וכמ\"ש במתני' דלקמן: \n",
+                    "<b>ושטה של שער שחור</b>. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>נפרץ ממקום אחד טמא</b>. פי' הר\"ב בסוף שבוע כו' שהרי פשה הנתק וכ\"כ הר\"ש. אבל הרמב\"ם בפ\"ח מהט\"צ (הלכה י') כתב הרי היא כמות שהיה * [וכתב הכ\"מ דטמא דקתני. היינו לומר דאינו טהור ע\"י השער שחור. שהרי הוא כמות שהיה דאכתי לאו מבוצרות הן. ע\"כ]. ונ\"ל לפי שהוא מפרש נפרץ בתחלה. ואין פשיון בתחלה. ועמ\"ש במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>כגריס טמא</b>. פי' הר\"ב שאין שער שחור מבוצר דהיינו שער משואר. דבעינן מבוצרות. הר\"ש במשנה ג'. וכתב מהר\"ם ומשום דבסמוך בשני נתקים זה לפנים מזה אמרינן פחות מכגריס טמא כגריס טהור נקט הכא כגריס טמא לרבותא. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שני נתקים זה לפנים מזה</b>. פי' הר\"ב כגון נתק כגריס כו'. וחוץ לאותה שיטה מקיף כו'. ברוחב כעדשה עיין בזה ברפ\"ו: \n",
+                    "<b>נפרץ ממקום אחד טמא</b>. פי' הר\"ב הפנימי כו'. אבל החיצון טהור. ולר' יוסי דאמר גבי בהרת (בפרק ו' משנה ה'). אין מחיה סימן טומאה לחיצונה שהבהרת לתוכה. ה\"ה כאן דא ין השערות סימן טהרה לנתק החיצון. כיון דאיכא נתק הפנימי לתוכן. ומסגיר את שניהן. והיינו אם בתחלה נפרץ. אבל אם בסוף שבוע ראשון. או שני. ולאחר הפטור. שניהן טמאין. משום פסיון. כ\"כ הר\"ש. גם בעל קרבן אהרן. ותמיה לי טובא דאם כן יש בנתק פשיון לתוכו. ולא כן שנינו בת\"כ שהעתקתי בפ\"ו משנה ג' [ד\"ה שאין]. גם שם משנה ה' דבבהרת ליכא מאן דס\"ל שיהא סי' פסיון לחיצונה: \n",
+                    "<b>נפרץ ממקום א' כגריס טהור</b>. כתב הר\"ב והא דאמרן נפרץ ממקום א' טמא. הוינו בפחות מכגריס. דנחשב כדבוקות לקמת הראש מצד אחד. דכל השערות הרי הן כקמת הראש. ואין כאן מבוצר. הר\"ש: \n",
+                    "<b>כגריס טהור</b>. ולעיל בב' נתקים זה בצד זה אפי' נפרץ כגריס במקום אחד טמא. דלא חשיבי מבוצרות. כיון דאיכא מצד שני דבוקות לקמת הראש. דהיינו שאר השערות שבראש שחוץ לנגע. מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>*[נולד לו שער שחור טהור</b>. כתב הר\"ב ואי במשואר דוקא כו' כדאמרינן במשנה ג']: \n",
+                    "<b>אף ע\"פ שהלך לו שער שחור טהור</b>. פי' הרמב\"ם דטעמא מאמרו נרפא הנתק טהור הוא. ועיין לקמן. ומ\"ש הר\"ב דכיון דנטהר הצהוב. תו לא מטמא אע\"פ שנשר השחור. אבל אם החליטו בפסיון כו'. כ\"כ הר\"ש. וכתב בעל קרבן אהרן על זה דמי יתן ונדע היכן מצא ת\"ק זה ההפרש. בין פסיון ובין שער צהוב. דמקרא לא משמע הכי. אדרבה משמע בהפך. דקרא בפסיון מדבר. כדאמר ואם בעיניו עמד וכו'. ועוד דאפושי במחלוקת לא מפשינן. ואיך נאמר דפליג רשב\"י על ת\"ק בלהבא ובפסיון ע\"כ *[ועל הראשונה שכתב דאדרבה משמע בהפך כו'. אני אומר דשותיה דמר לא ידענא. דהא ודאי מדכתי' ואם בעיניו עמד. משמע דאילו היה פסיון אינו בדין נרפא הנתק טהור הוא לעולם] ולשון הרמב\"ם בפ\"ח מהט\"צ [הלכה ח'] נתק שהוחלט בשער צהוב או בפשיון. ונולד בו שער שחור וכו' (והר\"ב לא פי' ואם בא שער צהוב אחר מה דינו. וכן הר\"ש. ועיין בשני דבורים דלקמן): \n",
+                    "<b>רבי שמעון בן יהודה אומר משום ר\"ש</b>. כל נתק שטהר כו'. פי' הר\"ב בין שהחליטו בפסיון וכנס וכו'. כתב הרמב\"ם שראייתו ג\"כ מאמרו נרפא הנתק טהור הוא. וביאר בעל קרבן אהרן דלכ\"ע טהור הוא מיותר. דכיון שנרפא ודאי דטהור. א\"נ דהל\"ל וטהרו הכהן. ות\"ק סבר דהטהרה הוא מהסימן אשר ממנו נרפא. וירצה טהור הוא. אותו הסימן שטמאו. ואע\"ג שהלך לו השער שחור. אבל אם אחר שהלך בא סימן אחר. אע\"פ שהיה ממין אותו שנרפא *(וס\"ל לבעל קרבן אהרן דשער צהוב אחר מטמא לת\"ק. ועיין בדבור דלקמן) אינו טהור ממנו. דסבר מלת הוא. הדר לסי' שהיה לו. ורשב\"י לא ניחא ליה לומר כן. דזה כבר נכלל באמרו נרפא הנתק. שאחר שנרפא בהיות השער הצהוב בו. שוב אינו חוזר זה השער להחליטו. כי לא הוסר הבריאות והרפואה ממי שנרפא בדבר מה בסור הדבר. וא\"כ עדיין אומר טהור הוא. הוא יתר. ולז\"א הוא דהדר לנתק. וירצה נרפא הנתק מהסימן שהיה לו. וטהור הוא מכל סימן שיבא לו אח\"כ. אף ע\"פ שהוסר השער שחור. דכיון שנרפא נטהר לעולם. ע\"כ. וכתב הר\"ש דרשב\"י לית ליה הא דתנן לעיל החליטו בשער צהוב וכו' וכן בפסיון כו' דאיהו סבר כיון דטהר הנתק כבר שוב אין לו טומאה דנעשה נתק זה כבהרת פחותה מד' מראות שנולד בו סימני טומאה. דלא מטמו. ע\"כ: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר כל שער צהוב שטהר כו'</b>. כתב הר\"ב אבל אם אחר שהלך השחור נולד בנתק שער צהוב. או שפשה אח\"כ טמא כו'. וכ\"כ הר\"ש. וכתב בעל קרבן אהרן דבהכרח נאמר לפי זה, דר\"ש דס\"ל דגם הפסיון שנרפא בשער שחור נרפא לעולם אע\"פ שהוסר דאל\"כ ר\"ש היינו ת\"ק ע\"כ. דאין לומר דאיכא בינייהו. דלר\"ש אם אחר שהלך השחור נולד שער צהוב אחר טמא. ולת\"ק אפי' נולד לו שער צהוב אחר נמי טהור דלשונם לא משמע הכי דת\"ק אמר טהור סתם. ורש\"א אין לו טומאה לעולם. משמע דרבי שמעון להקל. וכתב עוד בעל קרבן אהרן. דפי' הר\"ש דחוק חדא דצריך לפרש דשער צהוב דנקט ת\"ק הוא דוקא. ושער צהוב דנקט ר' שמעון לאו דוקא. ועוד אחר דפלוגתייהו בפסיון. למה לא ביאר דבריו ר\"ש והראוי היה שזה שהוסיף הוא על ת\"ק. הוא אשר יבאר ויאמר כל פשיון שטהר וכו'. לכן נראה כפי' הרמב\"ם. דר\"ש סבר דמה שהציל הציל לעולם בין ממה שהיה לו. בין ממה שיבא אחריו. ואם היה לו שער צהוב ובא שער שחור והצילו משער צהוב. הציל ממה שהי' לו וגם ממה שיבוא אח\"כ משער צהוב. לפי שההצלה היתה משער צהוב שלא יטמאנו עוד , אבל אם אחר שהלך הוא (בא) פסיון טמא. דמעולם לא הצילו מהפסיון. וה\"ה אם הוחלט בפסיון. ובא שער שחור והצילו ונטהר. נטהר מכל פסיון בין מה שהיה לו קודם בואו בין מה שיהי' לו אחר שהלך שמפסיון בהחלט טהרו. אבל אם אחר שהלך הוא (בא) שער צהוב. טמא. שמשער צהוב לא הצילו. שכאשר בא לא ה\"ל שער צהוב. והאי דנקט ר\"ש שער צהוב לאו דוקא שה\"ה בפסיון אלא אמר דעתו בשער צהוב. לפי שהוא הנושא אשר בו דבר ת\"ק ע\"כ. וכתב הרמב\"ם דראיית ר\"ש ג\"כ מאמרו נרפא הנתק טהור הוא , ופי' בעל קרבן אהרן שר\"ש דייק מלת הוא ורצה לעשות פשרה בזה. ואמר שכוונת הכתוב לומר שטהור הוא אותו הסימן שהיה לו. כיון שנרפא בשער שחור. לא ישוב עוד ליטמא בו אע\"פ שהוסר השער שחור. אבל סימן אחר שלא רפאהו זה השער שחור אם יבא אחריו יטמאנו. וזה אומרו הכתוב באומר הוא שירצה טהור הוא זה הסימן אשר נרפא בשער שחור כי לא יהיה עוד סימן טומאה לזה הנתק ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וניתק כל ראשו טהור</b>. כתב הר\"ב דכתיב ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא וגו'. וכן שנוי בת\"כ ועיקר קרא לאו להכי אתא. דא\"כ כי לא ניתק אלא אחורו ולא כל ראשו יטהר. וכן אם היה הנתק בפאת פניו ונעשה גבח יטהר ואנן ניתק כל ראשו תנן אלא עיקר קרא לפרושי דין קרחת וגבחת ואגב למדנו מדקאמר טהור הוא ולגופיה לדין קרחת וגבחת לא איצטריך דהא הדר כתב וכי יהיה בקרחת וגבחת נגע וגו'. דשמעת מיניה שפיר דעד שיהיה בו מראה נגע וגו' אינו טמא אלא דלהכי כתב הכא טהור הוא ללמדנו שיש לדין נתק ג\"כ דין פרח בכולו שיטהר בכך. ומ\"ש הר\"ב בזקן מנין. ת\"ל ואיש לרבות את הזקן או אינו אומר איש אלא להוציא את האשה ואת הקטן ת\"ל הצרוע בין איש בין אשה בין קטן. א\"כ למה נאמר איש להביא את הזקן ת\"כ. ומ\"ש הר\"ב והבא כולו נתק בתחלה אינו טהור כו'. ולכאורה כמו כן בנתוק כולו לאחר הפטור כיון דלבהרת מדמינן. וכן משמע נמי מדכתב הר\"ב בין שהוחלט וכו' דמשמע אבל מתוך הפטור אינו טהור אלא דבתוספתא לא קתני הכי וכ\"כ הר\"ש. וכן פסק הרמב\"ם בפי\"ח מהט\"צ (הלכה י\"ב) ופי' הכ\"מ בשם ר\"י קורקוס דהכא כתב ואיש כי ימרט ראשו וכו' משמע בכל גווני ואין טעם להחמיר כיון דהכא ליכא קרא המוכח שאין הפריחה מטהרת ליה* כדאיתא קרא בבהרת. הלכך לא מטמינן הכא. אלא בבא כן בתחלה דלא מקרי פריחה ואין להקל יותר מבקצתו ומדמינן ליה לנגע ע\"כ: \n",
+                    "<b>טהור</b>. במתני' דלקמן יש להאריך בזה בס\"ד: \n",
+                    "<b>הראש והזקן אין מעכבין זה את זה</b>. בת\"כ יליף לה מדכתיב ראשו כלומר דה\"מ למכתב וכי ימרט ולשתוק מראשו אלא לומר דראשו טהור ואין הזקן מעכבו: \n",
+                    "<b>הראש והזקן אין מצטרפין זה עם זה ואין פושין מזה לזה</b>. שנאמר (ויקרא י\"ג) צרעת הראש או הזקן מלמד שהן חשובין שנים. הרמב\"ם ספ\"ח מהלכות ט\"צ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הקרחת והגבחת</b>. כתב הר\"ב שתיהן בראש וכו'. ומיהו בזקן ג\"כ אם נקרח כולו יש לו דין קרחת. וכדתנן במשנה ה' פ\"ח. ומ\"ש הר\"ב ואינן כנתקים שהנתק חוזר ומגדל שער והקרחת והגבחת אינן חוזרין ומגדלין שער. וכ\"כ הר\"ש. ומייתי לה מת\"כ. מה קרחת שאינה ראויה לגדל שער. אף גבחת שאינה ראויה לגדל שער. ונ\"ל שהם בעלי הלשון ידעו כי שם קרחת הונח על מריטת שער שאינה ראויה לגדל עוד. וכמו שדרשו ג\"כ מה קרחת בידי שמים, וכמו שאעתיק לקמן. וזה כמו כן שחכמינו הם בעלי הלשון הקדש וידעו שהשם מונח על המריטה שבידי שמים. ובשאינה ראויה לגדל שער. ונפלאתי מבעל קרבן אהרן. שכתב וז\"ל ת\"ל קרחת. דקרחת הוא שם התואר. ולא יתואר הדבר בפעולה. אלא אם יהיה מתמיד ונצחי בו. אבל אם לשעתו נקרא. לא יקרא קרחת. עם היות שיקרא קרח. וזה שדייק במאי דהדר לקראו קרחת. דאמר וכי יהיה בקרחת ולא אמר בקרח. לפי שהקרח יקרא בשעה שנקרח. אע\"ג דיגדל אחר זה. כמו שיקרא האוכל. בהיותו אוכל לשעתו. אוכל. וקרחת יאמר על מי שיש בו קנין הקרחת תמיד על משקל אכלן. ע\"כ. ומה ענין אוכל ואכלן. לקרח וקרחת. כי אוכל הוא פועל ובינוני. ואכלן הוא שם התואר. אבל קרח הוא שם התואר ואינו פועל וקרחת אינו שם התואר כלל. אבל שם המקרה. כמו צרעת שהוא שם המקרה. ושם התואר ממנו הוא צרוע. כך בקרחת הוא שם המקרה. ושם התואר ממנו קרח. ואע\"פ שנמצא ג\"כ קרחה והוא שם המקרה. הנה עם זה יהיה קרח שם התואר. וזה מבואר. והר\"ש כתב גם כן הבדל שני שיש בין נתקים לקרחת וגבחת דנתק מטמא בכל מראה. והקרחת והגבחת אין מטמאים אלא בד' מראות. והר\"ב כבר כתב זה בריש פרקין. גם בלאו הכי לא הוצרך לכתוב זה בכאן. שההבדל הזה שבמראות. אינו ענין לביאור המקום. שעכשיו אין אנו צריכין לבאור. אלא ההבדל המקומי. מה שיש בין מקום שעליו יפול שם נתק. ובין מקום שעליו יפול שם קרחת וגבחת. אבל ההבדל המראות. הוא מה שאח\"כ יובדלו אלו המקומות בקבלת הנגעים. שזה המקום לא יקבל אלא נגע הנתק. ואולם בכל מראה ואלו המקומות לא יקבלו אלא ד' מראות וכשאר נגע עור בשר. ולפיכך יפה כוון הר\"ב בזה שהשמיט זו החלוקה. ר\"ל ההבדל של המראות. לפי שאין ענינו לביאור שם קרחת וגבחת (זה אפשר שהיה דעת הר\"ב ומ\"מ כיון דבריש פירקין לא אמר אלא שהנתקים אינן מטמאים בד' מראות. ה\"ל להשמיענו (כעת) גם בכאן שהקרחת והגבחת מיטמאין בד' מראות. דשמא מנפשין לא נדע) אבל יש לי לדקדק בזה ההבדל עצמו שהניחו הר\"ב והר\"ש. ר\"ל שקרחת וגבחת אינם מגדלים שער. שא\"כ נראה מן הכתוב דניתק כל ראשו דתנן לעיל. דוקא כשניתק בענין שאינו מגדל עוד שער. שהרי כך נאמר וכי ימרט ראשו וגו'. קרח הוא. וזהו דין ניתק כל ראשו ועל זה הוא אומר וכי יהיה בקרחת וגו'. ואילו היה הדבר כן. לא ה\"ל לתנא דידן לסתום אלא לפרש ולמתני ניתק כל ראשו שאינו ראוי לגדל שער כדתנן הכא. וי\"ל כדפרישית לעיל שזה שלמדנו לדין ניתק כל ראשו מוכי ימרט. לאו דעיקר קרא להכי אתא אלא דמיתורא דטהור הוא למדנוהו. ועיקר קרא לדין קרחת וגבחת. והשתא נמי אע\"פ שמן הכתוב הזה הוא שלמדנו לדין ניתק כל ראשו. מ\"מ לא לכל מילי למדנוהו אלא הא כדאיתא והא כדאיתא וכמו שלא למדנוהו שיהא טהור בפריחת קרחת בלבד או בפריחת גבחת בלבד כמ\"ש לעיל [משנה ט'] כך נ\"ל לפרש לדעת הר\"ב והר\"ש. אבל כפי גירסת ת\"כ שבידינו דגרסי מה קרחת שאינה ראויה לגדל שער כו'. מנין אכל נשם כו' ת\"ל קרחת קרחת ריבה. שמעינן מינה. דמרבינן אע\"פ שראוי לגדל שער. ולפי זה פריחת הנתק וקרח דקרחת ענין א'. אלא שזה בכולו וזה בפא' א'. וכן אין הבדל בין נתק לקרחת וגבחת. אלא במה שהנתק מוקף בשער. והקרחת והגבחת כל הפאה נמרטת. וכך היא שיטת הרמב\"ם [בפירושו כמ\"ש לקמן בד\"ה איזו כו' ובחבורו פ\"ה מהט\"צ] [הלכה ח'] והרמב\"ן בפי' החומש נתן טעם בזה כי בטבעי בני אדם רבי' שיקרח להם מיעוט השער בפאתי הראש לאחור או לפנים ואין הניתוק בהם חולי אחר. אלא הרי הוא כשאר הגוף. אבל כחשר ינתק השער באמצעות מקום השער. אינו אלא חולי שקורין אותו הלועזי' שלנו  ",
+                    "<b>) טינג\"א ובערב אלספ\"ה</b>. ומיעט הכתוב שנקרח מפאת פניו או מאחוריו. שכך דרך בני אדם להקרח. ואמר הכתוב וכי יהיה בקרחת וגבחת נגע לבן אדמדם. שיטמא כשאר הגוף בפתוך ובחלוק וכו'. ע\"כ. והכ\"מ רפ\"ח מהט\"צ. כתב דקרחת וגבחת ונתק אחד הוא. אלא כשיש בהרח. נדון כדין הנזכר שם. וכשאין בהרת נדון בשער צהוב דק ובפסיון. ע\"כ. זה אינו נראה לי אלא דקרחת וגבחת אין להם להתטמא אלא בבהרת. וכשאין קרחת וגבחת. אין להם להתטמא אלא בנתק בלבד. והכל נתלה במריטת ונתיקת השער. אם הוא בחלק יש לו דין נתק. ואם הוא באחת מהפאות בכללה. וכן בכל הראש. יש לו דין נתק קרחת וגבחת. ולכך כתב הרמב\"ם גבי פרח הניתקבכולו בפ\"ח מהט\"צ [הלכה י\"ב] דטהור הוא. ויתטמא בנגעי עור הבשר ואף רש\"י פי' כן בפי' החומש והיא בברייתא דרבי ישמעאל אומר בי\"ג מדות התורה נדרשת כו' בריש ת\"כ. וא\"ת ולהר\"ש והר\"ב היכי מתפרשת אותה ברייתא. דקתני טהור הוא מטומאת נתקים בלבד דשמעת מינה אבל מתטמא בנגעי עור בשר. והרי אינו מתטמא בנגעי עור בשר אע\"פ שפרח הנתק בכולו. אלא אם כן שנעשה מקום שאינו ראוי לגדל שער. גם קושיא זו מתישבת במה שכתבתי כבר. דעיקר קרא לא קמיירי בדין פרח הנתק בכולו. אלא עיקר קרא בדין קרחת וגבחת. והשתא כי דרשינן טהור הוא מטומאת נתקים בלבד. בקרחת וגבחת דקמיירי בהו. והן שאין מגדלין שער. נמצא עכשיו שפי' הר\"ב והר\"ש אין עליו קושיא. וגם הרמב\"ן כתב שענין המשניות והברייתות נוטה לפי' זה. ויש לי מקום עיון לדבריהם אלו לא נקרח או לא נעשה גבח בכל הפאה משתי הפאות אבל במקום שנקרח ונעשה גבח , הוא בענין שאינו מגדל שער כמו שהוא מתנאי הקרח הגבח לדעת הר\"ש והר\"ב אם ג\"כ מתטמא בנגעי עור בשר. או שגזרת הכתוב הוא עד שיהיה בכל הפאה חלק ואינו מגדל שער. ומדברי הרמב\"ן נראה שא\"צ שתהא המריטה על פני כל הפאה וכן הדעת מכרעת:  ",
+                    "<b>במחיה ובפסיון</b>. פירש הר\"ב דכתיב צרעת פורחת כו' היא מלמד שאינה מיטמאה בשער לבן , ומסיים הר\"ש והא דלא קאמר איפכא. שיטמא בשער לבן ולא במחיה. משום דסתמייהו לא מגדלי שער. ומיהו זמנין דיש בהן שער. כסתם בני אדם שהם בעלי קרח. שיש במקומות ב' וג' שערות ע\"כ. וגם הרמב\"ם לפי דרכו ושטתו כתב בחבורו פ\"ה מה' ט\"צ (הל' ט) ושלפי שאין בהן שער אין השער לבן סי' טומאה בהן:  ",
+                    "<b>איזו היא קרחת</b>. לאו למימרא דכי נקרח מאליו לא דאדרבה כ\"ש כיון דבידי שמים הוא וכאותה ששנינו בצבוע הבגדים. בפ' דלקמן מ\"ג. וכן מבואר בת\"כ שסתם קרח בידי שמים הוא. וז\"ל הרמב\"ם אמרו תחלה איזו היא קרחת הוא שאלה (באיכות) הסרת השער באיזה סיבה שיסור ויקרא קרחת. אולם אם היה סבת זה בסבת לחה רעה בגוף או תגבורת יובש. הנה זה מבואר (והוסיף כאן) שני דברים. א' מהן שיהי' סבה בתחלה. כמו מכה שאינה ראויה לגדל שער. והשני שאכל דבר יפול השער משרשו. ואע\"פ שיהיה אפשר שיצמח אחר זה. הנה הוא עתה בעת העדרו נדון בו דין הקרחת והגבחת ע\"כ. אולם זה לפי שטתו שסובר דקרחת מתטמא אע\"פ שמגדל שער. ולפיכך מחלק לשתי חלוקות. דאכל נשם ענין בפני עצמו. ומכה שאינה ראויה כו' ג\"כ ענין בפני עצמו. ובעל קרבן אהרן לא השגיח על ל' הרמב\"ם שבפירושו זה. כשכתב דהרמב\"ם ל\"ג במשנתנו מכה שאינה ראויה כו' אבל לשטת הר\"ש והר\"ב מכה שאינה ראויה כו' פירושא קמפרש לאכל נשם כו' שהיא מכה שאינה ראויה כו' ודבענין אחר אין כאן דין קרחת וגבחת:  ",
+                    "<b>איזו היא קרחת אכל נשם כו'</b>. וה\"ה לגבחת. רמב\"ם פ\"ה מהט\"צ (הל' ח'):  ",
+                    "<b>אכל נשם כו'</b>. לשטת הר\"ב והר\"ש ה\"ג בת\"כ. אי מה קרחת בידי שמים אף גבתת בידי שמים. מנין אכל נשם כו'. ת\"ל קרחת קרחת ריבה. לשטת הרמב\"ם ה\"ג בת\"כ. אי מה קרחת שאינה ראויה לגדל שער אף גבחת כו'. מנין אכל נשם כו' ת\"ל קרחת קרחת ריבה:  ",
+                    "<b>איזו היא קרחת מן הקדקד כו'</b>. על גבול הקרחת והגבחת בעי. דהמקום התורה ביארה זה בהדיא דגבחת יקרא מה שלגבי פניו. קרחת מה שכלפי ערפו. אלא מה דבעי הוא עד איזה גבול יקרא גבחת ועד איזה גבול יקרא קרחת. קרבן אהרן:  ",
+                    "<b>עד כנגד שער למעלן</b>. נ\"ל לאפוקי שער גבות העינים. ואם אפשר שיולד שער בפדחת כדברי הכ\"מ בסוף הל' ע\"ז. אהא דאמרינן בפ\"ק דקדושין (דף ל\"ו) לא תשימו קרחה בין עיניכם (דברים י\"ג) מנין לרבות כל הראש ת\"ל בראשם. לחייב על כל הראש כבין העינים ופי' הכ\"מ כלו' דבין שקרח בין עיניו מן השער הנולד בפדחת. בין שקרח בראש חייב ע\"כ. לפ\"ז אצטריך למיתני מלמעלן לאפוקי אי הוי שיולד לו שער בפדחת. שא\"צ שיהא גבח ממנו ג\"כ. אלא שאין דברי הכ\"מ נראין לי. דא\"כ תפלין דגמרינן התם מקרחה תהיה מקום הנחתן גם כן בין העינים שהוא על הפדחת. וגם רש\"י לא פי' כן אלא כתב בין עיניכם משמע סמוך לפדחת. וכ\"כ עוד בפ\"ג דמכות דף כ' בין העינים בראש סמוך לפדחת ע\"כ. ומן התימה על הכ\"מ שמפ' מדנפשיה ולא שת לבו לפירש\"י:  ",
+                    "<b>הקרחת והגבחת אין מצטרפין כו' ואינן פושות כו'</b>. ת\"כ וכי יהיה בקרחת או בגבחת מלמד שאין הקרחת והגבחת מצטרפות זו עם זו. יכול לא יצטרפו זו עם זו אבל יפשו מזו לזו. ת\"ל בקרחתו או בגבחתו ופי' הר\"ש מדכתיב או לחלק דריש דאין מצטרפות ואין פושות:  "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כל הבגדים מיטמאין בנגעים</b>. פי' הר\"ב לאתויי בגדים של עבדים ונשים וקטנים. וכ\"כ הרמב\"ם (בפירושו). ונראה דמדין נגעי אדם דרפ\"ג אתיא ליה. ואדהתם דתנן חוץ מגר תושב. דייק הכ\"מ רפ\"ט מהט\"צ דש\"מ דעבדים שישנן במצות שהאשה חייבת מיטמאין ובכאן דלא תנן חוץ מגר תושב. משמע דשל גר תושב נמי מיטמא (וכמ\"ש הר\"ב) וכ\"כ הר\"ש. אבל אין נראה כן מדברי הרמב\"ם* [דא\"כ רבותא לאשמעי' דלאתויי גר תושב. ובחבורו פי\"ג מהט\"צ (הל' ב) העתיק ל' המשנה. ואפשר דס\"ל דתנא סמך אדלעיל ברפ\"ג דקתני וחוץ מגר תושב דה\"ה הכא ודעת מהר\"ם דגר תושב מיטמא. כמ\"ש בשמו ברפ\"ג. וק\"ק לי על הר\"ב והרמב\"ם. אמאי הקדימו עבדים לנשים. ובכל דוכתי תנן נשים ועבדים]: \n",
+                    "<b>[חוץ משל עובדי כוכבים</b>. עיין מ\"ש בר\"פ דלקמן]: \n",
+                    "<b>יראו בתחלה</b>. פי' הר\"ב. אפי' בנגע שהיה בהם קודם שבאו ליד ישראל. ולא דמי להא דתנן לעיל רפ\"ז אלו בהרות טהורות שהיו בעובדי כוכבים קודם שנתגייר. דהתם בגופו. וכשנתגייר הוי כקטן שנולד. אבל הכא האי בגד הוי חזי לנגעים כו' הר\"ש. ומ\"ש הרב הלכך ימים כו' וכ\"כ הר\"ש אלא שלא סיים מן המנין. ואפ\"ה לא ידעתי מה ענין ימים לכאן. דכל עוד שלא ראהו הכהן. וגזר עליו החלט או הסגר. כאלו אינו הוא. ול\"ד לימי נזיר או הנדה זבה וזב דתלויין בעצמן: \n",
+                    "<b>ועורות הים אינן מיטמאין בנגעים</b>. כתב הר\"ב דכתיב לפשתים ולצמר או בעור. מה צמר ופשתים מין הגדל בארץ. ולא יקשה לך אמרו בצמר שהוא (אינו) מין הגדל בארץ לפי שהבעלי חיים אמנם (הם חיים) מן הצמחים. הרמב\"ם. ועיין מ\"ש במשנה ב' פ\"ז דב\"מ (ד\"ה ובתלוש) ולענין היקש עיין לקמן משנה ח' (בפי' הר\"ב): \n",
+                    "<b>חיבר להם כו' טמא</b>. בת\"כ ת\"ל או בעור להביא את שחבר לו מן הארץ. ופי' בעל קרבן אהרן דנ\"ל דמהניקוד יליף זה. דה\"ל לנקוד הבי\"ת בקמץ ונקודה בשו\"א שמורה על הסמיכות שירצה הסמוך לעור אחר לרבות עור שבים חם יהיה מחובר עמו מן הגדל בארץ אפילו בכל שהוא ע\"כ. ואין נ\"ל כלל שהרי מצינו כיוצא בזה הריבוי במס' כלים פי\"ז משנה י\"ג ושם לא נאמר אלא עור. ולא בעור. אבל הלימוד הוא כדכתבתי שם דדייק מדכתב או. וה\"מ למכתב בוי\"ו ועור וא\"נ בלא וי\"ו כלל כמ\"ש שם בס\"ד [ד\"ה וחבר]. וה\"נ דכוותיה וטפי טובא. דהא הכא א\"א למטעי. אילו היו כולם כתובים בוי\"ו לומר שאינו מטמא בנגעים עד שיהו כולם מחוברים יחד צמר ופשתים ושתי וכו' מלבד שהוא טעות שאין שום טועה יטעה בזה כדלעיל הנה בכאן כבר א\"א בלאו הכי. שהרי מפורש בכתוב שאח\"כ. והיה הנגע וגו'. בבגד או בעור או בשתי וגו'. ועיין בדבור דלקמן בל' הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>דבר שהוא מקבל טומאה</b>. כתב הר\"ב ובלבד שיחברנו כו' (דאז היה טמא האחד כשנטמא חבירו). כ\"כ הר\"ב (פ\"ז דכלים משנה י\"ג). וז\"ל הרמב\"ם ואם תחבר (חתיכת) פשתן דרך משל אל עור בעלי חיים [ימיי] ויהיה זה החיבור מחובר. ישימם יחד חיבור לטומאה, ר\"ל כי כאשר נטמא זה יטמא זה. וזה שיהיה חבורם בשתי תכיפות ולמעלה. כמו שאמרנו בסוף (כלאים) ואם זה העור (של ים) אז יטמא בנגעים. לאומרו או בעור (איזהו עור שיהיה) וזה ענין אמרו דבר שהוא מקבל טומאה (ר\"ל אם היה זה החבור חבור ישימהו מקבל טומאה) כאשר נגע טומאה בזה הדבר הגדל בארץ הנה זה העור אז יטמא בנגעים. אע\"פ שהוא ימיי. והוא אמרו בספרא או בעור להביא את שחיבר לו כל שהוא מן הגדל בארץ. אפילו חוט. ואפילו משיחה. ובלבד שיחברנו לו כדרך חבורו בטומאה. ע\"כ. אבל מהר\"ם כתב בשם הר\"י מסמפונט דדוקא הרצועה של עור שחיבר לה טמא. ולא עור חית הים [אע\"פ שמחוברת עמה] דיקא נמי מדקתני במתני' טמא. ולא קתני מטמא. וכ' עוד מהר\"ם. דבר שהוא מקבל טומאה נ\"ל דיש בו כשיעור. הבגד שלש על שלש. עור חמשה על חמשה. ולא בטיל ברוב. כיון דלא טרפן זה בזה כמו בסיפא. עכ\"ל. הרמב\"ם בחבורו פי\"ג מהט\"צ [הלכה ה'] דייק לכתוב מטמאין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>צמר גמלים וצמר רחלים כו'</b>. בת\"כ יליף מבגד צמר. לפי שאין קרוי צמר סתם אלא צמר רחלים וכמ\"ש בשם הירושלמי ברפ\"ט דכלאים: \n",
+                    "<b>מחצה למחצה מיטמאים בנגעים</b>. דלא כר\"ש דתוספתא דאמר הואיל וספק נגעים להקל מחצה למחצה טהור הר\"ש. ובכלאים נמי דינא הכי כמו ששנינו התם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העורות והבגדים הצבועים כו'</b>. כתב הר\"ב והלכה שהבגדים אין מיטמאין צבועים ואפי' בידי שמים דכתיב בבגד צמר או בבגד פשתים מה פשתים כברייתו (פי' הרמב\"ם בנא\"י שאין דרך לצבעו ע\"כ). אף צמר כברייתו אוציא את הצבועים בידי אדם ולא אוציא הצבועים בידי שמים. ת\"ל לפשתים ולצמר מה פשתים לבן (דלית בה צבוע בידי שמים. קרבן אהרן) אף צמר לבן. כך היא בת\"כ. ומ\"ש הר\"ב דעורות הצבועות כו' כדברי ר\"ש כ\"כ הרמב\"ם וטעמא כתב הכ\"מ ברפ\"י מהט\"צ משום דבצבוע בידי אדם. ה\"ל ר\"מ ור\"ש תרי נגד רבי יהודה והלכה כרבים. ועי\"ל הא דר\"ש שנויה בתוספתא בשם ר\"ע. וידוע דהלכה כר\"ע מחברו ע\"כ. וטעמא דר\"מ דמקיש עורות לבגדים מדכתיב בבגד או בעור להקיש עור לבגד מה בגד כולו לבן אף עורות כולם לבנים כדאיתא בת\"כ: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר העורות כבתים</b>. בת\"כ ר\"י אומר או בעור לרבות את הצבועים. דאו לחלק אתי לומר שהעור חלוק מצמר ופשתן. דצבועים נמי מיטמאין. *[והרבה פעמים נכתב או עור. ולפיכך יכולין למדרש גם הא דבמתני' א']: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר הצבועים בידי שמים כו'</b>. בת\"כ רש\"א כתוב אחד אומר בבגד. וכתוב אחד אומר בעור. הא כינד צבועים בידי שמים מיטמאין. צבועים בידי אדם אין מיטמאים. ופי' בעל קרבן אהרן כתוב אחד אומר בגד דהקיש עור אליו. וכתו' אחד אומר. או בעור. דחלקן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הבגדים מיטמאין בירקרק שבירוקים וכו'</b>. מדכתיב ירקרק ואדמדם יליף לה בת\"כ. וז\"ל הרמב\"ם אמר הש\"י בטומאת בגדים ירקרק או אדמדם. ושרש משרשי הלשון שלא יהיה (נוסף אות או אותיות. אלא לענין מה. וכ\"ש אותיות נוספות מה שיוסיף לזרוז) ולהפלגה וכאשר אמר ירקרק או אדמדם. ולא אמר ירוק או אדום. רצה בזה חזק הירקות וחזק האדמימות. וכן אמרו בנגעי אדם לבן אדמדם. או לבנה אדמדמת. ענינו ג\"כ החזק באדמימות. ר\"ל שיהיה זה המראה המעורב מן הלובן עם חזק האדמימות. ויהיה ממנו המראה אשר נקראהו פתוך. כמו שבארנו בראש המסכת ע\"כ: \n",
+                    "<b>ובאדמדם שבאדומים</b>. לשון הר\"ב כזהורית יפה שבדם. והר\"ש ובעל קרבן אהרן העתיקו התוספתא כזהורית יפה שבים. וכן היא הגירסא בתוספתא שבידינו בריש פ\"ק: \n",
+                    "<b>היה ירקרק ופשה כו'</b>. פי' הר\"ב היה ירקרק כגריס ולסוף שבוע פשה אדמדם אצל ירקרק בת\"כ יליף ליה דמדכתיב ירקרק. או אדמדם. מלמד שאין מטמאים בפתוך. כלומר מעורב. מדכתיב או לחלק. יכול כשם שאין מטמאין בפתוך כך לא יצטרפו זה עם זה. ת\"ל והיה. ולא אמר והיו. מלמד שמצטרפין. וכדפי' הר\"ב והיה דגבי שאת ובהרת בריש מכילתין. והא דנקט הר\"ב כגריס. דבנין אב לכל צרעת שהן כגריס. כמ\"ש ברפ\"ו. ושיעור הפשיון במשנה ז': \n",
+                    "<b>כאילו לא נשתנה</b>. לשון הר\"ב ואותו שפשה טעון שרפה ואותו שלא פשה מסגירו שבוע שני. כלומר מכבס ומסגירו כדלקמן. ומפרשינן בת\"כ. משום דלא מקרי הפוך. אלא כשנהפך ממראהו למראה טהור. כגון מירקרק לירוק או מאדמדם לאדום. אבל כשנהפך ממראה טמא למראה טמא. לא מיקרי הפוך. אלא הרי הוא עומד יקרא. ומשמע נמי דכשעומד ב' שבועות שדינו שישרף. וכך היא דעת הראב\"ד רפי\"ב מהט\"צ. ואין כן דעת הרמב\"ם. אלא שדינו כדין כהה בשני דתנן לקמן שקורעו ושורף מה שקרע. והכ\"מ נתן טעם לדבריו. ואין להאריך כאן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העומד בראשון יכבס ויסגיר</b>. מדאמר קרא שאם בסוף הסגר שני עמד בעינו ולא פשה ישרף. משמע הא בסוף הסגר ראשון יסגיר. הכ\"מ שם. ופשטיה דקרא דבסוף שבוע ראשון נמי הכי משמע והנה לא פשה הנגע וגו'. וצוה הכהן וכבסו. אלא מדתנן לקמן שאם כהה בראשון יכבס ויסגיר וילפינן ליה מקרא דהנגע דהכא לג\"ש. לומר דאם כהה יכבס. משום הכי אצטריך לפרושי דלא תימא דוקא כהה יכבס. אבל עומד ישרף: \n",
+                    "<b>יכבס פי' הר\"ב מקום הנגע</b>. דכתיב (ויקרא י״ג:נ״ד) וכבסו את אשר בו הנגע. ויליף בת\"כ דלא לכל הבגד קאמר. ולא לנגע בלבד. אלא צריך לכבס מעט מן הבגד עמו. וז\"ש הר\"ב מקום הנגע. כלומר ולא הבגד כולו ולא את הנגע בלבד: \n",
+                    "<b>העומד בשני כו' הפושה כו'</b>. מקראות מפורשות הן. בראשון אם פשה. ובשני אם עמד וכ\"ש אם פשה: \n",
+                    "<b>הכהה בתחלה</b>. פי' הר\"ב שהיה מתחלה חזק הירקרקות כו' ונעשה ירוק בינוני כו' דאילו ירוק חלש שהוא מראה שלישי טהור לגמרי ואפילו בראשון או בשני. כדיליף בת\"כ מדכתיב והנה כהה הנגע. מדקראו הנגע משמע דעדיין קצת מראה הנגע בו. ואע\"פ דשיטת הרמב\"ם (רפי\"ב מהט\"צ) אינו כן כך היא שיטת הראב\"ד. ופלוגתייהו בכאילו לא נשתנה דמתני' דלעיל: \n",
+                    "<b>הכהה בראשון יכבס ויסגיר , יליף לה בת\"כ בג\"ש דנגע נגע דבראשון כתיב וכבסו את אשר בו הנגע דלא הל\"ל אלא וכבסוהו או וכבסו אותו והוה שמעינן נמי דמקום נגע קאמר</b>. מדלא אמר וכבסוהו בלבד. או וכבסו אותו. אלא אמר הנגע לג\"ש מנגע דאמר בשבוע שני והנה כהה הנגע מה התם וכו'. וכתב הר\"ש ומיהו אין דינו ממש כעומד. דאילו עומד ב' שבועות ישרף וכיון שכהה בסוף שבוע ראשון (או) ובסוף שבוע שני חזר לירקרק או אדמדם. הרי הוא כעומד ב' שבועות ושורף. אבל אם עודו כהה. אפילו פשה בכהה מכבסו בסוף שבוע שני. ע\"כ: \n",
+                    "<b>רבי נחמיה אומר א\"צ מטלית</b>. והאי עוד מיבעי ליה לכדתניא בת\"כ בבגד יכול כ\"ש ת\"ל עוד מה ראשונה כגריס אף שנייה. ורבנן תרתי ש\"מ. מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חזר נגע לבגד</b>. פי' הר\"ב במקום אחר מן הבגד. דאע\"ג דמדכתיב עוד ילפינן למקומו. מיהו מדאמר בבגד דמיותר דהוי סגי ליה לכתוב ואם תראה עוד ולא איצטריך למכתב בבגד דהא ביה איירי אלא לרבות כל הבגד כדאיתא בת\"כ: \n",
+                    "<b>שורף את הבגד</b>. כתב הר\"ב אבל המטלית אינו טעון שרפה. ולא שייך ביה לשון הצלה דקתני עלה בתוספתא ומטלית תשמש את עצמה בסימנים דאם יש בה שלש על שלש כו' הר\"ש. ועיין במשנה י\"א: \n",
+                    "<b>חזר נגע לבגד</b>. פי' הר\"ב למוסגר מדתנן חזר מוכח ודאי דבמוסגר קאמר. דאילו בטהור מאי חזר בו הא מעולם לא היה בו ולא אצטריך למתני הכא לבגד הראשון כדלקמן דלקמן שאני דתני נמי דין השני: \n",
+                    "<b>שורף את המטלית</b>. הר\"ב העתיק מציל את המטלית וכן לשון הר\"ש ומייתי תוספתא דקתני הטולה מן המוסגר בטהור. ונראה נגע בבגד שורף את המטלית וכתב עלה הטולה מן המוסגר בטהור ונראה נגע בבגד כלומר בטהור נראה הנגע ומש\"ה נקט נראה ולא קתני חזר כדקתני במתני' משום דהכא בטהור איירי שהנגע נראה בו עכשיו בתחלה. שורף המטלית. דמטלית זה מבגד מוסגר קאתי והנגע שבטהור כאילו הוא במטלית שנתחבר בו. הלכך המטלית טעון שריפה והבגד שבו הנגע טעון הסגר והמוסגר שניטלה ממנו חתיכה זו כדקאי קאי. דלגבי המוסגר לא נחשב הנגע כאילו הוא במטלית ע\"כ. הא קמן דאיהו במתני' גריס בהדיא מציל וא\"ת ואי הכי בסיפא כשחזר למטלית אמאי הבגד הראשון ישרף ולמה הבגד לא ימשוך אליו המטלית והמטלית ימשוך אליו הבגד. ונראה לי דהבגד המוסגר כשחזר בו הנגע לא ימשוך אליו המטלית אחרי שהמטלית מחובר לטהור. אבל כשחזר למטלית עצמו והבגד אינו מחובר לטהור אבל עומד בפני עצמו לפיכך נמשך אחרי המטלית והרי נאמר ואם תראה עוד. ואין עוד אלא מקומו ואע\"ג דבבגד לרבות כל הבגד כמו שכתבתי לעיל. מ\"מ חבורו של המטלית לטהור הוא שמצילו כך נ\"ל. ובעל קרבן אהרן יהיב טעמא שהמטלית ראוי שימשוך אליו הבגד. שלא חשש הכתוב אלא לחזרת נגע במקומו הראשון כמו שנאמר עוד ואין עוד אלא מקומו ע\"כ. וזה אינו מספיק מכיון שנאמר בבגד לרבות כל הבגד אלא טעמא כדפרישית דחבורו לטהור מצילו למטלית ומאד נפלאתי מבק\"א דבת\"כ שנוי כמו שהיא הגי' לפנינו שורף והוא לא הרגיש כלל ומפ' עלה דברי הר\"ש דמציל ולא עוד שאח\"כ מביא פי' אחר בשם רבינו הלל ובפי' ההוא נכתב שורף כו'. ואיהו לא חלי ולא מרגיש בכל אלה. דאפילו כי תימא שגירסתו בת\"כ היתה מציל ושהמדפיסים טעו להדפיס שורף מ\"מ אחרי שראה והעתיק פי' רבינו הלל היאך לא שת אל לבו בחלוף הלשונות של פי' עצמו והוא מפי' הר\"ש דמפרש מציל כו' ושל פי' רבינו הלל דמפרש שורף כו' ועוד אני תמה על גי' הר\"ב והר\"ש. דהיאך מצי לגרוס מציל. דמ\"ש מהא דתנן בנגעי בתים בפי\"ג משנה ה' הבונה מן המוסגר בטהור חזר נגע לבית חולץ את האבנים ודכוותה הכא צריך לגרוס שורף וכ\"כ שם הרמב\"ם בפירושו דענין שתי אלו ההלכות אחד ובפירושו דהכא. וכן בחבורו פרק י\"ב [מהט\"צ] העתיק שורף. אך עתה באו לידי דברי מהר\"ם דלקמן פרק י\"ג. דמתרץ לה ומפרש להא דלקמן נמי בכה\"ג דהכא כמו שאעתיקהו שם. ומכל מקום לפירוש הר\"ב והר\"ש דהתם. קשיין אהדדי. וצ\"ע. ואין סברא לומר דלדידהו הכא דוקא במטלית שאין בו ג' על ג' דאינו מטמא בנגעים דהא הר\"ש והר\"ב פירשו ברישא אם הוא ג' על ג' וכו' וכן פשט דמתני' בכל מטלית מיירי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והרי הוא פספס יחידי</b>. פי' הר\"ב כלומר אם לא היה בו אלא פספס אחד לבן. מסיים הר\"ש שיש בו כגריס ולא יותר. ע\"כ. כלומר ואע\"פ דבפחות מג' על ג' אינו מטמא בנגעים כמ\"ש הר\"ב לעיל. הכא לא בעינן. וכן דעת הרמב\"ם. וכתב שלא נצטרך שיהי' (בכל) פספס לבן ממנו ג' על ג'. לפי שהם כולם כמו בגד אחד וכבר אמר רבי נחמיה בתוספתא לעולם אינו מטמא בנגעים עד שיהי' בלבן שלה שלש על שלש. ואין הלכה. ע\"כ. והר\"ש כתב עוד דיש ליישב מתניתין אפילו כר' נחמיה שיש בפספסה שלש על שלש ומלאו כולו נגע דאין לו במה יפשה. ע\"כ. ואעפ\"י שכתב דיש ליישב כו'. עיקר דבריו בפירוש המשנה. כמ\"ש בתחלה וכדעת הרמב\"ם. ובעל קרבן אהרן לא השגיח יפה בדברי הר\"ש לראות דדבריו הראשונים עיקר והאחרונים אינם אלא לישוב בעלמא: \n",
+                    "<b>לא שמעתי</b>. עיין מה שכתבתי בסוף פ\"ט: \n",
+                    "<b>שקיימת דברי חכמים</b>. מפורש שם (ד\"ה חכם): \n",
+                    "<b>הפסיון הסמוך כל שהוא הרחוק כגריס והחוזר כגריס</b>. בת\"כ יליף לה דכי פשה משמע בכל שהוא. וכי הדר כתב הנגע בבגד דלא איצטריך דממילא הוה משמע דפסיון היינו שהנגע פשה ושבבגד פשה. אלא לומר דפסיון בבגד רחוק מהנגע נמי הוי פסיון ודלא תימא דשניהם בכל שהוא. בין סמוך בין רחוק. להכי כתיב הנגע דפסיון שבבגד הרחוק צריך שיהא נגע וילפינן בג\"ש דכל נגע כגריס כמ\"ש בריש פ\"י: \n",
+                    "<b>הרחוק</b>. פי' הר\"ב שהאום בראש אחד כו'. וכן לשון הר\"ש וכלומר. ואע\"פ שהם רחוקים הרבה. ומיהו הם מצד אחד. אבל מצד זה לצד אחר לא אלא א\"כ בעורות. כדפי' הר\"ב במשנה י\"א [בסופו]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השתי משישלק</b>. פי' הר\"ב דכתיב בבגד וגו' מה בגד כו'. אף שו\"ע משתגמר מלאכתן איזהו גמר מלאכתן השתי משישלק (ודרך היה לשולקו אע\"פ שעכשיו אין רגילין תוספות פרק ב' דשבת דף כ\"ז ד\"ה אונין) והערב מיד והאונין של פשתן משיתלבנו. תורת כהנים. ונראה לי דאתיא ליה למדרש. מה מצינו. משום דמשכח לקרא דבתר הכי דמפסיק בעור. וכתב בבגד או בעור או בשתי. ובכאן ובתרי' * [בקרא דוראה את הנגע] לא הפסיק. שמע מינה דלאגמורי להו במה מצינו קא עביד הכי , ובעל קרבן אהרן פירש מדאמר בבגד או בשתי לא יאמר זה או זה. אלא ששניהם ממין אחד. מה בגד כו': \n",
+                    "<b>כדי לארוג ממנה שלש על שלש</b>. בת\"כ יליף ליה ג\"כ במה מצינו מבגד שאין מיטמא בנגעים בפחות מג' על ג'. כדלעיל: \n",
+                    "<b>אפי' כולה שתי אפילו כולה ערב</b>. דא\"צשיהיה שתי וערב יחד. דכך משמע מלת או שחלק בזה או בזה. קרבן אהרן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הסליל</b>. לשון הר\"ב עץ חלול כמין קנה שמחברים עליו המטווה. ולא ידעתי למה יעשוהו חלול אם המטווה מתחבר עליו. ולא בתוכו. ולשון הרמב\"ם יעשה כמו קנה מעץ נקוב (ולה שני עצים אחרים) ויחבר עליה המטווה. והוא אשר נקרא סליל ע\"כ. ונראה בעיני שהוא הדיוסטר שבמשנה ג' פ\"כ דכלים. שמפרש שם [הר\"ב והר\"ש] שנעשה על זה התואר. וראיה לדברי ששם כתב הר\"ב. שהוא נשפ\"ה בלע\"ז. ובכאן מצאתי כתוב סליל אשפ\"ה בלע\"ז. ואם שמותיהן חלוקים שזה נקרא דיוסטר. וזה נקרא סליל אפשר שתמונתן ג\"כ אינן שוות ממש. ולכך ג\"כ לזה לועזין אותו נשפ\"ה ולזה אשפ\"ה: \n",
+                    "<b>הכובד העליונה</b>. כתב הר\"ב ונראה הנגע בכובד האחד. השני טהור. לשון הר\"ש כל זמן שהוא שתי השני טהור *[ופירוש עליונה ותחתונה תמצא ברפכ\"א [דכלים] בדברי הר\"ב ובמ\"ש שם בס\"ד]: \n",
+                    "<b>וכן ב' דפי חלוק</b>. כתב הר\"ב ולא כעין חלוקים שלנו וכו' כ\"כ הר\"ש. והרמב\"ם פי'. ב' דפי חלוק הוא בעת ההבדל בגד או חלוק מחברו כאשר ישארו שני חתיכות מחוברות בחוט מן השתי ומן הערב: \n",
+                    "<b>בנפש המסכת</b>. פי' הר\"ב חוט הערב כו'. ועד שיתישבו כו'. הוי כשתי להצטרף עמו לנגע כגריס. וכ\"כ הר\"ש ור\"ל לשתי העומד מצטרף. והרמב\"ם מפ' דנפש המסכת ובשתי העומד ענין אחד הוא. לומר שמצטרפין זה עם זה. ולהר\"ש והר\"ב בנפש המסכת לחוד שמעי' הכי. ובשתי העומד קמ\"ל לגופי' דשתי העומד. ומ\"ש הר\"ב א\"צ בתחלה כשאורג בו ב' בתי נירים קודם שיארג בו ג' על ג'. וכך לשון הר\"ש. ותמה אני דהא במשנה ב' פרק דלקמן תנן בהדיא דתחלת הבגד צריך שיהא ג' על ג'. ועוד מה ענין ב' בתי נירין לג' על ג'. ולכן נ\"ל דה\"ג קודם שיארג בו שלישי. ול\"ג על ג'. והענין כדכתב הר\"ב משמא דגמ' במשנה ב' פי\"ג דשבת העושה שתי בתי נירין בנירים. שמרכיב שני פעמים כל חוט של שתי בניר. ובפעם הג' [מרכיבו] על חוט המורכב על הקנה. ע\"כ. וקמ\"ל דקודם שהרכיב השלישי מצטרף לשתי העומד * [אבל אני פירשתי שם אותה הרכבה. בענין אחר]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שורף את הנימין</b>. ושיעור הנימין מפורשים ברפכ\"ט דכלים. נימי הסדין והסודרים. הר\"ש: \n",
+                    "<b>מציל את האומריות שבו</b>. פי' הר\"ב דכתיב ושרף את הבגד בצמר או בפשתים. שאין ת\"ל בצמר או בפשתים כו'. תורת כהנים. ופירש הרמב\"ם (שהיה ראוי שיאמר ושרף את הבגד הצמר או הפשתים) הנה מאמרו בצמר או בפשתים. יורה שבהן מה שישרף. ומה שיעזוב. ובאה הקבלה שיעזוב מהן האומריות שבו. עד כאן: \n",
+                    "<b>אפילו הן ארגמן</b>. כתב הר\"ב דלא תימא כו' ואפילו הן ארגמן שהוא צמר צבוע מציל. בת\"כ אוציא את האומריות של שיראים ושל זהב שאין מינן מיטמא בנגעים. ולא אוציא של ארגמן ושל זהורית טובה שמינן מיטמא בנגעים ת\"ל אשר יהיה בו הנגע הראוי לקבל נגע. פירש הרא\"ש הראוי לקבל נגע. עכשיו. לאפוקי הני שהן צבועים. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל הראוי ליטמא טמא מת כו'</b>. פי' הר\"ב כגון בגד של ג' על ג' וטעמא דכיון שהוא ג' על ג'. הוי בכלל והבגד כדאיתא בגמ' דשבת פ\"ב דף כ\"ו: \n",
+                    "<b>*[כגון קלע של ספינה וילון כו'</b>. ולא ידעתי למה פרט את אלו ורבים הם השנויים במסכת כלים וביחוד בפרק כ\"ד ובפכ\"ח ובשאר פרקים אחת הנה ואחת הנה. ולא עוד אלא דקלע של ספינה. לא נשנה שם. ואני תמה על הרמב\"ם שלא כתב לקלע של ספינה בפרקיו להלכות כלים. אשר שם מפכ\"ב עד פכ\"ח כתב לכלים הטמאים מדרס. ושאינם טמאים מדרס]: \n",
+                    "<b>ושביס של סבכה</b>. פי' הר\"ב ל' השביסים והשהרונים. ובספכ\"ח דכלים מפרשו ע\"ש. ויש לדקדק דסבכה גופה ה\"מ למתני. וכדתנן פכ\"ד דכלים משנה י\"ו. ומל' הרמב\"ם בפי' נראה דל\"ג ושביס אלא והסבכ'. אבל בחבורו פי\"ג מהט\"צ העתיק ושביס של סבכה: \n",
+                    "<b>ומטפחות של ספרים</b>. עיין במסכת כלים פכ\"ד משנה י' ובפכ\"ח משנה ד' (ד\"ה של ספרים): \n",
+                    "<b>וגלגלון</b>. פי' הר\"ב אבנט כו'. ועיין בפירוש [הר\"ב] מ\"ד פ\"ג דעדיות: \n",
+                    "<b>ורצועות מנעל וסנדל</b>. עיין בפי' הר\"ב פכ\"ד דכלים משנה י\"ב: \n",
+                    "<b>שיש בהן רוחב כגריס</b>. לפי שלא יהיה נגע פחות מכגריס מרובע. כמו שפירשנו. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>סגוס כו'</b>. ראב\"י אומר עד שיראה באריג ובמוכין. פירש הר\"ב סגוס בגד עב מאד. והוא כאדרת שער וכו' לשון הרמב\"ם ושרש זה שהשם אמר בנגעי (בגדים) פחתת היא בקרחתו או בגבחתו. ואמרו בספרא בקרחתו. אלו השחקים. ר\"ל הבגד הישן אשר נשתוו שטחיו. בגבחתו אלו החדשים. ר\"ל הבגד החדש אשר להן פתילות ובגד הצמר כאשר הוא חדש וכ\"ש העבים הגסים כמו בגדא דנרש (והסגוסים) כאשר הם חדשים יהי' על שטח האריגה כמו גרגרים מצמר בולטין. נקראו מוכין לדמותם כמוכין. והוא הצמר אשר ימלאו בו הכרים וזולתן. ע\"כ. ואינו מפרש מה טעם בקרחתו אלו השחקים ובגבחתו אלו החדשים ודברי רש\"י בזה ידועים במקומן בפי' החומש. ובעל ק\"א כ' בשם פסיקתא זוטרתא דבקרחתו דריש מלשון קרח. שנקרחו המוכין אשר עליו כמו שיקרח השער אשר מהראש. שזה יקרה לו מפני היותו ישן. וגבחתו אלו החדשים. שהמוכין עדיין גבוהים עליהם ויהי' בגבחתו כאילו כתיב בגבהתו. ירצה בגבהותו. ולזה נראה שנתכוון הרמב\"ם ז\"ל *[וז\"ש הרמב\"ם בגדא דנרש נ\"ל שצ\"ל גמדא דנרש. והוא ספ\"ק דבילה דף ט\"ו. לענין כלאים קשים דשריין וקאמר האי נמטא גמדא דנרש שריא. ופי' רש\"י נמטא בגד שקורין *) פלטרא בלע\"ז גמדא קשה כמו גמוד מסאנא (בפ' ע\"פ דף קי\"א [ופירש\"י] נתכווצו מנעליו) דבר שהוא כווץ נעשה קשה. דנרש מקום. שריא לישיבה כו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בגד המוסגר</b>. כתב הר\"ב שהי' בו נגע וצבעו. וכך פי' הר\"ש. משום דמוכח מת\"כ דמיירי אף בימי הסגירו. ולא באותו שנטהר בקריעת הנגע. דמרבה ליה בת\"כ מצרעת ממארת שכל זמן שיקרא צרעת *[ואפילו מוסגר]. תן בו מארה. ואל תהנה בו. ואי לאו דצבעו הוה מינכר בנגעו. וכתב מהר\"ם וכגון שהי' לו שאר בגדים צבועים ונולד בהן נגע. ע\"כ. ונ\"ל דלרווחא דמלתא כתב שנולד בהן נגע. וכלומר שאפילו אם ע\"י הצבע לא הלך לו הנגע. משכחת לה. היכא דאית ליה כבר בגדים צבועים ולאחר שנצבעו נולד בהן נגע. שהם אינם מיטמאים בנגעים. כדתנן לעיל מ\"ג: \n",
+                    "<b>*[כולם טהורים</b>. לשון הר\"ב דאת הודאי הוא מטמא כו' כדפי' לעיל בספ\"ה לענין אדם. הר\"ש ואע\"ג דהתם קרא דייק הכי. אין להחמיר בנגעי בגדים יותר מבנגעי אדם: \n",
+                    "<b>קצצו כו' טהור</b>. ואין ללמוד מצרעת ממארת דההוא במוחלט כתיב. אלא דמצרעת ילפינן אף למוסגר. כדלעיל. והדר ממעיט בת\"כ לקצצו כו' במוסגר. מדכתיב כי צרעת. ונ\"ל דלאו מכי דריש. אלא כלומר קרא אחרינא כתיב גבי ושרף. כי צרעת. וטעמא למה לי. אלא לחלק דתן מארה בושרף ולא באינו שורף הא כיצד אלא קצצו וכו': \n",
+                    "<b>ואסור בהנייתו</b>. פי' הר\"ב דהא שרפה בעי וכ\"כ הרמב\"ם והר\"ש. ולא ידעתי למה לא כתבו מדכתיב ממארת תן בו מארה כו' כדלעיל. ועוד שהרי מצינו שרפה במותר בהנאה בתרומה טמאה כדתנן במשנה ה' פרק אחרון דמסכת תמורה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כל הבתים מיטמאין בנגעים</b>. לאתויי כדפי' הר\"ב בר\"פ דלעיל , ועיין מ\"ש שם: \n",
+                    "<b>חוץ משל עכו\"ם</b>. וכן העתיק הר\"ב, והר\"ש כתב אלא משל עובדי כוכבים גרסינן. דהכי איתא בריש פ\"ט דגיטין [דף פ\"ב]. ומפרשים התם דפירושו חוץ. ומ\"ש הר\"ב וכשם שאין אחוזתם מטמאה בנגעים כך בגדיהם וגופן כו'. כך הוא במקצת פי' הרמב\"ם. אבל בת\"כ שבידינו ל\"ג וגופן. וכן אינו במקצת פירושי הרמב\"ם. ויראה לי דלגופן לא צריך. שלמדנו מדכתיב אדם כי יהיה בעור בשרו נגע. דאיכא למידרש מיניה כדדרשינן בטומאת אהל *[ועיין מ\"ש במשנה ו' פי\"ח דאהלות בד\"ה מדורות כו'] אדם כי ימות באהל ולא עכו\"ם. שנא' (יחזקאל ל״ד:ל״א) צאני צאן מרעיתי אדם אתם. אתם קרויים אדם ולא עובדי כוכבים קרויין אדם. וכבר כתבתי ברפ\"ג דברי מהר\"ם בזה. ולענין גר תושב *[עיין מ\"ש בר\"פ דלעיל דהכי נמי הכא כמ\"ש בשם מהר\"ם ברפ\"ג]: \n",
+                    "<b>יראו בתחלה</b>. פירש הר\"ב והימים שהיה בהם הנגע כו' עיין מ\"ש בר\"פ דלעיל: \n",
+                    "<b>בית עגול כו' אינו מיטמא בנגעים</b>. פי' הר\"ב דגבי נגעים כתיב קירות קירות כו'. ומראיהן שפל מן הקיר לא קא חשיב. אלא הני דכתיב בהו לישנא יתירא קא חשיב. רש\"י סוף פ\"ק דנזיר [דף ח']. ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>בית טריגון</b>. פי' הר\"ב שיש לו ג' זויות כו'. וה\"ה בית שיש לו שתי זויות או חמש. בת\"כ תניא ובפ' גט פשוט (בבא בתרא דף קס\"ד) מייתי לה. וקרי לשל שתים דיגון. ולשל חמש פנטיגון. ופירש\"י דיגון. פינות שתים. מצד אחת עגול וצדו אחת יש לו שתי פינות. עד כאן *[ונ\"ל גם לשון דיו שבלשון יון הוא שתים. כמ\"ש הר\"ב בריש פ\"ב דערובין. ושוב מצאתי כן בערוך ערך הין. וכתב עוד שגין לשון פינה. בלשון יון שקורין לפינה גיניאה. וכן מפרש פינטגין שחמש בלשון יון פינטו] וכתב מהר\"ם תימה לי אמאי לא קתני נמי הכא. ובשלמא דיגון לא אצטריך. דכיון דקתני טריגון אינו מטמא. כ\"ש דיגון. אבל קשה לתני פנטיגון דהוה רבותא טפי. דאע\"ג דאיכא למ\"ד שיש בכלל חמש ארבע גבי ציצית ומחייבין לה בציצית כמו בעלת ד'. הכא לא אמרי' הכי. לכן נ\"ל דפלוגתא דתנאי הוא. דכי היכי דפליגי בהא גבי ציצית בפ\"ב דזבחים [דף י\"ח] וס\"פ הקומץ רבה (מנחות דף ל\"ו) ובפ' התכלת (מנחות דף מ\"ג). ה\"נ פליגי הכא בנגעים. דתנא דמתני' ס\"ל דבעל חמש מטמא בנגעים ולתנא דברייתא לא מטמא. ואין להקשות דבשלמא התם אתרבי ליה מאשר תכסה בה. אבל הכא ליכא ריבויא. די\"ל דהכא נמי אמרינן בעלת חמש. מדכתיב קירות תרי זימני. וכתיב נמי קיר. דכתיב (ויקרא י״ד:ל״ז) ומראיהן שפל מן הקיר. עכ\"ל. אבל הרמב\"ם בפי\"ג מהט\"צ העתיק בעל חמש. ולא העתיק בעל שתים. ואפשר משום דבמכ\"ש אתיא: \n",
+                    "<b>או באסקריא</b>. הר\"ב העתיק ובאסקריא. ופירוש הוא תורן הספינה. וכן הוא לשון הר\"ש. וכיוצא בזה בברייתא פ\"ז דנזיר דף נ\"ה. הנכנס לארץ העמים כו' בספינה ובאסקריא. ופירש רש\"י כלומר בספינה גדולה שיש בה אסקריא. וקרי לה הכי על שם אסקריא שבה. דהיינו תורן. וקרוי \n",
+                    "<b>) פושט בלע\"ז ע\"כ</b>. ואף הרמב\"ם גירסתו ואסקריא. אלא שמפרש דקאי אדלקמיה. על ארבע קורות. שהבנין שעל ארבע קורות בלתי מחובר לארץ. נקרא אסקריא. ואפשר לי לקיים גירסת הספר. לא מיבעיא להרמב\"ם. אלא אף להר\"ש והר\"ב. ויהיה בנין המצפה שעושין על התורן שיעמוד עליו הצופה. ושפיר קתני או. * [ומ\"ש הר\"ב ויש ספרים כו' ובלשון מקרא כו' בדברי הימים ב' ב' ט\"ו]: \n",
+                    "<b>על ארבע קורות</b>. לשון הר\"ב שהיה הבית בנוי על גבי הקורות. ולשון הר\"ש שיש אויר תחת הקורות וכותלי הבית בנויים על גבי הקורות. ע\"כ. וכלומר שהקורות בולטות. כגון מן עלייה. ועליהן בנוי בית. ולשון הרמב\"ם פי\"ד מהט\"צ שם או תלוי על ארבע קורות. ומהר\"ם פירש דקורות היינו שהם רחבים וראויין לעמוד בלא נעיצה בקרקע. ולא קרינן ביה בבית ארץ. אבל עמודים דלק' שאינן רחבין אינן מתקיימים בלא נעיצה. א\"נ דד' קורות שלא כנגד הזויות ודלקמן הן כנגד הזויות וכתב שפי' קמא ניחא טפי ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>אפילו על ארבעה עמודים</b>. לשון הר\"ב שהעמודים מחוברים בארץ והן נחשבים ד' זויות לבית והגג עליהם וכו' וכך הוא בפירוש הרמב\"ם ודברי תימה הן דהא לקמן תנן אין הבית מיטמא בנגעים עד שיהיה בו אבנים וענים ועפר וכאן אין כותל כלל אבל בנא\"י שבפירוש הרמב\"ם כתוב ועליהן בית בנוי כו'. וכך הם דברי הר\"ש העתיק לשון ת\"כ. להביא בית הבנוי על העמודים. ומפרש וז\"ל על העמודים. הם עמודים זקופים ונעוצים בארץ זה אצל זה. שאין אויר מפסיק תחת הכתלים שהבית בנוי עליהם. ומיהו מדקתני מתניתין על ארבע עמודים. משמע דלא חיישינן מאויר שתחת הכתלים. אלא מזויות הבית. שלא יהא אויר תחתיהם דאותן ד' עמודים כנגד זויות הבית ע\"כ ועיין לעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בית שאחד מצדדיו מחופה בשיש כו' טהור</b>. אמר ית' ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית הורה בזה שהוא נבנה מאבנים ועצים ועפר ואז יטמא. הרמב\"ם. שאף ע\"פ שבתחלה נאמר ונתתי נגע בבית סתם נלמד במדת דבר הלמד מסופו שאינו מדבר אלא במה שכתב בסופו ונתץ וגו'. ולא בבית הבנוי מענין אחר ועיין בסמוך בדבור עד שיהא כו': \n",
+                    "<b>ואחד בעפר</b>. ה\"נ ה\"מ למתני וצדו אחד [עצם] וצדו אחד ברזל אלא תנא ושייר. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>ועפר</b>. כדכתיב בקרא ואת כל עפר הבית ואין זה גושי עפר אלא הוא מגובל ונעשה טיט כענין שנאמר (ויקרא י״ד:מ״ב) ועפר אחר יקח וטח את הבית. ולשון הרמב\"ם בפירושו מאבנים ומעפר ומסיד וסיד א\"א לומר כדפי' הר\"ב והרמב\"ם במ\"ו דסיד לא הוי עפר. וע\"ק דהשמיט עצים לכן נ\"ל שהוא ט\"ס וצ\"ל מאבנים ומעצים ומטיט: \n",
+                    "<b>עד שיהא בו אבנים ועצים ועפר</b>. פירש הר\"ב דכתיב את אבניו את עציו ואת כל עפר הבית וכן נראה מל' הרמב\"ם דלעיל. ואיכא למידק מנלן עד דאיכא לכולהו. דדלמא כי איכא חדא נמי תסגי וקרא לגופיה אצטריך. לומר שכל אחד מאלו מתטמא בנגעים ובעי נתיצה. והר\"ש הביא ברייתא דר' ישמעאל אומר בי\"ג מדות כו' דבריש ת\"כ. דתניא דבר הלמד מסופו כילד ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. משמע בית שיש בו אבנים ועצים ועפר מיטמא. יכול אף בית שאין בו אבנים ועצים ועפר. ת\"ל ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית דבר הלמד מסופו שאין הבית מיטמא עד שיהא בו אבנים ועצים ועפר ע\"כ. ובעניי לא יכולתי לעמוד על למוד זה דבשלמא אם בא ללמד שלא ליטמא שום בית שאינו נבנה בשום אחד מאלו. אתי שפיר דאע\"ג דונתתי נגע בבית סתם כתיב ואיכא למימר דמשיש או לבנים או סלע או גוש עפר נמי בכלל. למדנו מסופו דגבי נתיצה כתיב אבניו ועציו ועפרו דדוקא הני ואחריני לא אבל לומר דבעינן עד שיהו שלשתן זו לא שמענו דהא איכא לפרושי דקרא קמ\"ל דכל אחד משלשתן ראוי ליטמא בצרעת ובעי נתיצה. ובעל קרבן אהרן בתחלת חבורו על פי\"ג מדות שקראו מדות אהרן. כתב על ברייתא זו יכול אף בית שאין בו אבנים ועצים ועפר או או קאמר דאי לית ביה דבר מאלו היכן נראה הנגע. אלא שאין בו האחד מהם קאמר וא\"כ הכתוב סתום כי לא ידענו מאיזה בית מדבר אם בנוי מאבנים ועצים ועפר או באחד מהם די ובאמרו בסופו ונתץ את הבית את אבניו וגו' ואע\"פ שבא לומר שהאבנים ועצים והעפר כולם מקבלים טומאה וטעונים נתיצה אגב אורחיה למדנו שכיון שהוצרך לומר אבניו ועציו ועפרו משמע שלא אמר בית אלא על הבית שיש בו אבנים ועצים ועפר. ע\"כ. ולא הבינותי זה כלל היאך מצינו למדין מסופו שיהא צריך לשלשתן ביחד. דבשלמא ללמוד שאין שום דבר אחר מיטמא בנגעים משתמע שפיר. כיון דלא כתבה תורה לנתוץ אלא אלו שזכר. ש\"מ דשום דבר אחר אינו ראוי לקבל טומאת נגעים. אבל שנוכל ללמוד דלבעי כל אלו השלשה ביחד אגב דכתב התורה לאלו השלשה. שבהכרח הוצרכה לכתבן ללמד על עצמן שהם טעונים נתיצה שמקבלים טומאת הנגע. זה לא ידעתי מנין לנו ללמוד כן. וכן מה שהניח וכתב דהא דקתני יכול אף בית שאין בו אבנים ועצים ועפר או או קאמר דאי לית ביה דבר מאלו היכן נראה הנגע גם אלו דברי תימה הן דכיון דאכתי לא למדנו למעט שום דבר מטומאת הנגע מאי מתמה היכן נראה הנגע. בכל דבר שבעולם שממנו נבנה הבית. איכא למימר שיהא נראה בו הנגע. ודלמא הכי קאמר יכול אף בית שאין בו אחד מכל אלו. והא ודאי דלחצתו לפרש כן מאי דקשיא לי דאי תימא דהוי אמינא דר' ישמעאל ללמוד על בית שאין בו אחד מכל אלו. א\"כ אף מסופו לא למד אלא להוציא דבר שאין מכלל אלו השלשה אבל שצריכים כל אלו הג' ביחד לא למדנו ולכך מפרש בענין שלא נסתפק ר' ישמעאל על הדבר שאינו מכלל אלו הג'. וא\"כ ספקו אי בעי שלשתן. ואי תסגי באחד. ומש\"ה כי מייתי קרא דבסופו הרי שבא ללמד דלבעי שלשתן. זה ברור שמפני הלחץ זה הדחק שאמרתי הוצרך לפרש כן. אבל נשאלהו ויודיענו כיון שבא לנו הספק ולא ידענו באיזה בית מדבר הכתוב. למה לא נהיה בכלל הספק כל בית שבעולם. אפילו של שיש ולבנים צור וגושי עפר. אלא שהאמת הוא כך שהכל בכלל הספק. והדרא קושיין לדוכתא מהיכא אתי לן ללמוד מסופו שיהא צריך לכל שלשתן. וראיתי לבעל מדות אהרן עצמו. שבתחלת דברי ר' ישמעאל כשמסדר הי\"ג מדות אחת לאחת קודם שמפרשן לכל א' וא'. כיצד וכיצד כו'. דמפרש על מדת דבר הלמד מסופו. במשל. התורה אמרה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. ושם בית יכלול ב' מינים או ג'. או בית העשוי מנסרים או מיריעות. או בית בנוי מאבנים ועצים ועפר. ולא ידענו באיזה מין מאלו מדבר. או אם מדבר מכולם. לזה נמסר לנו בסיני שנלמוד זה מהדינים הנאמרים על זה הבית לבסוף. רצוני על חלקי ואישי הבית. ולזה כשהוא אומר ונתץ את עציו וגו'. בזה נלמוד שאין זה מדבר אלא בבית בנוי מאבנים ועצים ועפר. עכ\"ד. הרי שהוא עצמו מפ' שהספק נופל על כל בית ואפי' שאינו משום א' מאלו הג'. ושמה שלמדנו מסופו הוא שלא יהא אלא מאלו הג'. אבל שיהיו צריכים אלו הג' ביחד. זו עדיין לא שמענו. והנה עוד לו לבעל מדות אהרן בפירושו להברייתא כיצד ונתתי נגע וגו'. ת\"ל ונתץ וכו'. כתב וז\"ל או נאמר שביאר זה באומרו הבית. שהיה די שיאמר ונתץ את עציו וגו'. כי בבית הוא מדבר. אלא ודאי שכיון לומר שהבית הנזכר אינו אלא הבנוי מאבנים ועצים ועפר. עכ\"ל. ועל זה נפלאתי יותר. דמכיון דמיתורא דהבית למדנו זה. א\"כ היאך מצאנו ידינו ורגלינו לומר שזו היא מדת דבר הלמד מסופו. והרי מקרא מלא הוא ביתור תיבת הבית ולא מדה משום מדה כלל. אבל מה שנ\"ל בזה. דאה\"נ דממדת דבר הלמד מסופו לא למדנו. אלא שאין בית האמור בונתתי נגע צרעת. אלא האמור בסופו בונתץ שזכר אבנים ועצים ועפר. ולא למדנו עדיין כלל שיהא הכתוב מצריך שיהיו שלשתן ביחד בדוקא. והכי קתני יכול אף בית שאין בו אבנים כו'. כלומר שאין בו גם אחד מכל אלו וקאמר ת\"ל ונתץ וגו'. דבר הלמד מסופו. שאין הבית מטמא עדשיהא בו אבנים ועצים ועפר. ר\"ל שנלמד מסופו שאינו מטמא עד שיהא בו אלו המנוי'. אבל בשום דבר אחר מאלו אינו מטמא. ולא באנו לומר שיהו בו כל אלו שזה ודאי לא למדנו כלל ממדה זו ולא בא ללמד על זה אלא למדנו שאלו יהי' בו ולא שום דבר אחר. כלומר ששום דבר אחר אינו ראוי לקבל טומאת נגעים. ומכ\"ש לגי' שבת\"כ לבעל מדות אהרן דל\"ג עד שיהא בו כו' וגרס אלא א\"כ יש בו כו' דודאי דלא משמע מיניה דבעי למימר כלל שיהיו בו כל אלו דוקא ביחד. זהו מה שנראה בעיני ברור בפי' הברייתא הזאת. ומעתה שלא למדנו אלא שאין דבר אחר מיטמא בנגעים אלא אלו השלש. נשאר עלינו החובה דא\"כ מנין לנו הא דתנינן עד שיהא בו אבנים ועצים ועפר. ובמשנתנו לא נוכל לפרש. אלא עד שיהיו שלשתן ביחד. לפי שזה שאין דבר אחר מיטמא אלא אלו כבר תנא לה ברישא בית שאחד מצדדיו מחופה בשיש וכו'. וא\"כ מנלן הא. כיון דמהמדה זו לא למדנו כן. ואומר אני שברויתא אחרת נשנית בת\"כ וממנה למדנו זה. וכך היא שנויה בפ' מצורע ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית. מלמד שאין הבית מיטמא בנגעים עד שיהיו בו אבניו ועציו ועפר. וכמה אבנים יהו בתוכו. ר' ישמעאל אומר וכו'. הרי שזו הברייתא היא שנויה התם במקום משנתנו ממש. ולא כיון התנא באמרו מלמד שאין הבית כו' למדה זו דדבר הלמד מסופו. ולא לשום מדה מן המדות. וז\"ל בעל קרבן אהרן מלמד וכו'. דבאמרו ונתץ את הבית לא היה צריך לומר. מהו אשר יתוץ. דסתם בית אבנים ועצים ועפר (הוא). ע\"כ. וזה סותר ג\"כ פי' עצמו שבמדות אהרן. בפירושו על המדה עצמו דנסתפקו אם של יריעות ונסרים. ועוד תקשה ליה משנתנו דקתני בהדיא דשל שיש ולבנים כו' טהור. משמע דאצטריך למתני דה\"א דטמא. והשתא אם הוא ה\"א. דלמא האמת הוא כן. אלא ודאי קרא אשכח ודרש. והיא היא המדה דדבר הלמד מסופו שלמדנו ממנה. דאין דבר אחר מיטמא אלא אלו. והכא דדריש דבעי שלשתן ביחד. הפי' הוא כאותו פי' עצמו שכתב במדות אהרן בברייתא דכיצד דלעיל. וכתבתיו ג\"כ למעלה זה הפי'. והוא דמיתורא דהבית קדריש הכי דלא אצטריך למכתב כלל אלא ונתץ את אבניו וגו'. דבבית קא מיירי אלא לומר שהבית הוא זה דוקא. שנאמר עכשיו באבנים ועצים ועפר. אלא שהוא מפרש זה במדת דבר הלמד מסופו בעצמה. וזה א\"א בשום פנים. דלמדה א\"צ שום יתור. אבל המדה נדרשת לענין שאין דבר אחר מיטמא אלא אלו. ויתורא דקרא להכי הוא דאתא. לאשמעינן דעד שיהא. כלומר שיהו שלשתן ביחד דוקא. ודיקא [נמי] (הכי) דהכא קתני אבניו ועציו בלישנא דקרא ואלו התם קתני אבנים ועצים. דהתם לא אתי אלא למדרש שאין דבר אחר מיטמא אלא אלו. והכא אתי למימר שיהו שלשתן יחד בזה הבית הנטמא. וזולת זה אינו טמא כלל. דאין לפרש דדייק למנקט אבניו ועציו ולא של חברו. כדדייקינן בקרא במתני' ב' פ' דלקמן [בפי' הר\"ב]. ואי למינקט לישנא דקרא. א\"כ לעיל נמי ה\"ל למנקט הכי. אלא שבמכוון נקט לעיל אבנים ועצים דהיינו בעלמא. והכא נקט אבניו ועציו דאהך בית מהדר. וללמד דבעינן שיהיו שלשתן ביחד דוקא. דוכן נמי דייקא הגי' (דלבעל קרבן אהרן) דגרסי' בברייתא לעיל אא\"כ יש בו אבנים וכו'. והכא גרסי' עד שיהא בו כו'. ברוך החונן לאדם דעת: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכמה אבנים יהו בו</b>. בת\"כ יכול עד שיראה בשני כתלים ת\"ל ומראיהם שפל מן הקיר אפי' בכותל אחד יכול אפילו על אבן אחת. ת\"ל וחלצו את האבנים. אין פחות משתי אבנים דברי ר\"ע. ר' ישמעאל אומר וחלצו את האבנים. אין פחות משתי אבנים. מנין אפילו לא נראה. אלא על אבן אחת. ת\"ל ומראיהן שפל מן הקיר אפילו על אבן אחת. ולפיכך הוצרך רבי ישמעאל ד'. שיהא כל כותל מכתלי הבית ראוי לנגעים. וזה בעצמו טעמו של רבי עקיבא שהצריך ח': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>פצים פי' הר\"ב לשון סדק וקרע כמו הרעשת ארץ פצמת'</b>. תהלים ס' פ\"ד. וכתיב וקרע לו חלוני (ירמיה כ\"ב י\"ד) תרגום ופצים ליה כיון. כשקורעים בכותל לעשות פתח ומשוין הבנין משני צדדין השווים נקרא פצים. הר\"ש. * [ובסוף פ\"ח דשבת מפרש הר\"ב לפצים בענין אחר וע\"ש]. וכתב עוד הר\"ש ושיעור האבנים. אין מפורש במתני'. אבל בתוספתא קאמר רשב\"א. משאוי שנים: \n",
+                    "<b>וקירות המתיצה</b>. פי' הר\"ב של חצרות גנות ופרדסים כו'. וכ\"כ הר\"ש. ודוחק בעיני. שהקדים לשנותי קירות האבוס דשל בהמה. והרמב\"ם מפ' קירות המחיצה. הוא תקרה ולא נעשה לדירה. ואמנם נעשה להיות צל לאשר תחתיו מהבהמות מהשמש ע\"כ. ומהר\"ם כתב נ\"ל דגרסי' קירות המחצה מלשון ותהי המחצה. לשון חלוקה. דבת\"כ גרסי' בקירות הבית ולא בקירות המגורה מלשון נהרסו ממגורות (יואל א' י\"ז) והם אוצרות תבואה. והיינו קירות המחצה דמתני'. שדרך לעשות באוצרות תבואה חלוקות הרבה בין חטין לכוסמים לשיפון לשעורים ולשבולת שועל. ואף בין תבואה לתבואה דמינה. דפעמים זו טובה מזו. להכי גרסינן המחצה. ועוד דאין זה לשון קירות המחיצה. דלשון קירות. הם מחיצות. וא\"כ מאי האי קירות המחיצה. והלא קירות ומחיצות אחד הן עכ\"ל. אבל הר\"ש העתיק דבת\"כ קתני בה תרווייהו. קירות המחיצה. וקירות המגורה. וכן הוא בת\"כ שבידינו: \n",
+                    "<b>ירושלים</b>. פי' הר\"ב שלא נתחלקה לשבטים. בפ\"ק דיומא דף י\"ב. ופי' לשבטים לשבט יהודה ובנימין. כאידך מ\"ד התם דס\"ל דיהודה ובנימין הי' להם חלק בירושלים. ותנא דידן סובר דלא נתחלקה להם. אלא יד כל ישראל שוים בה. ותמהו התו' [ד\"ה ירושלים] דבפרק איזהו מקומן [משמע] דקרן מזרחית דרומית לא היה לו יסוד לפי שלא היה בחלקו של טורף (כדפי' הר\"ב במ\"ד. ועוד בסוף מ\"א פ\"ג דמדות) וא\"כ למ\"ד לא נתחלקה. מאי שנא דשאר מקומות של מזבח היה להם יסוד. ומזרחית דרומית לא היה לו יסוד. ואין לתרץ דלדידיה היה לו יסוד מכל צדדיו. דא\"כ אל יסוד מזבח העולה. מאי עביד ליה. דמשמע שיש ליתן אותו במקום שיש לו מכלל דאיכא דוכתא דלא היה לו יסוד. וי\"ל הכי גמירי שלא לעשות יסוד למזרחית דרומית כדכתיב הכל בכתב. ע\"כ. ואם תרצו מתניתין דמדות (*שהיה) [שלא היה] לו יסוד כו' דאתיא ככ\"ע. אכתי תקשה אמאי כי שאלו בגמ' דאיזהו מקומן דף נ\"ג מאי טעמא והשיב ר' אליעזר לפי שלא היה בחלק של טורף. וכל אותה סוגיא הכי רהטא. ומייתי התם נמי תרגום באחסנתיה יתבני מדבחא א\"נ מקדשא. וכמו שהעתקתי שם בס\"ד. ואמאי שבקינן למימר טעמא אליבא סתמא דמתני' דהכא. ושם ביומא דלמ\"ד נתחלקה לשבטים. ירושלים מיטמא בנגעים. חוץ מן המקומות המוקדשים שבו. שהוא המקדש וב\"כ ובתי מדרשות. ותו דבפ\"ז דב\"ק דף ע\"ב פירשו הטעם. דאע\"ג דנתחלק חזרו וקנו אותן המקומות. כדי שיהא לכל ישראל חלק בהן משא\"כ ירושלים אם מתחלה נתחלקה. למה חזרו וקנו אותה. ע\"כ. אלא ודאי דלהכי מפרש אליבא דמ\"ד נתחלקה. דהכי הלכתא. ודלא כמתני' דהכא. ונ\"מ דירושלים חוץ מדברים המוקדשים שבה מיטמאין בנגעים. וקשיא על הר\"ב דכיון דמכרש בזבחים ובמדות אליבא דמ\"ד דנתחלקה. ה\"ל לכתוב בכאן דאין הלכה כסתם משנה. וכן הרמב\"ם שפוסק כסתם משנחנו בפי\"ד מהט\"צ [הלכה י\"א] ומשום שלא נתחלקה לשבטים. תקשה לי' נמי סוגיא דזבחים דנסב' אליבא דמ\"ד נתחלקה. ומיהו תו אשכחן סתמא אחרינא במתני' ז' פרק בתרא דערכין. דירושלים אין בית חלוט בה. וטעמא דלא נתחלקה לשבטים. כמ\"ש שם. וצ\"ע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כנגע נראה לי בבית</b>. אפילו ת\"ח ויודע כו'. דאי אינו יודע. מהיכי תיתי שיאמר נגע נראה לי והא לא ידע. וא\"ת למה אסרה התורה מלומר נגע. והלא עד שיאמר הכהן טמא. עדיין אין כאן טומאה. כדתנן ברפ\"ג. והרא\"ם כתב בשם רבותיו. דכיון דבדבורו לא יוכל לשפוט. הלכך לא יאמר בלשון ברור. ע\"ד אמרם. ולמד לשונך לומר איני יודע. ולי נראה מפני דרך ארץ שצריך לנהוג עם הכהן כו'. א\"נ שלא ימהר הכהן ויגזור טומאה. ע\"כ. וג\"א כתב. משום דובר שקרים לא יכון. דהא כל זמן שלא נזקק הכהן לאו נגע הוא. ואיך יאמר נגע כו'. וכתב בעל קרבן אהרן. דלא דק בזה. שהכהן אינו עושה אותו נגע. אבל הטומחה עושה בו. וקודם שיבא הכהן. נגע הוא. ע\"כ. ואפשר לתרץ שכשיאמר נגע. המכוון ממנו מה שקוראין נגע. והיינו נגע טמא. ומכיון שעדיין אינו טמא. הרי דובר שקרים. ולי נראה בהפך. דלהכי הקפידה התורה מלומר נגע. כדי שלא לפתוח פיו לשטן לו כדדרשינן בפרק מי שמתו (ברכות דף י\"ט) מאמרו שמעו קציני סדום וגו' הרי אפשר שיחזור ויכהה טרם בוא הכהן. ולכל הטעמים נראה לי שבכל הנגעים הדין כך. שלא יאמר נגע עד שיטמאנו הכהן. ואפילו את\"ל דאין הדין הזה. אלא בנגעי בתים. וכן הרמב\"ם לא כתב שיהא נוהג גם בשאר הנגעים. י\"ל דנגעי בתים הואיל וקודמין בזמן כדלקמן לכך הקפידה התורה ביותר. משא\"כ בשכבר בא עליו נגע הבית כשאח\"כ בא עליו נגע בגדיו. וכן גופו שוב לא הקפידה בכך: \n",
+                    "<b>וצוה הכהן ופנו את הבית</b>. אפילו חבילי עצים וכו'. וכן הוא בנוסחת מהר\"ם ז\"ל ובמשניות ישנים מנוקדים: \n",
+                    "<b>אפילו חבילי עצים</b>. כתב הר\"ב. והא דכתיב ולא יטמא כו' לאשמעינן דכלים דהוו מעיקרא נמי מיטמו. אי שביק להו. בת\"כ. ולא יטמא כל אשר בבית. מה ת\"ל לפי שמצינו. *(בפ' דלקמן משנה ט') בנכנס לבית המנוגע שאינו מטמא בגדים עד שישהה בכדי אכילת פרס. יכול אפילו היו שם כלים מקופלים ומונחים על כתפו כלים מקופלין ומונחים בתוך הבית. יכול לאיהו טמאים עד שישהו כדי אכילת פרס ת\"ל ולא יטמא כל אשר בבית. מיד. כלומר דלהכי מפנה. שהרי לא יכול להציל. שמיד יהא נטמא. ואפילו לא ישהה כדי אכילת פרס: \n",
+                    "<b>ואפילו חבילי קנים</b>. דלא תימא עצים דוקא. דחזו לעשות מהן כלים *[שסתמן מקבלים טומאה. אבל קנים מה שעושים מהם כלים מן הסתם אין מקבלים טומאה כמו כוורת הקנים דרפט\"ו דכלים. ורפ\"ח דאהלות. וכן מחצלת הקנים דספי\"ז דכלים. ואע\"ג דתנן נמי התם שפופרת הקנה הרי לריך שיוציא את כל הככיי כדתנן התם ולפיכך מסתמא מהקנים אין עושים כלים שמקבלים טומאה [וה\"א] דא\"צ פינוי. הואיל ואף סופן אינן רגילין שיהו באין לכלל קבלת טומאה קמ\"ל. נ\"ל]: \n",
+                    "<b>אם כך על של רשע</b>. ל' הר\"ב שהנגעים באים על לה\"ר. וז\"ל הרמב\"ם שראיית הלרעת הנזכרת בתורה אמרו שהוא (עונש) בעבור לה\"ר. כי יפרד מן האנשים וירחיקו אותו מהיזק לשונו. ויתחילו בביתו. ואם חזר בו מוטב. ואם לאו ובא במצעות והוא אומרו בכל מלאכת עור. חזר בו מוטב. ואם לאו יבואו בבגדים. ואם לא חזר בו עדיין. יבא לגופו ועל עור בשרו. וזה על דרך המוסר והתוכחת. הלא תראה שהם דברים בלתי טבעיים. ואינן חלאים טבעיים בשום פנים. לפי שהבגדים והבתים הם חומר דומם. שלא יקרה בהן צרעת (והם על דרך נס. כמו מי סוטה. ואינם אלא דברים חוץ מהטבע. לפי שהבתים (והבגדים) אינם נעים ונדים מאליהן. וכל מה שאירע בהם מהמקרים. אינו צרעת) אלא בקריאת התורה על הדמיון. אשר זכרנו. וכן נגעי אדם. תראה שישים הנתקים צרעת. והוא חולי הנקרא חולי השועל. ויטהר הצרעת כאשר הפך כולו לבן. הוא תכלית הצרעת והיותר גדולה והיותר חזקה. ואמנם הם ענינים תוריים לפי מה שזכרנו. ולזה השרש נקרא רשע. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלא עומד על פתח הבית וכו'</b>. כלומר בסמוך לפתח הבית. לא על האסקופה שבפתח הבית. דא\"כ תחת המשקוף הוא עומד. ואנן ילפינן מדכתיב מן הבית עד שיעקר מכל הבית. כדכתב הר\"ב ובת\"כ הכי תניא עומד בצד השקוף ומסגיר ומייתי לה נמי הכי בגמ' פ\"ק דחולין דף י' ובפ\"ז דנדרים דף נ\"ו ומרמי לה רמי אמתני' ה' דהתם דמשמע מינה דמן האגף ולחוץ לא הוי בכלל הבית. והכא עד שיעקר לגמרי ואפי' מן האגף ולחוץ צריך שיצא מכל עובי המפתן ומשני שאני הכא דכתיב מן הבית עד שיצא מן הבית כולו מכל הלין בעומד על הפתת דתנינן בסמוך לפתח קאמר ומצאנו בל' הקדש על שהוא סמוך. כדתנן במ\"הפי\"א דמנחות ולקמן בפ' בתרא מ\"ה כתב הר\"ש לשון תוספתא והכהן מניח ידיו על המצורע ופי' שהוא כמו ועליו מטה מנשה. כלומר אצל המצורע תחת ידיו: \n",
+                    "<b>אם פשה</b>. עיין בסוף פרקין: \n",
+                    "<b>מכל מקום</b>. פי' משום מקום. מהר\"ם. ומצאנו כן בכתובים. ולא יעיר כל חמתו. תהלים ע\"ח. אין לשפחתך כל בבית. מלכים ב' ד' *[לא תעשה כל מלאכה בי' דברות]: \n",
+                    "<b>לא אחת תחת שתים</b>. ולא שתים תחת אחת. בת\"כ ולקחו אבנים. אין פחות משתי אבנים. והביאו אל תחת האבנים אין פחות משתים: \n",
+                    "<b>אלא מביא שתים תחת שתים תחת שלש וכו'</b>. ל' הרמב\"ם פט\"ז מהט\"צ (הל' ג') ויש לו להביא שתים תחת שלש. כלומר דתו לא הקפידה התורה מכיון שמביא שתים. ובמשניות ישנות מנוקדים הגירסא אלא מביא שתים תחת שתים שלש תחת שלש ארבע תחת ארבע. אבל בנוסח' מהר\"ם כנוסחת הספר. ובת\"כ שהעתיק הר\"ש משובשת הגי' ובת\"כ שבידינו כמו שהיא במשנתנו ומסיים וארבע תחת שלש תחת שתים: \n",
+                    "<b>שניהן קוצעים שניהן מביאין את האבנים</b>. כתב הר\"ב שניהם קוצעים ל' ואת הבית יקציע לא דמהכא ילפינן דשניהם מחוייבין דהא יקציע ל' יחיד הוא אלא ענין קוצעים מפרש ליה וכדדייק לכתוב ל' ואת כו'. אבל דהחיוב על שניהם נראה דילפי' ליה מדכתיב ושפכו את העפר אשר הקצו דהקצו ל' רבים. ודשניהם חייבי' להביא האבנים כתב הרמב\"ם מדכתיב ולקחו אבנים אחרות וכי תימא אכתי הא כתיב יקציע ל' יחיד. וכן נמי כתיב אחר חלץ ל' יחיד. הא דריש בת\"כ אחר חלץ. למעוטי שאם היה כותל סמוך לאויר פי' הר\"ש שהכותל מפסיק בין בית לחצר או בין בית לגינה שאין בעל החצר ובעל הגינה מסייע לבעל הבית: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בא בסוף שבוע ורחה אם חזר כו'</b>. דהא דכתיב ואם ישוב וגו' אחר חלץ וגו'. ילפי' בת\"כ בג\"ש שיבה שיבה מדלעיל ושב הכהן. *[ואם ישוב הנגע. מה שיבה האמור להלן בסוף שבוע] ה\"נ בסוף שבוע: \n",
+                    "<b>אם חזר ונתץ</b>. כדכתיב ואם ישוב הנגע וכו' והא דכתיב ובא וגו' והנה פשה. לא שצריך שישוב הנגע ויפשה. אלא או הא או הא קאמר. ואצטריך לפשה לעומד בראשון כמו שאכתוב בר\"פ דלקמן בס\"ד [ד\"ה עמד בראשון]: \n",
+                    "<b>אל מחוץ לעיר</b>. ואפילו אינה מוקפת חומה. כמ\"ש במ\"ז פ\"ק דכלים [ד\"ה שמשלחין]: \n",
+                    "<b>הפשיון הסמוך כל שהוא והרחוק כגריס</b>. בסוף שבוע ראשון כתיב הנה פשה הנגע בקירות הבית ודרשינן בת\"כ והנה פשה. זה פסיון הסמוך כל שהוא. מנין לרבות את הרחוק ת\"ל בבית. יכול כ\"ש ת\"ל נגע. נאמר כאן נגע ונאמר להלן נגע מה נגע האמור להלן כגריס אף נגע האמור כאן כגריס ופירושא דקרא והנה פשה על הנגע הנזכר. בכל שהוא. ואם הנגע בקירות הבית פשה. רחוק ממקום הנגע עצמו. הואיל ופשה שיעור נגע הנזכר להלן בנגעי אדם שהוא כגריס. וצוה הכהן וחלצו וגו'. ועמ\"ש בזה לקמן: \n",
+                    "<b>והחוזר בבתים כשני גריסין</b>. בת\"כ אם ישוב הנגע ופרח בבית. משל חזר איש פלוני למקומו. כשיחזור הנגע לאותם האבנים. אין לי אלא מקומו מנין לרבות את כל הבית ת\"ל בבית. יכול כגריס. נאמר כאן נגע ונאמר להלן נגע. מה נגע האמור להלן כשני גריסין. אף נגע האמור כאן כשני גריסין. וה\"פ דקרא אם ישוב הנגע והיינו במקומו שזהו שיבה משל חזר כו'. והדר קאמר ופרח בבית והוא שלא במקומו בכל מקום הבית. אם הוא הנגע כשיעורו שבנגעי בתים שהוא שני גריסין הוי חזרה ונתץ. וא\"ת ובשני גריסין נמי לא תסגי דהא כתיב ופרח. דמשמע שישוב הנגע ויפרח ג\"כ דהיינו שיפשה הא בעינן למדרש הכי בת\"כ. ולא סליק לן. דאית לן ג\"ש צרעת ממארת דהכא מצרעת ממארת דבבגדים. מה להלן טימא את החוזר אע\"פ שאינו פושה. אף כאן טימא את החוזר אע\"פ שאינו פושה (ואע\"ג דשניהם גבי ופשה כתיבי. קרבן אהרן) א\"כ למה נאמר ופרח. ללמד שאפי' פרח ממראה למראה מירקרק לאדמדם. או בהפך כדכתב הר\"ב במ\"ז פ\"ג ונראה שלא בלבד בחזרה אלא ה\"ה לפסיון וצרוף. והיינו דהרמב\"ם לא כתב בחבורו בפי\"ד מהט\"צ (הל' ב') אלא דמצטרפין זה עם זה ומכאן הוא שלמד ולא כמ\"ש הכ\"מ דמבגדים למדו דכיון דלא כתב דין הפריחה שחוזר ממראה למראה ש\"מ דעל זה שכתב דין הצרוף הוא סומך. הלכך ודאי דמהכא הוא שכ\"כ. ואיכא למידק דהכא דרשינן הנגע מהנגע דבבתים ושיהא כשני גריסין ולעיל דרשי' הנגע מהנגע דבאדם. דסגי בכגריס. ועוד דקרא דלעיל סמוך טפי לקרא דדרשינן מינה שני גריסין. ונפלאתי מבעל קרבן אהרן שלא העיר על זה. ונ\"ל דהכא בחזרה על כרחין ליכא למדרש בפחות משיעורו הראשון שאין חזרה אלא כשחוזר הכל אבל כשיחסר ממנו אין זו חזרה. שהרי חסר. אבל בפסיון הואיל וסתם פסיון סגי בכל שהוא אלא משום דברחוק איכא יתורא דהנגע. איכא למימר דתסגי לן אפילו כשיעור נגע הפחות. שהוא כגריס. דהא פסיון הסמוך סגי בכל דהוא: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הכהה בראשון וההולך לו קולפו והוא טהור</b>. דמדכהה בשני והולך לו דילפינן לקמן דקולפו וטעון צפרים. אשמעי' דכהה בראשון והולך לו דלא ה\"ל עמידה קודמת. דאינו טעון צפרים. כ\"פ הרמב\"ם. וכתב הר\"ש בס\"פ דלעיל דהך קליפה דכהה לא מצינו בקרא. ושמא מדכתיב כי נרפא הנגע דמשמע דאין טהרת הבית. אלא ברפוי. דהיינו שהוקצה והוטח. ע\"כ. *[דחליצה קיצה וטיחה מקרי רפואה. כדלקמן בד\"ה עמד בזה וכו']: \n",
+                    "<b>הכהה בשני וההולך לו קולפו</b>. והוא טעון צפרים. בת\"כ יליף ליה מדכתיב ולקח לחטא את הבית הרי כאן בית אחר פי' הר\"ש הבית יתירא דריש דביה משתעי קרא אלא לרבות בית אחר שאחרי רפואתו טעון צפרים: \n",
+                    "<b>עמד בראשון ופשה בשני חולן וכו'</b>. בת\"כ יליף מדכתיב ובא הכהן וראה והנה פשה. שא\"א שידבר בפשה בראשון וחלץ. שכבר למדנו בג\"ש דצרעת ממארת שא\"צ פסיון אלא בחזרה בלבד סגי ובעי נתיצה. אלא במה הכתוב מדבר במי שבא בסוף שבוע ראשון ומצאו עומד. ובא בסוף שבוע שני ומצאו פושה. ומה יעשה לו ת\"ל ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה. שענינם אחד. ועבדינן מינייהו ג\"ש כאילו בשניהם כתיב ושב או כאילו בשניהם כתיב ובא. מה שיבה דבסוף שבוע ראשון ושב הכהן וראה והנה פשה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף ביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. וכתב בעל קרבן אהרן דקראי הכי קאמרי. ואם ישוב הנגע וגו' וכן אם בא הכהן וראה והנה פשה. שזה וזה בסוף שבוע שני כשצרעת ממארת היא שזה יאמר על החוזר בלי פשיון כמו שביארנו בג\"ש אז ונתץ הכהן וגו' ואם אינה צרעת ממארת שאינו חוזר. אלא פושה. לא ביאר משפטו. ורמזו בג\"ש דביאה ושיבה: \n",
+                    "<b>עמד בזה ובזה חולץ וכו'</b>. בת\"כ יליף לה מדכתיב ואם בא יבא הכהן וראה והנה לא פשה וגו' בשתי ביאות הכתוב מדבר את שבא בסוף שבוע ראשון ובא בסוף שבוע שני וראה והנה לא פשה זה העומד מה יעשה לו. וטיהר הכהן את הבית. יכול יפטור וילך לו. ת\"ל כי נרפא הנגע לא טהרתי אלא הרפוי וזה עדיין לא נרפא שלא נעשה לו שום רפואה. ופירוש כי נרפא כאשר נרפא. דא\"ל שהוא טעם לוטהר הכהן משום שנרפא. דפשיטא דאין לכהן לטהרנו אא\"כ שנרפא. אלא ה\"ק וטהרו הכהן כאשר נעשה לו רפואתו וזה שעדיין לא נעשה לו שום רפואה מה יעשה לו. כ\"פ בעל קרבן אהרן *(ומה יעשה לו הרי אני דן וכו' ת\"ל ואם בא יבא הכהן הרי כאן שתי ביאות) ביאה אמורה למעלה וביאה אמורה למטה מה ביאה האמורה למעלה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. אף ביאה האמורה למטה חולן וקוצה וטח ונותן לו שבוע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האבן שבזוית</b>. פי' הר\"ב שהיא בינו ובין חברו בשותפות. וז\"ל רש\"י בפ\"ט דחולין דף קכ\"ח שבזוית. הנראה בבית זה ובבית זה שכן דרך הזויות לתת שם אבנים גדולות המחזיקות את כל עובי הכותל ונראתה משני לדדים ע\"כ. וה\"ה דה\"מ למימר האבן הראשה כר\"א דלקמן. אלא דברו בכל כותל. שמן הסתם יש בזוית אבן גדול: \n",
+                    "<b>ראש ופתין</b>. כתב הר\"ב. פי' הערוך אותה האבן או אותו העץ. שתופס מצד מערב וכו'. ר\"ל שהכותל שבינו לבין חבירו נבנה באבנים שלמות. והן נקראים ראשים וממלאים כל עובי החומה עד שנראה בבית זה ובבית זה מצד זה במערב. ומצד זה במזרח. ונבנה ג\"כ מפתין מלשון פת לחם (בראשית י״ח:ה׳) משליך קרחו כפתים (תהילים קמ״ז:י״ז) ונקראו כך. על שם שהם חלוקים לשנים. ששנים מהם כנגד אבן הראשה האחד. ורגילין לבנות כך הבונים. שורה ראשים ועליהם שורה פתים וחוזר ובונה עליהם שורה ראשים וכן עד למעלה. כך נ\"ל לפרש. אבל עכשיו מצאתי למהר\"ם שכתב וז\"ל בית הבנוי ראש ופתין כו'. בית של ראובן מצד זה. ושל שמעון מצד אחר. וכותל עצים או חומת אבנים מפסקת ביניהם. ונדבך של בית ראובן לצד מזרח ביתו. שהוא צד מערבו של בית שמעון. שוכב על עץ אחד שבראש הכותל שביניהם. או על אבן אחת. ועל אותו העץ או אותו האבן. שוכב כמו כן נדבך של בית שמעון לצד מערבו שהוא צד מזרחו של בית ראובן. אותו העץ או אותו האבן ששני הנדבכים נשענין עליו אחד מכאן ואחד מכאן מקרי ראש. ושאר עצים או אבנים לפנים ממנו אם לצד בית ראובן. ראובן חולץ ולא שמעון. ואם לצד בית שמעון. שמעון חולץ ולא ראובן. ולפי שבערוך פירושו סתום. הרחבתיו עכ\"ל: \n",
+                    "<b>נראה בראש נוטל את כולו</b>. מדתלי בנראה מסתברא לי דאחליצה קאי. דאי אנתיצה הרי נותץ כל הבית. ומה לי באיזה אבן שנראה. אלא אחליצה קאי. וקאמר דלא חייבו הכתוב לחברו שיחליץ עמו אלא כשנראה בראשו. הואיל והאבן אחד בצד שלו ושל חברו. אבל כשנראה בפתים לא חייב הכתוב לחבירו שיחלין גם האבן שבצדו. הואיל ואבן אחר הוא *[וגם לישנא דמתני' דייקא דקתני נוטל ולא קתני נותץ ואף מהר\"ם לעיל אסברא לה בחולץ]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נראה בעליה נותן את הקורות לבית</b>. שלצורך הבית *(נבנו למעזיבת) הבית ואינם עציו של עליה המיוחדים אליה *(לחוד) כדמשמע מהכינוי. ק\"א: \n",
+                    "<b>*[מלבנים</b>. כתב הר\"ב כמין לבנים מרובעות ששוטחין על הגגות. וה\"ל לפרש לענין מה שוטחין אותן על הגגות. דאי אמרת שאין להם שום צורך להגג אלא ששוטחין שם הוא ללורך עצמן וגופן עד שיושטחו למקום אחר. א\"כ מלתא דפשיטא היא שאינן בכלל אבניו וגו' ולא ה\"ל להתנא לאשמעי' להא כלל אלא נראה שיש בהן צורך קצת אל הגג ומש\"ה אצטריך לאשמעי' שיכול להצילן וזה ה\"ל להר\"ב לפרש]: \n",
+                    "<b>ועל שריגי החלונות</b>. ל' הר\"ש כמין סבכה שעושין בחלון שמסתכלים משם לרה\"ר ועושין הסבכה שלא יפלו משם התינוקות. כ\"פ הר\"ש וסריגי תרגום סבכה כמ\"ש בפ\"ט דאהלות מ\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מטמא מתוכו</b>. פי' הר\"ב כדכתיב והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו וגו' וכ\"כ הרמב\"ם. נראה מדבריהם דלא מטמא מתוכו. אלא כשיבא כולו לתוכו כדמשמע קרא אבל לא שאם יגע מתוכו בלא ביאה דמגרע גרע מאחוריו דמוחלט ואע\"ג דלתוס' פי\"ב דיבמות דף ק\"ג מספקא להו. להרמב\"ם והר\"ב מפשט פשיטא להו ומדברי התו' דהתם נראה שכך דעת רש\"י ג\"כ דדוקא עד שיבא לתוכו ולא כשיגע בלא ביאה אבל בפי' רש\"י שבידינו בהפך שכתב מטמא מתוכו במגע ואע\"ג דלא נכנס גופו לתוכו דלהוי טמא משום בא אל הבית אם נגע בכותל מטמא ע\"כ. ולדידיה אתי שפיר טפי סיפא דקתני זה וזה מטמאין בביאה כדלקמן. ומ\"ש הר\"ב האבנים המנוגעים עצמן כו'. כן כתב הר\"ש בשם התוספתא: \n",
+                    "<b>זה וזה מטמאין בביאה</b>. לשוץ הר\"ב לטמא כל הנכנס בתוכו מסיים הרמב\"ם לפי מה שיתבאר ובחבורו פט\"ז כיצד בית שהיה מיסך וכו' ודוחק דמפסיק במשנת הבונה מן המוסגר וכו'. אבל לפרש\"י דמתוכו דרישא בנגיעה היא ולא בביאה. הך סיפא דזה וזה מטמאין בביאה. מפרש כפשטה. וז\"ל אם נכנס דרך ביאה. כיון שנכנס רובו לתוכו טמא משום והבא אל הבית וכן פי' הר\"ש מטמאין בביאה. כדכתיב והבא אל הבית [וזה שכתב רש\"י רובו לא דק. דראשו ורובו תנן מ\"ח]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חזר נגע לבית</b>. פי' הר\"ב המוסגר וכדומה לזו שנינו במשנה ו' פי\"א. ושם מפורש וכתבתי שם [ד\"ה שורף] דקשיא לגירסת הר\"ב והר\"ש דגרסי התם יציל. ואילו הכא תנן חולץ. ומפרשין שהן טמאים כטומאת הבית שנטלו ממנו. ומצאתי עתה למהר\"ם שכתב וז\"ל וקשה מאי שנא מהא דתנן לעיל פי\"א גבי נגעי בגדים הטולה מן המוסגר בטהור חזר הנגע לבגד מליל את המטלית. והכא בנגעי בתים קאמר חולץ את האבנים. ודינן כדין בית שנטלו ממנו. על כן נ\"ל דהכא והתם דינן שוה. וה\"פ חזר נגע לבגד יציל את המטלית. עצה טובה היא. שכשקרע הנגע מבגד הראשון וחיבר במקומו מטלית וחזר הנגע לבגד הראשון ניכר בטוב שכל אותו הבגד הראשון הוא לקוי. ויש לחוש שמא יולד נגע גם במטלית שנלקחה ממנו וטלאוהו בבגד טהור ויתקלקל על ידה גם אותו הבגד. להכי קאמר יציל את המטלית *[פירושו] יפריש *[שכן פירש\"י בפסוק. כי כל העושר אשר הציל אלהים מאבינו דבפ' ויצא שהוא ל' הפריש] את המטלית מאותו הבגד שלא תקלקלו. והכא נמי דקתני חולץ את האבנים. לא חליצה וקיצה וטיחה קאמר דכיון דנלקחה מן הבית הראשון לאחר חליצה וקיצה וטיחה קודם נתיצה. אין דינן כיוצא בו. אלא א\"כ חזר הנגע לאותן אבנים עצמן. להכי קאמר חולץ את האבנים כלומר חולץ האבנים ומשליכם. כי יש לחוש פן יקלקלו את הבית הטהור. ואל תתמה על שינוי הלשון דלא קאמר יציל את האבנים כדקאמר לעיל יציל המטלית. די\"ל גבי מטלית שהיא בגד שלש על שלש וחשוב שייך ביה יציל המטלית. שגם היא תהיה ראויה לו אם לא יולד בה נגע ומצניעים כמוה לצורך תשמישים אבל באבנים לא שייך אלא חליצה והשלכה דאין מצניעים כמותם. עכ\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם אבן אחת ממנו מטמא בביאה</b>. כדלקמן *[ופסק הר\"ב וכן הרמב\"ם *[כר' אלעזר] והכ\"מ פי\"ו מהט\"צ [הלכה ג'] לא כתב טעמו. ונראה לי משום דמסתבר טעמיה דר' אלעזר. דיליף בקל וחומר]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הטמא עומד כו' והטהור עובר טמא</b>. פירש הר\"ב דכתיב במצורע מחוץ למחנה מושבו מכאן שמושבו טמא. פירשתיו בס\"ד במ\"ד פרק קמא דכלים [ד\"ה שהוא] *[והר\"ב כתב שם מכאן מצורע שהוא יושב כו' וטהור עובר כו' והוא לשון הר\"ש שם מת\"כ אבל כאן כתב הר\"ש דתניא בת\"כ כדתנן הכא. וכן היא הגירסא גם כן במשנה ב' פ\"ו דטהרות. ובת\"כ שבידינו הגירסא הטמא יושב כו' והטהור עומד כו'. וכן הוא בפ\"ק דקדושין דף ל\"ג. וכתב רש\"י שכן הגי' בת\"כ ומיהו כתב הר\"ש בכאן וז\"ל. ובפ\"ק דקדושין מייתי מתני' וגר' התם יושב במקום עומד ועומד במקום עובר והכל אחד דלעומד דהכא קרי ליה התם יושב. ולעובר דהכא קרי ליה התם עומד ע\"כ. והלכך גם הר\"ב שכתב לקמן בד\"ה אם עמד כו' ונטמא הטהור העובר לא קפיד בהא דכתב עובר במקום עומד ועיין עוד שכתבתי לחלק בין אילן לבית במשנה דלקמן(ד\"ה שהכניס) ובמשנה י\"א (ד\"ה כלים). ועוד עיין בפי' הר\"ב פ\"ק דכלים שם שכתב ודוקא מצורע בימי חלוטו וכו']: \n",
+                    "<b>[וכן באבן המנוגעת</b>. וכן בבגד המנוגע במשנה דלקמן]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טהור שהכניס ראשו ורובו</b>. כתב הר\"ב דבציר מראשו ורובו לא חשיבא ביאה. ובת\"כ והבא אל הבית כשיכניס ראשו ורובו. ופי' בק\"א דדייק מדלא כתיב והבא בבית. אלא כתיב אל הבית. דמשמע שעדיין הוא יבא אל הבית. ומיהו בבציר מרובו לאו ביאה כלל היא. ע\"כ. ועיין מ\"ש במשנה י': \n",
+                    "<b>וטמאה שהכניס כו'</b>. כתב הר\"ב דנפקא לן מקרא. דכתיב ולצרעת הבגד ולבית. מקיש בגד לבית כו'. אי מה בית טעון צפרים. אף בגד כו' ת\"ל זאת. ומ\"ש הר\"ב מנין לרבות את כולן כגון שו\"ע ועורות. הר\"ש השמיט ועורות ודייק *שפי' לשון כגון*. ומ\"ש ת\"ל זאת תורת כו'. מקיש כולן לבגד וכו'. אי מה בגד מטמא בכל הטומאות כגון שרצים וש\"ז אף כלן ת\"ל זאת. ת\"כ: \n",
+                    "<b>שהכניס ממנה אפילו כזית כו'</b>. אע\"פ שלא עמד שם אלא שהכניסה והוציאה טמא. דדוקא גבי אילן שאין שם מחיצות בעינן שיהא עומד. כדכתיב בדד ישב. אבל בבית דאיכא מחיצות. כאילו עומד תחתיו ומטמא הבית כ\"כ התו' בפי\"ג דיבמות דף ק\"ג ומתני' י\"א דלקמן מסייעה להו. כמ\"ש שם בס\"ד (ד\"ה כלים): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טמאין מיד</b>. כדילפי' בברייתא דת\"כ שכתבתי בפ' דלעיל מ\"ה [ד\"ה אפי']: \n",
+                    "<b>עד שישהא כדי אכילת פרס</b>. פי' הר\"ב דכתיב והאוכל וכו'. ליתן שיעור לבא אל הבית כו' עד שישהה כו' כשהוא שוכב כלומר כשהוא מיסב ומש\"ה לא כתב והשוהה. ללמד שתהא האכילה משוערת באוכל כשהוא מיסב שזה קובע לאכילתו. ואי לאו הכי הוה משער השהייה באכילה דכל התורה כולה. שהיא בכזית. כך כתב בעל קרבן אהרן: \n",
+                    "<b>פרס</b>. כתב הר\"ב לדברי רש\"י כו'. ופלוגתייהו מחלוקת תנאים היא במ\"ב פ\"ח דערובין ושם פסק הר\"ב כפסקו של הרמב\"ם. וכן במס' כלים פי\"ז מי\"א. עיין [מ\"ש] בסוף משנה א' פ' קמא דפרה [ד\"ה פרס]: \n",
+                    "<b>מיסב ואוכלן בלפתן</b>. פי' הר\"ב ששיעורו מועט כו' כ\"כ הרמב\"ם. ונפלאתי על בעל קרבן אהרן שכתב. דאי לא דמסתפינא ה\"א דהוא להחמיר. שכך משמע מאמרו מיסב. שירצה עושה קבע ואוכל דבר טוב וכו' שמתאחר מאכילה וכו'. וכי זו להחמיר היא שאם נצריכהו לשיעור מרובה נמצאת מיקל עליו שלא יטמאו בגדיו שלא יתאחר כל כך. וזהו בעלמו טעמו של הרמב\"ם שהראה פנים. דלכך שיערו בחטין עם לפתן שהוא מפני שממהר לאכול. לפי שנראה לולהרמב\"ם שאמרו הדבר להחמיר. וזו היא חומרא שנטמאהו בזמן קצר שישהה בו. ואף רש\"י בפ\"ו דברכות דף מ\"א ובפרק קמא דערובין דף ד'. ופרק קמא דסוכה דף ה'. פי' דשיערו בחטה שנאכלת מהר. וכתב ג\"כ מיסב דרך הסבה. שהיא נאכלת מהר. שאינו פונה אנה ואנה. ובזה מתיישב דיוקו של בעל קרבן אהרן. מדתנן מיסב [*ומדשיער הכתוב במיסב. מינה שיערו עוד חכמים לומר פת חטין. ובלפתן. הכל כדי להחמיר]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חכמים אומרים עד שישהא כו' ואז נטמאו טבעותיו</b>. אבל ידיו נטמאו מיד. כך כתב הרמב\"ם בפי\"ו מהלכות טומאת צרעת. ונ\"ל דדייק ליה מדא\"ל בזמן שאין כל גופו טמא. דמשמע מיהא דמקצת גופו. והיינו ידיו שהכניס. שהן טמאין מיהת. והא דבעינן לעיל שיכניס ראשו ורובו. היינו כדי שיטמא כל גופו. וטומאת ידיו פליגי בה בריש פ\"ג דידים *[אם הם תחלות או שניות]: \n",
+                    "<b>אמרו לר' יהודה וכו'</b>. כתב הר\"ב ור\"י אמר מצינו כו' כותים ובהמה כו' אין מצילין כו' בת\"כ יליף לה מיכבס את בגדיו *[כל דמטמא בגדים מציל וכו']. ובהגה\"ה שבפירוש הר\"ש האריך מסוגית הגמ' ואין זה מעניננו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי שמעון אומר עד ארבע אמות</b>. פי' הר\"ב דקומתו של אדם בינוני כו'. עיין מ\"ש בזה במשנה ה' פ\"ד דערובין [ד\"ה אלו]. ובמשנה ח' פ\"ו דב\"ב [ד\"ה וכוכין]: \n",
+                    "<b>כלים מיד טמאין</b>. לשון הר\"ש וצריך לדקדק דבכניסתו מיד. אין מיטמאין. אם לא עמד. דטמא עובר לא מיטמא. עכ\"ל. ובמה שכתבתי במשנה ח' [ד\"ה שהכניס] בשם התוספות דיבמות לא קשיא. דבבית שאני מבאילן. ומ\"ש הר\"ב כשנכנס עמהן לבית המנוגע. הוא דוחק גדול. דהא הכא במצורע שנכנס לבית טהור עסקינן. ואיהו גופי' כתב כלים שאמרנו כו'. אלא תחלת דבריו מועתקים מלשון הר\"ש. והוקשה לו דצריך שיעמוד. והדר ביה לאוקמיה בשנכנס עמהן כו' ולא דק בדבריו שנמצאו מעורבבין. אבל הנכון לתרץ ע\"ד התוספות: \n",
+                    "<b>כדי הדלקת הנר</b>. פי' הר\"ב דלא הוי מושבו כו'. דטריד בהדלקת הנר כו' כ\"כ הר\"ש. וצריך לומר דלא פלוג רבנן. ואף ביום נתנו לו זה השיעור: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>על רוחב ארבע אמות</b>. פי' הר\"ב. כנגד ד\"א של תפלה. וכ\"כ הר\"ש. כלומר דבר\"פ אין עומדין (ברכות דף לא) אמרי' בגמרא אסור לישב בתוך ד\"א של המתפלל. ונמצא שהמתפלל קונה לו ד\"א ולפיכך למצורע המתפלל עושין לו מחיצה על רוחב ד\"א. שכל כך קנה למושבו. ול' הרמב\"ם על רוחב ד\"א. ר\"ל שהמקום אשר יבא שם יהיה ד' אמות על ד\"א עד שיהיה לו מושב בפני עצמו: \n",
+                    "<b>כל המציל צמיד פתיל באהל המת כו'</b>. ר\"מ סבר (מאחר) שבית המנוגע יטמא כל מה שבו וכן אהל המת (נעשה) דינם שוה. ור' יוסי סבר שטומאת מת חמורה. לפי שהיא טומאת שבעה. וטומאת בית המנוגע טומאת ערב. ולזה יורידוהו מדרגה כמו שתראה. הרמב\"ם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>פיילי</b>. פי' הר\"ב מזרקי כו' מתרגמינן כו'. ובמ\"ב פ\"ב דסוטה כתב שכן נקרא [כוס] בלשון יוני: \n",
+                    "<b>חדשה</b>. פי' הר\"ב מקיש כלי למים. מה מים שלא נעשה בהן מלאכה. דהא חיים כתיב. רש\"י פ\"ב דסוטה דף ט\"ו: \n",
+                    "<b>רביעית</b>. פי' הר\"ב משום דכתיב בדם הצפור כו' שדם הצפור ניכר בהן. והקשו התוס' בפ\"ב דסוטה *[וכי אין ניכר ביותר מרביעית] דהא תנן בפ\"ז דמקואות (משנה ה') ג' לוגין מים שנפל לתוכן קורטוב יין ומראיהן כמראה יין אלמא דאפי' יין ניכר בג' לוגין וכ\"ש דם דסומק טפי. די\"ל ניכר דקאמר ממשותו של דם. ולא בשינוי מראה דעלמא. והשתא לא תקשה נמי מהא דאמרי' במנחות פ\"ג (דף כ\"ב) (והעתקתיו בפ\"ח דזבחים משנה ו') ולקח מדם הפר ומדם השעיר (ויקרא ט״ז:י״ח). הדבר ידוע שדם הפר מרובה על דם השעיר. ואפי' הכי קרי ליה אכתי נמי דם שעיר. אלא מכאן לעולין וכו'. וה\"נ הדבר ידוע שהמים מרובין על הדם ואפי' הכי כתיב בדם. וי\"ל כיון דממשותו ניכר הרי הוא בעין. ע\"כ. ובגמרא סוטה (דף ט\"ז) דבצפור דרור שיערו. שאין לך גדולה (במינה) שמדחה את המים. *[ואין לך] קטנה שנדחית מפני המים ועיין בסמוך: \n",
+                    "<b>דרור</b>. פי' הר\"ב שדרות בבית כבשדה. שיודע להשמט בזויות הבית לכל צד. ולכך נקראת דרור על שם דירה. שדרה בכ\"מ. רש\"י ריש פרק ג' דביצה. וכלומר שאינה מקבלת מרות כדאיתא התם בגמרא (דף כ\"ד). וצ\"ל שאע\"פ שע\"ש כך הוא נקרא צפור דרור. לא מפ\"כ כל צפור שאינו מקבל מרות הוא שכשר לטהרת מצורע דהא אמרן לעיל שאין לך גדולה ולא קטנה כו'. ומצאתי בפי' הרמב\"ן על החומש שכתב שיתכן שיהיה השם בקטנה בלבד. ובגמרא כך הוא נראה ממה שאמרו במסכת סוטה [דף ט\"ז] הבא מים שדם צפור ניכר כו' בצפור דרור שיערו חכמים אין לך גדולה כו': \n",
+                    "<b>וקוברה בפניו</b>. פי' הר\"ב לפי שאסורה בהנאה. כמ\"ש הר\"ב במשנה ט' פ\"ב דקדושין. ויראה לי דהא דמצריכו שיקברנו בפניו. מפני החשד שלא יחשדנו שיאכלהו: \n",
+                    "<b>נטל עץ ארז כו'</b>. פשטא דמתניתין דאחר שחיטה נטלן. וגם הרמב\"ם כך העתיק ברפי\"א מהט\"צ. והברייתא שמוכיח ממנה הר\"ש דמעיקרא מייתי להו. יש לדחות. דלר\"ש אף לכתחילה א\"צ להביא קודם שחיטה ואין להאריך בזה. ותמיהני על הכ\"מ שלא העיר בכך: \n",
+                    "<b>*[ושני תולעת</b>. פי' הר\"ב לשון של צמר צבוע שני. כ\"כ הר\"ש. וכ\"כ רש\"י בפי' החומש. לשון כו' צבוע זהורית. ופי' הרא\"ם שהוא צמר סרוק ומשוך כמין לשון. כדפירש\"י בפ' אלו מציאות על ולשונות של ארגמן וכ\"כ הר\"ב שם (משנה א'). וז\"ש רש\"י זהורית. כן הוא בת\"כ. זו זהורית טובה. ומ\"ש הר\"ב כרמז\"י בלע\"ז. כ\"כ הרמב\"ם בפירושו. ובחבורו פ\"ג מה' פרה כתב הצבוע אדום יש שצובעים אותו בפואה. ויש שצובעים אותו בלבא. ויש שצובעים אותו בתולעת. והתולעת. היא הגרגרים האדומים ביותר. הדומין לגרעיני החרובים. והן כמו האוג ותולעת כמו יתוש יש בכל גרגיר מהן. עכ\"ל. ומצאתי בפירוש הר\"ש במשנה ג' פכ\"ו דכלים אוג הוא פרי אדום. כדתנן בפ\"ק דמעשרות (משנה ב') האוג והתותים משיאדימו. אילן העולה מאיליו ביער הוא. ופריו דומה לשני תולעת. והוא כמין זרע קנבוס. עכ\"ל]: \n",
+                    "<b>והקיף להם ראשי אגפיים וכו'</b>. דיקח אותה כתיב. מלמד שהוא מפרישה לעצמה. יכול הואיל ולא היתה עמהם בכלל אגודה לא תהא בכלל טבילה. ת\"ל וטבל אותה ואת הצפור החיה וגו'. החזיר את הצפור לכלל טבילה. ת\"כ: \n",
+                    "<b>לאחר ידו של מצורע</b>. וי\"א על מצחו. דייקי מלת על. שהיה די שיאמר והזה במטהר ואמר על. שיורה על עליונות לזה אמר שהוא בגב היד שהוא על הכף. וי\"א על מצחו. דעל משמע היותר עליון שבגופו. כיון דמשמע עליון והוא בלי הצטרפות. א\"כ הוא היותר עליון והוא מצחו. ק\"א: \n",
+                    "<b>וכך היה מזה על השקוף שבבית מבחוץ</b>. דכיון דכתיב והזה על הבית. שמעינן דמבחוץ הוא שיזה ולא בתוך הבית. וילפינן ממצורע שיזה ג\"כ בעליונות של הבית *[ובכאן אין לומר אלא השקוף. שאין עוד עליונו אחר כי הדלת מצורף לבית ואינו הבית עצמו. לשנאמר שירצה באחורי הדלת למ\"ד במצורע לאחר ידו. כנ\"ל]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שנאמר ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה</b>. ל' הר\"ב מכאן שאינו הופך פניו לעיר. ול' הר\"ש אל מחוץ לעיר. מהכא נפקא לן דאין הופך פניו לעיר: \n",
+                    "<b>העביר תער על כל בשרו</b>. כתב הר\"ב לאו דוקא וכו' לאפוקי שער בית הסתרים. דאמר קרא כו' מה הפרט מפורש מקום כנוס שער ונראה. בברייתא בפ\"ב דסוטה דף ט\"ז ופירש\"י כנוס שער. שיהא שם קבוץ שער הרבה. למעוטי זרועותיו ושוקיו שאינו מכונס. נראה למעוטי בית השחי. ובגמ' מאי רבי רבי שער הרגלים. כלומר דאותו מקום. מאי מיעט. מיעט דבית השחי ודכולי גופיה. ומעתה ה\"ל להר\"ב לפרש לאפוקי שער בית הסתרים ודכולי גופיה וכבר הקשיתי לשאול בכך לעיל בפ\"ב משנה ד' [ד\"ה כך הוא]. ועוד קשה לי בכאן דמשכוני נפשיה דהר\"ב אמתני' לפרש דכל בשרו לאו דוקא למה ליה. דהא בגמרא דהתם אמרינן דדוקא היא. אלא דאפליגו אמוראי א\"ד דאע\"ג דכלל ופרט וכלל לא ריבה הכל הלכה היא ועוקרת דרשה דכלל ופרט וכלל. וא\"ד דמתני' ר\"ע היא דדריש לכל התורה כולה ברבוי ומיעוט ורבוי. ונמצא דריבה הכל ולא מיעט אלא שער שבתוך החוטם. ואין ספק שהר\"ב נלחץ בכך מפני המשנה דפ\"ב. דודאי דהיא סברה לדרשא דכלל ופרט וכלל. מ\"מ מתניתין דהכא לא סברה כך. ובפשיטות אמרינן בגמ' דדוקא כל בשרו תנן. ועוד דהר\"ב גופיה כבר כתב במשנה ה' פ\"ג דשבועות דהלכה כר\"ע דדריש בכל התורה כולה רבויי ומעוטי. (ובעל ק\"א מפ' לברייתא דת\"כ שכתבתי בפ\"ב דאתיא כר\"ע. ואין לי להאריך בזה) ושמעינן דהלכה כמשנתינו דההיא דפ\"ב אינה הלכה ודחויה היא. ולפיכך לא ה\"ל להר\"ב לדחוק בכאן ולהוציא המשנה ממשמעה מפני אותה דלעיל שהיא אינה הלכה. ודהכא היא הלכה כמשמעה. אבל הרמב\"ם עשה בהיפך שפסק למשנתנו דהכא ברפי\"א מהט\"צ. וכתב בספ\"ט למתני' דפ\"ב דלא כמשמעה. אלא לענין שלא להצריכו ולהטריחו לכהן. וז\"ל כשם שהאדם נראה לנגעו כך נראה לתגלחתו. שאם לא יראה שער בכל בשרו כשיעמוד ערום כעודר וכמוסק כו'. הרי זו תגלחת כשרה ואין הן זקוק לחפש בשאר מקומות שמא נשאר בהן שער. אע\"פ שהוא צריך לגלח הכל כמו שיתבאר עכ\"ל. ומי כהחכם יודע פשר דבר. זה רבינו משה לקיים שתי המשניות להלכה כסוגית הגמ': \n",
+                    "<b>טהור מלטמא בביאה</b>. לפי שיאמר אח\"כ פעם אחרת וטהר. הרמב\"ם בנא\"י: \n",
+                    "<b>והרי הוא מטמא כשרץ</b>. כדפי' הר\"ב ברפ\"ק דכלים: \n",
+                    "<b>*מנודה מביתו</b>. והר\"ב העתיק בביתו. וכן הגי' במשניות דסדר טהרות דפוס ישן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טהור מלטמא כשרץ</b>. כתב הר\"ב ופוסל תרומה. כדתנן בסוף זבים. ומה שהגהתי בפי' הר\"ב ותו לא. מתוך פי' הר\"ש הגהתי. שהיה כתוב לפני ותולה. ואינו ענין לכאן. ומ\"מ ליכא למשמע שאין עוד מה שפוסל. שהרי קדשים פוסל ג\"כ. ולר\"מ אף מטמא. כדתנן במשנה ד' פי\"א דפרה. אלא כלומר שאינו פוסל. מה שהוא במדרגה למטה מתרומה: \n",
+                    "<b>*[והרי הוא טבול יום אוכל במעשר</b>. וברפ\"ב דבכורים [ד\"ה משא\"כ] כתבתי דבתלת דוכתי מייתי לה בזה הלשון טבל ועלה אוכל במעשר]: \n",
+                    "<b>אוכל במעשר</b>. פי' מעשר שני: \n",
+                    "<b>אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה וכו'</b>. מנלן. אמר רבא אמר רב חסדא תלתא קראי כתיבי כתיב (ויקרא כ״ב:ו׳) לא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים. הא רחץ טהור. וכתיב (שם) ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים. וכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה. הא כיצד. כאן למעשר. כאן לתרומה. כאן לקדשים. ואיפוך אנא מסתברא וכו' בגמרא פ\"ח דיבמות דף ע\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ותגלחתן מצוה</b>. משום דבנזיר אין תגלחת מעכבת. כדמסקינן במשנה ט' פ\"ו דנזיר. להכי קתני מלוה ומש\"ה פרכינן בגמ' דנזיר דף מ' פשיטא. ומשני מ\"ד עבורי שער הוא. ואפי' סך נשא (עיין לעיל ספ\"י) קמ\"ל דלא. ואע\"ג דבמצורע מעכב כדמייתי לה הר\"ש מהתוספתא. וכן התוס' פ\"ג דמ\"ק דף י\"ז אדאמרינן נזיר ומלורע כו' מותרין לגלח שלא ישהו קרבנותיהן הקשו דנזיר תגלחתו אינו מעכבתו. ש\"מ דס\"ל דאילו מצורע מעכבתו התגלחת: \n",
+                    "<b>וכולן שגלחו שלא בתער כו'</b>. גבי נזיר כתיב (במדבר ו׳:ה׳) תער לא יעבור על ראשו. לת\"ק באם אינו ענין למלקות דהא מרבינן כל דבר. תנהו ענין לתגלחת. ולרבי מדסמכו לעד מלאת אצל תער לא יעבור. כמ\"ש בפ\"ו דנזיר משנה ג'. וגבי לוים כתיב (שם ח') והעבירו תער על כל בשרם. מצורע דתניא זקנו. מה ת\"ל במצורע. וכמו שכתבתי גם שם במשנה ה' [ד\"ה בתגלחת]. גמ' פרקו' דנזיר דף מ': \n",
+                    "<b>או ששיירו שתי שערות</b>. נ\"ל דלכך בעינן דוקא ששיירו שתי שערות. כדאמרינן ברפ\"ד דסתם שער. ב'. הרי ששער לא נקרא אלא כשיש שתים. ושערה היא פרט ולא קפדינן אפרטא. ומיהו לעכובא עיין בסמוך: \n",
+                    "<b>לא עשו כלום</b>. בגמ' דנזיר פ\"ו [דף מ'] אמר רב חסדא ללקות באחת. לעכב בשתים כו'. וכתבו התוס' [ד\"ה לסתור] דכולן הלכה הן בנזיר שלא מצינו בהם טעם. ע\"כ. וא\"כ אף במצורע ולוים כן. וכמו כן נמי עכובא דתער לא מצינו בו טעם מנלן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מצותן שיהיו שוות במראה ובקומה וכו'</b>. פי' הר\"ב דלכתוב רחמנא צפרים כו'. שתי דכתב רחמנא למה לי כו'. וקשיא לי דברפ\"ו דיומא בשני שעירי יה\"כ דתנן התם נמי כה\"ג ופי' הר\"ב דתלתא קראי כתיבי ואילו הכא הא ליכא אלא חד קרא ומיהו לא על הר\"ב תלונותינו. דדבריו דהתם ודהכא. גמ' ערוך הן שם ביומא. ונ\"ל דמדגלי לן רחמנא [ח] גבי שני שעירים דלכל הני בעינן שיהיו שוות. כי כתב גבי צפרים חד זימנא שתי. לאגמרינן שיהיו שוות. לא צריך לתלתא קראי. דנשמעיני' מהגלוי דגלי לן גבי שני שעירים דלכולן יהיו שוות: \n",
+                    "<b>אע\"פ שאינם שוות כשרות</b>. דכתיב צפור צפור ריבה. גמרא. ועיין מ\"ש ביומא בשם הרמב\"ם [ד\"ה במראה]: \n",
+                    "<b>יקח זוג לשניה</b>. דלא כשני שעירים דתנן התם אם משהגריל מת יביא זוג אחר דהכי דרשינן בת\"כ מדכתיב האחד. לומר שאינן מעכבות זו את זו: \n",
+                    "<b>נשפך הדם תמות המשתלחת</b>. בת\"כ מנין אם נשפך הדם תמות המשתלחת מתה המשתלחת ישפך הדם ת\"ל את הצפור החיה ומדקרא כתיב להכי אתי שפיר דלא תקשה דהכא סתים לן רבי. ואילו גבי שני שעירים שנאה משמיה דרבי יהודה ואין הלכה כמותו. דהתם לא מן הכתוב בא אלא לטעמיה דס\"ל ב\"ח נדחין. אבל הכא קרא אשכח ודרש להכי סתם לן ר' וכן העתיקה הרמב\"ם למשנתינו להלכה בספי\"ח מהט\"צ. ולענין הלמוד האיך למדין. פי' בעל קרבן אהרן דדייק מדלא אמר את צפור חיה. ואמר את הצפור החיה. משמע החיה מעיקרא קודם שישחוט. אבל אם מתה אח\"כ לא יטבול אחרת בדם זה. ופי' הפסוק אי את הצפור החיה מעיקרא יקח אותה שלא מתה אז וטבל בדם הצפור השחוטה. ואם לא אלא שמתה. לא יטבול אחרת בדם השחוטה אלא ישפך הדם ויביא שתים כבתחלה. ומהכא משמע שאם מתה המשתלחת ישפך הדם. ומדאמר בדם הצפור השחוטה ולא אמר בדם צפור שחוטה. משמע שלא יטבול זאת המשתלחת אלא בדם הצפור השחוטה כבר. אבל לא בדם אחרת אשר ישחט עמה*. וא\"כ אם נשאר הדם אז יטבול זאת בו. ואם נשפך אז לא יטבול זאת בו. אלא תמות המשתלחת ויביא שתים אחרות. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אחד לשנים ושנים לארבעה</b>. ל' הר\"ב שמחלק כרעי המטה לשנים. ואלו השנים מחלקן לארבעה. כלומר שאלו השנים מחלקן כל אחד לשנים ממילא יהיו כאן ארבעה חלקים. וז\"ל הרמב\"ם עוד יחלוק כל חצי מהן בב' חצאין ויהיו ד': \n",
+                    "<b>מצות אזוב</b>. כתב הרמב\"ם שהתבאר בגמ' (פ\"ב דנדה דף כ\"ו) שלא יהיה ארכו פחות מטפח ועיין בספי\"א דפרה. ושני תולעת כ' הרמב\"ם בר\"פ משקל שקל והוא מפ\"ד דיומא דף מ\"ב: \n",
+                    "<b>לא אזוב יון כו'</b>. עיין במ\"ז פי\"א דפרה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ביום השמיני</b>. פי' הר\"ב כשגלח בשביעי כו' ועיין [מ\"ש] במ\"ו פ\"ו דנזיר (ד\"ה אינו מביא): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אחד בכלי</b>. ובריש (איזהו מקומן) יליף מקרא דכתיב כחטאת כאשם. הר\"ש: \n",
+                    "<b>ואחד ביד</b>. פי' הר\"ב דכתיב ולקח הכהן ונתן מה נתינה בעצמו של כהן. פירש\"י בריש איזהו מקומן דכתיב אצבע גבי שמן ויליף דם מיניה: \n",
+                    "<b>ועמד בשער ניקנור</b>. דכתיב לפני ה' פ\"ק דסוטה דף ח' ועיין מ\"ש שם מ\"ה (ד\"ה לשער): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>*[הכניס ראשו</b>. כתב הר\"ב לפי שעזרת ישראל אין מחוסר כפורים נכנס לה כו' ומכניס ראשו. דביאה במקצת שריא רחמנא. כמ\"ש בשם רש\"י במ\"ה פ\"ק דסוטה ד\"ה ומטהרין]: \n",
+                    "<b>תנוך</b>. פי' הר\"ב זה גדר אמצעי כו' (ורש\"י בפרש' מצורע כתב ל' תנוך לא נודע לי וז\"ל ת\"כ העתיקה הר\"ש אי כתב ונתן על תוך יכול על תוך ודאי ת\"ל על נוך. אי על נוך יכול על גובה של אוזן ת\"ל תוך. נוך. הא כיצד זה גדר האמצעי ע\"כ. ונ\"ל פירושא שחז\"ל בעלי ל' הקדש ידעו שהתנוך הוא שם מורכב מן תוך ונוך והיה ידוע אצלם מאיזה ל' שהגבוה נקרא נוך. והרי אונקלוס תרגומו רום. ותוך. פירושו חלל האוזן שהוא תוכו ממש והיינו דקתני תוך ודאי כלומר ממש כך נ\"ל. וגם בזה לא יכולתי לעיין בספר ק\"א מפני שכשכתבתי זה לא היה בידי) וע' מ\"ש ברפ\"ד דבכורות: \n",
+                    "<b>*[אין לו טהרה עולמית</b>. כתב הר\"ב ודוקא כשנקטעה כו' לאחר שהוזקק לטהרה. דאי קודם לכן הא אפילו שמואל דבעי קרא כדכתיב. מודה בעדים זוממים כדאמר התם [בסנהדרין] כ\"כ הר\"ש וכן הוא בתו' דהתם ר\"ל פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ\"ה.) דאמר שמואל התם נקטעה יד העדים פטור דבעינן יד העדים בראשונה וליכא ומקשי' אמאי אמר נקטעה דהיינו לאחר מכאן לימא גדמי' דמעיקרא ומשנינן שאני התם דאמר יד העדים שהיתה כבר פירש\"י יד שהיתה להם תהי' להם בשעת מיתה אבל גדמי' דמעיקרא לא משתמע מיני' דזו היא יד שלהם ע\"כ. וכמו דשמואל דס\"ל דבעינן קרא כדכתיב ומש\"ה אי לא מקיים קרא כדכתיב פטור ואפ\"ה מודה שאם היו גדמי' מעיקרא דזו היא יד שלהם. ה\"נ הכא אי הוה גדם מעיקרא. היינו בהונותיו. ואני תמה על הרמב\"ם שברפ\"ה מה' מחוסרי כפרה העתיק משנתנו כלשונה ולא כתב והוא שנקטעה כו' אע\"ג דפסק לדשמואל בפי\"ד מה' סנהדרין. ותו קשיא לי עליו דבפ\"ח מה' נזיר כתב נזיר ממורט אינו צריך להעביר תער ואע\"פ שאין לו שער או שאין לו כפים הרי זה מקריב קרבנות וישתה ויטמא. ואם הביא כו' שכל דברים אלו למצוה ולא לעכב ע\"כ. ואמאי לא אמרי' דבעי' קרא כדכתיב וכ\"ש דבס\"פ ג' מינים במס' נזיר מדמי להו אהדדי הא דנזיר להך דהכא דמצורע (וכן עוד בס\"פ הוציאו לו במס' יומא [דף ס\"א] וכל זאת לא העיר הכ\"מ כלום). ונ\"ל לתרץ לכל זה במאי דכתב (הר\"ש וכן התו' דפ' נגמר הדין. אדמייתינן ראיה לדשמואל דבעינן קרא כדכתיב מדהכא תנן אין לו טהרה עולמית ש\"מ דבעינן קרא כדכתיב ויש לתמוה היכי דייק מהכא דבעינן קרא כדכתיב שאני מצורע דכתיב תהיה דדרשינן מיניה לעכב בכל מילי בפ\"ק דמנחות (דף ה') כן בהקומץ רבה דף י\"ט וכתבתיו שם במ\"ו בד\"ה שני שעירי כו') ע\"כ. ולפ\"ז יכולני לומר שהרמב\"ם פוסק לדשמואל ולמשנתינו ולא התנה במשנתינו להא דשמואל משום דקשיא לי' על זו הסוגיא דפ' נגמר הדין משתי סוגיות אלו דפ\"ק דמנחות ודהקומץ רבה. כדמקשו הר\"ש והתוס'. וניחא לי' לדחויי סוגיא חדא מקמי תרתי סוגיות ודאה\"נ שאין ראיה לשמואל ממשנתנו. דאין טעם משנתנו משום דבעינן קרא כדכתיב. אלא משום דכתיב ביה תהיה לעכובא וכיון דטעם משנתנו מתהיה לעכובא מעתה א\"א לחלק בין נקטע לגידם כיון דקרא כתב עכובא. ודשמואל דלא כתיב בה עכובא מחלקינן שפיר בין נקטע לגידם כדאמרן ולא סתרי שני הפסקים הללו אהדדי כלל. ולא תקשה כיון דאין ראיה לשמואל ממשנתנו. לדחייה לדשמואל לגמרי דליתא דאע\"ג דמשנתנו אין ראיה לו משום דמצורע כתיב עכובא וקפיד קרא לעכב. מ\"מ יש לו ראיה אחרת מרחובה דעיר הנדחת כדמייתי התם [בפ' נגמר הדין] ומשנתנו נמי לא פליגא דלא לצטריך קרא כדכתיב בעלמא. אלא במצורע מצינו עכובא מדכתיב תהיה. והשתא אתי נמי שפיר דבנזיר לא פסק כמו במצורע. אע\"ג דמדמינן להו אהדדי דכיון דבמצורע כתיב תהיה לעכובא ולא מצינו כן בנזיר שוב אין לדמותם ואע\"ג דהשתא הוו ה\"נ שתי סוגיות דנגמר הדין ודשלשה מינין. דמשמע מינייהו דלא דרשינן תהיה. ולא עוד אלא שיש עוד סוגיא שלישית דבפ' הוציאו לו דהתם נמי מדמינן. ל\"ק דאנא לאו מטעמא דשתי סוגיות עדיפין מחד סוגיא קאמינא דדחיא הרמב\"ם לחדא מקמי תרתי אלא אנא הכי קאמינא. כיון דבשתי סוגיות אשכחן דדרשינן תהיה. תו ליכא לדמויי דאזדא לה כל היכא דאשכחן דמדמינן. וסברינן דטעמא. משום דבעינן קרא כדכתיב דהא קרא תהיה כתיב. וכל הנך סוגיות ואפילו יהיו אלף דסברי טעמא משום דבעינן קרא כדכתיב כולן יהיו בטלין לגבי הסוגיא דתהיה. ואפילו לא תהא אלא אחת בלבד משום דתהיה משמעות גמור הוא לעכב. וכל אותן סוגיות דאמרי טעמא משום דבעינן קרא כדכתיב. משום דלא הוו דייקי בתהיה. ולא עלה על דעתם אבל אילו היה עולה על דעתם לא הוי קאמרי הכי לפי שהוא משמעות גמור בתהיה שהוא מורה על העכוב. והואיל וכן דאין לדמות עוד נזיר למצורע הלכך פסק הרמב\"ם בנזיר דא\"צ אע\"פ שפסק במצורע דמעכב. ועוד אני אומר דהכ\"מ הקשה על הרמב\"ם אהא דנזיר דפסק שאינו צריך להעביר תער. שהיא שלא כאחת משתי הלשונות דהתם. ונדחק דפסק כלישנא קמא. דאליביה רבינא ור' פדת לא פליגי ואע\"ג דלאותו לשון ב\"ה אמרי צריך אלא שיש לו תקנה בזה שמעביר תער אע\"פ שאין שער והיאך פסק א\"צ תירץ הכ\"מ דהרמב\"ם ס\"ל דב\"ה נקטי צריך כלפי ב\"ש שאמרו א\"צ שפירושו ללישנא קמא ואין לו תקנה קאמרי ב\"ה צריך כלומר יש לו תקנה בלא העברת שער *(בזה שמעביר תער) עכ\"ד. ול\"נ דלכל זה אין צורך אלא הרמב\"ם נקט ליה כסוגיא דס\"פ הוציאו לו. והתם תניא איפכא בש\"א צריך ובה\"א אינו צריך ומפרש רבינא כשאומרים ב\"ש צריך צריך ואין לו תקנה. והשתא ב\"ה שאומרים אינו צריך (כפשטא) הוא שאינו צריך כלל דלמה לן לדחוקי ולומר דא\"צ ויש לו תקנה קאמרי. ורבינא נמי לא מפרש מידי אב\"ה. משום דא\"צ פירוש שהוא כמשמעו שא\"צ כלל. וכההוא סוגיא פסק הרמב\"ם. אבל מאיזה טעם תפש לו הרמב\"ם סוגיא דפרק הוציאו לו לעיקרית. נ\"ל דהיינו טעמו לפי שלסוגיא דג' מינים משנתינו דהכא הפוכה. דדברי ת\"ק שנויין השם בשם ר\"א. ודברי ר\"א דהכא שנויין בשם ר\"ש ודברי ר\"ש דהכא שנויין שם בשם חכמים. ואילו בסוגיא דהוציאו לו שנויה כי הכא. וה\"נ מייתינן לה בפרק נגמ' הדין (דף מ\"ה). ואף בת\"כ כך היא שנויה ומן התימה שהתוספות והר\"ש לא הזכירו רק דבנגמר הדין שנוי' כי הכא ולפיכך תפש לאותה הסוגי' עקרית. כך נ\"ל בדרכו של הרמב\"ם בכל אלו הג' פסקים. דעדים. ודמצורע. ודנזיר. עוד אני מזכיר הואיל ואתא לידן הך דעדים מחלקים בין נקטם לגידם אי אמרי' ג\"כ כך בניסת. דהתם נמי כתיב (דברים י״ג:י׳) ידך תהיה בו בראשונה. והרמב\"ם בפ\"ה מהל' ע\"א לא כתב כלו' בזה. ואף ע\"פ שהארכתי ויצאתי קצת חוץ מכונת החבור. הלא דבר הוא לפרש דברי הרמב\"ם. וכבר הקדמתי בהקדמת זה החבור שלא אמנע עצמי מזה כשיבא לידי ע\"י גלגול הדברים שיהיו. ונשוב אל דברי הר\"ב ואומר שמ\"ש לאחר שהוזקק לטהרה. וכ\"כ הר\"ש אבל התוס' דנגמר הדין כתבו משנזקק לטומאה ואיכא בינייהו טובא דלהר\"ש והר\"ב אע\"פ שהיה לו בהונות ואוזן בימי חלוטו. אלא שנקטעו קודם שנזקק לטהרה. ליכא קפידא. ואילו להתו' צריך שיהיה גידם קודם שנזקק לטומאה. וכן נ\"מ נמי בעדים. דלהר\"ש והר\"ב אע\"פ שהיה להם יד כשראו העדות שנזקקו להעיד. כל שנקטעו קודם שהעידו בב\"ד שנזקקו להמיתם גידם מקרי. ולהתוס' דוקא שיהי' גידם קודם שראו העדות דהיינו קודם שנזקקו להעיד. ובדברי הרמב\"ם פי\"ד דסנה' [הלכה ח'] אין הכרע. ותו בעינן לדיוקא במתני' אמאי לא קתני נמי אין לו שער דהא בנזיר בעי לעכובא אלא דהתם לא כתיב עכוב כדכתבתי ואילו הכא דכתיב תהיה לעכובא. ומש\"ה מעכבי בהונות ואוזן א\"כ שער נמי. ואף לפי' הר\"ב דשיטתו דטעמא דמתני' משום דבעיא קרא כדכתיב. אע\"ג דבנזיר אינו צריך שער ה\"נ אינו צריך בנזיר כפים כדתניא התם ופסקה הרמב\"ם כדלעיל. ואילו הכא דבעי בהונות ואוזן דכתיבי בקרא ה\"נ ליבעי שער כדכתיב בקרא. וזה צריך לי עיון. דהא ליכא למימר תנא ושייר דמאי שייר דהאי שייר: \n",
+                    "<b>אם נתן על של שמאל יצא</b>. וכך העתיק הר\"ב. וה\"ג לה בת\"כ. ובגמ' ספ\"ה דיומא. אבל בסנהדרין פ\"ו דף מ\"ה. ובפ\"י דף פ\"ח גרסי' נוחן על של שמאל ויוצא. וה\"ג בנזיר פ\"ו דף מ\"ו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כנגד בית קדש הקדשים</b>. כתב הר\"ב ולא שהיה מכניס את השמן בהיכל כו' דהא לא כתיב והביא את השמן אל אהל מועד. כדאשכחן בהזאות הפנימיות. הר\"ש [י]: \n",
+                    "<b>והנותר מן השמן אשר על כף הכהן יתן וגו'</b>. והנותר מן השמן אשר בכלי. תנינן ליה בספ\"י דזבחים: \n",
+                    "<b>לא כפר</b>. דכפרה אמתנת הראש כתיבה. רש\"י פ\"ק דזבחים דף ו': \n",
+                    "<b>שירי מצוה הן דכתיב והנותר</b>. הלכך הוי כשפיכת שירי דם החטאת דלא מעכבי כדתנן באיזהו מקומן. רש\"י שם: \n",
+                    "<b>ומעלין עליו כאילו לא כפר</b>. פי' הר\"ב קמי שמיא כו'. גמ' דזבחים (שם). ואע\"ג דדחינן. נ\"ל דלמסקנא ההוא דחויא בעלמא הוא. והיינו דלא כתב הר\"ב כפי' הר\"ש. ואין להאריך בזה: \n",
+                    "<b>*[חסר הלוג עד שלא [יצק] ימלאנו</b>. כתב הר\"ב ולא אמרינן דקבעה ליה הלוג שהוא כלי שרת. כלומר קבעה לה בשם. וקרינא ביה מן המנחה פרט לשחסרה. רש\"י פ\"ק דמנחות דף ט']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יהודה אומר אחר האשם</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"י. וכ\"כ הרמב\"ם. ובמשנה ג' פ\"ב דכריתות לא כתבו כן. ושם כתבתי [ד\"ה ר\"י] דהא דהכא עיקר. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יצא</b>. בת\"כ יליף מדכתיב תורת לרבות וכתיב זאת מיעוטא. ומסתברא דרבויא לעני שמביא קרבן עשיר ומיעוטא לעשיר שמביא קרבן עני: \n",
+                    "<b>מביא אדם ע\"י בנו כו'</b>. יליף ליה בת\"כ מדכתיב אשר בו נגע צרעת (כן הוא בר\"ש) *[ונ\"ל דמסיפא דקרא דריש. דכתיב אשר לא תשיג ידו בטהרתו דאף ע\"ג דדרשי מיניה במתני' דלעיל להכל הולך אחר חטאת. לר\"ש. ולר\"י מבטהרתו נפקי להו. אכתי לא לכתוב אלא זאת תורת אשר בו צרעת בטהרתו. מאי אשר לא תשיג ידו. חדא דהא הך פרשה בואם דל הוא מיירי. ותו דמדלא כתיב בפרשה דלעיל דמיירי בעשיר זאת תורת אשר בו נגע צרעת לא ה\"ל לכתוב כאן אשר לא תשיג ידו. והוי קאי זאת תורת וגו' על ב' הפרשיות. על זו ועל הקודמת. אלא לרבויי אתא שהעשיר מביא קרבן עני בשביל העני. וה\"ק קרא אשר בו נגע צרעת אשר לא תשיג ידו דאזלינן בתריה דההוא דאית ביה הנגע. שאם הוא עני אע\"פ שהמביא קרבן בשבילו הוא עשיר. לא אזלינן אלא אחר אשר בו הנגע. ומסתברא לי דזה דוקא כשהעשיר מביא בלא קבלת נדר להביא קרבנו של מצורע דהא [ההיא] תנן במשנה ב' פ\"ד דערכין שאע\"פ שהמצורע עני מביא קרבן עשיר אלא לפי שלא מצאתי להרמב\"ם שהעתיק למשנה דהכא. וכתב בסוף הלכות מחוסרי כפרה לההיא דערכין ש\"מ דס\"ל דהא דהכא נדחית מקמי ההיא דערכין]: \n",
+                    "<b>רי\"א אף ע\"י אשתו מביא כו'</b>. ארישא מהדר דקתני עשיר שהביא קרבן עני לא יצא. קאמר דאף ע\"י אשתו כו' וברייתא מתניא בהכי. ומייתי לה בגמ' ר\"פ ט' דב\"מ (דף ק\"ד) ופ\"ד דנדרים דף כ\"ה. ופ\"ד דנזיר דף ל\"ד. וגרסי' אדם מביא קרבן עשיר על אשתו *[ופירש\"י ואין יכול לומר היא אין לה כלום ותפטר בקרבן עני. ועיין לקמן]: \n",
+                    "<b>מביא קרבן עשיר</b>. בת\"כ יליף לה נמי מזאת: \n",
+                    "<b>*[וכן כל קרבן שהיא חייבת</b>. כגון דלידה וזיבה וסוטה חייב הבעל להביא על אשתו אבל אם אכלה חלב או שחללה שבת אין הבעל חייב הר\"ש. ומשמע דהוא חייב ממילא. כמו שמתחייב לה בשאר דברים כגון לפדותה ולקוברה כו' וכן הוא דעת רש\"י דממילא נתחייב. וכן דעת הרא\"ש והר\"ן בפירושם למס' נדרים (דף ל\"ה) וק\"ק לי דבכולהו שאר דברים יש טעם. כדאמרינן פ' נערה במס' כתובות. אבל לחיוב זה לא מצאתי טעם. אבל כפי הגרסא דברייתא שכתבתי לעיל בד\"ה רי\"א כו'. דמסיים שכך כתב לה אחריות דאית ליך עלי מן קדמת דנא. וכתבו התוס' פי' כל קרבנות שהיתה חייבת קודם שנשחת לו יביא [בעבורה] שכתב לה אחריות כו' ודוקא בקרבנות שהם לכפרתה כגון לידה כו' ובירושלמי פ' נערה אפילו אכלה חלב או חללה שבת. אבל קרבנות שנדרה או נדבה לא. ע\"כ משמע דמכח כתיבת האחריות חייב. אלא דאכתי קשיא אמאי אסברה לה הברייתא באחריות שקודם נשואין. ה\"ל למתני באחריות דמנשואין ולהלן. ונ\"ל דההיא מלתא דפשיטא היא כשכתב לה אחריות מנשואין ולהלן והכא קמ\"ל שכשרתב לה כך ואחריות דמקדמת דנא הכל בכלל אף שמנשואים ולהלן מכח ק\"ו. אבל אה\"נ שאם לא כתב אחריות כלל אף שמנשואים ולהלן אינו מתחייב. ומיהת רש\"י דחי לגי' הספרים. וגורס כגי' דת\"כ. אם פטרה אינו חייב בהן שכך כותבת לו אחראין דאית לי עלך כו'. ופי' אם גרשה ונתן לה כתובתה ועדיין קרבנותיה עליה אינו חייב בהן שכך כותבת לו בתוך השובר כו'. וכן הוא הגי' בת\"כ שלפנינו. וגם בירושלמי דפ' נערה שנתפתתה הלכה ח' כך היא הגי'. וצ\"ע מה טעם נתחייב בקרבנותיה ולא ראיתי ג\"כ מזו הבבא בחבורו של הרמב\"ם כלום ?[יא] ונ\"ל שגירסתו כגי' רש\"י וס\"ל דיחידאה הוא. ולרבנן אינו חייב בקרבנותיה. ולפיכך לא ה\"ל לכתבם ולפי שאינו גורס כלל שכך כותב לה כו' אע\"פ דאם כתב ודאי דנתחייב אפ\"ה לא השמיענו לזה לאשמעי' מה הוא בכלל האחריות דמכיון שלא נזכר כלום מזה בגמ' אין להאשימו על שלא המציא הדין מלבו ולכתבו שאין אחריות זה עליו כפי כונת חבורו]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קרב קרבנו של אחד מהם.</b> ר\"ל מאחד מב' חטאות שנתערבו. הרמב\"ם: ",
+                    "<b>זו ששאלו כו'.</b> פי' הר\"ב דשמא של מת הוא והויא חטאת שמתו בעליה כו' ומן האשם שמביא ליכא לאקשויי כו' דכיון דאשם שוין מתנותיו לשלמים יכול להביא אשם כו'. תמיהני דפלוגתא היא במשנה ג' פ\"ח דזבחים. דר' שמעון ורבנן באשם שנתערב בשלמים. וחכ\"א אין מביאים קדשים לבית הפסול. שממעט באכילתן. אי הוו שלמים. וכן הלכה. ובסוף נדה דף ע' איתא נמי בברייתא בספק מצורע. דר' שמעון אומר מביא אשם ומתנה. ולא הודו לו חכמים. ותו אמרי' התם בהדיא דהאי תקנתא דר' יהושע ליתא אלא לר\"ש דסבר מביא אשמו ומתנה. ולא חש למביאים קדשים לבית הפסול. ושמואל מוקים לה בקרב אשמו. וכר\"ש בהא דחטאת קבעה ולא האשם. כדתני' לעיל מי\"א. נמלינו למדין מעכשיו דלדידן דקי\"ל כר' יהודה דאשם קבעה. א\"א לאוקמא בשקרב אשמו. דא\"כ אין לו תקנה להביא קרבן עני כלל. ואי בשלא קרב אשמו אנן דקי\"ל כחכמים שאין מביאים קדשים לבית הפסול. תקנתא דר' יהושע נמי ליתא. ותימה על הר\"ב והרמב\"ם שלא פירשו *[דמשנתנו אינה הלכה. ושוב מצאתי דהרמב\"ם פסקה] למשנתנו בסוף הלכות מחוסרי כפרה. והשמיט תקנתא דאשם. וכן בפירושו ג\"כ לא כתבו וכדין השמיטו. דאין מביאים קדשים לבית הפסול. אבל אכתי תקשה ליה דא\"כ כשקרב אשמו מיירי. ואיהו פסק כר' יהודה דאשם קבעה. וזה הקשה ג\"כ הכ\"מ והניח בצ\"ע: ",
+                    "<b>ויביא קרבן עני.</b> כתב הר\"ב וחטאת העוף באה על הספק כו' עיין בפירושו במ\"ד פרק קמא דכריתו'. ובסוף תמורה:  ",
+                    "<small>סליקא לה מסכת נגעים</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה נגעים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה נגעים",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Negaim",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Negaim",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה נגעים, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Negaim, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Niddah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Niddah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5f1ad4770f827e1e912c6d5848c4142933df1625
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Niddah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,479 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Niddah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה נדה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Niddah, Introduction": [
+            "הניח נדה אחר כל אלו הטומאות [ר\"ל החמורות והקלות]. מפני שאינה טומאה כללית לכל מין האדם. הרמב\"ם:\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן</b>. ותני לה בריש עדיות. וסגי בהכי ולא אצטריך תו למתני בהדי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה. א\"נ דהא דאמרי' דב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה. אא\"כ דמתני לה בהדי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה כמ\"ש הר\"ב ברפ\"ג דיבמות. היינו ב\"ש וב\"ה. אבל לא שמאי והלל גופייהו ומיהו כלשון הראשון מוכח ממ\"ש במ\"ח וט פ\"ב דמעשר שני: \n",
+                    "<b>דיין שעתן</b>. פי' הר\"ב ולא אמרי' מקמי הכי נמי הוה דם וכותלי בית הרחם העמידוהו כו'. ודין תורה כך הוא דליכא למיחש להכי אלא (דב\"ה) [דהלל] עושה סייג לדבריו וחושש כי היכי דבכל התורה כולה עבדינן סייג (וב\"ש) [ושמאי] משום בטול פריה ורביה. אינו עושה סייג. כך מפורש בגמ' [דף ג] ועיין מ\"ש בפרק דלקמן מ\"ד [*וכותלי בית הרחם ובית החיצון שכתב הר\"ב. מפורש במ\"ה פ\"ב וברפ\"ה בס\"ד]: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים לא כדברי זה וכו'</b>. כתב הר\"ב וכדי להשוות מדותיהם וכו' להיכא דבדקה צהרים. דה\"ל ג' עונות. היום אמש ואתמול למפרע עד צהרים לא רצו לחלק וכו' גמ' [*ומיהו אכתי לא שמענו אלא דאיכא למעוטי ולא ליטמו למפרע רק עונה אחת יתר מצהרים עד שחרית. וזהו שאמרו שלא רצו לחלק ולמעט אבל ז\"ש הר\"ב להוסיף. לא ידענא מהיכי תיתי להוסיף ואף רש\"י לא כתב אלא לא רצו לגרוע ולמעט כו']: \n",
+                    "<b>כל אשה שיש לה וסת כו'</b>. תימה למה הפסיק ושנה המשמשת בעדים ה\"ל למתני מיד כיצד דיה שעתה וי\"ל דקמ\"ל אע\"ג דיש לה וסת צריכה לשמש בעדים [כדפי' הר\"ב] אע\"ג דתנן לקמן [משנה ז] אע\"פ שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת [וכו']. הכא תנא ליה לאשמועינן דאותה בדיקה חשובה למעט מעת לעת דהוי חדוש כדלקמן. ודלקמן היינו בד' נשים דיין שעתן. תוס' [דף ד ד\"ה כל אשה]]: \n",
+                    "<b>שיש לה וסת</b>. כתב הר\"ב ובדקה בשעת וסת. דאל\"ה לא כדתנן בספ\"ד: \n",
+                    "<b>וסת</b>. כתב הר\"ב שנקבע לה זמן האורח ג' פעמים. כדתנן במ\"י פ\"ט: \n",
+                    "<b>דיה שעתה</b>. כתב הר\"ב ולא חיישינן דלמא מקמי הכי הוי כו'. כדאמרן דמדאורייתא לעולם לא אמרינן דילמא מקמי הכי הוה והכא אפי' רבנן לא חשו דודאי אורח בזמנו בא. ולא יעמוד מלצאת חוצה: \n",
+                    "<b>והמשמשת בעדים</b>. פי' הר\"ב דה\"ק ומשמשת בעדים. ועיין במשנה דס\"פ: \n",
+                    "<b>בעדים</b>. פירש הר\"ב דהיינו בסדין. עיין בפי' הר\"ב ספ\"ח. [*ומ\"ש שם בס\"ד]: \n",
+                    "<b>וממעטת על יד מעת לעת וע\"י מפקידה לפקידה</b>. ואיצטריך למתני נמי מפקידה לפקידה. דמה\"ד מעת לעת חשו בה רבנן לפסידא דטהרות. אבל מפקידה לפקידה דזמן מועט הוא אימא לא. קמ\"ל. גמ': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היתה יושבת במטה</b>. כתב הר\"ב לאשמועינן דמשום דיש לה וסת כו' הא אין לה וסת כו' מטה נמי טמאה. דספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלין עליה. אפילו בכלי מונח ע\"ג קרקע. גמרא. וכבר כתבתי כן במ\"ב פ\"ד דטהרות. ועיין עוד מ\"ש שם במ\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בתולה מעוברת מניקה וזקנה</b>. כולהו מפרש להו במתני': \n",
+                    "<b>אבל הלכה כר\"א</b>. כתב הר\"ב והכי מסיק בגמרא. דאל\"ה אין למדין הלכה מפי התלמוד. כלומר. ממה שנשנה במשנה דהלכה כמותו. כדאיתא בגמרא. וטעמא פירש\"י שהתנאים לא דקדקו איש בדברי חבירו וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אע\"פ שנשואה</b>. כלומר ונבעלה. דתנו רבנן נשאת וראתה דם מחמת נישואין. ילדה וראתה דם מחמת לידה. עדיין אני קורא לה בתולה. שהרי בתולה שאמרו בתולת דמים [דמי נדה] ולא דמי בתולים: \n",
+                    "<b>משיודע עוברה</b>. פירש הר\"ב לסוף ג' חדשים. כי הא דכתיב (בראשית לח) ויהי כמשלש חדשים וכו' גמרא. ועיין מ\"ש במתני' דלקמן: \n",
+                    "<b>עד שתגמול</b>. פי' הר\"ב עד שישלים לבנה כ\"ד חדש ואפילו מת כו'. לרבנן הוא דמפרש הכי: \n",
+                    "<b>רבי מאיר אומר מטמאה מעת לעת</b>. פי' הר\"ב דסבר ר\"מ דם נעכר ונעשה חלב. וקרא דריש דכתיב (איוב יד) מי יתן טהור מטמא לא אחד. [טהור מטמא חלב מדם] לא אחד. בתמיה. כלומר יחידו של עולם. ורבנן א\"ר יוחנן. זו ש\"ז שהוא טמא. ואדם הנוצר ממנו טהור. ורא\"א אלו מי הנדה. שהמזה ומזין עליו טהור. ונוגע טמא. גמ' [דף ט]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סמוך לזקנתה</b>. פירש הר\"ב. כל שקורין לה אימא אימא מחמת זקנתה ואינה מקפדת. גמ'. וכתבו התוספות בירושל' פריך וכי בדעתה תלויה הדבר ומשני כל שראויה לקרותה אימא: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר מעוברת ומניקה שעברו עליהן ג' עונות</b>. וא\"ת מעוברת לת\"ק נמי הא בעי לסוף ג' חדשים וי\"ל דכשאתה מונה חדשים אי אתה מונה צ' יום דלפחות יש בג' חדשים האחד מהן חסר. דמש\"ה דייק הר\"ב לפרש במ\"י פ\"ד דיבמות אדתנן היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיש לה ג' חדשים. דהנך ג' חדשים הם תשעים יום. ועי\"ל דר\"י ס\"ל דעד שיעברו עליה ג' עונות לא אמרינן דיה שעתה. ואם הוכר עוברה ועדיין לא עברו עליה ג' עונות. מטמאה מעת לעת או מפקידה לפקידה. ולת\"ק אע\"פ שלא עברו עליה ג' עונות. משהוכר עוברה דיה שעתה. ושוב מצאתי כך בב\"י סוף סימן קפ\"ט שכתב בשם הרשב\"א דטעמא דמלתא דמשום דהרי זו כחולה ודמיה מסולקים. ומשעה שהוכר העובר. ראשה ואיבריה כבדים עליה. אבל קודם שהוכר עוברה. אין ראשה ואיבריה כבדים עליה. ור\"י חלוק בדבר. ולא חשיב לה מסולקת דמים. אא\"כ פסקה מדם ועברו עליה ג' עונות. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>חוץ מן הנדה</b>. והא קמ\"ל דאין אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה. גמ': \n",
+                    "<b>והיושבת על דם טוהר</b>. מהו דתימא תבדוק דדלמא קבעה לה וסת. קמ\"ל. דמימי טהרה לימי טומאה לא קבעה. גמ': \n",
+                    "<b>ומשמשת בעדים</b>. פי' הר\"ב אע\"פ שיש לה וסת וכו'. אבל אשה שאינה עסוקה כו' ואפילו אין לה וסת לפירש\"י. ועיין בר\"פ דלקמן: \n",
+                    "<b>ובתולה שדמיה טהורים</b>. כתב הר\"ב ד' לילות לב\"ש וכו'. כדתנן בר\"פ בתרא. ומ\"ש הר\"ב אבל שחרית וערבית צריכה בדיקה היכא דלא שמשה כו' מסיים רש\"י ולפני תשמיש היינו טעמא דלא בעי בדיקה דכיון דלאחר תשמיש לא בעיא בדיקה. לפני תשמיש נמי לא אצרכוה רבנן. דכל לבעלה לא בעיא בדיקה אלא מגו דלטהרות. והכא ליכא מגו: \n",
+                    "<b>ופעמים צריכה להיות בודקת</b>. פירושא דצריכה להיות בודקת דברישא: \n",
+                    "<b>ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה</b>. עיין בריש פרקין דלקמן: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ובאנשים</b>. לשון הר\"ב שבודק עצמו תדיר באמתו כו'. ודבר תימה הוא בעיני. דכיון דטעמא משום דיוציא ש\"ז לבטלה. אפילו חדא זימנא נמי לא. ובגמרא פריך הכי מאי איריא מרבה כי לא מרבה נמי. ומשני כי קתני מרבה אנשים. אבל הר\"ב נמשך אחר לשון רש\"י שפי' כן במשנה. ולדידיה לא קשיא כמו שכתבתי פעמים הרבה. שדרכו לפרש במשנה כדס\"ד בגמרא. ולא כפי המסקנא. והוא סדר נכון לפי פירושו שבסדר הגמרא. אבל הר\"ב ה\"ל לפרש כפי המסקנא. ושוב ראיתי בפי' הרמב\"ם. שכתב וז\"ל ובאנשים מגונה שישלח ידו אל אמתו. אלא בעת הצורך להתקשות. וזה מגונה בתורתנו הקדושה וכו' ולזה *)תניח לפעל הזה בקציצת היד וכו' אלא בעת ההכרח הנהוג הטבעי. ע\"כ. אבל אין דבריו לענין בדיקה. דבדיקה דביה איירינן במשנתינו. ודאי דאפילו חדא זימנא לא. כדאיתא בגמרא. ולא בא הרמב\"ם אלא שלא תאמר דכל שליחות יד אסרה המשנה ואפילו בלא בדיקה. זה א\"א בעת ההכרח. והוא התשמיש המותר. ואילו הר\"ב דמיירי בבדיקה וכתב תדיר. אין ענינו עולה לדברי הרמב\"ם כלל. אלא לשון רש\"י הוא שהעתיק. וכבר הראיתיך לדעת דלא קיימא למסקנא. ואף רש\"י לא נתכוין לכתוב כן אלא לדס\"ד. ומ\"ש הר\"ב שמא יצא ממנו קרי היינו לאפוקי לענין זוב. כדתניא בגמרא דאף הוא משובח כנשים. ופירש\"י כדי למנות ראיותיו. שתים לטומאה. וג' לקרבן: \n",
+                    "<b>תקצץ</b>. פירש הר\"ב שמתחמם כו' ומוציא ש\"ז לבטלה. וכאילו מביא מבול לעולם. שעבירה זו היתה בידם. דכתיב (בראשית ו׳:י״ב) כי השחית כל בשר. ואמרו [ר\"ה יב] ברותחין קלקלו. ואיכא מאן דאמר שחייב מיתה. ויליף ליה מאונן דכתיב ביה (שם לח) וימת גם אותו. ואיכא דאמרי כאילו שופך דמים. שנאמר (ישעיהו נ״ז:ה׳) הנחמים באלים וגו' שוחטי הילדים אל תקרי שוחטי. אלא סוחטי. ואיכא מאן דאמר כאילו עובד עבודת כוכבים דבההוא קרא כתיב תחת כל עץ רענן. וכתיב התם (דברים י״ב:ב׳) על ההרים הרמים ותחת כל עץ רענן. בגמרא: \n",
+                    "<b>החרשת</b>. בשאינה מדברת ואינה שומעת. כדתנן [בריש תרומות] חרש שדברו חכמים בכל מקום אינו שומע ואינו מדבר. גמרא: \n",
+                    "<b>דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים אחד לו ואחד לה</b>. מתני' קמ\"ל דאף לו מתקנת עד. ואשמועינן נמי הא דצנועות דעד שבודקת בו לפני תשמיש כו' וכדפי' הר\"ב וכך פירש\"י. והך דהכא ודלעיל בחדא שיאטא דתרווייהו דוקא בעסוקה בטהרות ולדבריהם כל שאינה עסוקה בטהרות א\"צ בדיקה לבעלה כלל. ולהרמב\"ם [בחיבורו פ\"ד מהא\"ב] הכא אפי' באינה עסוקה בטהרות ולאחר תשמיש וצנועות לפני תשמיש נמי ודלעיל דוקא בלפני תשמיש קאמר מדינא הואיל ועסוקה בטהרות. אבל דעת הר\"ב נראה כפרש\"י מדמשוה הך דהכא לדלעיל וכמו שבארתי ועוד מוכח מלשונו שבסוף מ\"ד. ויש עוד דעות שונות. ואין מכוונת החבור להאריך בהן: \n",
+                    "<b>הצנועות מתקנות להן עד שלישי כו'</b>. עיין במ\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נמצא על שלו טמאין וחייבין קרבן</b>. וניחוש דלמא דם מאכולת [פי' כינה] הוא [ואמאי טמאין ודאי ושורפין עליה תרומה [ולהתחייב בקרבן] וה\"נ דילמא מייתי חולין לעזרה] א\"ר זירא אותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת. וא\"ד דחוק הוא אצל מאכולת. ואיכא בינייהו כו'. גמרא: \n",
+                    "<b>ופטורין מן הקרבן</b>. פי' הר\"ב מחטאת קבוע אבל חייבים באשם תלוי. וכן במ\"ב פ\"ד דיבמות. ולא כן בריש פ\"ד דכריתות. ושם הארכתי בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ותדיח את פניה</b>. בעד שבידה. דאי אין בידה. כדי שתושיט ידה לתחת הכר. או לתחת הכסת. ותטול עד ותבדוק בו. גמ': \n",
+                    "<b>ואינה מטמאה את בועלה</b>. פי' הר\"ב טומאת ז' אלא טומאת ערב כדין כל נוגע בנדה. מדרבנן. דהא מעת לעת מטמאה משכבה ומושבה [כדפירש הר\"ב בפ' דלעיל מ\"ב] וכיון דעושה משכב ומושב לטמא אדם. כ\"ש דהיא עצמה מטמאה אדם. רש\"י. ועיין פ\"ה מ\"ד [דזבים]: \n",
+                    "<b>ומודים חכמים לר\"ע ברואה כתם שמטמאה את בועלה</b>. פי' מכאן ולהבא. ומהו דתימא דטומאת מעת לעת אמרו חכמים וכו' כמ\"ש הר\"ב. ובגמ' [דף טו.] ואימא ה\"נ. [*כיון] דטומאת כתמים מדרבנן. כמו מעת לעת כו'. התם אין שור שחוט לפניך [דאתמול לא חזאי אלא סייג בעלמא] הכא יש שור שחוט לפניך. פירש\"י דבציפור לא נתעסקה. ובשוק של טבחים לא עברה. ומיום שלבשתו היא בספק זה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל הנשים בחזקת טהרה</b>. כשעדיין לא הגיע שעת וסתה. ואם אין לה וסת. שלא עברה ל' יום לראייתה. דוסתות דאורייתא. ואיכא מ\"ד דוסתות דרבנן. ולדידיה אפי' הגיע אלא ששהתה שיעור שתטבול. נמי שריא. דכיון דוסתות דרבנן. ספק טבילה מוציאה מידי ספק ראתה. וכך מסקנת כל הפוסקים דוסתות דרבנן. אלא דהר\"ב לא פי' כך בספ\"ד: \n",
+                    "<b>בית שמאי אומרים צריכה שני עדים על כל תשמיש ותשמיש</b>. טעמא מפרש בברייתא דחיישינן שמא תראה טפת דם כחרדל בביאה ראשונה. ויעמידוהו כותלי בית הרחם. ותחפנו ש\"ז בביאה שניה. וכי בדקה לאחר תשמיש אחרון. לא מינכר למחר. אבל כשמקנחה על כל תשמיש ותשמיש. לא חיישינן שמא חפתה ש\"ז בביאה ראשונה. דאינו דומה נימוק פעם אחד לנימוק שני פעמים. ואע\"ג דהשתא נמי לא ידעינן עד למחר. מיהו בעינן מוכיחה קיים. דאל\"ה מה הועילו חכמים בתקנתן. רש\"י. וצריך לומר דלהעמדת כותלי בית הרחם לפי שעה בעלמא הוא דחיישינן. דלא תקשה אדריש מכילתין. ובלאו הכי מוכרח דכותלי בית הרחם מעמידין. מדאיצטריך קרא לרבוי בבשרה כדפי' הר\"ב שם ומתני' היא ברפ\"ה: \n",
+                    "<b>או תשמש לאור הנר</b>. פי' הר\"ב ותבדוק לאחר תשמיש. ואיכא למידק דלמאי נ\"מ תשמש לאור הנר. כי בדקה לאור הנר תסגי ובגמרא מסיק דמשמש מטתו לאור הנר הרי זה מגונה ובמתני' אימא או תבדוק לאור הנר. ולשון הר\"ב מועתק מפי' רש\"י אבל לרש\"י לא קשיא. דרגיל לפרש כדס\"ד. ולא כמסקנא וכמ\"ש לעיל [בר\"פ]: \n",
+                    "<b>בית הלל אומרים דיה בשני עדים</b>. פי' הר\"ב א' לפני תשמיש ראשון ואחד לאחר תשמיש אחרון. וכן פירש\"י. והקשו התוספות דלעיל [בר\"פ] אמרינן דאינן צנועות. עד שבודקת בו לפני תשמיש זה בודקת בו לפני תשמיש אחר. משמע דבכל תשמיש בודקת. מיהו הא י\"ל בודקת בתשמיש אחר שבלילה שנייה. ועוד קשה מה יודעת מתי [ישמש] באחרון שתבדוק אחריו. ואם היתה בודקת בשחר כשהיא עומדת. א\"כ אינה בודקת סמוך לתשמיש לידע אם בועל בנדות לטמא בועלה ז'. וע\"ק דקאמר ב\"ש [בברייתא שכתבתי לעיל] שמא תחפנה ש\"ז בביאה שניה. הל\"ל בביאה אחרונה. כיון דלב\"ה אינה בודקת <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>עד לאחר תשמיש אחרון. ונראה לר\"י כפי' רשב\"ם. דלב\"ש צריכה ב' עדים חדשים אחר תשמיש א' לו וא' לה. והא דקתני צריכה. היינו כלומר שהיא מכינה. כדתנן בנות ישראל משמשות בשני עדים אחד לו ואחד לה. אע\"ג דלפני תשמיש א\"צ חדש אלא צנועות. היינו לפי שאין העד מלוכלך כל כך. אבל לאחר תשמיש שמלוכלך בש\"ז צריכה בכל פעם חדש. ובה\"א דיה בשני עדים כל הלילה. מודים שצריכה בדיקה אחר כל תשמיש. אך דלא מצרכי חדש. משום דאחר תשמיש איכא רוב לכלוך מש\"ז. ואין ריוח בעד חדש. ואפשר דאפי' צנועות לא בעו חדש לאחר תשמיש. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>החדר והפרוזדור</b>. כתב הר\"ב וכותלי רחם למטה באמצע פרוזדור. וכן ל' רש\"י והוא המקום שהשמש דש בו. כדפירש הר\"ב ברפ\"ה. וע\"ש. ובאמצע פרוזדור. נראה דר\"ל שמאמצעו נמשכו הכתלים הללו. וכלומר שהפרוזדור מתרחב מחלל כותלי הרחם. וזהו שכתב הרמב\"ם בפ\"ה מהל' איסורי ביאה. בפי' פרוזדור שהוא *[צואר הרחם כולו והוא] ממקום הארוך שמתקבץ ראשו בשעת העיבור כדי שלא יפול הולד ונפתח הרבה בשעת לידה. ובשעת גמר ביאה האבר נכנס בפרוזדור. ואינו מגיע עד ראשו שמבפנים. אלא רחוק ממנו מעט לפי האצבעות. ע\"כ. [*ועל שם החדר כתב הר\"ב החדר מבפנים. וז\"ל הרמב\"ם בפרק הנזכר. הרחם שנוצר בו הולד. הוא הנקרא מקור. והוא שדם נדה וזבה יוצא ממנו. וקוראין אותו חדר לפי שהוא לפני ולפנים. ע\"כ. ובפי' המשנה כתב. חדר הוא חלל הרחם. איזה שיהיה מן החללים. כי לרחם שני חללים. ע\"כ]: \n",
+                    "<b>והפרוזדור</b>. פרוז בל' יון לפני. דור לשון דירה. תוס': \n",
+                    "<b>שחזקתו מן המקור</b>. כתב הר\"ב ולא אמרי' שמא מן העלייה בא ודמי עליה טהורין הן ואפי' הוא ממראה דמים טמאים. דאי אין בעלייה מד' מיני דמים טמאים. א\"כ דם שבפרוזדור אמאי הוי ספק. נחזי אי הוי מד' מיני דמים או לאו. ודוחק לומר דאיירי בנאבד. והיינו טעמא דטהור דכתיב ממקור דמיה. דוקא דמי מקור דהיינו חדר א\"נ דמיה כתיב. מקום שמצויין הרבה דמים. ובעליה ליכא אלא מין א'. תוס'. והרמב\"ם כתב דדם שבמקור הוא דם מותרות ודם שבעלייה אינו מן המותרות. אבל הוא כמו רעיפת הנחירים או דם הטחורים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בית שמאי אומרים אף כמימי תלתן כו'</b>. ואע\"ג דכתיב דמיה דמיה מי לא אמרינן שחור אדום הוא אלא שלקה ה\"נ מלקא הוא דלקי. גמ': \n",
+                    "<b>הירוק</b>. פי' הר\"ב דהיינו כמראה אתרוג ולא כמראה כרתי וכו'. וסתם ירוק כן הוא. כדאמר בלולב הגזול [[פ\"ג] מ\"ו] ירוק ככרתי. מכלל דסתם ירוק לאו הכי הוא. תוספות [ד\"ה והירוק]: \n",
+                    "<b>מטמא משום משקה</b>. פירש הר\"ב להכשיר את הזרעים דיליף ליה בג\"ש. כתיב הכא (שיר השירים ד׳:י״ג) שלחיך פרדס רמונים פירש\"י [*שלחיך דם נדה השלוח מן האשה. פרדס רמונים] כפרדס זה שהוא נעול להשתמר כך בנות ישראל נועלות פתחיהן בימי נדותן מהיזקק לבעליהן. עם פרי מגדים היינו בנים ובנות וכתיב (איוב ה׳:י׳) ושילח מים על פני חוצות. מה מים מכשירים אף דם נדות מכשירים. ורבנן אדם דן ק\"ו מעצמו. ואין אדם דן ג\"ש מעצמו. וכתבו התוס' וא\"ת ה\"מ דם שהאשה טמאה בו כדמשמע קרא. כפרדס שהוא נעול כך בנות ישראל נועלות פתחיהן מלהזקק לבעליהן בימי נדותן. אבל דם ירוק שהוא טהור. לא. ותו דמשמע דלא פליגי אלא בדם ירוק. אבל בדם נדה מודו כ\"ע דמכשיר. וכיון דרבנן לית להו ג\"ש. דם נדה מנא להו. וי\"ל דדם נדה. נפקא בתוספתא דשבת פ' הזורק. דקתני מניין לדם שהוא משקה. נאמר כאן (ויקרא י״ב:ז׳) וטהרה ממקור דמיה. ונאמר להלן. (זכריה י״ג:א׳) ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד וליושבי ירושלים לחטאת ולנדה. ע\"כ. ומכיון דדם נדות נפקא לן מאותו ג\"ש. אייתר [*לר\"מ] הך גזירה שוה דשלחיך. לדם טהור. [*ועיין בפ\"ו דמכשירין מ\"ד]: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר לא כך כו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כר' יוסי והוא חכמים דפליגי אעקביא. ותימה דקשיא הלכתא אהלכתא. ובגמרא רבי יוסי אומר כו' היינו ת\"ק הא קמ\"ל מאן תנא קמא רבי יוסי. וכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. וכן העתיק הרמב\"ם. ור\"י הוא ת\"ק כו'. וי\"ל דהר\"ב נמי שכתב והוא חכמים. לא נתכוין למוזכרים חכמים במשנה. אלא לת\"ק נתכוין. ודבר מפורסם הוא דת\"ק מקרי חכמים. ומ\"מ בעיקר פסק הלכה ק\"ל. אמאי לא פסקינן כחכמים. והרמב\"ם בפירושו פסק גם כן כת\"ק. וקשיא למה. אבל בחבורו [פ\"ה הלכה ו מהא\"ב] כתב טהור. והיינו כחכמים. וכן כתב שם המגיד. [וע' ברא\"ש]. ומצאתי להר\"ן בפ\"ב דשבועות שכתב בשם הרמב\"ן דבפלוגתא דרישא הל' כת\"ק. דהיא סתם מתניתין. אבל בירוק נקטינן כרבי יוסי. שהרי הוא שנוי בלשון חכמים במשנתינו. ותנינן בבחירתא. דם הירוק עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרין. כיון ששנו שם ר' יוסי בלשון חכמים. אלמא הלכתא כוותיה. כדאמר בריש תפלת השחר (ברכות דף כז.) הלכה כרבי יהודה הואיל ותנן בבחירתא כותיה. ועוד דאף עקביא בן מהללאל חזר בו. דתנן התם ובשעת מיתתו כו' וסתמא דמלתא לגבי רבי יוסי חזר בו. ולא לתלות כתנא קמא דמתניתין. דהא לא קתני התם בפלוגתא אלא חכמים. דהיינו רבי יוסי. ומסתמא לגבי מאן דפליג עליה התם. הדר ביה. ועוד דסוגיין כו' וכן דעת הרמב\"ם ז\"ל. ולא עוד אלא שפסק [ר\"ל בחבורו] כדברי בית הלל ע\"כ לשון הר\"ן. ולפי זה הא דאמר בגמרא רבי יוסי היינו תנא קמא. כלומר היינו חכמים. ולגבי רבי מאיר קרי להו תנא קמא. ושפיר קאמר הר\"ב שהוא חכמים. אלא דקשיא מאי דפסק הלכה כת\"ק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כחרת</b>. פ\"א שכתב הר\"ב שהוא אדרמינ\"ט היינו נמי שרגילין לתתו בדיו. והכי מוכח בגמ' [דף כ]: \n",
+                    "<b>דיהה מכן טהור</b>. כתב הר\"ב וה\"ה לכל דמים טמאים וכו'. אלא מאי שנא שחור דנקט. סד\"א הואיל ואמרינן שחור אדום הוא אלא שלקה. הלכך אפי' דיהה מכן נמי ליטמא. קמ\"ל. גמרא. ומה שכתב הר\"ב שבזמן הזה כל מה שתראה באשה מאותו מקום טמא. בין שימצא הדם מן הלול ולפנים [בין] מן הלול ולחוץ. הרמב\"ם. [*ומה שכתב הר\"ב ומימינו לא שמענו כו' אלא הלבן והירוק ככרתי בלבד. והבית יוסף סימן קפ\"ח כתב. שלא שמע ולא ראה מי שפקפק מלטהר כמראה שעוה או זהב כל שאינו נוטה לאדמומית. ע\"כ. ואין להאריך כאן]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אם יש עמה דם [טמאה]</b>. עמה אין. בתוכה לא לפי שהוא דם חתיכה לא דם נדה. הרמב\"ם כמ\"ד הכי בגמרא ועיין מ\"ש במ\"ג פ\"ח: \n",
+                    "<b>ואם לאו טהורה</b>. כתב הר\"ב דסבר ת\"ק אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. כלומר פתיחת הקבר דלאו לידה היא. דאי לידה הויא. בלא דם נמי טמאה. דכתיב [ויקרא יב] כימי נדת דותה תטמא. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המפלת כמין קליפה כמין שערה כו'</b>. עיין מ\"ש ברפ\"ז [*ונ\"ל דקתני כמין שערה דומיא דכמין קליפה. שהיא קליפה אחת אף שערה אחת במשמע. וסייעתא לפירושו של בעל מקנה אברם. שכתבתי ברפ\"ד דמסכת נגעים בדקדוק לשון שער ושערה]: \n",
+                    "<b>אם נמוחו טמאה ואם לאו טהורה</b>. *) ובנ\"א ל\"ג ואם לאו טהורה ולכאורה נראה דאף הר\"ב ל\"ג ליה מדלא פירש עלה דהכא דכרבנן היא כמ\"ש אדלקמן אלא שראיתי להתוס' [דף כב ד\"ה ליפלוג] דאדמקשי בגמרא דהא דלקמן. ולפלוג ר' יהודה כו' כתבו וז\"ל אשערה וקליפה לא פריך דלפלוג ר\"י. דמועטין נינהו ולא שייך בהו פתיחת קבר ע\"כ. ש\"מ דה\"נ גרס ואם לאו טהורה: \n",
+                    "<b>המפלת כמין בהמה כו' תשב לזכר כו' דברי ר\"מ</b>. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הואיל ועיניהם דומות כשל אדם פירש\"י שחור שבעין הוי עגול בבהמה כשל אדם. אבל דדגים לאו עגול הוא. ע\"כ [ועי' מ\"ש בזה במ\"ח פ\"ו דבכורות] אי הכי ליתני נחש. אי תני נחש ה\"א בנחש הוא דפליגי רבנן עליה דר\"מ דלא כתיב ביה יצירה. אבל בהמה וחיה לא פליגי. דכתיב בהו יצירה כמו באדם: \n",
+                    "<b>תשב לזכר</b>. ימי טומאת ז'. וימי טהרה ל\"ג וכל דמים שתראה בהן טהורין. רש\"י: \n",
+                    "<b>לזכר ולנקבה</b>. לחומרא. ימי טומאה דנקבה שבועים וימי טוהר כלים לסוף ארבעים יום כזכר ולא [לסוף] פ' כנקבה. רש\"י וכן פי' הר\"ב במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים כל שאין בו מצורת אדם אינו ולד</b>. כתב הר\"ב דלר\"מ כל צורת אדם צריכה כו' ורבנן כל שאין בו מצורת אדם כלל וכו'. ואפילו שהיה נראה מזאת המשנה שר\"מ הוא מחמיר. וחכמים המקילים. אך אמנם נתבאר מסברתם בתוספתא מה שזכרתי לך. הרמב\"ם. וכתב עוד ולא יסופק בשכלך שהוא נמנע מצד הטבע. שילד אדם. כל מה שזכרתי פה. אבל זה אפשר. וכבר העידו יותר מזה וכתבו הפלסופים. מה שהוא זר יותר מכל אלה [כי] הענינים הטבעים כלם הולכים על הרוב ויפול בהם הזרות והפליאה. ע\"כ. עיין מה שכתבתי בשמו במשנה ו פ\"ט דחולין [ד\"ה עכבר]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מלא גנונים</b>. פי' הר\"ב מלא גוונים הרבה. ולכך לא חיישינן דילמא ולד היה ונימוח. דאם איתא דאיתמוחי אתמח. כולה בחד גוונא הוה קאי. גמרא: \n",
+                    "<b>ואם היה מרוקם</b>. פי' הר\"ב שיש בו צורת אדם. ואיזהו שפיר מרוקם. תחלת ברייתו של אדם גופו עדשה. שתי עיניו כשתי טפי זבוב מרוחקות זו מזו. שני חוטמיו כשני טפי זבוב מקורבים זה לזה. פיו פתוח כחוט השערה. וחיתוך ידים ורגלים אין לו. בברייתא. כמו שהעתיק הרמב\"ם פ\"י מהא\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סנדל</b>. כתב הר\"ב והוא רגיל לבא עם ולד. כלומר שרגילות הוא שעם ולד יבוא סנדל. אבל אין סנדל שאין עמו ולד. ובשביל סנדל תשב לזכר ולנקבה. דספק זכר ספק נקבה הוא. ואם הולד אחר נקבה. אין הסנדל לא מעלה ולא מוריד. ולא תשב אלא לנקבה ימי טומאה. וימי טהרה. שאפי' הוא זכר הואיל ונקבה בהדיה. לא בצרי ימי טומאה וימי טהרה דנקבה. שהרי של זכר מובלעים בתוך של נקבה. וכי איצטריך תשב לזכר ולנקבה. כגון שהולד השני זכר. דיהבינן לה חומרת טומאה דנקבה בשביל הסנדל. וימי טוהר לזכר לחומרא. רש\"י. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>והכי מפורש בגמ'. ומ\"ש הר\"ב וי\"מ סנדל שנאוי ולד. פי' יותר במ\"ג פ\"ק דכריתות. וז\"ל סנדל ולד הוא אלא שנפחתה צורתו. ולשון סנדל שנאוי ודל. ע\"כ. [*ול\"נ להגיה בדברי הר\"ב ודל]: \n",
+                    "<b>[*או שליא</b>. פירש הר\"ב כמין קרום כו' רחבה כתורמוס. כדתנן ליה בפרק קמא דכלאים משנה ג]: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר נימוק הולד כו'</b>. כתב הר\"ב ונעשה דם ובטל ברוב כו' ואין הלכה כר\"ש. ולא קשיא אהלכתא דפסקינן ברפ\"ג דבכורות כראב\"י גבי שפעה חררת דם פטורה מן הבכורה. וכתבתי לשון הרמב\"ם. שחזקתן שהולד בתוכה ורבה עליו הדם והפסידו ובטלו. וא\"כ שמעינן דהתם ההלכה שברבוי הדם נפסד ונתבטל. די\"ל דהתם לא לענין שיהא בטל קאמר. אלא נתכוין לומר היאך חררת דם פוטרת מן הבכורה והרי אין כאן ולד. וקאמר שהיה ולד ונפסד ונתבטל מצורת ולד. אבל לא שיהא בטל ברוב. כך היה נראה בעיני. אלא שמצאתי להרמב\"ם בספ\"א מהאה\"ט שפסק שם בחררת דם שאינה מטמאה לא במגע ולא במשא. מטעמא שהוא נתבטל ברוב. וגמרא ערוך הוא במכילתין [דף כז] ובבכורות [דף כא] דתני רבי חייא אינה מטמאה כו' ואר\"י דטעמו דבטל ברוב. ודר\"ש וראב\"י אמרו דבר אחד. ופסק נמי בסוף ה' טומאת מת כת\"ק דר\"ש דהכא. אם כן ודאי דקשיין הלכתא אהלכתא. והראב\"ד לא השיגו. גם הכ\"מ לא העיר בזה. ונפלאת היא בעיני. ומ\"מ הר\"ב יש להצילו. לפי דהא דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא. רבי חייא שנאה עלה דראב\"י. ואע\"ג דבגמ' [שם דף כז ע\"ב] אמרינן ראב\"י ור\"ש אמרו דבר אחד. דמשום בטול ברוב נגעו בה. ומפני כן כתבו התוס' דהתם דר' חייא קתני למילתיה בדברי ראב\"י עצמו. אפ\"ה י\"ל דגמרא ה\"ק דר\"ש וראב\"י אליבא דר\"ח אמרו דבר אחד אבל תנא דידן דלא קתני מילתא דר\"ח. אה\"נ דלית ליה דראב\"י ס\"ל כלל להא דר\"ח. וא\"כ טעמא דראב\"י לית ביה משום לתא דבטיל ברוב. אלא דס\"ל שהיה ולד אבל נפסד. ומפני כן אינו ניכר. ולפי זה אינו ענין כלל לדר\"ש דהכא. וכדפרישית. כך נ\"ל לדעת הר\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יצא מחותך או מסורס משיצא רובו</b>. כ' הר\"ב וראשו כרובו וכו'. ומתני' ה\"ק יצא מחותך או שלם וזה וזה מסורס. משיצא רובו הרי הוא כילוד. גמ'. ומ\"ש הר\"ב הלכך משיצא ראשו של מחותך כו' לאו אמחותך דבמתני' קאי. אלא מחותך דעלמא ויוצא כדרכו: \n",
+                    "<b>[*או מסורס</b>. לשון הר\"ב ל' הפוך כו'. ולשון רש\"י דרך מרגלותיו ולשון היפך כו' והמגיה כן בלשון הר\"ב לא הפסיד. והא דכתב הר\"ב וראשו כרובו. היינו אם לא יצא ממש מהופך וגם לא כדרכו. וז\"ל הרמב\"ם בפי' מסורס אם נחתכו אבריו בתוך הגוף ויצאו אבריו בלי סדר. שיצא היד. ואחר הרגל. ואחר הזרוע. ע\"כ]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המפלת ואין ידוע מה הוא</b>. כגון שעברה בנהר והפילה שם. או שהפילה לבור. או שהפילה וגררתו חיה. הרמב\"ם פ\"י מהא\"ב: \n",
+                    "<b>אין ידוע אם ולד היה כו'</b>. ובשלא הוחזקה עוברה. דאי בהוחזקה הלך אחר רוב נשים. ורוב נשים ולד מעליא ילדן. גמ': \n",
+                    "<b>תשב לזכר ולנקבה ולנדה</b>. כתב הר\"ב כלומר כשתראה תהא נדה שאין לה ימי טוהר כו' וטובלת לסוף מ' כו' ומש\"ה הוא דתנן לזכר. וכ\"כ הרמב\"ם. ובכולהו בבי דלעיל נמי דתנינן תשב לזכר ולנקבה דינא הכי. אלא דכאן הוכרח הר\"ב לפרש כן. משום דאל\"ה בחנם נקט לזכר. אבל בגמ' [דף ל] אמתני' דלקמן למה הוזכר זכר וכו' שאם תראה יום ל\"ד. ותחזור ותראה יום מ\"א. תהא מקולקלת עד מ\"ח. וכן לענין נקבה שאם תראה יום ע\"ד ותחזור ותראה יום פ\"א. תהא מקולקלת עד פ\"ח. וכתבו התוס' תשב לזכר ולנקבה ולנדה. אע\"ג דהוי ספק ספקא. תשב לנקבה. דאי מטהרת לה מטומאת נקבה משום ס\"ס. ה\"נ נטהרנה אם ראתה בל\"ד ומ\"א מס\"ס ולא ניחוש לזכר. והוי תרי קולי דסתרן אהדדי. ומיהו בטועה בגמרא [ועיין ריש פ\"ב דערכין] מחמרינן אע\"ג דאיכא כמה ספיקי ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחכמים אומרים כו'</b>. כתב הר\"ב חכמים היינו ת\"ק אלא משום דמסתבר טעמיה דר\"י טפי מדת\"ק. בגמרא דקא מסייעי ליה קראי דתניא. רי\"א טימא וטיהר בזכר. וטימא וטיהר בנקבה. מה כשטימא וטיהר בזכר יצירתו כיוצא בו אף כשטימא וטיהר בנקבה. יצירתה כיוצא בה. א\"ל. אין למדין יצירה מטומאה ור\"י אמר קרא תלד [ואם נקבה תלד ומצי למכתב ואם נקבה וטמאה שבועים דהא כתיב לעיל וילדה זכר] הוסיף לה הכתוב לידה אחרת בנקבה. [*ועיין רפ\"ה]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בנות כותים נדות מעריסתן</b>. פירש הר\"ב מקטנותן כו' גזרו בהו רבנן דלטמאו משום נדה וכו'. דכיון דאיכא מיעוטא דחזיין. חיישינן. ומאן תנא דחייש למיעוטא ר\"מ היא. גמ'. והקשו התוספות [ד\"ה ר\"מ] דא\"כ לרבנן דלא חיישי למיעוטא [כדתנן במ\"ח פ\"ג דטהרות] לא הוו נדות מעריסתן. ובפ\"ק דשבת [דף טז] מנינן לבנות כותים בי\"ח דבר. וי\"ל דלרבנן גזרו עליהן טומאה כדי שלא יטמעו בהן. וא\"ת א\"כ אמאי מוקי לה כר\"מ ומשום דחייש למיעוטא. לוקמיה ככ\"ע ומשום טימוע. וי\"ל משום דע\"כ מתני' לית ליה טעמא דטימוע. אלא משום חשש ראיה. כדקתני לפי שיושבות על כל דם ודם. וא\"ת לר\"מ דחייש למיעוטא וקסבר דכותים גירי אמת הן. [כמ\"ש הר\"ב במ\"ג דפ\"ז] א\"כ הוו נדות מעריסתן מן התורה. ולמה מני להו בי\"ח דבר. וי\"ל דמסתמא לא ראתה מיד אחר ההולדה רגע אחד. א\"כ אוקמה בחזקת שלא ראתה. וסמוך רובא דלא חזו. לחזקה שלא ראתה. והוו הנך דחזו מיעוטא דמיעוטא. ולא מטמאה מדאורייתא. אלא מדרבנן הוא דגזרו עליהם מי\"ח דבר. ע\"כ: \n",
+                    "<b>משכב תחתון כעליון</b>. פי' הר\"ב תחתונו של בועל נדה כו'. עיין בפי' מ\"ג פ\"ק דכלים. ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>כעליון</b>. פי' הר\"ב עליונו של זב הוא הדבר הנשא ע\"ג הזב כו' דכתיב והנוגע בכל אשר יהיה תחתיו מאי תחתיו כו'. גמרא [דף לג]. ועיין מ\"ש ברפ\"י דפרה. והקשו התוספות [ד\"ה עליונו]. היכי מוקים לה דעליונו של זב דאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין. הלא אין להם טהרה במקוה. וקרא כתיב יטמא עד הערב. ותירצו דעיקר קרא במרכב כתיב. דלעיל מיניה כתיב וכל המרכב וגו' ותיבה דתחתיו לא איירי במרכב אלא בתחתיו. דאמר בת\"כ [[*גם זה שם במשנה] וכתבו הר\"ב במ\"ג פ\"ק דכלים] האוכף טמא מושב והתפוס טמא מרכב. אלמא מה שתחתיו לא אקרי מרכב אלא מושב. ולהכי קאמר מאי תחתיו וכו' ומפרש אלא שהזב תחתיו כו' וטומאת ערב דכתיב בקרא משום מרכב דמרכב מטמא אדם או בגדים ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אילימא תחתיו דזב מכל אשר יגע במשכבו נפקא גמ'. וכתבו התוס' [שם] דה\"מ למפרך דבמשכב כתיב כבוס בגדים. והכא לא כתיב אלא דעדיפא מיני' פריך. א\"נ מש\"ה לא כתיב כבוס בגדים. משום דעיקר קרא במרכב כתיב. דלא בעי כבוס בגדים. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ואפסקינהו ביטמא כו' אלא באוכלים ומשקין. ופרכינן בגמרא דאימא דלא מטמא אדם לטמא בגדים. אבל אדם או בגדים לטמא. ומשני אמר קרא יטמא. טומאה קלה משמע: \n",
+                    "<b>מפני שהן בועלי נדות</b>. אטו כולהו בועלי נדות נינהו. [והאיכא פנוים] אמר ר' יצחק מגדלאה בנשואים שנו. גמרא [דף לג]: \n",
+                    "<b>והן יושבות על כל דם</b>. לשון הר\"ב כלומר לפיכך הכותים הם בועלי נדות כו'. וכ\"פ רש\"י. וצריך לומר דוי\"ו דוהן במקום שי\"ן היא. וכאילו תני שהן. והרי מצינו שי\"ן במקום וי\"ו בפ\"ק דביצה. ועוד בספ\"ז דעירובין. ובפ\"ב דהוריות [משנה ב]. וזולתן. וכתבו התוספות וא\"ת ותיפוק ליה שהן נדות מעריסתן. וי\"ל דהיינו דוקא בקטנות דלא דרשי ואשה. אבל גדולות דמפרשי להו וטבלי. לא מטמו אלא משום דיושבות על כל דם ודם. ע\"כ: \n",
+                    "<b>על כל דם ודם</b>. והר\"ב השמיט תיבת ודם. וכן בס\"א ל\"ג ליה. ואף במשנה דגמ' ירושלמי ל\"ג ליה. אבל רש\"י ותוס' העתיקו כגירסת הספר. וכן בברייתא בגמרא [שם] איתא נמי: \n",
+                    "<b>ואין חייבין עליהן</b>. לשון הר\"ב הלובש כו' באותן בגדים כו' פטור מקרבן. וכן לשון רש\"י. ותמיהני דהני בגדים כיון דאין מטמאין לאדם. א\"כ ליכא לחיוביה משום כניסה דידיה. אלא משום דמכניס בגדים טמאים למקדש. ובהא לא שייך שום קרבן. דבפ' אחרי בפסוק ואם לא יכבס וגו' פירש\"י דעל כבוס בגדים במלקות. וברייתא דת\"כ היא. ועוד שנינו כך בספרי פרשת נשא. וכיון שאין כאן אלא מלקות ולא כרת. מאי קרבן איכא דלא מחייב קרבן על שגגת לאו אא\"כ שזדונו בכרת. כדתנן בריש כריתות. והרמב\"ם בפ\"ג מהל' ביאת מקדש [הלכה יז] פסק ג\"כ להא דת\"כ. דעל כבוס בגדים לוקה מ' ואין בו כרת. וראיתי להראב\"ד שם שמפני שאין חיוב קרבן בהכנסת בגדים טמאים. לכך מפרש הא דאמר שמואל בסוף עירובין דף קד המכניס טמא שרץ למקדש חייב דחייב מלקות קאמר. ואי הכי גם במשנתינו נפרש ואין חייבין שר\"ל מלקות. אבל הרמב\"ם כתב שם דאף מלקות לא שייך בבגדים שאינן אב הטומאה. ומפרש טמא שרץ. אדם הנטמא בשרץ וחייב כרת קאמר. א\"כ לדידיה קשיא ודאי. מאי אין חייבין דהכא כיון דאין בהן כרת ומלקות אפי' בודאן. וי\"ל דמ\"מ בודאי טמאין מתחייב מכות מרדות. כמ\"ש הרמב\"ם שם. וקמ\"ל מתני' דבכותים אין חייבין אפילו מכות מרדות. ומיהו לרש\"י ודאי דקשיא. ועוד מפרש כן בהא דסוף עירובין המכניס טמא שרץ. דהיינו כלי שנטמא בשרץ. חייב חטאת בשוגג וכו' והרי אין בבגדים אלא מלקות. כדפי' איהו גופיה בפ' אחרי. וראיתי בת\"כ פ' אחרי. דאחרים אומרים ונשא עונו [דבכבוס בגדים] ונשא עונו לג\"ש. מה נשיאת עון האמור להלן בכרת אף כאן בכרת. ובריש מתני' כתבתי דמתני' ר\"מ היא. והיינו אחרים שהוא רבי מאיר. כדאיתא בהוריות (דף יג ע\"ב). והלכך איצטריך לאשמועינן דבכותים אין חייבין. כך נראה לי לתרץ הך דהכא אליבא דרש\"י. אבל הא דפירש רש\"י בעירובין אכתי בתמיהתו. וצריך עיון: \n",
+                    "<b>מפני שטומאתן ספק</b>. כתב הר\"ב דבגמרא מפרש דמתניתין איירי בכותי שטבל וכו' ודרס על בגדיו של חבר וכו' ואח\"כ נגעו בגדיו כו'. לשון התוספות [ד\"ה שדרס] והא דלא אוקי כגון שנגע הכותי לתרומה. משום דמתניתין לא איירי בהכי. ע\"כ. וכלומר דאמשכב תחתון קאי. וזה מחזיק לדברי רש\"י והר\"ב דלעיל. ומ\"ש הר\"ב כשהוא ערום. כתבו התוספות וז\"ל והא דלא אוקי כגון שדרס ברגלו יחף. משום דאי היה לבוש בגדיו שישבה עליהו אשתו נדה אע\"ג דטבל הוי אב הטומאה. כדאמר בת\"כ. והנושא את המדרס הרי הוא מטמא שנים ופוסל אחד [ובמשנה נמי שנינו במתניתין ו פ\"ה דזבים] לכך מוקי בערום. דכשפירש מן המדרס לא היה אלא ראשון כדאמרינן בתורת כהנים. ואינו מטמא כלים. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>פרשו ללכת בדרכי ישראל</b>. פי' הר\"ב אבל סתמא הרי הן ככותיות. מדאמר רבי יוסי לעולם הן כישראל. מכלל דת\"ק סבר. סתמא הרי הן ככותיות. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>דם עובדת כוכבים כו' בית שמאי מטהרין</b>. דדבר תורה אין העובדי כוכבים מטמאים שנאמר (ויקרא ט״ו:ב׳) דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש כי יהיה זב. בני ישראל מטמאין בזיבה ואין העובדי כוכבים מטמאין בזיבה. גמרא. ומ\"ש הר\"ב דרבנן גזרו עליהן שיהיו כזבין לכל דבריהן. פי' רש\"י משום שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור. ומ\"ש הר\"ב דשיירו ביה רבנן למיהוי היכרא. וליעבד היכרא ברוקה ומימי רגליה. ולטמויי לדמה. רוקה ומימי רגליה דשכיחי גזרו בהו רבנן. דמה דלא שכיח לא גזרו ביה רבנן. גמ': \n",
+                    "<b>ודם טהרה של מצורעת</b>. פי' הר\"ב דלא מעין הוא דדומיא דרוק בעינן שמתעגל ויוצא. שמתאסף תחילה ואח\"כ יוצא לאפוקי דם בין טמא בין טהור. כשהוא בא נוטף ויוצא ראשון ראשון. רש\"י פ\"ב דף יט: \n",
+                    "<b>וב\"ה אומרים כרוקה וכמימי רגליה</b>. כתב הר\"ב דאילו ישראל מטמא דם לח ויבש. כדתנן ברפ\"ז. ומ\"ש הר\"ב ודם טוהר של מצורעת כו' דרחמנא רבייה מקרא וכו' מזכר נפקא. וב\"ש האי לזכר מיבעי ליה. לזכר כל שהוא זכר. בין גדול בין קטן. וב\"ה נפקא להו מזאת תורת הזב בין גדול בין קטן. גמרא. ועיין [מ\"ש] במ\"ו פ\"ה דזבים. ופלוגתא זו דב\"ש לקולא וב\"ה לחומרא. ר\"י אמרה בעדיות רפ\"ה. ומכיון דר\"י אמרה. ש\"מ דחכמים נחלקו עליו. ויש בזה שני פנים. או שנאמר שחולקים ומפכי להו וב\"ה לקולא. וכי הא דכתב הר\"ב ברפ\"ג דיבמות. או שנאמר דעקרינן לה לגמרי. וכדהוכחתי ברפ\"ח דחולין. ומפני כך קשיא לי על הר\"ב והרמב\"ם. שסתמו ולא פירשו להלכה. ומשמע שסוברים דהלכה כב\"ה כמו שהוא בכל מקום. ובהדיא העתיק הרמב\"ם לדברי ב\"ה דהכא. בחבורו פ\"ה מהל' משכב ומושב [הלכה ה]. וצ\"ע [*דליכא למימר דעקרי וכאילו לא נשנית ופסקו לחומרא. דהיכא דאיכא תנא דקתני במלתא כמו בחולין. וכן באהלות פ' בתרא דאיכא סתמא דנזיר [מ\"ג פ\"ז] עקרינן וקמה ליה אידך. אבל הכא שאין תנא. טפי עדיף להפכה מלעקרה לגמרי]: \n",
+                    "<b>בש\"א כרוקה וכמימי רגליה</b>. פירש הר\"ב רבנן גזור עליה כו' ומיהו לא גזור שיטמא לח ויבש כו'. ואע\"ג דגבי דם עובדת כוכבים לא אמרי בית שמאי הכי. אלא מטהרי לגמרי. היינו טעמא כדאמר בגמרא. משום דחיישינן דילמא אתי לחלק בשל תורה ולמימר מטמא לח ולא יבש. התם הוא דכל טומאת עובדי כוכבים דרבנן כדי שלא יהו ישראל רגילין אצלן במשכב זכור. וכיון דטמאו מגען ורוקן ומימי רגליהן איכא הרחקה טובא. הילכך טהרו את דמה לגמרי להכירא. דנדע דטומאת רוקה ומימי רגליה דרבנן. דלא נשרוף תרומה עלייהו. ולא חלקו בדמה דילמא אתי לחלק בשל תורה. אבל הכא אין כאן מדרבנן אלא דם לבדו שהוא דם טוהר. הלכך גזור ושיור בה להיכרא. דליכא למיחש דלמא אתי לחלוקי בשל תורה. דהכל יודעין דכיון דעברו ימי לידתה דדם טוהר הוא. רש\"י: \n",
+                    "<b>ובית הלל אומרים מטמא לח ויבש</b>. פלוגתא זו גם כן היא שנויה בפ\"ה דעדיות [משנה ד] משמא דרבי אליעזר. והרמב\"ם בחבורו [הלכה ב] פרק הנזכר פסק כבית הלל דהכא. וקשיא לי כדלעיל. וצריך עיון. [*ועיין לעיל]: \n",
+                    "<b>ומודים</b>. פי' הר\"ב בית שמאי לבית הלל. ועיין מה שכתבתי ברפ\"ג דפאה: \n",
+                    "<b>ביולדה בזוב</b>. פי' הר\"ב עד שתספור שבעה נקיים. אבל אם ספרה אלא שלא טבלה. הלכו ב\"ש לשיטתן וב\"ה לשיטתן. כדתניא בגמרא [דף לה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושפתה מעת לעת כו'</b>. כתב הר\"ב אבל אם לא שפתה סמוך ללידתה וכו' דכתיב זוב דמה. דמה מחמת עצמה ולא דמה מחמת ולד. אי הכי נדה נמי נימא זובה [דם יהיה זובה ובנדה משתעי דפ' ראשונה נאמרה בנדה. ושניה בזבה כדכתיב בשניה בלא עת נדתה] זובה מחמת עצמה ולא מחמת ולד אמר אבוה דשמואל אמר קרא וטמאה שבועים כנדתה ולא כזיבתה. מכלל דזיבתה טהור. ואיזו זו קושי בימי זיבה. והשתא דכתיב וטמאה שבועים כנדתה דמה למה לי אי לאו דמה ה\"א כנדתה ולא כזיבתה ואפי' בשופי קמ\"ל. גמ': \n",
+                    "<b>דברי ר\"א</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"א. דהכי אפסיק בגמרא פ\"ק דף ז. ותו דסתם לן תנא כוותיה במ\"ג פ\"ב דזבים: \n",
+                    "<b>רבי יהושע אומר לילה ויום כו'</b>. קים ליה לר\"י דאם לא שפתה לילה ויום אע\"פ ששפתה מעת לעת. מחמת ולד היה. תוספות [ד\"ה כלילי]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אפילו מ' ונ' יום</b>. גמרא השתא נ' מקשה מ' מיבעי. אמר ר\"חל\"ק כאן לחולה כאן לבריאה [ארבעים]. ומ\"ש הר\"ב ולא הויא יולדת בזוב כלומר אבל בימי נדתה [טמאה] נדה. כדאי' בגמרא [דף לח]. ופירש\"י וה\"ק ר\"מ כמה הוא קשויה שלא תבא להתתייב בקרבן ולספירת נקיים מ' ונ' יום. ומיהו בכל הני מ' כי שלמי ימי זוב ומטו ימי נדות. טמאה נדה. וכי הדרי שלמי ז' ימי נדות ומטו ימי זוב טהורה: \n",
+                    "<b>אין קשוי יותר משתי שבתות</b>. ומפרש בגמרא דטעמייהו דכתיב וטמאה שבועים כנדתה כנדתה ולא כזיבתה. מכלל דזיבתה טהורה. וכמה שבועים. וכתב המגיד ריש פ\"ז מהא\"ב דמיירי שהתחילה בימי זיבה. ומ\"ש הר\"ב דהלכה כמותם. וכ\"כ הרמב\"ם. וכתב המגיד משום דתרי נינהו ע\"כ. ועוד נ\"ל ראיה מדבגמרא אמר שמואל עלייהו מאי טעמייהו דרבנן כו'. מדקרי להו רבנן. ולא קאמר מ\"ט דר\"י ור\"ש. שמעי' דס\"ל דהלכה כמותם [*ובהדיא אמר שמואל בפרק הערל ד פ\"ג דהלכה כוותייהו. ואע\"ג דלרב קאי התם בתיקו אי פסק כוותייהו אם לא. כיון דשמואל פסק בהדיא כוותייהו. ולא ידעינן אי לא פסק רב כוותייהו אע\"ג דמלתא דאיסורא הוא אזלינן בתר שמואל דפסק בהדיא]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המקשה בתוך שמונים של נקבה</b>. פי' הר\"ב כגון ששמשה לאחר י\"ד כו'. א\"נ שנשתהה ולד אחר חבירו ב' חדשים וחצי. אתד נגמרה צורתו באמצע שביעי. ואחד נגמרה צורתו לסוף תשיעי כמעשה דיהודה וחזקיה בני רבי חייא [בפ' דלעיל דף כז] רש\"י. והיינו דכתב הר\"ב כגון. לומר דאיכא נמי גוונא אחרינא. ולי נראה דמתני' לא מיירי בגוונא אחרינא שכתב רש\"י. דא\"כ מאי איריא למתני בתוך פ' של נקבה. ליתני סתמא המקשה בתוך ימי טוהר אלא ודאי בחידוש לא קמיירי. ואף הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פ\"ז מהא\"ב. [הלכה ט'] לא אסברה לה אלא בששמשה לאחר י\"ד כו': \n",
+                    "<b>עד שיצא הולד</b>. יצא הולד טמאה לידה. רש\"י בגמ': \n",
+                    "<b>ורבי אליעזר מטמא</b>. פי' הר\"ב נדה. ונחלקו רש\"י והתוספות דלרש\"י אף בימי זיבה מדקאמר ת\"ק כל הדמים שהיא רואה טהורה ועלה קאמר ר\"א דטמאה ולא מפליג [משמע] דאף בימי זיבה דטמאה ודיו דקאמר ר\"א לדבריהם דרבנן קאמר להו. והתוספות [ד\"ה אימא] פירשו בשם הר\"ר מנחם. דר\"א לא מטמא אלא בימי נדה כדקאמר דיו ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>אמרו לו לר\"א ומה במקום שהחמיר בדם השופי וכו'</b>. [*וכתבו התוספות [ד\"ה דיו]] וא\"ת ובלא ק\"ו נמי אמאי מטמא תיפוק ליה דקושי לא גרע משופי. ולמה בשביל קשוי יש לה להיות טמאה. וי\"ל דטעמא דר\"א כדאמר רבא בגמרא. בהא זכנהו [תשובה נצחת יכול להשיבן] ר\"א לרבנן לאו אמריתו דמה דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ה\"נ וטהרה ממקור דמיה. דמיה מחמת עצמה ולא מחמת ולד. ולכך צריך להו לרבנן ק\"ו ומחמת ק\"ו אית לן למדרש קרא דדמיה למלתא אחריתא וליכא לאוקמי קרא אפילו בימי נדה דליכא ק\"ו [דרבנן נמי דרשי] דתשב [על דמי טהרה. דה\"ל למכתב וששים יום וששת ימים דמי טהרה. רש\"י דף לו] ישיבה אחת לכולן [או כולן טהורים או כולן טמאים]. ור\"א סבר דכיון דאיכא לאוקמי קרא בימי נדה אפי' אי נימא ק\"ו. משום דיו אין לך לטהר אלא בימי זיבה. אבל בימי נדה טמאה. ולדידיה אף בימי זיבה טמאה משום תשב ישיבה א' לכלן. כדאמר בגמ'. ע\"כ. והא דמסקי ולדידיה אף בימי זיבה כו' היינו לפירוש רש\"י. דס\"ל דר\"א אף בימי זיבה מטמא. אבל להר\"ר מנחם [ד\"ה אימא] אה\"נ דלא מטמא ר\"א אלא בימי נדה. ולית ליה לר\"א דרש' דתשב ישיבה אחת לכולן. ולא איתמר בגמרא אלא לרבנן. כדמסקי בדבור שאחר זה: \n",
+                    "<b>אמר להן דיו כו'</b>. ואף רבנן אית להו דיו. אלא דדרשי תשב ישיבה אחת לכולן. כדפרי' [לעיל] בשם התוספות. ולא קשיא אדמוכח בספ\"ב דב\"ק דכ\"ע אית להו דיו. ומש\"ה נמי שפיר כתב הרמב\"ם דאין הלכה כר\"א אע\"ג דקאמר דיו. ולכ\"ע אמרינן דיו. אלא שדבריו מוטעים ואינם מובנים לי. והר\"ב שסתם ולא פירש הלכה כמאן. נתן בזה מקום לטעות. דהרי יש לדון כפי הנראה מפשטא דמתני' דזכנהו ר\"א לחכמים במאי דקאמר דיו. ולפיכך הלכה כמותו. וכ\"ש דחזינן דבמתניתין ד' דמיירי נמי בדיני קשוי. דפסקינן כמותו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל י\"א יום</b>. כתב הר\"ב דהלכה למשה מסיני כו'. ועיין בסוף מכילתין: \n",
+                    "<b>בחזקת טהרה</b>. פי' הר\"ב ואין צריך לבדוק שחרית וערבית. כדאיתא בספ\"ק. רש\"י. ועיין רפ\"ב: \n",
+                    "<b>שגגה נאנסה הזידה ולא בדקה</b>. ל' הרמב\"ם בין שהיא בטלה הבדיקה באונס. או בשגגה. או בזדון: \n",
+                    "<b>הגיע שעת וסתה ולא בדקה</b>. כתב הר\"ב אע\"פ שבדקה אח\"כ ומצאה טהורה כו'. וכ\"פ הרמב\"ם. וטעמא דוסתות דאורייתא. ופלוגתא דרב ושמואל היא. ולרב וסתות דרבנן. וכי בדקה ומצאה טהורה. טהורה. ובפלוגתא דתנאי קמיפלגי. וגם בפלוגתייהו קי\"ל כמאן דאמר דוסתות דרבנן. וכ\"כ כל הפוסקים. ואף הרמב\"ם עצמו חזר בו בחבורו. ופסק בפ\"ח מהא\"ב [הלכה יג] דוסתות דרבנן. וכשבדקה עצמה ומצאה טהורה. טהורה. וכ\"כ גם כן בפ\"ג מהל' משכב ומושב [הלכה ה]: \n",
+                    "<b>הרי זו טמאה</b>. עיין במ\"ג פ\"ב: \n",
+                    "<b>ר\"מ אומר אם היתה במחבא כו'</b>. כתב הר\"ב ואין הלכה כר\"מ. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו. ומיהו לפום מאי דפסקינן דוסתות דרבנן. כתב הרא\"ש ברפ\"ק. דמתניתין דהכא כולה ר\"מ היא. והכי איתא חדא אוקמתא בפרקין. וה\"ק אם לא היתה במחבא והגיע שעת וסתה ולא בדקה הרי זו טמאה. שר\"מ אומר אם היתה כו'. ולר\"מ דוסתות דאורייתא ואפילו הכי מטהר בה בהיתה במחבא וכ\"ש לדידן דס\"ל דוסתות דרבנן. אבל מ\"מ הרמב\"ם בחבורו. אע\"פ ששם פוסק דוסתות דרבנן. לא העתיק לדין היתה במחבא. ונ\"ל שהוא סובר דלא אתיא במכ\"ש. דאיכא למימר דסברא זו שחרדה מסלקת את הדמים אינה סברא כלל. אלא לר\"מ. ותמיהני שהב\"י לא הרגיש בזה: \n",
+                    "<b>שחרדה מסלקת את הדמים</b>. עיין מ\"ש במ\"ג פ\"ג דסוטה [ד\"ה מערערין]: \n",
+                    "<b>[*ושומרת יום כנגד יום</b>. כתב הר\"ב הרואה כו' וטובלת לערב. לאו דוקא. שהרי משנה שלימה שנינו בספ\"ב דמגילה שטובלת משתנץ החמה וכו' אלא לפי שאם תשמש קודם שיצא כל היום כו' הרי זו תרבות רעה. כדתנן בסוף מכילתין. לפיכך מן הסתם והרגיל והווה הוא שטובלת לערב. ועוד שאם תטבול בשחרית ואחר כך תראה. אין בטבילתה כלום]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>רבי שמעון אומר הרי זה כילוד</b>. פירש הר\"ב שנאמר ואם נקבה תלד. וה\"ל למכתב ואם נקבה היא. אלא ריבה כו'. כך לשונו בפי' מ\"ה פ\"ק דכריתות. [*וע' [מ\"ש] ספ\"ג]: \n",
+                    "<b>כל הנשים מטמאות</b>. פירש הר\"ב בנדה. משמע דאילו בזיבה לא. ואילו בסיפא לא תנן אלא הזב וכן לא מייתי הר\"ב קרא אלא דגבי זב. ובגמרא דף מא ע\"ב. ת\"ר בבשרה מלמד שמטמאת בפנים כבחוץ. ואין לי אלא נדה זבה מניין ת\"ל זובה בבשרה. פירש רש\"י ואע\"ג דבנדה כתיב מדאפקי' בל' זיבה ילפינן זיבה ע\"כ. פולטת ש\"ז מניין ת\"ל יהיה פירש רש\"י יהיה זובה בבשרה: \n",
+                    "<b>בבית החיצון</b>. לשון הר\"ב בית החיצון מקרי מקום שהאבר דש בו בשעת ביאה. [*לאו למימרא] שכל המקום שדש בו האבר הכל מקרי בית החיצון ואפילו במקום שראש האבר מגיע שז\"ל הרמב\"ם [*המקום אשר יוצא מצואר הרחם] והוא המקום שיכנס בו האמה בעת המשגל אם יצא דם מן המקום אשר יגע ראש האמה הנה היא טמאה כו' והוא אמרם בגדר בית החיצון מקום שהשמש דש בו ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב בשעת ביאה אינו אלא תוספת באור לשהאבר דש בו וכמו שהקדים הרמב\"ם וכתב בעת המשגל. ואח\"כ כתב שזהו אמרם כו' שהשמש דש בו. [*וזה] לשונו בחבורו פ' ה' מהא\"ב [הלכה ב] [*הואיל ויצא מבין השינים כו' ובין השינים הוא] מקום שיגיע אליו האבר בשעת גמר ביאה [*ובין השינים [עצמו] כלפנים. הנה מבואר שכל מה שחוץ ממקום שהאבר מגיע אליו בשעת גמר ביאה. הוא הנקרא בית החיצון בלבד. והשתא י\"ל שז\"ש הר\"ב בשעת ביאה. אע\"פ שכבר כתב שהאבר דש בו. היינו שבא לפרש לאפוקי בשעת גמר ביאה]. וא\"ת וכי איזה שיעור נתנו לנו חכמים במקום שיגיע אליו האבר. דודאי דאין כל האצבעות שוות. ועוד בתולה ולא ידעה איש מה תהא עליה לדעת מה יעשה לה כשנעקר ממנה דם ויצא. אם יצא כשיעור אם לאו. ותריץ דכבר נתנו חכמים עוד שיעור אחר. כדאיתא בגמ' [שם] דתני רבי זכאי עד בין השינים [כמין שינים יש בתוך הרחם תלתולי בשר] בין השינים עצמן כלפנים. וזהו שדקדק הרמב\"ם בחיבורו לכתוב לתרווייהו שכתב הואיל ויצא מבין השינים כו'. ועד היכן הוא בין השינים עד מקום שיגיע אליו האבר וכו' [*ועל כרחינו חז\"ל באמרם מקום שהאבר דש באיש בינוני ובאשה בינונית אמרו (וכן) [וכה\"ג] כתבו התוספות בד\"ה [וסבר] ר\"ש כו' וא\"כ קצת קשה הברייתא שלא הזכירה לבין השינים. וקתני מקום שהאבר דש בו. שהוא דוקא בבינוני ובינונית אמאי לא שנאה כדרבי זכאי. שהוא שיעור השוה לכל]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אוחז באמה</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דכל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם. גמ' ופירש\"י שמחמם את איברו ומביא לידי קרי. וזהו קלקול דור המבול שנאמר כי השחית כל בשר. ועיין עוד מה שכתבתי בריש פ\"ב: \n",
+                    "<b>ומטמאין בכל שהוא</b>. פי' הר\"ב זוב וש\"ז וכו'. בגמרא משמע דמסתמא כל שהוא. דמאן דבעי שיעור מפיק ליה מקרא דמינייהו נפיק לתנא דידן זב בעל שתי ראיות לטומאה. שהוא מדכתיב או החתים בשרו מזובו טמא [*מקצת זובו טמא דהיינו כשראה רק שתי ראיות]. וקשיא לי שהר\"ב והרמב\"ם בריש פ\"ק דזבים מפרשים דזב בעל שתי ראיות. מדמנה הכתוב שתים וכו' ובגמרא דרשה זו למאן דבעי שיעור דצריך להכי קרא דבשרו מזובו. אבל הרמב\"ם בזבים פ\"ק מ\"ד כתב ראייה אין לה שיעור אפילו כל שהוא. וזהו אמרו החתים בשרו ואפי' כל שהוא ע\"כ. וכ\"כ בחיבורו פ\"ב [הלכה ט] מה' מחוסרי כפרה שנאמר או החתים בשרו. כל שהוא ניכר בבשרו מטמא ע\"כ והוא בתורת כהנים. תהיה כל שהוא. החתים כל שהוא. בשרו כל שהוא כמ\"ש הרמב\"ם שם במ\"ה. והתם מסיק מזובו מקצת זובו לימד על בעל ב' ראיות. כדדרש בגמ' למאן דאמר [*אין] צריך שיעור. [*ומה שכתב הר\"ב] אבל הנוגע אינו טמא עד שיגע בכעדשה. וקשיא מפירושו דמ\"ג פ\"ק דכלים וכמו שהארכתי שם בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תנוקת בת יום א' מיטמאה בנדה</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דילפי' מקרא. כמו שכתב הר\"ב בריש פרקין דלעיל: \n",
+                    "<b>בת עשרה ימים מיטמאה בזיבה</b>. גמ' דת\"ר אשה [ואשה כי תזוב זוב דמה קא דריש] אין לי אלא אשה. בת עשרה ימים לזיבה מנין. ת\"ל ואשה: \n",
+                    "<b>ומיטמא בנגעים</b>. כתב הר\"ב דגבי נגעים כתיב. אדם כי יהיה בעור בשרו וכו'. עיין מ\"ש פרק ג דנגעים. וכתבו התוס' משום דבנגעים כתיב איש או אשה. ובטומאת מת נמי כתיב (במדבר י״ט:כ׳) ואיש אשר יטמא ולא יתחטא. איצטריך קרא בהו לרבויי. אבל לענין זוקק ליבום. ופוטר מן היבום ומאכיל תרומה לא כתיב איש. ולא איצטריך קרא אלא למעוטי עובר: \n",
+                    "<b>[*ומיטמא בטמא מת</b>. עיין בפי' הר\"ב רפ\"ק דכלים]: \n",
+                    "<b>וזוקק ליבום</b>. פי' הר\"ב אם נולד יום א' קודם מיתת אחיו אבל נולד כו' דכתיב כי ישבו. וגו' ומינה דבעינן ישיבה אחת. וכן נמי שמעינן מינה דבישיבה אחת כל דהו. ואפילו יום אחד סגי: \n",
+                    "<b>ופוטר מן היבום</b>. כתב הר\"ב אם נולד לאחר מיתת אביו. וחיה שעה אחת ומת וכו'. ובגמ' ובן אין לו אמר רחמנא והא אית ליה. ואיכא למידק דבריש פ\"ד דיבמות תנן החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה. בזמן שהולד של קיימא כו'. ופי' רש\"י דהתם דף לז אי קים לן דכלו לו חדשיו. תנן במסכת נדה תנוק בן יומו פוטר מן היבום. ע\"כ. אבל מלשון הר\"ב שבסוף משנתינו משמע דלא בעי לאתנויי דקים לן בגויה שכלו לו חדשיו. אלא לענין אבילות. וטעמא רבה איכא. דקי\"ל דבאבל הלך אחר המיקל. וגם בגמרא אתמר אדאמרינן כחתן שלם למאי הלכתא לענין אבלות. משמע ששאר הדינין שוין בין כלו בין לא כלו. וכבר הזכיר המגיד בפ\"א מהלכות יבום [הלכה ה] שיש מי שסובר דבסתם שלא נודע אם כלו לו חדשיו אם לאו. דאזלינן בתר רובא. ע\"כ. ולפי זה הא דתנן אם הולד של קיימא. [ר\"ל] דלא ידעינן ביה שלא כלו לו חדשיו. ודעת הרמב\"ם ג\"כ כדעת רש\"י. דבכל מקום בעינן שיהא נודע שכלו לו חדשיו. ולא לענין אבלות בלבד. וכבר כתב המגיד בפ\"א מהל' נחלות [הלכה יג] דמאי דאתמר בגמרא אדאבלות. אין להכריח מזה. דהא לענין שאר דברים לא בעינן. ולפיכך יש להשוות דברי הר\"ב עם דברי רש\"י והרמב\"ם. ולומר שהוא נמשך אחר מאי דאתמר בגמרא. ולפיכך פירשו נמי גבי אבלות כמו שהוא בגמרא. אבל ממילא דהה\"נ דלכל הדינין השנויין במשנתינו. דבעינן בהו שיהא נודע שכלו חדשיו. או ששהה שלשים יום. ולהרמב\"ם כי נמי לא שהה ולא כלו לו חדשיו. כי גמרו שערו וצפרניו הרי זה ולד שלם. ובהכי מיישב המגיד מ\"ש הרמב\"ם בספ\"א מהלכות נחלות בנוחל ומנחיל דלקמן שהוא בלא כלו לו חדשיו. ושם הניח המגיד בצ\"ע. אבל בפ\"א מהל' יבום פירשו. דמיירי כשגמרו שערו וצפרניו דבהכי מקרי ולד. וכך יש לפרש אותה ששנינו בפ\"ד דיבמות. אם הוא ולד של קיימא. אבל משנתינו דהכא אין לפרש דמיירי בכך. מדאמרינן עלה וה\"מ דקים לן בגויה שכלו לו חדשיו: \n",
+                    "<b>ופוסל מן התרומה</b>. פירש הר\"ב כגון כהן שהיה לו שתי נשים וכו' ועבדים שנפלו להן בירושה אוכלים וכו'. דאין לפרש נמי לענין פסול דאמו כמו במאכיל דא\"כ מאי אריא בן יום אחד אפילו עובר נמי פוסלה [כדתנן במ\"ד פ\"ז דיבמות] גמ'. וא\"ת ולמאי דמסיק הר\"ב וכתב. אבל כל זמן שלא נולד אוכלים כלן דאין זכייה לעובר. למה ליה לפרושי בהיה לו ב' נשים לוקמה באשה אחת גרושה ויש לו בן א' ממנה. וכשהוא בן יום א' פוסל. אבל עובר לית ליה זכייה. ויאכלו העבדים משום הראוים ליורשו וכדמוכח מפירוש הר\"ב במשנה ג פרק ז דיבמות. וכבר הקשו התוס' כך [ד\"ה אר\"ש]. ופירשו דלמאן דמוקים בגמ' בהיה לו שתי נשי' ס\"ל דעובר אית ליה נמי זכייה אלא שאינו פוסל משום סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות. וה\"ל דזכרים מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן. ומשום הכי כשיש לו בנים משאינה גרושה לא פסיל עובר אע\"ג דיש לו זכייה. דלא חיישינן למיעוט הזכרים. אבל אם אין לו בנים פוסל עובר. דאית ליה זכייה. דבין הוא זכר בין הוא נקבה הרי הן שלו. ופליג אמ\"ד בפ\"ז דיבמות [דף סו] דאוכלים בשביל כל המשפחה דלית ליה זכייה לעובר ע\"כ. אבל הר\"ב שפי' דאין זכייה לעובר. משמע שאין לו זכייה כלל. יש לדחוק דה\"ק בכה\"ג דיש לו בנים אין לו זכייה. כלומר שאינו זוכה כדי שיפסול. ועוד אפשר לומר דאתא למימרא דאין לו זכייה. ואפי' בת כהן לכהן מעוברת. אינו מאכיל לעבדים כלל. וכדעת הרמב\"ם שכתבתי שם [ד\"ה מפני]. וכן בפי' הרמב\"ם אסברה לה בשתי נשים. ומסיק נמי שאין קנין לעובר. וא\"ת ולמאי דחיק לפרש ביש לו גרושה. אפי' בת כהן נמי. לא קשיא דפוסל תנן. ואילו בת כהן לא משום פסול הוא. אלא שאינו מאכיל. ומ\"ש הר\"ב דאין ברירה כו' בכל מקום שנזכר לשון זה. ענינו דאין ברירה למפרע. ואילו הכא ענינו מעכשיו. ולשון רש\"י שאין אנו יודעים לברור מי מגיע לחלקו: \n",
+                    "<b>ונוחל ומנחיל</b>. כ' הר\"ב אבל עובר כו' אינו נוחל כו'. שהרי מת הוא קודם אמו. והא דמפרכס. מידי דהוה אזנב הלטאה. גמ'. ועיין מ\"ש בשם הרמב\"ם במ\"ו פ\"ק דאהלות. וכתבו התוספות [ד\"ה אינו] והא דתנן בפרק בהמה המקשה (חולין דף עד) השוחט את הבהמה ומצא בה בן ט' חי. יש חלוק בין מתה לנהרגה. כדאמר בערכין [דף ז] לגבי מיתה. איידי דולד זוטר חייתיה עיילא טיפה דמלאך המות. ומחתך להו לסימנין. אבל נהרגה היא מתה ברישא. א\"נ כגון דמתה אמו מחמת לידה. דכיון דעקר הולד לצאת. אז לא מיית כדאמר שמואל התם ישבה על המשבר ומתה מחתכין אותה בשבת ומוציאין הולד. וא\"ת א\"כ עובר נוחל ומנחיל בישבה על המשבר ומתה תחלה. וי\"ל דאה\"נ ונקט בו יום א' משום דפסיקא ליה דנוחל ומנחיל. אבל עובר לא פסיקא ליה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>וההורגו חייב</b>. אבל עובר לא. ואפי' נהרגה. או ישבה על המשבר עד שיצא ראשו. כדתנן במס' אהלות [ספ\"ז] אשה המקשה [לילד] חותך אבר אבר יצא ראשו אין [נוגעים בו. שאין] דוחין נפש מפני נפש. ומיהו אפשר דדוקא היכא דאמו חיה לא מחייב ההורגו עד שיצא ראשו. שתלוי קצת בחיות אמו. אבל היכא דמתה חייב משום דכמונח בקופסא דמי. תוספות: \n",
+                    "<b>כחתן שלם</b>. פי' הר\"ב שחייבין להתאבל עליו. וכי הא דאמרינן בפ\"ק דסוטה דף יב והנה נער בוכה (שמות ב׳:ו׳) מלמד שעשתה לו אמו חופת נערים בתיבה. אמרה שמא לא אזכה לחופה. ה\"נ שמתאבלים עליו כאילו זכו כבר לחופתו. מפי מורי מהר\"ר יעקב גינצבורג זלה\"ה. ול\"נ כי הא דבפ\"ג דנדרים דף לב דלקטן הנמול קרינן חתן. דהכי איתא התם. רשב\"ג אומר לא למשה רבינו בקש (שטן) [מלאך] להרוג אלא לאותו תינוק שנאמר (שם ד) כי חתן דמים אתה לי. צא וראה מי קרוי חתן. הוי אומר זה התינוק וקאתי תנא לאשמועינן דלא תימא דהואיל ולא הגיע לשמנה להמול בשר ערלתו. דאין מתאבלין עליו. כיון שלא נכנס בברית. קמ\"ל. דהרי הוא כחתן שלם הנמול לשמונה. וקתני כחתן שלם. משום מנהגא דכתב הטור י\"ד בסי' רס\"ג ושס\"ג. משמא דרב נחשון גאון. דינוקא דמית ולא ה\"ל שמונת ימים. נהגינן ליה דמהלינן ליה אבי קברא. ומש\"ה קרי ליה לנמול לשמונה חתן שלם. וקאמר שהוא כחתן שלם הנמול לשמונה. ואין ברית האמורה בתורה שהוא לשמנה. מעכבתו מלהתאבל עליו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בת ג' שנים ויום אחד כו'</b>. הלכה למשה מסיני. הרמב\"ם. וכן בגמ' אפסולה לכהונה. ומשמע ודאי דה\"ה לכולהו [*וענין ויום אחד. הארכתי בו בספר לחם חמודות בפרקין סעיף ה'. וגם בספר מלבושי י\"ט בטח\"מ סי' ל\"ה]: \n",
+                    "<b>וחייבין עליה משום א\"א כו'</b>. פי' הר\"ב אם קבל בה אביה קדושין כו'. וכ\"כ רש\"י. ותמהו התוס' בפ\"ו דיבמות דף נז דמאי איצטריך למתני. דמסיפא שמעינן לה דקתני ואם בא עליה א' מכל העריות כו' ומסקי דאיצטריך דאי לאו [*דקתני לה]. הוה מוקמינן ואם בא עליה אחד מכל העריות. דוקא בעריות ולא בבהמה. דהא בסיפא גבי בן ט' קתני כל עריות שבתורה מומתין על ידו. ואפ\"ה קתני ונסקלת בהמה על ידו. אלמא לא הוי בהמה בכלל כל העריות. אבל השתא דקתני וחייב עליה משום א\"א. וה\"ה כל העריות. תו לא איצטריך סיפא אלא משום בהמה. ע\"כ. וכתבו גם כן למה לא פי' דקאי איבם שקנאה. ולאשמועינן דהוה כא\"א גמורה. ומיהו ודאי דרש\"י ה\"מ לאסבורי נמי במסרה אביה לביאה דקתני לה כבר. אלא נקט קידושי כסף דתנן להו בתחלה בריש קדושין: \n",
+                    "<b>לטמא משכב תחתון כעליון</b>. עיין ריש פרק דלעיל: \n",
+                    "<b>פסלה מן הכהונה</b>. לשון הר\"ב פסלה מתרומת אביה אם היא בת כהן. וכן לשון רש\"י. ומסיים כדתניא בגמרא דאלמנה לכ\"ג [דף סח] מנין לכהנת לויה וישראלית שבא עליהן כו' ת\"ל (ויקרא כ״ב:י״ב) כי תהיה לאיש זר. כיון שנבעלה לפסול לה פסלה. ושם פירש\"י פסלה כהנת מתרומה דבי נשא ומן הכהונה לויה וישראלית מן הכהונה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>מכל העריות</b>. לשון הר\"ב כגון אביה או חמיה. וכן ל' רש\"י. ואפשר לי לומר דנקטינהו להנך. משום דקטנה כזאת אם ארוסה היא בבית אביה. ועיניו עליה ושכיחא ליה. ואם כנסה לבית חמיה. עיני חמיה עליה. ושכיחא ליה: \n",
+                    "<b>והיא פטורה</b>. ואא\"א דרישא נמי קאי. דבכלל כל העריות היא. כמ\"ש לעיל בשם התוס' [*וכן תנן בספ\"ב דכריתות כל העריות כו' הקטן פטור. ובא\"א הוא בהדיא. וברייתא דספרי פרשת כי תצא האיש השוכב עם האשה. ואע\"פ שהיא קטנה. והאשה אע\"פ שנבעלה לקטן. וגם במדרש פסיקתא כן הוא. וכתבתי לזה. לפי שראיתי לרש\"י ז\"ל בספ\"ק דערכין. דאדתניא התם. שניהם עד שיהיו שניהם שוים דברי רבי יאשיה. ופירש\"י הנואף והנואפת יהיו בני עונשים. אבל אם היתה היא קטנה והוא גדול. או הוא קטן דלאו בר עונשין. והיא גדולה ובת עונשין. אין הגדול נהרג. ע\"כ. והרי ברייתא דספרי ומדרש דפסיקתא שניהם שוים. [דהגדול] או הגדולה נענשים. ומוטב לפרושי מתניתין כסתמא דספרי ודפסיקתא. מלאוקמי כיחידאי כרבי יאשיה. כ\"ש דלעיל כתבו התוס' דמתניתין דא\"א בכלל העריות קתני לה. א\"כ ה\"נ דכוותיה. וא\"ת ושניהם למאי קאתי. ל\"ק דהא קתני בספרי להוציא מעשה חדודין. ורש\"י עצמו בפי' החומש. [פ' כי תצא] כתבו. ומפרש שאין שניהם שוים בהנאה. לפיכך פטורים שניהם. אע\"פ שהאיש נהנה. ע\"כ. וא\"ת מי דחקו לרש\"י שפירש לדברי יאשיה לענין בני עונשין. והרי היה יכול לפרשו לענין הנאה. ולא יהיה כאן שום מחלוקת. ואולי מדלא פי' רבי יאשיה למלתיה לומר להוציא מעשה חדודין. אלא סתמא קאמר שיהיו שניהם שוים. מסתבר ליה לרש\"י שדעתו של ר' יאשיה. על עצמותן של שניהם. הוא שאומר שיהיו שוין. ואומר אני דלמשנתינו כל העריות נלמדים מא\"א. שהגדול או הגדולה. יהרגו. וא\"כ לפירש\"י בדר' יאשיה אף בשאר העריות אין לענוש הגדול או הגדולה. שנלמדים מא\"א. ושוב מצאתי בפי' הרמב\"ן על החומש שכתב בפרש' כי תצא על סיפא של הברייתא הזאת שמחייבת בביאה שלא כדרכה. שלמדים ממנה לכל העריות. ושוב ראיתי דבפ\"ק דקידושין דף י' דאיתא לדרבי יאשיה. ופליג עליה רבי יונתן ואמר ומת האיש אשר שכב עמה לבדו. והלכך לא היה יכול רש\"י ז\"ל לפרש רבי יאשיה דלהוציא מעשה חדודין דאם כן שניהם פטורים. והיאך קרא עליו רבי יונתן מקרא הזה ומת האיש וכו'. והנה התוס' שם [ד\"ה עד שיהיו] הקשו על רש\"י ממתניתין דהכא. והיה להם להקשות ג\"כ ממתניתין דספ\"ב דכריתות. וכן נמי מספרי ופסיקתא דלעיל. ולענין פי' לדברי ר' יאשיה כתבו [שם] בשם ר\"ת. שיהיו שניהם שוים. במיתה אחת. ולאפוקי בא על קטנה המאורסה דאמר [ר\"מ] בפ\"ד מיתות [דף סו] דבעינן שיהיו שניהם שוים. כלו' באותה מיתה. שאם היתה גדולה בסקילה]: \n",
+                    "<b>פחות מכן כנותן אצבע בעין</b>. פי' הר\"ב וחוזר לכמות שהיה אף כאן חוזרת וכו'. כלומר דבתוליה אזלי לה אלא שחוזרים. ונ\"מ לדם שתראה בביאה שבתוך ג' שהוא דם בתולים. לא דם נדה. הכי איתא בגמ' [דף מ\"ה] ודייקינן לה מדלא קתני פחות מכן ולא כלום: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שבא על יבמתו</b>. אבל נשואין לית ליה. כדתנן במ\"ח פ\"י דיבמות: \n",
+                    "<b>[*בן ט' שנים ויום אחד</b>. נראה שהוא ג\"כ הל\"מ כמ\"ש בשם הרמב\"ם במתניתין דלעיל על בת ג' ויום אחד]: \n",
+                    "<b>קנאה</b>. לשון הר\"ב וזכה בנכסי אחיו וכו'. וכן לשון רש\"י. ונראה דלענין ירושתה. וכ\"ש ליטמא לה לא קנאה. מדלא פי' כדלעיל. וטעמא רבא איכא. דלא עשאו ביאתו אלא כמאמר בגדול. כדתנן התם ביבמות [דף קיב]. ובפ\"ה מה' יבום [הלכה יח] כתב המגיד בשם הרמב\"ן. וז\"ל מדאורייתא קנה אותה לכל דבר של יבום. אבל אינה כא\"א להתחייב עליה כו'. אבל מדבריהם עשו אותה כמאמר לגמרי. והא דקני לה מדין תורה. טעמא דמלתא כדקתני עלה בתוספתא דיבמות. זה הכלל כל ביאה שצריכה דעת אין ביאתו ביאה. א\"צ דעת ביאתו ביאה. וכן בירוש'. ע\"כ. ולדבריו נראה דאף יורשה ומטמא לה. ואולי דרש\"י [*והר\"ב] נמי סמכו על מה שפי' במתני' דלעיל. דה\"ה הכא: \n",
+                    "<b>ופוסל</b>. לשון הר\"ב כגון עובד כוכבים ועבד וכו'. אבל בבן תשע ישראל שבא על בת כהן. ליכא למימר דפסיל מן התרומה. דאי משום ביאת זנות. לא פסלה זנות דכשר מן התרומה. ואי משום קדושין למהוי בת כהן לישראל. לאו קדושין נינהו. דקטן דקידש אין קדושיו קדושין. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב פסלה מתרומת אביה. עיין מ\"ש בזה לעיל: \n",
+                    "<b>ופוסל את הבהמה</b>. לשון הר\"ב אם רבעה ע\"פ ע\"א או ע\"פ הבעלים אבל סקילה לא. דמודה בקנס פטור. רש\"י. ועיין רפ\"ח דזבחים ורפ\"ו דתמורה: \n",
+                    "<b>[*מומתים על ידו</b>. עיין במשנה דלעיל [מ\"ש] בס\"ד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בת י\"א שנה ויום אחד נדריה נבדקים</b>. בגמרא מרבינן לה מכי יפליא מופלא הסמוך לאיש. פי' רש\"י מופלא יודע לפרש לשם מי נדר. סמוך לאיש. שהוא סמוך לבוא לכלל גדול. דהיינו שנה אחת קודם זמן שהוא ראוי להביא שערות. והיינו בתינוקת כל י\"ב. ובתינוק כל י\"ג. ע\"כ. והא דתינוקת קודם לתינוק. פי' הרמב\"ם להיות חייהן קצרים מחיי האיש ברוב. ע\"כ. ובגמרא דכתיב (בראשית יב) ויבן ה' את הצלע. מלמד שנתן הקב\"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש: \n",
+                    "<b>בת י\"ב שנה ויום אחד</b>. כתב הר\"ב והוא שהביאה שתי שערות. והאשה ממהרת לבוא לפני האיש. כדתנן בסוף פרקין: \n",
+                    "<b>ובודקין כל י\"ב</b>. גמרא בת אחת עשרה ויום אחד נדריה נבדקים למה לי. איצטריך סד\"א סתמא בי\"ב בעיא בדיקה. בי\"א לא בעיא בדיקה. והיכא דחזינן ליה דחריפא טפי מיבדקא בי\"א. קמ\"ל: \n",
+                    "<b>קודם לזמן הזה</b>. לשון הר\"ב קודם ר\"ה של י\"ב כו'. וכן לשון רש\"י. ואין כוונתם על ר\"ה ממש. אלא ר\"ל ראש שנת י\"ב דידהו. וכן מפורש בפירש\"י סוף דף מד: \n",
+                    "<b>אף ע\"פ שאמרו אין אנו יודעים וכו'</b>. גדולים הן. ובכלל שוטה נמי לא מחזקינן להו. דסופו לבא לכלל דעת. ואין שוטה אלא המקרע כסותו. והלן בבית הקברות. והיוצא יחידי בלילה. [*כדתני' בריש חגיגה דף ג] אבל תוך הזמן הזה אם ידוע לשם מי נדר הוי נדר. דקטן הוא. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בוחל</b>. כתב הר\"ב לשון חכמים הוא התאנים משיבחילו. במ\"ב פרק קמא דמעשרות. ועוד בגמרא דאב\"א מהכא ותקצר נפשי מהם וגם נפשם בחלה בי (זכריה י״א:ח׳). פירש\"י בחלה בי. גדלה עלי. אדם הקץ בדבר נראה לו כגדול אנקריישנ\"ץ (א) בלע\"ז. ומ\"ש הר\"ב כך כשיש לה סימן דדין קצת. בידוע שהביאה כו'. כדלקמן [רפ\"ו] דסימן התחתון קודם לסימן העליון. הר\"ן פי\"ג דיבמות: \n",
+                    "<b>בזו ובזו אביה זכאי כו'</b>. כתב הר\"ב דכתיב בנעוריה בית אביה. וכן פירש\"י גם הר\"נ בפי\"ג דיבמות. ותמיהני דבמ\"ד פ\"ד דכתובות. לא פירש הר\"ב דילפינן מבנעוריה אלא להפרת נדרים. דגביה כתיב. ושם בגמרא [דף מו] נמי בעי למימר דטעמא מבנעוריה כל שבח נעוריה לאביה. ומסיק ההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב. וממונא מאיסורא לא ילפינן וכו' [*והר\"ב שם פי' טעמייהו דכולהו. וראיתי בתוספות דפי\"ח דשבת דף קכ\"ח סד\"ה ונתן הכסף כו' שכתבו שדרך הסוגיא שאינו מביא עיקר הדרשא. כמו שרגיל להביא בנעוריה בית אביה כל שבח נעוריה לאביה. אע\"ג דההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב. וכן הרבה. ע\"כ]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>איזהו סימניה כו'</b>. כתב הר\"ב דאם נראה בה אחד מן הסימנים הללו דיינינן בה דין בוגרת לחומרא אבל לא לקולא שאם קדשה כו'. וכן כל שיתראה אחד מאלה הסימנים. שאביה [*אינו] מפר נדריה לחומרא. ולא תנשא לכ\"ג. [כת\"ק במ\"ד פ\"ו דיבמות] הרמב\"ם. וכתב רש\"י דלמיאון וחליצה ליכא לפרושי דאפילו לא הביאה אחד מהן גדולה היא. ואינה ממאנת וחולצת שהרי כל הסימנים הללו בבגרות נאמרו. ומימי נערות היא גדולה למיאון וחליצה. שהרי הביאה ב' שערות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בת כ' שנה</b>. דייקינן בגמ' מדכוליה פרקין תני ויום אחד והכא לא קתני ש\"מ כדרבי יוסי בן כיפר. דאמר משום ר\"א שנת עשרים שיצא ממנו שלשים יום הרי היא כשנת עשרים לכל דבריה. והרמב\"ם בפירושו כתב בני כ' שנה פחות שלשים יום וכ\"כ בחבורו פ\"ב מכל' אישות [הלכה ד] וכבר נחלקו עליו כל המפרשים ז\"ל. אבל מה שנראה להטור א\"ה סי' קנ\"ה דטעות סופר הוא בדברי הרמב\"ם. אין נ\"ל. מדגם בפירושו כתב כמו בחבורו. אין לתלות בטעות סופר בשני ספרים שונים: \n",
+                    "<b>והיא אילונית</b>. כתב הר\"ב כלומר וצריך שיראו כו' שאם לא נראו כו' עד שתהיה בת ל\"ה שנה ויום אחד. דתני ר' חייא עד רוב שנותיו. ומדימי שנותינו שבעים שנה. כל שהוא יתר על ל\"ה אפי' יום אחד. מקרי רוב שנותיו: \n",
+                    "<b>יביא ראיה כו'</b>. נ\"ל משום חולץ דמתבזה בב\"ד שהיא יורקת בפניו. כמ\"ש כיוצא בזה מ\"ד פ\"ו דיבמות [ד\"ה חולץ]. וא\"נ ביבום כשאינו חפץ בה כדכתיב (דברים כ״ה:ז׳) ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו ולפיכך עליו להביא ראיה שהוא פטור מחליצה ומיבום. ולשון רש\"י ה\"ג יביאו ראיה שהוא בן עשרים קרובי האשה יביאו ראיה. והר\"ן בפ\"ג דיבמות כתב ברישא יביאו ראיה קרובים אם רוצים שתצא לשוק בלא חליצה בטענה שאומרת שהיא אילונית כו': \n",
+                    "<b>והוא סריס</b>. וסימניו פירש הר\"ב במ\"ד פ\"ח דיבמות: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר כו'</b>. ובגמ' פ\"ח דיבמות דף פ רמי לה אדתנן התם רא\"א לא כי אלא סריס חמה חולץ [מפני שיש לו רפואה] ואיכא דמשני שחזר בו ר\"א מהך דנדה. ואיכא דאמר דלעולם לא הדר ביה וכי תנן הך דנדה. לעונשים: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אף על פי שא\"א</b>. פי' הר\"ב לרבנן כו' אע\"ג דבדקו כו'. ומש\"ה הוא דקתני אע\"פ שא\"א דה\"מ למתני בא העליון ר\"מ אומר וכו' גמרא: \n",
+                    "<b>רבי מאיר אומר לא חולצת ולא מתיבמת</b>. כ' הר\"ב דר\"מ ס\"ל אפשר לבא סימן עליון בלא תחתון ואנן אתחתון סמכינן. [וכתבו התוס'] וא\"ת ולר\"מ למה הוזכר סימן העליון כיון דלא סמכינן עליה וי\"ל דאיצטריך לענין עונשין וקידושין ומילי טובא. דרוב פעמים תחתון אתי ברישא כדאמר בגמרא. וא\"כ אי חזינא עליון מסתמא כבר בא התחתון וגדולה היא וצריכה גט לקדושיה. וגם אסור באחותה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל כלי חרס שהוא מכניס מוציא</b>. כתב הר\"ב נ\"מ להא דקי\"ל דכלי חרס שלם שניק' אינו פסול לקדש כו' [ועיין במ\"ה פ\"ה דפרה] עד שינקב נקב גדול בכונס משקה. גמ' ופירש\"י דרחמנא אמר (במדבר י״ט:י״ז) מים חיים אל כלי. והאי לאו כלי הוא. ע\"כ. והוי מצי נמי לאוקמא לענין טהרת טומאה. דהא תנן רפ\"ג דכלים העשוי למשקה שיעורו במשקים. ופירש הר\"ב בכונם משקה. אלא דניחא ליה לאוקמא בעשוי אף לאוכלים דהא כל כלי חרס תנן. וכיוצא בזה מצאתי בפרק י דשבת דף צ\"ה אדאמר רבא ניקב בכונס משקה טהור [כמו טהר יומא [דברכות דף ב] כלומר בטל לו כו'] מלקדש בו מי חטאת שכתבו התוספות וכ\"ש דטהור מלקבל טומאה אם היה מיוחד למשקין: \n",
+                    "<b>כל אבר שיש בו צפורן</b>. פי' הר\"ב כגון אצבע יתירה כו'. דקי\"ל האברים אין להם שיעור במ\"ז פ\"ק דאהלות. ועיין מ\"ש בריש מסכתא טהרות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל המיטמא מדרס מיטמא טמא מת</b>. כתב הר\"ב כל כלי הראוי להיות אב הטומאה. וכן לשון רש\"י. שאין לך כלי הראוי למושב הזב שאין שם כלי עליו וראוי לקבל כל טומאות. והאי דנקט טמא מת. משום דומיא דמדרס הזב דאב הטומאה הוא. וה\"ק כל הראוי כו' [*ועיין [מ\"ש] פכ\"ד דכלים מ\"ד]: \n",
+                    "<b>ויש שמיטמא טמא מת ואינו מיטמא מדרס</b>. פי' הר\"ב כגון אם כפה הזב סאה וכו' דכתיב אשר ישב כו'. עיין מ\"ש בזה במשנה ג פ\"כ דכלים [ד\"ה מפני]. ומ\"ש אבל אם נגע במת נעשה אב כו'. כלומר דע\"י מת מתטמא בנגיעה בעלמא להיות אב הטומאה ולפיכך אין אומר בטמא מת עמוד כו' כלומר דלא נ\"מ. דהרי אפי' אינו יושב עליו אלא נוגע שאין צריך שיעמוד הרי הוא מטמאו להיות אב הטומאה ומשום דבמת עצמו אין שייך לומר עמוד לכך נקט טמא מת. וטמא מת עושה לכלי אב הטומאה כדתנן במ\"ג פ\"ק דאהלות. ועיין שם בפירוש הר\"ב. ובמ\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ויש שראוי לדון דיני ממונות</b>. כתב הר\"ב כגון ממזר כו'. עיין במ\"ב פ\"ד דסנהדרין: \n",
+                    "<b>כל הכשר לדון כשר להעיד</b>. ואשה פסולה להעיד. כדתנן רפ\"ד דשבועות וא\"כ פסולה לדון. והקשו התוס' מדבורה דכתיב (שופטים ד) והיא שופטה את ישראל ותירצו די\"ל דה\"ק כל איש הכשר לדון כשר להעיד. א\"נ היתה דנה ע\"פ הדבור. א\"נ לא היתה דנה אלא מלמדת להם הדינים. ובירושלמי פוסל אשה לדון. אית דילפי מועמדו שני אנשים. שני. מעל פי שנים עדים. ואית דילפי מוישארו שני אנשים במחנה (במדבר י״א:כ״ו) ע\"כ והר\"ן בשבועות תירץ דקבלוה שאני. כמו המקבל קרוב: \n",
+                    "<b>ויש שכשר להעיד כו'</b>. פירש הר\"ב כגון סומא באחת מעיניו. אבל בשתי עיניו אפי' לעדות פסול. דכתיב או ראה. רש\"י. וכתב הר\"ב ומתניתין ר\"מ היא וכו'. גמ'. והקשו התוספות [אמאי פליג אסתמא דסנהדרין] דילמא לאתויי אוהב ושונא דכשרים להעיד ופסולים לדון. לרבנן דר' יהודה כדתנן במ\"ד פ\"ג דסנהדרין. ויש לומר דלא פסיקא ליה שהרי לכל העולם כשרים. א\"נ מתני' על כרחך לא מתוקמא כרבנן דהא קתני כל הכשר לדון כשר להעיד והרי סומא בשתי עיניו לרבנן דכשר לדון. דהא לא מקשינן ריבות לנגעים. ואילו להעיד פסול מאו ראה. ע\"כ. והרמב\"ם כתב דלהכי לא מוקמי למתני' באוהב ושונא. להיותו ענין נעתק במהרה. והוא שישוב השונא אוהב וישוב תכף על ענין האמצעית. ואין בכמו אלה שיאמר ויש שהוא כשר להעיד ואין כשר לדון. ע\"כ. וכן בחבורו פ\"ה מהלכות סנהדרין [הלכה ט] פסק דסומא בשתי עיניו פסול לדון. גם הטור ח\"מ סי' ז' פסק כן. ולא הביא הב\"י דברי התוס' דהכא. שכתבו בפשיטות דלרבנן אף בשתי עיניו כשר. ועיין לקמן. ומה שכתב הר\"ב ואין הלכה כי האי סתמא כו'. כי היכי דאשכחן דגמר דין כשר בלילה כו' במשנה רפ\"ד דסנהדרין. ומשום דההוא סתמא גבי הלכתא דדינא קתני לה. מש\"ה עדיפא מהך סתמא דהכא. גמרא. ומה שכתב ה\"נ סומא באחד מעיניו כשר לדון. דהא כולהו אינשי לא מצו למחזי בליליא כדחזי סומא בא' מעיניו ביום. וקתני דגומרין בלילה. וכיון דגומרין בלילה. דין הוא דסומא באחד מעיניו שידון ביום לכתחלה. הרי\"ף סוף פ\"ג דסנהדרין ומשום האי טעמא אין להכשיר בסומא משתי עיניו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ויש שמיטמא טומאת אוכלים ואינו חייב במעשרות</b>. כתב הר\"ב כגון בשר ודגים וביצים. ה\"ג בגמרא. ואין לקיים גי' הספר בשר דגים. ומשום דבהמה חייב במעשר דהא בשר עוף אינו חייב במעשר. אלא הכא במעשר דטביל איירינן ואף בשר בהמה מעשרו [אינו] טובלו. כדפירש הר\"ב במ\"ו פרק בתרא דבכורות. וכן לשון הרמב\"ם שמיני הבשריים והדגים והביצים כו' ומ\"ש הר\"ב שאינן גדולי קרקע וכ\"כ הרמב\"ם. וקשה לי דבריש מס' מעשרות אדתנן וגדוליו מן הארץ פירשו דיצאו כמהין ופטריות. והכי איתא בגמרא אמתני' דלקמן. וקשה נמי דאמאי נקטינהו להני ולא כמהין ופטריות. וכן סטיס וקוצה. כדפירש הר\"ב התם. ועוד קשה דבמ\"ה פ\"ק דמעשר שני פירשו. דבקר וצאן הם בכלל גדולי קרקע. וגמרא ערוך הוא בפ\"ג דעירובין דף כד. ונ\"ל דהא דנקטינן בשר ודגים וביצים. משום שהם אוכלים חשובים. וקמ\"ל שאע\"פ שהן מיטמאים טומאת אוכלים. והם אוכלין חשובים. אפילו הכי אינן חייבים במעשרות. ואתא שפיר דמצינו נמי פגים ובוסר כו' וכפניות במשנה ו ז פ\"ג דעוקצים. דהוו אוכלים ופטור מן המעשר אלא שאינן אוכלים חשובים. והא דפטורים ממעשרות. א\"צ לשום טעם. לפי שאינן דומין כלל לדגן תירוש ויצהר. וכן רש\"י לא פי' שום טעם: \n"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>כל שיש לו ביעור</b>. שהוא מצווה לבערו מן הבית בשביעית כשכל' לחיה מן השדה. יש לו שביעית. לענין שחייב להפקיר ואסור לעשותן סחורה. ומלוגמא. ואפקטויזין. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר</b>. מכדי אנן אקשקשת סמכינן. סנפיר דכתב רחמנא למה לי כו' אמר רבי אבהו וכן תנא דבי רבי ישמעאל יגדיל תורה ויאדיר. גמרא. וכתבו התוס' וא\"ת ומנלן דבעינן תרוייהו אימא דטהור בחדא מנייהו. או בהא או בהא. עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו. וי\"ל דומיא דסימני בהמה. בעינן מעלת גרה ומפרסת פרסה מדאסר רחמנא חזיר וגמל. ע\"כ: \n",
+                    "<b>קשקשת</b>. פי' הר\"ב מלבוש של דג כו'. כדכתיב (ש\"א יז) ושריון קשקשים הוא לבוש. גמרא: \n",
+                    "<b>[*יש לו טלפים</b>. פירש הר\"ב שאין קרנים כו' כגון חזיר כו'. כל זה מפרש\"י בגמ' ריש דף נב ושלא במקומו הוא דהא ודאי דמשנה זו סמוכה למשנת כל שיש לו קשקשת כו' וזה הפירוש הוא אחר משנת כל הטעון כו' לכן נראה בעיני דלא רש\"י עצמו כתב לזה. וגם כדמות ראיה לזה שבפרק אלו טריפות (חולין דף נט) ריש ע\"ב מפרשינן. דקרנים דהכא היינו במפוצלות. או כרוכות. חדורות. וחרוקות כו' כדאי' התם. וה\"ל לרש\"י לפרש כן זו. אלא דמ\"מ לא ניחא אמאי לא פירש\"י כן לעיל במקומה של המשנה. וצ\"ע על רש\"י והר\"ב דלא פירשו משנתינו כדאיתא בפא\"ט. ומתוך זה הפירוש שעל משנתינו מתישב מ\"ש הר\"ן. והעתיקו ב\"י טא\"ח סי' תקפ\"ו. דהא דתנן כל השופרות כשרים חוץ משל פרה. דאפשר דבטמאים לא. ע\"כ. דהשתא יש קרנים לטמאים]: \n",
+                    "<b>ויש שיש לו טלפים ואין לו קרנים</b>. פי' הר\"ב כגון חזיר. וכן פי' רש\"י דף נב. ואע\"ג דלא נ\"מ. דבלאו הכי שאין לו קרנים. הרי החזיר טמא לפי שאינו מעלה גרה. כמפורש בכתוב. יש לומר דכולה גווני נקט. דיש לו ויש לו ויש שיש לו. כו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ויש שטעון ברכה לפניו וכו'</b>. פי' הר\"ב כגון ציצית ותפילין וכו'. וכל המצות כולן. ובגמרא אמרי' סתם לאתויי מצות. והכי דייק הרמב\"ם שכתב שהמצות כולן כו' כמו הציצית והתפילין כו'. ואע\"ג דלברכה אחרונה צריך שיעור. כיון דלאו מלתא פסיקא היא. לא מוקמי' בהכי. ותדע שכן הוא דבגמרא פריך ולבני מערבא דמברכי בתר דסליקו תפילייהו. ומאי קושיא לוקמא למתניתין בשאר מצות. אלא אי איתא דאיתא למצוה דמברכים לאחריה. לא מצי קתני ויש שטעון כו' דלאו [מלתא] פסיקא הוא. וטבילה דנהגו לברך אחר שטבלו. תירצו התוספות התם נמי דינא לפניה. אלא משום דגברא דלא חזי הוא. ופירשו בפ\"ק דפסחים דף ז [ד\"ה על הטבילה] דמיירי בגר. דלא [*מצי] למימר וציונו. [*ושוב לא חילקו בין טבילה לטבילה] ועוד פירשו דבכל טבילות [קאמר דגברא] לא חזי. דקודם שירד למים [אינו מברך]. דילמא משום ביעתותא דמיא. מימנע ולא טביל. ואחר שהוא יורד. אז הוא ערום. ואסור לברך. משום דלבו רואה את הערוה. ע\"כ. ומנט\"י לא קשיא כלל. כמ\"ש התוס' התם בפסחים. דטעמא משום דלא חילקו בין נטילה לנטילה. כיון שבנטילה שאחר בה\"כ לא מצי לברך קודם. ועוד יש טעם אחר לברך אחר נטילה קודם ניגוב. כדאמרינן [בסוטה דף ד] האוכל לחם בלא ניגוב ידים. כאילו אוכל לחם טמא. ע\"כ. [*והוי שפיר לפני מצוה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>או חולצת כו'</b>. והר\"ב העתיק וחולצת כו'. דגירסתו כגירסת ס\"א. חייבת בכל המצות האמורות בתורה. וחולצת או מתיבמת: \n",
+                    "<b>[*או מתיבמת</b>. עיין בפירוש הר\"ב דריש פירקין]: \n",
+                    "<b>וכן תינוק כו'</b>. למה לי. וכי תימא משום דקא בעי למתני וראוי להיות בן סורר ומורה תנינא חדא זימנא [ברפ\"ח דסנהדרין] אימתי הוא בן סורר ומורה וכו'. אה\"נ אלא איידי דפריש מילי דתינוקת קמפרש נמי מילי דתינוק. גמרא: \n",
+                    "<b>עד שיקיף זקן</b>. כתב הר\"ב ולאחר שהקיף זקן התחתון ראוי להוליד ורחמנא אמר בן ולא הראוי להיות אב. [*אבל בריש פרק ח דסנהדרין קתני בן ולא איש ופי' הר\"ב דמשהקיף קרוי איש גמור וכתיב בן אלא בן הסמוך לגבורתו של איש והיינו משיביא שתי שערות עד שיקיף שקרוי איש גמור. והרמב\"ם שם בפירושו כתב להך דרשא דבן ולא אב. אבל לא תלוי בהקפת זקן אלא מכי מלו ליה ג' חדשים אחר שהביא שתי שערות לפי שמשהביא ב' שערות אפשר שתתעבר ממנו אשה ולג' חדשים יתפרסם ההריון. ולפי שבזמן הזה אפשר לו להיות אב לא יעשה בן סורר ומורה ואפי' לא הקיף תכף הבאת ב' שערות ע\"כ. וברייתא היא שם בסוגיא. וכתבתיה ג\"כ לעיל שם. ומסקינן עלה התם הקיף זקן אע\"ג דלא מלו ג' חדשים מלו ג' חדשים אע\"ג דלא הקיף ומצינו למדין דלא דק הר\"ב במאי דתלי בן ולא אב בהקפת זקן אלא דההיא דרשא לאתויי אף קודם שהקיף מכי מלו ג' חדשים וגם לא דק במ\"ש ראוי להוליד דבין שההולדה תהיה על תחלת ההריון וע\"ש זריעת האיש וכמו שפירש\"י בפי' החומש בפרשת בראשית בפסוק ועירד ילד ובין שתהיה על לידת האשה ביציאת הולד ממנה כמו שפירש\"י גם זה שם בכאן אין גם שניהם אלא מלתא תליא בהיכר העובר ומיהו הך מלתא תיקן במאי דמסיים ולא הראוי להיות אב כלומר משניכר הולד ראוי הוא להקרא אב וידעינן שהוליד]: \n",
+                    "<b>עד שירבה השחור</b>. ונ\"א על הלבן. וכ' רש\"י דל\"ג ליה וכן בפירוש הרשב\"ם בפ\"ט דב\"ב דף קנ\"ו אבל התוס' אמתני' דלקמן בד\"ה הלכה כדברי כלן העתיקו על הלבן וכן קיימו הגי' בספ\"ק דחולין [דף כו] ופירשו הבשר לבן הוא ובפ\"ג דכתובות דף לו כתבו בשם ר\"ח שפי' על הלבן שהשערות סמוך לבשר הם שחורים ובראשם לבנים ע\"כ. ומה שפי' הר\"ב שישחיר אותו מקום משערות הרבה וכן ל' רש\"י ובגמרא אמר רב חסדא אמר מר עוקבא לא שירבה השחור ממש אלא כדי שיהיו שתי שערות שוכבות. ונראות כמו שירבה השחור על הלבן. ומ\"ש הר\"ב ופסק הלכה שהבת ממאנת כו' [*עד שתהא בת כ' שנה ויראה בה סימני אילונית קיצר במקום שה\"ל להאריך ולפרש שאם לא נראה בה סימני אילונית והיא בת כ' מה תהא עליה. והיינו שממאנת עד שתהא בת ל\"ה שנים ויום א' כדכתב בס\"פ דלעיל. וגם הרמב\"ם בפירושו קיצר בזה. אבל בחבורו פ\"א מה\"ג [הלכה ד] כתב עד שתהיה נערה או עד שתתודע שהיא אילונית ע\"כ]. [ומ\"ש] אבל אם בא עליה לאחר זמן זה. שוב אינה יכולה למאן וכו' חיישינן שמא הביאה ב' שערות ונשרו. שהוא ספק דאורייתא שאם היה ידוע שהיו לה שערות קודם שבא עליה. הוו קדושים גמורים שודאי בעל לשם קדושין ואם קידשה אחר א\"צ ממנו גט וכיון שהוא ספק דאורייתא חיישינן שמא הביאה סימנים קודם שבעל וצריכה גט מספק. טא\"ה סי' קנ\"ה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובנגעים</b>. פי' הר\"ב קי\"ל בת\"כ מיעוט שער שנים. עיין מ\"ש בזה רפ\"ד דנגעים: \n",
+                    "<b>רבי עקיבא אומר כדי שיהיו ניטלות בזוג</b>. כתב הר\"ב והוי שיעורא רבא. ונקרצת בציפורן הוי שיעורא זוטא ול' רש\"י עד דאיכא שיעורא רבא דכולהו. אבל בפירושו של הר\"ב במשנה ד' פ\"ד דנגעים מוכח. דניטלות בזוג הוה שיעורא זוטא דכולהו וכ\"כ הרמב\"ם שהוא הפחות שבשיעורים ודשיעורא רבא דכולהו כדי לכוף ראשן לעיקרן. ובספ\"ג דיבמות כתב הר\"ן בשם הרי\"ף משנקרצת בצפורן לא תמאן ולא תחלוץ עד שיהא בהן שיעור לכוף ראשן לעיקרן. עכ\"ל * [וגם הרא\"ש כתב כאן משנקרצת בציפורן לא תמאן]. והכי מסתברא ודאי דלכוף ראשן לעיקרן שהוא השיעור הגדול שבכולן. אבל בעיני גם הדעת מכרעת דנטילה שבזוג יכולה להיות בשער היותר קצר ממה שראוי להיות נקרצת בציפורן. שיותר יוכל לאמן ידיו על ידי כלי ממה שיוכל לאמן בידיו בלא כלי. וא\"כ נטילה דזוג הוא השיעור הפחות כדברי הרמב\"ם וניחא השתא בסידורן של התנאים שכל אחד פוחת והולך. ועיין בספ\"ב דפרה. ושוב מצאתי בספר חכמת שלמה שכתב על פירש\"י ניטלות בזוג שיעורא רבא דל\"ג רבא דכולהו. ע\"כ * [וכן דייק הר\"ב דבאינו כתב דכולהו ואכתי בנטילת הזוג. נ\"ל מ\"ש]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרואה כתם</b>. עיין בסוף משנה ג' דפ\"ח: \n",
+                    "<b>חוששת משום זוב</b>. פי' הר\"ב אם עברו כו' ומצאה עליו כתם גדול שיעור ג' גריסין ועוד. לישנא דברייתא בגמרא הכי הוא. אם יש בו כדי לחלוק שלשה גריסין שהן כגריס ועוד. ופירש\"י כלומר שלש גריסין גסין. דאיכא בכל חד וחד כגריס ועוד. דהכי הוי שיעור כתם. לקמן בפרק הרואה כתם (נדה דף נט): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בין השמשות לכולן</b>. לשון הר\"ב כלומר באיזה מאלו שתראה כו' ואם תראה ב' ימים אחרים כו'. דברי תימה הן. דהיאך יכולה להיות זבה ואין כל אלו הימים אלא ימי נדה. אבל אגב ריהטיה כתב לשונו של הרמב\"ם שכתב כן. ולא עיין. דדברי הרמב\"ם אע\"פ שכתובים הן אחר יום מ'. ויום פ'. מ\"מ לא אמרן אלא לענין רישא דמתני'. יום י\"א וכו' וזה כבר כתב הר\"ב ברישא. ולפיכך מה שחזר וכתב בכאן לא דק. ולשון רש\"י ואם תראה ליום שמיני. ספק נדה ספק שומרת יום כנגד יום. וכן לעולם עד שתפסוק כדי שיעור המפורש לה בערכין [פ\"ב משנה ב'] * [ועיין בפי' הר\"ב ומ\"ש שם ברפ\"ב]: \n",
+                    "<b>הרי אלו טועות</b>. ותקנתן כדמפורש בערכין (רפ\"ב). רש\"י. \n",
+                    "<b>בואו ותקנו את הפקחות</b>. פי' הר\"ב כגון הנך דמייתי בברייתא מי שרואה יום אחד וכו' הלכך משמשת שמיני שלם לילה ויום. ולילה שלאחריו שהוא נגהי ט'. ומשמשת ד' לילות מתוך י\"ח יום וכו'. לבד שמיני ולילו. וכן לשון רש\"י אבל בברייתא משמשת שמיני ולילו עמו. וד' לילות מתוך י\"ח יום נמצא עכשיו דסוף דברי רש\"י והר\"ב מכוונים עם לשון הברייתא. אבל ודאי דאה\"נ דמותרת לשמש בליל תשיעי שכיון שאינו רואה מבערב הרי היא מותרת ולפיכך על כרחנו צריכין לפרש לישנא דברייתא. דלילו עמו. לאו דוקא הלילה שלפניו. שהוא ליל ח' דבר תורה כמו שנאמר ויהי ערב ויהי בקר. אלא גם הלילה שלאחריו הוא בכאן בכלל. ומכיון דמלתא דפשיטא דגם לילה שלאחריו מותרת. סמכה הברייתא דליכא למטעי. אבל לשון הרמב\"ם בפ\"ז מהא\"ב [הלכה י\"ד] משמשת בליל שמיני וביום שמיני. שהוא יום אחד אחר ימי נדתה. ומשמשת בכל י\"ח ד' לילות בלבד. נראה מלשונו שמפרש. ולילו עמו. לילו שלפניו בלבד. וכן נראה מדברי המגיד שכך כוונת הרמב\"ם. אבל הסכים לפי' רש\"י. ובכ\"מ (שם) שנשאל ה\"ר יהושע הנגיד מבני בניו של הרמב\"ם. למה לא מנה ליל ט' מהכלל והיא טהורה בו. והשיב אלו הד' לילות זולת ליל ח' וליל ט' ג\"כ. להיותם סמוכה לה. כי כוונת אמרו בכל י\"ח יום ד' לילות. הוא חוץ מליל ח' וליל ט'. לפי שרבינו העתיק זה המאמר מגמ' דנדה כלשונו ופי' בו ר' שמעון (צ\"ל ר' שלמה) כך. ד' לילות הוא חוץ מליל ח' וליל ט'. וכשתקח (מאמרם) ז\"ל יקשה לפי שהיה ראוי שנאמר ונמצאת משמשת בכל י\"ח יום ו' לילות וכמו שדחקנו להוציא ליל ח' עם היותה בכלל הי\"ח יום. כך נדחק ולהוציא ליל ט' להיותו סמוך לליל ח'. עכ\"ל: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>דם הנדה כו'</b>. מטמאין לחין כו׳ מ״ש הר״ב והדוה בנדתה. מה שזב ממנה. טמא כמותה. לא כמותה ממש .כמבואר במשנה ג׳ פ״ק דכלים: \n",
+                    "<b>ומטמאין יבשים</b>. פי׳ הר״ב דכתיב דם יהיה זובה. בהוויתה יהא. ואף ע״פ שנתייבש. ואימא ה\"מ בלח ונעשה יבש. יבש מעיקרו מנין ותו הא דתנן (*כלומר והתנן א\"נ ותו יבש משונה כו' תוס') [ד\"ה ותו] המפלת כמין קליפה כמין עפר כמין שערה כמין יבחושים אדומים תטיל למים אם נמוחו טמא. (פ\"ג משנה ב') מנלן. יהיה רבויא הוא. גמ': \n",
+                    "<b>אבל הזוב והניע וכו'</b>. עיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ק דכלים: \n",
+                    "<b>והניע</b>. פי' הר\"ב רוק רך כו' עיין פירש\"י שכתבתי בריש מסכת ב\"ק [ד\"ה והבור]. ובגמרא מייתי ליה מוי\"ו דוכי ירוק וכתבו התוס' תימה דתנן ניעו מקמי רוק דעיקר. דכתיב בהדיא. וי\"ל דהך דאתיא מדרשא חביבא ליה. ע\"כ. ועוד אני אומר דכיון דמוי\"ו דרשינן. הוה כאילו כתיב ניע קודם רוק. דהכי הוה דרשא דוי\"ו הנוספת: \n",
+                    "<b>והשרץ</b>. כתב הרב כ\"ז שהשדרה קיימת כו' כלח הוא נחשב. ואנן תנן מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין. א\"ר זירא ל\"ק הא בכולן הא במקצתן. דתניא א\"ר יצחק בר ביסנא ארשב\"י בהם (בשרצים כתיב (ויקרא י״א:ל״ב) כל הנוגע בהם) יכול בכולן. ת\"ל מהם (וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא) (שם). אי מהם יכול במקצתן. ת\"ל בהם. הא כיצד כאן בלח כאן ביבש [גמ']. והקשו התוס' דמהאי בהם ומהם. דרשינן בפ\"ק דחגיגה (דף יא) (כמו שהעתקתי שם בסופו) ששיעורו בכעדשה. ותירצו דהתם אסמכתא הוא. דשיעורין הל\"מ. ע\"כ. ושם בחגיגה כתבו דשמא תרתי שמעינן מיניה. ולמורי נראה תרי קראי כתיבי. כל הנוגע בהם במותם. מהם במותם. אשר יפול מהם אל תוכו. ואל תטמאו בהם. ע\"כ. ומדברי הרמב\"ם נראה דהך דהכא אסמכתא שכתב בפ\"ד מהא\"ה [הל' י\"ב] שקרוב בעיניו שטומאה זו מדבריהם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>או עד שעת כבוד</b>. פי' הר\"ב מפני שחזקת בני ישראל בודקין מבואותיהן בשעת כבודיהן. ואין חזקתו מתכבד. והא דתנן (בפ\"ז דשקלים משנה ב') מעות שנמצאו בירושלים בשאר ימות השנה חולין. לפי ששוקי ירושלים עשוים להתכבד בכל יום [כמ\"ש שם הר\"ב] לא שחזקתן מתכבדין. אלא בשעת כבוד רגילין לעיין ולחפש אם יש שם מעות. א\"נ כשבודקין השוקים שלא יהא שם עצם כשעורה או כעדשה מן השרץ אם היו שם מעות היו נמצאות. תוס' [ד\"ה ש\"מ] [ותירוץ] השני כתבו בפ\"ב דמציעא (דף כ\"ז). אבל בפ\"ק דפסחים (דף ז') תירצו דשרץ שהוא בכעדשה אין חזקתו כל כך מתכבד כמו במעות: \n",
+                    "<b>או עד שעת הכבוס</b>. כתב הר\"ב אבל אותן של קודם כבוס לא מפני שחזקת בנות ישראל בודקות כו' ואין חזקתו מתכבס. ולאחר הכבוס בודקות. והיינו כשהכתם בסיטרא או בזוית. דהא חזינן דע\"י כבוס טוב הולך הכתם בלא סממכים. והא דתנן בפ\"ט משנה ו' מעבירין עליו ז' סממנים ה\"ה דאזיל ליה ע\"י כבוס טוב. א\"נ ע\"י כבוס סתם לא אזיל. ובודקות חלוקיהן. היינו לפני כבוס. ואי מצאה הכתם מעבירה עליו ז' סממנים או תעשה כבוס גמור וטוב. כ\"כ התוס': \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר היבש מטמא למפרע</b>. כתב הר\"ב דוקא בשרץ כו' הכי מפרש רבי אלעזר למלתיה. ומש\"ה פסק הרמב\"ם בחבורו פי\"ח מה' אבות הטומאות כר\"ש הואיל ור\"א מפ' למלתי' בגמ'. אבל בפירושו כתב דאין הלכה כר\"ש כמ\"ש הר\"ב. ומ\"ש הר\"ב אמרטוטי אמרטוט. פי' בערוך ענין לחלוחית. ונ\"ל שהוא כלשון דמתרגמינן במשלי כ\"ה מעדה בגד. מרטוט. וענינו בכאן שהיה מרוצץ ומרוסס. כמו המרטוט ונקרא בל' חכמים ג\"כ סמרטוט: \n",
+                    "<b>שהוא יכול לחזור ולהיות לח</b>. סירכא דלישנא דמתני' דלעיל נקט. אבל הכא לא שייך ענין חזרה. שהרי לא נתייבש. דאי נתייבש. או נפל מיא עליה. וחזר לכמות שהיה. הוה מתמרט (לחוץ). ולשון הר\"ב עדיין הוא יכול להיות עכשיו לח. וכן לשון הרמב\"ם בפי\"ח מהא\"ה [הל' ד] בדפוס ישן. ויהיה עתה לח כעת שנמצא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הבאים מרקם</b>. פי' הר\"ב שהן נכרים. ר\"ת גריס (רקת) דאילו ברקם היו ישראל. כדתנן בריש מסכת גיטין אף המביא מן הרקם ומן החגר. ולא קשה מידי דטובא רקם הוה כדפרישית שם. ועוד אע\"ג דברקם ישראל הוו. קאמר הכא דכתמן טהורים. דישראל מצניעין כתמיהם. אלא של נכרים הן וטהורים. ורבי יהודה מטמא משום שיש שם גרים. א\"נ הכא איירי בידוע שהן של עכו\"ם הדרים שם. תוס': \n",
+                    "<b>מבין ישראל</b>. עיין במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>שלא נחשדו על כתמיהן</b>. ואע\"ג דכתמים דרבנן. הך טומאה אית להו. דסברי דמגופה אתא. תוס' * [ומכיון דכתמים מדבריהם לפיכך ז\"ש הר\"ב שעשאום כנכרים כו' וכתמיהן טהורים. אע\"ג דלעיל פי' דגירי אמת הן. ולחשבו ישראלים. דאע\"ג דחטא. ישראל הוא. \n",
+                    "<b>[לא] אבל הם אמרו דכתם לטמו והם אמרו דבכותים של עכשיו לא מטמו</b>. ועיין לקמן]. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חוץ מן הנמצאים בחדרים</b>. וכן העתיק הר\"ב. גם הרמב\"ם בפירושו אבל בחבורו פ\"ד מה' משכב [הלכה י] העתיק בחורים: \n",
+                    "<b>מפני שהם קוברים שם את הנפלים</b>. פי' הר\"ב לפי שעה כדי שיסלקו אותן לאחר זמן כו' כ\"כ התוס'. משום דאל\"ה היאך משתמשים שם בימי טומאתן. והלא נזהרים הם מטומאת מת ונפלים. כדתניא לקמן נאמנים לומר לא קברנו שם הנפלים. ובפ' בנות כותים (נדה דף לג) אמרינן דנשוי מטמא משום בועל נדה. אבל פנוי לא כמ\"ש שם. וכתב הרמב\"ם דהאידנא הנה הכותי עצמו אם מת לא יטמא באהל לפי שהם נכרים שאין מטמאין באהל. ועיין מ\"ש במשנה ז' פ\"ב דאהלות [ד\"ה מדורות]. *[וקשיא לי למה לא יטמא באהל דהואיל וגרי אמת הן כדלעיל. ישראל גמור הוא. אלא שחטא. וצ\"ל דאנן ס\"ל דגירי אריות הן]: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר</b>. לא היו קוברין אלא משליכין וחיה גוררתן. גמ' מאי דרוש לא תשיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך (ומוקמינן לה בספרי במוכר קברי אבות ו). כל שיש לו נתלה יש לו גבול. כל שאין לו נחלה אין לו גבול: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נאמנים לומר כו' או לא קברנו</b>. כ' הר\"ב וכגון שכהן כותי עומד שם ותרומה בידו ואוכלה (דהשתא ודאי. דלאו תרומה טמאה היא דהיא באזהרה לטהור. וכ\"ש לטמא. א\"ה מאי למימרא. מהו דתימא לא בקיאה ביצירה וכי קברי נפל לא ידעי דהוא בן מ' יום. וסברי מיא בעלמא הוא ואינו מטמא) קמ\"ל. גמ'. וכהן כותי היינו מבניו של הכהן אשר שלח מלך אשור להורות משפט אלקי הארץ כמ\"ש בסוף מלכים וידעו חכמינו ז\"ל ששבו לדת אחת הני כהני עם הכותיים כך נ\"ל: \n",
+                    "<b>נאמנים לומר על הבהמה אם בכרה כו'</b>. כ' הר\"ב והוא שראינוהו עובד וגוזז וכו'. א\"ה מאי למימרא. מ\"ד לא בקיאי בטינוף (בבהמה דקה ופטר את הבהמה מן הבכורה. ובבכורות מפרש (הר\"ב ברפ\"ג) מאי טינוף והני כותיים לא בקיאי בטינוף וזמנין דלא טנוף. ואמרי טינוף הוא ופוטרין את הבא אחריו) קמ\"ל. גמרא: \n",
+                    "<b>נאמנים על ציון קברות</b>. כתב הר\"ב ציון דכתיבא זהירין. דכתיב וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון. במועד קטן (דף ה') מפיק מהכא ציון של בית הקברות וא\"ת לר\"ש (שכתבתי במשנה ז' פ' בתרא דאהלות) דאמר אין קברי נכרים מטמאים באהל היכי מפיק מהכא. *[הא דאמר במ\"ק דאין מציינין אלא על טומאת אהל] (וכ\"כ הר\"ב בריש מס' שקלים). י\"ל מדמציינין לפי שעה (כלומר במלחמות גוג) ציון משום טומאת מגע ומשא א\"כ לכל הפחות יש לציין בטומאת אהל תוס' * [ומ\"ש הר\"ב וסומכים עליהם. מסיים רש\"י ועבדינן טהרות היכא דלא ציינו]: \n",
+                    "<b>הסככות פי' הר\"ב אילן המיסך כו' וידוע ודאי שיש קבר תחת אחת מהן כו'</b>. הארכתי בזה בס\"ד במשנה ב' פ\"ה דאהלות וכן בפרעות עיין שם * [וז\"ש הר\"ב גבי סככות והעיד על אחד כו' ובפרעות כתב והעיד על מקצתן כו' הוא לשון רש\"י ואין לדקדק למה שינה הלשון]: \n",
+                    "<b>בית הפרס</b>. פירש הר\"ב לשון דבר הפרוס כו' ומפי אחרים שמעתי כו' ואני ראיתיו בתוספתא (דסוף פרקין ד\"ה בית הפרס). ועוד להר\"ב פי' שלישי בריש פ\"י דאהלות. ומה שכתב הר\"ב וכל מאה אמה של סביבות הקבר עיין גם זה שם: \n",
+                    "<b>זה הכלל</b>. כתב הר\"ב לאתויי תחומים כו' (פירש הר\"ב) דתחומין דרבנן ועיין מה שכתבתי בזה במשנה א' פרק ד' דעירובין (ד\"ה עגולות): \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כנגד בית התורפה</b>. פירש הר\"ב בית הערוה ולהלן במ\"ח פ\"ח [דתרומות תנן אם היתה מונחת במקום התורפה. פי' מקום מבוזה שאינו מוצנע ולשון יווני ובלע\"ז נמי לדבר שאינו הגון קורין תורפי. ותרגום לעג וקלס (תהילים מ״ד:י״ד) ממנקותא ותרפותא. ערוך]: \n",
+                    "<b>שלא כנגד בית התורפה טהורה</b>. פי' דכיון שא\"א שנטף שם מן התורפה לשמא הביאתו שם בידיה לא חיישינן. וכדאמרינן בגמרא (דף נח) דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום ב\"י סי' ק\"ץ בשם הרשב\"א: \n",
+                    "<b>על עקבה כו'</b>. פירושא דרישא. ולשון הרמב\"ם בפ\"ט מהא\"ב (הלכה ח') כיצד נמצא על עקבה וכו' ומ\"ש הר\"ב זמנין דמתרמי ונגע באותו מקום לשון הרמב\"ם בעת ישיבתה. ועיין לשון רש\"י שהעתקתי במשנה ב' פ\"ד דשבת (ד\"ה מטלטלין): \n",
+                    "<b>ועל ראש גודלה</b>. לרבותא נקט על ראש גודלה. וכ\"ש לשאר הרגל כך דקדק הב\"י מדברי הרשב\"א: \n",
+                    "<b>ראתה על חלוקה מן החגור ולמטה טמאה</b>. פי' חגור סינר שחוגרות בו הנשים לצניעות. ועל חלוקה כל שהוא למטה מן החגור ל\"ש כנגד בית התורפה ל\"ש מן הצדדים. לפי שחלוק עשוי להתהפך ומה שלאחריה חוזר לפניה וכל שהוא למטה מן החגור פעמים שהוא מכוון כנגד בית התורפה. ב\"י בשם הרשב\"א. ונ\"ל דאצ\"ל דמה שמן בית התורפה ולמעלה עד החגור דודאי דחיישינן דמתרמי כנגד בית התורפה ע\"י שחייה ששחתה דשכיחא טובא שתשחה ובעת השחיי' מגיע החלוק מה שתחת החגורה עד למטה כנגד בית התורפה: \n",
+                    "<b>וכן בפליום</b>. והרב העתיק בפליון ופי' מטפחת שהיא מתכסה בו ולכאורה שמתכסה בו כולה קאמר וכי הא דפי' הר\"ב בריש פכ\"ט דכלים הפליון סדין שמתעטף בו כולו. אלא דהתם הקשתי לשאול משום דבמתני' קתני אפליון של ראש ואילו דהכא דסתמא קתני ניחא לפרושי שמתכסה בו כולה. אלא דקשיא לי נמי ממאי דכתב הכא מטפחת וסתם מטפחת אינו כלי גדול כל כך שמתכסה בו כולה כדמוכחי ג' מטפחות דתנן במשנה י\"ד פכ\"ד דכלים. וממאי דכתבתי נמי בריש פכ\"ט דכלים. דמדברי הר\"ב דפרק כל כתבי מצאנו ראינו דפליון דבגמ' דהתם דמפרשי מצנפת וידוע שהמצנפת נעשה למכסה על הראש ולכן נראה גם בכאן לאו מתכסה כולה קאמר אלא מתכסה על ראשה בלבד. ול' הרמב\"ם דהתם פכ\"ט דכלים פוליון של ראש המטפחת אשר ישימו הנשים על ראשן ע\"כ. אבל בכאן העתיק הרמב\"ם פוליום כגירסת הספר ומפרש שהוא האזור אשר חגרו בו. ואף רש\"י העתיק פוליום. אבל מפ' שהוא מעפורת שמתכסה בו. והמגיד פ\"ט מהא\"ב כ' י\"א מעפורת שהוא מכסה בו ראשו ע\"כ. וכ\"כ הטור סי' ק\"ץ וכ\"כ ב\"י בשם הרשב\"א וכתב ב\"י דדוקא בכסוי בעלמא ואינו מקושר יפה אבל אם קשרה בו ראשה וכשנעורה מצאתו ג\"כ קשור יפה פשיטא שאינה חוששת לו דהא חזינן שלא נתהפך ולא חזר אילך ואילך: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד כגריס של פול</b>. ושיעורו מפורש ברפ\"ו דנגעים: \n",
+                    "<b>ואע\"פ שלא הרגה</b>. כתב הר\"ב ר\"ח פליג את\"ק דאמר הרגה אין לא הרגה לא. ואיכא למידק אדברי ת\"ק דא\"כ אין לך אשה טהורה לבעלה שאין לך כל מטה ומטה שאין בה כמה טיפי דם מאכולת. ובגמ' הרגה אין לא הרגה לא מתני' מני רשב\"ג היא דתניא הרגה תולה לא הרגה אינה תולה דברי רשב\"ג וכו' ארשב\"ג לדברי אין קץ שאין לך אשה טהורה לבעלה כו' אבל נראין דברי ר\"ח בן אנטיגנוס מדברי. וכל הפוסקים פסקו דהלכה כר\"ח בן אנטיגנוס שהרי ת\"ק הודה לו ואף הרמב\"ם בחבורו רפ\"ט מהא\"ב פסק כמותו * [והר\"ב שכתב שאין הלכה כר\"ח בן אנטיגנוס מפי' של הרמב\"ם כתב כן]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>דם ולא כתם</b>. וקצת קשה לי דאכתי ליהוי ספק דאורייתא ולחומרא. ואפשר לי לתרץ מהא דאמר שמואל בגמרא ריש פרקין בדקה קרקע עולם וישבה עליה ומצאה דם עליה טהורה שנאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה האי בבשרה מבעי ליה שמטמאה בפנים כבחוץ (כמ\"ש הר\"ב ברפ\"ה) א\"כ לימא קרא בבשר מאי בבשרה ש\"מ עד שתרגיש בבשרה ואכתי מיבעי ליה בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה (כי הא דרפ\"ג) תרתי ש\"מ ומדלא ארגשה אע\"פ דאפשר לאו אדעתה הלכך לא הוי כשאר ספק דמדאורייתא דלחומרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>*[עד</b>. כתב הר\"ב הבגד שמקנחת כו' קרוי עד כלו' שהוא מעיד אם היא נדה או לא. וכן מסיים הערוך ואם היתה נדה בשעת תשמיש נראה בה דם ומסיים עוד ואע\"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר וכבגד עדים כל צדקותינו ע\"כ. והוא פסוק בישעיה סי' ס\"ד ופירשו רש\"י ורד\"ק לשון הסרה וריחוק והרד\"ק הביא לראיה משנה ומשמשת בעדים דבפרק קמא. ולפ\"ז אינו מלשון עדות]: \n",
+                    "<b>עגול טהור</b>. עד שיהא בו כגריס ועוד. הרא\"ש: \n",
+                    "<b>משוך טמא</b>. אפי' כל שהוא ובכתם מודה ר\"א בר רבי צדוק דאף במשוך בעינן כגריס. הרא\"ש: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אם עומדת טמאה</b>. כתב הר\"ב דאמרינן מי רגלים הדור למקור כו' דאיידי דדחיק להו עלמא. דמעומד השתינה ולא יכלה לעצור. הדור מי רגלים למקור כו' רש\"י בר\"פ דלעיל: \n",
+                    "<b>יושבת טהורה</b>. כתב הר\"ב בגמ' מוקמינן לה ביושבת על שפת הספל ומקלחת מי רגלים לתוכו בחוזק כו'. אבל עומדת אי אפשר לה לקלח. כדמסיק הר\"ב לקמן. וכן פירש רש\"י והקשו התוס' דא\"כ אמאי נקט כלל עומדת. לא ליתני אלא יושבת. ולפלוג בין מזנקת לשותתת. ויש ליישב דנקט עומדת. משום דפסיקא ליה דלעולם שותתת היא. א\"נ משום ר\"י נקט לה. דאפילו בעומדת שאין רחמה נפתח מטהר. ומ\"מ פירשו בענין אחר. ואין להאריך בזה. ומ\"ש הר\"ב וכשהיא מקלחת בחוזק אין דרך דם המקור לצאת כו'. שמחמת הזינוק [נסתם] המעין של דם. תוספות [סד\"ה דלמא]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יוסי מטהר</b>. כתב הר\"ב דהא אפילו באשה גרידתא כו' אלא לאשמועינן ממשנה יתירתא דאפילו לכתחלה מטהר רבי יוסי לאשה שעושה צרכיה וראתה דם. שתתעסק בטהרות. דאילו לבעלה. לא שייך לכתחלה ודיעבד. והא ליכא למימר דלעולם באשה לבדה דוקא בדיעבד. והכא בס\"ס קמ\"ל דאף לכתחלה. דודאי דלכתחלה דבס\"ס לא איצטריך כלל לאשמועינן: \n",
+                    "<b>ור' שמעון מטמא</b>. אבל ר\"מ מטהר הכא כמו רבי יוסי. וכדתניא ר\"מ ור' יוסי מטהרין. ומתניתין איידי דסליק מרבי יוסי. פתח בדרבי יוסי. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לנכרית</b>. לשון הר\"ב שהיא רואה דם שהיא גדולה וידענו בה שכבר ראתה דומיא דנדה. פירוש לא הרואה בעידן שאלה קאמר. דא\"כ מאי שנא נכרית אפילו ישראלית נמי. וכדקתני או לנדה. אלא רואה. שהגיע זמנה לראות וראתה קאמר. ולאפוקי לא הגיע זמנה לראות וראתה. והא דקאמר נכרית דומיא דנדה. לאו דומיא דנדה ממש אלא דמדמינן להו כל היכא דאיכא לדמויינהו. והיינו נכרית שכבר ראתה כנדה שרואה עכשיו. ב\"י סי' ק\"ץ בשם הרשב\"א: \n",
+                    "<b>שלש נשים כו'</b>. משום הנהו גווני דמתני' ה' נקט נמי הכא שלש: \n",
+                    "<b>או שישבו על ספסל אחד</b>. זו אחר זו. דומיא דחלוק ונ\"מ לבדקה אחת מהן ומצאה טמאה כדלקמן. כן כתב הרשב\"א בשם הר\"א. ב\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שהיו ישנות במטה אחת</b>. ותכופות ודבוקות יחד. כדפירש הר\"ב במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>בדקה אחת מהן</b>. מיד תיכף למציאת [לה] הדם. אבל אם שהתה כדי שיעור בדיקה. דהיינו כדי שתקנח בחורין ובסדקין אין הבדיקה מועלת לטמאה. לטהר האחרות. ולא לטהורה. לטהר עצמה. מסקנת הפוסקים. ועיין במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>ותולות זו בזו</b>. כלומר אם לא בדקה שום אחת מהן. או בדקו כולן ונמצאו טהורות. וכתב הר\"ב שאם היתה האחת מעוברת כו' וכן לכל ד' נשים דדיין שעתן. ושוות הן. במשנה ג' דפ\"ק. וכן תני להו בהדיא בגמ': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בדקה אחת מהן ונמצאת</b>. טהורה ולעיל קתני ומצאה טמאה. ותן האמור בזה בזה. והאמור בזה בזה: \n",
+                    "<b>כולן טמאות</b>. ומיהו תולות זו בזו. כדלעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שבעה סמנין מעבירין על הכתם</b>. ולעיל פ\"ז מ\"ב כתבתי בשם התוס'. דה\"ה בכבוס טוב: \n",
+                    "<b>מעבירין על הכתם</b>. שאם הדבר מסופק אם הוא דם או צבע. בין לבעלה בין לטהרות מעבירין עליו ז' סמנין. ואם עמד בעינו הרי זה צבע. וטהורה. ואם אינה מעברת עליו ודאי טמאה מספק. שאין זה ספק של דבריהם דהולכין בו להקל. שהרי כבר אנו יכולין לעמוד על עקרו של דבר בבדיקה. הלכך כל שאינה בודקה בסימנין הרי היא טמאה והבגד טמא. המגיד פ\"ט מהא\"ב [הלכה ל\"ו]: \n",
+                    "<b>ונתר</b>. כתב הר\"ב בערבי קורין לו שי\"ב. ועיין מ\"ש בזה בריש פ\"ב דכלים: \n",
+                    "<b>או שדיהה</b>. פי' הר\"ב נשתנה מאדמימותו. כלומר שחסר ממנו מראה האדמימות. כדפירש הר\"ב בדיהה דלבנונית במ\"ב פ\"ק דנגעים. *[וכן במכילתין ספ\"ב]: \n",
+                    "<b>הרי זה כתם כו' וצריך להטביל</b>. ואפילו דיהה ולא עבר. מהני טבילתו. ועיין מ\"ש במשנה ב' פ\"ג דאהלות [ד\"ה שכל הבלוע]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל שלא טעם כלום</b>. שהאוכל ממתקו ומעביר את כחו. רש\"י. וכ' הר\"ב והוא שישן כו' ובמ\"ח פרק בתרא דפסחים תנן ישנו כו' וקאמר ר' יוסי דהיינו נתנמנמו. והלכה כמותו. ובגמ' דהכא מסקי' נמי דכי נתנמנם סגי. ותמיהני דלא מסייעינן מההיא דפסחים. ומ\"ש הר\"ב ואם השכים בבקר ושנה פרקו לא הוי רוק תפל. פרש\"י דהדבור מעביר כח הרוק: \n",
+                    "<b>וצריך לכסכס</b>. פי' הר\"ב לשפשף כו' שכופל צד עם צדו ומשפשף כן ל' רש\"י ומסיים נמי ומוליך ומביא אבל לא מלאני לבי להגיה זה משום דבגמ' (דף סג) בעי ר' ירמיה אי הולכה והובאה נחשביה כא' או כתרתי ועלה בתיקו. ואפשר דהואיל וכתמים דרבנן לקולא. וא\"צ להוליך ולהביא ג\"פ. ומ\"מ הרמב\"ם בפ\"ט מהא\"ב (הל' ל\"ז) כתב ג\"כ ומוליך ומביא בכל כסכוס: \n",
+                    "<b>לא עשה ולא כלום</b>. ל' הר\"ב לא לבדוק ולא לבטל. וכן לשון רש\"י וכלומר שאם יודע ודאי שהוא דם ורוצה לבטלו כדי שתטלה לה הטבילה דהא תנן במשנה ב' פ\"ג דאהלות שכל הבלוע שאינו יכול לצאת טהור הא יכול לצאת טמא. ואע\"ג דלא נפיק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואלו הן הוסתות מפהקת כו'</b>. וכולהו הני וסתות איירי שמפהקת או מעטשת שעה או שתים בעת שרגילה לראות אבל משום פיהוק או משום עטוש חדא זימנא לא קבעה מדמפליג (במתני' דלקמן) בין תחלת וסת לסוף וסת. ובחד פיהוק וחד עיטוש לא שייך תחלה וסוף. תוס'. ואיכא למידק דאי משום הא דלקמן אמאי מצריכין כל כך שיהא שעה או שתים. וגם קשה ז\"ש כלל או שתים. ול' הרא\"ש כמה פעמים זה אחר זה וגם לא תלי טעמא בדלקמן אלא משום דחדא זימנא זה דרך כל האדם: \n",
+                    "<b>ומעטשת דרך מטה</b>. טור סי' קפ\"ט: \n",
+                    "<b>צמרמורת</b>. כ' הר\"ב ל' סמר מפחדך בשרי. וצמרמורת כפול. הרמב\"ם. והסמ\"ך והצד\"י מתחלפים. ששניהם ממוצא השינים. ובחבורו רפ\"ח מהלכות א\"ב כתב ויסתמר שערות בשרה ומתישב בהכי מאי דהדר כתב הר\"ב לק' או אוחזה רתת ורעד אע\"ג דאין כן דעת הרמב\"ם בהך דלקמן שהוא כ' (רפ\"ח מהא\"ב) או ייחם בשרה. אבל נראה בעיני שחלוף גרסאות הן בגמ' (דף ס\"ג) דהר\"ב גורס ורותתת והרמב\"ם גורס ורותחת בחי\"ת: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בסוף הוסתות</b>. ולא נמשך אחר הוסתות כך מסיק הטור סי' קפ\"ט בשם הרשב\"א: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר אף ימים ושעות וסתות</b>. כ' הר\"ב שעות נמי וסתות כו' מותרת לשמש וחוששת בשעה ששית לבד דתניא והזרתם את בני ישראל מטומאתם (ויקרא ט״ו:ל״א) מכאן אמר רבי ירמיה (ובפ\"ב דשבועות דף י\"ח גרסינן א\"ר יאשיה) (וכן נראה) אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן. וכמה אמר רבה עונה. ולמאי דכתבתי במשנה ד' פ\"ב דקיימא לן וסתות דרבנן קרא אסמכתא בעלמא וכן כתב המגיד בפ\"ד מהא\"ב (הלכה י\"ב) גם הר\"ן פ\"ב דשבועות: \n",
+                    "<b>ר' יהודה אומר כל היום שלה</b>. פי' הר\"ב משעבר הנץ החמה ולא פליג אוסתות הגוף דרישא וכן כתבו כל הפוסקים. ומ\"ש הר\"ב דהלכה כר\"י הכי אמר רבא בגמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שאין אשה קובעת לה וסת עד שתקבענו ג\"פ</b>. וה\"מ למעקריה שאינו נקבע כדי שתהיה צריכה ג\"פ לעקרו אבל לחוש לו חוששת אפילו בפעם א' כמבואר בגמרא וממתני' דקתני וזה וזה אסורין לא הוה שמעינן אלא בימי נדתה ולא בי\"א ימים שבין נדה לנדה כמבואר בגמרא: \n",
+                    "<b>ואינה מטהרת הוסת עד שתעק' ממנה ג\"פ</b>. וה\"מ כשקבעתו ג\"פ אבל לא קבעה לה אלא פעם אחד. או ב\"פ. בחדא זימנא מיעקרא כדאיתא בגמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נשים בבתוליה' כגפנים וכו'</b>. הדברים הללו הם מועילים לנו בדיני הטוען לא נמצאו בתולים לנערה ורי\"א כי יש נשים שאין להם דם לא דם נדה ולא דם בתולים אמנם לא תוליד כו' הרמב\"ם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>*[שלא הגיע זמנה לראות</b>. שזמנה הוא כשהיא נערה והביאה ב' שערות. הר\"ן]: \n",
+                    "<b>ארבע לילות</b>. ב\"ה לא בעו רצופין כדלקמן. וכן נראה דד' לילות לב\"ש אפילו מפוזרות כמו לב\"ה. תוס': \n",
+                    "<b>עד מוצאי שבת ד' לילות</b>. פי' הר\"ב שהרי היא נשאת ברביעי כו'. ובגמ' אתמר שימשה בימים רב אמר לא הפסידה לילות ולוי אמר הפסידה לילות רב אמר לא הפסידה לילות עד מוצאי שבת תנן. ולוי אמר הפסידה לילות מאי ד' לילות דקתני ד' עונות. ולרב למה ליה למתנא ד' לילות. אורח ארעא קמ\"ל. דדרכה דביאה בלילות. ולוי לתני ד' לילות. עד מ\"ש למה לי. הא קמ\"ל דשרי למבעל לכתחלה בשבת. ולענין דינא הלכה כדברי שניהם. וא\"ת ולרב מנלן למידק מדקתני עד מוצאי שבת דלא הפסידה לילות. ודילמא למימרא דבעינן רצופים וה\"נ מאי מקשה וללוי עד מ\"ש למה לי דהא איכא למימר להצריך שיהיו רצופים לא קשיא משום דבתר הכי תניא מעשה ונתן לה רבי ד' לילות מתוך שנים עשר חדש: \n",
+                    "<b>נותנין לה בעילת מצוה</b>. פי' נותנים לה אותה הביאה שבועל כדרכו וגומר ביאתו וא\"צ לפרוש כדרך המשמש עם הטהורה ופרסה נדה תחתיו (כדתנן במשנה ד' פ\"ב דשבועות) אלא פורש אפילו בקושי אע\"פ שיציאתו הנאה לו כביאתו דביאה זו נתנו לו שיבעול ולא חששו להנאת יציאתו (כו'). ולא כפי' הראב\"ד דעומד עד שימות האבר דא\"כ מאי נותנין לו דקאמר. על כרחך צריך לבעול בעילת מצוה. הרא\"ש. ונ\"מ לדידן כדלקמן: *\n",
+                    "<b>[בעילת מצוה</b>. פי' הר\"ב בעילה הראשונה קרי לה בעילת מצוה משום דכתיב (ישעיהו נ״ד:ה׳) כי בועליך עושיך. ואמר (סנהדרין כ\"ב) אין אשה כורתת ברית אלא למי שעושה אותה כלי וע\"י כך מידבק בה ובאין לידי פריה ורביה. ולהכי קרי לה לבעילה ראשונה בעילת מצוה. תוס' פ\"ק דכתובות דף ד' ד\"ה בעילה]: \n",
+                    "<b>כל הלילה כולה</b>. כתב הר\"ב וכל הדברים הללו בדורות הראשונים בלבד אבל אחר שפשטה החומרא כו' כל הנושא בתולה אפי' קטנה כו' לאחר שבעל בעילת מצוה אין מותר לו לבא עליה עד שתספור ז' נקיים. ולכאורה להכי לא תלינן במכה כמו בפ\"ח משנה ב' לענין כתם דהכא שאני כיון דודאי מגופה בא. אבל א\"א לומר כן דבהדיא תניא בגמרא דף ס\"ו דראתה מחמת תשמיש ג\"פ לא תשמש וכו' ואם יש לה מכה באותו מקום תולה במכתה. אלא טעמא כמ\"ש הרא\"ש וז\"ל נ\"ל דטעם לחומרא זו לא בשביל שנחוש שמא יצא דם מן המקור עם דם בתולים דלמה נחוש בתנוקת שלא הגיע זמנה לראות ואפי' באשה הגדולה למה נחוש הא אמרינן לקמן (ד' ס\"ו) דאפי' אשה שהוחזקה להיות רואה מחמת תשמיש אם יש לה מכה תולה במכתה ולא חיישי' שמא יצא דם ממקור עם דם מכתה ואין לך מכה גדולה מזו. שבעלה ויצא ממנה דם בתולים. אלא טעם חומרא זו משום דבעילת מצוה לכל מסורה. ואין הכל בקיאין בחילוק שיש בין תנוקת שלא הגיע זמנה לראות. ובין הגיע זמנה. בין בוגרת. ובין ראתה ובין שלא ראתה. ועוד משום דחתן יצרו תוקפו הלכך הסכימו רבותינו להשוות כולם וליתן להם דין חומרא שבחומרות. דהיינו בוגרת שראתה שנותנין לה בעילת מצוה [כרבותינו שנמנו שיהא בועל בעילת מצוה ופורש כדאיתא בגמרא] ואע\"ג דהחמירו לעשותה כנדה אחר בעילה זו. נותנין לו לכל ביאה זו שיבעול ויגמור. וכיון שהחמירו בביאה זו לעשותה כנדה. הלכך אפי' בעל ולא מצאה דם. כיון דרוב נשים יש להם דם בתולים. חיישינן שמא היה שם טיפת דם כחרדל ונאבד. או שמא חיפהו ש\"ז. דבהטיה נמי לא תלינן. דמלתא דלא שכיחא הוא וכו'. ואפילו בוגרת נמי. אע\"פ שאין לה טענת בתולים * [לגי' הרי\"ף פ\"ת דכתובות. ולגי' רש\"י אצ\"ל כלל. שהרי יש לה טענת דמים] מ\"מ כיון דיש בוגרת שיש לה דם בתולים לא פלוג. וצריך לפרוש אפילו לא מצאה דם. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יהודה אומר כל שלא הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה</b>. תניא א\"ל לר\"י אלמלא ידיה [מונחות] בעיניה (כאותה ששנינו במשנה ד' פ\"ד כנותן אצבע בעין. ועוד בגמרא פ' דלעיל ד' ס' ע\"ב. כך נ\"ל) כל בין השמשות. יפה אתה אומר. עכשיו אימר עם סילוק ידיה ראתה. מה לי הפרישה בטהרה בשביעי מן המנחה ולמעלה מה לי הפרישה בטהרה בראשון בראשון מי איכא למאן דאמר כו' גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ביום ראשון</b>. פי' לנקיים. שהוא רביעי להתחלת זיבה: \n",
+                    "<b>רבי אלעזר אומר</b>. כתב הר\"ב דהלכה כמותו. הכי איפסק בגמרא (לעיל דף ז'): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מטמאין במשא</b>. פי' הר\"ב באבן מסמא. כדכתיב (דניאל ו') והיתיאת אבן חדא ושומת על פום גובא. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מטמאה משום כתם</b>. פירש הר\"ב משום כתם של נדה במשהו. ואע\"ג דנעקר דם משמתה. דמקור מקומו טמא. גמרא. וכתבו התוס' ולא לענין שיהא הנוגע בו טמא טומאת מגע. דאפילו בלא מקור ליטמא אפילו פחות מרביעית. משום דנגע במת. אלא כתם ראייה גמורה קאמר. שיטמא הדם במגע ובמשא. אע\"ג דלא רואה היא לאחר מיתה. הואיל והיה במקור מחיים. ומשעת כבוס ליכא לטמויי כמו כתם (כדתנן במשנה ב' פ\"ז). דהא ודאי השתא הוא דאתא דם. לא מהני טומאת כתם אלא להיות טומאה בפחות מרביעית במשהו. ע\"כ. [ותמיהני על מ\"ש דפחות מרביעית דם טמא. משום דנגע במת. דהא תנן במשנה ה' פ\"ב דאהלות רביעית דם שחסר טהור. והעתיקה הרמב\"ם בספ\"ג מהט\"מ וכתב שאם חסר כל שהוא טהור]: \n",
+                    "<b>ומודה רבי יהודה ביושבת על משבר וכו' שהיא מטמא' משום כתם</b>. פירש הר\"ב במשהו שנעקר מחיים וכו' ומסיק דמטמאה באהל. וכדפרשינן בגמרא דמשום דם תבוסה ומדרבנן. וכי הא דתנן במשנה ה' פ\"ג דאהלות. ור' יהודה נמי ס\"ל דמטמא בדם תבוסה. וכן פירש\"י הכא דלר\"י מטמא באהל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היתה מערה מים לפסח</b>. פי' הר\"ב מכלי אל כלי כו'. אבל במים אינה נוגעת. וא\"ת ולתני אינה נוגעת. דלגופא לא איצטריך. דפשיטא דמערה דהא אינה מטמאה בהיסט וי\"ל דאיצטריך לאשמועינן דלא חיישינן שמא נגעה. תוס'. ומ\"ש הר\"ב שטבלה לסוף שבועים, וכן לשון רש\"י. וכלומר לסוף איזה שבוע מן השבועות שיש לזכר ולנקבה *[א\"נ לשבועי' היינו טעמא דנקטו הזמן הארוך] והרמב\"ם במשנה דלקמן כתב בהדיא לסוף ז' לזכר וי\"ד לנקבה [אבל מדנקטי עד יום שמנים. א\"כ בדנקבה מיירי. ונקטי הימים המרובים. וה\"ה למעוטים דשל זכר]: \n",
+                    "<b>חזרו לומר הרי היא כמגע טמא מת לקדשים</b>. כלומר שהחזרה היתה בשתים. חדא לחומרא. וחדא לקולא. דמאי דבראשונה לא היתה אלא כשאר טבול יום שהוא שני החמירו בשניה לעשותה כמגע טמא מת שהוא ראשון. וזו חומרא היא. אבל הקילו בדבר אחר. דלא תהא מגעה מטמא כלל אלא לקדשים. אבל לא לחולין שנעשו על טהרת הקדש. וטעמא דבטל דעת המתפיס לקדש. כמ\"ש בסוף מתני' ב' פ\"ב דטהרות: \n",
+                    "<b>כמגע טמא מת</b>. שעדיין לא טבל. הרמב\"ם פ\"ה מה' משכב [הלכה ד']. ועיין במשנה דלקמן. ולא ידעתי למה תלינן בטמא מת ולא בנדה. דנוגע בנדה נמי ראשון הוא. ואשה זו בימי נדת דותה היתה טמאה. והרמב\"ם שם כתב כמו שנגע בנדה. או בטמא מת כו': \n",
+                    "<b>כמגע טמא מת לקדשים</b>. וא\"כ משקה של קדש שנגע בטבול יום הוי שני. וקשה דברפ\"ב דמעילה תנן חטאת העוף כו' הוכשרה ליפסל בטבול יום. ופי' הר\"ב דלטמויי לא. כתבו התוס' פ\"ו דחולין דף פ\"ח. דמתני' דהכא אבא שאול היא. דתניא במעילה רפ\"ב אבא שאול אומר טבול יום תחלה לקדש. ע\"כ. ונפלאתי על הרמב\"ם שבפ' ה' מהל' משכב כתב טבול יום לקדשים ה\"ה כראשון לטומאה. והיינו כסתמא דהכא. ובפ' עשירי מהל' אבות הטומאות כתב טבול יום פוסל תרומה וקדש. וכ\"כ בפ\"ז מהט\"א וכסתמא דרפ\"ב דמעילה. וכ\"כ ג\"כ בפתיחתו לפירוש זה הסדר. וכן עוד בפירושו למשנה ה' פ\"ב דטבול יום. והראב\"ד לא השיגו. גם הכ\"מ לא העיר בכל זה. ולי צ\"ע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שהיא</b> אוכלת במעשר. פי' הר\"ב כדין טבול יום דטבל ועלה אוכל במעשר. כדתנן במשנה ז' פי\"ד דנגעים: ",
+                    "<b>וקוצה</b> לה חלה. כתב הר\"ב ואע\"פ שנוגעת בחולק הטבולין לחלה. לאו כחלה דמו. ועיין מה שכתבתי בזה במשנה ב' פרק ג' דחלה. ועוד הארכתי בסוף פ\"ה דשביעית. ומשנה זו שנויה עוד לקמן מתניתין ב' פרק ד' דטבול יום: ",
+                    "<b>ומקפת</b> וקוראה לה שם. סד\"א נגזר דילמא אתי למנגע בה מאבראי. קמ\"ל. גמרא: ",
+                    "<b>שהוא</b> טהור. כתב הר\"ב דהוו להו משקין היוצאין מן הטבול יום וטהורין הן כדתנן בריש פרק ב' דטבול יום: ",
+                    "<b>אינה</b> צריכה טבילה באחרונה. כתב הר\"ב ודוקא לתרומה כו' אבל לאכילת קדשים מודו כו' דקי\"ל האונן כו' כדתנן במשנה ג' פ' בתרא דחגיגה. אבל קשיא. דשם פי' הר\"ב דמחוסר כפורים פוסל את הקדש בנגיעה. ומשמע דהיינו נמי לאחר שהביא קרבנותיו. דבהכי איירי. ואילו הכא לא מצריך אלא לאכילה. והא דהתם בחגיגה התחיל באכילה. משום אונן הוא כדמסיק דאונן אינו פוסל בנגיעה וכן לדברי הרמב\"ם בחגיגה. ובנא\"י דזבחים נמי מחוסר כפורים אסור בנגיעה. וזה שלא כמו שפסק בספי\"ב מהל' אבות הטומאות (הלכה ט\"ו) כמו שהעתקתי לשונו בחגיגה [ד\"ה צריכי']. אבל עכשיו ראיתי בפ\"ה מהלכות משכב (הלכה ד'). ששם העתיק משנתנו זאת דמסיק וכתב דיראה לו שמאחר שהיא מטמאה את הקדש שהיא לריכה טבילה אחרת בסוף ואח\"כ תגע בקדש. אע\"פ שא\"ל טבילה אחרת לאכילת התרומה והתם לאחר שהביאה קרבנותיה מיירי כדפירש דבריו הכ\"מ מדכתב קודם לכן שתשלים ימי טוהר ותהיה טהורה לכל. דבא להוסיף באמרו ותהיה טהור לכל. דהיינו שתביא קרבנותיה משום דקודם לכן אסורה ליגע בקדש כדמוכח מדבריו שבפי\"ב מה' אבות הטומאות. ויהיו דבריו אלו לרצון לפי מה שכתב בפירושו דחגיגה. ובנא\"י דזבחים. אבל סותרי' את דבריו שבהלכות אבות הטומאות. דהתם כתב בהדיא דלנגיעה א\"צ טבילה. לכן נראה בעיני דדבריו שבה' משכב. אינם אמורים אלא קודם שהביאה קרבנותיה. והא דכתב ותהיה טהורה לכל אין פירושו שבא להוסיף ולומר ושהביאה קרבנותיה. אלא חדא מלתא הוא שכשתשלים ימי טוהר תהיה טהורה לכל כלומר שאינה עוד טבולת יום. ומותרת במגע בין לתרומה בין לקדש כדס\"ד דהכ\"מ. וקאמר עלה דיראה לו שצריכה טבילה למגע והיינו הכל קודם שתביא קרבנותיה. אבל לאחר הבאת קרבנות לא מצריך טבילה. שהבאת קרבנותיה מועלת לה. אחרי שהטבילה עצמה. דקודם לכן אינה אלא מעלה בעלמא. וא\"ת הרי סתר הכ\"מ פי' זה. מדמוכח מדברי הרמב\"ם שבהא\"ה שמחוסר כפורים עד שלא הביא כפרתו אסור ליגע בקדש. לי נראה דקושיא שאינה של כלום היא. דדבריו דהתם סמוכים באמת ויושר על דבריו הקדומים לו בה' משכב. דמצריך טבילה למגע קודש קודם שתביא קרבנותיה. ומיירי בהא\"ה קודם שתטבול ומשום הכי נשמע מדבריו דכשלא הביא קרבנותיו דאסור ליגע. וא\"כ אין כאן סתירה כלל. ונפלאתי הרבה על החכם הכ\"מ דדחיק נפשיה בפי' וטהורה לכל מחמת דבריו של הרמב\"ם שבהא\"ה. ונפל בבירא עמיקתא מינה. דהא השתא לפי פירושו יש סתירה יותר מבוארת ונגלית. והיא שהקשיתי אני מאותן הדברים עצמן שבהא\"ה שמהם הולך ומבאר הדברים שבה' משכב. ואיך ראה אחת. ולא ראה האחרת. ושתיהן בסקירה אחת בדברים אחדים הם נסקרין. והעולה מזה דהרמב\"ם בחבורו בשתי המקומות בה' משכב. וה' א\"ה. כוונתו שמחוסר כפורים קודם שהביא כפרתו אסור בנגיעת קדש. אא\"כ טבל. אבל לאחר הבאת קרבנותיו א\"צ טבילה למגע. ומעתה דבריו שבפירושו בחגיגה. ונא\"י דזבחים נפרשם כמו כן דלא פסל למחוסר כפורים במגע קדש אלא קודם הבאת קרבנותיו. ודכוותה באונן נמי קודם שנשלם זמן אנינותו. ואפ\"ה נוגע בקדש ואינו פוסלו. ובהדיא מוכח בגמרא דזבחים. דאונן נוגע. דהיינו בזמן אנינותו. דאדמשני בשטבל פריך והא הדרא עליו אנינותו כו' ש\"מ דבזמן אנינותו איירינן וצריך לומר דהא דכתב הרמב\"ם בהא\"ה אונן לאחר שתם זמן אנינותו. משום רישא נקט הכי. דאפ\"ה אסור באכילת קדש. אבל מה דמסיק וכתב דלא עשו מעלה זו אלא לאכילה אבל לנגיעה נוגעים בקדשים קודם טבילה. ולמידק מינה דדוקא טבילה אינה מעכבת. לא כתב כן אלא משום מחוסר כפורים* [אחר שהביא כפרתו] דאילו קודם שהביא קרבנותיו. אסור ליגע כדפרישית. אבל אונן אין שום דבר מעכבתו מן הנגיעה. ואע\"פ שזה דוחק. אבל מה נעשה דגמרא מוכחת דאונן נוגע אפי' קודם שתם זמן אנינותו. וכמו שפירשתי דברי הרמב\"ם שבפירושו. דלא אמר שמחוסר כפורים אסור במגע. אלא קודם הבאת קרבנותיו כך נפרש לדברי הר\"ב שבחגיגה. שכשכתב מחוסר כפורים פוסל בנגיעה. לא קאי אדלעיל מיניה. דמיירי לאחר שהביא קרבנותיו אלא דהשתא במחוסר כפורים ממש קאמר. שעדיין לא הביא קרבנותיו ומש\"ה הכא דמיירי לאחר שהביא קרבנותיו. לא כתב אלא לאכילה: "
+                ],
+                [
+                    "<b>הרואה</b> יום י\"א. פי' הר\"ב שהוא סוף ימי זיבה ואין יום שלאחריו מצטרף עמו. דכתיב או כי תזוב על נדתה סמוך לנדתה מופלג לנדתה יום א' מנין ת\"ל או כי תזוב דקרא כתיב כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה. או כי תזוב על נדתה. הרי או כי תזוב מיותר. לרבות מופלג יום א' לתחלת נדתה שימיה שבעה. והפליגה השמיני. וראתה בט' וי' וי\"א. ומה מצינו ברביעי שאחר סוף נדה. שראוי לספירת נקיים וראוי לזיבה דהא רבינן ליה [מקרא דאו כי תזוב] אף אני אביא עד העשירי ועד בכלל שראוים לספירה שאם ראתה ג' ראשונים משכי ז' נקיים עד העשירי שיהו נראין נמי לזיבה באיזה מהן שתראה ג' רצופין ומנין לרבות י\"א ת\"ל בלא עת נדתה. ואפי' מופלג לימים הרבה. ומרבה אני י\"א שראוי לספירת או כי תזוב דמרבינן (ליה מרביעי) [מיניה רביעי] לסוף נדה ומשכי ליה ז' נקיים עד י\"א והוא בכלל. ומוציא אני הי\"ב שאינו ראוי לספירת או כי תזוב. בבריי' בגמ'. ולעיל ספ\"ד פי' הר\"ב די\"א יום הל\"מ הן. תנאי נינהו הך דהכא ר\"ע היא ודלעיל ראב\"ע כדאיתא בגמרא דפרקין (דף ע\"ג):",
+                    "<b>וטבלה</b> לערב וכו'. כתב הר\"ב דב\"ש סברי יום י\"א בעי שימור וכל היכא דבעי שימור אינה טובלת אלא ביום כדתנן במשנה ד' פ\"ב דמגילה וע\"ש:",
+                    "<b>שמטמאין</b> משכב ומושב. הואיל וכזבה קטנה היא וילפינן לה מדכתיב (ויקרא טו כו) כל המשכב אשר תשכב עליו כל ימי זובה כמשכב נדתה יהיה לה ימי לרבות שני ימים כל ימי לרבות אחד וכתב הר\"ב ואפי' הבועל דהא מטמאין קתני וילפינן מדכתיב (שם) כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה טמאה היא. מלמד שמטמאה את בועלה כנדה. ובריש פ\"ק דזבים אכתוב דלבועלה תולין. ואם כן קרא אסמכתא בעלמא:",
+                    "<b>גרגרן</b>. פי' הר\"ב ממהר לחטוא כו' ועי' בפירושו. ומה שכתבתי בספ\"ז דטהרות:",
+                    "<b>ומודים</b> ברואה בתוך י\"א יום. ואפילו בעשירי אע\"ג דאינה ראויה לבוא לידי זיבה גמורה. הרמב\"ם. וכרבי יוחנן דאמר הכי בגמרא:"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה נדה",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Niddah",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Niddah",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה נדה, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Niddah, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Niddah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Niddah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..134f818dc74d3208689c607e3a2a131340e67865
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Niddah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,475 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Niddah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Niddah",
+    "text": {
+        "Mishnah Niddah, Introduction": [
+            "הניח נדה אחר כל אלו הטומאות [ר\"ל החמורות והקלות]. מפני שאינה טומאה כללית לכל מין האדם. הרמב\"ם:\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן</b>. ותני לה בריש עדיות. וסגי בהכי ולא אצטריך תו למתני בהדי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה. א\"נ דהא דאמרי' דב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה. אא\"כ דמתני לה בהדי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה כמ\"ש הר\"ב ברפ\"ג דיבמות. היינו ב\"ש וב\"ה. אבל לא שמאי והלל גופייהו ומיהו כלשון הראשון מוכח ממ\"ש במ\"ח וט פ\"ב דמעשר שני: \n",
+                    "<b>דיין שעתן</b>. פי' הר\"ב ולא אמרי' מקמי הכי נמי הוה דם וכותלי בית הרחם העמידוהו כו'. ודין תורה כך הוא דליכא למיחש להכי אלא (דב\"ה) [דהלל] עושה סייג לדבריו וחושש כי היכי דבכל התורה כולה עבדינן סייג (וב\"ש) [ושמאי] משום בטול פריה ורביה. אינו עושה סייג. כך מפורש בגמ' [דף ג] ועיין מ\"ש בפרק דלקמן מ\"ד [*וכותלי בית הרחם ובית החיצון שכתב הר\"ב. מפורש במ\"ה פ\"ב וברפ\"ה בס\"ד]: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים לא כדברי זה וכו'</b>. כתב הר\"ב וכדי להשוות מדותיהם וכו' להיכא דבדקה צהרים. דה\"ל ג' עונות. היום אמש ואתמול למפרע עד צהרים לא רצו לחלק וכו' גמ' [*ומיהו אכתי לא שמענו אלא דאיכא למעוטי ולא ליטמו למפרע רק עונה אחת יתר מצהרים עד שחרית. וזהו שאמרו שלא רצו לחלק ולמעט אבל ז\"ש הר\"ב להוסיף. לא ידענא מהיכי תיתי להוסיף ואף רש\"י לא כתב אלא לא רצו לגרוע ולמעט כו']: \n",
+                    "<b>כל אשה שיש לה וסת כו'</b>. תימה למה הפסיק ושנה המשמשת בעדים ה\"ל למתני מיד כיצד דיה שעתה וי\"ל דקמ\"ל אע\"ג דיש לה וסת צריכה לשמש בעדים [כדפי' הר\"ב] אע\"ג דתנן לקמן [משנה ז] אע\"פ שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת [וכו']. הכא תנא ליה לאשמועינן דאותה בדיקה חשובה למעט מעת לעת דהוי חדוש כדלקמן. ודלקמן היינו בד' נשים דיין שעתן. תוס' [דף ד ד\"ה כל אשה]]: \n",
+                    "<b>שיש לה וסת</b>. כתב הר\"ב ובדקה בשעת וסת. דאל\"ה לא כדתנן בספ\"ד: \n",
+                    "<b>וסת</b>. כתב הר\"ב שנקבע לה זמן האורח ג' פעמים. כדתנן במ\"י פ\"ט: \n",
+                    "<b>דיה שעתה</b>. כתב הר\"ב ולא חיישינן דלמא מקמי הכי הוי כו'. כדאמרן דמדאורייתא לעולם לא אמרינן דילמא מקמי הכי הוה והכא אפי' רבנן לא חשו דודאי אורח בזמנו בא. ולא יעמוד מלצאת חוצה: \n",
+                    "<b>והמשמשת בעדים</b>. פי' הר\"ב דה\"ק ומשמשת בעדים. ועיין במשנה דס\"פ: \n",
+                    "<b>בעדים</b>. פירש הר\"ב דהיינו בסדין. עיין בפי' הר\"ב ספ\"ח. [*ומ\"ש שם בס\"ד]: \n",
+                    "<b>וממעטת על יד מעת לעת וע\"י מפקידה לפקידה</b>. ואיצטריך למתני נמי מפקידה לפקידה. דמה\"ד מעת לעת חשו בה רבנן לפסידא דטהרות. אבל מפקידה לפקידה דזמן מועט הוא אימא לא. קמ\"ל. גמ': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היתה יושבת במטה</b>. כתב הר\"ב לאשמועינן דמשום דיש לה וסת כו' הא אין לה וסת כו' מטה נמי טמאה. דספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלין עליה. אפילו בכלי מונח ע\"ג קרקע. גמרא. וכבר כתבתי כן במ\"ב פ\"ד דטהרות. ועיין עוד מ\"ש שם במ\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בתולה מעוברת מניקה וזקנה</b>. כולהו מפרש להו במתני': \n",
+                    "<b>אבל הלכה כר\"א</b>. כתב הר\"ב והכי מסיק בגמרא. דאל\"ה אין למדין הלכה מפי התלמוד. כלומר. ממה שנשנה במשנה דהלכה כמותו. כדאיתא בגמרא. וטעמא פירש\"י שהתנאים לא דקדקו איש בדברי חבירו וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אע\"פ שנשואה</b>. כלומר ונבעלה. דתנו רבנן נשאת וראתה דם מחמת נישואין. ילדה וראתה דם מחמת לידה. עדיין אני קורא לה בתולה. שהרי בתולה שאמרו בתולת דמים [דמי נדה] ולא דמי בתולים: \n",
+                    "<b>משיודע עוברה</b>. פירש הר\"ב לסוף ג' חדשים. כי הא דכתיב (בראשית לח) ויהי כמשלש חדשים וכו' גמרא. ועיין מ\"ש במתני' דלקמן: \n",
+                    "<b>עד שתגמול</b>. פי' הר\"ב עד שישלים לבנה כ\"ד חדש ואפילו מת כו'. לרבנן הוא דמפרש הכי: \n",
+                    "<b>רבי מאיר אומר מטמאה מעת לעת</b>. פי' הר\"ב דסבר ר\"מ דם נעכר ונעשה חלב. וקרא דריש דכתיב (איוב יד) מי יתן טהור מטמא לא אחד. [טהור מטמא חלב מדם] לא אחד. בתמיה. כלומר יחידו של עולם. ורבנן א\"ר יוחנן. זו ש\"ז שהוא טמא. ואדם הנוצר ממנו טהור. ורא\"א אלו מי הנדה. שהמזה ומזין עליו טהור. ונוגע טמא. גמ' [דף ט]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סמוך לזקנתה</b>. פירש הר\"ב. כל שקורין לה אימא אימא מחמת זקנתה ואינה מקפדת. גמ'. וכתבו התוספות בירושל' פריך וכי בדעתה תלויה הדבר ומשני כל שראויה לקרותה אימא: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר מעוברת ומניקה שעברו עליהן ג' עונות</b>. וא\"ת מעוברת לת\"ק נמי הא בעי לסוף ג' חדשים וי\"ל דכשאתה מונה חדשים אי אתה מונה צ' יום דלפחות יש בג' חדשים האחד מהן חסר. דמש\"ה דייק הר\"ב לפרש במ\"י פ\"ד דיבמות אדתנן היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיש לה ג' חדשים. דהנך ג' חדשים הם תשעים יום. ועי\"ל דר\"י ס\"ל דעד שיעברו עליה ג' עונות לא אמרינן דיה שעתה. ואם הוכר עוברה ועדיין לא עברו עליה ג' עונות. מטמאה מעת לעת או מפקידה לפקידה. ולת\"ק אע\"פ שלא עברו עליה ג' עונות. משהוכר עוברה דיה שעתה. ושוב מצאתי כך בב\"י סוף סימן קפ\"ט שכתב בשם הרשב\"א דטעמא דמלתא דמשום דהרי זו כחולה ודמיה מסולקים. ומשעה שהוכר העובר. ראשה ואיבריה כבדים עליה. אבל קודם שהוכר עוברה. אין ראשה ואיבריה כבדים עליה. ור\"י חלוק בדבר. ולא חשיב לה מסולקת דמים. אא\"כ פסקה מדם ועברו עליה ג' עונות. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>חוץ מן הנדה</b>. והא קמ\"ל דאין אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה. גמ': \n",
+                    "<b>והיושבת על דם טוהר</b>. מהו דתימא תבדוק דדלמא קבעה לה וסת. קמ\"ל. דמימי טהרה לימי טומאה לא קבעה. גמ': \n",
+                    "<b>ומשמשת בעדים</b>. פי' הר\"ב אע\"פ שיש לה וסת וכו'. אבל אשה שאינה עסוקה כו' ואפילו אין לה וסת לפירש\"י. ועיין בר\"פ דלקמן: \n",
+                    "<b>ובתולה שדמיה טהורים</b>. כתב הר\"ב ד' לילות לב\"ש וכו'. כדתנן בר\"פ בתרא. ומ\"ש הר\"ב אבל שחרית וערבית צריכה בדיקה היכא דלא שמשה כו' מסיים רש\"י ולפני תשמיש היינו טעמא דלא בעי בדיקה דכיון דלאחר תשמיש לא בעיא בדיקה. לפני תשמיש נמי לא אצרכוה רבנן. דכל לבעלה לא בעיא בדיקה אלא מגו דלטהרות. והכא ליכא מגו: \n",
+                    "<b>ופעמים צריכה להיות בודקת</b>. פירושא דצריכה להיות בודקת דברישא: \n",
+                    "<b>ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה</b>. עיין בריש פרקין דלקמן: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ובאנשים</b>. לשון הר\"ב שבודק עצמו תדיר באמתו כו'. ודבר תימה הוא בעיני. דכיון דטעמא משום דיוציא ש\"ז לבטלה. אפילו חדא זימנא נמי לא. ובגמרא פריך הכי מאי איריא מרבה כי לא מרבה נמי. ומשני כי קתני מרבה אנשים. אבל הר\"ב נמשך אחר לשון רש\"י שפי' כן במשנה. ולדידיה לא קשיא כמו שכתבתי פעמים הרבה. שדרכו לפרש במשנה כדס\"ד בגמרא. ולא כפי המסקנא. והוא סדר נכון לפי פירושו שבסדר הגמרא. אבל הר\"ב ה\"ל לפרש כפי המסקנא. ושוב ראיתי בפי' הרמב\"ם. שכתב וז\"ל ובאנשים מגונה שישלח ידו אל אמתו. אלא בעת הצורך להתקשות. וזה מגונה בתורתנו הקדושה וכו' ולזה *)תניח לפעל הזה בקציצת היד וכו' אלא בעת ההכרח הנהוג הטבעי. ע\"כ. אבל אין דבריו לענין בדיקה. דבדיקה דביה איירינן במשנתינו. ודאי דאפילו חדא זימנא לא. כדאיתא בגמרא. ולא בא הרמב\"ם אלא שלא תאמר דכל שליחות יד אסרה המשנה ואפילו בלא בדיקה. זה א\"א בעת ההכרח. והוא התשמיש המותר. ואילו הר\"ב דמיירי בבדיקה וכתב תדיר. אין ענינו עולה לדברי הרמב\"ם כלל. אלא לשון רש\"י הוא שהעתיק. וכבר הראיתיך לדעת דלא קיימא למסקנא. ואף רש\"י לא נתכוין לכתוב כן אלא לדס\"ד. ומ\"ש הר\"ב שמא יצא ממנו קרי היינו לאפוקי לענין זוב. כדתניא בגמרא דאף הוא משובח כנשים. ופירש\"י כדי למנות ראיותיו. שתים לטומאה. וג' לקרבן: \n",
+                    "<b>תקצץ</b>. פירש הר\"ב שמתחמם כו' ומוציא ש\"ז לבטלה. וכאילו מביא מבול לעולם. שעבירה זו היתה בידם. דכתיב (בראשית ו׳:י״ב) כי השחית כל בשר. ואמרו [ר\"ה יב] ברותחין קלקלו. ואיכא מאן דאמר שחייב מיתה. ויליף ליה מאונן דכתיב ביה (שם לח) וימת גם אותו. ואיכא דאמרי כאילו שופך דמים. שנאמר (ישעיהו נ״ז:ה׳) הנחמים באלים וגו' שוחטי הילדים אל תקרי שוחטי. אלא סוחטי. ואיכא מאן דאמר כאילו עובד עבודת כוכבים דבההוא קרא כתיב תחת כל עץ רענן. וכתיב התם (דברים י״ב:ב׳) על ההרים הרמים ותחת כל עץ רענן. בגמרא: \n",
+                    "<b>החרשת</b>. בשאינה מדברת ואינה שומעת. כדתנן [בריש תרומות] חרש שדברו חכמים בכל מקום אינו שומע ואינו מדבר. גמרא: \n",
+                    "<b>דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים אחד לו ואחד לה</b>. מתני' קמ\"ל דאף לו מתקנת עד. ואשמועינן נמי הא דצנועות דעד שבודקת בו לפני תשמיש כו' וכדפי' הר\"ב וכך פירש\"י. והך דהכא ודלעיל בחדא שיאטא דתרווייהו דוקא בעסוקה בטהרות ולדבריהם כל שאינה עסוקה בטהרות א\"צ בדיקה לבעלה כלל. ולהרמב\"ם [בחיבורו פ\"ד מהא\"ב] הכא אפי' באינה עסוקה בטהרות ולאחר תשמיש וצנועות לפני תשמיש נמי ודלעיל דוקא בלפני תשמיש קאמר מדינא הואיל ועסוקה בטהרות. אבל דעת הר\"ב נראה כפרש\"י מדמשוה הך דהכא לדלעיל וכמו שבארתי ועוד מוכח מלשונו שבסוף מ\"ד. ויש עוד דעות שונות. ואין מכוונת החבור להאריך בהן: \n",
+                    "<b>הצנועות מתקנות להן עד שלישי כו'</b>. עיין במ\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נמצא על שלו טמאין וחייבין קרבן</b>. וניחוש דלמא דם מאכולת [פי' כינה] הוא [ואמאי טמאין ודאי ושורפין עליה תרומה [ולהתחייב בקרבן] וה\"נ דילמא מייתי חולין לעזרה] א\"ר זירא אותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת. וא\"ד דחוק הוא אצל מאכולת. ואיכא בינייהו כו'. גמרא: \n",
+                    "<b>ופטורין מן הקרבן</b>. פי' הר\"ב מחטאת קבוע אבל חייבים באשם תלוי. וכן במ\"ב פ\"ד דיבמות. ולא כן בריש פ\"ד דכריתות. ושם הארכתי בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ותדיח את פניה</b>. בעד שבידה. דאי אין בידה. כדי שתושיט ידה לתחת הכר. או לתחת הכסת. ותטול עד ותבדוק בו. גמ': \n",
+                    "<b>ואינה מטמאה את בועלה</b>. פי' הר\"ב טומאת ז' אלא טומאת ערב כדין כל נוגע בנדה. מדרבנן. דהא מעת לעת מטמאה משכבה ומושבה [כדפירש הר\"ב בפ' דלעיל מ\"ב] וכיון דעושה משכב ומושב לטמא אדם. כ\"ש דהיא עצמה מטמאה אדם. רש\"י. ועיין פ\"ה מ\"ד [דזבים]: \n",
+                    "<b>ומודים חכמים לר\"ע ברואה כתם שמטמאה את בועלה</b>. פי' מכאן ולהבא. ומהו דתימא דטומאת מעת לעת אמרו חכמים וכו' כמ\"ש הר\"ב. ובגמ' [דף טו.] ואימא ה\"נ. [*כיון] דטומאת כתמים מדרבנן. כמו מעת לעת כו'. התם אין שור שחוט לפניך [דאתמול לא חזאי אלא סייג בעלמא] הכא יש שור שחוט לפניך. פירש\"י דבציפור לא נתעסקה. ובשוק של טבחים לא עברה. ומיום שלבשתו היא בספק זה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל הנשים בחזקת טהרה</b>. כשעדיין לא הגיע שעת וסתה. ואם אין לה וסת. שלא עברה ל' יום לראייתה. דוסתות דאורייתא. ואיכא מ\"ד דוסתות דרבנן. ולדידיה אפי' הגיע אלא ששהתה שיעור שתטבול. נמי שריא. דכיון דוסתות דרבנן. ספק טבילה מוציאה מידי ספק ראתה. וכך מסקנת כל הפוסקים דוסתות דרבנן. אלא דהר\"ב לא פי' כך בספ\"ד: \n",
+                    "<b>בית שמאי אומרים צריכה שני עדים על כל תשמיש ותשמיש</b>. טעמא מפרש בברייתא דחיישינן שמא תראה טפת דם כחרדל בביאה ראשונה. ויעמידוהו כותלי בית הרחם. ותחפנו ש\"ז בביאה שניה. וכי בדקה לאחר תשמיש אחרון. לא מינכר למחר. אבל כשמקנחה על כל תשמיש ותשמיש. לא חיישינן שמא חפתה ש\"ז בביאה ראשונה. דאינו דומה נימוק פעם אחד לנימוק שני פעמים. ואע\"ג דהשתא נמי לא ידעינן עד למחר. מיהו בעינן מוכיחה קיים. דאל\"ה מה הועילו חכמים בתקנתן. רש\"י. וצריך לומר דלהעמדת כותלי בית הרחם לפי שעה בעלמא הוא דחיישינן. דלא תקשה אדריש מכילתין. ובלאו הכי מוכרח דכותלי בית הרחם מעמידין. מדאיצטריך קרא לרבוי בבשרה כדפי' הר\"ב שם ומתני' היא ברפ\"ה: \n",
+                    "<b>או תשמש לאור הנר</b>. פי' הר\"ב ותבדוק לאחר תשמיש. ואיכא למידק דלמאי נ\"מ תשמש לאור הנר. כי בדקה לאור הנר תסגי ובגמרא מסיק דמשמש מטתו לאור הנר הרי זה מגונה ובמתני' אימא או תבדוק לאור הנר. ולשון הר\"ב מועתק מפי' רש\"י אבל לרש\"י לא קשיא. דרגיל לפרש כדס\"ד. ולא כמסקנא וכמ\"ש לעיל [בר\"פ]: \n",
+                    "<b>בית הלל אומרים דיה בשני עדים</b>. פי' הר\"ב א' לפני תשמיש ראשון ואחד לאחר תשמיש אחרון. וכן פירש\"י. והקשו התוספות דלעיל [בר\"פ] אמרינן דאינן צנועות. עד שבודקת בו לפני תשמיש זה בודקת בו לפני תשמיש אחר. משמע דבכל תשמיש בודקת. מיהו הא י\"ל בודקת בתשמיש אחר שבלילה שנייה. ועוד קשה מה יודעת מתי [ישמש] באחרון שתבדוק אחריו. ואם היתה בודקת בשחר כשהיא עומדת. א\"כ אינה בודקת סמוך לתשמיש לידע אם בועל בנדות לטמא בועלה ז'. וע\"ק דקאמר ב\"ש [בברייתא שכתבתי לעיל] שמא תחפנה ש\"ז בביאה שניה. הל\"ל בביאה אחרונה. כיון דלב\"ה אינה בודקת <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>עד לאחר תשמיש אחרון. ונראה לר\"י כפי' רשב\"ם. דלב\"ש צריכה ב' עדים חדשים אחר תשמיש א' לו וא' לה. והא דקתני צריכה. היינו כלומר שהיא מכינה. כדתנן בנות ישראל משמשות בשני עדים אחד לו ואחד לה. אע\"ג דלפני תשמיש א\"צ חדש אלא צנועות. היינו לפי שאין העד מלוכלך כל כך. אבל לאחר תשמיש שמלוכלך בש\"ז צריכה בכל פעם חדש. ובה\"א דיה בשני עדים כל הלילה. מודים שצריכה בדיקה אחר כל תשמיש. אך דלא מצרכי חדש. משום דאחר תשמיש איכא רוב לכלוך מש\"ז. ואין ריוח בעד חדש. ואפשר דאפי' צנועות לא בעו חדש לאחר תשמיש. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>החדר והפרוזדור</b>. כתב הר\"ב וכותלי רחם למטה באמצע פרוזדור. וכן ל' רש\"י והוא המקום שהשמש דש בו. כדפירש הר\"ב ברפ\"ה. וע\"ש. ובאמצע פרוזדור. נראה דר\"ל שמאמצעו נמשכו הכתלים הללו. וכלומר שהפרוזדור מתרחב מחלל כותלי הרחם. וזהו שכתב הרמב\"ם בפ\"ה מהל' איסורי ביאה. בפי' פרוזדור שהוא *[צואר הרחם כולו והוא] ממקום הארוך שמתקבץ ראשו בשעת העיבור כדי שלא יפול הולד ונפתח הרבה בשעת לידה. ובשעת גמר ביאה האבר נכנס בפרוזדור. ואינו מגיע עד ראשו שמבפנים. אלא רחוק ממנו מעט לפי האצבעות. ע\"כ. [*ועל שם החדר כתב הר\"ב החדר מבפנים. וז\"ל הרמב\"ם בפרק הנזכר. הרחם שנוצר בו הולד. הוא הנקרא מקור. והוא שדם נדה וזבה יוצא ממנו. וקוראין אותו חדר לפי שהוא לפני ולפנים. ע\"כ. ובפי' המשנה כתב. חדר הוא חלל הרחם. איזה שיהיה מן החללים. כי לרחם שני חללים. ע\"כ]: \n",
+                    "<b>והפרוזדור</b>. פרוז בל' יון לפני. דור לשון דירה. תוס': \n",
+                    "<b>שחזקתו מן המקור</b>. כתב הר\"ב ולא אמרי' שמא מן העלייה בא ודמי עליה טהורין הן ואפי' הוא ממראה דמים טמאים. דאי אין בעלייה מד' מיני דמים טמאים. א\"כ דם שבפרוזדור אמאי הוי ספק. נחזי אי הוי מד' מיני דמים או לאו. ודוחק לומר דאיירי בנאבד. והיינו טעמא דטהור דכתיב ממקור דמיה. דוקא דמי מקור דהיינו חדר א\"נ דמיה כתיב. מקום שמצויין הרבה דמים. ובעליה ליכא אלא מין א'. תוס'. והרמב\"ם כתב דדם שבמקור הוא דם מותרות ודם שבעלייה אינו מן המותרות. אבל הוא כמו רעיפת הנחירים או דם הטחורים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בית שמאי אומרים אף כמימי תלתן כו'</b>. ואע\"ג דכתיב דמיה דמיה מי לא אמרינן שחור אדום הוא אלא שלקה ה\"נ מלקא הוא דלקי. גמ': \n",
+                    "<b>הירוק</b>. פי' הר\"ב דהיינו כמראה אתרוג ולא כמראה כרתי וכו'. וסתם ירוק כן הוא. כדאמר בלולב הגזול [[פ\"ג] מ\"ו] ירוק ככרתי. מכלל דסתם ירוק לאו הכי הוא. תוספות [ד\"ה והירוק]: \n",
+                    "<b>מטמא משום משקה</b>. פירש הר\"ב להכשיר את הזרעים דיליף ליה בג\"ש. כתיב הכא (שיר השירים ד׳:י״ג) שלחיך פרדס רמונים פירש\"י [*שלחיך דם נדה השלוח מן האשה. פרדס רמונים] כפרדס זה שהוא נעול להשתמר כך בנות ישראל נועלות פתחיהן בימי נדותן מהיזקק לבעליהן. עם פרי מגדים היינו בנים ובנות וכתיב (איוב ה׳:י׳) ושילח מים על פני חוצות. מה מים מכשירים אף דם נדות מכשירים. ורבנן אדם דן ק\"ו מעצמו. ואין אדם דן ג\"ש מעצמו. וכתבו התוס' וא\"ת ה\"מ דם שהאשה טמאה בו כדמשמע קרא. כפרדס שהוא נעול כך בנות ישראל נועלות פתחיהן מלהזקק לבעליהן בימי נדותן. אבל דם ירוק שהוא טהור. לא. ותו דמשמע דלא פליגי אלא בדם ירוק. אבל בדם נדה מודו כ\"ע דמכשיר. וכיון דרבנן לית להו ג\"ש. דם נדה מנא להו. וי\"ל דדם נדה. נפקא בתוספתא דשבת פ' הזורק. דקתני מניין לדם שהוא משקה. נאמר כאן (ויקרא י״ב:ז׳) וטהרה ממקור דמיה. ונאמר להלן. (זכריה י״ג:א׳) ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד וליושבי ירושלים לחטאת ולנדה. ע\"כ. ומכיון דדם נדות נפקא לן מאותו ג\"ש. אייתר [*לר\"מ] הך גזירה שוה דשלחיך. לדם טהור. [*ועיין בפ\"ו דמכשירין מ\"ד]: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר לא כך כו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כר' יוסי והוא חכמים דפליגי אעקביא. ותימה דקשיא הלכתא אהלכתא. ובגמרא רבי יוסי אומר כו' היינו ת\"ק הא קמ\"ל מאן תנא קמא רבי יוסי. וכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. וכן העתיק הרמב\"ם. ור\"י הוא ת\"ק כו'. וי\"ל דהר\"ב נמי שכתב והוא חכמים. לא נתכוין למוזכרים חכמים במשנה. אלא לת\"ק נתכוין. ודבר מפורסם הוא דת\"ק מקרי חכמים. ומ\"מ בעיקר פסק הלכה ק\"ל. אמאי לא פסקינן כחכמים. והרמב\"ם בפירושו פסק גם כן כת\"ק. וקשיא למה. אבל בחבורו [פ\"ה הלכה ו מהא\"ב] כתב טהור. והיינו כחכמים. וכן כתב שם המגיד. [וע' ברא\"ש]. ומצאתי להר\"ן בפ\"ב דשבועות שכתב בשם הרמב\"ן דבפלוגתא דרישא הל' כת\"ק. דהיא סתם מתניתין. אבל בירוק נקטינן כרבי יוסי. שהרי הוא שנוי בלשון חכמים במשנתינו. ותנינן בבחירתא. דם הירוק עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרין. כיון ששנו שם ר' יוסי בלשון חכמים. אלמא הלכתא כוותיה. כדאמר בריש תפלת השחר (ברכות דף כז.) הלכה כרבי יהודה הואיל ותנן בבחירתא כותיה. ועוד דאף עקביא בן מהללאל חזר בו. דתנן התם ובשעת מיתתו כו' וסתמא דמלתא לגבי רבי יוסי חזר בו. ולא לתלות כתנא קמא דמתניתין. דהא לא קתני התם בפלוגתא אלא חכמים. דהיינו רבי יוסי. ומסתמא לגבי מאן דפליג עליה התם. הדר ביה. ועוד דסוגיין כו' וכן דעת הרמב\"ם ז\"ל. ולא עוד אלא שפסק [ר\"ל בחבורו] כדברי בית הלל ע\"כ לשון הר\"ן. ולפי זה הא דאמר בגמרא רבי יוסי היינו תנא קמא. כלומר היינו חכמים. ולגבי רבי מאיר קרי להו תנא קמא. ושפיר קאמר הר\"ב שהוא חכמים. אלא דקשיא מאי דפסק הלכה כת\"ק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כחרת</b>. פ\"א שכתב הר\"ב שהוא אדרמינ\"ט היינו נמי שרגילין לתתו בדיו. והכי מוכח בגמ' [דף כ]: \n",
+                    "<b>דיהה מכן טהור</b>. כתב הר\"ב וה\"ה לכל דמים טמאים וכו'. אלא מאי שנא שחור דנקט. סד\"א הואיל ואמרינן שחור אדום הוא אלא שלקה. הלכך אפי' דיהה מכן נמי ליטמא. קמ\"ל. גמרא. ומה שכתב הר\"ב שבזמן הזה כל מה שתראה באשה מאותו מקום טמא. בין שימצא הדם מן הלול ולפנים [בין] מן הלול ולחוץ. הרמב\"ם. [*ומה שכתב הר\"ב ומימינו לא שמענו כו' אלא הלבן והירוק ככרתי בלבד. והבית יוסף סימן קפ\"ח כתב. שלא שמע ולא ראה מי שפקפק מלטהר כמראה שעוה או זהב כל שאינו נוטה לאדמומית. ע\"כ. ואין להאריך כאן]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אם יש עמה דם [טמאה]</b>. עמה אין. בתוכה לא לפי שהוא דם חתיכה לא דם נדה. הרמב\"ם כמ\"ד הכי בגמרא ועיין מ\"ש במ\"ג פ\"ח: \n",
+                    "<b>ואם לאו טהורה</b>. כתב הר\"ב דסבר ת\"ק אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. כלומר פתיחת הקבר דלאו לידה היא. דאי לידה הויא. בלא דם נמי טמאה. דכתיב [ויקרא יב] כימי נדת דותה תטמא. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המפלת כמין קליפה כמין שערה כו'</b>. עיין מ\"ש ברפ\"ז [*ונ\"ל דקתני כמין שערה דומיא דכמין קליפה. שהיא קליפה אחת אף שערה אחת במשמע. וסייעתא לפירושו של בעל מקנה אברם. שכתבתי ברפ\"ד דמסכת נגעים בדקדוק לשון שער ושערה]: \n",
+                    "<b>אם נמוחו טמאה ואם לאו טהורה</b>. *) ובנ\"א ל\"ג ואם לאו טהורה ולכאורה נראה דאף הר\"ב ל\"ג ליה מדלא פירש עלה דהכא דכרבנן היא כמ\"ש אדלקמן אלא שראיתי להתוס' [דף כב ד\"ה ליפלוג] דאדמקשי בגמרא דהא דלקמן. ולפלוג ר' יהודה כו' כתבו וז\"ל אשערה וקליפה לא פריך דלפלוג ר\"י. דמועטין נינהו ולא שייך בהו פתיחת קבר ע\"כ. ש\"מ דה\"נ גרס ואם לאו טהורה: \n",
+                    "<b>המפלת כמין בהמה כו' תשב לזכר כו' דברי ר\"מ</b>. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הואיל ועיניהם דומות כשל אדם פירש\"י שחור שבעין הוי עגול בבהמה כשל אדם. אבל דדגים לאו עגול הוא. ע\"כ [ועי' מ\"ש בזה במ\"ח פ\"ו דבכורות] אי הכי ליתני נחש. אי תני נחש ה\"א בנחש הוא דפליגי רבנן עליה דר\"מ דלא כתיב ביה יצירה. אבל בהמה וחיה לא פליגי. דכתיב בהו יצירה כמו באדם: \n",
+                    "<b>תשב לזכר</b>. ימי טומאת ז'. וימי טהרה ל\"ג וכל דמים שתראה בהן טהורין. רש\"י: \n",
+                    "<b>לזכר ולנקבה</b>. לחומרא. ימי טומאה דנקבה שבועים וימי טוהר כלים לסוף ארבעים יום כזכר ולא [לסוף] פ' כנקבה. רש\"י וכן פי' הר\"ב במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים כל שאין בו מצורת אדם אינו ולד</b>. כתב הר\"ב דלר\"מ כל צורת אדם צריכה כו' ורבנן כל שאין בו מצורת אדם כלל וכו'. ואפילו שהיה נראה מזאת המשנה שר\"מ הוא מחמיר. וחכמים המקילים. אך אמנם נתבאר מסברתם בתוספתא מה שזכרתי לך. הרמב\"ם. וכתב עוד ולא יסופק בשכלך שהוא נמנע מצד הטבע. שילד אדם. כל מה שזכרתי פה. אבל זה אפשר. וכבר העידו יותר מזה וכתבו הפלסופים. מה שהוא זר יותר מכל אלה [כי] הענינים הטבעים כלם הולכים על הרוב ויפול בהם הזרות והפליאה. ע\"כ. עיין מה שכתבתי בשמו במשנה ו פ\"ט דחולין [ד\"ה עכבר]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מלא גנונים</b>. פי' הר\"ב מלא גוונים הרבה. ולכך לא חיישינן דילמא ולד היה ונימוח. דאם איתא דאיתמוחי אתמח. כולה בחד גוונא הוה קאי. גמרא: \n",
+                    "<b>ואם היה מרוקם</b>. פי' הר\"ב שיש בו צורת אדם. ואיזהו שפיר מרוקם. תחלת ברייתו של אדם גופו עדשה. שתי עיניו כשתי טפי זבוב מרוחקות זו מזו. שני חוטמיו כשני טפי זבוב מקורבים זה לזה. פיו פתוח כחוט השערה. וחיתוך ידים ורגלים אין לו. בברייתא. כמו שהעתיק הרמב\"ם פ\"י מהא\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סנדל</b>. כתב הר\"ב והוא רגיל לבא עם ולד. כלומר שרגילות הוא שעם ולד יבוא סנדל. אבל אין סנדל שאין עמו ולד. ובשביל סנדל תשב לזכר ולנקבה. דספק זכר ספק נקבה הוא. ואם הולד אחר נקבה. אין הסנדל לא מעלה ולא מוריד. ולא תשב אלא לנקבה ימי טומאה. וימי טהרה. שאפי' הוא זכר הואיל ונקבה בהדיה. לא בצרי ימי טומאה וימי טהרה דנקבה. שהרי של זכר מובלעים בתוך של נקבה. וכי איצטריך תשב לזכר ולנקבה. כגון שהולד השני זכר. דיהבינן לה חומרת טומאה דנקבה בשביל הסנדל. וימי טוהר לזכר לחומרא. רש\"י. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>והכי מפורש בגמ'. ומ\"ש הר\"ב וי\"מ סנדל שנאוי ולד. פי' יותר במ\"ג פ\"ק דכריתות. וז\"ל סנדל ולד הוא אלא שנפחתה צורתו. ולשון סנדל שנאוי ודל. ע\"כ. [*ול\"נ להגיה בדברי הר\"ב ודל]: \n",
+                    "<b>[*או שליא</b>. פירש הר\"ב כמין קרום כו' רחבה כתורמוס. כדתנן ליה בפרק קמא דכלאים משנה ג]: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר נימוק הולד כו'</b>. כתב הר\"ב ונעשה דם ובטל ברוב כו' ואין הלכה כר\"ש. ולא קשיא אהלכתא דפסקינן ברפ\"ג דבכורות כראב\"י גבי שפעה חררת דם פטורה מן הבכורה. וכתבתי לשון הרמב\"ם. שחזקתן שהולד בתוכה ורבה עליו הדם והפסידו ובטלו. וא\"כ שמעינן דהתם ההלכה שברבוי הדם נפסד ונתבטל. די\"ל דהתם לא לענין שיהא בטל קאמר. אלא נתכוין לומר היאך חררת דם פוטרת מן הבכורה והרי אין כאן ולד. וקאמר שהיה ולד ונפסד ונתבטל מצורת ולד. אבל לא שיהא בטל ברוב. כך היה נראה בעיני. אלא שמצאתי להרמב\"ם בספ\"א מהאה\"ט שפסק שם בחררת דם שאינה מטמאה לא במגע ולא במשא. מטעמא שהוא נתבטל ברוב. וגמרא ערוך הוא במכילתין [דף כז] ובבכורות [דף כא] דתני רבי חייא אינה מטמאה כו' ואר\"י דטעמו דבטל ברוב. ודר\"ש וראב\"י אמרו דבר אחד. ופסק נמי בסוף ה' טומאת מת כת\"ק דר\"ש דהכא. אם כן ודאי דקשיין הלכתא אהלכתא. והראב\"ד לא השיגו. גם הכ\"מ לא העיר בזה. ונפלאת היא בעיני. ומ\"מ הר\"ב יש להצילו. לפי דהא דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא. רבי חייא שנאה עלה דראב\"י. ואע\"ג דבגמ' [שם דף כז ע\"ב] אמרינן ראב\"י ור\"ש אמרו דבר אחד. דמשום בטול ברוב נגעו בה. ומפני כן כתבו התוס' דהתם דר' חייא קתני למילתיה בדברי ראב\"י עצמו. אפ\"ה י\"ל דגמרא ה\"ק דר\"ש וראב\"י אליבא דר\"ח אמרו דבר אחד אבל תנא דידן דלא קתני מילתא דר\"ח. אה\"נ דלית ליה דראב\"י ס\"ל כלל להא דר\"ח. וא\"כ טעמא דראב\"י לית ביה משום לתא דבטיל ברוב. אלא דס\"ל שהיה ולד אבל נפסד. ומפני כן אינו ניכר. ולפי זה אינו ענין כלל לדר\"ש דהכא. וכדפרישית. כך נ\"ל לדעת הר\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יצא מחותך או מסורס משיצא רובו</b>. כ' הר\"ב וראשו כרובו וכו'. ומתני' ה\"ק יצא מחותך או שלם וזה וזה מסורס. משיצא רובו הרי הוא כילוד. גמ'. ומ\"ש הר\"ב הלכך משיצא ראשו של מחותך כו' לאו אמחותך דבמתני' קאי. אלא מחותך דעלמא ויוצא כדרכו: \n",
+                    "<b>[*או מסורס</b>. לשון הר\"ב ל' הפוך כו'. ולשון רש\"י דרך מרגלותיו ולשון היפך כו' והמגיה כן בלשון הר\"ב לא הפסיד. והא דכתב הר\"ב וראשו כרובו. היינו אם לא יצא ממש מהופך וגם לא כדרכו. וז\"ל הרמב\"ם בפי' מסורס אם נחתכו אבריו בתוך הגוף ויצאו אבריו בלי סדר. שיצא היד. ואחר הרגל. ואחר הזרוע. ע\"כ]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המפלת ואין ידוע מה הוא</b>. כגון שעברה בנהר והפילה שם. או שהפילה לבור. או שהפילה וגררתו חיה. הרמב\"ם פ\"י מהא\"ב: \n",
+                    "<b>אין ידוע אם ולד היה כו'</b>. ובשלא הוחזקה עוברה. דאי בהוחזקה הלך אחר רוב נשים. ורוב נשים ולד מעליא ילדן. גמ': \n",
+                    "<b>תשב לזכר ולנקבה ולנדה</b>. כתב הר\"ב כלומר כשתראה תהא נדה שאין לה ימי טוהר כו' וטובלת לסוף מ' כו' ומש\"ה הוא דתנן לזכר. וכ\"כ הרמב\"ם. ובכולהו בבי דלעיל נמי דתנינן תשב לזכר ולנקבה דינא הכי. אלא דכאן הוכרח הר\"ב לפרש כן. משום דאל\"ה בחנם נקט לזכר. אבל בגמ' [דף ל] אמתני' דלקמן למה הוזכר זכר וכו' שאם תראה יום ל\"ד. ותחזור ותראה יום מ\"א. תהא מקולקלת עד מ\"ח. וכן לענין נקבה שאם תראה יום ע\"ד ותחזור ותראה יום פ\"א. תהא מקולקלת עד פ\"ח. וכתבו התוס' תשב לזכר ולנקבה ולנדה. אע\"ג דהוי ספק ספקא. תשב לנקבה. דאי מטהרת לה מטומאת נקבה משום ס\"ס. ה\"נ נטהרנה אם ראתה בל\"ד ומ\"א מס\"ס ולא ניחוש לזכר. והוי תרי קולי דסתרן אהדדי. ומיהו בטועה בגמרא [ועיין ריש פ\"ב דערכין] מחמרינן אע\"ג דאיכא כמה ספיקי ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחכמים אומרים כו'</b>. כתב הר\"ב חכמים היינו ת\"ק אלא משום דמסתבר טעמיה דר\"י טפי מדת\"ק. בגמרא דקא מסייעי ליה קראי דתניא. רי\"א טימא וטיהר בזכר. וטימא וטיהר בנקבה. מה כשטימא וטיהר בזכר יצירתו כיוצא בו אף כשטימא וטיהר בנקבה. יצירתה כיוצא בה. א\"ל. אין למדין יצירה מטומאה ור\"י אמר קרא תלד [ואם נקבה תלד ומצי למכתב ואם נקבה וטמאה שבועים דהא כתיב לעיל וילדה זכר] הוסיף לה הכתוב לידה אחרת בנקבה. [*ועיין רפ\"ה]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בנות כותים נדות מעריסתן</b>. פירש הר\"ב מקטנותן כו' גזרו בהו רבנן דלטמאו משום נדה וכו'. דכיון דאיכא מיעוטא דחזיין. חיישינן. ומאן תנא דחייש למיעוטא ר\"מ היא. גמ'. והקשו התוספות [ד\"ה ר\"מ] דא\"כ לרבנן דלא חיישי למיעוטא [כדתנן במ\"ח פ\"ג דטהרות] לא הוו נדות מעריסתן. ובפ\"ק דשבת [דף טז] מנינן לבנות כותים בי\"ח דבר. וי\"ל דלרבנן גזרו עליהן טומאה כדי שלא יטמעו בהן. וא\"ת א\"כ אמאי מוקי לה כר\"מ ומשום דחייש למיעוטא. לוקמיה ככ\"ע ומשום טימוע. וי\"ל משום דע\"כ מתני' לית ליה טעמא דטימוע. אלא משום חשש ראיה. כדקתני לפי שיושבות על כל דם ודם. וא\"ת לר\"מ דחייש למיעוטא וקסבר דכותים גירי אמת הן. [כמ\"ש הר\"ב במ\"ג דפ\"ז] א\"כ הוו נדות מעריסתן מן התורה. ולמה מני להו בי\"ח דבר. וי\"ל דמסתמא לא ראתה מיד אחר ההולדה רגע אחד. א\"כ אוקמה בחזקת שלא ראתה. וסמוך רובא דלא חזו. לחזקה שלא ראתה. והוו הנך דחזו מיעוטא דמיעוטא. ולא מטמאה מדאורייתא. אלא מדרבנן הוא דגזרו עליהם מי\"ח דבר. ע\"כ: \n",
+                    "<b>משכב תחתון כעליון</b>. פי' הר\"ב תחתונו של בועל נדה כו'. עיין בפי' מ\"ג פ\"ק דכלים. ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>כעליון</b>. פי' הר\"ב עליונו של זב הוא הדבר הנשא ע\"ג הזב כו' דכתיב והנוגע בכל אשר יהיה תחתיו מאי תחתיו כו'. גמרא [דף לג]. ועיין מ\"ש ברפ\"י דפרה. והקשו התוספות [ד\"ה עליונו]. היכי מוקים לה דעליונו של זב דאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין. הלא אין להם טהרה במקוה. וקרא כתיב יטמא עד הערב. ותירצו דעיקר קרא במרכב כתיב. דלעיל מיניה כתיב וכל המרכב וגו' ותיבה דתחתיו לא איירי במרכב אלא בתחתיו. דאמר בת\"כ [[*גם זה שם במשנה] וכתבו הר\"ב במ\"ג פ\"ק דכלים] האוכף טמא מושב והתפוס טמא מרכב. אלמא מה שתחתיו לא אקרי מרכב אלא מושב. ולהכי קאמר מאי תחתיו וכו' ומפרש אלא שהזב תחתיו כו' וטומאת ערב דכתיב בקרא משום מרכב דמרכב מטמא אדם או בגדים ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אילימא תחתיו דזב מכל אשר יגע במשכבו נפקא גמ'. וכתבו התוס' [שם] דה\"מ למפרך דבמשכב כתיב כבוס בגדים. והכא לא כתיב אלא דעדיפא מיני' פריך. א\"נ מש\"ה לא כתיב כבוס בגדים. משום דעיקר קרא במרכב כתיב. דלא בעי כבוס בגדים. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ואפסקינהו ביטמא כו' אלא באוכלים ומשקין. ופרכינן בגמרא דאימא דלא מטמא אדם לטמא בגדים. אבל אדם או בגדים לטמא. ומשני אמר קרא יטמא. טומאה קלה משמע: \n",
+                    "<b>מפני שהן בועלי נדות</b>. אטו כולהו בועלי נדות נינהו. [והאיכא פנוים] אמר ר' יצחק מגדלאה בנשואים שנו. גמרא [דף לג]: \n",
+                    "<b>והן יושבות על כל דם</b>. לשון הר\"ב כלומר לפיכך הכותים הם בועלי נדות כו'. וכ\"פ רש\"י. וצריך לומר דוי\"ו דוהן במקום שי\"ן היא. וכאילו תני שהן. והרי מצינו שי\"ן במקום וי\"ו בפ\"ק דביצה. ועוד בספ\"ז דעירובין. ובפ\"ב דהוריות [משנה ב]. וזולתן. וכתבו התוספות וא\"ת ותיפוק ליה שהן נדות מעריסתן. וי\"ל דהיינו דוקא בקטנות דלא דרשי ואשה. אבל גדולות דמפרשי להו וטבלי. לא מטמו אלא משום דיושבות על כל דם ודם. ע\"כ: \n",
+                    "<b>על כל דם ודם</b>. והר\"ב השמיט תיבת ודם. וכן בס\"א ל\"ג ליה. ואף במשנה דגמ' ירושלמי ל\"ג ליה. אבל רש\"י ותוס' העתיקו כגירסת הספר. וכן בברייתא בגמרא [שם] איתא נמי: \n",
+                    "<b>ואין חייבין עליהן</b>. לשון הר\"ב הלובש כו' באותן בגדים כו' פטור מקרבן. וכן לשון רש\"י. ותמיהני דהני בגדים כיון דאין מטמאין לאדם. א\"כ ליכא לחיוביה משום כניסה דידיה. אלא משום דמכניס בגדים טמאים למקדש. ובהא לא שייך שום קרבן. דבפ' אחרי בפסוק ואם לא יכבס וגו' פירש\"י דעל כבוס בגדים במלקות. וברייתא דת\"כ היא. ועוד שנינו כך בספרי פרשת נשא. וכיון שאין כאן אלא מלקות ולא כרת. מאי קרבן איכא דלא מחייב קרבן על שגגת לאו אא\"כ שזדונו בכרת. כדתנן בריש כריתות. והרמב\"ם בפ\"ג מהל' ביאת מקדש [הלכה יז] פסק ג\"כ להא דת\"כ. דעל כבוס בגדים לוקה מ' ואין בו כרת. וראיתי להראב\"ד שם שמפני שאין חיוב קרבן בהכנסת בגדים טמאים. לכך מפרש הא דאמר שמואל בסוף עירובין דף קד המכניס טמא שרץ למקדש חייב דחייב מלקות קאמר. ואי הכי גם במשנתינו נפרש ואין חייבין שר\"ל מלקות. אבל הרמב\"ם כתב שם דאף מלקות לא שייך בבגדים שאינן אב הטומאה. ומפרש טמא שרץ. אדם הנטמא בשרץ וחייב כרת קאמר. א\"כ לדידיה קשיא ודאי. מאי אין חייבין דהכא כיון דאין בהן כרת ומלקות אפי' בודאן. וי\"ל דמ\"מ בודאי טמאין מתחייב מכות מרדות. כמ\"ש הרמב\"ם שם. וקמ\"ל מתני' דבכותים אין חייבין אפילו מכות מרדות. ומיהו לרש\"י ודאי דקשיא. ועוד מפרש כן בהא דסוף עירובין המכניס טמא שרץ. דהיינו כלי שנטמא בשרץ. חייב חטאת בשוגג וכו' והרי אין בבגדים אלא מלקות. כדפי' איהו גופיה בפ' אחרי. וראיתי בת\"כ פ' אחרי. דאחרים אומרים ונשא עונו [דבכבוס בגדים] ונשא עונו לג\"ש. מה נשיאת עון האמור להלן בכרת אף כאן בכרת. ובריש מתני' כתבתי דמתני' ר\"מ היא. והיינו אחרים שהוא רבי מאיר. כדאיתא בהוריות (דף יג ע\"ב). והלכך איצטריך לאשמועינן דבכותים אין חייבין. כך נראה לי לתרץ הך דהכא אליבא דרש\"י. אבל הא דפירש רש\"י בעירובין אכתי בתמיהתו. וצריך עיון: \n",
+                    "<b>מפני שטומאתן ספק</b>. כתב הר\"ב דבגמרא מפרש דמתניתין איירי בכותי שטבל וכו' ודרס על בגדיו של חבר וכו' ואח\"כ נגעו בגדיו כו'. לשון התוספות [ד\"ה שדרס] והא דלא אוקי כגון שנגע הכותי לתרומה. משום דמתניתין לא איירי בהכי. ע\"כ. וכלומר דאמשכב תחתון קאי. וזה מחזיק לדברי רש\"י והר\"ב דלעיל. ומ\"ש הר\"ב כשהוא ערום. כתבו התוספות וז\"ל והא דלא אוקי כגון שדרס ברגלו יחף. משום דאי היה לבוש בגדיו שישבה עליהו אשתו נדה אע\"ג דטבל הוי אב הטומאה. כדאמר בת\"כ. והנושא את המדרס הרי הוא מטמא שנים ופוסל אחד [ובמשנה נמי שנינו במתניתין ו פ\"ה דזבים] לכך מוקי בערום. דכשפירש מן המדרס לא היה אלא ראשון כדאמרינן בתורת כהנים. ואינו מטמא כלים. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>פרשו ללכת בדרכי ישראל</b>. פי' הר\"ב אבל סתמא הרי הן ככותיות. מדאמר רבי יוסי לעולם הן כישראל. מכלל דת\"ק סבר. סתמא הרי הן ככותיות. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>דם עובדת כוכבים כו' בית שמאי מטהרין</b>. דדבר תורה אין העובדי כוכבים מטמאים שנאמר (ויקרא ט״ו:ב׳) דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש כי יהיה זב. בני ישראל מטמאין בזיבה ואין העובדי כוכבים מטמאין בזיבה. גמרא. ומ\"ש הר\"ב דרבנן גזרו עליהן שיהיו כזבין לכל דבריהן. פי' רש\"י משום שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור. ומ\"ש הר\"ב דשיירו ביה רבנן למיהוי היכרא. וליעבד היכרא ברוקה ומימי רגליה. ולטמויי לדמה. רוקה ומימי רגליה דשכיחי גזרו בהו רבנן. דמה דלא שכיח לא גזרו ביה רבנן. גמ': \n",
+                    "<b>ודם טהרה של מצורעת</b>. פי' הר\"ב דלא מעין הוא דדומיא דרוק בעינן שמתעגל ויוצא. שמתאסף תחילה ואח\"כ יוצא לאפוקי דם בין טמא בין טהור. כשהוא בא נוטף ויוצא ראשון ראשון. רש\"י פ\"ב דף יט: \n",
+                    "<b>וב\"ה אומרים כרוקה וכמימי רגליה</b>. כתב הר\"ב דאילו ישראל מטמא דם לח ויבש. כדתנן ברפ\"ז. ומ\"ש הר\"ב ודם טוהר של מצורעת כו' דרחמנא רבייה מקרא וכו' מזכר נפקא. וב\"ש האי לזכר מיבעי ליה. לזכר כל שהוא זכר. בין גדול בין קטן. וב\"ה נפקא להו מזאת תורת הזב בין גדול בין קטן. גמרא. ועיין [מ\"ש] במ\"ו פ\"ה דזבים. ופלוגתא זו דב\"ש לקולא וב\"ה לחומרא. ר\"י אמרה בעדיות רפ\"ה. ומכיון דר\"י אמרה. ש\"מ דחכמים נחלקו עליו. ויש בזה שני פנים. או שנאמר שחולקים ומפכי להו וב\"ה לקולא. וכי הא דכתב הר\"ב ברפ\"ג דיבמות. או שנאמר דעקרינן לה לגמרי. וכדהוכחתי ברפ\"ח דחולין. ומפני כך קשיא לי על הר\"ב והרמב\"ם. שסתמו ולא פירשו להלכה. ומשמע שסוברים דהלכה כב\"ה כמו שהוא בכל מקום. ובהדיא העתיק הרמב\"ם לדברי ב\"ה דהכא. בחבורו פ\"ה מהל' משכב ומושב [הלכה ה]. וצ\"ע [*דליכא למימר דעקרי וכאילו לא נשנית ופסקו לחומרא. דהיכא דאיכא תנא דקתני במלתא כמו בחולין. וכן באהלות פ' בתרא דאיכא סתמא דנזיר [מ\"ג פ\"ז] עקרינן וקמה ליה אידך. אבל הכא שאין תנא. טפי עדיף להפכה מלעקרה לגמרי]: \n",
+                    "<b>בש\"א כרוקה וכמימי רגליה</b>. פירש הר\"ב רבנן גזור עליה כו' ומיהו לא גזור שיטמא לח ויבש כו'. ואע\"ג דגבי דם עובדת כוכבים לא אמרי בית שמאי הכי. אלא מטהרי לגמרי. היינו טעמא כדאמר בגמרא. משום דחיישינן דילמא אתי לחלק בשל תורה ולמימר מטמא לח ולא יבש. התם הוא דכל טומאת עובדי כוכבים דרבנן כדי שלא יהו ישראל רגילין אצלן במשכב זכור. וכיון דטמאו מגען ורוקן ומימי רגליהן איכא הרחקה טובא. הילכך טהרו את דמה לגמרי להכירא. דנדע דטומאת רוקה ומימי רגליה דרבנן. דלא נשרוף תרומה עלייהו. ולא חלקו בדמה דילמא אתי לחלק בשל תורה. אבל הכא אין כאן מדרבנן אלא דם לבדו שהוא דם טוהר. הלכך גזור ושיור בה להיכרא. דליכא למיחש דלמא אתי לחלוקי בשל תורה. דהכל יודעין דכיון דעברו ימי לידתה דדם טוהר הוא. רש\"י: \n",
+                    "<b>ובית הלל אומרים מטמא לח ויבש</b>. פלוגתא זו גם כן היא שנויה בפ\"ה דעדיות [משנה ד] משמא דרבי אליעזר. והרמב\"ם בחבורו [הלכה ב] פרק הנזכר פסק כבית הלל דהכא. וקשיא לי כדלעיל. וצריך עיון. [*ועיין לעיל]: \n",
+                    "<b>ומודים</b>. פי' הר\"ב בית שמאי לבית הלל. ועיין מה שכתבתי ברפ\"ג דפאה: \n",
+                    "<b>ביולדה בזוב</b>. פי' הר\"ב עד שתספור שבעה נקיים. אבל אם ספרה אלא שלא טבלה. הלכו ב\"ש לשיטתן וב\"ה לשיטתן. כדתניא בגמרא [דף לה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושפתה מעת לעת כו'</b>. כתב הר\"ב אבל אם לא שפתה סמוך ללידתה וכו' דכתיב זוב דמה. דמה מחמת עצמה ולא דמה מחמת ולד. אי הכי נדה נמי נימא זובה [דם יהיה זובה ובנדה משתעי דפ' ראשונה נאמרה בנדה. ושניה בזבה כדכתיב בשניה בלא עת נדתה] זובה מחמת עצמה ולא מחמת ולד אמר אבוה דשמואל אמר קרא וטמאה שבועים כנדתה ולא כזיבתה. מכלל דזיבתה טהור. ואיזו זו קושי בימי זיבה. והשתא דכתיב וטמאה שבועים כנדתה דמה למה לי אי לאו דמה ה\"א כנדתה ולא כזיבתה ואפי' בשופי קמ\"ל. גמ': \n",
+                    "<b>דברי ר\"א</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"א. דהכי אפסיק בגמרא פ\"ק דף ז. ותו דסתם לן תנא כוותיה במ\"ג פ\"ב דזבים: \n",
+                    "<b>רבי יהושע אומר לילה ויום כו'</b>. קים ליה לר\"י דאם לא שפתה לילה ויום אע\"פ ששפתה מעת לעת. מחמת ולד היה. תוספות [ד\"ה כלילי]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אפילו מ' ונ' יום</b>. גמרא השתא נ' מקשה מ' מיבעי. אמר ר\"חל\"ק כאן לחולה כאן לבריאה [ארבעים]. ומ\"ש הר\"ב ולא הויא יולדת בזוב כלומר אבל בימי נדתה [טמאה] נדה. כדאי' בגמרא [דף לח]. ופירש\"י וה\"ק ר\"מ כמה הוא קשויה שלא תבא להתתייב בקרבן ולספירת נקיים מ' ונ' יום. ומיהו בכל הני מ' כי שלמי ימי זוב ומטו ימי נדות. טמאה נדה. וכי הדרי שלמי ז' ימי נדות ומטו ימי זוב טהורה: \n",
+                    "<b>אין קשוי יותר משתי שבתות</b>. ומפרש בגמרא דטעמייהו דכתיב וטמאה שבועים כנדתה כנדתה ולא כזיבתה. מכלל דזיבתה טהורה. וכמה שבועים. וכתב המגיד ריש פ\"ז מהא\"ב דמיירי שהתחילה בימי זיבה. ומ\"ש הר\"ב דהלכה כמותם. וכ\"כ הרמב\"ם. וכתב המגיד משום דתרי נינהו ע\"כ. ועוד נ\"ל ראיה מדבגמרא אמר שמואל עלייהו מאי טעמייהו דרבנן כו'. מדקרי להו רבנן. ולא קאמר מ\"ט דר\"י ור\"ש. שמעי' דס\"ל דהלכה כמותם [*ובהדיא אמר שמואל בפרק הערל ד פ\"ג דהלכה כוותייהו. ואע\"ג דלרב קאי התם בתיקו אי פסק כוותייהו אם לא. כיון דשמואל פסק בהדיא כוותייהו. ולא ידעינן אי לא פסק רב כוותייהו אע\"ג דמלתא דאיסורא הוא אזלינן בתר שמואל דפסק בהדיא]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המקשה בתוך שמונים של נקבה</b>. פי' הר\"ב כגון ששמשה לאחר י\"ד כו'. א\"נ שנשתהה ולד אחר חבירו ב' חדשים וחצי. אתד נגמרה צורתו באמצע שביעי. ואחד נגמרה צורתו לסוף תשיעי כמעשה דיהודה וחזקיה בני רבי חייא [בפ' דלעיל דף כז] רש\"י. והיינו דכתב הר\"ב כגון. לומר דאיכא נמי גוונא אחרינא. ולי נראה דמתני' לא מיירי בגוונא אחרינא שכתב רש\"י. דא\"כ מאי איריא למתני בתוך פ' של נקבה. ליתני סתמא המקשה בתוך ימי טוהר אלא ודאי בחידוש לא קמיירי. ואף הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פ\"ז מהא\"ב. [הלכה ט'] לא אסברה לה אלא בששמשה לאחר י\"ד כו': \n",
+                    "<b>עד שיצא הולד</b>. יצא הולד טמאה לידה. רש\"י בגמ': \n",
+                    "<b>ורבי אליעזר מטמא</b>. פי' הר\"ב נדה. ונחלקו רש\"י והתוספות דלרש\"י אף בימי זיבה מדקאמר ת\"ק כל הדמים שהיא רואה טהורה ועלה קאמר ר\"א דטמאה ולא מפליג [משמע] דאף בימי זיבה דטמאה ודיו דקאמר ר\"א לדבריהם דרבנן קאמר להו. והתוספות [ד\"ה אימא] פירשו בשם הר\"ר מנחם. דר\"א לא מטמא אלא בימי נדה כדקאמר דיו ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>אמרו לו לר\"א ומה במקום שהחמיר בדם השופי וכו'</b>. [*וכתבו התוספות [ד\"ה דיו]] וא\"ת ובלא ק\"ו נמי אמאי מטמא תיפוק ליה דקושי לא גרע משופי. ולמה בשביל קשוי יש לה להיות טמאה. וי\"ל דטעמא דר\"א כדאמר רבא בגמרא. בהא זכנהו [תשובה נצחת יכול להשיבן] ר\"א לרבנן לאו אמריתו דמה דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ה\"נ וטהרה ממקור דמיה. דמיה מחמת עצמה ולא מחמת ולד. ולכך צריך להו לרבנן ק\"ו ומחמת ק\"ו אית לן למדרש קרא דדמיה למלתא אחריתא וליכא לאוקמי קרא אפילו בימי נדה דליכא ק\"ו [דרבנן נמי דרשי] דתשב [על דמי טהרה. דה\"ל למכתב וששים יום וששת ימים דמי טהרה. רש\"י דף לו] ישיבה אחת לכולן [או כולן טהורים או כולן טמאים]. ור\"א סבר דכיון דאיכא לאוקמי קרא בימי נדה אפי' אי נימא ק\"ו. משום דיו אין לך לטהר אלא בימי זיבה. אבל בימי נדה טמאה. ולדידיה אף בימי זיבה טמאה משום תשב ישיבה א' לכלן. כדאמר בגמ'. ע\"כ. והא דמסקי ולדידיה אף בימי זיבה כו' היינו לפירוש רש\"י. דס\"ל דר\"א אף בימי זיבה מטמא. אבל להר\"ר מנחם [ד\"ה אימא] אה\"נ דלא מטמא ר\"א אלא בימי נדה. ולית ליה לר\"א דרש' דתשב ישיבה אחת לכולן. ולא איתמר בגמרא אלא לרבנן. כדמסקי בדבור שאחר זה: \n",
+                    "<b>אמר להן דיו כו'</b>. ואף רבנן אית להו דיו. אלא דדרשי תשב ישיבה אחת לכולן. כדפרי' [לעיל] בשם התוספות. ולא קשיא אדמוכח בספ\"ב דב\"ק דכ\"ע אית להו דיו. ומש\"ה נמי שפיר כתב הרמב\"ם דאין הלכה כר\"א אע\"ג דקאמר דיו. ולכ\"ע אמרינן דיו. אלא שדבריו מוטעים ואינם מובנים לי. והר\"ב שסתם ולא פירש הלכה כמאן. נתן בזה מקום לטעות. דהרי יש לדון כפי הנראה מפשטא דמתני' דזכנהו ר\"א לחכמים במאי דקאמר דיו. ולפיכך הלכה כמותו. וכ\"ש דחזינן דבמתניתין ד' דמיירי נמי בדיני קשוי. דפסקינן כמותו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל י\"א יום</b>. כתב הר\"ב דהלכה למשה מסיני כו'. ועיין בסוף מכילתין: \n",
+                    "<b>בחזקת טהרה</b>. פי' הר\"ב ואין צריך לבדוק שחרית וערבית. כדאיתא בספ\"ק. רש\"י. ועיין רפ\"ב: \n",
+                    "<b>שגגה נאנסה הזידה ולא בדקה</b>. ל' הרמב\"ם בין שהיא בטלה הבדיקה באונס. או בשגגה. או בזדון: \n",
+                    "<b>הגיע שעת וסתה ולא בדקה</b>. כתב הר\"ב אע\"פ שבדקה אח\"כ ומצאה טהורה כו'. וכ\"פ הרמב\"ם. וטעמא דוסתות דאורייתא. ופלוגתא דרב ושמואל היא. ולרב וסתות דרבנן. וכי בדקה ומצאה טהורה. טהורה. ובפלוגתא דתנאי קמיפלגי. וגם בפלוגתייהו קי\"ל כמאן דאמר דוסתות דרבנן. וכ\"כ כל הפוסקים. ואף הרמב\"ם עצמו חזר בו בחבורו. ופסק בפ\"ח מהא\"ב [הלכה יג] דוסתות דרבנן. וכשבדקה עצמה ומצאה טהורה. טהורה. וכ\"כ גם כן בפ\"ג מהל' משכב ומושב [הלכה ה]: \n",
+                    "<b>הרי זו טמאה</b>. עיין במ\"ג פ\"ב: \n",
+                    "<b>ר\"מ אומר אם היתה במחבא כו'</b>. כתב הר\"ב ואין הלכה כר\"מ. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו. ומיהו לפום מאי דפסקינן דוסתות דרבנן. כתב הרא\"ש ברפ\"ק. דמתניתין דהכא כולה ר\"מ היא. והכי איתא חדא אוקמתא בפרקין. וה\"ק אם לא היתה במחבא והגיע שעת וסתה ולא בדקה הרי זו טמאה. שר\"מ אומר אם היתה כו'. ולר\"מ דוסתות דאורייתא ואפילו הכי מטהר בה בהיתה במחבא וכ\"ש לדידן דס\"ל דוסתות דרבנן. אבל מ\"מ הרמב\"ם בחבורו. אע\"פ ששם פוסק דוסתות דרבנן. לא העתיק לדין היתה במחבא. ונ\"ל שהוא סובר דלא אתיא במכ\"ש. דאיכא למימר דסברא זו שחרדה מסלקת את הדמים אינה סברא כלל. אלא לר\"מ. ותמיהני שהב\"י לא הרגיש בזה: \n",
+                    "<b>שחרדה מסלקת את הדמים</b>. עיין מ\"ש במ\"ג פ\"ג דסוטה [ד\"ה מערערין]: \n",
+                    "<b>[*ושומרת יום כנגד יום</b>. כתב הר\"ב הרואה כו' וטובלת לערב. לאו דוקא. שהרי משנה שלימה שנינו בספ\"ב דמגילה שטובלת משתנץ החמה וכו' אלא לפי שאם תשמש קודם שיצא כל היום כו' הרי זו תרבות רעה. כדתנן בסוף מכילתין. לפיכך מן הסתם והרגיל והווה הוא שטובלת לערב. ועוד שאם תטבול בשחרית ואחר כך תראה. אין בטבילתה כלום]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>רבי שמעון אומר הרי זה כילוד</b>. פירש הר\"ב שנאמר ואם נקבה תלד. וה\"ל למכתב ואם נקבה היא. אלא ריבה כו'. כך לשונו בפי' מ\"ה פ\"ק דכריתות. [*וע' [מ\"ש] ספ\"ג]: \n",
+                    "<b>כל הנשים מטמאות</b>. פירש הר\"ב בנדה. משמע דאילו בזיבה לא. ואילו בסיפא לא תנן אלא הזב וכן לא מייתי הר\"ב קרא אלא דגבי זב. ובגמרא דף מא ע\"ב. ת\"ר בבשרה מלמד שמטמאת בפנים כבחוץ. ואין לי אלא נדה זבה מניין ת\"ל זובה בבשרה. פירש רש\"י ואע\"ג דבנדה כתיב מדאפקי' בל' זיבה ילפינן זיבה ע\"כ. פולטת ש\"ז מניין ת\"ל יהיה פירש רש\"י יהיה זובה בבשרה: \n",
+                    "<b>בבית החיצון</b>. לשון הר\"ב בית החיצון מקרי מקום שהאבר דש בו בשעת ביאה. [*לאו למימרא] שכל המקום שדש בו האבר הכל מקרי בית החיצון ואפילו במקום שראש האבר מגיע שז\"ל הרמב\"ם [*המקום אשר יוצא מצואר הרחם] והוא המקום שיכנס בו האמה בעת המשגל אם יצא דם מן המקום אשר יגע ראש האמה הנה היא טמאה כו' והוא אמרם בגדר בית החיצון מקום שהשמש דש בו ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב בשעת ביאה אינו אלא תוספת באור לשהאבר דש בו וכמו שהקדים הרמב\"ם וכתב בעת המשגל. ואח\"כ כתב שזהו אמרם כו' שהשמש דש בו. [*וזה] לשונו בחבורו פ' ה' מהא\"ב [הלכה ב] [*הואיל ויצא מבין השינים כו' ובין השינים הוא] מקום שיגיע אליו האבר בשעת גמר ביאה [*ובין השינים [עצמו] כלפנים. הנה מבואר שכל מה שחוץ ממקום שהאבר מגיע אליו בשעת גמר ביאה. הוא הנקרא בית החיצון בלבד. והשתא י\"ל שז\"ש הר\"ב בשעת ביאה. אע\"פ שכבר כתב שהאבר דש בו. היינו שבא לפרש לאפוקי בשעת גמר ביאה]. וא\"ת וכי איזה שיעור נתנו לנו חכמים במקום שיגיע אליו האבר. דודאי דאין כל האצבעות שוות. ועוד בתולה ולא ידעה איש מה תהא עליה לדעת מה יעשה לה כשנעקר ממנה דם ויצא. אם יצא כשיעור אם לאו. ותריץ דכבר נתנו חכמים עוד שיעור אחר. כדאיתא בגמ' [שם] דתני רבי זכאי עד בין השינים [כמין שינים יש בתוך הרחם תלתולי בשר] בין השינים עצמן כלפנים. וזהו שדקדק הרמב\"ם בחיבורו לכתוב לתרווייהו שכתב הואיל ויצא מבין השינים כו'. ועד היכן הוא בין השינים עד מקום שיגיע אליו האבר וכו' [*ועל כרחינו חז\"ל באמרם מקום שהאבר דש באיש בינוני ובאשה בינונית אמרו (וכן) [וכה\"ג] כתבו התוספות בד\"ה [וסבר] ר\"ש כו' וא\"כ קצת קשה הברייתא שלא הזכירה לבין השינים. וקתני מקום שהאבר דש בו. שהוא דוקא בבינוני ובינונית אמאי לא שנאה כדרבי זכאי. שהוא שיעור השוה לכל]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אוחז באמה</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דכל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם. גמ' ופירש\"י שמחמם את איברו ומביא לידי קרי. וזהו קלקול דור המבול שנאמר כי השחית כל בשר. ועיין עוד מה שכתבתי בריש פ\"ב: \n",
+                    "<b>ומטמאין בכל שהוא</b>. פי' הר\"ב זוב וש\"ז וכו'. בגמרא משמע דמסתמא כל שהוא. דמאן דבעי שיעור מפיק ליה מקרא דמינייהו נפיק לתנא דידן זב בעל שתי ראיות לטומאה. שהוא מדכתיב או החתים בשרו מזובו טמא [*מקצת זובו טמא דהיינו כשראה רק שתי ראיות]. וקשיא לי שהר\"ב והרמב\"ם בריש פ\"ק דזבים מפרשים דזב בעל שתי ראיות. מדמנה הכתוב שתים וכו' ובגמרא דרשה זו למאן דבעי שיעור דצריך להכי קרא דבשרו מזובו. אבל הרמב\"ם בזבים פ\"ק מ\"ד כתב ראייה אין לה שיעור אפילו כל שהוא. וזהו אמרו החתים בשרו ואפי' כל שהוא ע\"כ. וכ\"כ בחיבורו פ\"ב [הלכה ט] מה' מחוסרי כפרה שנאמר או החתים בשרו. כל שהוא ניכר בבשרו מטמא ע\"כ והוא בתורת כהנים. תהיה כל שהוא. החתים כל שהוא. בשרו כל שהוא כמ\"ש הרמב\"ם שם במ\"ה. והתם מסיק מזובו מקצת זובו לימד על בעל ב' ראיות. כדדרש בגמ' למאן דאמר [*אין] צריך שיעור. [*ומה שכתב הר\"ב] אבל הנוגע אינו טמא עד שיגע בכעדשה. וקשיא מפירושו דמ\"ג פ\"ק דכלים וכמו שהארכתי שם בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תנוקת בת יום א' מיטמאה בנדה</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דילפי' מקרא. כמו שכתב הר\"ב בריש פרקין דלעיל: \n",
+                    "<b>בת עשרה ימים מיטמאה בזיבה</b>. גמ' דת\"ר אשה [ואשה כי תזוב זוב דמה קא דריש] אין לי אלא אשה. בת עשרה ימים לזיבה מנין. ת\"ל ואשה: \n",
+                    "<b>ומיטמא בנגעים</b>. כתב הר\"ב דגבי נגעים כתיב. אדם כי יהיה בעור בשרו וכו'. עיין מ\"ש פרק ג דנגעים. וכתבו התוס' משום דבנגעים כתיב איש או אשה. ובטומאת מת נמי כתיב (במדבר י״ט:כ׳) ואיש אשר יטמא ולא יתחטא. איצטריך קרא בהו לרבויי. אבל לענין זוקק ליבום. ופוטר מן היבום ומאכיל תרומה לא כתיב איש. ולא איצטריך קרא אלא למעוטי עובר: \n",
+                    "<b>[*ומיטמא בטמא מת</b>. עיין בפי' הר\"ב רפ\"ק דכלים]: \n",
+                    "<b>וזוקק ליבום</b>. פי' הר\"ב אם נולד יום א' קודם מיתת אחיו אבל נולד כו' דכתיב כי ישבו. וגו' ומינה דבעינן ישיבה אחת. וכן נמי שמעינן מינה דבישיבה אחת כל דהו. ואפילו יום אחד סגי: \n",
+                    "<b>ופוטר מן היבום</b>. כתב הר\"ב אם נולד לאחר מיתת אביו. וחיה שעה אחת ומת וכו'. ובגמ' ובן אין לו אמר רחמנא והא אית ליה. ואיכא למידק דבריש פ\"ד דיבמות תנן החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה. בזמן שהולד של קיימא כו'. ופי' רש\"י דהתם דף לז אי קים לן דכלו לו חדשיו. תנן במסכת נדה תנוק בן יומו פוטר מן היבום. ע\"כ. אבל מלשון הר\"ב שבסוף משנתינו משמע דלא בעי לאתנויי דקים לן בגויה שכלו לו חדשיו. אלא לענין אבילות. וטעמא רבה איכא. דקי\"ל דבאבל הלך אחר המיקל. וגם בגמרא אתמר אדאמרינן כחתן שלם למאי הלכתא לענין אבלות. משמע ששאר הדינין שוין בין כלו בין לא כלו. וכבר הזכיר המגיד בפ\"א מהלכות יבום [הלכה ה] שיש מי שסובר דבסתם שלא נודע אם כלו לו חדשיו אם לאו. דאזלינן בתר רובא. ע\"כ. ולפי זה הא דתנן אם הולד של קיימא. [ר\"ל] דלא ידעינן ביה שלא כלו לו חדשיו. ודעת הרמב\"ם ג\"כ כדעת רש\"י. דבכל מקום בעינן שיהא נודע שכלו לו חדשיו. ולא לענין אבלות בלבד. וכבר כתב המגיד בפ\"א מהל' נחלות [הלכה יג] דמאי דאתמר בגמרא אדאבלות. אין להכריח מזה. דהא לענין שאר דברים לא בעינן. ולפיכך יש להשוות דברי הר\"ב עם דברי רש\"י והרמב\"ם. ולומר שהוא נמשך אחר מאי דאתמר בגמרא. ולפיכך פירשו נמי גבי אבלות כמו שהוא בגמרא. אבל ממילא דהה\"נ דלכל הדינין השנויין במשנתינו. דבעינן בהו שיהא נודע שכלו חדשיו. או ששהה שלשים יום. ולהרמב\"ם כי נמי לא שהה ולא כלו לו חדשיו. כי גמרו שערו וצפרניו הרי זה ולד שלם. ובהכי מיישב המגיד מ\"ש הרמב\"ם בספ\"א מהלכות נחלות בנוחל ומנחיל דלקמן שהוא בלא כלו לו חדשיו. ושם הניח המגיד בצ\"ע. אבל בפ\"א מהל' יבום פירשו. דמיירי כשגמרו שערו וצפרניו דבהכי מקרי ולד. וכך יש לפרש אותה ששנינו בפ\"ד דיבמות. אם הוא ולד של קיימא. אבל משנתינו דהכא אין לפרש דמיירי בכך. מדאמרינן עלה וה\"מ דקים לן בגויה שכלו לו חדשיו: \n",
+                    "<b>ופוסל מן התרומה</b>. פירש הר\"ב כגון כהן שהיה לו שתי נשים וכו' ועבדים שנפלו להן בירושה אוכלים וכו'. דאין לפרש נמי לענין פסול דאמו כמו במאכיל דא\"כ מאי אריא בן יום אחד אפילו עובר נמי פוסלה [כדתנן במ\"ד פ\"ז דיבמות] גמ'. וא\"ת ולמאי דמסיק הר\"ב וכתב. אבל כל זמן שלא נולד אוכלים כלן דאין זכייה לעובר. למה ליה לפרושי בהיה לו ב' נשים לוקמה באשה אחת גרושה ויש לו בן א' ממנה. וכשהוא בן יום א' פוסל. אבל עובר לית ליה זכייה. ויאכלו העבדים משום הראוים ליורשו וכדמוכח מפירוש הר\"ב במשנה ג פרק ז דיבמות. וכבר הקשו התוס' כך [ד\"ה אר\"ש]. ופירשו דלמאן דמוקים בגמ' בהיה לו שתי נשי' ס\"ל דעובר אית ליה נמי זכייה אלא שאינו פוסל משום סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות. וה\"ל דזכרים מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן. ומשום הכי כשיש לו בנים משאינה גרושה לא פסיל עובר אע\"ג דיש לו זכייה. דלא חיישינן למיעוט הזכרים. אבל אם אין לו בנים פוסל עובר. דאית ליה זכייה. דבין הוא זכר בין הוא נקבה הרי הן שלו. ופליג אמ\"ד בפ\"ז דיבמות [דף סו] דאוכלים בשביל כל המשפחה דלית ליה זכייה לעובר ע\"כ. אבל הר\"ב שפי' דאין זכייה לעובר. משמע שאין לו זכייה כלל. יש לדחוק דה\"ק בכה\"ג דיש לו בנים אין לו זכייה. כלומר שאינו זוכה כדי שיפסול. ועוד אפשר לומר דאתא למימרא דאין לו זכייה. ואפי' בת כהן לכהן מעוברת. אינו מאכיל לעבדים כלל. וכדעת הרמב\"ם שכתבתי שם [ד\"ה מפני]. וכן בפי' הרמב\"ם אסברה לה בשתי נשים. ומסיק נמי שאין קנין לעובר. וא\"ת ולמאי דחיק לפרש ביש לו גרושה. אפי' בת כהן נמי. לא קשיא דפוסל תנן. ואילו בת כהן לא משום פסול הוא. אלא שאינו מאכיל. ומ\"ש הר\"ב דאין ברירה כו' בכל מקום שנזכר לשון זה. ענינו דאין ברירה למפרע. ואילו הכא ענינו מעכשיו. ולשון רש\"י שאין אנו יודעים לברור מי מגיע לחלקו: \n",
+                    "<b>ונוחל ומנחיל</b>. כ' הר\"ב אבל עובר כו' אינו נוחל כו'. שהרי מת הוא קודם אמו. והא דמפרכס. מידי דהוה אזנב הלטאה. גמ'. ועיין מ\"ש בשם הרמב\"ם במ\"ו פ\"ק דאהלות. וכתבו התוספות [ד\"ה אינו] והא דתנן בפרק בהמה המקשה (חולין דף עד) השוחט את הבהמה ומצא בה בן ט' חי. יש חלוק בין מתה לנהרגה. כדאמר בערכין [דף ז] לגבי מיתה. איידי דולד זוטר חייתיה עיילא טיפה דמלאך המות. ומחתך להו לסימנין. אבל נהרגה היא מתה ברישא. א\"נ כגון דמתה אמו מחמת לידה. דכיון דעקר הולד לצאת. אז לא מיית כדאמר שמואל התם ישבה על המשבר ומתה מחתכין אותה בשבת ומוציאין הולד. וא\"ת א\"כ עובר נוחל ומנחיל בישבה על המשבר ומתה תחלה. וי\"ל דאה\"נ ונקט בו יום א' משום דפסיקא ליה דנוחל ומנחיל. אבל עובר לא פסיקא ליה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>וההורגו חייב</b>. אבל עובר לא. ואפי' נהרגה. או ישבה על המשבר עד שיצא ראשו. כדתנן במס' אהלות [ספ\"ז] אשה המקשה [לילד] חותך אבר אבר יצא ראשו אין [נוגעים בו. שאין] דוחין נפש מפני נפש. ומיהו אפשר דדוקא היכא דאמו חיה לא מחייב ההורגו עד שיצא ראשו. שתלוי קצת בחיות אמו. אבל היכא דמתה חייב משום דכמונח בקופסא דמי. תוספות: \n",
+                    "<b>כחתן שלם</b>. פי' הר\"ב שחייבין להתאבל עליו. וכי הא דאמרינן בפ\"ק דסוטה דף יב והנה נער בוכה (שמות ב׳:ו׳) מלמד שעשתה לו אמו חופת נערים בתיבה. אמרה שמא לא אזכה לחופה. ה\"נ שמתאבלים עליו כאילו זכו כבר לחופתו. מפי מורי מהר\"ר יעקב גינצבורג זלה\"ה. ול\"נ כי הא דבפ\"ג דנדרים דף לב דלקטן הנמול קרינן חתן. דהכי איתא התם. רשב\"ג אומר לא למשה רבינו בקש (שטן) [מלאך] להרוג אלא לאותו תינוק שנאמר (שם ד) כי חתן דמים אתה לי. צא וראה מי קרוי חתן. הוי אומר זה התינוק וקאתי תנא לאשמועינן דלא תימא דהואיל ולא הגיע לשמנה להמול בשר ערלתו. דאין מתאבלין עליו. כיון שלא נכנס בברית. קמ\"ל. דהרי הוא כחתן שלם הנמול לשמונה. וקתני כחתן שלם. משום מנהגא דכתב הטור י\"ד בסי' רס\"ג ושס\"ג. משמא דרב נחשון גאון. דינוקא דמית ולא ה\"ל שמונת ימים. נהגינן ליה דמהלינן ליה אבי קברא. ומש\"ה קרי ליה לנמול לשמונה חתן שלם. וקאמר שהוא כחתן שלם הנמול לשמונה. ואין ברית האמורה בתורה שהוא לשמנה. מעכבתו מלהתאבל עליו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בת ג' שנים ויום אחד כו'</b>. הלכה למשה מסיני. הרמב\"ם. וכן בגמ' אפסולה לכהונה. ומשמע ודאי דה\"ה לכולהו [*וענין ויום אחד. הארכתי בו בספר לחם חמודות בפרקין סעיף ה'. וגם בספר מלבושי י\"ט בטח\"מ סי' ל\"ה]: \n",
+                    "<b>וחייבין עליה משום א\"א כו'</b>. פי' הר\"ב אם קבל בה אביה קדושין כו'. וכ\"כ רש\"י. ותמהו התוס' בפ\"ו דיבמות דף נז דמאי איצטריך למתני. דמסיפא שמעינן לה דקתני ואם בא עליה א' מכל העריות כו' ומסקי דאיצטריך דאי לאו [*דקתני לה]. הוה מוקמינן ואם בא עליה אחד מכל העריות. דוקא בעריות ולא בבהמה. דהא בסיפא גבי בן ט' קתני כל עריות שבתורה מומתין על ידו. ואפ\"ה קתני ונסקלת בהמה על ידו. אלמא לא הוי בהמה בכלל כל העריות. אבל השתא דקתני וחייב עליה משום א\"א. וה\"ה כל העריות. תו לא איצטריך סיפא אלא משום בהמה. ע\"כ. וכתבו גם כן למה לא פי' דקאי איבם שקנאה. ולאשמועינן דהוה כא\"א גמורה. ומיהו ודאי דרש\"י ה\"מ לאסבורי נמי במסרה אביה לביאה דקתני לה כבר. אלא נקט קידושי כסף דתנן להו בתחלה בריש קדושין: \n",
+                    "<b>לטמא משכב תחתון כעליון</b>. עיין ריש פרק דלעיל: \n",
+                    "<b>פסלה מן הכהונה</b>. לשון הר\"ב פסלה מתרומת אביה אם היא בת כהן. וכן לשון רש\"י. ומסיים כדתניא בגמרא דאלמנה לכ\"ג [דף סח] מנין לכהנת לויה וישראלית שבא עליהן כו' ת\"ל (ויקרא כ״ב:י״ב) כי תהיה לאיש זר. כיון שנבעלה לפסול לה פסלה. ושם פירש\"י פסלה כהנת מתרומה דבי נשא ומן הכהונה לויה וישראלית מן הכהונה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>מכל העריות</b>. לשון הר\"ב כגון אביה או חמיה. וכן ל' רש\"י. ואפשר לי לומר דנקטינהו להנך. משום דקטנה כזאת אם ארוסה היא בבית אביה. ועיניו עליה ושכיחא ליה. ואם כנסה לבית חמיה. עיני חמיה עליה. ושכיחא ליה: \n",
+                    "<b>והיא פטורה</b>. ואא\"א דרישא נמי קאי. דבכלל כל העריות היא. כמ\"ש לעיל בשם התוס' [*וכן תנן בספ\"ב דכריתות כל העריות כו' הקטן פטור. ובא\"א הוא בהדיא. וברייתא דספרי פרשת כי תצא האיש השוכב עם האשה. ואע\"פ שהיא קטנה. והאשה אע\"פ שנבעלה לקטן. וגם במדרש פסיקתא כן הוא. וכתבתי לזה. לפי שראיתי לרש\"י ז\"ל בספ\"ק דערכין. דאדתניא התם. שניהם עד שיהיו שניהם שוים דברי רבי יאשיה. ופירש\"י הנואף והנואפת יהיו בני עונשים. אבל אם היתה היא קטנה והוא גדול. או הוא קטן דלאו בר עונשין. והיא גדולה ובת עונשין. אין הגדול נהרג. ע\"כ. והרי ברייתא דספרי ומדרש דפסיקתא שניהם שוים. [דהגדול] או הגדולה נענשים. ומוטב לפרושי מתניתין כסתמא דספרי ודפסיקתא. מלאוקמי כיחידאי כרבי יאשיה. כ\"ש דלעיל כתבו התוס' דמתניתין דא\"א בכלל העריות קתני לה. א\"כ ה\"נ דכוותיה. וא\"ת ושניהם למאי קאתי. ל\"ק דהא קתני בספרי להוציא מעשה חדודין. ורש\"י עצמו בפי' החומש. [פ' כי תצא] כתבו. ומפרש שאין שניהם שוים בהנאה. לפיכך פטורים שניהם. אע\"פ שהאיש נהנה. ע\"כ. וא\"ת מי דחקו לרש\"י שפירש לדברי יאשיה לענין בני עונשין. והרי היה יכול לפרשו לענין הנאה. ולא יהיה כאן שום מחלוקת. ואולי מדלא פי' רבי יאשיה למלתיה לומר להוציא מעשה חדודין. אלא סתמא קאמר שיהיו שניהם שוים. מסתבר ליה לרש\"י שדעתו של ר' יאשיה. על עצמותן של שניהם. הוא שאומר שיהיו שוין. ואומר אני דלמשנתינו כל העריות נלמדים מא\"א. שהגדול או הגדולה. יהרגו. וא\"כ לפירש\"י בדר' יאשיה אף בשאר העריות אין לענוש הגדול או הגדולה. שנלמדים מא\"א. ושוב מצאתי בפי' הרמב\"ן על החומש שכתב בפרש' כי תצא על סיפא של הברייתא הזאת שמחייבת בביאה שלא כדרכה. שלמדים ממנה לכל העריות. ושוב ראיתי דבפ\"ק דקידושין דף י' דאיתא לדרבי יאשיה. ופליג עליה רבי יונתן ואמר ומת האיש אשר שכב עמה לבדו. והלכך לא היה יכול רש\"י ז\"ל לפרש רבי יאשיה דלהוציא מעשה חדודין דאם כן שניהם פטורים. והיאך קרא עליו רבי יונתן מקרא הזה ומת האיש וכו'. והנה התוס' שם [ד\"ה עד שיהיו] הקשו על רש\"י ממתניתין דהכא. והיה להם להקשות ג\"כ ממתניתין דספ\"ב דכריתות. וכן נמי מספרי ופסיקתא דלעיל. ולענין פי' לדברי ר' יאשיה כתבו [שם] בשם ר\"ת. שיהיו שניהם שוים. במיתה אחת. ולאפוקי בא על קטנה המאורסה דאמר [ר\"מ] בפ\"ד מיתות [דף סו] דבעינן שיהיו שניהם שוים. כלו' באותה מיתה. שאם היתה גדולה בסקילה]: \n",
+                    "<b>פחות מכן כנותן אצבע בעין</b>. פי' הר\"ב וחוזר לכמות שהיה אף כאן חוזרת וכו'. כלומר דבתוליה אזלי לה אלא שחוזרים. ונ\"מ לדם שתראה בביאה שבתוך ג' שהוא דם בתולים. לא דם נדה. הכי איתא בגמ' [דף מ\"ה] ודייקינן לה מדלא קתני פחות מכן ולא כלום: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שבא על יבמתו</b>. אבל נשואין לית ליה. כדתנן במ\"ח פ\"י דיבמות: \n",
+                    "<b>[*בן ט' שנים ויום אחד</b>. נראה שהוא ג\"כ הל\"מ כמ\"ש בשם הרמב\"ם במתניתין דלעיל על בת ג' ויום אחד]: \n",
+                    "<b>קנאה</b>. לשון הר\"ב וזכה בנכסי אחיו וכו'. וכן לשון רש\"י. ונראה דלענין ירושתה. וכ\"ש ליטמא לה לא קנאה. מדלא פי' כדלעיל. וטעמא רבא איכא. דלא עשאו ביאתו אלא כמאמר בגדול. כדתנן התם ביבמות [דף קיב]. ובפ\"ה מה' יבום [הלכה יח] כתב המגיד בשם הרמב\"ן. וז\"ל מדאורייתא קנה אותה לכל דבר של יבום. אבל אינה כא\"א להתחייב עליה כו'. אבל מדבריהם עשו אותה כמאמר לגמרי. והא דקני לה מדין תורה. טעמא דמלתא כדקתני עלה בתוספתא דיבמות. זה הכלל כל ביאה שצריכה דעת אין ביאתו ביאה. א\"צ דעת ביאתו ביאה. וכן בירוש'. ע\"כ. ולדבריו נראה דאף יורשה ומטמא לה. ואולי דרש\"י [*והר\"ב] נמי סמכו על מה שפי' במתני' דלעיל. דה\"ה הכא: \n",
+                    "<b>ופוסל</b>. לשון הר\"ב כגון עובד כוכבים ועבד וכו'. אבל בבן תשע ישראל שבא על בת כהן. ליכא למימר דפסיל מן התרומה. דאי משום ביאת זנות. לא פסלה זנות דכשר מן התרומה. ואי משום קדושין למהוי בת כהן לישראל. לאו קדושין נינהו. דקטן דקידש אין קדושיו קדושין. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב פסלה מתרומת אביה. עיין מ\"ש בזה לעיל: \n",
+                    "<b>ופוסל את הבהמה</b>. לשון הר\"ב אם רבעה ע\"פ ע\"א או ע\"פ הבעלים אבל סקילה לא. דמודה בקנס פטור. רש\"י. ועיין רפ\"ח דזבחים ורפ\"ו דתמורה: \n",
+                    "<b>[*מומתים על ידו</b>. עיין במשנה דלעיל [מ\"ש] בס\"ד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בת י\"א שנה ויום אחד נדריה נבדקים</b>. בגמרא מרבינן לה מכי יפליא מופלא הסמוך לאיש. פי' רש\"י מופלא יודע לפרש לשם מי נדר. סמוך לאיש. שהוא סמוך לבוא לכלל גדול. דהיינו שנה אחת קודם זמן שהוא ראוי להביא שערות. והיינו בתינוקת כל י\"ב. ובתינוק כל י\"ג. ע\"כ. והא דתינוקת קודם לתינוק. פי' הרמב\"ם להיות חייהן קצרים מחיי האיש ברוב. ע\"כ. ובגמרא דכתיב (בראשית יב) ויבן ה' את הצלע. מלמד שנתן הקב\"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש: \n",
+                    "<b>בת י\"ב שנה ויום אחד</b>. כתב הר\"ב והוא שהביאה שתי שערות. והאשה ממהרת לבוא לפני האיש. כדתנן בסוף פרקין: \n",
+                    "<b>ובודקין כל י\"ב</b>. גמרא בת אחת עשרה ויום אחד נדריה נבדקים למה לי. איצטריך סד\"א סתמא בי\"ב בעיא בדיקה. בי\"א לא בעיא בדיקה. והיכא דחזינן ליה דחריפא טפי מיבדקא בי\"א. קמ\"ל: \n",
+                    "<b>קודם לזמן הזה</b>. לשון הר\"ב קודם ר\"ה של י\"ב כו'. וכן לשון רש\"י. ואין כוונתם על ר\"ה ממש. אלא ר\"ל ראש שנת י\"ב דידהו. וכן מפורש בפירש\"י סוף דף מד: \n",
+                    "<b>אף ע\"פ שאמרו אין אנו יודעים וכו'</b>. גדולים הן. ובכלל שוטה נמי לא מחזקינן להו. דסופו לבא לכלל דעת. ואין שוטה אלא המקרע כסותו. והלן בבית הקברות. והיוצא יחידי בלילה. [*כדתני' בריש חגיגה דף ג] אבל תוך הזמן הזה אם ידוע לשם מי נדר הוי נדר. דקטן הוא. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בוחל</b>. כתב הר\"ב לשון חכמים הוא התאנים משיבחילו. במ\"ב פרק קמא דמעשרות. ועוד בגמרא דאב\"א מהכא ותקצר נפשי מהם וגם נפשם בחלה בי (זכריה י״א:ח׳). פירש\"י בחלה בי. גדלה עלי. אדם הקץ בדבר נראה לו כגדול אנקריישנ\"ץ (א) בלע\"ז. ומ\"ש הר\"ב כך כשיש לה סימן דדין קצת. בידוע שהביאה כו'. כדלקמן [רפ\"ו] דסימן התחתון קודם לסימן העליון. הר\"ן פי\"ג דיבמות: \n",
+                    "<b>בזו ובזו אביה זכאי כו'</b>. כתב הר\"ב דכתיב בנעוריה בית אביה. וכן פירש\"י גם הר\"נ בפי\"ג דיבמות. ותמיהני דבמ\"ד פ\"ד דכתובות. לא פירש הר\"ב דילפינן מבנעוריה אלא להפרת נדרים. דגביה כתיב. ושם בגמרא [דף מו] נמי בעי למימר דטעמא מבנעוריה כל שבח נעוריה לאביה. ומסיק ההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב. וממונא מאיסורא לא ילפינן וכו' [*והר\"ב שם פי' טעמייהו דכולהו. וראיתי בתוספות דפי\"ח דשבת דף קכ\"ח סד\"ה ונתן הכסף כו' שכתבו שדרך הסוגיא שאינו מביא עיקר הדרשא. כמו שרגיל להביא בנעוריה בית אביה כל שבח נעוריה לאביה. אע\"ג דההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב. וכן הרבה. ע\"כ]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>איזהו סימניה כו'</b>. כתב הר\"ב דאם נראה בה אחד מן הסימנים הללו דיינינן בה דין בוגרת לחומרא אבל לא לקולא שאם קדשה כו'. וכן כל שיתראה אחד מאלה הסימנים. שאביה [*אינו] מפר נדריה לחומרא. ולא תנשא לכ\"ג. [כת\"ק במ\"ד פ\"ו דיבמות] הרמב\"ם. וכתב רש\"י דלמיאון וחליצה ליכא לפרושי דאפילו לא הביאה אחד מהן גדולה היא. ואינה ממאנת וחולצת שהרי כל הסימנים הללו בבגרות נאמרו. ומימי נערות היא גדולה למיאון וחליצה. שהרי הביאה ב' שערות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בת כ' שנה</b>. דייקינן בגמ' מדכוליה פרקין תני ויום אחד והכא לא קתני ש\"מ כדרבי יוסי בן כיפר. דאמר משום ר\"א שנת עשרים שיצא ממנו שלשים יום הרי היא כשנת עשרים לכל דבריה. והרמב\"ם בפירושו כתב בני כ' שנה פחות שלשים יום וכ\"כ בחבורו פ\"ב מכל' אישות [הלכה ד] וכבר נחלקו עליו כל המפרשים ז\"ל. אבל מה שנראה להטור א\"ה סי' קנ\"ה דטעות סופר הוא בדברי הרמב\"ם. אין נ\"ל. מדגם בפירושו כתב כמו בחבורו. אין לתלות בטעות סופר בשני ספרים שונים: \n",
+                    "<b>והיא אילונית</b>. כתב הר\"ב כלומר וצריך שיראו כו' שאם לא נראו כו' עד שתהיה בת ל\"ה שנה ויום אחד. דתני ר' חייא עד רוב שנותיו. ומדימי שנותינו שבעים שנה. כל שהוא יתר על ל\"ה אפי' יום אחד. מקרי רוב שנותיו: \n",
+                    "<b>יביא ראיה כו'</b>. נ\"ל משום חולץ דמתבזה בב\"ד שהיא יורקת בפניו. כמ\"ש כיוצא בזה מ\"ד פ\"ו דיבמות [ד\"ה חולץ]. וא\"נ ביבום כשאינו חפץ בה כדכתיב (דברים כ״ה:ז׳) ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו ולפיכך עליו להביא ראיה שהוא פטור מחליצה ומיבום. ולשון רש\"י ה\"ג יביאו ראיה שהוא בן עשרים קרובי האשה יביאו ראיה. והר\"ן בפ\"ג דיבמות כתב ברישא יביאו ראיה קרובים אם רוצים שתצא לשוק בלא חליצה בטענה שאומרת שהיא אילונית כו': \n",
+                    "<b>והוא סריס</b>. וסימניו פירש הר\"ב במ\"ד פ\"ח דיבמות: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר כו'</b>. ובגמ' פ\"ח דיבמות דף פ רמי לה אדתנן התם רא\"א לא כי אלא סריס חמה חולץ [מפני שיש לו רפואה] ואיכא דמשני שחזר בו ר\"א מהך דנדה. ואיכא דאמר דלעולם לא הדר ביה וכי תנן הך דנדה. לעונשים: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אף על פי שא\"א</b>. פי' הר\"ב לרבנן כו' אע\"ג דבדקו כו'. ומש\"ה הוא דקתני אע\"פ שא\"א דה\"מ למתני בא העליון ר\"מ אומר וכו' גמרא: \n",
+                    "<b>רבי מאיר אומר לא חולצת ולא מתיבמת</b>. כ' הר\"ב דר\"מ ס\"ל אפשר לבא סימן עליון בלא תחתון ואנן אתחתון סמכינן. [וכתבו התוס'] וא\"ת ולר\"מ למה הוזכר סימן העליון כיון דלא סמכינן עליה וי\"ל דאיצטריך לענין עונשין וקידושין ומילי טובא. דרוב פעמים תחתון אתי ברישא כדאמר בגמרא. וא\"כ אי חזינא עליון מסתמא כבר בא התחתון וגדולה היא וצריכה גט לקדושיה. וגם אסור באחותה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל כלי חרס שהוא מכניס מוציא</b>. כתב הר\"ב נ\"מ להא דקי\"ל דכלי חרס שלם שניק' אינו פסול לקדש כו' [ועיין במ\"ה פ\"ה דפרה] עד שינקב נקב גדול בכונס משקה. גמ' ופירש\"י דרחמנא אמר (במדבר י״ט:י״ז) מים חיים אל כלי. והאי לאו כלי הוא. ע\"כ. והוי מצי נמי לאוקמא לענין טהרת טומאה. דהא תנן רפ\"ג דכלים העשוי למשקה שיעורו במשקים. ופירש הר\"ב בכונם משקה. אלא דניחא ליה לאוקמא בעשוי אף לאוכלים דהא כל כלי חרס תנן. וכיוצא בזה מצאתי בפרק י דשבת דף צ\"ה אדאמר רבא ניקב בכונס משקה טהור [כמו טהר יומא [דברכות דף ב] כלומר בטל לו כו'] מלקדש בו מי חטאת שכתבו התוספות וכ\"ש דטהור מלקבל טומאה אם היה מיוחד למשקין: \n",
+                    "<b>כל אבר שיש בו צפורן</b>. פי' הר\"ב כגון אצבע יתירה כו'. דקי\"ל האברים אין להם שיעור במ\"ז פ\"ק דאהלות. ועיין מ\"ש בריש מסכתא טהרות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל המיטמא מדרס מיטמא טמא מת</b>. כתב הר\"ב כל כלי הראוי להיות אב הטומאה. וכן לשון רש\"י. שאין לך כלי הראוי למושב הזב שאין שם כלי עליו וראוי לקבל כל טומאות. והאי דנקט טמא מת. משום דומיא דמדרס הזב דאב הטומאה הוא. וה\"ק כל הראוי כו' [*ועיין [מ\"ש] פכ\"ד דכלים מ\"ד]: \n",
+                    "<b>ויש שמיטמא טמא מת ואינו מיטמא מדרס</b>. פי' הר\"ב כגון אם כפה הזב סאה וכו' דכתיב אשר ישב כו'. עיין מ\"ש בזה במשנה ג פ\"כ דכלים [ד\"ה מפני]. ומ\"ש אבל אם נגע במת נעשה אב כו'. כלומר דע\"י מת מתטמא בנגיעה בעלמא להיות אב הטומאה ולפיכך אין אומר בטמא מת עמוד כו' כלומר דלא נ\"מ. דהרי אפי' אינו יושב עליו אלא נוגע שאין צריך שיעמוד הרי הוא מטמאו להיות אב הטומאה ומשום דבמת עצמו אין שייך לומר עמוד לכך נקט טמא מת. וטמא מת עושה לכלי אב הטומאה כדתנן במ\"ג פ\"ק דאהלות. ועיין שם בפירוש הר\"ב. ובמ\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ויש שראוי לדון דיני ממונות</b>. כתב הר\"ב כגון ממזר כו'. עיין במ\"ב פ\"ד דסנהדרין: \n",
+                    "<b>כל הכשר לדון כשר להעיד</b>. ואשה פסולה להעיד. כדתנן רפ\"ד דשבועות וא\"כ פסולה לדון. והקשו התוס' מדבורה דכתיב (שופטים ד) והיא שופטה את ישראל ותירצו די\"ל דה\"ק כל איש הכשר לדון כשר להעיד. א\"נ היתה דנה ע\"פ הדבור. א\"נ לא היתה דנה אלא מלמדת להם הדינים. ובירושלמי פוסל אשה לדון. אית דילפי מועמדו שני אנשים. שני. מעל פי שנים עדים. ואית דילפי מוישארו שני אנשים במחנה (במדבר י״א:כ״ו) ע\"כ והר\"ן בשבועות תירץ דקבלוה שאני. כמו המקבל קרוב: \n",
+                    "<b>ויש שכשר להעיד כו'</b>. פירש הר\"ב כגון סומא באחת מעיניו. אבל בשתי עיניו אפי' לעדות פסול. דכתיב או ראה. רש\"י. וכתב הר\"ב ומתניתין ר\"מ היא וכו'. גמ'. והקשו התוספות [אמאי פליג אסתמא דסנהדרין] דילמא לאתויי אוהב ושונא דכשרים להעיד ופסולים לדון. לרבנן דר' יהודה כדתנן במ\"ד פ\"ג דסנהדרין. ויש לומר דלא פסיקא ליה שהרי לכל העולם כשרים. א\"נ מתני' על כרחך לא מתוקמא כרבנן דהא קתני כל הכשר לדון כשר להעיד והרי סומא בשתי עיניו לרבנן דכשר לדון. דהא לא מקשינן ריבות לנגעים. ואילו להעיד פסול מאו ראה. ע\"כ. והרמב\"ם כתב דלהכי לא מוקמי למתני' באוהב ושונא. להיותו ענין נעתק במהרה. והוא שישוב השונא אוהב וישוב תכף על ענין האמצעית. ואין בכמו אלה שיאמר ויש שהוא כשר להעיד ואין כשר לדון. ע\"כ. וכן בחבורו פ\"ה מהלכות סנהדרין [הלכה ט] פסק דסומא בשתי עיניו פסול לדון. גם הטור ח\"מ סי' ז' פסק כן. ולא הביא הב\"י דברי התוס' דהכא. שכתבו בפשיטות דלרבנן אף בשתי עיניו כשר. ועיין לקמן. ומה שכתב הר\"ב ואין הלכה כי האי סתמא כו'. כי היכי דאשכחן דגמר דין כשר בלילה כו' במשנה רפ\"ד דסנהדרין. ומשום דההוא סתמא גבי הלכתא דדינא קתני לה. מש\"ה עדיפא מהך סתמא דהכא. גמרא. ומה שכתב ה\"נ סומא באחד מעיניו כשר לדון. דהא כולהו אינשי לא מצו למחזי בליליא כדחזי סומא בא' מעיניו ביום. וקתני דגומרין בלילה. וכיון דגומרין בלילה. דין הוא דסומא באחד מעיניו שידון ביום לכתחלה. הרי\"ף סוף פ\"ג דסנהדרין ומשום האי טעמא אין להכשיר בסומא משתי עיניו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ויש שמיטמא טומאת אוכלים ואינו חייב במעשרות</b>. כתב הר\"ב כגון בשר ודגים וביצים. ה\"ג בגמרא. ואין לקיים גי' הספר בשר דגים. ומשום דבהמה חייב במעשר דהא בשר עוף אינו חייב במעשר. אלא הכא במעשר דטביל איירינן ואף בשר בהמה מעשרו [אינו] טובלו. כדפירש הר\"ב במ\"ו פרק בתרא דבכורות. וכן לשון הרמב\"ם שמיני הבשריים והדגים והביצים כו' ומ\"ש הר\"ב שאינן גדולי קרקע וכ\"כ הרמב\"ם. וקשה לי דבריש מס' מעשרות אדתנן וגדוליו מן הארץ פירשו דיצאו כמהין ופטריות. והכי איתא בגמרא אמתני' דלקמן. וקשה נמי דאמאי נקטינהו להני ולא כמהין ופטריות. וכן סטיס וקוצה. כדפירש הר\"ב התם. ועוד קשה דבמ\"ה פ\"ק דמעשר שני פירשו. דבקר וצאן הם בכלל גדולי קרקע. וגמרא ערוך הוא בפ\"ג דעירובין דף כד. ונ\"ל דהא דנקטינן בשר ודגים וביצים. משום שהם אוכלים חשובים. וקמ\"ל שאע\"פ שהן מיטמאים טומאת אוכלים. והם אוכלין חשובים. אפילו הכי אינן חייבים במעשרות. ואתא שפיר דמצינו נמי פגים ובוסר כו' וכפניות במשנה ו ז פ\"ג דעוקצים. דהוו אוכלים ופטור מן המעשר אלא שאינן אוכלים חשובים. והא דפטורים ממעשרות. א\"צ לשום טעם. לפי שאינן דומין כלל לדגן תירוש ויצהר. וכן רש\"י לא פי' שום טעם: \n"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>כל שיש לו ביעור</b>. שהוא מצווה לבערו מן הבית בשביעית כשכל' לחיה מן השדה. יש לו שביעית. לענין שחייב להפקיר ואסור לעשותן סחורה. ומלוגמא. ואפקטויזין. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר</b>. מכדי אנן אקשקשת סמכינן. סנפיר דכתב רחמנא למה לי כו' אמר רבי אבהו וכן תנא דבי רבי ישמעאל יגדיל תורה ויאדיר. גמרא. וכתבו התוס' וא\"ת ומנלן דבעינן תרוייהו אימא דטהור בחדא מנייהו. או בהא או בהא. עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו. וי\"ל דומיא דסימני בהמה. בעינן מעלת גרה ומפרסת פרסה מדאסר רחמנא חזיר וגמל. ע\"כ: \n",
+                    "<b>קשקשת</b>. פי' הר\"ב מלבוש של דג כו'. כדכתיב (ש\"א יז) ושריון קשקשים הוא לבוש. גמרא: \n",
+                    "<b>[*יש לו טלפים</b>. פירש הר\"ב שאין קרנים כו' כגון חזיר כו'. כל זה מפרש\"י בגמ' ריש דף נב ושלא במקומו הוא דהא ודאי דמשנה זו סמוכה למשנת כל שיש לו קשקשת כו' וזה הפירוש הוא אחר משנת כל הטעון כו' לכן נראה בעיני דלא רש\"י עצמו כתב לזה. וגם כדמות ראיה לזה שבפרק אלו טריפות (חולין דף נט) ריש ע\"ב מפרשינן. דקרנים דהכא היינו במפוצלות. או כרוכות. חדורות. וחרוקות כו' כדאי' התם. וה\"ל לרש\"י לפרש כן זו. אלא דמ\"מ לא ניחא אמאי לא פירש\"י כן לעיל במקומה של המשנה. וצ\"ע על רש\"י והר\"ב דלא פירשו משנתינו כדאיתא בפא\"ט. ומתוך זה הפירוש שעל משנתינו מתישב מ\"ש הר\"ן. והעתיקו ב\"י טא\"ח סי' תקפ\"ו. דהא דתנן כל השופרות כשרים חוץ משל פרה. דאפשר דבטמאים לא. ע\"כ. דהשתא יש קרנים לטמאים]: \n",
+                    "<b>ויש שיש לו טלפים ואין לו קרנים</b>. פי' הר\"ב כגון חזיר. וכן פי' רש\"י דף נב. ואע\"ג דלא נ\"מ. דבלאו הכי שאין לו קרנים. הרי החזיר טמא לפי שאינו מעלה גרה. כמפורש בכתוב. יש לומר דכולה גווני נקט. דיש לו ויש לו ויש שיש לו. כו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ויש שטעון ברכה לפניו וכו'</b>. פי' הר\"ב כגון ציצית ותפילין וכו'. וכל המצות כולן. ובגמרא אמרי' סתם לאתויי מצות. והכי דייק הרמב\"ם שכתב שהמצות כולן כו' כמו הציצית והתפילין כו'. ואע\"ג דלברכה אחרונה צריך שיעור. כיון דלאו מלתא פסיקא היא. לא מוקמי' בהכי. ותדע שכן הוא דבגמרא פריך ולבני מערבא דמברכי בתר דסליקו תפילייהו. ומאי קושיא לוקמא למתניתין בשאר מצות. אלא אי איתא דאיתא למצוה דמברכים לאחריה. לא מצי קתני ויש שטעון כו' דלאו [מלתא] פסיקא הוא. וטבילה דנהגו לברך אחר שטבלו. תירצו התוספות התם נמי דינא לפניה. אלא משום דגברא דלא חזי הוא. ופירשו בפ\"ק דפסחים דף ז [ד\"ה על הטבילה] דמיירי בגר. דלא [*מצי] למימר וציונו. [*ושוב לא חילקו בין טבילה לטבילה] ועוד פירשו דבכל טבילות [קאמר דגברא] לא חזי. דקודם שירד למים [אינו מברך]. דילמא משום ביעתותא דמיא. מימנע ולא טביל. ואחר שהוא יורד. אז הוא ערום. ואסור לברך. משום דלבו רואה את הערוה. ע\"כ. ומנט\"י לא קשיא כלל. כמ\"ש התוס' התם בפסחים. דטעמא משום דלא חילקו בין נטילה לנטילה. כיון שבנטילה שאחר בה\"כ לא מצי לברך קודם. ועוד יש טעם אחר לברך אחר נטילה קודם ניגוב. כדאמרינן [בסוטה דף ד] האוכל לחם בלא ניגוב ידים. כאילו אוכל לחם טמא. ע\"כ. [*והוי שפיר לפני מצוה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>או חולצת כו'</b>. והר\"ב העתיק וחולצת כו'. דגירסתו כגירסת ס\"א. חייבת בכל המצות האמורות בתורה. וחולצת או מתיבמת: \n",
+                    "<b>[*או מתיבמת</b>. עיין בפירוש הר\"ב דריש פירקין]: \n",
+                    "<b>וכן תינוק כו'</b>. למה לי. וכי תימא משום דקא בעי למתני וראוי להיות בן סורר ומורה תנינא חדא זימנא [ברפ\"ח דסנהדרין] אימתי הוא בן סורר ומורה וכו'. אה\"נ אלא איידי דפריש מילי דתינוקת קמפרש נמי מילי דתינוק. גמרא: \n",
+                    "<b>עד שיקיף זקן</b>. כתב הר\"ב ולאחר שהקיף זקן התחתון ראוי להוליד ורחמנא אמר בן ולא הראוי להיות אב. [*אבל בריש פרק ח דסנהדרין קתני בן ולא איש ופי' הר\"ב דמשהקיף קרוי איש גמור וכתיב בן אלא בן הסמוך לגבורתו של איש והיינו משיביא שתי שערות עד שיקיף שקרוי איש גמור. והרמב\"ם שם בפירושו כתב להך דרשא דבן ולא אב. אבל לא תלוי בהקפת זקן אלא מכי מלו ליה ג' חדשים אחר שהביא שתי שערות לפי שמשהביא ב' שערות אפשר שתתעבר ממנו אשה ולג' חדשים יתפרסם ההריון. ולפי שבזמן הזה אפשר לו להיות אב לא יעשה בן סורר ומורה ואפי' לא הקיף תכף הבאת ב' שערות ע\"כ. וברייתא היא שם בסוגיא. וכתבתיה ג\"כ לעיל שם. ומסקינן עלה התם הקיף זקן אע\"ג דלא מלו ג' חדשים מלו ג' חדשים אע\"ג דלא הקיף ומצינו למדין דלא דק הר\"ב במאי דתלי בן ולא אב בהקפת זקן אלא דההיא דרשא לאתויי אף קודם שהקיף מכי מלו ג' חדשים וגם לא דק במ\"ש ראוי להוליד דבין שההולדה תהיה על תחלת ההריון וע\"ש זריעת האיש וכמו שפירש\"י בפי' החומש בפרשת בראשית בפסוק ועירד ילד ובין שתהיה על לידת האשה ביציאת הולד ממנה כמו שפירש\"י גם זה שם בכאן אין גם שניהם אלא מלתא תליא בהיכר העובר ומיהו הך מלתא תיקן במאי דמסיים ולא הראוי להיות אב כלומר משניכר הולד ראוי הוא להקרא אב וידעינן שהוליד]: \n",
+                    "<b>עד שירבה השחור</b>. ונ\"א על הלבן. וכ' רש\"י דל\"ג ליה וכן בפירוש הרשב\"ם בפ\"ט דב\"ב דף קנ\"ו אבל התוס' אמתני' דלקמן בד\"ה הלכה כדברי כלן העתיקו על הלבן וכן קיימו הגי' בספ\"ק דחולין [דף כו] ופירשו הבשר לבן הוא ובפ\"ג דכתובות דף לו כתבו בשם ר\"ח שפי' על הלבן שהשערות סמוך לבשר הם שחורים ובראשם לבנים ע\"כ. ומה שפי' הר\"ב שישחיר אותו מקום משערות הרבה וכן ל' רש\"י ובגמרא אמר רב חסדא אמר מר עוקבא לא שירבה השחור ממש אלא כדי שיהיו שתי שערות שוכבות. ונראות כמו שירבה השחור על הלבן. ומ\"ש הר\"ב ופסק הלכה שהבת ממאנת כו' [*עד שתהא בת כ' שנה ויראה בה סימני אילונית קיצר במקום שה\"ל להאריך ולפרש שאם לא נראה בה סימני אילונית והיא בת כ' מה תהא עליה. והיינו שממאנת עד שתהא בת ל\"ה שנים ויום א' כדכתב בס\"פ דלעיל. וגם הרמב\"ם בפירושו קיצר בזה. אבל בחבורו פ\"א מה\"ג [הלכה ד] כתב עד שתהיה נערה או עד שתתודע שהיא אילונית ע\"כ]. [ומ\"ש] אבל אם בא עליה לאחר זמן זה. שוב אינה יכולה למאן וכו' חיישינן שמא הביאה ב' שערות ונשרו. שהוא ספק דאורייתא שאם היה ידוע שהיו לה שערות קודם שבא עליה. הוו קדושים גמורים שודאי בעל לשם קדושין ואם קידשה אחר א\"צ ממנו גט וכיון שהוא ספק דאורייתא חיישינן שמא הביאה סימנים קודם שבעל וצריכה גט מספק. טא\"ה סי' קנ\"ה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובנגעים</b>. פי' הר\"ב קי\"ל בת\"כ מיעוט שער שנים. עיין מ\"ש בזה רפ\"ד דנגעים: \n",
+                    "<b>רבי עקיבא אומר כדי שיהיו ניטלות בזוג</b>. כתב הר\"ב והוי שיעורא רבא. ונקרצת בציפורן הוי שיעורא זוטא ול' רש\"י עד דאיכא שיעורא רבא דכולהו. אבל בפירושו של הר\"ב במשנה ד' פ\"ד דנגעים מוכח. דניטלות בזוג הוה שיעורא זוטא דכולהו וכ\"כ הרמב\"ם שהוא הפחות שבשיעורים ודשיעורא רבא דכולהו כדי לכוף ראשן לעיקרן. ובספ\"ג דיבמות כתב הר\"ן בשם הרי\"ף משנקרצת בצפורן לא תמאן ולא תחלוץ עד שיהא בהן שיעור לכוף ראשן לעיקרן. עכ\"ל * [וגם הרא\"ש כתב כאן משנקרצת בציפורן לא תמאן]. והכי מסתברא ודאי דלכוף ראשן לעיקרן שהוא השיעור הגדול שבכולן. אבל בעיני גם הדעת מכרעת דנטילה שבזוג יכולה להיות בשער היותר קצר ממה שראוי להיות נקרצת בציפורן. שיותר יוכל לאמן ידיו על ידי כלי ממה שיוכל לאמן בידיו בלא כלי. וא\"כ נטילה דזוג הוא השיעור הפחות כדברי הרמב\"ם וניחא השתא בסידורן של התנאים שכל אחד פוחת והולך. ועיין בספ\"ב דפרה. ושוב מצאתי בספר חכמת שלמה שכתב על פירש\"י ניטלות בזוג שיעורא רבא דל\"ג רבא דכולהו. ע\"כ * [וכן דייק הר\"ב דבאינו כתב דכולהו ואכתי בנטילת הזוג. נ\"ל מ\"ש]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרואה כתם</b>. עיין בסוף משנה ג' דפ\"ח: \n",
+                    "<b>חוששת משום זוב</b>. פי' הר\"ב אם עברו כו' ומצאה עליו כתם גדול שיעור ג' גריסין ועוד. לישנא דברייתא בגמרא הכי הוא. אם יש בו כדי לחלוק שלשה גריסין שהן כגריס ועוד. ופירש\"י כלומר שלש גריסין גסין. דאיכא בכל חד וחד כגריס ועוד. דהכי הוי שיעור כתם. לקמן בפרק הרואה כתם (נדה דף נט): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בין השמשות לכולן</b>. לשון הר\"ב כלומר באיזה מאלו שתראה כו' ואם תראה ב' ימים אחרים כו'. דברי תימה הן. דהיאך יכולה להיות זבה ואין כל אלו הימים אלא ימי נדה. אבל אגב ריהטיה כתב לשונו של הרמב\"ם שכתב כן. ולא עיין. דדברי הרמב\"ם אע\"פ שכתובים הן אחר יום מ'. ויום פ'. מ\"מ לא אמרן אלא לענין רישא דמתני'. יום י\"א וכו' וזה כבר כתב הר\"ב ברישא. ולפיכך מה שחזר וכתב בכאן לא דק. ולשון רש\"י ואם תראה ליום שמיני. ספק נדה ספק שומרת יום כנגד יום. וכן לעולם עד שתפסוק כדי שיעור המפורש לה בערכין [פ\"ב משנה ב'] * [ועיין בפי' הר\"ב ומ\"ש שם ברפ\"ב]: \n",
+                    "<b>הרי אלו טועות</b>. ותקנתן כדמפורש בערכין (רפ\"ב). רש\"י. \n",
+                    "<b>בואו ותקנו את הפקחות</b>. פי' הר\"ב כגון הנך דמייתי בברייתא מי שרואה יום אחד וכו' הלכך משמשת שמיני שלם לילה ויום. ולילה שלאחריו שהוא נגהי ט'. ומשמשת ד' לילות מתוך י\"ח יום וכו'. לבד שמיני ולילו. וכן לשון רש\"י אבל בברייתא משמשת שמיני ולילו עמו. וד' לילות מתוך י\"ח יום נמצא עכשיו דסוף דברי רש\"י והר\"ב מכוונים עם לשון הברייתא. אבל ודאי דאה\"נ דמותרת לשמש בליל תשיעי שכיון שאינו רואה מבערב הרי היא מותרת ולפיכך על כרחנו צריכין לפרש לישנא דברייתא. דלילו עמו. לאו דוקא הלילה שלפניו. שהוא ליל ח' דבר תורה כמו שנאמר ויהי ערב ויהי בקר. אלא גם הלילה שלאחריו הוא בכאן בכלל. ומכיון דמלתא דפשיטא דגם לילה שלאחריו מותרת. סמכה הברייתא דליכא למטעי. אבל לשון הרמב\"ם בפ\"ז מהא\"ב [הלכה י\"ד] משמשת בליל שמיני וביום שמיני. שהוא יום אחד אחר ימי נדתה. ומשמשת בכל י\"ח ד' לילות בלבד. נראה מלשונו שמפרש. ולילו עמו. לילו שלפניו בלבד. וכן נראה מדברי המגיד שכך כוונת הרמב\"ם. אבל הסכים לפי' רש\"י. ובכ\"מ (שם) שנשאל ה\"ר יהושע הנגיד מבני בניו של הרמב\"ם. למה לא מנה ליל ט' מהכלל והיא טהורה בו. והשיב אלו הד' לילות זולת ליל ח' וליל ט' ג\"כ. להיותם סמוכה לה. כי כוונת אמרו בכל י\"ח יום ד' לילות. הוא חוץ מליל ח' וליל ט'. לפי שרבינו העתיק זה המאמר מגמ' דנדה כלשונו ופי' בו ר' שמעון (צ\"ל ר' שלמה) כך. ד' לילות הוא חוץ מליל ח' וליל ט'. וכשתקח (מאמרם) ז\"ל יקשה לפי שהיה ראוי שנאמר ונמצאת משמשת בכל י\"ח יום ו' לילות וכמו שדחקנו להוציא ליל ח' עם היותה בכלל הי\"ח יום. כך נדחק ולהוציא ליל ט' להיותו סמוך לליל ח'. עכ\"ל: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>דם הנדה כו'</b>. מטמאין לחין כו׳ מ״ש הר״ב והדוה בנדתה. מה שזב ממנה. טמא כמותה. לא כמותה ממש .כמבואר במשנה ג׳ פ״ק דכלים: \n",
+                    "<b>ומטמאין יבשים</b>. פי׳ הר״ב דכתיב דם יהיה זובה. בהוויתה יהא. ואף ע״פ שנתייבש. ואימא ה\"מ בלח ונעשה יבש. יבש מעיקרו מנין ותו הא דתנן (*כלומר והתנן א\"נ ותו יבש משונה כו' תוס') [ד\"ה ותו] המפלת כמין קליפה כמין עפר כמין שערה כמין יבחושים אדומים תטיל למים אם נמוחו טמא. (פ\"ג משנה ב') מנלן. יהיה רבויא הוא. גמ': \n",
+                    "<b>אבל הזוב והניע וכו'</b>. עיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ק דכלים: \n",
+                    "<b>והניע</b>. פי' הר\"ב רוק רך כו' עיין פירש\"י שכתבתי בריש מסכת ב\"ק [ד\"ה והבור]. ובגמרא מייתי ליה מוי\"ו דוכי ירוק וכתבו התוס' תימה דתנן ניעו מקמי רוק דעיקר. דכתיב בהדיא. וי\"ל דהך דאתיא מדרשא חביבא ליה. ע\"כ. ועוד אני אומר דכיון דמוי\"ו דרשינן. הוה כאילו כתיב ניע קודם רוק. דהכי הוה דרשא דוי\"ו הנוספת: \n",
+                    "<b>והשרץ</b>. כתב הרב כ\"ז שהשדרה קיימת כו' כלח הוא נחשב. ואנן תנן מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין. א\"ר זירא ל\"ק הא בכולן הא במקצתן. דתניא א\"ר יצחק בר ביסנא ארשב\"י בהם (בשרצים כתיב (ויקרא י״א:ל״ב) כל הנוגע בהם) יכול בכולן. ת\"ל מהם (וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא) (שם). אי מהם יכול במקצתן. ת\"ל בהם. הא כיצד כאן בלח כאן ביבש [גמ']. והקשו התוס' דמהאי בהם ומהם. דרשינן בפ\"ק דחגיגה (דף יא) (כמו שהעתקתי שם בסופו) ששיעורו בכעדשה. ותירצו דהתם אסמכתא הוא. דשיעורין הל\"מ. ע\"כ. ושם בחגיגה כתבו דשמא תרתי שמעינן מיניה. ולמורי נראה תרי קראי כתיבי. כל הנוגע בהם במותם. מהם במותם. אשר יפול מהם אל תוכו. ואל תטמאו בהם. ע\"כ. ומדברי הרמב\"ם נראה דהך דהכא אסמכתא שכתב בפ\"ד מהא\"ה [הל' י\"ב] שקרוב בעיניו שטומאה זו מדבריהם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>או עד שעת כבוד</b>. פי' הר\"ב מפני שחזקת בני ישראל בודקין מבואותיהן בשעת כבודיהן. ואין חזקתו מתכבד. והא דתנן (בפ\"ז דשקלים משנה ב') מעות שנמצאו בירושלים בשאר ימות השנה חולין. לפי ששוקי ירושלים עשוים להתכבד בכל יום [כמ\"ש שם הר\"ב] לא שחזקתן מתכבדין. אלא בשעת כבוד רגילין לעיין ולחפש אם יש שם מעות. א\"נ כשבודקין השוקים שלא יהא שם עצם כשעורה או כעדשה מן השרץ אם היו שם מעות היו נמצאות. תוס' [ד\"ה ש\"מ] [ותירוץ] השני כתבו בפ\"ב דמציעא (דף כ\"ז). אבל בפ\"ק דפסחים (דף ז') תירצו דשרץ שהוא בכעדשה אין חזקתו כל כך מתכבד כמו במעות: \n",
+                    "<b>או עד שעת הכבוס</b>. כתב הר\"ב אבל אותן של קודם כבוס לא מפני שחזקת בנות ישראל בודקות כו' ואין חזקתו מתכבס. ולאחר הכבוס בודקות. והיינו כשהכתם בסיטרא או בזוית. דהא חזינן דע\"י כבוס טוב הולך הכתם בלא סממכים. והא דתנן בפ\"ט משנה ו' מעבירין עליו ז' סממנים ה\"ה דאזיל ליה ע\"י כבוס טוב. א\"נ ע\"י כבוס סתם לא אזיל. ובודקות חלוקיהן. היינו לפני כבוס. ואי מצאה הכתם מעבירה עליו ז' סממנים או תעשה כבוס גמור וטוב. כ\"כ התוס': \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר היבש מטמא למפרע</b>. כתב הר\"ב דוקא בשרץ כו' הכי מפרש רבי אלעזר למלתיה. ומש\"ה פסק הרמב\"ם בחבורו פי\"ח מה' אבות הטומאות כר\"ש הואיל ור\"א מפ' למלתי' בגמ'. אבל בפירושו כתב דאין הלכה כר\"ש כמ\"ש הר\"ב. ומ\"ש הר\"ב אמרטוטי אמרטוט. פי' בערוך ענין לחלוחית. ונ\"ל שהוא כלשון דמתרגמינן במשלי כ\"ה מעדה בגד. מרטוט. וענינו בכאן שהיה מרוצץ ומרוסס. כמו המרטוט ונקרא בל' חכמים ג\"כ סמרטוט: \n",
+                    "<b>שהוא יכול לחזור ולהיות לח</b>. סירכא דלישנא דמתני' דלעיל נקט. אבל הכא לא שייך ענין חזרה. שהרי לא נתייבש. דאי נתייבש. או נפל מיא עליה. וחזר לכמות שהיה. הוה מתמרט (לחוץ). ולשון הר\"ב עדיין הוא יכול להיות עכשיו לח. וכן לשון הרמב\"ם בפי\"ח מהא\"ה [הל' ד] בדפוס ישן. ויהיה עתה לח כעת שנמצא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הבאים מרקם</b>. פי' הר\"ב שהן נכרים. ר\"ת גריס (רקת) דאילו ברקם היו ישראל. כדתנן בריש מסכת גיטין אף המביא מן הרקם ומן החגר. ולא קשה מידי דטובא רקם הוה כדפרישית שם. ועוד אע\"ג דברקם ישראל הוו. קאמר הכא דכתמן טהורים. דישראל מצניעין כתמיהם. אלא של נכרים הן וטהורים. ורבי יהודה מטמא משום שיש שם גרים. א\"נ הכא איירי בידוע שהן של עכו\"ם הדרים שם. תוס': \n",
+                    "<b>מבין ישראל</b>. עיין במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>שלא נחשדו על כתמיהן</b>. ואע\"ג דכתמים דרבנן. הך טומאה אית להו. דסברי דמגופה אתא. תוס' * [ומכיון דכתמים מדבריהם לפיכך ז\"ש הר\"ב שעשאום כנכרים כו' וכתמיהן טהורים. אע\"ג דלעיל פי' דגירי אמת הן. ולחשבו ישראלים. דאע\"ג דחטא. ישראל הוא. \n",
+                    "<b>[לא] אבל הם אמרו דכתם לטמו והם אמרו דבכותים של עכשיו לא מטמו</b>. ועיין לקמן]. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חוץ מן הנמצאים בחדרים</b>. וכן העתיק הר\"ב. גם הרמב\"ם בפירושו אבל בחבורו פ\"ד מה' משכב [הלכה י] העתיק בחורים: \n",
+                    "<b>מפני שהם קוברים שם את הנפלים</b>. פי' הר\"ב לפי שעה כדי שיסלקו אותן לאחר זמן כו' כ\"כ התוס'. משום דאל\"ה היאך משתמשים שם בימי טומאתן. והלא נזהרים הם מטומאת מת ונפלים. כדתניא לקמן נאמנים לומר לא קברנו שם הנפלים. ובפ' בנות כותים (נדה דף לג) אמרינן דנשוי מטמא משום בועל נדה. אבל פנוי לא כמ\"ש שם. וכתב הרמב\"ם דהאידנא הנה הכותי עצמו אם מת לא יטמא באהל לפי שהם נכרים שאין מטמאין באהל. ועיין מ\"ש במשנה ז' פ\"ב דאהלות [ד\"ה מדורות]. *[וקשיא לי למה לא יטמא באהל דהואיל וגרי אמת הן כדלעיל. ישראל גמור הוא. אלא שחטא. וצ\"ל דאנן ס\"ל דגירי אריות הן]: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר</b>. לא היו קוברין אלא משליכין וחיה גוררתן. גמ' מאי דרוש לא תשיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך (ומוקמינן לה בספרי במוכר קברי אבות ו). כל שיש לו נתלה יש לו גבול. כל שאין לו נחלה אין לו גבול: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נאמנים לומר כו' או לא קברנו</b>. כ' הר\"ב וכגון שכהן כותי עומד שם ותרומה בידו ואוכלה (דהשתא ודאי. דלאו תרומה טמאה היא דהיא באזהרה לטהור. וכ\"ש לטמא. א\"ה מאי למימרא. מהו דתימא לא בקיאה ביצירה וכי קברי נפל לא ידעי דהוא בן מ' יום. וסברי מיא בעלמא הוא ואינו מטמא) קמ\"ל. גמ'. וכהן כותי היינו מבניו של הכהן אשר שלח מלך אשור להורות משפט אלקי הארץ כמ\"ש בסוף מלכים וידעו חכמינו ז\"ל ששבו לדת אחת הני כהני עם הכותיים כך נ\"ל: \n",
+                    "<b>נאמנים לומר על הבהמה אם בכרה כו'</b>. כ' הר\"ב והוא שראינוהו עובד וגוזז וכו'. א\"ה מאי למימרא. מ\"ד לא בקיאי בטינוף (בבהמה דקה ופטר את הבהמה מן הבכורה. ובבכורות מפרש (הר\"ב ברפ\"ג) מאי טינוף והני כותיים לא בקיאי בטינוף וזמנין דלא טנוף. ואמרי טינוף הוא ופוטרין את הבא אחריו) קמ\"ל. גמרא: \n",
+                    "<b>נאמנים על ציון קברות</b>. כתב הר\"ב ציון דכתיבא זהירין. דכתיב וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון. במועד קטן (דף ה') מפיק מהכא ציון של בית הקברות וא\"ת לר\"ש (שכתבתי במשנה ז' פ' בתרא דאהלות) דאמר אין קברי נכרים מטמאים באהל היכי מפיק מהכא. *[הא דאמר במ\"ק דאין מציינין אלא על טומאת אהל] (וכ\"כ הר\"ב בריש מס' שקלים). י\"ל מדמציינין לפי שעה (כלומר במלחמות גוג) ציון משום טומאת מגע ומשא א\"כ לכל הפחות יש לציין בטומאת אהל תוס' * [ומ\"ש הר\"ב וסומכים עליהם. מסיים רש\"י ועבדינן טהרות היכא דלא ציינו]: \n",
+                    "<b>הסככות פי' הר\"ב אילן המיסך כו' וידוע ודאי שיש קבר תחת אחת מהן כו'</b>. הארכתי בזה בס\"ד במשנה ב' פ\"ה דאהלות וכן בפרעות עיין שם * [וז\"ש הר\"ב גבי סככות והעיד על אחד כו' ובפרעות כתב והעיד על מקצתן כו' הוא לשון רש\"י ואין לדקדק למה שינה הלשון]: \n",
+                    "<b>בית הפרס</b>. פירש הר\"ב לשון דבר הפרוס כו' ומפי אחרים שמעתי כו' ואני ראיתיו בתוספתא (דסוף פרקין ד\"ה בית הפרס). ועוד להר\"ב פי' שלישי בריש פ\"י דאהלות. ומה שכתב הר\"ב וכל מאה אמה של סביבות הקבר עיין גם זה שם: \n",
+                    "<b>זה הכלל</b>. כתב הר\"ב לאתויי תחומים כו' (פירש הר\"ב) דתחומין דרבנן ועיין מה שכתבתי בזה במשנה א' פרק ד' דעירובין (ד\"ה עגולות): \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כנגד בית התורפה</b>. פירש הר\"ב בית הערוה ולהלן במ\"ח פ\"ח [דתרומות תנן אם היתה מונחת במקום התורפה. פי' מקום מבוזה שאינו מוצנע ולשון יווני ובלע\"ז נמי לדבר שאינו הגון קורין תורפי. ותרגום לעג וקלס (תהילים מ״ד:י״ד) ממנקותא ותרפותא. ערוך]: \n",
+                    "<b>שלא כנגד בית התורפה טהורה</b>. פי' דכיון שא\"א שנטף שם מן התורפה לשמא הביאתו שם בידיה לא חיישינן. וכדאמרינן בגמרא (דף נח) דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום ב\"י סי' ק\"ץ בשם הרשב\"א: \n",
+                    "<b>על עקבה כו'</b>. פירושא דרישא. ולשון הרמב\"ם בפ\"ט מהא\"ב (הלכה ח') כיצד נמצא על עקבה וכו' ומ\"ש הר\"ב זמנין דמתרמי ונגע באותו מקום לשון הרמב\"ם בעת ישיבתה. ועיין לשון רש\"י שהעתקתי במשנה ב' פ\"ד דשבת (ד\"ה מטלטלין): \n",
+                    "<b>ועל ראש גודלה</b>. לרבותא נקט על ראש גודלה. וכ\"ש לשאר הרגל כך דקדק הב\"י מדברי הרשב\"א: \n",
+                    "<b>ראתה על חלוקה מן החגור ולמטה טמאה</b>. פי' חגור סינר שחוגרות בו הנשים לצניעות. ועל חלוקה כל שהוא למטה מן החגור ל\"ש כנגד בית התורפה ל\"ש מן הצדדים. לפי שחלוק עשוי להתהפך ומה שלאחריה חוזר לפניה וכל שהוא למטה מן החגור פעמים שהוא מכוון כנגד בית התורפה. ב\"י בשם הרשב\"א. ונ\"ל דאצ\"ל דמה שמן בית התורפה ולמעלה עד החגור דודאי דחיישינן דמתרמי כנגד בית התורפה ע\"י שחייה ששחתה דשכיחא טובא שתשחה ובעת השחיי' מגיע החלוק מה שתחת החגורה עד למטה כנגד בית התורפה: \n",
+                    "<b>וכן בפליום</b>. והרב העתיק בפליון ופי' מטפחת שהיא מתכסה בו ולכאורה שמתכסה בו כולה קאמר וכי הא דפי' הר\"ב בריש פכ\"ט דכלים הפליון סדין שמתעטף בו כולו. אלא דהתם הקשתי לשאול משום דבמתני' קתני אפליון של ראש ואילו דהכא דסתמא קתני ניחא לפרושי שמתכסה בו כולה. אלא דקשיא לי נמי ממאי דכתב הכא מטפחת וסתם מטפחת אינו כלי גדול כל כך שמתכסה בו כולה כדמוכחי ג' מטפחות דתנן במשנה י\"ד פכ\"ד דכלים. וממאי דכתבתי נמי בריש פכ\"ט דכלים. דמדברי הר\"ב דפרק כל כתבי מצאנו ראינו דפליון דבגמ' דהתם דמפרשי מצנפת וידוע שהמצנפת נעשה למכסה על הראש ולכן נראה גם בכאן לאו מתכסה כולה קאמר אלא מתכסה על ראשה בלבד. ול' הרמב\"ם דהתם פכ\"ט דכלים פוליון של ראש המטפחת אשר ישימו הנשים על ראשן ע\"כ. אבל בכאן העתיק הרמב\"ם פוליום כגירסת הספר ומפרש שהוא האזור אשר חגרו בו. ואף רש\"י העתיק פוליום. אבל מפ' שהוא מעפורת שמתכסה בו. והמגיד פ\"ט מהא\"ב כ' י\"א מעפורת שהוא מכסה בו ראשו ע\"כ. וכ\"כ הטור סי' ק\"ץ וכ\"כ ב\"י בשם הרשב\"א וכתב ב\"י דדוקא בכסוי בעלמא ואינו מקושר יפה אבל אם קשרה בו ראשה וכשנעורה מצאתו ג\"כ קשור יפה פשיטא שאינה חוששת לו דהא חזינן שלא נתהפך ולא חזר אילך ואילך: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד כגריס של פול</b>. ושיעורו מפורש ברפ\"ו דנגעים: \n",
+                    "<b>ואע\"פ שלא הרגה</b>. כתב הר\"ב ר\"ח פליג את\"ק דאמר הרגה אין לא הרגה לא. ואיכא למידק אדברי ת\"ק דא\"כ אין לך אשה טהורה לבעלה שאין לך כל מטה ומטה שאין בה כמה טיפי דם מאכולת. ובגמ' הרגה אין לא הרגה לא מתני' מני רשב\"ג היא דתניא הרגה תולה לא הרגה אינה תולה דברי רשב\"ג וכו' ארשב\"ג לדברי אין קץ שאין לך אשה טהורה לבעלה כו' אבל נראין דברי ר\"ח בן אנטיגנוס מדברי. וכל הפוסקים פסקו דהלכה כר\"ח בן אנטיגנוס שהרי ת\"ק הודה לו ואף הרמב\"ם בחבורו רפ\"ט מהא\"ב פסק כמותו * [והר\"ב שכתב שאין הלכה כר\"ח בן אנטיגנוס מפי' של הרמב\"ם כתב כן]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>דם ולא כתם</b>. וקצת קשה לי דאכתי ליהוי ספק דאורייתא ולחומרא. ואפשר לי לתרץ מהא דאמר שמואל בגמרא ריש פרקין בדקה קרקע עולם וישבה עליה ומצאה דם עליה טהורה שנאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה האי בבשרה מבעי ליה שמטמאה בפנים כבחוץ (כמ\"ש הר\"ב ברפ\"ה) א\"כ לימא קרא בבשר מאי בבשרה ש\"מ עד שתרגיש בבשרה ואכתי מיבעי ליה בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה (כי הא דרפ\"ג) תרתי ש\"מ ומדלא ארגשה אע\"פ דאפשר לאו אדעתה הלכך לא הוי כשאר ספק דמדאורייתא דלחומרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>*[עד</b>. כתב הר\"ב הבגד שמקנחת כו' קרוי עד כלו' שהוא מעיד אם היא נדה או לא. וכן מסיים הערוך ואם היתה נדה בשעת תשמיש נראה בה דם ומסיים עוד ואע\"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר וכבגד עדים כל צדקותינו ע\"כ. והוא פסוק בישעיה סי' ס\"ד ופירשו רש\"י ורד\"ק לשון הסרה וריחוק והרד\"ק הביא לראיה משנה ומשמשת בעדים דבפרק קמא. ולפ\"ז אינו מלשון עדות]: \n",
+                    "<b>עגול טהור</b>. עד שיהא בו כגריס ועוד. הרא\"ש: \n",
+                    "<b>משוך טמא</b>. אפי' כל שהוא ובכתם מודה ר\"א בר רבי צדוק דאף במשוך בעינן כגריס. הרא\"ש: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אם עומדת טמאה</b>. כתב הר\"ב דאמרינן מי רגלים הדור למקור כו' דאיידי דדחיק להו עלמא. דמעומד השתינה ולא יכלה לעצור. הדור מי רגלים למקור כו' רש\"י בר\"פ דלעיל: \n",
+                    "<b>יושבת טהורה</b>. כתב הר\"ב בגמ' מוקמינן לה ביושבת על שפת הספל ומקלחת מי רגלים לתוכו בחוזק כו'. אבל עומדת אי אפשר לה לקלח. כדמסיק הר\"ב לקמן. וכן פירש רש\"י והקשו התוס' דא\"כ אמאי נקט כלל עומדת. לא ליתני אלא יושבת. ולפלוג בין מזנקת לשותתת. ויש ליישב דנקט עומדת. משום דפסיקא ליה דלעולם שותתת היא. א\"נ משום ר\"י נקט לה. דאפילו בעומדת שאין רחמה נפתח מטהר. ומ\"מ פירשו בענין אחר. ואין להאריך בזה. ומ\"ש הר\"ב וכשהיא מקלחת בחוזק אין דרך דם המקור לצאת כו'. שמחמת הזינוק [נסתם] המעין של דם. תוספות [סד\"ה דלמא]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יוסי מטהר</b>. כתב הר\"ב דהא אפילו באשה גרידתא כו' אלא לאשמועינן ממשנה יתירתא דאפילו לכתחלה מטהר רבי יוסי לאשה שעושה צרכיה וראתה דם. שתתעסק בטהרות. דאילו לבעלה. לא שייך לכתחלה ודיעבד. והא ליכא למימר דלעולם באשה לבדה דוקא בדיעבד. והכא בס\"ס קמ\"ל דאף לכתחלה. דודאי דלכתחלה דבס\"ס לא איצטריך כלל לאשמועינן: \n",
+                    "<b>ור' שמעון מטמא</b>. אבל ר\"מ מטהר הכא כמו רבי יוסי. וכדתניא ר\"מ ור' יוסי מטהרין. ומתניתין איידי דסליק מרבי יוסי. פתח בדרבי יוסי. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לנכרית</b>. לשון הר\"ב שהיא רואה דם שהיא גדולה וידענו בה שכבר ראתה דומיא דנדה. פירוש לא הרואה בעידן שאלה קאמר. דא\"כ מאי שנא נכרית אפילו ישראלית נמי. וכדקתני או לנדה. אלא רואה. שהגיע זמנה לראות וראתה קאמר. ולאפוקי לא הגיע זמנה לראות וראתה. והא דקאמר נכרית דומיא דנדה. לאו דומיא דנדה ממש אלא דמדמינן להו כל היכא דאיכא לדמויינהו. והיינו נכרית שכבר ראתה כנדה שרואה עכשיו. ב\"י סי' ק\"ץ בשם הרשב\"א: \n",
+                    "<b>שלש נשים כו'</b>. משום הנהו גווני דמתני' ה' נקט נמי הכא שלש: \n",
+                    "<b>או שישבו על ספסל אחד</b>. זו אחר זו. דומיא דחלוק ונ\"מ לבדקה אחת מהן ומצאה טמאה כדלקמן. כן כתב הרשב\"א בשם הר\"א. ב\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שהיו ישנות במטה אחת</b>. ותכופות ודבוקות יחד. כדפירש הר\"ב במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>בדקה אחת מהן</b>. מיד תיכף למציאת [לה] הדם. אבל אם שהתה כדי שיעור בדיקה. דהיינו כדי שתקנח בחורין ובסדקין אין הבדיקה מועלת לטמאה. לטהר האחרות. ולא לטהורה. לטהר עצמה. מסקנת הפוסקים. ועיין במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>ותולות זו בזו</b>. כלומר אם לא בדקה שום אחת מהן. או בדקו כולן ונמצאו טהורות. וכתב הר\"ב שאם היתה האחת מעוברת כו' וכן לכל ד' נשים דדיין שעתן. ושוות הן. במשנה ג' דפ\"ק. וכן תני להו בהדיא בגמ': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בדקה אחת מהן ונמצאת</b>. טהורה ולעיל קתני ומצאה טמאה. ותן האמור בזה בזה. והאמור בזה בזה: \n",
+                    "<b>כולן טמאות</b>. ומיהו תולות זו בזו. כדלעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שבעה סמנין מעבירין על הכתם</b>. ולעיל פ\"ז מ\"ב כתבתי בשם התוס'. דה\"ה בכבוס טוב: \n",
+                    "<b>מעבירין על הכתם</b>. שאם הדבר מסופק אם הוא דם או צבע. בין לבעלה בין לטהרות מעבירין עליו ז' סמנין. ואם עמד בעינו הרי זה צבע. וטהורה. ואם אינה מעברת עליו ודאי טמאה מספק. שאין זה ספק של דבריהם דהולכין בו להקל. שהרי כבר אנו יכולין לעמוד על עקרו של דבר בבדיקה. הלכך כל שאינה בודקה בסימנין הרי היא טמאה והבגד טמא. המגיד פ\"ט מהא\"ב [הלכה ל\"ו]: \n",
+                    "<b>ונתר</b>. כתב הר\"ב בערבי קורין לו שי\"ב. ועיין מ\"ש בזה בריש פ\"ב דכלים: \n",
+                    "<b>או שדיהה</b>. פי' הר\"ב נשתנה מאדמימותו. כלומר שחסר ממנו מראה האדמימות. כדפירש הר\"ב בדיהה דלבנונית במ\"ב פ\"ק דנגעים. *[וכן במכילתין ספ\"ב]: \n",
+                    "<b>הרי זה כתם כו' וצריך להטביל</b>. ואפילו דיהה ולא עבר. מהני טבילתו. ועיין מ\"ש במשנה ב' פ\"ג דאהלות [ד\"ה שכל הבלוע]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל שלא טעם כלום</b>. שהאוכל ממתקו ומעביר את כחו. רש\"י. וכ' הר\"ב והוא שישן כו' ובמ\"ח פרק בתרא דפסחים תנן ישנו כו' וקאמר ר' יוסי דהיינו נתנמנמו. והלכה כמותו. ובגמ' דהכא מסקי' נמי דכי נתנמנם סגי. ותמיהני דלא מסייעינן מההיא דפסחים. ומ\"ש הר\"ב ואם השכים בבקר ושנה פרקו לא הוי רוק תפל. פרש\"י דהדבור מעביר כח הרוק: \n",
+                    "<b>וצריך לכסכס</b>. פי' הר\"ב לשפשף כו' שכופל צד עם צדו ומשפשף כן ל' רש\"י ומסיים נמי ומוליך ומביא אבל לא מלאני לבי להגיה זה משום דבגמ' (דף סג) בעי ר' ירמיה אי הולכה והובאה נחשביה כא' או כתרתי ועלה בתיקו. ואפשר דהואיל וכתמים דרבנן לקולא. וא\"צ להוליך ולהביא ג\"פ. ומ\"מ הרמב\"ם בפ\"ט מהא\"ב (הל' ל\"ז) כתב ג\"כ ומוליך ומביא בכל כסכוס: \n",
+                    "<b>לא עשה ולא כלום</b>. ל' הר\"ב לא לבדוק ולא לבטל. וכן לשון רש\"י וכלומר שאם יודע ודאי שהוא דם ורוצה לבטלו כדי שתטלה לה הטבילה דהא תנן במשנה ב' פ\"ג דאהלות שכל הבלוע שאינו יכול לצאת טהור הא יכול לצאת טמא. ואע\"ג דלא נפיק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואלו הן הוסתות מפהקת כו'</b>. וכולהו הני וסתות איירי שמפהקת או מעטשת שעה או שתים בעת שרגילה לראות אבל משום פיהוק או משום עטוש חדא זימנא לא קבעה מדמפליג (במתני' דלקמן) בין תחלת וסת לסוף וסת. ובחד פיהוק וחד עיטוש לא שייך תחלה וסוף. תוס'. ואיכא למידק דאי משום הא דלקמן אמאי מצריכין כל כך שיהא שעה או שתים. וגם קשה ז\"ש כלל או שתים. ול' הרא\"ש כמה פעמים זה אחר זה וגם לא תלי טעמא בדלקמן אלא משום דחדא זימנא זה דרך כל האדם: \n",
+                    "<b>ומעטשת דרך מטה</b>. טור סי' קפ\"ט: \n",
+                    "<b>צמרמורת</b>. כ' הר\"ב ל' סמר מפחדך בשרי. וצמרמורת כפול. הרמב\"ם. והסמ\"ך והצד\"י מתחלפים. ששניהם ממוצא השינים. ובחבורו רפ\"ח מהלכות א\"ב כתב ויסתמר שערות בשרה ומתישב בהכי מאי דהדר כתב הר\"ב לק' או אוחזה רתת ורעד אע\"ג דאין כן דעת הרמב\"ם בהך דלקמן שהוא כ' (רפ\"ח מהא\"ב) או ייחם בשרה. אבל נראה בעיני שחלוף גרסאות הן בגמ' (דף ס\"ג) דהר\"ב גורס ורותתת והרמב\"ם גורס ורותחת בחי\"ת: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בסוף הוסתות</b>. ולא נמשך אחר הוסתות כך מסיק הטור סי' קפ\"ט בשם הרשב\"א: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר אף ימים ושעות וסתות</b>. כ' הר\"ב שעות נמי וסתות כו' מותרת לשמש וחוששת בשעה ששית לבד דתניא והזרתם את בני ישראל מטומאתם (ויקרא ט״ו:ל״א) מכאן אמר רבי ירמיה (ובפ\"ב דשבועות דף י\"ח גרסינן א\"ר יאשיה) (וכן נראה) אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן. וכמה אמר רבה עונה. ולמאי דכתבתי במשנה ד' פ\"ב דקיימא לן וסתות דרבנן קרא אסמכתא בעלמא וכן כתב המגיד בפ\"ד מהא\"ב (הלכה י\"ב) גם הר\"ן פ\"ב דשבועות: \n",
+                    "<b>ר' יהודה אומר כל היום שלה</b>. פי' הר\"ב משעבר הנץ החמה ולא פליג אוסתות הגוף דרישא וכן כתבו כל הפוסקים. ומ\"ש הר\"ב דהלכה כר\"י הכי אמר רבא בגמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שאין אשה קובעת לה וסת עד שתקבענו ג\"פ</b>. וה\"מ למעקריה שאינו נקבע כדי שתהיה צריכה ג\"פ לעקרו אבל לחוש לו חוששת אפילו בפעם א' כמבואר בגמרא וממתני' דקתני וזה וזה אסורין לא הוה שמעינן אלא בימי נדתה ולא בי\"א ימים שבין נדה לנדה כמבואר בגמרא: \n",
+                    "<b>ואינה מטהרת הוסת עד שתעק' ממנה ג\"פ</b>. וה\"מ כשקבעתו ג\"פ אבל לא קבעה לה אלא פעם אחד. או ב\"פ. בחדא זימנא מיעקרא כדאיתא בגמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נשים בבתוליה' כגפנים וכו'</b>. הדברים הללו הם מועילים לנו בדיני הטוען לא נמצאו בתולים לנערה ורי\"א כי יש נשים שאין להם דם לא דם נדה ולא דם בתולים אמנם לא תוליד כו' הרמב\"ם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>*[שלא הגיע זמנה לראות</b>. שזמנה הוא כשהיא נערה והביאה ב' שערות. הר\"ן]: \n",
+                    "<b>ארבע לילות</b>. ב\"ה לא בעו רצופין כדלקמן. וכן נראה דד' לילות לב\"ש אפילו מפוזרות כמו לב\"ה. תוס': \n",
+                    "<b>עד מוצאי שבת ד' לילות</b>. פי' הר\"ב שהרי היא נשאת ברביעי כו'. ובגמ' אתמר שימשה בימים רב אמר לא הפסידה לילות ולוי אמר הפסידה לילות רב אמר לא הפסידה לילות עד מוצאי שבת תנן. ולוי אמר הפסידה לילות מאי ד' לילות דקתני ד' עונות. ולרב למה ליה למתנא ד' לילות. אורח ארעא קמ\"ל. דדרכה דביאה בלילות. ולוי לתני ד' לילות. עד מ\"ש למה לי. הא קמ\"ל דשרי למבעל לכתחלה בשבת. ולענין דינא הלכה כדברי שניהם. וא\"ת ולרב מנלן למידק מדקתני עד מוצאי שבת דלא הפסידה לילות. ודילמא למימרא דבעינן רצופים וה\"נ מאי מקשה וללוי עד מ\"ש למה לי דהא איכא למימר להצריך שיהיו רצופים לא קשיא משום דבתר הכי תניא מעשה ונתן לה רבי ד' לילות מתוך שנים עשר חדש: \n",
+                    "<b>נותנין לה בעילת מצוה</b>. פי' נותנים לה אותה הביאה שבועל כדרכו וגומר ביאתו וא\"צ לפרוש כדרך המשמש עם הטהורה ופרסה נדה תחתיו (כדתנן במשנה ד' פ\"ב דשבועות) אלא פורש אפילו בקושי אע\"פ שיציאתו הנאה לו כביאתו דביאה זו נתנו לו שיבעול ולא חששו להנאת יציאתו (כו'). ולא כפי' הראב\"ד דעומד עד שימות האבר דא\"כ מאי נותנין לו דקאמר. על כרחך צריך לבעול בעילת מצוה. הרא\"ש. ונ\"מ לדידן כדלקמן: *\n",
+                    "<b>[בעילת מצוה</b>. פי' הר\"ב בעילה הראשונה קרי לה בעילת מצוה משום דכתיב (ישעיהו נ״ד:ה׳) כי בועליך עושיך. ואמר (סנהדרין כ\"ב) אין אשה כורתת ברית אלא למי שעושה אותה כלי וע\"י כך מידבק בה ובאין לידי פריה ורביה. ולהכי קרי לה לבעילה ראשונה בעילת מצוה. תוס' פ\"ק דכתובות דף ד' ד\"ה בעילה]: \n",
+                    "<b>כל הלילה כולה</b>. כתב הר\"ב וכל הדברים הללו בדורות הראשונים בלבד אבל אחר שפשטה החומרא כו' כל הנושא בתולה אפי' קטנה כו' לאחר שבעל בעילת מצוה אין מותר לו לבא עליה עד שתספור ז' נקיים. ולכאורה להכי לא תלינן במכה כמו בפ\"ח משנה ב' לענין כתם דהכא שאני כיון דודאי מגופה בא. אבל א\"א לומר כן דבהדיא תניא בגמרא דף ס\"ו דראתה מחמת תשמיש ג\"פ לא תשמש וכו' ואם יש לה מכה באותו מקום תולה במכתה. אלא טעמא כמ\"ש הרא\"ש וז\"ל נ\"ל דטעם לחומרא זו לא בשביל שנחוש שמא יצא דם מן המקור עם דם בתולים דלמה נחוש בתנוקת שלא הגיע זמנה לראות ואפי' באשה הגדולה למה נחוש הא אמרינן לקמן (ד' ס\"ו) דאפי' אשה שהוחזקה להיות רואה מחמת תשמיש אם יש לה מכה תולה במכתה ולא חיישי' שמא יצא דם ממקור עם דם מכתה ואין לך מכה גדולה מזו. שבעלה ויצא ממנה דם בתולים. אלא טעם חומרא זו משום דבעילת מצוה לכל מסורה. ואין הכל בקיאין בחילוק שיש בין תנוקת שלא הגיע זמנה לראות. ובין הגיע זמנה. בין בוגרת. ובין ראתה ובין שלא ראתה. ועוד משום דחתן יצרו תוקפו הלכך הסכימו רבותינו להשוות כולם וליתן להם דין חומרא שבחומרות. דהיינו בוגרת שראתה שנותנין לה בעילת מצוה [כרבותינו שנמנו שיהא בועל בעילת מצוה ופורש כדאיתא בגמרא] ואע\"ג דהחמירו לעשותה כנדה אחר בעילה זו. נותנין לו לכל ביאה זו שיבעול ויגמור. וכיון שהחמירו בביאה זו לעשותה כנדה. הלכך אפי' בעל ולא מצאה דם. כיון דרוב נשים יש להם דם בתולים. חיישינן שמא היה שם טיפת דם כחרדל ונאבד. או שמא חיפהו ש\"ז. דבהטיה נמי לא תלינן. דמלתא דלא שכיחא הוא וכו'. ואפילו בוגרת נמי. אע\"פ שאין לה טענת בתולים * [לגי' הרי\"ף פ\"ת דכתובות. ולגי' רש\"י אצ\"ל כלל. שהרי יש לה טענת דמים] מ\"מ כיון דיש בוגרת שיש לה דם בתולים לא פלוג. וצריך לפרוש אפילו לא מצאה דם. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יהודה אומר כל שלא הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה</b>. תניא א\"ל לר\"י אלמלא ידיה [מונחות] בעיניה (כאותה ששנינו במשנה ד' פ\"ד כנותן אצבע בעין. ועוד בגמרא פ' דלעיל ד' ס' ע\"ב. כך נ\"ל) כל בין השמשות. יפה אתה אומר. עכשיו אימר עם סילוק ידיה ראתה. מה לי הפרישה בטהרה בשביעי מן המנחה ולמעלה מה לי הפרישה בטהרה בראשון בראשון מי איכא למאן דאמר כו' גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ביום ראשון</b>. פי' לנקיים. שהוא רביעי להתחלת זיבה: \n",
+                    "<b>רבי אלעזר אומר</b>. כתב הר\"ב דהלכה כמותו. הכי איפסק בגמרא (לעיל דף ז'): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מטמאין במשא</b>. פי' הר\"ב באבן מסמא. כדכתיב (דניאל ו') והיתיאת אבן חדא ושומת על פום גובא. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מטמאה משום כתם</b>. פירש הר\"ב משום כתם של נדה במשהו. ואע\"ג דנעקר דם משמתה. דמקור מקומו טמא. גמרא. וכתבו התוס' ולא לענין שיהא הנוגע בו טמא טומאת מגע. דאפילו בלא מקור ליטמא אפילו פחות מרביעית. משום דנגע במת. אלא כתם ראייה גמורה קאמר. שיטמא הדם במגע ובמשא. אע\"ג דלא רואה היא לאחר מיתה. הואיל והיה במקור מחיים. ומשעת כבוס ליכא לטמויי כמו כתם (כדתנן במשנה ב' פ\"ז). דהא ודאי השתא הוא דאתא דם. לא מהני טומאת כתם אלא להיות טומאה בפחות מרביעית במשהו. ע\"כ. [ותמיהני על מ\"ש דפחות מרביעית דם טמא. משום דנגע במת. דהא תנן במשנה ה' פ\"ב דאהלות רביעית דם שחסר טהור. והעתיקה הרמב\"ם בספ\"ג מהט\"מ וכתב שאם חסר כל שהוא טהור]: \n",
+                    "<b>ומודה רבי יהודה ביושבת על משבר וכו' שהיא מטמא' משום כתם</b>. פירש הר\"ב במשהו שנעקר מחיים וכו' ומסיק דמטמאה באהל. וכדפרשינן בגמרא דמשום דם תבוסה ומדרבנן. וכי הא דתנן במשנה ה' פ\"ג דאהלות. ור' יהודה נמי ס\"ל דמטמא בדם תבוסה. וכן פירש\"י הכא דלר\"י מטמא באהל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היתה מערה מים לפסח</b>. פי' הר\"ב מכלי אל כלי כו'. אבל במים אינה נוגעת. וא\"ת ולתני אינה נוגעת. דלגופא לא איצטריך. דפשיטא דמערה דהא אינה מטמאה בהיסט וי\"ל דאיצטריך לאשמועינן דלא חיישינן שמא נגעה. תוס'. ומ\"ש הר\"ב שטבלה לסוף שבועים, וכן לשון רש\"י. וכלומר לסוף איזה שבוע מן השבועות שיש לזכר ולנקבה *[א\"נ לשבועי' היינו טעמא דנקטו הזמן הארוך] והרמב\"ם במשנה דלקמן כתב בהדיא לסוף ז' לזכר וי\"ד לנקבה [אבל מדנקטי עד יום שמנים. א\"כ בדנקבה מיירי. ונקטי הימים המרובים. וה\"ה למעוטים דשל זכר]: \n",
+                    "<b>חזרו לומר הרי היא כמגע טמא מת לקדשים</b>. כלומר שהחזרה היתה בשתים. חדא לחומרא. וחדא לקולא. דמאי דבראשונה לא היתה אלא כשאר טבול יום שהוא שני החמירו בשניה לעשותה כמגע טמא מת שהוא ראשון. וזו חומרא היא. אבל הקילו בדבר אחר. דלא תהא מגעה מטמא כלל אלא לקדשים. אבל לא לחולין שנעשו על טהרת הקדש. וטעמא דבטל דעת המתפיס לקדש. כמ\"ש בסוף מתני' ב' פ\"ב דטהרות: \n",
+                    "<b>כמגע טמא מת</b>. שעדיין לא טבל. הרמב\"ם פ\"ה מה' משכב [הלכה ד']. ועיין במשנה דלקמן. ולא ידעתי למה תלינן בטמא מת ולא בנדה. דנוגע בנדה נמי ראשון הוא. ואשה זו בימי נדת דותה היתה טמאה. והרמב\"ם שם כתב כמו שנגע בנדה. או בטמא מת כו': \n",
+                    "<b>כמגע טמא מת לקדשים</b>. וא\"כ משקה של קדש שנגע בטבול יום הוי שני. וקשה דברפ\"ב דמעילה תנן חטאת העוף כו' הוכשרה ליפסל בטבול יום. ופי' הר\"ב דלטמויי לא. כתבו התוס' פ\"ו דחולין דף פ\"ח. דמתני' דהכא אבא שאול היא. דתניא במעילה רפ\"ב אבא שאול אומר טבול יום תחלה לקדש. ע\"כ. ונפלאתי על הרמב\"ם שבפ' ה' מהל' משכב כתב טבול יום לקדשים ה\"ה כראשון לטומאה. והיינו כסתמא דהכא. ובפ' עשירי מהל' אבות הטומאות כתב טבול יום פוסל תרומה וקדש. וכ\"כ בפ\"ז מהט\"א וכסתמא דרפ\"ב דמעילה. וכ\"כ ג\"כ בפתיחתו לפירוש זה הסדר. וכן עוד בפירושו למשנה ה' פ\"ב דטבול יום. והראב\"ד לא השיגו. גם הכ\"מ לא העיר בכל זה. ולי צ\"ע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שהיא</b> אוכלת במעשר. פי' הר\"ב כדין טבול יום דטבל ועלה אוכל במעשר. כדתנן במשנה ז' פי\"ד דנגעים: ",
+                    "<b>וקוצה</b> לה חלה. כתב הר\"ב ואע\"פ שנוגעת בחולק הטבולין לחלה. לאו כחלה דמו. ועיין מה שכתבתי בזה במשנה ב' פרק ג' דחלה. ועוד הארכתי בסוף פ\"ה דשביעית. ומשנה זו שנויה עוד לקמן מתניתין ב' פרק ד' דטבול יום: ",
+                    "<b>ומקפת</b> וקוראה לה שם. סד\"א נגזר דילמא אתי למנגע בה מאבראי. קמ\"ל. גמרא: ",
+                    "<b>שהוא</b> טהור. כתב הר\"ב דהוו להו משקין היוצאין מן הטבול יום וטהורין הן כדתנן בריש פרק ב' דטבול יום: ",
+                    "<b>אינה</b> צריכה טבילה באחרונה. כתב הר\"ב ודוקא לתרומה כו' אבל לאכילת קדשים מודו כו' דקי\"ל האונן כו' כדתנן במשנה ג' פ' בתרא דחגיגה. אבל קשיא. דשם פי' הר\"ב דמחוסר כפורים פוסל את הקדש בנגיעה. ומשמע דהיינו נמי לאחר שהביא קרבנותיו. דבהכי איירי. ואילו הכא לא מצריך אלא לאכילה. והא דהתם בחגיגה התחיל באכילה. משום אונן הוא כדמסיק דאונן אינו פוסל בנגיעה וכן לדברי הרמב\"ם בחגיגה. ובנא\"י דזבחים נמי מחוסר כפורים אסור בנגיעה. וזה שלא כמו שפסק בספי\"ב מהל' אבות הטומאות (הלכה ט\"ו) כמו שהעתקתי לשונו בחגיגה [ד\"ה צריכי']. אבל עכשיו ראיתי בפ\"ה מהלכות משכב (הלכה ד'). ששם העתיק משנתנו זאת דמסיק וכתב דיראה לו שמאחר שהיא מטמאה את הקדש שהיא לריכה טבילה אחרת בסוף ואח\"כ תגע בקדש. אע\"פ שא\"ל טבילה אחרת לאכילת התרומה והתם לאחר שהביאה קרבנותיה מיירי כדפירש דבריו הכ\"מ מדכתב קודם לכן שתשלים ימי טוהר ותהיה טהורה לכל. דבא להוסיף באמרו ותהיה טהור לכל. דהיינו שתביא קרבנותיה משום דקודם לכן אסורה ליגע בקדש כדמוכח מדבריו שבפי\"ב מה' אבות הטומאות. ויהיו דבריו אלו לרצון לפי מה שכתב בפירושו דחגיגה. ובנא\"י דזבחים. אבל סותרי' את דבריו שבהלכות אבות הטומאות. דהתם כתב בהדיא דלנגיעה א\"צ טבילה. לכן נראה בעיני דדבריו שבה' משכב. אינם אמורים אלא קודם שהביאה קרבנותיה. והא דכתב ותהיה טהורה לכל אין פירושו שבא להוסיף ולומר ושהביאה קרבנותיה. אלא חדא מלתא הוא שכשתשלים ימי טוהר תהיה טהורה לכל כלומר שאינה עוד טבולת יום. ומותרת במגע בין לתרומה בין לקדש כדס\"ד דהכ\"מ. וקאמר עלה דיראה לו שצריכה טבילה למגע והיינו הכל קודם שתביא קרבנותיה. אבל לאחר הבאת קרבנות לא מצריך טבילה. שהבאת קרבנותיה מועלת לה. אחרי שהטבילה עצמה. דקודם לכן אינה אלא מעלה בעלמא. וא\"ת הרי סתר הכ\"מ פי' זה. מדמוכח מדברי הרמב\"ם שבהא\"ה שמחוסר כפורים עד שלא הביא כפרתו אסור ליגע בקדש. לי נראה דקושיא שאינה של כלום היא. דדבריו דהתם סמוכים באמת ויושר על דבריו הקדומים לו בה' משכב. דמצריך טבילה למגע קודש קודם שתביא קרבנותיה. ומיירי בהא\"ה קודם שתטבול ומשום הכי נשמע מדבריו דכשלא הביא קרבנותיו דאסור ליגע. וא\"כ אין כאן סתירה כלל. ונפלאתי הרבה על החכם הכ\"מ דדחיק נפשיה בפי' וטהורה לכל מחמת דבריו של הרמב\"ם שבהא\"ה. ונפל בבירא עמיקתא מינה. דהא השתא לפי פירושו יש סתירה יותר מבוארת ונגלית. והיא שהקשיתי אני מאותן הדברים עצמן שבהא\"ה שמהם הולך ומבאר הדברים שבה' משכב. ואיך ראה אחת. ולא ראה האחרת. ושתיהן בסקירה אחת בדברים אחדים הם נסקרין. והעולה מזה דהרמב\"ם בחבורו בשתי המקומות בה' משכב. וה' א\"ה. כוונתו שמחוסר כפורים קודם שהביא כפרתו אסור בנגיעת קדש. אא\"כ טבל. אבל לאחר הבאת קרבנותיו א\"צ טבילה למגע. ומעתה דבריו שבפירושו בחגיגה. ונא\"י דזבחים נפרשם כמו כן דלא פסל למחוסר כפורים במגע קדש אלא קודם הבאת קרבנותיו. ודכוותה באונן נמי קודם שנשלם זמן אנינותו. ואפ\"ה נוגע בקדש ואינו פוסלו. ובהדיא מוכח בגמרא דזבחים. דאונן נוגע. דהיינו בזמן אנינותו. דאדמשני בשטבל פריך והא הדרא עליו אנינותו כו' ש\"מ דבזמן אנינותו איירינן וצריך לומר דהא דכתב הרמב\"ם בהא\"ה אונן לאחר שתם זמן אנינותו. משום רישא נקט הכי. דאפ\"ה אסור באכילת קדש. אבל מה דמסיק וכתב דלא עשו מעלה זו אלא לאכילה אבל לנגיעה נוגעים בקדשים קודם טבילה. ולמידק מינה דדוקא טבילה אינה מעכבת. לא כתב כן אלא משום מחוסר כפורים* [אחר שהביא כפרתו] דאילו קודם שהביא קרבנותיו. אסור ליגע כדפרישית. אבל אונן אין שום דבר מעכבתו מן הנגיעה. ואע\"פ שזה דוחק. אבל מה נעשה דגמרא מוכחת דאונן נוגע אפי' קודם שתם זמן אנינותו. וכמו שפירשתי דברי הרמב\"ם שבפירושו. דלא אמר שמחוסר כפורים אסור במגע. אלא קודם הבאת קרבנותיו כך נפרש לדברי הר\"ב שבחגיגה. שכשכתב מחוסר כפורים פוסל בנגיעה. לא קאי אדלעיל מיניה. דמיירי לאחר שהביא קרבנותיו אלא דהשתא במחוסר כפורים ממש קאמר. שעדיין לא הביא קרבנותיו ומש\"ה הכא דמיירי לאחר שהביא קרבנותיו. לא כתב אלא לאכילה: "
+                ],
+                [
+                    "<b>הרואה</b> יום י\"א. פי' הר\"ב שהוא סוף ימי זיבה ואין יום שלאחריו מצטרף עמו. דכתיב או כי תזוב על נדתה סמוך לנדתה מופלג לנדתה יום א' מנין ת\"ל או כי תזוב דקרא כתיב כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה. או כי תזוב על נדתה. הרי או כי תזוב מיותר. לרבות מופלג יום א' לתחלת נדתה שימיה שבעה. והפליגה השמיני. וראתה בט' וי' וי\"א. ומה מצינו ברביעי שאחר סוף נדה. שראוי לספירת נקיים וראוי לזיבה דהא רבינן ליה [מקרא דאו כי תזוב] אף אני אביא עד העשירי ועד בכלל שראוים לספירה שאם ראתה ג' ראשונים משכי ז' נקיים עד העשירי שיהו נראין נמי לזיבה באיזה מהן שתראה ג' רצופין ומנין לרבות י\"א ת\"ל בלא עת נדתה. ואפי' מופלג לימים הרבה. ומרבה אני י\"א שראוי לספירת או כי תזוב דמרבינן (ליה מרביעי) [מיניה רביעי] לסוף נדה ומשכי ליה ז' נקיים עד י\"א והוא בכלל. ומוציא אני הי\"ב שאינו ראוי לספירת או כי תזוב. בבריי' בגמ'. ולעיל ספ\"ד פי' הר\"ב די\"א יום הל\"מ הן. תנאי נינהו הך דהכא ר\"ע היא ודלעיל ראב\"ע כדאיתא בגמרא דפרקין (דף ע\"ג):",
+                    "<b>וטבלה</b> לערב וכו'. כתב הר\"ב דב\"ש סברי יום י\"א בעי שימור וכל היכא דבעי שימור אינה טובלת אלא ביום כדתנן במשנה ד' פ\"ב דמגילה וע\"ש:",
+                    "<b>שמטמאין</b> משכב ומושב. הואיל וכזבה קטנה היא וילפינן לה מדכתיב (ויקרא טו כו) כל המשכב אשר תשכב עליו כל ימי זובה כמשכב נדתה יהיה לה ימי לרבות שני ימים כל ימי לרבות אחד וכתב הר\"ב ואפי' הבועל דהא מטמאין קתני וילפינן מדכתיב (שם) כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה טמאה היא. מלמד שמטמאה את בועלה כנדה. ובריש פ\"ק דזבים אכתוב דלבועלה תולין. ואם כן קרא אסמכתא בעלמא:",
+                    "<b>גרגרן</b>. פי' הר\"ב ממהר לחטוא כו' ועי' בפירושו. ומה שכתבתי בספ\"ז דטהרות:",
+                    "<b>ומודים</b> ברואה בתוך י\"א יום. ואפילו בעשירי אע\"ג דאינה ראויה לבוא לידי זיבה גמורה. הרמב\"ם. וכרבי יוחנן דאמר הכי בגמרא:"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה נדה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה נדה",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Niddah",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Niddah",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה נדה, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Niddah, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Oholot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Oholot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..2de0135bcff5ef99cd5710d2f1c5f4140d9ba8e0
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Oholot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,839 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Oholot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה אהלות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Oholot, Introduction": [
+            "הביא אחר כלים אהלות. וענינה לדבר על טומאת מת. והקדים זאת המסכתא בשביל שהיא קשה מכל הטומאות. הרמב”ם:\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>ואדם הנוגע בו טמא טומאת ערב</b>. כתב הר\"ב אבל חכמים גזרו על הנוגע בטמא מת בעודו מחובר כו'. כ\"כ הרמב\"ם. והא דכתיב (במדבר יט) וכל אשר יגע בו הטמא יטמא. לאו למימרא דיטמא כסתם טומאת מת אלא יטמא עד הערב קאמר. כדכתיב והנפש הנוגעת תטמא עד הערב. הכ\"מ פ\"ה מהט\"מ. ועיין מ\"ש ברפט\"ז. וכתב עוד הכ\"מ דקשיא ליה דבס\"פ כיצד הרגל [דף כה ע\"ב] יליף רבא מקרא דכל טומאה שאתם מטמאים במת לא יהו פחותים מז'. [וכמו שהעתקתי במ\"ד פ\"ק דכלים] [ד\"ה עצה] וי\"ל דשאני הכא דבחד קרא אמר יטמא שבעת ימים. ובאידך לא אמר אלא יטמא. משמע דלאו שבעת ימים קאמר. ע\"כ. ולי לא קשיא ולא מידי. דקרא דמיניה יליף רבא. וכבסתם בגדיכם כתיב. ובבגדים דהיינו כלים. הוא דילפינן [*וכבמ\"ג] אבל מש\"ה ליכא למילף באדם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כיצד שלשה</b>. עמ\"ש במ\"ד פי\"א דפרה: \n",
+                    "<b>כלים הנוגעים במת</b>. [*עמ\"ש הר\"ב במשנה דלקמן. ומ\"ש] הר\"ב בין כלי מתכת כו'. כלומר חוץ מכלי חרס. כמ\"ש [הר\"ב] בפ\"ק דפסחים מ\"ו ועו' מ\"ש ברפט\"ז ומ\"ש דכתיב בחלל חרב כו' חרב הרי הוא כמת שהרי אין הבדל בין חלל חרב. או חלל אבן. או חלל עץ. ואמנם ירצה בזה. שכל מה שיגע בחרב אשר נהרג בו המת יטמא ז' ימים. הרמב\"ם [בפירושו] ועיין מ\"ש במ\"ה פ\"ק דכלים [ד\"ה מטמא]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרביעי בין אדם בין כלים כו'</b>. כתב הר\"ב וה\"ה דבכיצד ג' כו'. אלא מסיפא כו' דאפי' אדם בכלים שנגעו במת כו'. אבל לא שמעינן מינה כלים במת וכלים בכלים במכ\"ש כשאדם באמצע דמיטמאין הכלים ממנו. כ\"ש כשאינו באמצע שיטמאו הכלים מן הכלים. דהוי אמינא דלעולם אין כלי מתטמא מכלי שיטמא טומאת שבעה. ואע\"ג דכשאדם באמצע מתטמאין. שאני התם דקרא כתיב וכבסתם בגדיכם כו'. וזב דבמתני' ה יוכיח: \n",
+                    "<b>[*האהל</b>. עיין מ\"ש ברפכ\"ז ממסכת כלים]: \n",
+                    "<b>אין האהל מתחשב</b>. פי' הר\"ב אפי' אין השפוד בתוך האהל כו' [*בפ' סגוס עבה. ועיין מ\"ש שם]. ועיין מ\"ש בשם מהר\"ם במשנה ב פ\"ז [ד\"ה מאחוריו]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושאינו באמצע הן ג'</b>. ואע\"ג דלכאורה נראה דהא [דאדם באמצע] חומרא דכלים היא שהן נגעו במת והוו אבי אבות. אבל כשאדם הוא תחלה שנגע במת לא הוי אלא אב הטומאה. מ\"מ חומרא דאדם חשיב ליה דעושה כיוצא בו. משא\"כ בכלים. מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שהבגדים הנושאים את הזב כו'</b>. לשון הר\"ב כגון משכב ומושב כו'. וכן לשון הרמב\"ם וקרא דמייתו לראייה. במרכב כתיב כמ\"ש ברפ\"ד דנדה בס\"ד [ד\"ה כעליון]. וכ\"ש משכב ומושב דחמירי. ובנא\"י משכב או מרכב: \n",
+                    "<b>ואין אדם נושא את הזב מטמא אדם</b>. כתב הר\"ב ואפילו בשעה שהוא נושא כו. ככלל שאמר ר' יהושע בר\"פ בתרא דזבים. ומסיים הרמב\"ם ואמנם שאר כלים הוא מטמא. ועמ\"ש שם בזבים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד שתצא נפשו</b>. כתב הר\"ב דכתיב כל הנוגע כו' למדך הכתוב כו'. ומכאן אתה דן לשרץ. מה מת חמור אינו מטמא עד שעה שימות. שרץ הקל אינו דין שלא יטמא עד שימות. ספרי. וממילא לבהמה וחיה דתנן לקמן: \n",
+                    "<b>הותזו ראשיהם אע\"פ שעדיין הראש מעורה בעור הגוף</b>. הרמב\"ם ספ\"ד מהלכות שאר אבות הטומאות [הלכה י\"ד]. ופי' הכ\"מ דאל\"כ פשיטא. ע\"כ. כלומר דאף על פי מפרכסין אינה רבותא כלל: \n",
+                    "<b>כגון זנב של לטאה</b>. הוא שם השרץ [בפ' שמיני] וזה הבע\"ח יתנועע זנבו מאד מאד אחר חתיכה. ואמנם יקרה זה לקצת מיני בעלי חיים כאשר לא יהיה הכח המתנועע מתפשטת בכלל האיברים משורש והתחלה אחת. אבל תהיה מתפרדת בכלל הגוף. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האברים</b>. לשון הר\"ב צריך שיהיה בהם בשר וגידים ועצמות וכו'. כדכתב בסוף פרקין. ועיון מ\"ש בריש מסכת טהרות [ד\"ה והאוכל]. ומ\"ש הר\"ב ומיירי בין באבר שנתלש מן החי וכו'. עיין במשנה ג' פ\"ו דעדיות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בפיסת הרגל</b>. לשון הר\"ב כף הרגל. וכן פיסת היד הוא כף היד. כדכתיב (מלכים א י״ח:מ״ד) ככף איש עולה מים תרגומו פיסת ידא. הר\"ש: \n",
+                    "<b>ששה בכל אצבע</b>. כי פיסת הרגל וכן פיסת היד. הכל חבורי האצבעות עד הקנה: \n",
+                    "<b>[*בקורסל</b>. פי' הר\"ב תרגום כרעים קרסולים מקום חבור הרגל והשוק. וגם הר\"ש כתב שהוא מקום חבור הרגל והשוק. וכתב שהוא מלשון ולא מעדו קרסולי והוא בשירת דוד המע\"ה ושם פירש\"י עקב. וא\"כ אין זה חבור הרגל והשוק כדפי' הר\"ב על עקבו במס' כלים פכ\"ו מ\"ד. וכ\"ש לפירש\"י שהזכרתי ברפי\"ב דמסכתא יבמות. אכן הרד\"ק פירש קרסולי כרעי ותרגום אשר לו כרעים די ליה קרסולין וי\"ת רכובתי והם הברכים. ע\"כ. והרמב\"ם כתב בפירושו וקורסל העקוב תרגום כרעים קרסולים. ע\"כ. ונ\"ל שתיבת העקוב. צ\"ל הערקוב. כלשון משנתינו דפ\"ו דבכורות משנה יא. ועיין לקמן]: \n",
+                    "<b>[*בארכובה</b>. לפי מה שפירשתי בקורסל דלעיל שהוא מקום [חבור] הרגל בשוק. יהיה הארכובה מקום חבור השוק בירך. ועיין מ\"ש במ\"ו פ\"ד דחולין [ד\"ה הארכובה]: \n",
+                    "<b>מרפק</b>. פי' הר\"ב קוד\"ו. ועיין עוד במשנה ג פ\"י דשבת: \n",
+                    "<b>מטמא במגע ובמשא ובאהל</b>. טומאת מגע ואהל הנה הוא בפסוק. כמו שאמר הנוגע במת ואמר כל הבא אל האהל [יטמא] וטומאת משא הוציא אותה הקבלה מטומאת נבלה אשר היא טומאה קלה והוא מטמא במשא. כמו שבא הכתוב והנושא את נבלתה. וכ\"ש המת שמטמא במשא וכמו שהנבלה אשר מגעו [*טומאת ערב. משאו טומאת ערב. כן המת אשר מגעו] טומאת ז'. משאו [ג\"כ] טומאת ז'. וזה מבואר בספרי. הרמב\"ם. ומסיים בה הכי בחבורו ריש הלכות *)אהלות. ויראה לי ששתק ממנה הכתוב כדרך ששתק מאיסור הבת. לפי שאסר בפירוש אפי' בת הבת. ושתק מאיסור אכילת בשר וחלב לפי שאסר בפירוש אפילו בשולו כך שתק מטומאת משא במת. לפי שטמא בפירוש אפילו מטומאת אהלות כ\"ש משאו. ע\"כ. וכתב הכ\"מ דלא שייך להקשות דא\"כ עונשין מן הדין. דכולהו כגלויי מלתא בעלמא נינהו ועיין מ\"ש לענין ממון בשם התוס' בריש ב\"ק גבי כהרי הבור כו': \n",
+                    "<b>ובמשא</b>. עיין בסוף משנה ג פ' בתרא דזבים: \n",
+                    "<b>בזמן שיש עליהן בשר כראוי</b>. שהוא פחות מכזית. כמו שפי' הר\"ב במשנה ב פ\"ז דנזיר: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>[*אלו מטמאין באהל המת וכו'</b>. עיין מ\"ש במשנה ג בד\"ה ובית הפרס וכו']: \n",
+                    "<b>המת וכזית מן המת</b>. כתב הר\"ב ואי קשיא כזית מן המת כו' לא נצרכה אלא לנפל כו' שאין בו כזית בשר. ולא סגי למימר לא נצרכה אלא שאין עמו כזית בשר. משום דאכתי הקשו בגמ' דנזיר פ\"ז דף נ. דאם על אבר ממנו מגלח. על מת עצמו לא כ\"ש ואהכי משני לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין והר\"ב לא הזכיר לאותה קושיא דעל אבר כו' <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>משום דבריש פ\"ז דחולין [דף פט] אתמר תירוצא בתרא דלא נצרכה אלא לנפל כו' אקושיא זו דכזית מן המת כו' ותו לא מידי ופי' שם התוספות דכיון שלא נתקשרו אבריו עדיין. מסתמא אין עליו כזית בשר. ע\"כ. וכ\"כ הר\"ש בכאן. אלא שכתב דבירושלמי דנזיר איתא בהדיא בהפך דקאמר דאי שאל בקדמיתא כזית מן המת וכו' והוה משני לי' לא נצרכה אלא שאין עליו כזית בשר תו לא ה\"מ שאיל תנייתא על אבר כו' דהוא פשיטא משום שאין בו כזית דבר בריא הוא שלא קשרו אבריו. ע\"כ. ואפשר לפרש דברי הר\"ב נמי בכה\"ג ומש\"ה מייתי קושיא קמייתא בלחוד וקאמר דלא נצרכה אלא לשלא נתקשרו כו' והיכי ידעינן כשאין עליו כזית בשר אבל הראשון נ\"ל עיקר בלשונו: \n",
+                    "<b>וכזית מן המת</b>. עיין בפי' הר\"ב לקמן משנה ה: \n",
+                    "<b>נצל</b>. לשון הפרש כמו ויצל אלהים (בראשית ל״א:ט׳) רש\"י פ\"ז דנזיר [דף מט]: \n",
+                    "<b>מלא תרווד רקב</b>. עי' במשנה דלקמן ובפי' הר\"ב [ד\"ה אינו] דאין בו אלא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>טומאת משא: \n",
+                    "<b>השדרה והגלגולת</b>. כבר כתבתי במשנה ב פ\"ז דנזיר דהרמב\"ם פסק דאו או קתני. והזכרתי שהכ\"מ בפ\"ז מהלכות נזירות תמה עליו שבגמ' [שם דף נב] בעיא דלא איפשיטא היא ועכשיו מצאתי להכ\"מ עצמו בפ\"ב מהלכות טומאת מת [הלכה ח'] שתירץ בשם הר\"י קורקוס ז\"ל. דכיון דאשכחן לשמאי דאמר בהדיא [שם דף נ\"ב ע\"ב] או שדרה. או גלגולת. אלא דדחי דלמא שאני שמאי דמחמיר לא שבקינן מאי דאשכחן בהדיא כיון דלא אשכחן בה פלוגתא. לחדושי פלוגתא. וגם כי כל חלוקות המשנה או או קתני. ומסתמא הני הוו דכוותייהו. ע\"כ דברי הכ\"מ. ומ\"מ אני תמה דהתם אדפסק הרמב\"ם [שם הל' י'] היה עצם אפי' יש בו רובע כו'. אינו מטמא באהל. כתב הכ\"מ חד טעמא מדאמרו פ\"ז דנזיר שאני שמאי דמחמיר טפי. משמע דלית הלכתא כוותיה. ע\"כ. ומאי אולמא דהאי דחייה מהאי דחייה: \n",
+                    "<b>אבר מן המת ואבר מן החי</b>. פירש הר\"ב דכתיב בחלל חרב וכו'. עיין מ\"ש בזה בסוף משנה ה פ\"ק דכלים: \n",
+                    "<b>ורובע עצמות</b>. כתב הר\"ב רבותי פירשו שהן מועטין מהיות בהן רוב מנין ורוב בנין כו'. כבר כתבתי בזה במ\"ז פ\"ק דעדיות. ובטעמן של אלו שמטמאין כתב הרמב\"ם לפי שבכל אלו השיעורין ניכר שהן עצם אדם: \n",
+                    "<b>ורוב בנינו</b>. לשון הר\"ב כגון השוקין והירכים והצלעים. ובספ\"ו דעדיות כתב ג\"כ והשדרה. וה\"ג בתוספתא כמ\"ש כבר שם. ומשום כך הגהתי כן בלשון הר\"ב דהכא. ופי' דבריו דשוקים וירכים וכו' הן הן בנינו של אדם. אבל הרוב הן שתי שוקים וירך אחד בלבד. וכ\"כ בהדיא שם בעדיות. ובפ\"ז דנזיר מ\"ב: \n",
+                    "<b>כמה הוא רוב מנינו קכ\"ה</b>. בפרק ז דבכורות דף מה מייתי לה. וא\"ל רבינא לרבא תנא מנינא אתא לאשמועינן. ומשני דקמ\"ל שאע\"פ שאותו האדם הוא חסר באיבריו או יתר באיבריו אין משגיחין בו אלא על מנין רוב כל אדם. אא\"כ היתה אצבע שיש בה צפורן או שהיתה נספרת ע\"ג היד שהיא עולה למנין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רביעית דם</b>. פי' הר\"ב דכתיב במת בנפש האדם כו'. ואי לאו קרא לא הוה מטמאינן לדם כיון דגזעו מחליף ואנן אין גזעו מחליף בעינן. כדפי' הר\"ב במ\"ג דפרק דלקמן. תוס' פרק קמא דסנהדרין דף ד. והא דבעינן רביעית. הא אמרי' שיעורין הלמ\"מ. כמ\"ש במשנה ב פ\"ק דעירובין [ד\"ה וב\"ה]. וכתב הרמב\"ם דשמו לזה כמו טעם. הואיל ובתחלת ברייתו של קטן כו' כדכתב הר\"ב במתני' ה. [*וא\"ת למה תנן במ\"ג פ\"ז דנזיר שאין הנזיר מגלח עליו. פליגי הרמב\"ם והראב\"ד פ\"ג מהט\"מ [הלכה ג']. להראב\"ד כתיב לא יבא דוקא אהל ובו מגלח הנזיר. ולהרמב\"ם קרא אסמכתא. כ\"כ הכ\"מ. ולי נראה דהלכה היא. כדכתב הר\"ב שם משנה ב]: \n",
+                    "<b>ממת אחד</b>. ולא מב'. כתב הר\"ב קסברי רבנן יש אם למסורת [עיין מ\"ש ר\"פ ד דכריתות] כו' נפשת כתיב חסר. וקשה דתרי קראי ברביעית דם למה לי במת בנפש. ונפשת. תוס' פ\"ד דחולין דף עב. ופ\"ק דסנהדרין דף ד: \n",
+                    "<b>מלא תרווד ועוד עפר קברות</b>. פי' הר\"ב עפר שמעורב בו דם וכו'. לפי שא\"א למלא תרווד ועוד כו'. וה\"נ מיירי במת שנקבר ערום וכו' ודרכן היה לטוח כוכין בסיד ומיד שנתרקב היה התרווד ממנו טמא. ואח\"כ נפל מן הסיד ונתערב עם הרקב שכבר היה טמא ואי אפשר שלא יהא תרווד מרקב קודם שנתערב בו עפר. תוס' פ\"ג דנדה דף כז [ע\"ב]: \n",
+                    "<b>ר' שמעון מטהר</b>. סבר סופו כתחלתו כו' כמ\"ש הר\"ב במ\"ב פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>מלא תרוד רקב שגבלו במים אינו חבור לטומאה</b>. ל' הר\"ב ואם האהיל על מקצתו אינו כאילו האהיל על כולו. וכ\"כ הר\"ש. וז\"ל מהר\"ם אע\"ג דגבלו הוי כדמעיקרא דאין חבורי אדם חבור ע\"כ. *) [*כדתנן במשנה ד פ\"ג. ועיין עוד בסוף פרקין]. והרמב\"ם לא הוציא אלא שאינו מטמא במגע. אבל מטמא במשא ובאהל כ\"כ בפירושו. ובחבורו פ\"ב מהט\"מ [הלכה יא] ועוד בהל' נזיר [פרק ז'] כמ\"ש כבר בשמו במשנה ב פ\"ז דנזיר [*ותמיהני שלא הוציא ג\"כ האהיל על מקצתו]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עצם כשעורה</b>. פי' הר\"ב דכתיב ועל הנוגע. הכי כתיב קרא. ולא וכל. כמו שהיה כתוב לפני. וכבר כתבתי בזה במשנה ה פ\"ק דכלים [ד\"ה מטמא] ודין טומאת מגעו ומשאו ע\"ש בסוף משנה ד ומ\"ש שם. ומ\"ש הר\"ב ובעצם לענין טומאת אהל בעינן שיהא ניכר. ולפיכך לא עצם כשעורה בלבד אלא כל עצם שאין עליו דמיון אנושי. הרמב\"ם. וכלומר שדרה וגלגולת שחסרו. ומ\"ש הר\"ב שהרי במקום אחר הוא אומר בעצם אדם. עמ\"ש שם מ\"ה: \n",
+                    "<b>וארץ העובדי כוכבים</b>. כתב הר\"ב והכא מיירי בגוש עפר כו' שהם [להתרשלותם] עם המתים וקוברין אותן בכ\"מ [שפטנו] על ארצותם בזאת הטומאה וזה בגזירה מדרבנן [כו'] לפי שאנו נאמר שיהיה בכל חלק מעפרה עצם כשעורה. הרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב דעל אוירה גזרו. ומיהו אין גזירותם בשוה. דהמתטמא בגושה טמא טומאת ז' וצריך הזייה ג' וז'. ולא כן למיטמא באוירה. כמ\"ש במשנה ג פ\"ז דנזיר [ד\"ה ומזה] ולקמן פ\"ב משנה ו. ומה שדקדק הר\"ב לכתוב גוש. דהכי תנן ברפ\"ה דטהרות. ועיין במכילתין סוף פי\"ז: \n",
+                    "<b>ובית הפרס</b>. כתב הר\"ב שדה שנחרש בה קבר. ל' מהר\"ם אבל שדה שאבד בה קבר מטמא אפילו באהל [כדתנן במשנה ג פרק בתרא] ותימה לי אמאי לא תנינהו ברישא בהדי הנך דמטמו באהל. וי\"ל דתנא [ושייר] ושייר נמי ארץ העובדי כוכבים במקומה דמטמאה באהל ע\"כ. ומה שפירש הר\"ב מלשון פרוס כו' (ישעיה נח). עיין עוד פירוש אחר בפירושו לרפי\"ז: \n",
+                    "<b>אבר מן המת וכו' שאין עליהם בשר כראוי</b>. וכשיש עליהם בשר כראוי וחסר העצם תנן לה לקמן משנה ה ובסוף פרק ו דמסכת עדיות: \n",
+                    "<b>השדרה והגלגולת שחסרו</b>. השדרה שחסרה ואין בה רובע עצמות. והגלגולת שחסרה ואין בה רובע עצמות. הרמב\"ם פרק ג' מהלכות טומאת מת [הלכה ב]: \n",
+                    "<b>אפילו חוליא אחת</b>. עיין בפירוש הר\"ב סוף משנה א בפ\"ג דחולין: \n",
+                    "<b>כדי שינטל כו'</b>. כתב הר\"ב ושיערו חכמים בחסרון כסלע. בר\"פ ועל אלו מומין [דף לז.] הר\"ש. ובפרק אלו טרפות ד\"נ בגמ' שאם ימתח החוט המקיפו יהיה בארכו טפח [ע\"כ] ונמצאת למד שהסלע הוא שליש בטפח על השרש שכל שיש בהיקפו טפח יש בעוביו שליש ממנו וכדתנן במשנה ח פרק יז דכלים ומדהר\"ב לא כתב בפ' אלו טריפות דחסרון בגלגולת כסלע הוי טריפה. ש\"מ דס\"ל כפי' ר\"ת בפ' אלו טריפות (חולין דף מב) דחסרון גלגולת הוי עם הקרום ובהמה מיטרפא בנקיבת הקרום לחודיה. אבל אדם דאית ליה מזלא בעי חסרין גלגולת עם נקיבת הקרום והקשו עליו. ורוב הפוסקים הסכימו דחסרון גלגולת בכסלע בלא *)נקב הקרום נמי מיטרפו אדם ובהמה: \n",
+                    "<b>באיזה מקדח אמרו</b>. וכן עוד פליגי תנאי אליבא דב\"ש במ\"ד פ\"ה דתרומות. ועיין בריש פ\"ג דפאה: \n",
+                    "<b>בקטן של רופאים</b>. וסלע דב\"ה זוטר ממנו והוו ב\"ש לחומרא. דהא לא תנן לה במס' עדיות גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה. גמ' פ\"ו דבכורות דף לח: \n",
+                    "<b>בגדול של לשכה</b>. כתב הר\"ב ושיערו חכמים. במשנה יב פי\"ז דכלים. וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הגולל והדופק</b>. פי' הר\"ב הגולל אבן גדולה כו'. והדופק שתי אבנים כו' שהגולל נשען עליהן כו'. כ\"פ ר\"ת. מדדרשינן להו לקמן מוכל אשר יגע על פני השדה. ולפירש\"י [שכתב הר\"ב במ\"ג פ\"ז דנזיר] דגולל כסוי ארון. ודופק הארון עצמו. הלא ארון אינו על פני השדה. ואומר הר\"ר דוד מנירנבורג. כי פירש\"י לרבות גולל ודופק שפירש דלא מרבינן מעל פני השדה דמטמא אלא כשפירש. אבל בעוד שהוא טמון הוא בטל אגב קרקע. והקשה ר\"י על פיר\"ת דתניא בתוספתא דאהלות כו' תוס' פ\"ק דכתובות דף ד. ולקמן אכתוב דדעת הרמב\"ם כפירש\"י. ושאף כשהוא טמון הוא מטמא: \n",
+                    "<b>מטמאין במגע ובאהל ואינן מטמאין במשא</b>. כ' הר\"ב דכתיב*) והנוגע במת וכו' או בקבר כו'. כ\"כ הרמב\"ם אבל הוא מפרש גולל ודופק כפירש\"י. וז\"ל הגולל הוא הכסוי אשר יכסו בו המתים יהיה מאבן או מעץ או מזולת זה. ודופק הוא צדדי הקברות אשר עליהן יהיה הכסוי. יהיה ג\"כ מעץ או מאבן או זולתו ואולם היות הגולל והדופק מטמאין במגע. הנה זה לשון התורה *)וכל נוגע בעצם וגו'. או בקבר. ושם דין הקבר כדין המת כמו שהמת עצמו מטמא במגע ובאהל. כך הקבר בכלל עליונו והיקפו [מצאתי דנראה כסויו וצדדיו] מטמא במגע ובאהל ולא יטמא במשא. לפי שטומאת משא במת עצמו אמנם הוא מק\"ו [מנבילה] כמו שביארנו [בס\"פ שלמעלה מזה] ע\"כ. ואילו לפי' הר\"ב שכתב כפיר\"ת דגולל ודופק אינם הארון עצמו ליכא למשמע להו מאו בקבר. ועוד תמיהני דא\"כ למאי אצטריך הר\"ב תו לקרא דוכל אשר יגע על פני השדה. דאי למידק מיגע. דמשמע משום מגע וכו'. הא בהך קרא נמי לא כתיב אלא והנוגע. ומיהו הדרשה דלרבות גולל ודופק מאשר יגע על פני השדה מצאנו לר\"ע דדריש הכי בפ\"ד דחולין דף עב. ור' ישמעאל שנחלק עליו ודריש ליה להוציא עובר במעי אשה לדידיה גולל ודופק הלכתא גמירי לה. וקשיא להרמב\"ם דדריש לגולל ודופק מאו בקבר. וכן להר\"ב שהעתיקה ללא צורך. ועוד דלדידיה שמפרש כפיר\"ת. ליכא למשמע מינה כלל: \n",
+                    "<b>ואינן מטמאין במשא</b>. כתב הר\"ב דדרשינן וכל אשר יגע וכו' משום מגע הוא מטמא ואינו מטמא משום משא. וקשיא לי דא\"כ משום אהל נמי לא. והראב\"ד כתב בפ\"ב מהט\"מ. מגע גולל ודופק. מאשר יגע. אהל. מעל פני השדה [דמשמע] מאויר. אבל משא אין בהם ע\"כ. ושוב מצאתי בתוס' דהעור והרוטב דף קכו. שכתבו דמשום דההוא קרא דכל אשר יגע על פני השדה מוקמינן בנזיר באהל [כמ\"ש בר\"פ דלקמן ן הלכך מטמא באהל. ובמגע נמי מטמא משום דאפקיה בל' נגיעה. במשא לא מצינו שיטמא. ע\"כ: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר מטמאין במשא</b>. איכא לפרושי דר\"א הלכתא גמירי לה כר' ישמעאל. ואיכא בינייהו דלר\"י לא גמר למשא. ור\"א גמר אף למשא. ועיין מ\"ש במ\"ב פ\"ב דסוטה [ד\"ה חצי לוג] וא\"נ ר\"א דריש ליה מקרא. י\"ל דלא ס\"ל לחלק בין טומאה לטומאה: \n",
+                    "<b>אם יש תחתיהן עפר קברות</b>. פי' הר\"ב דמטמא במשא. משום תפוסה של מת. עיין במ\"ג פט\"ז: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כזית מן המת</b>. פי' הר\"ב שכן הוא תחלת יצירתו כו'. שאע\"פ שהשיעורין כולן הל\"מ הן [כמ\"ש בריש עירובין] אמרו חכמים תחלת כו'. הרמב\"ם פ\"ב מהט\"מ [הלכה ב]: \n",
+                    "<b>ורביעית דם</b>. [*עיין בפ\"י דנדה משנה ה] וכתב הר\"ב הואיל ותחלת ברייתו כו'. ועיין מ\"ש במשנה ב. ואין לדקדק בשינוי הלשון דהכא כתב ברייתו. ולמעלה כ' יצירתו. וכ\"כ כאן של קטן. ולמעלה כתב של אדם. שהרי בדברי הרמב\"ם שניהם בלשון א' אמרן שבפירוש משנה ב כתב לענין רביעית דם שהמעט שיהיה באדם מדם בתחלת ברייתו כו'. ולענין כזית כתב בחבורו פ\"ב מהט\"מ. תחלת ברייתו של אדם כזית: \n",
+                    "<b>ואבר מן החי שחסר עצמו</b>. הארכתי בזה בס\"ד בספ\"ו דעדיות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי עקיבא מטמא</b>. כבר אמרנו [במשנה ב] שראיית ר\"ע בדם מאמרו נפשות מת [ולמד] ממנו שאר השיעורין שהיא כאשר הושלם. ואפילו מב' מתים הנה הוא מטמא טומאתו. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>וחכמים מטהרין</b>. כתב הר\"ב מטומאת אהל. אבל מטמאין במגע ובמשא. משום עצם כשעורה. וכ\"כ הר\"ש ולא אמרו אלא בשל מתים. אבל באבר מן החי. הא מוכח מפירוש מתני' דלעיל דעצם כשעורה הפורש ממנו טהור. וכן הא דתנן לקמן אבר מן החי שנחלק לשנים טהור. היינו לגמרי ולפיכך דקדק הרמב\"ם בפירושו לכתוב שמאמר החכמים באבר מב' מתים שהוא טהור. אמנם בתנאי שלא יהיה עצם כשעורה כו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עצם כשעורה שנחלק כו'</b>. לא תני להא בהדייהו דאינך דלעיל. משום דהכא יחיד פליג עליה. ובהנך דלעיל רבנן פליגי עליה. הר\"ש דלעיל: \n",
+                    "<b>רבי עקיבא מטמא</b>. במשא. הרמב\"ם פ\"ד מהט\"מ [הלכה ד] והכ\"מ כתב ראיה לדבריו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דבמגע לא ע\"ש: \n",
+                    "<b>וחכמים מטמאין</b>. לשון הר\"ב בשלשתן. כלו' במגע במשא ובאהל. ול' הר\"ש וחכמים מטמאין בכל שלש הטומאות: \n",
+                    "<b>אבר מן החי שנחלק כו'</b>. כתב הר\"ב ואפילו חזר וחברן דאין חבורי אדם חבור. כדתניא בתוספתא. הר\"ש ומתניתין היא בפרק דלקמן משנה ד. ועמ\"ש במשנה ד פרק ט דחולין: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הנוגע בכחצי זית ומאהיל על כחצי זית</b>. פירש הר\"ב שהמאהיל על המת טמא. כאילו היה עם המת [באהל]. דהכי דרשינן במסכת נזיר פכ\"ג דף נג. על פני השדה זה המאהיל על פני המת. וכמ\"ש כבר בסוף מתניתין ה פ\"ק דכלים. ומ\"ש הר\"ב ובגמרא בפרק העור והרוטב (חולין דף קכה) מוקי לה בטומאה רצוצה כו'. פירש רש\"י כל דבר שאין לו מקום ריוח. קרי רצוץ ופחות מטפח לאו חלל הוא ונקרא מה שבתוכו רצוץ. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אבל הנוגע בכחצי זית כו' מיירי בשיש פותח טפח כו'. וכתב הר\"ש יש תימה למה שינה מענינה דרושא. ומאי אבל דקתני. מאחר דאין חלוקים אלא שזו רצוצה וזו אינה רצוצה. ע\"כ. והתוס' דהעור והרוטב מתרצים. אבל לדבריהם טומאה רצוצה היינו שתהא רצוצה בין שני מגדלים. והאדם מאהיל על המגדל העליון ומכיון שהטומאה רצוצה כמאן דמלי טומאה והוי כנוגע. וכך פירש\"י. ולפיכך מתרצים. דלהכי לא תנן. אבל אם אינה רצוצה טהור. משום דאתא לאשמעינן דאפילו שני מגדלים דומיא דרישא לא הויא טומאה רצוצה בהמשכה ע\"י דבר אחר. דתרתי בעינן בין ב' מגדלים וגם שהוא עצמו מאהיל על הטומאה. או הטומאה עליו. ע\"כ. אבל אין נראה שזו סברת הר\"ב והר\"ש אלא דחדא מלתא הוא. דאותו דבר שהטומאה רצוצה מתחתיו. הוא שאנו אומרים בו דהוי כנוגע. ואם הטומאה בין שני מגדלים הרי מגדל העליון הוא שטמא [*משום נוגע בחצי זית הרצוץ ונוגע בחצי זית שעליו] והכי אסברה לה הרמב\"ם בפירושו. ואי נמי שהאדם מאהיל על טומאה בלא פותח טפח הרי הוא טמא כשיגע עוד בחצי זית אחר. ומצאתי בדברי מהר\"ם. שכתב וז\"ל. ונ\"ל דלהכי [*לא] קתני לישנא דרישא הנוגע בכחצי זית וכחצי זית מאהיל עליו או הנוגע בכחצי זית ומאהיל על כחצי זית טהור לד\"ה. אלא נקט בהאי לישנא לאשמעינן דבשאינה רצוצה עסקינן. דמדנקט וד\"א מאהיל עליו ועל כחצי זית. מכלל דלאו רצוצה היא. דאין ד\"א מאהיל עליו ועל כחצי זית אא\"כ אינה רצוצה. ומכלל דרישא דלא קתני הכי. דרצוצה היא. ע\"כ. ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>מאהיל על כשני חציי זיתים</b>. יש לתמוה דלא תנן נמי ההיפך או כשני חציי זיתים מאהילים עליו. ולא מיבעיא דברצוצה ודאי דכך לי שהטומאה עליו או תחתיו כיון דהכל משום נגיעה הוא. אלא אף באהל כך הוא מטמא כשהטומאה מאהלת עליו. כמו כשהוא מאהיל על הטומאה. דמאי שנא. דכיון דגלי לן קרא דמאהיל על הטומאה מטמא. ולא בעינן דוקא אהל שיאהיל על הטומאה ועליו. א\"כ ה\"ה כשהטומאה מאהלת עליו. דמאי שנא. וכ\"כ הרמב\"ם בגדר טומאת אהל שהוא על א' מג' דרכים שהאדם או הכלי מאהילין על המת או שהמת האהיל עליהן או שהיה המת עמהם תחת אהל אחד. כמ\"ש בפ\"א מהט\"מ [הלכה י] גם בפירושו לרפ\"ה אלא שיש שם חסרון ובנא\"י הוא מוגה: \n",
+                    "<b>או מאהיל על כחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית טהור</b>. לדברי התוס' דמפרשים סיפא נמי בטומאה רצוצה ניחא. דהאי דקאמר מאהיל על כחצי זית בטומאה רצוצה היא דה\"ל כנגיעה. ואידך ה\"ל אהל המשכה והוא שני שמות. וכ\"פ הראב\"ד ברפ\"ג דעדיות. אבל לסברת הר\"ב ודעימיה. דכולה סיפא באהל שאינה רצוצה תימה למה יהיה טהור. וראיתי למהר\"מ דמסיים במאי דתירץ לעיל לתמיהת הר\"ש למה שינה כו'. הוקשה לו גם כן קושיא זו למה יהיה טהור. הא חד שמא דאהל הוא וכתב די\"ל דמאהיל על כחצי זית היינו טומאה רצוצה וה\"ל מגע ואהל ולא מצטרפי ע\"כ. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וזה דוחק דסיפא הוה ברצוצה ובאינה רצוצה. והרמב\"ם בספ\"ד מהט\"מ [הלכה יד] כתב הנוגע בחצי זית [*או הנושא חצי זית] ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית. או שהאהיל עליו חצי זית אחר או שהאהיל הוא על חצי זית אחר ע\"כ. ונראה בעיני דהוא ל\"ג במשנה לבבא זו דאו מאהיל על כחצי זית כו' ומדנפשיה מבאר והולך כל ג' דרכי טומאות האהל לומר ששלשתן אינן מצטרפין לנגיעה או למשא אבל במשנה ל\"ג אלא חד בבא הנוגע בחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית. ותו לא מידי. וכן בפירושו לא זכר אלא בבא זו וכן בדפוס הגמרא במשנה דרפ\"ג דעדיות ובספר המשנה דעדיות בדפוס שלפני לא נמצא. אלא בבא קמייתא והבבא דאו מאהיל כו' ליתא. וכן נראה דהר\"ב והר\"ש ל\"ג לה: \n",
+                    "<b>אמר ר' מאיר אף בזה כו' וחכמים מטמאין</b>. פי' הר\"ב דנגיעה ואהל חד שמא הוא ויתכן לומר דטעמו דחזינן לאהל כמאן דמלי טומאה מאחר שגזירת הכתוב הוא שכל אשר באהל טמא. עיין מ\"ש במשנה ה פ\"ח דכלים: \n",
+                    "<b>הכל טמא חוץ מן המגע כו'</b>. מסקנא דמלתייהו דרבנן היא. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>חוץ מן המגע עם המשא</b>. לשון הר\"ב כגון שנגע כו' והסיט. וכן לשון הר\"ש ומשום דהיסט לא נכתב בפירוש בכתוב. אלא דאנן אית לן דהיסט בכלל משא. הלכך חביבא להו למנקט היסט: \n",
+                    "<b>זה הכלל כל שהוא משם אחד כו'</b>. לסימנא בעלמא. כמו שכתבתי משמא דגמרא בזה הכלל דמשנה ב פ\"ד דמגילה [*וכן אתה מוצא במ\"ג פ\"ב דכלים ואחרים שכתבתי שם בס\"ד]: \n",
+                    "<b>משם אחד</b>. לשון הר\"ב מגע ומגע משא ומשא אהל ואהל. וכ\"כ הר\"ש ולת\"ק אליבא דחכמים הוא שפירשו כן דאילו לר\"מ איתא נמי מגע ואהל דחד שמא נינהו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שנתפזר בתוך הבית</b>. פי' הר\"ב ונתערב בו עפר כל שהוא וכ\"פ הר\"ש ולרבותא דרבנן נקטינן שנתפזר בתוך הבית דלא תימא דכיון שנתפזר וגג שכנגד זה מאהיל על חצי שיעור ושכנגד זה מאהיל על חצי שיעור ושני אהלות הן ואין מצטרפין הכי מפרשינן בגמרא פ\"ג דנדה דף כז: \n",
+                    "<b>ורבי שמעון מטהר</b>. פי' הר\"ב סבר סופו כתחלתו כו'. דבעינן שלא יהא דבר נגלל עמו לישנא דגמרא דהתם דאמרינן מה תחלתו נעשה לו דבר אחר גנגילון והתוס' העתיקו גלגילון ופירשו בשם הערוך דבר הנגלל עמו ע\"כ. ובפ\"ז דנזיר דף נא איתא בגמרא גלגלין ופירש\"י כלומר המגלגל זה לזה ונתערב זה עם זה: \n",
+                    "<b>הבית טהור</b>. כלומר שהכלים הבאים אחר הבליעה לתוך הבית אינן מיטמאין בבית. הכי מפרשים בגמרא פ\"ט דנדה דף סב: \n",
+                    "<b>אם מתכבסת ויוצא ממנה רביעית דם טמאה</b>. כתב הר\"ב וכיצד משערין אותה מביא מים במדה וכו' ומביא מים אחרים כו' אם היה מראיהן שוה הרי זו טמאה. דאילו לא הביא מים שניים לא היינו יכולים לשער בראשונים בלבד לפי שאפילו אם לא ימצאו רביעית יותר אכתי איכא למימר שמא רביעית יצא דא\"א שלא ישתייר בבגד מן המים. אבל השתא אין מזיק כלום מה שמשתייר מן המים בבגד. דכשם שנשתייר מן המים כך נשתייר מן הדם שמ\"מ היה מעורב הכל יחד מה שיצא ומה שנשתייר ומראה אחד הן כאילו יצא הכל. ומיהו קשה דאין סברא שיסייע הדם שמשתייר בבגד [לטמא הבית] כיון שאין יכול לצאת בכיבוס. אא\"כ שאין לחוש כל כך אם תולין הדבר להחמיר. ואין לומר שמים אחרים שמביא צריך שיחסר מהם מהמדה כשיעור שנבלע מן הראשונים בבגד. דמי יוכל לכוון זה. ועוד קשה דמאי צריך למדידת מים הראשונים. בלא מדידת מים הראשונים יכול הוא לדעת אם יש רביעית דם במה שיצא ע\"י כיבוס. שיסחוט לתוך כלי כל מה שיצא מן הכסות. וימדדנה כמה יש בין מים לדם. ויביא רביעית דם מעלמא. ויוסיף עליו מים עד שיהא בין מים ובין דם כשיעור מים ודם שיצאו מן הכסות ואם מראיהן שוה טמאה. ונראה לפרש דלא נקט מים במדה אלא משום שאם ימצאו יותר מן המדה שנתנו. רביעית. שלא יצטרכו להביא מים אחרים דודאי יצא מן הכסות רביעית דם. אבל אם אין רביעית דם יותר אז יביא רביעית ומוסיף עליו מים עד שיהא בין מים ודם כמדה ראשונה אחר שתכבס בה הכסות ואם מראיהן שוה טמאה. ואם לאו טהורה. ומיהו קשה דהא קתני בתוספתא [שהעתיקה הר\"ב] ברישא. ומביא מים אחרים ואח\"כ קתני ונותן לתוכן רביעית דם כ\"כ התוס' בפ\"ט דב\"ק דף קא. וראיתי להרמב\"ם. שאעפ\"י שבפירושו העתיק כדברי התוספתא שירחצו הכסות בשיעור ידוע מהמים עוד נקח בזה השיעור ממים ויחובר אליו רביעית דם כו'. הנה בחבורו פ\"ד מהט\"מ [הלכה יג] כתב כיצד משערין אותה מכבסין אותה במים ומביא מים כמדתן ונותן לתוכן רביעית דם כו'. הרי שלא הזכיר מדה בתחלה. ויש לפרש דבריו שכמדתן ר\"ל כמדת מה שיצא אחר הכביסה. ומ\"ש ונותן לתוכן רביעית דם כלומר שבתוך המים שמביא כמדתן צריך שיתן בהם רביעית דם שעם הרביעית דם הוא שיהיה כמדת המים ר\"ל כמדה שיצא אחר הכביסה. והשתא דאתינא להכי אף דברי התוספתא יכולני לפרש כן. ואע\"פ שהזכירה ראשונה. שמביא במדה. היינו כדברי התוס' שאם ימצא רביעית יותר שא\"צ עוד לשום דבר. אבל אם לא מצא אז מביא אחרים במדתן. ר\"ל במדה שמצא אחר הכביסה אלא שנותן בהן רביעית דם: \n",
+                    "<b>ואם לאו טהורה</b>. אינה מתטמאה באהל והרי היא ככסות שנגע במת. הרמב\"ם שם וכ\"פ רש\"י שם בב\"ק. וכ\"כ שם התוס'. ודלא כמו שנדחקו בנדה פ\"ט [דף סב] דמיירי דקודם שנפל רביעית. נבלע בכסות מה שאינו יכול לצאת. ונתבטל בבגד ולא היה רביעית שלם מעולם. ומהר\"ר וואלף וורמייז\"א הוכיח דלהר\"ב צ\"ל כמו שנדחקו התו' דנדה לפי שסברת הר\"ב דכלים שנטמאו במת מטמאין באהל. כמ\"ש גבי מנורה בספי\"א [מ\"ח] עכ\"ד. וע\"ש דלהרמב\"ם אינן מטמאין באהל. וכן נראה דעת מהר\"ם: \n",
+                    "<b>שכל הבלוע שאינו יכול לצאת טהור</b>. פי' שאינו יכול לצאת על ידי כביסה סתם. אע\"פ שעל ידי הדחק היה יוצא כגון ע\"י צפון. כיון דבסתם כיבוס אין יכול לצאת רביעית דם טהורה. משום שאין דרך להקפיד עליה כשאין יכול לצאת בכיבוס סתם. כך צריך לומר מתוך הסוגי' דמס' נדה [שכתבתי במ\"ה פ\"ט דכלים]. ומה\"ט נמי לא קשיא מהא דתנן ברפ\"ג דערלה בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק דאלמא דחזותא מלתא היא. דבטומאה מש\"ה טהורה דבקפידא תליא מלתא וכי לא קפיד שיצא. בטל. דטומאה בלועה לא מטמאה. אבל בערלה אין שייך להתיר מטעם דאין מקפיד דנהנה הוא בצבע וניחא ליה. תוספות פ\"ט דב\"ק. ופ\"ט דנדה [ד\"ה מקולי]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נשפך באויר כו' והאהיל על מקצתו</b>. פירש הר\"ב נשפך באויר בתוך הבית והאהיל אדם על מקצתו. ותמיהני שכיון שבתוך הבית נשפך. הרי הבית מאהיל על האדם ועל הטומאה כולה ויטמאהו לאדם. מאי אמרת דמיירי שגם הבית אינו מאהיל אלא על מקצתו. א\"כ למאי אצטריך לפרושי והאהיל אדם. ה\"ל לפרש והאהיל הבית. וקמ\"ל דטהור מה שבתוך הבית. וכמו שמפרש הר\"ב עצמו בבבא שנייה. והרמב\"ם מפרש כן אף בכאן. שכתב והאהיל רמז אל הבית. ר\"ל כאשר האהיל הבית על מקצתו הבית טהור. וידוע כי כאשר אמרנו הבית טהור הכונה שלא יטמא מה שבתוכו מאדם וכלים ע\"כ. כלומר דכל היוצא מן העץ. אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן. כדתנן בבמה מדליקין [מ\"ג]. אבל בחבורו פ\"ד מהט\"מ כתב דם שנשפך באויר כו' והאהיל המאהיל כו'. ויש לפרש דמפרש באויר שלא תחת שום אהל אלא באויר מגולה וכן נכון לפי משמעות המשנה כהאי גונא דתנן בריש פרק דלקמן. מגדל שהוא עומד באויר. ועיין עוד בסמוך. ושוב ראיתי למהר\"ם שכתב וז\"ל נשפך באויר. פירוש בחצר שאין עליו גג. עד כאן: \n",
+                    "<b>נשפך על האסקופה והוא קטפרס כו'</b>. לשון הראב\"ד קשיא לי מכדי קטפרס מפזרו ומטהרו מאי שנא אסקופה דנקט. אפילו בתוך הבית נמי כלים הבאים שם לאחר שפיכה טהורים. ואולי נאמר משום כלים דקודם נקט לה. שאם נשפך בתוך הבית טמאים משעת כניסת הטומאה לבית. אבל על האסקופה אפשר שלא נכנס [*אלא] דלאו בחבור אפילו שעה אחת ע\"כ. וזה מסייעני למה שכתבתי דלהרמב\"ם בחבורו. רישא לאו בנשפך בבית כלל מיירי. שהרי דברי הראב\"ד סמוכים על דברי הרמב\"ם. ואי איתא דהרמב\"ם מפרש הרישא שנשפך בבית. וכמ\"ש בפירושו. א\"כ ודאי צ\"ל דמיירי נמי בכה\"ג שלא נכנס [*אלא] דלאו בחבור. אפילו שעה אחת. ולא קשיא מאי שנא אסקופה דנקט. דהא אין הכי נמי דנקט גם כן בית. ותרי גווני נקט נשפך בבית והאהיל במקצת. ונשפך באסקופה והאהיל מקצת: \n",
+                    "<b>בין מבפנים בין מבחוץ</b>. פירש הר\"ב בין שמשפע לצד פנים בין שמשפע לצד חוץ. וכ\"פ הר\"ש ואע\"ג דהוה זו ואצ\"ל זו אשכחן נמי כה\"ג בריש הוריות כמ\"ש שם. ולפי פירוש הרא\"ש שכתב הכ\"מ [בפ\"ד מהט\"מ] ניחא. וז\"ל בין מה שיש מן האסקופה לתחת תקרת הבית בין מה שיש ממנה לחוץ כולה מקום מדרון והדם נשפך על כולה. נמצא מקצתו תחת האהל ומקצתו חוץ לאהל הבית טהור. דאין קטפרס חבור: \n",
+                    "<b>חוץ מן השינים כו'</b>. פי' הר\"ב דכתיב בעצם כו' אף כל שנברא עמו ואין גזעו מחליף. גמ' פ\"ז דנדה דף נה. ופריך והרי בשר דגזעו מחליף. אמר מר בר רב אשי בשר נעשה מקומו צלקת. פירש\"י צלקת. כלומר רושם נראה בה חריץ או גומא ואין כולו חוזר אבל שער וצפורן אין נטילתן ניכר ע\"כ. ועיין [מ\"ש] בפרק דלעיל מ\"ב ובריש משנה ב פ\"ט דחולין: \n",
+                    "<b>ובשעת חבורו הכל טמא</b>. שהנוגע או מאהיל עליהם הוא נוגע או מאהיל על המת דהוי יד לטומאת המת תוס' פ\"ז דנזיר דף נא. ועיין בפירוש הר\"ב במשנה דלקמן ומ\"ש שם. והר\"ש כתב ספרי זוטא הנוגע במת פרט לנוגע בשיניו ובשערו ובצפרנו בזמן שפירשו יכול שאני מרבה בזמן שהן מחוברין ת\"ל יטמא ע\"כ. ונראה דהא דפורט לשיניו כו' נמי מדרשא דבעצם הוא דמפיק להו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עצם שיש עליו כזית בשר הכניס מקצתו כו' טמא</b>. כתב הר\"ב העצם נחשב יד לבשר ויד למת נפקא לן במה הצד מנבלה ותנור דמה נבלה שאין מטמא באהל כו' ואי פרכת מה לנבלה שכן אוכל תאמר במת שאין אוכל. כדאמרינן בפרק דם שחיטה (כריתות דף כא) תנור יוכיח מה לתנור שכן מטמא מאוירו נבלה תוכיח הצד השוה שבהם שמטמאין וידים כיוצא בהם כו'. וא\"ת לענין אהל נימא דיו [כדתנן במשנה ה פ\"ב דב\"ק] ויש לומר דמעיקרא ודאי [אי] לא אשכחן בטומאה חמורה [*המטמא אדם וכלים לאפוקי אוכלים שאין מטמאין אדם וכלים כדאיתא התם בריש הפרק] ידות הוה פרכינן על נבלה דיו. אבל השתא דאשכחן יד בטומאה חמורה דהוה כגוף לענין מת נמי משוינן יד כגוף. תוס' פ\"ט דחולין דף קיח [ד\"ה והבית]: \n",
+                    "<b>שני עצמות ועליהם כשני חצאי זיתים</b>. קסבר האי תנא דיש יד לפחות מכזית. הר\"ש. וכתב מהר\"ם דאיכא לאוקמא מתניתין בשומר דהיינו בעצם שיש בו מוח ומש\"ה לא מותיב מינה בפרק העור והרוטב (חולין דף קיט:) [*על רב דס\"ל אין יד וכו'] ואזלא לה תמיהת הר\"ש ע\"כ. ומיהו הלכה כמ\"ד יש יד לפחות מכזית כמ\"ש הרמב\"ם פ\"ה מהלכות טומאת אוכלין [הלכה ג]: \n",
+                    "<b>שאין חבורי אדם חבור</b>. עיין מ\"ש במ\"ד פ\"ט דחולין. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>איזהו דם תבוסה המת שיצא ממנו שמינית בחייו כו'</b>. הלכה למשה מסיני דם מן המת ברביעית. כמ\"ש בפרק דלעיל מ\"ב. אבל מדברי סופרים. דאף דם תבוסה יהא מטמא בכל הטומאות במגע משא ואהל. והיינו דתני בתוספתא והביאה הר\"ש ומה בין דם מיתה לדם תבוסה. אלא שדם מיתה נזיר מגלח עליו וחייבין עליו על טומאת מקדש וקדשיו. ודם תבוסה אין הנזיר מגלח עליו ואין חייבין עליו על טומאת מקדש וקדשיו: \n",
+                    "<b>שמינית בחייו ושמינית במותו</b>. כלומר לאפוקי רובו בחייו דלא דהא דם תבוסה מדבריהם. וכשפשיטא לן דרובא מחיים לא גזרו וכן פירש\"י בהדיא בפ' בתרא דנדה [סוף] דף עא. דבודאי רובא מחיים לא גזרו. גם לשון הרמב\"ם בפירושו ובחיבורו פ\"ב מהט\"מ מורים כן: \n",
+                    "<b>צלוב שדמו שותת</b>. כלומר שדרך הצלוב שיהא דמו שותת וכן אבל המת שדמו מנטף כלומר שדרך המת שיהא דמו מנטף: \n",
+                    "<b>שדמו שותת כו' טמא</b>. פי' הר\"ב שותת ויורד בלא הפסק מפני שטיפה של מיתה מעורבת בו. דלא מבטל ההוא דלאחר מיתה שהוא הרבה. אבל נוטף ראשון ראשון בטל. ואפילו טפה שלאחר מיתה מרובה בטלה. שלא נפל ביחד. רש\"י פרק בתרא דנדה [דף עא]: \n",
+                    "<b>השותת טהור</b>. פי' הר\"ב שאני אומר אותה טפה שהנשמה תלויה בה עמדה לה ע\"ג העץ שהוא תלוי בה. וא\"ת ומת דמנטף דמטמא מי ניחא מי לא עסקינן דכי נמי המת מוטל במטה הא מלתא בגמרא דנדה [שם] מקשו לה. דמייתינן התם ברייתא דבהדיא תני בה ר' יהודה אומר היה מוטל במטה כו' טמא. ומשנינן שאני במטה דמחלחלה. כלומר שהיא תלולים חלולים והדם בוקע ויורד ומתאסף יחד: \n",
+                    "<b>והמנטף טמא</b>. כתב הר\"ב ולא אמרינן קמא קמא בטיל. עיין במ\"ו פ\"ח דזבחים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כזית מן המת פתחו בטפח</b>. פי' הר\"ב המת בבית ולו פתחים הרבה כו' דגזרו חכמים טומאה כו'. עקרא דמלתא במתניתין ג פ\"ז וע\"ש: \n",
+                    "<b>אבל להוציא את הטומאה</b>. פי' הר\"ב טומאה יוצאה כו' ומטמאה הכלים שבבית שבצדו. וה\"מ לפרש בכלים המונחים בחלל אותו חלון או פתח. וכן פירש הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר השדרה והגולגולת כמת</b>. כלומר אע\"פ שאין כזית בשר. וכתב הר\"ב שכן הלכה. אולי שסובר דר\"י לא לאפלוגי אתי וכמו שכתבתי הרבה בפ' בתרא דבכורים שנשנו בלשון פלוגתא ואין חולק אבל לא ידענא מנין לו דדלמא לת\"ק דוקא כזית בשר ולא סבירא ליה להא דר\"י. והרמב\"ם בפירושו כתב שאינו הלכה וכן בחבורו [ריש] פ\"ז מהט\"מ לא העתיק את דבריו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טפח על טפח על רום טפח</b>. פי' הר\"ב דף שהוא רחב כו' וגבוה טפח ומאהיל. וצריך שיהא החלל [פנוי] טפח שאל\"כ והטומאה ממעטת את החלל טפח טומאה רצוצה היא ואינה מביאה ואינה חוצצת. הראב\"ד רפי\"ב מהט\"מ וכך דקדק הר\"ב בלשונו שבפי' מ\"ה פ\"ו: \n",
+                    "<b>כיצד</b>. ל' הר\"ב כלומר כיצד חוצץ בפני הטומאה. אבל לא אתי לפרושי כיצד מביא את הטומאה הר\"ש. ועיין בדבור אחד חור כו' ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>קמור</b>. פי' הר\"ב מקורה. וחבירו כבש כשב שמלה שלמה. ובעירובין פ\"ח מ\"ט פירש הר\"ב קמור כמין כיפה מכוסה כו' ולפי זה יש טעם בדבר שלפי שאין זה הקירוי כשאר קירוי לפיכך נתחלף השם באותיותיו: \n",
+                    "<b>הטומאה בתוכו הבית טמא</b>. עיין במ\"ב פ' דלקמן דר\"י פליג: \n",
+                    "<b>אין בו פותח טפח כו'</b>. כתב הר\"ב והרי הביב נחשב כקרקע הבית וכו'. לרבות קרקעיתו וכו'. לא שהקרקע עצמה טמא עד התהום דמה טומאה שייך בקרקע עולם. אלא לרבות הטמון בתוך הקרקע עד התהום. וז\"ל הרמב\"ם שכל מה שבקרקעית הבית [טמון] וכו'. וכתב מהר\"ם מה שבתוכו טמא דכלים שבתוכו כאילו הן בבית. ואף ע\"פ שהן מכוסי' בעפר. לא הוו ככלי חרס המוקף צ\"פ אלא כאוכלין שגבלן בטיט דלא חייץ הטיט בפני הטומאה. כדאמרי' בפ\"ק דזבחים [דף ג ע\"ב] נ\"ל. ע\"כ: \n",
+                    "<b>אחד חור שחררוהו מים כו'</b>. פירש הר\"ב האי פותח טפח שמביא את הטומאה כו' ואתי שפיר דמפרש נמי למביא את הטומאה. אלא שקצת קשה שהיה למתניתין עצמה *)לסיים הכי בבבא זו. והל\"ל אחד חור כו'. וכן מרבך כו' מביא את הטומאה. ועוד אי הכי מאי דוחקיה להר\"ב לפ' בכיצד כלומר כיצד חוצץ כו' כיון דהשתא מפרש נמי לכיצד מביא. וא\"כ כיצד קאי שפיר אתרוייהו. איברא דהרמב\"ם מפרש לענין מביא. אבל היא לא פירש כיצד כלומר כיצד חוצץ כו'. והר\"ש שמפרש כן בכיצד דכלומר כיצד חוצץ כו'. הוא מפרש בכאן חור שחררוהו מים בין יהא זה הביב ע\"י מים כו' כך דינו. ולפיכך הר\"ב שכתב לעיל בכיצד. כפירוש הר\"ש. ובכאן מפרש בחור כדברי הרמב\"ם. לא דק: \n",
+                    "<b>שחררוהו מים</b>. כגון בשפה גבוהה על נהר והמים חוטטין מתחתיה ונכנסין ועושין נקב ארוך או שרצים כגון חולדות ואישות. רש\"י רפ\"ב דסוכה: \n",
+                    "<b>מרבך של אבנים</b>. פירש הר\"ב אבנים גדולות כו' וכן לשון רש\"י שם. ויתכן בעיני שהוא שם מורכב מן מורביות דמשנה ה פ\"ג דשביעית. ומן נדבכים די אבן גלל דעזרא ו. וזה דבשביעית מיירי באבנים שעודן מחוברים במחצב. ונקראים מורביות. ודעזרא מיירי בקבועים בבנין. והנך דהכא מיירי כשהן חצובים מן המחצב ועדיין לא הוקבעו בבנין. ולפיכך מורכב משמות אשר בארץ ואשר בבנין. והרמב\"ם כתב מרבך של אבנים. אבנים מסודרות קצתן על קצתן. וכן [פירשו] ג\"כ מרבכת תביאנה שהוא מענין סדור. ובנא\"י מענין צבירה. ונא\"י נ\"ל עיקר כמ\"ש כבר ברפ\"ז דמנחות [ד\"ה ורבוכה]. ויהיה ג\"כ לשון רבוי. כמו שפירשתי בשביעית בשם מורביות. אלא שאני מוסיף לתת טוב טעם בהרכבתו עם הכ\"ף: \n",
+                    "<b>וכן סואר של קורות</b>. לשון הר\"ש ואית דאמרי צברי קורות. והרמב\"ם העתיק בפירושו סואר [פירוש חבילות קורות] ובחיבורו רפי\"ג מהט\"מ כלל למרבך וסואר. וכתב או שצבר אבנים או קורות כו': \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר כל אהל שאינו נעשה בידי אדם אינו אהל</b>. כתב הר\"ב דיליף אהל אהל ממשכן. כתיב הכא (במדבר י״ט:י״ד) זאת התורה אדם כי ימות באהל וכתיב התם (שמות מ׳:י״ט) ויפרש את האהל על המשכן. ורבנן אהל אהל ריבה [אהלים טובא כתיבי בפ' פרה לרבות אף העשוי מאליו] גמרא בסוכה רפ\"ב. וכתבו התוס' וא\"ת אי ממשכן יליף אפילו עשוי בידי אדם נמי לא יביא הטומאה אלא פשתן. כדאשכחן בפרק במה מדליקין. [כדפירש הר\"ב שם משנה ג] וי\"ל דכל המאהילים דמטמאים ילפינן בספרי בפ' פרה. בקל וחומר ממצורע. דתניא מנין לעשות שאר המאהילים. כאהל. אמרת מה מצורע הקל. עשה בו כל המאהילים כאהל. מת החמור לא כ\"ש. דלגבי מצורע כתוב מושבו. ודרשינן בת\"כ מושבו טמא. מכאן אמרו הטמא יושב תחת האילן וטהור עובר. טמא. וא\"ת א\"כ כי לא עביד נמי בידי אדם נילף בק\"ו ממצורע. וכ\"ת א\"כ גז\"ש מאי אהניא. הא איצטריכא ליה לדרשא דפרק במה מדליקין דכל היוצא מן העץ כו'. וי\"ל דמושבו לא משמע לא ריבוי ולא מיעוט לענין שאינו עשוי בידי אדם. ולר\"י דמעטיה רחמנא גבי מת. ילפינן מצורע הקל בק\"ו ממת דלא מטמא ולרבנן לא מחלק לא הכא ולא הכא. ואע\"ג דסתם [*ספרי] ר' יהודה. אתיא שפיר ההיא דאילן כר\"י. דהא מודה בכמלא אגרוף. וא\"ת כיון דשאר המאהילים ילפינן במת ק\"ו ממצורע. א\"כ נימא דיו. [כדתנן בפ\"ב דב\"ק] [מ\"ה] ולא תטמא עוברים. כמו קוברי המת שהיו עוברים באכסדרה [דתנן לקמן פ\"ו משנה ב] ויש שם כלים. דמצורע עובר אינו מטמא באהל. כדתנן במסכת נגעים פי\"ג [משנה ז] ר\"ל דק\"ו זה אינו אלא גלוי מלתא בעלמא הוא. דלא ילפינן ממשכן למעוטי שאר המאהילים ע\"כ: \n",
+                    "<b>ומודה בשקיפים ובסלעים</b>. כתב הר\"ב דר\"י מודה בכמלא אגרוף. וכן בשקיפים. כלומר שיש בהם חור גדול. וכן פירש הרמב\"ם. וכך הוא בסוגיא בפרק הישן ושיעור מלא אגרוף תנן במשנה י\"ב פי\"ז דכלים. וכתבו הר\"ב לקמן רפי\"ג: \n",
+                    "<b>ובסלעים</b>. פי' הר\"ב בנקיקי הסלעים. הכי תניא בהדיא בברייתא רפ\"ב דסוכה. ובהכי מתרץ מהר\"ם דלא מייתי התם ממתניתין. משום דמתניתין הוה משמע שקיפים וסלעים חלולים חלולים גדולים ראוים לדירת אדם. אבל נקיקי סלעים הן חורים קטנים. ע\"כ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מגדל</b>. הבא במדה כדכתב הר\"ב בסוף פרקין: \n",
+                    "<b>טומאה בתוכו כלים שבעוביו טהורים</b>. דשדינן לעוביו בתר האויר לקולא ולא בתר מגדל לחומרא. אבל עומד בבית טומאה בתוכו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כלים שבעביו טמאין ממה נפשך. אי שדינן לעוביו בתר מגדל טמאין. ואי בתר בית טמאים. וסיפא דקתני טומאה בתוכו הבית טמא. מיירי בין בתוך חללו. בין בתוך עוביו. שדרך טומאה לצאת. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר מחצה למחצה</b>. פי' הר\"ב מחציו של עובי המגדל כו'. ומסיים מהר\"ם דה\"ל כותל המגדל ככותל שהוא לאויר דתנן לקמן פ\"ו [משנה ג] דנדון מחצה על מחצה. ובהא פליגי דר\"י מדמי ליה לכותל שבין חצר לבית ורבנן לא מדמו. וע\"ש הפירוש. ואפילו ת\"ק דפליג עליה הכא. מודה התם דהוא נדון מחצה למחצה. משום דהתם הבית והחצר חשובים הן. והמחיצה לצורך שניהם. להכי שדינן לה חציה לכאן וחציה לכאן. אבל מחיצת המגדל לא נעשה כלל בעבור החצר והבית. להכי לא שדינן לה בסיפא בתר בית לטמא כלים שבעוביה כי איכא טומאה בבית. דקתני טומאה בבית מה שבתוכה טהור. ומשמע אפילו כלים שבעוביה. ומיהו לא שדינן לה נמי בתר מגדל אע\"ג דנעשית לשם מגדל. משום דמגדל לא חשיב. דמיטלטל. והא דאפליגו ר\"י ורבנן במגדל העומד באויר <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ולא אפליגו בעומד בתוך הבית. משום רבותא דר\"י דאפילו בחצר שדינן חצי הדופן בתר חצר. וכ\"ש בבית דשדינן בתר בית. דחשיב טפי [מחצר] ע\"כ: \n",
+                    "<b>טומאה בבית מה שבתוכו טהור</b>. וקצת תימה דמשמע בכולי פרקין דלא בעי צמיד פתיל. ובפ\"י בכלים גבי צמיד פתיל. קא חשיב כלי עץ הטהורים [דהיינו] באים במדה. וי\"ל דה\"מ כשמכוסה בכפישה או בשאר כלים אע\"פ שאינו מקבל טומאה. אבל דלתותיו מחופות. או מכוסים בנסר. [מהני] בלא צמיד פתיל. ודין זה במגדל וכוורת דלא מקבלי טומאה. אבל תנור וקדירה וחבית. או שאר כלי חרס. לא מהני נסר להציל בלא צמיד פתיל אלא הטומאה בוקעת הנסר ונכנסת לתוכו. אלא א\"כ מצילין עם דפנות אהלים. *)דאין מצילין אפילו בכלי מונח על פיהן כגון עמוד של קדרות. כמו שאפרש לקמן בפ' כוורת. הר\"ש. ועיין מ\"ש בס\"פ כוורת: \n",
+                    "<b>אם יש שם פותח טפח</b>. פירש הר\"ב בין שולי המגדל כו'. ואין הפירוש שוה. דכלים שבינו לארץ שבינו לבין הקורות. הוי פירוש אם יש שם פותח טפח באחד מהן טמאין. אע\"ג דליכא פותח טפח תחתיהן במקום שהכלים שם אם יש שם פותח טפח בינו לבין הקורות הטומאה מתפשטת שם מלמעלה. ובוקעת כל כנגד המגדל לתחתיו. כיון דאדם וכלים אינן נעשים אהלים לטהר להפסיק בין הטומאה והכלים. כדתנן ברפ\"ו. וכן כשיש פותח טפח תחתיו וכלים על גביו. מתפשטת הטומאה לתחתיו ובוקעת למעלה. אבל שבינו לבין הכותל. הוי דוקא אם יש שם פותח טפח טמאין. ואם אין שם פותח טפח. אע\"ג דאיכא פותח טפח בינו לבין הארץ בינו לבין הקורות טהורין. כ\"כ מהר\"ם. אע\"פ שכתב דאין נ\"ל כן. אלא גם למעלה ולמטה דוקא. ומפרש כן ג\"כ לרפ\"ו. אבל דברי הר\"ב אינן כן [*ולענין פותח טפח. עיין מ\"ש בפרק דלעיל מ\"ו]: \n",
+                    "<b>ואם לאו טהורין</b>. תימה אמאי טהורים כלים שתחתיו. שאין שם פותח טפח ליהוי כביב שהוא קמור תחת הבית. דס\"פ דלעיל. וי\"ל דשאני ביב. שהוא קבוע ומשמש את הבית שהשופכים נופלין לתוכו. הלכך בטל לגבי הבית. וה\"ל כאוכלים שגבלן בטיט [*ועיין לעיל שם] אבל תחתיו של מגדל. לא. כ\"כ מהר\"ם. וצידד לפרש בכוורת דרפ\"ט. כמי שאכתוב שם. וכתב עוד מהר\"ם. וז\"ל ואין לתמוה כלים שבינו לבין הכותל. כשאין שם פותח טפח. אמאי טהורין כשהטומאה בבית. והא אפילו הכלים שמעבר למגדל. בעביו של כותל בחצי עביו של צד הבית טמאין. כדתנן לקמן בפ\"ו [מ\"ג] כ\"ש באויר הבית שבין הכותל למגדל ואיך יתכן לומר שיהא הפסק לטומאה דכלים הרצוצים בכותל [הבית] טמאין. והקרובים לבית יותר טהורין. ונ\"ל דבעוד המגדל שם. ואין הטומאה יכולה לימשך בין המגדל לכותל עד הכותל וכלים שבין המגדל לכותל טהורין. כ\"ש דכלים שבעובי הכותל. כל כנגד עוביו שלמגדל טהורין. וה\"ל כבית שחצצו בנסרים או ביריעות מן הצדדים. דתנן לקמן פט\"ו [מ\"ד] טומאה בבית כלים שבחצץ טהורים. א\"נ נ\"ל דלא הוי מגדל שאצל הכותל. כבית שחצצו בנסרים או ביריעות דהתם הוי מלתא דקביעותא. אבל הכא ודאי כלים שבכותל מחציו ולפנים. כאמצע הבית חשיבי ובטילי לגבי הבית. ואם טומאה בבית טמאין. תדע דהתנן לקמן פ\"ו [משנה ג] כותל שהוא לאויר. והטומאה בתוכו מחציו ולפנים. הבית טמא. העומד מלמעלן טהור. פירוש אע\"פ שאין לטומאה פותח טפח במקומה אינה בוקעת ועולה דהוי כמונחת באמצע הבית כיון דכותל בתר בית גריר. אבל הכא אויר פחות מטפח שבין מגדל לכותל. כיון דא\"א לצמצם ולסמוך המגדל ממש לכותל. וא\"א שלא יהא מעט ריוח ביניהן אויר פחות מטפח. בתר מגדל גריר ככלים שבעובי דופן המגדל דטומאה בבית טהורין לכ\"ע. אין ולא רפיא בידי. עכ\"ל: \n",
+                    "<b>טומאה שם הבית טמא</b>. כתב הר\"ב שאין המגדל מציל כו'. השרש אצלנו כשהיה אהל בתוך אהל והיתה הטומאה תחת אהל הפנימי הנה אהל החיצון טמא. והוא מאמר תוספתא צמיד פתיל ואהלים מצילים על הטהורים מליטמא ואין מצילין על הטמאין מלטמא. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>הרמב\"ם. ועיין לקמן פ\"ח [מ\"ג] ורפ\"ט ושם יתבאר דלהר\"ב והר\"ש דוקא כשהאהל כולו בתוך האהל אבל כשפי האהל חוצה אין הטומאה נכנסת באהל השני: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יוסי מטהר</b>. נראה דמודה ר\"י בהא [דתנן במשנה ג פרק ז] המת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאים מפני שסוף טומאה לצאת דרך שם. דהתם במת שלם דאין דרך לשרפו ולנתחו פחות מכזית. תוספות חולין פרק ט דף קכה [ד\"ה יכול]. ונראה דדוקא התם שהדלתות נעולים. כדפירש הר\"ב שם. להכי הוצרכו לתרץ דבמת שלם אין דרך לשורפו כו'. אבל כשיש פותח טפח פתוח. מודה אפילו בכזית שהטומאה יוצאת. וכדתנן במשנה ו פרק דלעיל. ועוד בפי\"ג. אך עדיין קשה דאמאי לא פליג בס\"פ דלעיל. אדתנן יש בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח. הטומאה בתוכו הבית טמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*היה עומד כו'</b>. פירש הר\"ב היה המגדל עומד כו' אלא שפתח התיבה כו'. פתח במגדל. וסיים בתיבה. ולא ידעתי למה. ואע\"פ שיכולין לדחוק ולומר. שר\"ל תיבת המגדל דמתניתין דלעיל. אכתי לא ידעתי מה הטעם שנדחק לאסבורי הכי. והקרוב אלי דה\"נ אשמעינן לענין מקח וממכר. וכי הא דברפ\"ג דמסכת ב\"ק. וע\"ש]: \n",
+                    "<b>טומאה בבית מה שבתוכו טמא</b>. והר\"ב העתיק טהור. וכ\"כ הר\"ש דבמשנה דוקנית גרסינן טהור. וכן בתוספתא וכן עיקר ע\"כ. וכה\"ג במשנה י פ\"ט פירשו ג\"כ הר\"ב והר\"ש דגרסינן טהור אבל הרמב\"ם שם מפרש טמא. וכן בחבורו בדין דהכא פי\"ח מהט\"מ. ובדין דלקמן בפי\"ט פוסק בשניהן דטמא. ופי' הכ\"מ דמיירי שהמגדל ממלא כל הפתח ואין פותח טפח מכל צד למעלה ולמטה ומן הצדדין. נמצא שאין מקום לצאת הלכך הטומאה בוקעת ויוצאת דרך דופני המגדל. מידי דהוה אפתחי בית בזמן שהם נעולים עכ\"ל. ומהר\"ם כתב ליישב גירסת הספר דגרס טמא בין הכא בין בכוורת. דמיירי שיש פותח טפח מתחת המגדל לארץ או כוורת ולארץ. ובפתחן למעלה בין במגדל בין בכוורת. וכיון שהטומאה נכנסת תחת המגדל ודרך הטומאה לצאת דרך שם וקי\"ל דאדם וכלים נעשין אהלים לטמא ולא לטהר לקמן רפ\"ו. והרי בוקעת למעלה מן המגדל והכוורת וכך בוקעת לתוכן. והתוספתא דקתני טהור באין שם פותח טפח מתחתיו [איירי] ולפירושי סיפא דקתני בד\"א בזמן שיש שם פותח טפח איכא לפרושי. כלומר מתחתיו. בהא הוא דאמרינן טומאה בבית מה שבתוכו טמא. ע\"כ. ומפירוש הר\"ש דלקמן משמע. דהואיל ויש לבית פתחים אחרים הלכך טהור כגירסתו ע\"ש בפירוש התוספתא. ושוב מצאתי דמייתי לה למתניתין דהכא. בפרק העור והרוטב. בגמרא דף קכה. וגרסינן בה טהור. וכן העתיקו רש\"י והתוספות שם. ועוד מוכח [הכי] בגמ' דאמרינן ותני עליה ר\"י מטהר אהייא. אילימא אסיפא. ת\"ק נמי טהורי מטהר. ומתוך כך נראה לי דהרמב\"ם לא גרס שם כלל. ויש לי עוד ראייה בזה במשנה ז פי\"א [ד\"ה ר\"י]: \n",
+                    "<b>מוכני</b>. פי' הר\"ב גלגל כו' ועיין מ\"ש במשנה ב פי\"ח דכלים: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ועינו</b>. פי' הר\"ב נקב כו'. ומפורש יותר במשנה ז פ\"ח דכלים: \n",
+                    "<b>קמורה</b>. מקובבת. הרמב\"ם. וז\"ל כף נחת דרך עושי תנורים לכסות הנקב של עשן מלמעלה. ולפתחו מן הצדדין. *)לסיבות. אחד מפני הגשמים שלא יכבו אש התנור. ב' מפני הרוח שלא יעכב העשן לצאת מן התנור. וכשיוצא מן הצד אין הרוח שולט בו. ע\"כ. ועיין בריש משנה דסוף פרק [ג] דלעיל: \n",
+                    "<b>והאהילו עליו קוברי המת</b>. ל' הר\"ב האהילו המת על העין. ועיין מ\"ש ברפ\"ג: \n",
+                    "<b>בש\"א הכל טמא ובה\"א וכו'</b>. וכתב הר\"ש דבשאין בעין פותח טפח איירי. דאי יש בו פותח טפח למה לא תכנס לבית. דלא דמי להני דאמרן בפרקין [דלעיל] דאין דרך טומאה ליכנס. דהכא הרי נכנסה לתנור ולמה לא תצא לבית דרך פתח פיו. ועוד דגבי מגדל אוקמינן [בר\"פ דלעיל] בדלתותיו מגופות וכאן פיו של תנור פתוח. ולא מסתבר כלל לחלק בין טומאה עוברת לטומאה עומדת. אלא בדלית ליה פותח טפח איירי. [וכן] מוכח בתוספתא. וסברי ב\"ש דנכנסת טומאה לכלי דרך נקב קטן. כדאשכחן בסיפא גבי ארובה שבין בית לעליה. וב\"ה סברי דנכנסת טומאה לכלי [דרך נקב] קטן ולא לטמא הבית. ור\"ע סבר דאין נכנסת כלל. והא דמשמע [סוף] פרק תשיעי בכלים דבעינו של תנור בעי צמיד פתיל. דקתני תנור שניקב מעינו שיעורו מלא [פי] כוש. התם כשעומד כולו באהל המת דמגו דבעי צמיד פתיל לפתחו. בעי נמי לעינו. אבל הכא דאין פיו באהל המת. לא עכ\"ל. והכ\"מ פי\"ח מהט\"מ [הלכה ד] כתב. שהרא\"ש כתב דמיירי כשיש בעין טפח על טפח. דאל\"ה אפילו טומאה בעין טהור התנור. כדתנן פ\"ח דכלים משנה ז. ומ\"מ העתיק ג\"כ דברי הר\"ש. וגם מהר\"ם פי' ביש בעינו פותח טפח דאל\"ה לכ\"ע טהור. והוקשה לו טעמא דר\"ע דאמר אף התנור טהור. וכ' דנ\"ל דמדאורייתא לא עיילא טומאה אלא דרך פתח של כלי. וכי היכי דאמרינן פ' חבית [פכ\"ב דשבת דף קמו] כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח לענין בנין שבת. ה\"נ נימא לענין טומאה. ועינו של תנור אינו להכניס. אלא להוציא עשן ולא קרינן ביה כל כלי פתוח שהטומאה קודמת לפתחו וכ\"ש כלי שניקב אח\"כ כו'. ובלבד שלא יהא באותו נקב כרמון או רובו כדאמר ס\"פ המצניע (שבת דף צה) ומדרבנן גזרו טומאה נכנסת דרך נקב אע\"פ שאינו עשוי להכניס ולהוציא. ב\"ש סברי כעין דאוריי' תקון. ולב\"ה לא גזרו כולי האי. ולר\"ע לית ליה גזירה זו כלל. ומתני' סוף פ\"ט דכלים דלא כר\"ע. א\"נ אפילו כר\"ע ולהציל על עצמו ועל מה שבתוכו. אבל הכא אם תכנס טומאה לתוכו יטמא כל אשר בבית. להפסד מרובה חששו ואמרו שאין טומאה נכנסת לתוכו. ולית ליה לר\"ע הא דב\"ה דדמיא כי חוכא ואטלולא לטמא לחצאין. וכן יש לפרש בסמוך גבי ארובה שבין בית לעליה וקדרה נתונה עליה ונקובה בכונס משקה. ומכאן יש לי ליישב פירש\"י דסוף המצניע עד שיפחת רובו שפירש\"י כ\"ז שלא נפחת רובו כו'. ומקשים עליו מכמה משניות ומדהכא. ולפירושי הכל מיושב ואדרבא נראה להביא ראיה מכאן דבענין אחר לא מיפרשה שפיר ואין לי להאריך. עכ\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ארובה</b>. ל' הר\"ב כמין חלון שבגג הבית כו'. עיין בפירושו לרפ\"ה דביצה. עיין לשון מהר\"ם שכתבתי בפ\"י משנה ו [ד\"ה תוכו]: \n",
+                    "<b>ובית הלל אומרים הקדרה טמאה כו'</b>. עיין מ\"ש בזה בספ\"ט דכלים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היתה שלימה</b>. ואע\"פ שאין שם צמיד פתיל סביבה. אמרו בספרי כלים מצילים בצמיד פתיל באהל המת. ואהלים בכסוי. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>בית הלל אומרים מצלת על הכל</b>. בבבא דבסמוך ובכל דוכתא מקדים ב\"ש לב\"ה. והכא מקדים ב\"ה לב\"ש. נראה דמשום דב\"ה משוין דבריהם דקאמרי מצלת על הכל מש\"ה מקדים להו ובבבא דלעיל דבסמוך. מקדים ב\"ש דמשוו למדתייהו. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>אינה מצלת אלא על האוכלים כו'</b>. כתב הר\"ב בקדרה של ע\"ה מיירי. ולא פי' כן במ\"ב פ\"ט דכלים. ובסוף פ\"ק דעדיות. ושם הארכתי בס\"ד: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>היה כלי טהור לקדש</b>. כתב הר\"ב דהמנינהו רבנן לע\"ה על הקדש כו'. עיין במשנה ד' פ\"ג דחגיגה: \n",
+                    "<b>ולחטאת</b>. פירש הר\"ב דכתיב והיתה לעדת בני ישראל כו'. אסמכתא בעלמא שכל מה שאין ע\"ה נאמן אינו אלא מדרבנן. וז\"ל הרמב\"ם [בפירושו] וסמכו בזה לאמרו יתברך והיתה לעדת וגו': \n",
+                    "<b>שהכל נאמנין על החטאת</b>. לא ידעתי למה לא תנן על הקדש ועל החטאת. ודוחק לומר דמשום דבחטאת יש להם אסמכתא דמש\"ה דייק למנקט לחטאת. ועוד דאדרבה כ\"ש דה\"ל למנקט לקדש דהוה רבותא שאין לו אסמכתא. ומצאתי בדברי מהר\"ם וז\"ל פתח בקדש וחטאת וסיים בחטאת לחודיה נראה לפי שהטעם תלוי בחטאת שלא יהא כל אחד שורף פרה אדומה לעצמו. א\"נ רבותא נקט דאפילו על החטאת נאמנין כ\"ש לקדש ע\"כ: \n",
+                    "<b>מפני שהכלים טהורים כו' מצילין כו'</b>. כך היא נוסחת הר\"ב והר\"ש וכן הוא בנ\"א ונוסחת מהר\"ם שהכלי הטהור וכלי החרס הטהורים מצילין כו'. ומפרש הר\"ב והר\"ש חוצצים בפני הטומאה כשהן מונחים במקום שיש דפנות אהלים. אבל כו' וק\"ק שאין שתי החלוקות שוות דדפנות אהלים דלקמן היינו שדופן האהל עצמו חוצץ. ועיין [מ\"ש] עוד בפ\"י משנה ו וז' [ד\"ה תוכו]. ובפי\"א מ\"ח. אבל גי' הספר ומצילין בוי\"ו. וכן העתיק הרמב\"ם וז\"ל. ומה שאמרנו כלי טמא אינו חוצץ [ואמר בכאן] מפני שכלי חרס טהורים שיעור זה [נ\"א מתניתין] על צד הביאור כן מפני שהכלים של אבן ושל אדמה ושל גללים טהורים. וכן כלי חרס טהורים לקדש ולחטאת בחזקת טהרה ואפילו מע\"ה. עוד חזר לדין אחר ואמר ומצילין עם דפנות אהלים ר\"ל שכמו שיצילו הכלים בעליוני האהל בכסוי לבד כמו [שבאר במשנה] בארובה שבין בית לעליה. כן ג\"כ יצילו הכלים כאשר היו פיות אלו הכלים מכוסין בדפנות אהל ולקח המשל בזה ואמר [כיצד] ע\"כ. וכתב הר\"ש וכל הנך הצלות דסיפא היינו בלא מירוח טיט דליכא צמיד דע\"י צמיד מצילין בכל ענין: \n",
+                    "<b>[*וכלי חרס טהורים</b>. פירש הר\"ב כשהן לקדש ולחטאת. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וקשיא לי אמאי תנן כלי חרס. דהא תנן בכל הכלים מקדשים במשנה ה פ\"ה דפרה. ופי' שם הר\"ב וכן הרמב\"ם דאצטריך דלא תימא כלי חרס דוקא ע\"ש. ולקדש פשיטא שכל הכלים שוים. ונ\"ל לתרץ דנקט מלתא דשכיחי דמשמע בכל מסכת פרה שהיו מקדשים בכלי חרס. וא\"נ כמו שאפרש שם בס\"ד דה\"א למילף דדוקא כלי חרס כדאשכחן בסוטה [פ\"ב משנה ב] הלכך שפיר מלתא לתנא דידן למתני כלי חרס הואיל וכ\"ח מלתא דפשיטא דמקדשים בו וא\"צ לשום לימוד. אמנם ראיתי להרמב\"ם בחבורו פי\"ג מהלכות פרה [הלכה יב]. שכתב ע\"ה שהביא כלי מביתו. אפילו כלי חרס כו' ולפי זה נ\"ל איפכא דמתניתין נקטה כלי חרס לרבותא. והיינו היא הרבותא דכיון דכלי חרס אין לו טהרה במקוה ה\"א שלא להאמינו עליו דבשלמא כשנאמינהו בשאר כלים. היינו שיש לנו לתלות שהטבילום מטומאתה. ועוד נ\"ל כיון דכלי חרס אף מאוירן מתטמאים ה\"ל להחמיר. שאע\"פ שאין להם טומאה מגבן ככלי שטף. ה\"א טומאת אויר חשיבא שלא להאמינו. קמ\"ל דלא]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הבור והדות</b>. וכן שוקת שבסלע במ\"ו פ\"ה דפרה [*ומשנה ה פ\"ד דמקואות] ומה שפירש הר\"ב שניהן בקרקע. אלא שבור בחפירה ודות בבנין. עיין מ\"ש בזה במ\"ב פ\"ד דב\"ב: \n",
+                    "<b>וכפישה נתונה עליה</b>. פי' הרמב\"ם כפויה עליה. ומצאתי לו חבר במ\"ח פרק יא דתנן נמי נתונה ופירושו כפויה. ומיירי אפילו שאין בדופני הכפישה טפח. דאילו יש בהן טפח הרי מצילין אף בבאר חלקה ועיין בדברי הר\"ב [לקמן] בדבור חצי טפח כו'. ומ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>או כוורת פחותה</b>. דהוי השתא כעין באר חלקה אבל כשהיא שלימה. הרי היא כדות שעל הארץ הואיל והיא באה במדה ואינה מקבלת טומאה. כ\"כ הרמב\"ם [בפירושו]. והכי נמי תנן ברפ\"ח דכלים הבאים במדה מביאין וחוצצין ולא תקשה מרפ\"ו. כמו שאאריך שם בס\"ד. גם ברפ\"ט. ושם במשנה יג [ד\"ה או מכוסה] אכתוב מאי דקשיא אדהכא. ודעת מהר\"ם עיין ברפ\"ח: \n",
+                    "<b>פחותה</b>. ה\"ג בכוליה פ\"ט. וכן היא בנוסחת מהר\"ם בכאן. ומ\"ש הר\"ב שאינה פקוקה בקש וכ\"כ הר\"ש והרמב\"ם ולאו למימרא דאילו פקוקה הוי' כשלימה דליתא כדתנן בפ\"ט מ\"ג ז' וי\"ב אלא כלומר דאילו פקוקה לא הויא דומיא דבאר חלקה ומש\"ה לא מצי למתני ופקוקה: \n",
+                    "<b>אם היה נסר חלק כו'</b>. פי' הר\"ב על באר חלקה או כוורת פחותה. וכ\"כ הר\"ש גם הרמב\"ם. ותמיהני דכיון שהכוורת פחותה היאך מציל הנסר שעליו והרי הטומאה נכנסת במקום שהיא פחותה הואיל ואינה פקוקה: \n",
+                    "<b>סרידה</b>. פי' הר\"ב כמין עריבה כו'. וכ\"כ במשנה ג פ\"ח דכלים וכ\"פ הר\"ש במשנה שם ועוד מפרש שם לפירוש הרמב\"ם ואותו הפי' לבדו כתב לקמן פי\"ב משנה ב. ובכלים פ\"ט משנה ז וכן במשנה ב פט\"ו מפרש שם לפירוש הר\"ש בלבד ועיין מ\"ש שם: סרידה שאין לה גפיים. בסרידה של בעלי בתים איירי. דתנן במסכת כלים פט\"ו [משנה ב] סרידה של נחתומים טמא של בעלי בתים טהור. גיפפו מד' רוחותיו טמא הר\"ש. [*ומפרש הר\"ב גפיים. אוגנים ואזנים. ששנינו בפכ\"ה דכלים מ\"ו וע\"ש]: \n",
+                    "<b>טהור שאין הכלים מצילים כו'</b>. פי' הר\"ב דדוקא כפישה שהיא כלי אינה מצלת אלא עם דפנות אהלים. אבל נסר כו'. והא דכלי אינו מציל בבאר חלקה היינו בכלי שאין לו דפנות כו' וכ\"פ הר\"ש. אלא שיש חסרון בלשונו וגם הרמב\"ם מפרש כן ולדבריהם שיעור ל' המשנה כך הוא שהכלים אין מצילין אלא עם דפנות אהלים עד שיהא להן דפנות. דכיון דתנא קאתי למתני טעמא על נסר חלק דמציל. ובעי למימר לפי שלא אמרו אין מצילין אלא בכלי. הלכך שיעור הלשון שהכלים אין מצילין כו' דמשמעו דאתא למידק מינה. הא נסר חלק שאינו כלי מציל. אבל כי קתני שאין הכלים מצילין כו'. משמעו דאתא למימר טעמא אכלים גופייהו ואינו במשמע כלל דאתא למידק מינה הא נסר חלק מציל וכ\"ש שצריכין אנו להכניס בשיעור הלשון תיבת אלא. דאי כדקתני שאין מצילין עם דפנות אהלים עד שיהא להן דפנות ודאי דליתא דעם דפנות אהלים אין צריך שיהא דופן לכלי הנתון עליו. וכמו שכתבתי בדבור וכפישה כו' הלכך ודאי שענין משנתינו לומר שאין מצילין אלא עם דפנות אהלים. עד שיהא להן דפנות דהיינו טפח כדמסיק. ובהכי מצילין אף בלא דפנות אהלים אבל בדפנות אהלים מצילין ואפילו כשאין להן דופן טפח. ומפני הלחץ זו הדחק שצריכין לסבול בשיעור לשון משנתינו. ודאי דמש\"ה הוא שחזר בו הרמב\"ם בחבורו פכ\"א מהט\"מ [הלכה ו] שלא העתיק הא דשאין הכלים כו'. על הדינים השנוין במשנתינו זו. אלא סמכה למה שהעתיק [הלכה ג] מרפ\"י דכלים היו כפויים על פיהם מצילין כל שתחתיהן עד התהום. וכתב שהוא בלא מירוח מפני שהן כאהל [ועיין מ\"ש לקמן במשנה יג פ\"ט] [ד\"ה או כפייה] וכתב שאם היו פיותיהן דבוקות בדפני הבית מצילין בלא צמיד פתיל. מפני שהן מצילים משום אהל לפיכך צריך שיהיה בדופן הכלי טפח שאין הכלים מצילים עם דפנות אהלים עד שיהיה להן דופן. היה לכלי דופן חצי טפח והיה יוצא מדופן האהל שפה חצי טפח והדביק זה לזה כו' ועכשיו אין להוסיף ולא לסרס בלשון משנתינו כלל. שהרי הוא ענין בפני עצמו ולא בא ללמד ולמידק מיניה על נסר חלק כלל. ואתא למימר שהכלי צריך שיהא לו דופן כשיציל עם דפנות אהלים וזה כשהודבק בדופן האהל ולא כענין הרישא דמשנתינו שהכלי כפוי על דפנות אהלים והשתא אתי שפיר מתניתין דלקמן דתנן בה כשם שמצילין מבפנים כך מצילים מבחוץ דהשתא מבחוץ דומיא דמבפנים דתרווייהו בדבוקים בצד הדופן של אהל משא\"כ לפי' המפרשים דהך דמבפנים בכפוי' דמענין הרישא היא והך דמבחוץ בדבוקה והכי קתני כשם כו' ואי קשיא לדברי הרמב\"ם שבחיבורו דשאין הכלים מצילין מלתא באפי נפשה היא ולא קאי אדלעיל מיני' כלל היכי קתני שאין. דמאי נתינת טעם. איכא לא קשיא כלל דטובא משכחת להו והוי כאילו קתני ואין. *)[עיין] במ\"ב פ\"ק דביצה כמ\"ש שם הר\"ב ועוד עיין [מ\"ש] ברפ\"ד דנדה ובמ\"ה פ\"ה דפרה וסוף פ\"ז דעירובין ובמ\"ב פ\"ב דהוריות. ומהר\"ם כתב וז\"ל קשה מאי קאמר עד שיהא להם דפנות הא כבר קתני [עם] דפנות אהלים ונ\"ל דאצטריך דאי מרישא ה\"א אינו מציל [עם] דפנות עד שיהא כמו כן אהלים דאהלים עיקר אבל באהלים בלא דפנות מציל. קמ\"ל דבעינן תרוייהו ע\"כ. ועיין מ\"ש בשמו ברפ\"ח. גם דבריו שברפ\"ט: \n",
+                    "<b>וכמה תהא הדופן טפח</b>. למעוטי פחות מטפח אבל יתר מטפח כ\"ש הוא דעדיף. הר\"ש: \n",
+                    "<b>חצי טפח מכאן כו'</b>. כתב הר\"ב הא דאין כלי מציל כו' אבל אם יש לכלי דפנות טפח מציל על הבור אע\"פ שאין דפנותיו בולטין כלל. אלא שהן שקועין בתוך הבור דהא בכלי כפוי איירינן כמו שכתבתי בדבור וכפישה כו'. וכתב הרמב\"ם ולא יתנגד זה אמרנו בעשירי מכלים היו כפוים על פיהם מצילין כל שתחתיהן. לפי שזה יהיה בכלי שיש בו טפח ר\"ל בגבהו. לפי שהוא יהיה בדמיון אהל כמו שבאר שם. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב וכפישה דאמרן לעיל שאם היא נתונה על באר חלקה אינה מצלת מיירי שאין בה דפנות טפח. וכ\"כ הרמב\"ם. והר\"ש כתב וז\"ל ולפי זה היה נראה כפישה דאין מצלת על באר חלקה היא פשוטי כלי עץ כדפי' בקונט' בשלהי הניזקין (גיטין דף סב) ולא כמו שפירשתי כלי הבא במדה דא\"כ היו דפנותיו יותר מטפח. ע\"כ. והר\"ב כבר פי' דמיירי בכלי הבא במדה. וכתבתי ג\"כ שם דמיירי שאין בדפנותיו טפח. ולפיכך י\"ל שמפני ארכו ורחבו בא במדה. אע\"פ שאין בו עומק טפח. ומצאתי כך למהר\"ם. אבל כתב על זה שהוא דוחק. ולאחר זמן בהיותו תפוס במגדל אנזושהיי\"ם חזר בו. וכתב נ\"ל דכפישה אינה מחזקת מ' סאה ואפ\"ה טהורה שאינה עשויה אלא לכפותה על הכלים וכפישה הוי מלשון הכפישני באפר (איכה ג) שהוא לשון כפייה. וטהורה כדתניא בת\"כ כל המשמש כפוי בכלים טהור. ע\"כ. ועיין במשנה ג פי\"ב דכלים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כיצד כפישה שהיא נתונה על היתדות מבחוץ</b>. להכי קתני על יתדות משום טומאה שתחתיה. [*ומ\"ש הר\"ב סמוך לכותל שלא תהא משוכה כו'] וז\"ל הרמב\"ם ויתדבק בשיווי פיו עם צדדי הבית או האהל ע\"כ. וכן כתב ג\"כ בחבורו [פרק כא מהט\"מ הלכה ד] וסמך פיו לדופן האהל וזו היא הצורה ) עיין ספ\"י: \n",
+                    "<b>מבחוץ</b>. לשון הר\"ב סמוך לכותל כו'. ואז חשובה כפישה אהל להפסיק בין טומאה שתחתיה לכלים שעל גבה. וכ\"כ הר\"ש ולרבותא דלא תימא דוקא מה שבתוכה מצלת *)דכיון דמשום אהל היא שמצלת הלכך אף על כלים שע\"ג מצלת. עיין במשנה יב **)פט\"ו. וכשהטומאה בתוכה עיין פרק ט משנה ט: \n",
+                    "<b>קורה שהיתה נתונה מכותל לכותל</b>. שיש בה פותח טפח. הרמב\"ם פכ\"א מהט\"מ [הלכה ה] [*ומסיים והיתה הקורה נוגעת בפי הקדרה כולה ומכסה אותה כו'] וכתב הכ\"מ בשם הר\"י קורקוס ז\"ל. ידוע דבקורה טפח מיירי כי אז מכוסה טהורה. ואינה מכוסה טמאה כי הקורה שיש בה טפח נקראת אהל להביא הטומאה לקדרה ולכלים שבתוכה. וכלי חרס אינו מטמא מגבו וגם דבכה\"ג אפילו אין טומאה תחת הקדרה עצמה. הקורה מביאה טומאה לה. וטומאה תחתיה היינו תחת הקורה. ולכך כתב הרמב\"ם וטומאה תחתיה וקדרה תלויה בה. הפך מלשון המשנה. ע\"כ. ועיין במ\"ו פי\"ב. ולפי' זה אינה ענין לשלפניה. וגם מהפך הלשון. אבל מהר\"ם כתב וז\"ל נ\"ל לפרש דמיירי בקורת הבית שבולטת קצת חוץ מן הכותל וכשהקדרה של חרס תלויה באותה קורה. היא מופלגת מכותל הבית וקאמר בתוספתא דאם פי הקדרה דבוק למעלה. הקורה מצלת על הכלים שעל גבה ואם מופלגת ממנה טפח אינה מצלת כיון דמופלגת [מן הקורה טפח והוי כמופלגת] מכותל הבית טפח. דאינה מצלת אלא עם דפנות אהלים כשהיא סמוכה לכותל מבחוץ. וכשאין מפיה לקורה טפח חשיב כדבוקה בקורה ומה שהיא סמוכה לקורה חשיב כסמוכה לכותל הבית דקורות כותל הבית ככותל. ובמשוכה מכנגד הקורה פחות מטפח פליגי ר\"ע ורבנן והיינו שאין הקורה סותמת פי הקדרה ששפתי הקדרה משוכי' משפת הקורה ולחוץ ר\"ע מטהר כיון דאינה מופלגת טפח. וחכמים מטמאים כיון דאינה דבוקה ממש. וכה\"ג פליגי נמי בתוספתא בכפישה שמופלגת מן הכותל עצמו פחות מטפח. עכ\"ל. ולפירושו לא אתי שפיר הא דקתני מכותל לכותל. וגם כלים שבקדרה שצריך לפרש שע\"ג הקדרה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אדם וכלים נעשין אהלין כו'</b>. לשון הר\"ב אהל הנסמך ע\"י אדם כו'. וכן כתב הר\"ש. ומתניתין הכי אסברה. אבל הרמב\"ם [בריש] פרק י\"ב מהלכות טומאת מת כתב אדם או כלים שנעשו אהל על הטומאה בין שהיו הן עצמן אהל בין שהיו עמודי האהל כו' ועיין בסמוך [*וכן בשם מהר\"ם רפ\"ט בד\"ה כל שהוא כו']: \n",
+                    "<b>נושאין את הנדבך</b>. כולה מתניתין בנושאין באויר כגון בחצר או בגנה ולא בתוך הבית הר\"ש. [*ומ\"ש הר\"ב ל' נדבכין כו'. עזרא ו [ד]: \n",
+                    "<b>כלים שע\"ג</b>. ואפילו שלא כנגד הטומאה טמאים. הרמב\"ם פי\"ב מהט\"מ. וטעמא דכיון שנעשה אהלין לטמא הוי כמאן דמלי טומאה. שהרי מטמא לכל הכלים שתחתיו והרי כל מה שעליו הוא כנגד הטומאה וכיון שאינו חוצץ הרי כל שע\"ג אפילו שלא כנגד הטומאה טמא. וכיוצא בזה במשנה ב פ\"ט: \n",
+                    "<b>טומאה ע\"ג כלים שתחתיו טמאין</b>. דכיון שאינו חוצץ והטומאה יורדת ומשירדה כנגדה שוב נעשה אהל על הטומאה שירדה לטמא כל שתחתיו. וכיוצא בזה במשנה ב פ\"ט: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר מטהר</b>. היינו בנתון על מוט שאין בעביו כעובי המרדע שלא הוזקקו הנושאים לטומאה. כדתנן לקמן רפט\"ז כל המטלטלים מביאים את הטומאה על האדם הנושאו בעובי המרדע. וכך מוכח בתוספתא הר\"ש. ומסתברא דפליג נמי בנתון על ארבעה כלים כו'. אבל מצאתי למהר\"ם שכתב דבנתון על ד' כלים אפילו ר\"א מודה. ובנתון על ד' אבנים מודו רבנן דחוצצים אלא באדם פליגי. רבנן סברי כיון דמקבל טומאה כמו כלים. יש לו דין כלים. ואין חוצץ. ור\"א מדמה ליה לבהמה שיש בו רוח חיים כמו בהמה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>נתון על ארבעה כלים כו'</b>. עיין מ\"ש בשם מהר\"ם במשנה ב פרק יב \n",
+                    "[סד\"ה סרידה]: \n",
+                    "<b>אפילו כלי גללים כו'</b>. שאינן באין במדה. אבל כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה הבאים במדה. הרי הם כאהלים ואינם ככלים ולפיכך חוצצים בפני הטומאה. הרמב\"ם פי\"ב מהט\"מ [הלכה ב] וכ\"כ בפי\"ג. והראב\"ד הגיה עליו אפילו של עץ והם באים במדה כדאיתא בר\"פ דלקמן. וכתב הכ\"מ שהרמב\"ם לא הוצרך לכתוב זה. שסמך על מה שהעתיק אותה המשנה דריש פרק דלקמן שם בפי\"ב. וכאן דאיירי בכלי אבנים. סיים בהו שאינן באין וכו' ולא למעט כלי עץ בא. ע\"כ. ויראה לי שהדבר מוכרע מעצמו שכן הוא. שהרי לא שנינו בהדיא זה החילוק דמחלק הרמב\"ם לומר שאם באים במדה שחוצצים וגם הכ\"מ לא הראה מקום כלל מאין יצא לו להרמב\"ם. ולפיכך קרוב הדבר שמכח קושיא שהוקשה להרמב\"ם ממתניתין דרפ\"ח דלקמן. דהתם תנן דכלים הבאים במדה שחוצצין. והוקשה לו מאי שנא מהכא דכלי גללים כו' שאינן חוצצין ואע\"פ שגם הם אינם מקבלים טומאה. ומש\"ה ניחא ליה בכך דהך כלי גללים כו' דוקא כשאינם באים במדה. ובזה יתר עליהן הבא במדה. דמשום גודלו יצא מתורת וצורת כלי כלל ודומה לאהל. משא\"כ שאר כלי. שאף ע\"פ שהוא טהור. כמו כלי גללים ודכוותייהו. מ\"מ יש עליו צורת כלי ואינו דומה לאהל ובכך מיתרצים המשניות שפיר טובא. וכיון שלא נלמד דין הבא במדה בכלי גללים שיהא להם דין אהלים אלא מדין כלי עץ הבאים במדה שיש להם דין אהל. א\"כ לא הוצרך לפרש שכן גם כלי עץ הבאים במדה דהא מהם למדין לכלי גללים. ואין זה מן התימה. על שהרמב\"ם סומך כך בחבורו הסתום. ומ\"מ הני תרתי משניות דהכא ודרפ\"ח דלקמן מיתרצים שפיר בהכי. דה\"נ אי הוו כלים הבאים במדה היו חוצצים. ולפיכך אני תמה מאד על הכ\"מ דבפי\"ט רמי להו אהדדי להני תרתי משניות ונדחק ליישב דחוצצין דרפ\"ח מיירי בפתח שבין בית לבית וטומאה באחת מהן. אבל כשהטומאה תחתיהן או על גביהן נעשין אהלים לטמא אבל לא לטהר כדתנן הכא. ע\"כ. והרי זה סותר לדבריו שבפי\"ב דמשוה המדות דכל כלי הבא במדה נעשים אהלים וחוצצים אפילו לטהר ובתחתיהן ועל גביהן מיירי וברפ\"ט ושם במשנה יב [ד\"ה או מחזקת] אכתוב בשם הכ\"מ עצמו דמחלק בענין אחר. ושם אכתוב גם כן מה דעתי בכל זה בס\"ד: \n",
+                    "<b>או על דבר שיש בו רוח חיים</b>. עיין מ\"ש בזה במשנה ב פ\"ג דפרה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>באכסדרה</b>. מפורש במשנה י פ\"ק דסוכה: \n",
+                    "<b>אחד מהן</b>. פירש הר\"ב מאותן המלוין את המת לקוברו ולא מנושאי המטה. כן לשון הר\"ש. וטעמו דאי מנושאי המטה מכיון שנכנסה המטה עם המת שעליה תחת תקרת הקורה. כבר נכנסה הטומאה לפתח הבית. ולא תועיל כלל מה שהוא מגיף את הדלת. אלא אחד מקוברי המת. היינו ממלויו לקוברו והולך לפני המטה כדתנן נמי ברפ\"ג דברכות. את שלפני המטה וכו'. אבל הרמב\"ם מפרש קוברי המת נושאי המת וכאשר נכנסו תחת האכסדרה [באופן אשר הגיעה הטומאה תחתיה] והיה שער הבית [נעול] והחזיק א' מהנושאים לנעול שער הבית במפתח אשר בו. כדי שלא יפתח ותכנס הטומאה בבית [כיון] שהמשקוף יוצא [ר\"ל שהתקרה יוצא. ובהרבה מקומות בנוסחת א\"י מוגה הגג במקום משקוף] אם היה הבית אפשר להתקיים נעול על ענינו ולא יפתח ואפילו הסיר זה המחזיק ידו מן המפתח הנה הבית טהור. וכבר נבדל מהאכסדרה בזה השער הנעול. ואם כאשר יסיר זה [ידו מן המפתח] יפתח השער הנה הוא טמא. לפי שכבר היה זה האדם הנושא למת הוא אשר חצץ בפני הטומאה. ואדם אינו חוצץ ע\"כ: \n",
+                    "<b>אם יכולין הגרוגרות והתבן לעמוד בפני עצמן</b>. כתב הר\"ב והוא שיהיו הגרוגרות שהסריחו ואינן ראוין לאכילה. מלבד שצריך ג\"כ שלא יהיו מוכשרים. כדתנן רפ\"ח דלקמן [אוכלין טהורין] וסוף פי\"ג והכי אמרינן בהדיא בגמרא פ\"ב דב\"ב דף יט. וכן פי' הרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב וכן התבן מוסרח ואינו ראוי לאכילת בהמה. ואמרינן נמי בגמרא שם. דאית ביה קוצי דלא חזי לטינא שהיו רומסין ברגליהן בטיט. ושהוא לח שאינו ראוי להסקה. וכ\"פ הרמב\"ם בפט\"ו מהט\"מ [הלכה ב]. ומ\"ש הר\"ב דכל היכא דאין התבן והגרוגרות סותמים הכל כו'. דאי סותם הכל א\"צ בטול. ובסמוך אבאר זה בס\"ד: \n",
+                    "<b>ואם לאו טמאין</b>. כתב הר\"ב ובלבד שתהא החבית וכו'. אבל אם גב החבית כנגד הטומאה חוצצת. ואע\"ג דלא מבטל להו חייצא דחבית סותמת כל החלון וא\"צ שיבטלו. דהא אשכחן במשנה סוף שבת שפקקו את המאור בטפיח. ובשבת לא מצי מבטל משום בונה. אלא ודאי דהיכא דסותם כל החלון לא בעי ביטול. כ\"כ הר\"ש. וכ\"כ התוס' דב\"ב. והראב\"ד בפט\"ו מהט\"מ [שם]. אבל לפי מה שכתבתי בסוף שבת בשם הרמב\"ם. דההוא דפקקו את המאור לא לענין טומאה היה כלל. אין הכרח כלל לסברא זו. ומצינן למימר דלעולם בעי שיבטלנו ואפילו כי סותם הכל. וכבר כתב הכ\"מ [שם הלכה ד] דהרמב\"ם ס\"ל דאפילו בסתימה בעי שיבטל. מדכתב אם סתם החלון או מיעטו כו' והצריך שלא יהא דעתו לפנותן. אבל לא כתב הכ\"מ ליישב להרמב\"ם מה שמכריח להתוס' לחלק בין ממעט לסותם. גם יש ראיה יותר מבוארת בלשון הרמב\"ם דאף בסותם בעי שיבטל. דעל דין סתימת כלי חרס גופה דביה קיימין התוס' והראב\"ד לומר שא\"צ ביטול. כתב הרמב\"ם בהדיא שצריך להיות כלי חרס זה מאוס ונקוב עד שלא יהיה ראוי אפילו להקיז בו דם כדי שלא תהיה דעתו לפנותו. ומן התימה על הכ\"מ ג\"כ שכתב על זה שנלמד שם מהסוגיא. וזה אינו לדברי התוס' והראב\"ד. דסוגיא דמצרכה בטול לדידהו לא מצרכה אלא בממעט ולא בכלי חרס הסותם. ולפיכך ה\"ל להכ\"מ לכתוב שהרמב\"ם מדמה כלי חרס. לגרוגרות ותבן. אבל לשון שנלמד מהסוגיא משמע שכך מוכח מן הסוגיא. וליתא דהא להתוס' והראב\"ד לא הוי הכי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*המשמש את הבית</b>. עיין בפי' הר\"ב דמשנה ו]: \n",
+                    "<b>כותל שהוא לאויר</b>. פי' הר\"ב שצדו אחד אויר העולם וכו'. [*כגון כותל שמפסיק בין בית לחצר כו'. וכן ל' הר\"ש. והה\"נ אם מפסיק בין בית לרה\"ר או למבוי. אלא נקטי כאשר היו בתיהם בזמן המשנה. שהיו חצירות לפניהם וגנות לאחוריהם]: \n",
+                    "<b>והטומאה בתוכו</b>. [*פי' והיא רצוצה וכדכתב הר\"ב לקמן בד\"ה מחציו וכו'. והרמב\"ם בפכ\"ד מהט\"מ [הלכה ה]. כתב טומאה רצוצה כו' ומ\"ש הר\"ב] שנסדק הכותל. וכ\"כ הר\"ש. ונראה שר\"ל שסדוק ופתוח קצת לבית. והיינו דבר\"פ דלקמן כתבו דאינו נידון מחצה כו'. כיון דאפילו סדק ליכא כו'. אבל הרמב\"ם נראה שמחלק בענין אחר שמפרש כאן שגג הבית סמוך לכותל ואינו מורכב על הכותל. ופי' הכ\"מ בפרק כ\"ד מהלכות טומאת מת [ה\"ה] שאם היה מורכב על הכותל אפילו היתה הטומאה מחציו ולחוץ הבית טמא. שהטומאה פושטת בבית מאחר שהכותל מגוף הבית. [*ועיין במשנה דלקמן]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כותל שבין שני בתים כו'</b>. עי' ספ\"ב דכלים מ\"ז: \n",
+                    "<b>וכלים בכותל כו'</b>. ואל תתמה היות הכלים יתטמאו בבית טמא ואע\"פ שהן בתוך הבנין לפי שאין היותן תחת הטיט יצילם מן הטומאה. ואמנם יצילם מן הטומאה היותם תחת צמיד פתיל או באהל אחד לפי מה שקדם. אולם היותם בלועים בבנין הנה לא יצילם. הרמב\"ם ועיין מ\"ש [*בפ\"ג מ\"ז [ד\"ה אין בו] ומ\"ש] בפ\"ט דכלים משנה ו: [*(מחציה ולמעלן העלייה טמאה). [מחצה למחצה שניהם טמאים כצ\"ל] וכתב הכ\"מ בפכ\"ד מהט\"מ איכא למידק מ\"ש מדלעיל הטומאה בכותל מחצה על מחצה דחכמים מטהרין העומד מלמעלן [והרמב\"ם שם פסק כחכמים דלעיל. וגם העתיק הך דהכא] וצריך לומר דסבר רבינו דטפי שייך לומר בכותל שתכנס טומאה לבית ולא תתפשט למעלה. ממאי דשייך לומר במעזיבה. וצריך טעם למה עכ\"ל. ונ\"ל לומר טעם בדבר שהכותל בנוי לצורך הבית לבד. משא\"כ מעזיבה שבנויה לעלייה. כמו שהיא בנויה לבית]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טומאה בין הקורות</b>. פי' הר\"ב בין קורות התקרה כו' ומתניתין כר\"י כו'. שא\"א ליישב משנה זו כרבנן דהשתא במעזיבה עצמה מחציה ולמטה הבית טמא. כ\"ש בין הקורות. כ\"כ הר\"ש. והרמב\"ם מפרשה לרבנן. והקשה עליו הראב\"ד למה לא הזכירו במשנה למעלה במעזיבה טומאה רצוצה כו' ותירץ הכ\"מ דאין כל המקומות שוים. שהרי שנינו בתוספתא כותל של בנין ידון מחצה על מחצה. ושל סלע כקליפת השום. והשתא ילפינן לחלק ממעזיבה לקורה. דכשם שחילקו בין כותל סלע לכותל בנין. כך חלקו בין מעזיבה לקורה. דמעזיבה היינו בנין ודינו ככותל בנין שחלקו בה בין כשהטומאה מחציה ולפנים לכשהיא מחציה ולחוץ. כך חלקו במעזיבה בין מחציה ולמעלה למחציה ולמטה. וכשהטומאה בין הקורות דינה כמו כשהיא בכותל סלע נידון כקליפת השום וחלוק זה כתבו רבינו בפי' המשנה בטומאה בין הקורות. ולא נאמר במעזיבה שהטומאה שבתוכה היא רצוצה ובוקעת ועולה בוקעת ויורדת. מפני שהמעזיבה עשויה ליסתר. והוא הטעם לכותל בנין. אבל הקורה אינה עשויה ליבקע. ולפיכך דינה כאילו היא טמונה בארץ. והשתא מתניתין ה\"פ הטומאה בין הקורות פי' שהטומאה בתוך קורות הבית מובלעת בתוכם אפילו אין תחתיה אלא כקליפת השום אם יש שם פותח טפח כלומר שהקורה רחבה טפח שהוא שיעור להביא טומאה. הכל טמא. כלומר כל הבית טמא שע\"י אותו טפח על טפח נתפשטה טומאה בכל הבית. ואם אין בקורה טע\"ט אינו מביא טומאה לבית ואינה מטמא' אלא כנגדה בין מלמעלה בין מלמטה והיינו רואים את הטומאה כאילו אוטם. כלומר רצוצה בארץ. ע\"כ. ולפי' הר\"ב והר\"ש דמתני' רבי יהודה צריך ג\"כ לחלק בין מעזיבה לבין הקורות דלא אמרינן במעזיבה רצוצה כיון שעשויה ליסתר ועיין במשנה דלקמן. ול' מהר\"ם לר\"י איצטריך לאשמעינן דאע\"ג דאמר כל המעזיבה לעלייה בין הקורות בתר תרוייהו שדינן להו. ע\"כ: \n",
+                    "<b>פותח טפח</b>. ל' הר\"ב היינו שיש חלל טפח כו'. עיין מ\"ש במשנה ז פ\"ג: \n",
+                    "<b>הכל טמא</b>. ל' הר\"ב הבית והעלייה. מדקתני הכל ולא קתני בית כדקתני בסיפא מכלל דאתרוייהו שדינן לה. הר\"ש. ויש טעם לדבריו מר\"פ דלקמן עיין שם: \n",
+                    "<b>כאילו היא אוטם</b>. פי' הר\"ב ואין יוצאה הטומאה לבית אלא בוקעת ועולה. כנפש אטומה דתנן באידך פירקא הנוגע בה מן הצדדין טהור. הר\"ש. והתם תנן בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. אלא חדא מתרתי נקטי. ואין לומר דהכא אילו בוקעת ויורדת א\"כ כשירדה נמצא הבית מאהיל וממלא כל הבית. דהא האהל חוצץ לטהר כדאיתא בריש פרקין. וכ\"פ הרמב\"ם בהדיא במשנתינו [וז\"ל] נחשוב הטומאה כאילו היא במקום סתום אשר לא תטמא זולת מה [שכנגדה] לבד בעליונות ושפלות. ע\"כ. אבל מהר\"ם היה מפרש מתחלה ג\"כ בענין זה. ובמגדל חזר בו ומפרש דאה\"נ דהכא נמי מטמא כל מה שבבית ושבעלייה. דכיון דטומאה בוקעת לתוכן כל מה שבהן טמא. וליכא בינייהו דרישא וסיפא אלא לטמא הכתלים לנוגע בהן. דהכא באטום הנוגע מן הצדדין טהור. וכתב עוד וכמו שאני מפרש כאן הכל טמא ואפילו הכתלים משום דהוי לי' כקבר סתום כן אני מפרש בסמוך [ריש] פ\"ז כל העליות שהן ע\"ג אפילו הן עשר טמאות דהוי להו כקבר סתום וע\"ש. ובהכי מיירי כולה ההיא בבא ע\"כ. ועיין פ\"ט משנה יג: \n",
+                    "<b>[*היתה נראית כו'</b>. פירש הר\"ב שאין תחתיה כקליפת השום. וכן כתב הר\"ש. וק\"ק לי שמשנתינו היתה לה לשנות כך אם אין תחתיה כו'. ונ\"ל דמשום הכי מפרש הרמב\"ם שענין נראית שיהיה זאת המחיצה אשר על הטומאה ספיריי כמו הזכוכית והשוהם והדומה להם. ע\"כ. ואע\"פ שהכסף משנה כתב דפשטא דמתניתין משמע אם אין תחתיה כו' היינו שאין נ\"ל להכ\"מ שהטומאה תטמא מפני שהיא נראית למראית העין. שהרי עכ\"פ יש דבר החוצץ]: \n",
+                    "<b>הבית טמא</b>. ועלייה טהורה. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בית המשמש את הכותל</b>. פירש הר\"ב המערות שתחת הקרקע כשחופרים כוך כו' כמו שנזכר בספ\"ו דב\"ב [דף קא]: \n",
+                    "<b>ועליהן כקליפת השום טהורין</b>. ל' הר\"ב ואין דינם כדין כותל שבין שני בתים. משום דנעשה מאליו. נ\"ל מהר\"ם. והרמב\"ם בפכ\"ד מהט\"מ [הלכה ו] כתב שכיון שנעשה מגוש הארץ. הרי היא ככותל סלע דבתוספתא דלעיל: \n",
+                    "<b>טומאה תחת העמוד</b>. [*פירש הר\"ב והיא רוצצת שאין בה טפח על טפח. ואם יש במקום הטומאה טפח על טפח על רום טפח הרי היא כקבר סתום ומטמא כל סביביו. תוס' הביאוה הר\"ש והרמב\"ם ועיין בר\"פ דלקמן]: \n",
+                    "<b>[*טומאה בוקעת ועולה כו']</b>. כתב מהר\"ם מדפליג ריב\"ן הכא בסיפא בכלים שתחת הפרח ולא פליג לקמן בפ' כוורת ובכמה דוכתי במכילתין. דבכל דוכתא משמע דטומאה תחת הכלי ורצוצה אינה בוקעת אפילו כנגד הכלי עצמו אלא כנגד הטומאה ותו לא. נ\"ל דהכא מיירי שהטומאה ממלא כל תחת העמוד וכאן דבוקעת כל כנגד עובי העמוד קסבר ריב\"ן דהפרח בטל לגבי העמוד וכלים שתחתיו טמאים וס\"ל דהלכתא גמירא לה או מדרבנן גזר אבל אם אין הטומאה מליאה תחת העמוד אפילו כנגד העמוד כולו אינה בוקעת אלא כנגד הטומאה ותו לא וכ\"ש תחת הפרח דלא עכ\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כלים שתחת הפרח</b>. כתב הר\"ב הכא איירי בעמוד העומד ברה\"ר. וכ\"כ הר\"ש ותימה דהא לעיל בעמוד העומד בתוך הכוך ומערה אמרינן דבוקעת ועולה כו' ופשיטא דכוך מקורה וכן מערה נמי. וכ\"פ הר\"ב דמערה מקורה במשנה ה פ\"ה דב\"ק. ועוד שהרי הר\"ב כתב בהדי' לעיל דה\"ה לעמוד שבבית. והרמב\"ם העתיק משנתינו ברפכ\"ה מהט\"מ. וכתב עמוד העומד בתוך הבית וכו' ועיין בריש פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>[*טהורים</b>. עיין מ\"ש בפרק דלקמן בסוף משנה א]: \n",
+                    "<b>[*רבי יוחנן בן נורי מטמא</b>. עיין מ\"ש במשנה דלעיל בשם מהר\"ם ז\"ל [ד\"ה טומאה]: \n",
+                    "<b>הטומאה והכלים שתחת הפרח</b>. ומהר\"ם העתיק תחת הפרח: \n",
+                    "<b>ואם לאו טהורין</b>. דאין שלא במקום טומאה שתחת הפרח בטל לגבי מקום טומאה שתחתיו. כי היכי דבטל הפרח לגבי העמוד. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>הוא והבית טמא</b>. כתב הר\"ב ואפי' הטומאה מחציו של כותל ולחוץ. מסיים מהר\"ם ואע\"ג דמשמע לעיל [במשנה ה] גבי טומאה בין הקורות דטומאה רצוצה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת לבית ולעליה ודוקא כנגדה. אבל שלא כנגדה מה שבבית ושבעלייה טהור. מדקתני אם יש שם פותח טפח הכל טמא. אין שם פותח טפח רואין את הטומאה כאילו היא אוטם ובוקעת וכו'. ואז לא אמרי' הכל טמא. דכשבוקעת לא אמרי' שתתפשט הטומאה בכל העלייה או בכל הבית לאחר שבוקעת לתוכו. דשאני הכא. דכותל בית בתר בית שדינן ליה. ולא חשיבא רצוצה לגבי בית כדאמר לעיל כותל המשמש הבית ידון [מחצה] למחצה ואע\"פ שהיא רצוצה בכותל. גבי בית לא חשיבא רצוצה כדפי' התם. ודוקא ופתח להכי שדינן טומאה שבחציו השני בתר פיתחא. אבל לא נפתח לא. דלא שייך בטומאה רצוצה סוף טומאה לצאת דרך הבית. דדוקא טומאה במגדל שאינה רצוצה שייך לומר כן. ואפי' פתח מגדל סגור ע\"כ. ולפי מ\"ש לעיל גבי טומאה בין הקורות. דבזקנתו במגדל חזר לפרש דטומאה מתפשטת. ליתנהו לדברים הללו. אבל לפי שהם עולים לפירוש הר\"ב. העתקתים: \n",
+                    "<b>וחבירו טהור</b>. פי' חלק חציו השני של הפרדסקים השני שאינו אצל הבית. דאי שאצל הבית טמא כיון דהבית טמא. אי נמי כיון דבית גופיה לא מיטמא מגופיה אלא מכח פרדסקים שאצלו. די לנו אם נטמא הבית ולא הכותל. מהר\"ם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ומקומה</b>. מקום הטומאה. הר\"ש. [*ועיין מ\"ש במשנה ז' פ\"ג [בשם הראב\"ד]: \n",
+                    "<b>כל העליות כו' טמאות</b>. עיין מ\"ש בשם הרמב\"ם במשנה ה פי\"ז [ד\"ה עליה] [*ועיין מ\"ש במשנה ז' פרק ג]: \n",
+                    "<b>טמאות</b>. כתב הר\"ב דנחשב כל הכותל כקבר סתום. דסיפא דקתני מפני שהוא כקבר סתום קאי נמי ארישא. אלא דנטר עד לבסוף ומסיק טעמא אכולהו בבא מהר\"ם. ומ\"ש הר\"ב והצדדים טהורים. כיון דאפי' סדק ליכא כו'. עיין מ\"ש בפ' דלעיל משנה ג' [*ועיין מ\"ש בספי\"ז]: \n",
+                    "<b>[*היתה עלייה אחת ע\"ג שני בתים</b>. שכותל זה מפסיק בין שני הבתים. הר\"ש. וכ\"פ הרמב\"ם]: \n",
+                    "<b>כותל שונית</b>. פי' הר\"ב כותל הבנוי במקום שהים מגיע כו'. [כדתנן בפ' בתרא משנה ו] לפי שאין שם חלל טפח. וכ\"פ הר\"ש. וצ\"ל דבמקום שהים עולה מזעפו בונין הכותל מעובה וא\"א שיהא בה חלל טפח שאם היה בה חלל טפח לא תתקיים מפני זעפת הים ול' מהר\"ם כותל שני' הל\"ל אין שם פותח טפח כדקתני בפרקין דלעיל אלא אורחא דמלתא נקט דכותל שיש עליו עליות הרבה עושין אותו חזק ביותר וקורים לו כותל שונית. ע\"כ. ובמגדל כתב וז\"ל כותל שונית נ\"ל לפ' מלשון שן סלע שלא נעשה בידי אדם ולפי זה ניחא דלא תקשה דלעיל [משנה ג] אמרינן דטומאה שבכותל הבית לצד חציו של הבית. אינה בוקעת ועולה דלא חשיבא רצוצה. אבל השתא ניחא דלעיל בכותל שנעשה בידי אדם. להכי שדינן ליה בתר בית וכו' כדמפורש לעיל. אבל כותל שונית דינו ככותל מערה ושבין שני כוכין. דלא בטיל להכא ולהכא. וטומאה בכותל כלים שבבתים טהורים. וטומאה בבתים. כלים שבכותל טהורין ע\"כ. אבל הרמב\"ם גורס כותל שנית ומפרש כותל שנית יקרא כותל שנתנוהו [סמוך] לכותל אחר. והיו שני הכתלים קרובים מאד והיתה הטומאה ביניהן דחוקה. ע\"כ. ולדבריו לא קמ\"ל ולא מידי והוא עצמו לא העתיק בבא זו בחבורו וכתב הכ\"מ בסוף הט\"מ. לפי שכבר נתבאר בדבריו כמה פעמים שהטומאה רצוצה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. ע\"כ. והראב\"ד כתב [שם הלכה ג'] כותל שני כו'. ואית דגרסי כותל שנית נאמר שאם היתה הטומאה בכותל העלייה השנית שע\"ג העלייה הגדולה. טומאה בוקעת ויורדת לעליי' הגדולה והיא אחת מן הצדדין שעולים למעלה למעלה והם כותלי כל העליות. מן הגדולה ומן הקטנות שעל גבה והטומאה פושטת ממנו לכולן כמו שאמר בתחלה. שכיון שהיא מן הצד. אין העלייה הגדולה מפסקת ואינה מצלת את עצמה ולא את הקטנות שעל גבה. ע\"כ. ולא הבינותי דבריו דמדמה לה לכותל מן הצד שאמר בתחלה. וא\"כ למה קתני בכאן טומאה בוקעת כו'. ה\"ל למיתני כל העליות טמאות: \n",
+                    "<b>נפש אטומה</b>. כתב הר\"ב ציון כו'. ואין המת קבור בארון. כדי שיהיה בו חלל טפח. כ\"כ הרמב\"ם בפירושו. וזה כדברי התוס' והרשב\"ם. וכמו שכתב הר\"ב בספ\"ז דב\"ב בדבור ורומן שבעה. אבל שם כתבתי שהרמב\"ם בחבורו [פ' ב' מהט\"מ הלכה ו'] לא כתב כן. אלא דבארון חלל טפח מועיל וחוצץ ככל דין אהל ומקום הטומאה טע\"ט ששנינו דוקא בקבר אמרו ולא בארון. וכתב מהר\"ם ה\"נ הל\"ל נפש שאין בה טע\"ט. אלא שכך קורא לה נפש אטומה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>סמך לה סוכות</b>. פי' הר\"ב אם עשה לציון זה האטום סוכות כעין משקוף. כן הלשון בפי' הרמב\"ם שם עליו משקוף לסוכה. אבל בנא\"י תקרה לסוכה. והקשה מהר\"ר וואלף וורמייז\"א דמאי שנא מהא דתנן בס\"פ דלעיל כלים שתחת הפרח טהורין. וצ\"ע. ומהר\"ם פי' וז\"ל סמך לה סוכות כגון שכותל הנפש הוא כותל הסוכה מצד אחד טמאות. דכיון דכל כותל הנפש הוא מן הקבר וחשוב כקבר סתום והוא נמי דופן לסוכה א\"כ נכנסת הטומאה בסוכה ולהכי טמאות הסוכות. כנ\"ל לפרש עכ\"ל. ולדבריו משמע דקאי אאם היה מקום הטומאה טפח על טפח: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אהל שהוא שופע ויורד וכלה עד כאצבע</b>. פי' הר\"ב וכלה עד כאצבע מלמעלה לצד הגג. וכ\"פ הר\"ש ושיעור לשון המשנה אהל שהוא שופע ויורד ואינו עשוי כמו תקרה וכותל ישרה. אלא שנעשה משופע ששופע ויורד. ומלמעלה בגגו הוא כלה עד כאצבע. אבל הרמב\"ם מפרש כמשמעה ששופע וכלה לצד מטה ששם אינו אלא כאצבע: \n",
+                    "<b>הנוגע בו מתוכו טמא טומאתשבעה</b>. באהל של פשתן איירי שמטמא טומאת אהלים. הר\"ש. [*ועיין בדבור דלקמן. ולא ידעתי למה דקדק לכתוב של פשתן והרי ברפכ\"ז דכלים שנינו בהדיא דבגד שק ועור מטמאין טומאת אהלים וכן פסק הרמב\"ם בפ\"ה מהט\"מ [הלכ' י\"ב] וגם שם בפי\"א [הל' ז'] הביא הכ\"מ להר\"ש ולא הרגיש בזה. כל היוצא מן העץ] וכדתנן בפרק במה מדליקין (שבת דף כח): \n",
+                    "<b>ומאחוריו טמא טומאת ערב</b>. כתב הר\"ב וכולה מתני' מיירי לאחר שיצא המת מן האהל. דאילו בעוד המת שם אפי' הנוגע מאחוריו טמא טומאת שבעה. כדתנן במשנה ג דפ\"ב. אין האהל מתחשב. הר\"ש [*ועיין במשנה ב פט\"ו] ומהר\"ם חילק בין שפוד לאדם. דבאדם לא. ובמגדל פי' דהכא מיירי בנוגע במה שהוא מרודד ונגרר בארץ. דביה יש לחלק בין נוגע מתוכו למאחוריו. כיון דתוכו אב הטומאה אפי' לאחר שיצא המת מתוכו דין הוא שכל תוכו יהא שוה. אבל מאחוריו אינו שוה ע\"כ: \n",
+                    "<b>[*טומאה מאחוריו</b>. ל' הרמב\"ם בפי\"ח מהט\"מ [הלכה ז'] היתה הטומאה על אחורי השיפוע]: \n",
+                    "<b>[*טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת</b>. פי' וכלים שתחת הרדוד טמאים. כיון דאין אהל טפח מפסיק בינו לטומאה. מהר\"ם]: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר מציל</b>. ואע\"פ שאין גגו על הארובה שהאהל מציל בכסוי. הרמב\"ם ספ\"ג מהע\"מ. והראב\"ד כתב שאין זה הטעם כלום. אלא שחושבין המרודד מן האהל כשפועי אהלים. ע\"כ. ואחרי שהעתיק הרמב\"ם דברי ר' יוסי הרי שפוסק דבריו להלכה. וגם בנא\"י מצאתי בפי' המשנה הלכה כר\"י. ולפי שבנוסח שלנו לא ראה הר\"ב פסק הלכה. נמנע גם הוא מלכתוב. וסבר שסמך הרמב\"ם על הכלל דבפ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מו) ר\"י ור\"ש. הלכה כר' יוסי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המת בבית כו' כולן טמאים</b>. פירש הר\"ב אע\"פ שהפתחים נעולים דגזרו חכמים טומאה כו'. וכן לשון רש\"י בפ\"ק דביצה דף י. ולאו דוקא גזירת חכמים כמו שאכתוב בסמוך בס\"ד: \n",
+                    "<b>נפתח א' מהן</b>. אע\"פ שלא חישב עליו. תוספתא כתבה הר\"ש: \n",
+                    "<b>[*חשב להוציאו</b>. נ\"ל דהך מחשבה נמי בדבור הוא. כההיא דספכ\"ה דכלים. דמאי שנא. ובין כך ובין כך תמיהני על הרא\"ש והטור סימן שע\"א והאחרונים. שהשמיטו לזו הבבא דחשב כו']: \n",
+                    "<b>ובית הלל אומרים אף משמת</b>. פי' הר\"ב דמחשבה מפקעת תורת טומאה מן הפתחים מכאן ולהבא. אבל כלים הראשונים טמאין דלית [ליה] ברירה הכי מסקינן בגמרא פ\"ק דביצה. ומשום כך הא דכ' הר\"ב לעיל דגזירת חכמים היא מה שמטמא כל הפתחים. לאו דוקא. דאי הכי הא קי\"ל דבדרבנן יש ברירה. כמ\"ש הר\"ב ברפ\"ז דדמאי. ובסוף מס' ביצה. וגם רש\"י בעצמו כתב בסוף ביצה ד לח אהך דהכא. וז\"ל בדאורייתא כגון טומאת מת לית [ליה] ברירה ודרך יציאתה הלכה למשה מסיני כדאמרי' בסוכה [דף ו] דהלכות טומאה הכי גמירי להו וכ\"כ עוד אדהכא דמייתי לה בפ\"ו דעירובין דף סח. מפני שאין אנו יודעין באיזה פתח יוציאנו ופתח שעתיד לצאת בו מיטמא מיד. וטעמא ליכא. אלא הלכות טומאה הכי גמירי לה. ע\"כ. ומ\"מ קרי להו גזירת חכמים. הואיל ואינו מפורש בכתוב. הרי חכמים גזרו ואמרו כן. אבל מפי השמועה הל\"מ. וכבר כתבתי במ\"ב פ\"ק דעירובין. שכן הרמב\"ם רגיל לקרות דברי סופרים מה שהוא הל\"מ. וראה זה מצאתי שאמר הרמב\"ם בפי' המשנה בפי\"ז דכלים משנה יב. וז\"ל בתוס' כזית מן המת וכעדשה מן השרץ ספק יש בהן כשיעור וכו'. ספקו טמא שכל דבר שעקרו מד\"ת ושיעורו מד\"ס ספקו טמא וכו' ולא יטעך אמרו שיעורו מד\"ס עם השורש אשר בידינו שכל השיעורים הל\"מ. לפי שכל מה שלא התבאר בלשון התורה יקרא מד\"ס. ואע\"פ שהדברים הן הלכה למשה מסיני. לפי שמאמר מד\"ס יכלול שיהיה הדבר [קבלת] סופרים. כמו הפירושים וההלכות המקובלות מן משה מסיני. או תקון סופרים כמו התקנות והגזרות וכ\"כ עוד בפי' מ\"ז פ\"ו דמקואות. ועי' במ\"ח פ\"ד דטהרות [ד\"ה ספק] כתבתי סיוע לדבריו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הראשון טמא בספק</b>. עיין ברפ\"ו דטהרות: \n",
+                    "<b>אמר ר' יהודה אימתי כו'</b>. כתב הר\"ב הלכה כרבי יהודה שכ\"מ שאר\"י אימתי לא בא אלא לפרש כמ\"ש הר\"ב במ\"ב פי\"ח דשבת: \n",
+                    "<b>הראשון טהור</b>. אפי' מת ולדה בתוך מעיה אינו מטמא עד שיצא לחוץ. כדתנן בפ' בהמה המקשה [מ\"ג] והאשה טהורה עד שיצא הולד. הר\"ש: \n",
+                    "<b>אין לנפלים פתיחת הקבר וכו'</b>. פי' הר\"ב סיומא דמלתא דר\"י היא וה\"ק כו'. אבל אם לא היה לנפל עגול כו'. אע\"פ שנפתח הקבר ויצא ראש הולד לחוץ יש לה פנאי להלך כו'. וכ\"כ הרמב\"ם. ולדבריהם משנפתח הקבר ויצא ראש הולד לחוץ מטמא אפי' כשאינה כפיקה. וצ\"ל דפתיחת הקבר הוא כשיצא הולד לחוץ היינו לפרוזדור דאלת\"ה אלא פתיחת הקבר לא זו היא יציאת הולד לפרוזדור. אלא שהקבר נפתח בלבד והראש עומד נגלה על הפתח. וזהו ויצא ראש הולד לחוץ דקאמר הר\"ב. אבל לא שיצא חוצה לפרוזדור. א\"כ בפ' בהמה המקשה דתנן [שם] החיה טמאה. ומפ' בגמ' גזירה שמא יוציא העובר את ראשו חוץ לפרוזדור כמ\"ש שם הר\"ב. הול\"ל גזירה שמא נפתח הקבר אלא ודאי דפתיחת הקבר נמי לא מטמא ועדיין טומאה בלועה היא עד שיצא ראשו לחוץ דהיינו לפרוזדור ומש\"ה החיה טמאה שמא יצא לפרוזדור ולאו אדעתה. והאשה טהורה עד שיצא לפי שהיא מרגשת כשיצא כו' ויש בזה קצת תימה בשנוי הלשונות. פתיחת הקבר. ויצא ראש חוץ לפרוזדור. ושניהם לענין אחד נאמרו. ועוד קשיא לי דאי סיומא דמלתא דרבי יהודה הוא. הול\"ל ואין לנפלים כו' בוי\"ו אבל הר\"ש פירש וז\"ל עד שיעגילו ראש כפיקה [אם עיגל ראש כפיקה] מטמא משנפתח הקבר אע\"פ שלא יצא לחוץ. ואם נפתח בבית ראשון יש לספקו לטומאה. ומתני' דבהמה המקשה בשלא עיגל ראש כפיקה. מש\"ה קתני עד שיצא הולד עכ\"ל. ולדבריו ניחא הכל דאין לנפלים פתיחת הקבר ענין בפני עצמו הוא. ולאו סיומא דר\"י וגם פתיחת הקבר אינו יציאת ראשו לפרוזדור. והא קמ\"ל מתני' דבפתיחת הקבר קודם שיצא אינו מטמא אלא משיעגיל כפיקה ומש\"ה במתני' דבהמה המקשה דמטהרינן בפתיחת הקבר. שהרי אין חוששין אלא על יציאתו לפרוזדור. היינו טעמא דהתם מיירי כשלא נתעגל כפיקה. וכן פירשו התוס' דבהמה המקשה ד' עב. ובפ\"ג דבכורות ד' כב [*ועיין לקמן [במשנה ה ד\"ה הראשון חי] שאכתוב פירוש אחר בלשון חוץ לפרוזדור גם עיין בדבור דלקמן תירוץ אחר בשם הר\"ש אמתני' דבהמה המקשה]. ושוב מצאתי שהרמב\"ם בחבורו סוף הט\"מ [הלכ' ח']. שהוא מחזיק בשני הפירושים. שכתב האשה שמת עוברה בתוך מעיה אם נעשית ראש הנפל כפיקה של שתי כיון שנפתח הרחם עד שנראה הראש. נטמא הבית מפני העובר אע\"פ שעדיין לא יצא. מבואר מתוך לשונו זה שמפ' כדברי הר\"ש והדר כתב האשה שמקשה לילד כו' הבית הראשון טמא בספק שמא כשהיתה בו יצא ראשו של נפל הזה בד\"א כשלא היה ראש הנפל כפיקה כו'. ומבואר מזה שמפרש כדבריו שבפירוש המשנה. וכך דקדק בלשונו דבראשונה כתב כיון שנפתח הרחם עד שנראה הראש ובפי' השני כתב יצא ראשו וכו' ואע\"פ ששני הפירושים סתרן אהדדי. דאי אמרת כפי' הראשון. צ\"ל שפתיחת הקבר לא זו היא יציאת הראש לפרוזדור. ואי אמרת כפי' השני. פתיחת הקבר זו היא יציאת הראש לפרוזדור מ\"מ כתב שני הפירושים הואיל וכל אחד בפני עצמו אפשר לפרשו בלשון המשנה לא ראה שום אחד מן הפירושים לדחותו לפי שלא היה לו הכרע איזה יכשר יותר וכשחזר אח\"כ [שם הלכה י\"ב] להעתיק מתני' דבהמה המקשה סתם וכתב כדברי הגמ' גזירה שמא [*תגע בו משיצא ] לפרוזדור. וסמך על המבין דלפירוש הראשון דוקא בשאינו כפיקה. כמו שגם הגמ' סומך על זה להר\"ש דהא לא אתמר בהדיא בגמ' דההיא דוקא כשאינו כפיקה. ותמיהני על הכ\"מ שלא העיר בכל זה. [*ולכן נ\"ל שהכ\"מ הבין שז\"ש בתחלה עד שנראה הראש היינו מה שכתב אח\"כ יצא ראשו. שכשיצא נראה. ופירוש נראה הראש היינו שנראה כולו. ומ\"ש בתחלה נטמא הבית מפני העובר אע\"פ שעדיין לא יצא. הך לא יצא דקאמר אעובר דסמיך ליה קאי ולא על הראש דהראש אה\"נ יצא כדאמרן. והשתא כל דבריו שבחבורו הם כמו שבפירושו. והוי יודע שזה שדקדקתי לכתוב בכל זה הדבור שיציאת הולד לחוץ. היינו חוץ לרחם שהוא שקורא התנא חדר במ\"ה פ\"ב דנדה. ונכנס לפרוזדור דתנן נמי התם. ואף ע\"פ שהל' דבפ' בהמה המקשה שהבאתי חוץ לפרוזדור משמעו שיצא חוצה לו של הפרוזדור וכמשמעות כמה פסוקים שבתורה מחוץ לעיר. מחוץ למחנה. מחוץ לירושלים. וגם במ\"ז פ\"ו דיומא חוץ לחומת ירושלים חוץ לחומת העזרה. אנכי הייתי הרואה ללשון הרמב\"ם שהבאתי בסמוך שכתב משיצא לפרוזדור לכן פירשתי כמו שכתבתי. ועכשיו ראיתי בפירש\"י בפ' יוצא דופן (נדה דף מב) דמייתי התם להא דפרק בהמה המקשה שהוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור וכתב [רש\"י] וז\"ל וקאמר דאע\"ג דאכתי ראשו בפנים הוא דהיינו בבית החיצון הוי כילוד. ע\"כ. ולדבריו כל עוד שלא יצא חוץ לפרוזדור לא מיקרי אלא פתיחת הקבר. והיא נכון במשמעות הלשון כמו שכתבתי. ולכן הקרוב אלי שיש בדברי הרמב\"ם השמטה מהסופר שהשמיט תיבת חוץ. שהרי מכיון שיש עוד בית החיצון. וכדתנן נמי התם בר\"פ יוצא דופן ואמאי נימא שיקרא ילוד כשעודו בפרוזדור שהוא לפנים ממנו. ודי לנו כשנחשבהו כילוד בעודו בבית החיצון אע\"פ שעדיין לא יצא לאויר העולם כלל ולמה ידחק להוציא הלשון של חוץ לפרוזדור ממשמעו וכ\"ש שיהיה כנגד הסברא ג\"כ לכן הנכון בעיני שהגי' הוא בדברי הרמב\"ם משיצא חוץ לפרוזדור. ועוד נ\"ל דלהר\"ש אה\"נ שאינו נקרא ילוד עד שיצא לאויר העולם לגמרי. כמו שאוכיח מלשונו דבמשנה דלקמן. והוא קורא פרוזדור לכל מה שמן החדר ולחוץ. ואף בית החיצון בכללו. ויש לתת טעם לדבריו. *)ובמשנת משל משלו חכמים באשה דבפ\"ב דנדה אינו חושב לבית החיצון כלל שם. דבכללו של פרוזדור דקחשיב הוא ניהו. א\"כ בכל מקום שאמרו פרוזדור. גם בית החיצון בכלל. והשתא יכולני לומר. שאע\"פ שבכאן אינו מפרש כהר\"ש בפירוש אין לנפלים פתיחת הקבר וכו'. מ\"מ הואיל דבמשנה דלקמן מפ' כפי' הר\"ש. הלכך בפי' יצא ראשו חוץ לפרוזדור יכול להיות שסובר נמי כותיה. דהיינו שיצא לגמרי. ואף חוץ לבית החיצון. וכל עוד שלא יצא לגמרי עדיין בכלל פתיחת הקבר הוא. אלא שלפי זה קשיא שיפרש למשנה דבפרק בהמה המקשה כר\"מ דלקמן וכמו שאכתוב לקמן בס\"ד והרי פוסק לקמן דלא כר\"מ. ועוד אני אומר ג\"כ שאע\"פ שגם הרמב\"ם הזכיר יציאה לאויר העולם במשנה דלקמן כמו שאעתיק שם דבריו שבחבורו [פכ\"ה מהט\"מ הלכה י\"א] אפ\"ה א\"א לומר שיסבור בפי' חוץ לפרוזדור כהר\"ש ואפי' כשהגי' בספרו תהי' ג\"כ חוץ לפרוזדור כמו שכתבתי דמכיון שכתב שם בטעם משנת בהמ' המקשה גזירה כו' אי איתא דמפ' דלא כרש\"י ההיא מתני' כר\"מ אתיא והרי פסק דלא כוותיה בפירושו ובחבורו. ודכתב יציאה לאויר העולם (אפי') [אפרש] לקמן שם בס\"ד. ובענין יציאת הראש עצמו עיין בפי' הר\"ב במשנה ו: \n",
+                    "<b>כפיקה</b>. פי' הר\"ב כפלך הזה שהנשים טוות בו חוט של שתי. הכי מסיק בגמ' פ\"ג דבכורות דף כב. ואע\"פ שחוט של שתי דק משל ערב. כדפי' הר\"ב מ\"ב פי\"ז דכלים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יצא הראשון מת והשני חי טהור</b>. פי' הר\"ב טהור השני החי מטומאת מת אם הוציאו המת מן הבית כו'. וכ\"פ הר\"ש גם הרמב\"ם מפרש דטהור וטמא ירצה בו הנולד החי. והקשה הראב\"ד בסוף הט\"מ [הלכה י\"א] דאיך אפשר בראשון מת ושני חי שיהא הולד טהור. והרי האשה טמאה ותטמא את הולד טומאת ערב. והיינו שנים טמאים במת. אדם במת. אדם באדם השני טמא טומאת ערב [כדתנן בפ\"ק] ותו לא מידי ועוד טמא ממגע אמו שהיא טמאה טומאת לידה כטומאת נדה הלכך לא אפשר. ע\"כ. וכתב עליו הכ\"מ דבקושי' שניה איכא למימר דמא טהור דקאמר מטומאת מת. אבל קושיא קמייתא היא חזקה. ואפשר לומר דהב\"ע בשהקיפו הרחם בפשוטי כלי עור שאינם מקבלים טומאה שנמצא שלא נגע העובר המת באשה ולא בכלים עכ\"ל. וזה דבר זר ורחוק מאד ולא ידעתי למה לא תירץ ג\"כ דמאי טהור דקאמר מטומאת שבעה וכלומר שהוא טהור ממגע המת עצמו [*ועיין לקמן] ומה שפי' הראב\"ד דטמא וטהור על הבית הראשון נאמר כבר רצה הר\"ש ג\"כ לפ' כך. אבל דחהו מפני שבתוספתא מפרש דבטומאת ולד איירינן וכתב מהר\"ם אע\"ג דבפ' בהמה המקשה תנן האשה שמת ולדה במעיה ופשטה החיה את ידה ונגעה בו החיה טמאה. משום גזרה שמא יוציא ראשו. הכא לא גזרינן דדוקא בחיה שמתעסקת בו חיישינן שמא תגע בו בגילויו משיצא ראשו. והא ליכא למיחש גבי ולד החי. א\"נ אפי' אם מטמא אף מה שבפנים כשיצא ראשו ניחא דאיכא למימר הכא מיירי שהחיה יודעת שלא נגע החי במת משיצא ראשו. אבל החיה אפי' אומרת ברי לי שלא נגעתי בו משיצא ראשו. חיישינן דלמא אגב דטרידא דלמא נגעה ולאו אדעתה. ע\"כ. ומה שכ' הר\"ב דבעודו במעי אמו לא נטמא. אע\"פ שנפתח הקבר דטהרה כו'. לשון הר\"ש דאין דרך טומאה ליכנס ועוד דטהרה כו':  ",
+                    "<b>הראשון חי והשני מת טמא</b>. פי' הר\"ב דמכיון שיצא החי נפתח הקבר ונטמא מיד דסוף טומאה לצאת. וכן ל' הר\"ש ומשום שלא נתעגל [הראש] כפיקה הוצרך הר\"ש לפרש דסוף טומאה לצאת. דכי נתעגל כפיקה פתיחת הקבר מטמא כאילו נולד. אבל הר\"ב שמפרש לעיל כפירוש הרמב\"ם פתיחת הקבר היינו שיצא לפרוזדור קשיא תרתי. חדא מאי האי דקאמר מכשיצא החי נפתח הקבר דלדידיה היינו יציאתו לפרוזדור. וכי ביציאת החי קא נפיק המת לפרוזדור. ועוד דאי הכי תו לא צריך לטעם דסוף טומאה לצאת. שמכיון שיצא לפרוזדור. כבר טימא הכל כאילו נולד. ולדידיה אין חלוק בין כפיקה ללא כפיקה ולכן לאה\"ל להר\"ב להעתיק דברי הר\"ש. אבל ה\"ל לכתוב כפי' הרמב\"ם שמפרש שאם החי יצא ראשון. א\"א שלא יגע בו המת משיצא לאויר העולם מפני שהוא מתגלגל אחריו כאבן שאין בו רוח חיים כדי להעמיד עצמו. כ\"כ בחבורו [שם]. וז\"ל בפירושו בנא\"י ההפרש בין יציאת החי תחלה או יציאת המת תחלה כו'. הוא שהולד החי ידחה עצמו ויעזור ביציאתו כשהוא שלם וקודם זה יחזיקהו הטבע עד שישלם יצירתו. והמת כבר עזב אותו הטבע ולא החזיקהו. אבל תדחהו כאשר יכבד עליו וינידהו. כמו הדבר המאוס שהטבע משליכו וכאשר יצא הולד ראשון מת הנה נאמר הטבע דחהו. ולא ידחה החי. אבל החזיק בו. ולאחר שיצא מת נתעורר החי ליציאה. ולא נגע במת *)בענין יציאתו. ואם קדם החי היציאה. הנה זה המת יצא אחריו בלי ספק. לפי שהכח לא יחזיקהו. אמנם יצא אצל פתיחת הרחם נמשך לחי ודבק אליו. ולזה יטמאהו אצל היציאה ע\"כ. [*וז\"ש הרמב\"ם משיצא לאויר העולם איכא למשמע מיניה שכל שעודו אפי' בבית החיצון. עדיין בכלל פתיחת הקבר הוא. ובאמת שבמשנתינו דלעיל. אין הכרע לא מפירושו. ולא מחבורו. לפי שלא הזכיר רק יציאה סתם. ויש לפרשו חוץ לפרוזדור ולבית החיצון. או לפרשו חוץ לכל אף חוץ לבית החיצון. אבל ממ\"ש שם בחבורו על משנת בהמה המקשה גזירה שמא תגע בו משיצא [חוץ] לפרוזדור. אין לומר שכונתו חוץ לכל. ואף לבית החיצון ושיהיה הבית החיצון אף בכלל פרוזדור כפי' הר\"ש וא\"כ כר\"מ אתיא. וכמו שאכתוב עוד לקמן. ואין הל' כר\"מ כדכתב בפי'. ואף בחבורו לא כתב לדברי ר\"מ. ולכן העיקר אצלי שסובר כפירש\"י דמשיצא לבית החיצון מטמא וזהו חוץ לפרוזדור. והא דכתב הרמב\"ם במשנתינו זאת. א\"א שלא יגע בו המת משיצא לאויר העולם. איידי דרישא שכתב שם. וז\"ל [שם בחיבורו] אם המת יצא ראשון החי טהור. שהרי לא נגע בו משיצא לאויר העולם. והתם צריכא למימרא שאף אם נאמר שבעוד המת בין כותלי הרחם. דהיינו בית החיצון שאז אין החי נדחה והטבע מחזיקו. אבל כשיצא המת יצא החי. ושוב אין הטבע מחזיקו. ויוכל להיות שיגע במת באויר העולם. הלכך אמר שזה אינו. שאם לא נגע בו בעודו בבית החיצון לפי שהטבע החזיקו להחי. הנה כשיצא המת יפול כאבן מבלי עכוב. וא\"א שהחי יגע בו כי יש בו רוח חיים. ומעמיד עצמו קצת קצת ומש\"ה נמי נקט בסיפא ג\"כ שלא יגע בו כו'. משיצא לאויר העולם. אבל אה\"נ. דאפי' קודם שיצא לאויר העולם כשנגע בו המת בבית החיצון נטמא ג\"כ וזהו כמו כן א\"א שלא יגע בו. זהו מה שנ\"ל בפי' דברי הרמב\"ם. ובזה יש לתמוה על הכ\"מ. שלא העיר לפרש יציאת אויר העולם כי היכי דלא תקשה דבריו אהדדי]:  ",
+                    "<b>[*בשפיר א' טמא</b>. פי' הר\"ב כלומר אם יצאו שניהם כעין שפיר אחד כו'. וכ\"פ הר\"ש. וטעמא דשפיר אינו מעלה ולא מוריד שאם יצאו בבת אחת אע\"פ שיהיו בשני שפירים מ\"מ נוגעים זה בזה ואין טעם לומר שהשפירים מפסיקים. ועיין לקמן]:  ",
+                    "<b>[*בשני שפירים</b>. פי' הר\"ב קסבר ר' מאיר אע\"פ כו'. אין מטמא עד שיצא לאויר העולם. וכ\"פ הר\"ש. ומסיים כרבי ישמעאל דאמר בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע\"ב). וכל אשר יגע על פני השדה (במדבר י״ט:ט״ז) להוציא עובר במעי אשה. ודלא כר\"ע דאמר התם עובר במעי אשה טמא דאמר קרא (שם) הנוגע במת בנפש האדם. איזהו מת שבנפשו של אדם הוי אומר עובר שבמעי אשה [פירש\"י על פני השדה משמע גילוי. להוציא עובר שהוא טמון. במת בנפש. מת שהוא בתוך נפש אחרת] והשתא כו'. לא צריכינן לאוקמה לההוא דבהמה המקשה בשלא עיגלו ראש כפיקה. דאיכא לאוקמא כרבי ישמעאל וכר\"מ ובכל ענין. ע\"כ. ומעתה הר\"ב שפירש גם כן בבהמה המקשה דכל שלא יצא חוץ לפרוזדור טהור. וההיא כרבי ישמעאל כמ\"ש שם [ד\"ה ר\"י] וכן לא פי' התם דדוקא כשלא נתעגל כפיקה. וגם בכאן הוא מטמא אף כשלא נתעגל כפיקה. תקשה דאתיא דלא כהלכתא ומאי דוחקיה לאוקמא כר\"ע דמטמא מן התורה מגזירת הכתוב. ואדרבה בסוגיא דהתם אמרינן לא תימא ר\"ע היא כלומר ולא ר' ישמעאל. וא\"ת אשה אמאי טהורה כבר פירש\"י הטעם באותה סוגיא דף עב. דחיה טמאה משום דטומאה בלועה מטמאה וטהרה בלועה מיטמאה ואשה טהורה משום דמגע בית הסתרים היא. עכ\"ל. ולי ק\"ק דהא טומאה בבית הסתרים חמירא מבמקום בלוע דבלוע חשיבא כמאן דליתא. ובבית הסתרים יש לה טומאת משא. כדאיתא בהדיא בפרק יוצא דופן (נדה דף מב ע\"ב). ולכן נ\"ל דמפשטי' דקרא איכא למילף דלא מטמא אלא אחר הנוגע. דכן כתוב והנוגע במת בנפש. משמע אבל הנפש עצמו שהמת בתוכו אינו מתטמא. שהוא כמו שאר טומאות בלועות שאין מטמאות לשבו הם בלועים. כך נ\"ל. ויש להתוס' שיטה אחרת בפלוגתא דר\"י ור\"ע ואין להאריך כאן. ועוד דאפי' כי קא מפרש למתני' כר' ישמעאל אכתי לא ה\"ל להר\"ב למשתק שם בבהמה המקשה לפרש שהיא כיחידאה ואינה הלכה. אלא ודאי מהא שפיר מוכח שהר\"ב מפרש חוץ לפרוזדור בא' משני הפירושים האחרים שכתבתי לפי לשון הרמב\"ם. או שהשמיט חוץ בכוון. או שהוא השמטת הסופר וא\"כ ר\"מ הוא שסובר לחודיה עד שיצא לאויר העולם. ולאו דאתיא כר\"י כדברי הר\"ש שג' מחלוקות בדבר ר\"ע ור\"י ור\"מ. ועוד נראה בעיני שהר\"ב מפני שלא ראה להרמב\"ם שפי' כלום בדר\"מ. משום כך העתיק לפירושו של הר\"ש. אבל לפי דעתי אילו היה דעת הרמב\"ם בדר\"מ כדפי' הר\"ש לא ה\"ל למשתק מלפרש דשפיר אחד ושני שפירים לאו דוקא אלא כעין כו'. דכל כי האי צריך לאודועי ולפרושי. אלא ודאי שדעת הרמב\"ם בדר\"מ כפשטן. דאה\"נ דמחלק בין שנולדו שניהם בשפיר אחד דהשתא נגעי בהדדי. ובין שנולדו בשני שפירים. ואע\"ג דת\"ק אינו מחלק משום דס\"ל דשפיר אינו מעלה ולא מוריד. כמ\"ש לעיל. ר\"מ מצי סבר דשפיר הואיל ואינו מגוף הולד. כי נולדו בשני שפירים הוו השפירים כלבושי'. והוו כי הא דתנן במ\"ב דפ\"ק. ג' כלים במת וכלים בכלים ואדם בכלים אינו טמא אלא טומאת ערב. ומאי טהור נמי דקאמר ר' מאיר טהור מטומאת ז' וכדתרצתי לעיל לדבריו של הרמב\"ם בטהור דת\"ק. וכמו דלעיל בדברי ת\"ק לא הוצרך הרמב\"ם לפרש דטהור מטומאת ז'. ה\"נ בדר\"מ. ותרווייהו ת\"ק ור\"מ שניהם לדבר א' נתכונו באמרם טהור. ופלוגתייהו בשפירים. אי הוי הפסקה בנגיעה. אי לא. ואתי השתא נמי שפיר מאי דמקשה הר\"ש לפי פירושו. וז\"ל ומיהו תימה דקשיא דר\"מ אדר\"מ דבפרק הלוקח בהמה אמר רבי מאיר כפיקה של שתי [וכלומר לפרש כפיקה דמתני' דלעיל מטמא בפתיחת קבר] [והא] ר\"מ אפילו בנפתח הקבר טהורי מטהר עכ\"ל ולדידי ניחא ואין כאן שום תימה. דרבי מאיר אינו חולק כלל על ת\"ק בענין מתני' דלעיל. ואילו היה דייק הר\"ב הכי לא ה\"ל מן הצורך לכתוב לפירוש הר\"ש כלל. וא\"ת ר' ישמעאל מאי איצטריך לקרא דעל פני השדה. הא טומאה בלועה ילפינן לה ממשמעות הכתוב (ויקרא י״א:מ׳) והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה כו'. כדמייתי לה הר\"ש בסוף מסכת מקואות. כבר הרגישו התוס' [דחולין דף ע\"ב ד\"ה גזירה] בזה ולפי שיטתם שרמזתי לעיל שיש להם בפלוגתא דר\"ע ור\"י ניחא אבל לשיטתינו דאליבא דפירש\"י מי ניחא. ונ\"ל דר\"י ס\"ל דההיא לא מכרעא דדלמא קרא מיירי דוקא לאחר שנתעכלה דלטהר. וכי לא מוקמינן לכמה וכמה מקראות שלא כמשמען ולהכי איצטריך לקרא דהכא והשתא איגליא לן נמי דההוא [קרא] דוהאוכל מנבלתם. מיירי בכל גווני. ואפי' כי אכל סמוך לשקיעת החמה. נ\"ל]:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>מחתכין את הולד במעיה</b>. דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לאו נפש הוא וניתן להרגו ולהציל את אמו רש\"י פ\"ח דסנהדרין דף עב. ועיין מה שכתבתי במשנה ג פ\"ה דנדה [ד\"ה וההורגו]: \n",
+                    "<b>יצא רובו</b>. כתב הר\"ב ומשיצא רוב ראשו כו'. כדתנן במשנה ה' פ\"ג דנדה: \n",
+                    "<b>שאין דוחין נפש מפני נפש</b>. וא\"ת מעשה דשבע בן בכרי. הנה ראשו מושלך אליך דדחו נפש מפני נפש. התם משום דאפילו לא מסרוהו לו. היה נהרג בעיר כשיתפסנה יואב. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>והן נהרגים עמו. אבל אם היה הוא ניצל. אע\"פ שהן נהרגים לא היו רשאין למסרו כדי להציל עצמן א\"נ משום דמורד במלכות הוי והכי מפרש לה בתוספתא *)[דתרומה] רש\"י שם בסנהדרין והר\"ש בספ\"ח דתרומה כתב דבירושלמי מוכח דאם יחדו מוסרי'. ואפי' אינו חייב מיתה וזה מן הדין אבל מדת חסידות שלא למסור: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>השידה</b>. פי' הר\"ב תיבה גדולה של עץ כמין ארון. ובמקומות אחרים פי' עגלה. והארכתי בריש פרק יח דכלים: \n",
+                    "<b>שיש להם שולים</b>. עי' מה שכתבתי במשנה יג פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>כוורת הקש</b>. פי' הר\"ב עשויות מקש כלומר מזנבות השבלים שהן קשים. כך כתב הר\"ב בריש פרק טו דכלים. [*ולא ידעתי למה מפרש בכאן קופות. וכן בסמוך סלים]: \n",
+                    "<b>והן מחזיקים ארבעים סאה כו'</b>. פי' הר\"ב דכיון שהם גדולים עי' בפירושו לריש פט\"ו דכלים גם עי' מ\"ש במשנה ו פרק ה [ד\"ה או כוורת] ומהר\"ם כתב בכאן וז\"ל נ\"ל דהא דקתני חוצצים שידה תיבה ומגדל ומפרישים בין טומאה דלמטה לכלים שע\"ג. כי כן צריך לפרש משום סדין ומפץ דמקבלין טומאה. ואין חוצצין בחלון [*כדתנן בפרק עשירי משנה ד]. אם כן צריך לפרש דחוצצין דשידה תיבה ומגדל וכוורת. היינו עם דפנות אהלים. כדאמרי' לעיל פ\"ה [*משנה ה']. שהכלים הטהורים אינם מצילין אלא עם דפנות אהלים. וליכא למימר דשאני הכא דנטויים וקבועים כאהל. ונימא דעשויים אהלים אכולה בבא דלעיל מינה קאי. דהא ודאי ליתא. דא\"כ מאי איריא שמחזיקים ארבעים סאה. אפילו אין מחזיקים ארבעים סאה נמי דהשתא מקבלי טומאה חוצצין. מידי דהוה אסדין דחוצצין. אע\"ג דמקבלי טומאה. כיון דעשוין אהלים כדפי'. אלא ודאי עשוים אהלים לא קאי אלא איריעה וסקורטיא וקטביליא וסדין ומפץ ומחצלת. וא\"ת וליתני נמי שידה תיבה מגדל וכוורת. שאין מחזיקין ארבעים סאה מביאין וחוצצין. וכגון שעשויין אהלים. וי\"ל דאין דרך לקבוע אותם לאהל. ע\"כ נ\"ל. עכ\"ל [ועיין ברא\"ש מ\"ש בזה]. ומה שנראה לי בזה כבר כתבתי ברפ\"ו בס\"ד [ד\"ה אפילו] ודעת הר\"ש נראה כדברי מהר\"ם מהא דרפ\"ט: \n",
+                    "<b>שהם כוריים ביבש</b>. עי' מ\"ש ברפט\"ו דכלים: \n",
+                    "<b>סקורמיא</b>. פי' הר\"ב עור שלובשים כו'. ובמשנה דפט\"ז דכלים מפרש בשם הרמב\"ם עור שאוכלים עליו. וכ\"כ שם בפירושו וכאן מפרש כן לקטבליא. אבל בסקורטיא מפרש שהוא כסוי עור אשר יכסו בה המטה לישב בה. ושם*) [אינו] מפרש כן לסקורטיא. ובגמ' בפ\"ז דנדרים דף נה [ע\"ב]. מפרשים אסקורטיא דהתם כיתונא דצלא: \n",
+                    "<b>ומפץ</b>. עיין בפרק כד [דכלים] מ\"י ובסופו בפירוש הר\"ב: \n",
+                    "<b>ומכונות חיה ועוף</b>. פי' הר\"ב קיני כו'. ובתנאי גם כן שיהיו אלו החיות עומדות דבוקות. הרמב\"ם. אבל נראה מדבריו דל\"ג ועוף. וכן לא העתיקו בחבורו פרק י\"ג [מהלכות טומאה מת הלכה ג]. וכן במשניות ישנות מנוקדים. אבל לשון הר\"ש כלשון הר\"ב. וכן גיר' מהר\"ם: \n",
+                    "<b>[*והעוף ששכן</b>. פי' הר\"ב שהיה קשור כו'. עיין מ\"ש במשנה ה [ד\"ה והעוף]: \n",
+                    "<b>והעושה מקום לבנה בשבלים</b>. לשון הר\"ב שמחפה לשבלים מקום דומה לבית. דברי הרמב\"ם שבפירושו הן. אבל בנא\"י שיחפור בשבלים וגירסא אחרת שיחטט בשבלים. וכן הוא בחיבורו פרק י\"ג [הלכה שם]. והחוטט בשבלים מקום לקטן להצילו מן השמש. ע\"כ. גם הר\"ש פירש שלא יכהו החמה. ע\"כ. ומתניתין נקטה והעושה לבנה בלשון נקבה. נ\"ל לפרש שכן דרכן של נשים לעשות כן ולכל זה הגירסא לבנה. אבל הר\"ב העתיק לבינה ביו\"ד. וכן הוא *)בס\"א. ופי' בעל כף נחת משימים לבינה על גבי השבלים שלא יוליכם הרוח וכשמסיר אותה לבינה נשאר מקומה כמו אהל. וכך פירש הערוך. ע\"כ. והר\"ב לא דק שהעתיק לבינה ביו\"ד. ומפרש לפירוש הרמב\"ם שהוא כגירסת הספר. לבנה בלא יו\"ד. ומהר\"ם כ' דנ\"ל דגרס לכנה בכ\"ף ופירושו מלשון הכן והכנה במסכת כלים [סוף] פי\"ב והן עניני מדות כמו כנא כנא בפרוטה במסכת כתובות פ' אלמנה [דף צט ע\"ב]. והכן היא המדה גדולה והכנה היא מדה קטנה או משקולת כדפי' התם. ונראה דכנה היא מדה שמודדין בה התבואה. והכן הוא מחק שמוחקים בה את המדה ושכיחי בגורן למדוד בהן התבואה אחר הדישה. ועושין להן בגורן בשבלים מקום גבוה מן הצד כדי שלא ישתברו ויתעקמו בדריסת רגלי בני אדם. או רחת שזורין בה את התבואה היא. א\"נ עניני משקולת הם ששוקלים בהם כספים שגם הם מצויין בגורן לשקול בהם כספים מאת לוקחי תבואה בגורן כדאשכחן בפ' איזהו נשך מי שהוא נושה בחברו מנה והלך ועמד על גרנו וכו'. עד יש לי חיטין שאני נותן לך וכו'. א\"נ גרס לבינה כפי' הערוך. ע\"כ: \n",
+                    "<b>האירוס כו'</b>. במחוברים כדתנן במשנה ה. וכתב הר\"ב שכל אלו עלין שלהן רחבין. והרמב\"ם בחבורו שם כתב שמתקיימי' בימות החמה והגשמים ולפיכך הם כמו הסככות אילן שהוא מיסך על הארץ. וכ\"כ במשנה ה: \n",
+                    "<b>ואוכלים טהורים</b>. שלא הוכשרו. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והשובכים</b>. היוצאים מן הכותל. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>והגהרים</b>. וכן העתיק הר\"ב. ובנ\"א והגחרים וכן העתיק הר\"ש ומפרש בשם הערוך מין חורים כו'. כלשון הר\"ב [*ומערות וחוחים לשון המקרא שמואל א' יג ו]. ובערוך ראיתי שכתב ובלשון ישמעאל אגחאר. והרמב\"ם העתיק גהרים ומפרש שהוא תוספת הכותל מן ויגהר ארצה. ע\"כ. כלומר שהוא *)מוטה ובולט. ובנא\"י והגחרים כמוגהרים והוא תוספת כו': \n",
+                    "<b>והסככות והפרעות וכו'</b>. ואלו הן הסככות אילן כו' והפרעות היוצאות מן הגדר. פי' הר\"ב דרך גדר שנותנים בראשו קוצים וברקנים ועודפים על הגדר כו'. ולפי זה צריך לומר שהקוצים והברקנים וה\"ה לענפי אילן שמצטרפין לרוחב טפח כדי להאהיל שאין אהל פחות מטפח. ואין דרך קוצים וברקנים שיהא באחד לבדו רוחב טפח. אלא שהרבה מהן ביחד הן רחבין טפח כן הבין הר\"ש וכתב דמש\"ה מצריך שיהיו יכולים לקבל מעזיבה. שלא יפול דרך האויר שביניהם ומסיק דמדאורייתא כיון שיש אויר משהו בין זה לזה אין ראוי להצטרף לטפח. אלא מדרבנן הוא. וא\"ת תינח מביאין לחומרא אלא חוצצין אמאי [כו'] וי\"ל [כו'] מידי דהוה אמסכת פרוסה. וחבילי המטה דמתני' ד. ע\"כ. וקשה לי דבפ\"ז דנזיר משנה ג דתנן דעל הסככות ופרעות אין הנזיר מגלח עליהן מפרש הר\"ב לפי שאין ידוע תחת איזה ענף יש הטומאה וכן פי' ג\"כ בספ\"ז דנדה. דתנן שאין הכותים נאמנים לא על הסככות כו'. ומפרש נמי משום האי טעמא שהוא ספק כו' והשתא אפי' הטומאה ידוע איה מקומה והנזיר עבר שם. אפ\"ה אינו מגלח לפי שאינו אלא מדרבנן. וכן גבי כותים דכוון שהם מדרבנן אמאי אינן נאמנים. וכן ראיתי בתוס' דנדה דף נז. דפירשו דמהאי טעמא [הך טומאת אהל] אינה אלא מדרבנן. דענפים המובדלים זה מזה רואים אותם כאילו הן סמוכות ליחשב אהל כו'. אבל רש\"י פי' שם בנזיר דף נד כדפי' הר\"ב. עוד ראה זה דבגמ' דהתם מייתי לה למתניתין דהכא. וגרס אבנים פרועות היוצאות מן הגדר. וה\"נ בברייתא בפ\"ק דמ\"ק דף ה. ובפרק ז דנזיר דף נד מייתי לה בגמ' כמו שהיא הגירסא לפנינו. אבל אף שם העתיקו התוס' אבנים [פרועות] היוצאות כו' ופירשו אילן המיסך כו' מדאורייתא לאו אהל מעליא הוא שהענפים רחוקים זה מזה. ואין בהם פותח טפח. אף כי יש בודאי כזית מן המת תחת אחת מהן ומן התורה טהור כי הלך תחת כולן. ורבנן הוא דגזרו טומאה בהילך תחתיו. ופרעות אבנים היוצאות מן הגדר הסמוך לבית הקברות. ויש שם נפל תחת אחת מן האבנים. וגזרו חכמים טומאה למהלך תחת אחת מן האבנים. אף כי ספק טומאה ברשות הרבים ספקו טהור. ובמסכת נדה [דף נז] משמע דמהלך על פני כולה. טמא בודאי. ע\"כ. ואני לא יכולתי לעמוד על דבריהן. במ\"ש דבמסכת נדה משמע דמהלך על פני כולה טמא בודאי שלא ראיתי כן לא בספ\"ז דנדה ולא בפ' בתרא דף סח. [*דהא דאמרן בספ\"ז. דכותי המהלך על פני כולה נאמן. לפי שהוא טמא ודאי. היה חייש לטומאה ודאית. ההיא בשדה שאבד בה קבר היא שיש קבר ודאי שם הטומאה מדאורייתא. משא\"כ באלו שטמאים משום אהל ואין כאן אהל דאורייתא]. ובין כך ובין כך קשיא לי דכיון דאין טומאת סככות ופרעות אלא מדרבנן. היאך ערבינהו ותננהו בהדי אינך דכולהו מדאורייתא. לכך נראה פי' הרמב\"ם. שמפרש דכשיכולין לקבל מעזיבה מטמאים מדאורייתא. ואם אינם ראוים לקבל מביאין מדבריהם ואינן חוצצין כ\"כ בפי\"ג מהט\"מ [הלכה ב']. וכתב דטעמא שצריך שיהו מקבלים מעזיבה. הוא מפני שהאהל שמביא וחוצץ. צריך שיהיה חזק ובריא. ולכן נראה ודאי שהוא סובר דמיירי שיש בכל ענף או באבן ועץ הבולט פותח טפח. והיינו דפי' [הר\"ב] בפ\"ז דנזיר [מ\"ג] פרעות אבנים ועצים הבולטים ולא פי' קוצים וברקנים. וכן בספ\"ז דנדה כתב אבנים פרועות כו'. [*ומיהו אפשר שיש קוצים וברקנים בפותח טפח לכל אחד וכן חזקי' לקבל כי גדולי כל הארצות אינן שוים. ומש\"ה נמי אף הר\"ב שפי' במשנתינו דרך גדר שנותנים בראשו קוצים וברקנים. בכשיש בכל א' פותח טפח. ולא קשיין דברי הר\"ב דהכא על דבריו שבנזיר ובנדה. ובכולן מפרש שמדאורייתא היא הטומאה. וכן ז\"ש אבל אם אינן יכולין לסבול לא כמ\"ש לעיל. שדעתו כפירוש הר\"ש. שיפול דרך אויר שביניהן אלא כהרמב\"ם שאינו חזק ובריא. ואתי נמי שפיר דקא מפרש דבשאינו יכול לסבול בינונית אין מביאין כו' משום דא\"כ אינו אהל חזק ובריא. ואילו כוונת הר\"ב כפי' הר\"ש. שיפול דרך אויר שביניהן הוי איפכא שאם בשיכולה לקבל בינונית מביאין. כ\"ש כשיכולה לקבל הרבה. אלא דברי הר\"ב כהרמב\"ם וטומאה דאורייתא היא. ועולין כל דבריו כהוגן] ומה שהקשה עליו הראב\"ד שם מדתנן לעיל. העוף ששכן מביא וחוצץ. עוף מי מקבל שום מעזיבה. כבר תירץ הכ\"מ שיש עופות גדולים שהם ראוים לקבלה. ועי\"ל שרבינו כתב בפי' המשנה דמיירי בעוף קשור בכותל. דהשתא מקבל הוא מעזיבה. ע\"כ. ועיין לקמן ריש פ' טז: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלו מביאין ולא חוצצין</b>. וכן נמי השנויין בריש פ\"ו: \n",
+                    "<b>שאין להם שולים ואינן מחזיקים כו'</b>. אין ענינן שיעדר השני ענינין יחד. אבל כל זמן שנעדר א' מהן לבד לפי מה שהשרשנו בט\"ו מכלים. הרמב\"ם בנא\"י: \n",
+                    "<b>שאין עשויין אהלים</b>. לשון הר\"ב אין נטועין כעין אהל. ולשון הר\"ש אין נטויין. ומכל מקום אין להגיה בלשון הר\"ב שהרי רש\"י מפרש בלשון אחד כאהלים נטע כשמים המתוחים כאהל: \n",
+                    "<b>ואוכלים טמאים</b>. שהשרש אצלינו [שדבר טמא אינו חוצץ ואין רצונו באמרו אוכלים טמאים] שכבר נטמאו קודם אבל אם היו מוכשרים הנה הם מביאין ואינם חוצצין לפי שכאשר היו בחלון או נעשה מהן מחיצה מיטמאו במת. וטמא אינו חוצץ כמו שקדם. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>מוסך</b>. עליהם הרחים של אדם. פי' הרמב\"ם בנא\"י דלהכי קתני מוסף לפי שאלו כולן דמביאים ולא חוצצים הן הן מאותם שאמר בהם מביאים וחוצצים משא\"כ רחים שאינן מאותן ששנויין כבר. לפיכך אמר מוסף. ע\"כ. ומצאתי כדברים האלה גם כן בדברי מהר\"ם: \n",
+                    "<b>הרחים של אדם</b>. אם היה על ארובה שבין בית לעליה או בחלון שבין שני בתים שהוא [אינו] חוצץ אם לא שם אותו כמו אבן מהאבנים. שהן חוצצים. לפי שמתנאי הדברים שחוצצים שלא יהיה דעתו לפנותו. כמו שבארנו בששי מזאת המסכתא. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>של אדם</b>. כתב הר\"ב למעוטי רחים של בהמה כו'. וכך כתב הר\"ש. וכתב מהר\"ם. והא דלא תנא ברישא רחים של בהמה נ\"ל דתנא ושייר. ואע\"ג דתני אלו. יש מקומות דתני אלו. ושייר. אי נמי י\"ל דבכלל שידה תיבה מגדל הם. מיהו רחים של אדם לא דמו לשידה כו'. דפחותים מארבעים סאה להכי תנייה בסיפא. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*מסכת פרוסה</b>. פי' הר\"ב חוטי השתי כו' דלא חשיבא אהל עד שתארג. דאהל אהל ממשכן ילפינן כמ\"ש ברפ\"ו דכלים]: \n",
+                    "<b>והסריגות</b>. פי' הר\"ב סבכה. תרגום שבכה סריגה. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הזרעים והירקות המחוברים</b>. עמ\"ש ברפט\"ז: \n",
+                    "<b>והכפור</b>. פי' הר\"ב מים הנוזלים ויורדים שקפאו וז\"ל ברפ\"ז דמקואות הכפור גשמים שיורדים נקפים. ועיין גם שם על והגליד: \n",
+                    "<b>והדולג כו' והקופץ</b>. לי\"א שכתב הר\"ב דתרוייהו באדם נראה דמ\"מ בכלל דולג יש בהמה וחיה דאלת\"ה אדתני העוף הפורח. אמאי לא תני כה\"ג בבהמה וחיה: \n",
+                    "<b>והעוף הפורח</b>. קשיא לי. למאי דפי' הר\"ב לעיל והעוף ששכן. דדוקא שהיה קשור וכ\"כ הרמב\"ם. גם הר\"ש. אם כן הכא אפילו אינו פורח נמי. ואין לומר דכשאינו קשור ואינו פורח מביא ואינו חוצץ. דא\"כ הוה ליה למיתני במתניתין ג. [*ואין לומר דאין הכי נמי. דהכא אפילו כשאינו פורח כל שאינו קשור. מידי דהוה אטלית וספינה. דקתני המנפנפת והשטה. ואפ\"ה אפילו כשאינה מנפנפת ולא שטה. נמי אין מביאין. מדקתני סיפא קשר כו'. כבש כו'. וכן פירשו התוס' בהדיא בפ\"ק דסוכה דף יג. התם שאני דמתניתין בהדיא קתני קשר כו' כבש כו'. אבל בעוף דלא קתני ביה לעיל בהדיא הקשור איכא למימר דתרוייהו [מתניתין] בדוקא. דכי שכן אע\"ג דאינו קשור מביא וחוצץ. וכי פורח דוקא הוא שאינו מביא ואינו חוצץ. והרמב\"ם בחבורו פי\"ג מהט\"מ [הלכה ג' ה'] לא העתיק. אלא לשון המשנה דלעיל ודהכא. וה\"נ מסתברא דלא בעינן בעוף קשירה דטפי עדיפא לומר שהעוף דומיא דבהמה וחיה דדולג אינו מביא ולא חוצץ. ובמתני' קמייתא דמביאים וחוצצים לא בעי קשירה רק שיהיו עומדות ולא מהלכות כדפירש הר\"ב שם וכ\"פ שם הרמב\"ם בשם התוספתא. אבל ראיתי בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כ.) דקתני בברייתא הממעטין בטפח על טפח שבחלון. וכדלקמן בפי\"ג וקא חשי' עוף השכן. ופרכינן פרח ואזיל. ומשני בקשור. ומוכח שם בתוס' שאכתוב לקמן פי\"ג מ\"ה. דאהל צריך קביעות וחיזוק יותר. ולפי שהרמב\"ם בפ' ט\"ו מהלכות ט\"מ. בדין חלון. כתב ג\"כ שכן. ולא הזכיר קשירה לכן פשיטא דגם במשנתינו דהכא. אע\"פ שלא כתב קשור. היינו שלא העתיק רק כלשון המשנה כדרכו ברוב המקומות]: \n",
+                    "<b>כבש</b>. עמ\"ש ריש פ\"ט דסנהדרין: \n",
+                    "<b>הבית שבספינה</b>. פי' הר\"ב כגון שהבית בראש הספינה כו'. [דאי המת נמי בבית מ\"ט דר\"י] דדוחק הוא לומר דבעי אהל ביבשה דומיא דמשכן. הר\"ש. ועל פירוש אחר שכתב הר\"ב. מסיים הר\"ש שהוא דוחק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שתי חביות</b>. של חרס [*וא\"נ כאותן ששנינו ברפ\"י דכלים] ועיין במשנה ו פ\"ח דכלים: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כוורת</b>. פי' הר\"ב שיש לה שולים כו' שאינה מקבלת טומאה. וכיון דלאו בת קבולי טומאה היא חוצצת בפני הטומאה. מהר\"ם:  ",
+                    "<b>שהיא בתוך הפתח</b>. פי' הר\"ב ומקצתה בחוץ. ברה\"ר או בחצר. מהר\"ם. וכתב עוד וד' חלוקים קתני בה במוטה על צדה בפתח ופיה בחוץ. בבא קמא בשלימה ומחולחלת ואינה גבוהה מן הארץ טפח. בבא תנינא בשלימה ומחולחלת וגבוהה מן הארץ טפח. בבא תליתאה בפחותה ואינה מחולחלת ואינה גבוהה מן הארץ טפח. בבא רביעאה בפחותה ואינה מחולחלת וגבוהה מן הארץ טפח. וכל אותן ד' בבות מיירי בפיה לחוץ. ואח\"כ הוא שונה ארבעה בבות כיוצא באלו בפיה לפנים. ואחר כך הוא שונה ארבעה בבות כיוצא באלו במוטה על צדה באויר. ואח\"כ שונה ד' בבות בכהאי גוונא ביושבת על שוליה. עכ\"ל. אבל אחר שתי בבות ראשונות. דמיירי בכוורת שבבית קודם שיצא מן הבית. תנא עוד שתי בבות אחרות חדא בממלאה כל הבית. וחדא בעומדת בתוך הפתח. ואחר כך יצא מפתח הבית לאותן בבות. דמיירי כשהיא עומדת באויר השמים:  ",
+                    "<b>כל שהוא כנגד הזית תחתיה וגבה טמא</b>. כתב הר\"ב אבל מה שבתוכה טהור. וכ\"כ הר\"ש ומהר\"ם ולקמן אכתוב שאין דעת הרמב\"ם כן. ומ\"ש דאפי' מונחת באהל המת מצלת בצמיד פתיל. כדתנן פ\"י דמס' כלים וכלי עץ הטהורים. וכדקתני הכא בסיפא טומאה בבית אין טמא אלא הבית. ולא הכוורת. מהר\"ם. והכא אע\"ג דאינה צמודה פתיל הואיל ואין לה אהל מאהיל על פיה ועל הטומאה. מצלת על תוכה כמו בצמיד פתיל. ומ\"ש הר\"ב אבל מה שתחתיה ושע\"ג אינה מצלת כיון דכלי הוא. כדתנן לעיל פ\"ו אדם וכלים כו'. מסיים הר\"ש. דאפי' נדבך הנתון ע\"ג כלי אבנים אינו מציל כ\"ש הכלי עצמו. ותנן נמי לעיל פ\"ה [משנה ה'] הכלים מצילים עם דפנות אהלים. אבל בלא דפנות לא. ע\"כ. וסיים מהר\"ם כגון זאת הכוורת שמונחת תוך הפתח ולא אצל הדופן. וכ\"ש כשאינה גבוהה מן הארץ טפח דאפי' אצל הדופן לא מצלא. דאין אהל פחות מטפח. ע\"כ. וזאת היא ג\"כ שטתו ברפ\"ח כמ\"ש שם בס\"ד. אבל לפי מה שביארתי רפ\"ו [ד\"ה אפילו] מדעת הרמב\"ם. לא כן הוא. אלא כל כלי הבא במדה מביאין וחוצצים. ולא מצריך התם שיהו עם דפנות אהלים. קשיא הכא אמאי לא תחוץ הכוורת והא פרשינן לה שהיא באה במדה ומפני כן כ' הראב\"ד בפי\"ט מהט\"מ שלא נתחוור אצלו טעם המשנה טעם ברור. ע\"כ. ומה שמיישב הכ\"מ דההיא דחוצצין דרפ\"ח מיירי בחציצת והפסק כותל ולא בחציצת אהל. דלענין אהל אינם חוצצים לטהר. כההיא דרפ\"ו. כבר כתבתי אני בס\"ד התם ברפ\"ו שא\"א לומר כן. אלא דחציצה דרפ\"ח מיירי [*נמי] לענין חציצת אהל. והראיתי מקום על דברי הכ\"מ עצמו שמפרש כן. ועוד הנני יוסיף בכאן להזכיר דבריו בהעתקתו שם ספי\"ט מה שכתב הוא על המשנה עצמו. ושם כתב לאמר בקושיא זו דודאי דחוצצין דפ\"ח היינו חציצת אהל. אלא שאין חציצתו חציצה. אא\"כ שנעשה כאהל. דהיינו שהוא גבוה טפח. ומפני זה נדחק בכמה דוחקים בדיני היתה גבוה טפח. להוציא המשנה ממשמעה. דכי קתני ע\"ג מפר' דהיינו בחלק שיש ממנה תחת הבית וכו'. והא דקתני במשנה ח הכל טמא אלא גבה. היינו גבה שחוץ לבית. ומתניתין י דקתני היתה גבוהה כו' הכל טמא הניח בצ\"ע. ואני אומר לפי מה שכבר ביארתי מדעת הרמב\"ם ברפ\"ו. שכלי גללים ודומיהם הטהורים נעשי' אהל לטמא ולא לטהר. שזהו כשאינם באים במדה. אע\"פ שהם טהורים מכל מקום אינם חשובים אהל. אלא כשבאים במדה. נמצינו למדין שאין דין כלים הטהורים שוין. ועל *)דין זה נ\"ל ליישב גם כאן. דהא דבבאים במדה דתנן ברפ\"ח דמביאין וחוצצים. והיינו בתורת אהל. שגם בהם יש חילוק ואינם כולם שוים בדין זה כמו שכלי גללים עצמם אינן שוין. ויש חלוק ביניהם בין באים במדה או לא באים ואע\"פ שכולם טהורים ה\"נ בכלי עץ הטהורים והם הבאים במדה יש לחלק ביניהם. והוא התנאי של החלחול דהכא. ואע\"פ שכשנפחתה עדיפא כדלקמן משנה ג. ודמיא טפי לאהל. ר\"מ אפשר לומר דכשלא נפחתה והיא כלי אלא שנתחלחלה. דמגרע גרע לענין אהל ונשתווה לכלי גללים שאינם באים במדה. ואמינא נמי דהיינו דבתוספתא והביאה הר\"ש קתני. איזו היא מחולחלת כל שיש לה טפח מד' רוחותיה מג' רוחותיה מב' רוחותיה זו כנגד זו. ואילו מרוח אחת לא קתני. ואי אין לחלחול טעם אלא לאפוקי טומאה מינה לבית כדפי' הר\"ש והר\"ב. א\"כ אף במרוח אחת תסגי. אלא ודאי טעמא אחרינא נמי. ואיכא למימר כדפרישית כדי שתצא מדין תורת אהל הניתן לכל כלי הבא במדה כדתנן ברפ\"ח. וגמרא גמירי ליה לתנא דתוספתא דבמב' רוחות הוא שיוצא מתורת אהל. אבל לא מרוח אחת. והיינו נמי דמצריך שיהיו זה כנגד זה. שכשהם זה כנגד זה הוי לענין אהל כאילו כולה איננה ולא תחוץ. ומידי דהוה אכלי גללים. כך נ\"ל. וע\"פ הדברים האלה אפרש כל הפר' בס\"ד. ואע\"פ שעכשיו באו לידי דברי מהר\"ם. וראיתי בהם שמפרש טעם אחר לדברי התוספתא דמצריכה נקבים משתי רוחות וכמו שאעתיק לקמן. לא חזרתי מדברי. לפי שגם דבריו אינם מוכרחים. ואל תתמה במה שאמרתי דהכי גמירי לה. שכן תמצא כמו כן למהר\"ם ז\"ל בפרקין משנה ז [*וי\"ד]. ועוד אכתוב בתוספתא זו במשנה ג ע\"ש [ד\"ה היתה]:  ",
+                    "<b>וכל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור</b>. כתב הר\"ב ה\"ק וכו' ותוכה וכו' וכ\"כ הר\"ש ומהר\"ם. עי' בפירוש הר\"ב במשנה יג [ד\"ה בוקעת]. אבל הרמב\"ם מפרש למתניתין כמשמעה שכל שאינו כנגד הזית בתוכה הוא דטהור. הא מה שכנגד הזית ואפי' בתוכה טמא שהטומאה בוקעת לכל שכנגדה. וגירסת הספר דבמשנה ה מוכיח כדבריו כמ\"ש שם בס\"ד [ד\"ה תחתיה] והקשה הכ\"מ [ברפי\"ט מהלכות ט\"מ] מאחר שהטומאה בקעה ונכנסה לכוורת לטמא מה שכנגד הזית. למה לא תתפשט הטומאה בכל הכוורת. והל\"ל בתוכה טמא. וגבה טהור. דכיון שנכנסה הטומאה בכוורת שהוא אהל. חצץ הכוורת בפניה שלא תבקע ותעלה. וי\"ל מאחר שעצם הזית אינה בתוכה אינה מתפשטת בכל הכוורת. וכן אינה מעכבת עליה מלבקוע ולעלות ע\"כ. וכן נמי בכלל הזה שאינה נכנסת הטומאה ממנה לבית ע\"י החלחול. אלא שלשטת הרמב\"ם אין הפי' של מחולחלת כפי' המפרשים דבנקובה. אלא מחולחלת ענינה שבעצמה היא חלול' חלול'. לא נקבים נקבים [עי' בפי' הרמב\"ם אז תבין] ולכך לא הוצרך הכ\"מ לכלול זה. ולהרמב\"ם בתוכה הכל טמא. כיון שחלל הכוורת בתוך הבית והטומאה מגעת בכלל הבית לא ימנענה הכוורת שיטמא הבית כמ\"ש בפ\"ד [משנה א' ד\"ה טומאה]:  ",
+                    "<b>בבית אין טמא אלא הבית</b>. כתב הר\"ב אבל הכלים שבתוך הכוורת. טהורים. וכתב כן הר\"ש. ומשמע דאילו כלים שתחתיה והם בתוך הבית טמאים. ואפילו הטומאה בבית שלא תחת הכוורת. וכן מסיק מהר\"ם. דכיון דטומאה מתפשטת בבית ע\"ג כל הכוורת שבפנים. בוקעת כל תחתיה שבפנים. דאדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר. והוקשה לו מהא דתנן בפ\"ד סוף משנה א דכלים שתחת המגדל. ואין שם פותח טפח. טומאה בבית הכלים טהורים. ותירץ דשאני הכא שהכוורת מונחת בפתח. וכיון דסוף טומאה לצאת דרך שם ויש פותח טפח ממעל לכוורת בין הכוורת לקורות ה\"ל כאילו הטומאה שם על הכוורת. וכל כה\"ג שיש [שם] פותח טפח על גבה או תחתיה. והיא מונחת בפתח דדרך טומאה לצאת דרך שם. אמרינן דנעשים אהלים לטמא ולא לטהר כאילו הטומאה עצמה שם. ובכוורת פחותה שאינה כלי דלא שייך ה\"ט אפרש שם טעם אחר. עכ\"ד:  ",
+                    "<b>בתוכה הכל טמא</b>. כתב הר\"ב דבכוורת שהיא נקובה מן הדפנות כו' כדבעינן למימר לקמן. במשנה ג. ושם אפרש בשם מהר\"ם ז\"ל. ודייק הר\"ב לכתוב דפנות וכן כתב ג\"כ שהנקבים וכו' ודרך הנקבים וכו' הכל לשון רבים. אפשר שבדקדוק כתב כן. והוא מטעם התוספתא שכתבתי לעיל דמפרש' דמחולחל' היא שנקוב' לפחות משתי רוחותי' זה. כנגד זה ומכל מקום לא ה\"ל להר\"ב לסתום [תיבה] בנקבים בלבד. דלא משמע כולי האי. אע\"פ שהוא ל' רבים. אבל היה לו לפרש בהדיא דבנקובה בשתי רוחותיה מיירי. דהא אכתי לא שמעינן שיהו הנקבי' בשתי רוחות דוקא. וכ\"ש למאי דמסיימה התוספתא זה כנגד זה. אבל במשמע נקבים אפי' מרוח אחת ובלבד שיהיו יותר מנקב א'. וכ\"ש דאפשר למיטעי ולומר דלאו בדוקא בעינן נקבים וה\"ה באחד סגי. אלא אורחא דמלתא נקט דאימא זיל בתר טעמ'. לאפוקי טומאה בנקב אחד נמי סגי. וכתב מהר\"ם וז\"ל נראה דלהכי בעינן שני נקבים לכל הפחות בשני דפנותיה זה כנגד זה. פי' בדופן שבמזרח ושבמערב או צפון ודרום [כלומר בכוורת העומדת על שוליה שכך היא עמידתה על שוליה. ולפיכך אסברה לה מהר\"ם בכך ודו\"ק]. דאי לית בה נקבים כלל לא היתה טומאה יוצאה אלא דרך פיה לחוץ. ולא לבית. ולא לתחתיה. ולא לע\"ג. כדאמרינן במגדל דלעיל פ\"ד ואי ליכא אלא חד נקב למעלה. נהי דע\"ג טמא שטומאה יוצאת למעלה דרך נקב. תחתיה היה טהור כיון דאין שם נקב. או אם [היה נקב תחתיה ולא] (לא) היה נקב ע\"ג. ע\"ג היה טהור. להכי צריך שני נקבים זה כנגד זה פי' מזרח ומערב. או צפון ודרום. דכשיהפוך אותה על הנקב אז יהי' נקב א' למטה להביא טומאה תחתיה. ונקב אחד למעלה להביא טומאה על גבה. וא\"ת אמאי כל תחתיה וכל ע\"ג טמא לעיל [*נ\"ל שתיבת לעיל הוא ט\"ס] כיון דבלא נקב לא הי' טמא כלל ומשום דיש נקב טמא [*נ\"ל שתיבת טמא הוא ט\"ס] לא ה\"ל לטמויי אלא כנגד הנקב ותו לא היכא דלא גביהא טפח. דהא טומאה רצוצה היא ואינה יכולה להתפשט. י\"ל דוקא כשאין בה נקבים אז מפסיקים כותלי הכוורת בין מה שתחתיה ישעל גבה. כיון דפיה לחוץ ומשם טומאה יוצאה. אבל כשיש בה נקבים וסוף סוף טומאה יוצאה משם. אין המחיצות מפסיקות להציל. אלא כיון דכלי הוא וטומאה בתוכו כמאן דמלי טומאה דמי. ובוקעת טומאה כל כנגד הכלי בין מלמעלה בין מלמטה. זה הכלל של משנה זו. דהא דאמרינן דאדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר. ה\"מ כשהטומאה תחת הכלי או על גבה. אבל טומאה בתוך הכלי לא אמרינן שתבקע טומאה כל כנגד תחתיו וכל למעלה ממנו. אלא א\"כ יש לו נקב למעלה טפח. בוקעת כל כנגדו למעלה. ואם יש לו נקב למטה בוקעת כל כנגדו למטה. אבל בלא נקב טפח. לא. משום דדרך טומאה לצאת דרך פי הכלי. ואין דרך טומאה לכנס. וכי יש לו נקבים טפח מלמעלה ומלמטה. הרי גם שם דרך טומאה לצאת. ואפילו בטומאה שבתוכה. [דכלים] נעשים אהלים לטמא ולא לטהר. ודוקא כי מנחא מקצתה בבית. בין שפיה לחוץ בין שפיה לפנים דדרך טומאה לצאת שלא יטמא כל אשר בבית. לא אמרינן נעשים אהלים לטמא ולא לטהר אלא אם כן יש לה נקבים טפח. כדפרישית. אבל כי מנחא כולה באויר אמרינן נעשים אהלים לטמא. ולא לטהר. אפי' אין לה נקבים טפח. ולהכי לא קתני בסמוך במונחת באויר. בד\"א שהיא מחולחלת וכו'. ולכשאגיע שם אפרש יותר בטוב בעזרת שמים. עכ\"ד. ואני כבר פירשתי לעיל טעם אחר בהא דצריכין שיהיו שני נקבים זה כנגד זה והוא שע\"י כן יצאה הכוורת מדין תורת אהל דרפ\"ח ובאה לכלל מדת כלי גללים ותו לא מידי. וגם במונחת באויר צריכה שתהא מחולחלת ובשתי נקבים זה כנגד זה. ודלא קתני הכי התם אפרש שם בס\"ד:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>הכל טמא</b>. פי' הר\"ב דתחתיה כמאן דמליא טומאה. עמ\"ש ברפ\"ו [ד\"ה כלים]: \n",
+                    "<b>אלא תוכה</b>. לשון הר\"ב חוץ מה שבתוכה טהור. ולהרמב\"ם מה שבתוכה כנגד הטומאה טמא כמ\"ש לעיל. וכ\"כ ג\"כ בכאן בחבורו פי\"ט. וטעמא כתב הכ\"מ דכיון דכלים אין נעשין אהלים לטהר ואילו לא היה שם כוורת היה כל שכנגד הטומאה טמא. א\"כ אינו בדין שתציל הכוורת על הכלים שבתוכה כנגד הטומאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מחולחלת</b>. פירש הר\"ב שהדפנות נקובות כו'. ופעמים שהנקבים פקוקים בקש. אלא דהפקק לא מיהדק. כלומר ובהכי מיירי מתני'. וכדכתב הר\"ב לעיל סוף מתני' א. ולשון מחולחלת. פירש הר\"ש לעיל שהוא מלשון מגופת חבית המחולחלת ואינה נשמטת. במסכת כלים פ\"י [משנה ג]. וכתב מהר\"ם ונראה דוחק לאוקמי סתמא דמתני' דהכא כר' יהודה דאמר התם מצלת. ודלא כרבנן דאמרי התם אינה מצלת. אלא נ\"ל דאפילו כרבנן אתיא. דעד כאן לא קאמרי רבנן התם דאינה מצלת. אלא בחבית של חרס שכולה בבית. ואין לה פתח. אלא דרך המגופה. הלכך לא חשיבא סתומה מלהיות טומאה קודמת לפתחה. כיון דמחולחלת היא ולא הויא סתימה מעלייתא. אבל הכא מודו. דאין טומאה נכנסת דרך הנקבים הסתומים ומחולחלים. כיון דיש לכוורת פתח אחר שהוא עיקר. א\"נ דשאני חרס דיש בו גומות. ואין פי המגופה חלק. כמו כוורת שהיא כלי עץ. והנקבים שלה חלקים ונסתמים יפה בפקיקת הקש. הלכך אפילו רבנן מודו הכא דמצלת. כאילו מוקפת צמיד פתיל. עכ\"ל:  ",
+                    "<b>היתה פחותה</b>. בשוליה. מהר\"ם. ופקוקה בקש. פירש הר\"ב במקום הפחיתה ודפנותיה שלמות. וכ\"כ הר\"ש. וקשיא לי דמאי מהני בדפנות שהן שלמות. אכתי נפקא לה הטומאה בפקק שבשוליה דהא לא מיהדק. דהא מיהדק אפוצה מקריא. ואם כן היכי קתני בתוכה אין טמא אלא תוכה. ואין לפרש דפחותה לאו בשוליה. אלא בדפנות שמבחוץ. שאין הענין משמע כך כלל. ועוד דבהדיא פירשו שדפנותיה שלמות. ואולי דהיינו נמי דאתני התוספתא לעיל בשלימה בריש פרקין. דלפחות יהיו שני נקבים. וזה כעד זה. וממילא דבשוליה שאין ב' נקבים זה כנגד זה. דנקב הפה שכנגדה הוא לחוץ ואינו מכניס הטומאה. אדרבה פיה לחוץ מהניא לשלא תכנוס. ולפיכך סגי הכא בפקק בעלמא. אע\"ג דאינו מהודק. ואין הטומאה נכנסת ממנה לבית. ודעת מהר\"ם בזה אכתוב בסמוך בס\"ד:  ",
+                    "<b>או אפוצה</b>. פירש הר\"ב או אפי' אין דפנותיה שלימות. אלא שאפוצה. כלומר סתומה במקום שהיא מחולחלת. ואין בה חלחול טפח. וכ\"פ הר\"ש. ולדבריהם אין לשון המשנה מדוקדק כלל. דחלוקה זו דאו אפוצה. קיימא על חלוקה [*דאין] דפנותיה שלימות. וזו לא נזכרה במשנה כלל. אבל לפי מה שפירשתי דכל כלי הבא במדה יש לו דין אהל. אלא הכא בכוורת שהיא מחולחלת מפקא לה החלחול מתורת אהל. אתי שפיר. דה\"ק בד\"א בזמן שהיא כלי מחולחלת דהחלחול מפקא לה מתורת אהל. אבל היתה פחותה ופקוקה בקש דלאו כלי היא כלל ויש לה דין אהל *)ואינה כלי כלל. ומ\"מ דפנותיה שלמות בעינן. דלא תכנס הטומאה מתוכה לבית כשהטומאה בתוכה. וקאמר או אפוצה. כלומר א\"נ שאינה פחותה והא כלי. אבל אינה מחולחלת. אלא פקוקה. דהשתא הדרא לדין כלי הבא במדה שיש לה דין אהל. כדתנן ברפ\"ו. וכ\"פ הרמב\"ם לפי דרכו. דאו אפוצה. כלומר או שאינה פחותה והיא שלימה. אבל אפוצה ואינה מחולחלת. אלא שהוא מפרש מחולחלת חלולה חלולה. כמו שכתבתי לעיל בשמו [ד\"ה וכל שאינו]. ואפוצה מפרש שהיא אטומה ומלאה קש והדומה לה עד שלא ישאר בה חלל טפח. שעכשיו היא בדמיון חתיכה מן העץ. וראיתי למהר\"ם שאינו מפרש [*היתה פחותה] כהר\"ש והר\"ב דהכא דפנותיה שלמות. אלא ה\"נ יש נקבים נקבים בדפנות. ומפרש דה\"ק. ופקוקה בקש בין בשוליה בין בדפנותיה. והיינו מחולחלת. וקאמר נמי או אפוצה. לומר דלא איכפת לן הכא בין שהנקבים שבשוליה ושבצדדיה. הם פקוקים בלא הידוק. או שהם אפוצים בהידוק. דכיון שפחותה היא. ולא הוי כלי. כיון דנקביה פקוקים. אפי' לאפוקי טומאה חשיבי כסתומה. דדוקא בשלימה אמרינן אין צמיד פתיל מציל בפני הטומאה. אבל בפחותה לא נפקא טומאה אלא בפותח טפח שאינו פקוק. דכיון דלאו כלי הוא. אין הנקבים עומדים לתשמיש. הלכך מבטל לפקיקה התם. אבל בבבא דלעיל דמיירי שיש נקבים בדפנותיה שיש בכל אחד טפח על טפח ואינן אפוצים. אעפ\"י שהן פקוקים כיון דהפקק נשמט ולא מיהדק. לעיולי לה הטומאה חשוב כסתום כדפירשתי. ולאפוקי מינה חשוב כפתוח עכ\"ד. [*ועוד כתב מהר\"ם ודין זה נוהג בפחותה ופקוקה או אפוצה. בין שפקוקה בין שאפוצה בשוליה ובנקבים שלה לגמרי בין שפקוקה או אפוצה בשוליה ובנקבים שבדפנותיה ונשארו הנקבים פתוחים פחות מטפח. עכ\"ל]:  ",
+                    "<b>כנגדו עד התהום טמא</b>. כתב הר\"ב. כיון דלאו כלי הוא חשוב כאהל להציל תוכה ועל גבה. וכ\"כ הר\"ש. וכתב הראב\"ד [רפי\"ט מהט\"מ] כאן צריך טעם מפני מה אינה בוקעת למעלה כלמטה שהרי היא רצוצה. ע\"כ. והכ\"מ נדחק מאד. גם אינה עולה אלא לשיטת הרמב\"ם. ול\"נ דהויא דומיא דאדם שצד העליון מאהיל כיון שיש בחללו טפח [*כדתנן במשנה ג פי\"א] ה\"נ הוי הכא. ואע\"ג דבאדם אינו חוצץ. היינו משום דאדם יש לו דין כלי גללים דנעשים אהלים לטמא ולא לטהר. משא\"כ בכוורת פחותה דהכא. ואית לה תרתי דהואיל ופחותה נעשית אהל אף לטהר. ומ\"מ לא נפקא מידי מה שהיתה כשהיא כלי. שהיתה מצלת על מה שבתוכה. לפירוש הר\"ב והר\"ש דבמתני' א' דפירשו תוכה כמו ותוכה. ומצאתי סעד לדברי בפי' הר\"ש בתוספתא שהביא במשנה יד. דקתני מודה ר\"א ור\"ש בטומאה תחת הפקק כו'. שכתב שם הר\"ש. דהא דמטהרי בפחותה [כדקתני התם במתני'] משום דעשויה כעין כלי והיה עליה תורת כלי וכו'. וכ\"כ שם מהר\"ם. הרי מה שהיתה כלי. מועלת לה אף לאחר שנפחתה. אבל מהר\"ם כתב בכאן וז\"ל כנגדו עד התהום טמא. דכיון דנפחתה ונתבטלה מתורת כלי הוו להו שני דפנותיה התחתון והעליון כשני נסרים נתונין זה על גב זה. ואין מן הארץ עד התחתון טפח ויש בין זה לזה טפח דאינה בוקעת למעלה מן העליון. כיון דהיא גבוהה מן הארץ טפח. וטובא אשכחן כה\"ג לקמן פי\"ד ופט\"ו. וא\"ת ולמה כנגדו עד התהום טמא. ותו לא. והלא בוקעת נמי לתוכה וכנגד הטומאה עד דופן העליון. ונראה כיון דלמעלה הימנה אינה בוקעת עד לרקיע לא חש להזכירו. כיון דלא הו\"מ למתני בה עד לרקיע. דומיא דלמטה דבוקעת עד התהום. תדע דלא קאמר נמי דבוקעת כנגד הזית לכל הפחות עד דופן התחתון. וליכא למימר דכנגדו דקאמר. היינו כנגד הכוורת מתחתיה. דא\"כ לא לימא כנגדו. אלא כנגדה. דכוורת בלשון נקבה קתני לה בכוליה פרקין. אלא על כרחינו כנגדו כנגד הזית ולמטה קאמר. ולא קתני למעלה מן הזית עד דופן החבית [*נ\"ל שצ\"ל הכוורת] ה\"נ אל תתמה דלא קתני שבוקעת לתוכה עד דופן העליון. דאיכא למימר כיון דלא מצי למתני דבוקעת עד לרקיע. לא קתני לה לבקיעה דלמעלה. כדפרי'. עכ\"ד. ועיין עוד מה שאכתוב בשמו במשנה דלקמן [ד\"ה תוכה]. ומאי דיהיב הר\"ב טעמא. כיון דלאו כלי הוא. לפי מה שפירשתי אני. כי הוי נמי כלי או אפוצה ואינה מחולחלת יש לה כל הדינין הללו [כיון דאיירי בבא במדה]. וכן בכל דוכתא דתנינן כה\"ג:  ",
+                    "<b>בבית אין טמא אלא הבית</b>. וכל שבבית אפילו מה שתחת הכוורת. והכא לא מצינן לפרושי טעמא כדפרישית בריש פרקין. משום כיון דהטומאה מתפשטת על גבה בבית. באה נמי הטומאה לתחתיה שבבית. משום דאדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר. דהתם שהיא כלי יש לפרש כן. אבל הכא דלאו כלי היא. צריך לפרש טעם אחר. משום דתחתיה שבבית בטל לגבי בית. והוה ליה כמו ביב שהוא קמור תחת הבית. דאין בו פותח טפח. ואין ביציאתו פותח טפח. טומאה בבית מה שבתוכו טמא. טומאה בתוכו מה שבבית טמא [*במשנה ז פ\"ג] מהר\"ם. [*ועיין לקמן בסמוך. ובפירוש הר\"ב במשנה ט]:  ",
+                    "<b>בתוכה אין טמא אלא תוכה</b>. כבר כתבתי לעיל מאי טעמא הכא אין הטומאה יוצאה מתוכה לבית. בדבור היתה פחותה כו'. והוסיף מהר\"ם בכאן וז\"ל תחתיה וגבה טהורין. כמו ביב שהוא קמור תחת הבית ויש בו פ\"ט. ויש ביציאתו פ\"ט. דאמרינן לעיל טומאה בתוכו הבית טהור. ותחתיה שאין גבוהין מן הארץ טפח נמי טהורין. ולא דמי לביב שהוא קמור תחת הבית [*פירוש מה שתחת הכוורת לא דמי לביב כו'. שכן כאן הוא קמור תחת הכוורת] דטומאה בבית מה שבתוכו טמא. הכא לא אמרינן הכי שיהא תחת הכוורת בטל לגבי טומאה שבתוך הכוורת כביב פחות מטפח שתחת הבית. דאם ביב פחות מטפח בטל לגבי בית שהוא קבוע. לא אמרינן דליבטל לגבי תוכו של כוורת המיטלטלת. ע\"כ דבריו:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>תוכה וגבה טהור</b>. מדקתני הכא תוכה וגבה טהור. ולעיל בפחותה ופקוקה ואינה גבוהה טפח. לא קתני תוכה וגבה טהור כשהטומאה תחתיה. אלמא דלעיל תוכה [*טמא] כמו שפירשתי [שם ד\"ה כנגדו] ואע\"ג (דעל) [דלעיל] גבה טהור [לא קתני]. והכא קתני ליה בהדיא. י\"ל דלא איצטריך למיתני לעיל. דכיון דתני כנגדו עד התהום טמא. אם איתא דע\"ג [נמי טמא]. א\"כ הוה תני כנגדו עד לרקיע טמא. ומדתנא עד התהום. ולא תנא עד לרקיע. ש\"מ דע\"ג טהור. ולהכי לא איצטריך למיתני. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>על גבה כו'</b>. האי דבהנך בבי דלעיל. קתני בתוכה לבסוף. והכא קתני ע\"ג לבסוף. נראה לי דבכל דוכתא קתני תחתיה ברישא. והכא דתחתיה והבית שוין הן מערב להו ברישא וכיון דמבית קא סליק. קתני תוכה בתר הכי שהוא סמוך לבית טפי מע\"ג והדר תנא ע\"ג. ועוד משום דתוכה סמוך לתחתיה טפי מעל גבה. וכן יש לפרש בבבא דבסמוך דמקדים תוכה לבבית. משום דמתחתיה וגבה דכוורת קא סליק. מפרש תוכה דכוורת ברישא. כ\"כ מהר\"ם. ולפירוש השני קשיא לי. דכי היכי דבמתני' דלקמן מתחתיה וגבה דכוורת קא סליק. ה\"נ במתני' א וג. ואמאי לא מפרש התם תוכה דכוורת ברישא. ולי נראה טעם אחר. דבמתני' א מש\"ה קתני בתוכה לבסוף. לפי שבכולן יש מקום טהרה משא\"כ בתוכה דהכל טמא. הלכך קתני לדשוין בהדדי. ומכיון דבתר הבית נשנה בתוכה. הלכך במתני' ג נמי שנאן באותו הסדר. ודכוותה הכא במתני' ד. ובמתני' דלקמן לא הקדים הבית לתוכה. משום דהתם קא סליק ותני תוכה והבית טהור. ניחא טפי למיתני נמי כה\"ג בתוכה או בבית. ובשיטה זו שייטי כולהו בבות דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היה פיה לפנים</b>. כתב הר\"ב והשתא מיירי בזמן שהיא כלי מחולחלת ואינה גבוה' כו'. וכ\"כ הר\"ש. לישנא דמתני' [*ז] נקטי. והתם מפרשי דמחולחלת לאו דוקא. וזה לפי דרכם. אבל לפי דרכי בדוקא קתני. כמו שאכתוב שם בס\"ד. גם להרמב\"ם בדוקא קתני. ואעתיק דבריו לקמן: \n",
+                    "<b>תחתיה וגבה ותוכה טמא</b>. גי' זו נכונה לדעת הרמב\"ם שכ\"כ כל שהוא כנגד הזית בתחתיה. או ע\"ג טמא. וכל מה שבאויר תוכה טהור חוץ מכנגד הטומאה. וכבר כתבתי בזה במ\"א. אבל לשיטת הר\"ב והר\"ש והראב\"ד. דכל תוכה טהור. גירסתם כגירסת ס\"א דל\"ג ותוכה וכן היא שטת מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*היתה גבוה</b>. כתב הר\"ב לעיל. במ\"ב]: \n",
+                    "<b>תחתיה או בבית או בתוכה או על גבה</b>. כתב מהר\"ם משום דכיון דגבוה טפח והטומא' באה לבית כדרך כל המאהילים בהמשכה וממנו לכוורת. ומתוכה לעל גבה. אבל מתחתיה לעל גבה אינה באה כדרך כל המאהילים. אלא כדרך אדם וכלים דנעשים אהלים לטמא ולא לטהר. מש\"ה נקט ע\"ג לבסוף. ובכולהו איכא טעמא דזימנין נקטינהו הכי. וזימנין נקטינהו הכי. ואין לי להאריך. ואיש תבונות ידלנה. ע\"כ. ומה שנראה לי בכולן כבר כתבתי במ\"ד. [*וקשיא לי מ\"ש מתחתיה לעל גבה למתוכה וע\"ג שכמו שמתוכה וע\"ג באה הטומאה בהמשכת אהל. כך במתחתיה וע\"ג. ואם על מה שע\"ג מבחוץ [איירי] וכי הא דבמשנה ח. כך גם במתוכה וע\"ג לא יתטמא בהמשכת אהל. אלא כדרך אדם וכלים כו' וצל\"ע]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>במה דברים אמורים בזמן שהיא כלי מחולחלת</b>. כתב הר\"ב בחנם נקט מחולחלת וכו'. וכ\"כ הר\"ש. וממילא דבחנם נקט נמי או אפוצה. ולא הוצרכו לפרש. וכבר נתבאר מתוך מה שפירשתי אני. דמחולחלת מוציאה מדין תורת אהל. דאל\"ה היתה חוצצת. וא\"כ בדוקא קתני מחולחלת. וכן או אפוצה שע\"י שהיא אפוצה. יש לה דין אהל וחוצצת. גם להרמב\"ם דמפרש מחולחלת חלולה. ואפוצה אטומ'. הויא נמי בדוקא. וראיתי למהר\"ם דמתרץ לה דבדוקא היא. וז\"ל ופירש ר\"ש זצ\"ל לא נפקא לן מיני' [מידי] בין מחולחלת כו' אלא איידי כו'. ולא נהירא לי דא\"כ אמאי לא קתני נמי לקמן במונחת באויר בזמן שהיא כלי ומחולחלת. ולא קתני אלא בזמן שהיא כלי. ותו לא. אלא נ\"ל דדוקא נקט שהיא כלי ומחולחלת. דאי הוי כלי ואינה מחולחלת. שאין לה נקבים בדפנותיה. לא הוה אמרינן בהא [*בתוכה או בבית הכל טמא [ר\"ל במתניתין [ה] דלעיל] דדרך טומאה לצאת דרך פיה ומפיה לחוץ יוציאוה ולא ישהו אותה. דכיון דאין לכוורת פה אלא דרך פיה לבית שם הטומאה יוצאה מתוכה ואינה] בוקעת מן הכוורת לא למעלה על גבה ולא לתחתיה. מידי דהוה אמגדל שהוא עומד בפתח הבית ונפתח לחוץ דאמרי' לעיל [סוף] פ\"ד טומאה בתוכה הבית טהור טומאה בבית מה שבתוכה טהור. שדרך טומאה לצאת. ואין דרך טומאה ליכנס. אלמא אע\"ג דמגדל כמאן דמלי טומאה דמי. כשהטומאה בתוכו וגופו של מגדל עומד תחת תקרת המשקוף והבית לא אמרינן דתבקע טומאה כל כנגד המגדל לבית מטעם אדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר. אלא כיון דהטומאה בתוכו אין טומאה יוצאת אלא דרך פתחו. ה\"נ כשפי הכוורת [*לבית]. אין טומאה יוצאה ממנה אלא דרך פיה והכי גמירי הלכתא. דאהלות מקראות מועטין והלכות מרובות כדאמרי' פ\"ק דחגיגה. אבל השתא דהויא מחולחלת ויש לה פה לטומאה מלמעלה ומלמטה שיש בהן טפח טומאה בוקעת ע\"ג ותחתיה כנגד כולה כדפירש בב\"ק בריש פרקין עכ\"ל וראייתו מהמגדל פורח באויר שזה פתחו לחוץ וזו פתחה לפנים וכבר הרגיש בעצמו בכך ומש\"ה אמר' בהלכה. ואם יעשה ככה. אולי מה שפירשתי אני לעיל והכא. עולה כהוגן וכהלכה. אך מהר\"ם בודאי משלחן גבוה זכה. וברוח קדשו סכה. על כן תהי פרישתי רק לדרוש ולקבל ברכה: \n",
+                    "<b>בתוכה או בבית תוכה והבית טמאים</b>. כתב הר\"ב אבל לעיל דפיה לחוץ קתני טומאה בבית כו'. וכ\"כ הר\"ש. וה\"ל למימר נמי וכן בטומאה בתוכה כו'. ומהר\"ם נשמר מזה. וכתב לעיל בפיה לחוץ לא קתני הכי. דהכא כיון דפיה לבית וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכל טמא אלא גבה</b>. מה שהוא מבחוץ. וכ\"כ מהר\"ם. ומ\"ש הר\"ב ותוכה טמא כשהטומאה בבית כו'. וכ\"כ הר\"ש. וה\"ל למימר נמי כשהטומאה תחתיה כו'. ומהר\"ם כתב לתרווייהו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היתה ממלאה כו'</b>. לשטת הר\"ב והר\"ש הכא ומתני' דלקמן. בין בשלימה בין בפחותה בין שהיא גבוהה מן הארץ טפח ובין שאינה גבוהה טפח. אבל מהר\"ם כדי לקיים גירסת הספר דגרס במתני' דלקמן טומאה בבית מה שבתוכה טמא להכי מפרשה דמיירי דוקא בשלימה ובגבוהה מן הארץ טפח והלכך הך דהכא נמי בהכי מוקי לה. ואגבוהה מן הארץ טפח דסליק מינה קיימי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טומאה בבית מה שבתוכה טמא</b>. כ' הר\"ב טהור גרסי' וכו'. וברוב ספרים גורסי' טמא לפי שהטומאה יוצאה מן הבית דרך פתחה ומטמאה כו'. וז\"ל הכ\"מ [ספי\"ט בפי' על המשנה] הב\"ע כשהכוורת ממלאה את כל הפתח ואין פותח טפח מכל צד למעלה ולמטה ומן הצדדים. ואין מקום לטומאה לצאת הלכך הטומאה בוקעת ויוצאת דרך דופני הכוורת. מידי דהוה אפתחי הבית בזמן שהם נעולים [במ\"ג פ\"ז]. ע\"כ. ולעיל ספ\"ד יש ג\"כ חלוף גרסאות כיוצא בזה. ושם הבאתי לקיים גירסת טהור ומהר\"ם כתב שנראה לו לקיים גירסת הספרים דגרסי טמא. דיש לפרש דמיירי שיש בין שוליה לארץ פ\"ט. הלכך כיון דהטומאה נכנסת תחתיה מן הבית ואמרי' אדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר. וכיון דטומאה בוקעת מתחתיה לחוצה לה למעלה הימנה מכנגד פיה תוכה נמי טמא. כיון דאין הפסק בין תוכה בין למעלה מפיה. דהא יושבת על שוליה והכוורת שלימה [*והא דבתוספתא גרס טהור. התם באין בין שוליה לארץ פותח טפח. ודקתני בה ובין שוליה לארץ פותח טפח אאין דרישא קאי. דקתני אם אין בין פיה לשקוף פותח טפח. קאמר ובין שוליה כו' כלומר ואין בין שוליה לארץ פותח טפח] [*דאי איתא דמיירי ביש פותח טפח. אם הכוורת שלמה] אמאי לא אמרינן אדם וכלים נעשים אהלים לטמא. ולא לטהר. והטומאה בוקעת למעלה מכנגד פיה. ומיטמאים כלים שבין פיה לשקוף באותו אויר של פחות מטפח ואין הפסק בין פיה. לכלים שכנגד פיה. נימא דכל תוכה של הכוורת טמא. כדפרשינן לעיל בבבא קמא. וכדמוכח לקמן בפרקין גבי היתה יושבת על שוליה. וליכא למימר דכיון דאין אויר טפח בין פיה לשקוף אין הטומאה של תחתיה בוקעת לשם. דהא ליתא. דהא אמרינן לעיל בשלימה ואינה גבוה' טפח. כזית מן המת נתון ע\"ג כל שהוא כנגד הזית טמא. ואפי' תחתיה בוקעת כנגד הטומאה. אע\"פ שאין בין הכוורת לארץ פותח טפח. והאריך להוכיח שכדבריו כן הוא הפירוש שבתוספתא. [*ועיין בס\"פ]. [ד\"ה הכל טמא]: \n",
+                    "<b>[*מה שבתוכה טמא</b>. משמע כל מה שבתוכה. וכי הא דתנן נמי בסוף משנה יג. וצ\"ע דבסוף פרקין מחלק מהר\"ם בין כלים לכלים. וע\"ש שהקשיתי עליו]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>באויר</b>. פי' הר\"ב בחצר או בגינה. שאין שם אהל כו'. אלא דכאן אין שייך להזכיר בית כו'. ולא קתני נמי הכא תוכה והאויר טהור דהא פשיטא. כיון דליכא התם אהל הלכך לא אצטריך למתנייה. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>תוכה</b>. פי' ותוכה. מהר\"ם. ועמ\"ש במ\"א [ד\"ה כל שהוא]: \n",
+                    "<b>הכל טמא</b>. הכל מה שהזכיר ברישא דהיינו תוכה ותחתיה ועל גבה אבל האויר שלא כנגד הכוורת דלא איצטריך למתנייה ברישא לאשמעינן שהוא טהור. לא הוי נמי בכלל הכל טמא דסיפא. מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בזמן שהיא כלי</b>. כתב הר\"ב היכא דעומדת באויר אין שייך להזכיר מחולחלת כו'. וכ\"כ הר\"ש. וכן פי' מהר\"ם. אע\"ג דלפי שיטתו דמצריך ב' נקבים להוציא הטומאה מתוכה לכל כנגד תחתיה וכל כנגד למעלה ממנה. כמו שהעתקתי דבריו בסוף משנה א אפ\"ה מחלק בין מונחת בבית דלעיל לדהכא דמונחת באויר וז\"ל הכא לא קתני אלא בזמן שהיא כלי וכו' דכיון דמונחת באויר אין חילוק בין מחולחלת בין אינה מחולחלת. דברישא שמונחת בבית בין פיה לחוץ בין פיה לפנים אילו לא היתה מחולחלת טומאה בתוכה לא היתה יוצאה אלא דרך פיה ולא היתה בוקעת כנגדה לא למעלה ולא למטה. שדרך טומאה לצאת שממהרין להוציא ולא יטמא כל אשר בבית. מש\"ה נקט מחולחלת דהשתא בוקעת נמי למעלה ולמטה כדפי' לעיל. אבל הכא דמונחת באויר ואין לה טומאה אלא כנגדה ולא כל האויר באשר היא שם. בהא קתני שפיר ברישא בתוכה הכל טמא. אע\"ג דלאו מחולחלת היא. דאדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר. וטומאה בוקעת ויוצאה תחתיה וע\"ג. כמו דרך פיה. אע\"ג שאין לה נקבים בדפנותיה ע\"כ. אבל לפי מה שפירשתי אני דמחולחלת מפקא לה מתורת אהל ה\"נ מיורי במחולחלת. ולא אצטריך למתני כיון דכבר שנה לעיל. ועוד דמחולחלת דלעיל מפני ב' דברים צריך [למיתני] חדא להוציאה מתורת אהל וחדא להוציאה הטומאה ממנה ולבית. ואילו הכא לא צריך אלא להוציאה מתורת אהל בלבד. ובדברי הרמב\"ם שבחבורו [פי\"ט הלכה ד'] העתיק גם כאן כלי חלולה ולפי דרכו לא היה צריך להעתיק כן שהוא מפרש מחולחלת חלולה ובאויר אין בו שום צורך. וכן במתני' יד לא העתיק כן בחבורו. ויראה מזה שגירסתו במשנה היתה מחולחלת ולכך העתיקו כך. ומפני שלפי דרכו לא נפקא מיניה מידי ולא קתני לה אלא איידי דאינך דלעיל. מש\"ה באידך בבא דלקמן במשנה יד השמיטו. להורות לנו דלאו דוקא אבל מ\"מ הגירסא שלו במשנה היא כלי מחולחלת וסייעתא לפירוש שלי דמחולחלת דוקא קאמר: \n",
+                    "<b>ופקוקה בקש</b>. אין חילוק כיון שמונחת באויר בין פקוקה בין שאינה פקוקה כלל. אלא לרבותא נקטיה דאע\"ג דפקוקה לא חזרה להיות לה תורת כלי. מהר\"ם. וא\"ת ולתני נמי או אפוצה וליהוי קאי אנפחת' והוי רבותא טפי דאפ\"ה לא חזרה להיות כלי. שהרי כך היא דעת מהר\"ם דאפוצה דלעיל אינה מחזירה להיות כלי כמ\"ש בשמו במ\"ג כבר תירץ הוא זו הקושיא. וכתב דאין דרך לעשות אפוצה אלא בנקבים שלה ולא בשוליה שכשנקביה רחבים יותר מדאי. מקצרים אותה ואופצים אותה כדי שיוכל להתקיים. אבל כשנפחתו השולים אינם רגילים לטרוח לסתום מקצת השולים ולאופצם. מש\"ה לא קתני הכא או אפוצה. ע\"כ. [*ואע\"ג דהזכיר ג\"כ אפוצה בשולים לעיל מ\"ג ודברים אלו שבכאן ג\"כ כתובים לעיל שם וצ\"ל דאם אופצים בנקבים אז אופצים ג\"כ בשוליה אבל בשוליה לבד לא]: \n",
+                    "<b>או מחזקת מ' סאה כדברי חכמים</b>. פירש הר\"ב דפליגי את\"ק וסברי דמחזקת מ' סאה כנפחתה ונתבטלה מתורת כלי דמיא וכו'. וז\"ל הר\"ש. כולי' פרקין נמי עד השתא במחזקת מ' סאה עסקינן מדמצלת על מה שבתוכה אלא דהשתא אשמועינן דרבנן פליגי את\"ק וקסברי דמחזקת מ' סאה כנפחתה שנתבטלה מתורת כלי דמיא ומצלת תחתיה ותוכה וע\"ג. וצריך לדקדק מאי שנא דתנא בהך תרתי הכא ובסמוך כדברי חכמים. ובכל הני דלעיל לא תני. ע\"כ. והכ\"מ [סוף פי\"ט מהט\"מ בפי' על המשנה] כתב בשם הרא\"ש דמש\"ה לא תני בהנך בבי דלעיל כיון דבלאו הכי תני תרתי פחותה ואפוצה אבל הכא דלא תני אלא פחותה. תנא או מחזקת. למתני תרתי. כי הני בבי דלעיל. ע\"כ. ואין נראה כלל מה שרצה הכ\"מ [שם הלכה ד'] לחלק ולומר. דבעומדת באויר לא אצטריך שתהא בא במדה. דהא היאך מצלת על מה שבתוכה. אבל מהר\"ם כתב וז\"ל. נ\"ל דדוקא כי מנחא באויר פליגי חכמים וס\"ל דכלים טהורים חוצצים לגמרי בפני הטומאה ונעשים אהלים לטמא ולטהר. אבל כי מנחא בבית לא הוה מצי למתני או מחזקת מ' סאה כדברי חכמים. דלא פסיקא ליה. דהיכא דהטומאה תחת מקצתה שבחוץ וגבוהה מן הארץ טפח. לא ה\"מ למתני בסיפא תחתיה טמא. ותו לא. דכיון דהטומאה נכנסת בבית ומתפשטת על גבה. מודו רבנן בהא. כיון דמתפשטת הטומאה ע\"ג אף שלא כנגד הטומאה. מתפשטת נמי כנגד כולה למעלה ולמטה ונעשית אהל לטמא ולא לטהר. הלכך לא ה\"מ למתני או שמחזקת מ' סאה כדברי חכמים אלא בבבא דהכא ודבסמוך דמיירי במנחא באויר ע\"כ: \n",
+                    "<b>כדברי חכמים</b>. משמע דכך הלכה. ואי הכי לית הלכתא ככל הני סתמי דמתני' דכולה פרקין. וגם השתא לענין הלכה דכדברי חכמים לית לן לדחוקי נפשין לחלק בין כלי לכלי בבאים במדה וההוא סתמא דרפ\"ח בכל כלי הבא במדה. ואפי' מחולחל' וכדברי חכמי' דהכא. אבל ראיתי להרמב\"ם שפוסק לכל הני סתמי דכולה פרקין וכתב נמי בהני דהכא היתה פחותה ופקוקה או מחזק' מ' סאה. וזה ודאי דצ\"ע. דמשמע דעד השתא לא איירי בבא במדה. וא\"א לומר כן. והכ\"מ כתב דהני דבאויר לא מיירי בבא במדה. וגם זה א\"א לומר. כמ\"ש כבר לעיל [בדבור הקודם לזה]. ומהר\"ם מפ' דכדברי חכמים. היינו ר\"א ור\"ש דבסמוך. עוד תראה כן מדבריו שאני מעתיק במשנה יד: \n",
+                    "<b>כנגדו עד התהום טמא</b>. עמ\"ש בזה במ\"ג [ד\"ה ר\"א] ולקמן במשנה יד [ד\"ה כנגדו]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היתה יושבת על שוליה והיא כלי</b>. ל' מהר\"ם. לכאורה משמע והיא כלי היינו שהיא שלימה וק\"ל מאי אצטריך למתני והיא כלי הכא טפי מבכל הנך בבי דלעיל דלא קתני הכי ברישא דכיון דבסיפא קתני בד\"א שהיא כלי מכלל דרישא מיירי שהיא כלי. ונ\"ל דוהיא כלי דקאמר היינו שיכולה לישב על שוליה שלא מסומכת. בהא הוא דאמרי' טומא' תחתי' טומא' בוקע' אפי' לתוכה אבל אם אינה יכולה לישב שלא מסומכת אז דינה כמוטה על צדה ואין טומאה נכנסת לה. ובד\"א שהיא כלי דסיפא מיירי שהיא שלימה ולא פחותה ככל הנך שהוא כלי דלעיל עכ\"ל. וקשיא לי בגוה דעד השתא נמי לא איירינן אלא ביש לה שולים דהא הכי קתני בר\"פ דלעיל בכולהו כלים הבאים במדה וכה\"ג ברפט\"ו דכלים. ושם פי' הר\"ב [*שאין] תחתיהן חד ויכולים לישב עליהן. אבל ראיתי להרמב\"ם [ריש] פ\"ג מה\"כ שמשמע מדבריו דהתם דבשידה תיבה ומגדל וכוורת הקש וכל דדכוותייהו לא בעינן אלא שיחזיקו מ' סאה לפי שחזקתן שהן עשויין לנחת ולא הויין דומיא דשק דמיטלטל מלא וריקן. ותנאה דיש להם שולים הצריכו בסתם כלים שכשיש להן שולים ומחזיקים מ' סאה חזקתן שעשוין לנחת ואי לאו הכי לא: \n",
+                    "<b>או על גבה</b>. ל' הר\"ב כל ע\"ג ששנינו גבי כוורת. ולקמן גבי חבית [וגבי קדירה]. הר\"ש: \n",
+                    "<b>או מכוסה</b>. פי' הר\"ב דמכוסה בכפישה. וכ\"כ הר\"ש גם מהר\"ם פי' כן ועיין במ\"ו פ\"ה [ד\"ה וכפישה] מה שבארתי שם בתנאי הכפישה. ואני תמה דהתם תנן וכוורת פחותה וכפישה נתונה עליה טמא משמע דאילו בכוורת שלימה מהני הכפישה וכך פירשתי שם בשם הרמב\"ם [ד\"ה או כוורת]. והא הכא בשלימה איירינן ולא מהני כסוי הכפישה. אבל לפי פירוש שלי לא קשיא שפירשתי דגם הכא במחולחלת ובהכי נפקא מדין תורת אהל דהשתא הא דתנן התם פחותה היינו לאפוקי שלימה לגמרי בין בשוליה בין בדפנותיה ולא אתא לאפוקי שלימה בשוליה ומחולחלת בדפנותיה: \n",
+                    "<b>או מכוסה</b>. כ' מהר\"ם ואע\"ג דלעיל בכוורת שמוטה על צדה ואין גבוהה מן הארץ טפח לא אמרינן דדופן העליון חשוב אהל היכא דהכוורת שלימה ואינה פחותה י\"ל דהתם היינו טעמא דכיון דדופן התחתון פחות מטפח מן הקרקע חשיב נמי דופן העליון כאילו הוא פחות מטפח כיון דדופן העליון והתחתון שניהם מכלי א' אבל הכא הכפישה הנתונה על הכוורת אינה מן הכוורת וכפויה על פיה נמי אע\"פ שפיה פחות מטפח מן הקרקע מ\"מ שוליה הם למעלה מטפח ומביאין הטומאה וכן כשהטומאה על גבה הכל טמא דבוקעת תחתיה ואז מתפשטת מתחתיה תחת כל האהל. דנעשה אהל לטמא וחוזרת ובוקעת כנגד כולה דאינה מפסקת כדפי' דאינה נעשית אהל לטהר ע\"כ: \n",
+                    "<b>או כפויה על פיה</b>. וכה\"ג תנן בסוף פרקין ושם כתבו הר\"ב והר\"ש דאין לתמוה כפויה על פיה וטומאה על גבה תציל על כל מה שבתוכה ככלים טהורים המוקפות צ\"פ [כדתנן ברפ\"י דכלים] דשאני הכא דליכא מירוח. ע\"כ. וכן כתב מהר\"ם. וקשיא לי. להרמב\"ם שכתבתי בשמו במשנה ו פ\"ה [ד\"ה טהור]. דבכפויה א\"צ מירוח. אבל זו היא בכלל הקושיא הראשונה דבריש פרקין. דכיון דאיירינן בכלי הבא במדה. ויש לכלי הבא במדה דין אהל. אמאי לא תחוץ. אלא שהראב\"ד והכ\"מ לא העירו אדהכא. ולפי מה שפירשתי אני לעיל דמחולחלת יצאה לה מדין תורת אהל. וכתבתי כמו כן במשנה יב דה\"נ במחולחלת לא קשיא ולא מידי: \n",
+                    "<b>[*הכל טמא</b>. ועיין מ\"ש בשם מהר\"ם בסוף פרקין דמחלק בין כלים לכלים. ואני הקשיתי עליו שם. כמו שהזכרתי כבר לעיל סוף משנה י]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>במה דברים אמורים בזמן שהיא כלי</b>. לשון הר\"ש לא נקטיה לרבנן משום דינא דהך בבא. דלדידהו באינה גבוהה שוה פחותה ופקוקה [לבזמן] שהיא כלי. אלא משום דפליגי הכא ר\"א ור\"ש. נקטיה. ועוד משום *)דוהיתה גבוהה יש חילוק כדקתני באידך בבא. ע\"כ: \n",
+                    "<b>שהיא כלי</b>. עיין כל מה שכתבתי בזה במשנה יב דהכא נמי דכוותה: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר ור\"ש אומרים אין טומאה עולה לה</b>. פי' הר\"ב לתוכה. וכ\"כ הר\"ש. ושניהם לא פירשו טעמייהו. ומהר\"ם האריך בזה וסוף דבריו מסיק דסבירא להו דכי היכי דאינה בוקעת לתוכה אף לת\"ק בשלימה. היכא דמוטה על צדה אע\"ג דלא גבוהה טפח אע\"ג דבוקעת למעלה ממנה ע\"ג ה\"נ לדידהו בטומאה תחתיה אינה בוקעת לתוכה אע\"ג דבוקעת למעלה ממנה ולמטה הימנה ביושבת על שוליה. להכי אמרי אין טומאה עולה לה דמשמע אבל בוקעת למעלה ממנה. וכשטומאה בתוכה אינה בוקעת תחתיה. אלא יוצאה דרך פיה. הכי ס\"ל דגמירי הלכתא בכלים הטהורים. ואפילו נפחתו שוליהן אם הטומאה כנגד מה שנשאר שלם מן השולים או כנגד עובי דופן הכוורת תורת כלי עליה עדיין לחוץ בפני הטומאה. אבל במוטה על צדה באויר. אין הדין שוה לת\"ק בפחותה כמו לחכמים בשלימה. דלת\"ק טומאה תחתיה בוקעת עד נסר העליון בפחותה ואינה גבוהה מן הארץ טפח. ולחכמים אינה בוקעת בשלימה רק עד דופן התחתון. דאפי' ביושבת על שוליה אינה בוקעת יותר לדידהו. כ\"ש במוטה על צדה. [*והא] דלא קתני לעיל במלתא דחכמים. אין טומאה עולה לה אף לא יורדת ממנה במוטה על צדה באויר. כדקתני הכא במלתייהו דר\"א ור\"ש ביושבת על שוליה באויר. י\"ל דלא ה\"מ למתני הכי. דלישנא דאין טומאה עולה לה כו' משמע אינה עולה לתוכה כשהטומאה תחתיה. אבל בוקעת היא חוצה לה למעלה הימנה וזה [*היה] טעות. דאדרבה אינה בוקעת כלל רק עד דופן התחתון. וניחא השתא דנקט לעיל כנגדו עד התהום טמא. ותו לא. אע\"ג דפחותה בוקעת עד נסר העליון. אלא משום דלחכמים בשלימה [ועי' מ\"ש בדבור דלקמן] לא מצי למימר הכי. לא נקט אלא עד התהום. ומיהו בלאו הכי צריך לומר דלא דק כדפרישית לעיל בבבא שלישית [משנה ג ד\"ה כנגדו]. דהתם ליכא טעם אמאי לא נקט עד דופן העליון אלא לא דק דלא אתא אלא לאפוקי דאינה בוקעת על גבה. ועוד דאפי' בבבא דמונחת על צדה באויר. צ\"ל דלא דק. דאמאי לא קתני נמי כנגדו עד דופן התחתון נמי טמא אלא לא דק. כדפרישית עכ\"ד: \n",
+                    "<b>אין טומאה עולה לה</b>. אתרוייהו קאי בין בפחותה בין בשלימה ומחזקת ארבעים סאה כדפרישית. מהר\"ם. והא דדייק לעיל למכתב דלחכמים בשלימה. לאו למעוטי פחותה לדידהו. אלא משום דבדברי חכמים קתני שלימה: \n",
+                    "<b>היתה גבוהה כו'</b>. לת\"ק בפחותה. ולר\"א ורבי שמעון אף בשלימה. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>טומאה תחתיה</b>. כל תחתיה טמא ותו לא. כיון דיש אהל טפח ואפי' פחותה [והכא יושבת על שוליה] כיון דפקוקה בקש. קש נמי חשיב אהל. כמו כוורת הקש דמביאה הטומאה וחוצצת לעיל [ריש] פ\"ח. וכן העושה מקום לכנה בשבלים. מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ארון שהיא רחבה</b>. בלשון מקרא ארון לשון זכר. ובלשון משנה ארון לשון נקבה. כ\"כ מהר\"ם. וכך צריך להגיה בלשון הר\"ש. ולשון תורה לחוד. ולשון חכמים לחוד. כמ\"ש במשנה ב פי\"א דחולין [ד\"ה ברחילות]. וכתב עוד מהר\"ם ושמא משום דבארון החקוק בשן סלע מיירי [כמ\"ש הר\"ב. ובדבור דלקמן אפרשנו] מש\"ה נקט לשון נקבה. דמיירי באבן גדולה הבולטת מן ההר וחקוק בה ארון. ואבן לשון נקבה. כלומר ארון החקוק באבן שהיא רחבה מלמטן כו' [*ע\"כ. וכן אומר והאבן הזאת אשר שמתי מצבה. והאבן גדולה על פי הבאר. שניהם בפרשת ויצא. על האבן האחת על האבן השנית דבפרשת תצוה. וזולתם. אבל מן התימה. שבארון ג\"כ נמצא בכתוב לשון נקבה. וארון האלהים נלקחה שמואל א' ד [טז] ושם הביא הרד\"ק מן ד\"ה ב' ח [יא]. אשר בא אליהם ארון ה'. ולפי זה אפשר שאין להגיה בדברי הר\"ש אלא שבכל מקום שסותם מהר\"ם דבריו ולא כתב. נ\"ל. הם לקוחים מפירוש הר\"ש. גם לשון הר\"ש בלשון המקרא ארון לשון נקבה. ע\"כ. ומשמע דוקא ל' נקבה. וזה אינו. כי רבים הם בלשון זכר. ובאותה פרשה עצמה דשמואל. וארון אלהים נלקח. לכן הנכון להגיה בפי' הר\"ש כאשר כתבתי. ואשתמטתינהו ליה הנך קראי. דבלשון נקבה]: \n",
+                    "<b>הנוגע בה מלמטן טהור</b>. לשון הר\"ב דמה שכנגד פיו נחשב כארון. אבל שבצדדים לא. וכן ל' הר\"ש. וז\"ל מהר\"ם. הנוגע בה מלמטן שלא כנגד פיה טהור. ולפי שהטומאה יוצאה דרך פיו. אין טמא אלא כנגד פיו. דלא נחשב ארון אלא כנגד פיו. אבל שבצדדין לא. ותימה אי מיירי במכוסה כדקתני בתוספתא וכדמוכח סיפא דעשויה כמין קמטרא. א\"כ כמאן דמלי טומאה דמי. ותהא בוקעת עד התהום כנגד כל החלל. מיהו כיון דאיירי בארון החקוק בשן סלע בולט מן ההר ניחא דכל מה שאינו כנגד פיו חשוב הוא כאילו הוא מן ההר ולא מן הארון. מידי דהוה אמעזיבה שבין בית לעלייה שאינה בוקעת. אלא בחצי שכלפי הטומאה. כדאמרינן לעיל פ\"ו [משנה ד] וכל מה שכנגד פיו חשוב מן הארון וטעמא משום גולל ודופק. טפי לא. כיון דהטומאה כנגד פיו ואינה בוקעת לחללו שלא כנגד פיו הלכך הנוגע למטה בחללו שלא כנגד פיו טהור. ובסיפא דקתני העשויה כמין קמטרא הנוגע בה מ\"מ טמא. מיירי שנוגע בחוץ בדפנות וטמא דאפי' עובי הדפנות מטמא טומאת גולל ודופק. כיון דהכסוי מכסה כל עובי הדפנות. אמרינן דשייכו לארון ולא אמרינן דשייכי להר. עכ\"ל. ובדברי הר\"ש לא נתבאר כל הצורך. ובסמוך אכתוב דעת הרמב\"ם בזה: \n",
+                    "<b>רחבה מלמעלן כו' היתה שוה כו' דברי ר\"א</b>. מדברי הר\"ב והר\"ש שחברו יחדיו אלו שתי הבבות דרחבה מלמעלן והיתה שוה ומסיימי בהו דברי ר\"א וכן עשה מהר\"ם נראה מזה דס\"ל דאף רחבה מלמעלה לר\"א היא ולא לר\"י. וטעמא דמסתברא היא. דצרה מלמטן לא עדיפא מהיתה שוה. וקשה לי דאי הכי לא ה\"ל לתנא לחלקו לשתי בבות. אלא הכי הל\"ל רחבה מלמעלן וצרה מלמטן או שהיתה שוה הנוגע בה וכו'. אבל להרמב\"ם רישא ד\"ה ולא פליגי ר\"א ור\"י אלא בהיתה שוה. ובפ\"ו מהט\"מ [הלכה ח'] מפרש הכ\"מ דס\"ל להרמב\"ם דמיירי שאין הארון פתוח מלמעלה. אלא מצדו לארכו והכניס המת דרך שם. והוא סתום מעצמו מלמעלה ומלמטה. ולעולם למעלה טמא מפני שהוא כגולל. וכשהיא רחבה מלמטה לא מחשיב למטה כארון. וכשהיא צרה למטה מיחשב למטה כארון. וכשהיא שוה. מטפח ולמעלה מיחשב כארון מטפח ולמטה לא מיחשב כארון אלא כקרקע עולם. לר\"י דהלכתא כוותיה ע\"כ. [*וכן בתוספתא הביאה הר\"ש. לא נזכרו הבבות דרחבה וצרה וקתני פלוגתייהו דר\"א ורבי יהושע בנוגע בשוה]: \n",
+                    "<b>ר' יהושע אומר מטפח ולמטן</b>. כלומר מסוף טפח הסמוך לקרקעית הארון ולמטה ממנה טהור. ומטפח. כלומר וכל אותה טפח דהיינו מסוף טפח הסמוך לקרקעית הארון ולמעלה שהוא כל הטפח הסמוך לקרקעית הארון טמא. [*וכ\"ש למעלה הימנו שהוא צדי הארון] וכיוצא בזה [*הלשון]. עוד לר' יהושע בספי\"ב. ובתוספ' דהכא מסיים. שאין מעלין עולות גבוה מן הארץ טפח. וכתב הר\"ש במס' זבחים פרק קדשי קדשים (זבחים דף סא) דרשינן מזבח [אדמה]. שיהא מחובר באדמה שלא יבננו לא ע\"ג כיפין ולא ע\"ג מחילות ואם היה חלל טפח תחתיו חשיב כמלתא אחריתי ולא כמחובר ופסול להעלות עליו עולה: \n",
+                    "<b>העשויה כמין קמטרא כו'</b>. פי' הר\"ב הוא כלי שכסויו מכסה רוב הדפנות כו'. וכ\"פ הר\"ש ואפי' רחבה מלמטן וצרה מלמעלן כיון דהכסוי מכסה כל עובי הדפנות. כמו שכתבתי לעיל בשם מהר\"ם ז\"ל. ונראה ודאי דד\"ה היא. [*והכתוב שכתב הר\"ב הוא במלכים ב י] [כב]: \n",
+                    "<b>כמין גלוסקוס כו'</b>. פי' הר\"ב אין כסוי שלו אלא כנגד חללו וכו'. וכ\"כ הר\"ש ומהר\"ם. ונראה דזו נמי ד\"ה היא. וכן בהדיא בתוספתא דקתני העשויה כמין *)דליסקא. הנוגע בה מ\"מ טהור. והדר קתני הנוגע בשעוה שלה פי' בשוה שלה. ר\"א מטמא. ורבי יהושע אומר מטפח וכו' וצריך לומר דקמטרא הכסוי על כל עובי הדפנות. וגלוסקוס הכסוי על החלל בלבד. כיתד תקוע בו ואין ממנו כלום על הדפנות. ורישא שמקצת הכסוי על מקצת הדפנות ול' הר\"ש הכי דיוק **)דבדלסקו' דבברייתא מפ' מכוון כנגד פיו ודופני הארון מבחוץ. ובשעוה שלה פי' ***)שהדלסקו' שלה בשוה ומכוון כנגד דופני הארון ע\"כ. וא\"ל כנגד כל דופני הארון. דא\"כ היינו כקמטרא. ואע\"ג דבברייתא לא קתני קמטרא. מ\"מ מתניתין מוכחא דקמטרא לאו היינו שוה. ועוד דבקמטרא דייק מהר\"ם לכתוב מכס' כל עובי הדפנות. כמ\"ש לשונו לעיל. כך נ\"ל לשטה זו. ועדיין קשיא לי אמאי קתני הכא בגלוסקו' חוץ ממקום פתיחתה. ולא קתני מלמעלן כמו ברישא. אבל הרמב\"ם [בפירושו] כפי שיטתו. מפרש לגלוסקוס בענין אחר שכתב שהוא כמו תיבה [ופתח] מן הצד כאילו הוא נקב בעצם האבן מקום יכנס ממנו המת ונועל זה השער. ולזה כנגד פתחה טמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תחת דפנה כו' והחבית טהורה</b>. פי' הר\"ב היינו מה שבתוך החבית כו'. דמי דופנה לכוורת כו'. ולדעת הרמב\"ם בכוורת שכתבתי דמה שבתוכה כנגד הטומאה נמי טמא. ה\"נ דכוותה. אבל הוא מפרש תחת דפנה תחת עובי דפנה גם לו שיטה אחרת בכילה מתני'. ואין להאריך: \n",
+                    "<b>[*פותח טפח</b>. עיין מ\"ש במשנה ז פ\"ג]: \n",
+                    "<b>במה דברים אמורים בטהורה</b>. פי' הר\"ב בחבית שאינה מקבלת טומאה. כי ההוא דתנן בפ\"ב דכלים [משנה ג] הטהורים שבכלי חרס חבית של שייטין וחבית דפונה בשולי המחץ א\"נ בסתם חבית דלא הוסקה כו'. הר\"ש: \n",
+                    "<b>אבל אם היתה טמאה</b>. כתב הר\"ב דאין כלי מציל אפי' על מה שבתוכו אלא עם דפנות אהלים. [*כדלעיל פ\"ה מ\"ה]. ועיין בפ' דלקמן משנה ו [בפי' הר\"ב]: \n",
+                    "<b>או גבוהה מן הארץ טפח</b>. פי' הר\"ב ואפי' טומאה על גבה. כדפי' [הר\"ב] במ\"ב: \n",
+                    "<b>או מכוסה</b>. נראה שהר\"ב וכן הר\"ש. סמכו על מה שפירשו במשנה יג דמכוסה היינובכפישה וכו' וה\"נ אע\"ג דבחבית שהיא טהורה ואינה מקבלת טומאה [איירי] מ\"מ אין לה דין אהל. הואיל ואינה באה במדה. כמ\"ש לעיל [מ\"א ד\"ה כל שהוא] וברפ\"ו: \n",
+                    "<b>או כפויה על פיה</b>. כתב הר\"ב ואין לתמוה דתציל על מה שבתוכה ככלים טהורים וכו'. ואף למ\"ש בשם הרמב\"ם בפ\"ה מ\"ו [ד\"ה טהור]. דאין צריך מירוח. היינו היכא דיש לו דין אהל משא\"כ הכא שאין דין אהל לחבית זו. אע\"פ שהיא טהורה. כדפי' לעיל: \n",
+                    "<b>*)תחתיה</b>. פי' תחת שוליה דלא קתני תחת דופנה מבחוץ. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>הכל טמא</b>. כתב הר\"ב מטעם חיבורין. וכ\"כ הר\"ש [*ותמיהני שפירש כבר דאין כלי מציל כו'. א\"כ למאי צריכא לטעמא דבחיבורין. ומהר\"ם מפרש דחבית עצמה טמאה דכיון דהטומאה עולה למעלה מפיה ואין הפסק כו'. וכמ\"ש בשמו לעיל. במ\"י והיינו נמי כדכתב הר\"ב מידי דהוה אכלים שבתוכה. וכ\"כ בהדיא בפט\"ו מ\"ג. ומסיק נמי הא טעמא דבחיבורין. וקשיא מה שהקשיתי. ותו דמתוך כך מסיים] ודוקא כלים שבתוכה שלא כנגד הטומאה שנוגעת בה. ומשום דיקרב בדיקרב [ועיין ברפט\"ז מ\"ש בדבור על האדם כו'] אבל כלים שלא כנגד הטומאה שאין נוגעין בגופה של חבית. אלא נוגעים בכלים שנוגעין בה טהורים. ומכאן אני מיישב [הא דאיתא] פ\"ק דפסחים [דף יז ע\"א] התם רביעי. הכא שלישי. דאוכל הנוגע באוכל הנוגע במת. הוי ראשון. כמו אוכל הנוגע במת. ולא יקשה לפירש\"י דהתם וע\"ש [בתוס' ד\"ה רביעי]. ע\"כ. [*וקשיא לי אמאי אין כל הכלים מקבלים טומאה מפני שהטומאה עצמה מתפשטת עליהם שנכנסת לתוך פיה. וכן לעיל משנה י. לא חילק בין כלים לכלים. ואף לא במשנה יג]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>נתן את רגלו</b>. לאו דוקא. אלא שדברו בהווה ורגיל ' להיות. ולשון הרמב\"ם ידו או רגלו. ועי' בפ' דלקמן משנה ב. וז\"ל מהר\"ם. לאו דוקא רגלו. דה\"ל דבר המקבל טומאה. דה\"ה דבר שאינו מקבל טומאה עירב את הטומאה כדמוכח לקמן בפירקין. ומשום סיפא דאין בארובה פותח טפח. דהתם יש חילוק בין רגלו לדבר שאין מקבל טומאה. נקטיה נמי ברישא ע\"כ: \n",
+                    "<b>עירב את הטומאה</b>. שאדם נעשה אהל לטמא. לפי מה שהשרשנו ברפ\"ו. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>מקצת הטומאה בבית כו'</b>. ולא נאמר חצי שיעור לבד נכנס לתוך הבית. וכן כל מה שיהיה נכחי לחצי שיעור אשר תחת הארובה [מחלל] הארובה טמא. ולא נחשוב זה ג\"כ בדמיון חצי שיעור מונח באויר. אשר לא יטמא. ואמנם יתחייב זה להתחבר השיעור כלו להיותו גשם א'. על דמיון מה שנתבאר בג' [במשנה ד] מזאת המסכתא. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין בארובה פ\"ט</b>. כתב הר\"ב הא קמ\"ל דאפילו בפחות מטפח לא אמרינן בטומאה לבוד. דהכי גמירי להו גמ' פ\"ק דסוכה דף י\"ח. והכ\"מ ברפט\"ז מהט\"מ כתב שמצא כך. ואשתמיטתי' דתלמוד ערוך הוא: \n",
+                    "<b>נתן את רגלו מלמעלן טהור</b>. עיין בפי\"ב מ\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ר\"י אומר אם יש כו'</b>. כנגד הטומאה טמא. כתב הר\"ב דהלכה כר\"י. וכ\"כ הרמב\"ם. וצ\"ל דכנגד הטומאה טמא. דוקא כשקדמה הטומאה את רגלו. דלא תקשה הלכתא אהלכתא: \n",
+                    "<b>ותטמא כנגד הטומאה </b>. כנגד הטומאה טמא. כן הוא בנוסחת מהר\"ם ז\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכל טמא</b>. פי' הר\"ב אפי' מה שבעליה. אעפ\"י שנתן בתחתונה כו' רואין אותו כאילו הוא נתון בפי הארובה העליונה ועירב את הטומאה. אבל הר\"ש כתב על זה. וז\"ל. ומיהו לא יתכן כלל לפרש כן דאטו מי עדיף משאם היתה טומאה בעלייה עצמה כנגד ארובה. ונראה לפרש. דהכל טמא היינו בין מה שתחת המאהיל. בין מה שלמעלה כנגד ארובה. א\"נ בין מלמעלן בין מלמטן. לא שנתנן בזה או בזה. אלא שנתנן בשתיהן ולכך אע\"פ שטומאה בבית גם העליי' טמאה. דאין דבר טמא חוצץ. והרי נסתמה הארובה העליונה ומערבת את הטומאה. ע\"כ. והכ\"מ [פט\"ז מהט\"מ הלכה ג'] כתב הכל טמא. שאין כלי טמא חוצץ. ע\"פ מה שנתבאר ברפ\"ו. אדם וכלים שנעשו אהל על הטומאה. שאם היו כלים על גבן אפי' שלא כנגד הטומאה טמאים ע\"כ. וזה כדברי הר\"ש הראשונים. דכל שכנגד הארובה דוקא ולא שעל התקרה בכלל כלל. [*שהאדם וכלים מביאין כשמאהילים. ואין חוצצין. אבל הבית חוצץ]: \n",
+                    "<b>ודבר שאינו מקבל טומאה ממנו ולמטן טמא כו'</b>. הכא לא קתני בין מלמעלן בין מלמטן. כדקתני בסיפא גבי אין בארובה פותח טפח. וקתני נמי ממנו ולמטה טמא כו'. ובסיפא קתני אין טמא אלא תחתון וצ\"ע אמאי שני בלישניה. ונ\"ל דלא ה\"מ למתני בין מלמעלן בין מלמטן שיש במשמעות זה הלשון נמי שנתן למעלן ולמטן. וא\"כ היכי ליתני עלה ממנו ולמטן טמא. ולא ידעינן אי ממנו ולמטה של תחתון קאמר. אי ממנו ולמטן של העליון. אבל השתא דקתני ודבר שאינו מקבל טומאה סתמא. ניחא. דמשמע אם נתן באחד מאותן שני מקומות ששנינו ברישא דבר שאינו מקבל טומאה. ובארובה שניה לא נתן כלום. ממנו ולמטן טמא וכו'. אם נתן בארובה התחתונה ממנו ולמטן טמא. ואם בעליונה ולא בתחתונה ממנו ולמטן טמא. ואם תאמר ליתני בסיפא נתן דבר שאינו מקבל טומאה ממנו ולמטן טמא וכו' כמו ברישא. ונראה לי דזה אינו. דאפי' נתן בעליונה דבר שאינו מקבל טומאה. ולא נתן בתחתונה כלום. אין טמא אלא תחתון. דכיון דאין בארובה פותח טפח אפילו טומאה כנגד ארובה. די לנו בזה שדבר שאינו מקבל [*טומאה] שלמעלה בארובה העליונה מערב את הטומאה בכל הבית התחתון במקום שהטומאה מונחת שם. אבל לא חזינן ליה כאילו הטומאה נמי בעלייה. אבל דבר המקבל טומאה כגון נתן רגלו. חזינן כאילו הטומאה נמי בעליה. דדבר המקבל טומאה אינו חוצץ. והשתא ניחא. דקתני בסיפא נתן דבר שאינו מקבל טומאה בין מלמעלן בין מלמטן כו' כיון דבעי למתני דבכל ענין אין טמא אלא תחתון בין שנתן למעלן ולמטן. בין שנתן למעלן ולא למטן. בין שנתן למטן ולא למעלן. דכל זה ישנו בלשון. בין למעלן בין למטן אין טמא אלא תחתון. אבל ברישא לא ה\"מ למתני הכי. כדפרישית. מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכל טמא</b>. וכר' מאיר דמטמא בנתן רגלו למעלה. כדתנן לעיל. הר\"ש. ואינו מוכרח דאפשר לומר דהכא מיירי כשקדמה הטומאה. ולישנא דמתניתין נמי הכי משמע. הטומאה כנגד ארובות נתן וכו'. דמשמע שהטומאה כבר היא שם קודם שנתן כו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טומאה בוקעת ועולה</b>. כתב הר\"ב ותוכה נמי טמא אע\"ג דטומאה תחתיה. וכל מה שבקדירה טמא ואפי' שלא כנגד הטומאה. כדפי' הר\"ב בס\"פ דלעיל גבי חבית שהיא יושבת על שוליה כו'. דמטמא מטעם חיבורין [*כ\"כ הר\"ש. ועיין מה שהקשיתי לעיל שם]. ומסיים הר\"ש. והא דקתני בוקעת ועולה. דמשמע כנגד הטומאה טמא שלא כנגד הטומאה טהור. היינו דוקא במה שחוץ לקדירה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>בוקעת ויורדת</b>. לא יורדת עד התהום כטומאה רצוצה. שהרי זו אינה רצוצה. שהרי היא בתוך הקדירה או על גבה אלא בוקעת את הקדירה ומטמא כלים שתחתי' בינה ובין הארץ מפני שהיא כלי טמא ואין כלי טמא חוצץ. מכל מקום כיון שאין ע\"ג טפח על טפח שהרי פתוחה לאויר. אינו מביא את הטומאה לצדדין. אבל מטמא מה שתחתיו. עד הארץ. לשון הראב\"ד בפט\"ז מהט\"מ [הלכה ה']. וכתב הכ\"מ וא\"ת תינח כשהיא בתוכה או על גבה אבל כשהטומאה תחתיה. הרי היא רצוצה. ולמה לא תרד עד התהום. ודוחק לומר דלצדדין קתני. ואפשר דכיון דקיימא לן דאין כלי טמא חוצץ. אע\"פ שהטומאה תחתיה ה\"ל כאילו היא מגולה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>תוכה וגבה טהור</b>. ל' הר\"ב שהקדרה חוצצת בפני הטומאה ומצלת עם דפנות אהלי'. וכ\"כ הר\"ש. לשטתייהו אזלי שמפרשין במ\"ה פ\"ה דמצילין עם דפנות אהלים היינו כשמונחים באהל. וכבר כתבתי שם [ד\"ה מפני] שהוא דוחק. גם הר\"ש נתלבט בכאן בפירושו על התוספתא. ועיין במשנה דלקמן. ותו קשי' לי הכא דהתם לא אמרי' אלא בכלי' הטהורים. אבל הכא הא מיירי בכלי המקבל טומאה. ומצאתי למהר\"ם שכת' וז\"ל. דגב כ\"ח שאינו מקבל טומא' מציל עם דפנות אהלים. וארובה שבאמצע הבית מקרי דפני' אהלים. כדמשמע לעיל פ\"ה ע\"כ. והרמב\"ם גורס בסיפא נמי הכל טהור. ודברי תימה הן. דהא אפי' כלי גללים שאין במינם קבלת טומאה. אפ\"ה אין נעשים אהלים לטהר. כדתנן ברפ\"ו. וכבר השיגו הראב\"ד [שם]. גם הכ\"מ הניחו בצ\"ע. והקשה ג\"כ [לשיטת הראב\"ד] אדהכא אמאי גבה ותוכה טהור. ולא זכר לדברי הר\"ש והר\"ב. אבל כתב דאפשר דשאני הכא שאהל הכלי ואהל הבית כחד חשיבי. הלכך לא מפלגינן בינייהו. וכיון שאהל דתחת הכלי מיעוטא הוא. הוי טפילה לאהל הבית ודינו כמוהו. ע\"כ. ומ\"מ אמתניתין דלקמן מייתי לה ללשון הר\"ש. דמצלת עם דופני אהלים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תוכה וגבה טהור</b>. פי' הר\"ב דנצולת עם דפנות אהלים. וכן הוא בתוספתא. והביאה הר\"ש. וגם בכאן יש לדקדק דלא דמי לדפנות אהלים דמשנה ו וז דפ\"ה. ובנא\"י [ברמב\"ם] מצאתי תוכה וגבה טהור. דמצלת עם דפנות אהלים כדתנן לעיל בכפישה שהיא ע\"ג יתדות מבחוץ. שמצלת בשאינה מופלגת מן הכתלים טפח. ע\"כ. ותמיהני. דהתם מפרש שפי הכלי סמוך ודבוק לכותל האהל וכבר כתבתי לעיל בזה על הכ\"מ [ד\"ה קורה]: \n",
+                    "<b>או מודבקת</b>. לשון הר\"ב שאין הקדרה תחת המשקוף כלל אלא למעלה דבוקה כו'. ולשון הר\"ש או מודבקת שאין הקדרה למטה. אלא למעלה דבוקה בצד השקוף ואין מקום דביקתה טפח. ע\"כ. וזה דבר זר. והרמב\"ם בפירושו שהעתיק הכ\"מ. וכן מצאתי בנא\"י. מפרש שהקדרה לא תהי' כנגדה מתחת המשקוף. שאם הי' מעלה אותה ידבק צדה בצד המשקוף מבחוץ. ע\"כ. אבל לפי' זה קשה דהוה זו ואצ\"ל זו. וצ\"ע. ומיהו אף לפירוש הר\"ש יש להקשות דלמאי נ\"מ קתני כלל או מודבקת לשקוף ואינה פותח טפח. דמהיכי תיתי דתיהוי עדיפא. מכשתעלה ואין בה פותח טפח. וראיתי למהר\"ם שכתב וז\"ל או מודבקת לשקוף. תימה לי דזו ואצ\"ל זו קתני כיון דתנן ואינה נוגעת בשקוף פותח טפח. כ\"ש מודבקת בעלמא שאין ממנה תחת השקוף כלום. ע\"כ. נראה מזה. שבדברי הר\"ש שהי' לפניו לא היה כתוב. ואין מקום דביקתה טפח. ומ\"מ קשיא מה שהקשיתי אני. אבל בתירוצו של מהר\"ם מתישב ג\"כ. שכתב וי\"ל סד\"א ה\"מ כשיש ממנה תחת השקוף ואין ממנה פותח טפח תחת השקוף. אינה מביאה הטומאה לבית מאהל עראי לאהל קבע. אבל היכא שאם תעלה מודבקת לשקוף ונראה כמוסיף עליו. וסד\"א הוי כמו מחובר לשקוף והכל אהל אחד ומביא הטומאה לבית. קמ\"ל דלא ע\"כ. ומלשון שאם תעלה משמע שמפרש כפירוש הרמב\"ם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כלים שבפנים טהורים</b>. עיין במשנה דלקמן [בדבור המתחיל] נתן את רגלו וכו': \n",
+                    "<b>בית הלל אומרים כל שהוא</b>. כתב הר\"ב בתוספתא מפרש כו' ובלבד שיהא כחוט המשקולת. וכתב מהר\"ם צריך לומר דאין יכול לקבל מעזיבה בינונית. דאי יכול לקבל. אפי' סככות ופרעות שיכולין לקבל מעזיבה בינונית. לרבנן דר\"מ מביאין הטומאה מזו לזו לעיל פ\"ח. או שמא התוספתא אתיא כר\"מ. דבעי שיכולין לקבל מעזיבה רכה ע\"כ. והרמב\"ם בפט\"ז מהט\"מ [הלכה ו'] פסק לדתוספתא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אכסדרה שנסדקה כו'</b>. פי' כל אכסדרה היא פרוצה מרוח רביעית וסתומה משלשה רוחות ונסדקה התקרה מהרוח הפרוץ עד הכותל הפנימי מעבר לעבר השני. הכ\"מ פי\"ו מהט\"מ [הלכה ז']. ומהר\"ם כתב וז\"ל הכא לא פליגי משום דהיא פתוחה מג' צדדין או מב' צדדין ואין דרך טומאה להכניסה. אלא להוציאה דרך פתח הסמוך לה. ע\"כ. ועיין [בפי' הר\"ב] במשנה י פ\"ק דסוכה: \n",
+                    "<b>נתן את רגלו כו'</b>. נראה דקאי נמי אבית שנסדק דמאי שנא: \n",
+                    "<b>עד שיהיה גבוה מן הארץ טפח</b>. דאי גבוה טפח. אמרי' גוד אסיק הקנה בסדק ועירב הטומאה והכל טמא. אבל השתא דאין גבוהה טפח ה\"ל טומאה רצוצה. מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סגוס עבה וכו'</b>. שנויה עוד ברפט\"ו. וע\"ש [*הסגוס בערבי כתב הר\"ב במשנה ו פ\"ז דמקואות]: \n",
+                    "<b>[*קפולין</b>. פי' הר\"ב כמו טלית מקופלת. דפרק חבית (שבת דף קמז)]: \n",
+                    "<b>ב\"ש אומרים אינו מביא את הטומאה</b>. עיין במשנה דלקמן [בד\"ה] *)ומודים וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היה משקיף בעד החלון</b>. כן הוא בס\"א. וכן הוגה בנוסחת מהר\"ם. ופי' היה אדם מביט מן החלון למטה: \n",
+                    "<b>ומודים</b>. פי' הר\"ב ב\"ש כו'. ואשכחן כה\"ג וכמ\"ש ברפ\"ג דפאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה</b>. לשון מהר\"ם דלא אמרי' כיון דטומאה על גביו אינו מפסיק בין הטומאה ובאה טומאה תחתיו כדאמרינן [רפ\"ו] דאדם וכלים אין נעשים אהלים לטהר. וכיון דבאה טומאה תחתיו יביא הטומאה לבית דהא ודאי אינו מביא ע\"כ. וכלומר משום דס\"ל דחלל גופו לא חשיב חלל: \n",
+                    "<b>ב\"ה אומרים מביא את הטומאה</b>. דכיון שהאהילה טומאה עליו הרי זה כמאהיל עליה ומביא את הטומאה. הרמב\"ם פי\"ח מהט\"מ [הלכה ב'] ועי' מ\"ש ברפ\"ג: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ומת הכלב</b>. כתב הר\"ב דאילו חי כו' דטומאה בלועה בב\"ח אינה מטמאה. כדתנן בסוף מקואות וע\"ש: \n",
+                    "<b>[*ר\"מ אומר אם יש בצוארו פותח טפח כו'</b>. פי' הר\"ב דצד העליון שבו מאהיל כו'. ואע\"ג דאין לה אהל שחללו טפח [דלא דמי לאדם דמתני' ג. דהתם הבני מעים אינם גוף אחד עם הבנין] סבר ר\"מ דממשיך. הואיל ויש בו טפח. עכ\"ל רש\"י [דחולין דף קכו]. והתוס' כתבו ר\"מ לטעמיה דאית ליה חוקקים להשלים. בפ\"ק דשבת [דף ז] גבי זרק ונח בחור כל שהוא]: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר רואין את הטומאה</b>. פירש הר\"ב בודקים בגופו של כלב כו' דטומאה טמונה בוקעת ועולה כו'. וכן פי' הרמב\"ם ומכאן ראיה למה שכתבתי בספ\"ד. דהרמב\"ם ל\"ג בגמ' דחולין דף קכו דתני עלה רבי יוסי מטהר. ודר' יוסי פליג בתרתי. ס\"ל יכול הוא להוציאה לחצאין וטומאה טמונה אינה בוקעת. ורמינן אמתני' דהכא דמשמע דס\"ל טומאה טמונה בוקעת. ומשני רבא דר\"י איש בצוארו פותח טפח פליג. וקא\"ל (ר\"מ) [ר\"י לר\"מ] דקאמרת כי יש בצוארו פותח טפח מביא את הטומאה. אנן בתר חללא אזלינן. שחלל הצואר צריך שיהיה פותח טפח. והא דקאמר מכנגד המשקוף כו' מלתא אחריתי היא. דלר\"מ על האסקופה כולה הבית טמא. ואע\"פ שאין פיו מן השקוף ולפנים. דקחשיב כל האסקופה כלפנים. והאסקופה רחבה [היא] והשקוף מחותך בו שהדלת נוקף ושוקף בו כשסוגרים אותו [בגמ' דמייתי ליה למתני' גרסינן שקוף. וכ\"נ בספי\"ב. ע\"ש] ומההוא שקוף ולפנים הוי כלפנים. מכנגד השקוף ולחוץ הבית טהור. הא קמן דא\"א לומר דהרמב\"ם גורס כל זה. וכן ממאי דפסק כר\"י והרי קי\"ל בכל מקום דטומאה טמונה בוקעת. וכן צ\"ל לפי' הר\"ב דהכא מדלא פי' כמסקנא דגמרא ומיהו הרמב\"ם בחבורו פ\"כ מהט\"מ [הלכה ב']. לא הזכיר לדברי ר\"י כלל. ועיין לקמן ספי\"ב [ד\"ה מודבק] שאכתוב עוד מזה: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר פיו לפנים הבית טהור</b>. פי' הר\"ב אם טומאה מבחוץ. וכן פירש הר\"ש. וכי היכי שלא להפליג במחלוקת כתבו כן. דאי טומאה בפנים מודה לר\"י. וכן למסקנא דגמ' שכתבתי דר\"י איש בצוארו פותח טפח קאי. וקאמר דצריך שיהא בחלל טפח. כתבו התוס' דר\"א לאו אכלב דרבי יוסי קאי. דר' יוסי בכלב שיש בצוארו חלל פותח טפח איירי. ור\"א [איירי] שאין בחלל פותח טפח. מדקאמר פיו לפנים הבית טהור אלמא בסתם כלבים איירי. שאין בצוארם פותח טפח: \n",
+                    "<b>כמה תשהה במעיו ג' ימים מעל\"ע</b>. עיין במשנה ה פ\"ט דפרה. ועוד עיין במשנה ג פרק ב דזבים: \n",
+                    "<b>ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף</b>. עיין [מ\"ש] במשנה ב פ\"ק דבכורות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>החדות</b>. פי' הר\"ב כמו הדות [*אלא בלשון משנה דסדר טהרות כולן כתובין חדות הר\"ש. ומ\"ש הר\"ב] והוא בבנין. עיין מ\"ש בזה במשנה ב פ\"ד דב\"ב: \n",
+                    "<b>והפרח שלה יוצא</b>. ומכסה פי החדות. הרמב\"ם פכ\"א מהט\"מ: \n",
+                    "<b>וכפישה נתונה עליו</b>. לשון הרמב\"ם כאשר כפה כפישה וכו' ועיין במשנה ו פ\"ה: \n",
+                    "<b>החדות טהור</b>. כלומר כל מה שבחדות. וכ\"כ הר\"ב במשנה ו פ\"ה. וז\"ל הרמב\"ם [בחיבורו שם] הרי זה מציל על כל מה שבחדות: \n",
+                    "<b>והמנורה טמאה</b>. כתב הר\"ב וא\"ת כיון דמנורה טמאה היאך הדות טהור. והלא היא מטמאה כמת כו'. כ\"כ הר\"ש אלא שהוא כתב ע\"פ התוס' דבשל מתכות היא ומשום כך מקשה. והר\"ב לא פירש דבשל מתכות ואפ\"ה קשיא ליה דלשיטתיה אזיל כמ\"ש ברפ\"ק. דלאו דוקא של מתכות דה\"ה לכל הכלים. ועיין מ\"ש ברפט\"ז [ד\"ה וטימאוהו]. ומ\"ש הר\"ב די\"ל דמיירי כגון דליכא מת בבית וכו'. כ\"כ הר\"ש וכתב מהר\"ם וז\"ל ודוחק נ\"ל זה אלא נ\"ל דמיירי במנורה של חליות. דאין כל הפרקים שלה חבור מן התורה אלא מדרבנן גזור הלכך ע\"י הפרח שחוץ לחדות לא מטמא מנורה שבחדות באהל. ולפי זה ניחא טעמא דב\"ה אמאי המנורה טהורה אמאי לא לייתי לה הפרח טומאה דיש יד להכניס ולהוציא ולדבריי ניחא *)כיון דשל פרקים היא. לא גזור בכה\"ג כשהיא בחדות עכ\"ל. ומיהו להרמב\"ם מעיקרא לאו קושיא. דאיהו ס\"ל דבגדים שנגעו במת אע\"פ שהן כמת לטמא אחרים שנגעו בו טומאת שבעה אינו כמת לטמא באהל ובמשא. כמ\"ש בפ\"ה מהט\"מ [הלכה י\"ג]. ונתן טעם לדבר שהמשא למת עצמו אינו מפורש [וכמ\"ש בסוף פ\"ק] ובטומאת אהל הוא אומר אדם כי ימות באהל ע\"כ. עיין בסוף פט\"ו: \n",
+                    "<b>אף המנורה טהורה</b>. אע\"פ ששפת הפרח נראה בין הכסוי והחדות. הרמב\"ם שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כלים שבין שפתי כפישה וכו'</b>. פי' שהכפישה מכסה חלל החדות. ושפתי הכפישה מכסים עובי כותלי הדות. והשתא קאמר **)כלים שבעובי כתליו או שלמעלה על עובי הכותל עד התהום טהורים וקמ\"ל דאע\"ג דאין בהם טפח על טפח. במקום שמונחים הכלים לא אמרינן דהוי כביב שהוא קמור תחת הבית ואין בו טפח דטמא [לעיל פ\"ג מ\"ו] דשאני הכא כיון שיש טפח בדות וטהור אינהו נמי בטלי לגבי דות וטהורים. ולא אמרינן דטומאה בוקעת כנגדן עד התהום. ונ\"ל דלהכי אצטריך למתני עד התהום ולא קאמר סתמא טהורים. דסד\"א דוקא כלים שבכתליו טהורים דהכתלים בטלי לגבי חלל הדות. אבל כלים שתחת הכותל עד התהום שאינן כנגד חלל הדות יהיו טמאים. דטומאה בוקעת עד התהום דאע\"ג דכלים שבכתליו טהורים. לאו משום דלא הוי טומאה רצוצה אלא משום דבטילי לגבי חלל הדות וכיון דלעולם טומאה רצוצה היא כלים שתחת הכותל דלא בטילי לגבי חלל הדות ליטמו משום טומאה רצוצה דבוקעת קמ\"ל דכיון דאינה בוקעת בכותל אינה בוקעת תחתיו. מהר\"ם. [*ומ\"ש מהר\"ם דלא הוי טומאה רצוצה אשגרת לישנא [הוא] דהכא הטומאה בבית והכלים רצוצים]: \n",
+                    "<b>טומאה שם הבית טמא</b>. פי' הר\"ב דאין צמיד פתיל לטומאה. וכ\"כ הר\"ש וכלומר שאין צמיד פתיל מציל מיד הטומאה שלא תצא. אבל תמה אני מה ענין צמיד פתיל לכאן ול' הרמב\"ם בפכ\"א מהט\"מ [הלכה ח'] הבית טמא שאין האהל שבתוך הבית מונע הטומאה ועמ\"ש ברפ\"ד. ולשון מהר\"ם טומאה שם בין שהטומאה בחדות בין בכתליו הבית טמא אפי' יש במקום הטומאה פותח טפח כביב שהוא קמור תחת הבית ויש בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח וכ\"ש הכא שהוא פתוח לבית ע\"כ: \n",
+                    "<b>טומאה בבית</b>. כ' הר\"ב השתא מיירי בדות פתוח וכו'. וכ\"כ הר\"ש וכתב עליו מהר\"ם דלא נהירא לו כלל אלא במכוסה בכפישה. ואפ\"ה כלים שבכותלי הדות טמאים ולא דמי למגדל בתוך הבית דטומאה בבית כלים שבתוכו ושבכתליו טהורים דשאני הכא דכותלי הדות הן קרקע הבית. ונהי דכלים שבתוכו טהורים כלים שבכתליו טמאין. כמו כלים שתחת שאר קרקעות הבית שאין במקומן טפח על טפח ע\"כ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>טהורים</b>. כתב הר\"ב טעמא דמתניתין דכלים נעשים אהלים כו' הלכך חדש דלאו כלי הוא מציל כו'. עיין בפירוש הר\"ב בסוף משנה יג פרק ט וכתב מהר\"ם דכלים שתחתיו בכל מקום טמאים. כיון דעודף טפח מכל צד מביא הטומאה לכל צד. ואפי' כלים בתנור אינן נצולין מידי דהוה אאוכלים שגיבלן בטיט כיון דלא הוסק. כן נראה לי לפרשה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>טמא</b>. פי' הר\"ב התנור. וכ\"כ הר\"ש. וכתב מהר\"ם. ונ\"ל הטעם דכל כה\"ג שהטומאה מתפשטת סביב לתנור מכל צד אמרינן אפילו מן הצד אדם וכלים כמאן דליתנהו דמי לטמא ולא לטהר. ומתפשטת הטומאה כל תחת הנסר. אפי' כנגד פי התנור. וכיון דתנור פתוח. נכנסת הטומאה לתוכו. ע\"כ. ועיין פט\"ז משנה ב: \n",
+                    "<b>רבי יוחנן בן נורי מטהר</b>. כתב הר\"ב דוקא בתנור. דאין הטומאה נכנסת לו. כיון דאין בין פי התנור לנסר טפח. דהויא לה כמגדל או כוורת שבפתח. ואין בין פיהם לשקוף טפח. דאין טומאה נכנסת להם. דהא דבעי צמיד פתיל היינו היכא דאיכא טפח בין פי הכלי לגג שעליו. אבל בכלים. מודה דטמאים דנעשה אהל לטמא ולא לטהר. ות\"ק ס\"ל דגזרו גם בתנור. דלא לימרו התנור מפסיק בין הטומאה שלא לעבור לצד אחר. עכ\"ל מהר\"ם: \n",
+                    "<b>הם טמאים</b>. פי' התנורים עצמן טמאים. וכ\"ש כלים שתחת הנסר מכל הצדדים. דבעודף מכל הצדדים [טפח] מיירי. הראב\"ד פי\"ב מהט\"מ [הלכה ד']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סרידה</b>. פי' הר\"ב כמין סבכה כו'. ועיין עוד פי' אחר במ\"ג פ\"ח דכלים ומ\"ש שם. ומ\"ש הר\"ב והיא חלקה כו'. וכ\"כ הר\"ש. ומסיק דטעמא דכשיש לה לזביז. הוא דחשיבא לחוץ וחוצצת. אבל כשאין לה לזביז לא חשיבא. ואינה חוצצת. ע\"כ. ותמיהני דבמ\"ו פ\"ה משוינן סרידה שאין לה גפיים. לנסר חלק. דחוצץ. ואע\"ג דהתם בכלים שאין מקבלים טומאה. מ\"מ שמעינן מינה דסרידה שאין לה גפיים חוצצת. ולא כשיש לה גפיים. והרמב\"ם פי' ע\"פ התוספתא דביש לה לזביז (טפח). והתנה גם כן בשם התוספתא שעודפת ע\"פ התנור כל שהוא. גם בחבורו ספכ\"א מהט\"מ כתב. שיש לה שפה והיא עודפת ע\"פ התנור. ומדלא כתב עודפת טפח כמ\"ש בפי\"ב [שם]. ש\"מ דכל שהוא קאמר. וצ\"ל דהכל טמא. היינו כל שכנגד הטומאה ולא כל הסביב לתנור. ונמצא כיוצא בזה להרמב\"ם שם בפי\"ט. גם [עיין מ\"ש] במשנה ד פ\"י. אבל קשיא א\"כ עודפת כל שהוא למה לי [*ואפשר דלאו מכל צד קאמר. אבל במקצתו ששם הטומאה תחתיו. וא\"נ לרבותא דאין כל סביביו טמא] ועכשיו באו לידי דברי מהר\"ם שכתב וז\"ל. בתוספתא מוכח דמיירי בסרידה שאין לה לזביז. דחזיא לשכיבה ומקבלת טומאה. דכל המטמא מדרס מטמא טמא מת. [*בפ\"ו דנדה מ\"ג] להכי לא חייצא בפני הטומאה. אבל יש לה לזביז דלא חזיא לשכיבה וטהורה. וחייצא בפני הטומאה. וכגון שאין לה לזבזין מד' רוחותיה דלא מטמאה מטעם כלי קבול. וק\"ל והא אפי' נדבך הנתון על כלי אבנים כלי גללים כלי אדמה שאין מקבלין טומאה. תנן לעיל [ריש] פ\"ו טומאה תחתיו כלים שע\"ג טמאים. טומאה ע\"ג כלים שתחתיו טמאים. וא\"כ ה\"נ הרי נתון על כלי חרס. וא\"כ כי אית ליה לזבזין אמאי גרע מנדבך הנתון על כלים הטהורים. וצ\"ל כיון דהכלי חרס מוקף צ\"פ. שאין לו פתח. ואין ראוי להשתמש בו כך. ה\"ל כנתון על אבנים דאמרינן לעיל [שם]. טומאה תחתיו כלים שע\"ג טהורים. טומאה ע\"ג כלים שתחתיו טהורים. וכן היה הדין בנתון על כלי אבנים כלי גללים כלי אדמה המוקפים צ\"פ. כאילו נתון על אבנים שאינן כלים. וחוצץ. ע\"כ: \n",
+                    "<b>טומאה תחתיו</b>. או על גביו. בנוסחת מהר\"ם. טומאה תחתיה. או על גבה: \n",
+                    "<b>הכל טמא</b>. הא דקתני הכא הכל טמא. וברישא קתני ובישן טמא. ולא קתני הכל טמא. נ\"ל משום דבעי למימר וכנגד אוירו של תנור טהור שייך למתני ברישא הכל טמא. כלומר הכל טמא. חוץ מכנגד אוירו. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>כנגד אוירו של תנור</b>. הוא שתהיה הטומאה על הסרידה אשר על אויר התנור. לא על אויר העגול היוצא מפי התנור. הרמב\"ם. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הבטח</b>. לשון הר\"ב יש ספרים שגורסים אבטח. והוא בנין עשוי כעין אמבטי כו'. גם הר\"ש בשם הערוך פירש שהוא אמבטי כו'. ועוד ראיתי בערוך. ס\"א הבטח חלון של מאור. מבפנים רחב. ומבחוץ צר ע\"כ. ולשני הפירושים לא אתפרש טעמא. ומהר\"ם כתב וז\"ל היה בו זיז. נראה שיש בבטח זיז לצפון ולדרום. והנסר עודף למזרח ולמערב [וללשון הר\"ב איפכא והיינו הך] אע\"פ שאין הזיז סביב כל הבטח. כיון דיש בליטה לכל צד גזרו שהבטח לא יפסיק לר' יהושע. א\"נ י\"ל כיון דהזיז עשוי להחזיק חום האמבטי. בטל האמבטי לגבי דידיה טפי מלגבי נסר. ע\"כ. והראב\"ד בפי\"ז מהט\"מ [הלכה ג'] כתב על המפרש אינו מביא את הטומאה חוצץ. שהם דברים זרים ואין הדעת מיושבת עליהן. והרמב\"ם שם מפרש שהוא בנין היוצא לפני החלון [שהמשקיף] נסמך עליו בשעה [שמשקיף] וכתב הכ\"מ בשם הרא\"ש שהטעם שאינו מביא את הטומאה מפני שהוא מודבק לחלון. ואין אויר שתכנס בו טומאה. ע\"כ. ויראה לי לדבריו. דאע\"ג דמלתא דפשיטא הוא סיפא אצטריך ליה היה בו זיז כו' דלרבי יהושע הבטח כאילו אינו וכו' והלכה כוותיה. ומ\"מ כתב הראב\"ד על דברי הרמב\"ם שהפליג לדברים אחרים שלא מן הענין והם עצמם מאין טעם. ואחרי שהשיג על הפירושים כתב אמרתי אחר שאין להם קבלה אענה אף אני חלקי גם לי לבב כמו הם. הבטח מלה מורכבת היא ונקראת על שם מלאכתה. והיא ממלאכת התנור כשהוא צריך טפלה מוציאין ממנו זיז לקבל עליו את הטיט [שטופלים] בו ומפני אסיפת הטיט ששם פעמים שמותיר. והוא בולט ממנו טפח ונשאר שם עם הזיז שלא לצורך ושלא בכוונה ואותו הטיט אינו מביא טומאה אף למה שתחתיו. לפי שמתחלה לא בא בשום כוונה. שלא היו יודעים שיותיר. ועל הזיז נחלקו. ר' אליעזר סבר כיון שאינו בא אלא בשביל הטיט דינו כמוהו ור\"י סבר הזיז מיהו בכוונה בא שם הלכך מביא. ומודה [*ר\"א] [כדאיתא בתוספתא] שאם נתנו שם את הטיט הרבה על דעת שיותיר שהוא מביא. פירוש בטח. בית טיחה מקום קבוץ הטיט ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סנדל כו'</b>. פי' הר\"ב רגילים להניח תחת רגליה כו' לנוי כו'. ומסיים הר\"ש דבערוך פי' כשאין רגליה שוין מניח חתיכת לוח תחת הרגל ואותו לוח נקרא סנדל ע\"כ. ועיין מ\"ש לקמן בשם מהר\"ם בסוף משנתינו: \n",
+                    "<b>עריסה</b>. לשון הר\"ב עריסה של תינוק. ול' הרמב\"ם ערס הוא המטה [לשון] הנה ערשו ערש ברזל (דברים): \n",
+                    "<b>שפחתו בתוך הבית</b>. לשון הר\"ב שנפחת הגג של עלייה. משמע שמאליו נפחת. ותמיהני דבפ' דלקמן מחלקים בין עושה חלון לנפחת מאליו ונעשה חלון. והרמב\"ם וכן הר\"ש הביאו תוספתא סנדל של עריסה שפחת מעזיבה שעורו בפותח טפח נפחת' הבית מאליו שעורו מלא אגרוף. וכ\"כ מהר\"מ דמתני' דוקא בפחת' ולא בנפחת' מאליו: \n",
+                    "<b>הכל טמא</b>. ר\"ל העלייה וכל מה שבה מכלים לפי מה שקדם בפרק עשירי הרמב\"ם. ובנ\"א מביא את הטומאה וכן העתיק הר\"ב. ואין ביניהם אלא שינוי הלשון: \n",
+                    "<b>ואם לאו מונין בו וכו'</b>. לשון הר\"ש. ואע\"ג דתנן לעיל פ\"י [משנה ב] גבי ארובה שאין בה פותח טפח טומאה בבית נתן את רגלו טהורה. הכא מיירי כשהסנדל נתון בפחת המעזיבה בחציה של מטה דנדונית מחצה על מחצה כדתנן לעיל בפ\"ו [משנה ד] ע\"כ. והיינו נמי דדייק הר\"ב לפרש ברישא שנראה סנדל העריסה בתוך הבית וכו' וטומאה בתוך הבית. אבל יש עוד פנים לפרש דמיירי שהטומאה תחת הפחת וכשקדם הטומאה לסנדל כי ההיא דפרק עשירי משנה ב. אליבא דרבנן. וכן דייק הכ\"מ מפירוש הרמב\"ם בפט\"ז מהלכות טמא מת [הלכה ד]. וכתב [עוד] וא\"ת מאי שנא מהא דתנן התם משנה ה הטומאה כנגד הארובה ונתן דבר שהוא מקבל טומאה הכל טמא. ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל. שכל דבר שנכנס בעובי המעזיבה וממלא הפחת ויושב שם מהתקרה הוא חשוב ואין אומרים בו עירב את הטומאה ולפיכך דייק הרמב\"ם לכתוב והית' רגל הערש סותמת את הארובה ע\"כ. ובאו לידי דברי מהר\"ם שכתב דע\"כ מיירי דטומאה בבית שלא כנגד הנקב דאי כנגד הנקב אפי' אם הנקב פחות מטפח מביא את הטומאה. כדתנן לעיל [רפ\"י] נתן דבר המקבל טומאה עירב את הטומאה הלכך בעינן לאוקמי כשהסנדל בחצי המעזיבה של צד הבית. וצריך לומר דשאר כל העריסה מחצי המעזיבה ולמעלה של צד העליה והשתא ניחא האי דנקט מונין בו כדרך שמונין במת. דסנדל חשיב כאילו הוא באהל המת ושאר העריסה הוי דיקרב בדיקרב וטמאה טומאת שבעה. והנוגע בעריסה טמא טומאת ערב דהסנדל והעריסה הוי כשני כלים ואינן חבור כדתנן בסוף מסכת פרה [משנה ח]. המלבן אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה והיינו סנדל של עריסה אלא דשל מטה גדולה קרוי מלבן כי ההיא דמסכת כלים פי\"ח [משנה ג] אין טמא אלא מטה ומלבן. ובפרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף סט) מלבנות המטה וכו' ושל עריסה של תינוק מקרי סנדל ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שאין עליהם מעזיבה</b>. ולא נסרים. ומעזיבה לאו דוקא נקט. אלא דסתם היכא דליכא מעזיבה ליכא תקרה. רש\"י פ\"ב דסוכה דף כב. וכתב מהר\"ם משום דבעי למתני בסיפא היו העליונות כבין התחתונות טומאה תחת אחת מהן כולן טמאות. מש\"ה קתני שאין עליהן מעזיבה דאי יש עליהן מעזיבה ותקרה על כל שורות ושורות תחתיהן טמא ותו לא. דהתקרה והמעזיבה חוצצים. ע\"כ. [*ולי ברישא ומציעת' נמי צריכא. וקל להבין]: \n",
+                    "<b>כבין התחתונות</b>. פי' הר\"ב כנגד אויר התחתונות ורחבן כשיעור אויר שביניהן שאם תעלה כו' וכבר קדם לך בשבת [דף קא] וסוכה [דף ד] וערובין [דף פז] שמן השרשים שנאמר גוד אחית מחיצה. וגוד אסיק מחיצה. ושזה הלכה למשה מסיני וכבר התבאר בתוספתא שזה כולי בשני תנאים. שיהיה ברוחב כל קורה פותח טפח. וביניהן אויר ג\"כ פותח טפח. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מביאה את הטומאה תחת כולה</b>. אע\"פ שאין כולה שוה וקצתה פחותה מטפח. מפני שקצתה מקצת אהל הוא. הרמב\"ם פי\"ב מהט\"מ [הלכה ז']. דאלת\"ה ליתני מביאה את הטומאה ותו לא. הכ\"מ בשם הר\"י קורקוס: \n",
+                    "<b>הקיפה ג' טפחים</b>. כי' הר\"ב דכל שיש ברחבו טפח כו'. כדתנן במשנה ה פ\"ק דערובין ועיין מ\"ש שם [דאין החשבון מדוקדק]. ומ\"ש הר\"ב שכן מנינו בים שעשה שלמה כו'. וכך כתב הר\"ש משום דלא סגי בטעמא שהמרובע כו' ראיהו גופיה תקשה מנלן. וצריך תלמוד אהכי מייתי להו מקרא [*אך ז\"ש הר\"ב בדברי הימים תמיהני שלא כתב במלכים א ז [כג] דקדים]: \n",
+                    "<b>בזמן שהיא מרובעת ד'</b>. קשיא לי דלגופי' לא אצטריך שכשאני צריך למדוד כל הד' צדדין כשמדדתי צד הא' ל\"ל למדוד עוד הג' צדדין. ולאשמעינן שהמרובע יתר כו' אינו במשמע דאם כן הרי זה בא ללמד ונמצא למד: \n",
+                    "<b>שהמרובע יתר על העגול רביע</b>. דהא כל עגול שרחבו אמה יש בו היקף ג' ואם היה מרובע אמה על אמה היה לו היקף ד' אמות. אמה לכל רוח נמצא מרובע (רב) [יתר] על העגול רביע רש\"י פ\"ק דערובין דף יד. ותוספות פ\"ה דף נו [ד\"ה כמה] האריכו לבאר ג\"כ שיש כן בשטח עצמו לפי שאין הוכחה מן ההיקף אל השטח עצמו כמו שבארו זה בפ\"ק דסוכה ד' ח ובכאן אין להאריך בזה לפי שאין אנו צריכין לדעת אלא ההיקף: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם יש בהקיפו כ\"ד טפחים מביא את הטומאה תחת דפנו</b>. פי' הר\"ב שיש כאן לצד החוץ מתחתיו רום טפח כלומר ממקום אמצעו שמשם מתקצר והולך ונעשה מקום חלול. ומ\"ש הר\"ב דנדון כשפועי אהלים. כלומר ואע\"פ שהטומאה אינו במקום שיש טע\"ט. וכדתנן בפ\"ז משנה ב [*ואדרבה מוכרח שיהיה יותר מטפח על טפח כפי שיעור הטומאה. כמ\"ש במשנה ז פ\"ג] [ד\"ה טפח]. ומ\"ש הר\"ב דיכול אדם לרבע תחת דפנו שמכאן ומכאן טפח על טפח ברום טפח כו'. וזו היא הצורה* ומ\"ש הר\"ב דכל אמתא ברבוע. אמתא ותרי חומשי באלכסונה כו' עד ומשום חומש אחד לא דק. וכ\"כ הר\"ש ויראה לי דהיינו תנא דמתניתין הוא דלא דק לצמצם בחשבון ולקח לו חשבון שלם שהוא כ\"ד שאם יש בו כ\"ד טפחים. ודאי שיש כאן מתחת דפנו מקום רבוע טע\"ט. אבל אה\"נ שאע\"פ שלא יהיה כ\"ד ממש. ובאת לדקדק בחשבונו ותמצא בו תחת דפנו רבוע טע\"ט. שהוא מביא את הטומאה תחת דפנו אלא דתנא לא דק ונקט חשבון קרוב. דאין לפרש דלא דק על הפחות ואינו מביא את הטומאה אלא דוקא בכ\"ד ולא בפחות. דא\"כ האי דלא דק להקל הוא ולא אמרי' הכי בשל תורה וכמ\"ש בפ\"ק דערובין משנה ה [ד\"ה כל שיש]. ומיהו לפי מה שכתבתי שם בשם הרמב\"ם שעגול טפח הקיפו ג\"ט ושביעית בקרוב. נמצאת למד שעמוד העגול כ\"ד טפחים. אי אתה מוצא בעביו ז' אמות שלמים [צ\"ל ח' טפחים שלימות] לפי שיחסרו כמו ח' שביעיות בקרוב ונמצא שהרבוע ז' על ז' בקרוב שאלכסונו עודף י\"ד חומשים. ואין מהן לכל קרן וקרן אלא ז' חומשים בלבד שהוא אלכסון של טע\"ט ממש. ומה שכתב הר\"ב דאמתא ותרי חומשי אלכסונא. אינו מכוון לגמרי שחסר ממנו מעט. וכ\"כ הר\"ש. איכא למידק שיש להוכיח בהפך. וכמו שכתבו התוספ' פ\"ק דסוכה דף ח [ד\"ה כל אמתא] וז\"ל. אין החשבון מכוון. דלא דק דאיכא טפי פורתא שאם תעשה רבוע של י' על י' ותחלוק אותו שתי וערב נמצא בתוכו ארבע רבועים של ה' על ה'. חזור וחלוק אותם רבועים לאלכסונים ההולך לצד אמצע של רבוע גדול [כזאת הצורה] ). תמצא ברבוע הפנימי נ' אמה. שהרי הוא חציו של חיצון. שהרי חלקת הרבועים של ה' על ה' כל אחד לאלכסונו [וכבר נעשה מופת על זה כתבתי בפירושי לפי' הערוגה דלהרמב\"ם] ואם לא היה בו אלא לפי החשבון אמתא ותרי חומשי. דהיינו ז' על ז'. נמצא דאין בו חציו של חיצון. דרבוע של ז' על ז' אין בו אלא מ\"ט רצועות של אמה על אמה. וראוי להיות חמשים. דהא הוא חציו של י' על י' דעולה למאה רצועות של אמה על אמה ע\"כ. אלא שכבר נמצא גם בהפך מזה. בצורה שבערוגה להרמב\"ם שאמר שמרחק בין שני צלעים הוא גדר ג' ורביע [ע\"כ] שהרצון בזה שהמרחק הזה הוא צלע לשטח מרובע שבתשברותו הוא ג' ורביע. ובאותה צורה עצמה נמצאים ד' מרחקים הללו מקיפים בעצמם לשטח מרובע ואין באותו שטח אלא ג' בלבד וכל מרחק מאלו מרחקים הוא אלכסון ממרובע אחר ומקיפים מרובע פנימי כדמות מרובעים ואלכסונים שציירו התוס' שכתבתי כאן. אלא שבצורת התוספות במרובע אמתי ושם במרובע ארוך. אבל מ\"מ מצאנו שם בהפך מזה שהרי לפי מדת האלכסון שלשם הנה השטח שארבעה כמותו מקיפים בו יהיה ג' ורביע. ונמצאים שהוא חסר רביע ואינו אלא ג'. והכלל שכל אלו החשבונות לא יוודעו על אמתותם מצד טבע עצמם לא מחסרון השגה. כמו שזכר הרמב\"ם באלכסון העגולה במ\"ה פ\"ק דערובין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מודבק לאסקופה</b>. ל' הר\"ב מן השקוף ולחוץ כו'. כ\"כ הר\"ש וכתב דדמיא הך פלוגתא לפלוגתא דר\"מ ור\"י דפליגי לעיל בפי\"א [משנה ז] בכלב שאכל בשר המת ומוטל על האסקופה כמסקנא דגמרא [דחולין דף קכו] שכתבתי שם דפליגי בתרתי ע\"כ ופי' שקוף כתבתי שם בפי\"א [סד\"ה רי\"א]: \n",
+                    "<b>ידון מחצה למחצה</b>. כמו אם היתה הטומאה בתוך כותלי הבית. לפי מה שהתבאר [בו'] [מ\"ד] מזו המסכת. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>מודבק למשקוף</b>. פירש הר\"ב תחת המשקוף מן השקוף ולחוץ כו' כ\"כ הר\"ש. ומכאן מוכח דלעיל בפי\"א מ\"ז גרסינן נמי שקוף: \n",
+                    "<b>ר\"י מטהר</b>. פי' הר\"ב דלא חשיב ליה כבית. וז\"ל הר\"ש. ר\"י לטעמיה דקאמר לעיל בפי\"א גבי כלב מכנגד השקוף ולחון הבית טהור. דלא חשיב ליה כבית ע\"כ. ואע\"ג דהשתא רבי [*יהושע] דרישא ור' יוסי דהכא בחדא שיטה מ\"מ ר' [*יהושע] כי אמר למלתיה אמודבק לאסקופה אמרה ורבי יוסי כי אמר למלתיה אמודבק למשקוף אמרה. ולפיכך שנאן רבי למר מאי דקאמר ולמר מאי דקאמר: \n",
+                    "<b>רבי יהושע אומר מטפח ולמטן כו'</b>. וכיוצא בזה מצאנו לו במשנה ט\"ו פ\"ט: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מקדח גדול של לשכה</b>. פירש הר\"ב כפונדיון האטלקי וכו'. עיין [מ\"ש] במשנה יב פי\"ז דכלים [ד\"ה כפונדיון]: \n",
+                    "<b>[*רום אצבעות על רוחב הגודל</b>. הרמב\"ם והר\"ש מהתוספתא]: \n",
+                    "<b>אלו הן שירי המאור חלון שסתמה ולא הספיק לגומרה</b>. משום דלא הספיק לגמרה משכחת לה בכמה אנפי להכי תני אלו הן [לשון רבים] והכי איתא בתוספתא הביאה הר\"ש אלו הן שירי המאור חלון שהיא סתומה [*וז\"ל הרמב\"ם פי\"ד מהט\"מ [הלכה ג']. מאור שהתחיל לסתמו] ולא היה לו טיט לגומרה או שקראו חברו. או שחשכה לילי שבת. ע\"כ. כך נ\"ל: \n",
+                    "<b>חררוהו מים</b>. עיין לשון רש\"י שהעתקתי בספ\"ג: \n",
+                    "<b>מלא אגרוף</b>. פי' הר\"ב אגרופו של בן אבטיח וכו'. עיין במשנה יב פי\"ז דכלים [ד\"ה כמלא אגרוף]. [*וז\"ש הר\"ב של כל אדם מפירוש הר\"ש העתיק כן ואינו נכון וכי כל ראשי אדם שוים הם. וכן במשנה שכתבתי ליתא לתיבת כל. וכן הובאה בבכורו' פ\"ו ד' לז ואף הרמב\"ם פי\"ד מהט\"מ [הל' ב'] העתיק של אדם]: \n",
+                    "<b>ר\"ש אומר להביא את הטומא' אבל להוציא וכו'</b>. ל' הר\"ב ור\"ש פליג וסבר בין להביא בין להוציא. כולן שיעורן בפ\"ט כו'. וכ\"כ הר\"ש. ונראה ודאי דל\"ג אבל להוציא אלא ה\"ג ולהוציא כו' ואע\"פ שכתב הר\"ש. דעוד יש לפרש דה\"ק להביא את הטומאה ודאי נאמרו כל השעורים. אבל להוציא את הטומאה כולן בפותח טפח. וניחא האי פירושא אי קאי אמלא אגרוף. דאי אמלא מקדח. כיון דלהביא טומאה סגי בהכי כ\"ש להוציא כדאמרן בכמה דוכתי שדרך טומאה לצאת. ואין דרך טומאה ליכנס. ע\"כ. לא תידוק מינה דגירס' אבל להוציא כו' דכי נמי גרס ולהוציא שפיר מצי לפרושי דה\"ק אבל להוציא כו'. ומ\"מ אין למחוק גי' הספר דלפי' השני גיר' נכונה היא וכן היא גיר' הרמב\"ם. ומהר\"ם הגיה רש\"א להביא הטומאה ולהוציא הטומאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נתן את התקרה באמצע</b>. פי' תקרה של הבית אשר [בנה] בצד זה הבית. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולא מירקה</b>. פי' הר\"ב לא גמרה. כמו ומירק אחר שחיטה על ידו. בפ' א\"ל הממונה [יומא דף לב] הר\"ש: \n",
+                    "<b>או שפתחתו</b>. וכן העתיקו הר\"ב והר\"ש ובנוסחת מהר\"ם שפחתתו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לקנה</b>. פי' הר\"ב להניח שם קנה. וכ\"כ הרמב\"ם. וק\"ק דלמה יעשהו מפולש. והר\"ש כ' בשם הערוך שעושין חור בדלת להדליק בו את הנר ולהוציא מאותו החור קנה כו' ולשון מהר\"ם. להושיט ממנו קנה של גרדי לחברו: \n",
+                    "<b>ולאספתי</b>. פי' הר\"ב חרב כו' ויש לאורגים כו'. וכ\"כ הר\"ש. וניחא דיש לו ענין לקנה. אבל אכתי אין ענין לו ולנר. והראב\"ד [*בפי\"ד מהט\"מ] מפרש ע\"פ התוספתא דתני בה לקנה. ולאצבתי. ולנר. שכולם מענין [המנורה]. קנה קני מנורה. אצבתי מלקחים תרגום צבתהא. לנר כמשמעו. ולא ממנעי רבנן למכתב פ\"א תחת בי\"ת. [כמו] הפקר. הבקר ע\"כ. והכ\"מ כתב על זה שאינו יודע מה ענין לקנה מנורה בחור שבכותל הלא במנורה עצמה הם מונחים ע\"כ: \n",
+                    "<b>כל שהוא</b>. כשיעור תשמיש שרוצה לעשות בו. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>ולתשמיש</b>. פי' הר\"ב להצניע שם חפציו. וז\"ל הר\"ש חוץ מאלו שהזכרנו למעלה לקנה ולאספתי ולנר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ממעט ע\"י רובע עצמות</b>. נראה לפרש בכאן כדפירש\"י בריש מסכת נדה על יד מפקידה לפקידה. על כח מפקידה כו'. כמו פסול על ידו. ביבמות [דף צו]. ולא כפי' הר\"ב דהתם שמפרש אחר וכו': \n",
+                    "<b>פחות מכזית מן המת כו'</b>. כ' הר\"ב השתא הדר תנייה כו' לאשמועינן דממעט על ידי כל המטמאים כו'. כ\"כ הר\"ש. ומסיים א\"כ ליהדר וליתני פחות מעצם כשעורה ושמא הדר תנייה למחשביה בהדי שרץ ונבלה. ע\"כ. ומהר\"ם כתב דנ\"ל דלהכי הדר תנייה. דאיצטריך לאשמועינן דאם החלון גדול כל כך דלית בחד מינייהו כשיעור למעט בחלון. אלא בין שניהם או בין כל הנך דחשיב. כולהו מצטרפי למעט. ולא אמרינן דפחות מכזית מן המת ופחות מכזית נבילה מצטרפים לטמא כקל שבשניהם למגע ולמשא ולא ימעטו בחלון. קמשמע לן. דכל שטומאתו ושיעורו שוה מצטרפין. טומאתו ולא שיעורו. שיעורו ולא טומאתו. אין מצטרפין. כדתנן במעילה פרק קדשי מזבח [משנה ג] ע\"כ: \n",
+                    "<b>ופחות מכביצה אוכלים</b>. פי' הר\"ב שאין אוכל פחות מכביצה מטמא אחרים ולא מקבל טומאה מן התורה. וזה לשון הר\"ש תימה הא פחות מכביצה מקבל טומאה הוא כדתנן בפ\"ב במס' טהרות גבי אשה שהיתה כובשת ירק. דקתני אין בו כביצה הוא טמא והכל טהור. וא\"כ היאך ממעט את הטפח הא קתני סיפא דמתניתין זה הכלל טהור ממעט. טמא אינו ממעט. ולא מסתבר למימר משום דלא מטמא אחריני ממעט. ונראה דהיינו טעמא משום דמדאורייתא בעינן כביצה אפי' לקבולי טומאה. וכיון דמדאורייתא טהור ממעט והביא ראיה לדבר ע\"ש. והרמב\"ם אע\"פ שבפירושו כתב דפחות מכביצה לא יטמא טומאת אוכלין. בחבורו [פט\"ו מהט\"מ הל' ג'] <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כתב פחות מכביצה שאינן מוכשרים ומשמע דאילו מוכשרים אינו חוצץ וטעמא לפי שמקבל טומאה דאורייתא וכן מוכיח הכ\"מ בפ\"ד מה' טומאת אוכלין שדעת הרמב\"ם דמדאורייתא אין שיעור לקבל טומאה. וכ\"כ המזרחי פרשת שמיני. עמ\"ש עוד ברפ\"ב דטהרות [ד\"ה אין בו] ועמ\"ש בשם מהר\"ם בסוף פרקין: \n",
+                    "<b>והתבואה</b>. [*פי' הר\"ב] שהשרישה רחוק מן הכותל כו'. עיין בפי' הר\"ב בריש מתני' דלקמן [*ושיעור הריחוק מקום בפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ.) ג' טפחים. ושם הקשו התוס' ממתני' ה פ\"ח [דמכילתין]. אלו לא מביאין ולא חוצצין הזרעים והירקות המחוברים לקרקע חוץ מן הירקות שמנו במשנה א. ותירצו בשם ר\"ת דיש לחלק בין אהל לחלון. דלענין אהל להביא ולחוץ הרוח מנשבו ואינו עומד במקום אחד. ולפיכך לא נעשה אהל]: \n",
+                    "<b>וככי</b>. פי' הר\"ב קורי עכביש כו' ואני שמעתי כמין קורי עכביש נמצא בתוך הקנה כו'. לא ידעתי למה כתב כן מפי השמועה. והרי מפי הכתב היה יכול להעיד שכ\"כ בפי' הרמב\"ם. אבל בחבורו ספט\"ו מהט\"מ. כתב קורי עכביש. והראב\"ד כתב שהוא מה שבתוך הקנה כו'. כההיא עד שיוציא את הככיי דספי\"ז דכלים. והכ\"מ הליץ בעד הרמב\"ם דלכך לא פירש כההיא דכלים. לפי שאין דרך לשים בחלון מה שבתוך הקנה ועוד דלא שייך למימר בה שאין בה ממש: \n",
+                    "<b>ונבלת עוף טהור שלא חישב עליה</b>. ובכפרים. כדתנן במשנה ג פ\"ג דעוקצים. והעתיקה הר\"ב בריש טהרות. [*ועיין עוד שם בפי' הר\"ב]: \n",
+                    "<b>ולא הכשירה</b>. פי' הר\"ב שיבא עליה מים או א' משבעה משקין. [*השנויין במשנה ד פ\"ו דמכשירין]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולא כזית מן המת</b>. כתב מהר\"ם וז\"ל קשה מאי אצטריך למתני שאינו ממעט בחלון. פשיטא. דבלאו טומאה שבבית. איהו גופי' הכזית מביא הטומאה לבית שאצלו. ונ\"ל דאצטריך. כגון שהכזית מונח בכלי חרס המוטה על צדו. ופומי' לגו לצד הבית שהטומאה בתוכו וכלי חרס גופה לא ממעט בחלון. כיון דלא מבטל ליה. כדמשמע פרק לא יחפור. דכל מאי דלא מבטל ליה לא ממעט [וכמבואר במשנה ב פ\"ו] וסד\"א דהכזית ימעט בחלון שלא תבא טומאה לבית השני. וכשם שלא תבא שם טומאה שבבית זה. כך לא תבא שם טומאה דכזית גופי'. שהרי טומאתו יוצאה דרך פי הכלי לבית שהטומאה בו קמ\"ל. עכ\"ל. ודברי' תמוהים הן. [*ועי' מ\"ש בשמו בפ\"ט סוף משנה א ומשנה יב]: \n",
+                    "<b>ולא כביצה אוכלים</b>. לשון מהר\"ם תימה לי אמאי לא קתני ברישא. בהדי אלו ממעטים בחלון. כביצה אוכלים שלא הוכשרו. ובסיפא לתני אלו אין ממעטין. כביצה אוכלים שהוכשרו. כדקתני בנבלת עוף טמא שהכשירה. ושמא לא היה צריך לפרש דדבר פשוט הוא דלא מקבלי טומאה אא\"כ הוכשרו. והא דנקט בנבלת עוף טמא הכשר. אצטריך לאשמועי' דלא הוי כנבלת עוף טהור דלא בעי הכשר. ובת\"כ אצטריך למילפה מקרא. ובזבחים פרק חטאת העוף (זבחים ד' ע) מייתי לה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>[*ולא תבואה שבחלונות</b>. כן הגירסא בכל הספרים. ובמתני' דלעיל שבחלון והיה נ\"ל לישב קצת דר\"ל שבחלונות הרגילים להשריש כך ברוב חלונות ובזה מפרש התנא עצמו ההפרש שבין תבואה דהכא לדבמתני' דלעיל. אלא שבברייתא דפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ) קחשיב להחוצצין וקתני עשבים שתלשן והניחן בחלון. או שעלו מאיליהם בחלונות. ומפרשינן שעלו רחוק מהן. והיינו הך דמתניתין דלעיל]: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים הלבינה ממעטת</b>. כתב הר\"ב דסברי לא טמאו אלא גוש כו' לא העפר אפי' לאחר שגבלו. כלומר ועל ידי כן חזר להיות כמו גוש. ומ\"ש הר\"ב ושעור הגוש כפיקה גדולה של סקאים. עיין בזה מה שכתבתי במשנה יב פרק יז דכלים [ד\"ה כפיקה]. ומה שכתב הר\"ב שהוא כחותם המרצופים. כדתנן לקמן סוף פרק יז: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>חזיז מביא את הטומאה כל שהוא</b>. ודבר ברור הוא שאינו מביא. חלא מדבריהם. וכן כל כיוצא בהבאת הטומאה כזו. שאינה באהל טפח הבריא. אינו אלא מדבריהם. הרמב\"ם רפי\"ז מהלכות טומאת מת: \n",
+                    "<b>גבלית</b>. לשון הר\"ב מפ' בתוספתא כלי שמניקה מכאן ומכאן כו'. כך העתיקה הר\"ש. וכן הוא בתוס' שלנו ספט\"ו אבל הערוך כתב. וז\"ל גבלית פירוש אוצר. תניא בתוספתא איזו היא גבלית כל המעוקם מכאן ומכאן ומשייר מן האמצע: \n",
+                    "<b>שהוא גבוה מן הפתח ג' נדבכים וכו'</b>. או פחות מכאן. הרמב\"ם שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>זיז שע\"ג הפתח כו'</b>. כתב הר\"ב הכא מיירי שנסתם וכו' וכ\"כ הר\"ש ולפ\"ז לא שיביא את הטומאה לבית אלא שמביא את הטומא' שתחתיו אל הכלים אשר ג\"כ תחתיו וקמ\"ל דלא אמרינן דזיז שע\"ג הפתח בכל שהוא לכל דבר. אבל הרמב\"ם מפרש ע\"ג הפתח. ר\"ל שיהיה יוצא מהמשקוף ולהיותו למעלה מי\"ב טפחים יצטרך שיהיה בו פותח טפח: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יוחנן בן נורי אומר כו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כריב\"נ. וכ\"כ הרמב\"ם. והטעם פי' הכ\"מ [רפי\"ז מהט\"מ] דמאחר דמלתא דרבנן היא פסק כמותו דמיקל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלש אצבעות</b>. כלומר פחות מטפח. שהטפח ד' אצבעות: \n",
+                    "<b>טומאה תחתיו</b>. דוקא בזיז שהוא למעלה מי\"ב טפחים. הראב\"ד. וכתב הכ\"מ. כלומר שאילו לא היה למעלה מי\"ב היה מביא את הטומאה בכל שהוא. כמו שנתבאר. ופשוט הוא ע\"כ: \n",
+                    "<b>אכסדרה</b>. שהיא מקורה. כמו שכתבתי במ\"י פרק קמא דסוכה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי אליעזר אומר תחתיהן וביניהן טמא</b>. פירש הר\"ב אע\"ג דליכא טפח בעודף כו'. ול' הר\"ש דר\"א לטעמיה דאמר לעיל טומאה תחת הזיז הבית טמא. אע\"פ שאינו אוכל בפותח טפח ע\"כ. כלומר. וה\"נ מחמיר בשני זיזין זה ע\"ג זה. דהא לעיל פי' וביניהן פותח טפח. התחתון גבוה מן הארץ טפח. וא\"כ לאו בזיז שע\"ג הפתח מיירי. אלא אם כן נפרש גבוה מן הארץ פותח טפח לאו דוקא. דגבוה הרבה שהרי ע\"ג הפתח הוא. אלא דכדי להוציא מטומאה רצוצה. קאמר פותח טפח דבהכי סגי. אבל מפירושו דריש מתני' דלקמן אין נראה כן. ולהרמב\"ם ניחא דמיירי בזיז שע\"ג הפתח. שכך מפרש בהדיא בסוף מתניתין דלקמן. כמו שאעתיק בסמוך: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טומאה תחתיהן או ביניהן תחתיהן וביניהן טמא על גביהן כנגדו עד הרקיע טמא</b>. נ\"א. וכן היא גירסת הר\"ב. ומ\"ש הר\"ב ולא ע\"ג פותח טפח. כלומר בין התחתון לעליון. ומשום כך בוקעת ויורדת. אבל גי' הספר היא גי' הרמב\"ם. וכתב ואשר ראוי שלא תטמא גם כן תחתיהן להיות בתחתון פותח טפח. והוא גבוה מן הארץ גובה רב. לפי שהמאמר הוא בזיז והוא כמו שקדם. וגם הר\"ש כתב ואית דאמרי טומאה תחת התחתון [התחתון] בלבד טמא. טומאה ביניהן או ע\"ג העליון. כנגד הטומאה עד לרקיע טמא. ולגירסא זו הוי פירושא דאין ביניהן פותח טפח בין שני הזיזין. אבל תחת התחתון איכא פותח טפח ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין בהן פותח טפח</b>. פי' הר\"ב שהזיזין אין ברחבן טפח. לדברי הר\"ש שכתב לעיל במשנה ה דר\"א לטעמי' וכו'. כמו שהעתקתי לשונו שם. מתניתין דהכא דלא כוותיה. אלא כרבי יהושע: \n",
+                    "<b>וכן שתי יריעות שהן גבוהות מן הארץ פותח טפח</b>. וכן בכל החלוקות השנויות לענין הזיזין: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>סגוס עבה כו'</b>. כתב הר\"ב הך מתניתין פירשנוה לעיל כו'. מיהו התם לענין נתונין תחת הסדק והכא לא בהכי מיירי. אלא כשסגוס. או הבגדים מונחים זעג\"ז. וטומאה רצוצה תחתיהם. א\"נ ביניהם. שכ\"כ הרמב\"ם. ועכשיו מצאתי למהר\"ם שכתב. וז\"ל סגוס עבה וכופת עבה אע\"ג דתנינא חדא זימנא לעיל פרק יא. נ\"ל דאיצטריך. דמההיא דלעיל לא שמעינן לה. דה\"א התם הוא דקאי אבית שנסדק ואכסדרה שנסדקה. דאמרינן טומאה בצד זה כלים שבצד אחר טהורים. ואמרינן עלה נתן את הקנה בארץ. אינו מביא את הטומאה. עד שיהא קנה גבוה מן הארץ פותח טפח. ואהא קתני סגוס עבה וכופת עבה כו'. כלומר אם סגוס עבה או כופת עבה. מונח בארץ כנגד הסדק. אין מביאין את הטומאה מצד זה של הסדק לצד אחר. וסד\"א התם הוא דאין מביאין את הטומאה דתרתי לא אמרינן לומר רואין כאילו ניטל תחתית של הסגוס ושל הכופת ונשאר צד העליון שבהם והוא גבוה טפח. ואז נימא גוד אסיק צד העליון לסתום הסדק. דהיינו תרתי. לומר קליש. ולומר גוד אסיק. אבל הכא אמרינן כגון סגוס וכופת שהן גבוהין מן הקרקע פחות מטפח. וטומאה תחתיהן בצד זה וכלים מצד אחר תחתיהן. סד\"א נימא קליש כאילו ניטל מקצת עוביין של מטה. ויביאו הטומאה על הכלים. קמ\"ל. דאפילו קליש לחודיה לא אמרינן. ולא זו אף זו קתני. ברישא אשמועינן דתרתי לא אמרי'. והדר אשמעינן הכא דאפי' קליש לחודיה לא אמרינן. עכ\"ל. וכתב הראב\"ד בפי\"ז מהט\"מ [הלכה ד'] שההפרש שיש בין סגוס עבה ולקפולין זו על זו. ולטבלאות של עץ מונחות זו על גבי זו. שהסגוס הואיל וכלי אחד הוא אין רואין הצד העליון אע\"פ שגבוה מן הארץ טפח שיהא כאהל ויטמא מה שתחתיו באהל אלא נדון כטומאה רצוצה ובוקעת כנגדו ולא יותר. אבל כשהוא שני כלים אע\"פ שדבוקים זב\"ז. העליון שהוא גבוה טפח מן הארץ נעשה אהל ומביא. וכן הטעם לאדם שהוא נתון (על) [צ\"ל באהל] המת [כדתנן במ\"ג פי\"א] לפי שהוא חלול נעשה כשתי טבלאות. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ואם היו של שיש טומאה בוקעת וכו'</b>. כתב הר\"ב לפי שהן נחשבות כארץ. וז\"ל מהר\"ם הוי להו כגל של צרורות המונח באויר או גל של עפר. דטומאה וכלים תחתיו טהורין. [*כדלקמן משנה זיז. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*טמא טומאת ז'</b>. כתב הר\"ב. ואע\"ג דתנן וכו'. ואי משום חבורים נמי ליכא. דהוי דיקרב בדיקרב לדיקרב. כמ\"ש הר\"ב בר\"פ דלקמן. דאין טמא אלא טומאת ערב. וא\"ת והתנן בפרק במה מדליקין כל היוצא מן העץ. אינו מטמא טומאת אהלים וכו'. ל\"ק דההיא לשיהא האהל טמא בעצמו אף לאחר שהוציאו המת מתוכו. והכא בעוד שהמת בתוכו דהוי כמלא טומאה. ועיין בפ\"ז משנה ב [בפירוש הר\"ב] ור\"פ דלקמן בד\"ה וטמאוהו כו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והן נוגעות זו בזו בפותח טפח</b>. משום סיפא נקט נמי ברישא בפותח טפח דלגופיה לא אצטריך. דכיון דתחת עצמה אינה מביאה הטומא'. אלא בוקעת ועולה כו'. כ\"ש שאינה מביאה אל החבית שאצלה ואפי' נוגעת בפותח טפח: \n",
+                    "<b>טומאה בוקעת ועולה כו'</b>. כתב הר\"ב אבל מה שבתוכן טהור. ולהרמב\"ם שכתבתי בכמה דוכתי בפרק כוורת. אף מה שבתוכו כשהוא כנגד הטומאה. נמי טמא: \n",
+                    "<b>אבל אם היו טמאות כו'</b>. כתב הר\"ב שאין התחתונות סותמות כו'. מידי דהוה אקפולין כו'. והתחתונה כמאן דליתא דמי. ואותה שעל גבה מביאה הטומאה לכל מה שתחתיה ובוקעת ועולה כל כנגדה עד לרקיע. כדפירש לעיל פרק כוורת. דאדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר. ולהכי הוו אהל להביא את הטומאה. לכל מה שתחתיהן. וכמאן דמלי טומאה כל מה שתחתיהן דמי וחוזרת ובוקעת למעלה כנגד כל החבית. דאין נעשים אהלים להפסיק בין הטומאה. והא דנקט תחת כולן טמא. ולא נקט למעלה מהן. נ\"ל משום דבטהורות נמי שגבוהות טפח איירי. דחוצצות בפני הטומאה דאיירי בחבית של שייטין [*דמתניתין ג פרק ב] [דכלים] וכיוצא בהן שהן סתומין וטהורים לגמרי ודמו לטבליות של שיש דלעיל ולא לכלים הטהורים העשוין לקבלה. דנעשים אהלים לטמא ולא לטהר. ע\"כ ל' מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כלים שבחצץ טהורים</b>. פי' שאחורי החצץ. אבל שבתוך החצץ צריך שיהיה שם פותח טפח. כמ\"ש הר\"ב במשנה ו. כך נ\"ל. ושוב מצאתי שכך כתב מהר\"ם. והנאני: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שארצו של בית כמוהו עד התהום</b>. ולשון ספרי כל אשר באהל. לעשות קרקע הבית כמוהו. הרמב\"ם. [*ועיין מ\"ש במשנה ז פרק ג]: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>בית שמלאהו עפר</b>. ה\"ג בספרים. ובנ\"א תבן והכי מייתי לה בפ\"ז דעירובין ד' עח. ובפ\"ק דסוכה ד' ד. אבל כתבו התוס' דמשום דמייתי לה אתבן. טעו להגיה הספרים תבן במקום עפר: \n",
+                    "<b>ובטלו כו' טומאה בוקעת כו'</b>. דאילו לא בטלו הרי הוא כשאר חפצים המונחים באהל כדלעיל. ובגמרא פ\"ז דעירובין רמי מהכא אדתנן התם חריץ שבין שתי חצירות כו' מלא עפר או צרורות מערבין אחד. ואין מערבין שנים. ואפי' בסתמא משמע דמתבטל. ומשני רב אשי בשלמא חריץ למיטיימיה קאי. אלא בית למיטיימיה קאי. וש\"מ דנ\"א דגרס הכא בטלו. דמשמע מסתמא בטלה. ליתא כלל. אבל הרמב\"ם העתיק בטלו. ופי' דר\"ל בטל דין הבית ואם היה בתוך זה העפר. כלים. ובמקום אחר ממנו טומאה הנה לא תטמא אלו הכלים באהל. שדין האהל כבר בטל להיות בית [נהרס] ע\"כ. וצריך עיון סוגיא דעירובין ודסוכה וגם דבריו שבחבורו פ\"ז לא הבינותי שכתב שם וז\"ל בית שמלאו עפר. או צרורות. הרי זה בטל אצל הבית. והרי הוא כגל של עפר או צרורות. ואם היתה טומאה בתוך העפר בוקעת ועולה וכו'. וצ\"ע [*ועיין בפרק ד דמקואות משנה ג]: \n",
+                    "<b>[*טומאה בוקעת כו'</b>. כתב הר\"ב אם יש כו' הרי הוא כקבר סתום כו'. כדתנן ברפ\"ז]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חצר הקבר</b>. איזהו חצר הקבר זו הגת שהמערות פתוחות לתוכה. תוספתא הביאה הר\"ש. ובספ\"ו דב\"ב מפורש ג\"כ שהחצר הוא כמו גומא יורדין לתוכה והמערות פתוחות לתוכה: \n",
+                    "<b>טהור עד שיהא בו ד\"א</b>. פי' הר\"ב כל זמן שיש בה ד\"א טהור העומד בה. וצריך לומר דאזיל בשידה תיבה ומגדל. דאל\"ה כיון שיש ד' מערות לד' רוחות כבר נטמא כשהלך על הקברות שבמערות. כ\"כ הרשב\"ם והתוס' בפ\"ו דב\"ב דף קא. ומ\"ש הר\"ב וה\"מ חצר הקבר כו' אבל מת בעלמא תופס כו'. בפ\"ח דסוטה דף מד דייקי' הכי. מדאצטריך למתני העומד לתוכה טהור. ש\"מ ה\"מ חצר הקבר דמסיימי מחיצות כו' וטעמא פירש\"י דחכמים גזרו שיהא המת מטמא כל הנכנס בד' אמותי. כדי שלא ירגילו אוכלי טהרות ליקרב לו. ויהא סבור שלא האהיל. ויש לחוש שמא יפשוט ידו ויאהיל. ולאו אדעתיה. אבל חצר הקבר דכיון דמערה חלוקה הימנה. ומחיצותיה נכרות. לא גזור רבנן במתים שבתוכה שיתפסו ד' אמות סביבותיהם לצד המערה דכי גזור רבנן ד' אמות. במת המוטל באויר. וכגון למעלה אצל גג המערה כדי להרחיק את האדם מלהאהיל על הטומאה. אבל כאן יש היכר. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ואם אין שם אלא שלש מערות כו'. צ\"ע טעמא מאי [*והר\"ש הביא תוספתא ששנויה כך. ופירשה דהיינו כמסקנא דסוטה. ואם באנו להשווינה למסקנא דסוטה לא דק הר\"ב כלל. דהתם מסקינן אדברי ב\"ה בד\"א שפתחה מן הצד אבל פתחה מלמעלה ארבע אמות] ופירש\"י הטעם דכשעשוי לחצר מדרון [צריך] לצאת דרך צדדים. איכא למימר כיון דלא גזור רבנן ארבע אמות במחיצות ניכרות סגי להו להא [חצר] בד' טפחים. והעומד בה הרי זה טהור שאין לנו במה לטמאו. דא\"צ לטפס ולעלות שיפשט זרועותיו ויאהיל כנפיו על חלל הפתח. דכי נפיק מידדי ונפיק נשמט ונמשך לו מן הפתח של מערה לצד פתח של חצר ויוצא לו. אבל כשחצר מוקפת מערות מד' רוחותיה ואינה פתוחה בשום רוח דהשתא פתחה מלמעלה. אי אפשר דלא מאהיל כיון דאינו אלא ד' טפחים א\"א לו לפרוש כנפיו ולטפס ולעלות. אלא א\"כ האהיל על חלל הפתח. ע\"כ. [*והשתא פירוש התוספתא בכל שהוא היינו ד' טפחים דמתני' וקרי להם כ\"ש. [שהוא] שיעור מועט החשוב בשאר דוכתי. וא\"כ היאך מפרש הר\"ב ואם אין שם אלא ג' מערות כו' דאדרבה משנתינו דוקא בהכי מיירי. ומש\"ה ס\"ל לב\"ה דסגי בד\"ט והיינו כל שהוא. ודוחק לומר דהר\"ב על דברי ב\"ש מהדר. וכמו שהוא קאי בדברי ב\"ש. דקשיין תרתי חדא וכי טעמא דב\"ש אתי לאשמעינן. ותו דה\"ל לפרש כ\"ש שהוא *) ב\"ש ועוד בה שלישיה מנליה לפרש כן אדברי ב\"ש. אלא ודאי שהר\"ב אין לו פירוש בב\"ש. אלא כמשמעו. וקאי אדברי ב\"ה. ואין טעם בדבר. ומ\"ש הר\"ב ובלבד שלא יגע במשקוף. תוספתא. ופירש הר\"ש דקי\"ל [בספי\"ב] טומאה בבית הנוגע בשקוף טמא] ולהרמב\"ם פי' אחר ואין להאריך: \n",
+                    "<b>עשה ראשה גולל לקבר</b>. לשון הר\"ב. והרי היא עומדת על הקבר כמו אילן. כ\"כ הרמב\"ם פ\"ו מהט\"מ [הלכה ה']. והקשה הראב\"ד. דא\"כ היינו עומדת. אלא סיפא שהקורה שוכבת בקרקע וראשה נכנס לתוך הקבר נעשה לו גולל. ורישא הטעם בזמן שהיא עומדת או מוטה על צדה וסומכת על הקבר. כל הקורה צריכה לראשה התחתון שהוא גולל לקבר. לפיכך כל שהוא כנגד הפתח של קבר טמא. אבל כשהיא שוכבת אינו כן לפיכך מה שעתיד לקוץ אינו חבור. ע\"כ. כלומר דמוטה על צדה אינה שוכבת ומוטלת לארץ. אלא מוטה בהטייה וזקופה קצת שנסמכה על הקבר במקצתה. וקצתה האחר זקוף ועולה. והכ\"מ הליץ בעד הרמב\"ם שהוא מפרש דעומדת ומוטה על צדה. תרוייהו כשהקורה מוטלת לאורך הקבר. אלא דעומדת היינו שהטילה על הקבר לרחבה. וקתני שאם היתה ארוכה. או רחבה יותר מהקבר. אין טמא אלא כנגד הקבר דוקא והשאר טהור. לפי שא\"צ לגולל. אבל כשהעמידה על הקבר כמו אילן. אע\"פ שמתוך שכולה עומדת על פתח הקבר היה ראוי לטמא כולה אפי' כשעתיד לקוץ. מתוך שא\"צ לגולל ממנה אלא קצתה. לא טימאו ממנה. אלא עד ד' טפחים. והוא שעתיד לקוץ. ע\"כ. ודוחק לפירושו מאי דקרי עומדת כשמוטל על הקבר לרחבה. ולכן נראה לפרש דעומדת הוא שעומדת זקופה. ואיכא בין רישא לסיפא. דברישא שעומדת על עמדה על שרשה. ושם היא עבה ורחבה ויוצאת חוץ מהקבר בצדי הרוחב של הקבר. וקאמר דאין טמא הנוגע באותן הצדדים. כיון שאינן כנגד הפתח. וסיפא עשה ראשה גולל. היינו שנתהפכה ועומדת על ראשה. ושם היא צרה. ואינה יוצאת חוצה לצדדין. וקמ\"ל. דאין טמא בארכה אלא עד ד' טפחים ופשיטא דברישא נמי כי קתני עומדת ה\"מ לאשמועי' הא דאין טמא אלא עד ד' טפחים אלא כיון דאיכא למשמע התם. דאין טמא מן הצדדין שלא כנגד הפתח סגי ליה בהכי. וקמ\"ל השתא הא דעד ד' טפחים בגוונא אחרינא. וממילא שמעינן דה\"נ בעומדת על שרשה. דאין טמא אלא עד ד' טפחים. דודאי דלא שנא. וכן ג\"כ אי משכחת בעשה ראשה גולל דאפ\"ה יוצאת חוץ לצדדי הקבר. כגון שהקבר צר מאוד. שהוא קבר של נפל. או שהקורה עבה גם בראשה. דאה\"נ דטהור הנוגע בצדדים היוצאים חוצה. אלא שדברו בהווה ורגיל להיות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הנוגע בה</b>. פי' הר\"ב כל זמן שהוא גולל. לא שתטמא בהיותה חלק מהקבר. ואם יגע בה כאילו [נגע בקבר]. אבל היא תטמא במגע כל [זמן] שהוא על הקבר. וכאשר הוסרה מן הקבר נשארה טהורה. הרמב\"ם. ובמשנה ז פ\"ק דעירובין מפרש הר\"ב דאף לאחר שפירש מטמא. והוא מלשון רש\"י דהתם. ועיין מ\"ש עוד לעיל פ\"ב משנה ד [ד\"ה הגולל]: \n",
+                    "<b>בהמה</b>. שכפתה. הרמב\"ם פ\"ו מהט\"מ [הלכה ד']. וטעמו פי' הכ\"מ. משום דאל\"כ הרי היא הולכת לכאן ולכאן. ואין כאן גולל. [*ובסוכה בפ\"ב דף כג אמרי' טעמא הכי. אדאמר ר\"מ שאין עושין אותה דופן לסוכה. וגם שם אמר ולא גולל לקבר]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המאהיל על המת והנוגע בכלים טמאין</b>. פי' הר\"ב טומאת שבעה מטעם חבורין. כגון דבשעה שנגע כו'. וכ\"כ הר\"ש. ובר\"פ דלקמן [סד\"ה על האדם] מפרשים דא\"נ שלא בחבורים. ושם אפרש בס\"ד. והרמב\"ם כתב וז\"ל כבר קדם לך בפרק הראשון מזאת המסכת שהאדם כאשר נטמא במת ונגע בכלים יטמא אותן טומאת שבעה. ולזה כאשר נטמא אדם במת אם נגע בו או האהיל עליו. ואח\"כ נגע בכלים. הנה אלו הכלים טמאים אבל אם נגע במת או האהיל עליו. עוד האהיל על הכלים. הנה לא יטמא אותן. לפי שטמא מת אינו מטמא באהל. אמנם יטמא במגע. אם לא שהאהיל בידו אחת כו'. ועיין [מ\"ש] ספי\"א [מ\"ט ד\"ה והמנורה]: \n",
+                    "<b>הנוגע במת ומאהיל על הכלים טהורים</b>. כתב מהר\"ם. ואע\"ג דהאדם טמא דכולן מביאין טומאה על עצמן בכ\"ש מיהו אינו מביא את הטומאה בפחות מטפח. ע\"כ: \n",
+                    "<b>אם יש בידו פותח טפח</b>. לפי שקטן בן יומו מטמא טמא מת [כדתנן במשנה ג' פ\"ה דנדה] ואפשר שיהיה נער קטן הרמב\"ם. וכלומר דפותח טפח באדם בינוני משערינן: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כל המטלטלין</b>. נקט מטלטלין. משום שלא גזרו טומאת אהל בעובי המרדע. אלא על האדם הנושאן. אבל בפותח טפח. אפי' במחוברין נמי מביאין את הטומאה. דדוקא זרעים וירקות לפי שאין בהם ממש. קתני [במשנה ה פ\"ח] דלא מביאים ולא חוצצים. דהוי כמו כפת הברד והשלג [והכפור] והגליד והמלח אבל אילן המיסך על הארץ קתני התם [במשנה ב] דמביא את הטומאה. תוס' פ\"ק דשבת [סוף] דף טז [ד\"ה כל המטלטלין]: \n",
+                    "<b>אקפח את בני</b>. פי' הר\"ב שבועה היא אקפח את בני אם אין דבר זה אמת שהלכה זו מקופחת. וכענין זה מצינו במקרא [בראשית מב] חי פרעה אם תצאו מזה כלו' שלא תצאו מזה. תוס' שם [ד\"ה אקפח]. וכתב רש\"י מצטער היה על תורה המשתכחת ומקלל את עצמו אקפח כו': \n",
+                    "<b>וטמאוהו משום כלים המאהילים על המת</b>. פי' הר\"ב דלא בעינן פותח טפח אלא להביא את הטומאה תחת ראשו השני. להביא הטומאה על אחרים. רש\"י [שם]. ומ\"ש הר\"ב וטמאו את האיכר או מטעם חבורין. ומרדע בר קבולי טומאה הוא. דאין דינו כפשוטי כלי עץ דהא יש בו דרבן של מתכת בראשו האחד. ובראשו השני יש בו חרחור. כדתנן בפכ\"ה דכלים [משנה ב]. כ\"כ הר\"ש. וכך היא שטת התוס' דבמסכת שבת פ\"ק [דף יז ד\"ה ועל שאר] ואזלה לשטת ר\"ת וסיעתו. דהא דאמרינן. חרב הרי הוא כחלל [*וכמ\"ש (הר\"ב) [הר\"ש] בפ\"ק משנה ב] דוקא חרב ודומיו שהוא כלי מתכות. אבל שאר כלים לא. אא\"כ שהם בחבורין שבשעה שנגעו במת נגע בהם האדם. וכמ\"ש הר\"ש ברפ\"ק והוא שטת הראב\"ד ג\"כ בפ\"ה מהט\"מ [הלכה ג']. וכתב הר\"ש. ומיהו [אי] אמרי' חרב הרי הוא כחלל לטמא אחרים באהל [וכן דעת הר\"ב בהדיא גבי מנורה בדות בספי\"א] [ד\"ה והמנורה] היה האכר ראוי ליטמא משום דמרדע מאהיל עליו דמטמא באהל. ולישנא משמע דלאו מתורת אהל טמאוהו. ועוד דאי מטעם אהל מאי קאמר ר\"ע על האדם הנושאן בעובי המרדע. כלומר שיש בהיקפו טפח. אפילו בכ\"ש טמא מדאורייתא. דחרב הרי הוא כחלל. ועץ המשמש את המתכות טמא כדין מתכות. כדמוכח פי\"ג [דכלים משנה ו] ומ\"מ אפשר דכאן לא היה דרבן. בתוך המרדע ולא חרחור. ומרדע מקבלי כלי עץ הוא. שדרבן מיטלטל ודרך להסירו. כדאמרינן בחגיגה [דף ג ע\"ב] וכו' ע\"כ. ולפי מ\"ש בסוף פי\"א [ד\"ה שם] בשם הרמב\"ם. לא קשיא. דאין חרב כחלל לטמא במשא ובאהל. אלא למגע בלבד. וא\"ת ומאי חיבורין איכא הכא. דהא והאהיל צדו אחד תנן. לא קשיא דכל דבר המאהיל על המת הרי הוא כנוגע ומחובר בו. וכי הא דתנן בפ\"ק משנה ג. אין האהל מתחשב. ומ\"ש הר\"ב או משום דה\"ל כלים שנגעו כו'. כדתנן בפ\"ק [משנה שם]. וכ\"כ ג\"כ הר\"ש. וזה לשטת הר\"י מסמפונט. שכתב הר\"ש ברפ\"ק דלאו דוקא חרב הרי הוא כחלל. דה\"ה לכל הכלים וכן היא שיטת הרמב\"ם [בפ\"ה דהט\"מ הלכה ג'] והלכך הכא אע\"ג דכלי עץ הוא יש לו דין כלים שנגעו כו'. ואפילו בלא חיבורין. מה שאין כן לר\"ת וסיעתו דלדידהו כלים שנגעו וכו' דבפרק קמא. דוקא בכלי מתכות. ולשטה זו דאף כלי עץ יש לו דין חרב כחלל. הדרא קושית הר\"ש לדוכתה. דהיה האיכר ראוי לטמא משום דמרדע מאהיל עליו כו'. לדעת הר\"ב דספי\"א דאמרינן חרב כחלל אף לטמא באהל. וצריך עיון. ועוד לא דק הר\"ב. דהואיל וברפ\"ק [משנה ב] כבר סתם כדברי הרמב\"ם דחרב כחלל לאו דוקא חרב שהוא כלי מתכות. אלא ה\"ה לכל הכלים. לא הוה ליה לכתוב בכאן מטעם חבורין. וכ\"ש בסוף פרק דלעיל. דלא כתב אלא דוקא בחיבורין. אלא אגב שיטפיה העתיק דברי הר\"ש כולם ולא דק. ועיין עוד בסמוך. גם אתי תלין משוגתי שבפ\"ז דנזיר משנה ג [ד\"ה וכלים]. העתקתי דברי הראב\"ד דבפ\"ז מהל' נזירות שכתב שאין טומאת שבעה לאדם בכלים אלא בחיבורין. ומדבריו השבתי על טענת רבינו חיים כהן איזהו בית אשר תבנו לי כו'. וכל זה מפני שראיתי שם שגם הכ\"מ הסכים עם הראב\"ד ולא עוד אלא שכתב שגם דעת הרמב\"ם כדברי הראב\"ד. ולא דקדקתי אחריו לרדת שם לסוף דינים הללו. אבל עכשיו עין בעין נראה. שהראב\"ד עצמו כשאמר כן בהל' נזירות. לא אמר אלא בכלי שטף. ולא בכלי מתכות. דבהדיא כתב בפ\"ה מהל' טמא מת [הלכה שם] דבחרב שלא בחבורין ובשאר כלים בחבורין. וכמ\"ש לעיל בשמו. וא\"כ ז\"ש הכ\"מ בהלכות נזירות [פ\"ו הלכה ח'] וז\"ל. מי הגיד לאדונינו הראב\"ד שהרמב\"ם סובר שלא בחיבורין מטמא כו'. הנה הודאת פיו של הרמב\"ם הגיד לו. שבפ\"ה מהט\"מ משוה כל הכלים לדין א'. וכיון דבחרב לכ\"ע אין צריך חבורין. א\"כ להרמב\"ם הכל א\"צ חבורין ועל שאר הכלים השיגו הראב\"ד. והואיל וכן. גם טענת רבינו חיים כהן באמרו איזה בית אשר תבנו לי במקומה עומדת מצד כלי מתכות. שא\"צ חבורין לכ\"ע. [*אבל הרמב\"ן בפי' החומש פרשת חקת. כתב דאין החרב מטמא באהל. והעתקתי לשונו בנזיר [ד\"ה על אלו]. בס\"ד]: \n",
+                    "<b>על האדם הנושאן</b>. פירש הר\"ב זימנין אין עליו כי אם טומאת ערב שבגדו מפסיק כו' והוו ליה דיקרב בדיקרב לדיקרב. וכ\"כ הר\"ש וכלומר שכיון שזה האדם טמא עכ\"פ טומאת ערב. דמדאוריי' יקרב בדיקרב טמא טומאת שבעה. כדילפינן בפ\"ב דעבודת כוכבים דף לז. דכתיב (במדבר י״ט:כ״ב) וכל אשר יגע בו הטמא יטמא. ומשמע ז' ימים כסתם טומאת מת. והא דכתיב (שם) והנפש הנוגעת תטמא עד הערב. מוקמינן שלא בחיבורין. ויקרב בדיקרב דטמא טומאת שבעה. היינו בחבורין. והשתא יקרב בדיקרב לדיקרב שהוא השלישי. הואיל ונוגע בטמא טומאת שבעה הרי הוא טמא טומאת ערב. משום והנפש הנוגעת. ואי איתא דאדם זה כשנושא המרדע על בגדו שעל כתפו. דלא לטמא לאותו אדם אלא טומאת ערב כדינו שהוא שלישי ובמחוברין איכא למטעי דלאו משום שלישי הוא שטמאוהו אלא מדין אהל. ואתי למימר כו'. ופירשו התוס' דפ\"ק דשבת [דף יז ד\"ה אר\"ע]. הטעם. לפי שאינו פשוט כל כך טומאה דבחבורין. ולפיכך יאמרו שטמא משום אהל. הואיל ויש בהיקפה טפח. ואתי למימר שאין באהל אלא טומאת ערב. לכך גזרו כו'. ודוקא בעובי המרדע שיש בה בהיקפה טפח. אבל בפחות מכן ליכא למטעי כלל שיהא משום אהל. ואע\"פ שלא ידעו טומאה בחבורין. לא יטעו. אלא ישאלו הטעם. וכתבו עוד דלא חלקו. ואפי' יהא מפסיק בינו לבין המרדע שלשה סודרים או ארבעה. ויהיה אדם רביעי. או חמישי או יותר. ואפילו אם המטלטלים פשוטי כלי עץ שאינם בני קבולי טומאה. דלא שייכא בהם טומאה בחבורין. עד כאן. ועיין מה שכתבתי בפ' בתרא משנה ו [ד\"ה על האדם]. [*ועיין בסוף פרק ט] והא דצריך לפרש דה\"ל דיקרב בדיקרב וכו'. היינו לשטת ר\"ת וסיעתו. דלא משכחת לה שיהא האדם הנושא המרדע טמא אלא ע\"י חבורין. אבל להרמב\"ם וסיעתו. הרי הוא טמא משום נוגע בלבד. דכלים הנוגעים במת וכלים בכלים השלישי טמא טומאת ערב. כדתנן בפרק קמא משנה ב. והיינו אפילו שלא בחבורין. וכדלעיל. וכבר כתבתי ג\"כ בריש פרק קמא. דלהרמב\"ם. הך קרא דוכל אשר יגע בו הטמא יטמא. טומאת ערב היא. ולא מיירי בטומאת חבורין: \n",
+                    "<b>[*בפותח טפח</b>. עיין מה שכתבתי בשם הרמב\"ם במשנה ו פרק יב [ד\"ה מביאה] בסייעתא דשמיא]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טמא</b>. ודלא כרבי דוסא דלעיל [ריש] פרק ג. דתנן מאהיל על כחצי זית וכחצי זית מאהיל עליו. רבי דוסא בן הרכינס מטהר. וחכמים מטמאין. הר\"ש: \n",
+                    "<b>נמצא מביא את הטומאה לעצמו כו'</b>. ולא לנוגע בו. כדתנן במשנה ב פרק ז בבבת כחצי זית מתוכו וכחצי זית מאחוריו וכו': \n",
+                    "<b>והסל</b>. כתב הר\"ב ובמס' כלים כו. פי\"ז משנה טז: \n",
+                    "<b>אם יש בסל פותח טפח טמאים</b>. דאדם שהוא מקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה. מהר\"ם. ועיין [מ\"ש] ריש פי\"ב [ד\"ה טמא]: \n",
+                    "<b>בין לעיר בין לדרך</b>. פירש הר\"ב בין לעיר הסמוכה לבית הקברות כו'. דאל\"ה מספיקא לא מחזקינן טומאה. גמ' פ\"ב דכתובות דף כ [ע\"ב]: \n",
+                    "<b>חדשות</b>. שאין זמן רחוק שלא היה כאן תל דאיכא למימר כיון דחדשה היא. אם איתא שנקבר שם מת מידכר דכיר ליה. רש\"י שם. ואע\"ג דמזכיר שאינו פשוט קודם. אשכחן טובא דכותיה בכמה מקומות במשנה. ולא קפדינן. אלא היכא דקאי אפלוגתא. כלומר על דברי מי שקדם לו [*שהל\"ל אחת זו שאתה מודה לי בו]. או דקאי אקרא. [*שיש לומר. א' זה שכתוב בפירוש בקרא] תוס' שם: \n",
+                    "<b>טמאות</b>. פי' הר\"ב מפני שהנשים קוברות שם נפליהם וכו'. וגם הרמב\"ם לא כתב אלא זה הטעם בלבד. וכן בתוספתא שהביא הר\"ש. אבל לא שזה הטעם קאי גם על קרובות לדרך. דהתם לא שייך למימר דעד חמשים אמה אזלא. דהיכא קיימא דמיניה אזלא. אלא בדרך טעמא אחרינא. וטעמא פשיטא הוא. כדאמר בגמ' דכתובות [שם] בשלמא דרך בית הקברות דזימנין דמתרמי בין השמשות [של ע\"ש] ומקרו וקברו בתל. והואיל וטעמא פשיטא הוא לא הוצרכו לפרשו: \n",
+                    "<b>שאין קרובה הימנה</b>. אבל אם יש קרובה הימנה. אפי' היא בתוך נ' אמה הוי כרחוקה וחדשה דטהורה דאם איתא דהלכה אשה יחידה לקבור. לא שבקה קרובה הימנה ואזלא להך. רש\"י שם: \n",
+                    "<b>שאין אדם זוכרה</b>. שאין אדם אומר זכור אני שלא היה כאן תל ובימי נעשה תל זה לכאן. רש\"י שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המוצא מת בתחלה וכו'</b>. משנה זו שנויה פ' בתרא דנזיר [משנה ג] וחד מינייהו אגב גררא. הר\"ש. וכבר הוספתי שם מה שראוי להוסיף בס\"ד. לבד ראה זה מצאתי עכשיו שבנוסחת מהר\"ם. נמחק בתחלה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בודק אמה על אמה ומניח אמה</b>. לשון הרמב\"ם פחות מה שיהיה בין קבר לקבר אמה אחת. ולזה כאשר ימצא זה המת השלישי קבור כמו שספרנו. ועזב לפניו אמה לפי שהוא פחות מה שימצא בין שני קברות [דאע\"ג דאין הלכה כר\"ש בסוף פ\"ו דבבא בתרא [דף קב] דס\"ל אמה בין כוך לכוך. היינו לענין דינא דמוכר ומקבל. אבל מ\"מ יש בנמצא כך] ויחפור באמה השניה לפי שפעמים יש שם קבר אחר ולא יצטרך לחפור על אורך הקבר כשיעור אורך אמה [אלא רוחב אמה] ג\"כ. והוא אמרו אמה על אמה לפי שאם יהיה שם מת יראה ואז [יצטרך] שיגלה מגופו. וכן [עד] עשרים אמה יעזוב רחב אמה ויחפור אמה על אמה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>אוכל בדמעו</b>. פי' הר\"ב אם כהן הוא אוכל בתרומתו לשון מלאתך ודמעך לא תאחר וכו'. וכך כתב הר\"ש וכן הרמב\"ם. וכ\"פ הר\"ב והר\"ש והרמב\"ם משנה ג פ\"ב דטהרות. אבל הראב\"ד בפ\"ט מהלכות טמא מת [הלכה ט'] פי' בדמעו ל' מדומע תרומה שנתערבה בחולין ולא בתרומה ודאי. ומ\"ש הר\"ב ואע\"ג דכהנים אינן רשאין לבדוק וכו' מכל מקום אי אתרמי כו'. וכ\"כ הר\"ש. אבל מהר\"ם כתב. דנראה לי דמיירי בעבד כהן. ואשת כהן. ובת כהן דאוכלים בתרומה. ולא הוזהרו על הטומאה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>והמפקח</b>. פירשתיו במשנה ו פרק ח דפסחים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מלקט עצם עצם והכל טהור</b>. פי' הר\"ב ואין להם תפוסה כו'. וכל שכן שאין להם שכונת קברות וטעמא פירש הר\"ש הואיל ולא נתקנה לקבר כדקאמר גבי בור ועי' במשנה ה פרק בתרא דעדיות: \n",
+                    "<b>המפנה קברו מתוך שדהו כו'</b>. בתוספ' המפנה קברו לרשות הרבים והלך לשם אחר [גי' הר\"ש אדם] מפנה עצם עצם. והכל טהור: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הרי זה עושה בית הפרס</b>. ועפרה מטמא במגע ובמשא ואינה מטמא באהל. כדתנן בפרק דלקמן מ\"ב וטומאת בית הפרס מדברי סופרים. הרמב\"ם סוף פ\"ב מהלכות טמא מת: \n",
+                    "<b>בית הפרס</b>. מה שכתב הר\"ב. מפי אחרים שמעתי על שם שפרסות כו'. אני מצאתי שפירשו כך התוס'. בסוף פרק ז דנדה [דף נז ד\"ה בית הפרס]: \n",
+                    "<b>מלא מענה</b>. פי' הר\"ב ממקום הקבר שהתחיל לחרוש בו וכו'. וכ\"כ הר\"ש. וכן כתב הר\"ב בספ\"ז דנדה. ודלא כשטת רש\"י שהחזיק בה הר\"ב בפ\"ק דתמורה מ\"ה: \n",
+                    "<b>מענה</b>. הוא הקו אשר יקוה אותו המחרישה על אורך השדה. אמר הנביא [ע\"ה] על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתם. הרמב\"ם. [*ואע\"פ שזה הפסוק בתהלים קכט. ולא נמנה ספר תהלים אלא עם הכתובים ברוח הקודש. אעפ\"כ לא נמנע הרמב\"ם לקראו נביא. כי גם רוח הקדש מכלל מדרגות הנבואה הוא. ואע\"פ שהמדברים ברוח הקודש אינם נביאים. אפילו הכי בקצת העתים יהיו נקראים נביאים. כמ\"ש הרמב\"ם בספר המורה בפמ\"ה מהחלק הב']: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר בית חמש</b>. וזה מאה וי\"א אמה וג' רביע אמה ברבוע בקירוב. הרמב\"ם. וכשתדקדק בחשבון שמסרתי לך בפ\"ב דערובין [משנה ה] משם תראה. וכן תעשה כל האמות לרביעיות ויהיו בין הכל תמ\"ז עם השלשה רביעיות הקדומים. וכשתכה אותם ותצרפם כאשר הראת לדעת משם. תמצאם קצ\"ט אלף תת\"ט רביעיות. הוא השטח כולו המרובע אשר גדרו וצלעו מאה י\"א אמה ג' רביעיות. וכשתוציא כל ט\"ז ממנו כי כל ט\"ז מאלו החלקים הן האמה בתשבורת זה השטח שחלקיו רביעיות. שכן ד' רביעיות הכאתם עולה ט\"ז כמבואר. ותמצא בזה השטח שנים עשר אלף תפ\"ח פעם ט\"ז ועוד אחד חלק מחלקי ט\"ז. וידעת ששטח חמשים על חמשים שהוא שטח הסאה שעולה ב' אלפים ת\"ק. שכן רבוע חמשים פעם חמשים. ויהיה א\"כ שטח חמש סאין. ה' פעם ב' אלף ת\"ק. שהוא י\"ב אלף ת\"ק הרי שלא יחסר לך כי אם י\"ב אמה פחות חלק אחד מחלקי ט\"ז בכל השטח הזה. והוא שאמר הרמב\"ם בקירוב: \n",
+                    "<b>על בורך המחרישה</b>. וכן גירסת הר\"ב והרמב\"ם. אבל מהר\"ם גורס עד בורך כו'. וכתב נ\"ל עד עומק בורך המחרישה שהיא נכנסת בקרקע ג' טפחים טמא העפר. וכדתנן לקמן פ' בתרא [מ\"ה] במטהר בית הפרס נוטל ממנו ג' טפחים. ולהכי קאמר הכא דעד עומק בורך המחרישה טמא. והיינו לענין העומק. ולאורך עד מקום שיצמחו ג' כרשינים. פירוש נותן רובע הקב כרשינין בקרקע ומגלגל המחרישה עליהם וכל שהיא הולכת. היא מוליכה הכרשינים עמה ויש מקום שמועטין. ע\"כ: \n",
+                    "<b>שלשה כרשינין</b>. דשיעור השעורה [*שמוליך המחרישה] ג' כרשינין. כדאמרינן בבכורות. הר\"ש. [*ולא מצאתי שם]: \n",
+                    "<b>זה בצד זה</b>. לא שמתחלה הם נופלים זה על זה. שהרי אין בנקב אלא כשיעור גרעין אחד. אבל בא לומר דשלשה יפלו זה בצד זה. ולא יותר. ולשון הרמב\"ם. ובלא ספק כי כאשר ישאר השארות [מועט] מאלו הגרעינים. הנה הם לא יפלו בצד אחד [אלא אחר נענוע] הרבה. אבל יהו הגרעינים בסוף המחרישה רחוקים קצתן מקצתן. ואמר כי כאשר יצמחו ג' גרעינין זה בצד זה שם יכלה בית הפרס. ע\"כ. ופירוש מהר\"ם כתבתי לעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*עד שם כו'</b>. כתב הר\"ב אפי' תוך שש אמות או חמש. ופי' הר\"ש אפי' תוך י' אמות או חמש. ונ\"ל שם ט\"ס [וצ\"ל ו'] ואכתי לא ידענא למה להו לכתוב ו' כיון דאפי' ה' סגי]: \n",
+                    "<b> רבי יהושע אומר פעמים עושה כו' כיצד חרש חצי מענה כו'</b>. כלומר. ואע\"פ שלא חרש בפעם אחד. כשהשלים חרישתו הרי נעשה בית הפרס. וכשחזר אחר כך והשלים עד מאה. נמצאת אומר שבית הפרס שהיה כבר עושה עוד בית הפרס והיא תשלום המאה. ולפי שאינו מיושב כ\"כ לכך אתא רב דימי בפ\"ק דתמורה [דף יג] לאסבר' לה בשלש שדות. דהשתא שייך שפיר. בית הפרס עושה בית הפרס. כיון דלשדה אחר הוא שעושה בית הפרס. וכמו שכתבתי בשם הר\"ש שם משנה ה [ד\"ה אין בין]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*מלטימיא</b>. פי' הר\"ב תפירה מלאה מתים כו' טמיא בלשון ארמי עצמות כו'. וז\"ל הרמב\"ם מלטמיא מורכב. מלא עצמות. ולפי' אני אומר של' הר\"ב ג\"כ מורכב מפי' הרמב\"ם ומפי' הר\"ש. שתחלת דבריו שכתב חפירה מלאה מתים. הוא מפי' הר\"ש. וכתב מתים טמונין הרבה יחד כמו שקצת [אומות] עושים חפירה וממלאים אותה מתים זה על גב זה. ע\"כ. ולדבריו טמיא לשון טמונה. ואע\"פ שהנו\"ן חסרה אין זה חסרון בשמו' ובפרט במורכבים. וגם יכולני לומר דטמיא לדבריו ענין טומאה. שהמתים טמאים. ולא הוצרך הר\"ש להעלותו על לשונו. כי באמרו מתים נודע שהם טמאים. ואיך שיהיה עכ\"פ לא נתכוין הר\"ש על עצמות ושיהי' טמיא בלשון עצם. וא\"כ ז\"ש הר\"ב כך. הוא מפי' הרמב\"ם. ואם לפירושו של הרמב\"ם לבד היתה כוונתו. ה\"ל לכתוב בתחלה ג\"כ עצמות במקום מתים. אלא שהרכיב שני הפירושים מבלי שום לב שאין פירושם שוה בפי' המלה. ומ\"ש [הר\"ב] דטמיא בלשון ארמי עצמות. כך כתב הרמב\"ם ומאמר החכמים. אנדרינוס שחיק טמיא ענינו שחוק עצמות ע\"כ]: \n",
+                    "<b>[*מצבירות עצמות</b>. פי' הר\"ב ממקום שהעצמות צבורות שם כלומר ואינם בחפירה אלא צבורים ע\"ג הקרקע וז\"ש הר\"ב אח\"כ ועל צבירת עצמות גלויים. וז\"ל הרמב\"ם בפ\"י מהט\"מ [הלכה ד'] או שהיו עצמות אדם צבורות ע\"ג קרקע ע\"כ ומה שהעתיק ומצבורת. וכן לקמן ומשדה. כן העתיק ג\"כ הר\"ש ז\"ל]: \n",
+                    "<b>וכן עובד כוכבים שחרש</b>. קבר בשדהו. הרמב\"ם פ\"י מה' טמא מת [הלכה ו']: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>שדה שאבד קבר בתוכה</b>. טמא במגע ובמשא ובאהל. כדתנן בפ' דלקמן משנה ג: \n",
+                    "<b>עלייה טהורה</b>. פי' הר\"ב ממ\"נ אם הקבר בתוך הבית כו'. ואל יקשה עליך מה שאמרנו בפ\"ז טומאה בתוך הכותל כל העליות שע\"ג אפי' הן עשר טמאות דהתם בכותל והכא תחת הכותל לפי שהבית הוא אהל על הקבר. והעליי' אהל אחר למעלה מזה האהל. הרמב\"ם בנא\"י. ומ\"ש הר\"ב ואם הקבר תחת אסקופת פתח הבית כו'. הנה המשקוף אשר לבית יאהיל עליו ויהיה [משקוף העליי'] אהל על אהל. הרמב\"ם. וכ' מהר\"ם נ\"ל דמכוון דקאמר לא אתא לאפוקי אלא אם פתח עלייה עודף על פתח הבית מכאן או מכאן אבל אם פתח הבית רחב הרבה יותר משל עלייה לכל צד ה\"נ עלייה טהורה לכל צד. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ועפר ח\"ל</b>. עיין בפי' הר\"ב במשנה ג פ\"ב: \n",
+                    "<b>כחותם המרצופין</b>. פי' הר\"ב שהוא שיעור הגוש לטמא. כדתניא בבכורות פרק הלוקח בהמה (בכורות דף כב) הר\"ש: \n",
+                    "<b>ולא חשו להם חכמים</b>. ובנוסחת ארץ ישראל מצאתי שנמחק חכמים. וגם הרמב\"ם בפרק י\"א מהט\"מ. לא העתיק. אלא ולא חשו להם משום טומאה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מזין על האדם כו'</b>. פי' הר\"ב כדי שיהיו טהורים מטומאה דאורייתא. וז\"ל הר\"ש שאם היו הבוצרים טמאים טומאה דאורייתא מיטהרין ממנה כו' ומשמע דהיינו אם היו טמאים דאורייתא. אבל הטהורים א\"צ להזיה כלל. ופשטא דמתני' לא משמע הכי. אלא פסיק ותני מזים כו' ושונים כו'. והראב\"ד בפי\"א מהל' טומאת אוכלין [הלכה ה'] כתב דיין היוצא מאלו הענבים שבבית הפרס. אינן טהורין לאוכלי טהרות. אבל הם ספק. ומפני מה מזין על הבוצרין. כדי שלא לטמא חולין שבא\"י בידים. לפיכך מטהרין אותן מטומאה ודאית. ע\"כ. והשתא ניחא קצת דלהכי פסיק ותני מזין כו'. לומר שצריכין טהרה מטומאה ודאית כי היכי דלא לטמויי בידים. אע\"פ שהן כבר טמאין מספק. אבל להרמב\"ם [שם] לעולם מזין כו'. אפי' על הטהורים ודאי. וכתב הטעם. כדי להכיר שאין מקילין בטומאת בית הפרס. אלא מפני שהוא ספק: \n",
+                    "<b>ואם נגעו אלו באלו כו'</b>. והר\"ב העתיק. אלו ואלו. ופי' הבוצרים נגעו באחרים כו'. וגם גי' הר\"ש. אלו ואלו. אבל כתב דאין לפרש שנגעו אלו ואלו בוצרים במקבלים. חדא דמלתא דפשיטא הוא. ועוד דא\"כ ה\"ל למתני אלו באלו. ומפרש ואם נגעו אלו ואלו כל הבוצרים נגעו בענבים. טמאים כל הענבים. כדתניא בתוספתא בצר בית הפרס זה. לא יבצור בית הפרס אחר ואם בצר טמא. אלו דברי ב\"ה. כלומר דחשבינן ליה [*זהו פי' המשנה] כטהור לגבי ענבים שבצר הוא. ולא לענבים שבצר חבירו [דה\"נ] נחשב [זהו [פי'] התוספתא] כטהור לענביס של בית הפרס זה. ולא לענבים של בית הפרס אחר. וכדפרישית בענבים שלא הוכשרו הכשר גמור. ונוגע בענבים שבצר חברו. דומה לנוגע בענבים של בית הפרס אחר. אע\"פ שהמקבלים מערבים הכל. דה\"נ מערבים של בית הפרס זה. בשל בית הפרס אחר. כיון דטהורים עכ\"ל. וזה שהקשה דמלתא דפשיטא הוא. לא קשיא דטובא קמ\"ל. דאע\"פ שנחשבם כאילו אינם מוכשרים ורשאין לבוצרן היינו כל עוד שהן בבית הפרס. אבל מכשיצאו חוץ לבית הפרס. יש להן דין הבוצר לגת שנחשבם מוכשרים. וז\"ל הרמב\"ם. ואמרו אלו הענבים בלתי מוכשרים כל זמן שיהיו בבית הפרס. וכאשר יצאו חוץ לבית הפרס הוסר ההכרח. ונשאר בהכשר. כמו שגזרו על בוצר לגת. ולזה כאשר יגעו הטהורים. אשר ישאו הענבים לגת [באשר] יבצרו אשר הם נטמאו טומאת בית הפרס. נטמאו ויטמאו הענבים שהם מוכשרים כמו שבארנו. ע\"כ. אך הוא העתיק בחבורו [שם] ואם נגעו אלו באלו: \n",
+                    "<b>ונותן לתוך הכפישה</b>. דבשעת בצירה הכפישה תחת האשכול ככלי ונופל בה. הר\"ש: \n",
+                    "<b>הכפישה</b>. פי' הר\"ב דלאו בת קבולי טומאה הוא. ועיין במשנה ו פ\"ה [בפי' הר\"ב]: \n",
+                    "<b>ימכר לשוק</b>. פי' הר\"ב דקנסינן ליה כו'. וכ\"כ הר\"ש. וכלומר שלא יוכל לבצרן בטהרה. אבל כשמוכרן לשוק ודאי דטהורין הן. שלא גזרו אלא על הבוצר לגת. וכדפי' הר\"ב במשנה ד פרק בתרא דטהרות. וכן פי' הרמב\"ם בכאן. כאשר יבצור לגת. הנה הוא מוכשר [ליטמא] אבל יבצור למכור לשוק לאכילה אשר אינו מוכשר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלשה בית הפרסות הן</b>. כתב הר\"ב שדה שנחרש כו'. ושדה בוכים. ולא היה ראוי למנות עמהם שדה בוכים. דטהור גמור היא. אלא משום דשייך בהו דין זריעה ונטיעה. קא חשיב ליה. הר\"ש: \n",
+                    "<b>החורש את הקבר</b>. הוא בית הפרס ששנינו בפירקין דלעיל שעורו מלא המענה. הר\"ש: \n",
+                    "<b>נטעת כל נטע</b>. שהנוטע אין דעתו לעקור. ואם תהיה הטומאה טמונה תחתיו. אין בכך כלום. הראב\"ד פ\"י מהט\"מ [הלכה ח']. והרמב\"ם [שם] כתב לפי שהשרשין יורדין למטה משלשה. ולמטה משלשה בבית הפרס טהור [כדתנן לקמן משנה ה] שהרי הקבר נפרס על פני כל השדה. ע\"כ. ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>[*התבואה</b>. היא חמשת המינים. הרמב\"ם]. \n",
+                    "<b>[*והקטניות</b>. הן הפולים והאפונים. [והעדשים]. הרמב\"ם]: \n",
+                    "<b>[*בשלש כברות</b>. כתב הר\"ב אבל טהורים הן. כלומר התבואה והקטניות. וכן כתב הר\"ש בהדיא. והתבואה והקטניות טהורים]: \n",
+                    "<b>[*ושורף את הקש</b>. פירש הר\"ב שמא יש בהן עצם כשעורה. וכ\"כ הר\"ש. והיה נ\"ל לפי שמפני שהקש והעצה רב ומסתבכין ביחד. אי אפשר לבדקן. אבל הרמב\"ם בפ\"י מהלכות טמא מת [שם]. מסיים שאם תתיר לו בהנייה. מוציאו למכרו. ונמצא מרגיל את הטומאה עכ\"ל]: \n",
+                    "<b>[*הקש</b>. פירש הר\"ב תבן וכו'. וכ\"כ הרמב\"ם. וקשיא לי דבכמה דוכתי תנן תבן וקש בשביעית סוף פ\"ח. ופ\"ט משנה ז. ובשבת פ\"כ מ\"ג וה'. ובב\"מ ריש פ\"ט. ועיין מ\"ש שם בב\"מ. והר\"ש כתב קש. הם השבולים ידות של תבואה עצה ידות של קטניות. ע\"כ]: \n",
+                    "<b>ומטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל</b>. ובנוסחת מהר\"ם ומטמאה במגע ובמשא. ואינה מטמאה באהל [*והיא גירסת הר\"ב. אבל הרמב\"ם בפירושו העתיק כגירסת הספר וכן בחבורו פ\"י מהט\"מ [הלכה ב'] כתב ועפרו מטמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שדה שאבד כו'</b>. כתב הר\"ש מסתברא דשדה שאבד ברשות היחיד דאורייתא בבקעה בימות הגשמים [כדתנן במ\"ז פ\"ו דטהרות] והא דאמרינן בכל דוכתא. דבית הפרס דרבנן היינו בנחרש. ואבד נמי ברה\"ר דרבנן. והחמירו בו יותר מבקעה בימות החמה [דתנן התם]. דהתם הטומאה ידועה במקומה. וליכא ספיקא אלא לזה שנכנס. אבל אבד הספיקא לכל אדם. ע\"כ: \n",
+                    "<b>נזרעת כל זרע</b>. כתב הר\"ב ה\"ג ברוב הספרים אבל בתוספתא קתני אינה נזרעת כל זרע וכן היא בעיני. דהיכי שרי לחרוש ולזרוע. הא קא מיטמא בהיסט. דבית הפרס מטמא במשא. הר\"ש. ומהר\"ם כתב נ\"ל דלא קשה. דהא אמרינן לעיל [מ\"ג] שדה שאבד בה קבר אינה עושה בית הפרס. הלכך ליכא למיחש ובזרעים לא חייש כמו באילנות. שהעולם תאבים לאכול הפירות. ור' יהודה דאסר בתוספתא בזרעים. דאפילו בזרעים גזר. א\"נ גזר זרעים אטו אילנות. ע\"כ. וגם הרמב\"ם [פ\"ח מהט\"מ הלכה ג'] גורס כגירסת הספר. ומפרש לפי שאין שרשי זרעים מגיעין עד לקבר. אבל אין נוטעין בתוכה. לפי שהשרשים מגיעין עד למת: \n",
+                    "<b>ומטמא</b>. מהר\"ם גורס ומטמאה [*וכן הוא גירסת הר\"ב. והרמב\"ם העתיק בפירושו כגירסת הספר. וכן בחבורו [ריש] פ\"ח מהט\"מ כתב עפרה מטמא כו']: \n",
+                    "<b>ומטמא במגע ובמשא</b>. כבית הפרס שמא נדוש הקבר בה ויהיו עצמות כשעורה בתוך עפרה. הרמב\"ם רפ\"ח מהט\"מ. וניחא השתא דמיקרי בית הפרס. לפי ששייך בו ג\"כ פרושת העצמות. וא\"נ פריסתם ושבירתם. והתוספות נדחקו בכך בסוף פ\"ז דנדה [דף מ ד\"ה בית הפרס]: \n",
+                    "<b>ובאהל</b>. לפי שאולי [על] זה הקבר האהיל. כאשר לא נודע מקומו איה. אבל ידענו באמת שבזה השדה קבר וכבר היתה בו טומאה קבועה. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא נטעת ולא נזרעת</b>. פי' הר\"ב במ\"ק בגמרא [ד' ה] מפרש דמשום יאוש בעלים נגעו בה דכיון שכן הוא כו'. פי' כיון שכך הוא דרך זה השדה שבוכים בו. סוף שמתיאשים כו'. אבל לא שודאי מתיאשים. והיינו דכתב ודוקא שנתיאשו כו'. ודברי הר\"ב הן דברי הר\"ש. ועיין מ\"ש במ\"ז פ\"ו דב\"ב [ד\"ה ושלו] וכתב הכ\"מ בפ\"ח מהט\"מ [הלכה ד'] דקשה שלפי זה אינו ענין לטומאה ולא היה לתנא לשנותו לענין טומאה. ע\"כ. ובמאי דכתבתי במשנה ב בשם הר\"ש לא קשיא דמשום דשייך בהו דין זריעה ונטיעה. קא חשיב לי'. והרמב\"ם כתב [שם] שדה בוכים מקום קרוב לבית הקברות שהנשים יושבות שם ובוכות כו'. אין נוטעים אותו. ואין זורעין אותו. שלא להרגיל רגל אדם לשם. שמא יש שם טומאה מפני שהוא קרוב לבית הקברות. כבר נתיאשו בעלים ממנו. לפיכך אפשר שיבא אדם ויקבור בו מפני זה חששו לו ועפרה טהור. ועושין ממנה כו' שהרי לא הוחזקה שם טומאה. ע\"כ. ורש\"י פירש שדה בוכים. כשמביאין מתים ממקום למקום לקבור כשבאין בשדה סמוך לעיר וכו' משום יאוש בעלים. לפי שהביאום ממקום רחוק. נדלדל אבר ונפל שם. ונתיאשו אלו על אלו והניחוהו שם: \n",
+                    "<b>ואין בודקים לתרומה</b>. פי' הר\"ב דאין באכילתה כי אם עשה כו'. שכל אכילת קדשים מצות עשה הוא. הרמב\"ם [בפירושו] והקשו התוספות דסוף פ\"ח דפסחים מדתנן בפ\"ג דעירובין [דף ל] מערבין לכהן בבית הפרס ותירצו דלצורך ערוב שרי וכו': \n",
+                    "<b>ולנזיר ב\"ש אומרים בודקין וב\"ה אומרים אין בודקין</b>. תמיהני. דסתמא תנן במשנה ג פ\"ז דנזיר. דעל בית הפרס אין הנזיר מגלח ואע\"ג דודאי כיון דהכא ב\"ש במקום ב\"ה דאינה משנה הואיל ולא נשנית בעדיות. וכדכתב הר\"ב ברפ\"ג דיבמות. מ\"מ בדיקה מיהא בעי הכא. אפי' למאן דמיקל וכי מפכת להו ב\"ה לב\"ש. כדכתב הר\"ב התם ביבמות. אכתי בדיקה בעי. וכי בדק ואשכח עצם כשעורה נמצא שמגלח. ובנזיר סתמא תנן דאינו מגלח. וכן פסקה הרמב\"ם בפ\"ז מהלכות נזירות. ולא העתיק להך דהכא כלל. לכך נ\"ל דהא דאמרן ב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה. היינו לעקרה לגמרי ושאינה נשנית כלל. וכמו שהארכתי בזה בס\"ד ברפ\"ח דחולין [ד\"ה וב\"ה]: \n",
+                    "<b>ובית הלל אומרים אין בודקין</b>. פי' הר\"ב דבין נמצא ובין לא נמצא מגלח ומביא קרבן. ודינו כספק נזיר טמא ספק נזיר טהור. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם נטל מחציו אחד ג' טפחים ונתן וכו'</b>. מדברי הר\"ש בעוזק דלקמן. משמע דאותן ג' טפחים שנטל. הוא שנותן ע\"ג חציו האחר. וכן נראה. מדלא תנן ממקום אחר. כדאמר ר\"ש. ועוד דמלתא דפשיטא היא. וצריך לומר דסברת ר\"ש. דמכיון שנטל טפח ומחצה ונתן עפר ממקום אחר טפח ומחצה. דאין לחוש עוד לשיגע בעצם כשעורה שא\"א להסיטם. כיון שיש עליהם עפר טפח ומחצה. ומיירי דבדק קודם שנתן. וכמו שאכתוב לקמן. וע\"ש. והרמב\"ם בסוף פרק י' מהט\"מ. העתיק דברי הת\"ק כלשונו. אבל מהר\"ם כתב. וז\"ל אם נטל מחציו אחד ג' טפחים. אם נטל מחצי השדה העפר בעומק ג' טפחים. וחצי השדה האחר הביא עפר טהור ממקום אחר. ונתן עליו בעובי שלשה טפחים. הכל טהור. ולא חיישינן שמא (יטול) [יפול] העפר מן הגבוה לנמוך. ויחזור לטומאתו דלהא לא חיישינן. דכיון דטהר שעה אחת תו לא מטמאינן ליה. ור\"ש סבר דהני ג' טפחים דאמרן. אפי' חציין בנטילה. וחציין בנתינה מצטרפים. ובהא סגי. עכ\"ל: \n",
+                    "<b>אף העוזק</b>. פי' הר\"ב החופר ומשליך וכו'. ומסיים הר\"ש דדמי לחופר בתוכו ונותן על גביו דרישא. שנוטל מחציו ונותן על חציו אחר שכן דרך עוזק. אלא שעושה כן בכל השדה מקומות מקומות. ע\"כ. ולשון הרמב\"ם בספ\"י מהט\"מ. אם עזקו ובדק בשעת עזוק מלמטה למעלה לא עשה ולא כלום. ע\"כ. פסק דלא כר\"ש. וכ\"כ הר\"ב. וצריך טעם לחלק בין עושה כן מקומות מקומות. לעושה כן ממחציתו למחציתו. ושמא כיון שעושה כן מקומות מקומות. חיישינן דלמא לא בדק יפה. אבל מהר\"ם כתב וז\"ל. ר\"ש אומר אף העוזק. נ\"ל לא מיבעיא רוצף שהאבנים רצופים וסמוכים זה לזה. אלא העוזק באבנים. אע\"פ שאין רצופים ממש שהאבנים לא הושוו. ואינן מגוררות נמי טהור. דדמי לחופר מצד זה ונותן על צד אחר עפר טהור. ואע\"ג דהכא נותן עליו על צד הב' מה שנטל מכאן והא לא מטהרינן ברישא אלא א\"כ נתן עליו עפר טהור ממקום אחר. נראה לי דשאני הכא. דאבנים הוא נותן שהם טהורים. ומצינן למימר דלא אתא לאפלוגי ומודה ת\"ק לר\"ש. א\"נ ת\"ק גזר אבנים אטו עפר. שמא יקח מצד זה ויתן לצד אחר עכ\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>על האדם ועל הבהמה שכחן יפה טהור</b>. תימה אמאי טהור הלא יטמא התחתון לעליון. ועוד דטומאה בחיבורין הוא וטמא טומאת ז' [כדלעיל רפט\"ז] וי\"ל כגון שתחתון עובד כוכבים שאינו מקבל טומאה. וטהור העליון מטומאה דאורייתא. א\"נ אפילו התחתון ישראל וכגון שלבושים הרבה בגדים דטומאה בחבורים לא מטמא. אלא אדם אחד או בגד אחד. אבל שני אין טמא אלא טומאת ערב. ואין מטמא אדם וכלים. ואפי' יטמא טומאה מדרבנן. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כמו שפי' ר\"י בפ\"ק דשבת [והעתקתיו לעיל רפט\"ז] מ\"מ שלישי לא הוי אלא ראשון. ולא יטמא אדם. תוס' פ\"ט דב\"מ דף קה ועיין רפ\"ג דזבים: \n",
+                    "<b>על</b>. האדם ועל הבהמה שכחן רע. אע\"פ שנשמר ולא נדנד. הרמב\"ם פ\"י מהט\"מ [הלכה יא]: \n",
+                    "<b>בים ובשונית טהור</b>. פי' הר\"ב מטומאת גושה כו' שגזרו לשרוף כו'. וכן הצריכוהו הזייה ג' וז'. ולא כן לנטמא באוירה אלא טבילה והערב שמש. הרמב\"ם. וכמו שכתבתי במתני' ג פ\"ז דנזיר בדבור ומזה כו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הקונה שדה בסוריא</b>. כתב הר\"ב ועפרה טמא כחו\"ל. אבל אוירה לא גזרו עליה. גמ' פ\"ק דגיטין דף ח: \n",
+                    "<b>מדורות העובדי כוכבים טמאים</b>. פי' הר\"ב שקוברין שם נפליהן. ועובדי כוכבים מטמאין במיתתן אף באהל לרבנן. ולרשב\"י נמי דאמר קברי עובדי כוכבים אינם מטמאין [וכך פי' הרמב\"ם בפירושו משנה ד פ\"ז דנדה ובחיבורו בפ\"א מהט\"מ וכמו שכתבתי בשמו במשנה ג פרק בתרא דנזיר] במגע ובמשא מודה הוא דלא אמעוט אלא מטומאת אהל דלא מקרו אדם [*כמ\"ש ברפי\"ב דנגעים] רש\"י פ\"ק דפסחים דף ט והקשו התוס' בפ\"ז דנדה [דף נז בד\"ה יבנה ציון] דהא כתיב במלחמת גוג (יחזקאל ל״ט:ט״ו) וראה עצם אדם ותירצו די\"ל דנקט אדם לאפוקי דס\"ד דקברו שם עצמות בהמה ע\"כ. והשתא לרשב\"י טומאתו כטומאת בית הפרס שנחרש בו קבר וכלומר דחיישינן שמא יגע או יסיט בנפל הקבור וזה דוחק. והרמב\"ם בפי\"א מהט\"מ [הלכה ז'] כתב בדין מדורות העובדי כוכבים דמטמאים כארץ העמים. נראה מדבריו שהן בכלל גזירות טומאת ארץ העמים. ואע\"פ שהוא בא\"י. ובין כך ובין כך. איכא למימר דמשנתינו נמי סברה דקברי עובדי כוכבים אינם מטמאים באהל. דלא כהתוס' בפ\"ט דב\"מ דף קיד: \n",
+                    "<b>ואם היה עבד או אשה</b>. לשון הר\"ב עבד של ישראל או אשה ישראלית. וכן לשון הר\"ש. ולשון הרמב\"ם בחיבורו [שם] עבד מישראל. ונראה בעיני שאין רצונם לומר עבד עברי. דצריכא למימרא. אלא ר\"ל עבד מישראל שנמכר לגר תושב. או לעקר משפחת גר. וקמ\"ל דנאמן לשמור המדור ואע\"פ שהוא עצמו לעבד נמכר. והוכרחו לפרש כן. ולא פירשו עבד כנעני. מדתניא בתוספתא. והביא' הר\"ש. הכל עושין מדור העובד כוכבים אפי' עבד ואפילו אשה כו'. הכל נאמנין עליו לשמרו ואפילו עבד ואפי' שפחה כו' ומדקתני רישא דעבד עושה מדור. היאך יהיה נאמן לשומרו. אלא סיפא בעבד ישראל וכדפרישית. ונראה הא דגרסי' בסיפא ואפי' שפחה. משבשתא. דשפחה ישראלית נמכרת לעובד כוכבים זו לא שמענו. ועוד דאין נמכרת מאביה. אלא למי שיש לה עליו או על בנו קדושין. כמו שפסק הרמב\"ם בפ\"ד מה' עבדים [הלכה י\"א] ובתוספת' שבידינו גרסי' בסיפא ואפילו אשה. וברישא גרסי' בתוספתא ואפילו שפחה. והקשה הכ\"מ [בפי\"א מהט\"מ הלכה ח'] דמאי איריא שפחה דנקט. ולדידי ל\"ק. דכמו שעבד רבותא. ה\"נ שפחה. ואע\"ג דמעבד נשמע לשפחה. אפ\"ה תני שפחה. כדאשכחן נמי בסוף יבמות. והרמב\"ם העתיק ברישא וסיפא אשה. והקשה גם כן הכ\"מ דמאי קמ\"ל. דכיון דגזרו על איש אע\"פ שאין עמו אשה ממילא משמע דגזרו על אשה אע\"פ שאין עמה איש. ולא קשיא נמי מהאי טעמא דפרישית דרגיל למנקט כולהו גווני. ואע\"ג דלא קמ\"ל מידי. ועוד יש לומר דקא משמע לן דלא תימא דוקא איש דדרכו לכבוש ולהביא אשה למדור שלו לזנות עמה. מה שאין כן אשה אין דרכה בכך להביא איש אליה. קמ\"ל. שאף נשי העובדי כוכבים פרוצות: \n",
+                    "<b>משמרין</b>. ואע\"פ שיוצאין ונכנסין. לא חיישי. הר\"ש. מידי דהוה שמירת היין דפ\"ד ופ\"ה דעבודת כוכבים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שהחזיר והחולדה</b>. כך הוא בכל הספרים. גם בפ\"ק דפסחים דף ט מייתי לה. וגרס כך. והר\"ב העתיק שהחזיר והברדלס. והתוס' דפסחים העתיקו חולדה וברדלס וחזיר. ובברייתא בגמרא פ\"ב דנדה דט\"ז. ופ\"ג דעבודת כוכבים דף מב. מעשה בשפחתו של מסיק כו'. וטהרוהו מפני שחולדה וברדלס מצוים שם. והוא בתוספתא הביאה הר\"ש לעיל ספט\"ז ובנוסחת מהר\"ם שבמשנתינו שהחזיר וחולדה והברדלס יכולים כו': \n",
+                    "<b>יכולים להלוך בו</b>. וכן מייתי לה בפסחים. ובנוסחת ארץ ישראל מוגה להוליכו. והרמב\"ם בפרק י\"א מהלכות טמא מת העתיק. יכולים להוליך משם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבן שמעון בן גמליאל אומר עיר עובדי כוכבים שחרבה כו'</b>. כתב הר\"ב ואין הלכה כרשב\"ג. וכ\"כ הרמב\"ם. ונדחק הכ\"מ בפי\"א מהט\"מ. לתת טעם לדבר. אע\"ג דקי\"ל כל מקום ששנה כו'. ועיין מ\"ש בפ\"ח דערובין. גם כתבתי כבר בשם מהרי\"ק שורש קס\"ה דכללות דהלכתות לא אמרום על נגעים ואהלות. וכיוצא בהן שאין נוהגים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אהלי הערביים.</b> פי' הר\"ב אינם קבועים כו'. ומשום דלא קביעי לא קברי בה. וכ\"כ הר\"ש. ונראה לפי שדרכם להסתיר קבורת הנפלים לבל יודע לאיש שזנתה אשה עמו. והרמב\"ם בפירושו כתב הטעם על כל אלו המקומות. לפי שאין בהם ישוב [תמיד] ולא יקברו בו. ואמנם יעמדו בו בזמן מן הזמנים מעט. ולזה לא גזרו עליהן. ולא הצריכוהו בדיקה אלא הן בחזקתן. ע\"כ. וז\"ל בחיבורו [שם הלכה י'] לפי שאין דירתן קבועה. לא גזרו עליהן טומאה: ",
+                    "<small>סליקא לה מסכת אהלות</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה אהלות",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Oholot",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Oholot",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה אהלות, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Oholot, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Oholot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Oholot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c7a52e81eafb1403a130e46980fb05c161942e56
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Oholot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,835 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Oholot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Oholot",
+    "text": {
+        "Mishnah Oholot, Introduction": [
+            "הביא אחר כלים אהלות. וענינה לדבר על טומאת מת. והקדים זאת המסכתא בשביל שהיא קשה מכל הטומאות. הרמב”ם:\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>ואדם הנוגע בו טמא טומאת ערב</b>. כתב הר\"ב אבל חכמים גזרו על הנוגע בטמא מת בעודו מחובר כו'. כ\"כ הרמב\"ם. והא דכתיב (במדבר יט) וכל אשר יגע בו הטמא יטמא. לאו למימרא דיטמא כסתם טומאת מת אלא יטמא עד הערב קאמר. כדכתיב והנפש הנוגעת תטמא עד הערב. הכ\"מ פ\"ה מהט\"מ. ועיין מ\"ש ברפט\"ז. וכתב עוד הכ\"מ דקשיא ליה דבס\"פ כיצד הרגל [דף כה ע\"ב] יליף רבא מקרא דכל טומאה שאתם מטמאים במת לא יהו פחותים מז'. [וכמו שהעתקתי במ\"ד פ\"ק דכלים] [ד\"ה עצה] וי\"ל דשאני הכא דבחד קרא אמר יטמא שבעת ימים. ובאידך לא אמר אלא יטמא. משמע דלאו שבעת ימים קאמר. ע\"כ. ולי לא קשיא ולא מידי. דקרא דמיניה יליף רבא. וכבסתם בגדיכם כתיב. ובבגדים דהיינו כלים. הוא דילפינן [*וכבמ\"ג] אבל מש\"ה ליכא למילף באדם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כיצד שלשה</b>. עמ\"ש במ\"ד פי\"א דפרה: \n",
+                    "<b>כלים הנוגעים במת</b>. [*עמ\"ש הר\"ב במשנה דלקמן. ומ\"ש] הר\"ב בין כלי מתכת כו'. כלומר חוץ מכלי חרס. כמ\"ש [הר\"ב] בפ\"ק דפסחים מ\"ו ועו' מ\"ש ברפט\"ז ומ\"ש דכתיב בחלל חרב כו' חרב הרי הוא כמת שהרי אין הבדל בין חלל חרב. או חלל אבן. או חלל עץ. ואמנם ירצה בזה. שכל מה שיגע בחרב אשר נהרג בו המת יטמא ז' ימים. הרמב\"ם [בפירושו] ועיין מ\"ש במ\"ה פ\"ק דכלים [ד\"ה מטמא]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרביעי בין אדם בין כלים כו'</b>. כתב הר\"ב וה\"ה דבכיצד ג' כו'. אלא מסיפא כו' דאפי' אדם בכלים שנגעו במת כו'. אבל לא שמעינן מינה כלים במת וכלים בכלים במכ\"ש כשאדם באמצע דמיטמאין הכלים ממנו. כ\"ש כשאינו באמצע שיטמאו הכלים מן הכלים. דהוי אמינא דלעולם אין כלי מתטמא מכלי שיטמא טומאת שבעה. ואע\"ג דכשאדם באמצע מתטמאין. שאני התם דקרא כתיב וכבסתם בגדיכם כו'. וזב דבמתני' ה יוכיח: \n",
+                    "<b>[*האהל</b>. עיין מ\"ש ברפכ\"ז ממסכת כלים]: \n",
+                    "<b>אין האהל מתחשב</b>. פי' הר\"ב אפי' אין השפוד בתוך האהל כו' [*בפ' סגוס עבה. ועיין מ\"ש שם]. ועיין מ\"ש בשם מהר\"ם במשנה ב פ\"ז [ד\"ה מאחוריו]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושאינו באמצע הן ג'</b>. ואע\"ג דלכאורה נראה דהא [דאדם באמצע] חומרא דכלים היא שהן נגעו במת והוו אבי אבות. אבל כשאדם הוא תחלה שנגע במת לא הוי אלא אב הטומאה. מ\"מ חומרא דאדם חשיב ליה דעושה כיוצא בו. משא\"כ בכלים. מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שהבגדים הנושאים את הזב כו'</b>. לשון הר\"ב כגון משכב ומושב כו'. וכן לשון הרמב\"ם וקרא דמייתו לראייה. במרכב כתיב כמ\"ש ברפ\"ד דנדה בס\"ד [ד\"ה כעליון]. וכ\"ש משכב ומושב דחמירי. ובנא\"י משכב או מרכב: \n",
+                    "<b>ואין אדם נושא את הזב מטמא אדם</b>. כתב הר\"ב ואפילו בשעה שהוא נושא כו. ככלל שאמר ר' יהושע בר\"פ בתרא דזבים. ומסיים הרמב\"ם ואמנם שאר כלים הוא מטמא. ועמ\"ש שם בזבים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד שתצא נפשו</b>. כתב הר\"ב דכתיב כל הנוגע כו' למדך הכתוב כו'. ומכאן אתה דן לשרץ. מה מת חמור אינו מטמא עד שעה שימות. שרץ הקל אינו דין שלא יטמא עד שימות. ספרי. וממילא לבהמה וחיה דתנן לקמן: \n",
+                    "<b>הותזו ראשיהם אע\"פ שעדיין הראש מעורה בעור הגוף</b>. הרמב\"ם ספ\"ד מהלכות שאר אבות הטומאות [הלכה י\"ד]. ופי' הכ\"מ דאל\"כ פשיטא. ע\"כ. כלומר דאף על פי מפרכסין אינה רבותא כלל: \n",
+                    "<b>כגון זנב של לטאה</b>. הוא שם השרץ [בפ' שמיני] וזה הבע\"ח יתנועע זנבו מאד מאד אחר חתיכה. ואמנם יקרה זה לקצת מיני בעלי חיים כאשר לא יהיה הכח המתנועע מתפשטת בכלל האיברים משורש והתחלה אחת. אבל תהיה מתפרדת בכלל הגוף. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האברים</b>. לשון הר\"ב צריך שיהיה בהם בשר וגידים ועצמות וכו'. כדכתב בסוף פרקין. ועיון מ\"ש בריש מסכת טהרות [ד\"ה והאוכל]. ומ\"ש הר\"ב ומיירי בין באבר שנתלש מן החי וכו'. עיין במשנה ג' פ\"ו דעדיות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בפיסת הרגל</b>. לשון הר\"ב כף הרגל. וכן פיסת היד הוא כף היד. כדכתיב (מלכים א י״ח:מ״ד) ככף איש עולה מים תרגומו פיסת ידא. הר\"ש: \n",
+                    "<b>ששה בכל אצבע</b>. כי פיסת הרגל וכן פיסת היד. הכל חבורי האצבעות עד הקנה: \n",
+                    "<b>[*בקורסל</b>. פי' הר\"ב תרגום כרעים קרסולים מקום חבור הרגל והשוק. וגם הר\"ש כתב שהוא מקום חבור הרגל והשוק. וכתב שהוא מלשון ולא מעדו קרסולי והוא בשירת דוד המע\"ה ושם פירש\"י עקב. וא\"כ אין זה חבור הרגל והשוק כדפי' הר\"ב על עקבו במס' כלים פכ\"ו מ\"ד. וכ\"ש לפירש\"י שהזכרתי ברפי\"ב דמסכתא יבמות. אכן הרד\"ק פירש קרסולי כרעי ותרגום אשר לו כרעים די ליה קרסולין וי\"ת רכובתי והם הברכים. ע\"כ. והרמב\"ם כתב בפירושו וקורסל העקוב תרגום כרעים קרסולים. ע\"כ. ונ\"ל שתיבת העקוב. צ\"ל הערקוב. כלשון משנתינו דפ\"ו דבכורות משנה יא. ועיין לקמן]: \n",
+                    "<b>[*בארכובה</b>. לפי מה שפירשתי בקורסל דלעיל שהוא מקום [חבור] הרגל בשוק. יהיה הארכובה מקום חבור השוק בירך. ועיין מ\"ש במ\"ו פ\"ד דחולין [ד\"ה הארכובה]: \n",
+                    "<b>מרפק</b>. פי' הר\"ב קוד\"ו. ועיין עוד במשנה ג פ\"י דשבת: \n",
+                    "<b>מטמא במגע ובמשא ובאהל</b>. טומאת מגע ואהל הנה הוא בפסוק. כמו שאמר הנוגע במת ואמר כל הבא אל האהל [יטמא] וטומאת משא הוציא אותה הקבלה מטומאת נבלה אשר היא טומאה קלה והוא מטמא במשא. כמו שבא הכתוב והנושא את נבלתה. וכ\"ש המת שמטמא במשא וכמו שהנבלה אשר מגעו [*טומאת ערב. משאו טומאת ערב. כן המת אשר מגעו] טומאת ז'. משאו [ג\"כ] טומאת ז'. וזה מבואר בספרי. הרמב\"ם. ומסיים בה הכי בחבורו ריש הלכות *)אהלות. ויראה לי ששתק ממנה הכתוב כדרך ששתק מאיסור הבת. לפי שאסר בפירוש אפי' בת הבת. ושתק מאיסור אכילת בשר וחלב לפי שאסר בפירוש אפילו בשולו כך שתק מטומאת משא במת. לפי שטמא בפירוש אפילו מטומאת אהלות כ\"ש משאו. ע\"כ. וכתב הכ\"מ דלא שייך להקשות דא\"כ עונשין מן הדין. דכולהו כגלויי מלתא בעלמא נינהו ועיין מ\"ש לענין ממון בשם התוס' בריש ב\"ק גבי כהרי הבור כו': \n",
+                    "<b>ובמשא</b>. עיין בסוף משנה ג פ' בתרא דזבים: \n",
+                    "<b>בזמן שיש עליהן בשר כראוי</b>. שהוא פחות מכזית. כמו שפי' הר\"ב במשנה ב פ\"ז דנזיר: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>[*אלו מטמאין באהל המת וכו'</b>. עיין מ\"ש במשנה ג בד\"ה ובית הפרס וכו']: \n",
+                    "<b>המת וכזית מן המת</b>. כתב הר\"ב ואי קשיא כזית מן המת כו' לא נצרכה אלא לנפל כו' שאין בו כזית בשר. ולא סגי למימר לא נצרכה אלא שאין עמו כזית בשר. משום דאכתי הקשו בגמ' דנזיר פ\"ז דף נ. דאם על אבר ממנו מגלח. על מת עצמו לא כ\"ש ואהכי משני לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין והר\"ב לא הזכיר לאותה קושיא דעל אבר כו' <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>משום דבריש פ\"ז דחולין [דף פט] אתמר תירוצא בתרא דלא נצרכה אלא לנפל כו' אקושיא זו דכזית מן המת כו' ותו לא מידי ופי' שם התוספות דכיון שלא נתקשרו אבריו עדיין. מסתמא אין עליו כזית בשר. ע\"כ. וכ\"כ הר\"ש בכאן. אלא שכתב דבירושלמי דנזיר איתא בהדיא בהפך דקאמר דאי שאל בקדמיתא כזית מן המת וכו' והוה משני לי' לא נצרכה אלא שאין עליו כזית בשר תו לא ה\"מ שאיל תנייתא על אבר כו' דהוא פשיטא משום שאין בו כזית דבר בריא הוא שלא קשרו אבריו. ע\"כ. ואפשר לפרש דברי הר\"ב נמי בכה\"ג ומש\"ה מייתי קושיא קמייתא בלחוד וקאמר דלא נצרכה אלא לשלא נתקשרו כו' והיכי ידעינן כשאין עליו כזית בשר אבל הראשון נ\"ל עיקר בלשונו: \n",
+                    "<b>וכזית מן המת</b>. עיין בפי' הר\"ב לקמן משנה ה: \n",
+                    "<b>נצל</b>. לשון הפרש כמו ויצל אלהים (בראשית ל״א:ט׳) רש\"י פ\"ז דנזיר [דף מט]: \n",
+                    "<b>מלא תרווד רקב</b>. עי' במשנה דלקמן ובפי' הר\"ב [ד\"ה אינו] דאין בו אלא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>טומאת משא: \n",
+                    "<b>השדרה והגלגולת</b>. כבר כתבתי במשנה ב פ\"ז דנזיר דהרמב\"ם פסק דאו או קתני. והזכרתי שהכ\"מ בפ\"ז מהלכות נזירות תמה עליו שבגמ' [שם דף נב] בעיא דלא איפשיטא היא ועכשיו מצאתי להכ\"מ עצמו בפ\"ב מהלכות טומאת מת [הלכה ח'] שתירץ בשם הר\"י קורקוס ז\"ל. דכיון דאשכחן לשמאי דאמר בהדיא [שם דף נ\"ב ע\"ב] או שדרה. או גלגולת. אלא דדחי דלמא שאני שמאי דמחמיר לא שבקינן מאי דאשכחן בהדיא כיון דלא אשכחן בה פלוגתא. לחדושי פלוגתא. וגם כי כל חלוקות המשנה או או קתני. ומסתמא הני הוו דכוותייהו. ע\"כ דברי הכ\"מ. ומ\"מ אני תמה דהתם אדפסק הרמב\"ם [שם הל' י'] היה עצם אפי' יש בו רובע כו'. אינו מטמא באהל. כתב הכ\"מ חד טעמא מדאמרו פ\"ז דנזיר שאני שמאי דמחמיר טפי. משמע דלית הלכתא כוותיה. ע\"כ. ומאי אולמא דהאי דחייה מהאי דחייה: \n",
+                    "<b>אבר מן המת ואבר מן החי</b>. פירש הר\"ב דכתיב בחלל חרב וכו'. עיין מ\"ש בזה בסוף משנה ה פ\"ק דכלים: \n",
+                    "<b>ורובע עצמות</b>. כתב הר\"ב רבותי פירשו שהן מועטין מהיות בהן רוב מנין ורוב בנין כו'. כבר כתבתי בזה במ\"ז פ\"ק דעדיות. ובטעמן של אלו שמטמאין כתב הרמב\"ם לפי שבכל אלו השיעורין ניכר שהן עצם אדם: \n",
+                    "<b>ורוב בנינו</b>. לשון הר\"ב כגון השוקין והירכים והצלעים. ובספ\"ו דעדיות כתב ג\"כ והשדרה. וה\"ג בתוספתא כמ\"ש כבר שם. ומשום כך הגהתי כן בלשון הר\"ב דהכא. ופי' דבריו דשוקים וירכים וכו' הן הן בנינו של אדם. אבל הרוב הן שתי שוקים וירך אחד בלבד. וכ\"כ בהדיא שם בעדיות. ובפ\"ז דנזיר מ\"ב: \n",
+                    "<b>כמה הוא רוב מנינו קכ\"ה</b>. בפרק ז דבכורות דף מה מייתי לה. וא\"ל רבינא לרבא תנא מנינא אתא לאשמועינן. ומשני דקמ\"ל שאע\"פ שאותו האדם הוא חסר באיבריו או יתר באיבריו אין משגיחין בו אלא על מנין רוב כל אדם. אא\"כ היתה אצבע שיש בה צפורן או שהיתה נספרת ע\"ג היד שהיא עולה למנין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רביעית דם</b>. פי' הר\"ב דכתיב במת בנפש האדם כו'. ואי לאו קרא לא הוה מטמאינן לדם כיון דגזעו מחליף ואנן אין גזעו מחליף בעינן. כדפי' הר\"ב במ\"ג דפרק דלקמן. תוס' פרק קמא דסנהדרין דף ד. והא דבעינן רביעית. הא אמרי' שיעורין הלמ\"מ. כמ\"ש במשנה ב פ\"ק דעירובין [ד\"ה וב\"ה]. וכתב הרמב\"ם דשמו לזה כמו טעם. הואיל ובתחלת ברייתו של קטן כו' כדכתב הר\"ב במתני' ה. [*וא\"ת למה תנן במ\"ג פ\"ז דנזיר שאין הנזיר מגלח עליו. פליגי הרמב\"ם והראב\"ד פ\"ג מהט\"מ [הלכה ג']. להראב\"ד כתיב לא יבא דוקא אהל ובו מגלח הנזיר. ולהרמב\"ם קרא אסמכתא. כ\"כ הכ\"מ. ולי נראה דהלכה היא. כדכתב הר\"ב שם משנה ב]: \n",
+                    "<b>ממת אחד</b>. ולא מב'. כתב הר\"ב קסברי רבנן יש אם למסורת [עיין מ\"ש ר\"פ ד דכריתות] כו' נפשת כתיב חסר. וקשה דתרי קראי ברביעית דם למה לי במת בנפש. ונפשת. תוס' פ\"ד דחולין דף עב. ופ\"ק דסנהדרין דף ד: \n",
+                    "<b>מלא תרווד ועוד עפר קברות</b>. פי' הר\"ב עפר שמעורב בו דם וכו'. לפי שא\"א למלא תרווד ועוד כו'. וה\"נ מיירי במת שנקבר ערום וכו' ודרכן היה לטוח כוכין בסיד ומיד שנתרקב היה התרווד ממנו טמא. ואח\"כ נפל מן הסיד ונתערב עם הרקב שכבר היה טמא ואי אפשר שלא יהא תרווד מרקב קודם שנתערב בו עפר. תוס' פ\"ג דנדה דף כז [ע\"ב]: \n",
+                    "<b>ר' שמעון מטהר</b>. סבר סופו כתחלתו כו' כמ\"ש הר\"ב במ\"ב פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>מלא תרוד רקב שגבלו במים אינו חבור לטומאה</b>. ל' הר\"ב ואם האהיל על מקצתו אינו כאילו האהיל על כולו. וכ\"כ הר\"ש. וז\"ל מהר\"ם אע\"ג דגבלו הוי כדמעיקרא דאין חבורי אדם חבור ע\"כ. *) [*כדתנן במשנה ד פ\"ג. ועיין עוד בסוף פרקין]. והרמב\"ם לא הוציא אלא שאינו מטמא במגע. אבל מטמא במשא ובאהל כ\"כ בפירושו. ובחבורו פ\"ב מהט\"מ [הלכה יא] ועוד בהל' נזיר [פרק ז'] כמ\"ש כבר בשמו במשנה ב פ\"ז דנזיר [*ותמיהני שלא הוציא ג\"כ האהיל על מקצתו]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עצם כשעורה</b>. פי' הר\"ב דכתיב ועל הנוגע. הכי כתיב קרא. ולא וכל. כמו שהיה כתוב לפני. וכבר כתבתי בזה במשנה ה פ\"ק דכלים [ד\"ה מטמא] ודין טומאת מגעו ומשאו ע\"ש בסוף משנה ד ומ\"ש שם. ומ\"ש הר\"ב ובעצם לענין טומאת אהל בעינן שיהא ניכר. ולפיכך לא עצם כשעורה בלבד אלא כל עצם שאין עליו דמיון אנושי. הרמב\"ם. וכלומר שדרה וגלגולת שחסרו. ומ\"ש הר\"ב שהרי במקום אחר הוא אומר בעצם אדם. עמ\"ש שם מ\"ה: \n",
+                    "<b>וארץ העובדי כוכבים</b>. כתב הר\"ב והכא מיירי בגוש עפר כו' שהם [להתרשלותם] עם המתים וקוברין אותן בכ\"מ [שפטנו] על ארצותם בזאת הטומאה וזה בגזירה מדרבנן [כו'] לפי שאנו נאמר שיהיה בכל חלק מעפרה עצם כשעורה. הרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב דעל אוירה גזרו. ומיהו אין גזירותם בשוה. דהמתטמא בגושה טמא טומאת ז' וצריך הזייה ג' וז'. ולא כן למיטמא באוירה. כמ\"ש במשנה ג פ\"ז דנזיר [ד\"ה ומזה] ולקמן פ\"ב משנה ו. ומה שדקדק הר\"ב לכתוב גוש. דהכי תנן ברפ\"ה דטהרות. ועיין במכילתין סוף פי\"ז: \n",
+                    "<b>ובית הפרס</b>. כתב הר\"ב שדה שנחרש בה קבר. ל' מהר\"ם אבל שדה שאבד בה קבר מטמא אפילו באהל [כדתנן במשנה ג פרק בתרא] ותימה לי אמאי לא תנינהו ברישא בהדי הנך דמטמו באהל. וי\"ל דתנא [ושייר] ושייר נמי ארץ העובדי כוכבים במקומה דמטמאה באהל ע\"כ. ומה שפירש הר\"ב מלשון פרוס כו' (ישעיה נח). עיין עוד פירוש אחר בפירושו לרפי\"ז: \n",
+                    "<b>אבר מן המת וכו' שאין עליהם בשר כראוי</b>. וכשיש עליהם בשר כראוי וחסר העצם תנן לה לקמן משנה ה ובסוף פרק ו דמסכת עדיות: \n",
+                    "<b>השדרה והגלגולת שחסרו</b>. השדרה שחסרה ואין בה רובע עצמות. והגלגולת שחסרה ואין בה רובע עצמות. הרמב\"ם פרק ג' מהלכות טומאת מת [הלכה ב]: \n",
+                    "<b>אפילו חוליא אחת</b>. עיין בפירוש הר\"ב סוף משנה א בפ\"ג דחולין: \n",
+                    "<b>כדי שינטל כו'</b>. כתב הר\"ב ושיערו חכמים בחסרון כסלע. בר\"פ ועל אלו מומין [דף לז.] הר\"ש. ובפרק אלו טרפות ד\"נ בגמ' שאם ימתח החוט המקיפו יהיה בארכו טפח [ע\"כ] ונמצאת למד שהסלע הוא שליש בטפח על השרש שכל שיש בהיקפו טפח יש בעוביו שליש ממנו וכדתנן במשנה ח פרק יז דכלים ומדהר\"ב לא כתב בפ' אלו טריפות דחסרון בגלגולת כסלע הוי טריפה. ש\"מ דס\"ל כפי' ר\"ת בפ' אלו טריפות (חולין דף מב) דחסרון גלגולת הוי עם הקרום ובהמה מיטרפא בנקיבת הקרום לחודיה. אבל אדם דאית ליה מזלא בעי חסרין גלגולת עם נקיבת הקרום והקשו עליו. ורוב הפוסקים הסכימו דחסרון גלגולת בכסלע בלא *)נקב הקרום נמי מיטרפו אדם ובהמה: \n",
+                    "<b>באיזה מקדח אמרו</b>. וכן עוד פליגי תנאי אליבא דב\"ש במ\"ד פ\"ה דתרומות. ועיין בריש פ\"ג דפאה: \n",
+                    "<b>בקטן של רופאים</b>. וסלע דב\"ה זוטר ממנו והוו ב\"ש לחומרא. דהא לא תנן לה במס' עדיות גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה. גמ' פ\"ו דבכורות דף לח: \n",
+                    "<b>בגדול של לשכה</b>. כתב הר\"ב ושיערו חכמים. במשנה יב פי\"ז דכלים. וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הגולל והדופק</b>. פי' הר\"ב הגולל אבן גדולה כו'. והדופק שתי אבנים כו' שהגולל נשען עליהן כו'. כ\"פ ר\"ת. מדדרשינן להו לקמן מוכל אשר יגע על פני השדה. ולפירש\"י [שכתב הר\"ב במ\"ג פ\"ז דנזיר] דגולל כסוי ארון. ודופק הארון עצמו. הלא ארון אינו על פני השדה. ואומר הר\"ר דוד מנירנבורג. כי פירש\"י לרבות גולל ודופק שפירש דלא מרבינן מעל פני השדה דמטמא אלא כשפירש. אבל בעוד שהוא טמון הוא בטל אגב קרקע. והקשה ר\"י על פיר\"ת דתניא בתוספתא דאהלות כו' תוס' פ\"ק דכתובות דף ד. ולקמן אכתוב דדעת הרמב\"ם כפירש\"י. ושאף כשהוא טמון הוא מטמא: \n",
+                    "<b>מטמאין במגע ובאהל ואינן מטמאין במשא</b>. כ' הר\"ב דכתיב*) והנוגע במת וכו' או בקבר כו'. כ\"כ הרמב\"ם אבל הוא מפרש גולל ודופק כפירש\"י. וז\"ל הגולל הוא הכסוי אשר יכסו בו המתים יהיה מאבן או מעץ או מזולת זה. ודופק הוא צדדי הקברות אשר עליהן יהיה הכסוי. יהיה ג\"כ מעץ או מאבן או זולתו ואולם היות הגולל והדופק מטמאין במגע. הנה זה לשון התורה *)וכל נוגע בעצם וגו'. או בקבר. ושם דין הקבר כדין המת כמו שהמת עצמו מטמא במגע ובאהל. כך הקבר בכלל עליונו והיקפו [מצאתי דנראה כסויו וצדדיו] מטמא במגע ובאהל ולא יטמא במשא. לפי שטומאת משא במת עצמו אמנם הוא מק\"ו [מנבילה] כמו שביארנו [בס\"פ שלמעלה מזה] ע\"כ. ואילו לפי' הר\"ב שכתב כפיר\"ת דגולל ודופק אינם הארון עצמו ליכא למשמע להו מאו בקבר. ועוד תמיהני דא\"כ למאי אצטריך הר\"ב תו לקרא דוכל אשר יגע על פני השדה. דאי למידק מיגע. דמשמע משום מגע וכו'. הא בהך קרא נמי לא כתיב אלא והנוגע. ומיהו הדרשה דלרבות גולל ודופק מאשר יגע על פני השדה מצאנו לר\"ע דדריש הכי בפ\"ד דחולין דף עב. ור' ישמעאל שנחלק עליו ודריש ליה להוציא עובר במעי אשה לדידיה גולל ודופק הלכתא גמירי לה. וקשיא להרמב\"ם דדריש לגולל ודופק מאו בקבר. וכן להר\"ב שהעתיקה ללא צורך. ועוד דלדידיה שמפרש כפיר\"ת. ליכא למשמע מינה כלל: \n",
+                    "<b>ואינן מטמאין במשא</b>. כתב הר\"ב דדרשינן וכל אשר יגע וכו' משום מגע הוא מטמא ואינו מטמא משום משא. וקשיא לי דא\"כ משום אהל נמי לא. והראב\"ד כתב בפ\"ב מהט\"מ. מגע גולל ודופק. מאשר יגע. אהל. מעל פני השדה [דמשמע] מאויר. אבל משא אין בהם ע\"כ. ושוב מצאתי בתוס' דהעור והרוטב דף קכו. שכתבו דמשום דההוא קרא דכל אשר יגע על פני השדה מוקמינן בנזיר באהל [כמ\"ש בר\"פ דלקמן ן הלכך מטמא באהל. ובמגע נמי מטמא משום דאפקיה בל' נגיעה. במשא לא מצינו שיטמא. ע\"כ: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר מטמאין במשא</b>. איכא לפרושי דר\"א הלכתא גמירי לה כר' ישמעאל. ואיכא בינייהו דלר\"י לא גמר למשא. ור\"א גמר אף למשא. ועיין מ\"ש במ\"ב פ\"ב דסוטה [ד\"ה חצי לוג] וא\"נ ר\"א דריש ליה מקרא. י\"ל דלא ס\"ל לחלק בין טומאה לטומאה: \n",
+                    "<b>אם יש תחתיהן עפר קברות</b>. פי' הר\"ב דמטמא במשא. משום תפוסה של מת. עיין במ\"ג פט\"ז: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כזית מן המת</b>. פי' הר\"ב שכן הוא תחלת יצירתו כו'. שאע\"פ שהשיעורין כולן הל\"מ הן [כמ\"ש בריש עירובין] אמרו חכמים תחלת כו'. הרמב\"ם פ\"ב מהט\"מ [הלכה ב]: \n",
+                    "<b>ורביעית דם</b>. [*עיין בפ\"י דנדה משנה ה] וכתב הר\"ב הואיל ותחלת ברייתו כו'. ועיין מ\"ש במשנה ב. ואין לדקדק בשינוי הלשון דהכא כתב ברייתו. ולמעלה כ' יצירתו. וכ\"כ כאן של קטן. ולמעלה כתב של אדם. שהרי בדברי הרמב\"ם שניהם בלשון א' אמרן שבפירוש משנה ב כתב לענין רביעית דם שהמעט שיהיה באדם מדם בתחלת ברייתו כו'. ולענין כזית כתב בחבורו פ\"ב מהט\"מ. תחלת ברייתו של אדם כזית: \n",
+                    "<b>ואבר מן החי שחסר עצמו</b>. הארכתי בזה בס\"ד בספ\"ו דעדיות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי עקיבא מטמא</b>. כבר אמרנו [במשנה ב] שראיית ר\"ע בדם מאמרו נפשות מת [ולמד] ממנו שאר השיעורין שהיא כאשר הושלם. ואפילו מב' מתים הנה הוא מטמא טומאתו. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>וחכמים מטהרין</b>. כתב הר\"ב מטומאת אהל. אבל מטמאין במגע ובמשא. משום עצם כשעורה. וכ\"כ הר\"ש ולא אמרו אלא בשל מתים. אבל באבר מן החי. הא מוכח מפירוש מתני' דלעיל דעצם כשעורה הפורש ממנו טהור. וכן הא דתנן לקמן אבר מן החי שנחלק לשנים טהור. היינו לגמרי ולפיכך דקדק הרמב\"ם בפירושו לכתוב שמאמר החכמים באבר מב' מתים שהוא טהור. אמנם בתנאי שלא יהיה עצם כשעורה כו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עצם כשעורה שנחלק כו'</b>. לא תני להא בהדייהו דאינך דלעיל. משום דהכא יחיד פליג עליה. ובהנך דלעיל רבנן פליגי עליה. הר\"ש דלעיל: \n",
+                    "<b>רבי עקיבא מטמא</b>. במשא. הרמב\"ם פ\"ד מהט\"מ [הלכה ד] והכ\"מ כתב ראיה לדבריו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דבמגע לא ע\"ש: \n",
+                    "<b>וחכמים מטמאין</b>. לשון הר\"ב בשלשתן. כלו' במגע במשא ובאהל. ול' הר\"ש וחכמים מטמאין בכל שלש הטומאות: \n",
+                    "<b>אבר מן החי שנחלק כו'</b>. כתב הר\"ב ואפילו חזר וחברן דאין חבורי אדם חבור. כדתניא בתוספתא. הר\"ש ומתניתין היא בפרק דלקמן משנה ד. ועמ\"ש במשנה ד פרק ט דחולין: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הנוגע בכחצי זית ומאהיל על כחצי זית</b>. פירש הר\"ב שהמאהיל על המת טמא. כאילו היה עם המת [באהל]. דהכי דרשינן במסכת נזיר פכ\"ג דף נג. על פני השדה זה המאהיל על פני המת. וכמ\"ש כבר בסוף מתניתין ה פ\"ק דכלים. ומ\"ש הר\"ב ובגמרא בפרק העור והרוטב (חולין דף קכה) מוקי לה בטומאה רצוצה כו'. פירש רש\"י כל דבר שאין לו מקום ריוח. קרי רצוץ ופחות מטפח לאו חלל הוא ונקרא מה שבתוכו רצוץ. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אבל הנוגע בכחצי זית כו' מיירי בשיש פותח טפח כו'. וכתב הר\"ש יש תימה למה שינה מענינה דרושא. ומאי אבל דקתני. מאחר דאין חלוקים אלא שזו רצוצה וזו אינה רצוצה. ע\"כ. והתוס' דהעור והרוטב מתרצים. אבל לדבריהם טומאה רצוצה היינו שתהא רצוצה בין שני מגדלים. והאדם מאהיל על המגדל העליון ומכיון שהטומאה רצוצה כמאן דמלי טומאה והוי כנוגע. וכך פירש\"י. ולפיכך מתרצים. דלהכי לא תנן. אבל אם אינה רצוצה טהור. משום דאתא לאשמעינן דאפילו שני מגדלים דומיא דרישא לא הויא טומאה רצוצה בהמשכה ע\"י דבר אחר. דתרתי בעינן בין ב' מגדלים וגם שהוא עצמו מאהיל על הטומאה. או הטומאה עליו. ע\"כ. אבל אין נראה שזו סברת הר\"ב והר\"ש אלא דחדא מלתא הוא. דאותו דבר שהטומאה רצוצה מתחתיו. הוא שאנו אומרים בו דהוי כנוגע. ואם הטומאה בין שני מגדלים הרי מגדל העליון הוא שטמא [*משום נוגע בחצי זית הרצוץ ונוגע בחצי זית שעליו] והכי אסברה לה הרמב\"ם בפירושו. ואי נמי שהאדם מאהיל על טומאה בלא פותח טפח הרי הוא טמא כשיגע עוד בחצי זית אחר. ומצאתי בדברי מהר\"ם. שכתב וז\"ל. ונ\"ל דלהכי [*לא] קתני לישנא דרישא הנוגע בכחצי זית וכחצי זית מאהיל עליו או הנוגע בכחצי זית ומאהיל על כחצי זית טהור לד\"ה. אלא נקט בהאי לישנא לאשמעינן דבשאינה רצוצה עסקינן. דמדנקט וד\"א מאהיל עליו ועל כחצי זית. מכלל דלאו רצוצה היא. דאין ד\"א מאהיל עליו ועל כחצי זית אא\"כ אינה רצוצה. ומכלל דרישא דלא קתני הכי. דרצוצה היא. ע\"כ. ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>מאהיל על כשני חציי זיתים</b>. יש לתמוה דלא תנן נמי ההיפך או כשני חציי זיתים מאהילים עליו. ולא מיבעיא דברצוצה ודאי דכך לי שהטומאה עליו או תחתיו כיון דהכל משום נגיעה הוא. אלא אף באהל כך הוא מטמא כשהטומאה מאהלת עליו. כמו כשהוא מאהיל על הטומאה. דמאי שנא. דכיון דגלי לן קרא דמאהיל על הטומאה מטמא. ולא בעינן דוקא אהל שיאהיל על הטומאה ועליו. א\"כ ה\"ה כשהטומאה מאהלת עליו. דמאי שנא. וכ\"כ הרמב\"ם בגדר טומאת אהל שהוא על א' מג' דרכים שהאדם או הכלי מאהילין על המת או שהמת האהיל עליהן או שהיה המת עמהם תחת אהל אחד. כמ\"ש בפ\"א מהט\"מ [הלכה י] גם בפירושו לרפ\"ה אלא שיש שם חסרון ובנא\"י הוא מוגה: \n",
+                    "<b>או מאהיל על כחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית טהור</b>. לדברי התוס' דמפרשים סיפא נמי בטומאה רצוצה ניחא. דהאי דקאמר מאהיל על כחצי זית בטומאה רצוצה היא דה\"ל כנגיעה. ואידך ה\"ל אהל המשכה והוא שני שמות. וכ\"פ הראב\"ד ברפ\"ג דעדיות. אבל לסברת הר\"ב ודעימיה. דכולה סיפא באהל שאינה רצוצה תימה למה יהיה טהור. וראיתי למהר\"מ דמסיים במאי דתירץ לעיל לתמיהת הר\"ש למה שינה כו'. הוקשה לו גם כן קושיא זו למה יהיה טהור. הא חד שמא דאהל הוא וכתב די\"ל דמאהיל על כחצי זית היינו טומאה רצוצה וה\"ל מגע ואהל ולא מצטרפי ע\"כ. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וזה דוחק דסיפא הוה ברצוצה ובאינה רצוצה. והרמב\"ם בספ\"ד מהט\"מ [הלכה יד] כתב הנוגע בחצי זית [*או הנושא חצי זית] ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית. או שהאהיל עליו חצי זית אחר או שהאהיל הוא על חצי זית אחר ע\"כ. ונראה בעיני דהוא ל\"ג במשנה לבבא זו דאו מאהיל על כחצי זית כו' ומדנפשיה מבאר והולך כל ג' דרכי טומאות האהל לומר ששלשתן אינן מצטרפין לנגיעה או למשא אבל במשנה ל\"ג אלא חד בבא הנוגע בחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית. ותו לא מידי. וכן בפירושו לא זכר אלא בבא זו וכן בדפוס הגמרא במשנה דרפ\"ג דעדיות ובספר המשנה דעדיות בדפוס שלפני לא נמצא. אלא בבא קמייתא והבבא דאו מאהיל כו' ליתא. וכן נראה דהר\"ב והר\"ש ל\"ג לה: \n",
+                    "<b>אמר ר' מאיר אף בזה כו' וחכמים מטמאין</b>. פי' הר\"ב דנגיעה ואהל חד שמא הוא ויתכן לומר דטעמו דחזינן לאהל כמאן דמלי טומאה מאחר שגזירת הכתוב הוא שכל אשר באהל טמא. עיין מ\"ש במשנה ה פ\"ח דכלים: \n",
+                    "<b>הכל טמא חוץ מן המגע כו'</b>. מסקנא דמלתייהו דרבנן היא. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>חוץ מן המגע עם המשא</b>. לשון הר\"ב כגון שנגע כו' והסיט. וכן לשון הר\"ש ומשום דהיסט לא נכתב בפירוש בכתוב. אלא דאנן אית לן דהיסט בכלל משא. הלכך חביבא להו למנקט היסט: \n",
+                    "<b>זה הכלל כל שהוא משם אחד כו'</b>. לסימנא בעלמא. כמו שכתבתי משמא דגמרא בזה הכלל דמשנה ב פ\"ד דמגילה [*וכן אתה מוצא במ\"ג פ\"ב דכלים ואחרים שכתבתי שם בס\"ד]: \n",
+                    "<b>משם אחד</b>. לשון הר\"ב מגע ומגע משא ומשא אהל ואהל. וכ\"כ הר\"ש ולת\"ק אליבא דחכמים הוא שפירשו כן דאילו לר\"מ איתא נמי מגע ואהל דחד שמא נינהו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שנתפזר בתוך הבית</b>. פי' הר\"ב ונתערב בו עפר כל שהוא וכ\"פ הר\"ש ולרבותא דרבנן נקטינן שנתפזר בתוך הבית דלא תימא דכיון שנתפזר וגג שכנגד זה מאהיל על חצי שיעור ושכנגד זה מאהיל על חצי שיעור ושני אהלות הן ואין מצטרפין הכי מפרשינן בגמרא פ\"ג דנדה דף כז: \n",
+                    "<b>ורבי שמעון מטהר</b>. פי' הר\"ב סבר סופו כתחלתו כו'. דבעינן שלא יהא דבר נגלל עמו לישנא דגמרא דהתם דאמרינן מה תחלתו נעשה לו דבר אחר גנגילון והתוס' העתיקו גלגילון ופירשו בשם הערוך דבר הנגלל עמו ע\"כ. ובפ\"ז דנזיר דף נא איתא בגמרא גלגלין ופירש\"י כלומר המגלגל זה לזה ונתערב זה עם זה: \n",
+                    "<b>הבית טהור</b>. כלומר שהכלים הבאים אחר הבליעה לתוך הבית אינן מיטמאין בבית. הכי מפרשים בגמרא פ\"ט דנדה דף סב: \n",
+                    "<b>אם מתכבסת ויוצא ממנה רביעית דם טמאה</b>. כתב הר\"ב וכיצד משערין אותה מביא מים במדה וכו' ומביא מים אחרים כו' אם היה מראיהן שוה הרי זו טמאה. דאילו לא הביא מים שניים לא היינו יכולים לשער בראשונים בלבד לפי שאפילו אם לא ימצאו רביעית יותר אכתי איכא למימר שמא רביעית יצא דא\"א שלא ישתייר בבגד מן המים. אבל השתא אין מזיק כלום מה שמשתייר מן המים בבגד. דכשם שנשתייר מן המים כך נשתייר מן הדם שמ\"מ היה מעורב הכל יחד מה שיצא ומה שנשתייר ומראה אחד הן כאילו יצא הכל. ומיהו קשה דאין סברא שיסייע הדם שמשתייר בבגד [לטמא הבית] כיון שאין יכול לצאת בכיבוס. אא\"כ שאין לחוש כל כך אם תולין הדבר להחמיר. ואין לומר שמים אחרים שמביא צריך שיחסר מהם מהמדה כשיעור שנבלע מן הראשונים בבגד. דמי יוכל לכוון זה. ועוד קשה דמאי צריך למדידת מים הראשונים. בלא מדידת מים הראשונים יכול הוא לדעת אם יש רביעית דם במה שיצא ע\"י כיבוס. שיסחוט לתוך כלי כל מה שיצא מן הכסות. וימדדנה כמה יש בין מים לדם. ויביא רביעית דם מעלמא. ויוסיף עליו מים עד שיהא בין מים ובין דם כשיעור מים ודם שיצאו מן הכסות ואם מראיהן שוה טמאה. ונראה לפרש דלא נקט מים במדה אלא משום שאם ימצאו יותר מן המדה שנתנו. רביעית. שלא יצטרכו להביא מים אחרים דודאי יצא מן הכסות רביעית דם. אבל אם אין רביעית דם יותר אז יביא רביעית ומוסיף עליו מים עד שיהא בין מים ודם כמדה ראשונה אחר שתכבס בה הכסות ואם מראיהן שוה טמאה. ואם לאו טהורה. ומיהו קשה דהא קתני בתוספתא [שהעתיקה הר\"ב] ברישא. ומביא מים אחרים ואח\"כ קתני ונותן לתוכן רביעית דם כ\"כ התוס' בפ\"ט דב\"ק דף קא. וראיתי להרמב\"ם. שאעפ\"י שבפירושו העתיק כדברי התוספתא שירחצו הכסות בשיעור ידוע מהמים עוד נקח בזה השיעור ממים ויחובר אליו רביעית דם כו'. הנה בחבורו פ\"ד מהט\"מ [הלכה יג] כתב כיצד משערין אותה מכבסין אותה במים ומביא מים כמדתן ונותן לתוכן רביעית דם כו'. הרי שלא הזכיר מדה בתחלה. ויש לפרש דבריו שכמדתן ר\"ל כמדת מה שיצא אחר הכביסה. ומ\"ש ונותן לתוכן רביעית דם כלומר שבתוך המים שמביא כמדתן צריך שיתן בהם רביעית דם שעם הרביעית דם הוא שיהיה כמדת המים ר\"ל כמדה שיצא אחר הכביסה. והשתא דאתינא להכי אף דברי התוספתא יכולני לפרש כן. ואע\"פ שהזכירה ראשונה. שמביא במדה. היינו כדברי התוס' שאם ימצא רביעית יותר שא\"צ עוד לשום דבר. אבל אם לא מצא אז מביא אחרים במדתן. ר\"ל במדה שמצא אחר הכביסה אלא שנותן בהן רביעית דם: \n",
+                    "<b>ואם לאו טהורה</b>. אינה מתטמאה באהל והרי היא ככסות שנגע במת. הרמב\"ם שם וכ\"פ רש\"י שם בב\"ק. וכ\"כ שם התוס'. ודלא כמו שנדחקו בנדה פ\"ט [דף סב] דמיירי דקודם שנפל רביעית. נבלע בכסות מה שאינו יכול לצאת. ונתבטל בבגד ולא היה רביעית שלם מעולם. ומהר\"ר וואלף וורמייז\"א הוכיח דלהר\"ב צ\"ל כמו שנדחקו התו' דנדה לפי שסברת הר\"ב דכלים שנטמאו במת מטמאין באהל. כמ\"ש גבי מנורה בספי\"א [מ\"ח] עכ\"ד. וע\"ש דלהרמב\"ם אינן מטמאין באהל. וכן נראה דעת מהר\"ם: \n",
+                    "<b>שכל הבלוע שאינו יכול לצאת טהור</b>. פי' שאינו יכול לצאת על ידי כביסה סתם. אע\"פ שעל ידי הדחק היה יוצא כגון ע\"י צפון. כיון דבסתם כיבוס אין יכול לצאת רביעית דם טהורה. משום שאין דרך להקפיד עליה כשאין יכול לצאת בכיבוס סתם. כך צריך לומר מתוך הסוגי' דמס' נדה [שכתבתי במ\"ה פ\"ט דכלים]. ומה\"ט נמי לא קשיא מהא דתנן ברפ\"ג דערלה בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק דאלמא דחזותא מלתא היא. דבטומאה מש\"ה טהורה דבקפידא תליא מלתא וכי לא קפיד שיצא. בטל. דטומאה בלועה לא מטמאה. אבל בערלה אין שייך להתיר מטעם דאין מקפיד דנהנה הוא בצבע וניחא ליה. תוספות פ\"ט דב\"ק. ופ\"ט דנדה [ד\"ה מקולי]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נשפך באויר כו' והאהיל על מקצתו</b>. פירש הר\"ב נשפך באויר בתוך הבית והאהיל אדם על מקצתו. ותמיהני שכיון שבתוך הבית נשפך. הרי הבית מאהיל על האדם ועל הטומאה כולה ויטמאהו לאדם. מאי אמרת דמיירי שגם הבית אינו מאהיל אלא על מקצתו. א\"כ למאי אצטריך לפרושי והאהיל אדם. ה\"ל לפרש והאהיל הבית. וקמ\"ל דטהור מה שבתוך הבית. וכמו שמפרש הר\"ב עצמו בבבא שנייה. והרמב\"ם מפרש כן אף בכאן. שכתב והאהיל רמז אל הבית. ר\"ל כאשר האהיל הבית על מקצתו הבית טהור. וידוע כי כאשר אמרנו הבית טהור הכונה שלא יטמא מה שבתוכו מאדם וכלים ע\"כ. כלומר דכל היוצא מן העץ. אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן. כדתנן בבמה מדליקין [מ\"ג]. אבל בחבורו פ\"ד מהט\"מ כתב דם שנשפך באויר כו' והאהיל המאהיל כו'. ויש לפרש דמפרש באויר שלא תחת שום אהל אלא באויר מגולה וכן נכון לפי משמעות המשנה כהאי גונא דתנן בריש פרק דלקמן. מגדל שהוא עומד באויר. ועיין עוד בסמוך. ושוב ראיתי למהר\"ם שכתב וז\"ל נשפך באויר. פירוש בחצר שאין עליו גג. עד כאן: \n",
+                    "<b>נשפך על האסקופה והוא קטפרס כו'</b>. לשון הראב\"ד קשיא לי מכדי קטפרס מפזרו ומטהרו מאי שנא אסקופה דנקט. אפילו בתוך הבית נמי כלים הבאים שם לאחר שפיכה טהורים. ואולי נאמר משום כלים דקודם נקט לה. שאם נשפך בתוך הבית טמאים משעת כניסת הטומאה לבית. אבל על האסקופה אפשר שלא נכנס [*אלא] דלאו בחבור אפילו שעה אחת ע\"כ. וזה מסייעני למה שכתבתי דלהרמב\"ם בחבורו. רישא לאו בנשפך בבית כלל מיירי. שהרי דברי הראב\"ד סמוכים על דברי הרמב\"ם. ואי איתא דהרמב\"ם מפרש הרישא שנשפך בבית. וכמ\"ש בפירושו. א\"כ ודאי צ\"ל דמיירי נמי בכה\"ג שלא נכנס [*אלא] דלאו בחבור. אפילו שעה אחת. ולא קשיא מאי שנא אסקופה דנקט. דהא אין הכי נמי דנקט גם כן בית. ותרי גווני נקט נשפך בבית והאהיל במקצת. ונשפך באסקופה והאהיל מקצת: \n",
+                    "<b>בין מבפנים בין מבחוץ</b>. פירש הר\"ב בין שמשפע לצד פנים בין שמשפע לצד חוץ. וכ\"פ הר\"ש ואע\"ג דהוה זו ואצ\"ל זו אשכחן נמי כה\"ג בריש הוריות כמ\"ש שם. ולפי פירוש הרא\"ש שכתב הכ\"מ [בפ\"ד מהט\"מ] ניחא. וז\"ל בין מה שיש מן האסקופה לתחת תקרת הבית בין מה שיש ממנה לחוץ כולה מקום מדרון והדם נשפך על כולה. נמצא מקצתו תחת האהל ומקצתו חוץ לאהל הבית טהור. דאין קטפרס חבור: \n",
+                    "<b>חוץ מן השינים כו'</b>. פי' הר\"ב דכתיב בעצם כו' אף כל שנברא עמו ואין גזעו מחליף. גמ' פ\"ז דנדה דף נה. ופריך והרי בשר דגזעו מחליף. אמר מר בר רב אשי בשר נעשה מקומו צלקת. פירש\"י צלקת. כלומר רושם נראה בה חריץ או גומא ואין כולו חוזר אבל שער וצפורן אין נטילתן ניכר ע\"כ. ועיין [מ\"ש] בפרק דלעיל מ\"ב ובריש משנה ב פ\"ט דחולין: \n",
+                    "<b>ובשעת חבורו הכל טמא</b>. שהנוגע או מאהיל עליהם הוא נוגע או מאהיל על המת דהוי יד לטומאת המת תוס' פ\"ז דנזיר דף נא. ועיין בפירוש הר\"ב במשנה דלקמן ומ\"ש שם. והר\"ש כתב ספרי זוטא הנוגע במת פרט לנוגע בשיניו ובשערו ובצפרנו בזמן שפירשו יכול שאני מרבה בזמן שהן מחוברין ת\"ל יטמא ע\"כ. ונראה דהא דפורט לשיניו כו' נמי מדרשא דבעצם הוא דמפיק להו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עצם שיש עליו כזית בשר הכניס מקצתו כו' טמא</b>. כתב הר\"ב העצם נחשב יד לבשר ויד למת נפקא לן במה הצד מנבלה ותנור דמה נבלה שאין מטמא באהל כו' ואי פרכת מה לנבלה שכן אוכל תאמר במת שאין אוכל. כדאמרינן בפרק דם שחיטה (כריתות דף כא) תנור יוכיח מה לתנור שכן מטמא מאוירו נבלה תוכיח הצד השוה שבהם שמטמאין וידים כיוצא בהם כו'. וא\"ת לענין אהל נימא דיו [כדתנן במשנה ה פ\"ב דב\"ק] ויש לומר דמעיקרא ודאי [אי] לא אשכחן בטומאה חמורה [*המטמא אדם וכלים לאפוקי אוכלים שאין מטמאין אדם וכלים כדאיתא התם בריש הפרק] ידות הוה פרכינן על נבלה דיו. אבל השתא דאשכחן יד בטומאה חמורה דהוה כגוף לענין מת נמי משוינן יד כגוף. תוס' פ\"ט דחולין דף קיח [ד\"ה והבית]: \n",
+                    "<b>שני עצמות ועליהם כשני חצאי זיתים</b>. קסבר האי תנא דיש יד לפחות מכזית. הר\"ש. וכתב מהר\"ם דאיכא לאוקמא מתניתין בשומר דהיינו בעצם שיש בו מוח ומש\"ה לא מותיב מינה בפרק העור והרוטב (חולין דף קיט:) [*על רב דס\"ל אין יד וכו'] ואזלא לה תמיהת הר\"ש ע\"כ. ומיהו הלכה כמ\"ד יש יד לפחות מכזית כמ\"ש הרמב\"ם פ\"ה מהלכות טומאת אוכלין [הלכה ג]: \n",
+                    "<b>שאין חבורי אדם חבור</b>. עיין מ\"ש במ\"ד פ\"ט דחולין. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>איזהו דם תבוסה המת שיצא ממנו שמינית בחייו כו'</b>. הלכה למשה מסיני דם מן המת ברביעית. כמ\"ש בפרק דלעיל מ\"ב. אבל מדברי סופרים. דאף דם תבוסה יהא מטמא בכל הטומאות במגע משא ואהל. והיינו דתני בתוספתא והביאה הר\"ש ומה בין דם מיתה לדם תבוסה. אלא שדם מיתה נזיר מגלח עליו וחייבין עליו על טומאת מקדש וקדשיו. ודם תבוסה אין הנזיר מגלח עליו ואין חייבין עליו על טומאת מקדש וקדשיו: \n",
+                    "<b>שמינית בחייו ושמינית במותו</b>. כלומר לאפוקי רובו בחייו דלא דהא דם תבוסה מדבריהם. וכשפשיטא לן דרובא מחיים לא גזרו וכן פירש\"י בהדיא בפ' בתרא דנדה [סוף] דף עא. דבודאי רובא מחיים לא גזרו. גם לשון הרמב\"ם בפירושו ובחיבורו פ\"ב מהט\"מ מורים כן: \n",
+                    "<b>צלוב שדמו שותת</b>. כלומר שדרך הצלוב שיהא דמו שותת וכן אבל המת שדמו מנטף כלומר שדרך המת שיהא דמו מנטף: \n",
+                    "<b>שדמו שותת כו' טמא</b>. פי' הר\"ב שותת ויורד בלא הפסק מפני שטיפה של מיתה מעורבת בו. דלא מבטל ההוא דלאחר מיתה שהוא הרבה. אבל נוטף ראשון ראשון בטל. ואפילו טפה שלאחר מיתה מרובה בטלה. שלא נפל ביחד. רש\"י פרק בתרא דנדה [דף עא]: \n",
+                    "<b>השותת טהור</b>. פי' הר\"ב שאני אומר אותה טפה שהנשמה תלויה בה עמדה לה ע\"ג העץ שהוא תלוי בה. וא\"ת ומת דמנטף דמטמא מי ניחא מי לא עסקינן דכי נמי המת מוטל במטה הא מלתא בגמרא דנדה [שם] מקשו לה. דמייתינן התם ברייתא דבהדיא תני בה ר' יהודה אומר היה מוטל במטה כו' טמא. ומשנינן שאני במטה דמחלחלה. כלומר שהיא תלולים חלולים והדם בוקע ויורד ומתאסף יחד: \n",
+                    "<b>והמנטף טמא</b>. כתב הר\"ב ולא אמרינן קמא קמא בטיל. עיין במ\"ו פ\"ח דזבחים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כזית מן המת פתחו בטפח</b>. פי' הר\"ב המת בבית ולו פתחים הרבה כו' דגזרו חכמים טומאה כו'. עקרא דמלתא במתניתין ג פ\"ז וע\"ש: \n",
+                    "<b>אבל להוציא את הטומאה</b>. פי' הר\"ב טומאה יוצאה כו' ומטמאה הכלים שבבית שבצדו. וה\"מ לפרש בכלים המונחים בחלל אותו חלון או פתח. וכן פירש הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר השדרה והגולגולת כמת</b>. כלומר אע\"פ שאין כזית בשר. וכתב הר\"ב שכן הלכה. אולי שסובר דר\"י לא לאפלוגי אתי וכמו שכתבתי הרבה בפ' בתרא דבכורים שנשנו בלשון פלוגתא ואין חולק אבל לא ידענא מנין לו דדלמא לת\"ק דוקא כזית בשר ולא סבירא ליה להא דר\"י. והרמב\"ם בפירושו כתב שאינו הלכה וכן בחבורו [ריש] פ\"ז מהט\"מ לא העתיק את דבריו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טפח על טפח על רום טפח</b>. פי' הר\"ב דף שהוא רחב כו' וגבוה טפח ומאהיל. וצריך שיהא החלל [פנוי] טפח שאל\"כ והטומאה ממעטת את החלל טפח טומאה רצוצה היא ואינה מביאה ואינה חוצצת. הראב\"ד רפי\"ב מהט\"מ וכך דקדק הר\"ב בלשונו שבפי' מ\"ה פ\"ו: \n",
+                    "<b>כיצד</b>. ל' הר\"ב כלומר כיצד חוצץ בפני הטומאה. אבל לא אתי לפרושי כיצד מביא את הטומאה הר\"ש. ועיין בדבור אחד חור כו' ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>קמור</b>. פי' הר\"ב מקורה. וחבירו כבש כשב שמלה שלמה. ובעירובין פ\"ח מ\"ט פירש הר\"ב קמור כמין כיפה מכוסה כו' ולפי זה יש טעם בדבר שלפי שאין זה הקירוי כשאר קירוי לפיכך נתחלף השם באותיותיו: \n",
+                    "<b>הטומאה בתוכו הבית טמא</b>. עיין במ\"ב פ' דלקמן דר\"י פליג: \n",
+                    "<b>אין בו פותח טפח כו'</b>. כתב הר\"ב והרי הביב נחשב כקרקע הבית וכו'. לרבות קרקעיתו וכו'. לא שהקרקע עצמה טמא עד התהום דמה טומאה שייך בקרקע עולם. אלא לרבות הטמון בתוך הקרקע עד התהום. וז\"ל הרמב\"ם שכל מה שבקרקעית הבית [טמון] וכו'. וכתב מהר\"ם מה שבתוכו טמא דכלים שבתוכו כאילו הן בבית. ואף ע\"פ שהן מכוסי' בעפר. לא הוו ככלי חרס המוקף צ\"פ אלא כאוכלין שגבלן בטיט דלא חייץ הטיט בפני הטומאה. כדאמרי' בפ\"ק דזבחים [דף ג ע\"ב] נ\"ל. ע\"כ: \n",
+                    "<b>אחד חור שחררוהו מים כו'</b>. פירש הר\"ב האי פותח טפח שמביא את הטומאה כו' ואתי שפיר דמפרש נמי למביא את הטומאה. אלא שקצת קשה שהיה למתניתין עצמה *)לסיים הכי בבבא זו. והל\"ל אחד חור כו'. וכן מרבך כו' מביא את הטומאה. ועוד אי הכי מאי דוחקיה להר\"ב לפ' בכיצד כלומר כיצד חוצץ כו' כיון דהשתא מפרש נמי לכיצד מביא. וא\"כ כיצד קאי שפיר אתרוייהו. איברא דהרמב\"ם מפרש לענין מביא. אבל היא לא פירש כיצד כלומר כיצד חוצץ כו'. והר\"ש שמפרש כן בכיצד דכלומר כיצד חוצץ כו'. הוא מפרש בכאן חור שחררוהו מים בין יהא זה הביב ע\"י מים כו' כך דינו. ולפיכך הר\"ב שכתב לעיל בכיצד. כפירוש הר\"ש. ובכאן מפרש בחור כדברי הרמב\"ם. לא דק: \n",
+                    "<b>שחררוהו מים</b>. כגון בשפה גבוהה על נהר והמים חוטטין מתחתיה ונכנסין ועושין נקב ארוך או שרצים כגון חולדות ואישות. רש\"י רפ\"ב דסוכה: \n",
+                    "<b>מרבך של אבנים</b>. פירש הר\"ב אבנים גדולות כו' וכן לשון רש\"י שם. ויתכן בעיני שהוא שם מורכב מן מורביות דמשנה ה פ\"ג דשביעית. ומן נדבכים די אבן גלל דעזרא ו. וזה דבשביעית מיירי באבנים שעודן מחוברים במחצב. ונקראים מורביות. ודעזרא מיירי בקבועים בבנין. והנך דהכא מיירי כשהן חצובים מן המחצב ועדיין לא הוקבעו בבנין. ולפיכך מורכב משמות אשר בארץ ואשר בבנין. והרמב\"ם כתב מרבך של אבנים. אבנים מסודרות קצתן על קצתן. וכן [פירשו] ג\"כ מרבכת תביאנה שהוא מענין סדור. ובנא\"י מענין צבירה. ונא\"י נ\"ל עיקר כמ\"ש כבר ברפ\"ז דמנחות [ד\"ה ורבוכה]. ויהיה ג\"כ לשון רבוי. כמו שפירשתי בשביעית בשם מורביות. אלא שאני מוסיף לתת טוב טעם בהרכבתו עם הכ\"ף: \n",
+                    "<b>וכן סואר של קורות</b>. לשון הר\"ש ואית דאמרי צברי קורות. והרמב\"ם העתיק בפירושו סואר [פירוש חבילות קורות] ובחיבורו רפי\"ג מהט\"מ כלל למרבך וסואר. וכתב או שצבר אבנים או קורות כו': \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר כל אהל שאינו נעשה בידי אדם אינו אהל</b>. כתב הר\"ב דיליף אהל אהל ממשכן. כתיב הכא (במדבר י״ט:י״ד) זאת התורה אדם כי ימות באהל וכתיב התם (שמות מ׳:י״ט) ויפרש את האהל על המשכן. ורבנן אהל אהל ריבה [אהלים טובא כתיבי בפ' פרה לרבות אף העשוי מאליו] גמרא בסוכה רפ\"ב. וכתבו התוס' וא\"ת אי ממשכן יליף אפילו עשוי בידי אדם נמי לא יביא הטומאה אלא פשתן. כדאשכחן בפרק במה מדליקין. [כדפירש הר\"ב שם משנה ג] וי\"ל דכל המאהילים דמטמאים ילפינן בספרי בפ' פרה. בקל וחומר ממצורע. דתניא מנין לעשות שאר המאהילים. כאהל. אמרת מה מצורע הקל. עשה בו כל המאהילים כאהל. מת החמור לא כ\"ש. דלגבי מצורע כתוב מושבו. ודרשינן בת\"כ מושבו טמא. מכאן אמרו הטמא יושב תחת האילן וטהור עובר. טמא. וא\"ת א\"כ כי לא עביד נמי בידי אדם נילף בק\"ו ממצורע. וכ\"ת א\"כ גז\"ש מאי אהניא. הא איצטריכא ליה לדרשא דפרק במה מדליקין דכל היוצא מן העץ כו'. וי\"ל דמושבו לא משמע לא ריבוי ולא מיעוט לענין שאינו עשוי בידי אדם. ולר\"י דמעטיה רחמנא גבי מת. ילפינן מצורע הקל בק\"ו ממת דלא מטמא ולרבנן לא מחלק לא הכא ולא הכא. ואע\"ג דסתם [*ספרי] ר' יהודה. אתיא שפיר ההיא דאילן כר\"י. דהא מודה בכמלא אגרוף. וא\"ת כיון דשאר המאהילים ילפינן במת ק\"ו ממצורע. א\"כ נימא דיו. [כדתנן בפ\"ב דב\"ק] [מ\"ה] ולא תטמא עוברים. כמו קוברי המת שהיו עוברים באכסדרה [דתנן לקמן פ\"ו משנה ב] ויש שם כלים. דמצורע עובר אינו מטמא באהל. כדתנן במסכת נגעים פי\"ג [משנה ז] ר\"ל דק\"ו זה אינו אלא גלוי מלתא בעלמא הוא. דלא ילפינן ממשכן למעוטי שאר המאהילים ע\"כ: \n",
+                    "<b>ומודה בשקיפים ובסלעים</b>. כתב הר\"ב דר\"י מודה בכמלא אגרוף. וכן בשקיפים. כלומר שיש בהם חור גדול. וכן פירש הרמב\"ם. וכך הוא בסוגיא בפרק הישן ושיעור מלא אגרוף תנן במשנה י\"ב פי\"ז דכלים. וכתבו הר\"ב לקמן רפי\"ג: \n",
+                    "<b>ובסלעים</b>. פי' הר\"ב בנקיקי הסלעים. הכי תניא בהדיא בברייתא רפ\"ב דסוכה. ובהכי מתרץ מהר\"ם דלא מייתי התם ממתניתין. משום דמתניתין הוה משמע שקיפים וסלעים חלולים חלולים גדולים ראוים לדירת אדם. אבל נקיקי סלעים הן חורים קטנים. ע\"כ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מגדל</b>. הבא במדה כדכתב הר\"ב בסוף פרקין: \n",
+                    "<b>טומאה בתוכו כלים שבעוביו טהורים</b>. דשדינן לעוביו בתר האויר לקולא ולא בתר מגדל לחומרא. אבל עומד בבית טומאה בתוכו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כלים שבעביו טמאין ממה נפשך. אי שדינן לעוביו בתר מגדל טמאין. ואי בתר בית טמאים. וסיפא דקתני טומאה בתוכו הבית טמא. מיירי בין בתוך חללו. בין בתוך עוביו. שדרך טומאה לצאת. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר מחצה למחצה</b>. פי' הר\"ב מחציו של עובי המגדל כו'. ומסיים מהר\"ם דה\"ל כותל המגדל ככותל שהוא לאויר דתנן לקמן פ\"ו [משנה ג] דנדון מחצה על מחצה. ובהא פליגי דר\"י מדמי ליה לכותל שבין חצר לבית ורבנן לא מדמו. וע\"ש הפירוש. ואפילו ת\"ק דפליג עליה הכא. מודה התם דהוא נדון מחצה למחצה. משום דהתם הבית והחצר חשובים הן. והמחיצה לצורך שניהם. להכי שדינן לה חציה לכאן וחציה לכאן. אבל מחיצת המגדל לא נעשה כלל בעבור החצר והבית. להכי לא שדינן לה בסיפא בתר בית לטמא כלים שבעוביה כי איכא טומאה בבית. דקתני טומאה בבית מה שבתוכה טהור. ומשמע אפילו כלים שבעוביה. ומיהו לא שדינן לה נמי בתר מגדל אע\"ג דנעשית לשם מגדל. משום דמגדל לא חשיב. דמיטלטל. והא דאפליגו ר\"י ורבנן במגדל העומד באויר <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ולא אפליגו בעומד בתוך הבית. משום רבותא דר\"י דאפילו בחצר שדינן חצי הדופן בתר חצר. וכ\"ש בבית דשדינן בתר בית. דחשיב טפי [מחצר] ע\"כ: \n",
+                    "<b>טומאה בבית מה שבתוכו טהור</b>. וקצת תימה דמשמע בכולי פרקין דלא בעי צמיד פתיל. ובפ\"י בכלים גבי צמיד פתיל. קא חשיב כלי עץ הטהורים [דהיינו] באים במדה. וי\"ל דה\"מ כשמכוסה בכפישה או בשאר כלים אע\"פ שאינו מקבל טומאה. אבל דלתותיו מחופות. או מכוסים בנסר. [מהני] בלא צמיד פתיל. ודין זה במגדל וכוורת דלא מקבלי טומאה. אבל תנור וקדירה וחבית. או שאר כלי חרס. לא מהני נסר להציל בלא צמיד פתיל אלא הטומאה בוקעת הנסר ונכנסת לתוכו. אלא א\"כ מצילין עם דפנות אהלים. *)דאין מצילין אפילו בכלי מונח על פיהן כגון עמוד של קדרות. כמו שאפרש לקמן בפ' כוורת. הר\"ש. ועיין מ\"ש בס\"פ כוורת: \n",
+                    "<b>אם יש שם פותח טפח</b>. פירש הר\"ב בין שולי המגדל כו'. ואין הפירוש שוה. דכלים שבינו לארץ שבינו לבין הקורות. הוי פירוש אם יש שם פותח טפח באחד מהן טמאין. אע\"ג דליכא פותח טפח תחתיהן במקום שהכלים שם אם יש שם פותח טפח בינו לבין הקורות הטומאה מתפשטת שם מלמעלה. ובוקעת כל כנגד המגדל לתחתיו. כיון דאדם וכלים אינן נעשים אהלים לטהר להפסיק בין הטומאה והכלים. כדתנן ברפ\"ו. וכן כשיש פותח טפח תחתיו וכלים על גביו. מתפשטת הטומאה לתחתיו ובוקעת למעלה. אבל שבינו לבין הכותל. הוי דוקא אם יש שם פותח טפח טמאין. ואם אין שם פותח טפח. אע\"ג דאיכא פותח טפח בינו לבין הארץ בינו לבין הקורות טהורין. כ\"כ מהר\"ם. אע\"פ שכתב דאין נ\"ל כן. אלא גם למעלה ולמטה דוקא. ומפרש כן ג\"כ לרפ\"ו. אבל דברי הר\"ב אינן כן [*ולענין פותח טפח. עיין מ\"ש בפרק דלעיל מ\"ו]: \n",
+                    "<b>ואם לאו טהורין</b>. תימה אמאי טהורים כלים שתחתיו. שאין שם פותח טפח ליהוי כביב שהוא קמור תחת הבית. דס\"פ דלעיל. וי\"ל דשאני ביב. שהוא קבוע ומשמש את הבית שהשופכים נופלין לתוכו. הלכך בטל לגבי הבית. וה\"ל כאוכלים שגבלן בטיט [*ועיין לעיל שם] אבל תחתיו של מגדל. לא. כ\"כ מהר\"ם. וצידד לפרש בכוורת דרפ\"ט. כמי שאכתוב שם. וכתב עוד מהר\"ם. וז\"ל ואין לתמוה כלים שבינו לבין הכותל. כשאין שם פותח טפח. אמאי טהורין כשהטומאה בבית. והא אפילו הכלים שמעבר למגדל. בעביו של כותל בחצי עביו של צד הבית טמאין. כדתנן לקמן בפ\"ו [מ\"ג] כ\"ש באויר הבית שבין הכותל למגדל ואיך יתכן לומר שיהא הפסק לטומאה דכלים הרצוצים בכותל [הבית] טמאין. והקרובים לבית יותר טהורין. ונ\"ל דבעוד המגדל שם. ואין הטומאה יכולה לימשך בין המגדל לכותל עד הכותל וכלים שבין המגדל לכותל טהורין. כ\"ש דכלים שבעובי הכותל. כל כנגד עוביו שלמגדל טהורין. וה\"ל כבית שחצצו בנסרים או ביריעות מן הצדדים. דתנן לקמן פט\"ו [מ\"ד] טומאה בבית כלים שבחצץ טהורים. א\"נ נ\"ל דלא הוי מגדל שאצל הכותל. כבית שחצצו בנסרים או ביריעות דהתם הוי מלתא דקביעותא. אבל הכא ודאי כלים שבכותל מחציו ולפנים. כאמצע הבית חשיבי ובטילי לגבי הבית. ואם טומאה בבית טמאין. תדע דהתנן לקמן פ\"ו [משנה ג] כותל שהוא לאויר. והטומאה בתוכו מחציו ולפנים. הבית טמא. העומד מלמעלן טהור. פירוש אע\"פ שאין לטומאה פותח טפח במקומה אינה בוקעת ועולה דהוי כמונחת באמצע הבית כיון דכותל בתר בית גריר. אבל הכא אויר פחות מטפח שבין מגדל לכותל. כיון דא\"א לצמצם ולסמוך המגדל ממש לכותל. וא\"א שלא יהא מעט ריוח ביניהן אויר פחות מטפח. בתר מגדל גריר ככלים שבעובי דופן המגדל דטומאה בבית טהורין לכ\"ע. אין ולא רפיא בידי. עכ\"ל: \n",
+                    "<b>טומאה שם הבית טמא</b>. כתב הר\"ב שאין המגדל מציל כו'. השרש אצלנו כשהיה אהל בתוך אהל והיתה הטומאה תחת אהל הפנימי הנה אהל החיצון טמא. והוא מאמר תוספתא צמיד פתיל ואהלים מצילים על הטהורים מליטמא ואין מצילין על הטמאין מלטמא. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>הרמב\"ם. ועיין לקמן פ\"ח [מ\"ג] ורפ\"ט ושם יתבאר דלהר\"ב והר\"ש דוקא כשהאהל כולו בתוך האהל אבל כשפי האהל חוצה אין הטומאה נכנסת באהל השני: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יוסי מטהר</b>. נראה דמודה ר\"י בהא [דתנן במשנה ג פרק ז] המת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאים מפני שסוף טומאה לצאת דרך שם. דהתם במת שלם דאין דרך לשרפו ולנתחו פחות מכזית. תוספות חולין פרק ט דף קכה [ד\"ה יכול]. ונראה דדוקא התם שהדלתות נעולים. כדפירש הר\"ב שם. להכי הוצרכו לתרץ דבמת שלם אין דרך לשורפו כו'. אבל כשיש פותח טפח פתוח. מודה אפילו בכזית שהטומאה יוצאת. וכדתנן במשנה ו פרק דלעיל. ועוד בפי\"ג. אך עדיין קשה דאמאי לא פליג בס\"פ דלעיל. אדתנן יש בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח. הטומאה בתוכו הבית טמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*היה עומד כו'</b>. פירש הר\"ב היה המגדל עומד כו' אלא שפתח התיבה כו'. פתח במגדל. וסיים בתיבה. ולא ידעתי למה. ואע\"פ שיכולין לדחוק ולומר. שר\"ל תיבת המגדל דמתניתין דלעיל. אכתי לא ידעתי מה הטעם שנדחק לאסבורי הכי. והקרוב אלי דה\"נ אשמעינן לענין מקח וממכר. וכי הא דברפ\"ג דמסכת ב\"ק. וע\"ש]: \n",
+                    "<b>טומאה בבית מה שבתוכו טמא</b>. והר\"ב העתיק טהור. וכ\"כ הר\"ש דבמשנה דוקנית גרסינן טהור. וכן בתוספתא וכן עיקר ע\"כ. וכה\"ג במשנה י פ\"ט פירשו ג\"כ הר\"ב והר\"ש דגרסינן טהור אבל הרמב\"ם שם מפרש טמא. וכן בחבורו בדין דהכא פי\"ח מהט\"מ. ובדין דלקמן בפי\"ט פוסק בשניהן דטמא. ופי' הכ\"מ דמיירי שהמגדל ממלא כל הפתח ואין פותח טפח מכל צד למעלה ולמטה ומן הצדדין. נמצא שאין מקום לצאת הלכך הטומאה בוקעת ויוצאת דרך דופני המגדל. מידי דהוה אפתחי בית בזמן שהם נעולים עכ\"ל. ומהר\"ם כתב ליישב גירסת הספר דגרס טמא בין הכא בין בכוורת. דמיירי שיש פותח טפח מתחת המגדל לארץ או כוורת ולארץ. ובפתחן למעלה בין במגדל בין בכוורת. וכיון שהטומאה נכנסת תחת המגדל ודרך הטומאה לצאת דרך שם וקי\"ל דאדם וכלים נעשין אהלים לטמא ולא לטהר לקמן רפ\"ו. והרי בוקעת למעלה מן המגדל והכוורת וכך בוקעת לתוכן. והתוספתא דקתני טהור באין שם פותח טפח מתחתיו [איירי] ולפירושי סיפא דקתני בד\"א בזמן שיש שם פותח טפח איכא לפרושי. כלומר מתחתיו. בהא הוא דאמרינן טומאה בבית מה שבתוכו טמא. ע\"כ. ומפירוש הר\"ש דלקמן משמע. דהואיל ויש לבית פתחים אחרים הלכך טהור כגירסתו ע\"ש בפירוש התוספתא. ושוב מצאתי דמייתי לה למתניתין דהכא. בפרק העור והרוטב. בגמרא דף קכה. וגרסינן בה טהור. וכן העתיקו רש\"י והתוספות שם. ועוד מוכח [הכי] בגמ' דאמרינן ותני עליה ר\"י מטהר אהייא. אילימא אסיפא. ת\"ק נמי טהורי מטהר. ומתוך כך נראה לי דהרמב\"ם לא גרס שם כלל. ויש לי עוד ראייה בזה במשנה ז פי\"א [ד\"ה ר\"י]: \n",
+                    "<b>מוכני</b>. פי' הר\"ב גלגל כו' ועיין מ\"ש במשנה ב פי\"ח דכלים: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ועינו</b>. פי' הר\"ב נקב כו'. ומפורש יותר במשנה ז פ\"ח דכלים: \n",
+                    "<b>קמורה</b>. מקובבת. הרמב\"ם. וז\"ל כף נחת דרך עושי תנורים לכסות הנקב של עשן מלמעלה. ולפתחו מן הצדדין. *)לסיבות. אחד מפני הגשמים שלא יכבו אש התנור. ב' מפני הרוח שלא יעכב העשן לצאת מן התנור. וכשיוצא מן הצד אין הרוח שולט בו. ע\"כ. ועיין בריש משנה דסוף פרק [ג] דלעיל: \n",
+                    "<b>והאהילו עליו קוברי המת</b>. ל' הר\"ב האהילו המת על העין. ועיין מ\"ש ברפ\"ג: \n",
+                    "<b>בש\"א הכל טמא ובה\"א וכו'</b>. וכתב הר\"ש דבשאין בעין פותח טפח איירי. דאי יש בו פותח טפח למה לא תכנס לבית. דלא דמי להני דאמרן בפרקין [דלעיל] דאין דרך טומאה ליכנס. דהכא הרי נכנסה לתנור ולמה לא תצא לבית דרך פתח פיו. ועוד דגבי מגדל אוקמינן [בר\"פ דלעיל] בדלתותיו מגופות וכאן פיו של תנור פתוח. ולא מסתבר כלל לחלק בין טומאה עוברת לטומאה עומדת. אלא בדלית ליה פותח טפח איירי. [וכן] מוכח בתוספתא. וסברי ב\"ש דנכנסת טומאה לכלי דרך נקב קטן. כדאשכחן בסיפא גבי ארובה שבין בית לעליה. וב\"ה סברי דנכנסת טומאה לכלי [דרך נקב] קטן ולא לטמא הבית. ור\"ע סבר דאין נכנסת כלל. והא דמשמע [סוף] פרק תשיעי בכלים דבעינו של תנור בעי צמיד פתיל. דקתני תנור שניקב מעינו שיעורו מלא [פי] כוש. התם כשעומד כולו באהל המת דמגו דבעי צמיד פתיל לפתחו. בעי נמי לעינו. אבל הכא דאין פיו באהל המת. לא עכ\"ל. והכ\"מ פי\"ח מהט\"מ [הלכה ד] כתב. שהרא\"ש כתב דמיירי כשיש בעין טפח על טפח. דאל\"ה אפילו טומאה בעין טהור התנור. כדתנן פ\"ח דכלים משנה ז. ומ\"מ העתיק ג\"כ דברי הר\"ש. וגם מהר\"ם פי' ביש בעינו פותח טפח דאל\"ה לכ\"ע טהור. והוקשה לו טעמא דר\"ע דאמר אף התנור טהור. וכ' דנ\"ל דמדאורייתא לא עיילא טומאה אלא דרך פתח של כלי. וכי היכי דאמרינן פ' חבית [פכ\"ב דשבת דף קמו] כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח לענין בנין שבת. ה\"נ נימא לענין טומאה. ועינו של תנור אינו להכניס. אלא להוציא עשן ולא קרינן ביה כל כלי פתוח שהטומאה קודמת לפתחו וכ\"ש כלי שניקב אח\"כ כו'. ובלבד שלא יהא באותו נקב כרמון או רובו כדאמר ס\"פ המצניע (שבת דף צה) ומדרבנן גזרו טומאה נכנסת דרך נקב אע\"פ שאינו עשוי להכניס ולהוציא. ב\"ש סברי כעין דאוריי' תקון. ולב\"ה לא גזרו כולי האי. ולר\"ע לית ליה גזירה זו כלל. ומתני' סוף פ\"ט דכלים דלא כר\"ע. א\"נ אפילו כר\"ע ולהציל על עצמו ועל מה שבתוכו. אבל הכא אם תכנס טומאה לתוכו יטמא כל אשר בבית. להפסד מרובה חששו ואמרו שאין טומאה נכנסת לתוכו. ולית ליה לר\"ע הא דב\"ה דדמיא כי חוכא ואטלולא לטמא לחצאין. וכן יש לפרש בסמוך גבי ארובה שבין בית לעליה וקדרה נתונה עליה ונקובה בכונס משקה. ומכאן יש לי ליישב פירש\"י דסוף המצניע עד שיפחת רובו שפירש\"י כ\"ז שלא נפחת רובו כו'. ומקשים עליו מכמה משניות ומדהכא. ולפירושי הכל מיושב ואדרבא נראה להביא ראיה מכאן דבענין אחר לא מיפרשה שפיר ואין לי להאריך. עכ\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ארובה</b>. ל' הר\"ב כמין חלון שבגג הבית כו'. עיין בפירושו לרפ\"ה דביצה. עיין לשון מהר\"ם שכתבתי בפ\"י משנה ו [ד\"ה תוכו]: \n",
+                    "<b>ובית הלל אומרים הקדרה טמאה כו'</b>. עיין מ\"ש בזה בספ\"ט דכלים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היתה שלימה</b>. ואע\"פ שאין שם צמיד פתיל סביבה. אמרו בספרי כלים מצילים בצמיד פתיל באהל המת. ואהלים בכסוי. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>בית הלל אומרים מצלת על הכל</b>. בבבא דבסמוך ובכל דוכתא מקדים ב\"ש לב\"ה. והכא מקדים ב\"ה לב\"ש. נראה דמשום דב\"ה משוין דבריהם דקאמרי מצלת על הכל מש\"ה מקדים להו ובבבא דלעיל דבסמוך. מקדים ב\"ש דמשוו למדתייהו. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>אינה מצלת אלא על האוכלים כו'</b>. כתב הר\"ב בקדרה של ע\"ה מיירי. ולא פי' כן במ\"ב פ\"ט דכלים. ובסוף פ\"ק דעדיות. ושם הארכתי בס\"ד: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>היה כלי טהור לקדש</b>. כתב הר\"ב דהמנינהו רבנן לע\"ה על הקדש כו'. עיין במשנה ד' פ\"ג דחגיגה: \n",
+                    "<b>ולחטאת</b>. פירש הר\"ב דכתיב והיתה לעדת בני ישראל כו'. אסמכתא בעלמא שכל מה שאין ע\"ה נאמן אינו אלא מדרבנן. וז\"ל הרמב\"ם [בפירושו] וסמכו בזה לאמרו יתברך והיתה לעדת וגו': \n",
+                    "<b>שהכל נאמנין על החטאת</b>. לא ידעתי למה לא תנן על הקדש ועל החטאת. ודוחק לומר דמשום דבחטאת יש להם אסמכתא דמש\"ה דייק למנקט לחטאת. ועוד דאדרבה כ\"ש דה\"ל למנקט לקדש דהוה רבותא שאין לו אסמכתא. ומצאתי בדברי מהר\"ם וז\"ל פתח בקדש וחטאת וסיים בחטאת לחודיה נראה לפי שהטעם תלוי בחטאת שלא יהא כל אחד שורף פרה אדומה לעצמו. א\"נ רבותא נקט דאפילו על החטאת נאמנין כ\"ש לקדש ע\"כ: \n",
+                    "<b>מפני שהכלים טהורים כו' מצילין כו'</b>. כך היא נוסחת הר\"ב והר\"ש וכן הוא בנ\"א ונוסחת מהר\"ם שהכלי הטהור וכלי החרס הטהורים מצילין כו'. ומפרש הר\"ב והר\"ש חוצצים בפני הטומאה כשהן מונחים במקום שיש דפנות אהלים. אבל כו' וק\"ק שאין שתי החלוקות שוות דדפנות אהלים דלקמן היינו שדופן האהל עצמו חוצץ. ועיין [מ\"ש] עוד בפ\"י משנה ו וז' [ד\"ה תוכו]. ובפי\"א מ\"ח. אבל גי' הספר ומצילין בוי\"ו. וכן העתיק הרמב\"ם וז\"ל. ומה שאמרנו כלי טמא אינו חוצץ [ואמר בכאן] מפני שכלי חרס טהורים שיעור זה [נ\"א מתניתין] על צד הביאור כן מפני שהכלים של אבן ושל אדמה ושל גללים טהורים. וכן כלי חרס טהורים לקדש ולחטאת בחזקת טהרה ואפילו מע\"ה. עוד חזר לדין אחר ואמר ומצילין עם דפנות אהלים ר\"ל שכמו שיצילו הכלים בעליוני האהל בכסוי לבד כמו [שבאר במשנה] בארובה שבין בית לעליה. כן ג\"כ יצילו הכלים כאשר היו פיות אלו הכלים מכוסין בדפנות אהל ולקח המשל בזה ואמר [כיצד] ע\"כ. וכתב הר\"ש וכל הנך הצלות דסיפא היינו בלא מירוח טיט דליכא צמיד דע\"י צמיד מצילין בכל ענין: \n",
+                    "<b>[*וכלי חרס טהורים</b>. פירש הר\"ב כשהן לקדש ולחטאת. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וקשיא לי אמאי תנן כלי חרס. דהא תנן בכל הכלים מקדשים במשנה ה פ\"ה דפרה. ופי' שם הר\"ב וכן הרמב\"ם דאצטריך דלא תימא כלי חרס דוקא ע\"ש. ולקדש פשיטא שכל הכלים שוים. ונ\"ל לתרץ דנקט מלתא דשכיחי דמשמע בכל מסכת פרה שהיו מקדשים בכלי חרס. וא\"נ כמו שאפרש שם בס\"ד דה\"א למילף דדוקא כלי חרס כדאשכחן בסוטה [פ\"ב משנה ב] הלכך שפיר מלתא לתנא דידן למתני כלי חרס הואיל וכ\"ח מלתא דפשיטא דמקדשים בו וא\"צ לשום לימוד. אמנם ראיתי להרמב\"ם בחבורו פי\"ג מהלכות פרה [הלכה יב]. שכתב ע\"ה שהביא כלי מביתו. אפילו כלי חרס כו' ולפי זה נ\"ל איפכא דמתניתין נקטה כלי חרס לרבותא. והיינו היא הרבותא דכיון דכלי חרס אין לו טהרה במקוה ה\"א שלא להאמינו עליו דבשלמא כשנאמינהו בשאר כלים. היינו שיש לנו לתלות שהטבילום מטומאתה. ועוד נ\"ל כיון דכלי חרס אף מאוירן מתטמאים ה\"ל להחמיר. שאע\"פ שאין להם טומאה מגבן ככלי שטף. ה\"א טומאת אויר חשיבא שלא להאמינו. קמ\"ל דלא]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הבור והדות</b>. וכן שוקת שבסלע במ\"ו פ\"ה דפרה [*ומשנה ה פ\"ד דמקואות] ומה שפירש הר\"ב שניהן בקרקע. אלא שבור בחפירה ודות בבנין. עיין מ\"ש בזה במ\"ב פ\"ד דב\"ב: \n",
+                    "<b>וכפישה נתונה עליה</b>. פי' הרמב\"ם כפויה עליה. ומצאתי לו חבר במ\"ח פרק יא דתנן נמי נתונה ופירושו כפויה. ומיירי אפילו שאין בדופני הכפישה טפח. דאילו יש בהן טפח הרי מצילין אף בבאר חלקה ועיין בדברי הר\"ב [לקמן] בדבור חצי טפח כו'. ומ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>או כוורת פחותה</b>. דהוי השתא כעין באר חלקה אבל כשהיא שלימה. הרי היא כדות שעל הארץ הואיל והיא באה במדה ואינה מקבלת טומאה. כ\"כ הרמב\"ם [בפירושו]. והכי נמי תנן ברפ\"ח דכלים הבאים במדה מביאין וחוצצין ולא תקשה מרפ\"ו. כמו שאאריך שם בס\"ד. גם ברפ\"ט. ושם במשנה יג [ד\"ה או מכוסה] אכתוב מאי דקשיא אדהכא. ודעת מהר\"ם עיין ברפ\"ח: \n",
+                    "<b>פחותה</b>. ה\"ג בכוליה פ\"ט. וכן היא בנוסחת מהר\"ם בכאן. ומ\"ש הר\"ב שאינה פקוקה בקש וכ\"כ הר\"ש והרמב\"ם ולאו למימרא דאילו פקוקה הוי' כשלימה דליתא כדתנן בפ\"ט מ\"ג ז' וי\"ב אלא כלומר דאילו פקוקה לא הויא דומיא דבאר חלקה ומש\"ה לא מצי למתני ופקוקה: \n",
+                    "<b>אם היה נסר חלק כו'</b>. פי' הר\"ב על באר חלקה או כוורת פחותה. וכ\"כ הר\"ש גם הרמב\"ם. ותמיהני דכיון שהכוורת פחותה היאך מציל הנסר שעליו והרי הטומאה נכנסת במקום שהיא פחותה הואיל ואינה פקוקה: \n",
+                    "<b>סרידה</b>. פי' הר\"ב כמין עריבה כו'. וכ\"כ במשנה ג פ\"ח דכלים וכ\"פ הר\"ש במשנה שם ועוד מפרש שם לפירוש הרמב\"ם ואותו הפי' לבדו כתב לקמן פי\"ב משנה ב. ובכלים פ\"ט משנה ז וכן במשנה ב פט\"ו מפרש שם לפירוש הר\"ש בלבד ועיין מ\"ש שם: סרידה שאין לה גפיים. בסרידה של בעלי בתים איירי. דתנן במסכת כלים פט\"ו [משנה ב] סרידה של נחתומים טמא של בעלי בתים טהור. גיפפו מד' רוחותיו טמא הר\"ש. [*ומפרש הר\"ב גפיים. אוגנים ואזנים. ששנינו בפכ\"ה דכלים מ\"ו וע\"ש]: \n",
+                    "<b>טהור שאין הכלים מצילים כו'</b>. פי' הר\"ב דדוקא כפישה שהיא כלי אינה מצלת אלא עם דפנות אהלים. אבל נסר כו'. והא דכלי אינו מציל בבאר חלקה היינו בכלי שאין לו דפנות כו' וכ\"פ הר\"ש. אלא שיש חסרון בלשונו וגם הרמב\"ם מפרש כן ולדבריהם שיעור ל' המשנה כך הוא שהכלים אין מצילין אלא עם דפנות אהלים עד שיהא להן דפנות. דכיון דתנא קאתי למתני טעמא על נסר חלק דמציל. ובעי למימר לפי שלא אמרו אין מצילין אלא בכלי. הלכך שיעור הלשון שהכלים אין מצילין כו' דמשמעו דאתא למידק מינה. הא נסר חלק שאינו כלי מציל. אבל כי קתני שאין הכלים מצילין כו'. משמעו דאתא למימר טעמא אכלים גופייהו ואינו במשמע כלל דאתא למידק מינה הא נסר חלק מציל וכ\"ש שצריכין אנו להכניס בשיעור הלשון תיבת אלא. דאי כדקתני שאין מצילין עם דפנות אהלים עד שיהא להן דפנות ודאי דליתא דעם דפנות אהלים אין צריך שיהא דופן לכלי הנתון עליו. וכמו שכתבתי בדבור וכפישה כו' הלכך ודאי שענין משנתינו לומר שאין מצילין אלא עם דפנות אהלים. עד שיהא להן דפנות דהיינו טפח כדמסיק. ובהכי מצילין אף בלא דפנות אהלים אבל בדפנות אהלים מצילין ואפילו כשאין להן דופן טפח. ומפני הלחץ זו הדחק שצריכין לסבול בשיעור לשון משנתינו. ודאי דמש\"ה הוא שחזר בו הרמב\"ם בחבורו פכ\"א מהט\"מ [הלכה ו] שלא העתיק הא דשאין הכלים כו'. על הדינים השנוין במשנתינו זו. אלא סמכה למה שהעתיק [הלכה ג] מרפ\"י דכלים היו כפויים על פיהם מצילין כל שתחתיהן עד התהום. וכתב שהוא בלא מירוח מפני שהן כאהל [ועיין מ\"ש לקמן במשנה יג פ\"ט] [ד\"ה או כפייה] וכתב שאם היו פיותיהן דבוקות בדפני הבית מצילין בלא צמיד פתיל. מפני שהן מצילים משום אהל לפיכך צריך שיהיה בדופן הכלי טפח שאין הכלים מצילים עם דפנות אהלים עד שיהיה להן דופן. היה לכלי דופן חצי טפח והיה יוצא מדופן האהל שפה חצי טפח והדביק זה לזה כו' ועכשיו אין להוסיף ולא לסרס בלשון משנתינו כלל. שהרי הוא ענין בפני עצמו ולא בא ללמד ולמידק מיניה על נסר חלק כלל. ואתא למימר שהכלי צריך שיהא לו דופן כשיציל עם דפנות אהלים וזה כשהודבק בדופן האהל ולא כענין הרישא דמשנתינו שהכלי כפוי על דפנות אהלים והשתא אתי שפיר מתניתין דלקמן דתנן בה כשם שמצילין מבפנים כך מצילים מבחוץ דהשתא מבחוץ דומיא דמבפנים דתרווייהו בדבוקים בצד הדופן של אהל משא\"כ לפי' המפרשים דהך דמבפנים בכפוי' דמענין הרישא היא והך דמבחוץ בדבוקה והכי קתני כשם כו' ואי קשיא לדברי הרמב\"ם שבחיבורו דשאין הכלים מצילין מלתא באפי נפשה היא ולא קאי אדלעיל מיני' כלל היכי קתני שאין. דמאי נתינת טעם. איכא לא קשיא כלל דטובא משכחת להו והוי כאילו קתני ואין. *)[עיין] במ\"ב פ\"ק דביצה כמ\"ש שם הר\"ב ועוד עיין [מ\"ש] ברפ\"ד דנדה ובמ\"ה פ\"ה דפרה וסוף פ\"ז דעירובין ובמ\"ב פ\"ב דהוריות. ומהר\"ם כתב וז\"ל קשה מאי קאמר עד שיהא להם דפנות הא כבר קתני [עם] דפנות אהלים ונ\"ל דאצטריך דאי מרישא ה\"א אינו מציל [עם] דפנות עד שיהא כמו כן אהלים דאהלים עיקר אבל באהלים בלא דפנות מציל. קמ\"ל דבעינן תרוייהו ע\"כ. ועיין מ\"ש בשמו ברפ\"ח. גם דבריו שברפ\"ט: \n",
+                    "<b>וכמה תהא הדופן טפח</b>. למעוטי פחות מטפח אבל יתר מטפח כ\"ש הוא דעדיף. הר\"ש: \n",
+                    "<b>חצי טפח מכאן כו'</b>. כתב הר\"ב הא דאין כלי מציל כו' אבל אם יש לכלי דפנות טפח מציל על הבור אע\"פ שאין דפנותיו בולטין כלל. אלא שהן שקועין בתוך הבור דהא בכלי כפוי איירינן כמו שכתבתי בדבור וכפישה כו'. וכתב הרמב\"ם ולא יתנגד זה אמרנו בעשירי מכלים היו כפוים על פיהם מצילין כל שתחתיהן. לפי שזה יהיה בכלי שיש בו טפח ר\"ל בגבהו. לפי שהוא יהיה בדמיון אהל כמו שבאר שם. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב וכפישה דאמרן לעיל שאם היא נתונה על באר חלקה אינה מצלת מיירי שאין בה דפנות טפח. וכ\"כ הרמב\"ם. והר\"ש כתב וז\"ל ולפי זה היה נראה כפישה דאין מצלת על באר חלקה היא פשוטי כלי עץ כדפי' בקונט' בשלהי הניזקין (גיטין דף סב) ולא כמו שפירשתי כלי הבא במדה דא\"כ היו דפנותיו יותר מטפח. ע\"כ. והר\"ב כבר פי' דמיירי בכלי הבא במדה. וכתבתי ג\"כ שם דמיירי שאין בדפנותיו טפח. ולפיכך י\"ל שמפני ארכו ורחבו בא במדה. אע\"פ שאין בו עומק טפח. ומצאתי כך למהר\"ם. אבל כתב על זה שהוא דוחק. ולאחר זמן בהיותו תפוס במגדל אנזושהיי\"ם חזר בו. וכתב נ\"ל דכפישה אינה מחזקת מ' סאה ואפ\"ה טהורה שאינה עשויה אלא לכפותה על הכלים וכפישה הוי מלשון הכפישני באפר (איכה ג) שהוא לשון כפייה. וטהורה כדתניא בת\"כ כל המשמש כפוי בכלים טהור. ע\"כ. ועיין במשנה ג פי\"ב דכלים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כיצד כפישה שהיא נתונה על היתדות מבחוץ</b>. להכי קתני על יתדות משום טומאה שתחתיה. [*ומ\"ש הר\"ב סמוך לכותל שלא תהא משוכה כו'] וז\"ל הרמב\"ם ויתדבק בשיווי פיו עם צדדי הבית או האהל ע\"כ. וכן כתב ג\"כ בחבורו [פרק כא מהט\"מ הלכה ד] וסמך פיו לדופן האהל וזו היא הצורה ) עיין ספ\"י: \n",
+                    "<b>מבחוץ</b>. לשון הר\"ב סמוך לכותל כו'. ואז חשובה כפישה אהל להפסיק בין טומאה שתחתיה לכלים שעל גבה. וכ\"כ הר\"ש ולרבותא דלא תימא דוקא מה שבתוכה מצלת *)דכיון דמשום אהל היא שמצלת הלכך אף על כלים שע\"ג מצלת. עיין במשנה יב **)פט\"ו. וכשהטומאה בתוכה עיין פרק ט משנה ט: \n",
+                    "<b>קורה שהיתה נתונה מכותל לכותל</b>. שיש בה פותח טפח. הרמב\"ם פכ\"א מהט\"מ [הלכה ה] [*ומסיים והיתה הקורה נוגעת בפי הקדרה כולה ומכסה אותה כו'] וכתב הכ\"מ בשם הר\"י קורקוס ז\"ל. ידוע דבקורה טפח מיירי כי אז מכוסה טהורה. ואינה מכוסה טמאה כי הקורה שיש בה טפח נקראת אהל להביא הטומאה לקדרה ולכלים שבתוכה. וכלי חרס אינו מטמא מגבו וגם דבכה\"ג אפילו אין טומאה תחת הקדרה עצמה. הקורה מביאה טומאה לה. וטומאה תחתיה היינו תחת הקורה. ולכך כתב הרמב\"ם וטומאה תחתיה וקדרה תלויה בה. הפך מלשון המשנה. ע\"כ. ועיין במ\"ו פי\"ב. ולפי' זה אינה ענין לשלפניה. וגם מהפך הלשון. אבל מהר\"ם כתב וז\"ל נ\"ל לפרש דמיירי בקורת הבית שבולטת קצת חוץ מן הכותל וכשהקדרה של חרס תלויה באותה קורה. היא מופלגת מכותל הבית וקאמר בתוספתא דאם פי הקדרה דבוק למעלה. הקורה מצלת על הכלים שעל גבה ואם מופלגת ממנה טפח אינה מצלת כיון דמופלגת [מן הקורה טפח והוי כמופלגת] מכותל הבית טפח. דאינה מצלת אלא עם דפנות אהלים כשהיא סמוכה לכותל מבחוץ. וכשאין מפיה לקורה טפח חשיב כדבוקה בקורה ומה שהיא סמוכה לקורה חשיב כסמוכה לכותל הבית דקורות כותל הבית ככותל. ובמשוכה מכנגד הקורה פחות מטפח פליגי ר\"ע ורבנן והיינו שאין הקורה סותמת פי הקדרה ששפתי הקדרה משוכי' משפת הקורה ולחוץ ר\"ע מטהר כיון דאינה מופלגת טפח. וחכמים מטמאים כיון דאינה דבוקה ממש. וכה\"ג פליגי נמי בתוספתא בכפישה שמופלגת מן הכותל עצמו פחות מטפח. עכ\"ל. ולפירושו לא אתי שפיר הא דקתני מכותל לכותל. וגם כלים שבקדרה שצריך לפרש שע\"ג הקדרה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אדם וכלים נעשין אהלין כו'</b>. לשון הר\"ב אהל הנסמך ע\"י אדם כו'. וכן כתב הר\"ש. ומתניתין הכי אסברה. אבל הרמב\"ם [בריש] פרק י\"ב מהלכות טומאת מת כתב אדם או כלים שנעשו אהל על הטומאה בין שהיו הן עצמן אהל בין שהיו עמודי האהל כו' ועיין בסמוך [*וכן בשם מהר\"ם רפ\"ט בד\"ה כל שהוא כו']: \n",
+                    "<b>נושאין את הנדבך</b>. כולה מתניתין בנושאין באויר כגון בחצר או בגנה ולא בתוך הבית הר\"ש. [*ומ\"ש הר\"ב ל' נדבכין כו'. עזרא ו [ד]: \n",
+                    "<b>כלים שע\"ג</b>. ואפילו שלא כנגד הטומאה טמאים. הרמב\"ם פי\"ב מהט\"מ. וטעמא דכיון שנעשה אהלין לטמא הוי כמאן דמלי טומאה. שהרי מטמא לכל הכלים שתחתיו והרי כל מה שעליו הוא כנגד הטומאה וכיון שאינו חוצץ הרי כל שע\"ג אפילו שלא כנגד הטומאה טמא. וכיוצא בזה במשנה ב פ\"ט: \n",
+                    "<b>טומאה ע\"ג כלים שתחתיו טמאין</b>. דכיון שאינו חוצץ והטומאה יורדת ומשירדה כנגדה שוב נעשה אהל על הטומאה שירדה לטמא כל שתחתיו. וכיוצא בזה במשנה ב פ\"ט: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר מטהר</b>. היינו בנתון על מוט שאין בעביו כעובי המרדע שלא הוזקקו הנושאים לטומאה. כדתנן לקמן רפט\"ז כל המטלטלים מביאים את הטומאה על האדם הנושאו בעובי המרדע. וכך מוכח בתוספתא הר\"ש. ומסתברא דפליג נמי בנתון על ארבעה כלים כו'. אבל מצאתי למהר\"ם שכתב דבנתון על ד' כלים אפילו ר\"א מודה. ובנתון על ד' אבנים מודו רבנן דחוצצים אלא באדם פליגי. רבנן סברי כיון דמקבל טומאה כמו כלים. יש לו דין כלים. ואין חוצץ. ור\"א מדמה ליה לבהמה שיש בו רוח חיים כמו בהמה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>נתון על ארבעה כלים כו'</b>. עיין מ\"ש בשם מהר\"ם במשנה ב פרק יב \n",
+                    "[סד\"ה סרידה]: \n",
+                    "<b>אפילו כלי גללים כו'</b>. שאינן באין במדה. אבל כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה הבאים במדה. הרי הם כאהלים ואינם ככלים ולפיכך חוצצים בפני הטומאה. הרמב\"ם פי\"ב מהט\"מ [הלכה ב] וכ\"כ בפי\"ג. והראב\"ד הגיה עליו אפילו של עץ והם באים במדה כדאיתא בר\"פ דלקמן. וכתב הכ\"מ שהרמב\"ם לא הוצרך לכתוב זה. שסמך על מה שהעתיק אותה המשנה דריש פרק דלקמן שם בפי\"ב. וכאן דאיירי בכלי אבנים. סיים בהו שאינן באין וכו' ולא למעט כלי עץ בא. ע\"כ. ויראה לי שהדבר מוכרע מעצמו שכן הוא. שהרי לא שנינו בהדיא זה החילוק דמחלק הרמב\"ם לומר שאם באים במדה שחוצצים וגם הכ\"מ לא הראה מקום כלל מאין יצא לו להרמב\"ם. ולפיכך קרוב הדבר שמכח קושיא שהוקשה להרמב\"ם ממתניתין דרפ\"ח דלקמן. דהתם תנן דכלים הבאים במדה שחוצצין. והוקשה לו מאי שנא מהכא דכלי גללים כו' שאינן חוצצין ואע\"פ שגם הם אינם מקבלים טומאה. ומש\"ה ניחא ליה בכך דהך כלי גללים כו' דוקא כשאינם באים במדה. ובזה יתר עליהן הבא במדה. דמשום גודלו יצא מתורת וצורת כלי כלל ודומה לאהל. משא\"כ שאר כלי. שאף ע\"פ שהוא טהור. כמו כלי גללים ודכוותייהו. מ\"מ יש עליו צורת כלי ואינו דומה לאהל ובכך מיתרצים המשניות שפיר טובא. וכיון שלא נלמד דין הבא במדה בכלי גללים שיהא להם דין אהלים אלא מדין כלי עץ הבאים במדה שיש להם דין אהל. א\"כ לא הוצרך לפרש שכן גם כלי עץ הבאים במדה דהא מהם למדין לכלי גללים. ואין זה מן התימה. על שהרמב\"ם סומך כך בחבורו הסתום. ומ\"מ הני תרתי משניות דהכא ודרפ\"ח דלקמן מיתרצים שפיר בהכי. דה\"נ אי הוו כלים הבאים במדה היו חוצצים. ולפיכך אני תמה מאד על הכ\"מ דבפי\"ט רמי להו אהדדי להני תרתי משניות ונדחק ליישב דחוצצין דרפ\"ח מיירי בפתח שבין בית לבית וטומאה באחת מהן. אבל כשהטומאה תחתיהן או על גביהן נעשין אהלים לטמא אבל לא לטהר כדתנן הכא. ע\"כ. והרי זה סותר לדבריו שבפי\"ב דמשוה המדות דכל כלי הבא במדה נעשים אהלים וחוצצים אפילו לטהר ובתחתיהן ועל גביהן מיירי וברפ\"ט ושם במשנה יב [ד\"ה או מחזקת] אכתוב בשם הכ\"מ עצמו דמחלק בענין אחר. ושם אכתוב גם כן מה דעתי בכל זה בס\"ד: \n",
+                    "<b>או על דבר שיש בו רוח חיים</b>. עיין מ\"ש בזה במשנה ב פ\"ג דפרה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>באכסדרה</b>. מפורש במשנה י פ\"ק דסוכה: \n",
+                    "<b>אחד מהן</b>. פירש הר\"ב מאותן המלוין את המת לקוברו ולא מנושאי המטה. כן לשון הר\"ש. וטעמו דאי מנושאי המטה מכיון שנכנסה המטה עם המת שעליה תחת תקרת הקורה. כבר נכנסה הטומאה לפתח הבית. ולא תועיל כלל מה שהוא מגיף את הדלת. אלא אחד מקוברי המת. היינו ממלויו לקוברו והולך לפני המטה כדתנן נמי ברפ\"ג דברכות. את שלפני המטה וכו'. אבל הרמב\"ם מפרש קוברי המת נושאי המת וכאשר נכנסו תחת האכסדרה [באופן אשר הגיעה הטומאה תחתיה] והיה שער הבית [נעול] והחזיק א' מהנושאים לנעול שער הבית במפתח אשר בו. כדי שלא יפתח ותכנס הטומאה בבית [כיון] שהמשקוף יוצא [ר\"ל שהתקרה יוצא. ובהרבה מקומות בנוסחת א\"י מוגה הגג במקום משקוף] אם היה הבית אפשר להתקיים נעול על ענינו ולא יפתח ואפילו הסיר זה המחזיק ידו מן המפתח הנה הבית טהור. וכבר נבדל מהאכסדרה בזה השער הנעול. ואם כאשר יסיר זה [ידו מן המפתח] יפתח השער הנה הוא טמא. לפי שכבר היה זה האדם הנושא למת הוא אשר חצץ בפני הטומאה. ואדם אינו חוצץ ע\"כ: \n",
+                    "<b>אם יכולין הגרוגרות והתבן לעמוד בפני עצמן</b>. כתב הר\"ב והוא שיהיו הגרוגרות שהסריחו ואינן ראוין לאכילה. מלבד שצריך ג\"כ שלא יהיו מוכשרים. כדתנן רפ\"ח דלקמן [אוכלין טהורין] וסוף פי\"ג והכי אמרינן בהדיא בגמרא פ\"ב דב\"ב דף יט. וכן פי' הרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב וכן התבן מוסרח ואינו ראוי לאכילת בהמה. ואמרינן נמי בגמרא שם. דאית ביה קוצי דלא חזי לטינא שהיו רומסין ברגליהן בטיט. ושהוא לח שאינו ראוי להסקה. וכ\"פ הרמב\"ם בפט\"ו מהט\"מ [הלכה ב]. ומ\"ש הר\"ב דכל היכא דאין התבן והגרוגרות סותמים הכל כו'. דאי סותם הכל א\"צ בטול. ובסמוך אבאר זה בס\"ד: \n",
+                    "<b>ואם לאו טמאין</b>. כתב הר\"ב ובלבד שתהא החבית וכו'. אבל אם גב החבית כנגד הטומאה חוצצת. ואע\"ג דלא מבטל להו חייצא דחבית סותמת כל החלון וא\"צ שיבטלו. דהא אשכחן במשנה סוף שבת שפקקו את המאור בטפיח. ובשבת לא מצי מבטל משום בונה. אלא ודאי דהיכא דסותם כל החלון לא בעי ביטול. כ\"כ הר\"ש. וכ\"כ התוס' דב\"ב. והראב\"ד בפט\"ו מהט\"מ [שם]. אבל לפי מה שכתבתי בסוף שבת בשם הרמב\"ם. דההוא דפקקו את המאור לא לענין טומאה היה כלל. אין הכרח כלל לסברא זו. ומצינן למימר דלעולם בעי שיבטלנו ואפילו כי סותם הכל. וכבר כתב הכ\"מ [שם הלכה ד] דהרמב\"ם ס\"ל דאפילו בסתימה בעי שיבטל. מדכתב אם סתם החלון או מיעטו כו' והצריך שלא יהא דעתו לפנותן. אבל לא כתב הכ\"מ ליישב להרמב\"ם מה שמכריח להתוס' לחלק בין ממעט לסותם. גם יש ראיה יותר מבוארת בלשון הרמב\"ם דאף בסותם בעי שיבטל. דעל דין סתימת כלי חרס גופה דביה קיימין התוס' והראב\"ד לומר שא\"צ ביטול. כתב הרמב\"ם בהדיא שצריך להיות כלי חרס זה מאוס ונקוב עד שלא יהיה ראוי אפילו להקיז בו דם כדי שלא תהיה דעתו לפנותו. ומן התימה על הכ\"מ ג\"כ שכתב על זה שנלמד שם מהסוגיא. וזה אינו לדברי התוס' והראב\"ד. דסוגיא דמצרכה בטול לדידהו לא מצרכה אלא בממעט ולא בכלי חרס הסותם. ולפיכך ה\"ל להכ\"מ לכתוב שהרמב\"ם מדמה כלי חרס. לגרוגרות ותבן. אבל לשון שנלמד מהסוגיא משמע שכך מוכח מן הסוגיא. וליתא דהא להתוס' והראב\"ד לא הוי הכי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*המשמש את הבית</b>. עיין בפי' הר\"ב דמשנה ו]: \n",
+                    "<b>כותל שהוא לאויר</b>. פי' הר\"ב שצדו אחד אויר העולם וכו'. [*כגון כותל שמפסיק בין בית לחצר כו'. וכן ל' הר\"ש. והה\"נ אם מפסיק בין בית לרה\"ר או למבוי. אלא נקטי כאשר היו בתיהם בזמן המשנה. שהיו חצירות לפניהם וגנות לאחוריהם]: \n",
+                    "<b>והטומאה בתוכו</b>. [*פי' והיא רצוצה וכדכתב הר\"ב לקמן בד\"ה מחציו וכו'. והרמב\"ם בפכ\"ד מהט\"מ [הלכה ה]. כתב טומאה רצוצה כו' ומ\"ש הר\"ב] שנסדק הכותל. וכ\"כ הר\"ש. ונראה שר\"ל שסדוק ופתוח קצת לבית. והיינו דבר\"פ דלקמן כתבו דאינו נידון מחצה כו'. כיון דאפילו סדק ליכא כו'. אבל הרמב\"ם נראה שמחלק בענין אחר שמפרש כאן שגג הבית סמוך לכותל ואינו מורכב על הכותל. ופי' הכ\"מ בפרק כ\"ד מהלכות טומאת מת [ה\"ה] שאם היה מורכב על הכותל אפילו היתה הטומאה מחציו ולחוץ הבית טמא. שהטומאה פושטת בבית מאחר שהכותל מגוף הבית. [*ועיין במשנה דלקמן]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כותל שבין שני בתים כו'</b>. עי' ספ\"ב דכלים מ\"ז: \n",
+                    "<b>וכלים בכותל כו'</b>. ואל תתמה היות הכלים יתטמאו בבית טמא ואע\"פ שהן בתוך הבנין לפי שאין היותן תחת הטיט יצילם מן הטומאה. ואמנם יצילם מן הטומאה היותם תחת צמיד פתיל או באהל אחד לפי מה שקדם. אולם היותם בלועים בבנין הנה לא יצילם. הרמב\"ם ועיין מ\"ש [*בפ\"ג מ\"ז [ד\"ה אין בו] ומ\"ש] בפ\"ט דכלים משנה ו: [*(מחציה ולמעלן העלייה טמאה). [מחצה למחצה שניהם טמאים כצ\"ל] וכתב הכ\"מ בפכ\"ד מהט\"מ איכא למידק מ\"ש מדלעיל הטומאה בכותל מחצה על מחצה דחכמים מטהרין העומד מלמעלן [והרמב\"ם שם פסק כחכמים דלעיל. וגם העתיק הך דהכא] וצריך לומר דסבר רבינו דטפי שייך לומר בכותל שתכנס טומאה לבית ולא תתפשט למעלה. ממאי דשייך לומר במעזיבה. וצריך טעם למה עכ\"ל. ונ\"ל לומר טעם בדבר שהכותל בנוי לצורך הבית לבד. משא\"כ מעזיבה שבנויה לעלייה. כמו שהיא בנויה לבית]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טומאה בין הקורות</b>. פי' הר\"ב בין קורות התקרה כו' ומתניתין כר\"י כו'. שא\"א ליישב משנה זו כרבנן דהשתא במעזיבה עצמה מחציה ולמטה הבית טמא. כ\"ש בין הקורות. כ\"כ הר\"ש. והרמב\"ם מפרשה לרבנן. והקשה עליו הראב\"ד למה לא הזכירו במשנה למעלה במעזיבה טומאה רצוצה כו' ותירץ הכ\"מ דאין כל המקומות שוים. שהרי שנינו בתוספתא כותל של בנין ידון מחצה על מחצה. ושל סלע כקליפת השום. והשתא ילפינן לחלק ממעזיבה לקורה. דכשם שחילקו בין כותל סלע לכותל בנין. כך חלקו בין מעזיבה לקורה. דמעזיבה היינו בנין ודינו ככותל בנין שחלקו בה בין כשהטומאה מחציה ולפנים לכשהיא מחציה ולחוץ. כך חלקו במעזיבה בין מחציה ולמעלה למחציה ולמטה. וכשהטומאה בין הקורות דינה כמו כשהיא בכותל סלע נידון כקליפת השום וחלוק זה כתבו רבינו בפי' המשנה בטומאה בין הקורות. ולא נאמר במעזיבה שהטומאה שבתוכה היא רצוצה ובוקעת ועולה בוקעת ויורדת. מפני שהמעזיבה עשויה ליסתר. והוא הטעם לכותל בנין. אבל הקורה אינה עשויה ליבקע. ולפיכך דינה כאילו היא טמונה בארץ. והשתא מתניתין ה\"פ הטומאה בין הקורות פי' שהטומאה בתוך קורות הבית מובלעת בתוכם אפילו אין תחתיה אלא כקליפת השום אם יש שם פותח טפח כלומר שהקורה רחבה טפח שהוא שיעור להביא טומאה. הכל טמא. כלומר כל הבית טמא שע\"י אותו טפח על טפח נתפשטה טומאה בכל הבית. ואם אין בקורה טע\"ט אינו מביא טומאה לבית ואינה מטמא' אלא כנגדה בין מלמעלה בין מלמטה והיינו רואים את הטומאה כאילו אוטם. כלומר רצוצה בארץ. ע\"כ. ולפי' הר\"ב והר\"ש דמתני' רבי יהודה צריך ג\"כ לחלק בין מעזיבה לבין הקורות דלא אמרינן במעזיבה רצוצה כיון שעשויה ליסתר ועיין במשנה דלקמן. ול' מהר\"ם לר\"י איצטריך לאשמעינן דאע\"ג דאמר כל המעזיבה לעלייה בין הקורות בתר תרוייהו שדינן להו. ע\"כ: \n",
+                    "<b>פותח טפח</b>. ל' הר\"ב היינו שיש חלל טפח כו'. עיין מ\"ש במשנה ז פ\"ג: \n",
+                    "<b>הכל טמא</b>. ל' הר\"ב הבית והעלייה. מדקתני הכל ולא קתני בית כדקתני בסיפא מכלל דאתרוייהו שדינן לה. הר\"ש. ויש טעם לדבריו מר\"פ דלקמן עיין שם: \n",
+                    "<b>כאילו היא אוטם</b>. פי' הר\"ב ואין יוצאה הטומאה לבית אלא בוקעת ועולה. כנפש אטומה דתנן באידך פירקא הנוגע בה מן הצדדין טהור. הר\"ש. והתם תנן בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. אלא חדא מתרתי נקטי. ואין לומר דהכא אילו בוקעת ויורדת א\"כ כשירדה נמצא הבית מאהיל וממלא כל הבית. דהא האהל חוצץ לטהר כדאיתא בריש פרקין. וכ\"פ הרמב\"ם בהדיא במשנתינו [וז\"ל] נחשוב הטומאה כאילו היא במקום סתום אשר לא תטמא זולת מה [שכנגדה] לבד בעליונות ושפלות. ע\"כ. אבל מהר\"ם היה מפרש מתחלה ג\"כ בענין זה. ובמגדל חזר בו ומפרש דאה\"נ דהכא נמי מטמא כל מה שבבית ושבעלייה. דכיון דטומאה בוקעת לתוכן כל מה שבהן טמא. וליכא בינייהו דרישא וסיפא אלא לטמא הכתלים לנוגע בהן. דהכא באטום הנוגע מן הצדדין טהור. וכתב עוד וכמו שאני מפרש כאן הכל טמא ואפילו הכתלים משום דהוי לי' כקבר סתום כן אני מפרש בסמוך [ריש] פ\"ז כל העליות שהן ע\"ג אפילו הן עשר טמאות דהוי להו כקבר סתום וע\"ש. ובהכי מיירי כולה ההיא בבא ע\"כ. ועיין פ\"ט משנה יג: \n",
+                    "<b>[*היתה נראית כו'</b>. פירש הר\"ב שאין תחתיה כקליפת השום. וכן כתב הר\"ש. וק\"ק לי שמשנתינו היתה לה לשנות כך אם אין תחתיה כו'. ונ\"ל דמשום הכי מפרש הרמב\"ם שענין נראית שיהיה זאת המחיצה אשר על הטומאה ספיריי כמו הזכוכית והשוהם והדומה להם. ע\"כ. ואע\"פ שהכסף משנה כתב דפשטא דמתניתין משמע אם אין תחתיה כו' היינו שאין נ\"ל להכ\"מ שהטומאה תטמא מפני שהיא נראית למראית העין. שהרי עכ\"פ יש דבר החוצץ]: \n",
+                    "<b>הבית טמא</b>. ועלייה טהורה. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בית המשמש את הכותל</b>. פירש הר\"ב המערות שתחת הקרקע כשחופרים כוך כו' כמו שנזכר בספ\"ו דב\"ב [דף קא]: \n",
+                    "<b>ועליהן כקליפת השום טהורין</b>. ל' הר\"ב ואין דינם כדין כותל שבין שני בתים. משום דנעשה מאליו. נ\"ל מהר\"ם. והרמב\"ם בפכ\"ד מהט\"מ [הלכה ו] כתב שכיון שנעשה מגוש הארץ. הרי היא ככותל סלע דבתוספתא דלעיל: \n",
+                    "<b>טומאה תחת העמוד</b>. [*פירש הר\"ב והיא רוצצת שאין בה טפח על טפח. ואם יש במקום הטומאה טפח על טפח על רום טפח הרי היא כקבר סתום ומטמא כל סביביו. תוס' הביאוה הר\"ש והרמב\"ם ועיין בר\"פ דלקמן]: \n",
+                    "<b>[*טומאה בוקעת ועולה כו']</b>. כתב מהר\"ם מדפליג ריב\"ן הכא בסיפא בכלים שתחת הפרח ולא פליג לקמן בפ' כוורת ובכמה דוכתי במכילתין. דבכל דוכתא משמע דטומאה תחת הכלי ורצוצה אינה בוקעת אפילו כנגד הכלי עצמו אלא כנגד הטומאה ותו לא. נ\"ל דהכא מיירי שהטומאה ממלא כל תחת העמוד וכאן דבוקעת כל כנגד עובי העמוד קסבר ריב\"ן דהפרח בטל לגבי העמוד וכלים שתחתיו טמאים וס\"ל דהלכתא גמירא לה או מדרבנן גזר אבל אם אין הטומאה מליאה תחת העמוד אפילו כנגד העמוד כולו אינה בוקעת אלא כנגד הטומאה ותו לא וכ\"ש תחת הפרח דלא עכ\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כלים שתחת הפרח</b>. כתב הר\"ב הכא איירי בעמוד העומד ברה\"ר. וכ\"כ הר\"ש ותימה דהא לעיל בעמוד העומד בתוך הכוך ומערה אמרינן דבוקעת ועולה כו' ופשיטא דכוך מקורה וכן מערה נמי. וכ\"פ הר\"ב דמערה מקורה במשנה ה פ\"ה דב\"ק. ועוד שהרי הר\"ב כתב בהדי' לעיל דה\"ה לעמוד שבבית. והרמב\"ם העתיק משנתינו ברפכ\"ה מהט\"מ. וכתב עמוד העומד בתוך הבית וכו' ועיין בריש פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>[*טהורים</b>. עיין מ\"ש בפרק דלקמן בסוף משנה א]: \n",
+                    "<b>[*רבי יוחנן בן נורי מטמא</b>. עיין מ\"ש במשנה דלעיל בשם מהר\"ם ז\"ל [ד\"ה טומאה]: \n",
+                    "<b>הטומאה והכלים שתחת הפרח</b>. ומהר\"ם העתיק תחת הפרח: \n",
+                    "<b>ואם לאו טהורין</b>. דאין שלא במקום טומאה שתחת הפרח בטל לגבי מקום טומאה שתחתיו. כי היכי דבטל הפרח לגבי העמוד. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>הוא והבית טמא</b>. כתב הר\"ב ואפי' הטומאה מחציו של כותל ולחוץ. מסיים מהר\"ם ואע\"ג דמשמע לעיל [במשנה ה] גבי טומאה בין הקורות דטומאה רצוצה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת לבית ולעליה ודוקא כנגדה. אבל שלא כנגדה מה שבבית ושבעלייה טהור. מדקתני אם יש שם פותח טפח הכל טמא. אין שם פותח טפח רואין את הטומאה כאילו היא אוטם ובוקעת וכו'. ואז לא אמרי' הכל טמא. דכשבוקעת לא אמרי' שתתפשט הטומאה בכל העלייה או בכל הבית לאחר שבוקעת לתוכו. דשאני הכא. דכותל בית בתר בית שדינן ליה. ולא חשיבא רצוצה לגבי בית כדאמר לעיל כותל המשמש הבית ידון [מחצה] למחצה ואע\"פ שהיא רצוצה בכותל. גבי בית לא חשיבא רצוצה כדפי' התם. ודוקא ופתח להכי שדינן טומאה שבחציו השני בתר פיתחא. אבל לא נפתח לא. דלא שייך בטומאה רצוצה סוף טומאה לצאת דרך הבית. דדוקא טומאה במגדל שאינה רצוצה שייך לומר כן. ואפי' פתח מגדל סגור ע\"כ. ולפי מ\"ש לעיל גבי טומאה בין הקורות. דבזקנתו במגדל חזר לפרש דטומאה מתפשטת. ליתנהו לדברים הללו. אבל לפי שהם עולים לפירוש הר\"ב. העתקתים: \n",
+                    "<b>וחבירו טהור</b>. פי' חלק חציו השני של הפרדסקים השני שאינו אצל הבית. דאי שאצל הבית טמא כיון דהבית טמא. אי נמי כיון דבית גופיה לא מיטמא מגופיה אלא מכח פרדסקים שאצלו. די לנו אם נטמא הבית ולא הכותל. מהר\"ם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ומקומה</b>. מקום הטומאה. הר\"ש. [*ועיין מ\"ש במשנה ז' פ\"ג [בשם הראב\"ד]: \n",
+                    "<b>כל העליות כו' טמאות</b>. עיין מ\"ש בשם הרמב\"ם במשנה ה פי\"ז [ד\"ה עליה] [*ועיין מ\"ש במשנה ז' פרק ג]: \n",
+                    "<b>טמאות</b>. כתב הר\"ב דנחשב כל הכותל כקבר סתום. דסיפא דקתני מפני שהוא כקבר סתום קאי נמי ארישא. אלא דנטר עד לבסוף ומסיק טעמא אכולהו בבא מהר\"ם. ומ\"ש הר\"ב והצדדים טהורים. כיון דאפי' סדק ליכא כו'. עיין מ\"ש בפ' דלעיל משנה ג' [*ועיין מ\"ש בספי\"ז]: \n",
+                    "<b>[*היתה עלייה אחת ע\"ג שני בתים</b>. שכותל זה מפסיק בין שני הבתים. הר\"ש. וכ\"פ הרמב\"ם]: \n",
+                    "<b>כותל שונית</b>. פי' הר\"ב כותל הבנוי במקום שהים מגיע כו'. [כדתנן בפ' בתרא משנה ו] לפי שאין שם חלל טפח. וכ\"פ הר\"ש. וצ\"ל דבמקום שהים עולה מזעפו בונין הכותל מעובה וא\"א שיהא בה חלל טפח שאם היה בה חלל טפח לא תתקיים מפני זעפת הים ול' מהר\"ם כותל שני' הל\"ל אין שם פותח טפח כדקתני בפרקין דלעיל אלא אורחא דמלתא נקט דכותל שיש עליו עליות הרבה עושין אותו חזק ביותר וקורים לו כותל שונית. ע\"כ. ובמגדל כתב וז\"ל כותל שונית נ\"ל לפ' מלשון שן סלע שלא נעשה בידי אדם ולפי זה ניחא דלא תקשה דלעיל [משנה ג] אמרינן דטומאה שבכותל הבית לצד חציו של הבית. אינה בוקעת ועולה דלא חשיבא רצוצה. אבל השתא ניחא דלעיל בכותל שנעשה בידי אדם. להכי שדינן ליה בתר בית וכו' כדמפורש לעיל. אבל כותל שונית דינו ככותל מערה ושבין שני כוכין. דלא בטיל להכא ולהכא. וטומאה בכותל כלים שבבתים טהורים. וטומאה בבתים. כלים שבכותל טהורין ע\"כ. אבל הרמב\"ם גורס כותל שנית ומפרש כותל שנית יקרא כותל שנתנוהו [סמוך] לכותל אחר. והיו שני הכתלים קרובים מאד והיתה הטומאה ביניהן דחוקה. ע\"כ. ולדבריו לא קמ\"ל ולא מידי והוא עצמו לא העתיק בבא זו בחבורו וכתב הכ\"מ בסוף הט\"מ. לפי שכבר נתבאר בדבריו כמה פעמים שהטומאה רצוצה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. ע\"כ. והראב\"ד כתב [שם הלכה ג'] כותל שני כו'. ואית דגרסי כותל שנית נאמר שאם היתה הטומאה בכותל העלייה השנית שע\"ג העלייה הגדולה. טומאה בוקעת ויורדת לעליי' הגדולה והיא אחת מן הצדדין שעולים למעלה למעלה והם כותלי כל העליות. מן הגדולה ומן הקטנות שעל גבה והטומאה פושטת ממנו לכולן כמו שאמר בתחלה. שכיון שהיא מן הצד. אין העלייה הגדולה מפסקת ואינה מצלת את עצמה ולא את הקטנות שעל גבה. ע\"כ. ולא הבינותי דבריו דמדמה לה לכותל מן הצד שאמר בתחלה. וא\"כ למה קתני בכאן טומאה בוקעת כו'. ה\"ל למיתני כל העליות טמאות: \n",
+                    "<b>נפש אטומה</b>. כתב הר\"ב ציון כו'. ואין המת קבור בארון. כדי שיהיה בו חלל טפח. כ\"כ הרמב\"ם בפירושו. וזה כדברי התוס' והרשב\"ם. וכמו שכתב הר\"ב בספ\"ז דב\"ב בדבור ורומן שבעה. אבל שם כתבתי שהרמב\"ם בחבורו [פ' ב' מהט\"מ הלכה ו'] לא כתב כן. אלא דבארון חלל טפח מועיל וחוצץ ככל דין אהל ומקום הטומאה טע\"ט ששנינו דוקא בקבר אמרו ולא בארון. וכתב מהר\"ם ה\"נ הל\"ל נפש שאין בה טע\"ט. אלא שכך קורא לה נפש אטומה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>סמך לה סוכות</b>. פי' הר\"ב אם עשה לציון זה האטום סוכות כעין משקוף. כן הלשון בפי' הרמב\"ם שם עליו משקוף לסוכה. אבל בנא\"י תקרה לסוכה. והקשה מהר\"ר וואלף וורמייז\"א דמאי שנא מהא דתנן בס\"פ דלעיל כלים שתחת הפרח טהורין. וצ\"ע. ומהר\"ם פי' וז\"ל סמך לה סוכות כגון שכותל הנפש הוא כותל הסוכה מצד אחד טמאות. דכיון דכל כותל הנפש הוא מן הקבר וחשוב כקבר סתום והוא נמי דופן לסוכה א\"כ נכנסת הטומאה בסוכה ולהכי טמאות הסוכות. כנ\"ל לפרש עכ\"ל. ולדבריו משמע דקאי אאם היה מקום הטומאה טפח על טפח: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אהל שהוא שופע ויורד וכלה עד כאצבע</b>. פי' הר\"ב וכלה עד כאצבע מלמעלה לצד הגג. וכ\"פ הר\"ש ושיעור לשון המשנה אהל שהוא שופע ויורד ואינו עשוי כמו תקרה וכותל ישרה. אלא שנעשה משופע ששופע ויורד. ומלמעלה בגגו הוא כלה עד כאצבע. אבל הרמב\"ם מפרש כמשמעה ששופע וכלה לצד מטה ששם אינו אלא כאצבע: \n",
+                    "<b>הנוגע בו מתוכו טמא טומאתשבעה</b>. באהל של פשתן איירי שמטמא טומאת אהלים. הר\"ש. [*ועיין בדבור דלקמן. ולא ידעתי למה דקדק לכתוב של פשתן והרי ברפכ\"ז דכלים שנינו בהדיא דבגד שק ועור מטמאין טומאת אהלים וכן פסק הרמב\"ם בפ\"ה מהט\"מ [הלכ' י\"ב] וגם שם בפי\"א [הל' ז'] הביא הכ\"מ להר\"ש ולא הרגיש בזה. כל היוצא מן העץ] וכדתנן בפרק במה מדליקין (שבת דף כח): \n",
+                    "<b>ומאחוריו טמא טומאת ערב</b>. כתב הר\"ב וכולה מתני' מיירי לאחר שיצא המת מן האהל. דאילו בעוד המת שם אפי' הנוגע מאחוריו טמא טומאת שבעה. כדתנן במשנה ג דפ\"ב. אין האהל מתחשב. הר\"ש [*ועיין במשנה ב פט\"ו] ומהר\"ם חילק בין שפוד לאדם. דבאדם לא. ובמגדל פי' דהכא מיירי בנוגע במה שהוא מרודד ונגרר בארץ. דביה יש לחלק בין נוגע מתוכו למאחוריו. כיון דתוכו אב הטומאה אפי' לאחר שיצא המת מתוכו דין הוא שכל תוכו יהא שוה. אבל מאחוריו אינו שוה ע\"כ: \n",
+                    "<b>[*טומאה מאחוריו</b>. ל' הרמב\"ם בפי\"ח מהט\"מ [הלכה ז'] היתה הטומאה על אחורי השיפוע]: \n",
+                    "<b>[*טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת</b>. פי' וכלים שתחת הרדוד טמאים. כיון דאין אהל טפח מפסיק בינו לטומאה. מהר\"ם]: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר מציל</b>. ואע\"פ שאין גגו על הארובה שהאהל מציל בכסוי. הרמב\"ם ספ\"ג מהע\"מ. והראב\"ד כתב שאין זה הטעם כלום. אלא שחושבין המרודד מן האהל כשפועי אהלים. ע\"כ. ואחרי שהעתיק הרמב\"ם דברי ר' יוסי הרי שפוסק דבריו להלכה. וגם בנא\"י מצאתי בפי' המשנה הלכה כר\"י. ולפי שבנוסח שלנו לא ראה הר\"ב פסק הלכה. נמנע גם הוא מלכתוב. וסבר שסמך הרמב\"ם על הכלל דבפ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מו) ר\"י ור\"ש. הלכה כר' יוסי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המת בבית כו' כולן טמאים</b>. פירש הר\"ב אע\"פ שהפתחים נעולים דגזרו חכמים טומאה כו'. וכן לשון רש\"י בפ\"ק דביצה דף י. ולאו דוקא גזירת חכמים כמו שאכתוב בסמוך בס\"ד: \n",
+                    "<b>נפתח א' מהן</b>. אע\"פ שלא חישב עליו. תוספתא כתבה הר\"ש: \n",
+                    "<b>[*חשב להוציאו</b>. נ\"ל דהך מחשבה נמי בדבור הוא. כההיא דספכ\"ה דכלים. דמאי שנא. ובין כך ובין כך תמיהני על הרא\"ש והטור סימן שע\"א והאחרונים. שהשמיטו לזו הבבא דחשב כו']: \n",
+                    "<b>ובית הלל אומרים אף משמת</b>. פי' הר\"ב דמחשבה מפקעת תורת טומאה מן הפתחים מכאן ולהבא. אבל כלים הראשונים טמאין דלית [ליה] ברירה הכי מסקינן בגמרא פ\"ק דביצה. ומשום כך הא דכ' הר\"ב לעיל דגזירת חכמים היא מה שמטמא כל הפתחים. לאו דוקא. דאי הכי הא קי\"ל דבדרבנן יש ברירה. כמ\"ש הר\"ב ברפ\"ז דדמאי. ובסוף מס' ביצה. וגם רש\"י בעצמו כתב בסוף ביצה ד לח אהך דהכא. וז\"ל בדאורייתא כגון טומאת מת לית [ליה] ברירה ודרך יציאתה הלכה למשה מסיני כדאמרי' בסוכה [דף ו] דהלכות טומאה הכי גמירי להו וכ\"כ עוד אדהכא דמייתי לה בפ\"ו דעירובין דף סח. מפני שאין אנו יודעין באיזה פתח יוציאנו ופתח שעתיד לצאת בו מיטמא מיד. וטעמא ליכא. אלא הלכות טומאה הכי גמירי לה. ע\"כ. ומ\"מ קרי להו גזירת חכמים. הואיל ואינו מפורש בכתוב. הרי חכמים גזרו ואמרו כן. אבל מפי השמועה הל\"מ. וכבר כתבתי במ\"ב פ\"ק דעירובין. שכן הרמב\"ם רגיל לקרות דברי סופרים מה שהוא הל\"מ. וראה זה מצאתי שאמר הרמב\"ם בפי' המשנה בפי\"ז דכלים משנה יב. וז\"ל בתוס' כזית מן המת וכעדשה מן השרץ ספק יש בהן כשיעור וכו'. ספקו טמא שכל דבר שעקרו מד\"ת ושיעורו מד\"ס ספקו טמא וכו' ולא יטעך אמרו שיעורו מד\"ס עם השורש אשר בידינו שכל השיעורים הל\"מ. לפי שכל מה שלא התבאר בלשון התורה יקרא מד\"ס. ואע\"פ שהדברים הן הלכה למשה מסיני. לפי שמאמר מד\"ס יכלול שיהיה הדבר [קבלת] סופרים. כמו הפירושים וההלכות המקובלות מן משה מסיני. או תקון סופרים כמו התקנות והגזרות וכ\"כ עוד בפי' מ\"ז פ\"ו דמקואות. ועי' במ\"ח פ\"ד דטהרות [ד\"ה ספק] כתבתי סיוע לדבריו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הראשון טמא בספק</b>. עיין ברפ\"ו דטהרות: \n",
+                    "<b>אמר ר' יהודה אימתי כו'</b>. כתב הר\"ב הלכה כרבי יהודה שכ\"מ שאר\"י אימתי לא בא אלא לפרש כמ\"ש הר\"ב במ\"ב פי\"ח דשבת: \n",
+                    "<b>הראשון טהור</b>. אפי' מת ולדה בתוך מעיה אינו מטמא עד שיצא לחוץ. כדתנן בפ' בהמה המקשה [מ\"ג] והאשה טהורה עד שיצא הולד. הר\"ש: \n",
+                    "<b>אין לנפלים פתיחת הקבר וכו'</b>. פי' הר\"ב סיומא דמלתא דר\"י היא וה\"ק כו'. אבל אם לא היה לנפל עגול כו'. אע\"פ שנפתח הקבר ויצא ראש הולד לחוץ יש לה פנאי להלך כו'. וכ\"כ הרמב\"ם. ולדבריהם משנפתח הקבר ויצא ראש הולד לחוץ מטמא אפי' כשאינה כפיקה. וצ\"ל דפתיחת הקבר הוא כשיצא הולד לחוץ היינו לפרוזדור דאלת\"ה אלא פתיחת הקבר לא זו היא יציאת הולד לפרוזדור. אלא שהקבר נפתח בלבד והראש עומד נגלה על הפתח. וזהו ויצא ראש הולד לחוץ דקאמר הר\"ב. אבל לא שיצא חוצה לפרוזדור. א\"כ בפ' בהמה המקשה דתנן [שם] החיה טמאה. ומפ' בגמ' גזירה שמא יוציא העובר את ראשו חוץ לפרוזדור כמ\"ש שם הר\"ב. הול\"ל גזירה שמא נפתח הקבר אלא ודאי דפתיחת הקבר נמי לא מטמא ועדיין טומאה בלועה היא עד שיצא ראשו לחוץ דהיינו לפרוזדור ומש\"ה החיה טמאה שמא יצא לפרוזדור ולאו אדעתה. והאשה טהורה עד שיצא לפי שהיא מרגשת כשיצא כו' ויש בזה קצת תימה בשנוי הלשונות. פתיחת הקבר. ויצא ראש חוץ לפרוזדור. ושניהם לענין אחד נאמרו. ועוד קשיא לי דאי סיומא דמלתא דרבי יהודה הוא. הול\"ל ואין לנפלים כו' בוי\"ו אבל הר\"ש פירש וז\"ל עד שיעגילו ראש כפיקה [אם עיגל ראש כפיקה] מטמא משנפתח הקבר אע\"פ שלא יצא לחוץ. ואם נפתח בבית ראשון יש לספקו לטומאה. ומתני' דבהמה המקשה בשלא עיגל ראש כפיקה. מש\"ה קתני עד שיצא הולד עכ\"ל. ולדבריו ניחא הכל דאין לנפלים פתיחת הקבר ענין בפני עצמו הוא. ולאו סיומא דר\"י וגם פתיחת הקבר אינו יציאת ראשו לפרוזדור. והא קמ\"ל מתני' דבפתיחת הקבר קודם שיצא אינו מטמא אלא משיעגיל כפיקה ומש\"ה במתני' דבהמה המקשה דמטהרינן בפתיחת הקבר. שהרי אין חוששין אלא על יציאתו לפרוזדור. היינו טעמא דהתם מיירי כשלא נתעגל כפיקה. וכן פירשו התוס' דבהמה המקשה ד' עב. ובפ\"ג דבכורות ד' כב [*ועיין לקמן [במשנה ה ד\"ה הראשון חי] שאכתוב פירוש אחר בלשון חוץ לפרוזדור גם עיין בדבור דלקמן תירוץ אחר בשם הר\"ש אמתני' דבהמה המקשה]. ושוב מצאתי שהרמב\"ם בחבורו סוף הט\"מ [הלכ' ח']. שהוא מחזיק בשני הפירושים. שכתב האשה שמת עוברה בתוך מעיה אם נעשית ראש הנפל כפיקה של שתי כיון שנפתח הרחם עד שנראה הראש. נטמא הבית מפני העובר אע\"פ שעדיין לא יצא. מבואר מתוך לשונו זה שמפ' כדברי הר\"ש והדר כתב האשה שמקשה לילד כו' הבית הראשון טמא בספק שמא כשהיתה בו יצא ראשו של נפל הזה בד\"א כשלא היה ראש הנפל כפיקה כו'. ומבואר מזה שמפרש כדבריו שבפירוש המשנה. וכך דקדק בלשונו דבראשונה כתב כיון שנפתח הרחם עד שנראה הראש ובפי' השני כתב יצא ראשו וכו' ואע\"פ ששני הפירושים סתרן אהדדי. דאי אמרת כפי' הראשון. צ\"ל שפתיחת הקבר לא זו היא יציאת הראש לפרוזדור. ואי אמרת כפי' השני. פתיחת הקבר זו היא יציאת הראש לפרוזדור מ\"מ כתב שני הפירושים הואיל וכל אחד בפני עצמו אפשר לפרשו בלשון המשנה לא ראה שום אחד מן הפירושים לדחותו לפי שלא היה לו הכרע איזה יכשר יותר וכשחזר אח\"כ [שם הלכה י\"ב] להעתיק מתני' דבהמה המקשה סתם וכתב כדברי הגמ' גזירה שמא [*תגע בו משיצא ] לפרוזדור. וסמך על המבין דלפירוש הראשון דוקא בשאינו כפיקה. כמו שגם הגמ' סומך על זה להר\"ש דהא לא אתמר בהדיא בגמ' דההיא דוקא כשאינו כפיקה. ותמיהני על הכ\"מ שלא העיר בכל זה. [*ולכן נ\"ל שהכ\"מ הבין שז\"ש בתחלה עד שנראה הראש היינו מה שכתב אח\"כ יצא ראשו. שכשיצא נראה. ופירוש נראה הראש היינו שנראה כולו. ומ\"ש בתחלה נטמא הבית מפני העובר אע\"פ שעדיין לא יצא. הך לא יצא דקאמר אעובר דסמיך ליה קאי ולא על הראש דהראש אה\"נ יצא כדאמרן. והשתא כל דבריו שבחבורו הם כמו שבפירושו. והוי יודע שזה שדקדקתי לכתוב בכל זה הדבור שיציאת הולד לחוץ. היינו חוץ לרחם שהוא שקורא התנא חדר במ\"ה פ\"ב דנדה. ונכנס לפרוזדור דתנן נמי התם. ואף ע\"פ שהל' דבפ' בהמה המקשה שהבאתי חוץ לפרוזדור משמעו שיצא חוצה לו של הפרוזדור וכמשמעות כמה פסוקים שבתורה מחוץ לעיר. מחוץ למחנה. מחוץ לירושלים. וגם במ\"ז פ\"ו דיומא חוץ לחומת ירושלים חוץ לחומת העזרה. אנכי הייתי הרואה ללשון הרמב\"ם שהבאתי בסמוך שכתב משיצא לפרוזדור לכן פירשתי כמו שכתבתי. ועכשיו ראיתי בפירש\"י בפ' יוצא דופן (נדה דף מב) דמייתי התם להא דפרק בהמה המקשה שהוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור וכתב [רש\"י] וז\"ל וקאמר דאע\"ג דאכתי ראשו בפנים הוא דהיינו בבית החיצון הוי כילוד. ע\"כ. ולדבריו כל עוד שלא יצא חוץ לפרוזדור לא מיקרי אלא פתיחת הקבר. והיא נכון במשמעות הלשון כמו שכתבתי. ולכן הקרוב אלי שיש בדברי הרמב\"ם השמטה מהסופר שהשמיט תיבת חוץ. שהרי מכיון שיש עוד בית החיצון. וכדתנן נמי התם בר\"פ יוצא דופן ואמאי נימא שיקרא ילוד כשעודו בפרוזדור שהוא לפנים ממנו. ודי לנו כשנחשבהו כילוד בעודו בבית החיצון אע\"פ שעדיין לא יצא לאויר העולם כלל ולמה ידחק להוציא הלשון של חוץ לפרוזדור ממשמעו וכ\"ש שיהיה כנגד הסברא ג\"כ לכן הנכון בעיני שהגי' הוא בדברי הרמב\"ם משיצא חוץ לפרוזדור. ועוד נ\"ל דלהר\"ש אה\"נ שאינו נקרא ילוד עד שיצא לאויר העולם לגמרי. כמו שאוכיח מלשונו דבמשנה דלקמן. והוא קורא פרוזדור לכל מה שמן החדר ולחוץ. ואף בית החיצון בכללו. ויש לתת טעם לדבריו. *)ובמשנת משל משלו חכמים באשה דבפ\"ב דנדה אינו חושב לבית החיצון כלל שם. דבכללו של פרוזדור דקחשיב הוא ניהו. א\"כ בכל מקום שאמרו פרוזדור. גם בית החיצון בכלל. והשתא יכולני לומר. שאע\"פ שבכאן אינו מפרש כהר\"ש בפירוש אין לנפלים פתיחת הקבר וכו'. מ\"מ הואיל דבמשנה דלקמן מפ' כפי' הר\"ש. הלכך בפי' יצא ראשו חוץ לפרוזדור יכול להיות שסובר נמי כותיה. דהיינו שיצא לגמרי. ואף חוץ לבית החיצון. וכל עוד שלא יצא לגמרי עדיין בכלל פתיחת הקבר הוא. אלא שלפי זה קשיא שיפרש למשנה דבפרק בהמה המקשה כר\"מ דלקמן וכמו שאכתוב לקמן בס\"ד והרי פוסק לקמן דלא כר\"מ. ועוד אני אומר ג\"כ שאע\"פ שגם הרמב\"ם הזכיר יציאה לאויר העולם במשנה דלקמן כמו שאעתיק שם דבריו שבחבורו [פכ\"ה מהט\"מ הלכה י\"א] אפ\"ה א\"א לומר שיסבור בפי' חוץ לפרוזדור כהר\"ש ואפי' כשהגי' בספרו תהי' ג\"כ חוץ לפרוזדור כמו שכתבתי דמכיון שכתב שם בטעם משנת בהמ' המקשה גזירה כו' אי איתא דמפ' דלא כרש\"י ההיא מתני' כר\"מ אתיא והרי פסק דלא כוותיה בפירושו ובחבורו. ודכתב יציאה לאויר העולם (אפי') [אפרש] לקמן שם בס\"ד. ובענין יציאת הראש עצמו עיין בפי' הר\"ב במשנה ו: \n",
+                    "<b>כפיקה</b>. פי' הר\"ב כפלך הזה שהנשים טוות בו חוט של שתי. הכי מסיק בגמ' פ\"ג דבכורות דף כב. ואע\"פ שחוט של שתי דק משל ערב. כדפי' הר\"ב מ\"ב פי\"ז דכלים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יצא הראשון מת והשני חי טהור</b>. פי' הר\"ב טהור השני החי מטומאת מת אם הוציאו המת מן הבית כו'. וכ\"פ הר\"ש גם הרמב\"ם מפרש דטהור וטמא ירצה בו הנולד החי. והקשה הראב\"ד בסוף הט\"מ [הלכה י\"א] דאיך אפשר בראשון מת ושני חי שיהא הולד טהור. והרי האשה טמאה ותטמא את הולד טומאת ערב. והיינו שנים טמאים במת. אדם במת. אדם באדם השני טמא טומאת ערב [כדתנן בפ\"ק] ותו לא מידי ועוד טמא ממגע אמו שהיא טמאה טומאת לידה כטומאת נדה הלכך לא אפשר. ע\"כ. וכתב עליו הכ\"מ דבקושי' שניה איכא למימר דמא טהור דקאמר מטומאת מת. אבל קושיא קמייתא היא חזקה. ואפשר לומר דהב\"ע בשהקיפו הרחם בפשוטי כלי עור שאינם מקבלים טומאה שנמצא שלא נגע העובר המת באשה ולא בכלים עכ\"ל. וזה דבר זר ורחוק מאד ולא ידעתי למה לא תירץ ג\"כ דמאי טהור דקאמר מטומאת שבעה וכלומר שהוא טהור ממגע המת עצמו [*ועיין לקמן] ומה שפי' הראב\"ד דטמא וטהור על הבית הראשון נאמר כבר רצה הר\"ש ג\"כ לפ' כך. אבל דחהו מפני שבתוספתא מפרש דבטומאת ולד איירינן וכתב מהר\"ם אע\"ג דבפ' בהמה המקשה תנן האשה שמת ולדה במעיה ופשטה החיה את ידה ונגעה בו החיה טמאה. משום גזרה שמא יוציא ראשו. הכא לא גזרינן דדוקא בחיה שמתעסקת בו חיישינן שמא תגע בו בגילויו משיצא ראשו. והא ליכא למיחש גבי ולד החי. א\"נ אפי' אם מטמא אף מה שבפנים כשיצא ראשו ניחא דאיכא למימר הכא מיירי שהחיה יודעת שלא נגע החי במת משיצא ראשו. אבל החיה אפי' אומרת ברי לי שלא נגעתי בו משיצא ראשו. חיישינן דלמא אגב דטרידא דלמא נגעה ולאו אדעתה. ע\"כ. ומה שכ' הר\"ב דבעודו במעי אמו לא נטמא. אע\"פ שנפתח הקבר דטהרה כו'. לשון הר\"ש דאין דרך טומאה ליכנס ועוד דטהרה כו':  ",
+                    "<b>הראשון חי והשני מת טמא</b>. פי' הר\"ב דמכיון שיצא החי נפתח הקבר ונטמא מיד דסוף טומאה לצאת. וכן ל' הר\"ש ומשום שלא נתעגל [הראש] כפיקה הוצרך הר\"ש לפרש דסוף טומאה לצאת. דכי נתעגל כפיקה פתיחת הקבר מטמא כאילו נולד. אבל הר\"ב שמפרש לעיל כפירוש הרמב\"ם פתיחת הקבר היינו שיצא לפרוזדור קשיא תרתי. חדא מאי האי דקאמר מכשיצא החי נפתח הקבר דלדידיה היינו יציאתו לפרוזדור. וכי ביציאת החי קא נפיק המת לפרוזדור. ועוד דאי הכי תו לא צריך לטעם דסוף טומאה לצאת. שמכיון שיצא לפרוזדור. כבר טימא הכל כאילו נולד. ולדידיה אין חלוק בין כפיקה ללא כפיקה ולכן לאה\"ל להר\"ב להעתיק דברי הר\"ש. אבל ה\"ל לכתוב כפי' הרמב\"ם שמפרש שאם החי יצא ראשון. א\"א שלא יגע בו המת משיצא לאויר העולם מפני שהוא מתגלגל אחריו כאבן שאין בו רוח חיים כדי להעמיד עצמו. כ\"כ בחבורו [שם]. וז\"ל בפירושו בנא\"י ההפרש בין יציאת החי תחלה או יציאת המת תחלה כו'. הוא שהולד החי ידחה עצמו ויעזור ביציאתו כשהוא שלם וקודם זה יחזיקהו הטבע עד שישלם יצירתו. והמת כבר עזב אותו הטבע ולא החזיקהו. אבל תדחהו כאשר יכבד עליו וינידהו. כמו הדבר המאוס שהטבע משליכו וכאשר יצא הולד ראשון מת הנה נאמר הטבע דחהו. ולא ידחה החי. אבל החזיק בו. ולאחר שיצא מת נתעורר החי ליציאה. ולא נגע במת *)בענין יציאתו. ואם קדם החי היציאה. הנה זה המת יצא אחריו בלי ספק. לפי שהכח לא יחזיקהו. אמנם יצא אצל פתיחת הרחם נמשך לחי ודבק אליו. ולזה יטמאהו אצל היציאה ע\"כ. [*וז\"ש הרמב\"ם משיצא לאויר העולם איכא למשמע מיניה שכל שעודו אפי' בבית החיצון. עדיין בכלל פתיחת הקבר הוא. ובאמת שבמשנתינו דלעיל. אין הכרע לא מפירושו. ולא מחבורו. לפי שלא הזכיר רק יציאה סתם. ויש לפרשו חוץ לפרוזדור ולבית החיצון. או לפרשו חוץ לכל אף חוץ לבית החיצון. אבל ממ\"ש שם בחבורו על משנת בהמה המקשה גזירה שמא תגע בו משיצא [חוץ] לפרוזדור. אין לומר שכונתו חוץ לכל. ואף לבית החיצון ושיהיה הבית החיצון אף בכלל פרוזדור כפי' הר\"ש וא\"כ כר\"מ אתיא. וכמו שאכתוב עוד לקמן. ואין הל' כר\"מ כדכתב בפי'. ואף בחבורו לא כתב לדברי ר\"מ. ולכן העיקר אצלי שסובר כפירש\"י דמשיצא לבית החיצון מטמא וזהו חוץ לפרוזדור. והא דכתב הרמב\"ם במשנתינו זאת. א\"א שלא יגע בו המת משיצא לאויר העולם. איידי דרישא שכתב שם. וז\"ל [שם בחיבורו] אם המת יצא ראשון החי טהור. שהרי לא נגע בו משיצא לאויר העולם. והתם צריכא למימרא שאף אם נאמר שבעוד המת בין כותלי הרחם. דהיינו בית החיצון שאז אין החי נדחה והטבע מחזיקו. אבל כשיצא המת יצא החי. ושוב אין הטבע מחזיקו. ויוכל להיות שיגע במת באויר העולם. הלכך אמר שזה אינו. שאם לא נגע בו בעודו בבית החיצון לפי שהטבע החזיקו להחי. הנה כשיצא המת יפול כאבן מבלי עכוב. וא\"א שהחי יגע בו כי יש בו רוח חיים. ומעמיד עצמו קצת קצת ומש\"ה נמי נקט בסיפא ג\"כ שלא יגע בו כו'. משיצא לאויר העולם. אבל אה\"נ. דאפי' קודם שיצא לאויר העולם כשנגע בו המת בבית החיצון נטמא ג\"כ וזהו כמו כן א\"א שלא יגע בו. זהו מה שנ\"ל בפי' דברי הרמב\"ם. ובזה יש לתמוה על הכ\"מ. שלא העיר לפרש יציאת אויר העולם כי היכי דלא תקשה דבריו אהדדי]:  ",
+                    "<b>[*בשפיר א' טמא</b>. פי' הר\"ב כלומר אם יצאו שניהם כעין שפיר אחד כו'. וכ\"פ הר\"ש. וטעמא דשפיר אינו מעלה ולא מוריד שאם יצאו בבת אחת אע\"פ שיהיו בשני שפירים מ\"מ נוגעים זה בזה ואין טעם לומר שהשפירים מפסיקים. ועיין לקמן]:  ",
+                    "<b>[*בשני שפירים</b>. פי' הר\"ב קסבר ר' מאיר אע\"פ כו'. אין מטמא עד שיצא לאויר העולם. וכ\"פ הר\"ש. ומסיים כרבי ישמעאל דאמר בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע\"ב). וכל אשר יגע על פני השדה (במדבר י״ט:ט״ז) להוציא עובר במעי אשה. ודלא כר\"ע דאמר התם עובר במעי אשה טמא דאמר קרא (שם) הנוגע במת בנפש האדם. איזהו מת שבנפשו של אדם הוי אומר עובר שבמעי אשה [פירש\"י על פני השדה משמע גילוי. להוציא עובר שהוא טמון. במת בנפש. מת שהוא בתוך נפש אחרת] והשתא כו'. לא צריכינן לאוקמה לההוא דבהמה המקשה בשלא עיגלו ראש כפיקה. דאיכא לאוקמא כרבי ישמעאל וכר\"מ ובכל ענין. ע\"כ. ומעתה הר\"ב שפירש גם כן בבהמה המקשה דכל שלא יצא חוץ לפרוזדור טהור. וההיא כרבי ישמעאל כמ\"ש שם [ד\"ה ר\"י] וכן לא פי' התם דדוקא כשלא נתעגל כפיקה. וגם בכאן הוא מטמא אף כשלא נתעגל כפיקה. תקשה דאתיא דלא כהלכתא ומאי דוחקיה לאוקמא כר\"ע דמטמא מן התורה מגזירת הכתוב. ואדרבה בסוגיא דהתם אמרינן לא תימא ר\"ע היא כלומר ולא ר' ישמעאל. וא\"ת אשה אמאי טהורה כבר פירש\"י הטעם באותה סוגיא דף עב. דחיה טמאה משום דטומאה בלועה מטמאה וטהרה בלועה מיטמאה ואשה טהורה משום דמגע בית הסתרים היא. עכ\"ל. ולי ק\"ק דהא טומאה בבית הסתרים חמירא מבמקום בלוע דבלוע חשיבא כמאן דליתא. ובבית הסתרים יש לה טומאת משא. כדאיתא בהדיא בפרק יוצא דופן (נדה דף מב ע\"ב). ולכן נ\"ל דמפשטי' דקרא איכא למילף דלא מטמא אלא אחר הנוגע. דכן כתוב והנוגע במת בנפש. משמע אבל הנפש עצמו שהמת בתוכו אינו מתטמא. שהוא כמו שאר טומאות בלועות שאין מטמאות לשבו הם בלועים. כך נ\"ל. ויש להתוס' שיטה אחרת בפלוגתא דר\"י ור\"ע ואין להאריך כאן. ועוד דאפי' כי קא מפרש למתני' כר' ישמעאל אכתי לא ה\"ל להר\"ב למשתק שם בבהמה המקשה לפרש שהיא כיחידאה ואינה הלכה. אלא ודאי מהא שפיר מוכח שהר\"ב מפרש חוץ לפרוזדור בא' משני הפירושים האחרים שכתבתי לפי לשון הרמב\"ם. או שהשמיט חוץ בכוון. או שהוא השמטת הסופר וא\"כ ר\"מ הוא שסובר לחודיה עד שיצא לאויר העולם. ולאו דאתיא כר\"י כדברי הר\"ש שג' מחלוקות בדבר ר\"ע ור\"י ור\"מ. ועוד נראה בעיני שהר\"ב מפני שלא ראה להרמב\"ם שפי' כלום בדר\"מ. משום כך העתיק לפירושו של הר\"ש. אבל לפי דעתי אילו היה דעת הרמב\"ם בדר\"מ כדפי' הר\"ש לא ה\"ל למשתק מלפרש דשפיר אחד ושני שפירים לאו דוקא אלא כעין כו'. דכל כי האי צריך לאודועי ולפרושי. אלא ודאי שדעת הרמב\"ם בדר\"מ כפשטן. דאה\"נ דמחלק בין שנולדו שניהם בשפיר אחד דהשתא נגעי בהדדי. ובין שנולדו בשני שפירים. ואע\"ג דת\"ק אינו מחלק משום דס\"ל דשפיר אינו מעלה ולא מוריד. כמ\"ש לעיל. ר\"מ מצי סבר דשפיר הואיל ואינו מגוף הולד. כי נולדו בשני שפירים הוו השפירים כלבושי'. והוו כי הא דתנן במ\"ב דפ\"ק. ג' כלים במת וכלים בכלים ואדם בכלים אינו טמא אלא טומאת ערב. ומאי טהור נמי דקאמר ר' מאיר טהור מטומאת ז' וכדתרצתי לעיל לדבריו של הרמב\"ם בטהור דת\"ק. וכמו דלעיל בדברי ת\"ק לא הוצרך הרמב\"ם לפרש דטהור מטומאת ז'. ה\"נ בדר\"מ. ותרווייהו ת\"ק ור\"מ שניהם לדבר א' נתכונו באמרם טהור. ופלוגתייהו בשפירים. אי הוי הפסקה בנגיעה. אי לא. ואתי השתא נמי שפיר מאי דמקשה הר\"ש לפי פירושו. וז\"ל ומיהו תימה דקשיא דר\"מ אדר\"מ דבפרק הלוקח בהמה אמר רבי מאיר כפיקה של שתי [וכלומר לפרש כפיקה דמתני' דלעיל מטמא בפתיחת קבר] [והא] ר\"מ אפילו בנפתח הקבר טהורי מטהר עכ\"ל ולדידי ניחא ואין כאן שום תימה. דרבי מאיר אינו חולק כלל על ת\"ק בענין מתני' דלעיל. ואילו היה דייק הר\"ב הכי לא ה\"ל מן הצורך לכתוב לפירוש הר\"ש כלל. וא\"ת ר' ישמעאל מאי איצטריך לקרא דעל פני השדה. הא טומאה בלועה ילפינן לה ממשמעות הכתוב (ויקרא י״א:מ׳) והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה כו'. כדמייתי לה הר\"ש בסוף מסכת מקואות. כבר הרגישו התוס' [דחולין דף ע\"ב ד\"ה גזירה] בזה ולפי שיטתם שרמזתי לעיל שיש להם בפלוגתא דר\"ע ור\"י ניחא אבל לשיטתינו דאליבא דפירש\"י מי ניחא. ונ\"ל דר\"י ס\"ל דההיא לא מכרעא דדלמא קרא מיירי דוקא לאחר שנתעכלה דלטהר. וכי לא מוקמינן לכמה וכמה מקראות שלא כמשמען ולהכי איצטריך לקרא דהכא והשתא איגליא לן נמי דההוא [קרא] דוהאוכל מנבלתם. מיירי בכל גווני. ואפי' כי אכל סמוך לשקיעת החמה. נ\"ל]:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>מחתכין את הולד במעיה</b>. דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לאו נפש הוא וניתן להרגו ולהציל את אמו רש\"י פ\"ח דסנהדרין דף עב. ועיין מה שכתבתי במשנה ג פ\"ה דנדה [ד\"ה וההורגו]: \n",
+                    "<b>יצא רובו</b>. כתב הר\"ב ומשיצא רוב ראשו כו'. כדתנן במשנה ה' פ\"ג דנדה: \n",
+                    "<b>שאין דוחין נפש מפני נפש</b>. וא\"ת מעשה דשבע בן בכרי. הנה ראשו מושלך אליך דדחו נפש מפני נפש. התם משום דאפילו לא מסרוהו לו. היה נהרג בעיר כשיתפסנה יואב. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>והן נהרגים עמו. אבל אם היה הוא ניצל. אע\"פ שהן נהרגים לא היו רשאין למסרו כדי להציל עצמן א\"נ משום דמורד במלכות הוי והכי מפרש לה בתוספתא *)[דתרומה] רש\"י שם בסנהדרין והר\"ש בספ\"ח דתרומה כתב דבירושלמי מוכח דאם יחדו מוסרי'. ואפי' אינו חייב מיתה וזה מן הדין אבל מדת חסידות שלא למסור: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>השידה</b>. פי' הר\"ב תיבה גדולה של עץ כמין ארון. ובמקומות אחרים פי' עגלה. והארכתי בריש פרק יח דכלים: \n",
+                    "<b>שיש להם שולים</b>. עי' מה שכתבתי במשנה יג פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>כוורת הקש</b>. פי' הר\"ב עשויות מקש כלומר מזנבות השבלים שהן קשים. כך כתב הר\"ב בריש פרק טו דכלים. [*ולא ידעתי למה מפרש בכאן קופות. וכן בסמוך סלים]: \n",
+                    "<b>והן מחזיקים ארבעים סאה כו'</b>. פי' הר\"ב דכיון שהם גדולים עי' בפירושו לריש פט\"ו דכלים גם עי' מ\"ש במשנה ו פרק ה [ד\"ה או כוורת] ומהר\"ם כתב בכאן וז\"ל נ\"ל דהא דקתני חוצצים שידה תיבה ומגדל ומפרישים בין טומאה דלמטה לכלים שע\"ג. כי כן צריך לפרש משום סדין ומפץ דמקבלין טומאה. ואין חוצצין בחלון [*כדתנן בפרק עשירי משנה ד]. אם כן צריך לפרש דחוצצין דשידה תיבה ומגדל וכוורת. היינו עם דפנות אהלים. כדאמרי' לעיל פ\"ה [*משנה ה']. שהכלים הטהורים אינם מצילין אלא עם דפנות אהלים. וליכא למימר דשאני הכא דנטויים וקבועים כאהל. ונימא דעשויים אהלים אכולה בבא דלעיל מינה קאי. דהא ודאי ליתא. דא\"כ מאי איריא שמחזיקים ארבעים סאה. אפילו אין מחזיקים ארבעים סאה נמי דהשתא מקבלי טומאה חוצצין. מידי דהוה אסדין דחוצצין. אע\"ג דמקבלי טומאה. כיון דעשוין אהלים כדפי'. אלא ודאי עשוים אהלים לא קאי אלא איריעה וסקורטיא וקטביליא וסדין ומפץ ומחצלת. וא\"ת וליתני נמי שידה תיבה מגדל וכוורת. שאין מחזיקין ארבעים סאה מביאין וחוצצין. וכגון שעשויין אהלים. וי\"ל דאין דרך לקבוע אותם לאהל. ע\"כ נ\"ל. עכ\"ל [ועיין ברא\"ש מ\"ש בזה]. ומה שנראה לי בזה כבר כתבתי ברפ\"ו בס\"ד [ד\"ה אפילו] ודעת הר\"ש נראה כדברי מהר\"ם מהא דרפ\"ט: \n",
+                    "<b>שהם כוריים ביבש</b>. עי' מ\"ש ברפט\"ו דכלים: \n",
+                    "<b>סקורמיא</b>. פי' הר\"ב עור שלובשים כו'. ובמשנה דפט\"ז דכלים מפרש בשם הרמב\"ם עור שאוכלים עליו. וכ\"כ שם בפירושו וכאן מפרש כן לקטבליא. אבל בסקורטיא מפרש שהוא כסוי עור אשר יכסו בה המטה לישב בה. ושם*) [אינו] מפרש כן לסקורטיא. ובגמ' בפ\"ז דנדרים דף נה [ע\"ב]. מפרשים אסקורטיא דהתם כיתונא דצלא: \n",
+                    "<b>ומפץ</b>. עיין בפרק כד [דכלים] מ\"י ובסופו בפירוש הר\"ב: \n",
+                    "<b>ומכונות חיה ועוף</b>. פי' הר\"ב קיני כו'. ובתנאי גם כן שיהיו אלו החיות עומדות דבוקות. הרמב\"ם. אבל נראה מדבריו דל\"ג ועוף. וכן לא העתיקו בחבורו פרק י\"ג [מהלכות טומאה מת הלכה ג]. וכן במשניות ישנות מנוקדים. אבל לשון הר\"ש כלשון הר\"ב. וכן גיר' מהר\"ם: \n",
+                    "<b>[*והעוף ששכן</b>. פי' הר\"ב שהיה קשור כו'. עיין מ\"ש במשנה ה [ד\"ה והעוף]: \n",
+                    "<b>והעושה מקום לבנה בשבלים</b>. לשון הר\"ב שמחפה לשבלים מקום דומה לבית. דברי הרמב\"ם שבפירושו הן. אבל בנא\"י שיחפור בשבלים וגירסא אחרת שיחטט בשבלים. וכן הוא בחיבורו פרק י\"ג [הלכה שם]. והחוטט בשבלים מקום לקטן להצילו מן השמש. ע\"כ. גם הר\"ש פירש שלא יכהו החמה. ע\"כ. ומתניתין נקטה והעושה לבנה בלשון נקבה. נ\"ל לפרש שכן דרכן של נשים לעשות כן ולכל זה הגירסא לבנה. אבל הר\"ב העתיק לבינה ביו\"ד. וכן הוא *)בס\"א. ופי' בעל כף נחת משימים לבינה על גבי השבלים שלא יוליכם הרוח וכשמסיר אותה לבינה נשאר מקומה כמו אהל. וכך פירש הערוך. ע\"כ. והר\"ב לא דק שהעתיק לבינה ביו\"ד. ומפרש לפירוש הרמב\"ם שהוא כגירסת הספר. לבנה בלא יו\"ד. ומהר\"ם כ' דנ\"ל דגרס לכנה בכ\"ף ופירושו מלשון הכן והכנה במסכת כלים [סוף] פי\"ב והן עניני מדות כמו כנא כנא בפרוטה במסכת כתובות פ' אלמנה [דף צט ע\"ב]. והכן היא המדה גדולה והכנה היא מדה קטנה או משקולת כדפי' התם. ונראה דכנה היא מדה שמודדין בה התבואה. והכן הוא מחק שמוחקים בה את המדה ושכיחי בגורן למדוד בהן התבואה אחר הדישה. ועושין להן בגורן בשבלים מקום גבוה מן הצד כדי שלא ישתברו ויתעקמו בדריסת רגלי בני אדם. או רחת שזורין בה את התבואה היא. א\"נ עניני משקולת הם ששוקלים בהם כספים שגם הם מצויין בגורן לשקול בהם כספים מאת לוקחי תבואה בגורן כדאשכחן בפ' איזהו נשך מי שהוא נושה בחברו מנה והלך ועמד על גרנו וכו'. עד יש לי חיטין שאני נותן לך וכו'. א\"נ גרס לבינה כפי' הערוך. ע\"כ: \n",
+                    "<b>האירוס כו'</b>. במחוברים כדתנן במשנה ה. וכתב הר\"ב שכל אלו עלין שלהן רחבין. והרמב\"ם בחבורו שם כתב שמתקיימי' בימות החמה והגשמים ולפיכך הם כמו הסככות אילן שהוא מיסך על הארץ. וכ\"כ במשנה ה: \n",
+                    "<b>ואוכלים טהורים</b>. שלא הוכשרו. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והשובכים</b>. היוצאים מן הכותל. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>והגהרים</b>. וכן העתיק הר\"ב. ובנ\"א והגחרים וכן העתיק הר\"ש ומפרש בשם הערוך מין חורים כו'. כלשון הר\"ב [*ומערות וחוחים לשון המקרא שמואל א' יג ו]. ובערוך ראיתי שכתב ובלשון ישמעאל אגחאר. והרמב\"ם העתיק גהרים ומפרש שהוא תוספת הכותל מן ויגהר ארצה. ע\"כ. כלומר שהוא *)מוטה ובולט. ובנא\"י והגחרים כמוגהרים והוא תוספת כו': \n",
+                    "<b>והסככות והפרעות וכו'</b>. ואלו הן הסככות אילן כו' והפרעות היוצאות מן הגדר. פי' הר\"ב דרך גדר שנותנים בראשו קוצים וברקנים ועודפים על הגדר כו'. ולפי זה צריך לומר שהקוצים והברקנים וה\"ה לענפי אילן שמצטרפין לרוחב טפח כדי להאהיל שאין אהל פחות מטפח. ואין דרך קוצים וברקנים שיהא באחד לבדו רוחב טפח. אלא שהרבה מהן ביחד הן רחבין טפח כן הבין הר\"ש וכתב דמש\"ה מצריך שיהיו יכולים לקבל מעזיבה. שלא יפול דרך האויר שביניהם ומסיק דמדאורייתא כיון שיש אויר משהו בין זה לזה אין ראוי להצטרף לטפח. אלא מדרבנן הוא. וא\"ת תינח מביאין לחומרא אלא חוצצין אמאי [כו'] וי\"ל [כו'] מידי דהוה אמסכת פרוסה. וחבילי המטה דמתני' ד. ע\"כ. וקשה לי דבפ\"ז דנזיר משנה ג דתנן דעל הסככות ופרעות אין הנזיר מגלח עליהן מפרש הר\"ב לפי שאין ידוע תחת איזה ענף יש הטומאה וכן פי' ג\"כ בספ\"ז דנדה. דתנן שאין הכותים נאמנים לא על הסככות כו'. ומפרש נמי משום האי טעמא שהוא ספק כו' והשתא אפי' הטומאה ידוע איה מקומה והנזיר עבר שם. אפ\"ה אינו מגלח לפי שאינו אלא מדרבנן. וכן גבי כותים דכוון שהם מדרבנן אמאי אינן נאמנים. וכן ראיתי בתוס' דנדה דף נז. דפירשו דמהאי טעמא [הך טומאת אהל] אינה אלא מדרבנן. דענפים המובדלים זה מזה רואים אותם כאילו הן סמוכות ליחשב אהל כו'. אבל רש\"י פי' שם בנזיר דף נד כדפי' הר\"ב. עוד ראה זה דבגמ' דהתם מייתי לה למתניתין דהכא. וגרס אבנים פרועות היוצאות מן הגדר. וה\"נ בברייתא בפ\"ק דמ\"ק דף ה. ובפרק ז דנזיר דף נד מייתי לה בגמ' כמו שהיא הגירסא לפנינו. אבל אף שם העתיקו התוס' אבנים [פרועות] היוצאות כו' ופירשו אילן המיסך כו' מדאורייתא לאו אהל מעליא הוא שהענפים רחוקים זה מזה. ואין בהם פותח טפח. אף כי יש בודאי כזית מן המת תחת אחת מהן ומן התורה טהור כי הלך תחת כולן. ורבנן הוא דגזרו טומאה בהילך תחתיו. ופרעות אבנים היוצאות מן הגדר הסמוך לבית הקברות. ויש שם נפל תחת אחת מן האבנים. וגזרו חכמים טומאה למהלך תחת אחת מן האבנים. אף כי ספק טומאה ברשות הרבים ספקו טהור. ובמסכת נדה [דף נז] משמע דמהלך על פני כולה. טמא בודאי. ע\"כ. ואני לא יכולתי לעמוד על דבריהן. במ\"ש דבמסכת נדה משמע דמהלך על פני כולה טמא בודאי שלא ראיתי כן לא בספ\"ז דנדה ולא בפ' בתרא דף סח. [*דהא דאמרן בספ\"ז. דכותי המהלך על פני כולה נאמן. לפי שהוא טמא ודאי. היה חייש לטומאה ודאית. ההיא בשדה שאבד בה קבר היא שיש קבר ודאי שם הטומאה מדאורייתא. משא\"כ באלו שטמאים משום אהל ואין כאן אהל דאורייתא]. ובין כך ובין כך קשיא לי דכיון דאין טומאת סככות ופרעות אלא מדרבנן. היאך ערבינהו ותננהו בהדי אינך דכולהו מדאורייתא. לכך נראה פי' הרמב\"ם. שמפרש דכשיכולין לקבל מעזיבה מטמאים מדאורייתא. ואם אינם ראוים לקבל מביאין מדבריהם ואינן חוצצין כ\"כ בפי\"ג מהט\"מ [הלכה ב']. וכתב דטעמא שצריך שיהו מקבלים מעזיבה. הוא מפני שהאהל שמביא וחוצץ. צריך שיהיה חזק ובריא. ולכן נראה ודאי שהוא סובר דמיירי שיש בכל ענף או באבן ועץ הבולט פותח טפח. והיינו דפי' [הר\"ב] בפ\"ז דנזיר [מ\"ג] פרעות אבנים ועצים הבולטים ולא פי' קוצים וברקנים. וכן בספ\"ז דנדה כתב אבנים פרועות כו'. [*ומיהו אפשר שיש קוצים וברקנים בפותח טפח לכל אחד וכן חזקי' לקבל כי גדולי כל הארצות אינן שוים. ומש\"ה נמי אף הר\"ב שפי' במשנתינו דרך גדר שנותנים בראשו קוצים וברקנים. בכשיש בכל א' פותח טפח. ולא קשיין דברי הר\"ב דהכא על דבריו שבנזיר ובנדה. ובכולן מפרש שמדאורייתא היא הטומאה. וכן ז\"ש אבל אם אינן יכולין לסבול לא כמ\"ש לעיל. שדעתו כפירוש הר\"ש. שיפול דרך אויר שביניהן אלא כהרמב\"ם שאינו חזק ובריא. ואתי נמי שפיר דקא מפרש דבשאינו יכול לסבול בינונית אין מביאין כו' משום דא\"כ אינו אהל חזק ובריא. ואילו כוונת הר\"ב כפי' הר\"ש. שיפול דרך אויר שביניהן הוי איפכא שאם בשיכולה לקבל בינונית מביאין. כ\"ש כשיכולה לקבל הרבה. אלא דברי הר\"ב כהרמב\"ם וטומאה דאורייתא היא. ועולין כל דבריו כהוגן] ומה שהקשה עליו הראב\"ד שם מדתנן לעיל. העוף ששכן מביא וחוצץ. עוף מי מקבל שום מעזיבה. כבר תירץ הכ\"מ שיש עופות גדולים שהם ראוים לקבלה. ועי\"ל שרבינו כתב בפי' המשנה דמיירי בעוף קשור בכותל. דהשתא מקבל הוא מעזיבה. ע\"כ. ועיין לקמן ריש פ' טז: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלו מביאין ולא חוצצין</b>. וכן נמי השנויין בריש פ\"ו: \n",
+                    "<b>שאין להם שולים ואינן מחזיקים כו'</b>. אין ענינן שיעדר השני ענינין יחד. אבל כל זמן שנעדר א' מהן לבד לפי מה שהשרשנו בט\"ו מכלים. הרמב\"ם בנא\"י: \n",
+                    "<b>שאין עשויין אהלים</b>. לשון הר\"ב אין נטועין כעין אהל. ולשון הר\"ש אין נטויין. ומכל מקום אין להגיה בלשון הר\"ב שהרי רש\"י מפרש בלשון אחד כאהלים נטע כשמים המתוחים כאהל: \n",
+                    "<b>ואוכלים טמאים</b>. שהשרש אצלינו [שדבר טמא אינו חוצץ ואין רצונו באמרו אוכלים טמאים] שכבר נטמאו קודם אבל אם היו מוכשרים הנה הם מביאין ואינם חוצצין לפי שכאשר היו בחלון או נעשה מהן מחיצה מיטמאו במת. וטמא אינו חוצץ כמו שקדם. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>מוסך</b>. עליהם הרחים של אדם. פי' הרמב\"ם בנא\"י דלהכי קתני מוסף לפי שאלו כולן דמביאים ולא חוצצים הן הן מאותם שאמר בהם מביאים וחוצצים משא\"כ רחים שאינן מאותן ששנויין כבר. לפיכך אמר מוסף. ע\"כ. ומצאתי כדברים האלה גם כן בדברי מהר\"ם: \n",
+                    "<b>הרחים של אדם</b>. אם היה על ארובה שבין בית לעליה או בחלון שבין שני בתים שהוא [אינו] חוצץ אם לא שם אותו כמו אבן מהאבנים. שהן חוצצים. לפי שמתנאי הדברים שחוצצים שלא יהיה דעתו לפנותו. כמו שבארנו בששי מזאת המסכתא. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>של אדם</b>. כתב הר\"ב למעוטי רחים של בהמה כו'. וכך כתב הר\"ש. וכתב מהר\"ם. והא דלא תנא ברישא רחים של בהמה נ\"ל דתנא ושייר. ואע\"ג דתני אלו. יש מקומות דתני אלו. ושייר. אי נמי י\"ל דבכלל שידה תיבה מגדל הם. מיהו רחים של אדם לא דמו לשידה כו'. דפחותים מארבעים סאה להכי תנייה בסיפא. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*מסכת פרוסה</b>. פי' הר\"ב חוטי השתי כו' דלא חשיבא אהל עד שתארג. דאהל אהל ממשכן ילפינן כמ\"ש ברפ\"ו דכלים]: \n",
+                    "<b>והסריגות</b>. פי' הר\"ב סבכה. תרגום שבכה סריגה. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הזרעים והירקות המחוברים</b>. עמ\"ש ברפט\"ז: \n",
+                    "<b>והכפור</b>. פי' הר\"ב מים הנוזלים ויורדים שקפאו וז\"ל ברפ\"ז דמקואות הכפור גשמים שיורדים נקפים. ועיין גם שם על והגליד: \n",
+                    "<b>והדולג כו' והקופץ</b>. לי\"א שכתב הר\"ב דתרוייהו באדם נראה דמ\"מ בכלל דולג יש בהמה וחיה דאלת\"ה אדתני העוף הפורח. אמאי לא תני כה\"ג בבהמה וחיה: \n",
+                    "<b>והעוף הפורח</b>. קשיא לי. למאי דפי' הר\"ב לעיל והעוף ששכן. דדוקא שהיה קשור וכ\"כ הרמב\"ם. גם הר\"ש. אם כן הכא אפילו אינו פורח נמי. ואין לומר דכשאינו קשור ואינו פורח מביא ואינו חוצץ. דא\"כ הוה ליה למיתני במתניתין ג. [*ואין לומר דאין הכי נמי. דהכא אפילו כשאינו פורח כל שאינו קשור. מידי דהוה אטלית וספינה. דקתני המנפנפת והשטה. ואפ\"ה אפילו כשאינה מנפנפת ולא שטה. נמי אין מביאין. מדקתני סיפא קשר כו'. כבש כו'. וכן פירשו התוס' בהדיא בפ\"ק דסוכה דף יג. התם שאני דמתניתין בהדיא קתני קשר כו' כבש כו'. אבל בעוף דלא קתני ביה לעיל בהדיא הקשור איכא למימר דתרוייהו [מתניתין] בדוקא. דכי שכן אע\"ג דאינו קשור מביא וחוצץ. וכי פורח דוקא הוא שאינו מביא ואינו חוצץ. והרמב\"ם בחבורו פי\"ג מהט\"מ [הלכה ג' ה'] לא העתיק. אלא לשון המשנה דלעיל ודהכא. וה\"נ מסתברא דלא בעינן בעוף קשירה דטפי עדיפא לומר שהעוף דומיא דבהמה וחיה דדולג אינו מביא ולא חוצץ. ובמתני' קמייתא דמביאים וחוצצים לא בעי קשירה רק שיהיו עומדות ולא מהלכות כדפירש הר\"ב שם וכ\"פ שם הרמב\"ם בשם התוספתא. אבל ראיתי בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כ.) דקתני בברייתא הממעטין בטפח על טפח שבחלון. וכדלקמן בפי\"ג וקא חשי' עוף השכן. ופרכינן פרח ואזיל. ומשני בקשור. ומוכח שם בתוס' שאכתוב לקמן פי\"ג מ\"ה. דאהל צריך קביעות וחיזוק יותר. ולפי שהרמב\"ם בפ' ט\"ו מהלכות ט\"מ. בדין חלון. כתב ג\"כ שכן. ולא הזכיר קשירה לכן פשיטא דגם במשנתינו דהכא. אע\"פ שלא כתב קשור. היינו שלא העתיק רק כלשון המשנה כדרכו ברוב המקומות]: \n",
+                    "<b>כבש</b>. עמ\"ש ריש פ\"ט דסנהדרין: \n",
+                    "<b>הבית שבספינה</b>. פי' הר\"ב כגון שהבית בראש הספינה כו'. [דאי המת נמי בבית מ\"ט דר\"י] דדוחק הוא לומר דבעי אהל ביבשה דומיא דמשכן. הר\"ש. ועל פירוש אחר שכתב הר\"ב. מסיים הר\"ש שהוא דוחק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שתי חביות</b>. של חרס [*וא\"נ כאותן ששנינו ברפ\"י דכלים] ועיין במשנה ו פ\"ח דכלים: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כוורת</b>. פי' הר\"ב שיש לה שולים כו' שאינה מקבלת טומאה. וכיון דלאו בת קבולי טומאה היא חוצצת בפני הטומאה. מהר\"ם:  ",
+                    "<b>שהיא בתוך הפתח</b>. פי' הר\"ב ומקצתה בחוץ. ברה\"ר או בחצר. מהר\"ם. וכתב עוד וד' חלוקים קתני בה במוטה על צדה בפתח ופיה בחוץ. בבא קמא בשלימה ומחולחלת ואינה גבוהה מן הארץ טפח. בבא תנינא בשלימה ומחולחלת וגבוהה מן הארץ טפח. בבא תליתאה בפחותה ואינה מחולחלת ואינה גבוהה מן הארץ טפח. בבא רביעאה בפחותה ואינה מחולחלת וגבוהה מן הארץ טפח. וכל אותן ד' בבות מיירי בפיה לחוץ. ואח\"כ הוא שונה ארבעה בבות כיוצא באלו בפיה לפנים. ואחר כך הוא שונה ארבעה בבות כיוצא באלו במוטה על צדה באויר. ואח\"כ שונה ד' בבות בכהאי גוונא ביושבת על שוליה. עכ\"ל. אבל אחר שתי בבות ראשונות. דמיירי בכוורת שבבית קודם שיצא מן הבית. תנא עוד שתי בבות אחרות חדא בממלאה כל הבית. וחדא בעומדת בתוך הפתח. ואחר כך יצא מפתח הבית לאותן בבות. דמיירי כשהיא עומדת באויר השמים:  ",
+                    "<b>כל שהוא כנגד הזית תחתיה וגבה טמא</b>. כתב הר\"ב אבל מה שבתוכה טהור. וכ\"כ הר\"ש ומהר\"ם ולקמן אכתוב שאין דעת הרמב\"ם כן. ומ\"ש דאפי' מונחת באהל המת מצלת בצמיד פתיל. כדתנן פ\"י דמס' כלים וכלי עץ הטהורים. וכדקתני הכא בסיפא טומאה בבית אין טמא אלא הבית. ולא הכוורת. מהר\"ם. והכא אע\"ג דאינה צמודה פתיל הואיל ואין לה אהל מאהיל על פיה ועל הטומאה. מצלת על תוכה כמו בצמיד פתיל. ומ\"ש הר\"ב אבל מה שתחתיה ושע\"ג אינה מצלת כיון דכלי הוא. כדתנן לעיל פ\"ו אדם וכלים כו'. מסיים הר\"ש. דאפי' נדבך הנתון ע\"ג כלי אבנים אינו מציל כ\"ש הכלי עצמו. ותנן נמי לעיל פ\"ה [משנה ה'] הכלים מצילים עם דפנות אהלים. אבל בלא דפנות לא. ע\"כ. וסיים מהר\"ם כגון זאת הכוורת שמונחת תוך הפתח ולא אצל הדופן. וכ\"ש כשאינה גבוהה מן הארץ טפח דאפי' אצל הדופן לא מצלא. דאין אהל פחות מטפח. ע\"כ. וזאת היא ג\"כ שטתו ברפ\"ח כמ\"ש שם בס\"ד. אבל לפי מה שביארתי רפ\"ו [ד\"ה אפילו] מדעת הרמב\"ם. לא כן הוא. אלא כל כלי הבא במדה מביאין וחוצצים. ולא מצריך התם שיהו עם דפנות אהלים. קשיא הכא אמאי לא תחוץ הכוורת והא פרשינן לה שהיא באה במדה ומפני כן כ' הראב\"ד בפי\"ט מהט\"מ שלא נתחוור אצלו טעם המשנה טעם ברור. ע\"כ. ומה שמיישב הכ\"מ דההיא דחוצצין דרפ\"ח מיירי בחציצת והפסק כותל ולא בחציצת אהל. דלענין אהל אינם חוצצים לטהר. כההיא דרפ\"ו. כבר כתבתי אני בס\"ד התם ברפ\"ו שא\"א לומר כן. אלא דחציצה דרפ\"ח מיירי [*נמי] לענין חציצת אהל. והראיתי מקום על דברי הכ\"מ עצמו שמפרש כן. ועוד הנני יוסיף בכאן להזכיר דבריו בהעתקתו שם ספי\"ט מה שכתב הוא על המשנה עצמו. ושם כתב לאמר בקושיא זו דודאי דחוצצין דפ\"ח היינו חציצת אהל. אלא שאין חציצתו חציצה. אא\"כ שנעשה כאהל. דהיינו שהוא גבוה טפח. ומפני זה נדחק בכמה דוחקים בדיני היתה גבוה טפח. להוציא המשנה ממשמעה. דכי קתני ע\"ג מפר' דהיינו בחלק שיש ממנה תחת הבית וכו'. והא דקתני במשנה ח הכל טמא אלא גבה. היינו גבה שחוץ לבית. ומתניתין י דקתני היתה גבוהה כו' הכל טמא הניח בצ\"ע. ואני אומר לפי מה שכבר ביארתי מדעת הרמב\"ם ברפ\"ו. שכלי גללים ודומיהם הטהורים נעשי' אהל לטמא ולא לטהר. שזהו כשאינם באים במדה. אע\"פ שהם טהורים מכל מקום אינם חשובים אהל. אלא כשבאים במדה. נמצינו למדין שאין דין כלים הטהורים שוין. ועל *)דין זה נ\"ל ליישב גם כאן. דהא דבבאים במדה דתנן ברפ\"ח דמביאין וחוצצים. והיינו בתורת אהל. שגם בהם יש חילוק ואינם כולם שוים בדין זה כמו שכלי גללים עצמם אינן שוין. ויש חלוק ביניהם בין באים במדה או לא באים ואע\"פ שכולם טהורים ה\"נ בכלי עץ הטהורים והם הבאים במדה יש לחלק ביניהם. והוא התנאי של החלחול דהכא. ואע\"פ שכשנפחתה עדיפא כדלקמן משנה ג. ודמיא טפי לאהל. ר\"מ אפשר לומר דכשלא נפחתה והיא כלי אלא שנתחלחלה. דמגרע גרע לענין אהל ונשתווה לכלי גללים שאינם באים במדה. ואמינא נמי דהיינו דבתוספתא והביאה הר\"ש קתני. איזו היא מחולחלת כל שיש לה טפח מד' רוחותיה מג' רוחותיה מב' רוחותיה זו כנגד זו. ואילו מרוח אחת לא קתני. ואי אין לחלחול טעם אלא לאפוקי טומאה מינה לבית כדפי' הר\"ש והר\"ב. א\"כ אף במרוח אחת תסגי. אלא ודאי טעמא אחרינא נמי. ואיכא למימר כדפרישית כדי שתצא מדין תורת אהל הניתן לכל כלי הבא במדה כדתנן ברפ\"ח. וגמרא גמירי ליה לתנא דתוספתא דבמב' רוחות הוא שיוצא מתורת אהל. אבל לא מרוח אחת. והיינו נמי דמצריך שיהיו זה כנגד זה. שכשהם זה כנגד זה הוי לענין אהל כאילו כולה איננה ולא תחוץ. ומידי דהוה אכלי גללים. כך נ\"ל. וע\"פ הדברים האלה אפרש כל הפר' בס\"ד. ואע\"פ שעכשיו באו לידי דברי מהר\"ם. וראיתי בהם שמפרש טעם אחר לדברי התוספתא דמצריכה נקבים משתי רוחות וכמו שאעתיק לקמן. לא חזרתי מדברי. לפי שגם דבריו אינם מוכרחים. ואל תתמה במה שאמרתי דהכי גמירי לה. שכן תמצא כמו כן למהר\"ם ז\"ל בפרקין משנה ז [*וי\"ד]. ועוד אכתוב בתוספתא זו במשנה ג ע\"ש [ד\"ה היתה]:  ",
+                    "<b>וכל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור</b>. כתב הר\"ב ה\"ק וכו' ותוכה וכו' וכ\"כ הר\"ש ומהר\"ם. עי' בפירוש הר\"ב במשנה יג [ד\"ה בוקעת]. אבל הרמב\"ם מפרש למתניתין כמשמעה שכל שאינו כנגד הזית בתוכה הוא דטהור. הא מה שכנגד הזית ואפי' בתוכה טמא שהטומאה בוקעת לכל שכנגדה. וגירסת הספר דבמשנה ה מוכיח כדבריו כמ\"ש שם בס\"ד [ד\"ה תחתיה] והקשה הכ\"מ [ברפי\"ט מהלכות ט\"מ] מאחר שהטומאה בקעה ונכנסה לכוורת לטמא מה שכנגד הזית. למה לא תתפשט הטומאה בכל הכוורת. והל\"ל בתוכה טמא. וגבה טהור. דכיון שנכנסה הטומאה בכוורת שהוא אהל. חצץ הכוורת בפניה שלא תבקע ותעלה. וי\"ל מאחר שעצם הזית אינה בתוכה אינה מתפשטת בכל הכוורת. וכן אינה מעכבת עליה מלבקוע ולעלות ע\"כ. וכן נמי בכלל הזה שאינה נכנסת הטומאה ממנה לבית ע\"י החלחול. אלא שלשטת הרמב\"ם אין הפי' של מחולחלת כפי' המפרשים דבנקובה. אלא מחולחלת ענינה שבעצמה היא חלול' חלול'. לא נקבים נקבים [עי' בפי' הרמב\"ם אז תבין] ולכך לא הוצרך הכ\"מ לכלול זה. ולהרמב\"ם בתוכה הכל טמא. כיון שחלל הכוורת בתוך הבית והטומאה מגעת בכלל הבית לא ימנענה הכוורת שיטמא הבית כמ\"ש בפ\"ד [משנה א' ד\"ה טומאה]:  ",
+                    "<b>בבית אין טמא אלא הבית</b>. כתב הר\"ב אבל הכלים שבתוך הכוורת. טהורים. וכתב כן הר\"ש. ומשמע דאילו כלים שתחתיה והם בתוך הבית טמאים. ואפילו הטומאה בבית שלא תחת הכוורת. וכן מסיק מהר\"ם. דכיון דטומאה מתפשטת בבית ע\"ג כל הכוורת שבפנים. בוקעת כל תחתיה שבפנים. דאדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר. והוקשה לו מהא דתנן בפ\"ד סוף משנה א דכלים שתחת המגדל. ואין שם פותח טפח. טומאה בבית הכלים טהורים. ותירץ דשאני הכא שהכוורת מונחת בפתח. וכיון דסוף טומאה לצאת דרך שם ויש פותח טפח ממעל לכוורת בין הכוורת לקורות ה\"ל כאילו הטומאה שם על הכוורת. וכל כה\"ג שיש [שם] פותח טפח על גבה או תחתיה. והיא מונחת בפתח דדרך טומאה לצאת דרך שם. אמרינן דנעשים אהלים לטמא ולא לטהר כאילו הטומאה עצמה שם. ובכוורת פחותה שאינה כלי דלא שייך ה\"ט אפרש שם טעם אחר. עכ\"ד:  ",
+                    "<b>בתוכה הכל טמא</b>. כתב הר\"ב דבכוורת שהיא נקובה מן הדפנות כו' כדבעינן למימר לקמן. במשנה ג. ושם אפרש בשם מהר\"ם ז\"ל. ודייק הר\"ב לכתוב דפנות וכן כתב ג\"כ שהנקבים וכו' ודרך הנקבים וכו' הכל לשון רבים. אפשר שבדקדוק כתב כן. והוא מטעם התוספתא שכתבתי לעיל דמפרש' דמחולחל' היא שנקוב' לפחות משתי רוחותי' זה. כנגד זה ומכל מקום לא ה\"ל להר\"ב לסתום [תיבה] בנקבים בלבד. דלא משמע כולי האי. אע\"פ שהוא ל' רבים. אבל היה לו לפרש בהדיא דבנקובה בשתי רוחותיה מיירי. דהא אכתי לא שמעינן שיהו הנקבי' בשתי רוחות דוקא. וכ\"ש למאי דמסיימה התוספתא זה כנגד זה. אבל במשמע נקבים אפי' מרוח אחת ובלבד שיהיו יותר מנקב א'. וכ\"ש דאפשר למיטעי ולומר דלאו בדוקא בעינן נקבים וה\"ה באחד סגי. אלא אורחא דמלתא נקט דאימא זיל בתר טעמ'. לאפוקי טומאה בנקב אחד נמי סגי. וכתב מהר\"ם וז\"ל נראה דלהכי בעינן שני נקבים לכל הפחות בשני דפנותיה זה כנגד זה. פי' בדופן שבמזרח ושבמערב או צפון ודרום [כלומר בכוורת העומדת על שוליה שכך היא עמידתה על שוליה. ולפיכך אסברה לה מהר\"ם בכך ודו\"ק]. דאי לית בה נקבים כלל לא היתה טומאה יוצאה אלא דרך פיה לחוץ. ולא לבית. ולא לתחתיה. ולא לע\"ג. כדאמרינן במגדל דלעיל פ\"ד ואי ליכא אלא חד נקב למעלה. נהי דע\"ג טמא שטומאה יוצאת למעלה דרך נקב. תחתיה היה טהור כיון דאין שם נקב. או אם [היה נקב תחתיה ולא] (לא) היה נקב ע\"ג. ע\"ג היה טהור. להכי צריך שני נקבים זה כנגד זה פי' מזרח ומערב. או צפון ודרום. דכשיהפוך אותה על הנקב אז יהי' נקב א' למטה להביא טומאה תחתיה. ונקב אחד למעלה להביא טומאה על גבה. וא\"ת אמאי כל תחתיה וכל ע\"ג טמא לעיל [*נ\"ל שתיבת לעיל הוא ט\"ס] כיון דבלא נקב לא הי' טמא כלל ומשום דיש נקב טמא [*נ\"ל שתיבת טמא הוא ט\"ס] לא ה\"ל לטמויי אלא כנגד הנקב ותו לא היכא דלא גביהא טפח. דהא טומאה רצוצה היא ואינה יכולה להתפשט. י\"ל דוקא כשאין בה נקבים אז מפסיקים כותלי הכוורת בין מה שתחתיה ישעל גבה. כיון דפיה לחוץ ומשם טומאה יוצאה. אבל כשיש בה נקבים וסוף סוף טומאה יוצאה משם. אין המחיצות מפסיקות להציל. אלא כיון דכלי הוא וטומאה בתוכו כמאן דמלי טומאה דמי. ובוקעת טומאה כל כנגד הכלי בין מלמעלה בין מלמטה. זה הכלל של משנה זו. דהא דאמרינן דאדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר. ה\"מ כשהטומאה תחת הכלי או על גבה. אבל טומאה בתוך הכלי לא אמרינן שתבקע טומאה כל כנגד תחתיו וכל למעלה ממנו. אלא א\"כ יש לו נקב למעלה טפח. בוקעת כל כנגדו למעלה. ואם יש לו נקב למטה בוקעת כל כנגדו למטה. אבל בלא נקב טפח. לא. משום דדרך טומאה לצאת דרך פי הכלי. ואין דרך טומאה לכנס. וכי יש לו נקבים טפח מלמעלה ומלמטה. הרי גם שם דרך טומאה לצאת. ואפילו בטומאה שבתוכה. [דכלים] נעשים אהלים לטמא ולא לטהר. ודוקא כי מנחא מקצתה בבית. בין שפיה לחוץ בין שפיה לפנים דדרך טומאה לצאת שלא יטמא כל אשר בבית. לא אמרינן נעשים אהלים לטמא ולא לטהר אלא אם כן יש לה נקבים טפח. כדפרישית. אבל כי מנחא כולה באויר אמרינן נעשים אהלים לטמא. ולא לטהר. אפי' אין לה נקבים טפח. ולהכי לא קתני בסמוך במונחת באויר. בד\"א שהיא מחולחלת וכו'. ולכשאגיע שם אפרש יותר בטוב בעזרת שמים. עכ\"ד. ואני כבר פירשתי לעיל טעם אחר בהא דצריכין שיהיו שני נקבים זה כנגד זה והוא שע\"י כן יצאה הכוורת מדין תורת אהל דרפ\"ח ובאה לכלל מדת כלי גללים ותו לא מידי. וגם במונחת באויר צריכה שתהא מחולחלת ובשתי נקבים זה כנגד זה. ודלא קתני הכי התם אפרש שם בס\"ד:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>הכל טמא</b>. פי' הר\"ב דתחתיה כמאן דמליא טומאה. עמ\"ש ברפ\"ו [ד\"ה כלים]: \n",
+                    "<b>אלא תוכה</b>. לשון הר\"ב חוץ מה שבתוכה טהור. ולהרמב\"ם מה שבתוכה כנגד הטומאה טמא כמ\"ש לעיל. וכ\"כ ג\"כ בכאן בחבורו פי\"ט. וטעמא כתב הכ\"מ דכיון דכלים אין נעשין אהלים לטהר ואילו לא היה שם כוורת היה כל שכנגד הטומאה טמא. א\"כ אינו בדין שתציל הכוורת על הכלים שבתוכה כנגד הטומאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מחולחלת</b>. פירש הר\"ב שהדפנות נקובות כו'. ופעמים שהנקבים פקוקים בקש. אלא דהפקק לא מיהדק. כלומר ובהכי מיירי מתני'. וכדכתב הר\"ב לעיל סוף מתני' א. ולשון מחולחלת. פירש הר\"ש לעיל שהוא מלשון מגופת חבית המחולחלת ואינה נשמטת. במסכת כלים פ\"י [משנה ג]. וכתב מהר\"ם ונראה דוחק לאוקמי סתמא דמתני' דהכא כר' יהודה דאמר התם מצלת. ודלא כרבנן דאמרי התם אינה מצלת. אלא נ\"ל דאפילו כרבנן אתיא. דעד כאן לא קאמרי רבנן התם דאינה מצלת. אלא בחבית של חרס שכולה בבית. ואין לה פתח. אלא דרך המגופה. הלכך לא חשיבא סתומה מלהיות טומאה קודמת לפתחה. כיון דמחולחלת היא ולא הויא סתימה מעלייתא. אבל הכא מודו. דאין טומאה נכנסת דרך הנקבים הסתומים ומחולחלים. כיון דיש לכוורת פתח אחר שהוא עיקר. א\"נ דשאני חרס דיש בו גומות. ואין פי המגופה חלק. כמו כוורת שהיא כלי עץ. והנקבים שלה חלקים ונסתמים יפה בפקיקת הקש. הלכך אפילו רבנן מודו הכא דמצלת. כאילו מוקפת צמיד פתיל. עכ\"ל:  ",
+                    "<b>היתה פחותה</b>. בשוליה. מהר\"ם. ופקוקה בקש. פירש הר\"ב במקום הפחיתה ודפנותיה שלמות. וכ\"כ הר\"ש. וקשיא לי דמאי מהני בדפנות שהן שלמות. אכתי נפקא לה הטומאה בפקק שבשוליה דהא לא מיהדק. דהא מיהדק אפוצה מקריא. ואם כן היכי קתני בתוכה אין טמא אלא תוכה. ואין לפרש דפחותה לאו בשוליה. אלא בדפנות שמבחוץ. שאין הענין משמע כך כלל. ועוד דבהדיא פירשו שדפנותיה שלמות. ואולי דהיינו נמי דאתני התוספתא לעיל בשלימה בריש פרקין. דלפחות יהיו שני נקבים. וזה כעד זה. וממילא דבשוליה שאין ב' נקבים זה כנגד זה. דנקב הפה שכנגדה הוא לחוץ ואינו מכניס הטומאה. אדרבה פיה לחוץ מהניא לשלא תכנוס. ולפיכך סגי הכא בפקק בעלמא. אע\"ג דאינו מהודק. ואין הטומאה נכנסת ממנה לבית. ודעת מהר\"ם בזה אכתוב בסמוך בס\"ד:  ",
+                    "<b>או אפוצה</b>. פירש הר\"ב או אפי' אין דפנותיה שלימות. אלא שאפוצה. כלומר סתומה במקום שהיא מחולחלת. ואין בה חלחול טפח. וכ\"פ הר\"ש. ולדבריהם אין לשון המשנה מדוקדק כלל. דחלוקה זו דאו אפוצה. קיימא על חלוקה [*דאין] דפנותיה שלימות. וזו לא נזכרה במשנה כלל. אבל לפי מה שפירשתי דכל כלי הבא במדה יש לו דין אהל. אלא הכא בכוורת שהיא מחולחלת מפקא לה החלחול מתורת אהל. אתי שפיר. דה\"ק בד\"א בזמן שהיא כלי מחולחלת דהחלחול מפקא לה מתורת אהל. אבל היתה פחותה ופקוקה בקש דלאו כלי היא כלל ויש לה דין אהל *)ואינה כלי כלל. ומ\"מ דפנותיה שלמות בעינן. דלא תכנס הטומאה מתוכה לבית כשהטומאה בתוכה. וקאמר או אפוצה. כלומר א\"נ שאינה פחותה והא כלי. אבל אינה מחולחלת. אלא פקוקה. דהשתא הדרא לדין כלי הבא במדה שיש לה דין אהל. כדתנן ברפ\"ו. וכ\"פ הרמב\"ם לפי דרכו. דאו אפוצה. כלומר או שאינה פחותה והיא שלימה. אבל אפוצה ואינה מחולחלת. אלא שהוא מפרש מחולחלת חלולה חלולה. כמו שכתבתי לעיל בשמו [ד\"ה וכל שאינו]. ואפוצה מפרש שהיא אטומה ומלאה קש והדומה לה עד שלא ישאר בה חלל טפח. שעכשיו היא בדמיון חתיכה מן העץ. וראיתי למהר\"ם שאינו מפרש [*היתה פחותה] כהר\"ש והר\"ב דהכא דפנותיה שלמות. אלא ה\"נ יש נקבים נקבים בדפנות. ומפרש דה\"ק. ופקוקה בקש בין בשוליה בין בדפנותיה. והיינו מחולחלת. וקאמר נמי או אפוצה. לומר דלא איכפת לן הכא בין שהנקבים שבשוליה ושבצדדיה. הם פקוקים בלא הידוק. או שהם אפוצים בהידוק. דכיון שפחותה היא. ולא הוי כלי. כיון דנקביה פקוקים. אפי' לאפוקי טומאה חשיבי כסתומה. דדוקא בשלימה אמרינן אין צמיד פתיל מציל בפני הטומאה. אבל בפחותה לא נפקא טומאה אלא בפותח טפח שאינו פקוק. דכיון דלאו כלי הוא. אין הנקבים עומדים לתשמיש. הלכך מבטל לפקיקה התם. אבל בבבא דלעיל דמיירי שיש נקבים בדפנותיה שיש בכל אחד טפח על טפח ואינן אפוצים. אעפ\"י שהן פקוקים כיון דהפקק נשמט ולא מיהדק. לעיולי לה הטומאה חשוב כסתום כדפירשתי. ולאפוקי מינה חשוב כפתוח עכ\"ד. [*ועוד כתב מהר\"ם ודין זה נוהג בפחותה ופקוקה או אפוצה. בין שפקוקה בין שאפוצה בשוליה ובנקבים שלה לגמרי בין שפקוקה או אפוצה בשוליה ובנקבים שבדפנותיה ונשארו הנקבים פתוחים פחות מטפח. עכ\"ל]:  ",
+                    "<b>כנגדו עד התהום טמא</b>. כתב הר\"ב. כיון דלאו כלי הוא חשוב כאהל להציל תוכה ועל גבה. וכ\"כ הר\"ש. וכתב הראב\"ד [רפי\"ט מהט\"מ] כאן צריך טעם מפני מה אינה בוקעת למעלה כלמטה שהרי היא רצוצה. ע\"כ. והכ\"מ נדחק מאד. גם אינה עולה אלא לשיטת הרמב\"ם. ול\"נ דהויא דומיא דאדם שצד העליון מאהיל כיון שיש בחללו טפח [*כדתנן במשנה ג פי\"א] ה\"נ הוי הכא. ואע\"ג דבאדם אינו חוצץ. היינו משום דאדם יש לו דין כלי גללים דנעשים אהלים לטמא ולא לטהר. משא\"כ בכוורת פחותה דהכא. ואית לה תרתי דהואיל ופחותה נעשית אהל אף לטהר. ומ\"מ לא נפקא מידי מה שהיתה כשהיא כלי. שהיתה מצלת על מה שבתוכה. לפירוש הר\"ב והר\"ש דבמתני' א' דפירשו תוכה כמו ותוכה. ומצאתי סעד לדברי בפי' הר\"ש בתוספתא שהביא במשנה יד. דקתני מודה ר\"א ור\"ש בטומאה תחת הפקק כו'. שכתב שם הר\"ש. דהא דמטהרי בפחותה [כדקתני התם במתני'] משום דעשויה כעין כלי והיה עליה תורת כלי וכו'. וכ\"כ שם מהר\"ם. הרי מה שהיתה כלי. מועלת לה אף לאחר שנפחתה. אבל מהר\"ם כתב בכאן וז\"ל כנגדו עד התהום טמא. דכיון דנפחתה ונתבטלה מתורת כלי הוו להו שני דפנותיה התחתון והעליון כשני נסרים נתונין זה על גב זה. ואין מן הארץ עד התחתון טפח ויש בין זה לזה טפח דאינה בוקעת למעלה מן העליון. כיון דהיא גבוהה מן הארץ טפח. וטובא אשכחן כה\"ג לקמן פי\"ד ופט\"ו. וא\"ת ולמה כנגדו עד התהום טמא. ותו לא. והלא בוקעת נמי לתוכה וכנגד הטומאה עד דופן העליון. ונראה כיון דלמעלה הימנה אינה בוקעת עד לרקיע לא חש להזכירו. כיון דלא הו\"מ למתני בה עד לרקיע. דומיא דלמטה דבוקעת עד התהום. תדע דלא קאמר נמי דבוקעת כנגד הזית לכל הפחות עד דופן התחתון. וליכא למימר דכנגדו דקאמר. היינו כנגד הכוורת מתחתיה. דא\"כ לא לימא כנגדו. אלא כנגדה. דכוורת בלשון נקבה קתני לה בכוליה פרקין. אלא על כרחינו כנגדו כנגד הזית ולמטה קאמר. ולא קתני למעלה מן הזית עד דופן החבית [*נ\"ל שצ\"ל הכוורת] ה\"נ אל תתמה דלא קתני שבוקעת לתוכה עד דופן העליון. דאיכא למימר כיון דלא מצי למתני דבוקעת עד לרקיע. לא קתני לה לבקיעה דלמעלה. כדפרי'. עכ\"ד. ועיין עוד מה שאכתוב בשמו במשנה דלקמן [ד\"ה תוכה]. ומאי דיהיב הר\"ב טעמא. כיון דלאו כלי הוא. לפי מה שפירשתי אני. כי הוי נמי כלי או אפוצה ואינה מחולחלת יש לה כל הדינין הללו [כיון דאיירי בבא במדה]. וכן בכל דוכתא דתנינן כה\"ג:  ",
+                    "<b>בבית אין טמא אלא הבית</b>. וכל שבבית אפילו מה שתחת הכוורת. והכא לא מצינן לפרושי טעמא כדפרישית בריש פרקין. משום כיון דהטומאה מתפשטת על גבה בבית. באה נמי הטומאה לתחתיה שבבית. משום דאדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר. דהתם שהיא כלי יש לפרש כן. אבל הכא דלאו כלי היא. צריך לפרש טעם אחר. משום דתחתיה שבבית בטל לגבי בית. והוה ליה כמו ביב שהוא קמור תחת הבית. דאין בו פותח טפח. ואין ביציאתו פותח טפח. טומאה בבית מה שבתוכו טמא. טומאה בתוכו מה שבבית טמא [*במשנה ז פ\"ג] מהר\"ם. [*ועיין לקמן בסמוך. ובפירוש הר\"ב במשנה ט]:  ",
+                    "<b>בתוכה אין טמא אלא תוכה</b>. כבר כתבתי לעיל מאי טעמא הכא אין הטומאה יוצאה מתוכה לבית. בדבור היתה פחותה כו'. והוסיף מהר\"ם בכאן וז\"ל תחתיה וגבה טהורין. כמו ביב שהוא קמור תחת הבית ויש בו פ\"ט. ויש ביציאתו פ\"ט. דאמרינן לעיל טומאה בתוכו הבית טהור. ותחתיה שאין גבוהין מן הארץ טפח נמי טהורין. ולא דמי לביב שהוא קמור תחת הבית [*פירוש מה שתחת הכוורת לא דמי לביב כו'. שכן כאן הוא קמור תחת הכוורת] דטומאה בבית מה שבתוכו טמא. הכא לא אמרינן הכי שיהא תחת הכוורת בטל לגבי טומאה שבתוך הכוורת כביב פחות מטפח שתחת הבית. דאם ביב פחות מטפח בטל לגבי בית שהוא קבוע. לא אמרינן דליבטל לגבי תוכו של כוורת המיטלטלת. ע\"כ דבריו:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>תוכה וגבה טהור</b>. מדקתני הכא תוכה וגבה טהור. ולעיל בפחותה ופקוקה ואינה גבוהה טפח. לא קתני תוכה וגבה טהור כשהטומאה תחתיה. אלמא דלעיל תוכה [*טמא] כמו שפירשתי [שם ד\"ה כנגדו] ואע\"ג (דעל) [דלעיל] גבה טהור [לא קתני]. והכא קתני ליה בהדיא. י\"ל דלא איצטריך למיתני לעיל. דכיון דתני כנגדו עד התהום טמא. אם איתא דע\"ג [נמי טמא]. א\"כ הוה תני כנגדו עד לרקיע טמא. ומדתנא עד התהום. ולא תנא עד לרקיע. ש\"מ דע\"ג טהור. ולהכי לא איצטריך למיתני. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>על גבה כו'</b>. האי דבהנך בבי דלעיל. קתני בתוכה לבסוף. והכא קתני ע\"ג לבסוף. נראה לי דבכל דוכתא קתני תחתיה ברישא. והכא דתחתיה והבית שוין הן מערב להו ברישא וכיון דמבית קא סליק. קתני תוכה בתר הכי שהוא סמוך לבית טפי מע\"ג והדר תנא ע\"ג. ועוד משום דתוכה סמוך לתחתיה טפי מעל גבה. וכן יש לפרש בבבא דבסמוך דמקדים תוכה לבבית. משום דמתחתיה וגבה דכוורת קא סליק. מפרש תוכה דכוורת ברישא. כ\"כ מהר\"ם. ולפירוש השני קשיא לי. דכי היכי דבמתני' דלקמן מתחתיה וגבה דכוורת קא סליק. ה\"נ במתני' א וג. ואמאי לא מפרש התם תוכה דכוורת ברישא. ולי נראה טעם אחר. דבמתני' א מש\"ה קתני בתוכה לבסוף. לפי שבכולן יש מקום טהרה משא\"כ בתוכה דהכל טמא. הלכך קתני לדשוין בהדדי. ומכיון דבתר הבית נשנה בתוכה. הלכך במתני' ג נמי שנאן באותו הסדר. ודכוותה הכא במתני' ד. ובמתני' דלקמן לא הקדים הבית לתוכה. משום דהתם קא סליק ותני תוכה והבית טהור. ניחא טפי למיתני נמי כה\"ג בתוכה או בבית. ובשיטה זו שייטי כולהו בבות דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היה פיה לפנים</b>. כתב הר\"ב והשתא מיירי בזמן שהיא כלי מחולחלת ואינה גבוה' כו'. וכ\"כ הר\"ש. לישנא דמתני' [*ז] נקטי. והתם מפרשי דמחולחלת לאו דוקא. וזה לפי דרכם. אבל לפי דרכי בדוקא קתני. כמו שאכתוב שם בס\"ד. גם להרמב\"ם בדוקא קתני. ואעתיק דבריו לקמן: \n",
+                    "<b>תחתיה וגבה ותוכה טמא</b>. גי' זו נכונה לדעת הרמב\"ם שכ\"כ כל שהוא כנגד הזית בתחתיה. או ע\"ג טמא. וכל מה שבאויר תוכה טהור חוץ מכנגד הטומאה. וכבר כתבתי בזה במ\"א. אבל לשיטת הר\"ב והר\"ש והראב\"ד. דכל תוכה טהור. גירסתם כגירסת ס\"א דל\"ג ותוכה וכן היא שטת מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*היתה גבוה</b>. כתב הר\"ב לעיל. במ\"ב]: \n",
+                    "<b>תחתיה או בבית או בתוכה או על גבה</b>. כתב מהר\"ם משום דכיון דגבוה טפח והטומא' באה לבית כדרך כל המאהילים בהמשכה וממנו לכוורת. ומתוכה לעל גבה. אבל מתחתיה לעל גבה אינה באה כדרך כל המאהילים. אלא כדרך אדם וכלים דנעשים אהלים לטמא ולא לטהר. מש\"ה נקט ע\"ג לבסוף. ובכולהו איכא טעמא דזימנין נקטינהו הכי. וזימנין נקטינהו הכי. ואין לי להאריך. ואיש תבונות ידלנה. ע\"כ. ומה שנראה לי בכולן כבר כתבתי במ\"ד. [*וקשיא לי מ\"ש מתחתיה לעל גבה למתוכה וע\"ג שכמו שמתוכה וע\"ג באה הטומאה בהמשכת אהל. כך במתחתיה וע\"ג. ואם על מה שע\"ג מבחוץ [איירי] וכי הא דבמשנה ח. כך גם במתוכה וע\"ג לא יתטמא בהמשכת אהל. אלא כדרך אדם וכלים כו' וצל\"ע]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>במה דברים אמורים בזמן שהיא כלי מחולחלת</b>. כתב הר\"ב בחנם נקט מחולחלת וכו'. וכ\"כ הר\"ש. וממילא דבחנם נקט נמי או אפוצה. ולא הוצרכו לפרש. וכבר נתבאר מתוך מה שפירשתי אני. דמחולחלת מוציאה מדין תורת אהל. דאל\"ה היתה חוצצת. וא\"כ בדוקא קתני מחולחלת. וכן או אפוצה שע\"י שהיא אפוצה. יש לה דין אהל וחוצצת. גם להרמב\"ם דמפרש מחולחלת חלולה. ואפוצה אטומ'. הויא נמי בדוקא. וראיתי למהר\"ם דמתרץ לה דבדוקא היא. וז\"ל ופירש ר\"ש זצ\"ל לא נפקא לן מיני' [מידי] בין מחולחלת כו' אלא איידי כו'. ולא נהירא לי דא\"כ אמאי לא קתני נמי לקמן במונחת באויר בזמן שהיא כלי ומחולחלת. ולא קתני אלא בזמן שהיא כלי. ותו לא. אלא נ\"ל דדוקא נקט שהיא כלי ומחולחלת. דאי הוי כלי ואינה מחולחלת. שאין לה נקבים בדפנותיה. לא הוה אמרינן בהא [*בתוכה או בבית הכל טמא [ר\"ל במתניתין [ה] דלעיל] דדרך טומאה לצאת דרך פיה ומפיה לחוץ יוציאוה ולא ישהו אותה. דכיון דאין לכוורת פה אלא דרך פיה לבית שם הטומאה יוצאה מתוכה ואינה] בוקעת מן הכוורת לא למעלה על גבה ולא לתחתיה. מידי דהוה אמגדל שהוא עומד בפתח הבית ונפתח לחוץ דאמרי' לעיל [סוף] פ\"ד טומאה בתוכה הבית טהור טומאה בבית מה שבתוכה טהור. שדרך טומאה לצאת. ואין דרך טומאה ליכנס. אלמא אע\"ג דמגדל כמאן דמלי טומאה דמי. כשהטומאה בתוכו וגופו של מגדל עומד תחת תקרת המשקוף והבית לא אמרינן דתבקע טומאה כל כנגד המגדל לבית מטעם אדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר. אלא כיון דהטומאה בתוכו אין טומאה יוצאת אלא דרך פתחו. ה\"נ כשפי הכוורת [*לבית]. אין טומאה יוצאה ממנה אלא דרך פיה והכי גמירי הלכתא. דאהלות מקראות מועטין והלכות מרובות כדאמרי' פ\"ק דחגיגה. אבל השתא דהויא מחולחלת ויש לה פה לטומאה מלמעלה ומלמטה שיש בהן טפח טומאה בוקעת ע\"ג ותחתיה כנגד כולה כדפירש בב\"ק בריש פרקין עכ\"ל וראייתו מהמגדל פורח באויר שזה פתחו לחוץ וזו פתחה לפנים וכבר הרגיש בעצמו בכך ומש\"ה אמר' בהלכה. ואם יעשה ככה. אולי מה שפירשתי אני לעיל והכא. עולה כהוגן וכהלכה. אך מהר\"ם בודאי משלחן גבוה זכה. וברוח קדשו סכה. על כן תהי פרישתי רק לדרוש ולקבל ברכה: \n",
+                    "<b>בתוכה או בבית תוכה והבית טמאים</b>. כתב הר\"ב אבל לעיל דפיה לחוץ קתני טומאה בבית כו'. וכ\"כ הר\"ש. וה\"ל למימר נמי וכן בטומאה בתוכה כו'. ומהר\"ם נשמר מזה. וכתב לעיל בפיה לחוץ לא קתני הכי. דהכא כיון דפיה לבית וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכל טמא אלא גבה</b>. מה שהוא מבחוץ. וכ\"כ מהר\"ם. ומ\"ש הר\"ב ותוכה טמא כשהטומאה בבית כו'. וכ\"כ הר\"ש. וה\"ל למימר נמי כשהטומאה תחתיה כו'. ומהר\"ם כתב לתרווייהו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היתה ממלאה כו'</b>. לשטת הר\"ב והר\"ש הכא ומתני' דלקמן. בין בשלימה בין בפחותה בין שהיא גבוהה מן הארץ טפח ובין שאינה גבוהה טפח. אבל מהר\"ם כדי לקיים גירסת הספר דגרס במתני' דלקמן טומאה בבית מה שבתוכה טמא להכי מפרשה דמיירי דוקא בשלימה ובגבוהה מן הארץ טפח והלכך הך דהכא נמי בהכי מוקי לה. ואגבוהה מן הארץ טפח דסליק מינה קיימי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טומאה בבית מה שבתוכה טמא</b>. כ' הר\"ב טהור גרסי' וכו'. וברוב ספרים גורסי' טמא לפי שהטומאה יוצאה מן הבית דרך פתחה ומטמאה כו'. וז\"ל הכ\"מ [ספי\"ט בפי' על המשנה] הב\"ע כשהכוורת ממלאה את כל הפתח ואין פותח טפח מכל צד למעלה ולמטה ומן הצדדים. ואין מקום לטומאה לצאת הלכך הטומאה בוקעת ויוצאת דרך דופני הכוורת. מידי דהוה אפתחי הבית בזמן שהם נעולים [במ\"ג פ\"ז]. ע\"כ. ולעיל ספ\"ד יש ג\"כ חלוף גרסאות כיוצא בזה. ושם הבאתי לקיים גירסת טהור ומהר\"ם כתב שנראה לו לקיים גירסת הספרים דגרסי טמא. דיש לפרש דמיירי שיש בין שוליה לארץ פ\"ט. הלכך כיון דהטומאה נכנסת תחתיה מן הבית ואמרי' אדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר. וכיון דטומאה בוקעת מתחתיה לחוצה לה למעלה הימנה מכנגד פיה תוכה נמי טמא. כיון דאין הפסק בין תוכה בין למעלה מפיה. דהא יושבת על שוליה והכוורת שלימה [*והא דבתוספתא גרס טהור. התם באין בין שוליה לארץ פותח טפח. ודקתני בה ובין שוליה לארץ פותח טפח אאין דרישא קאי. דקתני אם אין בין פיה לשקוף פותח טפח. קאמר ובין שוליה כו' כלומר ואין בין שוליה לארץ פותח טפח] [*דאי איתא דמיירי ביש פותח טפח. אם הכוורת שלמה] אמאי לא אמרינן אדם וכלים נעשים אהלים לטמא. ולא לטהר. והטומאה בוקעת למעלה מכנגד פיה. ומיטמאים כלים שבין פיה לשקוף באותו אויר של פחות מטפח ואין הפסק בין פיה. לכלים שכנגד פיה. נימא דכל תוכה של הכוורת טמא. כדפרשינן לעיל בבבא קמא. וכדמוכח לקמן בפרקין גבי היתה יושבת על שוליה. וליכא למימר דכיון דאין אויר טפח בין פיה לשקוף אין הטומאה של תחתיה בוקעת לשם. דהא ליתא. דהא אמרינן לעיל בשלימה ואינה גבוה' טפח. כזית מן המת נתון ע\"ג כל שהוא כנגד הזית טמא. ואפי' תחתיה בוקעת כנגד הטומאה. אע\"פ שאין בין הכוורת לארץ פותח טפח. והאריך להוכיח שכדבריו כן הוא הפירוש שבתוספתא. [*ועיין בס\"פ]. [ד\"ה הכל טמא]: \n",
+                    "<b>[*מה שבתוכה טמא</b>. משמע כל מה שבתוכה. וכי הא דתנן נמי בסוף משנה יג. וצ\"ע דבסוף פרקין מחלק מהר\"ם בין כלים לכלים. וע\"ש שהקשיתי עליו]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>באויר</b>. פי' הר\"ב בחצר או בגינה. שאין שם אהל כו'. אלא דכאן אין שייך להזכיר בית כו'. ולא קתני נמי הכא תוכה והאויר טהור דהא פשיטא. כיון דליכא התם אהל הלכך לא אצטריך למתנייה. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>תוכה</b>. פי' ותוכה. מהר\"ם. ועמ\"ש במ\"א [ד\"ה כל שהוא]: \n",
+                    "<b>הכל טמא</b>. הכל מה שהזכיר ברישא דהיינו תוכה ותחתיה ועל גבה אבל האויר שלא כנגד הכוורת דלא איצטריך למתנייה ברישא לאשמעינן שהוא טהור. לא הוי נמי בכלל הכל טמא דסיפא. מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בזמן שהיא כלי</b>. כתב הר\"ב היכא דעומדת באויר אין שייך להזכיר מחולחלת כו'. וכ\"כ הר\"ש. וכן פי' מהר\"ם. אע\"ג דלפי שיטתו דמצריך ב' נקבים להוציא הטומאה מתוכה לכל כנגד תחתיה וכל כנגד למעלה ממנה. כמו שהעתקתי דבריו בסוף משנה א אפ\"ה מחלק בין מונחת בבית דלעיל לדהכא דמונחת באויר וז\"ל הכא לא קתני אלא בזמן שהיא כלי וכו' דכיון דמונחת באויר אין חילוק בין מחולחלת בין אינה מחולחלת. דברישא שמונחת בבית בין פיה לחוץ בין פיה לפנים אילו לא היתה מחולחלת טומאה בתוכה לא היתה יוצאה אלא דרך פיה ולא היתה בוקעת כנגדה לא למעלה ולא למטה. שדרך טומאה לצאת שממהרין להוציא ולא יטמא כל אשר בבית. מש\"ה נקט מחולחלת דהשתא בוקעת נמי למעלה ולמטה כדפי' לעיל. אבל הכא דמונחת באויר ואין לה טומאה אלא כנגדה ולא כל האויר באשר היא שם. בהא קתני שפיר ברישא בתוכה הכל טמא. אע\"ג דלאו מחולחלת היא. דאדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר. וטומאה בוקעת ויוצאה תחתיה וע\"ג. כמו דרך פיה. אע\"ג שאין לה נקבים בדפנותיה ע\"כ. אבל לפי מה שפירשתי אני דמחולחלת מפקא לה מתורת אהל ה\"נ מיורי במחולחלת. ולא אצטריך למתני כיון דכבר שנה לעיל. ועוד דמחולחלת דלעיל מפני ב' דברים צריך [למיתני] חדא להוציאה מתורת אהל וחדא להוציאה הטומאה ממנה ולבית. ואילו הכא לא צריך אלא להוציאה מתורת אהל בלבד. ובדברי הרמב\"ם שבחבורו [פי\"ט הלכה ד'] העתיק גם כאן כלי חלולה ולפי דרכו לא היה צריך להעתיק כן שהוא מפרש מחולחלת חלולה ובאויר אין בו שום צורך. וכן במתני' יד לא העתיק כן בחבורו. ויראה מזה שגירסתו במשנה היתה מחולחלת ולכך העתיקו כך. ומפני שלפי דרכו לא נפקא מיניה מידי ולא קתני לה אלא איידי דאינך דלעיל. מש\"ה באידך בבא דלקמן במשנה יד השמיטו. להורות לנו דלאו דוקא אבל מ\"מ הגירסא שלו במשנה היא כלי מחולחלת וסייעתא לפירוש שלי דמחולחלת דוקא קאמר: \n",
+                    "<b>ופקוקה בקש</b>. אין חילוק כיון שמונחת באויר בין פקוקה בין שאינה פקוקה כלל. אלא לרבותא נקטיה דאע\"ג דפקוקה לא חזרה להיות לה תורת כלי. מהר\"ם. וא\"ת ולתני נמי או אפוצה וליהוי קאי אנפחת' והוי רבותא טפי דאפ\"ה לא חזרה להיות כלי. שהרי כך היא דעת מהר\"ם דאפוצה דלעיל אינה מחזירה להיות כלי כמ\"ש בשמו במ\"ג כבר תירץ הוא זו הקושיא. וכתב דאין דרך לעשות אפוצה אלא בנקבים שלה ולא בשוליה שכשנקביה רחבים יותר מדאי. מקצרים אותה ואופצים אותה כדי שיוכל להתקיים. אבל כשנפחתו השולים אינם רגילים לטרוח לסתום מקצת השולים ולאופצם. מש\"ה לא קתני הכא או אפוצה. ע\"כ. [*ואע\"ג דהזכיר ג\"כ אפוצה בשולים לעיל מ\"ג ודברים אלו שבכאן ג\"כ כתובים לעיל שם וצ\"ל דאם אופצים בנקבים אז אופצים ג\"כ בשוליה אבל בשוליה לבד לא]: \n",
+                    "<b>או מחזקת מ' סאה כדברי חכמים</b>. פירש הר\"ב דפליגי את\"ק וסברי דמחזקת מ' סאה כנפחתה ונתבטלה מתורת כלי דמיא וכו'. וז\"ל הר\"ש. כולי' פרקין נמי עד השתא במחזקת מ' סאה עסקינן מדמצלת על מה שבתוכה אלא דהשתא אשמועינן דרבנן פליגי את\"ק וקסברי דמחזקת מ' סאה כנפחתה שנתבטלה מתורת כלי דמיא ומצלת תחתיה ותוכה וע\"ג. וצריך לדקדק מאי שנא דתנא בהך תרתי הכא ובסמוך כדברי חכמים. ובכל הני דלעיל לא תני. ע\"כ. והכ\"מ [סוף פי\"ט מהט\"מ בפי' על המשנה] כתב בשם הרא\"ש דמש\"ה לא תני בהנך בבי דלעיל כיון דבלאו הכי תני תרתי פחותה ואפוצה אבל הכא דלא תני אלא פחותה. תנא או מחזקת. למתני תרתי. כי הני בבי דלעיל. ע\"כ. ואין נראה כלל מה שרצה הכ\"מ [שם הלכה ד'] לחלק ולומר. דבעומדת באויר לא אצטריך שתהא בא במדה. דהא היאך מצלת על מה שבתוכה. אבל מהר\"ם כתב וז\"ל. נ\"ל דדוקא כי מנחא באויר פליגי חכמים וס\"ל דכלים טהורים חוצצים לגמרי בפני הטומאה ונעשים אהלים לטמא ולטהר. אבל כי מנחא בבית לא הוה מצי למתני או מחזקת מ' סאה כדברי חכמים. דלא פסיקא ליה. דהיכא דהטומאה תחת מקצתה שבחוץ וגבוהה מן הארץ טפח. לא ה\"מ למתני בסיפא תחתיה טמא. ותו לא. דכיון דהטומאה נכנסת בבית ומתפשטת על גבה. מודו רבנן בהא. כיון דמתפשטת הטומאה ע\"ג אף שלא כנגד הטומאה. מתפשטת נמי כנגד כולה למעלה ולמטה ונעשית אהל לטמא ולא לטהר. הלכך לא ה\"מ למתני או שמחזקת מ' סאה כדברי חכמים אלא בבבא דהכא ודבסמוך דמיירי במנחא באויר ע\"כ: \n",
+                    "<b>כדברי חכמים</b>. משמע דכך הלכה. ואי הכי לית הלכתא ככל הני סתמי דמתני' דכולה פרקין. וגם השתא לענין הלכה דכדברי חכמים לית לן לדחוקי נפשין לחלק בין כלי לכלי בבאים במדה וההוא סתמא דרפ\"ח בכל כלי הבא במדה. ואפי' מחולחל' וכדברי חכמי' דהכא. אבל ראיתי להרמב\"ם שפוסק לכל הני סתמי דכולה פרקין וכתב נמי בהני דהכא היתה פחותה ופקוקה או מחזק' מ' סאה. וזה ודאי דצ\"ע. דמשמע דעד השתא לא איירי בבא במדה. וא\"א לומר כן. והכ\"מ כתב דהני דבאויר לא מיירי בבא במדה. וגם זה א\"א לומר. כמ\"ש כבר לעיל [בדבור הקודם לזה]. ומהר\"ם מפ' דכדברי חכמים. היינו ר\"א ור\"ש דבסמוך. עוד תראה כן מדבריו שאני מעתיק במשנה יד: \n",
+                    "<b>כנגדו עד התהום טמא</b>. עמ\"ש בזה במ\"ג [ד\"ה ר\"א] ולקמן במשנה יד [ד\"ה כנגדו]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היתה יושבת על שוליה והיא כלי</b>. ל' מהר\"ם. לכאורה משמע והיא כלי היינו שהיא שלימה וק\"ל מאי אצטריך למתני והיא כלי הכא טפי מבכל הנך בבי דלעיל דלא קתני הכי ברישא דכיון דבסיפא קתני בד\"א שהיא כלי מכלל דרישא מיירי שהיא כלי. ונ\"ל דוהיא כלי דקאמר היינו שיכולה לישב על שוליה שלא מסומכת. בהא הוא דאמרי' טומא' תחתי' טומא' בוקע' אפי' לתוכה אבל אם אינה יכולה לישב שלא מסומכת אז דינה כמוטה על צדה ואין טומאה נכנסת לה. ובד\"א שהיא כלי דסיפא מיירי שהיא שלימה ולא פחותה ככל הנך שהוא כלי דלעיל עכ\"ל. וקשיא לי בגוה דעד השתא נמי לא איירינן אלא ביש לה שולים דהא הכי קתני בר\"פ דלעיל בכולהו כלים הבאים במדה וכה\"ג ברפט\"ו דכלים. ושם פי' הר\"ב [*שאין] תחתיהן חד ויכולים לישב עליהן. אבל ראיתי להרמב\"ם [ריש] פ\"ג מה\"כ שמשמע מדבריו דהתם דבשידה תיבה ומגדל וכוורת הקש וכל דדכוותייהו לא בעינן אלא שיחזיקו מ' סאה לפי שחזקתן שהן עשויין לנחת ולא הויין דומיא דשק דמיטלטל מלא וריקן. ותנאה דיש להם שולים הצריכו בסתם כלים שכשיש להן שולים ומחזיקים מ' סאה חזקתן שעשוין לנחת ואי לאו הכי לא: \n",
+                    "<b>או על גבה</b>. ל' הר\"ב כל ע\"ג ששנינו גבי כוורת. ולקמן גבי חבית [וגבי קדירה]. הר\"ש: \n",
+                    "<b>או מכוסה</b>. פי' הר\"ב דמכוסה בכפישה. וכ\"כ הר\"ש גם מהר\"ם פי' כן ועיין במ\"ו פ\"ה [ד\"ה וכפישה] מה שבארתי שם בתנאי הכפישה. ואני תמה דהתם תנן וכוורת פחותה וכפישה נתונה עליה טמא משמע דאילו בכוורת שלימה מהני הכפישה וכך פירשתי שם בשם הרמב\"ם [ד\"ה או כוורת]. והא הכא בשלימה איירינן ולא מהני כסוי הכפישה. אבל לפי פירוש שלי לא קשיא שפירשתי דגם הכא במחולחלת ובהכי נפקא מדין תורת אהל דהשתא הא דתנן התם פחותה היינו לאפוקי שלימה לגמרי בין בשוליה בין בדפנותיה ולא אתא לאפוקי שלימה בשוליה ומחולחלת בדפנותיה: \n",
+                    "<b>או מכוסה</b>. כ' מהר\"ם ואע\"ג דלעיל בכוורת שמוטה על צדה ואין גבוהה מן הארץ טפח לא אמרינן דדופן העליון חשוב אהל היכא דהכוורת שלימה ואינה פחותה י\"ל דהתם היינו טעמא דכיון דדופן התחתון פחות מטפח מן הקרקע חשיב נמי דופן העליון כאילו הוא פחות מטפח כיון דדופן העליון והתחתון שניהם מכלי א' אבל הכא הכפישה הנתונה על הכוורת אינה מן הכוורת וכפויה על פיה נמי אע\"פ שפיה פחות מטפח מן הקרקע מ\"מ שוליה הם למעלה מטפח ומביאין הטומאה וכן כשהטומאה על גבה הכל טמא דבוקעת תחתיה ואז מתפשטת מתחתיה תחת כל האהל. דנעשה אהל לטמא וחוזרת ובוקעת כנגד כולה דאינה מפסקת כדפי' דאינה נעשית אהל לטהר ע\"כ: \n",
+                    "<b>או כפויה על פיה</b>. וכה\"ג תנן בסוף פרקין ושם כתבו הר\"ב והר\"ש דאין לתמוה כפויה על פיה וטומאה על גבה תציל על כל מה שבתוכה ככלים טהורים המוקפות צ\"פ [כדתנן ברפ\"י דכלים] דשאני הכא דליכא מירוח. ע\"כ. וכן כתב מהר\"ם. וקשיא לי. להרמב\"ם שכתבתי בשמו במשנה ו פ\"ה [ד\"ה טהור]. דבכפויה א\"צ מירוח. אבל זו היא בכלל הקושיא הראשונה דבריש פרקין. דכיון דאיירינן בכלי הבא במדה. ויש לכלי הבא במדה דין אהל. אמאי לא תחוץ. אלא שהראב\"ד והכ\"מ לא העירו אדהכא. ולפי מה שפירשתי אני לעיל דמחולחלת יצאה לה מדין תורת אהל. וכתבתי כמו כן במשנה יב דה\"נ במחולחלת לא קשיא ולא מידי: \n",
+                    "<b>[*הכל טמא</b>. ועיין מ\"ש בשם מהר\"ם בסוף פרקין דמחלק בין כלים לכלים. ואני הקשיתי עליו שם. כמו שהזכרתי כבר לעיל סוף משנה י]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>במה דברים אמורים בזמן שהיא כלי</b>. לשון הר\"ש לא נקטיה לרבנן משום דינא דהך בבא. דלדידהו באינה גבוהה שוה פחותה ופקוקה [לבזמן] שהיא כלי. אלא משום דפליגי הכא ר\"א ור\"ש. נקטיה. ועוד משום *)דוהיתה גבוהה יש חילוק כדקתני באידך בבא. ע\"כ: \n",
+                    "<b>שהיא כלי</b>. עיין כל מה שכתבתי בזה במשנה יב דהכא נמי דכוותה: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר ור\"ש אומרים אין טומאה עולה לה</b>. פי' הר\"ב לתוכה. וכ\"כ הר\"ש. ושניהם לא פירשו טעמייהו. ומהר\"ם האריך בזה וסוף דבריו מסיק דסבירא להו דכי היכי דאינה בוקעת לתוכה אף לת\"ק בשלימה. היכא דמוטה על צדה אע\"ג דלא גבוהה טפח אע\"ג דבוקעת למעלה ממנה ע\"ג ה\"נ לדידהו בטומאה תחתיה אינה בוקעת לתוכה אע\"ג דבוקעת למעלה ממנה ולמטה הימנה ביושבת על שוליה. להכי אמרי אין טומאה עולה לה דמשמע אבל בוקעת למעלה ממנה. וכשטומאה בתוכה אינה בוקעת תחתיה. אלא יוצאה דרך פיה. הכי ס\"ל דגמירי הלכתא בכלים הטהורים. ואפילו נפחתו שוליהן אם הטומאה כנגד מה שנשאר שלם מן השולים או כנגד עובי דופן הכוורת תורת כלי עליה עדיין לחוץ בפני הטומאה. אבל במוטה על צדה באויר. אין הדין שוה לת\"ק בפחותה כמו לחכמים בשלימה. דלת\"ק טומאה תחתיה בוקעת עד נסר העליון בפחותה ואינה גבוהה מן הארץ טפח. ולחכמים אינה בוקעת בשלימה רק עד דופן התחתון. דאפי' ביושבת על שוליה אינה בוקעת יותר לדידהו. כ\"ש במוטה על צדה. [*והא] דלא קתני לעיל במלתא דחכמים. אין טומאה עולה לה אף לא יורדת ממנה במוטה על צדה באויר. כדקתני הכא במלתייהו דר\"א ור\"ש ביושבת על שוליה באויר. י\"ל דלא ה\"מ למתני הכי. דלישנא דאין טומאה עולה לה כו' משמע אינה עולה לתוכה כשהטומאה תחתיה. אבל בוקעת היא חוצה לה למעלה הימנה וזה [*היה] טעות. דאדרבה אינה בוקעת כלל רק עד דופן התחתון. וניחא השתא דנקט לעיל כנגדו עד התהום טמא. ותו לא. אע\"ג דפחותה בוקעת עד נסר העליון. אלא משום דלחכמים בשלימה [ועי' מ\"ש בדבור דלקמן] לא מצי למימר הכי. לא נקט אלא עד התהום. ומיהו בלאו הכי צריך לומר דלא דק כדפרישית לעיל בבבא שלישית [משנה ג ד\"ה כנגדו]. דהתם ליכא טעם אמאי לא נקט עד דופן העליון אלא לא דק דלא אתא אלא לאפוקי דאינה בוקעת על גבה. ועוד דאפי' בבבא דמונחת על צדה באויר. צ\"ל דלא דק. דאמאי לא קתני נמי כנגדו עד דופן התחתון נמי טמא אלא לא דק. כדפרישית עכ\"ד: \n",
+                    "<b>אין טומאה עולה לה</b>. אתרוייהו קאי בין בפחותה בין בשלימה ומחזקת ארבעים סאה כדפרישית. מהר\"ם. והא דדייק לעיל למכתב דלחכמים בשלימה. לאו למעוטי פחותה לדידהו. אלא משום דבדברי חכמים קתני שלימה: \n",
+                    "<b>היתה גבוהה כו'</b>. לת\"ק בפחותה. ולר\"א ורבי שמעון אף בשלימה. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>טומאה תחתיה</b>. כל תחתיה טמא ותו לא. כיון דיש אהל טפח ואפי' פחותה [והכא יושבת על שוליה] כיון דפקוקה בקש. קש נמי חשיב אהל. כמו כוורת הקש דמביאה הטומאה וחוצצת לעיל [ריש] פ\"ח. וכן העושה מקום לכנה בשבלים. מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ארון שהיא רחבה</b>. בלשון מקרא ארון לשון זכר. ובלשון משנה ארון לשון נקבה. כ\"כ מהר\"ם. וכך צריך להגיה בלשון הר\"ש. ולשון תורה לחוד. ולשון חכמים לחוד. כמ\"ש במשנה ב פי\"א דחולין [ד\"ה ברחילות]. וכתב עוד מהר\"ם ושמא משום דבארון החקוק בשן סלע מיירי [כמ\"ש הר\"ב. ובדבור דלקמן אפרשנו] מש\"ה נקט לשון נקבה. דמיירי באבן גדולה הבולטת מן ההר וחקוק בה ארון. ואבן לשון נקבה. כלומר ארון החקוק באבן שהיא רחבה מלמטן כו' [*ע\"כ. וכן אומר והאבן הזאת אשר שמתי מצבה. והאבן גדולה על פי הבאר. שניהם בפרשת ויצא. על האבן האחת על האבן השנית דבפרשת תצוה. וזולתם. אבל מן התימה. שבארון ג\"כ נמצא בכתוב לשון נקבה. וארון האלהים נלקחה שמואל א' ד [טז] ושם הביא הרד\"ק מן ד\"ה ב' ח [יא]. אשר בא אליהם ארון ה'. ולפי זה אפשר שאין להגיה בדברי הר\"ש אלא שבכל מקום שסותם מהר\"ם דבריו ולא כתב. נ\"ל. הם לקוחים מפירוש הר\"ש. גם לשון הר\"ש בלשון המקרא ארון לשון נקבה. ע\"כ. ומשמע דוקא ל' נקבה. וזה אינו. כי רבים הם בלשון זכר. ובאותה פרשה עצמה דשמואל. וארון אלהים נלקח. לכן הנכון להגיה בפי' הר\"ש כאשר כתבתי. ואשתמטתינהו ליה הנך קראי. דבלשון נקבה]: \n",
+                    "<b>הנוגע בה מלמטן טהור</b>. לשון הר\"ב דמה שכנגד פיו נחשב כארון. אבל שבצדדים לא. וכן ל' הר\"ש. וז\"ל מהר\"ם. הנוגע בה מלמטן שלא כנגד פיה טהור. ולפי שהטומאה יוצאה דרך פיו. אין טמא אלא כנגד פיו. דלא נחשב ארון אלא כנגד פיו. אבל שבצדדין לא. ותימה אי מיירי במכוסה כדקתני בתוספתא וכדמוכח סיפא דעשויה כמין קמטרא. א\"כ כמאן דמלי טומאה דמי. ותהא בוקעת עד התהום כנגד כל החלל. מיהו כיון דאיירי בארון החקוק בשן סלע בולט מן ההר ניחא דכל מה שאינו כנגד פיו חשוב הוא כאילו הוא מן ההר ולא מן הארון. מידי דהוה אמעזיבה שבין בית לעלייה שאינה בוקעת. אלא בחצי שכלפי הטומאה. כדאמרינן לעיל פ\"ו [משנה ד] וכל מה שכנגד פיו חשוב מן הארון וטעמא משום גולל ודופק. טפי לא. כיון דהטומאה כנגד פיו ואינה בוקעת לחללו שלא כנגד פיו הלכך הנוגע למטה בחללו שלא כנגד פיו טהור. ובסיפא דקתני העשויה כמין קמטרא הנוגע בה מ\"מ טמא. מיירי שנוגע בחוץ בדפנות וטמא דאפי' עובי הדפנות מטמא טומאת גולל ודופק. כיון דהכסוי מכסה כל עובי הדפנות. אמרינן דשייכו לארון ולא אמרינן דשייכי להר. עכ\"ל. ובדברי הר\"ש לא נתבאר כל הצורך. ובסמוך אכתוב דעת הרמב\"ם בזה: \n",
+                    "<b>רחבה מלמעלן כו' היתה שוה כו' דברי ר\"א</b>. מדברי הר\"ב והר\"ש שחברו יחדיו אלו שתי הבבות דרחבה מלמעלן והיתה שוה ומסיימי בהו דברי ר\"א וכן עשה מהר\"ם נראה מזה דס\"ל דאף רחבה מלמעלה לר\"א היא ולא לר\"י. וטעמא דמסתברא היא. דצרה מלמטן לא עדיפא מהיתה שוה. וקשה לי דאי הכי לא ה\"ל לתנא לחלקו לשתי בבות. אלא הכי הל\"ל רחבה מלמעלן וצרה מלמטן או שהיתה שוה הנוגע בה וכו'. אבל להרמב\"ם רישא ד\"ה ולא פליגי ר\"א ור\"י אלא בהיתה שוה. ובפ\"ו מהט\"מ [הלכה ח'] מפרש הכ\"מ דס\"ל להרמב\"ם דמיירי שאין הארון פתוח מלמעלה. אלא מצדו לארכו והכניס המת דרך שם. והוא סתום מעצמו מלמעלה ומלמטה. ולעולם למעלה טמא מפני שהוא כגולל. וכשהיא רחבה מלמטה לא מחשיב למטה כארון. וכשהיא צרה למטה מיחשב למטה כארון. וכשהיא שוה. מטפח ולמעלה מיחשב כארון מטפח ולמטה לא מיחשב כארון אלא כקרקע עולם. לר\"י דהלכתא כוותיה ע\"כ. [*וכן בתוספתא הביאה הר\"ש. לא נזכרו הבבות דרחבה וצרה וקתני פלוגתייהו דר\"א ורבי יהושע בנוגע בשוה]: \n",
+                    "<b>ר' יהושע אומר מטפח ולמטן</b>. כלומר מסוף טפח הסמוך לקרקעית הארון ולמטה ממנה טהור. ומטפח. כלומר וכל אותה טפח דהיינו מסוף טפח הסמוך לקרקעית הארון ולמעלה שהוא כל הטפח הסמוך לקרקעית הארון טמא. [*וכ\"ש למעלה הימנו שהוא צדי הארון] וכיוצא בזה [*הלשון]. עוד לר' יהושע בספי\"ב. ובתוספ' דהכא מסיים. שאין מעלין עולות גבוה מן הארץ טפח. וכתב הר\"ש במס' זבחים פרק קדשי קדשים (זבחים דף סא) דרשינן מזבח [אדמה]. שיהא מחובר באדמה שלא יבננו לא ע\"ג כיפין ולא ע\"ג מחילות ואם היה חלל טפח תחתיו חשיב כמלתא אחריתי ולא כמחובר ופסול להעלות עליו עולה: \n",
+                    "<b>העשויה כמין קמטרא כו'</b>. פי' הר\"ב הוא כלי שכסויו מכסה רוב הדפנות כו'. וכ\"פ הר\"ש ואפי' רחבה מלמטן וצרה מלמעלן כיון דהכסוי מכסה כל עובי הדפנות. כמו שכתבתי לעיל בשם מהר\"ם ז\"ל. ונראה ודאי דד\"ה היא. [*והכתוב שכתב הר\"ב הוא במלכים ב י] [כב]: \n",
+                    "<b>כמין גלוסקוס כו'</b>. פי' הר\"ב אין כסוי שלו אלא כנגד חללו וכו'. וכ\"כ הר\"ש ומהר\"ם. ונראה דזו נמי ד\"ה היא. וכן בהדיא בתוספתא דקתני העשויה כמין *)דליסקא. הנוגע בה מ\"מ טהור. והדר קתני הנוגע בשעוה שלה פי' בשוה שלה. ר\"א מטמא. ורבי יהושע אומר מטפח וכו' וצריך לומר דקמטרא הכסוי על כל עובי הדפנות. וגלוסקוס הכסוי על החלל בלבד. כיתד תקוע בו ואין ממנו כלום על הדפנות. ורישא שמקצת הכסוי על מקצת הדפנות ול' הר\"ש הכי דיוק **)דבדלסקו' דבברייתא מפ' מכוון כנגד פיו ודופני הארון מבחוץ. ובשעוה שלה פי' ***)שהדלסקו' שלה בשוה ומכוון כנגד דופני הארון ע\"כ. וא\"ל כנגד כל דופני הארון. דא\"כ היינו כקמטרא. ואע\"ג דבברייתא לא קתני קמטרא. מ\"מ מתניתין מוכחא דקמטרא לאו היינו שוה. ועוד דבקמטרא דייק מהר\"ם לכתוב מכס' כל עובי הדפנות. כמ\"ש לשונו לעיל. כך נ\"ל לשטה זו. ועדיין קשיא לי אמאי קתני הכא בגלוסקו' חוץ ממקום פתיחתה. ולא קתני מלמעלן כמו ברישא. אבל הרמב\"ם [בפירושו] כפי שיטתו. מפרש לגלוסקוס בענין אחר שכתב שהוא כמו תיבה [ופתח] מן הצד כאילו הוא נקב בעצם האבן מקום יכנס ממנו המת ונועל זה השער. ולזה כנגד פתחה טמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תחת דפנה כו' והחבית טהורה</b>. פי' הר\"ב היינו מה שבתוך החבית כו'. דמי דופנה לכוורת כו'. ולדעת הרמב\"ם בכוורת שכתבתי דמה שבתוכה כנגד הטומאה נמי טמא. ה\"נ דכוותה. אבל הוא מפרש תחת דפנה תחת עובי דפנה גם לו שיטה אחרת בכילה מתני'. ואין להאריך: \n",
+                    "<b>[*פותח טפח</b>. עיין מ\"ש במשנה ז פ\"ג]: \n",
+                    "<b>במה דברים אמורים בטהורה</b>. פי' הר\"ב בחבית שאינה מקבלת טומאה. כי ההוא דתנן בפ\"ב דכלים [משנה ג] הטהורים שבכלי חרס חבית של שייטין וחבית דפונה בשולי המחץ א\"נ בסתם חבית דלא הוסקה כו'. הר\"ש: \n",
+                    "<b>אבל אם היתה טמאה</b>. כתב הר\"ב דאין כלי מציל אפי' על מה שבתוכו אלא עם דפנות אהלים. [*כדלעיל פ\"ה מ\"ה]. ועיין בפ' דלקמן משנה ו [בפי' הר\"ב]: \n",
+                    "<b>או גבוהה מן הארץ טפח</b>. פי' הר\"ב ואפי' טומאה על גבה. כדפי' [הר\"ב] במ\"ב: \n",
+                    "<b>או מכוסה</b>. נראה שהר\"ב וכן הר\"ש. סמכו על מה שפירשו במשנה יג דמכוסה היינובכפישה וכו' וה\"נ אע\"ג דבחבית שהיא טהורה ואינה מקבלת טומאה [איירי] מ\"מ אין לה דין אהל. הואיל ואינה באה במדה. כמ\"ש לעיל [מ\"א ד\"ה כל שהוא] וברפ\"ו: \n",
+                    "<b>או כפויה על פיה</b>. כתב הר\"ב ואין לתמוה דתציל על מה שבתוכה ככלים טהורים וכו'. ואף למ\"ש בשם הרמב\"ם בפ\"ה מ\"ו [ד\"ה טהור]. דאין צריך מירוח. היינו היכא דיש לו דין אהל משא\"כ הכא שאין דין אהל לחבית זו. אע\"פ שהיא טהורה. כדפי' לעיל: \n",
+                    "<b>*)תחתיה</b>. פי' תחת שוליה דלא קתני תחת דופנה מבחוץ. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>הכל טמא</b>. כתב הר\"ב מטעם חיבורין. וכ\"כ הר\"ש [*ותמיהני שפירש כבר דאין כלי מציל כו'. א\"כ למאי צריכא לטעמא דבחיבורין. ומהר\"ם מפרש דחבית עצמה טמאה דכיון דהטומאה עולה למעלה מפיה ואין הפסק כו'. וכמ\"ש בשמו לעיל. במ\"י והיינו נמי כדכתב הר\"ב מידי דהוה אכלים שבתוכה. וכ\"כ בהדיא בפט\"ו מ\"ג. ומסיק נמי הא טעמא דבחיבורין. וקשיא מה שהקשיתי. ותו דמתוך כך מסיים] ודוקא כלים שבתוכה שלא כנגד הטומאה שנוגעת בה. ומשום דיקרב בדיקרב [ועיין ברפט\"ז מ\"ש בדבור על האדם כו'] אבל כלים שלא כנגד הטומאה שאין נוגעין בגופה של חבית. אלא נוגעים בכלים שנוגעין בה טהורים. ומכאן אני מיישב [הא דאיתא] פ\"ק דפסחים [דף יז ע\"א] התם רביעי. הכא שלישי. דאוכל הנוגע באוכל הנוגע במת. הוי ראשון. כמו אוכל הנוגע במת. ולא יקשה לפירש\"י דהתם וע\"ש [בתוס' ד\"ה רביעי]. ע\"כ. [*וקשיא לי אמאי אין כל הכלים מקבלים טומאה מפני שהטומאה עצמה מתפשטת עליהם שנכנסת לתוך פיה. וכן לעיל משנה י. לא חילק בין כלים לכלים. ואף לא במשנה יג]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>נתן את רגלו</b>. לאו דוקא. אלא שדברו בהווה ורגיל ' להיות. ולשון הרמב\"ם ידו או רגלו. ועי' בפ' דלקמן משנה ב. וז\"ל מהר\"ם. לאו דוקא רגלו. דה\"ל דבר המקבל טומאה. דה\"ה דבר שאינו מקבל טומאה עירב את הטומאה כדמוכח לקמן בפירקין. ומשום סיפא דאין בארובה פותח טפח. דהתם יש חילוק בין רגלו לדבר שאין מקבל טומאה. נקטיה נמי ברישא ע\"כ: \n",
+                    "<b>עירב את הטומאה</b>. שאדם נעשה אהל לטמא. לפי מה שהשרשנו ברפ\"ו. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>מקצת הטומאה בבית כו'</b>. ולא נאמר חצי שיעור לבד נכנס לתוך הבית. וכן כל מה שיהיה נכחי לחצי שיעור אשר תחת הארובה [מחלל] הארובה טמא. ולא נחשוב זה ג\"כ בדמיון חצי שיעור מונח באויר. אשר לא יטמא. ואמנם יתחייב זה להתחבר השיעור כלו להיותו גשם א'. על דמיון מה שנתבאר בג' [במשנה ד] מזאת המסכתא. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין בארובה פ\"ט</b>. כתב הר\"ב הא קמ\"ל דאפילו בפחות מטפח לא אמרינן בטומאה לבוד. דהכי גמירי להו גמ' פ\"ק דסוכה דף י\"ח. והכ\"מ ברפט\"ז מהט\"מ כתב שמצא כך. ואשתמיטתי' דתלמוד ערוך הוא: \n",
+                    "<b>נתן את רגלו מלמעלן טהור</b>. עיין בפי\"ב מ\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ר\"י אומר אם יש כו'</b>. כנגד הטומאה טמא. כתב הר\"ב דהלכה כר\"י. וכ\"כ הרמב\"ם. וצ\"ל דכנגד הטומאה טמא. דוקא כשקדמה הטומאה את רגלו. דלא תקשה הלכתא אהלכתא: \n",
+                    "<b>ותטמא כנגד הטומאה </b>. כנגד הטומאה טמא. כן הוא בנוסחת מהר\"ם ז\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכל טמא</b>. פי' הר\"ב אפי' מה שבעליה. אעפ\"י שנתן בתחתונה כו' רואין אותו כאילו הוא נתון בפי הארובה העליונה ועירב את הטומאה. אבל הר\"ש כתב על זה. וז\"ל. ומיהו לא יתכן כלל לפרש כן דאטו מי עדיף משאם היתה טומאה בעלייה עצמה כנגד ארובה. ונראה לפרש. דהכל טמא היינו בין מה שתחת המאהיל. בין מה שלמעלה כנגד ארובה. א\"נ בין מלמעלן בין מלמטן. לא שנתנן בזה או בזה. אלא שנתנן בשתיהן ולכך אע\"פ שטומאה בבית גם העליי' טמאה. דאין דבר טמא חוצץ. והרי נסתמה הארובה העליונה ומערבת את הטומאה. ע\"כ. והכ\"מ [פט\"ז מהט\"מ הלכה ג'] כתב הכל טמא. שאין כלי טמא חוצץ. ע\"פ מה שנתבאר ברפ\"ו. אדם וכלים שנעשו אהל על הטומאה. שאם היו כלים על גבן אפי' שלא כנגד הטומאה טמאים ע\"כ. וזה כדברי הר\"ש הראשונים. דכל שכנגד הארובה דוקא ולא שעל התקרה בכלל כלל. [*שהאדם וכלים מביאין כשמאהילים. ואין חוצצין. אבל הבית חוצץ]: \n",
+                    "<b>ודבר שאינו מקבל טומאה ממנו ולמטן טמא כו'</b>. הכא לא קתני בין מלמעלן בין מלמטן. כדקתני בסיפא גבי אין בארובה פותח טפח. וקתני נמי ממנו ולמטה טמא כו'. ובסיפא קתני אין טמא אלא תחתון וצ\"ע אמאי שני בלישניה. ונ\"ל דלא ה\"מ למתני בין מלמעלן בין מלמטן שיש במשמעות זה הלשון נמי שנתן למעלן ולמטן. וא\"כ היכי ליתני עלה ממנו ולמטן טמא. ולא ידעינן אי ממנו ולמטה של תחתון קאמר. אי ממנו ולמטן של העליון. אבל השתא דקתני ודבר שאינו מקבל טומאה סתמא. ניחא. דמשמע אם נתן באחד מאותן שני מקומות ששנינו ברישא דבר שאינו מקבל טומאה. ובארובה שניה לא נתן כלום. ממנו ולמטן טמא וכו'. אם נתן בארובה התחתונה ממנו ולמטן טמא. ואם בעליונה ולא בתחתונה ממנו ולמטן טמא. ואם תאמר ליתני בסיפא נתן דבר שאינו מקבל טומאה ממנו ולמטן טמא וכו' כמו ברישא. ונראה לי דזה אינו. דאפי' נתן בעליונה דבר שאינו מקבל טומאה. ולא נתן בתחתונה כלום. אין טמא אלא תחתון. דכיון דאין בארובה פותח טפח אפילו טומאה כנגד ארובה. די לנו בזה שדבר שאינו מקבל [*טומאה] שלמעלה בארובה העליונה מערב את הטומאה בכל הבית התחתון במקום שהטומאה מונחת שם. אבל לא חזינן ליה כאילו הטומאה נמי בעלייה. אבל דבר המקבל טומאה כגון נתן רגלו. חזינן כאילו הטומאה נמי בעליה. דדבר המקבל טומאה אינו חוצץ. והשתא ניחא. דקתני בסיפא נתן דבר שאינו מקבל טומאה בין מלמעלן בין מלמטן כו' כיון דבעי למתני דבכל ענין אין טמא אלא תחתון בין שנתן למעלן ולמטן. בין שנתן למעלן ולא למטן. בין שנתן למטן ולא למעלן. דכל זה ישנו בלשון. בין למעלן בין למטן אין טמא אלא תחתון. אבל ברישא לא ה\"מ למתני הכי. כדפרישית. מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכל טמא</b>. וכר' מאיר דמטמא בנתן רגלו למעלה. כדתנן לעיל. הר\"ש. ואינו מוכרח דאפשר לומר דהכא מיירי כשקדמה הטומאה. ולישנא דמתניתין נמי הכי משמע. הטומאה כנגד ארובות נתן וכו'. דמשמע שהטומאה כבר היא שם קודם שנתן כו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טומאה בוקעת ועולה</b>. כתב הר\"ב ותוכה נמי טמא אע\"ג דטומאה תחתיה. וכל מה שבקדירה טמא ואפי' שלא כנגד הטומאה. כדפי' הר\"ב בס\"פ דלעיל גבי חבית שהיא יושבת על שוליה כו'. דמטמא מטעם חיבורין [*כ\"כ הר\"ש. ועיין מה שהקשיתי לעיל שם]. ומסיים הר\"ש. והא דקתני בוקעת ועולה. דמשמע כנגד הטומאה טמא שלא כנגד הטומאה טהור. היינו דוקא במה שחוץ לקדירה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>בוקעת ויורדת</b>. לא יורדת עד התהום כטומאה רצוצה. שהרי זו אינה רצוצה. שהרי היא בתוך הקדירה או על גבה אלא בוקעת את הקדירה ומטמא כלים שתחתי' בינה ובין הארץ מפני שהיא כלי טמא ואין כלי טמא חוצץ. מכל מקום כיון שאין ע\"ג טפח על טפח שהרי פתוחה לאויר. אינו מביא את הטומאה לצדדין. אבל מטמא מה שתחתיו. עד הארץ. לשון הראב\"ד בפט\"ז מהט\"מ [הלכה ה']. וכתב הכ\"מ וא\"ת תינח כשהיא בתוכה או על גבה אבל כשהטומאה תחתיה. הרי היא רצוצה. ולמה לא תרד עד התהום. ודוחק לומר דלצדדין קתני. ואפשר דכיון דקיימא לן דאין כלי טמא חוצץ. אע\"פ שהטומאה תחתיה ה\"ל כאילו היא מגולה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>תוכה וגבה טהור</b>. ל' הר\"ב שהקדרה חוצצת בפני הטומאה ומצלת עם דפנות אהלי'. וכ\"כ הר\"ש. לשטתייהו אזלי שמפרשין במ\"ה פ\"ה דמצילין עם דפנות אהלים היינו כשמונחים באהל. וכבר כתבתי שם [ד\"ה מפני] שהוא דוחק. גם הר\"ש נתלבט בכאן בפירושו על התוספתא. ועיין במשנה דלקמן. ותו קשי' לי הכא דהתם לא אמרי' אלא בכלי' הטהורים. אבל הכא הא מיירי בכלי המקבל טומאה. ומצאתי למהר\"ם שכת' וז\"ל. דגב כ\"ח שאינו מקבל טומא' מציל עם דפנות אהלים. וארובה שבאמצע הבית מקרי דפני' אהלים. כדמשמע לעיל פ\"ה ע\"כ. והרמב\"ם גורס בסיפא נמי הכל טהור. ודברי תימה הן. דהא אפי' כלי גללים שאין במינם קבלת טומאה. אפ\"ה אין נעשים אהלים לטהר. כדתנן ברפ\"ו. וכבר השיגו הראב\"ד [שם]. גם הכ\"מ הניחו בצ\"ע. והקשה ג\"כ [לשיטת הראב\"ד] אדהכא אמאי גבה ותוכה טהור. ולא זכר לדברי הר\"ש והר\"ב. אבל כתב דאפשר דשאני הכא שאהל הכלי ואהל הבית כחד חשיבי. הלכך לא מפלגינן בינייהו. וכיון שאהל דתחת הכלי מיעוטא הוא. הוי טפילה לאהל הבית ודינו כמוהו. ע\"כ. ומ\"מ אמתניתין דלקמן מייתי לה ללשון הר\"ש. דמצלת עם דופני אהלים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תוכה וגבה טהור</b>. פי' הר\"ב דנצולת עם דפנות אהלים. וכן הוא בתוספתא. והביאה הר\"ש. וגם בכאן יש לדקדק דלא דמי לדפנות אהלים דמשנה ו וז דפ\"ה. ובנא\"י [ברמב\"ם] מצאתי תוכה וגבה טהור. דמצלת עם דפנות אהלים כדתנן לעיל בכפישה שהיא ע\"ג יתדות מבחוץ. שמצלת בשאינה מופלגת מן הכתלים טפח. ע\"כ. ותמיהני. דהתם מפרש שפי הכלי סמוך ודבוק לכותל האהל וכבר כתבתי לעיל בזה על הכ\"מ [ד\"ה קורה]: \n",
+                    "<b>או מודבקת</b>. לשון הר\"ב שאין הקדרה תחת המשקוף כלל אלא למעלה דבוקה כו'. ולשון הר\"ש או מודבקת שאין הקדרה למטה. אלא למעלה דבוקה בצד השקוף ואין מקום דביקתה טפח. ע\"כ. וזה דבר זר. והרמב\"ם בפירושו שהעתיק הכ\"מ. וכן מצאתי בנא\"י. מפרש שהקדרה לא תהי' כנגדה מתחת המשקוף. שאם הי' מעלה אותה ידבק צדה בצד המשקוף מבחוץ. ע\"כ. אבל לפי' זה קשה דהוה זו ואצ\"ל זו. וצ\"ע. ומיהו אף לפירוש הר\"ש יש להקשות דלמאי נ\"מ קתני כלל או מודבקת לשקוף ואינה פותח טפח. דמהיכי תיתי דתיהוי עדיפא. מכשתעלה ואין בה פותח טפח. וראיתי למהר\"ם שכתב וז\"ל או מודבקת לשקוף. תימה לי דזו ואצ\"ל זו קתני כיון דתנן ואינה נוגעת בשקוף פותח טפח. כ\"ש מודבקת בעלמא שאין ממנה תחת השקוף כלום. ע\"כ. נראה מזה. שבדברי הר\"ש שהי' לפניו לא היה כתוב. ואין מקום דביקתה טפח. ומ\"מ קשיא מה שהקשיתי אני. אבל בתירוצו של מהר\"ם מתישב ג\"כ. שכתב וי\"ל סד\"א ה\"מ כשיש ממנה תחת השקוף ואין ממנה פותח טפח תחת השקוף. אינה מביאה הטומאה לבית מאהל עראי לאהל קבע. אבל היכא שאם תעלה מודבקת לשקוף ונראה כמוסיף עליו. וסד\"א הוי כמו מחובר לשקוף והכל אהל אחד ומביא הטומאה לבית. קמ\"ל דלא ע\"כ. ומלשון שאם תעלה משמע שמפרש כפירוש הרמב\"ם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כלים שבפנים טהורים</b>. עיין במשנה דלקמן [בדבור המתחיל] נתן את רגלו וכו': \n",
+                    "<b>בית הלל אומרים כל שהוא</b>. כתב הר\"ב בתוספתא מפרש כו' ובלבד שיהא כחוט המשקולת. וכתב מהר\"ם צריך לומר דאין יכול לקבל מעזיבה בינונית. דאי יכול לקבל. אפי' סככות ופרעות שיכולין לקבל מעזיבה בינונית. לרבנן דר\"מ מביאין הטומאה מזו לזו לעיל פ\"ח. או שמא התוספתא אתיא כר\"מ. דבעי שיכולין לקבל מעזיבה רכה ע\"כ. והרמב\"ם בפט\"ז מהט\"מ [הלכה ו'] פסק לדתוספתא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אכסדרה שנסדקה כו'</b>. פי' כל אכסדרה היא פרוצה מרוח רביעית וסתומה משלשה רוחות ונסדקה התקרה מהרוח הפרוץ עד הכותל הפנימי מעבר לעבר השני. הכ\"מ פי\"ו מהט\"מ [הלכה ז']. ומהר\"ם כתב וז\"ל הכא לא פליגי משום דהיא פתוחה מג' צדדין או מב' צדדין ואין דרך טומאה להכניסה. אלא להוציאה דרך פתח הסמוך לה. ע\"כ. ועיין [בפי' הר\"ב] במשנה י פ\"ק דסוכה: \n",
+                    "<b>נתן את רגלו כו'</b>. נראה דקאי נמי אבית שנסדק דמאי שנא: \n",
+                    "<b>עד שיהיה גבוה מן הארץ טפח</b>. דאי גבוה טפח. אמרי' גוד אסיק הקנה בסדק ועירב הטומאה והכל טמא. אבל השתא דאין גבוהה טפח ה\"ל טומאה רצוצה. מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סגוס עבה וכו'</b>. שנויה עוד ברפט\"ו. וע\"ש [*הסגוס בערבי כתב הר\"ב במשנה ו פ\"ז דמקואות]: \n",
+                    "<b>[*קפולין</b>. פי' הר\"ב כמו טלית מקופלת. דפרק חבית (שבת דף קמז)]: \n",
+                    "<b>ב\"ש אומרים אינו מביא את הטומאה</b>. עיין במשנה דלקמן [בד\"ה] *)ומודים וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היה משקיף בעד החלון</b>. כן הוא בס\"א. וכן הוגה בנוסחת מהר\"ם. ופי' היה אדם מביט מן החלון למטה: \n",
+                    "<b>ומודים</b>. פי' הר\"ב ב\"ש כו'. ואשכחן כה\"ג וכמ\"ש ברפ\"ג דפאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה</b>. לשון מהר\"ם דלא אמרי' כיון דטומאה על גביו אינו מפסיק בין הטומאה ובאה טומאה תחתיו כדאמרינן [רפ\"ו] דאדם וכלים אין נעשים אהלים לטהר. וכיון דבאה טומאה תחתיו יביא הטומאה לבית דהא ודאי אינו מביא ע\"כ. וכלומר משום דס\"ל דחלל גופו לא חשיב חלל: \n",
+                    "<b>ב\"ה אומרים מביא את הטומאה</b>. דכיון שהאהילה טומאה עליו הרי זה כמאהיל עליה ומביא את הטומאה. הרמב\"ם פי\"ח מהט\"מ [הלכה ב'] ועי' מ\"ש ברפ\"ג: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ומת הכלב</b>. כתב הר\"ב דאילו חי כו' דטומאה בלועה בב\"ח אינה מטמאה. כדתנן בסוף מקואות וע\"ש: \n",
+                    "<b>[*ר\"מ אומר אם יש בצוארו פותח טפח כו'</b>. פי' הר\"ב דצד העליון שבו מאהיל כו'. ואע\"ג דאין לה אהל שחללו טפח [דלא דמי לאדם דמתני' ג. דהתם הבני מעים אינם גוף אחד עם הבנין] סבר ר\"מ דממשיך. הואיל ויש בו טפח. עכ\"ל רש\"י [דחולין דף קכו]. והתוס' כתבו ר\"מ לטעמיה דאית ליה חוקקים להשלים. בפ\"ק דשבת [דף ז] גבי זרק ונח בחור כל שהוא]: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר רואין את הטומאה</b>. פירש הר\"ב בודקים בגופו של כלב כו' דטומאה טמונה בוקעת ועולה כו'. וכן פי' הרמב\"ם ומכאן ראיה למה שכתבתי בספ\"ד. דהרמב\"ם ל\"ג בגמ' דחולין דף קכו דתני עלה רבי יוסי מטהר. ודר' יוסי פליג בתרתי. ס\"ל יכול הוא להוציאה לחצאין וטומאה טמונה אינה בוקעת. ורמינן אמתני' דהכא דמשמע דס\"ל טומאה טמונה בוקעת. ומשני רבא דר\"י איש בצוארו פותח טפח פליג. וקא\"ל (ר\"מ) [ר\"י לר\"מ] דקאמרת כי יש בצוארו פותח טפח מביא את הטומאה. אנן בתר חללא אזלינן. שחלל הצואר צריך שיהיה פותח טפח. והא דקאמר מכנגד המשקוף כו' מלתא אחריתי היא. דלר\"מ על האסקופה כולה הבית טמא. ואע\"פ שאין פיו מן השקוף ולפנים. דקחשיב כל האסקופה כלפנים. והאסקופה רחבה [היא] והשקוף מחותך בו שהדלת נוקף ושוקף בו כשסוגרים אותו [בגמ' דמייתי ליה למתני' גרסינן שקוף. וכ\"נ בספי\"ב. ע\"ש] ומההוא שקוף ולפנים הוי כלפנים. מכנגד השקוף ולחוץ הבית טהור. הא קמן דא\"א לומר דהרמב\"ם גורס כל זה. וכן ממאי דפסק כר\"י והרי קי\"ל בכל מקום דטומאה טמונה בוקעת. וכן צ\"ל לפי' הר\"ב דהכא מדלא פי' כמסקנא דגמרא ומיהו הרמב\"ם בחבורו פ\"כ מהט\"מ [הלכה ב']. לא הזכיר לדברי ר\"י כלל. ועיין לקמן ספי\"ב [ד\"ה מודבק] שאכתוב עוד מזה: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר פיו לפנים הבית טהור</b>. פי' הר\"ב אם טומאה מבחוץ. וכן פירש הר\"ש. וכי היכי שלא להפליג במחלוקת כתבו כן. דאי טומאה בפנים מודה לר\"י. וכן למסקנא דגמ' שכתבתי דר\"י איש בצוארו פותח טפח קאי. וקאמר דצריך שיהא בחלל טפח. כתבו התוס' דר\"א לאו אכלב דרבי יוסי קאי. דר' יוסי בכלב שיש בצוארו חלל פותח טפח איירי. ור\"א [איירי] שאין בחלל פותח טפח. מדקאמר פיו לפנים הבית טהור אלמא בסתם כלבים איירי. שאין בצוארם פותח טפח: \n",
+                    "<b>כמה תשהה במעיו ג' ימים מעל\"ע</b>. עיין במשנה ה פ\"ט דפרה. ועוד עיין במשנה ג פרק ב דזבים: \n",
+                    "<b>ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף</b>. עיין [מ\"ש] במשנה ב פ\"ק דבכורות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>החדות</b>. פי' הר\"ב כמו הדות [*אלא בלשון משנה דסדר טהרות כולן כתובין חדות הר\"ש. ומ\"ש הר\"ב] והוא בבנין. עיין מ\"ש בזה במשנה ב פ\"ד דב\"ב: \n",
+                    "<b>והפרח שלה יוצא</b>. ומכסה פי החדות. הרמב\"ם פכ\"א מהט\"מ: \n",
+                    "<b>וכפישה נתונה עליו</b>. לשון הרמב\"ם כאשר כפה כפישה וכו' ועיין במשנה ו פ\"ה: \n",
+                    "<b>החדות טהור</b>. כלומר כל מה שבחדות. וכ\"כ הר\"ב במשנה ו פ\"ה. וז\"ל הרמב\"ם [בחיבורו שם] הרי זה מציל על כל מה שבחדות: \n",
+                    "<b>והמנורה טמאה</b>. כתב הר\"ב וא\"ת כיון דמנורה טמאה היאך הדות טהור. והלא היא מטמאה כמת כו'. כ\"כ הר\"ש אלא שהוא כתב ע\"פ התוס' דבשל מתכות היא ומשום כך מקשה. והר\"ב לא פירש דבשל מתכות ואפ\"ה קשיא ליה דלשיטתיה אזיל כמ\"ש ברפ\"ק. דלאו דוקא של מתכות דה\"ה לכל הכלים. ועיין מ\"ש ברפט\"ז [ד\"ה וטימאוהו]. ומ\"ש הר\"ב די\"ל דמיירי כגון דליכא מת בבית וכו'. כ\"כ הר\"ש וכתב מהר\"ם וז\"ל ודוחק נ\"ל זה אלא נ\"ל דמיירי במנורה של חליות. דאין כל הפרקים שלה חבור מן התורה אלא מדרבנן גזור הלכך ע\"י הפרח שחוץ לחדות לא מטמא מנורה שבחדות באהל. ולפי זה ניחא טעמא דב\"ה אמאי המנורה טהורה אמאי לא לייתי לה הפרח טומאה דיש יד להכניס ולהוציא ולדבריי ניחא *)כיון דשל פרקים היא. לא גזור בכה\"ג כשהיא בחדות עכ\"ל. ומיהו להרמב\"ם מעיקרא לאו קושיא. דאיהו ס\"ל דבגדים שנגעו במת אע\"פ שהן כמת לטמא אחרים שנגעו בו טומאת שבעה אינו כמת לטמא באהל ובמשא. כמ\"ש בפ\"ה מהט\"מ [הלכה י\"ג]. ונתן טעם לדבר שהמשא למת עצמו אינו מפורש [וכמ\"ש בסוף פ\"ק] ובטומאת אהל הוא אומר אדם כי ימות באהל ע\"כ. עיין בסוף פט\"ו: \n",
+                    "<b>אף המנורה טהורה</b>. אע\"פ ששפת הפרח נראה בין הכסוי והחדות. הרמב\"ם שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כלים שבין שפתי כפישה וכו'</b>. פי' שהכפישה מכסה חלל החדות. ושפתי הכפישה מכסים עובי כותלי הדות. והשתא קאמר **)כלים שבעובי כתליו או שלמעלה על עובי הכותל עד התהום טהורים וקמ\"ל דאע\"ג דאין בהם טפח על טפח. במקום שמונחים הכלים לא אמרינן דהוי כביב שהוא קמור תחת הבית ואין בו טפח דטמא [לעיל פ\"ג מ\"ו] דשאני הכא כיון שיש טפח בדות וטהור אינהו נמי בטלי לגבי דות וטהורים. ולא אמרינן דטומאה בוקעת כנגדן עד התהום. ונ\"ל דלהכי אצטריך למתני עד התהום ולא קאמר סתמא טהורים. דסד\"א דוקא כלים שבכתליו טהורים דהכתלים בטלי לגבי חלל הדות. אבל כלים שתחת הכותל עד התהום שאינן כנגד חלל הדות יהיו טמאים. דטומאה בוקעת עד התהום דאע\"ג דכלים שבכתליו טהורים. לאו משום דלא הוי טומאה רצוצה אלא משום דבטילי לגבי חלל הדות וכיון דלעולם טומאה רצוצה היא כלים שתחת הכותל דלא בטילי לגבי חלל הדות ליטמו משום טומאה רצוצה דבוקעת קמ\"ל דכיון דאינה בוקעת בכותל אינה בוקעת תחתיו. מהר\"ם. [*ומ\"ש מהר\"ם דלא הוי טומאה רצוצה אשגרת לישנא [הוא] דהכא הטומאה בבית והכלים רצוצים]: \n",
+                    "<b>טומאה שם הבית טמא</b>. פי' הר\"ב דאין צמיד פתיל לטומאה. וכ\"כ הר\"ש וכלומר שאין צמיד פתיל מציל מיד הטומאה שלא תצא. אבל תמה אני מה ענין צמיד פתיל לכאן ול' הרמב\"ם בפכ\"א מהט\"מ [הלכה ח'] הבית טמא שאין האהל שבתוך הבית מונע הטומאה ועמ\"ש ברפ\"ד. ולשון מהר\"ם טומאה שם בין שהטומאה בחדות בין בכתליו הבית טמא אפי' יש במקום הטומאה פותח טפח כביב שהוא קמור תחת הבית ויש בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח וכ\"ש הכא שהוא פתוח לבית ע\"כ: \n",
+                    "<b>טומאה בבית</b>. כ' הר\"ב השתא מיירי בדות פתוח וכו'. וכ\"כ הר\"ש וכתב עליו מהר\"ם דלא נהירא לו כלל אלא במכוסה בכפישה. ואפ\"ה כלים שבכותלי הדות טמאים ולא דמי למגדל בתוך הבית דטומאה בבית כלים שבתוכו ושבכתליו טהורים דשאני הכא דכותלי הדות הן קרקע הבית. ונהי דכלים שבתוכו טהורים כלים שבכתליו טמאין. כמו כלים שתחת שאר קרקעות הבית שאין במקומן טפח על טפח ע\"כ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>טהורים</b>. כתב הר\"ב טעמא דמתניתין דכלים נעשים אהלים כו' הלכך חדש דלאו כלי הוא מציל כו'. עיין בפירוש הר\"ב בסוף משנה יג פרק ט וכתב מהר\"ם דכלים שתחתיו בכל מקום טמאים. כיון דעודף טפח מכל צד מביא הטומאה לכל צד. ואפי' כלים בתנור אינן נצולין מידי דהוה אאוכלים שגיבלן בטיט כיון דלא הוסק. כן נראה לי לפרשה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>טמא</b>. פי' הר\"ב התנור. וכ\"כ הר\"ש. וכתב מהר\"ם. ונ\"ל הטעם דכל כה\"ג שהטומאה מתפשטת סביב לתנור מכל צד אמרינן אפילו מן הצד אדם וכלים כמאן דליתנהו דמי לטמא ולא לטהר. ומתפשטת הטומאה כל תחת הנסר. אפי' כנגד פי התנור. וכיון דתנור פתוח. נכנסת הטומאה לתוכו. ע\"כ. ועיין פט\"ז משנה ב: \n",
+                    "<b>רבי יוחנן בן נורי מטהר</b>. כתב הר\"ב דוקא בתנור. דאין הטומאה נכנסת לו. כיון דאין בין פי התנור לנסר טפח. דהויא לה כמגדל או כוורת שבפתח. ואין בין פיהם לשקוף טפח. דאין טומאה נכנסת להם. דהא דבעי צמיד פתיל היינו היכא דאיכא טפח בין פי הכלי לגג שעליו. אבל בכלים. מודה דטמאים דנעשה אהל לטמא ולא לטהר. ות\"ק ס\"ל דגזרו גם בתנור. דלא לימרו התנור מפסיק בין הטומאה שלא לעבור לצד אחר. עכ\"ל מהר\"ם: \n",
+                    "<b>הם טמאים</b>. פי' התנורים עצמן טמאים. וכ\"ש כלים שתחת הנסר מכל הצדדים. דבעודף מכל הצדדים [טפח] מיירי. הראב\"ד פי\"ב מהט\"מ [הלכה ד']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סרידה</b>. פי' הר\"ב כמין סבכה כו'. ועיין עוד פי' אחר במ\"ג פ\"ח דכלים ומ\"ש שם. ומ\"ש הר\"ב והיא חלקה כו'. וכ\"כ הר\"ש. ומסיק דטעמא דכשיש לה לזביז. הוא דחשיבא לחוץ וחוצצת. אבל כשאין לה לזביז לא חשיבא. ואינה חוצצת. ע\"כ. ותמיהני דבמ\"ו פ\"ה משוינן סרידה שאין לה גפיים. לנסר חלק. דחוצץ. ואע\"ג דהתם בכלים שאין מקבלים טומאה. מ\"מ שמעינן מינה דסרידה שאין לה גפיים חוצצת. ולא כשיש לה גפיים. והרמב\"ם פי' ע\"פ התוספתא דביש לה לזביז (טפח). והתנה גם כן בשם התוספתא שעודפת ע\"פ התנור כל שהוא. גם בחבורו ספכ\"א מהט\"מ כתב. שיש לה שפה והיא עודפת ע\"פ התנור. ומדלא כתב עודפת טפח כמ\"ש בפי\"ב [שם]. ש\"מ דכל שהוא קאמר. וצ\"ל דהכל טמא. היינו כל שכנגד הטומאה ולא כל הסביב לתנור. ונמצא כיוצא בזה להרמב\"ם שם בפי\"ט. גם [עיין מ\"ש] במשנה ד פ\"י. אבל קשיא א\"כ עודפת כל שהוא למה לי [*ואפשר דלאו מכל צד קאמר. אבל במקצתו ששם הטומאה תחתיו. וא\"נ לרבותא דאין כל סביביו טמא] ועכשיו באו לידי דברי מהר\"ם שכתב וז\"ל. בתוספתא מוכח דמיירי בסרידה שאין לה לזביז. דחזיא לשכיבה ומקבלת טומאה. דכל המטמא מדרס מטמא טמא מת. [*בפ\"ו דנדה מ\"ג] להכי לא חייצא בפני הטומאה. אבל יש לה לזביז דלא חזיא לשכיבה וטהורה. וחייצא בפני הטומאה. וכגון שאין לה לזבזין מד' רוחותיה דלא מטמאה מטעם כלי קבול. וק\"ל והא אפי' נדבך הנתון על כלי אבנים כלי גללים כלי אדמה שאין מקבלין טומאה. תנן לעיל [ריש] פ\"ו טומאה תחתיו כלים שע\"ג טמאים. טומאה ע\"ג כלים שתחתיו טמאים. וא\"כ ה\"נ הרי נתון על כלי חרס. וא\"כ כי אית ליה לזבזין אמאי גרע מנדבך הנתון על כלים הטהורים. וצ\"ל כיון דהכלי חרס מוקף צ\"פ. שאין לו פתח. ואין ראוי להשתמש בו כך. ה\"ל כנתון על אבנים דאמרינן לעיל [שם]. טומאה תחתיו כלים שע\"ג טהורים. טומאה ע\"ג כלים שתחתיו טהורים. וכן היה הדין בנתון על כלי אבנים כלי גללים כלי אדמה המוקפים צ\"פ. כאילו נתון על אבנים שאינן כלים. וחוצץ. ע\"כ: \n",
+                    "<b>טומאה תחתיו</b>. או על גביו. בנוסחת מהר\"ם. טומאה תחתיה. או על גבה: \n",
+                    "<b>הכל טמא</b>. הא דקתני הכא הכל טמא. וברישא קתני ובישן טמא. ולא קתני הכל טמא. נ\"ל משום דבעי למימר וכנגד אוירו של תנור טהור שייך למתני ברישא הכל טמא. כלומר הכל טמא. חוץ מכנגד אוירו. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>כנגד אוירו של תנור</b>. הוא שתהיה הטומאה על הסרידה אשר על אויר התנור. לא על אויר העגול היוצא מפי התנור. הרמב\"ם. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הבטח</b>. לשון הר\"ב יש ספרים שגורסים אבטח. והוא בנין עשוי כעין אמבטי כו'. גם הר\"ש בשם הערוך פירש שהוא אמבטי כו'. ועוד ראיתי בערוך. ס\"א הבטח חלון של מאור. מבפנים רחב. ומבחוץ צר ע\"כ. ולשני הפירושים לא אתפרש טעמא. ומהר\"ם כתב וז\"ל היה בו זיז. נראה שיש בבטח זיז לצפון ולדרום. והנסר עודף למזרח ולמערב [וללשון הר\"ב איפכא והיינו הך] אע\"פ שאין הזיז סביב כל הבטח. כיון דיש בליטה לכל צד גזרו שהבטח לא יפסיק לר' יהושע. א\"נ י\"ל כיון דהזיז עשוי להחזיק חום האמבטי. בטל האמבטי לגבי דידיה טפי מלגבי נסר. ע\"כ. והראב\"ד בפי\"ז מהט\"מ [הלכה ג'] כתב על המפרש אינו מביא את הטומאה חוצץ. שהם דברים זרים ואין הדעת מיושבת עליהן. והרמב\"ם שם מפרש שהוא בנין היוצא לפני החלון [שהמשקיף] נסמך עליו בשעה [שמשקיף] וכתב הכ\"מ בשם הרא\"ש שהטעם שאינו מביא את הטומאה מפני שהוא מודבק לחלון. ואין אויר שתכנס בו טומאה. ע\"כ. ויראה לי לדבריו. דאע\"ג דמלתא דפשיטא הוא סיפא אצטריך ליה היה בו זיז כו' דלרבי יהושע הבטח כאילו אינו וכו' והלכה כוותיה. ומ\"מ כתב הראב\"ד על דברי הרמב\"ם שהפליג לדברים אחרים שלא מן הענין והם עצמם מאין טעם. ואחרי שהשיג על הפירושים כתב אמרתי אחר שאין להם קבלה אענה אף אני חלקי גם לי לבב כמו הם. הבטח מלה מורכבת היא ונקראת על שם מלאכתה. והיא ממלאכת התנור כשהוא צריך טפלה מוציאין ממנו זיז לקבל עליו את הטיט [שטופלים] בו ומפני אסיפת הטיט ששם פעמים שמותיר. והוא בולט ממנו טפח ונשאר שם עם הזיז שלא לצורך ושלא בכוונה ואותו הטיט אינו מביא טומאה אף למה שתחתיו. לפי שמתחלה לא בא בשום כוונה. שלא היו יודעים שיותיר. ועל הזיז נחלקו. ר' אליעזר סבר כיון שאינו בא אלא בשביל הטיט דינו כמוהו ור\"י סבר הזיז מיהו בכוונה בא שם הלכך מביא. ומודה [*ר\"א] [כדאיתא בתוספתא] שאם נתנו שם את הטיט הרבה על דעת שיותיר שהוא מביא. פירוש בטח. בית טיחה מקום קבוץ הטיט ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סנדל כו'</b>. פי' הר\"ב רגילים להניח תחת רגליה כו' לנוי כו'. ומסיים הר\"ש דבערוך פי' כשאין רגליה שוין מניח חתיכת לוח תחת הרגל ואותו לוח נקרא סנדל ע\"כ. ועיין מ\"ש לקמן בשם מהר\"ם בסוף משנתינו: \n",
+                    "<b>עריסה</b>. לשון הר\"ב עריסה של תינוק. ול' הרמב\"ם ערס הוא המטה [לשון] הנה ערשו ערש ברזל (דברים): \n",
+                    "<b>שפחתו בתוך הבית</b>. לשון הר\"ב שנפחת הגג של עלייה. משמע שמאליו נפחת. ותמיהני דבפ' דלקמן מחלקים בין עושה חלון לנפחת מאליו ונעשה חלון. והרמב\"ם וכן הר\"ש הביאו תוספתא סנדל של עריסה שפחת מעזיבה שעורו בפותח טפח נפחת' הבית מאליו שעורו מלא אגרוף. וכ\"כ מהר\"מ דמתני' דוקא בפחת' ולא בנפחת' מאליו: \n",
+                    "<b>הכל טמא</b>. ר\"ל העלייה וכל מה שבה מכלים לפי מה שקדם בפרק עשירי הרמב\"ם. ובנ\"א מביא את הטומאה וכן העתיק הר\"ב. ואין ביניהם אלא שינוי הלשון: \n",
+                    "<b>ואם לאו מונין בו וכו'</b>. לשון הר\"ש. ואע\"ג דתנן לעיל פ\"י [משנה ב] גבי ארובה שאין בה פותח טפח טומאה בבית נתן את רגלו טהורה. הכא מיירי כשהסנדל נתון בפחת המעזיבה בחציה של מטה דנדונית מחצה על מחצה כדתנן לעיל בפ\"ו [משנה ד] ע\"כ. והיינו נמי דדייק הר\"ב לפרש ברישא שנראה סנדל העריסה בתוך הבית וכו' וטומאה בתוך הבית. אבל יש עוד פנים לפרש דמיירי שהטומאה תחת הפחת וכשקדם הטומאה לסנדל כי ההיא דפרק עשירי משנה ב. אליבא דרבנן. וכן דייק הכ\"מ מפירוש הרמב\"ם בפט\"ז מהלכות טמא מת [הלכה ד]. וכתב [עוד] וא\"ת מאי שנא מהא דתנן התם משנה ה הטומאה כנגד הארובה ונתן דבר שהוא מקבל טומאה הכל טמא. ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל. שכל דבר שנכנס בעובי המעזיבה וממלא הפחת ויושב שם מהתקרה הוא חשוב ואין אומרים בו עירב את הטומאה ולפיכך דייק הרמב\"ם לכתוב והית' רגל הערש סותמת את הארובה ע\"כ. ובאו לידי דברי מהר\"ם שכתב דע\"כ מיירי דטומאה בבית שלא כנגד הנקב דאי כנגד הנקב אפי' אם הנקב פחות מטפח מביא את הטומאה. כדתנן לעיל [רפ\"י] נתן דבר המקבל טומאה עירב את הטומאה הלכך בעינן לאוקמי כשהסנדל בחצי המעזיבה של צד הבית. וצריך לומר דשאר כל העריסה מחצי המעזיבה ולמעלה של צד העליה והשתא ניחא האי דנקט מונין בו כדרך שמונין במת. דסנדל חשיב כאילו הוא באהל המת ושאר העריסה הוי דיקרב בדיקרב וטמאה טומאת שבעה. והנוגע בעריסה טמא טומאת ערב דהסנדל והעריסה הוי כשני כלים ואינן חבור כדתנן בסוף מסכת פרה [משנה ח]. המלבן אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה והיינו סנדל של עריסה אלא דשל מטה גדולה קרוי מלבן כי ההיא דמסכת כלים פי\"ח [משנה ג] אין טמא אלא מטה ומלבן. ובפרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף סט) מלבנות המטה וכו' ושל עריסה של תינוק מקרי סנדל ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שאין עליהם מעזיבה</b>. ולא נסרים. ומעזיבה לאו דוקא נקט. אלא דסתם היכא דליכא מעזיבה ליכא תקרה. רש\"י פ\"ב דסוכה דף כב. וכתב מהר\"ם משום דבעי למתני בסיפא היו העליונות כבין התחתונות טומאה תחת אחת מהן כולן טמאות. מש\"ה קתני שאין עליהן מעזיבה דאי יש עליהן מעזיבה ותקרה על כל שורות ושורות תחתיהן טמא ותו לא. דהתקרה והמעזיבה חוצצים. ע\"כ. [*ולי ברישא ומציעת' נמי צריכא. וקל להבין]: \n",
+                    "<b>כבין התחתונות</b>. פי' הר\"ב כנגד אויר התחתונות ורחבן כשיעור אויר שביניהן שאם תעלה כו' וכבר קדם לך בשבת [דף קא] וסוכה [דף ד] וערובין [דף פז] שמן השרשים שנאמר גוד אחית מחיצה. וגוד אסיק מחיצה. ושזה הלכה למשה מסיני וכבר התבאר בתוספתא שזה כולי בשני תנאים. שיהיה ברוחב כל קורה פותח טפח. וביניהן אויר ג\"כ פותח טפח. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מביאה את הטומאה תחת כולה</b>. אע\"פ שאין כולה שוה וקצתה פחותה מטפח. מפני שקצתה מקצת אהל הוא. הרמב\"ם פי\"ב מהט\"מ [הלכה ז']. דאלת\"ה ליתני מביאה את הטומאה ותו לא. הכ\"מ בשם הר\"י קורקוס: \n",
+                    "<b>הקיפה ג' טפחים</b>. כי' הר\"ב דכל שיש ברחבו טפח כו'. כדתנן במשנה ה פ\"ק דערובין ועיין מ\"ש שם [דאין החשבון מדוקדק]. ומ\"ש הר\"ב שכן מנינו בים שעשה שלמה כו'. וכך כתב הר\"ש משום דלא סגי בטעמא שהמרובע כו' ראיהו גופיה תקשה מנלן. וצריך תלמוד אהכי מייתי להו מקרא [*אך ז\"ש הר\"ב בדברי הימים תמיהני שלא כתב במלכים א ז [כג] דקדים]: \n",
+                    "<b>בזמן שהיא מרובעת ד'</b>. קשיא לי דלגופי' לא אצטריך שכשאני צריך למדוד כל הד' צדדין כשמדדתי צד הא' ל\"ל למדוד עוד הג' צדדין. ולאשמעינן שהמרובע יתר כו' אינו במשמע דאם כן הרי זה בא ללמד ונמצא למד: \n",
+                    "<b>שהמרובע יתר על העגול רביע</b>. דהא כל עגול שרחבו אמה יש בו היקף ג' ואם היה מרובע אמה על אמה היה לו היקף ד' אמות. אמה לכל רוח נמצא מרובע (רב) [יתר] על העגול רביע רש\"י פ\"ק דערובין דף יד. ותוספות פ\"ה דף נו [ד\"ה כמה] האריכו לבאר ג\"כ שיש כן בשטח עצמו לפי שאין הוכחה מן ההיקף אל השטח עצמו כמו שבארו זה בפ\"ק דסוכה ד' ח ובכאן אין להאריך בזה לפי שאין אנו צריכין לדעת אלא ההיקף: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם יש בהקיפו כ\"ד טפחים מביא את הטומאה תחת דפנו</b>. פי' הר\"ב שיש כאן לצד החוץ מתחתיו רום טפח כלומר ממקום אמצעו שמשם מתקצר והולך ונעשה מקום חלול. ומ\"ש הר\"ב דנדון כשפועי אהלים. כלומר ואע\"פ שהטומאה אינו במקום שיש טע\"ט. וכדתנן בפ\"ז משנה ב [*ואדרבה מוכרח שיהיה יותר מטפח על טפח כפי שיעור הטומאה. כמ\"ש במשנה ז פ\"ג] [ד\"ה טפח]. ומ\"ש הר\"ב דיכול אדם לרבע תחת דפנו שמכאן ומכאן טפח על טפח ברום טפח כו'. וזו היא הצורה* ומ\"ש הר\"ב דכל אמתא ברבוע. אמתא ותרי חומשי באלכסונה כו' עד ומשום חומש אחד לא דק. וכ\"כ הר\"ש ויראה לי דהיינו תנא דמתניתין הוא דלא דק לצמצם בחשבון ולקח לו חשבון שלם שהוא כ\"ד שאם יש בו כ\"ד טפחים. ודאי שיש כאן מתחת דפנו מקום רבוע טע\"ט. אבל אה\"נ שאע\"פ שלא יהיה כ\"ד ממש. ובאת לדקדק בחשבונו ותמצא בו תחת דפנו רבוע טע\"ט. שהוא מביא את הטומאה תחת דפנו אלא דתנא לא דק ונקט חשבון קרוב. דאין לפרש דלא דק על הפחות ואינו מביא את הטומאה אלא דוקא בכ\"ד ולא בפחות. דא\"כ האי דלא דק להקל הוא ולא אמרי' הכי בשל תורה וכמ\"ש בפ\"ק דערובין משנה ה [ד\"ה כל שיש]. ומיהו לפי מה שכתבתי שם בשם הרמב\"ם שעגול טפח הקיפו ג\"ט ושביעית בקרוב. נמצאת למד שעמוד העגול כ\"ד טפחים. אי אתה מוצא בעביו ז' אמות שלמים [צ\"ל ח' טפחים שלימות] לפי שיחסרו כמו ח' שביעיות בקרוב ונמצא שהרבוע ז' על ז' בקרוב שאלכסונו עודף י\"ד חומשים. ואין מהן לכל קרן וקרן אלא ז' חומשים בלבד שהוא אלכסון של טע\"ט ממש. ומה שכתב הר\"ב דאמתא ותרי חומשי אלכסונא. אינו מכוון לגמרי שחסר ממנו מעט. וכ\"כ הר\"ש. איכא למידק שיש להוכיח בהפך. וכמו שכתבו התוספ' פ\"ק דסוכה דף ח [ד\"ה כל אמתא] וז\"ל. אין החשבון מכוון. דלא דק דאיכא טפי פורתא שאם תעשה רבוע של י' על י' ותחלוק אותו שתי וערב נמצא בתוכו ארבע רבועים של ה' על ה'. חזור וחלוק אותם רבועים לאלכסונים ההולך לצד אמצע של רבוע גדול [כזאת הצורה] ). תמצא ברבוע הפנימי נ' אמה. שהרי הוא חציו של חיצון. שהרי חלקת הרבועים של ה' על ה' כל אחד לאלכסונו [וכבר נעשה מופת על זה כתבתי בפירושי לפי' הערוגה דלהרמב\"ם] ואם לא היה בו אלא לפי החשבון אמתא ותרי חומשי. דהיינו ז' על ז'. נמצא דאין בו חציו של חיצון. דרבוע של ז' על ז' אין בו אלא מ\"ט רצועות של אמה על אמה. וראוי להיות חמשים. דהא הוא חציו של י' על י' דעולה למאה רצועות של אמה על אמה ע\"כ. אלא שכבר נמצא גם בהפך מזה. בצורה שבערוגה להרמב\"ם שאמר שמרחק בין שני צלעים הוא גדר ג' ורביע [ע\"כ] שהרצון בזה שהמרחק הזה הוא צלע לשטח מרובע שבתשברותו הוא ג' ורביע. ובאותה צורה עצמה נמצאים ד' מרחקים הללו מקיפים בעצמם לשטח מרובע ואין באותו שטח אלא ג' בלבד וכל מרחק מאלו מרחקים הוא אלכסון ממרובע אחר ומקיפים מרובע פנימי כדמות מרובעים ואלכסונים שציירו התוס' שכתבתי כאן. אלא שבצורת התוספות במרובע אמתי ושם במרובע ארוך. אבל מ\"מ מצאנו שם בהפך מזה שהרי לפי מדת האלכסון שלשם הנה השטח שארבעה כמותו מקיפים בו יהיה ג' ורביע. ונמצאים שהוא חסר רביע ואינו אלא ג'. והכלל שכל אלו החשבונות לא יוודעו על אמתותם מצד טבע עצמם לא מחסרון השגה. כמו שזכר הרמב\"ם באלכסון העגולה במ\"ה פ\"ק דערובין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מודבק לאסקופה</b>. ל' הר\"ב מן השקוף ולחוץ כו'. כ\"כ הר\"ש וכתב דדמיא הך פלוגתא לפלוגתא דר\"מ ור\"י דפליגי לעיל בפי\"א [משנה ז] בכלב שאכל בשר המת ומוטל על האסקופה כמסקנא דגמרא [דחולין דף קכו] שכתבתי שם דפליגי בתרתי ע\"כ ופי' שקוף כתבתי שם בפי\"א [סד\"ה רי\"א]: \n",
+                    "<b>ידון מחצה למחצה</b>. כמו אם היתה הטומאה בתוך כותלי הבית. לפי מה שהתבאר [בו'] [מ\"ד] מזו המסכת. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>מודבק למשקוף</b>. פירש הר\"ב תחת המשקוף מן השקוף ולחוץ כו' כ\"כ הר\"ש. ומכאן מוכח דלעיל בפי\"א מ\"ז גרסינן נמי שקוף: \n",
+                    "<b>ר\"י מטהר</b>. פי' הר\"ב דלא חשיב ליה כבית. וז\"ל הר\"ש. ר\"י לטעמיה דקאמר לעיל בפי\"א גבי כלב מכנגד השקוף ולחון הבית טהור. דלא חשיב ליה כבית ע\"כ. ואע\"ג דהשתא רבי [*יהושע] דרישא ור' יוסי דהכא בחדא שיטה מ\"מ ר' [*יהושע] כי אמר למלתיה אמודבק לאסקופה אמרה ורבי יוסי כי אמר למלתיה אמודבק למשקוף אמרה. ולפיכך שנאן רבי למר מאי דקאמר ולמר מאי דקאמר: \n",
+                    "<b>רבי יהושע אומר מטפח ולמטן כו'</b>. וכיוצא בזה מצאנו לו במשנה ט\"ו פ\"ט: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מקדח גדול של לשכה</b>. פירש הר\"ב כפונדיון האטלקי וכו'. עיין [מ\"ש] במשנה יב פי\"ז דכלים [ד\"ה כפונדיון]: \n",
+                    "<b>[*רום אצבעות על רוחב הגודל</b>. הרמב\"ם והר\"ש מהתוספתא]: \n",
+                    "<b>אלו הן שירי המאור חלון שסתמה ולא הספיק לגומרה</b>. משום דלא הספיק לגמרה משכחת לה בכמה אנפי להכי תני אלו הן [לשון רבים] והכי איתא בתוספתא הביאה הר\"ש אלו הן שירי המאור חלון שהיא סתומה [*וז\"ל הרמב\"ם פי\"ד מהט\"מ [הלכה ג']. מאור שהתחיל לסתמו] ולא היה לו טיט לגומרה או שקראו חברו. או שחשכה לילי שבת. ע\"כ. כך נ\"ל: \n",
+                    "<b>חררוהו מים</b>. עיין לשון רש\"י שהעתקתי בספ\"ג: \n",
+                    "<b>מלא אגרוף</b>. פי' הר\"ב אגרופו של בן אבטיח וכו'. עיין במשנה יב פי\"ז דכלים [ד\"ה כמלא אגרוף]. [*וז\"ש הר\"ב של כל אדם מפירוש הר\"ש העתיק כן ואינו נכון וכי כל ראשי אדם שוים הם. וכן במשנה שכתבתי ליתא לתיבת כל. וכן הובאה בבכורו' פ\"ו ד' לז ואף הרמב\"ם פי\"ד מהט\"מ [הל' ב'] העתיק של אדם]: \n",
+                    "<b>ר\"ש אומר להביא את הטומא' אבל להוציא וכו'</b>. ל' הר\"ב ור\"ש פליג וסבר בין להביא בין להוציא. כולן שיעורן בפ\"ט כו'. וכ\"כ הר\"ש. ונראה ודאי דל\"ג אבל להוציא אלא ה\"ג ולהוציא כו' ואע\"פ שכתב הר\"ש. דעוד יש לפרש דה\"ק להביא את הטומאה ודאי נאמרו כל השעורים. אבל להוציא את הטומאה כולן בפותח טפח. וניחא האי פירושא אי קאי אמלא אגרוף. דאי אמלא מקדח. כיון דלהביא טומאה סגי בהכי כ\"ש להוציא כדאמרן בכמה דוכתי שדרך טומאה לצאת. ואין דרך טומאה ליכנס. ע\"כ. לא תידוק מינה דגירס' אבל להוציא כו' דכי נמי גרס ולהוציא שפיר מצי לפרושי דה\"ק אבל להוציא כו'. ומ\"מ אין למחוק גי' הספר דלפי' השני גיר' נכונה היא וכן היא גיר' הרמב\"ם. ומהר\"ם הגיה רש\"א להביא הטומאה ולהוציא הטומאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נתן את התקרה באמצע</b>. פי' תקרה של הבית אשר [בנה] בצד זה הבית. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולא מירקה</b>. פי' הר\"ב לא גמרה. כמו ומירק אחר שחיטה על ידו. בפ' א\"ל הממונה [יומא דף לב] הר\"ש: \n",
+                    "<b>או שפתחתו</b>. וכן העתיקו הר\"ב והר\"ש ובנוסחת מהר\"ם שפחתתו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לקנה</b>. פי' הר\"ב להניח שם קנה. וכ\"כ הרמב\"ם. וק\"ק דלמה יעשהו מפולש. והר\"ש כ' בשם הערוך שעושין חור בדלת להדליק בו את הנר ולהוציא מאותו החור קנה כו' ולשון מהר\"ם. להושיט ממנו קנה של גרדי לחברו: \n",
+                    "<b>ולאספתי</b>. פי' הר\"ב חרב כו' ויש לאורגים כו'. וכ\"כ הר\"ש. וניחא דיש לו ענין לקנה. אבל אכתי אין ענין לו ולנר. והראב\"ד [*בפי\"ד מהט\"מ] מפרש ע\"פ התוספתא דתני בה לקנה. ולאצבתי. ולנר. שכולם מענין [המנורה]. קנה קני מנורה. אצבתי מלקחים תרגום צבתהא. לנר כמשמעו. ולא ממנעי רבנן למכתב פ\"א תחת בי\"ת. [כמו] הפקר. הבקר ע\"כ. והכ\"מ כתב על זה שאינו יודע מה ענין לקנה מנורה בחור שבכותל הלא במנורה עצמה הם מונחים ע\"כ: \n",
+                    "<b>כל שהוא</b>. כשיעור תשמיש שרוצה לעשות בו. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>ולתשמיש</b>. פי' הר\"ב להצניע שם חפציו. וז\"ל הר\"ש חוץ מאלו שהזכרנו למעלה לקנה ולאספתי ולנר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ממעט ע\"י רובע עצמות</b>. נראה לפרש בכאן כדפירש\"י בריש מסכת נדה על יד מפקידה לפקידה. על כח מפקידה כו'. כמו פסול על ידו. ביבמות [דף צו]. ולא כפי' הר\"ב דהתם שמפרש אחר וכו': \n",
+                    "<b>פחות מכזית מן המת כו'</b>. כ' הר\"ב השתא הדר תנייה כו' לאשמועינן דממעט על ידי כל המטמאים כו'. כ\"כ הר\"ש. ומסיים א\"כ ליהדר וליתני פחות מעצם כשעורה ושמא הדר תנייה למחשביה בהדי שרץ ונבלה. ע\"כ. ומהר\"ם כתב דנ\"ל דלהכי הדר תנייה. דאיצטריך לאשמועינן דאם החלון גדול כל כך דלית בחד מינייהו כשיעור למעט בחלון. אלא בין שניהם או בין כל הנך דחשיב. כולהו מצטרפי למעט. ולא אמרינן דפחות מכזית מן המת ופחות מכזית נבילה מצטרפים לטמא כקל שבשניהם למגע ולמשא ולא ימעטו בחלון. קמשמע לן. דכל שטומאתו ושיעורו שוה מצטרפין. טומאתו ולא שיעורו. שיעורו ולא טומאתו. אין מצטרפין. כדתנן במעילה פרק קדשי מזבח [משנה ג] ע\"כ: \n",
+                    "<b>ופחות מכביצה אוכלים</b>. פי' הר\"ב שאין אוכל פחות מכביצה מטמא אחרים ולא מקבל טומאה מן התורה. וזה לשון הר\"ש תימה הא פחות מכביצה מקבל טומאה הוא כדתנן בפ\"ב במס' טהרות גבי אשה שהיתה כובשת ירק. דקתני אין בו כביצה הוא טמא והכל טהור. וא\"כ היאך ממעט את הטפח הא קתני סיפא דמתניתין זה הכלל טהור ממעט. טמא אינו ממעט. ולא מסתבר למימר משום דלא מטמא אחריני ממעט. ונראה דהיינו טעמא משום דמדאורייתא בעינן כביצה אפי' לקבולי טומאה. וכיון דמדאורייתא טהור ממעט והביא ראיה לדבר ע\"ש. והרמב\"ם אע\"פ שבפירושו כתב דפחות מכביצה לא יטמא טומאת אוכלין. בחבורו [פט\"ו מהט\"מ הל' ג'] <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כתב פחות מכביצה שאינן מוכשרים ומשמע דאילו מוכשרים אינו חוצץ וטעמא לפי שמקבל טומאה דאורייתא וכן מוכיח הכ\"מ בפ\"ד מה' טומאת אוכלין שדעת הרמב\"ם דמדאורייתא אין שיעור לקבל טומאה. וכ\"כ המזרחי פרשת שמיני. עמ\"ש עוד ברפ\"ב דטהרות [ד\"ה אין בו] ועמ\"ש בשם מהר\"ם בסוף פרקין: \n",
+                    "<b>והתבואה</b>. [*פי' הר\"ב] שהשרישה רחוק מן הכותל כו'. עיין בפי' הר\"ב בריש מתני' דלקמן [*ושיעור הריחוק מקום בפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ.) ג' טפחים. ושם הקשו התוס' ממתני' ה פ\"ח [דמכילתין]. אלו לא מביאין ולא חוצצין הזרעים והירקות המחוברים לקרקע חוץ מן הירקות שמנו במשנה א. ותירצו בשם ר\"ת דיש לחלק בין אהל לחלון. דלענין אהל להביא ולחוץ הרוח מנשבו ואינו עומד במקום אחד. ולפיכך לא נעשה אהל]: \n",
+                    "<b>וככי</b>. פי' הר\"ב קורי עכביש כו' ואני שמעתי כמין קורי עכביש נמצא בתוך הקנה כו'. לא ידעתי למה כתב כן מפי השמועה. והרי מפי הכתב היה יכול להעיד שכ\"כ בפי' הרמב\"ם. אבל בחבורו ספט\"ו מהט\"מ. כתב קורי עכביש. והראב\"ד כתב שהוא מה שבתוך הקנה כו'. כההיא עד שיוציא את הככיי דספי\"ז דכלים. והכ\"מ הליץ בעד הרמב\"ם דלכך לא פירש כההיא דכלים. לפי שאין דרך לשים בחלון מה שבתוך הקנה ועוד דלא שייך למימר בה שאין בה ממש: \n",
+                    "<b>ונבלת עוף טהור שלא חישב עליה</b>. ובכפרים. כדתנן במשנה ג פ\"ג דעוקצים. והעתיקה הר\"ב בריש טהרות. [*ועיין עוד שם בפי' הר\"ב]: \n",
+                    "<b>ולא הכשירה</b>. פי' הר\"ב שיבא עליה מים או א' משבעה משקין. [*השנויין במשנה ד פ\"ו דמכשירין]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולא כזית מן המת</b>. כתב מהר\"ם וז\"ל קשה מאי אצטריך למתני שאינו ממעט בחלון. פשיטא. דבלאו טומאה שבבית. איהו גופי' הכזית מביא הטומאה לבית שאצלו. ונ\"ל דאצטריך. כגון שהכזית מונח בכלי חרס המוטה על צדו. ופומי' לגו לצד הבית שהטומאה בתוכו וכלי חרס גופה לא ממעט בחלון. כיון דלא מבטל ליה. כדמשמע פרק לא יחפור. דכל מאי דלא מבטל ליה לא ממעט [וכמבואר במשנה ב פ\"ו] וסד\"א דהכזית ימעט בחלון שלא תבא טומאה לבית השני. וכשם שלא תבא שם טומאה שבבית זה. כך לא תבא שם טומאה דכזית גופי'. שהרי טומאתו יוצאה דרך פי הכלי לבית שהטומאה בו קמ\"ל. עכ\"ל. ודברי' תמוהים הן. [*ועי' מ\"ש בשמו בפ\"ט סוף משנה א ומשנה יב]: \n",
+                    "<b>ולא כביצה אוכלים</b>. לשון מהר\"ם תימה לי אמאי לא קתני ברישא. בהדי אלו ממעטים בחלון. כביצה אוכלים שלא הוכשרו. ובסיפא לתני אלו אין ממעטין. כביצה אוכלים שהוכשרו. כדקתני בנבלת עוף טמא שהכשירה. ושמא לא היה צריך לפרש דדבר פשוט הוא דלא מקבלי טומאה אא\"כ הוכשרו. והא דנקט בנבלת עוף טמא הכשר. אצטריך לאשמועי' דלא הוי כנבלת עוף טהור דלא בעי הכשר. ובת\"כ אצטריך למילפה מקרא. ובזבחים פרק חטאת העוף (זבחים ד' ע) מייתי לה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>[*ולא תבואה שבחלונות</b>. כן הגירסא בכל הספרים. ובמתני' דלעיל שבחלון והיה נ\"ל לישב קצת דר\"ל שבחלונות הרגילים להשריש כך ברוב חלונות ובזה מפרש התנא עצמו ההפרש שבין תבואה דהכא לדבמתני' דלעיל. אלא שבברייתא דפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ) קחשיב להחוצצין וקתני עשבים שתלשן והניחן בחלון. או שעלו מאיליהם בחלונות. ומפרשינן שעלו רחוק מהן. והיינו הך דמתניתין דלעיל]: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים הלבינה ממעטת</b>. כתב הר\"ב דסברי לא טמאו אלא גוש כו' לא העפר אפי' לאחר שגבלו. כלומר ועל ידי כן חזר להיות כמו גוש. ומ\"ש הר\"ב ושעור הגוש כפיקה גדולה של סקאים. עיין בזה מה שכתבתי במשנה יב פרק יז דכלים [ד\"ה כפיקה]. ומה שכתב הר\"ב שהוא כחותם המרצופים. כדתנן לקמן סוף פרק יז: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>חזיז מביא את הטומאה כל שהוא</b>. ודבר ברור הוא שאינו מביא. חלא מדבריהם. וכן כל כיוצא בהבאת הטומאה כזו. שאינה באהל טפח הבריא. אינו אלא מדבריהם. הרמב\"ם רפי\"ז מהלכות טומאת מת: \n",
+                    "<b>גבלית</b>. לשון הר\"ב מפ' בתוספתא כלי שמניקה מכאן ומכאן כו'. כך העתיקה הר\"ש. וכן הוא בתוס' שלנו ספט\"ו אבל הערוך כתב. וז\"ל גבלית פירוש אוצר. תניא בתוספתא איזו היא גבלית כל המעוקם מכאן ומכאן ומשייר מן האמצע: \n",
+                    "<b>שהוא גבוה מן הפתח ג' נדבכים וכו'</b>. או פחות מכאן. הרמב\"ם שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>זיז שע\"ג הפתח כו'</b>. כתב הר\"ב הכא מיירי שנסתם וכו' וכ\"כ הר\"ש ולפ\"ז לא שיביא את הטומאה לבית אלא שמביא את הטומא' שתחתיו אל הכלים אשר ג\"כ תחתיו וקמ\"ל דלא אמרינן דזיז שע\"ג הפתח בכל שהוא לכל דבר. אבל הרמב\"ם מפרש ע\"ג הפתח. ר\"ל שיהיה יוצא מהמשקוף ולהיותו למעלה מי\"ב טפחים יצטרך שיהיה בו פותח טפח: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יוחנן בן נורי אומר כו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כריב\"נ. וכ\"כ הרמב\"ם. והטעם פי' הכ\"מ [רפי\"ז מהט\"מ] דמאחר דמלתא דרבנן היא פסק כמותו דמיקל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלש אצבעות</b>. כלומר פחות מטפח. שהטפח ד' אצבעות: \n",
+                    "<b>טומאה תחתיו</b>. דוקא בזיז שהוא למעלה מי\"ב טפחים. הראב\"ד. וכתב הכ\"מ. כלומר שאילו לא היה למעלה מי\"ב היה מביא את הטומאה בכל שהוא. כמו שנתבאר. ופשוט הוא ע\"כ: \n",
+                    "<b>אכסדרה</b>. שהיא מקורה. כמו שכתבתי במ\"י פרק קמא דסוכה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי אליעזר אומר תחתיהן וביניהן טמא</b>. פירש הר\"ב אע\"ג דליכא טפח בעודף כו'. ול' הר\"ש דר\"א לטעמיה דאמר לעיל טומאה תחת הזיז הבית טמא. אע\"פ שאינו אוכל בפותח טפח ע\"כ. כלומר. וה\"נ מחמיר בשני זיזין זה ע\"ג זה. דהא לעיל פי' וביניהן פותח טפח. התחתון גבוה מן הארץ טפח. וא\"כ לאו בזיז שע\"ג הפתח מיירי. אלא אם כן נפרש גבוה מן הארץ פותח טפח לאו דוקא. דגבוה הרבה שהרי ע\"ג הפתח הוא. אלא דכדי להוציא מטומאה רצוצה. קאמר פותח טפח דבהכי סגי. אבל מפירושו דריש מתני' דלקמן אין נראה כן. ולהרמב\"ם ניחא דמיירי בזיז שע\"ג הפתח. שכך מפרש בהדיא בסוף מתניתין דלקמן. כמו שאעתיק בסמוך: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טומאה תחתיהן או ביניהן תחתיהן וביניהן טמא על גביהן כנגדו עד הרקיע טמא</b>. נ\"א. וכן היא גירסת הר\"ב. ומ\"ש הר\"ב ולא ע\"ג פותח טפח. כלומר בין התחתון לעליון. ומשום כך בוקעת ויורדת. אבל גי' הספר היא גי' הרמב\"ם. וכתב ואשר ראוי שלא תטמא גם כן תחתיהן להיות בתחתון פותח טפח. והוא גבוה מן הארץ גובה רב. לפי שהמאמר הוא בזיז והוא כמו שקדם. וגם הר\"ש כתב ואית דאמרי טומאה תחת התחתון [התחתון] בלבד טמא. טומאה ביניהן או ע\"ג העליון. כנגד הטומאה עד לרקיע טמא. ולגירסא זו הוי פירושא דאין ביניהן פותח טפח בין שני הזיזין. אבל תחת התחתון איכא פותח טפח ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין בהן פותח טפח</b>. פי' הר\"ב שהזיזין אין ברחבן טפח. לדברי הר\"ש שכתב לעיל במשנה ה דר\"א לטעמי' וכו'. כמו שהעתקתי לשונו שם. מתניתין דהכא דלא כוותיה. אלא כרבי יהושע: \n",
+                    "<b>וכן שתי יריעות שהן גבוהות מן הארץ פותח טפח</b>. וכן בכל החלוקות השנויות לענין הזיזין: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>סגוס עבה כו'</b>. כתב הר\"ב הך מתניתין פירשנוה לעיל כו'. מיהו התם לענין נתונין תחת הסדק והכא לא בהכי מיירי. אלא כשסגוס. או הבגדים מונחים זעג\"ז. וטומאה רצוצה תחתיהם. א\"נ ביניהם. שכ\"כ הרמב\"ם. ועכשיו מצאתי למהר\"ם שכתב. וז\"ל סגוס עבה וכופת עבה אע\"ג דתנינא חדא זימנא לעיל פרק יא. נ\"ל דאיצטריך. דמההיא דלעיל לא שמעינן לה. דה\"א התם הוא דקאי אבית שנסדק ואכסדרה שנסדקה. דאמרינן טומאה בצד זה כלים שבצד אחר טהורים. ואמרינן עלה נתן את הקנה בארץ. אינו מביא את הטומאה. עד שיהא קנה גבוה מן הארץ פותח טפח. ואהא קתני סגוס עבה וכופת עבה כו'. כלומר אם סגוס עבה או כופת עבה. מונח בארץ כנגד הסדק. אין מביאין את הטומאה מצד זה של הסדק לצד אחר. וסד\"א התם הוא דאין מביאין את הטומאה דתרתי לא אמרינן לומר רואין כאילו ניטל תחתית של הסגוס ושל הכופת ונשאר צד העליון שבהם והוא גבוה טפח. ואז נימא גוד אסיק צד העליון לסתום הסדק. דהיינו תרתי. לומר קליש. ולומר גוד אסיק. אבל הכא אמרינן כגון סגוס וכופת שהן גבוהין מן הקרקע פחות מטפח. וטומאה תחתיהן בצד זה וכלים מצד אחר תחתיהן. סד\"א נימא קליש כאילו ניטל מקצת עוביין של מטה. ויביאו הטומאה על הכלים. קמ\"ל. דאפילו קליש לחודיה לא אמרינן. ולא זו אף זו קתני. ברישא אשמועינן דתרתי לא אמרי'. והדר אשמעינן הכא דאפי' קליש לחודיה לא אמרינן. עכ\"ל. וכתב הראב\"ד בפי\"ז מהט\"מ [הלכה ד'] שההפרש שיש בין סגוס עבה ולקפולין זו על זו. ולטבלאות של עץ מונחות זו על גבי זו. שהסגוס הואיל וכלי אחד הוא אין רואין הצד העליון אע\"פ שגבוה מן הארץ טפח שיהא כאהל ויטמא מה שתחתיו באהל אלא נדון כטומאה רצוצה ובוקעת כנגדו ולא יותר. אבל כשהוא שני כלים אע\"פ שדבוקים זב\"ז. העליון שהוא גבוה טפח מן הארץ נעשה אהל ומביא. וכן הטעם לאדם שהוא נתון (על) [צ\"ל באהל] המת [כדתנן במ\"ג פי\"א] לפי שהוא חלול נעשה כשתי טבלאות. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ואם היו של שיש טומאה בוקעת וכו'</b>. כתב הר\"ב לפי שהן נחשבות כארץ. וז\"ל מהר\"ם הוי להו כגל של צרורות המונח באויר או גל של עפר. דטומאה וכלים תחתיו טהורין. [*כדלקמן משנה זיז. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*טמא טומאת ז'</b>. כתב הר\"ב. ואע\"ג דתנן וכו'. ואי משום חבורים נמי ליכא. דהוי דיקרב בדיקרב לדיקרב. כמ\"ש הר\"ב בר\"פ דלקמן. דאין טמא אלא טומאת ערב. וא\"ת והתנן בפרק במה מדליקין כל היוצא מן העץ. אינו מטמא טומאת אהלים וכו'. ל\"ק דההיא לשיהא האהל טמא בעצמו אף לאחר שהוציאו המת מתוכו. והכא בעוד שהמת בתוכו דהוי כמלא טומאה. ועיין בפ\"ז משנה ב [בפירוש הר\"ב] ור\"פ דלקמן בד\"ה וטמאוהו כו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והן נוגעות זו בזו בפותח טפח</b>. משום סיפא נקט נמי ברישא בפותח טפח דלגופיה לא אצטריך. דכיון דתחת עצמה אינה מביאה הטומא'. אלא בוקעת ועולה כו'. כ\"ש שאינה מביאה אל החבית שאצלה ואפי' נוגעת בפותח טפח: \n",
+                    "<b>טומאה בוקעת ועולה כו'</b>. כתב הר\"ב אבל מה שבתוכן טהור. ולהרמב\"ם שכתבתי בכמה דוכתי בפרק כוורת. אף מה שבתוכו כשהוא כנגד הטומאה. נמי טמא: \n",
+                    "<b>אבל אם היו טמאות כו'</b>. כתב הר\"ב שאין התחתונות סותמות כו'. מידי דהוה אקפולין כו'. והתחתונה כמאן דליתא דמי. ואותה שעל גבה מביאה הטומאה לכל מה שתחתיה ובוקעת ועולה כל כנגדה עד לרקיע. כדפירש לעיל פרק כוורת. דאדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר. ולהכי הוו אהל להביא את הטומאה. לכל מה שתחתיהן. וכמאן דמלי טומאה כל מה שתחתיהן דמי וחוזרת ובוקעת למעלה כנגד כל החבית. דאין נעשים אהלים להפסיק בין הטומאה. והא דנקט תחת כולן טמא. ולא נקט למעלה מהן. נ\"ל משום דבטהורות נמי שגבוהות טפח איירי. דחוצצות בפני הטומאה דאיירי בחבית של שייטין [*דמתניתין ג פרק ב] [דכלים] וכיוצא בהן שהן סתומין וטהורים לגמרי ודמו לטבליות של שיש דלעיל ולא לכלים הטהורים העשוין לקבלה. דנעשים אהלים לטמא ולא לטהר. ע\"כ ל' מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כלים שבחצץ טהורים</b>. פי' שאחורי החצץ. אבל שבתוך החצץ צריך שיהיה שם פותח טפח. כמ\"ש הר\"ב במשנה ו. כך נ\"ל. ושוב מצאתי שכך כתב מהר\"ם. והנאני: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שארצו של בית כמוהו עד התהום</b>. ולשון ספרי כל אשר באהל. לעשות קרקע הבית כמוהו. הרמב\"ם. [*ועיין מ\"ש במשנה ז פרק ג]: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>בית שמלאהו עפר</b>. ה\"ג בספרים. ובנ\"א תבן והכי מייתי לה בפ\"ז דעירובין ד' עח. ובפ\"ק דסוכה ד' ד. אבל כתבו התוס' דמשום דמייתי לה אתבן. טעו להגיה הספרים תבן במקום עפר: \n",
+                    "<b>ובטלו כו' טומאה בוקעת כו'</b>. דאילו לא בטלו הרי הוא כשאר חפצים המונחים באהל כדלעיל. ובגמרא פ\"ז דעירובין רמי מהכא אדתנן התם חריץ שבין שתי חצירות כו' מלא עפר או צרורות מערבין אחד. ואין מערבין שנים. ואפי' בסתמא משמע דמתבטל. ומשני רב אשי בשלמא חריץ למיטיימיה קאי. אלא בית למיטיימיה קאי. וש\"מ דנ\"א דגרס הכא בטלו. דמשמע מסתמא בטלה. ליתא כלל. אבל הרמב\"ם העתיק בטלו. ופי' דר\"ל בטל דין הבית ואם היה בתוך זה העפר. כלים. ובמקום אחר ממנו טומאה הנה לא תטמא אלו הכלים באהל. שדין האהל כבר בטל להיות בית [נהרס] ע\"כ. וצריך עיון סוגיא דעירובין ודסוכה וגם דבריו שבחבורו פ\"ז לא הבינותי שכתב שם וז\"ל בית שמלאו עפר. או צרורות. הרי זה בטל אצל הבית. והרי הוא כגל של עפר או צרורות. ואם היתה טומאה בתוך העפר בוקעת ועולה וכו'. וצ\"ע [*ועיין בפרק ד דמקואות משנה ג]: \n",
+                    "<b>[*טומאה בוקעת כו'</b>. כתב הר\"ב אם יש כו' הרי הוא כקבר סתום כו'. כדתנן ברפ\"ז]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חצר הקבר</b>. איזהו חצר הקבר זו הגת שהמערות פתוחות לתוכה. תוספתא הביאה הר\"ש. ובספ\"ו דב\"ב מפורש ג\"כ שהחצר הוא כמו גומא יורדין לתוכה והמערות פתוחות לתוכה: \n",
+                    "<b>טהור עד שיהא בו ד\"א</b>. פי' הר\"ב כל זמן שיש בה ד\"א טהור העומד בה. וצריך לומר דאזיל בשידה תיבה ומגדל. דאל\"ה כיון שיש ד' מערות לד' רוחות כבר נטמא כשהלך על הקברות שבמערות. כ\"כ הרשב\"ם והתוס' בפ\"ו דב\"ב דף קא. ומ\"ש הר\"ב וה\"מ חצר הקבר כו' אבל מת בעלמא תופס כו'. בפ\"ח דסוטה דף מד דייקי' הכי. מדאצטריך למתני העומד לתוכה טהור. ש\"מ ה\"מ חצר הקבר דמסיימי מחיצות כו' וטעמא פירש\"י דחכמים גזרו שיהא המת מטמא כל הנכנס בד' אמותי. כדי שלא ירגילו אוכלי טהרות ליקרב לו. ויהא סבור שלא האהיל. ויש לחוש שמא יפשוט ידו ויאהיל. ולאו אדעתיה. אבל חצר הקבר דכיון דמערה חלוקה הימנה. ומחיצותיה נכרות. לא גזור רבנן במתים שבתוכה שיתפסו ד' אמות סביבותיהם לצד המערה דכי גזור רבנן ד' אמות. במת המוטל באויר. וכגון למעלה אצל גג המערה כדי להרחיק את האדם מלהאהיל על הטומאה. אבל כאן יש היכר. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ואם אין שם אלא שלש מערות כו'. צ\"ע טעמא מאי [*והר\"ש הביא תוספתא ששנויה כך. ופירשה דהיינו כמסקנא דסוטה. ואם באנו להשווינה למסקנא דסוטה לא דק הר\"ב כלל. דהתם מסקינן אדברי ב\"ה בד\"א שפתחה מן הצד אבל פתחה מלמעלה ארבע אמות] ופירש\"י הטעם דכשעשוי לחצר מדרון [צריך] לצאת דרך צדדים. איכא למימר כיון דלא גזור רבנן ארבע אמות במחיצות ניכרות סגי להו להא [חצר] בד' טפחים. והעומד בה הרי זה טהור שאין לנו במה לטמאו. דא\"צ לטפס ולעלות שיפשט זרועותיו ויאהיל כנפיו על חלל הפתח. דכי נפיק מידדי ונפיק נשמט ונמשך לו מן הפתח של מערה לצד פתח של חצר ויוצא לו. אבל כשחצר מוקפת מערות מד' רוחותיה ואינה פתוחה בשום רוח דהשתא פתחה מלמעלה. אי אפשר דלא מאהיל כיון דאינו אלא ד' טפחים א\"א לו לפרוש כנפיו ולטפס ולעלות. אלא א\"כ האהיל על חלל הפתח. ע\"כ. [*והשתא פירוש התוספתא בכל שהוא היינו ד' טפחים דמתני' וקרי להם כ\"ש. [שהוא] שיעור מועט החשוב בשאר דוכתי. וא\"כ היאך מפרש הר\"ב ואם אין שם אלא ג' מערות כו' דאדרבה משנתינו דוקא בהכי מיירי. ומש\"ה ס\"ל לב\"ה דסגי בד\"ט והיינו כל שהוא. ודוחק לומר דהר\"ב על דברי ב\"ש מהדר. וכמו שהוא קאי בדברי ב\"ש. דקשיין תרתי חדא וכי טעמא דב\"ש אתי לאשמעינן. ותו דה\"ל לפרש כ\"ש שהוא *) ב\"ש ועוד בה שלישיה מנליה לפרש כן אדברי ב\"ש. אלא ודאי שהר\"ב אין לו פירוש בב\"ש. אלא כמשמעו. וקאי אדברי ב\"ה. ואין טעם בדבר. ומ\"ש הר\"ב ובלבד שלא יגע במשקוף. תוספתא. ופירש הר\"ש דקי\"ל [בספי\"ב] טומאה בבית הנוגע בשקוף טמא] ולהרמב\"ם פי' אחר ואין להאריך: \n",
+                    "<b>עשה ראשה גולל לקבר</b>. לשון הר\"ב. והרי היא עומדת על הקבר כמו אילן. כ\"כ הרמב\"ם פ\"ו מהט\"מ [הלכה ה']. והקשה הראב\"ד. דא\"כ היינו עומדת. אלא סיפא שהקורה שוכבת בקרקע וראשה נכנס לתוך הקבר נעשה לו גולל. ורישא הטעם בזמן שהיא עומדת או מוטה על צדה וסומכת על הקבר. כל הקורה צריכה לראשה התחתון שהוא גולל לקבר. לפיכך כל שהוא כנגד הפתח של קבר טמא. אבל כשהיא שוכבת אינו כן לפיכך מה שעתיד לקוץ אינו חבור. ע\"כ. כלומר דמוטה על צדה אינה שוכבת ומוטלת לארץ. אלא מוטה בהטייה וזקופה קצת שנסמכה על הקבר במקצתה. וקצתה האחר זקוף ועולה. והכ\"מ הליץ בעד הרמב\"ם שהוא מפרש דעומדת ומוטה על צדה. תרוייהו כשהקורה מוטלת לאורך הקבר. אלא דעומדת היינו שהטילה על הקבר לרחבה. וקתני שאם היתה ארוכה. או רחבה יותר מהקבר. אין טמא אלא כנגד הקבר דוקא והשאר טהור. לפי שא\"צ לגולל. אבל כשהעמידה על הקבר כמו אילן. אע\"פ שמתוך שכולה עומדת על פתח הקבר היה ראוי לטמא כולה אפי' כשעתיד לקוץ. מתוך שא\"צ לגולל ממנה אלא קצתה. לא טימאו ממנה. אלא עד ד' טפחים. והוא שעתיד לקוץ. ע\"כ. ודוחק לפירושו מאי דקרי עומדת כשמוטל על הקבר לרחבה. ולכן נראה לפרש דעומדת הוא שעומדת זקופה. ואיכא בין רישא לסיפא. דברישא שעומדת על עמדה על שרשה. ושם היא עבה ורחבה ויוצאת חוץ מהקבר בצדי הרוחב של הקבר. וקאמר דאין טמא הנוגע באותן הצדדים. כיון שאינן כנגד הפתח. וסיפא עשה ראשה גולל. היינו שנתהפכה ועומדת על ראשה. ושם היא צרה. ואינה יוצאת חוצה לצדדין. וקמ\"ל. דאין טמא בארכה אלא עד ד' טפחים ופשיטא דברישא נמי כי קתני עומדת ה\"מ לאשמועי' הא דאין טמא אלא עד ד' טפחים אלא כיון דאיכא למשמע התם. דאין טמא מן הצדדין שלא כנגד הפתח סגי ליה בהכי. וקמ\"ל השתא הא דעד ד' טפחים בגוונא אחרינא. וממילא שמעינן דה\"נ בעומדת על שרשה. דאין טמא אלא עד ד' טפחים. דודאי דלא שנא. וכן ג\"כ אי משכחת בעשה ראשה גולל דאפ\"ה יוצאת חוץ לצדדי הקבר. כגון שהקבר צר מאוד. שהוא קבר של נפל. או שהקורה עבה גם בראשה. דאה\"נ דטהור הנוגע בצדדים היוצאים חוצה. אלא שדברו בהווה ורגיל להיות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הנוגע בה</b>. פי' הר\"ב כל זמן שהוא גולל. לא שתטמא בהיותה חלק מהקבר. ואם יגע בה כאילו [נגע בקבר]. אבל היא תטמא במגע כל [זמן] שהוא על הקבר. וכאשר הוסרה מן הקבר נשארה טהורה. הרמב\"ם. ובמשנה ז פ\"ק דעירובין מפרש הר\"ב דאף לאחר שפירש מטמא. והוא מלשון רש\"י דהתם. ועיין מ\"ש עוד לעיל פ\"ב משנה ד [ד\"ה הגולל]: \n",
+                    "<b>בהמה</b>. שכפתה. הרמב\"ם פ\"ו מהט\"מ [הלכה ד']. וטעמו פי' הכ\"מ. משום דאל\"כ הרי היא הולכת לכאן ולכאן. ואין כאן גולל. [*ובסוכה בפ\"ב דף כג אמרי' טעמא הכי. אדאמר ר\"מ שאין עושין אותה דופן לסוכה. וגם שם אמר ולא גולל לקבר]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המאהיל על המת והנוגע בכלים טמאין</b>. פי' הר\"ב טומאת שבעה מטעם חבורין. כגון דבשעה שנגע כו'. וכ\"כ הר\"ש. ובר\"פ דלקמן [סד\"ה על האדם] מפרשים דא\"נ שלא בחבורים. ושם אפרש בס\"ד. והרמב\"ם כתב וז\"ל כבר קדם לך בפרק הראשון מזאת המסכת שהאדם כאשר נטמא במת ונגע בכלים יטמא אותן טומאת שבעה. ולזה כאשר נטמא אדם במת אם נגע בו או האהיל עליו. ואח\"כ נגע בכלים. הנה אלו הכלים טמאים אבל אם נגע במת או האהיל עליו. עוד האהיל על הכלים. הנה לא יטמא אותן. לפי שטמא מת אינו מטמא באהל. אמנם יטמא במגע. אם לא שהאהיל בידו אחת כו'. ועיין [מ\"ש] ספי\"א [מ\"ט ד\"ה והמנורה]: \n",
+                    "<b>הנוגע במת ומאהיל על הכלים טהורים</b>. כתב מהר\"ם. ואע\"ג דהאדם טמא דכולן מביאין טומאה על עצמן בכ\"ש מיהו אינו מביא את הטומאה בפחות מטפח. ע\"כ: \n",
+                    "<b>אם יש בידו פותח טפח</b>. לפי שקטן בן יומו מטמא טמא מת [כדתנן במשנה ג' פ\"ה דנדה] ואפשר שיהיה נער קטן הרמב\"ם. וכלומר דפותח טפח באדם בינוני משערינן: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כל המטלטלין</b>. נקט מטלטלין. משום שלא גזרו טומאת אהל בעובי המרדע. אלא על האדם הנושאן. אבל בפותח טפח. אפי' במחוברין נמי מביאין את הטומאה. דדוקא זרעים וירקות לפי שאין בהם ממש. קתני [במשנה ה פ\"ח] דלא מביאים ולא חוצצים. דהוי כמו כפת הברד והשלג [והכפור] והגליד והמלח אבל אילן המיסך על הארץ קתני התם [במשנה ב] דמביא את הטומאה. תוס' פ\"ק דשבת [סוף] דף טז [ד\"ה כל המטלטלין]: \n",
+                    "<b>אקפח את בני</b>. פי' הר\"ב שבועה היא אקפח את בני אם אין דבר זה אמת שהלכה זו מקופחת. וכענין זה מצינו במקרא [בראשית מב] חי פרעה אם תצאו מזה כלו' שלא תצאו מזה. תוס' שם [ד\"ה אקפח]. וכתב רש\"י מצטער היה על תורה המשתכחת ומקלל את עצמו אקפח כו': \n",
+                    "<b>וטמאוהו משום כלים המאהילים על המת</b>. פי' הר\"ב דלא בעינן פותח טפח אלא להביא את הטומאה תחת ראשו השני. להביא הטומאה על אחרים. רש\"י [שם]. ומ\"ש הר\"ב וטמאו את האיכר או מטעם חבורין. ומרדע בר קבולי טומאה הוא. דאין דינו כפשוטי כלי עץ דהא יש בו דרבן של מתכת בראשו האחד. ובראשו השני יש בו חרחור. כדתנן בפכ\"ה דכלים [משנה ב]. כ\"כ הר\"ש. וכך היא שטת התוס' דבמסכת שבת פ\"ק [דף יז ד\"ה ועל שאר] ואזלה לשטת ר\"ת וסיעתו. דהא דאמרינן. חרב הרי הוא כחלל [*וכמ\"ש (הר\"ב) [הר\"ש] בפ\"ק משנה ב] דוקא חרב ודומיו שהוא כלי מתכות. אבל שאר כלים לא. אא\"כ שהם בחבורין שבשעה שנגעו במת נגע בהם האדם. וכמ\"ש הר\"ש ברפ\"ק והוא שטת הראב\"ד ג\"כ בפ\"ה מהט\"מ [הלכה ג']. וכתב הר\"ש. ומיהו [אי] אמרי' חרב הרי הוא כחלל לטמא אחרים באהל [וכן דעת הר\"ב בהדיא גבי מנורה בדות בספי\"א] [ד\"ה והמנורה] היה האכר ראוי ליטמא משום דמרדע מאהיל עליו דמטמא באהל. ולישנא משמע דלאו מתורת אהל טמאוהו. ועוד דאי מטעם אהל מאי קאמר ר\"ע על האדם הנושאן בעובי המרדע. כלומר שיש בהיקפו טפח. אפילו בכ\"ש טמא מדאורייתא. דחרב הרי הוא כחלל. ועץ המשמש את המתכות טמא כדין מתכות. כדמוכח פי\"ג [דכלים משנה ו] ומ\"מ אפשר דכאן לא היה דרבן. בתוך המרדע ולא חרחור. ומרדע מקבלי כלי עץ הוא. שדרבן מיטלטל ודרך להסירו. כדאמרינן בחגיגה [דף ג ע\"ב] וכו' ע\"כ. ולפי מ\"ש בסוף פי\"א [ד\"ה שם] בשם הרמב\"ם. לא קשיא. דאין חרב כחלל לטמא במשא ובאהל. אלא למגע בלבד. וא\"ת ומאי חיבורין איכא הכא. דהא והאהיל צדו אחד תנן. לא קשיא דכל דבר המאהיל על המת הרי הוא כנוגע ומחובר בו. וכי הא דתנן בפ\"ק משנה ג. אין האהל מתחשב. ומ\"ש הר\"ב או משום דה\"ל כלים שנגעו כו'. כדתנן בפ\"ק [משנה שם]. וכ\"כ ג\"כ הר\"ש. וזה לשטת הר\"י מסמפונט. שכתב הר\"ש ברפ\"ק דלאו דוקא חרב הרי הוא כחלל. דה\"ה לכל הכלים וכן היא שיטת הרמב\"ם [בפ\"ה דהט\"מ הלכה ג'] והלכך הכא אע\"ג דכלי עץ הוא יש לו דין כלים שנגעו כו'. ואפילו בלא חיבורין. מה שאין כן לר\"ת וסיעתו דלדידהו כלים שנגעו וכו' דבפרק קמא. דוקא בכלי מתכות. ולשטה זו דאף כלי עץ יש לו דין חרב כחלל. הדרא קושית הר\"ש לדוכתה. דהיה האיכר ראוי לטמא משום דמרדע מאהיל עליו כו'. לדעת הר\"ב דספי\"א דאמרינן חרב כחלל אף לטמא באהל. וצריך עיון. ועוד לא דק הר\"ב. דהואיל וברפ\"ק [משנה ב] כבר סתם כדברי הרמב\"ם דחרב כחלל לאו דוקא חרב שהוא כלי מתכות. אלא ה\"ה לכל הכלים. לא הוה ליה לכתוב בכאן מטעם חבורין. וכ\"ש בסוף פרק דלעיל. דלא כתב אלא דוקא בחיבורין. אלא אגב שיטפיה העתיק דברי הר\"ש כולם ולא דק. ועיין עוד בסמוך. גם אתי תלין משוגתי שבפ\"ז דנזיר משנה ג [ד\"ה וכלים]. העתקתי דברי הראב\"ד דבפ\"ז מהל' נזירות שכתב שאין טומאת שבעה לאדם בכלים אלא בחיבורין. ומדבריו השבתי על טענת רבינו חיים כהן איזהו בית אשר תבנו לי כו'. וכל זה מפני שראיתי שם שגם הכ\"מ הסכים עם הראב\"ד ולא עוד אלא שכתב שגם דעת הרמב\"ם כדברי הראב\"ד. ולא דקדקתי אחריו לרדת שם לסוף דינים הללו. אבל עכשיו עין בעין נראה. שהראב\"ד עצמו כשאמר כן בהל' נזירות. לא אמר אלא בכלי שטף. ולא בכלי מתכות. דבהדיא כתב בפ\"ה מהל' טמא מת [הלכה שם] דבחרב שלא בחבורין ובשאר כלים בחבורין. וכמ\"ש לעיל בשמו. וא\"כ ז\"ש הכ\"מ בהלכות נזירות [פ\"ו הלכה ח'] וז\"ל. מי הגיד לאדונינו הראב\"ד שהרמב\"ם סובר שלא בחיבורין מטמא כו'. הנה הודאת פיו של הרמב\"ם הגיד לו. שבפ\"ה מהט\"מ משוה כל הכלים לדין א'. וכיון דבחרב לכ\"ע אין צריך חבורין. א\"כ להרמב\"ם הכל א\"צ חבורין ועל שאר הכלים השיגו הראב\"ד. והואיל וכן. גם טענת רבינו חיים כהן באמרו איזה בית אשר תבנו לי במקומה עומדת מצד כלי מתכות. שא\"צ חבורין לכ\"ע. [*אבל הרמב\"ן בפי' החומש פרשת חקת. כתב דאין החרב מטמא באהל. והעתקתי לשונו בנזיר [ד\"ה על אלו]. בס\"ד]: \n",
+                    "<b>על האדם הנושאן</b>. פירש הר\"ב זימנין אין עליו כי אם טומאת ערב שבגדו מפסיק כו' והוו ליה דיקרב בדיקרב לדיקרב. וכ\"כ הר\"ש וכלומר שכיון שזה האדם טמא עכ\"פ טומאת ערב. דמדאוריי' יקרב בדיקרב טמא טומאת שבעה. כדילפינן בפ\"ב דעבודת כוכבים דף לז. דכתיב (במדבר י״ט:כ״ב) וכל אשר יגע בו הטמא יטמא. ומשמע ז' ימים כסתם טומאת מת. והא דכתיב (שם) והנפש הנוגעת תטמא עד הערב. מוקמינן שלא בחיבורין. ויקרב בדיקרב דטמא טומאת שבעה. היינו בחבורין. והשתא יקרב בדיקרב לדיקרב שהוא השלישי. הואיל ונוגע בטמא טומאת שבעה הרי הוא טמא טומאת ערב. משום והנפש הנוגעת. ואי איתא דאדם זה כשנושא המרדע על בגדו שעל כתפו. דלא לטמא לאותו אדם אלא טומאת ערב כדינו שהוא שלישי ובמחוברין איכא למטעי דלאו משום שלישי הוא שטמאוהו אלא מדין אהל. ואתי למימר כו'. ופירשו התוס' דפ\"ק דשבת [דף יז ד\"ה אר\"ע]. הטעם. לפי שאינו פשוט כל כך טומאה דבחבורין. ולפיכך יאמרו שטמא משום אהל. הואיל ויש בהיקפה טפח. ואתי למימר שאין באהל אלא טומאת ערב. לכך גזרו כו'. ודוקא בעובי המרדע שיש בה בהיקפה טפח. אבל בפחות מכן ליכא למטעי כלל שיהא משום אהל. ואע\"פ שלא ידעו טומאה בחבורין. לא יטעו. אלא ישאלו הטעם. וכתבו עוד דלא חלקו. ואפי' יהא מפסיק בינו לבין המרדע שלשה סודרים או ארבעה. ויהיה אדם רביעי. או חמישי או יותר. ואפילו אם המטלטלים פשוטי כלי עץ שאינם בני קבולי טומאה. דלא שייכא בהם טומאה בחבורין. עד כאן. ועיין מה שכתבתי בפ' בתרא משנה ו [ד\"ה על האדם]. [*ועיין בסוף פרק ט] והא דצריך לפרש דה\"ל דיקרב בדיקרב וכו'. היינו לשטת ר\"ת וסיעתו. דלא משכחת לה שיהא האדם הנושא המרדע טמא אלא ע\"י חבורין. אבל להרמב\"ם וסיעתו. הרי הוא טמא משום נוגע בלבד. דכלים הנוגעים במת וכלים בכלים השלישי טמא טומאת ערב. כדתנן בפרק קמא משנה ב. והיינו אפילו שלא בחבורין. וכדלעיל. וכבר כתבתי ג\"כ בריש פרק קמא. דלהרמב\"ם. הך קרא דוכל אשר יגע בו הטמא יטמא. טומאת ערב היא. ולא מיירי בטומאת חבורין: \n",
+                    "<b>[*בפותח טפח</b>. עיין מה שכתבתי בשם הרמב\"ם במשנה ו פרק יב [ד\"ה מביאה] בסייעתא דשמיא]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טמא</b>. ודלא כרבי דוסא דלעיל [ריש] פרק ג. דתנן מאהיל על כחצי זית וכחצי זית מאהיל עליו. רבי דוסא בן הרכינס מטהר. וחכמים מטמאין. הר\"ש: \n",
+                    "<b>נמצא מביא את הטומאה לעצמו כו'</b>. ולא לנוגע בו. כדתנן במשנה ב פרק ז בבבת כחצי זית מתוכו וכחצי זית מאחוריו וכו': \n",
+                    "<b>והסל</b>. כתב הר\"ב ובמס' כלים כו. פי\"ז משנה טז: \n",
+                    "<b>אם יש בסל פותח טפח טמאים</b>. דאדם שהוא מקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה. מהר\"ם. ועיין [מ\"ש] ריש פי\"ב [ד\"ה טמא]: \n",
+                    "<b>בין לעיר בין לדרך</b>. פירש הר\"ב בין לעיר הסמוכה לבית הקברות כו'. דאל\"ה מספיקא לא מחזקינן טומאה. גמ' פ\"ב דכתובות דף כ [ע\"ב]: \n",
+                    "<b>חדשות</b>. שאין זמן רחוק שלא היה כאן תל דאיכא למימר כיון דחדשה היא. אם איתא שנקבר שם מת מידכר דכיר ליה. רש\"י שם. ואע\"ג דמזכיר שאינו פשוט קודם. אשכחן טובא דכותיה בכמה מקומות במשנה. ולא קפדינן. אלא היכא דקאי אפלוגתא. כלומר על דברי מי שקדם לו [*שהל\"ל אחת זו שאתה מודה לי בו]. או דקאי אקרא. [*שיש לומר. א' זה שכתוב בפירוש בקרא] תוס' שם: \n",
+                    "<b>טמאות</b>. פי' הר\"ב מפני שהנשים קוברות שם נפליהם וכו'. וגם הרמב\"ם לא כתב אלא זה הטעם בלבד. וכן בתוספתא שהביא הר\"ש. אבל לא שזה הטעם קאי גם על קרובות לדרך. דהתם לא שייך למימר דעד חמשים אמה אזלא. דהיכא קיימא דמיניה אזלא. אלא בדרך טעמא אחרינא. וטעמא פשיטא הוא. כדאמר בגמ' דכתובות [שם] בשלמא דרך בית הקברות דזימנין דמתרמי בין השמשות [של ע\"ש] ומקרו וקברו בתל. והואיל וטעמא פשיטא הוא לא הוצרכו לפרשו: \n",
+                    "<b>שאין קרובה הימנה</b>. אבל אם יש קרובה הימנה. אפי' היא בתוך נ' אמה הוי כרחוקה וחדשה דטהורה דאם איתא דהלכה אשה יחידה לקבור. לא שבקה קרובה הימנה ואזלא להך. רש\"י שם: \n",
+                    "<b>שאין אדם זוכרה</b>. שאין אדם אומר זכור אני שלא היה כאן תל ובימי נעשה תל זה לכאן. רש\"י שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המוצא מת בתחלה וכו'</b>. משנה זו שנויה פ' בתרא דנזיר [משנה ג] וחד מינייהו אגב גררא. הר\"ש. וכבר הוספתי שם מה שראוי להוסיף בס\"ד. לבד ראה זה מצאתי עכשיו שבנוסחת מהר\"ם. נמחק בתחלה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בודק אמה על אמה ומניח אמה</b>. לשון הרמב\"ם פחות מה שיהיה בין קבר לקבר אמה אחת. ולזה כאשר ימצא זה המת השלישי קבור כמו שספרנו. ועזב לפניו אמה לפי שהוא פחות מה שימצא בין שני קברות [דאע\"ג דאין הלכה כר\"ש בסוף פ\"ו דבבא בתרא [דף קב] דס\"ל אמה בין כוך לכוך. היינו לענין דינא דמוכר ומקבל. אבל מ\"מ יש בנמצא כך] ויחפור באמה השניה לפי שפעמים יש שם קבר אחר ולא יצטרך לחפור על אורך הקבר כשיעור אורך אמה [אלא רוחב אמה] ג\"כ. והוא אמרו אמה על אמה לפי שאם יהיה שם מת יראה ואז [יצטרך] שיגלה מגופו. וכן [עד] עשרים אמה יעזוב רחב אמה ויחפור אמה על אמה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>אוכל בדמעו</b>. פי' הר\"ב אם כהן הוא אוכל בתרומתו לשון מלאתך ודמעך לא תאחר וכו'. וכך כתב הר\"ש וכן הרמב\"ם. וכ\"פ הר\"ב והר\"ש והרמב\"ם משנה ג פ\"ב דטהרות. אבל הראב\"ד בפ\"ט מהלכות טמא מת [הלכה ט'] פי' בדמעו ל' מדומע תרומה שנתערבה בחולין ולא בתרומה ודאי. ומ\"ש הר\"ב ואע\"ג דכהנים אינן רשאין לבדוק וכו' מכל מקום אי אתרמי כו'. וכ\"כ הר\"ש. אבל מהר\"ם כתב. דנראה לי דמיירי בעבד כהן. ואשת כהן. ובת כהן דאוכלים בתרומה. ולא הוזהרו על הטומאה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>והמפקח</b>. פירשתיו במשנה ו פרק ח דפסחים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מלקט עצם עצם והכל טהור</b>. פי' הר\"ב ואין להם תפוסה כו'. וכל שכן שאין להם שכונת קברות וטעמא פירש הר\"ש הואיל ולא נתקנה לקבר כדקאמר גבי בור ועי' במשנה ה פרק בתרא דעדיות: \n",
+                    "<b>המפנה קברו מתוך שדהו כו'</b>. בתוספ' המפנה קברו לרשות הרבים והלך לשם אחר [גי' הר\"ש אדם] מפנה עצם עצם. והכל טהור: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הרי זה עושה בית הפרס</b>. ועפרה מטמא במגע ובמשא ואינה מטמא באהל. כדתנן בפרק דלקמן מ\"ב וטומאת בית הפרס מדברי סופרים. הרמב\"ם סוף פ\"ב מהלכות טמא מת: \n",
+                    "<b>בית הפרס</b>. מה שכתב הר\"ב. מפי אחרים שמעתי על שם שפרסות כו'. אני מצאתי שפירשו כך התוס'. בסוף פרק ז דנדה [דף נז ד\"ה בית הפרס]: \n",
+                    "<b>מלא מענה</b>. פי' הר\"ב ממקום הקבר שהתחיל לחרוש בו וכו'. וכ\"כ הר\"ש. וכן כתב הר\"ב בספ\"ז דנדה. ודלא כשטת רש\"י שהחזיק בה הר\"ב בפ\"ק דתמורה מ\"ה: \n",
+                    "<b>מענה</b>. הוא הקו אשר יקוה אותו המחרישה על אורך השדה. אמר הנביא [ע\"ה] על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתם. הרמב\"ם. [*ואע\"פ שזה הפסוק בתהלים קכט. ולא נמנה ספר תהלים אלא עם הכתובים ברוח הקודש. אעפ\"כ לא נמנע הרמב\"ם לקראו נביא. כי גם רוח הקדש מכלל מדרגות הנבואה הוא. ואע\"פ שהמדברים ברוח הקודש אינם נביאים. אפילו הכי בקצת העתים יהיו נקראים נביאים. כמ\"ש הרמב\"ם בספר המורה בפמ\"ה מהחלק הב']: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר בית חמש</b>. וזה מאה וי\"א אמה וג' רביע אמה ברבוע בקירוב. הרמב\"ם. וכשתדקדק בחשבון שמסרתי לך בפ\"ב דערובין [משנה ה] משם תראה. וכן תעשה כל האמות לרביעיות ויהיו בין הכל תמ\"ז עם השלשה רביעיות הקדומים. וכשתכה אותם ותצרפם כאשר הראת לדעת משם. תמצאם קצ\"ט אלף תת\"ט רביעיות. הוא השטח כולו המרובע אשר גדרו וצלעו מאה י\"א אמה ג' רביעיות. וכשתוציא כל ט\"ז ממנו כי כל ט\"ז מאלו החלקים הן האמה בתשבורת זה השטח שחלקיו רביעיות. שכן ד' רביעיות הכאתם עולה ט\"ז כמבואר. ותמצא בזה השטח שנים עשר אלף תפ\"ח פעם ט\"ז ועוד אחד חלק מחלקי ט\"ז. וידעת ששטח חמשים על חמשים שהוא שטח הסאה שעולה ב' אלפים ת\"ק. שכן רבוע חמשים פעם חמשים. ויהיה א\"כ שטח חמש סאין. ה' פעם ב' אלף ת\"ק. שהוא י\"ב אלף ת\"ק הרי שלא יחסר לך כי אם י\"ב אמה פחות חלק אחד מחלקי ט\"ז בכל השטח הזה. והוא שאמר הרמב\"ם בקירוב: \n",
+                    "<b>על בורך המחרישה</b>. וכן גירסת הר\"ב והרמב\"ם. אבל מהר\"ם גורס עד בורך כו'. וכתב נ\"ל עד עומק בורך המחרישה שהיא נכנסת בקרקע ג' טפחים טמא העפר. וכדתנן לקמן פ' בתרא [מ\"ה] במטהר בית הפרס נוטל ממנו ג' טפחים. ולהכי קאמר הכא דעד עומק בורך המחרישה טמא. והיינו לענין העומק. ולאורך עד מקום שיצמחו ג' כרשינים. פירוש נותן רובע הקב כרשינין בקרקע ומגלגל המחרישה עליהם וכל שהיא הולכת. היא מוליכה הכרשינים עמה ויש מקום שמועטין. ע\"כ: \n",
+                    "<b>שלשה כרשינין</b>. דשיעור השעורה [*שמוליך המחרישה] ג' כרשינין. כדאמרינן בבכורות. הר\"ש. [*ולא מצאתי שם]: \n",
+                    "<b>זה בצד זה</b>. לא שמתחלה הם נופלים זה על זה. שהרי אין בנקב אלא כשיעור גרעין אחד. אבל בא לומר דשלשה יפלו זה בצד זה. ולא יותר. ולשון הרמב\"ם. ובלא ספק כי כאשר ישאר השארות [מועט] מאלו הגרעינים. הנה הם לא יפלו בצד אחד [אלא אחר נענוע] הרבה. אבל יהו הגרעינים בסוף המחרישה רחוקים קצתן מקצתן. ואמר כי כאשר יצמחו ג' גרעינין זה בצד זה שם יכלה בית הפרס. ע\"כ. ופירוש מהר\"ם כתבתי לעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*עד שם כו'</b>. כתב הר\"ב אפי' תוך שש אמות או חמש. ופי' הר\"ש אפי' תוך י' אמות או חמש. ונ\"ל שם ט\"ס [וצ\"ל ו'] ואכתי לא ידענא למה להו לכתוב ו' כיון דאפי' ה' סגי]: \n",
+                    "<b> רבי יהושע אומר פעמים עושה כו' כיצד חרש חצי מענה כו'</b>. כלומר. ואע\"פ שלא חרש בפעם אחד. כשהשלים חרישתו הרי נעשה בית הפרס. וכשחזר אחר כך והשלים עד מאה. נמצאת אומר שבית הפרס שהיה כבר עושה עוד בית הפרס והיא תשלום המאה. ולפי שאינו מיושב כ\"כ לכך אתא רב דימי בפ\"ק דתמורה [דף יג] לאסבר' לה בשלש שדות. דהשתא שייך שפיר. בית הפרס עושה בית הפרס. כיון דלשדה אחר הוא שעושה בית הפרס. וכמו שכתבתי בשם הר\"ש שם משנה ה [ד\"ה אין בין]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*מלטימיא</b>. פי' הר\"ב תפירה מלאה מתים כו' טמיא בלשון ארמי עצמות כו'. וז\"ל הרמב\"ם מלטמיא מורכב. מלא עצמות. ולפי' אני אומר של' הר\"ב ג\"כ מורכב מפי' הרמב\"ם ומפי' הר\"ש. שתחלת דבריו שכתב חפירה מלאה מתים. הוא מפי' הר\"ש. וכתב מתים טמונין הרבה יחד כמו שקצת [אומות] עושים חפירה וממלאים אותה מתים זה על גב זה. ע\"כ. ולדבריו טמיא לשון טמונה. ואע\"פ שהנו\"ן חסרה אין זה חסרון בשמו' ובפרט במורכבים. וגם יכולני לומר דטמיא לדבריו ענין טומאה. שהמתים טמאים. ולא הוצרך הר\"ש להעלותו על לשונו. כי באמרו מתים נודע שהם טמאים. ואיך שיהיה עכ\"פ לא נתכוין הר\"ש על עצמות ושיהי' טמיא בלשון עצם. וא\"כ ז\"ש הר\"ב כך. הוא מפי' הרמב\"ם. ואם לפירושו של הרמב\"ם לבד היתה כוונתו. ה\"ל לכתוב בתחלה ג\"כ עצמות במקום מתים. אלא שהרכיב שני הפירושים מבלי שום לב שאין פירושם שוה בפי' המלה. ומ\"ש [הר\"ב] דטמיא בלשון ארמי עצמות. כך כתב הרמב\"ם ומאמר החכמים. אנדרינוס שחיק טמיא ענינו שחוק עצמות ע\"כ]: \n",
+                    "<b>[*מצבירות עצמות</b>. פי' הר\"ב ממקום שהעצמות צבורות שם כלומר ואינם בחפירה אלא צבורים ע\"ג הקרקע וז\"ש הר\"ב אח\"כ ועל צבירת עצמות גלויים. וז\"ל הרמב\"ם בפ\"י מהט\"מ [הלכה ד'] או שהיו עצמות אדם צבורות ע\"ג קרקע ע\"כ ומה שהעתיק ומצבורת. וכן לקמן ומשדה. כן העתיק ג\"כ הר\"ש ז\"ל]: \n",
+                    "<b>וכן עובד כוכבים שחרש</b>. קבר בשדהו. הרמב\"ם פ\"י מה' טמא מת [הלכה ו']: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>שדה שאבד קבר בתוכה</b>. טמא במגע ובמשא ובאהל. כדתנן בפ' דלקמן משנה ג: \n",
+                    "<b>עלייה טהורה</b>. פי' הר\"ב ממ\"נ אם הקבר בתוך הבית כו'. ואל יקשה עליך מה שאמרנו בפ\"ז טומאה בתוך הכותל כל העליות שע\"ג אפי' הן עשר טמאות דהתם בכותל והכא תחת הכותל לפי שהבית הוא אהל על הקבר. והעליי' אהל אחר למעלה מזה האהל. הרמב\"ם בנא\"י. ומ\"ש הר\"ב ואם הקבר תחת אסקופת פתח הבית כו'. הנה המשקוף אשר לבית יאהיל עליו ויהיה [משקוף העליי'] אהל על אהל. הרמב\"ם. וכ' מהר\"ם נ\"ל דמכוון דקאמר לא אתא לאפוקי אלא אם פתח עלייה עודף על פתח הבית מכאן או מכאן אבל אם פתח הבית רחב הרבה יותר משל עלייה לכל צד ה\"נ עלייה טהורה לכל צד. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ועפר ח\"ל</b>. עיין בפי' הר\"ב במשנה ג פ\"ב: \n",
+                    "<b>כחותם המרצופין</b>. פי' הר\"ב שהוא שיעור הגוש לטמא. כדתניא בבכורות פרק הלוקח בהמה (בכורות דף כב) הר\"ש: \n",
+                    "<b>ולא חשו להם חכמים</b>. ובנוסחת ארץ ישראל מצאתי שנמחק חכמים. וגם הרמב\"ם בפרק י\"א מהט\"מ. לא העתיק. אלא ולא חשו להם משום טומאה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מזין על האדם כו'</b>. פי' הר\"ב כדי שיהיו טהורים מטומאה דאורייתא. וז\"ל הר\"ש שאם היו הבוצרים טמאים טומאה דאורייתא מיטהרין ממנה כו' ומשמע דהיינו אם היו טמאים דאורייתא. אבל הטהורים א\"צ להזיה כלל. ופשטא דמתני' לא משמע הכי. אלא פסיק ותני מזים כו' ושונים כו'. והראב\"ד בפי\"א מהל' טומאת אוכלין [הלכה ה'] כתב דיין היוצא מאלו הענבים שבבית הפרס. אינן טהורין לאוכלי טהרות. אבל הם ספק. ומפני מה מזין על הבוצרין. כדי שלא לטמא חולין שבא\"י בידים. לפיכך מטהרין אותן מטומאה ודאית. ע\"כ. והשתא ניחא קצת דלהכי פסיק ותני מזין כו'. לומר שצריכין טהרה מטומאה ודאית כי היכי דלא לטמויי בידים. אע\"פ שהן כבר טמאין מספק. אבל להרמב\"ם [שם] לעולם מזין כו'. אפי' על הטהורים ודאי. וכתב הטעם. כדי להכיר שאין מקילין בטומאת בית הפרס. אלא מפני שהוא ספק: \n",
+                    "<b>ואם נגעו אלו באלו כו'</b>. והר\"ב העתיק. אלו ואלו. ופי' הבוצרים נגעו באחרים כו'. וגם גי' הר\"ש. אלו ואלו. אבל כתב דאין לפרש שנגעו אלו ואלו בוצרים במקבלים. חדא דמלתא דפשיטא הוא. ועוד דא\"כ ה\"ל למתני אלו באלו. ומפרש ואם נגעו אלו ואלו כל הבוצרים נגעו בענבים. טמאים כל הענבים. כדתניא בתוספתא בצר בית הפרס זה. לא יבצור בית הפרס אחר ואם בצר טמא. אלו דברי ב\"ה. כלומר דחשבינן ליה [*זהו פי' המשנה] כטהור לגבי ענבים שבצר הוא. ולא לענבים שבצר חבירו [דה\"נ] נחשב [זהו [פי'] התוספתא] כטהור לענביס של בית הפרס זה. ולא לענבים של בית הפרס אחר. וכדפרישית בענבים שלא הוכשרו הכשר גמור. ונוגע בענבים שבצר חברו. דומה לנוגע בענבים של בית הפרס אחר. אע\"פ שהמקבלים מערבים הכל. דה\"נ מערבים של בית הפרס זה. בשל בית הפרס אחר. כיון דטהורים עכ\"ל. וזה שהקשה דמלתא דפשיטא הוא. לא קשיא דטובא קמ\"ל. דאע\"פ שנחשבם כאילו אינם מוכשרים ורשאין לבוצרן היינו כל עוד שהן בבית הפרס. אבל מכשיצאו חוץ לבית הפרס. יש להן דין הבוצר לגת שנחשבם מוכשרים. וז\"ל הרמב\"ם. ואמרו אלו הענבים בלתי מוכשרים כל זמן שיהיו בבית הפרס. וכאשר יצאו חוץ לבית הפרס הוסר ההכרח. ונשאר בהכשר. כמו שגזרו על בוצר לגת. ולזה כאשר יגעו הטהורים. אשר ישאו הענבים לגת [באשר] יבצרו אשר הם נטמאו טומאת בית הפרס. נטמאו ויטמאו הענבים שהם מוכשרים כמו שבארנו. ע\"כ. אך הוא העתיק בחבורו [שם] ואם נגעו אלו באלו: \n",
+                    "<b>ונותן לתוך הכפישה</b>. דבשעת בצירה הכפישה תחת האשכול ככלי ונופל בה. הר\"ש: \n",
+                    "<b>הכפישה</b>. פי' הר\"ב דלאו בת קבולי טומאה הוא. ועיין במשנה ו פ\"ה [בפי' הר\"ב]: \n",
+                    "<b>ימכר לשוק</b>. פי' הר\"ב דקנסינן ליה כו'. וכ\"כ הר\"ש. וכלומר שלא יוכל לבצרן בטהרה. אבל כשמוכרן לשוק ודאי דטהורין הן. שלא גזרו אלא על הבוצר לגת. וכדפי' הר\"ב במשנה ד פרק בתרא דטהרות. וכן פי' הרמב\"ם בכאן. כאשר יבצור לגת. הנה הוא מוכשר [ליטמא] אבל יבצור למכור לשוק לאכילה אשר אינו מוכשר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלשה בית הפרסות הן</b>. כתב הר\"ב שדה שנחרש כו'. ושדה בוכים. ולא היה ראוי למנות עמהם שדה בוכים. דטהור גמור היא. אלא משום דשייך בהו דין זריעה ונטיעה. קא חשיב ליה. הר\"ש: \n",
+                    "<b>החורש את הקבר</b>. הוא בית הפרס ששנינו בפירקין דלעיל שעורו מלא המענה. הר\"ש: \n",
+                    "<b>נטעת כל נטע</b>. שהנוטע אין דעתו לעקור. ואם תהיה הטומאה טמונה תחתיו. אין בכך כלום. הראב\"ד פ\"י מהט\"מ [הלכה ח']. והרמב\"ם [שם] כתב לפי שהשרשין יורדין למטה משלשה. ולמטה משלשה בבית הפרס טהור [כדתנן לקמן משנה ה] שהרי הקבר נפרס על פני כל השדה. ע\"כ. ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>[*התבואה</b>. היא חמשת המינים. הרמב\"ם]. \n",
+                    "<b>[*והקטניות</b>. הן הפולים והאפונים. [והעדשים]. הרמב\"ם]: \n",
+                    "<b>[*בשלש כברות</b>. כתב הר\"ב אבל טהורים הן. כלומר התבואה והקטניות. וכן כתב הר\"ש בהדיא. והתבואה והקטניות טהורים]: \n",
+                    "<b>[*ושורף את הקש</b>. פירש הר\"ב שמא יש בהן עצם כשעורה. וכ\"כ הר\"ש. והיה נ\"ל לפי שמפני שהקש והעצה רב ומסתבכין ביחד. אי אפשר לבדקן. אבל הרמב\"ם בפ\"י מהלכות טמא מת [שם]. מסיים שאם תתיר לו בהנייה. מוציאו למכרו. ונמצא מרגיל את הטומאה עכ\"ל]: \n",
+                    "<b>[*הקש</b>. פירש הר\"ב תבן וכו'. וכ\"כ הרמב\"ם. וקשיא לי דבכמה דוכתי תנן תבן וקש בשביעית סוף פ\"ח. ופ\"ט משנה ז. ובשבת פ\"כ מ\"ג וה'. ובב\"מ ריש פ\"ט. ועיין מ\"ש שם בב\"מ. והר\"ש כתב קש. הם השבולים ידות של תבואה עצה ידות של קטניות. ע\"כ]: \n",
+                    "<b>ומטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל</b>. ובנוסחת מהר\"ם ומטמאה במגע ובמשא. ואינה מטמאה באהל [*והיא גירסת הר\"ב. אבל הרמב\"ם בפירושו העתיק כגירסת הספר וכן בחבורו פ\"י מהט\"מ [הלכה ב'] כתב ועפרו מטמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שדה שאבד כו'</b>. כתב הר\"ש מסתברא דשדה שאבד ברשות היחיד דאורייתא בבקעה בימות הגשמים [כדתנן במ\"ז פ\"ו דטהרות] והא דאמרינן בכל דוכתא. דבית הפרס דרבנן היינו בנחרש. ואבד נמי ברה\"ר דרבנן. והחמירו בו יותר מבקעה בימות החמה [דתנן התם]. דהתם הטומאה ידועה במקומה. וליכא ספיקא אלא לזה שנכנס. אבל אבד הספיקא לכל אדם. ע\"כ: \n",
+                    "<b>נזרעת כל זרע</b>. כתב הר\"ב ה\"ג ברוב הספרים אבל בתוספתא קתני אינה נזרעת כל זרע וכן היא בעיני. דהיכי שרי לחרוש ולזרוע. הא קא מיטמא בהיסט. דבית הפרס מטמא במשא. הר\"ש. ומהר\"ם כתב נ\"ל דלא קשה. דהא אמרינן לעיל [מ\"ג] שדה שאבד בה קבר אינה עושה בית הפרס. הלכך ליכא למיחש ובזרעים לא חייש כמו באילנות. שהעולם תאבים לאכול הפירות. ור' יהודה דאסר בתוספתא בזרעים. דאפילו בזרעים גזר. א\"נ גזר זרעים אטו אילנות. ע\"כ. וגם הרמב\"ם [פ\"ח מהט\"מ הלכה ג'] גורס כגירסת הספר. ומפרש לפי שאין שרשי זרעים מגיעין עד לקבר. אבל אין נוטעין בתוכה. לפי שהשרשים מגיעין עד למת: \n",
+                    "<b>ומטמא</b>. מהר\"ם גורס ומטמאה [*וכן הוא גירסת הר\"ב. והרמב\"ם העתיק בפירושו כגירסת הספר. וכן בחבורו [ריש] פ\"ח מהט\"מ כתב עפרה מטמא כו']: \n",
+                    "<b>ומטמא במגע ובמשא</b>. כבית הפרס שמא נדוש הקבר בה ויהיו עצמות כשעורה בתוך עפרה. הרמב\"ם רפ\"ח מהט\"מ. וניחא השתא דמיקרי בית הפרס. לפי ששייך בו ג\"כ פרושת העצמות. וא\"נ פריסתם ושבירתם. והתוספות נדחקו בכך בסוף פ\"ז דנדה [דף מ ד\"ה בית הפרס]: \n",
+                    "<b>ובאהל</b>. לפי שאולי [על] זה הקבר האהיל. כאשר לא נודע מקומו איה. אבל ידענו באמת שבזה השדה קבר וכבר היתה בו טומאה קבועה. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא נטעת ולא נזרעת</b>. פי' הר\"ב במ\"ק בגמרא [ד' ה] מפרש דמשום יאוש בעלים נגעו בה דכיון שכן הוא כו'. פי' כיון שכך הוא דרך זה השדה שבוכים בו. סוף שמתיאשים כו'. אבל לא שודאי מתיאשים. והיינו דכתב ודוקא שנתיאשו כו'. ודברי הר\"ב הן דברי הר\"ש. ועיין מ\"ש במ\"ז פ\"ו דב\"ב [ד\"ה ושלו] וכתב הכ\"מ בפ\"ח מהט\"מ [הלכה ד'] דקשה שלפי זה אינו ענין לטומאה ולא היה לתנא לשנותו לענין טומאה. ע\"כ. ובמאי דכתבתי במשנה ב בשם הר\"ש לא קשיא דמשום דשייך בהו דין זריעה ונטיעה. קא חשיב לי'. והרמב\"ם כתב [שם] שדה בוכים מקום קרוב לבית הקברות שהנשים יושבות שם ובוכות כו'. אין נוטעים אותו. ואין זורעין אותו. שלא להרגיל רגל אדם לשם. שמא יש שם טומאה מפני שהוא קרוב לבית הקברות. כבר נתיאשו בעלים ממנו. לפיכך אפשר שיבא אדם ויקבור בו מפני זה חששו לו ועפרה טהור. ועושין ממנה כו' שהרי לא הוחזקה שם טומאה. ע\"כ. ורש\"י פירש שדה בוכים. כשמביאין מתים ממקום למקום לקבור כשבאין בשדה סמוך לעיר וכו' משום יאוש בעלים. לפי שהביאום ממקום רחוק. נדלדל אבר ונפל שם. ונתיאשו אלו על אלו והניחוהו שם: \n",
+                    "<b>ואין בודקים לתרומה</b>. פי' הר\"ב דאין באכילתה כי אם עשה כו'. שכל אכילת קדשים מצות עשה הוא. הרמב\"ם [בפירושו] והקשו התוספות דסוף פ\"ח דפסחים מדתנן בפ\"ג דעירובין [דף ל] מערבין לכהן בבית הפרס ותירצו דלצורך ערוב שרי וכו': \n",
+                    "<b>ולנזיר ב\"ש אומרים בודקין וב\"ה אומרים אין בודקין</b>. תמיהני. דסתמא תנן במשנה ג פ\"ז דנזיר. דעל בית הפרס אין הנזיר מגלח ואע\"ג דודאי כיון דהכא ב\"ש במקום ב\"ה דאינה משנה הואיל ולא נשנית בעדיות. וכדכתב הר\"ב ברפ\"ג דיבמות. מ\"מ בדיקה מיהא בעי הכא. אפי' למאן דמיקל וכי מפכת להו ב\"ה לב\"ש. כדכתב הר\"ב התם ביבמות. אכתי בדיקה בעי. וכי בדק ואשכח עצם כשעורה נמצא שמגלח. ובנזיר סתמא תנן דאינו מגלח. וכן פסקה הרמב\"ם בפ\"ז מהלכות נזירות. ולא העתיק להך דהכא כלל. לכך נ\"ל דהא דאמרן ב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה. היינו לעקרה לגמרי ושאינה נשנית כלל. וכמו שהארכתי בזה בס\"ד ברפ\"ח דחולין [ד\"ה וב\"ה]: \n",
+                    "<b>ובית הלל אומרים אין בודקין</b>. פי' הר\"ב דבין נמצא ובין לא נמצא מגלח ומביא קרבן. ודינו כספק נזיר טמא ספק נזיר טהור. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם נטל מחציו אחד ג' טפחים ונתן וכו'</b>. מדברי הר\"ש בעוזק דלקמן. משמע דאותן ג' טפחים שנטל. הוא שנותן ע\"ג חציו האחר. וכן נראה. מדלא תנן ממקום אחר. כדאמר ר\"ש. ועוד דמלתא דפשיטא היא. וצריך לומר דסברת ר\"ש. דמכיון שנטל טפח ומחצה ונתן עפר ממקום אחר טפח ומחצה. דאין לחוש עוד לשיגע בעצם כשעורה שא\"א להסיטם. כיון שיש עליהם עפר טפח ומחצה. ומיירי דבדק קודם שנתן. וכמו שאכתוב לקמן. וע\"ש. והרמב\"ם בסוף פרק י' מהט\"מ. העתיק דברי הת\"ק כלשונו. אבל מהר\"ם כתב. וז\"ל אם נטל מחציו אחד ג' טפחים. אם נטל מחצי השדה העפר בעומק ג' טפחים. וחצי השדה האחר הביא עפר טהור ממקום אחר. ונתן עליו בעובי שלשה טפחים. הכל טהור. ולא חיישינן שמא (יטול) [יפול] העפר מן הגבוה לנמוך. ויחזור לטומאתו דלהא לא חיישינן. דכיון דטהר שעה אחת תו לא מטמאינן ליה. ור\"ש סבר דהני ג' טפחים דאמרן. אפי' חציין בנטילה. וחציין בנתינה מצטרפים. ובהא סגי. עכ\"ל: \n",
+                    "<b>אף העוזק</b>. פי' הר\"ב החופר ומשליך וכו'. ומסיים הר\"ש דדמי לחופר בתוכו ונותן על גביו דרישא. שנוטל מחציו ונותן על חציו אחר שכן דרך עוזק. אלא שעושה כן בכל השדה מקומות מקומות. ע\"כ. ולשון הרמב\"ם בספ\"י מהט\"מ. אם עזקו ובדק בשעת עזוק מלמטה למעלה לא עשה ולא כלום. ע\"כ. פסק דלא כר\"ש. וכ\"כ הר\"ב. וצריך טעם לחלק בין עושה כן מקומות מקומות. לעושה כן ממחציתו למחציתו. ושמא כיון שעושה כן מקומות מקומות. חיישינן דלמא לא בדק יפה. אבל מהר\"ם כתב וז\"ל. ר\"ש אומר אף העוזק. נ\"ל לא מיבעיא רוצף שהאבנים רצופים וסמוכים זה לזה. אלא העוזק באבנים. אע\"פ שאין רצופים ממש שהאבנים לא הושוו. ואינן מגוררות נמי טהור. דדמי לחופר מצד זה ונותן על צד אחר עפר טהור. ואע\"ג דהכא נותן עליו על צד הב' מה שנטל מכאן והא לא מטהרינן ברישא אלא א\"כ נתן עליו עפר טהור ממקום אחר. נראה לי דשאני הכא. דאבנים הוא נותן שהם טהורים. ומצינן למימר דלא אתא לאפלוגי ומודה ת\"ק לר\"ש. א\"נ ת\"ק גזר אבנים אטו עפר. שמא יקח מצד זה ויתן לצד אחר עכ\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>על האדם ועל הבהמה שכחן יפה טהור</b>. תימה אמאי טהור הלא יטמא התחתון לעליון. ועוד דטומאה בחיבורין הוא וטמא טומאת ז' [כדלעיל רפט\"ז] וי\"ל כגון שתחתון עובד כוכבים שאינו מקבל טומאה. וטהור העליון מטומאה דאורייתא. א\"נ אפילו התחתון ישראל וכגון שלבושים הרבה בגדים דטומאה בחבורים לא מטמא. אלא אדם אחד או בגד אחד. אבל שני אין טמא אלא טומאת ערב. ואין מטמא אדם וכלים. ואפי' יטמא טומאה מדרבנן. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כמו שפי' ר\"י בפ\"ק דשבת [והעתקתיו לעיל רפט\"ז] מ\"מ שלישי לא הוי אלא ראשון. ולא יטמא אדם. תוס' פ\"ט דב\"מ דף קה ועיין רפ\"ג דזבים: \n",
+                    "<b>על</b>. האדם ועל הבהמה שכחן רע. אע\"פ שנשמר ולא נדנד. הרמב\"ם פ\"י מהט\"מ [הלכה יא]: \n",
+                    "<b>בים ובשונית טהור</b>. פי' הר\"ב מטומאת גושה כו' שגזרו לשרוף כו'. וכן הצריכוהו הזייה ג' וז'. ולא כן לנטמא באוירה אלא טבילה והערב שמש. הרמב\"ם. וכמו שכתבתי במתני' ג פ\"ז דנזיר בדבור ומזה כו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הקונה שדה בסוריא</b>. כתב הר\"ב ועפרה טמא כחו\"ל. אבל אוירה לא גזרו עליה. גמ' פ\"ק דגיטין דף ח: \n",
+                    "<b>מדורות העובדי כוכבים טמאים</b>. פי' הר\"ב שקוברין שם נפליהן. ועובדי כוכבים מטמאין במיתתן אף באהל לרבנן. ולרשב\"י נמי דאמר קברי עובדי כוכבים אינם מטמאין [וכך פי' הרמב\"ם בפירושו משנה ד פ\"ז דנדה ובחיבורו בפ\"א מהט\"מ וכמו שכתבתי בשמו במשנה ג פרק בתרא דנזיר] במגע ובמשא מודה הוא דלא אמעוט אלא מטומאת אהל דלא מקרו אדם [*כמ\"ש ברפי\"ב דנגעים] רש\"י פ\"ק דפסחים דף ט והקשו התוס' בפ\"ז דנדה [דף נז בד\"ה יבנה ציון] דהא כתיב במלחמת גוג (יחזקאל ל״ט:ט״ו) וראה עצם אדם ותירצו די\"ל דנקט אדם לאפוקי דס\"ד דקברו שם עצמות בהמה ע\"כ. והשתא לרשב\"י טומאתו כטומאת בית הפרס שנחרש בו קבר וכלומר דחיישינן שמא יגע או יסיט בנפל הקבור וזה דוחק. והרמב\"ם בפי\"א מהט\"מ [הלכה ז'] כתב בדין מדורות העובדי כוכבים דמטמאים כארץ העמים. נראה מדבריו שהן בכלל גזירות טומאת ארץ העמים. ואע\"פ שהוא בא\"י. ובין כך ובין כך. איכא למימר דמשנתינו נמי סברה דקברי עובדי כוכבים אינם מטמאים באהל. דלא כהתוס' בפ\"ט דב\"מ דף קיד: \n",
+                    "<b>ואם היה עבד או אשה</b>. לשון הר\"ב עבד של ישראל או אשה ישראלית. וכן לשון הר\"ש. ולשון הרמב\"ם בחיבורו [שם] עבד מישראל. ונראה בעיני שאין רצונם לומר עבד עברי. דצריכא למימרא. אלא ר\"ל עבד מישראל שנמכר לגר תושב. או לעקר משפחת גר. וקמ\"ל דנאמן לשמור המדור ואע\"פ שהוא עצמו לעבד נמכר. והוכרחו לפרש כן. ולא פירשו עבד כנעני. מדתניא בתוספתא. והביא' הר\"ש. הכל עושין מדור העובד כוכבים אפי' עבד ואפילו אשה כו'. הכל נאמנין עליו לשמרו ואפילו עבד ואפי' שפחה כו' ומדקתני רישא דעבד עושה מדור. היאך יהיה נאמן לשומרו. אלא סיפא בעבד ישראל וכדפרישית. ונראה הא דגרסי' בסיפא ואפי' שפחה. משבשתא. דשפחה ישראלית נמכרת לעובד כוכבים זו לא שמענו. ועוד דאין נמכרת מאביה. אלא למי שיש לה עליו או על בנו קדושין. כמו שפסק הרמב\"ם בפ\"ד מה' עבדים [הלכה י\"א] ובתוספת' שבידינו גרסי' בסיפא ואפילו אשה. וברישא גרסי' בתוספתא ואפילו שפחה. והקשה הכ\"מ [בפי\"א מהט\"מ הלכה ח'] דמאי איריא שפחה דנקט. ולדידי ל\"ק. דכמו שעבד רבותא. ה\"נ שפחה. ואע\"ג דמעבד נשמע לשפחה. אפ\"ה תני שפחה. כדאשכחן נמי בסוף יבמות. והרמב\"ם העתיק ברישא וסיפא אשה. והקשה גם כן הכ\"מ דמאי קמ\"ל. דכיון דגזרו על איש אע\"פ שאין עמו אשה ממילא משמע דגזרו על אשה אע\"פ שאין עמה איש. ולא קשיא נמי מהאי טעמא דפרישית דרגיל למנקט כולהו גווני. ואע\"ג דלא קמ\"ל מידי. ועוד יש לומר דקא משמע לן דלא תימא דוקא איש דדרכו לכבוש ולהביא אשה למדור שלו לזנות עמה. מה שאין כן אשה אין דרכה בכך להביא איש אליה. קמ\"ל. שאף נשי העובדי כוכבים פרוצות: \n",
+                    "<b>משמרין</b>. ואע\"פ שיוצאין ונכנסין. לא חיישי. הר\"ש. מידי דהוה שמירת היין דפ\"ד ופ\"ה דעבודת כוכבים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שהחזיר והחולדה</b>. כך הוא בכל הספרים. גם בפ\"ק דפסחים דף ט מייתי לה. וגרס כך. והר\"ב העתיק שהחזיר והברדלס. והתוס' דפסחים העתיקו חולדה וברדלס וחזיר. ובברייתא בגמרא פ\"ב דנדה דט\"ז. ופ\"ג דעבודת כוכבים דף מב. מעשה בשפחתו של מסיק כו'. וטהרוהו מפני שחולדה וברדלס מצוים שם. והוא בתוספתא הביאה הר\"ש לעיל ספט\"ז ובנוסחת מהר\"ם שבמשנתינו שהחזיר וחולדה והברדלס יכולים כו': \n",
+                    "<b>יכולים להלוך בו</b>. וכן מייתי לה בפסחים. ובנוסחת ארץ ישראל מוגה להוליכו. והרמב\"ם בפרק י\"א מהלכות טמא מת העתיק. יכולים להוליך משם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבן שמעון בן גמליאל אומר עיר עובדי כוכבים שחרבה כו'</b>. כתב הר\"ב ואין הלכה כרשב\"ג. וכ\"כ הרמב\"ם. ונדחק הכ\"מ בפי\"א מהט\"מ. לתת טעם לדבר. אע\"ג דקי\"ל כל מקום ששנה כו'. ועיין מ\"ש בפ\"ח דערובין. גם כתבתי כבר בשם מהרי\"ק שורש קס\"ה דכללות דהלכתות לא אמרום על נגעים ואהלות. וכיוצא בהן שאין נוהגים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אהלי הערביים.</b> פי' הר\"ב אינם קבועים כו'. ומשום דלא קביעי לא קברי בה. וכ\"כ הר\"ש. ונראה לפי שדרכם להסתיר קבורת הנפלים לבל יודע לאיש שזנתה אשה עמו. והרמב\"ם בפירושו כתב הטעם על כל אלו המקומות. לפי שאין בהם ישוב [תמיד] ולא יקברו בו. ואמנם יעמדו בו בזמן מן הזמנים מעט. ולזה לא גזרו עליהן. ולא הצריכוהו בדיקה אלא הן בחזקתן. ע\"כ. וז\"ל בחיבורו [שם הלכה י'] לפי שאין דירתן קבועה. לא גזרו עליהן טומאה: ",
+                    "<small>סליקא לה מסכת אהלות</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה אהלות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה אהלות",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Oholot",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Oholot",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה אהלות, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Oholot, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Oktzin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Oktzin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d7c815d5273042663cd51c8a957bddedd5586ebe
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Oktzin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,204 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Oktzin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה עוקצים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Oktzin, Introduction": [
+            "מסכת עוקצים הניחה לאחרונה. מפני שהוציאוהו בדרכי הסברא ואין להם עיקר בכתוב. הרמב\"ם. ור\"ל שהחלוקות שמחלקין. איזו הוא שומר או יד. ואיזו צריכין הכשר כו' הכל סברא. ואין מקרא מורה אשר יאמר כי הוא זה אשר יכשר בלא מחשבה. ואשר הוא שומר או יד. אבל בעיקר הדינין. הרי יש להן על מה שיסמכו כמו שבא בפירושן של הרמב\"ם והר\"ב שמן הכתוב נלמדין. ועוד דהגע עצמך. והרי לידים אין עיקר כלל מן התורה. כל' הר\"ב במשנה ג' פ\"ח דברכות. ועיין מ\"ש שם בס\"ד. וכן במס' ידים פ\"ג משנה ב'. ושוב אין בהם סברא כמו באלו. ומיהו בגמרא פ' כל הבשר (חולין דף ק\"ז) רבא אמר כר\"א בן ערך. דדריש ליה מקרא וידיו לא שטף וגו' ובתוספתא מסכת טבול יום ועוקצין בחדא מכילתא. וידים מסודרת קודם להן. אבל גם דברי הר\"ב בסוף מכילתין שהיא חתימת המשנה:\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>יד</b>. כתב הר\"ב והן עצם שאין בו מוח. רש\"י פרק ט' דחולין דף קי\"ח. ובהכי לא תקשה אדתנן בפ\"ב משנה ו': \n",
+                    "<b>ולא מצטרף</b>. כתב הר\"ב שאין טומאת אוכלין בפחות מכביצה. ומשמע בין לטמא. בין ליטמא. והארכתי בזה ברפ\"ב דטהרות: \n",
+                    "<b>שומר אף ע\"פ שאינו יד</b>. פי' הר\"ב כגון קליפת הפרי. וכ\"ש העוקץ הנוגע ודבק בו כדלעיל: \n",
+                    "<b>ומצטרף</b>. כתב הר\"ב דכתיב על כל זרע זרוע אשר יזרע ומאי אשר יזרע. שאין צורך לאמרו אשר יזרע בתחלת העיון. לפי שכל זרע אין ספק כי הוא יזרע. הרמב\"ם. ועיין בפי' הר\"ב רפ\"ט דחולין. ומ\"ש שם. ועיין בספ\"ק דטבול יום והקשו התוספות דחולין שם [ד\"ה שומר] דלמאן דבעי כביצה לקבל טומאה מנלן צירוף בשומר להכניס דאימא קרא אתא להוציא וי\"ל כיון דיד מכניס ומוציא ושומר מכניס ומוציא לענין צירוף שומר נמי ל\"ש. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והנפוס</b>. ובכלאים פ\"ק משנה ג' וה' גרסינן והנפוץ. ואין תימא דסמ\"ך וצד\"י ממוצא אחד זס\"שרץ. ובערוך גרס גם בכלאים (פ\"ק משנה ג') בסמ\"ך. וכן הר\"ש: \n",
+                    "<b>שרש צנון גדול</b>. השרש הטמון בקרקע מן הצנון. יש בקצהו גיד דק. והוא אשר נקרא (שרש) צנון גדול. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>המיתנא</b>. והר\"ב העתיק והמינתא. וראיתי בפירוש הרמב\"ם שכתב הלוף והמיתנ'. וגם הר\"ש לא העתיק אלא המיתנא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הפרכיל</b>. כתב הר\"ב לשון פרכילי ענבים. בגמ' רפ\"ד דביצה: \n",
+                    "<b>וזנב של אשכול שרקנו</b>. פי' הר\"ב ואף הוא שעורו בכ\"ש. וכך כתב הר\"ש. וכן נראה מפירוש הרמב\"ם. ובחבורו פרק ה' מהט\"א (הלכה ב') העתיק המשנה כלשונה: \n",
+                    "<b>ויד המכבד של תמרה</b>. לשון הרמב\"ם ידועה כי עוקצי התמרים. יש להם קצה עבה. יחבר אותן כדמות קנה הלולבין. והוא נקרא יד מכבד של תמרה. לפי שהיא דמות יד המטאטאים. ועיין עוד במשנה ה': \n",
+                    "<b>ויד כל הנקצרים שלשה טפחים</b>. הרמב\"ם פ\"ה מהט\"א (שם): \n",
+                    "<b>ומלעין של שבולת</b>. כתב הר\"ב זקן העליון כו' מסיים הערוך כמו והלחיים דמתרגמינן דלועה. ובפ\"ח דחולין דף קי\"ט. למאי חזי. פרש\"י הא נפסק מאליו כשאוחזין בו א\"ר אלעי במלאי שבין המלאין. (דגרס באל\"ף. וגם בערוך כתב גי' זו) ופרש\"י שאוחז בכל המלאים של שבולת. ולא באחד מהן. והערוך פי' מלאי בין המלאים כלומר נימא שבין הנימין שמגינין ושומרין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שרשי קולסי כרוב</b>. הר\"ב העתיק קולסי כרוב. וכתב רמב\"ם פי' ראשי הכרוב כו' אבל סיומא דהרמב\"ם. והם שרשי קולסי כרוב: \n",
+                    "<b>וחלפות תרדים</b>. פי' הר\"ב שרשי התרדים כו' ובמשנה ז' פ\"ג דערלה מפרש בע\"א: \n",
+                    "<b>והלפת</b>. כלומר חלפות הלפת. וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ה מהט\"א (הלכה כ\"א): \n",
+                    "<b>ר\"י מטמא בכולן</b>. כתב הר\"ב דכולן חשובים יד לאוכל. ובתוספתא הביאה הר\"ש. כל הנעקרים כו' רי\"א אם לקטן לתלותן בחופתו או על פתח חנותו. הרי אלו מטמאין. וכן היה רי\"א שרשי חלפות התרדין טמאים. מפני שנאכל עמהן. ע\"כ. ולפי זה חלפות תרדין מצטרפין. וכסברת ר\"י דסוף פרקין גבי עוקץ דלעת. אבל מן המשנה נראה דלא קאמר לענין צרוף. וראיתי בתוספתא פ\"ב דטבול יום. דגרס מפני שנמכרין עמהן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ר\"י מטמא</b>. לשון הר\"ב הואיל וראויות להפכן בעתר עם התבואה כלומר כשהם עם התבואה. ראויות להפכן ונהפכה התבואה על ידיהן. אבל כפי משמעות לשונו. שנקראו ידות הואיל שעם התבואה ראויות הן להפכן. לא יתכן לפרש. דהא דהוי ידות היינו כשמשתמשות לתבואה. לא שהתבואה משמשת להן. ואף לפי מה שפירשתי לשונו. אכתי קשיא דכיון דכבר נידושו. א\"כ מאי עם התבואה. דודאי ע\"י הדישה נתרוקנה התבואה מהן. ולשון רש\"י בפ\"ק דסוכה דף י\"ד הואיל וראויות להפוך ראשי השבולים בעתר ע\"י הידות. ע\"כ. ופי' עתר כתב רש\"י פורק\"א בלע\"ז. ואלמלא הידות אין נוחין להפכן בה. דמתוך שהם קצרים יוצאין מבין ב' עוקצים של עתר ונשמטין ממנה: \n",
+                    "<b>פסיגה של אשכול</b>. פי' הר\"ב דרך האשכול כו' ואותן אשכולות נקראו פסיגי ענבים. לא ידעתי למאי קאמר שנקראו פסיגי ענבים. או באיזה מקום שנקראו כן. ולפי לשון המשנה פסיגי אשכול נקראים. ובפי' הר\"ש פ\"ז דפאה משנה ד' ולאותן אשכילות קטנים קרי פסיגים. בירושלמי ובתוספתא. וכתב עוד פסיגים. מל' נתחים. כדכתיב (ויקרא א׳:י״ב) ונתח אותו לנתחיו. ומתרגמינן בירושלמי ופסיג יתיה לפסיגייהו: \n",
+                    "<b>שריקנה</b>. ל' הר\"ב שנתרוקנה מן הפסיגים שבה. כלומר שהסירו ממנה הפסיגים הקטנים ונשארת רקנית. יש לפרש כדכ' שם עוד הר\"ש. דיש באשכול סמוך לעוקצה פסיגים גדולים. ומכל פסיגה ופסיגה יוצאין כמה פסיגים. ע\"כ. אבל לא ידעתי מאי דוחקיה דהר\"ב למוקי למתני' דוקא באיתן פסיגים גדולים. ועוד דקתני שייר בה גרגיר א'. ולדבריו ה\"ל למתני שייר בה פסיג א'. אלא נראה לפרש דמיירי בסתם פסיגים. שיש בהן גרגירי ענבים וכן הוא ל' הר\"ש הכא. ובפיאה. ונתרוקנה היינו מן הענבים שבה. והוי דומיא דשרביט שפי' הר\"ב שהסיר התמרים: \n",
+                    "<b>שרביט של תמרה</b>. יצא מן הקצה הזה העבה. אשר הוא דמות קצה הלולבין (כדפי' במשנה ג') שבטים דקים ארוכים יהיה באורך כל א' מהם שני זרתות. או ג'. והאחד מן השבטים הדקים נקרא שרביט של תמרה. ובו יהיו התמרים צומחים. הרמב\"ם לעיל משנה ג': \n",
+                    "<b>וכן בקטניות</b>. ופול נמי בכללן. וכן מוכח נמי לשון רש\"י דפרק העור והרוטב (חולין דף קי\"ט:) \n",
+                    "<b>ומטמא בשל קטנית</b>. לשון הר\"ב דשומר הוא וכן לשון הר\"ש גם בפי' הרמב\"ם כך הוא. ולכאורה מתני' בידות קמיירי כדתני רישא כל ידות כו' וכן מדקתני בכולהו טמא. ולא קתני מצטרף. ובפסיגה פי' הר\"ב לענין יד. וכ\"כ הר\"ש בפ\"ז דפאה. ומיהו בגמרא דפרק העור והרוטב (חולין דף קי\"ט) מייתי לה להך דראב\"ע לענין שומר. ושם כתבו התוס' לפי דרכם דבכל הספרים כתוב שייר גרגיר א' בכל שומר ושומר טמא. אבל גי' רש\"י כגי' דידן שייר בה גרגיר א' טמא. מ\"מ משמע מסוגיא דהתם דשרביטין שומרים הן. והרמב\"ם בפ\"ה מהט\"א [הלכה ט'] כתב פסיגה כו' ואם נשתייר כו' הרי זה יד כו' וכן שרביט תמרה וכו' וכן שרביט קטנית כו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והכלוסין</b>. פי' הר\"ב מין קטניות. ובפרק בתרא דתרומות משנה ד' מפרש בשם הרמב\"ם מין תאנים. וכ\"פ הרמב\"ם גם בכאן וכן נראה דדבר הלמד מענינו הוא. ועל הר\"ש ג\"כ תימא דהכא מפרש מין קטנית. והביא לראיה מסוף פרק אלו טרפות (חולין דף ס\"ז) יתושין שבכלוסים שפירש\"י מין קטנית ובתרומות מפרש מין פירות. והביא ג\"כ להא דאלו טרפות. עיין עוד בפ\"ג משנה ב' ולשון מהר\"ם מין קטניות שקורין צורנ\"ש בלע\"ז: \n",
+                    "<b>עוקץ דלעת טפח</b>. הסמוך לאוכל הרמב\"ם פ\"ה מהט\"א [הלכה כ']: \n",
+                    "<b>דלעת</b>. ל' הר\"ב דדוקא דלעת יונית. ונמצא בספ\"ב דכלאים שעליהן ארוכין. אפשר שגם עוקציהם ארוכים מדלעת אחרת אבל הר\"ש כתב וכל אלו עוקצן טפח וכ\"כ מהר\"ם: \n",
+                    "<b>קונרס</b>. הר\"ב העתיק קונדס בדלי\"ת וכן הרמב\"ם בחבורו פ\"ה מהט\"א [שם]. אבל בפירושו העתיק ברי\"ש וכן במתני' סוף פ\"ה דכלאים. ובחבורו שם גם הר\"ב במשנה דכלאים העתיק ברי\"ש. והר\"ש העתיק בשניהם ברי\"ש. והערוך כתבו בערך קונרם ברי\"ש. אבל בערך עכביות העתיק בדל\"ת. ועיין לשון בראשית רבה שאני מעתיק בפ\"ג משנה ב': \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>זיתים שכבשן</b>. פי' הר\"ב ביין. או בחומץ. או בשאר משקין. ונראה בעיני שר\"ל בשאר משקין הדומים ליין וחומץ. שהן מעמידין ומקיימין האוכל וכן בכל מקום רגיל הר\"ב לפרש כבשים ביין. וחומץ. או ציר. או שמן. או מלח עם מים וכמ\"ש בפרק דלקמן משנה ה'. עיין לשון הר\"ן שכתבתי במשנה ו' פ\"ב דע\"ז. ואין כאן מקום להאריך בזה: \n",
+                    "<b>אלא למראה</b>. פי' הר\"ב כדי שיהיו נראים יפים וכו' ואפילו לר\"י [דבתוספתא שהבאתי] במתני' ד' פרק דלעיל דאם נטלן לתלות בחופתו כו' הרי אלו מטמאין. אע\"ג דהתם לאו לטלטלן בההוא יד קא בעי אלא למראה בעלמא מ\"מ צריך הוא שם ליד כדי לתלותן בו. הר\"ש: *\n",
+                    "<b>[והנץ</b>. פי' הר\"ב בפי הקשואים כו' וכן לשון הר\"ש ועיין בפירוש הר\"ב משנה ג']: *\n",
+                    "<b>[טהורה</b>. והר\"ב העתיק טהורים. ובדר\"י העתיק טמאה. והר\"ש העתיק טהור וטמא. והרמב\"ם בפירושו בדר\"י כתב מטמאין. ולא ראיתי משנתינו כלה מועתק בחבורו פ\"ה מהט\"א ואיני יודע למה]: \n",
+                    "<b>לפני התגר</b>. כתב הר\"ב דניחא ליה כו' שמתוך כך נראה הקשואים יפים וכאילו מחדש נתלשו כו' וכ\"פ הרמב\"ם. והר\"ש כתב על זה הפי' דתימא וכי אין זה למראה. וברישא לא פליג ר\"י ע\"כ. ואפשר לי לחלק בין הדבר המחובר בפרי עצמו כמו כשות והנץ לטרפי הזית דמעיקרא אינן מחוברים בפרי עצמו: \n",
+                    "<b>טמאה</b>. פי' הר\"ב דהוי שומר. ולפי' מצטרף ג\"כ. וכן פי' הרמב\"ם בהדיא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חותל</b>. ונ\"א חותם. ופי' הר\"ב גרגיר כו' וקשה מאי לפיכך וכ\"כ הר\"ש. וכתב מהר\"ם דל\"נ דה\"פ כיון דאמרינן דגרעין של רוטב מצטרפת. משום דחשיבא שהוא מוצצה מחמת רטיבותא. ומיירי בתמרי ארמייתי שאין מבושלים כל צרכן ונשאר קצת מן האוכל על הגרעין. ולהכי כיון דחזיין למוצצן מצטרפין. אבל ביבשה אין נשאר מן האוכל על הגרעין לא מצטרף. א\"כ לפי חותם של יבשה דחשיב ונגמר וחזי לאכילה עם התמרה מצטרף. ושל ריטב דלא חשיב. לא מצטרף. ע\"כ לשונו. והרמב\"ם גרס כגי' הספר חותל ופי' הר\"ב בשמו קרום כו' ושל רוטב כו' אין הקרום מצטרף וכו' ועוד בפי' הרמב\"ם הקרום הזה ג\"כ נפרד מעצם (רוטב התמרה). אמנם הקרום אשר על גרעים התמרים היבשים. הוא דבק בעצם התמרים. *[ומ\"ש הר\"ב בשם הרמב\"ם דגלעינה כו' הוא שומר לפרי. שאם לא הגרעין היה נפסד. זה לשון הרמב\"ם שאם יסור הגרעינים (תתרכך התמרה הלחה) ותפסד]: \n",
+                    "<b>גלעינה שמקצתה יוצאה כו'</b>. פי' הר\"ב כגון גרעינה של תמרה לחה שנאכלה חציה כו' אבל כשהתמרה קיימת אף מה שיוצא מצטרף כדקתני רישא אף ע\"פ שיוצא המצטרפת. כ\"כ הראב\"ד פ\"ה מהט\"א (הל' ט\"ו). והרמב\"ם [בפירושו] כתב דסיפא פירושא דרישא. דכי קתני לעיל אף ע\"פ יוצאה מפרש השתא דדוקא שכנגד האוכל הוא שמצטרף: \n",
+                    "<b>עצם שיש עליו בשר</b>. ל' הר\"ב כזית בשר. כן ל' הר\"ש וקשיא לי דלסוגיא דגמרא שכתבתי בפ\"ק משנה ה' אפילו בפחות מכפול יש שומר. וכן פסק הרמב\"ם בפ\"ה מהט\"א (הלכה ט\"ז) ובתוספתא הביאה הר\"ש רי\"א קולית שיש עליו כזית בשר. גורר את כלה לטומאה. וחכ\"א אע\"פ שאין עליה* אלא כפול גורר את כלה לטומאה (ע\"כ). והכא לא לגרור את כלה היה. והא דתנן בפ' העור והרוטב משנה ד' עור שיש עליו כזית בשר התם משום טומאת נבלה שאינה מטמאה בפחות מכזית ולא משום צרוף היא כדתנן התם בריש הפרק: \n",
+                    "<b>רי\"א</b>. והר\"ב העתיק ר\"ש וכן הוא בפי' הר\"ש אבל הרמב\"ם העתיק כגי' הס'. וכן בכל הנוסחאות. גם בתוספתא שהעתיק הר\"ש: \n",
+                    "<b>רואין אותו</b>. פי' הר\"ב אם יש בבשר כו' כחוט של ערב. כ\"כ הר\"ש מהתוספתא. ושל ערב עב משל שתי כמ\"ש במשנה ה' פ\"ק דכלים וע\"ש: \n",
+                    "<b>כגון הסיאה וכו'</b>. כתב הר\"ב שגם אלו כך דינם וכו' וכ\"כ הר\"ש. ולישנא דכגון לא משמע הכי. והרמב\"ם מפרש דחכמים תרתי קאמרי. שכנגד האוכל מצטרף. כלומר מה שתחת הבשר. ולא מה שאינו תחת הבשר. והוא הצד שאין בו בשר. ובתוספתא איזהו כנגד האוכל. כלומר עד היכן. וקאמר אם יש שם חלל. עד חלל. ואם אין שם חלל. אין טמא אלא חיסום העליון בלבד. ואהנך קיימי הא דקאמרינן כגון הסיאה כו' שאנו רואים אותו כאילו כבר סר עד שלא ישאר מגוף העצם אלא שיעור דק מדובק בבשר. כדקות שבט האזוב אשר עם דקותו כבר מצאנוהו שומר למה שעליו מן (העליון) [העלין]. אלו דבריו. ומ\"מ תני בתוספתא חבילי אזוב והסיאה. והקורנית. כנגד האוכל מצטרף וכו'. ומינה פירשו. הר\"ש והר\"ב למשנתינו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרמון</b>. והאבטיח שנימוק מקצתו כו' שלם מכאן ומכאן כו'. לכאורה זו ואצ\"ל זו קתני ולשון הרמב\"ם בספ\"ה מהט\"א (הלכה כ\"ב) הרמון והאבטיח שנימוק מקצתו. אין הנשאר חבור לאותו שנימוק. ואין הנשאר מן הקליפה מצטרף. שהרי אין שמירתו מועלת כלום. וכן אם היה שלם מכאן ומכאן. ונימוק באמצע. אין הצדדין חבור זה לזה. ואין קליפתו מצטרפת: \n",
+                    "<b>והנץ שלו אינו מצטרף</b>. דאין שומר ע\"ג שומר. כדלקמן. רש\"י פרק העור והרוטב (חולין דף קי\"ח:) \n",
+                    "<b>רא\"א אף המסרק טהור</b>. כתב הר\"ב ואין הלכה כר\"א וכ\"כ הרמב\"ם ומכלל דפליגי רבנן. וצ\"ל דמסרק בכלל הפטמא הוא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הפנימית בין שלמה בין קדורה מצטרף</b>. שהרי היא עצמה אוכל. והחיצונה בין כך ובין כך אינה מצטרפת שאין שומר ע\"ג שומר חשוב שומר. רש\"י בעור והרוטב דף קי\"ט. וכתב הר\"ב דאין הלכה כר\"י. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו אבל בחבורו פ\"ה מהט\"א פסק לדר\"י. והכי מסתברא. והא דתני בל' פלוגתא. נמצאים הרבה כן ולא פליגי כמ\"ש בפ\"ג דבכורים: \n",
+                    "<b>קדורה</b>. כתב הר\"ב כדתנן בעירובין פ\"ה משנה ד': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלא מירק</b>. כתב הר\"ב כמו ומירק כו' במס' יומא פ\"ג משנה ד': \n",
+                    "<b>ולשלוק</b>. כתב הר\"ב שליקה טפי מבשול. וכן לשון הר\"ש. וכלומר שהוא קרוב לצלי ומתקשה הבשר יותר מהבשול. ועיין במשנה דלקמן ועיין ברפ\"ו דנדרים: \n",
+                    "<b>אוכל שהתחיל בו אינו חבור</b>. פי' הר\"ב אוכל שפירק בלבד. וכן פי' הרמב\"ם. ולגופיה ודאי דלא איצטריך אלא לדיוקא. הא אוכל שלא התחיל בו חבור. וכ\"כ הכ\"מ פ\"ו מהט\"א (הלכה ז'). ומ\"מ לישנא דהתחיל בו לא ניחא. דהל\"ל אוכל שפירק. והר\"ש מפרש אותה חתיכה שהתחיל למרק בה אינה חבור. דסופו למרקה לגמרי אבל השאר חבור. ע\"כ [ועיין בפי' הר\"ב סוף משנה דלקמן]: \n",
+                    "<b>האגוזים והשקדים</b>. כתב הר\"ב השתא מיירי במפצע באגוזים כו'. כל זה לשון הר\"ש. ולשון הרמב\"ם מבואר יותר וזהו האגוזים והשקדים ר\"ל האגוז האחד והשקד האחד אוכל שלה וקליפתה חבור זה לזה כמו שקדם כי הקליפות שומרין להם כל זמן שהקליפה מחוברת באוכל חבור טבעי. אכן כשסרה הקליפה. אין ספק כי אינו מיטמא ואע\"פ שהחזירו למקומו. וכשנשברה הקליפה ונשארה (עם) האוכל. והיתה שבירתה מעוטה. כגון בקיעת כלי החרס הרי זה חבור כו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שיגוס</b>. והר\"ב העתיק שיגוז. ופי' שיחתך. ויהיה שם מושאל. מגזי נזרך והשליכי (ירמיהו ז׳:כ״ט). והרמב\"ם העתיק כגי' הספר. ופי' יכרית. ויתכן להיות שהסמ\"ך והזי\"ן מתחלפין. ששניהם ממוצא זסשר\"ץ, והר\"ש העתיק ג\"כ בסמ\"ך. ופי' מלשון מגיסה בקדרה דמכשירין פ\"ה. ע\"כ. ולי היה נראה לגרוס שיגום במ\"ם מלשון עד שיגום פ\"ד דשביעית וספ\"ט דתרומות ועוד רבים במשנה: \n",
+                    "<b>שלל הכובסין כו' חבור</b>. פי' הר\"ב לטומאה כלומר אבל לא להזייה. כדתנן במשנה ט' פרק בתרא דפרה: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>אם יש בהן חלל</b>. ורקנית. הרמב\"ם פ\"ד מהט\"א: \n",
+                    "<b>ובשר זקנה</b>. ה\"ג בכל הספרים. וכן העתיקה הרמב\"ם שם. והכי מייתי לה בגמרא פ\"ה דמנחות דף נ\"ד. ויראה לי שהמכוון בלשון נקבה. דאבהמה קאי וכל המין בכלל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טהורה</b>. עיין במשנה דלקמן ונ\"ל טעמיה דת\"ק מדתנן בספ\"ט דתרומות שתילי תרומה שנטמאו. שתלן טהרו מלטמא וס\"ל דאית לן למימר שהכל נמשך אחר מה שהוא חוץ לעציץ. כיון דחשבי' ליה כמחובר ראוי שנחשב התלוש שיהא נמשך למחובר. ומפי' הרמב\"ם משמע דס\"ל דמתני' מיירי כשעדיין לא נטמאו. אלא בראוין לקבל טומאה מיירי. ומוקי לה נמי בעציץ נקוב ושיצא חוץ לעציץ רבותא. דאפ\"ה טהורה הואיל שמה שבתוך העציץ נקוב כמחובר הוא. נמשך הכל אחריו. וכ\"כ בחבורו פ\"ב מהט\"א (הלכה ט'): \n",
+                    "<b>אמר ר\"ש מה טיבה</b>. [פירשתי המלה במשנה ח' פ\"ק דכתובות: \n",
+                    "<b>אר\"ש] ליטהר כו' והטהור יאכל</b>. תמיה לי דמאי דנפיק חוץ לעציץ. לא עדיפא ממה שבתוך עציץ נקוב ושמעינן ליה לר\"ש דמשוי להו נקוב ושאינו נקוב דכתלושים הן בכלאים ספ\"ו ובשבת ספ\"י. ואף לפי' הרמב\"ם דמתני' בעציץ נקוב. לא ה\"ל לר\"ש לטהר כלום, אבל בגמרא דשבת דף צ\"ה בברייתא רש\"א אין בין נקוב לשאינו נקוב אלא להכשיר זרעים בלבד ואמרינן עלה דלכל מילי ר\"ש כתלוש משוי ליה ושני לענין טומאה. דהתורה ריבתה טהרה אצל זרעים. שנאמר (ויקרא י״א:ל״ז) על כל זרע זרוע אשר יזרע ופירש\"י אשר יזרע כדרך שאדם מוציא לזריעה למעוטי מחובר כל דהוא להכי אהני זריעות יתירא דקרא ומיהו שאינו נקוב תלוש גמור הוא ע\"כ. ואע\"ג דמצריכין להו לזריעות יתירא לשומר דאילנות ודבשר בצים ודגים כמ\"ש ברפ\"ט דחולין איכא למימר דהכל במשמע: \n",
+                    "<b>והטהור יאכל</b>. לא ידעתי מאי רבותיה דשני בלישניה ולא קתני והטהור בטהרתו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כלי גללים כו'</b>. כתב הר\"ב ולהכי לא קתני כלי אבנים כו' כלומר דרגיל לשנותם יחד ברפ\"י דכלים ופ\"ה דפרה מ\"ה ושאר דוכתי]: \n",
+                    "<b>אינם מכשירין את הזרעים</b>. פי' הר\"ב דלא מקבלי הכשר כו' כמפורש בריש מסכת מכשירין ומ\"ש שאין המים מכשירין כשהן במחובר מפורש במ\"ז פ\"ד דמכשירין: \n",
+                    "<b>כטבלא שאין לה לזביז</b>. אשר עם היותה כלי היא טהורה כמו שנתבאר בפרק שני של כלים [וכן גם כן בכאן כו']. הרמב\"ם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>*[מחשבה</b>. עיין ספכ\"ה דכלים]: \n",
+                    "<b>כל האוכלים המיוחדים לאדם</b>. אדפתח ביה נקט. הר\"ש ועיין מ\"ש בריש שבת: \n",
+                    "<b>המיוחדים לאדם בכל מקום</b>. הרמב\"ם פ\"ג מה' ט\"א הלכה ג' ועיין לקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>החותך מן האדם כו'</b>. ולא חתכו לאכילת אדם גמרא פ\"ה דכריתות דף כ\"א וכתב הר\"ב כולהו בחותך מחיים כו' דאין מטמא אלא אבר מן החי וכל המטמא טומאה חמורה א\"צ הכשר כדלקמן ומ\"ש ולא בשר שפירש מן החי כדתנן בספ\"ו דעדיות: \n",
+                    "<b>מן האדם כו'</b>. כי ענין מחשבה הוא שיתכוין אל אותו דבר שיהיה מאכל אדם אף אם הוא ראוי לכנענים בלבד. הרי הוא אוכל. הרמב\"ם ועי' בפרק העור והרוטב משנה ז': \n",
+                    "<b>מנבלת העוף הטמא</b>. שאין לה טומאה חמורה כמפורש משנה פ\"ק דטהרות: \n",
+                    "<b>והחלב</b>. מפרש הרמב\"ם פ\"ג מהט\"א חלב בהמה טהורה שחוטה וכתב אע\"פ שהוכשרה בשחיטה (כדתנן בפרק העור והרוטב משנה ז') צריך הכשר שני אחר המחשבה ע\"כ וטעמא כתב הר\"ש במתני' דלקמן חזר ר\"ע להיות שונה כדברי ר\"י דהכשר שחיטה לא מהני לחלב. משום דאכתי לאו אוכל הוא דבכפרים לאו בר אכילה הוא עד דחשיב עליה. ע\"כ. עיין [מ\"ש] במשנה דלקמן [ד\"ה ונבלת]. ומשנה ט': \n",
+                    "<b>והרגילה</b>. כתב הר\"ב כך שמה בערבי ובלע\"ז פורקקל\"ה. וכ\"כ הערוך. ואע\"פ שברפ\"ז דשבועות לעזו הר\"ב ברידולגי\"ש. הרי כתב שם שהוא חלגלוגית. וכן כתבתי עוד בשם הרמב\"ם בפ\"ט משנה ה' ותנן ליה ברפ\"ט דשביעית. וכתב עלה הר\"ב בערבי רגילה. נראה מזה שהכל אחד שהרי גם כאן פי' בערבי כך שמה רגילה: \n",
+                    "<b>עכביות</b>. פי' הר\"ב עשב מלא קוצים והוא דרדר כו' וכ\"פ הרמב\"ם. והביא מבראשית רבה וקוץ זה קונדס ודרדר אלו עכביות ובסוף פ\"ה דכלאים מפ' הר\"ב דקונדס זה דרדר. ושם הביא כך הר\"ש מבראשית רבה. וכ\"כ הערוך ערך עכביות. ובבראשית רבה שלפנינו בפ\"ך קוץ זה קונדס. דרדר אלו עכביות. ויש מחליפין קוץ אלו עכביות. דרדר זה קונדס. שהיא עשויה דרין דרין: \n",
+                    "<b>כלוסין</b>. כתב הר\"ב רמב\"ם אומר שקורין לו בערבי ענב אלדיב. ע\"כ. ותמיהני דבספ\"ק לא פירשו כך. ולכך נראה בעיני דהכא בבי\"ת גרסינן. וכן הוא בפי' הרמב\"ם. אע\"פ שבנא\"י מוגה בכ\"ף. ומצאתי למהר\"ם. שבנוסחתו הקלבסין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נבלת בהמה טמאה</b>. כתב הר\"ב משמא דגמרא פ' דם שחיטה [בכריתות דף כ\"א] כגון דאיכא פחות מכזית נבלה וצרפה כו' אבל כזית וצרפה ליכא למימר. ומהניא מחשבה שיטמא האי כביצה אוכלים אחרים. אפילו לא יגעו האוכלים רק בצירוף ולא צריך שיגעו בנבלה. דמדנקט במתני' עם נבלת עוף טהור. משמע דומיא דנבלת עוף טהור כלומר דצריך מחשבה כמו על עוף. ולכך נקט פחות מכזית. תו' שם [ד\"ה כגון] ועוד תירצו מכח לשון הברייתא דהתם: \n",
+                    "<b>בהמה טמאה</b>. אף החיה בכלל כדמוכח מפלוגתא דר\"ש. וכן אתה מוצא בלשון הכתוב. כדאיתא פרק בהמה המקשה (חולין דף ע\"א): \n",
+                    "<b>ונבלת העוף הטהור</b>. ול\"ג הכא והחלב. דליכא למימר ביה א\"צ הכשר. דאי בחלב נבלה. הכא אין מטמא טומאה חמורה. דכתיב (ויקרא ז׳:כ״ד) יעשה לכל מלאכה. [עיין בפי' הר\"ב משנה ט'] ואמאי לא לבעי הכשר [ובשחוטה הא תנן לעיל דצריכה] הר\"ש. וכ\"כ [רש\"י] בפ\"ה דכריתות דף כ\"א. דהתם מייתי לה למתני' בגמרא. וכן הוא שם בספרים: \n",
+                    "<b>ואינן צריכין הכשר</b>. כתב הר\"ב שסופן לטמא כו' וילפינן לה כדפי' הר\"ב בריש טהרות: \n",
+                    "<b>והחלב בשווקים</b>. כתב הר\"ב מיירי בחלב טמאה. וכן פי' הרמב\"ם. ולפי מ\"ש במתני' דלעיל דבטהורה הכשר שחיטה לא מהני. דבכפרים לאו בר אכילה הוא. איכא לפרושי הכא אף בחלב טהורה שחוטה. וכ\"פ הר\"ש ז\"ל וחלב נמי נהי דהכשר שרץ בעי. דאפילו חלב נבלה אין בו טומאת נבלה כדלעיל. מ\"מ הכשר מים לא בעי. כגון בחלב שחוטה דהוכשר בשחוטה. אבל בכפרים דבעי מחשבה. בעי הכשר. דלא הוכשר בשחיטה. כדפי' לעיל. משום דהוי הכשר קודם מחשבה. ע\"כ. וכ\"כ ג\"כ הרמב\"ם עצמו בחבורו פ\"ג מהט\"א [הלכה ג']. ועיין בפי' הר\"ב משנה ט': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לולבי זרדים</b>. פי' הר\"ב ענפים רכים כו' וז\"ל הרמב\"ם הם הקצוות הרכים היוצאים בקצוות השבטים בעת שמלבלבים האילנות. ועיין בפי' הר\"ב במשנה ב' פי\"ח דשבת: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וראשי בשמים</b>. פי' הר\"ב כגון אגוז מוסקאט\"ו כו'. וז\"ל הרמב\"ם צמחי הבשם כולם נקראים ראשי בשמים. ר\"ל קצות הבשם. וזה כגון הקנה. והקנמון. ואגוזי הבשם. ונרד כו': \n",
+                    "<b>*[והחלתית</b>. פי' הר\"ב ואף ע\"פ כו' ועמ\"ש במ\"ה פ\"א דטבול יום]: \n",
+                    "<b>וחלות חריע</b>. פי' הר\"ב כרכום יערי וכו' וקשה לי בבפ\"א דכלאים מ\"ח דתנן חריע. ומפרש לה הר\"ב הכי ואילו הכא דקתני חלות חריע משמע ודאי דענין אחר הוא ובערוך ערך חריע. ירוש' מהו חריע. מוריקא. ובסוף עוקצין חלות חריע י\"מ שזה חלת חריע פחות ממוריקא שהוא דק וזה רחב כאצבע. והוא זול והנשים שפין ממנו פניהם. ע\"כ. ולשון הרמב\"ם חלות חריע. זה שמוציאין לבו. ושוחקים אותו. ועושין ממנו עוגות ומשתמשין בו בטעמים. והירושלמי באר לנו כי חריע הוא הנקרא בערבי אל קרטם. עד כאן. ובכלאים כתב. חריע בלשון ישמעאל. מצפור. ע\"כ. ולשון ישמעאל הוא לשון ערב: \n",
+                    "<b>ואינן מטמאין טומאת אוכלין</b>. לפי שאינן נאכלים להנאת גופן. אלא מפני שנותנים טעם במאכלות. או מפני הריח. או המראה. הרמב\"ם פ\"א מהט\"א [הלכה ו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והבוסר</b>. כתב הר\"ב משהגיעו להיות כפול הלבן נקראים בוסר. וכ\"כ הר\"ש. מהגמרא דפרק מקום שנהגו (פסחים דף נ\"ג.) ואיתמר אמתני' דספ\"ד דשביעית ומייתי לה התם. וע\"ש בפי' הר\"ב ומכאן מוכח כפירוש האחרון שכתבתי משנה ה' פ\"ה דמעשר שני. דבוסר שהגיע לכפול הלבן. עדיין לא הגיע לעונת המעשרות: \n",
+                    "<b>פריצי זיתים וענבים</b>. פי' הר\"ב שנתקשו קודם בשולן ואין נפרכין בבית הבד. וכ\"פ הר\"ש בשם הערוך. וקצת קשה בעיני. דהיאך אפשר שלא יהו נפרכין בבית הבד. אבל לדברי רש\"י ניחא דבפ\"ט דב\"מ דף ק\"ה מייתי לה למתני' התם ואמרינן עלה וכמה פריצי זיתים. ר' אליעזר אומר ד' קבין לקורה. ופירש\"י שמכניסין בבית הבד מהן. כדי שיעור טעינת הקורה בפעם א'. ואין מוציאין אלא ד' קבין שמן. ע\"כ: \n",
+                    "<b>הקצח</b>. כתב הר\"ב נייל\"ו בלע\"ז כו' ורגילי' לתת אותו בלחם כו' עיין מ\"ש בשם הראב\"ד במשנה ג' פ\"ה דעדיות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>*[לכל דבר</b>. עיין בדבור דלקמן]: \n",
+                    "<b>אלא שהוא נלקח בכסף מעשר</b>. והכא לא פליג ריב\"ן דאמר במשנה ה' שכל שאינו מטמא טומאת אוכלים אינו נלקח בכסף מעשר. והלכה נמי כמותו. דקור שאני. דחזי ע\"י שליקה וטיגון. והוי כבהמה וחיה שנקחת בכסף מעשר. משום דחזיא ע\"י שחיטה ובישול. וקור נמי לאחר שליקה וטיגון. מטמא טומאת אוכלים. אבל קודם שליקה דלא חזי. לא מטמא. ומ\"מ ניקח. כיון דחזי על ידי תיקון. כ\"כ הר\"ש במשנה ה' וכ\"כ התוס' בפ\"ו דנדה דף נ\"א [ד\"ה אם ניקח]. ומסיימו וריב\"ן לעיל פריך שפיר. אי נקחת בכסף מעשר. לפי שראוי' אחר תיקון לאכילה א\"כ יטמא טומאת אוכלין מיד. שהרי בקל יכול לתקנה. ומעתה יש עליה שם אוכל. ולא דמי לקור שמחוסר שליקה וטיגון. ואי אין מטמא טומאת אוכלין. לפי שאחר התיקון אינה ראויה בפני עצמה לאכילה. א\"כ גם לא תהיה נקחית בכסף מעשר ע\"כ. וקשיא לי דהא דתנן לכל דבר. היינו דבפ\"ג דערובין דף כ\"ח מייתי ברייתא [הביאה ג\"כ הר\"ש במתני' דהכא] וקתני קור נקח בכסף מעשר ואין מטמא טומאת אוכלין כו' רבי יהודה אומר קור הרי הוא כעץ לכל דבריו אלא שנקח בכסף מעשר. ואמרינן רבי יהודה היינו ת\"ק. אמר אביי שלקו וטגנו איכא בינייהו. משמע ודאי דה\"ק לר' יהודה אפי' שלקו וטגנו אינו טמא. ולת\"ק אם שלקו וטגנו מטמא. דלא אמרי' הרי הוא כעץ. וכן פירש\"י ומש\"ה נמי פסק הרמב\"ם בפ\"א מהט\"א [הלכה י'] דשלקו וטגנו מתטמא משום דאתאן לת\"ק. והשתא הכא במתני' דקתני הרי הוא כעץ לכל דבר היינו כר\"י. דאפילו שלקו וטגנו אינו טמא. אבל התוס' שם בעירובין [ד\"ה קור] תירצו בענין אחר דגבי קושט ואינך דלעיל ודאי אי חזי לאכילה הוי אוכל ושפיר קרינא ביה מכל האוכל אשר יאכל. אבל הכא קור לא מיקרי אוכל. כיון דסופו להתקשות. ולא נטעו דיקלא אדעתא דקורא. ומ\"מ נקח בכסף מעשר. דהשתא הוא רך והוי פרי מפרי. אע\"ג דלא הוי אוכל. ע\"כ: \n",
+                    "<b>כפניות אוכלין ופטורין מן המעשרות</b>. עיין [מ\"ש] בפ\"ו דנדה משנה ה': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רע\"א אם יכולין לחיות</b>. בנוסחת מהר\"ם ז\"ל משעה שאין יכולים לחיות: \n",
+                    "<b>שנפשח</b>. תרגום וישסף ופשח (שמואל א' ט\"ו) הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ר\"י מטהר</b>. כתב הר\"ב דחשיב להו כמחובר. ואין מחובר מקבל טומאה. כדמוכח במתניתין דספ\"ב. וטעמא כתבתי בריש מכשירין [ד\"ה הרי זה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חלב בהמה טהורה</b>. אבל לא חיה טהורה. כיון שאמר ואכול לא תאכלוהו [אמרו] חלב שאסור באכילה. טהרתי לך. יצא חלב חיה טהורה. שמותר באכילה. הרמב\"ם, והיא ברייתא בפ\"ח דזבחים דף ע'. ומ\"ש הר\"ב שנתנבלה. וכ\"פ הר\"ש. והיינו שכתבתי בשמו לעיל משנה ג'. דשחוטה בשווקים א\"צ הכשר. והרמב\"ם מחלק בין נתנבלה לנשחטה. לענין הכשר שרץ. שכן לשונו בנא\"י. ואין נראה שכן דעת הר\"ב. דראייתו של הרמב\"ם מנבלת עוף טמא. והר\"ב פירש בהדיא במשנה ג' פ\"ק דטהרות. דצריך ג\"כ הכשר מים ומגע שרץ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כורת דבורים</b>. כבר שנויה בסוף שביעית. ע\"ש. וראיתי עכשיו עוד דברים ראוים להוסיף בה: \n",
+                    "<b>ואינה מקבלת טומאה במקומה</b>. וא\"ת מה טעם נקט גבי טומאה במקומה דאין חילוק בין במקומה. בין שלא במקומה. דהא לאו מחוברת היא. ואומר רבינו תם דשלא במקומה מקבלת טומאה. כיון דמטלטלים אותה ממקום למקום. ודמי לשאר כלים שבבית. וגזרו בה רבנן טומאה. דילמא אתי לאיחלופי. תוס' פ\"ד דב\"ב דף ס\"ו: \n",
+                    "<b>והרודה ממנה בשבת</b>. כתב הר\"ב דכתיב ויטבול וגו' ביהונתן כתיב. ובדבש במקום גידולו מיירי. הרשב\"ם שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>משיחרחר</b>. כתב הר\"ב ל' לחרחר ריב. והרמב\"ם בפירושו הקשה על זה. לפי שהכל מודים כי דבש בכוורת. אינו לא אוכל ולא משקה. אבל הר\"ב כבר כתב דסתמייהו לאכילה קיימי. נראה מזה דס\"ל דדבש בכוורת אוכלא הוא. אבל דברי הרמב\"ם מהתוספתא הביאה הר\"ש. ודברי הר\"ב כמסקנא דגמרא פ\"ה דב\"ב דף פ' דבש בכורתו מטמא טומאת אוכלים שלא במחשבה. ואף הרמב\"ם חזר בו בחבורו פ\"א מהט\"א. ופסק כמסקנא דגמ'. [ומ\"ש הר\"ב ואית דגרסי משיהרהר. כלומר משיהרהר מחשבה בלבו כו' משמע דמחשבה ממש קאמר. ולא דיבור. ועיין ספכ\"ה דכלים]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אמר ריב\"ל.</b> חשבו הרמב\"ם עם התנאים בפ\"ב מי' פרקיו שהקדים לפי' המשניות. ולקמן אכתוב על זה: ",
+                    "<b>לכל צדיק וצדיק.</b> נ\"ל לומר בין האוסר. ובין המתיר. וזה ג\"כ טעם יפה לסמוך מאמר זה בסיום המשנה. לומר שגם שניהם החולקים. הואיל וכוונתם לשמים. אוהבים הם. כך נ\"ל. *[ובני האלוף מהר\"ר משה שי' אמר. שלכך אמר לכל צדיק וצדיק לפי שמצינו שני מיני צדיקים אחד צדיק גמור. ואחד שאינו גמור. כמ\"ש רז\"ל בצדיק וטוב לו. וצדיק ורע לו. כדאיתא במסכת ברכות פ\"ק דף ז'. א\"נ כדרז\"ל (סנהדרין קח) בצדיק בדורותיו. דלגנאי ואפ\"ה הכתוב קוראו צדיק]: ",
+                    "<b>שלש מאות ועשרה עולמות.</b> כתב הר\"ב כלומר שההנאה וקורת רוח וכו'. כן כתב הרמב\"ם. ומסיים אמנם [אריכת זמן הזה. אין סוף. ואין לו אחרית ותכלה] אבל כל נפש שתזכה לחיי העולם הבא. לא תאבד לעולם. והוא ענין יש. ר\"ל המציאות התמידי אשר לא יחקר. לפי שיש הוא המציאות [הנמצא. ואין בו אפיסה]. וכאילו אומר כי אוהבי [נוחלים] את המציאות [במוחלט]. ואין שם מציאות אמתי. אלא ההתמדה. והוציא מפסוק הזה [גם כן] גודל התענוג. על דרך משל. ומספרם יש שלש מאות ועשרה. וזה על דרך התעוררות בלבד. כי אותו התענוג גדול. אמנם האמת כי כמו שאין שווי. בין הנחקר. לאשר אינו נחקר. כן אין שווי. בין אלו המעדנים אשר אצלנו ואותם התענוגים. ע\"כ. ויש לי לומר טעם למספר הזה. ע\"ד מדרשם ז\"ל בנקבה תסובב גבר. שישראל בזמן הזה. כנקבה היורשת עישור נכסים בלבד. שהאומות ע' הם. וירשו רק ז'. אבל לעתיד ירשו כולם. ולעומת זה יאמר בכאן ג\"כ מספר יש. שהרי כשנחלו הארץ כבשו ל\"א מלכים. ואם לעתיד יכבשו במספר י' פעמים ל\"א. יהיו במספר יש. ועתה מדוקדק אומרו להנחיל. דהא קשיא נחלה מאי עבידתה. דבשכר מיירי. וזו אינה נחלה. אבל אי מיירי בכבוש ארצות. הוי נחלה. שכן היא ירושה מאבותינו ועל זו נאמר נחלה בלי מצרים. (שבת קיח) על שם ופרצת ימה וקדמה וגו'. ולדעתי יש עוד מרמזי התורה במספר יש. וידוקדק בזה לשון עולמות. לפי שיש בו ד' פעמים עשרה. אבל השלשה מהם עלו כללותם למספר גדול עד למאה. שכן כללותם הראשונות. והם עולמות. אם מלשון העלם. אם מלשון עולם ממש. אך הרביעי עשרה בלבד. כי מפני שהם עולם הפירוד ממש. לא נזכר כללות בהם כלל. הרחמן הוא ינחילנו. ויזכנו ללחך בעפר רגלי אוהביו. נוחלי יש: ",
+                    "<b>ואוצרותיהם אמלא.</b> בעולם הזה. כ\"פ הר\"ב במשנה י\"ט פ\"ה דאבות: ",
+                    "<b>אמר ר\"ש בן חלפתא לא מצא הקב\"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום.</b> שנא' ה' עוז וגו'. וענין עוז. מורה על חזוק. ומסיים יברך את עמו בשלום. וסיפא פירושא דרישא. ה' עוז וחוזק. ירצה ליתן לעמו. ומה עשה ברכם בשלום. שזהו חזוק. ומבואר הוא בעצמו שכל הברכות שבעולם אין מתקיימין אם אין שלום. ובמדרש רבה סוף פרשת שופטים איתא בזה הלשון. כלי שהוא מחזיק את כל הברכות לברכן בו כו'. ומאמר הזה ראוי להיות בחתימת המשנה. כי ה' עוז לעמו יתן. על שעת מתן תורה הוא נאמר. כמו שדרשו ז\"ל מקרא דלעיל מיניה. ה' למבול ישב. (זבחים קטז) שנתקבצו כל הגוים אצל בלעם וכו' ומכיון שכשנתן להם העוז היא התורה. ברכם ג\"כ בשלום. נדע מזה שזאת התורה היא גורמת ברכת השלום. ועל כן נבוב לבב ילבב ויחזור עליה לא יניחה אחר שגמרה. גם בא להמתיק ולעורר הלבבות. שאע\"פ שהמשניות מלאים ממחלוקת שהיה בין החכמים. ופן יעלה על הלב הנמהר. כי מחלוקותיהם היתה מריבה ומצה. אמר כי לא כן הוא. שעוז התורה כלי מלא ברכת ה'. הוא השלום אין בה שמץ ריב. וחלוק לבבות. וכמאמרם בפסוק כי ידברו את אויבים (תהילים קכ״ז:ה׳) נראים כאויבים. ונעשים אוהבים. (קדושין ל:) ובוודאי שכן הוא למיימיני' בה ולומדים לשמה. (שבת סג) לא להתיהר. או להתגדל בפני אחרים ומלבד כל אלה. ראויה כל חתימה שתהא בשלום. כמו שסדרו אנשי כנסת הגדולה בתפלה. ועל כן כמו שהעבודה היא התפלה נחתמת בשלום. כך התורה ראויה שתהא חתימתה בשלום. וכן בתורה כשצוה הקב\"ה לברך את עמו ישראל ע\"י כהנים. חתם ברכתם בשלום. והנה תמצא שהחתימה היא מעין הפתיחה. דפתח ודרש מאימתי קורין את שמע בערבית. משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן. והם המברכים את עמו ישראל בשלום. והרי כבר כתב הר\"ב שם דלא תני לה אלא אגב אורחא ולא לגופה. אלא נתכוון התנא שיהיו הפתיחה והחתימה שוין לטובה. ולברכה. עוד ראה כי היתה גם כן התחלה באות מ\"ם. וכן החתימה באות מ\"ם. כנגד מ' יום דלוחות ראשונות. ומ' יום דלוחות שניות. כי כל המשניות והיא תורה שבע\"פ. כולם מרועה א' נתנו. ולמשה מסיני נאמרו. ואתה תחזה כי מספר ראשי תיבות שאר הסדרים מלבד הראשון. עולים ג\"כ במספר מ'. וכן מרע\"ה היה עוד מ' יום אמצעים בהר. זה נ\"ל. והנה אע\"פ שר\"ש בן חלפתא היה זקן בימי רבי כנראה מתוך דבריו שהשיב לרבי. סלעים נעשו גבוהים. בפכ\"ג דשבת דף קנ\"ב. ואילו ריב\"ל לא חשבוהו בגמרא אלא כאמורא. דבפ\"ג דמסכת נדה דף י\"ח מתניתא קאמרי שמעתתא לא קאמרי. וקאמר שמעתתא על מימרא דאמר ריב\"ל. וכן פירש\"י שמעתתא ריב\"ל אמורא היה ע\"כ. וכן הוא עוד בפרק מרובה ריש (בבא קמא דף פ\"ב.) (ומ\"מ בימי רבי היה. שהיה גדול מרבן יוחנן) ואע\"פ כן ראה רבינו הקדוש להקדים מאמרו של ריב\"ל. למאמרו של רשב\"ח כדי שתהא החתימה בשלום. ובמדרש רבנן אומרין גדול השלום. שכשמלך המשיח יבא. אינו פותח אלא בשלום. שנאמר (ישעיהו נ״ב:ז׳) מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום: ",
+                    "<small>סליקא לה מסכת עוקצים וכולהו מסכייתי דטהרות<br> מה מתוק לחכי מדבש יערות. שזכיתי להשלים גם סדר טהרות<br> וכן הטיבו ימיכם זקנים עם נערים. בתוספות יום טוב על הששה סדרים.<br> הדרן עלך שתא סדרי משנה</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה עוקצים",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Oktzin",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Oktzin",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה עוקצים, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Oktzin, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Oktzin/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Oktzin/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8f2b70621fc320def259442eb7ab2ca48616c04d
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Oktzin/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,200 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Oktzin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Oktzin",
+    "text": {
+        "Mishnah Oktzin, Introduction": [
+            "מסכת עוקצים הניחה לאחרונה. מפני שהוציאוהו בדרכי הסברא ואין להם עיקר בכתוב. הרמב\"ם. ור\"ל שהחלוקות שמחלקין. איזו הוא שומר או יד. ואיזו צריכין הכשר כו' הכל סברא. ואין מקרא מורה אשר יאמר כי הוא זה אשר יכשר בלא מחשבה. ואשר הוא שומר או יד. אבל בעיקר הדינין. הרי יש להן על מה שיסמכו כמו שבא בפירושן של הרמב\"ם והר\"ב שמן הכתוב נלמדין. ועוד דהגע עצמך. והרי לידים אין עיקר כלל מן התורה. כל' הר\"ב במשנה ג' פ\"ח דברכות. ועיין מ\"ש שם בס\"ד. וכן במס' ידים פ\"ג משנה ב'. ושוב אין בהם סברא כמו באלו. ומיהו בגמרא פ' כל הבשר (חולין דף ק\"ז) רבא אמר כר\"א בן ערך. דדריש ליה מקרא וידיו לא שטף וגו' ובתוספתא מסכת טבול יום ועוקצין בחדא מכילתא. וידים מסודרת קודם להן. אבל גם דברי הר\"ב בסוף מכילתין שהיא חתימת המשנה:\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>יד</b>. כתב הר\"ב והן עצם שאין בו מוח. רש\"י פרק ט' דחולין דף קי\"ח. ובהכי לא תקשה אדתנן בפ\"ב משנה ו': \n",
+                    "<b>ולא מצטרף</b>. כתב הר\"ב שאין טומאת אוכלין בפחות מכביצה. ומשמע בין לטמא. בין ליטמא. והארכתי בזה ברפ\"ב דטהרות: \n",
+                    "<b>שומר אף ע\"פ שאינו יד</b>. פי' הר\"ב כגון קליפת הפרי. וכ\"ש העוקץ הנוגע ודבק בו כדלעיל: \n",
+                    "<b>ומצטרף</b>. כתב הר\"ב דכתיב על כל זרע זרוע אשר יזרע ומאי אשר יזרע. שאין צורך לאמרו אשר יזרע בתחלת העיון. לפי שכל זרע אין ספק כי הוא יזרע. הרמב\"ם. ועיין בפי' הר\"ב רפ\"ט דחולין. ומ\"ש שם. ועיין בספ\"ק דטבול יום והקשו התוספות דחולין שם [ד\"ה שומר] דלמאן דבעי כביצה לקבל טומאה מנלן צירוף בשומר להכניס דאימא קרא אתא להוציא וי\"ל כיון דיד מכניס ומוציא ושומר מכניס ומוציא לענין צירוף שומר נמי ל\"ש. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והנפוס</b>. ובכלאים פ\"ק משנה ג' וה' גרסינן והנפוץ. ואין תימא דסמ\"ך וצד\"י ממוצא אחד זס\"שרץ. ובערוך גרס גם בכלאים (פ\"ק משנה ג') בסמ\"ך. וכן הר\"ש: \n",
+                    "<b>שרש צנון גדול</b>. השרש הטמון בקרקע מן הצנון. יש בקצהו גיד דק. והוא אשר נקרא (שרש) צנון גדול. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>המיתנא</b>. והר\"ב העתיק והמינתא. וראיתי בפירוש הרמב\"ם שכתב הלוף והמיתנ'. וגם הר\"ש לא העתיק אלא המיתנא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הפרכיל</b>. כתב הר\"ב לשון פרכילי ענבים. בגמ' רפ\"ד דביצה: \n",
+                    "<b>וזנב של אשכול שרקנו</b>. פי' הר\"ב ואף הוא שעורו בכ\"ש. וכך כתב הר\"ש. וכן נראה מפירוש הרמב\"ם. ובחבורו פרק ה' מהט\"א (הלכה ב') העתיק המשנה כלשונה: \n",
+                    "<b>ויד המכבד של תמרה</b>. לשון הרמב\"ם ידועה כי עוקצי התמרים. יש להם קצה עבה. יחבר אותן כדמות קנה הלולבין. והוא נקרא יד מכבד של תמרה. לפי שהיא דמות יד המטאטאים. ועיין עוד במשנה ה': \n",
+                    "<b>ויד כל הנקצרים שלשה טפחים</b>. הרמב\"ם פ\"ה מהט\"א (שם): \n",
+                    "<b>ומלעין של שבולת</b>. כתב הר\"ב זקן העליון כו' מסיים הערוך כמו והלחיים דמתרגמינן דלועה. ובפ\"ח דחולין דף קי\"ט. למאי חזי. פרש\"י הא נפסק מאליו כשאוחזין בו א\"ר אלעי במלאי שבין המלאין. (דגרס באל\"ף. וגם בערוך כתב גי' זו) ופרש\"י שאוחז בכל המלאים של שבולת. ולא באחד מהן. והערוך פי' מלאי בין המלאים כלומר נימא שבין הנימין שמגינין ושומרין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שרשי קולסי כרוב</b>. הר\"ב העתיק קולסי כרוב. וכתב רמב\"ם פי' ראשי הכרוב כו' אבל סיומא דהרמב\"ם. והם שרשי קולסי כרוב: \n",
+                    "<b>וחלפות תרדים</b>. פי' הר\"ב שרשי התרדים כו' ובמשנה ז' פ\"ג דערלה מפרש בע\"א: \n",
+                    "<b>והלפת</b>. כלומר חלפות הלפת. וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ה מהט\"א (הלכה כ\"א): \n",
+                    "<b>ר\"י מטמא בכולן</b>. כתב הר\"ב דכולן חשובים יד לאוכל. ובתוספתא הביאה הר\"ש. כל הנעקרים כו' רי\"א אם לקטן לתלותן בחופתו או על פתח חנותו. הרי אלו מטמאין. וכן היה רי\"א שרשי חלפות התרדין טמאים. מפני שנאכל עמהן. ע\"כ. ולפי זה חלפות תרדין מצטרפין. וכסברת ר\"י דסוף פרקין גבי עוקץ דלעת. אבל מן המשנה נראה דלא קאמר לענין צרוף. וראיתי בתוספתא פ\"ב דטבול יום. דגרס מפני שנמכרין עמהן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ר\"י מטמא</b>. לשון הר\"ב הואיל וראויות להפכן בעתר עם התבואה כלומר כשהם עם התבואה. ראויות להפכן ונהפכה התבואה על ידיהן. אבל כפי משמעות לשונו. שנקראו ידות הואיל שעם התבואה ראויות הן להפכן. לא יתכן לפרש. דהא דהוי ידות היינו כשמשתמשות לתבואה. לא שהתבואה משמשת להן. ואף לפי מה שפירשתי לשונו. אכתי קשיא דכיון דכבר נידושו. א\"כ מאי עם התבואה. דודאי ע\"י הדישה נתרוקנה התבואה מהן. ולשון רש\"י בפ\"ק דסוכה דף י\"ד הואיל וראויות להפוך ראשי השבולים בעתר ע\"י הידות. ע\"כ. ופי' עתר כתב רש\"י פורק\"א בלע\"ז. ואלמלא הידות אין נוחין להפכן בה. דמתוך שהם קצרים יוצאין מבין ב' עוקצים של עתר ונשמטין ממנה: \n",
+                    "<b>פסיגה של אשכול</b>. פי' הר\"ב דרך האשכול כו' ואותן אשכולות נקראו פסיגי ענבים. לא ידעתי למאי קאמר שנקראו פסיגי ענבים. או באיזה מקום שנקראו כן. ולפי לשון המשנה פסיגי אשכול נקראים. ובפי' הר\"ש פ\"ז דפאה משנה ד' ולאותן אשכילות קטנים קרי פסיגים. בירושלמי ובתוספתא. וכתב עוד פסיגים. מל' נתחים. כדכתיב (ויקרא א׳:י״ב) ונתח אותו לנתחיו. ומתרגמינן בירושלמי ופסיג יתיה לפסיגייהו: \n",
+                    "<b>שריקנה</b>. ל' הר\"ב שנתרוקנה מן הפסיגים שבה. כלומר שהסירו ממנה הפסיגים הקטנים ונשארת רקנית. יש לפרש כדכ' שם עוד הר\"ש. דיש באשכול סמוך לעוקצה פסיגים גדולים. ומכל פסיגה ופסיגה יוצאין כמה פסיגים. ע\"כ. אבל לא ידעתי מאי דוחקיה דהר\"ב למוקי למתני' דוקא באיתן פסיגים גדולים. ועוד דקתני שייר בה גרגיר א'. ולדבריו ה\"ל למתני שייר בה פסיג א'. אלא נראה לפרש דמיירי בסתם פסיגים. שיש בהן גרגירי ענבים וכן הוא ל' הר\"ש הכא. ובפיאה. ונתרוקנה היינו מן הענבים שבה. והוי דומיא דשרביט שפי' הר\"ב שהסיר התמרים: \n",
+                    "<b>שרביט של תמרה</b>. יצא מן הקצה הזה העבה. אשר הוא דמות קצה הלולבין (כדפי' במשנה ג') שבטים דקים ארוכים יהיה באורך כל א' מהם שני זרתות. או ג'. והאחד מן השבטים הדקים נקרא שרביט של תמרה. ובו יהיו התמרים צומחים. הרמב\"ם לעיל משנה ג': \n",
+                    "<b>וכן בקטניות</b>. ופול נמי בכללן. וכן מוכח נמי לשון רש\"י דפרק העור והרוטב (חולין דף קי\"ט:) \n",
+                    "<b>ומטמא בשל קטנית</b>. לשון הר\"ב דשומר הוא וכן לשון הר\"ש גם בפי' הרמב\"ם כך הוא. ולכאורה מתני' בידות קמיירי כדתני רישא כל ידות כו' וכן מדקתני בכולהו טמא. ולא קתני מצטרף. ובפסיגה פי' הר\"ב לענין יד. וכ\"כ הר\"ש בפ\"ז דפאה. ומיהו בגמרא דפרק העור והרוטב (חולין דף קי\"ט) מייתי לה להך דראב\"ע לענין שומר. ושם כתבו התוס' לפי דרכם דבכל הספרים כתוב שייר גרגיר א' בכל שומר ושומר טמא. אבל גי' רש\"י כגי' דידן שייר בה גרגיר א' טמא. מ\"מ משמע מסוגיא דהתם דשרביטין שומרים הן. והרמב\"ם בפ\"ה מהט\"א [הלכה ט'] כתב פסיגה כו' ואם נשתייר כו' הרי זה יד כו' וכן שרביט תמרה וכו' וכן שרביט קטנית כו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והכלוסין</b>. פי' הר\"ב מין קטניות. ובפרק בתרא דתרומות משנה ד' מפרש בשם הרמב\"ם מין תאנים. וכ\"פ הרמב\"ם גם בכאן וכן נראה דדבר הלמד מענינו הוא. ועל הר\"ש ג\"כ תימא דהכא מפרש מין קטנית. והביא לראיה מסוף פרק אלו טרפות (חולין דף ס\"ז) יתושין שבכלוסים שפירש\"י מין קטנית ובתרומות מפרש מין פירות. והביא ג\"כ להא דאלו טרפות. עיין עוד בפ\"ג משנה ב' ולשון מהר\"ם מין קטניות שקורין צורנ\"ש בלע\"ז: \n",
+                    "<b>עוקץ דלעת טפח</b>. הסמוך לאוכל הרמב\"ם פ\"ה מהט\"א [הלכה כ']: \n",
+                    "<b>דלעת</b>. ל' הר\"ב דדוקא דלעת יונית. ונמצא בספ\"ב דכלאים שעליהן ארוכין. אפשר שגם עוקציהם ארוכים מדלעת אחרת אבל הר\"ש כתב וכל אלו עוקצן טפח וכ\"כ מהר\"ם: \n",
+                    "<b>קונרס</b>. הר\"ב העתיק קונדס בדלי\"ת וכן הרמב\"ם בחבורו פ\"ה מהט\"א [שם]. אבל בפירושו העתיק ברי\"ש וכן במתני' סוף פ\"ה דכלאים. ובחבורו שם גם הר\"ב במשנה דכלאים העתיק ברי\"ש. והר\"ש העתיק בשניהם ברי\"ש. והערוך כתבו בערך קונרם ברי\"ש. אבל בערך עכביות העתיק בדל\"ת. ועיין לשון בראשית רבה שאני מעתיק בפ\"ג משנה ב': \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>זיתים שכבשן</b>. פי' הר\"ב ביין. או בחומץ. או בשאר משקין. ונראה בעיני שר\"ל בשאר משקין הדומים ליין וחומץ. שהן מעמידין ומקיימין האוכל וכן בכל מקום רגיל הר\"ב לפרש כבשים ביין. וחומץ. או ציר. או שמן. או מלח עם מים וכמ\"ש בפרק דלקמן משנה ה'. עיין לשון הר\"ן שכתבתי במשנה ו' פ\"ב דע\"ז. ואין כאן מקום להאריך בזה: \n",
+                    "<b>אלא למראה</b>. פי' הר\"ב כדי שיהיו נראים יפים וכו' ואפילו לר\"י [דבתוספתא שהבאתי] במתני' ד' פרק דלעיל דאם נטלן לתלות בחופתו כו' הרי אלו מטמאין. אע\"ג דהתם לאו לטלטלן בההוא יד קא בעי אלא למראה בעלמא מ\"מ צריך הוא שם ליד כדי לתלותן בו. הר\"ש: *\n",
+                    "<b>[והנץ</b>. פי' הר\"ב בפי הקשואים כו' וכן לשון הר\"ש ועיין בפירוש הר\"ב משנה ג']: *\n",
+                    "<b>[טהורה</b>. והר\"ב העתיק טהורים. ובדר\"י העתיק טמאה. והר\"ש העתיק טהור וטמא. והרמב\"ם בפירושו בדר\"י כתב מטמאין. ולא ראיתי משנתינו כלה מועתק בחבורו פ\"ה מהט\"א ואיני יודע למה]: \n",
+                    "<b>לפני התגר</b>. כתב הר\"ב דניחא ליה כו' שמתוך כך נראה הקשואים יפים וכאילו מחדש נתלשו כו' וכ\"פ הרמב\"ם. והר\"ש כתב על זה הפי' דתימא וכי אין זה למראה. וברישא לא פליג ר\"י ע\"כ. ואפשר לי לחלק בין הדבר המחובר בפרי עצמו כמו כשות והנץ לטרפי הזית דמעיקרא אינן מחוברים בפרי עצמו: \n",
+                    "<b>טמאה</b>. פי' הר\"ב דהוי שומר. ולפי' מצטרף ג\"כ. וכן פי' הרמב\"ם בהדיא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חותל</b>. ונ\"א חותם. ופי' הר\"ב גרגיר כו' וקשה מאי לפיכך וכ\"כ הר\"ש. וכתב מהר\"ם דל\"נ דה\"פ כיון דאמרינן דגרעין של רוטב מצטרפת. משום דחשיבא שהוא מוצצה מחמת רטיבותא. ומיירי בתמרי ארמייתי שאין מבושלים כל צרכן ונשאר קצת מן האוכל על הגרעין. ולהכי כיון דחזיין למוצצן מצטרפין. אבל ביבשה אין נשאר מן האוכל על הגרעין לא מצטרף. א\"כ לפי חותם של יבשה דחשיב ונגמר וחזי לאכילה עם התמרה מצטרף. ושל ריטב דלא חשיב. לא מצטרף. ע\"כ לשונו. והרמב\"ם גרס כגי' הספר חותל ופי' הר\"ב בשמו קרום כו' ושל רוטב כו' אין הקרום מצטרף וכו' ועוד בפי' הרמב\"ם הקרום הזה ג\"כ נפרד מעצם (רוטב התמרה). אמנם הקרום אשר על גרעים התמרים היבשים. הוא דבק בעצם התמרים. *[ומ\"ש הר\"ב בשם הרמב\"ם דגלעינה כו' הוא שומר לפרי. שאם לא הגרעין היה נפסד. זה לשון הרמב\"ם שאם יסור הגרעינים (תתרכך התמרה הלחה) ותפסד]: \n",
+                    "<b>גלעינה שמקצתה יוצאה כו'</b>. פי' הר\"ב כגון גרעינה של תמרה לחה שנאכלה חציה כו' אבל כשהתמרה קיימת אף מה שיוצא מצטרף כדקתני רישא אף ע\"פ שיוצא המצטרפת. כ\"כ הראב\"ד פ\"ה מהט\"א (הל' ט\"ו). והרמב\"ם [בפירושו] כתב דסיפא פירושא דרישא. דכי קתני לעיל אף ע\"פ יוצאה מפרש השתא דדוקא שכנגד האוכל הוא שמצטרף: \n",
+                    "<b>עצם שיש עליו בשר</b>. ל' הר\"ב כזית בשר. כן ל' הר\"ש וקשיא לי דלסוגיא דגמרא שכתבתי בפ\"ק משנה ה' אפילו בפחות מכפול יש שומר. וכן פסק הרמב\"ם בפ\"ה מהט\"א (הלכה ט\"ז) ובתוספתא הביאה הר\"ש רי\"א קולית שיש עליו כזית בשר. גורר את כלה לטומאה. וחכ\"א אע\"פ שאין עליה* אלא כפול גורר את כלה לטומאה (ע\"כ). והכא לא לגרור את כלה היה. והא דתנן בפ' העור והרוטב משנה ד' עור שיש עליו כזית בשר התם משום טומאת נבלה שאינה מטמאה בפחות מכזית ולא משום צרוף היא כדתנן התם בריש הפרק: \n",
+                    "<b>רי\"א</b>. והר\"ב העתיק ר\"ש וכן הוא בפי' הר\"ש אבל הרמב\"ם העתיק כגי' הס'. וכן בכל הנוסחאות. גם בתוספתא שהעתיק הר\"ש: \n",
+                    "<b>רואין אותו</b>. פי' הר\"ב אם יש בבשר כו' כחוט של ערב. כ\"כ הר\"ש מהתוספתא. ושל ערב עב משל שתי כמ\"ש במשנה ה' פ\"ק דכלים וע\"ש: \n",
+                    "<b>כגון הסיאה וכו'</b>. כתב הר\"ב שגם אלו כך דינם וכו' וכ\"כ הר\"ש. ולישנא דכגון לא משמע הכי. והרמב\"ם מפרש דחכמים תרתי קאמרי. שכנגד האוכל מצטרף. כלומר מה שתחת הבשר. ולא מה שאינו תחת הבשר. והוא הצד שאין בו בשר. ובתוספתא איזהו כנגד האוכל. כלומר עד היכן. וקאמר אם יש שם חלל. עד חלל. ואם אין שם חלל. אין טמא אלא חיסום העליון בלבד. ואהנך קיימי הא דקאמרינן כגון הסיאה כו' שאנו רואים אותו כאילו כבר סר עד שלא ישאר מגוף העצם אלא שיעור דק מדובק בבשר. כדקות שבט האזוב אשר עם דקותו כבר מצאנוהו שומר למה שעליו מן (העליון) [העלין]. אלו דבריו. ומ\"מ תני בתוספתא חבילי אזוב והסיאה. והקורנית. כנגד האוכל מצטרף וכו'. ומינה פירשו. הר\"ש והר\"ב למשנתינו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרמון</b>. והאבטיח שנימוק מקצתו כו' שלם מכאן ומכאן כו'. לכאורה זו ואצ\"ל זו קתני ולשון הרמב\"ם בספ\"ה מהט\"א (הלכה כ\"ב) הרמון והאבטיח שנימוק מקצתו. אין הנשאר חבור לאותו שנימוק. ואין הנשאר מן הקליפה מצטרף. שהרי אין שמירתו מועלת כלום. וכן אם היה שלם מכאן ומכאן. ונימוק באמצע. אין הצדדין חבור זה לזה. ואין קליפתו מצטרפת: \n",
+                    "<b>והנץ שלו אינו מצטרף</b>. דאין שומר ע\"ג שומר. כדלקמן. רש\"י פרק העור והרוטב (חולין דף קי\"ח:) \n",
+                    "<b>רא\"א אף המסרק טהור</b>. כתב הר\"ב ואין הלכה כר\"א וכ\"כ הרמב\"ם ומכלל דפליגי רבנן. וצ\"ל דמסרק בכלל הפטמא הוא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הפנימית בין שלמה בין קדורה מצטרף</b>. שהרי היא עצמה אוכל. והחיצונה בין כך ובין כך אינה מצטרפת שאין שומר ע\"ג שומר חשוב שומר. רש\"י בעור והרוטב דף קי\"ט. וכתב הר\"ב דאין הלכה כר\"י. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו אבל בחבורו פ\"ה מהט\"א פסק לדר\"י. והכי מסתברא. והא דתני בל' פלוגתא. נמצאים הרבה כן ולא פליגי כמ\"ש בפ\"ג דבכורים: \n",
+                    "<b>קדורה</b>. כתב הר\"ב כדתנן בעירובין פ\"ה משנה ד': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלא מירק</b>. כתב הר\"ב כמו ומירק כו' במס' יומא פ\"ג משנה ד': \n",
+                    "<b>ולשלוק</b>. כתב הר\"ב שליקה טפי מבשול. וכן לשון הר\"ש. וכלומר שהוא קרוב לצלי ומתקשה הבשר יותר מהבשול. ועיין במשנה דלקמן ועיין ברפ\"ו דנדרים: \n",
+                    "<b>אוכל שהתחיל בו אינו חבור</b>. פי' הר\"ב אוכל שפירק בלבד. וכן פי' הרמב\"ם. ולגופיה ודאי דלא איצטריך אלא לדיוקא. הא אוכל שלא התחיל בו חבור. וכ\"כ הכ\"מ פ\"ו מהט\"א (הלכה ז'). ומ\"מ לישנא דהתחיל בו לא ניחא. דהל\"ל אוכל שפירק. והר\"ש מפרש אותה חתיכה שהתחיל למרק בה אינה חבור. דסופו למרקה לגמרי אבל השאר חבור. ע\"כ [ועיין בפי' הר\"ב סוף משנה דלקמן]: \n",
+                    "<b>האגוזים והשקדים</b>. כתב הר\"ב השתא מיירי במפצע באגוזים כו'. כל זה לשון הר\"ש. ולשון הרמב\"ם מבואר יותר וזהו האגוזים והשקדים ר\"ל האגוז האחד והשקד האחד אוכל שלה וקליפתה חבור זה לזה כמו שקדם כי הקליפות שומרין להם כל זמן שהקליפה מחוברת באוכל חבור טבעי. אכן כשסרה הקליפה. אין ספק כי אינו מיטמא ואע\"פ שהחזירו למקומו. וכשנשברה הקליפה ונשארה (עם) האוכל. והיתה שבירתה מעוטה. כגון בקיעת כלי החרס הרי זה חבור כו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שיגוס</b>. והר\"ב העתיק שיגוז. ופי' שיחתך. ויהיה שם מושאל. מגזי נזרך והשליכי (ירמיהו ז׳:כ״ט). והרמב\"ם העתיק כגי' הספר. ופי' יכרית. ויתכן להיות שהסמ\"ך והזי\"ן מתחלפין. ששניהם ממוצא זסשר\"ץ, והר\"ש העתיק ג\"כ בסמ\"ך. ופי' מלשון מגיסה בקדרה דמכשירין פ\"ה. ע\"כ. ולי היה נראה לגרוס שיגום במ\"ם מלשון עד שיגום פ\"ד דשביעית וספ\"ט דתרומות ועוד רבים במשנה: \n",
+                    "<b>שלל הכובסין כו' חבור</b>. פי' הר\"ב לטומאה כלומר אבל לא להזייה. כדתנן במשנה ט' פרק בתרא דפרה: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>אם יש בהן חלל</b>. ורקנית. הרמב\"ם פ\"ד מהט\"א: \n",
+                    "<b>ובשר זקנה</b>. ה\"ג בכל הספרים. וכן העתיקה הרמב\"ם שם. והכי מייתי לה בגמרא פ\"ה דמנחות דף נ\"ד. ויראה לי שהמכוון בלשון נקבה. דאבהמה קאי וכל המין בכלל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טהורה</b>. עיין במשנה דלקמן ונ\"ל טעמיה דת\"ק מדתנן בספ\"ט דתרומות שתילי תרומה שנטמאו. שתלן טהרו מלטמא וס\"ל דאית לן למימר שהכל נמשך אחר מה שהוא חוץ לעציץ. כיון דחשבי' ליה כמחובר ראוי שנחשב התלוש שיהא נמשך למחובר. ומפי' הרמב\"ם משמע דס\"ל דמתני' מיירי כשעדיין לא נטמאו. אלא בראוין לקבל טומאה מיירי. ומוקי לה נמי בעציץ נקוב ושיצא חוץ לעציץ רבותא. דאפ\"ה טהורה הואיל שמה שבתוך העציץ נקוב כמחובר הוא. נמשך הכל אחריו. וכ\"כ בחבורו פ\"ב מהט\"א (הלכה ט'): \n",
+                    "<b>אמר ר\"ש מה טיבה</b>. [פירשתי המלה במשנה ח' פ\"ק דכתובות: \n",
+                    "<b>אר\"ש] ליטהר כו' והטהור יאכל</b>. תמיה לי דמאי דנפיק חוץ לעציץ. לא עדיפא ממה שבתוך עציץ נקוב ושמעינן ליה לר\"ש דמשוי להו נקוב ושאינו נקוב דכתלושים הן בכלאים ספ\"ו ובשבת ספ\"י. ואף לפי' הרמב\"ם דמתני' בעציץ נקוב. לא ה\"ל לר\"ש לטהר כלום, אבל בגמרא דשבת דף צ\"ה בברייתא רש\"א אין בין נקוב לשאינו נקוב אלא להכשיר זרעים בלבד ואמרינן עלה דלכל מילי ר\"ש כתלוש משוי ליה ושני לענין טומאה. דהתורה ריבתה טהרה אצל זרעים. שנאמר (ויקרא י״א:ל״ז) על כל זרע זרוע אשר יזרע ופירש\"י אשר יזרע כדרך שאדם מוציא לזריעה למעוטי מחובר כל דהוא להכי אהני זריעות יתירא דקרא ומיהו שאינו נקוב תלוש גמור הוא ע\"כ. ואע\"ג דמצריכין להו לזריעות יתירא לשומר דאילנות ודבשר בצים ודגים כמ\"ש ברפ\"ט דחולין איכא למימר דהכל במשמע: \n",
+                    "<b>והטהור יאכל</b>. לא ידעתי מאי רבותיה דשני בלישניה ולא קתני והטהור בטהרתו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כלי גללים כו'</b>. כתב הר\"ב ולהכי לא קתני כלי אבנים כו' כלומר דרגיל לשנותם יחד ברפ\"י דכלים ופ\"ה דפרה מ\"ה ושאר דוכתי]: \n",
+                    "<b>אינם מכשירין את הזרעים</b>. פי' הר\"ב דלא מקבלי הכשר כו' כמפורש בריש מסכת מכשירין ומ\"ש שאין המים מכשירין כשהן במחובר מפורש במ\"ז פ\"ד דמכשירין: \n",
+                    "<b>כטבלא שאין לה לזביז</b>. אשר עם היותה כלי היא טהורה כמו שנתבאר בפרק שני של כלים [וכן גם כן בכאן כו']. הרמב\"ם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>*[מחשבה</b>. עיין ספכ\"ה דכלים]: \n",
+                    "<b>כל האוכלים המיוחדים לאדם</b>. אדפתח ביה נקט. הר\"ש ועיין מ\"ש בריש שבת: \n",
+                    "<b>המיוחדים לאדם בכל מקום</b>. הרמב\"ם פ\"ג מה' ט\"א הלכה ג' ועיין לקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>החותך מן האדם כו'</b>. ולא חתכו לאכילת אדם גמרא פ\"ה דכריתות דף כ\"א וכתב הר\"ב כולהו בחותך מחיים כו' דאין מטמא אלא אבר מן החי וכל המטמא טומאה חמורה א\"צ הכשר כדלקמן ומ\"ש ולא בשר שפירש מן החי כדתנן בספ\"ו דעדיות: \n",
+                    "<b>מן האדם כו'</b>. כי ענין מחשבה הוא שיתכוין אל אותו דבר שיהיה מאכל אדם אף אם הוא ראוי לכנענים בלבד. הרי הוא אוכל. הרמב\"ם ועי' בפרק העור והרוטב משנה ז': \n",
+                    "<b>מנבלת העוף הטמא</b>. שאין לה טומאה חמורה כמפורש משנה פ\"ק דטהרות: \n",
+                    "<b>והחלב</b>. מפרש הרמב\"ם פ\"ג מהט\"א חלב בהמה טהורה שחוטה וכתב אע\"פ שהוכשרה בשחיטה (כדתנן בפרק העור והרוטב משנה ז') צריך הכשר שני אחר המחשבה ע\"כ וטעמא כתב הר\"ש במתני' דלקמן חזר ר\"ע להיות שונה כדברי ר\"י דהכשר שחיטה לא מהני לחלב. משום דאכתי לאו אוכל הוא דבכפרים לאו בר אכילה הוא עד דחשיב עליה. ע\"כ. עיין [מ\"ש] במשנה דלקמן [ד\"ה ונבלת]. ומשנה ט': \n",
+                    "<b>והרגילה</b>. כתב הר\"ב כך שמה בערבי ובלע\"ז פורקקל\"ה. וכ\"כ הערוך. ואע\"פ שברפ\"ז דשבועות לעזו הר\"ב ברידולגי\"ש. הרי כתב שם שהוא חלגלוגית. וכן כתבתי עוד בשם הרמב\"ם בפ\"ט משנה ה' ותנן ליה ברפ\"ט דשביעית. וכתב עלה הר\"ב בערבי רגילה. נראה מזה שהכל אחד שהרי גם כאן פי' בערבי כך שמה רגילה: \n",
+                    "<b>עכביות</b>. פי' הר\"ב עשב מלא קוצים והוא דרדר כו' וכ\"פ הרמב\"ם. והביא מבראשית רבה וקוץ זה קונדס ודרדר אלו עכביות ובסוף פ\"ה דכלאים מפ' הר\"ב דקונדס זה דרדר. ושם הביא כך הר\"ש מבראשית רבה. וכ\"כ הערוך ערך עכביות. ובבראשית רבה שלפנינו בפ\"ך קוץ זה קונדס. דרדר אלו עכביות. ויש מחליפין קוץ אלו עכביות. דרדר זה קונדס. שהיא עשויה דרין דרין: \n",
+                    "<b>כלוסין</b>. כתב הר\"ב רמב\"ם אומר שקורין לו בערבי ענב אלדיב. ע\"כ. ותמיהני דבספ\"ק לא פירשו כך. ולכך נראה בעיני דהכא בבי\"ת גרסינן. וכן הוא בפי' הרמב\"ם. אע\"פ שבנא\"י מוגה בכ\"ף. ומצאתי למהר\"ם. שבנוסחתו הקלבסין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נבלת בהמה טמאה</b>. כתב הר\"ב משמא דגמרא פ' דם שחיטה [בכריתות דף כ\"א] כגון דאיכא פחות מכזית נבלה וצרפה כו' אבל כזית וצרפה ליכא למימר. ומהניא מחשבה שיטמא האי כביצה אוכלים אחרים. אפילו לא יגעו האוכלים רק בצירוף ולא צריך שיגעו בנבלה. דמדנקט במתני' עם נבלת עוף טהור. משמע דומיא דנבלת עוף טהור כלומר דצריך מחשבה כמו על עוף. ולכך נקט פחות מכזית. תו' שם [ד\"ה כגון] ועוד תירצו מכח לשון הברייתא דהתם: \n",
+                    "<b>בהמה טמאה</b>. אף החיה בכלל כדמוכח מפלוגתא דר\"ש. וכן אתה מוצא בלשון הכתוב. כדאיתא פרק בהמה המקשה (חולין דף ע\"א): \n",
+                    "<b>ונבלת העוף הטהור</b>. ול\"ג הכא והחלב. דליכא למימר ביה א\"צ הכשר. דאי בחלב נבלה. הכא אין מטמא טומאה חמורה. דכתיב (ויקרא ז׳:כ״ד) יעשה לכל מלאכה. [עיין בפי' הר\"ב משנה ט'] ואמאי לא לבעי הכשר [ובשחוטה הא תנן לעיל דצריכה] הר\"ש. וכ\"כ [רש\"י] בפ\"ה דכריתות דף כ\"א. דהתם מייתי לה למתני' בגמרא. וכן הוא שם בספרים: \n",
+                    "<b>ואינן צריכין הכשר</b>. כתב הר\"ב שסופן לטמא כו' וילפינן לה כדפי' הר\"ב בריש טהרות: \n",
+                    "<b>והחלב בשווקים</b>. כתב הר\"ב מיירי בחלב טמאה. וכן פי' הרמב\"ם. ולפי מ\"ש במתני' דלעיל דבטהורה הכשר שחיטה לא מהני. דבכפרים לאו בר אכילה הוא. איכא לפרושי הכא אף בחלב טהורה שחוטה. וכ\"פ הר\"ש ז\"ל וחלב נמי נהי דהכשר שרץ בעי. דאפילו חלב נבלה אין בו טומאת נבלה כדלעיל. מ\"מ הכשר מים לא בעי. כגון בחלב שחוטה דהוכשר בשחוטה. אבל בכפרים דבעי מחשבה. בעי הכשר. דלא הוכשר בשחיטה. כדפי' לעיל. משום דהוי הכשר קודם מחשבה. ע\"כ. וכ\"כ ג\"כ הרמב\"ם עצמו בחבורו פ\"ג מהט\"א [הלכה ג']. ועיין בפי' הר\"ב משנה ט': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לולבי זרדים</b>. פי' הר\"ב ענפים רכים כו' וז\"ל הרמב\"ם הם הקצוות הרכים היוצאים בקצוות השבטים בעת שמלבלבים האילנות. ועיין בפי' הר\"ב במשנה ב' פי\"ח דשבת: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וראשי בשמים</b>. פי' הר\"ב כגון אגוז מוסקאט\"ו כו'. וז\"ל הרמב\"ם צמחי הבשם כולם נקראים ראשי בשמים. ר\"ל קצות הבשם. וזה כגון הקנה. והקנמון. ואגוזי הבשם. ונרד כו': \n",
+                    "<b>*[והחלתית</b>. פי' הר\"ב ואף ע\"פ כו' ועמ\"ש במ\"ה פ\"א דטבול יום]: \n",
+                    "<b>וחלות חריע</b>. פי' הר\"ב כרכום יערי וכו' וקשה לי בבפ\"א דכלאים מ\"ח דתנן חריע. ומפרש לה הר\"ב הכי ואילו הכא דקתני חלות חריע משמע ודאי דענין אחר הוא ובערוך ערך חריע. ירוש' מהו חריע. מוריקא. ובסוף עוקצין חלות חריע י\"מ שזה חלת חריע פחות ממוריקא שהוא דק וזה רחב כאצבע. והוא זול והנשים שפין ממנו פניהם. ע\"כ. ולשון הרמב\"ם חלות חריע. זה שמוציאין לבו. ושוחקים אותו. ועושין ממנו עוגות ומשתמשין בו בטעמים. והירושלמי באר לנו כי חריע הוא הנקרא בערבי אל קרטם. עד כאן. ובכלאים כתב. חריע בלשון ישמעאל. מצפור. ע\"כ. ולשון ישמעאל הוא לשון ערב: \n",
+                    "<b>ואינן מטמאין טומאת אוכלין</b>. לפי שאינן נאכלים להנאת גופן. אלא מפני שנותנים טעם במאכלות. או מפני הריח. או המראה. הרמב\"ם פ\"א מהט\"א [הלכה ו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והבוסר</b>. כתב הר\"ב משהגיעו להיות כפול הלבן נקראים בוסר. וכ\"כ הר\"ש. מהגמרא דפרק מקום שנהגו (פסחים דף נ\"ג.) ואיתמר אמתני' דספ\"ד דשביעית ומייתי לה התם. וע\"ש בפי' הר\"ב ומכאן מוכח כפירוש האחרון שכתבתי משנה ה' פ\"ה דמעשר שני. דבוסר שהגיע לכפול הלבן. עדיין לא הגיע לעונת המעשרות: \n",
+                    "<b>פריצי זיתים וענבים</b>. פי' הר\"ב שנתקשו קודם בשולן ואין נפרכין בבית הבד. וכ\"פ הר\"ש בשם הערוך. וקצת קשה בעיני. דהיאך אפשר שלא יהו נפרכין בבית הבד. אבל לדברי רש\"י ניחא דבפ\"ט דב\"מ דף ק\"ה מייתי לה למתני' התם ואמרינן עלה וכמה פריצי זיתים. ר' אליעזר אומר ד' קבין לקורה. ופירש\"י שמכניסין בבית הבד מהן. כדי שיעור טעינת הקורה בפעם א'. ואין מוציאין אלא ד' קבין שמן. ע\"כ: \n",
+                    "<b>הקצח</b>. כתב הר\"ב נייל\"ו בלע\"ז כו' ורגילי' לתת אותו בלחם כו' עיין מ\"ש בשם הראב\"ד במשנה ג' פ\"ה דעדיות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>*[לכל דבר</b>. עיין בדבור דלקמן]: \n",
+                    "<b>אלא שהוא נלקח בכסף מעשר</b>. והכא לא פליג ריב\"ן דאמר במשנה ה' שכל שאינו מטמא טומאת אוכלים אינו נלקח בכסף מעשר. והלכה נמי כמותו. דקור שאני. דחזי ע\"י שליקה וטיגון. והוי כבהמה וחיה שנקחת בכסף מעשר. משום דחזיא ע\"י שחיטה ובישול. וקור נמי לאחר שליקה וטיגון. מטמא טומאת אוכלים. אבל קודם שליקה דלא חזי. לא מטמא. ומ\"מ ניקח. כיון דחזי על ידי תיקון. כ\"כ הר\"ש במשנה ה' וכ\"כ התוס' בפ\"ו דנדה דף נ\"א [ד\"ה אם ניקח]. ומסיימו וריב\"ן לעיל פריך שפיר. אי נקחת בכסף מעשר. לפי שראוי' אחר תיקון לאכילה א\"כ יטמא טומאת אוכלין מיד. שהרי בקל יכול לתקנה. ומעתה יש עליה שם אוכל. ולא דמי לקור שמחוסר שליקה וטיגון. ואי אין מטמא טומאת אוכלין. לפי שאחר התיקון אינה ראויה בפני עצמה לאכילה. א\"כ גם לא תהיה נקחית בכסף מעשר ע\"כ. וקשיא לי דהא דתנן לכל דבר. היינו דבפ\"ג דערובין דף כ\"ח מייתי ברייתא [הביאה ג\"כ הר\"ש במתני' דהכא] וקתני קור נקח בכסף מעשר ואין מטמא טומאת אוכלין כו' רבי יהודה אומר קור הרי הוא כעץ לכל דבריו אלא שנקח בכסף מעשר. ואמרינן רבי יהודה היינו ת\"ק. אמר אביי שלקו וטגנו איכא בינייהו. משמע ודאי דה\"ק לר' יהודה אפי' שלקו וטגנו אינו טמא. ולת\"ק אם שלקו וטגנו מטמא. דלא אמרי' הרי הוא כעץ. וכן פירש\"י ומש\"ה נמי פסק הרמב\"ם בפ\"א מהט\"א [הלכה י'] דשלקו וטגנו מתטמא משום דאתאן לת\"ק. והשתא הכא במתני' דקתני הרי הוא כעץ לכל דבר היינו כר\"י. דאפילו שלקו וטגנו אינו טמא. אבל התוס' שם בעירובין [ד\"ה קור] תירצו בענין אחר דגבי קושט ואינך דלעיל ודאי אי חזי לאכילה הוי אוכל ושפיר קרינא ביה מכל האוכל אשר יאכל. אבל הכא קור לא מיקרי אוכל. כיון דסופו להתקשות. ולא נטעו דיקלא אדעתא דקורא. ומ\"מ נקח בכסף מעשר. דהשתא הוא רך והוי פרי מפרי. אע\"ג דלא הוי אוכל. ע\"כ: \n",
+                    "<b>כפניות אוכלין ופטורין מן המעשרות</b>. עיין [מ\"ש] בפ\"ו דנדה משנה ה': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רע\"א אם יכולין לחיות</b>. בנוסחת מהר\"ם ז\"ל משעה שאין יכולים לחיות: \n",
+                    "<b>שנפשח</b>. תרגום וישסף ופשח (שמואל א' ט\"ו) הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ר\"י מטהר</b>. כתב הר\"ב דחשיב להו כמחובר. ואין מחובר מקבל טומאה. כדמוכח במתניתין דספ\"ב. וטעמא כתבתי בריש מכשירין [ד\"ה הרי זה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חלב בהמה טהורה</b>. אבל לא חיה טהורה. כיון שאמר ואכול לא תאכלוהו [אמרו] חלב שאסור באכילה. טהרתי לך. יצא חלב חיה טהורה. שמותר באכילה. הרמב\"ם, והיא ברייתא בפ\"ח דזבחים דף ע'. ומ\"ש הר\"ב שנתנבלה. וכ\"פ הר\"ש. והיינו שכתבתי בשמו לעיל משנה ג'. דשחוטה בשווקים א\"צ הכשר. והרמב\"ם מחלק בין נתנבלה לנשחטה. לענין הכשר שרץ. שכן לשונו בנא\"י. ואין נראה שכן דעת הר\"ב. דראייתו של הרמב\"ם מנבלת עוף טמא. והר\"ב פירש בהדיא במשנה ג' פ\"ק דטהרות. דצריך ג\"כ הכשר מים ומגע שרץ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כורת דבורים</b>. כבר שנויה בסוף שביעית. ע\"ש. וראיתי עכשיו עוד דברים ראוים להוסיף בה: \n",
+                    "<b>ואינה מקבלת טומאה במקומה</b>. וא\"ת מה טעם נקט גבי טומאה במקומה דאין חילוק בין במקומה. בין שלא במקומה. דהא לאו מחוברת היא. ואומר רבינו תם דשלא במקומה מקבלת טומאה. כיון דמטלטלים אותה ממקום למקום. ודמי לשאר כלים שבבית. וגזרו בה רבנן טומאה. דילמא אתי לאיחלופי. תוס' פ\"ד דב\"ב דף ס\"ו: \n",
+                    "<b>והרודה ממנה בשבת</b>. כתב הר\"ב דכתיב ויטבול וגו' ביהונתן כתיב. ובדבש במקום גידולו מיירי. הרשב\"ם שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>משיחרחר</b>. כתב הר\"ב ל' לחרחר ריב. והרמב\"ם בפירושו הקשה על זה. לפי שהכל מודים כי דבש בכוורת. אינו לא אוכל ולא משקה. אבל הר\"ב כבר כתב דסתמייהו לאכילה קיימי. נראה מזה דס\"ל דדבש בכוורת אוכלא הוא. אבל דברי הרמב\"ם מהתוספתא הביאה הר\"ש. ודברי הר\"ב כמסקנא דגמרא פ\"ה דב\"ב דף פ' דבש בכורתו מטמא טומאת אוכלים שלא במחשבה. ואף הרמב\"ם חזר בו בחבורו פ\"א מהט\"א. ופסק כמסקנא דגמ'. [ומ\"ש הר\"ב ואית דגרסי משיהרהר. כלומר משיהרהר מחשבה בלבו כו' משמע דמחשבה ממש קאמר. ולא דיבור. ועיין ספכ\"ה דכלים]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אמר ריב\"ל.</b> חשבו הרמב\"ם עם התנאים בפ\"ב מי' פרקיו שהקדים לפי' המשניות. ולקמן אכתוב על זה: ",
+                    "<b>לכל צדיק וצדיק.</b> נ\"ל לומר בין האוסר. ובין המתיר. וזה ג\"כ טעם יפה לסמוך מאמר זה בסיום המשנה. לומר שגם שניהם החולקים. הואיל וכוונתם לשמים. אוהבים הם. כך נ\"ל. *[ובני האלוף מהר\"ר משה שי' אמר. שלכך אמר לכל צדיק וצדיק לפי שמצינו שני מיני צדיקים אחד צדיק גמור. ואחד שאינו גמור. כמ\"ש רז\"ל בצדיק וטוב לו. וצדיק ורע לו. כדאיתא במסכת ברכות פ\"ק דף ז'. א\"נ כדרז\"ל (סנהדרין קח) בצדיק בדורותיו. דלגנאי ואפ\"ה הכתוב קוראו צדיק]: ",
+                    "<b>שלש מאות ועשרה עולמות.</b> כתב הר\"ב כלומר שההנאה וקורת רוח וכו'. כן כתב הרמב\"ם. ומסיים אמנם [אריכת זמן הזה. אין סוף. ואין לו אחרית ותכלה] אבל כל נפש שתזכה לחיי העולם הבא. לא תאבד לעולם. והוא ענין יש. ר\"ל המציאות התמידי אשר לא יחקר. לפי שיש הוא המציאות [הנמצא. ואין בו אפיסה]. וכאילו אומר כי אוהבי [נוחלים] את המציאות [במוחלט]. ואין שם מציאות אמתי. אלא ההתמדה. והוציא מפסוק הזה [גם כן] גודל התענוג. על דרך משל. ומספרם יש שלש מאות ועשרה. וזה על דרך התעוררות בלבד. כי אותו התענוג גדול. אמנם האמת כי כמו שאין שווי. בין הנחקר. לאשר אינו נחקר. כן אין שווי. בין אלו המעדנים אשר אצלנו ואותם התענוגים. ע\"כ. ויש לי לומר טעם למספר הזה. ע\"ד מדרשם ז\"ל בנקבה תסובב גבר. שישראל בזמן הזה. כנקבה היורשת עישור נכסים בלבד. שהאומות ע' הם. וירשו רק ז'. אבל לעתיד ירשו כולם. ולעומת זה יאמר בכאן ג\"כ מספר יש. שהרי כשנחלו הארץ כבשו ל\"א מלכים. ואם לעתיד יכבשו במספר י' פעמים ל\"א. יהיו במספר יש. ועתה מדוקדק אומרו להנחיל. דהא קשיא נחלה מאי עבידתה. דבשכר מיירי. וזו אינה נחלה. אבל אי מיירי בכבוש ארצות. הוי נחלה. שכן היא ירושה מאבותינו ועל זו נאמר נחלה בלי מצרים. (שבת קיח) על שם ופרצת ימה וקדמה וגו'. ולדעתי יש עוד מרמזי התורה במספר יש. וידוקדק בזה לשון עולמות. לפי שיש בו ד' פעמים עשרה. אבל השלשה מהם עלו כללותם למספר גדול עד למאה. שכן כללותם הראשונות. והם עולמות. אם מלשון העלם. אם מלשון עולם ממש. אך הרביעי עשרה בלבד. כי מפני שהם עולם הפירוד ממש. לא נזכר כללות בהם כלל. הרחמן הוא ינחילנו. ויזכנו ללחך בעפר רגלי אוהביו. נוחלי יש: ",
+                    "<b>ואוצרותיהם אמלא.</b> בעולם הזה. כ\"פ הר\"ב במשנה י\"ט פ\"ה דאבות: ",
+                    "<b>אמר ר\"ש בן חלפתא לא מצא הקב\"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום.</b> שנא' ה' עוז וגו'. וענין עוז. מורה על חזוק. ומסיים יברך את עמו בשלום. וסיפא פירושא דרישא. ה' עוז וחוזק. ירצה ליתן לעמו. ומה עשה ברכם בשלום. שזהו חזוק. ומבואר הוא בעצמו שכל הברכות שבעולם אין מתקיימין אם אין שלום. ובמדרש רבה סוף פרשת שופטים איתא בזה הלשון. כלי שהוא מחזיק את כל הברכות לברכן בו כו'. ומאמר הזה ראוי להיות בחתימת המשנה. כי ה' עוז לעמו יתן. על שעת מתן תורה הוא נאמר. כמו שדרשו ז\"ל מקרא דלעיל מיניה. ה' למבול ישב. (זבחים קטז) שנתקבצו כל הגוים אצל בלעם וכו' ומכיון שכשנתן להם העוז היא התורה. ברכם ג\"כ בשלום. נדע מזה שזאת התורה היא גורמת ברכת השלום. ועל כן נבוב לבב ילבב ויחזור עליה לא יניחה אחר שגמרה. גם בא להמתיק ולעורר הלבבות. שאע\"פ שהמשניות מלאים ממחלוקת שהיה בין החכמים. ופן יעלה על הלב הנמהר. כי מחלוקותיהם היתה מריבה ומצה. אמר כי לא כן הוא. שעוז התורה כלי מלא ברכת ה'. הוא השלום אין בה שמץ ריב. וחלוק לבבות. וכמאמרם בפסוק כי ידברו את אויבים (תהילים קכ״ז:ה׳) נראים כאויבים. ונעשים אוהבים. (קדושין ל:) ובוודאי שכן הוא למיימיני' בה ולומדים לשמה. (שבת סג) לא להתיהר. או להתגדל בפני אחרים ומלבד כל אלה. ראויה כל חתימה שתהא בשלום. כמו שסדרו אנשי כנסת הגדולה בתפלה. ועל כן כמו שהעבודה היא התפלה נחתמת בשלום. כך התורה ראויה שתהא חתימתה בשלום. וכן בתורה כשצוה הקב\"ה לברך את עמו ישראל ע\"י כהנים. חתם ברכתם בשלום. והנה תמצא שהחתימה היא מעין הפתיחה. דפתח ודרש מאימתי קורין את שמע בערבית. משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן. והם המברכים את עמו ישראל בשלום. והרי כבר כתב הר\"ב שם דלא תני לה אלא אגב אורחא ולא לגופה. אלא נתכוון התנא שיהיו הפתיחה והחתימה שוין לטובה. ולברכה. עוד ראה כי היתה גם כן התחלה באות מ\"ם. וכן החתימה באות מ\"ם. כנגד מ' יום דלוחות ראשונות. ומ' יום דלוחות שניות. כי כל המשניות והיא תורה שבע\"פ. כולם מרועה א' נתנו. ולמשה מסיני נאמרו. ואתה תחזה כי מספר ראשי תיבות שאר הסדרים מלבד הראשון. עולים ג\"כ במספר מ'. וכן מרע\"ה היה עוד מ' יום אמצעים בהר. זה נ\"ל. והנה אע\"פ שר\"ש בן חלפתא היה זקן בימי רבי כנראה מתוך דבריו שהשיב לרבי. סלעים נעשו גבוהים. בפכ\"ג דשבת דף קנ\"ב. ואילו ריב\"ל לא חשבוהו בגמרא אלא כאמורא. דבפ\"ג דמסכת נדה דף י\"ח מתניתא קאמרי שמעתתא לא קאמרי. וקאמר שמעתתא על מימרא דאמר ריב\"ל. וכן פירש\"י שמעתתא ריב\"ל אמורא היה ע\"כ. וכן הוא עוד בפרק מרובה ריש (בבא קמא דף פ\"ב.) (ומ\"מ בימי רבי היה. שהיה גדול מרבן יוחנן) ואע\"פ כן ראה רבינו הקדוש להקדים מאמרו של ריב\"ל. למאמרו של רשב\"ח כדי שתהא החתימה בשלום. ובמדרש רבנן אומרין גדול השלום. שכשמלך המשיח יבא. אינו פותח אלא בשלום. שנאמר (ישעיהו נ״ב:ז׳) מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום: ",
+                    "<small>סליקא לה מסכת עוקצים וכולהו מסכייתי דטהרות<br> מה מתוק לחכי מדבש יערות. שזכיתי להשלים גם סדר טהרות<br> וכן הטיבו ימיכם זקנים עם נערים. בתוספות יום טוב על הששה סדרים.<br> הדרן עלך שתא סדרי משנה</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה עוקצים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה עוקצים",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Oktzin",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Oktzin",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה עוקצים, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Oktzin, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Parah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Parah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..2677ff780b22b1c5a8e1434925cb0030556d5c74
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Parah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,569 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Parah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה פרה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": {
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>ופרה בת שתים</b>. מצינן למימר דבת שתים למעוטי נמי טפי. כמו בת שנתה דאתא למעוטי טפי. ואע\"ג דכ\"ש דבת ג' פרה היא. דלמא פוסל ר\"א שמא תשחיר. אבל לא יתיישב הא דמכשיר ר\"א בפ\"ב פרה מעוברת. דהיכי משכחת לה. הא בת שתים לא קא ילדה. כדאיתא בפ' הלוקח בהמה (מ\"א פרה וחמור בנות שלש ודאי לכהן). ושמא דיעבד קאמרינן דכשרה. הר\"ש: \n",
+                    "<b>אף בת חמש כשרה הזקנה אלא כו'</b>. ובנוסחת מהר\"ם אף בת חמש כשרה. וזקנה אלא כו': \n",
+                    "<b>*[שמא תשחיר שלא תפסל</b>. כתב הר\"ב דכתיב אדומה תמימה וכו'. עיין בפרק דלקמן מ\"ה בפי' הר\"ב]: \n",
+                    "<b>מה הלשון שלשית</b>. כן הוא בס\"א. ובנוסחת מהר\"ם כתב כלומר באר דבריך שלשית למאי ע\"כ. וקשה דא\"כ לקמן גבי רבעי מאי קבעי רבעי למאי הא קרא בהדיא כתיב. לכך נ\"ל שעל הלשון שואל. למה משנה ואינו אומר שלישית. ולקמן הכי נמי קבעי אמאי אינו אומר רביעי. ומהדר שאם אתה אומר רביעי הוה לאחרים במנין. וזה א\"א מכח הכתוב: \n",
+                    "<b>וכשאתה אומר שלשית בת ג' שנים</b>. לשון הר\"ש. לשון שלשית משמע פרה אחת שיש בה שלשה דברים כגון זו שהיא בת ג' שנים ע\"כ. והיה נראה דגרסינן שלשת בלא שום יו\"ד ותהיה הקריאה שלשת בשוא וחולם. כמו שלשת ימים. שהימים הם שלשה. כך זו הפרה היא משולשת בעצמה בשלשה דברים שבה. אלא שלפי זה מה זו שאלה ששאלו מה הלשון שלשת הרי הלשון ידוע ומפורסם מן הכתוב. לכך גיר' הספר נכונה דגרסינן ביו\"ד אחר ש' שנייה. ומצאתי בנא\"י מנוקד בסגול קמץ וצירי. ובנוסחת מהר\"ם מנוקד חיריק צירי חיריק: \n",
+                    "<b>פרס מג' לקב</b>. כרבי שמעון דבמתניתין ב' פ\"ח דערובין. וכך פסק הר\"ב בשם רש\"י בפ\"ג דנגעים מ\"ט. ור\"י בן ברוקה פליג התם וכוותיה כתב הר\"ב לעיל בשם הרמב\"ם. ומפני כן הזכיר כאן הרמב\"ם שזו שאמר ר\"י מג' לקב אינה הלכה. וה\"ל להר\"ב גם כן להזכיר זה לדעת הרמב\"ם. וכבר הזכרתי שם בערובין שפעם כתב הר\"ב כך. ופעם כך: \n",
+                    "<b>מג' לקב אין בו חלה</b>. לשון הר\"ב דה' רביעיות קמח ועוד חייבין בחלה ויש מקומות שלא כתב הר\"ב ועוד. וכן הר\"ש לא כתב בכאן ועוד. וכבר כתבתי בזה בפ\"ק דחלה משנה ד': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחכ\"א אף בני ג'</b>. ונ\"א ל\"ג אף והר\"ש הוכיח דזו הגי' עיקרית )[ב] ודחכמים ור\"מ אינם מודים לר\"י הגלילי. ומהר\"ם כתב ולי נראה דאפילו אי גרסינן אף במלתא דרבנן. לא קשיא. דהא דמכשרי רבנן ור' מאיר הכא בבן ב' שנים. היינו דוקא גבי לוים. דרבנן סברי אהני שני לאכשורי בן שתים. ואהני פר לאכשורי אף בן ג' דכל פר בן בקר ג' ותו לא לא פחות ולא יותר. ושאני הכא דכתב שני. ור\"מ סבר אהני שני לאכשורי בן ב'. ואהני פר לאכשורי אף בן ג' ד' ה'. אבל פר בן בקר היכא דלא כתב שני. דוקא בן ג' ד' ה' ולא בן ב' שנים. וה\"פ רי\"א כל היכא דכתיב פרים בני שתים נינהו דגמרינן מלוים. וחכ\"א בלוים גופייהו אף בני ג' כשרים היו דאהני שני ואהני פר דסתם פר בן ג' משמע. וגבי לוים הוא דגלי קרא דבן ב' או [בן ג' ד' ה'] * כשרים הא בעלמא דלא כתב שני אלא פר לחודיה לא מכשרינן אלא בן ג'. ולר\"מ נמי היכא דגלי גלי. בלוים הוא דבן ב' או בן ג' ד' ה' כשרים. הא בעלמא לא מכשרינן בן ב'. עכ\"ל. ומדברי הרמב\"ם פ\"א מה' מעה\"ק נראה דס\"ל דלרבנן בן שתי שנים נמי כשר. וכ\"כ הכ\"מ שם דלענין שאם התנדב פר. לא יהא פחות משתי שנים. וסוברים שלא יהא גדול יותר מבן ג'. ע\"כ: \n",
+                    "<b>אלא שאין מביאין זקנים מפני הכבוד</b>. משמע דחכמים הם שאמרו כן מפני הכבוד. ובספ\"ז דבכורות כתבתי דמקרא ממעטינן זקן. וי\"ל דהיינו זקן ממש שהוא מרובה בשנים הרבה עד שתש כחו. והכא קאסרי רבנן אפילו בשאינו בא בימים וזקן בשנים *. שוב ראיתי בספר קרבן אהרן בפרשת ויקרא רפ\"ג שכתב דר\"מ מדאורייתא קאמר שאין מביאין מפני הכבוד. כלומר למצוה אמרה התורה שאין מביאין ולא לעכב. והכי דריש והקריב על חטאתו פר. ואפי' זקן בן ד' וה' שנים ולמצוה מן המובחר מפני הכבוד צריך שיהיה בן בקר שהוא בן ג' שנים: \n",
+                    "<b>מפני הכבוד</b>. אבל לעיל בפרה שכל מעשיה בחוץ לא שייך האי טעמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכולם מיום ליום</b>. כתב הר\"ב דבתר שנתן אזלינן. דאמר קרא כבש בן שנתו. שנה שלו. ולא שנתו של מנין עולם. גמרא ספ\"ה דנדה דף מ\"ז. ומ\"ש הר\"ב וכן באילים בן שתי שנים אינו כשר לא לאיל דאינו כו' בפי' הר\"ש ליתנהו אלו הד' מלות (אינו כשר לא לאיל) דהוא יותר נכון שנמשך הכל למה שכתב וכן באילים בן שתי שנים. ובא לפרש דקאי על ל' יום. דהא בן שתי שנים לא בעינן שיהיו שלמים. וכן מסיום הר\"ש. משנה שניה שלו ולא של מנין עולם ע\"כ. מ\"מ לא שלחתי יד להגיה לפי שאפשר ג\"כ דמאי דכתב הר\"ב אינו כשר כו' הוא דבור חדש. ואתה תבחר ולא אני: \n",
+                    "<b>לא לאיל</b>. לשון הר\"ב דאינו נחשב איל עד שיכנס שלשים יום משנה שניה לו. וכן לשון הר\"ש. וכלומר עד שיכנס שלשים יום שלמים. ולפיכך לא נחשב איל עד יום ל\"א. ומ\"ש הר\"ב שניה לו. לשון הר\"ש שניה שלו. ולא של מנין עולם: \n",
+                    "<b>מביא עליו נסכי איל</b>. כתב הר\"ב נפקא לן מדכתיב או לאיל לרבות את הפלגס. בפ\"ק דחולין דף כ\"ג. ופירש\"י דכתיב בפרשת נסכים בשלח לך או לאיל* וגו' או לרבות את הפלגס בנסכים הללו. ע\"כ. וכלומר דכיון דכתיב או במשמע כאילו כתיב או הא או הא. והוה מוקדם עוד אחר והוא הפלגס. כאילו נכתב לפלגס או לאיל. אבל במסכת מנחות פרק שתי מדות (מנחות דף צ\"א.) כתב רש\"י וז\"ל דכתיב או לאיל תעשה מנחה למה לי. לכתוב וכי תעשה מנחה סלת שני עשרונים בלולה בשמן שלישית ההין. ואנא ידענא דהיינו איל דצריך שני עשרונים אלא לרבות. ע\"כ. וכלומר שכבר מפורש בפרשת המוספים שבסדר פינחס. דלאיל מביא שני עשרונים והוה סגי אפילו כי לא לכתוב כלל או לאיל. אלא סתמא וכי תעשה וגו': \n",
+                    "<b>לא עלה לו מזבחו</b>. אם היה מחויב איל לבדו )[ג] או כבש לבדו. רש\"י פ\"ק דחולין שם: \n",
+                    "<b>[*ויום אחד</b>. עיין מ\"ש בזה בס\"ד במשנה ד' פ\"ה דנדה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חטאות הצבור ועולותיהן</b>. כתב הר\"ב חטאות הצבור כגון שעירי ר\"ח ושל מועדות ועולותיהן כולהו בני שנה נינהו. וכ\"כ הר\"ש. וז\"ל הרמב\"ם אמרו חטאות הציבור ועולותיהן. לא ירצה בזה כל חטאות צבור וכל עולות צבור. כי יש מהן שהן פרים ואילים. כמו שהתבאר בפסוק. ואמנם ירמזו זה אל כבשי עולה ושעירי חטאות של ציבור. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ואשם נזיר ואשם מצורע</b>. הם כבשים. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>מיום שלשים והלאה</b>. סברא בעלמא. וכן נראה מלשון הר\"ב בדבור והפסח. שכתב לא חשו חכמים וכו'. ואע\"פ שלהרמב\"ם נתבאר שם טעם אחר. מ\"מ הא דאוקמינן אשלשים אינו מפורש בכתוב: \n",
+                    "<b>ואם הקריבו ביום שמיני כשרים כו'</b>. כתב הר\"ב ומיהו במידי דחובה מצוה מן המובחר כו' לאמרו והלאה ירצה. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>הבכור והמעשר והפסח כשרים כו'</b>. כתב הר\"ב והפסח אע\"ג וכו' משום דנסבי לפי נפשות כו' וכ\"כ הר\"ש. ומהר\"ם כתב א\"נ נ\"ל שהיו צריכים טלאים הרבה לכל ישראל. ושמא לא ימצאו כל כך טלאים מבני שלשים ואילך. ואוקמוה אדאורייתא. ועוד לפי שזמנו בהול. ע\"כ. ולא פירשו דבר בבכור ומעשר. וז\"ל הרמב\"ם הבכור התבאר בו ביום השמיני תתנו לי. והמעשר והפסח נשתוו עמו במתן דמים. כמו שבארנו בחמישי מזבחים. ע\"כ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>רבי אליעזר אומר פרת חטאת המעוברת כשרה</b>. עיין מ\"ש בשם הר\"ש ברפ\"ק *[ומ\"ש הר\"ב דפליגי בעובר ירך אמו הוא. והכי אשכחן בספ\"ו דתמורה. וע\"ש]: \n",
+                    "<b>כשרה</b>. פירש הר\"ב דבשטת ר\"י קיימי כו'. וכ\"כ הר\"ש. והראב\"ד בפ' א' מהלכות פרה אדומה [הלכה ז'] כתב שר\"א מודה שאם עלה עליה זכר שהיא פסולה שהמעוברת תובעת זכר היא וצריכה היא. אבל עלה עליה זכר שלא בשעת תביעתה. צער הוא לה ומשא. וחכמים שהם פוסלים במעוברת. משום חשש דשלא לרצונה. הם פוסלים. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב והלכה שהיא פסולה כו' ואפי' אינה מעוברת. דאי מעוברת פסולה מטעם שכתב. שנושאת את עוברה. ובכך מיישב מהר\"ר וואלף וורמייז\"א ללשון הרמב\"ם בפרק א' מהלכות פרה אדומה שכתב. ואצ\"ל מעוברת. והקשה הכ\"מ מאי ואצ\"ל דהיא היא: \n",
+                    "<b>רא\"א אינה נלקחת מן הכנענים</b>. פי' הר\"ב דחשודים על הרביעה כדאי' בפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף כ\"ג) דהיכא דודאי רבעה פסולה אפי' למ\"ד פרה קדשי ב\"ה היא (כמ\"ש הרב במשנה ג). דכתיב (ויקרא כ״ב:כ״ה) כי משחתם בהם מום בם כל שהמום פוסל בו (ובפרה כתיב אשר אין בה מום) דבר ערוה וע\"א פוסלים בו והשחתה הוא ערוה שנאמר (בראשית ו׳:י״ב) כי השחית כל בשר. [כמ\"ש הר\"ב ברי' פ\"ו דתמורה] הר\"ש: \n",
+                    "<b>באין מהארץ ומח\"ל וכו'</b>. שנויה כבר ברפ\"ח דמנחות וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יגוד</b>. כשהשחרות אינו מגיע לזכרות *(היינו עצם התחו' בתוך הקרנים וכך בתוך הטלפי'. דזו היא כף הרגל. ויש בחודו של קרן כשתים וג' אצבעות. שאין זכרות מגיע שם , רש\"י) דאי מגיע אין לה תקנה שאם יחתוך שם יעשנה בעלת מום הר\"ש. משמא דגמ' פ\"ז דבכורות ד' מ\"ד: \n",
+                    "<b>והננסת כשרה</b>. כתב הר\"ב שזה מום באדם ואינו מום בבהמה שמאמר האל תמימה (היה עולה בדעתינו) שלימה בכל הדברים. והודיענו שענין תמימה שלימת האודם הרמב\"ם. ועיין בפי' הר\"ב משנה ה': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואין זו באה לבית</b>. ורבנן כיון דקדשי ב\"ה היא ולקיחתה מתרומת הלשכה. כדתנן במשנה ב' פרק ד' דשקלים באה לבית קרינן בה כך נ\"ל: \n",
+                    "<b>נתן טליתו עליה פסולה</b>. כתב הר\"ב נאמר בפרה כו' מה עול האמור בעגלה עשה שאר עבודה פסולה כעול. אף כו' שאר עבודה פסולה כעול. ובל' הרמב\"ם ליתנהו אלו ב' מלות פסולה ובפ' בתרא דסוטה ד' מ\"ו שאר עבודות פוסלים בה. אף כאן שאר עבודות פוסלות בה. עוד שם א\"כ מה ת\"ל עול עול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה שאר עבודות אין פוסלות אלא בשעת עבודה. (כלו' שעבודה זו לצורך היא. אבל אקראי בעלמא שהניח שק עליה ולא להוליכו אלא אקרי ואותב לא פסלה) ואימא אשר לא עובד בה כלל עול פרט. כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט עול אין מידי אחרינא לא אשר רבויא הוא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עלה עליה זכר פסולה</b>. דעליית זכר ניחא ליה והויא שעת עבודה כ\"כ הר\"ש והתו' פ\"ב דפסחים דף כ\"ו כתבו דמה שהזכר משמש בה חשיב עבודה: \n",
+                    "<b>ר\"י אומר אם העלהו פסולה</b>. כתב הר\"ב לאו דוקא העלהו. אלא אם עלה עליה לדעת הבעלים כו' כ\"כ הר\"ש בריש פרקין מהתוספתא. ומכלל דלרבנן אפילו בלא ידעו פסולה ובהכי דחוין הן דברי התו' בב\"מ פ\"ב ד' ל' וכן בפ\"ב דפסחים דף כ\"ו שפירשו חכמים לא מפסלי אלא כשידע בשעת עלייתו וקשה מהא דגבי הכשר בר\"פ בתרא דמכשירין. כמ\"ש שם בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ר\"י אומר אפי' בתוך כוס א'</b>. כתב הר\"ב דל\"ג אפילו כו' וכ\"כ הר\"ש. אבל ל' הרמב\"ם רי\"א אפילו בתוך כוס אחד. וכוס הוא עגול מן הגשם. יש בה כלל מן השיעור בשטח אחד. ע\"כ. הכוונה שגומא היא דבר מועט מאד כשעור השתי שערות ולא יותר. אבל כוס הוא שטח מה. וא\"ל שיבאר שיעורו כמה. שאין לה שיעור אלא כל שהוא גדול מגומא המכילה ב' שערות בלבד ואין מקום בזה למה שהתלונן הכ\"מ בפ\"א מה\"פ [הל' ב] שלא נתבאר בדבריו כמה הוא שיעור כוס אחד. ע\"כ. ומזה נראה ודאי דגרס אפילו דר\"י לאפלוגי אתא אבל בחבורו פ\"א מה\"פ כתב היו בה שתי שערות כו' בתוך גומא א' או בתוך ב' כוסות. ודקדק מזה הכ\"מ שסובר דר\"י לא פליג וכדעת הר\"ש *[ומ\"ש הר\"ב שחייב אדם לומר כו' בפ\"ק דעדיות משנה ג']: \n",
+                    "<b>אפי' ד' אפי' ה'</b>. מצינו ל' זה בכמה מקומות ולאו דוקא ובר\"פ י\"ח דשבת נתתי טעם לשבח. ואלא מיהת הרבה מאד לא ס\"ל לר\"ע. ומש\"ה אתי ר\"א ואמר אפי' חמשים: \n",
+                    "יתלוש לאו לעכובא אלא מפני מראית העין הכ\"מ: \n",
+                    "<b>היו בה ב' שערות כו'</b>. והן בתוך גומא א' הראב\"ד וכן הסכים הכ\"מ: \n",
+                    "<b>אחר העיקר</b>. כתב הר\"ב ואם עיקרן מאדים כו' גוזז ראשן. דקדשי בדק הבית לא מתסרי בגיזה ועבודה מדאורייתא אלא מדרבנן ובפרה לא גזור משום דלא שכיחא הר\"ש. וגמ' הוא בפ\"ג דבכורות ד' כ\"ה. ואיבעית אימא דהוה דבר שאין מתכוין שאין כונתו לגיזה. ומ\"ש הר\"ב ששיעור ב' שערות האמורות בכל מקום הוא שינטל בפי הזוג. וכ\"כ הרמב\"ם מהמשנה י\"ב דפ\"ו דנדה ושם פי' הרמב\"ם שהוא שיעור זוטא מכולהו וכן מוכח מפי' הר\"ב במ\"ד פ\"ד דנגעים. אבל בנדה לא פי' כן וע\"ש ותמה הכ\"מ דהתם פלוגתא ופסקינן הלכה כדברי כולן להחמיר. ואילו הכא דבאנו להכשיר הוי להקל וכתב בשם הר\"י קורקוס *(דלפסול בב' שערות שחורות בזה אמרי' הלכה להחמיר אבל) בעיקרן מאדים די לנו שנצריך שיעור המועט שלא יחשב כמאן דליתי' אלא כל שיש שיעור שאנו קורים אותו שער בקצת מקומות סגי כי לא נתמעט אלא מה שחשוב כאילו אינו. דאטו אם מתחלה היו שעור זה. מי לימא דלא חשוב שער ודאי שער הוי כו'. אבל תירוץ אחר שכתב דלא אמרי' הלכ' כדברי כולן להחמיר אלא לגבי בן ובת לא משמע כך מלשונו שבפירושו דהכא דהא כתב שב' שערות האמורות בכל מקום כו' ואותו לשון על בן ובת מתניא התם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מפרישין כו' מביתו</b>. כתב הר\"ב ומפרישין אותו מאשתו כו' ותמצא נדה עמ\"ש בריש יומא: \n",
+                    "<b>הבירה</b>. כתב הר\"ב אית דאמרי כו' פלוגתא דאמוראי והזכרתי בפ\"ז דפסחים משנה ח' כי שם ובמקומות אחרים שכתבתי שם תפש כמאן דאמר כל המקדש וכ\"כ הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>צפונה מזרחה</b>. כתב הר\"ב כיון דחטאת היא פי' רש\"י בריש יומא דחטאת נקראת שנאמר למי נדה חטאת היא. ומ\"ש הר\"ב וחטאת טעונה צפון פירש\"י חטאות הקריבות במזבח נשחטות בצפון ולא שזו טעונה צפון שהרי היא נשחטת בהר המשחה ע\"כ. ואל יטעך לשון הרמב\"ם בפירושו והעידו שזה אשר צוה האל ית' בשחיטתה בחוץ. הוא מפני אשר תשחט בצפון. שזה הלשון מוטעה. וכך הוא בנא\"י שחיטתה בחוץ אבל נכח פני אהל מועד הזכירה להודיע שהוא ממין אותה אשר תשחט בצפון ע\"כ. ומ\"מ עדיין לא שמענו אלא טעמא דצפונית אבל שתהא ג\"כ מזרחית. זו לא שמענו בו טעם ובגמ' (ריש) יומא וחטאת טעונה צפונה וכתיב בה אל נכח פני אהל מועד תקינו לה רבנן כו' ופירש\"י וכתיב בפרה אל נוכח פני אהל מועד בהזאת דמה שהוא עומד בהר המשחה ומתכוין ורואה פתחו של היכל שהוא בכותל מזרחי. ע\"כ. אבל הרמב\"ם הלא ראית שמפרש אל נכח פני אהל מועד שהוא בעצמו להזכרה זו שזו החטאת היא ממין חטאת שהקריבו בפנים. וכן בחבורו ג\"כ בפ\"ב מה\"פ לא יהיב טעמא אלא על הצפון וע\"פ דרכו פי' הר\"ב. ומ\"ש הר\"ב כי היכי דניהוי לה היכרא לדעת שהופרש שם כדי להטיל עליו עבודת פרה רקרויה חטאת וטעונה מזרח וישים לב להיות זריז במעשיה וסדר עבודתה רש\"י (דיומא שם): \n",
+                    "<b>ובית אבן היתה נקראת</b>. פי' הר\"ב שכל מעשיה היו בכלי גללים כו' שאינן מקבלין טומאה כדתנן רפ\"י דכלים וכתבו התו' דיומא (שם ד\"ה שכל) דדוקא באלו ז' ימים של שרפת הפרה היו מעשיה באלו הכלים דוקא. אבל בשעת קדוש הא תנן בפ\"ה בכל הכלים מקדשים ואפילו בכלי גללים כו' ואדרבה התם משמע דטפי פשיטא לו דבשאר כלים מקדשים מהכלי גללים כו' וכלי גללים כו' איצטריך ליה כדפי' שם הר\"ב. ומ\"ש הר\"ב והיו מטמאין הכהן כו' כדתנן לקמן מ\"ז. ומ\"ש הר\"ב כדי שלא יזלזלו בה לומר הואיל וטבול יום כשר בפרה א\"צ להיות זריזין בה בשמירת טהרה לכך עשו בה מעלות הרבה לטהרה. רש\"י שם: \n",
+                    "<b>מכל חטאות שהיו שם</b>. פי' הר\"ב *ויום ראשון מזין עליו מאפר פרה אחת ויום שני מאחרת כו'. כ\"כ הרמב\"ם בפירושו ויזה עליו כל יום מאפר פרה. זולת האפר אשר הזה עליו בכל יום אשר לפניו. ע\"כ. כלומר שבכל יום הזה מאחרת אשר לא הזה ממנה בימים שלפני זה היום. ומה שמכריחם לפרש כך נ\"ל מדתנן לקמן מ\"ה לא מצאו משבע כו' ואי איתא דהא דתנן הכא ומזין כו' מכל חטאות כו' דהיינו בכל יום ויום מזין מכל החטאות שהיו שם. א\"כ לא ה\"ל למיתני כלל לא מנא מז' כו' דמהיכא תיתי שהיו צריכין לשבע דהא לא תנן אלא מכל חטאות שהיו שם יהיו שבע או שש או פחות אלא ודאי דהא דקתני הכא מזין כו' מכל חטאות היינו דבר יום ביומו מחטאת אחת ותנן כל ז' ימים א\"כ צריכין שיהיו ז' מש\"ה קתני לא מצאו מז' כו': \n",
+                    "<b>בג' ובז'</b>. כתב הר\"ב תרוייהו ס\"ל טבילה בזמנה מצוה דכתיב (במדבר י״ט:י״ט) והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי [וחטאו ביום השביעי] וכבס בגדיו ורחץ במים ועל כרחך הא דהדר כתב וחטאו ביום השביעי לאו משום הזאה כתיב דהא כתיב כבר ואי משום לאשמעי' הזאה בזמנה מצוה ליהדר נמי הזאה דשלישי כדהדר הזאה דשביעי אלא על כרחך משום ורחץ אצטריך לאשמעינן דתכף להזאה טבילה. וש\"מ דטבילה בזמנה מצוה. רש\"י ותוס' פ\"ק דיומא ד' ח' (ד\"ה מקשינן). ומ\"ש הר\"ב וכל יומא כו' שמא היום יום ג' לטומאתו. דאף בשלישי שמא שעה אחת קודם פרישתו נטמא. רש\"י *[ומ\"ש הר\"ב הא קי\"ל הזאה שבות ואין דוחה שבת במ\"ב פ\"ו דפסחים. מסקינן בפ\"ק דיומא דף ח' דמפרישין ליה ברביעי בשבת כי היכי דנתרמי רביעי שלו בשבת וכתבו הרמב\"ם בפ\"ב מה\"פ (הל' ה')]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ב מפני קבר התהום</b>. כתב הר\"ש וכל טומאה רצוצה כו' בכמה דוכתי דמס' אהלות פ\"ו ז' ט' ט\"ו ושאר דוכתי. ומ\"ש הר\"ב וכל לשון טומאת התהום כו' ולשון הר\"ש כל שם קבר התהום וטומאת התהום וכו']: \n",
+                    "<b>ומגדלות שם את בניהן</b>. כתב הר\"ב עד שיהיו בן ח' שני' ולא יותר שלא יראו קרי תופסתא. הר\"ש וכתבו התו' (פרק בתרא) דזבחים דף קי\"ג (ד\"ה ומביאין) אע\"פ שהיו התנוקות טמאים בנדה ויולדות. לא היו חוששין אלא לשומרן מטומאה מת דבעי הזאה. ומטומאה היו לא מגופן כגון בעל קרי ע\"כ [*אבל לדברי התוס' שאכתוב במשנה ד' (ד\"ה רע\"א) אין נראה כן וע\"ש]. ועוד כתבו (ד\"ה ומילאום) וז\"ל וקצת תימא מה מועיל מלוי זה שהיו ממלאין בתנוקות דסוף סוף בעינן איש בשעת קדוש שנותנין האפר במי' (כדתנן בפ\"ה משנה ד' ומהזאה לא קשי' כמ\"ש משנה י' פ' בתרא) ובריש פ\"ב דסוכה תירצו די\"ל דמה שהיה יכול לתקן מתקנים. משום מעלה דכולה מלתא מעלה בעלמא. ע\"כ. ותמיהני דבהדיא תנן במתני' דלקמן הוא נוטל ומקדש ות\"ק לא פליג אלא כשעלו מן הגולה. וכן ראיתי להרמב\"ם שבפ\"ב מהלכות פרה כתב ומטבילין היו התנוקות שממלאין ומקדשים וכו'. ולכן נ\"ל לתרץ דשאני קדוש דהכא כיון דכל עצמם של ההזאות הללו לא היו אלא משום ספק שמא נטמא דמי לא עסקינן אפילו בכהן המוחזק בטהור. ותדע שהרי משום כך למ\"ד הזאה בזמנה מצוה צריך שיזה עליו כל השבעה. לפי שבספק טומאה עסקינן ולא בודאי כלל. נמצא שמדבריהם הוא שצריך הזאה והם אמרו להזות אף הם אמרו שהקדוש תסגי ליה בתינוק: \n",
+                    "<b>ומביאין שוורים</b>. כשהיו רוצים לילך ולמלאות מים חיים מן השלוח. רש\"י בפ\"ב דסוכה (דף כ\"א): שוורים. פי' הר\"ב שכריסן רחבה כדי שלא יהיו כו' מאהילות כו' *[דאדם המאהיל על המת טמא כדתנן רפ\"ג דאהלות אבל השוורים חוצצים. דב\"ח מאהיל ותוצץ כדתנן רפ\"ו דאהלות]. וא\"ת דהכא מהלך הוא ובפ\"ג דחגיגה משנה ד' דתנן שבגליל אין נאמנים על טהרת יין ושמן פי' הר\"ב לפי שרצועת ארץ כותיים מפסקת בין גליל ליהודה וא\"א להביא וטעמא מפרש התם בגמ' דאהל זרוק לא שמיה אהל דאלת\"ה יביא בשידה תיבה ומגדל בעגלה הרי תירצו התוס' דסוכה (ד\"ה וע\"ג) ודזבחים. דאיכא למ\"ד בתוספתא שלא היו מביאים דלתות ואע\"ג דשוורים גם הם אהל זרוק מ\"מ בדידהו גלי רחמנא דחשיבי אהל כדדרשינן מדכתיב (איוב י׳:י״א) ובעצמות וגידים תסוככני ואע\"ג דבאדם כתיב כ\"ש בהמה שכריסה למטה כעין אהל ע\"כ. ותמיהה לי דכיון דבשוורים לכ\"ע שמיה אהל וחוצץ. תקשה לן אמתני' דחגיגה שהרי אפשר להביא ע\"ג שוורים וי\"ל דבשוורים לא רצו להתיר להביא שמא יוציאו מחוצה לגבו של השור *(והכא מעלה בעלמא) אבל כשהוא בתוך שידה תיבה ומגדל לא חשו שמא יוציאו *(דלא כאיבעית אימא דפ\"ו דנזיר דף נ\"ה) אי לאו משום דאהל זרוק לא שמיה אהל. וראיתי עוד להתו' פ\"ק דערובין דף ל\"א שתירצו בשם הרשב\"א דדלתות ע\"ג שוורים לכ\"ע הוי אהל וא\"כ כ\"ש שצ\"ל הא דפרישית דחיישינן שמא יוציאו לחוץ דאל\"כ הא אפשר להביא מגליל ליהודה אלא שתירוצם זה אינו עולה לדברי הרמב\"ם שכתבתי ברפ\"ו דאהלות. דמשם הביא הרשב\"א ראיה מדנדבך ע\"ג [כלי] גללים אינו חוצץ ש\"מ דס\"ל אהל זרוק לא שמיה אהל דאי שמיה אהל כשנתן הנדבך ע\"ג כלי גללים אמאי לא יהא חשוב אהל להפסיק והא כלי עצמו נעשה אהל להפסיק כשאינו מקבל טומאה כגון שידה תיבה ומגדל למ\"ד שמיה אהל וקתני סיפא נתון על דבר שיש בו רות חיים דחוצץ משמע דבענין זה הוי אהל לכ\"ע. ע\"כ. ואני כתבתי שם בשם הרמב\"ם דלחוצץ אין כלי גללים שוים לשידה תיבה ומגדל ולפיכך ראייתו אינו ראיה: \n",
+                    "<b>ירדו תנוקות</b>. ל' הר\"ב לתוך נהר שלוח כו' ובתוך הנהר ליכא לספוקי כו' וכך הם דברי הרמב\"ם ולדבריהם ר\"י אפילו בתוך הנהר חייש. אבל מדברי התו' פ\"ב דסוכה [משמע] לא שירדו לתוך הנהר אלא אצל הנהר על שפתו שכתבו דרבנן סברי משום ההוא פורתא לא חייש לקבר התהום ור\"י חייש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובפתח העזרה</b>. פי' הר\"ב של נשים הסמוכה לתיל *[שבחיל היה הקלל של חטאות כדתנן בס\"פ וא\"ת והרי החיל חוצה מע\"נ היתה כדתנן במדות פ\"ב משנה ג' וא\"כ למה באו לשם עד פתח העזרה] זה מתיישב בל' התוספתא והביאה הר\"ש וזוהי באו לשער היוצא מע\"נ לחיל וקילולים של אבן היו קבועים בכותל מעלות של ע\"נ וכסוייה' של אבן נראות בחיל ובתוכה אפר מכל פרה ופרה שהיו שורפים שנאמר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת. ע\"כ. ועמ\"ש בס\"פ: \n",
+                    "<b>קלל</b>. לשון הר\"ב כד קטן וכדה וכו' ואע\"ג דסתם כד של חרס הכא ודאי דשל אבן כדתני' בתוספת' דלעיל ואל תתמה שכן במשנה ג' פ\"י תנן נמי קלל וכתב הרמב\"ם דאפשר לפ' בשל אבן אבל הראב\"ד בפי' משנה ה' פ\"ז דעדיות מפ' דקלל הוא כלי שאינו מקבל טומאה. ומסיק דמסתברא דלהכי איקרי קלל ל' קליל. ולא כדברי הערוך שמביא בערך קלת' תרגום וכדה על שכמה ע\"כ: \n",
+                    "<b>מקל ומסבך</b>. ונ\"א או מסבך וכן העתיק הערוך. ופי' מל' נאחז בסבך: \n",
+                    "<b>וזורקו לתוך הקלל וכו'</b>. כ' הר\"ב ונשפך ע\"ג השוורים. וכן ל' הר\"ש וטעמייהו דהכא כשעלו מן הגולה היה כדמסקי ובאותו פעם לא היו יורדין *[כמו שאפרש] דירדו דתנן ברישא לא מיירי בכשעלו ומ\"מ דוחק לומר כן. דסיפא לא מיירי בירדו דומיא דרישא ועוד אמאי לא ירדו דאטו במקדש ראשון לא היו נעשית הר הבית והעזרות חלולים מפני קבר התהום. ומיהו בזה י\"ל שעד שלא בדקו מפני הרוגי נבוכדנצר. לא היו מחזיקים בטהרה היו צריכים שלא ירדו. אבל הרמב\"ם לא הזכיר שיפלו על השוורים. וכך כתב ויפול לפניו ויקחהו וישליכהו במים. וזה כולו לבל יגע באפר הפרה כו' כי שמא הוא טמא ויטמא. לפי שאפר הפרה יטמא ויפסיד ע\"כ. וירצה לומר שאע\"פ שזה האפר ע\"כ צריך שיקחהו בידו. הנה תקנו מה שיכולים לתקן כדי שלא יגע בשאר האפר. ומ\"ש הר\"ב שלא הוצרכו לעשות כן אלא כשעלו מן הגולה. וכשהחריב נבוכדנצר לא החריב אלא התקרה אבל הכותלים הניח הר\"ש כלו' ושם בכותלים היה האפר מונח וצבור בקילולים כדלעיל בתוספתא. וא\"ת ולמאי נ\"מ תני מאי דהוו. י\"ל דכשיבא הגואל ואליהו ויראנו אפר פרה. שהרי דרשו על ויקחו אליך שנרמז לו דשלך לעד עומדת כמו שהזכיר הפייטן ואנחנו טמאים לנפש אדם ולא הוטהרנו כי לנו אין אפר פרה ונדע מעכשיו כדת מה לעשות. ועוד מצינו ששנאו דינים שנהגו דוקא קודם בית הראשון בסוף זבחים: \n",
+                    "<b>כדי שיראה על פני המים</b>. דג\"ש גמירי מהדדי עפר סוטה ואפר פרה. רש\"י פ\"ב דסוטה דף ט\"ז ועיין ספ\"ד (בפי' הר\"ב): *\n",
+                    "<b>[רי\"א כו'</b>. כתב הר\"ב והל' כר\"י. וכ\"כ הרמב\"ם ונ\"ל משום דתשובתו נצחת היא דלא גזר וכו']: \n",
+                    "<b>לרדות</b>. פי' הר\"ב למשול. ונגזר ממאמר. וירדו בדגת הים (בראשית א׳:כ״ו). הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא היו עושין לא חטאת ע\"ג חטאת וכו' ודמי למטבילין מגב לגב דתנן בפ\"ב דביצה (דף י\"ז)</b>. הר\"ש וכ\"כ הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>וצריכין היו התינוקות להזות</b>. והם אשר יהיו מזין קצתם על קצתם כי אין אצלנו יותר טהורים מהן. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>רע\"א לא היו צריכים להזות</b>. כתב הר\"ב אבל טבילה היו צריכים לכולי עלמא שמא נטמאו בשרץ. וכך כתב הר\"ש. דהכי קתני בתוספתא. ואי משום דסתם תינוק נטמא מאמו בלדתה. מלתא דפשיטא היא. ולא איצטריך התוספתא לאשמעינן. אלא בתנוק דידעינן ביה שכבר נטבל לטומאת מגע נדת אמו. וקא משמע לן דמשום חשש מגע שרץ נמי בעי טבילה. משום דמגע שרץ שכיח. כך נ\"ל *(ועיין מ\"ש לעיל במשנה ב' בד\"ה ומגדלות כו'). וכתב עוד הר\"ש אבל הערב שמש לא בעו דכל מעשיה בטבולי יום. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא מצאו משבע</b>. כי היכי דתני לעיל ומזין עליו כל שבעת הימים. ואע\"ג דלא היו צריכים לשבע כמ\"ש הר\"ב שם. תנא נמי הכא משבע: \n",
+                    "<b>אליהועיני ובס\"א אליועיני</b>. ושניהם נמצאים בכתובים בעזרא ח'. ובד\"ה א' כ\"ו כתיב אליהועיני. ובעזרא י' תרי זימני ובד\"ה א' גד\"ז כתוב אליועיני. ועוד שלישית בנחמיה י\"ב אליועיני ובד\"ה א' ח' אליעיני: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכבש היו עושים</b>. ובמ\"ב פ\"ד דשקלים אפליגו תנאי משל מי עשאוה: \n",
+                    "<b>להר המשחה</b>. ששם היו שורפים אותה. ובספ\"יב דזבחים תניא דחוץ למחנה דכתיב כפרה אדומה היינו חוץ לג' מחנות דומיא דשרפת פרים: \n",
+                    "<b>מפני קבר התהום</b>. פי' הר\"ב שלא תהיה שם טומאה רצוצה שהיא בוקעת ועולה (כדלעיל מ\"ב וע\"ש) שאם היו רגלי כיפה זו מכוונים על רגלי כיפין שלמעלן ושלמטן. א\"כ נמצא שאם היתה טומאה רצוצה בקרקע לכנגד רגלי הכיפה היתה בוקעת למעלה ומטמא לכהן העובר למעלה על הכבש. מהר\"ם: *[ופרה וכל מסעדיה וכו'. כתב הר\"ש ואע\"ג דפרה אינה מקבלת טומאה מחיים כו' ואי משום מסעדיה נמי לא היו צריכים לכבש. דא\"נ נטמאו לא אכפת לן בהו ולא מידי שלא היו עוסקים עם הפרה אלא מחיים להביאה להר המשחה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלא יאמרו שתים שחטו</b>. פירש הר\"ב ורחמנא אמר ושחט אותה ולא אותה ואת חברתה. וא\"ת וכיון דדייק אותה דושחט אמאי אצטריך לטעם שלא יאמרו ולא דייק נמי אותה דוהוציא כדדייק ר' יוסי הא מלתא מתרצא בגמרא פ\"ד דיומא דף מ\"ב דת\"ק ר\"ש הוא דדריש טעמיה דקרא. ואמרי' דאיכא בינייהו דאפיק חמור בהדה דלת\"ק שרי דליכא שמא יאמרו לר' יוסי אסור דהא אותה כתיב. ומזה צריך לי עיון על הרמב\"ם שבפ\"ד מה' פרה (הל' ב') כתב לטעמא דת\"ק דהכא. ובמקומות הרבה פוסק שלא כר\"ש דדריש טעמא דקרא וכמ\"ש כבר במשנה ה' פ\"ב דיבמות והכ\"מ לא העיר בזה. וליכא למימר דכיון דסתם לן רבי כוותיה. דהא כיון דטעמיה משום דדריש טעמא דקרא אי בעלמא לא ס\"ל כוותיה. ה\"נ ליכא לפסוק הלכה כמותו דודאי דזיל בתר טעמא אית לן למימר ולא לפסוק הלכה אלא אחר טעמו של דבר: \n",
+                    "<b>רי\"א לא משום זה</b>. כלומר אינך צריך לומר משום ושחט אותה אלא בהוצאה גופא כ' קרא והוציא אותה אותה ולא חברתה מהר\"ם: \n",
+                    "<b>ברגליהם</b>. משום חבוב מצוה לא היו רוכבים: \n",
+                    "<b>ומטמאים</b>. היו וכו'. פי' הר\"ב במה שהיו סומכים ידיהם כו' כ\"כ הר\"ש. וכן מצאתי בתוס' ברפ\"ק דיומא. וכתבו הטעם דאילו בטומאה דאורייתא לא היו מזלזלים כולי האי. ואני תמיה דכיון שכל עצמה של טומאה זו היתה להוציא מלבן של צדוקים והרי טומאת בגדי אוכלי קדש הן מדרס לחטאת אינה אלא מעלה מד\"ס שאמרו אין שמירת טהרתן של אלו חשובה שמירה כמ\"ש הר\"ב בספ\"ב דחגיגה. וא\"כ לא היו חוששים הצדוקים לטומאה זו ואכתי מעורב שמש היה לפי סברתם. לפי שטבילה זו שיטבול אחר טומאה זו דמגע כהן אחר בו. טבילה שאינה צריכה היא לדידהו. וי\"ל דמ\"מ מראין היו לצדוקים בזה שאנו אין חוששים למעורבי שמש. ובזה מוציאין אנו משמעות הכתוב דאיש טהור מסברתם שהיא הפך הקבלה. ובתוספתא פ\"ב מעשה בריב\"ז שידע בא' שהעריב שמשו ובא לשרוף את הפרה ובא וסמך שתי ידיו עליו וכו' ירד וטבל וכו' צרם לו באזנו א\"ל בן זכאי כו' משמע כדברי התוס' דהא לא תני שטמאוהו. ובפ\"ה דלקמן משנה ד' פלוגתא דר\"א ורבי יהושע מפרש הרמב\"ם דפליגי בהכי דלר\"א טומאה דרבנן עביד היכרא לצדוקים. ולר\"י לא. והר\"ב והר\"ש פי' בענין אחר איכא למשמע דס\"ל דאף לרבי יהושע איכא היכרא לצדוקים בטומאה דרבנן. ושוב מצאתי כדברי בתוס' פ\"ג דחגיגה דף כ\"ג שכתבו דבסמיכת ידים הוי טומאה דנהי שאין חוששין אותה טומאה מה שנוגעין בו עכשיו. מ\"מ הכל רואין שמגע ע\"ה מטמא ונגעו בו בזה. שיש לעשותה בטבול יום. ע\"כ. והביאו ראיה לדבריהם דבסמיכה הוי הטומאה. מעובדא דריב\"ז שכתבתי. ועוד כתבו ראיה מהתוספתא דתני כל ז' ימים היו אחיו הכהנים רגילים לפרוש הימנו וביום השמיני היו נוגעין בו ומטמאין אותו וחוזרין ומטבילין אותו ונעשה כטבול יום. ע\"כ. ועיין מ\"ש בשם הר\"ש במשנה ה' פי\"א. ואחר שכתבתי כל זה מצאתי עוד להתוס' פ\"ב דזבחים דף י\"ז שכתבו ג\"כ דבמגע סמיכות ידיהם טמאוהו *(ולא בענין אחר דאע\"ג דטבול יום כשר בפרה מדאורייתא. אפשר דמדרבנן פסול כמו בגדי אוכלי קודש כר אלא בנגיעות ידי אחיו הכהן יטמאוהו) ומסיימי ואיכא בהו היכרא לצדוקים. וכתבו דעוד יש לפרש דטבול יום ממש היה כשר בה. והא דבגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת. משום היסח הדעת דשאר טומאות. ע\"כ: \n",
+                    "<b>במעורבי שמש היתה נעשית</b>. כתב הר\"ב שהיו דורשים כו' וכה\"א ובא השמש וטהר. וכ\"פ הרמב\"ם. ותמיהני שהרי נמצא בכתוב ג\"כ שנקרא טהור כשלא העריב שמשו במצורע ורחץ את בשרו במים וטהר. וההוא למעשר. כדתנן במשנה ג' פי\"ד דנגעים. ועוד דבתגלחת ראשונה שעדיין לא טהר אף למעשר אלא לשוב למחנה כתיב ג\"כ ורחץ במים וטהר. ואולי שבכולם מצריכים *[הצדוקים] הערב שמש. ולמדין מובא השמש וטהר. אבל התוס' פירשו בפ\"ח דיבמות דף ע\"ג ובפ\"ד דיומא דף מ\"ג דילפינן מקרא דטהור היינו טבול יום כמו שהעתיק בסמוך. והוקשה להם למאי איצטריך קרא דמהיכי תיסק אדעתין לפסול *[דהא הזאה לאו עבודה היא. כיון דכשר בזר]. ומסקי מדקפיד קרא אהנחה במקום טהור. ס\"ד דבעינן נמי גברא שיהא טהור גמור. וזה מתקבל יותר לומר שהיא היתה טעות הצדוקין. ומ\"ש הר\"ב דחכמים קבלו דטהור האמור בפרשת חטאת טהור למעשר קאמר. בגמרא שכתבתי ילפינן מקרא דכתיב והזה הטהור על הטמא. טהור מכלל שהוא טמא למד על טבול יום שכשר בפרה. ופי' רש\"י דמכדי בטהור עסקינן ואתי דכתיב לעיל מיניה ולקח אזוב וטבל במים איש טהור. למה לי למיהדר ולכתוב והזה הטהור. לכתוב והזה על הטמא. אלא טהור כל דהו. כך לשונו בפ\"ג דחגיגה דף כ\"ג. וכתבו התוס' דיומא. וא\"ת והיכי ילפינן מהזאה להכשיר טבול יום משאר עבודות דפרה. מה להזאה שכן זר כשר בה (כדתנן בס\"פ בתרא) [משנה יו\"ד] וי\"ל דאפ\"ה כיון דעיקר טהרה בהזאה אתיא. ואכשר בה רחמנא טבול יום. כ\"ש בשאר עבודות. וא\"ת ואימא לרבות מחוסר כפורים שהעריב שמשו דלא מחוסר אלא כפרה לחודה. אבל טבול יום לא. ואר\"י דמוקמא קרא בטומאה דכתיבא בהאי פרשה כגון טומאת מת דלא שייך [בה] כפרה והכי אמרינן בזבחים פ\"ב [דף י\"ז] *[דלמ\"ד מחוסר כפורים כשרה קסבר טומאה דכל התורה כולה האי טבול יום דאכשר ביה קרא וכיון דמכשרינן טמא מת דאיירי באותה פרשה. ה\"ה כל טבול יום אפי' אותו שמחוסר כפרה. ומ\"ד מחוסר כפרה פסול קסבר טומאה דאותה פרשה היינו טבול יום דמת. דלאו מחוסר כפרה. אבל דזב ומצורע לא אפילו העריב שמשו כיון דמחוסר כפורים פסול ע\"כ] (אע\"ג דטבול יום דטמא מת כשר): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סמכו ידיהם עליו</b>. לפי' הר\"ב דלעיל היתה הסמיכה כדי לטמאותו. אבל לפירוש הרמב\"ם שטמאוהו בשרץ טעמא מאי סמכו. ואולי שכך היתה מנהגם דרך חבוב וכבוד בעלמא לסמוך ידיהם ולומר אישי כו' וכן משמע מלשון התוספתא דלעיל דריב\"ז בא וסמך שתי ידיו עליו א\"ל אישי כהן גדול מה אתה נאה להיות כ\"ג רד וטבול אחת. ממה שאמר מה אתה נאה כו' נראה שכל זה דרך חבה וכבוד וגדולה היה לו. ומיהו לפי' הר\"ב סמיכה דריב\"ז נמי לטמאותו היא ולכאורה מוכחת כפירושו מדלא תניא שטמאוהו וסמך כו' וכמ\"ש לעיל: \n",
+                    "<b>אישי</b>. אדוני. כך פי' הר\"ב במשנה ג' פ\"ק דיומא: \n",
+                    "<b>כהן גדול</b>. כתב הר\"ב לפי שפעמים נעשית ע\"י כ\"ג אבל בכל כהן כשרה כו' ובר\"פ דלקמן פלוגתא דת\"ק ורבי יהודה. דת\"ק סבר דדוקא בכ\"ג וכן סתמא דפ\"ק דמדות משנה ג'. ושם פי' ג\"כ הר\"ב דר\"מ היא ואינה הלכה. וכבר תמה הכ\"מ בזה על הרמב\"ם בפ\"א מה\"פ [הלכה י\"א] ונדחק דבספרי ת\"ק ר\"מ ורבי יוסי ורבי שמעון וראב\"י כרבי יהודה ס\"ל ועוד דסתמא אחר אשכח הרמב\"ם בריש פרקין דתנן סתמא מפרישים כהן השורף את הפרה כו'. ודייק הרמב\"ם מדלא קתני כהן גדול השורף כו' תדע שכל כהן כשר בשרפתה. ובכאן כתב דלהכי קתני כהן גדול שהוא ספור מה שנעשה תמיד לפי שכהן גדול היה שורף אותה ואע\"פ שהיא כשרה בהדיוט כמו שספרנו. ע\"כ. ועוד כתב בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ\"ג) משמע דלמ\"ד בכהן הדיוט ניחא טפי. ועל מ\"ש הרמב\"ם דתמיד נעשית בכ\"ג. יש לי כדמות ראיה לדבריו מדאבא שאול במשנה ב' פ\"ד דשקלים דאמר שכבש הפרה כהנים גדולים עושים אותה משל עצמן איכא למשמע מינה שהכהנים גדולים היו הרגילים להתעסק בה ולשרפה ואע\"פ שפסק שם שאין הלכה כמותו היינו בשל מי היתה נעשית. אבל מ\"מ ממה שאמר אבא שאול שהיתה נעשית משל כ\"ג יש לנו לתלות שסברתו זו היתה לפי שסבור היה הואיל והכהנים גדולים שורפים אותה תמיד מסתמא משלהן היתה נעשית אלא א\"כ שנאמר דאבא שאול כר\"מ ס\"ל אבל יותר יש לנו לומר דאבא שאול בפלוגתא דר\"מ ורבנן ס\"ל נמי כרבנן: \n",
+                    "<b>טבול אחת</b>. וכן העתיק הרמב\"ם בפ\"ג מה\"פ (הל' ב') וגם בתוספתא כך שנוי' ויראה לי דלפי שהיו מפרישין לכ\"ג לפרה כדרך שמפרישין אותו ביום הכפורים וכי היכי דלא תיסק אדעתין שכמו דשם היו חמשה טבילות דהכא נמי יהיה צריך לכל החמשה להכי אמרו לו טבול אחת: *\n",
+                    "<b>[ונסתפג</b>. פי' הר\"ב ונתקנח פירשתי במ\"ה פכ\"ב דשבת]: \n",
+                    "<b>ועצי תאנה חלקה</b>. ולא התנה בחלקות במיני הארז לפי שהוא [חלק]. הרמב\"ם: *\n",
+                    "<b>[פותחין בהן חלונות</b>. פי' הר\"ב להכניס בהן האש כו' לא דק שדברי' הללו לקחן מפי' הרמב\"ם ולשונו כך הוא. ומפתחים חלונות במקום עובי העצים שיכנס בהם האש להבעיר במהרה ע\"כ. לא כתב שמכניסים שאין מכניסים אלא בחזיתה דלקמן (אלא) דהחלונות היו במקום שיש עלים עבים לא יהיו נדלקים במהרה וע\"י החלונות שילך שם הרוח נדלקים מהרה. וז\"ל הרמב\"ם בחבורו פ\"ג מה\"פ (הל' ב') ומפתחים בה חלונות כדי שתהיה האור מלבבת בהן ע\"כ והוא ענין הפחה באש להדליק העצים. כדתנן פ\"ו דב\"ק משנה ד'. ליבה לבתה הרוח. והמפרש למסכת תמיד פ\"ב משנה ד' כתב כענין הזה על וחזיתה. כמו שהעתקתיו שם בס\"ד. ואם נפשך לומר שהר\"ב מדנפשיה פירש שמכניסים כו' שסובר שגם החלונות עשויות להכניס האש בהן כמו בחזיתה אלא ששם היתה ההתחלה ועיקר ההדלקה הנה אומר שלפירושו זה מערבה מוסב גם על החלונות וה\"פ ומפתחים בה חלונות וחזיתה. וכלם היו למערב. אע\"פ שאין נראה כן מדברי הר\"ב בד\"ה וחזיתה כו' לפי שמפרש הכל על חזיתה לבד. אבל מפירושו שבמסכת תמיד שם נראה כמו שכתבתי וע\"ש]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בחבל של מגג</b>. פי' הר\"ב כדי שיהיו כל מעשיה בדבר שאינו מקבל טומאה ולפי זה כל חבל ואפילו אינו של מגג כשר שהרי אינו מקבל טומאה הואיל ואינו ארוג כדמוכח מפי' הר\"ב ספכ\"ג ורפכ\"ז ממסכת כלים ול' הר\"ש לפי שהוא מין שאין מקבל טומאה שיהיו כל מעשה פרה מטהרה ע\"כ. וכ\"כ התוס' פ\"ה דערובין דף נ\"ח (ד\"ה בחבל) בחבל המגג אע\"ג דשום חבל אינו מקבל טומאה דבעינן טווי וארוג כדאמר בפ' במה אשה (שבת דף ס\"ד) משום מעלה דפרה בעיא ממין שאינו מקבל טומאה: \n",
+                    "<b>ראשה בדרום ופניה למערב</b>. ובמשנה ח' פ\"ג דיומא תנן כה\"ג בפרו של כה\"ג ויהיב הר\"ב טעמא שלא היה ראשו למערב כנגד ההיכל שכן היה מן הראוי אלא שא\"כ אחוריו למזבח ושמא יטיל גללים והכא דמזבח אין כאן תקשה לן שיהא ראשו למערב. ואולי דהואיל והתם במקדש כך היה רצו חכמים לעשות בפרה כיוצא בזה ושלא לשנות: \n",
+                    "<b>רי\"א בימינו היה מקבל</b>. ובתוספתא הביאה הר\"ש רי\"א בימינו היה שוחט ונותן הסכין לפניו או לזה שעמו בצדו ומקבל בימינו כו' ע\"כ. ומיירי שזה שעמו בצדו. טהר עצמו לפרה כמותו דאל\"כ לפי' הר\"ב דלעיל דבסמיכת ידים מתטמא הרי נטמא עכשיו שא\"א שלא יהא ניסט ממנו: *\n",
+                    "<b>[ומזה בימינו</b>. כתב הר\"ב דכתיב וכו' באצבעו הרגילה שבאצבעות כו' ותימה לי דתיפוק ליה דאצבע גופו אינו אלא של ימין. כמ\"ש הר\"ב במשנה ה' פ\"ז דזבחים עיין מ\"ש שם בס\"ד (ד\"ה ומלק) ואף לר\"ש שכתבתי בפ\"ג דמנחות משנה ד' דבהדי כהונה בעינן אצבע והוי ימין בדוקא הוא דאילו בהדי אצבע לא בעי כהונה כדאיתא בהדיא פ\"ק דמנחות דף י\"ח ופ\"ב דזבחים דף כ\"ד. ולכן נ\"ל דהר\"ב לקח הדברים הללו מפי' הרמב\"ם ולא דק בהו. דהרמב\"ם ימין מאצבע מפיק ושיהיה באצבע הסמוך לגודל דייק לה מאצבעו. וז\"ל העיקר אצלנו נאמרו אצבעות בתורה סתם ופרט לך הכתוב בא' מהן ימנית אף כל ימנית. והנה כל אצבע שבתורה סתם. הוא אצבע מיד הימנית (והוא אצבע השני) מן האצבעות והוא אמרם הרגילה שבאצבעות ר\"ל המוכנת שימשש בה עכ\"ל. וכל דברי הרמב\"ם הללו הוא בספרי פרשת חוקת אצבעו ימנית שבידו אתה אומר כו' הואיל ונאמרו אצבעות בתורה סתם כו' אף פורטני כל אצבעות שבתורה שלא יהו אלא ימנית הימנית המיומנית שבימין הרגילה שבאצבעות ע\"כ: \n",
+                    "<b>כנגד בית ק\"ק</b>. כתב הר\"ב כדכתיב והזה אל נוכח פני אהל מועד ותמהני דבכל מקום שנאמר אהל מועד המכוון ההיכל. ותו ששנינו במשנה ד' פ\"ב דמדות שהכהן השורף את הפרה כו'. ומתכוין ורואה בפתחו של היכל ולא הזכירה שם קדש הקדשים. ובספרי שנינו והזה אל נכח פני אהל מועד. שהוא מתכוין ורואה פתחו של היכל בשעת הזאת הדם: \n",
+                    "<b>על כל הזאה טבילה</b>. כ' הר\"ב דשירי הדם שבאצבע פסולי' דהכא לא כתיבי שבע פעמים גבי אצבעו כמו במצורע דפירש הר\"ב במשנה יו\"ד פי\"ד דנגעים. דז' פעמים. אטבילת אצבע נמי קאי. אבל קשה א\"כ מנלן הכא לפסול השירים שבאצבע וראיתי בספרי ומייתי לה נמי הר\"ש בקצור במשנה ב' פרק דלקמן והזה אל נכח פני אהל מועד וגו' למה נאמר והלא כבר נאמר מדמה באצבעו ומה ת\"ל מדמה. לפי שהוא אומר ז' פעמים שומע אני ז' הזיות וטבילה אחת מדמה שבע פעמים מגיד שחוזר לדם שבע פעמים: \n",
+                    "<b>גמר מלהזות כו'</b>. כתב הר\"ב ובין הזאה להזאה מקנח אצבעו בשפת המזרק בגמ' פי\"א דזבחים דף צ\"ג ובפ\"ק דמנחות ד' ז' אמרינן כדכתיב כפורי זהב ופירש\"י גבי כלי שרת כתיב בספר עזרא והן מזרקים ועל שם שמקנח בו אצבעו קרי להן כפורי לשון כפר ידיה דנבוזראדן בגיטין (דף נ\"ו) באגדת חורבן הבית וקשיא לי כלי שרת מאי בעי התם דקבלה ביד היתה ומצאתי להראב\"ד ברפ\"ג מה' פרה שכתב בלשון הזה מזרק מאי בעי התם. ונ\"ל שא\"א שלא יקבל במזרק ולא להזות ממנו. אלא להביאה לשרפתה שצריך לשרוף את כולם דם ובשר ועור ופרש ע\"כ. ודעת הרמב\"ם בפ\"ג מה\"פ (הלכה ב') שלא היה שום מזרק וכל הקינוחים הוי בגופה של פרה ואין להאריך בזה. ומ\"ש הר\"ב משום נימין כו' וגנאי כו' כך פירש\"י בזבחים (דף צ\"ג). אע\"פ שבמנחות לא פי' כן. ובמנחות (דף ז' ד\"ה אלא) כתבו התוספות דה\"נ חיישי' בנימין בפ' כל כתבי (דף קי\"ג) גבי מפשיט את הפסח עד החזה ואני העתקתי' ברפ\"ו דפסחים (ד\"ה וזריקת): *\n",
+                    "<b>[אליתות</b>. פי' הר\"ב לשון אלי' כמו זנבות האודים העשנים בישעי' ז']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נבקעה</b>. פירש הר\"ב מחמת האור כו' דכתיב אל תוך שרפת לא קודם שיצת האור ברובה כו' ותמיהני דמשיצת האור ברובה עדיין לא שמענו שצריכה בקיעה. אבל הרמב\"ם כתב עוד בפירושו ובחבורו דמאל תוך למדנו שיושלך בקרבה בעת הבקעה. ועכשיו שתים זו שמענו שבהבקעה יושלך. ושיוצת האור ברובה. ובספרי שהביא הר\"ש והשליך אל תוך שרפת הפרה. שומע אני משתעשה אפר ת\"ל הפרה אי הפרה כו' הא כיצד משיצת האור ברובה דברי ר' ישמעאל. רע\"א והשליך אל תוך שרפת הפרה. שומע אני משתעשה אפר ת\"ל הפרה. יכול יקרענה ויתננו בתוכה. ת\"ל והשליך אל תוך שרפת הפרה הא כיצד משתבקע. וצריך לומר דהרמב\"ם ס\"ל דלא פליגי ומר אמר חדא ומר אמר חדא. *(וכן הוא בפירושו בהדיא שכ' דרשא דר\"י כלשונה ואח\"כ כתב וקבלו מופת ג\"כ באמרו אל תוך כו') אבל להר\"ב ודאי דקשי'. דמדלא כתב לדרשא דתוך משמע דס\"ל דפליגי וכן נראה מפשטא דבריי' וא\"כ ה\"ל להעתיק דברי ר\"ע דס\"ל דבעינן בקוע. דלדרשא שהעתיק והיא דר\"י לא בעינן אלא שיוצת האור ברובה *[אבל ליכא לאקשויי מדכתב הר\"ב דה\"ה אם קרעה כו' דהיינו דלא כר\"ע. דהא ר\"ע מיעט יקרענה כו' דהא דמיעט ר\"ע היינו שיקרענה בעוד' פרה ולא נשרפה אלא צריכה ביקוע וזה א\"א (אלא) ע\"י האור. הלכך לא ישליך קודם לכן. ואפילו קרעה. אבל משהיא נראית לביקוע אם לאיזו סיבה לא נבקעת וקרעה. בהא לא קאמר ר\"ע דאסור. וכן הרמב\"ם בחבורו דפסק לתרוייהו לדר\"י ור\"ע כמו בפירושו. וז\"ל בפ\"ג מה\"פ (הלכה ב') עד שיצת האור ברובו ותקרע בטנה ואפ\"ה בסוף הפרק כתב בין שהשליך שלשתן כאחד בין כו' בין שנבקעה מאליה ואח\"כ השליך בין שקרעה בידו או בכלי כשרה. והן דברי ר\"א בר צדוק בתוספתא שהביאה הר\"ש. ומסיימת נתנה עד שלא הוצת האור ברובה או משנעשית אפר פסולה ולכאורה כר' ישמעאל ולא כר\"ע אבל למאי דפרישית לדברי ר\"ע אין מחלוקת בין שלשתן כלל]: \n",
+                    "<b>ועמד חוץ מגתה</b>. כתב הר\"ב כשהיה משליך כו' צריך שיעמוד חוץ ונ\"ל טעמא מדכתיב והשליך וסתם השלכה מרחוק היא: \n",
+                    "<b>נטל עץ ארז</b>. לכאורה שיעורו כמו בטהרת מצורע *(שיהיה ארכו אמה) כדתנן במשנה ו' פי\"ד דנגעים. אלא שהרמב\"ם כתב שלא מצא מה שיעורו וטעמו שבשני תולעת נשתנה השיעור כמפורש בדבריו דהכא משקלו ה' סלעים. דבפ\"ד דיומא דף מ\"א אמרו משקל עשר זוז. ופי' הוא שהם זוזים שביהודה שמשקלן ה' סלעים בגליל כדתנן בפ\"י דתרומות משנה ח' ואילו דמצורע שקל בלבד. כמ\"ש בנגעים *[אבל שיעור האזוב כתב כדלעיל בנגעים]: *\n",
+                    "<b>[ושני תולעת</b>. פי' הר\"ב הוא צמר צבוע כו' עיין בפירושו רפי\"ד דנגעים ומ\"ש שם בס\"ד]: \n",
+                    "<b>חוץ מגתה</b>. פי' הר\"ב גומא כו' כ\"פ הערוך וכתבתי בשם התוס' רפי\"ד דזבחים. אבל שם פי' הר\"ב עצים מסודרים כמין גת וכן פי' שם הרמב\"ם. גם הר\"ב בר\"פ דלקמן אבל הרמב\"ם בכאן מפרש וז\"ל אם נתלקח האש בה והובערו העצים וכלה האש זה העובי אשר היו העצים *(עבים) נקרא המקום גת להדמותה כגת אשר דורכין בה הענבים אשר יסור סדור *(קצת גובה) הגרגרים *(ויסחטו קצת גרגרים) וישארו קצת ע\"כ *(העצים עבים נקרא*): \n",
+                    "<b>שלש פעמים על כל דבר ודבר</b>. שכן לשון חכמים כמ\"ש הר\"ב במשנה ג' פ\"ג דשקלים ובעשיית הפרה הצריכו כך. ולא בהזאה שעל טמאי מתים כמו שלא הצריכו כך בהזיה דמצורע *[ויראה לי שלא הוצרכו לתקן כן אלא כשנעשה בפומבי. כגון עשיית הפרה דתנן לעיל במשנה ז' וזקני ישראל היו מקדימין ברגליהם בהר המשחה וכן בקצירת העומר במשנה ג' פ\"י דמנחות מגל זו מגל זו כו' דתנן שם שכל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות לשם וכו'. וכן בחלוץ הנעל חלוץ הנעל ספי\"ב דיבמות מצות חליצה בשלשה כדתנן התם בס\"פ. וגם רגילים לעמוד שם רבי' לראות הענין. ואף דבשקלים מפני החשד לא נכנס בלא אחרים. ובירושלמי פסקו הרמב\"ם בספ\"ב מהל' שקלים. שהיו מדברים עמו משעה שיכנס עד שיצא כדי שלא יתן לתוך פיו. ונ\"ל דהיינו דכתב הרמב\"ם שם הלכה ה'. אחד נכנס לפנים מן הלשכה והשומרים עומדים מבחוץ. והוא א\"ל אתרום וכו' ולא כתב הכ\"מ שומרים אלו מנין לו. ולי נראה שהם אלו המדברים עמו. וקראם שומרים. שזה שדברו עמו הי'. שיהי' נשמר שלא יתן לתוך פיו. ומ\"מ ז\"ש שנכנס לבד. לא אתפרש מנא ליה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רי\"א במקבות של אבן כו'</b>. אשר לא יקבלו טומאה לתוספת השמירה. הרמב\"ם. *[ועיין בריש פרק דלקמן בסד\"ה ושלא רחוץ כו' ובפרק ה' מ\"ד וה']:  ",
+                    "<b>ושאין בו אפר מניחין אותו</b>. עד שיעשה מקצתו אפר כדי לקיים מצות שרפה. דכתיב את עורה ואת בשרה ואת דמה ישרף אבל עצם לא כתיב. הלכך כותשים אותו עם השאר. אע\"פ שלא נעשה אפר. נ\"ל. מהר\"ם:  ",
+                    "<b>העצם בין שהיה בו שחור בין שלא היה בו שחור</b>. נכתש עם השאר וכשר. אבל עצם שנכתש בפ\"ע ואין נתערב עמו מאפר גמור. אם קדש בו פסול. כדתניא בתוספתא. מהר\"ם *[וכ\"כ הר\"ש]:  ",
+                    "<b>חולקין אותו</b>. פי' הר\"ב בין אפר הפרה בין אפר העצים. לשון סיפרא ישרף שלא ימעיט לה עצים מרבה הוא לה חבילי (אזוב) וחבילי אזוב יון בשביל לרבות את האפר. הרמב\"ם שכן כתוב ושרף את הפרה לעיניו ואת עורה וגו' ישרף. למאי נ\"מ הדר למכתב ישרף. אלא למדרש הכי. והא דדייקו למתני אזוב. דתניא בתוספתא הביאה הר\"ש בפ' דלקמן מ\"ג. אר\"י כשהיו מרבין לא היו מרבין אלא חבילי אזוב. מפני שאפרו יפה ומרובה. פי' הר\"ש. יפה שאין נעשה פתמין כשאר עצים:  ",
+                    "<b>לשלשה חלקים</b>. רבינו בגור אריה אסמכינהו אקרא והניח וגו' למשמרת וכן למי נדה. והר\"ר אליה מזרחי כתב דקראי לגופייהו:  ",
+                    "<b>אחד ניתן בחיל כו'</b>. ולא יבא דבר מאפר הפרה בעזרה. אלא חוץ לעזרה כמו שתראה זכרונו. וזה לאמרו באפר הפרה והניח מחוץ למחנה במקום טהור. הרמב\"ם. ולא ידעתי למה הוצרך רש\"י בפי' החומש לדקדק ולכתוב דשל משמרות היה חוץ לעזרה. והרי כ\"ש דשל חיל. וכ\"ש דהר המשחה ועיין מ\"ש לקמן:  ",
+                    "<b>ואחד ניתן בהר המשחה</b>. פי' הר\"ב ובה היו הכהנים מקדשים. וכן הלכה בתוספתא. והביאה הר\"ש. ולכאורה מדשני בלשניה ולא קא תני מזין כדקתני בישראל. דלאו בהזאת טמאי מתים איירי אלא בקדוש דפרה. ואם אין ראיה לדבר זכר לדבר דתניא בפ\"ד דיומא דף מ\"א. נתהבהב הלשון מביא לשון אחר ומקדש. ופירש\"י כלומר ונותן שם כל מעשה פרה קרי ליה לשון קדוש ע\"כ. ולפי זה החלק השלישי שממנה מזין כל ישראל לא למעוטי כהנים אלא הזיית כל טמאי מתים קאמר. והכהנים בכלל כל ישראל הן. ורש\"י בפי' החומש העתיק כהנים גדולים לפרות אחרות מקדשים ממנה. אלא דקשיא דבמ\"ג משמע דמשל חיל היו מקדשים לפרה *[וכן הוא בהדיא בפירש\"י פ\"ק דיומא דף ד'. אבל נ\"ל שמזו המשנה שהזכרתי יצא לו כן ומיהו י\"ל דלפי שעה היו לוקחין משל המשמרות ונותנים שם בחיל. וכשעלו מהגולה. משום צורך שעה. היו מוכרחים ליקח משל החיל]. ומ\"מ לפירוש הר\"ש והר\"ב וכן הרמב\"ם שפירשו בר\"פ. דמשל החלק הנתון למשמרת היו לוקחים למעשה הפרה. נ\"ל דהא דקאמר מקדשים. היינו הזיית טמאי מתים שבכהנים. ומשום דכהנים קדושים הם לאלהים. ומפני קדושתם נזהרו בטומאת מת. מה שאין כן ישראל. הלכך נקט גבייהו מקדשין. ודע שהרמב\"ם בחבורו בפ\"ג [הלכה ד']. וגם בפירושו בנוסחת א\"י מתחלף גירסתו. דבמתחלק למשמרות. כתב שהכהנים מקדשים ממנו ודבהר המשחה היו ישראל מזין ממנו. ועיין לקמן:  ",
+                    "<b>ואחד היה מתחלק לכל המשמרות</b>. לשון הרמב\"ם כבר קדם לך בתחלת מדות גבול הכ\"ד מקומות אשר היו בהן המשמרות. הנה באותן הכ\"ד מקומות יחלק שלישיתה. ע\"כ. ונמצאו כל החלקים היו במקדש. אלא שחוץ לעזרה היו כולם. כדלעיל. אבל בעיני נראה דלכל המשמרות דתנן היינו הכ\"ד משמרות כהונה הידועים בכתוב בד\"ה ונזכרו במשנה בסוף סוכה. והיה אצלם בעיירותיהם וכדי שיוכלו כל ישראל לקחת מהם ולא יצטרכו ליסע לירושלים. והרי אף בח\"ל היו מזין. כמ\"ש במשנה ג'. ואף לגי' הרמב\"ם דבשל משמרות. כהנים מקדשים ממנו. יותר נכון לפרש משמרות כהונה. דאלו ואלו הכ\"ד שאמר הוא. היו כ\"א מהם לוים. ולפ\"ז יש לתרן דברי רש\"י דלעיל דנקט גבי של משמרת חוץ לעזרה. לא לאפוקי אינך. אלא דלא תימא כיון דלמשמרות כהונה נתחלקו. שהיו שומרים אותו בעזרת כהנים. אלא שגם חלקם עכ\"פ חוץ לעזרה ובמקום שרצו *[והראו לי שיונתן תרגם. וחדא מפלג לכל מטרות ליואי. אז אמרתי שאולי זהו דקדוקו של רש\"י שפי' במשמרות שהם חוץ לעזרה. דלא תימא משמרות כהנים שהם שמרו בתוך העזרה והי' א\"כ חלקם אצלם. אבל שהיו במשמרות שחוץ לעזרה שהם הלוים ששמרו חוץ לעזרה כמ\"ש הר\"ב בריש מדות. ואע\"פ שכתבתי לעיל דבכ\"א מקומות היו הלוים שומרים. היינו שהכהנים לא שמרו רק בג' מקומות אבל הלוים היו ג\"כ שומרים באלו הג' מקומות אלא שהכהנים מבפנים והלוים מבחוץ. כמ\"ש כל זה הר\"ב בספ\"ק דמדות. ונמצא שהיו כ\"ד משמרות לוים. ולהם היו מתחלקים כדברי יונתן בן עוזיאל]:  "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ששחטה שלא לשמה</b>. פי' הר\"ב דאמר קרא חטאת היא ומדקרייה רחמנא חטאת כו'. אבל אין לומר דמדכתיב היא דריש שלא לשמה. כדדרשינן בפ\"ק דזבחים [דף ו']. ובפ\"ק דמנחות [דף ד'] היא לשמה כשרה כשאר חטאת. דלא דמי. דהכא לא כתיב היא בשחיטה ובהזאה. הר\"ש: \n",
+                    "<b>או לשמה ושלא לשמה</b>. ע' בפי' הר\"ב בפ\"ק דזבחים. ומ\"ש שם בס\"ד ועיין לקמן מ\"ג: \n",
+                    "<b>ושלא רחוץ ידים ורגלים</b>. כתב הר\"ב להכי נקט רחוץ כו'. ולא קתני קדש דל\"ש קדש בפנים או בחוץ כו' יוצא. ולא ידעתי מקום לדיוק זה דהא בקדוש בפנים קתני נמי הכי שלא רחוץ ברפ\"ב דזבחים. וכן נמי הדין שהוליד. פלוגתא דאמוראי היא בפ\"ב דזבחים דף כ' פרה ר\"ח בר יוסף אמר מקדש בכלי שרת בפנים ויוצא ר' יוחנן אמר אפי' בחוץ ואפילו בכלי חול ואפילו במקידה של חרס ואי איתא לדיוקי דהר\"ב אמאי לא מותבינן מינה לר\"ח בר יוסף. ולפחות תסייעיה לר' יוחנן. אלא לאו דיוקא הוא כלל. דהא אף בקדוש שאינו אלא בפנים. קתני נמי שלא רחוץ כו'. ומ\"מ זה שפסק הר\"ב כר' יוחנן מסתבר כוותיה. משום דרבי יוחנן מרא דגמ' טפי וכך פסק הרמב\"ם בפ\"ד מהלכות פרה סי' ט\"ו ובגמ' אדר\"י אי הכי למה לי דמקדש. ומשני כעין עבודה. ולא ידענא טעמא דהתיר במקדה של חרס. דאמאי יגרע כלי זה שלא יהיה מכלי אבנים כשאר כל הכלים והרי כל כלי תשמישיו היו כל ז' הימים בכלי אבנים כמ\"ש הר\"ב בר\"פ דלעיל. ודוחק לדמותו למקלות שחובטין בו *[דס\"פ דלעיל. דההיא [לאחר] שרפתה. ועיין בפ' דלקמן מ\"ד וה' וצ\"ע]: \n",
+                    "<b>ור\"י מכשיר</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"י כבר כתבתי בזה בפ' דלעיל משנה ח': \n",
+                    "<b>ומחוסר בגדים פסולה</b>. כדתני בספרי. ולקח אלעזר הכהן מדמה. הכהן בכהונו. הר\"ש: \n",
+                    "<b>ובבגדי לבן היתה נעשית</b>. כתב הר\"ב דכתיב גבי פרה כו' ובי\"ה כתיב כו'. ואמנם הם ד' כלים (ג\"כ) אשר היה לובש (כל) כהן הדיוט לעבודה. ול' התוספתא מצותה בד' בגדי לבן של כהן הדיוט (כתונת מכנסים אבנט ומגבעת) ואם עשאה בבגדי זהב או בבגדי לבן חול פסולה. דמחמיר הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חוץ מגתה</b>. כתב הר\"ב מקום היו עושין לשרפתה כמין גת. עמ\"ש בזה פ' דלעיל מ\"י. ומ\"ש ואם שחטה חוץ שלא כנגד ההיכל פסולה בפי\"ד דזבחים ד' קי\"ג שנא' ושחט והזה. מה הזאתה כנגד הפתח דמפרש בה אל נכח וגו' אף שחיטה כנגד הפתח. ויש לתמוה דאנן כי תנן שרפה תנן. וה\"ל לפרש ואם שרפה חוץ מגתה וילפינן לה נמי התם בגמרא מדכתיב ושרף והזה. ופירש\"י בתר והזה סמוך ושרף ע\"כ. אבל כבר כתבתי בזה בשם התוס' שם בזבחים (רפי\"ד): \n",
+                    "<b>וחזר והזה שמינית כשרה ותימא דלפסלה מחמת מלאכה כדתנן בס\"פ אבל בתוספתא והביאה הר\"ש דדוקא אם כהן אחר הוא שחזר והזה אבל הכהן השורף אותה אם הוסיף פסלה מחמת מלאכה שאינה צריכה בשעת שרפתה</b>. ופסק כך הרמב\"ם בפ\"ד מה\"פ (הלכה ז'): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ע\"מ לאכול מבשרה כו' כשרה</b>. כן הוא בספרים אחרים. וכן העתיק הרב רבינו שמשון. והר\"ב. וכן הוא בנוסחת מהר\"ם. והא דכתיב בדברי הרמב\"ם בפירושו אשר חייב שנפסול אותה כו'. בנא\"י נכתב ואשר חייב שנכשיר אותה כו'. ומדנפשיה נמי מוכרח דזיל בתר טעמא. שכתב לפי שלא נאמר בה לריח ניחוח. ובחבורו פ\"ד מה\"פ העתיק כשרה וכתב ג\"כ זה הטעם. ומהר\"ר וואלף וורמיי\"זא תמה על הטעם. דא\"כ בכל הקרבנות שנאמר בהם ריח ניחוח היה מן הדין שיפסלו בכך. ואינו כן. כמ\"ש הר\"ש ומהר\"ם והר\"ב. ולי נראה. דל\"ק דהרמב\"ם ה\"ק דבפרה אין שום צד לסברא לפסול במחשבה לאכול ואפילו לחכמים דשאר מחשבות פוסלות בה. שאני מידי דמיכל דבדידיה לא נאמר ריח ניחוח. ולפיכך אין מקום לומר שמחשבה פוסלת בהן: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר אין מחשבה פוסלת</b>. פי' הר\"ב אפילו בהזאות. כגון שוחט על מנת להזות מדמה למחר. הר\"ש. דאי בהזאה גופה. הא תנא לעיל ריש פירקין. אבל מעבודה לעבודה לא שמענו. אעפ\"י שלפירושו במשנה ב' פרק ה' דפסחים. שמעינן מבבות דריש פירקין הא בזבחים ומנחות לא פי' כן. וכאותה סוגיא איכא לפרושי נמי הכא. ומה מאד נדחק הכ\"מ בפי' ר' אליעזר דהכא בפרק ד' מה\"פ. ובלי ספק דאשתמיטתיה פירוש הר\"ש והר\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל העסוקים בפרה כו'</b>. פי' הר\"ב דכתיב והשליך וכו' ואם המשליך כו' ומסיים הר\"ש וכיבוס בגדים דכתיב גבי אוסף. דריש לה בספרי. *[והא דתנן עסוקים. כן הוא בכל הגירסאות שראיתי. ובפירושים ג\"כ. ואף בחולין פ\"ב דף כ\"ט מייתי לה הכי. ולכך לא שלחתי יד להגיה העוסקים. *ואע\"ג דבספרי פ' חקת ובגמרא איתא העוסקים. אך הר\"ש העתיק ג\"כ העסוקים]: \n",
+                    "<b>ופוסלים אותה במלאכה</b>. פי' הר\"ב דכתיב ושחט אותה וכו' למדנו שמלאכה פוסלת כו' ומהיכן למדנו עד שתעשה אפר. אבל לשון ברייתא דספרי והביאה הר\"ש. הא עד שלא יאמר יש לי בדין. אם פוסלת בשחיטתה. לא תפסול בשרפתה. אלא בא הכתוב ולמד על הפרה שתהא מלאכה פוסלת בה משעת שחיטתה עד שתיעשה אפר *[והא דדרשינן הכא אותה. אע\"ג דמפקינן לה לדרשא אחריתי בפ' דלעיל משנה ז' י\"ל דתרתי במשמע]: \n",
+                    "<b>אינה מטמאה בגדים</b>. לשון הר\"ב דכיון דשחיטתה בפסול א\"כ לא נעשה בה עדיין כלום בכשרות כו' ואפילו ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף. *[שהכל קרוי שחיטה. אפ\"ה לא אמרינן שקודם הפסול מטמאה בגדים. דהא דישנה כו'] היינו בשחיטה כשרה. אבל בשחיטה פסולה אגלאי מלתא למפרע דלאו שחיטה היא כלל. אבל בהזאות כבר נעשה השחיטה בכשרות. הכי איתא בגמ' פ\"ב דחולין דף כ\"ט: \n",
+                    "<b>נמצא חומרה קול'</b>. מה שהחמרנו לפסלה משום מלאכה. היא קולה. דמעתה ואילך אינה מטמאה בגדים. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>לעולם מועלין בה</b>. פי' הר\"ב עד שתעשה אפר דכתיב חטאת היא וכו' ברייתא בספ\"ד דמנחות דף נ\"א. וכתבו התוס' חטאת מלמד שמועלין בה. תימא תיפוק לי' דקדשי ב\"ה היא (דמועלין בהן כדתנן בפ\"ג [משנה ה] ורפ\"ד דמעילה) וי\"ל דאיצטריך למועל אחר מועל. דאינו אלא בבהמה וכלי שרת בלבד. ע\"כ. כלומר בבהמה קדשי מזבח ולא דבדק הבית. כמו שפי' הר\"ב שם פרק ה' משנה ג'. ולי נראה דקושיתם מעיקרא לאו קושיא דודאי דחטאת איצטריך קרא לשאר מילי כדדרשינן בריש פרקין. אלא מדהיא כתב למעוטי אפרה קאמר נמי דבכלל חטאת שיהו מועלין בה והיא אתא למעוטי אפרה. עוד כתבו התוספות. [שם דף נ\"ב ד\"ה אין מועלין] היא. בה מועלין. באפרה אין מועלין. תימא תיפוק לי דאפר הקדש מותר. כדאיתא בסוף תמורה [ושם כתבו הר\"ב] וי\"ל דשאני הכא דכל מצותה לשרפה עומד. ועוד נראה דטעמא דהתם משום דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו. אבל הכא אכתי לא אתעביד. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ומרבין לה עצים</b>. עיין מה שכתבתי בזה בפרק דלעיל משנה י\"א. \n",
+                    "<b>ובכהן</b>. כתב הר\"ב חוץ מאסיפת אפרה והמלאוי והקדוש כו' ולא פי' במלאוי וקדוש מנלן. ובפ\"ד דיומא דף מ\"ג ומייתי לה הר\"ב בפרק דלקמן משנה ד' דרש ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת. הנך דאכשרי לך באסיפה. אכשרי לך בקדוש. פירש\"י שאחר אסיפה כתיב ולקחו. אותם שנאמרו באסיפה. ע\"כ. ומילוי נמי כתיב בההוא קרא ונתן עליו מים חיים אל כלי ומאל כלי דרש שיתן המים בכלי תחלה והיינו המלוי: \n",
+                    "<b>עד שיטילו את האפר</b>. בספרי או יכול (אפי') קדשו ת\"ל למי נדה. כבר הן מי נדה. ר\"ל שהן יפסלו במלאכה כל עוד [שיחשוב בהן להיות] מי נדה. אמנם אם שבו מי נדה. הנה לא יפסלו במלאכה. הרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב ואם לאחר כו' עשה כו' עמה בשעת הזאתה. ל' הרמב\"ם כך הוא אם השליך בה האפר כו' הנה לא יפסל בעשיית מלאכה ולא בשעת הזאה וכו': \n",
+                    "<b>שיטילו את האפר</b>. לשון הר\"ב שמטילין במים מאפר הפרה. כלומר דמים ברישא בכלי. וקרא דונתן עליו מים חיים. פירשו הר\"ב בפ\"ק דתמורה משנה ה'. ועיין מ\"ש שם בס\"ד (ד\"ה אין מי חטאת): \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>טובל ולן</b>. ולא סגי בפותח ורואה מלא אבק ע\"ג. כדלקמן בתרומה. ובתוספתא והביאה הר\"ש פליגי. בלן ואח\"כ טבל. ואפילו הניח שומר כשהולך לטבול: \n",
+                    "<b>שהכל נאמנים על החטאת</b>. כתב הר\"ב כדאמרי' בפ' חומר בקדש דע\"ה נאמנים על טהרת יין לנסכים ושמן למנחות שלא יהא כו' ושורף פרה אדומה לעצמו הכי תניא התם דף כ\"ב. ואיכא למידק דעייל בנאמנות יין ושמן ונפיק נמי בשרפת פרה ונאמנות דלחטאת. מאן דכר שמה. וי\"ל דכיון דטהרת טמאי מת נתלין בהזאת אפר פרה. כשלא נאמינהו על טהרת יין ושמן. כשם שיבנה במה לעצמו ויביא עליה יין ושמן כך יעשה לעצמו פרה אדומה כדי שתהא הטהרה בידו. ושאר טהרות כבר הם בידו שאין נתלין אלא בטבילה. ה\"נ מצורע בצפורים. מ\"מ היה יכול הר\"ב [להביא ראיה מן המשנה ששנינו בהדיא במתני' ה' פרק ה' דאהלות שהכל נאמנין על החטאת. וכ\"כ הרמב\"ם אבל דברי הר\"ב מועתקים מפי' הר\"ש]: \n",
+                    "<b>פותח את הכבשן ונוטל</b>. כתב הר\"ב כיון דעדיין לא נפתח ומלא אבק על גביו. סיים מהר\"ם וז\"ל כדרך שעושים כשסותמים פי התנור לא חיישינן שמא פתחו ונגעו בו: \n",
+                    "<b>רש\"א מן הסדר השני</b>. פירש הר\"ב אם פתח ע\"ה את הכבשן כו' ובהכי לא קמיירי ת\"ק. ולפיכך כתבו הר\"ב וכן הרמב\"ם דאין הלכה כר\"ש ולא כר\"י. אלא אע\"פ שמצא הכבשן פתוח וכו'. ואע\"ג דת\"ק נמי לא אמר אלא פותח את הכבשן וא\"כ אף כת\"ק נמי אין הלכה אלא הואיל ות\"ק בהכי לא מיירי ליכא למימר דאין הלכה כמותו דהא איכא למימר דלאו דוקא פותח הוא קאמר דא\"נ פתחו בע\"ה נמי שריא ובתוספתא הביאה הר\"ש לתרומה פותח כבשן ונוטל. מצאו פתוח כו' רש\"א מן הסדר השני וכו' זו משנה ראשונה רבותינו אמרו פותח ונוטל ואינו נמנע והחבר בא אפילו לאחר ג' ימים ונוטל ולפי זה פותח ונוטל דמתני' נמי הכי מפורשת. דע\"ה פותח ונוטל בתחלה. ורשאי אח\"כ החבר ליקח ג\"כ. וא\"נ פותח הע\"ה והחבר נוטל אע\"ג דהתוספתא מפרש פותח ונוטל ואינו נמנע הכל על ע\"ה קאי מ\"מ משנתנו שקצרה בלשונה. ה\"ק פותח ע\"ה והחבר נוטל ובחנם נדחק הכ\"מ בפ' י\"א מה' משכב [הל' ח'] לפרש דוהחבר כו' הוא כמו שהחבר בא *(אפילו אחר ג\"י ונוטל) דו\"ק: \n",
+                    "<b>רי\"א מן הסדר השלישי</b>. לפי שהוא לפעמים יקח כלי להביטו ויגע בכלי אשר אחריו אשר יבא בסדר השני. ואח\"כ (החזיר) הכלי אשר לקח מהסדר הראשון למקומו. ולכן לא יקח אלא מהסדר השלישי. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המטביל כלי לחטאת</b>. פי' הר\"ב כלי שטף עיין מ\"ש במשנה ה': \n",
+                    "<b>אם להוסיף לתוכו</b>. והר\"ב העתיק אם לאסוף וכ\"כ הר\"ש. אבל הרמב\"ם פי' לפי שאין מותר שיוסיף מים ואפילו נתמעט שיעורן של מים המקודשים שלא יתערבו שאין מקודשים במקודשים כלל. אבל מעת הגיע האפר במי מעין שבכלי הנה משפטו שיזה ממנו עד שיכלו אלו המימות. ולא יוסיף בהן מים אחרים אע\"פ שהאפר נשארת. ע\"כ. נראה לכאורה שאפשר שגירסתו להוסיף כגי' הספר. אלא שבמשנה דלקמן כתב אין אוספין ומפרש שאין מן הראוי להוסיף כו'. ובחבורו פ\"ט מה\"פ [הלכה ט']. העתיק לאסוף כדהכא. וכן בדלקמן. וכן הגיה מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קרויה שהטבילוה</b>. פי' הר\"ב מעלה בעלמא לחטאת כו'. וכ\"פ הר\"ש. אבל הרמב\"ם כתב. וז\"ל אם תתמיד לשאוב בה. תשרה ותכנס בתוכה המים ותתלחלח ואמר שזאת הדלעת כשתשרה בהיות שואבין בה ממים שאין ראויין לקדש. הנה ראוי הקדוש בה כו'. ואם נטמאת. אע\"פ שיטבלוה במים הראויין לקדוש כו'. נראה דלדבריו רישא דנקט שהטבילוה לאו טבילה ממש. אלא כל ששאבו בה הרבה עד שנשרים. ומשום סיפא דנטמאת. הוא דנקט שהטבילוה. דהתם צריך טבילה. אבל ברישא דשלא נטמאה. אין כאן טבילה כלל. ואף לדברי הר\"ב טבילה זו לא היתה מפני הצדוקים כלל. כדמוכחת מתניתין דלקמן. מ\"מ יש לדקדק בדברי הרמב\"ם. שהתחיל באין ראויין לקדש. והיאך כתב אח\"כ אע\"פ שיטבילוה במים הראוין וכו' דמנליה. כיון דמשנתנו לא שנאה אלא אין ראוין ברישא. הה\"נ בסיפא. אבל בחבורו פ\"ט מה\"פ [הלכה י'] כתב ברישא. המים הראוין. וכתב הכ\"מ שכן היא הגירסא במשנה שבספרינו. ע\"כ. ודקדקתי בנא\"י והיא ע\"פ דפוס ישן שבגמרא. וראיתי נדפס בה ג\"כ ברישא ממים הראויין לקדש. ומהר\"ם הגיה במשנה במקום שאין שצ\"ל שהן: \n",
+                    "<b>בין כך ובין כך לא יאסוף כו'</b>. לשון הר\"ב אלא בין כך ובין כך וכו' וא\"כ דברי ר' יהושע הן. וזה תימא דכיון דאדבריו של ת\"ק קאי. ה\"ל למימר בין כך ובין כך לא יקדש. דהא בתחלת הקדוש איירי ת\"ק. אבל הר\"ש לא כתב אלא. וא\"כ לאו דברי ר' יהושע הן. ואתאן לת\"ק. וכ\"כ הרמב\"ם בהדיא. ואמר ת\"ק בין כך ובין כך וכו'. וכתב הטעם שאין אוספין לבל יתערב בהן המים אשר יצאו ממנה כמו שקדם. שאין מן הראוי להוסיף דבר במי נדה. ע\"כ. כלומר מה שאין כן בתחלת הקדוש. שאין כאן ערוב שאינן מקודשים במקודשים. שכיון שעכשיו הוא דמקדש בתחלה. רואין המים הבלועים בה שמתקדשים ג\"כ. ואם שוב יפלטו לא אכפת לן שהרי גם הם מקודשים. ולא ישרו בעיני דברי הכ\"מ בזה שכתב. וז\"ל והטעם שהחמירו בלאסוף משום דכל לאסוף עשוי הוא (להשהות) אותם בתוכה זמן מרובה ובודאי תפלוט מה שבלוע בה. אבל כשמקדש בה. עשוי הוא שלא לשהותם בתוכה. הלכך לא חיישינן שתפלוט המים שבתוכה עד כאן. כי מי הגיד לו שכשמקדשין בכלי שאין שוהין אותו בו. אבל מערין אותו לכלי אחר. ולמה כל החרדה הזאת לערות אותן מכלי שנתקדשין בו. לכלי אחר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שפופרת</b>. פירש הר\"ב של קנה. וכשהוציא כל הככי שבה. דאז מקבלת טומאה. כדתנן בספי\"ז דכלים: \n",
+                    "<b>לחטאת</b>. פירש הר\"ב לשום בה מי חטאת או אפר חטאת. וא\"צ לאפר חטאת שיהיו כלי אבנים אחר שעבר עשייתה. שמשום שנעשית בטבולי יום החמירו בה כל החומרות. ואחר כך אין לחוש עוד לשיזלזלו בה. כ\"כ התו' פ\"ג דחגיגה דף כ\"ג [ד\"ה שפופרת] וכ\"כ בפ\"ו דנדה דף מ\"ט [ד\"ה כשר] לענין קדוש מי חטאת. והכי תנן לקמן: \n",
+                    "<b>רא\"א יטביל מיד</b>. פי' הר\"ב ואיכא הכירא כו' דכלים הנגמרים כו' ועדיין הוא לח. דרוק אינו מטמא יבש. כדתנן ברפ\"ז דנדה ופי' הר\"ב שם בחגיגה [פ\"ג משנה ב']. ומ\"ש הר\"ב דטבילה זו א\"צ הערב שמש. גמ' דחגיגה [דף כ\"ג] ופי' התוס' מדלא תנא התם בהדיא. וכי תימא א\"כ הייתי אומר דלתרומה טבילה מיהא בעיא. וי\"ל דליכא למטעי בהכי. דא\"כ נימא בהדיא צריכין טבילה לתרומה. והערב שמש לקדש. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דלגבי פרת חטאת עשאוה כטמא מת בשביעי שלו גמרא שם וכשמזה ביום הז'. מזה ואח\"כ טובל. כמ\"ש הר\"ב בסוף מכילתין: \n",
+                    "<b>רי\"א יטמא ויטביל</b>. פירש הר\"ב דבענין אחר ליכא היכרא כיון כו' לא בעו הערב שמש לקדש. וכ\"כ הר\"ש. וכלומר שאף על פי שלחטאת עשאוה כטמא מת לטמא אדם. כיון דגם לקדש אין בו הערב שמש. אין הצדוקים מרגישין בכך. דהנך חומרות כולהו מדרבנן. והרגשת הצדוקים תהיה במה שאנו מטמאים במקום אחר עד שיעריב שמשו. וכדפרישנא בפ\"ג משנה ז' [ד\"ה ומיטמאים]. ולפיכך כשאין צריך הערב שמש אף לקדש. לא ירגישו במה שעכשיו ג\"כ אין מצריכין הערב שמש: \n",
+                    "<b>הכל כשרים לקדש</b>. לר\"י לאתויי קטן. לרבנן לאתויי אשה. גמרא פ\"ק דערכין דף ג' ועיין מ\"ש פרק בתרא משנה י'. ומ\"ש הר\"ב כדדרשינן איש להכשיר את הזר כו'. וליכא למדרש איפכא. איש ולא אשה. טהור ואפילו קטן. דאמר בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ\"ג) כל הפרשה כולה משמע מקרא זה מוציא מיד משמע מקרא שלפניו. רש\"י פ\"ח דיבמות דף ע\"ב. ולהכי דרשינן להכשיר את הזר. להוציא ממשמע מקרא שלפניו דדוקא בכהן: \n",
+                    "<b>לקדש</b>. לשון הר\"ב להשליך האפר ע\"ג מים. ע' בפי' הר\"ב בפ\"ק דתמורה מ\"ה ומ\"ש שם. וכבר רמזתי זה לעיל ספ\"ד: \n",
+                    "<b>קטן</b>. עיין בפרק בתרא מ\"י: \n",
+                    "<b>רבי יהודה מכשיר בקטן</b>. פי' הר\"ב דאם איתא כו' לכתוב ולקח לשון יחיד וכו' מאי ולקחו דאפילו הנך דפסולים כו' כגון קטן. והא דמכשיר טפי בקטן. מבחרש ושוטה. י\"ל משום דאתי לכלל דעת. תוס' פ\"ד דיומא דף מ\"ג. ובגמ' ורבנן אי כתב ולקח ונתן. ה\"א עד דשקיל חד ויהיב חד דאותו דשקיל האפר יתנהו אל המים. כתב רחמנא ולקחו. ואי כתב רחמנא ולקחו ונתנו ה\"א עד דשקלי תרי ויהבי תרי כתב רחמנא ולקחו ונתן. דאפילו שקלי תרי ויהיב חד: \n",
+                    "<b>ופוסל באשה</b>. פי' הר\"ב דכתיב ונתן ולא ונתנה אע\"ג דכל התורה כולה בלשון זכר נאמרה. ואפ\"ה לא ממעטינן אשה אלא היכא דכתיב איש בהדיא (כמ\"ש במ\"ז פ\"ד דב\"ק) י\"ל דשאני הכא מדשני קרא בדבוריה ולקחו לשון רבים. והדר כתיב ונתן לשון יחיד. להכי דרשינן ולא ונתנה תוס' דיומא (שם ד\"ה ונתן): \n",
+                    "<b>ובאנדרוגינוס</b>. אבל טומטום אפילו ת\"ק פסל ליה מפני שהוא ספק ערל כדאמר בפ' הערל *[לענין תרומה] (טומטום שקדש קדושו פסול מפני שהוא ספק ערל) וערל שקדש (קדושו) פסול. דס\"ל כר\"ע דמרבה ערל כטמא (בר\"פ דהערל) לענין שאסור לאכול בתרומה *[מדכתיב (ויקרא כ״ב:ד׳) איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב. ומדרבי [לענין תרומה] גבי טמאים ש\"מ דכי הדדי נינהו] והא דלא קתני ת\"ק (חוץ) מטומטום. י\"ל אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ. ותנא חוץ מחש\"ו. ושייר ערל וטמא וטומטום. תוס' (שם ד\"ה הכל) ועיין בפרק בתרא משנה י'. ששם יש לי מקום להאריך בזה בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[בכל הכלים מקדשים</b>. כתב הר\"ב בין של עץ וכו'. כ\"כ הר\"ש. וכלומר דלא תימא של חרס לבד. וז\"ל הרמב\"ם בפירושו. אמר יתברך ונתן עליו מים חיים אל כלי ואמרו מגיד שעשה בה כל הכלים ככלי חרס לאמרו אל כלי ר\"ל איזה כלי שיהי' ולא אמר הכלי ע\"כ. רומז למה שאמרו בספרי שהיה בדין הואיל ומים ועפר מקדשין בסוטה. ומים ועפר מקדשין בפרה. אם למדת לסוטה שלא עשה בה [כל הכלים] ככלי חרס אף פרה לא נעשה בה כל הכלים ככלי חרס. ת\"ל אל כלי מגיד כו' ע\"כ. ובחבורו פ\"ו מה\"פ (ה' ג') כתב אחד כלי חרס כו': \n",
+                    "<b>[בכלי גללים</b>. מפורש ברפ\"י דכלים]: \n",
+                    "<b>ובספינה מקדשים בה</b>. לא ידענא מאי אצטריך ונ\"ל דאצטריך לאשמעינן דאע\"ג דספינה אינה כלי לקבל טומאה כדתנן בשבת רפ\"ט. מנין לספינה שהיא טהורה כו'. א\"נ נ\"ל דאצטריך לאשמעי' דמקדשים בה. אע\"ג דאמר לקמן פ\"ט [משנה ו'] מי חטאת ואפר חטאת לא יעבירם בנהר ובספינה. אפ\"ה מקדשין בספינה. מהר\"ם: *\n",
+                    "<b>[לא בדפנות הכלים כו'</b>. עיין בפי' הר\"ב במשנה ב' פ\"א ממסכת ידים]: \n",
+                    "<b>אין מצילין מאויר כלי חרס אלא כלים</b>. כלומר ולא שברי כלים. *[כדפי' הר\"ב במס' ידים פ\"ק במשנה ב' ע\"ש]: \n",
+                    "<b>שאין מצילין מיד כלי חרס כו'</b>. כתב הר\"ב כמו ואין מצילין כו' דוגמתו בפ\"ק דביצה כו' וכ\"כ הר\"ש והרמב\"ם , והרבה חברים מצאתי להם וכתבתי' בסוף פ\"ז דעירובין ופ\"ה דאהלות משנה ו' ובכאן אני אומר טעם נכון ששנה התנא שאין בשי\"ן משום דמסרך סריך ליה מלישנא דמתני' ג' פ\"ח דכלים דהתם שפיר קתני שאין. דהוי נתינת טעם לדלעיל מיניה ועיין מ\"ש בספ\"ק דדמאי בשם התוס' דפ' מקום שנהגו (פסחים דף נ\"א). וכן בסוף \n",
+                    "<b>מסכת ב\"ב וכיוצא בזה בסוף פ\"ב דמכות</b>. ועיין בפ\"ק דמסכת ידים משנה ב': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ביצת התרנגולת</b>. משום חכמים נקט תרנגולת ולמעוטי ביצת נעמית דקתני בתוספתא דכשרה לקדש בה והביא הר\"ש [במשנה ד'] והרמב\"ם פסקה פ\"ז מה\"פ [הלכה ד'] משמע דאף לחכמים כשרה. ויראה לי שכן כשהיא מצופה גזרו בה טומאה כדתנן פי\"ז דכלים [משנה י\"ד] ואחשבוה הכא לדונה ככלי אף בלא מצופה אבל מהר\"ם כתב וז\"ל נ\"ל הטעם דקליפת ביצת התרנגולת אין רגילות ליחדה לקבול ולעשות ממנה כלי אבל ביצת בת היענה עושים ממנה כלי קבול. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נקבה מלמטן</b>. עיין בספ\"ד דמקואות: \n",
+                    "<b>מן הצד</b>. ואפילו יסמוך לשוליו דדוקא כשהנקב בשוליו מתבטל מתורת כלי ואין פקיקת הסמרטוט מועלת ומיהו בתוספתא שכתבתי בספ\"ד דמקואות (ד\"ה ובזה) לענין פוסלת המקוה מוכח דנקט מן הצד היינו שהנקב גבוה מעט מהשולים שמקבל מים כל שהו ואז פוסל המקוה מפני שהוא כלי ומסתברא דה\"נ דכוותה לענין מי חטאת שאין עגולים כלי אלא כשהנקב גבוה מעט מן השולים. ולשון הרמב\"ם בפ\"ז מה\"מ (הלכה ז') כלי שנקב למטה וכו'. שהמים שבו אינן על עגול כלי אלא על הפקק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שתי שקתות שבאבן</b>. כתב הר\"ב הכא מיירי באבן המיטלטלת. וכ\"כ הרמב\"ם שזהו ההפרש בין אמרו שוקת שבאבן לאמרו שוקת שבסלע. ומ\"מ נראה דהכא נמי אפילו חברה בסיד כדלעיל: \n",
+                    "<b>*[בשפופרת הנוד</b>. כמו במקואות פ\"ו ובמשנה ז'. ועיין מ\"ש בפ' דלקמן משנה ג']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המים שביניהן אינן מקודשים</b>. כתב הר\"ב אבל שאר המים מקודשים אלא שאותן שבסדק לא נכנס בהן הקדוש. וכ\"כ הר\"ש. ויש לתמוה דאמאי יהא מקודש אפילו שאר המים. דכיון שנסדק לא הוי כלי. והר\"ש כתב דלישנא דתוספתא דכל המים אינה מקודשת כלל. ולא יתכן דא\"כ ה\"ל למתני פסולין. וצריך לדחות לשון התוספתא לפי הענין שפירשתי ע\"כ. והרמב\"ם בפ\"ט מה\"פ (הלכה ז') כתב נתן אפר בחלק אחד מהן. המים שביניהן אינן מקודשים. וכתב הכ\"מ נראה שסובר שאילו היה נותן אפר בזו ובזו. המים שביניהן היו מקודשים ממ\"נ. והב\"ע כשלא נתן אלא בחלק אחד השתא איכא למימר במים שביניהן אינן מקודשין. ומ\"מ יש לדקדק דכיון שיש סדק ביניהם אינה כלי. והיאך יהיו מקודשים אפילו המים שהם בחלק שנתן האפר. דהא כלי בעינן וליכא. וצ\"ל דהב\"ע כשאין מים נוזלים מהסדק מפני שחברם בטיט וה\"ל כלי לענין זה אבל לא לענין שאם קדש מים שבחלק א' שיהיו מים שבחלק שני מקודשים עד שיעשו בסיד וגפסים ויהיו יכולים להנטל כאחת ע\"כ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ואחר כך נפלו על השוקת</b>. ובשותת איירי שלא ניתז מכח נפילה ראשונה. אלא מעלמו חוזר ושותת מידו לשוקת דאי מכחו ניתז כשר. כדמוכח בהנשרפין (דף עז). הר\"ש: \n",
+                    "<b>נפל מן השפופרת לשוקת</b>. הא הפילו הוא כשר כדאמרינן פרק לולב הגזול (סוכה דף לז.) דנתינה ע\"י דבר אחר שמה נתינה. הר\"ש ועיין ר\"פ בתרא: \n",
+                    "<b>*[הקדוש כשר</b>. כתב הר\"ב לפי שהמלאכה כו' כדאמרן בספ\"ד]: \n",
+                    "<b>מפני שאפשר</b>. וכן העתיק הר\"ב בפי' אחר שמפרש זקפה בארץ הניח האפר בארץ פסול האפר דכתיב למשמרת כו'. וכ\"פ הר\"ש. זקפה היינו השפופרת עם האפר דבאפר גופיה לא שייך זקיפה. גם הוא ל' זכר במקרא ובמשנה. אלא דקאי אשפופרת ובלא כסוי. מש\"ה פסול דאינה נשמרת משא\"כ לתוך ידו. והא דשני הר\"ב בלישנא בפי' אחר ולא כתב זקפה השפופרת כמו שכתב בפירוש קמא. היינו שהפי' הראשון מהרמב\"ם הוא והעתיקו כלשונו והפירוש השני מהר\"ש הוא והעתיקו ג\"כ כלשונו. אבל גם לפירוש השני ר\"ל זקפה השפופרת שבה האפר. אלא דסגנון של הר\"ש למנקט אפר לפי שבו הוא הפסול. כך נ\"ל. ומהר\"ם מפרש שפי' הרמב\"ם דמשום מלאכה הוא ואפ\"ה מקיים הגי' מפני שאפשר וכתב דקאי לפרושי טעמא דפסול דרישא. לאשמועינן דאע\"ג דלשמרה לא חשיב מלאכה כדמוכח לקמן פ\"ז. הכא דכיון דאפשר היה לאוחזה בידו אחת ולקדש ביד שניה ולא עשה כן. אלא זקפה בארץ פסול דחשיבא מלאכה. עוד יש לפרש דמפני שאפשר אל תוך ידו קאי דלא תימא מה שאוחז השפופרת בידו מלאכה היא. ע\"כ. ונ\"ל דהכי קאמר דמפני שבכך אפשר לשומרו. ולא בלאו הכי. ולפיכך אינה מלאכה: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>אף ע\"פ שפיו צר</b>. ל' הר\"ב פחות משפופרת הנוד וכן לשון הר\"ש ומשום *(דבפ' דלעיל משנה ח' מצריכין בב' שקתות שבאבן שיהיו נקובות זו לזו כשפופרת הנוד כמו) עירוב מקואות שהוא כשפופרת הנוד כדתנן במ\"ז פ\"ו דמקואות. מש\"ה נקטו דהכא אפילו פחות מכן מתחשבין מעורבין (דשאני כלי בתוך כלי דמתערב בחבור מועט) כנ\"ל: \n",
+                    "<b>יזלף</b>. לשון הר\"ב כשבא ליטול המים וליתנם בצלוחית שופך כו' כך פירש\"י בפ\"ה דיומא דף נ\"ח. ולדבריו הכא במלוי הוא. וכדמוכח מתניתין דרפ\"ט (בפי' הר\"ב). והקשה הר\"ש דהמקדש בשוקת קתני ולא קתני הממלא. ומפרש דיזלף היינו שמזה וכן פי' הר\"ב עצמו במתני' דלעיל ובפ' דלקמן משנה ח'. ובמשנה ז' פ' בתרא דטהרות כתב הר\"ב דהוצאת המים מעט מעט קרוי זילוף וכ\"פ הכ\"מ מדנפשיה בפי\"ז מה' אבות הטומאות (הל' ג') ובמ\"ג פ\"ט דשבת כתבתי דזילוף היא ל' ארמית: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עלי קנים ועלי אגוז כשרים</b>. עיין מ\"ש מזה בשם הרא\"ש במשנה ו' פ\"ה דמקואות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הגבים</b>. פי' הר\"ב שהוא רקק של מים. וכ\"כ הר\"ש אלא שהר\"ב כתב שהוא ל' גבים דמלכים ב' ג'. והר\"ש כתב שהוא ל' כמשק גבים שוקק בו דישעיה ל\"ג ד'. ומשניהם בלתי מובן שיהיה רקק מים שהוא מלא רפש וטיט כדפי' הר\"ב במשנה ד' פי\"א דשבת אבל משמעות שני הכתובים שהם מלאים מים זכים דהא דמלכים ודאי הכי הוא שהנביא בישר שיהיה להם מים לשתות וכמשק גבים פירושו כנהמת המים הנופלים לבורות. והנביא בא להפליג הנהימה של השלל שיהיה רב מאד וכל שהבור מלא רפש וטיט אין הניהום כ\"כ כמו כשהיא ריקנית מרפש וטיט. ועוד ק\"ל דתיפוק ליה דהוי מי בצים דבפ\"ח משנה י'. אכן נ\"ל דשאני [הכא] וכמו נפל חרסית כו' דספ\"ח. ע\"ש. ונ\"ל דלהר\"ש יש לישב קצת דלא ראיתי מה שפי' על רקק ויכול להיות שיפרשהו אמת המים כדפי' הרמב\"ם. א\"נ כדפירש\"י בפ\"ב דחולין דף כ\"ז גרביל\"א שיש בה מים ויבשה. ומ\"מ לא אדע למה לא כתב בור דעלמא והרי התרגום מתרגם בור גובא אצל יוסף. א\"נ ה\"ל לכתוב מלשון לחשוף מים מגבא דישעיה ל' י\"ד. שוב מצאתי שכ\"כ הר\"ש והר\"ב בריש מסכת מקואות: \n",
+                    "<b>מפני שלא נתמלאו בכלי</b>. פי' הר\"ב דקתני הכי כדי לפסלן כו' אפי' בא לקדש בתוך הגת כו'. ולא דמי למים שהמשיך מן המעין לחבית בעלי קנים דגת וגבים לאו כלים נינהו. ואפי' קודם שהפסיקן: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ונמלך לקדשן קדוש אחד</b>. אין כשר אלא אחרון [וה\"ה] כשלא עשה כמו שנמלך ולא עירן לתוך כלי אחד. ולא קתני ונמלך אלא לומר שאם ירצה להמלך לא יועיל לו. אבל יניחם כך ויהיה האחרון כשר. והרמב\"ם העתיק המשנה כלשונה בפ\"ז הל' ה' ובהלכה ד' כתב בלא נמלך שאין כשר אלא האחרון. ומ\"ש עליו הראב\"ד בהלכה ד' דלשון המשנה ונמלך לקדשן קדוש אחד והכ\"מ כתב שלא הבין דבריו שזהו בנמלך לקדשן ה' קדושין. אני אומר דלא כמר ולא כמר. דודאי דדברי הכ\"מ אין להבינם שא\"א לומר כדבריו. וגם דברי הראב\"ד אינן שלשון המשנה העתיק בהלכה ה' וזו שבהל' ד' מדנפשי' שהולידה מן המשנה: \n",
+                    "<b>לקדשן קדוש א'</b>. פי' הר\"ב כגון שצריך להזות על כלים הרבה. ובענין אחר אי אפשר. הר\"ש: \n",
+                    "<b>אין כשר אלא זו שקדש ראשון</b>. בין שהשליכה בחבית שמילא ראשונה. או באחרונה. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>באחת ידו</b>. וכן העתיק הרמב\"ם ספ\"ז מהלכות פרה [הל' ג']. והר\"ב העתיק בידו אחת וכן גי' מהר\"ם בכוליה פרקין: *\n",
+                    "<b>[לו ולאחר או שמילא לשנים כאחת</b>. כלומר לו ולאחר כאחת או לשנים כאחת. הר\"ש] \n",
+                    "<b>שהמלאכה פוסלת במלאוי</b>. כו' משא\"כ בקדוש כדלעיל וכן לקמן. וכתב הראב\"ד בפ\"ז מה\"פ [שם] שהטעם מפני שנוטלין שכר על המלאוי ואפילו בחנם יש בו טובת הנאה וכממלא לעצמו דמי אבל הקדוש כיון שאין בו לא שכר (כדתנן במשנה פ\"ד דבכורות) ולא טובת הנאה והמים של (אחד מהם) [צ\"ל אחר הם] אינן נפסלים במלאכתו:\n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המקדש לו ולאחר</b>. פי' הרב ושניהם כאחת א\"נ קדש לחברו קודם שלו. וכ\"כ הר\"ש ולא\"נ לא סלקא הא דכתב הרב וכ\"כ הר\"ש אם לו פסול דשמא המלאכה קדמה לקידוש דלא\"נ ודאי קדמה בעינן. וכן דעת הרמב\"ם כנראה מלשונו בפרושו. וכ\"כ הכ\"מ בפ\"ח מה\"פ שהרמב\"ם לא תלה הטעם בשמא כי התחלת ההשתדלות ודאי יהיה קודם ומאז חשוב מלאכה ופסול:\n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>באסל</b>. פי' הר\"ב במוט וכו' וישאוהו במוט בשנים תרגום ירושלמי באסלא מלשון לא תסולה. הר\"ש. *[ולא ידעתי מה קאמר. דקרא דלא תסלה באיוב כ\"ח י\"ו ופירשוהו כל המפרשים הראב\"ע והרלב\"ג והרד\"ק בשרשיו ל' ערך ורש\"י פי' לשון שבח ואולילפי שב' החביות שבשתי קצותיו צריכים להיות מלאים בערך ובשיווי אחד שלא יכריע אחד מהן. ע\"ש זה יהיה מלשון תסולה האמור. אבל הוא דוחק. ולכן נ\"ל שכוונת הר\"ש כמו שראיתי בערוך. דעל ההוא דבפרק הנשרפים (סנהדרין דף פ\"ב) בן סלוא על שהסליא עונות של משפחתו. פירוש הגביה. כמו לא תסולה בכתם אופיר. ע\"כ]: \n",
+                    "<b>ואת של חטאת לפניו</b>. פירש הר\"ב כדי לעשות בהן שמירה מעולה. ותמיהני למאי איצטריך למימר שמירה מעולה. והא לאחריו לאו שמירה כלל היא. דעד כאן לא הוי שמירה בלאחריו. אלא כשיש גם כן לפניו. דהואיל ומסיק אדעתי' בשלפניו. כמ\"ש הר\"ב לקמן. והר\"ש שכתב שמירה מעולה. איהו לא פי' לקמן דהואיל ומסיק אדעתיה. אלא כיון שא\"א בענין אחר. ומש\"ה כתב כאן דלכתחלה בעינן שמירה מעולה. וכך מסיים. ואם נתן של חטאת לאחריו פסול. אע\"ג דלאחריו נמי שמירה היא. מדמכשירים בשניהן של חטאת. מ\"מ כיון דאפשר לעשות שמירה מעולה ולא עביד פסול. ע\"כ: \n",
+                    "<b>מפני שא\"א</b>. והר\"ב העתיק שאפשר. וכן הוא בס\"א. אבל הר\"ש כתב נראה דגרסינן שאי אפשר וכן העתיק הרמב\"ם. ופירש שאי אפשר לו אלא שישים אחד נכחו. ואחד מאחריו. ועיין בר\"פ דלעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>זה הלך</b>. פי' הר\"ב על דבר זה. היינו שלא כדרכו. כמ\"ש במשנה דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המכנן</b>. פירש הר\"ב לשון הדרא דכנתא *(שכתבתי בפ\"ג דחולין משנה א' ושם פירשתיו) ובריש פרק ד' דמכשירין כתב מלשון הוא עשך ויכוננך (דברים ל״ב:ו׳). והר\"ש כתב לשתי הלשונות ומסיים בפרק אלו טרפות. ור\"ל בדף נ\"ו אפיסקא דיצאו בני מעיה. אמר רב שמואל בר יצחק ל\"ש אלא שלא היפך בהן. אבל היפך בהן טרפה. דכתיב הוא עשך ויכוננך. מלמד שברא הקב\"ה כונניות באדם. שאם נהפך אחת מהן אינו יכול לחיות. ופירש\"י כונניות לשון ואת כנו שברא להם בסיס לישב עליו. ואם ירדו מבסיסן שוב אין מתישבין. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלא תשבר</b>. לשון מהר\"ם כל מידי דאורחייהו דכל הממלאים מים לעשות כן. לאו מלאכה היא לפסול. ואורחא הוי שלא להניח החבית אצל המעין. אלא להצניע שלא תשבר. וכן דרך לכפותה על פיה לאחר המלוי לנקות. למלאות בה כשיצטרך. שלא יפול לתוכה טיט ועפר. וידבק בה על ידי לחלוחית המים שבה. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ונטל אוכלים להצניעם פסול</b>. אוכלים לאכלן כשר. ויש לתמוה דהיאך אפשר דנטל אוכלים להצניען אע\"פ שלא הצניען עדיין הוי מלאכה. ונטל אוכלים ואכלן לא הוי מלאכה. ואפשר דאכילה חשיבא צורך המלוי. שאם הוא רעב לא יהיה לו כח למלאות. וכ\"כ הר\"ש בסוף הפרק. והכ\"מ פ\"ח מה\"פ: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>[אם התנו כו'</b>. מה שהגהתי בפי' הר\"ב הוא מפי' הר\"ש]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הפורץ ע\"מ לגדור</b>. ל' הרמב\"ם פ\"ח מה\"פ היה מהלך במים ופרץ בשעת הלוכו מקום שילך בו. אע\"פ שפרץ ע\"מ לגדור. כשרים *[לפי שמה שפורץ אינה מלאכה. שהרי הוא מקלקל. מאי אמרת לגבי דידיה הוי תיקון. שיכול לילך שם. זו צורך מילוי הוא וכשר. משא\"כ במשנה ח' בלהוליך בה את הקידוש פסול אע\"פ שלא הוליך. והכא אינו פסול אלא בגודר. דהתם ההצנעה והכפייה חשובות מלאכות בעצמם. אלא שאם היא לצורך מילוי אין כאן פסול. ומה שלא פירש הר\"ב בע\"מ דלעיל שם [כלומר אפי'] כמ\"ש בע\"מ דהכא. משום דלעיל לא סגי אלא בעל מנת. דאי לאו הכי. הך דלמלאות או להוליך. אינו ענין * בד\"ו הגי' האחד לקדש כשר. בד\"ו ובד\"פ ליתא תיבות אלו המוקפין. בד\"ו ובד\"פ ליתא תיבת מהן (הא'). לכפאה כו']: \n",
+                    "<b>ואם גדר פסול</b>. ואשמועינן דאע\"ג דלא חידש כלום אלא עשהו כבתחלה. מלאכה הוי ופסול. נ\"ל. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>האוכל ע\"מ לקצות</b>. פי' הר\"ב לאחר שמלא כו' היה מלקט בתאנים ע\"מ לייבשן כו' ולאחר לקיטתן אכלן כו' ודוחק לפרש כן. דאיפכא ה\"ל למתני ע\"מ לקצות ואכל. אבל הרמב\"ם כתב אם קלה פירות לאכול אע\"פ שכונתו להקצות השאר כשרים. ואם הקצה קודם מתן האפר. פסול: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>טהר וחזר לשמור</b>. הרמב\"ם ספ\"ט מהל' פרה: \n",
+                    "<b>עמד</b>. לשון הרב עמד הראשון ממלאכתו. לשון הרמב\"ם פ\"ח מה\"פ חזר הראשון לשמור ועמד. *[והשני עשה כו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא ינעול את הסנדל שאם נפלו כו'</b>. כלומר ולפיכך חיישינן שמא יפלו. וכתב הראב\"ד בפי\"ג מהל\"פ וז\"ל הפסקא האחרת קשיא לי. נפלו על כסותו נטמאת א\"כ נאמר לו שלא ילבש בגדים שמא נפלו משקים על בגדיו וטמאום. והם יטמאו אותו. ועוד עד שנחוש למשקים טמאים ניחוש לשאר טומאות שמא נגע בסנדל. ועוד למה זה למימר המקדש. לימא הנוגע או המזה. לפיכך נ\"ל שלא חשו על משקין אחרים. אלא שמא יפלו מאותן המשקים על הסנדל. והם נפסלים בהיסח הדעת וטמאוהו את הסנדל. והסנדל יטמא האדם. שהרי אמרו פרק ח' משנה א' הנושא את המדרס נושא את התרומה. אבל לא את הקדש וכ\"ש חטאת. וכן בכסותו אמרו בגדי אוכלי קדש אפילו בטהרה מדרס לחטאת. וזה שנטמאו בגדיו במשקים אע\"פ שטבל לחטאת חזר להיות (כסותו כסות) אוכלי קדש. ועכשיו שאמרו שלא חשו אלא על נפילת מי הקדוש. לפיכך לא אסרו ללבוש בגדים בשעת קידוש מפני שיכול להזהר. משא\"כ בסנדל ע\"כ. והכ\"מ כתב די\"ל דלא קשיא למה לא הטריחו עליו לפשוט בגדיו כיון שאינו אלא מעלה בעלמא. ומש\"ה לא אמרו אלא המקדש ולא הנוגע או המזה. כיון שאינו אלא מעלה בעלמא. והר\"י קורקוס כתב שאפשר דלרבותא נקט מקדש. דאפילו במקדש החמירו. וכ\"ש במזה שראוי ליזהר יותר. והא דלא חיישינן לשאר טומאות. י\"ל דמשקי' עשויין ליפול על הסנדל שלא מדעת. ומסיים הכ\"מ דמ\"מ מה שפי' הראב\"ד שלא חשו אלא שמא יפלו משקים עצמם על הסנדל. נכון הוא. ע\"כ. וכתב עוד הכ\"מ דיש לפרש בענין אחר. שמא יפול ממי חטאת המקודשים *(על הסנדל ויטמאוהו) וכן פי' הר\"ש בלשון שני לא הבינותי דבריו. שהרי הר\"ש סיים בה דהנופלים נפסלים בהיסח הדעת. ואם כן היינו כפירוש הראב\"ד. וכתב עוד הר\"ש ותנן לקמן בפ\"ט דמי חטאת שנפסלו אין מטמאים הטהור לחטאת. לא בידו ולא בגופו. ונהי דאדם לא מטמא. כלים מיטמו: \n",
+                    "<b>משקין</b>. לשון הר\"ב משקים טמאים וכ\"כ הרמב\"ם ומסיים ואל תחשוב באמרנו משקים טמאים פה. שהם טמאים באמת. אבל אפילו היו טהורים לקדש. הנה הן כמו משקים טמאים לגבי חטאת. כמו שיתבאר (בפ' עשירי משנה ו'): \n",
+                    "<b>נטמא</b>. כתב הר\"ב אע\"פ שאם נפלו המשקים על בשרו טהור. כדקתני בבבא דאחר זו (היינו משנה ה') והיא פירושא דהך קמייתא. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[ופרים</b>. פי' הר\"ב כגון פר יה\"כ וכו'. וה\"מ למתני נמי ושעירים. והן שעיר יה\"כ ושעירי ע\"ג. כדתנן ברפ\"ה דזבחים. ובפי' הרמב\"ם וכן שעירי ע\"ג. ובחבורו פרק ה' מה' פרה [הלכה ד'] כתב פרים ושעירים הנשרפים. ובפ\"ו מה' אבות הטומאות [הלכה ט\"ו] העתיק שעירים. ולא העתיק פרים [וע\"ש בכ\"מ]: \n",
+                    "<b>מטמא בגדים</b>. כתב הר\"ב ל\"ש בגדים שהוא לבוש ול\"ש בגדים שהוא נוגע. ועיין בפירושו למשנה ב' פרק קמא דכלים: \n",
+                    "<b>אין מטמאים בגדים</b>. וכבר ביארנו בתוספתא שפרה ופרים הנשרפים מטמאים אוכלים ומשקים. ושעיר המשתלח לא יטמא כלל. אמרו מפני שהוא חי. ואין חי מטמא וכו' ולכן יחדה המשנה ואמרה אין מטמאין בגדים (ולא אמרה אינן מטמאין סתם) לפי שהיא תטמא אוכלים ומשקים. כמו שהגדתי. הרמב\"ם. ובגמרא פי\"ב דזבחים דף ק\"ה מייתי לה. ומפרשינן *[טעמא דמטמא אוכלים ומשקים]. מהא דכתב הר\"ב ברפ\"ק דטהרות. דזרעים שאין סופן לטמא טומאה תמורה צריכים הכשר. יצאו אלו כו' שאין צריכין הכשר. וחזו לטומאה מיהא בעינן ולא בעלי חיים. זו היא שיטת רש\"י הראב\"ד. דלא כהרמב\"ם פרק ג' מהלכות אבות הטומאות [הלכה ג'] דבעי נגיעה בשרץ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והיא בבית הבליעה</b>. כתב הר\"ב כדתנן במסכת טהרות בתחלת המסכתא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[אלא משקה</b>. אבל מטמא הוא משקה. ל' הר\"ב במשנה דלקמן]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[אין כלי חרס מטמא חבירו</b>. עיין בספ\"ד דאהלות]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל הפוסל את התרומה</b>. פירש הר\"ב כגון ידים שניות כו' וידים עצמן שנגעו באוכלי חולין. וכן לשון הר\"ש ואין להגיה באוכלי חולין. כי כן הלשון ג\"כ משנה ו' וז' פרק ב' דטהרות: \n",
+                    "<b>חוץ מטבול יום</b>. כתב הר\"ב ואפילו משקים של תרומה כו' וכ\"כ הרמב\"ם. ומשום דבתרומ' כ\"ע מודו. נקטי תרומה. אבל לחכמים אפילו דקדש נמי כדתנן מ\"ד פי\"א: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יוסי אומר כל הימים מטהרין בזוחלין</b>. פירש הר\"ב מפני שהנחלים הולכין וזוחלין עליהן. אבל מים חיים אינם. שהרי אינם נובעים. הלכך מסתבר טפי מה שהכתוב קראן מקוה. היינו לפוסלן ממים חיים. תוס' פי\"ד דשבת דף ק\"ט (ד\"ה ר\"י) אע\"ג דתחלת דבריהם לטהר בזוחלין הוא דכל שעה הולכים ושבין מכאן לכאן והוו כזוחלין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המים המוכים</b>. לשון הר\"ב המזיקין. ומפירוש הרמב\"ם העתיק כן. אבל לשונן בנא\"י מוזקין וכן עיקר ויהיה המוכין בדגש הכ\"ף: *\n",
+                    "<b>[פסולים</b>. פי' הר\"ב למי חטאת וכ\"כ הר\"ש. ומשום דמכילתין במי חטאת. נקט הכי. וה\"ה לכל מילי דבעי מים חיים. וכדמוכח מתניתין דסוף פ\"ק דמקואות]: \n",
+                    "<b>המלוחים והפושרין</b>. כתב הר\"ש וצריך לדקדק מנלן משום דמלוחין ופושרין מפסלי. ושמא משום דיש להן שם לווי. כדפרישית במסכת נגעים פי\"ד. ע\"כ *[ושם במשנה א' כתב כן מהא דבפ\"ב דזבחים דף צ\"ב תנא דבי שמואל מים שאין להם שם לווי. יצאו מי כיור שיש להם שם לווי]: \n",
+                    "<b>אחת בשבוע</b>. כתב הר\"ב אבל אחת ביובל וכו'. וכן לשון הר\"ש. ולשון תמוה הוא. דשנים רבות איכא בינייהו בשבוע ויובל. ומה תהא עליה. ול' הרמב\"ם בפ\"ו מה' פרה לשנים רבות יותר משבע *[וגם זה אינו מדוקדק דאכתי מה שבין השבוע לסוף השנים הרבות מה תהא עליהן ועוד דלא הודיענו כמה הן השנים הרבות. ונ\"ל לפרש לשונו דה\"ק לשני' רבות דהיינו שהן יתר משבע ומלתא בטעמא. ר\"ל דלכך יתר משבע מקרי מים חיים לפי שהם שנים רבות]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מפני שהם מי ביצים</b>. פי' הר\"ב דאיכא חציצה כו' וכ\"כ הר\"ש גם רש\"י והתוס' דסנהדרין פ\"ק ד' ה' אבל התוס' דב\"ב פ\"ה ד' ע\"ד כתבו עוד דלפי שמי ביצים מתערבים בהם. פסולים למי חטאת לפי שאינן רדופין מחמת שנתערבין באגמים. ואין חיותן חיות גמור ע\"כ ולישנא דגמ' פ\"ח דסנהדרין דייקא הכי דקאמרינן עלה דמתני' לענין מי חטאת מים חיים בעינן ולפירוש האחר הל\"ל חיים אל כלי בעינן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[שלא יפסיקנה אדם</b>. ונמצא ממלא מן המים שפסקו תחלתן מן המעין שהן פסולין הרמב\"ם סוף פ\"ו מה' פרה וכלו' דהוי כמו המפנה את המעין כו' דספ\"ו]: \n",
+                    "<b>ר\"ע אומר אינו צריך להמתין</b>. ולא דמי למי ביצים. שבטבען הן מעורבין. נ\"ל: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>יזה שתי הזיות</b>. פי' הר\"ב שאם מזה אחת שמא אין כאן מן הכשרים אבל כי מזה ב' א\"א דליכא בחדא מנייהו מן הכשרים דהא אין כאן מן הפסולים אלא כל שהוא וקסבר אין בילה כדאיתא בגמרא פ\"ח דזבחים דף פ'. והקשו התוס' (ד\"ה רב אשי) היאך יוכל להיות שלא יוכלו לחלוק הכל שהוא לשתים ע\"כ. וזה מבואר מאוד למתחילים במדות ועיין (מ\"ש) רפ\"ג דמקואות. ומ\"ש הר\"ב והזאה א\"צ שיעור עיין מ\"ש בזה במשנה ה' פרק בתרא (ד\"ה כדי הזיה): \n",
+                    "<b>וחכמים פוסלים</b>. חומרא דמי חטאת הוא דמדאוריית' בטל ברובא (תוספות שם סוף דף ע\"ט). ומה שהקשה הר\"ב על הרמב\"ם נ\"ל לתרץ דאע\"ג דודאי דשיטת הסוגיא הכי הוה דבהזאות שמזה על האדם מיירי אבל רב אשי כשאמר בלשון הזה כ\"ש תנן ואין בילה יזה שתי הזאות י\"ל דאיהו יזה וישליכה קאמר ויש פנים לזה דלמאי נ\"מ מהדר רב אשי למנקט בלישני' יזה שתי הזאות. לא הל\"ל אלא כ\"ש תנן ואין בילה: \n",
+                    "<b>וחכמים פוסלים</b>. בתוספתא והביאה הר\"ש. וחכ\"א אין הטל עולה אלא מן הפירות בלבד: \n",
+                    "<b>דיו</b>. פירשתי במשנה ג' פ\"ב דמגלה וכתב הר\"ש דיו ביבש איירי דומיא דקומוס וקנקנתום ע\"כ. ומסיים מהר\"ם ולהכי א\"צ לנגב דלאו משקין נינהו וכשהוא מערה אין נשאר ממנו כלום ואפילו אם נשאר ממנו אינו מתערב במים המקודשים ע\"כ. ובעיני נראה דקומוס וקנקנתום דומיא דדיו דכיון דיערה תנן משמע דדבר לח נפל לתוכה וכן דומיא דמשקין ומי פירות. ודא\"ל לנגב טעם אחר כדפירש הר\"ב דאם איתא דנשאר וכו': \n",
+                    "<b>קומוס וקנקנתום</b>. פירש הר\"ב במ\"ד פי\"ב דשבת: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>פסולין</b>. פירש הר\"ב משום משקה שבפיהם החוזר וכו' ודלא כר\"א דאמר (בנפל לתוכה מים) דיזה שתי הזאות א\"נ אפילו כר\"א ופסולין בהזאה אחת קאמר ועוד דכי שרי בשתי הזאות ה\"מ במים כ\"ש. אבל הכא איכא רוק טובא. הר\"ש: *\n",
+                    "<b>[כל העופות פסולין</b>. ארישא קאי שתת מהן כו' וקאמר כל העופות ששתו פסולין המים אבל בסיפא בשרצים דקתני אינם גרס פוסלים דקאי אשרצים וכן הרמב\"ם בחבורו פ\"ט מה\"פ כתב מים מקודשים ששתת מהן בהמה או חיה פסולין וכן כל העופות פסולין כו' וכן כל השרצים ששתו אינן פוסלין]: \n",
+                    "<b>רבן גמליאל אומר אף הנחש</b>. כתב הר\"ב וכן הלכה וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו וטעמא דבתוספתא והביאה הר\"ש ר' יוסי ור\"ש אומרים נראין דברי רבן גמליאל בנחש וכדבריו אנו מורים ומכל מקום בחבורו פרק ט' מהלכות פרה (הלכה יב) לא פסק כן: \n",
+                    "<b>שהיא מקיאה</b>. וכן העתיק הר\"ב וגם רש\"י בפ\"ק דחולין דף ט' אבל בס\"א שהוא מקיא וכן העתיקו התוס' שם. גם הר\"ב בעצמו העתיק כן לקמן ריש פי\"א ובכתוב הנחש היה ערום וגו' הכל בלשון זכר וכן אם נשך הנחש בפרשת חקת עוד אם ישוך נחש בלא לחש (קהלת י׳:י״א) וכן בפירוש מ\"ד פ\"ח דתרומות שמא שתה מהן נחש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>החושב על מי חטאת לשתות</b>. נראה בעיני שפירושו שאומר לשתות ומחשבה בעלמא לא הוה ולא מידי וכדאשכחן במחשבה דשלא לשמן כמו שדקדק הר\"ב בפירושו ריש זבחים. וכמ\"ש במחשב לשלוח יד בפקדון בשם התוספות בספ\"ג דב\"מ *[ולענין מחשבה להוריד טומאה לכלים בספכ\"ה ממסכ' כלים]: \n",
+                    "<b>ואם גרגר</b>. כתב הר\"ב כלומר שלא שתה כדרך השותים. שלא הדביק פיו לחבית. הר\"ש. וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ט מה' פרה [הלכה טו] ולא נגע שפתו במים שבכלי [לא פסל]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שנפסלו</b>. דמטמאין כדלקמן מ\"ח: \n",
+                    "<b>שלא יעשם תקלה לאחרים</b>. וכן פרה ששתת כו' כתב הרמב\"ם דיליף ליה מאמרו (היא) כי דינם משפט החטאת. ואפילו נשתנו בחלל הפרה או נתערבו בעפר: \n",
+                    "<b>בשרה טמא</b>. אבל אדם וכלים לא דאין מטמאין אלא טומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין. פ\"ק דפסחים דף י\"ח. ועיין בפי' הר\"ב במ\"ח: \n",
+                    "<b>מעת לעת</b>. עיין במ\"ז פי\"א דאהלות: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר בטלו</b>. ואפילו טומאה קלה לא מטמאין. משום דה\"ל משקה סרוח. גמרא שם. וכתב הרמב\"ם בסוף הל' פרה [הלכה ז'] שנאמר למשמרת למי נדה בזמן שהן שמורין אינן בטלין. אבל בזמן ששתאתן פרה בטלו. שהרי אינן שמורין. ע\"כ. ולהלכה העתיק דברי רבי יהודה דסיפא. ודלא כמ\"ש בפירושו. ואחריו נמשך הר\"ב וכתב הכ\"מ משום דבספרי ובפ\"ב דמקואות דל\"ח זקנים ר\"י הגלילי ור\"ע כולהו ס\"ל כר\"י. ע\"כ. ונמצא כתוב בתשובת הגאונים בשם רב צמח בר פלטוי \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובספינה כלומר וכשהוא בספינה</b>. לאפוקי עובר ברגליו דסיפא. ועיין בסמוך. ומ\"ש הר\"ב ונמצא כזית מן המת תחוב כו'. והאהילו עליו ונטמאו. רש\"י פ\"ג דחגיגה דף כ\"ג: \n",
+                    "<b>אבל עובר הוא</b>. פי' הר\"ב ברגליו. וכן על הגשר כדאיתא התם בגמרא ובפט\"ו דיבמות דף ק\"ו ופירש\"י דכארעא סמיכתא דמי. והאדם המעבירו הולך כל שעה ברגליו ואינו דומה לספינה *[ומ\"ש הר\"ב עם מי חטאת שבידו או אפר פרה. הרמב\"ם פרק י' מהלכות פרה]: \n",
+                    "<b>ובידיו כלי ריקם וכו'</b>. פי' הר\"ב דלא גזרו כו'. ועיין מ\"ש במ\"ה פרק דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>באפר מקלה</b>. פירש הר\"ב אפר כירה. עיין בפי' מ\"א פ\"ב דתענית: \n",
+                    "<b>הולכין אחר הרוב לטמא</b>. כתב הר\"ב אם רוב אפר מקלה אינו מטמא מסיק בגמ' פ\"ג דבכורות דף כ\"ג דהיינו במגע. אבל במשא מטמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואת הטהור לחטאת</b>. לא בידיו ולא בגופו. כתב הר\"ב דנהי דנושא כו' טמא לכל מילי לחטאת מיהא טהור. ר\"ל לקחת המלוי ולקדש ולהזות. הרמב\"ם. ועמ\"ש בשם הר\"ש במ\"ב פ\"ק דכלים (ד\"ה ומי חטאת): \n",
+                    "<b>נטמאו מטמאים כו'</b>. כתב הר\"ב דקי\"ל דבטהרת מי חטאת מי שנטמאו ידיו וכו' בפ' בתרא מ\"ז ובפ' ב' דחגיגה מ\"ה וע\"ש בפירוש הר\"ב: \n",
+                    "<b>אבל לא בגופו</b>. ע' במ\"ב פרק דלעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>את הטהור לתרומה וכו' וכן העתיק הר\"ב</b>. גם הרמב\"ם בפט\"ו מה\"פ. ונ\"א את ידי הטהור לתרומה ואת ידי הטהור לחטאת. וכך העתיק הר\"ש ופי' מטמאים ידי הטהור לתרומה משום משקים שפוסלים את הידים ואת ידי הטהור לחטאת. כלומר כמו כן צריך להטביל את הידים. לא בידיו ולא בגופו כלומר לא נטמא גופו לא לתרומה ולא לחטאת בין שנגע בידו בין שנגע בגופו. דלענין זה לא חשיבי המשקים טמאים. ע\"כ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>רא\"א אינו מדף</b>. להיות המדרס האמתי מטמא בהיסט. אמנם טמא מת האמתי אין מטמא במשא ולא בהיסט ולזה ג\"כ אינו מטמא טהור לחטא' אם מניעו. הרמב\"ם בנא\"י. ומ\"ש הר\"ב ואם הסיטן דבהיסט פליגי ולא במגעו כמ\"ש הר\"ש וע' במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>ר' יהושע אומר מדף</b>. ע' בפי' הר\"ב בס\"פ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הטהור לחטאת שנגע במדף</b>. פי' הר\"ב עליונו של זב קרוי מדף. מטעם שפי' במשנה דלעיל ועוד מפ' הר\"ב טעם אחר במ\"ב פ\"ו דעדיות. וע\"ש. ומ\"ש הר\"ב שהוא מדרבנן. וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ו מה' משכב וכ' הכ\"מ דהא דדריש מקרא ברפ\"ד דנדה (כמ\"ש שם הר\"ב) דאסמכתא בעלמא הוא: \n",
+                    "<b>שנגע במדף</b>. באיזו נגיעה שתהיה. לפיכך בעינן שיהא מדף דהיינו עליונו של זב. דאילו אינו כך אע\"ג דע\"כ ל\"פ לעיל אלא בהיסט אבל [במגע] כ\"ע מודו דטמא. היינו כשנוגע בידו דוקא. כ\"כ הכ\"מ פי\"ג מה\"פ בשם הר\"י קורקוס ז\"ל. וע' בפי' הר\"ב במ\"ד: \n",
+                    "<b>בידו טמא</b>. משמע אפילו באחת. וכ\"פ הרמב\"ם בפי\"ג מה\"פ. ומ\"ש הר\"ב ועוד יש חומרא כו' דנטמא גופו. כדתנן במ\"ה פ\"ב דחגיגה. ובפרק בתרא דמכילתין משנה ז': \n",
+                    "<b>וברגלו טהור</b>. ע' בפי' הר\"ב מ\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קלל</b>. פי' הר\"ב כלי חרס וא\"נ של אבן הרמב\"ם ועמ\"ש במ\"ג פ\"ג: \n",
+                    "<b>רבי יוסי מטהר</b>. כתב הר\"ב כיון דמקומו טהור מאב הטומאה. וכן לשון הר\"ש. וכלומר דאוכלים ומשקים שאינן אלא ולד לא מטמאים לכלים. וכ\"כ הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>וחכמים מטמאים</b>. כתב הר\"ב וכתבי הקדש רבנן גזרו בהו כו' כדתנן בסוף זבים. ובפ\"ג ממסכת ידים. ופי' הר\"ב בפ\"ק דשבת במשנה י\"ח דבר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[וברגלו טהור</b>. כתב הר\"ב. דומיא כו' דלעיל מ\"ב]: \n",
+                    "<b>האסל</b>. פי' הר\"ב מוט כו' ועיין מ\"ש במ\"ה פ\"ז: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חוץ לתנור</b>. כלומר להלן מן התנור שהתנור מפסיק כו'. רש\"י פי\"א דזבחים דף צ\"ג: *\n",
+                    "<b>[לחלון</b>. ע' מ\"ש בפי\"ב משנה ד']: \n",
+                    "<b>ר\"ע מטמא</b>. פי' הר\"ב דסבר קלוטה כמי שהונחה דמיא. וכן ברפי\"א דשבת. אבל שם פי' הר\"ב דלמעלה מי' לא כמו שהונחה על הארץ דמיא. ויש לחלק דלענין שבת מקום פטור הוא (וא\"נ דהכא הכל ברה\"י) אבל בגמרא דזבחים מסיק בלאו הכי אדהכא דכ\"ע לאו כמו שמונח דמיא ובהא קמיפלגי. ר\"ע סבר גזרינן שמא ינוח. ורבנן סברי לא גזרינן. ומ\"מ הרמב\"ם בפירושו כתב גם כן כדברי הר\"ב: \n",
+                    "<b>ובידו כלי ריקן</b>. כתב הר\"ב דלא בעינן והניח במקום טהור אלא באפר כו'. כמו שביאר הפסוק. או למים מקודשים (לסבת) האפר אשר בה. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שנגע בשל קדש ושל תרומה</b>. ותרומה טמאים הם אצל חטאת. עיין במשנה ג' פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>שניהן טמאים</b>. לשון הר\"ב של חטאת משום דנגע בו ומטמא מי חטאת. ולא ידעתי למה נקט מי חטאת. מטמא הלגין של חטאת הל\"ל. וכ\"כ הרמב\"ם וכששב טמא לחטאת מפני החזיקו לגין של קדש בידו. נטמא לגין של חטאת אשר בידו האחרת. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ושל תרומה טמא משום נושא מי חטאת. שכיון שהוא טמא לחטאת מקבל טומאה ממי חטאת. הרמב\"ם. וכ\"כ הר\"ב במ\"ג פ' דלקמן: *\n",
+                    "<b>[הסיטן</b>. אשניהם בשתי ניירות קאי. מהר\"ם]: \n",
+                    "<b>וחכמים מטהרים</b>. אא\"כ היה ראוי למדרס. הרמב\"ם פי\"ד מה\"פ [ה' ו']. *[ועיין בריש פרקין]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>פסולה</b>. פי' הר\"ב שאני אומר אדם נכנס לשם כו' ע' בספ\"ג דטהרות: \n",
+                    "<b>אם יכולה החולדה לשתות</b>. שאין תלוי באויר. רש\"י פ\"ק דחולין ד\"ט. ומ\"ש הר\"ב אבל אם אינה יכולה לשתות לא פסלינן להו וכו' מפני שיש כאן שתי ספקות. ספק אדם גילה או בהמה חיה ורמש. ואת\"ל אדם גילהו שמא היה טהור לחטאת או לא. הרמב\"ם ספ\"ט מה\"פ. וכיוצא בזה פירש\"י בחולין. ומ\"ש הר\"ב אע\"פ שחשו לספק מים מגולין. כדתנן במ\"ד ה' פ\"ח דתרומות והזייה לאו קרבן הוא כלל. ולפיכך אין בו משום הקריבהו. שכתבתי בספ\"ד דסוכה (ד\"ה המגולין): \n",
+                    "<b>לדברי ר\"ג</b>. כתב הר\"ב דאמר לעיל בפ\"ט מ\"ג וכתב הר\"ש והא דלא תנן הכא או עכבר לדברי ר\"א. כדקתני או נחש לדברי ר\"ג. משום דר\"א שמותי *(פי' מתלמידי שמאי) הוא. וכ\"כ התוס' דחולין (שם ד\"ה או נחש): \n",
+                    "<b>ומים שאינן מקודשין</b>. כתב הר\"ב וכן אזוב המתוקן להזות בו וצריך שיהא מוכשר דאל\"כ אינו מקבל טומאה כלל. ובתוספתא רפ\"י תני בהדיא אזוב המוכשר ומסתבר שהר\"ב מפרש המוכשר המתוקן ובחנם הוציאו ממשמעו. ועמ\"ש בזה במ\"ו וח': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרפפות</b>. פי' הר\"ב כמין שבכות וכו' ועיין עוד בפירושו לרפי\"ג דאהלות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[אם יש בה כביצה</b>. גם בכאן צ\"ע היאך תהיה הדבלה והיא התאנה היבשה כביצה. והיא הרבה קטנה הימנה כמו שרמזתי כבר על זה במי\"א פי\"ז דכלים. ומיהו י\"ל דדבלה היינו כמו שפי' הערוך ערך גרוגרת וז\"ל גרוגרת תאנים יבשות מפורדות. דבלה מחברת תאנים קרוין (כן) בין רטובין בין יבשין. ע\"כ. וא\"כ יהיו שתים ויותר. ועוד ע' בפי\"ז דכלים מ\"ז]: \n",
+                    "<b>והאוכלה חייב מיתה</b>. מכאן הבאתי ראיה לדעת הרמב\"ם בפ\"ב מה' תרומה שסובר שכל אוכל אדם הנשמר שגידוליו מן הארץ חייב בתרומה מן התורה. דלא כדעת הסוברים דמדאורייתא דוקא דגן ותירוש ויצהר. ומיהו הר\"ש פי' דהאי חייב מיתה לאו דוקא. אלא סימנא בעלמא. ונ\"מ לתרומה דאורייתא. אי נמי בתרומת ביכורים דז' המינים דאורייתא ע\"כ. והתו' פ\"ק דר\"ה דף י\"ב (ד\"ה תנא) כתבו עוד דא\"נ מכות מרדות ומיתה לקוברו בין רשעים גמורים. וכתבו הר\"ש בריש מס' מעשרות: \n",
+                    "<b>והאוכלה חייב מיתה</b>. איכא למידק דהרי הדבלה נמי טמאה ובספ\"ט דסנהדרין דייק הר\"ב לכתוב טמא האוכל תרומה טהורה חייב מיתה. ומשמע הא טמאה אינו חייב מיתה. וכמ\"ש שם בס\"ד. ומ\"ש הר\"ש דמתני' דהכא לא סברה הכי. \n",
+                    "<b>אין בה כביצה כו' ה\"ג בס\"א</b>. וכן הוא בנוסחת מהר\"ם ז\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל הטעון ביאת מים</b>. פי' הר\"ב כגון הנוגע בכל האבות. כדכתיב קרא וכתבו הר\"ב במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>*[מטמא את הקדש ואת התרומה</b>. מ\"ש הר\"ב לפי שהוא ראשון כו' ושלישי בתרומה ורביעי בקדש וכן ל' הר\"ש. וכלומר שבחולין אין עוד שלישי. אבל בתרומה. השני שעשה הוא יעשה עוד שלישי. ובקדש השלישי יעשה עוד רביעי]: \n",
+                    "<b>ואת החולין ואת המעשר</b>. פי' מעשר שני. ותמיהני דה\"ל למתני איפכא ואת המעשר ואת החולין: *\n",
+                    "<b>[מטמא את הקדש</b>. והכי סתם לן תנא במ\"ו פ' בתרא דנדה. אבל ברפ\"ב דמעילה סתם לן תנא כחכמים וכ\"פ הרמב\"ם בכאן. ובחבורו רפ\"י מה' אבות הטומאות *(גם בפ\"ז מה\"טא הל' ה'). ושם בנדה הארכתי יותר בס\"ד ד\"ה כמגע): \n",
+                    "<b>ופוסל את התרומה</b>. מן התורה. כ\"פ הר\"ב בסוף זבים ועמ\"ש שם בס\"ד (ד\"ה טבול יום): \n",
+                    "<b>ואם בא אל המקדש כו'</b>. ורמינהו דבספ\"ז דנזיר תנן כל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח אין חייבים עליה על ביאת מקדש ותנן נמי כלים הנוגעים במת אין הנזיר מגלח עליהם והרי טעון ביאת מים. כדתנן בפ\"ק דאהלות (משנה ב'). ובפ\"ג מה' בית המקדש (הלכה י\"ד) נחלקו הרמב\"ם והראב\"ד. והוא מחלוקת אמוראים בירושלמי שהביאו שם הכ\"מ. ובכללן של הדברים. דלהראב\"ד כללא דמתני' בנזיר דוקא הוא. ומפי הקבלה כמ\"ש בהשגה לפ\"ה דטומאת מת (הל' ה') ומש\"ה נדחק הכ\"מ בפ\"ג מהב\"מ לפ' מתני' דהכא. דכללא דכל הטעון ביאת מים לשאר מילי הוא. אבל לענין חיוב מקדש לאו כללא הוא. אלא אתא למימר שהטעון ביאת מים מן התורה אם הוא חייב על ביאת המקדש. אע\"פ שבא במים. חייב עד שיעריב שמשו. ולהרמב\"ם. הראשון שנגע במת והשני שנגע בו שאלו מפורשים ממש בתורה כדכתיב (במדבר י״ט:כ״ב) וכל אשר יגע בו הטמא יטמא. חייבין עליהם על ביאת המקדש. אבל כל שאר הטומאות אע\"פ שנלמדים מן המקראות כמפורש בפ\"ק דאהלות. הואיל ולא נתפרשו ממש בתורה אין חייבין עליהם על ביאת מקדש. שהרי אינן אלא דברי סופרים. כשיטתו בכל מקום כמ\"ש בריש עירובין (מ\"ב). ועוד במ\"ג פ\"ז דאהלות (ד\"ה וב\"ה). ואף לדבריו צריכין לפ' למתני' דכללא דכל הטעון. לשאר מילי קאי. דאע\"ג דלענין ביאת מקדש איכא לפרושי כל הטעון ביאת מים מד\"ת כלומר מפורש ממש בתורה. אבל משום שאר מילי ליכא לפרושי הכי. אלא נפרש ג\"כ כמ\"ש הכ\"מ דלשאר מילי קאי. וא\"ת ולהרמב\"ם תקשה הא דנזיר. כבר הקשו כן שם בירושלמי. ותירצו ההוא כללא דנזיר לטומאות הפורשות מן המת נצרכה. כגון רביעית דם ורובע עצמות. אבל כלים הנוגעים במת אע\"פ שאין הנזיר מגלח עליהם. חייבים עליהם על ביאת המקדש שהרי הוא שני למת והוא מפורש בתורה: \n",
+                    "<b>בין לאחר ביאתו</b>. כדתניא בנזיר פרק ג' מינים (נזיר דף מ\"ה) טמא יהיה לרבות טבול יום. הר\"ש. כבר העתקתים בסוף משנה ח' פ\"ק דכלים וע\"ש. דאפילו העריב שמשו אם הוא מחוס\"כ נמי חייב *(מקרא דעוד טומאתו בו) ומ\"ש הר\"ב ואף לעזרת נשים כו' כדתנן במשנה ח' פ\"ק דכלים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל הטעון ביאת מים מד\"ס</b>. כתב הר\"ב כגון אכל אוכלים טמאים וכו' ששנוין בסוף זבים. אבל כלים הנגמרים בטהרה. ואונן. ומחוסר כפורים. לא. דתנן בהו בפ\"ג דחגיגה משנה ב' וג' דצריכין טבילה לקדש. אבל לא לתרומה. הר\"ש: \n",
+                    "<b>ומותר בחולין</b>. עיין מ\"ש במשנה ה' פ\"ג דחגיגה: \n",
+                    "<b>לאחר ביאתו מותר בכולן</b>. כתב הר\"ב ואין צריך הערב שמש. וצריך טעם בדבר. דמצינו טומאות דרבנן דבעו הערב שמש ויש מהן דלא בעו הערב שמש. דאשכחן בפסחים (סוף) פרק האשה דתנן כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר ובעי הזאה ג' וז'. כ\"ש הערב שמש. וההיא דכהן השורף את הפרה שהיו כהנים סומכים ידיהם עליו לעשות הכירא לצדוקים שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית (וזה לפירושו דבסמיכת ידים היו מטמאין אותו כמ\"ש במשנה ז' פ\"ג). ויש מהן דלא בעו הערב שמש. כי הך דהכא. והא דתנן בפרק חומר בקדש (ד' כ') כלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקדש. ודייקינן בגמרא טבילה אין. הערב שמש לא. (וכתבו הר\"ב במשנה ד' פרק ה' דמכילתין) והאונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש (כדתנן נמי בפ' חומר בקדש) ואיכא למידק נמי הכי טבילה אין. הערב שמש לא. הר\"ש. ועוד האריך בדברים שבגמ' ומפני שלא נשנו במשנה לא רציתי להאריך בהם שכן דרכי בכל החבור. ובפ\"ק דטהרות משנה ג' האריך עוד הר\"ש. וכתב על משנה ג' פ\"ח דשקלים דסכין שנמצאת בי\"ד שוחט בה מיד. דטעמא דודאי הטבילוהו מאתמול דבעי הערב שמש. והקשה דנחוש שמא נטמא בדבר שא\"צ הערב שמש. ותירץ דכיון בטומאה דרבנן היא לא חשו לה חכמים. ועוד מסיק שם הר\"ש דטומאות הנוהגות אף בחולין אע\"פ שהן מדרבנן בעי הערב שמש. משא\"כ במעלות בעלמא דלקדש ולתרומה ולא לכל דבר. וההיא דכהן השורף את הפרה. מעלות דפרה שאני משאר מעלות. ולפי זה בגדי ע\"ה מדרס לפרושים בעו הערב שמש. אבל בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה. ובגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש. לא בעו הערב שמש: \n",
+                    "<b>ואם בא אל המקדש כו' פטור</b>. כתב הר\"ב דלא אסרה תורה ביאת מקדש אלא על מי שנטמא באב הטומאה דאורייתא. וכ\"כ הרמב\"ם. וכיוצא בזה במשנה ג' פ\"ה דטהרות. ושם אפרש בס\"ד. ומ\"ש הר\"ב כדכתיב בטומאת אדם או בבהמה וכו'. וכן לשון הרמב\"ם בפירושו. אבל בנא\"י כתוב בטומאת אדם או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה או בנבלת שרץ טמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואת אפר חטאת</b>. עיין במשנה רפ\"ח דעדיות: \n",
+                    "<b>האזוב המוכשר</b>. במשקין הטהורים לחטאת. דאל\"ה כבר נטמא עם ההכשר. דקי\"ל דהכשר וטומאה באין כאחת. כמ\"ש הר\"ב בריש מכשירין. ועיין (מ\"ש) במשנה ח': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אזוב זה</b>. פי' הר\"ב כלומר אזוב סתם והוא האזוב שאוכלין אותו בעלי בתים. הרמב\"ם פי\"א מה\"פ (הל' ה'): \n",
+                    "<b>ושל תרומה טמאה</b>. כתב הר\"ב הא קמ\"ל דאע\"ג שהוא פחות מכביצה כו' וה\"ה (דשל) חולין טמאים. ואגב סיפא דמחלק בתרומה טהורה דלכתחלה לא יזה נקט רישא תרומה. הר\"ש: \n",
+                    "<b>ושל טהורה</b>. ה\"נ בפחות מכביצה. דהא אף הטהורה טמאה לחטאת כדלעיל מתני' ג': \n",
+                    "<b>לא יזה</b>. כתב הר\"ב מפני שמפסיד את התרומה. ובמשנה ג' פ\"ג דסוכה תנן כה\"ג לענין אתרוג. ושם פירשתי בשם הרמב\"ם מפני שמכשירה. ופלוגתא דאמוראי היא התם בגמרא [דף ל\"ה]: \n",
+                    "<b>אין חייבין על היונקות על ביאת המקדש</b>. ואיכא למידק אמאי לא תני ואם הזה כשר כדקתני בשל תרומה טהורה. ואולי דהכא צריך הזייה אחרת. ומדרבנן: \n",
+                    "<b>שלא גמלו</b>. פי' הר\"ב כל זמן שהפרח כו' וז\"ל הר\"ש גמלו כמו גמרו מל' ביום הגמל את יצחק (בראשית כ״א:ח׳) דמתרגמינן ביומא דאתחסיל. ובתוספתא קתני גמרו. ע\"כ. ול\"נ שהוא מלשון ויגמל שקדים (במדבר י״ז:כ״ג) ובנסחת מהר\"ם במשנה שלא גמרו. אבל במשניות ישנים מנוקדים כגי' הס': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אע\"פ שנגבו פסול</b>. כ' הר\"ב ואע\"פ שלא נטמא וכו' וכ\"כ הר\"ש. גם הרמב\"ם בפירושו וסייעתא לדפרישית לעיל מ\"ו דהוכשר במשקים הטהורים לחטאת מיירי. אבל קשה דכיון שהוא פסול להזייה. היכי קתני לעיל דהאזוב המוכשר מתטמא ומשמע ודאי מטעם חומרות ומעלות החטאת שיש בו והרי הוא פסול להזיה. ודוחק לומר דפסול היינו לכתחלה. אבל בדיעבד אם הזה כשר. דהני פסולין דמתני' לעיל אפילו בדיעבד הן. והא דבפ' דלקמן מ\"ו קתני המזה באזוב טמא. ולא קתני המוכשר. משום דבעי למתני שהמים נפסלים. והרמב\"ם בחבורו ספי\"א מה\"פ כתב לקטו לאוכלין ונפלו עליו משקין אע\"פ שנגבו פסול. שהרי נטמא להזיה שכל המשקים וכל האוכלים וכל הכלים הרי הן כטמאין לענין חטאת. ולדבריו הללו הך דהכא במשקים שאינן טהורים לחטאת. ובאו ההכשר והטומאה כאחת. ולפיכך פסול: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלשה קלחים ובהם ג' גבעולים</b>. שלשה קלחין שרשים. ובהם ג' גבעולים גבעול לכל קלח. גבעול הוא קנה האמצעי שהזרע בראשו כקנבוס ופשתן. רש\"י פ\"ק דסוכה דף י\"ג. ומ\"ש הר\"ב דילפינן לקיחה לקיחה וכו'. ולאו ג\"ש גמורה היא ולכך אם לא אגדו כשר. א\"נ למצוה נתקבלה ולא לעכב. הכ\"מ [ריש] פי\"א מה\"פ בשם התוס': \n",
+                    "<b>ר' יהודה אומר של ג' ג'</b>. שיהיה בכל קלח ג' גבעולין. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>מפסגו</b>. כמו מפסקו. הרמב\"ם. והטעם שאותיות גיכ\"ק מתחלפין: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר מצות אזוב כו'</b>. כתב הר\"ב ר\"י מחמיר טפי מת\"ק דלר\"י תחלתו שנים פסול. ושיריו א' פסול. ואינו כשר עד שיהא תחלתו שלשה ושיריו שנים. ולרבנן תחלתו שנים ושיריו א' כשר. ואינו פסול עד שיהא תחלתו כשיריו אחד. כן לשון הר\"ש. ומ\"ש הר\"ב והלכה כר\"י. כ\"כ הרמב\"ם בפירושו. אבל בחבורו פי\"א מה\"פ [הל' ד'] פסק כת\"ק: \n",
+                    "<b>שיריו</b>. אם נפל האחד לאחר זמן שיריו כשרים בשנים. רש\"י [דסוכה דף י\"ג]: \n",
+                    "<b>וגרדומיו</b>. פי' הר\"ב הוא הגבעול עצמו דאגרדום כו' וז\"ל רש\"י גרדומים כשמזין בו פעמים הרבה מתוך שגבעוליו רכים משתברין. וכל שהוא המשתייר באגודה כשר. ובלבד שישתייר מכל אחד ואחד כל שהוא שתהא שם אגודתו קיימת ע\"כ. ולאו שצריך שיהיו ג'. שכששיריו שנים אין כאן ג'. אבל גם לשנים קורא אגודה בדיעבד. כדאיתא התם בגמרא: \n",
+                    "<b>כל שהוא</b>. ש\"מ דבתחלתו יש שיעור ושיעור לא אתפרש. הר\"ש. *[וגם הרמב\"ם לא פי' שום שיעור לא בפירושו ולא בחבורו פי\"א דה\"פ אבל בפי\"א דנגעים משנה ג' שם כתב שיעור טפח לטהרת מצורע. כמו שהעתקתי לשונו שם וכ\"כ בחבורו ג\"כ רפי\"א מהל' טומאת צרעת וטעמו מפ' המפלת (נדה דף כ\"ו) ואני תמוה דהתם סתמא אמרינן אזוב טפח. ומאין [מפיק] לן דאאזוב דטהרת מצורע. ולא אאזוב דטהרת טמא מת. דלמא איפכא. אבל נראה יותר מדסתם ולא פירש דתרווייהו בכלל. וכלומר כל אזוב שיעורו טפח. ולהרמב\"ם בפירושו יכולני לומר דסמך אדנגעים. דהא קדים בסדר. אבל בחבורו מסדר בהפך. אין לומר דסמך אדלקמי'. אי איתא דס\"ל דאכל אזוב אמרו כן הוה ליה לכתוב כן במוקדם \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מספקו בחוט ובכוש</b>. פי' הר\"ב מאריכו כו' וז\"ל הרמב\"ם יקשרה ובחוט בקצה הכוש עד שישיג למי חטאת אשר בכלי: \n",
+                    "<b>ואוחז באזוב ומזה</b>. כתב הרב דבהזאה בעינן שיהא אוחז האזוב בידו. מפני שאם אוחז בספוקו הוא מנענע כאן וכאן. ואינו מכוין ומזהו על הכלי. רש\"י פ\"ג דסוכה דף ל\"ז: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מחט שהיא נתונה על החרס</b>. והחרס אינו טמא.. וסד\"א דהכא מיטהרת המחט במצוי שמן החרס. כיון שלא על החרס הוצרך להזות. קמל\"ן דאפ\"ה לא: \n",
+                    "<b>טובל ומעלה כדרכו</b>. פי' הר\"ב ולא אמרי' מתוך שנדחק כו' ולא ישאר באזוב כשיעור ואתיא כרבנן דרפ\"ט אבל הר\"ש פי' דלא חיישי' שמא מתוך שנדחק בפיה לצאת יצאו מים מגוף האזוב ונתערבו במי חטאת. והרמב\"ם פי' דלא חיישי' שמתוך צרות הכלי נדבק האזוב בפיו וממנו באו המים לאזוב ואין זו טבילה. ורי\"א שהזאה ראשונה לבד הוא אשר יזה מזה הכלי הצר. לפי שבהזאה השנייה נדבק האזוב בפי הכלי ומוציא מים מדופני הכלי. כ\"כ בנא\"י: \n",
+                    "<b>והזה לאחריו</b>. ואף שם היו כלים הצריכים הזאה רש\"י פ\"ה דסוטה דף ל\"ט: \n",
+                    "<b>הזייתו פסולה</b>. פי' הר\"ב דבעינן כוונת הזאה לטהרה. דכתיב והזה הטהור על הטמא. שיהא מתכוין לו. רש\"י שם. ונראה דדייק מדלא כתיב והזה הטהור עליו אלא על הטמא כדי לטהרו משמע ועיין לקמן. וגם הרמב\"ם פ\"י מה' פרה שם מצריך שיתכוין לטהרן. אך הראב\"ד כתב שא\"צ אלא שיתכוין לו ולא בעינן שיתכוין לטהרו. ויתכן שגם דעת הר\"ב כן. ומ\"ש הר\"ב ולא נעשית מחשבתו. מסיים הר\"ש ולא דמיא למתכוין להוציא לאחריו ובא לו לפניו דפ' המצניע מ\"ד ע\"כ *[וטעמא דהתם בשמירה תליא מלתא ואשתמר טפי לפניו מלאחריו]: \n",
+                    "<b>והזה על הצדדין שלפניו</b>. צדדין שיש ממנו ולהלן. ולא צדדין שישנו ממנו ולאחור. רש\"י שם: \n",
+                    "<b>הזייתו כשרה</b>. דלצדדין הוי כלפניו והזה לפניו וטעמא נ\"ל כדאמר פרק אלו הן הנשרפין (סוף דף ע\"ז) זרק צרור למעלה והלכה לצדדין והרגו חייב. ודייק עלה התם. אי כחו הוא. תיזול לעיל. ואי לאו כחו הוא תיזול לתחת. ומשני כחו כחוש הוא. מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם יש באזוב ישנה</b>. הפי' הנכון שאע\"פ שיש מים באזוב להזות הזיה שניה ישנה ויטבול. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>על האדם כו'</b>. פירושא דרישא. וכה\"ג במשנה ב' פ\"ח: *\n",
+                    "<b>[המים המנטפים</b>. פי' הר\"ב אם הטביל באותן טפות כו' וז\"ל הרמב\"ם ספ\"י מה\"פ [הלכה ט'] אם נטפו בכלי וחזר והטביל בהן את האזוב בכוונה להזות על דבר המקבל טומאה. כשרה. ע\"כ. וצריך לחלק בין כשנטפו מן האזוב לכשעודם בו. וזה מבואר]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המזה מחלון של רבים כו'</b>. פי' הר\"ב דהוי כספק טומאה ברה\"ר דספיקו טהור. כדתנן במשנה י\"א פ\"ד דטהרות. וז\"ל מהר\"ם המזה מחלון של רבים פי' שקבל הזאה מלגין של חטאת המונח בחלון של רבים ונכנס למקדש וכו' ונמצאו פסולים כגון שהניחו מכוסה ומצאו מגולה. או איפכא דפסולים מספק וכו' וספק טומאה ברה\"ר. וחלון נקט משום דדרך להניח הלגין של חטאת בחלון שבחומה שלא יקבל טומאה וכה\"ג אמרי' לעיל (פ\"י משנה ה') פשט ידו לחלון ונטל את הלגין. נ\"ל. ע\"כ. וחלון שבחומה אינו חלון שנפתח מעבר לעבר שרואין ממנה אלא שהוא כמו תיבה שבתוך חומה (על הדרך שכתבתי ברפ\"ו דמעילה) אבל לפירוש הר\"ב הוא חלון העשוי לראות ממנו. ומ\"ש הר\"ב שהרמב\"ם פי' הטעם וכו' משום דספק טומאה ברה\"ר ממש לא הוי. דהא מיירי שנטמא בודאי אלא שהזייתו זו נמצאת פסולה. ובחבורו סוף ה' פרה כתב שחזק' המים שמזין מהן על הרבים שהן כשרים והרי זה כאנוס ע\"כ. והר\"ש כתב מחלון של רבים מטומאה דספק רה\"ר. וכן פי' עוד לקמן. ונפלאתי מאוד דא\"כ הזאה למה לי דספק טומאה ברה\"ר טהור. ועוד דהיאך מחייבו בקרבן \n",
+                    "<b>שאין כ\"ג חייב על ביאת מקדש</b>. מתני' כר\"ש דספ\"ב דהוריות. הר\"ש. וה\"ל להר\"ב לכתוב שאינה הלכה. ובפי' הרמב\"ם בנא\"י כתוב וזו סברת ר\"ש ואינה הלכה כפי מה שבארנו בשני מהוריות. ואני כתבתי שם דנ\"ל שהיא הלכה: \n",
+                    "<b>מחליקין היו</b>. (פי' הרמב\"ם מעמידין) באלו המי' ויגוללו שמלותם. \n",
+                    "<b>לפני חלון של רבים</b>. רבותא נקט חלון של רבים דאע\"פ שהזה על ספק טומאה ברה\"ר חשוב נעשית מצותו כ\"כ הר\"ש. וזהו לשטתו אבל לפי' הר\"ב והרמב\"ם נ\"ל דדברו בהווה. דאילו בחלון של יחיד אינו בנמצא שיהא שם מים רבים עד שיחליקו. ושוב ראיתי להרמב\"ם בחבורו סוף ה' פרה (הל' ח') שכתב ולא היו חוששין להן שמא פסולים הם. כלומר ועדיין מטמאין כדתנן במשנה ח' פ\"ט ולפי זה דוקא בחלון של רבים. דאילו בשל יחיד הא אמרן דמסתמא צריך לבדוק. וחוששין שמא פסולין הן: *\n",
+                    "<b>[ודורסין ולא נמנעים</b>. לשון הרמב\"ם והיו ג\"כ דורסין (אותן) ברגליהם ולא היו נמנעין מלבא אל המקדש ומהתעסק בקדשים. ע\"כ]: \n",
+                    "<b>מפני שאמרו מי חטאת שעשו מצותן אינן מטמאין</b>. ואע\"ג דבעדיות פ\"ה משנה ג' פלוגתא דב\"ש וב\"ה קתני דב\"ה מטמאין. התם רבי ישמעאל אמרה. ומשמע אבל חכמים פליגי עליה. ולא סברי להו שהוא מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה. וכיוצא בזה בפי' הר\"ב רפ\"ג דיבמות ובתוספתא הביאה ר\"ש וכן היה ר\"ג אומר למזה פרוש לאחריך שמא תטמא א\"ל והלא מחליקין היו בפני חלון כו' מפני שאמרו וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בקרדום הטמא</b>. פי' הר\"ב שהוא אב הטומאה כו' נעשה הכנף ראשון. ומבואר הוא שיצטרך שיהיה זה קרדום ג\"כ לא הגיע אליו טומאה מן המת כי אז ישוב זה הכנף אב. הרמב\"ם. ומבואר הוא בפ\"ק דאהלות: \n",
+                    "<b>בכנפו</b>. ומזה עליו ה\"ג בס\"א. וכן הוא במשניות ישנים מנוקדים. ובנוסחת מהר\"ם ז\"ל: \n",
+                    "<b>כדי הזייה</b>. ואפילו למ\"ד (ברפ\"ט) דאין הזאה צריכה שיעור. ה\"מ אגבא דגברא אבל במנא (שהוא מטבל ראשי גבעוליו בו) צריכה כשיעור. כדאיתא בפ\"ק דיומא (דף י\"ד). ובפ\"ק דנדה (דף ט'). הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>באזוב טמא</b>. ירצה בו אזוב הטמא לחטאת אשר כבר אמרנו שהוא אפילו היה רחוק אלף מדרגות מן הטומאה הנה הוא טמא ולכן המים פסולין. אמנם אילו היה האזוב הטמא לקדש או לתרומה היו המים טמאים כמו שבארנו בפ' אשר קודם זה (מ\"ז) הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>אם יש בו כביצה</b>. כ' הר\"ב דזהו שיעור אוכל בין לקבל טומאה בין לטמא אחרים. וכך מפרש במקומות אחרים. וקשיא מרפ\"ב דטהרות. ושם אפרש בס\"ד: \n",
+                    "<b>ומטמא את חבירו</b>. פי' (הרמב\"ם) [הכ\"מ ספט\"ו מה\"פ כצ\"ל] שזה האזוב הטמא אם היה בו כביצה הנה הוא יטמא שני ושני לשלישי וכו'. וע' במשנה דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שנטמאו ידיו</b>. וכן הוא בס\"א וה\"נ גרסינן במ\"ה פ\"ב דחגיגה ומ\"מ לאו דוקא שצריך שיטמאו ב' ידיו אלא באחד מהן סגי כך פסק הרמב\"ם בפ\"ג מה\"פ (ה\"ד) וכתב הכ\"מ דמשמע ליה כן ממתני' ב' פ\"י וכמ\"ש שם (ד\"ה שנגע): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הזוג והענבל חבור</b>. פי' הר\"ב שאם הזה על א' כו' וכ\"ש אם נטמא א' כו' ול' הרמב\"ם בפי\"ב מה\"פ [הלכה ט'] הזוג והענבל חבור לטומאה ולהזייה: \n",
+                    "<b>חבור</b>. וה\"מ כשמחוברין אבל שלא בשעת חבור אם נטמא זה לא נטמא זה תוס' פ\"ו דשבת דף נ\"ח (ד\"ה מתיב) וכפירש\"י שם: \n",
+                    "<b>לא על הכוש ולא על הפיקה</b>. פי' הר\"ב בשם הרמב\"ם אלא על קנה הברזל כו' שבה פותלין וטווין בפי\"ב מה\"פ [ה\"י]: \n",
+                    "עור של עריסה שהיא מחובר לפיקות פי' הר\"ב עור שמשימין וכו' וז\"ל הר\"ש ודרכו להיות מחובר בטבעות הקבועין בעריסה העשויין כעין פיקות: *\n",
+                    "<b>[המלבן</b>. פי' הר\"ב המלבן כמין קערות כו' ודומה לו בפ' המוכר את הבית בב\"ב דפ\"ט. גם הר\"ש הביאה ולא ידעתי מה להם ולאבעי' דבעי ר' ירמיה שם ומשנה שלימה קתני מלבן בפי\"ח דכלים מ\"ג ובשאר דוכתי ומיהו הר\"ש שם בכלים הביא ג\"כ ראיה לפרש למלבן מהא דב\"ב ומ\"מ ק\"ל על הר\"ב והר\"ש אמאי לא פירשו בכאן דבאין מיטלטל עמה דהיינו דלא מחברי למטה כלל. דאל\"כ תקשה אההיא דכלים דהתם ואף על הרמב\"ם בפירושו דהכא יש לתמוה כן וכן בחבורו בפ\"ד דה' כלים (ה\"ב) כתב מלבן המטה אם היה מלובש בפיקו' ויש לו רגלים שמחוברין עם המטה ה\"ז מתטמא עם המטה. שהרי נותנים אותו בפני המטה והרי הוא כאחת מאבריה. ע\"כ. ובספ\"יב מה\"פ סתם וכתב מלבן של מטות אינו חבור כו']: *\n",
+                    "<b>[אינו חבור וכו'</b>. פי' הר\"ב דאם נטמאו כו' וכן ל' הר\"ש. ואין נראה כלל שיהיה כונתם שאם נטמא מלבן זה לא נטמא מלבן זה כו'. דממ\"נ אם הם בלתי מחוברים במטה מהיכי תיתי להיותם נחשבים כלל לחבור והרי הם נפרדים זה מזה. ואם הם מחוברים במטה לא הם בלבד יטמאו זה מזה אבל אף המטה. ועוד שכבר הוכחתי לעיל דמיירי שאין מחוברין במטה ול' הרמב\"ם שאם נגע בו טומאה לא נטמא המטה. ואם נגע טומאה במטה לא נטמא הוא וכן הוזה על המלבן לא טהרה המטה בזאת ההזאה וכן אם הוזה וכו' ע\"כ. וכך הוא ג\"כ כוונת הר\"ב והר\"ש ולא חשו לפרש]: *\n",
+                    "<b>[ולא לטהרה</b>. עיין במתני' דלקמן]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הסלים שבקנתל</b>. פי' הר\"ב סלים שדרכן להוליך וכו' על גבי החמור ולחמור קורין בל' ישמעאל קנתל. הר\"ש בשם הערוך: \n",
+                    "<b>והמטה של טרבל</b>. פי' הר\"ב כמין עז וכו'. והוא כלי בעל חוליות יתרכב קצת חלקים בקצתם הרמב\"ם [וז\"ל רש\"י זבחים דף קי\"ו ב' כמין עז של עץ ויש בו יתדות חדים (וגם עשוי) חריצין ומוליכו ומביאו על הקשין של דישה לאחר שנידש ומחתכין ונעשין (תרין) [תבן]. והר\"ב שפירש שדשין בו כו' כן פירש\"י בעכו\"ם דף כ\"ד ב']: \n",
+                    "<b>וקרנין של יוצאי דרכים</b>. פי' הר\"ב קרני בהמה וחיה שמוליכים כו' והם כלים בעלי חוליות. כמ\"ש הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ושלשלת המפתחות</b>. והמפתחות נעשים חבור לטומאה ע\"י השלשלת ולא להזייה. כ\"כ הרמב\"ם פי\"ב מה\"פ [הלכה ו']: \n",
+                    "<b>ושלל הכובסים וכו'</b>. עיין עוד מזה במ\"ו פ\"ב דעוקצים: *\n",
+                    "<b>[חבור לטומאה ואינו חבור להזייה</b>. לקח החומרא בשני הפנים. הרמב\"ם בנא\"י. וז\"ל בפי\"ב מה\"פ כל מקום שאתה שומע חבור לטומאה ואינו חבור להזייה. אין זה אלא גזירה מדבריהם] (שם הלכה ד'): *\n",
+                    "<b>[להזייה ובמתניתין דלעיל קתני לטהרה</b>. ואין להקפיד. ובמתני' דלקמן קתני נמי להזייה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכל כשרים להזות</b>. לאתויי ערל פירוש שמתו אחיו מחמת מילה כדר\"א דאמר ר\"א ערל שהזה הזייתו כשרה. גמ' פ\"ק דערכין דף ג'. ובפ\"ח דיבמות דף ע\"ב מפרשינן טעמא דר\"א מידי דהוה אטבול יום שאע\"פ שאסור בנגיעה לתרומה. כשר לפרה. ואני תמה דבפ\"ה מ\"ד [ד\"ה ובאנדרוגינוס] כתבתי בשם התוס' שדקדקו מדלא קתני התם טומטום. דלכ\"ע פסול לקדש. לפי שהוא ספק ערל. והא הכא מרבינן לערל דכשר להזות. ואין לחלק בין קדוש להזייה לענין ערל. דדוקא מאי דכתיבו בפרשת פרה אמרינן דכולה פרשתא משמע מוציא מיד משמע. ומשמע ממילא. כמ\"ש לעיל שם. ועוד אכתוב זה בדבור דלקמן. אבל ערל דמסברא בעלמא איכא להכשירו או לפוסלו אין לחלק ביה שאם הסברא להכשירו בהזייה מידי דהוה אטבול יום. א\"כ בקדוש נמי. ואם סברא לפוסלו כי טמא א\"כ בהזייה נמי. ובגמרא דיבמות מותבינן ברייתות אהדדי. חדא דמכשיר ערל להזייה וחדא דפסלה ערל לקידוש. ומשנינן כתנאי. ש\"מ דאין לחלק ביניהם. ומשום דהזייה עיקר טהרה. רבותא אשמועינן ההכשר בהזייה. והוה נמי רבותא לאשמועינן הפסול בקידוש. ולעולם כי הדדי נינהו. דמאן מכשיר בחדא מכשיר באידך. וכן בפסלות. ולאידך גיסא איכא נמי למתמה. דמאי שנא דאמתני' דהכא אמרינן לאתויי ערל. ואילו במתני' דפ\"ה לא אמרי' הכי. אלא לר\"י לאתויי קטן ולרבנן לאתויי אשה. והמ\"נ למימר במתני' דהכא לר\"י לאתויי אשה ולרבנן לאתויי קטן. ומדלא אמרינן הכי. משמע דדוקא הכא בהזיה מרבינן ערל להכשיר. ואילו לעיל בקידוש לא מכשרינן וכמ\"ש שם בשם התוס' אלא שאין טעם לחלק וכ\"ש שנכשיר בהזייה שהיא עיקר הטהרה ונפסול בקידוש. ועוד דאי איתא דאיכא לאפלוגי. אמאי לא משני הכי גמרא דיבמות כי מותבינן לשתי הברייתות אהדדי. דהא המכשרת מתניא בהזייה. והפוסלת מתניא בקידוש. וה\"ל לשנויי דשאני קידוש מהזייה. והנראה בעיני הוא דודאי דקידוש והזייה כי הדדי נינהו. וכדמוכח סוגיא דיבמות בהדיא. ודקדוקן של התוס' נמי דייקא ממתני' דלעיל דערל פסול לקדש דיוקא הוא ואה\"נ דלהזייה ג\"כ פסול. וסוגיא דערכין דאמרינן אדהכא לאתויי ערל שכשר להזות. אה\"נ דאף לקדש כשר. וסברא דמתני' דהכא ודהתם פליגא דודאי מדהתם איכא למידק דערל פסול כדדייקו התוס'. וא\"ת ומאי דוחקא דסוגיא דערכין למוקמא בפלוגתא י\"ל משום דלמימרא דהכל כשר לאתויי קטן. הוא דוחק. דהא בהדיא תני לה חוץ מתינוק שאין בו דעת. שמעינן בהדיא דאילו קטן שיש בו דעת כשר. ולא איצטריך למיתני הכל הלכך ניחא ליה טפי למימר לאתויי ערל ואתיא כר\"א דמכשיר בערל. ובודאי דה\"ה לקידוש אבל במתני' דלעיל לענין קידוש כיון דאיכא למידק מינה גופה דסברה דערל פסול לקדש כדדייקי התוס'. לא מצינן למימרא דהכל כשר לקדש דלאתויי ערל הוא דאתא. וצריכין לדחוקי אנפשין ולפרושי דהכל לאתויי אשה או קטן. אע\"ג דבהדיא מתניא. ויוצא לנו מעכשיו דלעולם למ\"ד ערל כשר להזות כשר ג\"כ לקדש. ומ\"ד פסול לקדש פסול ג\"כ להזות. ודהני תרתי מתני' פליגי. ולענין הלכה ראיתי להרמב\"ם בפ\"י [הלכה ו'] שכתב הערל כשר להזות שאין הערל טמא. ובפ\"ו לענין קידוש לא הזכיר דין הערל כלל. ונראה בעיני דסמך אדפ\"י דלענין הזייה. ומשום דבהזייה איתמר בגמרא דערכין אמתני'. להכי כתבה אמתני' ומינה דה\"ה לקידוש. והיינו דדייק [שם] למימר מילתא בטעמא. שהערל אינו טמא. לומר דמאן דפסל משום דסבר ערל כי טמא לית הלכתא כותיה. וממילא בקידוש נמי וכ\"ש דכ\"ש הוא להכשירו בקידוש. שאינו עיקר בטהרה כמו ההזייה. ומאי דמכרעה למפסק הכי. נ\"ל משום דכיון דר\"א שהוא אמורא קאמר דכשר ותניא כוותיה. אע\"ג דתניא נמי איפכא. אית לן למפסק אליבא דאמורא. כיון דכוותיה תניא נמי: \n",
+                    "<b>חוץ מטומטום וכו'</b>. פי' הר\"ב דכתיב וטבל במים איש טהור איש ולא אשה כו' גמרא פ\"ד דיומא דף מ\"ג. ופירש\"י דכיון דבקידוש מכשרינן באותה של אסיפה. ובאסיפה כתיב איש טהור דהיינו זר ואשה (כמ\"ש הר\"ב לעיל פרק ה' משנה ד') על כרחך איש טהור דהכא לאו לאכשורי זר ואשה ולמפסל קטן וליהוי משמע ממילא. דא\"כ לשתוק קרא מיניה ונכתוב ולקח אזוב וטבל במים והזה. ואנא ידענא דבההיא לעיל מיניה קאי. וכי כתבינן למדרש איש ולא אשה על כרחך (משמע זה) מוציא מיד משמע. ע\"כ. ותו בגמרא דרבי יהודה דפליג התם בקדוש על כרחין פליג נמי הכא. דכיון לדידיה אשה פסולה בקידוש וקטן כשר אתא האי למימרא איפכא איש ולא קטן טהור להכשיר את האשה. דע\"כ ליכא למימר דמשמע ממילא. דא\"כ לשתוק מיניה. וכתבו התוס' והר\"ש (תימא) דבתוספתא תני בהדיא ר\"י מכשיר בקטן. *[ומ\"ש הר\"ב והזאה יליף מטבילה. דאתקש להדדי. כמ\"ש הר\"ב במשנה דלקמן]: \n",
+                    "<b>ותינוק שאין בו דעת</b>. דהא אמרן במ\"ג דהזייה צריכה כוונה. והלכך אע\"ג דמרבינן קטן מטהור. לית לן לרבויי אלא כשיש בו דעת. ושמעינן מהכא דקטן דממעטינן בקידוש אפילו כשיש בו דעת. דהא אין בו דעת אף בהזייה לא מרבי' ליה וכולה פרשתא משמע זה מוציא מיד משמע. ולכך צ\"ל דהא דאמרינן לעיל והניח מי שיש בו דעת להניח יצאו חש\"ו שאין בהן דעת להניח כמ\"ש שם הר\"ב (פ\"ה מ\"ד) לאו למימרא דאם יש בו דעת דכשר. אלא ה\"ק יצאו אלו דמסתמא אין בהן דעת להניח. ולפיכך פסלן הכתוב ואפי' כי משכחת לקטן שיש בו דעת לא חלק הכתוב ופוסלים לכל קטן. אבל הכא בהכשר דמרבינן לקטן לא מצית אמרת דלא חלק הכתוב ומכשיר לכל קטן דודאי דלא הכשיר בקטן יותר מבגדול ובגדול כי לא נתכוין לא עביד ולא מידי ה\"נ קטן כשאין לו דעת נמצא שלא נתכוין ולא עביד ולא מידי כך נ\"ל. ומהר\"ם ז\"ל הגיה שיש בו דעת ונראה בעיני דלפי זה אדלקמיה קאי. וכדברי הרמב\"ם והתו' שאכתוב לקמן ומ\"מ הרמב\"ם גורס כגי' הספר: \n",
+                    "<b>האשה מסעדתו</b>. ל' הרמב\"ם פ\"י מה\"פ (הל\"ז) קטן שיש בו דעת שהזה והאשה מסעדתו וכו' וכן התוס' דיומא (שם ד\"ה אשה) מפרשים שמסייעת לקטן. ונראה טעמא דנקט מלתא דשכיחא אבל לאו למימרא דדוקא בקטן מסעדתו ולא בגדול. שאין טעם לחלק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טבל את האזוב ביום והזה ביום כשר.</b> עיקר מצותו כך היא ומשום דבעי למתני סיפא פסול תנא הכא כשר *(ואע\"ג דלא איצטריך למתנייה כלל אגב אחריני נקטיה. וכמ\"ש כיוצא בזה בשם התוס' ברפ\"ז דזבחים) א\"נ לאשמועינן דאע\"ג דשהה בינתיים הרבה. וה\"ק טבל את האזוב ביום ואח\"כ הזה ביום אע\"פ ששהה הרבה בין טבילה להזייה. אפ\"ה כשר והיינו דבנ\"א גרסי' ביום והזה ביום שלאחריו פסול. למימרא דשהיית לילה שבנתים מפסקת אבל שהיית כולה יומא אינו מפסיק. כך נ\"ל: ",
+                    "<b>טובל בלילה ומזה ביום.</b> פי' הר\"ב כשבא להזות בח' או בט' וי'. בפסיקתא דריש ליה מוחטאו ביום הז' דמיותר. דהא כתיב והזה וגו' ביום הג' וביום הז'. הכ\"מ פי\"א מה\"פ: ",
+                    "<b>וכלן שעשו וכו'.</b> ניחא טפי ה\"ל למתני ואם עשאן כו' דכיון שאין כאן אלא שתים טבילה והזאה. לא שייך שפיר למתני וכלן אבל תנא מסרך סריך בלישנא דמתני' דפ\"ב דמגילה נ\"ל: ",
+                    "<small>סליקא לה מסכת פרה</small> "
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה פרה",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Parah",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Parah",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Parah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Parah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..435e8362fa4432716d7906df619bf367cb2c43d1
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Parah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,565 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Parah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Parah",
+    "text": {
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>ופרה בת שתים</b>. מצינן למימר דבת שתים למעוטי נמי טפי. כמו בת שנתה דאתא למעוטי טפי. ואע\"ג דכ\"ש דבת ג' פרה היא. דלמא פוסל ר\"א שמא תשחיר. אבל לא יתיישב הא דמכשיר ר\"א בפ\"ב פרה מעוברת. דהיכי משכחת לה. הא בת שתים לא קא ילדה. כדאיתא בפ' הלוקח בהמה (מ\"א פרה וחמור בנות שלש ודאי לכהן). ושמא דיעבד קאמרינן דכשרה. הר\"ש: \n",
+                    "<b>אף בת חמש כשרה הזקנה אלא כו'</b>. ובנוסחת מהר\"ם אף בת חמש כשרה. וזקנה אלא כו': \n",
+                    "<b>*[שמא תשחיר שלא תפסל</b>. כתב הר\"ב דכתיב אדומה תמימה וכו'. עיין בפרק דלקמן מ\"ה בפי' הר\"ב]: \n",
+                    "<b>מה הלשון שלשית</b>. כן הוא בס\"א. ובנוסחת מהר\"ם כתב כלומר באר דבריך שלשית למאי ע\"כ. וקשה דא\"כ לקמן גבי רבעי מאי קבעי רבעי למאי הא קרא בהדיא כתיב. לכך נ\"ל שעל הלשון שואל. למה משנה ואינו אומר שלישית. ולקמן הכי נמי קבעי אמאי אינו אומר רביעי. ומהדר שאם אתה אומר רביעי הוה לאחרים במנין. וזה א\"א מכח הכתוב: \n",
+                    "<b>וכשאתה אומר שלשית בת ג' שנים</b>. לשון הר\"ש. לשון שלשית משמע פרה אחת שיש בה שלשה דברים כגון זו שהיא בת ג' שנים ע\"כ. והיה נראה דגרסינן שלשת בלא שום יו\"ד ותהיה הקריאה שלשת בשוא וחולם. כמו שלשת ימים. שהימים הם שלשה. כך זו הפרה היא משולשת בעצמה בשלשה דברים שבה. אלא שלפי זה מה זו שאלה ששאלו מה הלשון שלשת הרי הלשון ידוע ומפורסם מן הכתוב. לכך גיר' הספר נכונה דגרסינן ביו\"ד אחר ש' שנייה. ומצאתי בנא\"י מנוקד בסגול קמץ וצירי. ובנוסחת מהר\"ם מנוקד חיריק צירי חיריק: \n",
+                    "<b>פרס מג' לקב</b>. כרבי שמעון דבמתניתין ב' פ\"ח דערובין. וכך פסק הר\"ב בשם רש\"י בפ\"ג דנגעים מ\"ט. ור\"י בן ברוקה פליג התם וכוותיה כתב הר\"ב לעיל בשם הרמב\"ם. ומפני כן הזכיר כאן הרמב\"ם שזו שאמר ר\"י מג' לקב אינה הלכה. וה\"ל להר\"ב גם כן להזכיר זה לדעת הרמב\"ם. וכבר הזכרתי שם בערובין שפעם כתב הר\"ב כך. ופעם כך: \n",
+                    "<b>מג' לקב אין בו חלה</b>. לשון הר\"ב דה' רביעיות קמח ועוד חייבין בחלה ויש מקומות שלא כתב הר\"ב ועוד. וכן הר\"ש לא כתב בכאן ועוד. וכבר כתבתי בזה בפ\"ק דחלה משנה ד': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחכ\"א אף בני ג'</b>. ונ\"א ל\"ג אף והר\"ש הוכיח דזו הגי' עיקרית )[ב] ודחכמים ור\"מ אינם מודים לר\"י הגלילי. ומהר\"ם כתב ולי נראה דאפילו אי גרסינן אף במלתא דרבנן. לא קשיא. דהא דמכשרי רבנן ור' מאיר הכא בבן ב' שנים. היינו דוקא גבי לוים. דרבנן סברי אהני שני לאכשורי בן שתים. ואהני פר לאכשורי אף בן ג' דכל פר בן בקר ג' ותו לא לא פחות ולא יותר. ושאני הכא דכתב שני. ור\"מ סבר אהני שני לאכשורי בן ב'. ואהני פר לאכשורי אף בן ג' ד' ה'. אבל פר בן בקר היכא דלא כתב שני. דוקא בן ג' ד' ה' ולא בן ב' שנים. וה\"פ רי\"א כל היכא דכתיב פרים בני שתים נינהו דגמרינן מלוים. וחכ\"א בלוים גופייהו אף בני ג' כשרים היו דאהני שני ואהני פר דסתם פר בן ג' משמע. וגבי לוים הוא דגלי קרא דבן ב' או [בן ג' ד' ה'] * כשרים הא בעלמא דלא כתב שני אלא פר לחודיה לא מכשרינן אלא בן ג'. ולר\"מ נמי היכא דגלי גלי. בלוים הוא דבן ב' או בן ג' ד' ה' כשרים. הא בעלמא לא מכשרינן בן ב'. עכ\"ל. ומדברי הרמב\"ם פ\"א מה' מעה\"ק נראה דס\"ל דלרבנן בן שתי שנים נמי כשר. וכ\"כ הכ\"מ שם דלענין שאם התנדב פר. לא יהא פחות משתי שנים. וסוברים שלא יהא גדול יותר מבן ג'. ע\"כ: \n",
+                    "<b>אלא שאין מביאין זקנים מפני הכבוד</b>. משמע דחכמים הם שאמרו כן מפני הכבוד. ובספ\"ז דבכורות כתבתי דמקרא ממעטינן זקן. וי\"ל דהיינו זקן ממש שהוא מרובה בשנים הרבה עד שתש כחו. והכא קאסרי רבנן אפילו בשאינו בא בימים וזקן בשנים *. שוב ראיתי בספר קרבן אהרן בפרשת ויקרא רפ\"ג שכתב דר\"מ מדאורייתא קאמר שאין מביאין מפני הכבוד. כלומר למצוה אמרה התורה שאין מביאין ולא לעכב. והכי דריש והקריב על חטאתו פר. ואפי' זקן בן ד' וה' שנים ולמצוה מן המובחר מפני הכבוד צריך שיהיה בן בקר שהוא בן ג' שנים: \n",
+                    "<b>מפני הכבוד</b>. אבל לעיל בפרה שכל מעשיה בחוץ לא שייך האי טעמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכולם מיום ליום</b>. כתב הר\"ב דבתר שנתן אזלינן. דאמר קרא כבש בן שנתו. שנה שלו. ולא שנתו של מנין עולם. גמרא ספ\"ה דנדה דף מ\"ז. ומ\"ש הר\"ב וכן באילים בן שתי שנים אינו כשר לא לאיל דאינו כו' בפי' הר\"ש ליתנהו אלו הד' מלות (אינו כשר לא לאיל) דהוא יותר נכון שנמשך הכל למה שכתב וכן באילים בן שתי שנים. ובא לפרש דקאי על ל' יום. דהא בן שתי שנים לא בעינן שיהיו שלמים. וכן מסיום הר\"ש. משנה שניה שלו ולא של מנין עולם ע\"כ. מ\"מ לא שלחתי יד להגיה לפי שאפשר ג\"כ דמאי דכתב הר\"ב אינו כשר כו' הוא דבור חדש. ואתה תבחר ולא אני: \n",
+                    "<b>לא לאיל</b>. לשון הר\"ב דאינו נחשב איל עד שיכנס שלשים יום משנה שניה לו. וכן לשון הר\"ש. וכלומר עד שיכנס שלשים יום שלמים. ולפיכך לא נחשב איל עד יום ל\"א. ומ\"ש הר\"ב שניה לו. לשון הר\"ש שניה שלו. ולא של מנין עולם: \n",
+                    "<b>מביא עליו נסכי איל</b>. כתב הר\"ב נפקא לן מדכתיב או לאיל לרבות את הפלגס. בפ\"ק דחולין דף כ\"ג. ופירש\"י דכתיב בפרשת נסכים בשלח לך או לאיל* וגו' או לרבות את הפלגס בנסכים הללו. ע\"כ. וכלומר דכיון דכתיב או במשמע כאילו כתיב או הא או הא. והוה מוקדם עוד אחר והוא הפלגס. כאילו נכתב לפלגס או לאיל. אבל במסכת מנחות פרק שתי מדות (מנחות דף צ\"א.) כתב רש\"י וז\"ל דכתיב או לאיל תעשה מנחה למה לי. לכתוב וכי תעשה מנחה סלת שני עשרונים בלולה בשמן שלישית ההין. ואנא ידענא דהיינו איל דצריך שני עשרונים אלא לרבות. ע\"כ. וכלומר שכבר מפורש בפרשת המוספים שבסדר פינחס. דלאיל מביא שני עשרונים והוה סגי אפילו כי לא לכתוב כלל או לאיל. אלא סתמא וכי תעשה וגו': \n",
+                    "<b>לא עלה לו מזבחו</b>. אם היה מחויב איל לבדו )[ג] או כבש לבדו. רש\"י פ\"ק דחולין שם: \n",
+                    "<b>[*ויום אחד</b>. עיין מ\"ש בזה בס\"ד במשנה ד' פ\"ה דנדה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חטאות הצבור ועולותיהן</b>. כתב הר\"ב חטאות הצבור כגון שעירי ר\"ח ושל מועדות ועולותיהן כולהו בני שנה נינהו. וכ\"כ הר\"ש. וז\"ל הרמב\"ם אמרו חטאות הציבור ועולותיהן. לא ירצה בזה כל חטאות צבור וכל עולות צבור. כי יש מהן שהן פרים ואילים. כמו שהתבאר בפסוק. ואמנם ירמזו זה אל כבשי עולה ושעירי חטאות של ציבור. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ואשם נזיר ואשם מצורע</b>. הם כבשים. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>מיום שלשים והלאה</b>. סברא בעלמא. וכן נראה מלשון הר\"ב בדבור והפסח. שכתב לא חשו חכמים וכו'. ואע\"פ שלהרמב\"ם נתבאר שם טעם אחר. מ\"מ הא דאוקמינן אשלשים אינו מפורש בכתוב: \n",
+                    "<b>ואם הקריבו ביום שמיני כשרים כו'</b>. כתב הר\"ב ומיהו במידי דחובה מצוה מן המובחר כו' לאמרו והלאה ירצה. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>הבכור והמעשר והפסח כשרים כו'</b>. כתב הר\"ב והפסח אע\"ג וכו' משום דנסבי לפי נפשות כו' וכ\"כ הר\"ש. ומהר\"ם כתב א\"נ נ\"ל שהיו צריכים טלאים הרבה לכל ישראל. ושמא לא ימצאו כל כך טלאים מבני שלשים ואילך. ואוקמוה אדאורייתא. ועוד לפי שזמנו בהול. ע\"כ. ולא פירשו דבר בבכור ומעשר. וז\"ל הרמב\"ם הבכור התבאר בו ביום השמיני תתנו לי. והמעשר והפסח נשתוו עמו במתן דמים. כמו שבארנו בחמישי מזבחים. ע\"כ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>רבי אליעזר אומר פרת חטאת המעוברת כשרה</b>. עיין מ\"ש בשם הר\"ש ברפ\"ק *[ומ\"ש הר\"ב דפליגי בעובר ירך אמו הוא. והכי אשכחן בספ\"ו דתמורה. וע\"ש]: \n",
+                    "<b>כשרה</b>. פירש הר\"ב דבשטת ר\"י קיימי כו'. וכ\"כ הר\"ש. והראב\"ד בפ' א' מהלכות פרה אדומה [הלכה ז'] כתב שר\"א מודה שאם עלה עליה זכר שהיא פסולה שהמעוברת תובעת זכר היא וצריכה היא. אבל עלה עליה זכר שלא בשעת תביעתה. צער הוא לה ומשא. וחכמים שהם פוסלים במעוברת. משום חשש דשלא לרצונה. הם פוסלים. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב והלכה שהיא פסולה כו' ואפי' אינה מעוברת. דאי מעוברת פסולה מטעם שכתב. שנושאת את עוברה. ובכך מיישב מהר\"ר וואלף וורמייז\"א ללשון הרמב\"ם בפרק א' מהלכות פרה אדומה שכתב. ואצ\"ל מעוברת. והקשה הכ\"מ מאי ואצ\"ל דהיא היא: \n",
+                    "<b>רא\"א אינה נלקחת מן הכנענים</b>. פי' הר\"ב דחשודים על הרביעה כדאי' בפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף כ\"ג) דהיכא דודאי רבעה פסולה אפי' למ\"ד פרה קדשי ב\"ה היא (כמ\"ש הרב במשנה ג). דכתיב (ויקרא כ״ב:כ״ה) כי משחתם בהם מום בם כל שהמום פוסל בו (ובפרה כתיב אשר אין בה מום) דבר ערוה וע\"א פוסלים בו והשחתה הוא ערוה שנאמר (בראשית ו׳:י״ב) כי השחית כל בשר. [כמ\"ש הר\"ב ברי' פ\"ו דתמורה] הר\"ש: \n",
+                    "<b>באין מהארץ ומח\"ל וכו'</b>. שנויה כבר ברפ\"ח דמנחות וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יגוד</b>. כשהשחרות אינו מגיע לזכרות *(היינו עצם התחו' בתוך הקרנים וכך בתוך הטלפי'. דזו היא כף הרגל. ויש בחודו של קרן כשתים וג' אצבעות. שאין זכרות מגיע שם , רש\"י) דאי מגיע אין לה תקנה שאם יחתוך שם יעשנה בעלת מום הר\"ש. משמא דגמ' פ\"ז דבכורות ד' מ\"ד: \n",
+                    "<b>והננסת כשרה</b>. כתב הר\"ב שזה מום באדם ואינו מום בבהמה שמאמר האל תמימה (היה עולה בדעתינו) שלימה בכל הדברים. והודיענו שענין תמימה שלימת האודם הרמב\"ם. ועיין בפי' הר\"ב משנה ה': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואין זו באה לבית</b>. ורבנן כיון דקדשי ב\"ה היא ולקיחתה מתרומת הלשכה. כדתנן במשנה ב' פרק ד' דשקלים באה לבית קרינן בה כך נ\"ל: \n",
+                    "<b>נתן טליתו עליה פסולה</b>. כתב הר\"ב נאמר בפרה כו' מה עול האמור בעגלה עשה שאר עבודה פסולה כעול. אף כו' שאר עבודה פסולה כעול. ובל' הרמב\"ם ליתנהו אלו ב' מלות פסולה ובפ' בתרא דסוטה ד' מ\"ו שאר עבודות פוסלים בה. אף כאן שאר עבודות פוסלות בה. עוד שם א\"כ מה ת\"ל עול עול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה שאר עבודות אין פוסלות אלא בשעת עבודה. (כלו' שעבודה זו לצורך היא. אבל אקראי בעלמא שהניח שק עליה ולא להוליכו אלא אקרי ואותב לא פסלה) ואימא אשר לא עובד בה כלל עול פרט. כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט עול אין מידי אחרינא לא אשר רבויא הוא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עלה עליה זכר פסולה</b>. דעליית זכר ניחא ליה והויא שעת עבודה כ\"כ הר\"ש והתו' פ\"ב דפסחים דף כ\"ו כתבו דמה שהזכר משמש בה חשיב עבודה: \n",
+                    "<b>ר\"י אומר אם העלהו פסולה</b>. כתב הר\"ב לאו דוקא העלהו. אלא אם עלה עליה לדעת הבעלים כו' כ\"כ הר\"ש בריש פרקין מהתוספתא. ומכלל דלרבנן אפילו בלא ידעו פסולה ובהכי דחוין הן דברי התו' בב\"מ פ\"ב ד' ל' וכן בפ\"ב דפסחים דף כ\"ו שפירשו חכמים לא מפסלי אלא כשידע בשעת עלייתו וקשה מהא דגבי הכשר בר\"פ בתרא דמכשירין. כמ\"ש שם בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ר\"י אומר אפי' בתוך כוס א'</b>. כתב הר\"ב דל\"ג אפילו כו' וכ\"כ הר\"ש. אבל ל' הרמב\"ם רי\"א אפילו בתוך כוס אחד. וכוס הוא עגול מן הגשם. יש בה כלל מן השיעור בשטח אחד. ע\"כ. הכוונה שגומא היא דבר מועט מאד כשעור השתי שערות ולא יותר. אבל כוס הוא שטח מה. וא\"ל שיבאר שיעורו כמה. שאין לה שיעור אלא כל שהוא גדול מגומא המכילה ב' שערות בלבד ואין מקום בזה למה שהתלונן הכ\"מ בפ\"א מה\"פ [הל' ב] שלא נתבאר בדבריו כמה הוא שיעור כוס אחד. ע\"כ. ומזה נראה ודאי דגרס אפילו דר\"י לאפלוגי אתא אבל בחבורו פ\"א מה\"פ כתב היו בה שתי שערות כו' בתוך גומא א' או בתוך ב' כוסות. ודקדק מזה הכ\"מ שסובר דר\"י לא פליג וכדעת הר\"ש *[ומ\"ש הר\"ב שחייב אדם לומר כו' בפ\"ק דעדיות משנה ג']: \n",
+                    "<b>אפי' ד' אפי' ה'</b>. מצינו ל' זה בכמה מקומות ולאו דוקא ובר\"פ י\"ח דשבת נתתי טעם לשבח. ואלא מיהת הרבה מאד לא ס\"ל לר\"ע. ומש\"ה אתי ר\"א ואמר אפי' חמשים: \n",
+                    "יתלוש לאו לעכובא אלא מפני מראית העין הכ\"מ: \n",
+                    "<b>היו בה ב' שערות כו'</b>. והן בתוך גומא א' הראב\"ד וכן הסכים הכ\"מ: \n",
+                    "<b>אחר העיקר</b>. כתב הר\"ב ואם עיקרן מאדים כו' גוזז ראשן. דקדשי בדק הבית לא מתסרי בגיזה ועבודה מדאורייתא אלא מדרבנן ובפרה לא גזור משום דלא שכיחא הר\"ש. וגמ' הוא בפ\"ג דבכורות ד' כ\"ה. ואיבעית אימא דהוה דבר שאין מתכוין שאין כונתו לגיזה. ומ\"ש הר\"ב ששיעור ב' שערות האמורות בכל מקום הוא שינטל בפי הזוג. וכ\"כ הרמב\"ם מהמשנה י\"ב דפ\"ו דנדה ושם פי' הרמב\"ם שהוא שיעור זוטא מכולהו וכן מוכח מפי' הר\"ב במ\"ד פ\"ד דנגעים. אבל בנדה לא פי' כן וע\"ש ותמה הכ\"מ דהתם פלוגתא ופסקינן הלכה כדברי כולן להחמיר. ואילו הכא דבאנו להכשיר הוי להקל וכתב בשם הר\"י קורקוס *(דלפסול בב' שערות שחורות בזה אמרי' הלכה להחמיר אבל) בעיקרן מאדים די לנו שנצריך שיעור המועט שלא יחשב כמאן דליתי' אלא כל שיש שיעור שאנו קורים אותו שער בקצת מקומות סגי כי לא נתמעט אלא מה שחשוב כאילו אינו. דאטו אם מתחלה היו שעור זה. מי לימא דלא חשוב שער ודאי שער הוי כו'. אבל תירוץ אחר שכתב דלא אמרי' הלכ' כדברי כולן להחמיר אלא לגבי בן ובת לא משמע כך מלשונו שבפירושו דהכא דהא כתב שב' שערות האמורות בכל מקום כו' ואותו לשון על בן ובת מתניא התם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מפרישין כו' מביתו</b>. כתב הר\"ב ומפרישין אותו מאשתו כו' ותמצא נדה עמ\"ש בריש יומא: \n",
+                    "<b>הבירה</b>. כתב הר\"ב אית דאמרי כו' פלוגתא דאמוראי והזכרתי בפ\"ז דפסחים משנה ח' כי שם ובמקומות אחרים שכתבתי שם תפש כמאן דאמר כל המקדש וכ\"כ הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>צפונה מזרחה</b>. כתב הר\"ב כיון דחטאת היא פי' רש\"י בריש יומא דחטאת נקראת שנאמר למי נדה חטאת היא. ומ\"ש הר\"ב וחטאת טעונה צפון פירש\"י חטאות הקריבות במזבח נשחטות בצפון ולא שזו טעונה צפון שהרי היא נשחטת בהר המשחה ע\"כ. ואל יטעך לשון הרמב\"ם בפירושו והעידו שזה אשר צוה האל ית' בשחיטתה בחוץ. הוא מפני אשר תשחט בצפון. שזה הלשון מוטעה. וכך הוא בנא\"י שחיטתה בחוץ אבל נכח פני אהל מועד הזכירה להודיע שהוא ממין אותה אשר תשחט בצפון ע\"כ. ומ\"מ עדיין לא שמענו אלא טעמא דצפונית אבל שתהא ג\"כ מזרחית. זו לא שמענו בו טעם ובגמ' (ריש) יומא וחטאת טעונה צפונה וכתיב בה אל נכח פני אהל מועד תקינו לה רבנן כו' ופירש\"י וכתיב בפרה אל נוכח פני אהל מועד בהזאת דמה שהוא עומד בהר המשחה ומתכוין ורואה פתחו של היכל שהוא בכותל מזרחי. ע\"כ. אבל הרמב\"ם הלא ראית שמפרש אל נכח פני אהל מועד שהוא בעצמו להזכרה זו שזו החטאת היא ממין חטאת שהקריבו בפנים. וכן בחבורו ג\"כ בפ\"ב מה\"פ לא יהיב טעמא אלא על הצפון וע\"פ דרכו פי' הר\"ב. ומ\"ש הר\"ב כי היכי דניהוי לה היכרא לדעת שהופרש שם כדי להטיל עליו עבודת פרה רקרויה חטאת וטעונה מזרח וישים לב להיות זריז במעשיה וסדר עבודתה רש\"י (דיומא שם): \n",
+                    "<b>ובית אבן היתה נקראת</b>. פי' הר\"ב שכל מעשיה היו בכלי גללים כו' שאינן מקבלין טומאה כדתנן רפ\"י דכלים וכתבו התו' דיומא (שם ד\"ה שכל) דדוקא באלו ז' ימים של שרפת הפרה היו מעשיה באלו הכלים דוקא. אבל בשעת קדוש הא תנן בפ\"ה בכל הכלים מקדשים ואפילו בכלי גללים כו' ואדרבה התם משמע דטפי פשיטא לו דבשאר כלים מקדשים מהכלי גללים כו' וכלי גללים כו' איצטריך ליה כדפי' שם הר\"ב. ומ\"ש הר\"ב והיו מטמאין הכהן כו' כדתנן לקמן מ\"ז. ומ\"ש הר\"ב כדי שלא יזלזלו בה לומר הואיל וטבול יום כשר בפרה א\"צ להיות זריזין בה בשמירת טהרה לכך עשו בה מעלות הרבה לטהרה. רש\"י שם: \n",
+                    "<b>מכל חטאות שהיו שם</b>. פי' הר\"ב *ויום ראשון מזין עליו מאפר פרה אחת ויום שני מאחרת כו'. כ\"כ הרמב\"ם בפירושו ויזה עליו כל יום מאפר פרה. זולת האפר אשר הזה עליו בכל יום אשר לפניו. ע\"כ. כלומר שבכל יום הזה מאחרת אשר לא הזה ממנה בימים שלפני זה היום. ומה שמכריחם לפרש כך נ\"ל מדתנן לקמן מ\"ה לא מצאו משבע כו' ואי איתא דהא דתנן הכא ומזין כו' מכל חטאות כו' דהיינו בכל יום ויום מזין מכל החטאות שהיו שם. א\"כ לא ה\"ל למיתני כלל לא מנא מז' כו' דמהיכא תיתי שהיו צריכין לשבע דהא לא תנן אלא מכל חטאות שהיו שם יהיו שבע או שש או פחות אלא ודאי דהא דקתני הכא מזין כו' מכל חטאות היינו דבר יום ביומו מחטאת אחת ותנן כל ז' ימים א\"כ צריכין שיהיו ז' מש\"ה קתני לא מצאו מז' כו': \n",
+                    "<b>בג' ובז'</b>. כתב הר\"ב תרוייהו ס\"ל טבילה בזמנה מצוה דכתיב (במדבר י״ט:י״ט) והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי [וחטאו ביום השביעי] וכבס בגדיו ורחץ במים ועל כרחך הא דהדר כתב וחטאו ביום השביעי לאו משום הזאה כתיב דהא כתיב כבר ואי משום לאשמעי' הזאה בזמנה מצוה ליהדר נמי הזאה דשלישי כדהדר הזאה דשביעי אלא על כרחך משום ורחץ אצטריך לאשמעינן דתכף להזאה טבילה. וש\"מ דטבילה בזמנה מצוה. רש\"י ותוס' פ\"ק דיומא ד' ח' (ד\"ה מקשינן). ומ\"ש הר\"ב וכל יומא כו' שמא היום יום ג' לטומאתו. דאף בשלישי שמא שעה אחת קודם פרישתו נטמא. רש\"י *[ומ\"ש הר\"ב הא קי\"ל הזאה שבות ואין דוחה שבת במ\"ב פ\"ו דפסחים. מסקינן בפ\"ק דיומא דף ח' דמפרישין ליה ברביעי בשבת כי היכי דנתרמי רביעי שלו בשבת וכתבו הרמב\"ם בפ\"ב מה\"פ (הל' ה')]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ב מפני קבר התהום</b>. כתב הר\"ש וכל טומאה רצוצה כו' בכמה דוכתי דמס' אהלות פ\"ו ז' ט' ט\"ו ושאר דוכתי. ומ\"ש הר\"ב וכל לשון טומאת התהום כו' ולשון הר\"ש כל שם קבר התהום וטומאת התהום וכו']: \n",
+                    "<b>ומגדלות שם את בניהן</b>. כתב הר\"ב עד שיהיו בן ח' שני' ולא יותר שלא יראו קרי תופסתא. הר\"ש וכתבו התו' (פרק בתרא) דזבחים דף קי\"ג (ד\"ה ומביאין) אע\"פ שהיו התנוקות טמאים בנדה ויולדות. לא היו חוששין אלא לשומרן מטומאה מת דבעי הזאה. ומטומאה היו לא מגופן כגון בעל קרי ע\"כ [*אבל לדברי התוס' שאכתוב במשנה ד' (ד\"ה רע\"א) אין נראה כן וע\"ש]. ועוד כתבו (ד\"ה ומילאום) וז\"ל וקצת תימא מה מועיל מלוי זה שהיו ממלאין בתנוקות דסוף סוף בעינן איש בשעת קדוש שנותנין האפר במי' (כדתנן בפ\"ה משנה ד' ומהזאה לא קשי' כמ\"ש משנה י' פ' בתרא) ובריש פ\"ב דסוכה תירצו די\"ל דמה שהיה יכול לתקן מתקנים. משום מעלה דכולה מלתא מעלה בעלמא. ע\"כ. ותמיהני דבהדיא תנן במתני' דלקמן הוא נוטל ומקדש ות\"ק לא פליג אלא כשעלו מן הגולה. וכן ראיתי להרמב\"ם שבפ\"ב מהלכות פרה כתב ומטבילין היו התנוקות שממלאין ומקדשים וכו'. ולכן נ\"ל לתרץ דשאני קדוש דהכא כיון דכל עצמם של ההזאות הללו לא היו אלא משום ספק שמא נטמא דמי לא עסקינן אפילו בכהן המוחזק בטהור. ותדע שהרי משום כך למ\"ד הזאה בזמנה מצוה צריך שיזה עליו כל השבעה. לפי שבספק טומאה עסקינן ולא בודאי כלל. נמצא שמדבריהם הוא שצריך הזאה והם אמרו להזות אף הם אמרו שהקדוש תסגי ליה בתינוק: \n",
+                    "<b>ומביאין שוורים</b>. כשהיו רוצים לילך ולמלאות מים חיים מן השלוח. רש\"י בפ\"ב דסוכה (דף כ\"א): שוורים. פי' הר\"ב שכריסן רחבה כדי שלא יהיו כו' מאהילות כו' *[דאדם המאהיל על המת טמא כדתנן רפ\"ג דאהלות אבל השוורים חוצצים. דב\"ח מאהיל ותוצץ כדתנן רפ\"ו דאהלות]. וא\"ת דהכא מהלך הוא ובפ\"ג דחגיגה משנה ד' דתנן שבגליל אין נאמנים על טהרת יין ושמן פי' הר\"ב לפי שרצועת ארץ כותיים מפסקת בין גליל ליהודה וא\"א להביא וטעמא מפרש התם בגמ' דאהל זרוק לא שמיה אהל דאלת\"ה יביא בשידה תיבה ומגדל בעגלה הרי תירצו התוס' דסוכה (ד\"ה וע\"ג) ודזבחים. דאיכא למ\"ד בתוספתא שלא היו מביאים דלתות ואע\"ג דשוורים גם הם אהל זרוק מ\"מ בדידהו גלי רחמנא דחשיבי אהל כדדרשינן מדכתיב (איוב י׳:י״א) ובעצמות וגידים תסוככני ואע\"ג דבאדם כתיב כ\"ש בהמה שכריסה למטה כעין אהל ע\"כ. ותמיהה לי דכיון דבשוורים לכ\"ע שמיה אהל וחוצץ. תקשה לן אמתני' דחגיגה שהרי אפשר להביא ע\"ג שוורים וי\"ל דבשוורים לא רצו להתיר להביא שמא יוציאו מחוצה לגבו של השור *(והכא מעלה בעלמא) אבל כשהוא בתוך שידה תיבה ומגדל לא חשו שמא יוציאו *(דלא כאיבעית אימא דפ\"ו דנזיר דף נ\"ה) אי לאו משום דאהל זרוק לא שמיה אהל. וראיתי עוד להתו' פ\"ק דערובין דף ל\"א שתירצו בשם הרשב\"א דדלתות ע\"ג שוורים לכ\"ע הוי אהל וא\"כ כ\"ש שצ\"ל הא דפרישית דחיישינן שמא יוציאו לחוץ דאל\"כ הא אפשר להביא מגליל ליהודה אלא שתירוצם זה אינו עולה לדברי הרמב\"ם שכתבתי ברפ\"ו דאהלות. דמשם הביא הרשב\"א ראיה מדנדבך ע\"ג [כלי] גללים אינו חוצץ ש\"מ דס\"ל אהל זרוק לא שמיה אהל דאי שמיה אהל כשנתן הנדבך ע\"ג כלי גללים אמאי לא יהא חשוב אהל להפסיק והא כלי עצמו נעשה אהל להפסיק כשאינו מקבל טומאה כגון שידה תיבה ומגדל למ\"ד שמיה אהל וקתני סיפא נתון על דבר שיש בו רות חיים דחוצץ משמע דבענין זה הוי אהל לכ\"ע. ע\"כ. ואני כתבתי שם בשם הרמב\"ם דלחוצץ אין כלי גללים שוים לשידה תיבה ומגדל ולפיכך ראייתו אינו ראיה: \n",
+                    "<b>ירדו תנוקות</b>. ל' הר\"ב לתוך נהר שלוח כו' ובתוך הנהר ליכא לספוקי כו' וכך הם דברי הרמב\"ם ולדבריהם ר\"י אפילו בתוך הנהר חייש. אבל מדברי התו' פ\"ב דסוכה [משמע] לא שירדו לתוך הנהר אלא אצל הנהר על שפתו שכתבו דרבנן סברי משום ההוא פורתא לא חייש לקבר התהום ור\"י חייש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובפתח העזרה</b>. פי' הר\"ב של נשים הסמוכה לתיל *[שבחיל היה הקלל של חטאות כדתנן בס\"פ וא\"ת והרי החיל חוצה מע\"נ היתה כדתנן במדות פ\"ב משנה ג' וא\"כ למה באו לשם עד פתח העזרה] זה מתיישב בל' התוספתא והביאה הר\"ש וזוהי באו לשער היוצא מע\"נ לחיל וקילולים של אבן היו קבועים בכותל מעלות של ע\"נ וכסוייה' של אבן נראות בחיל ובתוכה אפר מכל פרה ופרה שהיו שורפים שנאמר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת. ע\"כ. ועמ\"ש בס\"פ: \n",
+                    "<b>קלל</b>. לשון הר\"ב כד קטן וכדה וכו' ואע\"ג דסתם כד של חרס הכא ודאי דשל אבן כדתני' בתוספת' דלעיל ואל תתמה שכן במשנה ג' פ\"י תנן נמי קלל וכתב הרמב\"ם דאפשר לפ' בשל אבן אבל הראב\"ד בפי' משנה ה' פ\"ז דעדיות מפ' דקלל הוא כלי שאינו מקבל טומאה. ומסיק דמסתברא דלהכי איקרי קלל ל' קליל. ולא כדברי הערוך שמביא בערך קלת' תרגום וכדה על שכמה ע\"כ: \n",
+                    "<b>מקל ומסבך</b>. ונ\"א או מסבך וכן העתיק הערוך. ופי' מל' נאחז בסבך: \n",
+                    "<b>וזורקו לתוך הקלל וכו'</b>. כ' הר\"ב ונשפך ע\"ג השוורים. וכן ל' הר\"ש וטעמייהו דהכא כשעלו מן הגולה היה כדמסקי ובאותו פעם לא היו יורדין *[כמו שאפרש] דירדו דתנן ברישא לא מיירי בכשעלו ומ\"מ דוחק לומר כן. דסיפא לא מיירי בירדו דומיא דרישא ועוד אמאי לא ירדו דאטו במקדש ראשון לא היו נעשית הר הבית והעזרות חלולים מפני קבר התהום. ומיהו בזה י\"ל שעד שלא בדקו מפני הרוגי נבוכדנצר. לא היו מחזיקים בטהרה היו צריכים שלא ירדו. אבל הרמב\"ם לא הזכיר שיפלו על השוורים. וכך כתב ויפול לפניו ויקחהו וישליכהו במים. וזה כולו לבל יגע באפר הפרה כו' כי שמא הוא טמא ויטמא. לפי שאפר הפרה יטמא ויפסיד ע\"כ. וירצה לומר שאע\"פ שזה האפר ע\"כ צריך שיקחהו בידו. הנה תקנו מה שיכולים לתקן כדי שלא יגע בשאר האפר. ומ\"ש הר\"ב שלא הוצרכו לעשות כן אלא כשעלו מן הגולה. וכשהחריב נבוכדנצר לא החריב אלא התקרה אבל הכותלים הניח הר\"ש כלו' ושם בכותלים היה האפר מונח וצבור בקילולים כדלעיל בתוספתא. וא\"ת ולמאי נ\"מ תני מאי דהוו. י\"ל דכשיבא הגואל ואליהו ויראנו אפר פרה. שהרי דרשו על ויקחו אליך שנרמז לו דשלך לעד עומדת כמו שהזכיר הפייטן ואנחנו טמאים לנפש אדם ולא הוטהרנו כי לנו אין אפר פרה ונדע מעכשיו כדת מה לעשות. ועוד מצינו ששנאו דינים שנהגו דוקא קודם בית הראשון בסוף זבחים: \n",
+                    "<b>כדי שיראה על פני המים</b>. דג\"ש גמירי מהדדי עפר סוטה ואפר פרה. רש\"י פ\"ב דסוטה דף ט\"ז ועיין ספ\"ד (בפי' הר\"ב): *\n",
+                    "<b>[רי\"א כו'</b>. כתב הר\"ב והל' כר\"י. וכ\"כ הרמב\"ם ונ\"ל משום דתשובתו נצחת היא דלא גזר וכו']: \n",
+                    "<b>לרדות</b>. פי' הר\"ב למשול. ונגזר ממאמר. וירדו בדגת הים (בראשית א׳:כ״ו). הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא היו עושין לא חטאת ע\"ג חטאת וכו' ודמי למטבילין מגב לגב דתנן בפ\"ב דביצה (דף י\"ז)</b>. הר\"ש וכ\"כ הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>וצריכין היו התינוקות להזות</b>. והם אשר יהיו מזין קצתם על קצתם כי אין אצלנו יותר טהורים מהן. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>רע\"א לא היו צריכים להזות</b>. כתב הר\"ב אבל טבילה היו צריכים לכולי עלמא שמא נטמאו בשרץ. וכך כתב הר\"ש. דהכי קתני בתוספתא. ואי משום דסתם תינוק נטמא מאמו בלדתה. מלתא דפשיטא היא. ולא איצטריך התוספתא לאשמעינן. אלא בתנוק דידעינן ביה שכבר נטבל לטומאת מגע נדת אמו. וקא משמע לן דמשום חשש מגע שרץ נמי בעי טבילה. משום דמגע שרץ שכיח. כך נ\"ל *(ועיין מ\"ש לעיל במשנה ב' בד\"ה ומגדלות כו'). וכתב עוד הר\"ש אבל הערב שמש לא בעו דכל מעשיה בטבולי יום. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא מצאו משבע</b>. כי היכי דתני לעיל ומזין עליו כל שבעת הימים. ואע\"ג דלא היו צריכים לשבע כמ\"ש הר\"ב שם. תנא נמי הכא משבע: \n",
+                    "<b>אליהועיני ובס\"א אליועיני</b>. ושניהם נמצאים בכתובים בעזרא ח'. ובד\"ה א' כ\"ו כתיב אליהועיני. ובעזרא י' תרי זימני ובד\"ה א' גד\"ז כתוב אליועיני. ועוד שלישית בנחמיה י\"ב אליועיני ובד\"ה א' ח' אליעיני: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכבש היו עושים</b>. ובמ\"ב פ\"ד דשקלים אפליגו תנאי משל מי עשאוה: \n",
+                    "<b>להר המשחה</b>. ששם היו שורפים אותה. ובספ\"יב דזבחים תניא דחוץ למחנה דכתיב כפרה אדומה היינו חוץ לג' מחנות דומיא דשרפת פרים: \n",
+                    "<b>מפני קבר התהום</b>. פי' הר\"ב שלא תהיה שם טומאה רצוצה שהיא בוקעת ועולה (כדלעיל מ\"ב וע\"ש) שאם היו רגלי כיפה זו מכוונים על רגלי כיפין שלמעלן ושלמטן. א\"כ נמצא שאם היתה טומאה רצוצה בקרקע לכנגד רגלי הכיפה היתה בוקעת למעלה ומטמא לכהן העובר למעלה על הכבש. מהר\"ם: *[ופרה וכל מסעדיה וכו'. כתב הר\"ש ואע\"ג דפרה אינה מקבלת טומאה מחיים כו' ואי משום מסעדיה נמי לא היו צריכים לכבש. דא\"נ נטמאו לא אכפת לן בהו ולא מידי שלא היו עוסקים עם הפרה אלא מחיים להביאה להר המשחה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלא יאמרו שתים שחטו</b>. פירש הר\"ב ורחמנא אמר ושחט אותה ולא אותה ואת חברתה. וא\"ת וכיון דדייק אותה דושחט אמאי אצטריך לטעם שלא יאמרו ולא דייק נמי אותה דוהוציא כדדייק ר' יוסי הא מלתא מתרצא בגמרא פ\"ד דיומא דף מ\"ב דת\"ק ר\"ש הוא דדריש טעמיה דקרא. ואמרי' דאיכא בינייהו דאפיק חמור בהדה דלת\"ק שרי דליכא שמא יאמרו לר' יוסי אסור דהא אותה כתיב. ומזה צריך לי עיון על הרמב\"ם שבפ\"ד מה' פרה (הל' ב') כתב לטעמא דת\"ק דהכא. ובמקומות הרבה פוסק שלא כר\"ש דדריש טעמא דקרא וכמ\"ש כבר במשנה ה' פ\"ב דיבמות והכ\"מ לא העיר בזה. וליכא למימר דכיון דסתם לן רבי כוותיה. דהא כיון דטעמיה משום דדריש טעמא דקרא אי בעלמא לא ס\"ל כוותיה. ה\"נ ליכא לפסוק הלכה כמותו דודאי דזיל בתר טעמא אית לן למימר ולא לפסוק הלכה אלא אחר טעמו של דבר: \n",
+                    "<b>רי\"א לא משום זה</b>. כלומר אינך צריך לומר משום ושחט אותה אלא בהוצאה גופא כ' קרא והוציא אותה אותה ולא חברתה מהר\"ם: \n",
+                    "<b>ברגליהם</b>. משום חבוב מצוה לא היו רוכבים: \n",
+                    "<b>ומטמאים</b>. היו וכו'. פי' הר\"ב במה שהיו סומכים ידיהם כו' כ\"כ הר\"ש. וכן מצאתי בתוס' ברפ\"ק דיומא. וכתבו הטעם דאילו בטומאה דאורייתא לא היו מזלזלים כולי האי. ואני תמיה דכיון שכל עצמה של טומאה זו היתה להוציא מלבן של צדוקים והרי טומאת בגדי אוכלי קדש הן מדרס לחטאת אינה אלא מעלה מד\"ס שאמרו אין שמירת טהרתן של אלו חשובה שמירה כמ\"ש הר\"ב בספ\"ב דחגיגה. וא\"כ לא היו חוששים הצדוקים לטומאה זו ואכתי מעורב שמש היה לפי סברתם. לפי שטבילה זו שיטבול אחר טומאה זו דמגע כהן אחר בו. טבילה שאינה צריכה היא לדידהו. וי\"ל דמ\"מ מראין היו לצדוקים בזה שאנו אין חוששים למעורבי שמש. ובזה מוציאין אנו משמעות הכתוב דאיש טהור מסברתם שהיא הפך הקבלה. ובתוספתא פ\"ב מעשה בריב\"ז שידע בא' שהעריב שמשו ובא לשרוף את הפרה ובא וסמך שתי ידיו עליו וכו' ירד וטבל וכו' צרם לו באזנו א\"ל בן זכאי כו' משמע כדברי התוס' דהא לא תני שטמאוהו. ובפ\"ה דלקמן משנה ד' פלוגתא דר\"א ורבי יהושע מפרש הרמב\"ם דפליגי בהכי דלר\"א טומאה דרבנן עביד היכרא לצדוקים. ולר\"י לא. והר\"ב והר\"ש פי' בענין אחר איכא למשמע דס\"ל דאף לרבי יהושע איכא היכרא לצדוקים בטומאה דרבנן. ושוב מצאתי כדברי בתוס' פ\"ג דחגיגה דף כ\"ג שכתבו דבסמיכת ידים הוי טומאה דנהי שאין חוששין אותה טומאה מה שנוגעין בו עכשיו. מ\"מ הכל רואין שמגע ע\"ה מטמא ונגעו בו בזה. שיש לעשותה בטבול יום. ע\"כ. והביאו ראיה לדבריהם דבסמיכה הוי הטומאה. מעובדא דריב\"ז שכתבתי. ועוד כתבו ראיה מהתוספתא דתני כל ז' ימים היו אחיו הכהנים רגילים לפרוש הימנו וביום השמיני היו נוגעין בו ומטמאין אותו וחוזרין ומטבילין אותו ונעשה כטבול יום. ע\"כ. ועיין מ\"ש בשם הר\"ש במשנה ה' פי\"א. ואחר שכתבתי כל זה מצאתי עוד להתוס' פ\"ב דזבחים דף י\"ז שכתבו ג\"כ דבמגע סמיכות ידיהם טמאוהו *(ולא בענין אחר דאע\"ג דטבול יום כשר בפרה מדאורייתא. אפשר דמדרבנן פסול כמו בגדי אוכלי קודש כר אלא בנגיעות ידי אחיו הכהן יטמאוהו) ומסיימי ואיכא בהו היכרא לצדוקים. וכתבו דעוד יש לפרש דטבול יום ממש היה כשר בה. והא דבגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת. משום היסח הדעת דשאר טומאות. ע\"כ: \n",
+                    "<b>במעורבי שמש היתה נעשית</b>. כתב הר\"ב שהיו דורשים כו' וכה\"א ובא השמש וטהר. וכ\"פ הרמב\"ם. ותמיהני שהרי נמצא בכתוב ג\"כ שנקרא טהור כשלא העריב שמשו במצורע ורחץ את בשרו במים וטהר. וההוא למעשר. כדתנן במשנה ג' פי\"ד דנגעים. ועוד דבתגלחת ראשונה שעדיין לא טהר אף למעשר אלא לשוב למחנה כתיב ג\"כ ורחץ במים וטהר. ואולי שבכולם מצריכים *[הצדוקים] הערב שמש. ולמדין מובא השמש וטהר. אבל התוס' פירשו בפ\"ח דיבמות דף ע\"ג ובפ\"ד דיומא דף מ\"ג דילפינן מקרא דטהור היינו טבול יום כמו שהעתיק בסמוך. והוקשה להם למאי איצטריך קרא דמהיכי תיסק אדעתין לפסול *[דהא הזאה לאו עבודה היא. כיון דכשר בזר]. ומסקי מדקפיד קרא אהנחה במקום טהור. ס\"ד דבעינן נמי גברא שיהא טהור גמור. וזה מתקבל יותר לומר שהיא היתה טעות הצדוקין. ומ\"ש הר\"ב דחכמים קבלו דטהור האמור בפרשת חטאת טהור למעשר קאמר. בגמרא שכתבתי ילפינן מקרא דכתיב והזה הטהור על הטמא. טהור מכלל שהוא טמא למד על טבול יום שכשר בפרה. ופי' רש\"י דמכדי בטהור עסקינן ואתי דכתיב לעיל מיניה ולקח אזוב וטבל במים איש טהור. למה לי למיהדר ולכתוב והזה הטהור. לכתוב והזה על הטמא. אלא טהור כל דהו. כך לשונו בפ\"ג דחגיגה דף כ\"ג. וכתבו התוס' דיומא. וא\"ת והיכי ילפינן מהזאה להכשיר טבול יום משאר עבודות דפרה. מה להזאה שכן זר כשר בה (כדתנן בס\"פ בתרא) [משנה יו\"ד] וי\"ל דאפ\"ה כיון דעיקר טהרה בהזאה אתיא. ואכשר בה רחמנא טבול יום. כ\"ש בשאר עבודות. וא\"ת ואימא לרבות מחוסר כפורים שהעריב שמשו דלא מחוסר אלא כפרה לחודה. אבל טבול יום לא. ואר\"י דמוקמא קרא בטומאה דכתיבא בהאי פרשה כגון טומאת מת דלא שייך [בה] כפרה והכי אמרינן בזבחים פ\"ב [דף י\"ז] *[דלמ\"ד מחוסר כפורים כשרה קסבר טומאה דכל התורה כולה האי טבול יום דאכשר ביה קרא וכיון דמכשרינן טמא מת דאיירי באותה פרשה. ה\"ה כל טבול יום אפי' אותו שמחוסר כפרה. ומ\"ד מחוסר כפרה פסול קסבר טומאה דאותה פרשה היינו טבול יום דמת. דלאו מחוסר כפרה. אבל דזב ומצורע לא אפילו העריב שמשו כיון דמחוסר כפורים פסול ע\"כ] (אע\"ג דטבול יום דטמא מת כשר): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סמכו ידיהם עליו</b>. לפי' הר\"ב דלעיל היתה הסמיכה כדי לטמאותו. אבל לפירוש הרמב\"ם שטמאוהו בשרץ טעמא מאי סמכו. ואולי שכך היתה מנהגם דרך חבוב וכבוד בעלמא לסמוך ידיהם ולומר אישי כו' וכן משמע מלשון התוספתא דלעיל דריב\"ז בא וסמך שתי ידיו עליו א\"ל אישי כהן גדול מה אתה נאה להיות כ\"ג רד וטבול אחת. ממה שאמר מה אתה נאה כו' נראה שכל זה דרך חבה וכבוד וגדולה היה לו. ומיהו לפי' הר\"ב סמיכה דריב\"ז נמי לטמאותו היא ולכאורה מוכחת כפירושו מדלא תניא שטמאוהו וסמך כו' וכמ\"ש לעיל: \n",
+                    "<b>אישי</b>. אדוני. כך פי' הר\"ב במשנה ג' פ\"ק דיומא: \n",
+                    "<b>כהן גדול</b>. כתב הר\"ב לפי שפעמים נעשית ע\"י כ\"ג אבל בכל כהן כשרה כו' ובר\"פ דלקמן פלוגתא דת\"ק ורבי יהודה. דת\"ק סבר דדוקא בכ\"ג וכן סתמא דפ\"ק דמדות משנה ג'. ושם פי' ג\"כ הר\"ב דר\"מ היא ואינה הלכה. וכבר תמה הכ\"מ בזה על הרמב\"ם בפ\"א מה\"פ [הלכה י\"א] ונדחק דבספרי ת\"ק ר\"מ ורבי יוסי ורבי שמעון וראב\"י כרבי יהודה ס\"ל ועוד דסתמא אחר אשכח הרמב\"ם בריש פרקין דתנן סתמא מפרישים כהן השורף את הפרה כו'. ודייק הרמב\"ם מדלא קתני כהן גדול השורף כו' תדע שכל כהן כשר בשרפתה. ובכאן כתב דלהכי קתני כהן גדול שהוא ספור מה שנעשה תמיד לפי שכהן גדול היה שורף אותה ואע\"פ שהיא כשרה בהדיוט כמו שספרנו. ע\"כ. ועוד כתב בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ\"ג) משמע דלמ\"ד בכהן הדיוט ניחא טפי. ועל מ\"ש הרמב\"ם דתמיד נעשית בכ\"ג. יש לי כדמות ראיה לדבריו מדאבא שאול במשנה ב' פ\"ד דשקלים דאמר שכבש הפרה כהנים גדולים עושים אותה משל עצמן איכא למשמע מינה שהכהנים גדולים היו הרגילים להתעסק בה ולשרפה ואע\"פ שפסק שם שאין הלכה כמותו היינו בשל מי היתה נעשית. אבל מ\"מ ממה שאמר אבא שאול שהיתה נעשית משל כ\"ג יש לנו לתלות שסברתו זו היתה לפי שסבור היה הואיל והכהנים גדולים שורפים אותה תמיד מסתמא משלהן היתה נעשית אלא א\"כ שנאמר דאבא שאול כר\"מ ס\"ל אבל יותר יש לנו לומר דאבא שאול בפלוגתא דר\"מ ורבנן ס\"ל נמי כרבנן: \n",
+                    "<b>טבול אחת</b>. וכן העתיק הרמב\"ם בפ\"ג מה\"פ (הל' ב') וגם בתוספתא כך שנוי' ויראה לי דלפי שהיו מפרישין לכ\"ג לפרה כדרך שמפרישין אותו ביום הכפורים וכי היכי דלא תיסק אדעתין שכמו דשם היו חמשה טבילות דהכא נמי יהיה צריך לכל החמשה להכי אמרו לו טבול אחת: *\n",
+                    "<b>[ונסתפג</b>. פי' הר\"ב ונתקנח פירשתי במ\"ה פכ\"ב דשבת]: \n",
+                    "<b>ועצי תאנה חלקה</b>. ולא התנה בחלקות במיני הארז לפי שהוא [חלק]. הרמב\"ם: *\n",
+                    "<b>[פותחין בהן חלונות</b>. פי' הר\"ב להכניס בהן האש כו' לא דק שדברי' הללו לקחן מפי' הרמב\"ם ולשונו כך הוא. ומפתחים חלונות במקום עובי העצים שיכנס בהם האש להבעיר במהרה ע\"כ. לא כתב שמכניסים שאין מכניסים אלא בחזיתה דלקמן (אלא) דהחלונות היו במקום שיש עלים עבים לא יהיו נדלקים במהרה וע\"י החלונות שילך שם הרוח נדלקים מהרה. וז\"ל הרמב\"ם בחבורו פ\"ג מה\"פ (הל' ב') ומפתחים בה חלונות כדי שתהיה האור מלבבת בהן ע\"כ והוא ענין הפחה באש להדליק העצים. כדתנן פ\"ו דב\"ק משנה ד'. ליבה לבתה הרוח. והמפרש למסכת תמיד פ\"ב משנה ד' כתב כענין הזה על וחזיתה. כמו שהעתקתיו שם בס\"ד. ואם נפשך לומר שהר\"ב מדנפשיה פירש שמכניסים כו' שסובר שגם החלונות עשויות להכניס האש בהן כמו בחזיתה אלא ששם היתה ההתחלה ועיקר ההדלקה הנה אומר שלפירושו זה מערבה מוסב גם על החלונות וה\"פ ומפתחים בה חלונות וחזיתה. וכלם היו למערב. אע\"פ שאין נראה כן מדברי הר\"ב בד\"ה וחזיתה כו' לפי שמפרש הכל על חזיתה לבד. אבל מפירושו שבמסכת תמיד שם נראה כמו שכתבתי וע\"ש]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בחבל של מגג</b>. פי' הר\"ב כדי שיהיו כל מעשיה בדבר שאינו מקבל טומאה ולפי זה כל חבל ואפילו אינו של מגג כשר שהרי אינו מקבל טומאה הואיל ואינו ארוג כדמוכח מפי' הר\"ב ספכ\"ג ורפכ\"ז ממסכת כלים ול' הר\"ש לפי שהוא מין שאין מקבל טומאה שיהיו כל מעשה פרה מטהרה ע\"כ. וכ\"כ התוס' פ\"ה דערובין דף נ\"ח (ד\"ה בחבל) בחבל המגג אע\"ג דשום חבל אינו מקבל טומאה דבעינן טווי וארוג כדאמר בפ' במה אשה (שבת דף ס\"ד) משום מעלה דפרה בעיא ממין שאינו מקבל טומאה: \n",
+                    "<b>ראשה בדרום ופניה למערב</b>. ובמשנה ח' פ\"ג דיומא תנן כה\"ג בפרו של כה\"ג ויהיב הר\"ב טעמא שלא היה ראשו למערב כנגד ההיכל שכן היה מן הראוי אלא שא\"כ אחוריו למזבח ושמא יטיל גללים והכא דמזבח אין כאן תקשה לן שיהא ראשו למערב. ואולי דהואיל והתם במקדש כך היה רצו חכמים לעשות בפרה כיוצא בזה ושלא לשנות: \n",
+                    "<b>רי\"א בימינו היה מקבל</b>. ובתוספתא הביאה הר\"ש רי\"א בימינו היה שוחט ונותן הסכין לפניו או לזה שעמו בצדו ומקבל בימינו כו' ע\"כ. ומיירי שזה שעמו בצדו. טהר עצמו לפרה כמותו דאל\"כ לפי' הר\"ב דלעיל דבסמיכת ידים מתטמא הרי נטמא עכשיו שא\"א שלא יהא ניסט ממנו: *\n",
+                    "<b>[ומזה בימינו</b>. כתב הר\"ב דכתיב וכו' באצבעו הרגילה שבאצבעות כו' ותימה לי דתיפוק ליה דאצבע גופו אינו אלא של ימין. כמ\"ש הר\"ב במשנה ה' פ\"ז דזבחים עיין מ\"ש שם בס\"ד (ד\"ה ומלק) ואף לר\"ש שכתבתי בפ\"ג דמנחות משנה ד' דבהדי כהונה בעינן אצבע והוי ימין בדוקא הוא דאילו בהדי אצבע לא בעי כהונה כדאיתא בהדיא פ\"ק דמנחות דף י\"ח ופ\"ב דזבחים דף כ\"ד. ולכן נ\"ל דהר\"ב לקח הדברים הללו מפי' הרמב\"ם ולא דק בהו. דהרמב\"ם ימין מאצבע מפיק ושיהיה באצבע הסמוך לגודל דייק לה מאצבעו. וז\"ל העיקר אצלנו נאמרו אצבעות בתורה סתם ופרט לך הכתוב בא' מהן ימנית אף כל ימנית. והנה כל אצבע שבתורה סתם. הוא אצבע מיד הימנית (והוא אצבע השני) מן האצבעות והוא אמרם הרגילה שבאצבעות ר\"ל המוכנת שימשש בה עכ\"ל. וכל דברי הרמב\"ם הללו הוא בספרי פרשת חוקת אצבעו ימנית שבידו אתה אומר כו' הואיל ונאמרו אצבעות בתורה סתם כו' אף פורטני כל אצבעות שבתורה שלא יהו אלא ימנית הימנית המיומנית שבימין הרגילה שבאצבעות ע\"כ: \n",
+                    "<b>כנגד בית ק\"ק</b>. כתב הר\"ב כדכתיב והזה אל נוכח פני אהל מועד ותמהני דבכל מקום שנאמר אהל מועד המכוון ההיכל. ותו ששנינו במשנה ד' פ\"ב דמדות שהכהן השורף את הפרה כו'. ומתכוין ורואה בפתחו של היכל ולא הזכירה שם קדש הקדשים. ובספרי שנינו והזה אל נכח פני אהל מועד. שהוא מתכוין ורואה פתחו של היכל בשעת הזאת הדם: \n",
+                    "<b>על כל הזאה טבילה</b>. כ' הר\"ב דשירי הדם שבאצבע פסולי' דהכא לא כתיבי שבע פעמים גבי אצבעו כמו במצורע דפירש הר\"ב במשנה יו\"ד פי\"ד דנגעים. דז' פעמים. אטבילת אצבע נמי קאי. אבל קשה א\"כ מנלן הכא לפסול השירים שבאצבע וראיתי בספרי ומייתי לה נמי הר\"ש בקצור במשנה ב' פרק דלקמן והזה אל נכח פני אהל מועד וגו' למה נאמר והלא כבר נאמר מדמה באצבעו ומה ת\"ל מדמה. לפי שהוא אומר ז' פעמים שומע אני ז' הזיות וטבילה אחת מדמה שבע פעמים מגיד שחוזר לדם שבע פעמים: \n",
+                    "<b>גמר מלהזות כו'</b>. כתב הר\"ב ובין הזאה להזאה מקנח אצבעו בשפת המזרק בגמ' פי\"א דזבחים דף צ\"ג ובפ\"ק דמנחות ד' ז' אמרינן כדכתיב כפורי זהב ופירש\"י גבי כלי שרת כתיב בספר עזרא והן מזרקים ועל שם שמקנח בו אצבעו קרי להן כפורי לשון כפר ידיה דנבוזראדן בגיטין (דף נ\"ו) באגדת חורבן הבית וקשיא לי כלי שרת מאי בעי התם דקבלה ביד היתה ומצאתי להראב\"ד ברפ\"ג מה' פרה שכתב בלשון הזה מזרק מאי בעי התם. ונ\"ל שא\"א שלא יקבל במזרק ולא להזות ממנו. אלא להביאה לשרפתה שצריך לשרוף את כולם דם ובשר ועור ופרש ע\"כ. ודעת הרמב\"ם בפ\"ג מה\"פ (הלכה ב') שלא היה שום מזרק וכל הקינוחים הוי בגופה של פרה ואין להאריך בזה. ומ\"ש הר\"ב משום נימין כו' וגנאי כו' כך פירש\"י בזבחים (דף צ\"ג). אע\"פ שבמנחות לא פי' כן. ובמנחות (דף ז' ד\"ה אלא) כתבו התוספות דה\"נ חיישי' בנימין בפ' כל כתבי (דף קי\"ג) גבי מפשיט את הפסח עד החזה ואני העתקתי' ברפ\"ו דפסחים (ד\"ה וזריקת): *\n",
+                    "<b>[אליתות</b>. פי' הר\"ב לשון אלי' כמו זנבות האודים העשנים בישעי' ז']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נבקעה</b>. פירש הר\"ב מחמת האור כו' דכתיב אל תוך שרפת לא קודם שיצת האור ברובה כו' ותמיהני דמשיצת האור ברובה עדיין לא שמענו שצריכה בקיעה. אבל הרמב\"ם כתב עוד בפירושו ובחבורו דמאל תוך למדנו שיושלך בקרבה בעת הבקעה. ועכשיו שתים זו שמענו שבהבקעה יושלך. ושיוצת האור ברובה. ובספרי שהביא הר\"ש והשליך אל תוך שרפת הפרה. שומע אני משתעשה אפר ת\"ל הפרה אי הפרה כו' הא כיצד משיצת האור ברובה דברי ר' ישמעאל. רע\"א והשליך אל תוך שרפת הפרה. שומע אני משתעשה אפר ת\"ל הפרה. יכול יקרענה ויתננו בתוכה. ת\"ל והשליך אל תוך שרפת הפרה הא כיצד משתבקע. וצריך לומר דהרמב\"ם ס\"ל דלא פליגי ומר אמר חדא ומר אמר חדא. *(וכן הוא בפירושו בהדיא שכ' דרשא דר\"י כלשונה ואח\"כ כתב וקבלו מופת ג\"כ באמרו אל תוך כו') אבל להר\"ב ודאי דקשי'. דמדלא כתב לדרשא דתוך משמע דס\"ל דפליגי וכן נראה מפשטא דבריי' וא\"כ ה\"ל להעתיק דברי ר\"ע דס\"ל דבעינן בקוע. דלדרשא שהעתיק והיא דר\"י לא בעינן אלא שיוצת האור ברובה *[אבל ליכא לאקשויי מדכתב הר\"ב דה\"ה אם קרעה כו' דהיינו דלא כר\"ע. דהא ר\"ע מיעט יקרענה כו' דהא דמיעט ר\"ע היינו שיקרענה בעוד' פרה ולא נשרפה אלא צריכה ביקוע וזה א\"א (אלא) ע\"י האור. הלכך לא ישליך קודם לכן. ואפילו קרעה. אבל משהיא נראית לביקוע אם לאיזו סיבה לא נבקעת וקרעה. בהא לא קאמר ר\"ע דאסור. וכן הרמב\"ם בחבורו דפסק לתרוייהו לדר\"י ור\"ע כמו בפירושו. וז\"ל בפ\"ג מה\"פ (הלכה ב') עד שיצת האור ברובו ותקרע בטנה ואפ\"ה בסוף הפרק כתב בין שהשליך שלשתן כאחד בין כו' בין שנבקעה מאליה ואח\"כ השליך בין שקרעה בידו או בכלי כשרה. והן דברי ר\"א בר צדוק בתוספתא שהביאה הר\"ש. ומסיימת נתנה עד שלא הוצת האור ברובה או משנעשית אפר פסולה ולכאורה כר' ישמעאל ולא כר\"ע אבל למאי דפרישית לדברי ר\"ע אין מחלוקת בין שלשתן כלל]: \n",
+                    "<b>ועמד חוץ מגתה</b>. כתב הר\"ב כשהיה משליך כו' צריך שיעמוד חוץ ונ\"ל טעמא מדכתיב והשליך וסתם השלכה מרחוק היא: \n",
+                    "<b>נטל עץ ארז</b>. לכאורה שיעורו כמו בטהרת מצורע *(שיהיה ארכו אמה) כדתנן במשנה ו' פי\"ד דנגעים. אלא שהרמב\"ם כתב שלא מצא מה שיעורו וטעמו שבשני תולעת נשתנה השיעור כמפורש בדבריו דהכא משקלו ה' סלעים. דבפ\"ד דיומא דף מ\"א אמרו משקל עשר זוז. ופי' הוא שהם זוזים שביהודה שמשקלן ה' סלעים בגליל כדתנן בפ\"י דתרומות משנה ח' ואילו דמצורע שקל בלבד. כמ\"ש בנגעים *[אבל שיעור האזוב כתב כדלעיל בנגעים]: *\n",
+                    "<b>[ושני תולעת</b>. פי' הר\"ב הוא צמר צבוע כו' עיין בפירושו רפי\"ד דנגעים ומ\"ש שם בס\"ד]: \n",
+                    "<b>חוץ מגתה</b>. פי' הר\"ב גומא כו' כ\"פ הערוך וכתבתי בשם התוס' רפי\"ד דזבחים. אבל שם פי' הר\"ב עצים מסודרים כמין גת וכן פי' שם הרמב\"ם. גם הר\"ב בר\"פ דלקמן אבל הרמב\"ם בכאן מפרש וז\"ל אם נתלקח האש בה והובערו העצים וכלה האש זה העובי אשר היו העצים *(עבים) נקרא המקום גת להדמותה כגת אשר דורכין בה הענבים אשר יסור סדור *(קצת גובה) הגרגרים *(ויסחטו קצת גרגרים) וישארו קצת ע\"כ *(העצים עבים נקרא*): \n",
+                    "<b>שלש פעמים על כל דבר ודבר</b>. שכן לשון חכמים כמ\"ש הר\"ב במשנה ג' פ\"ג דשקלים ובעשיית הפרה הצריכו כך. ולא בהזאה שעל טמאי מתים כמו שלא הצריכו כך בהזיה דמצורע *[ויראה לי שלא הוצרכו לתקן כן אלא כשנעשה בפומבי. כגון עשיית הפרה דתנן לעיל במשנה ז' וזקני ישראל היו מקדימין ברגליהם בהר המשחה וכן בקצירת העומר במשנה ג' פ\"י דמנחות מגל זו מגל זו כו' דתנן שם שכל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות לשם וכו'. וכן בחלוץ הנעל חלוץ הנעל ספי\"ב דיבמות מצות חליצה בשלשה כדתנן התם בס\"פ. וגם רגילים לעמוד שם רבי' לראות הענין. ואף דבשקלים מפני החשד לא נכנס בלא אחרים. ובירושלמי פסקו הרמב\"ם בספ\"ב מהל' שקלים. שהיו מדברים עמו משעה שיכנס עד שיצא כדי שלא יתן לתוך פיו. ונ\"ל דהיינו דכתב הרמב\"ם שם הלכה ה'. אחד נכנס לפנים מן הלשכה והשומרים עומדים מבחוץ. והוא א\"ל אתרום וכו' ולא כתב הכ\"מ שומרים אלו מנין לו. ולי נראה שהם אלו המדברים עמו. וקראם שומרים. שזה שדברו עמו הי'. שיהי' נשמר שלא יתן לתוך פיו. ומ\"מ ז\"ש שנכנס לבד. לא אתפרש מנא ליה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רי\"א במקבות של אבן כו'</b>. אשר לא יקבלו טומאה לתוספת השמירה. הרמב\"ם. *[ועיין בריש פרק דלקמן בסד\"ה ושלא רחוץ כו' ובפרק ה' מ\"ד וה']:  ",
+                    "<b>ושאין בו אפר מניחין אותו</b>. עד שיעשה מקצתו אפר כדי לקיים מצות שרפה. דכתיב את עורה ואת בשרה ואת דמה ישרף אבל עצם לא כתיב. הלכך כותשים אותו עם השאר. אע\"פ שלא נעשה אפר. נ\"ל. מהר\"ם:  ",
+                    "<b>העצם בין שהיה בו שחור בין שלא היה בו שחור</b>. נכתש עם השאר וכשר. אבל עצם שנכתש בפ\"ע ואין נתערב עמו מאפר גמור. אם קדש בו פסול. כדתניא בתוספתא. מהר\"ם *[וכ\"כ הר\"ש]:  ",
+                    "<b>חולקין אותו</b>. פי' הר\"ב בין אפר הפרה בין אפר העצים. לשון סיפרא ישרף שלא ימעיט לה עצים מרבה הוא לה חבילי (אזוב) וחבילי אזוב יון בשביל לרבות את האפר. הרמב\"ם שכן כתוב ושרף את הפרה לעיניו ואת עורה וגו' ישרף. למאי נ\"מ הדר למכתב ישרף. אלא למדרש הכי. והא דדייקו למתני אזוב. דתניא בתוספתא הביאה הר\"ש בפ' דלקמן מ\"ג. אר\"י כשהיו מרבין לא היו מרבין אלא חבילי אזוב. מפני שאפרו יפה ומרובה. פי' הר\"ש. יפה שאין נעשה פתמין כשאר עצים:  ",
+                    "<b>לשלשה חלקים</b>. רבינו בגור אריה אסמכינהו אקרא והניח וגו' למשמרת וכן למי נדה. והר\"ר אליה מזרחי כתב דקראי לגופייהו:  ",
+                    "<b>אחד ניתן בחיל כו'</b>. ולא יבא דבר מאפר הפרה בעזרה. אלא חוץ לעזרה כמו שתראה זכרונו. וזה לאמרו באפר הפרה והניח מחוץ למחנה במקום טהור. הרמב\"ם. ולא ידעתי למה הוצרך רש\"י בפי' החומש לדקדק ולכתוב דשל משמרות היה חוץ לעזרה. והרי כ\"ש דשל חיל. וכ\"ש דהר המשחה ועיין מ\"ש לקמן:  ",
+                    "<b>ואחד ניתן בהר המשחה</b>. פי' הר\"ב ובה היו הכהנים מקדשים. וכן הלכה בתוספתא. והביאה הר\"ש. ולכאורה מדשני בלשניה ולא קא תני מזין כדקתני בישראל. דלאו בהזאת טמאי מתים איירי אלא בקדוש דפרה. ואם אין ראיה לדבר זכר לדבר דתניא בפ\"ד דיומא דף מ\"א. נתהבהב הלשון מביא לשון אחר ומקדש. ופירש\"י כלומר ונותן שם כל מעשה פרה קרי ליה לשון קדוש ע\"כ. ולפי זה החלק השלישי שממנה מזין כל ישראל לא למעוטי כהנים אלא הזיית כל טמאי מתים קאמר. והכהנים בכלל כל ישראל הן. ורש\"י בפי' החומש העתיק כהנים גדולים לפרות אחרות מקדשים ממנה. אלא דקשיא דבמ\"ג משמע דמשל חיל היו מקדשים לפרה *[וכן הוא בהדיא בפירש\"י פ\"ק דיומא דף ד'. אבל נ\"ל שמזו המשנה שהזכרתי יצא לו כן ומיהו י\"ל דלפי שעה היו לוקחין משל המשמרות ונותנים שם בחיל. וכשעלו מהגולה. משום צורך שעה. היו מוכרחים ליקח משל החיל]. ומ\"מ לפירוש הר\"ש והר\"ב וכן הרמב\"ם שפירשו בר\"פ. דמשל החלק הנתון למשמרת היו לוקחים למעשה הפרה. נ\"ל דהא דקאמר מקדשים. היינו הזיית טמאי מתים שבכהנים. ומשום דכהנים קדושים הם לאלהים. ומפני קדושתם נזהרו בטומאת מת. מה שאין כן ישראל. הלכך נקט גבייהו מקדשין. ודע שהרמב\"ם בחבורו בפ\"ג [הלכה ד']. וגם בפירושו בנוסחת א\"י מתחלף גירסתו. דבמתחלק למשמרות. כתב שהכהנים מקדשים ממנו ודבהר המשחה היו ישראל מזין ממנו. ועיין לקמן:  ",
+                    "<b>ואחד היה מתחלק לכל המשמרות</b>. לשון הרמב\"ם כבר קדם לך בתחלת מדות גבול הכ\"ד מקומות אשר היו בהן המשמרות. הנה באותן הכ\"ד מקומות יחלק שלישיתה. ע\"כ. ונמצאו כל החלקים היו במקדש. אלא שחוץ לעזרה היו כולם. כדלעיל. אבל בעיני נראה דלכל המשמרות דתנן היינו הכ\"ד משמרות כהונה הידועים בכתוב בד\"ה ונזכרו במשנה בסוף סוכה. והיה אצלם בעיירותיהם וכדי שיוכלו כל ישראל לקחת מהם ולא יצטרכו ליסע לירושלים. והרי אף בח\"ל היו מזין. כמ\"ש במשנה ג'. ואף לגי' הרמב\"ם דבשל משמרות. כהנים מקדשים ממנו. יותר נכון לפרש משמרות כהונה. דאלו ואלו הכ\"ד שאמר הוא. היו כ\"א מהם לוים. ולפ\"ז יש לתרן דברי רש\"י דלעיל דנקט גבי של משמרת חוץ לעזרה. לא לאפוקי אינך. אלא דלא תימא כיון דלמשמרות כהונה נתחלקו. שהיו שומרים אותו בעזרת כהנים. אלא שגם חלקם עכ\"פ חוץ לעזרה ובמקום שרצו *[והראו לי שיונתן תרגם. וחדא מפלג לכל מטרות ליואי. אז אמרתי שאולי זהו דקדוקו של רש\"י שפי' במשמרות שהם חוץ לעזרה. דלא תימא משמרות כהנים שהם שמרו בתוך העזרה והי' א\"כ חלקם אצלם. אבל שהיו במשמרות שחוץ לעזרה שהם הלוים ששמרו חוץ לעזרה כמ\"ש הר\"ב בריש מדות. ואע\"פ שכתבתי לעיל דבכ\"א מקומות היו הלוים שומרים. היינו שהכהנים לא שמרו רק בג' מקומות אבל הלוים היו ג\"כ שומרים באלו הג' מקומות אלא שהכהנים מבפנים והלוים מבחוץ. כמ\"ש כל זה הר\"ב בספ\"ק דמדות. ונמצא שהיו כ\"ד משמרות לוים. ולהם היו מתחלקים כדברי יונתן בן עוזיאל]:  "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ששחטה שלא לשמה</b>. פי' הר\"ב דאמר קרא חטאת היא ומדקרייה רחמנא חטאת כו'. אבל אין לומר דמדכתיב היא דריש שלא לשמה. כדדרשינן בפ\"ק דזבחים [דף ו']. ובפ\"ק דמנחות [דף ד'] היא לשמה כשרה כשאר חטאת. דלא דמי. דהכא לא כתיב היא בשחיטה ובהזאה. הר\"ש: \n",
+                    "<b>או לשמה ושלא לשמה</b>. ע' בפי' הר\"ב בפ\"ק דזבחים. ומ\"ש שם בס\"ד ועיין לקמן מ\"ג: \n",
+                    "<b>ושלא רחוץ ידים ורגלים</b>. כתב הר\"ב להכי נקט רחוץ כו'. ולא קתני קדש דל\"ש קדש בפנים או בחוץ כו' יוצא. ולא ידעתי מקום לדיוק זה דהא בקדוש בפנים קתני נמי הכי שלא רחוץ ברפ\"ב דזבחים. וכן נמי הדין שהוליד. פלוגתא דאמוראי היא בפ\"ב דזבחים דף כ' פרה ר\"ח בר יוסף אמר מקדש בכלי שרת בפנים ויוצא ר' יוחנן אמר אפי' בחוץ ואפילו בכלי חול ואפילו במקידה של חרס ואי איתא לדיוקי דהר\"ב אמאי לא מותבינן מינה לר\"ח בר יוסף. ולפחות תסייעיה לר' יוחנן. אלא לאו דיוקא הוא כלל. דהא אף בקדוש שאינו אלא בפנים. קתני נמי שלא רחוץ כו'. ומ\"מ זה שפסק הר\"ב כר' יוחנן מסתבר כוותיה. משום דרבי יוחנן מרא דגמ' טפי וכך פסק הרמב\"ם בפ\"ד מהלכות פרה סי' ט\"ו ובגמ' אדר\"י אי הכי למה לי דמקדש. ומשני כעין עבודה. ולא ידענא טעמא דהתיר במקדה של חרס. דאמאי יגרע כלי זה שלא יהיה מכלי אבנים כשאר כל הכלים והרי כל כלי תשמישיו היו כל ז' הימים בכלי אבנים כמ\"ש הר\"ב בר\"פ דלעיל. ודוחק לדמותו למקלות שחובטין בו *[דס\"פ דלעיל. דההיא [לאחר] שרפתה. ועיין בפ' דלקמן מ\"ד וה' וצ\"ע]: \n",
+                    "<b>ור\"י מכשיר</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"י כבר כתבתי בזה בפ' דלעיל משנה ח': \n",
+                    "<b>ומחוסר בגדים פסולה</b>. כדתני בספרי. ולקח אלעזר הכהן מדמה. הכהן בכהונו. הר\"ש: \n",
+                    "<b>ובבגדי לבן היתה נעשית</b>. כתב הר\"ב דכתיב גבי פרה כו' ובי\"ה כתיב כו'. ואמנם הם ד' כלים (ג\"כ) אשר היה לובש (כל) כהן הדיוט לעבודה. ול' התוספתא מצותה בד' בגדי לבן של כהן הדיוט (כתונת מכנסים אבנט ומגבעת) ואם עשאה בבגדי זהב או בבגדי לבן חול פסולה. דמחמיר הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חוץ מגתה</b>. כתב הר\"ב מקום היו עושין לשרפתה כמין גת. עמ\"ש בזה פ' דלעיל מ\"י. ומ\"ש ואם שחטה חוץ שלא כנגד ההיכל פסולה בפי\"ד דזבחים ד' קי\"ג שנא' ושחט והזה. מה הזאתה כנגד הפתח דמפרש בה אל נכח וגו' אף שחיטה כנגד הפתח. ויש לתמוה דאנן כי תנן שרפה תנן. וה\"ל לפרש ואם שרפה חוץ מגתה וילפינן לה נמי התם בגמרא מדכתיב ושרף והזה. ופירש\"י בתר והזה סמוך ושרף ע\"כ. אבל כבר כתבתי בזה בשם התוס' שם בזבחים (רפי\"ד): \n",
+                    "<b>וחזר והזה שמינית כשרה ותימא דלפסלה מחמת מלאכה כדתנן בס\"פ אבל בתוספתא והביאה הר\"ש דדוקא אם כהן אחר הוא שחזר והזה אבל הכהן השורף אותה אם הוסיף פסלה מחמת מלאכה שאינה צריכה בשעת שרפתה</b>. ופסק כך הרמב\"ם בפ\"ד מה\"פ (הלכה ז'): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ע\"מ לאכול מבשרה כו' כשרה</b>. כן הוא בספרים אחרים. וכן העתיק הרב רבינו שמשון. והר\"ב. וכן הוא בנוסחת מהר\"ם. והא דכתיב בדברי הרמב\"ם בפירושו אשר חייב שנפסול אותה כו'. בנא\"י נכתב ואשר חייב שנכשיר אותה כו'. ומדנפשיה נמי מוכרח דזיל בתר טעמא. שכתב לפי שלא נאמר בה לריח ניחוח. ובחבורו פ\"ד מה\"פ העתיק כשרה וכתב ג\"כ זה הטעם. ומהר\"ר וואלף וורמיי\"זא תמה על הטעם. דא\"כ בכל הקרבנות שנאמר בהם ריח ניחוח היה מן הדין שיפסלו בכך. ואינו כן. כמ\"ש הר\"ש ומהר\"ם והר\"ב. ולי נראה. דל\"ק דהרמב\"ם ה\"ק דבפרה אין שום צד לסברא לפסול במחשבה לאכול ואפילו לחכמים דשאר מחשבות פוסלות בה. שאני מידי דמיכל דבדידיה לא נאמר ריח ניחוח. ולפיכך אין מקום לומר שמחשבה פוסלת בהן: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר אין מחשבה פוסלת</b>. פי' הר\"ב אפילו בהזאות. כגון שוחט על מנת להזות מדמה למחר. הר\"ש. דאי בהזאה גופה. הא תנא לעיל ריש פירקין. אבל מעבודה לעבודה לא שמענו. אעפ\"י שלפירושו במשנה ב' פרק ה' דפסחים. שמעינן מבבות דריש פירקין הא בזבחים ומנחות לא פי' כן. וכאותה סוגיא איכא לפרושי נמי הכא. ומה מאד נדחק הכ\"מ בפי' ר' אליעזר דהכא בפרק ד' מה\"פ. ובלי ספק דאשתמיטתיה פירוש הר\"ש והר\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל העסוקים בפרה כו'</b>. פי' הר\"ב דכתיב והשליך וכו' ואם המשליך כו' ומסיים הר\"ש וכיבוס בגדים דכתיב גבי אוסף. דריש לה בספרי. *[והא דתנן עסוקים. כן הוא בכל הגירסאות שראיתי. ובפירושים ג\"כ. ואף בחולין פ\"ב דף כ\"ט מייתי לה הכי. ולכך לא שלחתי יד להגיה העוסקים. *ואע\"ג דבספרי פ' חקת ובגמרא איתא העוסקים. אך הר\"ש העתיק ג\"כ העסוקים]: \n",
+                    "<b>ופוסלים אותה במלאכה</b>. פי' הר\"ב דכתיב ושחט אותה וכו' למדנו שמלאכה פוסלת כו' ומהיכן למדנו עד שתעשה אפר. אבל לשון ברייתא דספרי והביאה הר\"ש. הא עד שלא יאמר יש לי בדין. אם פוסלת בשחיטתה. לא תפסול בשרפתה. אלא בא הכתוב ולמד על הפרה שתהא מלאכה פוסלת בה משעת שחיטתה עד שתיעשה אפר *[והא דדרשינן הכא אותה. אע\"ג דמפקינן לה לדרשא אחריתי בפ' דלעיל משנה ז' י\"ל דתרתי במשמע]: \n",
+                    "<b>אינה מטמאה בגדים</b>. לשון הר\"ב דכיון דשחיטתה בפסול א\"כ לא נעשה בה עדיין כלום בכשרות כו' ואפילו ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף. *[שהכל קרוי שחיטה. אפ\"ה לא אמרינן שקודם הפסול מטמאה בגדים. דהא דישנה כו'] היינו בשחיטה כשרה. אבל בשחיטה פסולה אגלאי מלתא למפרע דלאו שחיטה היא כלל. אבל בהזאות כבר נעשה השחיטה בכשרות. הכי איתא בגמ' פ\"ב דחולין דף כ\"ט: \n",
+                    "<b>נמצא חומרה קול'</b>. מה שהחמרנו לפסלה משום מלאכה. היא קולה. דמעתה ואילך אינה מטמאה בגדים. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>לעולם מועלין בה</b>. פי' הר\"ב עד שתעשה אפר דכתיב חטאת היא וכו' ברייתא בספ\"ד דמנחות דף נ\"א. וכתבו התוס' חטאת מלמד שמועלין בה. תימא תיפוק לי' דקדשי ב\"ה היא (דמועלין בהן כדתנן בפ\"ג [משנה ה] ורפ\"ד דמעילה) וי\"ל דאיצטריך למועל אחר מועל. דאינו אלא בבהמה וכלי שרת בלבד. ע\"כ. כלומר בבהמה קדשי מזבח ולא דבדק הבית. כמו שפי' הר\"ב שם פרק ה' משנה ג'. ולי נראה דקושיתם מעיקרא לאו קושיא דודאי דחטאת איצטריך קרא לשאר מילי כדדרשינן בריש פרקין. אלא מדהיא כתב למעוטי אפרה קאמר נמי דבכלל חטאת שיהו מועלין בה והיא אתא למעוטי אפרה. עוד כתבו התוספות. [שם דף נ\"ב ד\"ה אין מועלין] היא. בה מועלין. באפרה אין מועלין. תימא תיפוק לי דאפר הקדש מותר. כדאיתא בסוף תמורה [ושם כתבו הר\"ב] וי\"ל דשאני הכא דכל מצותה לשרפה עומד. ועוד נראה דטעמא דהתם משום דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו. אבל הכא אכתי לא אתעביד. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ומרבין לה עצים</b>. עיין מה שכתבתי בזה בפרק דלעיל משנה י\"א. \n",
+                    "<b>ובכהן</b>. כתב הר\"ב חוץ מאסיפת אפרה והמלאוי והקדוש כו' ולא פי' במלאוי וקדוש מנלן. ובפ\"ד דיומא דף מ\"ג ומייתי לה הר\"ב בפרק דלקמן משנה ד' דרש ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת. הנך דאכשרי לך באסיפה. אכשרי לך בקדוש. פירש\"י שאחר אסיפה כתיב ולקחו. אותם שנאמרו באסיפה. ע\"כ. ומילוי נמי כתיב בההוא קרא ונתן עליו מים חיים אל כלי ומאל כלי דרש שיתן המים בכלי תחלה והיינו המלוי: \n",
+                    "<b>עד שיטילו את האפר</b>. בספרי או יכול (אפי') קדשו ת\"ל למי נדה. כבר הן מי נדה. ר\"ל שהן יפסלו במלאכה כל עוד [שיחשוב בהן להיות] מי נדה. אמנם אם שבו מי נדה. הנה לא יפסלו במלאכה. הרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב ואם לאחר כו' עשה כו' עמה בשעת הזאתה. ל' הרמב\"ם כך הוא אם השליך בה האפר כו' הנה לא יפסל בעשיית מלאכה ולא בשעת הזאה וכו': \n",
+                    "<b>שיטילו את האפר</b>. לשון הר\"ב שמטילין במים מאפר הפרה. כלומר דמים ברישא בכלי. וקרא דונתן עליו מים חיים. פירשו הר\"ב בפ\"ק דתמורה משנה ה'. ועיין מ\"ש שם בס\"ד (ד\"ה אין מי חטאת): \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>טובל ולן</b>. ולא סגי בפותח ורואה מלא אבק ע\"ג. כדלקמן בתרומה. ובתוספתא והביאה הר\"ש פליגי. בלן ואח\"כ טבל. ואפילו הניח שומר כשהולך לטבול: \n",
+                    "<b>שהכל נאמנים על החטאת</b>. כתב הר\"ב כדאמרי' בפ' חומר בקדש דע\"ה נאמנים על טהרת יין לנסכים ושמן למנחות שלא יהא כו' ושורף פרה אדומה לעצמו הכי תניא התם דף כ\"ב. ואיכא למידק דעייל בנאמנות יין ושמן ונפיק נמי בשרפת פרה ונאמנות דלחטאת. מאן דכר שמה. וי\"ל דכיון דטהרת טמאי מת נתלין בהזאת אפר פרה. כשלא נאמינהו על טהרת יין ושמן. כשם שיבנה במה לעצמו ויביא עליה יין ושמן כך יעשה לעצמו פרה אדומה כדי שתהא הטהרה בידו. ושאר טהרות כבר הם בידו שאין נתלין אלא בטבילה. ה\"נ מצורע בצפורים. מ\"מ היה יכול הר\"ב [להביא ראיה מן המשנה ששנינו בהדיא במתני' ה' פרק ה' דאהלות שהכל נאמנין על החטאת. וכ\"כ הרמב\"ם אבל דברי הר\"ב מועתקים מפי' הר\"ש]: \n",
+                    "<b>פותח את הכבשן ונוטל</b>. כתב הר\"ב כיון דעדיין לא נפתח ומלא אבק על גביו. סיים מהר\"ם וז\"ל כדרך שעושים כשסותמים פי התנור לא חיישינן שמא פתחו ונגעו בו: \n",
+                    "<b>רש\"א מן הסדר השני</b>. פירש הר\"ב אם פתח ע\"ה את הכבשן כו' ובהכי לא קמיירי ת\"ק. ולפיכך כתבו הר\"ב וכן הרמב\"ם דאין הלכה כר\"ש ולא כר\"י. אלא אע\"פ שמצא הכבשן פתוח וכו'. ואע\"ג דת\"ק נמי לא אמר אלא פותח את הכבשן וא\"כ אף כת\"ק נמי אין הלכה אלא הואיל ות\"ק בהכי לא מיירי ליכא למימר דאין הלכה כמותו דהא איכא למימר דלאו דוקא פותח הוא קאמר דא\"נ פתחו בע\"ה נמי שריא ובתוספתא הביאה הר\"ש לתרומה פותח כבשן ונוטל. מצאו פתוח כו' רש\"א מן הסדר השני וכו' זו משנה ראשונה רבותינו אמרו פותח ונוטל ואינו נמנע והחבר בא אפילו לאחר ג' ימים ונוטל ולפי זה פותח ונוטל דמתני' נמי הכי מפורשת. דע\"ה פותח ונוטל בתחלה. ורשאי אח\"כ החבר ליקח ג\"כ. וא\"נ פותח הע\"ה והחבר נוטל אע\"ג דהתוספתא מפרש פותח ונוטל ואינו נמנע הכל על ע\"ה קאי מ\"מ משנתנו שקצרה בלשונה. ה\"ק פותח ע\"ה והחבר נוטל ובחנם נדחק הכ\"מ בפ' י\"א מה' משכב [הל' ח'] לפרש דוהחבר כו' הוא כמו שהחבר בא *(אפילו אחר ג\"י ונוטל) דו\"ק: \n",
+                    "<b>רי\"א מן הסדר השלישי</b>. לפי שהוא לפעמים יקח כלי להביטו ויגע בכלי אשר אחריו אשר יבא בסדר השני. ואח\"כ (החזיר) הכלי אשר לקח מהסדר הראשון למקומו. ולכן לא יקח אלא מהסדר השלישי. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המטביל כלי לחטאת</b>. פי' הר\"ב כלי שטף עיין מ\"ש במשנה ה': \n",
+                    "<b>אם להוסיף לתוכו</b>. והר\"ב העתיק אם לאסוף וכ\"כ הר\"ש. אבל הרמב\"ם פי' לפי שאין מותר שיוסיף מים ואפילו נתמעט שיעורן של מים המקודשים שלא יתערבו שאין מקודשים במקודשים כלל. אבל מעת הגיע האפר במי מעין שבכלי הנה משפטו שיזה ממנו עד שיכלו אלו המימות. ולא יוסיף בהן מים אחרים אע\"פ שהאפר נשארת. ע\"כ. נראה לכאורה שאפשר שגירסתו להוסיף כגי' הספר. אלא שבמשנה דלקמן כתב אין אוספין ומפרש שאין מן הראוי להוסיף כו'. ובחבורו פ\"ט מה\"פ [הלכה ט']. העתיק לאסוף כדהכא. וכן בדלקמן. וכן הגיה מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קרויה שהטבילוה</b>. פי' הר\"ב מעלה בעלמא לחטאת כו'. וכ\"פ הר\"ש. אבל הרמב\"ם כתב. וז\"ל אם תתמיד לשאוב בה. תשרה ותכנס בתוכה המים ותתלחלח ואמר שזאת הדלעת כשתשרה בהיות שואבין בה ממים שאין ראויין לקדש. הנה ראוי הקדוש בה כו'. ואם נטמאת. אע\"פ שיטבלוה במים הראויין לקדוש כו'. נראה דלדבריו רישא דנקט שהטבילוה לאו טבילה ממש. אלא כל ששאבו בה הרבה עד שנשרים. ומשום סיפא דנטמאת. הוא דנקט שהטבילוה. דהתם צריך טבילה. אבל ברישא דשלא נטמאה. אין כאן טבילה כלל. ואף לדברי הר\"ב טבילה זו לא היתה מפני הצדוקים כלל. כדמוכחת מתניתין דלקמן. מ\"מ יש לדקדק בדברי הרמב\"ם. שהתחיל באין ראויין לקדש. והיאך כתב אח\"כ אע\"פ שיטבילוה במים הראוין וכו' דמנליה. כיון דמשנתנו לא שנאה אלא אין ראוין ברישא. הה\"נ בסיפא. אבל בחבורו פ\"ט מה\"פ [הלכה י'] כתב ברישא. המים הראוין. וכתב הכ\"מ שכן היא הגירסא במשנה שבספרינו. ע\"כ. ודקדקתי בנא\"י והיא ע\"פ דפוס ישן שבגמרא. וראיתי נדפס בה ג\"כ ברישא ממים הראויין לקדש. ומהר\"ם הגיה במשנה במקום שאין שצ\"ל שהן: \n",
+                    "<b>בין כך ובין כך לא יאסוף כו'</b>. לשון הר\"ב אלא בין כך ובין כך וכו' וא\"כ דברי ר' יהושע הן. וזה תימא דכיון דאדבריו של ת\"ק קאי. ה\"ל למימר בין כך ובין כך לא יקדש. דהא בתחלת הקדוש איירי ת\"ק. אבל הר\"ש לא כתב אלא. וא\"כ לאו דברי ר' יהושע הן. ואתאן לת\"ק. וכ\"כ הרמב\"ם בהדיא. ואמר ת\"ק בין כך ובין כך וכו'. וכתב הטעם שאין אוספין לבל יתערב בהן המים אשר יצאו ממנה כמו שקדם. שאין מן הראוי להוסיף דבר במי נדה. ע\"כ. כלומר מה שאין כן בתחלת הקדוש. שאין כאן ערוב שאינן מקודשים במקודשים. שכיון שעכשיו הוא דמקדש בתחלה. רואין המים הבלועים בה שמתקדשים ג\"כ. ואם שוב יפלטו לא אכפת לן שהרי גם הם מקודשים. ולא ישרו בעיני דברי הכ\"מ בזה שכתב. וז\"ל והטעם שהחמירו בלאסוף משום דכל לאסוף עשוי הוא (להשהות) אותם בתוכה זמן מרובה ובודאי תפלוט מה שבלוע בה. אבל כשמקדש בה. עשוי הוא שלא לשהותם בתוכה. הלכך לא חיישינן שתפלוט המים שבתוכה עד כאן. כי מי הגיד לו שכשמקדשין בכלי שאין שוהין אותו בו. אבל מערין אותו לכלי אחר. ולמה כל החרדה הזאת לערות אותן מכלי שנתקדשין בו. לכלי אחר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שפופרת</b>. פירש הר\"ב של קנה. וכשהוציא כל הככי שבה. דאז מקבלת טומאה. כדתנן בספי\"ז דכלים: \n",
+                    "<b>לחטאת</b>. פירש הר\"ב לשום בה מי חטאת או אפר חטאת. וא\"צ לאפר חטאת שיהיו כלי אבנים אחר שעבר עשייתה. שמשום שנעשית בטבולי יום החמירו בה כל החומרות. ואחר כך אין לחוש עוד לשיזלזלו בה. כ\"כ התו' פ\"ג דחגיגה דף כ\"ג [ד\"ה שפופרת] וכ\"כ בפ\"ו דנדה דף מ\"ט [ד\"ה כשר] לענין קדוש מי חטאת. והכי תנן לקמן: \n",
+                    "<b>רא\"א יטביל מיד</b>. פי' הר\"ב ואיכא הכירא כו' דכלים הנגמרים כו' ועדיין הוא לח. דרוק אינו מטמא יבש. כדתנן ברפ\"ז דנדה ופי' הר\"ב שם בחגיגה [פ\"ג משנה ב']. ומ\"ש הר\"ב דטבילה זו א\"צ הערב שמש. גמ' דחגיגה [דף כ\"ג] ופי' התוס' מדלא תנא התם בהדיא. וכי תימא א\"כ הייתי אומר דלתרומה טבילה מיהא בעיא. וי\"ל דליכא למטעי בהכי. דא\"כ נימא בהדיא צריכין טבילה לתרומה. והערב שמש לקדש. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דלגבי פרת חטאת עשאוה כטמא מת בשביעי שלו גמרא שם וכשמזה ביום הז'. מזה ואח\"כ טובל. כמ\"ש הר\"ב בסוף מכילתין: \n",
+                    "<b>רי\"א יטמא ויטביל</b>. פירש הר\"ב דבענין אחר ליכא היכרא כיון כו' לא בעו הערב שמש לקדש. וכ\"כ הר\"ש. וכלומר שאף על פי שלחטאת עשאוה כטמא מת לטמא אדם. כיון דגם לקדש אין בו הערב שמש. אין הצדוקים מרגישין בכך. דהנך חומרות כולהו מדרבנן. והרגשת הצדוקים תהיה במה שאנו מטמאים במקום אחר עד שיעריב שמשו. וכדפרישנא בפ\"ג משנה ז' [ד\"ה ומיטמאים]. ולפיכך כשאין צריך הערב שמש אף לקדש. לא ירגישו במה שעכשיו ג\"כ אין מצריכין הערב שמש: \n",
+                    "<b>הכל כשרים לקדש</b>. לר\"י לאתויי קטן. לרבנן לאתויי אשה. גמרא פ\"ק דערכין דף ג' ועיין מ\"ש פרק בתרא משנה י'. ומ\"ש הר\"ב כדדרשינן איש להכשיר את הזר כו'. וליכא למדרש איפכא. איש ולא אשה. טהור ואפילו קטן. דאמר בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ\"ג) כל הפרשה כולה משמע מקרא זה מוציא מיד משמע מקרא שלפניו. רש\"י פ\"ח דיבמות דף ע\"ב. ולהכי דרשינן להכשיר את הזר. להוציא ממשמע מקרא שלפניו דדוקא בכהן: \n",
+                    "<b>לקדש</b>. לשון הר\"ב להשליך האפר ע\"ג מים. ע' בפי' הר\"ב בפ\"ק דתמורה מ\"ה ומ\"ש שם. וכבר רמזתי זה לעיל ספ\"ד: \n",
+                    "<b>קטן</b>. עיין בפרק בתרא מ\"י: \n",
+                    "<b>רבי יהודה מכשיר בקטן</b>. פי' הר\"ב דאם איתא כו' לכתוב ולקח לשון יחיד וכו' מאי ולקחו דאפילו הנך דפסולים כו' כגון קטן. והא דמכשיר טפי בקטן. מבחרש ושוטה. י\"ל משום דאתי לכלל דעת. תוס' פ\"ד דיומא דף מ\"ג. ובגמ' ורבנן אי כתב ולקח ונתן. ה\"א עד דשקיל חד ויהיב חד דאותו דשקיל האפר יתנהו אל המים. כתב רחמנא ולקחו. ואי כתב רחמנא ולקחו ונתנו ה\"א עד דשקלי תרי ויהבי תרי כתב רחמנא ולקחו ונתן. דאפילו שקלי תרי ויהיב חד: \n",
+                    "<b>ופוסל באשה</b>. פי' הר\"ב דכתיב ונתן ולא ונתנה אע\"ג דכל התורה כולה בלשון זכר נאמרה. ואפ\"ה לא ממעטינן אשה אלא היכא דכתיב איש בהדיא (כמ\"ש במ\"ז פ\"ד דב\"ק) י\"ל דשאני הכא מדשני קרא בדבוריה ולקחו לשון רבים. והדר כתיב ונתן לשון יחיד. להכי דרשינן ולא ונתנה תוס' דיומא (שם ד\"ה ונתן): \n",
+                    "<b>ובאנדרוגינוס</b>. אבל טומטום אפילו ת\"ק פסל ליה מפני שהוא ספק ערל כדאמר בפ' הערל *[לענין תרומה] (טומטום שקדש קדושו פסול מפני שהוא ספק ערל) וערל שקדש (קדושו) פסול. דס\"ל כר\"ע דמרבה ערל כטמא (בר\"פ דהערל) לענין שאסור לאכול בתרומה *[מדכתיב (ויקרא כ״ב:ד׳) איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב. ומדרבי [לענין תרומה] גבי טמאים ש\"מ דכי הדדי נינהו] והא דלא קתני ת\"ק (חוץ) מטומטום. י\"ל אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ. ותנא חוץ מחש\"ו. ושייר ערל וטמא וטומטום. תוס' (שם ד\"ה הכל) ועיין בפרק בתרא משנה י'. ששם יש לי מקום להאריך בזה בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[בכל הכלים מקדשים</b>. כתב הר\"ב בין של עץ וכו'. כ\"כ הר\"ש. וכלומר דלא תימא של חרס לבד. וז\"ל הרמב\"ם בפירושו. אמר יתברך ונתן עליו מים חיים אל כלי ואמרו מגיד שעשה בה כל הכלים ככלי חרס לאמרו אל כלי ר\"ל איזה כלי שיהי' ולא אמר הכלי ע\"כ. רומז למה שאמרו בספרי שהיה בדין הואיל ומים ועפר מקדשין בסוטה. ומים ועפר מקדשין בפרה. אם למדת לסוטה שלא עשה בה [כל הכלים] ככלי חרס אף פרה לא נעשה בה כל הכלים ככלי חרס. ת\"ל אל כלי מגיד כו' ע\"כ. ובחבורו פ\"ו מה\"פ (ה' ג') כתב אחד כלי חרס כו': \n",
+                    "<b>[בכלי גללים</b>. מפורש ברפ\"י דכלים]: \n",
+                    "<b>ובספינה מקדשים בה</b>. לא ידענא מאי אצטריך ונ\"ל דאצטריך לאשמעינן דאע\"ג דספינה אינה כלי לקבל טומאה כדתנן בשבת רפ\"ט. מנין לספינה שהיא טהורה כו'. א\"נ נ\"ל דאצטריך לאשמעי' דמקדשים בה. אע\"ג דאמר לקמן פ\"ט [משנה ו'] מי חטאת ואפר חטאת לא יעבירם בנהר ובספינה. אפ\"ה מקדשין בספינה. מהר\"ם: *\n",
+                    "<b>[לא בדפנות הכלים כו'</b>. עיין בפי' הר\"ב במשנה ב' פ\"א ממסכת ידים]: \n",
+                    "<b>אין מצילין מאויר כלי חרס אלא כלים</b>. כלומר ולא שברי כלים. *[כדפי' הר\"ב במס' ידים פ\"ק במשנה ב' ע\"ש]: \n",
+                    "<b>שאין מצילין מיד כלי חרס כו'</b>. כתב הר\"ב כמו ואין מצילין כו' דוגמתו בפ\"ק דביצה כו' וכ\"כ הר\"ש והרמב\"ם , והרבה חברים מצאתי להם וכתבתי' בסוף פ\"ז דעירובין ופ\"ה דאהלות משנה ו' ובכאן אני אומר טעם נכון ששנה התנא שאין בשי\"ן משום דמסרך סריך ליה מלישנא דמתני' ג' פ\"ח דכלים דהתם שפיר קתני שאין. דהוי נתינת טעם לדלעיל מיניה ועיין מ\"ש בספ\"ק דדמאי בשם התוס' דפ' מקום שנהגו (פסחים דף נ\"א). וכן בסוף \n",
+                    "<b>מסכת ב\"ב וכיוצא בזה בסוף פ\"ב דמכות</b>. ועיין בפ\"ק דמסכת ידים משנה ב': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ביצת התרנגולת</b>. משום חכמים נקט תרנגולת ולמעוטי ביצת נעמית דקתני בתוספתא דכשרה לקדש בה והביא הר\"ש [במשנה ד'] והרמב\"ם פסקה פ\"ז מה\"פ [הלכה ד'] משמע דאף לחכמים כשרה. ויראה לי שכן כשהיא מצופה גזרו בה טומאה כדתנן פי\"ז דכלים [משנה י\"ד] ואחשבוה הכא לדונה ככלי אף בלא מצופה אבל מהר\"ם כתב וז\"ל נ\"ל הטעם דקליפת ביצת התרנגולת אין רגילות ליחדה לקבול ולעשות ממנה כלי אבל ביצת בת היענה עושים ממנה כלי קבול. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נקבה מלמטן</b>. עיין בספ\"ד דמקואות: \n",
+                    "<b>מן הצד</b>. ואפילו יסמוך לשוליו דדוקא כשהנקב בשוליו מתבטל מתורת כלי ואין פקיקת הסמרטוט מועלת ומיהו בתוספתא שכתבתי בספ\"ד דמקואות (ד\"ה ובזה) לענין פוסלת המקוה מוכח דנקט מן הצד היינו שהנקב גבוה מעט מהשולים שמקבל מים כל שהו ואז פוסל המקוה מפני שהוא כלי ומסתברא דה\"נ דכוותה לענין מי חטאת שאין עגולים כלי אלא כשהנקב גבוה מעט מן השולים. ולשון הרמב\"ם בפ\"ז מה\"מ (הלכה ז') כלי שנקב למטה וכו'. שהמים שבו אינן על עגול כלי אלא על הפקק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שתי שקתות שבאבן</b>. כתב הר\"ב הכא מיירי באבן המיטלטלת. וכ\"כ הרמב\"ם שזהו ההפרש בין אמרו שוקת שבאבן לאמרו שוקת שבסלע. ומ\"מ נראה דהכא נמי אפילו חברה בסיד כדלעיל: \n",
+                    "<b>*[בשפופרת הנוד</b>. כמו במקואות פ\"ו ובמשנה ז'. ועיין מ\"ש בפ' דלקמן משנה ג']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המים שביניהן אינן מקודשים</b>. כתב הר\"ב אבל שאר המים מקודשים אלא שאותן שבסדק לא נכנס בהן הקדוש. וכ\"כ הר\"ש. ויש לתמוה דאמאי יהא מקודש אפילו שאר המים. דכיון שנסדק לא הוי כלי. והר\"ש כתב דלישנא דתוספתא דכל המים אינה מקודשת כלל. ולא יתכן דא\"כ ה\"ל למתני פסולין. וצריך לדחות לשון התוספתא לפי הענין שפירשתי ע\"כ. והרמב\"ם בפ\"ט מה\"פ (הלכה ז') כתב נתן אפר בחלק אחד מהן. המים שביניהן אינן מקודשים. וכתב הכ\"מ נראה שסובר שאילו היה נותן אפר בזו ובזו. המים שביניהן היו מקודשים ממ\"נ. והב\"ע כשלא נתן אלא בחלק אחד השתא איכא למימר במים שביניהן אינן מקודשין. ומ\"מ יש לדקדק דכיון שיש סדק ביניהם אינה כלי. והיאך יהיו מקודשים אפילו המים שהם בחלק שנתן האפר. דהא כלי בעינן וליכא. וצ\"ל דהב\"ע כשאין מים נוזלים מהסדק מפני שחברם בטיט וה\"ל כלי לענין זה אבל לא לענין שאם קדש מים שבחלק א' שיהיו מים שבחלק שני מקודשים עד שיעשו בסיד וגפסים ויהיו יכולים להנטל כאחת ע\"כ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ואחר כך נפלו על השוקת</b>. ובשותת איירי שלא ניתז מכח נפילה ראשונה. אלא מעלמו חוזר ושותת מידו לשוקת דאי מכחו ניתז כשר. כדמוכח בהנשרפין (דף עז). הר\"ש: \n",
+                    "<b>נפל מן השפופרת לשוקת</b>. הא הפילו הוא כשר כדאמרינן פרק לולב הגזול (סוכה דף לז.) דנתינה ע\"י דבר אחר שמה נתינה. הר\"ש ועיין ר\"פ בתרא: \n",
+                    "<b>*[הקדוש כשר</b>. כתב הר\"ב לפי שהמלאכה כו' כדאמרן בספ\"ד]: \n",
+                    "<b>מפני שאפשר</b>. וכן העתיק הר\"ב בפי' אחר שמפרש זקפה בארץ הניח האפר בארץ פסול האפר דכתיב למשמרת כו'. וכ\"פ הר\"ש. זקפה היינו השפופרת עם האפר דבאפר גופיה לא שייך זקיפה. גם הוא ל' זכר במקרא ובמשנה. אלא דקאי אשפופרת ובלא כסוי. מש\"ה פסול דאינה נשמרת משא\"כ לתוך ידו. והא דשני הר\"ב בלישנא בפי' אחר ולא כתב זקפה השפופרת כמו שכתב בפירוש קמא. היינו שהפי' הראשון מהרמב\"ם הוא והעתיקו כלשונו והפירוש השני מהר\"ש הוא והעתיקו ג\"כ כלשונו. אבל גם לפירוש השני ר\"ל זקפה השפופרת שבה האפר. אלא דסגנון של הר\"ש למנקט אפר לפי שבו הוא הפסול. כך נ\"ל. ומהר\"ם מפרש שפי' הרמב\"ם דמשום מלאכה הוא ואפ\"ה מקיים הגי' מפני שאפשר וכתב דקאי לפרושי טעמא דפסול דרישא. לאשמועינן דאע\"ג דלשמרה לא חשיב מלאכה כדמוכח לקמן פ\"ז. הכא דכיון דאפשר היה לאוחזה בידו אחת ולקדש ביד שניה ולא עשה כן. אלא זקפה בארץ פסול דחשיבא מלאכה. עוד יש לפרש דמפני שאפשר אל תוך ידו קאי דלא תימא מה שאוחז השפופרת בידו מלאכה היא. ע\"כ. ונ\"ל דהכי קאמר דמפני שבכך אפשר לשומרו. ולא בלאו הכי. ולפיכך אינה מלאכה: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>אף ע\"פ שפיו צר</b>. ל' הר\"ב פחות משפופרת הנוד וכן לשון הר\"ש ומשום *(דבפ' דלעיל משנה ח' מצריכין בב' שקתות שבאבן שיהיו נקובות זו לזו כשפופרת הנוד כמו) עירוב מקואות שהוא כשפופרת הנוד כדתנן במ\"ז פ\"ו דמקואות. מש\"ה נקטו דהכא אפילו פחות מכן מתחשבין מעורבין (דשאני כלי בתוך כלי דמתערב בחבור מועט) כנ\"ל: \n",
+                    "<b>יזלף</b>. לשון הר\"ב כשבא ליטול המים וליתנם בצלוחית שופך כו' כך פירש\"י בפ\"ה דיומא דף נ\"ח. ולדבריו הכא במלוי הוא. וכדמוכח מתניתין דרפ\"ט (בפי' הר\"ב). והקשה הר\"ש דהמקדש בשוקת קתני ולא קתני הממלא. ומפרש דיזלף היינו שמזה וכן פי' הר\"ב עצמו במתני' דלעיל ובפ' דלקמן משנה ח'. ובמשנה ז' פ' בתרא דטהרות כתב הר\"ב דהוצאת המים מעט מעט קרוי זילוף וכ\"פ הכ\"מ מדנפשיה בפי\"ז מה' אבות הטומאות (הל' ג') ובמ\"ג פ\"ט דשבת כתבתי דזילוף היא ל' ארמית: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עלי קנים ועלי אגוז כשרים</b>. עיין מ\"ש מזה בשם הרא\"ש במשנה ו' פ\"ה דמקואות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הגבים</b>. פי' הר\"ב שהוא רקק של מים. וכ\"כ הר\"ש אלא שהר\"ב כתב שהוא ל' גבים דמלכים ב' ג'. והר\"ש כתב שהוא ל' כמשק גבים שוקק בו דישעיה ל\"ג ד'. ומשניהם בלתי מובן שיהיה רקק מים שהוא מלא רפש וטיט כדפי' הר\"ב במשנה ד' פי\"א דשבת אבל משמעות שני הכתובים שהם מלאים מים זכים דהא דמלכים ודאי הכי הוא שהנביא בישר שיהיה להם מים לשתות וכמשק גבים פירושו כנהמת המים הנופלים לבורות. והנביא בא להפליג הנהימה של השלל שיהיה רב מאד וכל שהבור מלא רפש וטיט אין הניהום כ\"כ כמו כשהיא ריקנית מרפש וטיט. ועוד ק\"ל דתיפוק ליה דהוי מי בצים דבפ\"ח משנה י'. אכן נ\"ל דשאני [הכא] וכמו נפל חרסית כו' דספ\"ח. ע\"ש. ונ\"ל דלהר\"ש יש לישב קצת דלא ראיתי מה שפי' על רקק ויכול להיות שיפרשהו אמת המים כדפי' הרמב\"ם. א\"נ כדפירש\"י בפ\"ב דחולין דף כ\"ז גרביל\"א שיש בה מים ויבשה. ומ\"מ לא אדע למה לא כתב בור דעלמא והרי התרגום מתרגם בור גובא אצל יוסף. א\"נ ה\"ל לכתוב מלשון לחשוף מים מגבא דישעיה ל' י\"ד. שוב מצאתי שכ\"כ הר\"ש והר\"ב בריש מסכת מקואות: \n",
+                    "<b>מפני שלא נתמלאו בכלי</b>. פי' הר\"ב דקתני הכי כדי לפסלן כו' אפי' בא לקדש בתוך הגת כו'. ולא דמי למים שהמשיך מן המעין לחבית בעלי קנים דגת וגבים לאו כלים נינהו. ואפי' קודם שהפסיקן: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ונמלך לקדשן קדוש אחד</b>. אין כשר אלא אחרון [וה\"ה] כשלא עשה כמו שנמלך ולא עירן לתוך כלי אחד. ולא קתני ונמלך אלא לומר שאם ירצה להמלך לא יועיל לו. אבל יניחם כך ויהיה האחרון כשר. והרמב\"ם העתיק המשנה כלשונה בפ\"ז הל' ה' ובהלכה ד' כתב בלא נמלך שאין כשר אלא האחרון. ומ\"ש עליו הראב\"ד בהלכה ד' דלשון המשנה ונמלך לקדשן קדוש אחד והכ\"מ כתב שלא הבין דבריו שזהו בנמלך לקדשן ה' קדושין. אני אומר דלא כמר ולא כמר. דודאי דדברי הכ\"מ אין להבינם שא\"א לומר כדבריו. וגם דברי הראב\"ד אינן שלשון המשנה העתיק בהלכה ה' וזו שבהל' ד' מדנפשי' שהולידה מן המשנה: \n",
+                    "<b>לקדשן קדוש א'</b>. פי' הר\"ב כגון שצריך להזות על כלים הרבה. ובענין אחר אי אפשר. הר\"ש: \n",
+                    "<b>אין כשר אלא זו שקדש ראשון</b>. בין שהשליכה בחבית שמילא ראשונה. או באחרונה. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>באחת ידו</b>. וכן העתיק הרמב\"ם ספ\"ז מהלכות פרה [הל' ג']. והר\"ב העתיק בידו אחת וכן גי' מהר\"ם בכוליה פרקין: *\n",
+                    "<b>[לו ולאחר או שמילא לשנים כאחת</b>. כלומר לו ולאחר כאחת או לשנים כאחת. הר\"ש] \n",
+                    "<b>שהמלאכה פוסלת במלאוי</b>. כו' משא\"כ בקדוש כדלעיל וכן לקמן. וכתב הראב\"ד בפ\"ז מה\"פ [שם] שהטעם מפני שנוטלין שכר על המלאוי ואפילו בחנם יש בו טובת הנאה וכממלא לעצמו דמי אבל הקדוש כיון שאין בו לא שכר (כדתנן במשנה פ\"ד דבכורות) ולא טובת הנאה והמים של (אחד מהם) [צ\"ל אחר הם] אינן נפסלים במלאכתו:\n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המקדש לו ולאחר</b>. פי' הרב ושניהם כאחת א\"נ קדש לחברו קודם שלו. וכ\"כ הר\"ש ולא\"נ לא סלקא הא דכתב הרב וכ\"כ הר\"ש אם לו פסול דשמא המלאכה קדמה לקידוש דלא\"נ ודאי קדמה בעינן. וכן דעת הרמב\"ם כנראה מלשונו בפרושו. וכ\"כ הכ\"מ בפ\"ח מה\"פ שהרמב\"ם לא תלה הטעם בשמא כי התחלת ההשתדלות ודאי יהיה קודם ומאז חשוב מלאכה ופסול:\n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>באסל</b>. פי' הר\"ב במוט וכו' וישאוהו במוט בשנים תרגום ירושלמי באסלא מלשון לא תסולה. הר\"ש. *[ולא ידעתי מה קאמר. דקרא דלא תסלה באיוב כ\"ח י\"ו ופירשוהו כל המפרשים הראב\"ע והרלב\"ג והרד\"ק בשרשיו ל' ערך ורש\"י פי' לשון שבח ואולילפי שב' החביות שבשתי קצותיו צריכים להיות מלאים בערך ובשיווי אחד שלא יכריע אחד מהן. ע\"ש זה יהיה מלשון תסולה האמור. אבל הוא דוחק. ולכן נ\"ל שכוונת הר\"ש כמו שראיתי בערוך. דעל ההוא דבפרק הנשרפים (סנהדרין דף פ\"ב) בן סלוא על שהסליא עונות של משפחתו. פירוש הגביה. כמו לא תסולה בכתם אופיר. ע\"כ]: \n",
+                    "<b>ואת של חטאת לפניו</b>. פירש הר\"ב כדי לעשות בהן שמירה מעולה. ותמיהני למאי איצטריך למימר שמירה מעולה. והא לאחריו לאו שמירה כלל היא. דעד כאן לא הוי שמירה בלאחריו. אלא כשיש גם כן לפניו. דהואיל ומסיק אדעתי' בשלפניו. כמ\"ש הר\"ב לקמן. והר\"ש שכתב שמירה מעולה. איהו לא פי' לקמן דהואיל ומסיק אדעתיה. אלא כיון שא\"א בענין אחר. ומש\"ה כתב כאן דלכתחלה בעינן שמירה מעולה. וכך מסיים. ואם נתן של חטאת לאחריו פסול. אע\"ג דלאחריו נמי שמירה היא. מדמכשירים בשניהן של חטאת. מ\"מ כיון דאפשר לעשות שמירה מעולה ולא עביד פסול. ע\"כ: \n",
+                    "<b>מפני שא\"א</b>. והר\"ב העתיק שאפשר. וכן הוא בס\"א. אבל הר\"ש כתב נראה דגרסינן שאי אפשר וכן העתיק הרמב\"ם. ופירש שאי אפשר לו אלא שישים אחד נכחו. ואחד מאחריו. ועיין בר\"פ דלעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>זה הלך</b>. פי' הר\"ב על דבר זה. היינו שלא כדרכו. כמ\"ש במשנה דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המכנן</b>. פירש הר\"ב לשון הדרא דכנתא *(שכתבתי בפ\"ג דחולין משנה א' ושם פירשתיו) ובריש פרק ד' דמכשירין כתב מלשון הוא עשך ויכוננך (דברים ל״ב:ו׳). והר\"ש כתב לשתי הלשונות ומסיים בפרק אלו טרפות. ור\"ל בדף נ\"ו אפיסקא דיצאו בני מעיה. אמר רב שמואל בר יצחק ל\"ש אלא שלא היפך בהן. אבל היפך בהן טרפה. דכתיב הוא עשך ויכוננך. מלמד שברא הקב\"ה כונניות באדם. שאם נהפך אחת מהן אינו יכול לחיות. ופירש\"י כונניות לשון ואת כנו שברא להם בסיס לישב עליו. ואם ירדו מבסיסן שוב אין מתישבין. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלא תשבר</b>. לשון מהר\"ם כל מידי דאורחייהו דכל הממלאים מים לעשות כן. לאו מלאכה היא לפסול. ואורחא הוי שלא להניח החבית אצל המעין. אלא להצניע שלא תשבר. וכן דרך לכפותה על פיה לאחר המלוי לנקות. למלאות בה כשיצטרך. שלא יפול לתוכה טיט ועפר. וידבק בה על ידי לחלוחית המים שבה. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ונטל אוכלים להצניעם פסול</b>. אוכלים לאכלן כשר. ויש לתמוה דהיאך אפשר דנטל אוכלים להצניען אע\"פ שלא הצניען עדיין הוי מלאכה. ונטל אוכלים ואכלן לא הוי מלאכה. ואפשר דאכילה חשיבא צורך המלוי. שאם הוא רעב לא יהיה לו כח למלאות. וכ\"כ הר\"ש בסוף הפרק. והכ\"מ פ\"ח מה\"פ: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>[אם התנו כו'</b>. מה שהגהתי בפי' הר\"ב הוא מפי' הר\"ש]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הפורץ ע\"מ לגדור</b>. ל' הרמב\"ם פ\"ח מה\"פ היה מהלך במים ופרץ בשעת הלוכו מקום שילך בו. אע\"פ שפרץ ע\"מ לגדור. כשרים *[לפי שמה שפורץ אינה מלאכה. שהרי הוא מקלקל. מאי אמרת לגבי דידיה הוי תיקון. שיכול לילך שם. זו צורך מילוי הוא וכשר. משא\"כ במשנה ח' בלהוליך בה את הקידוש פסול אע\"פ שלא הוליך. והכא אינו פסול אלא בגודר. דהתם ההצנעה והכפייה חשובות מלאכות בעצמם. אלא שאם היא לצורך מילוי אין כאן פסול. ומה שלא פירש הר\"ב בע\"מ דלעיל שם [כלומר אפי'] כמ\"ש בע\"מ דהכא. משום דלעיל לא סגי אלא בעל מנת. דאי לאו הכי. הך דלמלאות או להוליך. אינו ענין * בד\"ו הגי' האחד לקדש כשר. בד\"ו ובד\"פ ליתא תיבות אלו המוקפין. בד\"ו ובד\"פ ליתא תיבת מהן (הא'). לכפאה כו']: \n",
+                    "<b>ואם גדר פסול</b>. ואשמועינן דאע\"ג דלא חידש כלום אלא עשהו כבתחלה. מלאכה הוי ופסול. נ\"ל. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>האוכל ע\"מ לקצות</b>. פי' הר\"ב לאחר שמלא כו' היה מלקט בתאנים ע\"מ לייבשן כו' ולאחר לקיטתן אכלן כו' ודוחק לפרש כן. דאיפכא ה\"ל למתני ע\"מ לקצות ואכל. אבל הרמב\"ם כתב אם קלה פירות לאכול אע\"פ שכונתו להקצות השאר כשרים. ואם הקצה קודם מתן האפר. פסול: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>טהר וחזר לשמור</b>. הרמב\"ם ספ\"ט מהל' פרה: \n",
+                    "<b>עמד</b>. לשון הרב עמד הראשון ממלאכתו. לשון הרמב\"ם פ\"ח מה\"פ חזר הראשון לשמור ועמד. *[והשני עשה כו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא ינעול את הסנדל שאם נפלו כו'</b>. כלומר ולפיכך חיישינן שמא יפלו. וכתב הראב\"ד בפי\"ג מהל\"פ וז\"ל הפסקא האחרת קשיא לי. נפלו על כסותו נטמאת א\"כ נאמר לו שלא ילבש בגדים שמא נפלו משקים על בגדיו וטמאום. והם יטמאו אותו. ועוד עד שנחוש למשקים טמאים ניחוש לשאר טומאות שמא נגע בסנדל. ועוד למה זה למימר המקדש. לימא הנוגע או המזה. לפיכך נ\"ל שלא חשו על משקין אחרים. אלא שמא יפלו מאותן המשקים על הסנדל. והם נפסלים בהיסח הדעת וטמאוהו את הסנדל. והסנדל יטמא האדם. שהרי אמרו פרק ח' משנה א' הנושא את המדרס נושא את התרומה. אבל לא את הקדש וכ\"ש חטאת. וכן בכסותו אמרו בגדי אוכלי קדש אפילו בטהרה מדרס לחטאת. וזה שנטמאו בגדיו במשקים אע\"פ שטבל לחטאת חזר להיות (כסותו כסות) אוכלי קדש. ועכשיו שאמרו שלא חשו אלא על נפילת מי הקדוש. לפיכך לא אסרו ללבוש בגדים בשעת קידוש מפני שיכול להזהר. משא\"כ בסנדל ע\"כ. והכ\"מ כתב די\"ל דלא קשיא למה לא הטריחו עליו לפשוט בגדיו כיון שאינו אלא מעלה בעלמא. ומש\"ה לא אמרו אלא המקדש ולא הנוגע או המזה. כיון שאינו אלא מעלה בעלמא. והר\"י קורקוס כתב שאפשר דלרבותא נקט מקדש. דאפילו במקדש החמירו. וכ\"ש במזה שראוי ליזהר יותר. והא דלא חיישינן לשאר טומאות. י\"ל דמשקי' עשויין ליפול על הסנדל שלא מדעת. ומסיים הכ\"מ דמ\"מ מה שפי' הראב\"ד שלא חשו אלא שמא יפלו משקים עצמם על הסנדל. נכון הוא. ע\"כ. וכתב עוד הכ\"מ דיש לפרש בענין אחר. שמא יפול ממי חטאת המקודשים *(על הסנדל ויטמאוהו) וכן פי' הר\"ש בלשון שני לא הבינותי דבריו. שהרי הר\"ש סיים בה דהנופלים נפסלים בהיסח הדעת. ואם כן היינו כפירוש הראב\"ד. וכתב עוד הר\"ש ותנן לקמן בפ\"ט דמי חטאת שנפסלו אין מטמאים הטהור לחטאת. לא בידו ולא בגופו. ונהי דאדם לא מטמא. כלים מיטמו: \n",
+                    "<b>משקין</b>. לשון הר\"ב משקים טמאים וכ\"כ הרמב\"ם ומסיים ואל תחשוב באמרנו משקים טמאים פה. שהם טמאים באמת. אבל אפילו היו טהורים לקדש. הנה הן כמו משקים טמאים לגבי חטאת. כמו שיתבאר (בפ' עשירי משנה ו'): \n",
+                    "<b>נטמא</b>. כתב הר\"ב אע\"פ שאם נפלו המשקים על בשרו טהור. כדקתני בבבא דאחר זו (היינו משנה ה') והיא פירושא דהך קמייתא. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[ופרים</b>. פי' הר\"ב כגון פר יה\"כ וכו'. וה\"מ למתני נמי ושעירים. והן שעיר יה\"כ ושעירי ע\"ג. כדתנן ברפ\"ה דזבחים. ובפי' הרמב\"ם וכן שעירי ע\"ג. ובחבורו פרק ה' מה' פרה [הלכה ד'] כתב פרים ושעירים הנשרפים. ובפ\"ו מה' אבות הטומאות [הלכה ט\"ו] העתיק שעירים. ולא העתיק פרים [וע\"ש בכ\"מ]: \n",
+                    "<b>מטמא בגדים</b>. כתב הר\"ב ל\"ש בגדים שהוא לבוש ול\"ש בגדים שהוא נוגע. ועיין בפירושו למשנה ב' פרק קמא דכלים: \n",
+                    "<b>אין מטמאים בגדים</b>. וכבר ביארנו בתוספתא שפרה ופרים הנשרפים מטמאים אוכלים ומשקים. ושעיר המשתלח לא יטמא כלל. אמרו מפני שהוא חי. ואין חי מטמא וכו' ולכן יחדה המשנה ואמרה אין מטמאין בגדים (ולא אמרה אינן מטמאין סתם) לפי שהיא תטמא אוכלים ומשקים. כמו שהגדתי. הרמב\"ם. ובגמרא פי\"ב דזבחים דף ק\"ה מייתי לה. ומפרשינן *[טעמא דמטמא אוכלים ומשקים]. מהא דכתב הר\"ב ברפ\"ק דטהרות. דזרעים שאין סופן לטמא טומאה תמורה צריכים הכשר. יצאו אלו כו' שאין צריכין הכשר. וחזו לטומאה מיהא בעינן ולא בעלי חיים. זו היא שיטת רש\"י הראב\"ד. דלא כהרמב\"ם פרק ג' מהלכות אבות הטומאות [הלכה ג'] דבעי נגיעה בשרץ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והיא בבית הבליעה</b>. כתב הר\"ב כדתנן במסכת טהרות בתחלת המסכתא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[אלא משקה</b>. אבל מטמא הוא משקה. ל' הר\"ב במשנה דלקמן]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[אין כלי חרס מטמא חבירו</b>. עיין בספ\"ד דאהלות]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל הפוסל את התרומה</b>. פירש הר\"ב כגון ידים שניות כו' וידים עצמן שנגעו באוכלי חולין. וכן לשון הר\"ש ואין להגיה באוכלי חולין. כי כן הלשון ג\"כ משנה ו' וז' פרק ב' דטהרות: \n",
+                    "<b>חוץ מטבול יום</b>. כתב הר\"ב ואפילו משקים של תרומה כו' וכ\"כ הרמב\"ם. ומשום דבתרומ' כ\"ע מודו. נקטי תרומה. אבל לחכמים אפילו דקדש נמי כדתנן מ\"ד פי\"א: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יוסי אומר כל הימים מטהרין בזוחלין</b>. פירש הר\"ב מפני שהנחלים הולכין וזוחלין עליהן. אבל מים חיים אינם. שהרי אינם נובעים. הלכך מסתבר טפי מה שהכתוב קראן מקוה. היינו לפוסלן ממים חיים. תוס' פי\"ד דשבת דף ק\"ט (ד\"ה ר\"י) אע\"ג דתחלת דבריהם לטהר בזוחלין הוא דכל שעה הולכים ושבין מכאן לכאן והוו כזוחלין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המים המוכים</b>. לשון הר\"ב המזיקין. ומפירוש הרמב\"ם העתיק כן. אבל לשונן בנא\"י מוזקין וכן עיקר ויהיה המוכין בדגש הכ\"ף: *\n",
+                    "<b>[פסולים</b>. פי' הר\"ב למי חטאת וכ\"כ הר\"ש. ומשום דמכילתין במי חטאת. נקט הכי. וה\"ה לכל מילי דבעי מים חיים. וכדמוכח מתניתין דסוף פ\"ק דמקואות]: \n",
+                    "<b>המלוחים והפושרין</b>. כתב הר\"ש וצריך לדקדק מנלן משום דמלוחין ופושרין מפסלי. ושמא משום דיש להן שם לווי. כדפרישית במסכת נגעים פי\"ד. ע\"כ *[ושם במשנה א' כתב כן מהא דבפ\"ב דזבחים דף צ\"ב תנא דבי שמואל מים שאין להם שם לווי. יצאו מי כיור שיש להם שם לווי]: \n",
+                    "<b>אחת בשבוע</b>. כתב הר\"ב אבל אחת ביובל וכו'. וכן לשון הר\"ש. ולשון תמוה הוא. דשנים רבות איכא בינייהו בשבוע ויובל. ומה תהא עליה. ול' הרמב\"ם בפ\"ו מה' פרה לשנים רבות יותר משבע *[וגם זה אינו מדוקדק דאכתי מה שבין השבוע לסוף השנים הרבות מה תהא עליהן ועוד דלא הודיענו כמה הן השנים הרבות. ונ\"ל לפרש לשונו דה\"ק לשני' רבות דהיינו שהן יתר משבע ומלתא בטעמא. ר\"ל דלכך יתר משבע מקרי מים חיים לפי שהם שנים רבות]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מפני שהם מי ביצים</b>. פי' הר\"ב דאיכא חציצה כו' וכ\"כ הר\"ש גם רש\"י והתוס' דסנהדרין פ\"ק ד' ה' אבל התוס' דב\"ב פ\"ה ד' ע\"ד כתבו עוד דלפי שמי ביצים מתערבים בהם. פסולים למי חטאת לפי שאינן רדופין מחמת שנתערבין באגמים. ואין חיותן חיות גמור ע\"כ ולישנא דגמ' פ\"ח דסנהדרין דייקא הכי דקאמרינן עלה דמתני' לענין מי חטאת מים חיים בעינן ולפירוש האחר הל\"ל חיים אל כלי בעינן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[שלא יפסיקנה אדם</b>. ונמצא ממלא מן המים שפסקו תחלתן מן המעין שהן פסולין הרמב\"ם סוף פ\"ו מה' פרה וכלו' דהוי כמו המפנה את המעין כו' דספ\"ו]: \n",
+                    "<b>ר\"ע אומר אינו צריך להמתין</b>. ולא דמי למי ביצים. שבטבען הן מעורבין. נ\"ל: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>יזה שתי הזיות</b>. פי' הר\"ב שאם מזה אחת שמא אין כאן מן הכשרים אבל כי מזה ב' א\"א דליכא בחדא מנייהו מן הכשרים דהא אין כאן מן הפסולים אלא כל שהוא וקסבר אין בילה כדאיתא בגמרא פ\"ח דזבחים דף פ'. והקשו התוס' (ד\"ה רב אשי) היאך יוכל להיות שלא יוכלו לחלוק הכל שהוא לשתים ע\"כ. וזה מבואר מאוד למתחילים במדות ועיין (מ\"ש) רפ\"ג דמקואות. ומ\"ש הר\"ב והזאה א\"צ שיעור עיין מ\"ש בזה במשנה ה' פרק בתרא (ד\"ה כדי הזיה): \n",
+                    "<b>וחכמים פוסלים</b>. חומרא דמי חטאת הוא דמדאוריית' בטל ברובא (תוספות שם סוף דף ע\"ט). ומה שהקשה הר\"ב על הרמב\"ם נ\"ל לתרץ דאע\"ג דודאי דשיטת הסוגיא הכי הוה דבהזאות שמזה על האדם מיירי אבל רב אשי כשאמר בלשון הזה כ\"ש תנן ואין בילה יזה שתי הזאות י\"ל דאיהו יזה וישליכה קאמר ויש פנים לזה דלמאי נ\"מ מהדר רב אשי למנקט בלישני' יזה שתי הזאות. לא הל\"ל אלא כ\"ש תנן ואין בילה: \n",
+                    "<b>וחכמים פוסלים</b>. בתוספתא והביאה הר\"ש. וחכ\"א אין הטל עולה אלא מן הפירות בלבד: \n",
+                    "<b>דיו</b>. פירשתי במשנה ג' פ\"ב דמגלה וכתב הר\"ש דיו ביבש איירי דומיא דקומוס וקנקנתום ע\"כ. ומסיים מהר\"ם ולהכי א\"צ לנגב דלאו משקין נינהו וכשהוא מערה אין נשאר ממנו כלום ואפילו אם נשאר ממנו אינו מתערב במים המקודשים ע\"כ. ובעיני נראה דקומוס וקנקנתום דומיא דדיו דכיון דיערה תנן משמע דדבר לח נפל לתוכה וכן דומיא דמשקין ומי פירות. ודא\"ל לנגב טעם אחר כדפירש הר\"ב דאם איתא דנשאר וכו': \n",
+                    "<b>קומוס וקנקנתום</b>. פירש הר\"ב במ\"ד פי\"ב דשבת: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>פסולין</b>. פירש הר\"ב משום משקה שבפיהם החוזר וכו' ודלא כר\"א דאמר (בנפל לתוכה מים) דיזה שתי הזאות א\"נ אפילו כר\"א ופסולין בהזאה אחת קאמר ועוד דכי שרי בשתי הזאות ה\"מ במים כ\"ש. אבל הכא איכא רוק טובא. הר\"ש: *\n",
+                    "<b>[כל העופות פסולין</b>. ארישא קאי שתת מהן כו' וקאמר כל העופות ששתו פסולין המים אבל בסיפא בשרצים דקתני אינם גרס פוסלים דקאי אשרצים וכן הרמב\"ם בחבורו פ\"ט מה\"פ כתב מים מקודשים ששתת מהן בהמה או חיה פסולין וכן כל העופות פסולין כו' וכן כל השרצים ששתו אינן פוסלין]: \n",
+                    "<b>רבן גמליאל אומר אף הנחש</b>. כתב הר\"ב וכן הלכה וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו וטעמא דבתוספתא והביאה הר\"ש ר' יוסי ור\"ש אומרים נראין דברי רבן גמליאל בנחש וכדבריו אנו מורים ומכל מקום בחבורו פרק ט' מהלכות פרה (הלכה יב) לא פסק כן: \n",
+                    "<b>שהיא מקיאה</b>. וכן העתיק הר\"ב וגם רש\"י בפ\"ק דחולין דף ט' אבל בס\"א שהוא מקיא וכן העתיקו התוס' שם. גם הר\"ב בעצמו העתיק כן לקמן ריש פי\"א ובכתוב הנחש היה ערום וגו' הכל בלשון זכר וכן אם נשך הנחש בפרשת חקת עוד אם ישוך נחש בלא לחש (קהלת י׳:י״א) וכן בפירוש מ\"ד פ\"ח דתרומות שמא שתה מהן נחש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>החושב על מי חטאת לשתות</b>. נראה בעיני שפירושו שאומר לשתות ומחשבה בעלמא לא הוה ולא מידי וכדאשכחן במחשבה דשלא לשמן כמו שדקדק הר\"ב בפירושו ריש זבחים. וכמ\"ש במחשב לשלוח יד בפקדון בשם התוספות בספ\"ג דב\"מ *[ולענין מחשבה להוריד טומאה לכלים בספכ\"ה ממסכ' כלים]: \n",
+                    "<b>ואם גרגר</b>. כתב הר\"ב כלומר שלא שתה כדרך השותים. שלא הדביק פיו לחבית. הר\"ש. וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ט מה' פרה [הלכה טו] ולא נגע שפתו במים שבכלי [לא פסל]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שנפסלו</b>. דמטמאין כדלקמן מ\"ח: \n",
+                    "<b>שלא יעשם תקלה לאחרים</b>. וכן פרה ששתת כו' כתב הרמב\"ם דיליף ליה מאמרו (היא) כי דינם משפט החטאת. ואפילו נשתנו בחלל הפרה או נתערבו בעפר: \n",
+                    "<b>בשרה טמא</b>. אבל אדם וכלים לא דאין מטמאין אלא טומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין. פ\"ק דפסחים דף י\"ח. ועיין בפי' הר\"ב במ\"ח: \n",
+                    "<b>מעת לעת</b>. עיין במ\"ז פי\"א דאהלות: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר בטלו</b>. ואפילו טומאה קלה לא מטמאין. משום דה\"ל משקה סרוח. גמרא שם. וכתב הרמב\"ם בסוף הל' פרה [הלכה ז'] שנאמר למשמרת למי נדה בזמן שהן שמורין אינן בטלין. אבל בזמן ששתאתן פרה בטלו. שהרי אינן שמורין. ע\"כ. ולהלכה העתיק דברי רבי יהודה דסיפא. ודלא כמ\"ש בפירושו. ואחריו נמשך הר\"ב וכתב הכ\"מ משום דבספרי ובפ\"ב דמקואות דל\"ח זקנים ר\"י הגלילי ור\"ע כולהו ס\"ל כר\"י. ע\"כ. ונמצא כתוב בתשובת הגאונים בשם רב צמח בר פלטוי \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובספינה כלומר וכשהוא בספינה</b>. לאפוקי עובר ברגליו דסיפא. ועיין בסמוך. ומ\"ש הר\"ב ונמצא כזית מן המת תחוב כו'. והאהילו עליו ונטמאו. רש\"י פ\"ג דחגיגה דף כ\"ג: \n",
+                    "<b>אבל עובר הוא</b>. פי' הר\"ב ברגליו. וכן על הגשר כדאיתא התם בגמרא ובפט\"ו דיבמות דף ק\"ו ופירש\"י דכארעא סמיכתא דמי. והאדם המעבירו הולך כל שעה ברגליו ואינו דומה לספינה *[ומ\"ש הר\"ב עם מי חטאת שבידו או אפר פרה. הרמב\"ם פרק י' מהלכות פרה]: \n",
+                    "<b>ובידיו כלי ריקם וכו'</b>. פי' הר\"ב דלא גזרו כו'. ועיין מ\"ש במ\"ה פרק דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>באפר מקלה</b>. פירש הר\"ב אפר כירה. עיין בפי' מ\"א פ\"ב דתענית: \n",
+                    "<b>הולכין אחר הרוב לטמא</b>. כתב הר\"ב אם רוב אפר מקלה אינו מטמא מסיק בגמ' פ\"ג דבכורות דף כ\"ג דהיינו במגע. אבל במשא מטמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואת הטהור לחטאת</b>. לא בידיו ולא בגופו. כתב הר\"ב דנהי דנושא כו' טמא לכל מילי לחטאת מיהא טהור. ר\"ל לקחת המלוי ולקדש ולהזות. הרמב\"ם. ועמ\"ש בשם הר\"ש במ\"ב פ\"ק דכלים (ד\"ה ומי חטאת): \n",
+                    "<b>נטמאו מטמאים כו'</b>. כתב הר\"ב דקי\"ל דבטהרת מי חטאת מי שנטמאו ידיו וכו' בפ' בתרא מ\"ז ובפ' ב' דחגיגה מ\"ה וע\"ש בפירוש הר\"ב: \n",
+                    "<b>אבל לא בגופו</b>. ע' במ\"ב פרק דלעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>את הטהור לתרומה וכו' וכן העתיק הר\"ב</b>. גם הרמב\"ם בפט\"ו מה\"פ. ונ\"א את ידי הטהור לתרומה ואת ידי הטהור לחטאת. וכך העתיק הר\"ש ופי' מטמאים ידי הטהור לתרומה משום משקים שפוסלים את הידים ואת ידי הטהור לחטאת. כלומר כמו כן צריך להטביל את הידים. לא בידיו ולא בגופו כלומר לא נטמא גופו לא לתרומה ולא לחטאת בין שנגע בידו בין שנגע בגופו. דלענין זה לא חשיבי המשקים טמאים. ע\"כ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>רא\"א אינו מדף</b>. להיות המדרס האמתי מטמא בהיסט. אמנם טמא מת האמתי אין מטמא במשא ולא בהיסט ולזה ג\"כ אינו מטמא טהור לחטא' אם מניעו. הרמב\"ם בנא\"י. ומ\"ש הר\"ב ואם הסיטן דבהיסט פליגי ולא במגעו כמ\"ש הר\"ש וע' במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>ר' יהושע אומר מדף</b>. ע' בפי' הר\"ב בס\"פ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הטהור לחטאת שנגע במדף</b>. פי' הר\"ב עליונו של זב קרוי מדף. מטעם שפי' במשנה דלעיל ועוד מפ' הר\"ב טעם אחר במ\"ב פ\"ו דעדיות. וע\"ש. ומ\"ש הר\"ב שהוא מדרבנן. וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ו מה' משכב וכ' הכ\"מ דהא דדריש מקרא ברפ\"ד דנדה (כמ\"ש שם הר\"ב) דאסמכתא בעלמא הוא: \n",
+                    "<b>שנגע במדף</b>. באיזו נגיעה שתהיה. לפיכך בעינן שיהא מדף דהיינו עליונו של זב. דאילו אינו כך אע\"ג דע\"כ ל\"פ לעיל אלא בהיסט אבל [במגע] כ\"ע מודו דטמא. היינו כשנוגע בידו דוקא. כ\"כ הכ\"מ פי\"ג מה\"פ בשם הר\"י קורקוס ז\"ל. וע' בפי' הר\"ב במ\"ד: \n",
+                    "<b>בידו טמא</b>. משמע אפילו באחת. וכ\"פ הרמב\"ם בפי\"ג מה\"פ. ומ\"ש הר\"ב ועוד יש חומרא כו' דנטמא גופו. כדתנן במ\"ה פ\"ב דחגיגה. ובפרק בתרא דמכילתין משנה ז': \n",
+                    "<b>וברגלו טהור</b>. ע' בפי' הר\"ב מ\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קלל</b>. פי' הר\"ב כלי חרס וא\"נ של אבן הרמב\"ם ועמ\"ש במ\"ג פ\"ג: \n",
+                    "<b>רבי יוסי מטהר</b>. כתב הר\"ב כיון דמקומו טהור מאב הטומאה. וכן לשון הר\"ש. וכלומר דאוכלים ומשקים שאינן אלא ולד לא מטמאים לכלים. וכ\"כ הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>וחכמים מטמאים</b>. כתב הר\"ב וכתבי הקדש רבנן גזרו בהו כו' כדתנן בסוף זבים. ובפ\"ג ממסכת ידים. ופי' הר\"ב בפ\"ק דשבת במשנה י\"ח דבר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[וברגלו טהור</b>. כתב הר\"ב. דומיא כו' דלעיל מ\"ב]: \n",
+                    "<b>האסל</b>. פי' הר\"ב מוט כו' ועיין מ\"ש במ\"ה פ\"ז: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חוץ לתנור</b>. כלומר להלן מן התנור שהתנור מפסיק כו'. רש\"י פי\"א דזבחים דף צ\"ג: *\n",
+                    "<b>[לחלון</b>. ע' מ\"ש בפי\"ב משנה ד']: \n",
+                    "<b>ר\"ע מטמא</b>. פי' הר\"ב דסבר קלוטה כמי שהונחה דמיא. וכן ברפי\"א דשבת. אבל שם פי' הר\"ב דלמעלה מי' לא כמו שהונחה על הארץ דמיא. ויש לחלק דלענין שבת מקום פטור הוא (וא\"נ דהכא הכל ברה\"י) אבל בגמרא דזבחים מסיק בלאו הכי אדהכא דכ\"ע לאו כמו שמונח דמיא ובהא קמיפלגי. ר\"ע סבר גזרינן שמא ינוח. ורבנן סברי לא גזרינן. ומ\"מ הרמב\"ם בפירושו כתב גם כן כדברי הר\"ב: \n",
+                    "<b>ובידו כלי ריקן</b>. כתב הר\"ב דלא בעינן והניח במקום טהור אלא באפר כו'. כמו שביאר הפסוק. או למים מקודשים (לסבת) האפר אשר בה. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שנגע בשל קדש ושל תרומה</b>. ותרומה טמאים הם אצל חטאת. עיין במשנה ג' פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>שניהן טמאים</b>. לשון הר\"ב של חטאת משום דנגע בו ומטמא מי חטאת. ולא ידעתי למה נקט מי חטאת. מטמא הלגין של חטאת הל\"ל. וכ\"כ הרמב\"ם וכששב טמא לחטאת מפני החזיקו לגין של קדש בידו. נטמא לגין של חטאת אשר בידו האחרת. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ושל תרומה טמא משום נושא מי חטאת. שכיון שהוא טמא לחטאת מקבל טומאה ממי חטאת. הרמב\"ם. וכ\"כ הר\"ב במ\"ג פ' דלקמן: *\n",
+                    "<b>[הסיטן</b>. אשניהם בשתי ניירות קאי. מהר\"ם]: \n",
+                    "<b>וחכמים מטהרים</b>. אא\"כ היה ראוי למדרס. הרמב\"ם פי\"ד מה\"פ [ה' ו']. *[ועיין בריש פרקין]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>פסולה</b>. פי' הר\"ב שאני אומר אדם נכנס לשם כו' ע' בספ\"ג דטהרות: \n",
+                    "<b>אם יכולה החולדה לשתות</b>. שאין תלוי באויר. רש\"י פ\"ק דחולין ד\"ט. ומ\"ש הר\"ב אבל אם אינה יכולה לשתות לא פסלינן להו וכו' מפני שיש כאן שתי ספקות. ספק אדם גילה או בהמה חיה ורמש. ואת\"ל אדם גילהו שמא היה טהור לחטאת או לא. הרמב\"ם ספ\"ט מה\"פ. וכיוצא בזה פירש\"י בחולין. ומ\"ש הר\"ב אע\"פ שחשו לספק מים מגולין. כדתנן במ\"ד ה' פ\"ח דתרומות והזייה לאו קרבן הוא כלל. ולפיכך אין בו משום הקריבהו. שכתבתי בספ\"ד דסוכה (ד\"ה המגולין): \n",
+                    "<b>לדברי ר\"ג</b>. כתב הר\"ב דאמר לעיל בפ\"ט מ\"ג וכתב הר\"ש והא דלא תנן הכא או עכבר לדברי ר\"א. כדקתני או נחש לדברי ר\"ג. משום דר\"א שמותי *(פי' מתלמידי שמאי) הוא. וכ\"כ התוס' דחולין (שם ד\"ה או נחש): \n",
+                    "<b>ומים שאינן מקודשין</b>. כתב הר\"ב וכן אזוב המתוקן להזות בו וצריך שיהא מוכשר דאל\"כ אינו מקבל טומאה כלל. ובתוספתא רפ\"י תני בהדיא אזוב המוכשר ומסתבר שהר\"ב מפרש המוכשר המתוקן ובחנם הוציאו ממשמעו. ועמ\"ש בזה במ\"ו וח': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרפפות</b>. פי' הר\"ב כמין שבכות וכו' ועיין עוד בפירושו לרפי\"ג דאהלות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[אם יש בה כביצה</b>. גם בכאן צ\"ע היאך תהיה הדבלה והיא התאנה היבשה כביצה. והיא הרבה קטנה הימנה כמו שרמזתי כבר על זה במי\"א פי\"ז דכלים. ומיהו י\"ל דדבלה היינו כמו שפי' הערוך ערך גרוגרת וז\"ל גרוגרת תאנים יבשות מפורדות. דבלה מחברת תאנים קרוין (כן) בין רטובין בין יבשין. ע\"כ. וא\"כ יהיו שתים ויותר. ועוד ע' בפי\"ז דכלים מ\"ז]: \n",
+                    "<b>והאוכלה חייב מיתה</b>. מכאן הבאתי ראיה לדעת הרמב\"ם בפ\"ב מה' תרומה שסובר שכל אוכל אדם הנשמר שגידוליו מן הארץ חייב בתרומה מן התורה. דלא כדעת הסוברים דמדאורייתא דוקא דגן ותירוש ויצהר. ומיהו הר\"ש פי' דהאי חייב מיתה לאו דוקא. אלא סימנא בעלמא. ונ\"מ לתרומה דאורייתא. אי נמי בתרומת ביכורים דז' המינים דאורייתא ע\"כ. והתו' פ\"ק דר\"ה דף י\"ב (ד\"ה תנא) כתבו עוד דא\"נ מכות מרדות ומיתה לקוברו בין רשעים גמורים. וכתבו הר\"ש בריש מס' מעשרות: \n",
+                    "<b>והאוכלה חייב מיתה</b>. איכא למידק דהרי הדבלה נמי טמאה ובספ\"ט דסנהדרין דייק הר\"ב לכתוב טמא האוכל תרומה טהורה חייב מיתה. ומשמע הא טמאה אינו חייב מיתה. וכמ\"ש שם בס\"ד. ומ\"ש הר\"ש דמתני' דהכא לא סברה הכי. \n",
+                    "<b>אין בה כביצה כו' ה\"ג בס\"א</b>. וכן הוא בנוסחת מהר\"ם ז\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל הטעון ביאת מים</b>. פי' הר\"ב כגון הנוגע בכל האבות. כדכתיב קרא וכתבו הר\"ב במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>*[מטמא את הקדש ואת התרומה</b>. מ\"ש הר\"ב לפי שהוא ראשון כו' ושלישי בתרומה ורביעי בקדש וכן ל' הר\"ש. וכלומר שבחולין אין עוד שלישי. אבל בתרומה. השני שעשה הוא יעשה עוד שלישי. ובקדש השלישי יעשה עוד רביעי]: \n",
+                    "<b>ואת החולין ואת המעשר</b>. פי' מעשר שני. ותמיהני דה\"ל למתני איפכא ואת המעשר ואת החולין: *\n",
+                    "<b>[מטמא את הקדש</b>. והכי סתם לן תנא במ\"ו פ' בתרא דנדה. אבל ברפ\"ב דמעילה סתם לן תנא כחכמים וכ\"פ הרמב\"ם בכאן. ובחבורו רפ\"י מה' אבות הטומאות *(גם בפ\"ז מה\"טא הל' ה'). ושם בנדה הארכתי יותר בס\"ד ד\"ה כמגע): \n",
+                    "<b>ופוסל את התרומה</b>. מן התורה. כ\"פ הר\"ב בסוף זבים ועמ\"ש שם בס\"ד (ד\"ה טבול יום): \n",
+                    "<b>ואם בא אל המקדש כו'</b>. ורמינהו דבספ\"ז דנזיר תנן כל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח אין חייבים עליה על ביאת מקדש ותנן נמי כלים הנוגעים במת אין הנזיר מגלח עליהם והרי טעון ביאת מים. כדתנן בפ\"ק דאהלות (משנה ב'). ובפ\"ג מה' בית המקדש (הלכה י\"ד) נחלקו הרמב\"ם והראב\"ד. והוא מחלוקת אמוראים בירושלמי שהביאו שם הכ\"מ. ובכללן של הדברים. דלהראב\"ד כללא דמתני' בנזיר דוקא הוא. ומפי הקבלה כמ\"ש בהשגה לפ\"ה דטומאת מת (הל' ה') ומש\"ה נדחק הכ\"מ בפ\"ג מהב\"מ לפ' מתני' דהכא. דכללא דכל הטעון ביאת מים לשאר מילי הוא. אבל לענין חיוב מקדש לאו כללא הוא. אלא אתא למימר שהטעון ביאת מים מן התורה אם הוא חייב על ביאת המקדש. אע\"פ שבא במים. חייב עד שיעריב שמשו. ולהרמב\"ם. הראשון שנגע במת והשני שנגע בו שאלו מפורשים ממש בתורה כדכתיב (במדבר י״ט:כ״ב) וכל אשר יגע בו הטמא יטמא. חייבין עליהם על ביאת המקדש. אבל כל שאר הטומאות אע\"פ שנלמדים מן המקראות כמפורש בפ\"ק דאהלות. הואיל ולא נתפרשו ממש בתורה אין חייבין עליהם על ביאת מקדש. שהרי אינן אלא דברי סופרים. כשיטתו בכל מקום כמ\"ש בריש עירובין (מ\"ב). ועוד במ\"ג פ\"ז דאהלות (ד\"ה וב\"ה). ואף לדבריו צריכין לפ' למתני' דכללא דכל הטעון. לשאר מילי קאי. דאע\"ג דלענין ביאת מקדש איכא לפרושי כל הטעון ביאת מים מד\"ת כלומר מפורש ממש בתורה. אבל משום שאר מילי ליכא לפרושי הכי. אלא נפרש ג\"כ כמ\"ש הכ\"מ דלשאר מילי קאי. וא\"ת ולהרמב\"ם תקשה הא דנזיר. כבר הקשו כן שם בירושלמי. ותירצו ההוא כללא דנזיר לטומאות הפורשות מן המת נצרכה. כגון רביעית דם ורובע עצמות. אבל כלים הנוגעים במת אע\"פ שאין הנזיר מגלח עליהם. חייבים עליהם על ביאת המקדש שהרי הוא שני למת והוא מפורש בתורה: \n",
+                    "<b>בין לאחר ביאתו</b>. כדתניא בנזיר פרק ג' מינים (נזיר דף מ\"ה) טמא יהיה לרבות טבול יום. הר\"ש. כבר העתקתים בסוף משנה ח' פ\"ק דכלים וע\"ש. דאפילו העריב שמשו אם הוא מחוס\"כ נמי חייב *(מקרא דעוד טומאתו בו) ומ\"ש הר\"ב ואף לעזרת נשים כו' כדתנן במשנה ח' פ\"ק דכלים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל הטעון ביאת מים מד\"ס</b>. כתב הר\"ב כגון אכל אוכלים טמאים וכו' ששנוין בסוף זבים. אבל כלים הנגמרים בטהרה. ואונן. ומחוסר כפורים. לא. דתנן בהו בפ\"ג דחגיגה משנה ב' וג' דצריכין טבילה לקדש. אבל לא לתרומה. הר\"ש: \n",
+                    "<b>ומותר בחולין</b>. עיין מ\"ש במשנה ה' פ\"ג דחגיגה: \n",
+                    "<b>לאחר ביאתו מותר בכולן</b>. כתב הר\"ב ואין צריך הערב שמש. וצריך טעם בדבר. דמצינו טומאות דרבנן דבעו הערב שמש ויש מהן דלא בעו הערב שמש. דאשכחן בפסחים (סוף) פרק האשה דתנן כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר ובעי הזאה ג' וז'. כ\"ש הערב שמש. וההיא דכהן השורף את הפרה שהיו כהנים סומכים ידיהם עליו לעשות הכירא לצדוקים שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית (וזה לפירושו דבסמיכת ידים היו מטמאין אותו כמ\"ש במשנה ז' פ\"ג). ויש מהן דלא בעו הערב שמש. כי הך דהכא. והא דתנן בפרק חומר בקדש (ד' כ') כלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקדש. ודייקינן בגמרא טבילה אין. הערב שמש לא. (וכתבו הר\"ב במשנה ד' פרק ה' דמכילתין) והאונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש (כדתנן נמי בפ' חומר בקדש) ואיכא למידק נמי הכי טבילה אין. הערב שמש לא. הר\"ש. ועוד האריך בדברים שבגמ' ומפני שלא נשנו במשנה לא רציתי להאריך בהם שכן דרכי בכל החבור. ובפ\"ק דטהרות משנה ג' האריך עוד הר\"ש. וכתב על משנה ג' פ\"ח דשקלים דסכין שנמצאת בי\"ד שוחט בה מיד. דטעמא דודאי הטבילוהו מאתמול דבעי הערב שמש. והקשה דנחוש שמא נטמא בדבר שא\"צ הערב שמש. ותירץ דכיון בטומאה דרבנן היא לא חשו לה חכמים. ועוד מסיק שם הר\"ש דטומאות הנוהגות אף בחולין אע\"פ שהן מדרבנן בעי הערב שמש. משא\"כ במעלות בעלמא דלקדש ולתרומה ולא לכל דבר. וההיא דכהן השורף את הפרה. מעלות דפרה שאני משאר מעלות. ולפי זה בגדי ע\"ה מדרס לפרושים בעו הערב שמש. אבל בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה. ובגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש. לא בעו הערב שמש: \n",
+                    "<b>ואם בא אל המקדש כו' פטור</b>. כתב הר\"ב דלא אסרה תורה ביאת מקדש אלא על מי שנטמא באב הטומאה דאורייתא. וכ\"כ הרמב\"ם. וכיוצא בזה במשנה ג' פ\"ה דטהרות. ושם אפרש בס\"ד. ומ\"ש הר\"ב כדכתיב בטומאת אדם או בבהמה וכו'. וכן לשון הרמב\"ם בפירושו. אבל בנא\"י כתוב בטומאת אדם או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה או בנבלת שרץ טמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואת אפר חטאת</b>. עיין במשנה רפ\"ח דעדיות: \n",
+                    "<b>האזוב המוכשר</b>. במשקין הטהורים לחטאת. דאל\"ה כבר נטמא עם ההכשר. דקי\"ל דהכשר וטומאה באין כאחת. כמ\"ש הר\"ב בריש מכשירין. ועיין (מ\"ש) במשנה ח': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אזוב זה</b>. פי' הר\"ב כלומר אזוב סתם והוא האזוב שאוכלין אותו בעלי בתים. הרמב\"ם פי\"א מה\"פ (הל' ה'): \n",
+                    "<b>ושל תרומה טמאה</b>. כתב הר\"ב הא קמ\"ל דאע\"ג שהוא פחות מכביצה כו' וה\"ה (דשל) חולין טמאים. ואגב סיפא דמחלק בתרומה טהורה דלכתחלה לא יזה נקט רישא תרומה. הר\"ש: \n",
+                    "<b>ושל טהורה</b>. ה\"נ בפחות מכביצה. דהא אף הטהורה טמאה לחטאת כדלעיל מתני' ג': \n",
+                    "<b>לא יזה</b>. כתב הר\"ב מפני שמפסיד את התרומה. ובמשנה ג' פ\"ג דסוכה תנן כה\"ג לענין אתרוג. ושם פירשתי בשם הרמב\"ם מפני שמכשירה. ופלוגתא דאמוראי היא התם בגמרא [דף ל\"ה]: \n",
+                    "<b>אין חייבין על היונקות על ביאת המקדש</b>. ואיכא למידק אמאי לא תני ואם הזה כשר כדקתני בשל תרומה טהורה. ואולי דהכא צריך הזייה אחרת. ומדרבנן: \n",
+                    "<b>שלא גמלו</b>. פי' הר\"ב כל זמן שהפרח כו' וז\"ל הר\"ש גמלו כמו גמרו מל' ביום הגמל את יצחק (בראשית כ״א:ח׳) דמתרגמינן ביומא דאתחסיל. ובתוספתא קתני גמרו. ע\"כ. ול\"נ שהוא מלשון ויגמל שקדים (במדבר י״ז:כ״ג) ובנסחת מהר\"ם במשנה שלא גמרו. אבל במשניות ישנים מנוקדים כגי' הס': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אע\"פ שנגבו פסול</b>. כ' הר\"ב ואע\"פ שלא נטמא וכו' וכ\"כ הר\"ש. גם הרמב\"ם בפירושו וסייעתא לדפרישית לעיל מ\"ו דהוכשר במשקים הטהורים לחטאת מיירי. אבל קשה דכיון שהוא פסול להזייה. היכי קתני לעיל דהאזוב המוכשר מתטמא ומשמע ודאי מטעם חומרות ומעלות החטאת שיש בו והרי הוא פסול להזיה. ודוחק לומר דפסול היינו לכתחלה. אבל בדיעבד אם הזה כשר. דהני פסולין דמתני' לעיל אפילו בדיעבד הן. והא דבפ' דלקמן מ\"ו קתני המזה באזוב טמא. ולא קתני המוכשר. משום דבעי למתני שהמים נפסלים. והרמב\"ם בחבורו ספי\"א מה\"פ כתב לקטו לאוכלין ונפלו עליו משקין אע\"פ שנגבו פסול. שהרי נטמא להזיה שכל המשקים וכל האוכלים וכל הכלים הרי הן כטמאין לענין חטאת. ולדבריו הללו הך דהכא במשקים שאינן טהורים לחטאת. ובאו ההכשר והטומאה כאחת. ולפיכך פסול: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלשה קלחים ובהם ג' גבעולים</b>. שלשה קלחין שרשים. ובהם ג' גבעולים גבעול לכל קלח. גבעול הוא קנה האמצעי שהזרע בראשו כקנבוס ופשתן. רש\"י פ\"ק דסוכה דף י\"ג. ומ\"ש הר\"ב דילפינן לקיחה לקיחה וכו'. ולאו ג\"ש גמורה היא ולכך אם לא אגדו כשר. א\"נ למצוה נתקבלה ולא לעכב. הכ\"מ [ריש] פי\"א מה\"פ בשם התוס': \n",
+                    "<b>ר' יהודה אומר של ג' ג'</b>. שיהיה בכל קלח ג' גבעולין. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>מפסגו</b>. כמו מפסקו. הרמב\"ם. והטעם שאותיות גיכ\"ק מתחלפין: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר מצות אזוב כו'</b>. כתב הר\"ב ר\"י מחמיר טפי מת\"ק דלר\"י תחלתו שנים פסול. ושיריו א' פסול. ואינו כשר עד שיהא תחלתו שלשה ושיריו שנים. ולרבנן תחלתו שנים ושיריו א' כשר. ואינו פסול עד שיהא תחלתו כשיריו אחד. כן לשון הר\"ש. ומ\"ש הר\"ב והלכה כר\"י. כ\"כ הרמב\"ם בפירושו. אבל בחבורו פי\"א מה\"פ [הל' ד'] פסק כת\"ק: \n",
+                    "<b>שיריו</b>. אם נפל האחד לאחר זמן שיריו כשרים בשנים. רש\"י [דסוכה דף י\"ג]: \n",
+                    "<b>וגרדומיו</b>. פי' הר\"ב הוא הגבעול עצמו דאגרדום כו' וז\"ל רש\"י גרדומים כשמזין בו פעמים הרבה מתוך שגבעוליו רכים משתברין. וכל שהוא המשתייר באגודה כשר. ובלבד שישתייר מכל אחד ואחד כל שהוא שתהא שם אגודתו קיימת ע\"כ. ולאו שצריך שיהיו ג'. שכששיריו שנים אין כאן ג'. אבל גם לשנים קורא אגודה בדיעבד. כדאיתא התם בגמרא: \n",
+                    "<b>כל שהוא</b>. ש\"מ דבתחלתו יש שיעור ושיעור לא אתפרש. הר\"ש. *[וגם הרמב\"ם לא פי' שום שיעור לא בפירושו ולא בחבורו פי\"א דה\"פ אבל בפי\"א דנגעים משנה ג' שם כתב שיעור טפח לטהרת מצורע. כמו שהעתקתי לשונו שם וכ\"כ בחבורו ג\"כ רפי\"א מהל' טומאת צרעת וטעמו מפ' המפלת (נדה דף כ\"ו) ואני תמוה דהתם סתמא אמרינן אזוב טפח. ומאין [מפיק] לן דאאזוב דטהרת מצורע. ולא אאזוב דטהרת טמא מת. דלמא איפכא. אבל נראה יותר מדסתם ולא פירש דתרווייהו בכלל. וכלומר כל אזוב שיעורו טפח. ולהרמב\"ם בפירושו יכולני לומר דסמך אדנגעים. דהא קדים בסדר. אבל בחבורו מסדר בהפך. אין לומר דסמך אדלקמי'. אי איתא דס\"ל דאכל אזוב אמרו כן הוה ליה לכתוב כן במוקדם \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מספקו בחוט ובכוש</b>. פי' הר\"ב מאריכו כו' וז\"ל הרמב\"ם יקשרה ובחוט בקצה הכוש עד שישיג למי חטאת אשר בכלי: \n",
+                    "<b>ואוחז באזוב ומזה</b>. כתב הרב דבהזאה בעינן שיהא אוחז האזוב בידו. מפני שאם אוחז בספוקו הוא מנענע כאן וכאן. ואינו מכוין ומזהו על הכלי. רש\"י פ\"ג דסוכה דף ל\"ז: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מחט שהיא נתונה על החרס</b>. והחרס אינו טמא.. וסד\"א דהכא מיטהרת המחט במצוי שמן החרס. כיון שלא על החרס הוצרך להזות. קמל\"ן דאפ\"ה לא: \n",
+                    "<b>טובל ומעלה כדרכו</b>. פי' הר\"ב ולא אמרי' מתוך שנדחק כו' ולא ישאר באזוב כשיעור ואתיא כרבנן דרפ\"ט אבל הר\"ש פי' דלא חיישי' שמא מתוך שנדחק בפיה לצאת יצאו מים מגוף האזוב ונתערבו במי חטאת. והרמב\"ם פי' דלא חיישי' שמתוך צרות הכלי נדבק האזוב בפיו וממנו באו המים לאזוב ואין זו טבילה. ורי\"א שהזאה ראשונה לבד הוא אשר יזה מזה הכלי הצר. לפי שבהזאה השנייה נדבק האזוב בפי הכלי ומוציא מים מדופני הכלי. כ\"כ בנא\"י: \n",
+                    "<b>והזה לאחריו</b>. ואף שם היו כלים הצריכים הזאה רש\"י פ\"ה דסוטה דף ל\"ט: \n",
+                    "<b>הזייתו פסולה</b>. פי' הר\"ב דבעינן כוונת הזאה לטהרה. דכתיב והזה הטהור על הטמא. שיהא מתכוין לו. רש\"י שם. ונראה דדייק מדלא כתיב והזה הטהור עליו אלא על הטמא כדי לטהרו משמע ועיין לקמן. וגם הרמב\"ם פ\"י מה' פרה שם מצריך שיתכוין לטהרן. אך הראב\"ד כתב שא\"צ אלא שיתכוין לו ולא בעינן שיתכוין לטהרו. ויתכן שגם דעת הר\"ב כן. ומ\"ש הר\"ב ולא נעשית מחשבתו. מסיים הר\"ש ולא דמיא למתכוין להוציא לאחריו ובא לו לפניו דפ' המצניע מ\"ד ע\"כ *[וטעמא דהתם בשמירה תליא מלתא ואשתמר טפי לפניו מלאחריו]: \n",
+                    "<b>והזה על הצדדין שלפניו</b>. צדדין שיש ממנו ולהלן. ולא צדדין שישנו ממנו ולאחור. רש\"י שם: \n",
+                    "<b>הזייתו כשרה</b>. דלצדדין הוי כלפניו והזה לפניו וטעמא נ\"ל כדאמר פרק אלו הן הנשרפין (סוף דף ע\"ז) זרק צרור למעלה והלכה לצדדין והרגו חייב. ודייק עלה התם. אי כחו הוא. תיזול לעיל. ואי לאו כחו הוא תיזול לתחת. ומשני כחו כחוש הוא. מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם יש באזוב ישנה</b>. הפי' הנכון שאע\"פ שיש מים באזוב להזות הזיה שניה ישנה ויטבול. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>על האדם כו'</b>. פירושא דרישא. וכה\"ג במשנה ב' פ\"ח: *\n",
+                    "<b>[המים המנטפים</b>. פי' הר\"ב אם הטביל באותן טפות כו' וז\"ל הרמב\"ם ספ\"י מה\"פ [הלכה ט'] אם נטפו בכלי וחזר והטביל בהן את האזוב בכוונה להזות על דבר המקבל טומאה. כשרה. ע\"כ. וצריך לחלק בין כשנטפו מן האזוב לכשעודם בו. וזה מבואר]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המזה מחלון של רבים כו'</b>. פי' הר\"ב דהוי כספק טומאה ברה\"ר דספיקו טהור. כדתנן במשנה י\"א פ\"ד דטהרות. וז\"ל מהר\"ם המזה מחלון של רבים פי' שקבל הזאה מלגין של חטאת המונח בחלון של רבים ונכנס למקדש וכו' ונמצאו פסולים כגון שהניחו מכוסה ומצאו מגולה. או איפכא דפסולים מספק וכו' וספק טומאה ברה\"ר. וחלון נקט משום דדרך להניח הלגין של חטאת בחלון שבחומה שלא יקבל טומאה וכה\"ג אמרי' לעיל (פ\"י משנה ה') פשט ידו לחלון ונטל את הלגין. נ\"ל. ע\"כ. וחלון שבחומה אינו חלון שנפתח מעבר לעבר שרואין ממנה אלא שהוא כמו תיבה שבתוך חומה (על הדרך שכתבתי ברפ\"ו דמעילה) אבל לפירוש הר\"ב הוא חלון העשוי לראות ממנו. ומ\"ש הר\"ב שהרמב\"ם פי' הטעם וכו' משום דספק טומאה ברה\"ר ממש לא הוי. דהא מיירי שנטמא בודאי אלא שהזייתו זו נמצאת פסולה. ובחבורו סוף ה' פרה כתב שחזק' המים שמזין מהן על הרבים שהן כשרים והרי זה כאנוס ע\"כ. והר\"ש כתב מחלון של רבים מטומאה דספק רה\"ר. וכן פי' עוד לקמן. ונפלאתי מאוד דא\"כ הזאה למה לי דספק טומאה ברה\"ר טהור. ועוד דהיאך מחייבו בקרבן \n",
+                    "<b>שאין כ\"ג חייב על ביאת מקדש</b>. מתני' כר\"ש דספ\"ב דהוריות. הר\"ש. וה\"ל להר\"ב לכתוב שאינה הלכה. ובפי' הרמב\"ם בנא\"י כתוב וזו סברת ר\"ש ואינה הלכה כפי מה שבארנו בשני מהוריות. ואני כתבתי שם דנ\"ל שהיא הלכה: \n",
+                    "<b>מחליקין היו</b>. (פי' הרמב\"ם מעמידין) באלו המי' ויגוללו שמלותם. \n",
+                    "<b>לפני חלון של רבים</b>. רבותא נקט חלון של רבים דאע\"פ שהזה על ספק טומאה ברה\"ר חשוב נעשית מצותו כ\"כ הר\"ש. וזהו לשטתו אבל לפי' הר\"ב והרמב\"ם נ\"ל דדברו בהווה. דאילו בחלון של יחיד אינו בנמצא שיהא שם מים רבים עד שיחליקו. ושוב ראיתי להרמב\"ם בחבורו סוף ה' פרה (הל' ח') שכתב ולא היו חוששין להן שמא פסולים הם. כלומר ועדיין מטמאין כדתנן במשנה ח' פ\"ט ולפי זה דוקא בחלון של רבים. דאילו בשל יחיד הא אמרן דמסתמא צריך לבדוק. וחוששין שמא פסולין הן: *\n",
+                    "<b>[ודורסין ולא נמנעים</b>. לשון הרמב\"ם והיו ג\"כ דורסין (אותן) ברגליהם ולא היו נמנעין מלבא אל המקדש ומהתעסק בקדשים. ע\"כ]: \n",
+                    "<b>מפני שאמרו מי חטאת שעשו מצותן אינן מטמאין</b>. ואע\"ג דבעדיות פ\"ה משנה ג' פלוגתא דב\"ש וב\"ה קתני דב\"ה מטמאין. התם רבי ישמעאל אמרה. ומשמע אבל חכמים פליגי עליה. ולא סברי להו שהוא מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה. וכיוצא בזה בפי' הר\"ב רפ\"ג דיבמות ובתוספתא הביאה ר\"ש וכן היה ר\"ג אומר למזה פרוש לאחריך שמא תטמא א\"ל והלא מחליקין היו בפני חלון כו' מפני שאמרו וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בקרדום הטמא</b>. פי' הר\"ב שהוא אב הטומאה כו' נעשה הכנף ראשון. ומבואר הוא שיצטרך שיהיה זה קרדום ג\"כ לא הגיע אליו טומאה מן המת כי אז ישוב זה הכנף אב. הרמב\"ם. ומבואר הוא בפ\"ק דאהלות: \n",
+                    "<b>בכנפו</b>. ומזה עליו ה\"ג בס\"א. וכן הוא במשניות ישנים מנוקדים. ובנוסחת מהר\"ם ז\"ל: \n",
+                    "<b>כדי הזייה</b>. ואפילו למ\"ד (ברפ\"ט) דאין הזאה צריכה שיעור. ה\"מ אגבא דגברא אבל במנא (שהוא מטבל ראשי גבעוליו בו) צריכה כשיעור. כדאיתא בפ\"ק דיומא (דף י\"ד). ובפ\"ק דנדה (דף ט'). הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>באזוב טמא</b>. ירצה בו אזוב הטמא לחטאת אשר כבר אמרנו שהוא אפילו היה רחוק אלף מדרגות מן הטומאה הנה הוא טמא ולכן המים פסולין. אמנם אילו היה האזוב הטמא לקדש או לתרומה היו המים טמאים כמו שבארנו בפ' אשר קודם זה (מ\"ז) הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>אם יש בו כביצה</b>. כ' הר\"ב דזהו שיעור אוכל בין לקבל טומאה בין לטמא אחרים. וכך מפרש במקומות אחרים. וקשיא מרפ\"ב דטהרות. ושם אפרש בס\"ד: \n",
+                    "<b>ומטמא את חבירו</b>. פי' (הרמב\"ם) [הכ\"מ ספט\"ו מה\"פ כצ\"ל] שזה האזוב הטמא אם היה בו כביצה הנה הוא יטמא שני ושני לשלישי וכו'. וע' במשנה דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שנטמאו ידיו</b>. וכן הוא בס\"א וה\"נ גרסינן במ\"ה פ\"ב דחגיגה ומ\"מ לאו דוקא שצריך שיטמאו ב' ידיו אלא באחד מהן סגי כך פסק הרמב\"ם בפ\"ג מה\"פ (ה\"ד) וכתב הכ\"מ דמשמע ליה כן ממתני' ב' פ\"י וכמ\"ש שם (ד\"ה שנגע): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הזוג והענבל חבור</b>. פי' הר\"ב שאם הזה על א' כו' וכ\"ש אם נטמא א' כו' ול' הרמב\"ם בפי\"ב מה\"פ [הלכה ט'] הזוג והענבל חבור לטומאה ולהזייה: \n",
+                    "<b>חבור</b>. וה\"מ כשמחוברין אבל שלא בשעת חבור אם נטמא זה לא נטמא זה תוס' פ\"ו דשבת דף נ\"ח (ד\"ה מתיב) וכפירש\"י שם: \n",
+                    "<b>לא על הכוש ולא על הפיקה</b>. פי' הר\"ב בשם הרמב\"ם אלא על קנה הברזל כו' שבה פותלין וטווין בפי\"ב מה\"פ [ה\"י]: \n",
+                    "עור של עריסה שהיא מחובר לפיקות פי' הר\"ב עור שמשימין וכו' וז\"ל הר\"ש ודרכו להיות מחובר בטבעות הקבועין בעריסה העשויין כעין פיקות: *\n",
+                    "<b>[המלבן</b>. פי' הר\"ב המלבן כמין קערות כו' ודומה לו בפ' המוכר את הבית בב\"ב דפ\"ט. גם הר\"ש הביאה ולא ידעתי מה להם ולאבעי' דבעי ר' ירמיה שם ומשנה שלימה קתני מלבן בפי\"ח דכלים מ\"ג ובשאר דוכתי ומיהו הר\"ש שם בכלים הביא ג\"כ ראיה לפרש למלבן מהא דב\"ב ומ\"מ ק\"ל על הר\"ב והר\"ש אמאי לא פירשו בכאן דבאין מיטלטל עמה דהיינו דלא מחברי למטה כלל. דאל\"כ תקשה אההיא דכלים דהתם ואף על הרמב\"ם בפירושו דהכא יש לתמוה כן וכן בחבורו בפ\"ד דה' כלים (ה\"ב) כתב מלבן המטה אם היה מלובש בפיקו' ויש לו רגלים שמחוברין עם המטה ה\"ז מתטמא עם המטה. שהרי נותנים אותו בפני המטה והרי הוא כאחת מאבריה. ע\"כ. ובספ\"יב מה\"פ סתם וכתב מלבן של מטות אינו חבור כו']: *\n",
+                    "<b>[אינו חבור וכו'</b>. פי' הר\"ב דאם נטמאו כו' וכן ל' הר\"ש. ואין נראה כלל שיהיה כונתם שאם נטמא מלבן זה לא נטמא מלבן זה כו'. דממ\"נ אם הם בלתי מחוברים במטה מהיכי תיתי להיותם נחשבים כלל לחבור והרי הם נפרדים זה מזה. ואם הם מחוברים במטה לא הם בלבד יטמאו זה מזה אבל אף המטה. ועוד שכבר הוכחתי לעיל דמיירי שאין מחוברין במטה ול' הרמב\"ם שאם נגע בו טומאה לא נטמא המטה. ואם נגע טומאה במטה לא נטמא הוא וכן הוזה על המלבן לא טהרה המטה בזאת ההזאה וכן אם הוזה וכו' ע\"כ. וכך הוא ג\"כ כוונת הר\"ב והר\"ש ולא חשו לפרש]: *\n",
+                    "<b>[ולא לטהרה</b>. עיין במתני' דלקמן]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הסלים שבקנתל</b>. פי' הר\"ב סלים שדרכן להוליך וכו' על גבי החמור ולחמור קורין בל' ישמעאל קנתל. הר\"ש בשם הערוך: \n",
+                    "<b>והמטה של טרבל</b>. פי' הר\"ב כמין עז וכו'. והוא כלי בעל חוליות יתרכב קצת חלקים בקצתם הרמב\"ם [וז\"ל רש\"י זבחים דף קי\"ו ב' כמין עז של עץ ויש בו יתדות חדים (וגם עשוי) חריצין ומוליכו ומביאו על הקשין של דישה לאחר שנידש ומחתכין ונעשין (תרין) [תבן]. והר\"ב שפירש שדשין בו כו' כן פירש\"י בעכו\"ם דף כ\"ד ב']: \n",
+                    "<b>וקרנין של יוצאי דרכים</b>. פי' הר\"ב קרני בהמה וחיה שמוליכים כו' והם כלים בעלי חוליות. כמ\"ש הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ושלשלת המפתחות</b>. והמפתחות נעשים חבור לטומאה ע\"י השלשלת ולא להזייה. כ\"כ הרמב\"ם פי\"ב מה\"פ [הלכה ו']: \n",
+                    "<b>ושלל הכובסים וכו'</b>. עיין עוד מזה במ\"ו פ\"ב דעוקצים: *\n",
+                    "<b>[חבור לטומאה ואינו חבור להזייה</b>. לקח החומרא בשני הפנים. הרמב\"ם בנא\"י. וז\"ל בפי\"ב מה\"פ כל מקום שאתה שומע חבור לטומאה ואינו חבור להזייה. אין זה אלא גזירה מדבריהם] (שם הלכה ד'): *\n",
+                    "<b>[להזייה ובמתניתין דלעיל קתני לטהרה</b>. ואין להקפיד. ובמתני' דלקמן קתני נמי להזייה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכל כשרים להזות</b>. לאתויי ערל פירוש שמתו אחיו מחמת מילה כדר\"א דאמר ר\"א ערל שהזה הזייתו כשרה. גמ' פ\"ק דערכין דף ג'. ובפ\"ח דיבמות דף ע\"ב מפרשינן טעמא דר\"א מידי דהוה אטבול יום שאע\"פ שאסור בנגיעה לתרומה. כשר לפרה. ואני תמה דבפ\"ה מ\"ד [ד\"ה ובאנדרוגינוס] כתבתי בשם התוס' שדקדקו מדלא קתני התם טומטום. דלכ\"ע פסול לקדש. לפי שהוא ספק ערל. והא הכא מרבינן לערל דכשר להזות. ואין לחלק בין קדוש להזייה לענין ערל. דדוקא מאי דכתיבו בפרשת פרה אמרינן דכולה פרשתא משמע מוציא מיד משמע. ומשמע ממילא. כמ\"ש לעיל שם. ועוד אכתוב זה בדבור דלקמן. אבל ערל דמסברא בעלמא איכא להכשירו או לפוסלו אין לחלק ביה שאם הסברא להכשירו בהזייה מידי דהוה אטבול יום. א\"כ בקדוש נמי. ואם סברא לפוסלו כי טמא א\"כ בהזייה נמי. ובגמרא דיבמות מותבינן ברייתות אהדדי. חדא דמכשיר ערל להזייה וחדא דפסלה ערל לקידוש. ומשנינן כתנאי. ש\"מ דאין לחלק ביניהם. ומשום דהזייה עיקר טהרה. רבותא אשמועינן ההכשר בהזייה. והוה נמי רבותא לאשמועינן הפסול בקידוש. ולעולם כי הדדי נינהו. דמאן מכשיר בחדא מכשיר באידך. וכן בפסלות. ולאידך גיסא איכא נמי למתמה. דמאי שנא דאמתני' דהכא אמרינן לאתויי ערל. ואילו במתני' דפ\"ה לא אמרי' הכי. אלא לר\"י לאתויי קטן ולרבנן לאתויי אשה. והמ\"נ למימר במתני' דהכא לר\"י לאתויי אשה ולרבנן לאתויי קטן. ומדלא אמרינן הכי. משמע דדוקא הכא בהזיה מרבינן ערל להכשיר. ואילו לעיל בקידוש לא מכשרינן וכמ\"ש שם בשם התוס' אלא שאין טעם לחלק וכ\"ש שנכשיר בהזייה שהיא עיקר הטהרה ונפסול בקידוש. ועוד דאי איתא דאיכא לאפלוגי. אמאי לא משני הכי גמרא דיבמות כי מותבינן לשתי הברייתות אהדדי. דהא המכשרת מתניא בהזייה. והפוסלת מתניא בקידוש. וה\"ל לשנויי דשאני קידוש מהזייה. והנראה בעיני הוא דודאי דקידוש והזייה כי הדדי נינהו. וכדמוכח סוגיא דיבמות בהדיא. ודקדוקן של התוס' נמי דייקא ממתני' דלעיל דערל פסול לקדש דיוקא הוא ואה\"נ דלהזייה ג\"כ פסול. וסוגיא דערכין דאמרינן אדהכא לאתויי ערל שכשר להזות. אה\"נ דאף לקדש כשר. וסברא דמתני' דהכא ודהתם פליגא דודאי מדהתם איכא למידק דערל פסול כדדייקו התוס'. וא\"ת ומאי דוחקא דסוגיא דערכין למוקמא בפלוגתא י\"ל משום דלמימרא דהכל כשר לאתויי קטן. הוא דוחק. דהא בהדיא תני לה חוץ מתינוק שאין בו דעת. שמעינן בהדיא דאילו קטן שיש בו דעת כשר. ולא איצטריך למיתני הכל הלכך ניחא ליה טפי למימר לאתויי ערל ואתיא כר\"א דמכשיר בערל. ובודאי דה\"ה לקידוש אבל במתני' דלעיל לענין קידוש כיון דאיכא למידק מינה גופה דסברה דערל פסול לקדש כדדייקי התוס'. לא מצינן למימרא דהכל כשר לקדש דלאתויי ערל הוא דאתא. וצריכין לדחוקי אנפשין ולפרושי דהכל לאתויי אשה או קטן. אע\"ג דבהדיא מתניא. ויוצא לנו מעכשיו דלעולם למ\"ד ערל כשר להזות כשר ג\"כ לקדש. ומ\"ד פסול לקדש פסול ג\"כ להזות. ודהני תרתי מתני' פליגי. ולענין הלכה ראיתי להרמב\"ם בפ\"י [הלכה ו'] שכתב הערל כשר להזות שאין הערל טמא. ובפ\"ו לענין קידוש לא הזכיר דין הערל כלל. ונראה בעיני דסמך אדפ\"י דלענין הזייה. ומשום דבהזייה איתמר בגמרא דערכין אמתני'. להכי כתבה אמתני' ומינה דה\"ה לקידוש. והיינו דדייק [שם] למימר מילתא בטעמא. שהערל אינו טמא. לומר דמאן דפסל משום דסבר ערל כי טמא לית הלכתא כותיה. וממילא בקידוש נמי וכ\"ש דכ\"ש הוא להכשירו בקידוש. שאינו עיקר בטהרה כמו ההזייה. ומאי דמכרעה למפסק הכי. נ\"ל משום דכיון דר\"א שהוא אמורא קאמר דכשר ותניא כוותיה. אע\"ג דתניא נמי איפכא. אית לן למפסק אליבא דאמורא. כיון דכוותיה תניא נמי: \n",
+                    "<b>חוץ מטומטום וכו'</b>. פי' הר\"ב דכתיב וטבל במים איש טהור איש ולא אשה כו' גמרא פ\"ד דיומא דף מ\"ג. ופירש\"י דכיון דבקידוש מכשרינן באותה של אסיפה. ובאסיפה כתיב איש טהור דהיינו זר ואשה (כמ\"ש הר\"ב לעיל פרק ה' משנה ד') על כרחך איש טהור דהכא לאו לאכשורי זר ואשה ולמפסל קטן וליהוי משמע ממילא. דא\"כ לשתוק קרא מיניה ונכתוב ולקח אזוב וטבל במים והזה. ואנא ידענא דבההיא לעיל מיניה קאי. וכי כתבינן למדרש איש ולא אשה על כרחך (משמע זה) מוציא מיד משמע. ע\"כ. ותו בגמרא דרבי יהודה דפליג התם בקדוש על כרחין פליג נמי הכא. דכיון לדידיה אשה פסולה בקידוש וקטן כשר אתא האי למימרא איפכא איש ולא קטן טהור להכשיר את האשה. דע\"כ ליכא למימר דמשמע ממילא. דא\"כ לשתוק מיניה. וכתבו התוס' והר\"ש (תימא) דבתוספתא תני בהדיא ר\"י מכשיר בקטן. *[ומ\"ש הר\"ב והזאה יליף מטבילה. דאתקש להדדי. כמ\"ש הר\"ב במשנה דלקמן]: \n",
+                    "<b>ותינוק שאין בו דעת</b>. דהא אמרן במ\"ג דהזייה צריכה כוונה. והלכך אע\"ג דמרבינן קטן מטהור. לית לן לרבויי אלא כשיש בו דעת. ושמעינן מהכא דקטן דממעטינן בקידוש אפילו כשיש בו דעת. דהא אין בו דעת אף בהזייה לא מרבי' ליה וכולה פרשתא משמע זה מוציא מיד משמע. ולכך צ\"ל דהא דאמרינן לעיל והניח מי שיש בו דעת להניח יצאו חש\"ו שאין בהן דעת להניח כמ\"ש שם הר\"ב (פ\"ה מ\"ד) לאו למימרא דאם יש בו דעת דכשר. אלא ה\"ק יצאו אלו דמסתמא אין בהן דעת להניח. ולפיכך פסלן הכתוב ואפי' כי משכחת לקטן שיש בו דעת לא חלק הכתוב ופוסלים לכל קטן. אבל הכא בהכשר דמרבינן לקטן לא מצית אמרת דלא חלק הכתוב ומכשיר לכל קטן דודאי דלא הכשיר בקטן יותר מבגדול ובגדול כי לא נתכוין לא עביד ולא מידי ה\"נ קטן כשאין לו דעת נמצא שלא נתכוין ולא עביד ולא מידי כך נ\"ל. ומהר\"ם ז\"ל הגיה שיש בו דעת ונראה בעיני דלפי זה אדלקמיה קאי. וכדברי הרמב\"ם והתו' שאכתוב לקמן ומ\"מ הרמב\"ם גורס כגי' הספר: \n",
+                    "<b>האשה מסעדתו</b>. ל' הרמב\"ם פ\"י מה\"פ (הל\"ז) קטן שיש בו דעת שהזה והאשה מסעדתו וכו' וכן התוס' דיומא (שם ד\"ה אשה) מפרשים שמסייעת לקטן. ונראה טעמא דנקט מלתא דשכיחא אבל לאו למימרא דדוקא בקטן מסעדתו ולא בגדול. שאין טעם לחלק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טבל את האזוב ביום והזה ביום כשר.</b> עיקר מצותו כך היא ומשום דבעי למתני סיפא פסול תנא הכא כשר *(ואע\"ג דלא איצטריך למתנייה כלל אגב אחריני נקטיה. וכמ\"ש כיוצא בזה בשם התוס' ברפ\"ז דזבחים) א\"נ לאשמועינן דאע\"ג דשהה בינתיים הרבה. וה\"ק טבל את האזוב ביום ואח\"כ הזה ביום אע\"פ ששהה הרבה בין טבילה להזייה. אפ\"ה כשר והיינו דבנ\"א גרסי' ביום והזה ביום שלאחריו פסול. למימרא דשהיית לילה שבנתים מפסקת אבל שהיית כולה יומא אינו מפסיק. כך נ\"ל: ",
+                    "<b>טובל בלילה ומזה ביום.</b> פי' הר\"ב כשבא להזות בח' או בט' וי'. בפסיקתא דריש ליה מוחטאו ביום הז' דמיותר. דהא כתיב והזה וגו' ביום הג' וביום הז'. הכ\"מ פי\"א מה\"פ: ",
+                    "<b>וכלן שעשו וכו'.</b> ניחא טפי ה\"ל למתני ואם עשאן כו' דכיון שאין כאן אלא שתים טבילה והזאה. לא שייך שפיר למתני וכלן אבל תנא מסרך סריך בלישנא דמתני' דפ\"ב דמגילה נ\"ל: ",
+                    "<small>סליקא לה מסכת פרה</small> "
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה פרה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה פרה",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Parah",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Parah",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Tahorot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Tahorot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3ed2df50773df8b418fff50d1ae2f3902b3d3a95
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Tahorot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,499 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Tahorot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה טהרות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Tahorot, Introduction": [
+            "כשהשלים לדבר על הטומאות החמורות. והיאך ענין טהרתם. דבר בענין הטומאות הקלות שאין בהם אלא הערב שמש. וסידר אחר פרה מס' טהרות. וקרא שמה טהרות בל' נקייה. שהדיבור בה הוא בטהרת הטומאה ועוד שידיעת הטומאה מצריך לדעת ענין הטהרה. הרמב\"ם. *ואע\"פ שהר\"ש כתב (בתחלת המס') דמסכת זו ראוי' לקובעה אחר עוקצין דודאי אחריה נשנית דפ' בתרא דעוקצין כוליה במחשבה והכשר איירי. ובדין נבלת בהמה טמאה וטהורה ובדין נבלת עוף טהור וטמא ע\"כ. אנו אין לנו אלא דברי הרמב\"ם כי דבריו מטין שכך קבל הסדר אחת לאחת אלא שמלבו מוציא טוב טעם ודעת על סמיכתן באמת ויושר. וכתב עוד הרמב\"ם ושמא יחשוב החושב שענין קריאת שם הסדר סדר טהרות וקרא שם מסכת ממנו טהרות שהוא תפיסה על המחבר. ואנו אומרים שאינה תפיסה אצל חכמי ההגיון. שהם קוראין המין הפרטי. בשם המין הכולל אותו. ע\"כ: \n\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>שלשה עשר דבר מנוין הן אחת לאחת בפי' הר\"ב במשנה דלקמן</b>. ומנינא למעוטי ראשי אגפים וראש הזנב. והיינו לר\"מ. דאילו לרבי יוסי הא איתנהו ט\"ו. ולרבי יהודה ליתנהו אלא י\"ב: \n",
+                    "<b>צריכה מחשבה</b>. פי' הר\"ב שיחשב עליה לאכילת אדם שכל האוכלים כו' והיינו לטמא טומאת אוכלים אבל לטמא בבית הבליעה א\"צ מחשבה. שלא מצינו שום טומאה חמורה שתהא צריכה הכשר. ולפיכך דין הוא שלא תהא צריכה מחשבה. אבל טומאה קלה והיא טומאת אוכלים ומשקין אע\"פ שזו אינה צריכה הכשר הרי כל אוכלין צריכין הכשר וצריכין מחשבה. הלכך אף זו לטמא טומאה קלה אע\"פ שא\"צ הכשר. צריכה מחשבה. גמרא פ\"ו דנדה דף נ\"א * [ופי' מחשבה עיין מ\"ש ספכ\"ה דכלים ד\"ה ומחשבה]: \n",
+                    "<b>הכשר</b>. היינו דבר המכשירו לטומאה. כגון שרץ ומים. כדפי' הר\"ב: \n",
+                    "<b>ומטמאה טומאת אוכלים בכביצה</b>. וצריך לי עיון דלא תנן נמי וכחצי פרס לפסול את הגויה. כדלקמן משנה ג'. ובפ\"ד דמעילה משנה ה' תנן כל האוכלים מלטרפין לפסול את הגויה: \n",
+                    "<b>בכביצה</b>. כתב הר\"ב דכביצה ממנה אם נגעה באוכלין טהורים נטמאו. *(וכן להצטרף לפחות מכביצה אוכלים לקבל טומאה דצריך שתהא כביצה לפי שטתו בכמה מקומות. והזכרתיה בסוף משנה א' דפ\"ק דתרומות) והר\"ש כתב לתרוייהו. ומאי דקשיא מרפ\"ב דלקמן. אפרש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>בכביצה</b>. עיין בפי' הר\"ב במשנה ה' פ\"ד דמעילה ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>וכזית בבית הבליעה</b>. כתב הר\"ב דכתיב והנפש אשר תאכל נבלה וטרפה וכו' בנבלת עוף טהור הכתוב מדבר. כדדרשי' בת\"כ דיצאת נבלת בהמה שהיא מטמאה עד שלא יאכלנה. ובנבלת עוף טמא אמעיט. כדפי' הר\"ב במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>בבית הבליעה</b>. פי' הר\"ב כשמגיע בבית הבליעה. ולא בעודו בפה מדכתיב והנפש אשר תאכל והל\"ל והאיש אלא לומר שבבית הנפש מטמא. והוא בבית הבליעה. וכשירדה מבית הבליעה. לתוך המעים. ג\"כ אינה מטמאה. בת\"כ ילפינן לה הכי. אבל במשנה ט' פרק בתרא דזבים דייק הר\"ב מיאכל. אכילה בבית הבליעה משמע. ועוד אפרש בסוף מקואות בס\"ד *[ומ\"ש הר\"ב ויטמאו בגדיו עיין בפירושו למשנה ב' פ\"ק דכלים]: \n",
+                    "<b>טעון הערב שמש</b>. שכן כתיב ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר: \n",
+                    "<b>וחייבים עליה על ביאת המקדש</b>. כתב הר\"ב דכתיב כו' אשר יטמא בה ודרשינן לרבות בולע נבלת עוף טהור. וכ\"כ הרמב\"ם ובת\"כ נדרש כן ולכאורה בה משמע מיעוטא ובגמ' פ\"ק דשבועות דף ז' בה למעוטי תרומה שאם אכל תרומה בשוגג והוא טמא שאינו בעולה ויורד ומסיק דלא איצטריך דמהיכי תיתי כיון שאין בהכרת. אלא לרבות נבלת עוף טהור. ומקשה הא אמרת בה מיעוטא הוא. ומשני משום דמיעוטא הוא אייתר. כלומר אדרבה כיון דמיעוט הוא בא לרבות. לפי שיש עוד מיעוט כתיב או כי יגע. דבר נגיעה אין. דלאו בר נגיעה לא. ואמעוט נבלת עוף טהור שאינו מטמא בנגיעה אלא בבית הבליעה. הוי מיעוט אחר מיעוט. ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות: \n",
+                    "<b>והאוכל אבר מה\"ח ממנה סופג את הארבעים</b>. כ' הר\"ב ואפילו היה האבר פחות מכזית. כ\"כ הרמב\"ם. והביא ראיה מדתנן בפ\"ק דאהלות והאברים אין להם שיעור. ואני תמה מה ראיה מטומאה לאכילה. דהתם קרא כתיב בחלל חרב כמ\"ש הר\"ב במ\"ג פ\"ו דעדיות. והכא אכילה בעינן ואינה בפחות מכזית. ומיהו באיסור אבר מן החי מצינו נמי שחלקו הכתוב. וכתב איסור בשר מן החי בלבד ואיסור אבר מן החי בלבד. כדאיתא בגמרא פ\"ז דחולין דף ק\"ב. א\"ר יוחנן לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו זה בשר מן החי ובשר מן הטרפה אלא דלעיל מינה בגמרא אמרינן בהדיא אמר רב אבר מן החי צריך כזית ומסיק דגידים ועצמות מצטרפים למשהו בשר שיש בו. וכזית מיהא בעי. וכך פסק הרמב\"ם בפ\"ה מהמ\"א (הלכה ג') נמצינו למדין שאע\"פ שאבר מן החי לא בעי בשר כזית. מיהו בין כולו שיעור כזית בעי. ואילו לענין טומאה סתמא תנן אברים אין להם שיעור ואע\"פ שצריך ג\"כ שיהא בו בשר גידין ועצמות כדפי' הר\"ב שם. מ\"מ לא מצינו שצריך שיעור אפילו בין הכל כמו שמצינו לענין אכילה שצריך כזית. והיינו טעמא דאין אכילה פחותה מכזית. משא\"כ בטומאה. ולפיכך צריך לי עיון בזה על הר\"ב והרמב\"ם. ועוד צ\"ע על הר\"ב במשנה ג'. וא\"ת ומתני' מאי קמ\"ל. לא קשיא דקמ\"ל לאפוקי ר\"מ דסבר שאינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד. ואחר שכתבתי כל זה מצאתי להרמב\"ם בעצמו שכתב במשנה ג' לענין אבר מן המת מן העוף. ותשמור בו השיעור ר\"ל שיהיה בזה האבר כזית. ואז יטמא בבית הבליעה אם היה מעוף טהור וכו' ולא יודן בו כדין האברים אשר אין להם שיעור כפי מה שהתבאר בראשון מאהלות. ע\"כ. וכ\"כ ג\"כ בחבורו ספ\"ג מהא\"ה (הלכה י\"ו) וכתב הכ\"מ דלמד כן מדלא הזכיר התנא בפ\"ק דאהלות אלא מת ונבלה ושרץ. עכ\"ל. ואף מן החי לא הוזכר שם. אבל נשנה בפ\"ו דעדיות. ובפ\"ק דכלים (משנה ה') ולא איירי אלא באדם. ועוד דדוקא לענין טומאת מגע. אבל הטומאה הבאה ע\"י אכילה. זו לא שמענו. ואדרבה רב אמר שצריך כזית. וצ\"ע: \n",
+                    "<b>שחיטתה ומליקתה כו'</b>. כתב הר\"ב שחיטה נפקא לן מקרא דכתיב וכי ימות וכו'. וכ\"כ הרמב\"ם. ואע\"ג דמשנה שלמה שנינו בזה בפ\"ד דחולין (משנה ד'). ומשמע מיניה דלא צריך קרא. הרי כתבתי שם דלתנא דברייתא בעי לקרא דהכא. ע\"ש. ומ\"ש הר\"ב וה\"ה לטרפת עוף. בק\"ו ילפינן לה במשנה ספ\"ז דזבחים. אלא דאיכא למפרך דיו לענין מליקה. ומסקינן בגמרא (שם דף ס\"ט) דקרא אשכח ודרש. ושם כתבתיו: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר אינן מטהרות</b>. ר' יוסי אומר שחיטתה וכו'. מפורש שם בזבחים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכנפים והנוצה</b>. ירצה באמרו פה הכנפים הנוצה הדקה מאד אשר יהיו בכנפים וישארו בו אחר שיסורו הנוצה הגדולה. וכן נוצה הקטנה אשר תשאר אחרי סור הנוצה כלה. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>מיטמאות</b>. פי' הר\"ב אם נגע בהן שרץ כו' וכ\"כ הר\"ש. ודבר תימה הוא. דהא לעיל תנן שא\"צ הכשר. ופי' הר\"ב והר\"ש לא הכשר מים ולא הכשר שרץ. והרמב\"ם לא פי' שיגע בהן שרץ: \n",
+                    "<b>ולא מצטרפות</b>. פי' הר\"ב אם היה אוכל פחות מכביצה כו'. והרמב\"ם פי' להשלים כזית. אם בלע אחד כזית בשר מצומצם וזאת הנוצה. וכ\"כ ג\"כ בחבורו פ\"ג מהא\"ה: \n",
+                    "<b>החרטום והצפרנים</b>. הדבור פה אמנם הוא כפי המקומות הרכים מהן הקרובים מן הבשר אשר יחותכו מן העוף והוא חי יזול הדם ממקום החתיכה. הרמב\"ם. והכי איתא בגמרא פ\"ט דחולין דף קכ\"א: *\n",
+                    "<b>[ראשי אגפים וראש הזנב</b>. הרכות. הרמב\"ם פ\"ג מהא\"ה]: \n",
+                    "<b>בפטומות</b>. תרגום בריאות בשר. פטימות בשר. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובחצי פרס</b>. פי' הר\"ב שהוא ביצה ומחצה. ובפ' דלקמן מ\"ב. כ\"כ בשם הרמב\"ם ושרש\"י סובר שני ביצים. ופלוגתא דתנאי היא במ\"ב פ\"ח דעירובין וע\"ש: \n",
+                    "<b>והאוכלה אין טעון הערב שמש</b>. עמ\"ש במ\"ה פי\"א דפרה: \n",
+                    "<b>ואין חייבין עליה על ביאת מקדש</b>. פי\" הר\"ב אם אכל כו' דטומאה דרבנן היא. וכ\"כ הר\"ש. גם הרמב\"ם תלי טעמא בכך במתני' ה' דפי\"א דפרה. וכתב עוד וז\"ל אמר השי\"ת בטומאת מקדש (ויקרא ה) או נפש אשר תגע בנבלת וגו' ואמרו יכול נגע באוכלים ומשקים ובכלי חרס יהיה טמא ת\"ל או בבהמה טמאה מה בהמה טמאה מיוחדת שהיא אב הטומאה. יצאו אלו שאינן אב הטומאה. ע\"כ. וברייתא היא בת\"כ פרשת ויקרא. וסד\"א מדכתיב אשר תגע בכל דבר טמא. דכל שיש עליו שם טומאה אם נגעה נפש בו. ואשם באכילת קדש או בביאת מקדש שיהא חייב ת\"ל או בבהמה לאשמועי' דאינו מתחייב אלא בנגעו באב הטומאה שהוא מטמא אדם משא\"כ נבלת העוף הטמא שאין בו טומאה לטמא האדם. וטומאת בית הבליעה דהכא אינה אלא מדרבנן. וזהו שרצו המפרשים כשכתבו דטומאה דרבנן היא. לומר שאין טומאה לנבלת העוף הטמא לטמא האדם מן התורה. [והתורה] מיעטתה לכל טומאה שאינה מטמא את האדם. ואע\"פ שבאמת טומאה היא. וטומאה תקרא. וכן יש לפרש לשון הר\"ב והרמב\"ם שם במסכת פרה: \n",
+                    "<b>אבל שורפין עליו את התרומה</b>. דאפילו על ספקו שורפין. כדתנן במשנה י\"א פ\"ד: \n",
+                    "<b>והאוכל אבר מן החי ממנה אינו סופג כו' ואבר מן החי אינו נוהג אלא בטהורין שנאמר (דברים יב) ולא תאכל הנפש עם הבשר אלא בשר לחודיה</b>. כל שבשרו מותר. אתה מצווה על אבריו. וכל שאין בשרו מותר. אין אתה מצווה על אבריו. ברייתא בפ\"ז דחולין דף ק\"ב. ומ\"ש הר\"ב ואע\"ג דאוכל כזית כו' דהשתא אפילו למ\"ד אבר מן החי צריך כזית. מלשונו זה משמע דאיכא נמי מ\"ד שא\"צ כזית. ומתיישב בהכי הא דכתב במשנה א' דאוכל אבר מן החי סופג. ואפי' יהיה האבר פחות מכזית. אלא דלקושטא דמלתא אין חולק על מ\"ד דצריך כזית. דהא דאותבינן עליה מיתרצו כולהו. ולפיכך לא דק הר\"ב במה שכתב אפילו למ\"ד. אלא ה\"ל לכתוב דהשתא אע\"ג דאבר מן החי צריך כזית. ומפני שראה ל' הר\"ש שכתב לרבי יהודה דאמר אבר מן החי צריך כזית. וראה ג\"כ במתני' א' שהרמב\"ם כתב שם דא\"צ כזית. עלה בדעתו דר\"י הוא דאמר שצריך. ופליגי עליה ולית הלכתא כוותיה אלא שא\"צ כזית כדברי הרמב\"ם דלעיל. ולא עיין בגמ' דאילו היה מעיין בגמ'. לא היה כותב דברי הרמב\"ם דלעיל. וגם בכאן לא היה כותב לישנא דלמ\"ד: \n",
+                    "<b>ואין שחיטתה מטהרתה</b>. פי' הר\"ב באכילה לבן נח. דלישראל פשיטא. דליכא לפרושי מטהרתו מידי טומאת נבלות דהא אין לו שום טומאה בבית הבליעה. ומ\"מ רישא דהאוכל אבר מן החי אינו סופג דוקא בישראל. דאילו בן נח מוזהר על הטמאים כטהורים. כדאמרי' בסוף גיד הנשה (חולין דף ק\"ב) הר\"ש והרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב ואם שחטה והיא מפרכסת לא טהרתה שחיטתה. עיין במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>הכנפים כו' מצטרפות</b>. וכן היא הנוסחא בכל הספרים. וכן פסק הרמב\"ם בפ\"ג מהא\"ה. ואל תשים לבך על דברי הכ\"מ שבפ\"ד מהט\"א [הלכה ד'] אדכתב שם [ג\"כ] הרמב\"ם דכנפים ונוצה מצטרפין כתב וז\"ל בפ\"ק דטהרות הכנפים והנוצה מתטמאים ומטמאות ולא מצטרפות ומדברי רבינו נראה שהיה גורס ומצטרפות עכ\"ל. דשלא בעיון כתב זה כלל. דזו ששנינו לא מצטרפות הוא במשנה דלעיל בנבלת העוף הטהור וכן גורס שם ג\"כ הרמב\"ם בפירושו גם בחבורו פ\"ג מהא\"ה. אבל הא דפ\"ג מהמ\"א איכא לאוקמא בנבלת העוף הטמא. דגרסי' בה בהדיא שמצטרפות. כמו שפסק הרמב\"ם שם באבות הטומאות. אבל ודאי דיש להשיגו להרמב\"ם בכ\"ד מהט\"א. שלא ה\"ל לסתום אלא לפרש. דבשל עוף טמא קאמר. דלא תטעה לומר דאף בשל עוף טהור נמי קאמר ומ\"מ משנתינו צריכה טעם למה בעוף טמא מצטרפות יותר מבעוף טהור וי\"ל דקים להו לרבנן דבעוף טמא הוו הכנפים והנוצה שומר. וא\"ת כיון דבעוף טמא ליכא בינייהו דכנפים ונוצה לחרטום וצפרנים וכולהו מצטרפין. א\"כ לערבינהו ולתנינהו. י\"ל איידי דלעיל. ועי\"ל דאלו נשנו בל' נקבה. ואלו בלשון זכר: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "האוכל שנטמא וכו' מצטרפים וטעמא כתבתי במשנה ד' פ\"ד דמעילה [ד\"ה האוכל]: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>נושכות זו בזו</b>. פי' הר\"ב דבוקות וכו' וכ\"כ הר\"ש. ובמשנה דלקמן מייתי תוספתא ואיזהו הנושך התולש ממנו כל שהוא. ופי' מהר\"ם שנושך מחבירו ותולש מן העיסה: \n",
+                    "<b>כולן תחלה</b>. וידוע הוא שהשרץ אב הטומאה ואשר יגע בו ראשון. והנה יקרא הראשון ג\"כ תחלה וזה באוכלין ומשקין לבד. כמו שבארנו בפתיחה. כ\"כ הרמב\"ם. ודקדקתי בפתיחתו ולא מלאתי אלא במשקין בלבד. שכתב שם וז\"ל. אוכלים טמאים מטמאין משקין וישובו אותן תחלה לטומאה כמו שבארנו. ואמנם תחלה או ראשון שוה. ואמנם יאמר תחלה להיות דינו דין ראשון. ואין הוא ראשון באמת. ואשר יקראהו ראשון הוא ראשון בהתיחסו לאב במספר והרי הוא כאילו יאמרו שאלו המשקים יטמאו טומאת ראשון ואע\"פ שהוא אינו ראשון במספר מהאב. ע\"כ. וזה הטעם לא יצדק באוכלים שנגעו בשרץ לפי שהם ראשון באמת שמתיחסים לאב במספר. ואפשר שר\"ל בכאן דכיון שבמשקים יש טעם לקראן תחלה במקום ראשון. לכך גם אוכלין קוראין כן. שאוכלין ומשקין יש להן ערך ושיווי מה. בטומאה שמן התורה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היא שלישית וכולן טהורות</b>. פירש הר\"ב דאין ג' עושה ד' בתרומה. והדבור פה באוכלין של תרומה. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שבתוך גומותיהם</b>. פירש הר\"ב שע\"ג הככר. וז\"ל הרמב\"ם גומותיהן. החפירות אשר ישארו בחיצוני הלחם בעת אפייתן:  ",
+                    "<b>כולן טמאות</b>. מה שפי' הר\"ב בפי' אחר שהכלי מצרף כו' עיין בזה ברפ\"ח דעדיות:  ",
+                    "<b>משקה טופח ואפילו טופח שלא להטפיח</b>. ולא דמי להא דתנן (בספ\"ח) הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה. א\"נ טופח דמתניתין לאו דוקא. הר\"ש. ועיין ברפ\"ג. ובמשנה ח' פרק ח':  "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>שהיתה כובשת ירק</b>. פי' הר\"ב ואותו ירק לא הוכשר לקבל טומאה. דאי בהוכשר א\"כ מכי נתנו בקדרה טמאתו. הר\"ש: \n",
+                    "<b>ונגעה</b>. פי' הר\"ב בידים מסואבות. שסתם ידים שניות הן. כ\"כ הר\"ש. ותמיהני א\"כ בסיפא בהיתה טבולת יום. אמאי איצטריך למתני בהדיא בידים מסואבות. ונ\"ל ליישב דהתם איצטריך דל\"ת משום טבולת יום לחוד קתני. אבל ידים אינם מסואבות. קמ\"ל דמסואבות. ומשום תרתי טומאות דאית בה. והרמב\"ם מפרש בע\"א. ואכתוב בסמוך: \n",
+                    "<b>במקום הנגוב</b>. שנתיבש וניגב. הר\"ש: \n",
+                    "<b>אם יש בו כביצה הכל טמא אין בו כביצה הוא טמא והכל טהור</b>. ה\"ג בס\"א וכן הוא בנוסחת מהר\"ם ז\"ל: \n",
+                    "<b>הכל טמא</b>. פי' הר\"ב אף הקדרה וכו' כדאיתא בפ\"ק דשבת האוכלים והכלים שנטמאו במשקים. כלומר בגמרא פ\"ק דשבת (דף י\"ג) ועדיפא ה\"ל לאתויי מתני' גופא שהיא נשנית כך בסוף זבים אלא משום דבגמרא דשבת מיפרשא בטעמא דאע\"ג דהתם בשבת פ\"ק מ\"ד כתב הר\"ב וז\"ל כלים שנטמאו במשקין שנטמאו המשקין בשרץ כו' כבר כתבתי שם דלא תידוק מינה דאילו נטמאו מחמת ידים לא אלא דה\"ה אף מחמת ידים וע\"ש. וכ\"כ הר\"ב בהדיא בסוף זבים: \n",
+                    "<b>אין בו כביצה הוא טמא</b>. כדתניא בת\"כ פרשת שמיני. ומביאה הרמב\"ם בפירושו לעיל בפ\"ק מ\"ב. אוכל יטמא מלמד שהוא מטמא בכל שהוא. יכול מטמא לאחרים בכל שהוא. ת\"ל אשר יאכל. והכי דייק נמי הר\"ב בלישני' בפ' בתרא מ\"ה. ובפי' מ\"ב פ\"ג דעדיות. דהא דבעיא שיעור כביצה היינו לטמא אחרים. וקשה דברפ\"ק (אדתנן ומטמאה טומאת אוכלין בכביצה כתבתי דה\"ה) לענין קבלת טומאה. לפי שיש מקומות שכתב כן הר\"ב. והראיתי' ברפ\"ב דתרומות. אבל במ\"ה פי\"ג דאהלות דייק הר\"ב לכתוב שאינו מקבל טומאה מן התורה וכך כתבתי שם בשם הר\"ש. וגם כתבתי שם על דברי הרמב\"ם בזה ולפי זה לא תקשה מתני'. וקרא דת\"כ אסמכתא בעלמא ומחלוקת ישנה היא זו בתוס' פ\"ב דפסחים דף ל\"ג [וכן בתוס' שבת צ\"א. ד\"ה א'.] [ע\"ב ד\"ה לאימת.] והזכירה ג\"כ הרמב\"ן בפי' החומש. ותמיהני על הכ\"מ שברפ\"ד מהט\"א. כשכתב הרמב\"ם שאין שיעור לאוכלים לטומאות עלמן. שלא הראה מקום על משנתינו זו. ומ\"מ כל היכא דכתב הר\"ב שאין אוכל פחות מכביצה מקבל טומאה. ל\"ל דבאותן מקומות לא חשו חכמים. להחמיר שהם אמרו והם אמרו. [ועמ\"ש בשם הר\"ש במ\"ה פי\"א דפרה ד\"ה לאחר ביאתו]: \n",
+                    "<b>חזר לקדרה</b>. פי' הר\"ב אותו מקום המשקה כו' דלמשקים אין שיעור כדתנן ברפ\"ג. וכן בפ' בתרא מ\"ה. שכיון שיצתה טפה ראשונה נטמאה וטימאה הכל כדפירשו כל המפרשים. ומאותן משניות נ\"ל שלמד הרמב\"ם כשכתב בפ\"ד מהט\"א (ה\"ב). שהמשקים מתטמאים בכ\"ש. ומטמאין בכל שהן. והכ\"מ כתב דברי התוס' (דפ\"ק דפסחים דף י\"ד) שדקדקו כן מל' הגמ' דהתם. וגם עליהם אני תמה שהיה להם ללמוד ממשנתינו דבפ\"ג. ועוד ראה זה מצאתי בתוספתא שהביא הר\"ש במ\"ב פ\"ב דטבול יום שהמשקין לעולם מיטמאין בכל שהן. ומיהו לפסול הגויה צריך רביעית. כדתנן במ\"ה פ\"ד דמעילה ויראה דה\"מ נמי (ג) לפרושי חזר לקדרה דקאי אכביצה (והוא נגוב) וכ\"פ הרמב\"ם כמ\"ש בסמוך: \n",
+                    "<b>היתה מגע טמא מת וכו'</b>. תמיהני דלא קתני הכא חזר לקדרה מה דינו. ונ\"ל לתרץ דכיון דערבינהו ותננהו בין נגע במקום הנגוב או במקום המשקה. הלכך לא פסיקא ליה למתני תו סתמא חזר כו' דע\"כ אינו מטמא את הכל כשחזר אלא אם נגעה במקום המשקה או בכביצה ואפי' נגוב אבל בפחות בכביצה ונגוב. לא מהני החזרה כלל. לכך לא מצי קתני סתמא חזר לקדרה הכל טמא. ומכיון דלא מצי קתני סתמא כי רישא. לא חש להאריך ולחלק. אבל להרמב\"ם שטה אחרת בכולה מתני' שהוא מפ' דבירק חולין מיירי והאשה היא אשה נדה שהיא אב. ואמרו כובשת לא ירצה שהנדה כובשת אבל הפי' כן. קדרה שהיה בה ירק כבוש ונגעה (נדה) בעלה חוץ לקדרה והיה יבש. אפילו היה במה שיוצא חוץ לקדרה כביצה הנה הוא טמא. ושאר הירקות אשר הם בקדרה טהורים. וכן הקדרה והמשקה אשר נכבש בה הירק הזה הכל טהור. לפי שזה העלה כמובדל מכל מה שבקדרה להיותו יוצא מן הקדרה. ואע\"פ שקצתו תוך הקדרה. ואם היה זה העלה אשר חוץ הקדרה בו משקה. ונגעה בו והיה בו כביצה. הנה להיותו כביצה יטמא המשקה אשר בו וזה המשקה מחובר במשקה אשר תוך הקדרה אשר בה נכבש זה הדבר הכבוש יטמא המשקה כלן אשר בתוך הקדרה. ולזה יטמא כל הירק והקדרה. כי משקים טמאים יטמאו הכלים והאוכלים. כפי מה שהתבאר. ואח\"כ אמר חזר לקדרה הכל טמא. ר\"ל אם היה בו כביצה והוא נגוב ונגעה בו חוץ לקדרה אשר אמרנו שהוא טמא והכל טהור זה כל עוד (היותו) חוץ לקדרה אמנם אם חזר לקדרה הנה הוא יטמא המשקה אשר בתוך הקדרה אשר בה [נכבש] הירק ויטמא זה המשקה לקדרה ולכל מה שבה. כמו שהתבאר. ואח\"כ אמר היתה מגע טמא מת אשר הוא ראשון לטומאה נגעה בו. ירצה בירק אשר בקדרה. בין במקום המשקה בין במקום הנגוב אם יש בו כביצה הכל טמא. וזה שזאת הביצה ישוב שני לטומאה ולהיותו בתוך הקדרה יהי' כל הירק הכבוש חבור. ויטמא המשקה אשר בתוך הקדרה כפי מה שיתבאר בזה הפרק שהשני בחולין מטמא משקה חולין ע\"כ. ולדבריו נגעה במקום המשקה אין הכוונה בו שנגעה במשקה עצמו. אלא המכוון שנגעה בעלה שיש בו משקה ולפיכך ברישא חזר לקדרה לא קאי אלא אכביצה ואע\"פ שהוא נגוב ובבבא זו (דמגע טמא מת) להכי לא קתני כלל חזר משום דלא מיירי כלל בחוץ לקדרה ופשיטא דכי הוה חוץ לקדרה נמי דינא הכי כמו ברישא ממש אלא דמתני' נקטה גבי אב חוץ לקדרה. ואפ\"ה במקום הנגוב אפילו בכביצה הוא טמא והכל טהור. והכא בראשון נקטה תוך הקדרה כלומר דאע\"ג שאינה אלא ראשון הכל טמא ואפילו נגעה במקום הנגוב. הואיל ובתוך הקדרה הוא. אבל ודאי כשהוא חוץ לקדרה דינא כמו ברישא. וכן ברישא נמי כשהוא בתוך הקדרה דינא כמו הכא. ובחבורו פ\"ט מהט\"א (הלכה ג') ערבינהו וכתבינהו לתרוייהו לאב וראשון בעלה שחוץ לקדרה וכו' ולא הזכיר דין תוך הקדרה כלל לפי שהוא נכלל בחזר דאם חזר דינו כך כ\"ש כשמתחלה בשעת נגיעה הוא בתוך הקדרה. ובכף נחת אשתבש בבבא זו דמגע טמא מת לפרשו בדרך הרמב\"ם והבין דמיירי נמי חוץ לקדרה ואפילו חזר אינו מטמא. וטעות הוא בידו. דלעולם נעשו המשקים תחלה. ובהדוא כתב הרמב\"ם בחבורו (שם) בראשון שנגע בכביצה נגוב שחוץ לקדרה חזר לקדרה טמא את המשקה שבה ונטמא הקדרה וכל הכבשין וכ\"ש שבפירושו כתב בהדיא דמיירי בנגעה בתוך הקדרה: \n",
+                    "<b>היתה טבולת יום כו' בידים מסואבות כתב הר\"ב דהשתא יש באשה זו ב' טומאות וכו' ותרווייהו צריכין משום סיפא וכ\"כ הר\"ש</b>. וכלומר משום קדרה טהורה דאע\"ג דיש בה שתי טומאות. אפ\"ה הקדרה טהורה. והרמב\"ם מפרש ג\"כ לענין חולין ומש\"ה בעי ידים מסואבות דטבול יום טהורה לחולין. ודקתני טבול יום. לאפוקי מדעת ראב\"ש בתוספתא דקאמר אין ידים לטבול יום ר\"ל אין הבדל בין היות ידוו טמאות או טהורות. אבל בחבורו פ\"ט מהט\"א אע\"פ שבבות הראשונות כתבן לענין חולין הך בבא כתבה בתרומה והשמיט ממנה ידים מסואבות: \n",
+                    "<b>מנערת</b>. פי' הר\"ב מנערה כו' ומלשון מסלק את הטבלה כולה ומנערה דפרק היה נוטל (במס' שבת ד' קמ\"ג) הר\"ש. וכתב עוד הר\"ב לשון אחר מנערת מגיסה מלשון ניער וכסה דפרק כל הבשר (חולין דף קח) הר\"ש: \n",
+                    "<b>וראתה נ\"א ראתה</b>. וכן הוא בנוסחת מהר\"ם ז\"ל ובמשניות ישנים מנוקדים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רא\"א האוכל אוכל ראשון כו'</b>. שמצינו אוכל חמור מן האוכל (האדם שאוכל המאכל חמור מן המאכל) דאילו נבלת עוף טהור בחוץ לא מטמאה ואילו אכלה מטמא בגדים אבית הבליעה. ואנו היאך לא נעשה אוכל כמאכל. גמרא פ\"ב דחולין דף ל\"ד. וכתבו התוס' סוף דף ל\"ג דאע\"ג דכולה גזירה מטעמא דזמנין דאכיל אוכלין טמאין ושדי משקים דתרומה בפיו. וא\"כ אפילו אי נעשהו שני סגי דתו לא אתי להכי דהא שני עושה משקים תחלה מ\"מ ר\"א משוה מדותיו לעשות אוכל כמאכל לגמרי. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ודוקא שאכל חצי פרס אע\"ג דלפום טעמא דזמנין דאכיל כו' מכי אכל כביצה אטמי ליה שמא אין רגילות שיהא אדם צמא לשתות עד דאכיל ליה כחצי פרס ומש\"ה לא גזרו בפחות. הר\"ש. ומ\"ש הר\"ב בכאן מחלוקת רמב\"ם ורש\"י ובפ\"ק משנה ג' מסתים סתם לן כהרמב\"ם עוד יש מקומות דעביד הכי ומקומות דעביד הכי והראיתים במשנה ב' פ\"ח דעירובין: \n",
+                    "<b>אוכל שלישי שלישי</b>. ואע\"ג דלא שייכא בהו גזירה דזימנין דאכיל כו' דהא אין שלישי עושה רביעי בתרומה לא חלקו חכמים באוכלין הטמאין בין ראשון ושני לשלישי. הר\"ש: \n",
+                    "<b>רי\"א האוכל אוכל ראשון כו' שני</b>. כתב הר\"ב דס\"ל דלא משוינן ליה לאוכל כמאכל עצמו. דלא גמרינן מנבלת עוף טהור דחדוש הוא (דכל שאר הטומאות מטמאות בגלוי ואין מטמאות בבית הסתרים הלכך גזירת הכתוב הוא ואין למדין ור\"א סבר למדין) אלא מצינו שהמאכל חמור מן האוכל. דאילו מאכל בכביצה ואוכל עד דאכיל כחצי פרס. ור\"א טומאה משיעורין לא גמרינן (דשיעורין מלתא באנפיה נפשיה הוא ולא משום חומרא וקולא. אלא אוכל דמטמא כביצה. כך שיער בו הכתוב כמ\"ש הר\"ב במשנה ה' (פרק ד' דמעילה) ופסול גוייה בכחצי פרס הכי תקון בו רבנן) גמרא שם: \n",
+                    "<b>ואוכל שני שני</b>. כתב הר\"ב לפי שמצינו שני עושה שני ע\"י משקין כו'. וא\"ת מאי צריך להאי טעמא לימא דלהכי שני עושה שני כדמפרש בסמוך משום דזימנין דאכיל אוכלים טמאים ושדי משקים דתרומה כו'. וי\"ל דאי לאו דאשכחן בעלמא שני דעביד שני לית לן למגזר דלא להוי מילי דרבנן חוכא ואטלולא. תוס' דשבת פ\"ק דף י\"ד [ד\"ה רי\"א] ודחולין דף ל\"ד שם. וכתבו עוד. וא\"ת ואמאי לא קאמר ע\"י ספר שכן מצינו בהדיא לרבי יהושע דאמר הכי במשנה ב' פרק ג' דידים. ותירצו שמא כשראה שלא קבל ר\"א תשובתו במשקין. חזר והשיב לו מכתבי הקדש. כ\"כ במסכת שבת [ד\"ה מצינו]. אבל בחולין [סד\"ה תנא] כתבו די\"ל דלא בעי לאתויי אלא ממאכל (שני) דעביד מאכל אחר שני. דומיא למאכל (שני) דעביד אדם שני. ועוד דהא דספר עביד ידים שניות. וגם פוסלים את התרומה. לאו משום טומאה. אלא משום חומרא ע\"כ. אבל לפי זה קשה מה השיב שם במסכת ידים. וכמ\"ש שם הר\"ש. ובפ\"ג דחגיגה דף כ\"ד הקשו. אמאי לא קאמר ביד שמטמאה חברתה. דהכי ס\"ל לר\"י התם במסכת ידים. ותירצו דלא חש להביא ראיה ממה שאמר איהו. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב משום דזמנין אכיל כו' ושדי כו'. ופסיל להו. והתורה הזהירה על התרומה לשמרה בטהרה. דכתיב (במדבר י״ח:ח׳) את משמרת תרומתי לפיכך גזרו באוכל אוכלים טמאים שלא יהא רגיל אצל תרומה. רש\"י דשבת. והרמב\"ם בפ\"א מהאה\"ט כתב שמא יאכל כו' וישתה עליו משקה תרומה כו' וכבר בארנו שאסור לאכול תרומה טמאה. והא דכתב הר\"ב ופסיל להו. הכי איתא בגמ'. וטעמא דאכתי לא גזרו שיהיו משקים תחלה ולא מטמא להו ומ\"מ בדעתם היה לגזור ולפיכך שפיר קאמר דמצינו שני עושה שני ע\"י משקים כו' תוס' דשבת [ד\"ה ושקיל] וכתבתים כבר שם במשנה י\"ח דבר: \n",
+                    "<b>שליישי שני לקדש</b>. כדמפרש דהאי שלישי בחולין שנעשו על טהרת תרומה הוא. וטהרתה טומאה הוא אצל הקדש כדתנן בפ\"ג דחגיגה. הלכך שמירה דידה לאו שמירה היא לענין קדש וחיישינן באוכל שלישי דידי' דלמא ראשון הוא והאוכלו שני. כן לשון רש\"י במסכת שבת. וכ\"פ הר\"ב במשנה ו' דשלישי בתרומה ראשון לקדש. והא דבחולין כתב רש\"י דשלישי בתרומה מספקינן ליה בשני. לאו דליכא לספוקי אלא בשני ולא בראשון. דודאי אף בראשון איכא לספוקי. דכטומאה היא אצל אוכלי קדש. ומשום דכי נמי לא מספקינן אלא בשני סגי לן. דהא אוכל אוכל שני נעשה שני. משום הכי לא כתב אלא דאיכא לספוקי בשני דבהכי סגי לן: \n",
+                    "<b>ולא שני לתרומה</b>. כתב הר\"ב דאי נגע בתרומה לא פסלה ומיהו אסור הוא לאכול בתרומה. ומדיוקא דייקינן למילתא דאמר אין שני לתרומה אבל שלישי הוי ונפסל גופו מלאכול בתרומה. והוא גמרא ערוך בחולין. לכך נראה בעיני שז\"ש הר\"ב והכי מוכח כו' צ\"ל והכי מוכיח כו' ודו\"ק. ובפ\"ה דסוטה דף ל' כתבו התוס' בשם ספר הישר דלא נודע טעם גזרה זו אא\"כ נאמר רבו בגזירות וגזרו גזירה לגזירה. ע\"כ. ואשתמט להו גמרא ריש פי\"ב דזבחים דף צ\"ט. באכילה עבוד רבנן מעלה. בנגיעה לא עבוד רבנן מעלה: \n",
+                    "<b>לטהרת תרומה</b>. ולא בחולין שנעשו על טהרת הקדש. דלאו כקדש דמו. דבטלה דעתו ואינה נתפסת עליהם שם טהרת הקדש. הר\"ש. ועיין בסוף פירקין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השני פוסל</b>. טעמא במשנה ב' פ\"ה דסוטה. וע\"ש: \n",
+                    "<b>והשלישי נאכל בנזיד הדמע</b>. כתב הר\"ב דדוקא כשאין בנזיד הדמע כזית תרומה בכדי אכילת פרס. דחיוב אוכל תרומה בטומאת הגוף לא הוי אלא בכזית. ואין שום אכילה מצטרפת בין כזית דכל איסורין. בין ככותבת ליה\"כ. אם שהה מתחלת אכילת השיעור ועד סופה יותר מכדי א\"פ. שכך נתנה תורה שיעור לשהיית אכילה בבית המנוגע שהקפידה תורה בשוהה בו שיעור אכילה לטמא בגדים. רש\"י פרק ב' דחולין דף ל\"ה. ועל אכילת החולין טמאים לא הוזהרו אפילו הכהנים הר\"ש ותוס' דחולין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והשני שבתרומה כו' מטמא לשלישי בקדש</b>. וטעמא אפרש במתניתין דלקמן: \n",
+                    "<b>והרביעי נאכל בנזיד הקדש</b>. ואין לתמוה איך נאכלת התרומה כיון דטמאה היא. דמאחר דבתרומה עצמה אין בה ד' ליכא איסורא וכן במתני' דלקמן לענין חמישי בקדש. הר\"ש ותוס' דחולין (דף ל\"ד): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והשלישי שבקדש</b>. דכתיב (ויקרא ז׳:י״ט) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. מי לא עסקינן דנגע בשני. פירש\"י דהא בכל טמא כתיב ושני אקרי טמא דכתיב (שם יא) כל אשר בתוכו יטמא כדתנן במ\"ב פ\"ה דסוטה. גמ' שם דף כ\"ט: \n",
+                    "<b>שבקדש</b>. עיין בסוף פרקין: \n",
+                    "<b>הרביעי פסול</b>. יליף לה התם בק\"ו ומה מחוסר כפורים שהוא טהור בתרומה אסור בקדש עד שיביא כפרתו כדתנן במ\"ג פי\"ד דנגעים. הג' שהוא פסול בתרומה. אינו דין שיעשה רביעי בקדש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לאוכלי תרומה</b>. כמו מאכלי תרומה. וכן בגמרא פ\"ה דסוטה דף כ\"ט אוכלי קדש ומשקי קדש וכן בר\"פ ב' דמעילה בגמ'. ופי' הר\"ב מ\"ז פ\"ח דפרה: \n",
+                    "<b>מטמא שנים ופוסל א'</b>. פי' הר\"ב דג' של תרומה חשוב אצל הקדש כאילו נטמא בשרץ עצמו. דבגדי אוכלי תרומה מדרס לאוכלי קדש. כדתנן בפ\"ב דחגיגה. אבל אוכלין אין נעשין אב לעולם. לא מדברי תורה ולא מדבריהם. כמו שהשרישנו הרמב\"ם בפ\"י מהאה\"ט (ה\"ט) ולפיכך לא נוכל לחשבם כי אם כנטמאו בשרץ שיהיו ראשון: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השלישי שבכולן</b>. כ' הר\"ב לא משכחת שלישי בחולין אא\"כ נעשו על טהרת תרומה. מסיים הר\"ש או על טהרת קדש. ונראה לכאורה שהר\"ב השמיט בכוונה כדי לפרש מתני' דהכא דסברה נמי שאין חולין נתפסים בקדושת הקדש. אבל קשיא אדידיה דבמתניתין דלקמן מפרש דהך דהכא סברה דחולין הנעשין על טהרת הקדש כקדש דמו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא יעשם בבית הבד</b>. וכיוצא בזה שנינו במ\"ז פרק בתרא דב\"ב ושם פירשתי. והר\"ב העתיק לא יעשה. וכ\"ה במשניות שבגמרא דפוס ישן: \n",
+                    "<b>הרי אלו כחולין</b>. טעמא כתבתי במ\"ב (ד\"ה לטהרות): \n",
+                    "<b>הרי אלו כתרומה</b>. כתב הר\"ב והני תנאי תרווייהו ס\"ל חולין שנעשו על טהרת הקדש לאו כקדש דמו וכלומר בין לענין שאין בו רביעי למגע. ובין לענין האוכלו שלא נפסל גופו. וזהו שכתב הר\"ב בספ\"ב דחגיגה דלאו כקודש דמו לכל הדברים. ומ\"ש הר\"ב שאין דבר כו' אלא קדש מקודש. גמ' פ\"ב דחולין ד' ל\"ה. ופרש\"י קדש גמור שקדש גופו כגון בשר קרבן וחלות התודה שנשחט הזבח עליהן ומנחות שקדשו בכלי. אבל ג' של קדש המקודשת בקדושת פה לא והכי מפרש בברייתא דמסכת טהרות בפ\"ק ע\"כ. והעתיקה הרמב\"ם בפירושו בפירקין מ\"ה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הרוטב וכו'</b>. כבר בארנו שרוטב הוא מרק אשר אם יקפה ישוב דומה לדבק (ועי' ברפ\"ט דחולין) וגריסין נזיד הפולין ומדרכן ג\"כ שאם יקורר יקפה. וכן החלב אם יעמוד זמן מה יקפה. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>טופח</b>. פי' הר\"ב ע\"מ להטפיח וטופח לאו דוקא. הר\"ש ספ\"ק. ומשנה ה' פ\"ח: \n",
+                    "<b>*[כביצה מכוון טהור</b>. כתב הר\"ב דמכיון שיצתה טפה ראשונה חסר ליה מכביצה. עיין עוד מזה בלשון הר\"ב בפי' משנה ה' דפרק בתרא]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ר\"ש שזורי אומר אף היין</b>. בגמ' פ\"ג דמנחות דף ל\"ה. מכלל דת\"ק סבר יין לא. אימא רש\"ש אומר יין. ואני תמיה שהרמב\"ם ברפ\"ט מהט\"א לא כתב אלא השמן או הדבש. והל\"ל היין ג\"כ. ולא השיגו הראב\"ד. גם הכ\"מ לא העיר בזה. ודעתי מכרעת דהרמב\"ם ל\"ג כלל. שהתמיה דמכלל דת\"ק סבר יין לא. אינה תמיה. אלא כפירש\"י דיין מי איכא למ\"ד לאו משקה הוא. והוא מפרש למתני' דשמן תחלה לענין משקין היא. ולא בקרוש. אבל כי מפרשינן דמתני' מיירי בקרוש ליכא למתמה כלל: \n",
+                    "<b>אם היו פרודין</b>. הרמב\"ם בפ\"ט מהל' ט\"א העתיק פירורין בשני רישי\"ן. ועיין מ\"ש בפ\"ח משנה ח': \n",
+                    "<b>אפילו הן סאה</b>. ואית ספרים דכתוב ואפילו הן מאה. הר\"ש. וכן העתיק הר\"ב. גם הרמב\"ם בפ\"ט מהט\"א [הלכה ה']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טמא מת שסחט כו'</b>. טמא מת דוקא נקט. שאינו מטמא בהיסט. וה\"ה לטמא שרץ. וכל טמאי מגע. וטמא מת לרבותא נקט דהוי אב הטומאה. משום דקתני סיפא אבל זב כו'. רש\"י פכ\"ב דשבת דף קמ\"ה: \n",
+                    "<b>זב שחלב כו'</b>. שהזב והדומה לו ר\"ל זבה נדה ויולדת יטמא כל מה שישא. ואע\"פ שלא יגע בהן. יטמאם במשא. ושוין בזה האוכלים והמשקים. כמו שנבאר בסוף זבים. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרי אלו טהורין</b>. פי' הר\"ב אכביצה אוכלים ואכזית מן המת כו' קאי. דאע\"ג דבפגול ונותר נמי שייכא טומאה. כדתנן בסוף פסחים. ובמשנה ד' פ\"ד דמעילה. מיהו קי\"ל דבכביצה. כמו שפסק הרמב\"ם בפ\"ח מהא\"ה [הלכה ג'] ואנן לא תנן אלא כזית. אלא כי תנן פגול ונותר לענין איסור ולא לענין טומאה. ומ\"מ אי הוה כביצה פגול ונותר נמי דינא הכי לענין טומאה. וכן כתב הרמב\"ם בפ\"ד מהט\"א [הלכה ה' ו']: \n",
+                    "<b>*[טמאים</b>. כתב הר\"ב דכל השיעורים בתר גודלייהו אזלינן. כלומר ואע\"פ שהגשמים המובלע בהם השלימה לכשיעור וכדכתב בסוף משנה דלעיל. ול' הרמב\"ם ידוע שהשמש יכלה ליחות הגוף (וינגבם) ולכן יכמש והמים ילחלח' וירפם ויגדלם ויוסיף בגודלן. ואודיעך הנה עיקר אחד. והוא שהשיעורים כלם אמנם נשמר בהם שיעור הגודל. ולא נביט לרפיון החלקים וההתאבכות לא לענין הטומאה ולא לענין איסור והיתר. עכ\"ל. וכ\"כ הרמב\"ם בחיבורו פ\"ד מהט\"א ובפ\"ד מהאה\"ט. ושם ביאר שאם בתחלה לא היה כשיעור וצמק וחזר ותפח לכשיעור מטמא לכשהיה מדין תורה. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ומהכא קי\"ל דאין דיחוי כו' אינו נמשך על מ\"ש דכל השיעורים כו' אלא ענין בפני עצמו הוא. לומר דאע\"ג שכבר נתמעטו ונטהרו. כשחזרו ונתפחו לא אמרי' שכבר נדחו מאיסורים. וה\"ל כמי שלא היה בו השיעור מתחלה אצל איסורים. דאין דחוי]: \n",
+                    "<b>משום פגול נותר וטמא</b>. ותמיהני טמא מאן דכר שמיה. וקשיא נמי דה\"מ למתני ברישא כזית טמא ועוד קשה דה\"ל לסיומי נמי וחלב ובגמ' דמנחות פ\"ה דף נ\"ד מייתי לה למתני' וגרס וחלב. ול\"ג וטמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>*[אם טמאות טמאות</b>. כתב הר\"ב ודוקא במקום מציאתן כו' ולקמן שם כתב דדוקא כשלא ראוהו חי מבערב וכו']: \n",
+                    "<b>טהורה</b>. כתב הר\"ב ולא אמרינן כו' תחזור לטומאתה הישנה כדין כלי מתכות. כמו ששנינו בר\"פ י\"א ממס' כלים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בחזקת טהרה</b>. כתב הר\"ב *(ואע\"ג דספק טומאה ברה\"י ספיקו טמא כדמסיים בפירושו לסיפא. ומ\"ש הר\"ב) דהכי ילפינן מקראי וכו' אלא לאו ש\"מ כאן שיש בו דעת לישאל כאן שאין בו דעת לישאל (גמ' פ\"ה דסוטה דף כ\"ט) ופירש\"י אלא לאו ש\"מ הבשר אשר יגע דדבר שאין בו דעת הוא. דבשר הוי נוגע הלכך ספקו טהור. וכל טהור יאכל בשר דאיירי בטומאת הגוף. דיש בו דעת לישאל. בההוא קאמר לך ספקו טמא: \n",
+                    "<b>וכל הפקח כו'</b>. כתב הר\"ב דספק טומאה ברה\"י כו' מסוטה ילפינן וכו' וסוטה יש בה דעת לישאל. ואיצטריך הא דוהבשר. ואיצטריך למגמ' מסוטה. דאי מוהבשר ה\"א בין ברה\"י בין ברה\"ר. ואי מסוטה ה\"א עד דאיכא דעת נוגע ומגיע (במטמא ובנטמא. כי סוטה דיש בה דעת ויש דעת בבועל המטמא קמ\"ל דנפקא מכל טהור הא ספק לא יאכל כיון שיש בו דעת בזה שנטמא אבל במטמא לא בעינן דעת) צריכא. גמרא דסוטה שם. ולפי מ\"ש במשנה ח' בשם התוס' לר\"מ איכא למימר דאיצטריך לוהבשר. דלא תימא דוקא בפלגא ופלגא ול\"ק דבלאו הכי (כתבו) התו' דסוטה דף כ\"ח בד\"ה ברה\"ר וכו' כתבו בתירוץ אחד דהאי צריכותא אגב שיטפא נקט ליה. וכן עוד כתבו בפ\"ק דחולין ד\"ט דה\"מ למימר צריכותא אחריתא *[וכן נמי ילפינן מסוטה דדוקא כשאין ג' הוי רה\"י. כדכתב הר\"ב במשנה ז' פ\"ו]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן חמור</b>. כתב הר\"ב ולא ידעינן אם נכנס במקום טומאה שאם השכיב עצמו על הארץ ונגע בקבר. הנה נטמאו הכלים. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>כליו טהורין</b>. פי' הר\"ב לפי שאין בו דעת לישאל. דאילו באדם היה ספקו טמא. שהרי יש בו דעת לישאל ועיין בפי' הר\"ב דלקמן משנה ט': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והבצק בידו</b>. והוא ברה\"י. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ר\"מ מטהר</b>. פי' הר\"ב דר\"מ לטעמיה דחייש למיעוטא וסבר דרוב וכו' ומיעוטא אין מטפחים ושמא אדם טהור לקחה ונתנה לו לפי שהיה חושש שלא יטמא התינוק את העיסה לכך תלינן באדם טהור. משא\"כ ברפי\"א דפרה. תוס' פ\"ק דחולין ד\"ט. ומ\"ש הר\"ב סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא. וא\"ת אפילו בלא חזקה יטהר כיון דחייש למיעוטא הוי ספק ויש לטהר כיון דהוי דבר שאין בו דעת לישאל. וליכא למימר אע\"ג דהוי ספק מ\"מ לא גמרינן מסוטה לטהר אלא בפלגא ופלגא. דנהי דמסוטה לא נילף נילף מוהבשר. ויש לומר דבלא חזקה נמי טהור ולא נקט סמוך מיעוטא לחזקה. אלא לומר דחזקה לא הוי בהדי רובא. דאי הוי בהדי רובא. הוו מיעוטא דמיעוטא. ולמאי דפרישית לר\"מ דלא חייש למיעוטא אלא מדרבנן להחמיר א\"ש. דבלא חזקה לא הוה חייש למיעוט לטהר. אבל עם החזקה חייש למיעוטא מן התורה. לכך מטהר. תוס' פ\"ו דחולין דף פ\"ו. ובפ\"ד דנדה דף י\"ח [ד\"ה סמוך]לא כתבו אלא תירוץ הראשון. ועמ\"ש פ\"ה מ\"ז [ד\"ה ועלבגדיו]: \n",
+                    "<b>וחכמים מטמאים</b>. כתב הר\"ב לטעמייהו דלא חיישי למיעוטא ומיעוטא כמאן דליתיה דמי. ורובא וחזקה רובא עדיף. גמ' דנדה שם ובפ\"ד דקדושין דף פ'. וא\"ת למאי דפרישית בשם נ\"י בר\"פ בתרא דיבמות. דרבנן ס\"ל סמוך מיעוט לחזקה והוה פלגא ופלגא. א\"כ ה\"נ לא הוה אלא פלגא ופלגא. והדר לספיקא [ט]. וכיון דתינוק אין בו דעת לישאל ספיקו טהור. ונ\"ל דל\"ק כלל ואדרבה תסייע ליה. דאמרי' התם בקידושין ר' יוחנן אמר אין זו חזקה ששורפין עליה את התרומה. ותניא כוותיה תינוק עשאו חכמים כמי שיש בו דעת לישאל. וכתבו התוס' דאמאי אין שורפין. ועוד שהעולם מקשים מאי איריא שיש בו דעת לישאל. תיפוק ליה משום דס\"ל לרבנן דמיעוטא כמאן דליתא. ורובא וחזקה רובא עדיף. וא\"כ אפילו אין בו דעת לישאל טמא. דהא אין זה ספק טומאה אלא ודאי טומאה. ותירצו שאין זה רוב חשוב. ואי לאו דעשאוהו חכמים כמי שיש בו דעת לישאל. לא היו מטמאים. ע\"כ. ולנ\"י מעיקרא לאו קושיא היא. דרבנן דקאמרי רובא עדיף לא עדיף ממש. אלא כמו פלגא ופלגא. ואי לאו דעשאוהו כיש בו דעת לישאל. לא היו מטמאים. ומש\"ה נמי כיון שהם עשאו אין שורפין: \n",
+                    "<b>אם יש בין משקה כו' כתב הר\"ב ואם לאו טמאין שהרי נטמאו במשקין טמאין</b>. לפי שחזקתם שהם ישתו. ואז יאכלו מזאת העיסה. הרמב\"ם. וחזקה זו נמי אינה חזקה גמורה לשרוף עליה את התרומה. אלא לתלות עשאום חכמים כיש בו דעת לישאל כדאיתא התם בקידושין. ואיתא תו התם לא שנו אלא במשקים לבנים [אבל במשקים אדומים] אם איתא דנקיר מידע ידיע: \n",
+                    "<b>*[ר' אליעזר ב\"י אומר כו'</b>. כתב הר\"ב דהלכה כמותו. וכ\"כ הרמב\"ם. ומשום דמשנתו קב ונקי. הכ\"מ פי\"ו מהא\"ה]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הזורק</b>. פי' הר\"ב דס\"ל להאי תנא זורק כמי שאין בו דעת לישאל דמי כו' הואיל והטומאה אינה נחה במקום וילפינן לה מקראי כמו שאכתוב במ\"ח [ד\"ה ספק]. וע' גם בפי' הר\"ב במ\"ט: \n",
+                    "<b>ככר לבין המפתחות</b>. מפתח לבין הככרות. זו ואצ\"ל זו קתני: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השרץ מת</b>. רש\"י פ\"ק דחולין דף ט': \n",
+                    "<b>השרץ בפי החולדה</b>. ה\"ג בס\"א. וכן שנויה בפ\"ב דעדיות מ\"ז. ואע\"ג דהתם משום ר' יהושע אמרו לפני ר\"ע. ה\"נ אמרו משום ר\"א מפריחי יונים פסולים לעדות. ומסתם סתם לן הכי במ\"ח פ\"ק דר\"ה. ובמ\"ג פ\"ג דסנהדרין. ואע\"ג דר\"א שמותי הוא. וע' עוד לקמן בסמוך דיש לחלק. וע' ג\"כ מ\"ש לקמן פ\"ו מ\"ב. ומ\"ש הר\"ב או בפי הכלב. ממשנה דלקמן כתב כן: \n",
+                    "<b>של תרומה</b>. אע\"פ שהיא של תרומה. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ספקו טהור</b>. כתב הר\"ב ואפילו אדם שיש בו דעת לישאל אוחז בטומאה. דקי\"ל ספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלין עליו (כלומר טמא כמי שיש בו דעת לישאל). ואפילו הכלי מונח ע\"ג קרקע. כמ\"ש במ\"ב פ\"ק דנדה. וכתבתיו ג\"כ במ\"ג פ\"ב דעדיות. הכא דאין לטומאה מקום טהור. כדתנן לקמן ועברו בין הטהורים כו' והרי הטהורים יש בהן דעת לישאל ואפ\"ה כיון שהטומאה אינה נחה. ספיקן טהור. וזה כדעת הראב\"ד בסוף פרק ט\"ו מהא\"הט. והכ\"מ כתב דמשמע ליה הכי. מדתנן במשנה ז' ואלו ספיקות שטהרו כו' ספק שרצים. והיינו הך דהכא. כמו שמפרש [הר\"ב] במשנה י\"ב. ומאי רבותא דהני דקתני אלו ספיקות שטהרו חכמים. אלא ודאי דהני אפילו שיש בהם דעת להשאל טהורים. ע\"כ. ול\"נ ראיה גדולה מזו. והיא המשנה דלקמן שכתבתי דבין הטהורים משמע. בין בני אדם הטהורים. דאי במאכלות. ה\"ל למיתני בין הטהרות. ועוד עברו טהורים ביניהן. לא משמע ע\"י זריקה אלא ע\"י אדם. וא\"כ אדם אוחז בטהרה. והוה כדבר שיש בו דעת לישאל כמ\"ש הר\"ב במשנה ט'. ועוד סיפא ואמר הלכתי למקום הלז וכו' אלא נראה ודאי דבבני אדם טהורים עסקינן. ואפ\"ה ספיקן טהור מפני שאין לטומאה מקום ומכיון דהנטמא יש בו דעת לישאל ואפ\"ה ספיקו טהור. כ\"ש בטומאה הבאה ע\"י שיש בו דעת לישאל. וקשיא לי מזה על הרמב\"ם שכתב שכל אלו הספיקות שטהרו חכמים אפילו ברה\"י. מפני שאין בהן דעת לישאל. והא דכתב הכ\"מ דבפ\"ק דחולין [דף ט'] אמרו אמתניתין דהכא דטעמא משום דככרות אין בהן דעת להשאל. ומשם למד הרמב\"ם דכל הני טהרות מטעם זה. עכ\"ד. ואני אומר שאין משם ראיה כלל. שזה שאמרו כך לדחויי מאי דמותיב דשמעינן ממתני' דספק איסור להקל. ומשני. דטעמא דמסוטה גמרינן לה. ובסוטה יש בה דעת לישאל. משום דפשטא דמתניתין לא מיירי באדם האוחז אבל אילו היה אדם אוחז ויש בו דעת לישאל. אה\"נ דאפ\"ה היו טהורים. ומטעם שאין לטומאה מקום. אלא משום דפשטא דמתניתין לאו בהכי מיירי. מש\"ה לא משני לה אלא כמשמעותא דמתני'. והא ל\"ק דאמאי לא מותיב ממתני' דלקמן דודאי דמינה ליכא לאותובי כלל. דבהדיא קתני טעמא מפני שאין לטומאה מקום. והרי הרמב\"ם בעצמו כשהעתיק משנתינו שם בפרק ט\"ו [הלכה ז']. מסיים בה מפני שלא נחה הטומאה. ומ\"מ קשיא לי לסברת הר\"ב דה\"מ למיכתב רבותא טפי דאפילו אדם האוחז בככרות דאפ\"ה טהורים. וכן בריש מסכת נדה בגמ' [דף ה'] מפשט פשיטא לה לגמרא. דטפי איכא לאטמויי באדם אוחז בטהרה. מכשהוא אוחז בטומאה. אמתני' דהיתה יושבת במטה כו' ובלשון הר\"ש יש טעות סופר. ואפשר להגיה בלשונו בענין שר\"ל אפילו אוחז בככרות. והוי יודע דמשנה זו שנויה עוד בעדיות פ\"ב מתני' ז'. ושם לא הזכיר הר\"ב כלל מאדם האוחז. ונמוקו עמו. דהתם משמיה דר' יהושע אמרוה. ותנן לקמן פ\"ו משנה ב'. דר\"י מטמא בכה\"ג. לפירוש האחר שכתב הר\"ב. וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השרץ בפי החולדה</b>. והנבלה בפי הכלב. אורחא דמלתא נקט. וכה\"ג נמי במתניתין דלקמן כזית מן המת בפי העורב: \n",
+                    "<b>היו מנקרין כו'</b>. אע\"פ שמנקרין בה לא בטל המקום. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הממלא בעשרה דליים</b>. כי' הר\"ב זה אחר זה כו' דשמא השרץ היה בראשון. ולפי זה מיירי בדלי אחד שמילא בו עשרה פעמים בזה אחר זה. ומשום כך הגהתי בל' הר\"ב לדלי ולה. במקום לדליים ולהן. וכמו שהוא ג\"כ בגמ' פ\"ק דנדה דף ג' שהביאה הר\"ש. אבל מ\"מ קשיא דההוא איתמר אברייתא וקתני בה המדלה עשרה דליים מים בזה אחר זה ופרש\"י עשרה דליים עשרה פעמים בדלי אחד ומערה בכלי גדול. ע\"כ. ויש לבעל הלשון שיאמר הרבוי על הדליים והמכוון על המים. שנשאבו עשרה פעמים בדלי. ואע\"פ שהדלי אינו רק אחד. ואילו במתניתין דקתני הממלא בעשרה דליים. בבי\"ת השמוש. משמע דדליים עצמן היו עשרה. אלא שהר\"ש לא דקדק בכך. ואף ע\"פ שהעתיק ג\"כ בעשרה בבי\"ת. והתוספות דנדה [שם] העתיקו למשנתינו בלא בי\"ת. ומכ\"מ פירשו הר\"ש והתוס' למתניתין בשני פנים אחרים. דאיכא למימר דמיירי בממלא עשרה דליים בבת אחת והא קמל\"ן דלא חיישינן שמא נגעו הדליים בשרץ ונטמאו. משום דהוי ספק טומאה צפה על פני המים. דאפילו ברה\"י ספיקו טהור. כדתנן בפרקין [משנה ח']. א\"נ מתני' מיירי בממלא עשרה דליים זה אחר זה מבור של יין או שמן דלא קתני מים. וקמ\"ל דתשעה הדליים הראשונים טהורים. ולא אמרי' שהשרץ היה תחלה בבור וטמא הכל. אלא אמרינן דבדלי זה האחרון נפל תחלה בעודו *ריקם וכשדלאו לבור לבסוף. הוא טמא ומטמא כל מה שבבור. אבל שאר דליים הראשונים טהורים. ולשני הפירושים לא שייך כאן חלוק דאוגני כלל. ועיין במשנה ז' פרק בתרא. ולפירוש הר\"ב טעמא דכולן טהורים עיין לקמן: \n",
+                    "<b>העליון טהור</b>. מפני שהן כלים ואין בהן דעת לישאל. כך כתב הרמב\"ם על בבא זו ודדליים. ברפי\"ז מהא\"ה. ותמה עליו הראב\"ד שהרי טומאה הבאה בידי אדם היא. אבל הטעם שכל הטומאות כשעת מציאותן. ובמקום מציאותן. דלא מחזקינן טומאה ממקום למקום היכא דאפשר למתלי בטהרה. ע\"כ. וכתב הכ\"מ דלדעת הרמב\"ם י\"ל שמאחר שלא נודע לאדם לא חשיבא באה בידי אדם. ע\"כ. וצ\"ל דהא דפ\"ק דנדה משנה ב' היתה יושבת במטה חשיבא באה בידי אדם. ואע\"ג דלא ידעה שנטמאה מ\"מ הוי כמו נודע. הואיל ודרכן של נשים להתטמאות בנדות. והא דמסכת עדיות פרק ב' משנה ג' *[גבי מחט שנמצא בבשר נמי] עסוק בטהרות הוא. והוי דעת לישאל על הטהרות. ולא בעינן נודע בטומאה אלא כשהיא באה בידי אדם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>על ששה ספיקות שורפין כו'</b>. אע\"פ שעיקר טומאתן בספק. הואיל דודאי ספיקות אלו טומאתן מן התורה. שהמת והזב טמאין מן התורה. הרמב\"ם פי\"ג מהא\"ה. ועמ\"ש בשם התוס' במ\"ז ד\"ה ספק. *[וכן עיין בפי' הר\"ב שם. ובסוף מ\"ט]: \n",
+                    "<b>בית הפרס</b>. פי' הר\"ב שדה שנחרש בה קבר. אבל לא שאבד בה קבר. אע\"פ שנקרא ג\"כ בית הפרס בפרק בתרא דאהלות משנה ג' (דבההוא) איכא ספיקא דאורייתא. וא\"כ לחכמים אמאי קאמר (אף) ספק מגע ברה\"י תולין. והא (תנן לקמן פ\"ו) ספק רה\"י טמא. הר\"ש ותוס' דשבת: \n",
+                    "<b>ועל ספק עפר וכו'</b>. כך העתיקו הר\"ב והר\"ש. וכן הוא בגמ' פ\"ק דשבת דף ט\"ו. ומיהו לגי' הספר אפשר לומר דספק דבית הפרס קאי נמי אארץ העמים שרגילים לשנותן ביחד. ומ\"ש הר\"ב מספקינן ליה ברקב של מת. וכן הלשון בפירוש הר\"ש ותמיהני דתנאים התנו ברקב כדפי' הר\"ש ברפ\"ב דאהלות. והיאך נחוש שנתקיימו בו כל אותן התנאים. ובפירש\"י דשבת (שם) בקבר של מת: \n",
+                    "<b>על ספק בגדי ע\"ה</b>. פי' הר\"ב דכולהו מספקא לן אם ישבה עליהן אשתו נדה. עיין מ\"ש בספ\"ב דחגיגה: \n",
+                    "<b>על ספק כלים הנמצאים</b>. עיין במשנה ב' פרק ח' דשקלים: \n",
+                    "<b>על ספק הרוקין</b>. עיין שם בריש הפרק: \n",
+                    "<b>על ספק מי רגלי אדם כו'</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דאיכא תרי ספיקות כו'. כ\"כ רש\"י דשבת. והקשו התוספות *(ד\"ה ועל) דאמאי (טמא) כיון דהוי ספק ספיקא. ופירשו דנקט (שהן כנגד) מי רגלי בהמה. משום דכשהן זה אצל זה. הן ניכרות טפי שהן של אדם. וליכא אלא ספק אחד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תולין על מגען וכו'</b>. שאינו יודע באיזה מהן נגע או איזה מהן נשא או הסיט. הר\"ש: \n",
+                    "<b>בזמן שהן לחין</b>. פי' הר\"ב אי אפשר שלא ידבק מהן כל שהוא בגוף הנוגע בהן וכו'. ודין רה\"י יש לו כו'. כ\"כ הרמב\"ם בשם התוספתא. וכן הר\"ש. ומסיק דאתיא אפילו כרבנן דרבי יהושע פ\"ו מ\"ב דאע\"ג דמטהרי בטומאה ברה\"י וטהרה ברה\"ר. לא מטהרו אלא בספק נכנס. ואין לתמוה אמאי משום דחשבי' משאו כרה\"י. אע\"ג דקאי ברה\"ר. דדכוותא אשכחן בריש מסכת נדה (דף ג') דמטמאין מעל\"ע שבנדה אפילו ברה\"ר. ע\"כ. ועיין פ\"ז מ\"ג: \n",
+                    "<b>ועל משאן בין לחין בין יבשין</b>. ולא קתני הכא על משאן ועל הסיטן. דדילמא היסט ביבש טהור ברה\"ר כמו מגע כיון דלא *(הוי עליה). וה\"מ נמתני ועל מגען והסיטן ברה\"ר בזמן שהן לחים. הר\"ש: \n",
+                    "<b>ובין יבשין</b>. כתב הר\"ב ולא יבש כל כך שאינו יכול לחזור ולהשרות וכמה שרייתן שנינו ברפ\"ז דנדה (משנה ב'): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלו ספיקות שטהרו חכמים</b>. עיין מ\"ש בזה במ\"ב בשם הראב\"ד דאפילו יש בהן דעת לישאל ומש\"ה קתני אלו שטהרו ולהרמב\"ם דסובר דהני נמי דוקא כשאין בהן דעת לישאל. כי קתני אלו לאו למימרא שנשתנו אלו משאר ספיקות. שאע\"פ ששאר ספיקות טמאות. אלו טהורות. אלא הספיקות שטהרו חכמים מטעם שאין בו דעת להשאל מני ואזיל. הכ\"מ פט\"ו מה' אבות הטומאות (הל' ח'): \n",
+                    "<b>ספק נזירות ספק בכורות</b>. אינם ענין לטומאה וטהרה ומפני כן השמיטן הרמב\"ם ברפי\"ד מה' אבות הטומאות. והכניס במקומן ספק עובר ועומד. וספק שתי רשויות [הכ\"מ שם הל' א'] ושתיהן במ\"ב פ\"ו ולענין משנתינו נראה בעיני שאלו השנים עשר בב\"ד א' טיהרום. ומש\"ה מנאן ביחד שכיוצא בזה כתבו התוס' פ\"ק דשבת דף ט\"ו אמתני' דלעיל על ששה הספיקות דלא חשיב אלא הנהו דתקינו באושא אבל לא סגי לן לתרוצה דבפלוגתא לא קמיירי. דאכתי תקשה דלא ליתני לא הנהו (משום) דאית בהו פלוגתא ולא הני נמי שאינם ענין לכאן. וניחא נמי לפי זה דלא קא מני ספק זיבה דהוי דומיא דספק נגעים. כדתנן סוף נזיר. וברפ\"ב דזבים. וכה\"ג בספק בכור איכא כמה ספיקות (בשאר דיני ממונות) דקי\"ל בהו המע\"ה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ספק טומאה צפה על פני המים</b>. דכתיב (ויקרא י״א:ל״א) בכל השרץ השורץ. כל מקום שהוא שורץ טמא אפילו צף. וכתיב על הארץ דמשמע דבעינן שיהא מונח על הארץ ולא צף. הא כיצד ודאי מגעו. טמא. ספק מגעו טהור. בגמ' פ\"ט דנזיר ד' ס\"ד. ונראה דאסמכתות הן. מדתנן שטהרו חכמים וטעמא דמדאורייתא אין טמא אלא הודאי. ועי\"ל דהואיל ולא נתפרשו בכתוב בפי'. שפיר שייך למתני שטהרו חכמים. ותסייעיה להרמב\"ם בשיטתו בלשון דמדברי סופרים שהעתקתי לשונו במ\"ג פ\"ז דאהלות. וכתב הר\"ש לעיל מתני' ג' דהאי טעמא נמי בנזרקים דר\"פ. מדמייתי התם ברייתא דקתני הנזרקים לעולם טהורין. ומתני' דקתני מפני שאין לטומאה מקום. משום דכל היכא שיש לטומאה מקום. קרינא ביה על הארץ ע\"כ. אע\"ג דהתוס' דהתם סוף דף ס\"ג ע\"ב (ד\"ה צפה) נסתפקו אי ה\"ה צפה באויר שזורקה אדם באויר: \n",
+                    "<b>רש\"א בכלים טמא בקרקע טהור</b>. דדריש אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור דמשמע דצפה בקרקע טהורה. וכתיב יטמא עד הערב. הא כיצד צפה בכלים טמא בקרקע טהור. (דדוקא דומיא דמעין ובור שהם מים שע\"ג קרקע) תוס' [ד\"ה כתיב] ובגמרא שם [ונ\"ל דיש ט\"ס בגי' זו. דז\"ש יטמא עד הערב הוא לעיל מקרא דאך מעין כו' כמה פסוקים ולכן נ\"ל דאלו השתי תיבות עד הערב הם ט\"ס ולא מייתי אלא מיטמא. דבהך קרא גופיה דאך מעין דבסופו כתיב ונוגע בנבלתם יטמא וכן רש\"י לא העתיק אלא יטמא. אע\"ג דהתו' העתיקו ג\"כ עד הערב: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר</b>. כתב הרמב\"ם והתבאר ר\"י והגעתו בענין אמתי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היתה ככר טמאה בידו כו'</b>. והביא המשל באיש טמא וככר טמא. להודיענו שאין הבדל בין היות הספק נופל במי שיש בו דעת לישאל או שאין בו דעת לישאל. הנה ספק המשקים לענין אם נטמאו בעצמן טמא כ\"כ הרמב\"ם. ולפי זה נוסחתו כגי' הספר דג' וזרקה. וכן העתיק בחבורו פי\"ד מהא\"ה [הלכה ז'] אבל הר\"ב והר\"ש נראה דגרסי כנ\"א ופשטה. דאי גרס וזרקה. ה\"ל לפרושי ברישא מאי דפירשו בסיפא דכגון שהיה לנו ספק אם לאחר שנחה כו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לאוכלים טמא ולכלים טהור</b>. פי' הר\"ב דדריש קרא וכו' יטמא לטמא אחרים. הלכך ספק טומאה לטמא אוכלים טמא. ולכלים טהור. דק\"ו הוא ומה כלי שמטמא משקה אינו מטמא כלי משקין הבאים מחמת כלי אינו דין שלא יטמאו את הכלים. מאי אמרת משקים הבאין מחמת השרץ. הא לא אתיין אלא בק\"ו ממשקין הבאים מחמת כלי דיו לבא מן הדין להיות כנדון. בגמ' פ\"ק דפסחים דף י\"ח: \n",
+                    "<b>כיצד שתי חביות כו'</b>. מדקתני כיצד משמע דברישא דמקל לבין הככרות מודה רבי וסי. וכן מוכח בתוספתא בהדיא. ויש ליתן טעם דרישא ספק נגע. אבל הכא העיסה עצמה נעשית מן המשקים. וקשה דבספ\"ק דפסחים [דף ט\"ו] אמרינן דר' יוסי קסבר דטומאת משקים לטמא אחרים דאורייתא (כדפי' הר\"ב שם וכאן). וי\"ל דהתם בסוף כל הסוגיא אמרי' דר\"י בשיטת ר\"ע רבו אמרה. וליה לא ס\"ל. אלא קסבר אליבא דנפשיה. דטומאת משקין לטמא חחרים דרבנן. הר\"ש (ועיין בתוספות דפסחים סוף דף ט\"ו ד\"ה ר\"י) ולי עוד ראיה מדקתני בסיפא זה הוא ספק משקים כו'. וביבמות פ\"ג משנה ג' וז' דייקי'. זו היא למעוטי מאי כו'. ומל' התוספתא מוכיח כן מקל [שהיא] מלאה משקין טמאין וזרקה כי' לא זהו ספק משקים שנחלקי עליו חכמים. אלא איזהו ספק משקים שנחלקו עליו חכמים שתי חביות כו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ספק ידים ליטמא כו'</b>. אע\"ג דלא פי' בה דבר במשנתינו. חזר ושנאה כדי לחזור על כולן שלא לדלג אחת מבינתים. אבל בספ\"ב דמס' ידים האריכה המשנה. ורבי יוסי פליג התם דאמר ליטהר טמא: \n",
+                    "<b>ספק רה\"ר טהור</b>. ה\"נ לא חזר ושנאה. אלא איידי דאינך. והרמב\"ם כ' וז\"ל. התחיל לבאר זה. לפי שהוא הבדיל בו הבדלים רבים ויבארנו בפ' אשר אחר זה. והתחיל לבאר ספק ד\"ס וכו': \n",
+                    "<b>ספק רה\"ר טהור</b>. פי' הר\"ב ספק טומאה ברה\"ר טהור שכן מצינו צבור כו' וכ\"כ הר\"ש בשם התוספתא דספק טומאה ברה\"י טמא מסוטה ילפינן. כמ\"ש הר\"ב בפ' דלעיל משנה ו'. והדר אמרי' ומפני מה ספק רה\"ר טהור מצינו שהצבור וכו' גם הרמב\"ם העתיקה בפירושו לעיל. וכן בחבורו רפט\"ז מהא\"ה ואיכא למידק דכיון דמסוטה ליכא למילף אלא כי סוטה שהיא ברה\"י במקום סתירה לא איצטריך מידי למילף מינה דבר\"הר טהור. דהא ודאי ממילא ברה\"ר טהור וכבר כתבתי כן בפ\"ח דעדיות מ\"ד בשם התו' ודהכי איתא נמי בגמ' (דנדה דף ג') דטעמא דרה\"ר טהור משום דהעמד דבר על חזקתו. ומצאתי בתוס' פ\"ה דסוטה דף כ\"ח (ד\"ה מכאן) שכתבו דלא כמ\"ש בשמם בעדיות. אבל פירשו דהלכתא גמירי לה דוקא הוא. דמשום העמד דבר על חזקתו לא מצינא לטהורי בר\"הר. דה\"א דסתירה דנקט קרא לא דבר הכתוב אלא בהווה. וה\"ה לכל ספק טומאה בכל מקום שנולדה. דמסברא אין לטהר זו יותר מזו. וסד\"א דגזירת המלך כך היא בכל ספק טומאה. אלא הלכתא גמירא לה להעמיד ספק טומאה ברה\"ר אחזקתה דלא מחתינן לה טומאה מספק. ע\"כ. והדר כתבו התו' ירוש' בסגנון התוספתא שכתבו הרמב\"ם והר\"ש ומהשתא איכא לפרושי ג\"כ בזה הדרך. דאע\"ג דבסוטה ונסתרה כתיב ה\"א דלאו דוקא וכו' הלכך לטהר ספק טומאה שברה\"ר צריכין אנו למילף ממקום אחר: \n",
+                    "<b>ספק ד\"ס אכל אוכלים טמאים וכו'</b>. וכן כל כיוצא באלו מולדות *[טומאות שהן מד\"ס. הרמב\"ם (ריש) פט\"ו מהא\"ה ועיין בפ\"ק דשבת במשנה י\"ח דבר. ובסוף מסכת זבים ובמ\"ג פ\"ק דמכילתין: \n",
+                    "<b>ספיקו טהור</b>. אם נפל עליו הספק אם אכל כו' או שלא יהיה דבר מזה הרמב\"ם בפירושו ובחבורו רפ\"טו [מהאה\"ט] (מהט\"א) ולכ\"ע מפרש הכי. דלת\"ק אפילו ודאי אכל ונסתפק אם טבל. ספיקו טהור. כדתנן במ\"ב פ\"ב דמקואות. ובפ\"י מה' מקואות (ה' ו'). העתיק דברי ת\"ק דהתם: \n",
+                    "<b>*[אבל דבר שהוא אב הטומאה</b>. והוא מד\"ס. פי' הר\"ב כגון דם תבוסה כו' וכגון הא דבנבלת עוף טמא דבמ\"ג פ\"ק דמכילתין ופירוש דם תבוסה במ\"ה פ\"ג דאהלות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ספק שרצים פירש הר\"ב השליך שרץ בין הככרות כו' בתוספתא</b>. כמו שהתבאר בתחלת זה הפרק. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ספק נזירות מותר</b>. עיין מ\"ש בזה במ\"ה פ\"ק דנזיר: \n",
+                    "<b>בין טהורה</b>. והיא בעלת מום שיתננה לכהן ואין בה למזבח כלום: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האשה שיש עלי' ספק חמש לידות כו'</b>. משנה זו שנויה בספ\"ק דכריתות. וע\"ש בפירוש הר\"ב: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>וגוש מבית הפרס</b>. עיין בספי\"ג דאהלות: \n",
+                    "<b>הלך באחד מהן</b>. אדסליק פתח (עיין מ\"ש בריש שבת)והאהיל דנקט בתר הלך. משום דתרוייהו משום ספק האהיל. הר\"ש: \n",
+                    "<b>ר\"ע מטמא</b>. כתב הר\"ב דספק כו' ה\"מ כשעשה טהרות כו'. ואפשר דאם נודע לו שהוא בספק קודם שעשה טהרות. אם היה עושה טהרות אח\"כ. היו טמאות [לר\"ע]. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ר\"י מטמא בכולן ומטהר בשביל שדרך ב\"א להלוך וכו'</b>. והוי כאין לו תקנה. שכ\"כ הר\"ש דר\"י נמי דוקא כשעשה טהרות *[מטהר. כמו לר\"ע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שני שבילים</b>. ברה\"ר. הר\"ש: \n",
+                    "<b>וטהר</b>. כך העתיק הרמב\"ם ברפי\"ט מהא\"ה. כלומר שטהר בהערב שמש. ולענין תרומה. דטבול יום פוסל התרומה מדאורייתא. כדפירש הר\"ב בסוף זבים. ובס\"א ל\"ג כלל ובמשנה בגמ' הגירסא טהור]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השרץ והצפרדע ברה\"ר נגע כו'</b>. זה הדין כמו הדין הקודם (ואמנם משמיענו) זה הדין בטומאת השביל והמשפט בטומאת מגע (שהכל) משפט אחד. ואפילו לר' יוסי שאומר דרכו של אדם להלוך ואין דרכו ליגע. רמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>*[ועשה טהרות</b>. משום ר' יוסי [טו] איצטריך למתני ועשה טהרות. דכר\"ע ס\"ל לגבי אדם. כמ\"ש במ\"ב בשם הר\"ש. תוס' דכתובות דף כ\"ז]: \n",
+                    "<b>רי\"א בין כך ובין כך טמאים</b>. כתב הר\"ב לא נחלקו ר' יוסי ור' יהודה כשבאו לישאל בבת אחת דד\"ה טמאין בגמ' פ\"ק דפסחים דף י'. וכתבו התוספות דנראה דהיינו מדרבנן. דמדאורייתא אפילו בבת אחת טהורים ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב וכשבאו לישאל בזה אחר זה ד\"ה טהורים. כתבו התוס' פ\"ב דכתובות דף כ\"ז לא שיאכל אדם א'. דא\"כ יאכל ודאי טומאה דהכי אמרי' בפ' שני דשבועות דף י\"ט וכו'. ומ\"ש הר\"ב על מה נחלקו על הבא לישאל עליו ועל חבירו כו' ר\"י מדמי ליה לבת אחת דכיון דאיהו ידע באידך. וידע דכי מטהרי ליה לחבריה לא מטהרי ליה. סבר ר\"י דמיחזי כשקרא. וה\"נ בכרכום. (משנה ט' פ\"ב דכתובות) אפילו אי אתיא כל חדא בפני עצמה. ידעה בגוונא דאידך וידעה שפיר דלכולן מטהרינן. ומש\"ה מקשינן מינה כו' (כמו שכתבתי שם בס\"ד) הר\"ן דכתובות: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ועל בגדיו הולכין אחר הרוב</b>. כתב הר\"ב אם רוב אנשי העיר זבים וזבות דאע\"ג דבגדי ע\"ה מדרס כדתנן ספ\"ג דחגיגה. לאו דע\"ה עושהו מדרס. אלא שמא ישבה עליהן אשתו נדה. כ\"כ הר\"ש. ועיין ר\"פ דלקמן ובמ\"ה. וכתב עוד הר\"ש דקשה דמשמע דאתיא כר\"מ. ולר\"מ נימא סמוך מיעוטא לחזקה ואתרע לה רובא (וכמ\"ש הר\"ב בפ\"ג מ\"ח) ע\"כ. ולפי מ\"ש לעיל פ\"ג (מ\"ט) תירוץ א' של תוס' לא ס\"ל ר\"מ סמוך מיעוטא לחזקה אלא מדרבנן להחמיר [יז]: \n",
+                    "<b>ר\"מ מטהר</b>. עמ\"ש בזה במ\"ד פ\"ג דעירובין: \n",
+                    "<b>כשעת מציאותן</b>. וכתב הר\"ב בפ' ג' מ\"ה דדוקא במקום מציאותם נמי וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שוטה אחת בעיר</b>. בקמץ הטי\"ת כמו כי רועה היא (בראשית כט). וכתב הרמב\"ם וידוע הוא שהאשה השוטה לא תשמור עצמה ולא תדע עתות וסתה. ולא תשתדל בזה כפי מה שיגזרהו התורה. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דוקא אשה שוטה אבל אדם שוטה כו'. כן לשון הר\"ש. ומיהו מסיים ואין האיש רגיל כו'. והכ\"מ פי\"ח מהא\"ה (הלכה י\"א). העתיק לשון הר\"ש. אבל איש שוטה כו': \n",
+                    "<b>כל הרוקין שבעיר טמאין</b>. לא ירצה בזה שהן טמאין בספק ותהיה כמו הרוקים הנמצאים. כי רוקים הנמצאים לא התאמת אצלנו איש טמא. אמנם פה אשר נתאמתנו היות רוק טמא נמצא בזאת המדינה ושבה טומאה קבועה. הנה כל רוק שימלא בזאת המדינה הוא טמא כרוק הזב האמתי וזהו כוונת אמרו טמאים. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחכ\"א הוא נאמן ע\"י עצמו</b>. פי' הר\"ב דמתרצינן דבוריה כו' וכה\"ג שנינו ברפ\"ג דכריתות. לענין אכלת חלב שוגג או מזיד ואמרי' התם בגמרא. דאיצטריך לאשמועינן הך דהכא דבכי הא דהכא נמי מתרצינן דבוריה. ועיין בפירוש הר\"ב רפ\"ח דנזיר. ובפרק דלקמן משנה ו': \n",
+                    "<b>שנים אומרים נטמא ועד אומר לא נטמא כו'</b>. הא תרי ותרי עיין בסוף מ\"ח פ\"ב דכתובות. והר\"ש מייתי תוספתא דברה\"י ספיקו טמא ברה\"ר ספיקו טהור. והקשה מסוגיא דפ\"ג דערובין [דף ל\"ו] ובתוספתא ריש דף ל\"ו מתרלין ואין להאריך בזה: \n",
+                    "<b>עד אומר נטמא ועד אומר לא נטמא כו'</b>. עיין (מ\"ש) ברפ\"ג דכריתות: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ספקו טמא</b>. ל' הר\"ב ומטמאינן מספק כל אדם וכלים וכו' ומיירי כשאדם אוחז בכלים. דאלת\"ה כלים אין בהן דעת לישאל. וכל שאין בו דעת לישאל טהור כדתנן במ\"ז פ\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הטמא עומד וכו'</b>. פי' הר\"ב מצורע עומד כו' כמו ששנינו במ\"ז פי\"ג דנגעים. וע\"ש *(וטמא עובר הספק אם עמד. הרמב\"ם). ומ\"ש הר\"ב פ\"א כגון שרץ וכו' כך פירש הר\"ש. והקשה מהר\"ר וואלף וורמייזא דהא במ\"ז פ\"ב דעדיות קתני לה משום ר' יהושע דמטהר ע\"כ. ולי לא קשיא דהתם לא כתב הר\"ב דאדם אוחז והכא מיירי בבני אדם העוברים ויש בהם דעת לישאל. וכבר כתבתי בזה לעיל פ\"ד מ\"ב. אבל הרמב\"ם פסק בעדיות כר' יהושע. ופסק בכאן דלא כר\"י. דאיהו מפרש הכא כפירוש קמא שכתב הר\"ב כך נ\"ל. והא דכתב הר\"ב כגון שרץ כו' צ\"ל דא\"נ מת בפי העורב דתנן נמי התם גבייהו. דאל\"ה ספק האהיל לא שייך כלל ולא ה\"ל להר\"ב לפרש משום דאין חילוק בין יש מקום כו' ומ\"ש כדהוכחנו לעיל פ' הזורק מ\"ד: \n",
+                    "<b>הטומאה ברה\"י וטהרה ברה\"ר</b>. פי' הר\"ב כגון חנות וכו' כדקתני באידך בבא. הר\"ש. ויש לדקדק למה לא הזכיר רה\"י ורה\"ר בטמא עומד וטהור עובר ובטהור עומד וטמא עובר כאשר הזכיר בטומאה וטהרה. ואפשר לומר דרישא ודאי בטומאה מצומצמת לרה\"ר או לרה\"י. ודיקא נמי מדקתני לה בלשון טמא עומד ועובר. אבל סיפא לאו בטומאה וטהרה מצומצמת לרה\"ר. אלא בטומאות שהן לפני ולפנים. *(אלא שאדם עומד בחוץ ויכול לפשוט את ידיו ליגע בטומאה. א\"נ שהן לפני ולפנים) והספק שמא נכנס הטהור לפני הטומאה. ואם הטהרה ברה\"י והטומאה ברה\"ר. שמא נכנסה הטומאה אצל הטהרה *(ובכולם ר\"י מטמא וחכמים מטהרים) ורישא להודיעך כחו דר\"י דאע\"ג דמיטמא ודאי או מטמא ודאי ברה\"ר (מודה) [טמא] הואיל וא' מהן ודאי ברה\"י כדאמרן. וסיפא להודיעך כחן דרבנן. דאע\"ג דאיכא לספוקי דילמא ברה\"י ממש אפ\"ה מטהרי רבנן *[דקא] סברי הא דאמר ספק טומאה ברה\"י טמא. דוקא כי איתנהו לתרווייהו ברה\"י בודאי. אלא שהוא ספק נגע ספק לא נגע. אבל כי הוי ספק בואה. טהור [ועיון במ\"ד] כ\"כ הראב\"ד במ\"ז פ\"ג דעדיות. וזה קרוב לפירוש האחר שכתב הר\"ב. אבל לפירוש הראשון שכתב הר\"ב מעיקרא לאו קושיא הוא דרהטא דמתניתין דנגעים הוא דנקט: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עלה לראשו</b>. כתב הר\"ב ראשו של אילן חשיב רה\"י וכו' ואע\"ג דלא הוי רה\"י אצל שבת הוי רה\"י אצל טומאה ופירש הרמב\"ם הואיל ואין האדם יכול להשתמש בהן ואינו רגיל להלוך בהן: \n",
+                    "<b>ספיקו טהור</b>. דשמא לא נכנס כלל וספק רה\"ר טהור. אבל סיפא ודאי נכנס לרה\"י. הלכך ספקו טמא. ואע\"פ שאמרו (במתניתין דלקמן) כל מה שאתה יכול לרבות ספקות וס\"ס טמא. מ\"מ והוא שיכנס למבוי או לבקעה שיש בהם הספק אבל אם לא ידע אם נכנס בהם אם לא נכנס כלל. טהור. הראב\"ד פ\"ך מהא\"ה [הלכה ט']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ברה\"י טמא</b>. דמן הדין אפילו חד ספקא ראוי לטהר דאוקמא אחזקתה. וכיון דמטמינן בחד ספיקא דילפינן מסוטה. מה לי חד ספיקא מה לי כמה ספיקות. תוס' פ\"ג דב\"ב דף נ\"ה. ודפסחים פ\"ק דף י': \n",
+                    "<b>ברה\"ר טהור</b>. איידי קתני דהא אפילו חד ספק טהור. והרמב\"ם בחבורו (שם) היפך הלשון. וכתב ברה\"ר טהור. ברה\"י טמא: \n",
+                    "<b>נכנס למבוי</b>. והטומאה בחצר. ידוע שהחצר (והמבוי) רה\"י כמו הבית. הרמב\"ם ועיין במ\"ב פ\"ז דנדה: \n",
+                    "<b>והטומאה בחצר</b>. לא טומאה ודאית. אלא כלומר מה שמביא עלינו לספק אם נטמא אותו דבר הוא בחצר: \n",
+                    "<b>רבי אלעזר ה\"ג בלא יו\"ד</b>. כ\"כ התוס' פ\"ג דב\"ב דף נ\"ה (ד\"ה ר\"א): \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>עד שיאמר לא נגעתי</b>. כתב הר\"ב לאו דוקא כו' כ\"כ הר\"ש. דהכי מוכח בפ\"ק דפסחים גבי חולדה וברדלס מצויין שם דף ט' בתוספות בד\"ה ספק גררוהו כו' אבל התם תרי ספיקות הוו וחדא מינייהו גרירת חולדה וברדלס. וכתבו דהוי ספק הרגיל ומשום כך מטהרינן אפילו ברה\"י. ונמצינו למדין דדוקא בספק ספיקא כי התם. ול' הרמב\"ם בפי\"ח מהא\"ה (הלכה ב'). כל ספק ברה\"י טמא. עד שיאמר ודאי שלא נטמאתי: \n",
+                    "<b>השבילים המפולשים לבורות כו'</b>. שהיה בראש המבוי חפירה נחפרה בקרקע. אם בור או שיח או מערה ויעמיד להן זה מקום כותל וישוב מבוי שאינו מפולש. לפי שלא יוכל אדם לבא מצד אחד ולצאת מצד אחר. הרמב\"ם. ופי' בורות שיחין ומערות. במשנה ה' פ\"ה דב\"ק. ובפ\"ק דמסכת מקואות משנה ד': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בימות החמה</b>. ואלו הן ימות החמה משתעקר התבואה מתוכה. תוספתא כתבוה הרמב\"ם והר\"ש: \n",
+                    "<b>רה\"י לשבת</b>. עיין בפי' הר\"ב במשנה דלעיל: \n",
+                    "<b>ורה\"ר לטומאה</b>. עיין מ\"ש במשנה ג' פי\"ח דאהלות [ד\"ה שדה]: \n",
+                    "<b>ובימות הגשמים</b>. פי' הר\"ב שהיא זרועה כו' ואלו הן ימות הגשמים משתרד רביעה שנייה. תוספתא. וכתבו התוספות פ\"ט דב\"ב דף קנ\"ג [ד\"ה ובימות הגשמים] דמשתרד רביעה שנייה לאו היינו מפני רוב המים. אלא שמשם ואילך גדילים הזרעים ודריסת הרגל מזקת להם כדתניא וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רי\"א אם עומד כו' ורואה כו'</b>. עיין מ\"ש בזה במשנה דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הפרון רה\"י לשבת ורה\"ר לטומאה</b>. פי' הר\"ב הפרון דומה לבסילקי ויש לו שני פתחים מכוונים זו כנגד זו. וכ\"כ הרמב\"ם בשם התוספתא. וקשה דלפלוג רבי יהודה כמו במתני' דלעיל. וראיתי בתוספתא פ\"ז גם הר\"ש הביאה כן דגרסי' בדברי ר\"י איפכא דכשרואה וכו' הוא רה\"י לשבת ורה\"ר לטומאה. ואם לאו רה\"י לכך ולכך. ולפי זה לא קשיא ולא מידי. אבל במתני' ודאי דקשיא. וראיתי עוד שהתוספתא לא הזכירה כלל הפרון אבל תרי גווני בסילקי קתני. ובשניה תני עלה פלוגתא דר\"מ וחכמים. ומפני כן חשב הרמב\"ם שהוא פי' הפרון דמתני'. אבל הר\"ש כתב בשם הערוך. וז\"ל הפרן פי' בערוך בית שהוא עומד באמצע רה\"ר. וי\"מ כגון מגדל ששלש רוחותיה בתוך הים ורוח א' ליבשה כמות מגדל של אלכסנדריא של מצרים. עכ\"ל. נראה דסובר שהתוספתא תרי גווני בסילקי מפרשת. ואין אחד מהם פירוש להפרון כלל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האסטוונית</b>. פי' הר\"ב מקום צר כו' שהסוחרים יושבים שם. וכתב הרמב\"ם (וז\"ל כבר נתבאר בגמרא שהאיצטבא) היא כרמלית. ואמר פה רה\"י לשבת ר\"ל שהיא אינה רה\"ר לשבת. וכך כתב הר\"ב במשנה ג' פ\"י דעירובין. דאיצטבא היא כרמלית: \n",
+                    "<b>חצר שהרבים נכנסים בזו כו'</b>. עיין מ\"ש בסוף מכילתין: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>וירד לשתות</b>. מים מן היאור. ה\"ג בפרק ב' דכתובות דף כ\"ד: \n",
+                    "<b>*[והחיצונות טמאות</b>. כתב הר\"ב שהעוברים מתחככין בהן ובגדיהן עוברין על פיהן. וכ\"כ הר\"ש והוא לשון רש\"י פ\"ב דכתובות דף כ\"ד. ואין הלשון מדוקדק שהרי לא מצינו בשום מקום שאהל מטמא אלא במת. וכדתנן בפ\"ק דכלים משנה ד' חמור מכולם המת שהוא מטמא באהל. מה שאין כולם מטמאין. וא\"כ כשגם בגדיהם עוברים על פיהם. אין כאן אלא אהל. ואין מדרס מטמא טומאת אהל. ועוד שאף אהל המת אינו מטמא אלא באחד מג' דרכים השנויין בפט\"ו דאהלות. שהאהל מאהיל על המת ועל אדם וכלים. או שהמת מאהיל על אדם וכלים. או הם מאהילים על המת. ולכן ה\"ל לכתוב ובגדיהם עוברים ונכנסים לפיהם שאז ודאי מתטמא כלי חרס מאוירו ועיין לקמן]: \n",
+                    "<b>אר\"י בד\"א במותרות אבל באגודות הכל טהור</b>. פירש הר\"ב במותרות שהעוברים ושבים מסיטין אותן אבל באגודות שא\"א להסיטן הכל טהור. ותימא דלקמן משנה ה' מפרש שאין ע\"ה מטמא בהיסט. והר\"ש כתב וקצת קשה מאי טעמא דר\"י דמחלק בין מותרות לאגודות. ע\"כ. והרמב\"ם פירש *(טעמא דת\"ק דחיצונות טמאות משום מגע. וכתב אדר\"י) וז\"ל רי\"א שאם היו כולן בשבכה אחת הנה הכל טמא (שמא) יניע הזב הכל ויהיו טמאים בהיסט הזב ואפי' הקדרות אשר לא נגע בהם. ע\"כ. וצ\"ל דגרסתו הכל טמא. וכן מצאתי מוגה בנא\"י. ומ\"מ קשה לפירושו דאמאי מטמאים מסתמא וחוששים להיסט הזב. ומאי שנא מהא דתנן במשנה ז' פרק ה' ועל בגדיו הולכין אחר הרוב: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>אומנים</b>. אלו אומנים הן ע\"ה בלי ספק. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>אלא עד מקום שהן יכולין לפשוט כו'</b>. מבלי רדת אל הדבר ההוא. או לעלות על דבר גבוה. ואז ישיגהו *[וכן נתבאר בתוספתא. הרמב\"ם]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אשת חבר שהניחה לאשת ע\"ה טוחנת כו'</b>. לשון הרמב\"ם היה עולה בדעתינו שחכמים מודים לר\"מ באש' לפי שהיא רבת (העסקים והמשמוש בדברים שאינם נוגעים לה) ושהיא תמשמש על מה שלא תפקד ותחפש ותהפך. והשמיענו שהן חולקים אפילו בנשים. ע\"כ: \n",
+                    "<b>פסקה הרחים הבית טמא</b>. וחכ\"א דבסיפא קיימא נמי אדהכא. והיינו דפסק הרמב\"ם בפי\"ב מה' משכב דאפי' פסקה הרחים אין טמא אלא עד מקום שיכולין לפשוט את ידם וליגע: \n",
+                    "<b>משמשת כמו ממשמשת</b>. כמו אסור לשמש בצרור. פ' המוציא יין (שבת דף פ\"א) כלומר ממשמשת בתוך הבית. מלשון כי מששת את כל כלי (בראשית ל״א:ל״ז הר\"ש): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[ואת היוצאין</b>. עיין לקמן בסיפא]: \n",
+                    "<b>אבל המשכבות והמושבות וכו' טהורין</b>. כתב הר\"ב שאין ע\"ה עושה משכב כו' דלא גזרו אלא על טומאת מגעו בלבד כמו שמפרש ר\"ת (בנדה דף ל\"ג ד\"ה ותיפוק ליה) משום דאין לך אדם מעביר חבית ממקום למקום. ומיהו טעם זה לא יתכן גבי מדרס וצ\"ל דהיסט ומדרס חומרא יתירא היא ואין יכולין לעמוד בה. אבל יכולין ליזהר ממגעו ומצינורא שלו לפיכך גזרו על מגעו וכן על צינורא שלו. כדלקמן פרק בתרא משנה ו' כך כתב הר\"ש. ונראה בעיני דאף ר\"ת כך הוא אומר דמשום דאין יכולין לעמוד לא גזרו שז\"ש משום דאין לך אדם כו' לאו טעמא אדהכא הוא. אלא ה\"ק כמו שמצינו במקום אחר דחשו חכמים משום דאין לך אדם כו' והוא בספ\"ו דב\"מ כמ\"ש שם הר\"ב. ה\"נ הכא חששו בכיוצא בזה. כיון שא\"א ליזהר ולא גזרו כו' וכדברי כן הוא בתוספות פ\"ב דחגיגה דף י\"ט (ד\"ה בגדי ע\"ה) שכתבו בזה הלשון. ותירץ ר\"ת דודאי אינו מטמא מדרס והיסט. דמשום תקנת השוק נגעו בה. כדאמרינן לפי שלעולם לא ימצאו אדם מעביר חבית ממקום למקום. ואין גוזרין גזירה על הצבור אא\"כ יכולין לעמוד בה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ואם אינו רואה כו' הכל טמא</b>. וא\"ת הא תנן לקמן פ\"ח (מ\"ה) אשת עם הארץ שנכנסה לתוך בית של חבר להוציא בנו או בהמתו הבית טהור מפני שנכנסה שלא ברשות. וי\"ל דשאני הכא שהפקיד ביתו לע\"ה שאין ע\"ה מקפיד על חבירו. הר\"ש: \n",
+                    "<b>ולא את היוצאים</b>. והר\"ב העתיק ולא את היושבים וכך העתיק הר\"ש וצ\"ל דאף ברישא גרסי' הכי והכא הוצרכו לפרש עלה אע\"פ שאם עומד וכו': \n",
+                    "<b>אפילו מובל</b>. כתב הר\"ב דחיישי' שמא נכנס כו' והסיטה. וכן לשון הר\"ש וכן בר\"פ דלקמן. ומשום כלי המוקף צמיד פתיל. נקט והסיטה דאינו ראוי למשכב ומושב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם יש עמהם כנעני נאמנים לומר לא נכנסנו</b>. וכו' כך הנוסחא בס\"א וכן העתיקוה הר\"ב והר\"ש. ומ\"ש הר\"ב דמרתתי מן הכנעני שמא יענישם כו' דמיירי בכנעני חשוב שאימתו מוטלת עליהן הכי איתא בגמ' פ\"ג דחגיגה דף כ\"ו אבל נוסחת הרמב\"ם היא כנוסחת הספר. דגרס אם יש עמהם כנעני נאמנים לומר נכנסנו אבל לא נגענו וביאר הטעם בשם התוספתא. מפני שאימת הכנעני עליהן ולא ישלחו ידיהן. וכתב עוד שהתבאר בתוספתא שהגבאים אם לא יהיה המשכון בידיהם. ולא יהיה שם ביניהן מעיד שנכנסו לבית. ואמרו הן נכנסנו ולא נגענו. נאמנים. שהפה שאסר הוא הפה שהתיר (ואם היו אחרים מעידים שנכנסו אין נאמנים לומר לא נגענו) ע\"כ. והיינו דדייקי' למתני נאמנים לומר נכנסנו כלומר שהם האומרים נכנסנו. ואין כאן אחרים מעידים שנכנסו. ור\"ש הביא התוספתא. וכתב עלה שיש בה ט\"ס. ולשיטת הרמב\"ם היא נכונה ואין בה טעות: \n",
+                    "<b>וכן הגנבים כו'</b>. כך הוא בנ\"א. וכך שנוי במ\"ו פ\"ג דחגיגה: \n",
+                    "<b>או אשה</b>. פי' הר\"ב דשמא היא נדה או זבה משא\"כ באיש שאינו רגיל בזיבות כמו האשה. כדפי' הר\"ב בפ\"ה משנה ח': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>*[בחלון</b>. עיין מה שכתב הר\"ב בר\"פ ששי דמעילה]: \n",
+                    "<b>בכנעני כליו טהורים</b>. כ' הר\"ב אין בהם משום איסור יי\"נ דלענין טומאת מגע מאי שנא כנעני ומאי שנא ישראל. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחכמים מטמאים</b>. פירש הר\"ב מאחר שהסיח דעתו פי' מטהרת גופו. אבל הא דתנן במ\"ג פ\"ג דחגיגה האונן ומחוסר כפורים צריכים טבילה לקדש אבל לא לתרומה. וכתבתי הטעם בשם הרמב\"ם שהסיחו דעתן. ושמא נטמאו *[הא אף לתרומה צריכין הכא טבילה] התם לא הסיחו דעתם מטהרת גופם קאמר. אלא שהסיחו דעתם מלאכול בקדש. שהרי הם אסורים לאכלו. אנו חוששים שמא הסיחו דעתם גם מטהרת גופם. וצריכים טבילה אף ע\"פ שאומרים שהם יודעים שלא הסיחו דעתם מטהרת גופם והוא מעלה בקדש. ולא החמירו עליהם להצריכם הזאה ג' וז' לחוש שמא נטמאו במת. שמאחר שהם אומרים שיודעין שלא הסיחו דעתם מטהרת גופם. דיינו שנגזור עליהם טבילה משום מעלה בעלמא. הכ\"מ פי\"ג מהא\"ה [הלכה ג' בשם מהרי\"ק]: \n",
+                    "<b>שהידים עסקניות</b>. פי' הר\"ב ונגע ולאו אדעתיה. וכלומר שנגעו במקום הטנופת וצריכים נטילה לנגיעת תרומה. אבל לא בשביל דחיישינן שמא יגעו בטומאה. דא\"כ ליבעי כל גופו טבילה. ועוד למה סתם ידים שניות ליחוש שמא נגעו באב הטומאה. הכ\"מ [שם] בשם הרא\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכי מפני מה ר\"ע מטמא וחכמים מטהרין אלא שהנשים כו'</b>. כאומר לא נחלקו ר\"ע וחכמים אלא במצאה את חברתה אבל לא במצאה העני. דהתם אף ר\"ע מודה לחכמים. כך נ\"ל: \n",
+                    "<b>גרגרגניות</b>. כתב הר\"ב [יט] תרגום כי הייתי כו'. והוסיף הרמב\"ם שענינו הומות לאכול מן הגרגרת והוא השפוי כובע. ע\"כ. *[כלומר שכ\"כ מתאוות לאכילה עד שלא תספיק לה מה שאוכלת מתוך הוושט. אלא תרצה שתאכל גם מן הגרגרת. אבל ז\"ש והוא השפוי כובע. לא ידעתי מה טעמו לפרש כן]: \n",
+                    "<b>*[לידע מה היא מבשלת</b>. ואם יכשר בעיניה. תאכל ממנו]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>*[הרי אלו טמאין</b>. כתב הר\"ב משום אשתו נדה שמא הסיטה וישבה. עיין מ\"ש בפרק דלעיל משנה ה']: \n",
+                    "<b>רי\"א אף התנור טמא עד שיעשה כו'</b>. לפרושי מלתא דת\"ק קאתי. ומש\"ה העתיקו הרמב\"ם בפי\"ב מה' משכב [הלכה י\"ז]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רוצצת</b>. פי' הר\"ב שהכסוי דוחק כו' מלת ויתרוצצו תרגום ודוחקין. הר\"ש רפ\"ד דאהלות *[ומ\"ש הר\"ב דכשאשתו כו' או נשענת. שהוא אחת מחמשה דרכים שהזב מטמא את המשכב כדתנן בספ\"ב דזבים]: \n",
+                    "<b>טמאין מדף</b>. פירש הר\"ב טומאה קלה וכו'. עיין בפי' הר\"ב במשנה ו' פ\"ד דזבים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המאבד ביום ומצא ביום טהור</b>. פירש הר\"ב דמסתמא אם היה אדם מוצאו ונוגע בו היה מגביהו כדרך מוצא אבדה. וכן לשון הר\"ש וכלומר שהיה מגביהה ונוטלה לו:  ",
+                    "<b>בלילה כו' טמא</b>. פי' הר\"ב מדרס וטמא מת וכו' הכי איתא בתוספתא. ותימא דבתוספתא הביאה הר\"ש תני בה טמאים מדרס וטהורין מטמא מת. וכן ראיתי' בפרק תשיעי מהתוספתא. גם הרמב\"ם בפירושו כתב ברה\"ר טמאין מדרס. וגבי רה\"י כתב מדרס וטמא מת. ש\"מ דברה\"ר טהורין מטמא מת איברא דהראב\"ד השיג על לשונו שבחבורו פי\"ח מהא\"ה [הלכה ז'] שסתם וכתב ברה\"ר טמא ומשמע ליה בין למדרס בין לטמא מת אבל הכ\"מ דייק מרישא דהך טמא אינו אלא מדרס בלבד. ואני אומר שילמד הסתום שבחיבורו מן המפורש שבפירושו. ומעתה דברי הר\"ב אין להם על מה שיסמוכו. ואפילו על ל' הרמב\"ם שבחיבורו נמי לא וז\"ל הר\"ש בפי' התוספתא טמאים מדרס וטהורים מטמא מת דמחמרינן במדרס טפי מבמת. משום דכנענים ונשים שכיחי. מת לא שכיח. ומתני' דקתני טמא היינו מדרס. וכל מידי דלא חזי למדרס כגון סאה ותרקב וכיוצא בו טמא מגע זב ע\"כ:  ",
+                    "<b>זה הכלל כו'</b>. לא אתי לאתויי מידי אלא סימנא בעלמא כמו שכתבתי בכיוצא בזה משמא דגמ' מ\"ב פ\"ד דמגילה. ועוד אחרים שכתבתי במ\"ג פ\"ג דכלים:  ",
+                    "<b>השוטח כלים ברה\"ר טהורין ברה\"י טמאין</b>. פי' הר\"ב דאין כאן אלא ספק שמא נגע. דלמדרס אין לחוש שאין דרך העוברים לדרוס על הבגדים השטוחים ליבש אבל אפשר שנגעו בהם. משא\"כ באבדה שאין רואים ודורסים עליה. ולכך אין מקום לחלק בזה בין יום ולילה כמו באבידה וכשמשמרן אפילו נגיעה לא נגעי. הכ\"מ פי\"ח מהא\"ה (ה' י'):  ",
+                    "ואם היה משמרן טהורין וקמ\"ל דלא חיישינן דילמא אתא חד ונגע ולאו אדעתיה:  ",
+                    "<b>ונפלו והלך להביאן טמאים</b>. מפני שנעלמו מעיניו. הרמב\"ם שם:  ",
+                    "<b>נפל דליו כו'</b>. טמא מפני שהונח כו' לשון הרמב\"ם ולא יסתפק עליך אמרו (בכלים) טמא אע\"פ שהוא בתוך הבור לפי שהוא מעת שהגיע ברשות ע\"ה שבטמא מת ע\"כ. והטעם שלא חלקו חכמים בכלים שברשות ע\"ה. הכ\"מ פי\"ב מה' משכב (הלכה כ\"ב):  "
+                ],
+                [
+                    "<b>וחכמים מטהרין</b>. כשלא נגנב ממנו כלום. הרמב\"ם שם (הלכה ט\"ו): \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>כל המיוחד לאוכל אדם טמא כו'</b>. כתב הר\"ב דיש חילוק בין אפוקי טומאה מיניה וכו' גמ' פ\"ה דכריתות דף כ\"א. ומשמע דבאוכל שכבר נטמא מיירי והיינו לאפוקי טומאה מיניה וז\"ל הרמב\"ם בפירושו כמו שמצאתיו בנא\"י טומאת אוכלין אינה אלא למאכל אדם בלבד ומה שאינו ידוע במאכל אדם הנה א\"א לו מבלי מחשבה. והוא שיביאהו למאכל אדם. וזה הדבר הידוע למאכל אדם אם נפסד שאינו ראוי למאכל אדם אז לא תטמא. לאמרו ית' מכל האוכל אשר יאכל פרט לאוכל סרוח לפי שהוא לא יאכל. ואם נטמא האוכל ואח\"כ נפסד אחר הטמאו הרי הוא נשאר בטומאתו עד שיפסול מלאכול הכלב. ויהיה שיעור המאמר כל המיוחד למאכל אדם שנטמא טמא עד שיפסל מלאכול הכלב עכ\"ל. וכך הם דבריו שבחבורו פ\"ה מהל' טומאת אוכלין (הלכה י\"ד):  ",
+                    "<b>רבי יוחנן בן נורי מטמא</b>. לא משום דבעי מחשבה לכלב וחשיב לה מחשבה אלא לא בעי מחשבה כלל רש\"י פ\"ו דנדה דף צ' ותניא בגמ' דריב\"ן טעמיה מק\"ו אם מטמא טומאה חמורה שלא במחשבה (כדתנן בריש מכילתין) לא יטמא טומאה קלה שלא במחשבה אמרו ליה לא אם אמרת בטומאה חמורה שלא מצינושום טומאה חמורה שתהא צריכה כו' כמש\"כ כבר בריש מכילתין:  ",
+                    "<b>העלהו טמא</b>. ולא דמי להעלהו חש\"ו דפרק בתרא דמכשירין גבי הכשר דלא חשיב מעשה משום דאיכא למתלי דמפני הכנימה עבד ולא שירד עליהם טל. ומיהו קשיא דה\"נ איכא למימר דלהאכילו לכלב העלהו ולא להאכילו לכנעני ושמא הב\"ע כגון שהעלהו ונתן לכנעני. הר\"ש:  ",
+                    "<b>ואין להם מחשבה</b>. עיין ספכ\"ה דכלים:  "
+                ],
+                [
+                    "רבי אליעזר אומר כתב הר\"ב דהלכה כמותו דהכי אפסיק בגמ' פ\"ק דנדה דף ז': \n",
+                    "<b>ואין פוסלים את האוכלים</b>. פי' הר\"ב אפילו דתרומה אבל לקדש אין אחורים כדתנן ברפ\"ג דחגיגה וספכ\"ה דכלים: \n",
+                    "<b>ופוסלין את האוכלים</b>. כ' הר\"ב ק\"ו מטבול יום וכו' ואחר יאכל מן הקדשים וכו' דקרא בתרומה משתעי כדמפרשינן בגמרא פרק הערל (יבמות דף ע\"ד) והעתקתים במשנה ג' פ' בתרא דנגעים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומשקה טופח כו'</b>. דוקא במשקה המכשירים פליגי הכא תנאי. אבל מי פירות אין מחברין האוכלים כדתנן במסכת טבול יום פ' ו' (משנה ד') ואפילו ר\"א בר יהודה איש ברתותא לא קאמר אלא בעיסה שנילושה במי פירות. אבל בשתי חתיכות של בצק מודה דאין מי פירות מחברן. הר\"ש. ולי אין משם ראיה דמשמע דכל הנהו דוקא לטבול יום דקליש טומאתו הוא דלא הויין חבור. אבל לשאר טומאות לא קמיירי התם. וכן נראה מדברי הרמב\"ם בהלכות טומאת אוכלים ספ\"ז. ועוד בפירוש הר\"ב דחלה פרק ב' משנה ב' מוכח דבידים מסואבות אי הוה מוכשר היו מי פירות מחברין. ומצינו חומר בידים מבטבול יום כדתנן התם *[ולענין טופח עיין בסוף פירקין]: \n",
+                    "<b>מלמטן דאם היה מלמעלן היה המשקה זב בשלשתן ומחברן</b>. הר\"ש: \n",
+                    "<b>רוצצות משקה</b>. פי' הר\"ב דוחק כי ההוא דלעיל (משנה ב') גבי תיבה. הר\"ש: \n",
+                    "<b>אוכל פרור</b>. לשון הר\"ב שהוא חלוק לפירורים פירורים וכ\"כ הר\"ש. ומסיים א\"נ פרוד בדלית מלשון שני פרידי עפר על פרידה אחת של תרווד רקב דפרק המפלת (נדה דף כ\"ז) ע\"כ. ועיין בס\"פ דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מקול שהיא מלאה משקים טמאים</b>. אע\"פ שמצינו במשנה י\"ז פי\"ז דכלים. מקל שיש בו בית קבול מזוזה ומרגלית בכאן. אין נ\"ל לפרש שהוא חלול ונתמלא בו מים* אלא מיירי שעל פני כולו נתמלא במשקים טמאים. וכן מצאתי בפי' הרמב\"ם בנא\"י שכתב המקל אם נשרה במשקים טמאים כו': \n",
+                    "<b>משקים טמאים</b>. אין הכוונה כל המשקים ואפי' המכשירים אלא ר\"ל בכאן המים בלבד. שאין השקה מועלת אלא למים בלבד. וכדפי' הר\"ב במ\"ג פ\"ב דביצה: \n",
+                    "<b>הנצוק</b>. פי' הר\"ב קלוח צנור וכו' ור\"ל שמערה מכלי טהור לכלי טמא וע' במ\"ט וי' וי\"א פ\"ה דמכשירין: \n",
+                    "<b>והקטפרס</b>. עמ\"ש במ\"ח פ\"ו דמקואות: \n",
+                    "<b>ומשקה טופח</b>. פי' הר\"ב שאין בו כל כך משקה כו' שיוכל להטפיח דבר אחר. משמע דאם טופח ע\"מ להטפיח דמחבר. וקשה מדתנן במ\"ז וט' פ\"ו דמקואות עירוב מקואות כשפופרת הנוד וכו' וכן מוכיחין כמה משניות. והר\"ש נתלבט בזה מאוד וכן התוס' דיבמות פ\"ק דף ט\"ו ופ\"ב דגיטין דף י\"ו אבל בפ\"ב דחגיגה דף כ\"א (ד\"ה כעובייה) העלו דיש לחלק וליישב כל המשניות. דבקרקע שוה היכא דליכא כותל כלל סגי בטופח ע\"מ להטפיח. והיכא דאיכא נקב בכותל בעינן (קליפת שום) כרוחב שפופרת הנוד. וע\"ג כותל סגי כקליפת השום וע' לעיל בספ\"ז: \n",
+                    "<b>והאשבורן</b>. פי' הר\"ב מקום עמוק שנקוו בו מים. וז\"ל רש\"י בפרק כל שעה (פסחים דף מ\"ב) אשבורן לשון שבירה שמשתבר הקרקע ונאספים המים שם עכ\"ל: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אבל לא זיעת הקופה</b>. פי' הר\"ב דקופה אינה מחזקת המשקים וכו' מסיים הר\"ש אלא א\"כ זפותה. כדאשכחן בפ\"ק דשבת [דף י\"ז] גזירה שמא יבצרנו בקופות מזופפות ע\"כ. ותמיהני דהא מה\"ט גזרו בענבים כדפי' הר\"ב שם במשנה י\"ח דבר. אבל על המסיקה לא גזרו. וכמ\"ש ג\"כ הר\"ב במשנה ב' פרק דלקמן. ואי איתא דבזפותה זיעתו זיעה. לגזרו נמי אף במסיקה. והתם שמאי גזר והלל שתק כדפי' הר\"ב לקמן משנה ד'. והתוס' מחלקים שם. אבל לא יתכן לפי' הר\"ב והר\"ש דהכא. והרמב\"ם מפרש שאם הזיעו בשעת קביצה והיינו במעטן הוכשרו. אבל כשהזיעו בקופה בשעת התנשאם אין זה הכשר. ע\"כ. ולטעמא דכתב הר\"ב בפ' דלקמן משנה ב' למה לא גזרו על המסיקה ל\"ק ולא מידי [כב]: \n",
+                    "<b>*[שיעור זיעה ג' יום</b>. כתב הר\"ב דמשקה היוצא כו' ואינו מכשיר כו' אלא ז' משקין כו' דתנינן להו במ\"ד פ\"ו דמכשירין. ושם כתב הר\"ב טעמן]: \n",
+                    "<b>רבן גמליאל אומר משתגמר מלאכתן</b>. עמ\"ש במ\"ט ד\"ה נמצא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נפלו עליהן משקין טמאים אין טמא אלא מקום מגען</b>. פי' הר\"ב אין מוכשר כו' פ\"א נפלו כו' משקים טמאים כו'. מלשונו זה שבשני הפירושים נראה דל\"ג ליה בהדיא במתני' טמאין. וע' עוד במשנה דלקמן. וא\"ת לפי' הראשון היאך מפ' טמא מוכשר. כבר כתב הרמב\"ם בפי' מ\"ד פ\"ק דמכשירין. וז\"ל הרבה אומרים במשנה הזאת (ר\"ל מס' מכשירין) טמא. בעבור מוכשר וטהור על הדבר שאינו מוכשר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נפלו עליהן משקין טמאין</b>. ל' הר\"ב נפלו עליהן משקים טמאין לאחר שנגמרה מלאכתן וכו' הרי כל הזיתים טמאין. ולכאורה חסורי מחסרא במתני' וצריך לגרוס טמאין טמאין תרי זמני. אבל נראה דלא חסרי' ולא מידי שכן גם במשנה דלעיל נראה מפי' הר\"ב דגרס משקים סתם והמכוון בו *[לפי' הב'] טמאין וכן גם בכאן כי קתני משקים. היינו משקים טמאים. וטמאים דקתני בהדיא קאי אזיתים. וז\"ל הרמב\"ם אמר שאלה הזיתים אשר הן מוכשרים אם נפל עליהן משקים. ר\"ל משקים טמאים. הנה הזיתים כולן ואפילו אותן אשר לא נגעו במשקים טמאין: \n",
+                    "<b>המוהל היוצא מהן</b>. כו' גם זו שנויה בפ' בתרא דמכשירין מ\"ה: \n"
+                ],
+                [
+                    "ושייר קופה אחת יתננה כו' והר\"ב העתיק [צ\"ל ישייר] ושייר קופה אחת ויתננה כו' וה\"ג לה בגמרא פ\"ג דחגיגה דף כ\"ה: \n",
+                    "<b>לעני הכהן</b>. פי' הר\"ב דתרומה מועטת כזו כו' אין רגילים לתת אותה אלא לכהן עני. משום דלמשחה בהם כתיב. ואין זה דרך גדולה לעשיר. ומ\"מ קשיא אמאי מהמנינן ליה. ובתוס' דחגיגה כתבו דהגורס לעני כהן שבוש הוא בידו. ע\"כ. והרמב\"ם כתב וז\"ל אם נשלם שעת הגתות ונשאר לאדם שארית מן הזיתים אינו רשאי לסוחטן ולהוציא מהן תרומה שמן. לפי שאינו נאמן על טהרתה ולא (תלקח) ממנו כמו שנתבאר בחגיגה. ואמנם יטול מהן התרומה בעודם זיתים (וישאנה) לכהן. ואמרו לעני הכהן ולא אמר לכהן לפי שברוב (שהזיתים) ינתנו לעני למעוטם. ושמן הזית ינתן אפילו לעשיר. ע\"כ. והכי מסתברא דמיירי במפריש מן הזיתים מדתנן ושייר קופה. ואין הקופה מחזקת שמן. כדפירש הר\"ב בריש פירקין. והיינו נמי דפירש הר\"ב בדרש\"א מעל\"ע של גמר לקיטת הזיתים. דמידי איריא אלא בזיתים ולא בשמן. ובדר\"י נמי מפרש הרמב\"ם דיוליך לו המפתח מיד. ויבא הכהן ויסחטם נגדו. ויקח ממנו תרומת שמן בטהרה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שימתונו</b>. פי' הר\"ב שיתרככו. ועיין בפירושו למשנה ב' פרק ו' דמכשירין: \n",
+                    "<b>מוכשרין</b>. לשון הר\"ב במוהל. וכן לשונו בפי' משנה ו' פ\"ד דעדיות. וכבר כתבתי שם שיש להגיה במוחל בחי\"ת: \n",
+                    "<b>וב\"ה אומרים אינן מוכשרין</b>. פי' הר\"ב דלא נגמרה מלאכתן עדיין. וכ\"כ הרמב\"ם. ותמיהני דהא בריש פירקין תני בה\"א משיתחברו שלשה זה לזה והיינו קודם שתגמר מלאכתן. וכן מבואר בהדיא בדברי הרמב\"ם פי\"א מהט\"א (הלכה י\"ג). וראיתי שכתב שם במשנתינו (זאת) שאינן מוכשרים שהרי דעתו עליהן לכבשן. וניחא השתא לפי' הר\"ב והר\"ש במשנה דלקמן דלמלחם דבגג אינו מעכב ההכשר. ומ\"מ נ\"ל לומר דר\"ג דלעיל אינו חולק על ב\"ה. אלא תרי תנאי הן אליבא דב\"ה. דהיינו ת\"ק ור\"ג. והשתא ניחא הך דהכא דר\"ג אליבא דבית הלל אמרה. וכן מוכח נמי במתניתין ז': \n",
+                    "<b>הפוצע זיתים</b>. של תרומה. הרמב\"ם שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לגרגרן</b>. פי' הר\"ב כדי לסופתם במלח. פי' לטובלם במלח. כך פירש\"י בפ\"ז דב\"מ דף פ\"ט. ובערוך לגרגרן פירוש לגלגלן: \n",
+                    "<b>נתנן בגג שילקו או שיפתחם</b>. והרב העתיק נתנן בגג שיפתחם וימלחם וכך העתיק הר\"ש. וה\"ג בס\"א. ומ\"מ אין להגיה כך בספר לפי שגיר' הרמב\"ם אינה כן. אבל גירסתו נראה שהוא נתנן בגג שילקו ושיפתחם. שכ\"כ בחבורו פ\"א מהט\"א או שנתנן בגג שילקו אע\"פ שעתיד לפתחן ויפרוס אותן. ובפירושו בנא\"י אם שמם בגג ג\"כ להתעפש. ואפילו חשב אח\"כ שימתחם בגג ויתנגבו אחר התעפשם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רצה ליטול מהן</b>. לשון הר\"ב זיתים שלא נגמרה מלאכתן ולא הוכשרו. וכן לשון הרמב\"ם בפירושו אבל בנא\"י שלא הוכשרו. וכן בפי' הר\"ש דלא הוכשרו: \n",
+                    "<b>קוצה בטומאה</b>. פורש הר\"ב קוצה מן האום של זיתים. עיין בפירוש הר\"ב במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>בית הלל אומרים אף מחפה בטומאה</b>. פי' הר\"ב כיון שלא נגמרה מלאכתן. וכ\"כ הרמב\"ם. ועיין מה שכתבתי כבר בזה במשנה ה': \n",
+                    "<b>בקרדומות של מתכת</b>. כתב הר\"ב דנקט קרדומות לרבותא לפי שהן כלי ברזל ומוכנים לטומאת מת יותר משאר כלים. כ\"כ הרמב\"ם. ומסיים כמו שבארנו בפתיחה. ונ\"ל שרמז על מ\"ש שם שבכלי מתכות לבד יש דין זה ואינו בשאר כלים שאם נטמאו כשישברו נטהרו. וכשיחזור ויעשה מהן כלי יחזרו לטומאתן הישנה. וכדתנן ברפי\"א ממסכת כלים ואע\"פ שזה אינו אלא מגזירתם אבל לענין קבלת הטומאה מן המת כל הכלים שוים חוץ מכלי חרס כמ\"ש בפתיחה. ועוד בריש מסכת אהלות. וכמ\"ש שם ג\"כ הר\"ב. *[אבל לשיטת ר\"ת וסיעתו. יש חילוק בטומאה דאורייתא בין כלי מתכות לשאר כלים. דכלי מתכות עליהם דוקא נאמר חרב הרי הוא כחלל וכשיטה זו כתב הר\"ב ברפי\"ו דאהלות]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם היה משקה מהלך הכל טמא</b>. ל' הר\"ב נטמא המשקה בשרץ ונטמאו כל הזיתים ע\"י חבור משקה. כלומר [שבמשקה] נטמאו כולם שכולם מחוברים למשקה שכך פירש במ\"ג גבי נפלו עליהן משקין טמאים. וז\"ל הרמב\"ם במשנתינו זו בפ\"ט מהט\"א [הלכה ז'] אם היה משקה מהלך הכל טמא. שכיון שנטמא מקצת המשקה נטמאו כולם והשמן מטמא כל הזיתים. ע\"כ. אבל יצא לו להר\"ב בל' זה שכתב ע\"י חבור השקה. מהגמרא דשלהי מסכת ע\"ז דף ע\"ה. והביאה הר\"ש. דמחלקינן בין זיתים דהכא. לדאתמר התם. ע\"ה שמושיט ידו לגת ונגע באשכלות. דאיכא למאן דאמר אשכול וכל סביבותיו טמא וכל הגת כולה טהורה. וכן הורו רבנן. ואמרינן דשאני זיתים דלא מפסקי ולא מידי ובגת מפסקו אשכלות. ופירש\"י לא מפסיק מידי. שהמשקה מחברן ובזיתים אין אשכולות: \n",
+                    "<b>ישאלו הבדדים לומר לא נגענו כו'</b>. פי' הר\"ב נאמנים לומר כו'. ועיין בפרק דלקמן משנה ב': \n",
+                    "<b>בשערה</b>. דשער הוי שומר ומטמא. כמו שפירש הר\"ב במשנה ד' פ\"ט דחולין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>פרודים</b>. פי' הר\"ב לאחר שתקע יתד באום להפריד האום לכמה חלקים פרודים. וה\"ג הר\"ש במתני' בדלי\"ת. וכתב שבתוספתא גרסינן ברי\"ש. והרמב\"ם בפירוש המשנה כתב בדלי\"ת. ובחבורו פ\"ט מהט\"א העתיק ברי\"ש. ועיין מ\"ש בס\"פ דלעיל. ומ\"ש הר\"ב בכל גוש וגוש. הוא לשון התוספתא. ומאי דקרי לה בתוספתא גוש. קרי ליה במתני' פירוד. כמ\"ש הר\"ש: \n",
+                    "<b>טמא</b>. כתב הר\"ב דאע\"ג דאין הגוש חבור משתקע היתד באום כו'. וכ\"כ הר\"ש מטעם התוס' דס\"ל דאף לזיתים שבגוש עצמו אינו חבור. אבל להרמב\"ם בחבורו [שם הלכה ז'] טעם אחר שכתב וז\"ל האוכל שהוא כביצה מטמא המשקה המעורב בהן והמשקה מטמא שאר הזיתים. היו פירורין על גבי פירורין והמשקה מלמטה אע\"פ שנגע בכביצה אין טמא אלא מקום מגעו. ע\"כ: \n",
+                    "<b>אין טמא אלא מקום מגעו</b>. לשון הר\"ב כלומר אותו גוש בלבד שהשרץ נגע בו אבל שאר גושים טהורים. דכי ממח ביה נמי ראשון ושני ה\"ל שאר גושים שלישי. הר\"ש: \n",
+                    "<b>נמצא במעטן הגג טמא</b>. פי' הר\"ב דמקודם שהעלה הזיתים לגג היה השרץ במעטן וכ\"כ הר\"ש. ותמיהני דמאי שנא נמצא במעטן מנמצא בגג. והא ה\"נ איכא למימר שלאחר שהעלה הזיתים לגג נפל השרץ במעטן. וכיוצא בזה פירשתי בשם התוס' והר\"ש במשנה ד' פ\"ד בממלא בעשרה דליים כו' בפי' השני דלא אמרינן שהשרץ היה תחלה בבור כו'. וכ\"פ הר\"ב בעלמו במשנה ז' דפ' דלקמן. ובתוספתא והביאה הר\"ש תני למתני' דברי רבי וקתני וחכ\"א נמצא בגג אינו טמא אלא גג. במעטן אינו טמא אלא מעטן. וכן פסק הרמב\"ם בפי\"ז מהא\"ה. ויראה לי משום דקשיא ליה אמתני' כמו שהקשיתי לשאול. מש\"ה פסק כחכמים ולא השגיח על הכלל שבידינו. דסתם במתני' ומחלוקת בברייתא דהלכה כסתם דמתני' כמו שתמה עליו הכ\"מ בזה והיינו נמי דהרמב\"ם סמך לזו אחר מתני' ז' דפ' דלקמן: \n",
+                    "<b>וכן מטלית מהוהא טהורה</b>. פי' הר\"ב מהוהא בגד שנתחרך כו' דשוב אינו מקבל טומאה. טהורה. ולא אמרינן שמא טמא היה מתחלה קודם שנתחרך. וכן פי' הרמב\"ם ולכאורה משמע שאילו היה טמא מתחלה קודם שנתחרך לא פרחה טומאתה ממנה. ומיירי דודאי נגעו בו הזיתים אחר שנתחרך והספק שמא טמא היה קודם שנתחרך או לא היה טמא. וקשה דבפכ\"ז ממסכת כלים מוכח בהדיא דכשנמהא מתטהרת. ובפ\"ק דנדה דף ד' מייתי לה למתני' דהכא ופירש\"י מטלית של טלית של זהב היתה. המהוה הבלויה מצאה בלויה על גבי זיתים טהורה מלטמא הזיתים דאמרי' הכי נפלה עלייהו לאחר שבלתה וטהרה מטומאתה. יכן פי' הר\"ש והשתא הויא דומיא דספק שרץ שרוף *[והא דרש\"י מפרש מהוהא בלויה. כ\"כ ג\"כ הר\"ב בסוף פכ\"ד. וספכ\"ז דכלים]: *[כשעת מציאתן. עיין בפי' הר\"ב במשנה ה' פ\"ג ובמשנה ו' פ\"ה]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אמר ר' יוסי</b>. כתב הר\"ב כר\"מ ס\"ל כו' ור\"י סבר דחוששין במגע אבל אין בקיאין בהיסט וכו' וכ\"כ הר\"ש. ונ\"מ אם היה שם טומאה שמטמא במגע ואינו מטמא בהיסט. כדתנינן להו בריש מסכת כלים. אבל קשה דמשנתינו מיירי שהיו שם כלים טמאין מדרס והם מטמאים אף בהיסט וכמ\"ש הר\"ב [והייתי יכול לתרץ דאכתי נ\"מ דעל הנגיעה נאמנים לומר לא נגענו כדתנן בפ' דלעיל מ\"ח ועל ההיסט א\"א שיהיו נאמנים כיון שאינן חוששין לה. אלא דבמתני' דלקמן התנה הר\"ב דהא דנאמנין על הנגיעה דוקא כשיש חבר עמהם. ועיין מ\"ש שם] ולכן נראה כפי' הרמב\"ם שמפרש דר\"י אדר\"ש חולק שאמר שאם הכלים טמאין להן בית הבד טהור. וקאמר ר\"י שאעפ\"כ בית הבד טמא לפי שאף ע\"פ שלא יגעו בהן להיותן טמאים. הנה יסיטום שאינן יודעים שהיסט יטמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הבדדין והבוצרין כו'</b>. כתב הר\"ב הא דלא נקט המוסקים והבוצרים לפי שגזרו כו' שפעמים אדם הולך לכרמו וכו' וזה לא שייך במסיקה. תוס' שם. ושם במי\"ח דבר מפ' הר\"ב טעם אחר ושניהם שם בגמ' די\"ז ועיין מ\"ש באותו טעם בר\"פ דלעיל: \n",
+                    "<b>נאמנים לומר לא נגענו</b>. כתב הר\"ב וכגון דחבר עומד עמהן כו' וכ\"כ הר\"ש. ותימה דבפ' דלעיל מ\"ח לא הצריכו שיהא החבר עומד עמהן והרמב\"ם לא הצריך כן לא התם ולא הכא ועיין לעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כיון שהכניסן לרשות המערה דיו</b>. דברי ר\"מ. דכיון שנכנסו למקום הטבילה על דעת לטבול לא חשדינן להו שלא יטבילו. ולא החמיר ר\"מ במגען בריש פרקין אלא משום דאין חוששין ליזהר. ולא שנחזקהו ברשע. וכמ\"ש בשם הרמב\"ם בספ\"ק דעדיות ע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואם נתן בידים טמאות טמאן</b>. כתב הר\"ב בידים תחלות עסקינן ורשב\"א היא כדאיתא פ\"ב דחולין דף ל\"ג ולאו אדהכא אתיא ולפיכך ל' הר\"ש כדאשכחן. והכי תניא רשב\"א משום ר\"מ אומר ידים תחלות אף לחולין וכי הא (דתנן ברפ\"ג דידים) הכניס ידיו לבית המנוגע ידיו תחלות. דברי ר\"ע. ומסיק התם אמאי לא מוקים כר\"ע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם יש לו חותם טהור</b>. שאף ע\"פ שהגרגר נטמא שהרי הוכשר הואיל ולגת בצרן מ\"מ אין אוכל מטמא כלי ואפילו אם ע\"י דריכה יצא ממנו משקה אין אותו משקה מטמא הכלי כיון שאין שיעור באוכל לטמא המשקה כדפי' הר\"ב לקמן גבי כביצה מכוון: \n",
+                    "<b>טהור</b>. והוא שלא נגע במשקה. הראב\"ד פ\"ט מהט\"א (הלכה ד') ואף ע\"פ שפשוט הוא נ\"ל שהכריחו לכתוב כן. מדבסיפא מתנה במקום המופנה: \n",
+                    "<b>במקום המופנה</b>. פירש הר\"ב מקום פנוי כו' לא יין ולא ענבים. דענבים נמי היו מתטמאים בכביצה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ספיקו טהור</b>. כתב הר\"ב ובתוספתא אמרו דבור של שמן. טמא ברשות היחיד. הרמב\"ם סוף פרק י\"ח מהא\"ה [הלכה יו]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>*[נמצא השרץ בראשונה כולן טמאות</b>. צריך לי עיון דהא סתמא קתני וכי לא בדק ולא כסה אימא לאחר שמילאה נפל בה והא [צ\"ל והראשונה] בלבד תהיה טמאה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בזמן שהרבים נכנסים בזו ויוצאים בזו.</b> בזמן שהרבים נכנסים ברוח זו ויוצאים ברוח שכנגדה. הרמב\"ם פ\"כ מהא\"ה (ה' ז'): ",
+                    "<b>ושל גת.</b> והר\"ב העתיק של גת וכן הר\"ש. וכך הוא במשנה שבגמרא דפוס ישן: ",
+                    "<b>*[והעקל.</b> פי' הר\"ב שאחר שסחטו הזיתים נותנים הגפת כו' שאותו הפסולת נקרא גפת כדפי' הר\"ב ברפ\"ג דשבת]: ",
+                    "<b>מנגבן.</b> במים ואפר כדפי' הר\"ב בשלהי מסכת ע\"ז וכ\"פ הר\"ש: ",
+                    "<b>בשבולת הנהר.</b> פי' הר\"ב מקום שהמים רודפין מל' ושבולת שטפתני (תהלים סט ג) ולפי שדרך הספינות ללכת (שם) נקרא שבולת מל' שביל. ובשלהי מסכת ע\"ז אמרינן דמניחן שם עונה. או יום או לילה. גבי מעין שמימיו רודפין. הר\"ש: ",
+                    "<small>סליק מסכת טהרות</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה טהרות",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Tahorot",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Tahorot",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה טהרות, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Tahorot, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Tahorot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Tahorot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4d5ae296f04d4ea2fb469b3befb718a0f34ddec6
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Tahorot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,495 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Tahorot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Tahorot",
+    "text": {
+        "Mishnah Tahorot, Introduction": [
+            "כשהשלים לדבר על הטומאות החמורות. והיאך ענין טהרתם. דבר בענין הטומאות הקלות שאין בהם אלא הערב שמש. וסידר אחר פרה מס' טהרות. וקרא שמה טהרות בל' נקייה. שהדיבור בה הוא בטהרת הטומאה ועוד שידיעת הטומאה מצריך לדעת ענין הטהרה. הרמב\"ם. *ואע\"פ שהר\"ש כתב (בתחלת המס') דמסכת זו ראוי' לקובעה אחר עוקצין דודאי אחריה נשנית דפ' בתרא דעוקצין כוליה במחשבה והכשר איירי. ובדין נבלת בהמה טמאה וטהורה ובדין נבלת עוף טהור וטמא ע\"כ. אנו אין לנו אלא דברי הרמב\"ם כי דבריו מטין שכך קבל הסדר אחת לאחת אלא שמלבו מוציא טוב טעם ודעת על סמיכתן באמת ויושר. וכתב עוד הרמב\"ם ושמא יחשוב החושב שענין קריאת שם הסדר סדר טהרות וקרא שם מסכת ממנו טהרות שהוא תפיסה על המחבר. ואנו אומרים שאינה תפיסה אצל חכמי ההגיון. שהם קוראין המין הפרטי. בשם המין הכולל אותו. ע\"כ: \n\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>שלשה עשר דבר מנוין הן אחת לאחת בפי' הר\"ב במשנה דלקמן</b>. ומנינא למעוטי ראשי אגפים וראש הזנב. והיינו לר\"מ. דאילו לרבי יוסי הא איתנהו ט\"ו. ולרבי יהודה ליתנהו אלא י\"ב: \n",
+                    "<b>צריכה מחשבה</b>. פי' הר\"ב שיחשב עליה לאכילת אדם שכל האוכלים כו' והיינו לטמא טומאת אוכלים אבל לטמא בבית הבליעה א\"צ מחשבה. שלא מצינו שום טומאה חמורה שתהא צריכה הכשר. ולפיכך דין הוא שלא תהא צריכה מחשבה. אבל טומאה קלה והיא טומאת אוכלים ומשקין אע\"פ שזו אינה צריכה הכשר הרי כל אוכלין צריכין הכשר וצריכין מחשבה. הלכך אף זו לטמא טומאה קלה אע\"פ שא\"צ הכשר. צריכה מחשבה. גמרא פ\"ו דנדה דף נ\"א * [ופי' מחשבה עיין מ\"ש ספכ\"ה דכלים ד\"ה ומחשבה]: \n",
+                    "<b>הכשר</b>. היינו דבר המכשירו לטומאה. כגון שרץ ומים. כדפי' הר\"ב: \n",
+                    "<b>ומטמאה טומאת אוכלים בכביצה</b>. וצריך לי עיון דלא תנן נמי וכחצי פרס לפסול את הגויה. כדלקמן משנה ג'. ובפ\"ד דמעילה משנה ה' תנן כל האוכלים מלטרפין לפסול את הגויה: \n",
+                    "<b>בכביצה</b>. כתב הר\"ב דכביצה ממנה אם נגעה באוכלין טהורים נטמאו. *(וכן להצטרף לפחות מכביצה אוכלים לקבל טומאה דצריך שתהא כביצה לפי שטתו בכמה מקומות. והזכרתיה בסוף משנה א' דפ\"ק דתרומות) והר\"ש כתב לתרוייהו. ומאי דקשיא מרפ\"ב דלקמן. אפרש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>בכביצה</b>. עיין בפי' הר\"ב במשנה ה' פ\"ד דמעילה ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>וכזית בבית הבליעה</b>. כתב הר\"ב דכתיב והנפש אשר תאכל נבלה וטרפה וכו' בנבלת עוף טהור הכתוב מדבר. כדדרשי' בת\"כ דיצאת נבלת בהמה שהיא מטמאה עד שלא יאכלנה. ובנבלת עוף טמא אמעיט. כדפי' הר\"ב במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>בבית הבליעה</b>. פי' הר\"ב כשמגיע בבית הבליעה. ולא בעודו בפה מדכתיב והנפש אשר תאכל והל\"ל והאיש אלא לומר שבבית הנפש מטמא. והוא בבית הבליעה. וכשירדה מבית הבליעה. לתוך המעים. ג\"כ אינה מטמאה. בת\"כ ילפינן לה הכי. אבל במשנה ט' פרק בתרא דזבים דייק הר\"ב מיאכל. אכילה בבית הבליעה משמע. ועוד אפרש בסוף מקואות בס\"ד *[ומ\"ש הר\"ב ויטמאו בגדיו עיין בפירושו למשנה ב' פ\"ק דכלים]: \n",
+                    "<b>טעון הערב שמש</b>. שכן כתיב ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר: \n",
+                    "<b>וחייבים עליה על ביאת המקדש</b>. כתב הר\"ב דכתיב כו' אשר יטמא בה ודרשינן לרבות בולע נבלת עוף טהור. וכ\"כ הרמב\"ם ובת\"כ נדרש כן ולכאורה בה משמע מיעוטא ובגמ' פ\"ק דשבועות דף ז' בה למעוטי תרומה שאם אכל תרומה בשוגג והוא טמא שאינו בעולה ויורד ומסיק דלא איצטריך דמהיכי תיתי כיון שאין בהכרת. אלא לרבות נבלת עוף טהור. ומקשה הא אמרת בה מיעוטא הוא. ומשני משום דמיעוטא הוא אייתר. כלומר אדרבה כיון דמיעוט הוא בא לרבות. לפי שיש עוד מיעוט כתיב או כי יגע. דבר נגיעה אין. דלאו בר נגיעה לא. ואמעוט נבלת עוף טהור שאינו מטמא בנגיעה אלא בבית הבליעה. הוי מיעוט אחר מיעוט. ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות: \n",
+                    "<b>והאוכל אבר מה\"ח ממנה סופג את הארבעים</b>. כ' הר\"ב ואפילו היה האבר פחות מכזית. כ\"כ הרמב\"ם. והביא ראיה מדתנן בפ\"ק דאהלות והאברים אין להם שיעור. ואני תמה מה ראיה מטומאה לאכילה. דהתם קרא כתיב בחלל חרב כמ\"ש הר\"ב במ\"ג פ\"ו דעדיות. והכא אכילה בעינן ואינה בפחות מכזית. ומיהו באיסור אבר מן החי מצינו נמי שחלקו הכתוב. וכתב איסור בשר מן החי בלבד ואיסור אבר מן החי בלבד. כדאיתא בגמרא פ\"ז דחולין דף ק\"ב. א\"ר יוחנן לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו זה בשר מן החי ובשר מן הטרפה אלא דלעיל מינה בגמרא אמרינן בהדיא אמר רב אבר מן החי צריך כזית ומסיק דגידים ועצמות מצטרפים למשהו בשר שיש בו. וכזית מיהא בעי. וכך פסק הרמב\"ם בפ\"ה מהמ\"א (הלכה ג') נמצינו למדין שאע\"פ שאבר מן החי לא בעי בשר כזית. מיהו בין כולו שיעור כזית בעי. ואילו לענין טומאה סתמא תנן אברים אין להם שיעור ואע\"פ שצריך ג\"כ שיהא בו בשר גידין ועצמות כדפי' הר\"ב שם. מ\"מ לא מצינו שצריך שיעור אפילו בין הכל כמו שמצינו לענין אכילה שצריך כזית. והיינו טעמא דאין אכילה פחותה מכזית. משא\"כ בטומאה. ולפיכך צריך לי עיון בזה על הר\"ב והרמב\"ם. ועוד צ\"ע על הר\"ב במשנה ג'. וא\"ת ומתני' מאי קמ\"ל. לא קשיא דקמ\"ל לאפוקי ר\"מ דסבר שאינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד. ואחר שכתבתי כל זה מצאתי להרמב\"ם בעצמו שכתב במשנה ג' לענין אבר מן המת מן העוף. ותשמור בו השיעור ר\"ל שיהיה בזה האבר כזית. ואז יטמא בבית הבליעה אם היה מעוף טהור וכו' ולא יודן בו כדין האברים אשר אין להם שיעור כפי מה שהתבאר בראשון מאהלות. ע\"כ. וכ\"כ ג\"כ בחבורו ספ\"ג מהא\"ה (הלכה י\"ו) וכתב הכ\"מ דלמד כן מדלא הזכיר התנא בפ\"ק דאהלות אלא מת ונבלה ושרץ. עכ\"ל. ואף מן החי לא הוזכר שם. אבל נשנה בפ\"ו דעדיות. ובפ\"ק דכלים (משנה ה') ולא איירי אלא באדם. ועוד דדוקא לענין טומאת מגע. אבל הטומאה הבאה ע\"י אכילה. זו לא שמענו. ואדרבה רב אמר שצריך כזית. וצ\"ע: \n",
+                    "<b>שחיטתה ומליקתה כו'</b>. כתב הר\"ב שחיטה נפקא לן מקרא דכתיב וכי ימות וכו'. וכ\"כ הרמב\"ם. ואע\"ג דמשנה שלמה שנינו בזה בפ\"ד דחולין (משנה ד'). ומשמע מיניה דלא צריך קרא. הרי כתבתי שם דלתנא דברייתא בעי לקרא דהכא. ע\"ש. ומ\"ש הר\"ב וה\"ה לטרפת עוף. בק\"ו ילפינן לה במשנה ספ\"ז דזבחים. אלא דאיכא למפרך דיו לענין מליקה. ומסקינן בגמרא (שם דף ס\"ט) דקרא אשכח ודרש. ושם כתבתיו: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר אינן מטהרות</b>. ר' יוסי אומר שחיטתה וכו'. מפורש שם בזבחים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכנפים והנוצה</b>. ירצה באמרו פה הכנפים הנוצה הדקה מאד אשר יהיו בכנפים וישארו בו אחר שיסורו הנוצה הגדולה. וכן נוצה הקטנה אשר תשאר אחרי סור הנוצה כלה. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>מיטמאות</b>. פי' הר\"ב אם נגע בהן שרץ כו' וכ\"כ הר\"ש. ודבר תימה הוא. דהא לעיל תנן שא\"צ הכשר. ופי' הר\"ב והר\"ש לא הכשר מים ולא הכשר שרץ. והרמב\"ם לא פי' שיגע בהן שרץ: \n",
+                    "<b>ולא מצטרפות</b>. פי' הר\"ב אם היה אוכל פחות מכביצה כו'. והרמב\"ם פי' להשלים כזית. אם בלע אחד כזית בשר מצומצם וזאת הנוצה. וכ\"כ ג\"כ בחבורו פ\"ג מהא\"ה: \n",
+                    "<b>החרטום והצפרנים</b>. הדבור פה אמנם הוא כפי המקומות הרכים מהן הקרובים מן הבשר אשר יחותכו מן העוף והוא חי יזול הדם ממקום החתיכה. הרמב\"ם. והכי איתא בגמרא פ\"ט דחולין דף קכ\"א: *\n",
+                    "<b>[ראשי אגפים וראש הזנב</b>. הרכות. הרמב\"ם פ\"ג מהא\"ה]: \n",
+                    "<b>בפטומות</b>. תרגום בריאות בשר. פטימות בשר. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובחצי פרס</b>. פי' הר\"ב שהוא ביצה ומחצה. ובפ' דלקמן מ\"ב. כ\"כ בשם הרמב\"ם ושרש\"י סובר שני ביצים. ופלוגתא דתנאי היא במ\"ב פ\"ח דעירובין וע\"ש: \n",
+                    "<b>והאוכלה אין טעון הערב שמש</b>. עמ\"ש במ\"ה פי\"א דפרה: \n",
+                    "<b>ואין חייבין עליה על ביאת מקדש</b>. פי\" הר\"ב אם אכל כו' דטומאה דרבנן היא. וכ\"כ הר\"ש. גם הרמב\"ם תלי טעמא בכך במתני' ה' דפי\"א דפרה. וכתב עוד וז\"ל אמר השי\"ת בטומאת מקדש (ויקרא ה) או נפש אשר תגע בנבלת וגו' ואמרו יכול נגע באוכלים ומשקים ובכלי חרס יהיה טמא ת\"ל או בבהמה טמאה מה בהמה טמאה מיוחדת שהיא אב הטומאה. יצאו אלו שאינן אב הטומאה. ע\"כ. וברייתא היא בת\"כ פרשת ויקרא. וסד\"א מדכתיב אשר תגע בכל דבר טמא. דכל שיש עליו שם טומאה אם נגעה נפש בו. ואשם באכילת קדש או בביאת מקדש שיהא חייב ת\"ל או בבהמה לאשמועי' דאינו מתחייב אלא בנגעו באב הטומאה שהוא מטמא אדם משא\"כ נבלת העוף הטמא שאין בו טומאה לטמא האדם. וטומאת בית הבליעה דהכא אינה אלא מדרבנן. וזהו שרצו המפרשים כשכתבו דטומאה דרבנן היא. לומר שאין טומאה לנבלת העוף הטמא לטמא האדם מן התורה. [והתורה] מיעטתה לכל טומאה שאינה מטמא את האדם. ואע\"פ שבאמת טומאה היא. וטומאה תקרא. וכן יש לפרש לשון הר\"ב והרמב\"ם שם במסכת פרה: \n",
+                    "<b>אבל שורפין עליו את התרומה</b>. דאפילו על ספקו שורפין. כדתנן במשנה י\"א פ\"ד: \n",
+                    "<b>והאוכל אבר מן החי ממנה אינו סופג כו' ואבר מן החי אינו נוהג אלא בטהורין שנאמר (דברים יב) ולא תאכל הנפש עם הבשר אלא בשר לחודיה</b>. כל שבשרו מותר. אתה מצווה על אבריו. וכל שאין בשרו מותר. אין אתה מצווה על אבריו. ברייתא בפ\"ז דחולין דף ק\"ב. ומ\"ש הר\"ב ואע\"ג דאוכל כזית כו' דהשתא אפילו למ\"ד אבר מן החי צריך כזית. מלשונו זה משמע דאיכא נמי מ\"ד שא\"צ כזית. ומתיישב בהכי הא דכתב במשנה א' דאוכל אבר מן החי סופג. ואפי' יהיה האבר פחות מכזית. אלא דלקושטא דמלתא אין חולק על מ\"ד דצריך כזית. דהא דאותבינן עליה מיתרצו כולהו. ולפיכך לא דק הר\"ב במה שכתב אפילו למ\"ד. אלא ה\"ל לכתוב דהשתא אע\"ג דאבר מן החי צריך כזית. ומפני שראה ל' הר\"ש שכתב לרבי יהודה דאמר אבר מן החי צריך כזית. וראה ג\"כ במתני' א' שהרמב\"ם כתב שם דא\"צ כזית. עלה בדעתו דר\"י הוא דאמר שצריך. ופליגי עליה ולית הלכתא כוותיה אלא שא\"צ כזית כדברי הרמב\"ם דלעיל. ולא עיין בגמ' דאילו היה מעיין בגמ'. לא היה כותב דברי הרמב\"ם דלעיל. וגם בכאן לא היה כותב לישנא דלמ\"ד: \n",
+                    "<b>ואין שחיטתה מטהרתה</b>. פי' הר\"ב באכילה לבן נח. דלישראל פשיטא. דליכא לפרושי מטהרתו מידי טומאת נבלות דהא אין לו שום טומאה בבית הבליעה. ומ\"מ רישא דהאוכל אבר מן החי אינו סופג דוקא בישראל. דאילו בן נח מוזהר על הטמאים כטהורים. כדאמרי' בסוף גיד הנשה (חולין דף ק\"ב) הר\"ש והרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב ואם שחטה והיא מפרכסת לא טהרתה שחיטתה. עיין במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>הכנפים כו' מצטרפות</b>. וכן היא הנוסחא בכל הספרים. וכן פסק הרמב\"ם בפ\"ג מהא\"ה. ואל תשים לבך על דברי הכ\"מ שבפ\"ד מהט\"א [הלכה ד'] אדכתב שם [ג\"כ] הרמב\"ם דכנפים ונוצה מצטרפין כתב וז\"ל בפ\"ק דטהרות הכנפים והנוצה מתטמאים ומטמאות ולא מצטרפות ומדברי רבינו נראה שהיה גורס ומצטרפות עכ\"ל. דשלא בעיון כתב זה כלל. דזו ששנינו לא מצטרפות הוא במשנה דלעיל בנבלת העוף הטהור וכן גורס שם ג\"כ הרמב\"ם בפירושו גם בחבורו פ\"ג מהא\"ה. אבל הא דפ\"ג מהמ\"א איכא לאוקמא בנבלת העוף הטמא. דגרסי' בה בהדיא שמצטרפות. כמו שפסק הרמב\"ם שם באבות הטומאות. אבל ודאי דיש להשיגו להרמב\"ם בכ\"ד מהט\"א. שלא ה\"ל לסתום אלא לפרש. דבשל עוף טמא קאמר. דלא תטעה לומר דאף בשל עוף טהור נמי קאמר ומ\"מ משנתינו צריכה טעם למה בעוף טמא מצטרפות יותר מבעוף טהור וי\"ל דקים להו לרבנן דבעוף טמא הוו הכנפים והנוצה שומר. וא\"ת כיון דבעוף טמא ליכא בינייהו דכנפים ונוצה לחרטום וצפרנים וכולהו מצטרפין. א\"כ לערבינהו ולתנינהו. י\"ל איידי דלעיל. ועי\"ל דאלו נשנו בל' נקבה. ואלו בלשון זכר: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "האוכל שנטמא וכו' מצטרפים וטעמא כתבתי במשנה ד' פ\"ד דמעילה [ד\"ה האוכל]: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>נושכות זו בזו</b>. פי' הר\"ב דבוקות וכו' וכ\"כ הר\"ש. ובמשנה דלקמן מייתי תוספתא ואיזהו הנושך התולש ממנו כל שהוא. ופי' מהר\"ם שנושך מחבירו ותולש מן העיסה: \n",
+                    "<b>כולן תחלה</b>. וידוע הוא שהשרץ אב הטומאה ואשר יגע בו ראשון. והנה יקרא הראשון ג\"כ תחלה וזה באוכלין ומשקין לבד. כמו שבארנו בפתיחה. כ\"כ הרמב\"ם. ודקדקתי בפתיחתו ולא מלאתי אלא במשקין בלבד. שכתב שם וז\"ל. אוכלים טמאים מטמאין משקין וישובו אותן תחלה לטומאה כמו שבארנו. ואמנם תחלה או ראשון שוה. ואמנם יאמר תחלה להיות דינו דין ראשון. ואין הוא ראשון באמת. ואשר יקראהו ראשון הוא ראשון בהתיחסו לאב במספר והרי הוא כאילו יאמרו שאלו המשקים יטמאו טומאת ראשון ואע\"פ שהוא אינו ראשון במספר מהאב. ע\"כ. וזה הטעם לא יצדק באוכלים שנגעו בשרץ לפי שהם ראשון באמת שמתיחסים לאב במספר. ואפשר שר\"ל בכאן דכיון שבמשקים יש טעם לקראן תחלה במקום ראשון. לכך גם אוכלין קוראין כן. שאוכלין ומשקין יש להן ערך ושיווי מה. בטומאה שמן התורה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היא שלישית וכולן טהורות</b>. פירש הר\"ב דאין ג' עושה ד' בתרומה. והדבור פה באוכלין של תרומה. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שבתוך גומותיהם</b>. פירש הר\"ב שע\"ג הככר. וז\"ל הרמב\"ם גומותיהן. החפירות אשר ישארו בחיצוני הלחם בעת אפייתן:  ",
+                    "<b>כולן טמאות</b>. מה שפי' הר\"ב בפי' אחר שהכלי מצרף כו' עיין בזה ברפ\"ח דעדיות:  ",
+                    "<b>משקה טופח ואפילו טופח שלא להטפיח</b>. ולא דמי להא דתנן (בספ\"ח) הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה. א\"נ טופח דמתניתין לאו דוקא. הר\"ש. ועיין ברפ\"ג. ובמשנה ח' פרק ח':  "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>שהיתה כובשת ירק</b>. פי' הר\"ב ואותו ירק לא הוכשר לקבל טומאה. דאי בהוכשר א\"כ מכי נתנו בקדרה טמאתו. הר\"ש: \n",
+                    "<b>ונגעה</b>. פי' הר\"ב בידים מסואבות. שסתם ידים שניות הן. כ\"כ הר\"ש. ותמיהני א\"כ בסיפא בהיתה טבולת יום. אמאי איצטריך למתני בהדיא בידים מסואבות. ונ\"ל ליישב דהתם איצטריך דל\"ת משום טבולת יום לחוד קתני. אבל ידים אינם מסואבות. קמ\"ל דמסואבות. ומשום תרתי טומאות דאית בה. והרמב\"ם מפרש בע\"א. ואכתוב בסמוך: \n",
+                    "<b>במקום הנגוב</b>. שנתיבש וניגב. הר\"ש: \n",
+                    "<b>אם יש בו כביצה הכל טמא אין בו כביצה הוא טמא והכל טהור</b>. ה\"ג בס\"א וכן הוא בנוסחת מהר\"ם ז\"ל: \n",
+                    "<b>הכל טמא</b>. פי' הר\"ב אף הקדרה וכו' כדאיתא בפ\"ק דשבת האוכלים והכלים שנטמאו במשקים. כלומר בגמרא פ\"ק דשבת (דף י\"ג) ועדיפא ה\"ל לאתויי מתני' גופא שהיא נשנית כך בסוף זבים אלא משום דבגמרא דשבת מיפרשא בטעמא דאע\"ג דהתם בשבת פ\"ק מ\"ד כתב הר\"ב וז\"ל כלים שנטמאו במשקין שנטמאו המשקין בשרץ כו' כבר כתבתי שם דלא תידוק מינה דאילו נטמאו מחמת ידים לא אלא דה\"ה אף מחמת ידים וע\"ש. וכ\"כ הר\"ב בהדיא בסוף זבים: \n",
+                    "<b>אין בו כביצה הוא טמא</b>. כדתניא בת\"כ פרשת שמיני. ומביאה הרמב\"ם בפירושו לעיל בפ\"ק מ\"ב. אוכל יטמא מלמד שהוא מטמא בכל שהוא. יכול מטמא לאחרים בכל שהוא. ת\"ל אשר יאכל. והכי דייק נמי הר\"ב בלישני' בפ' בתרא מ\"ה. ובפי' מ\"ב פ\"ג דעדיות. דהא דבעיא שיעור כביצה היינו לטמא אחרים. וקשה דברפ\"ק (אדתנן ומטמאה טומאת אוכלין בכביצה כתבתי דה\"ה) לענין קבלת טומאה. לפי שיש מקומות שכתב כן הר\"ב. והראיתי' ברפ\"ב דתרומות. אבל במ\"ה פי\"ג דאהלות דייק הר\"ב לכתוב שאינו מקבל טומאה מן התורה וכך כתבתי שם בשם הר\"ש. וגם כתבתי שם על דברי הרמב\"ם בזה ולפי זה לא תקשה מתני'. וקרא דת\"כ אסמכתא בעלמא ומחלוקת ישנה היא זו בתוס' פ\"ב דפסחים דף ל\"ג [וכן בתוס' שבת צ\"א. ד\"ה א'.] [ע\"ב ד\"ה לאימת.] והזכירה ג\"כ הרמב\"ן בפי' החומש. ותמיהני על הכ\"מ שברפ\"ד מהט\"א. כשכתב הרמב\"ם שאין שיעור לאוכלים לטומאות עלמן. שלא הראה מקום על משנתינו זו. ומ\"מ כל היכא דכתב הר\"ב שאין אוכל פחות מכביצה מקבל טומאה. ל\"ל דבאותן מקומות לא חשו חכמים. להחמיר שהם אמרו והם אמרו. [ועמ\"ש בשם הר\"ש במ\"ה פי\"א דפרה ד\"ה לאחר ביאתו]: \n",
+                    "<b>חזר לקדרה</b>. פי' הר\"ב אותו מקום המשקה כו' דלמשקים אין שיעור כדתנן ברפ\"ג. וכן בפ' בתרא מ\"ה. שכיון שיצתה טפה ראשונה נטמאה וטימאה הכל כדפירשו כל המפרשים. ומאותן משניות נ\"ל שלמד הרמב\"ם כשכתב בפ\"ד מהט\"א (ה\"ב). שהמשקים מתטמאים בכ\"ש. ומטמאין בכל שהן. והכ\"מ כתב דברי התוס' (דפ\"ק דפסחים דף י\"ד) שדקדקו כן מל' הגמ' דהתם. וגם עליהם אני תמה שהיה להם ללמוד ממשנתינו דבפ\"ג. ועוד ראה זה מצאתי בתוספתא שהביא הר\"ש במ\"ב פ\"ב דטבול יום שהמשקין לעולם מיטמאין בכל שהן. ומיהו לפסול הגויה צריך רביעית. כדתנן במ\"ה פ\"ד דמעילה ויראה דה\"מ נמי (ג) לפרושי חזר לקדרה דקאי אכביצה (והוא נגוב) וכ\"פ הרמב\"ם כמ\"ש בסמוך: \n",
+                    "<b>היתה מגע טמא מת וכו'</b>. תמיהני דלא קתני הכא חזר לקדרה מה דינו. ונ\"ל לתרץ דכיון דערבינהו ותננהו בין נגע במקום הנגוב או במקום המשקה. הלכך לא פסיקא ליה למתני תו סתמא חזר כו' דע\"כ אינו מטמא את הכל כשחזר אלא אם נגעה במקום המשקה או בכביצה ואפי' נגוב אבל בפחות בכביצה ונגוב. לא מהני החזרה כלל. לכך לא מצי קתני סתמא חזר לקדרה הכל טמא. ומכיון דלא מצי קתני סתמא כי רישא. לא חש להאריך ולחלק. אבל להרמב\"ם שטה אחרת בכולה מתני' שהוא מפ' דבירק חולין מיירי והאשה היא אשה נדה שהיא אב. ואמרו כובשת לא ירצה שהנדה כובשת אבל הפי' כן. קדרה שהיה בה ירק כבוש ונגעה (נדה) בעלה חוץ לקדרה והיה יבש. אפילו היה במה שיוצא חוץ לקדרה כביצה הנה הוא טמא. ושאר הירקות אשר הם בקדרה טהורים. וכן הקדרה והמשקה אשר נכבש בה הירק הזה הכל טהור. לפי שזה העלה כמובדל מכל מה שבקדרה להיותו יוצא מן הקדרה. ואע\"פ שקצתו תוך הקדרה. ואם היה זה העלה אשר חוץ הקדרה בו משקה. ונגעה בו והיה בו כביצה. הנה להיותו כביצה יטמא המשקה אשר בו וזה המשקה מחובר במשקה אשר תוך הקדרה אשר בה נכבש זה הדבר הכבוש יטמא המשקה כלן אשר בתוך הקדרה. ולזה יטמא כל הירק והקדרה. כי משקים טמאים יטמאו הכלים והאוכלים. כפי מה שהתבאר. ואח\"כ אמר חזר לקדרה הכל טמא. ר\"ל אם היה בו כביצה והוא נגוב ונגעה בו חוץ לקדרה אשר אמרנו שהוא טמא והכל טהור זה כל עוד (היותו) חוץ לקדרה אמנם אם חזר לקדרה הנה הוא יטמא המשקה אשר בתוך הקדרה אשר בה [נכבש] הירק ויטמא זה המשקה לקדרה ולכל מה שבה. כמו שהתבאר. ואח\"כ אמר היתה מגע טמא מת אשר הוא ראשון לטומאה נגעה בו. ירצה בירק אשר בקדרה. בין במקום המשקה בין במקום הנגוב אם יש בו כביצה הכל טמא. וזה שזאת הביצה ישוב שני לטומאה ולהיותו בתוך הקדרה יהי' כל הירק הכבוש חבור. ויטמא המשקה אשר בתוך הקדרה כפי מה שיתבאר בזה הפרק שהשני בחולין מטמא משקה חולין ע\"כ. ולדבריו נגעה במקום המשקה אין הכוונה בו שנגעה במשקה עצמו. אלא המכוון שנגעה בעלה שיש בו משקה ולפיכך ברישא חזר לקדרה לא קאי אלא אכביצה ואע\"פ שהוא נגוב ובבבא זו (דמגע טמא מת) להכי לא קתני כלל חזר משום דלא מיירי כלל בחוץ לקדרה ופשיטא דכי הוה חוץ לקדרה נמי דינא הכי כמו ברישא ממש אלא דמתני' נקטה גבי אב חוץ לקדרה. ואפ\"ה במקום הנגוב אפילו בכביצה הוא טמא והכל טהור. והכא בראשון נקטה תוך הקדרה כלומר דאע\"ג שאינה אלא ראשון הכל טמא ואפילו נגעה במקום הנגוב. הואיל ובתוך הקדרה הוא. אבל ודאי כשהוא חוץ לקדרה דינא כמו ברישא. וכן ברישא נמי כשהוא בתוך הקדרה דינא כמו הכא. ובחבורו פ\"ט מהט\"א (הלכה ג') ערבינהו וכתבינהו לתרוייהו לאב וראשון בעלה שחוץ לקדרה וכו' ולא הזכיר דין תוך הקדרה כלל לפי שהוא נכלל בחזר דאם חזר דינו כך כ\"ש כשמתחלה בשעת נגיעה הוא בתוך הקדרה. ובכף נחת אשתבש בבבא זו דמגע טמא מת לפרשו בדרך הרמב\"ם והבין דמיירי נמי חוץ לקדרה ואפילו חזר אינו מטמא. וטעות הוא בידו. דלעולם נעשו המשקים תחלה. ובהדוא כתב הרמב\"ם בחבורו (שם) בראשון שנגע בכביצה נגוב שחוץ לקדרה חזר לקדרה טמא את המשקה שבה ונטמא הקדרה וכל הכבשין וכ\"ש שבפירושו כתב בהדיא דמיירי בנגעה בתוך הקדרה: \n",
+                    "<b>היתה טבולת יום כו' בידים מסואבות כתב הר\"ב דהשתא יש באשה זו ב' טומאות וכו' ותרווייהו צריכין משום סיפא וכ\"כ הר\"ש</b>. וכלומר משום קדרה טהורה דאע\"ג דיש בה שתי טומאות. אפ\"ה הקדרה טהורה. והרמב\"ם מפרש ג\"כ לענין חולין ומש\"ה בעי ידים מסואבות דטבול יום טהורה לחולין. ודקתני טבול יום. לאפוקי מדעת ראב\"ש בתוספתא דקאמר אין ידים לטבול יום ר\"ל אין הבדל בין היות ידוו טמאות או טהורות. אבל בחבורו פ\"ט מהט\"א אע\"פ שבבות הראשונות כתבן לענין חולין הך בבא כתבה בתרומה והשמיט ממנה ידים מסואבות: \n",
+                    "<b>מנערת</b>. פי' הר\"ב מנערה כו' ומלשון מסלק את הטבלה כולה ומנערה דפרק היה נוטל (במס' שבת ד' קמ\"ג) הר\"ש. וכתב עוד הר\"ב לשון אחר מנערת מגיסה מלשון ניער וכסה דפרק כל הבשר (חולין דף קח) הר\"ש: \n",
+                    "<b>וראתה נ\"א ראתה</b>. וכן הוא בנוסחת מהר\"ם ז\"ל ובמשניות ישנים מנוקדים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רא\"א האוכל אוכל ראשון כו'</b>. שמצינו אוכל חמור מן האוכל (האדם שאוכל המאכל חמור מן המאכל) דאילו נבלת עוף טהור בחוץ לא מטמאה ואילו אכלה מטמא בגדים אבית הבליעה. ואנו היאך לא נעשה אוכל כמאכל. גמרא פ\"ב דחולין דף ל\"ד. וכתבו התוס' סוף דף ל\"ג דאע\"ג דכולה גזירה מטעמא דזמנין דאכיל אוכלין טמאין ושדי משקים דתרומה בפיו. וא\"כ אפילו אי נעשהו שני סגי דתו לא אתי להכי דהא שני עושה משקים תחלה מ\"מ ר\"א משוה מדותיו לעשות אוכל כמאכל לגמרי. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ודוקא שאכל חצי פרס אע\"ג דלפום טעמא דזמנין דאכיל כו' מכי אכל כביצה אטמי ליה שמא אין רגילות שיהא אדם צמא לשתות עד דאכיל ליה כחצי פרס ומש\"ה לא גזרו בפחות. הר\"ש. ומ\"ש הר\"ב בכאן מחלוקת רמב\"ם ורש\"י ובפ\"ק משנה ג' מסתים סתם לן כהרמב\"ם עוד יש מקומות דעביד הכי ומקומות דעביד הכי והראיתים במשנה ב' פ\"ח דעירובין: \n",
+                    "<b>אוכל שלישי שלישי</b>. ואע\"ג דלא שייכא בהו גזירה דזימנין דאכיל כו' דהא אין שלישי עושה רביעי בתרומה לא חלקו חכמים באוכלין הטמאין בין ראשון ושני לשלישי. הר\"ש: \n",
+                    "<b>רי\"א האוכל אוכל ראשון כו' שני</b>. כתב הר\"ב דס\"ל דלא משוינן ליה לאוכל כמאכל עצמו. דלא גמרינן מנבלת עוף טהור דחדוש הוא (דכל שאר הטומאות מטמאות בגלוי ואין מטמאות בבית הסתרים הלכך גזירת הכתוב הוא ואין למדין ור\"א סבר למדין) אלא מצינו שהמאכל חמור מן האוכל. דאילו מאכל בכביצה ואוכל עד דאכיל כחצי פרס. ור\"א טומאה משיעורין לא גמרינן (דשיעורין מלתא באנפיה נפשיה הוא ולא משום חומרא וקולא. אלא אוכל דמטמא כביצה. כך שיער בו הכתוב כמ\"ש הר\"ב במשנה ה' (פרק ד' דמעילה) ופסול גוייה בכחצי פרס הכי תקון בו רבנן) גמרא שם: \n",
+                    "<b>ואוכל שני שני</b>. כתב הר\"ב לפי שמצינו שני עושה שני ע\"י משקין כו'. וא\"ת מאי צריך להאי טעמא לימא דלהכי שני עושה שני כדמפרש בסמוך משום דזימנין דאכיל אוכלים טמאים ושדי משקים דתרומה כו'. וי\"ל דאי לאו דאשכחן בעלמא שני דעביד שני לית לן למגזר דלא להוי מילי דרבנן חוכא ואטלולא. תוס' דשבת פ\"ק דף י\"ד [ד\"ה רי\"א] ודחולין דף ל\"ד שם. וכתבו עוד. וא\"ת ואמאי לא קאמר ע\"י ספר שכן מצינו בהדיא לרבי יהושע דאמר הכי במשנה ב' פרק ג' דידים. ותירצו שמא כשראה שלא קבל ר\"א תשובתו במשקין. חזר והשיב לו מכתבי הקדש. כ\"כ במסכת שבת [ד\"ה מצינו]. אבל בחולין [סד\"ה תנא] כתבו די\"ל דלא בעי לאתויי אלא ממאכל (שני) דעביד מאכל אחר שני. דומיא למאכל (שני) דעביד אדם שני. ועוד דהא דספר עביד ידים שניות. וגם פוסלים את התרומה. לאו משום טומאה. אלא משום חומרא ע\"כ. אבל לפי זה קשה מה השיב שם במסכת ידים. וכמ\"ש שם הר\"ש. ובפ\"ג דחגיגה דף כ\"ד הקשו. אמאי לא קאמר ביד שמטמאה חברתה. דהכי ס\"ל לר\"י התם במסכת ידים. ותירצו דלא חש להביא ראיה ממה שאמר איהו. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב משום דזמנין אכיל כו' ושדי כו'. ופסיל להו. והתורה הזהירה על התרומה לשמרה בטהרה. דכתיב (במדבר י״ח:ח׳) את משמרת תרומתי לפיכך גזרו באוכל אוכלים טמאים שלא יהא רגיל אצל תרומה. רש\"י דשבת. והרמב\"ם בפ\"א מהאה\"ט כתב שמא יאכל כו' וישתה עליו משקה תרומה כו' וכבר בארנו שאסור לאכול תרומה טמאה. והא דכתב הר\"ב ופסיל להו. הכי איתא בגמ'. וטעמא דאכתי לא גזרו שיהיו משקים תחלה ולא מטמא להו ומ\"מ בדעתם היה לגזור ולפיכך שפיר קאמר דמצינו שני עושה שני ע\"י משקים כו' תוס' דשבת [ד\"ה ושקיל] וכתבתים כבר שם במשנה י\"ח דבר: \n",
+                    "<b>שליישי שני לקדש</b>. כדמפרש דהאי שלישי בחולין שנעשו על טהרת תרומה הוא. וטהרתה טומאה הוא אצל הקדש כדתנן בפ\"ג דחגיגה. הלכך שמירה דידה לאו שמירה היא לענין קדש וחיישינן באוכל שלישי דידי' דלמא ראשון הוא והאוכלו שני. כן לשון רש\"י במסכת שבת. וכ\"פ הר\"ב במשנה ו' דשלישי בתרומה ראשון לקדש. והא דבחולין כתב רש\"י דשלישי בתרומה מספקינן ליה בשני. לאו דליכא לספוקי אלא בשני ולא בראשון. דודאי אף בראשון איכא לספוקי. דכטומאה היא אצל אוכלי קדש. ומשום דכי נמי לא מספקינן אלא בשני סגי לן. דהא אוכל אוכל שני נעשה שני. משום הכי לא כתב אלא דאיכא לספוקי בשני דבהכי סגי לן: \n",
+                    "<b>ולא שני לתרומה</b>. כתב הר\"ב דאי נגע בתרומה לא פסלה ומיהו אסור הוא לאכול בתרומה. ומדיוקא דייקינן למילתא דאמר אין שני לתרומה אבל שלישי הוי ונפסל גופו מלאכול בתרומה. והוא גמרא ערוך בחולין. לכך נראה בעיני שז\"ש הר\"ב והכי מוכח כו' צ\"ל והכי מוכיח כו' ודו\"ק. ובפ\"ה דסוטה דף ל' כתבו התוס' בשם ספר הישר דלא נודע טעם גזרה זו אא\"כ נאמר רבו בגזירות וגזרו גזירה לגזירה. ע\"כ. ואשתמט להו גמרא ריש פי\"ב דזבחים דף צ\"ט. באכילה עבוד רבנן מעלה. בנגיעה לא עבוד רבנן מעלה: \n",
+                    "<b>לטהרת תרומה</b>. ולא בחולין שנעשו על טהרת הקדש. דלאו כקדש דמו. דבטלה דעתו ואינה נתפסת עליהם שם טהרת הקדש. הר\"ש. ועיין בסוף פירקין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השני פוסל</b>. טעמא במשנה ב' פ\"ה דסוטה. וע\"ש: \n",
+                    "<b>והשלישי נאכל בנזיד הדמע</b>. כתב הר\"ב דדוקא כשאין בנזיד הדמע כזית תרומה בכדי אכילת פרס. דחיוב אוכל תרומה בטומאת הגוף לא הוי אלא בכזית. ואין שום אכילה מצטרפת בין כזית דכל איסורין. בין ככותבת ליה\"כ. אם שהה מתחלת אכילת השיעור ועד סופה יותר מכדי א\"פ. שכך נתנה תורה שיעור לשהיית אכילה בבית המנוגע שהקפידה תורה בשוהה בו שיעור אכילה לטמא בגדים. רש\"י פרק ב' דחולין דף ל\"ה. ועל אכילת החולין טמאים לא הוזהרו אפילו הכהנים הר\"ש ותוס' דחולין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והשני שבתרומה כו' מטמא לשלישי בקדש</b>. וטעמא אפרש במתניתין דלקמן: \n",
+                    "<b>והרביעי נאכל בנזיד הקדש</b>. ואין לתמוה איך נאכלת התרומה כיון דטמאה היא. דמאחר דבתרומה עצמה אין בה ד' ליכא איסורא וכן במתני' דלקמן לענין חמישי בקדש. הר\"ש ותוס' דחולין (דף ל\"ד): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והשלישי שבקדש</b>. דכתיב (ויקרא ז׳:י״ט) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. מי לא עסקינן דנגע בשני. פירש\"י דהא בכל טמא כתיב ושני אקרי טמא דכתיב (שם יא) כל אשר בתוכו יטמא כדתנן במ\"ב פ\"ה דסוטה. גמ' שם דף כ\"ט: \n",
+                    "<b>שבקדש</b>. עיין בסוף פרקין: \n",
+                    "<b>הרביעי פסול</b>. יליף לה התם בק\"ו ומה מחוסר כפורים שהוא טהור בתרומה אסור בקדש עד שיביא כפרתו כדתנן במ\"ג פי\"ד דנגעים. הג' שהוא פסול בתרומה. אינו דין שיעשה רביעי בקדש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לאוכלי תרומה</b>. כמו מאכלי תרומה. וכן בגמרא פ\"ה דסוטה דף כ\"ט אוכלי קדש ומשקי קדש וכן בר\"פ ב' דמעילה בגמ'. ופי' הר\"ב מ\"ז פ\"ח דפרה: \n",
+                    "<b>מטמא שנים ופוסל א'</b>. פי' הר\"ב דג' של תרומה חשוב אצל הקדש כאילו נטמא בשרץ עצמו. דבגדי אוכלי תרומה מדרס לאוכלי קדש. כדתנן בפ\"ב דחגיגה. אבל אוכלין אין נעשין אב לעולם. לא מדברי תורה ולא מדבריהם. כמו שהשרישנו הרמב\"ם בפ\"י מהאה\"ט (ה\"ט) ולפיכך לא נוכל לחשבם כי אם כנטמאו בשרץ שיהיו ראשון: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השלישי שבכולן</b>. כ' הר\"ב לא משכחת שלישי בחולין אא\"כ נעשו על טהרת תרומה. מסיים הר\"ש או על טהרת קדש. ונראה לכאורה שהר\"ב השמיט בכוונה כדי לפרש מתני' דהכא דסברה נמי שאין חולין נתפסים בקדושת הקדש. אבל קשיא אדידיה דבמתניתין דלקמן מפרש דהך דהכא סברה דחולין הנעשין על טהרת הקדש כקדש דמו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא יעשם בבית הבד</b>. וכיוצא בזה שנינו במ\"ז פרק בתרא דב\"ב ושם פירשתי. והר\"ב העתיק לא יעשה. וכ\"ה במשניות שבגמרא דפוס ישן: \n",
+                    "<b>הרי אלו כחולין</b>. טעמא כתבתי במ\"ב (ד\"ה לטהרות): \n",
+                    "<b>הרי אלו כתרומה</b>. כתב הר\"ב והני תנאי תרווייהו ס\"ל חולין שנעשו על טהרת הקדש לאו כקדש דמו וכלומר בין לענין שאין בו רביעי למגע. ובין לענין האוכלו שלא נפסל גופו. וזהו שכתב הר\"ב בספ\"ב דחגיגה דלאו כקודש דמו לכל הדברים. ומ\"ש הר\"ב שאין דבר כו' אלא קדש מקודש. גמ' פ\"ב דחולין ד' ל\"ה. ופרש\"י קדש גמור שקדש גופו כגון בשר קרבן וחלות התודה שנשחט הזבח עליהן ומנחות שקדשו בכלי. אבל ג' של קדש המקודשת בקדושת פה לא והכי מפרש בברייתא דמסכת טהרות בפ\"ק ע\"כ. והעתיקה הרמב\"ם בפירושו בפירקין מ\"ה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הרוטב וכו'</b>. כבר בארנו שרוטב הוא מרק אשר אם יקפה ישוב דומה לדבק (ועי' ברפ\"ט דחולין) וגריסין נזיד הפולין ומדרכן ג\"כ שאם יקורר יקפה. וכן החלב אם יעמוד זמן מה יקפה. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>טופח</b>. פי' הר\"ב ע\"מ להטפיח וטופח לאו דוקא. הר\"ש ספ\"ק. ומשנה ה' פ\"ח: \n",
+                    "<b>*[כביצה מכוון טהור</b>. כתב הר\"ב דמכיון שיצתה טפה ראשונה חסר ליה מכביצה. עיין עוד מזה בלשון הר\"ב בפי' משנה ה' דפרק בתרא]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ר\"ש שזורי אומר אף היין</b>. בגמ' פ\"ג דמנחות דף ל\"ה. מכלל דת\"ק סבר יין לא. אימא רש\"ש אומר יין. ואני תמיה שהרמב\"ם ברפ\"ט מהט\"א לא כתב אלא השמן או הדבש. והל\"ל היין ג\"כ. ולא השיגו הראב\"ד. גם הכ\"מ לא העיר בזה. ודעתי מכרעת דהרמב\"ם ל\"ג כלל. שהתמיה דמכלל דת\"ק סבר יין לא. אינה תמיה. אלא כפירש\"י דיין מי איכא למ\"ד לאו משקה הוא. והוא מפרש למתני' דשמן תחלה לענין משקין היא. ולא בקרוש. אבל כי מפרשינן דמתני' מיירי בקרוש ליכא למתמה כלל: \n",
+                    "<b>אם היו פרודין</b>. הרמב\"ם בפ\"ט מהל' ט\"א העתיק פירורין בשני רישי\"ן. ועיין מ\"ש בפ\"ח משנה ח': \n",
+                    "<b>אפילו הן סאה</b>. ואית ספרים דכתוב ואפילו הן מאה. הר\"ש. וכן העתיק הר\"ב. גם הרמב\"ם בפ\"ט מהט\"א [הלכה ה']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טמא מת שסחט כו'</b>. טמא מת דוקא נקט. שאינו מטמא בהיסט. וה\"ה לטמא שרץ. וכל טמאי מגע. וטמא מת לרבותא נקט דהוי אב הטומאה. משום דקתני סיפא אבל זב כו'. רש\"י פכ\"ב דשבת דף קמ\"ה: \n",
+                    "<b>זב שחלב כו'</b>. שהזב והדומה לו ר\"ל זבה נדה ויולדת יטמא כל מה שישא. ואע\"פ שלא יגע בהן. יטמאם במשא. ושוין בזה האוכלים והמשקים. כמו שנבאר בסוף זבים. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרי אלו טהורין</b>. פי' הר\"ב אכביצה אוכלים ואכזית מן המת כו' קאי. דאע\"ג דבפגול ונותר נמי שייכא טומאה. כדתנן בסוף פסחים. ובמשנה ד' פ\"ד דמעילה. מיהו קי\"ל דבכביצה. כמו שפסק הרמב\"ם בפ\"ח מהא\"ה [הלכה ג'] ואנן לא תנן אלא כזית. אלא כי תנן פגול ונותר לענין איסור ולא לענין טומאה. ומ\"מ אי הוה כביצה פגול ונותר נמי דינא הכי לענין טומאה. וכן כתב הרמב\"ם בפ\"ד מהט\"א [הלכה ה' ו']: \n",
+                    "<b>*[טמאים</b>. כתב הר\"ב דכל השיעורים בתר גודלייהו אזלינן. כלומר ואע\"פ שהגשמים המובלע בהם השלימה לכשיעור וכדכתב בסוף משנה דלעיל. ול' הרמב\"ם ידוע שהשמש יכלה ליחות הגוף (וינגבם) ולכן יכמש והמים ילחלח' וירפם ויגדלם ויוסיף בגודלן. ואודיעך הנה עיקר אחד. והוא שהשיעורים כלם אמנם נשמר בהם שיעור הגודל. ולא נביט לרפיון החלקים וההתאבכות לא לענין הטומאה ולא לענין איסור והיתר. עכ\"ל. וכ\"כ הרמב\"ם בחיבורו פ\"ד מהט\"א ובפ\"ד מהאה\"ט. ושם ביאר שאם בתחלה לא היה כשיעור וצמק וחזר ותפח לכשיעור מטמא לכשהיה מדין תורה. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ומהכא קי\"ל דאין דיחוי כו' אינו נמשך על מ\"ש דכל השיעורים כו' אלא ענין בפני עצמו הוא. לומר דאע\"ג שכבר נתמעטו ונטהרו. כשחזרו ונתפחו לא אמרי' שכבר נדחו מאיסורים. וה\"ל כמי שלא היה בו השיעור מתחלה אצל איסורים. דאין דחוי]: \n",
+                    "<b>משום פגול נותר וטמא</b>. ותמיהני טמא מאן דכר שמיה. וקשיא נמי דה\"מ למתני ברישא כזית טמא ועוד קשה דה\"ל לסיומי נמי וחלב ובגמ' דמנחות פ\"ה דף נ\"ד מייתי לה למתני' וגרס וחלב. ול\"ג וטמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>*[אם טמאות טמאות</b>. כתב הר\"ב ודוקא במקום מציאתן כו' ולקמן שם כתב דדוקא כשלא ראוהו חי מבערב וכו']: \n",
+                    "<b>טהורה</b>. כתב הר\"ב ולא אמרינן כו' תחזור לטומאתה הישנה כדין כלי מתכות. כמו ששנינו בר\"פ י\"א ממס' כלים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בחזקת טהרה</b>. כתב הר\"ב *(ואע\"ג דספק טומאה ברה\"י ספיקו טמא כדמסיים בפירושו לסיפא. ומ\"ש הר\"ב) דהכי ילפינן מקראי וכו' אלא לאו ש\"מ כאן שיש בו דעת לישאל כאן שאין בו דעת לישאל (גמ' פ\"ה דסוטה דף כ\"ט) ופירש\"י אלא לאו ש\"מ הבשר אשר יגע דדבר שאין בו דעת הוא. דבשר הוי נוגע הלכך ספקו טהור. וכל טהור יאכל בשר דאיירי בטומאת הגוף. דיש בו דעת לישאל. בההוא קאמר לך ספקו טמא: \n",
+                    "<b>וכל הפקח כו'</b>. כתב הר\"ב דספק טומאה ברה\"י כו' מסוטה ילפינן וכו' וסוטה יש בה דעת לישאל. ואיצטריך הא דוהבשר. ואיצטריך למגמ' מסוטה. דאי מוהבשר ה\"א בין ברה\"י בין ברה\"ר. ואי מסוטה ה\"א עד דאיכא דעת נוגע ומגיע (במטמא ובנטמא. כי סוטה דיש בה דעת ויש דעת בבועל המטמא קמ\"ל דנפקא מכל טהור הא ספק לא יאכל כיון שיש בו דעת בזה שנטמא אבל במטמא לא בעינן דעת) צריכא. גמרא דסוטה שם. ולפי מ\"ש במשנה ח' בשם התוס' לר\"מ איכא למימר דאיצטריך לוהבשר. דלא תימא דוקא בפלגא ופלגא ול\"ק דבלאו הכי (כתבו) התו' דסוטה דף כ\"ח בד\"ה ברה\"ר וכו' כתבו בתירוץ אחד דהאי צריכותא אגב שיטפא נקט ליה. וכן עוד כתבו בפ\"ק דחולין ד\"ט דה\"מ למימר צריכותא אחריתא *[וכן נמי ילפינן מסוטה דדוקא כשאין ג' הוי רה\"י. כדכתב הר\"ב במשנה ז' פ\"ו]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן חמור</b>. כתב הר\"ב ולא ידעינן אם נכנס במקום טומאה שאם השכיב עצמו על הארץ ונגע בקבר. הנה נטמאו הכלים. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>כליו טהורין</b>. פי' הר\"ב לפי שאין בו דעת לישאל. דאילו באדם היה ספקו טמא. שהרי יש בו דעת לישאל ועיין בפי' הר\"ב דלקמן משנה ט': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והבצק בידו</b>. והוא ברה\"י. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ר\"מ מטהר</b>. פי' הר\"ב דר\"מ לטעמיה דחייש למיעוטא וסבר דרוב וכו' ומיעוטא אין מטפחים ושמא אדם טהור לקחה ונתנה לו לפי שהיה חושש שלא יטמא התינוק את העיסה לכך תלינן באדם טהור. משא\"כ ברפי\"א דפרה. תוס' פ\"ק דחולין ד\"ט. ומ\"ש הר\"ב סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא. וא\"ת אפילו בלא חזקה יטהר כיון דחייש למיעוטא הוי ספק ויש לטהר כיון דהוי דבר שאין בו דעת לישאל. וליכא למימר אע\"ג דהוי ספק מ\"מ לא גמרינן מסוטה לטהר אלא בפלגא ופלגא. דנהי דמסוטה לא נילף נילף מוהבשר. ויש לומר דבלא חזקה נמי טהור ולא נקט סמוך מיעוטא לחזקה. אלא לומר דחזקה לא הוי בהדי רובא. דאי הוי בהדי רובא. הוו מיעוטא דמיעוטא. ולמאי דפרישית לר\"מ דלא חייש למיעוטא אלא מדרבנן להחמיר א\"ש. דבלא חזקה לא הוה חייש למיעוט לטהר. אבל עם החזקה חייש למיעוטא מן התורה. לכך מטהר. תוס' פ\"ו דחולין דף פ\"ו. ובפ\"ד דנדה דף י\"ח [ד\"ה סמוך]לא כתבו אלא תירוץ הראשון. ועמ\"ש פ\"ה מ\"ז [ד\"ה ועלבגדיו]: \n",
+                    "<b>וחכמים מטמאים</b>. כתב הר\"ב לטעמייהו דלא חיישי למיעוטא ומיעוטא כמאן דליתיה דמי. ורובא וחזקה רובא עדיף. גמ' דנדה שם ובפ\"ד דקדושין דף פ'. וא\"ת למאי דפרישית בשם נ\"י בר\"פ בתרא דיבמות. דרבנן ס\"ל סמוך מיעוט לחזקה והוה פלגא ופלגא. א\"כ ה\"נ לא הוה אלא פלגא ופלגא. והדר לספיקא [ט]. וכיון דתינוק אין בו דעת לישאל ספיקו טהור. ונ\"ל דל\"ק כלל ואדרבה תסייע ליה. דאמרי' התם בקידושין ר' יוחנן אמר אין זו חזקה ששורפין עליה את התרומה. ותניא כוותיה תינוק עשאו חכמים כמי שיש בו דעת לישאל. וכתבו התוס' דאמאי אין שורפין. ועוד שהעולם מקשים מאי איריא שיש בו דעת לישאל. תיפוק ליה משום דס\"ל לרבנן דמיעוטא כמאן דליתא. ורובא וחזקה רובא עדיף. וא\"כ אפילו אין בו דעת לישאל טמא. דהא אין זה ספק טומאה אלא ודאי טומאה. ותירצו שאין זה רוב חשוב. ואי לאו דעשאוהו חכמים כמי שיש בו דעת לישאל. לא היו מטמאים. ע\"כ. ולנ\"י מעיקרא לאו קושיא היא. דרבנן דקאמרי רובא עדיף לא עדיף ממש. אלא כמו פלגא ופלגא. ואי לאו דעשאוהו כיש בו דעת לישאל. לא היו מטמאים. ומש\"ה נמי כיון שהם עשאו אין שורפין: \n",
+                    "<b>אם יש בין משקה כו' כתב הר\"ב ואם לאו טמאין שהרי נטמאו במשקין טמאין</b>. לפי שחזקתם שהם ישתו. ואז יאכלו מזאת העיסה. הרמב\"ם. וחזקה זו נמי אינה חזקה גמורה לשרוף עליה את התרומה. אלא לתלות עשאום חכמים כיש בו דעת לישאל כדאיתא התם בקידושין. ואיתא תו התם לא שנו אלא במשקים לבנים [אבל במשקים אדומים] אם איתא דנקיר מידע ידיע: \n",
+                    "<b>*[ר' אליעזר ב\"י אומר כו'</b>. כתב הר\"ב דהלכה כמותו. וכ\"כ הרמב\"ם. ומשום דמשנתו קב ונקי. הכ\"מ פי\"ו מהא\"ה]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הזורק</b>. פי' הר\"ב דס\"ל להאי תנא זורק כמי שאין בו דעת לישאל דמי כו' הואיל והטומאה אינה נחה במקום וילפינן לה מקראי כמו שאכתוב במ\"ח [ד\"ה ספק]. וע' גם בפי' הר\"ב במ\"ט: \n",
+                    "<b>ככר לבין המפתחות</b>. מפתח לבין הככרות. זו ואצ\"ל זו קתני: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השרץ מת</b>. רש\"י פ\"ק דחולין דף ט': \n",
+                    "<b>השרץ בפי החולדה</b>. ה\"ג בס\"א. וכן שנויה בפ\"ב דעדיות מ\"ז. ואע\"ג דהתם משום ר' יהושע אמרו לפני ר\"ע. ה\"נ אמרו משום ר\"א מפריחי יונים פסולים לעדות. ומסתם סתם לן הכי במ\"ח פ\"ק דר\"ה. ובמ\"ג פ\"ג דסנהדרין. ואע\"ג דר\"א שמותי הוא. וע' עוד לקמן בסמוך דיש לחלק. וע' ג\"כ מ\"ש לקמן פ\"ו מ\"ב. ומ\"ש הר\"ב או בפי הכלב. ממשנה דלקמן כתב כן: \n",
+                    "<b>של תרומה</b>. אע\"פ שהיא של תרומה. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ספקו טהור</b>. כתב הר\"ב ואפילו אדם שיש בו דעת לישאל אוחז בטומאה. דקי\"ל ספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלין עליו (כלומר טמא כמי שיש בו דעת לישאל). ואפילו הכלי מונח ע\"ג קרקע. כמ\"ש במ\"ב פ\"ק דנדה. וכתבתיו ג\"כ במ\"ג פ\"ב דעדיות. הכא דאין לטומאה מקום טהור. כדתנן לקמן ועברו בין הטהורים כו' והרי הטהורים יש בהן דעת לישאל ואפ\"ה כיון שהטומאה אינה נחה. ספיקן טהור. וזה כדעת הראב\"ד בסוף פרק ט\"ו מהא\"הט. והכ\"מ כתב דמשמע ליה הכי. מדתנן במשנה ז' ואלו ספיקות שטהרו כו' ספק שרצים. והיינו הך דהכא. כמו שמפרש [הר\"ב] במשנה י\"ב. ומאי רבותא דהני דקתני אלו ספיקות שטהרו חכמים. אלא ודאי דהני אפילו שיש בהם דעת להשאל טהורים. ע\"כ. ול\"נ ראיה גדולה מזו. והיא המשנה דלקמן שכתבתי דבין הטהורים משמע. בין בני אדם הטהורים. דאי במאכלות. ה\"ל למיתני בין הטהרות. ועוד עברו טהורים ביניהן. לא משמע ע\"י זריקה אלא ע\"י אדם. וא\"כ אדם אוחז בטהרה. והוה כדבר שיש בו דעת לישאל כמ\"ש הר\"ב במשנה ט'. ועוד סיפא ואמר הלכתי למקום הלז וכו' אלא נראה ודאי דבבני אדם טהורים עסקינן. ואפ\"ה ספיקן טהור מפני שאין לטומאה מקום ומכיון דהנטמא יש בו דעת לישאל ואפ\"ה ספיקו טהור. כ\"ש בטומאה הבאה ע\"י שיש בו דעת לישאל. וקשיא לי מזה על הרמב\"ם שכתב שכל אלו הספיקות שטהרו חכמים אפילו ברה\"י. מפני שאין בהן דעת לישאל. והא דכתב הכ\"מ דבפ\"ק דחולין [דף ט'] אמרו אמתניתין דהכא דטעמא משום דככרות אין בהן דעת להשאל. ומשם למד הרמב\"ם דכל הני טהרות מטעם זה. עכ\"ד. ואני אומר שאין משם ראיה כלל. שזה שאמרו כך לדחויי מאי דמותיב דשמעינן ממתני' דספק איסור להקל. ומשני. דטעמא דמסוטה גמרינן לה. ובסוטה יש בה דעת לישאל. משום דפשטא דמתניתין לא מיירי באדם האוחז אבל אילו היה אדם אוחז ויש בו דעת לישאל. אה\"נ דאפ\"ה היו טהורים. ומטעם שאין לטומאה מקום. אלא משום דפשטא דמתניתין לאו בהכי מיירי. מש\"ה לא משני לה אלא כמשמעותא דמתני'. והא ל\"ק דאמאי לא מותיב ממתני' דלקמן דודאי דמינה ליכא לאותובי כלל. דבהדיא קתני טעמא מפני שאין לטומאה מקום. והרי הרמב\"ם בעצמו כשהעתיק משנתינו שם בפרק ט\"ו [הלכה ז']. מסיים בה מפני שלא נחה הטומאה. ומ\"מ קשיא לי לסברת הר\"ב דה\"מ למיכתב רבותא טפי דאפילו אדם האוחז בככרות דאפ\"ה טהורים. וכן בריש מסכת נדה בגמ' [דף ה'] מפשט פשיטא לה לגמרא. דטפי איכא לאטמויי באדם אוחז בטהרה. מכשהוא אוחז בטומאה. אמתני' דהיתה יושבת במטה כו' ובלשון הר\"ש יש טעות סופר. ואפשר להגיה בלשונו בענין שר\"ל אפילו אוחז בככרות. והוי יודע דמשנה זו שנויה עוד בעדיות פ\"ב מתני' ז'. ושם לא הזכיר הר\"ב כלל מאדם האוחז. ונמוקו עמו. דהתם משמיה דר' יהושע אמרוה. ותנן לקמן פ\"ו משנה ב'. דר\"י מטמא בכה\"ג. לפירוש האחר שכתב הר\"ב. וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השרץ בפי החולדה</b>. והנבלה בפי הכלב. אורחא דמלתא נקט. וכה\"ג נמי במתניתין דלקמן כזית מן המת בפי העורב: \n",
+                    "<b>היו מנקרין כו'</b>. אע\"פ שמנקרין בה לא בטל המקום. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הממלא בעשרה דליים</b>. כי' הר\"ב זה אחר זה כו' דשמא השרץ היה בראשון. ולפי זה מיירי בדלי אחד שמילא בו עשרה פעמים בזה אחר זה. ומשום כך הגהתי בל' הר\"ב לדלי ולה. במקום לדליים ולהן. וכמו שהוא ג\"כ בגמ' פ\"ק דנדה דף ג' שהביאה הר\"ש. אבל מ\"מ קשיא דההוא איתמר אברייתא וקתני בה המדלה עשרה דליים מים בזה אחר זה ופרש\"י עשרה דליים עשרה פעמים בדלי אחד ומערה בכלי גדול. ע\"כ. ויש לבעל הלשון שיאמר הרבוי על הדליים והמכוון על המים. שנשאבו עשרה פעמים בדלי. ואע\"פ שהדלי אינו רק אחד. ואילו במתניתין דקתני הממלא בעשרה דליים. בבי\"ת השמוש. משמע דדליים עצמן היו עשרה. אלא שהר\"ש לא דקדק בכך. ואף ע\"פ שהעתיק ג\"כ בעשרה בבי\"ת. והתוספות דנדה [שם] העתיקו למשנתינו בלא בי\"ת. ומכ\"מ פירשו הר\"ש והתוס' למתניתין בשני פנים אחרים. דאיכא למימר דמיירי בממלא עשרה דליים בבת אחת והא קמל\"ן דלא חיישינן שמא נגעו הדליים בשרץ ונטמאו. משום דהוי ספק טומאה צפה על פני המים. דאפילו ברה\"י ספיקו טהור. כדתנן בפרקין [משנה ח']. א\"נ מתני' מיירי בממלא עשרה דליים זה אחר זה מבור של יין או שמן דלא קתני מים. וקמ\"ל דתשעה הדליים הראשונים טהורים. ולא אמרי' שהשרץ היה תחלה בבור וטמא הכל. אלא אמרינן דבדלי זה האחרון נפל תחלה בעודו *ריקם וכשדלאו לבור לבסוף. הוא טמא ומטמא כל מה שבבור. אבל שאר דליים הראשונים טהורים. ולשני הפירושים לא שייך כאן חלוק דאוגני כלל. ועיין במשנה ז' פרק בתרא. ולפירוש הר\"ב טעמא דכולן טהורים עיין לקמן: \n",
+                    "<b>העליון טהור</b>. מפני שהן כלים ואין בהן דעת לישאל. כך כתב הרמב\"ם על בבא זו ודדליים. ברפי\"ז מהא\"ה. ותמה עליו הראב\"ד שהרי טומאה הבאה בידי אדם היא. אבל הטעם שכל הטומאות כשעת מציאותן. ובמקום מציאותן. דלא מחזקינן טומאה ממקום למקום היכא דאפשר למתלי בטהרה. ע\"כ. וכתב הכ\"מ דלדעת הרמב\"ם י\"ל שמאחר שלא נודע לאדם לא חשיבא באה בידי אדם. ע\"כ. וצ\"ל דהא דפ\"ק דנדה משנה ב' היתה יושבת במטה חשיבא באה בידי אדם. ואע\"ג דלא ידעה שנטמאה מ\"מ הוי כמו נודע. הואיל ודרכן של נשים להתטמאות בנדות. והא דמסכת עדיות פרק ב' משנה ג' *[גבי מחט שנמצא בבשר נמי] עסוק בטהרות הוא. והוי דעת לישאל על הטהרות. ולא בעינן נודע בטומאה אלא כשהיא באה בידי אדם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>על ששה ספיקות שורפין כו'</b>. אע\"פ שעיקר טומאתן בספק. הואיל דודאי ספיקות אלו טומאתן מן התורה. שהמת והזב טמאין מן התורה. הרמב\"ם פי\"ג מהא\"ה. ועמ\"ש בשם התוס' במ\"ז ד\"ה ספק. *[וכן עיין בפי' הר\"ב שם. ובסוף מ\"ט]: \n",
+                    "<b>בית הפרס</b>. פי' הר\"ב שדה שנחרש בה קבר. אבל לא שאבד בה קבר. אע\"פ שנקרא ג\"כ בית הפרס בפרק בתרא דאהלות משנה ג' (דבההוא) איכא ספיקא דאורייתא. וא\"כ לחכמים אמאי קאמר (אף) ספק מגע ברה\"י תולין. והא (תנן לקמן פ\"ו) ספק רה\"י טמא. הר\"ש ותוס' דשבת: \n",
+                    "<b>ועל ספק עפר וכו'</b>. כך העתיקו הר\"ב והר\"ש. וכן הוא בגמ' פ\"ק דשבת דף ט\"ו. ומיהו לגי' הספר אפשר לומר דספק דבית הפרס קאי נמי אארץ העמים שרגילים לשנותן ביחד. ומ\"ש הר\"ב מספקינן ליה ברקב של מת. וכן הלשון בפירוש הר\"ש ותמיהני דתנאים התנו ברקב כדפי' הר\"ש ברפ\"ב דאהלות. והיאך נחוש שנתקיימו בו כל אותן התנאים. ובפירש\"י דשבת (שם) בקבר של מת: \n",
+                    "<b>על ספק בגדי ע\"ה</b>. פי' הר\"ב דכולהו מספקא לן אם ישבה עליהן אשתו נדה. עיין מ\"ש בספ\"ב דחגיגה: \n",
+                    "<b>על ספק כלים הנמצאים</b>. עיין במשנה ב' פרק ח' דשקלים: \n",
+                    "<b>על ספק הרוקין</b>. עיין שם בריש הפרק: \n",
+                    "<b>על ספק מי רגלי אדם כו'</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דאיכא תרי ספיקות כו'. כ\"כ רש\"י דשבת. והקשו התוספות *(ד\"ה ועל) דאמאי (טמא) כיון דהוי ספק ספיקא. ופירשו דנקט (שהן כנגד) מי רגלי בהמה. משום דכשהן זה אצל זה. הן ניכרות טפי שהן של אדם. וליכא אלא ספק אחד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תולין על מגען וכו'</b>. שאינו יודע באיזה מהן נגע או איזה מהן נשא או הסיט. הר\"ש: \n",
+                    "<b>בזמן שהן לחין</b>. פי' הר\"ב אי אפשר שלא ידבק מהן כל שהוא בגוף הנוגע בהן וכו'. ודין רה\"י יש לו כו'. כ\"כ הרמב\"ם בשם התוספתא. וכן הר\"ש. ומסיק דאתיא אפילו כרבנן דרבי יהושע פ\"ו מ\"ב דאע\"ג דמטהרי בטומאה ברה\"י וטהרה ברה\"ר. לא מטהרו אלא בספק נכנס. ואין לתמוה אמאי משום דחשבי' משאו כרה\"י. אע\"ג דקאי ברה\"ר. דדכוותא אשכחן בריש מסכת נדה (דף ג') דמטמאין מעל\"ע שבנדה אפילו ברה\"ר. ע\"כ. ועיין פ\"ז מ\"ג: \n",
+                    "<b>ועל משאן בין לחין בין יבשין</b>. ולא קתני הכא על משאן ועל הסיטן. דדילמא היסט ביבש טהור ברה\"ר כמו מגע כיון דלא *(הוי עליה). וה\"מ נמתני ועל מגען והסיטן ברה\"ר בזמן שהן לחים. הר\"ש: \n",
+                    "<b>ובין יבשין</b>. כתב הר\"ב ולא יבש כל כך שאינו יכול לחזור ולהשרות וכמה שרייתן שנינו ברפ\"ז דנדה (משנה ב'): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלו ספיקות שטהרו חכמים</b>. עיין מ\"ש בזה במ\"ב בשם הראב\"ד דאפילו יש בהן דעת לישאל ומש\"ה קתני אלו שטהרו ולהרמב\"ם דסובר דהני נמי דוקא כשאין בהן דעת לישאל. כי קתני אלו לאו למימרא שנשתנו אלו משאר ספיקות. שאע\"פ ששאר ספיקות טמאות. אלו טהורות. אלא הספיקות שטהרו חכמים מטעם שאין בו דעת להשאל מני ואזיל. הכ\"מ פט\"ו מה' אבות הטומאות (הל' ח'): \n",
+                    "<b>ספק נזירות ספק בכורות</b>. אינם ענין לטומאה וטהרה ומפני כן השמיטן הרמב\"ם ברפי\"ד מה' אבות הטומאות. והכניס במקומן ספק עובר ועומד. וספק שתי רשויות [הכ\"מ שם הל' א'] ושתיהן במ\"ב פ\"ו ולענין משנתינו נראה בעיני שאלו השנים עשר בב\"ד א' טיהרום. ומש\"ה מנאן ביחד שכיוצא בזה כתבו התוס' פ\"ק דשבת דף ט\"ו אמתני' דלעיל על ששה הספיקות דלא חשיב אלא הנהו דתקינו באושא אבל לא סגי לן לתרוצה דבפלוגתא לא קמיירי. דאכתי תקשה דלא ליתני לא הנהו (משום) דאית בהו פלוגתא ולא הני נמי שאינם ענין לכאן. וניחא נמי לפי זה דלא קא מני ספק זיבה דהוי דומיא דספק נגעים. כדתנן סוף נזיר. וברפ\"ב דזבים. וכה\"ג בספק בכור איכא כמה ספיקות (בשאר דיני ממונות) דקי\"ל בהו המע\"ה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ספק טומאה צפה על פני המים</b>. דכתיב (ויקרא י״א:ל״א) בכל השרץ השורץ. כל מקום שהוא שורץ טמא אפילו צף. וכתיב על הארץ דמשמע דבעינן שיהא מונח על הארץ ולא צף. הא כיצד ודאי מגעו. טמא. ספק מגעו טהור. בגמ' פ\"ט דנזיר ד' ס\"ד. ונראה דאסמכתות הן. מדתנן שטהרו חכמים וטעמא דמדאורייתא אין טמא אלא הודאי. ועי\"ל דהואיל ולא נתפרשו בכתוב בפי'. שפיר שייך למתני שטהרו חכמים. ותסייעיה להרמב\"ם בשיטתו בלשון דמדברי סופרים שהעתקתי לשונו במ\"ג פ\"ז דאהלות. וכתב הר\"ש לעיל מתני' ג' דהאי טעמא נמי בנזרקים דר\"פ. מדמייתי התם ברייתא דקתני הנזרקים לעולם טהורין. ומתני' דקתני מפני שאין לטומאה מקום. משום דכל היכא שיש לטומאה מקום. קרינא ביה על הארץ ע\"כ. אע\"ג דהתוס' דהתם סוף דף ס\"ג ע\"ב (ד\"ה צפה) נסתפקו אי ה\"ה צפה באויר שזורקה אדם באויר: \n",
+                    "<b>רש\"א בכלים טמא בקרקע טהור</b>. דדריש אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור דמשמע דצפה בקרקע טהורה. וכתיב יטמא עד הערב. הא כיצד צפה בכלים טמא בקרקע טהור. (דדוקא דומיא דמעין ובור שהם מים שע\"ג קרקע) תוס' [ד\"ה כתיב] ובגמרא שם [ונ\"ל דיש ט\"ס בגי' זו. דז\"ש יטמא עד הערב הוא לעיל מקרא דאך מעין כו' כמה פסוקים ולכן נ\"ל דאלו השתי תיבות עד הערב הם ט\"ס ולא מייתי אלא מיטמא. דבהך קרא גופיה דאך מעין דבסופו כתיב ונוגע בנבלתם יטמא וכן רש\"י לא העתיק אלא יטמא. אע\"ג דהתו' העתיקו ג\"כ עד הערב: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר</b>. כתב הרמב\"ם והתבאר ר\"י והגעתו בענין אמתי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היתה ככר טמאה בידו כו'</b>. והביא המשל באיש טמא וככר טמא. להודיענו שאין הבדל בין היות הספק נופל במי שיש בו דעת לישאל או שאין בו דעת לישאל. הנה ספק המשקים לענין אם נטמאו בעצמן טמא כ\"כ הרמב\"ם. ולפי זה נוסחתו כגי' הספר דג' וזרקה. וכן העתיק בחבורו פי\"ד מהא\"ה [הלכה ז'] אבל הר\"ב והר\"ש נראה דגרסי כנ\"א ופשטה. דאי גרס וזרקה. ה\"ל לפרושי ברישא מאי דפירשו בסיפא דכגון שהיה לנו ספק אם לאחר שנחה כו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לאוכלים טמא ולכלים טהור</b>. פי' הר\"ב דדריש קרא וכו' יטמא לטמא אחרים. הלכך ספק טומאה לטמא אוכלים טמא. ולכלים טהור. דק\"ו הוא ומה כלי שמטמא משקה אינו מטמא כלי משקין הבאים מחמת כלי אינו דין שלא יטמאו את הכלים. מאי אמרת משקים הבאין מחמת השרץ. הא לא אתיין אלא בק\"ו ממשקין הבאים מחמת כלי דיו לבא מן הדין להיות כנדון. בגמ' פ\"ק דפסחים דף י\"ח: \n",
+                    "<b>כיצד שתי חביות כו'</b>. מדקתני כיצד משמע דברישא דמקל לבין הככרות מודה רבי וסי. וכן מוכח בתוספתא בהדיא. ויש ליתן טעם דרישא ספק נגע. אבל הכא העיסה עצמה נעשית מן המשקים. וקשה דבספ\"ק דפסחים [דף ט\"ו] אמרינן דר' יוסי קסבר דטומאת משקים לטמא אחרים דאורייתא (כדפי' הר\"ב שם וכאן). וי\"ל דהתם בסוף כל הסוגיא אמרי' דר\"י בשיטת ר\"ע רבו אמרה. וליה לא ס\"ל. אלא קסבר אליבא דנפשיה. דטומאת משקין לטמא חחרים דרבנן. הר\"ש (ועיין בתוספות דפסחים סוף דף ט\"ו ד\"ה ר\"י) ולי עוד ראיה מדקתני בסיפא זה הוא ספק משקים כו'. וביבמות פ\"ג משנה ג' וז' דייקי'. זו היא למעוטי מאי כו'. ומל' התוספתא מוכיח כן מקל [שהיא] מלאה משקין טמאין וזרקה כי' לא זהו ספק משקים שנחלקי עליו חכמים. אלא איזהו ספק משקים שנחלקו עליו חכמים שתי חביות כו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ספק ידים ליטמא כו'</b>. אע\"ג דלא פי' בה דבר במשנתינו. חזר ושנאה כדי לחזור על כולן שלא לדלג אחת מבינתים. אבל בספ\"ב דמס' ידים האריכה המשנה. ורבי יוסי פליג התם דאמר ליטהר טמא: \n",
+                    "<b>ספק רה\"ר טהור</b>. ה\"נ לא חזר ושנאה. אלא איידי דאינך. והרמב\"ם כ' וז\"ל. התחיל לבאר זה. לפי שהוא הבדיל בו הבדלים רבים ויבארנו בפ' אשר אחר זה. והתחיל לבאר ספק ד\"ס וכו': \n",
+                    "<b>ספק רה\"ר טהור</b>. פי' הר\"ב ספק טומאה ברה\"ר טהור שכן מצינו צבור כו' וכ\"כ הר\"ש בשם התוספתא דספק טומאה ברה\"י טמא מסוטה ילפינן. כמ\"ש הר\"ב בפ' דלעיל משנה ו'. והדר אמרי' ומפני מה ספק רה\"ר טהור מצינו שהצבור וכו' גם הרמב\"ם העתיקה בפירושו לעיל. וכן בחבורו רפט\"ז מהא\"ה ואיכא למידק דכיון דמסוטה ליכא למילף אלא כי סוטה שהיא ברה\"י במקום סתירה לא איצטריך מידי למילף מינה דבר\"הר טהור. דהא ודאי ממילא ברה\"ר טהור וכבר כתבתי כן בפ\"ח דעדיות מ\"ד בשם התו' ודהכי איתא נמי בגמ' (דנדה דף ג') דטעמא דרה\"ר טהור משום דהעמד דבר על חזקתו. ומצאתי בתוס' פ\"ה דסוטה דף כ\"ח (ד\"ה מכאן) שכתבו דלא כמ\"ש בשמם בעדיות. אבל פירשו דהלכתא גמירי לה דוקא הוא. דמשום העמד דבר על חזקתו לא מצינא לטהורי בר\"הר. דה\"א דסתירה דנקט קרא לא דבר הכתוב אלא בהווה. וה\"ה לכל ספק טומאה בכל מקום שנולדה. דמסברא אין לטהר זו יותר מזו. וסד\"א דגזירת המלך כך היא בכל ספק טומאה. אלא הלכתא גמירא לה להעמיד ספק טומאה ברה\"ר אחזקתה דלא מחתינן לה טומאה מספק. ע\"כ. והדר כתבו התו' ירוש' בסגנון התוספתא שכתבו הרמב\"ם והר\"ש ומהשתא איכא לפרושי ג\"כ בזה הדרך. דאע\"ג דבסוטה ונסתרה כתיב ה\"א דלאו דוקא וכו' הלכך לטהר ספק טומאה שברה\"ר צריכין אנו למילף ממקום אחר: \n",
+                    "<b>ספק ד\"ס אכל אוכלים טמאים וכו'</b>. וכן כל כיוצא באלו מולדות *[טומאות שהן מד\"ס. הרמב\"ם (ריש) פט\"ו מהא\"ה ועיין בפ\"ק דשבת במשנה י\"ח דבר. ובסוף מסכת זבים ובמ\"ג פ\"ק דמכילתין: \n",
+                    "<b>ספיקו טהור</b>. אם נפל עליו הספק אם אכל כו' או שלא יהיה דבר מזה הרמב\"ם בפירושו ובחבורו רפ\"טו [מהאה\"ט] (מהט\"א) ולכ\"ע מפרש הכי. דלת\"ק אפילו ודאי אכל ונסתפק אם טבל. ספיקו טהור. כדתנן במ\"ב פ\"ב דמקואות. ובפ\"י מה' מקואות (ה' ו'). העתיק דברי ת\"ק דהתם: \n",
+                    "<b>*[אבל דבר שהוא אב הטומאה</b>. והוא מד\"ס. פי' הר\"ב כגון דם תבוסה כו' וכגון הא דבנבלת עוף טמא דבמ\"ג פ\"ק דמכילתין ופירוש דם תבוסה במ\"ה פ\"ג דאהלות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ספק שרצים פירש הר\"ב השליך שרץ בין הככרות כו' בתוספתא</b>. כמו שהתבאר בתחלת זה הפרק. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ספק נזירות מותר</b>. עיין מ\"ש בזה במ\"ה פ\"ק דנזיר: \n",
+                    "<b>בין טהורה</b>. והיא בעלת מום שיתננה לכהן ואין בה למזבח כלום: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האשה שיש עלי' ספק חמש לידות כו'</b>. משנה זו שנויה בספ\"ק דכריתות. וע\"ש בפירוש הר\"ב: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>וגוש מבית הפרס</b>. עיין בספי\"ג דאהלות: \n",
+                    "<b>הלך באחד מהן</b>. אדסליק פתח (עיין מ\"ש בריש שבת)והאהיל דנקט בתר הלך. משום דתרוייהו משום ספק האהיל. הר\"ש: \n",
+                    "<b>ר\"ע מטמא</b>. כתב הר\"ב דספק כו' ה\"מ כשעשה טהרות כו'. ואפשר דאם נודע לו שהוא בספק קודם שעשה טהרות. אם היה עושה טהרות אח\"כ. היו טמאות [לר\"ע]. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ר\"י מטמא בכולן ומטהר בשביל שדרך ב\"א להלוך וכו'</b>. והוי כאין לו תקנה. שכ\"כ הר\"ש דר\"י נמי דוקא כשעשה טהרות *[מטהר. כמו לר\"ע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שני שבילים</b>. ברה\"ר. הר\"ש: \n",
+                    "<b>וטהר</b>. כך העתיק הרמב\"ם ברפי\"ט מהא\"ה. כלומר שטהר בהערב שמש. ולענין תרומה. דטבול יום פוסל התרומה מדאורייתא. כדפירש הר\"ב בסוף זבים. ובס\"א ל\"ג כלל ובמשנה בגמ' הגירסא טהור]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השרץ והצפרדע ברה\"ר נגע כו'</b>. זה הדין כמו הדין הקודם (ואמנם משמיענו) זה הדין בטומאת השביל והמשפט בטומאת מגע (שהכל) משפט אחד. ואפילו לר' יוסי שאומר דרכו של אדם להלוך ואין דרכו ליגע. רמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>*[ועשה טהרות</b>. משום ר' יוסי [טו] איצטריך למתני ועשה טהרות. דכר\"ע ס\"ל לגבי אדם. כמ\"ש במ\"ב בשם הר\"ש. תוס' דכתובות דף כ\"ז]: \n",
+                    "<b>רי\"א בין כך ובין כך טמאים</b>. כתב הר\"ב לא נחלקו ר' יוסי ור' יהודה כשבאו לישאל בבת אחת דד\"ה טמאין בגמ' פ\"ק דפסחים דף י'. וכתבו התוספות דנראה דהיינו מדרבנן. דמדאורייתא אפילו בבת אחת טהורים ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב וכשבאו לישאל בזה אחר זה ד\"ה טהורים. כתבו התוס' פ\"ב דכתובות דף כ\"ז לא שיאכל אדם א'. דא\"כ יאכל ודאי טומאה דהכי אמרי' בפ' שני דשבועות דף י\"ט וכו'. ומ\"ש הר\"ב על מה נחלקו על הבא לישאל עליו ועל חבירו כו' ר\"י מדמי ליה לבת אחת דכיון דאיהו ידע באידך. וידע דכי מטהרי ליה לחבריה לא מטהרי ליה. סבר ר\"י דמיחזי כשקרא. וה\"נ בכרכום. (משנה ט' פ\"ב דכתובות) אפילו אי אתיא כל חדא בפני עצמה. ידעה בגוונא דאידך וידעה שפיר דלכולן מטהרינן. ומש\"ה מקשינן מינה כו' (כמו שכתבתי שם בס\"ד) הר\"ן דכתובות: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ועל בגדיו הולכין אחר הרוב</b>. כתב הר\"ב אם רוב אנשי העיר זבים וזבות דאע\"ג דבגדי ע\"ה מדרס כדתנן ספ\"ג דחגיגה. לאו דע\"ה עושהו מדרס. אלא שמא ישבה עליהן אשתו נדה. כ\"כ הר\"ש. ועיין ר\"פ דלקמן ובמ\"ה. וכתב עוד הר\"ש דקשה דמשמע דאתיא כר\"מ. ולר\"מ נימא סמוך מיעוטא לחזקה ואתרע לה רובא (וכמ\"ש הר\"ב בפ\"ג מ\"ח) ע\"כ. ולפי מ\"ש לעיל פ\"ג (מ\"ט) תירוץ א' של תוס' לא ס\"ל ר\"מ סמוך מיעוטא לחזקה אלא מדרבנן להחמיר [יז]: \n",
+                    "<b>ר\"מ מטהר</b>. עמ\"ש בזה במ\"ד פ\"ג דעירובין: \n",
+                    "<b>כשעת מציאותן</b>. וכתב הר\"ב בפ' ג' מ\"ה דדוקא במקום מציאותם נמי וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שוטה אחת בעיר</b>. בקמץ הטי\"ת כמו כי רועה היא (בראשית כט). וכתב הרמב\"ם וידוע הוא שהאשה השוטה לא תשמור עצמה ולא תדע עתות וסתה. ולא תשתדל בזה כפי מה שיגזרהו התורה. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דוקא אשה שוטה אבל אדם שוטה כו'. כן לשון הר\"ש. ומיהו מסיים ואין האיש רגיל כו'. והכ\"מ פי\"ח מהא\"ה (הלכה י\"א). העתיק לשון הר\"ש. אבל איש שוטה כו': \n",
+                    "<b>כל הרוקין שבעיר טמאין</b>. לא ירצה בזה שהן טמאין בספק ותהיה כמו הרוקים הנמצאים. כי רוקים הנמצאים לא התאמת אצלנו איש טמא. אמנם פה אשר נתאמתנו היות רוק טמא נמצא בזאת המדינה ושבה טומאה קבועה. הנה כל רוק שימלא בזאת המדינה הוא טמא כרוק הזב האמתי וזהו כוונת אמרו טמאים. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחכ\"א הוא נאמן ע\"י עצמו</b>. פי' הר\"ב דמתרצינן דבוריה כו' וכה\"ג שנינו ברפ\"ג דכריתות. לענין אכלת חלב שוגג או מזיד ואמרי' התם בגמרא. דאיצטריך לאשמועינן הך דהכא דבכי הא דהכא נמי מתרצינן דבוריה. ועיין בפירוש הר\"ב רפ\"ח דנזיר. ובפרק דלקמן משנה ו': \n",
+                    "<b>שנים אומרים נטמא ועד אומר לא נטמא כו'</b>. הא תרי ותרי עיין בסוף מ\"ח פ\"ב דכתובות. והר\"ש מייתי תוספתא דברה\"י ספיקו טמא ברה\"ר ספיקו טהור. והקשה מסוגיא דפ\"ג דערובין [דף ל\"ו] ובתוספתא ריש דף ל\"ו מתרלין ואין להאריך בזה: \n",
+                    "<b>עד אומר נטמא ועד אומר לא נטמא כו'</b>. עיין (מ\"ש) ברפ\"ג דכריתות: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ספקו טמא</b>. ל' הר\"ב ומטמאינן מספק כל אדם וכלים וכו' ומיירי כשאדם אוחז בכלים. דאלת\"ה כלים אין בהן דעת לישאל. וכל שאין בו דעת לישאל טהור כדתנן במ\"ז פ\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הטמא עומד וכו'</b>. פי' הר\"ב מצורע עומד כו' כמו ששנינו במ\"ז פי\"ג דנגעים. וע\"ש *(וטמא עובר הספק אם עמד. הרמב\"ם). ומ\"ש הר\"ב פ\"א כגון שרץ וכו' כך פירש הר\"ש. והקשה מהר\"ר וואלף וורמייזא דהא במ\"ז פ\"ב דעדיות קתני לה משום ר' יהושע דמטהר ע\"כ. ולי לא קשיא דהתם לא כתב הר\"ב דאדם אוחז והכא מיירי בבני אדם העוברים ויש בהם דעת לישאל. וכבר כתבתי בזה לעיל פ\"ד מ\"ב. אבל הרמב\"ם פסק בעדיות כר' יהושע. ופסק בכאן דלא כר\"י. דאיהו מפרש הכא כפירוש קמא שכתב הר\"ב כך נ\"ל. והא דכתב הר\"ב כגון שרץ כו' צ\"ל דא\"נ מת בפי העורב דתנן נמי התם גבייהו. דאל\"ה ספק האהיל לא שייך כלל ולא ה\"ל להר\"ב לפרש משום דאין חילוק בין יש מקום כו' ומ\"ש כדהוכחנו לעיל פ' הזורק מ\"ד: \n",
+                    "<b>הטומאה ברה\"י וטהרה ברה\"ר</b>. פי' הר\"ב כגון חנות וכו' כדקתני באידך בבא. הר\"ש. ויש לדקדק למה לא הזכיר רה\"י ורה\"ר בטמא עומד וטהור עובר ובטהור עומד וטמא עובר כאשר הזכיר בטומאה וטהרה. ואפשר לומר דרישא ודאי בטומאה מצומצמת לרה\"ר או לרה\"י. ודיקא נמי מדקתני לה בלשון טמא עומד ועובר. אבל סיפא לאו בטומאה וטהרה מצומצמת לרה\"ר. אלא בטומאות שהן לפני ולפנים. *(אלא שאדם עומד בחוץ ויכול לפשוט את ידיו ליגע בטומאה. א\"נ שהן לפני ולפנים) והספק שמא נכנס הטהור לפני הטומאה. ואם הטהרה ברה\"י והטומאה ברה\"ר. שמא נכנסה הטומאה אצל הטהרה *(ובכולם ר\"י מטמא וחכמים מטהרים) ורישא להודיעך כחו דר\"י דאע\"ג דמיטמא ודאי או מטמא ודאי ברה\"ר (מודה) [טמא] הואיל וא' מהן ודאי ברה\"י כדאמרן. וסיפא להודיעך כחן דרבנן. דאע\"ג דאיכא לספוקי דילמא ברה\"י ממש אפ\"ה מטהרי רבנן *[דקא] סברי הא דאמר ספק טומאה ברה\"י טמא. דוקא כי איתנהו לתרווייהו ברה\"י בודאי. אלא שהוא ספק נגע ספק לא נגע. אבל כי הוי ספק בואה. טהור [ועיון במ\"ד] כ\"כ הראב\"ד במ\"ז פ\"ג דעדיות. וזה קרוב לפירוש האחר שכתב הר\"ב. אבל לפירוש הראשון שכתב הר\"ב מעיקרא לאו קושיא הוא דרהטא דמתניתין דנגעים הוא דנקט: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עלה לראשו</b>. כתב הר\"ב ראשו של אילן חשיב רה\"י וכו' ואע\"ג דלא הוי רה\"י אצל שבת הוי רה\"י אצל טומאה ופירש הרמב\"ם הואיל ואין האדם יכול להשתמש בהן ואינו רגיל להלוך בהן: \n",
+                    "<b>ספיקו טהור</b>. דשמא לא נכנס כלל וספק רה\"ר טהור. אבל סיפא ודאי נכנס לרה\"י. הלכך ספקו טמא. ואע\"פ שאמרו (במתניתין דלקמן) כל מה שאתה יכול לרבות ספקות וס\"ס טמא. מ\"מ והוא שיכנס למבוי או לבקעה שיש בהם הספק אבל אם לא ידע אם נכנס בהם אם לא נכנס כלל. טהור. הראב\"ד פ\"ך מהא\"ה [הלכה ט']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ברה\"י טמא</b>. דמן הדין אפילו חד ספקא ראוי לטהר דאוקמא אחזקתה. וכיון דמטמינן בחד ספיקא דילפינן מסוטה. מה לי חד ספיקא מה לי כמה ספיקות. תוס' פ\"ג דב\"ב דף נ\"ה. ודפסחים פ\"ק דף י': \n",
+                    "<b>ברה\"ר טהור</b>. איידי קתני דהא אפילו חד ספק טהור. והרמב\"ם בחבורו (שם) היפך הלשון. וכתב ברה\"ר טהור. ברה\"י טמא: \n",
+                    "<b>נכנס למבוי</b>. והטומאה בחצר. ידוע שהחצר (והמבוי) רה\"י כמו הבית. הרמב\"ם ועיין במ\"ב פ\"ז דנדה: \n",
+                    "<b>והטומאה בחצר</b>. לא טומאה ודאית. אלא כלומר מה שמביא עלינו לספק אם נטמא אותו דבר הוא בחצר: \n",
+                    "<b>רבי אלעזר ה\"ג בלא יו\"ד</b>. כ\"כ התוס' פ\"ג דב\"ב דף נ\"ה (ד\"ה ר\"א): \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>עד שיאמר לא נגעתי</b>. כתב הר\"ב לאו דוקא כו' כ\"כ הר\"ש. דהכי מוכח בפ\"ק דפסחים גבי חולדה וברדלס מצויין שם דף ט' בתוספות בד\"ה ספק גררוהו כו' אבל התם תרי ספיקות הוו וחדא מינייהו גרירת חולדה וברדלס. וכתבו דהוי ספק הרגיל ומשום כך מטהרינן אפילו ברה\"י. ונמצינו למדין דדוקא בספק ספיקא כי התם. ול' הרמב\"ם בפי\"ח מהא\"ה (הלכה ב'). כל ספק ברה\"י טמא. עד שיאמר ודאי שלא נטמאתי: \n",
+                    "<b>השבילים המפולשים לבורות כו'</b>. שהיה בראש המבוי חפירה נחפרה בקרקע. אם בור או שיח או מערה ויעמיד להן זה מקום כותל וישוב מבוי שאינו מפולש. לפי שלא יוכל אדם לבא מצד אחד ולצאת מצד אחר. הרמב\"ם. ופי' בורות שיחין ומערות. במשנה ה' פ\"ה דב\"ק. ובפ\"ק דמסכת מקואות משנה ד': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בימות החמה</b>. ואלו הן ימות החמה משתעקר התבואה מתוכה. תוספתא כתבוה הרמב\"ם והר\"ש: \n",
+                    "<b>רה\"י לשבת</b>. עיין בפי' הר\"ב במשנה דלעיל: \n",
+                    "<b>ורה\"ר לטומאה</b>. עיין מ\"ש במשנה ג' פי\"ח דאהלות [ד\"ה שדה]: \n",
+                    "<b>ובימות הגשמים</b>. פי' הר\"ב שהיא זרועה כו' ואלו הן ימות הגשמים משתרד רביעה שנייה. תוספתא. וכתבו התוספות פ\"ט דב\"ב דף קנ\"ג [ד\"ה ובימות הגשמים] דמשתרד רביעה שנייה לאו היינו מפני רוב המים. אלא שמשם ואילך גדילים הזרעים ודריסת הרגל מזקת להם כדתניא וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רי\"א אם עומד כו' ורואה כו'</b>. עיין מ\"ש בזה במשנה דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הפרון רה\"י לשבת ורה\"ר לטומאה</b>. פי' הר\"ב הפרון דומה לבסילקי ויש לו שני פתחים מכוונים זו כנגד זו. וכ\"כ הרמב\"ם בשם התוספתא. וקשה דלפלוג רבי יהודה כמו במתני' דלעיל. וראיתי בתוספתא פ\"ז גם הר\"ש הביאה כן דגרסי' בדברי ר\"י איפכא דכשרואה וכו' הוא רה\"י לשבת ורה\"ר לטומאה. ואם לאו רה\"י לכך ולכך. ולפי זה לא קשיא ולא מידי. אבל במתני' ודאי דקשיא. וראיתי עוד שהתוספתא לא הזכירה כלל הפרון אבל תרי גווני בסילקי קתני. ובשניה תני עלה פלוגתא דר\"מ וחכמים. ומפני כן חשב הרמב\"ם שהוא פי' הפרון דמתני'. אבל הר\"ש כתב בשם הערוך. וז\"ל הפרן פי' בערוך בית שהוא עומד באמצע רה\"ר. וי\"מ כגון מגדל ששלש רוחותיה בתוך הים ורוח א' ליבשה כמות מגדל של אלכסנדריא של מצרים. עכ\"ל. נראה דסובר שהתוספתא תרי גווני בסילקי מפרשת. ואין אחד מהם פירוש להפרון כלל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האסטוונית</b>. פי' הר\"ב מקום צר כו' שהסוחרים יושבים שם. וכתב הרמב\"ם (וז\"ל כבר נתבאר בגמרא שהאיצטבא) היא כרמלית. ואמר פה רה\"י לשבת ר\"ל שהיא אינה רה\"ר לשבת. וכך כתב הר\"ב במשנה ג' פ\"י דעירובין. דאיצטבא היא כרמלית: \n",
+                    "<b>חצר שהרבים נכנסים בזו כו'</b>. עיין מ\"ש בסוף מכילתין: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>וירד לשתות</b>. מים מן היאור. ה\"ג בפרק ב' דכתובות דף כ\"ד: \n",
+                    "<b>*[והחיצונות טמאות</b>. כתב הר\"ב שהעוברים מתחככין בהן ובגדיהן עוברין על פיהן. וכ\"כ הר\"ש והוא לשון רש\"י פ\"ב דכתובות דף כ\"ד. ואין הלשון מדוקדק שהרי לא מצינו בשום מקום שאהל מטמא אלא במת. וכדתנן בפ\"ק דכלים משנה ד' חמור מכולם המת שהוא מטמא באהל. מה שאין כולם מטמאין. וא\"כ כשגם בגדיהם עוברים על פיהם. אין כאן אלא אהל. ואין מדרס מטמא טומאת אהל. ועוד שאף אהל המת אינו מטמא אלא באחד מג' דרכים השנויין בפט\"ו דאהלות. שהאהל מאהיל על המת ועל אדם וכלים. או שהמת מאהיל על אדם וכלים. או הם מאהילים על המת. ולכן ה\"ל לכתוב ובגדיהם עוברים ונכנסים לפיהם שאז ודאי מתטמא כלי חרס מאוירו ועיין לקמן]: \n",
+                    "<b>אר\"י בד\"א במותרות אבל באגודות הכל טהור</b>. פירש הר\"ב במותרות שהעוברים ושבים מסיטין אותן אבל באגודות שא\"א להסיטן הכל טהור. ותימא דלקמן משנה ה' מפרש שאין ע\"ה מטמא בהיסט. והר\"ש כתב וקצת קשה מאי טעמא דר\"י דמחלק בין מותרות לאגודות. ע\"כ. והרמב\"ם פירש *(טעמא דת\"ק דחיצונות טמאות משום מגע. וכתב אדר\"י) וז\"ל רי\"א שאם היו כולן בשבכה אחת הנה הכל טמא (שמא) יניע הזב הכל ויהיו טמאים בהיסט הזב ואפי' הקדרות אשר לא נגע בהם. ע\"כ. וצ\"ל דגרסתו הכל טמא. וכן מצאתי מוגה בנא\"י. ומ\"מ קשה לפירושו דאמאי מטמאים מסתמא וחוששים להיסט הזב. ומאי שנא מהא דתנן במשנה ז' פרק ה' ועל בגדיו הולכין אחר הרוב: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>אומנים</b>. אלו אומנים הן ע\"ה בלי ספק. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>אלא עד מקום שהן יכולין לפשוט כו'</b>. מבלי רדת אל הדבר ההוא. או לעלות על דבר גבוה. ואז ישיגהו *[וכן נתבאר בתוספתא. הרמב\"ם]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אשת חבר שהניחה לאשת ע\"ה טוחנת כו'</b>. לשון הרמב\"ם היה עולה בדעתינו שחכמים מודים לר\"מ באש' לפי שהיא רבת (העסקים והמשמוש בדברים שאינם נוגעים לה) ושהיא תמשמש על מה שלא תפקד ותחפש ותהפך. והשמיענו שהן חולקים אפילו בנשים. ע\"כ: \n",
+                    "<b>פסקה הרחים הבית טמא</b>. וחכ\"א דבסיפא קיימא נמי אדהכא. והיינו דפסק הרמב\"ם בפי\"ב מה' משכב דאפי' פסקה הרחים אין טמא אלא עד מקום שיכולין לפשוט את ידם וליגע: \n",
+                    "<b>משמשת כמו ממשמשת</b>. כמו אסור לשמש בצרור. פ' המוציא יין (שבת דף פ\"א) כלומר ממשמשת בתוך הבית. מלשון כי מששת את כל כלי (בראשית ל״א:ל״ז הר\"ש): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[ואת היוצאין</b>. עיין לקמן בסיפא]: \n",
+                    "<b>אבל המשכבות והמושבות וכו' טהורין</b>. כתב הר\"ב שאין ע\"ה עושה משכב כו' דלא גזרו אלא על טומאת מגעו בלבד כמו שמפרש ר\"ת (בנדה דף ל\"ג ד\"ה ותיפוק ליה) משום דאין לך אדם מעביר חבית ממקום למקום. ומיהו טעם זה לא יתכן גבי מדרס וצ\"ל דהיסט ומדרס חומרא יתירא היא ואין יכולין לעמוד בה. אבל יכולין ליזהר ממגעו ומצינורא שלו לפיכך גזרו על מגעו וכן על צינורא שלו. כדלקמן פרק בתרא משנה ו' כך כתב הר\"ש. ונראה בעיני דאף ר\"ת כך הוא אומר דמשום דאין יכולין לעמוד לא גזרו שז\"ש משום דאין לך אדם כו' לאו טעמא אדהכא הוא. אלא ה\"ק כמו שמצינו במקום אחר דחשו חכמים משום דאין לך אדם כו' והוא בספ\"ו דב\"מ כמ\"ש שם הר\"ב. ה\"נ הכא חששו בכיוצא בזה. כיון שא\"א ליזהר ולא גזרו כו' וכדברי כן הוא בתוספות פ\"ב דחגיגה דף י\"ט (ד\"ה בגדי ע\"ה) שכתבו בזה הלשון. ותירץ ר\"ת דודאי אינו מטמא מדרס והיסט. דמשום תקנת השוק נגעו בה. כדאמרינן לפי שלעולם לא ימצאו אדם מעביר חבית ממקום למקום. ואין גוזרין גזירה על הצבור אא\"כ יכולין לעמוד בה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ואם אינו רואה כו' הכל טמא</b>. וא\"ת הא תנן לקמן פ\"ח (מ\"ה) אשת עם הארץ שנכנסה לתוך בית של חבר להוציא בנו או בהמתו הבית טהור מפני שנכנסה שלא ברשות. וי\"ל דשאני הכא שהפקיד ביתו לע\"ה שאין ע\"ה מקפיד על חבירו. הר\"ש: \n",
+                    "<b>ולא את היוצאים</b>. והר\"ב העתיק ולא את היושבים וכך העתיק הר\"ש וצ\"ל דאף ברישא גרסי' הכי והכא הוצרכו לפרש עלה אע\"פ שאם עומד וכו': \n",
+                    "<b>אפילו מובל</b>. כתב הר\"ב דחיישי' שמא נכנס כו' והסיטה. וכן לשון הר\"ש וכן בר\"פ דלקמן. ומשום כלי המוקף צמיד פתיל. נקט והסיטה דאינו ראוי למשכב ומושב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם יש עמהם כנעני נאמנים לומר לא נכנסנו</b>. וכו' כך הנוסחא בס\"א וכן העתיקוה הר\"ב והר\"ש. ומ\"ש הר\"ב דמרתתי מן הכנעני שמא יענישם כו' דמיירי בכנעני חשוב שאימתו מוטלת עליהן הכי איתא בגמ' פ\"ג דחגיגה דף כ\"ו אבל נוסחת הרמב\"ם היא כנוסחת הספר. דגרס אם יש עמהם כנעני נאמנים לומר נכנסנו אבל לא נגענו וביאר הטעם בשם התוספתא. מפני שאימת הכנעני עליהן ולא ישלחו ידיהן. וכתב עוד שהתבאר בתוספתא שהגבאים אם לא יהיה המשכון בידיהם. ולא יהיה שם ביניהן מעיד שנכנסו לבית. ואמרו הן נכנסנו ולא נגענו. נאמנים. שהפה שאסר הוא הפה שהתיר (ואם היו אחרים מעידים שנכנסו אין נאמנים לומר לא נגענו) ע\"כ. והיינו דדייקי' למתני נאמנים לומר נכנסנו כלומר שהם האומרים נכנסנו. ואין כאן אחרים מעידים שנכנסו. ור\"ש הביא התוספתא. וכתב עלה שיש בה ט\"ס. ולשיטת הרמב\"ם היא נכונה ואין בה טעות: \n",
+                    "<b>וכן הגנבים כו'</b>. כך הוא בנ\"א. וכך שנוי במ\"ו פ\"ג דחגיגה: \n",
+                    "<b>או אשה</b>. פי' הר\"ב דשמא היא נדה או זבה משא\"כ באיש שאינו רגיל בזיבות כמו האשה. כדפי' הר\"ב בפ\"ה משנה ח': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>*[בחלון</b>. עיין מה שכתב הר\"ב בר\"פ ששי דמעילה]: \n",
+                    "<b>בכנעני כליו טהורים</b>. כ' הר\"ב אין בהם משום איסור יי\"נ דלענין טומאת מגע מאי שנא כנעני ומאי שנא ישראל. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחכמים מטמאים</b>. פירש הר\"ב מאחר שהסיח דעתו פי' מטהרת גופו. אבל הא דתנן במ\"ג פ\"ג דחגיגה האונן ומחוסר כפורים צריכים טבילה לקדש אבל לא לתרומה. וכתבתי הטעם בשם הרמב\"ם שהסיחו דעתן. ושמא נטמאו *[הא אף לתרומה צריכין הכא טבילה] התם לא הסיחו דעתם מטהרת גופם קאמר. אלא שהסיחו דעתם מלאכול בקדש. שהרי הם אסורים לאכלו. אנו חוששים שמא הסיחו דעתם גם מטהרת גופם. וצריכים טבילה אף ע\"פ שאומרים שהם יודעים שלא הסיחו דעתם מטהרת גופם והוא מעלה בקדש. ולא החמירו עליהם להצריכם הזאה ג' וז' לחוש שמא נטמאו במת. שמאחר שהם אומרים שיודעין שלא הסיחו דעתם מטהרת גופם. דיינו שנגזור עליהם טבילה משום מעלה בעלמא. הכ\"מ פי\"ג מהא\"ה [הלכה ג' בשם מהרי\"ק]: \n",
+                    "<b>שהידים עסקניות</b>. פי' הר\"ב ונגע ולאו אדעתיה. וכלומר שנגעו במקום הטנופת וצריכים נטילה לנגיעת תרומה. אבל לא בשביל דחיישינן שמא יגעו בטומאה. דא\"כ ליבעי כל גופו טבילה. ועוד למה סתם ידים שניות ליחוש שמא נגעו באב הטומאה. הכ\"מ [שם] בשם הרא\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכי מפני מה ר\"ע מטמא וחכמים מטהרין אלא שהנשים כו'</b>. כאומר לא נחלקו ר\"ע וחכמים אלא במצאה את חברתה אבל לא במצאה העני. דהתם אף ר\"ע מודה לחכמים. כך נ\"ל: \n",
+                    "<b>גרגרגניות</b>. כתב הר\"ב [יט] תרגום כי הייתי כו'. והוסיף הרמב\"ם שענינו הומות לאכול מן הגרגרת והוא השפוי כובע. ע\"כ. *[כלומר שכ\"כ מתאוות לאכילה עד שלא תספיק לה מה שאוכלת מתוך הוושט. אלא תרצה שתאכל גם מן הגרגרת. אבל ז\"ש והוא השפוי כובע. לא ידעתי מה טעמו לפרש כן]: \n",
+                    "<b>*[לידע מה היא מבשלת</b>. ואם יכשר בעיניה. תאכל ממנו]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>*[הרי אלו טמאין</b>. כתב הר\"ב משום אשתו נדה שמא הסיטה וישבה. עיין מ\"ש בפרק דלעיל משנה ה']: \n",
+                    "<b>רי\"א אף התנור טמא עד שיעשה כו'</b>. לפרושי מלתא דת\"ק קאתי. ומש\"ה העתיקו הרמב\"ם בפי\"ב מה' משכב [הלכה י\"ז]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רוצצת</b>. פי' הר\"ב שהכסוי דוחק כו' מלת ויתרוצצו תרגום ודוחקין. הר\"ש רפ\"ד דאהלות *[ומ\"ש הר\"ב דכשאשתו כו' או נשענת. שהוא אחת מחמשה דרכים שהזב מטמא את המשכב כדתנן בספ\"ב דזבים]: \n",
+                    "<b>טמאין מדף</b>. פירש הר\"ב טומאה קלה וכו'. עיין בפי' הר\"ב במשנה ו' פ\"ד דזבים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המאבד ביום ומצא ביום טהור</b>. פירש הר\"ב דמסתמא אם היה אדם מוצאו ונוגע בו היה מגביהו כדרך מוצא אבדה. וכן לשון הר\"ש וכלומר שהיה מגביהה ונוטלה לו:  ",
+                    "<b>בלילה כו' טמא</b>. פי' הר\"ב מדרס וטמא מת וכו' הכי איתא בתוספתא. ותימא דבתוספתא הביאה הר\"ש תני בה טמאים מדרס וטהורין מטמא מת. וכן ראיתי' בפרק תשיעי מהתוספתא. גם הרמב\"ם בפירושו כתב ברה\"ר טמאין מדרס. וגבי רה\"י כתב מדרס וטמא מת. ש\"מ דברה\"ר טהורין מטמא מת איברא דהראב\"ד השיג על לשונו שבחבורו פי\"ח מהא\"ה [הלכה ז'] שסתם וכתב ברה\"ר טמא ומשמע ליה בין למדרס בין לטמא מת אבל הכ\"מ דייק מרישא דהך טמא אינו אלא מדרס בלבד. ואני אומר שילמד הסתום שבחיבורו מן המפורש שבפירושו. ומעתה דברי הר\"ב אין להם על מה שיסמוכו. ואפילו על ל' הרמב\"ם שבחיבורו נמי לא וז\"ל הר\"ש בפי' התוספתא טמאים מדרס וטהורים מטמא מת דמחמרינן במדרס טפי מבמת. משום דכנענים ונשים שכיחי. מת לא שכיח. ומתני' דקתני טמא היינו מדרס. וכל מידי דלא חזי למדרס כגון סאה ותרקב וכיוצא בו טמא מגע זב ע\"כ:  ",
+                    "<b>זה הכלל כו'</b>. לא אתי לאתויי מידי אלא סימנא בעלמא כמו שכתבתי בכיוצא בזה משמא דגמ' מ\"ב פ\"ד דמגילה. ועוד אחרים שכתבתי במ\"ג פ\"ג דכלים:  ",
+                    "<b>השוטח כלים ברה\"ר טהורין ברה\"י טמאין</b>. פי' הר\"ב דאין כאן אלא ספק שמא נגע. דלמדרס אין לחוש שאין דרך העוברים לדרוס על הבגדים השטוחים ליבש אבל אפשר שנגעו בהם. משא\"כ באבדה שאין רואים ודורסים עליה. ולכך אין מקום לחלק בזה בין יום ולילה כמו באבידה וכשמשמרן אפילו נגיעה לא נגעי. הכ\"מ פי\"ח מהא\"ה (ה' י'):  ",
+                    "ואם היה משמרן טהורין וקמ\"ל דלא חיישינן דילמא אתא חד ונגע ולאו אדעתיה:  ",
+                    "<b>ונפלו והלך להביאן טמאים</b>. מפני שנעלמו מעיניו. הרמב\"ם שם:  ",
+                    "<b>נפל דליו כו'</b>. טמא מפני שהונח כו' לשון הרמב\"ם ולא יסתפק עליך אמרו (בכלים) טמא אע\"פ שהוא בתוך הבור לפי שהוא מעת שהגיע ברשות ע\"ה שבטמא מת ע\"כ. והטעם שלא חלקו חכמים בכלים שברשות ע\"ה. הכ\"מ פי\"ב מה' משכב (הלכה כ\"ב):  "
+                ],
+                [
+                    "<b>וחכמים מטהרין</b>. כשלא נגנב ממנו כלום. הרמב\"ם שם (הלכה ט\"ו): \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>כל המיוחד לאוכל אדם טמא כו'</b>. כתב הר\"ב דיש חילוק בין אפוקי טומאה מיניה וכו' גמ' פ\"ה דכריתות דף כ\"א. ומשמע דבאוכל שכבר נטמא מיירי והיינו לאפוקי טומאה מיניה וז\"ל הרמב\"ם בפירושו כמו שמצאתיו בנא\"י טומאת אוכלין אינה אלא למאכל אדם בלבד ומה שאינו ידוע במאכל אדם הנה א\"א לו מבלי מחשבה. והוא שיביאהו למאכל אדם. וזה הדבר הידוע למאכל אדם אם נפסד שאינו ראוי למאכל אדם אז לא תטמא. לאמרו ית' מכל האוכל אשר יאכל פרט לאוכל סרוח לפי שהוא לא יאכל. ואם נטמא האוכל ואח\"כ נפסד אחר הטמאו הרי הוא נשאר בטומאתו עד שיפסול מלאכול הכלב. ויהיה שיעור המאמר כל המיוחד למאכל אדם שנטמא טמא עד שיפסל מלאכול הכלב עכ\"ל. וכך הם דבריו שבחבורו פ\"ה מהל' טומאת אוכלין (הלכה י\"ד):  ",
+                    "<b>רבי יוחנן בן נורי מטמא</b>. לא משום דבעי מחשבה לכלב וחשיב לה מחשבה אלא לא בעי מחשבה כלל רש\"י פ\"ו דנדה דף צ' ותניא בגמ' דריב\"ן טעמיה מק\"ו אם מטמא טומאה חמורה שלא במחשבה (כדתנן בריש מכילתין) לא יטמא טומאה קלה שלא במחשבה אמרו ליה לא אם אמרת בטומאה חמורה שלא מצינושום טומאה חמורה שתהא צריכה כו' כמש\"כ כבר בריש מכילתין:  ",
+                    "<b>העלהו טמא</b>. ולא דמי להעלהו חש\"ו דפרק בתרא דמכשירין גבי הכשר דלא חשיב מעשה משום דאיכא למתלי דמפני הכנימה עבד ולא שירד עליהם טל. ומיהו קשיא דה\"נ איכא למימר דלהאכילו לכלב העלהו ולא להאכילו לכנעני ושמא הב\"ע כגון שהעלהו ונתן לכנעני. הר\"ש:  ",
+                    "<b>ואין להם מחשבה</b>. עיין ספכ\"ה דכלים:  "
+                ],
+                [
+                    "רבי אליעזר אומר כתב הר\"ב דהלכה כמותו דהכי אפסיק בגמ' פ\"ק דנדה דף ז': \n",
+                    "<b>ואין פוסלים את האוכלים</b>. פי' הר\"ב אפילו דתרומה אבל לקדש אין אחורים כדתנן ברפ\"ג דחגיגה וספכ\"ה דכלים: \n",
+                    "<b>ופוסלין את האוכלים</b>. כ' הר\"ב ק\"ו מטבול יום וכו' ואחר יאכל מן הקדשים וכו' דקרא בתרומה משתעי כדמפרשינן בגמרא פרק הערל (יבמות דף ע\"ד) והעתקתים במשנה ג' פ' בתרא דנגעים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומשקה טופח כו'</b>. דוקא במשקה המכשירים פליגי הכא תנאי. אבל מי פירות אין מחברין האוכלים כדתנן במסכת טבול יום פ' ו' (משנה ד') ואפילו ר\"א בר יהודה איש ברתותא לא קאמר אלא בעיסה שנילושה במי פירות. אבל בשתי חתיכות של בצק מודה דאין מי פירות מחברן. הר\"ש. ולי אין משם ראיה דמשמע דכל הנהו דוקא לטבול יום דקליש טומאתו הוא דלא הויין חבור. אבל לשאר טומאות לא קמיירי התם. וכן נראה מדברי הרמב\"ם בהלכות טומאת אוכלים ספ\"ז. ועוד בפירוש הר\"ב דחלה פרק ב' משנה ב' מוכח דבידים מסואבות אי הוה מוכשר היו מי פירות מחברין. ומצינו חומר בידים מבטבול יום כדתנן התם *[ולענין טופח עיין בסוף פירקין]: \n",
+                    "<b>מלמטן דאם היה מלמעלן היה המשקה זב בשלשתן ומחברן</b>. הר\"ש: \n",
+                    "<b>רוצצות משקה</b>. פי' הר\"ב דוחק כי ההוא דלעיל (משנה ב') גבי תיבה. הר\"ש: \n",
+                    "<b>אוכל פרור</b>. לשון הר\"ב שהוא חלוק לפירורים פירורים וכ\"כ הר\"ש. ומסיים א\"נ פרוד בדלית מלשון שני פרידי עפר על פרידה אחת של תרווד רקב דפרק המפלת (נדה דף כ\"ז) ע\"כ. ועיין בס\"פ דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מקול שהיא מלאה משקים טמאים</b>. אע\"פ שמצינו במשנה י\"ז פי\"ז דכלים. מקל שיש בו בית קבול מזוזה ומרגלית בכאן. אין נ\"ל לפרש שהוא חלול ונתמלא בו מים* אלא מיירי שעל פני כולו נתמלא במשקים טמאים. וכן מצאתי בפי' הרמב\"ם בנא\"י שכתב המקל אם נשרה במשקים טמאים כו': \n",
+                    "<b>משקים טמאים</b>. אין הכוונה כל המשקים ואפי' המכשירים אלא ר\"ל בכאן המים בלבד. שאין השקה מועלת אלא למים בלבד. וכדפי' הר\"ב במ\"ג פ\"ב דביצה: \n",
+                    "<b>הנצוק</b>. פי' הר\"ב קלוח צנור וכו' ור\"ל שמערה מכלי טהור לכלי טמא וע' במ\"ט וי' וי\"א פ\"ה דמכשירין: \n",
+                    "<b>והקטפרס</b>. עמ\"ש במ\"ח פ\"ו דמקואות: \n",
+                    "<b>ומשקה טופח</b>. פי' הר\"ב שאין בו כל כך משקה כו' שיוכל להטפיח דבר אחר. משמע דאם טופח ע\"מ להטפיח דמחבר. וקשה מדתנן במ\"ז וט' פ\"ו דמקואות עירוב מקואות כשפופרת הנוד וכו' וכן מוכיחין כמה משניות. והר\"ש נתלבט בזה מאוד וכן התוס' דיבמות פ\"ק דף ט\"ו ופ\"ב דגיטין דף י\"ו אבל בפ\"ב דחגיגה דף כ\"א (ד\"ה כעובייה) העלו דיש לחלק וליישב כל המשניות. דבקרקע שוה היכא דליכא כותל כלל סגי בטופח ע\"מ להטפיח. והיכא דאיכא נקב בכותל בעינן (קליפת שום) כרוחב שפופרת הנוד. וע\"ג כותל סגי כקליפת השום וע' לעיל בספ\"ז: \n",
+                    "<b>והאשבורן</b>. פי' הר\"ב מקום עמוק שנקוו בו מים. וז\"ל רש\"י בפרק כל שעה (פסחים דף מ\"ב) אשבורן לשון שבירה שמשתבר הקרקע ונאספים המים שם עכ\"ל: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אבל לא זיעת הקופה</b>. פי' הר\"ב דקופה אינה מחזקת המשקים וכו' מסיים הר\"ש אלא א\"כ זפותה. כדאשכחן בפ\"ק דשבת [דף י\"ז] גזירה שמא יבצרנו בקופות מזופפות ע\"כ. ותמיהני דהא מה\"ט גזרו בענבים כדפי' הר\"ב שם במשנה י\"ח דבר. אבל על המסיקה לא גזרו. וכמ\"ש ג\"כ הר\"ב במשנה ב' פרק דלקמן. ואי איתא דבזפותה זיעתו זיעה. לגזרו נמי אף במסיקה. והתם שמאי גזר והלל שתק כדפי' הר\"ב לקמן משנה ד'. והתוס' מחלקים שם. אבל לא יתכן לפי' הר\"ב והר\"ש דהכא. והרמב\"ם מפרש שאם הזיעו בשעת קביצה והיינו במעטן הוכשרו. אבל כשהזיעו בקופה בשעת התנשאם אין זה הכשר. ע\"כ. ולטעמא דכתב הר\"ב בפ' דלקמן משנה ב' למה לא גזרו על המסיקה ל\"ק ולא מידי [כב]: \n",
+                    "<b>*[שיעור זיעה ג' יום</b>. כתב הר\"ב דמשקה היוצא כו' ואינו מכשיר כו' אלא ז' משקין כו' דתנינן להו במ\"ד פ\"ו דמכשירין. ושם כתב הר\"ב טעמן]: \n",
+                    "<b>רבן גמליאל אומר משתגמר מלאכתן</b>. עמ\"ש במ\"ט ד\"ה נמצא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נפלו עליהן משקין טמאים אין טמא אלא מקום מגען</b>. פי' הר\"ב אין מוכשר כו' פ\"א נפלו כו' משקים טמאים כו'. מלשונו זה שבשני הפירושים נראה דל\"ג ליה בהדיא במתני' טמאין. וע' עוד במשנה דלקמן. וא\"ת לפי' הראשון היאך מפ' טמא מוכשר. כבר כתב הרמב\"ם בפי' מ\"ד פ\"ק דמכשירין. וז\"ל הרבה אומרים במשנה הזאת (ר\"ל מס' מכשירין) טמא. בעבור מוכשר וטהור על הדבר שאינו מוכשר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נפלו עליהן משקין טמאין</b>. ל' הר\"ב נפלו עליהן משקים טמאין לאחר שנגמרה מלאכתן וכו' הרי כל הזיתים טמאין. ולכאורה חסורי מחסרא במתני' וצריך לגרוס טמאין טמאין תרי זמני. אבל נראה דלא חסרי' ולא מידי שכן גם במשנה דלעיל נראה מפי' הר\"ב דגרס משקים סתם והמכוון בו *[לפי' הב'] טמאין וכן גם בכאן כי קתני משקים. היינו משקים טמאים. וטמאים דקתני בהדיא קאי אזיתים. וז\"ל הרמב\"ם אמר שאלה הזיתים אשר הן מוכשרים אם נפל עליהן משקים. ר\"ל משקים טמאים. הנה הזיתים כולן ואפילו אותן אשר לא נגעו במשקים טמאין: \n",
+                    "<b>המוהל היוצא מהן</b>. כו' גם זו שנויה בפ' בתרא דמכשירין מ\"ה: \n"
+                ],
+                [
+                    "ושייר קופה אחת יתננה כו' והר\"ב העתיק [צ\"ל ישייר] ושייר קופה אחת ויתננה כו' וה\"ג לה בגמרא פ\"ג דחגיגה דף כ\"ה: \n",
+                    "<b>לעני הכהן</b>. פי' הר\"ב דתרומה מועטת כזו כו' אין רגילים לתת אותה אלא לכהן עני. משום דלמשחה בהם כתיב. ואין זה דרך גדולה לעשיר. ומ\"מ קשיא אמאי מהמנינן ליה. ובתוס' דחגיגה כתבו דהגורס לעני כהן שבוש הוא בידו. ע\"כ. והרמב\"ם כתב וז\"ל אם נשלם שעת הגתות ונשאר לאדם שארית מן הזיתים אינו רשאי לסוחטן ולהוציא מהן תרומה שמן. לפי שאינו נאמן על טהרתה ולא (תלקח) ממנו כמו שנתבאר בחגיגה. ואמנם יטול מהן התרומה בעודם זיתים (וישאנה) לכהן. ואמרו לעני הכהן ולא אמר לכהן לפי שברוב (שהזיתים) ינתנו לעני למעוטם. ושמן הזית ינתן אפילו לעשיר. ע\"כ. והכי מסתברא דמיירי במפריש מן הזיתים מדתנן ושייר קופה. ואין הקופה מחזקת שמן. כדפירש הר\"ב בריש פירקין. והיינו נמי דפירש הר\"ב בדרש\"א מעל\"ע של גמר לקיטת הזיתים. דמידי איריא אלא בזיתים ולא בשמן. ובדר\"י נמי מפרש הרמב\"ם דיוליך לו המפתח מיד. ויבא הכהן ויסחטם נגדו. ויקח ממנו תרומת שמן בטהרה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שימתונו</b>. פי' הר\"ב שיתרככו. ועיין בפירושו למשנה ב' פרק ו' דמכשירין: \n",
+                    "<b>מוכשרין</b>. לשון הר\"ב במוהל. וכן לשונו בפי' משנה ו' פ\"ד דעדיות. וכבר כתבתי שם שיש להגיה במוחל בחי\"ת: \n",
+                    "<b>וב\"ה אומרים אינן מוכשרין</b>. פי' הר\"ב דלא נגמרה מלאכתן עדיין. וכ\"כ הרמב\"ם. ותמיהני דהא בריש פירקין תני בה\"א משיתחברו שלשה זה לזה והיינו קודם שתגמר מלאכתן. וכן מבואר בהדיא בדברי הרמב\"ם פי\"א מהט\"א (הלכה י\"ג). וראיתי שכתב שם במשנתינו (זאת) שאינן מוכשרים שהרי דעתו עליהן לכבשן. וניחא השתא לפי' הר\"ב והר\"ש במשנה דלקמן דלמלחם דבגג אינו מעכב ההכשר. ומ\"מ נ\"ל לומר דר\"ג דלעיל אינו חולק על ב\"ה. אלא תרי תנאי הן אליבא דב\"ה. דהיינו ת\"ק ור\"ג. והשתא ניחא הך דהכא דר\"ג אליבא דבית הלל אמרה. וכן מוכח נמי במתניתין ז': \n",
+                    "<b>הפוצע זיתים</b>. של תרומה. הרמב\"ם שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לגרגרן</b>. פי' הר\"ב כדי לסופתם במלח. פי' לטובלם במלח. כך פירש\"י בפ\"ז דב\"מ דף פ\"ט. ובערוך לגרגרן פירוש לגלגלן: \n",
+                    "<b>נתנן בגג שילקו או שיפתחם</b>. והרב העתיק נתנן בגג שיפתחם וימלחם וכך העתיק הר\"ש. וה\"ג בס\"א. ומ\"מ אין להגיה כך בספר לפי שגיר' הרמב\"ם אינה כן. אבל גירסתו נראה שהוא נתנן בגג שילקו ושיפתחם. שכ\"כ בחבורו פ\"א מהט\"א או שנתנן בגג שילקו אע\"פ שעתיד לפתחן ויפרוס אותן. ובפירושו בנא\"י אם שמם בגג ג\"כ להתעפש. ואפילו חשב אח\"כ שימתחם בגג ויתנגבו אחר התעפשם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רצה ליטול מהן</b>. לשון הר\"ב זיתים שלא נגמרה מלאכתן ולא הוכשרו. וכן לשון הרמב\"ם בפירושו אבל בנא\"י שלא הוכשרו. וכן בפי' הר\"ש דלא הוכשרו: \n",
+                    "<b>קוצה בטומאה</b>. פורש הר\"ב קוצה מן האום של זיתים. עיין בפירוש הר\"ב במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>בית הלל אומרים אף מחפה בטומאה</b>. פי' הר\"ב כיון שלא נגמרה מלאכתן. וכ\"כ הרמב\"ם. ועיין מה שכתבתי כבר בזה במשנה ה': \n",
+                    "<b>בקרדומות של מתכת</b>. כתב הר\"ב דנקט קרדומות לרבותא לפי שהן כלי ברזל ומוכנים לטומאת מת יותר משאר כלים. כ\"כ הרמב\"ם. ומסיים כמו שבארנו בפתיחה. ונ\"ל שרמז על מ\"ש שם שבכלי מתכות לבד יש דין זה ואינו בשאר כלים שאם נטמאו כשישברו נטהרו. וכשיחזור ויעשה מהן כלי יחזרו לטומאתן הישנה. וכדתנן ברפי\"א ממסכת כלים ואע\"פ שזה אינו אלא מגזירתם אבל לענין קבלת הטומאה מן המת כל הכלים שוים חוץ מכלי חרס כמ\"ש בפתיחה. ועוד בריש מסכת אהלות. וכמ\"ש שם ג\"כ הר\"ב. *[אבל לשיטת ר\"ת וסיעתו. יש חילוק בטומאה דאורייתא בין כלי מתכות לשאר כלים. דכלי מתכות עליהם דוקא נאמר חרב הרי הוא כחלל וכשיטה זו כתב הר\"ב ברפי\"ו דאהלות]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם היה משקה מהלך הכל טמא</b>. ל' הר\"ב נטמא המשקה בשרץ ונטמאו כל הזיתים ע\"י חבור משקה. כלומר [שבמשקה] נטמאו כולם שכולם מחוברים למשקה שכך פירש במ\"ג גבי נפלו עליהן משקין טמאים. וז\"ל הרמב\"ם במשנתינו זו בפ\"ט מהט\"א [הלכה ז'] אם היה משקה מהלך הכל טמא. שכיון שנטמא מקצת המשקה נטמאו כולם והשמן מטמא כל הזיתים. ע\"כ. אבל יצא לו להר\"ב בל' זה שכתב ע\"י חבור השקה. מהגמרא דשלהי מסכת ע\"ז דף ע\"ה. והביאה הר\"ש. דמחלקינן בין זיתים דהכא. לדאתמר התם. ע\"ה שמושיט ידו לגת ונגע באשכלות. דאיכא למאן דאמר אשכול וכל סביבותיו טמא וכל הגת כולה טהורה. וכן הורו רבנן. ואמרינן דשאני זיתים דלא מפסקי ולא מידי ובגת מפסקו אשכלות. ופירש\"י לא מפסיק מידי. שהמשקה מחברן ובזיתים אין אשכולות: \n",
+                    "<b>ישאלו הבדדים לומר לא נגענו כו'</b>. פי' הר\"ב נאמנים לומר כו'. ועיין בפרק דלקמן משנה ב': \n",
+                    "<b>בשערה</b>. דשער הוי שומר ומטמא. כמו שפירש הר\"ב במשנה ד' פ\"ט דחולין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>פרודים</b>. פי' הר\"ב לאחר שתקע יתד באום להפריד האום לכמה חלקים פרודים. וה\"ג הר\"ש במתני' בדלי\"ת. וכתב שבתוספתא גרסינן ברי\"ש. והרמב\"ם בפירוש המשנה כתב בדלי\"ת. ובחבורו פ\"ט מהט\"א העתיק ברי\"ש. ועיין מ\"ש בס\"פ דלעיל. ומ\"ש הר\"ב בכל גוש וגוש. הוא לשון התוספתא. ומאי דקרי לה בתוספתא גוש. קרי ליה במתני' פירוד. כמ\"ש הר\"ש: \n",
+                    "<b>טמא</b>. כתב הר\"ב דאע\"ג דאין הגוש חבור משתקע היתד באום כו'. וכ\"כ הר\"ש מטעם התוס' דס\"ל דאף לזיתים שבגוש עצמו אינו חבור. אבל להרמב\"ם בחבורו [שם הלכה ז'] טעם אחר שכתב וז\"ל האוכל שהוא כביצה מטמא המשקה המעורב בהן והמשקה מטמא שאר הזיתים. היו פירורין על גבי פירורין והמשקה מלמטה אע\"פ שנגע בכביצה אין טמא אלא מקום מגעו. ע\"כ: \n",
+                    "<b>אין טמא אלא מקום מגעו</b>. לשון הר\"ב כלומר אותו גוש בלבד שהשרץ נגע בו אבל שאר גושים טהורים. דכי ממח ביה נמי ראשון ושני ה\"ל שאר גושים שלישי. הר\"ש: \n",
+                    "<b>נמצא במעטן הגג טמא</b>. פי' הר\"ב דמקודם שהעלה הזיתים לגג היה השרץ במעטן וכ\"כ הר\"ש. ותמיהני דמאי שנא נמצא במעטן מנמצא בגג. והא ה\"נ איכא למימר שלאחר שהעלה הזיתים לגג נפל השרץ במעטן. וכיוצא בזה פירשתי בשם התוס' והר\"ש במשנה ד' פ\"ד בממלא בעשרה דליים כו' בפי' השני דלא אמרינן שהשרץ היה תחלה בבור כו'. וכ\"פ הר\"ב בעלמו במשנה ז' דפ' דלקמן. ובתוספתא והביאה הר\"ש תני למתני' דברי רבי וקתני וחכ\"א נמצא בגג אינו טמא אלא גג. במעטן אינו טמא אלא מעטן. וכן פסק הרמב\"ם בפי\"ז מהא\"ה. ויראה לי משום דקשיא ליה אמתני' כמו שהקשיתי לשאול. מש\"ה פסק כחכמים ולא השגיח על הכלל שבידינו. דסתם במתני' ומחלוקת בברייתא דהלכה כסתם דמתני' כמו שתמה עליו הכ\"מ בזה והיינו נמי דהרמב\"ם סמך לזו אחר מתני' ז' דפ' דלקמן: \n",
+                    "<b>וכן מטלית מהוהא טהורה</b>. פי' הר\"ב מהוהא בגד שנתחרך כו' דשוב אינו מקבל טומאה. טהורה. ולא אמרינן שמא טמא היה מתחלה קודם שנתחרך. וכן פי' הרמב\"ם ולכאורה משמע שאילו היה טמא מתחלה קודם שנתחרך לא פרחה טומאתה ממנה. ומיירי דודאי נגעו בו הזיתים אחר שנתחרך והספק שמא טמא היה קודם שנתחרך או לא היה טמא. וקשה דבפכ\"ז ממסכת כלים מוכח בהדיא דכשנמהא מתטהרת. ובפ\"ק דנדה דף ד' מייתי לה למתני' דהכא ופירש\"י מטלית של טלית של זהב היתה. המהוה הבלויה מצאה בלויה על גבי זיתים טהורה מלטמא הזיתים דאמרי' הכי נפלה עלייהו לאחר שבלתה וטהרה מטומאתה. יכן פי' הר\"ש והשתא הויא דומיא דספק שרץ שרוף *[והא דרש\"י מפרש מהוהא בלויה. כ\"כ ג\"כ הר\"ב בסוף פכ\"ד. וספכ\"ז דכלים]: *[כשעת מציאתן. עיין בפי' הר\"ב במשנה ה' פ\"ג ובמשנה ו' פ\"ה]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אמר ר' יוסי</b>. כתב הר\"ב כר\"מ ס\"ל כו' ור\"י סבר דחוששין במגע אבל אין בקיאין בהיסט וכו' וכ\"כ הר\"ש. ונ\"מ אם היה שם טומאה שמטמא במגע ואינו מטמא בהיסט. כדתנינן להו בריש מסכת כלים. אבל קשה דמשנתינו מיירי שהיו שם כלים טמאין מדרס והם מטמאים אף בהיסט וכמ\"ש הר\"ב [והייתי יכול לתרץ דאכתי נ\"מ דעל הנגיעה נאמנים לומר לא נגענו כדתנן בפ' דלעיל מ\"ח ועל ההיסט א\"א שיהיו נאמנים כיון שאינן חוששין לה. אלא דבמתני' דלקמן התנה הר\"ב דהא דנאמנין על הנגיעה דוקא כשיש חבר עמהם. ועיין מ\"ש שם] ולכן נראה כפי' הרמב\"ם שמפרש דר\"י אדר\"ש חולק שאמר שאם הכלים טמאין להן בית הבד טהור. וקאמר ר\"י שאעפ\"כ בית הבד טמא לפי שאף ע\"פ שלא יגעו בהן להיותן טמאים. הנה יסיטום שאינן יודעים שהיסט יטמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הבדדין והבוצרין כו'</b>. כתב הר\"ב הא דלא נקט המוסקים והבוצרים לפי שגזרו כו' שפעמים אדם הולך לכרמו וכו' וזה לא שייך במסיקה. תוס' שם. ושם במי\"ח דבר מפ' הר\"ב טעם אחר ושניהם שם בגמ' די\"ז ועיין מ\"ש באותו טעם בר\"פ דלעיל: \n",
+                    "<b>נאמנים לומר לא נגענו</b>. כתב הר\"ב וכגון דחבר עומד עמהן כו' וכ\"כ הר\"ש. ותימה דבפ' דלעיל מ\"ח לא הצריכו שיהא החבר עומד עמהן והרמב\"ם לא הצריך כן לא התם ולא הכא ועיין לעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כיון שהכניסן לרשות המערה דיו</b>. דברי ר\"מ. דכיון שנכנסו למקום הטבילה על דעת לטבול לא חשדינן להו שלא יטבילו. ולא החמיר ר\"מ במגען בריש פרקין אלא משום דאין חוששין ליזהר. ולא שנחזקהו ברשע. וכמ\"ש בשם הרמב\"ם בספ\"ק דעדיות ע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואם נתן בידים טמאות טמאן</b>. כתב הר\"ב בידים תחלות עסקינן ורשב\"א היא כדאיתא פ\"ב דחולין דף ל\"ג ולאו אדהכא אתיא ולפיכך ל' הר\"ש כדאשכחן. והכי תניא רשב\"א משום ר\"מ אומר ידים תחלות אף לחולין וכי הא (דתנן ברפ\"ג דידים) הכניס ידיו לבית המנוגע ידיו תחלות. דברי ר\"ע. ומסיק התם אמאי לא מוקים כר\"ע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם יש לו חותם טהור</b>. שאף ע\"פ שהגרגר נטמא שהרי הוכשר הואיל ולגת בצרן מ\"מ אין אוכל מטמא כלי ואפילו אם ע\"י דריכה יצא ממנו משקה אין אותו משקה מטמא הכלי כיון שאין שיעור באוכל לטמא המשקה כדפי' הר\"ב לקמן גבי כביצה מכוון: \n",
+                    "<b>טהור</b>. והוא שלא נגע במשקה. הראב\"ד פ\"ט מהט\"א (הלכה ד') ואף ע\"פ שפשוט הוא נ\"ל שהכריחו לכתוב כן. מדבסיפא מתנה במקום המופנה: \n",
+                    "<b>במקום המופנה</b>. פירש הר\"ב מקום פנוי כו' לא יין ולא ענבים. דענבים נמי היו מתטמאים בכביצה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ספיקו טהור</b>. כתב הר\"ב ובתוספתא אמרו דבור של שמן. טמא ברשות היחיד. הרמב\"ם סוף פרק י\"ח מהא\"ה [הלכה יו]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>*[נמצא השרץ בראשונה כולן טמאות</b>. צריך לי עיון דהא סתמא קתני וכי לא בדק ולא כסה אימא לאחר שמילאה נפל בה והא [צ\"ל והראשונה] בלבד תהיה טמאה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בזמן שהרבים נכנסים בזו ויוצאים בזו.</b> בזמן שהרבים נכנסים ברוח זו ויוצאים ברוח שכנגדה. הרמב\"ם פ\"כ מהא\"ה (ה' ז'): ",
+                    "<b>ושל גת.</b> והר\"ב העתיק של גת וכן הר\"ש. וכך הוא במשנה שבגמרא דפוס ישן: ",
+                    "<b>*[והעקל.</b> פי' הר\"ב שאחר שסחטו הזיתים נותנים הגפת כו' שאותו הפסולת נקרא גפת כדפי' הר\"ב ברפ\"ג דשבת]: ",
+                    "<b>מנגבן.</b> במים ואפר כדפי' הר\"ב בשלהי מסכת ע\"ז וכ\"פ הר\"ש: ",
+                    "<b>בשבולת הנהר.</b> פי' הר\"ב מקום שהמים רודפין מל' ושבולת שטפתני (תהלים סט ג) ולפי שדרך הספינות ללכת (שם) נקרא שבולת מל' שביל. ובשלהי מסכת ע\"ז אמרינן דמניחן שם עונה. או יום או לילה. גבי מעין שמימיו רודפין. הר\"ש: ",
+                    "<small>סליק מסכת טהרות</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה טהרות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה טהרות",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Tahorot",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Tahorot",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה טהרות, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Tahorot, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..99128f645632dcc273dff97864f3eb85ef8b2df3
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,175 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Tevul Yom",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה טבול יום",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Tevul Yom, Introduction": [
+            "סידור אחר זבים. טבול יום. כמו שאמר הכתוב. זאת תורת הזב. ואשר תצא ממנו ש\"ז. הרמב\"ם. וסתם טבול יום של בעלי קרויין דשכיח ותקנת עזרא תוכיח.\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>המכנס חלות וכו' בש\"א וכו'</b>. כ' הר\"ב דלא חשיב להו בהדי הני דלקמן. משום דחלות לב\"ה וכו' וכ\"כ הר\"ש. ומסיים מהר\"ם והא דנקט טבול יום משום רבותא דב\"ש. דאפילו בטבול יום הוי חבור. ע\"כ *(וכיוצא בזה רבותא לב\"ש כתבתי בשם הראב\"ד במשנה ג' פרק קמא דמכשירין. ושם פ\"ד משנה ה' להרמב\"ם) ולא פירשו טעמא מאי מחלקין בין חלות לאינך והרמב\"ם לא פירש כן אלא דהא דלקמן ומודים וכו' אחלות נמי קאי. וכן כתב בחבורו (ריש) פ\"ח מהט\"א. ואולי שבבית המדרש נשאלה שאלה זו בפניהם ואפליגו בה. והדר נשאלו האחרות ביחד. וסדרן רבינו הקדוש כן כל שאלה בפני עצמה. נ\"ל: \n",
+                    "<b>וקולית של מים</b>. כתב הר\"ב הקצף והרתיחה שעולה  במים קולית שמה. וכ\"כ הר\"ש. גם הרמב\"ם מפרש כן. וכתב שקולית הוא שנקרא כן (על שם שהוא) כמו גלגלת הראש ועי' בפי' הר\"ב משנה ה' פ\"ט דחולין והראב\"ד פי' (שם) קולית כד ששואבין בו מים. (עיין בפי' הר\"ב משנה ג' פ\"ג דפרה. ומ\"ש שם) ויש נקב בשוליה שהרוח נכנס בו ומבעבע את המים. וטבול יום שנגע באותו בעבוע. אינו חיבור למים. ע\"כ: \n",
+                    "<b>הראשונה</b>. פי' הר\"ב שרתיחה ראשונה וכו' וז\"ל מהר\"ם פי' שברתיחה ראשונה עדיין לא נמוחו הגריסין לתוך המרק והוי צלול. והנוגע ברתיחה לא הוי כנוגע בגריסין. אבל ברתיחה שניה אז נמוחו הגריסין ונעשה המרק עב וחשיב חבור. והנוגע ברתיחה למעלה כנוגע בגריסין עצמן. ע\"כ: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר אף של אורז</b>. ולא כתב הר\"ב הלכתא מאי כדכתב במתניתין דלקמן בפי' דפליג נמי ר\"י. וכתב דאין הלכה. גם בפי' הרמב\"ם לא נמצא פסק הלכה במשנה זו. ונראה מזה דס\"ל דליתא פלוגתא בדר\"י. אלא ר\"י היתה קבלה בידו דבהא נמי פליגי ות\"ק לא שמיע ליה. אבל לא פליג. ואע\"ג דבל' פלוגתא נשנה. לא קשיא. שהרבה נמצאים כן. וכתבתי קצתם בפרק בתרא דבכורים. ובחבורו פ\"ט מהט\"א פסק לדר\"י. ואזדא תמיהת הכ\"מ: \n",
+                    "<b>קלות</b>. פי' הר\"ב ראשון. וכ\"כ הר\"ש. ועיין בר\"פ דלקמן ומל' הרמב\"ם פ\"ו מהמ\"א משמע דקלות אותן שהן מד\"ס השנויין בסוף מס' זבים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יהודה אומר אף של טופח</b>. כאן דנחית ת\"ק למתני בקטנית כדקתני ושל עדשים. משמע ליה להר\"ב והרמב\"ם דדוקא של עדשים ולא של טופח קאמר. ואתא ר\"י ופליג. ולפיכך כתבו דאין הלכה כמותו. וכן בחבורו [רפ\"ח מהט\"א] לא העתיק לדר\"י נ\"ל: \n",
+                    "<b>טופח</b>. פי' הר\"ב מין קטנית ועיין בפירושו למשנה ג' פ\"ה דפיאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וגרגר מלח קטן</b>. ל' מהר\"ם. וק\"ל שהרי לא פירש שיעור הגרגר בכמה נקרא קטן. ונראה דכולה ר\"י היא ומפרש דכל שהוא קטן כל כך שהוא נאכל עמו. בין מסמר. בין גרגר. הוו חבור. והיינו נמי טעמא דחרחור פחות מכאצבע דנאכל עמו. אבל יתר על כן גורדין מן הככר. ובסיפא מפרש ר\"י דכל גרגיר של מלח. או מסמר שהוא גדול כל כך שאינו נאכל עמו לא הוי חבור. והיינו נמי טעמא דחרחור יתר מכאצבע. עכ\"ל. אבל הר\"ב והרמב\"ם כתבו כאן וכן לקמן דאין הלכה כר\"י. ש\"מ דס\"ל דלאו כולה ר\"י היא. ונ\"ל דלדבריהם קטן. לפי ראות עיני החכם המורה: \n",
+                    "<b>פחות מכאצבע</b>. להרמב\"ם קאי נמי אמסמר. ועיין במתניתין דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והתורמוס</b>. ל' מהר\"ם. נ\"ל שמדביקים אותו על הלחם לסימן ואינו נאכל עמו. כי אינו נאפה עם הלחם עד שיבשלוהו ז' פעמים. כי קשה הוא ביותר וגדול כ\"כ שאינו נאכל עם הלחם. ע\"כ. ופי' תורמוס ברפי\"ח דשבת: \n",
+                    "<b>יתר מכאצבע</b>. איכא למידק דקשיא רישא אסיפא. דברישא קתני פחות מכאצבע חבור. הא כאצבע אינו חבור. והכא קתני יותר מכאצבע אינו חבור הא כאצבע חבור. והרמב\"ם בפ\"ח מהט\"א [הלכה ב'] העתיק כלשונם.       וצ\"ע. ומצאתי למהר\"ם שכתב די\"ל דה\"ק פחות מכאצבע הוי חבור הא כאצבע נעשה כיתר מכאצבע. ע\"כ. ומהר\"ר וואלף וורמייזא תירץ דכאצבע הוי חבור בשאר טומאות. ולא הוי חבור בטבול יום. ועיין במשנה דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השעורה כו' בזמן שאינן קלופים</b>. מסיק הר\"ש דהא דדרשינן על כל זרע וכו' וכדרך שבני אדם מוציאין חטה בקליפתה ושעורה בקליפתה (וכמ\"ש הר\"ב בריש מסכת עוקצים) דשעורה בקליפתה נקט משום שאר טומאה לרבנן. דמיטמו מדרבנן. ע\"כ. ומהר\"ם כתב וז\"ל ושמא הכא [איירי] בקליפתה החיצונה. דיש לשעורה ולכוסמת שתי קליפות. ורגילים היו לשרותן במים להסיר הקליפה החצונה. והיינו חושלא שבגמרא. ולאחר שהסירו קליפה החצונה. היו רגילים אז לזורעה. ולהכי קליפה החצונה לא חשיבא שומר מדאורייתא. אלא מדרבנן גזרו אטו קליפה הפנימית לרבנן בשאר טומאות. אבל בט\"י דקלשה טומאתיה לא גזרו. ולר\"מ לא גזרו על קליפה החצונה כלל. ע\"כ. ולדבריו מתני' מיפרשא לענין חבור. וכ\"כ בהדיא: \n",
+                    "<b>בזמן שאינן קלופים</b>. כתב הר\"ב שאין ב\"א אוכלים כו' ודבר שאינו מאכל אדם כו' כדתנן רפ\"ג דעוקצים: \n",
+                    "<b>התיאה וכו'</b>. מיני זרעים הם ואשאינן קלופים קיימי. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>והחלתית</b>. פי' הר\"ב דלא חשיב מאכל אדם ופעמים מערבין מהן מעט עם המזון. וכ\"כ הרמב\"ם. אבל בפ\"ך דשבת משנה ג' פירש\"י דנוהגים לאוכלו במקומות הקרים. *[ועיין בפי' הר\"ב במשנה ד' פ\"ג דעוקצים]: \n",
+                    "<b>רי\"א</b>. וכתב הרמב\"ם שאין הלכה כמותו. ועיין בר\"פ: \n",
+                    "<b>טהורים בטבול יום</b>. כתב הר\"ב אם הם של תרומה. לא ידעתי אמאי דייק לפרושי הכא דאם הם של תרומה. דהא כולה פירקין ודאי בשל תרומה מיירי: \n",
+                    "<b>הקצח</b>. כתב הר\"ב מין זרע שחור ובלע\"ז נייל\"ו וכו'. ועיין בפירושו מ\"ו פ\"ג דעוקצין. וכן בעדיות פ\"ה מ\"ג ומה שכתבתי שם [ד\"ה הקצח]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כמשקין שהוא נוגע בהן</b>. לשון הר\"ב כמשקין של תרומה שהוא נוגע בהן דלחולין טהור לגמרי ולקדש מטמא כדתנן במ\"ו פרק בתרא דנדה. כ\"כ הר\"ש. וכבר כתבתי שם דהיינו אליבא דאבא שאול דלא כחכמים דמשנה ה' פי\"א דפרה דפליגי וסברי דאף לקדש אינו מטמא אלא פוסל בלבד. והכי סתים לן תנא ברפ\"ב דמעילה. ומ\"ש הר\"ב דטבול יום פוסל כו' עיין במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>בין קלין בין חמורין</b>. פי' הר\"ב קלין שרץ. חמורין זב. דהכא ליכא לפרושי קלין ראשון. *(כדפי' הר\"ב ברפ\"ק) דאין לך בעל חי טמא שמשקין יוצאין ממנו שיהא ראשון. וא\"ת ולימא קלין שרץ וזב. וחמורין מת שהוא אבי אבות הטומאה. הא מלתא אתמר בגמרא פ\"ו דחולין דף פ\"ח ואמרו דבמת לא גזרו רבנן במשקין (חוץ מדמו דבהדיא כתיב נפשות מת כי הנפש הוא הדם כדאיתא ברפ\"ב דאהלות) דבדילי אינשי מיניה. אבל זב דלא בדילי אנשי מיניה גזרו על משקין היוצאין ממנו להיות תחלה. חוץ ממעינותיו שהן מד\"ת והן אב הטומאה כדתנן הכא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שספק טבול יום פוסל את התרומה</b>. פי' הר\"ב כגון ב' ככרות לפניו כו' כדתנן במשנה ד' פ\"ב דידים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המקפה</b>. פי' הר\"ב תבשיל קפוי כו' מלשון קפאו תהומות הר\"ש: \n",
+                    "<b>והשום והשמן</b>. דרך העם לדוך השום בשמן וייטב בו התבשיל. הרמב\"ם. ומתישב בהכי דלא תידק מה שדקדק הר\"ש דמדקתני הכא לא פסל אלא מגעו. ובמתני' דלקמן קתני לא פסל אלא שמן. וגם התם קתני שהשמן צף על גביהן. והכא לא קתני. ורוצה לדקדק מזה דהכא ליתא לשמן בעין. ובמה שפי' הרמב\"ם ניחא. דהא השמן מתערב עם השום הנידוך עמו ואינו צף. אבל לעולם השום עם השמן שעמו הם בעין. וכך הסכימו ג\"כ התוס' דפסחים פ\"ג דף מ\"ד דמתני' כשהם בעין מיירי. וכדמות ראיה לפי' הרמב\"ם מדקתני ואם היה השום מרובה ולא קתני נמי השמן. אלא השמן מתערב עם השום. ולא קתני ברישא השום והשמן אלא שדברו חכמים בהווה: \n",
+                    "<b>הולכין אחר הרוב</b>. לשון הר\"ב ודין הכל כדין תרומה. וכ\"כ הרמב\"ם. ונראה דדוקא לחומרא ס\"ל דהולכין אחר הרוב. ואסיפא המקפה של חולין קאי. ולא להקל כשהמקפה של תרומה דרישא. אבל בחבורו פ\"ח מה' ט\"א (הלכה י\"ג) סתם וכתב כלשון המשנה. ואפשר לומר דמשום דדברי ר\"י אמורין *כשהשום (והמקפה) (והשמן צ\"ל) של תרומה. להכי אסברה לה נמי בשל תרומה. אבל ה\"ה אי הוה איפכא. דהולכים ג\"כ אחר הרוב: \n",
+                    "<b>אר\"י אימתי כו'</b>. ביאור ר\"י קיים וכמוהו ראוי לעשות. הרמב\"ם. שבכל מקום ששנה ר\"י אימתי לא בא לחלוק אלא לפרש. כמ\"ש הר\"ב במשנה ב' פי\"ח דשבת: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המקפה והחמיטה</b>. פי' הר\"ב דרכן היה להניח החמיטה שהיא עוגה דקה בתוך המקפה. וכן פירש הר\"ש. אבל הרמב\"ם בפ\"ח מהט\"א (הלכה י') כתב מקפה של חולין. או רקיק של חולין: \n"
+                ],
+                [
+                    "הקיפה פי' הר\"ב התבלין והמרק כו' עיין מ\"ש בפ' ג' דזבחים משנה ד' [ד\"ה הקיפה]: \n",
+                    "<b>שניהם חבור זה לזה</b>. לשון הר\"ב ובין שנגע כו' פסל* הכלי וכן לשון הר\"ש. גם הרמב\"ם כתב כן. ומסיים וכבר ביארנו בפתיחה. כי טבול יום יפסול הקדש (ג\"כ) כמו התרומה ע\"כ. וכבר כתבתי בזה בריש פרקין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חבית ששקעה לתוך בור של יין</b>. פי' הר\"ב והיין שבבור חולין. וכ\"פ הר\"ש. אבל הרמב\"ם מפרש דהכל תרומה. ואם נגע משפה ולחוץ לא פסל אלא יין שבבור. וכל מה שבתוך החבית טהור. וכאלו היה נפרד מן היין שבבור. ע\"כ. אך בתוספתא שהביא הר\"ש נראה כפירושו. שאין כאן תרומה אלא מה שבחבית וכך הם דברי הרמב\"ם בחבורו פ\"ח מהלכות ט\"א: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טמאה תמהני דפסולה הוה ליה למתני</b>. וצ\"ע: \n",
+                    "<b>מן הצדדים כו' טהורה</b>. כתב הר\"ב ואין פסול אלא מה שנגע. וכ\"כ הרמב\"ם. וכתב שכן נתבאר בתוספתא. ע\"כ. וצריך לחלק דלא אמרינן בסיס ונמשך אלא במפיה ומשוליה. הואיל והכל הוא בסיס או נמשך. משא\"כ מהצדדין אע\"פ שמה שלמטה הוא בסיס. ומה שלמעלה הוא נמשך. הואיל ואין הכל שוה. אינו חבור כלל. כך נ\"ל. אבל הר\"ש הביא סוגיא רפ\"ד דע\"ז דף נ\"ט תרי לישני דרב פפא. ולישנא קמא כדאמרן. ולישנא בתרא דמה שלמעלה הואיל ונמשך הוי חבור. ונ\"ל דטעמא דיותר מסתבר להיות חבור מה שנמשך. ממה שיהיה חבור לפי שהוא בסיס. שהנמשך דבוק כולו מקרי טפי. \n",
+                    "<b>ונגע טבול יום בקלוח כו'</b>. כתב הר\"ב דקלוח לא חשיב חבור לכלים. כמו הנקב שבצדה. ולשון הר\"ש *(לא חשיב) חבור למה שבכלים כמו מה שבצדה. והמגיה כן בלשון הר\"ב לא הפסיד: \n",
+                    "<b>יעלה באחת ומאה</b>. כתב הר\"ב מטעם בטול. וכדתנן במשנה ד' פרק ה' דתרומות. ומ\"ש הר\"ב ודוקא במגע טבול יום כו' אבל בשאר טומאות קא הדר מה שבקלוח ומטמא כו' כ\"כ הר\"ש וקשיא לי דנצוק אינו חבור סתמא תנן בספ\"ח ממסכת טהרות. ותו דבמתני' דלקמן מטהרים אפילו באב הטומאה. ומטעם דנצוק אינו חבור. ודוחק להעמידה בכגון דהנהו דמתניתין ט' וי' פרק ה' דמכשירין וצ\"ע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בעבוע שבחבית</b>. פי' הר\"ב וכשהחבית מלאה משקין וכו' וכן בפי' הר\"ש בלשון האחר שבגליון גם הרמב\"ם פי' כן והקשה הראב\"ד בספ\"ט מהט\"א דאם לנגיעת המשקים מה צורך להיותו אב הטומאה. והלא אף טבול יום פוסל אותם ופוסל לכל מה שבחבית. ותירץ הכ\"מ די\"ל דלרבותא דסיפא נקטיה. שאע\"פ שהוא אב הטומאה אם נגע באבעבוע לא נטמאו משקים שבחבית ע\"כ. אבל הראב\"ד דקדק עוד מל' המשנה טמא וטהור ולא אמרו טמאה וטהורה. אלא על האבעבוע עצמו אמר וללמד אם יכנס שרץ באוירו. וקאמר שאם הנקב החיצון הוא מלמעלה והפנימי מלמטה. שהבעבוע טמא מאוירו כי הוא חשוב לו כפתח לפי שהמשקים באין לאבעבוע דרך העליון לתחתון. ואפשר שגם החבית טמאה. אבל כשנקב החצון למטה שאין המשקים שנכנסים שם נשארים בו. ואין נכנסים לחבית עד שעולין למעלה. אין זה הנקב חשוב להיותו פתח לא לחבית ואף לא לעצמו. ואינו מטמא באוירו דרך אותו הנקב. והתורה אמרה כל כלי פתוח. שהטומאה קודמת לפתחו וזה אינו פתחו ע\"כ: \n",
+                    "<b>בין מלמעלה בין מלמטן</b>. ובנ\"א ל\"ג ויש ליישב גי' הספר דכלומר בין שהבעבוע למעלה בחבית בין שהוא למטה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כל ידות האוכלים כו'</b>. תנינן להו במס' עוקצין: \n",
+                    "<b>רמ\"א אם אוחז בגדול והקטן עולה עמו</b>. ואע\"פ שאם אוחז בקטן אין הגדול עולה עמו. אפ\"ה הרי הוא כמוהו. ובגמרא דפרק העור והרוטב (חולין דף קכ\"ח) מייתי ליה בלישנא אחרינא. רמ\"א אם אוחז בקטן וגדול עולה עמו. הרי הוא כמוהו. ורמי ליה אדר\"מ דהתם גבי אבר ובשר המדולדלים דמשמע דס\"ל אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו הרי הוא כמוהו ואמר רבי יוחנן מוחלפת השיטה. פירש\"י כאן בטבול יום החליף ר\"מ שטתו. אבל בעלמא ס\"ל אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו הרי הוא כמוהו. ותמהו התוספות דלגירסת המשנה         דטבול יום מאי פריך וכו'. ובעיני נראה דגירסתנו שבמשנה לבתר שהחליפה ר' יוחנן היא. ולא הוי הפירוש מוחלפת השטה. כמו שמפרש רש\"י שהחליף שטתו כו'. אלא צריך להחליף השטה קאמר. ודר\"מ בטבול יום נמי ס\"ל אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו. הרי הוא כמוהו. ומשם ולהלן הוחזקו לגרוס בדברי ר\"מ. כמו שהיא הגירסא לפנינו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וביצה טרופה</b>. לשון הר\"ב שנתערב החלבון והחלמון יחד. דאם היא שלימה שלא נטרפה. והרי היא דומה *(לטבעת) [לכובע כצ\"ל] שהביצה שאינה טרופה עגולה כמין (טבעת) [כובע] אינה חבור. מפני שהיא נשמטת והולכת לכאן ולכאן. הראב\"ד בפירוש מ\"ד פ\"ב דעדיות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חוט של ביצה</b>. ל' הר\"ב וביצה זו מתבשלת עם התרומה שנפסלה בטבול יום וכן ל' הר\"ש *כלומר שהתרומה נפסלת בטבול יום. ואם נגע כו': \n",
+                    "<b>רי\"א חוט וכל שנקלף עמו</b>. פירש הר\"ב ולא יותר ור\"י לקולא. והכי מוכח בתוספתא הביאה הר\"ש. וכך לשונה. רי\"א אף מן השפה ולפנים כל שנקלף עמו חבור. וכל שאינו נקלף עמו אינו חבור: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>*[שנדמעה</b>. וכי הא דתנן במשנה ד' פ\"ק דחלה. הר\"ש. ועיין לקמן]: \n",
+                    "<b>אינה נפסלת בטבול יום</b>. כתב הר\"ב דבתר עיסה כו' אע\"ג דאסורה לזרים כדתנן בפ\"ב דערלה (מ\"ו) הר\"ש: \n",
+                    "<b>לא פסל אלא מקום מגעו</b>. ולא מבעיא בדמוע דרבנן. (כמ\"ש בסוף פ\"ק דחלה) אלא אפילו בנתחמצה בשאור של תרומה. אע\"ג דמדאורייתא טעם כעיקר (כמ\"ש ברפ\"ו דנזיר) מ\"מ בתרומה הא לא נגע. והכא לא שייך למתני ואם היה השאור מרובה כדקתני גבי שום של תרומה במשנה ג' פרק דלעיל. עיין מ\"ש במשנה ח' פ\"ח דטהרות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רע\"א כו'</b>. ובמתני' דלעיל פסק הר\"ב כר\"ע וה\"ה הכא דמידי הוא טעמא אלא משום דהלכה כר\"ע מחבירו. וה\"ה נמי הכא. ובפירוש הרמב\"ם כתוב גם בכאן דהלכ' כמותו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טהור פי' הר\"ב לא הוכשר</b>. וכן פי' הרמב\"ם. ומסיים כבר ידעת (ממס') מכשירין כי שם הרבה משתמשים בלשון טמא וטהור. בענין מוכשר ואינו מוכשר. ע\"כ. אבל הר\"ש מפרש למתני' לענין טומאה ובטהור שאכל בידים מסואבות לא אמרינן שנטמא לחלוח הרוק שעל האוכל בידיו מסואבות וטימא הבגדים והתרומה. שהמשקה ההוא לא חשבו ולא מטמא כרבי יהודה דספ\"ח דכלים. ע\"כ. ואין להקשות דא\"כ ה\"ל למתני טהורים וטמאים דיש לפרש טהור הכל וטמא הכל: \n",
+                    "<b>כל שהוא רוצה למוץ כו'</b>. משמע דתרתי בעינן. ואילו בסיפא כל שאינו רוצה למוץ משמע דברוצה למוץ לחודא סגי. אבל הרמב\"ם בספי\"ד מהל' ט\"א העתיק וכל בוי\"ו. וכן בסיפא ועיין במשנה ג' פ\"ב דעוקצין: \n",
+                    "<b>טמא</b>. פי' הר\"ב הוכשר כו' דהא אחשביה. וא\"ת והא מרישא שמעינן לה דטהור שנגס. וי\"ל דאי מרישא ה\"א *שהיה אוכל פת ודבר יבש שאין בו לחלוח אבל זיתים ותמרים לא קמ\"ל. נ\"ל מהר\"ם: \n",
+                    "שמשקין של טמא כו' כדתנן בריש מסכת מכשירין: \n",
+                    "<b>וחכ\"א אין טבול יום טמא</b>. חכמים היינו ת\"ק אלא טעמא קאמרי ומצאתי למהר\"ם שכתב וז\"ל תימה לי חכמים היינו ת\"ק י\"ל משום דר\"מ מייתי ראיה שבזה הלשון קבל שמשקין של טמא מכשירים כו' וט\"י נמי טמא הוא ומהדרי ליה רבנן אדרבה משם ראיה דידן דלא אמרו אלא משקים של טמא. וט\"י לא איקרי טמא סתם. ע\"כ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מפרישין ממנו תרומת מעשר בטהרה</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דהאי מעשר טבול לתרומת מעשר שבו. לענין שני ושלישי הטבל כחולין. וכן לשון הרמב\"ם. וה\"פ לענין שני שעושה שלישי דהא לא משכחת        בתרומה רביעי. וא\"כ למאי נ\"מ נקט שלישי. ולשון הר\"ש לגבי טבול יום ושני. ולידים מסואבות דמתניתין נקט להו שני. ואע\"ג דט\"י עצמו נמי שני הוא: \n",
+                    "<b>מפני שהוא שלישי</b>. פי' אוכל מעשר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בכפישה או בנחותא</b>. פי' הר\"ב כלים שאינם מקבלין טומאה. ולא הויא כאותו כפישה דתנן במשנה ז' פ\"ה דאהלות שפירש הר\"ב סל גדול מחזיק מ' סאה. דלאו אורחא דמלתא למתני שתקח כלי גדול כל כך לחלה אחת קטנה. וכן בערוך משמע דהך דהכא לא הוי כמו ההיא דהתם. ואולי דהיינו גי' הספר בכפישה מצרית. אבל בס\"א ל\"ג לה וכן בגמרא דנדה דף ז'. והר\"ש כתב כלים שאין להם בית קבול כגון נסרים. כ\"כ רש\"י בנדה. וכתב עוד בתשובת רב האי ראיתי אנחותא נסרים לווחים שמנסרים הנגרים ומשפין הלווחים. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ומקפת</b>. לשון הר\"ב מקרבת לכלי אצלה. וכן ל' הר\"ש. וכלו' אצלה אצל העיסה. ל' הרמב\"ם ותשים הכלי עם העסה בכלי אחד והוא ענין אמרו. ומקפת. ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>וקורא</b>. והרמב\"ם העתיק וקוראה. והכי איתא במתני' ז' פרק בתרא דנדה: \n",
+                    "<b>וקורא לה שם</b>. כתב הר\"ב ולא חשיב מוקף אא\"כ הוי סמוך בשעת קריאת השם. והא דבספ\"ב דחלה משמע דא\"צ שיהא מוקף אלא בשעת נטילה מההיא דכתבתי התם בשתי עיסות אחת טהורה ואחת טמאה דמניח אפילו כביצה באמצע ולא חיישינן שמא אחר שקראה שם תגע והא ודאי דצריך שלא תהא על הכביצה בשעת קריאת שם דאל\"כ הא נגעה. תירץ הר\"ש דהתם כגון דאמר בשעת חבורו לאחר שיהא מופרש ומובדל יהא חלה. כה\"ג מוקף הוא כיון דאמר בשעת חבורו אע\"פ שלא חל עליו שם חלה עד שהופרש. א\"נ הכא דוקא דמפסיק מנא לא חשיב מוקף. אע\"פ שהפרישתם מתחלה לשם כך ובירו' דחלה משמע כפי' הראשון: \n",
+                    "<b>מפני שהוא שלישי</b>. פי' העסה: \n",
+                    "<b>והשלישי טהור לחולין</b>. כתב הר\"ב דטבול יום דין שני יש לו. לעיל ה\"ל לפרש הכי אלא דהך מתני' בגמ' דנדה פ\"ק (דף ז') מייתי לה ומפרש עלה דשאני טבול יום ועמ\"ש בפרק בתרא דנדה מ\"ז ועוד במשנה ב' פ\"ג דחלה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עריבה כו'</b>. כתב הר\"ב לעיל אשמועינן ט\"י באדם כו' וכ\"כ הר\"ש ומהר\"ם כתב דלא תימא דבעריבה אסור שמא תשכח ותקרא לה שם בעריבה. דיותר היא נזכרת בטומאת עצמה מבטומאת העריבה ע\"כ: \n",
+                    "<b>מקפת</b>. לפי ל' המשנה ה\"ל למתני ה\"נ ומקיפין. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אבן אמר הרי זו תרומת מעשר</b>. כן הגי' בס\"א. והרמב\"ם העתיק הרי זה ופי' הרי זה הלגין ולפ\"ז בתר הכי נמי גרס ה\"ז תרומת מעשר: \n",
+                    "<b>לא אמר כלום</b>. דאין מערבין בטבל כדתנן במשנה ב' פ\"ג דעירובין: \n",
+                    "<b>נשברה החבית</b>. כלומר ונפסד המעשר ונאבד מן העולם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בראשונה היו אומרים מחללים כו'</b>. אחר שזכר קצת מעניני התרומות והמעשרות וההלכות שנתחדשו בה אמר בראשונה וכו'. הרמב\"ם. והר\"ב והר\"ש מפרשים טעם אחר בסוף מתני' דלקמן ולא ישרו דבריהם בעיני כמו שאוכיח שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>מחללין על פירות ע\"ה</b>. פי' הר\"ב מחללין מעשר שני על פירות ע\"ה ואין חוששין שמא הפירות של ע\"ה מעשר הן וכו'. וכן פי' הרמב\"ם ונראה דמיירי בפירות של ע\"ה או במעותיו והן בידו דאילו ביד ע\"ה הרי אין מוסרין לו מעשר שני אלא דדמאי כדמוכח מתני' ג' פ\"ג דדמאי ואיכא למידק אמאי בראשונה לא אמרו אלא על הפירות בלבד ולא על המעות ולפי הסברא טפי איכא למיחש בפירות שהן של מעשר שני ממאי דאיכא למיחש במעות שבמעות עצמם לא שייך מעשר אלא ע\"י חלול והר\"ש מפ' דמתני' בחבר שיש לו מעות של מ\"ש של דמאי איירי כי ההיא דתנן במס' מ\"ש פ\"ג מי שהיה לו מעות מ\"ש בירושלים וצריך להם פי' להוציאם לדברים אחרים ולחבירו פירות אומר לחבירו הרי המעות האלו מחוללין על פירותיך. נמצא זה אוכל פירותיו בטהרה. כלומר בקדושת מעשר. כדכתיב (דברים כ״ו:י״ד) לא אכלתי ממנו וגו' בטמא. והלה עושה צרכיו במעות. ולא יאמר כן לע\"ה אלא בדמאי לפי שאין מוסרים מ\"ש של ודאי לעם הארץ. שלא יזלזל בו. אבל בדמאי הקלו. והשתא מתני' דהכא בכה\"ג איירי שמחללין מעות של דמאי על פירות עם הארץ. אבל פירות של דמאי דבגבולין (דפירות מעשר בירושלים אין נפדין). אין מחללין על מעות ע\"ה. דבמעות חיישינן טפי דלמא אתא לזלזולי ומפיק להו. ע\"כ. ומתוך דברי הרמב\"ם שבחבורו פרק ח' מהלכות מעשר שני (הלכה י\"ג) אפשר שגם הוא מפרש כן. שסמוך למשנה זו דמעשר שני שהביאה הר\"ש העתיק מיד להך דהכא. משמע דאדלעיל מיניה קאי לומר שמה שהתירו בדמאי לומר כן לע\"ה שהתירו כן בין בפירותיו בין במעותיו ולא חשו שמא הן של מעשר. וי\"ל לדבריהם דלהכי חשו בראשונה ולא התירו במעותיו. לפי דבפירות כיון שאין רגילים לזלזל בהם. אלו היו של מעשר היו אומרים כבר הם מעשר. ואין לחלל בהם. שאע\"פ שמפני הדין דאין מעשר מתחלל אמעשר אפשר דלא ידעי דלאו כ\"ע דיני גמירי. אבל נחשב בעיניהם זה שהיא זלזול במעשר: \n",
+                    "בראשונה היו אומרים היוצא בקולר כו' שנויה כבר במשנה ה' פ\"ו דגטין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכדומין האשקלונים כו'</b>. שנויה כבר במסכת כלים פי\"ג: \n",
+                    "<b>ועל כלן כתב הר\"ב בתוספתא מוכח דאכל הנך מילי דמתני' קאי רבי יהושע מהאשה שהיא טבולת יום ע\"כ וכו'</b>. כ\"כ הר\"ש. ומסיים ובהדיא קתני בתוספתא מילתיה דר\"י אאשה ועריבה. ע\"כ. וקשיא לי דלתני נמי אאוכל מעשר דר\"פ. דהויא דומיא דאשה ועריבה. ודקדקתי בתוספתא פ\"ב ולא ראיתי שם כי אם אשה בלבד ותו לא מכל מה שנשנה בזה הפ' כלל מראשו ועד הכא. אבל נשנה שם הרבה ממה שנשנו במשניות דפ\"ב ופ\"ג. ולפיכך נראה יותר דהאי ועל כלן דהכא לא נשנה אלא אהני דהכא במשנה זו. וכמו שהיא שנויה ג\"כ בכלים. והתם עיקר. והכא אגב גררא. וכדכתב הרמב\"ם שהחזירה בכאן משום דבר חדש שבה (כמו) מאמר הקודם חזרו לומר. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>על מנת שתעלה שלום.</b> שלום מן כו'. וכן העתיקו הר\"ב והר\"ש. וכך דרכן של בני אדם לומר לשון שלום על כל צרה שלא תבא. והרמב\"ם פ\"ד מהלכות תרומות העתיק שלם שלם מן כו': ",
+                    "<b>רבי יוסי אומר אף מי שהיה בו דעת להתנות.</b> פי' הר\"ב כלומר שהיה בדעתו וחשב בלבו להתנות ושכח ולא התנה. וכן פי' הר\"ש. אם בלבו היה להתנות אע\"פ שלא התנה. ע\"כ. וקשה לי מאי טעמייהו דרבנן דהא פיו ולבו שוין בעינן. כדתנן במ\"ח פ\"ג דתרומות. ונ\"ל דהיינו דדייק הר\"ב וכתב ושכח ולא התנה. דודאי אם היה בלבו בשעה שתורם. דאף רבנן לא פליגי. אלא כי קא מיפלגי כששכח בשעה שתורם. וס\"ל ר\"י דאפ\"ה הואיל ובדעתו היה כך קודם לכן. אף ע\"פ שעכשיו שכח. אזלינן בתר דעתו שהיה לו מעיקרא כשרצה לתרום. וכתב עוד הר\"ש א\"נ חכם ובר דעת שיודע שראוי להתנות על כך. ע\"כ. וזה נראה יותר. דאילו היה בדעתו אע\"פ ששכח מודו רבנן דאזלינן בתר דעתו דמעיקרא כשרצה לתרום. ורי\"א שאפילו לא עלה על דעתו מעולם. אלא דאנן ידעינן ביה שהוא חכם ובר דעת שיודע שראוי להתנות כן. אע\"פ שעל תרומה זו לא עלה בדעתו מעולם. הואיל וכבר ידע שראוי להתנות. לב ב\"ד מתנה על כל היודע. שיהא כאילו היה כן בלבו עכשיו על תרומה זו. אבל עם מי שאינו בר דעת. מודה ר\"י דאין תנאי ב\"ד מועיל לו: ",
+                    "<small>סליק לה מסכת טבול יום</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה טבול יום",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Tevul Yom",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Tevul Yom",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה טבול יום, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Tevul Yom, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9152cb1704fc8060ea3090667f3fc33b1985bb58
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,171 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Tevul Yom",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Tevul_Yom",
+    "text": {
+        "Mishnah Tevul Yom, Introduction": [
+            "סידור אחר זבים. טבול יום. כמו שאמר הכתוב. זאת תורת הזב. ואשר תצא ממנו ש\"ז. הרמב\"ם. וסתם טבול יום של בעלי קרויין דשכיח ותקנת עזרא תוכיח.\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>המכנס חלות וכו' בש\"א וכו'</b>. כ' הר\"ב דלא חשיב להו בהדי הני דלקמן. משום דחלות לב\"ה וכו' וכ\"כ הר\"ש. ומסיים מהר\"ם והא דנקט טבול יום משום רבותא דב\"ש. דאפילו בטבול יום הוי חבור. ע\"כ *(וכיוצא בזה רבותא לב\"ש כתבתי בשם הראב\"ד במשנה ג' פרק קמא דמכשירין. ושם פ\"ד משנה ה' להרמב\"ם) ולא פירשו טעמא מאי מחלקין בין חלות לאינך והרמב\"ם לא פירש כן אלא דהא דלקמן ומודים וכו' אחלות נמי קאי. וכן כתב בחבורו (ריש) פ\"ח מהט\"א. ואולי שבבית המדרש נשאלה שאלה זו בפניהם ואפליגו בה. והדר נשאלו האחרות ביחד. וסדרן רבינו הקדוש כן כל שאלה בפני עצמה. נ\"ל: \n",
+                    "<b>וקולית של מים</b>. כתב הר\"ב הקצף והרתיחה שעולה  במים קולית שמה. וכ\"כ הר\"ש. גם הרמב\"ם מפרש כן. וכתב שקולית הוא שנקרא כן (על שם שהוא) כמו גלגלת הראש ועי' בפי' הר\"ב משנה ה' פ\"ט דחולין והראב\"ד פי' (שם) קולית כד ששואבין בו מים. (עיין בפי' הר\"ב משנה ג' פ\"ג דפרה. ומ\"ש שם) ויש נקב בשוליה שהרוח נכנס בו ומבעבע את המים. וטבול יום שנגע באותו בעבוע. אינו חיבור למים. ע\"כ: \n",
+                    "<b>הראשונה</b>. פי' הר\"ב שרתיחה ראשונה וכו' וז\"ל מהר\"ם פי' שברתיחה ראשונה עדיין לא נמוחו הגריסין לתוך המרק והוי צלול. והנוגע ברתיחה לא הוי כנוגע בגריסין. אבל ברתיחה שניה אז נמוחו הגריסין ונעשה המרק עב וחשיב חבור. והנוגע ברתיחה למעלה כנוגע בגריסין עצמן. ע\"כ: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר אף של אורז</b>. ולא כתב הר\"ב הלכתא מאי כדכתב במתניתין דלקמן בפי' דפליג נמי ר\"י. וכתב דאין הלכה. גם בפי' הרמב\"ם לא נמצא פסק הלכה במשנה זו. ונראה מזה דס\"ל דליתא פלוגתא בדר\"י. אלא ר\"י היתה קבלה בידו דבהא נמי פליגי ות\"ק לא שמיע ליה. אבל לא פליג. ואע\"ג דבל' פלוגתא נשנה. לא קשיא. שהרבה נמצאים כן. וכתבתי קצתם בפרק בתרא דבכורים. ובחבורו פ\"ט מהט\"א פסק לדר\"י. ואזדא תמיהת הכ\"מ: \n",
+                    "<b>קלות</b>. פי' הר\"ב ראשון. וכ\"כ הר\"ש. ועיין בר\"פ דלקמן ומל' הרמב\"ם פ\"ו מהמ\"א משמע דקלות אותן שהן מד\"ס השנויין בסוף מס' זבים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יהודה אומר אף של טופח</b>. כאן דנחית ת\"ק למתני בקטנית כדקתני ושל עדשים. משמע ליה להר\"ב והרמב\"ם דדוקא של עדשים ולא של טופח קאמר. ואתא ר\"י ופליג. ולפיכך כתבו דאין הלכה כמותו. וכן בחבורו [רפ\"ח מהט\"א] לא העתיק לדר\"י נ\"ל: \n",
+                    "<b>טופח</b>. פי' הר\"ב מין קטנית ועיין בפירושו למשנה ג' פ\"ה דפיאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וגרגר מלח קטן</b>. ל' מהר\"ם. וק\"ל שהרי לא פירש שיעור הגרגר בכמה נקרא קטן. ונראה דכולה ר\"י היא ומפרש דכל שהוא קטן כל כך שהוא נאכל עמו. בין מסמר. בין גרגר. הוו חבור. והיינו נמי טעמא דחרחור פחות מכאצבע דנאכל עמו. אבל יתר על כן גורדין מן הככר. ובסיפא מפרש ר\"י דכל גרגיר של מלח. או מסמר שהוא גדול כל כך שאינו נאכל עמו לא הוי חבור. והיינו נמי טעמא דחרחור יתר מכאצבע. עכ\"ל. אבל הר\"ב והרמב\"ם כתבו כאן וכן לקמן דאין הלכה כר\"י. ש\"מ דס\"ל דלאו כולה ר\"י היא. ונ\"ל דלדבריהם קטן. לפי ראות עיני החכם המורה: \n",
+                    "<b>פחות מכאצבע</b>. להרמב\"ם קאי נמי אמסמר. ועיין במתניתין דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והתורמוס</b>. ל' מהר\"ם. נ\"ל שמדביקים אותו על הלחם לסימן ואינו נאכל עמו. כי אינו נאפה עם הלחם עד שיבשלוהו ז' פעמים. כי קשה הוא ביותר וגדול כ\"כ שאינו נאכל עם הלחם. ע\"כ. ופי' תורמוס ברפי\"ח דשבת: \n",
+                    "<b>יתר מכאצבע</b>. איכא למידק דקשיא רישא אסיפא. דברישא קתני פחות מכאצבע חבור. הא כאצבע אינו חבור. והכא קתני יותר מכאצבע אינו חבור הא כאצבע חבור. והרמב\"ם בפ\"ח מהט\"א [הלכה ב'] העתיק כלשונם.       וצ\"ע. ומצאתי למהר\"ם שכתב די\"ל דה\"ק פחות מכאצבע הוי חבור הא כאצבע נעשה כיתר מכאצבע. ע\"כ. ומהר\"ר וואלף וורמייזא תירץ דכאצבע הוי חבור בשאר טומאות. ולא הוי חבור בטבול יום. ועיין במשנה דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השעורה כו' בזמן שאינן קלופים</b>. מסיק הר\"ש דהא דדרשינן על כל זרע וכו' וכדרך שבני אדם מוציאין חטה בקליפתה ושעורה בקליפתה (וכמ\"ש הר\"ב בריש מסכת עוקצים) דשעורה בקליפתה נקט משום שאר טומאה לרבנן. דמיטמו מדרבנן. ע\"כ. ומהר\"ם כתב וז\"ל ושמא הכא [איירי] בקליפתה החיצונה. דיש לשעורה ולכוסמת שתי קליפות. ורגילים היו לשרותן במים להסיר הקליפה החצונה. והיינו חושלא שבגמרא. ולאחר שהסירו קליפה החצונה. היו רגילים אז לזורעה. ולהכי קליפה החצונה לא חשיבא שומר מדאורייתא. אלא מדרבנן גזרו אטו קליפה הפנימית לרבנן בשאר טומאות. אבל בט\"י דקלשה טומאתיה לא גזרו. ולר\"מ לא גזרו על קליפה החצונה כלל. ע\"כ. ולדבריו מתני' מיפרשא לענין חבור. וכ\"כ בהדיא: \n",
+                    "<b>בזמן שאינן קלופים</b>. כתב הר\"ב שאין ב\"א אוכלים כו' ודבר שאינו מאכל אדם כו' כדתנן רפ\"ג דעוקצים: \n",
+                    "<b>התיאה וכו'</b>. מיני זרעים הם ואשאינן קלופים קיימי. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>והחלתית</b>. פי' הר\"ב דלא חשיב מאכל אדם ופעמים מערבין מהן מעט עם המזון. וכ\"כ הרמב\"ם. אבל בפ\"ך דשבת משנה ג' פירש\"י דנוהגים לאוכלו במקומות הקרים. *[ועיין בפי' הר\"ב במשנה ד' פ\"ג דעוקצים]: \n",
+                    "<b>רי\"א</b>. וכתב הרמב\"ם שאין הלכה כמותו. ועיין בר\"פ: \n",
+                    "<b>טהורים בטבול יום</b>. כתב הר\"ב אם הם של תרומה. לא ידעתי אמאי דייק לפרושי הכא דאם הם של תרומה. דהא כולה פירקין ודאי בשל תרומה מיירי: \n",
+                    "<b>הקצח</b>. כתב הר\"ב מין זרע שחור ובלע\"ז נייל\"ו וכו'. ועיין בפירושו מ\"ו פ\"ג דעוקצין. וכן בעדיות פ\"ה מ\"ג ומה שכתבתי שם [ד\"ה הקצח]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כמשקין שהוא נוגע בהן</b>. לשון הר\"ב כמשקין של תרומה שהוא נוגע בהן דלחולין טהור לגמרי ולקדש מטמא כדתנן במ\"ו פרק בתרא דנדה. כ\"כ הר\"ש. וכבר כתבתי שם דהיינו אליבא דאבא שאול דלא כחכמים דמשנה ה' פי\"א דפרה דפליגי וסברי דאף לקדש אינו מטמא אלא פוסל בלבד. והכי סתים לן תנא ברפ\"ב דמעילה. ומ\"ש הר\"ב דטבול יום פוסל כו' עיין במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>בין קלין בין חמורין</b>. פי' הר\"ב קלין שרץ. חמורין זב. דהכא ליכא לפרושי קלין ראשון. *(כדפי' הר\"ב ברפ\"ק) דאין לך בעל חי טמא שמשקין יוצאין ממנו שיהא ראשון. וא\"ת ולימא קלין שרץ וזב. וחמורין מת שהוא אבי אבות הטומאה. הא מלתא אתמר בגמרא פ\"ו דחולין דף פ\"ח ואמרו דבמת לא גזרו רבנן במשקין (חוץ מדמו דבהדיא כתיב נפשות מת כי הנפש הוא הדם כדאיתא ברפ\"ב דאהלות) דבדילי אינשי מיניה. אבל זב דלא בדילי אנשי מיניה גזרו על משקין היוצאין ממנו להיות תחלה. חוץ ממעינותיו שהן מד\"ת והן אב הטומאה כדתנן הכא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שספק טבול יום פוסל את התרומה</b>. פי' הר\"ב כגון ב' ככרות לפניו כו' כדתנן במשנה ד' פ\"ב דידים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המקפה</b>. פי' הר\"ב תבשיל קפוי כו' מלשון קפאו תהומות הר\"ש: \n",
+                    "<b>והשום והשמן</b>. דרך העם לדוך השום בשמן וייטב בו התבשיל. הרמב\"ם. ומתישב בהכי דלא תידק מה שדקדק הר\"ש דמדקתני הכא לא פסל אלא מגעו. ובמתני' דלקמן קתני לא פסל אלא שמן. וגם התם קתני שהשמן צף על גביהן. והכא לא קתני. ורוצה לדקדק מזה דהכא ליתא לשמן בעין. ובמה שפי' הרמב\"ם ניחא. דהא השמן מתערב עם השום הנידוך עמו ואינו צף. אבל לעולם השום עם השמן שעמו הם בעין. וכך הסכימו ג\"כ התוס' דפסחים פ\"ג דף מ\"ד דמתני' כשהם בעין מיירי. וכדמות ראיה לפי' הרמב\"ם מדקתני ואם היה השום מרובה ולא קתני נמי השמן. אלא השמן מתערב עם השום. ולא קתני ברישא השום והשמן אלא שדברו חכמים בהווה: \n",
+                    "<b>הולכין אחר הרוב</b>. לשון הר\"ב ודין הכל כדין תרומה. וכ\"כ הרמב\"ם. ונראה דדוקא לחומרא ס\"ל דהולכין אחר הרוב. ואסיפא המקפה של חולין קאי. ולא להקל כשהמקפה של תרומה דרישא. אבל בחבורו פ\"ח מה' ט\"א (הלכה י\"ג) סתם וכתב כלשון המשנה. ואפשר לומר דמשום דדברי ר\"י אמורין *כשהשום (והמקפה) (והשמן צ\"ל) של תרומה. להכי אסברה לה נמי בשל תרומה. אבל ה\"ה אי הוה איפכא. דהולכים ג\"כ אחר הרוב: \n",
+                    "<b>אר\"י אימתי כו'</b>. ביאור ר\"י קיים וכמוהו ראוי לעשות. הרמב\"ם. שבכל מקום ששנה ר\"י אימתי לא בא לחלוק אלא לפרש. כמ\"ש הר\"ב במשנה ב' פי\"ח דשבת: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המקפה והחמיטה</b>. פי' הר\"ב דרכן היה להניח החמיטה שהיא עוגה דקה בתוך המקפה. וכן פירש הר\"ש. אבל הרמב\"ם בפ\"ח מהט\"א (הלכה י') כתב מקפה של חולין. או רקיק של חולין: \n"
+                ],
+                [
+                    "הקיפה פי' הר\"ב התבלין והמרק כו' עיין מ\"ש בפ' ג' דזבחים משנה ד' [ד\"ה הקיפה]: \n",
+                    "<b>שניהם חבור זה לזה</b>. לשון הר\"ב ובין שנגע כו' פסל* הכלי וכן לשון הר\"ש. גם הרמב\"ם כתב כן. ומסיים וכבר ביארנו בפתיחה. כי טבול יום יפסול הקדש (ג\"כ) כמו התרומה ע\"כ. וכבר כתבתי בזה בריש פרקין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חבית ששקעה לתוך בור של יין</b>. פי' הר\"ב והיין שבבור חולין. וכ\"פ הר\"ש. אבל הרמב\"ם מפרש דהכל תרומה. ואם נגע משפה ולחוץ לא פסל אלא יין שבבור. וכל מה שבתוך החבית טהור. וכאלו היה נפרד מן היין שבבור. ע\"כ. אך בתוספתא שהביא הר\"ש נראה כפירושו. שאין כאן תרומה אלא מה שבחבית וכך הם דברי הרמב\"ם בחבורו פ\"ח מהלכות ט\"א: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טמאה תמהני דפסולה הוה ליה למתני</b>. וצ\"ע: \n",
+                    "<b>מן הצדדים כו' טהורה</b>. כתב הר\"ב ואין פסול אלא מה שנגע. וכ\"כ הרמב\"ם. וכתב שכן נתבאר בתוספתא. ע\"כ. וצריך לחלק דלא אמרינן בסיס ונמשך אלא במפיה ומשוליה. הואיל והכל הוא בסיס או נמשך. משא\"כ מהצדדין אע\"פ שמה שלמטה הוא בסיס. ומה שלמעלה הוא נמשך. הואיל ואין הכל שוה. אינו חבור כלל. כך נ\"ל. אבל הר\"ש הביא סוגיא רפ\"ד דע\"ז דף נ\"ט תרי לישני דרב פפא. ולישנא קמא כדאמרן. ולישנא בתרא דמה שלמעלה הואיל ונמשך הוי חבור. ונ\"ל דטעמא דיותר מסתבר להיות חבור מה שנמשך. ממה שיהיה חבור לפי שהוא בסיס. שהנמשך דבוק כולו מקרי טפי. \n",
+                    "<b>ונגע טבול יום בקלוח כו'</b>. כתב הר\"ב דקלוח לא חשיב חבור לכלים. כמו הנקב שבצדה. ולשון הר\"ש *(לא חשיב) חבור למה שבכלים כמו מה שבצדה. והמגיה כן בלשון הר\"ב לא הפסיד: \n",
+                    "<b>יעלה באחת ומאה</b>. כתב הר\"ב מטעם בטול. וכדתנן במשנה ד' פרק ה' דתרומות. ומ\"ש הר\"ב ודוקא במגע טבול יום כו' אבל בשאר טומאות קא הדר מה שבקלוח ומטמא כו' כ\"כ הר\"ש וקשיא לי דנצוק אינו חבור סתמא תנן בספ\"ח ממסכת טהרות. ותו דבמתני' דלקמן מטהרים אפילו באב הטומאה. ומטעם דנצוק אינו חבור. ודוחק להעמידה בכגון דהנהו דמתניתין ט' וי' פרק ה' דמכשירין וצ\"ע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בעבוע שבחבית</b>. פי' הר\"ב וכשהחבית מלאה משקין וכו' וכן בפי' הר\"ש בלשון האחר שבגליון גם הרמב\"ם פי' כן והקשה הראב\"ד בספ\"ט מהט\"א דאם לנגיעת המשקים מה צורך להיותו אב הטומאה. והלא אף טבול יום פוסל אותם ופוסל לכל מה שבחבית. ותירץ הכ\"מ די\"ל דלרבותא דסיפא נקטיה. שאע\"פ שהוא אב הטומאה אם נגע באבעבוע לא נטמאו משקים שבחבית ע\"כ. אבל הראב\"ד דקדק עוד מל' המשנה טמא וטהור ולא אמרו טמאה וטהורה. אלא על האבעבוע עצמו אמר וללמד אם יכנס שרץ באוירו. וקאמר שאם הנקב החיצון הוא מלמעלה והפנימי מלמטה. שהבעבוע טמא מאוירו כי הוא חשוב לו כפתח לפי שהמשקים באין לאבעבוע דרך העליון לתחתון. ואפשר שגם החבית טמאה. אבל כשנקב החצון למטה שאין המשקים שנכנסים שם נשארים בו. ואין נכנסים לחבית עד שעולין למעלה. אין זה הנקב חשוב להיותו פתח לא לחבית ואף לא לעצמו. ואינו מטמא באוירו דרך אותו הנקב. והתורה אמרה כל כלי פתוח. שהטומאה קודמת לפתחו וזה אינו פתחו ע\"כ: \n",
+                    "<b>בין מלמעלה בין מלמטן</b>. ובנ\"א ל\"ג ויש ליישב גי' הספר דכלומר בין שהבעבוע למעלה בחבית בין שהוא למטה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כל ידות האוכלים כו'</b>. תנינן להו במס' עוקצין: \n",
+                    "<b>רמ\"א אם אוחז בגדול והקטן עולה עמו</b>. ואע\"פ שאם אוחז בקטן אין הגדול עולה עמו. אפ\"ה הרי הוא כמוהו. ובגמרא דפרק העור והרוטב (חולין דף קכ\"ח) מייתי ליה בלישנא אחרינא. רמ\"א אם אוחז בקטן וגדול עולה עמו. הרי הוא כמוהו. ורמי ליה אדר\"מ דהתם גבי אבר ובשר המדולדלים דמשמע דס\"ל אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו הרי הוא כמוהו ואמר רבי יוחנן מוחלפת השיטה. פירש\"י כאן בטבול יום החליף ר\"מ שטתו. אבל בעלמא ס\"ל אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו הרי הוא כמוהו. ותמהו התוספות דלגירסת המשנה         דטבול יום מאי פריך וכו'. ובעיני נראה דגירסתנו שבמשנה לבתר שהחליפה ר' יוחנן היא. ולא הוי הפירוש מוחלפת השטה. כמו שמפרש רש\"י שהחליף שטתו כו'. אלא צריך להחליף השטה קאמר. ודר\"מ בטבול יום נמי ס\"ל אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו. הרי הוא כמוהו. ומשם ולהלן הוחזקו לגרוס בדברי ר\"מ. כמו שהיא הגירסא לפנינו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וביצה טרופה</b>. לשון הר\"ב שנתערב החלבון והחלמון יחד. דאם היא שלימה שלא נטרפה. והרי היא דומה *(לטבעת) [לכובע כצ\"ל] שהביצה שאינה טרופה עגולה כמין (טבעת) [כובע] אינה חבור. מפני שהיא נשמטת והולכת לכאן ולכאן. הראב\"ד בפירוש מ\"ד פ\"ב דעדיות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חוט של ביצה</b>. ל' הר\"ב וביצה זו מתבשלת עם התרומה שנפסלה בטבול יום וכן ל' הר\"ש *כלומר שהתרומה נפסלת בטבול יום. ואם נגע כו': \n",
+                    "<b>רי\"א חוט וכל שנקלף עמו</b>. פירש הר\"ב ולא יותר ור\"י לקולא. והכי מוכח בתוספתא הביאה הר\"ש. וכך לשונה. רי\"א אף מן השפה ולפנים כל שנקלף עמו חבור. וכל שאינו נקלף עמו אינו חבור: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>*[שנדמעה</b>. וכי הא דתנן במשנה ד' פ\"ק דחלה. הר\"ש. ועיין לקמן]: \n",
+                    "<b>אינה נפסלת בטבול יום</b>. כתב הר\"ב דבתר עיסה כו' אע\"ג דאסורה לזרים כדתנן בפ\"ב דערלה (מ\"ו) הר\"ש: \n",
+                    "<b>לא פסל אלא מקום מגעו</b>. ולא מבעיא בדמוע דרבנן. (כמ\"ש בסוף פ\"ק דחלה) אלא אפילו בנתחמצה בשאור של תרומה. אע\"ג דמדאורייתא טעם כעיקר (כמ\"ש ברפ\"ו דנזיר) מ\"מ בתרומה הא לא נגע. והכא לא שייך למתני ואם היה השאור מרובה כדקתני גבי שום של תרומה במשנה ג' פרק דלעיל. עיין מ\"ש במשנה ח' פ\"ח דטהרות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רע\"א כו'</b>. ובמתני' דלעיל פסק הר\"ב כר\"ע וה\"ה הכא דמידי הוא טעמא אלא משום דהלכה כר\"ע מחבירו. וה\"ה נמי הכא. ובפירוש הרמב\"ם כתוב גם בכאן דהלכ' כמותו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טהור פי' הר\"ב לא הוכשר</b>. וכן פי' הרמב\"ם. ומסיים כבר ידעת (ממס') מכשירין כי שם הרבה משתמשים בלשון טמא וטהור. בענין מוכשר ואינו מוכשר. ע\"כ. אבל הר\"ש מפרש למתני' לענין טומאה ובטהור שאכל בידים מסואבות לא אמרינן שנטמא לחלוח הרוק שעל האוכל בידיו מסואבות וטימא הבגדים והתרומה. שהמשקה ההוא לא חשבו ולא מטמא כרבי יהודה דספ\"ח דכלים. ע\"כ. ואין להקשות דא\"כ ה\"ל למתני טהורים וטמאים דיש לפרש טהור הכל וטמא הכל: \n",
+                    "<b>כל שהוא רוצה למוץ כו'</b>. משמע דתרתי בעינן. ואילו בסיפא כל שאינו רוצה למוץ משמע דברוצה למוץ לחודא סגי. אבל הרמב\"ם בספי\"ד מהל' ט\"א העתיק וכל בוי\"ו. וכן בסיפא ועיין במשנה ג' פ\"ב דעוקצין: \n",
+                    "<b>טמא</b>. פי' הר\"ב הוכשר כו' דהא אחשביה. וא\"ת והא מרישא שמעינן לה דטהור שנגס. וי\"ל דאי מרישא ה\"א *שהיה אוכל פת ודבר יבש שאין בו לחלוח אבל זיתים ותמרים לא קמ\"ל. נ\"ל מהר\"ם: \n",
+                    "שמשקין של טמא כו' כדתנן בריש מסכת מכשירין: \n",
+                    "<b>וחכ\"א אין טבול יום טמא</b>. חכמים היינו ת\"ק אלא טעמא קאמרי ומצאתי למהר\"ם שכתב וז\"ל תימה לי חכמים היינו ת\"ק י\"ל משום דר\"מ מייתי ראיה שבזה הלשון קבל שמשקין של טמא מכשירים כו' וט\"י נמי טמא הוא ומהדרי ליה רבנן אדרבה משם ראיה דידן דלא אמרו אלא משקים של טמא. וט\"י לא איקרי טמא סתם. ע\"כ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מפרישין ממנו תרומת מעשר בטהרה</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דהאי מעשר טבול לתרומת מעשר שבו. לענין שני ושלישי הטבל כחולין. וכן לשון הרמב\"ם. וה\"פ לענין שני שעושה שלישי דהא לא משכחת        בתרומה רביעי. וא\"כ למאי נ\"מ נקט שלישי. ולשון הר\"ש לגבי טבול יום ושני. ולידים מסואבות דמתניתין נקט להו שני. ואע\"ג דט\"י עצמו נמי שני הוא: \n",
+                    "<b>מפני שהוא שלישי</b>. פי' אוכל מעשר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בכפישה או בנחותא</b>. פי' הר\"ב כלים שאינם מקבלין טומאה. ולא הויא כאותו כפישה דתנן במשנה ז' פ\"ה דאהלות שפירש הר\"ב סל גדול מחזיק מ' סאה. דלאו אורחא דמלתא למתני שתקח כלי גדול כל כך לחלה אחת קטנה. וכן בערוך משמע דהך דהכא לא הוי כמו ההיא דהתם. ואולי דהיינו גי' הספר בכפישה מצרית. אבל בס\"א ל\"ג לה וכן בגמרא דנדה דף ז'. והר\"ש כתב כלים שאין להם בית קבול כגון נסרים. כ\"כ רש\"י בנדה. וכתב עוד בתשובת רב האי ראיתי אנחותא נסרים לווחים שמנסרים הנגרים ומשפין הלווחים. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ומקפת</b>. לשון הר\"ב מקרבת לכלי אצלה. וכן ל' הר\"ש. וכלו' אצלה אצל העיסה. ל' הרמב\"ם ותשים הכלי עם העסה בכלי אחד והוא ענין אמרו. ומקפת. ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>וקורא</b>. והרמב\"ם העתיק וקוראה. והכי איתא במתני' ז' פרק בתרא דנדה: \n",
+                    "<b>וקורא לה שם</b>. כתב הר\"ב ולא חשיב מוקף אא\"כ הוי סמוך בשעת קריאת השם. והא דבספ\"ב דחלה משמע דא\"צ שיהא מוקף אלא בשעת נטילה מההיא דכתבתי התם בשתי עיסות אחת טהורה ואחת טמאה דמניח אפילו כביצה באמצע ולא חיישינן שמא אחר שקראה שם תגע והא ודאי דצריך שלא תהא על הכביצה בשעת קריאת שם דאל\"כ הא נגעה. תירץ הר\"ש דהתם כגון דאמר בשעת חבורו לאחר שיהא מופרש ומובדל יהא חלה. כה\"ג מוקף הוא כיון דאמר בשעת חבורו אע\"פ שלא חל עליו שם חלה עד שהופרש. א\"נ הכא דוקא דמפסיק מנא לא חשיב מוקף. אע\"פ שהפרישתם מתחלה לשם כך ובירו' דחלה משמע כפי' הראשון: \n",
+                    "<b>מפני שהוא שלישי</b>. פי' העסה: \n",
+                    "<b>והשלישי טהור לחולין</b>. כתב הר\"ב דטבול יום דין שני יש לו. לעיל ה\"ל לפרש הכי אלא דהך מתני' בגמ' דנדה פ\"ק (דף ז') מייתי לה ומפרש עלה דשאני טבול יום ועמ\"ש בפרק בתרא דנדה מ\"ז ועוד במשנה ב' פ\"ג דחלה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עריבה כו'</b>. כתב הר\"ב לעיל אשמועינן ט\"י באדם כו' וכ\"כ הר\"ש ומהר\"ם כתב דלא תימא דבעריבה אסור שמא תשכח ותקרא לה שם בעריבה. דיותר היא נזכרת בטומאת עצמה מבטומאת העריבה ע\"כ: \n",
+                    "<b>מקפת</b>. לפי ל' המשנה ה\"ל למתני ה\"נ ומקיפין. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אבן אמר הרי זו תרומת מעשר</b>. כן הגי' בס\"א. והרמב\"ם העתיק הרי זה ופי' הרי זה הלגין ולפ\"ז בתר הכי נמי גרס ה\"ז תרומת מעשר: \n",
+                    "<b>לא אמר כלום</b>. דאין מערבין בטבל כדתנן במשנה ב' פ\"ג דעירובין: \n",
+                    "<b>נשברה החבית</b>. כלומר ונפסד המעשר ונאבד מן העולם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בראשונה היו אומרים מחללים כו'</b>. אחר שזכר קצת מעניני התרומות והמעשרות וההלכות שנתחדשו בה אמר בראשונה וכו'. הרמב\"ם. והר\"ב והר\"ש מפרשים טעם אחר בסוף מתני' דלקמן ולא ישרו דבריהם בעיני כמו שאוכיח שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>מחללין על פירות ע\"ה</b>. פי' הר\"ב מחללין מעשר שני על פירות ע\"ה ואין חוששין שמא הפירות של ע\"ה מעשר הן וכו'. וכן פי' הרמב\"ם ונראה דמיירי בפירות של ע\"ה או במעותיו והן בידו דאילו ביד ע\"ה הרי אין מוסרין לו מעשר שני אלא דדמאי כדמוכח מתני' ג' פ\"ג דדמאי ואיכא למידק אמאי בראשונה לא אמרו אלא על הפירות בלבד ולא על המעות ולפי הסברא טפי איכא למיחש בפירות שהן של מעשר שני ממאי דאיכא למיחש במעות שבמעות עצמם לא שייך מעשר אלא ע\"י חלול והר\"ש מפ' דמתני' בחבר שיש לו מעות של מ\"ש של דמאי איירי כי ההיא דתנן במס' מ\"ש פ\"ג מי שהיה לו מעות מ\"ש בירושלים וצריך להם פי' להוציאם לדברים אחרים ולחבירו פירות אומר לחבירו הרי המעות האלו מחוללין על פירותיך. נמצא זה אוכל פירותיו בטהרה. כלומר בקדושת מעשר. כדכתיב (דברים כ״ו:י״ד) לא אכלתי ממנו וגו' בטמא. והלה עושה צרכיו במעות. ולא יאמר כן לע\"ה אלא בדמאי לפי שאין מוסרים מ\"ש של ודאי לעם הארץ. שלא יזלזל בו. אבל בדמאי הקלו. והשתא מתני' דהכא בכה\"ג איירי שמחללין מעות של דמאי על פירות עם הארץ. אבל פירות של דמאי דבגבולין (דפירות מעשר בירושלים אין נפדין). אין מחללין על מעות ע\"ה. דבמעות חיישינן טפי דלמא אתא לזלזולי ומפיק להו. ע\"כ. ומתוך דברי הרמב\"ם שבחבורו פרק ח' מהלכות מעשר שני (הלכה י\"ג) אפשר שגם הוא מפרש כן. שסמוך למשנה זו דמעשר שני שהביאה הר\"ש העתיק מיד להך דהכא. משמע דאדלעיל מיניה קאי לומר שמה שהתירו בדמאי לומר כן לע\"ה שהתירו כן בין בפירותיו בין במעותיו ולא חשו שמא הן של מעשר. וי\"ל לדבריהם דלהכי חשו בראשונה ולא התירו במעותיו. לפי דבפירות כיון שאין רגילים לזלזל בהם. אלו היו של מעשר היו אומרים כבר הם מעשר. ואין לחלל בהם. שאע\"פ שמפני הדין דאין מעשר מתחלל אמעשר אפשר דלא ידעי דלאו כ\"ע דיני גמירי. אבל נחשב בעיניהם זה שהיא זלזול במעשר: \n",
+                    "בראשונה היו אומרים היוצא בקולר כו' שנויה כבר במשנה ה' פ\"ו דגטין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכדומין האשקלונים כו'</b>. שנויה כבר במסכת כלים פי\"ג: \n",
+                    "<b>ועל כלן כתב הר\"ב בתוספתא מוכח דאכל הנך מילי דמתני' קאי רבי יהושע מהאשה שהיא טבולת יום ע\"כ וכו'</b>. כ\"כ הר\"ש. ומסיים ובהדיא קתני בתוספתא מילתיה דר\"י אאשה ועריבה. ע\"כ. וקשיא לי דלתני נמי אאוכל מעשר דר\"פ. דהויא דומיא דאשה ועריבה. ודקדקתי בתוספתא פ\"ב ולא ראיתי שם כי אם אשה בלבד ותו לא מכל מה שנשנה בזה הפ' כלל מראשו ועד הכא. אבל נשנה שם הרבה ממה שנשנו במשניות דפ\"ב ופ\"ג. ולפיכך נראה יותר דהאי ועל כלן דהכא לא נשנה אלא אהני דהכא במשנה זו. וכמו שהיא שנויה ג\"כ בכלים. והתם עיקר. והכא אגב גררא. וכדכתב הרמב\"ם שהחזירה בכאן משום דבר חדש שבה (כמו) מאמר הקודם חזרו לומר. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>על מנת שתעלה שלום.</b> שלום מן כו'. וכן העתיקו הר\"ב והר\"ש. וכך דרכן של בני אדם לומר לשון שלום על כל צרה שלא תבא. והרמב\"ם פ\"ד מהלכות תרומות העתיק שלם שלם מן כו': ",
+                    "<b>רבי יוסי אומר אף מי שהיה בו דעת להתנות.</b> פי' הר\"ב כלומר שהיה בדעתו וחשב בלבו להתנות ושכח ולא התנה. וכן פי' הר\"ש. אם בלבו היה להתנות אע\"פ שלא התנה. ע\"כ. וקשה לי מאי טעמייהו דרבנן דהא פיו ולבו שוין בעינן. כדתנן במ\"ח פ\"ג דתרומות. ונ\"ל דהיינו דדייק הר\"ב וכתב ושכח ולא התנה. דודאי אם היה בלבו בשעה שתורם. דאף רבנן לא פליגי. אלא כי קא מיפלגי כששכח בשעה שתורם. וס\"ל ר\"י דאפ\"ה הואיל ובדעתו היה כך קודם לכן. אף ע\"פ שעכשיו שכח. אזלינן בתר דעתו שהיה לו מעיקרא כשרצה לתרום. וכתב עוד הר\"ש א\"נ חכם ובר דעת שיודע שראוי להתנות על כך. ע\"כ. וזה נראה יותר. דאילו היה בדעתו אע\"פ ששכח מודו רבנן דאזלינן בתר דעתו דמעיקרא כשרצה לתרום. ורי\"א שאפילו לא עלה על דעתו מעולם. אלא דאנן ידעינן ביה שהוא חכם ובר דעת שיודע שראוי להתנות כן. אע\"פ שעל תרומה זו לא עלה בדעתו מעולם. הואיל וכבר ידע שראוי להתנות. לב ב\"ד מתנה על כל היודע. שיהא כאילו היה כן בלבו עכשיו על תרומה זו. אבל עם מי שאינו בר דעת. מודה ר\"י דאין תנאי ב\"ד מועיל לו: ",
+                    "<small>סליק לה מסכת טבול יום</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה טבול יום",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה טבול יום",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Tevul Yom",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Tevul Yom",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה טבול יום, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Tevul Yom, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Yadayim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Yadayim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..fc969084ee482a7eca71ff2ca7699626994b0260
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Yadayim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,174 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Yadayim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ידים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Yadayim, Introduction": [
+            "סידר מסכת ידים אחר טבול יום. ותשאר עוקצים לאחרונה. מהטעם שאכתוב בפתיחתו בס\"ד \n\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>מי רביעית</b>. וכן העתיק הר\"ב. והכי מייתי לה בגמ' דחולין פ\"ז דף ק\"ז. ונ\"א מרביעית. והכי מייתי לה בנזיר פ\"ו דף ל\"ח. ובגיטין פ\"ב דף י\"ג. ושם פירש\"י מרביעית כלי המחזיק רביעית מלא מים: \n",
+                    "<b>נותנין לידים</b>. דתנן פ\"ב דחגיגה מ\"ה נוטלין לידים לחולין. ולמעשר. ולתרומה. וסתם ידים אינן אלא שניות ופוסלין התרומה. ולא חולין שאין בהן שלישי. וכדתנן בסוף זבים. אבל משום סרך תרומה תקנו אף לחולין. כדי שיהא רגיל בנ\"י ויטלן לתרומה. כדאיתא בפ' כל הבשר. ועיין עוד שם בחגיגה: \n",
+                    "<b>אף לשנים</b>. כתב הר\"ב אע\"ג דלא הוי רביעית לשני כו' עיין בר\"פ דלקמן. דר\"מ מפליג בהא בין ידו אחת לב' ידיו. ועיין עוד שם בפי' הר\"ב למשנה ב': \n",
+                    "<b>לשלשה או לארבעה</b>. כתב הר\"ב ומיהו אי איכא רביעית ומחצה כו' וכי לא מהני הכא כו' וכן הא דקאמר לארבעה דמשמע ולא לחמשה שהרי לא נתנו חכמים שיעור רק למים שבכלי. וכי איכא שיעור בו לא חשו חכמים כמה יגיע לכל אחד. רק שיטול עד הפרק. ואי מפרשינן כולה מתניתין בנוטלין בבת אחת (כי הא דתנן פרק דלקמן מ\"ג) ניחא טפי. אבל מדמפרשינן בפרק כל הבשר (חולין דף ק\"ז) טעמא. משום דאתי משירי טהרה. (משמע דאיירי) בנוטלין זה אחר זה. הר\"ש. ופירוש עד הפרק. בפרק דלקמן מ\"ג: \n",
+                    "<b>לחמשה לעשרה ולמאה</b>. גוזמא קאמר. כלומר כל זמן שמספיקים המים לשפוך כל אחד על ידיו* ג' פעמים. טור א\"ח סי' ק\"ס: \n",
+                    "<b>רי\"א ובלבד שלא יפחות לאחרון שבהם</b>. אכולהו פליג. אף ברישא דלשנים. הכי מוכח בגמ' דנזיר פ\"ו דף ל\"ח: \n",
+                    "<b>ואין מוסיפין על הראשונים</b>. כתב הר\"ב דין נ\"י כו' ולאחר שנטל ידיו בשטיפה אחת כו' וכשנטלן בפחות מרביעית דאתו משירי טהרה. וכדפירש הר\"ב בפרק דלקמן מ\"ב. דאילו נטלן מרביעית. המים עצמן טהורים כת\"ק דר\"י דר\"פ דלקמן. וכן מפורש בהדיא בלשון הר\"ש שכתב הב\"י בסי' קס\"ב. ומ\"ש הר\"ב אבל על הראשונים אם לא הגיעו לפרק אינו יכול להוסיף. דכיון דלא טהרו את הידים. כל מה שמוסיף עליהם הרי הוא מוסיף טומאה. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בכל הכלים נותנים לידים אפילו בכלי גללים וכו'</b>. וכל הני תנן נמי במסכת פרה פ\"ה. ותני להו התם אגב קדוש. והכא תנא להו אגב ידים. וקצת קשה דלא תני התם ידים. הר\"ש: \n",
+                    "<b>[אלא כלים</b>. והר\"ב הוסיף ואדם. ואע\"פ שלא נשנה כן וגם בת\"כ שהבאתי בשם הרמב\"ם במ\"ד פ\"ח דכלים ליתיה. וכן אינו בת\"כ שלפנינו. אבל פשיטא שאם אין כלים מיטמאין כ\"ש אדם]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובקרקעות כשרים פי' הר\"ב להטביל בהן את הידים</b>. כדתנן בפ\"ב דחגיגה ולקדש מטבילין. וההפרש בין הטבילה והנטילה. כי נ\"י תהיה במים שאובין. אכן מתנאיה היא שישתפכו מכלי (בכח נותן) על הידים. אבל אם היו מים שאובין שנתקבצו במקוה. לא יותר נ\"י בהם. וצריך שלא יהיה מראה המים משונה. ותהיה רביעית או יותר לכל אחד. ואמנם טבילת ידים אינה ראויה במים שאובין. אלא במי מקוה משאר המקואות. והוא שיהיה בהם מ' סאה. כמו שנתבאר במקואות פ\"ה. הרמב\"ם בהקדמתו לזאת המסכתא. והראב\"ד בפ\"ז מהלכות ברכות [הלכה ה'] השיג עליו במה שפסל מים שאובין לטבילת ידים. כיון דכשרים לבעלי קריין. כדתנן בריש פ\"ח דמקואות: \n",
+                    "<b>דיו קומוס וכו'</b>. עיין עליהם בפ\"ב דמגילה [מ\"ב]. ובפי\"ב דשבת [מ\"ד]: \n",
+                    "<b>ונשתנו מראיהן פסולים</b>. דבנטילת ידים בעינן שלא נשתנה צורתן. דומיא דקידוש ידים ורגלים מן הכיור. והתם מסתברא. דילפינן לה משום מים יתירא. דכתיב (שמות ל׳:י״ט) ונתת שמה מים לרחצה ורחצו אהרן ובניו ממנו וגו' בבואם אל אהל מועד ירחצו מים. ומהכא דייקינן דמים בהויותן בעינן שלא נשתנו. ב\"י ר\"ס ק\"ס בשם הרא\"ה: \n",
+                    "<b>שמעון התמני</b>. מתמנת היה. ואית דגרסי התיבני. הר\"ש: \n",
+                    "<b>אפילו נתכוין כו' פסולים</b>. פי' הר\"ב בתמיה וכו' אפילו נתכוין כו' דת\"ק סתם דבריו ואמר שרה בהן פתו וכו' ואתא איהו וקא מתמה. וכי אפילו נתכוין כו'. ולשון הרמב\"ם ואפילו נתכוין ר\"ל (כמו) אם (או) יהיה על דרך התבוננות כאילו אומר מפליא בתמיהה כו' ע\"כ. ומהר\"ם כתב משום דשמעין לת\"ק דאמר דוקא שרה בהן פתו. דמשמע דנתכוין לשרות. הא נפל מידו לתוכן כשרים כיון דלא נתכוין לשום שרייה בעולם אלא שלא בכוונה נפל מידו. הא נתכוין לשרות בזה ונפל לזה פסולים. כיון דהפילו מידו כדי לשרות. ואתא שמעון התימני למימר אפילו נתכוין וכו': \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>המים שהנחתום מטביל בהם את הגלוסקין</b>. לאחר עריכת הלחם טחין פניו במים. או ביין. פעמים שמטבילין הגלוסקים במים פעמים שטובל ידיו במים וטח בהן פני הגלוסקים. והיינו דתנן הכא דאם הטביל את הגלוסקין במים פסולין לנטילה. דהוי כמו שרה בהן פתו. ואם מדיח בהן ידיו. כלומר שטבל ידיו במים. וטח פני הגלוסקין בידיו. כשרין לנטילה. הר\"ש. ומסיים הטור סי' ק\"ס ובלבד שלא ישתנו מראיתן: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>נטל לידו אחת</b>. כבר נתבאר בחגיגה (פ\"ג מ\"ב) כשנטמאת ידו האחת. לא תטמא האחרת (לענין תרומה). וכן כשנטמאו הידים יחדיו. מטהרם אחת אחת. וזה מותר לתרומה. הרמב\"ם. כלומר אבל לא לקדש: \n",
+                    "<b>משטיפה אחת</b>. כתב הר\"ב ובידו אחת דסגי כו' אלא שתהא אותה שטיפה מרובה כשתים. תוס' פ\"ח דחולין דף ק\"ז. ומ\"ש הר\"ב אבל לשתי ידיו כו' לא מהני עד שיטול ב' פעמים. עיין מ\"ש בזה בסוף מתניתין דלקמן. ומ\"ש הר\"ב בשם הרמב\"ם דנ\"מ לענין מים שניים אי בעי רביעית אי לא. לשטתיה אזיל דהא דתנן בפ\"ק מי רביעית נותנין לידים. מפ' נמי על מים שניים כמ\"ש שם הר\"ב בשמו. ומ\"ש הר\"ב ואין הל' כר\"מ עיין מ\"ש בזה במתניתין דלקמן: \n",
+                    "<b>נפל ככר של תרומה</b>. עיין מ\"ש בזה במשנה דלקמן [ד\"ה ונפל]: \n",
+                    "<b>ככר של תרומה</b>. כתב הר\"ב היכא דנטל את הראשונים ברביעית וזה לפי פירושו דברישא אבל לפי' הרמב\"ם דברישא מצאתי בפירוש בנא\"י שמפרש דקאי אמים שניים. שאם נפל ככר של תרומה באלו מים שניים. סובר ת\"ק דטהור כמו במים שניים בעלמא. כמו שנתבאר במשנה דלקמן. ור\"י אומר שאלו מים שניים מטמאים ככר של תרומה. כמו מים ראשונים אשר הם תחלה. הואיל ומים ראשונים היו שטיפה אחת לשני הידים ע\"כ: \n",
+                    "<b>ר\"י מטמא</b>. מתוך פי' הר\"ב במתני' דלקמן מבואר דאין הלכה כמותו וכ\"ש להרמב\"ם דפלוגתא דסיפא תליא בדרישא. וכתב דהל' כת\"ק:\n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נטל את הראשונים למקום א'</b>. ל' הר\"ב שנטל את הראשונים בפחות מרביעית. דאלו מרביעית הא ס\"ל ת\"ק דר\"י דלעיל דהמים עצמן נטהרו ג\"כ. ואין הלכה כר\"י לגבי. ת\"ק אבל מה שהוסיף הר\"ב וכתב כגון דאתו משירי טהרה. קשיא לי. דהיינו דוקא לר\"מ דמצריך מים שניים. אף לדאתו משירי טהרה כשנטל שתי ידיו וכבר כתב הר\"ב לעיל דאין הלכה כר\"מ וא\"כ למאי הדר הכא וכ' פי' המשנה אליביה ללא צורך. אבל אפשר לי לומר דהא דכתב לעיל ואין הלכה כר\"מ מפירושו של הרמב\"ם יצא לו כדרכו בפסקי ההלכות ולפי פירושו של הרמב\"ם לעיל הוא שכתב כן. אבל לפי פי' הראשון שהוא פירושו של הר\"ש לא ס\"ל דאין הלכה כמותו. והר\"ש כתב בל' האחד שבגליון. פירושו דליכא מאן דפליג לר\"מ. גם בתוס' העתיקו דברי ר\"מ לפסק הלכה בפ\"ח דחולין דף קי\"ז. ופירשוהו כפי' הר\"ש והלכך אתי שפיר שמפרש הר\"ב מתני' דהכא אליבא דר\"מ. והיינו לפי פי' הראשון דלא כפי' הרמב\"ם ותדעד לפי' הרמב\"ם אף מה שכתב הר\"ב בכאן דמיירי שנטל את הראשונים בפחות מרביעית. נמי ליתא. דלדידי' לא אמר דפחות מרביעית סגי אלא במים שניים. כדלעיל: \n",
+                    "<b>ונפל ככר של תרומה על הראשונים טמא</b>. מדקתני של תרומה ס\"ל להרמב\"ם דלא הצריכו שניים אלא לתרומה. אבל לחולין אף בראשונה נטהרו הידים. וכי נפל עליהן ככר של חולין טהור. כ\"כ הכ\"מ פי\"א מה' מקואות. והב\"י ס\"ס ק\"ם. כלומר דאילו היו צריכין אף לחולין מים שניים. א\"כ הראשונים טמאין מחמת הידים והרי הם תחלה ומטמאין אף החולין וכדתנן במשנה ז' פ\"ח דפרה כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקין להיות תחלה. ופי' הר\"ב לטמא חולין. ע\"כ. אבל כל שאר הפוסקים מצריכים אף לחולין מים שניים. וקשה לדידהו הא דקתני של תרומה. ונראה בעיני דאע\"ג דלא חלקו בין נ\"י דלחולין לנ\"י דתרומה. הואיל ונ\"י דחולין משום סרך תרומה היא. מ\"מ לענין טומאה חילקו בה. דבנ\"י דתרומה המים נטמאין לתרומה אבל בשל חולין לא כן הוא. ואע\"ג דתנן כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקין להיות תחלה ולחולין הוא כדפי' הר\"ב. לא שנו אלא במשקים דעלמא. אבל לא במים שנוטלין בהן. דבאותן כיון שבאים לטהר לא נעשו תחלה לחולין כלל. בא והגע עצמך דאף לתרומה כשנטל מרביעית לפירוש הר\"ב. טהרו אף הראשונים. ולהרמב\"ם השניים מיהת טהורים הם ואמאי נטהרו אלו ואלו הרי הראשונים נטמאו ודאי מהידים. והשניים ג\"כ הרי נטמאו מן הראשונים אלא הם אמרו סתם ידים שניות לתרומה ומטמאים המשקים להיות תחלה. והם אמרו שאם נטל מרביעית להר\"ב או כשנטל שניים להרמב\"ם דאף אותן המים עצמן טהורין הן. ואם כך לתרומה. יכולני לומר דלחולין לעולם המים טהורים. ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>ועל השניים טהור</b>. כתב הר\"ב דשניים טהורין הן. ושאלו הראשונים דאחרי שהמים הראשונים מקבלים טומאה מן הידים היאך השניים מטהרים המים שעל הידים ויחזרו הראשונים שהם טמאים ויטמאו את (המים) [הידים] והשניים מקבלים עוד טומאה מן הידים ואין להם טהרה לעולם שהרי אמרו (במתני' דלקמן) שמא יצאו המים חוץ לפרק. ויחזרו ויטמאו את הידים *אבל הראשונים מקבלים טומאה מן המים שחוץ לפרק וחוזרים ומטמאים אותם. ואומר אני כי עיקר טומאת הידים שאמרו לא טומאה ממש היא. אלא טומאת לכלוך מפני מגע זיעה. או צואה. או שהרג מאכולת. וגזרו עליהם טומאה מאותו הלכלוך כאילו נגע בטומאה. *[ועשו אותן שניות לפסול את התרומה במגען. ושלא לאכול בהן חולין] (אלא ע\"י הדחה. כ\"כ בכל בו) ומה שאמרו הראשונים מטהרים. כלומר מורידין מהם הזיעה והלכלוך שעליהן. שממנו הן טמאין ובאין שניים ומדיחין *[אותם המים שהם מטושטשות עם הזיעה והלכלוך]. *[ונשארו הידים נקיות וזהו השניים מטהרים את המים שעל הידים. כלומר מדיחים את המטושטשות עם הזיעה ולכלוך (כן כתב בכל בו) שעל הידים]. כ\"כ ב\"י סוף סי' קס\"ב בשם הראב\"ד. אלא דלדידיה אף ברביעית צריך שיפסיק. ולא סגי בשטיפה אחת. ואין כן דעת הפוסקים. לפיכך נראה בעיני מ\"ש לעיל דכיון שהם אמרו דין סתם ידים. שוב אין לשאול על מה שגם הם אמרו בטהרתן. והיאך יהא דין המים שמהם נטהרו הידים: \n",
+                    "<b>שאין מים האחרונים מטהרים אלא המים שע\"ג היד</b>. פי' הר\"ב ולא מים שע\"ג צרור וקיסם. שנטמאו מחמת ידיו וחוזרין ומטמאין את היד. ב\"י ס\"ס קס\"ב בשם הרא\"ש. ומ\"ש הר\"ב בפי' אחר ונמצא על ידיו קיסם או צרור וכל דבר החוצץ. בתוספתא הביאום הרמב\"ם והר\"ש. כל החוצצין בגוף חוצצין בידים. ע\"כ. ובגמ' מייתי לה פ' כל הבשר (חולין דף ק\"ז) וגרס בידים לחולין. וכך העתיקם הרי\"ף בפ\"ח דברכות. ומ\"ש הר\"ב אע\"פ שנתן על ידיו מים שניים לשון הרמב\"ם פי\"א מה\"מ [הל' ג'] נטל את הראשונים ונמצא על ידו דבר חוצץ והסירו ונטל את השניים כו'. ומ\"ש הר\"ב שאין המים השניים מטהרים אלא המים שע\"ג היד לא הידים עצמן. כן כתב הרמב\"ם ולשיטתיה בפי' רישא דמתני' דלעיל. אבל לפי פירוש הר\"ב דהתם אף השניים באים לטהר. שהרי מפ' שבראשונים לא סגי (ומפרש) [הוי ליה לפרש] נמי למתני' דאיירי בכה\"ג דצריך לשניים. אבל אפשר לומר דהיינו דלא סגי שאין המים הראשונים מיטהרים. וכי נפל עליהן ככר של תרומה. טמא. אבל לענין ידים עצמן. כבר נטהרו הואיל ואתי משירי טהרה אלא הכא שהיה עליהן דבר החוצץ. לא נטהרו מהראשונים. ואף השניים לא באו לטהר כלל: \n",
+                    "<b>רשב\"ג אומר כל שהוא מבריית המים טהור</b>. פי' הר\"ב כגון יבחושים אדומים כו' אם נפלו על הידים כו' אינן חוצצין ואין הלכה כרשב\"ג. וכ\"כ הרמב\"ם. ובטור ס\"ס קס\"ב כתב צרור או קיסם או שום דבר שהיה בתוך המים. וכתב הב\"י שהיה נראה לומר שהוא כדי לכלוך דבר שהוא מבריית המים. כגון יבחושים. וכיוצא בהם. ולאפוקי מרשב\"ג כו'. אלא דבפ\"ב דזבחים [דף כ\"ב] משמע דהלכתא כוותיה. וכמו שכתבתי בסי' ק\"ס. ולכך נ\"ל שלא כתב כן אלא לאתויי שאר דברים שאינם מבריית מים. עכ\"ל. ואני כבר כתבתי במשנה ז' פ\"ו דמקואות [ד\"ה רשב\"ג]. דלהרא\"ש דפסק שם במקואות דלא כרשב\"ג לענין שאינו ממעט. דודאי דלדידיה אין הלכה כמותו במטבילין ג\"כ. וכן הכא לענין חציצה ולכך דברי הטור מפורשים כס\"ד דהב\"י. ולכן לא הזכיר טהור לענין טבילה ביד משום דכיון דחוצץ בידים. כ\"ש שאינו ראוי ליטול בהן ידיו. ועאכ\"ו דלכל גופו אין טובלין ובודאי דאיכא למתמה על הרמב\"ם בנדון זה כמו שכתבתי שם. וכן על הש\"ע שנמשך אחריו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד הפרק</b>. יש מחלוקת בין הפוסקים. להרי\"ף עד הפרק כל היד עד הקנה של זרוע. ולהרא\"ש עד מקום חיבור האצבעות לכף היד. ומיהו לגירסת הרי\"ף אף להרא\"ש בתרומה עד הקנה. והב\"י מסיק דאף לחולין ראוי לנהוג כהרי\"ף: \n",
+                    "<b>כיצד נטל את הראשונים עד הפרק כו'</b>. פי' הר\"ב דכיון דראשונים לא יצאו חוץ לפרק כו'. ביאור הענין. שאין הידים מטמאים משקים. אלא עד הפרק. אבל משקים שנגעו חוץ לפרק טהורין. וכן אין מים שניים מטהרין את הראשונים אלא בעודן בתוך הפרק. אבל נפלו עליהן חוץ לפרק אין מטהרין אותן. וחוץ לפרק דרישא וסיפא. הוא שהיו בתחלתן תוך הפרק. ויצאו אח\"כ חוץ לפרק. ב\"י (ריש) סימן קס\"ב: \n",
+                    "<b>נטל את הראשונים לידו אחת כו' ידיו טמאות</b>. כתב הר\"ב כל יד ויד כו' דמים שע\"ג זו מטמאין מים שע\"ג חברתה. כן לשון הר\"ש. והב\"י העתיק ל' הר\"ש דמסיים וגם את היד: \n",
+                    "<b>נטל לידו אחת ושפשפה בחברתה טמאה</b>. הך סיפא אתיא במכ\"ש דרישא. נטל את הראשונים לידו אחת. ונמלך ונטל את השניים לשתיהן. דהכא לא נטל לשניה כלל. כ\"ש דטמאה. ונ\"ל דלא קתני לה אלא למתני בהדה. בראשו או בכותל טהורה: \n",
+                    "<b>נוטלין ד' וה' זה בצד זה כתב הר\"ב ואין חוששין כו' משום שמא נטמאו כשנפלו מיד זה ליד זה</b>. לפי שהם כלם במדרגה יד אחת אנו חושבים אותה. הרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב ומשום שמא לא נטלו מן הרביעית. דאם היה חצי לוג לה'. ותנן לעיל בפ\"ק מחצי לוג לד' ולא לחמשה. נמצא כשהשמש הולך ושופך מים על ידיהם. (אם) כשנטלו הג' נשאר עדיין בכלי רביעית. מהני נטילה לשנים האחרונים. וספק ידים טהורות. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מפני שאמרו</b>. במסכת טהרות פ\"ד מ\"ז וי\"א: \n",
+                    "<b>היו ידיו טהורות ולפניו שני ככרים כו'</b>. וכן העתיק הרמב\"ם פי\"ד מהא\"ה ומשום בבא דידיו א' טמאה וא' טהורה. דהתם צריכה למתני שני ככרים. מש\"ה תני בכולהו שני ככרים. אע\"ג דבחד נמי ה\"מ לאשמועינן: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>המכניס ידיו לבית המנוגע</b>. וכל הני דבפרקין דמטמאים את הידים. לא מי\"ח דבר הן. חוץ מכתבי הקדש. כמ\"ש במתני' דלקמן. אבל גזירתן דאפילו ידים הטהורות בודאי. כשנגעו באלו נטמאו. ואלו ידים די\"ח דבר בסתם ידים הוא כמ\"ש הר\"ב בפ\"ק דשבת. והכי מוכחא לה מדברי הרמב\"ם פ\"ח מהלכות אבות הטומאות. וכן חשיב נמי התם פגול ונותר דסוף פסחים ועוד שלא נשנו במשנה: \n",
+                    "<b>כל המטמא בגדים כו'</b>. עיין בפירוש הר\"ב דר\"פ בתרא דזבים. דאדם אינו מטמא. להכי פליגי בידים: \n",
+                    "<b>בשעת מגעו</b>. עיין מ\"ש בר\"פ בתרא דזבים: \n",
+                    "<b>וכי היאך אפשר כו'</b>. כתב הר\"ב שאין ראוי כו'. וז\"ל הר\"ש כלומר מה שלא מצינו היינו משום דלא אפשר *[ומ\"ש הר\"ב שאם הכניס ידיו לבית המנוגע כו'. כדתנן במשנה י' פי\"ג דנגעים: \n",
+                    "<b>*[את שנטמא באב הטומאה כו'</b>. כתב הר\"ב ולא אוכלין וכלים שנטמאו במשקין. וכן ל' הר\"ש. ולפי שאין כלים מקבלין טומאה מולד אלא ממשקין. כדתנן בפ\"ח דפרה מ\"ה. להכי הוצרך לפרש כן. ואגב נקט אוכלים. אע\"פ שאוכלים מתטמאים בולד. שהרי בהן מונין ראשון ושני כו' כדתנן במסכת טהרות]: \n",
+                    "<b>אמרו חכמים מבואר הדבר כו' כלומר אינך צריך להסתפק</b>. כי כבר מפורש הדבר היטב. מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל הפוסל את התרומה מטמא את הידים להיות שניות</b>. האי כללא לאו כרבנן דלעיל דאמרי בולד הטומאה אין מטמא*. אלא כרבי יהושע כדקתני דברי רבי יהושע. הר\"ש: \n",
+                    "<b>היד מטמא את חברתה דברי רבי יהושע</b>. מדסתמו הר\"ב והרמב\"ם ולא פירשו במאי קמיירי. נראה דבתרומה פליגי ומש\"ה כתבו דאין הלכה כר\"י. ואילו פלוגתייהו לקדש דוקא הא סתם לן תנא במשנה ב' פרק ג' דחגיגה. דלקדש מטמא היד את תברתה. ופסקה הרמב\"ם בפ\"ח מהלכות אבות הטומאות [הלכה ח']. אלא פלוגתייהו דהכא לתרומה. והר\"ש פירש דלקדש. ומייתי ראייה מסוגית הגמרא דחגיגה [דף כ']. דאמתני' דהתם מייתי לה לפלוגתא דהכא. ומ\"מ אינה קושיא על הר\"ב והרמב\"ם. דההיא לא מכרע כולי האי. דאף ע\"ג דגמ' מייתי לה לענין קדש. כיון דבלאו הכי אדחי ממאי דבעי לאתויי לה לא חש למדחי ולמימר דלא מיירי לקדש כלל. ואין להאריך בזה: \n",
+                    "<b>אמר להם והלא כתבי הקדש כו'</b>. והא דלא מייתי מהאוכל אוכל שני שני (כדתנן במ\"ב פ\"ב דטהרות) משום דפסול גויה שאני. הר\"ש: \n",
+                    "כתבי הקדש עיין בספט\"ו דכלים: \n",
+                    "<b>מטמאים את הידים</b>. ובסמוך פי' הר\"ב שהן מי\"ח דבר וכ\"כ הרמב\"ם ואע\"ג דלא מנאום בי\"ח דבר בפ\"ק דשבת ואף בסוף זבים. ותו דא\"כ פשו להו טפי מי\"ח והך קושיא דפשו להו מי\"ח הניחו התוס' דפ\"ק דשבת דף י\"ד בקושיא. אבל הרמב\"ם כתב במתני' דלקמן דכדי להעמיד הגזירה של הספר שיפסל התרומה שהיא מי\"ח דבר גזרו נמי גזירה זו שכתבי הקדש יטמאו הידים. והיא שבפרקין. ע\"כ. כלומר וכולה חדא גזירה היא. וכן נראה ג\"כ מלשון הר\"ב בספט\"ו דכלים דגזירה דספרים פוסלין הידים. נמשכת לגזרה של הספרים פוסלים את התרומה. וא\"ת אכתי אמאי לא פי' הר\"ב כן בי\"ח דבר. י\"ל כמ\"ש עוד הרמב\"ם. וז\"ל ואחר הגזרה הזאת גזרו גזירה יותר כוללת ממנה (מספיק על) הענין הזה כלו. והיא שכל הידים שניות פוסלות את התרומה. בין נגעו בספר בין לא נגעו וזאת היא הנמנית בי\"ח דבר. כמו שבארנו בסוף זבים. וכן באר הגמ' (דשבת דף י\"ד). ע\"כ. אבל קשה דאכתי למנו לידים הבאים מחמת ספר. דהא נ\"מ להיכא דידיו טהורות בודאי. דהיינו מיד לאחר נטילה ולא הסיח דעתו. וכי הנהו דלעיל כמ\"ש בר\"פ. וכ\"כ התוס' (שם) דאפילו נוגע סמוך לנטילה גזרו עליהם שלא חלקו ע\"כ. ולשון הרמב\"ם בפ\"ט מהלכות אבות הטומאה (הלכה ה') בראשונה היו מניחים ככרות של תרומה בצד הספרים וכו' לפיכך גזרו שכל תרומה שתגע באחד מכתבי הקדש וכו'. ולא עוד אלא מי שהיו ידיו טהורות ונגע באחד מכתבי הקדש. נעשו ידיו שניות וכו'. משמע נמי דגזרה זו דידים הבאים מחמת ספר. דאפילו טהורות ודאי היא. ואע\"פ שלפי זה ה\"ל להרמב\"ם לכתוב גזרתן זו בפ\"ח גבי הנהו דקא חשיב התם והן אלו שבפרקין לעיל. כמ\"ש בראש הפרק ועוד דומיהן. אבל י\"ל שרצה להסמיכה לגזירת ספר לתרומה. דמינה גזרו גם לידים. כמ\"ש בפירוש המשנה. ונמצא עכשיו דהדרא קושין לדוכתא. דה\"ל למנותה בי\"ח דבר. כיון דנ\"מ בין גזרה דסתם ידים לגזרה זו דידים הבאים מחמת ספר. אע\"ג דל\"ק דא\"כ הוו להו טפי מי\"ח. דבהא מיהת י\"ל דזו עם ספר לתרומה חדא גזירה היא. אבל מ\"מ היה להר\"ב והרמב\"ם לפרש כך במסכת שבת פ\"ק. גם בסוף זבים. וצ\"ע: \n",
+                    "<b>ולא ד\"ס מד\"ס</b>. ל' הר\"ב וטומאת ידים בכל הטומאות מד\"ס היא דשלמה תיקן עירובין וידים. וכ\"כ הרמב\"ם. ואע\"ג דידים נמי מי\"ח דבר כמ\"ש הר\"ב והרמב\"ם בסוף זבים. ובפ\"ק דשבת. היינו לתרומה. אבל לקדש שלמה גזר. כדאיתא בגמרא פ\"ק דשבת דף ט\"ו. אע\"ג דלהר\"ב והרמב\"ם מתני' נמי לענין תרומה. מ\"מ ניחא להו למימר דאין להם עיקר כלל מן התורה. שתחלתן שלמה גזר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תפילין</b>. פי' ברפ\"ד דמנחות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>גליון</b>. מלשון קח לך גליון גדול וכתוב עליו (ישעיהו ח׳:א׳) וכן כל החלק שלא נכתב עליו. אע\"פ שהקלף בעצמו כלו כתוב. נקרא אותו החלק מבלי כתיבה. בשם גליון: \n",
+                    "<b>שמלמעלן ושמלמטן וכו'</b>. ליכא למימר דלהכי מפרש ואזיל לכל הני. לאפוקי שבין הדפין. שהרי הרמב\"ם כתב בפירושו ובין הדפין. והכי תניא בפי\"ו דשבת דף קט\"ז שבין פרשה לפרשה שבין דף לדף. אלא נ\"ל דה\"ק שעדיין מלמעלן ומלמטן כו' ולאפוקי כשאינן מחוברין וכדמשמע התם בשבת וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ט מאה\"ט [הלכה ו']. והשתא נקט קצתן. וה\"ה לאינך: \n",
+                    "<b>ובסוף</b>. מה שכתב הר\"ב דאמרינן בפ\"ק דב\"ב. בדף י\"ג: \n",
+                    "<b>עד שיעשה לו עמוד</b>. כי אשר ישאר בסוף. כל זמן שלא יעשה לו עמוד שיגלל עליו הספר. ותכלול אותו קדושת הספר. עדיין הוא חול. לפי שאפשר שיחתוך. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כפרשת ויהי בנסוע</b>. פירש הר\"ב לפי כו'. ואמרו במדרש כו' גמרא ערוכה היא בפ' כל כתבי (שבת דף קי\"ו.) וכר'. דלא כרשב\"ג דהתם דס\"ל דאין זו מקומה. כמו שהזכרתי מחלוקתן במשנה ד' פרק ה' דאבות: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר כו' רבי יוסי אומר כו'</b>. מייתי לה בגמ' פ\"ק דמגילה דף ז'. והתם קתני למלתיה דר' יהודה דהכא בשם ר' יוסי. ומלתיה דר' יוסי דהכא קתני התם בשם ר' מאיר. כ\"כ הר\"ש. ומהר\"ם כתב דנראה לו. דהתם לקדש. והכא לתרומה: \n",
+                    "<b>מפי ע\"ב זקן</b>. ה\"ג והכי איתא נמי (בפ' דלקמן מ\"ב. והיא שנויה) במשנה ג' פ\"ק דזבחים. ושם פי' הר\"ב: \n",
+                    "<b>כדברי בן עזאי כך נחלקו וכן גמרו</b>. דמדבן עזאי בחדא מחתא מחתינהו לשיר השירים וקהלת. ש\"מ שקבלתו היתה שבשניהן היתה מחלוקת אלא שנמנו וגמרו בשניהם שיטמאו את הידים. היינו שעל דברי בן עזאי שנה רבינו הקדוש לדברי ר\"ע. שאמר ח\"ו לא נחלק אדם מישראל על שיר השירים כו' ואילו גם לבן עזאי לא נחלקו על שיר השירים היה לו לרבינו הקדוש לסדר דברי ר\"ע קודם לדברי בן עזאי. אלא לדברי בן עזאי נמי היתה מחלוקת בשיר השירים. כמו בקהלת. וחלק עליו ר\"ע בשיר השירים. והעיד רבי יוחנן בן יהושע שכדברי בן עזאי כן הוא. בין לענין המחלוקת. בין לענין הגמר: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>טמאה מדרס</b>. לשון הר\"ב דעריבה קודם שנסדקה נמי היו רגילים לישב בה. והיתה משמשת ישיבה עם מלאכתה. וזה דבר תימה שא\"כ גם קודם שנסדקה תהא טמאה מדרס. שכן תיבה שפתחה מצדה טמאה מדרס. שמשמשת ישיבה עם מלאכתה. כדתנן במשנה ט' פי\"ט דכלים ובפ\"ך דכלים מ\"ב מפרש הר\"ב בעריבה זו. שכשנסדקה אינה ראוי' אלא לשכיבה וכשלא נסדקה א\"ל עמוד ונעשה מלאכתנו. והר\"ש כתב וז\"ל טמאה מדרם בת\"כ מרבה לה מדכתיב כל כלי. וממעט כפה סאה. מדכתיב אשר ישב. (והעתיקה הר\"ב במשנה ג' פ\"ך דכלים) והדר קאמר מה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו. מרבה אני את אלו שמשמשין ישיבה עם מלאכתן. ומוציא אני את אלו שאין משמשין ישיבה עם מלאכתן. כלומר דעריבה קודם שנסדקה. נמי רגילים לישב עליה. ובפ' עשרים דכלים (משנה ב') פירשתי שרגילים ללוש בה וכשנסדקה נמי חזיא ללישה. שהעיסה סותמת הסדק. ואין המים יוצאין ע\"כ. מבואר מדבריו דבראשונה הוא סבור. דעריבה זו מכי נסדקה. לא חזיא לשום מלאכה והוקשה לו לשון הברייתא שמשמשים ישיבה עם מלאכתן. וזו אינה ראויה למלאכה כלל. ומש\"ה הוצרך לפרש דהא דקאמר שמשמשים ישיבה עם מלאכתן. היינו קודם שנסדקה. ועל כרחינו צריכין אנו לומר דלא שהיו משמשים ישיבה עם מלאכתם. כלומר בשעת מלאכה. דא\"כ אף קודם שנסדקה תהא טמאה מדרס. אלא ה\"ק שאף ע\"פ שהיא נעשית למלאכה. מ\"מ עם זה היו רגילים ג\"כ לישב עליה. אלא שאין יכולים לעשות בה מלאכה כשיושבים עליה וצריכין שיאמרו לו עמוד ונעשה מלאכתנו. ועיקרה ודאי למלאכה נעשית. ולפיכך קודם שנסדקה אינה טמאה מדרס. אבל אחר שנסדקה ואינה ראויה למלאכה. נמצא שנשארת לישיבה. כמו שהיתה ג\"כ מאז מקודם שנסדקה. דחזיא לישיבה נמי. לפיכך כשאינה ראויה עוד למלאכה. נשארת לישיבה וטמאה מדרס. ומיהו משמשת ישיבה עם מלאכתן דגבי תיבה שפתחה מצדה. היינו בשעת מלאכתם. ראויה לישב עליה ג\"כ. ואין אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו. ולפיכך לעולם טמאה מדרס. כך צריכין לפרש לדברי הר\"ש הראשונים. והן הנה דברי הר\"ב דהכא. אבל הוא פירוש רחוק. שבברייתא ההיא דת\"כ שנאו בהדדי. תיבה שפתחה מצדה. ועריבה זו שנסדקה. וכמ\"ש הר\"ב בפ\"כ דכלים משנה ג' ואתרווייהו מסיק מרבה אני את אלו שמשמשים ישיבה עם מלאכתן. וצריך אתה לומר דלצדדין קאמר. והא כדאיתא. והא כדאיתא. ולכך הדר ביה הר\"ש מהא. וכתב דבפ\"ך דכלים פירש בענין אחר. דאף אחר שנסדקה חזיא ללישה אבל אין מקפידין עוד על מלאכתן ומשמשת ישיבה עם המלאכה. דהיינו שאין אומרים לו עמוד. וכן מפורש בדבריו שם. שכתב* שנסדקה אמר ליה עמוד כו'. אבל כשנסדקה משמשת ישיבה עם מלאכתן. ומ\"מ קצת דוחק ג\"כ. דעם מלאכתן דתיבה היינו שעושים בה מלאכה. ובאותה שעה הוא יכול לישב עליה. ואילו דעריבה אין נראה שלשין בה והוא יושב עליה. אלא ששוין הן ישיבה ומלאכה. ואין הישיבה נדחית מפני המלאכה. שאין אומרים לו עמוד כו'. והר\"ב כתב שם בכלים פ\"ב שכשנסדקה אינה ראויה אלא לשכיבה. ולשון הרמב\"ם שם אינה ראויה ללוש בה. וראויה לכפתה ולישב עליה כו'. ולפיכך נ\"ל שכל מה שנדחק הר\"ש. הוא ללא צורך. דמאי דהוקשה לו לישנא דמשמשת ישיבה עם מלאכתן. מעיקרא לאו קושיא הוא. דמשום תיבה שפתחה מצדה. איצטריך למתני הכי. דודאי דהיא ראויה למלאכה. וא\"כ מן הדין היה לנו להוציא מדין מדרס. לכד אמר שמשמשת ישיבה עם מלאכתן. והא ודאי דמכ\"ש העריבה שאין לה מלאכה כלל אלא ישיבה בלבד. שבדין אנו מרבים אותה לטומאת מדרס. וזו היא דעת הרמב\"ם. וכפי' הר\"ב דכלים והוא עיקר. ולא כפירושו דהכא. נ\"ל: \n",
+                    "<b>שר\"ע אומר כו'</b>. וסתם מתני' דכלים דלא כר\"ע. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל הזבחים כו'</b>. ברפ\"ק דמסכת זבחים שנויה זו הבבא. והבבא שאחריה אמר ר\"ש בן עזאי כו' שנויה שם במ\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עמון ומואב מה הן בשביעית</b>. לשון הרמב\"ם וראוי להוציא התרומה והמעשר בח\"ל. (מארצות הסמוכים לא\"י. והם מצרים. ועמון ומואב ובבל. וכל זה) מדרבנן. כמו שנתבאר במקומות. תוספתא ע\"כ: \n",
+                    "<b>גזר ר\"ט מעשר עני</b>. כדמסיק טעמא שיהיו עניי ישראל נסמכים עליה. ובדין הוא דאפילו תרומה גדולה לא נתקן. אלא יהא הכל מ\"ע. אלא שלא רצו לחלק כל כך משאר שנים. תוספות פ\"ק דחגיגה דף ג' (ד\"ה עמון): \n",
+                    "<b>שאתה מחמיר</b>. לפי שמעשר שני קדש. ומעשר עני חול. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>שנאמר היקבע אדם אלהים וגו'</b>. וסוף הפסוק הביאו את כל המעשר אל בית האוצר וגו' אם לא אפתח לכם ארובות השמים. והריקותי לכם ברכה עד בלי די: \n",
+                    "<b>וכשבא ר\"י בן דורמסקית אצל ר\"א בלוד</b>. שר\"א לא היה אצל המנין מפני המחלוקת. שע\"י כן ברכוהו. כמ\"ש הר\"ב במשנה י' פ\"ה דכלים. כ\"כ הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>אל תחושו למנינכם</b>. אל יהו לכם שום חשש וגמגום. במה שמניתם ותקנתם. שהרי הסכמתם להלכה. רש\"י פ\"ק דחגיגה דף ג': \n",
+                    "<b>הלכה למשה מסיני</b>. כתב הר\"ב לאו דוקא וכו' מיהו בתוספתא משמע דהל\"מ ממש קאמר. וכ\"כ הר\"ש. והא דקתני והנדון שלפנינו מעשה זקנים. היינו מקמי דידעי עדותו של ר\"א. והכ\"מ בפ\"ו מהלכות מתנות עניים [הלכה ה'] תמה על הרמב\"ם שכתב הל\"מ מהא דקתני מעשה זקנים. ולי נראה דלא מכרעא כלל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>א\"ל ר\"ג הכתוב אומר לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' וגו'</b>. ותמיה בעיני. מאי ס\"ד דר\"ג. וכי לא ידע ר' יהושע מה שכתוב בתורה (עיין מ\"ש בשם התוס' במשנה י' פ\"ח דזבחים). אף יהודה הגר עצמו מסתמא הואיל ודחק עצמו לבית הועד של חכמים הגדול הזה כבר ידע מה שכתוב בתורה. וא\"כ מה עלה על דעת (ר\"ג) (כצ\"ל הגר) שנסתפק ושאל. ונ\"ל דר\"ג כבר ידע הספק של בלבול סנחריב ושזאת היתה שאלת הגר ותשובת ר\"ג מן הכתוב הוא. מה שיש בפסוק תרי לא יבא. ולכך סבור היה ר\"ג. שזהו מה שרצה הכתוב לאסור בזמן מן הזמנים שיהיה ספק עלינו אם אסורים הם. ור\"י חשב שאפשר שר\"ג סובר ספק אחר. ואתא לאתויי מלא יבא. והשיב שיש להתיר מסנחריב שבלבל כו' וא\"ל ר\"ג הכתוב אומר וכו' כלומר אף אני יודע בלבולן של סנחריב ועל זה הייתי דורשה מקרא דאתא לאתויי משום דקרא מסייענו ואח\"כ חשיב וגו' ואתי שפיר מאי דקאמר וכבר שבו. ומנליה. אבל למאי דפרישית למד כן מיתורא דקרא והשיב לו ר\"י דהא לא מכרעא. דהא כתיב ושבתי את שבות בני ישראל וגו' ועדיין לא שבו. ה\"נ דשל בני עמון. ויתורא דקרא. לדרשא אחריתא. *[כמו בממזר שכתב (ביה) נמי תרי לא יבא וא\"א לומר לאסור ספק. דהא מותר הוא מדאורייתא. כדאיתא פ' י' יוחסין (קידושין דף ע\"ג)]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכתב עברי</b>. פי' הר\"ב הכתב הבא מעבר הנהר. ועברית שהוא לשון הקדש ג\"כ. ע\"ש שכך היה לשונם של בני עבר הנהר וכן פירש\"י בפרשת לך לך. אברהם העברי שבא מעבר הנהר. ומ\"ש הר\"ב אבל הכתב שאנו כותבים וכו' ונקרא אשורי שהוא המאושר שבכתיבות. לפי שאינו משתנה. ולא יפול בו דמיון לעולם לפי שאותיותיו בלתי מתדמות. ולפי שאינו נדבק אות באות בשיטת כתיבתו. ואין כזה שאר הכתיבות. הרמב\"ם. \n",
+                    "<b>*[ועל העור</b>. ואילו לענין כתיבת מגילה דתנן במשנה ב' פ\"ב דמגילה על הספר. ופירש הר\"ב קלף. ובפ\"ח דשבת משנה ג' דתנן העור וקלף כל חד מלתא באפי נפשיה הוא. ולכך צריך לי עיון. אמאי סגי הכא בעור]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>צדוקים</b>. כ' הר\"ב המכחישים כו'. ועיין מה שכתבתי במשנה י\"א פרק קמא דאבות: \n",
+                    "כתב הר\"ב כדתנן בסוף פ\"ב דחגיגה: \n",
+                    "<b>קובלין</b>. פי' הר\"ב מתרעמים. וכתב הערוך והיה כי יצעק אלי (שמות כא) מתרגמינן ארי יקבל קדמי. אקבל קבילתי': \n",
+                    "<b>*[והרי אומרים עצמות חמור טהורים</b>. כדתניא בס\"פ בהמה המקשה. בנבלתם ולא בעור. ולא בעצמות כו']: \n",
+                    "<b>שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודות</b>. לפי דבריהם היה משיב להם. כדפי' הר\"ב בכתבי הקדש. דלפי האמת או בעצם אדם כתוב בתורה. אבל מצאנו כן לפי האמת בעור האדם במשנה ב' פ\"ט דחולין: \n",
+                    "<b>אף כתבי הקדש לפי חבתן כו'</b>. פי' הר\"ב שלא יעשה אדם שטיחין כו' בתוספתא הביאה הר\"ש. דומיא דלפי חבתן שלא יעשה אדם עצמות כו' ומשום הכי ליכא לפרושי דר\"ל שלא יפסידום העכברים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מטהרים את הנצוק</b>. כתב הר\"ב דתנן במסכת מכשירין. פ\"ה משנה ט': \n",
+                    "<b>שאתם אומרים שורי וחמורי כו'</b>. כך מצאתי מוגה בנא\"י. ולשון הרמב\"ם כבר ידעת כי מדינינו כי העבדים שהזיקו אין חייבין אדוניהן בתשלומין *כלל. כמו שכתוב בב\"ק (פ\"ח משנה ד') נשים ועבדים וקטנים פגיעתן רעה. החובל בהן חייב. הן שחבלו באחרים פטורים. ואמנם היות האדם חייב כשהזיקה בהמתו. הוא לשון התורה כי יגח שור וגו' וכי יבער איש וגו' הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בגט.</b> כתב הר\"ב שהיו מונים כו' בסוף הגט כותב. כדת משה וישראל. וכדתנן במשנה ה' פ\"ח דגיטין. אבל בריש ר\"ה מפרש הר\"ב דבכל שטרות כותבין. וכ\"פ הרמב\"ם בכאן. בהיותכם כותבין אותן. בשטרותיכן כו' ולשון גט כבר בארתיו בריש מסכת גיטין. שכל השטרות נקראו כך: ",
+                    "<b>שאתם כותבין את המושל עם השם בדף וכו'.</b> אמרו לו חכמים כי אין זה גרעון לשמו של מרע\"ה. ואין בזה גדולה לאותו המושל שאנו כותבים (ג\"כ) בתורה. ה' עם פרעה. ולא די בזה אלא שעוד נקדים שם פרעה כו' (הרמב\"ם): ",
+                    "<b>וכשלקה מה הוא אומר כו'.</b> כתב הר\"ב כדי שלא להשלים כו' וה\"נ בסוף מ\"ק והא דבסוף פיאה מסיים כי השוחד יעור. הא תני וגו' ולא על אותו הפסוק בלבד נתכוין. אלא הוי גומר עד שלא תעמוד בדבר רע דבתר הך קרא סמך צדק צדק תרדוף למען תחיה וגו': ",
+                    "<small>סליק מסכת ידים</small> "
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ידים",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Yadayim",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Yadayim",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה ידים, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Yadayim, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Yadayim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Yadayim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5b4a99de15c7d6fdd604b12df6e714de07cd0a6c
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Yadayim/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,170 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Yadayim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Yadayim",
+    "text": {
+        "Mishnah Yadayim, Introduction": [
+            "סידר מסכת ידים אחר טבול יום. ותשאר עוקצים לאחרונה. מהטעם שאכתוב בפתיחתו בס\"ד \n\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>מי רביעית</b>. וכן העתיק הר\"ב. והכי מייתי לה בגמ' דחולין פ\"ז דף ק\"ז. ונ\"א מרביעית. והכי מייתי לה בנזיר פ\"ו דף ל\"ח. ובגיטין פ\"ב דף י\"ג. ושם פירש\"י מרביעית כלי המחזיק רביעית מלא מים: \n",
+                    "<b>נותנין לידים</b>. דתנן פ\"ב דחגיגה מ\"ה נוטלין לידים לחולין. ולמעשר. ולתרומה. וסתם ידים אינן אלא שניות ופוסלין התרומה. ולא חולין שאין בהן שלישי. וכדתנן בסוף זבים. אבל משום סרך תרומה תקנו אף לחולין. כדי שיהא רגיל בנ\"י ויטלן לתרומה. כדאיתא בפ' כל הבשר. ועיין עוד שם בחגיגה: \n",
+                    "<b>אף לשנים</b>. כתב הר\"ב אע\"ג דלא הוי רביעית לשני כו' עיין בר\"פ דלקמן. דר\"מ מפליג בהא בין ידו אחת לב' ידיו. ועיין עוד שם בפי' הר\"ב למשנה ב': \n",
+                    "<b>לשלשה או לארבעה</b>. כתב הר\"ב ומיהו אי איכא רביעית ומחצה כו' וכי לא מהני הכא כו' וכן הא דקאמר לארבעה דמשמע ולא לחמשה שהרי לא נתנו חכמים שיעור רק למים שבכלי. וכי איכא שיעור בו לא חשו חכמים כמה יגיע לכל אחד. רק שיטול עד הפרק. ואי מפרשינן כולה מתניתין בנוטלין בבת אחת (כי הא דתנן פרק דלקמן מ\"ג) ניחא טפי. אבל מדמפרשינן בפרק כל הבשר (חולין דף ק\"ז) טעמא. משום דאתי משירי טהרה. (משמע דאיירי) בנוטלין זה אחר זה. הר\"ש. ופירוש עד הפרק. בפרק דלקמן מ\"ג: \n",
+                    "<b>לחמשה לעשרה ולמאה</b>. גוזמא קאמר. כלומר כל זמן שמספיקים המים לשפוך כל אחד על ידיו* ג' פעמים. טור א\"ח סי' ק\"ס: \n",
+                    "<b>רי\"א ובלבד שלא יפחות לאחרון שבהם</b>. אכולהו פליג. אף ברישא דלשנים. הכי מוכח בגמ' דנזיר פ\"ו דף ל\"ח: \n",
+                    "<b>ואין מוסיפין על הראשונים</b>. כתב הר\"ב דין נ\"י כו' ולאחר שנטל ידיו בשטיפה אחת כו' וכשנטלן בפחות מרביעית דאתו משירי טהרה. וכדפירש הר\"ב בפרק דלקמן מ\"ב. דאילו נטלן מרביעית. המים עצמן טהורים כת\"ק דר\"י דר\"פ דלקמן. וכן מפורש בהדיא בלשון הר\"ש שכתב הב\"י בסי' קס\"ב. ומ\"ש הר\"ב אבל על הראשונים אם לא הגיעו לפרק אינו יכול להוסיף. דכיון דלא טהרו את הידים. כל מה שמוסיף עליהם הרי הוא מוסיף טומאה. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בכל הכלים נותנים לידים אפילו בכלי גללים וכו'</b>. וכל הני תנן נמי במסכת פרה פ\"ה. ותני להו התם אגב קדוש. והכא תנא להו אגב ידים. וקצת קשה דלא תני התם ידים. הר\"ש: \n",
+                    "<b>[אלא כלים</b>. והר\"ב הוסיף ואדם. ואע\"פ שלא נשנה כן וגם בת\"כ שהבאתי בשם הרמב\"ם במ\"ד פ\"ח דכלים ליתיה. וכן אינו בת\"כ שלפנינו. אבל פשיטא שאם אין כלים מיטמאין כ\"ש אדם]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובקרקעות כשרים פי' הר\"ב להטביל בהן את הידים</b>. כדתנן בפ\"ב דחגיגה ולקדש מטבילין. וההפרש בין הטבילה והנטילה. כי נ\"י תהיה במים שאובין. אכן מתנאיה היא שישתפכו מכלי (בכח נותן) על הידים. אבל אם היו מים שאובין שנתקבצו במקוה. לא יותר נ\"י בהם. וצריך שלא יהיה מראה המים משונה. ותהיה רביעית או יותר לכל אחד. ואמנם טבילת ידים אינה ראויה במים שאובין. אלא במי מקוה משאר המקואות. והוא שיהיה בהם מ' סאה. כמו שנתבאר במקואות פ\"ה. הרמב\"ם בהקדמתו לזאת המסכתא. והראב\"ד בפ\"ז מהלכות ברכות [הלכה ה'] השיג עליו במה שפסל מים שאובין לטבילת ידים. כיון דכשרים לבעלי קריין. כדתנן בריש פ\"ח דמקואות: \n",
+                    "<b>דיו קומוס וכו'</b>. עיין עליהם בפ\"ב דמגילה [מ\"ב]. ובפי\"ב דשבת [מ\"ד]: \n",
+                    "<b>ונשתנו מראיהן פסולים</b>. דבנטילת ידים בעינן שלא נשתנה צורתן. דומיא דקידוש ידים ורגלים מן הכיור. והתם מסתברא. דילפינן לה משום מים יתירא. דכתיב (שמות ל׳:י״ט) ונתת שמה מים לרחצה ורחצו אהרן ובניו ממנו וגו' בבואם אל אהל מועד ירחצו מים. ומהכא דייקינן דמים בהויותן בעינן שלא נשתנו. ב\"י ר\"ס ק\"ס בשם הרא\"ה: \n",
+                    "<b>שמעון התמני</b>. מתמנת היה. ואית דגרסי התיבני. הר\"ש: \n",
+                    "<b>אפילו נתכוין כו' פסולים</b>. פי' הר\"ב בתמיה וכו' אפילו נתכוין כו' דת\"ק סתם דבריו ואמר שרה בהן פתו וכו' ואתא איהו וקא מתמה. וכי אפילו נתכוין כו'. ולשון הרמב\"ם ואפילו נתכוין ר\"ל (כמו) אם (או) יהיה על דרך התבוננות כאילו אומר מפליא בתמיהה כו' ע\"כ. ומהר\"ם כתב משום דשמעין לת\"ק דאמר דוקא שרה בהן פתו. דמשמע דנתכוין לשרות. הא נפל מידו לתוכן כשרים כיון דלא נתכוין לשום שרייה בעולם אלא שלא בכוונה נפל מידו. הא נתכוין לשרות בזה ונפל לזה פסולים. כיון דהפילו מידו כדי לשרות. ואתא שמעון התימני למימר אפילו נתכוין וכו': \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>המים שהנחתום מטביל בהם את הגלוסקין</b>. לאחר עריכת הלחם טחין פניו במים. או ביין. פעמים שמטבילין הגלוסקים במים פעמים שטובל ידיו במים וטח בהן פני הגלוסקים. והיינו דתנן הכא דאם הטביל את הגלוסקין במים פסולין לנטילה. דהוי כמו שרה בהן פתו. ואם מדיח בהן ידיו. כלומר שטבל ידיו במים. וטח פני הגלוסקין בידיו. כשרין לנטילה. הר\"ש. ומסיים הטור סי' ק\"ס ובלבד שלא ישתנו מראיתן: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>נטל לידו אחת</b>. כבר נתבאר בחגיגה (פ\"ג מ\"ב) כשנטמאת ידו האחת. לא תטמא האחרת (לענין תרומה). וכן כשנטמאו הידים יחדיו. מטהרם אחת אחת. וזה מותר לתרומה. הרמב\"ם. כלומר אבל לא לקדש: \n",
+                    "<b>משטיפה אחת</b>. כתב הר\"ב ובידו אחת דסגי כו' אלא שתהא אותה שטיפה מרובה כשתים. תוס' פ\"ח דחולין דף ק\"ז. ומ\"ש הר\"ב אבל לשתי ידיו כו' לא מהני עד שיטול ב' פעמים. עיין מ\"ש בזה בסוף מתניתין דלקמן. ומ\"ש הר\"ב בשם הרמב\"ם דנ\"מ לענין מים שניים אי בעי רביעית אי לא. לשטתיה אזיל דהא דתנן בפ\"ק מי רביעית נותנין לידים. מפ' נמי על מים שניים כמ\"ש שם הר\"ב בשמו. ומ\"ש הר\"ב ואין הל' כר\"מ עיין מ\"ש בזה במתניתין דלקמן: \n",
+                    "<b>נפל ככר של תרומה</b>. עיין מ\"ש בזה במשנה דלקמן [ד\"ה ונפל]: \n",
+                    "<b>ככר של תרומה</b>. כתב הר\"ב היכא דנטל את הראשונים ברביעית וזה לפי פירושו דברישא אבל לפי' הרמב\"ם דברישא מצאתי בפירוש בנא\"י שמפרש דקאי אמים שניים. שאם נפל ככר של תרומה באלו מים שניים. סובר ת\"ק דטהור כמו במים שניים בעלמא. כמו שנתבאר במשנה דלקמן. ור\"י אומר שאלו מים שניים מטמאים ככר של תרומה. כמו מים ראשונים אשר הם תחלה. הואיל ומים ראשונים היו שטיפה אחת לשני הידים ע\"כ: \n",
+                    "<b>ר\"י מטמא</b>. מתוך פי' הר\"ב במתני' דלקמן מבואר דאין הלכה כמותו וכ\"ש להרמב\"ם דפלוגתא דסיפא תליא בדרישא. וכתב דהל' כת\"ק:\n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נטל את הראשונים למקום א'</b>. ל' הר\"ב שנטל את הראשונים בפחות מרביעית. דאלו מרביעית הא ס\"ל ת\"ק דר\"י דלעיל דהמים עצמן נטהרו ג\"כ. ואין הלכה כר\"י לגבי. ת\"ק אבל מה שהוסיף הר\"ב וכתב כגון דאתו משירי טהרה. קשיא לי. דהיינו דוקא לר\"מ דמצריך מים שניים. אף לדאתו משירי טהרה כשנטל שתי ידיו וכבר כתב הר\"ב לעיל דאין הלכה כר\"מ וא\"כ למאי הדר הכא וכ' פי' המשנה אליביה ללא צורך. אבל אפשר לי לומר דהא דכתב לעיל ואין הלכה כר\"מ מפירושו של הרמב\"ם יצא לו כדרכו בפסקי ההלכות ולפי פירושו של הרמב\"ם לעיל הוא שכתב כן. אבל לפי פי' הראשון שהוא פירושו של הר\"ש לא ס\"ל דאין הלכה כמותו. והר\"ש כתב בל' האחד שבגליון. פירושו דליכא מאן דפליג לר\"מ. גם בתוס' העתיקו דברי ר\"מ לפסק הלכה בפ\"ח דחולין דף קי\"ז. ופירשוהו כפי' הר\"ש והלכך אתי שפיר שמפרש הר\"ב מתני' דהכא אליבא דר\"מ. והיינו לפי פי' הראשון דלא כפי' הרמב\"ם ותדעד לפי' הרמב\"ם אף מה שכתב הר\"ב בכאן דמיירי שנטל את הראשונים בפחות מרביעית. נמי ליתא. דלדידי' לא אמר דפחות מרביעית סגי אלא במים שניים. כדלעיל: \n",
+                    "<b>ונפל ככר של תרומה על הראשונים טמא</b>. מדקתני של תרומה ס\"ל להרמב\"ם דלא הצריכו שניים אלא לתרומה. אבל לחולין אף בראשונה נטהרו הידים. וכי נפל עליהן ככר של חולין טהור. כ\"כ הכ\"מ פי\"א מה' מקואות. והב\"י ס\"ס ק\"ם. כלומר דאילו היו צריכין אף לחולין מים שניים. א\"כ הראשונים טמאין מחמת הידים והרי הם תחלה ומטמאין אף החולין וכדתנן במשנה ז' פ\"ח דפרה כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקין להיות תחלה. ופי' הר\"ב לטמא חולין. ע\"כ. אבל כל שאר הפוסקים מצריכים אף לחולין מים שניים. וקשה לדידהו הא דקתני של תרומה. ונראה בעיני דאע\"ג דלא חלקו בין נ\"י דלחולין לנ\"י דתרומה. הואיל ונ\"י דחולין משום סרך תרומה היא. מ\"מ לענין טומאה חילקו בה. דבנ\"י דתרומה המים נטמאין לתרומה אבל בשל חולין לא כן הוא. ואע\"ג דתנן כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקין להיות תחלה ולחולין הוא כדפי' הר\"ב. לא שנו אלא במשקים דעלמא. אבל לא במים שנוטלין בהן. דבאותן כיון שבאים לטהר לא נעשו תחלה לחולין כלל. בא והגע עצמך דאף לתרומה כשנטל מרביעית לפירוש הר\"ב. טהרו אף הראשונים. ולהרמב\"ם השניים מיהת טהורים הם ואמאי נטהרו אלו ואלו הרי הראשונים נטמאו ודאי מהידים. והשניים ג\"כ הרי נטמאו מן הראשונים אלא הם אמרו סתם ידים שניות לתרומה ומטמאים המשקים להיות תחלה. והם אמרו שאם נטל מרביעית להר\"ב או כשנטל שניים להרמב\"ם דאף אותן המים עצמן טהורין הן. ואם כך לתרומה. יכולני לומר דלחולין לעולם המים טהורים. ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>ועל השניים טהור</b>. כתב הר\"ב דשניים טהורין הן. ושאלו הראשונים דאחרי שהמים הראשונים מקבלים טומאה מן הידים היאך השניים מטהרים המים שעל הידים ויחזרו הראשונים שהם טמאים ויטמאו את (המים) [הידים] והשניים מקבלים עוד טומאה מן הידים ואין להם טהרה לעולם שהרי אמרו (במתני' דלקמן) שמא יצאו המים חוץ לפרק. ויחזרו ויטמאו את הידים *אבל הראשונים מקבלים טומאה מן המים שחוץ לפרק וחוזרים ומטמאים אותם. ואומר אני כי עיקר טומאת הידים שאמרו לא טומאה ממש היא. אלא טומאת לכלוך מפני מגע זיעה. או צואה. או שהרג מאכולת. וגזרו עליהם טומאה מאותו הלכלוך כאילו נגע בטומאה. *[ועשו אותן שניות לפסול את התרומה במגען. ושלא לאכול בהן חולין] (אלא ע\"י הדחה. כ\"כ בכל בו) ומה שאמרו הראשונים מטהרים. כלומר מורידין מהם הזיעה והלכלוך שעליהן. שממנו הן טמאין ובאין שניים ומדיחין *[אותם המים שהם מטושטשות עם הזיעה והלכלוך]. *[ונשארו הידים נקיות וזהו השניים מטהרים את המים שעל הידים. כלומר מדיחים את המטושטשות עם הזיעה ולכלוך (כן כתב בכל בו) שעל הידים]. כ\"כ ב\"י סוף סי' קס\"ב בשם הראב\"ד. אלא דלדידיה אף ברביעית צריך שיפסיק. ולא סגי בשטיפה אחת. ואין כן דעת הפוסקים. לפיכך נראה בעיני מ\"ש לעיל דכיון שהם אמרו דין סתם ידים. שוב אין לשאול על מה שגם הם אמרו בטהרתן. והיאך יהא דין המים שמהם נטהרו הידים: \n",
+                    "<b>שאין מים האחרונים מטהרים אלא המים שע\"ג היד</b>. פי' הר\"ב ולא מים שע\"ג צרור וקיסם. שנטמאו מחמת ידיו וחוזרין ומטמאין את היד. ב\"י ס\"ס קס\"ב בשם הרא\"ש. ומ\"ש הר\"ב בפי' אחר ונמצא על ידיו קיסם או צרור וכל דבר החוצץ. בתוספתא הביאום הרמב\"ם והר\"ש. כל החוצצין בגוף חוצצין בידים. ע\"כ. ובגמ' מייתי לה פ' כל הבשר (חולין דף ק\"ז) וגרס בידים לחולין. וכך העתיקם הרי\"ף בפ\"ח דברכות. ומ\"ש הר\"ב אע\"פ שנתן על ידיו מים שניים לשון הרמב\"ם פי\"א מה\"מ [הל' ג'] נטל את הראשונים ונמצא על ידו דבר חוצץ והסירו ונטל את השניים כו'. ומ\"ש הר\"ב שאין המים השניים מטהרים אלא המים שע\"ג היד לא הידים עצמן. כן כתב הרמב\"ם ולשיטתיה בפי' רישא דמתני' דלעיל. אבל לפי פירוש הר\"ב דהתם אף השניים באים לטהר. שהרי מפ' שבראשונים לא סגי (ומפרש) [הוי ליה לפרש] נמי למתני' דאיירי בכה\"ג דצריך לשניים. אבל אפשר לומר דהיינו דלא סגי שאין המים הראשונים מיטהרים. וכי נפל עליהן ככר של תרומה. טמא. אבל לענין ידים עצמן. כבר נטהרו הואיל ואתי משירי טהרה אלא הכא שהיה עליהן דבר החוצץ. לא נטהרו מהראשונים. ואף השניים לא באו לטהר כלל: \n",
+                    "<b>רשב\"ג אומר כל שהוא מבריית המים טהור</b>. פי' הר\"ב כגון יבחושים אדומים כו' אם נפלו על הידים כו' אינן חוצצין ואין הלכה כרשב\"ג. וכ\"כ הרמב\"ם. ובטור ס\"ס קס\"ב כתב צרור או קיסם או שום דבר שהיה בתוך המים. וכתב הב\"י שהיה נראה לומר שהוא כדי לכלוך דבר שהוא מבריית המים. כגון יבחושים. וכיוצא בהם. ולאפוקי מרשב\"ג כו'. אלא דבפ\"ב דזבחים [דף כ\"ב] משמע דהלכתא כוותיה. וכמו שכתבתי בסי' ק\"ס. ולכך נ\"ל שלא כתב כן אלא לאתויי שאר דברים שאינם מבריית מים. עכ\"ל. ואני כבר כתבתי במשנה ז' פ\"ו דמקואות [ד\"ה רשב\"ג]. דלהרא\"ש דפסק שם במקואות דלא כרשב\"ג לענין שאינו ממעט. דודאי דלדידיה אין הלכה כמותו במטבילין ג\"כ. וכן הכא לענין חציצה ולכך דברי הטור מפורשים כס\"ד דהב\"י. ולכן לא הזכיר טהור לענין טבילה ביד משום דכיון דחוצץ בידים. כ\"ש שאינו ראוי ליטול בהן ידיו. ועאכ\"ו דלכל גופו אין טובלין ובודאי דאיכא למתמה על הרמב\"ם בנדון זה כמו שכתבתי שם. וכן על הש\"ע שנמשך אחריו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד הפרק</b>. יש מחלוקת בין הפוסקים. להרי\"ף עד הפרק כל היד עד הקנה של זרוע. ולהרא\"ש עד מקום חיבור האצבעות לכף היד. ומיהו לגירסת הרי\"ף אף להרא\"ש בתרומה עד הקנה. והב\"י מסיק דאף לחולין ראוי לנהוג כהרי\"ף: \n",
+                    "<b>כיצד נטל את הראשונים עד הפרק כו'</b>. פי' הר\"ב דכיון דראשונים לא יצאו חוץ לפרק כו'. ביאור הענין. שאין הידים מטמאים משקים. אלא עד הפרק. אבל משקים שנגעו חוץ לפרק טהורין. וכן אין מים שניים מטהרין את הראשונים אלא בעודן בתוך הפרק. אבל נפלו עליהן חוץ לפרק אין מטהרין אותן. וחוץ לפרק דרישא וסיפא. הוא שהיו בתחלתן תוך הפרק. ויצאו אח\"כ חוץ לפרק. ב\"י (ריש) סימן קס\"ב: \n",
+                    "<b>נטל את הראשונים לידו אחת כו' ידיו טמאות</b>. כתב הר\"ב כל יד ויד כו' דמים שע\"ג זו מטמאין מים שע\"ג חברתה. כן לשון הר\"ש. והב\"י העתיק ל' הר\"ש דמסיים וגם את היד: \n",
+                    "<b>נטל לידו אחת ושפשפה בחברתה טמאה</b>. הך סיפא אתיא במכ\"ש דרישא. נטל את הראשונים לידו אחת. ונמלך ונטל את השניים לשתיהן. דהכא לא נטל לשניה כלל. כ\"ש דטמאה. ונ\"ל דלא קתני לה אלא למתני בהדה. בראשו או בכותל טהורה: \n",
+                    "<b>נוטלין ד' וה' זה בצד זה כתב הר\"ב ואין חוששין כו' משום שמא נטמאו כשנפלו מיד זה ליד זה</b>. לפי שהם כלם במדרגה יד אחת אנו חושבים אותה. הרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב ומשום שמא לא נטלו מן הרביעית. דאם היה חצי לוג לה'. ותנן לעיל בפ\"ק מחצי לוג לד' ולא לחמשה. נמצא כשהשמש הולך ושופך מים על ידיהם. (אם) כשנטלו הג' נשאר עדיין בכלי רביעית. מהני נטילה לשנים האחרונים. וספק ידים טהורות. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מפני שאמרו</b>. במסכת טהרות פ\"ד מ\"ז וי\"א: \n",
+                    "<b>היו ידיו טהורות ולפניו שני ככרים כו'</b>. וכן העתיק הרמב\"ם פי\"ד מהא\"ה ומשום בבא דידיו א' טמאה וא' טהורה. דהתם צריכה למתני שני ככרים. מש\"ה תני בכולהו שני ככרים. אע\"ג דבחד נמי ה\"מ לאשמועינן: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>המכניס ידיו לבית המנוגע</b>. וכל הני דבפרקין דמטמאים את הידים. לא מי\"ח דבר הן. חוץ מכתבי הקדש. כמ\"ש במתני' דלקמן. אבל גזירתן דאפילו ידים הטהורות בודאי. כשנגעו באלו נטמאו. ואלו ידים די\"ח דבר בסתם ידים הוא כמ\"ש הר\"ב בפ\"ק דשבת. והכי מוכחא לה מדברי הרמב\"ם פ\"ח מהלכות אבות הטומאות. וכן חשיב נמי התם פגול ונותר דסוף פסחים ועוד שלא נשנו במשנה: \n",
+                    "<b>כל המטמא בגדים כו'</b>. עיין בפירוש הר\"ב דר\"פ בתרא דזבים. דאדם אינו מטמא. להכי פליגי בידים: \n",
+                    "<b>בשעת מגעו</b>. עיין מ\"ש בר\"פ בתרא דזבים: \n",
+                    "<b>וכי היאך אפשר כו'</b>. כתב הר\"ב שאין ראוי כו'. וז\"ל הר\"ש כלומר מה שלא מצינו היינו משום דלא אפשר *[ומ\"ש הר\"ב שאם הכניס ידיו לבית המנוגע כו'. כדתנן במשנה י' פי\"ג דנגעים: \n",
+                    "<b>*[את שנטמא באב הטומאה כו'</b>. כתב הר\"ב ולא אוכלין וכלים שנטמאו במשקין. וכן ל' הר\"ש. ולפי שאין כלים מקבלין טומאה מולד אלא ממשקין. כדתנן בפ\"ח דפרה מ\"ה. להכי הוצרך לפרש כן. ואגב נקט אוכלים. אע\"פ שאוכלים מתטמאים בולד. שהרי בהן מונין ראשון ושני כו' כדתנן במסכת טהרות]: \n",
+                    "<b>אמרו חכמים מבואר הדבר כו' כלומר אינך צריך להסתפק</b>. כי כבר מפורש הדבר היטב. מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל הפוסל את התרומה מטמא את הידים להיות שניות</b>. האי כללא לאו כרבנן דלעיל דאמרי בולד הטומאה אין מטמא*. אלא כרבי יהושע כדקתני דברי רבי יהושע. הר\"ש: \n",
+                    "<b>היד מטמא את חברתה דברי רבי יהושע</b>. מדסתמו הר\"ב והרמב\"ם ולא פירשו במאי קמיירי. נראה דבתרומה פליגי ומש\"ה כתבו דאין הלכה כר\"י. ואילו פלוגתייהו לקדש דוקא הא סתם לן תנא במשנה ב' פרק ג' דחגיגה. דלקדש מטמא היד את תברתה. ופסקה הרמב\"ם בפ\"ח מהלכות אבות הטומאות [הלכה ח']. אלא פלוגתייהו דהכא לתרומה. והר\"ש פירש דלקדש. ומייתי ראייה מסוגית הגמרא דחגיגה [דף כ']. דאמתני' דהתם מייתי לה לפלוגתא דהכא. ומ\"מ אינה קושיא על הר\"ב והרמב\"ם. דההיא לא מכרע כולי האי. דאף ע\"ג דגמ' מייתי לה לענין קדש. כיון דבלאו הכי אדחי ממאי דבעי לאתויי לה לא חש למדחי ולמימר דלא מיירי לקדש כלל. ואין להאריך בזה: \n",
+                    "<b>אמר להם והלא כתבי הקדש כו'</b>. והא דלא מייתי מהאוכל אוכל שני שני (כדתנן במ\"ב פ\"ב דטהרות) משום דפסול גויה שאני. הר\"ש: \n",
+                    "כתבי הקדש עיין בספט\"ו דכלים: \n",
+                    "<b>מטמאים את הידים</b>. ובסמוך פי' הר\"ב שהן מי\"ח דבר וכ\"כ הרמב\"ם ואע\"ג דלא מנאום בי\"ח דבר בפ\"ק דשבת ואף בסוף זבים. ותו דא\"כ פשו להו טפי מי\"ח והך קושיא דפשו להו מי\"ח הניחו התוס' דפ\"ק דשבת דף י\"ד בקושיא. אבל הרמב\"ם כתב במתני' דלקמן דכדי להעמיד הגזירה של הספר שיפסל התרומה שהיא מי\"ח דבר גזרו נמי גזירה זו שכתבי הקדש יטמאו הידים. והיא שבפרקין. ע\"כ. כלומר וכולה חדא גזירה היא. וכן נראה ג\"כ מלשון הר\"ב בספט\"ו דכלים דגזירה דספרים פוסלין הידים. נמשכת לגזרה של הספרים פוסלים את התרומה. וא\"ת אכתי אמאי לא פי' הר\"ב כן בי\"ח דבר. י\"ל כמ\"ש עוד הרמב\"ם. וז\"ל ואחר הגזרה הזאת גזרו גזירה יותר כוללת ממנה (מספיק על) הענין הזה כלו. והיא שכל הידים שניות פוסלות את התרומה. בין נגעו בספר בין לא נגעו וזאת היא הנמנית בי\"ח דבר. כמו שבארנו בסוף זבים. וכן באר הגמ' (דשבת דף י\"ד). ע\"כ. אבל קשה דאכתי למנו לידים הבאים מחמת ספר. דהא נ\"מ להיכא דידיו טהורות בודאי. דהיינו מיד לאחר נטילה ולא הסיח דעתו. וכי הנהו דלעיל כמ\"ש בר\"פ. וכ\"כ התוס' (שם) דאפילו נוגע סמוך לנטילה גזרו עליהם שלא חלקו ע\"כ. ולשון הרמב\"ם בפ\"ט מהלכות אבות הטומאה (הלכה ה') בראשונה היו מניחים ככרות של תרומה בצד הספרים וכו' לפיכך גזרו שכל תרומה שתגע באחד מכתבי הקדש וכו'. ולא עוד אלא מי שהיו ידיו טהורות ונגע באחד מכתבי הקדש. נעשו ידיו שניות וכו'. משמע נמי דגזרה זו דידים הבאים מחמת ספר. דאפילו טהורות ודאי היא. ואע\"פ שלפי זה ה\"ל להרמב\"ם לכתוב גזרתן זו בפ\"ח גבי הנהו דקא חשיב התם והן אלו שבפרקין לעיל. כמ\"ש בראש הפרק ועוד דומיהן. אבל י\"ל שרצה להסמיכה לגזירת ספר לתרומה. דמינה גזרו גם לידים. כמ\"ש בפירוש המשנה. ונמצא עכשיו דהדרא קושין לדוכתא. דה\"ל למנותה בי\"ח דבר. כיון דנ\"מ בין גזרה דסתם ידים לגזרה זו דידים הבאים מחמת ספר. אע\"ג דל\"ק דא\"כ הוו להו טפי מי\"ח. דבהא מיהת י\"ל דזו עם ספר לתרומה חדא גזירה היא. אבל מ\"מ היה להר\"ב והרמב\"ם לפרש כך במסכת שבת פ\"ק. גם בסוף זבים. וצ\"ע: \n",
+                    "<b>ולא ד\"ס מד\"ס</b>. ל' הר\"ב וטומאת ידים בכל הטומאות מד\"ס היא דשלמה תיקן עירובין וידים. וכ\"כ הרמב\"ם. ואע\"ג דידים נמי מי\"ח דבר כמ\"ש הר\"ב והרמב\"ם בסוף זבים. ובפ\"ק דשבת. היינו לתרומה. אבל לקדש שלמה גזר. כדאיתא בגמרא פ\"ק דשבת דף ט\"ו. אע\"ג דלהר\"ב והרמב\"ם מתני' נמי לענין תרומה. מ\"מ ניחא להו למימר דאין להם עיקר כלל מן התורה. שתחלתן שלמה גזר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תפילין</b>. פי' ברפ\"ד דמנחות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>גליון</b>. מלשון קח לך גליון גדול וכתוב עליו (ישעיהו ח׳:א׳) וכן כל החלק שלא נכתב עליו. אע\"פ שהקלף בעצמו כלו כתוב. נקרא אותו החלק מבלי כתיבה. בשם גליון: \n",
+                    "<b>שמלמעלן ושמלמטן וכו'</b>. ליכא למימר דלהכי מפרש ואזיל לכל הני. לאפוקי שבין הדפין. שהרי הרמב\"ם כתב בפירושו ובין הדפין. והכי תניא בפי\"ו דשבת דף קט\"ז שבין פרשה לפרשה שבין דף לדף. אלא נ\"ל דה\"ק שעדיין מלמעלן ומלמטן כו' ולאפוקי כשאינן מחוברין וכדמשמע התם בשבת וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ט מאה\"ט [הלכה ו']. והשתא נקט קצתן. וה\"ה לאינך: \n",
+                    "<b>ובסוף</b>. מה שכתב הר\"ב דאמרינן בפ\"ק דב\"ב. בדף י\"ג: \n",
+                    "<b>עד שיעשה לו עמוד</b>. כי אשר ישאר בסוף. כל זמן שלא יעשה לו עמוד שיגלל עליו הספר. ותכלול אותו קדושת הספר. עדיין הוא חול. לפי שאפשר שיחתוך. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כפרשת ויהי בנסוע</b>. פירש הר\"ב לפי כו'. ואמרו במדרש כו' גמרא ערוכה היא בפ' כל כתבי (שבת דף קי\"ו.) וכר'. דלא כרשב\"ג דהתם דס\"ל דאין זו מקומה. כמו שהזכרתי מחלוקתן במשנה ד' פרק ה' דאבות: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר כו' רבי יוסי אומר כו'</b>. מייתי לה בגמ' פ\"ק דמגילה דף ז'. והתם קתני למלתיה דר' יהודה דהכא בשם ר' יוסי. ומלתיה דר' יוסי דהכא קתני התם בשם ר' מאיר. כ\"כ הר\"ש. ומהר\"ם כתב דנראה לו. דהתם לקדש. והכא לתרומה: \n",
+                    "<b>מפי ע\"ב זקן</b>. ה\"ג והכי איתא נמי (בפ' דלקמן מ\"ב. והיא שנויה) במשנה ג' פ\"ק דזבחים. ושם פי' הר\"ב: \n",
+                    "<b>כדברי בן עזאי כך נחלקו וכן גמרו</b>. דמדבן עזאי בחדא מחתא מחתינהו לשיר השירים וקהלת. ש\"מ שקבלתו היתה שבשניהן היתה מחלוקת אלא שנמנו וגמרו בשניהם שיטמאו את הידים. היינו שעל דברי בן עזאי שנה רבינו הקדוש לדברי ר\"ע. שאמר ח\"ו לא נחלק אדם מישראל על שיר השירים כו' ואילו גם לבן עזאי לא נחלקו על שיר השירים היה לו לרבינו הקדוש לסדר דברי ר\"ע קודם לדברי בן עזאי. אלא לדברי בן עזאי נמי היתה מחלוקת בשיר השירים. כמו בקהלת. וחלק עליו ר\"ע בשיר השירים. והעיד רבי יוחנן בן יהושע שכדברי בן עזאי כן הוא. בין לענין המחלוקת. בין לענין הגמר: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>טמאה מדרס</b>. לשון הר\"ב דעריבה קודם שנסדקה נמי היו רגילים לישב בה. והיתה משמשת ישיבה עם מלאכתה. וזה דבר תימה שא\"כ גם קודם שנסדקה תהא טמאה מדרס. שכן תיבה שפתחה מצדה טמאה מדרס. שמשמשת ישיבה עם מלאכתה. כדתנן במשנה ט' פי\"ט דכלים ובפ\"ך דכלים מ\"ב מפרש הר\"ב בעריבה זו. שכשנסדקה אינה ראוי' אלא לשכיבה וכשלא נסדקה א\"ל עמוד ונעשה מלאכתנו. והר\"ש כתב וז\"ל טמאה מדרם בת\"כ מרבה לה מדכתיב כל כלי. וממעט כפה סאה. מדכתיב אשר ישב. (והעתיקה הר\"ב במשנה ג' פ\"ך דכלים) והדר קאמר מה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו. מרבה אני את אלו שמשמשין ישיבה עם מלאכתן. ומוציא אני את אלו שאין משמשין ישיבה עם מלאכתן. כלומר דעריבה קודם שנסדקה. נמי רגילים לישב עליה. ובפ' עשרים דכלים (משנה ב') פירשתי שרגילים ללוש בה וכשנסדקה נמי חזיא ללישה. שהעיסה סותמת הסדק. ואין המים יוצאין ע\"כ. מבואר מדבריו דבראשונה הוא סבור. דעריבה זו מכי נסדקה. לא חזיא לשום מלאכה והוקשה לו לשון הברייתא שמשמשים ישיבה עם מלאכתן. וזו אינה ראויה למלאכה כלל. ומש\"ה הוצרך לפרש דהא דקאמר שמשמשים ישיבה עם מלאכתן. היינו קודם שנסדקה. ועל כרחינו צריכין אנו לומר דלא שהיו משמשים ישיבה עם מלאכתם. כלומר בשעת מלאכה. דא\"כ אף קודם שנסדקה תהא טמאה מדרס. אלא ה\"ק שאף ע\"פ שהיא נעשית למלאכה. מ\"מ עם זה היו רגילים ג\"כ לישב עליה. אלא שאין יכולים לעשות בה מלאכה כשיושבים עליה וצריכין שיאמרו לו עמוד ונעשה מלאכתנו. ועיקרה ודאי למלאכה נעשית. ולפיכך קודם שנסדקה אינה טמאה מדרס. אבל אחר שנסדקה ואינה ראויה למלאכה. נמצא שנשארת לישיבה. כמו שהיתה ג\"כ מאז מקודם שנסדקה. דחזיא לישיבה נמי. לפיכך כשאינה ראויה עוד למלאכה. נשארת לישיבה וטמאה מדרס. ומיהו משמשת ישיבה עם מלאכתן דגבי תיבה שפתחה מצדה. היינו בשעת מלאכתם. ראויה לישב עליה ג\"כ. ואין אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו. ולפיכך לעולם טמאה מדרס. כך צריכין לפרש לדברי הר\"ש הראשונים. והן הנה דברי הר\"ב דהכא. אבל הוא פירוש רחוק. שבברייתא ההיא דת\"כ שנאו בהדדי. תיבה שפתחה מצדה. ועריבה זו שנסדקה. וכמ\"ש הר\"ב בפ\"כ דכלים משנה ג' ואתרווייהו מסיק מרבה אני את אלו שמשמשים ישיבה עם מלאכתן. וצריך אתה לומר דלצדדין קאמר. והא כדאיתא. והא כדאיתא. ולכך הדר ביה הר\"ש מהא. וכתב דבפ\"ך דכלים פירש בענין אחר. דאף אחר שנסדקה חזיא ללישה אבל אין מקפידין עוד על מלאכתן ומשמשת ישיבה עם המלאכה. דהיינו שאין אומרים לו עמוד. וכן מפורש בדבריו שם. שכתב* שנסדקה אמר ליה עמוד כו'. אבל כשנסדקה משמשת ישיבה עם מלאכתן. ומ\"מ קצת דוחק ג\"כ. דעם מלאכתן דתיבה היינו שעושים בה מלאכה. ובאותה שעה הוא יכול לישב עליה. ואילו דעריבה אין נראה שלשין בה והוא יושב עליה. אלא ששוין הן ישיבה ומלאכה. ואין הישיבה נדחית מפני המלאכה. שאין אומרים לו עמוד כו'. והר\"ב כתב שם בכלים פ\"ב שכשנסדקה אינה ראויה אלא לשכיבה. ולשון הרמב\"ם שם אינה ראויה ללוש בה. וראויה לכפתה ולישב עליה כו'. ולפיכך נ\"ל שכל מה שנדחק הר\"ש. הוא ללא צורך. דמאי דהוקשה לו לישנא דמשמשת ישיבה עם מלאכתן. מעיקרא לאו קושיא הוא. דמשום תיבה שפתחה מצדה. איצטריך למתני הכי. דודאי דהיא ראויה למלאכה. וא\"כ מן הדין היה לנו להוציא מדין מדרס. לכד אמר שמשמשת ישיבה עם מלאכתן. והא ודאי דמכ\"ש העריבה שאין לה מלאכה כלל אלא ישיבה בלבד. שבדין אנו מרבים אותה לטומאת מדרס. וזו היא דעת הרמב\"ם. וכפי' הר\"ב דכלים והוא עיקר. ולא כפירושו דהכא. נ\"ל: \n",
+                    "<b>שר\"ע אומר כו'</b>. וסתם מתני' דכלים דלא כר\"ע. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל הזבחים כו'</b>. ברפ\"ק דמסכת זבחים שנויה זו הבבא. והבבא שאחריה אמר ר\"ש בן עזאי כו' שנויה שם במ\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עמון ומואב מה הן בשביעית</b>. לשון הרמב\"ם וראוי להוציא התרומה והמעשר בח\"ל. (מארצות הסמוכים לא\"י. והם מצרים. ועמון ומואב ובבל. וכל זה) מדרבנן. כמו שנתבאר במקומות. תוספתא ע\"כ: \n",
+                    "<b>גזר ר\"ט מעשר עני</b>. כדמסיק טעמא שיהיו עניי ישראל נסמכים עליה. ובדין הוא דאפילו תרומה גדולה לא נתקן. אלא יהא הכל מ\"ע. אלא שלא רצו לחלק כל כך משאר שנים. תוספות פ\"ק דחגיגה דף ג' (ד\"ה עמון): \n",
+                    "<b>שאתה מחמיר</b>. לפי שמעשר שני קדש. ומעשר עני חול. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>שנאמר היקבע אדם אלהים וגו'</b>. וסוף הפסוק הביאו את כל המעשר אל בית האוצר וגו' אם לא אפתח לכם ארובות השמים. והריקותי לכם ברכה עד בלי די: \n",
+                    "<b>וכשבא ר\"י בן דורמסקית אצל ר\"א בלוד</b>. שר\"א לא היה אצל המנין מפני המחלוקת. שע\"י כן ברכוהו. כמ\"ש הר\"ב במשנה י' פ\"ה דכלים. כ\"כ הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>אל תחושו למנינכם</b>. אל יהו לכם שום חשש וגמגום. במה שמניתם ותקנתם. שהרי הסכמתם להלכה. רש\"י פ\"ק דחגיגה דף ג': \n",
+                    "<b>הלכה למשה מסיני</b>. כתב הר\"ב לאו דוקא וכו' מיהו בתוספתא משמע דהל\"מ ממש קאמר. וכ\"כ הר\"ש. והא דקתני והנדון שלפנינו מעשה זקנים. היינו מקמי דידעי עדותו של ר\"א. והכ\"מ בפ\"ו מהלכות מתנות עניים [הלכה ה'] תמה על הרמב\"ם שכתב הל\"מ מהא דקתני מעשה זקנים. ולי נראה דלא מכרעא כלל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>א\"ל ר\"ג הכתוב אומר לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' וגו'</b>. ותמיה בעיני. מאי ס\"ד דר\"ג. וכי לא ידע ר' יהושע מה שכתוב בתורה (עיין מ\"ש בשם התוס' במשנה י' פ\"ח דזבחים). אף יהודה הגר עצמו מסתמא הואיל ודחק עצמו לבית הועד של חכמים הגדול הזה כבר ידע מה שכתוב בתורה. וא\"כ מה עלה על דעת (ר\"ג) (כצ\"ל הגר) שנסתפק ושאל. ונ\"ל דר\"ג כבר ידע הספק של בלבול סנחריב ושזאת היתה שאלת הגר ותשובת ר\"ג מן הכתוב הוא. מה שיש בפסוק תרי לא יבא. ולכך סבור היה ר\"ג. שזהו מה שרצה הכתוב לאסור בזמן מן הזמנים שיהיה ספק עלינו אם אסורים הם. ור\"י חשב שאפשר שר\"ג סובר ספק אחר. ואתא לאתויי מלא יבא. והשיב שיש להתיר מסנחריב שבלבל כו' וא\"ל ר\"ג הכתוב אומר וכו' כלומר אף אני יודע בלבולן של סנחריב ועל זה הייתי דורשה מקרא דאתא לאתויי משום דקרא מסייענו ואח\"כ חשיב וגו' ואתי שפיר מאי דקאמר וכבר שבו. ומנליה. אבל למאי דפרישית למד כן מיתורא דקרא והשיב לו ר\"י דהא לא מכרעא. דהא כתיב ושבתי את שבות בני ישראל וגו' ועדיין לא שבו. ה\"נ דשל בני עמון. ויתורא דקרא. לדרשא אחריתא. *[כמו בממזר שכתב (ביה) נמי תרי לא יבא וא\"א לומר לאסור ספק. דהא מותר הוא מדאורייתא. כדאיתא פ' י' יוחסין (קידושין דף ע\"ג)]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכתב עברי</b>. פי' הר\"ב הכתב הבא מעבר הנהר. ועברית שהוא לשון הקדש ג\"כ. ע\"ש שכך היה לשונם של בני עבר הנהר וכן פירש\"י בפרשת לך לך. אברהם העברי שבא מעבר הנהר. ומ\"ש הר\"ב אבל הכתב שאנו כותבים וכו' ונקרא אשורי שהוא המאושר שבכתיבות. לפי שאינו משתנה. ולא יפול בו דמיון לעולם לפי שאותיותיו בלתי מתדמות. ולפי שאינו נדבק אות באות בשיטת כתיבתו. ואין כזה שאר הכתיבות. הרמב\"ם. \n",
+                    "<b>*[ועל העור</b>. ואילו לענין כתיבת מגילה דתנן במשנה ב' פ\"ב דמגילה על הספר. ופירש הר\"ב קלף. ובפ\"ח דשבת משנה ג' דתנן העור וקלף כל חד מלתא באפי נפשיה הוא. ולכך צריך לי עיון. אמאי סגי הכא בעור]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>צדוקים</b>. כ' הר\"ב המכחישים כו'. ועיין מה שכתבתי במשנה י\"א פרק קמא דאבות: \n",
+                    "כתב הר\"ב כדתנן בסוף פ\"ב דחגיגה: \n",
+                    "<b>קובלין</b>. פי' הר\"ב מתרעמים. וכתב הערוך והיה כי יצעק אלי (שמות כא) מתרגמינן ארי יקבל קדמי. אקבל קבילתי': \n",
+                    "<b>*[והרי אומרים עצמות חמור טהורים</b>. כדתניא בס\"פ בהמה המקשה. בנבלתם ולא בעור. ולא בעצמות כו']: \n",
+                    "<b>שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודות</b>. לפי דבריהם היה משיב להם. כדפי' הר\"ב בכתבי הקדש. דלפי האמת או בעצם אדם כתוב בתורה. אבל מצאנו כן לפי האמת בעור האדם במשנה ב' פ\"ט דחולין: \n",
+                    "<b>אף כתבי הקדש לפי חבתן כו'</b>. פי' הר\"ב שלא יעשה אדם שטיחין כו' בתוספתא הביאה הר\"ש. דומיא דלפי חבתן שלא יעשה אדם עצמות כו' ומשום הכי ליכא לפרושי דר\"ל שלא יפסידום העכברים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מטהרים את הנצוק</b>. כתב הר\"ב דתנן במסכת מכשירין. פ\"ה משנה ט': \n",
+                    "<b>שאתם אומרים שורי וחמורי כו'</b>. כך מצאתי מוגה בנא\"י. ולשון הרמב\"ם כבר ידעת כי מדינינו כי העבדים שהזיקו אין חייבין אדוניהן בתשלומין *כלל. כמו שכתוב בב\"ק (פ\"ח משנה ד') נשים ועבדים וקטנים פגיעתן רעה. החובל בהן חייב. הן שחבלו באחרים פטורים. ואמנם היות האדם חייב כשהזיקה בהמתו. הוא לשון התורה כי יגח שור וגו' וכי יבער איש וגו' הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בגט.</b> כתב הר\"ב שהיו מונים כו' בסוף הגט כותב. כדת משה וישראל. וכדתנן במשנה ה' פ\"ח דגיטין. אבל בריש ר\"ה מפרש הר\"ב דבכל שטרות כותבין. וכ\"פ הרמב\"ם בכאן. בהיותכם כותבין אותן. בשטרותיכן כו' ולשון גט כבר בארתיו בריש מסכת גיטין. שכל השטרות נקראו כך: ",
+                    "<b>שאתם כותבין את המושל עם השם בדף וכו'.</b> אמרו לו חכמים כי אין זה גרעון לשמו של מרע\"ה. ואין בזה גדולה לאותו המושל שאנו כותבים (ג\"כ) בתורה. ה' עם פרעה. ולא די בזה אלא שעוד נקדים שם פרעה כו' (הרמב\"ם): ",
+                    "<b>וכשלקה מה הוא אומר כו'.</b> כתב הר\"ב כדי שלא להשלים כו' וה\"נ בסוף מ\"ק והא דבסוף פיאה מסיים כי השוחד יעור. הא תני וגו' ולא על אותו הפסוק בלבד נתכוין. אלא הוי גומר עד שלא תעמוד בדבר רע דבתר הך קרא סמך צדק צדק תרדוף למען תחיה וגו': ",
+                    "<small>סליק מסכת ידים</small> "
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ידים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ידים",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Yadayim",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Yadayim",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה ידים, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Yadayim, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Zavim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Zavim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e10082d740c6fad6d3e552eed4439daa29717a0e
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Zavim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,259 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Zavim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה זבים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": {
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>זוב</b>. כתב הר\"ב זוב בא מבשר המת ודומה ללובן ביצה המוזרת וכו' עיין ברפ\"ב:\n",
+                    "<b> ב\"ש אומרים כשומרת יום כנגד יום</b>. פי' הר\"ב דאף ע\"פ שאינה זבה גמורה וכו' כמו כן זב וכו' ועושה משכב ומושב ואיכא למידק דלא פירש נמי דין ראייה גופה דפירש בדב\"ה דאינה מטמא במשא א\"כ ה\"ל לפרש בכאן דלב\"ש מטמא במשא והרמב\"ם לא פי' בדב\"ה כלום אבל הר\"ש פי' כך בדב\"ה וכתב נמי דלב\"ש מסיט הראייה תולין אבל פי' דגם משכב ומושב תולין כדקתני בתוספתא המסיט את הראיי' בש\"א תלוי ובה\"א טהור משכבו ומושבו בש\"א תלוי ובה\"א טהור ומייתי לה בגמרא פרק בתרא דנדה דף ע\"ב ומינה מפרשינן התם דהא דקאמרי בית שמאי כשומרת יום כנגד יום לא תימא שומרת יום כנגד יום אלא אימא כבועל שומרת יום כנגד יום דתולין אם תראה מטמא למפרע ומשום דבועל לא שכיח לא (מטמא) בודאי כמו היא עצמה דגזרו בה רבנן וזב נמי מש\"ה לא גזר ביה משום דאשה שכיחי בה דמים ע\"כ. נמצאת למד שהר\"ב שלא הזכיר כאן בדב\"ש דין הראיי' נמשך בזה אחר לשון הרמב\"ם וכשפי' אח\"כ בדב\"ה דין הראייה שם נמשך אחר דברי הר\"ש. ולא דק: \n",
+                    "<b>ראה אחת ובשני הפסיק כו'</b>. מ\"ש הר\"ב תלה הזב בראיות. עיין בפירושו דמ\"ג: \n",
+                    "<b>ובשלישי ראה שתים</b>. דאילו אחת לב\"ה אינו מטמא משכב ומושב כמ\"ש הר\"ב במשנה ג': \n",
+                    "<b>או אחת מרובה כשתים</b>. עיין במשנה ד': \n",
+                    "<b>אמר ר' אלעזר בן יהודה מודים ב\"ש כו'</b>. עיין מ\"ש ברי' פ\"ג דפיאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרואה קרי וכו'</b>. כתב הר\"ב האי דקרי סותר בזב נפקא לן וכו' ת\"ל לטמאה בה אין לה אלא יום אחד. בגמ' פ\"ג דנדה דף כ\"ב אין לך בה אלא מה שאמור בה סותרת יום א' ופי' רש\"י אלא מה שאמור בה בש\"ז לענין טומאה. מה טומאתה יום אחד. אף סתירתה אינה סותרת אלא אותו יום: \n",
+                    "<b>*[רבי עקיבא אומר כו'</b>. ר\"ע היינו ת\"ק דהך ומודים כו' אף ת\"ק ס\"ל דהא לא אמר אלא בג'. ונ\"ל דהא קמ\"ל דמאן ת\"ק ר\"ע: \n",
+                    "<b>ומודים</b>. פי' הר\"ב ב\"ש כו' ועיין מ\"ש ברפ\"ג דפיאה]: \n",
+                    "<b>אפי' יום שבעה סתר שלפניו</b>. כתב הר\"ב דכתיב ז' ימים לטהרתו עד שיהיו וכו' גמ' פ\"ד דנדה דף ל\"ג ופי' רש\"י לטהרתו משמע טהרה אחת שלא תהא הפסקה ביניהן: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>או אחת מרובה כשתים</b>. לשון הר\"ב שהיה בין התחלת ראייה לסוף הראייה כדי טבילה וספוג. וכן לשון הרמב\"ם בחבורו פ\"ב מה' מחוסרי כפרה (הלכה י') ומשום דלראייה עצמה אין שיעור ואפילו כ\"ש כדתנן במ\"ב פ\"ה דנדה הלכך אין פוחתין שיעור ההפסק דכ\"ש אינו מן השיעור ואפשר ג\"כ בין התחלה לסוף ענינו בין משהתחיל עד למה שהוא בסוף ונקט לישנא בין התחלה לסוף כיון שאין להן שיעור דהוי כאילו הם בכלל השיעור עצמו *[ועיין במשנה דלקמן דר\"י פליג]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ראה אחת מרובה כשלש</b>. דתלתא משמעות כתיב תהיה. החתי'. בשרו. דנפקא מכל חד שמשמעו אפילו כל שהוא. כמ\"ש הרמב\"ם בפירושו בשם ת\"כ והעתקתיו כבר במשנה ב' פ\"ה דנדה: \n",
+                    "<b>לשילוח</b>. כן גי' הר\"ב והרמב\"ם והר\"ש. ובגמרא פ\"ו דסנהדרין דף פ\"ג. מייתי לה וגרים לשילה וכן העתיק שם רש\"י וכן בנוסחת מהר\"ם: \n",
+                    "<b>שהן כדי ב' טבילות וב' ספוגין</b>. והוא שיראה האחת בתחלת השיעור והאחת באמצעה והג' בסופה. והיינו דכתב הרמב\"ם וכאשר יעמוד *) הזוב שיעור שיהלוך אדם בינוני ההליכה שיעור הדרך ההיא כבר ראה ג' ראיות בזמניהן. ר\"ל לבין כל אחד ואחד כדי טבילה וספוג ע\"כ. והכי איתא בת\"כ במשל משלו למה\"ד לחבל של מאה אמה ראה בתחלת מאה כו' ובתוספתא הביאה הר\"ש הגי' משובשת: \n",
+                    "<b>אמר רבי יוסי לא אמרו כו'</b>. לפי שהפסוק אשר למדנו ממנו ענין הזה בזב בעל ג' ראיות מדבר. והוא אמרו וזאת תהיה טומאתו בזובו רר זוב. מלמד שהוא מטמא בג' ראיות כמו שהוא *בספרי. הרמב\"ם. ועיין במשנה דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואחת בין השמשות כו'</b>. ובהכי אף ר' יוסי מודה כדתניא בתוספתא והביאוה הרמב\"ם והר\"ש. וזוהי ומודה ר' יוסי שאם ראה אחת בין השמשות שאע\"פ שאין בה כדי טבילה וספוג יש בידו שתי ראיות מפני ששתי ימים חולקים: \n",
+                    "<b>ראה ב' ימים בין השמשות ספק לטומאה ולקרבן</b>. פי' הרב כגון דראשונה בתחלת בין השמשות ושנייה בסוף בין השמשות דאי ברגע א' מכוון א\"כ היה ודאי לטומאה. דממ\"נ אם זה מן היום אף זה מן היום ואם זה מן הלילה גם זה מן הלילה וה\"ל שתי ראיות בשני ימים רצופים. הר\"ש. ומ\"ש הר\"ב ואם תחלת בין השמשות או סופו חציו מן היום וחציו מהלילה נחלקת הראייה לשתים. וכן לשון הר\"ש וכל ראיה נחלקת לשתים והרי כאן ד' ראיות רצופות. וכ\"כ הרמב\"ם אלא שבראייה אחת הנחלק לשתים סגי לן לכך לא דקדקו לפרש: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הכל מיטמאין בזיבה</b>. כתב הר\"ב הכל לאתויי תינוק בן יומו מרבוי דאיש דמרבינן לקמן קטנים והכי תניא בריש ערכין דף ג' אמתני' דהכא הכל לאתויי כו' דתניא כו' איש לרבות קטן בן יום א' שמטמא בזיבה והכי איתא נמי לברייתא זו בפ\"ד דנדה דף ל\"ב *[ונ\"ל דהוי כעין מיעוט אחר מיעוט שהוא לרבות כמ\"ש במשנה ב' פ\"ק דערלה. דהא איש משמעו בן י\"ג שנה. כדתנן בפ\"ה דאבות משנה כ\"א. וממעט הפחות מכן: \n",
+                    "<b>סריס אדם וסריס חמה</b>. מפורשים במשנה ד' פ\"ח דיבמות]: \n",
+                    "<b>טומטום ואנדרוגינוס נותנין עליהן חומרי האיש וחומרי האשה וכו'</b>. ואע\"ג דבסוף פ\"ח דיבמות ריש דף פ\"ג. פסק הר\"ב [צ\"ל רב] דאנדרוגינוס בריה בפני עצמו היא. לאו בריה בעלמא. אלא כלומר ספיקא. וכן משמע לישנא דבריה בפני עצמו ולא הכריעו כו' תוספות פ\"ג דנדה דף כ\"ח [ד\"ה אר\"נ]. וכבר כתבתי כן ג\"כ בסוף פ\"ח דנזיר: \n",
+                    "<b>מטמאין בדם כאשה</b>. כתב הר\"ב דדם כתיב בה שהוא אדום. וחמשה דמים טמאים בה ותו לא. כדתנן בפרק כל היד (נדה דף יט). הר\"ש: \n",
+                    "<b>ובלובן כאיש</b>. ל' הר\"ב דזובו כתיב גבי איש. כלומר מה שהוא רגיל שיזוב ממנו והוא לבן. ומ\"ש הר\"ב והוא דומה למי בצק של שעורים. וכ\"כ הר\"ש. ולעיל ברפ\"ק כתב הר\"ב דדומה כלובן ביצה המוזרת. וכן ל' התוספתא והביאה הרמב\"ם במשנה דלקמן. ולא קשיא דכלה חדא מלתא. דהכי אמר רב הונא בפ\"ד דנדה (דף לה). זוב דומה למי בצק של שעורים וכו' זוב דיהה ודומה ללובן ביצה המוזרת. ופירש\"י דיהה כלומר מתמקמק ונפרד ואינו קשור. מוזרת שאינה משרצת אפרוח תחת תרנגולת. ע\"כ. ורמב\"ם פי' דיהה דהכא כמו דיהה דספ\"ב דנדה. וריש נגעים. שכתב ברפ\"ב ממחוסרי כפרה כהה כלובן ביצה המוזרת. וכן נראה דעת הר\"ב. דלא כתב לעיל אלא ודומה ללובן כו' דכהה בכלל זה הוא. ומש\"ה כתב בש\"ז וקשורה כלובן כו' וכן גם לשון הרמב\"ם שם. ובפירוש משנה ב' דלקמן. ואילו לרש\"י גרסי' וקשורה ודומה ללובן וכו': \n",
+                    "<b>וטומאתן בספק</b>. כתב הר\"ב אבל אין חייבין עליהן על ביאת מקדש דגבי שלוח טמאים כתיב מזכר ועד נקבה תשלחו זכר ודאי וכו' אי הכי תרומה נמי לא נשרף. דכתיב (ויקרא ט״ו:ל״ג) והזב את זובו לזכר ולנקבה זכר ודאי וכו' פירש\"י דלדרוש נמי זכר ודאי כו' מטמא בזיבה ולא טומטום. ע\"כ. ההוא מיבעי ליה לכדרבי יצחק. דאר\"י לזכר לרבות את המצורע למעינותיו. ולנקבה לרבות את המצורעת למעינותיה וכו'. אי הכי כי אטמי בשאר טומאות (כגון טומטום שנטמא במת. או בשרץ) לא לשלחו. אמר קרא מזכר מטומאה הפורשת מן הזכר. גמרא פ\"ג דנדה דף כ\"ח. והא דאמרינן מזכר ודאי כו' כתבו התוספות (ד\"ה שנאמר) תימה בשלמא טומטום איצטריך למעוטי. כיון שיש טומטום שהוא זכר. ויש טומטום שהוא נקבה. ופטרו הכתוב כל זמן שהוא ספק כדממעט (במעשר) בהמה בקפץ אחד מן המנוין לתוכו (כמ\"ש בפ' בתרא דבכורות משנה ז') וגבי ספק בהרת קדמה לשער לבן (כמ\"ש בספ\"ד דנגעים). אבל אנדרוגינוס מה צריך למעוטי?. כיון דספק הוי וכולן שוין. דקמי שמיא גליא אם זכר אם נקבה. ואמאי ממעט ליה. וי\"ל דממעט ליה מטעם שהוא משונה. והוי ספק משום דכתיב מזכר ועד נקבה. ולא ידענא אי מזכר ממעט ליה והוה זכר. ואם מנקבה ממעט ליה והוה נקבה. ונראה לומר דתרי מיעוטי נינהו. דה\"מ למכתב מזכר ועד אדם. או מנקבה ועד אדם. ואתא חד לאנדרוגינוס וחד לטומטום. א\"נ מההיא מיעוטא דממעטינן אנדרוגינוס. ממעטינן נמי טומטום. ולא נימא דתרי מיעוטי נינהו. ואם מזכר ממעטי ליה איצטריך למכתב נקבה דלא נימא זכר למעוטי נקבה אתא. או איפכא. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בשבעה דרכים בודקין את הזב</b>. משנה זו שנויה כמו כן בפרק בתרא דנזיר (משנה ד'). והכא עיקר. והתם אגב גררא. הר\"ש. ואע\"פ כן מפני שאין מחמיצין המצות. נזדרזתי והקדמתי לפרשה שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>רבי עקיבא אומר אפילו אכל כל מאכל וכו' נאמר כי מסבת התעסקו במה שנתעסק שתתה שכבת זרעו</b>. ולא יהיה זוב אלא אם יראה בריקות האצטומכא והמנוחה. לא שנתקדם לו יגיעה. ולא ענין מן העניינים אשר קדם ספורם. הרמב\"ם. ואע\"פ כן א\"ל אין כאן זבים מעתה. משום דמלתא דלא שכיחא הוא: \n",
+                    "<b>ראה ראיה ראשונה בודקין</b>. כתב הר\"ב היינו דוקא לקרבן כו' דכי כתיב מבשרו ולא מחמת אונסו אשניה כתיב. כלומר על כרחך אראיה שניה דכתיב בתרה קאי. ולא אראשונה. דהא אתקש לש\"ז כו'. וכ\"פ רש\"י בפ\"ד דנדה דף ל\"ה. ומ\"ש הר\"ב מה ש\"ז מטמא באונס. פרש\"י דכל עצמו של ש\"ז מחמת אונס חימום בא. ע\"כ. ועיין בפרק בתרא משנה י\"א. ונ\"ל דמשום דמש\"ז ילפינן. דיו למילף לה לענין טומאה. אבל לקרבן דלא שייך בש\"ז לית לן למילף מיניה. ומש\"ה בודקין לקרבן אף בראיה הראשונה: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר אף בשלישית בודקין אותו</b>. בגמרא פ\"ק דנדה (שם) דבאתים (והזב את זובו לזכר ולנקבה) קא מפלגי. רבנן לא דרשי אתים. הזב חדא. זובו תרתי. לזכר. בשלישי אקשה רחמנא לנקבה. ור\"א דריש אתים. הזב חדא. את תרתי. זובו תלת. ברביעי אקשה רחמנא לנקבה. (דאפילו באונס. ולא לענין טומאה ולקרבן. אלא לסתירה בתוך ז' ימי נקיים). והא דקתני ת\"ק שרגלים לדבר. והרי ממקרא נדרש. כתבתי בס\"ד במס' נזיר [פ\"ב מ\"ג]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרואה קרי אינו מטמא בזיבה מעת לעת</b>. כתב הר\"ב אבל למאכל כו' כל זמן שהוא מצטער. תוספתא הביאה הרמב\"ם בכאן. והר\"ש כתבה במתניתין דלעיל. וחולי לא צריכא למתני. דוודאי דכל זמן שהוא מצטער: \n",
+                    "<b>מעת לעת</b>. דתניא בספרי פרשת תצא (דברים כ״ג:י״ב) והיה לפנות ערב ירחץ במים מלמד שהקרי פוטר בזיבה מעת לעת. פי' הר\"ש לפנות ערב. עד שיפנה כל היום דהיינו מעת לעת כו' ור\"ל שיפנה הערב השני שאחר לילה שבו ראה הקרי כדכתיב בקרא. ורש\"י בסוף נזיר כתב דלפנות חד ערב. כדכתיב (ירמיה ז') כי פנה יום. וערב תרתי: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר יומו</b>. דדייק לילה. דכתיב (שם) אשר לא יהיה טהור מקרה לילה. דמשמע עד לילה מטהר. ותו לא. ות\"ק אורחא דקרי למיתי בליליא. וכדאיתא בכיוצא בזה בסוף נזיר פלוגתא דת\"ק ור\"י בש\"ז דזב דמטמא במשא. ולא אמרו שם בגמרא לר\"י מאי עביד בלפנות ערב. וכתבו התוספות [סד\"ה במאי] שיש לומר דדרש לפנות ערב. כדדרשינן בספרי דקרי פוטר זיבה של אחריה כל מעת לעת. ע\"כ. וכשקריתי דבריהם אלו עמדתי מרעיד ומשתומם. איך שכחו משנתנו זו דר\"י אינו פוטר אלא יומו. ועוד אי איתא כדבריהם. לא הוה גמ' שתיק מיניה. דטפי צריכה למשמע. ממאי דאשמועינן לילה לת\"ק למאי בעי. לכך נ\"ל דדוקא לילה דמיותר בקרא. הוא דקשיא לגמרא למאי צריכה לת\"ק. אבל לפנות ערב לא קשיא ולא מידי לר\"י. למאי איצטריך. דהא דינא דרואה קרי שצריך הערב שמש כדכתיב בפרשת מצורע. להכי כתב (שם) והיה לפנות ערב ירחץ במים משום דעד הערב שמשו הוא טמא: \n",
+                    "<b>כנעני שראה קרי ונתגייר מיד הוא מיטמא בזיבה</b>. כתב הר\"ב ואף ע\"פ שראה זיבות כשהוא כנעני וכו' דאדרישא מהדר. דרואה קרי אינו מטמא מעת לעת. דהיינו בזיבה שניה. וקאמר דכנעני שראה קרי מטמא ראייה שהיא שנייה לראייה שראה כבר קודם שנתגייר. ומ\"ש הר\"ב ומצטרפת עם השניה שיראה אחר מעת לעת של קרי. וא\"ת ולמאי דפרישית בסוף נזיר דגר שנתגייר אית ליה חולשא מחמת קבלת עול מצות. כי הוה נמי אחר מעת לעת של קרי כגון שגירותו היה פחות מעט מעת לעת לאחר שראה קרי. אכתי איכא חולשא בקבלת מצות. י\"ל דאה\"נ דצריך ג\"כ שתהא ראייה שנייה אחר שפסק מן הדאגה ההיא. וכ\"פ הר\"ש לפי שטתו: \n",
+                    "<b>והמקשה</b>. פי' הר\"ב בימי זיבה כו' ואם שפתה מן החבלין מעת לעת כר\"א דהלכה כמותו במתני' ד' פ\"ד דנדה: \n",
+                    "הרי הוא כברייתו ובס\"א והוא כברייתו וכן בנוסחת מהר\"ם וכיוצא בזה גי' הר\"ב שהעתיק והוא שיהא כברייתו ופירש שלא נשתנה וכן העתיק הר\"ש ומפ' כך וקשיא לי לדבריהם דתנאה הוא ה\"ל לתנא למתני הכי במקומו באהלות (פי\"א משנה ז') דהכא לא שנאו אלא אגב גררה לכן נראה כגי' הספר וכן העתיק הרמב\"ם ואינו אלא תוספת ביאור בעלמא שכל ג' ימים מעת לעת הרי הבשר כברייתו ולא נתעכל והתם באהלות לא צריכא ששנה מעיקרא כמה תשהה כו' דמשמע מניה שעדיין כברייתו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הזב וחבריו</b>. ר\"ל זבה ונדה יולדת ומצורע. הרמב\"ם: \n",
+                    "מטמא את המשכב עיין במשנה ד' פ\"ד: \n",
+                    "והמשכב כתב הר\"ב וה\"ה למושב כמ\"ש במשנה ג' פ\"ק דכלים וע\"ש שאפילו תחת אבן מסמא מטמא: \n",
+                    "<b>נתלה</b>. פי' הר\"ב כגון שהזב בכף מאזנים וכו'. עיין במשנה ד' פ\"ד ועוד בר\"פ דלקמן: \n",
+                    "<b>והמשכב מטמא את האדם וכו'</b>. בת\"כ והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא מקום שהזב יושב ומטמא ישב הטהור ויטמא. אין לי אלא בזמן שהוא יושב עליו והזב שם. מנין לעשות ריקם כמלא ת\"ל כלי. לעשות ריקם כמלא פי' ריקם כשאינו שם. מלא כשהוא שם. הכ\"מ רפ\"ז מה' משכב: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "בספינה כתב הר\"ב שהספינה קטנה כו' עיין בריש משנה ג': \n",
+                    "<b>*[או באסדא</b>. פי' הר\"ב עצים גדולים כו'. עיין מ\"ש בזה במשנה ו' פ\"ד דברכות]: \n",
+                    "<b>אף ע\"פ שאין בגדיהם נוגעים</b>. פי' הר\"ב שאין בגדי הטהור נוגעים בבגדי הזב דליכא למיחש שמא ישב עליהם הזב. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>הרי אלו</b>. עיין ברפ\"ד לקמן: \n",
+                    "<b>טמאים מדרס</b>. כתב הר\"ב ופעמים שמכריע הזב הטהור כו' ולפי שאינו בודאי נראה שטומאתו בספק *(ועיין בסוף משנה דלקמן בפי' הר\"ב) וכן דעת הרמב\"ם פ\"ט מה\"מ [הל' ד'] אלא שכתב שטומאתו ספק שמא דרס הזב עליהן ולהראב\"ד אין כאן טומאת ספק. ומ\"ש הר\"ב וילפינן טומאת היסט וכו' מה בו האמור להלן מאוירו. שכן כל המתבשל אין כולו נוגע בו אבל יש מקצתו באוירו. וזה הוא שבא ג\"ש ללמדנו. דאילו בא לתוכו ונוגע פשיטא ולא צריכא דמה לי נוגע בחוצה לו או נוגע בתוכו אלא באה ללמדנו שיטמא מאוירו. וכך פי' בקרבן אהרן. ומ\"ש הר\"ב ומה ת\"ל אשר יגע בו. דפשיטא מי גרע משאר טומאות שמטמאות כלי חרס מאוירן כיון דכתיב גבי שרצים למה לי למכתביה הכא. רש\"י פ\"ט דשבת דף פ\"ג. ומ\"ש הר\"ב ואם היה טהור כו' דגבי אדם נמי כתיב וכל אשר יגע בו הזב. ואי משום מגע הא כתיב נוגע בבשר הזב. אלא להביא מגעו שהוא ככולו ואיזה זה היסטו. רש\"י שם. ומ\"ש הר\"ב שהתנועע הטהור כו' ונטמאו בגדיו טומאת מדרס. והוא שכרע הטהור כדתנן בפ' דלקמן. וכמ\"ש הר\"ב בס\"פ דלעיל. אבל אם כרע הזב לא נטמא הטהור לטמא בגדים אלא נעשה ראשון. ולשון הרמב\"ם בפ\"ח מה' משכב הואיל ונתנדנדו מחמת הזב הרי זה כמו שנגע בהן וטמאין ונעשו ראשון לטומאה וכו'. הנה למדת שהאדם הטהור שהסיט את הזב נטמא. משום נושא זב. והזב שהסיט את הטהור בין אדם בין כלים אפילו כלי חרס טמאין מפני שהנדת הזב לאחרים כאילו נגע בהן. ע\"כ: \n",
+                    "<b>האכלונס</b>. מפורש במשנה ג' פ\"ב דר\"ה: \n",
+                    "<b>בזמן שהן מחגירין</b>. כתב הר\"ב נמצא נשען הזב על הטהור והטהור על הזב וכ\"כ עוד הר\"ב לקמן בד\"ה על אילן יפה כו' ומ\"מ אין טומאתן שוה כדפי' לעיל. ועיין בפי' הר\"ב דמשנה לקמן ובסוף פרקין: \n",
+                    "<b>*[באילן</b>. והר\"ב העתיק על אילן. ועיין בפרק דלקמן מ\"ש בסוף משנה ג']: \n",
+                    "<b>בסוכה</b>. והר\"ב העתיק בשוכה בשי\"ן. וכן במשנה ב' פ\"י דב\"ק נכתב בסמ\"ך והעתיק הר\"ב בשי\"ן וכן בכתוב גבי אבימלך בס' (שופטים ט׳:מ״ח) ויכרת שוכת עצים. ובמשנה ב' פ\"ק דמכשירין גרסינן נמי בסמ\"ך. וכן העתיק הר\"ב לקמן פ\"ד משנה ג': \n",
+                    "<b>שכחה רע</b>. כתב הר\"ב כל שנטמנת באחיזתה שהאוחז בה טומנה בכף ידו. בפ\"ט דב\"מ דף ק\"ה כל שנחבאת בחזיונה ופרש\"י כלשון הר\"ב. וכתבו התוספות תימה אמאי קרי אין כחו רע לפי שאינה נחבאת באגרופו שלא רותת תחתיהן. ע\"כ. אבל לשון הרמב\"ם בפ\"ח מה' משכב בסוכה שכחה רע והיא שנחבא בה ודוחק אותה תזוז בו ופי' הכ\"מ שר\"ל כשאיחז בה והיא נחבאת תוך ידו וכופף אותה היא מזיזה אותו: \n",
+                    "<b>בסולם מצרי</b>. מפורש במשנה ו' פ\"ג דב\"ב: \n",
+                    "<b>הדלת</b>. מהר\"ם הגיה ונקד הדלית בכולה מכילתין. ונ\"ל שדעתו כאותה ששנינו ברפ\"ד דפאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מגיפין או פותחים</b>. פי' בין שהזב והטהור סוגרים הדלת. בין שהם פותחים. טמא. דא\"א שלא יהו נתלין זה על זה קצת. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>*[רבי יהודה אומר עד שיהא הטהור כו'</b>. פי' הר\"ב ואז בגדי הטהור כו' כדמחלק בפירושו ס\"פ וכבר הזכרתיו במשנה דלעיל: \n",
+                    "<b>בין בעומדים כו'</b>. פי' הר\"ב יש דברים כו' ועיין מ\"ש בפ\"ב דנגעים משנה ד']: \n",
+                    "<b>בזמן שמשאן כבד</b>. כתב הר\"ב דשמא מתוך כובד כו' ונמצא טהור מסיטו או טהור ניסט עליו ואין טומאתן שוה כדפרישית לעיל: \n",
+                    "<b>וכלן טהורים לבני הכנסת</b>. ול' הר\"ב שאין זה היסט גמור וכ\"ש שספק הוא וכן ל' הר\"ש ול' מהר\"ם. ועוד שספק הוא. ע\"כ. אבל ראיתי בפרש\"י בפ\"ק דנדה דף ז' שכתב ג\"כ וכ\"ש כו' והואיל ואינו אלא ספק לפיכך אין שורפין את התרומה. הראב\"ד בפ\"ט מה' משכב (הלכה ד'): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובסולם צורי</b>. עיין במשנה ו' פ\"ג דב\"ב]: \n",
+                    "<b>אפי' מצד אחד</b>. אפילו עלו מצד אחד. הרמב\"ם פ\"ח מהלכות משכב ומושב (הלכה ז'): \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ר' יהושע אומר</b>. כתב הר\"ב אין הלכה כר\"י וכ\"כ הרמב\"ם ולא הוה סתם ואח\"כ מחלוקת כיון שאין מחלוקת בכאן נמצא ששתי המשניות דלעיל ודהכא הן המחלוקת בעצמן. והלכה כת\"ק. כנ\"ל *[ועיין מ\"ש במשנה ט' פ\"ו דנזיר ורפ\"י דכלים]: \n",
+                    "<b>נדה שישבה עם הטהורה</b>. וה\"ה זב וטהור. הר\"ש. ועיין מ\"ש לקמן בשם מהר\"ם. וכן דעת הרמב\"ם. וכתב הכ\"מ פ\"ט מה\"מ דלהכי נקט נדה משום דבעי למתני שישבה עם הטהורה במטה שזה שייך בנקבה טפי מבזכר ע\"כ. כלומר שמדרך הנקבות ששוכבות במטה ביחד. משא\"כ בזכרים. אף ע\"פ ששנינו בסוף קדושין דחכמים מתירין לשני רווקים שישנו בטלית אחד לפי שישראל לא נחשדו על משכב זכור. מ\"מ מצינו שם בגמרא לגדולי החכמים שהיו מחמירין על עצמן ומרחיקין אפילו מהבהמה כדי שלא יתיחדו עמה: \n",
+                    "<b>כפה שבראשה טמא מדרס</b>. עיין במשנה י\"ו פ\"ו דכלים: \n",
+                    "<b>נוטלת עריבה מלאה בגדים בזמן שמשאן כבד טמאין</b>. נ\"ל דמיירי שנושאת העריבה בחיקה לפניה וכשמשאן כבד מכריעות אותה עד שהיא נשענת ונתלי' עליהם כנ\"ל. אבל מצאתי שמהר\"ם פי' דמיירי שנושאה הנדה עם הטהורה. וטעמא הוי כדלעיל בזב וטהור שהיו פורקין מן החמור או טוענין דמפליג נמי בין משאן כבד למשאן קל. ואף ע\"ג דכבר אשמועינן האי דינא בזב וטהור שהיו פורקין או טוענין שמא י\"ל דאיצטריך דה\"א התם כי משאן קל טהורים משום דהוי לפי שעה אבל הכא שנושאת המשא ביחד זמן מרובה הוה לן למיחש אפילו במשאן קל שמא נשענו [זו על זו] ועוד דרך נשים להתיגע טפי מאנשים. ע\"כ: \n",
+                    "<b>בזמן שמשאן קל טהורים</b>. הבגדים מטומאת מדרס ואע\"פ שהעריבה טמאה מגע זב אפשר דבגדים שבה טהורים לגמרי דאין מגע הזב מטמא בגדים. ונהי דאדם הנוגע בזב מטמא בגדים כל זמן שלא פירש. כלי הנוגע בזב אינו מטמא בגדים אפילו בעוד שלא פירש. ובהדיא תניא בת\"כ ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו. איש הנוגע במשכב מטמא בגדים ואין משכב הנוגע במשכב מטמא בגדים. הר\"ש: \n",
+                    "<b>ונפל ככר של תרומה טהור</b>. פי' הר\"ב משום דכחה של כסוסטרא יפה. כדמחלק בסיפא (במשנה ג') וכאן לא חילק. משום דכולה כחן יפה. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הקיש על המריש כו'</b>. לשון הרמב\"ם רפ\"ט מהמ\"ומ שדבר שהיה מחובר בארץ או מסומר במסמרים אם היה כחו יפה וחזק והקיש עליו הזב בעת שהקיש הניד כלי או אוכלים ומשקים מכח הכאתו או שהפילן הרי אלו טהורים ואם לא היה כחו יפה וחזק אלא מתנדנד והקיש עליו הזב והפיל או הניד בכח הכאתו כלים או אוכלים ומשקים הרי אלו (מיטמאין) וכאלו הסיטן שהרי מכחו נפלו. זה הכלל כל שנפל מכח היסטו טמא מכח הרעדה טהור ע\"כ. וזה הכלל כו' תוספתא הביאה הר\"ש במשנה דלקמן: \n",
+                    "מלבן פי' הר\"ב כמין רבוע של קורות קבועות בארץ וכן הוא בפי' הרמב\"ם אבל בנא\"י מצאתי רבוע של קורות יהיה על הגג נטועה כדמות מעקה: \n",
+                    "ועל הים פירש הר\"ב היקף של עץ שהקמח כו' וכ\"כ הרמב\"ם וצריך לומר דקלת דלקמן שפירשו ג\"כ לקבל הקמח כו' שהוא עשוי בצורה ותבנית אחרת ויש לפרש שנעשה לעזר ולהועיל שלא יתפזר הקמח ושיפול לתוך הים וכן משמע מפי' הרמב\"ם אבל הר\"ש פירש ים של בית הבד ע\"כ ועיין עוד לקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הקלת</b>. כתב הר\"ב עגול של עץ שסביב לרחים התחתונה לקבל הקמח כו' ולשון הרמב\"ם סבוב של עץ שעושים סביב הרחים כדי שלא יפרח האבק מן הדבר הנטחן. וכבר כתבתי במשנה דלעיל בזה. והנני יוסיף בכאן שמה שמוסיף הר\"ב על לשון הרמב\"ם וכתב התחתונה והוא הועתק מפי' הר\"ש. נראה דלא דק שאין דעת הר\"ש שעשוי לקבל כו'. אבל דבריו הם כפי' הערוך שמפרש שהוא בנין סביב כו' והוא בסיס לרחים התחתונים. ע\"כ. וזאת שנית להר\"ב בפירוש הקלת דתנן במשנה ג' פ\"ד דב\"ב הרכיב ג\"כ שני פירושים דהרשב\"ם ודהרמב\"ם. ואינם עולים כאחד כלל כמו שכתבתי בס\"ד בספי\"ד דכלים: \n",
+                    "<b>על אילן יפה</b>. פירש הר\"ב ועומדת באילן יפה. וכ\"פ הר\"ש. ומסיים ואית דגרסי הכא ובפרקין דלעיל באילן ולא גרסינן על: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>פונדיות</b>. לשון הר\"ב כעין כיסין ארוכין ונותנין בהן מעות ובלע\"ז בריד\"ש וראוין לשמש שכיבה עם מלאכתן. שישב עליהן והן מלאות מעות ופותח פיהם ונוטל. וא\"צ לומר לו עמוד ונעשה מלאכתנו. רש\"י פ\"י דשבת דף צ\"ג: \n",
+                    "<b>לארכן</b>. כגון שהיה שוכב על מעיו או פרקדן *(ואורכו) מוטל על אורכן. רש\"י שם: \n",
+                    "<b>טמאים</b>. פירש הר\"ב שכל אחד ואחד נשען רובו כו' וכ\"פ הר\"ש. גם רש\"י בשבת. וכתבו התוספות וז\"ל ולפי זה אתיא כר\"ש (דלקמן דס\"פ) דבעי שיהא רוב הזב נישא עליו. ור\"י אומר דמצי למימר דאתיא אפילו כרבנן. וטעמא דטהורים משום דה\"ל כל אחד מסייע ואין בו ממש (כדפירש הר\"ב בס\"פ) ע\"כ: כו' ועיי' בפ' דלקמן משנה ב' וד'. ומ\"ש הר\"ב דכתיב ואם על המשכב הוא וכו' וכן ל' הר\"ש. ואגב ריהטייהו פירשו כן ולא דקדקו. דאותו הכתוב על טהור השוכב על משכב הזב נאמר. ובא ללמדנו שאינו נטמא עד שינשא רובו. וכאותה ששנינו בפ' דלקמן משנה ה'. ושם הביא הר\"ש עצמו גם הרמב\"ם לשון ת\"כ מן המקרא הזה. אבל בזב העושה משכב נדרש בת\"כ מדכתיב וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב עד שינשא רובו עליו. והרמב\"ם כתב בכאן וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב ואמרו בספרא עד שינשא רובו עליו. אמת שכן דרשו בספרא. אבל לא ידעתי למה לא העתיק דרשא דמשכב דקדים וגם ביה אנן קיימין ולא במרכב. והא דאמרינן רובו. משום דרובו ככולו: \n",
+                    "<b>כסיות</b>. פי' הר\"ב לשון רבים של כסא. וכ\"כ הר\"ש. וקשה לי קצת דהכא קתני ביו\"ד ולקמן באלף. לכן נראה כפי' הרמב\"ם שכתב כסיות כלי חגורות של עור נאותים למשכב: \n",
+                    "<b>אם רחוקים זה מזה טהורים</b>. פי' הר\"ב לפי שאין רובו נשא כו' דכיון שרחוקים זה מזה עומד על שתיהן בשוה חציו על זה וחציו על זה. אבל אם הן קרובים זה לזה שניהם טמאים דזמנין נשען רובו על זה וזמנין על זה. מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עשר טליות כו'</b>. כתב הר\"ב עשר לאו דוקא כו' כמו שהבאתי לשון ת\"כ במשנה ג' פ\"א דכלים (ד\"ה שהוא): \n",
+                    "<b>כרעו הן טמאין</b>. לפי שכבר נתלה הזב במשכב ההוא. וכבר קדם לנו (בספ\"ב) כי הזב מטמא את המשכב בה' דרכים. ומן כללם נתלה. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר ביחידי כו'</b>. וכה\"ג פליג לקמן במשנה ז' ושם כתב הר\"ב שאין הלכה כמותו. וכ\"פ הרמב\"ם גם בכאן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואוכלין ומשקין בכף שנייה טמאים</b>. כתב הר\"ב בין כרע הזב בין כרעו אוכלים ומשקים. וכ\"כ הר\"ש. וז\"ל הרמב\"ם אין חילוק בכאן. בין כרע הזב או כרעו האוכלים. שהרי הן טמאים בהיסט הזב כמו שקדם (ברפ\"ג) מגע שהוא ככולו. אמנם הוצרכנו שם במשכב שיכרע כדי שישוב אב מאבות הטומאות כאלו ישב הזב עליו כמו שביארנו ע\"כ. ועיין בפרק דלקמן משנה ב': \n",
+                    "<b>ובמת הכל טהור</b>. חוץ מן האדם. ה\"מ נמי למיתני ובנבלה הכל טהור חוץ מן האדם. וכדתנן בפרק דלקמן משנה ג': \n",
+                    "<b>ובמת</b>. פשוט הוא. כי כל מקום שנאמר מת הכוונה בו הדבר המטמא מן המת. והוא כזית מבשרו. ואבר ממנו. ושאר מה שנתבאר בשני של אהלות. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>הכל טהור</b>. לשון הר\"ב דכל שהמת נישא עליו כגון בכף מאזנים לבד מאהל. טהור. וכן לשון הר\"ש ותנן במשנה ג' פרק דלקמן כל הנישא ונושא ע\"ג המת טהור. חוץ מן המאהיל ואדם בזמן שהוא מסיט. ופירשו חוץ מן המאהיל. דאפשר להיות נושא ונישא ולא יאהיל. כגון עלייה מפסקת כו' ונמצא דכגון בכף מאזנים אינו ענין למאהיל. לכך נראה בעיני שנכון הוא להגיה לבד מאדם. אלא מדתנן הכי בהדיא חוץ מן האדם. לא היו צריכים לפרש לבד מאדם. ולפיכך לא שלחתי בו יד: \n",
+                    "<b>חוץ מן האדם</b>. כתב הר\"ב מפני שהסיטו וכו'. בפ' בתרא דנדה (דף סט). מי לא מטמא במשא. ובפרק דלקמן משנה ג' מפרש דאין משא מת מטמא אא\"כ הסיט. וכ\"פ הר\"ש ומפרש הסוגיא דנדה. ושם כתבתי (ד\"ה והאדם) דלהרמב\"ם ליתא: \n",
+                    "<b>וחומר במת מבזב שהזב עושה כו'</b>. נראה בעיני דחסורי מחסרא חומר בזב מבמת שהזב עושה כו'. אבל מצאתי בנא\"י שהוגה וחומר שוב בזב מבמת שהזב כו' וכן הוא בנוסחת מהר\"ם: \n",
+                    "<b>מדף</b>. כתב הר\"ב לשון טומאה קלה כדכתיב קול עלה נדף. ורמב\"ם פי' מלשון ריחו נודף כו' וז\"ל הרמב\"ם הלשון הזה של מדף משתמשים בו בענין אחר של טומאה כמו שבארנו בפ\"י של פרה. ועל אותו ענין אמרו בגמרא (נדה דף ד') מאי מדף כדכתיב קול עלה נדף ר\"ל כי הוא מענין התנועה. ופי' הזה אינו מן הגמרא אלא שכתבוהו בגליון מן פי' רבנן סבוראי וכתבן המעתיק בתוך הדברים. ולא נזהרו עליהן. אמנם הענין אשר הנחנו בו *מכאן (מטומאת מדף) עקרו מנדף. והוא יוצא מאמרו ריחו נודף ר\"ל יריח למרחוק הרבה (השאילה) הענין הזה על הזב כו' כאילו יעבור ריחו כו' על דרך הדמיון ע\"כ. ושם ברפ\"י דפרה מפרש גם בטומאת מדף שבכאן מאותו הענין. שכתב שהוא כאלו הגיע אליו תנועה חלו?שה מן הזב לסמיכתו עליו. ע\"כ: \n",
+                    "<b>לטמא אוכלין ומשקים</b>. ולמדו הענין הזה בזב מאמרו בו כל כלי עץ ישטף במים. אמרו בספרא מה בא זה ללמדנו אם ללמד שיטמא כלי שטף במגע. הרי כבר נאמר והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו. אם הנוגע בו מטמא כלי שטף במגע. הוא עצמו לא יטמא כלי שטף במגע. א\"כ למה נאמר וכל כלי עץ ישטף במים. אלא אלו אוכלים ומשקים וכלים שע\"ג הזב. ואמרו עוד וכל כלי עץ ישטף במים מלמד שהוא עושה על גביו מדף. הרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב ואלו כלים שתחתיו פי' הראויים למשכב ומושב כדתנן במשנה ב' פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>מה שאין המת מטמא</b>. אמר הקב\"ה כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא. ולא אמר כל המשכב אשר ישכב עליו יטמא. והיה הענין חוזר על הזב הקודם זכרו. דקדקו בזה ואמרו הזב לא המת. הרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב וע\"ג מדף כו' מ\"מ אם היה המת בבית סמוך לשמי קורה (עיין בריש פסחים) וכו' כה\"ג בזב טמא מתחתיו כו' כדתנן בפרק דלקמן משנה ב'. אבל הנה יצא * ל' הר\"ב במה שלא נכנס בו. אבל הר\"ש כתב וע\"ג מדף כו' ויש לפרש כגון עלייה מפסקת. דאם המת בעליה ומשכבות ומושבות בבית עד שמי קורה. והנסרים נכפפין מכובד המת. ומכבידין על המשכבות. או שהמת בבית כו'. אבל הר\"ב הואיל וכבר מצא חילוק בין זב למת במתחתיו שבזב מטמא אדם לטמא בגדים משא\"כ במת לכך לא ראה להעתיק אם המת בעלייה כו'. ושאני הר\"ש שאע\"פ שכתב ג\"כ החילוק הזה. הרי הקשה עליו משום דעל גבי מדף במת נמי כו' וכתב ע\"ז ויש לפרש כו' כלומר שמפרש בין מתחתיו בין על גביו בענין אחד. משא\"כ הר\"ב שהכניס הפירכא דגבי על גביו מדף ולא בלשון קושיא אבל הניח החילוק דבמתחתיו. ונמצא שאין רצונו אלא לפרש בעל גביו בלבד. ואע\"פ שאין ענינו שוה לבמתחתיו. לכך לא שלחתי יד להגיה בלשון הר\"ב ולהוסיף החלוקה דאם המת בעלייה כו' אבל ודאי דסוף דבריו שלא בדקדוק כתבם. שהיה לו לקצר. ולא לכתוב אלא דבכה\"ג בזב טמא לטמא אוכלים ומשקים. ובמת טהור. והמגיה כן לא הפסיד. ודין זה דבמת כתבו עוד הר\"ב בפרק דלקמן משנה ג'. ושם אפרש בס\"ד. ובמסכת עדיות פ\"ו משנה ב' מפרש הר\"ב משא\"כ המת דאין טמאין אלא ראשון ושני ושלישי. בין מתחתיו בין מעל גביו. וכן פי' שם הרמב\"ם. גם בחיבורו ספ\"ה מה' טומאת מת (הלכה י\"ד): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היה רכוב</b>. ובפ\"י דשבת דף צ\"ג מייתי לה וגרס היה רוכב. וכן העתיק הרמב\"ם בפ\"ו מהלכות משכב שם אבל הר\"ב העתיק כגירסת הספר. וגם היא נכונה. שכן בלשון גמרא פ\"ק דב\"מ דף ח' ועיין מה שכתבתי בזה במשנה ג' פ\"י דנדרים (ד\"ה אביא): \n",
+                    "<b>מפני שהיא יכולה לעמוד על שלשה</b>. כתב הר\"ב הלכך כל חד וחד ה\"ל רביעי ואינו אלא מסייע כו' והואיל וכל אחת ראויה להיות מסייע. ואין אנו יודעים איזו יד ואיזו רגל היא שלא היתה נשענת עליה. הרי לא הוחזקה טומאה באחת מהן. ולפיכך כולן טהורות. הרמב\"ם פ\"ז מה' משכב (הלכה ה'): \n",
+                    "<b>הסוס מטמא ברגליו כו'</b>. והגירסא הפוכה בפרק המצניע. שכתוב שם (דף צג) בכל הספרים הסוס מטמא בידיו כו' ובפי' רבינו חננאל היא כתובה שם כמו בכאן הר\"ש: \n",
+                    "<b>*[שבעקל</b>. פי' הר\"ב היא הכפיפה שעוצרים כו' והוא לשון הערוך. וצריכים לפרש שמ\"ש ואחר שעוצרים הזיתים. היינו קודם לכן בכלי אחר המיוחד לכך. והיינו סתם בית הבד. ועיין במשנה ה' פ\"ד דב\"ב. ובמשנה ד' פ\"ח דמנחות: \n",
+                    "<b>על המכבש של כובס</b>. כלים שתחתיו טהורין. לשון הר\"ב שאין היושב בקצה הא' של מכבש. מכביד על הכלים. וז\"ל הרמב\"ם כשישב הזב על קצה המכבש אשר הבגדים תחתיו הן טהורין וחיוב זה יוודע מצורת מכבש של כובסים אצלם באותו (הזמן) לפי שאין ספק כי כשישב הזב על אותו קצה לא יביא כובד ע\"ג הכלים (שיהו) משכב. ור\"נ אומר כי הן שבין משכב כבר הוא מכביד עליהן. ע\"כ. ומפרש ג\"כ קורות בית הבד. שהקצה האחד שלה. הוא למעלה מן העקל. והוא סוחטהו. ועל הקצה הא' היה יושב הזב ע\"כ. וז\"ל הרמב\"ם בחבורו [שם הלכה ז'] ישב הטמא על קורת בית הבד. כל הכלים שבעקל טמאים שהרי הם רצוצים תחת הקורה. אבל אם ישב על מכבש של כובס. הרי הכלים שתחת לוח המכבש טהורים. מפני שהוא רפוי. ונמצאת משענת המכבש על רגליו לא על הכלים שתחתיו. שאם ירצה אדם להכניס סכין וכיוצא בה בין הכלים מתחת המכבש ובין המכבש מכניס אע\"פ שהוא קשור ע\"כ. ופי' הכ\"מ דביושב על הקצה מיירי. וה\"ל להכ\"מ להביא ראיה מפירושו שבמשנה וכתב עוד דאפשר דמש\"ה נקט התנא מכבש של כובס. מפני שאין דרך להדקו מפני שא\"צ לכובס בהידוק דכשיתפשטו קמטיו קצת סגי להו אבל מכבש של חייטין מהדקין אותם בכל כחם כדי שיהיו הבגדים עומדים זקופין ע\"כ. אבל הראב\"ד כתב על פי תוספתא דמכבש טעון באבנים מיירי ולפיכך האומן מקפיד שלא לישב עליו שלא יפלו האבנים מעליו ויתרפה והרי הוא אז כסאה ותרקב (שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. כדפירש הר\"ב במשנה ב' פ' דלקמן) ואע\"פ שהבגדים שבתוכו ראויים לישיבה. השתא מיהא כרוכים הם בדבר שהוא מקפיד עליו. ור\"נ מטמא קסבר אין הולכין אלא אחר הבגדים שבו ועל כן תפסו מכבש של כובס ולא מכבש של בעלי בתים (כדתנן לתרוייהו בספ\"ך דשבת) מפני שדרך כובס לטעון באבנים ואין דרך בעלי בתים אלא להדק בחבלים. ואין קפידא בהו מלישב עליהם. ברוך ה' אשר גלה סודו ליראיו עכ\"ד ותוספתא זו הביאה הר\"ש בזה הלשון בזמן שטעון אבנים כלים שתחתיו טהורין ור\"נ מטמא בזמן שחוזר בכלים (וגי' הראב\"ד בזמן שמהודק בחבלים) כלים שתחתיו טמאין וראיתי למהר\"ם שפי' וז\"ל המכבש אין משענת המכבש על הכלים ולכך טהורים שהרי טעון אבנים בתוכו ומשענת המכבש על האבנים ולא על הכלים ובזמן שחוזר בכלים פי' שהאבנים שבתוכו אין נוגע בהן המכבש אלא המכבש חוזר על הכלים טמאים שהרי משענת המכבש על הכלים לפי שהמכבש הן שתי לוחות וכדי שלא יפול לוח על לוח משימין בין לוח ללוח אבנים ועצים ובין לוח ללוח החלל לפי שעה משימים כלים וישב הזב על המכבש אותן כלים טהורים שהרי משענת המכבש על האבנים ור\"נ מטמא משום דאלו ינטלו אבנים נמצא משענת המכבש על הכלים ע\"כ. ונראה בעיני שכך הן דברי הרמב\"ם שבחבורו ולא כאשר הם בפירושו דמשום שיושב על הקצה ולא עליו ממש וכמו שהבינם הכ\"מ אלא אפילו יושב על המכבש ממש: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כל המטמא בגדים בשעת מגעו</b>. כל אדם המטמא בגדים קאמר דהא משכחת כלים שאין מטמאין כלים ואם נגעו מטמאין אוכלין להיות תחלה כדמוכח מתני' דלקמן. דדוקא באין נוגעים מיירי סיפא הא נוגעים מטמאין שנים וכך קתני בהדיא בתוספתא כלים הנוגעים בזב כו' מטמאין שנים כו' ושם מפרש הר\"ב דמתני' כל אדם קאמר: \n",
+                    "<b>וכלי שטף במגע</b>. כתב הר\"ב דתניא בתורת כהנים מנין לרבות שאר כלים כבגדים ת\"ל וטמא. דה\"מ למימר ורחץ במים בערב. וממילא משמע דטמא עד הערב אלא קרא יתירא לומר דעוד טמא ג\"כ כל כלי שיגע בו. וכלי שטף כתב הערוך הן כלים של עץ שנאמר (ויקרא ט״ו:י״ב) וכל כלי עץ ישטף במים. וכמו כן כלי נחשת שנאמר (שם ו) ואם בכלי נחשת בשלה ומרק ושטף במים ע\"כ. ומה יעשה בכלי עצם וכלי עור. אבל לשון רש\"י בפ\"ק דחולין דף כ\"ה וזה לשונו כל שאר כלים שאינן כלי חרס מקרי כלי שטף עלשם שיש להם טהרה במקוה ע\"כ. וכ\"כ ג\"כ הרמב\"ם בהקדמת פירושו לזה הסדר. ומ\"ש הר\"ב יכול אדם וכלי חרס ת\"ל בגד כו' דממעטינן אדם שאינו דומה לבגד. דבשלמא כלי שטף דומין לבגד בצד מה שגם הבגד כלי הוא משא\"כ האדם וכן ממעטינן כלי חרס שאינו דומה לבגד שאין לו טהרה במקוה נ\"ל: \n",
+                    "<b>בשעת מגעו</b>. עיין מה שכתבתי בסוף מתניתין ב' בשם הרמב\"ם (ד\"ה מטמאין): \n",
+                    "<b>מטמא אוכלים ומשקין להיות תחלה</b>. לשון הר\"ב מפני שהוא נחשב כאב הטומאה כלומר לענין אוכלין ומשקין אע\"פ שאינו אב הטומאה לענין אדם וכלי חרס: \n",
+                    "<b>ואת הידים להיות שניות</b>. כחכמים דריש פ\"ג דידים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל הנישא ע\"ג הזב</b>. פי' הר\"ב ואפילו לא נגע בו הזב לאו למימרא וכ\"ש אם נגע דא\"כ היכי קתני סיפא כל שהזב נישא עליו טהור. אלא ה\"ק דענין נישא הוא שמטמא במשא בלבד ואע\"פ שלא נגע. ועיין עוד לקמן. ומ\"ש הר\"ב דכתיב וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו. מאי תחתיו כו' פירשתיו בריש פ\"ד דנדה בס\"ד: \n",
+                    "<b>טמא</b>. ולקמן מפרש כיצד. ושאין כל הנישאין ע\"ג הזב שוין: \n",
+                    "<b>וכל שהזב נישא עליו טהור</b>. לגמרי ואין בהן אפילו טומאת מדף. דהכי תניא בת\"כ. ק\"ו שיעשה תחתיו מדף. מה אם במקום שלא עשה ע\"ג משכב כו'. ת\"ל וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא. משכב הוא עושה תחתיו ואינו עושה תחתיו מדף. כן מסקי התוספות פ\"ג דעירובין דף כ\"ז [ד\"ה כל שזב]. ומייתי להו מדתני בת\"כ כל אשר ישכב עליו הזב יטמא. יכול יטמא דבר שאינו ראוי לשכיבה. לא מה היא אינה מטמא כו' יכול הוא והיא לא יטמאו טומאה חמורה אבל יטמאו טומאה קלה. ת\"ל משכב. אלמא מידי דלא חזי למשכב ומושב טהור לגמרי. ע\"כ. וצריך לומר דמיירי שלא הוסט. דאילו הוי ע\"י היסט. הא אמרן בפ' דלעיל משנה ה' ז' דמיטמאין. והר\"ש פירש דמתני' אדרבה דוקא בהיסט ומש\"ה הזב נישא עליו טהור. דהמסיט כלומר הנושא אין בו רוח חיים. כדקתני חוץ מאדם. גם דעת התוספות פ\"ג דעירובין דף כ\"ז דבהיסט כלומר שנושא כולו. וקשיא לי דהיכי מטהרין הכא לגמרי. ועיין [מ\"ש עוד בסוף משנה ה']: \n",
+                    "<b>חוץ מן הראוי למשכב ומושב</b>. כתב הר\"ב וה\"ה למרכב. דאין למדין מכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ. ומהכא דייקינן לה בריש בכל מערבין. הר\"ש. ופירוש מרכב במשנה ג' [פכ\"ג] דכלים. ומ\"ש הר\"ב אבל שאינו ראוי כו' ת\"ל והיושב כו' פירשתי במשנה ג' פ\"ב דכלים: \n",
+                    "<b>והאדם</b>. כך מצאתי מוגה בנא\"י. וכן הוא בגמ' דפ\"ג דעירובין דמייתי לה התם. ולשון רש\"י שם. האדם דכתיב והנושא אותם. אף הזב במשמע אותם. ע\"כ: \n",
+                    "<b>כיצד</b>. ארישא נמי קאי: \n",
+                    "<b>אצבעו של זב כו'</b>. דלא בעינן שינשא רובו של זב אלא במשכב. וכפי' הר\"ב והרמב\"ם לקמן משנה ד'. ובחבורו ספ\"ח מהמ\"ש [הלכה י\"א]. מסיים בה דיראה לו שהטומאה הזו מדבריהם. ע\"כ. ולפי זה צ\"ל דמשכב ומושב דבסיפא. לא מיירי כשאצבעו של זב מלמעלן בלבד. דהא בהדיא קתני לקמן משנה ה' דבעינן לעולם רובו. וכדהוציאו הר\"ב והרמב\"ם המשכב בפי' משנה ד'. אלא מתני' דהכא והתם לאו בחדא שיטה. והא כדאיתא והא כדאיתא: \n",
+                    "<b>מטמא שנים</b>. פירש הר\"ב בתרומה. ועיין מ\"ש בזה בשם התוספות לקמן משנה ו': \n",
+                    "<b>והמשכב והמושב כו' מלמעלן</b>. לשון ספרא ק\"ו שיעשה על גביו משכב. מה אם במקום שלא עשה תתתיו מדף. עשה תחתיו משכב. במקום שעשה ע\"ג מדף. אינו דין שיעשה ע\"ג משכב. ת\"ל כל המשכב אשר ישכב עליו. תחתיו הוא עושה משכב. ואין עושה ע\"ג משכב. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>והמדף</b>. מפורש במשנה ו' פ' דלעיל: \n",
+                    "<b>מטמאין אחד ופוסלין א'</b>. ה\"ג בס\"א. וכן הוא בנוסחת מהר\"ם. וכ\"כ הר\"ש בהדיא במשנה ו' פ' דלעיל. דעליונו של זב מטמא א' ופוסל אחד. ואע\"פ שבפי' הרמב\"ם מועתק כגי' הספר מטמא ב' ופוסל אחד. ולא הוגה בו דבר בנא\"י. מ\"מ נ\"ל עיקר כגי' ס\"א. וכן נראה ממ\"ש בחבורו פ\"ו מה\"מ [הלכה ה'] שכתב אם היה אחד ממטמא משכב ומושב למטה ואבן על גביו ואוכלים ומשקים וכלים ואדם ע\"ג האבן זה למעלה מזה כלן טמאין. וראשון לטומאה וכו' חוץ מן האדם וכו' הרי שלא עשאן אלא ראשון בלבד. ומשמע לכל דבר. ושאינו מטמא אלא אחד ופוסל אחד. ואע\"ג דכתב עוד אבל אם היה האדם למטה והזב למעלה כו' טמא משום נושא ככל נושא כו' שהנושא ראשון לטומאה. וכן מסיים עוד בזה הדין שהאדם ראשון. והאנן תנן מטמא שנים ופוסל א'. לא קשיא דהתם לאחר שפירש מיירי. וסמך ליה דילמד מן המפורש דלעיל מיניה כשהזב למטה דקל הוא לענין מדף. ואפ\"ה באדם קודם שפירש מטמא שאר כלים. כמ\"ש בהדיא כך. במכ\"ש כאן דקודם שפירש יש בו חומר לטמא שאר כלים. וכן לטמא שנים ולפסול אחד. ולא הוצרך לפרש. ותדע שהרי בפירושו למשנה ד' פ\"ק דאהלות כתב ג\"כ דנושא הזב הוא ראשון. ומפרש לענין שלא יטמא אדם וכלי חרס. אבל שאר כלים מטמא. הרי שנתן לו דין אדם למעלה. ומכיון שמטמא שאר כלים מטמא שנים באוכלים ומשקים ופוסל א'. מכללא דרבי יהושע דלעיל. ולכך נראה ודאי. דראשון שכתב בחבורו היינו שלא יטמא אלא אחד. וכגי' ס\"א: \n",
+                    "<b>פרשו מטמאין שנים כו'</b>. לפי שהמשכב אב הטומאה. אפילו כשנתרוקן הזב ממנו. כמו שהעתקתי לשון תורת כהנים לעיל בסוף פרק ב': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מפני שאמרו</b>. לשון הר\"ב כלומר מפני מה אמרו האוכלים והמשקים והמדף מלמטה תחת משכב הזב טהורים מפני שאמרו וכו' וקשה דאהיכא קאי. שלא אמרו במתני' דלעיל אלא מלמטה תחת הזב. ולשון הרמב\"ם לפי שאמר בהלכה הקודמת כי *(האוכלים) והמשקים וכלי שטף מלמטן טהורים. ואפילו היו תחת משכב הזב. אמר סבת זה אמרו כל הנושא כו' ע\"כ. וכלומר דודאי דלא חמירא תחת משכב. מתחת הזב עצמו. ואע\"ג דלא קמיירי במשכב. מ\"מ ממילא נשמעיניה: \n",
+                    "<b>כל הנושא כו'</b>. כתב הר\"ב ואינן נוגעין אפילו לא הפסיק ביניהם אלא נייר. הרמב\"ם פרק ט' מהמ\"ש. ועיין במתני' ה'. גם עיין מ\"ש במשנה ז': \n",
+                    "<b>חוץ מן האדם</b>. כתב הר\"ב וכן אם נתנו אבן מסמא כו' ולשון ספרא והיושב על הכלי אין לי אלא בזמן שהוא יושב ונוגע בו. מניין לעשרה מושבות זה ע\"ג זה אפילו ע\"ג אבן מסמא. ת\"ל והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא. מקום שהזב יושב ומטמא. ישב הטהור ויטמא. הרמב\"ם. והא דקתני אפילו ע\"ג אבן מסמא. כמו אפילו ע\"י אבן מסמא. דהא מיירי שהאבן מסמא ע\"ג משכב. ובמשנה ג' פ\"ק דכלים כתבתי בשם התוס' דריש פרק דם הנדה שהעתיקו. ועל גביהן אבן מסמא: \n",
+                    "<b>כל הנושא</b>. כתב הר\"ב באדם קא מיירי דאין לך מטמא במשא בנבלה אלא האדם כמ\"ש הר\"ב במשנה ב' פ\"ק דכלים: \n",
+                    "<b>כל הנושא ונישא ע\"ג נבלה</b>. כך הגי' בס\"א והר\"ב השמיט ונישא. כמו שהיא הגי' בספר. ומ\"מ פי' כלומר וכל אדם הנושא וניתן ע\"ג נבלה. ואין כוונתו לפרש הנושא שענינו כמו ניתן. שא\"א שתהא כך משמעות הנושא. ועוד דהא כתב דנושא את הנבלה ולא זז כו' טהור עד שיסיטנה. אבל הוסיף וניתן במקום ונישא. שהיה ראוי להיות במשנה. ולשון הר\"ב מועתק מפירוש הר\"ש. ושם כתוב כלומר וכל האדם הנושא ונישא. ע\"כ. והמגיה כך בלשון הר\"ב לא הפסיד. והרמב\"ם העתיק ג\"כ כמו שהוא בס\"א. אבל פירושו דחוק דמפרש שאין ענינו אלא כשהאדם מלמעלה והנבלה למטה. שהוא סובר דאם הנבלה למעלה מטמא במשא בלא היסט. ועי' עוד מזה בסוף המשנה: \n",
+                    "<b>חוץ מן המסיט</b>. כתב הר\"ב דנושא את הנבלה ולא זז ממקומה גם לא כו' עד שיסיטנה. וכן לשון הר\"ש וכתב דמדלא קתני גבי משכב נמי חוץ מן המסיט. ש\"מ שמטמא בלא מסיט וצריך ליתן טעם מ\"ש זה מזה. הא בתרוייהו והנושא כתיב בהו. ושמא משום דאחמיר רחמנא במשכב דאפילו הנוגע מטמא בגדים. ואילו גבי נבלה תנן בפ\"ק דכלים (משנה ב') וחשוכי בגדים במגע ע\"כ: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר אף הנושא</b>. כתב הר\"ב בגמרא מפרש בפרק העור והרוטב (סוף חולין דף קכ\"ד). הר\"ש. ואע\"ג דהגי' התם והוא דנישא. וכן העתיק הר\"ש. התם אנבלה קאי שתהא נישאת והיינו והוא שנושא שכתב הר\"ב שענינו שהאדם נושא הנבלה ובא ואראך דוגמתו בתוס' שאעתיק לקמן בסוף משנה ה': \n",
+                    "כל הנושא נמי באדם דומיא דנבלה וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"א מהט\"מ: \n",
+                    "<b>כל הנושא ונישא ע\"ג המת טהור</b>. פי' הר\"ב כגון עלי' מפסקת כו' וכ\"כ הר\"ש ולרבותא דאפילו משום משא שמכביד עליו אינו מטמא לפי שאין במת משום אבן מסמא כדפי' בפרק דלעיל משנה י' והרמב\"ם לא פי' בכאן אלא כל הנושא ונישא במת ויש ביניהם דבר המאהיל שהוא חוצץ וכדתנן באהלות. והיינו נמי דבסוף פרק ה' מהט\"מ (הלכה י\"ד) כתב אהא דהכא בד\"א בשלא היתה שם טומאה רצוצה והוא הדבר ג\"כ שכתב הר\"ב במשנה ו' פרק דלעיל טומאה בוקעת ויורדת שהוא כשהטומאה רצוצה וכדמסיק אח\"כ בכה\"ג דמפרש לה הכא היינו שאינו רצוצה אלא אהל מפסיק. \n",
+                    "<b>חוץ מן המאהיל</b>. דמאהיל בין שהמת תחתיו דמאהיל שנמצא האדם נישא בין שהמת מאהיל על האדם והאדם נושא. נטמא האדם מחמת טומאת אהל. כמו שכתבתי בריש פרק ג' דאהלות: \n",
+                    "<b>ואדם בזמן שהוא מסיט</b>. כתב הר\"ב אבל אם אין המת זז ממקומו שאין כאן היסט טהור וכ\"כ הר\"ש. ולא פי' הטעם מ\"ש במת מבזב. והכא ליכא לתרוצי כמו בנבלה. דטמא מת מטמא בגדים כדתנן בקמא מאהלות. אבל נ\"ל דטומאת משא דבמת. לא למדנוהו אלא בק\"ו ממשא דבנבלה. כמ\"ש בספ\"ק דאהלות ולפיכך דיו לבא מן הדין להיות כנדון. ושלא יטמא משאו אלא א\"כ הסיט כמו בנבלה וקשה דאמאי לא פליג ר\"א. ועיין בסוף משנה ו' ז' והרמב\"ם דפירש בנבלה דהא דבעי דמסיט דוקא כשהנבלה תחתיו. ה\"נ באדם מפרש כשהאדם נושא המת עליו מתטמא במשא. אמנם כשהאדם נישא ע\"ג מת ולא היה מאהיל. שיש ביניהם מחיצה מאהלת. אז לא יטמא אלא אם הסיט: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מקצת טמא על הטהור כו'</b>. כתב הר\"ב דלא בעינן שינשא רובו וכו' וכ\"כ הרמב\"ם. וכבר כתבתי בזה לעיל במשנה ב': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הטמא על מקצת המשכב</b>. פי' הר\"ב רובו של טמא כו' דלא חיישינן על מיעוט משכב ולשון ספרא או על הכלי אשר הוא יושב עליו או על מקצתו. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>והטהור על מקצת המשכב</b>. פי' הר\"ב רובו של טהור כו' אמר יתעלה באדם אשר ישב על משכב הזב. ואם על המשכב הוא. ובא הפי' הוא עד שינשא רובו עליו. הרמב\"ם. ומ\"ש על משכב הזב. לא דק. דבנדה כתיב: \n",
+                    "<b>*[נמצאת טומאה נכנסת כו'</b>. כה\"ג תנינן נמצא כו' במשנה ד' פ\"ק דחולין. ושם כתבתי למאי צריכא משמא דסוגי' דהתם. ולא ידענא למאי צריכא הכא]: \n",
+                    "<b>והנייר בינתיים</b>. עיין מה שכתבתי לקמן משנה ז': \n",
+                    "<b>בין מלמעלן בין מלמטן טהור</b>. לשון הר\"ב דאין מטמא אחרים ולא מקבל טומאה בהיסט אלא דבר שיש בו רוח חיים וכן הם דברי הר\"ש ולשטתיה אזיל שכן פי' גם כן להא דתנן בריש מתני' ב' וכל שהזב נישא עליו טהור וכמ\"ש שם בשמו. אבל הר\"ב דלא אשתמיט התם לפרושי הכי ודאי דבחנם נקטיה ולא ה\"ל לפרש אלא כמשמעה דבמשא קיימין. וכן פי' הרמב\"ם. וז\"ל והודיענו כי אפילו אוכלים של תרומה לא יטמא בהיותן ע\"ג משכב. ואפילו היה החוצץ ביניהם דק ביותר על העיקר הקדם. והוא אמרו כל הנושא ונישא ע\"ג משכב טהור חוץ מן האדם ע\"כ. ואלא מיהת בחבורו פ\"ט מהלכות משכב [הלכה ג'] לאחר שכתב להא דכל הנושא ונישא ע\"ג משכב. ואפילו לא הפסיק ביניהם אלא נייר דהיינו בבא דהכא סיים וכתב וכן אם הסיט המשכב את הכלים או את האוכלים והמשקים הרי אלו טהורין. אבל לא נתכוין בפי' המשנה אלא דדינא בעלמא כתב. ולא מן המשנה הוא. וכן הכ\"מ ביאר דמעצמו נלמד ופשוט הוא. דכיון דאינו מטמא במשא אינו מטמא בהיסט ע\"כ ולכך ודאי דהר\"ב לא דק לפרש על המשנה טעמא דמסיט ולא ה\"ל ללמוד מן הר\"ש דהר\"ש שאני שכן הוא מפ' ג\"כ במשנה ב' דמיירי בהיסט וכדכתבתי. ובעיקר הדין. דבעינן דבר שיש בו רוח חיים בין למטמא בין לקבל טומאה ה\"מ כשהמסיט [הוא] אותו שהוא למטה. בין שהוא טמא ואתי לטמא לשלמעלה. ובין שהוא טהור ואתי לקבל טומאה מאותו שלמעלה צריך שיהא בו רוח חיים וא\"כ כי קתני במתני' ג' גבי משכב חוץ מן האדם. אי מיירי נמי בהיסט כשיטת הר\"ש צ\"ל דלא קאי *אנושא אלא אנישא. מ\"מ קשיא מהא דמתני' ה' ו' פ' דלעיל דבין כרע הוא בין כרעו הן טמאין וכן בנבלה ומת דפרקין ואין נראה לומר שסברתם לחלק בין היסט להיסט. ודהיסט דהכא שמניד ומזיז בעלמא בלא הכרעה. ואינך כולהו בהכרעה דוקא דהוה כמשא ממש. שאין לשונם נראה כן לעיל גבי נבלה ומת. גם כתבתי במשנה ב' פרק קמא דכלים בשם הרמב\"ם דהיסט דהכרעה היא משא ודאי וההיסט דבעינן לרבויי היינו הנדה בעלמא. ולפיכך נראה בעיני דתוספתא שממנה העתיק הר\"ש לומר דאין מטמא ומתטמא בהיסט. אלא דבר שיש בו רוח חיים. דההיא רבי אליעזר היא דפליג במתני' ז' דקאמר אף הנושא. דפירש הר\"ב והוא שנושא. וקאמר דמסיט שאינו נושא אין בהם. אבל הר\"ש לא פירשה כן. משום שהוא ג\"כ אינו מפרש לדרבי אליעזר דלקמן כמו שפי' הר\"ב. אלא דאף הנושא ממש קאמר. וכל שכן מסיט. ועוד מוכח דאותה תוספתא דלא כהלכתא. דקתני כלים הנוגעים בזב כו' מטמאין שנים ופוסלים א'. ובהדיא מפרש הר\"ב במשנה י' דכלים הנוגעים בזב אינן מטמאין אלא אחד. ומזה קשה על הר\"ש כמו כן. דהתוספתא דלא כהלכתא. וכבר הארכתי בזה למדי כפי כוונת החבור. אבל יצא מזה שעדיין צריכין אנו למודעי בעיקר הדין דמצריך הר\"ב שיהא בו רוח חיים למסיט. דהא לא אשכחן הכי במתני' ה' ו' דפרק דלעיל. וכן בנבלה ומת דפרקין. ומהתוספתא אין להכריע. לפי שאפשר לומר דרבי אליעזר היא דלקמן מתניתין ז' לפי פירוש הר\"ב בדרבי אליעזר. ולפיכך דברי הר\"ב מלבד דללא צורך כתב בכאן האי טעמא דמסיט כו'. אלא גם הדין בעצמו דלא כהלכתא וצ\"ע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובמצורע עיין במשנה י' וכתב הר\"ב ומצורע ויולדת נפקא לן מלזכר ולנקבה לזכר לרבות את המצורע</b>. ולנקבה לרבות את היולדת. וכן כתב הרמב\"ם. והכי איתא בתורת כהנים אבל במשנה ג' פ\"ד דנדה פי' הר\"ב לזכר לרבות את מצורע למעינותיו. ולנקבה לרבות מצורעת לדמה. והכי איתא התם בגמרא [דף ל\"ד] ולא קשיא. דהכל בכלל ההיקש. ואם תאמר ויולדת אמאי איצטריך לרבות. י\"ל ללידה יבשתא: \n",
+                    "<b>מטמא שנים וכו'</b>. במגע אבל לא במשא. כדתנן בריש פרקין. ומכל מקום הנושא את המשכב מצינו שלא ישא את הקדש. כדתנן בריש פרק ג' דחגיגה. ומה שכתב הר\"ב דחשיבי אב הטומאה. עיין בריש הפרק: \n",
+                    "<b>ואחד המסיט</b>. כלומר ואינו נושא ונישא. ולענין כולהו לבד ממצורע ומשכב ומושב מיירי. בין שהטהור הסיט לטמא. בין שהטמא מסיט לטהור. אבל במצורע ומשכב ומושב ליכא לפרושי הכי (דהא כתב הר\"ב בפרק ד' משנה ה') דכל טומאת המסיט טהורות. חוץ משל זב (ומיהו זב וכל דדכותיה כמו שפירש רש\"י בפרק ט' דשבת דף פ\"ג) כן כתב הר\"ש. ותוספות דפרק ו' דפסחים דף ס\"ז דכתבו דלא קאי אמצורע אלא אשארא. ע\"כ. ה\"ה למשכב ומושב. אלא דסוגיא דהתם במצורע לחוד מיירי. ועיין לקמן משנה ח': \n",
+                    "<b>ואחד הנושא ואחד הנישא</b>. כלומר ואפילו אינו מסיט מה שאין כן בנבלה ומת דמתניתין ג' דבעינן דוקא שיהא ניסט. כדפי' שם הר\"ב. ועיין עוד לקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואחר המסיט</b>. ולא קתני נושא ונישא דהכא אינו מטמא במשא אלא אם כן שיש בו ג\"כ היסט. וכמו שכתב הר\"ב בנבלה ומת. וטעמא דגרע הכא ממשכב ומושב. כתב הר\"ש במשנה ג' פרק קמא דכלים דכל הני אמעוטי מאבן מסמא שלא יטמאו תחת אבן מסמא. וכמו שכתבתי שם בשמו. וכיון דאמעוטי אינן מטמאין אא\"כ שיזוזו ויוסטו. דעיקר רבויא דמרבינן אבן מסמא. היינו היכא שהטומאה אינה זזה. ולאו דוקא אבן אלא אפילו נייר המפסיק שאינו נוגע ומזיז הטומאה. וכדלעיל משנה ה'. אלא נקט אבן משום קרא ושומת אבן. דמיניה גמרינן אבן מסמא. אבל עיקר טעם תלוי בזה שעומד במקום אחד ולא זז ולא הסיט ומשום הכי *נמי דאמעטו היינו דבעינן להיסט דוקא. ובלאו הכי לא סגי. והיינו דלא קתני נושא ונישא. דמשמע בלא היסט עכ\"ל. אבל לשיטת הרמב\"ם דלא מצריך לעיל היסט עם המשא. צריך עיון דלא קתני נושא ונישא. ושמא סמיך תנא אדלעיל וחדא מתלת נקט: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר אף הנושא</b>. כתב הר\"ב והוא שנושא קאמר. וכן פי' הרמב\"ם. וטעמייהו מהגמרא שהביאו לעיל משנה ג'. אבל הר\"ש כתב דדוקא התם מפרש הגמרא הכי. אבל בכאן אין צורך אלא פליג אתנא קמא דקאמר שאין משא בלא היסט שעמה. וקאמר איהו דאף הנושא בלא היסט נמי. משום דאיהו לא ממעט להו מאבן מסמא ולפיכך לדידיה אף בלא היסט מטמאין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והמסיטו</b>. הכא ודאי פירושו הטהור המסיט למרכב. ומשום הכי קתני המסיטו בכינוי. ולא קתני המסיט סתמא דהוה משמע בין טהור מסיט למרכב. בין טמא מסיט לטהור. ובמרכב אי אפשר לומר כן כמש\"כ לעיל במשכב: \n",
+                    "<b>מי חטאת שיש בהן כדי הזייה</b>. כתב הר\"ב מטמאין בגדים במשא. כדתנן במשנה ב' פרק קמא דכלים. ועיין מה שאכתוב בריש משנה י': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכניס ראשו לאויר התנור טהור</b>. וטהור התנור. והר\"ב השמיט וטהור. וכן הר\"ש. וה\"נ ל\"ג בנ\"א. אבל הרמב\"ם העתיק כגירסת הספר. ומפרש דהכניס ראשו לאויר התנור טהור האדם שהנבלה בפיו ועדיין לא בלעה. וקמל\"ן דלא תימא שבהיותה נסתרת ונכנסה ומחבאה בתוך אויר התנור. תהיה כמו בלועה. והא דקתני וטהר התנור. מיירי כשהיא בלועה. וכדפי' הר\"ב: \n",
+                    "<b>טהור התנור</b>. לשון הר\"ב דכל המטמאים בגדים אין מטמאין אדם וכלי חרס. וכן ל' הר\"ש. וכלומר דכל אלו דאמרן דמטמאים שנים משום בגדים. כל אלו אינם מטמאים אדם וכלי חרס ונמצא כלשון הזה בגמרא פרק הגוזל קמא (בבא קמא דף צ\"ח.) כולהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי. ועוד בריש אלו מציאות וכ\"ע לא ידעי: \n",
+                    "<b>הקיאה או שבלעה</b>. לשון הר\"ב היינו פירש וכן ל' הר\"ש. וכלומר היינו פירש דתנינן לגבי אינך. ולשון הרמב\"ם בפ\"ו מהא\"ה [הלכה י\"ד] ואחר שבלע הרי זה פירש ממטמאו. ומ\"ש הר\"ב דלא יאכל כתיב כו' עיין מ\"ש בריש טהרות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובמי חטאת שאין בהם כדי הזייה</b>. דאילו יש בהן כדי הזייה *[הנוגע בהן מטמא בגדים לפי שאי אפשר שיגע במים שלא יסיט אותן. והרי הוא מטמא שנים ופוסל א'. כך פסק הרמב\"ם בפ\"ו מהלכות אבות הטומאות [הלכה י\"ג]. וא\"ת ולעיל דקתני הנושא מי חטאת שיש בהן כדי הזייה. פי' הר\"ב לפי שאינן מטמאים בגדים במגע. לא קשיא שהדין עמו. כדתנן במשנה ב' פ\"ק דכלים. וחשוכי בגדים במגע. וא\"ת ותקשה לפסק הרמב\"ם. כבר הרגיש בזה הכ\"מ [שם] ומפרש דממגע חשוכים. אבל מיטמאים מדין היסט. וכתב הר\"י קורקוס דנ\"מ לאם היו קרושין כגליד דליכא היסט. ע\"כ. ומשום דלא פסיקא למי חטאת שיש בהן כדי הזיה שיטמאו במגע. שאם הם קרושין לא יטמאו. הלכך קתני לעיל הנושא. דמלתא פסיקא הוא *[ובהא דר\"י קורקוס מתישב דהרמב\"ם ורש\"י לפרש דלא כמו שסובר הרא\"ם בפרשת חקת בפסוק ומזה מי הנדה וגו']: \n",
+                    "<b>כל הנוגע</b>. כתב הר\"ב כגון אוכלים וכלים כו' וכן פי' הר\"ש. ואין הלשון משמע כן. דהכי הל\"ל בד\"א באדם. אבל אוכלים וכלים הנוגעים באחד מכל אבות וכו'. והרמב\"ם פי' זה הכלל כל הנוגע באבות הטומאות. ר\"ל בשאר אבות הטומאות. כי אשר מטמא ב' ופוסל אחד בשעת מגעו. כבר קדם מנינם ומספרם ואין שם זולתן. אבל יש אבות הטומאות שלא מנה כאן. ולשונו בפתיחה לסדר הזה מספר אבות הטומאות ל\"ב אבות אלו הן. השרץ. והנבלה. והמת. ואדם שנטמא במת. וכלים שנגעו באדם שנטמא במת. וכלים שנטמאו במת. וכלים שנגעו בכלים שנטמאו במת. ואדם שנגע בכלים שנטמאו במת. (וכלים שנגעו באדם שנגע בכלים שנטמאו במת). והאהל. והקבר. והש\"ז. מי חטאת. ופרה אדומה. ופרים ושעירים הנשרפים. ושעיר המשתלח. וזב. וזבה. ונדה. ויולדת. מרכב. משכב. ובועל נדה. ודם טמאה. ורוק טמא. ומימי רגליו. וזובו של זב. ושכבת זרעו. ומצורע בימי ספרו. ומצורע בימי חלוטו. ובית מנוגע (ובגד מנוגע). עכ\"ל בפתיחה *[והנה הנם ל\"ג. אם לא שנחשוב הנשרפים לאחד. אע\"פ שהם שני מינים. פרים. ושעירים]. וכתב עוד בפירושו. ואמנם אמרו חוץ מן האדם. ר\"ל המת. לפי שהמת הוא כשאר אבות הטומאות. ונוגע מטמא ב' ופוסל אחד [כו'] והוא לא זכרו בכלל אשר מנה שהן מטמאים ב' ופוסלים אחד. ועל כן שונה בכאן ע\"כ. והוקשה לו שהרי שורף פרה ופרים ומשלח שעיר. מטמאין בגדים. כמו ששנינו במשנה ג' פ\"ח דפרה. ועוד בספ\"ד. ולא נמנו בכאן עם המטמאין שנים ופוסלים א'. ומן זה הכלל מוכח דאין מטמאין אלא א' ופוסלים א'. ואמר דאה\"נ דהכי הוא. ואל תחשוב שזה סותר הכלל אשר אמר ר' יהושע. לפי שהוא (באר) ואמר כל המטמא בגדים בשעת מגעו. ולא אמר כל המטמא בגדים גרידא. ואלה לא במגע יטמאו בגדים אבל בהתעסק עסק מיוחד והבן זה עכ\"ל. ומעתה נפלה לה בבירא עמיקתא התימה שתמה הכ\"מ בספ\"ו מהלכות אבות הטומאות (הלכה ט\"ו) דהיאך אפשר שיטמא בגדים ולא יטמאו אוכלים אלא להיות שני שהרמב\"ם עצמו הוקשה לו זה ומשני לה שפיר דכללא דר\"י לא איתא אלא למטמאים במגע גרידא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בעל קרי כמגע שרץ</b>. פירש הר\"ב כשם שנוגע בשרץ ראשון לטומאה כו' וכ\"פ הרמב\"ם ואע\"ג דכבר שמעינן לה מדלא קתני בריש כלים בהדי אבות הטומאות כמ\"ש שם הר\"ב רגילות המשניות לאשמועינן בקצור מה ששנה כבר בהדיא כמ\"ש בריש ברכות וכ\"ש הכא דלא שמעינן אלא מכללא. ומ\"ש הר\"ב וטומאתו שוה לנוגע בש\"ז ומשום דטומאת נוגע בש\"ז לא כתיב בהדיא לא הכי (צ\"ל להכי) תליא ליה בנוגע בשרץ אבל בגמרא פ\"ו דפסחים דף ס\"ז דלטומאתה לא צריכא דהאי טומאת ערב כתיב ביה והאי טומאת ערב כתיב ביה אלא מה מגע שרץ מטמא באונס (אם נפל עליו שרץ מת) אף בעל קרי מטמא באונס ועיין לעיל בפ\"ב משנה ב' והר\"ש מייתי לה: \n",
+                    "<b>ובועל נדה כטמא מת</b>. פי' הר\"ב שהוא אב הטומאה וטמא טומאת ז' אבל הר\"ש כתב משמא דגמרא דפסחים דהא מלתא דפשיטא הוא דהאי טומאת ז' כתיב ביה והאי טומאת ז' כתיב ביה אלא למחנותם איצטריך דסד\"א ותהי נדתה עליו כתיב דמשתלח חוץ לשתי מחנות כנדה קמל\"ן דהוי כמת ואין משתלח אלא חוץ למחנה אחת ?[ב] אבל בבעל קרי כמגע שרץ ליכא למימר הכי דבעל קרי משתלח חוץ לב' מחנות ושרץ שרי במחנה לויה אבל בפ\"ק דיומא דף ו' לטומאה בהדיא כתיב בהו האי טומאת ז' והאי טומאת ז' ומשני סיפא איצטריכא ליה אלא שחמור ממנו בועל נדה וה\"ה דה\"מ לשנויי הכי בפסחים. ע\"כ: \n",
+                    "<b>אלא שחמור ממנו בועל נדה שהוא מטמא משכב ומושב כו'</b>. כתבו התוספות דיומא פ\"ק דף ו' וז\"ל תימא לי דטמא מת נמי חמור מבועל נדה שטעון הזאה ג' וז' ומטמא כלי מתכות לעשותם אב הטומאה וכיוצא בו כדתנן בריש מס' אהלות ג' טמאים במת. אדם במת וכלים באדם טמאים טומאת ז' וכו' ושמא בסיפא דברייתא חשיב נמי להני חומרי דטמא מת מבועל נדה ע\"כ. ונעלמה מעינם דמתני' היא ודלא חשיב כלל בסיפא: \n",
+                    "<b>שהוא מטמא משכב ומושב</b>. מפורש במשנה ג' פ\"ק דכלים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלו פוסלים את התרומה.</b> פי' הר\"ב מדרבנן וכלהו מי\"ח דבר וכתב הר\"ב בפ\"ק דשבת (משנה ד'). ושם הארכתי ג\"כ. וראיתי שהרמב\"ם דקדק בכאן לפרש כלים שנטמאו במשקין שנעשו שניים. וכ\"כ גם כן בחבורו בפ\"ז מהלכות אבות הטומאות (הלכה ב'). ולפ\"ז ליתא מה שכתבתי שם במסכת שבת לתרץ דלא גזרו באוכלים שיטמאו במשקים מחמת משקה דזב וזבה. משום דא\"כ הוו מיטמאין להיות ראשון. והרי הכא מפורש דאף כלים שנגזרו משום משקה דזב וזבה ליתנהו אלא שניים. וכדמוכח מתני' עצמה אלו פוסלים. הלכך הדרי בי מההיא. ותריצנא דגבי כלים לא מצי לאשכוחי אלא הך טעמא דמשום משקה דזב וזבה שאין משקה שרץ מטמא כלים מדאורייתא. אבל באוכלים אפילו משום שרץ מצי לגזור: ",
+                    "<b>את התרומה.</b> עיין במשנה ה' ו' פי\"א דפרה: ",
+                    "<b>והבא ראשו ורובו במים שאובים כו'.</b> כתב הר\"ב וכדי לקיים כו' הוסיפו וגזרו על טהור וכו' שנפלו וכו' ג' לוגים וכו' ומסתברא דבא ראשו כו' נמי בג' לוגין הוא כיון דהא בהא תליא וכן מוכח ל' הרמב\"ם בפ\"ט מה' א\"ה ובהדיא כתב כן הלכה ד' [היו ג' לוגים שנפלו עליו או שבא בהן כו'] ולעיל בפ\"ק דעדיות משנה ג' כתבתי בשם הרא\"ש דגרס בגמרא ונתנו ע\"ג ג' לוגים וכו' וע\"ש: ",
+                    "<b>וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו.</b> הר\"ב השמיט (ראשו) [צ\"ל ורובו] וכן עשה בפ\"ק דשבת ולא ידעתי למה והמגיה כן בשני המקומות לא הפסיד. ג' לוגין טעמא כתבתי בפ\"ק דעדיות משנה ג': ",
+                    "<b>והספר והידים.</b> עיין במשנה ב' פ\"ג דידים: ",
+                    "<b>וטבול יום.</b> כתב הר\"ב פוסל את התרומה מן התורה דכתיב (ויקרא כ״ב:ז׳) ובא השמש וטהר גמרא פ\"ק דשבת דף י\"ו ועיין במשנה ג' פרק י\"ד דנגעים ובמשנה ד' פרק י\"א דפרה: ",
+                    "<small>סליק לה מסכת זבים</small> "
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה זבים",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Zavim",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Zavim",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Zavim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Zavim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7a17e4d616af6f44f58cc00f8349ffbe77e1ae28
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Tahorot/Tosafot Yom Tov on Mishnah Zavim/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,255 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Zavim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Zavim",
+    "text": {
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>זוב</b>. כתב הר\"ב זוב בא מבשר המת ודומה ללובן ביצה המוזרת וכו' עיין ברפ\"ב:\n",
+                    "<b> ב\"ש אומרים כשומרת יום כנגד יום</b>. פי' הר\"ב דאף ע\"פ שאינה זבה גמורה וכו' כמו כן זב וכו' ועושה משכב ומושב ואיכא למידק דלא פירש נמי דין ראייה גופה דפירש בדב\"ה דאינה מטמא במשא א\"כ ה\"ל לפרש בכאן דלב\"ש מטמא במשא והרמב\"ם לא פי' בדב\"ה כלום אבל הר\"ש פי' כך בדב\"ה וכתב נמי דלב\"ש מסיט הראייה תולין אבל פי' דגם משכב ומושב תולין כדקתני בתוספתא המסיט את הראיי' בש\"א תלוי ובה\"א טהור משכבו ומושבו בש\"א תלוי ובה\"א טהור ומייתי לה בגמרא פרק בתרא דנדה דף ע\"ב ומינה מפרשינן התם דהא דקאמרי בית שמאי כשומרת יום כנגד יום לא תימא שומרת יום כנגד יום אלא אימא כבועל שומרת יום כנגד יום דתולין אם תראה מטמא למפרע ומשום דבועל לא שכיח לא (מטמא) בודאי כמו היא עצמה דגזרו בה רבנן וזב נמי מש\"ה לא גזר ביה משום דאשה שכיחי בה דמים ע\"כ. נמצאת למד שהר\"ב שלא הזכיר כאן בדב\"ש דין הראיי' נמשך בזה אחר לשון הרמב\"ם וכשפי' אח\"כ בדב\"ה דין הראייה שם נמשך אחר דברי הר\"ש. ולא דק: \n",
+                    "<b>ראה אחת ובשני הפסיק כו'</b>. מ\"ש הר\"ב תלה הזב בראיות. עיין בפירושו דמ\"ג: \n",
+                    "<b>ובשלישי ראה שתים</b>. דאילו אחת לב\"ה אינו מטמא משכב ומושב כמ\"ש הר\"ב במשנה ג': \n",
+                    "<b>או אחת מרובה כשתים</b>. עיין במשנה ד': \n",
+                    "<b>אמר ר' אלעזר בן יהודה מודים ב\"ש כו'</b>. עיין מ\"ש ברי' פ\"ג דפיאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרואה קרי וכו'</b>. כתב הר\"ב האי דקרי סותר בזב נפקא לן וכו' ת\"ל לטמאה בה אין לה אלא יום אחד. בגמ' פ\"ג דנדה דף כ\"ב אין לך בה אלא מה שאמור בה סותרת יום א' ופי' רש\"י אלא מה שאמור בה בש\"ז לענין טומאה. מה טומאתה יום אחד. אף סתירתה אינה סותרת אלא אותו יום: \n",
+                    "<b>*[רבי עקיבא אומר כו'</b>. ר\"ע היינו ת\"ק דהך ומודים כו' אף ת\"ק ס\"ל דהא לא אמר אלא בג'. ונ\"ל דהא קמ\"ל דמאן ת\"ק ר\"ע: \n",
+                    "<b>ומודים</b>. פי' הר\"ב ב\"ש כו' ועיין מ\"ש ברפ\"ג דפיאה]: \n",
+                    "<b>אפי' יום שבעה סתר שלפניו</b>. כתב הר\"ב דכתיב ז' ימים לטהרתו עד שיהיו וכו' גמ' פ\"ד דנדה דף ל\"ג ופי' רש\"י לטהרתו משמע טהרה אחת שלא תהא הפסקה ביניהן: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>או אחת מרובה כשתים</b>. לשון הר\"ב שהיה בין התחלת ראייה לסוף הראייה כדי טבילה וספוג. וכן לשון הרמב\"ם בחבורו פ\"ב מה' מחוסרי כפרה (הלכה י') ומשום דלראייה עצמה אין שיעור ואפילו כ\"ש כדתנן במ\"ב פ\"ה דנדה הלכך אין פוחתין שיעור ההפסק דכ\"ש אינו מן השיעור ואפשר ג\"כ בין התחלה לסוף ענינו בין משהתחיל עד למה שהוא בסוף ונקט לישנא בין התחלה לסוף כיון שאין להן שיעור דהוי כאילו הם בכלל השיעור עצמו *[ועיין במשנה דלקמן דר\"י פליג]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ראה אחת מרובה כשלש</b>. דתלתא משמעות כתיב תהיה. החתי'. בשרו. דנפקא מכל חד שמשמעו אפילו כל שהוא. כמ\"ש הרמב\"ם בפירושו בשם ת\"כ והעתקתיו כבר במשנה ב' פ\"ה דנדה: \n",
+                    "<b>לשילוח</b>. כן גי' הר\"ב והרמב\"ם והר\"ש. ובגמרא פ\"ו דסנהדרין דף פ\"ג. מייתי לה וגרים לשילה וכן העתיק שם רש\"י וכן בנוסחת מהר\"ם: \n",
+                    "<b>שהן כדי ב' טבילות וב' ספוגין</b>. והוא שיראה האחת בתחלת השיעור והאחת באמצעה והג' בסופה. והיינו דכתב הרמב\"ם וכאשר יעמוד *) הזוב שיעור שיהלוך אדם בינוני ההליכה שיעור הדרך ההיא כבר ראה ג' ראיות בזמניהן. ר\"ל לבין כל אחד ואחד כדי טבילה וספוג ע\"כ. והכי איתא בת\"כ במשל משלו למה\"ד לחבל של מאה אמה ראה בתחלת מאה כו' ובתוספתא הביאה הר\"ש הגי' משובשת: \n",
+                    "<b>אמר רבי יוסי לא אמרו כו'</b>. לפי שהפסוק אשר למדנו ממנו ענין הזה בזב בעל ג' ראיות מדבר. והוא אמרו וזאת תהיה טומאתו בזובו רר זוב. מלמד שהוא מטמא בג' ראיות כמו שהוא *בספרי. הרמב\"ם. ועיין במשנה דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואחת בין השמשות כו'</b>. ובהכי אף ר' יוסי מודה כדתניא בתוספתא והביאוה הרמב\"ם והר\"ש. וזוהי ומודה ר' יוסי שאם ראה אחת בין השמשות שאע\"פ שאין בה כדי טבילה וספוג יש בידו שתי ראיות מפני ששתי ימים חולקים: \n",
+                    "<b>ראה ב' ימים בין השמשות ספק לטומאה ולקרבן</b>. פי' הרב כגון דראשונה בתחלת בין השמשות ושנייה בסוף בין השמשות דאי ברגע א' מכוון א\"כ היה ודאי לטומאה. דממ\"נ אם זה מן היום אף זה מן היום ואם זה מן הלילה גם זה מן הלילה וה\"ל שתי ראיות בשני ימים רצופים. הר\"ש. ומ\"ש הר\"ב ואם תחלת בין השמשות או סופו חציו מן היום וחציו מהלילה נחלקת הראייה לשתים. וכן לשון הר\"ש וכל ראיה נחלקת לשתים והרי כאן ד' ראיות רצופות. וכ\"כ הרמב\"ם אלא שבראייה אחת הנחלק לשתים סגי לן לכך לא דקדקו לפרש: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הכל מיטמאין בזיבה</b>. כתב הר\"ב הכל לאתויי תינוק בן יומו מרבוי דאיש דמרבינן לקמן קטנים והכי תניא בריש ערכין דף ג' אמתני' דהכא הכל לאתויי כו' דתניא כו' איש לרבות קטן בן יום א' שמטמא בזיבה והכי איתא נמי לברייתא זו בפ\"ד דנדה דף ל\"ב *[ונ\"ל דהוי כעין מיעוט אחר מיעוט שהוא לרבות כמ\"ש במשנה ב' פ\"ק דערלה. דהא איש משמעו בן י\"ג שנה. כדתנן בפ\"ה דאבות משנה כ\"א. וממעט הפחות מכן: \n",
+                    "<b>סריס אדם וסריס חמה</b>. מפורשים במשנה ד' פ\"ח דיבמות]: \n",
+                    "<b>טומטום ואנדרוגינוס נותנין עליהן חומרי האיש וחומרי האשה וכו'</b>. ואע\"ג דבסוף פ\"ח דיבמות ריש דף פ\"ג. פסק הר\"ב [צ\"ל רב] דאנדרוגינוס בריה בפני עצמו היא. לאו בריה בעלמא. אלא כלומר ספיקא. וכן משמע לישנא דבריה בפני עצמו ולא הכריעו כו' תוספות פ\"ג דנדה דף כ\"ח [ד\"ה אר\"נ]. וכבר כתבתי כן ג\"כ בסוף פ\"ח דנזיר: \n",
+                    "<b>מטמאין בדם כאשה</b>. כתב הר\"ב דדם כתיב בה שהוא אדום. וחמשה דמים טמאים בה ותו לא. כדתנן בפרק כל היד (נדה דף יט). הר\"ש: \n",
+                    "<b>ובלובן כאיש</b>. ל' הר\"ב דזובו כתיב גבי איש. כלומר מה שהוא רגיל שיזוב ממנו והוא לבן. ומ\"ש הר\"ב והוא דומה למי בצק של שעורים. וכ\"כ הר\"ש. ולעיל ברפ\"ק כתב הר\"ב דדומה כלובן ביצה המוזרת. וכן ל' התוספתא והביאה הרמב\"ם במשנה דלקמן. ולא קשיא דכלה חדא מלתא. דהכי אמר רב הונא בפ\"ד דנדה (דף לה). זוב דומה למי בצק של שעורים וכו' זוב דיהה ודומה ללובן ביצה המוזרת. ופירש\"י דיהה כלומר מתמקמק ונפרד ואינו קשור. מוזרת שאינה משרצת אפרוח תחת תרנגולת. ע\"כ. ורמב\"ם פי' דיהה דהכא כמו דיהה דספ\"ב דנדה. וריש נגעים. שכתב ברפ\"ב ממחוסרי כפרה כהה כלובן ביצה המוזרת. וכן נראה דעת הר\"ב. דלא כתב לעיל אלא ודומה ללובן כו' דכהה בכלל זה הוא. ומש\"ה כתב בש\"ז וקשורה כלובן כו' וכן גם לשון הרמב\"ם שם. ובפירוש משנה ב' דלקמן. ואילו לרש\"י גרסי' וקשורה ודומה ללובן וכו': \n",
+                    "<b>וטומאתן בספק</b>. כתב הר\"ב אבל אין חייבין עליהן על ביאת מקדש דגבי שלוח טמאים כתיב מזכר ועד נקבה תשלחו זכר ודאי וכו' אי הכי תרומה נמי לא נשרף. דכתיב (ויקרא ט״ו:ל״ג) והזב את זובו לזכר ולנקבה זכר ודאי וכו' פירש\"י דלדרוש נמי זכר ודאי כו' מטמא בזיבה ולא טומטום. ע\"כ. ההוא מיבעי ליה לכדרבי יצחק. דאר\"י לזכר לרבות את המצורע למעינותיו. ולנקבה לרבות את המצורעת למעינותיה וכו'. אי הכי כי אטמי בשאר טומאות (כגון טומטום שנטמא במת. או בשרץ) לא לשלחו. אמר קרא מזכר מטומאה הפורשת מן הזכר. גמרא פ\"ג דנדה דף כ\"ח. והא דאמרינן מזכר ודאי כו' כתבו התוספות (ד\"ה שנאמר) תימה בשלמא טומטום איצטריך למעוטי. כיון שיש טומטום שהוא זכר. ויש טומטום שהוא נקבה. ופטרו הכתוב כל זמן שהוא ספק כדממעט (במעשר) בהמה בקפץ אחד מן המנוין לתוכו (כמ\"ש בפ' בתרא דבכורות משנה ז') וגבי ספק בהרת קדמה לשער לבן (כמ\"ש בספ\"ד דנגעים). אבל אנדרוגינוס מה צריך למעוטי?. כיון דספק הוי וכולן שוין. דקמי שמיא גליא אם זכר אם נקבה. ואמאי ממעט ליה. וי\"ל דממעט ליה מטעם שהוא משונה. והוי ספק משום דכתיב מזכר ועד נקבה. ולא ידענא אי מזכר ממעט ליה והוה זכר. ואם מנקבה ממעט ליה והוה נקבה. ונראה לומר דתרי מיעוטי נינהו. דה\"מ למכתב מזכר ועד אדם. או מנקבה ועד אדם. ואתא חד לאנדרוגינוס וחד לטומטום. א\"נ מההיא מיעוטא דממעטינן אנדרוגינוס. ממעטינן נמי טומטום. ולא נימא דתרי מיעוטי נינהו. ואם מזכר ממעטי ליה איצטריך למכתב נקבה דלא נימא זכר למעוטי נקבה אתא. או איפכא. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בשבעה דרכים בודקין את הזב</b>. משנה זו שנויה כמו כן בפרק בתרא דנזיר (משנה ד'). והכא עיקר. והתם אגב גררא. הר\"ש. ואע\"פ כן מפני שאין מחמיצין המצות. נזדרזתי והקדמתי לפרשה שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>רבי עקיבא אומר אפילו אכל כל מאכל וכו' נאמר כי מסבת התעסקו במה שנתעסק שתתה שכבת זרעו</b>. ולא יהיה זוב אלא אם יראה בריקות האצטומכא והמנוחה. לא שנתקדם לו יגיעה. ולא ענין מן העניינים אשר קדם ספורם. הרמב\"ם. ואע\"פ כן א\"ל אין כאן זבים מעתה. משום דמלתא דלא שכיחא הוא: \n",
+                    "<b>ראה ראיה ראשונה בודקין</b>. כתב הר\"ב היינו דוקא לקרבן כו' דכי כתיב מבשרו ולא מחמת אונסו אשניה כתיב. כלומר על כרחך אראיה שניה דכתיב בתרה קאי. ולא אראשונה. דהא אתקש לש\"ז כו'. וכ\"פ רש\"י בפ\"ד דנדה דף ל\"ה. ומ\"ש הר\"ב מה ש\"ז מטמא באונס. פרש\"י דכל עצמו של ש\"ז מחמת אונס חימום בא. ע\"כ. ועיין בפרק בתרא משנה י\"א. ונ\"ל דמשום דמש\"ז ילפינן. דיו למילף לה לענין טומאה. אבל לקרבן דלא שייך בש\"ז לית לן למילף מיניה. ומש\"ה בודקין לקרבן אף בראיה הראשונה: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר אף בשלישית בודקין אותו</b>. בגמרא פ\"ק דנדה (שם) דבאתים (והזב את זובו לזכר ולנקבה) קא מפלגי. רבנן לא דרשי אתים. הזב חדא. זובו תרתי. לזכר. בשלישי אקשה רחמנא לנקבה. ור\"א דריש אתים. הזב חדא. את תרתי. זובו תלת. ברביעי אקשה רחמנא לנקבה. (דאפילו באונס. ולא לענין טומאה ולקרבן. אלא לסתירה בתוך ז' ימי נקיים). והא דקתני ת\"ק שרגלים לדבר. והרי ממקרא נדרש. כתבתי בס\"ד במס' נזיר [פ\"ב מ\"ג]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרואה קרי אינו מטמא בזיבה מעת לעת</b>. כתב הר\"ב אבל למאכל כו' כל זמן שהוא מצטער. תוספתא הביאה הרמב\"ם בכאן. והר\"ש כתבה במתניתין דלעיל. וחולי לא צריכא למתני. דוודאי דכל זמן שהוא מצטער: \n",
+                    "<b>מעת לעת</b>. דתניא בספרי פרשת תצא (דברים כ״ג:י״ב) והיה לפנות ערב ירחץ במים מלמד שהקרי פוטר בזיבה מעת לעת. פי' הר\"ש לפנות ערב. עד שיפנה כל היום דהיינו מעת לעת כו' ור\"ל שיפנה הערב השני שאחר לילה שבו ראה הקרי כדכתיב בקרא. ורש\"י בסוף נזיר כתב דלפנות חד ערב. כדכתיב (ירמיה ז') כי פנה יום. וערב תרתי: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר יומו</b>. דדייק לילה. דכתיב (שם) אשר לא יהיה טהור מקרה לילה. דמשמע עד לילה מטהר. ותו לא. ות\"ק אורחא דקרי למיתי בליליא. וכדאיתא בכיוצא בזה בסוף נזיר פלוגתא דת\"ק ור\"י בש\"ז דזב דמטמא במשא. ולא אמרו שם בגמרא לר\"י מאי עביד בלפנות ערב. וכתבו התוספות [סד\"ה במאי] שיש לומר דדרש לפנות ערב. כדדרשינן בספרי דקרי פוטר זיבה של אחריה כל מעת לעת. ע\"כ. וכשקריתי דבריהם אלו עמדתי מרעיד ומשתומם. איך שכחו משנתנו זו דר\"י אינו פוטר אלא יומו. ועוד אי איתא כדבריהם. לא הוה גמ' שתיק מיניה. דטפי צריכה למשמע. ממאי דאשמועינן לילה לת\"ק למאי בעי. לכך נ\"ל דדוקא לילה דמיותר בקרא. הוא דקשיא לגמרא למאי צריכה לת\"ק. אבל לפנות ערב לא קשיא ולא מידי לר\"י. למאי איצטריך. דהא דינא דרואה קרי שצריך הערב שמש כדכתיב בפרשת מצורע. להכי כתב (שם) והיה לפנות ערב ירחץ במים משום דעד הערב שמשו הוא טמא: \n",
+                    "<b>כנעני שראה קרי ונתגייר מיד הוא מיטמא בזיבה</b>. כתב הר\"ב ואף ע\"פ שראה זיבות כשהוא כנעני וכו' דאדרישא מהדר. דרואה קרי אינו מטמא מעת לעת. דהיינו בזיבה שניה. וקאמר דכנעני שראה קרי מטמא ראייה שהיא שנייה לראייה שראה כבר קודם שנתגייר. ומ\"ש הר\"ב ומצטרפת עם השניה שיראה אחר מעת לעת של קרי. וא\"ת ולמאי דפרישית בסוף נזיר דגר שנתגייר אית ליה חולשא מחמת קבלת עול מצות. כי הוה נמי אחר מעת לעת של קרי כגון שגירותו היה פחות מעט מעת לעת לאחר שראה קרי. אכתי איכא חולשא בקבלת מצות. י\"ל דאה\"נ דצריך ג\"כ שתהא ראייה שנייה אחר שפסק מן הדאגה ההיא. וכ\"פ הר\"ש לפי שטתו: \n",
+                    "<b>והמקשה</b>. פי' הר\"ב בימי זיבה כו' ואם שפתה מן החבלין מעת לעת כר\"א דהלכה כמותו במתני' ד' פ\"ד דנדה: \n",
+                    "הרי הוא כברייתו ובס\"א והוא כברייתו וכן בנוסחת מהר\"ם וכיוצא בזה גי' הר\"ב שהעתיק והוא שיהא כברייתו ופירש שלא נשתנה וכן העתיק הר\"ש ומפ' כך וקשיא לי לדבריהם דתנאה הוא ה\"ל לתנא למתני הכי במקומו באהלות (פי\"א משנה ז') דהכא לא שנאו אלא אגב גררה לכן נראה כגי' הספר וכן העתיק הרמב\"ם ואינו אלא תוספת ביאור בעלמא שכל ג' ימים מעת לעת הרי הבשר כברייתו ולא נתעכל והתם באהלות לא צריכא ששנה מעיקרא כמה תשהה כו' דמשמע מניה שעדיין כברייתו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הזב וחבריו</b>. ר\"ל זבה ונדה יולדת ומצורע. הרמב\"ם: \n",
+                    "מטמא את המשכב עיין במשנה ד' פ\"ד: \n",
+                    "והמשכב כתב הר\"ב וה\"ה למושב כמ\"ש במשנה ג' פ\"ק דכלים וע\"ש שאפילו תחת אבן מסמא מטמא: \n",
+                    "<b>נתלה</b>. פי' הר\"ב כגון שהזב בכף מאזנים וכו'. עיין במשנה ד' פ\"ד ועוד בר\"פ דלקמן: \n",
+                    "<b>והמשכב מטמא את האדם וכו'</b>. בת\"כ והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא מקום שהזב יושב ומטמא ישב הטהור ויטמא. אין לי אלא בזמן שהוא יושב עליו והזב שם. מנין לעשות ריקם כמלא ת\"ל כלי. לעשות ריקם כמלא פי' ריקם כשאינו שם. מלא כשהוא שם. הכ\"מ רפ\"ז מה' משכב: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "בספינה כתב הר\"ב שהספינה קטנה כו' עיין בריש משנה ג': \n",
+                    "<b>*[או באסדא</b>. פי' הר\"ב עצים גדולים כו'. עיין מ\"ש בזה במשנה ו' פ\"ד דברכות]: \n",
+                    "<b>אף ע\"פ שאין בגדיהם נוגעים</b>. פי' הר\"ב שאין בגדי הטהור נוגעים בבגדי הזב דליכא למיחש שמא ישב עליהם הזב. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>הרי אלו</b>. עיין ברפ\"ד לקמן: \n",
+                    "<b>טמאים מדרס</b>. כתב הר\"ב ופעמים שמכריע הזב הטהור כו' ולפי שאינו בודאי נראה שטומאתו בספק *(ועיין בסוף משנה דלקמן בפי' הר\"ב) וכן דעת הרמב\"ם פ\"ט מה\"מ [הל' ד'] אלא שכתב שטומאתו ספק שמא דרס הזב עליהן ולהראב\"ד אין כאן טומאת ספק. ומ\"ש הר\"ב וילפינן טומאת היסט וכו' מה בו האמור להלן מאוירו. שכן כל המתבשל אין כולו נוגע בו אבל יש מקצתו באוירו. וזה הוא שבא ג\"ש ללמדנו. דאילו בא לתוכו ונוגע פשיטא ולא צריכא דמה לי נוגע בחוצה לו או נוגע בתוכו אלא באה ללמדנו שיטמא מאוירו. וכך פי' בקרבן אהרן. ומ\"ש הר\"ב ומה ת\"ל אשר יגע בו. דפשיטא מי גרע משאר טומאות שמטמאות כלי חרס מאוירן כיון דכתיב גבי שרצים למה לי למכתביה הכא. רש\"י פ\"ט דשבת דף פ\"ג. ומ\"ש הר\"ב ואם היה טהור כו' דגבי אדם נמי כתיב וכל אשר יגע בו הזב. ואי משום מגע הא כתיב נוגע בבשר הזב. אלא להביא מגעו שהוא ככולו ואיזה זה היסטו. רש\"י שם. ומ\"ש הר\"ב שהתנועע הטהור כו' ונטמאו בגדיו טומאת מדרס. והוא שכרע הטהור כדתנן בפ' דלקמן. וכמ\"ש הר\"ב בס\"פ דלעיל. אבל אם כרע הזב לא נטמא הטהור לטמא בגדים אלא נעשה ראשון. ולשון הרמב\"ם בפ\"ח מה' משכב הואיל ונתנדנדו מחמת הזב הרי זה כמו שנגע בהן וטמאין ונעשו ראשון לטומאה וכו'. הנה למדת שהאדם הטהור שהסיט את הזב נטמא. משום נושא זב. והזב שהסיט את הטהור בין אדם בין כלים אפילו כלי חרס טמאין מפני שהנדת הזב לאחרים כאילו נגע בהן. ע\"כ: \n",
+                    "<b>האכלונס</b>. מפורש במשנה ג' פ\"ב דר\"ה: \n",
+                    "<b>בזמן שהן מחגירין</b>. כתב הר\"ב נמצא נשען הזב על הטהור והטהור על הזב וכ\"כ עוד הר\"ב לקמן בד\"ה על אילן יפה כו' ומ\"מ אין טומאתן שוה כדפי' לעיל. ועיין בפי' הר\"ב דמשנה לקמן ובסוף פרקין: \n",
+                    "<b>*[באילן</b>. והר\"ב העתיק על אילן. ועיין בפרק דלקמן מ\"ש בסוף משנה ג']: \n",
+                    "<b>בסוכה</b>. והר\"ב העתיק בשוכה בשי\"ן. וכן במשנה ב' פ\"י דב\"ק נכתב בסמ\"ך והעתיק הר\"ב בשי\"ן וכן בכתוב גבי אבימלך בס' (שופטים ט׳:מ״ח) ויכרת שוכת עצים. ובמשנה ב' פ\"ק דמכשירין גרסינן נמי בסמ\"ך. וכן העתיק הר\"ב לקמן פ\"ד משנה ג': \n",
+                    "<b>שכחה רע</b>. כתב הר\"ב כל שנטמנת באחיזתה שהאוחז בה טומנה בכף ידו. בפ\"ט דב\"מ דף ק\"ה כל שנחבאת בחזיונה ופרש\"י כלשון הר\"ב. וכתבו התוספות תימה אמאי קרי אין כחו רע לפי שאינה נחבאת באגרופו שלא רותת תחתיהן. ע\"כ. אבל לשון הרמב\"ם בפ\"ח מה' משכב בסוכה שכחה רע והיא שנחבא בה ודוחק אותה תזוז בו ופי' הכ\"מ שר\"ל כשאיחז בה והיא נחבאת תוך ידו וכופף אותה היא מזיזה אותו: \n",
+                    "<b>בסולם מצרי</b>. מפורש במשנה ו' פ\"ג דב\"ב: \n",
+                    "<b>הדלת</b>. מהר\"ם הגיה ונקד הדלית בכולה מכילתין. ונ\"ל שדעתו כאותה ששנינו ברפ\"ד דפאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מגיפין או פותחים</b>. פי' בין שהזב והטהור סוגרים הדלת. בין שהם פותחים. טמא. דא\"א שלא יהו נתלין זה על זה קצת. מהר\"ם: \n",
+                    "<b>*[רבי יהודה אומר עד שיהא הטהור כו'</b>. פי' הר\"ב ואז בגדי הטהור כו' כדמחלק בפירושו ס\"פ וכבר הזכרתיו במשנה דלעיל: \n",
+                    "<b>בין בעומדים כו'</b>. פי' הר\"ב יש דברים כו' ועיין מ\"ש בפ\"ב דנגעים משנה ד']: \n",
+                    "<b>בזמן שמשאן כבד</b>. כתב הר\"ב דשמא מתוך כובד כו' ונמצא טהור מסיטו או טהור ניסט עליו ואין טומאתן שוה כדפרישית לעיל: \n",
+                    "<b>וכלן טהורים לבני הכנסת</b>. ול' הר\"ב שאין זה היסט גמור וכ\"ש שספק הוא וכן ל' הר\"ש ול' מהר\"ם. ועוד שספק הוא. ע\"כ. אבל ראיתי בפרש\"י בפ\"ק דנדה דף ז' שכתב ג\"כ וכ\"ש כו' והואיל ואינו אלא ספק לפיכך אין שורפין את התרומה. הראב\"ד בפ\"ט מה' משכב (הלכה ד'): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובסולם צורי</b>. עיין במשנה ו' פ\"ג דב\"ב]: \n",
+                    "<b>אפי' מצד אחד</b>. אפילו עלו מצד אחד. הרמב\"ם פ\"ח מהלכות משכב ומושב (הלכה ז'): \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ר' יהושע אומר</b>. כתב הר\"ב אין הלכה כר\"י וכ\"כ הרמב\"ם ולא הוה סתם ואח\"כ מחלוקת כיון שאין מחלוקת בכאן נמצא ששתי המשניות דלעיל ודהכא הן המחלוקת בעצמן. והלכה כת\"ק. כנ\"ל *[ועיין מ\"ש במשנה ט' פ\"ו דנזיר ורפ\"י דכלים]: \n",
+                    "<b>נדה שישבה עם הטהורה</b>. וה\"ה זב וטהור. הר\"ש. ועיין מ\"ש לקמן בשם מהר\"ם. וכן דעת הרמב\"ם. וכתב הכ\"מ פ\"ט מה\"מ דלהכי נקט נדה משום דבעי למתני שישבה עם הטהורה במטה שזה שייך בנקבה טפי מבזכר ע\"כ. כלומר שמדרך הנקבות ששוכבות במטה ביחד. משא\"כ בזכרים. אף ע\"פ ששנינו בסוף קדושין דחכמים מתירין לשני רווקים שישנו בטלית אחד לפי שישראל לא נחשדו על משכב זכור. מ\"מ מצינו שם בגמרא לגדולי החכמים שהיו מחמירין על עצמן ומרחיקין אפילו מהבהמה כדי שלא יתיחדו עמה: \n",
+                    "<b>כפה שבראשה טמא מדרס</b>. עיין במשנה י\"ו פ\"ו דכלים: \n",
+                    "<b>נוטלת עריבה מלאה בגדים בזמן שמשאן כבד טמאין</b>. נ\"ל דמיירי שנושאת העריבה בחיקה לפניה וכשמשאן כבד מכריעות אותה עד שהיא נשענת ונתלי' עליהם כנ\"ל. אבל מצאתי שמהר\"ם פי' דמיירי שנושאה הנדה עם הטהורה. וטעמא הוי כדלעיל בזב וטהור שהיו פורקין מן החמור או טוענין דמפליג נמי בין משאן כבד למשאן קל. ואף ע\"ג דכבר אשמועינן האי דינא בזב וטהור שהיו פורקין או טוענין שמא י\"ל דאיצטריך דה\"א התם כי משאן קל טהורים משום דהוי לפי שעה אבל הכא שנושאת המשא ביחד זמן מרובה הוה לן למיחש אפילו במשאן קל שמא נשענו [זו על זו] ועוד דרך נשים להתיגע טפי מאנשים. ע\"כ: \n",
+                    "<b>בזמן שמשאן קל טהורים</b>. הבגדים מטומאת מדרס ואע\"פ שהעריבה טמאה מגע זב אפשר דבגדים שבה טהורים לגמרי דאין מגע הזב מטמא בגדים. ונהי דאדם הנוגע בזב מטמא בגדים כל זמן שלא פירש. כלי הנוגע בזב אינו מטמא בגדים אפילו בעוד שלא פירש. ובהדיא תניא בת\"כ ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו. איש הנוגע במשכב מטמא בגדים ואין משכב הנוגע במשכב מטמא בגדים. הר\"ש: \n",
+                    "<b>ונפל ככר של תרומה טהור</b>. פי' הר\"ב משום דכחה של כסוסטרא יפה. כדמחלק בסיפא (במשנה ג') וכאן לא חילק. משום דכולה כחן יפה. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הקיש על המריש כו'</b>. לשון הרמב\"ם רפ\"ט מהמ\"ומ שדבר שהיה מחובר בארץ או מסומר במסמרים אם היה כחו יפה וחזק והקיש עליו הזב בעת שהקיש הניד כלי או אוכלים ומשקים מכח הכאתו או שהפילן הרי אלו טהורים ואם לא היה כחו יפה וחזק אלא מתנדנד והקיש עליו הזב והפיל או הניד בכח הכאתו כלים או אוכלים ומשקים הרי אלו (מיטמאין) וכאלו הסיטן שהרי מכחו נפלו. זה הכלל כל שנפל מכח היסטו טמא מכח הרעדה טהור ע\"כ. וזה הכלל כו' תוספתא הביאה הר\"ש במשנה דלקמן: \n",
+                    "מלבן פי' הר\"ב כמין רבוע של קורות קבועות בארץ וכן הוא בפי' הרמב\"ם אבל בנא\"י מצאתי רבוע של קורות יהיה על הגג נטועה כדמות מעקה: \n",
+                    "ועל הים פירש הר\"ב היקף של עץ שהקמח כו' וכ\"כ הרמב\"ם וצריך לומר דקלת דלקמן שפירשו ג\"כ לקבל הקמח כו' שהוא עשוי בצורה ותבנית אחרת ויש לפרש שנעשה לעזר ולהועיל שלא יתפזר הקמח ושיפול לתוך הים וכן משמע מפי' הרמב\"ם אבל הר\"ש פירש ים של בית הבד ע\"כ ועיין עוד לקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הקלת</b>. כתב הר\"ב עגול של עץ שסביב לרחים התחתונה לקבל הקמח כו' ולשון הרמב\"ם סבוב של עץ שעושים סביב הרחים כדי שלא יפרח האבק מן הדבר הנטחן. וכבר כתבתי במשנה דלעיל בזה. והנני יוסיף בכאן שמה שמוסיף הר\"ב על לשון הרמב\"ם וכתב התחתונה והוא הועתק מפי' הר\"ש. נראה דלא דק שאין דעת הר\"ש שעשוי לקבל כו'. אבל דבריו הם כפי' הערוך שמפרש שהוא בנין סביב כו' והוא בסיס לרחים התחתונים. ע\"כ. וזאת שנית להר\"ב בפירוש הקלת דתנן במשנה ג' פ\"ד דב\"ב הרכיב ג\"כ שני פירושים דהרשב\"ם ודהרמב\"ם. ואינם עולים כאחד כלל כמו שכתבתי בס\"ד בספי\"ד דכלים: \n",
+                    "<b>על אילן יפה</b>. פירש הר\"ב ועומדת באילן יפה. וכ\"פ הר\"ש. ומסיים ואית דגרסי הכא ובפרקין דלעיל באילן ולא גרסינן על: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>פונדיות</b>. לשון הר\"ב כעין כיסין ארוכין ונותנין בהן מעות ובלע\"ז בריד\"ש וראוין לשמש שכיבה עם מלאכתן. שישב עליהן והן מלאות מעות ופותח פיהם ונוטל. וא\"צ לומר לו עמוד ונעשה מלאכתנו. רש\"י פ\"י דשבת דף צ\"ג: \n",
+                    "<b>לארכן</b>. כגון שהיה שוכב על מעיו או פרקדן *(ואורכו) מוטל על אורכן. רש\"י שם: \n",
+                    "<b>טמאים</b>. פירש הר\"ב שכל אחד ואחד נשען רובו כו' וכ\"פ הר\"ש. גם רש\"י בשבת. וכתבו התוספות וז\"ל ולפי זה אתיא כר\"ש (דלקמן דס\"פ) דבעי שיהא רוב הזב נישא עליו. ור\"י אומר דמצי למימר דאתיא אפילו כרבנן. וטעמא דטהורים משום דה\"ל כל אחד מסייע ואין בו ממש (כדפירש הר\"ב בס\"פ) ע\"כ: כו' ועיי' בפ' דלקמן משנה ב' וד'. ומ\"ש הר\"ב דכתיב ואם על המשכב הוא וכו' וכן ל' הר\"ש. ואגב ריהטייהו פירשו כן ולא דקדקו. דאותו הכתוב על טהור השוכב על משכב הזב נאמר. ובא ללמדנו שאינו נטמא עד שינשא רובו. וכאותה ששנינו בפ' דלקמן משנה ה'. ושם הביא הר\"ש עצמו גם הרמב\"ם לשון ת\"כ מן המקרא הזה. אבל בזב העושה משכב נדרש בת\"כ מדכתיב וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב עד שינשא רובו עליו. והרמב\"ם כתב בכאן וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב ואמרו בספרא עד שינשא רובו עליו. אמת שכן דרשו בספרא. אבל לא ידעתי למה לא העתיק דרשא דמשכב דקדים וגם ביה אנן קיימין ולא במרכב. והא דאמרינן רובו. משום דרובו ככולו: \n",
+                    "<b>כסיות</b>. פי' הר\"ב לשון רבים של כסא. וכ\"כ הר\"ש. וקשה לי קצת דהכא קתני ביו\"ד ולקמן באלף. לכן נראה כפי' הרמב\"ם שכתב כסיות כלי חגורות של עור נאותים למשכב: \n",
+                    "<b>אם רחוקים זה מזה טהורים</b>. פי' הר\"ב לפי שאין רובו נשא כו' דכיון שרחוקים זה מזה עומד על שתיהן בשוה חציו על זה וחציו על זה. אבל אם הן קרובים זה לזה שניהם טמאים דזמנין נשען רובו על זה וזמנין על זה. מהר\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עשר טליות כו'</b>. כתב הר\"ב עשר לאו דוקא כו' כמו שהבאתי לשון ת\"כ במשנה ג' פ\"א דכלים (ד\"ה שהוא): \n",
+                    "<b>כרעו הן טמאין</b>. לפי שכבר נתלה הזב במשכב ההוא. וכבר קדם לנו (בספ\"ב) כי הזב מטמא את המשכב בה' דרכים. ומן כללם נתלה. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר ביחידי כו'</b>. וכה\"ג פליג לקמן במשנה ז' ושם כתב הר\"ב שאין הלכה כמותו. וכ\"פ הרמב\"ם גם בכאן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואוכלין ומשקין בכף שנייה טמאים</b>. כתב הר\"ב בין כרע הזב בין כרעו אוכלים ומשקים. וכ\"כ הר\"ש. וז\"ל הרמב\"ם אין חילוק בכאן. בין כרע הזב או כרעו האוכלים. שהרי הן טמאים בהיסט הזב כמו שקדם (ברפ\"ג) מגע שהוא ככולו. אמנם הוצרכנו שם במשכב שיכרע כדי שישוב אב מאבות הטומאות כאלו ישב הזב עליו כמו שביארנו ע\"כ. ועיין בפרק דלקמן משנה ב': \n",
+                    "<b>ובמת הכל טהור</b>. חוץ מן האדם. ה\"מ נמי למיתני ובנבלה הכל טהור חוץ מן האדם. וכדתנן בפרק דלקמן משנה ג': \n",
+                    "<b>ובמת</b>. פשוט הוא. כי כל מקום שנאמר מת הכוונה בו הדבר המטמא מן המת. והוא כזית מבשרו. ואבר ממנו. ושאר מה שנתבאר בשני של אהלות. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>הכל טהור</b>. לשון הר\"ב דכל שהמת נישא עליו כגון בכף מאזנים לבד מאהל. טהור. וכן לשון הר\"ש ותנן במשנה ג' פרק דלקמן כל הנישא ונושא ע\"ג המת טהור. חוץ מן המאהיל ואדם בזמן שהוא מסיט. ופירשו חוץ מן המאהיל. דאפשר להיות נושא ונישא ולא יאהיל. כגון עלייה מפסקת כו' ונמצא דכגון בכף מאזנים אינו ענין למאהיל. לכך נראה בעיני שנכון הוא להגיה לבד מאדם. אלא מדתנן הכי בהדיא חוץ מן האדם. לא היו צריכים לפרש לבד מאדם. ולפיכך לא שלחתי בו יד: \n",
+                    "<b>חוץ מן האדם</b>. כתב הר\"ב מפני שהסיטו וכו'. בפ' בתרא דנדה (דף סט). מי לא מטמא במשא. ובפרק דלקמן משנה ג' מפרש דאין משא מת מטמא אא\"כ הסיט. וכ\"פ הר\"ש ומפרש הסוגיא דנדה. ושם כתבתי (ד\"ה והאדם) דלהרמב\"ם ליתא: \n",
+                    "<b>וחומר במת מבזב שהזב עושה כו'</b>. נראה בעיני דחסורי מחסרא חומר בזב מבמת שהזב עושה כו'. אבל מצאתי בנא\"י שהוגה וחומר שוב בזב מבמת שהזב כו' וכן הוא בנוסחת מהר\"ם: \n",
+                    "<b>מדף</b>. כתב הר\"ב לשון טומאה קלה כדכתיב קול עלה נדף. ורמב\"ם פי' מלשון ריחו נודף כו' וז\"ל הרמב\"ם הלשון הזה של מדף משתמשים בו בענין אחר של טומאה כמו שבארנו בפ\"י של פרה. ועל אותו ענין אמרו בגמרא (נדה דף ד') מאי מדף כדכתיב קול עלה נדף ר\"ל כי הוא מענין התנועה. ופי' הזה אינו מן הגמרא אלא שכתבוהו בגליון מן פי' רבנן סבוראי וכתבן המעתיק בתוך הדברים. ולא נזהרו עליהן. אמנם הענין אשר הנחנו בו *מכאן (מטומאת מדף) עקרו מנדף. והוא יוצא מאמרו ריחו נודף ר\"ל יריח למרחוק הרבה (השאילה) הענין הזה על הזב כו' כאילו יעבור ריחו כו' על דרך הדמיון ע\"כ. ושם ברפ\"י דפרה מפרש גם בטומאת מדף שבכאן מאותו הענין. שכתב שהוא כאלו הגיע אליו תנועה חלו?שה מן הזב לסמיכתו עליו. ע\"כ: \n",
+                    "<b>לטמא אוכלין ומשקים</b>. ולמדו הענין הזה בזב מאמרו בו כל כלי עץ ישטף במים. אמרו בספרא מה בא זה ללמדנו אם ללמד שיטמא כלי שטף במגע. הרי כבר נאמר והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו. אם הנוגע בו מטמא כלי שטף במגע. הוא עצמו לא יטמא כלי שטף במגע. א\"כ למה נאמר וכל כלי עץ ישטף במים. אלא אלו אוכלים ומשקים וכלים שע\"ג הזב. ואמרו עוד וכל כלי עץ ישטף במים מלמד שהוא עושה על גביו מדף. הרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב ואלו כלים שתחתיו פי' הראויים למשכב ומושב כדתנן במשנה ב' פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>מה שאין המת מטמא</b>. אמר הקב\"ה כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא. ולא אמר כל המשכב אשר ישכב עליו יטמא. והיה הענין חוזר על הזב הקודם זכרו. דקדקו בזה ואמרו הזב לא המת. הרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב וע\"ג מדף כו' מ\"מ אם היה המת בבית סמוך לשמי קורה (עיין בריש פסחים) וכו' כה\"ג בזב טמא מתחתיו כו' כדתנן בפרק דלקמן משנה ב'. אבל הנה יצא * ל' הר\"ב במה שלא נכנס בו. אבל הר\"ש כתב וע\"ג מדף כו' ויש לפרש כגון עלייה מפסקת. דאם המת בעליה ומשכבות ומושבות בבית עד שמי קורה. והנסרים נכפפין מכובד המת. ומכבידין על המשכבות. או שהמת בבית כו'. אבל הר\"ב הואיל וכבר מצא חילוק בין זב למת במתחתיו שבזב מטמא אדם לטמא בגדים משא\"כ במת לכך לא ראה להעתיק אם המת בעלייה כו'. ושאני הר\"ש שאע\"פ שכתב ג\"כ החילוק הזה. הרי הקשה עליו משום דעל גבי מדף במת נמי כו' וכתב ע\"ז ויש לפרש כו' כלומר שמפרש בין מתחתיו בין על גביו בענין אחד. משא\"כ הר\"ב שהכניס הפירכא דגבי על גביו מדף ולא בלשון קושיא אבל הניח החילוק דבמתחתיו. ונמצא שאין רצונו אלא לפרש בעל גביו בלבד. ואע\"פ שאין ענינו שוה לבמתחתיו. לכך לא שלחתי יד להגיה בלשון הר\"ב ולהוסיף החלוקה דאם המת בעלייה כו' אבל ודאי דסוף דבריו שלא בדקדוק כתבם. שהיה לו לקצר. ולא לכתוב אלא דבכה\"ג בזב טמא לטמא אוכלים ומשקים. ובמת טהור. והמגיה כן לא הפסיד. ודין זה דבמת כתבו עוד הר\"ב בפרק דלקמן משנה ג'. ושם אפרש בס\"ד. ובמסכת עדיות פ\"ו משנה ב' מפרש הר\"ב משא\"כ המת דאין טמאין אלא ראשון ושני ושלישי. בין מתחתיו בין מעל גביו. וכן פי' שם הרמב\"ם. גם בחיבורו ספ\"ה מה' טומאת מת (הלכה י\"ד): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היה רכוב</b>. ובפ\"י דשבת דף צ\"ג מייתי לה וגרס היה רוכב. וכן העתיק הרמב\"ם בפ\"ו מהלכות משכב שם אבל הר\"ב העתיק כגירסת הספר. וגם היא נכונה. שכן בלשון גמרא פ\"ק דב\"מ דף ח' ועיין מה שכתבתי בזה במשנה ג' פ\"י דנדרים (ד\"ה אביא): \n",
+                    "<b>מפני שהיא יכולה לעמוד על שלשה</b>. כתב הר\"ב הלכך כל חד וחד ה\"ל רביעי ואינו אלא מסייע כו' והואיל וכל אחת ראויה להיות מסייע. ואין אנו יודעים איזו יד ואיזו רגל היא שלא היתה נשענת עליה. הרי לא הוחזקה טומאה באחת מהן. ולפיכך כולן טהורות. הרמב\"ם פ\"ז מה' משכב (הלכה ה'): \n",
+                    "<b>הסוס מטמא ברגליו כו'</b>. והגירסא הפוכה בפרק המצניע. שכתוב שם (דף צג) בכל הספרים הסוס מטמא בידיו כו' ובפי' רבינו חננאל היא כתובה שם כמו בכאן הר\"ש: \n",
+                    "<b>*[שבעקל</b>. פי' הר\"ב היא הכפיפה שעוצרים כו' והוא לשון הערוך. וצריכים לפרש שמ\"ש ואחר שעוצרים הזיתים. היינו קודם לכן בכלי אחר המיוחד לכך. והיינו סתם בית הבד. ועיין במשנה ה' פ\"ד דב\"ב. ובמשנה ד' פ\"ח דמנחות: \n",
+                    "<b>על המכבש של כובס</b>. כלים שתחתיו טהורין. לשון הר\"ב שאין היושב בקצה הא' של מכבש. מכביד על הכלים. וז\"ל הרמב\"ם כשישב הזב על קצה המכבש אשר הבגדים תחתיו הן טהורין וחיוב זה יוודע מצורת מכבש של כובסים אצלם באותו (הזמן) לפי שאין ספק כי כשישב הזב על אותו קצה לא יביא כובד ע\"ג הכלים (שיהו) משכב. ור\"נ אומר כי הן שבין משכב כבר הוא מכביד עליהן. ע\"כ. ומפרש ג\"כ קורות בית הבד. שהקצה האחד שלה. הוא למעלה מן העקל. והוא סוחטהו. ועל הקצה הא' היה יושב הזב ע\"כ. וז\"ל הרמב\"ם בחבורו [שם הלכה ז'] ישב הטמא על קורת בית הבד. כל הכלים שבעקל טמאים שהרי הם רצוצים תחת הקורה. אבל אם ישב על מכבש של כובס. הרי הכלים שתחת לוח המכבש טהורים. מפני שהוא רפוי. ונמצאת משענת המכבש על רגליו לא על הכלים שתחתיו. שאם ירצה אדם להכניס סכין וכיוצא בה בין הכלים מתחת המכבש ובין המכבש מכניס אע\"פ שהוא קשור ע\"כ. ופי' הכ\"מ דביושב על הקצה מיירי. וה\"ל להכ\"מ להביא ראיה מפירושו שבמשנה וכתב עוד דאפשר דמש\"ה נקט התנא מכבש של כובס. מפני שאין דרך להדקו מפני שא\"צ לכובס בהידוק דכשיתפשטו קמטיו קצת סגי להו אבל מכבש של חייטין מהדקין אותם בכל כחם כדי שיהיו הבגדים עומדים זקופין ע\"כ. אבל הראב\"ד כתב על פי תוספתא דמכבש טעון באבנים מיירי ולפיכך האומן מקפיד שלא לישב עליו שלא יפלו האבנים מעליו ויתרפה והרי הוא אז כסאה ותרקב (שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. כדפירש הר\"ב במשנה ב' פ' דלקמן) ואע\"פ שהבגדים שבתוכו ראויים לישיבה. השתא מיהא כרוכים הם בדבר שהוא מקפיד עליו. ור\"נ מטמא קסבר אין הולכין אלא אחר הבגדים שבו ועל כן תפסו מכבש של כובס ולא מכבש של בעלי בתים (כדתנן לתרוייהו בספ\"ך דשבת) מפני שדרך כובס לטעון באבנים ואין דרך בעלי בתים אלא להדק בחבלים. ואין קפידא בהו מלישב עליהם. ברוך ה' אשר גלה סודו ליראיו עכ\"ד ותוספתא זו הביאה הר\"ש בזה הלשון בזמן שטעון אבנים כלים שתחתיו טהורין ור\"נ מטמא בזמן שחוזר בכלים (וגי' הראב\"ד בזמן שמהודק בחבלים) כלים שתחתיו טמאין וראיתי למהר\"ם שפי' וז\"ל המכבש אין משענת המכבש על הכלים ולכך טהורים שהרי טעון אבנים בתוכו ומשענת המכבש על האבנים ולא על הכלים ובזמן שחוזר בכלים פי' שהאבנים שבתוכו אין נוגע בהן המכבש אלא המכבש חוזר על הכלים טמאים שהרי משענת המכבש על הכלים לפי שהמכבש הן שתי לוחות וכדי שלא יפול לוח על לוח משימין בין לוח ללוח אבנים ועצים ובין לוח ללוח החלל לפי שעה משימים כלים וישב הזב על המכבש אותן כלים טהורים שהרי משענת המכבש על האבנים ור\"נ מטמא משום דאלו ינטלו אבנים נמצא משענת המכבש על הכלים ע\"כ. ונראה בעיני שכך הן דברי הרמב\"ם שבחבורו ולא כאשר הם בפירושו דמשום שיושב על הקצה ולא עליו ממש וכמו שהבינם הכ\"מ אלא אפילו יושב על המכבש ממש: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כל המטמא בגדים בשעת מגעו</b>. כל אדם המטמא בגדים קאמר דהא משכחת כלים שאין מטמאין כלים ואם נגעו מטמאין אוכלין להיות תחלה כדמוכח מתני' דלקמן. דדוקא באין נוגעים מיירי סיפא הא נוגעים מטמאין שנים וכך קתני בהדיא בתוספתא כלים הנוגעים בזב כו' מטמאין שנים כו' ושם מפרש הר\"ב דמתני' כל אדם קאמר: \n",
+                    "<b>וכלי שטף במגע</b>. כתב הר\"ב דתניא בתורת כהנים מנין לרבות שאר כלים כבגדים ת\"ל וטמא. דה\"מ למימר ורחץ במים בערב. וממילא משמע דטמא עד הערב אלא קרא יתירא לומר דעוד טמא ג\"כ כל כלי שיגע בו. וכלי שטף כתב הערוך הן כלים של עץ שנאמר (ויקרא ט״ו:י״ב) וכל כלי עץ ישטף במים. וכמו כן כלי נחשת שנאמר (שם ו) ואם בכלי נחשת בשלה ומרק ושטף במים ע\"כ. ומה יעשה בכלי עצם וכלי עור. אבל לשון רש\"י בפ\"ק דחולין דף כ\"ה וזה לשונו כל שאר כלים שאינן כלי חרס מקרי כלי שטף עלשם שיש להם טהרה במקוה ע\"כ. וכ\"כ ג\"כ הרמב\"ם בהקדמת פירושו לזה הסדר. ומ\"ש הר\"ב יכול אדם וכלי חרס ת\"ל בגד כו' דממעטינן אדם שאינו דומה לבגד. דבשלמא כלי שטף דומין לבגד בצד מה שגם הבגד כלי הוא משא\"כ האדם וכן ממעטינן כלי חרס שאינו דומה לבגד שאין לו טהרה במקוה נ\"ל: \n",
+                    "<b>בשעת מגעו</b>. עיין מה שכתבתי בסוף מתניתין ב' בשם הרמב\"ם (ד\"ה מטמאין): \n",
+                    "<b>מטמא אוכלים ומשקין להיות תחלה</b>. לשון הר\"ב מפני שהוא נחשב כאב הטומאה כלומר לענין אוכלין ומשקין אע\"פ שאינו אב הטומאה לענין אדם וכלי חרס: \n",
+                    "<b>ואת הידים להיות שניות</b>. כחכמים דריש פ\"ג דידים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל הנישא ע\"ג הזב</b>. פי' הר\"ב ואפילו לא נגע בו הזב לאו למימרא וכ\"ש אם נגע דא\"כ היכי קתני סיפא כל שהזב נישא עליו טהור. אלא ה\"ק דענין נישא הוא שמטמא במשא בלבד ואע\"פ שלא נגע. ועיין עוד לקמן. ומ\"ש הר\"ב דכתיב וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו. מאי תחתיו כו' פירשתיו בריש פ\"ד דנדה בס\"ד: \n",
+                    "<b>טמא</b>. ולקמן מפרש כיצד. ושאין כל הנישאין ע\"ג הזב שוין: \n",
+                    "<b>וכל שהזב נישא עליו טהור</b>. לגמרי ואין בהן אפילו טומאת מדף. דהכי תניא בת\"כ. ק\"ו שיעשה תחתיו מדף. מה אם במקום שלא עשה ע\"ג משכב כו'. ת\"ל וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא. משכב הוא עושה תחתיו ואינו עושה תחתיו מדף. כן מסקי התוספות פ\"ג דעירובין דף כ\"ז [ד\"ה כל שזב]. ומייתי להו מדתני בת\"כ כל אשר ישכב עליו הזב יטמא. יכול יטמא דבר שאינו ראוי לשכיבה. לא מה היא אינה מטמא כו' יכול הוא והיא לא יטמאו טומאה חמורה אבל יטמאו טומאה קלה. ת\"ל משכב. אלמא מידי דלא חזי למשכב ומושב טהור לגמרי. ע\"כ. וצריך לומר דמיירי שלא הוסט. דאילו הוי ע\"י היסט. הא אמרן בפ' דלעיל משנה ה' ז' דמיטמאין. והר\"ש פירש דמתני' אדרבה דוקא בהיסט ומש\"ה הזב נישא עליו טהור. דהמסיט כלומר הנושא אין בו רוח חיים. כדקתני חוץ מאדם. גם דעת התוספות פ\"ג דעירובין דף כ\"ז דבהיסט כלומר שנושא כולו. וקשיא לי דהיכי מטהרין הכא לגמרי. ועיין [מ\"ש עוד בסוף משנה ה']: \n",
+                    "<b>חוץ מן הראוי למשכב ומושב</b>. כתב הר\"ב וה\"ה למרכב. דאין למדין מכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ. ומהכא דייקינן לה בריש בכל מערבין. הר\"ש. ופירוש מרכב במשנה ג' [פכ\"ג] דכלים. ומ\"ש הר\"ב אבל שאינו ראוי כו' ת\"ל והיושב כו' פירשתי במשנה ג' פ\"ב דכלים: \n",
+                    "<b>והאדם</b>. כך מצאתי מוגה בנא\"י. וכן הוא בגמ' דפ\"ג דעירובין דמייתי לה התם. ולשון רש\"י שם. האדם דכתיב והנושא אותם. אף הזב במשמע אותם. ע\"כ: \n",
+                    "<b>כיצד</b>. ארישא נמי קאי: \n",
+                    "<b>אצבעו של זב כו'</b>. דלא בעינן שינשא רובו של זב אלא במשכב. וכפי' הר\"ב והרמב\"ם לקמן משנה ד'. ובחבורו ספ\"ח מהמ\"ש [הלכה י\"א]. מסיים בה דיראה לו שהטומאה הזו מדבריהם. ע\"כ. ולפי זה צ\"ל דמשכב ומושב דבסיפא. לא מיירי כשאצבעו של זב מלמעלן בלבד. דהא בהדיא קתני לקמן משנה ה' דבעינן לעולם רובו. וכדהוציאו הר\"ב והרמב\"ם המשכב בפי' משנה ד'. אלא מתני' דהכא והתם לאו בחדא שיטה. והא כדאיתא והא כדאיתא: \n",
+                    "<b>מטמא שנים</b>. פירש הר\"ב בתרומה. ועיין מ\"ש בזה בשם התוספות לקמן משנה ו': \n",
+                    "<b>והמשכב והמושב כו' מלמעלן</b>. לשון ספרא ק\"ו שיעשה על גביו משכב. מה אם במקום שלא עשה תתתיו מדף. עשה תחתיו משכב. במקום שעשה ע\"ג מדף. אינו דין שיעשה ע\"ג משכב. ת\"ל כל המשכב אשר ישכב עליו. תחתיו הוא עושה משכב. ואין עושה ע\"ג משכב. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>והמדף</b>. מפורש במשנה ו' פ' דלעיל: \n",
+                    "<b>מטמאין אחד ופוסלין א'</b>. ה\"ג בס\"א. וכן הוא בנוסחת מהר\"ם. וכ\"כ הר\"ש בהדיא במשנה ו' פ' דלעיל. דעליונו של זב מטמא א' ופוסל אחד. ואע\"פ שבפי' הרמב\"ם מועתק כגי' הספר מטמא ב' ופוסל אחד. ולא הוגה בו דבר בנא\"י. מ\"מ נ\"ל עיקר כגי' ס\"א. וכן נראה ממ\"ש בחבורו פ\"ו מה\"מ [הלכה ה'] שכתב אם היה אחד ממטמא משכב ומושב למטה ואבן על גביו ואוכלים ומשקים וכלים ואדם ע\"ג האבן זה למעלה מזה כלן טמאין. וראשון לטומאה וכו' חוץ מן האדם וכו' הרי שלא עשאן אלא ראשון בלבד. ומשמע לכל דבר. ושאינו מטמא אלא אחד ופוסל אחד. ואע\"ג דכתב עוד אבל אם היה האדם למטה והזב למעלה כו' טמא משום נושא ככל נושא כו' שהנושא ראשון לטומאה. וכן מסיים עוד בזה הדין שהאדם ראשון. והאנן תנן מטמא שנים ופוסל א'. לא קשיא דהתם לאחר שפירש מיירי. וסמך ליה דילמד מן המפורש דלעיל מיניה כשהזב למטה דקל הוא לענין מדף. ואפ\"ה באדם קודם שפירש מטמא שאר כלים. כמ\"ש בהדיא כך. במכ\"ש כאן דקודם שפירש יש בו חומר לטמא שאר כלים. וכן לטמא שנים ולפסול אחד. ולא הוצרך לפרש. ותדע שהרי בפירושו למשנה ד' פ\"ק דאהלות כתב ג\"כ דנושא הזב הוא ראשון. ומפרש לענין שלא יטמא אדם וכלי חרס. אבל שאר כלים מטמא. הרי שנתן לו דין אדם למעלה. ומכיון שמטמא שאר כלים מטמא שנים באוכלים ומשקים ופוסל א'. מכללא דרבי יהושע דלעיל. ולכך נראה ודאי. דראשון שכתב בחבורו היינו שלא יטמא אלא אחד. וכגי' ס\"א: \n",
+                    "<b>פרשו מטמאין שנים כו'</b>. לפי שהמשכב אב הטומאה. אפילו כשנתרוקן הזב ממנו. כמו שהעתקתי לשון תורת כהנים לעיל בסוף פרק ב': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מפני שאמרו</b>. לשון הר\"ב כלומר מפני מה אמרו האוכלים והמשקים והמדף מלמטה תחת משכב הזב טהורים מפני שאמרו וכו' וקשה דאהיכא קאי. שלא אמרו במתני' דלעיל אלא מלמטה תחת הזב. ולשון הרמב\"ם לפי שאמר בהלכה הקודמת כי *(האוכלים) והמשקים וכלי שטף מלמטן טהורים. ואפילו היו תחת משכב הזב. אמר סבת זה אמרו כל הנושא כו' ע\"כ. וכלומר דודאי דלא חמירא תחת משכב. מתחת הזב עצמו. ואע\"ג דלא קמיירי במשכב. מ\"מ ממילא נשמעיניה: \n",
+                    "<b>כל הנושא כו'</b>. כתב הר\"ב ואינן נוגעין אפילו לא הפסיק ביניהם אלא נייר. הרמב\"ם פרק ט' מהמ\"ש. ועיין במתני' ה'. גם עיין מ\"ש במשנה ז': \n",
+                    "<b>חוץ מן האדם</b>. כתב הר\"ב וכן אם נתנו אבן מסמא כו' ולשון ספרא והיושב על הכלי אין לי אלא בזמן שהוא יושב ונוגע בו. מניין לעשרה מושבות זה ע\"ג זה אפילו ע\"ג אבן מסמא. ת\"ל והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא. מקום שהזב יושב ומטמא. ישב הטהור ויטמא. הרמב\"ם. והא דקתני אפילו ע\"ג אבן מסמא. כמו אפילו ע\"י אבן מסמא. דהא מיירי שהאבן מסמא ע\"ג משכב. ובמשנה ג' פ\"ק דכלים כתבתי בשם התוס' דריש פרק דם הנדה שהעתיקו. ועל גביהן אבן מסמא: \n",
+                    "<b>כל הנושא</b>. כתב הר\"ב באדם קא מיירי דאין לך מטמא במשא בנבלה אלא האדם כמ\"ש הר\"ב במשנה ב' פ\"ק דכלים: \n",
+                    "<b>כל הנושא ונישא ע\"ג נבלה</b>. כך הגי' בס\"א והר\"ב השמיט ונישא. כמו שהיא הגי' בספר. ומ\"מ פי' כלומר וכל אדם הנושא וניתן ע\"ג נבלה. ואין כוונתו לפרש הנושא שענינו כמו ניתן. שא\"א שתהא כך משמעות הנושא. ועוד דהא כתב דנושא את הנבלה ולא זז כו' טהור עד שיסיטנה. אבל הוסיף וניתן במקום ונישא. שהיה ראוי להיות במשנה. ולשון הר\"ב מועתק מפירוש הר\"ש. ושם כתוב כלומר וכל האדם הנושא ונישא. ע\"כ. והמגיה כך בלשון הר\"ב לא הפסיד. והרמב\"ם העתיק ג\"כ כמו שהוא בס\"א. אבל פירושו דחוק דמפרש שאין ענינו אלא כשהאדם מלמעלה והנבלה למטה. שהוא סובר דאם הנבלה למעלה מטמא במשא בלא היסט. ועי' עוד מזה בסוף המשנה: \n",
+                    "<b>חוץ מן המסיט</b>. כתב הר\"ב דנושא את הנבלה ולא זז ממקומה גם לא כו' עד שיסיטנה. וכן לשון הר\"ש וכתב דמדלא קתני גבי משכב נמי חוץ מן המסיט. ש\"מ שמטמא בלא מסיט וצריך ליתן טעם מ\"ש זה מזה. הא בתרוייהו והנושא כתיב בהו. ושמא משום דאחמיר רחמנא במשכב דאפילו הנוגע מטמא בגדים. ואילו גבי נבלה תנן בפ\"ק דכלים (משנה ב') וחשוכי בגדים במגע ע\"כ: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר אף הנושא</b>. כתב הר\"ב בגמרא מפרש בפרק העור והרוטב (סוף חולין דף קכ\"ד). הר\"ש. ואע\"ג דהגי' התם והוא דנישא. וכן העתיק הר\"ש. התם אנבלה קאי שתהא נישאת והיינו והוא שנושא שכתב הר\"ב שענינו שהאדם נושא הנבלה ובא ואראך דוגמתו בתוס' שאעתיק לקמן בסוף משנה ה': \n",
+                    "כל הנושא נמי באדם דומיא דנבלה וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"א מהט\"מ: \n",
+                    "<b>כל הנושא ונישא ע\"ג המת טהור</b>. פי' הר\"ב כגון עלי' מפסקת כו' וכ\"כ הר\"ש ולרבותא דאפילו משום משא שמכביד עליו אינו מטמא לפי שאין במת משום אבן מסמא כדפי' בפרק דלעיל משנה י' והרמב\"ם לא פי' בכאן אלא כל הנושא ונישא במת ויש ביניהם דבר המאהיל שהוא חוצץ וכדתנן באהלות. והיינו נמי דבסוף פרק ה' מהט\"מ (הלכה י\"ד) כתב אהא דהכא בד\"א בשלא היתה שם טומאה רצוצה והוא הדבר ג\"כ שכתב הר\"ב במשנה ו' פרק דלעיל טומאה בוקעת ויורדת שהוא כשהטומאה רצוצה וכדמסיק אח\"כ בכה\"ג דמפרש לה הכא היינו שאינו רצוצה אלא אהל מפסיק. \n",
+                    "<b>חוץ מן המאהיל</b>. דמאהיל בין שהמת תחתיו דמאהיל שנמצא האדם נישא בין שהמת מאהיל על האדם והאדם נושא. נטמא האדם מחמת טומאת אהל. כמו שכתבתי בריש פרק ג' דאהלות: \n",
+                    "<b>ואדם בזמן שהוא מסיט</b>. כתב הר\"ב אבל אם אין המת זז ממקומו שאין כאן היסט טהור וכ\"כ הר\"ש. ולא פי' הטעם מ\"ש במת מבזב. והכא ליכא לתרוצי כמו בנבלה. דטמא מת מטמא בגדים כדתנן בקמא מאהלות. אבל נ\"ל דטומאת משא דבמת. לא למדנוהו אלא בק\"ו ממשא דבנבלה. כמ\"ש בספ\"ק דאהלות ולפיכך דיו לבא מן הדין להיות כנדון. ושלא יטמא משאו אלא א\"כ הסיט כמו בנבלה וקשה דאמאי לא פליג ר\"א. ועיין בסוף משנה ו' ז' והרמב\"ם דפירש בנבלה דהא דבעי דמסיט דוקא כשהנבלה תחתיו. ה\"נ באדם מפרש כשהאדם נושא המת עליו מתטמא במשא. אמנם כשהאדם נישא ע\"ג מת ולא היה מאהיל. שיש ביניהם מחיצה מאהלת. אז לא יטמא אלא אם הסיט: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מקצת טמא על הטהור כו'</b>. כתב הר\"ב דלא בעינן שינשא רובו וכו' וכ\"כ הרמב\"ם. וכבר כתבתי בזה לעיל במשנה ב': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הטמא על מקצת המשכב</b>. פי' הר\"ב רובו של טמא כו' דלא חיישינן על מיעוט משכב ולשון ספרא או על הכלי אשר הוא יושב עליו או על מקצתו. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>והטהור על מקצת המשכב</b>. פי' הר\"ב רובו של טהור כו' אמר יתעלה באדם אשר ישב על משכב הזב. ואם על המשכב הוא. ובא הפי' הוא עד שינשא רובו עליו. הרמב\"ם. ומ\"ש על משכב הזב. לא דק. דבנדה כתיב: \n",
+                    "<b>*[נמצאת טומאה נכנסת כו'</b>. כה\"ג תנינן נמצא כו' במשנה ד' פ\"ק דחולין. ושם כתבתי למאי צריכא משמא דסוגי' דהתם. ולא ידענא למאי צריכא הכא]: \n",
+                    "<b>והנייר בינתיים</b>. עיין מה שכתבתי לקמן משנה ז': \n",
+                    "<b>בין מלמעלן בין מלמטן טהור</b>. לשון הר\"ב דאין מטמא אחרים ולא מקבל טומאה בהיסט אלא דבר שיש בו רוח חיים וכן הם דברי הר\"ש ולשטתיה אזיל שכן פי' גם כן להא דתנן בריש מתני' ב' וכל שהזב נישא עליו טהור וכמ\"ש שם בשמו. אבל הר\"ב דלא אשתמיט התם לפרושי הכי ודאי דבחנם נקטיה ולא ה\"ל לפרש אלא כמשמעה דבמשא קיימין. וכן פי' הרמב\"ם. וז\"ל והודיענו כי אפילו אוכלים של תרומה לא יטמא בהיותן ע\"ג משכב. ואפילו היה החוצץ ביניהם דק ביותר על העיקר הקדם. והוא אמרו כל הנושא ונישא ע\"ג משכב טהור חוץ מן האדם ע\"כ. ואלא מיהת בחבורו פ\"ט מהלכות משכב [הלכה ג'] לאחר שכתב להא דכל הנושא ונישא ע\"ג משכב. ואפילו לא הפסיק ביניהם אלא נייר דהיינו בבא דהכא סיים וכתב וכן אם הסיט המשכב את הכלים או את האוכלים והמשקים הרי אלו טהורין. אבל לא נתכוין בפי' המשנה אלא דדינא בעלמא כתב. ולא מן המשנה הוא. וכן הכ\"מ ביאר דמעצמו נלמד ופשוט הוא. דכיון דאינו מטמא במשא אינו מטמא בהיסט ע\"כ ולכך ודאי דהר\"ב לא דק לפרש על המשנה טעמא דמסיט ולא ה\"ל ללמוד מן הר\"ש דהר\"ש שאני שכן הוא מפ' ג\"כ במשנה ב' דמיירי בהיסט וכדכתבתי. ובעיקר הדין. דבעינן דבר שיש בו רוח חיים בין למטמא בין לקבל טומאה ה\"מ כשהמסיט [הוא] אותו שהוא למטה. בין שהוא טמא ואתי לטמא לשלמעלה. ובין שהוא טהור ואתי לקבל טומאה מאותו שלמעלה צריך שיהא בו רוח חיים וא\"כ כי קתני במתני' ג' גבי משכב חוץ מן האדם. אי מיירי נמי בהיסט כשיטת הר\"ש צ\"ל דלא קאי *אנושא אלא אנישא. מ\"מ קשיא מהא דמתני' ה' ו' פ' דלעיל דבין כרע הוא בין כרעו הן טמאין וכן בנבלה ומת דפרקין ואין נראה לומר שסברתם לחלק בין היסט להיסט. ודהיסט דהכא שמניד ומזיז בעלמא בלא הכרעה. ואינך כולהו בהכרעה דוקא דהוה כמשא ממש. שאין לשונם נראה כן לעיל גבי נבלה ומת. גם כתבתי במשנה ב' פרק קמא דכלים בשם הרמב\"ם דהיסט דהכרעה היא משא ודאי וההיסט דבעינן לרבויי היינו הנדה בעלמא. ולפיכך נראה בעיני דתוספתא שממנה העתיק הר\"ש לומר דאין מטמא ומתטמא בהיסט. אלא דבר שיש בו רוח חיים. דההיא רבי אליעזר היא דפליג במתני' ז' דקאמר אף הנושא. דפירש הר\"ב והוא שנושא. וקאמר דמסיט שאינו נושא אין בהם. אבל הר\"ש לא פירשה כן. משום שהוא ג\"כ אינו מפרש לדרבי אליעזר דלקמן כמו שפי' הר\"ב. אלא דאף הנושא ממש קאמר. וכל שכן מסיט. ועוד מוכח דאותה תוספתא דלא כהלכתא. דקתני כלים הנוגעים בזב כו' מטמאין שנים ופוסלים א'. ובהדיא מפרש הר\"ב במשנה י' דכלים הנוגעים בזב אינן מטמאין אלא אחד. ומזה קשה על הר\"ש כמו כן. דהתוספתא דלא כהלכתא. וכבר הארכתי בזה למדי כפי כוונת החבור. אבל יצא מזה שעדיין צריכין אנו למודעי בעיקר הדין דמצריך הר\"ב שיהא בו רוח חיים למסיט. דהא לא אשכחן הכי במתני' ה' ו' דפרק דלעיל. וכן בנבלה ומת דפרקין. ומהתוספתא אין להכריע. לפי שאפשר לומר דרבי אליעזר היא דלקמן מתניתין ז' לפי פירוש הר\"ב בדרבי אליעזר. ולפיכך דברי הר\"ב מלבד דללא צורך כתב בכאן האי טעמא דמסיט כו'. אלא גם הדין בעצמו דלא כהלכתא וצ\"ע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובמצורע עיין במשנה י' וכתב הר\"ב ומצורע ויולדת נפקא לן מלזכר ולנקבה לזכר לרבות את המצורע</b>. ולנקבה לרבות את היולדת. וכן כתב הרמב\"ם. והכי איתא בתורת כהנים אבל במשנה ג' פ\"ד דנדה פי' הר\"ב לזכר לרבות את מצורע למעינותיו. ולנקבה לרבות מצורעת לדמה. והכי איתא התם בגמרא [דף ל\"ד] ולא קשיא. דהכל בכלל ההיקש. ואם תאמר ויולדת אמאי איצטריך לרבות. י\"ל ללידה יבשתא: \n",
+                    "<b>מטמא שנים וכו'</b>. במגע אבל לא במשא. כדתנן בריש פרקין. ומכל מקום הנושא את המשכב מצינו שלא ישא את הקדש. כדתנן בריש פרק ג' דחגיגה. ומה שכתב הר\"ב דחשיבי אב הטומאה. עיין בריש הפרק: \n",
+                    "<b>ואחד המסיט</b>. כלומר ואינו נושא ונישא. ולענין כולהו לבד ממצורע ומשכב ומושב מיירי. בין שהטהור הסיט לטמא. בין שהטמא מסיט לטהור. אבל במצורע ומשכב ומושב ליכא לפרושי הכי (דהא כתב הר\"ב בפרק ד' משנה ה') דכל טומאת המסיט טהורות. חוץ משל זב (ומיהו זב וכל דדכותיה כמו שפירש רש\"י בפרק ט' דשבת דף פ\"ג) כן כתב הר\"ש. ותוספות דפרק ו' דפסחים דף ס\"ז דכתבו דלא קאי אמצורע אלא אשארא. ע\"כ. ה\"ה למשכב ומושב. אלא דסוגיא דהתם במצורע לחוד מיירי. ועיין לקמן משנה ח': \n",
+                    "<b>ואחד הנושא ואחד הנישא</b>. כלומר ואפילו אינו מסיט מה שאין כן בנבלה ומת דמתניתין ג' דבעינן דוקא שיהא ניסט. כדפי' שם הר\"ב. ועיין עוד לקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואחר המסיט</b>. ולא קתני נושא ונישא דהכא אינו מטמא במשא אלא אם כן שיש בו ג\"כ היסט. וכמו שכתב הר\"ב בנבלה ומת. וטעמא דגרע הכא ממשכב ומושב. כתב הר\"ש במשנה ג' פרק קמא דכלים דכל הני אמעוטי מאבן מסמא שלא יטמאו תחת אבן מסמא. וכמו שכתבתי שם בשמו. וכיון דאמעוטי אינן מטמאין אא\"כ שיזוזו ויוסטו. דעיקר רבויא דמרבינן אבן מסמא. היינו היכא שהטומאה אינה זזה. ולאו דוקא אבן אלא אפילו נייר המפסיק שאינו נוגע ומזיז הטומאה. וכדלעיל משנה ה'. אלא נקט אבן משום קרא ושומת אבן. דמיניה גמרינן אבן מסמא. אבל עיקר טעם תלוי בזה שעומד במקום אחד ולא זז ולא הסיט ומשום הכי *נמי דאמעטו היינו דבעינן להיסט דוקא. ובלאו הכי לא סגי. והיינו דלא קתני נושא ונישא. דמשמע בלא היסט עכ\"ל. אבל לשיטת הרמב\"ם דלא מצריך לעיל היסט עם המשא. צריך עיון דלא קתני נושא ונישא. ושמא סמיך תנא אדלעיל וחדא מתלת נקט: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר אף הנושא</b>. כתב הר\"ב והוא שנושא קאמר. וכן פי' הרמב\"ם. וטעמייהו מהגמרא שהביאו לעיל משנה ג'. אבל הר\"ש כתב דדוקא התם מפרש הגמרא הכי. אבל בכאן אין צורך אלא פליג אתנא קמא דקאמר שאין משא בלא היסט שעמה. וקאמר איהו דאף הנושא בלא היסט נמי. משום דאיהו לא ממעט להו מאבן מסמא ולפיכך לדידיה אף בלא היסט מטמאין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והמסיטו</b>. הכא ודאי פירושו הטהור המסיט למרכב. ומשום הכי קתני המסיטו בכינוי. ולא קתני המסיט סתמא דהוה משמע בין טהור מסיט למרכב. בין טמא מסיט לטהור. ובמרכב אי אפשר לומר כן כמש\"כ לעיל במשכב: \n",
+                    "<b>מי חטאת שיש בהן כדי הזייה</b>. כתב הר\"ב מטמאין בגדים במשא. כדתנן במשנה ב' פרק קמא דכלים. ועיין מה שאכתוב בריש משנה י': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכניס ראשו לאויר התנור טהור</b>. וטהור התנור. והר\"ב השמיט וטהור. וכן הר\"ש. וה\"נ ל\"ג בנ\"א. אבל הרמב\"ם העתיק כגירסת הספר. ומפרש דהכניס ראשו לאויר התנור טהור האדם שהנבלה בפיו ועדיין לא בלעה. וקמל\"ן דלא תימא שבהיותה נסתרת ונכנסה ומחבאה בתוך אויר התנור. תהיה כמו בלועה. והא דקתני וטהר התנור. מיירי כשהיא בלועה. וכדפי' הר\"ב: \n",
+                    "<b>טהור התנור</b>. לשון הר\"ב דכל המטמאים בגדים אין מטמאין אדם וכלי חרס. וכן ל' הר\"ש. וכלומר דכל אלו דאמרן דמטמאים שנים משום בגדים. כל אלו אינם מטמאים אדם וכלי חרס ונמצא כלשון הזה בגמרא פרק הגוזל קמא (בבא קמא דף צ\"ח.) כולהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי. ועוד בריש אלו מציאות וכ\"ע לא ידעי: \n",
+                    "<b>הקיאה או שבלעה</b>. לשון הר\"ב היינו פירש וכן ל' הר\"ש. וכלומר היינו פירש דתנינן לגבי אינך. ולשון הרמב\"ם בפ\"ו מהא\"ה [הלכה י\"ד] ואחר שבלע הרי זה פירש ממטמאו. ומ\"ש הר\"ב דלא יאכל כתיב כו' עיין מ\"ש בריש טהרות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובמי חטאת שאין בהם כדי הזייה</b>. דאילו יש בהן כדי הזייה *[הנוגע בהן מטמא בגדים לפי שאי אפשר שיגע במים שלא יסיט אותן. והרי הוא מטמא שנים ופוסל א'. כך פסק הרמב\"ם בפ\"ו מהלכות אבות הטומאות [הלכה י\"ג]. וא\"ת ולעיל דקתני הנושא מי חטאת שיש בהן כדי הזייה. פי' הר\"ב לפי שאינן מטמאים בגדים במגע. לא קשיא שהדין עמו. כדתנן במשנה ב' פ\"ק דכלים. וחשוכי בגדים במגע. וא\"ת ותקשה לפסק הרמב\"ם. כבר הרגיש בזה הכ\"מ [שם] ומפרש דממגע חשוכים. אבל מיטמאים מדין היסט. וכתב הר\"י קורקוס דנ\"מ לאם היו קרושין כגליד דליכא היסט. ע\"כ. ומשום דלא פסיקא למי חטאת שיש בהן כדי הזיה שיטמאו במגע. שאם הם קרושין לא יטמאו. הלכך קתני לעיל הנושא. דמלתא פסיקא הוא *[ובהא דר\"י קורקוס מתישב דהרמב\"ם ורש\"י לפרש דלא כמו שסובר הרא\"ם בפרשת חקת בפסוק ומזה מי הנדה וגו']: \n",
+                    "<b>כל הנוגע</b>. כתב הר\"ב כגון אוכלים וכלים כו' וכן פי' הר\"ש. ואין הלשון משמע כן. דהכי הל\"ל בד\"א באדם. אבל אוכלים וכלים הנוגעים באחד מכל אבות וכו'. והרמב\"ם פי' זה הכלל כל הנוגע באבות הטומאות. ר\"ל בשאר אבות הטומאות. כי אשר מטמא ב' ופוסל אחד בשעת מגעו. כבר קדם מנינם ומספרם ואין שם זולתן. אבל יש אבות הטומאות שלא מנה כאן. ולשונו בפתיחה לסדר הזה מספר אבות הטומאות ל\"ב אבות אלו הן. השרץ. והנבלה. והמת. ואדם שנטמא במת. וכלים שנגעו באדם שנטמא במת. וכלים שנטמאו במת. וכלים שנגעו בכלים שנטמאו במת. ואדם שנגע בכלים שנטמאו במת. (וכלים שנגעו באדם שנגע בכלים שנטמאו במת). והאהל. והקבר. והש\"ז. מי חטאת. ופרה אדומה. ופרים ושעירים הנשרפים. ושעיר המשתלח. וזב. וזבה. ונדה. ויולדת. מרכב. משכב. ובועל נדה. ודם טמאה. ורוק טמא. ומימי רגליו. וזובו של זב. ושכבת זרעו. ומצורע בימי ספרו. ומצורע בימי חלוטו. ובית מנוגע (ובגד מנוגע). עכ\"ל בפתיחה *[והנה הנם ל\"ג. אם לא שנחשוב הנשרפים לאחד. אע\"פ שהם שני מינים. פרים. ושעירים]. וכתב עוד בפירושו. ואמנם אמרו חוץ מן האדם. ר\"ל המת. לפי שהמת הוא כשאר אבות הטומאות. ונוגע מטמא ב' ופוסל אחד [כו'] והוא לא זכרו בכלל אשר מנה שהן מטמאים ב' ופוסלים אחד. ועל כן שונה בכאן ע\"כ. והוקשה לו שהרי שורף פרה ופרים ומשלח שעיר. מטמאין בגדים. כמו ששנינו במשנה ג' פ\"ח דפרה. ועוד בספ\"ד. ולא נמנו בכאן עם המטמאין שנים ופוסלים א'. ומן זה הכלל מוכח דאין מטמאין אלא א' ופוסלים א'. ואמר דאה\"נ דהכי הוא. ואל תחשוב שזה סותר הכלל אשר אמר ר' יהושע. לפי שהוא (באר) ואמר כל המטמא בגדים בשעת מגעו. ולא אמר כל המטמא בגדים גרידא. ואלה לא במגע יטמאו בגדים אבל בהתעסק עסק מיוחד והבן זה עכ\"ל. ומעתה נפלה לה בבירא עמיקתא התימה שתמה הכ\"מ בספ\"ו מהלכות אבות הטומאות (הלכה ט\"ו) דהיאך אפשר שיטמא בגדים ולא יטמאו אוכלים אלא להיות שני שהרמב\"ם עצמו הוקשה לו זה ומשני לה שפיר דכללא דר\"י לא איתא אלא למטמאים במגע גרידא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בעל קרי כמגע שרץ</b>. פירש הר\"ב כשם שנוגע בשרץ ראשון לטומאה כו' וכ\"פ הרמב\"ם ואע\"ג דכבר שמעינן לה מדלא קתני בריש כלים בהדי אבות הטומאות כמ\"ש שם הר\"ב רגילות המשניות לאשמועינן בקצור מה ששנה כבר בהדיא כמ\"ש בריש ברכות וכ\"ש הכא דלא שמעינן אלא מכללא. ומ\"ש הר\"ב וטומאתו שוה לנוגע בש\"ז ומשום דטומאת נוגע בש\"ז לא כתיב בהדיא לא הכי (צ\"ל להכי) תליא ליה בנוגע בשרץ אבל בגמרא פ\"ו דפסחים דף ס\"ז דלטומאתה לא צריכא דהאי טומאת ערב כתיב ביה והאי טומאת ערב כתיב ביה אלא מה מגע שרץ מטמא באונס (אם נפל עליו שרץ מת) אף בעל קרי מטמא באונס ועיין לעיל בפ\"ב משנה ב' והר\"ש מייתי לה: \n",
+                    "<b>ובועל נדה כטמא מת</b>. פי' הר\"ב שהוא אב הטומאה וטמא טומאת ז' אבל הר\"ש כתב משמא דגמרא דפסחים דהא מלתא דפשיטא הוא דהאי טומאת ז' כתיב ביה והאי טומאת ז' כתיב ביה אלא למחנותם איצטריך דסד\"א ותהי נדתה עליו כתיב דמשתלח חוץ לשתי מחנות כנדה קמל\"ן דהוי כמת ואין משתלח אלא חוץ למחנה אחת ?[ב] אבל בבעל קרי כמגע שרץ ליכא למימר הכי דבעל קרי משתלח חוץ לב' מחנות ושרץ שרי במחנה לויה אבל בפ\"ק דיומא דף ו' לטומאה בהדיא כתיב בהו האי טומאת ז' והאי טומאת ז' ומשני סיפא איצטריכא ליה אלא שחמור ממנו בועל נדה וה\"ה דה\"מ לשנויי הכי בפסחים. ע\"כ: \n",
+                    "<b>אלא שחמור ממנו בועל נדה שהוא מטמא משכב ומושב כו'</b>. כתבו התוספות דיומא פ\"ק דף ו' וז\"ל תימא לי דטמא מת נמי חמור מבועל נדה שטעון הזאה ג' וז' ומטמא כלי מתכות לעשותם אב הטומאה וכיוצא בו כדתנן בריש מס' אהלות ג' טמאים במת. אדם במת וכלים באדם טמאים טומאת ז' וכו' ושמא בסיפא דברייתא חשיב נמי להני חומרי דטמא מת מבועל נדה ע\"כ. ונעלמה מעינם דמתני' היא ודלא חשיב כלל בסיפא: \n",
+                    "<b>שהוא מטמא משכב ומושב</b>. מפורש במשנה ג' פ\"ק דכלים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלו פוסלים את התרומה.</b> פי' הר\"ב מדרבנן וכלהו מי\"ח דבר וכתב הר\"ב בפ\"ק דשבת (משנה ד'). ושם הארכתי ג\"כ. וראיתי שהרמב\"ם דקדק בכאן לפרש כלים שנטמאו במשקין שנעשו שניים. וכ\"כ גם כן בחבורו בפ\"ז מהלכות אבות הטומאות (הלכה ב'). ולפ\"ז ליתא מה שכתבתי שם במסכת שבת לתרץ דלא גזרו באוכלים שיטמאו במשקים מחמת משקה דזב וזבה. משום דא\"כ הוו מיטמאין להיות ראשון. והרי הכא מפורש דאף כלים שנגזרו משום משקה דזב וזבה ליתנהו אלא שניים. וכדמוכח מתני' עצמה אלו פוסלים. הלכך הדרי בי מההיא. ותריצנא דגבי כלים לא מצי לאשכוחי אלא הך טעמא דמשום משקה דזב וזבה שאין משקה שרץ מטמא כלים מדאורייתא. אבל באוכלים אפילו משום שרץ מצי לגזור: ",
+                    "<b>את התרומה.</b> עיין במשנה ה' ו' פי\"א דפרה: ",
+                    "<b>והבא ראשו ורובו במים שאובים כו'.</b> כתב הר\"ב וכדי לקיים כו' הוסיפו וגזרו על טהור וכו' שנפלו וכו' ג' לוגים וכו' ומסתברא דבא ראשו כו' נמי בג' לוגין הוא כיון דהא בהא תליא וכן מוכח ל' הרמב\"ם בפ\"ט מה' א\"ה ובהדיא כתב כן הלכה ד' [היו ג' לוגים שנפלו עליו או שבא בהן כו'] ולעיל בפ\"ק דעדיות משנה ג' כתבתי בשם הרא\"ש דגרס בגמרא ונתנו ע\"ג ג' לוגים וכו' וע\"ש: ",
+                    "<b>וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו.</b> הר\"ב השמיט (ראשו) [צ\"ל ורובו] וכן עשה בפ\"ק דשבת ולא ידעתי למה והמגיה כן בשני המקומות לא הפסיד. ג' לוגין טעמא כתבתי בפ\"ק דעדיות משנה ג': ",
+                    "<b>והספר והידים.</b> עיין במשנה ב' פ\"ג דידים: ",
+                    "<b>וטבול יום.</b> כתב הר\"ב פוסל את התרומה מן התורה דכתיב (ויקרא כ״ב:ז׳) ובא השמש וטהר גמרא פ\"ק דשבת דף י\"ו ועיין במשנה ג' פרק י\"ד דנגעים ובמשנה ד' פרק י\"א דפרה: ",
+                    "<small>סליק לה מסכת זבים</small> "
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה זבים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה זבים",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Zavim",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Zavim",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file