diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..b3c2b516d50ec5bcb0583c2959947ada1bd61515 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,93 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Avodah" + ], + "text": [ + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין כ\"ג אם עובד כשהוא אונן אבל \n כ\"ג עובד כשהוא אונן וכו'. וכתב הרב מ\"ל ז\"ל וז\"ל מפשט דברי רבינו נרא' דאף כ\"ג אינו מתחיל בעבוד' וכו' הן אמת שראיתי להתוספות שכתבו דלכאורה משמע היה עומד ומקריב אע\"פ שלא התחיל בעבודה עדיין אלא עבודה בידו וכו' ואפשר להעמיס פירוש זה בדברי רבינו וכו' עוד אני מסתפק וכו' ונראה דאליבא דכ\"ע וכו' אך אעיקרא דדינא מ\"ש נראה דליתא וכו' ע\"כ עיין בתשובת הרב בית יעקב חא\"ח סי\"ז דמפשט פשיטא ליה בדעת רבינו דאם לא התחיל עדיין לא יעבוד ומינה למד הרב דאונן שהיה מתפלל כבר לא יפסוק אלא שדחה לזה דאפשר שאני כ\"ג לר\"י מדאורייתא הוא דלא יתחיל מגזרת הכתוב דכתיב ומן המקדש לא יצא דמשמע שאם היה כבר במקדש עובד לא יצא אבל לכתחילה לא יתחיל אבל לענין תפלה שהוא מדרבנן אפשר דאף אם כבר התחיל יפסיק וזה שלא כדברי הרב מ\"ל שם שהכריח שמה שאין כ\"ג מתחיל הוא מדרבנן דמדאורייתא אף להתחיל מתחיל וגם דברי הרב הנז' הוא היפך מסקנת הרב מ\"ל דמסיק דלדעת ר' אף להתחיל יכול להתחיל ושרי אפילו מדרבנן.
ואולם בעיקר ההכרח אשר הכריח הרב מ\"ל דלרבי יאודה אית ליה דאף אם לא היה עסוק עובר מדין תורה דאלת\"ה ת\"ל היכי קאמר אף אשה אחרת מתקנים לו שמא תמות אשתו ואי תמות היכי עבד עבודה ואם איסור התחלת עבודה הוא מדין תורה אין לחלק ביום הצום לשאר ימים וכמבואר עכ\"ל אין זה הכרח לע\"ד דשפיר איכא למימר דלר\"י ליכא איסורא להתחיל כי אם מדרבנן וביום הצום שהוא י\"ט לא חששו רבנן והתירו לו וה\"ט כדאמרינן בסוף אותה סוגייא דפ\"ק דיומא דכיון שהוא מגרש לה ליכא אנינות וליכא אלא איסורא דטירדא ואיסור זה אינו אלא מדרבנן גזירה שמא יאכל וביום הצום דכ\"ע לא אכלי לא גזרו כדאיתא התם וכ\"ש לפי מ\"ש התוספות ישינים שם דמשום טירדא לא אסיר להקריב אף מדרבנן גזירה שמא יאכל דאף מי שטבעה ספינתו בים לא יקריב אלא עיקר הגזירה היא שמא יאכל ביום הכפורים על ידי טירדתו יע\"ש וכ\"כ הריטב\"א בחי' ליומא בשם התוספות יע\"ש ועיין להרב מ\"ל שם בפ\"ג מהלכות אבל דיו\"ד ד\"ה הן אמת ולקמן ד\"ה והיה נ\"ל דכהן שגירש וכו' דנר' דאשתמי' מיניה דברי התוס' ישני' והריטב\"א הללו יע\"ש.
עוד כתב הרב מ\"ל וז\"ל והיה נ\"ל דכהן שגירש את אשתו שילך למקום פ' ומתה אשתו קוד' שיקיים התנאי אף שחל עליו אנינות מ\"מ אם הלך אח\"כ וקיים תנאו שנמצא שהיא מגורשת למפרע משעה ראשונה דאין כאן אנינות כלל ומותר לאכול בקדשים ולעבוד הן אמת שראיתי בפ\"ק דיומא דאמרינן וכה\"ג מי חיילא עליה אנינו' והא מיגרשא וכו' ויש לתמוה שאם כדבריו כי קאמר התם תלמודא בפ\"ק דיומא די\"ג ע\"ב כי פריך ודילמא מייתא חבירתה בפלגא דעבודה וכו' אלא דלחדא אמר לה וכו' מאי איכא למימר דילמא מייתא חבירתא בפלגא דעבודה ועבד ליה עבודה למפרע בשני בתים אי חזי לה דקא בעייא למימת קדים איהו ועייל לבית הכנסת ומשוי ליה גיטא דהא גיטא למפרע ע\"כ. ולפי דברי הרב עדיפא מינה הו\"ל למימר דאפילו אי מתה עייל לבית הכנסת ולמפרע הוייא מגורשת אלא ודאי דכל כי האי גוונא שכבר מתה לא מהני מאי דעייל לבית הכנסת דהשתא מיהא הו\"ל גט לאחר מיתה ואין גט לאחר מיתה.
איברא דהיא גופה קשייא דבמאי עסקי' אי בשגרש' ואמר לה הרי את מגורש' מעכשיו ע\"מ שאכנס לבית הכנסת א\"כ שפיר מצי לקייומי אף לאחר מיתת אשתו דאין כאן משום גט לאחר מית' כדאמרי' בס\"פ מי שאחזו גבי הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד י\"ב חדש ומת בתוך י\"ב חדש אינו גט ופרש\"י דכיון דלא אמר מעכשיו משמע לאחר י\"ב חדש יהא גט והרי מת בתוך הזמן ואמרינן התם דר\"י נשיאה התירה לינשא דס\"ל דזמנו של שטר מוכיח עליו כלומר דמאחר שכתוב זמן בתוך השטר הו\"ל כאלו אמר מעכשיו יע\"ש. ועיין בטור ומרן ב\"י ז\"ל בא\"ה בסימן קמ\"ד דאיכא פלוגתא ביני רבוותא אי הלכה כר\"י דזמנו של שטר מוכיח עליו יע\"ש. מבואר יוצא דהיכא דאמר מעכשיו לכ\"ע אפילו קיים התנאי לאחר שמת אין כאן משום אין גט לאחר מיתה. גם אי מיירי הש\"ס באומר ע\"מ איפליגו ר\"ה ורב יאודה התם אי אומר ע\"מ כאומר מעכשיו דמי או לא ונ\"מ להיכא שמת או נאבד הגט כיע\"ש. ועיין בטור ומרן ב\"י ז\"ל בא\"ה סימן קמ\"ג יע\"ש ואי מיירי הש\"ס באומר אם אכנס לבית הכנסת דאין כאן גט מעכשיו ולהכי הוצרך לתרוצי דכי חזי לה דבעייא מימת וכו' קשה דאמאי לא משני דהתנאי היה בע\"מ ולהכי אפילו קיים התנאי לאחר מיתה הוייא מגורשת למפרע מיהו לזה י\"ל דעדפא מינה קמשני מיהו על הרב מ\"ל ז\"ל אני תמיה אמאי לא נרגש מסוגייא זו דיומא דלכאורה משמע דלא מהני גט כזה מדקאמר דכי חזי לה בעייא מימת וכו' והיה לו לתרץ דעדיפא מינה קאמר ודוק." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואיזהו \n הטמא שחייב כרת על המקדש כל שנטמא בטומאה מן המת שהנזיר מגלח עליו כו'. עיין בדברי מרן כ\"מ שהאריך להביא לשון הירוש' דפכ\"ג ופי' דברי הירוש' שלא כדברי הר\"ש ז\"ל בריש אהלות מ\"ג ולדידי אף רבינו מפרש הירוש' כמ\"ש הר\"ש אלא שהוא פוסק כאות' בריית' דמייתי התם בירוש' דפליג אר' אילא ותני כל שחצייו מן החלמה וחציו מן הגללים אין חייבים עליו על ביאת המקדש מפני שחציו מן החלמה אבל אם היה כולו מן החלמה חייב ודייק התם בירוש' דאף שני שנגע בראשון חייב על ביאת המקדש יע\"ש. וכ\"פ רבינו וכמובן והרואה דברי הר\"ש בפירוש הירושלמי יראה איך הגירסא שהביא מרן כ\"מ בדברי הירוש' היא מוטעת וצריך להתיישב עוד בדברי מרן כ\"מ וצ\"ע." + ], + [], + [], + [ + "המכניס \n שרץ כו' ה\"ז חייב כרת אבל הזורק כלים טמאי' למקדש אפי' היו כלים שנגעו במת פטור מכרת וחייב מלקות. וכתב עליו הראב\"ד דמאחר שעל הכלים פטור למה המכניס כלי טמא למקדש חייב ע\"כ אני אומר מ\"ש שמואל במס' עירובין המכניס שרץ טמא למקדש חייב מלקות קאמר עכ\"ל. וזו היא הנסחא הישרה בדבריו וכונתו דמעיקרא אסיק אדעתיה דמ\"ש שמואל בגמ' דהמכניס שרץ טמא למקדש חייב כרת קאמר וכמ\"ש רש\"י ולזה קאמר דא\"כ למה חייב כרת המכניס כלי טמא למקדש ואסיק דצ\"ל כלומר דצריך לידחק בזה דחיוב מלקו' קאמר וזה דוחק דמשמע דדומייא דחיוב שרץ עצמו הוא חייוב דטמא שרץ דהיינו כרת וברור וראיתי למרן כ\"מ שכתב ע\"ד הראב\"ד וז\"ל והמסתכל בדברי רבינו יבין דלדידיה קושייא מעיקרא ליכא שהוא מפרש הא דשמואל לא במכני' כלי טמא הוא אלא במכניס אדם טמא שרץ וחייב כרת הוא דפשטא דלישנא הוא דחייב עכ\"ל ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים שהרי מבואר שם בגמ' דאף בכלים חייב דקאמר תלמודא עלה דהך מימרא דשמואל לימא מסייע ליה מזכר עד נקבה תשלחו פרט לכלי חרס דברי ר\"י הגלילי מ\"ט לאו משום דלית ליה טהרה במקוה לא כו' יע\"ש מבואר יוצא דדוקא כלי חרס פטור מה\"ט אבל שאר כלים חייב וע\"כ אין לנו אלא מה שתירץ הראב\"ד דחיוב מלקו' קאמר כמבואר.
עוד כתב שם על מה שהשיג הראב\"ד עוד על מ\"ש רבינו שאינו לוקה אלא על בגדים שהן אב הטומא' שהרי טמא שרץ אינו אב הטומא' וחייב כרת עכ\"ל וכתב מרן כ\"מ וז\"ל ומה שהקשה מטמא שרץ כבר כתבתי דלרבינו לא בכלי טמא שרץ מיירי אלא באדם טמא שרץ עכ\"ל ולכאורא ק' דמה יענה לאותה סוגייא דעירובין דמוכח מינה דאף בכלים חייב אמנם הא ודאי בורכא היא ול\"ק מידי דכי דייקינן מההיא ברייתא דממעט כלי חרס דשאר כלים חייב דוקא כשנטמא בטומאה מן המת דקרא דמזכר עד נקבה בטומאה מן המת מיירי אבל בטומאה מן השרץ אפשר דאפילו שאר כלים פטור כיון דהוי ראשון לטומאה ודוקא אדם חייב אך קושייא קמייתא קשה." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש איסור עבודה בישיבה וכל \n העובד והוא יושב חלל ועבודתו פסולה ואינו לוקה כו'. הנה בגמרא במ' זבחים די\"ז ע\"א רצה להוכיח דזר שעבד עבודתו פסולה ויליף לה מיושב דעבודתו פסולה ביושב ופריך מה ליושב שכן פסול לעדות ומשני מיושב ת\"ח כו' וכתבו התוס' שם ד\"ה הגהה וז\"ל וא\"ת והא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב\"ד בלבד כלומר ומשו\"ה אם עבד עבודה מיושב חילל משא\"כ בזר שנכנסים לעזרה די\"ל דאם עבד לא חילל ותי' ושמא אינו מן התורה מה שאין ישיבה בעזרה אלא מדרבנן ומשו\"ה יליף זר מיושב שלא חילל והביאו ראיה שהוא מדרבנן ממאי דיליף תלמודא בדכ\"ג ליושב ועובד דעבודתו פסולה מקרא דלעמוד ולשרת יע\"ש ותיפוק ליה דאפילו בלאו עבודה אין ישיבה אלא משמע שהוא מדרבנן ושוב כתבו ומיהו אצטריך קרא לעובד בהשתחוואה עכ\"ל וכונתם רצוי' דמשם אין ראיה דהוי מדרבנן דאכתי אפשר דהוי דאורי' וכי אצטריך קרא דלעמוד ולשרת לעובד בהשתחואה דזה לא ילפינן מהא דקי\"ל אין ישיבה בעזרה דהתם דוקא ישיב' אבל בהשתחואה לא לזה אצטריך קרא דלעמוד לפסול אפילו השתחואה דאע\"ג דישיבה לא חשיבא מ\"מ עבודה נמי לא הוייא ע\"כ תורף כונתם ועיין מ\"ש ע\"ז הרב ברכת הזבח שלא ידע מהיכן למדו בפשיטות דהשתחואה אסירא בעבודה יע\"ש וכונתו ברורה דק\"ל לשון התוס' שכתבו מיהו אצטריך קרא לעובד בהשתחואה ולא כתבו בלשון ושמא דמשמע שזה פשוט הוא להם ועיין בס' דרך הקדש למהר\"ח אלפאנדארי ז\"ל שהבין כונה אחרת בדברי הרב יע\"ש.
ואולם בעיקר דבריהם שמעתי מפי מו\"ה בעל שע\"ה דהוקשה לו מהא דאמרי' שם די\"ט ע\"ב ת\"ר כיצד קידוש מניח ידו הימנית ע\"ג רגלו הימנית וידו השמאלית ע\"ג רגלו השמאלית ומקדש ר' יוסי בר' יאודה אומר מניח שתי ידיו זו ע\"ג זו וע\"ג שתי רגליו זו ע\"ג זו ומקדש א\"ל הפלגת אי אפשר לעשות כן ואמרי' דלר\"י חבירו מסייעו לסומכו עד שמקדש ואמרי' מ\"ב עמידה מן הצד איכא בינייהו דלרבנן כיון שעומד ע\"י סמיכה לא חשיבא עמידה ולר\"י חשיבא עמיד' ליתב מיתב וליקדש ואמאי צרי' עמידה ומשנינן אמר קרא לעמוד ולשרת ושירות מעומד ע\"כ והשתא לפי דבריהם דקרא דלעמוד לא אצטריך אלא לעבוד עבודה אפילו ע\"י השתחואה הרי קידוש אי אפשר אם לא ע\"י השתחואה שהרי אמרו מניח ידו ע\"ג רגלו כו' ואפ\"ה חשיבא עמידה לכ\"ע אלא דפליגי כשעמידה היא מן הצד דהיינו ע\"י סמיכה אי חשיבא עמידה או לא ויותר היה להם לומר דאצטרי' קרא לפסול עמידה מן הצד לרבנן ולר\"י סמיכה ע\"י דבר אחר שאינו אדם וכמ\"ש התוספות שם די\"ט ע\"ב דכי פריך תלמו' וליתב מיתב וליקדש לאו ישיבה ממש קא' אלא סמיכה דהא אין ישיבה בעזרה כו' יע\"ש אבל השתחוואה אליבא דכ\"ע חשיבא עמידה כמו שנראה מההיא דקדוש ידים ע\"כ שמעתי והן עתה נדפס בס' שע\"ה הלכות בית הבחירה פ\"ז ה\"ו.
ולע\"ד יש מקום לדחות דע\"כ לא קאמרו התוספו' דעמידה ע\"י השתחוואה לא חשיבא עמידה אלא דוקא גבי שאר עבודות שאין דרכן ע\"י השתחוואה אבל גבי קידוש ידים דאי אפשר לעבודה זו אם לא על ידי השתחוואה אז ודאי חשיבא עמידה אפי' ע\"י השתחוואה כי זו היא עמידתו אמנם בעמידה מן הצד דהיינו על ידי שיסמוך אחר אותו אז ודאי לא חשיבא עמידה לדידהו דהו\"ל כיושב ממש כיון שהוא מצד עצמו אינו יכול לעמוד ואע\"ג דאי דרשינן כר\"י אי אפשר לעבודה זו אם לא ע\"י סמיכת אחר וכיון דלדידהו ניחא להו דאע\"ג דבשאר עבודות השתחוואה לא מהנייא משום דבעינן לעמוד ואפ\"ה גבי קידוש ניחא להו דחשיבא עמידה ה\"נ אמאי לא קאמר נ\"מ כר\"י ונימא דהכא חשיבא עמידה כיון דאפשר בלאו הכי לזה י\"ל כיון דמ\"מ צריך למימר דקדוש ידיים הוא על ידי השתחוואה ממילת את ואת קאמרי רבנן דהכי ניחא למדרש קרא משום דהא איכא עמידה ע\"י עצמו וחשיבא עמידה כיון דאי אפשר בלאו הכי ולא כדדריש ר\"י בר יאודה דהשתא ליכא עמידה כלל ועדיין כ\"ז הוא דוחק והקושיא היא אלימתא. מיהו י\"ל דרבנן לא ניחא להו כדר\"י משום דלא אשכחן עבודה אחרת כזו אבל לדידהו ניחא דהא קבלת הדם צריך שישתחוה הכהן כדי לקבל את הדם ומשו\"ה לדידהו ניחא דהוייא עמידה כה\"ג אבל לר\"י קשה." + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [ + "והקטירו \n בני אהרן כו'. וראיתי להרב פרשת דרכים בדרך מצוותיך דס\"ט ע\"ד שכתב שם וז\"ל עוד אני מסתפק במ\"ש הר\"ם והקטירו בני אהרן ולא בנות אהרן אם עברו והקטירו אם יהיו חייבות מיתה כזר ששמש א\"ד דליכא בהו אלא לאו הבא מכלל עשה יע\"ש ולכאורה נראה דליכא בהו חיוב מיתה מההיא דאמרינן בפ\"ז דיבמות עלה ס\"ח והביאה סוגייא זו הרב ז\"ל שם ע\"ב עלה דאמרינן שם בקרא דובת כהן כי תהיה לאיש זר דמיירי כשנבעלה לפסול לה ופרכינן ואימא דקרא מיירי היכא דמנסבא לזר לא תיכול בתרומה ותירצו ההיא מושבה אל בית אביה כנעוריה נפקא מכלל דמעיקרא לא אכלת והדר פרכינן אי מהתם הו\"א לאו הבא מכלל עשה עשה כתב רחמנא האי ללאו ע\"כ הרי דס\"ל לתלמודא דאי לא הוה כתיב כי אם קרא דושבה הו\"א דליכא איסורה בכהנת אשת זר אלא עשה בעלמא ולא לאו וחיוב מיתה כזר ה\"נ דוכוותא ולאו מילתא היא דהתם שאני דמעיקרא הוה חזי לאכול בתרומה והותרה בהדייא וכי הדר אפקיה קרא בשנשאת לזר פשיטא דליכא בה אלא עשה בעלמא כמ\"ש התוס' לענין נדרים ונדבות בי\"ט משא\"כ גבי הקטרה דמעיקרא לא חזו ולא הותרו כלל מיהו יש להביא ראיה להיפך מדברי התוס' הנז' דכיון דלא הותרו מעיקרא פשיטא דהרי הן בכלל זרות ויש להביא קצת ראיה מההיא דיבמות פ' ד' אחין דל\"ג ע\"ב גבי זר ששימש בשבת וכבר עמדתי ע\"ז במקום אחר." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..3f06fba33c3a1d287a3d03c4226dc20e8bf91b33 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,90 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Admission_into_the_Sanctuary", + "text": [ + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין כ\"ג אם עובד כשהוא אונן אבל \n כ\"ג עובד כשהוא אונן וכו'. וכתב הרב מ\"ל ז\"ל וז\"ל מפשט דברי רבינו נרא' דאף כ\"ג אינו מתחיל בעבוד' וכו' הן אמת שראיתי להתוספות שכתבו דלכאורה משמע היה עומד ומקריב אע\"פ שלא התחיל בעבודה עדיין אלא עבודה בידו וכו' ואפשר להעמיס פירוש זה בדברי רבינו וכו' עוד אני מסתפק וכו' ונראה דאליבא דכ\"ע וכו' אך אעיקרא דדינא מ\"ש נראה דליתא וכו' ע\"כ עיין בתשובת הרב בית יעקב חא\"ח סי\"ז דמפשט פשיטא ליה בדעת רבינו דאם לא התחיל עדיין לא יעבוד ומינה למד הרב דאונן שהיה מתפלל כבר לא יפסוק אלא שדחה לזה דאפשר שאני כ\"ג לר\"י מדאורייתא הוא דלא יתחיל מגזרת הכתוב דכתיב ומן המקדש לא יצא דמשמע שאם היה כבר במקדש עובד לא יצא אבל לכתחילה לא יתחיל אבל לענין תפלה שהוא מדרבנן אפשר דאף אם כבר התחיל יפסיק וזה שלא כדברי הרב מ\"ל שם שהכריח שמה שאין כ\"ג מתחיל הוא מדרבנן דמדאורייתא אף להתחיל מתחיל וגם דברי הרב הנז' הוא היפך מסקנת הרב מ\"ל דמסיק דלדעת ר' אף להתחיל יכול להתחיל ושרי אפילו מדרבנן.
ואולם בעיקר ההכרח אשר הכריח הרב מ\"ל דלרבי יאודה אית ליה דאף אם לא היה עסוק עובר מדין תורה דאלת\"ה ת\"ל היכי קאמר אף אשה אחרת מתקנים לו שמא תמות אשתו ואי תמות היכי עבד עבודה ואם איסור התחלת עבודה הוא מדין תורה אין לחלק ביום הצום לשאר ימים וכמבואר עכ\"ל אין זה הכרח לע\"ד דשפיר איכא למימר דלר\"י ליכא איסורא להתחיל כי אם מדרבנן וביום הצום שהוא י\"ט לא חששו רבנן והתירו לו וה\"ט כדאמרינן בסוף אותה סוגייא דפ\"ק דיומא דכיון שהוא מגרש לה ליכא אנינות וליכא אלא איסורא דטירדא ואיסור זה אינו אלא מדרבנן גזירה שמא יאכל וביום הצום דכ\"ע לא אכלי לא גזרו כדאיתא התם וכ\"ש לפי מ\"ש התוספות ישינים שם דמשום טירדא לא אסיר להקריב אף מדרבנן גזירה שמא יאכל דאף מי שטבעה ספינתו בים לא יקריב אלא עיקר הגזירה היא שמא יאכל ביום הכפורים על ידי טירדתו יע\"ש וכ\"כ הריטב\"א בחי' ליומא בשם התוספות יע\"ש ועיין להרב מ\"ל שם בפ\"ג מהלכות אבל דיו\"ד ד\"ה הן אמת ולקמן ד\"ה והיה נ\"ל דכהן שגירש וכו' דנר' דאשתמי' מיניה דברי התוס' ישני' והריטב\"א הללו יע\"ש.
עוד כתב הרב מ\"ל וז\"ל והיה נ\"ל דכהן שגירש את אשתו שילך למקום פ' ומתה אשתו קוד' שיקיים התנאי אף שחל עליו אנינות מ\"מ אם הלך אח\"כ וקיים תנאו שנמצא שהיא מגורשת למפרע משעה ראשונה דאין כאן אנינות כלל ומותר לאכול בקדשים ולעבוד הן אמת שראיתי בפ\"ק דיומא דאמרינן וכה\"ג מי חיילא עליה אנינו' והא מיגרשא וכו' ויש לתמוה שאם כדבריו כי קאמר התם תלמודא בפ\"ק דיומא די\"ג ע\"ב כי פריך ודילמא מייתא חבירתה בפלגא דעבודה וכו' אלא דלחדא אמר לה וכו' מאי איכא למימר דילמא מייתא חבירתא בפלגא דעבודה ועבד ליה עבודה למפרע בשני בתים אי חזי לה דקא בעייא למימת קדים איהו ועייל לבית הכנסת ומשוי ליה גיטא דהא גיטא למפרע ע\"כ. ולפי דברי הרב עדיפא מינה הו\"ל למימר דאפילו אי מתה עייל לבית הכנסת ולמפרע הוייא מגורשת אלא ודאי דכל כי האי גוונא שכבר מתה לא מהני מאי דעייל לבית הכנסת דהשתא מיהא הו\"ל גט לאחר מיתה ואין גט לאחר מיתה.
איברא דהיא גופה קשייא דבמאי עסקי' אי בשגרש' ואמר לה הרי את מגורש' מעכשיו ע\"מ שאכנס לבית הכנסת א\"כ שפיר מצי לקייומי אף לאחר מיתת אשתו דאין כאן משום גט לאחר מית' כדאמרי' בס\"פ מי שאחזו גבי הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד י\"ב חדש ומת בתוך י\"ב חדש אינו גט ופרש\"י דכיון דלא אמר מעכשיו משמע לאחר י\"ב חדש יהא גט והרי מת בתוך הזמן ואמרינן התם דר\"י נשיאה התירה לינשא דס\"ל דזמנו של שטר מוכיח עליו כלומר דמאחר שכתוב זמן בתוך השטר הו\"ל כאלו אמר מעכשיו יע\"ש. ועיין בטור ומרן ב\"י ז\"ל בא\"ה בסימן קמ\"ד דאיכא פלוגתא ביני רבוותא אי הלכה כר\"י דזמנו של שטר מוכיח עליו יע\"ש. מבואר יוצא דהיכא דאמר מעכשיו לכ\"ע אפילו קיים התנאי לאחר שמת אין כאן משום אין גט לאחר מיתה. גם אי מיירי הש\"ס באומר ע\"מ איפליגו ר\"ה ורב יאודה התם אי אומר ע\"מ כאומר מעכשיו דמי או לא ונ\"מ להיכא שמת או נאבד הגט כיע\"ש. ועיין בטור ומרן ב\"י ז\"ל בא\"ה סימן קמ\"ג יע\"ש ואי מיירי הש\"ס באומר אם אכנס לבית הכנסת דאין כאן גט מעכשיו ולהכי הוצרך לתרוצי דכי חזי לה דבעייא מימת וכו' קשה דאמאי לא משני דהתנאי היה בע\"מ ולהכי אפילו קיים התנאי לאחר מיתה הוייא מגורשת למפרע מיהו לזה י\"ל דעדפא מינה קמשני מיהו על הרב מ\"ל ז\"ל אני תמיה אמאי לא נרגש מסוגייא זו דיומא דלכאורה משמע דלא מהני גט כזה מדקאמר דכי חזי לה בעייא מימת וכו' והיה לו לתרץ דעדיפא מינה קאמר ודוק." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואיזהו \n הטמא שחייב כרת על המקדש כל שנטמא בטומאה מן המת שהנזיר מגלח עליו כו'. עיין בדברי מרן כ\"מ שהאריך להביא לשון הירוש' דפכ\"ג ופי' דברי הירוש' שלא כדברי הר\"ש ז\"ל בריש אהלות מ\"ג ולדידי אף רבינו מפרש הירוש' כמ\"ש הר\"ש אלא שהוא פוסק כאות' בריית' דמייתי התם בירוש' דפליג אר' אילא ותני כל שחצייו מן החלמה וחציו מן הגללים אין חייבים עליו על ביאת המקדש מפני שחציו מן החלמה אבל אם היה כולו מן החלמה חייב ודייק התם בירוש' דאף שני שנגע בראשון חייב על ביאת המקדש יע\"ש. וכ\"פ רבינו וכמובן והרואה דברי הר\"ש בפירוש הירושלמי יראה איך הגירסא שהביא מרן כ\"מ בדברי הירוש' היא מוטעת וצריך להתיישב עוד בדברי מרן כ\"מ וצ\"ע." + ], + [], + [], + [ + "המכניס \n שרץ כו' ה\"ז חייב כרת אבל הזורק כלים טמאי' למקדש אפי' היו כלים שנגעו במת פטור מכרת וחייב מלקות. וכתב עליו הראב\"ד דמאחר שעל הכלים פטור למה המכניס כלי טמא למקדש חייב ע\"כ אני אומר מ\"ש שמואל במס' עירובין המכניס שרץ טמא למקדש חייב מלקות קאמר עכ\"ל. וזו היא הנסחא הישרה בדבריו וכונתו דמעיקרא אסיק אדעתיה דמ\"ש שמואל בגמ' דהמכניס שרץ טמא למקדש חייב כרת קאמר וכמ\"ש רש\"י ולזה קאמר דא\"כ למה חייב כרת המכניס כלי טמא למקדש ואסיק דצ\"ל כלומר דצריך לידחק בזה דחיוב מלקו' קאמר וזה דוחק דמשמע דדומייא דחיוב שרץ עצמו הוא חייוב דטמא שרץ דהיינו כרת וברור וראיתי למרן כ\"מ שכתב ע\"ד הראב\"ד וז\"ל והמסתכל בדברי רבינו יבין דלדידיה קושייא מעיקרא ליכא שהוא מפרש הא דשמואל לא במכני' כלי טמא הוא אלא במכניס אדם טמא שרץ וחייב כרת הוא דפשטא דלישנא הוא דחייב עכ\"ל ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים שהרי מבואר שם בגמ' דאף בכלים חייב דקאמר תלמודא עלה דהך מימרא דשמואל לימא מסייע ליה מזכר עד נקבה תשלחו פרט לכלי חרס דברי ר\"י הגלילי מ\"ט לאו משום דלית ליה טהרה במקוה לא כו' יע\"ש מבואר יוצא דדוקא כלי חרס פטור מה\"ט אבל שאר כלים חייב וע\"כ אין לנו אלא מה שתירץ הראב\"ד דחיוב מלקו' קאמר כמבואר.
עוד כתב שם על מה שהשיג הראב\"ד עוד על מ\"ש רבינו שאינו לוקה אלא על בגדים שהן אב הטומא' שהרי טמא שרץ אינו אב הטומא' וחייב כרת עכ\"ל וכתב מרן כ\"מ וז\"ל ומה שהקשה מטמא שרץ כבר כתבתי דלרבינו לא בכלי טמא שרץ מיירי אלא באדם טמא שרץ עכ\"ל ולכאורא ק' דמה יענה לאותה סוגייא דעירובין דמוכח מינה דאף בכלים חייב אמנם הא ודאי בורכא היא ול\"ק מידי דכי דייקינן מההיא ברייתא דממעט כלי חרס דשאר כלים חייב דוקא כשנטמא בטומאה מן המת דקרא דמזכר עד נקבה בטומאה מן המת מיירי אבל בטומאה מן השרץ אפשר דאפילו שאר כלים פטור כיון דהוי ראשון לטומאה ודוקא אדם חייב אך קושייא קמייתא קשה." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש איסור עבודה בישיבה וכל \n העובד והוא יושב חלל ועבודתו פסולה ואינו לוקה כו'. הנה בגמרא במ' זבחים די\"ז ע\"א רצה להוכיח דזר שעבד עבודתו פסולה ויליף לה מיושב דעבודתו פסולה ביושב ופריך מה ליושב שכן פסול לעדות ומשני מיושב ת\"ח כו' וכתבו התוס' שם ד\"ה הגהה וז\"ל וא\"ת והא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב\"ד בלבד כלומר ומשו\"ה אם עבד עבודה מיושב חילל משא\"כ בזר שנכנסים לעזרה די\"ל דאם עבד לא חילל ותי' ושמא אינו מן התורה מה שאין ישיבה בעזרה אלא מדרבנן ומשו\"ה יליף זר מיושב שלא חילל והביאו ראיה שהוא מדרבנן ממאי דיליף תלמודא בדכ\"ג ליושב ועובד דעבודתו פסולה מקרא דלעמוד ולשרת יע\"ש ותיפוק ליה דאפילו בלאו עבודה אין ישיבה אלא משמע שהוא מדרבנן ושוב כתבו ומיהו אצטריך קרא לעובד בהשתחוואה עכ\"ל וכונתם רצוי' דמשם אין ראיה דהוי מדרבנן דאכתי אפשר דהוי דאורי' וכי אצטריך קרא דלעמוד ולשרת לעובד בהשתחואה דזה לא ילפינן מהא דקי\"ל אין ישיבה בעזרה דהתם דוקא ישיב' אבל בהשתחואה לא לזה אצטריך קרא דלעמוד לפסול אפילו השתחואה דאע\"ג דישיבה לא חשיבא מ\"מ עבודה נמי לא הוייא ע\"כ תורף כונתם ועיין מ\"ש ע\"ז הרב ברכת הזבח שלא ידע מהיכן למדו בפשיטות דהשתחואה אסירא בעבודה יע\"ש וכונתו ברורה דק\"ל לשון התוס' שכתבו מיהו אצטריך קרא לעובד בהשתחואה ולא כתבו בלשון ושמא דמשמע שזה פשוט הוא להם ועיין בס' דרך הקדש למהר\"ח אלפאנדארי ז\"ל שהבין כונה אחרת בדברי הרב יע\"ש.
ואולם בעיקר דבריהם שמעתי מפי מו\"ה בעל שע\"ה דהוקשה לו מהא דאמרי' שם די\"ט ע\"ב ת\"ר כיצד קידוש מניח ידו הימנית ע\"ג רגלו הימנית וידו השמאלית ע\"ג רגלו השמאלית ומקדש ר' יוסי בר' יאודה אומר מניח שתי ידיו זו ע\"ג זו וע\"ג שתי רגליו זו ע\"ג זו ומקדש א\"ל הפלגת אי אפשר לעשות כן ואמרי' דלר\"י חבירו מסייעו לסומכו עד שמקדש ואמרי' מ\"ב עמידה מן הצד איכא בינייהו דלרבנן כיון שעומד ע\"י סמיכה לא חשיבא עמידה ולר\"י חשיבא עמיד' ליתב מיתב וליקדש ואמאי צרי' עמידה ומשנינן אמר קרא לעמוד ולשרת ושירות מעומד ע\"כ והשתא לפי דבריהם דקרא דלעמוד לא אצטריך אלא לעבוד עבודה אפילו ע\"י השתחואה הרי קידוש אי אפשר אם לא ע\"י השתחואה שהרי אמרו מניח ידו ע\"ג רגלו כו' ואפ\"ה חשיבא עמידה לכ\"ע אלא דפליגי כשעמידה היא מן הצד דהיינו ע\"י סמיכה אי חשיבא עמידה או לא ויותר היה להם לומר דאצטרי' קרא לפסול עמידה מן הצד לרבנן ולר\"י סמיכה ע\"י דבר אחר שאינו אדם וכמ\"ש התוספות שם די\"ט ע\"ב דכי פריך תלמו' וליתב מיתב וליקדש לאו ישיבה ממש קא' אלא סמיכה דהא אין ישיבה בעזרה כו' יע\"ש אבל השתחוואה אליבא דכ\"ע חשיבא עמידה כמו שנראה מההיא דקדוש ידים ע\"כ שמעתי והן עתה נדפס בס' שע\"ה הלכות בית הבחירה פ\"ז ה\"ו.
ולע\"ד יש מקום לדחות דע\"כ לא קאמרו התוספו' דעמידה ע\"י השתחוואה לא חשיבא עמידה אלא דוקא גבי שאר עבודות שאין דרכן ע\"י השתחוואה אבל גבי קידוש ידים דאי אפשר לעבודה זו אם לא על ידי השתחוואה אז ודאי חשיבא עמידה אפי' ע\"י השתחוואה כי זו היא עמידתו אמנם בעמידה מן הצד דהיינו על ידי שיסמוך אחר אותו אז ודאי לא חשיבא עמידה לדידהו דהו\"ל כיושב ממש כיון שהוא מצד עצמו אינו יכול לעמוד ואע\"ג דאי דרשינן כר\"י אי אפשר לעבודה זו אם לא ע\"י סמיכת אחר וכיון דלדידהו ניחא להו דאע\"ג דבשאר עבודות השתחוואה לא מהנייא משום דבעינן לעמוד ואפ\"ה גבי קידוש ניחא להו דחשיבא עמידה ה\"נ אמאי לא קאמר נ\"מ כר\"י ונימא דהכא חשיבא עמידה כיון דאפשר בלאו הכי לזה י\"ל כיון דמ\"מ צריך למימר דקדוש ידיים הוא על ידי השתחוואה ממילת את ואת קאמרי רבנן דהכי ניחא למדרש קרא משום דהא איכא עמידה ע\"י עצמו וחשיבא עמידה כיון דאי אפשר בלאו הכי ולא כדדריש ר\"י בר יאודה דהשתא ליכא עמידה כלל ועדיין כ\"ז הוא דוחק והקושיא היא אלימתא. מיהו י\"ל דרבנן לא ניחא להו כדר\"י משום דלא אשכחן עבודה אחרת כזו אבל לדידהו ניחא דהא קבלת הדם צריך שישתחוה הכהן כדי לקבל את הדם ומשו\"ה לדידהו ניחא דהוייא עמידה כה\"ג אבל לר\"י קשה." + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [ + "והקטירו \n בני אהרן כו'. וראיתי להרב פרשת דרכים בדרך מצוותיך דס\"ט ע\"ד שכתב שם וז\"ל עוד אני מסתפק במ\"ש הר\"ם והקטירו בני אהרן ולא בנות אהרן אם עברו והקטירו אם יהיו חייבות מיתה כזר ששמש א\"ד דליכא בהו אלא לאו הבא מכלל עשה יע\"ש ולכאורה נראה דליכא בהו חיוב מיתה מההיא דאמרינן בפ\"ז דיבמות עלה ס\"ח והביאה סוגייא זו הרב ז\"ל שם ע\"ב עלה דאמרינן שם בקרא דובת כהן כי תהיה לאיש זר דמיירי כשנבעלה לפסול לה ופרכינן ואימא דקרא מיירי היכא דמנסבא לזר לא תיכול בתרומה ותירצו ההיא מושבה אל בית אביה כנעוריה נפקא מכלל דמעיקרא לא אכלת והדר פרכינן אי מהתם הו\"א לאו הבא מכלל עשה עשה כתב רחמנא האי ללאו ע\"כ הרי דס\"ל לתלמודא דאי לא הוה כתיב כי אם קרא דושבה הו\"א דליכא איסורה בכהנת אשת זר אלא עשה בעלמא ולא לאו וחיוב מיתה כזר ה\"נ דוכוותא ולאו מילתא היא דהתם שאני דמעיקרא הוה חזי לאכול בתרומה והותרה בהדייא וכי הדר אפקיה קרא בשנשאת לזר פשיטא דליכא בה אלא עשה בעלמא כמ\"ש התוס' לענין נדרים ונדבות בי\"ט משא\"כ גבי הקטרה דמעיקרא לא חזו ולא הותרו כלל מיהו יש להביא ראיה להיפך מדברי התוס' הנז' דכיון דלא הותרו מעיקרא פשיטא דהרי הן בכלל זרות ויש להביא קצת ראיה מההיא דיבמות פ' ד' אחין דל\"ג ע\"ב גבי זר ששימש בשבת וכבר עמדתי ע\"ז במקום אחר." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Avodah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..591a484f90ecfeefa611a408c0c91d819a027240 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,119 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Avodah" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש אי שני תמידין מעכבין זה את זה טעו \n או שגגו אפי' הזידו ולא הקריבו תמיד של שחר כו' בשנתחנך המזבח כו'. נ\"ב הכי איתא במנחות דמ\"ט תנן התם לא הקריבו כבש בבוקר יקריבו בין הערביים אר\"ש אימתי בזמן דהיו אנוסין או שוגגין אבל אם היו מזידין לא יקריבו בין הערבים לא הקטירו קטורת בבוקר יקטירו בין הערבים אר\"ש וכולה היתה קריבה בין הערבים שאין מחנכין את המזבח הזהב אלא בקטורת הסמי' ולא מזבח העולה אלא בתמיד של שחר ופריך בגמ' לא הקריבו כבש בבקר כו' אר\"ש וכולה היתה קריבה בין הערביים שאין מחנכין את המזבח הזהב אלא בקטורת הסמים חינוך מאן דכר שמיה חסורי מחסרא והכי קתני לא הקריבו כבש בבקר לא יקריבו בין הערביים בד\"א שלא נתחנך המזבח אבל נתחנך המזבח יקריבו בין הערביים כו' מה\"מ כתיב את הכבש השני תעשה בין הערבי' ולא א' בד\"א שלא נתחנך המזבח אבל נתחנך אפי' ראשון בין הערבים.
וכתבו התוס' בד\"ה בד\"א כו' אבל כו' יקריב ראשון דוקא ולא שני מדלא קתני וב' היו קרבין לר\"ש כו' יע\"ש וק\"ל טובא דבמס' ברכות דכ\"ו ע\"ב אמרי' איבעייא להו טעה ולא התפלל מנחה מהו שיתפלל ערבית שתים את\"ל טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרי' שתים משום דחד יומא הוא דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד כו' אבל הכא תפלה במקום קרבן היא וכיון דעבר יומו בטל קרבנו א\"ד כיון דצלותא רחמי הוא כל היכא דבעי ליצלי וליזיל ת\"ש כו' אר\"י טעה ולא התפלל מנחה מתפלל ב' ערבית ואין בזה משום דעבר יומו בטל קרבנו ע\"כ הרי מכאן מוכח בהדיא דאם לא הקריבו כבש בבקר יקריבו בין הערבים וכן האברים אם לא הקריבו בלילה יקריבום בשחר אחר עיקרי שהוא התמיד דאלת\"ה קשיא דכי היכי דמספ\"ל במנחה ה\"נ הו\"ל לספוקי בערבית דכיון דתפלה במקום קרבן קאי כי היכי דהתם לית ליה תשלומי' ביומיה ה\"נ בתפלה אלא ודאי מוכרח לומר דפשיטא ליה לתלמודא דבקרבן יש תשלומי' ביומיה אבל כיון דעבר יומיה בטל קרבנו ולהכי לא מיבעייא ליה אלא במנחה ולא בערבית וא\"כ ק' מאד על התוספות איך רוצים לומ' דדוק' א' ולא ב' וא\"ת דלפי האמת אינו כן אלא כולהו אית להו תשלומין משום צלותא רחמי הא ליתא דהול\"ל אדתבעי לך במנחה תבעי לך בכולהו איך שיהיה דברי התוספות ז\"ל קשים אצלי טובא.
ולפי חומר הענין נלע\"ד לפרש דהכי פירושו לא הקריבו כבש בבוקר לא יקריבו בין הערביים בד\"א שלא נתחנך המזבח ולזה לא יקריבו כלל דאע\"ג דשל שחר יש לו תשלומי' מ\"מ כיון דלתשלומי' קאתי קרב של בין הערביים קודם ואח\"כ של התשלומי' דכן הוא הראוי וכיון שכן נמצא דמתחנך המזב' בתמיד של בין הערבי' שהוא קרב קודם ולזה לא יקריבו כלל אבל אם נתחנך המזבח כשלא הקריבו בבוקר יקריבו בין הערביים שניהם יחד תחילה של ב\"הע ואח\"כ של תשלומין ומ\"ש התוספו' דאם איתא הו\"ל למיתני ושניהם היו קריבין לר\"ש כי היכי דקתני וכולה היתה קריבה הא ליתא דבהא לא פליגי דגם לת\"ק השני חצאים נקטרים בין הערבים א' של בין הערבים וא' של תשלומין וכן בתמידים ומאי דקאמר ר\"ש וכולה היתה קריבה היינו דלרבנן היו מקטירין אותו לחצאין ולר\"ש כולה שלימה היתה קריבה לשם בין הערבים ולא היו חוצין אותו לחצאין זה נלע\"ד ויש לי סמך מן הגמ' מדקאמר את הכבש א' תעשה בבוקר ואת הכבש הב' תעשה ב\"הע ולא ראשון ב\"הע בד\"א כו' אבל כו' אפי' ראשון ב\"הע וה\"פ שני ב\"הע ולא שיהא של ב\"הע ראשון ושל שחר שני וכגון שלא הקריבו בבקר שמקריבין אותו לתשלומין אחר של ב\"הע לזה בא הכתוב ופי' את הכבש כו' וה\"פ אם את הכבש א' תעשה בבוקר את הכבש השני תעשה ב\"הע ואם לאו לא יקריב ב\"הע בד\"א שלא נתחנך אבל נתחנך אפי' שיהיה הראשון של ב\"הע ואח\"כ של תשלומין כשר ומותר דאל\"כ היכי קרי ליה ראשון דלא שייך ראשון אם לא יש שני זה נלע\"ד מכח הקושיא וה' ברחמיו יצילנו משגיאות והנה מדברי רבי' כאן משמע שפי' כמו שפי' התוס' שכתב בד\"א שנתחנך המזבח אבל אם היה המזבח חדש שעדין לא קרב עליו כלום לא יקריבו תחילה ב\"הע שאין מחנכין אותו כו' ופי' דבריו הוא דכשנתחנך מקריבין התמיד דוקא ולא התשלומין והיינו כמו שפי' התוספות ז\"ל ע\"כ." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ובגדי \n כהונה שתורם בהן הדשן יהיו כו'. הנה הרב מש\"ל כאן בפרקין עמד בסוג' דיומא דכ\"ג עלה דאיפליגו ר\"ל ור\"י גבי הרמת הדשן אם היה בשני כלים או בג' קאמר דר\"ל ס\"ל דהרמה לאו עבודה היא ומשו\"ה סגי בשני כלים והוקשה לו להרב לס' ר\"ל מההיא דאיפליגו התם דכ\"ד רב ולוי אי זר חייב מיתה בתרומת הדשן דרב פטר ליה משום דאינה עבודת מתנה ולוי מחייב לה משום דרבי רחמנא לכל דבר המזבח והשתא ר\"ל כמאן ס\"ל כרב אי ס\"ל כרב ל\"ל לטעמא דלאו עבודת מתנה ת\"ל דלא עבודה היא ואי ס\"ל כלוי מי איכא מידי דלאו עבודה היא וזר חייב עליה ואדרבא נילף מהכא דהרמה עבודה היא מדרבי רחמנא לכל דבר לחייב לזר ותי' לזה דר\"ל ס\"ל כרב ולאו מטעמיה אלא משום דלאו עבודה היא אך אכתי ק' ההיא דירוש' דהביא מחלוקת רב ולוי בשם ר\"י ור\"ל ור\"ל פטר ליה לזר משום טעמיה דרב דלאו עבודת מתנה היא והניחה בצ\"ע יע\"ש ולע\"ד ל\"ק כלל דהא באותה סוגייא דכ\"ג ע\"ב מייתי הש\"ס בתר פלוגתייהו דר\"י ור\"ל פלוגתייהו דר\"י ור' דוסא גבי קרא דולבש דכתי' גבי הרמה וקאמר דר' יודא דריש ילבש להביא מצנפת ואבנט ור' דוסא דריש ליה לרבות בגדי כהן גדול ביו\"הכ דכשרים לכהן הדיוט והוה בעי הש\"ס למימר דר\"י ור' דוסא פליגי אי חשיבא הרמה עבודה או לא ולר' דוסא סגי בשש כלים ודחי דאף לר' דוסא עבודה היא ובעי ד' כלים ולא בעיקר פלוגתייהו היא אי בעי קרא לרבות הני שני כלים יע\"ש והשתא מבואר דלר' יאודה ודאי עבודה היא מדבעי ד' בגדים והשתא איכא למימר דההיא דירושלמי וההיא דרב דבעו טעמא למעט זר ממיתה גבי הרמה משו' דלאו עבודה מתנה היא אתי אליבא דר' יאודה דס\"ל דהרמ' עבודה היא ודוק כנלע\"ד ברור." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דישון המנורה ומהו \n דישון המנורה כל נר שכבה מסיר הפתילה וכל השמן שבנר כו' והדלק' הנרו' היא הטבתן ונר שמצאו שלא כבה מתקנו. ע\"כ. וכתב מרן בכ\"מ מ\"ש והדלקת הנרות היא הטבתן זהו דעת רבינו שהוא סובר שגם בבוקר מדליק הנרות דכי כתיב והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבוקר בהטיבו את הנרות פירו' בהטיבו בהדליקו והאחרונים חולקים עליו ואומרים שאין הדלקת הנרות אלא ב\"הע ופי' בהטיבו אינו הדלקה אלא תיקון הפתילות וכל זה תמצא באורך בתשו' הרשב\"א סי' ש\"ט ומ\"ט עכ\"ל נ\"ב עיין בחי' הריטב\"א בפ\"ק ביומא לדף י\"ד ע\"ב ד\"ה אמר אביי ל\"ק שנרא' מדבריו דקאי בשי' ר' וז\"ל ותי' דסתמא דמס' תמיד ס\"ל דצפון ודרום היו עומדין ולא היה מפסי' ביניה' אלא מדליק שבעתן כא' עכ\"ל וממ\"ש מדליק שבעתן כא' ולא כתב מטיב שבעתן כא' מבואר דס\"ל דהטב' היינו הדלקה כס' רבינו ועיין להרשב\"א באותה תשו' שביקש טעם לדעת רבינו יע\"ש ולא ידעתי מה יענה רבינו ז\"ל ודעימיה ביום שידובר בהם מקרא שכתו' בדברי הימים ב' סי' י\"ג ומקטירים לה' עולות בבוקר בבוקר ובערב בערב ומנורת הזהב ונרותיה לבער בערב בערב כו' הרי דגבי עולות נקט בבוקר ובערב דהיינו תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים וגבי הדלקת הנרות ומנורה לא נקט אלא בער' דמבואר דהדלקת הנרות לא היתה בבוקר אלא בערב וכעת צ\"ע." + ] + ], + [], + [ + [], + [ + "שורש על בסמוך או על ממש וסומך \n כל מערכה בשתי קצוות בצד כל מערכה. הנה בענין זה אי דרשי' על בסמוך או על ממש עיין בפ' שתי הלחם דפליגי תנאי בקרא דונתת על המערכת לבונה זכה אי בעינן על ממש או על בסמוך וכן בסוטה פ' אלו נאמרים דל\"ו גבי קרא דונתת את הברכה על הר גריזים פליגי בהכי אי על ממש או אפי' בסמוך וכן בפ' כל המנחות דס\"ב ע\"א גבי קרא דוהניף הכהן אותם על לחם הבכורים פליגי בהכי ועיין בפ' הקומץ רבה דכ\"ז ע\"ב גבי אשר תאכל האש על המזבח דמספקא ליה לתלמודא אי בעינן התם על ממש.
ואגב אומר מאי דק\"ל קצת במאי דבעי התם חזקיה אברים שסדרן וסדר עליהן את המערכה מהו על העצים אמר רחמנא דוקא על העצים א\"ד כיון דכתי' קרא אחרינא אשר תאכל האש את העולה על המזבח אי בעי עביד הכי ואי בעי עביד הכי וסלקא בתיקו. נמצא דמשום דאית לן תרי קראי דסתרן אהדדי דחד מינייהו משמע על העצים וחד מינייהו על המזבח קמספ\"ל דילמא קרא קמא דוקא דהיינו על העצים ואידך דעל המזבח לאו דוקא א\"ד אי בעי עביד הכי ואי בעי עביד הכי ואילו בההיא דפ' כל המנחות גבי קרא דוהניף הכהן על לחם הבכורים דאיכא אידך קרא דקאמר על שני הכבשים קאמר בברייתא אשתקל הכתו' ואיני יודע אי לחם ע\"ג כבשים ואי כבשים ע\"ג לחם ולא קאמר דקרא קמא דוקא ואידך לאו דוקא אלא אי בעי עביד הכי ואי בעי עביד הכי וי\"ל ועיין במ\"ש התוס' בפסחים פ' תמיד נשחט דס\"ט ע\"ב ד\"ה לא אמרינן על בסמוך דהוק' להם דבפ' שתי הלחם דנ\"ח פליגי אי בעינן על בסמוך או על ממש וכן בפרק אלו נאמרים דל\"ו פליגי בקרא דונתת את הברכה על הר גריזים אי על בסמוך או על ממש וליכא למ\"ד דעל לאו דוקא אלא או בסמוך או על ממש ותירצו דהדבר תלוי בסברא דגבי בזיכי לבונה דכתיב על המערכת כיון דבשע' הנחת לחם היו מניחים אותם ובשעת סילוקם היו מקטירין אותם סברא הוא דהוי לפחות בסמוך וכן גבי ונתת את הברכה על הר גריזים ס' הוא דלכל הפחות סמוך בעינן דאי לאו הכי למאי כתביה משא\"כ גבי חמץ דהסברא הוא דלא קפיד קרא אלא שלא יהיו ברשותו והכי קאמר קרא לא תזבח הפסח על חמץ שיש ברשותך ועיין ג\"כ בדבריהם במנחות פ' התודה דע\"ח ע\"ב ד\"ה ולא בעינן על בסמוך שתירצו ההיא דהשוחט את התודה בפנים ולחמה בחוץ לחומה דלר\"י לא בעי על בסמוך ואפי' חו' לחומת בית פאגי מקדש הלחם דאע\"ג דכתיב על זבח התודה לא בעינן על בסמוך דסברא הוא דלא קפיד קרא לענין מקדש לחם אלא שיהיה הלחם קיים בעת שחיטת הזבח ובהכי מתקדש משא\"כ גבי תנופה דשתי הלחם דפליגי תנאי בס\"פ כל המנחות אי על ממש או על בסמוך וליכא למ\"ד דלא בעינן על בסמוך דכיון דתנופה דשתי הלחם כעין הקרבת שני הכבשים הוא סברא דבעינן על בסמוך א\"ד.
ועפ\"י קושייתם הנז' יישב מרן מלכא הרב המופ' כמוהרח\"א נר\"ו דברי רבינו בפ\"ח מה' תמידין ומוספין הי\"א שכתב כיצד הנפת הלחם עם שני כבשי עצרת כו' והק' הלח\"מ שלא ביאר רבינו שהנפת הכבשי' בעודן חיים היה בצד שתי הלחם כמו שביאר בהנפת דלאחר שחי' שהיה צריך בצד שני הלחם ובגמ' מוכח דקודם שחיטה היה צריך שיהיה בצד השתי הלחם ועיין במה שנדחק הלח\"מ אמנם ע\"פ קושייתם דק\"ל להתוס' מההיא דבזיכי לבונה דלכל הפחות בעינן על בסמוך וכאן גבי חמץ קאמר ר\"י דלא בעינן על בסמוך ואיהו ז\"ל לא ניחא ליה בתירוץ התוס' והוצרך לומר דגבי בזיכי לבונה ה\"ט דלא דרשינן קרא דומייא דחמץ דכונת הכתוב לומר ונתת על המערכת לבונה זכה כלומר כל זמן שתתן מערכת תביא לבונה דומיא דלא תזבח על חמץ ואפי' שלא יהיה בסמוך אלא במקום אחר דא\"כ משמע דקרא קפיד על הלבונה שכל שתתן מערכת צריך שתתן לבונה ואם לא תביא לבונה לא תתן מערכת דהלבונה מעכבת את המערכ' דהכי משמע פשטי' דקרא כי דרשינן לקרא הכי ונתת על המערכת כלומר צריך שתתן לבונה על המערכת כשתתן מערכת משא\"כ איפכא כשיש לבונה ולא יש מערכת שאין המערכת מעכבתו והא ודאי אי אפשר לאומרו שהרי שנינו בפ' הקומץ רבה דכ\"ז ע\"ב ופסקה רבינו בפ\"ה מה' ת\"ומ דהסדרי' והבזיכים מעכבים זה את זה מדכתיב בהם חוקה יע\"ש וכיון שכן ע\"כ למדרש קרא דעל או על ממש או בסמוך משא\"כ גבי קרא דאת שתי הלחם דכתיב והני' אותם על לחם הבכורים תנופה דמצינן למדרש קרא דומייא דעל חמץ והכונה לומר דכל שיש הנפת שתי הלחם צריך שיהיה שני הכבשים ואם לא יש לחם לא יש כבשים דשתי הלחם מעכבים את הכבשים והכבשים אינן מעכבים את הלחם וכמו שפסק רבינו בפ\"ח מה' ת\"ומ דט\"ו דקבע הלכתא כר\"ע דפליג אבן ננס בפ' התכלת דמ\"ה יע\"ש וכי פליגי תנאי בפ' כל המנחות דס\"ב בקרא דוהניף אותם על לחם הבכורים אי על ממש או על בסמוך היינו משום דמשמע להו דהכבשים מעכבים את הלחם ואין שתי הלחם מעכבים את הכבשים ואמטו להכי לא מצו למדרש קרא דומייא דלא תזבח על חמץ דלא בעי' על ואפי' בסמוך משא\"כ לדידן דקי\"ל כר\"ע דדרשינן קרא הכי דומייא דלא תזבח על חמץ ולא בעינן שיהיה הנפת שני הכבשים בעודן חיים שיהיו סמוכין לשני הכבשים ומה שהצריך לאחר שחיטה שיהיה בצד שתי הלחם היינו משום דהנפה דלאחר שחיטה ילפינן לה מאשם מצורע שהיה צריך תנופה ונפקא לן מזבחי שלמי צבור עם הלוג של שמן בבת אחת כמ\"ש מרן.
ולבי מגמגם בתי' זה דא\"כ בפ' התכלת דמ\"ה ע\"ב אמאי קאמר תלמודא דטעמ' דר\"ע דקא' הלחם מעכב את הכבשי' ואין כבשי' מעכבים את הלחם היינו משום דגמר יהיו מתהיינה יע\"ש ולימא דטעמא דר\"ע משום דדריש קרא דוהניף הכהן אותם על לחם הבכורים דומה דעל לחם חמץ וכיון שכן עכ\"ל דהלחם מעכב הכבשים ואין הכבשים מעכבין אלא ודאי דאי לאו דגמר יהיו מתהיינה הו\"ל למדרש קרא בעל ממש או בעל בסמו' וכיון שכן גבי קרא דונתת על המערכת נמי אפי' כי לית לן קרא לומר דב' מעכבין זא\"ז פשטיה דקרא אית לן למדרש בעל ממש או בעל בסמוך והדרא קו' התוס' לדוכתא מ\"ש מקרא דלא תזבח על חמץ ולית לן לתרוצי אלא כמו שתירצו הם ז\"ל ואפשר לומר דשאני קרא דוהניף דאית לן למדרש קרא בעל ממש או בסמוך כיון דאיכא ג\"ש דיהיה יהיה כדגמר ן' ננס כדאיתא התם בגמר' ואמטו להכי לאפוקי מהאי ג\"ש הוצרך לומר דר\"ע גמר ג\"ש אחרינא ועדיין צ\"י ועיין בתשו' רב צבי סי' קס\"ח הביא הרבה מקומות דבעי' על ממש כגון קרא דעל כל קרבנך תקריב מלח ושנינו בזבחים ספגו במלח ודחה לזה דהתם כתיב קרא אחרינא ועל כל קרבן מנחתך במלח תמלח. אבל אידך קרא כתיב והזה הטהור על הטמא ושנינו בפי\"ב דפרה הזה על שתי כלים ספק מחברו ומיצה עליו הזאתו פסולה דבעינן על ממש. וכן מחט שהיא נתונה על החרס ספק על המחט הזייתו פסולה. וכן בטהרת מצורע על תנוך אזנו בעינן על ממש ולא בסמוך כאותה ששנינו אין לו בהן ידו אין לו טהרת עולמית ולא אמרי' יתן לו בסמוך. וכן גבי שילוח הקן כתי' והאם רובצת על האפרוחים או על הבצים. ותנייא בפ' שילוח הקן דק\"מ היתה יושבת ביניהם פטור מלשלח ע\"ג חייב לשלח דבעינן על ממש ומתוך כך כתב דלעולם על ממש בעי' זולת היכא דאיכא סברא לומר דלאו דוקא היפך הדרך שכתבו התוס' דלעול' לא בעי' על ממש זולת היכ' דאיכ' סברא יע\"ש.
והנה ראיה זו שהביא מהא דטהרת המצורע דבעינן על ממש אישתמיט מיניה ההיא דאמרינן בפ\"ק דמנחות ד\"ט סע\"ב דקאמר ליה ר\"י לר\"ז על בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית דכתיב בשמן המצורע למה לי חד להכשיר צדדין וחד ליפסל צידי צדדין וכתב רש\"י חד על בהן דיד ורגל להכשיר צדדין דדרשי' על בסמוך כדכתי' ועליו מטה מנשה וחד על בהן ליפסל צידי צדדין בשם התחתון שכנגד הכף דעל אמרי' ולא תחת יע\"ש. והשתא משו\"ה אמרי' דכל שאין לו בהן כלל אין לו טהרה משום יתורא דקרא דעל. ועיין עוד בזבחים פ\"ב די\"ט ע\"א גבי קרא דבגדי כהונה דכתיב יהיו על בשרו דמצריך הש\"ס שיהיה עליו ממש ולא יהיה דבר חוצץ. וע\"ע במנחות דצ\"ד ע\"א לינפו בהדי הדדי קהוייא חציצה. ודע דבענין זה אי אמרינן על בסמוך או לא איפליגו ר\"י ור\"ל גבי השוחט את הפסח על החמץ דאמרי' שם בגמרא. אמר רשב\"ל לעולם אינו חייב עד שיהא עמו בעזרה. ור\"י אמר אף ע\"פ שאין עמו בעזרה ושקיל וטרי שם אי פליגי בעל בסמוך או לא ומסיק אמרי לעולם בעל בסמוך קמפלגי וצריכא דאי איפליגי לענין חמץ הו\"א בההוא קאמר ר\"י לא בעי' על בסמוך משום דאיסור הוא וכל היכא דאיתיה איתיה אבל לענין מקדש לחם לא קדיש ליה אלא בפנים אימא מודה ליה לרשב\"ל דבעינן על בסמוך וכו'. ואי אשמועינן לענין מקדש לחם הו\"א בהא קאמר רשב\"ל דבעינן על בסמוך אבל לענין חמץ אימא מודה ליה לר\"י קמ\"ל. ואיכא למידק לכאור' דהיכי תיסק אדעתין דהכא בחמץ מודה ליה דלא בעי' על בסמוך מאחר דשמעינן ליה לרשב\"ל דס\"ל בעלמא התראת ספק לאו שמיה התראה דמה\"ט הוה בעי' מימ' מעי' דבהא פליגי רשב\"ל ור\"י וא\"כ איך יתכן לו' דרשב\"ל מוד' לר\"י דלא בעי' על בסמוך.
וראיתי להלח\"מ בפ\"א מה' ק\"פ ד\"ה שכתב דלפו' מאי דאמרינן השתא דפליגי בעל בסמוך מיירי תלמודא דהמותרה ידע ואומר בפירוש אעפ\"כ אני עושה דאלת\"ה למה ליה לר\"ל טעמא אחרינא לימ' טעמא משום התראת ספק עכ\"ל וכ\"כ בס' סם חיי ועיין בס' מלכי בקדש מ\"ש שם ודבריו קשים כאשר א' הרואה יראה יע\"ש ואני תמיה עליהם דאין מקום לקו' זו כלל וכלל דכי פליגי בהתראת ספק לא נ\"מ מידי אלא לענין מלקות דלמ\"ד שמה התראה לקי ולמאן דאמר לא שמה התראה לא לקי אבל לענין איסור לאו דלא תשחט על חמץ לכ\"ע עובר על לאו זה לא כן כי פליגי אי בעינן על בסמוך או לא בעינן על בסמוך נ\"מ לענין העברת לאו זה דלא תשחט על חמץ דלמ\"ד על בסמוך כל שאינו בסמוך לא עבר על לאו זה ולמ\"ד דלא בעי' על בסמוך עובר על לאו הזה והשת' מעיקרא כי הוה ס\"ד לומר דפליגי בהתרא' ס' היינו לו' לענין מלקות דוקא ולכ\"ע לא בעינן על בסמוך כדי לעבור על לאו דלא תשחט משא\"כ לפום קושטא דאמרינן דפליגי בעל בסמוך לרשב\"ל ליכא לאו דלא תשחט אלא דוקא בסמוך ומשו\"ה קאמר שפיר דאי אשמועי' לענין תודה לא הוה שמעינן מינה לענין חמץ אלא הו\"א דמודה רשב\"ל דלא בעינן על בסמוך אלא אפי' שאינו בסמוך עובר על הלאו אבל מילקא לא לקי משום דהוי התראת ספק ודוק שהוא מבואר ופשוט." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין קצירת העומר ביום מצוה \n להקצר בלילה בין בחול בין בשבת כו'. מצאתי כתוב למורי הרב מוהרי\"ן וז\"ל דברי רבינו תמוהים דבס\"פ ר\"י מבואר דר' דס\"ל נקצר ביום כשר ס\"ל דקצירת העומר לא דחי שבת כיון דאפשר לעשותו מע\"ש ומתני' דתנן נקצר ביום כשר ודוחה את השבת מוקמינן לה התם אל הקרבה וא\"כ רבינו דפסק דנקצר ביום כשר איך פסק דקצירת העומר דוחה שבת וכבר תמהו בזה הלח\"מ ושאר אחרונים אך את זה ראיתי לא' קדוש מדבר הובאו דבריו בס' הנז' ליישב דברי רבי' על אופן זה דק\"ל לרבינו למאי דמסקינן התם דשתי הלחם לאפייה וקסבר רבינו דתנור מקדש ואי אפי לה מאתמו' אפסיל בלינה דבפרק התכלת דמ\"ח מוקי לה ר\"ח לבריית' דשחט שני כבשים על ד' חלות כר' וכתבו התוס' שם לחד תי' דר' ס\"ל דכ\"ש אין מקדשים אלא מדעת והשתא קשה דאם כן שתי הלחם לר' אמאי דחי שבת הא אפשר לאפות אותן בתנור ע\"מ דלא ליקדשו עד למחר דלא מפסל בלינה וכה\"ג אמרינן בפרק לולב תו ק\"ל דבפרק התכלת דנ\"א גבי חביתין אמר רבא על מחבת מלמד שטעונה כלי ואי אפי לה מאתמול איפסי' ליה בלינה והתוספות שם הקשו דבפ' ר\"י מרבינן שתי הלחם מדכתיב מועדי ה' ומסיק שתי הלחם לאפייה וקסבר ר' תנור מקדש כו' ואפי\"ה בעי קרא ולא ניחא ליה לרבינו בתי' התוס'. כי ע\"כ הוכרח לומר דרבא פליג אסוגיא דפ' ר\"י וס\"ל דאדרבא מדגלי קרא דשתי הלחם דוחה שבת ע\"כ דהיה אפשר לעשותה מע\"ש משום דס\"ל לרבינו דכ\"ש אין מקדשים אלא לדעת והשתא ר\"ח ורבא בשיטה חדא קיימי וס\"ל דאפ' לעשותו מע\"ש גלי קרא דדחי ואע\"ג דרבא ע\"כ ס\"ל דמקדשי' שלא לדעת דאי ס\"ל אין מקדשין אלא לדעת הרי היה אפשר לחביתין לעשותן מע\"ש אדעתא דלא ליקדשינהו עד למחר מ\"מ ר\"ח ס\"ל כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא ופסק ר' כר\"ח זהו תורף דברי קדוש והר' בה\"ז תמה על תי' זה דאם איתא דרבא ס\"ל כ\"ש מקדשים שלא לדעת א\"כ לא הי\"ל לר' לפסוק כר\"י דאין מקדשים אלא לדעת כמ\"ש בפ\"ג מה' פ\"המ הל' כ' אלא הי\"ל לפסוק כרבא דהוא בתרא וס\"ל דאין מקדשין אלא מדעת ותו דבפ\"ג מהלכו' תו\"מ פסק דחביתי כ\"ג דחי שבת וכתב שם וז\"ל ועוד אם תאפה מבערב תיפסל בלינה כו' ואם איתא איך פסק כרבא הלא ס\"ל לרבא דמקדשין שלא מדעת והוא ז\"ל פסק דאין מקדשין אלא מדעת והו\"ל תרתי דסתרן אלא ע\"כ דליתא דאע\"ג דכ\"ש אין מקדשין אלא מדעת לא ציותה תורה למיפא שתי הלחם מאתמול ואדעתא דלא ליקדשו עד למחר התורה לא רצתה לחלק בין לדעת בין שלא לדעת וגזרה התורה שלא יבואו לפעמים לאפותן מדעת אלו ת\"ד יעש\"ב והנה מה שהקשה דהי\"ל לפסוק כרבא דבתראה הוא דס\"ל דכ\"ש מקדשין שלא מדעת נר' דלא קשייא מידי דאע\"ג דרבא בתראה הוא פסק רבינו כר\"י משום דרבינא דהוא בתראה טפי מרבא ס\"ל כותיה דר\"י כדאיתא בפר' שתי מידות ד\"ץ רבינא אמר לעולם כ\"ש אין מקדשין אלא לדעת ומה שהקשה ממה שפסק רבינו בפ\"ג מה' אלו כתי' דרבא הא ודאי עקא היא ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה דהרב הקדוש ז\"ל ומה שר\"ל הבה\"ז דה\"ט דהתורה לא רצת' לחלק בין לדעת וכו' הם דברים שלא שמעתן אזן מעולם לומר דבדאורייתא גזרה ולבדות גזירות מלבנו ותו דאכתי ק\"ל דה\"ט ניחא גבי שתי הלחם דגלי קרא דדחי שבת אליבא דר' אמנם לרבא דקאמר גבי חביתין הרי הוא אומר על מחבת מלמד שטעונה כלי כו' קשה מנ\"ל לרבא דדחי שבת מה\"ט הא אפשר למאפינהו אדעתא דלא ליקדשו ומנין לנו לומר דהתורה לא רצתה לחלק ולומר דרבא ס\"ל כר' דב' הלחם דוחה שבת ומטעמא דלא רצתה לחלק ומינה ילפי' גבי חביתין זה ודאי דוחק מאחר דלית הלכתא כרב איך קאמר רבא א\"צ כו' ותו דאכתי ק' לרבינו דפסק דב' הלחם אינו דוחה שבת ופסק כתי' דרבא ומצאתי כתוב משם תוס' חצוניות על הגלייון בפ' התכלת עמ\"ש התוס' ז\"ל שם דנ\"א ד\"ה אפי מאתמול למה שתי' שם וי\"ל דהתם שאיבת מים בלילה לאו מחוסר זמן הוא כתוב בגיליון וז\"ל וליכא למפרך יערכנה בלילה בכלי חול דאין מצוה למלאת בכלי קדש דאם צריך לערות בכלי חול למה לן למלאת בכלי קדש אדרבא גנאי הוא לעשות כן שלא לצורך מיהו ק' דהתם משמע דאי כלי שרת אינן מקדשין אלא לדעת היו יכולים לעשות תקנה ולשאובה בכלי שרת ולחשוב שלא לקדש והכא נמי ליחשוב שלא לקדש הכלי ויאפנה מאתמול י\"ל כיון דמחבת כתיב בקרא כלי שרת ומקדש שלא לדעת לשון שרי דכיון דמצוה לעשות א\"כ מצוה כמו כן לחשב תוס' חיצוניות עכ\"ל ונראה שלזה היתה דעת רבינו שפס' לתי' דרבא משום דס\"ל דהא דרבא אתייא אפי' למ\"ד אין מקדשין אלא לדעת דכיון דגלי קרא דבעי כלי ובהכי ניחא לי מאי דקשיא טובא אההיא דאמרינן ס\"פ שתי הלחם סוף סוף מטי לילה דבי שמשי ליקדוש וליפסול אמר רבינא בשקדם וסילקו וסדרו למחר כו' יע\"ש והשתא קשה דכיון דרבינא ס\"ל דכ\"ש אין מקדשין אלא לדעת למאי הלכתא הוצרך לומר בשקדם וסילקו הא לו יהא דמונח ע\"ג שולחן כל דיהבי אדעתא דלא ליקדשו עד למחר שפיר דמי אכן לפי דברי התוס' ישנים ניחא שפיר דכיון דקרא כתי' ונתת על השולחן מקדש שלא לדע' דומייא דמחבת אלא דק\"ל לפי מ\"ש התוס' בפ' התכלת ד\"ה הנז' וז\"ל ותימא היכי מוכח דאי אפי לה מאתמול אפסיל בלינה הא כ\"ש אין מקדשין אלא בזמנן וי\"ל כדפי' לעיל דכיון דכתיב על מחבת ע\"כ בעי קידוש כלי יע\"ש הרי גבי לחם הפנים נמי הא כתיב ונתת על השולחן דבעי קידוש כלי ואפ\"ה אמרי' התם דשולחן אינו מקדש אלא בזמנו וצ\"ע כעת.
ומ\"מ לפי דברי תוס' חיצוניות שכתבנו נר' דק' מההיא דפ' ר\"י דאמרי' דקסבר ר' תנור מקדש ואי אפי לה מאתמול אפסיל ליה בלינה דה\"נ ליאפנהו אדעתא דלא ליקדשו עד למחר והכא לא שייך תירו' התוס' שהרי לא כתיב תנור בתרה והיכי מוכח דאפיתה דחי שבת כמ\"ש התוס' שם ואין לנו לומר אלא דסוגייא דהתם אתייא כזעירי דפ' לולב וערבה דכ\"ש מקדשין שלא לדעת אמנם לדידן דקי\"ל דאין מקדשין אלא לדעת וא\"נ לר\"ח דס\"ל אליבא דר' לחד תי' שכתבו התוס' דאין מקדשין אלא מדעת עכ\"ל דס\"ל כר' דגזרת הכתוב היא דאע\"ג דאפשר לעשות מאתמול דחי שבת ובהכי נתיישבו דברי רבינו דכיון דהוא ז\"ל פסק כר\"י וכרבינא דס\"ל דאין מקדשין אלא לדעת פסק דנקצר ביום כשר ודוחה שבת דגזרת הכתוב היא דומייא דב' הלחם אליבא ואע\"ג דלא קי\"ל גבי ב' הלחם כר' מ\"מ גבי עומר דגלי קרא בחריש ובקציר קי\"ל כותיה כנ\"ל ועיין בתוס' פ' התודה דע\"ט ע\"ב ד\"ה וליתני עלייהו וליפקו לחולין שכתבו וז\"ל ואע\"ג שכבר קדשו בכלי שרת אף אם ת\"ל דכלי שרת מקדשי שלא מדעת ה\"מ קדש אבל חולין לא מקדש עכ\"ל ודבריהם סתומים במ\"ש בחולין לא מקדשי שהרי בההיא דר\"פ לולב וערבה מבואר דאפי' בחולין אמרי' ב\"ח מקדשין שלא לדעת דמי שילוח חולין נינהו ואפי\"ה לא מהני בהו אדעתא דלא ליקדשו עד למחר ואי כונתם לומר דהתם שאני דאע\"ג דהשתא חולין נינהו מ\"מ עתידין להתקדש למחר משא\"כ הכא דהרי הן חולין לעולם קשה שהרי בפ' שתי מידות דנ\"ז פרכינן וכי נעקר מאי הוי גברא במאי דצריך קמכוון אמר רב דימי משמיה דרב זאת אומר' כ\"ש מקדשין שלא מדעת הרי דאע\"ג דבדעתו הוא מעשיו חולין לעולם אפי\"ה אמרינן דמקדשין שלא מדעת וי\"ל ועיין ביומא דמ\"ו ע\"ב בתוס' ד\"ה כי פליגי ודוק.
עוד ראיתי לעמוד ע\"ד התוס' דפ' התכלת שכתבו שם וז\"ל וא\"ת סוף לולב הגזול גבי כמעשהו בחול פריך בגמר' וניתי במקודשת אמר זעירי אין שיעור למים ואי שדי לה במקודשת איפסיל לה בלינה כיון שאין זמנה מאתמו' היאך מקדש ליפסל כו' ע\"ש וראיתי להרב צאן קדשים שתמה על דבריהם וז\"ל וצ\"ע דה\"נ איכא לשנויי כיון דלא דחו שבת מאתמול הוי זמנן ומיפסלי כמ\"ש לעיל גבי ב' הלחם יע\"ש. ולדעתי לק\"מ דאע\"ג דלא דחו שבת למלאתן ממי השילוח מ\"מ הא אפ' למלאתן ממי הדיוט דמי שילוח אינו אלא למצוה בעלמא שהרי תנן התם נשפכה נתגלתה היו ממלאין אותם מן הכיור ולא דמי לאפיית ב' הלחם שאין אפייתן דוחה שבת בשום אופן וא\"א לאפותן אלא מע\"ש חשיב שפיר זמנו מע\"ש וזה דבר מוכרח לפי מ\"ש התוספות בפרק לולב וערבה ד\"ה חזקיה ובמנחות פ\"ק ד\"ז דע\"כ ל\"ק חזקיה דכ\"ש אין מקדשים אלא לדעת אלא דוקא התם דשלא בזמנו הוא יע\"ש והשתא אם איתא דניסוך המים כיון דלא דחו שבת מערב שבת הוי זמן הכק\"ל אלא הדבר פשוט כמו שכתבתי. שוב מצאתי להתוספות פ\"ק דשבועות די\"א ע\"א ד\"ה הואיל שכתבו בתוך דבריהם וז\"ל א\"נ אין כ\"ש מקדשים שלא בזמנן אפי' ליפסל כדמוכח פ' ב' הלחם ואע\"ג דבס\"פ לולב וערבה צ\"ל דמילוי ע\"ש חשיב זמנן לפי שא\"א למלאת בשבת גבי מכחשת חשיב שפיר אפשר וכו' יע\"ש וצ\"ע לפי שיטתם ז\"ל מה יענו לההיא דחזקיה ותי' דפ' לולב וערבה ופ\"ק דמנחות אזלא לה כיון דס\"ל דחשיב זמנן ויש ליישב בדוחק.
עוד נ\"ל ליישב ולומר דרבינו דחה סוגייא זו דפ' ר\"י מכח סוגייא דפ' התכלת דמ\"ו ע\"ב דפרכי' התם אברייתא דקתני התם שתי הלחם הבאות בפ\"ע יונפו ותעובר צורתן ויצאו לבית השריפה מ\"נ אי לאכיל להו אתייא ליכלינהו אי לשריפה אתייא לישרפינהו לאלתר ומשני רב יוסף לעולם לשריפה אתייא וה\"ט דלא שרפי' להו לפי שאין שורפי' קדשים בי\"ט א\"ל אביי מי דמי התם לאו מצוותן בכך הכא דמצוותן בכך לישרפינהו לאלתר מידי דהוי אפר ושעיר של יוה\"ך אלא אמר ר\"י וכו' הנה מסוגייא הלזו מבואר דכל שמצותו בשריפ' דחי י\"ט מטעמא דחביבא מצוה בשעתה ואע\"ג דליכא טעמא דניתנה שבת וי\"ט לידחות אצל שתי' שהרי ב' הלחם קי\"ל דאינ' דוחה שבת ויו\"ט והשתא לפום סוגייא דפ' ר\"י דס\"ל דדוקא הקטר חלבים דוחה שבת משום טעמא דחביבה מצוה בשעת' משו' דניתנה שבת לידחות אצל שחיטה אבל גבי קצירת העומר דליכא למימר הכי לא דחי א\"כ ק' היכי פריך אביי הכא מידי דהוי אפר ושעיר של יוה\"ך ומאי קושייא פר של יוה\"ך שאני דכיון דדחתה שחיטתן אל יוה\"ך דחתה נמי אצל שריפתן משום טעמא דחביבה מצוה בשעתה משא\"כ שתי הלחם דלא ניתנה י\"ט לידחו' אצלו ואע\"ג דלר' דוחה שבת וי\"ט ואיכא טעמא דהואיל ודחתה אפייתה בשבת וי\"ט מ\"מ נימא דברייתא דקתני שתי הלחם וכו' ס\"ל דאינו דוחה שבת וי\"ט ואליבא דהלכתא דקי\"ל הכי אלא מוכח דס\"ל לרב יוסף ולאביי דמשום טעמא דחביבה מצוה בשעתה גרידא דוחה שבת ויו\"ט דקי\"ל כר' דאמ' נקצר ביום כשר ומשו\"ה דחיקא להו לברייתא לבר מהלכתא כנ\"ל ע\"כ מ\"ך ממו\"ה ז\"ל." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כיצד \n הנפת הלחם וכו'.. נ\"ב עיין במ\"ש לעיל בה' אלו שורש על בסמוך פ\"ה ה\"ב יע\"ש." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש חטאת קודם לעולה חטאת \n קודמת לעולה אפי' חטאת העוף וכו'. הנה הרב מ\"א בא\"ח סימן א' סק\"ח עמ\"ש הש\"ע בסעיף ה' טוב לומר וכו' ופ' עולה וכו' ועולה ושלמים וכו' וחטאת ואשם וכו' כתב וז\"ל נשאלתי למה כתבו הטור והש\"ע לומר עולה וכו' וחטאת הלא קי\"ל פ\"י דזבחים דפ\"ט דחטאת קודם לעולה וכ\"כ רש\"י פרשת תזריע וע\"ש בהרא\"ם. ונ\"ל דאמרינן בזבחים ד\"ז למה חטאת קודמת לעולה משל לפרקליט שנכנס למלך ריצה הפרקליט נכנס דורון אחריו יע\"ש והתוספו' כתבו וז\"ל עולה דורון הוא אע\"ג דאעשה מכפרת יותר מחטאת וכו' ע\"ש פי' דאיתא בגמרא חטאת מכפרת על חייבי עשה מקופייא ועולה מכפרת מקיבעא אעפ\"כ כשקרב חטאת ראשונה ג\"כ כבר כפרה על חייבי כריתות ועשה א\"כ עולה הוי דורון אבל באמירתינו כתב הטור שלא יאמר יה\"ר אחר פרשת החטאת שמא אינו חייב חטאת והוי כקורא בתורה ועולה מכפרת אעשה דאמרי' בגמרא אין לך אדם שאינו מחוייב עשה א\"כ יאמר עולה קודם שהיא מכפרת כדאיתא בזבחים ד\"ז שאין לך אדם בישראל שאינו מחוייב עשה כנ\"ל אבל כשיודע שנתחייב חטאת יאמר חטאת קודם עכ\"ל.
ולכאורה דבריו תמוהים דשם בזבחים ד\"ז מקמיה הך ברייתא דתני למה חטאת קודם לעולה קאמר רבא עולה דורון היא היכי דמי אי דליכא תשובה זבח רשעים תועבה ואי דאיכא תשובה והתנייא עבר על מצות עשה ושב לא זז משם עד שמוחלין לו אלא ש\"מ דורון היא וכתב רש\"י וז\"ל עולה דורון היא ואינה באה לכפר על עשה כפרה ממש אלא אחר שכפרה התשו' על העשה היא באה להקבלת פנים כאדם שסירח במלך ורצהו ע\"י פרקליט וכשבא להקביל פניו מביא דורון בידו היכי דמי כלומר ה\"ד שתהא באה לכפרה כו' יע\"ש מבואר יוצא מהכרח זה דאפי' עולה שאינה באה אחר חטאת אלא עולת נדר או נדבה דעלמא נמי אינה מכפרת כפרה ממש על העשה אלא דורון בעלמא היא דבלא\"ה תשובה מכפרת וא\"כ אין חילוק בין עולה הבאה אחר חטאת לבאה אחר התשו' ועיין להתו' בפ\"ק דר\"ה ד\"ו ע\"א ד\"ה יקריב דנראה לכאורה דאישתמיט מינייהו הך מימרא דרבא דהכא שכתבו וז\"ל וא\"ת ואעולות מ\"ש ל\"ב למשכוני טפי מחטאת והא בפ\"ק דזבחי' אמרי' דעולות נמי מכפרים אחייבי עשה י\"ל כיון דאמרינן בעלמ' שאם עשה תשו' לא זז משם עד שמוחלין לו הרי בתשו' מתכפר ולא דמי לחטאות ולאשמות עכ\"ל ולא ידעתי למה לא עלו על דל שפתותיהם הך מימרא דרבא דקאמר בהדייא הכי דעולה דורון היא ולא מכפר כפרה גמורה ממש וצ\"י גם רש\"י בערכין דכ\"א עלה דמתני' דחייבי עולות ממשכנים כתב וז\"ל אף ע\"ג דעולות מכפרי' אעשה הואיל ולאו בר חיובא היא עליה לא חשיב לה כפרה ואתי לשהויי הילכך ממשכנים אותו עכ\"ל ולא ידעתי למה לא כתב דלאו כפרה ממש היא אלא דורון בעלמא כהך דרבא דהכא ולעי' בזבחים ד\"ו ע\"א עלה דאיבעייא לן אי אעשה דלאחר הפרשה מכפרת העולה ואמרינן דלא דמייא לחטאת דחטאת ע\"כ חטא וחטא בעי לאתויי חדא חטאת אבל עולה כיון דאיכא כמה עשה גביה מכפרה אעשה דלאחר הפרשה נמי מכפרה כתב רש\"י ז\"ל כיון דאיכא כמה עשה גביה שהרי לא חייב הכתוב להביאו ע\"כ עשה ועשה אלא דורון בעלמא וכתיב ונרצה לו מלמד שנתרצה להקב\"ה אלמא כולם נתכפרו עכ\"ל וקשה דא\"כ למה לא הכריח רבא הכא דעולה דורון היא מהך טעמא דאי כפרה ממש דומייא דחטאת ואשם למה לא חייבו הכתוב להביא עולה ע\"כ עשה דומייא דחטאת ואשם וי\"ל ודוק ואיך שיהיה הנה מבואר דאפי' עולה שאינה באה אחר חטאת אינה אלא דורון בעלמא היפך דברי המג\"א.
ונראה דכונת הרב לומר דאעפ\"י שהעולה הבאה בפני עצמה מקרי דורון מ\"מ כיון שהיא דורון על מעשה התשובה על עשה שעבר היא מיקרי מכפר על עשה ואעפ\"י שאינה כפרה ממש מ\"מ ריצוי מיהא איכא אאותה עבירה של עשה שעבר ומה\"ט אמרו בגמרא העולה מכפר אעשה מקיבעא הרי דלריצוי זה קרי ליה מכפר הילכך כי לא הקריב חטאת תחילה לכפר על חייבי כריתות ולרצות על עשה שעבר כמידת החטאת דמכפר על עשה מקופיא כמ\"ש בגמ' שם העולה קודמת שהיא באה לרצו' ולכפר על עשה דהיינו סיום הכפר של אח' התשובה ונראה לע\"ד דמאי דקרי ליה הש\"ס לעול' מכפר על העשה אעפ\"י שבתשו' היא שמתכפר הוא ע\"ד שאמרו שם בגמ' לעיל סוף ד\"ו ע\"א מאי כיפר ומאי לא כיפר וכו' אימא כיפר גברא לא כיפר קמי שמיא ופירש\"י כיפר גברא על כל עשה שבידו וניצול מן היסורים לא כיפר קמי שמיא לנחת רוח לקונו דלא עבד מצוה שבמובחר עכ\"ל ה\"נ ע\"י מעשה התשובה מתכפר הוא שלא יבואו יסורים עליו אבל עדיין לא כיפר קמי שמיא לעשות נחת רוח לקונו אם לא ע\"י הקרבת העולה ודוק אבל כשהקריב בחטאת תחילה על חייבי כריתות ונתכפר לו אז העולה הבאה אחריו היא דורון וריצוי על עבירות שבחטאת שאעפ\"י שנתכפר עדיין צריך הוא לדורון הילכך החטאת קודמת אבל עולה הבאה לבדה אעפ\"י דמיקרי דורון מ\"מ מכפר ומי מקרי ומה\"ט קריאתה קודמת לקריאת החטאת שזה מתכפר וזה אינו מתכפר כלומר שזה מרצה על מעשה התשובה שעשה וזה אינו מתכפר ואינו מרצה שאינו אלא כקורא בתורה דאעפ\"י שכתב מרן שבקריאת פרשת החטאת אעפ\"י שאינו מכוין אלא כקורא בתורה אם יש בו עון מכפר קצת מ\"מ אינו מכפר גמור כעולה אלא קצת זה נראה לע\"ד כונת הרב מג\"א.
וראיתי לרב חביבא הרב המובהק מהרי\"ח נר\"ו בס' חק\"ל עמד ע\"ד התוספות דקידושין די\"ג ע\"א ד\"ה האשה וע\"ד הראב\"ד והריטב\"א שם והוק' לו על שיטת הראב\"ד דס\"ל דהא דחטאת קודמת לעולה בכל מקו' הוא אפי' לעכב ממה ששנינו בנזיר דמ\"ה ודכ\"ח שאם גילח על א' מג' יצא ומה\"ט שנינו שם בדנ\"ט אלא מביא חטאת העוף ועולת בהמה וכו' ואם טהור העולה ראשונה חובה וזו נדבה כו' הרי שהחטאת דקודם לעולה אינו מעכב דאי מעכב הו\"ל הזבח פסול ותגלחתו פסולה וכתב שאחר החיפוש האיר ה' עיניו וראה מה שאמרו בזבחים דנ\"ה ואלא למאי הילכתא אתקוש חטאת ועולה ואיל השלמים דנזיר הדדי לומר שאם גילח על א' מג' יצא ומינה דאם גילח על עולה תחילה יצא דומיא דמצורע דגלי קרא דוהעולה שאינו מעכב יע\"ש.
ולא ידעתי מה חיפש ומצא מאחר שהתוס' שם בנזי' דכ\"ח ע\"ב עלה דהך מתני' דאם גילח על א' מג' יצא הביאו הך היקשא דזבחים דנ\"ה וגם למה לא הביא דברי התוס' דנזיר דנ\"ה ד\"ה תגלחת טהרה שכתבו דטעמא דשוחט את השלמים תחילה לר\"י הוא משום דדרשינן בגמרא וגלח פתח אהל מועד דהיינו שלמים ואחרי שאמר הכתוב דעל השלמים יגלח דין הוא שיקדימו וקשה א\"כ למה הקדים חטאת ועולה לשלמי' עכ\"ל דמבואר יוצא מדבריהם דלרבי יאודה דמתני' דפליג אר\"א אדרבא השלמים היה נקרב תחילה לכתחילה קודם לחטאת ולעולה היפך מאי דקי\"ל שהחטא' קודמ' אפי' לעולה וכ\"ש לשלמים שהן קדשים קלים. איברא דלכאורה אין נראה כן מדברי הירושלמי דלר\"י דלכתחילה שוחט את השלמים תחילה שאמרו שם עלה דמתני' ריב\"ל אמר ואת האיל יעשה וכו' מה ת\"ל יעשה הקדים בו מעשה איתיב ר\"ח קומי רבי מנא יעשה הכהן את מנחתו ואת נסכו מעתה ויעשה הקדים בו מעשה מאי כדון אתא ר\"ח בשם ריב\"ל שאם גילח על א' מג' יצא ע\"כ משמע דמעיקרא קס\"ד דר\"י לכתחילה קאמר דשוחט אשלמים תחילה ויהיב טעמא ריב\"ל מקרא דואת האיל יעשה זבח שלמים והדר קאמר דאינו כן אלא ריב\"ל הקשה דאם הקדימו תחילה יעשה אותו אבל לא לכתחילה וזה נראה היפך דברי התוספות ולפי שיטתם של התוס' נראה דה\"פ משום דמתני' תני ר\"י שתקדים מעשה השלמים תחיל' כמ\"ש דשוחט את השלמים אמר בשם ריב\"ל דטעמו דר\"י הוא מקרא דואת האיל יעשה דמשמע שתחי' יעשה אותו קודם החטאת והעולה וע\"ז איתביה רבי אחא מקרא דועשה את מנחתו ואת נסכו ומתוך כך אתא רבי אחא בשם ריב\"ל דקרא לא אתא לכפר אלא לומר דעל השלמים לבד יכו' לגלח ומינה דהיקשא דחטאת ושלמים ילפינן דאם גילח על אחת מג' נמי יצא כדדריש רבא בזבחים דנ\"ה וכיון דעיקרו כתיב בשלמים ומינה ילפינן לחטאת ועולה מהיקשא סברא הוא דהשלמים קודמים והיינו דקאמר ר\"י במתני' דשוחט את השלמים ומגלח עליהם ובהכי ניחא מאי דאיתא בספרי זוטא והובא בילקו' פרשת נשא דשע\"ט ע\"א ע\"פ ואת האיל יעשה זבח השלמי' לה' וז\"ל ר\"י אומר יעשה זבח שלמים לה' יעשה של שלמים תחילה וגלח אף במדינה כו' יע\"ש דלפי דברי הירו' צריך לפרש ג\"כ דברי ר\"י האמורים בספרי על הדרך הזה דקרא לא אתא אלא ללמד דעל השלמים לבד יכו' לגלח ולא בעינן שיקריב הכל כר\"א ומהיקשא ילפינן לחטאת ועולה וכיון דהמלמד לכולם הוא השלמים מסברא ידעי' שראוי להקדימו ברישא וז\"ש יעשה של שלמים תחילה.
וראיתי לרש\"י בנזיר דכ\"ח ע\"ב עלה דאמרינן אמרי אי דשחיט עולה או שלמים ברישא ה\"נ אלא הכא במאי עסקינן כגון ששחט חטאת ברישא כדתנן אם גילח על א' מג' יצא כתב רש\"י וז\"ל ומנא תימרא דכל מאי דבעי שחט ברישא דתניא אם גילח על אחד מג' יצא עכ\"ל. ולפי מ\"ש בספרי בשם ר\"י לאו כל דמאי דבעי שחיט ברישא אלא דראוי להקדימו השלמים ברישא ועיין במ\"ש התוספות שם בד\"ה כדתנן אם גלח כו' יע\"ש.
וראיתי להרב תי\"ט בפ\"ו דנזיר משנה ז' שכתב דלר\"י דאמר ושוחט את השלמים ומגלח כסדרן בכתוב כך הוא סדרן דמנ\"ל לשנות הסדר ממה שסידורין בכתוב והביא דברי רבינו בפ\"ח מה' נזיר וכתב שמרן בכ\"מ נדחק לומר שהרמב\"ם פוסק בסידורן כר\"א ובגילוח על השלמים פסק כר\"י אע\"ג דלר\"י השלמי' קודמין וזה דלא כמאן אבל לדידי ניחא דהרמב\"ם ס\"ל דר\"י הכי ס\"ל וכוותיה הוא דפסק אבל בסידור הקרבנות אין מחלו' בין ר\"י לר\"א ולפי דעתי אי אפשר שיחלוק ר\"י בסידור הקרבנות שהרי בפרש' כך הם סדורי' בעשיה עכ\"ל וכדבריו כתבו הלח\"מ והמש\"ל בפ\"ח מה' נזירו' ה\"ב יע\"ש ואשתמיט מינייהו דברי הספרי שאמרו בהדייא דלר\"י שוחט את השלמים תחילה וכן משמע פשט לשון הש\"ס בדכ\"ח ע\"ב שאמרו הכא במאי עסקינן דשחט החטאת תחילה וכדתנן כו' וכמ\"ש רש\"י ז\"ל ועוד ק' שלפי דבריהם משמע דלעולם צריך שיקריב שלש קרבנות כסדרן בכתוב אלא שהגילו' יכול לעשות על איזה מהם על החטאת הנקרב תחילה או על העולה הנקרב שניה או על השלמים הנקרב באחרונה אבל להביא א' מג' בתחילה ולגלח עליו אינו רשאי וזה תימא דמאותה שאמרו בערכין פ' האומר משקלי דכ\"א ופסקו רבינו פי\"ד מה' מע\"הק דחטאת נזיר ממשכנין אותו משום דאמר מר אם גילח על אחת מג' יצא ואם נזרק עליו אחד מן הדמים הותר הנזיר לשתות יין וליטמא פשע בה ולא מייתי יע\"ש מבואר דיכול להביא אחת מג' ולגלח עליו וכן מבואר מאותה ששנינו בספ\"ו דנזיר דמ\"ו ע\"ב ופסקה רבי' בפ\"ח דנזירות דאם גילח על ג' ונמצא אחד מהם כשר תגלחתו כשרה ויביא שאר זבחים כיע\"ש. הרי מבואר דסדר הקרבנות אינו מעכב ולפי דברי התי\"ט למה לא יעכב מאחר שכך סידורים בכתוב וצ\"ע ועיין בס' אורח מישור בלשונות רבינו דמ\"א ע\"ב מ\"ש ליישב לדעת רבינו ז\"ל דע\"פ דבריו יש ליישב ג\"כ לשון הספרי ודוק.
עוד ראיתי למעל' הר' הנז' ד\"ב ע\"ב עמד בעיק' דברי התו' דקדושין ובשאר הראשוני' שכתבו דהא דקי\"ל דחטאת קודם לעולה דאינו מעכב היינו לבתר דגלי לן קרא במצורע שאינו מעכב ומינה ילפינן לכל החטאות דאם קדמו לעולות דכשר והוק' לו דחטאת חלב היכי מצי יליף ממצורע דחלב חמיר שיש בו כרת משא\"כ בחטאת מצורע וכמ\"ש בזבחים ד\"ח לענין פיסול חטאת חלב דשינוי קדש ובעלים דלא מצי יליף ממצורע מה\"ט וכן קשה מחטאת דטומאת מקדש שהוא בכרת היכי מצי יליף ממצורע והניח דבר זה בצ\"ע.
ולדידי הדבר מבואר דלדעת הראשונים הללו דוקא בחטאת נזיר ויולדת הוא דס\"ל דילפי ממצורע אבל לא שאר חטאות הבאים להתכפר דמלבד דחטאות שבאים על חייוב כרת כחטאת חלב וטומאת מקדש לא מצו ילפי ממצורע כמו שהכריח מההיא דזבחים ד\"ח עוד בה דכיון דחטאת מצורע אינו בא לכפר אלא להכשיר וזה שקודם לעולם למצוה אין בו טעם כמ\"ש התוס' ז\"ל בזבחים ד\"ז ע\"ב ד\"ה ריצה פרקליט דעולת יולדת ומצורע ונזיר דלא מייתו קרבן אלא לאשתרויי בקדשים אין בהם טעם דריצה פרקליט נכנס דורון אחריו דאין בהם ריצוי אלא מפני שלא חילקה התורה בין חטאת לחטאת הוא שקודם חטאתם לעולה יע\"ש א\"כ כשמצינו שגילתה התורה בחטאת מצורע שאינו מעכב בקדימתו לעולה מה מקום יש ללמוד ממנו לחטאת הבא לכפר דיש בו טעם דאין להקריב דורון קודם ריצוי פני המלך דשפיר איכא למימר דדוקא בחטאת מצורע דלא בא לרצות אמרה תורה דאינו מעכב אבל חטאת חלב ודם וחטאת מקדש שבאים לכפר ודאי דמעכב שיקריב החטאת תחילה דאין דרך להקריב דורון קודם ריצוי ובהכי ניחא מה דק\"ל עוד שם לשיטת הראב\"ד והריטב\"א מאותה ששנינו כל התדיר מחבירו וכו' וכל המקודש מחבירו כו' וילפינן להו מקראי התם ואפי\"ה אינו מעכב כמו ששנינו בפ\"ד דמנחות מ\"ד התמידין אינן מעכבין את המוספין וכמו שהכריחו התוס' בדמ\"ט ד\"ה ת\"ל כו' יע\"ש וע\"פ האמור אין מכאן ראיה דכיון דמאותה סוגייא דפסחי' דנ\"ט שאמרו שאני עולת מצורע כו' מבוא' דהא דחטאת קודם לעולה הוא לעיכובא אי לאו דגלי קרא דוהעלה עכ\"ל דיש לחלק בין קדימת חטאת לעולה לקדימ' תדיר למקודש דגבי קדימ' חטא' לעולה דאיכא טעמא דריצוי פרקליט קודם לדורון ודאי דסברא הוא דיעכב אבל גבי תדיר או מקודש שהוא משום מעלה בעלמא שפיר איכא למימר דאינו אלא למצוה בעלמא ולא לעכב ודוק.
עוד ראיתי להרב נר\"ו ד\"ב ע\"ג הביא דברי התוספ' דזבחים ד\"ה ד\"ה עולתה כו' ודברי הריטב\"א דקדושין די\"ג שכתבו דקדימת חטאת לעולה מעכב מטעמא דחשיב מחוסר זמן לבו ביום כמ\"ש במנחות ד\"ה גבי חטאתו של מצורע וע\"ז הוקשה לו מדתנן בפרק כל התדיר דם חטאת קודם לדם עולה איברי עולה קודמין לאיברי חטאת ופרש\"י דמיירי בעבר ושחט את שניהם דאי לא החטאת קודם לכל מעשיו כמ\"ש מרן הכ\"מ בפ\"ט מה' תמידין ה\"ו ומאותה סוגייא מבואר יוצא דגם בחטאות הבאי' עם העולו' הדין כן דאיברי עולה קודמין שהרי מחטאת ועול' הלוים ילפינן לה גם בת\"כ פ' מצורע בפ' והעלה הכהן את העולה דרשו והעלה אע\"פ שקדמה לחטאת והעלה מלמד שאיברי עולה קודמין לאיברי חטאת יע\"ש ולפי דברי הראשוני' הנז' דאיכ' דעיכובא בין קדימת חטאת לעולה משום מחוסר זמן היכי משכחת לה שישחטו שניהם ולהקדים איברי עולה לחטאת כיון שהעולה פסולה מיד בשחיטה מפני שצריך להקדים מעשה החטאת תחילה והו\"ל מחוסר זמן לבו ביום פסול והניח הדבר בצ\"ע ולא ידענא מאי קא ק\"ל דאין ס' דלשיטת הראב\"ד ודעימיה מתני' דדם חטאת קודם לדם עולה וכן איברי עולה קודמין לאיברי חטאת מיירי בחטאת ועולה של מצורע ושל נזיר וחטאת ועולה של הלוים דגלי קרא בהו דקדימת חטאת אינו מעכב ואם שחט את העולה תחילה לא מפסיל משום מחוסר זמן כיון דאינו מעכב וכן ג\"כ אם ב' בני אדם אחד הביא חטאת וא' הביא עולה דבשני בני אדם לא מצינו קדימת לחטאת מן העולה שלא מצינו אלא בעולה הבאה עם החטאת בחייוב כחטאת ועולת יולדת ומטעמא דנכנס פרקליט תחילה ואח\"כ מביא דורון אבל בשני בני אדם שזה מביא חטאת וזה מבי' עולת נדבה אין טעם להקדים שחיטת החטאת לשחיטת העולה של זה לא מן הכתוב דוהקריב את אשר לחטאת ראשונה דמיירי בעולה הבאה עם החטאת ולא מהסברא דנכנס פרקליט כו' וכן באדם א' שהביא חטאת על חלב ועולת נדבה או נדר אין ס' שאין מעכב שיהיה החטאת תחילה משום קרא דוהקריב את אשר לחטאת ראשונה כיון שאין העולה באה בחיוב עם החטאת שאם ירצה יביא עולתו קודם וע\"ז וכיוצא הוא ששנינו במתני' דדם חטא' קודם לדם עול' ואיברי עולה קודמין לאיברי חטא' לדע' הראב\"ד ודעימיה לא בחטאות הבאות עם העולות דרך חייוב כחטאת מקדש או חטאת יולדת או חטאת חלב דמעכב בהו הקדימה דאיכ' טעמא בהו לעכב דזה ודאי מחוסר זמן לב\"ב הוא ופשוט זה נ\"ל ברור.
עו\"כ מעל' הרב הנז' נר\"ו דהא דקדימ' חטאת לעולה לדידיה אין בו טעם לפסול משום מחוסר זמן לבו ביום דדוק' בחטאתו ואשמו של מצורע ששניה' מעכבין כפרתו הוא דיש מחוסר זמן לבו ביום אבל עולה שהיא דורון ואינו מעיקר הכפרה אין בהם משום מחוסר זמן כשהקריב העול' קודם לחטאת והביא ראיה מההיא דזבחים דקי\"ב גבי מחוסר זמן בבעליו ומדברי רבינו פח\"י מה' מע\"הק ה\"ט יע\"ש.
ואני אומר דיפה כתב לפי דברי רבינו שתלה הטעם בעולות ושלמים מפני שהיא דורון ואינם מעיקר הכפרה אבל רש\"י פירש הטעם מפני שיכו' לבא בנדבה ומה\"ט כי שחטה בחוץ לעולת יולדת ראויה אל פתח אהל מועד קרינן לה וחייב יע\"ש ולדידיה אין מכאן ראיה דכי הקדים עולה לחטאת דלא מפסיל משום מחוסר זמן דאיכא למימר דדוקא לענין שחוטי חוץ שהקריב העולה של היולדת בחוץ חייב אעפ\"י שעדיין לא הקריב חטאתה משום דכיון דתלה הכתוב החיוב בראויה לפני אהל מועד הרי בהמה זו ראויה לבא קרינן לה כיון שהיתה ראויה להקריבה לנדבה ולא לעולת חיוב היולדת ולאו מחוסר זמן קרינן לה אעפ\"י שעכשיו הקריבה לשם חיוב עולתה אבל כשהקריב עולת יולדת בפני' לשם עולתה וחיובה של היולדת ואח\"ך הקריבה חטאתה אעפ\"י שהיא ראויה להתקרב נדבה הא לא הקריבה לשם נדבה אלא לשם חיוב והקדימה לחטאתה דמפסלה מיד משום מחוסר זמן כיון שהקריבה לשם חיוב עולתה והקדימה וברור ומ\"מ יש ללמוד בזה דלדעת רבינו קדימת חטאת לעולה אינו מעכב לפסו' שלא כדעת הראב\"ד ז\"ל ודעימיה.
עו\"כ הרב נר\"ו בעיקר קושיית הראשונים בההיא מתני' דקינין דמשמע מינה דיולד' שהביא עול' תחי' יכו' להביא חטאתה אח\"ך שזה נראה היפך ההיא דפסחים דנ\"ט דחטאת קודם לעולה הוא לעיכובא והוצרכו לתרץ כל אחד לפי דרכו כיע\"ש והוקשה לו דמאי קושיא דאפי' אם יהיה לעיכובא זהו דוקא כשהביא שניהם כאחד אבל אם הביא אחד ראשון ואחד אחרון הבא ראשון קרב כמו ששנינו בזבחים ד\"ץ שלמים של אמש וחטאת ואשם של יום שלמים של אמש קודמים דברי ר\"מ וחכ\"א חטאת קודמת מפני שהיא קדש קדשים משמע דעולה וחטאת ששניהם ק\"ק הבא ראשון קרב ראשון וכמ\"ש בתוספתא פ\"י דזבחים ופסקה רבינו בפ\"ט מה' תמידין הי\"א ע\"כ. ולפי מ\"ש לעיל ל\"ק ולא מידי דמשמע להו להראשונים דקדימת החטאת לעולה הבאה עמה בחיוב כיולדת וכיוצא אפילו הביאה קודם ודאי שהיא פסו' לפי סוגיא דפסחים וההיא דכל התדיר ומקודש מיירי בחטאת ועולה דלא מעכב בהו קדימה כחטאת מצורע דגלי קרא דוהעלה דלא מעכב ביה קדימה וכן בשני בני אדם שזה הביא חטאת וזה הביא עולה או שהביא חטאת חלב ועולת נדר ונדבה וכן בחטאת ועולת נזיר דאם ירצה יביא שלמים תחילה כשהביאן ושחטן כאחת תני תנא שהתדיר קודם ועלה תני דשלמי' של אמש קודמין לחטאת היום לר\"מ ועולה וחטאת עולה קודמת ובהכי מיירי התוספתא דתני אבל הבא ראשון קרב ראשון אבל בחטאת ועולת של חיוב כחטאת ועולת של יולדת ודאי דכיון דקרא קפיד שיקריב החטאת ראשונה ומצינו בחטאת מצורע דהוצרך הכתוב לומר והעלה להתיר כשהקריב העולה תחילה מינה דשאר חטאות ועולות של חיוב פסו' משום מחוסר זמן לבו ביום וברור.
עוד ראיתי להרב נר\"ו ד\"ב ע\"ד עמד ע\"ד רש\"י והתוספות דזבחים ד\"ץ עלה דמתני' דשלמים של אמש וחטאת ואשם של היום שלמים של אמש קודמים לר\"מ ולרבנן חטאת ואשם קודם מפני שהיא ק\"ק דלפי פי' רש\"י שבידינו קדימה זו דמתני' מיירי לענין הקרבה שהביאו השלמים מאתמו' לעזר' ונתעכב שם עד למחר וביום הביאו חטאת ואשם נמי בזה פליגי ר\"מ וחכמים דלר\"ת אפי' קדשים קלים שקדמו לבא יום אחד לק\"ק ושניהם עומדים לפנינו להקריב קדשים קלים קודמים בהקרבתן וזריקתם והקטרתם ולרבנן ק\"ק קודמים ולפי דברי התוס' מתני' לא מיירי בהכי אלא מתני' איירי לענין אכילתן שמשנשחט ונקרב קודם יום א' ונתעכב אכיל' הבשר עד למח' ואז נשחט ונקרב קרבן אחר ושניהם עומדים לאכי' מי שנשחט קודם יום א' הוא נאכל קודם ולר\"מ שלמים שנקרבו אתמו' וחטאת ואשם שנקרב היום ושניהם לפנינו שלמים קודמים באכילתן היום מפני שזמן פיסולו קרוב שאם לא יאכלם היום נפסלו משא\"כ חטאת ואשם של היום שזמנו עד סוף הלילה והתוספות כתבו בשם רש\"י דטעם אכילת השלמים של אמש ואכילת בשר החטאת ואשם של יום לר\"מ הוא מפני שיש זלזול בשהייתן כי צורת הבשר מתקלקל וכתבו שעל חינם נדחק לפ' כן יע\"ש כנראה שבפי' רש\"י שבידם כך היה כתוב ומבואר דמפ' מתני' לענין ששניהם שחוטים לפנינו ולענין דאיזה מהם קודם לאכי' וכדברי התוס' (ובס' חק נתן כך כתוב וז\"ל מצאתי כתוב בגליון שיטת קדושין וז\"ל פי' רש\"י שלמים שקדמו אמש וחטאת ואשם של יום עומדים ליאכל שלמים של אמש קודמים דזלזול הוא להשהותן כ\"כ שצורת הבשר מתקלקלת ואעפ\"י שזמן אכילתן כל היום נמי קדמו דזאת הנסחא נמצאת בכל ספרי כת\"י ע\"כ כתבוהו התוס' עכ\"ל) וע\"ז עמד מתמיה רב אחאי הי\"ו דבש\"ס מבואר להדיא דמתני' לענין הקרב' מיירי ולא לענין אכילת דבדצ\"א איבעיא לן בקדם ושחט את שאינו תדיר אי גומר הקרבתו א\"ד ממרס בדמו ואתו למפשט בעיא זו ממתני' דשלמים של אמש וחטאת ואשם של יום ודחי הש\"ס דיום דומיא של אמש היינו בדשחטינהו לתרווייהו יע\"ש ובפי' רש\"י שזה מבואר דמשמ' דמתני' לאו לענין אכילה מיירי אלא לענין הקרבה ובזה עמד מתמיה על הרב תי\"ט והרב בה\"ז שדחו פי' רש\"י שבידינו מלשון התוספתא דמשמע מינה דלענין קדימת אכילה מיירי וזה היפך דברי הש\"ס והצ\"ע.
ואני אומר דכל זה גרם לו שלא ראה בפי' הסוגיא כי אם פי' רש\"י לבד שאלו היה רואה מ\"ש בס' חק נתן מה שמצא כתוב בפי' הסוגיא לא היה מצריך עיון וז\"ל ת\"ש שלמים של אמש כו' הא דיום דומיא דאמש כו' מ\"כ בגש\"ק שלמים של אמש קודמים באכילה הא דיום דומיא של אמש כו' ה\"ד כגון דשחטינהו לשלמים ברישא חטאת ואשם של יום קדמה זריקתה לזריקת שלמי' ויאכלו תחי' כמו כן אלמא מקודש ואינו מקודש וקדים ושחיט לשאינו מקודש יהא אחד ממרס בדמו וישחוט ויזרוק את המקודש וה\"ה לתדיר ושאינו תדיר ודחי שלמים של אמש וחטאת ואשם של יום ה\"ד דשחטינהו לתרווייהו דהא לענין אכי' מיירי מתני' וכי תידוק מינה לענין הקרבה נמי הא דיום דומיא דאמש וה\"ד כגון דשחטיה לשלמי' ברישא חטאת ואשם קדמי ודשחטינהו לתרווייהו ותידוק לה שחזר ושחט את החטאת קודם שבא לימלך על הזריקה דהתם אמרינן ליה חטאת קדמה וכיון דס\"ס צריך אחר למרס אחד מן הדמים ק\"ק קדמי אבל לא שחטו לחטאת וכששחט שלמים בא לימלך על השחיטה תבעי לך אי מזלזלי' בשלמי' עכ\"ל ואין ספק שזה הפירוש מפרשי התוספות בפי' הסוג' לפי שיטתם בפי' המשנה דעיקרא לענין קדימת אכילה קא מיירי וגם התוספתא מסייען כמ\"ש התוי\"ט והבה\"ז ולזה כת' הבה\"ז דלפי פרש\"י שבידינו ובפי' הסוגיא התוספ' הוייא תיובתיה ומ\"ש הרב הנז' נר\"ו בפי' התוספתא ק' טובא דבתר דתני קדימת הקרבתן בתדיר ומקודש וסיים כשם שהם קודמים בהקרבתם כך הם קודמים באכילתן ק\"ק כו' שלמים של אמש כו' מבואר דלענין קדימת אכילתן קא מיירי דאי לענין קדימת זריקתן והקטרתן הוה ליה למיתנינהו מקודם וזה ברור.
עוד ראיתי לרב חביבא נר\"ו בד\"ג ע\"ג הוק' לו בדברי הראשונים הרמב\"ן והרשב\"א והריטב\"א שכתבו דאף שהפריש עולה כל שהחטאת אינה קרבה אף העולה אינה קרבה שהרי בנזיר דכ\"ו מבואר דנזיר שהפריש קרבנו' ומת החטאת מתה והעולה קרבה והרי החטאת קודמ' מדינא גם בנזיר כדתנן בדמ\"ו ואף שאינו מעכב מ\"מ איך אפש' להתיר להקריב העולה לכתחי' עכ\"ל וכנראה דאשתמיט מיניה דברי התוס' שם בדמ\"ה ד\"ה תגלחת טהרה שכתבו בהדיא דלר\"י לכתחי' השלמים נקרבים תחי' וכן העולה נקרבת תחי' אם רצון הנזיר לגלח עליה וכן מבואר מדברי המפ' בדכ\"ח ע\"ב ד\"ה ומנא תימרא וכבר כתבנו דבריהם לעיל וא\"כ מנזיר ל\"ק ולא מידי כיון דגלי קרא דשלמי' קודמי' לכתחי' וכ\"ש עולה וברור.
עוד הוקשה לו נר\"ו מהא דתני בתוספתא בפ\"ב דערכין עולות הבאות עם החטאות אם מתו היורשים חייבים להביא הביא חטאתו ולא הביא עולתו אם מתו היורשים חייבים להביא. הביא עולתו ולא הביא חטאתו אין היורשים חייבים להביא ע\"ש. וע\"כ רישא בהפריש ולא הקריב איירי דאי בשהקריב איירי היינו סיפא הביא חטאתו ולא הביא עולתו ותרתי למה לי עכ\"ל ואי מהא לא אירייא דהם ז\"ל מפרשי התוס' דתנא והדר מפרש כיצד חייבים היורשים להביא העולות כגון שהביא חטאתו ומת דאלת\"ה הך חלוקא מיותרת שאי בלא הקריב החטא' תנא רישא שיקריבו עולתו כ\"ש בשהקריב חטאתו שודאי יקריבו עולתו א\"ו תני והדר מפרש וברור.
עוד הוקשה להרב נר\"ו לפי שיטתם מהא דתנן בב\"ק דק\"י נתן את הכסף לאנשי משמר אין היורשים יכולים להוציא מידם משמע הא לא נתן לאנשי משמר אין היורשים חייבים ליתן לאנשי משמר אפי' הפריש הכסף ליתנו לאנשי משמר ואמאי הא הכסף והאשם דומה לעולה הבאה עם חטאת ועדיפא מינה דעולה דורון היא וכסף מכפר מחצה כמ\"ש שם וכיון דהכא ליכא טעמא לומר דחטאת קודמת לעולה א\"כ למה לא יתחייבו היורשים ליתן לאנשי משמר כשהפריש הכסף יע\"ש. ולדידי יש ליישב דכיון דהכסף הוא מתנה לכהנים כמ\"ש שם כל עוד שלא נתנו לידם לא זכו במתנתם ואפי' הפרישה לתת אכתי שם בעליו על הכסף הילכך אין היורשים חייבים ליתן דכיון שמת נכנס הכסף לרשות היורשים והם לא נתחייבו לתת מתנה זו משא\"כ בהפריש חטאתו ועולתו וקרא להם שם דחל עליהם שם שמים אם נתקדשו אף כשמת לא פקע שם קדושת עולה וחטאת מהם ואף שאינן נקראים לשמן ומטעמא דחטאת מתה ועולה אינה קודמת לחטאת מ\"מ שם קדושה לא פקע מינייהו הילכך החטאת מתה והעולה ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיה עול' נדבה או יקריבוה לשם עולת נדב' והם ז\"ל לא אמרו שלא יקריבנ' לשם עולת נדבה אלא שלא יקריבנה לשם עול' חובתו של זב או של מצורע או של יולדת אבל לשם עולת נדבה מצי שפיר להקריב וזה ברור אצלי.
עוד ראיתי לו נר\"ו בד\"ג ע\"ב שהכריח דעולת נדבה חייבים היורשים להביא ממ\"ש בתוספתא בפ\"ג מערכין כל נדרים ונדבות אם מתו חייבים היורשים להבי' ובמנחות דצ\"ב שנינו סתם דיורש סומך ועוד דבחטאת ואשם הלמ\"מ היא דכל שבחטאת מתה ואשם רועה וא\"כ בעולת נדר ונדבה דליכא הלכה למה לא יהיו היורשים חייבים ועפי\"ז עמד מתמיה מ\"ש רש\"י בבכורות דנ\"ב גבי מה להלן יורשי' חייבים וז\"ל מה להלן יורשים חייבים דעולת חובה היא וגבי עולת חובה תנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשיה עולתה עכ\"ל משמע דעולת נדבה אין היורשים חייבים וזה הפך האמור כי ע\"כ נראה דאצטריך ריקם לחייבו אעולת ראיה היינו במת קודם החג שלא הגיע החיוב עליו משא\"כ בעולת נדבה ודברי רש\"י צ\"ע עכ\"ל. ואהמ\"ר כנראה דלא ראה מה שכתב רש\"י שם לעיל מזה ד\"ה מה עולת ראיה חייב באחריותה וז\"ל דהא חובה היא עליה דלא גרעה הוא מנדר שאם מתה או נגנבה חייב באחריותה דכמאן דטעין אכתפיה דמי ועוד דכתיב לא יראו פני ריקם ואם מתה או נגנבה ולא פרע ליה אשתכח דאתחזי ריקם בעזרה עכ\"ל מבואר יוצא מדבריו דדוקא כי אתחזי פניו בעזרה הוא דחייביה רחמנא להביא ואז מחייב ובר מדין ליכא עליו חיובא אמנם כי אפרשיה ומת ולא נראו פניו בעזרה אינו אלא כעול' נדבה בעלמא דאינו חייב באחריותה אם נגנבה או נאבדה ובכה\"ג הוא שנראה מדברי רש\"י דאין היורשים חייבים להביא כיון דאיהו גופיה לא מחייב אבל כי אפרשיה ומת ולא נראו פניו בעזרה ואיתא בעיניה ודאי דמחייבי יורשים להביאה כיון דאקדשה והיא ברשות שמים אלא שאינן חייבי' באחריותה.
גם רבינו בפ\"א מה' חגיגה ה\"י כתב וז\"ל המפריש עולת ראייתו ומת היורשים חייבים להביאה וכתב מרן בכ\"מ דהיינו מסוג' דנקיט לה בפשיטות על מתני' דמת לאחר ל' יום ואיתא בירוש' פ\"ק דחגיגה אלא ששם אמרו שאם ירשו קרקע אפי' לא הפרישה חייבים יורשים להביאה ולא ידעתי למה השמיט רבינו עכ\"ל גם הלח\"מ ז\"ל שם הוק' לו מעין זה דמאחר דגבי האשה שהביא' חטאתה ומתה אמרינן בפ\"ק דקדושין די\"ג לר\"י דחייבים היורשים להביא עולתה אפי' לא הפרישה וכ\"כ רבי' בפ\"א מה' מחוסרי כפרה א\"כ ה\"נ לימא הכי ואמאי בעי כאן הפרשה מחיים וכי לימא דהכא איירי בלא ירשו קרקע והתם בירשו קרקע הי\"ל לרבינו לבארו עכ\"ל ולשון הירוש' בפ\"ק דחגיגה כך הוא הפריש חגיגתו ומת היורשים מהו שיביאו אותו ר' אילא אמר יראה יראה הראוי לבא מביא מי שאינו ראוי לבא אינו מביא אמר ר' זעירא כההיא דר\"י ורבי נתן תרויהון אמרי כל בכור בניך תפדה ואפי' לאחר מיתה והכא לא יראו פני ריקם ואפי' לאחר מיתה אמר ר' בון בר ממל מחלוקת שמואל ור\"י דתנינן תמן האשה כו' שמואל אמר במפורשת ר\"י אמר אפי' אינה מפורשת מה אנן קיימין אם בשירשו קרקע בהדיא אמר שמואל במפורשת אי בשירשו מטלטלין בהדיא אמר ר\"י אפי' בשאינ' מפורשת מה נפק מביניהון ירשו קרקע אליבא דשמואל לתבוע תובעין ולמשכן אין ממשכנין ולדעתיה דר\"י אף למשכן ממשכנין ירשו מטלטלין לדעתיה דר\"י לתבוע תובעין ולמשכן אין ממשכנין ע\"ד דשמואל אף לתבוע אין תובעין ע\"כ.
וראיתי להרב שדה יהושע הביא דברי מרן כ\"מ ז\"ל וכתב דהרב ז\"ל משמע ליה דכיון דאמר ר' בון בר ממל מחלוקת שמואל ור\"י דתנינן כו' שהכונה דהמחלוקת שוה כי היכי דהתם איירי בירשו קרקע הכא נמי בירשו קרקע ולהכי תמה למה השמיטו רבינו ולי אפשר לומר דהרמב\"ם ז\"ל סבר דלא נאמרה הך שקלא וטריא דהירוש' בירשו קרקע או מטלטלין ומסיק דאפי' לא הפרי' דיורשין מביאין אלא באשה יולדת לבד דכיון דהביאה חטאתה כבר נתחייבה ונשתעבדו הנכסים אע\"פ שלא הפרי' אבל בחגיגה דכתיב יראה יראה מי שנתחייב לבא מביא וזה עדין לא נתחייב ולפיכך לא מייתי הרמב\"ם הא דירשו קרקע בדין חגיגה דלא אתמר הכי אלא ביולדת ובמקומו המתייחס בפ\"א מה' מחוסרי כפרה הביאו עכ\"ל ולא זכיתי להבין דבריו דאי משום דרשא זו יראה יראה לא הביא רבינו הא דירשו קרקע א\"כ אף בהפריש עולת ראייתו נמי לא היה לו לחייב ליורשים כדקאמר ר' אילא בירוש' ואי משום ההיא דרשא דר\"י ור\"י דאמרי דיליף מבכור דכתיב כל בכור בניך תפדה כו' והכא בעולת ראייה כתיב ולא יראו פני ריקם מה התם אפי' לאחר מיתה ה\"נ אפי' לאחר מיתה מביאין א\"כ מה\"ט אפי' כי לא הפרישו נמי הו\"ל לחייבו.
והנראה לע\"ד הוא דר' אילא ור' זעירא לא פליגי דודאי אם הפריש עולת ראייתו קודם החג ומת קודם ביאתו לעזרה בהא קאמר ר' אילא דדרשי' קרא דיראה יראה הראוי לבא מביא שאינו ראוי לבא אינו מביא והיורשים אינן חייבים באחריות' והרי היא כמי שמת והניח עולת נדבה שאין מקריבין עולת נדבה ביו\"ט אלא בח\"המ אם היא קיימ' אמנם ר' זעירא כשהפריש עולת ראייתו אחר שבא לעזר' ונתחייב להביאה מקרא דלא יראו פני ריקם דלא הספיק להביאה עד שמת שאז נתחייב בביאתו מקרא דלא יראו פני ריקם ויש לו תשלומי' כל ז' כמ\"ש רבינו בפ\"א מה' חגיגה ה\"ד ז\"ל מי שלא הקריב ביו\"ט הראשון עולת ראייתו ושלמי חגיגתו ה\"ז מקריבן בשאר ימות הרגל כו' עבר הרגל ולא חג אינו חייב כו' יע\"ש ובכן בזה הוא שדימו בירוש' הא דהכא לההיא דהאשה שהביאה חטאתה ומתה פלוגתייהו דשמואל ור\"י וכיון שכבר פסק רבי' ההיא דהאשה שהביאה חטאתה בפ\"א מהלכו' מחוסרי כפרה לא הוצרך לבאר פה היכא שמת לאחר שבא לעזרה שכבר נתחייב בה ועולת חובה היא כההיא דיולדת אמנם היכא שלא בא לעזרה והפרישו ומת כתב שחייבים היורשים להביא אותה כלומר כשהיא קיימת ולא כשנאבדה כיון שאינה אלא בעולת נדבה כנלע\"ד.
עוד ראיתי להרב הנז' בד\"ד ע\"א הוק' לו בשי' הרמב\"ן ודעימיה ממ\"ש במנחו' דף ד' אמר ר\"י מצינו שחילק הכתוב בין מכפרים ובין מכשירים מכפרין אית בהו דאתי לאחר מיתה מכשירין לית בהו דאל\"מ דתנן האשה שהביאה חטאתה כו' ופרש\"י דחטאת מכשיר והעולה מכפרת והדבר ק' דחטאת נמי מכפר אעשה דעולה כמ\"ש בזבחים ד\"ז וא\"כ כיון שהקריבה חטאתה כבר כיפר לה על כמה עשה כי ע\"כ עכ\"ל דכי תנן יביאו יורשי' עולתה הוא אפי' שלא הקריבו חטאתה היפך דברי הרמב\"ן ולדידי מלבד מ\"ש הוא נר\"ו לקמיה ליישב דברי הרמב\"ן דאפי' הקריבה חטאתה אכתי קרי ליה לעולה מכפרת דמכפר על אשר חטא אחר הקרבת החטאת מעיקרא ל\"ק מידי דאע\"ג דחטאת מכפר אעשה כבר אמרו בזבחים ד\"ז דאינו מכפר אלא מקופייא אבל עיקר הקרבן אינו אלא או לכפר על לא תעשה שחייבים עליו כרת לחטאת חלב וכיוצא או אינו בא אלא להכשיר משא\"כ קרבן עולה דמקיבעא מכפר אעשה ולהכי זה נקרא מכשיר וזה נקרא מכפר כיון דעיקרו לא בא לכפר ואפשר דחטאת שבא להכשירו בקדשי' אינו מכפר אפי' מקופייא דבחטאת כזה ליכא ק\"ו ועיין בתוספות בזבחים ד\"ז ע\"א ד\"ה על חייבי עשה וכו' וברור.
עו\"כ מע' הרב נר\"ו ז\"ל הן אמת שיש לתמו' על פי' רש\"י שכ' דביולדת העולה מכפרת כדכתיב א' לחטאת וא' לעולה וכפר עליה וכיון דהחטאת אינו מכפר העולה הוא דמכפר והרי בת\"כ הביאו רש\"י בפי' התורה דרשו שהכפרה כחטאת ופי' הרא\"ם והרב קרבן אהרן דהכפרה כחטאת ר\"ל בעלמא ופירשו וטהרה בעי שמכפר עליו בכל מקום וא\"כ היכן כתיב כפרה בעולה עכ\"ל ותמהני טובא שהוסיף בדברי רש\"י מה שלא כתב כדי להקשות עליו וז\"ל רש\"י ומדחטאת להכשיר עולתה לכפר כדכתיב א' לחטאת וא' לעולה אלמא וכו' והוא לא כתב א' לחטאת וא' לעולה וכפר עליה כמ\"ש הוא נר\"ו ופשיטא דקרא וכפר עליה על החטאת קאי ולא על העולה וכמ\"ש הרא\"ם והר' ק\"א אלא דהאי וכפר עליה לא קאי אחטא' זה אלא אשאר חטא' דעלמא שבא לכפר וכאלו אמר הכתוב והקריבו לקרבן שהוא בא לכפר עליה בעלמא ובהקרבת קרבן זה שמכפ' עליה בעלמא וטהרה עכשיו והשתא קאמר רש\"י דכיון דחטאת זה לא בא לכפר אלא לטהר ולהכשיר ודאי דהעולה בא לכפר כסתם קרבן עולה דכתיב ביה ונרצה לו לכפר עליו וכן הבין בדברי רש\"י בס' חק נתן יע\"ש וזה ברור.
עו\"כ הר' שם וז\"ל עוד ק' דבד\"ז דזבחים הכריח רבא דעולה אף אעשה אינו מכפר כי אם דורון בעלמ' הוא דכיון שעשה תשו' נתכפר לו כי ע\"כ אי לאו פי' רש\"י נראה לי לפרש דאע\"ג דהוי דורון מ\"מ כיון דבאה הדורון לכפרה קרי לה נמי הכא דעולת יולדת מכפר ודברי רש\"י צ\"ע עכ\"ל ולא יכולתי להבין מאי האי דקאמר כיון דבא הדורון לכפרה שאם הוא דורון אינו כפרה ואם הוא כפרה אינו דורון אבל האמת הוא שהיא כשאר כפרה כמ\"ש לעיל שיש לו נחת רוח עם קונו מעתה ונתכפר קמי שמיא והיא היא כונת רש\"י דעולת יולדת בא לכפר עליה כשאר עולות דעלמא ואינה באה להכשירה בקדשים כקרבן חטאתה. עוד כתב הרב נר\"ו ודרך אגב תמהני מהך סוגייא דזבחים למ\"ש בס' אמרי נועם ומנחת יאודה בפ' ויקרא עמ\"ש רש\"י בפסוק ונרצה לו לכפר עליו דעולה מכפרת על עשה כו' דהיכי דמי אי דעשה תשובה וכו' דהכי פריך פ\"ק דשבועו' והכא לא שייך לתרץ מה שתי' שם וי\"ל דשאני כפרת יו\"הכ דהדבר קבוע הוא ואינו דין שיבא דבר קבוע ויכפר על דבר הקל כגון עשה ול\"ת אבל הכא כו' עכ\"ל וכתב ע\"ז ותמהני עליהם איך לא ראו דקו' זו הן דברי רבא בהך סוגייא דזבחים והכריח מזה דעולה דורון היא ומינה דכי כתיב לכפר היינו דורון מה שכיפר התשו' ודבריהם צריכים עיון רב. ולדידי יש ליישב דעיקר קו' יצא טפי אעיק' מימר' זו דרבא דמ\"ש דורון היא ודאי שהכונה לומר שאינה עיקר כפרה אלא גמר כפרה שמתרצה לו האל ית' ריצוי גמור וע\"ז הוקשה להם מאותה דפ\"ק דשבועות למה לא אמרו שיו\"הך מכפר על עשה כפרה כי האי שהיא גמר כפרה וריצוי כמו שגומר העולה וע\"ז תירצו שפיר דזה לא שייך לומר התם גבי יו\"הכ שיבא דבר קבוע לכפר כפרה כל דהיא וברור עו\"כ וז\"ל ונראה ליה דקודם קריאת פ' הקרבנות צריך להתודות שהרי אף חטאת ואשם אינו מכפר אלא לשבים כמ\"ש בשבועות די\"ג ובזבחים דף ז' והוידוי הוא התשובה כמ\"ש הרמב\"ם כו' ע\"כ ת\"ד.
ואהמ\"ר אין מכל זה ראיה שצריך להתוודות קודם קריאת פ' הקרבנות שלא אמרו זבח רשעים תועבה ושצריך להתוודות עם הקרבן אלא היכא שידוע לו שחטא בודאי עבירה שחייב עליה חטא' או אשם אבל כשאינו יודע שחטא ומביא קרבן נדבה עולה ושלמים אף על פי שמכפר הוא על עשה ועל ל\"ת הניתק לעשה ואין לך אדם מישראל שלא עבר עשה כמ\"ש בזבחים ד\"ז מ\"מ כיון שאינו יודע בודאי שעבר אין הוידוי מעכב לכפר לו כיון שאינו יודע שעבר היה מתודה ואין זה זבח רשעים ח\"ו ויש קצת ראיה ממ\"ש בזבחים ד\"ז דחטאת ששחטה על מי שאינו חייב כלום פסולה שאין לך אדם מישראל שאינו מחוייב עשה ונמצא ששחטה על מי שמחוייב כפרה כמותו וכתיב וכפר עליו ולא על חבירו שמחוייב כפרה כמותו ובת מינה ולהכי פסולה כיון דאילו היה מתחייב חטאת מכפר לו על עשה מקופייא הילכך חייל שמיה על חטאתו שנשחטו לשמו לפוסלה כמ\"ש רש\"י שם ד\"ה מקופייא יע\"ש הרי דאף שזה לדעתו אינו מחוייב כלום אעפ\"כ אם שחט חטאת מכפר עליו ע\"כ עשה שעבר בלי ידיעתו דסתמא ודאי הוא אינו מתודה על מה שלא ידע שחטא ואעפ\"כ מכפר עליו וע\"כ דטעמא הוא דכיון שאלו היה יודע שחטא היה מתודה אין זה זבח רשעים תועבה הילכך בקרי' פ' הקורבנות שעל חטאת ואשם ודאי אינו אומר יה\"ר כמ\"ש הטור ועל השלמים אין צורך להתוודות כמ\"ש רבי' בספ\"ג מה' מע\"הק ועל העולה אינו אלא כעולת נדבה שאע\"פי שאין אדם מישראל שאינו עובר עשה מ\"מ אינו עובר בדעת ובמזיד ואינו יודע שעבר על עשה בודאי ואם ידע שעבר תכף הוא מתודה ג' פעמים ביום הילכך לא הצריכו הפוסקים להתוודות בקריאת פ' קרבנות.
עו\"כ הר' נר\"ו בד\"ד רע\"ב אמ' דקי\"ל דסמיכ' לא מעכבא כו' וא\"כ איך כתב כאן הרמב\"ם דבלי וידוי אינו מכפר החטאת והאשם כו' כי ע\"כ נר' לי דתשו' בלב סגי לכפר עכ\"ל לא ידעתי מאי קא ק\"ל דאם אמרו דסמיכה לא מעכבא היינו לסמוך ידיו על ראש העולה ולומר זו כפרתי אבל וידוי דברי' מי זה אמר דלא מעכבא כדכתיב והתודה כו' וה\"ז מ\"ע והוא מביא עולה על עשה ואיך לא יתוודה ויעבור על עשה אין לך זבח רשעים תועבה גדו' מזה ומ\"ש דבהרהור בלב דיי לתשובה וה\"ז צדיק גמור מ\"מ לכפר עליו ע\"מ שעבר ולהגן עליו מן היסורין גזרת הכתוב הוא שיתוודה בפה ע\"מ שחטא ויביא קרבן להגן עליו וזה ברור.
ע\"כ הרב הנז' נר\"ו כי ע\"כ כל איש הירא מעבירות שבידו יתוודה קודם קריאת פרשת קרבנות ע\"כ ולדידי לאו דוקא בשעת קריא' פרשת הקרבנות כי בכל עת וזמן שזוכר מה שעבר טוב לו שיתודה ויאמר חטאתי עויתי פשעתי ויקבל שלא לעבור עוד ולא זז משם עד שמוחלין לו וכ\"ש כשיקרא פרשת הקרבנות וכמו דנהוג עלמא. עו\"כ אך את זה עומד לנגדי על מה אנו סומכין שלא לקרות פרשת קרבנות וכי ת\"ח לא בעו כפרה ואף שכתב הרב לחם חמודות דמי שיש לו ללמוד טוב שילמוד מלומר תחינות וקרבנות מ\"מ החכם עיניו יחזו שאין זה ברור שהרי בסוף מנחות איכא מ\"ד דהעוסק בתורה אינו צריך עולה וחטאת ופי' רש\"י שת\"ת מכפר עונותינו ולדבריו ע\"כ דר\"י דאמר בתר הכי כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב קרבן חטאת חו' ע\"ז כו' וכן" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..f859768b8d00b1a70f93b5b4aec637cee87af361 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,116 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Daily_Offerings_and_Additional_Offerings", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש אי שני תמידין מעכבין זה את זה טעו \n או שגגו אפי' הזידו ולא הקריבו תמיד של שחר כו' בשנתחנך המזבח כו'. נ\"ב הכי איתא במנחות דמ\"ט תנן התם לא הקריבו כבש בבוקר יקריבו בין הערביים אר\"ש אימתי בזמן דהיו אנוסין או שוגגין אבל אם היו מזידין לא יקריבו בין הערבים לא הקטירו קטורת בבוקר יקטירו בין הערבים אר\"ש וכולה היתה קריבה בין הערבים שאין מחנכין את המזבח הזהב אלא בקטורת הסמי' ולא מזבח העולה אלא בתמיד של שחר ופריך בגמ' לא הקריבו כבש בבקר כו' אר\"ש וכולה היתה קריבה בין הערביים שאין מחנכין את המזבח הזהב אלא בקטורת הסמים חינוך מאן דכר שמיה חסורי מחסרא והכי קתני לא הקריבו כבש בבקר לא יקריבו בין הערביים בד\"א שלא נתחנך המזבח אבל נתחנך המזבח יקריבו בין הערביים כו' מה\"מ כתיב את הכבש השני תעשה בין הערבי' ולא א' בד\"א שלא נתחנך המזבח אבל נתחנך אפי' ראשון בין הערבים.
וכתבו התוס' בד\"ה בד\"א כו' אבל כו' יקריב ראשון דוקא ולא שני מדלא קתני וב' היו קרבין לר\"ש כו' יע\"ש וק\"ל טובא דבמס' ברכות דכ\"ו ע\"ב אמרי' איבעייא להו טעה ולא התפלל מנחה מהו שיתפלל ערבית שתים את\"ל טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרי' שתים משום דחד יומא הוא דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד כו' אבל הכא תפלה במקום קרבן היא וכיון דעבר יומו בטל קרבנו א\"ד כיון דצלותא רחמי הוא כל היכא דבעי ליצלי וליזיל ת\"ש כו' אר\"י טעה ולא התפלל מנחה מתפלל ב' ערבית ואין בזה משום דעבר יומו בטל קרבנו ע\"כ הרי מכאן מוכח בהדיא דאם לא הקריבו כבש בבקר יקריבו בין הערבים וכן האברים אם לא הקריבו בלילה יקריבום בשחר אחר עיקרי שהוא התמיד דאלת\"ה קשיא דכי היכי דמספ\"ל במנחה ה\"נ הו\"ל לספוקי בערבית דכיון דתפלה במקום קרבן קאי כי היכי דהתם לית ליה תשלומי' ביומיה ה\"נ בתפלה אלא ודאי מוכרח לומר דפשיטא ליה לתלמודא דבקרבן יש תשלומי' ביומיה אבל כיון דעבר יומיה בטל קרבנו ולהכי לא מיבעייא ליה אלא במנחה ולא בערבית וא\"כ ק' מאד על התוספות איך רוצים לומ' דדוק' א' ולא ב' וא\"ת דלפי האמת אינו כן אלא כולהו אית להו תשלומין משום צלותא רחמי הא ליתא דהול\"ל אדתבעי לך במנחה תבעי לך בכולהו איך שיהיה דברי התוספות ז\"ל קשים אצלי טובא.
ולפי חומר הענין נלע\"ד לפרש דהכי פירושו לא הקריבו כבש בבוקר לא יקריבו בין הערביים בד\"א שלא נתחנך המזבח ולזה לא יקריבו כלל דאע\"ג דשל שחר יש לו תשלומי' מ\"מ כיון דלתשלומי' קאתי קרב של בין הערביים קודם ואח\"כ של התשלומי' דכן הוא הראוי וכיון שכן נמצא דמתחנך המזב' בתמיד של בין הערבי' שהוא קרב קודם ולזה לא יקריבו כלל אבל אם נתחנך המזבח כשלא הקריבו בבוקר יקריבו בין הערביים שניהם יחד תחילה של ב\"הע ואח\"כ של תשלומין ומ\"ש התוספו' דאם איתא הו\"ל למיתני ושניהם היו קריבין לר\"ש כי היכי דקתני וכולה היתה קריבה הא ליתא דבהא לא פליגי דגם לת\"ק השני חצאים נקטרים בין הערבים א' של בין הערבים וא' של תשלומין וכן בתמידים ומאי דקאמר ר\"ש וכולה היתה קריבה היינו דלרבנן היו מקטירין אותו לחצאין ולר\"ש כולה שלימה היתה קריבה לשם בין הערבים ולא היו חוצין אותו לחצאין זה נלע\"ד ויש לי סמך מן הגמ' מדקאמר את הכבש א' תעשה בבוקר ואת הכבש הב' תעשה ב\"הע ולא ראשון ב\"הע בד\"א כו' אבל כו' אפי' ראשון ב\"הע וה\"פ שני ב\"הע ולא שיהא של ב\"הע ראשון ושל שחר שני וכגון שלא הקריבו בבקר שמקריבין אותו לתשלומין אחר של ב\"הע לזה בא הכתוב ופי' את הכבש כו' וה\"פ אם את הכבש א' תעשה בבוקר את הכבש השני תעשה ב\"הע ואם לאו לא יקריב ב\"הע בד\"א שלא נתחנך אבל נתחנך אפי' שיהיה הראשון של ב\"הע ואח\"כ של תשלומין כשר ומותר דאל\"כ היכי קרי ליה ראשון דלא שייך ראשון אם לא יש שני זה נלע\"ד מכח הקושיא וה' ברחמיו יצילנו משגיאות והנה מדברי רבי' כאן משמע שפי' כמו שפי' התוס' שכתב בד\"א שנתחנך המזבח אבל אם היה המזבח חדש שעדין לא קרב עליו כלום לא יקריבו תחילה ב\"הע שאין מחנכין אותו כו' ופי' דבריו הוא דכשנתחנך מקריבין התמיד דוקא ולא התשלומין והיינו כמו שפי' התוספות ז\"ל ע\"כ." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ובגדי \n כהונה שתורם בהן הדשן יהיו כו'. הנה הרב מש\"ל כאן בפרקין עמד בסוג' דיומא דכ\"ג עלה דאיפליגו ר\"ל ור\"י גבי הרמת הדשן אם היה בשני כלים או בג' קאמר דר\"ל ס\"ל דהרמה לאו עבודה היא ומשו\"ה סגי בשני כלים והוקשה לו להרב לס' ר\"ל מההיא דאיפליגו התם דכ\"ד רב ולוי אי זר חייב מיתה בתרומת הדשן דרב פטר ליה משום דאינה עבודת מתנה ולוי מחייב לה משום דרבי רחמנא לכל דבר המזבח והשתא ר\"ל כמאן ס\"ל כרב אי ס\"ל כרב ל\"ל לטעמא דלאו עבודת מתנה ת\"ל דלא עבודה היא ואי ס\"ל כלוי מי איכא מידי דלאו עבודה היא וזר חייב עליה ואדרבא נילף מהכא דהרמה עבודה היא מדרבי רחמנא לכל דבר לחייב לזר ותי' לזה דר\"ל ס\"ל כרב ולאו מטעמיה אלא משום דלאו עבודה היא אך אכתי ק' ההיא דירוש' דהביא מחלוקת רב ולוי בשם ר\"י ור\"ל ור\"ל פטר ליה לזר משום טעמיה דרב דלאו עבודת מתנה היא והניחה בצ\"ע יע\"ש ולע\"ד ל\"ק כלל דהא באותה סוגייא דכ\"ג ע\"ב מייתי הש\"ס בתר פלוגתייהו דר\"י ור\"ל פלוגתייהו דר\"י ור' דוסא גבי קרא דולבש דכתי' גבי הרמה וקאמר דר' יודא דריש ילבש להביא מצנפת ואבנט ור' דוסא דריש ליה לרבות בגדי כהן גדול ביו\"הכ דכשרים לכהן הדיוט והוה בעי הש\"ס למימר דר\"י ור' דוסא פליגי אי חשיבא הרמה עבודה או לא ולר' דוסא סגי בשש כלים ודחי דאף לר' דוסא עבודה היא ובעי ד' כלים ולא בעיקר פלוגתייהו היא אי בעי קרא לרבות הני שני כלים יע\"ש והשתא מבואר דלר' יאודה ודאי עבודה היא מדבעי ד' בגדים והשתא איכא למימר דההיא דירושלמי וההיא דרב דבעו טעמא למעט זר ממיתה גבי הרמה משו' דלאו עבודה מתנה היא אתי אליבא דר' יאודה דס\"ל דהרמ' עבודה היא ודוק כנלע\"ד ברור." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דישון המנורה ומהו \n דישון המנורה כל נר שכבה מסיר הפתילה וכל השמן שבנר כו' והדלק' הנרו' היא הטבתן ונר שמצאו שלא כבה מתקנו. ע\"כ. וכתב מרן בכ\"מ מ\"ש והדלקת הנרות היא הטבתן זהו דעת רבינו שהוא סובר שגם בבוקר מדליק הנרות דכי כתיב והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבוקר בהטיבו את הנרות פירו' בהטיבו בהדליקו והאחרונים חולקים עליו ואומרים שאין הדלקת הנרות אלא ב\"הע ופי' בהטיבו אינו הדלקה אלא תיקון הפתילות וכל זה תמצא באורך בתשו' הרשב\"א סי' ש\"ט ומ\"ט עכ\"ל נ\"ב עיין בחי' הריטב\"א בפ\"ק ביומא לדף י\"ד ע\"ב ד\"ה אמר אביי ל\"ק שנרא' מדבריו דקאי בשי' ר' וז\"ל ותי' דסתמא דמס' תמיד ס\"ל דצפון ודרום היו עומדין ולא היה מפסי' ביניה' אלא מדליק שבעתן כא' עכ\"ל וממ\"ש מדליק שבעתן כא' ולא כתב מטיב שבעתן כא' מבואר דס\"ל דהטב' היינו הדלקה כס' רבינו ועיין להרשב\"א באותה תשו' שביקש טעם לדעת רבינו יע\"ש ולא ידעתי מה יענה רבינו ז\"ל ודעימיה ביום שידובר בהם מקרא שכתו' בדברי הימים ב' סי' י\"ג ומקטירים לה' עולות בבוקר בבוקר ובערב בערב ומנורת הזהב ונרותיה לבער בערב בערב כו' הרי דגבי עולות נקט בבוקר ובערב דהיינו תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים וגבי הדלקת הנרות ומנורה לא נקט אלא בער' דמבואר דהדלקת הנרות לא היתה בבוקר אלא בערב וכעת צ\"ע." + ] + ], + [], + [ + [], + [ + "שורש על בסמוך או על ממש וסומך \n כל מערכה בשתי קצוות בצד כל מערכה. הנה בענין זה אי דרשי' על בסמוך או על ממש עיין בפ' שתי הלחם דפליגי תנאי בקרא דונתת על המערכת לבונה זכה אי בעינן על ממש או על בסמוך וכן בסוטה פ' אלו נאמרים דל\"ו גבי קרא דונתת את הברכה על הר גריזים פליגי בהכי אי על ממש או אפי' בסמוך וכן בפ' כל המנחות דס\"ב ע\"א גבי קרא דוהניף הכהן אותם על לחם הבכורים פליגי בהכי ועיין בפ' הקומץ רבה דכ\"ז ע\"ב גבי אשר תאכל האש על המזבח דמספקא ליה לתלמודא אי בעינן התם על ממש.
ואגב אומר מאי דק\"ל קצת במאי דבעי התם חזקיה אברים שסדרן וסדר עליהן את המערכה מהו על העצים אמר רחמנא דוקא על העצים א\"ד כיון דכתי' קרא אחרינא אשר תאכל האש את העולה על המזבח אי בעי עביד הכי ואי בעי עביד הכי וסלקא בתיקו. נמצא דמשום דאית לן תרי קראי דסתרן אהדדי דחד מינייהו משמע על העצים וחד מינייהו על המזבח קמספ\"ל דילמא קרא קמא דוקא דהיינו על העצים ואידך דעל המזבח לאו דוקא א\"ד אי בעי עביד הכי ואי בעי עביד הכי ואילו בההיא דפ' כל המנחות גבי קרא דוהניף הכהן על לחם הבכורים דאיכא אידך קרא דקאמר על שני הכבשים קאמר בברייתא אשתקל הכתו' ואיני יודע אי לחם ע\"ג כבשים ואי כבשים ע\"ג לחם ולא קאמר דקרא קמא דוקא ואידך לאו דוקא אלא אי בעי עביד הכי ואי בעי עביד הכי וי\"ל ועיין במ\"ש התוס' בפסחים פ' תמיד נשחט דס\"ט ע\"ב ד\"ה לא אמרינן על בסמוך דהוק' להם דבפ' שתי הלחם דנ\"ח פליגי אי בעינן על בסמוך או על ממש וכן בפרק אלו נאמרים דל\"ו פליגי בקרא דונתת את הברכה על הר גריזים אי על בסמוך או על ממש וליכא למ\"ד דעל לאו דוקא אלא או בסמוך או על ממש ותירצו דהדבר תלוי בסברא דגבי בזיכי לבונה דכתיב על המערכת כיון דבשע' הנחת לחם היו מניחים אותם ובשעת סילוקם היו מקטירין אותם סברא הוא דהוי לפחות בסמוך וכן גבי ונתת את הברכה על הר גריזים ס' הוא דלכל הפחות סמוך בעינן דאי לאו הכי למאי כתביה משא\"כ גבי חמץ דהסברא הוא דלא קפיד קרא אלא שלא יהיו ברשותו והכי קאמר קרא לא תזבח הפסח על חמץ שיש ברשותך ועיין ג\"כ בדבריהם במנחות פ' התודה דע\"ח ע\"ב ד\"ה ולא בעינן על בסמוך שתירצו ההיא דהשוחט את התודה בפנים ולחמה בחוץ לחומה דלר\"י לא בעי על בסמוך ואפי' חו' לחומת בית פאגי מקדש הלחם דאע\"ג דכתיב על זבח התודה לא בעינן על בסמוך דסברא הוא דלא קפיד קרא לענין מקדש לחם אלא שיהיה הלחם קיים בעת שחיטת הזבח ובהכי מתקדש משא\"כ גבי תנופה דשתי הלחם דפליגי תנאי בס\"פ כל המנחות אי על ממש או על בסמוך וליכא למ\"ד דלא בעינן על בסמוך דכיון דתנופה דשתי הלחם כעין הקרבת שני הכבשים הוא סברא דבעינן על בסמוך א\"ד.
ועפ\"י קושייתם הנז' יישב מרן מלכא הרב המופ' כמוהרח\"א נר\"ו דברי רבינו בפ\"ח מה' תמידין ומוספין הי\"א שכתב כיצד הנפת הלחם עם שני כבשי עצרת כו' והק' הלח\"מ שלא ביאר רבינו שהנפת הכבשי' בעודן חיים היה בצד שתי הלחם כמו שביאר בהנפת דלאחר שחי' שהיה צריך בצד שני הלחם ובגמ' מוכח דקודם שחיטה היה צריך שיהיה בצד השתי הלחם ועיין במה שנדחק הלח\"מ אמנם ע\"פ קושייתם דק\"ל להתוס' מההיא דבזיכי לבונה דלכל הפחות בעינן על בסמוך וכאן גבי חמץ קאמר ר\"י דלא בעינן על בסמוך ואיהו ז\"ל לא ניחא ליה בתירוץ התוס' והוצרך לומר דגבי בזיכי לבונה ה\"ט דלא דרשינן קרא דומייא דחמץ דכונת הכתוב לומר ונתת על המערכת לבונה זכה כלומר כל זמן שתתן מערכת תביא לבונה דומיא דלא תזבח על חמץ ואפי' שלא יהיה בסמוך אלא במקום אחר דא\"כ משמע דקרא קפיד על הלבונה שכל שתתן מערכת צריך שתתן לבונה ואם לא תביא לבונה לא תתן מערכת דהלבונה מעכבת את המערכ' דהכי משמע פשטי' דקרא כי דרשינן לקרא הכי ונתת על המערכת כלומר צריך שתתן לבונה על המערכת כשתתן מערכת משא\"כ איפכא כשיש לבונה ולא יש מערכת שאין המערכת מעכבתו והא ודאי אי אפשר לאומרו שהרי שנינו בפ' הקומץ רבה דכ\"ז ע\"ב ופסקה רבינו בפ\"ה מה' ת\"ומ דהסדרי' והבזיכים מעכבים זה את זה מדכתיב בהם חוקה יע\"ש וכיון שכן ע\"כ למדרש קרא דעל או על ממש או בסמוך משא\"כ גבי קרא דאת שתי הלחם דכתיב והני' אותם על לחם הבכורים תנופה דמצינן למדרש קרא דומייא דעל חמץ והכונה לומר דכל שיש הנפת שתי הלחם צריך שיהיה שני הכבשים ואם לא יש לחם לא יש כבשים דשתי הלחם מעכבים את הכבשים והכבשים אינן מעכבים את הלחם וכמו שפסק רבינו בפ\"ח מה' ת\"ומ דט\"ו דקבע הלכתא כר\"ע דפליג אבן ננס בפ' התכלת דמ\"ה יע\"ש וכי פליגי תנאי בפ' כל המנחות דס\"ב בקרא דוהניף אותם על לחם הבכורים אי על ממש או על בסמוך היינו משום דמשמע להו דהכבשים מעכבים את הלחם ואין שתי הלחם מעכבים את הכבשים ואמטו להכי לא מצו למדרש קרא דומייא דלא תזבח על חמץ דלא בעי' על ואפי' בסמוך משא\"כ לדידן דקי\"ל כר\"ע דדרשינן קרא הכי דומייא דלא תזבח על חמץ ולא בעינן שיהיה הנפת שני הכבשים בעודן חיים שיהיו סמוכין לשני הכבשים ומה שהצריך לאחר שחיטה שיהיה בצד שתי הלחם היינו משום דהנפה דלאחר שחיטה ילפינן לה מאשם מצורע שהיה צריך תנופה ונפקא לן מזבחי שלמי צבור עם הלוג של שמן בבת אחת כמ\"ש מרן.
ולבי מגמגם בתי' זה דא\"כ בפ' התכלת דמ\"ה ע\"ב אמאי קאמר תלמודא דטעמ' דר\"ע דקא' הלחם מעכב את הכבשי' ואין כבשי' מעכבים את הלחם היינו משום דגמר יהיו מתהיינה יע\"ש ולימא דטעמא דר\"ע משום דדריש קרא דוהניף הכהן אותם על לחם הבכורים דומה דעל לחם חמץ וכיון שכן עכ\"ל דהלחם מעכב הכבשים ואין הכבשים מעכבין אלא ודאי דאי לאו דגמר יהיו מתהיינה הו\"ל למדרש קרא בעל ממש או בעל בסמו' וכיון שכן גבי קרא דונתת על המערכת נמי אפי' כי לית לן קרא לומר דב' מעכבין זא\"ז פשטיה דקרא אית לן למדרש בעל ממש או בעל בסמוך והדרא קו' התוס' לדוכתא מ\"ש מקרא דלא תזבח על חמץ ולית לן לתרוצי אלא כמו שתירצו הם ז\"ל ואפשר לומר דשאני קרא דוהניף דאית לן למדרש קרא בעל ממש או בסמוך כיון דאיכא ג\"ש דיהיה יהיה כדגמר ן' ננס כדאיתא התם בגמר' ואמטו להכי לאפוקי מהאי ג\"ש הוצרך לומר דר\"ע גמר ג\"ש אחרינא ועדיין צ\"י ועיין בתשו' רב צבי סי' קס\"ח הביא הרבה מקומות דבעי' על ממש כגון קרא דעל כל קרבנך תקריב מלח ושנינו בזבחים ספגו במלח ודחה לזה דהתם כתיב קרא אחרינא ועל כל קרבן מנחתך במלח תמלח. אבל אידך קרא כתיב והזה הטהור על הטמא ושנינו בפי\"ב דפרה הזה על שתי כלים ספק מחברו ומיצה עליו הזאתו פסולה דבעינן על ממש. וכן מחט שהיא נתונה על החרס ספק על המחט הזייתו פסולה. וכן בטהרת מצורע על תנוך אזנו בעינן על ממש ולא בסמוך כאותה ששנינו אין לו בהן ידו אין לו טהרת עולמית ולא אמרי' יתן לו בסמוך. וכן גבי שילוח הקן כתי' והאם רובצת על האפרוחים או על הבצים. ותנייא בפ' שילוח הקן דק\"מ היתה יושבת ביניהם פטור מלשלח ע\"ג חייב לשלח דבעינן על ממש ומתוך כך כתב דלעולם על ממש בעי' זולת היכא דאיכא סברא לומר דלאו דוקא היפך הדרך שכתבו התוס' דלעול' לא בעי' על ממש זולת היכ' דאיכ' סברא יע\"ש.
והנה ראיה זו שהביא מהא דטהרת המצורע דבעינן על ממש אישתמיט מיניה ההיא דאמרינן בפ\"ק דמנחות ד\"ט סע\"ב דקאמר ליה ר\"י לר\"ז על בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית דכתיב בשמן המצורע למה לי חד להכשיר צדדין וחד ליפסל צידי צדדין וכתב רש\"י חד על בהן דיד ורגל להכשיר צדדין דדרשי' על בסמוך כדכתי' ועליו מטה מנשה וחד על בהן ליפסל צידי צדדין בשם התחתון שכנגד הכף דעל אמרי' ולא תחת יע\"ש. והשתא משו\"ה אמרי' דכל שאין לו בהן כלל אין לו טהרה משום יתורא דקרא דעל. ועיין עוד בזבחים פ\"ב די\"ט ע\"א גבי קרא דבגדי כהונה דכתיב יהיו על בשרו דמצריך הש\"ס שיהיה עליו ממש ולא יהיה דבר חוצץ. וע\"ע במנחות דצ\"ד ע\"א לינפו בהדי הדדי קהוייא חציצה. ודע דבענין זה אי אמרינן על בסמוך או לא איפליגו ר\"י ור\"ל גבי השוחט את הפסח על החמץ דאמרי' שם בגמרא. אמר רשב\"ל לעולם אינו חייב עד שיהא עמו בעזרה. ור\"י אמר אף ע\"פ שאין עמו בעזרה ושקיל וטרי שם אי פליגי בעל בסמוך או לא ומסיק אמרי לעולם בעל בסמוך קמפלגי וצריכא דאי איפליגי לענין חמץ הו\"א בההוא קאמר ר\"י לא בעי' על בסמוך משום דאיסור הוא וכל היכא דאיתיה איתיה אבל לענין מקדש לחם לא קדיש ליה אלא בפנים אימא מודה ליה לרשב\"ל דבעינן על בסמוך וכו'. ואי אשמועינן לענין מקדש לחם הו\"א בהא קאמר רשב\"ל דבעינן על בסמוך אבל לענין חמץ אימא מודה ליה לר\"י קמ\"ל. ואיכא למידק לכאור' דהיכי תיסק אדעתין דהכא בחמץ מודה ליה דלא בעי' על בסמוך מאחר דשמעינן ליה לרשב\"ל דס\"ל בעלמא התראת ספק לאו שמיה התראה דמה\"ט הוה בעי' מימ' מעי' דבהא פליגי רשב\"ל ור\"י וא\"כ איך יתכן לו' דרשב\"ל מוד' לר\"י דלא בעי' על בסמוך.
וראיתי להלח\"מ בפ\"א מה' ק\"פ ד\"ה שכתב דלפו' מאי דאמרינן השתא דפליגי בעל בסמוך מיירי תלמודא דהמותרה ידע ואומר בפירוש אעפ\"כ אני עושה דאלת\"ה למה ליה לר\"ל טעמא אחרינא לימ' טעמא משום התראת ספק עכ\"ל וכ\"כ בס' סם חיי ועיין בס' מלכי בקדש מ\"ש שם ודבריו קשים כאשר א' הרואה יראה יע\"ש ואני תמיה עליהם דאין מקום לקו' זו כלל וכלל דכי פליגי בהתראת ספק לא נ\"מ מידי אלא לענין מלקות דלמ\"ד שמה התראה לקי ולמאן דאמר לא שמה התראה לא לקי אבל לענין איסור לאו דלא תשחט על חמץ לכ\"ע עובר על לאו זה לא כן כי פליגי אי בעינן על בסמוך או לא בעינן על בסמוך נ\"מ לענין העברת לאו זה דלא תשחט על חמץ דלמ\"ד על בסמוך כל שאינו בסמוך לא עבר על לאו זה ולמ\"ד דלא בעי' על בסמוך עובר על לאו הזה והשת' מעיקרא כי הוה ס\"ד לומר דפליגי בהתרא' ס' היינו לו' לענין מלקות דוקא ולכ\"ע לא בעינן על בסמוך כדי לעבור על לאו דלא תשחט משא\"כ לפום קושטא דאמרינן דפליגי בעל בסמוך לרשב\"ל ליכא לאו דלא תשחט אלא דוקא בסמוך ומשו\"ה קאמר שפיר דאי אשמועי' לענין תודה לא הוה שמעינן מינה לענין חמץ אלא הו\"א דמודה רשב\"ל דלא בעינן על בסמוך אלא אפי' שאינו בסמוך עובר על הלאו אבל מילקא לא לקי משום דהוי התראת ספק ודוק שהוא מבואר ופשוט." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין קצירת העומר ביום מצוה \n להקצר בלילה בין בחול בין בשבת כו'. מצאתי כתוב למורי הרב מוהרי\"ן וז\"ל דברי רבינו תמוהים דבס\"פ ר\"י מבואר דר' דס\"ל נקצר ביום כשר ס\"ל דקצירת העומר לא דחי שבת כיון דאפשר לעשותו מע\"ש ומתני' דתנן נקצר ביום כשר ודוחה את השבת מוקמינן לה התם אל הקרבה וא\"כ רבינו דפסק דנקצר ביום כשר איך פסק דקצירת העומר דוחה שבת וכבר תמהו בזה הלח\"מ ושאר אחרונים אך את זה ראיתי לא' קדוש מדבר הובאו דבריו בס' הנז' ליישב דברי רבי' על אופן זה דק\"ל לרבינו למאי דמסקינן התם דשתי הלחם לאפייה וקסבר רבינו דתנור מקדש ואי אפי לה מאתמו' אפסיל בלינה דבפרק התכלת דמ\"ח מוקי לה ר\"ח לבריית' דשחט שני כבשים על ד' חלות כר' וכתבו התוס' שם לחד תי' דר' ס\"ל דכ\"ש אין מקדשים אלא מדעת והשתא קשה דאם כן שתי הלחם לר' אמאי דחי שבת הא אפשר לאפות אותן בתנור ע\"מ דלא ליקדשו עד למחר דלא מפסל בלינה וכה\"ג אמרינן בפרק לולב תו ק\"ל דבפרק התכלת דנ\"א גבי חביתין אמר רבא על מחבת מלמד שטעונה כלי ואי אפי לה מאתמול איפסי' ליה בלינה והתוספות שם הקשו דבפ' ר\"י מרבינן שתי הלחם מדכתיב מועדי ה' ומסיק שתי הלחם לאפייה וקסבר ר' תנור מקדש כו' ואפי\"ה בעי קרא ולא ניחא ליה לרבינו בתי' התוס'. כי ע\"כ הוכרח לומר דרבא פליג אסוגיא דפ' ר\"י וס\"ל דאדרבא מדגלי קרא דשתי הלחם דוחה שבת ע\"כ דהיה אפשר לעשותה מע\"ש משום דס\"ל לרבינו דכ\"ש אין מקדשים אלא לדעת והשתא ר\"ח ורבא בשיטה חדא קיימי וס\"ל דאפ' לעשותו מע\"ש גלי קרא דדחי ואע\"ג דרבא ע\"כ ס\"ל דמקדשי' שלא לדעת דאי ס\"ל אין מקדשין אלא לדעת הרי היה אפשר לחביתין לעשותן מע\"ש אדעתא דלא ליקדשינהו עד למחר מ\"מ ר\"ח ס\"ל כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא ופסק ר' כר\"ח זהו תורף דברי קדוש והר' בה\"ז תמה על תי' זה דאם איתא דרבא ס\"ל כ\"ש מקדשים שלא לדעת א\"כ לא הי\"ל לר' לפסוק כר\"י דאין מקדשים אלא לדעת כמ\"ש בפ\"ג מה' פ\"המ הל' כ' אלא הי\"ל לפסוק כרבא דהוא בתרא וס\"ל דאין מקדשין אלא מדעת ותו דבפ\"ג מהלכו' תו\"מ פסק דחביתי כ\"ג דחי שבת וכתב שם וז\"ל ועוד אם תאפה מבערב תיפסל בלינה כו' ואם איתא איך פסק כרבא הלא ס\"ל לרבא דמקדשין שלא מדעת והוא ז\"ל פסק דאין מקדשין אלא מדעת והו\"ל תרתי דסתרן אלא ע\"כ דליתא דאע\"ג דכ\"ש אין מקדשין אלא מדעת לא ציותה תורה למיפא שתי הלחם מאתמול ואדעתא דלא ליקדשו עד למחר התורה לא רצתה לחלק בין לדעת בין שלא לדעת וגזרה התורה שלא יבואו לפעמים לאפותן מדעת אלו ת\"ד יעש\"ב והנה מה שהקשה דהי\"ל לפסוק כרבא דבתראה הוא דס\"ל דכ\"ש מקדשין שלא מדעת נר' דלא קשייא מידי דאע\"ג דרבא בתראה הוא פסק רבינו כר\"י משום דרבינא דהוא בתראה טפי מרבא ס\"ל כותיה דר\"י כדאיתא בפר' שתי מידות ד\"ץ רבינא אמר לעולם כ\"ש אין מקדשין אלא לדעת ומה שהקשה ממה שפסק רבינו בפ\"ג מה' אלו כתי' דרבא הא ודאי עקא היא ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה דהרב הקדוש ז\"ל ומה שר\"ל הבה\"ז דה\"ט דהתורה לא רצת' לחלק בין לדעת וכו' הם דברים שלא שמעתן אזן מעולם לומר דבדאורייתא גזרה ולבדות גזירות מלבנו ותו דאכתי ק\"ל דה\"ט ניחא גבי שתי הלחם דגלי קרא דדחי שבת אליבא דר' אמנם לרבא דקאמר גבי חביתין הרי הוא אומר על מחבת מלמד שטעונה כלי כו' קשה מנ\"ל לרבא דדחי שבת מה\"ט הא אפשר למאפינהו אדעתא דלא ליקדשו ומנין לנו לומר דהתורה לא רצתה לחלק ולומר דרבא ס\"ל כר' דב' הלחם דוחה שבת ומטעמא דלא רצתה לחלק ומינה ילפי' גבי חביתין זה ודאי דוחק מאחר דלית הלכתא כרב איך קאמר רבא א\"צ כו' ותו דאכתי ק' לרבינו דפסק דב' הלחם אינו דוחה שבת ופסק כתי' דרבא ומצאתי כתוב משם תוס' חצוניות על הגלייון בפ' התכלת עמ\"ש התוס' ז\"ל שם דנ\"א ד\"ה אפי מאתמול למה שתי' שם וי\"ל דהתם שאיבת מים בלילה לאו מחוסר זמן הוא כתוב בגיליון וז\"ל וליכא למפרך יערכנה בלילה בכלי חול דאין מצוה למלאת בכלי קדש דאם צריך לערות בכלי חול למה לן למלאת בכלי קדש אדרבא גנאי הוא לעשות כן שלא לצורך מיהו ק' דהתם משמע דאי כלי שרת אינן מקדשין אלא לדעת היו יכולים לעשות תקנה ולשאובה בכלי שרת ולחשוב שלא לקדש והכא נמי ליחשוב שלא לקדש הכלי ויאפנה מאתמול י\"ל כיון דמחבת כתיב בקרא כלי שרת ומקדש שלא לדעת לשון שרי דכיון דמצוה לעשות א\"כ מצוה כמו כן לחשב תוס' חיצוניות עכ\"ל ונראה שלזה היתה דעת רבינו שפס' לתי' דרבא משום דס\"ל דהא דרבא אתייא אפי' למ\"ד אין מקדשין אלא לדעת דכיון דגלי קרא דבעי כלי ובהכי ניחא לי מאי דקשיא טובא אההיא דאמרינן ס\"פ שתי הלחם סוף סוף מטי לילה דבי שמשי ליקדוש וליפסול אמר רבינא בשקדם וסילקו וסדרו למחר כו' יע\"ש והשתא קשה דכיון דרבינא ס\"ל דכ\"ש אין מקדשין אלא לדעת למאי הלכתא הוצרך לומר בשקדם וסילקו הא לו יהא דמונח ע\"ג שולחן כל דיהבי אדעתא דלא ליקדשו עד למחר שפיר דמי אכן לפי דברי התוס' ישנים ניחא שפיר דכיון דקרא כתי' ונתת על השולחן מקדש שלא לדע' דומייא דמחבת אלא דק\"ל לפי מ\"ש התוס' בפ' התכלת ד\"ה הנז' וז\"ל ותימא היכי מוכח דאי אפי לה מאתמול אפסיל בלינה הא כ\"ש אין מקדשין אלא בזמנן וי\"ל כדפי' לעיל דכיון דכתיב על מחבת ע\"כ בעי קידוש כלי יע\"ש הרי גבי לחם הפנים נמי הא כתיב ונתת על השולחן דבעי קידוש כלי ואפ\"ה אמרי' התם דשולחן אינו מקדש אלא בזמנו וצ\"ע כעת.
ומ\"מ לפי דברי תוס' חיצוניות שכתבנו נר' דק' מההיא דפ' ר\"י דאמרי' דקסבר ר' תנור מקדש ואי אפי לה מאתמול אפסיל ליה בלינה דה\"נ ליאפנהו אדעתא דלא ליקדשו עד למחר והכא לא שייך תירו' התוס' שהרי לא כתיב תנור בתרה והיכי מוכח דאפיתה דחי שבת כמ\"ש התוס' שם ואין לנו לומר אלא דסוגייא דהתם אתייא כזעירי דפ' לולב וערבה דכ\"ש מקדשין שלא לדעת אמנם לדידן דקי\"ל דאין מקדשין אלא לדעת וא\"נ לר\"ח דס\"ל אליבא דר' לחד תי' שכתבו התוס' דאין מקדשין אלא מדעת עכ\"ל דס\"ל כר' דגזרת הכתוב היא דאע\"ג דאפשר לעשות מאתמול דחי שבת ובהכי נתיישבו דברי רבינו דכיון דהוא ז\"ל פסק כר\"י וכרבינא דס\"ל דאין מקדשין אלא לדעת פסק דנקצר ביום כשר ודוחה שבת דגזרת הכתוב היא דומייא דב' הלחם אליבא ואע\"ג דלא קי\"ל גבי ב' הלחם כר' מ\"מ גבי עומר דגלי קרא בחריש ובקציר קי\"ל כותיה כנ\"ל ועיין בתוס' פ' התודה דע\"ט ע\"ב ד\"ה וליתני עלייהו וליפקו לחולין שכתבו וז\"ל ואע\"ג שכבר קדשו בכלי שרת אף אם ת\"ל דכלי שרת מקדשי שלא מדעת ה\"מ קדש אבל חולין לא מקדש עכ\"ל ודבריהם סתומים במ\"ש בחולין לא מקדשי שהרי בההיא דר\"פ לולב וערבה מבואר דאפי' בחולין אמרי' ב\"ח מקדשין שלא לדעת דמי שילוח חולין נינהו ואפי\"ה לא מהני בהו אדעתא דלא ליקדשו עד למחר ואי כונתם לומר דהתם שאני דאע\"ג דהשתא חולין נינהו מ\"מ עתידין להתקדש למחר משא\"כ הכא דהרי הן חולין לעולם קשה שהרי בפ' שתי מידות דנ\"ז פרכינן וכי נעקר מאי הוי גברא במאי דצריך קמכוון אמר רב דימי משמיה דרב זאת אומר' כ\"ש מקדשין שלא מדעת הרי דאע\"ג דבדעתו הוא מעשיו חולין לעולם אפי\"ה אמרינן דמקדשין שלא מדעת וי\"ל ועיין ביומא דמ\"ו ע\"ב בתוס' ד\"ה כי פליגי ודוק.
עוד ראיתי לעמוד ע\"ד התוס' דפ' התכלת שכתבו שם וז\"ל וא\"ת סוף לולב הגזול גבי כמעשהו בחול פריך בגמר' וניתי במקודשת אמר זעירי אין שיעור למים ואי שדי לה במקודשת איפסיל לה בלינה כיון שאין זמנה מאתמו' היאך מקדש ליפסל כו' ע\"ש וראיתי להרב צאן קדשים שתמה על דבריהם וז\"ל וצ\"ע דה\"נ איכא לשנויי כיון דלא דחו שבת מאתמול הוי זמנן ומיפסלי כמ\"ש לעיל גבי ב' הלחם יע\"ש. ולדעתי לק\"מ דאע\"ג דלא דחו שבת למלאתן ממי השילוח מ\"מ הא אפ' למלאתן ממי הדיוט דמי שילוח אינו אלא למצוה בעלמא שהרי תנן התם נשפכה נתגלתה היו ממלאין אותם מן הכיור ולא דמי לאפיית ב' הלחם שאין אפייתן דוחה שבת בשום אופן וא\"א לאפותן אלא מע\"ש חשיב שפיר זמנו מע\"ש וזה דבר מוכרח לפי מ\"ש התוספות בפרק לולב וערבה ד\"ה חזקיה ובמנחות פ\"ק ד\"ז דע\"כ ל\"ק חזקיה דכ\"ש אין מקדשים אלא לדעת אלא דוקא התם דשלא בזמנו הוא יע\"ש והשתא אם איתא דניסוך המים כיון דלא דחו שבת מערב שבת הוי זמן הכק\"ל אלא הדבר פשוט כמו שכתבתי. שוב מצאתי להתוספות פ\"ק דשבועות די\"א ע\"א ד\"ה הואיל שכתבו בתוך דבריהם וז\"ל א\"נ אין כ\"ש מקדשים שלא בזמנן אפי' ליפסל כדמוכח פ' ב' הלחם ואע\"ג דבס\"פ לולב וערבה צ\"ל דמילוי ע\"ש חשיב זמנן לפי שא\"א למלאת בשבת גבי מכחשת חשיב שפיר אפשר וכו' יע\"ש וצ\"ע לפי שיטתם ז\"ל מה יענו לההיא דחזקיה ותי' דפ' לולב וערבה ופ\"ק דמנחות אזלא לה כיון דס\"ל דחשיב זמנן ויש ליישב בדוחק.
עוד נ\"ל ליישב ולומר דרבינו דחה סוגייא זו דפ' ר\"י מכח סוגייא דפ' התכלת דמ\"ו ע\"ב דפרכי' התם אברייתא דקתני התם שתי הלחם הבאות בפ\"ע יונפו ותעובר צורתן ויצאו לבית השריפה מ\"נ אי לאכיל להו אתייא ליכלינהו אי לשריפה אתייא לישרפינהו לאלתר ומשני רב יוסף לעולם לשריפה אתייא וה\"ט דלא שרפי' להו לפי שאין שורפי' קדשים בי\"ט א\"ל אביי מי דמי התם לאו מצוותן בכך הכא דמצוותן בכך לישרפינהו לאלתר מידי דהוי אפר ושעיר של יוה\"ך אלא אמר ר\"י וכו' הנה מסוגייא הלזו מבואר דכל שמצותו בשריפ' דחי י\"ט מטעמא דחביבא מצוה בשעתה ואע\"ג דליכא טעמא דניתנה שבת וי\"ט לידחות אצל שתי' שהרי ב' הלחם קי\"ל דאינ' דוחה שבת ויו\"ט והשתא לפום סוגייא דפ' ר\"י דס\"ל דדוקא הקטר חלבים דוחה שבת משום טעמא דחביבה מצוה בשעת' משו' דניתנה שבת לידחות אצל שחיטה אבל גבי קצירת העומר דליכא למימר הכי לא דחי א\"כ ק' היכי פריך אביי הכא מידי דהוי אפר ושעיר של יוה\"ך ומאי קושייא פר של יוה\"ך שאני דכיון דדחתה שחיטתן אל יוה\"ך דחתה נמי אצל שריפתן משום טעמא דחביבה מצוה בשעתה משא\"כ שתי הלחם דלא ניתנה י\"ט לידחו' אצלו ואע\"ג דלר' דוחה שבת וי\"ט ואיכא טעמא דהואיל ודחתה אפייתה בשבת וי\"ט מ\"מ נימא דברייתא דקתני שתי הלחם וכו' ס\"ל דאינו דוחה שבת וי\"ט ואליבא דהלכתא דקי\"ל הכי אלא מוכח דס\"ל לרב יוסף ולאביי דמשום טעמא דחביבה מצוה בשעתה גרידא דוחה שבת ויו\"ט דקי\"ל כר' דאמ' נקצר ביום כשר ומשו\"ה דחיקא להו לברייתא לבר מהלכתא כנ\"ל ע\"כ מ\"ך ממו\"ה ז\"ל." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כיצד \n הנפת הלחם וכו'.. נ\"ב עיין במ\"ש לעיל בה' אלו שורש על בסמוך פ\"ה ה\"ב יע\"ש." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש חטאת קודם לעולה חטאת \n קודמת לעולה אפי' חטאת העוף וכו'. הנה הרב מ\"א בא\"ח סימן א' סק\"ח עמ\"ש הש\"ע בסעיף ה' טוב לומר וכו' ופ' עולה וכו' ועולה ושלמים וכו' וחטאת ואשם וכו' כתב וז\"ל נשאלתי למה כתבו הטור והש\"ע לומר עולה וכו' וחטאת הלא קי\"ל פ\"י דזבחים דפ\"ט דחטאת קודם לעולה וכ\"כ רש\"י פרשת תזריע וע\"ש בהרא\"ם. ונ\"ל דאמרינן בזבחים ד\"ז למה חטאת קודמת לעולה משל לפרקליט שנכנס למלך ריצה הפרקליט נכנס דורון אחריו יע\"ש והתוספו' כתבו וז\"ל עולה דורון הוא אע\"ג דאעשה מכפרת יותר מחטאת וכו' ע\"ש פי' דאיתא בגמרא חטאת מכפרת על חייבי עשה מקופייא ועולה מכפרת מקיבעא אעפ\"כ כשקרב חטאת ראשונה ג\"כ כבר כפרה על חייבי כריתות ועשה א\"כ עולה הוי דורון אבל באמירתינו כתב הטור שלא יאמר יה\"ר אחר פרשת החטאת שמא אינו חייב חטאת והוי כקורא בתורה ועולה מכפרת אעשה דאמרי' בגמרא אין לך אדם שאינו מחוייב עשה א\"כ יאמר עולה קודם שהיא מכפרת כדאיתא בזבחים ד\"ז שאין לך אדם בישראל שאינו מחוייב עשה כנ\"ל אבל כשיודע שנתחייב חטאת יאמר חטאת קודם עכ\"ל.
ולכאורה דבריו תמוהים דשם בזבחים ד\"ז מקמיה הך ברייתא דתני למה חטאת קודם לעולה קאמר רבא עולה דורון היא היכי דמי אי דליכא תשובה זבח רשעים תועבה ואי דאיכא תשובה והתנייא עבר על מצות עשה ושב לא זז משם עד שמוחלין לו אלא ש\"מ דורון היא וכתב רש\"י וז\"ל עולה דורון היא ואינה באה לכפר על עשה כפרה ממש אלא אחר שכפרה התשו' על העשה היא באה להקבלת פנים כאדם שסירח במלך ורצהו ע\"י פרקליט וכשבא להקביל פניו מביא דורון בידו היכי דמי כלומר ה\"ד שתהא באה לכפרה כו' יע\"ש מבואר יוצא מהכרח זה דאפי' עולה שאינה באה אחר חטאת אלא עולת נדר או נדבה דעלמא נמי אינה מכפרת כפרה ממש על העשה אלא דורון בעלמא היא דבלא\"ה תשובה מכפרת וא\"כ אין חילוק בין עולה הבאה אחר חטאת לבאה אחר התשו' ועיין להתו' בפ\"ק דר\"ה ד\"ו ע\"א ד\"ה יקריב דנראה לכאורה דאישתמיט מינייהו הך מימרא דרבא דהכא שכתבו וז\"ל וא\"ת ואעולות מ\"ש ל\"ב למשכוני טפי מחטאת והא בפ\"ק דזבחי' אמרי' דעולות נמי מכפרים אחייבי עשה י\"ל כיון דאמרינן בעלמ' שאם עשה תשו' לא זז משם עד שמוחלין לו הרי בתשו' מתכפר ולא דמי לחטאות ולאשמות עכ\"ל ולא ידעתי למה לא עלו על דל שפתותיהם הך מימרא דרבא דקאמר בהדייא הכי דעולה דורון היא ולא מכפר כפרה גמורה ממש וצ\"י גם רש\"י בערכין דכ\"א עלה דמתני' דחייבי עולות ממשכנים כתב וז\"ל אף ע\"ג דעולות מכפרי' אעשה הואיל ולאו בר חיובא היא עליה לא חשיב לה כפרה ואתי לשהויי הילכך ממשכנים אותו עכ\"ל ולא ידעתי למה לא כתב דלאו כפרה ממש היא אלא דורון בעלמא כהך דרבא דהכא ולעי' בזבחים ד\"ו ע\"א עלה דאיבעייא לן אי אעשה דלאחר הפרשה מכפרת העולה ואמרינן דלא דמייא לחטאת דחטאת ע\"כ חטא וחטא בעי לאתויי חדא חטאת אבל עולה כיון דאיכא כמה עשה גביה מכפרה אעשה דלאחר הפרשה נמי מכפרה כתב רש\"י ז\"ל כיון דאיכא כמה עשה גביה שהרי לא חייב הכתוב להביאו ע\"כ עשה ועשה אלא דורון בעלמא וכתיב ונרצה לו מלמד שנתרצה להקב\"ה אלמא כולם נתכפרו עכ\"ל וקשה דא\"כ למה לא הכריח רבא הכא דעולה דורון היא מהך טעמא דאי כפרה ממש דומייא דחטאת ואשם למה לא חייבו הכתוב להביא עולה ע\"כ עשה דומייא דחטאת ואשם וי\"ל ודוק ואיך שיהיה הנה מבואר דאפי' עולה שאינה באה אחר חטאת אינה אלא דורון בעלמא היפך דברי המג\"א.
ונראה דכונת הרב לומר דאעפ\"י שהעולה הבאה בפני עצמה מקרי דורון מ\"מ כיון שהיא דורון על מעשה התשובה על עשה שעבר היא מיקרי מכפר על עשה ואעפ\"י שאינה כפרה ממש מ\"מ ריצוי מיהא איכא אאותה עבירה של עשה שעבר ומה\"ט אמרו בגמרא העולה מכפר אעשה מקיבעא הרי דלריצוי זה קרי ליה מכפר הילכך כי לא הקריב חטאת תחילה לכפר על חייבי כריתות ולרצות על עשה שעבר כמידת החטאת דמכפר על עשה מקופיא כמ\"ש בגמ' שם העולה קודמת שהיא באה לרצו' ולכפר על עשה דהיינו סיום הכפר של אח' התשובה ונראה לע\"ד דמאי דקרי ליה הש\"ס לעול' מכפר על העשה אעפ\"י שבתשו' היא שמתכפר הוא ע\"ד שאמרו שם בגמ' לעיל סוף ד\"ו ע\"א מאי כיפר ומאי לא כיפר וכו' אימא כיפר גברא לא כיפר קמי שמיא ופירש\"י כיפר גברא על כל עשה שבידו וניצול מן היסורים לא כיפר קמי שמיא לנחת רוח לקונו דלא עבד מצוה שבמובחר עכ\"ל ה\"נ ע\"י מעשה התשובה מתכפר הוא שלא יבואו יסורים עליו אבל עדיין לא כיפר קמי שמיא לעשות נחת רוח לקונו אם לא ע\"י הקרבת העולה ודוק אבל כשהקריב בחטאת תחילה על חייבי כריתות ונתכפר לו אז העולה הבאה אחריו היא דורון וריצוי על עבירות שבחטאת שאעפ\"י שנתכפר עדיין צריך הוא לדורון הילכך החטאת קודמת אבל עולה הבאה לבדה אעפ\"י דמיקרי דורון מ\"מ מכפר ומי מקרי ומה\"ט קריאתה קודמת לקריאת החטאת שזה מתכפר וזה אינו מתכפר כלומר שזה מרצה על מעשה התשובה שעשה וזה אינו מתכפר ואינו מרצה שאינו אלא כקורא בתורה דאעפ\"י שכתב מרן שבקריאת פרשת החטאת אעפ\"י שאינו מכוין אלא כקורא בתורה אם יש בו עון מכפר קצת מ\"מ אינו מכפר גמור כעולה אלא קצת זה נראה לע\"ד כונת הרב מג\"א.
וראיתי לרב חביבא הרב המובהק מהרי\"ח נר\"ו בס' חק\"ל עמד ע\"ד התוספות דקידושין די\"ג ע\"א ד\"ה האשה וע\"ד הראב\"ד והריטב\"א שם והוק' לו על שיטת הראב\"ד דס\"ל דהא דחטאת קודמת לעולה בכל מקו' הוא אפי' לעכב ממה ששנינו בנזיר דמ\"ה ודכ\"ח שאם גילח על א' מג' יצא ומה\"ט שנינו שם בדנ\"ט אלא מביא חטאת העוף ועולת בהמה וכו' ואם טהור העולה ראשונה חובה וזו נדבה כו' הרי שהחטאת דקודם לעולה אינו מעכב דאי מעכב הו\"ל הזבח פסול ותגלחתו פסולה וכתב שאחר החיפוש האיר ה' עיניו וראה מה שאמרו בזבחים דנ\"ה ואלא למאי הילכתא אתקוש חטאת ועולה ואיל השלמים דנזיר הדדי לומר שאם גילח על א' מג' יצא ומינה דאם גילח על עולה תחילה יצא דומיא דמצורע דגלי קרא דוהעולה שאינו מעכב יע\"ש.
ולא ידעתי מה חיפש ומצא מאחר שהתוס' שם בנזי' דכ\"ח ע\"ב עלה דהך מתני' דאם גילח על א' מג' יצא הביאו הך היקשא דזבחים דנ\"ה וגם למה לא הביא דברי התוס' דנזיר דנ\"ה ד\"ה תגלחת טהרה שכתבו דטעמא דשוחט את השלמים תחילה לר\"י הוא משום דדרשינן בגמרא וגלח פתח אהל מועד דהיינו שלמים ואחרי שאמר הכתוב דעל השלמים יגלח דין הוא שיקדימו וקשה א\"כ למה הקדים חטאת ועולה לשלמי' עכ\"ל דמבואר יוצא מדבריהם דלרבי יאודה דמתני' דפליג אר\"א אדרבא השלמים היה נקרב תחילה לכתחילה קודם לחטאת ולעולה היפך מאי דקי\"ל שהחטא' קודמ' אפי' לעולה וכ\"ש לשלמים שהן קדשים קלים. איברא דלכאורה אין נראה כן מדברי הירושלמי דלר\"י דלכתחילה שוחט את השלמים תחילה שאמרו שם עלה דמתני' ריב\"ל אמר ואת האיל יעשה וכו' מה ת\"ל יעשה הקדים בו מעשה איתיב ר\"ח קומי רבי מנא יעשה הכהן את מנחתו ואת נסכו מעתה ויעשה הקדים בו מעשה מאי כדון אתא ר\"ח בשם ריב\"ל שאם גילח על א' מג' יצא ע\"כ משמע דמעיקרא קס\"ד דר\"י לכתחילה קאמר דשוחט אשלמים תחילה ויהיב טעמא ריב\"ל מקרא דואת האיל יעשה זבח שלמים והדר קאמר דאינו כן אלא ריב\"ל הקשה דאם הקדימו תחילה יעשה אותו אבל לא לכתחילה וזה נראה היפך דברי התוספות ולפי שיטתם של התוס' נראה דה\"פ משום דמתני' תני ר\"י שתקדים מעשה השלמים תחיל' כמ\"ש דשוחט את השלמים אמר בשם ריב\"ל דטעמו דר\"י הוא מקרא דואת האיל יעשה דמשמע שתחי' יעשה אותו קודם החטאת והעולה וע\"ז איתביה רבי אחא מקרא דועשה את מנחתו ואת נסכו ומתוך כך אתא רבי אחא בשם ריב\"ל דקרא לא אתא לכפר אלא לומר דעל השלמים לבד יכו' לגלח ומינה דהיקשא דחטאת ושלמים ילפינן דאם גילח על אחת מג' נמי יצא כדדריש רבא בזבחים דנ\"ה וכיון דעיקרו כתיב בשלמים ומינה ילפינן לחטאת ועולה מהיקשא סברא הוא דהשלמים קודמים והיינו דקאמר ר\"י במתני' דשוחט את השלמים ומגלח עליהם ובהכי ניחא מאי דאיתא בספרי זוטא והובא בילקו' פרשת נשא דשע\"ט ע\"א ע\"פ ואת האיל יעשה זבח השלמי' לה' וז\"ל ר\"י אומר יעשה זבח שלמים לה' יעשה של שלמים תחילה וגלח אף במדינה כו' יע\"ש דלפי דברי הירו' צריך לפרש ג\"כ דברי ר\"י האמורים בספרי על הדרך הזה דקרא לא אתא אלא ללמד דעל השלמים לבד יכו' לגלח ולא בעינן שיקריב הכל כר\"א ומהיקשא ילפינן לחטאת ועולה וכיון דהמלמד לכולם הוא השלמים מסברא ידעי' שראוי להקדימו ברישא וז\"ש יעשה של שלמים תחילה.
וראיתי לרש\"י בנזיר דכ\"ח ע\"ב עלה דאמרינן אמרי אי דשחיט עולה או שלמים ברישא ה\"נ אלא הכא במאי עסקינן כגון ששחט חטאת ברישא כדתנן אם גילח על א' מג' יצא כתב רש\"י וז\"ל ומנא תימרא דכל מאי דבעי שחט ברישא דתניא אם גילח על אחד מג' יצא עכ\"ל. ולפי מ\"ש בספרי בשם ר\"י לאו כל דמאי דבעי שחיט ברישא אלא דראוי להקדימו השלמים ברישא ועיין במ\"ש התוספות שם בד\"ה כדתנן אם גלח כו' יע\"ש.
וראיתי להרב תי\"ט בפ\"ו דנזיר משנה ז' שכתב דלר\"י דאמר ושוחט את השלמים ומגלח כסדרן בכתוב כך הוא סדרן דמנ\"ל לשנות הסדר ממה שסידורין בכתוב והביא דברי רבינו בפ\"ח מה' נזיר וכתב שמרן בכ\"מ נדחק לומר שהרמב\"ם פוסק בסידורן כר\"א ובגילוח על השלמים פסק כר\"י אע\"ג דלר\"י השלמי' קודמין וזה דלא כמאן אבל לדידי ניחא דהרמב\"ם ס\"ל דר\"י הכי ס\"ל וכוותיה הוא דפסק אבל בסידור הקרבנות אין מחלו' בין ר\"י לר\"א ולפי דעתי אי אפשר שיחלוק ר\"י בסידור הקרבנות שהרי בפרש' כך הם סדורי' בעשיה עכ\"ל וכדבריו כתבו הלח\"מ והמש\"ל בפ\"ח מה' נזירו' ה\"ב יע\"ש ואשתמיט מינייהו דברי הספרי שאמרו בהדייא דלר\"י שוחט את השלמים תחילה וכן משמע פשט לשון הש\"ס בדכ\"ח ע\"ב שאמרו הכא במאי עסקינן דשחט החטאת תחילה וכדתנן כו' וכמ\"ש רש\"י ז\"ל ועוד ק' שלפי דבריהם משמע דלעולם צריך שיקריב שלש קרבנות כסדרן בכתוב אלא שהגילו' יכול לעשות על איזה מהם על החטאת הנקרב תחילה או על העולה הנקרב שניה או על השלמים הנקרב באחרונה אבל להביא א' מג' בתחילה ולגלח עליו אינו רשאי וזה תימא דמאותה שאמרו בערכין פ' האומר משקלי דכ\"א ופסקו רבינו פי\"ד מה' מע\"הק דחטאת נזיר ממשכנין אותו משום דאמר מר אם גילח על אחת מג' יצא ואם נזרק עליו אחד מן הדמים הותר הנזיר לשתות יין וליטמא פשע בה ולא מייתי יע\"ש מבואר דיכול להביא אחת מג' ולגלח עליו וכן מבואר מאותה ששנינו בספ\"ו דנזיר דמ\"ו ע\"ב ופסקה רבי' בפ\"ח דנזירות דאם גילח על ג' ונמצא אחד מהם כשר תגלחתו כשרה ויביא שאר זבחים כיע\"ש. הרי מבואר דסדר הקרבנות אינו מעכב ולפי דברי התי\"ט למה לא יעכב מאחר שכך סידורים בכתוב וצ\"ע ועיין בס' אורח מישור בלשונות רבינו דמ\"א ע\"ב מ\"ש ליישב לדעת רבינו ז\"ל דע\"פ דבריו יש ליישב ג\"כ לשון הספרי ודוק.
עוד ראיתי למעל' הר' הנז' ד\"ב ע\"ב עמד בעיק' דברי התו' דקדושין ובשאר הראשוני' שכתבו דהא דקי\"ל דחטאת קודם לעולה דאינו מעכב היינו לבתר דגלי לן קרא במצורע שאינו מעכב ומינה ילפינן לכל החטאות דאם קדמו לעולות דכשר והוק' לו דחטאת חלב היכי מצי יליף ממצורע דחלב חמיר שיש בו כרת משא\"כ בחטאת מצורע וכמ\"ש בזבחים ד\"ח לענין פיסול חטאת חלב דשינוי קדש ובעלים דלא מצי יליף ממצורע מה\"ט וכן קשה מחטאת דטומאת מקדש שהוא בכרת היכי מצי יליף ממצורע והניח דבר זה בצ\"ע.
ולדידי הדבר מבואר דלדעת הראשונים הללו דוקא בחטאת נזיר ויולדת הוא דס\"ל דילפי ממצורע אבל לא שאר חטאות הבאים להתכפר דמלבד דחטאות שבאים על חייוב כרת כחטאת חלב וטומאת מקדש לא מצו ילפי ממצורע כמו שהכריח מההיא דזבחים ד\"ח עוד בה דכיון דחטאת מצורע אינו בא לכפר אלא להכשיר וזה שקודם לעולם למצוה אין בו טעם כמ\"ש התוס' ז\"ל בזבחים ד\"ז ע\"ב ד\"ה ריצה פרקליט דעולת יולדת ומצורע ונזיר דלא מייתו קרבן אלא לאשתרויי בקדשים אין בהם טעם דריצה פרקליט נכנס דורון אחריו דאין בהם ריצוי אלא מפני שלא חילקה התורה בין חטאת לחטאת הוא שקודם חטאתם לעולה יע\"ש א\"כ כשמצינו שגילתה התורה בחטאת מצורע שאינו מעכב בקדימתו לעולה מה מקום יש ללמוד ממנו לחטאת הבא לכפר דיש בו טעם דאין להקריב דורון קודם ריצוי פני המלך דשפיר איכא למימר דדוקא בחטאת מצורע דלא בא לרצות אמרה תורה דאינו מעכב אבל חטאת חלב ודם וחטאת מקדש שבאים לכפר ודאי דמעכב שיקריב החטאת תחילה דאין דרך להקריב דורון קודם ריצוי ובהכי ניחא מה דק\"ל עוד שם לשיטת הראב\"ד והריטב\"א מאותה ששנינו כל התדיר מחבירו וכו' וכל המקודש מחבירו כו' וילפינן להו מקראי התם ואפי\"ה אינו מעכב כמו ששנינו בפ\"ד דמנחות מ\"ד התמידין אינן מעכבין את המוספין וכמו שהכריחו התוס' בדמ\"ט ד\"ה ת\"ל כו' יע\"ש וע\"פ האמור אין מכאן ראיה דכיון דמאותה סוגייא דפסחי' דנ\"ט שאמרו שאני עולת מצורע כו' מבוא' דהא דחטאת קודם לעולה הוא לעיכובא אי לאו דגלי קרא דוהעלה עכ\"ל דיש לחלק בין קדימת חטאת לעולה לקדימ' תדיר למקודש דגבי קדימ' חטא' לעולה דאיכא טעמא דריצוי פרקליט קודם לדורון ודאי דסברא הוא דיעכב אבל גבי תדיר או מקודש שהוא משום מעלה בעלמא שפיר איכא למימר דאינו אלא למצוה בעלמא ולא לעכב ודוק.
עוד ראיתי להרב נר\"ו ד\"ב ע\"ג הביא דברי התוספ' דזבחים ד\"ה ד\"ה עולתה כו' ודברי הריטב\"א דקדושין די\"ג שכתבו דקדימת חטאת לעולה מעכב מטעמא דחשיב מחוסר זמן לבו ביום כמ\"ש במנחות ד\"ה גבי חטאתו של מצורע וע\"ז הוקשה לו מדתנן בפרק כל התדיר דם חטאת קודם לדם עולה איברי עולה קודמין לאיברי חטאת ופרש\"י דמיירי בעבר ושחט את שניהם דאי לא החטאת קודם לכל מעשיו כמ\"ש מרן הכ\"מ בפ\"ט מה' תמידין ה\"ו ומאותה סוגייא מבואר יוצא דגם בחטאות הבאי' עם העולו' הדין כן דאיברי עולה קודמין שהרי מחטאת ועול' הלוים ילפינן לה גם בת\"כ פ' מצורע בפ' והעלה הכהן את העולה דרשו והעלה אע\"פ שקדמה לחטאת והעלה מלמד שאיברי עולה קודמין לאיברי חטאת יע\"ש ולפי דברי הראשוני' הנז' דאיכ' דעיכובא בין קדימת חטאת לעולה משום מחוסר זמן היכי משכחת לה שישחטו שניהם ולהקדים איברי עולה לחטאת כיון שהעולה פסולה מיד בשחיטה מפני שצריך להקדים מעשה החטאת תחילה והו\"ל מחוסר זמן לבו ביום פסול והניח הדבר בצ\"ע ולא ידענא מאי קא ק\"ל דאין ס' דלשיטת הראב\"ד ודעימיה מתני' דדם חטאת קודם לדם עולה וכן איברי עולה קודמין לאיברי חטאת מיירי בחטאת ועולה של מצורע ושל נזיר וחטאת ועולה של הלוים דגלי קרא בהו דקדימת חטאת אינו מעכב ואם שחט את העולה תחילה לא מפסיל משום מחוסר זמן כיון דאינו מעכב וכן ג\"כ אם ב' בני אדם אחד הביא חטאת וא' הביא עולה דבשני בני אדם לא מצינו קדימת לחטאת מן העולה שלא מצינו אלא בעולה הבאה עם החטאת בחייוב כחטאת ועולת יולדת ומטעמא דנכנס פרקליט תחילה ואח\"כ מביא דורון אבל בשני בני אדם שזה מביא חטאת וזה מבי' עולת נדבה אין טעם להקדים שחיטת החטאת לשחיטת העולה של זה לא מן הכתוב דוהקריב את אשר לחטאת ראשונה דמיירי בעולה הבאה עם החטאת ולא מהסברא דנכנס פרקליט כו' וכן באדם א' שהביא חטאת על חלב ועולת נדבה או נדר אין ס' שאין מעכב שיהיה החטאת תחילה משום קרא דוהקריב את אשר לחטאת ראשונה כיון שאין העולה באה בחיוב עם החטאת שאם ירצה יביא עולתו קודם וע\"ז וכיוצא הוא ששנינו במתני' דדם חטא' קודם לדם עול' ואיברי עולה קודמין לאיברי חטא' לדע' הראב\"ד ודעימיה לא בחטאות הבאות עם העולות דרך חייוב כחטאת מקדש או חטאת יולדת או חטאת חלב דמעכב בהו הקדימה דאיכ' טעמא בהו לעכב דזה ודאי מחוסר זמן לב\"ב הוא ופשוט זה נ\"ל ברור.
עו\"כ מעל' הרב הנז' נר\"ו דהא דקדימ' חטאת לעולה לדידיה אין בו טעם לפסול משום מחוסר זמן לבו ביום דדוק' בחטאתו ואשמו של מצורע ששניה' מעכבין כפרתו הוא דיש מחוסר זמן לבו ביום אבל עולה שהיא דורון ואינו מעיקר הכפרה אין בהם משום מחוסר זמן כשהקריב העול' קודם לחטאת והביא ראיה מההיא דזבחים דקי\"ב גבי מחוסר זמן בבעליו ומדברי רבינו פח\"י מה' מע\"הק ה\"ט יע\"ש.
ואני אומר דיפה כתב לפי דברי רבינו שתלה הטעם בעולות ושלמים מפני שהיא דורון ואינם מעיקר הכפרה אבל רש\"י פירש הטעם מפני שיכו' לבא בנדבה ומה\"ט כי שחטה בחוץ לעולת יולדת ראויה אל פתח אהל מועד קרינן לה וחייב יע\"ש ולדידיה אין מכאן ראיה דכי הקדים עולה לחטאת דלא מפסיל משום מחוסר זמן דאיכא למימר דדוקא לענין שחוטי חוץ שהקריב העולה של היולדת בחוץ חייב אעפ\"י שעדיין לא הקריב חטאתה משום דכיון דתלה הכתוב החיוב בראויה לפני אהל מועד הרי בהמה זו ראויה לבא קרינן לה כיון שהיתה ראויה להקריבה לנדבה ולא לעולת חיוב היולדת ולאו מחוסר זמן קרינן לה אעפ\"י שעכשיו הקריבה לשם חיוב עולתה אבל כשהקריב עולת יולדת בפני' לשם עולתה וחיובה של היולדת ואח\"ך הקריבה חטאתה אעפ\"י שהיא ראויה להתקרב נדבה הא לא הקריבה לשם נדבה אלא לשם חיוב והקדימה לחטאתה דמפסלה מיד משום מחוסר זמן כיון שהקריבה לשם חיוב עולתה והקדימה וברור ומ\"מ יש ללמוד בזה דלדעת רבינו קדימת חטאת לעולה אינו מעכב לפסו' שלא כדעת הראב\"ד ז\"ל ודעימיה.
עו\"כ הרב נר\"ו בעיקר קושיית הראשונים בההיא מתני' דקינין דמשמע מינה דיולד' שהביא עול' תחי' יכו' להביא חטאתה אח\"ך שזה נראה היפך ההיא דפסחים דנ\"ט דחטאת קודם לעולה הוא לעיכובא והוצרכו לתרץ כל אחד לפי דרכו כיע\"ש והוקשה לו דמאי קושיא דאפי' אם יהיה לעיכובא זהו דוקא כשהביא שניהם כאחד אבל אם הביא אחד ראשון ואחד אחרון הבא ראשון קרב כמו ששנינו בזבחים ד\"ץ שלמים של אמש וחטאת ואשם של יום שלמים של אמש קודמים דברי ר\"מ וחכ\"א חטאת קודמת מפני שהיא קדש קדשים משמע דעולה וחטאת ששניהם ק\"ק הבא ראשון קרב ראשון וכמ\"ש בתוספתא פ\"י דזבחים ופסקה רבינו בפ\"ט מה' תמידין הי\"א ע\"כ. ולפי מ\"ש לעיל ל\"ק ולא מידי דמשמע להו להראשונים דקדימת החטאת לעולה הבאה עמה בחיוב כיולדת וכיוצא אפילו הביאה קודם ודאי שהיא פסו' לפי סוגיא דפסחים וההיא דכל התדיר ומקודש מיירי בחטאת ועולה דלא מעכב בהו קדימה כחטאת מצורע דגלי קרא דוהעלה דלא מעכב ביה קדימה וכן בשני בני אדם שזה הביא חטאת וזה הביא עולה או שהביא חטאת חלב ועולת נדר ונדבה וכן בחטאת ועולת נזיר דאם ירצה יביא שלמים תחילה כשהביאן ושחטן כאחת תני תנא שהתדיר קודם ועלה תני דשלמי' של אמש קודמין לחטאת היום לר\"מ ועולה וחטאת עולה קודמת ובהכי מיירי התוספתא דתני אבל הבא ראשון קרב ראשון אבל בחטאת ועולת של חיוב כחטאת ועולת של יולדת ודאי דכיון דקרא קפיד שיקריב החטאת ראשונה ומצינו בחטאת מצורע דהוצרך הכתוב לומר והעלה להתיר כשהקריב העולה תחילה מינה דשאר חטאות ועולות של חיוב פסו' משום מחוסר זמן לבו ביום וברור.
עוד ראיתי להרב נר\"ו ד\"ב ע\"ד עמד ע\"ד רש\"י והתוספות דזבחים ד\"ץ עלה דמתני' דשלמים של אמש וחטאת ואשם של היום שלמים של אמש קודמים לר\"מ ולרבנן חטאת ואשם קודם מפני שהיא ק\"ק דלפי פי' רש\"י שבידינו קדימה זו דמתני' מיירי לענין הקרבה שהביאו השלמים מאתמו' לעזר' ונתעכב שם עד למחר וביום הביאו חטאת ואשם נמי בזה פליגי ר\"מ וחכמים דלר\"ת אפי' קדשים קלים שקדמו לבא יום אחד לק\"ק ושניהם עומדים לפנינו להקריב קדשים קלים קודמים בהקרבתן וזריקתם והקטרתם ולרבנן ק\"ק קודמים ולפי דברי התוס' מתני' לא מיירי בהכי אלא מתני' איירי לענין אכילתן שמשנשחט ונקרב קודם יום א' ונתעכב אכיל' הבשר עד למח' ואז נשחט ונקרב קרבן אחר ושניהם עומדים לאכי' מי שנשחט קודם יום א' הוא נאכל קודם ולר\"מ שלמים שנקרבו אתמו' וחטאת ואשם שנקרב היום ושניהם לפנינו שלמים קודמים באכילתן היום מפני שזמן פיסולו קרוב שאם לא יאכלם היום נפסלו משא\"כ חטאת ואשם של היום שזמנו עד סוף הלילה והתוספות כתבו בשם רש\"י דטעם אכילת השלמים של אמש ואכילת בשר החטאת ואשם של יום לר\"מ הוא מפני שיש זלזול בשהייתן כי צורת הבשר מתקלקל וכתבו שעל חינם נדחק לפ' כן יע\"ש כנראה שבפי' רש\"י שבידם כך היה כתוב ומבואר דמפ' מתני' לענין ששניהם שחוטים לפנינו ולענין דאיזה מהם קודם לאכי' וכדברי התוס' (ובס' חק נתן כך כתוב וז\"ל מצאתי כתוב בגליון שיטת קדושין וז\"ל פי' רש\"י שלמים שקדמו אמש וחטאת ואשם של יום עומדים ליאכל שלמים של אמש קודמים דזלזול הוא להשהותן כ\"כ שצורת הבשר מתקלקלת ואעפ\"י שזמן אכילתן כל היום נמי קדמו דזאת הנסחא נמצאת בכל ספרי כת\"י ע\"כ כתבוהו התוס' עכ\"ל) וע\"ז עמד מתמיה רב אחאי הי\"ו דבש\"ס מבואר להדיא דמתני' לענין הקרב' מיירי ולא לענין אכילת דבדצ\"א איבעיא לן בקדם ושחט את שאינו תדיר אי גומר הקרבתו א\"ד ממרס בדמו ואתו למפשט בעיא זו ממתני' דשלמים של אמש וחטאת ואשם של יום ודחי הש\"ס דיום דומיא של אמש היינו בדשחטינהו לתרווייהו יע\"ש ובפי' רש\"י שזה מבואר דמשמ' דמתני' לאו לענין אכילה מיירי אלא לענין הקרבה ובזה עמד מתמיה על הרב תי\"ט והרב בה\"ז שדחו פי' רש\"י שבידינו מלשון התוספתא דמשמע מינה דלענין קדימת אכילה מיירי וזה היפך דברי הש\"ס והצ\"ע.
ואני אומר דכל זה גרם לו שלא ראה בפי' הסוגיא כי אם פי' רש\"י לבד שאלו היה רואה מ\"ש בס' חק נתן מה שמצא כתוב בפי' הסוגיא לא היה מצריך עיון וז\"ל ת\"ש שלמים של אמש כו' הא דיום דומיא דאמש כו' מ\"כ בגש\"ק שלמים של אמש קודמים באכילה הא דיום דומיא של אמש כו' ה\"ד כגון דשחטינהו לשלמים ברישא חטאת ואשם של יום קדמה זריקתה לזריקת שלמי' ויאכלו תחי' כמו כן אלמא מקודש ואינו מקודש וקדים ושחיט לשאינו מקודש יהא אחד ממרס בדמו וישחוט ויזרוק את המקודש וה\"ה לתדיר ושאינו תדיר ודחי שלמים של אמש וחטאת ואשם של יום ה\"ד דשחטינהו לתרווייהו דהא לענין אכי' מיירי מתני' וכי תידוק מינה לענין הקרבה נמי הא דיום דומיא דאמש וה\"ד כגון דשחטיה לשלמי' ברישא חטאת ואשם קדמי ודשחטינהו לתרווייהו ותידוק לה שחזר ושחט את החטאת קודם שבא לימלך על הזריקה דהתם אמרינן ליה חטאת קדמה וכיון דס\"ס צריך אחר למרס אחד מן הדמים ק\"ק קדמי אבל לא שחטו לחטאת וכששחט שלמים בא לימלך על השחיטה תבעי לך אי מזלזלי' בשלמי' עכ\"ל ואין ספק שזה הפירוש מפרשי התוספות בפי' הסוג' לפי שיטתם בפי' המשנה דעיקרא לענין קדימת אכילה קא מיירי וגם התוספתא מסייען כמ\"ש התוי\"ט והבה\"ז ולזה כת' הבה\"ז דלפי פרש\"י שבידינו ובפי' הסוגיא התוספ' הוייא תיובתיה ומ\"ש הרב הנז' נר\"ו בפי' התוספתא ק' טובא דבתר דתני קדימת הקרבתן בתדיר ומקודש וסיים כשם שהם קודמים בהקרבתם כך הם קודמים באכילתן ק\"ק כו' שלמים של אמש כו' מבואר דלענין קדימת אכילתן קא מיירי דאי לענין קדימת זריקתן והקטרתן הוה ליה למיתנינהו מקודם וזה ברור.
עוד ראיתי לרב חביבא נר\"ו בד\"ג ע\"ג הוק' לו בדברי הראשונים הרמב\"ן והרשב\"א והריטב\"א שכתבו דאף שהפריש עולה כל שהחטאת אינה קרבה אף העולה אינה קרבה שהרי בנזיר דכ\"ו מבואר דנזיר שהפריש קרבנו' ומת החטאת מתה והעולה קרבה והרי החטאת קודמ' מדינא גם בנזיר כדתנן בדמ\"ו ואף שאינו מעכב מ\"מ איך אפש' להתיר להקריב העולה לכתחי' עכ\"ל וכנראה דאשתמיט מיניה דברי התוס' שם בדמ\"ה ד\"ה תגלחת טהרה שכתבו בהדיא דלר\"י לכתחי' השלמים נקרבים תחי' וכן העולה נקרבת תחי' אם רצון הנזיר לגלח עליה וכן מבואר מדברי המפ' בדכ\"ח ע\"ב ד\"ה ומנא תימרא וכבר כתבנו דבריהם לעיל וא\"כ מנזיר ל\"ק ולא מידי כיון דגלי קרא דשלמי' קודמי' לכתחי' וכ\"ש עולה וברור.
עוד הוקשה לו נר\"ו מהא דתני בתוספתא בפ\"ב דערכין עולות הבאות עם החטאות אם מתו היורשים חייבים להביא הביא חטאתו ולא הביא עולתו אם מתו היורשים חייבים להביא. הביא עולתו ולא הביא חטאתו אין היורשים חייבים להביא ע\"ש. וע\"כ רישא בהפריש ולא הקריב איירי דאי בשהקריב איירי היינו סיפא הביא חטאתו ולא הביא עולתו ותרתי למה לי עכ\"ל ואי מהא לא אירייא דהם ז\"ל מפרשי התוס' דתנא והדר מפרש כיצד חייבים היורשים להביא העולות כגון שהביא חטאתו ומת דאלת\"ה הך חלוקא מיותרת שאי בלא הקריב החטא' תנא רישא שיקריבו עולתו כ\"ש בשהקריב חטאתו שודאי יקריבו עולתו א\"ו תני והדר מפרש וברור.
עוד הוקשה להרב נר\"ו לפי שיטתם מהא דתנן בב\"ק דק\"י נתן את הכסף לאנשי משמר אין היורשים יכולים להוציא מידם משמע הא לא נתן לאנשי משמר אין היורשים חייבים ליתן לאנשי משמר אפי' הפריש הכסף ליתנו לאנשי משמר ואמאי הא הכסף והאשם דומה לעולה הבאה עם חטאת ועדיפא מינה דעולה דורון היא וכסף מכפר מחצה כמ\"ש שם וכיון דהכא ליכא טעמא לומר דחטאת קודמת לעולה א\"כ למה לא יתחייבו היורשים ליתן לאנשי משמר כשהפריש הכסף יע\"ש. ולדידי יש ליישב דכיון דהכסף הוא מתנה לכהנים כמ\"ש שם כל עוד שלא נתנו לידם לא זכו במתנתם ואפי' הפרישה לתת אכתי שם בעליו על הכסף הילכך אין היורשים חייבים ליתן דכיון שמת נכנס הכסף לרשות היורשים והם לא נתחייבו לתת מתנה זו משא\"כ בהפריש חטאתו ועולתו וקרא להם שם דחל עליהם שם שמים אם נתקדשו אף כשמת לא פקע שם קדושת עולה וחטאת מהם ואף שאינן נקראים לשמן ומטעמא דחטאת מתה ועולה אינה קודמת לחטאת מ\"מ שם קדושה לא פקע מינייהו הילכך החטאת מתה והעולה ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיה עול' נדבה או יקריבוה לשם עולת נדב' והם ז\"ל לא אמרו שלא יקריבנ' לשם עולת נדבה אלא שלא יקריבנה לשם עול' חובתו של זב או של מצורע או של יולדת אבל לשם עולת נדבה מצי שפיר להקריב וזה ברור אצלי.
עוד ראיתי לו נר\"ו בד\"ג ע\"ב שהכריח דעולת נדבה חייבים היורשים להביא ממ\"ש בתוספתא בפ\"ג מערכין כל נדרים ונדבות אם מתו חייבים היורשים להבי' ובמנחות דצ\"ב שנינו סתם דיורש סומך ועוד דבחטאת ואשם הלמ\"מ היא דכל שבחטאת מתה ואשם רועה וא\"כ בעולת נדר ונדבה דליכא הלכה למה לא יהיו היורשים חייבים ועפי\"ז עמד מתמיה מ\"ש רש\"י בבכורות דנ\"ב גבי מה להלן יורשי' חייבים וז\"ל מה להלן יורשים חייבים דעולת חובה היא וגבי עולת חובה תנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשיה עולתה עכ\"ל משמע דעולת נדבה אין היורשים חייבים וזה הפך האמור כי ע\"כ נראה דאצטריך ריקם לחייבו אעולת ראיה היינו במת קודם החג שלא הגיע החיוב עליו משא\"כ בעולת נדבה ודברי רש\"י צ\"ע עכ\"ל. ואהמ\"ר כנראה דלא ראה מה שכתב רש\"י שם לעיל מזה ד\"ה מה עולת ראיה חייב באחריותה וז\"ל דהא חובה היא עליה דלא גרעה הוא מנדר שאם מתה או נגנבה חייב באחריותה דכמאן דטעין אכתפיה דמי ועוד דכתיב לא יראו פני ריקם ואם מתה או נגנבה ולא פרע ליה אשתכח דאתחזי ריקם בעזרה עכ\"ל מבואר יוצא מדבריו דדוקא כי אתחזי פניו בעזרה הוא דחייביה רחמנא להביא ואז מחייב ובר מדין ליכא עליו חיובא אמנם כי אפרשיה ומת ולא נראו פניו בעזרה אינו אלא כעול' נדבה בעלמא דאינו חייב באחריותה אם נגנבה או נאבדה ובכה\"ג הוא שנראה מדברי רש\"י דאין היורשים חייבים להביא כיון דאיהו גופיה לא מחייב אבל כי אפרשיה ומת ולא נראו פניו בעזרה ואיתא בעיניה ודאי דמחייבי יורשים להביאה כיון דאקדשה והיא ברשות שמים אלא שאינן חייבי' באחריותה.
גם רבינו בפ\"א מה' חגיגה ה\"י כתב וז\"ל המפריש עולת ראייתו ומת היורשים חייבים להביאה וכתב מרן בכ\"מ דהיינו מסוג' דנקיט לה בפשיטות על מתני' דמת לאחר ל' יום ואיתא בירוש' פ\"ק דחגיגה אלא ששם אמרו שאם ירשו קרקע אפי' לא הפרישה חייבים יורשים להביאה ולא ידעתי למה השמיט רבינו עכ\"ל גם הלח\"מ ז\"ל שם הוק' לו מעין זה דמאחר דגבי האשה שהביא' חטאתה ומתה אמרינן בפ\"ק דקדושין די\"ג לר\"י דחייבים היורשים להביא עולתה אפי' לא הפרישה וכ\"כ רבי' בפ\"א מה' מחוסרי כפרה א\"כ ה\"נ לימא הכי ואמאי בעי כאן הפרשה מחיים וכי לימא דהכא איירי בלא ירשו קרקע והתם בירשו קרקע הי\"ל לרבינו לבארו עכ\"ל ולשון הירוש' בפ\"ק דחגיגה כך הוא הפריש חגיגתו ומת היורשים מהו שיביאו אותו ר' אילא אמר יראה יראה הראוי לבא מביא מי שאינו ראוי לבא אינו מביא אמר ר' זעירא כההיא דר\"י ורבי נתן תרויהון אמרי כל בכור בניך תפדה ואפי' לאחר מיתה והכא לא יראו פני ריקם ואפי' לאחר מיתה אמר ר' בון בר ממל מחלוקת שמואל ור\"י דתנינן תמן האשה כו' שמואל אמר במפורשת ר\"י אמר אפי' אינה מפורשת מה אנן קיימין אם בשירשו קרקע בהדיא אמר שמואל במפורשת אי בשירשו מטלטלין בהדיא אמר ר\"י אפי' בשאינ' מפורשת מה נפק מביניהון ירשו קרקע אליבא דשמואל לתבוע תובעין ולמשכן אין ממשכנין ולדעתיה דר\"י אף למשכן ממשכנין ירשו מטלטלין לדעתיה דר\"י לתבוע תובעין ולמשכן אין ממשכנין ע\"ד דשמואל אף לתבוע אין תובעין ע\"כ.
וראיתי להרב שדה יהושע הביא דברי מרן כ\"מ ז\"ל וכתב דהרב ז\"ל משמע ליה דכיון דאמר ר' בון בר ממל מחלוקת שמואל ור\"י דתנינן כו' שהכונה דהמחלוקת שוה כי היכי דהתם איירי בירשו קרקע הכא נמי בירשו קרקע ולהכי תמה למה השמיטו רבינו ולי אפשר לומר דהרמב\"ם ז\"ל סבר דלא נאמרה הך שקלא וטריא דהירוש' בירשו קרקע או מטלטלין ומסיק דאפי' לא הפרי' דיורשין מביאין אלא באשה יולדת לבד דכיון דהביאה חטאתה כבר נתחייבה ונשתעבדו הנכסים אע\"פ שלא הפרי' אבל בחגיגה דכתיב יראה יראה מי שנתחייב לבא מביא וזה עדין לא נתחייב ולפיכך לא מייתי הרמב\"ם הא דירשו קרקע בדין חגיגה דלא אתמר הכי אלא ביולדת ובמקומו המתייחס בפ\"א מה' מחוסרי כפרה הביאו עכ\"ל ולא זכיתי להבין דבריו דאי משום דרשא זו יראה יראה לא הביא רבינו הא דירשו קרקע א\"כ אף בהפריש עולת ראייתו נמי לא היה לו לחייב ליורשים כדקאמר ר' אילא בירוש' ואי משום ההיא דרשא דר\"י ור\"י דאמרי דיליף מבכור דכתיב כל בכור בניך תפדה כו' והכא בעולת ראייה כתיב ולא יראו פני ריקם מה התם אפי' לאחר מיתה ה\"נ אפי' לאחר מיתה מביאין א\"כ מה\"ט אפי' כי לא הפרישו נמי הו\"ל לחייבו.
והנראה לע\"ד הוא דר' אילא ור' זעירא לא פליגי דודאי אם הפריש עולת ראייתו קודם החג ומת קודם ביאתו לעזרה בהא קאמר ר' אילא דדרשי' קרא דיראה יראה הראוי לבא מביא שאינו ראוי לבא אינו מביא והיורשים אינן חייבים באחריות' והרי היא כמי שמת והניח עולת נדבה שאין מקריבין עולת נדבה ביו\"ט אלא בח\"המ אם היא קיימ' אמנם ר' זעירא כשהפריש עולת ראייתו אחר שבא לעזר' ונתחייב להביאה מקרא דלא יראו פני ריקם דלא הספיק להביאה עד שמת שאז נתחייב בביאתו מקרא דלא יראו פני ריקם ויש לו תשלומי' כל ז' כמ\"ש רבינו בפ\"א מה' חגיגה ה\"ד ז\"ל מי שלא הקריב ביו\"ט הראשון עולת ראייתו ושלמי חגיגתו ה\"ז מקריבן בשאר ימות הרגל כו' עבר הרגל ולא חג אינו חייב כו' יע\"ש ובכן בזה הוא שדימו בירוש' הא דהכא לההיא דהאשה שהביאה חטאתה ומתה פלוגתייהו דשמואל ור\"י וכיון שכבר פסק רבי' ההיא דהאשה שהביאה חטאתה בפ\"א מהלכו' מחוסרי כפרה לא הוצרך לבאר פה היכא שמת לאחר שבא לעזרה שכבר נתחייב בה ועולת חובה היא כההיא דיולדת אמנם היכא שלא בא לעזרה והפרישו ומת כתב שחייבים היורשים להביא אותה כלומר כשהיא קיימת ולא כשנאבדה כיון שאינה אלא בעולת נדבה כנלע\"ד.
עוד ראיתי להרב הנז' בד\"ד ע\"א הוק' לו בשי' הרמב\"ן ודעימיה ממ\"ש במנחו' דף ד' אמר ר\"י מצינו שחילק הכתוב בין מכפרים ובין מכשירים מכפרין אית בהו דאתי לאחר מיתה מכשירין לית בהו דאל\"מ דתנן האשה שהביאה חטאתה כו' ופרש\"י דחטאת מכשיר והעולה מכפרת והדבר ק' דחטאת נמי מכפר אעשה דעולה כמ\"ש בזבחים ד\"ז וא\"כ כיון שהקריבה חטאתה כבר כיפר לה על כמה עשה כי ע\"כ עכ\"ל דכי תנן יביאו יורשי' עולתה הוא אפי' שלא הקריבו חטאתה היפך דברי הרמב\"ן ולדידי מלבד מ\"ש הוא נר\"ו לקמיה ליישב דברי הרמב\"ן דאפי' הקריבה חטאתה אכתי קרי ליה לעולה מכפרת דמכפר על אשר חטא אחר הקרבת החטאת מעיקרא ל\"ק מידי דאע\"ג דחטאת מכפר אעשה כבר אמרו בזבחים ד\"ז דאינו מכפר אלא מקופייא אבל עיקר הקרבן אינו אלא או לכפר על לא תעשה שחייבים עליו כרת לחטאת חלב וכיוצא או אינו בא אלא להכשיר משא\"כ קרבן עולה דמקיבעא מכפר אעשה ולהכי זה נקרא מכשיר וזה נקרא מכפר כיון דעיקרו לא בא לכפר ואפשר דחטאת שבא להכשירו בקדשי' אינו מכפר אפי' מקופייא דבחטאת כזה ליכא ק\"ו ועיין בתוספות בזבחים ד\"ז ע\"א ד\"ה על חייבי עשה וכו' וברור.
עו\"כ מע' הרב נר\"ו ז\"ל הן אמת שיש לתמו' על פי' רש\"י שכ' דביולדת העולה מכפרת כדכתיב א' לחטאת וא' לעולה וכפר עליה וכיון דהחטאת אינו מכפר העולה הוא דמכפר והרי בת\"כ הביאו רש\"י בפי' התורה דרשו שהכפרה כחטאת ופי' הרא\"ם והרב קרבן אהרן דהכפרה כחטאת ר\"ל בעלמא ופירשו וטהרה בעי שמכפר עליו בכל מקום וא\"כ היכן כתיב כפרה בעולה עכ\"ל ותמהני טובא שהוסיף בדברי רש\"י מה שלא כתב כדי להקשות עליו וז\"ל רש\"י ומדחטאת להכשיר עולתה לכפר כדכתיב א' לחטאת וא' לעולה אלמא וכו' והוא לא כתב א' לחטאת וא' לעולה וכפר עליה כמ\"ש הוא נר\"ו ופשיטא דקרא וכפר עליה על החטאת קאי ולא על העולה וכמ\"ש הרא\"ם והר' ק\"א אלא דהאי וכפר עליה לא קאי אחטא' זה אלא אשאר חטא' דעלמא שבא לכפר וכאלו אמר הכתוב והקריבו לקרבן שהוא בא לכפר עליה בעלמא ובהקרבת קרבן זה שמכפ' עליה בעלמא וטהרה עכשיו והשתא קאמר רש\"י דכיון דחטאת זה לא בא לכפר אלא לטהר ולהכשיר ודאי דהעולה בא לכפר כסתם קרבן עולה דכתיב ביה ונרצה לו לכפר עליו וכן הבין בדברי רש\"י בס' חק נתן יע\"ש וזה ברור.
עו\"כ הר' שם וז\"ל עוד ק' דבד\"ז דזבחים הכריח רבא דעולה אף אעשה אינו מכפר כי אם דורון בעלמ' הוא דכיון שעשה תשו' נתכפר לו כי ע\"כ אי לאו פי' רש\"י נראה לי לפרש דאע\"ג דהוי דורון מ\"מ כיון דבאה הדורון לכפרה קרי לה נמי הכא דעולת יולדת מכפר ודברי רש\"י צ\"ע עכ\"ל ולא יכולתי להבין מאי האי דקאמר כיון דבא הדורון לכפרה שאם הוא דורון אינו כפרה ואם הוא כפרה אינו דורון אבל האמת הוא שהיא כשאר כפרה כמ\"ש לעיל שיש לו נחת רוח עם קונו מעתה ונתכפר קמי שמיא והיא היא כונת רש\"י דעולת יולדת בא לכפר עליה כשאר עולות דעלמא ואינה באה להכשירה בקדשים כקרבן חטאתה. עוד כתב הרב נר\"ו ודרך אגב תמהני מהך סוגייא דזבחים למ\"ש בס' אמרי נועם ומנחת יאודה בפ' ויקרא עמ\"ש רש\"י בפסוק ונרצה לו לכפר עליו דעולה מכפרת על עשה כו' דהיכי דמי אי דעשה תשובה וכו' דהכי פריך פ\"ק דשבועו' והכא לא שייך לתרץ מה שתי' שם וי\"ל דשאני כפרת יו\"הכ דהדבר קבוע הוא ואינו דין שיבא דבר קבוע ויכפר על דבר הקל כגון עשה ול\"ת אבל הכא כו' עכ\"ל וכתב ע\"ז ותמהני עליהם איך לא ראו דקו' זו הן דברי רבא בהך סוגייא דזבחים והכריח מזה דעולה דורון היא ומינה דכי כתיב לכפר היינו דורון מה שכיפר התשו' ודבריהם צריכים עיון רב. ולדידי יש ליישב דעיקר קו' יצא טפי אעיק' מימר' זו דרבא דמ\"ש דורון היא ודאי שהכונה לומר שאינה עיקר כפרה אלא גמר כפרה שמתרצה לו האל ית' ריצוי גמור וע\"ז הוקשה להם מאותה דפ\"ק דשבועות למה לא אמרו שיו\"הך מכפר על עשה כפרה כי האי שהיא גמר כפרה וריצוי כמו שגומר העולה וע\"ז תירצו שפיר דזה לא שייך לומר התם גבי יו\"הכ שיבא דבר קבוע לכפר כפרה כל דהיא וברור עו\"כ וז\"ל ונראה ליה דקודם קריאת פ' הקרבנות צריך להתודות שהרי אף חטאת ואשם אינו מכפר אלא לשבים כמ\"ש בשבועות די\"ג ובזבחים דף ז' והוידוי הוא התשובה כמ\"ש הרמב\"ם כו' ע\"כ ת\"ד.
ואהמ\"ר אין מכל זה ראיה שצריך להתוודות קודם קריאת פ' הקרבנות שלא אמרו זבח רשעים תועבה ושצריך להתוודות עם הקרבן אלא היכא שידוע לו שחטא בודאי עבירה שחייב עליה חטא' או אשם אבל כשאינו יודע שחטא ומביא קרבן נדבה עולה ושלמים אף על פי שמכפר הוא על עשה ועל ל\"ת הניתק לעשה ואין לך אדם מישראל שלא עבר עשה כמ\"ש בזבחים ד\"ז מ\"מ כיון שאינו יודע בודאי שעבר אין הוידוי מעכב לכפר לו כיון שאינו יודע שעבר היה מתודה ואין זה זבח רשעים ח\"ו ויש קצת ראיה ממ\"ש בזבחים ד\"ז דחטאת ששחטה על מי שאינו חייב כלום פסולה שאין לך אדם מישראל שאינו מחוייב עשה ונמצא ששחטה על מי שמחוייב כפרה כמותו וכתיב וכפר עליו ולא על חבירו שמחוייב כפרה כמותו ובת מינה ולהכי פסולה כיון דאילו היה מתחייב חטאת מכפר לו על עשה מקופייא הילכך חייל שמיה על חטאתו שנשחטו לשמו לפוסלה כמ\"ש רש\"י שם ד\"ה מקופייא יע\"ש הרי דאף שזה לדעתו אינו מחוייב כלום אעפ\"כ אם שחט חטאת מכפר עליו ע\"כ עשה שעבר בלי ידיעתו דסתמא ודאי הוא אינו מתודה על מה שלא ידע שחטא ואעפ\"כ מכפר עליו וע\"כ דטעמא הוא דכיון שאלו היה יודע שחטא היה מתודה אין זה זבח רשעים תועבה הילכך בקרי' פ' הקורבנות שעל חטאת ואשם ודאי אינו אומר יה\"ר כמ\"ש הטור ועל השלמים אין צורך להתוודות כמ\"ש רבי' בספ\"ג מה' מע\"הק ועל העולה אינו אלא כעולת נדבה שאע\"פי שאין אדם מישראל שאינו עובר עשה מ\"מ אינו עובר בדעת ובמזיד ואינו יודע שעבר על עשה בודאי ואם ידע שעבר תכף הוא מתודה ג' פעמים ביום הילכך לא הצריכו הפוסקים להתוודות בקריאת פ' קרבנות.
עו\"כ הר' נר\"ו בד\"ד רע\"ב אמ' דקי\"ל דסמיכ' לא מעכבא כו' וא\"כ איך כתב כאן הרמב\"ם דבלי וידוי אינו מכפר החטאת והאשם כו' כי ע\"כ נר' לי דתשו' בלב סגי לכפר עכ\"ל לא ידעתי מאי קא ק\"ל דאם אמרו דסמיכה לא מעכבא היינו לסמוך ידיו על ראש העולה ולומר זו כפרתי אבל וידוי דברי' מי זה אמר דלא מעכבא כדכתיב והתודה כו' וה\"ז מ\"ע והוא מביא עולה על עשה ואיך לא יתוודה ויעבור על עשה אין לך זבח רשעים תועבה גדו' מזה ומ\"ש דבהרהור בלב דיי לתשובה וה\"ז צדיק גמור מ\"מ לכפר עליו ע\"מ שעבר ולהגן עליו מן היסורין גזרת הכתוב הוא שיתוודה בפה ע\"מ שחטא ויביא קרבן להגן עליו וזה ברור.
ע\"כ הרב הנז' נר\"ו כי ע\"כ כל איש הירא מעבירות שבידו יתוודה קודם קריאת פרשת קרבנות ע\"כ ולדידי לאו דוקא בשעת קריא' פרשת הקרבנות כי בכל עת וזמן שזוכר מה שעבר טוב לו שיתודה ויאמר חטאתי עויתי פשעתי ויקבל שלא לעבור עוד ולא זז משם עד שמוחלין לו וכ\"ש כשיקרא פרשת הקרבנות וכמו דנהוג עלמא. עו\"כ אך את זה עומד לנגדי על מה אנו סומכין שלא לקרות פרשת קרבנות וכי ת\"ח לא בעו כפרה ואף שכתב הרב לחם חמודות דמי שיש לו ללמוד טוב שילמוד מלומר תחינות וקרבנות מ\"מ החכם עיניו יחזו שאין זה ברור שהרי בסוף מנחות איכא מ\"ד דהעוסק בתורה אינו צריך עולה וחטאת ופי' רש\"י שת\"ת מכפר עונותינו ולדבריו ע\"כ דר\"י דאמר בתר הכי כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב קרבן חטאת חו' ע\"ז כו' וכן" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Avodah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..48582a2b6a808757123af43b05aa23f70bdfad04 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,111 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Avodah" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש שיעור זמן האשמות כל \n האשמות שבתורה באים בני שתיי' ובאים בכסף שקלים חוץ מאשם מצור' ואשם נזיר שהם בני שנה ואין לדמיהם קצבה אשם תלוי בא מן הקטנים או מן הגדולים ומפי השמועה למדו שאינו בא אלא בכסף שקלים. עכ\"ל. והקשה אלינו הרב מרכבת המשנה ה\"י ממ\"ש רבינו פ\"א מה' מעשה הקרבנות הי\"ד וז\"ל כל מקום שנאמר בתורה כבש כו' הרי אלו בני שנה וכל מקום שנאמר איל או אלים הם זכרים בני שתים ומאימתי יקרא איל משיכנס בשנה שניה אחד ושלושים יום עכ\"ל וכיון שבאשם תלוי כתוב בתורה איל תמים מן הצאן בס\"פ ויקרא ע\"כ שצריך שיבא מן הגדולים דוקא ולא מן הקטנים וה\"נ אמרינן בזבחים דע\"ז ע\"א תורה תורה אמרי בדיכרי מחלף לך כבש בן שנתו מחלף לך באיל בן ב' שנים אשם מצורע כבש בן שנתו הוא והיאך יכול הוא להתנות עליו באשם תלוי שאינו בא אלא בן ב' שנים עכ\"ל הרי מבואר דאשם תלוי הוא בין ב' שנים ואיך כתב רבינו שהוא בא מן הקטנים או מן הגדולים אלו דברי הרב הנז' ועיין עוד שם בזבחים דע\"ה ע\"ב בפסקא הכל יכולים להתערב כו' דמבוא' ג\"כ משם דאשם תלוי אינו אלא בן שתי שנים ועיין במה שאכתוב לקמן בה' אלו פ\"ו הי\"ו ולפי חומר הנושא היה אפשר לומר דמ\"ש רבי' דאשם תלוי בא מן הקטנים או מן הגדולים ר\"ל מבן ב' שנים דמחזי כבן שנה או דמחזי כבן ד' שנים כמ\"ש בגמרא לעי' דע\"ב ע\"ב והכוונה לומר שלא הקפיד הכתוב שיהא נר' כבן שתי שנים דוקא כמו שהקפיד לענין כסף שקלים דוקא שאם הוזלו אין לו תקנה כמ\"ש אח\"ך אמנם אין זה אמת דא\"כ למה נקט אשם תלוי דוקא והלא דבר זה אף בכל האשמות איתיה ומצי' בספרי רבינו שנדפסו עם מגדל עוז שכתוב בהם כן אשם תלוי בפי' בא שהוא מן הגדולים ומפי השמועה כו' וגם לפי גירסא זו קשה דלמה נקט אשם תלוי לבד והלא אשם מעילות ואשם גזילות נמי בפי' בא בתורה שהוא מן הגדולי' דכתיב בהו בפי' איל ומג\"ש ילפינן לאשם גזילו' שהוא בכס' שקלים מדכתיב בערכך.
ושמעתי מהרב הנז' שמצא בתוספתא דכריתו' פ\"א דקתני הכי ה' אשמות הן אשם גזילות אשם מעילות אשם שפחה חרופה אשם נזיר ואשם מצורע ר\"א אומר אשם תלוי עכ\"ל ומשמע דר\"א ורבנן בהא פליגי דלרבנן דמנו חמשה אשמות דוקא היינו משום דס\"ל דאשם תלוי בא מן הקטנים ומן הגדולים משא\"כ באלו החמשה דהשלשה מהם באים מן הגדולים דוקא והשני' מהם מהקטנים דוקא משא\"כ אשם תלוי בא מן הקטנים ומן הגדולי' ולר\"א דמני נמי אשם תלוי ס\"ל דבא מן הגדולי' דוקא דומיא דאשם גזילה ואינך דכתיב בהן איל והשתא ההיא דאמרינן בזבחים דע\"ז אמרי בדיכרי מחלפי לך הכונה לומר דליכא לאתנויי באשם תלוי ואליבא דר\"א משום דלר\"א אשם תלוי נמי בא בן ב' שנים כדאיתא בהך תוספתא את\"ד הרב הנז' ולא תיקשי לך דלרבנן דר\"א אשם תלוי איך אפשר שיבא מן הקטנים מאחר דהכתוב אומר איל בהדיא וקי\"ל דכל מקום שנאמר איל הוא בן ב' שנים הא ל\"ק דאפשר דאיל האמור בנזיר היינו למצוה בעלמא ולא לעיכובא מטעמא שלא יהא ספיקו חמור מודאו כלו' דכשחטא בודאי אינו חייב אלא חטאת שהוא בן שנה ולמה יהא חמור ספקו שיבא בן שתי שנים דוקא וכעין זה כתבו התוס' בפ' איזהו מקומן דמ\"ח ע\"א ד\"ה אמר בערכך כו' יע\"ש.
אמנם לע\"ד עיקר יסוד זה שבנה הרב הנז' בפירוש התוספתא דחכמים ור\"א פליגי בהכי אינו דפלוגתייהו הוא אי אשם תלוי בא בנדבה או לא וכדאית' בכריתות פ\"ו דכ\"ה ע\"ב ת\"ר ה' אשמות מכפרים כפרה גמורה אשם תלוי אין מכפר כפרה גמורה ואמרי' עלה ודלא כר\"א דאמר אשם תלוי בא על הנבלה יע\"ש ובפרש\"י ואולם מצאתי תוספת' אחרת שם בפ\"ד דכריתות דמשמע בהדייא דאשם תלוי בא מן הקטנים או מן הגדולים דקתני התם אשם גזילה אשם מעילה אשם שפחה חרופה שהביאה פחות מי\"ג חדש ויום א' ושלא בכסף שקלים פסולין הביאן יתר על י\"ג חדש ויום א' אפי' הן זקני' כשרי' אשם נזיר ואשם מצורע שהביאן יתר על י\"ב חדש פסולין הביאן פחות מי\"ב חדש אפי' ליום הח' כשרים הביאן בשקל הביאן בה' דינרים כשרים עכ\"ל התוספתא יע\"ש ואם איתא דאשם תלוי נמי דינו כאשם גזילה ואשם מעילה ואשם שפחה חרופה שצרי' שיביאן דוקא בן שתי שנים ולא פחות א\"כ אמאי לא מני ליה בהדייהו וכן אם דינו של אשם תלוי להיות בן שנה אמאי לא מני ליה בהדי אשם נזיר ואשם מצורע שאם הביאו יתר על י\"ב חדש פסול אלא ודאי דאשם תלוי לא פסיל לא בפחות מי\"ג חדש ולא ביתר על י\"ב חדש דאף על גב דכתיב ביה איל היינו למצוה ולא לעיכובא והשתא ההיא דזבחים דאמרינן אמרי בדיכרי מחלפא לך היינו משום דכיון דלמצוה מיהא צריך שיהא בן שתי שנים אי אפשר לאתנויי לכתחילה באשם תלוי אע\"ג דאם עבר והקדישו פחות מב' שנים מקריבין אותו שלא יהא ספקו חמו' מודאו ומ\"ש רבינו דאשם תלוי בא מן הקטנים היינו לענין דלא מפסיל לכתחילה אם עבר והקדישו שיכול להקריבו אבל לכתחילה צריך להקדישו בן ב' שנים כדכתיב איל בהדי' כנלע\"ד ודוק." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל \n הקדשים אפשר שיתערבו כו' חוץ מן החטאת והאשם כו'. גרסינן בזבחים דע\"ה ע\"ב הכל יכולין להתערב כו' פסח ואשם אין יכולין להתערב משום דהאי בן שנה והאי בן ב' שנים אמר אביי איכא בן שנה דמיחזי כב' שנים ואיכא ב' שנים דמיחזי כבן שנה.
וכתבו התוס' איכא בן שנה כו' והא דאמרינן בפ\"ב דקדושין גבי בהמה שנמצא' בירושלי' למגדל עדר כו' דפריך ודילמ' חטא' היא בת שנת' ואישתכח בת ש\"ש לאו דוקא בת ש\"ש אלא בת ג' וארבע דמנכר שפיר ע\"כ וק\"ל דאיך נעלם מעיני התוס' מה שהקשה הגמ' לעיל מזה דקאמר אמר מר זכרים עולות ופריך ודילמא אשם הוא ומשני אשם בן ב' שנים ואשתכח בן שנה וקשה דאיכא בן שנה דמחזי כבן ב' שנים ודילמא האי בהמה נמי היא בן ב' שנים ואשם הוא ומחזי כבן שנה ואיך יקריבנו קרבן עולת נדבה וצ\"ע עכ\"ל והן עתה נדפס ספר שער המלך למורי הרב וראיתי שהביא קו' זו בשם מצאתי כתוב בה' פסולי המוקדשים דמ\"ט ע\"ד וכתב וז\"ל ולעד\"ן דלא קשי' דודאי מ\"ש בגמ' איכא בן ב' שנים דמחזי כב\"ש היינו ודאי כבן שנה גדול דהיינו כבן תשעה חדשים או עשרה חדשים אבל בן שנה קטן דהיינו כבן ב' או ג' חדשים פשיט' ודאי דליכא בן ש\"ש דמיחזי כבן שנה או כבן שני חדשים או פחות וא\"כ איכא למימר שפיר דמ\"ש בגמרא שם בן שתי שנים ואשתכח בן שנה היינו בן שנה קטן כבן ב' חדשים או חדש ימים דמקרי שפיר בן שנה ולא מחלף באשם בן ש\"ש אמנם עמ\"ש בגמ' חטאת ב\"ש ואשתכח בת ש\"ש ק\"ל שפיר דהאיכא ב\"ש גדול דמחזי כבן שנה דדילמא קרבן זה חטאת בת שנתה גדולה היא דהיינו כבן עשרה חדשים או יותר דמחזי שפיר כבן ב' והוצרכו לדחוקי דאשתכח בת ב' דקאמר בגמר' לאו בדוקא כנ\"ל פשוט עכ\"ל.
ולע\"ד אחרי המחילה הראויה אכתי אין בזה כדי שביעה דכי היכי דפשיטא להו דבן שנה קטן כבן ב' או ג' חדשים ליכא בן ש\"ש דמחזי כוותיה ומ\"ש בגמ' ואשתכח בן שנה היינו כה\"ג דאשתכח קטן בן ב' או ג' חדשים דוקא דליכא בן ש\"ש דמחזי כוותיה ה\"נ נמי נימא דבן ב' שנים גדול דהיינו בן כ\"ג ובן כ\"ד חדש ליכא בן שנה אפי' גדול בן י\"ב חדש דמחזי כוותיה ומ\"ש בגמ' חטאת ב\"ש ואשתכח בן ש\"ש היינו דאשתכח בין ב\"ש גדול בן כ\"ג ובן כ\"ד חדש דליכא בן שנה אפילו גדול דדמי ליה ולמה להו לשנויי דאשתכח בן ג' או ד' שנים וצ\"ע." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שני \n כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן כו' הדם יזרק והבשר יאכל אע\"פ שלא עלו לבעלים לשם חובה כו'. וכתב הכ\"מ ברייתא בפ' התכלת כו' נ\"ב והכי איתא בפ\"ב דביצה דף ך' פ\"ב כבשי עצרת ששחטן בין לפני זמנן כו' ופירש רש\"י ז\"ל קודם עצרת והם הופרשו לשם כבשי עצרת הדם יזרק והבשר יאכל דקי\"ל כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה עכ\"ל וכתב הרב ח\"ה דאשגרת לישנא דמתני' דריש זבחים נקט דקתני בו שלא עלו לבעלים לשם חובה מיהו ה\"ד בקרבן יחיד אבל בקרבן ציבור כדהכא עלו להם לשם חובה אלא דלא נחית הכא לאתויי אלא דכשרים ליקרב עכ\"ל והנה כדבריו כתבו רבינו והרע\"ב בפי' המשנה בר\"פ כל הזבחים וחיליה דידהו מאותה שאמרו בגמ' שם בד\"ז קרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן יע\"ש אבל רבינו בחיבורו פט\"ו מהל' פ\"המ הי\"ט כשהביא דין זה דשני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן כתב וז\"ל הדם יזרק והבשר יאכל אעפ\"י שלא עלו לבעלים לשם חובה וכ\"כ שם בדי\"ו ב' כבשי עצרת ששחטן לשם אילים לא עלו לבעלים לשם חובה וכתב מרן כ\"מ דהכי איתא בפ' התכלת דע\"ט יע\"ש גם בריש אותו הפרק כתב רבינו כל הזבחים שנזבחו במחשבת שינוי השם בין בקרבנות צבור בין בקרבנו' יחיד כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה וכתב מרן דהכי אמרו בריש זבחים ד\"ה שינוי קדש ישנו בצבור כביחי' ואיתיה נמי בפסחים ד\"ס יע\"ש דמכל זה מוכח שרבי' חזר בחיבורו ממ\"ש בפי' המשנה והראיה שהביאו מההיא דסכין מושכתן למה שהן אינו ענין לזה כלל דהתם כששחטן סתם ולא פי' בשעת ששוחטן לשמן או שלא לשמן קאמר דסכין מושכתן למה שהן אבל במפרש בהדיא מהני מחשבתו ומאי אהני לב ב\"ד דמי עדיפא לב ב\"ד טפי מלב בעלים ואפ\"ה הכהנים פוסלין אותו במחשבתן וזה ברור ומהתימה על הרב תוי\"ט ז\"ל שלא נתעורר בזה ועיין בס' קול יעקב ועל מ\"ש בברייתא ואם היתה שבת לא יזרוק פרש\"י ז\"ל שהרי אסור לבשל ולצלות היום ולא יאכל מן הבשר עכ\"ל הר\"ב ז\"ל בשיטתו כתב עליו ולא נהירא דהא חזי למיכל באומצא והנכון דהכא העמידו שבות דזריקה מפני ששחט שלא כדין וכיון שלא ניתן להכשיר שום אוכל נפש בשבת לא מזריקינן הדם להכשירו עכ\"ל והנה זה דכתב דחזי למיכל באומצא לכאורה קשה דהא קי\"ל מתנות כהונה אינן נאכלו' אלא צלי דכתיב למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלי' כדאיתא בפרק הזרוע דקל\"ב ע\"ב ופסקה בספ\"י מה' בכורים שוב ראיתי דזה אינו אלא למצוה אבל לא לעכב כדמוכח בפסחים פרק אלו דברי' דע\"א דאמרי' שעירי הרגלי' חיים נאכלי' יע\"ש." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..d39b21c067daf9297c1c4e802366ff04e0b1ee90 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,108 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Sacrifices_Rendered_Unfit", + "text": [ + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש שיעור זמן האשמות כל \n האשמות שבתורה באים בני שתיי' ובאים בכסף שקלים חוץ מאשם מצור' ואשם נזיר שהם בני שנה ואין לדמיהם קצבה אשם תלוי בא מן הקטנים או מן הגדולים ומפי השמועה למדו שאינו בא אלא בכסף שקלים. עכ\"ל. והקשה אלינו הרב מרכבת המשנה ה\"י ממ\"ש רבינו פ\"א מה' מעשה הקרבנות הי\"ד וז\"ל כל מקום שנאמר בתורה כבש כו' הרי אלו בני שנה וכל מקום שנאמר איל או אלים הם זכרים בני שתים ומאימתי יקרא איל משיכנס בשנה שניה אחד ושלושים יום עכ\"ל וכיון שבאשם תלוי כתוב בתורה איל תמים מן הצאן בס\"פ ויקרא ע\"כ שצריך שיבא מן הגדולים דוקא ולא מן הקטנים וה\"נ אמרינן בזבחים דע\"ז ע\"א תורה תורה אמרי בדיכרי מחלף לך כבש בן שנתו מחלף לך באיל בן ב' שנים אשם מצורע כבש בן שנתו הוא והיאך יכול הוא להתנות עליו באשם תלוי שאינו בא אלא בן ב' שנים עכ\"ל הרי מבואר דאשם תלוי הוא בין ב' שנים ואיך כתב רבינו שהוא בא מן הקטנים או מן הגדולים אלו דברי הרב הנז' ועיין עוד שם בזבחים דע\"ה ע\"ב בפסקא הכל יכולים להתערב כו' דמבוא' ג\"כ משם דאשם תלוי אינו אלא בן שתי שנים ועיין במה שאכתוב לקמן בה' אלו פ\"ו הי\"ו ולפי חומר הנושא היה אפשר לומר דמ\"ש רבי' דאשם תלוי בא מן הקטנים או מן הגדולים ר\"ל מבן ב' שנים דמחזי כבן שנה או דמחזי כבן ד' שנים כמ\"ש בגמרא לעי' דע\"ב ע\"ב והכוונה לומר שלא הקפיד הכתוב שיהא נר' כבן שתי שנים דוקא כמו שהקפיד לענין כסף שקלים דוקא שאם הוזלו אין לו תקנה כמ\"ש אח\"ך אמנם אין זה אמת דא\"כ למה נקט אשם תלוי דוקא והלא דבר זה אף בכל האשמות איתיה ומצי' בספרי רבינו שנדפסו עם מגדל עוז שכתוב בהם כן אשם תלוי בפי' בא שהוא מן הגדולים ומפי השמועה כו' וגם לפי גירסא זו קשה דלמה נקט אשם תלוי לבד והלא אשם מעילות ואשם גזילות נמי בפי' בא בתורה שהוא מן הגדולי' דכתיב בהו בפי' איל ומג\"ש ילפינן לאשם גזילו' שהוא בכס' שקלים מדכתיב בערכך.
ושמעתי מהרב הנז' שמצא בתוספתא דכריתו' פ\"א דקתני הכי ה' אשמות הן אשם גזילות אשם מעילות אשם שפחה חרופה אשם נזיר ואשם מצורע ר\"א אומר אשם תלוי עכ\"ל ומשמע דר\"א ורבנן בהא פליגי דלרבנן דמנו חמשה אשמות דוקא היינו משום דס\"ל דאשם תלוי בא מן הקטנים ומן הגדולים משא\"כ באלו החמשה דהשלשה מהם באים מן הגדולים דוקא והשני' מהם מהקטנים דוקא משא\"כ אשם תלוי בא מן הקטנים ומן הגדולי' ולר\"א דמני נמי אשם תלוי ס\"ל דבא מן הגדולי' דוקא דומיא דאשם גזילה ואינך דכתיב בהן איל והשתא ההיא דאמרינן בזבחים דע\"ז אמרי בדיכרי מחלפי לך הכונה לומר דליכא לאתנויי באשם תלוי ואליבא דר\"א משום דלר\"א אשם תלוי נמי בא בן ב' שנים כדאיתא בהך תוספתא את\"ד הרב הנז' ולא תיקשי לך דלרבנן דר\"א אשם תלוי איך אפשר שיבא מן הקטנים מאחר דהכתוב אומר איל בהדיא וקי\"ל דכל מקום שנאמר איל הוא בן ב' שנים הא ל\"ק דאפשר דאיל האמור בנזיר היינו למצוה בעלמא ולא לעיכובא מטעמא שלא יהא ספיקו חמור מודאו כלו' דכשחטא בודאי אינו חייב אלא חטאת שהוא בן שנה ולמה יהא חמור ספקו שיבא בן שתי שנים דוקא וכעין זה כתבו התוס' בפ' איזהו מקומן דמ\"ח ע\"א ד\"ה אמר בערכך כו' יע\"ש.
אמנם לע\"ד עיקר יסוד זה שבנה הרב הנז' בפירוש התוספתא דחכמים ור\"א פליגי בהכי אינו דפלוגתייהו הוא אי אשם תלוי בא בנדבה או לא וכדאית' בכריתות פ\"ו דכ\"ה ע\"ב ת\"ר ה' אשמות מכפרים כפרה גמורה אשם תלוי אין מכפר כפרה גמורה ואמרי' עלה ודלא כר\"א דאמר אשם תלוי בא על הנבלה יע\"ש ובפרש\"י ואולם מצאתי תוספת' אחרת שם בפ\"ד דכריתות דמשמע בהדייא דאשם תלוי בא מן הקטנים או מן הגדולים דקתני התם אשם גזילה אשם מעילה אשם שפחה חרופה שהביאה פחות מי\"ג חדש ויום א' ושלא בכסף שקלים פסולין הביאן יתר על י\"ג חדש ויום א' אפי' הן זקני' כשרי' אשם נזיר ואשם מצורע שהביאן יתר על י\"ב חדש פסולין הביאן פחות מי\"ב חדש אפי' ליום הח' כשרים הביאן בשקל הביאן בה' דינרים כשרים עכ\"ל התוספתא יע\"ש ואם איתא דאשם תלוי נמי דינו כאשם גזילה ואשם מעילה ואשם שפחה חרופה שצרי' שיביאן דוקא בן שתי שנים ולא פחות א\"כ אמאי לא מני ליה בהדייהו וכן אם דינו של אשם תלוי להיות בן שנה אמאי לא מני ליה בהדי אשם נזיר ואשם מצורע שאם הביאו יתר על י\"ב חדש פסול אלא ודאי דאשם תלוי לא פסיל לא בפחות מי\"ג חדש ולא ביתר על י\"ב חדש דאף על גב דכתיב ביה איל היינו למצוה ולא לעיכובא והשתא ההיא דזבחים דאמרינן אמרי בדיכרי מחלפא לך היינו משום דכיון דלמצוה מיהא צריך שיהא בן שתי שנים אי אפשר לאתנויי לכתחילה באשם תלוי אע\"ג דאם עבר והקדישו פחות מב' שנים מקריבין אותו שלא יהא ספקו חמו' מודאו ומ\"ש רבינו דאשם תלוי בא מן הקטנים היינו לענין דלא מפסיל לכתחילה אם עבר והקדישו שיכול להקריבו אבל לכתחילה צריך להקדישו בן ב' שנים כדכתיב איל בהדי' כנלע\"ד ודוק." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כל \n הקדשים אפשר שיתערבו כו' חוץ מן החטאת והאשם כו'. גרסינן בזבחים דע\"ה ע\"ב הכל יכולין להתערב כו' פסח ואשם אין יכולין להתערב משום דהאי בן שנה והאי בן ב' שנים אמר אביי איכא בן שנה דמיחזי כב' שנים ואיכא ב' שנים דמיחזי כבן שנה.
וכתבו התוס' איכא בן שנה כו' והא דאמרינן בפ\"ב דקדושין גבי בהמה שנמצא' בירושלי' למגדל עדר כו' דפריך ודילמ' חטא' היא בת שנת' ואישתכח בת ש\"ש לאו דוקא בת ש\"ש אלא בת ג' וארבע דמנכר שפיר ע\"כ וק\"ל דאיך נעלם מעיני התוס' מה שהקשה הגמ' לעיל מזה דקאמר אמר מר זכרים עולות ופריך ודילמא אשם הוא ומשני אשם בן ב' שנים ואשתכח בן שנה וקשה דאיכא בן שנה דמחזי כבן ב' שנים ודילמא האי בהמה נמי היא בן ב' שנים ואשם הוא ומחזי כבן שנה ואיך יקריבנו קרבן עולת נדבה וצ\"ע עכ\"ל והן עתה נדפס ספר שער המלך למורי הרב וראיתי שהביא קו' זו בשם מצאתי כתוב בה' פסולי המוקדשים דמ\"ט ע\"ד וכתב וז\"ל ולעד\"ן דלא קשי' דודאי מ\"ש בגמ' איכא בן ב' שנים דמחזי כב\"ש היינו ודאי כבן שנה גדול דהיינו כבן תשעה חדשים או עשרה חדשים אבל בן שנה קטן דהיינו כבן ב' או ג' חדשים פשיט' ודאי דליכא בן ש\"ש דמיחזי כבן שנה או כבן שני חדשים או פחות וא\"כ איכא למימר שפיר דמ\"ש בגמרא שם בן שתי שנים ואשתכח בן שנה היינו בן שנה קטן כבן ב' חדשים או חדש ימים דמקרי שפיר בן שנה ולא מחלף באשם בן ש\"ש אמנם עמ\"ש בגמ' חטאת ב\"ש ואשתכח בת ש\"ש ק\"ל שפיר דהאיכא ב\"ש גדול דמחזי כבן שנה דדילמא קרבן זה חטאת בת שנתה גדולה היא דהיינו כבן עשרה חדשים או יותר דמחזי שפיר כבן ב' והוצרכו לדחוקי דאשתכח בת ב' דקאמר בגמר' לאו בדוקא כנ\"ל פשוט עכ\"ל.
ולע\"ד אחרי המחילה הראויה אכתי אין בזה כדי שביעה דכי היכי דפשיטא להו דבן שנה קטן כבן ב' או ג' חדשים ליכא בן ש\"ש דמחזי כוותיה ומ\"ש בגמ' ואשתכח בן שנה היינו כה\"ג דאשתכח קטן בן ב' או ג' חדשים דוקא דליכא בן ש\"ש דמחזי כוותיה ה\"נ נמי נימא דבן ב' שנים גדול דהיינו בן כ\"ג ובן כ\"ד חדש ליכא בן שנה אפי' גדול בן י\"ב חדש דמחזי כוותיה ומ\"ש בגמ' חטאת ב\"ש ואשתכח בן ש\"ש היינו דאשתכח בין ב\"ש גדול בן כ\"ג ובן כ\"ד חדש דליכא בן שנה אפילו גדול דדמי ליה ולמה להו לשנויי דאשתכח בן ג' או ד' שנים וצ\"ע." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שני \n כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן כו' הדם יזרק והבשר יאכל אע\"פ שלא עלו לבעלים לשם חובה כו'. וכתב הכ\"מ ברייתא בפ' התכלת כו' נ\"ב והכי איתא בפ\"ב דביצה דף ך' פ\"ב כבשי עצרת ששחטן בין לפני זמנן כו' ופירש רש\"י ז\"ל קודם עצרת והם הופרשו לשם כבשי עצרת הדם יזרק והבשר יאכל דקי\"ל כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה עכ\"ל וכתב הרב ח\"ה דאשגרת לישנא דמתני' דריש זבחים נקט דקתני בו שלא עלו לבעלים לשם חובה מיהו ה\"ד בקרבן יחיד אבל בקרבן ציבור כדהכא עלו להם לשם חובה אלא דלא נחית הכא לאתויי אלא דכשרים ליקרב עכ\"ל והנה כדבריו כתבו רבינו והרע\"ב בפי' המשנה בר\"פ כל הזבחים וחיליה דידהו מאותה שאמרו בגמ' שם בד\"ז קרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן יע\"ש אבל רבינו בחיבורו פט\"ו מהל' פ\"המ הי\"ט כשהביא דין זה דשני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן כתב וז\"ל הדם יזרק והבשר יאכל אעפ\"י שלא עלו לבעלים לשם חובה וכ\"כ שם בדי\"ו ב' כבשי עצרת ששחטן לשם אילים לא עלו לבעלים לשם חובה וכתב מרן כ\"מ דהכי איתא בפ' התכלת דע\"ט יע\"ש גם בריש אותו הפרק כתב רבינו כל הזבחים שנזבחו במחשבת שינוי השם בין בקרבנות צבור בין בקרבנו' יחיד כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה וכתב מרן דהכי אמרו בריש זבחים ד\"ה שינוי קדש ישנו בצבור כביחי' ואיתיה נמי בפסחים ד\"ס יע\"ש דמכל זה מוכח שרבי' חזר בחיבורו ממ\"ש בפי' המשנה והראיה שהביאו מההיא דסכין מושכתן למה שהן אינו ענין לזה כלל דהתם כששחטן סתם ולא פי' בשעת ששוחטן לשמן או שלא לשמן קאמר דסכין מושכתן למה שהן אבל במפרש בהדיא מהני מחשבתו ומאי אהני לב ב\"ד דמי עדיפא לב ב\"ד טפי מלב בעלים ואפ\"ה הכהנים פוסלין אותו במחשבתן וזה ברור ומהתימה על הרב תוי\"ט ז\"ל שלא נתעורר בזה ועיין בס' קול יעקב ועל מ\"ש בברייתא ואם היתה שבת לא יזרוק פרש\"י ז\"ל שהרי אסור לבשל ולצלות היום ולא יאכל מן הבשר עכ\"ל הר\"ב ז\"ל בשיטתו כתב עליו ולא נהירא דהא חזי למיכל באומצא והנכון דהכא העמידו שבות דזריקה מפני ששחט שלא כדין וכיון שלא ניתן להכשיר שום אוכל נפש בשבת לא מזריקינן הדם להכשירו עכ\"ל והנה זה דכתב דחזי למיכל באומצא לכאורה קשה דהא קי\"ל מתנות כהונה אינן נאכלו' אלא צלי דכתיב למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלי' כדאיתא בפרק הזרוע דקל\"ב ע\"ב ופסקה בספ\"י מה' בכורים שוב ראיתי דזה אינו אלא למצוה אבל לא לעכב כדמוכח בפסחים פרק אלו דברי' דע\"א דאמרי' שעירי הרגלי' חיים נאכלי' יע\"ש." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Avodah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..eadcc29811f720726894209e8be66e541e0ec465 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,100 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Avodah" + ], + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש אי בעינן סמיכה בכל כחו כל \n קרבנות בהמה שיקריב היחיד בין חובה בין נדבה סומך עליהם כו'. הנה בפ\"ב דביצה ד\"ך ע\"ב גרסינן תני תנא קמיה דר' יצחק ויקרב את העולה כו' למד על עולת חובה שטעונה סמיכה וכתבו התוספות ותימא כו' ולפי' רש\"י שפי' דהכא מיירי בקרבן של אהרן שהוא קרבן יחיד ניחא עכ\"ל עיין במ\"ש הרא\"ם בפרשת שמיני ע\"פ ויעשה כמשפט שכתב שהכריחו לרש\"י לפרש ויקרב את העולה דקאי אעולת אהרן כקושית התוספות בפ\"ב דביצה שלא מצינו סמיכה בצבור כי אם בשתי סמיכות לבד ושוב הוקשה לו וז\"ל וא\"ת ומנ\"ל דכמשפט המפורש בעולת נדבה בויקרא קאמר אימא דכמשפט המפורש בעולה דלעיל מיניה לענין זריקת דמים על המזבח סביב ולענין נתוח אבריו ורחיצת קרבו וכרעיו הכתובים ותירץ לזה דמילת כמשפט דייק הכי דאל\"כ הול\"ל כראשונה כדכתיב וישחטהו ויחטאהו כראשון וכתב שלזה כיוין רש\"י בפ\"ב דביצה ד\"ך במ\"ש מה משפט האמור להלן חובה וכו' יע\"ש. וראיתי להרב נחלת יעקב שתמה על דבריו דלפום מאי דמשמע ליה לרש\"י דהאי קרא דויקרב את העולה בעולה של אהרן הוא והיא הכתובה קודם אלא שחזר הכתוב להשמיענו ענין הסמיכה מאי קא ק\"ל להרב דאימא כמשפט המפורש בעולה דלעיל מיניה דכיון שהיא היא מה בא הכתוב להשמיענו הרי כתיב קודם שזרק את הדם ונתח את הדם ורחץ קרבו וכרעיו אלא ודאי להשמיענו ענין הסמיכה שסמך ידיו עליו כמשפט עולת נדבה ואין לומר שקושיית הרב היתה לפי' התוספות שפירשו קרא דויקרב את העולה בעולת העם וא\"כ מה זה שסיים וכתב שלזה כיוין רש\"י יע\"ש ועיין בס' תועפות ראם.
ולע\"ד לא עמדו יפה על כונת הרא\"ם בזה דשפיר הוקשה לו ז\"ל לשיטת רש\"י ז\"ל דמאחר שהמכריחו לרש\"י לפרש קרא דויקרב את העולה דמיירי בעולת אהרן אינו אלא דאם בעולת העם הא קי\"ל שאין סמיכה בקרבן ציבור וכמ\"ש הרא\"ם קודם לכן א\"כ ק\"ל שפיר דמנא לן דקרא דכמשפט אתא לומר דבעי סמיכה כי היכי דנימא מאחר שאין סמיכה בקרבן צבור ע\"כ בקרבן אהרן מיירי אימא דלעולם קרא בקרבן צבור איירי וכמשפט שאמר הכתוב אין הכונה כמשפט עולת נדבה דהיינו סמיכה אלא כמשפט עולת אהרן הכתובה לעיל מיניה לענין זריקת דמים ומיחוי קרביו וע\"ז ישב שפיר הרא\"ם דמילת כמשפט אינו מורה כן וכיון דע\"כ למדרש כמשפט על האמור בעולת נדבה לענין סמיכה מעתה ע\"כ למדרש קרא בעולתו של אהרן ולזה כיוין רש\"י בפ\"ב דביצה ודברי הרא\"ם ז\"ל ראוים אליו.
תו אמרינן שם בגמ' עלה דאמר ר' יצחק דעולת חובה טעונה סמיכה בעי שם בגמרא דאמר לך מני ב\"ש היא וכו' כתב הר\"ב בש\"מ וז\"ל פי' דאמרי במתניתין מביאין שלמים של י\"ט שהן חובה ואין סומכין עליהן ואמרו בתוס' דלאו דוקא בי\"ט דאפי' בחול נמי לב\"ש אין סומכין והא דפליגי בי\"ט להודיעך כחן דב\"ה דאפי' בי\"ט סברי ב\"ה דסומכין אבל רש\"י שפי' במתני' דאין סומכין לב\"ש משום שבות דמשמע דאלו בחול סומכין פירש ז\"ל כן אליבא דמ\"ד דב\"ש ילפי שלמי חובה משלמי נדבה עכ\"ל וק\"ל שהרי רש\"י ז\"ל בהא דרבי יצחק דס\"ל דב\"ש לא ילפי ש\"ח מש\"נ וקאמר הא מני ב\"ש היא דאמרי במתני' כו' וקסברי לא גמרינן ש\"ח כו' הילכך לא דחייא סמיכה דידהו י\"ט עכ\"ל. הרי שדקדק וכתב דלא דחי י\"ט משמע דבחול סומכין אפילו דלא יליף ש\"ח מנדבה איברא שזה צריך טעם דלרבי יצחק דתלי פלוגת' דב\"ש וב\"ה בעיקר הסמיכה אי ילפי' ש\"ח מש\"נ ודאי דלא שנא י\"ט ולא שנא חול לב\"ש דלא ילפי מהת' לא בעו סמיכה ומה איסור יש בי\"ט טפי מבחול ואי משום דבי\"ט איכא נמי איסור שבות הרי בפ' אין דורשין מבואר דלר' יצחק לא בעינן סמיכה בכל כחו דעלה דקאמר ר\"י אל תהי שבות קלה בעיניך קאמר רבא ש\"מ סמיכה בכל כחו בעינן יע\"ש משמע דלמאן דמפרש פלוגתייהו בעיקר הסמיכה לא בעינן סמיכה בכל כחו ומבואר שם דליכא משום שבות בסמיכה אלא למ\"ד דבעינן סמיכה בכל כחו. והנלע\"ד בדעת רש\"י דמשמע ליה דבתר דדייק רבא מדברי רבי יוחנן דסמיכה בכל כחו בעינן אף רבי יצחק נמי אית לן למימר שמודה בה דלא אשכחן דפליגי בהכי אלא דרבא לא מצי לדיוקי הכי אלא מדר\"י דתלי פלוגתייהו דב\"ש וב\"ה בשבות ומשמע ליה לרש\"י דאף לרבי יצחק כי פליגי ב\"ש וב\"ה דוקא בי\"ט פליגי ומשום שבות אלא דלר' יצחק אע\"ג דב\"ש לא ילפי שלמי חובה מש\"נ ולא בעו סמיכה היינו דוקא מדאורייתא אבל מדרבנן מצוה לסמוך ובי\"ט אסרו משום שבות ואע\"ג דבפרק אין דורשין עלה דקאמר ר\"י אל תהי שבות קלה בעיניך אמרינן דהא קמ\"ל ר\"י דבשבות הוא דפליגי ב\"ש וב\"ה ולאפוקי ממ\"ד בסמיכה גופה פליגי דמשמע בהדיא דלרבי יצחק לא פליגי בשבות משמע ליה לרש\"י דודאי אף לר' יצחק בהכי פליגי ב\"ש וב\"ה דאל\"כ לא הו\"ל לאפלוגי בי\"ט אלא בחול אלא דלר' יצחק דס\"ל דב\"ש לא ילפי שלמי חובה מש\"נ וליכא מצוה מן התורה לסמוך בשלמי חובה כי פליגי בי\"ט וס\"ל לב\"ש דמשום איסור שבות אין לו לסמוך לא הוי שבות דמצוה אלא שבות דעלמא כיון דליכא מצוה בסמיכה זו אבל לר' יוחנן דס\"ל דב\"ש ילפי שלמי חובה מש\"נ ואיכא מצוה מן התורה בסמיכה אפ\"ה אסרו בי\"ט משום שבות נמצא דאפי' שבות דמצוה עקרו ב\"ש והיינו דאיכא בין ר' יצחק לר\"יוח ותלמודא כלפי מאי דקאמר מעיקרא הא קמ\"ל רבי יוחנן דאפי' שבות דמצוה אל תהי קלה ואקשינן עליה הא נמי פשיטא לאפוקי ממ\"ד בסמיכ' גופה פליגי קמ\"ל דבשבות הוא דפליגי כלומר וקא מפלגי בשבות דמצוה משא\"כ למ\"ד דבסמיכה גופה פליגי דלדידיה לא הוי שבות דמצוה והשת' ניח' דלא קאמר תלמודא אלא לאפוקי כו' דלא הדר ממאי דקאמר מעיקרא דהא קמ\"ל רבי יוחנן דאפי' שבות דמצוה לא דחינן.
ובכן מ\"ש רש\"י בפי' המשנה דטעמא דב\"ש משום שבות ומ\"ש כאן עליה דר' יצחק אזל אליבא דכ\"ע דאף לרבי יצחק נמי בשבות הוא דפליגי אלא דלר' יצחק הוי שבות שאינה של מצוה ולהכי לא דחי לב\"ש ולר' יוחנן אפי' שבות של מצוה הוא ואפ\"ה לא דחי לב\"ש ואין ספק אצלי דלזה כיוונו התוס' בד\"ה דלא גמירי שכתבו וז\"ל השתא אית ליה לר' יצחק כו' ורש\"י פי' במתני' טעמא משו' שבות ויפה פירש דבפרק אין דורשין משמ' דבהכי פליגי לר' יוחנן עכ\"ל ויש לדקדק לכאורה במ\"ש השתא אית ליה כו' כאלו לפום קושטא לא ס\"ל הכי לר' יצחק וליתא דלפום קושטא נמי הכי ס\"ל כדאמרינן וסברי ב\"ש כו' ואי לשון השתא שכתבו לאו דוקא מה בא ללמדינו ועוד למה הביאו פי' רש\"י הכא ולא במתני' כי שם ביתו ועוד במ\"ש ויפה פירש כו' דמה יופי יש בפי' רש\"י אליבא דר' יוחנן דליתיה בגמ' ותו במ\"ש דבפרק אין דורשין משמע דבהכי פליגי שאין זה משמעות שהדבר מפורש דבהכי פליגי לר' יוחנן ואולם ע\"פ מ\"ש בדעת רש\"י הנה דברי התוס' מבוארין מאליהם דלכך כתבו השתא אית ליה לר' יצחק לרמוז דלפום קושטא לא פליגי בהכי אלא בשבות וכדמפרש רבי יוחנן בפרק אין דורשין דבהכי פליגי ופליגי דוקא ביו\"ט דלפום מאי דס\"ד דפליגי בעיקר הסמיכה הוה צרכינן מימר דל\"פ ביו\"ט דוקא אלא אף בחול וי\"ט שנקטו במתני' לאו דוקא כמ\"ש בש\"מ להר\"ב ז\"ל וע\"ז הביאו הכא פי' רש\"י שפי' במתני' טעם פלוגתייהו בשבות לומר דפי' זה אף לרבי יצחק אמרו רש\"י וכמו שהכרחנו מלשון רש\"י שפי' בסוגייא דר' יצחק וע\"ז סיימו וכתבו ויפה פירש כלומר אף שלכאו' משמע דלרבי יצחק ל\"פ בהכי זה אינו ויפה פי' אליבא דכ\"ע ואפי' לדעת ר' יצחק שכן משמע בפרק אין דורשין דבהכי פליגי לר' יוחנן כלומר דמהתם משמע דבהכי פליגי לרבי יוחנן אליבא דכולהו תנאי בין למאן דאמר דעיקר פלוגתייהו דב\"ש וב\"ה בעיקר הסמיכה כדאמר רבי יצחק ובין למ\"ד דפלוגתייהו אי בעינן תכף לסמיכ' שחיטה דאע\"ג דפשט השמועה התם מוכח דלמ\"ד דפליגי בעיקר הסמיכה ל\"פ בשבות מדקאמר ולאפוקי ממ\"ד דבסמיכה גופה פליגי קמ\"ל ר\"י דבשבות פליגי מ\"מ מדלא קאמר אלא משמע דאף למ\"ד בסמיכה עצמה פליגי פלוגתייהו דב\"ש וב\"ה גבי י\"ט בשבות הוא דפליגי כדקאמר ר' יוחנן וליכא בין ר' יצחק לר' יוחנן אלא שבות שלא במקום מצוה ודוק.
וכי תאמר אלי דהיאך אפשר לומר דלר' יצחק דפליגי ב\"ש וב\"ה בעיקר הסמיכה אי ילפינן עולת חובה מעולת נדבה ס\"ל דלב\"ש אע\"ג דלא ילפי מעול' נדבה מ\"מ במצוה דרבנן איכא לסמוך בעולת חובה דאיך הפה יכולה לדבר דרבנן שרו לעבוד עבודה בקדשים וכדפריך הש\"ס בפרק אין דורשין די\"ו ע\"ב ואי ס\"ד סמיכה בכל כחו בעינן משום נחת רוח דנשים עבדינן עבודה בקדשים. ועיין בזבחים דל\"ג דאמרינן התם סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא כמ\"ש התוס' שם ואם נאמר דה\"נ לר' יצחק לא היו סומכין בכל כחם א\"כ למה אסרו ב\"ש לסמוך בי\"ט משום שבות שמשתמש בבעלי חיים דכיון דליכא סמיכה בכל כחו אין כאן משום שבות כדקאמרינן התם ש\"מ סמיכה בכל כחו בעינן דאי לא מאי קא עביד לסמוך ופי' רש\"י מדאוקי ר\"י טעמא משום שבות סמיכה דקדשים בכל כחו בעינן והוה ליה משתמש בבעלי חיים יע\"ש הרי דכי לא סמך בכל כחו ליכא משום שבות הא ל\"ק שכבר כתב הרב קרבן אהרן בדמ\"ג ע\"ב דרש\"י ז\"ל בפרק כס\"ה דפ\"ה ע\"א סובר שלדעת ר' יוסי שאמר נשים סומכות רשות אפילו סמיכה בכל כחו שרי והא דפריך בפרק אין דורשין דאי ס\"ד סמיכה בכל כחו בעינן משום נחת רוח דנשים עבדינן עבודה בקדשים א\"ל דהתם דוקא פריך הכי משו' שלא היו הקרבן שלהן אלא משל בעליהן ומש\"ה קא מתמא דהיאך אפשר שמשום נחת רוח שרו לעשות עבודה בקדשים שכיון שלא היה הקרבן שלהן הו\"ל עבודה בקדשים אבל אם היה שלהן יכולות לסמוך ואין כאן עבודה בקדשים יע\"ש.
וכתב עוד הרב הנז' שם בע\"ד שאעפ\"י שמדברי התוספות בחולין דפ\"ה מבואר דס\"ל דאף ר' יוסי לא התיר לנשים לסמוך רשות אלא לאקופי ידייהו ולא לסמוך בכל כחם מיהו מדבריהם בפרק בתרא דר\"ה דל\"ג ובעירובין דצ\"ו ע\"ב ושם בפרק אין דורשין משמע דס\"ל כמ\"ש רש\"י בחולין דלר' יוסי סומכות רשות אפי' בכל כחם יע\"ש וא\"כ אפשר ג\"כ שזו היא שיטת רש\"י והתוס' הכא בפ\"ב דביצה דלר' יצחק לב\"ש ס\"ל דבעולת חובה אע\"ג דלא ילפי מעולת נדבה מ\"מ מדרבנן סומכים בכל כחם ומה\"ט אסרו לסמוך בי\"ט משום שבות כמדובר.
ועפ\"י דברי הרב ק\"א הללו בין תבין מ\"ש התוספות בפסחים דפ\"ט ד\"ה ואלו פסח יע\"ש ועיין בס' שע\"ה בהל' מע\"הק בפרקין הי\"ג ועיין בס' אור יקרות בחי' לפסחים יע\"ש. תו אמרינן שם בגמרא וממאי דב\"ה כו' דלמא מעולת חובה גמירי כו' וכתבו התוס' וא\"ת דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בבנין אב כו' הנה הר\"ב בש\"מ תירץ לזה ע\"ש הריטב\"א דכיון דכתיב בעולת חובה כמשפט הרי הוא כאלו נכתבו הלכותיו בו וכאלו כתיב סמיכה בה בהדייא עכ\"ל וכיוצא לזה ראיתי להתוס' ביומא דנ\"א ע\"א ד\"ה דוחה את השבת גבי דבר הלמד בג\"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש שכתבו וז\"ל וי\"ל כיון דכתיב ככל חקת הפסח יעשו אותו צריכין אנו ללמוד כמו כן ממנו דבר שלמדנו בו בג\"ש שאל\"כ אינך מקיים ככל חוקת הפסח כו' יע\"ש וקשה מההיא דאיזהו מקומן ד\"ן עלה דאיבעיא לן אי דבר הלמד בהקש חוזר ומלמד בבנין אב ואמר ר' ירמיה לא נכתוב רחמנא צפונה באשם ותיתי מבנין אב מחטאת למאי הלכתא כתביה לאו למימרא שדבר הלמד בהקש אינו חוזר ומלמד בבנין אב יע\"ש והרי עיקר ילפותא דצפונה בחטאת מקרא דכאשר תשחט העולה תשחט החטאת הוא וקרי ליה תלמודא היקש ואינו חוזר ומלמד אשם בבנין אב ולפי דבריהם ז\"ל זה אינו נקרא הקש כיון דכתיב בחטאת גופיה כאשר תשחט העולה הו\"ל כאלו כתי' צפונה בחטאת בהדיא ועיין בספר צאן קדשים שם בפרק איזהו מקומן בתוס' ד\"ה לא נכתוב רחמנא וצ\"ע." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש איסור אכילת בשר קודם הקטרת אימורין ואין \n הכהנים זוכים בחזה ושוק אלא לאחר הקטר האימורין כו'. וראיתי בס' אור יקרות בקונט' אחרון די\"א ע\"א שכתב וז\"ל והנה מבואר מדברי התוס' דהכא ודיומא דכ\"ט ע\"א ד\"ה אלא דפסיקא להו דכי היכי דכהנים לא אכלי חזה ושוק עד לאחר הקטרת אימורין כדאמרינן בפסחים דנ\"ט ע\"ב ה\"נ בעלים לא אכלי בשר וקשה דהא הך מלתא גבי כהנים דוקא נכתב וראיתי להרמב\"ם ז\"ל בהל' מע\"הק שכתבה גבי כהנים עכ\"ל ונראה דאשתמיט מיניה מ\"ש רבינו בפ' ח\"י מהל' פסולי המוקדשים ד\"ז והאמורין מתירין את הבשר לאדם עכ\"ל דכל אדם נמי לא שרו באכילת בשר עד לאחר הקטרת אימורין וכ\"כ הרמ\"ל בפי\"א מה' מע\"הק ד\"ד על מ\"ש רבינו כל האוכל כזית מבשר הקדשים אפי' קדשים קלים קודם זריקת דמם לוקה וז\"ל המש\"ל ומ\"מ איסורא איכא אפי' קודם הקטרה וכן גבי קרבנות אע\"ג שאוכל קודם זריקה אינו לוקה מ\"מ איסורא איכא לאוכלן קוד' הקטרה וכדאמרינן בפרק תמיד נשחט דנ\"ט יכול יהיו כהנים רשאים בחזה ושוק קודם הקטרת אימורין ת\"ל כו' ונראה דה\"ה לחטאות ואשמות וכן הבעלים אינן אוכלים בשר השלמים קודם הקטרה כמ\"ש רבינו בפח\"י מהלכו' פ\"המ ה\"ז והאמורין מתירין את הבשר לאדם עכ\"ל וכן מבואר בפ' כיצד צולין דע\"ז ע\"ב ק\"ו היא ומה אימורין דכי ליתנהו כו' ואם איתא ק\"ו פריכא הוא ונימא דיו מה אימורין דוק' חזה ושוק אף דם כן להכי איצטרי' קר' א\"ו דהקטר' אימורין מעכב אפי' אכילת בשר לבעלים וזה שכתב דה\"ה בחטאות ואשמות כו' לא זכיתי להבין למה תלה הדבר במראה עיניו והלא מאותה סוגיא דפרק תמיד נשחט דנ\"ט שהביא הרב מבואר כן בהדיא דלאו דוקא בחזה ושוק דה\"ה בחטאו' ואשמות וקא\"ל רבינא בריה דרב נתן לרב פפא והא כמה דלא מקטרי אימורין כהנים לא מצו אכלי בשר וכמה דכהנים לא אכלי בעלים לא מתכפרי כו' וכמ\"ש רש\"י ז\"ל וצ\"ע.
עוד ראיתי בספר אור יקרות הנז' שכתב וז\"ל עוד הק' כת\"ר ע\"ד התוס' דמאי קו' דאי אמרו בחזה ושוק יאמרו בשאר בשר כו' י\"ל דהתוס' ס\"ל מסברא שאין לחלק דמכיון דכהנים לא מצו אכלי קודם הקטרה והקטר' מעכב לאכילתן ה\"נ מעכבת לאכילת הבעלים שאין טעם לחלק דאע\"ג דקרא דילפינן מיניה מיירי בחזה ושוק י\"ל דמהתם ילפינן גם לאכילת בעלים דמעכבת ההקטרה לאכילתן עכ\"ל ולע\"ד לפי מ\"ש הר\"ב ק\"א בפרשת צו ד\"מ ע\"ד בטעם הדבר שאין הכהנים רשאים בחזה ושוק עד לאחר הקטרת אימורין והסיבה בזה מבוארת היא והוא דמאחר דמשלחן גבוה קא זכו דכתיב חלקם נתתי אותה מאישי שירצה שאינן זוכים אותם מהבעלים אלא ממה שניתן למזבח זכו בה א\"כ א\"א שיזכו בחלק זה עד שיזכה בו המזבח בה ראשונה בהקטרת אימורין עכ\"ל. הנה לפי טעם זה נראה בהדיא דאף הבעלים נמי דמשלחן גבוה קזכו כדאמרי' בפ\"ב דביצ' אבל נדרי' ונדבו' אסו' לשוח' בי\"ט דכהני' כי קזכו משו\"ג קזכו ופי' רש\"י והתוס' דה\"ה הבעלים לא זכו בבשר אלא כעבד הנוטל פרס מרבו שדינם ככהנים א\"כ מהי תיתי לומר דהבעלים זוכים בבשר קודם הקטרה טפי מהכהנים כיון דשניהם משו\"ג קזכו וכ\"כ רש\"י ז\"ל בהדיא בפ' הא\"מ דנ\"ב ע\"ב ד\"ה כי קזכו בין כהנים בחזה ושוק בין בעלים בבשר משו\"ג קזכו הקטרת אימורין וברור.
עוד כתוב בס' הנז' וז\"ל אך אי קשייא הא קשיי' דאם איתא דלא מצו אכלי הבעלי' הבשר של שלמי' עד לאחר הקטרת האימורין איך הותר להניח הקטרת האימו' עד הלילה וכמו ששנינו הקטר חלבים ואימורין מצותן עד שיעלה עמוד השחר ופסקה רבינו פ\"ד מה' אלו אלא דמשום חביבה מצוה בשעתה מצוה להקטירן ביום והא כי מניחם עד הלילה להקטירן קממעט זמן אכילתן דשלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד וקי\"ל דאין ממעטין זמן אכילתן כמ\"ש רבינו בפ\"י מה' אלו אבל לחזה ושוק של כהנים ל\"ק דיש לחלק בין הקרבן כולו לפרט ממנו כמ\"ש מרן כ\"מ בפ\"א מה' פ\"המ גבי תודה שנתערבה באיל נזיר עכ\"ל והנה זה שכתב דמחזה ושוק של כהנים ל\"ק דיש לחלק כו' לא ידענא מאי קאמר דאכתי תיקשי ליה מבשר חטאו' ואשמו' שהיו אוכלין הכהנים דמבואר מאותה סוגייא דפ' תמיד נשחט דכל כמה דלא מקטירי אימורין כהנים לא מצו אכלי בשר ואנן סתמא תנן הקטר חלבים ואימורי' מצותן עד שיעלה ע\"ה ומשמע אף הקטר אמורין של חטאו' ואשמות וכ\"כ רבינו בפ\"ד מה' אלו ד\"ב וכ\"כ התוי\"ט שם בריש ברכות יע\"ש וא\"כ תיקשי ליה טפי דאיך יתכן להקטיר אימורי חטאות ואשמות עד חצות דכיון שאינן נאכלין אלא ליום ולילה ורבנן גזרו עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה כמו ששנינו שם בריש ברכות וכל הנאכלין ליום א' מצותן עד שיעלה ע\"ה למה אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה א\"כ הרי מביאין אותם לבית הפסול שהרי אינן נאכלין כלל כיון שאסורים לאכול לאחר חצות וקודם חצו' היו אסורי' לאכול מפני שעדיין לא הוקטרו האימורים וע\"כ צ\"ל דאה\"נ דמטעם ממעט באכילתן צריך להקטיר האימורין מיד אחר השחיטה ועוד דאיכא מצוה לאכול ביום הזביחה כמו שדרשו בת\"כ מקרא דביום זבחכם יאכל וכמ\"ש הרמב\"ן בפי' התורה ומ\"ש בגמ' דמשו' חביבה מצוה בשעתה מצוה להקטירן ביום ולא בלילה ולא נתנו טעם משום דקממעט באכילתן היינו משום דהש\"ס קיהיב טעמא אף להקטר איברים של עולות שאין בהם אכילת אדם דבדידהו ליכא טעמא דממעט באכילתן אם לא משום חביבה מצוה בשעתה והשתא מתני' דריש ברכות דקתני הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה ע\"ה עכ\"ל דהכי קא' שאם נאנסו ולא יכלו להקטיר האברים ביום כשמקטירן בלילה מצותן שיקטירן עד ע\"ה ולא ישהו הקטרן עד היום וזה ברור.
מיהו הא ק\"ל מהא דאמרינן בפ' תמיד נשחט דנ\"ט ע\"ב רמי ליה רב ספרא לרב כתיב לא ילין לבוקר זבח חג הפסח הא כל הלילה ילין והשתא לראב\"ע דס\"ל דפסח אינו נאכל אלא עד חצות כדאיתא בסו' ע\"פ דק\"ך ע\"ב א\"כ תיקשי ליה קרא דלא ילין דמכיון דאינו נאכל אלא עד חצות ע\"כ צריך להקטיר קודם חצות והתו' שם הק' האי קרא אליבא דבן תימא דחגיגה הבאה עם הפסח הרי הוא כפסח והיכי מתוקם האי קרא בשבת כו' וקשה אמאי לא הקשו לראב\"ע דלא שייך לדידיה לתרץ אלא כתירוץ הב' שתירצו לבן תימא וע\"ש בתוס' ד\"ה ולא עולת במ\"ש דכר\"ע אוקימנא לסוגייא ושמעינן ליה לר\"ע דפסח נאכל כל הלילה ותו קשה מהא דאיתא התם רע\"א מאי בוקר בוקר ב' מי איכ' מידי דבשר איפסיל ליה מאורת' כו' והשתא אמאי לא ק\"ל טפי דכיון דבשר אינו נאכל אלא לב' ימים איך אפשר לומר בוקר ב' ע\"כ בעי למקטרינ' קודם אכילה.
ועוד קשה דאמרינן התם והרי פסח לראב\"ע כו' ואי ראב\"ע ס\"ל דקרא דלא ילין ר\"ל שומרהו שלא יבא לידי לא ילין א\"כ מנ\"ל דאימורין עד צפרא הא ע\"כ למקטרינהו ע\"פ ולומר דקרא מיירי בשנטמא או נאבד א\"נ בעבר ואכל קודם הקטרת אימורין ודאי דוחק. ומ\"ש בשם מרן כ\"מ בענין ממעט באכילתן דיש לחלק בין הקרבן כולו לפרט ממנו כו' יש לדקדק ע\"ז ממ\"ש רבינו בפ\"י מה' אלו די\"ב דאין מבשלין. המורם מאיל נזיר ומהתודה עם חזה ושוק של כהנים מפני שממעט זמן אכיל' דחזה ושוק של כהנים נאכלין לב' ימים ולילה והתודה ואיל נזיר ליום ולילה והשתא לפי דברי מרן דממעט באכילתן בחלק הקרבן ולא בכולו לא איכפת לן אמאי אין מבשלין איל ודוק והנה ע\"ד הרב אור יקרות הללו מצאתי כתוב למו\"ה מוהרי\"ן ז\"ל שכתב וז\"ל וראיתי בס' אור יקרות שהקשה דאם איתא איך הותר להניח הקטורת בלילה והא קממעט באכילת שלמי' דנאכלין לב' ימים ולילה וקי\"ל דאין ממעטין זמן אכילתן אמנם אי דין זה אינו אלא בכהנים ניחא די\"ל בין קרבן כולו למקצתו כמש\"ש הכ\"מ א\"ד.
והנה אמת שכ\"כ מרן כ\"מ האמנם כבר תמהתי בס' שער המלך בה' פס\"המ שדבריו הן היפך סוגייא דבכורות דמבואר שם דאפילו באכילת חזה ושוק אמרינן אין מביאין כו' ועכ\"פ צ\"ל שאף מרן לא כ\"כ אלא דוקא בזרוע בשלה שהוא דבר מועט א' מס' משא\"כ חזה ושוק דנפישא טפי ואף שמרן כתב דלא אמרו אין מביאין כו' אלא בכולו ולא במקצתו לאו דוקא ואשגרת לישן הוא עכ\"ל עוד ראיתי בס' הנז' עמד מתמיה במ\"ש התוספות בסוף דבריהם בפ\"ב דביצה הואיל ואינו יכול להקתי' עשאום כמי שנטמאו או נאבדו וכתב וז\"ל ותמהני דדבר זה גמר' ערוכה היא בפ' תמיד נשחט עלה דאמר ר' ישמעאל אף מחוסר כפורים בשאר ימות השנה ומשני ר\"ח במעלה ומלי' בראשו של מזבח ופרכינן והא כל כמה דלא מיקטרי האמורים לא אכלי הכהנים בשר ומשני כיון דלא אפשר עשאום כמי שנטמאו או נאבדו וא\"כ איך לא העלו על דל שפתם סוגיא זו וצ\"ע עכ\"ל ויותר הי\"ל לתמוה על הי\"מ למה הוצרכו לידחק דהכא מיירי בשנטמאו או נאבדו דנר' דאשתמיט מינייהו אות' סוגייא כי ע\"כ נלע\"ד דהתוס' המה ראו דההיא דאתמר התם עשאום כו' אינו אלא לרב פפא דמוקי לההיא דר\"י בקרבן בהמה דאיכא הקטרה ומפרש במעלה ומלינה ואהא הוא דפרכינן והא כל כמה דלא מיקטרי אימורים כהנים לא אכלי ובעלים לא מתכפרי והוצרכו לשנויי דהיכא דלא אפשר עשאום כמי שנטמאו או נאבדו כו' אבל לר\"ח דמוקי לה בחטאת העוף לא צרכינן להכי ואפשר שחולק על ר\"פ בזה וגם ר\"א ור\"ה בריה דר\"ן משמע להו הכי וחלקו על ר\"פ בזה ועוד דלא איתמר הכי אפי' לר\"פ אלא לדעת ר\"י ואיכא למימר דרבנן דר\"י פליגי עליה בהכי הילכך לא הביאו ראיה משם כלל אלא התוס' מצד הסברא הוצרכו לומר דהא דפ\"ב דביצה מיירי בשנטמאו או נאבדו ועוד יש ליישב והוא הנכון דהתם שאני דלא חזו להקטרה כלל בזמן הקטרתו ולהכי קאמר כיון דלא אפשר להקטירן בזמן הקטרתו כנטמאו דמי משא\"כ הכא שהרי חזו להקטרה בליל מוצאי י\"ט והיינו בזמן הקטרתו ודוק בלשונם שכתבו כיון דלא חזו מבע\"י כו' ודוק.
ובמ\"ש עוד התוס' שם בפ\"ב דביצה ול\"נ דא\"כ לימא א\"ב כגון דהכל קיים לרבא לא זריק כו' ק' שהרי אמרי' בפ' התכלת דמ\"ח ע\"א עמד וחטא בשבת כדי שתזכה בשבת אמרינן כו' וכתבו שם התוס' דאפילו עובר בלאו ואפשר לומר דלא אמרי' עמד וחטא בשתיים בזריקה והקטרה כו' כדי שתזכה בא' ודוק תו ק\"ל לדעת י\"מ מהא דאמרינן בהמה חציה של גוי כו' מה בין זו לנו\"נ כו' והשתא נימא דטעמא דנו\"ן משום הקטרת אימורים דלית בהו חלק הדיוט כלל ואם נאמר דלא יקטיר להו עד חשיכה נמצא דאין בה צורך הדיוט כלל ולתירוץ שני ניחא דהש\"ס ה\"פ ויאכל הבשר ולא יקטיר עד הערב ודוק ובמאי דאמרינן שם בגמ' בפ\"ב די\"ט ד\"ך עלה דאמרינן שם עבר ושחט מאי דלרבא לא זריק כל היכא דנטמא הבשר לא יזרוק עיין להרב חד\"ה שהקשה מברייתא דקתני ואם היתה שבת לא יזרוק ליפלוג וליתני בי\"ט עצמו ולימא דאם נטמא הבשר לא יזרוק וכתב דה\"ה דהו\"מ למיתני הכי וחדא מינייהו נקט ולי נראה ליישב דברייתא דנקט אם היתה שבת רבותא אתא לאשמועינן כלפי מה שהק' התוס' בפ' התכלת ד\"ה חטא בשבת וז\"ל תימא יזרוק כדי לאוכלן חיי דכ\"הג תנן בפ' שתי הלחם וי\"ל דאין זה זכות לחטא בכך כו' יע\"ש וא\"כ אי הוה תני נטמאו או נאבדו הו\"א דוקא נטמאו משום דאין אומרים לאדם חטא בי\"ט כדי שתזכה בחול אבל בשבת והבשר קיים הוה אמרי' דיזרוק כדי שיזרוק כדי לאכול הבשר חי קמ\"ל דלא חשיב זה זכות ודוק.
ומצאתי כתוב בגליון בפ' התכלת משם תוספו' חיצוניות וז\"ל הדם יזרק והבשר יאכל וא\"ת הניחא למ\"ד נו\"ן קרבין בי\"ט דמקטיר האמורין ונאכל הבשר אלא למ\"ד נו\"ן אין קרבין בי\"ט איך הבשר יאכל הא כל כמה דלא מקטרי אימורים כהנים לא מצו אכלי וי\"ל דמיירי בנטמאו אימורים או שאבדו והא דקתני בשבת לא יזרוק ואם זרק הורצה להקטיר אימורים לערב מיירי בדאיתנהו ולאו לצדדים קתני אלא ה\"ק בי\"ט זורק בשנטמאו ובשבת לא יזרוק אף בשנטמאו ואם זרק הורצה בשלא נטמאו בין בחול בין בשבת תוס' חצונייות עכ\"ל וק\"ל דאכתי תיקשי ליה לאבע\"א דמשני התם בביצה שאני שבות שבת משבות די\"ט א\"כ ע\"כ סיפא דקתני ואם זרק הורצה דיעבד אין לכתחילה לא מיירי בשלא נטמאו ובשבת דאלו בי\"ט אפי' לכתחי' זורק ע\"מ להקטיר אימורין לערב וכיון שכן קשה אמ\"ש וי\"ל כו'." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש איסור בל תאחר אחד \n נדרים ונדבות עם שאר הדברים שאדם חייב בהם מערכין ומתנו' עניים מ\"ע מן התורה שיביא הכל ברגל שפגע בו תחילה. הנה בפ\"ב דביצה די\"ט ע\"א עלה דמתני' דמביאין שלמים וסומכין עליהן אמרו הני תנאי כהני תנאי דתנייא אין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה ולא בעצרת מפני שהוא יו\"ט אבל מביא אדם תודתו בחג הסוכות רש\"א הרי הוא אומר בחג המצות כו' כל שבא בחג המצות בא בחג השבועות ובחג הסוכות ראב\"ש אומר מביא אדם תודתו בחג הסוכות כו' ומסיק אביי דבהכי פליגי ת\"ק ור\"ש דת\"ק סבר ג' רגלים אמר רחמנא אפי' שלא כסדרן ור\"ש סבר כסדרן אין שלא כסדרן לא ופי' רש\"י דכולה הך מתני' דלענין בל תאחר איירי דת\"ק סבר כל המאחר נדרו ג\"ר אפילו שלא כסדרן עובר בבל תאחר כו' והיינו דקאתא ת\"ק לאשמועינן עצה טובה דכל מי שיש לו תודה יביאנה בחג הסוכות ואפילו הוא רגל הראשון שהרי בפסח ובעצרת אינו יכול להקריב' ויבא לידי בל תאחר ור\"ש סבר דהנודר לפני סוכות יש לו שהות עד לשנה הבאה וה\"ק כל שבא בחג המצו' כגון שנדר קודם הפסח והיה עליו להביאה בחג המצות בא בחג השבועו' שלאחריו או בחג הסוכות ואין לו עוד שהות וכל שלא בא בחג המצות כגון שנדר לאחר הפסח אינו בא בחג השבועות כו' כלומר אינו צריך להביאה לא בחג השבועות שלאחריו ולא בחג הסוכות שיש לו שהות עד חג הסוכות של שנה הבאה שעברו ג\"ר כסדרן עכ\"ל לכאור' משמע דלר\"ש אם נדר קוד' הפסח להבי' קרבן תוד' אפי' שעברו עליו ג\"ר אינו עובר עליו בבל תאחר שהרי קרבן תודה אינו בא בחג המצות ואין אני קורא בו כל שבא בחג המצות בא בחג הסוכות.
אכן מדברי רש\"י משמע דאם נדר קודם הפסח לר\"ש עובר בב\"ת אפי' בקרבן תודה ולא פליג ר\"ש את\"ק גבי תודה לומר שאינו עובר בבל תאחר לעולם אלא אתא למימר דבעינן ג\"ר כסדרן וכן הדין נותן דכיון דלת\"ק אע\"ג דבעינן ג\"ר לעבור בבל תאחר וקרבן תודה אינו יכול להביא בחג המצות ובחג השבועות ואפ\"ה בשעבר עליו ג\"ר ס\"ל דעבר בבל תאחר ה\"נ לר\"ש אע\"ג דבעי ג\"ר כסדרן ודאי דאם עבר ג\"ר כסדרן בקרבן תודה נמי עובר בבל תאחר והיינו טעמא ודאי דלא קפיד רחמנא אג\"ר אלא מפני שהוא עולה באלו הרגלים ליראות לפני ה' ולא אטרחיה רחמנא לבא בזמן אחר כיון שיש לו זמן הרגלים שעולה בלא\"ה וכיון שכן אפי' דקרבן תודה אינו יכול להקריב בפסח מפני חמץ שבה ועצרת מפני איסור יו\"ט ודאי דתלוי בג' הרגלים כיון שיכול לעלות ב' וג' ימי' קודם פסח ועצרת ולהקריב קרבן תודה וכל שעבר הג' רגלים עובר בבל תאחר וזה מבואר ואי קשיא לך דהיכי קאמר ר\"ש וכל שלא בא בחג המצות לא בא בחג השבועות ובחג הסוכות וכתב רש\"י כלומר אין להביאה לא בחג השבועות ולא בחג הסוכות כו' והא אע\"ג דבל תאחר ליכא לר\"ש עד שיעברו עליו ג\"ר כסדרן אבל עשה מיהא איכא להביאו ברגל ראשון שפגע בו כדאמרינן בפ\"ק דר\"ה מקרא דובאת שמה והבאתם שמה וי\"ל דאין צריך להביאה משום לאו דבל תאחר קאמר אבל עשה ודאי איכא וברור והנה בהך בריית' דמייתי הש\"ס לא מצינו אלא שלשה סברות בענין זה דבל תאחר סברת ת\"ק וסברת ר\"ש וסברת ר\"א בנו אבל בפ\"ק דר\"ה ד\"ה ע\"ב בברייתא דמייתי התם הש\"ס איכא עוד ב' סברות סברת ר\"מ דס\"ל דאפילו ברגל אחד עובר בבל תאחר וסברת ראב\"י דס\"ל דבשני רגלים הוא דעובר ועוד יש סברא אחרת ואיתא התם ד\"ו ע\"ב דס\"ל כר\"ש דבעי ג\"ר כסדרן מיהו לר\"ש הדבר תלוי ברגלים כסדרן דוקא ולההוא תנא אם עבר עליו שנה שלימה נמי אפילו שלא עברו עליו נמי ג\"ר כסדרן עובר וזה שלא כת\"ק דר\"ש ולא כר\"ש כדאיתא התם יע\"ש.
ולענין הלכה נראה דקי\"ל כר\"ש דבעי' ג\"ר כסדרן דהא אוקימנא התם לסתם מתני' דקתני בא' בניסן ר\"ה לרגלים כר\"ש כדאיתא התם וקי\"ל הלכה כסתם וכ\"ן מדברי הרי\"ף והרא\"ש שהביאו בההיא סוגיא דמוקים למתני' כר\"ש וכ\"ן מבואר מדברי הרשב\"א בחידו' לנדרים ד\"ג עלה דאמר רבא התם כגון שאמר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר כו' דמההי' שעתא הוי נזיר מידי דהוי האומר לאשתו כו' כתב וז\"ל אלא דק\"ל למה לי דאמר טעמא משום דכל שעתא ושעתא דילמא מייתי דאטו בל תאחר דאמר רחמנא משום חשש דילמא מיית הוא הא אינו אלא מצות מלך תדע לך שהרי אינו עובר עליו אלא אחר ג\"ר כסדרן ופעמים שהם ג' ופעמים שהם ד' ופעמים ה' כו' יע\"ש גם רבינו ז\"ל בספר המצות מצות ל\"ת סימן רנ\"ה כתב וז\"ל ובאה הקבלה שאינו עובר על לאו זה עד שיעברו ג\"ר כסדרן יע\"ש וכאן כתב עוד רבינו עברו עליו ג\"ר ולא הביא קרבנותיו שנדר או התנדב ה\"ז עובר בל\"ת שנאמר לא תאחר לשלמו אינו עובר בל\"ת עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה עכ\"ל וכתב מרן כ\"מ וז\"ל עד שיעברו עליו רגלי השנה כו' פ\"ק דראש השנה ואע\"ג דסתם מתני' התם כר\"ש לא חש לה רבינו משום דת\"ק דברייתא פליג ור\"מ וראב\"י וכיון דרבים טובא פליגי עליה לא חיישינן לסתם ועוד דמשמע דרבא סבר הכי וסתם ספרי כת\"ק דברייתא וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל עוד י\"ל דאפשר דהאי סתמא דמתני' לא עדיף כולי האי דלאו האי דינא אתא לאשמועינן אלא אתא למימר דניסן ר\"ה לשנים ולר\"ש ר\"ה לרגלים ולא למסתם כר\"ש נחית עכ\"ל מבואר יוצא מדברי מרן ומהר\"י קורקוס ז\"ל דס\"ל בפשיטות בהבנת דברי רבינו ז\"ל שפסק כת\"ק דר\"ש דלא בעינן ג\"ר כסדרן וה\"נ משמע להו בהבנת לשון הספרי שהוא כלשון רבינו שאמרו אינו עובר בבל תאחר עד שיעברו ג' רגלי השנה כולה יע\"ש דהכונה ג\"ר ואפי' שלא כסדרן.
והנה מלבד שקשה עליהם דלפי שיטתם רבי' פליג אמ\"ש בס' המצות דבעי' ג' רגלים כסדרן אף זו פליג אמ\"ש בס' המצות גופיה במצות עשה סימן פ\"ג כי שם הביא לשון הספרי שאמרו שאינו עובר בב\"ת עד שיעברו ג' רגלים כל השנה כולה ואף שבפי' המשנה פסק רבינו בהדייא דלא כר\"ש כיון שבס' המצות פסק כר\"ש ראוי יותר להסכים דבריו שבחבורו עם מ\"ש בספר המצות יותר מפי' המשנה ולפי דבריהם ג\"כ קשה דקי\"ל ס' ספרי ר\"ש והך דהכא אתי דלא כר\"ש ועוד שלשון רבינו כפול ומכופל ועוד מה הלשון אומר' עד שיעברו עליו רגלי' השנ' כולה דמילת השנ' כולה היא משוללת ההבנ' דכיון שאמר עד שיעברו עליו ג' רגלי' הדבר ידוע שהוא רגלי השנה כולה ועוד יש לתמוה במ\"ש מרן בשם מהר\"י קורקוס ז\"ל דאפשר דהאי סתמא דמתני' לא עדיף כולי האי דלאו האי דינא אתא לאשמועי' אלא למסתם כר\"ש אתא עכ\"ל דהא שם בפ\"ק דר\"ה ד\"ז ע\"ב אמרינן דברגלי' סבר לה רבי כר\"ש ובמעשר בהמה סבר לה כר\"מ יע\"ש וא\"כ מבואר יוצא דר' כר\"ש ס\"ל ולמסתם כר\"ש נחית ולא יש חולק בזה דכולהו אמוראי דהתם הכי ס\"ל היפך דברי הרב שכתב דלאו למסתם כר\"ש נחית ועיין בס' בני דוד שם בפי\"ד מה' אלו שדבריו בזה דחוקים כיע\"ש כי ע\"כ המחוור בדעת רבינו ז\"ל הוא מ\"ש הרב שער אפרים בסי' ל\"ב דלהכי חזר הרב וכתב ואינו עובר בבל תאחר עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה לומר דבעינן רגלים כסדרן וזה הורה לנו באומרו רגלי השנה כולה כלומר ולא רגלי מקצת שנה אחרת שרגלי השנה מתחילין מחג המצות וחג השבועות וחג הסוכות כסדר הכתובים בתורה ואם אנו אומרים שעובר בבל תאחר אפי' שעברו הרגלים שלא כסדרן אין רגלי השנה כולה שאם נדר קודם עצרת כשעב' עצר' וחג הסוכו' הרי נשלמו רגלי השנה הזאת דחג המצו' הבא אחריהן הוא משנה האחר' אבל אם אנו אומרים שצריך שיעברו הרגלים כסדרן הרי יש כאן ג\"ר של שנה אחת כולה ובכן ממילא נתיישבו כל ההערו' והדיוקי' שבדברי רבי' וכמדובר ועיין בס' לשון ערומים בלשונות רבינו די\"ג ע\"ב.
ומיהו הא קשיא לי בדברי רבינו דכיון שהוא ז\"ל תפס עיקר סברת ר\"ש דבעי ג' רגלים שיהיו כסדרן א\"כ תיקשי ליה מאי דריש בקרא דאלה תעשו לה' במועדיכם דלדידיה ליכא לשנויי כדמשני בגמ' דאצטריך קרא לכדר' יונה דאמר הוקשו כל המועדים זל\"ז שכולם מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו דההיא דרשא דרבי יונה כוותיה דר\"מ אזלא דסבר ברפ\"ק דשבועות שכל השעירים של המועדות כפרתן שוה וכדאיתא התם בהדיא בדי\"א אבל רבינו בפי\"א מה' שגגות פסק כר' יאודה דלא כל השעירים של המועדות כפרתן שוה וא\"כ לדידיה תיקשי מה יענה לקרא דאלה תעשו לה' במועדיכם דמיניה דריש ראב\"י דאפי' בשתי רגלי' עובר בבל תאחר והא ודאי בורכא היא דהיא גופא תיקשי לר\"ש גופיה דאיהו פליג התם אר\"מ וס\"ל דלא כל השעירים כפרתן שוה ואיהו ס\"ל הכא דבעינן ג' רגלים כסדרן לענין בל תאחר ולדידיה קאמרי' בגמ' דאצטריך קרא דאלה תעשו לה' במועדיכם לכדרבי יונה ועכ\"ל כמ\"ש התוס' בפ\"ק דשבועות ד\"ט ע\"ב ד\"ה כדאמר כו' בשם ר\"ת דאף לר\"ש ולר\"י אצטריך הקישא דר' יונה דאי לא מנלן לומר דשעיר דעצרת מכפר על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף דליכא למימר כדר' חמא בר חנינא דדריש שעיר ושעיר דהא בעצרת לא כתיב שעיר ושעיר אלא ודאי דאהיקש' דר' יונה סמיך אלא שיש לתמוה על מה שתירצו התוס' עוד שם דהיקשא דר\"י לא אצטריך כי אם לר\"מ דוקא ולא לר\"י ור\"ש יע\"ש דא\"כ מה יענו להך דפ\"ק דר\"ה דמבואר דאף לר\"ש אצטריך היקשא דר' יונה כי זה מבואר כתירוץ ר\"ת ואיך נעלם סוגייא זו מרבותינו בעלי התוס' כי כל רז לא נעלם מהם וצ\"ע.
וראיתי להרב מש\"ל עמ\"ש רבינו דחייבי ערכין ודמים וחרמות ומעשרות ומ\"ע מצות עשה מן התורה שיביאם ברגל שפגע בו תחילה כתב וז\"ל לא מצאתי מקום דין שיהיה באלו עשה וכו' ופשטיה דקרא לא מיירי אלא במידי דהקרבה ומאי דכתיב ותרומ' ידיכם היינו בכורים וכמ\"ש רש\"י עכ\"ל ונלע\"ד דכל אלו נפקי מדכתיב מעשרותיכם ודרשו בספרי בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה ומשמע ליה לרבינו דמעשר דגן כולל מעשר ראשון ושני ועני ולא כמ\"ש רש\"י בפי' המקרא מעשר בהמה ומעשר שני דוקא שצריך לאכול לפנים מן החומה יע\"ש ושאר חייבי דמים וערכין וחרמין בכלל נדריכם ונדבותיכם דקרא הוא וכיון דגלי לן קרא בעניין לאו בל תאחר דכל אלו אע\"פ שאינן בני הקרבה תלויין ועומדין עד זמן עלייתם לרגל אף העשה הזה התלוי ברגל ראשון שייך למדרש בהו דמחייבי ברגל ראשון וה\"נ משמע בפ\"ק דר\"ה ד\"ד ע\"ב דקאמ' ר\"מ דברגל א' עובר בבל תאחר בכל אלו דיליף לה מעניין העשה דכיון דאמר רחמנא אייתי ברגל ראשון ולא אייתי ממילא קם ליה בבל תאחר יע\"ש הרי דעל כולהו דקאי בבל תאחר סבר ר\"מ דקאי אעשה. וה\"נ משמע התם ד\"ו ע\"א עלה דת\"ר מוצא שפתיך זו מ\"ע יע\"ש. ואדרבא על רש\"י בפי' המקרא יש לדקדק למה נדחק לפרש במילי דהקרבה דוקא דאי משום דהכתוב תלה הדבר בעלייתם לרגל כמ\"ש הרא\"ם בד\"ה ותרומת ידיכם יע\"ש הרי בעניין בל תאחר דקאי אקרא דג\"פ בשנה יראה כל דמינה ילפינן דלא עבר בבל תאחר עד שיעברו ג' רגלים ואפ\"ה דרשינן לקרא אף במידי דלאו בר הקרבה כדאיתא בפ\"ק דר\"ה. ואפשר דרש\"י בשיטת הר\"ן ז\"ל קאי שכתב שם בפי' ההלכות דכל מידי דלא תלי במקדש בל תאחר דידהו אינו תלוי ברגל אלא מיד דומיא דצדקה דאמר רבא דמחייב לאלתר יע\"ש.
ובספר קול ן' לוי דכ\"ב ע\"ב הקשה בדברי רבינו במה שכלל מתנות עניים בשאר מילי דתלי דוקא ברגלים דמ\"ש מצדקה שפס' בפ\"ח מהלכות מ\"ע דחייב בבל תאחר לאלתר מפני שבידו ליתנה מיד ה\"נ שייך הך טעמא גבי מ\"ע ומה שייכות יש למ\"ע במקדש עד שיהיה דינם כמילי דהקדש ולא כצדקה איברא שהתוספות והר\"ן תלו לצדקה ברגלים דאז מחייב להשתדל לבקש עניים אבל רבינו לא הזכיר מזה בצדקה כלום ולא השוה מדותיו כמו שהשוו אותה התוספות והר\"ן וצריך טעם למה וצ\"ע עכ\"ל וטעמו של רבינו מבואר בזה בס' החינוך פרשת כי תצא סימן תקמ\"ו שכתב וז\"ל ויש מהם שאמרו שאף בבל תאחר מחייבינן בצדקה כשאינו פורע אותה לאלתר שחילוק יש בין מה שאדם מחייב עצמו בו כגון צדקה למה שאין אדם מחייב עצמו בו כלקט שכחה ופאה דמה שחייב הוא עצמו ובידו לקיים דאית ביה הני תרתי כגון צדקה מחייב עליה בבל תאחר מיד אבל בלקט שכחה ופאה לא חייב עצמו בהן וקרבנות שחייב עצמו בהן אין בידו להקריבן מיד ולפיכך אינו עובר עליהן עד שיעברו ג' רגלי' עכ\"ל ועיין במ\"ש עוד בפ' בחוקותי סימן ש\"ן ד\"ה ונוהגת. וכך מצאתי כתוב בביאור הלכות מעה\"ק למהר\"י קורקוס וז\"ל ומיהו עדיין י\"ל שכלל רבינו כאן מ\"ע בכלל השאר לרגל אחד ולמה לא יהיה לאלתר כיון דקיימי עניים ואפשר שיש חילוק בין צדקה לשאר מ\"ע דרבא צדקה לחוד קאמר ושאני צדקה שעל ידי נדרו נתחייב בה ולכך צריך לתת מיד אבל מ\"ע ולקט שכחה ופאה הרי הם ככל שאר חיובים וברגל א' יש עשה ובג' רגלים לא תעשה וכן בפסוק והבאתם שמה כתיב וכל מעשרותיכם וכל מעשר בכלל א\"כ רבא בצדקה בלחוד קא מיירי דהיינו מעו' שאדם נודר לצדקה ואפשר עוד דרבא כשאין עניים מיירי וחייב להפריש מיד כאשר כתב בה' מ\"ע וכאן ביאר שחייב לעלותן בידו ברגל ראשון ובודאי שם ימצאו עניים ובשלש רגלים עובר בבל תאחר וכתב זה כאן דשייך לדין קרבנו' ולפ\"ז מ\"ע וצדקה הכל דין אחד אלא שמ\"ע אם אין עניים לוקח אותם לעצמו דלא אמרה תורה הנח לעכברים ולעורבים ואפשר דבמלקט לצורך עניי' מיירי אלא שאני רואה שגם כאן גבי בל תאחר לא הזכיר מ\"ע ואפשר היה לומר דלאו כי רוכלא דליתני וליזיל אלא שגם מה שפי' לא היה צריך לפרש כי די היה שיכתוב עבר ג' רגלים ולא הביא כו' הר\"ז עובר מדפרט הני משמע דלאפוקי מ\"ע כתב כן ואפשר דכיון דביעור המעשרות מקץ ג' שנים אין בל תאחר דידהו בג\"ר וכן הרגישו התוס' ותירצו שם אלא שאין נראה כן בגמ' אלא כל אלו בכלל בל תאחר הן וכן דרשו מעמך להביא לקט שכחה ופאה ואם לשון רבינו מדוייק צ\"ע עכ\"ל.
ודע דבפ\"ק דר\"ה עלה דתנו רבנן מוצא שפתיך זה מ\"ע כו' תשמור זו מצות לא תעשה פרי' הש\"ס האי ממוצא שפתיך נפקא הא מובאתה שמה והבאתם שמה נפקא וה\"נ פריך עמ\"ש תשמור זו מצות לא תעשה הא מלא תאחר לשלמו נפקא ומשני חד לאפריש ולא אקריב וחד לאמר ולא אפריש ורבינו לא הזכיר כאן כי אם עשה דובאתה שמה ולא תעשה דב\"ת אבל עשה דמוצא שפתי' ולא תעשה דתשמור לא ביאר כלל וכל כי האי הי\"ל לרבינו לבאר כיון דאצטריך קרא אחרינא לאמר ולא אפרי' דמחייב בעשה ולא תעשה ובפ\"א מה' נדרים הל' ד' כתב וז\"ל מצות עשה של תורה שיקיים אדם נדרו כו' שנאמר מוצא שפתיך כו' ולא ביאר שעשה זה תלוי בהפרשה לבד גם לא ביאר שעובר בלאו דתשמור ובמנין המצות ג\"כ לא מנה לאו זה דתשמור חוץ מלאו דבל תאחר ואפשר דמשו' הכי לא מנה רבינו לאו זה דתשמור משום דקשיא ליה קושיית התוס' בפ\"ק דר\"ה ד\"ו ד\"ה תשמור מההיא דאמרינן בעירובין דצ\"ו דהשמר דעשה עשה הוא וה\"נ אמרו ביומא דפ\"א והאי נמי השמר דעשה הוא שישלם מה שנדר ומתוך קושיא זו אפשר דמשמע ליה דתנא דהך ברייתא דתני אשמור זו מצות לא תעש' סבר דהשמר דעשה נמי לאו הוא ואשכחן דפליגי תנאי בהך מילתא ואיתיה במכילתא פרשת משפטים על פסוק ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו אמרו וז\"ל למה נאמר לפי שהוא אומר ושמת את השלחן כו' אם שינה עובר בל\"ת לכך נאמר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו רמ\"א לעשות דברי תורה עליך חובה ר\"א אומר לעשו' מ\"ע מצות ל\"ת ע\"כ וכתב הרא\"ם דבין לת\"ק ובין לר\"א קרא דובכל אשר אמרתי בלא תעשה קא מיירי אלא דבהא קמפלגי ת\"ק סבר לא בא הכתוב רק ליתן לא תעשה על הדברים הנראין כמו תיקון ועצה טובה דומיא דושמת את השלחן וכיוצא ולדעת ר\"א בא הכתוב ליתן ל\"ת ע\"כ מ\"ע שבתורה יע\"ש.
וממוצא דברי הרב אתה למד דר\"מ דפליג את\"ק ור\"א ואמר שבא הכתוב לעשות דברי תורה עליך חובה ס\"ל דלא בא הכתוב ליתן ל\"ת רק לעשות דברי תורה עליך חובה כלומר שיתחייב בלימוד כל התורה על דרך השמר לך ושמר נפשך פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ומשום דר\"מ ס\"ל דהשמר דעשה עשה הוא דהוא אזיל בשיטת ת\"ק ור\"א יע\"ש והשתא לדעת רבי' הך ברייתא דפ\"ק דר\"ה דדריש תשמור ללא תעשה אזלא כוותיה דת\"ק ור\"א דמכילתא דס\"ל דהשמר דעשה לאו הוא ולדידהו מצריך הש\"ס תרי קראי חד לאמר ולא אפריש וחד לאפריש ולא אקריב אבל לר\"מ דמכילתא דהשמר דעשה עשה לא אייתר קרא דתשמור לעבור בלאו דאפריש ולא אקריב וכיון דסתמא דתלמודא בפ\"ב דעירובין דצ\"ו ובפ' בתרא דיומא דפ\"א קאמר בפשיטות דהשמר דעשה עשה הוא וקאי כוותיה דר\"מ הכי נקטינן ולכך לא מנה רבינו לאו זה דתשמור לענין אפריש ולא אקריב וס\"ל דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה וכיון שהפרישה תו לא מחייב בלאו אם לא הקריבה ומ\"ש רבינו אחד נדרי' ונדבו' עובר בבל תאחר נדבה כעין נדר קאמר כגון הרי עלי עולה ע\"מ שלא אתחייב באחריותה וכדאיתא בפ\"ק דר\"ה ד\"ו אבל אם אמר הרי זו נדבה לא מחייב בב\"ת עד שיקריבנה.
וע\"פ האמור הנה נכון מ\"ש רש\"י ז\"ל בפ\"ק דנדרים ד\"ט ע\"ב ד\"ה נדבה נמי דבנדבה לא עבר בבל תאחר דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה עכ\"ל ולכאורה דבריו תמוהים דזה היפך סוגייא זו דפ\"ק דמבואר בהדייא דאף בנדבה קעבר בבל תאחר וכבר עמדו עליו בזה בס' פנים מאירות סימן ט' ובס' שבות יעקב ח\"ב ובספר דברי אמת בתשובת דכ\"ח סע\"ב ודמ\"ב ע\"ד ועיין בני דוד דס\"ג ע\"א. מיהו ע\"פ האמור דהך ברייתא הלזו דדריש תשמור ללא תעשה אזלא כוותיה דת\"ק ור\"א דמכילתא אבל ר\"מ פליג צדקו היטב דברי רש\"י ז\"ל דאותה סוגייא דנדרים כוותיה דר\"מ אזלא כדאיתא התם ולדידיה ס\"ל דהשמר דעשה עשה הוא ולא אייתר קרא ללאו לנדבה כמבואר וכמדובר. ועיין במ\"ש עוד רש\"י שם בפ\"ק דנדרי' ד\"י ע\"א ד\"ה מאי שנא יע\"ש ודוק. ואי תיקשי לך ואיך אפשר לומר דתנאי דמכילתא פליגי בהכי אי השמר דעשה הוא או לאו ושרבינו פסק כמ\"ד דהשמר דעשה עשה הוא והלא בפ' הקומץ דל\"ו גבי קרא דושמרת את החוק' הזאת למועדה מימים ימימה אפליגו ר\"א ור\"י דר\"א אמר המניח תפילין בלילה עובר בעשה ור\"י אמר עובר בלאו ואמרי' התם דר\"א סבר השמר דעשה עשה הוא ור\"י סבר דשמר דעשה נמי לאו הוא ולא קאמר הש\"ס דתנאי פליגי בהך פלוגתא ורבינו ז\"ל בפ\"ד מהלכות תפילין די\"א פסק כר\"י דהמניחן בלילה עובר בלאו הרי דפסק דהשמר דעשה לאו הוא היפך מאי דאמרן לעיל והא ודאי לא קשיא כלל דפלוגתא דר\"א ור\"י גבי תפילין אינו ענין לפלוגת' דתנאי דמכילתא דר\"א ור\"י לא פליגי אלא גבי מניח תפילין בלילה דכי קעביד אאיסור הנחה בלילה אינו אלא על ידי מעשה בידים וכל כה\"ג לר\"י ס\"ל דחשיב השמר דלאו כיון דקעביד בקום עשה והא דקרי ליה הש\"ס השמר דעשה הוא מפני שהכתוב כלל יחד צווי הנחת תפילין ביום ואזהרת הנחתן בלילה בחד קרא דושמרת את החוקה הזאת מימים ימימה ודרשינן ימים ולא לילות וכלל הכתוב צווי הנחתן ביום ואזהרתן מלהניחן בלילה למילת ושמרת ומש\"ה ר\"א סובר דהמניחן בלילה עובר בעשה דהך השמר דעשה עשה הוא ולא לאו ואע\"פ שעובר עליהן בקום עשה כיון דכלל אזהרה זו בכלל קיום הנחתן ביום אין כאן אלא עשה דלא פלגינן מילת ושמרת חציו עשה וחציו לא תעשה ור\"י ס\"ל כיון דקעביד האיסור זה בקום עשה ל\"ת הוא אפי' שכללן הכתוב לעשה ול\"ת בחד קרא והו\"ל כאילו כתיב השמר ב' פעמים חד לעשה דהנחתן ביום וחד ללא תעשה דהנחתן בלילה אבל פלוגתא דתנאי דמכילת' אינו עניין לזה ובההיא אפשר דבין ר\"א ובין ר\"י כ\"ע סברי דהשמר דעש' עשה הוא כר\"מ דפליג התם את\"ק ור\"א ולזה החילוק כיוונו התוספות בעירובין דצ\"ו ד\"ה השמר שכתבו וז\"ל השמר דעשה עשה ואפי' ר\"י דאמר בפרק הקומץ השמר דעשה נמי לאו הוא ולהכי המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בלאו מודה הוא שאם לא הניח ביום שאינו לוקה דלעניין הנחת היום השמר דעשה עשה הוא כמו לעניין עשיית פסח דאמרינן הכא דהוי עשה משום דהוי קום עשה ודוקא לענין הנחת תפילין בלילה קאמר ר\"י דלאו הוא דהוי כמו השמר בנגע הצרעת דחשיב ליה לאו בפ' ר' אליעזר דמילה דקל\"ב אע\"ג דכתיב לשמור ולעשות משום דפירושו לאו הוא השמר שלא תיקוץ עכ\"ל וכונתם מבוארת ע\"פ האמור ועיין בספר לשון ערומים בלשונות הרא\"ם די\"ד ע\"ד מ\"ש שם בכונת דברי התוספות בשם הרב מר חמיו ז\"ל יע\"ש שדבריו תמוהים.
ולעיקר קושייתו שהקשה בספר הנז' בדברי התוס' בשבת דקל\"ב יש ליישב ע\"פ מ\"ש בפ\"ק דראש השנה ד\"ו ע\"א ד\"ה תשמור כיע\"ש והשתא ע\"פ האמור ממילא נוחים ג\"כ דברי רבינו שפסק בפ\"ד מה' תפילין די\"א כר' יוחנן דפ' הקומץ דהמניח תפילין בלילה עובר בלאו אע\"פ שכתבנו שדעתו לפסוק בעלמא כמ\"ד השמר דעשה עשה דשמא היא ההיא דהמניח תפילין בלילה דקעבר בקום עשה כמ\"ש התוספו' ז\"ל וע\"פ האמור ממילא ג\"כ נוחים דברי הרמב\"ן בביאור התורה שהשיג על רש\"י בפרשת משפטים על מ\"ש בפירוש המקרא דובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו שבא הכתוב לתת לא תעשה על כל מצות עשה והשיג עליו דאנן קי\"ל דהשמר דעשה עשה וא\"כ לא הוסיף בכאן אלא עשה עכ\"ל. והרא\"ם שם בהליצו בעד רש\"י כתב על דבריו של הרמב\"ן וז\"ל ועוד דהרי הוא עצמו כתב בפ' יתרו גבי זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו משום דשמור מצות לא תעשה וזכור מ\"ע וסתרן אהדדי ואיך לא חשש דהשמר דעשה עשה דהתם השמר דעשה הוא כדכתיב לקדשו וכו' ומה שפי' הוא במילת לקדשו שלא נחללנו כי היכי דלא תקשי ליה מהשמר דעשה עשה לא הרויח כלום משום דכיון דמילת לקדשו בצורת עשה אינו אלא עשה שהרי גבי שבת דכתיב ביה וביום הז' תשבות פירשוהו רז\"ל למ\"ע אעפ\"י שפירושו שלא לעשו' בו מלאכה מפני שהוא בצורת עשה עכ\"ל ונר' דאשתמי' מיניה דברי התוס' הללו דעירובין דצ\"ו שכתבו דאפי' לרבי יוחנן דאמר השמר דעשה לאו היינו דוקא בההיא דהמניח תפילין בלילה דכי קעבר ומניחן בלילה קעבר בקום עשה אבל במידי דעבר בשב ואל תעשה אף ר' יוחנן אזי' ומודה דהשמר דעשה עשה הוא והשתא היא היא שיטת הרמב\"ן ומש\"ה גבי שמור את יום השבת ס\"ל שאעפ\"י שבא הכתוב בצורת עשה כיון שהכתוב מזהיר אותנו שלא נחללנו את השבת והעובר והמחלל אותו קעבר בקום עשה חשיב לאו דומיא דהשמר בנגע הצרעת דאע\"ג דכתיב ביה לשמור ולעשות ובא בצורת עשה לכ\"ע השמר דכתיב ביה לא תעשה הוא מפני שבא הכתו' להזהיר שלא יקוץ בהרתו ואם עבר קעביד מעשה בידים.
והראיה שהביא הרא\"ם מקרא דביום הז' תשבות שפירשוהו רז\"ל למ\"ע אעפ\"י שפירושו שלא לעשות בו מלאכה מפני שהוא בצורת עשה אפ' לומר דדוקא גבי כלל זה דהשמר דלאו לאו השמר דעשה עשה הוא דאמרינן דכל היכא דהכתוב בא להזהיר שלא יעשה מעשה בידים חשיב השמר דכתיב ביה לאו וכל היכא דבא הכתוב להזהיר שיעשה מצוה ולא יתבטל חשיב השמר דכתיב ביה עשה ולא אזלינן בתר צורת הכתוב אם הוא בצורת עשה או בצורת לאו אלא בתר ענין אזהרה. וכך היתה הקבלה במילת השמר לפי דברי התוספות אבל בשאר כתובים אזלינן בתר צורת הכתוב אם בא בצורת עשה או בצורת לאו. ובספר דרך הקדש למוהר\"ח אלפאנדארי ז\"ל די\"א ע\"ב כתב וז\"ל וראיתי להרמב\"ן בפירוש התורה פ' משפטים ע\"פ ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו שהקשה לרש\"י מהך דאמרינן השמר דעשה עשה ולא חייש למסקנת ר' יוחנן דאמר השמר דעשה נמי לאו הוא והארכתי במקומו עכ\"ל. ואין ספק דאישתמיט מיניה דמר דברי התוספות הללו דעירובין דצ\"ו וכמדובר ועיין עוד להרא\"ם בפרשת יתרו ופרשת ואתחנן ד\"ה זכור ושמור בדבור אחד נאמרו שהביא ג\"כ שם דברי הרמב\"ן שכתב שהכריחו רז\"ל כן משום דזכור הוא מ\"ע ושמור ל\"ת והק' עליו ככל מה שהקשה כאן בפרשת משפטים דהא קי\"ל השמר דעשה עשה וכו' כיע\"ש.
וראיתי למוהר\"ש אלגאזי בס' זהב שיבה למס' שבועו' ד\"ך עלה דתנייא זכור ושמור בדיבו' א' נאמרו שכתב על דברי הרא\"ם וז\"ל ומה שהקשה דהשמר דעשה עשה אישתמיטיתיה מ\"ש הוא עצמו בפרשת כי תצא בפ' מוצא שפתיך תשמור דסובר רש\"י דכי אמרינן השמ' דעשה עשה דלעולם הוא לא תעשה ולא קרי ליה עשה אלא לעניין דאין לוקין עליו עכ\"ל. ואחר שאלת המחילה הראויה לעוצם רבנותו מיניה דמר אשתמיט דברי הרא\"ם בפרשת משפטים בפ' ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו דעל מה שהוקשה לו להרמב\"ן שם בדברי רש\"י מההיא דקי\"ל השמר דעשה עשה תמה עליו הרא\"ם ממ\"ש הרמב\"ן בפרשת יתרו גבי זכור ושמור בדבור א' נאמרו דלא חשש הרב שם להך מילתא דהשמר דעשה עשה ובסוף דבריו סיים הרא\"ם וז\"ל אבל מ\"ש בפ\"ב דיומא השמר דעשה עשה פי' אחר יש בו אין כאן מקומו עכ\"ל ואין ספק שכיוון הרב ז\"ל למ\"ש בפ' כי תצא בפסוק מוצא שפתיך תשמור דלעולם הוא לא תעשה ולא קרי ליה עשה אלא לענין שאין לוקין עליו הרי דבזה הפי' הצילו הרא\"ם לרש\"י מטענת הרמב\"ן ז\"ל ומבואר הוא דהרמב\"ן לא חש לפי' זה והשתא שפיר הוקשה לו להרא\"ם בפרשת יתרו ובפ' ואתחנן לדברי הרמב\"ן לפי שיטתו מההיא דהשמר דעשה עשה שהוא ז\"ל אינו מפרש כפי' רש\"י והן הן הדברים עצמן שכתב עליו בפ' משפטים וכמובן.
עוד כתב מהרש\"א שם בספר הנז' על דברי הרא\"ם וז\"ל גם הבקיאות שהביא מפ' בתרא דיומא דף פ\"א שאמרו השמר דעשה עשה הרי כתבו שם התוס' ד\"ה השמר דעשה וז\"ל אע\"ג דר' יוחנן ס\"ל פרק הקומץ השמר דעשה עשה נמי לאו הוא הכא לר\"ל פריך דהוא מאריה דשמעתתא עכ\"ל וא\"כ מה שהקשה להרמב\"ן מר\"ל הוא יפרש דהך ברייתא דבדיבור אחד נאמרו היינו כר' יוחנן עכ\"ל. ויש לתמוה על גודל חכמתו איך מלאו לבו לומר דבר כזה דהך ברייתא יפרש הרמב\"ן דאתייא כר' יוחנן ולא כר\"ל כאילו רבי יוחנן ור\"ל תנאי נינהו דפליגי אברייתא ודברי התוספות דיומא לא על בריית' קאמרי דאתי כר\"ל כי אם סוגייא דשמעתתא דהתם דשקיל וטרי אליבא דר\"ל כמבואר וצ\"ע.
עוד כתב שם וז\"ל והרב חידושי אגדות הקשה על מה שהקשה הרא\"ם על הרמב\"ן ז\"ל מההיא דהשמר דע\"ע דלא קשיא כלל דלא קאמרי' הכי דהשמר דעשה עשה אלא היכא דלא שייך במצוה ההיא לא תעשה אבל הכא במצות שבת כיון דאיכא ביה מצות לא תעשה כמבואר בהאי קרא לא תעשה כל מלאכה אית לן למיזל בתר כללין דהשמר דעשה אינו אלא ל\"ת ע\"כ ואישתמיטיתי' ההיא דגרסינן במנחות דל\"ו המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בעשה ור\"י אמר עובר בלאו דמר סבר השמר דעשה עשה והתם שייך לאו לא תניח תפילין אחר שקיעת החמה ולא היה לו להשיג על הרא\"ם ז\"ל אלא דלא היה לו להביא הבקיאות דיומא כי אם הבקיאות דמנחות עכ\"ל. וגם זה תימה דאישתמיט מיניה דברי התוספות ז\"ל בשבת דקל\"ב ד\"ה האי עשה ולא תעשה דאפי' למ\"ד גבי הנחת תפילין בלילה דעובר בעשה משום דהשמר דעשה עשה מ\"מ לאו מצות עשה הוא אלא לא תעשה דאמר רחמנא השמר הזהר שלא תקוץ בהרת עכ\"ל וכונתם מבוארת לע\"ד דדוקא גבי השמר בנגע צרעת חשיב השמר דלא תעשה מפני שלא בא הכתוב להזהיר אלא שלא יקוץ בהרתו ואע\"פ שאם עבר וקץ בהרתו עובר ג\"כ בעשה דלעשות לא חשיב השמר דעשה צ\"ל שהאזהרה הוא שלא יקוץ אבל גבי השמר דהנחת תפילין שעיקר הכתוב בא לצוות על הנחת תפילין ביום שהוא בקום עשה אע\"פ שכילל בו אזהרת הנחתן בלילה לא חשיב השמר דלאו כי אם השמר דעשה לדעת ר\"א וכמדובר לעיל ואף אם הרב ז\"ל פירש כונת התוספות שבאו לחלק דע\"כ לא קאמר ר\"א התם גבי השמר דהנחת תפילין בלילה דהוי עשה אלא לענין דלא לקי עליו דעשה אבל מצות לא תעשה חשיב וכמ\"ש הרא\"ם בפרשת כי תצא בפ' מוצא שפתיך וכו' אין מההיא דר\"א דמנחות סתירה לדברי הרב חידושי אגדות דסוף סוף אף לר\"א נמי חשיב לא תעשה וכמו שהוקשה לו להרב גופיה ממ\"ש הרא\"ם בפרשת כי תצא ומאי קא קשיא ליה על הרב חידושי אגדות מההיא דר\"א דמנחות. ועוד דכיון דבפ' הקומץ פליג רבי יוחנן אר\"א וס\"ל דהשמר דכתיב בהנחת תפילין ביום חשיב השמר דעשה והלכה כר' יוחנן לגבי ר\"א שפיר קמתמה הרב חידושי אגדות על הרא\"ם ז\"ל דמאי קא קשיא ליה על דברי הרמב\"ן ז\"ל כיון דלר\"י כל דאיכא לא תעשה בענין חשיב השמר דלאו סוף דבר דברי הרב מוהר\"ש אלגאזי ז\"ל בזה תמוהים הם אצלי וצ\"ע.
והנה מדברי הרא\"ם שבפ' משפטים מבואר דס\"ל בדעת רבינו דהשמר דעשה לאו הוא אף היכא דלא קעבר עליה בקום עשה שהרי כתב שם שדעת רבינו בספ' המצוות בשורש רביעי כסברת תנא קמא ור\"א דדרשו קרא דובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו דאתא ליתן ל\"ת ע\"כ מ\"ע שכן כתב שם שאין ראוי למנות הצווים הכוללים כל התורה כולה כי הנה יתבאר בתורה צווים כוללים ואזהרו' אינם מדבר מהדברים אבל יכללו המצו' כולן כאילו יאמר עשה כל מה שצויתיך ממנו לעשות והזהר מכל מה שציויתיך ממנו או לא תעבו' דבר מכל מה שצויתיך ואין למנות הצווי הזה מצוה בפ\"ע שהוא לא יצוה לעשות מעשה מיוחד שיהא מ\"ע ולא יזהיר מעשות מעשה מיוחד שיהא מצות לא תעשה וזה באומרו ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ואת משפטי תעשו וכאלה רבים עכ\"ל ומלשון זה דן הרב שדעת רבינו לפרש הכתוב הזה כסברת ת\"ק ור\"א שבמכילתא דאתא קרא ליתן ל\"ת ע\"כ מ\"ע וכמו שפירש רש\"י בפירוש החומש ולפי דבריו הדרא קושיין דמעיקרא לדוכתא למה לא מנה רבינו לאו דתשמו' שבא להזהיר למי שנדר ולא הפריש אלא שעיקר דברי הרא\"ם תמוהים לע\"ד דמהיכן שמיע ליה להרב שדעת רבינו לפרש הכתוב הזה דובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו שבא ליתן לא תעשה ע\"כ מ\"ע שבתורה כדעת ת\"ק ור\"א דמכילתא דשפי' איכא למימר שדעתו לפרש הכתוב שבא להזהיר ע\"כ ל\"ת שבתור' ולא על העשה וזה מבואר בלשונו שכתב וז\"ל כי הנה יבאר בתורה צווים כוללים ואזהרות אינם מדבר מהדברים כו' אבל יכללו המצות כולן כאילו יאמר עשה כל מה שצויתיך לעשות והזהר מכל מה שצויתיך ממנו כו' וכונתו בזה שיש כתובי' בתור' שבאו בלשון עשה כולל כל עשה שבתור' ויש שבאו בל' ל\"ת והם כוללין כל ל\"ת שבתור' והביא לזה קרא דובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו שלדעתו בא להזהיר ע\"כ ל\"ת שבתורה והביא ג\"כ קרא דאת משפטי תעשו שבא לצוות ע\"כ עשה שבתורה באופן שמדברי רבינו הללו אין סיוע לדברי רש\"י שפי' הכתוב שבא ליתן לא תעשה ע\"כ עשה שבתורה ואדרבא בתר אפכא קאזיל ושפיר קמתמה הרמב\"ן על רש\"י וצ\"ע.
ומיהו מדברי רבינו שבפ\"ח מה' בית הבחירה ד\"ג משמע דס\"ל דאף השמר דעשה שאין בביטו' קום עשה חשיב ל\"ת שהרי כתב שם שאם ביטלו הכהנים שמירת המקדש עברו בלא תעשה שנאמר ושמרו את משמרת הקדש ולשון שמירה אזהרה הוא עכ\"ל הרי אע\"ג דליכא בביטול שמירת המקדש קום עשה אפ\"ה סבור הוא דהשמר דכתיב ביה הוי ל\"ת ומרן החבי\"ב בלשונות שבס\"ס כנ\"הג עמד מתמיה על דברי רבינו בזה דאיך כתב דהשמר זה חשיב ל\"ת דהא השמר דעשה הוא ולא דמי להשמר בנגע הצרעת והשמר לך פן תעלה עולותיך דהתם אתא קרא להזהיר ולמנוע שלא יעשה מעשה אבל הכא ליכא מעשה ועוד דבתחילת הפרק כתב דשמיר' המקדש מ\"ע היא והביא קרא דושמרו את משמרת הקדש וכאן כתב דלשון שמירה אזהרה הוא עכ\"ל וראיתי למהר\"ח אלפאנדרי בס' דרך הקדש די\"א ע\"ב הביא דברי מרן החבי\"ב הללו וכתב שכן הוקשה לו למהרימ\"ט וכתב הוא על דבריהם וז\"ל ואני תמיה על קושייתם דבשלהי הקומץ פליגי בה ר\"א ור\"י על פסו' ושמרת את החוקה הזאת למועדה כו' אי הוי עשה או הוי לאו ופריך כו' ומשני מ\"ס השמר דעשה עשה ומ\"ס השמר דעשה נמי לאו הוא והלכתא כר\"י וכמ\"ש התוספו' פ' בתרא דיומא דפ\"א וכ\"כ הרמב\"ם פ\"ד מה' תפילין כו' וא\"כ הרמב\"ם אזיל לשיטתיה דהשמר דמקדש נמי לאו הוא עכ\"ל כנראה שלא ראה הרב דברי התוס' שבפ' בתרא דעירובין דצ\"ו שכתבו בהדייא דאף לר\"י דאמר בפ' הקומץ השמר דעשה לאו דוקא גבי השמר דהנחת תפילין דאי עבר ומניחן בלילה קעבר מעשה בידים והא דקרי ליה הש\"ס השמר דעשה הוא משום דעיקר קרא בא לצוות אהנחתן ביום ומש\"ה התוס' בפ' בתרא דיומא דפ\"א גבי הא דקאמר הש\"ס דהשמר דעינוי במצות עינוי השמר דעשה הוא הוצרכו לומר דלר\"ל דוקא דהוא מאריה דשמעתתא קאמר הכי דאילו לר' יוחנן דאמר גבי קרא דושמרת את החוקה דהאי השמר דעשה חשיב ל\"ת ה\"נ גבי עינוי יו\"הך אפי' דהוה כתיב השמר במצות עינוי והוי השמר דעשה אפ\"ה כיון דעניין העינוי הוא שלא יאכל ואי עבר ואכל קעבר אמימרא דרחמנא בקום עשה חשיב ל\"ת ודמי להשמר דכתיב גבי הנחת תפילין בלילה ולהשמר בנגע הצרעת משום שעניינו שלא תקוץ ומעתה אין הכרח מדברי רבינו שבפ\"ד מה' תפילין להך דהכא לפי התוס' וכמבואר.
והנראה לע\"ד דגבי שמירת המקדש נמי כי אזהר רחמנא על שמירתו בקרא דושמרו את משמרת הקדש חשיב ל\"ת משום דמשכחת ביטו' שמירה זו ע\"י מעשה כגון שהיו השומרים במקדש ויצאו חוץ למקדש והניחו המקדש בלתי שמירה ונמצא שע\"י יציאתן לחוץ קעברו על ביטו' השמיר' ואיכא מעשה ההליכ' וכיון דמשכח' לביטו' השמירה ע\"י מעשה חשיב השמר דלאו והוי ל\"ת אך קשה דא\"כ דזה חשיב ביטו' ע\"י מעשה מילקא נמי לקי על לאו זה ולא מצינו לרבי' שמנה במנין הלוקין כהנים ולוים שביטלו שמירת המקדש בק\"ע ושוב ראיתי להרב פ\"ח בקונט' מים חיים פ\"ד מה' תפלין די\"א עמ\"ש רבי' דהמניח תפילין אחר שקיע' החמ' עובר בלאו כת' וז\"ל ואע\"פ שמדברי התוס' בעירובין דצ\"ו מוכח בהדיא דלקי על לאו זה מ\"מ דעת הרב דהשמר דעשה לא מיקרי לאו לענין מלקות וכן כתב רש\"י בפי' התורה פ' ראה שכל השמר ל\"ת הוא אלא דלא לקי על השמר דעשה ומ\"ש הרא\"ם לדעת רש\"י בפ' כי תצא דהשמר דעשה עשה ר\"ל שאין לוקין עליו אבל לעולם ל\"ת הוא ליתא דבשום דוכתא לא מתפרש הכי אלא כפשו' דהוי עשה ממש אלא דאנן קי\"ל כר\"י דס\"ל דהשמר דעשה לאו הוא וזה ברור ויש לי תימה על הרב שהשמיט לאו זה ממנין המצות עכ\"ל והשתא לפי דברי הרב ז\"ל איכא למימר נמי הכא גבי השמר דכתיב בשמירת המקדש דאע\"ג דחשיב ל\"ת מיהו מילקא לא לקי ומה\"ט כהנים ולוים אע\"פ שביטלו שמירת המקדש בעשיית מעשה בהליכתן כיון דהשמר דעשה הוא שעיקר צווי הכתוב הוא שישבו לשמור ולא יניחו אותו בלתי שמירה נהי דהשמר דעשה חשיב ל\"ת כר' יוחנן דפ' הקומץ מיהו מילקא לא לקי ומה שהוקשה לו עוד למרן החבי\"ב בדברי רבינו ז\"ל ממ\"ש בתחילת הפרק דשמירת המקדש מ\"ע היא עיין לרבי' ז\"ל בס' המצות במצות עשה סי' כ\"ב ובמצות ל\"ת סי' ס\"ו שנר' מדבריו דמייתור הכתובים נפ\"ל עשה ול\"ת באם אינו ענין יע\"ש.
ואולם עיקר דברי הרב פ\"ח תמוהים לע\"ד שאם כדבריו דדעת רבינו דהשמר דעשה אע\"ג דחשיב לאו אין לוקין עליו ומה\"ט אין לוקין במניח תפלין בלילה א\"כ בהשמר בנגע הצרעת נמי לא ללקי ובהדייא כתב רבינו בפי' מה' טומאת צרעת דהתולש סימני טומאה לקי כדאיתא בפ' המצניע דצ\"ד עיין בספר חזון נחום דקל\"ד ע\"א ועכ\"ל דלהכי לקי משום דקעבר ועבי' מעשה ומה\"ט חשיב השמר דלאו משום דענין הכתוב הוא לא תקוץ א\"כ בהשמר דכתיב במניח תפלין בלילה נמי ללקי כיון דקעביד מעשה בעובר ומניח אותן בלילה ומהאי טעמא ודאי מפשט פשיטא להו להתוס' בעירובין דלר\"י לקי אהנח' תפילין בלילה דמדמו ליה להשמר בנגע הצרעת וכן מתבאר מדברי הריטב\"א בחידושיו לעירובין שכתב וז\"ל אפי' תימה ר\"ע השמר דעשה עשה הקשו בתוס' דהא אמרי' במנחות כו' ותירצו דלא דמי דכל דדרשינן קרא בחוקת הפסח פשיטא שלא בא הכתוב אלא לזרז על העשה עצמו כלומר שישמור שיעשה הפסח בזמנו והו\"ל השמר דעשה אבל כל היכא דדרשינן קרא בחוקת תפלין כונת המקרא לזרז שלא להניחן אלא בזמנו וכאילו אמר הכתוב השמר שלא תעשה מצוה זו אלא ביום ולא בלילה והו\"ל השמר דלאו וכיוצא בזה הא דאמרינן בפ' ר\"א דמילה דאזהרה שלא יקוץ בהרתו מדכתיב השמר בנגע הצרעת ואמאי והא לשמור ולעשות כתיב דההיא נמי השמר דלאו חשיב שאין הכתוב בא לזרז לעשות במראות נגעים כדברי הכהן אלא לזרז ככל אשר יורו ולא בענין אחר כלומר שלא יקוץ בהרתו והוייא לה אזהרה דלאו עכ\"ל מבואר יוצא מדבריו דלר\"י חשיב השמר האמור בתפילין כהשמר האמור בנגע הצרעת וכיון שכן כי היכי דהתם לקי ה\"נ לקי.
גם מדקדוק לשון רש\"י בפ' הקומץ משמע דס\"ל דלר\"י מלקא נמי לקי במניח תפילין בלילה שכתב בד\"ה השמר דלאו לאו וז\"ל ר\"א סבר השמר דכתיב במילתא דאזהר רחמנא ל\"ת הוי לאו גמור ללקות דכל השמר דעשה כגון האי דמשמע לעשות תפלין עשה הוא עכ\"ל וממה שדקדק לומר דלר\"א השמר דכתיב גבי לאו הוי לאו גמור ללקות משמע שר\"ל דגבי השמר דעשה אינו לאו גמור ללקות ולהכי קאמר דעובר בעשה כלומר דהוי כעובר על עשה שאינו לוקה עליו ומינה נשמע דלר\"י הוי לאו גמור ללקות עליו ומש\"ה אפשר דהוצרך הרא\"ם לפרש כונת רש\"י שבפ' כי תצא דאתי כר\"א דאמר השמר דעשה עשה הוא ולא כר\"י דאמר השמר דעשה לאו הוא אלא שאין לוקין עליו מפני שדברי רש\"י בפ' הקומץ נוטים לזה הפי' וכמובן אלא דאכתי קשה למאי דמשמע ליה לרש\"י דלר\"א השמר דעשה חשיב לאו אלא דלא לקי דמ\"ש מהשמר דנגע הצרעת דחשיב לאו ולקי כמבואר בפרק המצניע דף צ\"ד ועיין בספר חזו\"ן ח\"א דקל\"ט ע\"ב ומ\"ש עוד הרב פ\"ח עמ\"ש הרא\"ם בפ' כי תצא דפי' זה ליתא דבשום דוכתא לא מתפרש הכי אין ספק שכיוין הרב לאות' שאמרו בעירובין אפי' תימא ר\"ע השמר דעשה עשה הוא והתם אי אפשר לפרושי הכי קאמר השמר דעשה עשה הוא לענין דאין לוקין עליו כעשה קאמר דהתם לאו לענין מלקו' קאי הש\"ס דאי לענין מלקות אפי' הוי לאו גמור לא לקי התם כיון דהוי לאו שאין בו מעשה אלא אלישנא דמתני' דכריתות קאי דקתני הפסח והמילה מ\"ע וקא דייק תלמודא דאי מתני' כר\"ע דמוקי קרא דושמרת את החוקה בחוקת הפסח היכי קתני מתני' שהפסח מ\"ע והא כתיב ושמרת והשמר פן ואל אינו אלא ל\"ת ולישנא דמתני' בעלמא קא דייק דלא אתי כר\"ע כמ\"ש התוספות בר\"פ השוחט ומעלה ד\"ה אזהרה ובפרק אלו הן הלוקין די\"ג ד\"ה מה ע\"ז יע\"ש ועלה משני דאפי' תימא ר\"ע השמר דעשה עשה הוא וע\"כ לפרש דהשמר דעשה עשה גמו' הוא ולא הוי אזהרה כלל דמה\"ט קתני מתני' שהפסח מ\"ע.
ולזה יש ליישב לע\"ד דלאו כללא כייל לן הרא\"ם דבכל דוכתא דאתמר בש\"ס כי האי לישנא דהשמר דעשה הכונה לומר דלא לקי כעשה דודאי אזיל ומודה הרב ז\"ל דכל היכא דליכא לפרש הכי כי ההיא דעירובין ודאי דעשה ממש קאמר ולא לעניין דלא לקי לבד ובההיא דפ' הקומץ דוקא סבור הרב ז\"ל לפרש כן דכיון דלר\"י חשיב לאו גמור ולקי עליו מהטעם שכתבו התוס' בעירובין איכא למימר דלר\"א אע\"ג דלא חשיב לאו גמור למלקא עליו אבל חשיב ל\"ת כיון דכי קעבר עביד מעשה בידים ובכה\"ג דוקא הוא דקאמ' רש\"י בפרשת כי תצא דחשיב לאו ולא לקי עליה כיון דעביד מעשה דאי לא תימא הכי למה ליה לרש\"י למיתלי טעמא דלא לקי משום דהשמר דעשה הוא תיפוק ליה דאפילו כתיב אזהרה ולאו גמור בהדייא לא לקי דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה וע\"ז דוקא קאמר הרא\"ם דכל דקעבר על ידי מעשה חשיב לא תעשה אלא דלא לקי וכדמשמע מפי' רש\"י בפרק הקומץ לדעת ר\"א. וכי תימא אכתי מה יענה הרא\"ם לההיא דפ' בתרא דיומא דפ\"א דקאמר הש\"ס דאי הוה כתיב השמר במצות עינוי השמר דלאו לאו השמר דעשה עשה וכתבו התוספות שם דאליבא דר\"ל דהוא מאריה דשמעתתא פריך יע\"ש והשתא ההיא דהתם דמי ממש לההיא דפ' הקומץ דאי עבר אעשה דעינוי קא עביד ביה מעשה בידים דקאכיל בקום עשה ואפילו הכי קאמר הש\"ס דאי הוה כתיב השמר במצות עינוי השמר דעשה עשה הוא והתם אי אפשר לפרש דלעניין דלא לקי קאמר דהא התם עלה דקבעי ר\"ל מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי קאי הש\"ס כלומר דלא ענש הכתוב אלא א\"כ הזהיר ואי לקי אאזהרה או לא לקי לא נ\"מ מידי וכי קמשני דאי הוה כתיב השמר במצות ענוי השמר דעשה עשה הוא עכ\"ל דעשה ממש הוא ולא שמענו אזהרה כלל ולפי דברי הרא\"ם לא משני הש\"ס מידי.\n<s/>" + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אשם \n תלוי וחטאת העוף כו'. עיין בספר לח\"מ כאן בפירקין שכתב וז\"ל תנייא השוחט אשם תלוי בחוץ ר\"מ מחייב וחכמים פוטרים וכתבו שם התוס' דהאי חכמים פוטרין לאו היינו חכמים דפליגי עליה דרבי מאיר בפרק המביא כו' כלומר דבפ\"ו דכריתות איפליגו רבי מאיר וחכמים גבי מביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא דלרבי מאיר יצא וירעה בעדר דזה לא הפרישו אלא מספק וכיון שלא נתברר לו שלא חטא הוי חולין וחכמים אומרים ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה ופי' שם בגמ' דטעמייהו דרבנן מתוך שלבו נוקפו גמר ומקדיש וא\"כ לדבריהם כיון דהוי הקדש גמור ודאי דהשוחטו בחוץ חייב כרת כו' יע\"ש וא\"כ תימא על רבינו איך מזכה שטרא לבי תרי דהוא פוסק כאן דפטור ובפ\"ד מה' פ\"המ פסק כרבנן דפליגי אר\"מ יע\"ש מה שתי' והוא דוחק גדול כמו שיראה המעיין ולי נראה ליישב ע\"פ מ\"ש התוס' ר\"פ המביא ד\"ה אם משנשחט וז\"ל לר\"מ אתי שפיר דחולין בעזרה נינהו אלא אפי' לרבנן דעבדי' מיני' עולת נדבה היינו דוקא לדמיו אבל איהו גופיה מודה דזבח פסול הוא א\"נ כיון דבעת שחיטה לא היה ראוי לעולה שעדיין לא נודע לו לכך לא יקריבהו עולה אחר שחיטה עכ\"ל הנה מבואר מדבריהם דלתי' הא' אפי' נודע אליו הן בעודינו חי אינו ראוי להקריבה ואינו קדוש אלא לדמיו ולתי' הב' כל שנודע קודם שחיטה ראוי להקריבו עולה וא\"כ איכא למימר דרבינו ס\"ל כתי' הב' שכתבו התוס' ומשו\"ה פסק כחכמים דפטרי גבי מביא אשם תלוי בחוץ משום דלא איקבע איסורא שהרי אם נודע שלא חטא לא היה ראוי להקרבה ואי קרינן ביה ואל פתח אהל מועד לא הביאו כל שראוי להקריבו בפנים חייבים עליו בחוץ וכל שאינו ראוי להקריבו בפנים אין חייבים עליו בחו' וכנודע ומ\"ש התוס' ספק אכל דחכמים פטרי לאו היינו חכמים דפליגי אר\"מ בפ' המביא איכא למימר דהתוס' התם ס\"ל כתי' הב' שכתבו ר\"פ המביא דלרבנן דר\"מ כל שנודע לו קודם שחיטה ראוי להקריבו עולה ושפיר קרינן ביה ואל פתח אהל מועד לא הביאו שהרי היה ראוי להקריבו אל פתח אהל מועד ממ\"נ דקודם שנודע היה ראוי להקריבו אשם תלוי ואחר שנודע היה ראוי להקריבו עולה כן נר' לי נכון." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..9a0bd89e34434e9a9e0ce55be061a9c2fa4d3e85 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,97 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Sacrificial_Procedure", + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש אי בעינן סמיכה בכל כחו כל \n קרבנות בהמה שיקריב היחיד בין חובה בין נדבה סומך עליהם כו'. הנה בפ\"ב דביצה ד\"ך ע\"ב גרסינן תני תנא קמיה דר' יצחק ויקרב את העולה כו' למד על עולת חובה שטעונה סמיכה וכתבו התוספות ותימא כו' ולפי' רש\"י שפי' דהכא מיירי בקרבן של אהרן שהוא קרבן יחיד ניחא עכ\"ל עיין במ\"ש הרא\"ם בפרשת שמיני ע\"פ ויעשה כמשפט שכתב שהכריחו לרש\"י לפרש ויקרב את העולה דקאי אעולת אהרן כקושית התוספות בפ\"ב דביצה שלא מצינו סמיכה בצבור כי אם בשתי סמיכות לבד ושוב הוקשה לו וז\"ל וא\"ת ומנ\"ל דכמשפט המפורש בעולת נדבה בויקרא קאמר אימא דכמשפט המפורש בעולה דלעיל מיניה לענין זריקת דמים על המזבח סביב ולענין נתוח אבריו ורחיצת קרבו וכרעיו הכתובים ותירץ לזה דמילת כמשפט דייק הכי דאל\"כ הול\"ל כראשונה כדכתיב וישחטהו ויחטאהו כראשון וכתב שלזה כיוין רש\"י בפ\"ב דביצה ד\"ך במ\"ש מה משפט האמור להלן חובה וכו' יע\"ש. וראיתי להרב נחלת יעקב שתמה על דבריו דלפום מאי דמשמע ליה לרש\"י דהאי קרא דויקרב את העולה בעולה של אהרן הוא והיא הכתובה קודם אלא שחזר הכתוב להשמיענו ענין הסמיכה מאי קא ק\"ל להרב דאימא כמשפט המפורש בעולה דלעיל מיניה דכיון שהיא היא מה בא הכתוב להשמיענו הרי כתיב קודם שזרק את הדם ונתח את הדם ורחץ קרבו וכרעיו אלא ודאי להשמיענו ענין הסמיכה שסמך ידיו עליו כמשפט עולת נדבה ואין לומר שקושיית הרב היתה לפי' התוספות שפירשו קרא דויקרב את העולה בעולת העם וא\"כ מה זה שסיים וכתב שלזה כיוין רש\"י יע\"ש ועיין בס' תועפות ראם.
ולע\"ד לא עמדו יפה על כונת הרא\"ם בזה דשפיר הוקשה לו ז\"ל לשיטת רש\"י ז\"ל דמאחר שהמכריחו לרש\"י לפרש קרא דויקרב את העולה דמיירי בעולת אהרן אינו אלא דאם בעולת העם הא קי\"ל שאין סמיכה בקרבן ציבור וכמ\"ש הרא\"ם קודם לכן א\"כ ק\"ל שפיר דמנא לן דקרא דכמשפט אתא לומר דבעי סמיכה כי היכי דנימא מאחר שאין סמיכה בקרבן צבור ע\"כ בקרבן אהרן מיירי אימא דלעולם קרא בקרבן צבור איירי וכמשפט שאמר הכתוב אין הכונה כמשפט עולת נדבה דהיינו סמיכה אלא כמשפט עולת אהרן הכתובה לעיל מיניה לענין זריקת דמים ומיחוי קרביו וע\"ז ישב שפיר הרא\"ם דמילת כמשפט אינו מורה כן וכיון דע\"כ למדרש כמשפט על האמור בעולת נדבה לענין סמיכה מעתה ע\"כ למדרש קרא בעולתו של אהרן ולזה כיוין רש\"י בפ\"ב דביצה ודברי הרא\"ם ז\"ל ראוים אליו.
תו אמרינן שם בגמ' עלה דאמר ר' יצחק דעולת חובה טעונה סמיכה בעי שם בגמרא דאמר לך מני ב\"ש היא וכו' כתב הר\"ב בש\"מ וז\"ל פי' דאמרי במתניתין מביאין שלמים של י\"ט שהן חובה ואין סומכין עליהן ואמרו בתוס' דלאו דוקא בי\"ט דאפי' בחול נמי לב\"ש אין סומכין והא דפליגי בי\"ט להודיעך כחן דב\"ה דאפי' בי\"ט סברי ב\"ה דסומכין אבל רש\"י שפי' במתני' דאין סומכין לב\"ש משום שבות דמשמע דאלו בחול סומכין פירש ז\"ל כן אליבא דמ\"ד דב\"ש ילפי שלמי חובה משלמי נדבה עכ\"ל וק\"ל שהרי רש\"י ז\"ל בהא דרבי יצחק דס\"ל דב\"ש לא ילפי ש\"ח מש\"נ וקאמר הא מני ב\"ש היא דאמרי במתני' כו' וקסברי לא גמרינן ש\"ח כו' הילכך לא דחייא סמיכה דידהו י\"ט עכ\"ל. הרי שדקדק וכתב דלא דחי י\"ט משמע דבחול סומכין אפילו דלא יליף ש\"ח מנדבה איברא שזה צריך טעם דלרבי יצחק דתלי פלוגת' דב\"ש וב\"ה בעיקר הסמיכה אי ילפי' ש\"ח מש\"נ ודאי דלא שנא י\"ט ולא שנא חול לב\"ש דלא ילפי מהת' לא בעו סמיכה ומה איסור יש בי\"ט טפי מבחול ואי משום דבי\"ט איכא נמי איסור שבות הרי בפ' אין דורשין מבואר דלר' יצחק לא בעינן סמיכה בכל כחו דעלה דקאמר ר\"י אל תהי שבות קלה בעיניך קאמר רבא ש\"מ סמיכה בכל כחו בעינן יע\"ש משמע דלמאן דמפרש פלוגתייהו בעיקר הסמיכה לא בעינן סמיכה בכל כחו ומבואר שם דליכא משום שבות בסמיכה אלא למ\"ד דבעינן סמיכה בכל כחו. והנלע\"ד בדעת רש\"י דמשמע ליה דבתר דדייק רבא מדברי רבי יוחנן דסמיכה בכל כחו בעינן אף רבי יצחק נמי אית לן למימר שמודה בה דלא אשכחן דפליגי בהכי אלא דרבא לא מצי לדיוקי הכי אלא מדר\"י דתלי פלוגתייהו דב\"ש וב\"ה בשבות ומשמע ליה לרש\"י דאף לרבי יצחק כי פליגי ב\"ש וב\"ה דוקא בי\"ט פליגי ומשום שבות אלא דלר' יצחק אע\"ג דב\"ש לא ילפי שלמי חובה מש\"נ ולא בעו סמיכה היינו דוקא מדאורייתא אבל מדרבנן מצוה לסמוך ובי\"ט אסרו משום שבות ואע\"ג דבפרק אין דורשין עלה דקאמר ר\"י אל תהי שבות קלה בעיניך אמרינן דהא קמ\"ל ר\"י דבשבות הוא דפליגי ב\"ש וב\"ה ולאפוקי ממ\"ד בסמיכה גופה פליגי דמשמע בהדיא דלרבי יצחק לא פליגי בשבות משמע ליה לרש\"י דודאי אף לר' יצחק בהכי פליגי ב\"ש וב\"ה דאל\"כ לא הו\"ל לאפלוגי בי\"ט אלא בחול אלא דלר' יצחק דס\"ל דב\"ש לא ילפי שלמי חובה מש\"נ וליכא מצוה מן התורה לסמוך בשלמי חובה כי פליגי בי\"ט וס\"ל לב\"ש דמשום איסור שבות אין לו לסמוך לא הוי שבות דמצוה אלא שבות דעלמא כיון דליכא מצוה בסמיכה זו אבל לר' יוחנן דס\"ל דב\"ש ילפי שלמי חובה מש\"נ ואיכא מצוה מן התורה בסמיכה אפ\"ה אסרו בי\"ט משום שבות נמצא דאפי' שבות דמצוה עקרו ב\"ש והיינו דאיכא בין ר' יצחק לר\"יוח ותלמודא כלפי מאי דקאמר מעיקרא הא קמ\"ל רבי יוחנן דאפי' שבות דמצוה אל תהי קלה ואקשינן עליה הא נמי פשיטא לאפוקי ממ\"ד בסמיכ' גופה פליגי קמ\"ל דבשבות הוא דפליגי כלומר וקא מפלגי בשבות דמצוה משא\"כ למ\"ד דבסמיכה גופה פליגי דלדידיה לא הוי שבות דמצוה והשת' ניח' דלא קאמר תלמודא אלא לאפוקי כו' דלא הדר ממאי דקאמר מעיקרא דהא קמ\"ל רבי יוחנן דאפי' שבות דמצוה לא דחינן.
ובכן מ\"ש רש\"י בפי' המשנה דטעמא דב\"ש משום שבות ומ\"ש כאן עליה דר' יצחק אזל אליבא דכ\"ע דאף לרבי יצחק נמי בשבות הוא דפליגי אלא דלר' יצחק הוי שבות שאינה של מצוה ולהכי לא דחי לב\"ש ולר' יוחנן אפי' שבות של מצוה הוא ואפ\"ה לא דחי לב\"ש ואין ספק אצלי דלזה כיוונו התוס' בד\"ה דלא גמירי שכתבו וז\"ל השתא אית ליה לר' יצחק כו' ורש\"י פי' במתני' טעמא משו' שבות ויפה פירש דבפרק אין דורשין משמ' דבהכי פליגי לר' יוחנן עכ\"ל ויש לדקדק לכאורה במ\"ש השתא אית ליה כו' כאלו לפום קושטא לא ס\"ל הכי לר' יצחק וליתא דלפום קושטא נמי הכי ס\"ל כדאמרינן וסברי ב\"ש כו' ואי לשון השתא שכתבו לאו דוקא מה בא ללמדינו ועוד למה הביאו פי' רש\"י הכא ולא במתני' כי שם ביתו ועוד במ\"ש ויפה פירש כו' דמה יופי יש בפי' רש\"י אליבא דר' יוחנן דליתיה בגמ' ותו במ\"ש דבפרק אין דורשין משמע דבהכי פליגי שאין זה משמעות שהדבר מפורש דבהכי פליגי לר' יוחנן ואולם ע\"פ מ\"ש בדעת רש\"י הנה דברי התוס' מבוארין מאליהם דלכך כתבו השתא אית ליה לר' יצחק לרמוז דלפום קושטא לא פליגי בהכי אלא בשבות וכדמפרש רבי יוחנן בפרק אין דורשין דבהכי פליגי ופליגי דוקא ביו\"ט דלפום מאי דס\"ד דפליגי בעיקר הסמיכה הוה צרכינן מימר דל\"פ ביו\"ט דוקא אלא אף בחול וי\"ט שנקטו במתני' לאו דוקא כמ\"ש בש\"מ להר\"ב ז\"ל וע\"ז הביאו הכא פי' רש\"י שפי' במתני' טעם פלוגתייהו בשבות לומר דפי' זה אף לרבי יצחק אמרו רש\"י וכמו שהכרחנו מלשון רש\"י שפי' בסוגייא דר' יצחק וע\"ז סיימו וכתבו ויפה פירש כלומר אף שלכאו' משמע דלרבי יצחק ל\"פ בהכי זה אינו ויפה פי' אליבא דכ\"ע ואפי' לדעת ר' יצחק שכן משמע בפרק אין דורשין דבהכי פליגי לר' יוחנן כלומר דמהתם משמע דבהכי פליגי לרבי יוחנן אליבא דכולהו תנאי בין למאן דאמר דעיקר פלוגתייהו דב\"ש וב\"ה בעיקר הסמיכה כדאמר רבי יצחק ובין למ\"ד דפלוגתייהו אי בעינן תכף לסמיכ' שחיטה דאע\"ג דפשט השמועה התם מוכח דלמ\"ד דפליגי בעיקר הסמיכה ל\"פ בשבות מדקאמר ולאפוקי ממ\"ד דבסמיכה גופה פליגי קמ\"ל ר\"י דבשבות פליגי מ\"מ מדלא קאמר אלא משמע דאף למ\"ד בסמיכה עצמה פליגי פלוגתייהו דב\"ש וב\"ה גבי י\"ט בשבות הוא דפליגי כדקאמר ר' יוחנן וליכא בין ר' יצחק לר' יוחנן אלא שבות שלא במקום מצוה ודוק.
וכי תאמר אלי דהיאך אפשר לומר דלר' יצחק דפליגי ב\"ש וב\"ה בעיקר הסמיכה אי ילפינן עולת חובה מעולת נדבה ס\"ל דלב\"ש אע\"ג דלא ילפי מעול' נדבה מ\"מ במצוה דרבנן איכא לסמוך בעולת חובה דאיך הפה יכולה לדבר דרבנן שרו לעבוד עבודה בקדשים וכדפריך הש\"ס בפרק אין דורשין די\"ו ע\"ב ואי ס\"ד סמיכה בכל כחו בעינן משום נחת רוח דנשים עבדינן עבודה בקדשים. ועיין בזבחים דל\"ג דאמרינן התם סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא כמ\"ש התוס' שם ואם נאמר דה\"נ לר' יצחק לא היו סומכין בכל כחם א\"כ למה אסרו ב\"ש לסמוך בי\"ט משום שבות שמשתמש בבעלי חיים דכיון דליכא סמיכה בכל כחו אין כאן משום שבות כדקאמרינן התם ש\"מ סמיכה בכל כחו בעינן דאי לא מאי קא עביד לסמוך ופי' רש\"י מדאוקי ר\"י טעמא משום שבות סמיכה דקדשים בכל כחו בעינן והוה ליה משתמש בבעלי חיים יע\"ש הרי דכי לא סמך בכל כחו ליכא משום שבות הא ל\"ק שכבר כתב הרב קרבן אהרן בדמ\"ג ע\"ב דרש\"י ז\"ל בפרק כס\"ה דפ\"ה ע\"א סובר שלדעת ר' יוסי שאמר נשים סומכות רשות אפילו סמיכה בכל כחו שרי והא דפריך בפרק אין דורשין דאי ס\"ד סמיכה בכל כחו בעינן משום נחת רוח דנשים עבדינן עבודה בקדשים א\"ל דהתם דוקא פריך הכי משו' שלא היו הקרבן שלהן אלא משל בעליהן ומש\"ה קא מתמא דהיאך אפשר שמשום נחת רוח שרו לעשות עבודה בקדשים שכיון שלא היה הקרבן שלהן הו\"ל עבודה בקדשים אבל אם היה שלהן יכולות לסמוך ואין כאן עבודה בקדשים יע\"ש.
וכתב עוד הרב הנז' שם בע\"ד שאעפ\"י שמדברי התוספות בחולין דפ\"ה מבואר דס\"ל דאף ר' יוסי לא התיר לנשים לסמוך רשות אלא לאקופי ידייהו ולא לסמוך בכל כחם מיהו מדבריהם בפרק בתרא דר\"ה דל\"ג ובעירובין דצ\"ו ע\"ב ושם בפרק אין דורשין משמע דס\"ל כמ\"ש רש\"י בחולין דלר' יוסי סומכות רשות אפי' בכל כחם יע\"ש וא\"כ אפשר ג\"כ שזו היא שיטת רש\"י והתוס' הכא בפ\"ב דביצה דלר' יצחק לב\"ש ס\"ל דבעולת חובה אע\"ג דלא ילפי מעולת נדבה מ\"מ מדרבנן סומכים בכל כחם ומה\"ט אסרו לסמוך בי\"ט משום שבות כמדובר.
ועפ\"י דברי הרב ק\"א הללו בין תבין מ\"ש התוספות בפסחים דפ\"ט ד\"ה ואלו פסח יע\"ש ועיין בס' שע\"ה בהל' מע\"הק בפרקין הי\"ג ועיין בס' אור יקרות בחי' לפסחים יע\"ש. תו אמרינן שם בגמרא וממאי דב\"ה כו' דלמא מעולת חובה גמירי כו' וכתבו התוס' וא\"ת דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בבנין אב כו' הנה הר\"ב בש\"מ תירץ לזה ע\"ש הריטב\"א דכיון דכתיב בעולת חובה כמשפט הרי הוא כאלו נכתבו הלכותיו בו וכאלו כתיב סמיכה בה בהדייא עכ\"ל וכיוצא לזה ראיתי להתוס' ביומא דנ\"א ע\"א ד\"ה דוחה את השבת גבי דבר הלמד בג\"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש שכתבו וז\"ל וי\"ל כיון דכתיב ככל חקת הפסח יעשו אותו צריכין אנו ללמוד כמו כן ממנו דבר שלמדנו בו בג\"ש שאל\"כ אינך מקיים ככל חוקת הפסח כו' יע\"ש וקשה מההיא דאיזהו מקומן ד\"ן עלה דאיבעיא לן אי דבר הלמד בהקש חוזר ומלמד בבנין אב ואמר ר' ירמיה לא נכתוב רחמנא צפונה באשם ותיתי מבנין אב מחטאת למאי הלכתא כתביה לאו למימרא שדבר הלמד בהקש אינו חוזר ומלמד בבנין אב יע\"ש והרי עיקר ילפותא דצפונה בחטאת מקרא דכאשר תשחט העולה תשחט החטאת הוא וקרי ליה תלמודא היקש ואינו חוזר ומלמד אשם בבנין אב ולפי דבריהם ז\"ל זה אינו נקרא הקש כיון דכתיב בחטאת גופיה כאשר תשחט העולה הו\"ל כאלו כתי' צפונה בחטאת בהדיא ועיין בספר צאן קדשים שם בפרק איזהו מקומן בתוס' ד\"ה לא נכתוב רחמנא וצ\"ע." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש איסור אכילת בשר קודם הקטרת אימורין ואין \n הכהנים זוכים בחזה ושוק אלא לאחר הקטר האימורין כו'. וראיתי בס' אור יקרות בקונט' אחרון די\"א ע\"א שכתב וז\"ל והנה מבואר מדברי התוס' דהכא ודיומא דכ\"ט ע\"א ד\"ה אלא דפסיקא להו דכי היכי דכהנים לא אכלי חזה ושוק עד לאחר הקטרת אימורין כדאמרינן בפסחים דנ\"ט ע\"ב ה\"נ בעלים לא אכלי בשר וקשה דהא הך מלתא גבי כהנים דוקא נכתב וראיתי להרמב\"ם ז\"ל בהל' מע\"הק שכתבה גבי כהנים עכ\"ל ונראה דאשתמיט מיניה מ\"ש רבינו בפ' ח\"י מהל' פסולי המוקדשים ד\"ז והאמורין מתירין את הבשר לאדם עכ\"ל דכל אדם נמי לא שרו באכילת בשר עד לאחר הקטרת אימורין וכ\"כ הרמ\"ל בפי\"א מה' מע\"הק ד\"ד על מ\"ש רבינו כל האוכל כזית מבשר הקדשים אפי' קדשים קלים קודם זריקת דמם לוקה וז\"ל המש\"ל ומ\"מ איסורא איכא אפי' קודם הקטרה וכן גבי קרבנות אע\"ג שאוכל קודם זריקה אינו לוקה מ\"מ איסורא איכא לאוכלן קוד' הקטרה וכדאמרינן בפרק תמיד נשחט דנ\"ט יכול יהיו כהנים רשאים בחזה ושוק קודם הקטרת אימורין ת\"ל כו' ונראה דה\"ה לחטאות ואשמות וכן הבעלים אינן אוכלים בשר השלמים קודם הקטרה כמ\"ש רבינו בפח\"י מהלכו' פ\"המ ה\"ז והאמורין מתירין את הבשר לאדם עכ\"ל וכן מבואר בפ' כיצד צולין דע\"ז ע\"ב ק\"ו היא ומה אימורין דכי ליתנהו כו' ואם איתא ק\"ו פריכא הוא ונימא דיו מה אימורין דוק' חזה ושוק אף דם כן להכי איצטרי' קר' א\"ו דהקטר' אימורין מעכב אפי' אכילת בשר לבעלים וזה שכתב דה\"ה בחטאות ואשמות כו' לא זכיתי להבין למה תלה הדבר במראה עיניו והלא מאותה סוגיא דפרק תמיד נשחט דנ\"ט שהביא הרב מבואר כן בהדיא דלאו דוקא בחזה ושוק דה\"ה בחטאו' ואשמות וקא\"ל רבינא בריה דרב נתן לרב פפא והא כמה דלא מקטרי אימורין כהנים לא מצו אכלי בשר וכמה דכהנים לא אכלי בעלים לא מתכפרי כו' וכמ\"ש רש\"י ז\"ל וצ\"ע.
עוד ראיתי בספר אור יקרות הנז' שכתב וז\"ל עוד הק' כת\"ר ע\"ד התוס' דמאי קו' דאי אמרו בחזה ושוק יאמרו בשאר בשר כו' י\"ל דהתוס' ס\"ל מסברא שאין לחלק דמכיון דכהנים לא מצו אכלי קודם הקטרה והקטר' מעכב לאכילתן ה\"נ מעכבת לאכילת הבעלים שאין טעם לחלק דאע\"ג דקרא דילפינן מיניה מיירי בחזה ושוק י\"ל דמהתם ילפינן גם לאכילת בעלים דמעכבת ההקטרה לאכילתן עכ\"ל ולע\"ד לפי מ\"ש הר\"ב ק\"א בפרשת צו ד\"מ ע\"ד בטעם הדבר שאין הכהנים רשאים בחזה ושוק עד לאחר הקטרת אימורין והסיבה בזה מבוארת היא והוא דמאחר דמשלחן גבוה קא זכו דכתיב חלקם נתתי אותה מאישי שירצה שאינן זוכים אותם מהבעלים אלא ממה שניתן למזבח זכו בה א\"כ א\"א שיזכו בחלק זה עד שיזכה בו המזבח בה ראשונה בהקטרת אימורין עכ\"ל. הנה לפי טעם זה נראה בהדיא דאף הבעלים נמי דמשלחן גבוה קזכו כדאמרי' בפ\"ב דביצ' אבל נדרי' ונדבו' אסו' לשוח' בי\"ט דכהני' כי קזכו משו\"ג קזכו ופי' רש\"י והתוס' דה\"ה הבעלים לא זכו בבשר אלא כעבד הנוטל פרס מרבו שדינם ככהנים א\"כ מהי תיתי לומר דהבעלים זוכים בבשר קודם הקטרה טפי מהכהנים כיון דשניהם משו\"ג קזכו וכ\"כ רש\"י ז\"ל בהדיא בפ' הא\"מ דנ\"ב ע\"ב ד\"ה כי קזכו בין כהנים בחזה ושוק בין בעלים בבשר משו\"ג קזכו הקטרת אימורין וברור.
עוד כתוב בס' הנז' וז\"ל אך אי קשייא הא קשיי' דאם איתא דלא מצו אכלי הבעלי' הבשר של שלמי' עד לאחר הקטרת האימורין איך הותר להניח הקטרת האימו' עד הלילה וכמו ששנינו הקטר חלבים ואימורין מצותן עד שיעלה עמוד השחר ופסקה רבינו פ\"ד מה' אלו אלא דמשום חביבה מצוה בשעתה מצוה להקטירן ביום והא כי מניחם עד הלילה להקטירן קממעט זמן אכילתן דשלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד וקי\"ל דאין ממעטין זמן אכילתן כמ\"ש רבינו בפ\"י מה' אלו אבל לחזה ושוק של כהנים ל\"ק דיש לחלק בין הקרבן כולו לפרט ממנו כמ\"ש מרן כ\"מ בפ\"א מה' פ\"המ גבי תודה שנתערבה באיל נזיר עכ\"ל והנה זה שכתב דמחזה ושוק של כהנים ל\"ק דיש לחלק כו' לא ידענא מאי קאמר דאכתי תיקשי ליה מבשר חטאו' ואשמו' שהיו אוכלין הכהנים דמבואר מאותה סוגייא דפ' תמיד נשחט דכל כמה דלא מקטירי אימורין כהנים לא מצו אכלי בשר ואנן סתמא תנן הקטר חלבים ואימורי' מצותן עד שיעלה ע\"ה ומשמע אף הקטר אמורין של חטאו' ואשמות וכ\"כ רבינו בפ\"ד מה' אלו ד\"ב וכ\"כ התוי\"ט שם בריש ברכות יע\"ש וא\"כ תיקשי ליה טפי דאיך יתכן להקטיר אימורי חטאות ואשמות עד חצות דכיון שאינן נאכלין אלא ליום ולילה ורבנן גזרו עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה כמו ששנינו שם בריש ברכות וכל הנאכלין ליום א' מצותן עד שיעלה ע\"ה למה אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה א\"כ הרי מביאין אותם לבית הפסול שהרי אינן נאכלין כלל כיון שאסורים לאכול לאחר חצות וקודם חצו' היו אסורי' לאכול מפני שעדיין לא הוקטרו האימורים וע\"כ צ\"ל דאה\"נ דמטעם ממעט באכילתן צריך להקטיר האימורין מיד אחר השחיטה ועוד דאיכא מצוה לאכול ביום הזביחה כמו שדרשו בת\"כ מקרא דביום זבחכם יאכל וכמ\"ש הרמב\"ן בפי' התורה ומ\"ש בגמ' דמשו' חביבה מצוה בשעתה מצוה להקטירן ביום ולא בלילה ולא נתנו טעם משום דקממעט באכילתן היינו משום דהש\"ס קיהיב טעמא אף להקטר איברים של עולות שאין בהם אכילת אדם דבדידהו ליכא טעמא דממעט באכילתן אם לא משום חביבה מצוה בשעתה והשתא מתני' דריש ברכות דקתני הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה ע\"ה עכ\"ל דהכי קא' שאם נאנסו ולא יכלו להקטיר האברים ביום כשמקטירן בלילה מצותן שיקטירן עד ע\"ה ולא ישהו הקטרן עד היום וזה ברור.
מיהו הא ק\"ל מהא דאמרינן בפ' תמיד נשחט דנ\"ט ע\"ב רמי ליה רב ספרא לרב כתיב לא ילין לבוקר זבח חג הפסח הא כל הלילה ילין והשתא לראב\"ע דס\"ל דפסח אינו נאכל אלא עד חצות כדאיתא בסו' ע\"פ דק\"ך ע\"ב א\"כ תיקשי ליה קרא דלא ילין דמכיון דאינו נאכל אלא עד חצות ע\"כ צריך להקטיר קודם חצות והתו' שם הק' האי קרא אליבא דבן תימא דחגיגה הבאה עם הפסח הרי הוא כפסח והיכי מתוקם האי קרא בשבת כו' וקשה אמאי לא הקשו לראב\"ע דלא שייך לדידיה לתרץ אלא כתירוץ הב' שתירצו לבן תימא וע\"ש בתוס' ד\"ה ולא עולת במ\"ש דכר\"ע אוקימנא לסוגייא ושמעינן ליה לר\"ע דפסח נאכל כל הלילה ותו קשה מהא דאיתא התם רע\"א מאי בוקר בוקר ב' מי איכ' מידי דבשר איפסיל ליה מאורת' כו' והשתא אמאי לא ק\"ל טפי דכיון דבשר אינו נאכל אלא לב' ימים איך אפשר לומר בוקר ב' ע\"כ בעי למקטרינ' קודם אכילה.
ועוד קשה דאמרינן התם והרי פסח לראב\"ע כו' ואי ראב\"ע ס\"ל דקרא דלא ילין ר\"ל שומרהו שלא יבא לידי לא ילין א\"כ מנ\"ל דאימורין עד צפרא הא ע\"כ למקטרינהו ע\"פ ולומר דקרא מיירי בשנטמא או נאבד א\"נ בעבר ואכל קודם הקטרת אימורין ודאי דוחק. ומ\"ש בשם מרן כ\"מ בענין ממעט באכילתן דיש לחלק בין הקרבן כולו לפרט ממנו כו' יש לדקדק ע\"ז ממ\"ש רבינו בפ\"י מה' אלו די\"ב דאין מבשלין. המורם מאיל נזיר ומהתודה עם חזה ושוק של כהנים מפני שממעט זמן אכיל' דחזה ושוק של כהנים נאכלין לב' ימים ולילה והתודה ואיל נזיר ליום ולילה והשתא לפי דברי מרן דממעט באכילתן בחלק הקרבן ולא בכולו לא איכפת לן אמאי אין מבשלין איל ודוק והנה ע\"ד הרב אור יקרות הללו מצאתי כתוב למו\"ה מוהרי\"ן ז\"ל שכתב וז\"ל וראיתי בס' אור יקרות שהקשה דאם איתא איך הותר להניח הקטורת בלילה והא קממעט באכילת שלמי' דנאכלין לב' ימים ולילה וקי\"ל דאין ממעטין זמן אכילתן אמנם אי דין זה אינו אלא בכהנים ניחא די\"ל בין קרבן כולו למקצתו כמש\"ש הכ\"מ א\"ד.
והנה אמת שכ\"כ מרן כ\"מ האמנם כבר תמהתי בס' שער המלך בה' פס\"המ שדבריו הן היפך סוגייא דבכורות דמבואר שם דאפילו באכילת חזה ושוק אמרינן אין מביאין כו' ועכ\"פ צ\"ל שאף מרן לא כ\"כ אלא דוקא בזרוע בשלה שהוא דבר מועט א' מס' משא\"כ חזה ושוק דנפישא טפי ואף שמרן כתב דלא אמרו אין מביאין כו' אלא בכולו ולא במקצתו לאו דוקא ואשגרת לישן הוא עכ\"ל עוד ראיתי בס' הנז' עמד מתמיה במ\"ש התוספות בסוף דבריהם בפ\"ב דביצה הואיל ואינו יכול להקתי' עשאום כמי שנטמאו או נאבדו וכתב וז\"ל ותמהני דדבר זה גמר' ערוכה היא בפ' תמיד נשחט עלה דאמר ר' ישמעאל אף מחוסר כפורים בשאר ימות השנה ומשני ר\"ח במעלה ומלי' בראשו של מזבח ופרכינן והא כל כמה דלא מיקטרי האמורים לא אכלי הכהנים בשר ומשני כיון דלא אפשר עשאום כמי שנטמאו או נאבדו וא\"כ איך לא העלו על דל שפתם סוגיא זו וצ\"ע עכ\"ל ויותר הי\"ל לתמוה על הי\"מ למה הוצרכו לידחק דהכא מיירי בשנטמאו או נאבדו דנר' דאשתמיט מינייהו אות' סוגייא כי ע\"כ נלע\"ד דהתוס' המה ראו דההיא דאתמר התם עשאום כו' אינו אלא לרב פפא דמוקי לההיא דר\"י בקרבן בהמה דאיכא הקטרה ומפרש במעלה ומלינה ואהא הוא דפרכינן והא כל כמה דלא מיקטרי אימורים כהנים לא אכלי ובעלים לא מתכפרי והוצרכו לשנויי דהיכא דלא אפשר עשאום כמי שנטמאו או נאבדו כו' אבל לר\"ח דמוקי לה בחטאת העוף לא צרכינן להכי ואפשר שחולק על ר\"פ בזה וגם ר\"א ור\"ה בריה דר\"ן משמע להו הכי וחלקו על ר\"פ בזה ועוד דלא איתמר הכי אפי' לר\"פ אלא לדעת ר\"י ואיכא למימר דרבנן דר\"י פליגי עליה בהכי הילכך לא הביאו ראיה משם כלל אלא התוס' מצד הסברא הוצרכו לומר דהא דפ\"ב דביצה מיירי בשנטמאו או נאבדו ועוד יש ליישב והוא הנכון דהתם שאני דלא חזו להקטרה כלל בזמן הקטרתו ולהכי קאמר כיון דלא אפשר להקטירן בזמן הקטרתו כנטמאו דמי משא\"כ הכא שהרי חזו להקטרה בליל מוצאי י\"ט והיינו בזמן הקטרתו ודוק בלשונם שכתבו כיון דלא חזו מבע\"י כו' ודוק.
ובמ\"ש עוד התוס' שם בפ\"ב דביצה ול\"נ דא\"כ לימא א\"ב כגון דהכל קיים לרבא לא זריק כו' ק' שהרי אמרי' בפ' התכלת דמ\"ח ע\"א עמד וחטא בשבת כדי שתזכה בשבת אמרינן כו' וכתבו שם התוס' דאפילו עובר בלאו ואפשר לומר דלא אמרי' עמד וחטא בשתיים בזריקה והקטרה כו' כדי שתזכה בא' ודוק תו ק\"ל לדעת י\"מ מהא דאמרינן בהמה חציה של גוי כו' מה בין זו לנו\"נ כו' והשתא נימא דטעמא דנו\"ן משום הקטרת אימורים דלית בהו חלק הדיוט כלל ואם נאמר דלא יקטיר להו עד חשיכה נמצא דאין בה צורך הדיוט כלל ולתירוץ שני ניחא דהש\"ס ה\"פ ויאכל הבשר ולא יקטיר עד הערב ודוק ובמאי דאמרינן שם בגמ' בפ\"ב די\"ט ד\"ך עלה דאמרינן שם עבר ושחט מאי דלרבא לא זריק כל היכא דנטמא הבשר לא יזרוק עיין להרב חד\"ה שהקשה מברייתא דקתני ואם היתה שבת לא יזרוק ליפלוג וליתני בי\"ט עצמו ולימא דאם נטמא הבשר לא יזרוק וכתב דה\"ה דהו\"מ למיתני הכי וחדא מינייהו נקט ולי נראה ליישב דברייתא דנקט אם היתה שבת רבותא אתא לאשמועינן כלפי מה שהק' התוס' בפ' התכלת ד\"ה חטא בשבת וז\"ל תימא יזרוק כדי לאוכלן חיי דכ\"הג תנן בפ' שתי הלחם וי\"ל דאין זה זכות לחטא בכך כו' יע\"ש וא\"כ אי הוה תני נטמאו או נאבדו הו\"א דוקא נטמאו משום דאין אומרים לאדם חטא בי\"ט כדי שתזכה בחול אבל בשבת והבשר קיים הוה אמרי' דיזרוק כדי שיזרוק כדי לאכול הבשר חי קמ\"ל דלא חשיב זה זכות ודוק.
ומצאתי כתוב בגליון בפ' התכלת משם תוספו' חיצוניות וז\"ל הדם יזרק והבשר יאכל וא\"ת הניחא למ\"ד נו\"ן קרבין בי\"ט דמקטיר האמורין ונאכל הבשר אלא למ\"ד נו\"ן אין קרבין בי\"ט איך הבשר יאכל הא כל כמה דלא מקטרי אימורים כהנים לא מצו אכלי וי\"ל דמיירי בנטמאו אימורים או שאבדו והא דקתני בשבת לא יזרוק ואם זרק הורצה להקטיר אימורים לערב מיירי בדאיתנהו ולאו לצדדים קתני אלא ה\"ק בי\"ט זורק בשנטמאו ובשבת לא יזרוק אף בשנטמאו ואם זרק הורצה בשלא נטמאו בין בחול בין בשבת תוס' חצונייות עכ\"ל וק\"ל דאכתי תיקשי ליה לאבע\"א דמשני התם בביצה שאני שבות שבת משבות די\"ט א\"כ ע\"כ סיפא דקתני ואם זרק הורצה דיעבד אין לכתחילה לא מיירי בשלא נטמאו ובשבת דאלו בי\"ט אפי' לכתחי' זורק ע\"מ להקטיר אימורין לערב וכיון שכן קשה אמ\"ש וי\"ל כו'." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש איסור בל תאחר אחד \n נדרים ונדבות עם שאר הדברים שאדם חייב בהם מערכין ומתנו' עניים מ\"ע מן התורה שיביא הכל ברגל שפגע בו תחילה. הנה בפ\"ב דביצה די\"ט ע\"א עלה דמתני' דמביאין שלמים וסומכין עליהן אמרו הני תנאי כהני תנאי דתנייא אין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה ולא בעצרת מפני שהוא יו\"ט אבל מביא אדם תודתו בחג הסוכות רש\"א הרי הוא אומר בחג המצות כו' כל שבא בחג המצות בא בחג השבועות ובחג הסוכות ראב\"ש אומר מביא אדם תודתו בחג הסוכות כו' ומסיק אביי דבהכי פליגי ת\"ק ור\"ש דת\"ק סבר ג' רגלים אמר רחמנא אפי' שלא כסדרן ור\"ש סבר כסדרן אין שלא כסדרן לא ופי' רש\"י דכולה הך מתני' דלענין בל תאחר איירי דת\"ק סבר כל המאחר נדרו ג\"ר אפילו שלא כסדרן עובר בבל תאחר כו' והיינו דקאתא ת\"ק לאשמועינן עצה טובה דכל מי שיש לו תודה יביאנה בחג הסוכות ואפילו הוא רגל הראשון שהרי בפסח ובעצרת אינו יכול להקריב' ויבא לידי בל תאחר ור\"ש סבר דהנודר לפני סוכות יש לו שהות עד לשנה הבאה וה\"ק כל שבא בחג המצו' כגון שנדר קודם הפסח והיה עליו להביאה בחג המצות בא בחג השבועו' שלאחריו או בחג הסוכות ואין לו עוד שהות וכל שלא בא בחג המצות כגון שנדר לאחר הפסח אינו בא בחג השבועות כו' כלומר אינו צריך להביאה לא בחג השבועות שלאחריו ולא בחג הסוכות שיש לו שהות עד חג הסוכות של שנה הבאה שעברו ג\"ר כסדרן עכ\"ל לכאור' משמע דלר\"ש אם נדר קוד' הפסח להבי' קרבן תוד' אפי' שעברו עליו ג\"ר אינו עובר עליו בבל תאחר שהרי קרבן תודה אינו בא בחג המצות ואין אני קורא בו כל שבא בחג המצות בא בחג הסוכות.
אכן מדברי רש\"י משמע דאם נדר קודם הפסח לר\"ש עובר בב\"ת אפי' בקרבן תודה ולא פליג ר\"ש את\"ק גבי תודה לומר שאינו עובר בבל תאחר לעולם אלא אתא למימר דבעינן ג\"ר כסדרן וכן הדין נותן דכיון דלת\"ק אע\"ג דבעינן ג\"ר לעבור בבל תאחר וקרבן תודה אינו יכול להביא בחג המצות ובחג השבועות ואפ\"ה בשעבר עליו ג\"ר ס\"ל דעבר בבל תאחר ה\"נ לר\"ש אע\"ג דבעי ג\"ר כסדרן ודאי דאם עבר ג\"ר כסדרן בקרבן תודה נמי עובר בבל תאחר והיינו טעמא ודאי דלא קפיד רחמנא אג\"ר אלא מפני שהוא עולה באלו הרגלים ליראות לפני ה' ולא אטרחיה רחמנא לבא בזמן אחר כיון שיש לו זמן הרגלים שעולה בלא\"ה וכיון שכן אפי' דקרבן תודה אינו יכול להקריב בפסח מפני חמץ שבה ועצרת מפני איסור יו\"ט ודאי דתלוי בג' הרגלים כיון שיכול לעלות ב' וג' ימי' קודם פסח ועצרת ולהקריב קרבן תודה וכל שעבר הג' רגלים עובר בבל תאחר וזה מבואר ואי קשיא לך דהיכי קאמר ר\"ש וכל שלא בא בחג המצות לא בא בחג השבועות ובחג הסוכות וכתב רש\"י כלומר אין להביאה לא בחג השבועות ולא בחג הסוכות כו' והא אע\"ג דבל תאחר ליכא לר\"ש עד שיעברו עליו ג\"ר כסדרן אבל עשה מיהא איכא להביאו ברגל ראשון שפגע בו כדאמרינן בפ\"ק דר\"ה מקרא דובאת שמה והבאתם שמה וי\"ל דאין צריך להביאה משום לאו דבל תאחר קאמר אבל עשה ודאי איכא וברור והנה בהך בריית' דמייתי הש\"ס לא מצינו אלא שלשה סברות בענין זה דבל תאחר סברת ת\"ק וסברת ר\"ש וסברת ר\"א בנו אבל בפ\"ק דר\"ה ד\"ה ע\"ב בברייתא דמייתי התם הש\"ס איכא עוד ב' סברות סברת ר\"מ דס\"ל דאפילו ברגל אחד עובר בבל תאחר וסברת ראב\"י דס\"ל דבשני רגלים הוא דעובר ועוד יש סברא אחרת ואיתא התם ד\"ו ע\"ב דס\"ל כר\"ש דבעי ג\"ר כסדרן מיהו לר\"ש הדבר תלוי ברגלים כסדרן דוקא ולההוא תנא אם עבר עליו שנה שלימה נמי אפילו שלא עברו עליו נמי ג\"ר כסדרן עובר וזה שלא כת\"ק דר\"ש ולא כר\"ש כדאיתא התם יע\"ש.
ולענין הלכה נראה דקי\"ל כר\"ש דבעי' ג\"ר כסדרן דהא אוקימנא התם לסתם מתני' דקתני בא' בניסן ר\"ה לרגלים כר\"ש כדאיתא התם וקי\"ל הלכה כסתם וכ\"ן מדברי הרי\"ף והרא\"ש שהביאו בההיא סוגיא דמוקים למתני' כר\"ש וכ\"ן מבואר מדברי הרשב\"א בחידו' לנדרים ד\"ג עלה דאמר רבא התם כגון שאמר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר כו' דמההי' שעתא הוי נזיר מידי דהוי האומר לאשתו כו' כתב וז\"ל אלא דק\"ל למה לי דאמר טעמא משום דכל שעתא ושעתא דילמא מייתי דאטו בל תאחר דאמר רחמנא משום חשש דילמא מיית הוא הא אינו אלא מצות מלך תדע לך שהרי אינו עובר עליו אלא אחר ג\"ר כסדרן ופעמים שהם ג' ופעמים שהם ד' ופעמים ה' כו' יע\"ש גם רבינו ז\"ל בספר המצות מצות ל\"ת סימן רנ\"ה כתב וז\"ל ובאה הקבלה שאינו עובר על לאו זה עד שיעברו ג\"ר כסדרן יע\"ש וכאן כתב עוד רבינו עברו עליו ג\"ר ולא הביא קרבנותיו שנדר או התנדב ה\"ז עובר בל\"ת שנאמר לא תאחר לשלמו אינו עובר בל\"ת עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה עכ\"ל וכתב מרן כ\"מ וז\"ל עד שיעברו עליו רגלי השנה כו' פ\"ק דראש השנה ואע\"ג דסתם מתני' התם כר\"ש לא חש לה רבינו משום דת\"ק דברייתא פליג ור\"מ וראב\"י וכיון דרבים טובא פליגי עליה לא חיישינן לסתם ועוד דמשמע דרבא סבר הכי וסתם ספרי כת\"ק דברייתא וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל עוד י\"ל דאפשר דהאי סתמא דמתני' לא עדיף כולי האי דלאו האי דינא אתא לאשמועינן אלא אתא למימר דניסן ר\"ה לשנים ולר\"ש ר\"ה לרגלים ולא למסתם כר\"ש נחית עכ\"ל מבואר יוצא מדברי מרן ומהר\"י קורקוס ז\"ל דס\"ל בפשיטות בהבנת דברי רבינו ז\"ל שפסק כת\"ק דר\"ש דלא בעינן ג\"ר כסדרן וה\"נ משמע להו בהבנת לשון הספרי שהוא כלשון רבינו שאמרו אינו עובר בבל תאחר עד שיעברו ג' רגלי השנה כולה יע\"ש דהכונה ג\"ר ואפי' שלא כסדרן.
והנה מלבד שקשה עליהם דלפי שיטתם רבי' פליג אמ\"ש בס' המצות דבעי' ג' רגלים כסדרן אף זו פליג אמ\"ש בס' המצות גופיה במצות עשה סימן פ\"ג כי שם הביא לשון הספרי שאמרו שאינו עובר בב\"ת עד שיעברו ג' רגלים כל השנה כולה ואף שבפי' המשנה פסק רבינו בהדייא דלא כר\"ש כיון שבס' המצות פסק כר\"ש ראוי יותר להסכים דבריו שבחבורו עם מ\"ש בספר המצות יותר מפי' המשנה ולפי דבריהם ג\"כ קשה דקי\"ל ס' ספרי ר\"ש והך דהכא אתי דלא כר\"ש ועוד שלשון רבינו כפול ומכופל ועוד מה הלשון אומר' עד שיעברו עליו רגלי' השנ' כולה דמילת השנ' כולה היא משוללת ההבנ' דכיון שאמר עד שיעברו עליו ג' רגלי' הדבר ידוע שהוא רגלי השנה כולה ועוד יש לתמוה במ\"ש מרן בשם מהר\"י קורקוס ז\"ל דאפשר דהאי סתמא דמתני' לא עדיף כולי האי דלאו האי דינא אתא לאשמועי' אלא למסתם כר\"ש אתא עכ\"ל דהא שם בפ\"ק דר\"ה ד\"ז ע\"ב אמרינן דברגלי' סבר לה רבי כר\"ש ובמעשר בהמה סבר לה כר\"מ יע\"ש וא\"כ מבואר יוצא דר' כר\"ש ס\"ל ולמסתם כר\"ש נחית ולא יש חולק בזה דכולהו אמוראי דהתם הכי ס\"ל היפך דברי הרב שכתב דלאו למסתם כר\"ש נחית ועיין בס' בני דוד שם בפי\"ד מה' אלו שדבריו בזה דחוקים כיע\"ש כי ע\"כ המחוור בדעת רבינו ז\"ל הוא מ\"ש הרב שער אפרים בסי' ל\"ב דלהכי חזר הרב וכתב ואינו עובר בבל תאחר עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה לומר דבעינן רגלים כסדרן וזה הורה לנו באומרו רגלי השנה כולה כלומר ולא רגלי מקצת שנה אחרת שרגלי השנה מתחילין מחג המצות וחג השבועות וחג הסוכות כסדר הכתובים בתורה ואם אנו אומרים שעובר בבל תאחר אפי' שעברו הרגלים שלא כסדרן אין רגלי השנה כולה שאם נדר קודם עצרת כשעב' עצר' וחג הסוכו' הרי נשלמו רגלי השנה הזאת דחג המצו' הבא אחריהן הוא משנה האחר' אבל אם אנו אומרים שצריך שיעברו הרגלים כסדרן הרי יש כאן ג\"ר של שנה אחת כולה ובכן ממילא נתיישבו כל ההערו' והדיוקי' שבדברי רבי' וכמדובר ועיין בס' לשון ערומים בלשונות רבינו די\"ג ע\"ב.
ומיהו הא קשיא לי בדברי רבינו דכיון שהוא ז\"ל תפס עיקר סברת ר\"ש דבעי ג' רגלים שיהיו כסדרן א\"כ תיקשי ליה מאי דריש בקרא דאלה תעשו לה' במועדיכם דלדידיה ליכא לשנויי כדמשני בגמ' דאצטריך קרא לכדר' יונה דאמר הוקשו כל המועדים זל\"ז שכולם מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו דההיא דרשא דרבי יונה כוותיה דר\"מ אזלא דסבר ברפ\"ק דשבועות שכל השעירים של המועדות כפרתן שוה וכדאיתא התם בהדיא בדי\"א אבל רבינו בפי\"א מה' שגגות פסק כר' יאודה דלא כל השעירים של המועדות כפרתן שוה וא\"כ לדידיה תיקשי מה יענה לקרא דאלה תעשו לה' במועדיכם דמיניה דריש ראב\"י דאפי' בשתי רגלי' עובר בבל תאחר והא ודאי בורכא היא דהיא גופא תיקשי לר\"ש גופיה דאיהו פליג התם אר\"מ וס\"ל דלא כל השעירים כפרתן שוה ואיהו ס\"ל הכא דבעינן ג' רגלים כסדרן לענין בל תאחר ולדידיה קאמרי' בגמ' דאצטריך קרא דאלה תעשו לה' במועדיכם לכדרבי יונה ועכ\"ל כמ\"ש התוס' בפ\"ק דשבועות ד\"ט ע\"ב ד\"ה כדאמר כו' בשם ר\"ת דאף לר\"ש ולר\"י אצטריך הקישא דר' יונה דאי לא מנלן לומר דשעיר דעצרת מכפר על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף דליכא למימר כדר' חמא בר חנינא דדריש שעיר ושעיר דהא בעצרת לא כתיב שעיר ושעיר אלא ודאי דאהיקש' דר' יונה סמיך אלא שיש לתמוה על מה שתירצו התוס' עוד שם דהיקשא דר\"י לא אצטריך כי אם לר\"מ דוקא ולא לר\"י ור\"ש יע\"ש דא\"כ מה יענו להך דפ\"ק דר\"ה דמבואר דאף לר\"ש אצטריך היקשא דר' יונה כי זה מבואר כתירוץ ר\"ת ואיך נעלם סוגייא זו מרבותינו בעלי התוס' כי כל רז לא נעלם מהם וצ\"ע.
וראיתי להרב מש\"ל עמ\"ש רבינו דחייבי ערכין ודמים וחרמות ומעשרות ומ\"ע מצות עשה מן התורה שיביאם ברגל שפגע בו תחילה כתב וז\"ל לא מצאתי מקום דין שיהיה באלו עשה וכו' ופשטיה דקרא לא מיירי אלא במידי דהקרבה ומאי דכתיב ותרומ' ידיכם היינו בכורים וכמ\"ש רש\"י עכ\"ל ונלע\"ד דכל אלו נפקי מדכתיב מעשרותיכם ודרשו בספרי בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה ומשמע ליה לרבינו דמעשר דגן כולל מעשר ראשון ושני ועני ולא כמ\"ש רש\"י בפי' המקרא מעשר בהמה ומעשר שני דוקא שצריך לאכול לפנים מן החומה יע\"ש ושאר חייבי דמים וערכין וחרמין בכלל נדריכם ונדבותיכם דקרא הוא וכיון דגלי לן קרא בעניין לאו בל תאחר דכל אלו אע\"פ שאינן בני הקרבה תלויין ועומדין עד זמן עלייתם לרגל אף העשה הזה התלוי ברגל ראשון שייך למדרש בהו דמחייבי ברגל ראשון וה\"נ משמע בפ\"ק דר\"ה ד\"ד ע\"ב דקאמ' ר\"מ דברגל א' עובר בבל תאחר בכל אלו דיליף לה מעניין העשה דכיון דאמר רחמנא אייתי ברגל ראשון ולא אייתי ממילא קם ליה בבל תאחר יע\"ש הרי דעל כולהו דקאי בבל תאחר סבר ר\"מ דקאי אעשה. וה\"נ משמע התם ד\"ו ע\"א עלה דת\"ר מוצא שפתיך זו מ\"ע יע\"ש. ואדרבא על רש\"י בפי' המקרא יש לדקדק למה נדחק לפרש במילי דהקרבה דוקא דאי משום דהכתוב תלה הדבר בעלייתם לרגל כמ\"ש הרא\"ם בד\"ה ותרומת ידיכם יע\"ש הרי בעניין בל תאחר דקאי אקרא דג\"פ בשנה יראה כל דמינה ילפינן דלא עבר בבל תאחר עד שיעברו ג' רגלים ואפ\"ה דרשינן לקרא אף במידי דלאו בר הקרבה כדאיתא בפ\"ק דר\"ה. ואפשר דרש\"י בשיטת הר\"ן ז\"ל קאי שכתב שם בפי' ההלכות דכל מידי דלא תלי במקדש בל תאחר דידהו אינו תלוי ברגל אלא מיד דומיא דצדקה דאמר רבא דמחייב לאלתר יע\"ש.
ובספר קול ן' לוי דכ\"ב ע\"ב הקשה בדברי רבינו במה שכלל מתנות עניים בשאר מילי דתלי דוקא ברגלים דמ\"ש מצדקה שפס' בפ\"ח מהלכות מ\"ע דחייב בבל תאחר לאלתר מפני שבידו ליתנה מיד ה\"נ שייך הך טעמא גבי מ\"ע ומה שייכות יש למ\"ע במקדש עד שיהיה דינם כמילי דהקדש ולא כצדקה איברא שהתוספות והר\"ן תלו לצדקה ברגלים דאז מחייב להשתדל לבקש עניים אבל רבינו לא הזכיר מזה בצדקה כלום ולא השוה מדותיו כמו שהשוו אותה התוספות והר\"ן וצריך טעם למה וצ\"ע עכ\"ל וטעמו של רבינו מבואר בזה בס' החינוך פרשת כי תצא סימן תקמ\"ו שכתב וז\"ל ויש מהם שאמרו שאף בבל תאחר מחייבינן בצדקה כשאינו פורע אותה לאלתר שחילוק יש בין מה שאדם מחייב עצמו בו כגון צדקה למה שאין אדם מחייב עצמו בו כלקט שכחה ופאה דמה שחייב הוא עצמו ובידו לקיים דאית ביה הני תרתי כגון צדקה מחייב עליה בבל תאחר מיד אבל בלקט שכחה ופאה לא חייב עצמו בהן וקרבנות שחייב עצמו בהן אין בידו להקריבן מיד ולפיכך אינו עובר עליהן עד שיעברו ג' רגלי' עכ\"ל ועיין במ\"ש עוד בפ' בחוקותי סימן ש\"ן ד\"ה ונוהגת. וכך מצאתי כתוב בביאור הלכות מעה\"ק למהר\"י קורקוס וז\"ל ומיהו עדיין י\"ל שכלל רבינו כאן מ\"ע בכלל השאר לרגל אחד ולמה לא יהיה לאלתר כיון דקיימי עניים ואפשר שיש חילוק בין צדקה לשאר מ\"ע דרבא צדקה לחוד קאמר ושאני צדקה שעל ידי נדרו נתחייב בה ולכך צריך לתת מיד אבל מ\"ע ולקט שכחה ופאה הרי הם ככל שאר חיובים וברגל א' יש עשה ובג' רגלים לא תעשה וכן בפסוק והבאתם שמה כתיב וכל מעשרותיכם וכל מעשר בכלל א\"כ רבא בצדקה בלחוד קא מיירי דהיינו מעו' שאדם נודר לצדקה ואפשר עוד דרבא כשאין עניים מיירי וחייב להפריש מיד כאשר כתב בה' מ\"ע וכאן ביאר שחייב לעלותן בידו ברגל ראשון ובודאי שם ימצאו עניים ובשלש רגלים עובר בבל תאחר וכתב זה כאן דשייך לדין קרבנו' ולפ\"ז מ\"ע וצדקה הכל דין אחד אלא שמ\"ע אם אין עניים לוקח אותם לעצמו דלא אמרה תורה הנח לעכברים ולעורבים ואפשר דבמלקט לצורך עניי' מיירי אלא שאני רואה שגם כאן גבי בל תאחר לא הזכיר מ\"ע ואפשר היה לומר דלאו כי רוכלא דליתני וליזיל אלא שגם מה שפי' לא היה צריך לפרש כי די היה שיכתוב עבר ג' רגלים ולא הביא כו' הר\"ז עובר מדפרט הני משמע דלאפוקי מ\"ע כתב כן ואפשר דכיון דביעור המעשרות מקץ ג' שנים אין בל תאחר דידהו בג\"ר וכן הרגישו התוס' ותירצו שם אלא שאין נראה כן בגמ' אלא כל אלו בכלל בל תאחר הן וכן דרשו מעמך להביא לקט שכחה ופאה ואם לשון רבינו מדוייק צ\"ע עכ\"ל.
ודע דבפ\"ק דר\"ה עלה דתנו רבנן מוצא שפתיך זה מ\"ע כו' תשמור זו מצות לא תעשה פרי' הש\"ס האי ממוצא שפתיך נפקא הא מובאתה שמה והבאתם שמה נפקא וה\"נ פריך עמ\"ש תשמור זו מצות לא תעשה הא מלא תאחר לשלמו נפקא ומשני חד לאפריש ולא אקריב וחד לאמר ולא אפריש ורבינו לא הזכיר כאן כי אם עשה דובאתה שמה ולא תעשה דב\"ת אבל עשה דמוצא שפתי' ולא תעשה דתשמור לא ביאר כלל וכל כי האי הי\"ל לרבינו לבאר כיון דאצטריך קרא אחרינא לאמר ולא אפרי' דמחייב בעשה ולא תעשה ובפ\"א מה' נדרים הל' ד' כתב וז\"ל מצות עשה של תורה שיקיים אדם נדרו כו' שנאמר מוצא שפתיך כו' ולא ביאר שעשה זה תלוי בהפרשה לבד גם לא ביאר שעובר בלאו דתשמור ובמנין המצות ג\"כ לא מנה לאו זה דתשמור חוץ מלאו דבל תאחר ואפשר דמשו' הכי לא מנה רבינו לאו זה דתשמור משום דקשיא ליה קושיית התוס' בפ\"ק דר\"ה ד\"ו ד\"ה תשמור מההיא דאמרינן בעירובין דצ\"ו דהשמר דעשה עשה הוא וה\"נ אמרו ביומא דפ\"א והאי נמי השמר דעשה הוא שישלם מה שנדר ומתוך קושיא זו אפשר דמשמע ליה דתנא דהך ברייתא דתני אשמור זו מצות לא תעש' סבר דהשמר דעשה נמי לאו הוא ואשכחן דפליגי תנאי בהך מילתא ואיתיה במכילתא פרשת משפטים על פסוק ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו אמרו וז\"ל למה נאמר לפי שהוא אומר ושמת את השלחן כו' אם שינה עובר בל\"ת לכך נאמר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו רמ\"א לעשות דברי תורה עליך חובה ר\"א אומר לעשו' מ\"ע מצות ל\"ת ע\"כ וכתב הרא\"ם דבין לת\"ק ובין לר\"א קרא דובכל אשר אמרתי בלא תעשה קא מיירי אלא דבהא קמפלגי ת\"ק סבר לא בא הכתוב רק ליתן לא תעשה על הדברים הנראין כמו תיקון ועצה טובה דומיא דושמת את השלחן וכיוצא ולדעת ר\"א בא הכתוב ליתן ל\"ת ע\"כ מ\"ע שבתורה יע\"ש.
וממוצא דברי הרב אתה למד דר\"מ דפליג את\"ק ור\"א ואמר שבא הכתוב לעשות דברי תורה עליך חובה ס\"ל דלא בא הכתוב ליתן ל\"ת רק לעשות דברי תורה עליך חובה כלומר שיתחייב בלימוד כל התורה על דרך השמר לך ושמר נפשך פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ומשום דר\"מ ס\"ל דהשמר דעשה עשה הוא דהוא אזיל בשיטת ת\"ק ור\"א יע\"ש והשתא לדעת רבי' הך ברייתא דפ\"ק דר\"ה דדריש תשמור ללא תעשה אזלא כוותיה דת\"ק ור\"א דמכילתא דס\"ל דהשמר דעשה לאו הוא ולדידהו מצריך הש\"ס תרי קראי חד לאמר ולא אפריש וחד לאפריש ולא אקריב אבל לר\"מ דמכילתא דהשמר דעשה עשה לא אייתר קרא דתשמור לעבור בלאו דאפריש ולא אקריב וכיון דסתמא דתלמודא בפ\"ב דעירובין דצ\"ו ובפ' בתרא דיומא דפ\"א קאמר בפשיטות דהשמר דעשה עשה הוא וקאי כוותיה דר\"מ הכי נקטינן ולכך לא מנה רבינו לאו זה דתשמור לענין אפריש ולא אקריב וס\"ל דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה וכיון שהפרישה תו לא מחייב בלאו אם לא הקריבה ומ\"ש רבינו אחד נדרי' ונדבו' עובר בבל תאחר נדבה כעין נדר קאמר כגון הרי עלי עולה ע\"מ שלא אתחייב באחריותה וכדאיתא בפ\"ק דר\"ה ד\"ו אבל אם אמר הרי זו נדבה לא מחייב בב\"ת עד שיקריבנה.
וע\"פ האמור הנה נכון מ\"ש רש\"י ז\"ל בפ\"ק דנדרים ד\"ט ע\"ב ד\"ה נדבה נמי דבנדבה לא עבר בבל תאחר דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה עכ\"ל ולכאורה דבריו תמוהים דזה היפך סוגייא זו דפ\"ק דמבואר בהדייא דאף בנדבה קעבר בבל תאחר וכבר עמדו עליו בזה בס' פנים מאירות סימן ט' ובס' שבות יעקב ח\"ב ובספר דברי אמת בתשובת דכ\"ח סע\"ב ודמ\"ב ע\"ד ועיין בני דוד דס\"ג ע\"א. מיהו ע\"פ האמור דהך ברייתא הלזו דדריש תשמור ללא תעשה אזלא כוותיה דת\"ק ור\"א דמכילתא אבל ר\"מ פליג צדקו היטב דברי רש\"י ז\"ל דאותה סוגייא דנדרים כוותיה דר\"מ אזלא כדאיתא התם ולדידיה ס\"ל דהשמר דעשה עשה הוא ולא אייתר קרא ללאו לנדבה כמבואר וכמדובר. ועיין במ\"ש עוד רש\"י שם בפ\"ק דנדרי' ד\"י ע\"א ד\"ה מאי שנא יע\"ש ודוק. ואי תיקשי לך ואיך אפשר לומר דתנאי דמכילתא פליגי בהכי אי השמר דעשה הוא או לאו ושרבינו פסק כמ\"ד דהשמר דעשה עשה הוא והלא בפ' הקומץ דל\"ו גבי קרא דושמרת את החוק' הזאת למועדה מימים ימימה אפליגו ר\"א ור\"י דר\"א אמר המניח תפילין בלילה עובר בעשה ור\"י אמר עובר בלאו ואמרי' התם דר\"א סבר השמר דעשה עשה הוא ור\"י סבר דשמר דעשה נמי לאו הוא ולא קאמר הש\"ס דתנאי פליגי בהך פלוגתא ורבינו ז\"ל בפ\"ד מהלכות תפילין די\"א פסק כר\"י דהמניחן בלילה עובר בלאו הרי דפסק דהשמר דעשה לאו הוא היפך מאי דאמרן לעיל והא ודאי לא קשיא כלל דפלוגתא דר\"א ור\"י גבי תפילין אינו ענין לפלוגת' דתנאי דמכילתא דר\"א ור\"י לא פליגי אלא גבי מניח תפילין בלילה דכי קעביד אאיסור הנחה בלילה אינו אלא על ידי מעשה בידים וכל כה\"ג לר\"י ס\"ל דחשיב השמר דלאו כיון דקעביד בקום עשה והא דקרי ליה הש\"ס השמר דעשה הוא מפני שהכתוב כלל יחד צווי הנחת תפילין ביום ואזהרת הנחתן בלילה בחד קרא דושמרת את החוקה הזאת מימים ימימה ודרשינן ימים ולא לילות וכלל הכתוב צווי הנחתן ביום ואזהרתן מלהניחן בלילה למילת ושמרת ומש\"ה ר\"א סובר דהמניחן בלילה עובר בעשה דהך השמר דעשה עשה הוא ולא לאו ואע\"פ שעובר עליהן בקום עשה כיון דכלל אזהרה זו בכלל קיום הנחתן ביום אין כאן אלא עשה דלא פלגינן מילת ושמרת חציו עשה וחציו לא תעשה ור\"י ס\"ל כיון דקעביד האיסור זה בקום עשה ל\"ת הוא אפי' שכללן הכתוב לעשה ול\"ת בחד קרא והו\"ל כאילו כתיב השמר ב' פעמים חד לעשה דהנחתן ביום וחד ללא תעשה דהנחתן בלילה אבל פלוגתא דתנאי דמכילת' אינו עניין לזה ובההיא אפשר דבין ר\"א ובין ר\"י כ\"ע סברי דהשמר דעש' עשה הוא כר\"מ דפליג התם את\"ק ור\"א ולזה החילוק כיוונו התוספות בעירובין דצ\"ו ד\"ה השמר שכתבו וז\"ל השמר דעשה עשה ואפי' ר\"י דאמר בפרק הקומץ השמר דעשה נמי לאו הוא ולהכי המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בלאו מודה הוא שאם לא הניח ביום שאינו לוקה דלעניין הנחת היום השמר דעשה עשה הוא כמו לעניין עשיית פסח דאמרינן הכא דהוי עשה משום דהוי קום עשה ודוקא לענין הנחת תפילין בלילה קאמר ר\"י דלאו הוא דהוי כמו השמר בנגע הצרעת דחשיב ליה לאו בפ' ר' אליעזר דמילה דקל\"ב אע\"ג דכתיב לשמור ולעשות משום דפירושו לאו הוא השמר שלא תיקוץ עכ\"ל וכונתם מבוארת ע\"פ האמור ועיין בספר לשון ערומים בלשונות הרא\"ם די\"ד ע\"ד מ\"ש שם בכונת דברי התוספות בשם הרב מר חמיו ז\"ל יע\"ש שדבריו תמוהים.
ולעיקר קושייתו שהקשה בספר הנז' בדברי התוס' בשבת דקל\"ב יש ליישב ע\"פ מ\"ש בפ\"ק דראש השנה ד\"ו ע\"א ד\"ה תשמור כיע\"ש והשתא ע\"פ האמור ממילא נוחים ג\"כ דברי רבינו שפסק בפ\"ד מה' תפילין די\"א כר' יוחנן דפ' הקומץ דהמניח תפילין בלילה עובר בלאו אע\"פ שכתבנו שדעתו לפסוק בעלמא כמ\"ד השמר דעשה עשה דשמא היא ההיא דהמניח תפילין בלילה דקעבר בקום עשה כמ\"ש התוספו' ז\"ל וע\"פ האמור ממילא ג\"כ נוחים דברי הרמב\"ן בביאור התורה שהשיג על רש\"י בפרשת משפטים על מ\"ש בפירוש המקרא דובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו שבא הכתוב לתת לא תעשה על כל מצות עשה והשיג עליו דאנן קי\"ל דהשמר דעשה עשה וא\"כ לא הוסיף בכאן אלא עשה עכ\"ל. והרא\"ם שם בהליצו בעד רש\"י כתב על דבריו של הרמב\"ן וז\"ל ועוד דהרי הוא עצמו כתב בפ' יתרו גבי זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו משום דשמור מצות לא תעשה וזכור מ\"ע וסתרן אהדדי ואיך לא חשש דהשמר דעשה עשה דהתם השמר דעשה הוא כדכתיב לקדשו וכו' ומה שפי' הוא במילת לקדשו שלא נחללנו כי היכי דלא תקשי ליה מהשמר דעשה עשה לא הרויח כלום משום דכיון דמילת לקדשו בצורת עשה אינו אלא עשה שהרי גבי שבת דכתיב ביה וביום הז' תשבות פירשוהו רז\"ל למ\"ע אעפ\"י שפירושו שלא לעשו' בו מלאכה מפני שהוא בצורת עשה עכ\"ל ונר' דאשתמי' מיניה דברי התוס' הללו דעירובין דצ\"ו שכתבו דאפי' לרבי יוחנן דאמר השמר דעשה לאו היינו דוקא בההיא דהמניח תפילין בלילה דכי קעבר ומניחן בלילה קעבר בקום עשה אבל במידי דעבר בשב ואל תעשה אף ר' יוחנן אזי' ומודה דהשמר דעשה עשה הוא והשתא היא היא שיטת הרמב\"ן ומש\"ה גבי שמור את יום השבת ס\"ל שאעפ\"י שבא הכתוב בצורת עשה כיון שהכתוב מזהיר אותנו שלא נחללנו את השבת והעובר והמחלל אותו קעבר בקום עשה חשיב לאו דומיא דהשמר בנגע הצרעת דאע\"ג דכתיב ביה לשמור ולעשות ובא בצורת עשה לכ\"ע השמר דכתיב ביה לא תעשה הוא מפני שבא הכתו' להזהיר שלא יקוץ בהרתו ואם עבר קעביד מעשה בידים.
והראיה שהביא הרא\"ם מקרא דביום הז' תשבות שפירשוהו רז\"ל למ\"ע אעפ\"י שפירושו שלא לעשות בו מלאכה מפני שהוא בצורת עשה אפ' לומר דדוקא גבי כלל זה דהשמר דלאו לאו השמר דעשה עשה הוא דאמרינן דכל היכא דהכתוב בא להזהיר שלא יעשה מעשה בידים חשיב השמר דכתיב ביה לאו וכל היכא דבא הכתוב להזהיר שיעשה מצוה ולא יתבטל חשיב השמר דכתיב ביה עשה ולא אזלינן בתר צורת הכתוב אם הוא בצורת עשה או בצורת לאו אלא בתר ענין אזהרה. וכך היתה הקבלה במילת השמר לפי דברי התוספות אבל בשאר כתובים אזלינן בתר צורת הכתוב אם בא בצורת עשה או בצורת לאו. ובספר דרך הקדש למוהר\"ח אלפאנדארי ז\"ל די\"א ע\"ב כתב וז\"ל וראיתי להרמב\"ן בפירוש התורה פ' משפטים ע\"פ ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו שהקשה לרש\"י מהך דאמרינן השמר דעשה עשה ולא חייש למסקנת ר' יוחנן דאמר השמר דעשה נמי לאו הוא והארכתי במקומו עכ\"ל. ואין ספק דאישתמיט מיניה דמר דברי התוספות הללו דעירובין דצ\"ו וכמדובר ועיין עוד להרא\"ם בפרשת יתרו ופרשת ואתחנן ד\"ה זכור ושמור בדבור אחד נאמרו שהביא ג\"כ שם דברי הרמב\"ן שכתב שהכריחו רז\"ל כן משום דזכור הוא מ\"ע ושמור ל\"ת והק' עליו ככל מה שהקשה כאן בפרשת משפטים דהא קי\"ל השמר דעשה עשה וכו' כיע\"ש.
וראיתי למוהר\"ש אלגאזי בס' זהב שיבה למס' שבועו' ד\"ך עלה דתנייא זכור ושמור בדיבו' א' נאמרו שכתב על דברי הרא\"ם וז\"ל ומה שהקשה דהשמר דעשה עשה אישתמיטיתיה מ\"ש הוא עצמו בפרשת כי תצא בפ' מוצא שפתיך תשמור דסובר רש\"י דכי אמרינן השמ' דעשה עשה דלעולם הוא לא תעשה ולא קרי ליה עשה אלא לעניין דאין לוקין עליו עכ\"ל. ואחר שאלת המחילה הראויה לעוצם רבנותו מיניה דמר אשתמיט דברי הרא\"ם בפרשת משפטים בפ' ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו דעל מה שהוקשה לו להרמב\"ן שם בדברי רש\"י מההיא דקי\"ל השמר דעשה עשה תמה עליו הרא\"ם ממ\"ש הרמב\"ן בפרשת יתרו גבי זכור ושמור בדבור א' נאמרו דלא חשש הרב שם להך מילתא דהשמר דעשה עשה ובסוף דבריו סיים הרא\"ם וז\"ל אבל מ\"ש בפ\"ב דיומא השמר דעשה עשה פי' אחר יש בו אין כאן מקומו עכ\"ל ואין ספק שכיוון הרב ז\"ל למ\"ש בפ' כי תצא בפסוק מוצא שפתיך תשמור דלעולם הוא לא תעשה ולא קרי ליה עשה אלא לענין שאין לוקין עליו הרי דבזה הפי' הצילו הרא\"ם לרש\"י מטענת הרמב\"ן ז\"ל ומבואר הוא דהרמב\"ן לא חש לפי' זה והשתא שפיר הוקשה לו להרא\"ם בפרשת יתרו ובפ' ואתחנן לדברי הרמב\"ן לפי שיטתו מההיא דהשמר דעשה עשה שהוא ז\"ל אינו מפרש כפי' רש\"י והן הן הדברים עצמן שכתב עליו בפ' משפטים וכמובן.
עוד כתב מהרש\"א שם בספר הנז' על דברי הרא\"ם וז\"ל גם הבקיאות שהביא מפ' בתרא דיומא דף פ\"א שאמרו השמר דעשה עשה הרי כתבו שם התוס' ד\"ה השמר דעשה וז\"ל אע\"ג דר' יוחנן ס\"ל פרק הקומץ השמר דעשה עשה נמי לאו הוא הכא לר\"ל פריך דהוא מאריה דשמעתתא עכ\"ל וא\"כ מה שהקשה להרמב\"ן מר\"ל הוא יפרש דהך ברייתא דבדיבור אחד נאמרו היינו כר' יוחנן עכ\"ל. ויש לתמוה על גודל חכמתו איך מלאו לבו לומר דבר כזה דהך ברייתא יפרש הרמב\"ן דאתייא כר' יוחנן ולא כר\"ל כאילו רבי יוחנן ור\"ל תנאי נינהו דפליגי אברייתא ודברי התוספות דיומא לא על בריית' קאמרי דאתי כר\"ל כי אם סוגייא דשמעתתא דהתם דשקיל וטרי אליבא דר\"ל כמבואר וצ\"ע.
עוד כתב שם וז\"ל והרב חידושי אגדות הקשה על מה שהקשה הרא\"ם על הרמב\"ן ז\"ל מההיא דהשמר דע\"ע דלא קשיא כלל דלא קאמרי' הכי דהשמר דעשה עשה אלא היכא דלא שייך במצוה ההיא לא תעשה אבל הכא במצות שבת כיון דאיכא ביה מצות לא תעשה כמבואר בהאי קרא לא תעשה כל מלאכה אית לן למיזל בתר כללין דהשמר דעשה אינו אלא ל\"ת ע\"כ ואישתמיטיתי' ההיא דגרסינן במנחות דל\"ו המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בעשה ור\"י אמר עובר בלאו דמר סבר השמר דעשה עשה והתם שייך לאו לא תניח תפילין אחר שקיעת החמה ולא היה לו להשיג על הרא\"ם ז\"ל אלא דלא היה לו להביא הבקיאות דיומא כי אם הבקיאות דמנחות עכ\"ל. וגם זה תימה דאישתמיט מיניה דברי התוספות ז\"ל בשבת דקל\"ב ד\"ה האי עשה ולא תעשה דאפי' למ\"ד גבי הנחת תפילין בלילה דעובר בעשה משום דהשמר דעשה עשה מ\"מ לאו מצות עשה הוא אלא לא תעשה דאמר רחמנא השמר הזהר שלא תקוץ בהרת עכ\"ל וכונתם מבוארת לע\"ד דדוקא גבי השמר בנגע צרעת חשיב השמר דלא תעשה מפני שלא בא הכתוב להזהיר אלא שלא יקוץ בהרתו ואע\"פ שאם עבר וקץ בהרתו עובר ג\"כ בעשה דלעשות לא חשיב השמר דעשה צ\"ל שהאזהרה הוא שלא יקוץ אבל גבי השמר דהנחת תפילין שעיקר הכתוב בא לצוות על הנחת תפילין ביום שהוא בקום עשה אע\"פ שכילל בו אזהרת הנחתן בלילה לא חשיב השמר דלאו כי אם השמר דעשה לדעת ר\"א וכמדובר לעיל ואף אם הרב ז\"ל פירש כונת התוספות שבאו לחלק דע\"כ לא קאמר ר\"א התם גבי השמר דהנחת תפילין בלילה דהוי עשה אלא לענין דלא לקי עליו דעשה אבל מצות לא תעשה חשיב וכמ\"ש הרא\"ם בפרשת כי תצא בפ' מוצא שפתיך וכו' אין מההיא דר\"א דמנחות סתירה לדברי הרב חידושי אגדות דסוף סוף אף לר\"א נמי חשיב לא תעשה וכמו שהוקשה לו להרב גופיה ממ\"ש הרא\"ם בפרשת כי תצא ומאי קא קשיא ליה על הרב חידושי אגדות מההיא דר\"א דמנחות. ועוד דכיון דבפ' הקומץ פליג רבי יוחנן אר\"א וס\"ל דהשמר דכתיב בהנחת תפילין ביום חשיב השמר דעשה והלכה כר' יוחנן לגבי ר\"א שפיר קמתמה הרב חידושי אגדות על הרא\"ם ז\"ל דמאי קא קשיא ליה על דברי הרמב\"ן ז\"ל כיון דלר\"י כל דאיכא לא תעשה בענין חשיב השמר דלאו סוף דבר דברי הרב מוהר\"ש אלגאזי ז\"ל בזה תמוהים הם אצלי וצ\"ע.
והנה מדברי הרא\"ם שבפ' משפטים מבואר דס\"ל בדעת רבינו דהשמר דעשה לאו הוא אף היכא דלא קעבר עליה בקום עשה שהרי כתב שם שדעת רבינו בספ' המצוות בשורש רביעי כסברת תנא קמא ור\"א דדרשו קרא דובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו דאתא ליתן ל\"ת ע\"כ מ\"ע שכן כתב שם שאין ראוי למנות הצווים הכוללים כל התורה כולה כי הנה יתבאר בתורה צווים כוללים ואזהרו' אינם מדבר מהדברים אבל יכללו המצו' כולן כאילו יאמר עשה כל מה שצויתיך ממנו לעשות והזהר מכל מה שציויתיך ממנו או לא תעבו' דבר מכל מה שצויתיך ואין למנות הצווי הזה מצוה בפ\"ע שהוא לא יצוה לעשות מעשה מיוחד שיהא מ\"ע ולא יזהיר מעשות מעשה מיוחד שיהא מצות לא תעשה וזה באומרו ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ואת משפטי תעשו וכאלה רבים עכ\"ל ומלשון זה דן הרב שדעת רבינו לפרש הכתוב הזה כסברת ת\"ק ור\"א שבמכילתא דאתא קרא ליתן ל\"ת ע\"כ מ\"ע וכמו שפירש רש\"י בפירוש החומש ולפי דבריו הדרא קושיין דמעיקרא לדוכתא למה לא מנה רבינו לאו דתשמו' שבא להזהיר למי שנדר ולא הפריש אלא שעיקר דברי הרא\"ם תמוהים לע\"ד דמהיכן שמיע ליה להרב שדעת רבינו לפרש הכתוב הזה דובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו שבא ליתן לא תעשה ע\"כ מ\"ע שבתורה כדעת ת\"ק ור\"א דמכילתא דשפי' איכא למימר שדעתו לפרש הכתוב שבא להזהיר ע\"כ ל\"ת שבתור' ולא על העשה וזה מבואר בלשונו שכתב וז\"ל כי הנה יבאר בתורה צווים כוללים ואזהרות אינם מדבר מהדברים כו' אבל יכללו המצות כולן כאילו יאמר עשה כל מה שצויתיך לעשות והזהר מכל מה שצויתיך ממנו כו' וכונתו בזה שיש כתובי' בתור' שבאו בלשון עשה כולל כל עשה שבתור' ויש שבאו בל' ל\"ת והם כוללין כל ל\"ת שבתור' והביא לזה קרא דובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו שלדעתו בא להזהיר ע\"כ ל\"ת שבתורה והביא ג\"כ קרא דאת משפטי תעשו שבא לצוות ע\"כ עשה שבתורה באופן שמדברי רבינו הללו אין סיוע לדברי רש\"י שפי' הכתוב שבא ליתן לא תעשה ע\"כ עשה שבתורה ואדרבא בתר אפכא קאזיל ושפיר קמתמה הרמב\"ן על רש\"י וצ\"ע.
ומיהו מדברי רבינו שבפ\"ח מה' בית הבחירה ד\"ג משמע דס\"ל דאף השמר דעשה שאין בביטו' קום עשה חשיב ל\"ת שהרי כתב שם שאם ביטלו הכהנים שמירת המקדש עברו בלא תעשה שנאמר ושמרו את משמרת הקדש ולשון שמירה אזהרה הוא עכ\"ל הרי אע\"ג דליכא בביטול שמירת המקדש קום עשה אפ\"ה סבור הוא דהשמר דכתיב ביה הוי ל\"ת ומרן החבי\"ב בלשונות שבס\"ס כנ\"הג עמד מתמיה על דברי רבינו בזה דאיך כתב דהשמר זה חשיב ל\"ת דהא השמר דעשה הוא ולא דמי להשמר בנגע הצרעת והשמר לך פן תעלה עולותיך דהתם אתא קרא להזהיר ולמנוע שלא יעשה מעשה אבל הכא ליכא מעשה ועוד דבתחילת הפרק כתב דשמיר' המקדש מ\"ע היא והביא קרא דושמרו את משמרת הקדש וכאן כתב דלשון שמירה אזהרה הוא עכ\"ל וראיתי למהר\"ח אלפאנדרי בס' דרך הקדש די\"א ע\"ב הביא דברי מרן החבי\"ב הללו וכתב שכן הוקשה לו למהרימ\"ט וכתב הוא על דבריהם וז\"ל ואני תמיה על קושייתם דבשלהי הקומץ פליגי בה ר\"א ור\"י על פסו' ושמרת את החוקה הזאת למועדה כו' אי הוי עשה או הוי לאו ופריך כו' ומשני מ\"ס השמר דעשה עשה ומ\"ס השמר דעשה נמי לאו הוא והלכתא כר\"י וכמ\"ש התוספו' פ' בתרא דיומא דפ\"א וכ\"כ הרמב\"ם פ\"ד מה' תפילין כו' וא\"כ הרמב\"ם אזיל לשיטתיה דהשמר דמקדש נמי לאו הוא עכ\"ל כנראה שלא ראה הרב דברי התוס' שבפ' בתרא דעירובין דצ\"ו שכתבו בהדייא דאף לר\"י דאמר בפ' הקומץ השמר דעשה לאו דוקא גבי השמר דהנחת תפילין דאי עבר ומניחן בלילה קעבר מעשה בידים והא דקרי ליה הש\"ס השמר דעשה הוא משום דעיקר קרא בא לצוות אהנחתן ביום ומש\"ה התוס' בפ' בתרא דיומא דפ\"א גבי הא דקאמר הש\"ס דהשמר דעינוי במצות עינוי השמר דעשה הוא הוצרכו לומר דלר\"ל דוקא דהוא מאריה דשמעתתא קאמר הכי דאילו לר' יוחנן דאמר גבי קרא דושמרת את החוקה דהאי השמר דעשה חשיב ל\"ת ה\"נ גבי עינוי יו\"הך אפי' דהוה כתיב השמר במצות עינוי והוי השמר דעשה אפ\"ה כיון דעניין העינוי הוא שלא יאכל ואי עבר ואכל קעבר אמימרא דרחמנא בקום עשה חשיב ל\"ת ודמי להשמר דכתיב גבי הנחת תפילין בלילה ולהשמר בנגע הצרעת משום שעניינו שלא תקוץ ומעתה אין הכרח מדברי רבינו שבפ\"ד מה' תפילין להך דהכא לפי התוס' וכמבואר.
והנראה לע\"ד דגבי שמירת המקדש נמי כי אזהר רחמנא על שמירתו בקרא דושמרו את משמרת הקדש חשיב ל\"ת משום דמשכחת ביטו' שמירה זו ע\"י מעשה כגון שהיו השומרים במקדש ויצאו חוץ למקדש והניחו המקדש בלתי שמירה ונמצא שע\"י יציאתן לחוץ קעברו על ביטו' השמיר' ואיכא מעשה ההליכ' וכיון דמשכח' לביטו' השמירה ע\"י מעשה חשיב השמר דלאו והוי ל\"ת אך קשה דא\"כ דזה חשיב ביטו' ע\"י מעשה מילקא נמי לקי על לאו זה ולא מצינו לרבי' שמנה במנין הלוקין כהנים ולוים שביטלו שמירת המקדש בק\"ע ושוב ראיתי להרב פ\"ח בקונט' מים חיים פ\"ד מה' תפלין די\"א עמ\"ש רבי' דהמניח תפילין אחר שקיע' החמ' עובר בלאו כת' וז\"ל ואע\"פ שמדברי התוס' בעירובין דצ\"ו מוכח בהדיא דלקי על לאו זה מ\"מ דעת הרב דהשמר דעשה לא מיקרי לאו לענין מלקות וכן כתב רש\"י בפי' התורה פ' ראה שכל השמר ל\"ת הוא אלא דלא לקי על השמר דעשה ומ\"ש הרא\"ם לדעת רש\"י בפ' כי תצא דהשמר דעשה עשה ר\"ל שאין לוקין עליו אבל לעולם ל\"ת הוא ליתא דבשום דוכתא לא מתפרש הכי אלא כפשו' דהוי עשה ממש אלא דאנן קי\"ל כר\"י דס\"ל דהשמר דעשה לאו הוא וזה ברור ויש לי תימה על הרב שהשמיט לאו זה ממנין המצות עכ\"ל והשתא לפי דברי הרב ז\"ל איכא למימר נמי הכא גבי השמר דכתיב בשמירת המקדש דאע\"ג דחשיב ל\"ת מיהו מילקא לא לקי ומה\"ט כהנים ולוים אע\"פ שביטלו שמירת המקדש בעשיית מעשה בהליכתן כיון דהשמר דעשה הוא שעיקר צווי הכתוב הוא שישבו לשמור ולא יניחו אותו בלתי שמירה נהי דהשמר דעשה חשיב ל\"ת כר' יוחנן דפ' הקומץ מיהו מילקא לא לקי ומה שהוקשה לו עוד למרן החבי\"ב בדברי רבינו ז\"ל ממ\"ש בתחילת הפרק דשמירת המקדש מ\"ע היא עיין לרבי' ז\"ל בס' המצות במצות עשה סי' כ\"ב ובמצות ל\"ת סי' ס\"ו שנר' מדבריו דמייתור הכתובים נפ\"ל עשה ול\"ת באם אינו ענין יע\"ש.
ואולם עיקר דברי הרב פ\"ח תמוהים לע\"ד שאם כדבריו דדעת רבינו דהשמר דעשה אע\"ג דחשיב לאו אין לוקין עליו ומה\"ט אין לוקין במניח תפלין בלילה א\"כ בהשמר בנגע הצרעת נמי לא ללקי ובהדייא כתב רבינו בפי' מה' טומאת צרעת דהתולש סימני טומאה לקי כדאיתא בפ' המצניע דצ\"ד עיין בספר חזון נחום דקל\"ד ע\"א ועכ\"ל דלהכי לקי משום דקעבר ועבי' מעשה ומה\"ט חשיב השמר דלאו משום דענין הכתוב הוא לא תקוץ א\"כ בהשמר דכתיב במניח תפלין בלילה נמי ללקי כיון דקעביד מעשה בעובר ומניח אותן בלילה ומהאי טעמא ודאי מפשט פשיטא להו להתוס' בעירובין דלר\"י לקי אהנח' תפילין בלילה דמדמו ליה להשמר בנגע הצרעת וכן מתבאר מדברי הריטב\"א בחידושיו לעירובין שכתב וז\"ל אפי' תימה ר\"ע השמר דעשה עשה הקשו בתוס' דהא אמרי' במנחות כו' ותירצו דלא דמי דכל דדרשינן קרא בחוקת הפסח פשיטא שלא בא הכתוב אלא לזרז על העשה עצמו כלומר שישמור שיעשה הפסח בזמנו והו\"ל השמר דעשה אבל כל היכא דדרשינן קרא בחוקת תפלין כונת המקרא לזרז שלא להניחן אלא בזמנו וכאילו אמר הכתוב השמר שלא תעשה מצוה זו אלא ביום ולא בלילה והו\"ל השמר דלאו וכיוצא בזה הא דאמרינן בפ' ר\"א דמילה דאזהרה שלא יקוץ בהרתו מדכתיב השמר בנגע הצרעת ואמאי והא לשמור ולעשות כתיב דההיא נמי השמר דלאו חשיב שאין הכתוב בא לזרז לעשות במראות נגעים כדברי הכהן אלא לזרז ככל אשר יורו ולא בענין אחר כלומר שלא יקוץ בהרתו והוייא לה אזהרה דלאו עכ\"ל מבואר יוצא מדבריו דלר\"י חשיב השמר האמור בתפילין כהשמר האמור בנגע הצרעת וכיון שכן כי היכי דהתם לקי ה\"נ לקי.
גם מדקדוק לשון רש\"י בפ' הקומץ משמע דס\"ל דלר\"י מלקא נמי לקי במניח תפילין בלילה שכתב בד\"ה השמר דלאו לאו וז\"ל ר\"א סבר השמר דכתיב במילתא דאזהר רחמנא ל\"ת הוי לאו גמור ללקות דכל השמר דעשה כגון האי דמשמע לעשות תפלין עשה הוא עכ\"ל וממה שדקדק לומר דלר\"א השמר דכתיב גבי לאו הוי לאו גמור ללקות משמע שר\"ל דגבי השמר דעשה אינו לאו גמור ללקות ולהכי קאמר דעובר בעשה כלומר דהוי כעובר על עשה שאינו לוקה עליו ומינה נשמע דלר\"י הוי לאו גמור ללקות עליו ומש\"ה אפשר דהוצרך הרא\"ם לפרש כונת רש\"י שבפ' כי תצא דאתי כר\"א דאמר השמר דעשה עשה הוא ולא כר\"י דאמר השמר דעשה לאו הוא אלא שאין לוקין עליו מפני שדברי רש\"י בפ' הקומץ נוטים לזה הפי' וכמובן אלא דאכתי קשה למאי דמשמע ליה לרש\"י דלר\"א השמר דעשה חשיב לאו אלא דלא לקי דמ\"ש מהשמר דנגע הצרעת דחשיב לאו ולקי כמבואר בפרק המצניע דף צ\"ד ועיין בספר חזו\"ן ח\"א דקל\"ט ע\"ב ומ\"ש עוד הרב פ\"ח עמ\"ש הרא\"ם בפ' כי תצא דפי' זה ליתא דבשום דוכתא לא מתפרש הכי אין ספק שכיוין הרב לאות' שאמרו בעירובין אפי' תימא ר\"ע השמר דעשה עשה הוא והתם אי אפשר לפרושי הכי קאמר השמר דעשה עשה הוא לענין דאין לוקין עליו כעשה קאמר דהתם לאו לענין מלקו' קאי הש\"ס דאי לענין מלקות אפי' הוי לאו גמור לא לקי התם כיון דהוי לאו שאין בו מעשה אלא אלישנא דמתני' דכריתות קאי דקתני הפסח והמילה מ\"ע וקא דייק תלמודא דאי מתני' כר\"ע דמוקי קרא דושמרת את החוקה בחוקת הפסח היכי קתני מתני' שהפסח מ\"ע והא כתיב ושמרת והשמר פן ואל אינו אלא ל\"ת ולישנא דמתני' בעלמא קא דייק דלא אתי כר\"ע כמ\"ש התוספות בר\"פ השוחט ומעלה ד\"ה אזהרה ובפרק אלו הן הלוקין די\"ג ד\"ה מה ע\"ז יע\"ש ועלה משני דאפי' תימא ר\"ע השמר דעשה עשה הוא וע\"כ לפרש דהשמר דעשה עשה גמו' הוא ולא הוי אזהרה כלל דמה\"ט קתני מתני' שהפסח מ\"ע.
ולזה יש ליישב לע\"ד דלאו כללא כייל לן הרא\"ם דבכל דוכתא דאתמר בש\"ס כי האי לישנא דהשמר דעשה הכונה לומר דלא לקי כעשה דודאי אזיל ומודה הרב ז\"ל דכל היכא דליכא לפרש הכי כי ההיא דעירובין ודאי דעשה ממש קאמר ולא לעניין דלא לקי לבד ובההיא דפ' הקומץ דוקא סבור הרב ז\"ל לפרש כן דכיון דלר\"י חשיב לאו גמור ולקי עליו מהטעם שכתבו התוס' בעירובין איכא למימר דלר\"א אע\"ג דלא חשיב לאו גמור למלקא עליו אבל חשיב ל\"ת כיון דכי קעבר עביד מעשה בידים ובכה\"ג דוקא הוא דקאמ' רש\"י בפרשת כי תצא דחשיב לאו ולא לקי עליה כיון דעביד מעשה דאי לא תימא הכי למה ליה לרש\"י למיתלי טעמא דלא לקי משום דהשמר דעשה הוא תיפוק ליה דאפילו כתיב אזהרה ולאו גמור בהדייא לא לקי דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה וע\"ז דוקא קאמר הרא\"ם דכל דקעבר על ידי מעשה חשיב לא תעשה אלא דלא לקי וכדמשמע מפי' רש\"י בפרק הקומץ לדעת ר\"א. וכי תימא אכתי מה יענה הרא\"ם לההיא דפ' בתרא דיומא דפ\"א דקאמר הש\"ס דאי הוה כתיב השמר במצות עינוי השמר דלאו לאו השמר דעשה עשה וכתבו התוספות שם דאליבא דר\"ל דהוא מאריה דשמעתתא פריך יע\"ש והשתא ההיא דהתם דמי ממש לההיא דפ' הקומץ דאי עבר אעשה דעינוי קא עביד ביה מעשה בידים דקאכיל בקום עשה ואפילו הכי קאמר הש\"ס דאי הוה כתיב השמר במצות עינוי השמר דעשה עשה הוא והתם אי אפשר לפרש דלעניין דלא לקי קאמר דהא התם עלה דקבעי ר\"ל מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי קאי הש\"ס כלומר דלא ענש הכתוב אלא א\"כ הזהיר ואי לקי אאזהרה או לא לקי לא נ\"מ מידי וכי קמשני דאי הוה כתיב השמר במצות ענוי השמר דעשה עשה הוא עכ\"ל דעשה ממש הוא ולא שמענו אזהרה כלל ולפי דברי הרא\"ם לא משני הש\"ס מידי.\n<s/>" + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אשם \n תלוי וחטאת העוף כו'. עיין בספר לח\"מ כאן בפירקין שכתב וז\"ל תנייא השוחט אשם תלוי בחוץ ר\"מ מחייב וחכמים פוטרים וכתבו שם התוס' דהאי חכמים פוטרין לאו היינו חכמים דפליגי עליה דרבי מאיר בפרק המביא כו' כלומר דבפ\"ו דכריתות איפליגו רבי מאיר וחכמים גבי מביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא דלרבי מאיר יצא וירעה בעדר דזה לא הפרישו אלא מספק וכיון שלא נתברר לו שלא חטא הוי חולין וחכמים אומרים ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה ופי' שם בגמ' דטעמייהו דרבנן מתוך שלבו נוקפו גמר ומקדיש וא\"כ לדבריהם כיון דהוי הקדש גמור ודאי דהשוחטו בחוץ חייב כרת כו' יע\"ש וא\"כ תימא על רבינו איך מזכה שטרא לבי תרי דהוא פוסק כאן דפטור ובפ\"ד מה' פ\"המ פסק כרבנן דפליגי אר\"מ יע\"ש מה שתי' והוא דוחק גדול כמו שיראה המעיין ולי נראה ליישב ע\"פ מ\"ש התוס' ר\"פ המביא ד\"ה אם משנשחט וז\"ל לר\"מ אתי שפיר דחולין בעזרה נינהו אלא אפי' לרבנן דעבדי' מיני' עולת נדבה היינו דוקא לדמיו אבל איהו גופיה מודה דזבח פסול הוא א\"נ כיון דבעת שחיטה לא היה ראוי לעולה שעדיין לא נודע לו לכך לא יקריבהו עולה אחר שחיטה עכ\"ל הנה מבואר מדבריהם דלתי' הא' אפי' נודע אליו הן בעודינו חי אינו ראוי להקריבה ואינו קדוש אלא לדמיו ולתי' הב' כל שנודע קודם שחיטה ראוי להקריבו עולה וא\"כ איכא למימר דרבינו ס\"ל כתי' הב' שכתבו התוס' ומשו\"ה פסק כחכמים דפטרי גבי מביא אשם תלוי בחוץ משום דלא איקבע איסורא שהרי אם נודע שלא חטא לא היה ראוי להקרבה ואי קרינן ביה ואל פתח אהל מועד לא הביאו כל שראוי להקריבו בפנים חייבים עליו בחוץ וכל שאינו ראוי להקריבו בפנים אין חייבים עליו בחו' וכנודע ומ\"ש התוס' ספק אכל דחכמים פטרי לאו היינו חכמים דפליגי אר\"מ בפ' המביא איכא למימר דהתוס' התם ס\"ל כתי' הב' שכתבו ר\"פ המביא דלרבנן דר\"מ כל שנודע לו קודם שחיטה ראוי להקריבו עולה ושפיר קרינן ביה ואל פתח אהל מועד לא הביאו שהרי היה ראוי להקריבו אל פתח אהל מועד ממ\"נ דקודם שנודע היה ראוי להקריבו אשם תלוי ואחר שנודע היה ראוי להקריבו עולה כן נר' לי נכון." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Avodah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..20c4d5b89a02ad43984ffc1fb95959681676d4ec --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,102 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Avodah" + ], + "text": [ + [ + [ + "שורש דין שעיר של יוה\"כ ביום \n הצום מקריבין כו' ושעיר הנעשה בחוץ והוא נאכל לערב כו'. משנה בפרק שתי הלחם דצ\"ב ע\"ב חל להיות בע\"ש שעיר של יו\"הכ נאכל לערב והבבליים אוכלין אותו כשהוא חי מפני שדעתן יפה ואמרינן עלה בגמרא לא בבליים היו אלא אלכסנדריים היו ומתוך ששונאים חכמי א\"י את הבבליים קורין אותן על שמן וכתבו שם התוספות דמה שמזכירין אותן לגנאי על שאוכלין את השעירים חיים אע\"ג דמצוה קא עבדי שלא יבואו לידי נותר לפי שהרגילו עצמן כמו כן לאוכלן חיים אף בכל השנים דמחזי כרעבתנו' עכ\"ל וי\"ל על רבינו למה זה השמיט חידוש דין זה דכשחל יו\"הך בע\"ש שמי שדעתו יפה אוכלו לערב כמו שהוא חי ואפשר דלדידיה משמע שמה שהיו מזכירין אותן לגנאי היינו משום שהיו אוכלין אותן חיים ומה שהקשו התוס' דמצוה קא עבדי שלא יבואו לידי נותר לא קשיא מידי דמוטב שיבואו לידי נותר ואל יאכלו אותן חיים דאיכא איסורא שהרי בחולין דקל\"ב אמרינן אמר ר\"ח מתנות כהונה אינן נאכלו' אלא צלי מ\"ט אמר קרא לך נתתים למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין ע\"ש. וכ\"כ רבינו בספ\"ט מה' בכורים יע\"ש ואכילת בשר חי אין ספק שאין זה דרך מלכים וראיה לדבר ההיא דנבוכדנצר דאשבעיה לצדקיהו כדאיתא בנדרים דס\"ז עיין שם באחד מן הפירושים לרש\"י ואינו נאכל אלא צלי הכי משמע ואין לו' דזה אינו אלא למצוה אבל לא לעיכובא דהא כתיב והיתה זאת לכם לחוקת עולם וכל היכא דכתיב חוקה הוי עכובא כדאמרי' בפרק טרף בקלפי דמ\"ב יע\"ש וכיון שכן דאיכא איסורא לאוכלן חיים השמיטו רבינו. אך קשה דבפסחים פרק אלו דברים דע\"א ע\"א עלה דקאמר רב הונא בריה דרב יאודה דכשחל י\"ט בשבת למ\"ד דבעינן זביחה בשע' שמחה משמחו בשעירי הרגלים קאמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דשעירי הרגלים חי נאכלים צלי אינן נאכלים ופי' רש\"י שאם בא לאוכלו בשבת לא יאכלינו כי אם חי וליכא שמחה יע\"ש. משמע דהא דמתנו' כהונה אינן נאכלות אלא צלי אינו אלא למצוה בעלמא ולא לעיכובא ויש לדחות דרבא ה\"ק דאפי' כי הוה מצי למיכל שעירי הרגלי' בשבת לא מצי למיכל אלא חי ואכתי ליכא שמחה כ\"ש השתא דלא מצי למיכל בעודן חיים ודוחק ומ\"מ במ\"ש התוס' דמשום שהורגלו בשאר ימו' השנה לאוכלן חיים דמיחזי כרעבתנותא היו מגנים אותן לא ידעתי ל\"ל למימ' משו' דמחזי כרעבתנותא תיפוק לי דאיכא איסור' כל היכא דמצי למכלינהו צלי ואוכלן חיים משום דכתיב למשחה כדרך שהמלכים אוכלין ועיין להתוס' בפרק התכלת דמ\"ח ע\"א ד\"ה חטא ודוק.
ודע דמאי דקשיא לן למה זה השמיט רבינו חידוש דין זה דכשחל יו\"הך בע\"ש דמי שדעתו יפה אוכלו לערב כמו שהוא חי לא קשיא אלא לדעתו דס\"ל דבזמן הראיה היה חל יו\"הך בע\"ש או ביום ראשון וכמ\"ש הוא ז\"ל בפי' המשנה עלה דמתני' דפרק שתי הלחם וע\"ש בדברי הרב תי\"ט ועיין להלח\"מ בפ\"ג מה' קדוש החדש הט\"ו ובפ\"א מה' תמידין ומוספין הל' ז' ועיין בספר יד אהרן סי' של\"ד בהג\"הט אבל התוס' בשבת פ' אלו קשרים דקי\"ד ע\"א ד\"ה חלבי כו' כתבו דכל היכא דקתני תרי שבי דהוו בהדי הדדי אתי כאחרים דאמרינן אין בין עצרת לעצרת אלא ד' ימים בלבד יע\"ש ולפי דבריהם הך מתני' דפרק שתי הלחם דקתני חל יו\"הך בערב שבת אחרי' היא ואינה הלכה ועיין להתוס' בפסחים פרק תמיד נשחט דנ\"ח ע\"ב ד\"ה כאלו כו' שכתבו וז\"ל ורש\"י שהקשה דע\"פ הראיה היו מקדשין אין נראה לר\"י דאע\"ג דהיו מקדשין ע\"פ הראיה היו נזהרין שלא יבואו תרי שבי בהדי הדדי כו' וההיא דחלבי שבת קרבין אתיא כאחרים עכ\"ל. וראיתי בספר יד אהרן שם בסימן של\"ד עשה פלילות ע\"ד התו' הללו דכיון דההיא דחלבי שבת אי קרבין ביו\"הך אתיא כאחרים מאי קא קשיא להו תו ע\"ד רש\"י במ\"ש דע\"פ הראיה היו מקדשין אותה והיה חל יו\"הכ באחד בשבת שדבריו אמורים ע\"ד רבי ישמעאל וההיא דחלבי שבת קרבין ביו\"הכ רבי ישמעאל קתני לה דקאי כאחרי' יע\"ש ולא קשיא מידי דאי דברי רש\"י אינן אלא כר' ישמעאל למה תלה הדבר בראיה דלאחרים אין הדבר תלוי בראיה או בחשבון דאין ב\"ד מעברין את החודש אפי' לצורך סתמא קאמ' ולדידי' ליכ' מצוה לקדש את החדש ע\"פ הראי' כדאית' בפ\"ק דר\"ה ובערכין יע\"ש ועיין בס' אור יקרות.
ועל מה ששנינו במתני' אוכלין אותו כמו שהוא חי כתב הרב תי\"ט וז\"ל ואין בו משום דם האברים שהוא בל\"ת ולוקין עליו כמ\"ש הר\"ב ברפ\"ה דכריתו' דהתם בגמרא מוקמינן לה דוקא בדפריש ולפיכך שרי אף בלא מליחה כמ\"ש התוס' בפ\"ק דחולין די\"ד ואפילו לרבינו דבפ\"ו מהמ\"א אוסרו בלא מליחה יפה יפה הכא אין איסור דמליחה ביו\"הכ ולא מבעיא לדידיה שהוא פוסק כמ\"ד אין עבוד באוכלין כמ\"ש בשמו פרק י\"ד דשבת אלא אף לרש\"י והר\"ב דוקא לאורחא אבל לביתיה לא כמ\"ש שם ואע\"ג דהתוס' פ\"ז דשבת דע\"ה כתבו דמדרבנן אסור למלוח הכא בקדשים לא גזרו משום שבות עכ\"ל וראיתי למרן מלכא הרב מהרח\"א בספר עץ החיים בלשונו' ד\"ד ע\"ב שכתב על דבריו וז\"ל ותמיהא מילתא שהתוס' הביאו ראיה ממליחת צנון דאסירא והרמב\"ם אסר במליח' צנון פכ\"א מהל' שבת משום דנראה כמבשל הרי דגם לרבינו אסור למלחו מדרבנן ואיך שם פלוגתא בין רבינו להתוס' ואפי' תימא דגם מדרבנן לא שייך עבוד אכתי אסור משו' דנראה כמבשל גם עמ\"ש דמשום דאין שבות במקדש שרי למולחו ליתא שהרי אף בגבולין שרינן כמ\"ש פ\"ק דחולין ופסקו רבינו פ\"ב דשבת השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא ואשתמטיתיה הך דינא לכן י\"ל דבשעת אכילה טובלו כמו שהוא הדין בצנון וגם בגבולין שרינן ודלא כהתי\"ט עכ\"ל.
ואחרי שאלת המחילה הראויה הנה כל דבריו תמוהים דמ\"ש שהרב תי\"ט שם מחלוק' בין רבינו והתוס' לא ידעתי מהיכן משמע ליה כן כי מפני שעיקרן של דברים דמליחה באוכלים אסור מדרבנן התוס' אמרוה הביא דבריהם ז\"ל ואין ס' שרבינו יודה בזה ומעיקר' כתב דליכא איסורא דאורייתא אליבא דכ\"ע ולבתר הכי כתב דליכא נמי איסורא דרבנן ואדרבא עיקר דבריו ז\"ל אינו אלא לדע' ר' דלדע' התוס' הכהני' היו אוכלי' אותן חיים בלא מליח' כלל כמ\"ש בפ\"ק דחולין דף י\"ד דליכ' איסור דם בדלא פריש גם מ\"ש דאשתמיט מיניה אותה שאמרו בפ\"ק דחולין השוחט לחולה בשבת שרי לברי' באומצ' לא אאמין דבר זה שהרי הוא ז\"ל הבי' דברי התו' דפ\"ק דחולין די\"ד שכתבו שדם האברים לא אסיר אלא בדפריש והרואה דברי התוס' על מקומן יראה איך עיקר דבריהם בנויין אההיא דהשוחט לחול' בשבת דשרי לבריא באומצא יע\"ש ועיין בהר\"ן בהלכו' שם בפ\"ק דחולין דתרע\"ו ע\"ב ואיך אפשר דאשתמיט מיניה דבר זה ואין ספק דלדידיה משמע ליה דהתם הכי קאמר שרי לבריא באומצא אם עבר ומלחו וכמ\"ש התוס' שם בפ\"ק דחולין יע\"ש גם מ\"ש לכן י\"ל דבשעת אכילה טובלו במלח כו' לא ידענא מאי קאמר דמליחת בשר להפליט הדם שיעור הילוך מיל לרבינו או שיעור צליה לד' הרא\"ש וסיעתיה עיין בי\"ד סימן ס\"ט באופן שכל דבריו תמוהים אצלי. ואולם הא קשיא לי טובא בדברי הרב תוי\"ט במה שרצה לומר דלדעת התוס' דפ\"ק דחולין די\"ד היו יכולין הכהנים לאוכלן חיים בלא מליחה כיון דליכא איסורא בדם האיברים דלא פריש והדבר תמוה דנהי דמשו' איסו' דדם לא בעינן מליחה אבל אכתי היה צריך מליחה משום מצות על כל קרבנך תקריב מלח דמצוה זו איתיה אף בחלק הנאכל לכהנים וכמ\"ש הרא\"ה בספר בד\"ה וגם הר\"ן בפ\"ק דחולין דתרע\"ז ע\"ב כתב כן על שמו יע\"ש ועל פ\"ז אין אנו צריכין למ\"ש הרב ז\"ל דהכא שרי משו' דאין שבו' במקדש או שאין עיבוד באוכלין דבלא\"ה ניחא שהרי מצוה זו דעל כל קרבנך תקריב מלח היה דוחה את השבת כמו דאמרו בת\"כ ומייתי לה בגמרא פרק הקומץ רבה תקריב מלח ואפילו בשבת ואין ספק שאף חלק הנאכל לכהנים היה דוחה את השבת ועיין בספר מוצל מאש שבס\"ס רב יוסף ס\"א ולהרמ\"ל הל' שבת פי\"א. שו\"ר שדבר זה במחלוק' הוא שנוי שדע' הרשב\"א בספר משמרת הבית דלא כהרא\"ה וכ\"כ עוד בס' מוצל מאש ע\"ש הרוקח דשעירי' שהיו הכהנים אוכלים חיים היה בלי מלח והכריח כן ממ\"ש בירוש' סוף פאה בשר מליח מערבין בשר חי מערבין משמע דבשר חי מיקרי בלא מליחה יע\"ש משמע דס\"ל דליכא מצוה דעל כל קרבנך בחלק הנאכל לכהנים יע\"ש והכי נמי משמע מדברי הרא\"ש ז\"ל בפ' כל שעה דל\"ט ע\"ב עלה דאמר ר' שילא האי ותיקא שרי שכתב וז\"ל ויש מביאין ראיה דמלח אינו גורם חמוץ כו' וטעות הוא בידם דאין נותנין אלא בדבר הקרב ע\"ג המזבח כגון אברים ופדרים כו' יע\"ש ואם בשיטתם קיימי התוס' עכ\"ל כמ\"ש הרב תוי\"ט בישוב דבריהם ועיין מ\"ש בה' שבת בשורש אין עיבוד באוכלין יע\"ש.
שורש דין פר ואיל של כהן גדול\n עוד כתב רבינו ופר \n ואיל ושניהם משל כ\"ג כו'. בספ\"ק דשבועות די\"ג אמרינן מאן תנא להא דתנו רבנן ושחט את שעיר החטאת אשר לעם שאין הכהנים מתכפרים בו ובמה הם מתכפרי' בפרו של אהרן יכו' לא יתכפרו בפרו של אהרן שהרי כבר נאמר אשר לו מעתה אין להן כפרה כשהוא אומר יכפר הרי יש להם כפרה במה הם מתכפרי' מוטב שיתכפרו בפרו של אהרן שהרי הותר מכללו אצל ביתו ואם נפשך לומר הרי הוא אומר וכפר בעדו ובעד ביתו וכתיב בית אהרן ברכו את ה'. ופרכינן בגמרא והאי אשר לעם להכי הוא דאתא האי מ\"ל דקאמר רחמנא מדעם להוי ומשנינן ההוא מומאת עדת בני ישראל נפקא והדר פרכינן והאי אשר לו להכי הוא דאתא האי מ\"ל לכדתניא משלו הוא מביא ולא משל צבור יכול לא יביא משל צבור שאין הצבור מתכפרי' בו אבל יביא משל אחיו הכהנים שאחיו הכהנים מתכפרים בו ת\"ל אשר לו יכול לא יביא ואם הביא כשר ת\"ל שוב אשר לו שנה עליו הכתוב לעכב ע\"כ וכתבו התוס' בד\"ה כולן קרויין ביתו וז\"ל ותימא ולויים במה יתכפרו אי בשל צבור אשר לעם כתיב ולוים לא איקרו עם ופלוגתא היא בפרק הזרוע ואי בשל אהרן לא אקרו ביתו וכי תימא כיון דאשכחן שיש להם כפרה יתכפרו בשל עם א\"כ מצינו שעיר של עם שהותר מכללו עכ\"ל ויש לדקדק בדבריהם דמאי קושיא מדמצינו שעיר של עם שהותר מכללו דאי משום דבברייתא קאמר שלא מצינו שעיר של עם שהותר מכללו היינו לפום מאי דס\"ד דכהנים לא אקרו ביתו ולהכי שקיל וטרי גבי כהנים היכן תלויה כפרתן דאי בשל עם לא מצי' שהותר מכללו אצל אחרי' בהדיא באותן דלא מקרו עם דלפום האי ס\"ד ליכא למימר הרי הותר מכללו אצל לוים דאפשר דאף הלויים תלויה כפרתם בשל אהרן ועליה אנו דנין כיון דאכתי לא אסיק טעמא דכהנים משו' דאקרי ביתו כי היכי דנימא דאין לוים בכלל וכהנים ולוים שוים בדבר אבל לפום מאי דמסיק ואמר דכהני' אקרו ביתו של אהרן עכ\"ל דלוים מתכפרי' בשל עם אע\"ג דלא מצינו שהותר מכללו אצל אחר דאל\"כ במה יתכפרו דהשתא לית לן למימר דמתכפרי בשל אהרן דאדרבא מדפרט הכתוב כפרתו של אהרן וכפרת אחיו הכהני' ולא פרט ג\"כ כפרת הלוים והו\"ל למימר וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד ביתו הלוי שמעי' שאין הלוים בכלל משא\"כ בשעיר של עם דלא פרט אחרי' לבד העם כי היכי דתקשי לן למה לא פרט ג\"כ הלוים די\"ל דפרט העם שהם העיקר וה\"ה הלוים וקושיא זו הקשה אותה מהריב\"ל בחידושיו שם אלא שדבריו באו בדרך קצרה ואנחנו הרחבנו דבריו יותר אשר ע\"פ האמור אין מקום למ\"ש הרב ח\"ה ע\"ד הריב\"ל ע\"ש.
גם הרב ברכת הזבח בפרק שתי מדות דצ\"ב ע\"א ד\"ה הושוו כולן תמה ע\"ד הריב\"ל דכיון דחזי' לתנא דברייתא דלפום מאי דלא אסיק אדעתיה דכהנים בכלל ביתו שקיל וטרי היכן תלויה כפרתן וקאמר דבשעיר של עם לא יתכן שהרי לא מצינו שהותר מכללו אצל אחרים בהדיא כדי שנאמר שגם אצל הכהני' נמי הותר עד דאשכחן פרו של אהרן שהותר מכללו בהדיא אצל ביתו א\"כ שפיר קשיא להו להתוס' דלפי המסקנא דהדר ואמר דכהני' בכלל ביתו נינהו לוים לא מצינו להם כפרה דאי בשל עם היכא אשכחן דהותר מכללו אצל אחרי' בהדיא כדי שנאמר שגם ללוים הותר דמה\"ט קאמר בברייתא למאי דס\"ד דכהני' לא אקרו ביתו דאינן מתכפרי' בשל עם הואיל ולא אשכחן שעיר של עם שהותר מכללו בהדיא אצל אחרי' וא\"כ לפי המסקנא נמי נימא הכי דאי בסברא בעלמא אית לן למימר דיתכפרו בשל עם הואיל ומצינו להם כפרה גם למאי דס\"ד דברייתא למה הוצרך לטעם דהותר מכללו ולא אמר דמסבר' יש לנו לומר דיש להם כפרה בשל עם את\"ד יע\"ש. ומלבד שאם זו היתה כונת התוס' לא הי\"ל לומר א\"כ מצינו שהותר מכללו אצל העם אלא הכי הול\"ל אם כן מצינו שיש להם כפרה אף בלתי טעם דהותר מכללו ועוד שעפ\"י האמור אין מקום לדבריו דודאי למאי דלא אסיק אדעתיה תנא דברייתא דכהני' אקרו ביתו אצטריך לטעמא דהותר מכללו ללמדינו היכן תלויה כפרתן אי בשעיר של עם או בשל כ\"ג אבל בתר דמסיק דכהני' בכלל ביתו הן מעתה ממילא ידעינן דבשעיר של עם הוא דמתכפרי דאי בפרו של אהרן היה הכתוב פורט כפרת הלוי' כי היכי דפרט כפרת הכהני' וברור. והרב קרבן אהרן בדק\"ע ע\"ד הביא דברי מהריב\"ל והשיא כונת דבריו למה שלא עלה על דעתו ז\"ל ועיקר קושית מהריב\"ל הקשה אותה על שמו והדברי' תמוהי'.
וע\"פ האמור הנה דברי התוספות בפרק שתי מדות נוחים יותר היפך מ\"ש הרב ברכת הזבח ע\"ש ובעיקר דבריהם קשיא לי דכיון דהך מילתא אי לוים אקרו עם בפלוגתא דתנאי מוקמינן לה התם א\"כ מאי קא קשיא להו דהא שפיר איכא למימר דהך ברייתא אתיא כמ\"ד דלוים אקרו עם ואה\"נ דלאידך מ\"ד לא ס\"ל כתנא דידן דיהיב טעמא גבי כהני' משו' דהותר מכללו אצל פרו של אהרן ולא אצל העם אלא ס\"ל דכהני' בכלל ביתו ולוים כיון דלא מצינו להם כפרה עכ\"ל דהותר מכללו אצל שעיר של עם דכיון דכל עיקר קושיית התוס' אינה אלא לתנא דברייתא דקאמר מעיקרא דשעיר של עם לא הותר מכללו אימא דאידך תנא לא יאמר כן ועיין עוד בדברי הרב ברכת הזבח במ\"ש עוד שם ליישב דברי התוספות דפרק שתי מידות שתירצו התירוץ הזה שתירצו כאן ולא הוקשה להם ע\"ז כלום כמה שהוק' להם פה יע\"ש ולדידי אפשר דמה\"ט ניחא להם התם בתירו' זה דאיכ' למי' דהך תנא ס\"ל דלוים אקרו עם וכדאמרן ועיין בס' צאן קדשי' שם ואין דבריו נכונים בזה לע\"ד ע\"ש.
ובר\"ח האי מיבעי ליה כו' כתבו וז\"ל ומדאצטרי' קרא לומר דלא מייתי משל צבור אלמא מתכפרים בו כו' הקשה מהריב\"ל על דבריהם דמי דחקם לפרש כן ולא דפריך בפשיטות דהאי קרא אצטריך למעט ההבאה וראיתי להרב ק\"א בדק\"ע ע\"א שתירץ דדחקם לפרש כן דאי בפשיטות הוא דפריך קשה דמאי קו' דאימא משום דממעטינן להו מהבאה הוא דס\"ד למעוטינהו נמי מכפרה דאי אית להו כפרה בו אין סברא למעט להו מהבאה ועוד דאיכא למדרש קרא הכי והכי הוצרך תנא להכריח דלא נדרוש קרא דאתא למעט הכפרה ולכך הוצרכו התוספות לומר דקושיית המקשה הוא מדאצטריך קרא לו' דלא יביא משל כהנים שמעינן דאית להו כפרה דאי לית להו כפרה למה הוצרך למעטינהו מהבאה דמהיכא תיתי לומר דיביא משלהם עד שהוצרך קרא למעטינהו ובהכי יתיישב הקושייא הראשונה שהקשינו דכי ממעטינן להו מהבאה ממעטינן להו מכפרה ולקו' השניה תירצו נמי בהכי דמעולם לא ס\"ד דמקשה דאיכא למדרש קרא דאשר לו למעט הכפרה אם לא בשנדרוש תחילה שלא יביא משלהם דאי לא לא נוכל לדרוש קרא למעטינהו מכפרה כיון שהוא בא משלהם אלא ע\"כ למדרש תחילה שלא יביא משלהם וכשנדרוש שלא יביא שמעינן דאית להו כפרה מדאצטריך למעטינהו מהבאה אלו דבריו יע\"ש ואני בע\"ד לא ידעתי איך ישב קושייתו השניה בהכי ואיך תלה זה בזה ואמר דכי דרשינן קרא דאתא למעטינהו מכפרה ע\"כ למדרש קרא למעטינהו מהבאה דאי לא אלא דבא משל אחיו לא נוכל למדרש קרא דאתא למעטינהו מכפרה דמי זה אמר דכי דרשי' קרא למעט הכפרה ולא ההבאה שמעי' דמשלהם הוא בא דמסברא ודאי ממעטינן להו מהבאה נמי מיהו הכרח הקו' הראשונ' היא נכונה בטעמה וכ\"כ הרב ח\"ה.
עוד הקשה מהריב\"ל בדברי התוס' וז\"ל ותו דהא אמרינן לעי' דמאת עדת בני ישראל נפקא דלא יביא משלהם אע\"ג דכתיב אשר לעם למעוטי שאין הכהנים מתכפרים בדעם ותירץ וז\"ל והא לאו מילתא היא משום דלא דרשינן אשר לעם שאינן מתכפרים אלא דאי אייתר אשר לעם עכ\"ל וביאור דבריו כתב הרב ק\"א בדק\"פ ע\"א דאיך אמרו התוס' דמדאצטריך קרא לומר שלא יביא משלהם נשמע שמתכפרים והלא לעיל דרשינן קרא דמאת עדת בני ישראל למעט שלא יביא משלהם ר\"ל משל כהנים אע\"ג דדרשינן קרא דאשר לעם שלא יתכפרו בשל עם ולזה תי' דלא דרשינן קרא דאשר לעם למעט שלא יתכפרו אלא משום דאייתר שכבר נאמר קרא דמאת עדת בני ישראל דאי לאו הכי הו\"א דבא לו' שלא יביא אלא משל עם והו\"א דמתכפרים אלא שאחר שדרשנו שלא יביא משלו אלא משל עם מקרא דמאת עדת בני ישראל אייתר קרא אשר לעם למעט הכפרה שאינן מתכפרים בשל עם עכ\"ל.
ואנכי לא ידעתי למה הוצרך לזה דמעיקרא קושיא ליכא דהכא לאו מסברא בעלמא הוא דאמרי' הכי אלא משום יתורא דקרא דאי הכהני' נמי לא מתכפרי' בפרו של אהרן למה זה הוצרך קרא אחורי תניינא דאשר לו למעטינהו דהא כיון דלא מתכפרי' הו\"ל כשאר העם ומהיכא דממעטינן שאר העם מתמעטו נמי אחיו הכהני' ומקרא יתירא שמעינן דאית להו כפרה דהשתא איצטריך שפיר קרא אחרינא למעטינהו כיון דלא שוו לשאר העם ולדבריו לא ידעתי אמאי לא הוק' לו קרא דאשר לו היכי דריש בברייתא למעט שאר העם מהבאה שלא יביא משלהם הא שאר העם אע\"ג דאינן מתכפרי' בפרו של אהרן דהא אית להו כפרה לחודיה וא\"ה אתא קרא למעטינהו שלא יביא משלהם מיהו לזה י\"ל דכיון דכפרתן תלויה ביד כ\"ג דין הוא דיביא משלהם להכי אצטריך קרא למעטינהו. מיהו עיקר הקושיא לדידי לא שמיע לי דזה שכתב דקרא דאשר לעם מיניה ממעטינן לעי' שלא יביא משלהם כלו' משל כהנים הנה רש\"י לא כתב כן אלא שלא יהיה משל כ\"ג דהו\"א כיון דפרו משלו הוא בא ה\"נ שעיר אשר לעם כו' וא\"כ אחיו הכהנים מהיכן שמיע לן דלא יביא משלהם דאפשר דהם חושבין כשאר עדת בני ישראל ועל הרב קרבן אהרן אני תמה שהודה לדברי מוהריב\"ל והוא ז\"ל כתב לעיל דהכרח התוס' שכתבו דקושית המקשה הוא מכח מדאצטריך כו' הוא משום דאל\"כ קשה דכיון דממעטינן ההבאה מינה שמעינן שלא יתכפרו בו כו' יע\"ש וא\"כ ק' למה לא הקשו התוס' קושייתם הלזו בקושיית הגמ' דפריך לעיל גבי קרא דאשר לעם דממעטינן ההבאה שלא יביא משלהם ר\"ל משל כהנים אלא ודאי דלעיל לא קשיא להו מידי כדאמרן.
עוד כתבו התוס' וז\"ל וקצת תימה דמאי פריך נימא להם דהא דדרשינן דלא מייתי משל כהנים היינו לבתר דקי\"ל דכהנים מתכפרים בו ע\"כ וכתב מהריב\"ל ותו יש לתמוה במ\"ש וקצת תימא ולכאורה נראה שהיא תמיהא רבה יע\"ש ולע\"ד דהדין עמהם דאין כאן כי אם קצת תימה ולא תמיהא רבתי דאיכא למימר דאם איתא דלבתר דמסיק בברייתא דכהנים מתכפרים בפרו של אהרן מעתה קרא דאשר לו דריש ליה תנא דברייתא דאתא למעט ההבאה כדדריש אידך תנא דברייתא ומאי דקאמר מעיק' יכול לא יתכפרו בשל כ\"ג דכתיב אשר לו אינו אלא לס\"ד בעלמא א\"כ הו\"ל לברייתא לבתר דמסיק דמתכפרי בפרו של אהרן לומר א\"כ קרא דאשר לו למאי אתא למעט ההבאה ומדלא קאמר הכי משמע דהך משמעותא דמשמע ליה לתנא דאתא למעט כפרת אחרים אכתי קאי ולא הדר ביה אלא דהשתא ממעטינן מיניה לוים דוקא ולא כהנים דאית לן קרא לרבויינהו וע\"ז הוא דפריך תלמודא שפי' דהא אצטריך למעט ההבאה כאידך תנא דברייתא ומפני שאין זה הכרח כ\"כ דאפשר לומר דתנא לא נחית להכי ולהכי לא הדר לפרש קרא דאשר לו למעט ההבאה לכן כתבו קצת תימה.
עו\"כ מהריב\"ל וז\"ל ועוד יש לתמוה בפשטא דשמעתתא דפריך והאי אשר לו להכי הוא דאתא האי מנ\"ל לכדתנייא כו' ואמאי הוצרך לאתויי הך ברייתא והלא לעיל מקשינן והך אשר לעם להכי הוא דאתא כו' האי מ\"ל דקאמר רחמנא מדעם ליהוי וטעמא כמ\"ש דפשטא דקרא מדמשמע דעם ה\"נ פשטיה דקר' מש' אשר לו משלו ולמאי אצטריך לאתויי ההיא בריית' דשלו מביא ואי משו' הא לחוד לא הוה קשיא דמצינן למימ' דאצטריך לאתויי הברייתא דהא משלו אחרינא קאתי וכדאמרינן לעיל ההוא משל עדת בני ישראל נפקא אלא שלפ\"ז יש לתמוה על דברי התוס' ז\"ל איפכא ממאי דהוה קשיא לן דהאי קצת תימה לא קשיא ולא מידי דלאו מחמת הבריית' קפריך אלא כדפריך לעיל ומאי דאייתי ברייתא הוי לכדאמרן עכ\"ל והרב ח\"ה לא ניחא ליה לומר כן דא\"כ מעיקרא הו\"ל למפרך מקרא כדפריך לעיל ולבתר הכי הו\"ל לאתויי הברייתא לאלומיה פירכיה יע\"ש וכ\"כ הרב ק\"א ז\"ל בדקס\"ט ע\"ב וע\"ג יע\"ש ולכאורה היה מקו' לישב ולו' דודאי אף התוס' אזלי ומודו דמאי דלא אקשי תלמודא מפשטיה דקרא הוא משום דהכא אייתר קרא דאשר לו והוה ס\"ד לומר דאתא למעט כפרת אחיו הכהני' ומשו\"ה הוצרך לאתויי הברייתא לומר דאכתי אצטרי' למעט הכהנים שלא יביא משלהם דמהיכא דממעטינן שאר העם לא ממעטינן אחיו הכהנים דשאני כהנים דמתכפרי בפרו של אהרן וע\"ז הוקשה להם להתוס' דכיון דעיקר הכתוב השני דאשר לו לא הוצרך אלא משום דהו\"א דאתי משל כהנים ומשום דמתכפרי בפרו של אהרן אבל אי ליכא לטעמ' דמתכפרי לא הוה בעי קרא אחרינא למעטינהו דמהיכא דממעטינן שאר העם מינה מתמעטו אחיו הכהנים א\"כ נימא דהא דדרשינן להך קרא למעט הבאת הכהנים היינו לבתר דקים לן דכהנים מתכפרים בו דלס\"ד דבריית' דלעי' דאין הכהנים מתכפרים בו אדרבא דרשינן להאי קרא למעט שלא יתכפרו בו ומקרא דאשר לו דמתמעטו שאר העם מהבאה מתמעט אינהו נמי מהבאה ומיתורא דקרא דרשי' למעוטי כפרה כדדרשינן לעי' בקרא דאשר לעם חד למעוטינהו מהבאה וחד למעוטינהו מכפרה אבל הא ודאי ליתא דכיון דחזינן בברייתא דלעיל דמייתי קרא דאשר לו לומר שאין אחיו הכהנים מתכפרים בו ש\"מ דחיליה דתנא דברייתא אינו אלא מהך קרא דאי לאו קרא דאשר לו הוה שמעינן דאחיו הכהנים מתכפרים בו והשתא לפום האי סברא נדרוש קרא דאשר לו למעט ההבאה דהשתא ליכ' למעוטינהו מהבאה מקרא דממעטינן שאר העם דאחיו הכהנים שאני דמתכפרי בפרו של אהרן ודוק ומיהו אכתי י\"ל דשפיר קשיא להו דאימא דהא דדרשינן קרא דאשר השלישי לעכב היינו לבתר דקים לן דמתכפרי הכהני' בפרו של אהרן דאי לאו הוה דרשינן הך קרא למעט כפרת הכהנים מפרו של אהרן דהכי אית לן למדרש טפי ולא לעכב כמ\"ש התוס' לקמן ד\"ה שנה עליהן כו' ואין לומר דכיון דקרא דאשר לו השני דמיניה ממעטינן שלא יביא משלהן לא אצטריך אלא משום דאיכא סברא שיביא משלהן כיון דמתכפרים בו א\"כ איך נדרוש אשר לו השלישי למעטי' מכפרה הא ודאי לא קשיא דבא זה ולמד על זה כמ\"ש מוהריב\"ל למה שהוקשה לו בדברי התוס' ז\"ל יע\"ש.
ואיך שיהיה הנה מבואר יוצא מתוך סוגייא זו דאין פרו של כ\"ג בא אלא משל עצמו ולא משל צבור וגם לא משל אחיו הכהנים אע\"ג דמתכפרים בו וגם איכא קרא יתירא לעיכובא ורבינו לא ביאר לנו דבר זה אי איכא עיכובא או לא וכמו שהקשה הרב מ\"ל ובס' אוריין תליתאי בחידושי שבועות אשר שם להרב נאמן שמואל ראיתי שכתב ע\"ש הרמב\"ן דמה שלא שנה הכתוב בשעיר של עם לומר שיהיה משל עם לעיכובא הוא משום דכבר כתיב והיתה זאת לכם לחקת עולם וכל היכא דכתיב חוקה עכובא הוא עכ\"ל ואנכי לא ידעתי א\"כ גבי פרו של אהרן נמי למה לן תרי קראי לעיכובא הרי כתיב חוקה דהאי קרא דוהיתה זאת לכם לחוקת עולם גם על פרו של אהרן קאי שהרי בפ' טרף בקלפי דע\"ב אפליגו רב ושמואל גבי שחיטת פרו של אהרן אי מעכב השחיטה להיות דוקא ע\"י כ\"ג ומ\"ד דמעכב היינו משום דכתיב אהרן וחוקה ומאן דס\"ל דלא מעכבא היינו משום דשחיטה לאו עבודה היא יע\"ש ועיין בפ' הוציאו לו ד\"ס בפלוגתא דר\"י ור' נחמיא גבי עבודות הנעשות בבגדי לבן אי כתיב בהן חוקה יע\"ש וכעת צ\"ע.
ויש להסתפק אי פרו של אהרן מצי אתי משל בני ביתו מסמוכים על שולחנו של כ\"ג שידו כידם וראיתי להרב ח\"ה גבי מאי דקאמר תלמוד' התם וכי תימ' ביתו כתיב שכתב וז\"ל פי' דה\"ק כיון דסמוכים על שולחנו הרי משלו מקרי וכתב עוד ובזה יתיישב לקמן דמוקי אשר לו השלישי לעכב ולא מוקי למעט בני ביתו די\"ל דבאשתו ובני ביתו ודאי דלא שייך לומר דיביא משלהם דמשלו הוא עכ\"ל ומדברי התוס' בפ' הוציאו לו ד\"ן ע\"ב ד\"ה או דילמ' מקופיא כו' משמע לכאורה דלא כמ\"ש הרב שכתבו שם דאף כפרת בני ביתו מקופייא הוא דאל\"כ הו\"ל כקרבן השותפין יע\"ש ואם כדברי הרב דבני ביתו ידו כידם מאי קרבן השותפין איכא ויש לדחות ומ\"מ זה שכתב הרב לישב מאי דקאמר ואם נפשך לומר דהכונה דבני ביתו לא חשיבי הותר מכללו לענין הכפרה כיון שידו כידם דברי התוספו' דהתם הויין תיובתיה דלפום מאי דס\"ד התם דמקופייא מתכפרי בני ביתו אמאי לא אקשי תלמודא מהך ברייתא דקאמר ואם נפשך כו' ואי ב\"ב מקופיא הוא דמתכפרי אין לך הותר מכללו יותר מזה כיון שאין כפרתן שוה שכ\"ג מתכפר בקיבעא ובני ביתו מקופייא ודוק ולענין אם אירע פיסו' בכ\"ג אם היה הפר בא מזה שמשמש תחתיו או לא עיין להרפ\"ח ועיין במ\"ש לקמן בפ\"ה הל' י\"ג ועיין בתוס' ישנים בפ\"ק דיומא די\"ב ע\"ב ואיה\"ב לקמן בפ\"ה נעמוד על דבר זה.
עוד כתב ר' ואיל הבא משל צבור והוא האיל כו' הרב ל\"מ כתב דוי'ו דוהוא מיותרת וצ\"ל הוא האיל דאי גרסי' והוא אין גזרה בלשונו כלל והרב פ\"ח כתב שלא דק דבכלל המוסף שכתב רבינו ז\"ל הוא גזירת הלשון עכ\"ל ואין דבריו נכונים בזה דכיון דלא נחית רבינו אלא לאשמועינן שהוא בכלל המוסף הרי השמיענו דבר זה במה שמינה בתחילת דבריו האיל בכלל המוספין ולמה חזר לומר שהוא בכלל דמוסף ומהיכא תיתי לומר שלא יהיה מכלל המוסף ועיין בהגהות הרב בני יעקב שגם הוא הסכים להגהת הלח\"מ ז\"ל יע\"ש.
ועל מה שהוקשה לו עוד להרפ\"ח דהכא פסקי' כר' דאמר איל אחד לומר שהוא האמור בחומש הפקודים ודרשת המיוחד שבעדרו נפקא לן מדכתיב מבחר נדריך ולית לן לדראב\"ש דאמר חד בחובו וחד בנדבה ואלו בפ' הוציאו לו דל\"ד גבי קרא דאת הכבש אחד קי\"ל כרבנן דאמרי מאי אחד מיוחד שבעדרו וקרא דמבחר נדרי' לנדבה הרי דאצטריך חד לחובה וחד לנדבה וא\"כ הוה ליה למפסק הכא כראב\"ש משום דרבנן קיימי כוותיה עיין להתוס' ישנים בפ' א\"ל הממונה דל\"ד ע\"ב ד\"ה חד בחובה שהוקשה להם הפך קושיית הרב דאי רבנן דהכא ס\"ל כראב\"ש למה לן תרתי קראי בחובה ובנדבה ומתוך כך כתבו דרבנן דתמיד ס\"ל כר' דהתם וכתירוץ הפ\"ח ז\"ל אלא שיש לגמגם קצת על מרן כ\"מ למה לא הכריח ג\"כ דהלכה כר' משום דרבנן דתמיד ע\"כ קיימי כוותיה וי\"ל ועיין בס' זבח השלמי' למהר\"ם גאלאנטי ותדע מאיזה אחד דרשו כן יע\"ש בד\"ח ע\"ד סי' כ\"ב." + ], + [ + "שורש שחיטת פרו של כ\"ג אי כשירה בזר עבודת \n כל ט\"ו בהמות כו' אינן אלא בכ\"ג בלבד כו'. הנה בענין שחיטת פרו של כ\"ג אי כשירה בזר לא ביאר לנו רבינו כאן בה' עבודת יוה\"כ וכבר ברפ\"א מה' פסולי המוקדשין ד\"ב פסק כמ\"ד דכשירה בזר ע\"ש וכ\"ש שחיטת שאר הקרבנות דכשרות בזר דאפי' מאן דפסל בשחיטת פרו היינו משום דכתיב אהרן וחוקה כדאיתא בפרק טרף בקלפי דמ\"ב והתוס' בפרק אמר להם הממונה דל\"ב ע\"ב ד\"ה א\"כ כתבו דאע\"ג דכשרות בזר מדאורייתא מ\"מ פסו' מדרבנן ביו\"הכ ואין כן דעת רבינו דבפ\"א מה' פסולי המוקדשין סתם וכת' דפר כ\"ג של יו\"הכ אם שחטו זר כשר ועיין להפ\"ח.
ודע שהתוספות בפרק טרף בקלפי דמ\"ב ע\"א ד\"ה שחיטה לאו עבודה כתבו ע\"ש הר\"י קאלצון ז\"ל דשחיטת פרו של כ\"ג למ\"ד שפסולות בזר לאו משום דעבודה היא ועבודה פסולה בזר דהא אפי' בשאר כהנים נמי פסולה אלא בכ\"ג לחודיה ומשום דגלי רחמנא דבעי' בעלים הוא דפסולה מידי דהוה סמיכה דלאו עבודה היא ובעינן בעלים עכ\"ל יע\"ש. והדברים תמוהים מאותה שאמרו בפ\"ד אחין דל\"ג ע\"ב עלה דתניא התם זר ששימש בשבת יש כאן משום זרות ומשו' שבת ופרכי' עלה זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשרה ואי בקבלה והולכה טלטו' בעלמא הוא ואי בהקטרה הא אמר ר\"י הבערה ללאו יצאת כו' ואמר רב אחא בר יעקב בשחיטת פרו של כ\"ג וכדברי האומר שחיטת פרו של כ\"ג פסו' בזר א\"ה מאי איריא זר אפי' כהן הדיוט נמי שזר אצלו קאמר ורב אשי משני דאיסורים בעלמא קחשיב יע\"ש. והשתא לדברי הר\"י קאלצון דליכא בשחיטת פרו משום זרות שהרי שחיטה לאו עבודה היא ולא מפסי' אלא משום דבעינן שחיטה בבעלים דומיא דסמיכה א\"כ מאי קמשני רב אחא בר יעקב דזר ששימש בשבת בשחיטת פרו קאמר דאכתי קשה ואמאי מחייב משום זרות כיון דלאו עבודה היא הנה קושיא זו שמעתי מקשים ע\"ש מו\"ה המובהק מהרי\"ן הי\"ו ולע\"ד י\"ל דלפום מאי דמשני תלמו' דבשחיטת פרו של כ\"ג מיירי הברייתא וזר דקאמר היינו מי שזר אצלו ואפי' כהן הדיוט מעתה עכ\"ל דכי קאמר תנא יש כאן משום זרות לאו היינו איסור זרות דכהונה דאיכא ביה לאו ומיתה בידי שמים כדאמרינן בס\"פ הנשרפין דף פ\"א ופסקו רבינו ברפ\"ט מה' ביאת מקדש יע\"ש אלא יש כאן משום איסור זרות דאהרן קאמר דכיון דבפרו של אהרן כתיב אהרן וחוקה לומר דאחרים לבר מאהרן פסולים א\"כ הו\"ל בלאו הבא מכלל עשה לגבי אחרים וליכא אלא איסו' בעלמא בלבד דקפיד קרא אהרן לחודיה דאלת\"ה אלא דאיסור זרות בעבודה ממש קאמר ואיכא לאו דוזר לא יקרב אליכם ק\"ט דבשלמא זרים שאינן כהנים איכא למי' דאיכא בהו לאו דזרות דאע\"ג דבשחיטת שאר קרבנות אפקינהו רחמנא מלאו דזרות כדכתיב ושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו בני אהרן ודרשינן מקבלה ואילך מצות כהונה כדאיתא בר\"פ כל הפסולים דל\"א וכמו שפסק רבינו בפ\"ה מה' ביאת מקדש מ\"מ השתא דגלי רחמנא גבי פרו של אהרן דזרים אסורים אהדריה רחמנא ללאו דזרות דומיא דגוזז ועובד בפסולי המוקדשים דלקי אע\"ג דליכא אלא איסור עשה דתזבח ולא גיזה משום דאמרינן אהדריה קרא לכלליה וכמ\"ש התוס' בפ' גיד הנשה דצ\"ט ד\"ה רבא ובע\"ז דס\"ז סד\"ה אמר ר\"י ובפ\"ק דביצה די\"ב ד\"ה השוחט אבל גבי כהנים דמעולם לא נאסרו בלאו זה דזרות דעבודה ולאו זרים נינהו מהי תיתי לומר דבשחיטת פרו של כ\"ג איכא בהו לאו דזרות ומצאתי כדברי להרב התנא בספר פרשת דרכים בדרך מצותיך דס\"ט ע\"א ד\"ה ונראה שכתב דכהנת שנבעלה בעילת איסור דאסו' לאכול בתרומה מקרא דובת כהן כי תהיה לאיש זר כו' לא נכללה נמי בכלל לאו דוכל זר לא יאכל קדש מטעמא דאהדריה קרא לכלליה שהרי אשה זו שנבעלה לפסו' לה לאו זרה היא כדי שנאמ' דאהדריה קרא לכללי' דהא באומרו וכל זר אינו בכלל אשה שנבעל' לפסו' לה בעיל' איסו' יע\"ש וכיון שכן ודאי דכהני' דלית בהו שם זרים ולא נכללו בלאו דוזר לא יקרב אי נאסרו בשחיטת פרו של כ\"ג ליכא בהו אלא איסורא בעלמא וכי קתני בברייתא זר ששימש במקדש יש כאן משו' זרות ומפרשינן לה אפי' בכהני' דזר אצלו קאמר עכ\"ל דיש כאן משום זרות דקאמר היינו איסור זרות זה דבעינן אהרן דחוקה לעיכובא אבל זרות דעבודה ודאי לא קאמר ומעתה לדעת הר\"י קאלצון נמי דס\"ל דאף בזרי' שאינן כהני' ליכא בהו איסור זרות דעבודה לא קשיא מידי דמשו' זרות דקאמר היינו זרות דפרו של אהרן ואדרבא מאותה סוגיא יש להביא ראיה למ\"ש הר\"י קאלצון מדפריך הש\"ס א\"ה מאי אירייא זר אפי' כהן הדיוט נמי ואם אית' דשחיטת פרו של כ\"ג למ\"ד בזר פסו' חשיבה עבודה ממש ומחייב הזר עליה משו' וזר לא יקרב מאי קא פריך ואפי' כהן הדיוט נמי לימא דתנא להכי נקט זר דוקא משו' דמחייב בלאו דזר לא יקרב דתנא חיובי לאוין קתני לדעת רב אחא בר יעקב משא\"כ בכהן הדיוט דלא מחייב אלא בלאו הבא מכלל עשה וכמדובר אלא ודאי דאף בזרים נמי לא מחייבי אלא בלאו הבא מכלל עשה וכשיטת הר\"י קאלצון ואי תקשי לן אם איתא דלרב אחא בר יעקב משו' זרות דקתני משום איסור זרות בעלמא קאמר וליכא לאו ומיתה א\"כ למה נייד מלפרש ג\"כ דמשו' שבת דקתני משו' איסור שבת בעלמא קאמר ובהולכה וקבלה דאית בהו איסור טלטול מוקצה א\"נ בלאו דהקטרה קאמ' ומשו' איסור לאו דהעברה ולמה ליה לפרושי לה בשחיטת פרו של כ\"ג דזה דוחק הא לא איריא דרב אחא ב\"יע דחיקא ליה לפרושי הכי גבי איסור שבת דקתני בברייתא דא\"כ מאי נפקא מינה ולא ניחא ליה למימר נ\"מ לקוברו בין רשעי' כדתריץ רב אשי ועוד דא\"כ ר\"ש דפליג עליה דר\"י ואמר דאין כאן משום איסור שבת אם איתא דאיסור שבת בעלמא קאמר ר\"י מ\"ט פליג עליה ר\"ש דהא אע\"ג דלר\"ש אין איסור חל על איסור אין סברא לומר שלא יהא בו איסורא בעלמא דדוקא לענין חיוב סקילה או איסור לאו לענין מלקות אין אחע\"א אבל איסורא בעלמא ודאי אית ליה ומש\"ה מוקי לה בשחי' פרו של כ\"ג והשתא קמ\"ל דאחע\"א דאע\"ג דאסור משום זרות וכמ\"ד דשחיטת פרו בזר פסולה אפ\"ה גבי שבת קאמר דמחייב חטאת כיון דלגבי זר וכהן הדיוט לא הותר שחיטת זו של פרו של כ\"ג דר\"ש פליג ואמר דמשו' שבת לא מחייב אפי' זר וכהן הדיוט דאין איסור שבת חע\"א עשה דזרות ורב אשי חדית לן דמשו' זרות לאו דזרות קאמר ומוקי לה בהקטרה דשאר קרבנות דמחייב ביה הזר כמ\"ש התוס' ומשו' שבת דקתני אע\"ג דלר\"י ליכא אלא לאו דהעברה בעלמא ואין איסור חע\"א מ\"מ איסורא בעלמא אית ליה ונ\"מ לקוברו בין רשעי' גמורי' ור\"ש פליג וס\"ל דאין איסור שבת חל על לאו דזרות ועיין בחי' הרשב\"א והרמב\"ן שנראה מדבריהם דלמאי דתריץ רב אחא בר יעקב נמי משום זרות דתני תנא היינו לאו גמור דזרות ועיין בתוספו' ישנים פרק טרף בקלפי דמ\"ב ד\"ה אחת כשרה בזר ודוק ועיין עוד במה שנסתפק הרב פרשת דרכים שם בדרך מצותיך דס\"ט ע\"ד עמ\"ש רבינו ברפ\"ט מה' ביאת מקדש והקטירו בני אהרן ולא בנות אהרן אם עברו בנות אהרן והקטירו אם יהיו חייבות מיתה כזר ששימש או\"ד דליכא בהו אלא לאו הבא מכלל עשה יע\"ש ואם אותה סוגיא דיבמות היא מהלכת כפשטה דאיכא בכהנים לאו דזרות ושחיטת פרו של אהרן משו' דאהדרינהו קרא לכללא דזרים וכדמשמע מדברי הרשב\"א והרמב\"ן יש להוכיח דאף בנות אהרן חייבות מיתה כזר במכל שכן ודוק. גם בשאר עבודות של יו\"הך נמי דקי\"ל שאינן כשרות אלא בכ\"ג שאר כהנים חייבים עליהן משום זרות.
עוד כתב רבינו ז\"ל וכן שאר העבודות כגון הקטרת הקטורת של כל יום והטבת הנרות הכל עשוי בכ\"ג נשוי וכתב מרן כ\"מ וז\"ל נראה דמשמע ליה הכי מדתנן בריש יומא כל ז' הימים הוא מקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות והיינו כדי שיהא מלומד לעשותם עכ\"ל כלומר אע\"ג דמשנה ערוכה שנינו במעשה היום בפרק א\"ל הממונה דל\"א ע\"ב והביאה רבינו לקמן בפ\"ב ובפ\"ד הביאו לו את התמיד כו' נכנס להקטיר קטורת של שחר ולהטיב את הנרות התם י\"ל דאי בעי למעבד קאמר שהיה נכנס כו' אבל מאותה ששנינו בריש יומא משמע דאיכא מצוה בכ\"ג מדמלמדין אותו ז' ימים קודם ולפי מ\"ש הרפ\"ח דדעת רבינו דאפי' בשאר עבודות של כל יום אינן כשרות אלא בכ\"ג מדכייל עבודת כל ט\"ו בהמות דאיכא בהו תמי' של כל יום נראה ודאי דגם הקטרת הקטורת והטב' הנרות אינן כשרות אלא בו דהא עבודות נינהו.
ובמ\"ש מרן ע\"ש הריטב\"א שדעת רבינו דמדאורי' אין חובה בכ\"ג אלא בעבודת היום ממש אבל תמידים ועבודות של כל יום כשרות בכהן הדיוט אלא דמצוה בכ\"ג כו' הנה ט\"ס נפל בדברי מרן וצ\"ל במקום הרמב\"ם הרמב\"ן ככתוב בחי' הריטב\"א ומ\"ש הרמב\"ן בס' המלחמות דזריקת דם התמיד והעלתו אינן כשרות אלא בכ\"ג היינו מדרבנן וכ\"כ בהדיא בחי' הריטב\"א ורבנן שוו חובה בכ\"ג אף בתמידין ולא התירו אלא דברים שאינם עיקר העבודה יע\"ש. ועפ\"ז יש לדחות הראיות שהביא הפר\"ח להכריע היפך סברת הרמב\"ן שהרי הוא ז\"ל מודה דכל מידי דעבודה אפי' שאינן מעבודת היום אינה כשרה אלא בכ\"ג מדרבנן מיהא ומ\"ש עוד מרן ע\"ש הרמב\"ן שהיו פייסות ביו\"הך אחת לתרומת הדשן כו' בס' המלחמות הכריע כן שהרי לא שנו בסדר יומא כ\"ג עד שהאיר פני המזרח והורידוהו לבית הטבילה לקרוץ את התמיד וסידור המערכה ותרומת הדשן קודם לכן היה ועוד שאם היה הכהן תורם את הדשן א\"כ כבר היה צריך לטבול ולקדש וללבוש בגדי זהב כדתנן בתמיד מי שרוצה לתרום את המזבח יורד וטובל ותנן נמי התם קידש ידיו ורגליו מן הכיור נטל מחתת הכסף וקי\"ל נמי לר\"י דאמר בעיא בגדים ואם אתה אומר תרומת הדשן לכ\"ג נפישי להו טבילות וקדושין ועוד כשבא לקרוץ את התמיד למה הוא טובל ומקדש והרי כבר טבל לתרומת הדשן וסדור המערכ' והיאך שנינו הביאו לו בגדי זהב והרי לבוש אותן מחצות עכ\"ל ועיין בתוספות ישנים ליומא ד\"ך ד\"ה משום חולשא יע\"ש ומ\"ש דהיאך שנינו הביאו לו בגדי זהב והרי הוא לבוש אותן ק\"ל שהוא ז\"ל לקמיה בלשון זה כתב דאף על דישון מזבח הפנימי והמנורה היה צריך בגדים אחרים משום קדירה שבישל בה רבו אל ימזוג לו את הכוס יע\"ש ואיך כתב והרי הוא לבוש אותן כיון שהיה צריך להחליפן וי\"ל ודוק.
עוד כתב הרמב\"ן שם שהפייס השני היה דישון מזבח הפנימי שגם היא עבודת לילה אלא שמפני שהיא עבודה קלה לא רצו חכמים להטריח עליה שיעשנה בלילה והניחוה ליום וכשהגיע היום הקדימו העבודות המכשיר דדישון מזבח הפנימי מכשיר הוא כדאמרי' בפרק א\"ל הממונה ועוד שעיקר דישון מזבח הפנימי נראה שהוא מדבריהם ועוד דאלו היה בכהן גדול צריך היה לדשן קודם שחיטת התמיד והיאך שנינו הורידו כ\"ג לבית הטבי' כו' הביאו לו את התמיד והלא כשעלה ונסתפג היה צריך ליכנס לדשן ולהחליף בגדים אחרים ואח\"כ לשחוט את התמיד יע\"ש הנה זה שרצה לומר דדישון מזבח הפנימי מדבריהם הוא לא ידעתי מה יענה לאותה שאמרו בפרק א\"ל הממונה דל\"ג סדור שני גזירי עצים קודם לדישון מזבח הפנימי מ\"ט אע\"ג דהכא כתיב בבוקר בבוקר אפ\"ה מכשיר עדיף רבינא אמר הואיל והתחי' במערכה רב אשי אמר כו' יע\"ש והשתא אם איתא דדישון מזבח הפנימי עיקרו אינו אלא מדבריהם לימא דמש\"ה שני גזירי עצים קודם משום דהוי דאורייתא לא כן דישון מזבח הפנימי שאינו אלא דרבנן ועיין עוד במאי דפריך תלמודא התם ע\"ב ואימא חד שדייה לדישון מזבח הפנימי כו' דמוכח מינה דהוי דאורייתא יע\"ש ועיין להתוס' בפרק הוציאו לו דף נ\"ט ע\"ב ד\"ה והרי תרומת הדשן שכתבו בשם הירושלמי דדישון מזבח הפנימי מק\"ו דראשון נפיק יע\"ש גם מ\"ש שאלו היה בכ\"ג היה צריך לדשן קודם שחיטת התמיד הנה זה היפך מ\"ש תחילה דהעבודות קודמות למכשירין ומה\"ט הקדימו בתמיד כשהגיע היום מי שוחט מי זורק מי מדשן מזבח הפנימי מפני שדישון מזבח הפנימי מכשיר הוא ועיין להתוספות בפ\"ק דיומא די\"ד ע\"ב ד\"ה אמר אביי שכתבו דלתנא דמתני' דיומא זריקת דם התמיד היה קודם לדישון מזבח הפנימי והמנורה דמה\"ט הוצרכו לומר בגמרא מאן תנא יומא ר\"ש איש המצפה הוא אלא שעיקר דבריהם תמוהים כמו שתמה עליהם הלח\"מ בפ\"ו מהל' ת\"ומ ד\"ד ודעת רבינו בפ\"ו מהל' ת\"ומ דדישון מזבח הפנימי בשעת שהיה השוחט שוחט ועיין שם בדברי הלח\"מ ומרן כ\"מ שם בפ\"ד ד\"ו כתב ע\"ש הריטב\"א דדישון מזבח הפנימי היו עושין תחילה קודם השחיטה והזריקה וכ\"כ בחי' בדי\"ד ע\"ב ודכ\"ה ע\"א יע\"ש עו\"כ הרמב\"ן ז\"ל שם שהפייס הג' היה בדישון המנורה שאעפ\"י שההטבה היה ע\"י כ\"ג הדישון דהיינו הסרת הפתילות והשמן היה ע\"י כהן הדיוט שאלו היה ע\"י היה צריך בגדים אחרים כדאמרי' בגדים שבשל כו' יע\"ש עיין למרן כ\"מ בפ\"ב מה' תו\"מ ד\"י שתמה על רבינו שהצריך בגדים אחרים להרמת הדשן דבגמ' לא אמרו כן אלא לענין הוצאת הדשן חוץ לעזרה יע\"ש והתימה על הרמב\"ן שהוסיף עלינו דישון מזבח הפנימי והמנורה ועיין להתוס' בפ' הוציאו לו דנ\"ט ע\"ב כי שם הוכיחו דדישון מזבח הפנימי אינו צריך בגדי כהונה ומדברי הרמב\"ן ז\"ל הללו מוכח דהיו צריך בגדי כהונה אלא שהיו פחותין מהראשונים וצ\"ע עוד כתב הרמב\"ן ז\"ל שם דהפייס הד' מי מעלה אברים מן הכבש למזבח ובאברי' שניתותרו מבערב וכגון שחל בשבת שחלבי שבת קרבין ביו\"הכ למ\"ד יע\"ש עיין בזה להתוי\"ט בפ\"ק דיומא ועיין להרב מ\"ל ז\"ל בפ\"א מה' תו\"מ ד\"ז ד\"ה ודע שראיתי להרמב\"ן כו' ועיין במ\"ש לעיל בד\"א ד\"ה ודע ודוק.
שורש שצריך כ\"ג נשוי אשה א' ולא ב'\n ומ\"ש רבינו דכ\"ג \n נשוי שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו ביתו זו אשתו. בריש יומא שנינו אף אשה אחרת מתקנין לו שמא תמות אשתו וחכ\"א א\"כ אין לדבר סוף הרי דרבנן לא פליגי על ר\"י אלא דלא חיישינן למיתת אשתו לתקן לו אשה אחרת אבל לכ\"ע צריך שיהיה נשוי כדכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו והנה בגמ' שם בדי\"ג מוכח דבעינן שלא יהא נשוי אלא אשה אחת ולא שתים דפרכי' עלה בגמ' ומי סגי ליה בתקנתא ביתו אמר רחמנא והא לאו ביתו היא דמקדש לה והא כל כמה דלא כניס לה לאו ביתו הוא דכניס לה א\"כ הו\"ל ב' בתים ורחמנא אמר בעד ביתו ולא בעד ב' בתים דהדר מגרש לה כו' יע\"ש ורבינו לא ביאר לנו דבר זה כאן מפני שכבר השמיענו בפי\"ז מהל' א\"ב די\"ג שאפי' בשאר ימות השנה אינו נושא כ\"ג אלא אשה אחת שכתב שם וז\"ל מ\"ע על כ\"ג שישא נערה בתולה כו' ואינו נושא ב' נשים לעולם שנאמר והוא אשה בבתוליה יקח אשה אחת ולא ב' נשים ובפ\"ה מה' כלי המקדש כתב וכבר ביארתי בס' קדושה שאינו נושא ב' נשים ואם נשא ב' אינו יכול לעבוד ביום הצום עד שיגרש לאחת עכ\"ל.
וראיתי להראב\"ד שהשיג שם בה' א\"ב על רבי' וכתב וז\"ל לא מתחוור' האי סברא שלא אמרו במ' יומא אלא ביתו אמר רחמנא ולא ב' בתים ואפשר שלא נאסר בב' בתים אלא ביוה\"ך שמא ימשך לבו אחריהם ויבא לידי טומאה יע\"ש ולא ידעתי למה אמר דבר זה בדרך אפשר דמתוך סוגייא זו דפ\"ק דיומא מוכח בהדייא דליכא איסורא דב' נשי' אלא ביוה\"ך בלבד דהא כי פרכינן ומי סגי ליה בתקנתא ושנינן דמקדש וכניס לה מבע\"י והדר מגרש לה ע\"ת כו' ואם איתא דאפילו בשאר ימים נמי חוץ מיוה\"כ איכא איסורא על כ\"ג לישא ב' נשי' אכתי ק' והיכי נסיב לה והא קעב' אהוא אשה בבתולי' יקח ואפי' הדר מגרש לה הרי מיד שנשאה קעבר על עשה.
וראיתי להרב מ\"ל בפ\"ג מה' עבדים די\"א עמ\"ש רבינו היה לעבד אשה ובנים ולא לרבו אינו נרצע שנא' כי אהבך ואת ביתך שהקשה הרב ז\"ל דלמה לא אמרינן גבי עבד שאם היה לרבו ב' נשים אינו נרצע משום דבית אחת אמר רחמנא ולא ב' בתים וכדאמרינן גבי כ\"ג והשיב דשאני כ\"ג דאיכא טעמא דמילתא שמא ימשך לבו אחריהן ויבא לידי טומאה כמ\"ש הראב\"ד בפי\"ז מה' א\"ב אבל הכא גבי עבד דליכא טעמא למעט ב' נשים לא אמרינן דביתך אתא למעט ב' נשים אלא לומר דצריך שתהיה לו בית ולפי מ\"ש רבינו דכ\"ג אסור ליקח ב' נשים משום דכתיב אשה אחת ולא ב' ניחא טפי דודאי מאי דאמרינן בגמ' דרחמנא אמר בעד ביתו ולא בעד ב' בתים לא ממילת ביתו הוא דקממעט ב' בתים אלא הכונה היא לומר מאחר דבקרא ליכא הוכחה דצריך שיהיו לו ב' בתים מנ\"ל דשרי ליה שיהיו לו ב' בתים מאחר שאסרן לו הכתוב משום דכתיב אשה אחת ולא ב' אבל אה\"ן דביתו לאו מיעו' הוא לב' בתים עכ\"ל ולא ידעתי היכי ניחא ליה בהכי אותה סוגייא לדעת רבינו דא\"כ הוא דלאו ממילת ביתו הוא דקממעט ב' בתי' אלא מדכתיב אשה אחת מאי קמהדר ומשני דמגרש לה דאכתי ק' והיכי נסיב לה מעיקרא דקעבר על עשה דוהוא אשה בבתוליה יקח ואין לומר דמגרש לראשונה קאמר והדר נסיב לשניה דהא מגרש לה קאמר מיהו לזה אפשר לומר דמעיקרא ה\"נ הוה אפשר לאקשויי והא קעבר על עשה דב' נשים אלא דהש\"ס לא חש להשיב כל תשובות שיש להשיב כי באחת הוא מסלקו לענין אחר כמ\"ש רש\"י ולפי המסקנא דמסיק דמגרש לב' ע\"ת ניחא דמעיקרא מגרש לראשונה ע\"מ שאכנס לבה\"כ והדר מקדש לשניה ומגרש ע\"מ שלא תמות חבירתי' ובשעת קידושי שניה אין כאן עברת עשה דב' נשים כיון שגירש הראשונה ע\"ת ובידו לקיים התנאי ועוד כיון דבשעת קידושי שניה דעתו לגרשה אח\"כ ע\"ת אין כאן עברת עשה כנ\"ל לע\"ד ותו קשה טובא במה שרצה ליישב בין לדעת הראב\"ד ובין לדע' רבי' דא\"כ מאי האי דפריך תלמו' לקמן אלא מעתה ב' יבמות הבאות מאדם אחד לא יתייבמו אפי' אחת מהן דהא אשר לא יבנה את בית אחיו כתיב דמשמע בית אחת דוקא הוא בונה ולא ב' בתים ומשני יבמתו יבמתו ריבה יע\"ש.
והשתא לפי דברי הרב מאי קו' דשאני גבי כ\"ג דלאו ממשמעותא דקרא נפקא לן אלא אי משום סברא ואי משום קרא דאשה בבתוליה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה משא\"כ גבי יבמה דליכא לא סברא ולא קרא לא דרשינן הכי ותו מה יענה הרב לכמה מקומות בתלמוד שמצינו דדריש הכי הלא בפרק החולץ דמ\"ד ע\"א דרשינן דאשר לא יבנה את בית אחיו בית אחיו הוא בונה ולא ב' בתים ובפ' ראוהו ב\"ד דכ\"ו ע\"א אמרינן שופר א' אמר רחמנא ולא ב' וג' שופרות ובפ' לולב הגזול דל\"ה אמרינן פרי עץ הדר אמר רחמנא ולא ב' וג' וה\"נ אמרינן התם בדל\"ב ואימא תרי כפי כפת כתיב ובפ' המביא תניין ד\"ך ע\"ב אמרינן וכתב לה ס' כריתות ספר א' אמר רחמנא ולא ב' וג' וכן בפ\"ב דסוטה דח\"י יע\"ש והנה לההיא דפ' החולץ י\"ל דהתם לאו מקרא דביתו נפ\"ל אלא מקרא דעליה ולא על חבירתה כמ\"ש רבינו בפ\"א מה' יבום די\"ב וע\"ש בדברי הלח\"מ שם אלא שעיקר דברי רבינו הללו יש להם מן הקושי מתוך סוגייא דיומא דהוצרכו לשנויי יבמתו יבמתו ריבה ולא אמרו מדכתי' עליה ולא על חבירתה שמעינן דלחדא מיהא הוא מייבם וי\"ל ודוק גם לההיא דפ' לולב הגזול י\"ל ע\"פ מ\"ש הרא\"ש שם עלה דמתני' דרי\"א ג' הדסים וב' ערבות וז\"ל הני שיעורי שלא לפחות מהן אבל להוסיף יכול ואין כאן משום ב\"ת אלא א\"כ מוסיף מין אחר והא דאמרינן פרי אחד אמר רחמנא ולא ב' וג' היינו לענין חובת לקיחה כלומר אם באת להצריך ב' וג' פרי אחד אמר רחמנא עכ\"ל וכונתו לומר דלא ממעטינן ממילת פרי ב' אלא פחות מפרי אחד הוא דממעטי' אבל ב' וג' ודאי כשרים דבכלל פרי אחד הן דבכלל מאתים מנה ותלמודא ה\"ק אם איתא דפרי עץ הדר היינו פלפלין כיון דאי אפשר לקיים לקיחתן כי אם בב' וג' היכי יתקיים קרא דפרי עץ הדר דמשמע אפי' אחת מעתה אין מכאן תשובה לדברי הרב מ\"ל כמובן ובהכי יש ליישב ג\"כ ההיא דדף ל\"ב דפריך תלמודא ואימא תרי כפי ומשני כפת כתיב ותלמו' הכי פריך ואימא תרתי כפי דוקא כיון דקרי' כפות ומשני כפת כתיב ומשמע אפי' אחת אבל לא בא למעט ב' כפות אלא דבא' עלתה לו וההיא דשופר נמי י\"ל על דרך זה דמה\"ט אמרי' דשופר של פרה לא איקרי שופר משו' דשל פרה קאי גילדי גילדי ולא מיקרי שופר אחד אלא שופרות דמשמעות הכתוב יש אף שופר א' ואי אפשר להתקיים בשל פרה שאינו נקרא שופר אחד לעולם וע\"פ דברי הרב מ\"ל נוחים דברי הרא\"ש הללו דלא תיקשי ליה סוג' דיומא דממעטינן ממילת ביתו ב' בתים והוא כתב ולא ממעטי' מפרי אחת ב\"וג אלא דבא לרבות אפי' אחד אמנם ע\"פ דברי הרב ניחא דהתם שאני דאיכא טעמא דמילתא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל בעלמא אמרינן בכלל מאתים מנה וכן ההיא דגטין וההיא דסוטה יש ליישב ע\"פ האמור ודוק ועיין בס' גט פשוט דקס\"ד ע\"ב בההיא דקיר קירות ב' יע\"ש ומפי מורי הרב מר יאודה זלה\"ה שמעתי דהרא\"ש לא אמרה למילתיה אלא דוקא גבי קרא דפרי עץ הדר דאיכא למימר דמיעוטא דפרי אחד לא אתא אלא למעט פלפלין דלא מינכר לקיחתן בפחות מב' משא\"כ בההיא דכ\"ג דמיעוטא דביתו אי אפשר לאוקמיה בענין אחר אלא למיעוטא דב' בתים דוקא וגבי לולב נמי יש לומר דמשו\"ה ליכא ב\"ת אע\"ג דכתיב כפת משום דיש אם למקרא ועיין.
ולעיקר קושיית הרב מ\"ל אמאי לא דרשי' גבי עבד בית אחת ולא ב' בתים כי היכי דדרשינן גבי כ\"ג לדעתי לא קשיא דהא קי\"ל כר\"ע דדריש כל אתין שבתורה וגבי עבד כתיב כי אהבך ואת ביתך ואתא את וריבה אפי' בית אחר דמה\"ט דבעינן שיהיה לו בנים ג\"כ ע\"ש א\"נ י\"ל דכיון דגבי עבד גופיה קפיד רחמנא שיהיה לו אשה ובני' ולא קפי' שיהיה לו אשה אחרת בלבד שהרי מלבד האשה כנענית שמסר לו רבו יש לו אשה ישראלית כדכתיב ויצאה אשתו עמו ה\"נ גבי רבו נמי סברא הוא דלא קפיד רחמנא בהכי כנ\"ל לע\"ד.
ודע שמ\"ש רבינו בכ\"ג נשוי היינו שכנסה לחופה אבל אם לא כינסה אלא שקידשה בלבד לא מהני דכל כמה דלא כניס לה לא מיקרי ביתו כדאמרי' בגמר' ויש להסתפק למאי דקי\"ל כרבנן שלא היו מתקנין אשה אחרת לכ\"ג ביו\"הכ אם היו מכניסי' כ\"ג אחר לשמש תחתיו או היה מקדש אשה אחרת ונכנס לחופה ביו\"הכ ואח\"כ עובד והנה משום איסור אנינות אין לאוסרו לעבוד שהרי כ\"ג מקריב אונן ואפי' להתחיל בעבודה תחילה וכמ\"ש רבי' בפ\"ב מה' ביאת המקדש ד\"ו וכמ\"ש שם הרב מ\"ל ז\"ל שם יע\"ש וראיתי להתוס' בפ\"ק דיומא די\"ג ע\"ב ד\"ה ולחדא שכתבו וז\"ל בירוש' משמע אשה אחרת מתקנין לו מזמינין אותה שאם תמות אשתו ביו\"הכ שיקדש זו ביו\"הך ופליג אגמ' דידן דפריך התם ויקדש מאתמול ומשני וכפר בעד ביתו ולא בעד ב' בתים ופריך ולא נמצא כקונה קנין בשבת ומשני משום שבות התירו במקדש עכ\"ל הנה לדעת הירוש' מבואר דטפי ניחא להו לרבנן שיכניס לחופה הכ\"ג ביו\"הך מלהניח כ\"ג אחר שישמש במקומו ולפ\"ז אפשר דלרבנן דר\"י אע\"פ שלא היו מתקנין אשה אחרת מבע\"י אם אירע שמתה אשתו של כ\"ג ויש אשה אחרת מוכנת לקדש אותה בודאי שהיה מקדש אותה והיה נכנס לחופה וחוזר לעבודתו אך ק' דכיון דחופה זו אינה ראויה לביאה שהרי יו\"הכ אסור בתשמיש המטה וכיון דאינה ראויה לביאה לא קני לה ולא מיקרי ביתו וכמ\"ש רבינו בפ\"י מה' אישות דחופת נידה לא קני לה ליורשה ולהטמא לה והרי היא כארוסה וכן הוא דעת הרי\"ף בה' בכתובות פ' אע\"פ ועיין לה\"ה והר\"ן שכתבו דיש חולקין ע\"ז ולדידהו הירוש' הנז' מסייען וליכא למימר דהירוש' פשיטא ליה דלא בעינן חופה הראויה לביאה ורבינו בה' אישות פסק כתלמודא דידן דמספ\"ל דהא ודאי כיון דבתלמודא דידן לא אפשיטא ובירוש' אפשי' הו\"ל למפסק כפשיטותיה דירוש' כדרכו כנודע ולדעת הסוברים דמן התורה אינו אסור ביו\"הכ אלא אכיל' ושתיה דוקא ושאר מילי אסורין מדרבנן היה מקום לומר דדוקא חופה שאינה ראויה לביאה מדאורייתא כנידה הוא דאינה קונה אבל כל שאינה ראויה מדרבנן חשיבא חופה אכן לא מצאנו ידינו ורגלינו לדעת רבי' דס\"ל בה' שביתת עשור דכל ה' עינויים הן מן התורה.
ואפשר לומר דע\"כ לא אמרינן דחופה שאינה ראויה לביאה דינה כארוסה אלא גבי נידה שאיסורא מחמת עצמה משא\"כ הכא בחופה דכ\"ג ביו\"הך דיומא קגרים דאיתתא שפיר חזייא וא\"נ י\"ל ע\"פ מ\"ש הרב מ\"ל בפ\"י מה' אישות ד\"ב דחופה קודם קידושין קונה לאחר שיקדשנה יעש\"ב וא\"כ אפשר דהירוש' הזה מיירי בשכנסה לחופה מבע\"י ואח\"כ ביוה\"כ הוא מקדש אותה אלא שבעיקר דברי המ\"ל יש לעמוד בהן עיין למו\"ה בס' שער המלך בקונט' חופת חתנים ס\"ח יע\"ש והנכון אצלי דרבינו ס\"ל דהירוש' פליג אגמ' דידן בהאי מילתא דקאמר בסוגיין דכל כמה דלא כניס לה לאו ביתו הוא וס\"ל להירושלמי דכ\"ג ביו\"הכ כשמתה אשתו לא היה אלא מקדש אשה אחרת לבד ולא נכנס עמה לחופה ובקידושין לבד מיקרייא ביתו וכן כתב הרב פרי חדש בדין זה בהדייא דהירושלמי משמע ליה הכי יעויין שם והסברא נוטה לזה דאיך יתכן להכניסו לחופה לכ\"ג ביו\"הך בשעת שמתה אשתו הראשונה ולהוציאו מן המקדש בשעת העבודה ולהחזירו לעבודתו דבר זה אין הדעת סובלו אלא ודאי כדאמרן.
אחרי כותבי כל זה חדשים מקרוב נדפס ס' נאות יעקב להרב החסיד מהר\"י אלגאזי וראיתי בקונט' גט מקושר להרב בנו הי\"ו בסימן ח' הביא דברי הרב מ\"ל בפ\"ג מה' עבדים ועמד על דבריו מסוגיין דפ\"ק דיומא וכאשר הארכנו לעיל ועמד ליישב דברי רבינו להצילו מהשגת הראב\"ד ושני דרכים לפניו ואין בהם כדי שביעה עיין עליו גם עמ\"ש הרב מש\"ל בפ\"י מה' אישות ד\"ב דחופה קודם קדושין קונה עמד מתמיה מסוגיין דפ\"ק דיומא דא\"כ אמאי לא מוקי תלמו' מתני' דאף אשה אחרת מתקינין מקדש לאשה אחרת בתנאי שיחולו הקדושין כשתמו' אשתו הראשונה ומיד קודם הצום נכנס לחופה דהשתא אם תמות אשתו הראשונה קודם עבודה או בפלגא דעבודה מיד יחולו הקדושין לאחר מכאן ולא למפרע ואע\"ג דהשתא בשע' חלות הקידו' ליכא חופה מ\"מ אהני ליה חופ' דעיו\"הך לקנותה שהרי זו היא שיטת הרמב\"ן והרשב\"א דחופה שקודם קדושין מהני לקנותה לאחר שיחולו הקדושין וכמ\"ש הרמ\"ל והניח דבר זה בצ\"ע יע\"ש ולפי מ\"ש מו\"ה בעל שע\"ה בקונט' חופת חתנים ס\"ח לענין זה ע\"ד הרמ\"ל אין מקום לתמוה על הרמב\"ן והרשב\"א בזה ואף גם זאת שערי דחיה לא ננעלו דחופה כי האי דבשעת חלות הקדושין אין בידו להכניסה לחופה דהו\"ל כקונה קנין בשבת אפשר דלכ\"ע לא מהני כשכנסה קודם קדושין דחופה הראויה בשעת קדושין בעינן ודוק." + ], + [ + "שורש הפרשת כ\"ג ז' ימים קודם יוה\"כ ז' \n ימים קודם יו\"הכ מפרישין כ\"ג כו'. משנה בריש יומא ובעו בגמרא מנה\"מ ואמר רב מניומי בר חלקיה אמר ר\"י אמר קרא כאשר עשה ביום הזה ציוה ה' לעשות לכפר עליכם לעשות זה מעשה פרה לכפר זו מעשה יו\"הך ופריך עלה ואימא כוליה קרא ליו\"הך ומשני אמרי יליף ציוה ציוה מפרה והדר פריך ואימא ציוה ציוה דיו\"הך דכתיב ויעש כאשר צוה ה' ומשני דנין ציוה דלפני עשיה מציו' דלפני עשיה וכתבו התוס' בד\"ה אלא וז\"ל תימא מאי קא פריך דא\"כ לעשות ל\"ל וי\"ל דס\"ד דמקשה דתרוייהו אצטריך ליו\"הך דאי לא כתיב אלא לכפר הוה אמינא כפרה דקרבנות ואי לא כתיב אלא לעשות הו\"א זה פרה להכי כתיב תרווייהו למעוטי פרה דקרבנות עכ\"ל. ולכאורה איכא למידק טובא בדבריהם דאיך תיסק אדעתין דכי כתיב לכפר לחודיה למדרש כפרה דקרבנות דתפסת מועט תפסת דכי דרשינן ליה לענין כפרה דקרבנות אנו מרבין קרבנות דיו\"הכ וכמ\"ש התוס' לקמן ד\"ה אימא ואי דרשינן ליה ליו\"הכ אין כפרה דקרבנות בכלל וכיון שכן טפי אית לן למדרשיה לכפרה דיו\"הכ ולא לכפרה דקרבנות דמה\"ט פריך תלמו' ואימא כוליה קרא ליו\"הך הוא דאתא. ונראה דמשמע להו להתוס' דכפרה דקרבנות ודיו\"הכ כולה חדא מילתא היא ששניהם באים לכפר אבל פרה דיו\"הך שזה לכפר וזה לטהר אין סברא לרבות ובהכי ניחא מאי דפריך תלמודא לקמן ואימא לכפר כפרה דקרבנות אע\"ג דמרבינן בהך דרשא קרבנות ליו\"הכ ומעיקרא פריך ואימא כוליה קרא ביום הכפורים אלא משום דקרבנות ויו\"הך חדא מילתא היא משו\"ה פריך הכי ובמאי דפריך תלמו' ואימא ציוה ציוה דיו\"הכ כתבו התוספות דהכי פירושו מ\"ט לא נפקא לן מקרא אלא פרה וי\"הכ אימא ציוה זה יו\"הכ ואייתר לן לעשות לכפר ונדרוש לעשות זה מעשה פרה לכפר אלו קרבנו' דכתיב בהו כמה זימנין לכפר עכ\"ל.
ולכאורה קשה דלפי פי' זה מקשה תלמו' היפך מאי דפריך מעיקרא ואימא כוליה קרא ליוה\"כ הוא דאתא ומשום דתפסת מועט והשתא פריך דנרבה מקרא פרה וקרבנות ויוה\"ך ונראה דהשתא שדריש ג\"ש דציוה ציוה לרבות מעשה פרה ואייתר ליה לעשות וע\"כ דאתא למעט קרבנות דחיקא ליה לתלמו' לרבות פרה שאינה באה לכפר ולמעט קרבנות הבאים לכפר וזו אינה סברא כמ\"ש התוס' לקמן מש\"ה הדר למפרך שנדרוש ג\"ש דציוה ציוה ליוה\"כ ולעשות לרבות פרה ולכפר לרבו' קרבנו' ואי תקשי לך אמאי לא פירשו התוס' דהכי פריך ואימא ציוה ציוה דיוה\"כ ונדרוש לעשות למעט קרבנות ולכפר למעט פרה והוה ניחא דפריך השתא כדפריך מעיקרא ואימא כוליה קרא ליוה\"כ אתא נראה דהא לא ניחא להו לפרש דא\"כ למ\"ל ג\"ש דציוה ציוה לא לכתוב אלא לעשות ולכפר ואנא אמינא לכפר זה יוה\"ך ולא פרה לעשות למעט קרבנות כדפריך תלמו' מעיקרא וליכא למימר דאצטריך ג\"ש דציוה ציוה כי היכי דלא נדרוש לעשות לרבו' מעשה פרה ולא למעט מעשה קרבנות דכיון דאיכא למדרש קרא לרבו' ואיכא למידרש למעט טפי דרשינן ליה למעט כדמוכ' מההיא דפריך תלמו' מעיקרא ואימא כוליה קרא ליוה\"ך הוא דאתא.
עוד פירשו התוס' דתלמו' הכי פריך ואימא ציוה לעשות זה יוה\"ך דכתיב ביה ויעש וכתיב ביה ציוה אבל פרה דלא כתיב ביה לשון עשיה לא ולכפר זה קרבנות ואיצטריך לעשו' כדי למעט פרה דאי לא כתיב אלא ציוה לכפר הו\"א ציוה זה פרה ויוה\"כ דהי מינייהו מפקת להכי כתיב לעשות לאפוקי פרה דלא כתיב ביה עשיה עכ\"ל ולפירוש זה קשה דלמה להו למימר דלכפר בא לרבו' מעשה הקרבנות דאמאי לא פירשו דלכפר בא למעט פרה דלא נדרוש לה מג\"ש דציוה משום הי מינייהו מפקת ולעשות בא למעט קרבנות ונראה דא\"כ לא לימא קרא אלא לכפר לבד ולא דרשינן אלא יוה\"כ לבד ולא פרה ולא קרבנו' דתפסת מועט דלפי פירוש זה שפירשו התוס' השתא משמע להו דלא דרשינן מלכפר אלא יוה\"כ לבד ולא קרבנות כמ\"ש הרב ח\"ה יע\"ש ואי תקשי לך ומי הכריחם לכך ואמאי לא פירשו דהמקשה ס\"ל דלכפר דרשינן קרבנות ויוה\"כ כדפריך תלמודא בתר הכי והשתא פריך דאימא דג\"ש דציוה ציוה אתא למעשה יום הכפורי' ולכפר למעט פרה ולעשות למעט קרבנות איכא למימר דא\"כ לימא קרא לעשות לבד וליכתוב קרא כאשר עשה ביום הזה כן יעשה ואנא אמינא לעשות זה יוה\"כ דכתיב ביה עשיה ולא פרה וקרבנות דלא כתיב ביה עשיה אך קשה דא\"כ מעיקרא כי פריך תלמודא ואימא כולי קרא ביה\"ך ופירשו התוס' דאתא לעשות למעט קרבנות אמאי לא משני דא\"כ למה לי לכפר ליכתוב לעשות לחוד וכדאמרן ומינה ממעטינן פרה וקרבנות כדאמרן וכעת צ\"י.
עוד הוקשה להם לפי פירוש זה וז\"ל וא\"ת ולדברי המתרץ דמשני דמדדמי ליה ילפינן למאי אצטרי' ציוה לעשות לכפר לא הוה אצטריך למכתב אלא ציוה לכפר ונדרוש ציוה זה פרה לכפר זה יוה\"כ וכי פרכת אימא ציוה זה קרבנות ולשני דנין ציוה מציוה ואין דנין צוואתו מציוה ותירצו וי\"ל דאי לא כתיב אלא ציוה לכפר הו\"א ע\"כ ציוה זה יוה\"ך כיון דאידי ואידי פרישתו לקדושה עכ\"ל וראיתי להרב ח\"ה שכתב וז\"ל והוצרכו לסברא זו דפרישתו לקדו' משום דמשמע להו לפי שיטה זו דע\"כ אי לא הוה כתיב לעשות לא הוה משמע ציוה זה פרה משום הי מינייהו מפקת דא\"כ לפי האמת לא ליכתוב לא לעשות ולא לכפר רק צוה זה פרה ויוה\"כ דהי מינייהו מפקת אלא דאי לא כתיב לעשות לא הוה מוקמינן צוה רק ליוה\"כ משום דפרישתו לקדושה מיהו לפי מ\"ש בסוף דבריהם דאדרבא כיון דבמלואי' לא הוה כתיב לעשות לא הוה צואה דלפני עשיה אלא לאחר עשיה לא הוה צריכי להך סברא דפרישתו לקדושה אלא דהוה מוקמינן ליוה\"ך משום דהוי לאחר עשיה עכ\"ל.
הנה זה שכתב דמשמע להו לפי שיטה זו דאי לא הוה כתיב לעשות לא הוה משמע צוה זה פרה דא\"כ לפי' האמת כו' לפ\"ז אין בין המקשן והתרצן אלא משמעות דורשים דהמקשן משמע ליה דדרשינן בג\"ש והתרצן ס\"ל דאין פרה בכלל וא\"כ קשה מה לתרצן לומר דנין ציוה דלפני עשיה מציוה דלפני עשיה לימא ליה בפשיטות הא לא מצית אמרת דציוה אתא לרבו' יוה\"כ דא\"כ אייתר לעשות ולמעט פרה לא אצטריך משום דאין בכלל הג\"ש דציוה אלא יוה\"כ דוקא ולא פרה דהשת' דמשני ליה דנין ציוה מציוה דלפני עשיה תקשי ליה א\"כ לעשות ל\"ל כי ע\"כ נלע\"ד דודאי לפום מאי דמשני התרצן דנין ציוה דלפני עשיה מציו' דלפני עשיה תו ליכא לרבות מג\"ש דציוה פרה ויוה\"כ שהרי פי' התוס' דלאו מדכתיב ציוה קודם לעשות הוא דקרי ליה לפני עשיה אלא משום דצואה דמלואים וכפרה דמו אהדדי דכשם שצואת מלואים הוא ציווי להבא שיעשו כן ה\"נ צואה דפרה הוא ציווי שיעשו כן משא\"כ בצואה דיוה\"כ קאי הצואה על דבר העשוי כבר שעשה אהרן כאשר ציוהו השם ומה\"ט לא דמו ענין הצוואו' להדדי הוא דניחא ליה לתרצן לומר דג\"ש דציוה אתא למעשה פרה טפי ממעשה יוה\"כ והשתא להתרצן דאית ליה האי סברא תו לא מצי מימר דאי לא כתיב לעשות הוה דרשינן בג\"ש דציוה פרה ויוה\"כ משום הי מינייהו מפקת דיוה\"כ לא מצי למדרש בג\"ש זו כיון דלא דמו הצוואות אהדדי אבל המקשן דלית ליה האי סברא הוה משמע ליה דבג\"ש דציוה ציוה מרבינן פרה ויוה\"כ משום הי מינייהו מפקת.
גם מ\"ש עוד הרב דלפי מ\"ש לקמן דאדרבא כיון דבמלואים כו' לא הוו צריכי להך סברא דפרישתו לקדושה נלע\"ד דמשום דאיכא הך סברא דפרישתו לקדושה נמי הוא שכתבו דאדרבא כיון דלא כתיב לעשות לא הוה ציוה דלפני עשיה מצוה אלא דלאחר עשיה כו' דהשתא איכא תרי טעמי למדרש ג\"ש דציוה ליו\"הכ טפי מפרה אבל כי ליכא הך סברא דפרישתו לקדושה אע\"ג דציוה דמלואים כתיב לאחר עשיה כציוה דיו\"הכ מ\"מ טפי אית לן למדרש ליה לפרה דדמו הצוואו' להדדי דזה וזה להבא ולא לי\"הכ דזה להבא וזה לשעבר וכתבו עוד התוספו' ואי לא כתיב אלא לעשות ולכפר הו\"א לכפר זה יו\"הכ לעשות זה קרבנות דפרישתו לקדושה עכ\"ל וכתב הרב ח\"ה ז\"ל וז\"ל וק' לדבריהם לעיל דפריך ואימא כוליה קרא ליו\"הכ ופי' התוס' דאי לא כתיב אלא לכפר הו\"א כפרה דקרבנות הו\"ל למפרך כתירוצם הכא דאימא לכפר זה יו\"הכ ולעשות זה קרבנות משום דפרישתו לקדושה עכ\"ל ולע\"ד אין ספק דלפום מאי דמשמע להו השתא דלעשות אתא לרבו' קרבנו' משום דפרישתו לקדושה דה\"נ מפרשינן במאי דפרי' תלמו' לעיל ואימא כוליה קרא ליו\"הכ אתא כלומר ואייתר חד מילה ודרשינן באם אינו ענין ליו\"הכ תנהו ענין לקרבנות דפרישתו לקדושה ודמי ליו\"הכ ודוק.
ובתוס' ישנים כתבו וז\"ל ואימא צואה דיו\"הכ ק' דא\"כ לכפר למאי אתא ורבינו פי' דאייתר ליה ולמימר צואה דקרבנות ולכפר יבא לדרוש על פרישת יו\"הכ לכפר על כפר' קרבנו' והפסוק דמפיק בל' לכפר מוכי' שאין לדורשו אלא כפרה כדפרישית ולעולם בפרישת דלפני יו\"הכ מיירי ואם לא היה אומר אלא לכפר לחוד לא הייתי רואה אלא כפרת יו\"הכ כדפריך בסמוך עכ\"ל ודבריהם באו סתומים קצת במ\"ש ולכפר יבא על פרישת יו\"הך לכפר על כפרת קרבנות ונראה דכונתם לומר דלא נימא דלכפר בא לדרוש על פרישת יו\"הך שאפי' נכנס כ\"ג לעבוד עבודה זמן רב קודם יו\"הכ ופירש עצמו ז' ימים קודם כניסתו לעבודה אפי\"ה צריך לחזור ולעשות פרישה ז' ימי' אחרים קודם יו\"הכ לזה אמרו דאינו כן אלא לכפר יבא לדרוש על פרישת יו\"הכ שצריך פרישה משום כפרת קרבנות כלומר שאם לא עבד כ\"ג זה קודם יו\"הכ כשנכנס לעבוד ביו\"הכ צריך פרישה וע\"ז הוקשה להם דא\"כ למה לן קרא ליו\"הכ כיון דלא גרע יו\"הכ משאר ימים לזה כתבו דאם לא היה אומר אלא לכפר לחוד לא הייתי רואה אלא כפרת דיו\"הכ דוקא ולא דשאר ימים כלומר דכשיבא לעבוד בשאר ימים לא היה צריך פרישה לזה איצטרי' תרי קראי לגלות דאף בשאר הימים צריך פרישה כשבא לעבוד עבודה מיהו כל שפי' בשעת כניסתו לעבודה אין צריך פרישה אחרת לעבודת דיו\"הכ וז\"ש ולעולם בפרישת דיו\"הכ מיירי וכמובן כן נראה לע\"ד בכונת דבריהם אי לית בהו חסיר או חליף ודוק.
ואת זה ראיתי בחי' הריטב\"א שכתב וז\"ל ואימא צואה דיו\"הכ וא\"ת א\"כ לכפר ל\"ל ועוד דגמרי' צואה צואה ליקו תרווייהו בג\"ש פרה ויו\"הכ דהא שקולין הן ויבואו שניהם וי\"ל דלכפר אצטריך דלא נימא יו\"הכ קמא או כ\"ג קמא דוקא צריך פרישה דהא דכותא להא אמרי' לקמן ודקאמרת דליקו תרווייהו הא ליתא דכל היכא דאפשר למדרש כוליה קרא ביו\"הכ לחוד דדמי למלואים שמעשיו בפנים ולכפר לא מוקמינן ליה כפרה עכ\"ל ואיכא למידק דא\"כ דאית לן למדרש קרא ביו\"הכ טפי מפרה איך קאמר תלמודא לעיל בשלמא כולי קרא בפרה לא מתוקם לכפר כתיב ופרה לאו בת כפרה היא ולדברי הריטב\"א אפילו כי מתוקם כוליה קרא בפרה אכתי תקשי לן אימא כוליה קרא ביו\"הכ כיון דדמי למלואי' טפי מפרה ואפש' דלאו משו' דכתיב לכפר הוא דממעטי' ליה דאפי' אי לא כתיב לכפר נמי טפי הו\"ל למדרש קרא ביו\"הכ מפרה אלא משו' דאשכח קרא בהדייא נקיט ליה כנ\"ל בדוחק ושקלינן וטרינן טובא בגמ' אמאי מוקמינן קרא דלכפר ביו\"הכ ולא מוקמינן ליה בכפרה דקרבנות דכל השנה נמי או דרגלים או דעצרת או דר\"ה ומסקינן אמר רבינא דנין עבודה בכ\"ג מעבודה בכ\"ג לאפוקי דר\"ה ועצרת ושאר רגלי' דלאו בכ\"ג א\"נ דנין עבודה תחילה מעבוד' תחי' לאפוקי הני דלאו תחילה נינהו ואמרי' תו כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן מתני חדא וריב\"ל מתני תרתי ר\"י מתני חדא לעשות לכפר אלו מעשה יו\"הכ וריב\"ל מתני תרתי לעשות זה מעשה פרה לכפר זה מעשה יו\"הכ ומה שהיו מפרישין כהן השורף את הפרה לר\"י משום מעלה בעלמא ופריך עלה והאמר רב מנייומי אמר ר\"י לעשות זה מעשה פרה ומשני ההיא דרביה דר\"י היא יע\"ש.
והנה רבינו הכא בפירקין ובפ\"ב מהלכו' פרה כתב דהפרשת כ\"ג ביו\"הכ וקודם שריפת הפרה קבלת ממרע\"ה היא כנראה דפסק כרביה דר\"י דדרי' מקרא דלעשות ולכפר מעשה פרה ומעשה יו\"הכ וקרי ליה קבלת ממרע\"ה אף על גב דמקרא ילפינן להו משום דדרשא זו אי לאו דאיכא קבלה ממרע\"ה אינה מוכרח' בכתוב דפשטיה קרא יש לפרש כמו שכתב רש\"י בפירוש החומש וכעין זה כתב רבינו ג\"כ בפ\"ג מה' נזיר די\"ב ושם ד\"ב ובריש פי\"א מה' טומאת צרעת ועיין בדברי מרן כ\"מ שם יע\"ש ועיין במ\"ש רבינו בפ\"ג מה' אבל ד\"ח גבי כהן שפגע במת מצוה ובמ\"ש עליו הרא\"ם בפ' אמור ובמ\"ש עליו הרב לח\"מ דכל דבר שאינו מפורש בהדייא בכתוב קרי ליה רבי' דברי קבלה ועיין בדברי מרן כ\"מ ברפ\"ב מה' אבל והרב פ\"ח בקונט' מים חיים להלכות אלו כתב דרבינו משמע ליה דדרשא זו אינה אלא אסמכתא בעלמא שהרי בברייתא מפיק לה מקרא דבזאת יבא אהרן אל הקדש ועוד מהטעם שכתבו התוספו' דפריך תלמודא במלואים דם הכא מים ומשנינן נכנסו מים תחת דם דאי קרא אינו אלא אסמכת' אין לחוש אי אמרינן נכנסו מים תחת דם אבל אם הוא ילפותא גמורה אין טעם לזה יע\"ש ועל זה עמד מתמיה הרב דכולה סוגייא מוכחא דהוי ילפותא גמו' ולא אסמכתא יעש\"ב.
ולע\"ד יש לישב כל תמיהות' ע\"פ מ\"ש רבי' בהקדמ' לס' זרעים שיש דברים מקובלים ממרע\"ה ואע\"פ שהן מקובלים מחכמת התורה הנתונה לנו נוכל להוציא ממנו הדברים בדרך מדרכי הסברות והאסמכתות והראיות והרמזים המצויי' במקרא וכשתראה אותם מעייני' וחולקין זה עם זה במערכת העיון ומביאין ראיות מאלו הפירושים המקובלים לא הביאוהו מפני שנשתבש להן זה הענין עד שנודע להם מהראיות אלו אבל חקרו על הרמז הנמצא בכתוב הזה ופי' המקובל כו' יעש\"ב מבואר יוצא מדבריו ז\"ל דדרך הש\"ס לחקור ולישא וליתן על הרמז והאסמכתא הנמצא בכתוב על הפי' המקובל והואיל וכן יש לנו לומר דזו שבשמעתין כיוצא בהן היא וזה שכתבו התוס' בר\"פ אלו נאמרים דאין דרך הש\"ס לדקדק כל כך על האסמכתות אף רבינו ז\"ל אזיל ומודה דמילתא דמסתברא הוא אלא דמשמע ליה דהיינו דוקא במידי דתקינו רבנן ואסמכוהו אקרא דודאי שאין לדקדק באותה האסמכתו' אותו הרמז כיון דהדבר ידוע שהוא מדרבנן אבל בדבר המקובל ממרע\"ה ואסמכוהו אקרא בדרך מדרכי הסברות שקיל וטרי תלמודא באותה אסמכתא ואותו הרמז אם יש בה דבר סת'ר לאותו רמז והאסמכתא ואע\"פ שדעת רבינו בשורש השני משרשיו הוא דכל דבר הבא מא' מי\"ג מידות אפי' הלמ\"מ חשיב דרבנן כל שלא מצינו בש\"ס שקראוהו דאוריי' כיע\"ש והכא גבי הפרשת כ\"ג קודם יו\"הכ לא מצינו שקראוהו דאורייתא ומה\"ט משמע דלא מנה רבי' במנין המצוות מצות הפרשת כ\"ג ביו\"הכ דס\"ל דהוי מדרבנן אף עפ\"כ מדקדק הש\"ס באסמכת' זו אפי' אם יהיה מדרבנן כיון דקבלה היא ממרע\"ה ולא תקנה דרבנן אפשר שירמוז אותה התורה כשאר דברים הנלמדים בא' מי\"ג מידות דאע\"פ שיש מהן שדינן מדרבנן שקיל וטרי בהו תלמודא על הרמז והאסמכתא הנמצא בכתוב ההוא ועיין להרב לב שמח בשורש השני ודוק ואי תקשי לך לדעת הרמב\"ן דס\"ל דכל דבר הנלמד בא' מי\"ג מידות או מרבוי הכתוב דאורייתא הוא כמ\"ש שם בשורש השני אמאי לא מנה הפרשת כ\"ג קודם יו\"הכ והפרשת כהן השורף את הפרה למאן דמפיק לה מקרא דלעשות בכלל מנין מ\"ע י\"ל דהפרשה זו היא חלק מחלקי מעשה עיו\"הכ ומעשה הפרה וכבר כתב רבינו בשורש י\"ב שאין למנות למצוה בפ\"ע כל שהוא חלק מחלקי המצוה זולת כשהיא כולל כל הקרבנות כולן כמליחת הבשר ושיהיה תמים ולא בעל מום דכולל כל הקרבנות כולן יע\"ש ומה שהק' עוד הרב פ\"ח דאי קרא אסמכתא בעלמא הוא א\"כ מאי קמותיב ליה ר\"ל לר\"י אי מה מלואים כל הכתוב בהם מעכב בהן כו' ושתיק ר\"י ואמאי לימא ליה קרא אסמכתא בעלמא הוא לפי האמור בשם רבינו דדרך הש\"ס לדקדק על האסמכתות והרמזים אין כאן קושי' גם אידך דק\"ל מדפריך תלמודא למה מפרישין אי לר\"ל כדאי' ליה אי לר\"י כדאית ליה ה\"נ י\"ל דעל האסמכתא הנמצאת בכתוב קאמר ואע\"פ שלדעת רבינו מקבלה למרע\"ה הוא דילפי' לה מ\"מ כיון דאשכחן רמז ואסמכתא לדברי הקבלה נקיט לה תלמודא ובין שנלמד מן הקבלה או מעיקר קרא שפיר פריך דלא בעינן טעמא למה מפרישין דכך היתה הקבלה ואי מתקנת רבנן הוא בעינן טעמא גם מה שהוק' לו עוד דמשמעתין מוכח דדוקא גבי שריפת הפרה הוא דאמרינן שאינה אלא מדרבנן ומשום מעלה בעלמא אבל גבי יו\"הכ הוא מן התורה קושטא הכי דלר\"י דלית ליה אסמכתא מקרא גבי שריפת הפרה אינה אלא מדרבנן בעלמא ומשום מעלה בעלמא אבל גבי יו\"הכ דאית לן אסמכתא מן התורה אע\"פ שהיא מדברי קבלה חשיבא דאורייתא ועיין להתוס' בפ\"ק דר\"ה די\"ב ע\"א ד\"ה תנא שכתבו בהדייא שכל דבר דרבנן דאית ביה אסמכתא קרי ליה דאורייתא יע\"ש.
והרב מש\"ל בפ\"ב מה' פרה הוקשה לו דלמה זה שבק רבינו לסברת ר\"י דאמר דשריפת הפרה משום מעלה בעלמא הוא ופסק כר\"ל דמפיק לה מקרא ועוד כפי מ\"ש התוס' דרבנן פליגי אר' ישמעאל ור\"י ס\"ל כרבנן פשיטא דהלכה כותייהו וכתב ע\"ש הר\"י קורקוס דרבי' היה גורס בברייתא דמייתי תלמודא לסייועי לר\"י לעשו' זה מעשה פרה ומש\"ה פסק דשתיהן דאורייתא ותמה עליו דגירסא זו אין לה שחר דא\"כ היכי פליג רבי יוחנן אבריית' ואם נאמר דס\"ל דההיא ר' ישמעאל ואיהו דאמר כרבנן א\"כ הדרא קושיא לדוכתא למה פסק רבינו כר' ישמעאל והניח דבר זה בצ\"ע ומתוך דבריו נראה דהיה גורס בגמ' ר\"י מתני חדא ר\"ל מתני תרתי ומשו\"ה עמד מתמיה למה זה פסק רבינו כר\"ל לגבי רבי יוחנן אמנם הגירסא שבידינו היא ר\"י מתני חדא ריב\"ל מתני תרתי ואנן קי\"ל הלכה כריב\"ל לגבי ר\"י וכמ\"ש התוס' במגילה דכ\"ח ד\"ה כוותיה ובע\"ז דל\"ה ד\"ה חדא ובגיטין פ' השולח דל\"ט ד\"ה הלכה כאבא שאול והרא\"ש והר\"ן בנדרים ס\"פ אין בין המודר ועיין למרן כ\"מ פ\"ב מה' נדרים דט\"ז ולהרב יבין שמועה דפ\"ט יע\"ש וגירסת הרב דגריס ר\"ל במקום ריב\"ל אין לה מקום שהרי ר\"ל יליף הפרשת כ\"ג קודם יו\"הכ מסני והכא יליף מקרא דלכפר ולדידיה ודאי דס\"ל כרבי יוחנן דשריפת הפרה משום מעל' בעלמא הוא דהא מקרא דלעשות ולכפר לא מצי למילף דא\"כ תקשי ליה אי מה מלואים דם ה\"נ דם כדקשייא ליה לדידיה אליבא דרבי יוחנן ומה שהקשה עוד הרב ז\"ל עמ\"ש הרי\"קו דרבינו גורס בברייתא לעשות זה מעשה פרה כו' דא\"כ היכי פליג ר\"י אברייתא נלע\"ד ליישב דס\"ל לרבינו דאותה ברייתא אזלא כרבי ישמעאל וליכא מאן דפליג אלא ר\"י תלמידו ואף שאין דרך האמורא לחלוק על תנא ואפי' ר\"י שהיה מן האמוראים הראשונים כמ\"ש התוס' בכתובות ד\"ח ובפסחים דצ\"ב ועיין בפ' טרף בקלפי דמ\"ב דאמרינן ור' יוחנן לא מבעייא לתנא דלא ציית אלא אפי' לרביה לא ציית ופסק רבינו ברפ\"א מהל' פ\"המ כר\"י ועיין שם בדברי מרן כ\"מ ודוק אעפ\"כ מצינו שעם רבו היה חולק מפני שהיה בזמנו שהרי בפ' מי שמתו דקנ\"ח ע\"ב גבי נפל הבית עליו ועל אשתו מצינו שחו' עם בר קפרא רבו ופסקו הרי\"ף והרא\"ש שם כבר קפרא מפני שהיה רבו יע\"ש וא\"כ אפשר דמה\"ט פסק רבי' הכא כר' ישמעאל רבו ועוד דסתמא דתלמודא בכולה סוג' שקיל וטרי בדרשא זו דדריש ר' ישמעאל ופריך ואימא כו' וכולהו אמוראי דיהבו טעמא למה לא דרשינן לכפר על מעשה הקרבנות דעצרת ור\"ה ורגלים משמע דכולהו ס\"ל כדדריש ר' ישמעאל דאי ס\"ל כרבי יוחנן דכוליה קרא דלעשו' ולכפר מתוקם ביו\"הכ ופרה משום מעלה בעלמא הוא לא הוו צריכי להני טעמי דבפשיטות טפי הו\"ל למימר דקרא לא אתא אלא מעשה יו\"הכ דכתיב ביה לעשות ולכפר משא\"כ בשאר קרבנות דלא כתיב בהו עשיה וכמ\"ש התוס' בד\"ה אימא יע\"ש.
ומ\"ש עוד רבינו ומפרישין \n אותו מאשתו כל ז' הימים שמא תמצא אשתו נידה. הכי איתא בפ\"ק דיומא ד\"ו למה מפרישין שמא תבא על אשתו ותמצא ספק נידה והק' הריטב\"א בחי' למה לא תירצו לכך היו מפרישין אותו מאשתו משום שאם תבא על אשתו היה בעל קרי וצריך טבילה ובאותו יום לא היה יכול לעבוד עבודה בשביל שהוא טבול יום ואנן תנן בפרקין די\"ד כל ז' הימים הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטורת ותי' הוא ז\"ל שעדיין היה יכול להקרי' ולעבו' כל עבודה בכל יום ולער' אחר תמיד של בין הערבים שעה א' קודם הערב שמש היה יכול לשמש מיטתו ואח\"כ היה טובל ומעריב שמשו וכ\"כ בחי' בשם ר\"י והק' אלינו חכם א' מחכמי אשכנז דתי' זה ניחא לדעת אביי דאמר לקמן בדי\"ד עלה דמתני' דכל ז' ימים הוא זורק את הדם דאפי' תימא דמתניתין אתיא כר\"ע נמי שאמר טהור שנפ' עליו הזאה טמאתו אפ\"ה קתני מתני' דכ\"ז ימים הוא זורק דעביד עבודה כולי יומא ולפנייא מדו עליה אבל רב חסדא לא ניחא ליה בהך תירוצא דאביי דקאמר דמתני' דלא כר\"ע וא\"כ לדעת ר\"ח מה צורך לו' דטעמא דמפרישין הוא משום שמא תבא על אשתו ותמצא ספק נדה ואין לומר דלר\"ח אין צורך לזה דהא חזינן דעלה דמשני הש\"ס שמא תבא על אשתו ותמצא ס' נידה קאמר הש\"ס אמרוה רבנן קמיה דר\"ח כמאן כר\"ע דאמר נידה מטמאה את בועלה וא\"ל ר\"ח אפי' תמרו רבנן דר\"ע כו' משמע דר\"ח הוה מתרץ מתני' כהאי תירוצא דשמא תבא על אשתו ותמצא ספק נידה ולפי האמור לר\"ח א\"צ לתי' זה כמדובר.
ולדידי הא ק\"ל דר\"ח נמי הוצרך לתרץ מתני' בהאי תירוצא דשמא תבא על אשתו וכו' כי היכי דתיקום מתניתין אף כר\"ע דהא לר\"ע אין מקום לתרץ מתניתין משום שהוא בעל קרי ואינו יכו' לעבוד עבודה דהא לר\"ע לדעת ר\"ח בכל אלו ז' הימים לא היה הכ\"ג מקריב ולא עובד שום עבודה מטעם הזאה כדקא' ר\"ח מתניתין דלא כר\"ע וכיון שלא היה שום עבודה שפיר היה יכו' להיות עם אשתו שם וא\"ת א\"כ לר\"ח לא צרכינן להאי תירוצא אלא כי היכי דתיקום מתני' כוותיה דר\"ע נמי א\"כ מאי האי דקאמרי רבנן לר\"ח מתני' כמאן כר\"ע דאמר נידה מטמאה את בועלה פשיטא דכר\"ע אתייא דהא לדידיה הוא דצרכינן לתרץ מתני' משום דשמא תבא על אשתו ותמצא ספק נידה דלרבנן לא צרכינן לטעם זה לר\"ח דבלא\"ה ניחא מתני' משום ביטו' ההקרבה ור\"ח איך קאמר אפי' תימא מתניתין כרבנן דר\"ע כו' ואיך אפשר לתרץ מתני' כרבנן דר\"ע דלדידהו בלא\"ה ניחא ונראה דזו אינה קושיא דכונת ר\"ח לומר דתנא דהך מתניתין כר\"ע בחדא וכרבנן דר\"ע בחדא דלענין ביטו' ההקרבה ס\"ל כר\"ע שלא היה מקריב הכ\"ג בכל אלו ז' ימים משום ההזאה ועכ\"ל דס\"ל דטעמא שהיו מפרישין מאשתו הוא מפני שמא תבא עליה ותמצא ס' נידה וס\"ל כרבנן דר\"ע דבועל נידה אינו כנידה ועוד י\"ל שר\"ח דקאמר מתניתין דלא כר\"ע היינו משום דסתם מתני' אתיא כר\"ע ולר\"ע היו מזין עליו כל ז' הילכך אי ס\"ל כר\"ע דטהור שנפ' עליו הזאה טמאתו היאך הוה מקריב באלו הז' ימים אבל למ\"ד שהיו מזין עליו ג' וז' בלבד שפיר היה מקריב באלו הז' ימים לבד מג' וז' הילכך הך מתני' דקתני' שהיו מפרישין אותו מאשתו דמשמע דאתייא ככ\"ע דבהא לא אשכחן פלוגתא הוצרך ר\"ח לתרוצי דטעמא דלא היה עם אשתו בג' וז' שלא היה מקריב בו ע\"כ דטעמא הוא משום שמא תבא על אשתו ותמצא ס' נידה ועלה קאמר ר\"ח דאפי' ס\"ל כר\"ע בחדא לענין הזאה ס\"ל כרבנן דר\"ע באחרת א\"נ י\"ל דלענין הזאה לא היו מזין עליו בהדי פנייא דזריזין מקדימין ואיכא חשש שמא ישכחו ולא יזו עליו הילכך הסברא נותנת שהיו מזין עליו בבוקר ולזה הוצרך לומר מתניתין דלא כר\"ע אבל הכא קא מקשה למה היו מפרישין אותו מאשתו ולא היה משמש עם אשתו בערב סמוך לשקיעת החמה והוצרך לתרץ שמא תבא על אשתו ותמצא ס' נידה.
והנה רש\"י כתב למה מפרישין אותו תבא אשתו עמו שם דלשכת פרהדרין לא היתה קדושה שהרי אין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב\"ד בלבד כל שכן שכיבה עכ\"ל והתוס' הקשו עליו דאע\"ג דלא קדשה כקדוש' עזרה מ\"מ כהר הבית היתה קדושה דכל הר הבית מחנה לויה הוא ובעל קרי אינו רשאי ליכנס במחנה לויה ולכך פירשו הם ז\"ל דה\"פ יפרישוהו למחילה אחת בהר הבית דאמרינן בפרק כיצד צולין דפ\"ו דמחילות לא נתקדשו עכ\"ל ועיין לרש\"י בפרק כיצד ד\"ה כי אמרה ר\"י יע\"ש. וראיתי לרבינו בפ\"ז מהל' בית הבחירה די\"ו כתב דהר הבית מקודש שאין זבין וזבות נידות ויולדות נכנסים שם ולא כת' שאין בעל קרי נכנס שם והרמ\"ל והר' מהר\"ח אלפ'אנדארי בספר דרך הקדש ד\"ו ע\"א כתבו ורבינו סמך אמ\"ש בפ\"ז גבי אירע קרי לאחד מהם עולה במחילה שתחת הקרקע ויהיב טעמא לפי שמחילות לא נתקדשו והיינו טעמיה דר\"י דסמך הך מימרא דמחילות לא נתקדשו עם אידך דבעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות דתרווייהו תלוים זה בזה עכ\"ל יע\"ש. ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים דהיכי שמיע להו מדברי רבינו הללו דבעל קרי אסור ליכנס להר הבית דמ\"ש דכשאירע קרי לכהן היה הולך במסיבה שתחת הבירה ולא היה יוצא למעלה בקרקע על הבית היינו משום שהכהנים היו שומרים לעזרה מבפנים ושם בעזרה ודאי בעל קרי אסור ולכן היה הולך במסיבה שתחת הקרק' דמחי' הבנויות בקדש ופתוחות לחול תוכן חול ומפני שהיו פתוחו' להר הבית היו נידונות כהר הבית ואדרבא איכא למשמע מדברי רבינו הללו דבעל קרי מותר בהר הבית כמדובר וכעת דבריהם צל\"ע.
עוד ראיתי למהר\"ח אלפ'אנדארי שם שהוק' לו עלה דמתני' דכלים דקתני הר הבית מקודש שאין זבין וזבות כו' ולא קתני בעל קרי בהדייהו וכתב דבעל קרי בכלל זבין והא קתני זבין וזבות נידות ויולדות והצ\"ע ולעד\"ן דתנא מילתא דאיתא בהדייא קתני דאתיא מדרשא לא קתני כדאמרינן בפרק השואל דצ\"ה ובעל קרי נפקא לן מריבוייא דכל וזבין איתיה בהדייא בכתוב ודוק.
שורש אי חוששין למיתה\n ומ\"ש עוד רבינו ומתקינין \n לו כהן אחר. הנה רבינו פסק כרבנן דכ\"ג אחר היו מתקינין לו אבל אשה אחרת לא היו מתקינין לו משום דטומאה שכיח ומיתה לא שכיח כדאמרינן בגמרא די\"ג ואע\"ג דרבינו פסק בפ' ט' מה' תרומות שהאומר לאשתו ה\"ז גיטך שעה א' קודם מיתתו אסורה לאכו' בתרומה מיד דחיישינן דשמא ימות וכן בפ\"א מה' נזיר ד\"ד פסק דהאומר לא אפטר מהעולם עד שאהיה נזיר ה\"ז נזיר מיד עתה שמא ימות עתה וכו' אפשר לומר שרבינו משמע ליה דע\"כ לא חיישינן לשמא ימות אלא דוקא כי איכא למיחש דעביד איסורא למפרע אם ימות כההיא דה\"ז גיטך שעה אחת קודם מיתתו שאם ימות מיד נמצא שאכלה תרומה למפרע כשהיא זרה וכן גבי נודר להיות נזיר קודם מיתתו שאם ימות מיד חלה נזירותו למפרע ועבר עליו אבל גבי כ\"ג ביו\"הך שאם תמות אשתו הרבה כהנים אחרים נשואים ראויים לעבודת היום ואפי' משום חשש טומאה לא היו צריכין לתקן כהן אחר אם לא משום דטומאה שכיח וכי עבדינן ליה צרה כ\"ש דמזדהר טפי כדאמרינן בגמ' ועוד נלע\"ד ליישב דדוקא גבי כ\"ג בי\"הך הוא דלא חיישינן לשמא ימות דלמיתה דזמן מועט לא חיישינן וכמ\"ש התוס' בריש מכילתין אבל גבי ההיא דהנודר להיות נזיר קודם מיתתו חיישינן שפיר שמא ימות אחר ל\"י דהוי זמן מרובה כמ\"ש הרא\"ש בפר\"ק דנדרים ד\"ג ד\"ה לא אפטר כו' ועיין בפרק אלו מגלחין דף כ\"ג ע\"א דקאמר תלמו' מאי זמן מרובה לאחר ל' יום ומש\"ה חייב לנהוג נזירות מיד שאם ימות לאחר ל' לא עבר על נזירותו למפרע אפי' שעה א' ועפ\"ז אין צורך למה שנדחק הרב ח\"ה בפרק כל הגט דכ\"ח ד\"ה הא ר\"מ יע\"ש ועיין להריטב\"א בחי' ליומא די\"ג יע\"ש וגבי האומר לאשה ה\"ז גיטך שתתגרש בו שעה א' קודם מיתתו שאסורה לאכול בתרומה מיד דחיישינן דשמא ימות אחר שעה אף דהוי זמן מועט התם נמי איכא טעמא למילתא דאי לא חיישי' לשמא ימות לאחר שעה כל שעתא ושעתא יש לנו להתירה מה\"ט דהוי זמן מועט ונמצא דאף לאחר זמן מרוב' לא חיישי' הילכך אית לן למיחש השתא מיד שמא ימות לאחר שעה אטו זמן מרובה ובהכי ניחא לי מה שהקשה הרל\"מ ברפ\"א מה' נזיר דמאחר שרבינו פסק גבי נזיר וגבי תרומה דחיישי' לשמא ימות איך פסק בפ\"ג מה' סוכה גבי עושין לבהמה דופן לסוכה כר\"י דלא חייש למיתה יע\"ש.
ועפ\"י האמור ניחא דע\"כ לא חייש הוא ז\"ל למיתה אלא גבי נזיר ותרומה דהוי חששא דזמן מרובה אבל גבי ההיא דסוכה דהחששא הוא לזמן מועט דכל פחות מל' יום חשיב זמן מועט כמ\"ש ע\"ש הרא\"ש ופסק כר\"י דלא חיישינן לשמא ימות וניחא נמי בהכי אידך דק\"ל להרב לח\"מ שם דלר\"ז דס\"ל דבין ר\"מ ובין ר\"י לא חיישי לשמא ימות בסוכה לדידיה כמאן מתוקמא מתני' דתרומה דקתני אסו' לאכו' בתרומ' מיד משום דחיישינן שמא ימות אחר שעה ועפ\"י האמור ל\"ק ולא מידי כמדובר ועיין להרב צבי בתשו' סימן ק\"ו ובספר אורח מישור בלשונותיו על רבינו פ\"א מה' נזיר יע\"ש ועוד אפשר לומר לההיא דר' זירא דע\"כ לא קאמר דאף ר\"מ לא חייש לשמא ימות אלא דוקא גבי סוכה שאף אם ימות לא קעבד איסור למפרע בקום עשה אלא שנמצא זה בטל מסוכה לכשימות הבהמה בי\"ט אבל בההיא דתרומה שאם ימות האיש אחר שעה קעבדא אשתו איסורא למפרע בקום עשה דקאכלה תרומ' כשהיא זרה מודה ר' זירא דחייש ר\"מ לשמא ימות וההיא דפריך תלמודא בפרק הישן דכ\"ד עלה דאמר אביי דר\"י לא חייש לשמא ימות והא אמר אביי לר\"י חייש למיתה גבי תרומה ולא משני דשניא היא ההיא דתרומה מהא דסוכה דהתם בקום עשה והכא בשב ואל תעש' י\"ל כמ\"ש הרב לח\"מ שם בריש ה' נזיר לפי דרכו דאה\"נ דהו\"מ לשנויי הכי אלא משום אידך פירכא דפריך לר\"מ והוצרך לשנויי איפוך לא משני כדאמרן למאי דקשה לדידיה מר\"י לר\"י יע\"ש. ובהכי ניחא נמי דלא סתרי פסקי רבינו אהדדי כמו שהקשה שם הלח\"מ וניחא נמי אידך דק\"ל להרב ז\"ל לרבה דס\"ל בפרק כל הגט דר\"י חייש לשמא ימות גבי בקיעת הנוד מאי יענה לההיא דסוכה דלא חייש ר\"י למיתה דשאני ההיא דסוכה דלא קעביד איסורא למפרע בק\"ע כמדובר ועוד אפשר לומר דדוקא גבי סוכה דמדאורייתא כשעשאה לבהמה דופן לסוכה סוכה מעליא היא ס\"ל לר\"ז דלא חיישינן שמא ימות לפוסלה דאי חיישת להכי זימנין דלית ליה דפנות כי אם של בע\"ח ויושב ובטל ממצות סוכה הילכך לא חיישינן לבט' מצות סוכה אבל בעלמא ודאי חיישינן וכעין זה מצאתי להריטב\"א בחי' ליבמות דכ\"ח ע\"א עלה דאמר רבי יוחנן התם למיתה לא חייש שכתב וז\"ל וס\"ל דלא סתם תנא כמאן דחייש וק\"ל דהא תנן בפ\"ק דיומא אף אשה אחרת מתקנין לו שמא תמות אשתו. וי\"ל דהתם לרווחא דמלתא כל היכא דאיכא למיחש לתקוני מתקינן אבל למיחש ולבטולי עיקר מצוה משום חששא לא חיישינן דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא עכ\"ל.
איברא שעיקר דברי הריטב\"א הללו תמוהים אצלי דמאי קא ק\"ל מההיא דפ\"ק דיומא דתנן אף אשה אחרת מתקנין לו ומאי קושיא היא דההיא לאו סתמא הוא אלא ר\"י הוא דקאמר הכי אבל רבנן הא פליגי עליה ואמרו א\"כ אין לדבר סוף ואמרינן בגמרא דרבנן ס\"ל דטומאה שכיח ומיתה לא שכיח ועיין להריטב\"א בחי' שם ודוק. והנה הלח\"מ תירץ דגבי סוכה משום הכי לא חיישינן למיתה בין לר\"י בין לר\"ז ובין לרבא משום דהחששא רחוקה היא שהרי הבהמה קשורה היא ומתיחא באשלי מלעיל דאף אם תמות הבהמה איכא עשרה טפחים דופן מגוף הבהמה ור\"מ לא פסיל לה אלא משום דזימנין מוקים לה בפחות מג' סמוך לסכך וכיון דמית' כווצא ולאו אדעתיה וכל כי הא הוא דלא חייש ר\"י אבל בעלמא חייש ובהכי ניחא ליה דלא סתרי פסקי רבינו אהדדי את\"ד יעש\"ב.
ודבריו תמוהים טובא דלפי דרכו ז\"ל צריך לומר דר\"ז מוקי פלוגתייהו דר\"מ ור\"י בבהמה קשורה ומתיח' באשלי מלעיל ומה\"ט מכשיר ר\"י ולא חייש למיתה ודבר זה לא ניתן ליאמר לפי אותה סוגיא דפרק הישן דקאמר תלמו' כי פליגי בבהמה קשורה למ\"ד שמא תמות חיישינן למ\"ד שמא תיברח לא חיישינן דמבואר הדבר דלר\"ז דמפרש טעמא דר\"מ משום שמא תיברח בבהמ' ומתיחא באשלי מלעיל לא חייש ר\"מ לשמא תברח ולמ\"ד טעמא דר\"מ משום שמא תמות אף בבהמה ומתיחא באשלי מלעיל חייש ר\"מ למיתה ופוסל וכיון שכן לר\"ז כי פליגי ר\"מ ור\"י היינו דוקא בבהמה שאינה קשורה ומש\"ה פסל ר\"מ דחייש לשמא תברח ור\"י לא חייש להכי וכיון שעיקר פלוגתייהו דר\"מ ור\"י הוא בבהמה שאינה קשורה אם כן שמעינן מינה דבין ר\"מ ובין ר\"י לא חיישי לשמא תמות אפי' בבהמה שאינה קשורה דהא ר\"מ לא פסיל לה אלא מטעמא דשמא תיברח ולא מטעמא דשמא תמות ור\"י דמכשיר לה אפי' בבהמה שאינה קשורה הא לא קא חייש לא למיתה ולא לשמא תברח והדרא קושיא לדוכתא לר\"ז כמאן מתוקמא ההיא מתני' דתרומה גם מאי דניחא ליה להרב ז\"ל ע\"פ דרכו לרבא דמסיק בפרק כל הגט דר\"י חייש למיתה ומש\"ה חייש לבקיעת הנוד דהך ברייתא דסוכה מכשיר ר\"י ולא חייש לשמא תמות היינו משום שהחששא רחוקה היא כיון שקשורה ומתיחא באשלי מלעיל שנראה מדבריו דרבא נמי מוקי פלוגתייהו דר\"מ ור\"י בבהמ' קשו' ומתיחא באשלי מלעיל ומש\"ה מכשיר ר\"י אבל בשאינ' קשו' אזיל ומודה שפסולה דברי תימא הם דאיך אפשר לומר דרבא מוקי פלוגתייהו בהכי דאם כן השתא תיקשי לדידהו טפי מר\"מ לר\"מ דגבי בקיעת הנוד לדידהו לא חייש ר\"מ למית' והכא גבי סוכ' חייש אף דהויא חששא רחוק' טפי דמה\"ט לא חייש ר\"י למית' הכא גבי סוכ' ובעלמא חייש באופן שדבריו ז\"ל צל\"ע. ודע שרבינו בפ\"ג מה' מעשר ה\"ח כתב וז\"ל אין מפקידין מעשר שני אצל חבר שמא ימות ונמצא המעשר תחת יד בנו ע\"ה והשיג עליו הראב\"ד וז\"ל דוקא במעו' מעשר שני שהוא פקדון לזמן ארוך ויש לחוש שמא ימות ואין ידוע מי יעמוד אחריו אבל פירות שאינן לזמן ארוך כולי האי לא חיישי' עכ\"ל ומרן כ\"מ כתב עליו וז\"ל וי\"ל דפקדון דפירות מי לא שכיח דלהוי לזמן ארוך ותו שאפי' לא להוי לזמן ארוך מי ליכא למיחש שימות הנפקד מיד או למחרתו עכ\"ל.
ולכאורה דברי מרן תמוהי' טובא דודאי למיחש שימות הנפקד מיד או למחרתו לא חיישינן דלזמן מועט לא חיישינן למיתה כמ\"ש התוס' בריש מכילתין וביבמות ובהדיא אמרו טומאה שכיח מית' לא שכיח וכן גבי סוכה לא חיישינן למיתה כמדובר לעיל וההיא דנזיר ודתרומה עכ\"ל כדשניין דהתם חששא דזמן מרובה היא וכבר עמד עליו בזה הרב מחנה אפרים בהגהו' על הרמב\"ם והניחה בצ\"ע יע\"ש ואפשר לומר דמרן משמע ליה כאידך תירוצא שתירצו התוס' בריש מכילתין דלא שנא לזמן מועט ולא שנא זמן מרובה חיישינן למעבד תקנתא לאפרושי מאיסורא וגבי כ\"ג ביו\"הכ דלא חיישינן לרבנן דר\"י הוא משום שאף אם ימות זה אפשר באחר שהרבה כהנים ראוים להיות כ\"ג כמ\"ש התוס' שם וגבי סוכה דקי\"ל כר\"י דלא חיישינן הוא מטעמא דאמרן לעיל דלבטל מצוה לא חיישינן.
ועוד אפשר דס\"ל למרן דגבי מפקיד פירו' מעשר שני אית לן למיחש למיתה דזמן מועט מטעמ' דלא פלוג רבנן דכיון דבמפקיד מעו' מעשר שני אית לן למיחש למיתה דהו\"ל זמן מרובה חיישינן נמי לפקדון דפירו' אף דהוי לזמן מועט משא\"כ גבי כ\"ג ביו\"הך וגבי סוכה ואת זה ראיתי להרדב\"ז בביאורו לה' מ\"ב שכתב ע\"ד הראב\"ד וז\"ל ואע\"ג שאין דרך להפקי' פירות לזמן ארוך הרי אמרו לשמא מת ל\"ח לשמא ימות חיישינן ואמרינן נמי חברך מית איישר עכ\"ל הנה זה שכתב שהרי אמרו לשמא ימות חיישינן אפי' לזמן מועט היינו ההיא דאמר רבא בפרק כל הגט דכ\"ח שמא ימות תנאי היא וקי\"ל התם גבי בקיעת הנוד כמאן דחייש לשמא יבקע הנוד בי\"ט וכמו כן קי\"ל התם גבי תרומה כמ\"ד אסורה לאכו' בתרו' מיד שמא ימות לאחר שעה גם אידך שהביא הרב ממ\"ש חברך מית איישר היינו ההיא דאמרינן בפרק כל הגט ד\"ל ע\"א גבי מלוה מעו' לעניים בב\"ד מפריש עליו בחזקת עניי ישראל יע\"ש ואם כדברי הראב\"ד דלזמן מועט ל\"ח לשמא ימות אם כן כשהלוהו לעני ע\"מ להפריש עליו לזמן מועט ומת העני מיד לא היה לו להפריש עליו בחזקת שאר עניי ישראל דכיון דלא שכיח שימות לזמן מועט והוא לא הלווהו אלא לפרוע ממנו באותו הזמן מועט אין לו להפריש בחזקת שאר עניי ישראל כנלע\"ד בכונתו ז\"ל.
ואולם לא ביאר לנו הרב ז\"ל מ\"ט לא חששו רבנן לשמא ימות גבי כ\"ג ביו\"הכ וכן גבי סוכה ועכ\"ל כמ\"ש לעיל בדע' מרן ז\"ל דדוקא היכא דאיכ' חששא דזמן מרובה חיישינן נמי לזמן מועט משום טעמא דלא פלוג רבנן והראיות שהביא הרב מההיא דקי\"ל גבי תרומה דחיישינן לשמא ימות וכן גבי מלוה מעות לעני שאמרו חברך מית איישר דומה לזו דחיישינן גבי תרומה לשמא ימות בזמן מועט אטו לאחר זמן מרובה כמש\"ל ע\"ש הרשב\"א וכן גבי מלוה מעות לעני דמפריש עליו בחזק' עניי ישראל בין כשהלווהו להיות מפריש עליו לזמן מועט ובין כשהלוהו לזמן מרובה משום דלא פלוג רבנן חששו למיתה אפי' דזמן מועט אטו זמן מרובה כנלע\"ד.
ודע שמצינו ראיה לשיטת הראב\"ד דדוקא גבי פירות הוא דאסיר להפקיד גבי ע\"ה מאותה שכתב רבינו בפי\"ב מה' תרומות ד\"ח גבי תרומה שאין מפקידין אותה אצל כהן ע\"ה מפני שלבו גס בה לאוכלה והיא ברייתא בס\"פ הנזיקין דס\"א ע\"ב ומשמע מיהא דאצל כהן ת\"ח מפקידין ולכאור' קשה מ\"ש ממעשר שני שאין מפקידין אותו אפי' אצל כהן ת\"ח מטעם שמא ימות ונמצא ביד בנו ע\"ה ולפי שיטת הראב\"ד ניחא דשאני תרומות שאינה אלא בפירות ואינה עשויה להפקידה לזמן מרובה ולשיטת רבינו אפשר לומר דההיא ברייתא מתנייא לפי משנה ראשונה דלא חששו לשמא ימות ולפי משנה אחרונה ה\"נ דאסור אף לכהן ת\"ח ורבינו לישנא דברייתא נקט כן נראה לע\"ד בדוחק ועיין במ\"ש רבינו בפ\"ו מה' תרומות ד\"ב ודוק.
ובעיקר דברי התוס' שכתבו בריש יומא דלמיתה דזמן מועט לא חיישינן יש לעמוד בהם קצת שכתבו וז\"ל וחכ\"א א\"כ אין לדבר סוף כו' ואע\"ג דבפרק ד' אחין משמע דלמיתה דתרי לא חיישינן כו' י\"ל דה\"ק הכא נהי דחיישינן למיתה דחד לזמן מרובה כמו בההיא דפ' ד' אחין מ\"מ למיתה דזמן מועט כי הכא לא הוה לן למיחש אלא משום מעלה דכפרה חיישת לזמן מועט א\"כ ניחוש אפי' לתרתי ותלת עכ\"ל וכונתם מבוארת דרבנן דר\"י משמע להו דמית' דחד בזמן מועט ומיתה דתרי בזמן מרוב' כי הדדי נינהו דכי היכי דהא לא שכיח הא נמי ל\"ש והשתא קאמרי שפיר רבנן לר\"י דאי משו' מעל' דכפרה חיישת למילתא דלא שכיח דהיינו למיתה דחד לזמן מועט ה\"נ ניחוש למיתה דתרי דלא שכיח כלל אפי' בזמן מרובה דכי היכי דהא לא שכיח הא נמי לא שכיח ואי חששת לחד ניחוש לתרי משא\"כ בההיא דפ' ד' אחין דהחששא היא לזמן מרובה דמיתה דחד שכיח ולא מיתה דתרי הילכך חיישינן התם לחד ולא לתרי וזו היתה כוונתם בפ' ד' אחים שכתבו וז\"ל והא דקאמרי רבנן א\"כ אין לדבר סוף היינו משום דלא שכיח כי מיתה דחד שכיח יש לדבר סוף אבל מיתה דתרי ודאי לא שכיח עכ\"ל כלומר דמיתה דחד בזמן מרובה דשכיח חיישינן ויש לדבר סוף אבל מיתה דתרי דלא שכיח אפי' בזמן מרובה לא חיישינן ואי חיישת משום מעלה דכפרה למיתה דחד בזמן מועט ה\"נ אית לן למיחש למיתה דתרי דלא שכיחי ואין לדבר סוף וברור.
אך קשה דא\"כ מאי האי דבעי תלמודא ביומא די\"ג לרבנן דר\"י דאמרי אין לדבר סוף ורבנן נימרו איהו לנפשייהו כלומר דגבי טומאה דחיישי שמא יארע בו פיסול אמאי לא חיישינן לתרי ותלת ואין לדבר סוף והוצרך לשנויי תלמוד' אמרי לך רבנן כ\"ג זריז הוא כו' ולפי דברי התוספו' לכאורה אין כאן קושיא דהא לזמן מרובה לכ\"ע חיישינן למיתה דחד ולא חיישינן למיתה דתרי משום דחד שכיח ותרי לא שכיח וא\"כ כה\"ג נמי נימא גבי טומא' דטומ' דחד שכיח ודתרי לא שכיח וי\"ל דאי טומאה דחד שכיח בזמן מועט ה\"נ בתרי ותלת כיון דשכיח טומאה טפי ממיתה בזמן מועט כי היכי דשכיח בענין הזמן ה\"נ שכיח לענין גברי דריבוי הזמן וריבוי אנשים כי הדד" + ], + [ + "שורש דין הזאת כ\"ג ביוה\"כ בשבעה \n ימים אלו מזין עליו מאפר פרה בג' ובז' כו'. בפ\"ק דיומא איפליגו ר\"מ ור\"י ור\"ח סגן הכהנים דר\"מ ס\"ל דבין כהן השורף את הפרה ובין כה\"ג ביו\"הכ היו מזין עליו כל ז' ור\"י ס\"ל דלא היו מזין על שניהם אלא ג' וז' בלבד ור\"ח סגן הכהנים ס\"ל כר\"י בחדא דהיינו בכ\"ג ביו\"הכ וכר\"מ בכהן השורף את הפרה ומעיקרא הוה בעי הש\"ס למימר דר\"מ ור\"י פליגי בטומאה אי הותרה בציבור או דחויה היא בצבור דר\"מ ס\"ל דחויה היא ומשו\"ה בעי הזאה מעליא כל ז' והזאה בזמנה ור\"י ס\"ל הותרה היא בצבור ולא מחמרינן בה אלא למעלה בעלמא דילפינן ממלואים דהיו מזין עליהן ג' וז' ור\"ח סגן הכהנים ס\"ל כר\"י וגבי פרה משום מעלה יתירה היו מזין עליהן כל ז' ודחי הש\"ס דא\"א דבהא פליגי דא\"כ לר\"י כיון דס\"ל דטומאה הותר' בציבור ל\"ל הזאה כלל ולפ\"ז משמ' דלהנהו תנאי דס\"ל בעלמא דטומא' הותרה היא בצבור ס\"ל דלא היו מזין על כ\"ג ביו\"הכ בהנך ז' כלל ורבי' אזיל לטעמיה שפסק בפ\"ד מה' ביאת המקדש כמ\"ד דטומאה דחויה היא בצבור ולהכי פסק כאן דבעינן הזאה לכ\"ג ביום הכפורים והדר הוה בעי הש\"ס למימר דר\"מ ור\"י פליגי בטבילה בזמנה אי מצוה היא או לא דלר\"מ הוי מצוה ומקיש הזאה לטבילה ולר\"י לא הוי מצוה ור\"ח סגן הכהני' ס\"ל כר\"י דלאו מצוה אלא בכהן השורף את הפרה משו' מעלה יתירה בעלמא ס\"ל דהיו מזין עליו כל ז' ודחי הש\"ס דאי אפשר לומר דבהא פליגי דהא איפכא שמעינן ליה לר\"י בעלמא דס\"ל דהזאה בזמנה מצוה ומסיק דפליגי אי מקשינן הזאה לטבילה דלכ\"ע טבילה בזמנה מצוה אלא דר\"מ ס\"ל דמקשינן הזאה לטבילה והזאה נמי בעינן בזמנה ור\"י ס\"ל דהזאה לא בעינן בזמנה ור\"ח סגן הכהנים הכי ס\"ל דלא מקשינן הזאה לטבילה ומשו\"ה גבי כה\"ג ביו\"הכ ס\"ל דלא בעי הזאה אלא ג' וז' כר\"י וגבי כהן השורף את הפרה משום מעלה יתירה הצריכו לו הזאה כל ז' ומבואר יוצא דלהנהו תנאי דס\"ל בעלמא דטבילה בזמנה לאו מצוה היא לא בעינן הזאה גבי כ\"ג ביו\"הכ אלא ג' וז' כר\"י דכיון דטבילה בזמנה לאו מצוה היא כל שכן הזאה.
והנה רבינו הכא גבי כ\"ג ביו\"הכ פסק דלא בעי הזאה אלא ג' וז' וגבי כהן השורף את הפרה בפ\"ב מה' פרה אדומה פסק דבעי הזאה כל שבע' והיינו כסברת ר\"ח סגן הכהנים והכא בפרקין כתב מרן כ\"מ ז\"ל דטעם שפסק רבינו גבי יו\"הכ דלא היו מזין עליו אלא ג' וז' היינו משום דכיון דר\"י ור\"ח סגן הכהנים סברי בשל יו\"הכ דלא היו מזין עליו אלא ג' וז' בלבד הלכה כוותיהו ובלא\"ה הא קי\"ל דהלכה כר\"י לגבי ר\"מ עכ\"ל ובפ\"ב מהל' פרה אדומה כתב דמה שפסק דלא כר\"י משום דיחידאה הוא ועוד דבפ\"ק דיומא סבר רבא דלא כוותיה יע\"ש ובמ\"ש הכא דבלא\"ה הא קי\"ל ה' כר\"י לגבי ר\"מ הק' בס' עבודת ישראל דאם מטעם זה הוא דפסק רבינו גבי כ\"ג ביו\"הכ דלא היו מזין עליו אלא ג' וז' דהלכה כר\"י לגבי ר\"מ א\"כ מה\"ט נמי הי\"ל לפסוק גבי כהן השורף את הפרה דלא היו מזין עליו אלא ג' וז' והוא ז\"ל פסק דמזין עליו כל ז' אלא דהאי טעמא ליתא עיין במה שהאריך בזה שם ולא ק' מידי דכונת מרן לומר דהכא מלבד דר\"ח ור\"י ס\"ל דלא כר\"י עוד בה דאפי' היו שניהם לבד חולקין בדבר הזה קי\"ל הלכה כר\"י לגבי ר\"מ בעלמא אבל השתא דאיפלי' ר\"מ ור\"י ור\"ח סגן הכהנים גבי כהן השורף את הפרה ור\"מ ור\"ח סגן הכהנים ס\"ל דלא כר\"י ודאי דהוו להו תרי לגבי חד וקי\"ל כוותייהו דהלכה כרבים לגבי יחיד ואף לגבי ר\"י דנימוקו עמו כשיטת הרי\"ף ורבינו דס\"ל הכי כמ\"ש הרב גופי הלכות בכלל ק\"ס ודלא כשיטת רש\"י שכתב הרב שם דס\"ל בפ' מי שהוציאו לו דהלכה כר\"י אפילו נגד רבים ועיין במ\"ש שם בכלל קנ\"ט בשם התוס' דסוף תעניות דס\"ל כשיטת רש\"י ועיין להרא\"ש בכתובות פ' אלמנה ניזו' דס\"ד שכתב בשם הרמב\"ן דלא קי\"ל כרבי יוסי נגד רבים וכן נר' מדברי מרן כ\"מ בפי\"ו מה' מ\"א דכ\"ה ועיין שם בהלח\"מ ז\"ל ועיין עוד בדברי מרן כ\"מ פ\"ד מה' נזיר די\"ד יע\"ש.
ובאידך טעמא דכתב מרן כ\"מ בפ\"ב מהל' פרה אדומה דפסק רבינו דלא כר\"י משום דרבא סבר דלא כוותיה יע\"ש וכונתו מבוארת דהיינו מדקאמר רבא התם בד\"ח ע\"ב אמר רבא הילכך כ\"ג ביו\"הכ דלאו בדידן תלייא מילת' כל אימת דמתרמי תלתא בתשרי מפרשי' ליה אבל כהן השורף את הפרה דבדידן תלייא מילת' מפרישי' ליה ברביעי בשבת כי היכי דנתרמי רביעי שלו בשבת וכתב רש\"י כל אימת דמתרמי מפרשינן אע\"ג דלא הוי רביעי שלו בשבת ונמצאת הזאתו בטילה ב' ימים אבל כהן השור' את הפרה דבדידן תלייא מילתא שאין זמנה קבועה מפרשי' ליה בד' כי היכי דנתרמי רביעי שלו בשבת ולא מפחת הזיותיה אלא יום א' עכ\"ל ואם איתא דס\"ל כר\"י דליכא הזאה אלא ג' וז' לבד מאי קאמר כי היכי דנתרמי רביעי שלו בשבת והלא בד' לא היו צריכין הזאה לר\"י לעולם ואין להק' דאם מה\"ט פסק רבינו דלא כר\"י א\"כ גבי כ\"ג ביו\"ה שהיו מזין עליו כל ז' דרבא נמי קאי דלא כותי' אלא כר\"מ מדקאמר דיו\"הכ דלאו בדידן תליא מילתא כל אימת דמתרמי מפרשינן ליה כו' משמע דאי לאו הכי הוה מפרשינן ליה בד' בשבת כי היכי דנתרמי רביעי שלו בשבת וכמו שכתב רש\"י ז\"ל ואי סבירא ליה דלא היו מזין עליו אלא שלישי ושביעי הרי לא היו מזין עליו ברביעי לעולם וי\"ל דגבי כ\"ג ביו\"הכ איכא למימר דסבר רבא כר\"י דלא היו מזין עליו אלא ג' וז' והכי קאמר השתא דלאו בדידן תלייא מילתא מפרשינן לטבל היכא דמתרמי כלומר ואפי' חל תלתא בתשרי בחמשי בשבת דהשתא ג' שלו חל בשבת מפרשינן ליה בה' בשבת ולא מזינן ליה בג' וכן אם חל ג' בתשרי ביום ראשון בשבת דהשתא אתי ז' שלו בשבת ולא מזי' בשבת בז' שלו מפרשינן ליה אבל אי בדידן הוה תלייא מילתא לא הוה מפרשינן ליה לא בה' בשבת כדי להזות עליו בג' ולא בא' בשב' כדי להזו' עליו בז' מיהו הא ק\"ל טובא לכאור' בדברי מרן כ\"מ דמבוא' מדבריו דרבא ס\"ל כר\"מ ור\"ח דבעי הזא' כל ז' ומשו\"ה פסק רבי' דלא כר\"י והא ליתא דהא מבואר בשמעתין דמאן דס\"ל דטומא' הותרה היא בצבור לא בעי הזאה כלל וכדפריך בהדייא ותסברא אי ס\"ל לר\"י טומאה הותר' היא בצבור הזאה כלל למה לי ורבא איהו בדידיה ס\"ל כמ\"ד דטומאה הותרה היא בצבור וכמ\"ש התו' בד\"ו ע\"ב ד\"ה אמר רב תחליפ' וא\"כ לדידיה ודאי לא בעי הזאה כלל והא דקאמר כ\"ג ביו\"הכ דלאו בדידן תלייא מילתא כו' וכהן השורף את הפרה דבדידן תלייא מילתא מפרשינן ליה בד' בשבת עכ\"ל דלהנהו תנאי דס\"ל דטומאה דחויה היא בצבור קאמר אבל לדידיה ליכא הזאה כלל וכיון שכן אין מקום למ\"ש מרן דמשום דרבא קאי דלא כוותיה דר\"י פסק רבינו דלא כוותיה דהא רבא לא ס\"ל כשום חד מהנהו תנאי כמדובר וי\"ל דההיא דאמרינן בשמעתין דאי ס\"ל לר\"י טומאה הותרה היא בציבור הזאה כלל למה לי ומעיקרא נמי דהוה ס\"ד למימר דבהא פליגי ר\"מ ור\"י אי טומאה הותרה היא בצבור או לא היינו דוקא לענין כ\"ג ביו\"הכ דלמ\"ד טומאה הותרה היא בצבור לא בעי הזאה אבל לענין כהן השורף את הפרה אפילו מאן דאית ליה הותרה היא בצבור מצי סבר דבעי הזאה כל ז' או ג' וז' משום מעלה בעלמא וכמ\"ש התוס' בשמעתין ד\"ה ור\"י וד\"ה אי סבר ר\"י יע\"ש והשתא רבא נמי דס\"ל דטומאה הותרה בצבור ולא בעי הזאה כלל היינו דוקא לענין כ\"ג ביו\"הכ אבל לענין כהן השורף את הפרה מצי סבר כר\"מ ור\"ח דהיו מזין עליו כל ז'.
אך ק' דכיון דההיא דקאמ' רבא גבי כ\"ג ביו\"הכ דלאו בדידן תלייא מילתא מפרשינן כל היכא דמתרמי עכ\"ל דלהנהו תנאי דס\"ל דבעי הזאה קאמר דלדידיה דס\"ל דטומאה הותרה היא בצבור לית ליה הזאה קאמר א\"כ כי קאמר נמי גבי כהן השורף את הפרה דבדידן תלייא מילת' מפרשינן ליה ברביעי בשבת נימא דלהנהו תנאי דס\"ל דבעי הזאה כל ז' קאמ' ולדידיה לא בעי הזאה בד' כלל דס\"ל כר\"י דלא היו מזין עליו אלא ג\"וז ואכתי מה זה הכריח מרן דרב' ס\"ל דלא כר\"י וי\"ל דס\"ל למרן דבשלמ' אי ס\"ל לרבא בכהן השורף את הפר' כמ\"ד דהיו מזין עליו כל ז' ומש\"ה אמר מפרשינן ליה כו' ניחא דנקט נמי כ\"ג ביוה\"כ במילתיה להנהו תנאי דס\"ל דבעי הזאה אע\"ג דלדידיה לא בעי הזאה כלל דאגב דנקט כהן השורף את הפרה דשמעינן ליה לדידיה נקט נמי כהן גדול די\"הך אבל אי גבי כהן השורף את הפרה לא אצטריך לדידיה לאשמועינן מידי דאיהו ס\"ל כר\"י דחיקא מילתא טובא דאצטריך לאשמועי' דלא נפקא מינה לדידיה כלום וברור.
ומ\"מ אנכי לא ידעתי למה לא כתב מרן דטעמו של רבינו שפסק גבי כ\"ג ביו\"הכ דלא היו מזין עליו אלא ג\"וז בלבד וגבי כהן השורף את הפרה דהיו מזין עליו כל ז' וכר\"ח סגן הכהנים משום דר\"ח סגן הכהנים הוה בקי במילי דמקדש וכמ\"ש מרן גופיה בפ\"ז מהלכות כלי המקדש די\"ג ושוב ראיתי בהרב גינת ורדים ח\"א כלל ב' סי' ט\"ו שכתב כן יע\"ש וכמו כן קשה למה לא כתב מרן ז\"ל דמשו\"ה פסק רבינו גבי כ\"ג ביו\"הכ דלא היו מזין עליו אלא ג' וז' בלבד משום דמבואר בשמעתין דמאן דאית ליה דבעי הזאה כל ז' ס\"ל דטבילה בזמנה מצוה ומקיש הזאה לטבילה ורבינו בפ\"ו מה' יסודי התורה פסק כמ\"ד דטבילה בזמנה לאו מצוה ומטעמא שכתב הרב לח\"מ שם יע\"ש וכיון שכן פסק כמ\"ד דלא בעי הזאה כל שבעה כיון דלדידיה ליכא היקש הזאה לטבילה וצ\"ע. והן עתה חדשי' מקרוב באו ס' שיח יצחק וראיתי שם שעמד על דברי מרן יע\"ש.
ובעיקר דברי רבינו הקשה הפ\"ח וז\"ל וא\"ת איך כתב רבינו שמזין עליו ולא ביאר דלהדי פנייא מדו עליה כדאמרינן בפ\"ק די\"ט ותי' וז\"ל וי\"ל דההיא אתיא כר\"ע וכדאמרינן אמתני' דכל ז' הימים הוא זורק את הדם כו' ואמרינן עלה בגמ' מאן תנא אמר רב חסדא דלא כר\"ע דאי כר\"ע הא אמר טהור שנפלה עליו הזאה טמאתו היכי עביד עבודה אביי אמר אפילו תימא ר\"ע דעביד עבודה כוליה יומא ולפנייא מדו עליה וטביל ועביד הערב שמש אבל לדידן דקי\"ל כרבנן דאמרי אם על הטמא טהור על הטהור לכ\"ש יזה עליו בכל שעה שירצו מן היום ולכך סתם דבריו רבינו וזה פשוט עכ\"ל ולע\"ד נר' ליישב באופן אחר דאפי' לר\"ע דאמר טהור שנפלה עליו הזאה טמאתו אכתי מצי אתייא מתני' כוותיה למ\"ד דלא היו מזין על כ\"ג ביו\"הכ בז' ימים אלו אלא בג' וז' ואיכא למימר דכי קתני מתני' כל ז' הימים הוא זורק את הדם כו' לבד מג\"וז קאמר כדאמרינן בשמעתין ד\"ח עלה דקתני בברייתא מזין עליו כל ז' דלבר מג' וז' קאמר דלא היו בהם הזאה ה\"נ לבר מג\"וז קאמר ותלמו' לא הוצרך לאוקמי מתני' ללישנא קמא דלא כר\"ע אלא אי ס\"ל כמ\"ד דכ\"ג ביוה\"כ היו מזין עליו כל ז' דהשתא לר\"ע לא משכח' עבודה כלל והשתא רבינו דפסק כמ\"ד דלא היו מזין עליו אלא ג\"וז הביא מתני' כפשטא דאפי' לר\"ע נמי ניחא.
ועפ\"י האמור הנה נכון דלא הוצרך רבינו להשמיענו דהזאה זו שהיו מזין עליו לדידן דקיימא לן כרבנן דר\"ע שהיו יכולים להזות מצפרא ודוק ומ\"ש הרב פ\"ח ז\"ל דאנן קי\"ל כרבנן דאמרי אם על הטמא טהור על הטהור לכ\"ש עיין לרבי' בפט\"ו מה' פרה שלא ביאר דבר זה וסתם דבריו דהנוגע והנושא מי חטאת שלא לצורך הזאה טמא וכל כי האי הי\"ל לרבינו לבאר דטהור שהזו עליו אע\"פ שהוא נוגע במים שאי אפשר בהזא' זו שלא יגע בבשרו ושלא יהיה נושא אותם אפ\"ה כיון שבאתה עליו דרך הזאה אין זה נקרא נוגע ונושא וטהור וכעת לא ידעתי טעמו ועיין בת\"י בריש מכלתין ד\"ה מטמאין שכתבו וז\"ל וא\"ת למה לא היו נוגעים בו כל ו' ימים והא בלא\"ה היו מטמאין אותו מפני הזאה שהיו מזין עליו דהא דמזה עליו ומזין עליו טהור היינו כשצריך הזאה מן התורה אבל הכא שטהור הוא מן התורה הזאה מטמאתו ויש לומר שעד הערב לא היה מקבל הזאה לפי שכל היום הוא עובד כדלקמן בפרקין עכ\"ל. ואין ספק שעיקר קושייתם היא לר\"ע שאמר שאם הזו על הטהור טמא אבל לרבנן דר\"ע לק\"מ דלדידהו אף אם הזו על הטהור טהור מק\"ו ומשום דדחיקא להו לאוקומי ברייתא דלא כר\"ע ק\"ל הכי ומ\"ש דההיא דמזה ומזין עליו טהור היינו כשצריך הזאה כו' כונתם דלא תימא כיון שהזאה זו מטהרתו מטומ' מת אעפ\"י שעדיין צריך טבילה והערב שמש היינו מפני שהיה טמא ודאי מקודם אבל הכא שאינו טמא קודם הזאה ההזאה אינו מטמא אותו לזה אמרו דלא היא דההזא' תביא עליו טומאה ועיין במ\"ש התוספות בדי\"ד ע\"א ד\"ה למזה דתירוצם הראשון כדברי התוספות הישנים הללו אזלי בתירוץ זה ועיין בס' שיח יצחק מ\"ש ע\"ד התוספו' ישנים הללו ולא עמד על כונת דבריהם ז\"ל.
ודע דאע\"ג דלרבנן דר\"ע אם הזו על הטהור טהור מיהו המזה עצמו טמא משום נושא מי חטאת דלמזה ליכא ק\"ו וההיא דאמרינן בשמעתין דמזה ומזין עליו טהור היינו דוקא במזה לצורך אבל מזה שלא לצורך נראה ברור שהוא טמא וכן כתב בס' שיח יצחק בשם המאירי ז\"ל ועיין להר\"ש בפי\"ב דפרה משנה ה' יע\"ש וכי תימא א\"כ שהמזה טמא יחזור ויטמא את המים ואם כן אף דמזין עליו טמא מחמת המים והיכי משכחת לה שיהיה המזין עליו טהור ועיין במ\"ש רבינו פי\"ג מה' פרה ד\"ה יע\"ש וי\"ל דכיון שנטמאו המים מחמת המזה הרי נפסלו מתורת מי חטאת ואינן חוזרין ומטמאין את המזה עליו עד שיגע בהם בידיו אבל אם נפלו על גופו אכתי הוא טהור לחטאת כמו ששנינו בסוף פ\"ט מהל' פרה מ\"ח ועוד יש לו' שאף על פי שהמזה טמא אינו חוזר ומטמא את המים במשא אלא מדרבנן משום מעלה דפרה אבל מדאורייתא אינו מטמא המים במשא כמ\"ש רבינו בפ\"א מה' טומאת מת ד\"ט ובפי' המשנה פ\"א דכלים מ\"ב שאין מתטמא במשא אלא האדם בלבד. ושוב ראיתי לר\"ש פ\"י ממס' פרה מ\"ו שכתב וז\"ל שאין מי חטאת מטמ' בטומאה הבא לאדם מחמת עצמן יע\"ש וכ\"כ בפי\"ב מ\"ג וא\"כ אע\"פ שהמזה טמא מחמת שהוא נושא מי חטאת מ\"מ אינו חוזר ומטמא את המים ומש\"ה המזין עליו טהור.
מיהו רבינו ז\"ל נראה דחולק על כלל זה שכת' הר\"ש שהוא ז\"ל כתב שם בפי' המשנה דהיינו טעמא דקתני התם מתני' דשניהם טהורים מפני שמי חטאת לא יטמאו האיש אשר הוא טהור לחטאת בלוקחו אותם כמו מה שיטמאו זולתו במגע ובמשא כלומר דמש\"ה אינו טמא וחוזר ומטמא מפני שהוא נושא אותם המים לצורך הזאה וכיון שנושא אותם לצורך הזאה אין המזה טמא ועיין למרן כ\"מ פי\"ד מה' פרה הל' ו' הרי שהוצרך לפרש מתני' דמיירי בנושא מי חטאת לצורך הזאה ומש\"ה הוא טהור והמים טהורים משמע בהדיא שאם נשא אותם שלא לצורך הזאה היה חוזר ומטמא את המים שלא כדברי הר\"ש וכן כתבו התוספות בפסחים פרק אלו דברים דס\"ט ע\"א ד\"ה שמא יעבירנו שכתבו וז\"ל וא\"ת ואמאי חיישינן להכי הלא נושא מי חטאת טמא ויחזור ויטמא את המים וי\"ל דמעביר בכלי אבנים כו' עכ\"ל אלא שבעיקר דבריהם איכא למידק דמאי ק\"ל אמאי חיישינן להכי דשפיר חיישינן להכי דהא דקי\"ל דהנושא מי חטאת טמא היינו דוקא בנושא אותם שלא לצורך הזאה אבל בנושא אותם לצורך הזאה אינו טמא כמ\"ש רבינו בפט\"ו מהל' פרה ובפירוש המשנה פ\"א דכלים מ\"ב.
ודבריו לקוחים מהתוספתא שהביא אותה הרב ז\"ל שם דקתני טהור שהזה על הטמא טהו' המזה וטהור הטמא וזה וזה אומר טיהרתי וטיהרתיו יע\"ש ושוב ראיתי בספר עבודת ישראל דל\"ו ע\"ב שעמד בזה על דברי התוספות ז\"ל יע\"ש ואפשר דמשמע להו ז\"ל דלא מיקרי צורך הזאה אלא ליקח האזוב בידו ולטובלו במי חטאת כדי להזות על הטמא אבל ליקח את המים ולהוליכן למקום הטמא זה לא מיקרי צורך הזאה דאפשר שיבא הטמא אל מקום המים ושם יזו עליו וכל שנושא הוא את המים לילך ולהזות לדידהו הו\"ל נושא מי חטאת שלא לצורך והרי הוא טמא וחוזר ומטמא את המים ויש להביא קצת ראיה לזה מאותה ששנינו ברפי\"ב ממס' פרה האזוב הקצר מספקו בחוט ובכוש וטובל ומעלה ואוחז באזוב ומזה ומשמ' דמש\"ה מספקו בחוט או בכוש כדי שלא יגע במים וכ\"כ הרב המאירי בחידושיו ליומא די\"ד ע\"א וכתב דאף ע\"פ דבנוגע מי חטאת לצורך הזאה טהור מ\"מ כיון דאפשר בכי ה\"ג לא שרי ליגע יע\"ש וא\"כ ה\"ה נמי לישא את המים ולהוליכן למקום אחר כיון דאפשר בלא\"ה אסור כנלע\"ד ליישב דבריהם ז\"ל ובמה שתירצו התוס' דמעביר בכלי אבנים וכלי אדמה שאינן מקבלין טומאה יש לתמוה טובא דאכתי נהי דאין מקבלים טומאה מן הכלי אבל אכתי מקבלין טומאה מן האדם הנושאן שמטמאן במשא וכמו ששנינו במסכת פרה פרק י\"א מ\"ו כל הטעון ביאת מים בין מדברי תורה בין מדברי סופרים מטמא את מי חטאת ואת אפר חטאת ומזה מי חטאת במגע ובמשא וכתב הר\"ש שם וז\"ל מטמא את מי חטאת המוקדשין במגע ובמשא אפי' לרבנן כו' יע\"ש וכיון דמטמאין במשא אפי' המים בכלים שאינן מקבלים טומאה טמאים כמבואר בדברי רבינו בפי' המשנה פ\"א דמס' כלים ע\"כ ואפשר דמשמע להו להתוס' דבטומא' הבאה לאדם מחמת המים עצמן אינן חוזרין ומטמאים אותם במשא אלא במגע דכיון דטומאת משא קילא דאינה נוהגת אלא באדם דוקא וכמ\"ש רבינו בפ\"א דכלים מ\"ב ובמי חטאת דוקא משום מעלה דפרה גזרו בה שיטמא את המים כל כי האי שהטומאה היא מחמת המים עצמן לא גזרו כן נר' לע\"ד בדוחק ומ\"מ לא ידעתי למה לא תירצו דחיישינן שמא יוליך את המים בכלי חרש שאינו מקבל טומאה מגבו אלא מתוכו ואפי' במי חטאת וכמ\"ש רבינו בפי\"ד מה' פרה ד\"א דכלי חרש שהיו בו אפר חטאת ונגע בו שרץ מצידו טהור שאין כלי חרש מטמא מגבו אפילו לגבי חטאת עכ\"ל וכך שנוייה בתוספתא דאהלות כמ\"ש מרן כ\"מ ז\"ל וצ\"ע.
ומ\"ש רבינו ואם חל יום שבת בג' או בז' שלו דוחין את ההזיי' כו' הכי אמרי' בגמ' ד\"ח ע\"ב הזאה כל ז' מי איכא והא הזאה שבות היא ואינה דוחה את השבת ובפסחים פ' אלו דברים דס\"ט ע\"א גבי הזאה דטמא שחל ז' שלו בע\"פ בשבת דלא דחייא שבת ומפרשינן טעמא גזירה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד\"א ברשות הרבים ועיין במ\"ש התוס' שם וכבר עמדנו על דבריהם לעיל מזה יע\"ש ונר' דאפי' לר\"א דאמר מכשירי מצוה דוחין את השבת דמהאי טעמא שרי להביא אזמל דרך ר\"ה למילה ומה\"ט פריך הש\"ס בפסחים דס\"ט דלדידיה מ\"ט הזאה לטמא מת בפסח אמאי לא דחייא שבת להביאו דרך ר\"ה אפ\"ה הכא גבי כהן גדול לא דחייא שבת דהזאה זו אינו אלא מדרבנן כמ\"ש התוס' בפירקין ד\"ד ע\"א ד\"ה נכנסו כו' ואין כאן מכשירי מצוה דאורייתא כדי לדחות שבת.
ודע שהר\"ן בהל' ר\"פ י\"ט דר\"ה עלה דאמר רבא התם דטעמא דשופר לא דחייא שבת הוא משום גזיר' שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד\"א בר\"ה וה\"ט דלולב וה\"ט דמגילה הוקשה לו ז\"ל מ\"ש הני דגזרינן ומ\"ש גבי מילה דלא גזרינן שמא יעביר תינוק או אזמל ד\"א בר\"ה ותירץ דשאני הני לפי שהכל טרודין בהן ולא מדכר חד אחבריה משא\"כ גבי מילה ושוב הוק' לו מהזאת ט\"מ שחל ז' שלו בע\"פ בשבת דגזרינן שמא יעבור ד\"א בר\"ה ותירץ דהתם נמי כל ישראל טרודים בפסחיהם יע\"ש ושמעתי למורי הרב המובהק כמוהר\"י נוניש נר\"ו שהוק' לו לדבריו ז\"ל מהא דהכא גבי כ\"ג ביו\"הך דאמרינן דהזאתו אינו דוחה שבת אע\"ג דליכא חד מהנהו טעמי שכתב הר\"ן ז\"ל ולדידי לא ק\"מ דכיון דהזאה זו של כ\"ג לאו דאורייתא היא אלא מדרבנן כמ\"ש התוס' איכא למימר דמשום טלטול בעלמא או משום דמחזי כמתקן אסרו אותו חכמים דהם אמרו והם אמרו וע\"כ לא הוצרך הר\"ן ז\"ל לטעמא דטרודין בפסחיהם אלא גבי הזאה ט\"מ שחל ז' שלו בע\"פ דמשו' גזירה שמא יעבירנו ד\"א בר\"ה הוא דעקרו רבנן מצות פסח ממנו אבל הכא בטעמא כל דהו דרבנן בטלו הזאה זו וכעין זה כתבו הרשב\"א והר\"ן ז\"ל בפ' לולב וערבה גבי מגילה דאף בלא טעמא דשמא יעבירנו ד\"א בר\"ה עקרו אותה חכמים איסור טלטול דרבנן בעלמא והא דקאמר רבא והיינו טעמא דמגילה אגב שופר ולולב נקט לה יע\"ש ועיין בס' לשון למודים חא\"ח סי' רי\"ב וסי' רי\"ג." + ], + [ + "שורש עבודת ז' ימים קודם יוה\"כ כל \n ז' הימים מרגילים אותו בעבודות זורק את הדם ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות ומקטיר איברי התמיד כו'. הנה רבינו העתיק לשון המשנ' שנוייה בפ\"ק די\"ד ע\"א ובגמר' שם ע\"ב מותבינן עלה דשמעינן ממתני' דקטורת ברישא הוה עביד והדר הטבת הנרות ואלו במס' תמיד פ\"ג תני תחילה בסדר התמיד דישון המנורה ובפ\"ד תני אחריו מי שזכה בקטורת אלמא ס\"ל דהטבת הנרות עביד ברישא והדר קטורת ומשני ר\"י דתרי תנאי נינהו וסתמא דיומא רבי שמעון איש המצפה היא והדר מותבינן סתמא דיומא אסתמא דיומא גופיה דלקמן דכ\"ה ודכ\"ו תני תחי' הטבת הנרות והדר הטבת הקטורת ומשני אביי דמתני' דפ\"ק דתני תחי' קטורת והדר הטבת הנרות היינו הטבת ב' נרות דעביד באחרונה ומתניתין דלקמן פ\"ב בהטבת ה' נרות דעביד תחילה קודם הקטורת וכרבנן דאבא שאול דס\"ל דבקטורת מפסיק להו ועיין במ\"ש התוספו' שם ד\"ה אמר אביי וכו' דטעמא דלא משני בהכי נמי רומייא דמתני' דיומא עם ההיא מתני' דתמיד משו' דאכתי פליגא בחלוקה דזריקת דם התמיד דממתני' דקתני הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות שמעי' דזריקת הדם עביד ברישא והדר הטבת הנרו' ואלו התם בתמיד תני תחילה הטבת הנרות והדר זריקת התמיד דתני בפ\"ג מי שזכה בדישון המנורה והדר בפ\"ד תני שחט השוחט וקבל המקבל בא לו לקרן מזרחית צפונית יע\"ש ועיין במ\"ש הריטב\"א שם בחידושיו ליישב קו' התוס' ובמה שתמה על דבריו הרב המובהק מוהרח\"מ נר\"ו בהגהתו שם ואין ספק דכונת דברי הריטב\"א מ\"ש בסוף דבריו דדחיקא ליה להרב ישוב ב' המשניות וכדדחיקא ליה להרשב\"א בתשובה סימן ע\"ז ואמטול הכי בעי למימ' דס\"ל להאי תנא דלא היה מפסיק ביניהם ומאי דתלי טעמא במאי דס\"ל להאי תנא דצפון ודרום היו עומדים וכו' נלע\"ד דטעמו ז\"ל הוא דבשלמא למ\"ד מזרח ומערב היו עומדי' איכא למימר דמש\"ה היה מפסיק בהטבתם להטיב חמשה ברישא והדר ב' ולא הוה עביד ברישא ד' ולבתר תלתא משום דנר מערבי שהיה הנר הב' לכניסת ההיכל כמ\"ש הרשב\"א בתשו' הנז' והרע\"ב בפי' למ' תמיד היה עומד לפני ה' והיו צריכין להניח עוד אחרת אצלה מבוערת כדי שיוכר שזו היא המערבי כמ\"ש הרשב\"א באותה תשו' אבל למ\"ד צפון ודרום היו עומדים א\"צ להניח אחרת אצל זו להכיר שזו היא מערבית דאמצעית היא היתה המערבי' כמ\"ש רש\"י בשבת בפ\"ב ד\"ך ואם היו מניחין אחרת להטי' אצלה משום דכתיב בהטיבו את הנרות כדאמרינן לקמן דל\"ג א\"כ יניחו ב' אצל האמצעי אחת מצד זו ואחת מצד זו הילכך עכ\"ל דלמ\"ד צפון ודרום היו עומדים לא היה מטיבן בב' פעמים אלא כולם כא' היה מטיב גם מה שהק' עוד להרב בהגהת הנז' לדברי הריטב\"א ממה ששנינו שם בתמיד מצא ב' נרות מזרחיות דמבואר דס\"ל לתנא דתמי' דמזרח ומערב היו עומדים עיין בגי' הגמ' שם במסכת תמי' דלא גריס ב' נרות מזרחייות ואפשר שכך היה גירסת הריטב\"א מצא ב' נרות דולקין כו' וצריך עוד לעיין בזה ודוק וא\"נ אפשר דלמ\"ד צפון ודרום היו עומדים ואותה האמצעי שהיה פני הנר לצד מערב נקראת מערבית ושאר הנרות שהיו פיהם לצד הנר המערבי נקראים מזרחייות שאינן פונות לצד מערב ומ\"ש ב' מזרחייות היינו הב' שהיו סמוך לנר מערבי ופונות אליה ואפשר דמשום כבוד נר המערבי הסמוכה אליהן היו נותנים בהם שמן יותר משאר הנרות וזהו ששנינו מצא ב' מזרחייות דולקות כו' ולא מיירי בנר מערבי כלל ודוק וצריך לעיין גם בזה.
עוד שם ערב \n יוה\"כ שחרית היו מעמידין אותו בשאר המזרח כו'. עיין במ\"ש הרפ\"ח דבירוש' לא ברירא מילתא אם היו בפנים או בחוץ עכ\"ל ודברי הירוש' לא ידעתי ביאורן." + ], + [ + "כל \n ז' הימים לא היו מונעין ממנו מאכל ומשקה כו' ערב יוה\"כ עם חשיכה כו' ולא היו מאכילין אותו דברים המרגילים לש\"ז כגון ביצים וחלב חם וכיוצא בהם. ע\"כ. מדברי התוס' ישנים בדח\"י ד\"ה אין מאכילין מבואר דס\"ל דזה ששנינו בברייתא שאין מאכילין אותו חלב וגבינה לאו לכ\"ג בעיו\"הכ קאמר אלא לענין זב בימי ספרו שמא יטמא ויסתור מניינו אבל רבינו נראה דמשמע ליה דלענין כ\"ג בעיו\"הכ קאמר וכן משמע מהירוש' ועיין בס' שיח יצחק דכ\"ג ע\"ד ומ\"מ מדברי רבינו ז\"ל מבואר דדוקא עיו\"הכ עם חשיכ' לא היו מאכילין לכ\"ג דברים אלו המרגילי' לש\"ז אב' בז' ימי ההפרש' לא היו מונעין ממנו ולא ידעתי למה לא היו מונעין ממנו כן גם בשאר הימים שמא יטמא בקרי וימנע מלעבוד באותו יום עד שיטבול והוא היה צריך להרגיל עצמו בכל ז' הימים בעבודה ואולי כיון דלא היו יכולין למונעו מלאכול כל ז' ומלישן אע\"פ שגם בשינה איכא חשש דקרי כמ\"ש רבינו הילכך לא חששו לשאר דברים." + ], + [ + "שורש השבועה של כהן גדול בימי \n בית שני כו' ולפי שהיו חוששין שמא כ\"ג זה נוטה לצד הפיקורוסים היו משביעין אותו ערב יוה\"כ ואומרים לו אנו שלוחי ב\"ד ואתה שלוחינו ושליח ב\"ד כו'. ע\"כ. בדברי רבינו לא בא הדבר מבואר מי הם אלו המשביעין אותו לכ\"ג ומלשון זה שכתב אנו שלוחי ב\"ד מבואר שלא היו זקני ב\"ד עצמן המשביעין אותו אלא שלוחי' אחרים מב\"ד ודוחק לומר שאע\"פ שהיו זקני ב\"ד כיון שלא היו כל הב\"ד עצמן נקראים שלוחי ב\"ד מכל הב\"ד ובמשנה שנינו מסרוהו זקני ב\"ד לזקני כהונה והעלוהו בית אבטינס והשביעוהו ונפטרו והלכו להם ואמרו אנו שלוחי ב\"ד כו' דמבואר שזקני כהונה העלוהו לבית אבטינס ללומדו מעשה החפינה כמ\"ש בגמ' והזקנים הללו היו משביעין אותו ורבי' השמיט כל זה ועיין להלח\"מ ולהפ\"ח לקמן בפ\"ד ד\"ה וזו היא עבודה קשה כו' דמשמע להו דמ\"ש רבינו בד\"ה שהיו מלמדים אותו זקני ב\"ד עבודת היום וסידורה שם נכלל דבר זה שהיו מלמדים אותו מעשה החפינה של לפני ולפנים שהיא עבודה קשה כמ\"ש רבינו לקמן פ\"ד וראיתי בספר שיח יצחק דכ\"ד שכתב דרבינו משמע ליה דמ\"ש בגמרא ללמדו מעשה החפינה היינו החפינה שמבחוץ וכמ\"ד דעבוד' קשה היא וכיון דהוא ז\"ל פסק כמ\"ד דחפינה שבחו' לאו עבודה קשה היא הילכך השמיט הך מתני' ולא כתב שמסרוהו לזקני כהונה שהעלוהו לבית אבטינס והן הן דבריו שבפי' המשנה ושלא כדברי הפ\"ח שכתב דרבינו חזר בו בחיבורו ממ\"ש בפי' המשנה ושדבריו בפי\"המ הם תמוהים וזה מפני דס\"ל שמ\"ש רבינו בפי' המשנה דמעשה החפינה לאו עבוד' קשה היא היינו אפילו החפינ' שלפני ולפנים ושזו היא החפינה ששנינו במתניתין שהעלוהו לבית אבטינס ללמדו וליתא אלא רבינו משמע ליה דהחפינ' של כל יום היו מלמדין אותו והיא קשה קצת עכת\"ד יע\"ש.
ולע\"ד אם זו היתה כונת רבי' בפי' המשנ' הדבר ק' יותר שהרי ממתני' מבואר שזקני ב\"ד כשהיו נפטרים ממנו עיו\"הכ ומסרוהו ביד זקני כהונה אז היו מעלין אותו לבית אבטינס ללמדו מעשה החפינה ולהשביעו ואם החפינ' זו היא חפינ' שבחוץ הרי בכל יום היו צריכין ללמדו חפינ' כיון שהוא היה מקטיר קטורת של כל יום כמו ששנינו במתני' והיה צריך לידע החפינ' וה\"נ משמע שם בגמרא דחפינ' של כל יום היה לומד בכל יום קודם שנכנס לעזרה לעבוד עבוד' כמ\"ש שם ומסתברא דלשכת פלהדרין בדרום הואי מ\"ט כו' וטביל ואזיל לצפון וטביל וגמר חפינ' יע\"ש ואמנם חפינ' דמתני' משמע שהיא חפינ' דלפני ולפנים וצ\"ע.
ובמ\"ש רבינו שהיו משביעין אותו כו' הקשו כת הקודמים שאם היה הכ\"ג צדוקי הוה ליה כנשבע לעבור את המצוה ולא חייל עליו שבועה עיין בס' אש דת בפ' פינחס ד\"ס ובספר ישרש יעקב הקשה קוש' זו באופן אחר והוא דמה הועילו בשבו' זו והא קי\"ל נשבעין להרגין ולמוכסין ומאחר שלפי דעתו הם היפך התורה יעבור על שבועתו ויתן מבחוץ ויכנס יע\"ש והפ\"ח ז\"ל בחי' לה' אלו כתב כלשון הזה וא\"ת ומה מהנו להשביעם והא לפי דעתם היו טועים הפרושים והם אנוסים בדעתם ואפשר שהיו נשבעין לשקר כדי לקיים מצות הקטורת כתקנה יע\"ש והרואה ירא' לכאורה שאין סגנון ג' הרבנים הנז' עולה כאחת אבל האמת דהכל הולך למקום אחד דלהרב אש דת עכ\"ל דאע\"ג דאין שבועה חלה על שבוע' מ\"מ איסור' מיהא איכא בנשבע לכתחילה לעבור על המצו' משום נשבע לשוא וא\"כ א\"ל דלהכי היו משביעין שאם הוא צדוקי לא ישבע לכתחילה ויפרוש עצמו מלעבוד עבוד' ויגלה דעתו ועכ\"ל דעיקר קושייתו ז\"ל היא היא קו' הרב בס' ישרש יעקב דמשום דמתיירא מהפרושים אינו יכול לגלות דעתו ונשבע הוא באונס והו\"ל כההיא דנודרין להרגין כו' ועיין בהל' ממרים פ\"ג וגם היא גופה כוונת הרפ\"ח ז\"ל במ\"ש ואפשר שהיו נשבעין לשקר כלומר מפני האונס היו נשבעין ותרי' יתיב דהשבו' היה מועיל דמי שהיה צדוקי היה פורש עצמו מעיקר' שלא לשרת במקדש ביו\"הכ שלא לישב' לכתחי' לעבור על המצו' משום חומרא דשבוע' והרב אש דת תריץ דהיה מועיל השבועה שאם יעבור עליה יתבטל שליחותו ונסתלק מכ\"ג יע\"ש וק' דא\"כ מה צורך לשבועה בתנאי בעלמא היה דיי וכמו שהק' בס' ישרש יעקב ובס' עבודת ישראל וס' צרור החיים תירצו דכהני שלוחי דרחמנא נינהו ולא מהני תנאי משא\"כ בשבוע' היה מתחייב בתנאי זה ולא ידענא מאי קאמרי והתוס' די\"ב כתבו דמינויו וסילוקו של כ\"ג תלוי במלך ואחיו וא\"כ שפיר מהני התנאי.
ולע\"ד אפשר דכיון דתנאי זה אי אפשר להתברר התנאי בטל כמ\"ש הרפ\"מ ח\"ג ס\"א בענין הקראים ודוק ועיין עוד במה שהק' הפ\"ח למה הוצרכו להשביעו והלא יכולים לראותו דרך לול כמ\"ש רש\"י בפ' הנזיקין ד\"ה ודילמא דחזיניה בפשפש וכ\"כ התוס' בפ' א\"ל הממונה בשם הערוך דל\"ה ע\"א שמחיל' היה בלשכת הפרוה שמשם היו יכולים לראות עבודת כ\"ג בק\"הק ותי' דתקנתא דשבועה עדיפא דאהני אף לאותה שנה משא\"כ לראותו דרך לול שלא היו מספיקין לראותו ולמחות בידו עד שכבר היה מתקן מבחוץ ומכניס עכ\"ל ועיין בפי' המשנה לרבי' ז\"ל דמבואר מדבריו שמפני שלא היו יכולין לראותו ממקום אחר התקינו להשביעו וגם זה שכתב דאהני לאותה שנה ק' שמיד שהיו רואים אותו יכולי' למנו' כ\"ג אחר שהיה מתוקן עמו ושיקטיר קטורת כדינו ואפשר שמפני שכל מה שעבד מקודם נמי היה נפסל דזבח רשעים תועבה והיו צריכין לשחוט תמיד אחר ולזרוק את הדם וכיוצ' והיותר נכון אצלי שכל כי הא לחוש בו שהיה צדוקי ולשום אנשים לראותו לא היו עושים ביו\"הכ ואפשר שהיה מצטער הרבה הכ\"ג ביום זה ומ\"מ דברי רבינו שבפי\"המ לא משמע הכי ודוק ועיין בס' ארעא דרבנן סי' תכ\"ו שעלה ונסתפק בענין נשבע לבטל את המצוה דאמרינן דלא חיילא שבועה אם הוא דאורייתא דלא חיילא א\"ד דאורייתא שפיר חיילא אלא מדרבנן הוא דלא חיילא והוה בעי למפשט הדבר ממה שתירצו הקדמונים לקושייתם מה מועיל שבוע' זו שהיו משביעין לכ\"ג ביו\"הך כיון שהוא צדוקי הו\"ל נשבע לבטל את המצוה ולא חיילא שבועה. ותירצו שהצדוקים אינן מודים בזה שאמרו חכמים דלא חיילא שבועה בדבר מצוה דש\"מ דס\"ל דזה מדרש חכמים הוא ולא מדאוריית' ושוב דחה ראיה זו דעדיין אפשר דמדרש זה הוא מדאורייתא אלא שאין הצדוקים מודים בזה יע\"ש ותמהני דמסוגייא דפ\"ק דנדרים די\"ו דמצריך תלמו' תרי קראי לנשבע לבטל את המצוה א' לפוטרו מקרבן וחד לפוטרו מלאו דבל יחל מבואר דהוי דאורייתא וצ\"ע." + ], + [ + "שורש אין שבות במקדש בקש \n להתנמנם פרחי כהונה מכין לפניו באצבע צרדא כו'. מכאן הביא ראיה התה\"ד בכתביו סי' (קל\"ד) [ס\"ב] דלהקיש באצבע בשבת כדי לשחק התינוק שרי ואין לחוש להשמעת קול שיר ולשמא יתקן כלי שיר דאי איכא למיחש להכי הו\"ל להש\"ס למימר דדוקא הכא גבי כהן גדול שהיה במקדש התירו משום שאין שבות במקדש מדלא פירשו הכי משמע דאף במדינה שרי וליכא משו' שמא יתקן כלי שיר יע\"ש. ולע\"ד נראה דאין מכאן ראיה להתיר להקיש דרך תנועת שיר כדי לשחק התנוק דשאני הכא שלא היו מכוונים בהכאתם לשיר אלא להשמיע קול הברה כדי שיעורר משנתו שאם היה דרך שיר היה מתנמנם יותר וכל כה\"ג שאינו מכוין לשיר מבואר בפ' המוציא תפילין דק\"ד ע\"א גבי מעלין בדייופן ומטייפין מיארק דשרי וכמ\"ש רש\"י שם יע\"ש ומ\"ש רבינו בפי\"המ וז\"ל מכין באצבע צרדא הוא שיכה בגודל עם האצב' האמצעי בכח והרבה עושין אותו בני אדם בעת השמחה ויעשו בו תנועות ערבות עכ\"ל אין כוונתו שהיו עושים תנועות ערבו' גם כאן לגבי כ\"ג אלא מה שהיו עושין לגבי כ\"ג אינו אלא שהיו מכין בכח זה אח\"ז כדי לעוררו משנתו אבל בבית המשתה עושין מכות אלו בתנועות ערבות וזה מבואר ואף הת\"הד לא התיר אלא שלא כדרך שיר.
וראיתי להרב מש\"ל בסוף ה' בית הבחירה שהוק' לו על מ\"ש מרן כ\"מ שם דע\"כ לא אמרו אין שבות במקדש אלא כשא\"א באופן אח' אבל כשאפ' באופן אח' בלי דחית שבות דרבנן אף במקדש אסור והק' עליו שאם כדבריו ל\"ל להרב ת\"הד לדקדק שאין בהכאת אצבע משום שבו' מדלא פי' טעמא משום דאין שבות במקדש ועדיפא מינה הו\"ל למימר דאם איתא דיש בו גזירה זו לא היה להם להתיר שבות זה גבי כ\"ג כיון דאפשר לעוררו באופן אחר אלו דבריו ז\"ל יע\"ש ויש לתמוה דעדיפא מינה הי\"ל להרב ז\"ל להקשות על מרן שדבריו הללו שבכ\"מ הם היפך מ\"ש בב\"י ה' שבת סי' רל\"ט כי שם דחה דברי הת\"הד וכתב שאין לסמוך על דקדוק זה שדקדק הרב ז\"ל דאיכא למימר דלא הוצרך הש\"ס לפרושי דסתמו כפירושו וכ\"כ בכ\"מ פכ\"ג מה' שבת ה\"ד יע\"ש והשתא תיקשי טובא דאם איתא דיש בזה משום שבות ומשום שאין שבות במקדש התירו א\"כ לפי מ\"ש בכ\"מ דאין להתיר שבות במקדש אם לא היכא דא\"א באופן אחר איך התירו שבות זה כיון דאפשר לעוררו באופן אחר כמ\"ש הרב מ\"ל ז\"ל ואפשר ליישב דברי מרן שלא יהא נסתר מחמת'ו דס\"ל דחילוק יש בין השבותין בענין ובשבות דטלטול הנר הוא שכתב דאין להתיר במקדש היכא דאפשר באופן אחר משום דשבות זה דגזרו מטעמא דשמא יבא לכבות את הנר שכיח טפי וקרוב הדבר הוא ומשו\"ה סברא הוא שלא התירו במקדש היכא דאפשר באופן אחר אבל שבות דמכה באצבע צרדא משום שמא יבא לתקן כלי שיר לא שכיח ואינו קרוב הדבר לבא הילכך אפי' אפשר באופן אחר התירו ועיין בתוס' בעירובין דק\"ב ד\"ה והעליון ובפ' החליל ד\"נ ד\"ה לרבנן שעלו לחלק בין השבותין יע\"ש ועיין בס' ארעא דרבנן סי' ד' דשקיל וטרי עוד בדברי מרן כ\"מ ז\"ל יע\"ש.
ובענין זה דאין שבות במקדש עיין בתשו' הריב\"ש ס\"סי קס\"ג ובש\"מ למסכת ביצה ד\"ך ע\"ב עלה דאיבעיי' לן עבר ושחט מאי כו' שכתב דאע\"ג דאין שבות במקדש וזריקה משום שבות אסרו אותה כשעבר ושחט אסרו הזריקה מפני שעבר ועשה שלא כדין ועיין בחידו' הריטב\"א למסכת יומא דף ל\"ד ע\"ב עלה דאמרינן דאין שבות במקדש שכתב דשבות קל התירו במקדש ולא חמור ועיין להלח\"מ פ\"א מהלכות ק\"פ דח\"י שכתב דלא התירו שבות במקדש אלא היכא דלא אפשר מאתמול והרב מ\"ל והרב סם חיי תמהו עליו מסוגייא דעירובין גבי חותכין יבלת במקדש וכו' ועיין לה\"ה בפי\"ב מהלכו' שבת סוף ד\"א שכתב וז\"ל וממ\"ש שהיו מחממין מבערב יוה\"ך ולא היו מחממין ביוה\"ך יש ללמוד שיש בחימום חייוב דאורייתא לפי שאין שבות במקדש אע\"פ שיש לדחות עכ\"ל וכונתו במ\"ש אע\"פ שיש לדחות דמשו\"ה לא התירו החימום ביוה\"ך עצמו מפני שאפשר מבערב וזה נר' סיוע להלח\"מ ויש לדחו' דלכתחי' ודאי כיון דאפש' מבערב לא אמרו שיעש' כן ביו\"הך ושיסמכו על אין שבות במקדש אמנם בדיעבד שלא הניחו מבערב אפשר דביום עצמו שרי היפך דברי הרב לחם משנה ז\"ל ועיין להרב מ\"ל פ\"ח מה' בית הבחירה די\"ב.
ודע דהא דאין שבות במקדש אפי' במידי דלא שייך דוקא במקדש הוא דהא תקיעת שופר לא שייך דוקא במקדש ואפי\"ה שנינו בר\"פ י\"ט דכ\"ט ע\"ב במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה וכן מבואר מדברי רש\"י שם ד\"ה גזירה שמא יטלנו וכו' ודוק ועיין להר' ח\"ה בשבת דמ\"ב ע\"ב בתוספות ד\"ה אפי' והובא ביד מלאכי ח\"ג אות א' סימן צ\"ו דדוקא באיסורי שבת הוא דיש חילוק בין מקדש לגבולין לא בשאר איסורי יע\"ש ואשתמיט מיניה דברי המרדכי שהביא מרן בבית יוסף י\"ד ס\"סי ר\"ח ד\"ה כתב המרדכי בשבועות דאפי' בשאר איסורי' איכא לפלוגי בין מקדש לגבולין וצ\"ע ודע דבעירובין דק\"ב ע\"ב אמרו מחזרין רטיה במקדש אבל לא בגבולין אם בתחי' כאן וכאן אסור וכתב רש\"י אם בתחי' שלא היתה וכהן זה לא סילקה לצורך עבודה כאן וכאן אסור דהאי שבות לאו צורך גבוה הוא והכי איתא בביצה די\"א ע\"ב דבר עבודה אין דלאו בר עבודה לאו ועיין בתי\"ט שכתב וז\"ל ולפיכך אני תמיה עמ\"ש הרמב\"ם בפכ\"א מהלכות שבת ועיין בש\"ע סימן שכ\"ח סכ\"ה וכן בפ' החליל אמרו דשמחת בית השואבה אינו דוחה שבת וי\"ט וכתבו התוספות דה\"ט שאינו אלא משום שמחה יתירה ולקמן בד\"ה ורבנן סברי הקשו לרבנן דאמרו דאין החליל דוחה שבת וי\"ט ותירצו וכו' יע\"ש ואיכא למידק מאי קושייא הרי לרבנן עיקר שירה בפה ולאו עבודה היא ולא דחי שבת והוי כשמחה יתירה כשמח' בית השואבה ונראה דהכא שאני דס\"ס שמחת מצוה היא ודמי לעבודה משא\"כ שמחת בית השואבה דליכא מצוה כלל ובהכי ניחא דברי ר' בפ\"ג מה' כלי המקדש ד\"ג וד\"ו יע\"ש.
ודע דרבינו פכ\"א מהלכות שבת דכ\"ז כתב דחזרת רטיה במקדש התירו משום דאין שבות במקדש וכדקס\"ד להש\"ס בפ\"ק דביצה די\"א ע\"ב והוא תימא דמסקינן טעמא משום דהתירו סופן משום תחילתן ונפק' מינה טובא וכבר עמד בזה התי\"ט בעירובין פ' המוציא תפילין משנה י\"ג ואפשר דרבינו ז\"ל סובר דעולא דמפרש דטעמא משום דהתירו סופן וכו' ולא משום דאין שבות במקדש אפי' בכהן דלאו בר עבודה היינו משום דניחא ליה לאוקמי מתניתין כמ\"ד שבות צריכה התירו שבות שאינה צריכה לא התירו וכאותה ששנינו בפסחים פ' תמיד נשחט דס\"ד כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהכהנים מדיחי' את העזרה שלא ברצון חכמים ומפרשינן בגמרא מאן חכמים ר' נתן דאמר שבות צריכה התירו שבו' שאינה צריכה לא התירו ורבינו בפ\"א מהלכות ק\"פ פסק כחכמי' דפליגי אר' נתן ואמרי דאפי' שבות שאינה צריכה התירו משו\"ה יהיב טעמא משום דאין שבות במקדש דאע\"ג דגבי הדחת מקדש איכא צורך קצת מיהא מיהו עיקר פלוגתייהו דר' נתן וחכמים דשבות צריכה ואינה צריכה אפילו בלי שום צורך הוא דקי\"ל כחכמים דר' נתן ולכך יהיב טעמא משום דאין שבות במקדש ובשיטת כ\"י להרב המאירי במס' ביצה כתב שם וז\"ל ומחזירין רטיה במקדש דבמקד' הוא דשרי דהא הנחת רטיה בכל ענייני רפואה שאין בהם מלאכה שבות הוא משום שחיקת סמנים ואפי' כהן דלאו בר עבוד' הוא לשתרי בהכי אלא קמ\"ל דשבות צריכ' התירו שבות שאינה צריכה לא התירו עכ\"ל הרי שהוא ז\"ל סובר דטעמא דעולא דנייד מטעמא דשבות הוא מטעם דאמרן ונוחים הם דברי רבינו אלא שאכתי צריך לחלק בדעתו בין שבות גדולה לשבות קטנה שהרי הוא ז\"ל בפ\"ה מה' תו\"מ גבי סידור הקנים ונטילתן פסק דאינו דוחה שבת ועיין להתוס' בפ' המוציא תפילין ד\"ה והעליון כאן וכאן אסור יע\"ש.
וראיתי בש\"מ למס' ביצה שהקשה משם הרשב\"א דאמאי לא קחשיב עולא הא דתנן בעירובין פ' מי שהוציאוהו כל היוצאים להציל חוזרין למקומם וכן חכמה הבאה לילד דתנן בר\"ה בפ' ב' דהתירו סופן משום תחילתן יע\"ש ולכאורה דבריו תמוהים דכיון דבהנך מילי דקחשיב עולא קמהדר תלמודא למיהב טעמא אחרינא דאצטריך עולא לאפוקי ההוא טעמא דאי לא\"ה פשיטא ומאי קמ\"ל הא תנינן לה כו' איך הפה יכולה לדבר אמאי לא מני הנך והדבר ברור דמשום דליכא למטעי בהו בטעמא אחרינא לא קחשיב להו ואפשר דעל המקשן הוא דפריך דלדידיה דלא ידע דאיכא למטעי בטעמא אחרינא ומשו' הכי פריך תנינן כו' אמאי לא פריך תו לדעולא אמאי לא מנו הנהו דהתם וא\"ן אפשר דהשתא דאשכח תלמודא טעמא להנהו דמייתי עולא איכא לאקשויי אמאי לא מני הנהו דהתם דאע\"ג דבהנהו ליכא טעמא משום אגב הו\"ל לאתויי וזה דוחק ועיין להתוס' בעירובין ובר\"ה ודוק." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש ירושלים דלתותיה ננעלות\n בעת \n שקורא כו' עד ברוך אתה ה' שומע תפלה כו'. ובגמ' ד\"ע סיימו ע\"ז ואחר כך כל א' וא' מביא ס\"ת מביתו וקורא בו כדי להראות חזותו לרבים וכתב רש\"י ומערב יו\"הך הביאום שם עכ\"ל והרב ח\"ה בחי' אגדות שלו כתב וז\"ל ומ\"ש דמערב יו\"הכ הביאום שם לא ידענא למה דגם אם יש עירוב והוצאה ליום הכפורים הא אמרינן במס' עירובין ד\"ו ודק\"א ירושלים דלתותיה ננעלות עכ\"ל ולא זכיתי להבין אמאי לא זכר שר שכ\"כ רש\"י עצמו בפי' הך ברייתא בסוטה פ' אלו נאמרין דמ\"א ע\"א וז\"ל שם כל א' מביא ס\"ת מביתו לעזרה דקסבר אין עירוב והוצאה ליו\"הכ א\"נ ירוש' דלתותיה ננעלות בלילה ומערבין את כולה יע\"ש ואפשר לומר דרש\"י ביומא פי' לברייתא אפי' בתר דנפרצו בה פרצות הרבה דלא מהני בה עירוב כדאמרינן בעירובין דק\"א ע\"א ומצי' כמה משניות שנשנו לאותו זמן כההיא מתני' דעירובין וכההיא דשנינו בר\"ה פ\"ב דכ\"ג ע\"ב לא היו זזין משם כל היום וכתבו התוס' דמיירי מתני' לאחר שפרצו בה פרצות דחשיבא כר\"הר יע\"ש וה\"נ צ\"ל לאותה ששנינו בר\"פ לולב וערבה י\"ט הא' של חג שחל להיות בשבת מוליכין את לולביהן מערב שבת למחר משכימים ובאין כו' וע\"כ דטעמא דלא היו מוליכין כל א' ביו\"ט עצמו הוא משום איסורא דהבאה דר\"הר ואם מיירי קודם שנפרצו בה פרצות אין כאן איסורא וכן צ\"ל באותה ששנינו בפסחים ס\"פ תמיד נשחט דס\"ד ע\"ב יצתה כת א' וישבה לה בהר הבית ופרש\"י ז\"ל בשבת קאמר שלא היו יכולין להוליך פסחיהם לבתיהם יע\"ש וכן צ\"ל לאות' ששנינו שם ברפ\"ו דס\"ה ע\"א הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום אינו דוחה את השבת ופירש\"י הרכבתו על כתף האדם להביאו לעזרה דרך ר\"ה אע\"פ שאינה אלא איסור דרבנן דהחי נושא את עצמו כו' יע\"ש ועיין להרב תוי\"ט ז\"ל שם
וראיתי להתוס' שם בפסחים פרק אלו דברים דף ס\"ו ע\"א ד\"ה תוחב לו בצמרו שכתבו וז\"ל השתא משמע בשמעתין דיש איסור ר\"הר בירוש' וקשה דאמרינן פ\"ק דעירובין ירושלים אלמלא דלתותי' ננעלות בלילה חייבים עליה משום ר\"הר ולאו דוקא ננעלות אלא ראוייות לנעול ותירץ ר\"י דהכא לאחר שנפרצו בה פרצות וכה\"ג משני בפ' בתרא דעירובין אמילתא אחריתי עכ\"ל ולא זכיתי להבין למה לא הקשו ותירצו כן אמתני' דהרכבתו אינו דוחה שבת וכן אמתני' דסוף פ' הקודם גבי יצתה כת אחת וישבה לה בהר הבית ושוב ראיתי להרב חד\"ה שכתב ע\"ד התוס' וז\"ל בס\"פ תמיד נשחט נמי מוכח דיש איסור הוצאה בירוש' ואפשר לאוקמה מדין כרמלית אבל הכא משמע להו דמדין ר\"הר נגעו בה מדפריך לקמן והלא מחמר ולא שייך איסור מחמר אלא בר\"הר כדמוכח בפרק המוציא תפילין עכ\"ל ולא ידעתי למה לא הוקש' לו ממתני' נמי דתני הרכבתו אינו דוחה שבת דמשמע דאיכא איסור הוצאה בירוש' גם מ\"ש דמתני' דס\"פ תמיד נשחט אפשר לאוקמה מדין כרמלית נראה דכוונתו לומר דמיירי מתני' בשלא עירבו ולזה איכא איסור הוצאה אבל ק' לזה למה לא תיקנו לערב מערב שבת לכל ירוש' ובזה לא היו צריכין לידחק ולהמתין עד הערב ועכ\"ל דמתני' לאחר שנפרצו בה פרצו' ועיין להרב תיו\"ט בפ' בתרא דעירובין ד\"ה שהיה יע\"ש" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "חסר \n מן הקטורת אחד מסממניה או מעלה עשן חייב מיתה כו'. עיין להרב מ\"ל בפ\"ב מה' כלי המקדש ד\"ג ולהרב פר\"ח בפרקין ובא\"ח סי' קל\"ב שדבריו הם דברי המ\"ל ועיין בס' מ\"ק דקכ\"ה ובס' יד אהרן א\"ח סי' קל\"ב יע\"ש והנה הרב מ\"ל שקיל וטרי בסוגיית הגמ' דיומא דנ\"ג ע\"א ובדברי רש\"י דכריתו' בברייתא ואם חסר אחת מכל סממניה חייב מיתה שדבריו הן היפך סוגיין דיומא וקושייתו היא קושיית הרב באר שבע ובעל צידה לדרך כמ\"ש הרב מ\"ל ועיין עוד בדברי הירוש' שהביאו הרבנים הנז' ומכולם אישתמיט מינייהו דברי התו' ישנים שהביאו הירוש' הנז' וכתבו ע\"ש ה\"ר מנחם דליכא בחסור מעלה עשן חייוב מיתה אלא ביו\"הכ לבד ולדבריו לאו דוקא מעלה עשן כי גם בחיסור שאר סמנים נמי והן הן דברי רש\"י ביומא וקושיית הרב התנא מאותה בריית' דבני אהרן דמייתי תלמודא בתר הכי היא קו' ה\"ר אלחנן שכתבו התוס' ישנים יעש\"ב
ודע דבסוגייא זו דיומא פריך תלמודא למה לי ב' קראי למעלה עשן ומשני ר\"א חד למצוה וחד לעכב ורבא אמר חד לעונש וחד לאזהרה וכתוב בחידושי הריטב\"א ז\"ל וז\"ל והא דפרכינן לעיל ותיפוק לי דקמעייל ביאה ריקנית לכ\"ע פרכינן דלכ\"ע איכא בקטורת חסרה עיכובא לרב אשי מדכתיב וכסה ענן הקטורת וכיון שכן הו\"ל ביאה ריקנית והכי פרכינן לעיל דמסתייה דנכתוב רחמנא וכיסה ענן הקטורת לעיכובא ולא היה צריך לכתוב ביה מיתה וכיון דליכא עבודה עיכובא לחסרון הסמנין ביאה רקנית היא ולרבא דאמר כי בענן אזהרה כ\"ש דפרכינן שפיר דאפי' לא כתב רחמנא וכיסה כיון דאיכא אזהרה למעלה עשן ממילא משמע שהוא מעכב ומחייב עליה מיתה משום ביאה ריקנית וזה ברור עכ\"ל ודברי' אלו שכתב דכיון דאיכא אזהרה ממילא משמע שהוא מעכב הם תמוהים מאותה שאמרו במנחות ר\"פ כל המנחות דנ\"ג ע\"א עלה דאמרינן התם דכל המנחות באות מצה לעיכובא נפ\"ל מקרא דלא תאכל חמץ אלא מצה מתקיף לה רבינא ואימא לא תאפה חמץ למיקם גברא בלאו דעלמא ואפסולי לא מפסלה אלא כדתנייא כו' יע\"ש הרי דאע\"ג דאיכא אזהרה בהדייא אפ\"ה אמרינן דאצטריך קרא אחרינא לעכב ועיין עוד לרבינו בפ\"ה מה' איסורי מזבח די\"ב שכתב דאע\"ג דבמקטיר הקרבן בלי מלח עובר בלאו ולקי מ\"מ הקרבן כשר יע\"ש ודוק הרי דאע\"ג דאיכא אזהרה ומלקות הקרבן כשר וזה היפך דברי הריטב\"א ז\"ל
איברא שעיקר דברי רבינו ז\"ל הללו תמוהי' דכיון דלדידיה לקי על לאו זה דכל קרבן אמאי לא יפסל שהרי שנה עליו הכתוב לעכב דאיכא ב' כתובים חד עשה דכל קרבנך תקריב מלח וקרא דלא תשבית מלח דלדידיה קאי על כל הקרבנות ומה\"ט לקי עלייהו דאי משום דגלי קרא ואמר מעל מנחתך דמשמע דדוקא במנח' הוא דשנה הכתוב לעכב א\"כ נימא דאף עיקר הלאו דלא תשבית מלח ליכא אלא במנחה ולא בשאר קרבנות וליישב דברי רבינו נראה לע\"ד ע\"פ מה שדרשו בפ' הקומץ רבה דכ\"א תקריב מלח ואפי' בשבת והרב מש\"ל בה' שבת פ' י\"א הי\"א הק' ע\"ז דכיון דקי\"ל אין עיבוד באוכלין ל\"ל להתיר מליחה בשבת דמהי תיתי לאסור דאצטריך קרא להתיר יע\"ש וליישב זה משמע ליה לרבינו דאצטריך קרא להתיר מליחת הקרבן אפי' בשבת משום דהוה ס\"ד למי' דכיון דהקרבן אינו נפסל אם הקריבו בלי מלח הוה ס\"ד לומר דבשבת לא יקריבנו במלח דהו\"ל כעושה מלאכה בשבת בלי צורך דאע\"ג דאין עבוד באוכלין ואין כאן מלאכה משום עבוד מ\"מ כיון דאחשביה רחמנא למליחת הקרבן לחייב עליו עשה ול\"ת עשה דעל כל קרבנך תקריב מלח ולא תעשה דתשבית מלח הילכך חשיבא מלאכה וכעין זה כתב רש\"י בפ\"ב דביצה דכ\"ז עלה דמתני' דחלה שנטמא' אסורה בטלטול דשריפת קדשים טמאין בי\"ט אסירי ואפי' לתתה לפני כלבו שאין בו מלאכה דכתיב באש ישרף הילכך מלאכה היא כו' הרי דאע\"פ שהוא מבער את הקדשים במידי דלא מלאכה היא כיון דאחשביה רחמנא חשיבא מלאכה הכא נמי כיון דאחשביה רחמנא למליחת הקרבן לתת עליו עשה ולא תעשה הילכך מלאכה היא וכיון דהקרבן לא מפסל בהכי הו\"א דלא יקריבנו בשבת במלח משו\"ה אצטריך תקריב מלח ואפילו בשבת אפי' דהקרבן כשר בלא\"ה ומשם למד רבינו דכשר אם הקריב בלי מלח
וע\"פ האמור ממילא יתיישב מה שהק' הרב מ\"ל ז\"ל ומו\"ה בס' שער המלך בה' י\"ט דמ\"ט ע\"ד עלה דהך דרשא דתקריב מלח ואפילו בשבת ועיין במה שכתבתי עוד בזה בה' שבת בשורש אין עבוד באוכלין יעש\"ב ודע שבתוס' ישנים כתבו דלרבא דדריש חד לעונש וחד לאזהרה לעכב נפ\"ל מקרא אחרינא ואפשר דהיינו מדכתיב חוקה בפרשה וכ\"כ הרב מ\"ל ז\"ל בה' כלי המקדש ועיין עוד להרב מ\"ל בפ\"א מה' ק\"פ ה\"ה שעמד באותה סוגייא דר\"פ כל המנחות ועיין במה שכתבנו אנן בענייותינו שם בהל' ק\"פ שורש ק\"פ שנשחט על החמץ יע\"ש ועיין להרפ\"ח ז\"ל בס' מים חיים בחי' לה' בכורות פ\"ו הל' ה' שכתב כדברי הריטב\"א דלרבא לא אמרינן כל מילתא דאמר רחמנא ל\"ת אי עביד ל\"מ אלא היכא דכתיב לאו בהדייא ועיין בס' שם אהרן די\"ג ע\"ב וע\"ג" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..28992fb9f58e6fb70187085d7a9bcf36272e2b9a --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,99 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Service_on_the_Day_of_Atonement", + "text": [ + [ + [ + "שורש דין שעיר של יוה\"כ ביום \n הצום מקריבין כו' ושעיר הנעשה בחוץ והוא נאכל לערב כו'. משנה בפרק שתי הלחם דצ\"ב ע\"ב חל להיות בע\"ש שעיר של יו\"הכ נאכל לערב והבבליים אוכלין אותו כשהוא חי מפני שדעתן יפה ואמרינן עלה בגמרא לא בבליים היו אלא אלכסנדריים היו ומתוך ששונאים חכמי א\"י את הבבליים קורין אותן על שמן וכתבו שם התוספות דמה שמזכירין אותן לגנאי על שאוכלין את השעירים חיים אע\"ג דמצוה קא עבדי שלא יבואו לידי נותר לפי שהרגילו עצמן כמו כן לאוכלן חיים אף בכל השנים דמחזי כרעבתנו' עכ\"ל וי\"ל על רבינו למה זה השמיט חידוש דין זה דכשחל יו\"הך בע\"ש שמי שדעתו יפה אוכלו לערב כמו שהוא חי ואפשר דלדידיה משמע שמה שהיו מזכירין אותן לגנאי היינו משום שהיו אוכלין אותן חיים ומה שהקשו התוס' דמצוה קא עבדי שלא יבואו לידי נותר לא קשיא מידי דמוטב שיבואו לידי נותר ואל יאכלו אותן חיים דאיכא איסורא שהרי בחולין דקל\"ב אמרינן אמר ר\"ח מתנות כהונה אינן נאכלו' אלא צלי מ\"ט אמר קרא לך נתתים למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין ע\"ש. וכ\"כ רבינו בספ\"ט מה' בכורים יע\"ש ואכילת בשר חי אין ספק שאין זה דרך מלכים וראיה לדבר ההיא דנבוכדנצר דאשבעיה לצדקיהו כדאיתא בנדרים דס\"ז עיין שם באחד מן הפירושים לרש\"י ואינו נאכל אלא צלי הכי משמע ואין לו' דזה אינו אלא למצוה אבל לא לעיכובא דהא כתיב והיתה זאת לכם לחוקת עולם וכל היכא דכתיב חוקה הוי עכובא כדאמרי' בפרק טרף בקלפי דמ\"ב יע\"ש וכיון שכן דאיכא איסורא לאוכלן חיים השמיטו רבינו. אך קשה דבפסחים פרק אלו דברים דע\"א ע\"א עלה דקאמר רב הונא בריה דרב יאודה דכשחל י\"ט בשבת למ\"ד דבעינן זביחה בשע' שמחה משמחו בשעירי הרגלים קאמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דשעירי הרגלים חי נאכלים צלי אינן נאכלים ופי' רש\"י שאם בא לאוכלו בשבת לא יאכלינו כי אם חי וליכא שמחה יע\"ש. משמע דהא דמתנו' כהונה אינן נאכלות אלא צלי אינו אלא למצוה בעלמא ולא לעיכובא ויש לדחות דרבא ה\"ק דאפי' כי הוה מצי למיכל שעירי הרגלי' בשבת לא מצי למיכל אלא חי ואכתי ליכא שמחה כ\"ש השתא דלא מצי למיכל בעודן חיים ודוחק ומ\"מ במ\"ש התוס' דמשום שהורגלו בשאר ימו' השנה לאוכלן חיים דמיחזי כרעבתנותא היו מגנים אותן לא ידעתי ל\"ל למימ' משו' דמחזי כרעבתנותא תיפוק לי דאיכא איסור' כל היכא דמצי למכלינהו צלי ואוכלן חיים משום דכתיב למשחה כדרך שהמלכים אוכלין ועיין להתוס' בפרק התכלת דמ\"ח ע\"א ד\"ה חטא ודוק.
ודע דמאי דקשיא לן למה זה השמיט רבינו חידוש דין זה דכשחל יו\"הך בע\"ש דמי שדעתו יפה אוכלו לערב כמו שהוא חי לא קשיא אלא לדעתו דס\"ל דבזמן הראיה היה חל יו\"הך בע\"ש או ביום ראשון וכמ\"ש הוא ז\"ל בפי' המשנה עלה דמתני' דפרק שתי הלחם וע\"ש בדברי הרב תי\"ט ועיין להלח\"מ בפ\"ג מה' קדוש החדש הט\"ו ובפ\"א מה' תמידין ומוספין הל' ז' ועיין בספר יד אהרן סי' של\"ד בהג\"הט אבל התוס' בשבת פ' אלו קשרים דקי\"ד ע\"א ד\"ה חלבי כו' כתבו דכל היכא דקתני תרי שבי דהוו בהדי הדדי אתי כאחרים דאמרינן אין בין עצרת לעצרת אלא ד' ימים בלבד יע\"ש ולפי דבריהם הך מתני' דפרק שתי הלחם דקתני חל יו\"הך בערב שבת אחרי' היא ואינה הלכה ועיין להתוס' בפסחים פרק תמיד נשחט דנ\"ח ע\"ב ד\"ה כאלו כו' שכתבו וז\"ל ורש\"י שהקשה דע\"פ הראיה היו מקדשין אין נראה לר\"י דאע\"ג דהיו מקדשין ע\"פ הראיה היו נזהרין שלא יבואו תרי שבי בהדי הדדי כו' וההיא דחלבי שבת קרבין אתיא כאחרים עכ\"ל. וראיתי בספר יד אהרן שם בסימן של\"ד עשה פלילות ע\"ד התו' הללו דכיון דההיא דחלבי שבת אי קרבין ביו\"הך אתיא כאחרים מאי קא קשיא להו תו ע\"ד רש\"י במ\"ש דע\"פ הראיה היו מקדשין אותה והיה חל יו\"הכ באחד בשבת שדבריו אמורים ע\"ד רבי ישמעאל וההיא דחלבי שבת קרבין ביו\"הכ רבי ישמעאל קתני לה דקאי כאחרי' יע\"ש ולא קשיא מידי דאי דברי רש\"י אינן אלא כר' ישמעאל למה תלה הדבר בראיה דלאחרים אין הדבר תלוי בראיה או בחשבון דאין ב\"ד מעברין את החודש אפי' לצורך סתמא קאמ' ולדידי' ליכ' מצוה לקדש את החדש ע\"פ הראי' כדאית' בפ\"ק דר\"ה ובערכין יע\"ש ועיין בס' אור יקרות.
ועל מה ששנינו במתני' אוכלין אותו כמו שהוא חי כתב הרב תי\"ט וז\"ל ואין בו משום דם האברים שהוא בל\"ת ולוקין עליו כמ\"ש הר\"ב ברפ\"ה דכריתו' דהתם בגמרא מוקמינן לה דוקא בדפריש ולפיכך שרי אף בלא מליחה כמ\"ש התוס' בפ\"ק דחולין די\"ד ואפילו לרבינו דבפ\"ו מהמ\"א אוסרו בלא מליחה יפה יפה הכא אין איסור דמליחה ביו\"הכ ולא מבעיא לדידיה שהוא פוסק כמ\"ד אין עבוד באוכלין כמ\"ש בשמו פרק י\"ד דשבת אלא אף לרש\"י והר\"ב דוקא לאורחא אבל לביתיה לא כמ\"ש שם ואע\"ג דהתוס' פ\"ז דשבת דע\"ה כתבו דמדרבנן אסור למלוח הכא בקדשים לא גזרו משום שבות עכ\"ל וראיתי למרן מלכא הרב מהרח\"א בספר עץ החיים בלשונו' ד\"ד ע\"ב שכתב על דבריו וז\"ל ותמיהא מילתא שהתוס' הביאו ראיה ממליחת צנון דאסירא והרמב\"ם אסר במליח' צנון פכ\"א מהל' שבת משום דנראה כמבשל הרי דגם לרבינו אסור למלחו מדרבנן ואיך שם פלוגתא בין רבינו להתוס' ואפי' תימא דגם מדרבנן לא שייך עבוד אכתי אסור משו' דנראה כמבשל גם עמ\"ש דמשום דאין שבות במקדש שרי למולחו ליתא שהרי אף בגבולין שרינן כמ\"ש פ\"ק דחולין ופסקו רבינו פ\"ב דשבת השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא ואשתמטיתיה הך דינא לכן י\"ל דבשעת אכילה טובלו כמו שהוא הדין בצנון וגם בגבולין שרינן ודלא כהתי\"ט עכ\"ל.
ואחרי שאלת המחילה הראויה הנה כל דבריו תמוהים דמ\"ש שהרב תי\"ט שם מחלוק' בין רבינו והתוס' לא ידעתי מהיכן משמע ליה כן כי מפני שעיקרן של דברים דמליחה באוכלים אסור מדרבנן התוס' אמרוה הביא דבריהם ז\"ל ואין ס' שרבינו יודה בזה ומעיקר' כתב דליכא איסורא דאורייתא אליבא דכ\"ע ולבתר הכי כתב דליכא נמי איסורא דרבנן ואדרבא עיקר דבריו ז\"ל אינו אלא לדע' ר' דלדע' התוס' הכהני' היו אוכלי' אותן חיים בלא מליח' כלל כמ\"ש בפ\"ק דחולין דף י\"ד דליכ' איסור דם בדלא פריש גם מ\"ש דאשתמיט מיניה אותה שאמרו בפ\"ק דחולין השוחט לחולה בשבת שרי לברי' באומצ' לא אאמין דבר זה שהרי הוא ז\"ל הבי' דברי התו' דפ\"ק דחולין די\"ד שכתבו שדם האברים לא אסיר אלא בדפריש והרואה דברי התוס' על מקומן יראה איך עיקר דבריהם בנויין אההיא דהשוחט לחול' בשבת דשרי לבריא באומצא יע\"ש ועיין בהר\"ן בהלכו' שם בפ\"ק דחולין דתרע\"ו ע\"ב ואיך אפשר דאשתמיט מיניה דבר זה ואין ספק דלדידיה משמע ליה דהתם הכי קאמר שרי לבריא באומצא אם עבר ומלחו וכמ\"ש התוס' שם בפ\"ק דחולין יע\"ש גם מ\"ש לכן י\"ל דבשעת אכילה טובלו במלח כו' לא ידענא מאי קאמר דמליחת בשר להפליט הדם שיעור הילוך מיל לרבינו או שיעור צליה לד' הרא\"ש וסיעתיה עיין בי\"ד סימן ס\"ט באופן שכל דבריו תמוהים אצלי. ואולם הא קשיא לי טובא בדברי הרב תוי\"ט במה שרצה לומר דלדעת התוס' דפ\"ק דחולין די\"ד היו יכולין הכהנים לאוכלן חיים בלא מליחה כיון דליכא איסורא בדם האיברים דלא פריש והדבר תמוה דנהי דמשו' איסו' דדם לא בעינן מליחה אבל אכתי היה צריך מליחה משום מצות על כל קרבנך תקריב מלח דמצוה זו איתיה אף בחלק הנאכל לכהנים וכמ\"ש הרא\"ה בספר בד\"ה וגם הר\"ן בפ\"ק דחולין דתרע\"ז ע\"ב כתב כן על שמו יע\"ש ועל פ\"ז אין אנו צריכין למ\"ש הרב ז\"ל דהכא שרי משו' דאין שבו' במקדש או שאין עיבוד באוכלין דבלא\"ה ניחא שהרי מצוה זו דעל כל קרבנך תקריב מלח היה דוחה את השבת כמו דאמרו בת\"כ ומייתי לה בגמרא פרק הקומץ רבה תקריב מלח ואפילו בשבת ואין ספק שאף חלק הנאכל לכהנים היה דוחה את השבת ועיין בספר מוצל מאש שבס\"ס רב יוסף ס\"א ולהרמ\"ל הל' שבת פי\"א. שו\"ר שדבר זה במחלוק' הוא שנוי שדע' הרשב\"א בספר משמרת הבית דלא כהרא\"ה וכ\"כ עוד בס' מוצל מאש ע\"ש הרוקח דשעירי' שהיו הכהנים אוכלים חיים היה בלי מלח והכריח כן ממ\"ש בירוש' סוף פאה בשר מליח מערבין בשר חי מערבין משמע דבשר חי מיקרי בלא מליחה יע\"ש משמע דס\"ל דליכא מצוה דעל כל קרבנך בחלק הנאכל לכהנים יע\"ש והכי נמי משמע מדברי הרא\"ש ז\"ל בפ' כל שעה דל\"ט ע\"ב עלה דאמר ר' שילא האי ותיקא שרי שכתב וז\"ל ויש מביאין ראיה דמלח אינו גורם חמוץ כו' וטעות הוא בידם דאין נותנין אלא בדבר הקרב ע\"ג המזבח כגון אברים ופדרים כו' יע\"ש ואם בשיטתם קיימי התוס' עכ\"ל כמ\"ש הרב תוי\"ט בישוב דבריהם ועיין מ\"ש בה' שבת בשורש אין עיבוד באוכלין יע\"ש.
שורש דין פר ואיל של כהן גדול\n עוד כתב רבינו ופר \n ואיל ושניהם משל כ\"ג כו'. בספ\"ק דשבועות די\"ג אמרינן מאן תנא להא דתנו רבנן ושחט את שעיר החטאת אשר לעם שאין הכהנים מתכפרים בו ובמה הם מתכפרי' בפרו של אהרן יכו' לא יתכפרו בפרו של אהרן שהרי כבר נאמר אשר לו מעתה אין להן כפרה כשהוא אומר יכפר הרי יש להם כפרה במה הם מתכפרי' מוטב שיתכפרו בפרו של אהרן שהרי הותר מכללו אצל ביתו ואם נפשך לומר הרי הוא אומר וכפר בעדו ובעד ביתו וכתיב בית אהרן ברכו את ה'. ופרכינן בגמרא והאי אשר לעם להכי הוא דאתא האי מ\"ל דקאמר רחמנא מדעם להוי ומשנינן ההוא מומאת עדת בני ישראל נפקא והדר פרכינן והאי אשר לו להכי הוא דאתא האי מ\"ל לכדתניא משלו הוא מביא ולא משל צבור יכול לא יביא משל צבור שאין הצבור מתכפרי' בו אבל יביא משל אחיו הכהנים שאחיו הכהנים מתכפרים בו ת\"ל אשר לו יכול לא יביא ואם הביא כשר ת\"ל שוב אשר לו שנה עליו הכתוב לעכב ע\"כ וכתבו התוס' בד\"ה כולן קרויין ביתו וז\"ל ותימא ולויים במה יתכפרו אי בשל צבור אשר לעם כתיב ולוים לא איקרו עם ופלוגתא היא בפרק הזרוע ואי בשל אהרן לא אקרו ביתו וכי תימא כיון דאשכחן שיש להם כפרה יתכפרו בשל עם א\"כ מצינו שעיר של עם שהותר מכללו עכ\"ל ויש לדקדק בדבריהם דמאי קושיא מדמצינו שעיר של עם שהותר מכללו דאי משום דבברייתא קאמר שלא מצינו שעיר של עם שהותר מכללו היינו לפום מאי דס\"ד דכהנים לא אקרו ביתו ולהכי שקיל וטרי גבי כהנים היכן תלויה כפרתן דאי בשל עם לא מצי' שהותר מכללו אצל אחרי' בהדיא באותן דלא מקרו עם דלפום האי ס\"ד ליכא למימר הרי הותר מכללו אצל לוים דאפשר דאף הלויים תלויה כפרתם בשל אהרן ועליה אנו דנין כיון דאכתי לא אסיק טעמא דכהנים משו' דאקרי ביתו כי היכי דנימא דאין לוים בכלל וכהנים ולוים שוים בדבר אבל לפום מאי דמסיק ואמר דכהני' אקרו ביתו של אהרן עכ\"ל דלוים מתכפרי' בשל עם אע\"ג דלא מצינו שהותר מכללו אצל אחר דאל\"כ במה יתכפרו דהשתא לית לן למימר דמתכפרי בשל אהרן דאדרבא מדפרט הכתוב כפרתו של אהרן וכפרת אחיו הכהני' ולא פרט ג\"כ כפרת הלוים והו\"ל למימר וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד ביתו הלוי שמעי' שאין הלוים בכלל משא\"כ בשעיר של עם דלא פרט אחרי' לבד העם כי היכי דתקשי לן למה לא פרט ג\"כ הלוים די\"ל דפרט העם שהם העיקר וה\"ה הלוים וקושיא זו הקשה אותה מהריב\"ל בחידושיו שם אלא שדבריו באו בדרך קצרה ואנחנו הרחבנו דבריו יותר אשר ע\"פ האמור אין מקום למ\"ש הרב ח\"ה ע\"ד הריב\"ל ע\"ש.
גם הרב ברכת הזבח בפרק שתי מדות דצ\"ב ע\"א ד\"ה הושוו כולן תמה ע\"ד הריב\"ל דכיון דחזי' לתנא דברייתא דלפום מאי דלא אסיק אדעתיה דכהנים בכלל ביתו שקיל וטרי היכן תלויה כפרתן וקאמר דבשעיר של עם לא יתכן שהרי לא מצינו שהותר מכללו אצל אחרים בהדיא כדי שנאמר שגם אצל הכהני' נמי הותר עד דאשכחן פרו של אהרן שהותר מכללו בהדיא אצל ביתו א\"כ שפיר קשיא להו להתוס' דלפי המסקנא דהדר ואמר דכהני' בכלל ביתו נינהו לוים לא מצינו להם כפרה דאי בשל עם היכא אשכחן דהותר מכללו אצל אחרי' בהדיא כדי שנאמר שגם ללוים הותר דמה\"ט קאמר בברייתא למאי דס\"ד דכהני' לא אקרו ביתו דאינן מתכפרי' בשל עם הואיל ולא אשכחן שעיר של עם שהותר מכללו בהדיא אצל אחרי' וא\"כ לפי המסקנא נמי נימא הכי דאי בסברא בעלמא אית לן למימר דיתכפרו בשל עם הואיל ומצינו להם כפרה גם למאי דס\"ד דברייתא למה הוצרך לטעם דהותר מכללו ולא אמר דמסבר' יש לנו לומר דיש להם כפרה בשל עם את\"ד יע\"ש. ומלבד שאם זו היתה כונת התוס' לא הי\"ל לומר א\"כ מצינו שהותר מכללו אצל העם אלא הכי הול\"ל אם כן מצינו שיש להם כפרה אף בלתי טעם דהותר מכללו ועוד שעפ\"י האמור אין מקום לדבריו דודאי למאי דלא אסיק אדעתיה תנא דברייתא דכהני' אקרו ביתו אצטריך לטעמא דהותר מכללו ללמדינו היכן תלויה כפרתן אי בשעיר של עם או בשל כ\"ג אבל בתר דמסיק דכהני' בכלל ביתו הן מעתה ממילא ידעינן דבשעיר של עם הוא דמתכפרי דאי בפרו של אהרן היה הכתוב פורט כפרת הלוי' כי היכי דפרט כפרת הכהני' וברור. והרב קרבן אהרן בדק\"ע ע\"ד הביא דברי מהריב\"ל והשיא כונת דבריו למה שלא עלה על דעתו ז\"ל ועיקר קושית מהריב\"ל הקשה אותה על שמו והדברי' תמוהי'.
וע\"פ האמור הנה דברי התוספות בפרק שתי מדות נוחים יותר היפך מ\"ש הרב ברכת הזבח ע\"ש ובעיקר דבריהם קשיא לי דכיון דהך מילתא אי לוים אקרו עם בפלוגתא דתנאי מוקמינן לה התם א\"כ מאי קא קשיא להו דהא שפיר איכא למימר דהך ברייתא אתיא כמ\"ד דלוים אקרו עם ואה\"נ דלאידך מ\"ד לא ס\"ל כתנא דידן דיהיב טעמא גבי כהני' משו' דהותר מכללו אצל פרו של אהרן ולא אצל העם אלא ס\"ל דכהני' בכלל ביתו ולוים כיון דלא מצינו להם כפרה עכ\"ל דהותר מכללו אצל שעיר של עם דכיון דכל עיקר קושיית התוס' אינה אלא לתנא דברייתא דקאמר מעיקרא דשעיר של עם לא הותר מכללו אימא דאידך תנא לא יאמר כן ועיין עוד בדברי הרב ברכת הזבח במ\"ש עוד שם ליישב דברי התוספות דפרק שתי מידות שתירצו התירוץ הזה שתירצו כאן ולא הוקשה להם ע\"ז כלום כמה שהוק' להם פה יע\"ש ולדידי אפשר דמה\"ט ניחא להם התם בתירו' זה דאיכ' למי' דהך תנא ס\"ל דלוים אקרו עם וכדאמרן ועיין בס' צאן קדשי' שם ואין דבריו נכונים בזה לע\"ד ע\"ש.
ובר\"ח האי מיבעי ליה כו' כתבו וז\"ל ומדאצטרי' קרא לומר דלא מייתי משל צבור אלמא מתכפרים בו כו' הקשה מהריב\"ל על דבריהם דמי דחקם לפרש כן ולא דפריך בפשיטות דהאי קרא אצטריך למעט ההבאה וראיתי להרב ק\"א בדק\"ע ע\"א שתירץ דדחקם לפרש כן דאי בפשיטות הוא דפריך קשה דמאי קו' דאימא משום דממעטינן להו מהבאה הוא דס\"ד למעוטינהו נמי מכפרה דאי אית להו כפרה בו אין סברא למעט להו מהבאה ועוד דאיכא למדרש קרא הכי והכי הוצרך תנא להכריח דלא נדרוש קרא דאתא למעט הכפרה ולכך הוצרכו התוספות לומר דקושיית המקשה הוא מדאצטריך קרא לו' דלא יביא משל כהנים שמעינן דאית להו כפרה דאי לית להו כפרה למה הוצרך למעטינהו מהבאה דמהיכא תיתי לומר דיביא משלהם עד שהוצרך קרא למעטינהו ובהכי יתיישב הקושייא הראשונה שהקשינו דכי ממעטינן להו מהבאה ממעטינן להו מכפרה ולקו' השניה תירצו נמי בהכי דמעולם לא ס\"ד דמקשה דאיכא למדרש קרא דאשר לו למעט הכפרה אם לא בשנדרוש תחילה שלא יביא משלהם דאי לא לא נוכל לדרוש קרא למעטינהו מכפרה כיון שהוא בא משלהם אלא ע\"כ למדרש תחילה שלא יביא משלהם וכשנדרוש שלא יביא שמעינן דאית להו כפרה מדאצטריך למעטינהו מהבאה אלו דבריו יע\"ש ואני בע\"ד לא ידעתי איך ישב קושייתו השניה בהכי ואיך תלה זה בזה ואמר דכי דרשינן קרא דאתא למעטינהו מכפרה ע\"כ למדרש קרא למעטינהו מהבאה דאי לא אלא דבא משל אחיו לא נוכל למדרש קרא דאתא למעטינהו מכפרה דמי זה אמר דכי דרשי' קרא למעט הכפרה ולא ההבאה שמעי' דמשלהם הוא בא דמסברא ודאי ממעטינן להו מהבאה נמי מיהו הכרח הקו' הראשונ' היא נכונה בטעמה וכ\"כ הרב ח\"ה.
עוד הקשה מהריב\"ל בדברי התוס' וז\"ל ותו דהא אמרינן לעי' דמאת עדת בני ישראל נפקא דלא יביא משלהם אע\"ג דכתיב אשר לעם למעוטי שאין הכהנים מתכפרים בדעם ותירץ וז\"ל והא לאו מילתא היא משום דלא דרשינן אשר לעם שאינן מתכפרים אלא דאי אייתר אשר לעם עכ\"ל וביאור דבריו כתב הרב ק\"א בדק\"פ ע\"א דאיך אמרו התוס' דמדאצטריך קרא לומר שלא יביא משלהם נשמע שמתכפרים והלא לעיל דרשינן קרא דמאת עדת בני ישראל למעט שלא יביא משלהם ר\"ל משל כהנים אע\"ג דדרשינן קרא דאשר לעם שלא יתכפרו בשל עם ולזה תי' דלא דרשינן קרא דאשר לעם למעט שלא יתכפרו אלא משום דאייתר שכבר נאמר קרא דמאת עדת בני ישראל דאי לאו הכי הו\"א דבא לו' שלא יביא אלא משל עם והו\"א דמתכפרים אלא שאחר שדרשנו שלא יביא משלו אלא משל עם מקרא דמאת עדת בני ישראל אייתר קרא אשר לעם למעט הכפרה שאינן מתכפרים בשל עם עכ\"ל.
ואנכי לא ידעתי למה הוצרך לזה דמעיקרא קושיא ליכא דהכא לאו מסברא בעלמא הוא דאמרי' הכי אלא משום יתורא דקרא דאי הכהני' נמי לא מתכפרי' בפרו של אהרן למה זה הוצרך קרא אחורי תניינא דאשר לו למעטינהו דהא כיון דלא מתכפרי' הו\"ל כשאר העם ומהיכא דממעטינן שאר העם מתמעטו נמי אחיו הכהני' ומקרא יתירא שמעינן דאית להו כפרה דהשתא איצטריך שפיר קרא אחרינא למעטינהו כיון דלא שוו לשאר העם ולדבריו לא ידעתי אמאי לא הוק' לו קרא דאשר לו היכי דריש בברייתא למעט שאר העם מהבאה שלא יביא משלהם הא שאר העם אע\"ג דאינן מתכפרי' בפרו של אהרן דהא אית להו כפרה לחודיה וא\"ה אתא קרא למעטינהו שלא יביא משלהם מיהו לזה י\"ל דכיון דכפרתן תלויה ביד כ\"ג דין הוא דיביא משלהם להכי אצטריך קרא למעטינהו. מיהו עיקר הקושיא לדידי לא שמיע לי דזה שכתב דקרא דאשר לעם מיניה ממעטינן לעי' שלא יביא משלהם כלו' משל כהנים הנה רש\"י לא כתב כן אלא שלא יהיה משל כ\"ג דהו\"א כיון דפרו משלו הוא בא ה\"נ שעיר אשר לעם כו' וא\"כ אחיו הכהנים מהיכן שמיע לן דלא יביא משלהם דאפשר דהם חושבין כשאר עדת בני ישראל ועל הרב קרבן אהרן אני תמה שהודה לדברי מוהריב\"ל והוא ז\"ל כתב לעיל דהכרח התוס' שכתבו דקושית המקשה הוא מכח מדאצטריך כו' הוא משום דאל\"כ קשה דכיון דממעטינן ההבאה מינה שמעינן שלא יתכפרו בו כו' יע\"ש וא\"כ ק' למה לא הקשו התוס' קושייתם הלזו בקושיית הגמ' דפריך לעיל גבי קרא דאשר לעם דממעטינן ההבאה שלא יביא משלהם ר\"ל משל כהנים אלא ודאי דלעיל לא קשיא להו מידי כדאמרן.
עוד כתבו התוס' וז\"ל וקצת תימה דמאי פריך נימא להם דהא דדרשינן דלא מייתי משל כהנים היינו לבתר דקי\"ל דכהנים מתכפרים בו ע\"כ וכתב מהריב\"ל ותו יש לתמוה במ\"ש וקצת תימא ולכאורה נראה שהיא תמיהא רבה יע\"ש ולע\"ד דהדין עמהם דאין כאן כי אם קצת תימה ולא תמיהא רבתי דאיכא למימר דאם איתא דלבתר דמסיק בברייתא דכהנים מתכפרים בפרו של אהרן מעתה קרא דאשר לו דריש ליה תנא דברייתא דאתא למעט ההבאה כדדריש אידך תנא דברייתא ומאי דקאמר מעיק' יכול לא יתכפרו בשל כ\"ג דכתיב אשר לו אינו אלא לס\"ד בעלמא א\"כ הו\"ל לברייתא לבתר דמסיק דמתכפרי בפרו של אהרן לומר א\"כ קרא דאשר לו למאי אתא למעט ההבאה ומדלא קאמר הכי משמע דהך משמעותא דמשמע ליה לתנא דאתא למעט כפרת אחרים אכתי קאי ולא הדר ביה אלא דהשתא ממעטינן מיניה לוים דוקא ולא כהנים דאית לן קרא לרבויינהו וע\"ז הוא דפריך תלמודא שפי' דהא אצטריך למעט ההבאה כאידך תנא דברייתא ומפני שאין זה הכרח כ\"כ דאפשר לומר דתנא לא נחית להכי ולהכי לא הדר לפרש קרא דאשר לו למעט ההבאה לכן כתבו קצת תימה.
עו\"כ מהריב\"ל וז\"ל ועוד יש לתמוה בפשטא דשמעתתא דפריך והאי אשר לו להכי הוא דאתא האי מנ\"ל לכדתנייא כו' ואמאי הוצרך לאתויי הך ברייתא והלא לעיל מקשינן והך אשר לעם להכי הוא דאתא כו' האי מ\"ל דקאמר רחמנא מדעם ליהוי וטעמא כמ\"ש דפשטא דקרא מדמשמע דעם ה\"נ פשטיה דקר' מש' אשר לו משלו ולמאי אצטריך לאתויי ההיא בריית' דשלו מביא ואי משו' הא לחוד לא הוה קשיא דמצינן למימ' דאצטריך לאתויי הברייתא דהא משלו אחרינא קאתי וכדאמרינן לעיל ההוא משל עדת בני ישראל נפקא אלא שלפ\"ז יש לתמוה על דברי התוס' ז\"ל איפכא ממאי דהוה קשיא לן דהאי קצת תימה לא קשיא ולא מידי דלאו מחמת הבריית' קפריך אלא כדפריך לעיל ומאי דאייתי ברייתא הוי לכדאמרן עכ\"ל והרב ח\"ה לא ניחא ליה לומר כן דא\"כ מעיקרא הו\"ל למפרך מקרא כדפריך לעיל ולבתר הכי הו\"ל לאתויי הברייתא לאלומיה פירכיה יע\"ש וכ\"כ הרב ק\"א ז\"ל בדקס\"ט ע\"ב וע\"ג יע\"ש ולכאורה היה מקו' לישב ולו' דודאי אף התוס' אזלי ומודו דמאי דלא אקשי תלמודא מפשטיה דקרא הוא משום דהכא אייתר קרא דאשר לו והוה ס\"ד לומר דאתא למעט כפרת אחיו הכהני' ומשו\"ה הוצרך לאתויי הברייתא לומר דאכתי אצטרי' למעט הכהנים שלא יביא משלהם דמהיכא דממעטינן שאר העם לא ממעטינן אחיו הכהנים דשאני כהנים דמתכפרי בפרו של אהרן וע\"ז הוקשה להם להתוס' דכיון דעיקר הכתוב השני דאשר לו לא הוצרך אלא משום דהו\"א דאתי משל כהנים ומשום דמתכפרי בפרו של אהרן אבל אי ליכא לטעמ' דמתכפרי לא הוה בעי קרא אחרינא למעטינהו דמהיכא דממעטינן שאר העם מינה מתמעטו אחיו הכהנים א\"כ נימא דהא דדרשינן להך קרא למעט הבאת הכהנים היינו לבתר דקים לן דכהנים מתכפרים בו דלס\"ד דבריית' דלעי' דאין הכהנים מתכפרים בו אדרבא דרשינן להאי קרא למעט שלא יתכפרו בו ומקרא דאשר לו דמתמעטו שאר העם מהבאה מתמעט אינהו נמי מהבאה ומיתורא דקרא דרשי' למעוטי כפרה כדדרשינן לעי' בקרא דאשר לעם חד למעוטינהו מהבאה וחד למעוטינהו מכפרה אבל הא ודאי ליתא דכיון דחזינן בברייתא דלעיל דמייתי קרא דאשר לו לומר שאין אחיו הכהנים מתכפרים בו ש\"מ דחיליה דתנא דברייתא אינו אלא מהך קרא דאי לאו קרא דאשר לו הוה שמעינן דאחיו הכהנים מתכפרים בו והשתא לפום האי סברא נדרוש קרא דאשר לו למעט ההבאה דהשתא ליכ' למעוטינהו מהבאה מקרא דממעטינן שאר העם דאחיו הכהנים שאני דמתכפרי בפרו של אהרן ודוק ומיהו אכתי י\"ל דשפיר קשיא להו דאימא דהא דדרשינן קרא דאשר השלישי לעכב היינו לבתר דקים לן דמתכפרי הכהני' בפרו של אהרן דאי לאו הוה דרשינן הך קרא למעט כפרת הכהנים מפרו של אהרן דהכי אית לן למדרש טפי ולא לעכב כמ\"ש התוס' לקמן ד\"ה שנה עליהן כו' ואין לומר דכיון דקרא דאשר לו השני דמיניה ממעטינן שלא יביא משלהן לא אצטריך אלא משום דאיכא סברא שיביא משלהן כיון דמתכפרים בו א\"כ איך נדרוש אשר לו השלישי למעטי' מכפרה הא ודאי לא קשיא דבא זה ולמד על זה כמ\"ש מוהריב\"ל למה שהוקשה לו בדברי התוס' ז\"ל יע\"ש.
ואיך שיהיה הנה מבואר יוצא מתוך סוגייא זו דאין פרו של כ\"ג בא אלא משל עצמו ולא משל צבור וגם לא משל אחיו הכהנים אע\"ג דמתכפרים בו וגם איכא קרא יתירא לעיכובא ורבינו לא ביאר לנו דבר זה אי איכא עיכובא או לא וכמו שהקשה הרב מ\"ל ובס' אוריין תליתאי בחידושי שבועות אשר שם להרב נאמן שמואל ראיתי שכתב ע\"ש הרמב\"ן דמה שלא שנה הכתוב בשעיר של עם לומר שיהיה משל עם לעיכובא הוא משום דכבר כתיב והיתה זאת לכם לחקת עולם וכל היכא דכתיב חוקה עכובא הוא עכ\"ל ואנכי לא ידעתי א\"כ גבי פרו של אהרן נמי למה לן תרי קראי לעיכובא הרי כתיב חוקה דהאי קרא דוהיתה זאת לכם לחוקת עולם גם על פרו של אהרן קאי שהרי בפ' טרף בקלפי דע\"ב אפליגו רב ושמואל גבי שחיטת פרו של אהרן אי מעכב השחיטה להיות דוקא ע\"י כ\"ג ומ\"ד דמעכב היינו משום דכתיב אהרן וחוקה ומאן דס\"ל דלא מעכבא היינו משום דשחיטה לאו עבודה היא יע\"ש ועיין בפ' הוציאו לו ד\"ס בפלוגתא דר\"י ור' נחמיא גבי עבודות הנעשות בבגדי לבן אי כתיב בהן חוקה יע\"ש וכעת צ\"ע.
ויש להסתפק אי פרו של אהרן מצי אתי משל בני ביתו מסמוכים על שולחנו של כ\"ג שידו כידם וראיתי להרב ח\"ה גבי מאי דקאמר תלמוד' התם וכי תימ' ביתו כתיב שכתב וז\"ל פי' דה\"ק כיון דסמוכים על שולחנו הרי משלו מקרי וכתב עוד ובזה יתיישב לקמן דמוקי אשר לו השלישי לעכב ולא מוקי למעט בני ביתו די\"ל דבאשתו ובני ביתו ודאי דלא שייך לומר דיביא משלהם דמשלו הוא עכ\"ל ומדברי התוס' בפ' הוציאו לו ד\"ן ע\"ב ד\"ה או דילמ' מקופיא כו' משמע לכאורה דלא כמ\"ש הרב שכתבו שם דאף כפרת בני ביתו מקופייא הוא דאל\"כ הו\"ל כקרבן השותפין יע\"ש ואם כדברי הרב דבני ביתו ידו כידם מאי קרבן השותפין איכא ויש לדחות ומ\"מ זה שכתב הרב לישב מאי דקאמר ואם נפשך לומר דהכונה דבני ביתו לא חשיבי הותר מכללו לענין הכפרה כיון שידו כידם דברי התוספו' דהתם הויין תיובתיה דלפום מאי דס\"ד התם דמקופייא מתכפרי בני ביתו אמאי לא אקשי תלמודא מהך ברייתא דקאמר ואם נפשך כו' ואי ב\"ב מקופיא הוא דמתכפרי אין לך הותר מכללו יותר מזה כיון שאין כפרתן שוה שכ\"ג מתכפר בקיבעא ובני ביתו מקופייא ודוק ולענין אם אירע פיסו' בכ\"ג אם היה הפר בא מזה שמשמש תחתיו או לא עיין להרפ\"ח ועיין במ\"ש לקמן בפ\"ה הל' י\"ג ועיין בתוס' ישנים בפ\"ק דיומא די\"ב ע\"ב ואיה\"ב לקמן בפ\"ה נעמוד על דבר זה.
עוד כתב ר' ואיל הבא משל צבור והוא האיל כו' הרב ל\"מ כתב דוי'ו דוהוא מיותרת וצ\"ל הוא האיל דאי גרסי' והוא אין גזרה בלשונו כלל והרב פ\"ח כתב שלא דק דבכלל המוסף שכתב רבינו ז\"ל הוא גזירת הלשון עכ\"ל ואין דבריו נכונים בזה דכיון דלא נחית רבינו אלא לאשמועינן שהוא בכלל המוסף הרי השמיענו דבר זה במה שמינה בתחילת דבריו האיל בכלל המוספין ולמה חזר לומר שהוא בכלל דמוסף ומהיכא תיתי לומר שלא יהיה מכלל המוסף ועיין בהגהות הרב בני יעקב שגם הוא הסכים להגהת הלח\"מ ז\"ל יע\"ש.
ועל מה שהוקשה לו עוד להרפ\"ח דהכא פסקי' כר' דאמר איל אחד לומר שהוא האמור בחומש הפקודים ודרשת המיוחד שבעדרו נפקא לן מדכתיב מבחר נדריך ולית לן לדראב\"ש דאמר חד בחובו וחד בנדבה ואלו בפ' הוציאו לו דל\"ד גבי קרא דאת הכבש אחד קי\"ל כרבנן דאמרי מאי אחד מיוחד שבעדרו וקרא דמבחר נדרי' לנדבה הרי דאצטריך חד לחובה וחד לנדבה וא\"כ הוה ליה למפסק הכא כראב\"ש משום דרבנן קיימי כוותיה עיין להתוס' ישנים בפ' א\"ל הממונה דל\"ד ע\"ב ד\"ה חד בחובה שהוקשה להם הפך קושיית הרב דאי רבנן דהכא ס\"ל כראב\"ש למה לן תרתי קראי בחובה ובנדבה ומתוך כך כתבו דרבנן דתמיד ס\"ל כר' דהתם וכתירוץ הפ\"ח ז\"ל אלא שיש לגמגם קצת על מרן כ\"מ למה לא הכריח ג\"כ דהלכה כר' משום דרבנן דתמיד ע\"כ קיימי כוותיה וי\"ל ועיין בס' זבח השלמי' למהר\"ם גאלאנטי ותדע מאיזה אחד דרשו כן יע\"ש בד\"ח ע\"ד סי' כ\"ב." + ], + [ + "שורש שחיטת פרו של כ\"ג אי כשירה בזר עבודת \n כל ט\"ו בהמות כו' אינן אלא בכ\"ג בלבד כו'. הנה בענין שחיטת פרו של כ\"ג אי כשירה בזר לא ביאר לנו רבינו כאן בה' עבודת יוה\"כ וכבר ברפ\"א מה' פסולי המוקדשין ד\"ב פסק כמ\"ד דכשירה בזר ע\"ש וכ\"ש שחיטת שאר הקרבנות דכשרות בזר דאפי' מאן דפסל בשחיטת פרו היינו משום דכתיב אהרן וחוקה כדאיתא בפרק טרף בקלפי דמ\"ב והתוס' בפרק אמר להם הממונה דל\"ב ע\"ב ד\"ה א\"כ כתבו דאע\"ג דכשרות בזר מדאורייתא מ\"מ פסו' מדרבנן ביו\"הכ ואין כן דעת רבינו דבפ\"א מה' פסולי המוקדשין סתם וכת' דפר כ\"ג של יו\"הכ אם שחטו זר כשר ועיין להפ\"ח.
ודע שהתוספות בפרק טרף בקלפי דמ\"ב ע\"א ד\"ה שחיטה לאו עבודה כתבו ע\"ש הר\"י קאלצון ז\"ל דשחיטת פרו של כ\"ג למ\"ד שפסולות בזר לאו משום דעבודה היא ועבודה פסולה בזר דהא אפי' בשאר כהנים נמי פסולה אלא בכ\"ג לחודיה ומשום דגלי רחמנא דבעי' בעלים הוא דפסולה מידי דהוה סמיכה דלאו עבודה היא ובעינן בעלים עכ\"ל יע\"ש. והדברים תמוהים מאותה שאמרו בפ\"ד אחין דל\"ג ע\"ב עלה דתניא התם זר ששימש בשבת יש כאן משום זרות ומשו' שבת ופרכי' עלה זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשרה ואי בקבלה והולכה טלטו' בעלמא הוא ואי בהקטרה הא אמר ר\"י הבערה ללאו יצאת כו' ואמר רב אחא בר יעקב בשחיטת פרו של כ\"ג וכדברי האומר שחיטת פרו של כ\"ג פסו' בזר א\"ה מאי איריא זר אפי' כהן הדיוט נמי שזר אצלו קאמר ורב אשי משני דאיסורים בעלמא קחשיב יע\"ש. והשתא לדברי הר\"י קאלצון דליכא בשחיטת פרו משום זרות שהרי שחיטה לאו עבודה היא ולא מפסי' אלא משום דבעינן שחיטה בבעלים דומיא דסמיכה א\"כ מאי קמשני רב אחא בר יעקב דזר ששימש בשבת בשחיטת פרו קאמר דאכתי קשה ואמאי מחייב משום זרות כיון דלאו עבודה היא הנה קושיא זו שמעתי מקשים ע\"ש מו\"ה המובהק מהרי\"ן הי\"ו ולע\"ד י\"ל דלפום מאי דמשני תלמו' דבשחיטת פרו של כ\"ג מיירי הברייתא וזר דקאמר היינו מי שזר אצלו ואפי' כהן הדיוט מעתה עכ\"ל דכי קאמר תנא יש כאן משום זרות לאו היינו איסור זרות דכהונה דאיכא ביה לאו ומיתה בידי שמים כדאמרינן בס\"פ הנשרפין דף פ\"א ופסקו רבינו ברפ\"ט מה' ביאת מקדש יע\"ש אלא יש כאן משום איסור זרות דאהרן קאמר דכיון דבפרו של אהרן כתיב אהרן וחוקה לומר דאחרים לבר מאהרן פסולים א\"כ הו\"ל בלאו הבא מכלל עשה לגבי אחרים וליכא אלא איסו' בעלמא בלבד דקפיד קרא אהרן לחודיה דאלת\"ה אלא דאיסור זרות בעבודה ממש קאמר ואיכא לאו דוזר לא יקרב אליכם ק\"ט דבשלמא זרים שאינן כהנים איכא למי' דאיכא בהו לאו דזרות דאע\"ג דבשחיטת שאר קרבנות אפקינהו רחמנא מלאו דזרות כדכתיב ושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו בני אהרן ודרשינן מקבלה ואילך מצות כהונה כדאיתא בר\"פ כל הפסולים דל\"א וכמו שפסק רבינו בפ\"ה מה' ביאת מקדש מ\"מ השתא דגלי רחמנא גבי פרו של אהרן דזרים אסורים אהדריה רחמנא ללאו דזרות דומיא דגוזז ועובד בפסולי המוקדשים דלקי אע\"ג דליכא אלא איסור עשה דתזבח ולא גיזה משום דאמרינן אהדריה קרא לכלליה וכמ\"ש התוס' בפ' גיד הנשה דצ\"ט ד\"ה רבא ובע\"ז דס\"ז סד\"ה אמר ר\"י ובפ\"ק דביצה די\"ב ד\"ה השוחט אבל גבי כהנים דמעולם לא נאסרו בלאו זה דזרות דעבודה ולאו זרים נינהו מהי תיתי לומר דבשחיטת פרו של כ\"ג איכא בהו לאו דזרות ומצאתי כדברי להרב התנא בספר פרשת דרכים בדרך מצותיך דס\"ט ע\"א ד\"ה ונראה שכתב דכהנת שנבעלה בעילת איסור דאסו' לאכול בתרומה מקרא דובת כהן כי תהיה לאיש זר כו' לא נכללה נמי בכלל לאו דוכל זר לא יאכל קדש מטעמא דאהדריה קרא לכלליה שהרי אשה זו שנבעלה לפסו' לה לאו זרה היא כדי שנאמ' דאהדריה קרא לכללי' דהא באומרו וכל זר אינו בכלל אשה שנבעל' לפסו' לה בעיל' איסו' יע\"ש וכיון שכן ודאי דכהני' דלית בהו שם זרים ולא נכללו בלאו דוזר לא יקרב אי נאסרו בשחיטת פרו של כ\"ג ליכא בהו אלא איסורא בעלמא וכי קתני בברייתא זר ששימש במקדש יש כאן משו' זרות ומפרשינן לה אפי' בכהני' דזר אצלו קאמר עכ\"ל דיש כאן משום זרות דקאמר היינו איסור זרות זה דבעינן אהרן דחוקה לעיכובא אבל זרות דעבודה ודאי לא קאמר ומעתה לדעת הר\"י קאלצון נמי דס\"ל דאף בזרי' שאינן כהני' ליכא בהו איסור זרות דעבודה לא קשיא מידי דמשו' זרות דקאמר היינו זרות דפרו של אהרן ואדרבא מאותה סוגיא יש להביא ראיה למ\"ש הר\"י קאלצון מדפריך הש\"ס א\"ה מאי אירייא זר אפי' כהן הדיוט נמי ואם אית' דשחיטת פרו של כ\"ג למ\"ד בזר פסו' חשיבה עבודה ממש ומחייב הזר עליה משו' וזר לא יקרב מאי קא פריך ואפי' כהן הדיוט נמי לימא דתנא להכי נקט זר דוקא משו' דמחייב בלאו דזר לא יקרב דתנא חיובי לאוין קתני לדעת רב אחא בר יעקב משא\"כ בכהן הדיוט דלא מחייב אלא בלאו הבא מכלל עשה וכמדובר אלא ודאי דאף בזרים נמי לא מחייבי אלא בלאו הבא מכלל עשה וכשיטת הר\"י קאלצון ואי תקשי לן אם איתא דלרב אחא בר יעקב משו' זרות דקתני משום איסור זרות בעלמא קאמר וליכא לאו ומיתה א\"כ למה נייד מלפרש ג\"כ דמשו' שבת דקתני משו' איסור שבת בעלמא קאמר ובהולכה וקבלה דאית בהו איסור טלטול מוקצה א\"נ בלאו דהקטרה קאמ' ומשו' איסור לאו דהעברה ולמה ליה לפרושי לה בשחיטת פרו של כ\"ג דזה דוחק הא לא איריא דרב אחא ב\"יע דחיקא ליה לפרושי הכי גבי איסור שבת דקתני בברייתא דא\"כ מאי נפקא מינה ולא ניחא ליה למימר נ\"מ לקוברו בין רשעי' כדתריץ רב אשי ועוד דא\"כ ר\"ש דפליג עליה דר\"י ואמר דאין כאן משום איסור שבת אם איתא דאיסור שבת בעלמא קאמר ר\"י מ\"ט פליג עליה ר\"ש דהא אע\"ג דלר\"ש אין איסור חל על איסור אין סברא לומר שלא יהא בו איסורא בעלמא דדוקא לענין חיוב סקילה או איסור לאו לענין מלקות אין אחע\"א אבל איסורא בעלמא ודאי אית ליה ומש\"ה מוקי לה בשחי' פרו של כ\"ג והשתא קמ\"ל דאחע\"א דאע\"ג דאסור משום זרות וכמ\"ד דשחיטת פרו בזר פסולה אפ\"ה גבי שבת קאמר דמחייב חטאת כיון דלגבי זר וכהן הדיוט לא הותר שחיטת זו של פרו של כ\"ג דר\"ש פליג ואמר דמשו' שבת לא מחייב אפי' זר וכהן הדיוט דאין איסור שבת חע\"א עשה דזרות ורב אשי חדית לן דמשו' זרות לאו דזרות קאמר ומוקי לה בהקטרה דשאר קרבנות דמחייב ביה הזר כמ\"ש התוס' ומשו' שבת דקתני אע\"ג דלר\"י ליכא אלא לאו דהעברה בעלמא ואין איסור חע\"א מ\"מ איסורא בעלמא אית ליה ונ\"מ לקוברו בין רשעי' גמורי' ור\"ש פליג וס\"ל דאין איסור שבת חל על לאו דזרות ועיין בחי' הרשב\"א והרמב\"ן שנראה מדבריהם דלמאי דתריץ רב אחא בר יעקב נמי משום זרות דתני תנא היינו לאו גמור דזרות ועיין בתוספו' ישנים פרק טרף בקלפי דמ\"ב ד\"ה אחת כשרה בזר ודוק ועיין עוד במה שנסתפק הרב פרשת דרכים שם בדרך מצותיך דס\"ט ע\"ד עמ\"ש רבינו ברפ\"ט מה' ביאת מקדש והקטירו בני אהרן ולא בנות אהרן אם עברו בנות אהרן והקטירו אם יהיו חייבות מיתה כזר ששימש או\"ד דליכא בהו אלא לאו הבא מכלל עשה יע\"ש ואם אותה סוגיא דיבמות היא מהלכת כפשטה דאיכא בכהנים לאו דזרות ושחיטת פרו של אהרן משו' דאהדרינהו קרא לכללא דזרים וכדמשמע מדברי הרשב\"א והרמב\"ן יש להוכיח דאף בנות אהרן חייבות מיתה כזר במכל שכן ודוק. גם בשאר עבודות של יו\"הך נמי דקי\"ל שאינן כשרות אלא בכ\"ג שאר כהנים חייבים עליהן משום זרות.
עוד כתב רבינו ז\"ל וכן שאר העבודות כגון הקטרת הקטורת של כל יום והטבת הנרות הכל עשוי בכ\"ג נשוי וכתב מרן כ\"מ וז\"ל נראה דמשמע ליה הכי מדתנן בריש יומא כל ז' הימים הוא מקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות והיינו כדי שיהא מלומד לעשותם עכ\"ל כלומר אע\"ג דמשנה ערוכה שנינו במעשה היום בפרק א\"ל הממונה דל\"א ע\"ב והביאה רבינו לקמן בפ\"ב ובפ\"ד הביאו לו את התמיד כו' נכנס להקטיר קטורת של שחר ולהטיב את הנרות התם י\"ל דאי בעי למעבד קאמר שהיה נכנס כו' אבל מאותה ששנינו בריש יומא משמע דאיכא מצוה בכ\"ג מדמלמדין אותו ז' ימים קודם ולפי מ\"ש הרפ\"ח דדעת רבינו דאפי' בשאר עבודות של כל יום אינן כשרות אלא בכ\"ג מדכייל עבודת כל ט\"ו בהמות דאיכא בהו תמי' של כל יום נראה ודאי דגם הקטרת הקטורת והטב' הנרות אינן כשרות אלא בו דהא עבודות נינהו.
ובמ\"ש מרן ע\"ש הריטב\"א שדעת רבינו דמדאורי' אין חובה בכ\"ג אלא בעבודת היום ממש אבל תמידים ועבודות של כל יום כשרות בכהן הדיוט אלא דמצוה בכ\"ג כו' הנה ט\"ס נפל בדברי מרן וצ\"ל במקום הרמב\"ם הרמב\"ן ככתוב בחי' הריטב\"א ומ\"ש הרמב\"ן בס' המלחמות דזריקת דם התמיד והעלתו אינן כשרות אלא בכ\"ג היינו מדרבנן וכ\"כ בהדיא בחי' הריטב\"א ורבנן שוו חובה בכ\"ג אף בתמידין ולא התירו אלא דברים שאינם עיקר העבודה יע\"ש. ועפ\"ז יש לדחות הראיות שהביא הפר\"ח להכריע היפך סברת הרמב\"ן שהרי הוא ז\"ל מודה דכל מידי דעבודה אפי' שאינן מעבודת היום אינה כשרה אלא בכ\"ג מדרבנן מיהא ומ\"ש עוד מרן ע\"ש הרמב\"ן שהיו פייסות ביו\"הך אחת לתרומת הדשן כו' בס' המלחמות הכריע כן שהרי לא שנו בסדר יומא כ\"ג עד שהאיר פני המזרח והורידוהו לבית הטבילה לקרוץ את התמיד וסידור המערכה ותרומת הדשן קודם לכן היה ועוד שאם היה הכהן תורם את הדשן א\"כ כבר היה צריך לטבול ולקדש וללבוש בגדי זהב כדתנן בתמיד מי שרוצה לתרום את המזבח יורד וטובל ותנן נמי התם קידש ידיו ורגליו מן הכיור נטל מחתת הכסף וקי\"ל נמי לר\"י דאמר בעיא בגדים ואם אתה אומר תרומת הדשן לכ\"ג נפישי להו טבילות וקדושין ועוד כשבא לקרוץ את התמיד למה הוא טובל ומקדש והרי כבר טבל לתרומת הדשן וסדור המערכ' והיאך שנינו הביאו לו בגדי זהב והרי לבוש אותן מחצות עכ\"ל ועיין בתוספות ישנים ליומא ד\"ך ד\"ה משום חולשא יע\"ש ומ\"ש דהיאך שנינו הביאו לו בגדי זהב והרי הוא לבוש אותן ק\"ל שהוא ז\"ל לקמיה בלשון זה כתב דאף על דישון מזבח הפנימי והמנורה היה צריך בגדים אחרים משום קדירה שבישל בה רבו אל ימזוג לו את הכוס יע\"ש ואיך כתב והרי הוא לבוש אותן כיון שהיה צריך להחליפן וי\"ל ודוק.
עוד כתב הרמב\"ן שם שהפייס השני היה דישון מזבח הפנימי שגם היא עבודת לילה אלא שמפני שהיא עבודה קלה לא רצו חכמים להטריח עליה שיעשנה בלילה והניחוה ליום וכשהגיע היום הקדימו העבודות המכשיר דדישון מזבח הפנימי מכשיר הוא כדאמרי' בפרק א\"ל הממונה ועוד שעיקר דישון מזבח הפנימי נראה שהוא מדבריהם ועוד דאלו היה בכהן גדול צריך היה לדשן קודם שחיטת התמיד והיאך שנינו הורידו כ\"ג לבית הטבי' כו' הביאו לו את התמיד והלא כשעלה ונסתפג היה צריך ליכנס לדשן ולהחליף בגדים אחרים ואח\"כ לשחוט את התמיד יע\"ש הנה זה שרצה לומר דדישון מזבח הפנימי מדבריהם הוא לא ידעתי מה יענה לאותה שאמרו בפרק א\"ל הממונה דל\"ג סדור שני גזירי עצים קודם לדישון מזבח הפנימי מ\"ט אע\"ג דהכא כתיב בבוקר בבוקר אפ\"ה מכשיר עדיף רבינא אמר הואיל והתחי' במערכה רב אשי אמר כו' יע\"ש והשתא אם איתא דדישון מזבח הפנימי עיקרו אינו אלא מדבריהם לימא דמש\"ה שני גזירי עצים קודם משום דהוי דאורייתא לא כן דישון מזבח הפנימי שאינו אלא דרבנן ועיין עוד במאי דפריך תלמודא התם ע\"ב ואימא חד שדייה לדישון מזבח הפנימי כו' דמוכח מינה דהוי דאורייתא יע\"ש ועיין להתוס' בפרק הוציאו לו דף נ\"ט ע\"ב ד\"ה והרי תרומת הדשן שכתבו בשם הירושלמי דדישון מזבח הפנימי מק\"ו דראשון נפיק יע\"ש גם מ\"ש שאלו היה בכ\"ג היה צריך לדשן קודם שחיטת התמיד הנה זה היפך מ\"ש תחילה דהעבודות קודמות למכשירין ומה\"ט הקדימו בתמיד כשהגיע היום מי שוחט מי זורק מי מדשן מזבח הפנימי מפני שדישון מזבח הפנימי מכשיר הוא ועיין להתוספות בפ\"ק דיומא די\"ד ע\"ב ד\"ה אמר אביי שכתבו דלתנא דמתני' דיומא זריקת דם התמיד היה קודם לדישון מזבח הפנימי והמנורה דמה\"ט הוצרכו לומר בגמרא מאן תנא יומא ר\"ש איש המצפה הוא אלא שעיקר דבריהם תמוהים כמו שתמה עליהם הלח\"מ בפ\"ו מהל' ת\"ומ ד\"ד ודעת רבינו בפ\"ו מהל' ת\"ומ דדישון מזבח הפנימי בשעת שהיה השוחט שוחט ועיין שם בדברי הלח\"מ ומרן כ\"מ שם בפ\"ד ד\"ו כתב ע\"ש הריטב\"א דדישון מזבח הפנימי היו עושין תחילה קודם השחיטה והזריקה וכ\"כ בחי' בדי\"ד ע\"ב ודכ\"ה ע\"א יע\"ש עו\"כ הרמב\"ן ז\"ל שם שהפייס הג' היה בדישון המנורה שאעפ\"י שההטבה היה ע\"י כ\"ג הדישון דהיינו הסרת הפתילות והשמן היה ע\"י כהן הדיוט שאלו היה ע\"י היה צריך בגדים אחרים כדאמרי' בגדים שבשל כו' יע\"ש עיין למרן כ\"מ בפ\"ב מה' תו\"מ ד\"י שתמה על רבינו שהצריך בגדים אחרים להרמת הדשן דבגמ' לא אמרו כן אלא לענין הוצאת הדשן חוץ לעזרה יע\"ש והתימה על הרמב\"ן שהוסיף עלינו דישון מזבח הפנימי והמנורה ועיין להתוס' בפ' הוציאו לו דנ\"ט ע\"ב כי שם הוכיחו דדישון מזבח הפנימי אינו צריך בגדי כהונה ומדברי הרמב\"ן ז\"ל הללו מוכח דהיו צריך בגדי כהונה אלא שהיו פחותין מהראשונים וצ\"ע עוד כתב הרמב\"ן ז\"ל שם דהפייס הד' מי מעלה אברים מן הכבש למזבח ובאברי' שניתותרו מבערב וכגון שחל בשבת שחלבי שבת קרבין ביו\"הכ למ\"ד יע\"ש עיין בזה להתוי\"ט בפ\"ק דיומא ועיין להרב מ\"ל ז\"ל בפ\"א מה' תו\"מ ד\"ז ד\"ה ודע שראיתי להרמב\"ן כו' ועיין במ\"ש לעיל בד\"א ד\"ה ודע ודוק.
שורש שצריך כ\"ג נשוי אשה א' ולא ב'\n ומ\"ש רבינו דכ\"ג \n נשוי שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו ביתו זו אשתו. בריש יומא שנינו אף אשה אחרת מתקנין לו שמא תמות אשתו וחכ\"א א\"כ אין לדבר סוף הרי דרבנן לא פליגי על ר\"י אלא דלא חיישינן למיתת אשתו לתקן לו אשה אחרת אבל לכ\"ע צריך שיהיה נשוי כדכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו והנה בגמ' שם בדי\"ג מוכח דבעינן שלא יהא נשוי אלא אשה אחת ולא שתים דפרכי' עלה בגמ' ומי סגי ליה בתקנתא ביתו אמר רחמנא והא לאו ביתו היא דמקדש לה והא כל כמה דלא כניס לה לאו ביתו הוא דכניס לה א\"כ הו\"ל ב' בתים ורחמנא אמר בעד ביתו ולא בעד ב' בתים דהדר מגרש לה כו' יע\"ש ורבינו לא ביאר לנו דבר זה כאן מפני שכבר השמיענו בפי\"ז מהל' א\"ב די\"ג שאפי' בשאר ימות השנה אינו נושא כ\"ג אלא אשה אחת שכתב שם וז\"ל מ\"ע על כ\"ג שישא נערה בתולה כו' ואינו נושא ב' נשים לעולם שנאמר והוא אשה בבתוליה יקח אשה אחת ולא ב' נשים ובפ\"ה מה' כלי המקדש כתב וכבר ביארתי בס' קדושה שאינו נושא ב' נשים ואם נשא ב' אינו יכול לעבוד ביום הצום עד שיגרש לאחת עכ\"ל.
וראיתי להראב\"ד שהשיג שם בה' א\"ב על רבי' וכתב וז\"ל לא מתחוור' האי סברא שלא אמרו במ' יומא אלא ביתו אמר רחמנא ולא ב' בתים ואפשר שלא נאסר בב' בתים אלא ביוה\"ך שמא ימשך לבו אחריהם ויבא לידי טומאה יע\"ש ולא ידעתי למה אמר דבר זה בדרך אפשר דמתוך סוגייא זו דפ\"ק דיומא מוכח בהדייא דליכא איסורא דב' נשי' אלא ביוה\"ך בלבד דהא כי פרכינן ומי סגי ליה בתקנתא ושנינן דמקדש וכניס לה מבע\"י והדר מגרש לה ע\"ת כו' ואם איתא דאפילו בשאר ימים נמי חוץ מיוה\"כ איכא איסורא על כ\"ג לישא ב' נשי' אכתי ק' והיכי נסיב לה והא קעב' אהוא אשה בבתולי' יקח ואפי' הדר מגרש לה הרי מיד שנשאה קעבר על עשה.
וראיתי להרב מ\"ל בפ\"ג מה' עבדים די\"א עמ\"ש רבינו היה לעבד אשה ובנים ולא לרבו אינו נרצע שנא' כי אהבך ואת ביתך שהקשה הרב ז\"ל דלמה לא אמרינן גבי עבד שאם היה לרבו ב' נשים אינו נרצע משום דבית אחת אמר רחמנא ולא ב' בתים וכדאמרינן גבי כ\"ג והשיב דשאני כ\"ג דאיכא טעמא דמילתא שמא ימשך לבו אחריהן ויבא לידי טומאה כמ\"ש הראב\"ד בפי\"ז מה' א\"ב אבל הכא גבי עבד דליכא טעמא למעט ב' נשים לא אמרינן דביתך אתא למעט ב' נשים אלא לומר דצריך שתהיה לו בית ולפי מ\"ש רבינו דכ\"ג אסור ליקח ב' נשים משום דכתיב אשה אחת ולא ב' ניחא טפי דודאי מאי דאמרינן בגמ' דרחמנא אמר בעד ביתו ולא בעד ב' בתים לא ממילת ביתו הוא דקממעט ב' בתים אלא הכונה היא לומר מאחר דבקרא ליכא הוכחה דצריך שיהיו לו ב' בתים מנ\"ל דשרי ליה שיהיו לו ב' בתים מאחר שאסרן לו הכתוב משום דכתיב אשה אחת ולא ב' אבל אה\"ן דביתו לאו מיעו' הוא לב' בתים עכ\"ל ולא ידעתי היכי ניחא ליה בהכי אותה סוגייא לדעת רבינו דא\"כ הוא דלאו ממילת ביתו הוא דקממעט ב' בתי' אלא מדכתיב אשה אחת מאי קמהדר ומשני דמגרש לה דאכתי ק' והיכי נסיב לה מעיקרא דקעבר על עשה דוהוא אשה בבתוליה יקח ואין לומר דמגרש לראשונה קאמר והדר נסיב לשניה דהא מגרש לה קאמר מיהו לזה אפשר לומר דמעיקרא ה\"נ הוה אפשר לאקשויי והא קעבר על עשה דב' נשים אלא דהש\"ס לא חש להשיב כל תשובות שיש להשיב כי באחת הוא מסלקו לענין אחר כמ\"ש רש\"י ולפי המסקנא דמסיק דמגרש לב' ע\"ת ניחא דמעיקרא מגרש לראשונה ע\"מ שאכנס לבה\"כ והדר מקדש לשניה ומגרש ע\"מ שלא תמות חבירתי' ובשעת קידושי שניה אין כאן עברת עשה דב' נשים כיון שגירש הראשונה ע\"ת ובידו לקיים התנאי ועוד כיון דבשעת קידושי שניה דעתו לגרשה אח\"כ ע\"ת אין כאן עברת עשה כנ\"ל לע\"ד ותו קשה טובא במה שרצה ליישב בין לדעת הראב\"ד ובין לדע' רבי' דא\"כ מאי האי דפריך תלמו' לקמן אלא מעתה ב' יבמות הבאות מאדם אחד לא יתייבמו אפי' אחת מהן דהא אשר לא יבנה את בית אחיו כתיב דמשמע בית אחת דוקא הוא בונה ולא ב' בתים ומשני יבמתו יבמתו ריבה יע\"ש.
והשתא לפי דברי הרב מאי קו' דשאני גבי כ\"ג דלאו ממשמעותא דקרא נפקא לן אלא אי משום סברא ואי משום קרא דאשה בבתוליה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה משא\"כ גבי יבמה דליכא לא סברא ולא קרא לא דרשינן הכי ותו מה יענה הרב לכמה מקומות בתלמוד שמצינו דדריש הכי הלא בפרק החולץ דמ\"ד ע\"א דרשינן דאשר לא יבנה את בית אחיו בית אחיו הוא בונה ולא ב' בתים ובפ' ראוהו ב\"ד דכ\"ו ע\"א אמרינן שופר א' אמר רחמנא ולא ב' וג' שופרות ובפ' לולב הגזול דל\"ה אמרינן פרי עץ הדר אמר רחמנא ולא ב' וג' וה\"נ אמרינן התם בדל\"ב ואימא תרי כפי כפת כתיב ובפ' המביא תניין ד\"ך ע\"ב אמרינן וכתב לה ס' כריתות ספר א' אמר רחמנא ולא ב' וג' וכן בפ\"ב דסוטה דח\"י יע\"ש והנה לההיא דפ' החולץ י\"ל דהתם לאו מקרא דביתו נפ\"ל אלא מקרא דעליה ולא על חבירתה כמ\"ש רבינו בפ\"א מה' יבום די\"ב וע\"ש בדברי הלח\"מ שם אלא שעיקר דברי רבינו הללו יש להם מן הקושי מתוך סוגייא דיומא דהוצרכו לשנויי יבמתו יבמתו ריבה ולא אמרו מדכתי' עליה ולא על חבירתה שמעינן דלחדא מיהא הוא מייבם וי\"ל ודוק גם לההיא דפ' לולב הגזול י\"ל ע\"פ מ\"ש הרא\"ש שם עלה דמתני' דרי\"א ג' הדסים וב' ערבות וז\"ל הני שיעורי שלא לפחות מהן אבל להוסיף יכול ואין כאן משום ב\"ת אלא א\"כ מוסיף מין אחר והא דאמרינן פרי אחד אמר רחמנא ולא ב' וג' היינו לענין חובת לקיחה כלומר אם באת להצריך ב' וג' פרי אחד אמר רחמנא עכ\"ל וכונתו לומר דלא ממעטינן ממילת פרי ב' אלא פחות מפרי אחד הוא דממעטי' אבל ב' וג' ודאי כשרים דבכלל פרי אחד הן דבכלל מאתים מנה ותלמודא ה\"ק אם איתא דפרי עץ הדר היינו פלפלין כיון דאי אפשר לקיים לקיחתן כי אם בב' וג' היכי יתקיים קרא דפרי עץ הדר דמשמע אפי' אחת מעתה אין מכאן תשובה לדברי הרב מ\"ל כמובן ובהכי יש ליישב ג\"כ ההיא דדף ל\"ב דפריך תלמודא ואימא תרי כפי ומשני כפת כתיב ותלמו' הכי פריך ואימא תרתי כפי דוקא כיון דקרי' כפות ומשני כפת כתיב ומשמע אפי' אחת אבל לא בא למעט ב' כפות אלא דבא' עלתה לו וההיא דשופר נמי י\"ל על דרך זה דמה\"ט אמרי' דשופר של פרה לא איקרי שופר משו' דשל פרה קאי גילדי גילדי ולא מיקרי שופר אחד אלא שופרות דמשמעות הכתוב יש אף שופר א' ואי אפשר להתקיים בשל פרה שאינו נקרא שופר אחד לעולם וע\"פ דברי הרב מ\"ל נוחים דברי הרא\"ש הללו דלא תיקשי ליה סוג' דיומא דממעטינן ממילת ביתו ב' בתים והוא כתב ולא ממעטי' מפרי אחת ב\"וג אלא דבא לרבות אפי' אחד אמנם ע\"פ דברי הרב ניחא דהתם שאני דאיכא טעמא דמילתא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל בעלמא אמרינן בכלל מאתים מנה וכן ההיא דגטין וההיא דסוטה יש ליישב ע\"פ האמור ודוק ועיין בס' גט פשוט דקס\"ד ע\"ב בההיא דקיר קירות ב' יע\"ש ומפי מורי הרב מר יאודה זלה\"ה שמעתי דהרא\"ש לא אמרה למילתיה אלא דוקא גבי קרא דפרי עץ הדר דאיכא למימר דמיעוטא דפרי אחד לא אתא אלא למעט פלפלין דלא מינכר לקיחתן בפחות מב' משא\"כ בההיא דכ\"ג דמיעוטא דביתו אי אפשר לאוקמיה בענין אחר אלא למיעוטא דב' בתים דוקא וגבי לולב נמי יש לומר דמשו\"ה ליכא ב\"ת אע\"ג דכתיב כפת משום דיש אם למקרא ועיין.
ולעיקר קושיית הרב מ\"ל אמאי לא דרשי' גבי עבד בית אחת ולא ב' בתים כי היכי דדרשינן גבי כ\"ג לדעתי לא קשיא דהא קי\"ל כר\"ע דדריש כל אתין שבתורה וגבי עבד כתיב כי אהבך ואת ביתך ואתא את וריבה אפי' בית אחר דמה\"ט דבעינן שיהיה לו בנים ג\"כ ע\"ש א\"נ י\"ל דכיון דגבי עבד גופיה קפיד רחמנא שיהיה לו אשה ובני' ולא קפי' שיהיה לו אשה אחרת בלבד שהרי מלבד האשה כנענית שמסר לו רבו יש לו אשה ישראלית כדכתיב ויצאה אשתו עמו ה\"נ גבי רבו נמי סברא הוא דלא קפיד רחמנא בהכי כנ\"ל לע\"ד.
ודע שמ\"ש רבינו בכ\"ג נשוי היינו שכנסה לחופה אבל אם לא כינסה אלא שקידשה בלבד לא מהני דכל כמה דלא כניס לה לא מיקרי ביתו כדאמרי' בגמר' ויש להסתפק למאי דקי\"ל כרבנן שלא היו מתקנין אשה אחרת לכ\"ג ביו\"הכ אם היו מכניסי' כ\"ג אחר לשמש תחתיו או היה מקדש אשה אחרת ונכנס לחופה ביו\"הכ ואח\"כ עובד והנה משום איסור אנינות אין לאוסרו לעבוד שהרי כ\"ג מקריב אונן ואפי' להתחיל בעבודה תחילה וכמ\"ש רבי' בפ\"ב מה' ביאת המקדש ד\"ו וכמ\"ש שם הרב מ\"ל ז\"ל שם יע\"ש וראיתי להתוס' בפ\"ק דיומא די\"ג ע\"ב ד\"ה ולחדא שכתבו וז\"ל בירוש' משמע אשה אחרת מתקנין לו מזמינין אותה שאם תמות אשתו ביו\"הכ שיקדש זו ביו\"הך ופליג אגמ' דידן דפריך התם ויקדש מאתמול ומשני וכפר בעד ביתו ולא בעד ב' בתים ופריך ולא נמצא כקונה קנין בשבת ומשני משום שבות התירו במקדש עכ\"ל הנה לדעת הירוש' מבואר דטפי ניחא להו לרבנן שיכניס לחופה הכ\"ג ביו\"הך מלהניח כ\"ג אחר שישמש במקומו ולפ\"ז אפשר דלרבנן דר\"י אע\"פ שלא היו מתקנין אשה אחרת מבע\"י אם אירע שמתה אשתו של כ\"ג ויש אשה אחרת מוכנת לקדש אותה בודאי שהיה מקדש אותה והיה נכנס לחופה וחוזר לעבודתו אך ק' דכיון דחופה זו אינה ראויה לביאה שהרי יו\"הכ אסור בתשמיש המטה וכיון דאינה ראויה לביאה לא קני לה ולא מיקרי ביתו וכמ\"ש רבינו בפ\"י מה' אישות דחופת נידה לא קני לה ליורשה ולהטמא לה והרי היא כארוסה וכן הוא דעת הרי\"ף בה' בכתובות פ' אע\"פ ועיין לה\"ה והר\"ן שכתבו דיש חולקין ע\"ז ולדידהו הירוש' הנז' מסייען וליכא למימר דהירוש' פשיטא ליה דלא בעינן חופה הראויה לביאה ורבינו בה' אישות פסק כתלמודא דידן דמספ\"ל דהא ודאי כיון דבתלמודא דידן לא אפשיטא ובירוש' אפשי' הו\"ל למפסק כפשיטותיה דירוש' כדרכו כנודע ולדעת הסוברים דמן התורה אינו אסור ביו\"הכ אלא אכיל' ושתיה דוקא ושאר מילי אסורין מדרבנן היה מקום לומר דדוקא חופה שאינה ראויה לביאה מדאורייתא כנידה הוא דאינה קונה אבל כל שאינה ראויה מדרבנן חשיבא חופה אכן לא מצאנו ידינו ורגלינו לדעת רבי' דס\"ל בה' שביתת עשור דכל ה' עינויים הן מן התורה.
ואפשר לומר דע\"כ לא אמרינן דחופה שאינה ראויה לביאה דינה כארוסה אלא גבי נידה שאיסורא מחמת עצמה משא\"כ הכא בחופה דכ\"ג ביו\"הך דיומא קגרים דאיתתא שפיר חזייא וא\"נ י\"ל ע\"פ מ\"ש הרב מ\"ל בפ\"י מה' אישות ד\"ב דחופה קודם קידושין קונה לאחר שיקדשנה יעש\"ב וא\"כ אפשר דהירוש' הזה מיירי בשכנסה לחופה מבע\"י ואח\"כ ביוה\"כ הוא מקדש אותה אלא שבעיקר דברי המ\"ל יש לעמוד בהן עיין למו\"ה בס' שער המלך בקונט' חופת חתנים ס\"ח יע\"ש והנכון אצלי דרבינו ס\"ל דהירוש' פליג אגמ' דידן בהאי מילתא דקאמר בסוגיין דכל כמה דלא כניס לה לאו ביתו הוא וס\"ל להירושלמי דכ\"ג ביו\"הכ כשמתה אשתו לא היה אלא מקדש אשה אחרת לבד ולא נכנס עמה לחופה ובקידושין לבד מיקרייא ביתו וכן כתב הרב פרי חדש בדין זה בהדייא דהירושלמי משמע ליה הכי יעויין שם והסברא נוטה לזה דאיך יתכן להכניסו לחופה לכ\"ג ביו\"הך בשעת שמתה אשתו הראשונה ולהוציאו מן המקדש בשעת העבודה ולהחזירו לעבודתו דבר זה אין הדעת סובלו אלא ודאי כדאמרן.
אחרי כותבי כל זה חדשים מקרוב נדפס ס' נאות יעקב להרב החסיד מהר\"י אלגאזי וראיתי בקונט' גט מקושר להרב בנו הי\"ו בסימן ח' הביא דברי הרב מ\"ל בפ\"ג מה' עבדים ועמד על דבריו מסוגיין דפ\"ק דיומא וכאשר הארכנו לעיל ועמד ליישב דברי רבינו להצילו מהשגת הראב\"ד ושני דרכים לפניו ואין בהם כדי שביעה עיין עליו גם עמ\"ש הרב מש\"ל בפ\"י מה' אישות ד\"ב דחופה קודם קדושין קונה עמד מתמיה מסוגיין דפ\"ק דיומא דא\"כ אמאי לא מוקי תלמו' מתני' דאף אשה אחרת מתקינין מקדש לאשה אחרת בתנאי שיחולו הקדושין כשתמו' אשתו הראשונה ומיד קודם הצום נכנס לחופה דהשתא אם תמות אשתו הראשונה קודם עבודה או בפלגא דעבודה מיד יחולו הקדושין לאחר מכאן ולא למפרע ואע\"ג דהשתא בשע' חלות הקידו' ליכא חופה מ\"מ אהני ליה חופ' דעיו\"הך לקנותה שהרי זו היא שיטת הרמב\"ן והרשב\"א דחופה שקודם קדושין מהני לקנותה לאחר שיחולו הקדושין וכמ\"ש הרמ\"ל והניח דבר זה בצ\"ע יע\"ש ולפי מ\"ש מו\"ה בעל שע\"ה בקונט' חופת חתנים ס\"ח לענין זה ע\"ד הרמ\"ל אין מקום לתמוה על הרמב\"ן והרשב\"א בזה ואף גם זאת שערי דחיה לא ננעלו דחופה כי האי דבשעת חלות הקדושין אין בידו להכניסה לחופה דהו\"ל כקונה קנין בשבת אפשר דלכ\"ע לא מהני כשכנסה קודם קדושין דחופה הראויה בשעת קדושין בעינן ודוק." + ], + [ + "שורש הפרשת כ\"ג ז' ימים קודם יוה\"כ ז' \n ימים קודם יו\"הכ מפרישין כ\"ג כו'. משנה בריש יומא ובעו בגמרא מנה\"מ ואמר רב מניומי בר חלקיה אמר ר\"י אמר קרא כאשר עשה ביום הזה ציוה ה' לעשות לכפר עליכם לעשות זה מעשה פרה לכפר זו מעשה יו\"הך ופריך עלה ואימא כוליה קרא ליו\"הך ומשני אמרי יליף ציוה ציוה מפרה והדר פריך ואימא ציוה ציוה דיו\"הך דכתיב ויעש כאשר צוה ה' ומשני דנין ציוה דלפני עשיה מציו' דלפני עשיה וכתבו התוס' בד\"ה אלא וז\"ל תימא מאי קא פריך דא\"כ לעשות ל\"ל וי\"ל דס\"ד דמקשה דתרוייהו אצטריך ליו\"הך דאי לא כתיב אלא לכפר הוה אמינא כפרה דקרבנות ואי לא כתיב אלא לעשות הו\"א זה פרה להכי כתיב תרווייהו למעוטי פרה דקרבנות עכ\"ל. ולכאורה איכא למידק טובא בדבריהם דאיך תיסק אדעתין דכי כתיב לכפר לחודיה למדרש כפרה דקרבנות דתפסת מועט תפסת דכי דרשינן ליה לענין כפרה דקרבנות אנו מרבין קרבנות דיו\"הכ וכמ\"ש התוס' לקמן ד\"ה אימא ואי דרשינן ליה ליו\"הכ אין כפרה דקרבנות בכלל וכיון שכן טפי אית לן למדרשיה לכפרה דיו\"הכ ולא לכפרה דקרבנות דמה\"ט פריך תלמו' ואימא כוליה קרא ליו\"הך הוא דאתא. ונראה דמשמע להו להתוס' דכפרה דקרבנות ודיו\"הכ כולה חדא מילתא היא ששניהם באים לכפר אבל פרה דיו\"הך שזה לכפר וזה לטהר אין סברא לרבות ובהכי ניחא מאי דפריך תלמודא לקמן ואימא לכפר כפרה דקרבנות אע\"ג דמרבינן בהך דרשא קרבנות ליו\"הכ ומעיקרא פריך ואימא כוליה קרא ביום הכפורים אלא משום דקרבנות ויו\"הך חדא מילתא היא משו\"ה פריך הכי ובמאי דפריך תלמו' ואימא ציוה ציוה דיו\"הכ כתבו התוספות דהכי פירושו מ\"ט לא נפקא לן מקרא אלא פרה וי\"הכ אימא ציוה זה יו\"הכ ואייתר לן לעשות לכפר ונדרוש לעשות זה מעשה פרה לכפר אלו קרבנו' דכתיב בהו כמה זימנין לכפר עכ\"ל.
ולכאורה קשה דלפי פי' זה מקשה תלמו' היפך מאי דפריך מעיקרא ואימא כוליה קרא ליוה\"כ הוא דאתא ומשום דתפסת מועט והשתא פריך דנרבה מקרא פרה וקרבנות ויוה\"ך ונראה דהשתא שדריש ג\"ש דציוה ציוה לרבות מעשה פרה ואייתר ליה לעשות וע\"כ דאתא למעט קרבנות דחיקא ליה לתלמו' לרבות פרה שאינה באה לכפר ולמעט קרבנות הבאים לכפר וזו אינה סברא כמ\"ש התוס' לקמן מש\"ה הדר למפרך שנדרוש ג\"ש דציוה ציוה ליוה\"כ ולעשות לרבות פרה ולכפר לרבו' קרבנו' ואי תקשי לך אמאי לא פירשו התוס' דהכי פריך ואימא ציוה ציוה דיוה\"כ ונדרוש לעשות למעט קרבנות ולכפר למעט פרה והוה ניחא דפריך השתא כדפריך מעיקרא ואימא כוליה קרא ליוה\"כ אתא נראה דהא לא ניחא להו לפרש דא\"כ למ\"ל ג\"ש דציוה ציוה לא לכתוב אלא לעשות ולכפר ואנא אמינא לכפר זה יוה\"ך ולא פרה לעשות למעט קרבנות כדפריך תלמו' מעיקרא וליכא למימר דאצטריך ג\"ש דציוה ציוה כי היכי דלא נדרוש לעשות לרבו' מעשה פרה ולא למעט מעשה קרבנות דכיון דאיכא למדרש קרא לרבו' ואיכא למידרש למעט טפי דרשינן ליה למעט כדמוכ' מההיא דפריך תלמו' מעיקרא ואימא כוליה קרא ליוה\"ך הוא דאתא.
עוד פירשו התוס' דתלמו' הכי פריך ואימא ציוה לעשות זה יוה\"ך דכתיב ביה ויעש וכתיב ביה ציוה אבל פרה דלא כתיב ביה לשון עשיה לא ולכפר זה קרבנות ואיצטריך לעשו' כדי למעט פרה דאי לא כתיב אלא ציוה לכפר הו\"א ציוה זה פרה ויוה\"כ דהי מינייהו מפקת להכי כתיב לעשות לאפוקי פרה דלא כתיב ביה עשיה עכ\"ל ולפירוש זה קשה דלמה להו למימר דלכפר בא לרבו' מעשה הקרבנות דאמאי לא פירשו דלכפר בא למעט פרה דלא נדרוש לה מג\"ש דציוה משום הי מינייהו מפקת ולעשות בא למעט קרבנות ונראה דא\"כ לא לימא קרא אלא לכפר לבד ולא דרשינן אלא יוה\"כ לבד ולא פרה ולא קרבנו' דתפסת מועט דלפי פירוש זה שפירשו התוס' השתא משמע להו דלא דרשינן מלכפר אלא יוה\"כ לבד ולא קרבנות כמ\"ש הרב ח\"ה יע\"ש ואי תקשי לך ומי הכריחם לכך ואמאי לא פירשו דהמקשה ס\"ל דלכפר דרשינן קרבנות ויוה\"כ כדפריך תלמודא בתר הכי והשתא פריך דאימא דג\"ש דציוה ציוה אתא למעשה יום הכפורי' ולכפר למעט פרה ולעשות למעט קרבנות איכא למימר דא\"כ לימא קרא לעשות לבד וליכתוב קרא כאשר עשה ביום הזה כן יעשה ואנא אמינא לעשות זה יוה\"כ דכתיב ביה עשיה ולא פרה וקרבנות דלא כתיב ביה עשיה אך קשה דא\"כ מעיקרא כי פריך תלמודא ואימא כולי קרא ביה\"ך ופירשו התוס' דאתא לעשות למעט קרבנות אמאי לא משני דא\"כ למה לי לכפר ליכתוב לעשות לחוד וכדאמרן ומינה ממעטינן פרה וקרבנות כדאמרן וכעת צ\"י.
עוד הוקשה להם לפי פירוש זה וז\"ל וא\"ת ולדברי המתרץ דמשני דמדדמי ליה ילפינן למאי אצטרי' ציוה לעשות לכפר לא הוה אצטריך למכתב אלא ציוה לכפר ונדרוש ציוה זה פרה לכפר זה יוה\"כ וכי פרכת אימא ציוה זה קרבנות ולשני דנין ציוה מציוה ואין דנין צוואתו מציוה ותירצו וי\"ל דאי לא כתיב אלא ציוה לכפר הו\"א ע\"כ ציוה זה יוה\"ך כיון דאידי ואידי פרישתו לקדושה עכ\"ל וראיתי להרב ח\"ה שכתב וז\"ל והוצרכו לסברא זו דפרישתו לקדו' משום דמשמע להו לפי שיטה זו דע\"כ אי לא הוה כתיב לעשות לא הוה משמע ציוה זה פרה משום הי מינייהו מפקת דא\"כ לפי האמת לא ליכתוב לא לעשות ולא לכפר רק צוה זה פרה ויוה\"כ דהי מינייהו מפקת אלא דאי לא כתיב לעשות לא הוה מוקמינן צוה רק ליוה\"כ משום דפרישתו לקדושה מיהו לפי מ\"ש בסוף דבריהם דאדרבא כיון דבמלואי' לא הוה כתיב לעשות לא הוה צואה דלפני עשיה אלא לאחר עשיה לא הוה צריכי להך סברא דפרישתו לקדושה אלא דהוה מוקמינן ליוה\"ך משום דהוי לאחר עשיה עכ\"ל.
הנה זה שכתב דמשמע להו לפי שיטה זו דאי לא הוה כתיב לעשות לא הוה משמע צוה זה פרה דא\"כ לפי' האמת כו' לפ\"ז אין בין המקשן והתרצן אלא משמעות דורשים דהמקשן משמע ליה דדרשינן בג\"ש והתרצן ס\"ל דאין פרה בכלל וא\"כ קשה מה לתרצן לומר דנין ציוה דלפני עשיה מציוה דלפני עשיה לימא ליה בפשיטות הא לא מצית אמרת דציוה אתא לרבו' יוה\"כ דא\"כ אייתר לעשות ולמעט פרה לא אצטריך משום דאין בכלל הג\"ש דציוה אלא יוה\"כ דוקא ולא פרה דהשת' דמשני ליה דנין ציוה מציוה דלפני עשיה תקשי ליה א\"כ לעשות ל\"ל כי ע\"כ נלע\"ד דודאי לפום מאי דמשני התרצן דנין ציוה דלפני עשיה מציו' דלפני עשיה תו ליכא לרבות מג\"ש דציוה פרה ויוה\"כ שהרי פי' התוס' דלאו מדכתיב ציוה קודם לעשות הוא דקרי ליה לפני עשיה אלא משום דצואה דמלואים וכפרה דמו אהדדי דכשם שצואת מלואים הוא ציווי להבא שיעשו כן ה\"נ צואה דפרה הוא ציווי שיעשו כן משא\"כ בצואה דיוה\"כ קאי הצואה על דבר העשוי כבר שעשה אהרן כאשר ציוהו השם ומה\"ט לא דמו ענין הצוואו' להדדי הוא דניחא ליה לתרצן לומר דג\"ש דציוה אתא למעשה פרה טפי ממעשה יוה\"כ והשתא להתרצן דאית ליה האי סברא תו לא מצי מימר דאי לא כתיב לעשות הוה דרשינן בג\"ש דציוה פרה ויוה\"כ משום הי מינייהו מפקת דיוה\"כ לא מצי למדרש בג\"ש זו כיון דלא דמו הצוואות אהדדי אבל המקשן דלית ליה האי סברא הוה משמע ליה דבג\"ש דציוה ציוה מרבינן פרה ויוה\"כ משום הי מינייהו מפקת.
גם מ\"ש עוד הרב דלפי מ\"ש לקמן דאדרבא כיון דבמלואים כו' לא הוו צריכי להך סברא דפרישתו לקדושה נלע\"ד דמשום דאיכא הך סברא דפרישתו לקדושה נמי הוא שכתבו דאדרבא כיון דלא כתיב לעשות לא הוה ציוה דלפני עשיה מצוה אלא דלאחר עשיה כו' דהשתא איכא תרי טעמי למדרש ג\"ש דציוה ליו\"הכ טפי מפרה אבל כי ליכא הך סברא דפרישתו לקדושה אע\"ג דציוה דמלואים כתיב לאחר עשיה כציוה דיו\"הכ מ\"מ טפי אית לן למדרש ליה לפרה דדמו הצוואו' להדדי דזה וזה להבא ולא לי\"הכ דזה להבא וזה לשעבר וכתבו עוד התוספו' ואי לא כתיב אלא לעשות ולכפר הו\"א לכפר זה יו\"הכ לעשות זה קרבנות דפרישתו לקדושה עכ\"ל וכתב הרב ח\"ה ז\"ל וז\"ל וק' לדבריהם לעיל דפריך ואימא כוליה קרא ליו\"הכ ופי' התוס' דאי לא כתיב אלא לכפר הו\"א כפרה דקרבנות הו\"ל למפרך כתירוצם הכא דאימא לכפר זה יו\"הכ ולעשות זה קרבנות משום דפרישתו לקדושה עכ\"ל ולע\"ד אין ספק דלפום מאי דמשמע להו השתא דלעשות אתא לרבו' קרבנו' משום דפרישתו לקדושה דה\"נ מפרשינן במאי דפרי' תלמו' לעיל ואימא כוליה קרא ליו\"הכ אתא כלומר ואייתר חד מילה ודרשינן באם אינו ענין ליו\"הכ תנהו ענין לקרבנות דפרישתו לקדושה ודמי ליו\"הכ ודוק.
ובתוס' ישנים כתבו וז\"ל ואימא צואה דיו\"הכ ק' דא\"כ לכפר למאי אתא ורבינו פי' דאייתר ליה ולמימר צואה דקרבנות ולכפר יבא לדרוש על פרישת יו\"הכ לכפר על כפר' קרבנו' והפסוק דמפיק בל' לכפר מוכי' שאין לדורשו אלא כפרה כדפרישית ולעולם בפרישת דלפני יו\"הכ מיירי ואם לא היה אומר אלא לכפר לחוד לא הייתי רואה אלא כפרת יו\"הכ כדפריך בסמוך עכ\"ל ודבריהם באו סתומים קצת במ\"ש ולכפר יבא על פרישת יו\"הך לכפר על כפרת קרבנות ונראה דכונתם לומר דלא נימא דלכפר בא לדרוש על פרישת יו\"הך שאפי' נכנס כ\"ג לעבוד עבודה זמן רב קודם יו\"הכ ופירש עצמו ז' ימים קודם כניסתו לעבודה אפי\"ה צריך לחזור ולעשות פרישה ז' ימי' אחרים קודם יו\"הכ לזה אמרו דאינו כן אלא לכפר יבא לדרוש על פרישת יו\"הכ שצריך פרישה משום כפרת קרבנות כלומר שאם לא עבד כ\"ג זה קודם יו\"הכ כשנכנס לעבוד ביו\"הכ צריך פרישה וע\"ז הוקשה להם דא\"כ למה לן קרא ליו\"הכ כיון דלא גרע יו\"הכ משאר ימים לזה כתבו דאם לא היה אומר אלא לכפר לחוד לא הייתי רואה אלא כפרת דיו\"הכ דוקא ולא דשאר ימים כלומר דכשיבא לעבוד בשאר ימים לא היה צריך פרישה לזה איצטרי' תרי קראי לגלות דאף בשאר הימים צריך פרישה כשבא לעבוד עבודה מיהו כל שפי' בשעת כניסתו לעבודה אין צריך פרישה אחרת לעבודת דיו\"הכ וז\"ש ולעולם בפרישת דיו\"הכ מיירי וכמובן כן נראה לע\"ד בכונת דבריהם אי לית בהו חסיר או חליף ודוק.
ואת זה ראיתי בחי' הריטב\"א שכתב וז\"ל ואימא צואה דיו\"הכ וא\"ת א\"כ לכפר ל\"ל ועוד דגמרי' צואה צואה ליקו תרווייהו בג\"ש פרה ויו\"הכ דהא שקולין הן ויבואו שניהם וי\"ל דלכפר אצטריך דלא נימא יו\"הכ קמא או כ\"ג קמא דוקא צריך פרישה דהא דכותא להא אמרי' לקמן ודקאמרת דליקו תרווייהו הא ליתא דכל היכא דאפשר למדרש כוליה קרא ביו\"הכ לחוד דדמי למלואים שמעשיו בפנים ולכפר לא מוקמינן ליה כפרה עכ\"ל ואיכא למידק דא\"כ דאית לן למדרש קרא ביו\"הכ טפי מפרה איך קאמר תלמודא לעיל בשלמא כולי קרא בפרה לא מתוקם לכפר כתיב ופרה לאו בת כפרה היא ולדברי הריטב\"א אפילו כי מתוקם כוליה קרא בפרה אכתי תקשי לן אימא כוליה קרא ביו\"הכ כיון דדמי למלואי' טפי מפרה ואפש' דלאו משו' דכתיב לכפר הוא דממעטי' ליה דאפי' אי לא כתיב לכפר נמי טפי הו\"ל למדרש קרא ביו\"הכ מפרה אלא משו' דאשכח קרא בהדייא נקיט ליה כנ\"ל בדוחק ושקלינן וטרינן טובא בגמ' אמאי מוקמינן קרא דלכפר ביו\"הכ ולא מוקמינן ליה בכפרה דקרבנות דכל השנה נמי או דרגלים או דעצרת או דר\"ה ומסקינן אמר רבינא דנין עבודה בכ\"ג מעבודה בכ\"ג לאפוקי דר\"ה ועצרת ושאר רגלי' דלאו בכ\"ג א\"נ דנין עבודה תחילה מעבוד' תחי' לאפוקי הני דלאו תחילה נינהו ואמרי' תו כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן מתני חדא וריב\"ל מתני תרתי ר\"י מתני חדא לעשות לכפר אלו מעשה יו\"הכ וריב\"ל מתני תרתי לעשות זה מעשה פרה לכפר זה מעשה יו\"הכ ומה שהיו מפרישין כהן השורף את הפרה לר\"י משום מעלה בעלמא ופריך עלה והאמר רב מנייומי אמר ר\"י לעשות זה מעשה פרה ומשני ההיא דרביה דר\"י היא יע\"ש.
והנה רבינו הכא בפירקין ובפ\"ב מהלכו' פרה כתב דהפרשת כ\"ג ביו\"הכ וקודם שריפת הפרה קבלת ממרע\"ה היא כנראה דפסק כרביה דר\"י דדרי' מקרא דלעשות ולכפר מעשה פרה ומעשה יו\"הכ וקרי ליה קבלת ממרע\"ה אף על גב דמקרא ילפינן להו משום דדרשא זו אי לאו דאיכא קבלה ממרע\"ה אינה מוכרח' בכתוב דפשטיה קרא יש לפרש כמו שכתב רש\"י בפירוש החומש וכעין זה כתב רבינו ג\"כ בפ\"ג מה' נזיר די\"ב ושם ד\"ב ובריש פי\"א מה' טומאת צרעת ועיין בדברי מרן כ\"מ שם יע\"ש ועיין במ\"ש רבינו בפ\"ג מה' אבל ד\"ח גבי כהן שפגע במת מצוה ובמ\"ש עליו הרא\"ם בפ' אמור ובמ\"ש עליו הרב לח\"מ דכל דבר שאינו מפורש בהדייא בכתוב קרי ליה רבי' דברי קבלה ועיין בדברי מרן כ\"מ ברפ\"ב מה' אבל והרב פ\"ח בקונט' מים חיים להלכות אלו כתב דרבינו משמע ליה דדרשא זו אינה אלא אסמכתא בעלמא שהרי בברייתא מפיק לה מקרא דבזאת יבא אהרן אל הקדש ועוד מהטעם שכתבו התוספו' דפריך תלמודא במלואים דם הכא מים ומשנינן נכנסו מים תחת דם דאי קרא אינו אלא אסמכת' אין לחוש אי אמרינן נכנסו מים תחת דם אבל אם הוא ילפותא גמורה אין טעם לזה יע\"ש ועל זה עמד מתמיה הרב דכולה סוגייא מוכחא דהוי ילפותא גמו' ולא אסמכתא יעש\"ב.
ולע\"ד יש לישב כל תמיהות' ע\"פ מ\"ש רבי' בהקדמ' לס' זרעים שיש דברים מקובלים ממרע\"ה ואע\"פ שהן מקובלים מחכמת התורה הנתונה לנו נוכל להוציא ממנו הדברים בדרך מדרכי הסברות והאסמכתות והראיות והרמזים המצויי' במקרא וכשתראה אותם מעייני' וחולקין זה עם זה במערכת העיון ומביאין ראיות מאלו הפירושים המקובלים לא הביאוהו מפני שנשתבש להן זה הענין עד שנודע להם מהראיות אלו אבל חקרו על הרמז הנמצא בכתוב הזה ופי' המקובל כו' יעש\"ב מבואר יוצא מדבריו ז\"ל דדרך הש\"ס לחקור ולישא וליתן על הרמז והאסמכתא הנמצא בכתוב על הפי' המקובל והואיל וכן יש לנו לומר דזו שבשמעתין כיוצא בהן היא וזה שכתבו התוס' בר\"פ אלו נאמרים דאין דרך הש\"ס לדקדק כל כך על האסמכתות אף רבינו ז\"ל אזיל ומודה דמילתא דמסתברא הוא אלא דמשמע ליה דהיינו דוקא במידי דתקינו רבנן ואסמכוהו אקרא דודאי שאין לדקדק באותה האסמכתו' אותו הרמז כיון דהדבר ידוע שהוא מדרבנן אבל בדבר המקובל ממרע\"ה ואסמכוהו אקרא בדרך מדרכי הסברות שקיל וטרי תלמודא באותה אסמכתא ואותו הרמז אם יש בה דבר סת'ר לאותו רמז והאסמכתא ואע\"פ שדעת רבינו בשורש השני משרשיו הוא דכל דבר הבא מא' מי\"ג מידות אפי' הלמ\"מ חשיב דרבנן כל שלא מצינו בש\"ס שקראוהו דאוריי' כיע\"ש והכא גבי הפרשת כ\"ג קודם יו\"הכ לא מצינו שקראוהו דאורייתא ומה\"ט משמע דלא מנה רבי' במנין המצוות מצות הפרשת כ\"ג ביו\"הכ דס\"ל דהוי מדרבנן אף עפ\"כ מדקדק הש\"ס באסמכת' זו אפי' אם יהיה מדרבנן כיון דקבלה היא ממרע\"ה ולא תקנה דרבנן אפשר שירמוז אותה התורה כשאר דברים הנלמדים בא' מי\"ג מידות דאע\"פ שיש מהן שדינן מדרבנן שקיל וטרי בהו תלמודא על הרמז והאסמכתא הנמצא בכתוב ההוא ועיין להרב לב שמח בשורש השני ודוק ואי תקשי לך לדעת הרמב\"ן דס\"ל דכל דבר הנלמד בא' מי\"ג מידות או מרבוי הכתוב דאורייתא הוא כמ\"ש שם בשורש השני אמאי לא מנה הפרשת כ\"ג קודם יו\"הכ והפרשת כהן השורף את הפרה למאן דמפיק לה מקרא דלעשות בכלל מנין מ\"ע י\"ל דהפרשה זו היא חלק מחלקי מעשה עיו\"הכ ומעשה הפרה וכבר כתב רבינו בשורש י\"ב שאין למנות למצוה בפ\"ע כל שהוא חלק מחלקי המצוה זולת כשהיא כולל כל הקרבנות כולן כמליחת הבשר ושיהיה תמים ולא בעל מום דכולל כל הקרבנות כולן יע\"ש ומה שהק' עוד הרב פ\"ח דאי קרא אסמכתא בעלמא הוא א\"כ מאי קמותיב ליה ר\"ל לר\"י אי מה מלואים כל הכתוב בהם מעכב בהן כו' ושתיק ר\"י ואמאי לימא ליה קרא אסמכתא בעלמא הוא לפי האמור בשם רבינו דדרך הש\"ס לדקדק על האסמכתות והרמזים אין כאן קושי' גם אידך דק\"ל מדפריך תלמודא למה מפרישין אי לר\"ל כדאי' ליה אי לר\"י כדאית ליה ה\"נ י\"ל דעל האסמכתא הנמצאת בכתוב קאמר ואע\"פ שלדעת רבינו מקבלה למרע\"ה הוא דילפי' לה מ\"מ כיון דאשכחן רמז ואסמכתא לדברי הקבלה נקיט לה תלמודא ובין שנלמד מן הקבלה או מעיקר קרא שפיר פריך דלא בעינן טעמא למה מפרישין דכך היתה הקבלה ואי מתקנת רבנן הוא בעינן טעמא גם מה שהוק' לו עוד דמשמעתין מוכח דדוקא גבי שריפת הפרה הוא דאמרינן שאינה אלא מדרבנן ומשום מעלה בעלמא אבל גבי יו\"הכ הוא מן התורה קושטא הכי דלר\"י דלית ליה אסמכתא מקרא גבי שריפת הפרה אינה אלא מדרבנן בעלמא ומשום מעלה בעלמא אבל גבי יו\"הכ דאית לן אסמכתא מן התורה אע\"פ שהיא מדברי קבלה חשיבא דאורייתא ועיין להתוס' בפ\"ק דר\"ה די\"ב ע\"א ד\"ה תנא שכתבו בהדייא שכל דבר דרבנן דאית ביה אסמכתא קרי ליה דאורייתא יע\"ש.
והרב מש\"ל בפ\"ב מה' פרה הוקשה לו דלמה זה שבק רבינו לסברת ר\"י דאמר דשריפת הפרה משום מעלה בעלמא הוא ופסק כר\"ל דמפיק לה מקרא ועוד כפי מ\"ש התוס' דרבנן פליגי אר' ישמעאל ור\"י ס\"ל כרבנן פשיטא דהלכה כותייהו וכתב ע\"ש הר\"י קורקוס דרבי' היה גורס בברייתא דמייתי תלמודא לסייועי לר\"י לעשו' זה מעשה פרה ומש\"ה פסק דשתיהן דאורייתא ותמה עליו דגירסא זו אין לה שחר דא\"כ היכי פליג רבי יוחנן אבריית' ואם נאמר דס\"ל דההיא ר' ישמעאל ואיהו דאמר כרבנן א\"כ הדרא קושיא לדוכתא למה פסק רבינו כר' ישמעאל והניח דבר זה בצ\"ע ומתוך דבריו נראה דהיה גורס בגמ' ר\"י מתני חדא ר\"ל מתני תרתי ומשו\"ה עמד מתמיה למה זה פסק רבינו כר\"ל לגבי רבי יוחנן אמנם הגירסא שבידינו היא ר\"י מתני חדא ריב\"ל מתני תרתי ואנן קי\"ל הלכה כריב\"ל לגבי ר\"י וכמ\"ש התוס' במגילה דכ\"ח ד\"ה כוותיה ובע\"ז דל\"ה ד\"ה חדא ובגיטין פ' השולח דל\"ט ד\"ה הלכה כאבא שאול והרא\"ש והר\"ן בנדרים ס\"פ אין בין המודר ועיין למרן כ\"מ פ\"ב מה' נדרים דט\"ז ולהרב יבין שמועה דפ\"ט יע\"ש וגירסת הרב דגריס ר\"ל במקום ריב\"ל אין לה מקום שהרי ר\"ל יליף הפרשת כ\"ג קודם יו\"הכ מסני והכא יליף מקרא דלכפר ולדידיה ודאי דס\"ל כרבי יוחנן דשריפת הפרה משום מעל' בעלמא הוא דהא מקרא דלעשות ולכפר לא מצי למילף דא\"כ תקשי ליה אי מה מלואים דם ה\"נ דם כדקשייא ליה לדידיה אליבא דרבי יוחנן ומה שהקשה עוד הרב ז\"ל עמ\"ש הרי\"קו דרבינו גורס בברייתא לעשות זה מעשה פרה כו' דא\"כ היכי פליג ר\"י אברייתא נלע\"ד ליישב דס\"ל לרבינו דאותה ברייתא אזלא כרבי ישמעאל וליכא מאן דפליג אלא ר\"י תלמידו ואף שאין דרך האמורא לחלוק על תנא ואפי' ר\"י שהיה מן האמוראים הראשונים כמ\"ש התוס' בכתובות ד\"ח ובפסחים דצ\"ב ועיין בפ' טרף בקלפי דמ\"ב דאמרינן ור' יוחנן לא מבעייא לתנא דלא ציית אלא אפי' לרביה לא ציית ופסק רבינו ברפ\"א מהל' פ\"המ כר\"י ועיין שם בדברי מרן כ\"מ ודוק אעפ\"כ מצינו שעם רבו היה חולק מפני שהיה בזמנו שהרי בפ' מי שמתו דקנ\"ח ע\"ב גבי נפל הבית עליו ועל אשתו מצינו שחו' עם בר קפרא רבו ופסקו הרי\"ף והרא\"ש שם כבר קפרא מפני שהיה רבו יע\"ש וא\"כ אפשר דמה\"ט פסק רבי' הכא כר' ישמעאל רבו ועוד דסתמא דתלמודא בכולה סוג' שקיל וטרי בדרשא זו דדריש ר' ישמעאל ופריך ואימא כו' וכולהו אמוראי דיהבו טעמא למה לא דרשינן לכפר על מעשה הקרבנות דעצרת ור\"ה ורגלים משמע דכולהו ס\"ל כדדריש ר' ישמעאל דאי ס\"ל כרבי יוחנן דכוליה קרא דלעשו' ולכפר מתוקם ביו\"הכ ופרה משום מעלה בעלמא הוא לא הוו צריכי להני טעמי דבפשיטות טפי הו\"ל למימר דקרא לא אתא אלא מעשה יו\"הכ דכתיב ביה לעשות ולכפר משא\"כ בשאר קרבנות דלא כתיב בהו עשיה וכמ\"ש התוס' בד\"ה אימא יע\"ש.
ומ\"ש עוד רבינו ומפרישין \n אותו מאשתו כל ז' הימים שמא תמצא אשתו נידה. הכי איתא בפ\"ק דיומא ד\"ו למה מפרישין שמא תבא על אשתו ותמצא ספק נידה והק' הריטב\"א בחי' למה לא תירצו לכך היו מפרישין אותו מאשתו משום שאם תבא על אשתו היה בעל קרי וצריך טבילה ובאותו יום לא היה יכול לעבוד עבודה בשביל שהוא טבול יום ואנן תנן בפרקין די\"ד כל ז' הימים הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטורת ותי' הוא ז\"ל שעדיין היה יכול להקרי' ולעבו' כל עבודה בכל יום ולער' אחר תמיד של בין הערבים שעה א' קודם הערב שמש היה יכול לשמש מיטתו ואח\"כ היה טובל ומעריב שמשו וכ\"כ בחי' בשם ר\"י והק' אלינו חכם א' מחכמי אשכנז דתי' זה ניחא לדעת אביי דאמר לקמן בדי\"ד עלה דמתני' דכל ז' ימים הוא זורק את הדם דאפי' תימא דמתניתין אתיא כר\"ע נמי שאמר טהור שנפ' עליו הזאה טמאתו אפ\"ה קתני מתני' דכ\"ז ימים הוא זורק דעביד עבודה כולי יומא ולפנייא מדו עליה אבל רב חסדא לא ניחא ליה בהך תירוצא דאביי דקאמר דמתני' דלא כר\"ע וא\"כ לדעת ר\"ח מה צורך לו' דטעמא דמפרישין הוא משום שמא תבא על אשתו ותמצא ספק נדה ואין לומר דלר\"ח אין צורך לזה דהא חזינן דעלה דמשני הש\"ס שמא תבא על אשתו ותמצא ס' נידה קאמר הש\"ס אמרוה רבנן קמיה דר\"ח כמאן כר\"ע דאמר נידה מטמאה את בועלה וא\"ל ר\"ח אפי' תמרו רבנן דר\"ע כו' משמע דר\"ח הוה מתרץ מתני' כהאי תירוצא דשמא תבא על אשתו ותמצא ספק נידה ולפי האמור לר\"ח א\"צ לתי' זה כמדובר.
ולדידי הא ק\"ל דר\"ח נמי הוצרך לתרץ מתני' בהאי תירוצא דשמא תבא על אשתו וכו' כי היכי דתיקום מתניתין אף כר\"ע דהא לר\"ע אין מקום לתרץ מתניתין משום שהוא בעל קרי ואינו יכו' לעבוד עבודה דהא לר\"ע לדעת ר\"ח בכל אלו ז' הימים לא היה הכ\"ג מקריב ולא עובד שום עבודה מטעם הזאה כדקא' ר\"ח מתניתין דלא כר\"ע וכיון שלא היה שום עבודה שפיר היה יכו' להיות עם אשתו שם וא\"ת א\"כ לר\"ח לא צרכינן להאי תירוצא אלא כי היכי דתיקום מתני' כוותיה דר\"ע נמי א\"כ מאי האי דקאמרי רבנן לר\"ח מתני' כמאן כר\"ע דאמר נידה מטמאה את בועלה פשיטא דכר\"ע אתייא דהא לדידיה הוא דצרכינן לתרץ מתני' משום דשמא תבא על אשתו ותמצא ספק נידה דלרבנן לא צרכינן לטעם זה לר\"ח דבלא\"ה ניחא מתני' משום ביטו' ההקרבה ור\"ח איך קאמר אפי' תימא מתניתין כרבנן דר\"ע כו' ואיך אפשר לתרץ מתני' כרבנן דר\"ע דלדידהו בלא\"ה ניחא ונראה דזו אינה קושיא דכונת ר\"ח לומר דתנא דהך מתניתין כר\"ע בחדא וכרבנן דר\"ע בחדא דלענין ביטו' ההקרבה ס\"ל כר\"ע שלא היה מקריב הכ\"ג בכל אלו ז' ימים משום ההזאה ועכ\"ל דס\"ל דטעמא שהיו מפרישין מאשתו הוא מפני שמא תבא עליה ותמצא ס' נידה וס\"ל כרבנן דר\"ע דבועל נידה אינו כנידה ועוד י\"ל שר\"ח דקאמר מתניתין דלא כר\"ע היינו משום דסתם מתני' אתיא כר\"ע ולר\"ע היו מזין עליו כל ז' הילכך אי ס\"ל כר\"ע דטהור שנפ' עליו הזאה טמאתו היאך הוה מקריב באלו הז' ימים אבל למ\"ד שהיו מזין עליו ג' וז' בלבד שפיר היה מקריב באלו הז' ימים לבד מג' וז' הילכך הך מתני' דקתני' שהיו מפרישין אותו מאשתו דמשמע דאתייא ככ\"ע דבהא לא אשכחן פלוגתא הוצרך ר\"ח לתרוצי דטעמא דלא היה עם אשתו בג' וז' שלא היה מקריב בו ע\"כ דטעמא הוא משום שמא תבא על אשתו ותמצא ס' נידה ועלה קאמר ר\"ח דאפי' ס\"ל כר\"ע בחדא לענין הזאה ס\"ל כרבנן דר\"ע באחרת א\"נ י\"ל דלענין הזאה לא היו מזין עליו בהדי פנייא דזריזין מקדימין ואיכא חשש שמא ישכחו ולא יזו עליו הילכך הסברא נותנת שהיו מזין עליו בבוקר ולזה הוצרך לומר מתניתין דלא כר\"ע אבל הכא קא מקשה למה היו מפרישין אותו מאשתו ולא היה משמש עם אשתו בערב סמוך לשקיעת החמה והוצרך לתרץ שמא תבא על אשתו ותמצא ס' נידה.
והנה רש\"י כתב למה מפרישין אותו תבא אשתו עמו שם דלשכת פרהדרין לא היתה קדושה שהרי אין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב\"ד בלבד כל שכן שכיבה עכ\"ל והתוס' הקשו עליו דאע\"ג דלא קדשה כקדוש' עזרה מ\"מ כהר הבית היתה קדושה דכל הר הבית מחנה לויה הוא ובעל קרי אינו רשאי ליכנס במחנה לויה ולכך פירשו הם ז\"ל דה\"פ יפרישוהו למחילה אחת בהר הבית דאמרינן בפרק כיצד צולין דפ\"ו דמחילות לא נתקדשו עכ\"ל ועיין לרש\"י בפרק כיצד ד\"ה כי אמרה ר\"י יע\"ש. וראיתי לרבינו בפ\"ז מהל' בית הבחירה די\"ו כתב דהר הבית מקודש שאין זבין וזבות נידות ויולדות נכנסים שם ולא כת' שאין בעל קרי נכנס שם והרמ\"ל והר' מהר\"ח אלפ'אנדארי בספר דרך הקדש ד\"ו ע\"א כתבו ורבינו סמך אמ\"ש בפ\"ז גבי אירע קרי לאחד מהם עולה במחילה שתחת הקרקע ויהיב טעמא לפי שמחילות לא נתקדשו והיינו טעמיה דר\"י דסמך הך מימרא דמחילות לא נתקדשו עם אידך דבעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות דתרווייהו תלוים זה בזה עכ\"ל יע\"ש. ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים דהיכי שמיע להו מדברי רבינו הללו דבעל קרי אסור ליכנס להר הבית דמ\"ש דכשאירע קרי לכהן היה הולך במסיבה שתחת הבירה ולא היה יוצא למעלה בקרקע על הבית היינו משום שהכהנים היו שומרים לעזרה מבפנים ושם בעזרה ודאי בעל קרי אסור ולכן היה הולך במסיבה שתחת הקרק' דמחי' הבנויות בקדש ופתוחות לחול תוכן חול ומפני שהיו פתוחו' להר הבית היו נידונות כהר הבית ואדרבא איכא למשמע מדברי רבינו הללו דבעל קרי מותר בהר הבית כמדובר וכעת דבריהם צל\"ע.
עוד ראיתי למהר\"ח אלפ'אנדארי שם שהוק' לו עלה דמתני' דכלים דקתני הר הבית מקודש שאין זבין וזבות כו' ולא קתני בעל קרי בהדייהו וכתב דבעל קרי בכלל זבין והא קתני זבין וזבות נידות ויולדות והצ\"ע ולעד\"ן דתנא מילתא דאיתא בהדייא קתני דאתיא מדרשא לא קתני כדאמרינן בפרק השואל דצ\"ה ובעל קרי נפקא לן מריבוייא דכל וזבין איתיה בהדייא בכתוב ודוק.
שורש אי חוששין למיתה\n ומ\"ש עוד רבינו ומתקינין \n לו כהן אחר. הנה רבינו פסק כרבנן דכ\"ג אחר היו מתקינין לו אבל אשה אחרת לא היו מתקינין לו משום דטומאה שכיח ומיתה לא שכיח כדאמרינן בגמרא די\"ג ואע\"ג דרבינו פסק בפ' ט' מה' תרומות שהאומר לאשתו ה\"ז גיטך שעה א' קודם מיתתו אסורה לאכו' בתרומה מיד דחיישינן דשמא ימות וכן בפ\"א מה' נזיר ד\"ד פסק דהאומר לא אפטר מהעולם עד שאהיה נזיר ה\"ז נזיר מיד עתה שמא ימות עתה וכו' אפשר לומר שרבינו משמע ליה דע\"כ לא חיישינן לשמא ימות אלא דוקא כי איכא למיחש דעביד איסורא למפרע אם ימות כההיא דה\"ז גיטך שעה אחת קודם מיתתו שאם ימות מיד נמצא שאכלה תרומה למפרע כשהיא זרה וכן גבי נודר להיות נזיר קודם מיתתו שאם ימות מיד חלה נזירותו למפרע ועבר עליו אבל גבי כ\"ג ביו\"הך שאם תמות אשתו הרבה כהנים אחרים נשואים ראויים לעבודת היום ואפי' משום חשש טומאה לא היו צריכין לתקן כהן אחר אם לא משום דטומאה שכיח וכי עבדינן ליה צרה כ\"ש דמזדהר טפי כדאמרינן בגמ' ועוד נלע\"ד ליישב דדוקא גבי כ\"ג בי\"הך הוא דלא חיישינן לשמא ימות דלמיתה דזמן מועט לא חיישינן וכמ\"ש התוס' בריש מכילתין אבל גבי ההיא דהנודר להיות נזיר קודם מיתתו חיישינן שפיר שמא ימות אחר ל\"י דהוי זמן מרובה כמ\"ש הרא\"ש בפר\"ק דנדרים ד\"ג ד\"ה לא אפטר כו' ועיין בפרק אלו מגלחין דף כ\"ג ע\"א דקאמר תלמו' מאי זמן מרובה לאחר ל' יום ומש\"ה חייב לנהוג נזירות מיד שאם ימות לאחר ל' לא עבר על נזירותו למפרע אפי' שעה א' ועפ\"ז אין צורך למה שנדחק הרב ח\"ה בפרק כל הגט דכ\"ח ד\"ה הא ר\"מ יע\"ש ועיין להריטב\"א בחי' ליומא די\"ג יע\"ש וגבי האומר לאשה ה\"ז גיטך שתתגרש בו שעה א' קודם מיתתו שאסורה לאכול בתרומה מיד דחיישינן דשמא ימות אחר שעה אף דהוי זמן מועט התם נמי איכא טעמא למילתא דאי לא חיישי' לשמא ימות לאחר שעה כל שעתא ושעתא יש לנו להתירה מה\"ט דהוי זמן מועט ונמצא דאף לאחר זמן מרוב' לא חיישי' הילכך אית לן למיחש השתא מיד שמא ימות לאחר שעה אטו זמן מרובה ובהכי ניחא לי מה שהקשה הרל\"מ ברפ\"א מה' נזיר דמאחר שרבינו פסק גבי נזיר וגבי תרומה דחיישי' לשמא ימות איך פסק בפ\"ג מה' סוכה גבי עושין לבהמה דופן לסוכה כר\"י דלא חייש למיתה יע\"ש.
ועפ\"י האמור ניחא דע\"כ לא חייש הוא ז\"ל למיתה אלא גבי נזיר ותרומה דהוי חששא דזמן מרובה אבל גבי ההיא דסוכה דהחששא הוא לזמן מועט דכל פחות מל' יום חשיב זמן מועט כמ\"ש ע\"ש הרא\"ש ופסק כר\"י דלא חיישינן לשמא ימות וניחא נמי בהכי אידך דק\"ל להרב לח\"מ שם דלר\"ז דס\"ל דבין ר\"מ ובין ר\"י לא חיישי לשמא ימות בסוכה לדידיה כמאן מתוקמא מתני' דתרומה דקתני אסו' לאכו' בתרומ' מיד משום דחיישינן שמא ימות אחר שעה ועפ\"י האמור ל\"ק ולא מידי כמדובר ועיין להרב צבי בתשו' סימן ק\"ו ובספר אורח מישור בלשונותיו על רבינו פ\"א מה' נזיר יע\"ש ועוד אפשר לומר לההיא דר' זירא דע\"כ לא קאמר דאף ר\"מ לא חייש לשמא ימות אלא דוקא גבי סוכה שאף אם ימות לא קעבד איסור למפרע בקום עשה אלא שנמצא זה בטל מסוכה לכשימות הבהמה בי\"ט אבל בההיא דתרומה שאם ימות האיש אחר שעה קעבדא אשתו איסורא למפרע בקום עשה דקאכלה תרומ' כשהיא זרה מודה ר' זירא דחייש ר\"מ לשמא ימות וההיא דפריך תלמודא בפרק הישן דכ\"ד עלה דאמר אביי דר\"י לא חייש לשמא ימות והא אמר אביי לר\"י חייש למיתה גבי תרומה ולא משני דשניא היא ההיא דתרומה מהא דסוכה דהתם בקום עשה והכא בשב ואל תעש' י\"ל כמ\"ש הרב לח\"מ שם בריש ה' נזיר לפי דרכו דאה\"נ דהו\"מ לשנויי הכי אלא משום אידך פירכא דפריך לר\"מ והוצרך לשנויי איפוך לא משני כדאמרן למאי דקשה לדידיה מר\"י לר\"י יע\"ש. ובהכי ניחא נמי דלא סתרי פסקי רבינו אהדדי כמו שהקשה שם הלח\"מ וניחא נמי אידך דק\"ל להרב ז\"ל לרבה דס\"ל בפרק כל הגט דר\"י חייש לשמא ימות גבי בקיעת הנוד מאי יענה לההיא דסוכה דלא חייש ר\"י למיתה דשאני ההיא דסוכה דלא קעביד איסורא למפרע בק\"ע כמדובר ועוד אפשר לומר דדוקא גבי סוכה דמדאורייתא כשעשאה לבהמה דופן לסוכה סוכה מעליא היא ס\"ל לר\"ז דלא חיישינן שמא ימות לפוסלה דאי חיישת להכי זימנין דלית ליה דפנות כי אם של בע\"ח ויושב ובטל ממצות סוכה הילכך לא חיישינן לבט' מצות סוכה אבל בעלמא ודאי חיישינן וכעין זה מצאתי להריטב\"א בחי' ליבמות דכ\"ח ע\"א עלה דאמר רבי יוחנן התם למיתה לא חייש שכתב וז\"ל וס\"ל דלא סתם תנא כמאן דחייש וק\"ל דהא תנן בפ\"ק דיומא אף אשה אחרת מתקנין לו שמא תמות אשתו. וי\"ל דהתם לרווחא דמלתא כל היכא דאיכא למיחש לתקוני מתקינן אבל למיחש ולבטולי עיקר מצוה משום חששא לא חיישינן דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא עכ\"ל.
איברא שעיקר דברי הריטב\"א הללו תמוהים אצלי דמאי קא ק\"ל מההיא דפ\"ק דיומא דתנן אף אשה אחרת מתקנין לו ומאי קושיא היא דההיא לאו סתמא הוא אלא ר\"י הוא דקאמר הכי אבל רבנן הא פליגי עליה ואמרו א\"כ אין לדבר סוף ואמרינן בגמרא דרבנן ס\"ל דטומאה שכיח ומיתה לא שכיח ועיין להריטב\"א בחי' שם ודוק. והנה הלח\"מ תירץ דגבי סוכה משום הכי לא חיישינן למיתה בין לר\"י בין לר\"ז ובין לרבא משום דהחששא רחוקה היא שהרי הבהמה קשורה היא ומתיחא באשלי מלעיל דאף אם תמות הבהמה איכא עשרה טפחים דופן מגוף הבהמה ור\"מ לא פסיל לה אלא משום דזימנין מוקים לה בפחות מג' סמוך לסכך וכיון דמית' כווצא ולאו אדעתיה וכל כי הא הוא דלא חייש ר\"י אבל בעלמא חייש ובהכי ניחא ליה דלא סתרי פסקי רבינו אהדדי את\"ד יעש\"ב.
ודבריו תמוהים טובא דלפי דרכו ז\"ל צריך לומר דר\"ז מוקי פלוגתייהו דר\"מ ור\"י בבהמה קשורה ומתיח' באשלי מלעיל ומה\"ט מכשיר ר\"י ולא חייש למיתה ודבר זה לא ניתן ליאמר לפי אותה סוגיא דפרק הישן דקאמר תלמו' כי פליגי בבהמה קשורה למ\"ד שמא תמות חיישינן למ\"ד שמא תיברח לא חיישינן דמבואר הדבר דלר\"ז דמפרש טעמא דר\"מ משום שמא תיברח בבהמ' ומתיחא באשלי מלעיל לא חייש ר\"מ לשמא תברח ולמ\"ד טעמא דר\"מ משום שמא תמות אף בבהמה ומתיחא באשלי מלעיל חייש ר\"מ למיתה ופוסל וכיון שכן לר\"ז כי פליגי ר\"מ ור\"י היינו דוקא בבהמה שאינה קשורה ומש\"ה פסל ר\"מ דחייש לשמא תברח ור\"י לא חייש להכי וכיון שעיקר פלוגתייהו דר\"מ ור\"י הוא בבהמה שאינה קשורה אם כן שמעינן מינה דבין ר\"מ ובין ר\"י לא חיישי לשמא תמות אפי' בבהמה שאינה קשורה דהא ר\"מ לא פסיל לה אלא מטעמא דשמא תיברח ולא מטעמא דשמא תמות ור\"י דמכשיר לה אפי' בבהמה שאינה קשורה הא לא קא חייש לא למיתה ולא לשמא תברח והדרא קושיא לדוכתא לר\"ז כמאן מתוקמא ההיא מתני' דתרומה גם מאי דניחא ליה להרב ז\"ל ע\"פ דרכו לרבא דמסיק בפרק כל הגט דר\"י חייש למיתה ומש\"ה חייש לבקיעת הנוד דהך ברייתא דסוכה מכשיר ר\"י ולא חייש לשמא תמות היינו משום שהחששא רחוקה היא כיון שקשורה ומתיחא באשלי מלעיל שנראה מדבריו דרבא נמי מוקי פלוגתייהו דר\"מ ור\"י בבהמ' קשו' ומתיחא באשלי מלעיל ומש\"ה מכשיר ר\"י אבל בשאינ' קשו' אזיל ומודה שפסולה דברי תימא הם דאיך אפשר לומר דרבא מוקי פלוגתייהו בהכי דאם כן השתא תיקשי לדידהו טפי מר\"מ לר\"מ דגבי בקיעת הנוד לדידהו לא חייש ר\"מ למית' והכא גבי סוכ' חייש אף דהויא חששא רחוק' טפי דמה\"ט לא חייש ר\"י למית' הכא גבי סוכ' ובעלמא חייש באופן שדבריו ז\"ל צל\"ע. ודע שרבינו בפ\"ג מה' מעשר ה\"ח כתב וז\"ל אין מפקידין מעשר שני אצל חבר שמא ימות ונמצא המעשר תחת יד בנו ע\"ה והשיג עליו הראב\"ד וז\"ל דוקא במעו' מעשר שני שהוא פקדון לזמן ארוך ויש לחוש שמא ימות ואין ידוע מי יעמוד אחריו אבל פירות שאינן לזמן ארוך כולי האי לא חיישי' עכ\"ל ומרן כ\"מ כתב עליו וז\"ל וי\"ל דפקדון דפירות מי לא שכיח דלהוי לזמן ארוך ותו שאפי' לא להוי לזמן ארוך מי ליכא למיחש שימות הנפקד מיד או למחרתו עכ\"ל.
ולכאורה דברי מרן תמוהי' טובא דודאי למיחש שימות הנפקד מיד או למחרתו לא חיישינן דלזמן מועט לא חיישינן למיתה כמ\"ש התוס' בריש מכילתין וביבמות ובהדיא אמרו טומאה שכיח מית' לא שכיח וכן גבי סוכה לא חיישינן למיתה כמדובר לעיל וההיא דנזיר ודתרומה עכ\"ל כדשניין דהתם חששא דזמן מרובה היא וכבר עמד עליו בזה הרב מחנה אפרים בהגהו' על הרמב\"ם והניחה בצ\"ע יע\"ש ואפשר לומר דמרן משמע ליה כאידך תירוצא שתירצו התוס' בריש מכילתין דלא שנא לזמן מועט ולא שנא זמן מרובה חיישינן למעבד תקנתא לאפרושי מאיסורא וגבי כ\"ג ביו\"הכ דלא חיישינן לרבנן דר\"י הוא משום שאף אם ימות זה אפשר באחר שהרבה כהנים ראוים להיות כ\"ג כמ\"ש התוס' שם וגבי סוכה דקי\"ל כר\"י דלא חיישינן הוא מטעמא דאמרן לעיל דלבטל מצוה לא חיישינן.
ועוד אפשר דס\"ל למרן דגבי מפקיד פירו' מעשר שני אית לן למיחש למיתה דזמן מועט מטעמ' דלא פלוג רבנן דכיון דבמפקיד מעו' מעשר שני אית לן למיחש למיתה דהו\"ל זמן מרובה חיישינן נמי לפקדון דפירו' אף דהוי לזמן מועט משא\"כ גבי כ\"ג ביו\"הך וגבי סוכה ואת זה ראיתי להרדב\"ז בביאורו לה' מ\"ב שכתב ע\"ד הראב\"ד וז\"ל ואע\"ג שאין דרך להפקי' פירות לזמן ארוך הרי אמרו לשמא מת ל\"ח לשמא ימות חיישינן ואמרינן נמי חברך מית איישר עכ\"ל הנה זה שכתב שהרי אמרו לשמא ימות חיישינן אפי' לזמן מועט היינו ההיא דאמר רבא בפרק כל הגט דכ\"ח שמא ימות תנאי היא וקי\"ל התם גבי בקיעת הנוד כמאן דחייש לשמא יבקע הנוד בי\"ט וכמו כן קי\"ל התם גבי תרומה כמ\"ד אסורה לאכו' בתרו' מיד שמא ימות לאחר שעה גם אידך שהביא הרב ממ\"ש חברך מית איישר היינו ההיא דאמרינן בפרק כל הגט ד\"ל ע\"א גבי מלוה מעו' לעניים בב\"ד מפריש עליו בחזקת עניי ישראל יע\"ש ואם כדברי הראב\"ד דלזמן מועט ל\"ח לשמא ימות אם כן כשהלוהו לעני ע\"מ להפריש עליו לזמן מועט ומת העני מיד לא היה לו להפריש עליו בחזקת שאר עניי ישראל דכיון דלא שכיח שימות לזמן מועט והוא לא הלווהו אלא לפרוע ממנו באותו הזמן מועט אין לו להפריש בחזקת שאר עניי ישראל כנלע\"ד בכונתו ז\"ל.
ואולם לא ביאר לנו הרב ז\"ל מ\"ט לא חששו רבנן לשמא ימות גבי כ\"ג ביו\"הכ וכן גבי סוכה ועכ\"ל כמ\"ש לעיל בדע' מרן ז\"ל דדוקא היכא דאיכ' חששא דזמן מרובה חיישינן נמי לזמן מועט משום טעמא דלא פלוג רבנן והראיות שהביא הרב מההיא דקי\"ל גבי תרומה דחיישינן לשמא ימות וכן גבי מלוה מעות לעני שאמרו חברך מית איישר דומה לזו דחיישינן גבי תרומה לשמא ימות בזמן מועט אטו לאחר זמן מרובה כמש\"ל ע\"ש הרשב\"א וכן גבי מלוה מעות לעני דמפריש עליו בחזק' עניי ישראל בין כשהלווהו להיות מפריש עליו לזמן מועט ובין כשהלוהו לזמן מרובה משום דלא פלוג רבנן חששו למיתה אפי' דזמן מועט אטו זמן מרובה כנלע\"ד.
ודע שמצינו ראיה לשיטת הראב\"ד דדוקא גבי פירות הוא דאסיר להפקיד גבי ע\"ה מאותה שכתב רבינו בפי\"ב מה' תרומות ד\"ח גבי תרומה שאין מפקידין אותה אצל כהן ע\"ה מפני שלבו גס בה לאוכלה והיא ברייתא בס\"פ הנזיקין דס\"א ע\"ב ומשמע מיהא דאצל כהן ת\"ח מפקידין ולכאור' קשה מ\"ש ממעשר שני שאין מפקידין אותו אפי' אצל כהן ת\"ח מטעם שמא ימות ונמצא ביד בנו ע\"ה ולפי שיטת הראב\"ד ניחא דשאני תרומות שאינה אלא בפירות ואינה עשויה להפקידה לזמן מרובה ולשיטת רבינו אפשר לומר דההיא ברייתא מתנייא לפי משנה ראשונה דלא חששו לשמא ימות ולפי משנה אחרונה ה\"נ דאסור אף לכהן ת\"ח ורבינו לישנא דברייתא נקט כן נראה לע\"ד בדוחק ועיין במ\"ש רבינו בפ\"ו מה' תרומות ד\"ב ודוק.
ובעיקר דברי התוס' שכתבו בריש יומא דלמיתה דזמן מועט לא חיישינן יש לעמוד בהם קצת שכתבו וז\"ל וחכ\"א א\"כ אין לדבר סוף כו' ואע\"ג דבפרק ד' אחין משמע דלמיתה דתרי לא חיישינן כו' י\"ל דה\"ק הכא נהי דחיישינן למיתה דחד לזמן מרובה כמו בההיא דפ' ד' אחין מ\"מ למיתה דזמן מועט כי הכא לא הוה לן למיחש אלא משום מעלה דכפרה חיישת לזמן מועט א\"כ ניחוש אפי' לתרתי ותלת עכ\"ל וכונתם מבוארת דרבנן דר\"י משמע להו דמית' דחד בזמן מועט ומיתה דתרי בזמן מרוב' כי הדדי נינהו דכי היכי דהא לא שכיח הא נמי ל\"ש והשתא קאמרי שפיר רבנן לר\"י דאי משו' מעל' דכפרה חיישת למילתא דלא שכיח דהיינו למיתה דחד לזמן מועט ה\"נ ניחוש למיתה דתרי דלא שכיח כלל אפי' בזמן מרובה דכי היכי דהא לא שכיח הא נמי לא שכיח ואי חששת לחד ניחוש לתרי משא\"כ בההיא דפ' ד' אחין דהחששא היא לזמן מרובה דמיתה דחד שכיח ולא מיתה דתרי הילכך חיישינן התם לחד ולא לתרי וזו היתה כוונתם בפ' ד' אחים שכתבו וז\"ל והא דקאמרי רבנן א\"כ אין לדבר סוף היינו משום דלא שכיח כי מיתה דחד שכיח יש לדבר סוף אבל מיתה דתרי ודאי לא שכיח עכ\"ל כלומר דמיתה דחד בזמן מרובה דשכיח חיישינן ויש לדבר סוף אבל מיתה דתרי דלא שכיח אפי' בזמן מרובה לא חיישינן ואי חיישת משום מעלה דכפרה למיתה דחד בזמן מועט ה\"נ אית לן למיחש למיתה דתרי דלא שכיחי ואין לדבר סוף וברור.
אך קשה דא\"כ מאי האי דבעי תלמודא ביומא די\"ג לרבנן דר\"י דאמרי אין לדבר סוף ורבנן נימרו איהו לנפשייהו כלומר דגבי טומאה דחיישי שמא יארע בו פיסול אמאי לא חיישינן לתרי ותלת ואין לדבר סוף והוצרך לשנויי תלמוד' אמרי לך רבנן כ\"ג זריז הוא כו' ולפי דברי התוספו' לכאורה אין כאן קושיא דהא לזמן מרובה לכ\"ע חיישינן למיתה דחד ולא חיישינן למיתה דתרי משום דחד שכיח ותרי לא שכיח וא\"כ כה\"ג נמי נימא גבי טומא' דטומ' דחד שכיח ודתרי לא שכיח וי\"ל דאי טומאה דחד שכיח בזמן מועט ה\"נ בתרי ותלת כיון דשכיח טומאה טפי ממיתה בזמן מועט כי היכי דשכיח בענין הזמן ה\"נ שכיח לענין גברי דריבוי הזמן וריבוי אנשים כי הדד" + ], + [ + "שורש דין הזאת כ\"ג ביוה\"כ בשבעה \n ימים אלו מזין עליו מאפר פרה בג' ובז' כו'. בפ\"ק דיומא איפליגו ר\"מ ור\"י ור\"ח סגן הכהנים דר\"מ ס\"ל דבין כהן השורף את הפרה ובין כה\"ג ביו\"הכ היו מזין עליו כל ז' ור\"י ס\"ל דלא היו מזין על שניהם אלא ג' וז' בלבד ור\"ח סגן הכהנים ס\"ל כר\"י בחדא דהיינו בכ\"ג ביו\"הכ וכר\"מ בכהן השורף את הפרה ומעיקרא הוה בעי הש\"ס למימר דר\"מ ור\"י פליגי בטומאה אי הותרה בציבור או דחויה היא בצבור דר\"מ ס\"ל דחויה היא ומשו\"ה בעי הזאה מעליא כל ז' והזאה בזמנה ור\"י ס\"ל הותרה היא בצבור ולא מחמרינן בה אלא למעלה בעלמא דילפינן ממלואים דהיו מזין עליהן ג' וז' ור\"ח סגן הכהנים ס\"ל כר\"י וגבי פרה משום מעלה יתירה היו מזין עליהן כל ז' ודחי הש\"ס דא\"א דבהא פליגי דא\"כ לר\"י כיון דס\"ל דטומאה הותר' בציבור ל\"ל הזאה כלל ולפ\"ז משמ' דלהנהו תנאי דס\"ל בעלמא דטומא' הותרה היא בצבור ס\"ל דלא היו מזין על כ\"ג ביו\"הכ בהנך ז' כלל ורבי' אזיל לטעמיה שפסק בפ\"ד מה' ביאת המקדש כמ\"ד דטומאה דחויה היא בצבור ולהכי פסק כאן דבעינן הזאה לכ\"ג ביום הכפורים והדר הוה בעי הש\"ס למימר דר\"מ ור\"י פליגי בטבילה בזמנה אי מצוה היא או לא דלר\"מ הוי מצוה ומקיש הזאה לטבילה ולר\"י לא הוי מצוה ור\"ח סגן הכהני' ס\"ל כר\"י דלאו מצוה אלא בכהן השורף את הפרה משו' מעלה יתירה בעלמא ס\"ל דהיו מזין עליו כל ז' ודחי הש\"ס דאי אפשר לומר דבהא פליגי דהא איפכא שמעינן ליה לר\"י בעלמא דס\"ל דהזאה בזמנה מצוה ומסיק דפליגי אי מקשינן הזאה לטבילה דלכ\"ע טבילה בזמנה מצוה אלא דר\"מ ס\"ל דמקשינן הזאה לטבילה והזאה נמי בעינן בזמנה ור\"י ס\"ל דהזאה לא בעינן בזמנה ור\"ח סגן הכהנים הכי ס\"ל דלא מקשינן הזאה לטבילה ומשו\"ה גבי כה\"ג ביו\"הכ ס\"ל דלא בעי הזאה אלא ג' וז' כר\"י וגבי כהן השורף את הפרה משום מעלה יתירה הצריכו לו הזאה כל ז' ומבואר יוצא דלהנהו תנאי דס\"ל בעלמא דטבילה בזמנה לאו מצוה היא לא בעינן הזאה גבי כ\"ג ביו\"הכ אלא ג' וז' כר\"י דכיון דטבילה בזמנה לאו מצוה היא כל שכן הזאה.
והנה רבינו הכא גבי כ\"ג ביו\"הכ פסק דלא בעי הזאה אלא ג' וז' וגבי כהן השורף את הפרה בפ\"ב מה' פרה אדומה פסק דבעי הזאה כל שבע' והיינו כסברת ר\"ח סגן הכהנים והכא בפרקין כתב מרן כ\"מ ז\"ל דטעם שפסק רבינו גבי יו\"הכ דלא היו מזין עליו אלא ג' וז' היינו משום דכיון דר\"י ור\"ח סגן הכהנים סברי בשל יו\"הכ דלא היו מזין עליו אלא ג' וז' בלבד הלכה כוותיהו ובלא\"ה הא קי\"ל דהלכה כר\"י לגבי ר\"מ עכ\"ל ובפ\"ב מהל' פרה אדומה כתב דמה שפסק דלא כר\"י משום דיחידאה הוא ועוד דבפ\"ק דיומא סבר רבא דלא כוותיה יע\"ש ובמ\"ש הכא דבלא\"ה הא קי\"ל ה' כר\"י לגבי ר\"מ הק' בס' עבודת ישראל דאם מטעם זה הוא דפסק רבינו גבי כ\"ג ביו\"הכ דלא היו מזין עליו אלא ג' וז' דהלכה כר\"י לגבי ר\"מ א\"כ מה\"ט נמי הי\"ל לפסוק גבי כהן השורף את הפרה דלא היו מזין עליו אלא ג' וז' והוא ז\"ל פסק דמזין עליו כל ז' אלא דהאי טעמא ליתא עיין במה שהאריך בזה שם ולא ק' מידי דכונת מרן לומר דהכא מלבד דר\"ח ור\"י ס\"ל דלא כר\"י עוד בה דאפי' היו שניהם לבד חולקין בדבר הזה קי\"ל הלכה כר\"י לגבי ר\"מ בעלמא אבל השתא דאיפלי' ר\"מ ור\"י ור\"ח סגן הכהנים גבי כהן השורף את הפרה ור\"מ ור\"ח סגן הכהנים ס\"ל דלא כר\"י ודאי דהוו להו תרי לגבי חד וקי\"ל כוותייהו דהלכה כרבים לגבי יחיד ואף לגבי ר\"י דנימוקו עמו כשיטת הרי\"ף ורבינו דס\"ל הכי כמ\"ש הרב גופי הלכות בכלל ק\"ס ודלא כשיטת רש\"י שכתב הרב שם דס\"ל בפ' מי שהוציאו לו דהלכה כר\"י אפילו נגד רבים ועיין במ\"ש שם בכלל קנ\"ט בשם התוס' דסוף תעניות דס\"ל כשיטת רש\"י ועיין להרא\"ש בכתובות פ' אלמנה ניזו' דס\"ד שכתב בשם הרמב\"ן דלא קי\"ל כרבי יוסי נגד רבים וכן נר' מדברי מרן כ\"מ בפי\"ו מה' מ\"א דכ\"ה ועיין שם בהלח\"מ ז\"ל ועיין עוד בדברי מרן כ\"מ פ\"ד מה' נזיר די\"ד יע\"ש.
ובאידך טעמא דכתב מרן כ\"מ בפ\"ב מהל' פרה אדומה דפסק רבינו דלא כר\"י משום דרבא סבר דלא כוותיה יע\"ש וכונתו מבוארת דהיינו מדקאמר רבא התם בד\"ח ע\"ב אמר רבא הילכך כ\"ג ביו\"הכ דלאו בדידן תלייא מילת' כל אימת דמתרמי תלתא בתשרי מפרשי' ליה אבל כהן השורף את הפרה דבדידן תלייא מילת' מפרישי' ליה ברביעי בשבת כי היכי דנתרמי רביעי שלו בשבת וכתב רש\"י כל אימת דמתרמי מפרשינן אע\"ג דלא הוי רביעי שלו בשבת ונמצאת הזאתו בטילה ב' ימים אבל כהן השור' את הפרה דבדידן תלייא מילתא שאין זמנה קבועה מפרשי' ליה בד' כי היכי דנתרמי רביעי שלו בשבת ולא מפחת הזיותיה אלא יום א' עכ\"ל ואם איתא דס\"ל כר\"י דליכא הזאה אלא ג' וז' לבד מאי קאמר כי היכי דנתרמי רביעי שלו בשבת והלא בד' לא היו צריכין הזאה לר\"י לעולם ואין להק' דאם מה\"ט פסק רבינו דלא כר\"י א\"כ גבי כ\"ג ביו\"ה שהיו מזין עליו כל ז' דרבא נמי קאי דלא כותי' אלא כר\"מ מדקאמר דיו\"הכ דלאו בדידן תליא מילתא כל אימת דמתרמי מפרשינן ליה כו' משמע דאי לאו הכי הוה מפרשינן ליה בד' בשבת כי היכי דנתרמי רביעי שלו בשבת וכמו שכתב רש\"י ז\"ל ואי סבירא ליה דלא היו מזין עליו אלא שלישי ושביעי הרי לא היו מזין עליו ברביעי לעולם וי\"ל דגבי כ\"ג ביו\"הכ איכא למימר דסבר רבא כר\"י דלא היו מזין עליו אלא ג' וז' והכי קאמר השתא דלאו בדידן תלייא מילתא מפרשינן לטבל היכא דמתרמי כלומר ואפי' חל תלתא בתשרי בחמשי בשבת דהשתא ג' שלו חל בשבת מפרשינן ליה בה' בשבת ולא מזינן ליה בג' וכן אם חל ג' בתשרי ביום ראשון בשבת דהשתא אתי ז' שלו בשבת ולא מזי' בשבת בז' שלו מפרשינן ליה אבל אי בדידן הוה תלייא מילתא לא הוה מפרשינן ליה לא בה' בשבת כדי להזות עליו בג' ולא בא' בשב' כדי להזו' עליו בז' מיהו הא ק\"ל טובא לכאור' בדברי מרן כ\"מ דמבוא' מדבריו דרבא ס\"ל כר\"מ ור\"ח דבעי הזא' כל ז' ומשו\"ה פסק רבי' דלא כר\"י והא ליתא דהא מבואר בשמעתין דמאן דס\"ל דטומא' הותרה היא בצבור לא בעי הזאה כלל וכדפריך בהדייא ותסברא אי ס\"ל לר\"י טומאה הותר' היא בצבור הזאה כלל למה לי ורבא איהו בדידיה ס\"ל כמ\"ד דטומאה הותרה היא בצבור וכמ\"ש התו' בד\"ו ע\"ב ד\"ה אמר רב תחליפ' וא\"כ לדידיה ודאי לא בעי הזאה כלל והא דקאמר כ\"ג ביו\"הכ דלאו בדידן תלייא מילתא כו' וכהן השורף את הפרה דבדידן תלייא מילתא מפרשינן ליה בד' בשבת עכ\"ל דלהנהו תנאי דס\"ל דטומאה דחויה היא בצבור קאמר אבל לדידיה ליכא הזאה כלל וכיון שכן אין מקום למ\"ש מרן דמשום דרבא קאי דלא כוותיה דר\"י פסק רבינו דלא כוותיה דהא רבא לא ס\"ל כשום חד מהנהו תנאי כמדובר וי\"ל דההיא דאמרינן בשמעתין דאי ס\"ל לר\"י טומאה הותרה היא בציבור הזאה כלל למה לי ומעיקרא נמי דהוה ס\"ד למימר דבהא פליגי ר\"מ ור\"י אי טומאה הותרה היא בצבור או לא היינו דוקא לענין כ\"ג ביו\"הכ דלמ\"ד טומאה הותרה היא בצבור לא בעי הזאה אבל לענין כהן השורף את הפרה אפילו מאן דאית ליה הותרה היא בצבור מצי סבר דבעי הזאה כל ז' או ג' וז' משום מעלה בעלמא וכמ\"ש התוס' בשמעתין ד\"ה ור\"י וד\"ה אי סבר ר\"י יע\"ש והשתא רבא נמי דס\"ל דטומאה הותרה בצבור ולא בעי הזאה כלל היינו דוקא לענין כ\"ג ביו\"הכ אבל לענין כהן השורף את הפרה מצי סבר כר\"מ ור\"ח דהיו מזין עליו כל ז'.
אך ק' דכיון דההיא דקאמ' רבא גבי כ\"ג ביו\"הכ דלאו בדידן תלייא מילתא מפרשינן כל היכא דמתרמי עכ\"ל דלהנהו תנאי דס\"ל דבעי הזאה קאמר דלדידיה דס\"ל דטומאה הותרה היא בצבור לית ליה הזאה קאמר א\"כ כי קאמר נמי גבי כהן השורף את הפרה דבדידן תלייא מילת' מפרשינן ליה ברביעי בשבת נימא דלהנהו תנאי דס\"ל דבעי הזאה כל ז' קאמ' ולדידיה לא בעי הזאה בד' כלל דס\"ל כר\"י דלא היו מזין עליו אלא ג\"וז ואכתי מה זה הכריח מרן דרב' ס\"ל דלא כר\"י וי\"ל דס\"ל למרן דבשלמ' אי ס\"ל לרבא בכהן השורף את הפר' כמ\"ד דהיו מזין עליו כל ז' ומש\"ה אמר מפרשינן ליה כו' ניחא דנקט נמי כ\"ג ביוה\"כ במילתיה להנהו תנאי דס\"ל דבעי הזאה אע\"ג דלדידיה לא בעי הזאה כלל דאגב דנקט כהן השורף את הפרה דשמעינן ליה לדידיה נקט נמי כהן גדול די\"הך אבל אי גבי כהן השורף את הפרה לא אצטריך לדידיה לאשמועינן מידי דאיהו ס\"ל כר\"י דחיקא מילתא טובא דאצטריך לאשמועי' דלא נפקא מינה לדידיה כלום וברור.
ומ\"מ אנכי לא ידעתי למה לא כתב מרן דטעמו של רבינו שפסק גבי כ\"ג ביו\"הכ דלא היו מזין עליו אלא ג\"וז בלבד וגבי כהן השורף את הפרה דהיו מזין עליו כל ז' וכר\"ח סגן הכהנים משום דר\"ח סגן הכהנים הוה בקי במילי דמקדש וכמ\"ש מרן גופיה בפ\"ז מהלכות כלי המקדש די\"ג ושוב ראיתי בהרב גינת ורדים ח\"א כלל ב' סי' ט\"ו שכתב כן יע\"ש וכמו כן קשה למה לא כתב מרן ז\"ל דמשו\"ה פסק רבינו גבי כ\"ג ביו\"הכ דלא היו מזין עליו אלא ג' וז' בלבד משום דמבואר בשמעתין דמאן דאית ליה דבעי הזאה כל ז' ס\"ל דטבילה בזמנה מצוה ומקיש הזאה לטבילה ורבינו בפ\"ו מה' יסודי התורה פסק כמ\"ד דטבילה בזמנה לאו מצוה ומטעמא שכתב הרב לח\"מ שם יע\"ש וכיון שכן פסק כמ\"ד דלא בעי הזאה כל שבעה כיון דלדידיה ליכא היקש הזאה לטבילה וצ\"ע. והן עתה חדשי' מקרוב באו ס' שיח יצחק וראיתי שם שעמד על דברי מרן יע\"ש.
ובעיקר דברי רבינו הקשה הפ\"ח וז\"ל וא\"ת איך כתב רבינו שמזין עליו ולא ביאר דלהדי פנייא מדו עליה כדאמרינן בפ\"ק די\"ט ותי' וז\"ל וי\"ל דההיא אתיא כר\"ע וכדאמרינן אמתני' דכל ז' הימים הוא זורק את הדם כו' ואמרינן עלה בגמ' מאן תנא אמר רב חסדא דלא כר\"ע דאי כר\"ע הא אמר טהור שנפלה עליו הזאה טמאתו היכי עביד עבודה אביי אמר אפילו תימא ר\"ע דעביד עבודה כוליה יומא ולפנייא מדו עליה וטביל ועביד הערב שמש אבל לדידן דקי\"ל כרבנן דאמרי אם על הטמא טהור על הטהור לכ\"ש יזה עליו בכל שעה שירצו מן היום ולכך סתם דבריו רבינו וזה פשוט עכ\"ל ולע\"ד נר' ליישב באופן אחר דאפי' לר\"ע דאמר טהור שנפלה עליו הזאה טמאתו אכתי מצי אתייא מתני' כוותיה למ\"ד דלא היו מזין על כ\"ג ביו\"הכ בז' ימים אלו אלא בג' וז' ואיכא למימר דכי קתני מתני' כל ז' הימים הוא זורק את הדם כו' לבד מג\"וז קאמר כדאמרינן בשמעתין ד\"ח עלה דקתני בברייתא מזין עליו כל ז' דלבר מג' וז' קאמר דלא היו בהם הזאה ה\"נ לבר מג\"וז קאמר ותלמו' לא הוצרך לאוקמי מתני' ללישנא קמא דלא כר\"ע אלא אי ס\"ל כמ\"ד דכ\"ג ביוה\"כ היו מזין עליו כל ז' דהשתא לר\"ע לא משכח' עבודה כלל והשתא רבינו דפסק כמ\"ד דלא היו מזין עליו אלא ג\"וז הביא מתני' כפשטא דאפי' לר\"ע נמי ניחא.
ועפ\"י האמור הנה נכון דלא הוצרך רבינו להשמיענו דהזאה זו שהיו מזין עליו לדידן דקיימא לן כרבנן דר\"ע שהיו יכולים להזות מצפרא ודוק ומ\"ש הרב פ\"ח ז\"ל דאנן קי\"ל כרבנן דאמרי אם על הטמא טהור על הטהור לכ\"ש עיין לרבי' בפט\"ו מה' פרה שלא ביאר דבר זה וסתם דבריו דהנוגע והנושא מי חטאת שלא לצורך הזאה טמא וכל כי האי הי\"ל לרבינו לבאר דטהור שהזו עליו אע\"פ שהוא נוגע במים שאי אפשר בהזא' זו שלא יגע בבשרו ושלא יהיה נושא אותם אפ\"ה כיון שבאתה עליו דרך הזאה אין זה נקרא נוגע ונושא וטהור וכעת לא ידעתי טעמו ועיין בת\"י בריש מכלתין ד\"ה מטמאין שכתבו וז\"ל וא\"ת למה לא היו נוגעים בו כל ו' ימים והא בלא\"ה היו מטמאין אותו מפני הזאה שהיו מזין עליו דהא דמזה עליו ומזין עליו טהור היינו כשצריך הזאה מן התורה אבל הכא שטהור הוא מן התורה הזאה מטמאתו ויש לומר שעד הערב לא היה מקבל הזאה לפי שכל היום הוא עובד כדלקמן בפרקין עכ\"ל. ואין ספק שעיקר קושייתם היא לר\"ע שאמר שאם הזו על הטהור טמא אבל לרבנן דר\"ע לק\"מ דלדידהו אף אם הזו על הטהור טהור מק\"ו ומשום דדחיקא להו לאוקומי ברייתא דלא כר\"ע ק\"ל הכי ומ\"ש דההיא דמזה ומזין עליו טהור היינו כשצריך הזאה כו' כונתם דלא תימא כיון שהזאה זו מטהרתו מטומ' מת אעפ\"י שעדיין צריך טבילה והערב שמש היינו מפני שהיה טמא ודאי מקודם אבל הכא שאינו טמא קודם הזאה ההזאה אינו מטמא אותו לזה אמרו דלא היא דההזא' תביא עליו טומאה ועיין במ\"ש התוספות בדי\"ד ע\"א ד\"ה למזה דתירוצם הראשון כדברי התוספות הישנים הללו אזלי בתירוץ זה ועיין בס' שיח יצחק מ\"ש ע\"ד התוספו' ישנים הללו ולא עמד על כונת דבריהם ז\"ל.
ודע דאע\"ג דלרבנן דר\"ע אם הזו על הטהור טהור מיהו המזה עצמו טמא משום נושא מי חטאת דלמזה ליכא ק\"ו וההיא דאמרינן בשמעתין דמזה ומזין עליו טהור היינו דוקא במזה לצורך אבל מזה שלא לצורך נראה ברור שהוא טמא וכן כתב בס' שיח יצחק בשם המאירי ז\"ל ועיין להר\"ש בפי\"ב דפרה משנה ה' יע\"ש וכי תימא א\"כ שהמזה טמא יחזור ויטמא את המים ואם כן אף דמזין עליו טמא מחמת המים והיכי משכחת לה שיהיה המזין עליו טהור ועיין במ\"ש רבינו פי\"ג מה' פרה ד\"ה יע\"ש וי\"ל דכיון שנטמאו המים מחמת המזה הרי נפסלו מתורת מי חטאת ואינן חוזרין ומטמאין את המזה עליו עד שיגע בהם בידיו אבל אם נפלו על גופו אכתי הוא טהור לחטאת כמו ששנינו בסוף פ\"ט מהל' פרה מ\"ח ועוד יש לו' שאף על פי שהמזה טמא אינו חוזר ומטמא את המים במשא אלא מדרבנן משום מעלה דפרה אבל מדאורייתא אינו מטמא המים במשא כמ\"ש רבינו בפ\"א מה' טומאת מת ד\"ט ובפי' המשנה פ\"א דכלים מ\"ב שאין מתטמא במשא אלא האדם בלבד. ושוב ראיתי לר\"ש פ\"י ממס' פרה מ\"ו שכתב וז\"ל שאין מי חטאת מטמ' בטומאה הבא לאדם מחמת עצמן יע\"ש וכ\"כ בפי\"ב מ\"ג וא\"כ אע\"פ שהמזה טמא מחמת שהוא נושא מי חטאת מ\"מ אינו חוזר ומטמא את המים ומש\"ה המזין עליו טהור.
מיהו רבינו ז\"ל נראה דחולק על כלל זה שכת' הר\"ש שהוא ז\"ל כתב שם בפי' המשנה דהיינו טעמא דקתני התם מתני' דשניהם טהורים מפני שמי חטאת לא יטמאו האיש אשר הוא טהור לחטאת בלוקחו אותם כמו מה שיטמאו זולתו במגע ובמשא כלומר דמש\"ה אינו טמא וחוזר ומטמא מפני שהוא נושא אותם המים לצורך הזאה וכיון שנושא אותם לצורך הזאה אין המזה טמא ועיין למרן כ\"מ פי\"ד מה' פרה הל' ו' הרי שהוצרך לפרש מתני' דמיירי בנושא מי חטאת לצורך הזאה ומש\"ה הוא טהור והמים טהורים משמע בהדיא שאם נשא אותם שלא לצורך הזאה היה חוזר ומטמא את המים שלא כדברי הר\"ש וכן כתבו התוספות בפסחים פרק אלו דברים דס\"ט ע\"א ד\"ה שמא יעבירנו שכתבו וז\"ל וא\"ת ואמאי חיישינן להכי הלא נושא מי חטאת טמא ויחזור ויטמא את המים וי\"ל דמעביר בכלי אבנים כו' עכ\"ל אלא שבעיקר דבריהם איכא למידק דמאי ק\"ל אמאי חיישינן להכי דשפיר חיישינן להכי דהא דקי\"ל דהנושא מי חטאת טמא היינו דוקא בנושא אותם שלא לצורך הזאה אבל בנושא אותם לצורך הזאה אינו טמא כמ\"ש רבינו בפט\"ו מהל' פרה ובפירוש המשנה פ\"א דכלים מ\"ב.
ודבריו לקוחים מהתוספתא שהביא אותה הרב ז\"ל שם דקתני טהור שהזה על הטמא טהו' המזה וטהור הטמא וזה וזה אומר טיהרתי וטיהרתיו יע\"ש ושוב ראיתי בספר עבודת ישראל דל\"ו ע\"ב שעמד בזה על דברי התוספות ז\"ל יע\"ש ואפשר דמשמע להו ז\"ל דלא מיקרי צורך הזאה אלא ליקח האזוב בידו ולטובלו במי חטאת כדי להזות על הטמא אבל ליקח את המים ולהוליכן למקום הטמא זה לא מיקרי צורך הזאה דאפשר שיבא הטמא אל מקום המים ושם יזו עליו וכל שנושא הוא את המים לילך ולהזות לדידהו הו\"ל נושא מי חטאת שלא לצורך והרי הוא טמא וחוזר ומטמא את המים ויש להביא קצת ראיה לזה מאותה ששנינו ברפי\"ב ממס' פרה האזוב הקצר מספקו בחוט ובכוש וטובל ומעלה ואוחז באזוב ומזה ומשמ' דמש\"ה מספקו בחוט או בכוש כדי שלא יגע במים וכ\"כ הרב המאירי בחידושיו ליומא די\"ד ע\"א וכתב דאף ע\"פ דבנוגע מי חטאת לצורך הזאה טהור מ\"מ כיון דאפשר בכי ה\"ג לא שרי ליגע יע\"ש וא\"כ ה\"ה נמי לישא את המים ולהוליכן למקום אחר כיון דאפשר בלא\"ה אסור כנלע\"ד ליישב דבריהם ז\"ל ובמה שתירצו התוס' דמעביר בכלי אבנים וכלי אדמה שאינן מקבלין טומאה יש לתמוה טובא דאכתי נהי דאין מקבלים טומאה מן הכלי אבל אכתי מקבלין טומאה מן האדם הנושאן שמטמאן במשא וכמו ששנינו במסכת פרה פרק י\"א מ\"ו כל הטעון ביאת מים בין מדברי תורה בין מדברי סופרים מטמא את מי חטאת ואת אפר חטאת ומזה מי חטאת במגע ובמשא וכתב הר\"ש שם וז\"ל מטמא את מי חטאת המוקדשין במגע ובמשא אפי' לרבנן כו' יע\"ש וכיון דמטמאין במשא אפי' המים בכלים שאינן מקבלים טומאה טמאים כמבואר בדברי רבינו בפי' המשנה פ\"א דמס' כלים ע\"כ ואפשר דמשמע להו להתוס' דבטומא' הבאה לאדם מחמת המים עצמן אינן חוזרין ומטמאים אותם במשא אלא במגע דכיון דטומאת משא קילא דאינה נוהגת אלא באדם דוקא וכמ\"ש רבינו בפ\"א דכלים מ\"ב ובמי חטאת דוקא משום מעלה דפרה גזרו בה שיטמא את המים כל כי האי שהטומאה היא מחמת המים עצמן לא גזרו כן נר' לע\"ד בדוחק ומ\"מ לא ידעתי למה לא תירצו דחיישינן שמא יוליך את המים בכלי חרש שאינו מקבל טומאה מגבו אלא מתוכו ואפי' במי חטאת וכמ\"ש רבינו בפי\"ד מה' פרה ד\"א דכלי חרש שהיו בו אפר חטאת ונגע בו שרץ מצידו טהור שאין כלי חרש מטמא מגבו אפילו לגבי חטאת עכ\"ל וכך שנוייה בתוספתא דאהלות כמ\"ש מרן כ\"מ ז\"ל וצ\"ע.
ומ\"ש רבינו ואם חל יום שבת בג' או בז' שלו דוחין את ההזיי' כו' הכי אמרי' בגמ' ד\"ח ע\"ב הזאה כל ז' מי איכא והא הזאה שבות היא ואינה דוחה את השבת ובפסחים פ' אלו דברים דס\"ט ע\"א גבי הזאה דטמא שחל ז' שלו בע\"פ בשבת דלא דחייא שבת ומפרשינן טעמא גזירה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד\"א ברשות הרבים ועיין במ\"ש התוס' שם וכבר עמדנו על דבריהם לעיל מזה יע\"ש ונר' דאפי' לר\"א דאמר מכשירי מצוה דוחין את השבת דמהאי טעמא שרי להביא אזמל דרך ר\"ה למילה ומה\"ט פריך הש\"ס בפסחים דס\"ט דלדידיה מ\"ט הזאה לטמא מת בפסח אמאי לא דחייא שבת להביאו דרך ר\"ה אפ\"ה הכא גבי כהן גדול לא דחייא שבת דהזאה זו אינו אלא מדרבנן כמ\"ש התוס' בפירקין ד\"ד ע\"א ד\"ה נכנסו כו' ואין כאן מכשירי מצוה דאורייתא כדי לדחות שבת.
ודע שהר\"ן בהל' ר\"פ י\"ט דר\"ה עלה דאמר רבא התם דטעמא דשופר לא דחייא שבת הוא משום גזיר' שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד\"א בר\"ה וה\"ט דלולב וה\"ט דמגילה הוקשה לו ז\"ל מ\"ש הני דגזרינן ומ\"ש גבי מילה דלא גזרינן שמא יעביר תינוק או אזמל ד\"א בר\"ה ותירץ דשאני הני לפי שהכל טרודין בהן ולא מדכר חד אחבריה משא\"כ גבי מילה ושוב הוק' לו מהזאת ט\"מ שחל ז' שלו בע\"פ בשבת דגזרינן שמא יעבור ד\"א בר\"ה ותירץ דהתם נמי כל ישראל טרודים בפסחיהם יע\"ש ושמעתי למורי הרב המובהק כמוהר\"י נוניש נר\"ו שהוק' לו לדבריו ז\"ל מהא דהכא גבי כ\"ג ביו\"הך דאמרינן דהזאתו אינו דוחה שבת אע\"ג דליכא חד מהנהו טעמי שכתב הר\"ן ז\"ל ולדידי לא ק\"מ דכיון דהזאה זו של כ\"ג לאו דאורייתא היא אלא מדרבנן כמ\"ש התוס' איכא למימר דמשום טלטול בעלמא או משום דמחזי כמתקן אסרו אותו חכמים דהם אמרו והם אמרו וע\"כ לא הוצרך הר\"ן ז\"ל לטעמא דטרודין בפסחיהם אלא גבי הזאה ט\"מ שחל ז' שלו בע\"פ דמשו' גזירה שמא יעבירנו ד\"א בר\"ה הוא דעקרו רבנן מצות פסח ממנו אבל הכא בטעמא כל דהו דרבנן בטלו הזאה זו וכעין זה כתבו הרשב\"א והר\"ן ז\"ל בפ' לולב וערבה גבי מגילה דאף בלא טעמא דשמא יעבירנו ד\"א בר\"ה עקרו אותה חכמים איסור טלטול דרבנן בעלמא והא דקאמר רבא והיינו טעמא דמגילה אגב שופר ולולב נקט לה יע\"ש ועיין בס' לשון למודים חא\"ח סי' רי\"ב וסי' רי\"ג." + ], + [ + "שורש עבודת ז' ימים קודם יוה\"כ כל \n ז' הימים מרגילים אותו בעבודות זורק את הדם ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות ומקטיר איברי התמיד כו'. הנה רבינו העתיק לשון המשנ' שנוייה בפ\"ק די\"ד ע\"א ובגמר' שם ע\"ב מותבינן עלה דשמעינן ממתני' דקטורת ברישא הוה עביד והדר הטבת הנרות ואלו במס' תמיד פ\"ג תני תחילה בסדר התמיד דישון המנורה ובפ\"ד תני אחריו מי שזכה בקטורת אלמא ס\"ל דהטבת הנרות עביד ברישא והדר קטורת ומשני ר\"י דתרי תנאי נינהו וסתמא דיומא רבי שמעון איש המצפה היא והדר מותבינן סתמא דיומא אסתמא דיומא גופיה דלקמן דכ\"ה ודכ\"ו תני תחי' הטבת הנרות והדר הטבת הקטורת ומשני אביי דמתני' דפ\"ק דתני תחי' קטורת והדר הטבת הנרות היינו הטבת ב' נרות דעביד באחרונה ומתניתין דלקמן פ\"ב בהטבת ה' נרות דעביד תחילה קודם הקטורת וכרבנן דאבא שאול דס\"ל דבקטורת מפסיק להו ועיין במ\"ש התוספו' שם ד\"ה אמר אביי וכו' דטעמא דלא משני בהכי נמי רומייא דמתני' דיומא עם ההיא מתני' דתמיד משו' דאכתי פליגא בחלוקה דזריקת דם התמיד דממתני' דקתני הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות שמעי' דזריקת הדם עביד ברישא והדר הטבת הנרו' ואלו התם בתמיד תני תחילה הטבת הנרות והדר זריקת התמיד דתני בפ\"ג מי שזכה בדישון המנורה והדר בפ\"ד תני שחט השוחט וקבל המקבל בא לו לקרן מזרחית צפונית יע\"ש ועיין במ\"ש הריטב\"א שם בחידושיו ליישב קו' התוס' ובמה שתמה על דבריו הרב המובהק מוהרח\"מ נר\"ו בהגהתו שם ואין ספק דכונת דברי הריטב\"א מ\"ש בסוף דבריו דדחיקא ליה להרב ישוב ב' המשניות וכדדחיקא ליה להרשב\"א בתשובה סימן ע\"ז ואמטול הכי בעי למימ' דס\"ל להאי תנא דלא היה מפסיק ביניהם ומאי דתלי טעמא במאי דס\"ל להאי תנא דצפון ודרום היו עומדים וכו' נלע\"ד דטעמו ז\"ל הוא דבשלמא למ\"ד מזרח ומערב היו עומדי' איכא למימר דמש\"ה היה מפסיק בהטבתם להטיב חמשה ברישא והדר ב' ולא הוה עביד ברישא ד' ולבתר תלתא משום דנר מערבי שהיה הנר הב' לכניסת ההיכל כמ\"ש הרשב\"א בתשו' הנז' והרע\"ב בפי' למ' תמיד היה עומד לפני ה' והיו צריכין להניח עוד אחרת אצלה מבוערת כדי שיוכר שזו היא המערבי כמ\"ש הרשב\"א באותה תשו' אבל למ\"ד צפון ודרום היו עומדים א\"צ להניח אחרת אצל זו להכיר שזו היא מערבית דאמצעית היא היתה המערבי' כמ\"ש רש\"י בשבת בפ\"ב ד\"ך ואם היו מניחין אחרת להטי' אצלה משום דכתיב בהטיבו את הנרות כדאמרינן לקמן דל\"ג א\"כ יניחו ב' אצל האמצעי אחת מצד זו ואחת מצד זו הילכך עכ\"ל דלמ\"ד צפון ודרום היו עומדים לא היה מטיבן בב' פעמים אלא כולם כא' היה מטיב גם מה שהק' עוד להרב בהגהת הנז' לדברי הריטב\"א ממה ששנינו שם בתמיד מצא ב' נרות מזרחיות דמבואר דס\"ל לתנא דתמי' דמזרח ומערב היו עומדים עיין בגי' הגמ' שם במסכת תמי' דלא גריס ב' נרות מזרחייות ואפשר שכך היה גירסת הריטב\"א מצא ב' נרות דולקין כו' וצריך עוד לעיין בזה ודוק וא\"נ אפשר דלמ\"ד צפון ודרום היו עומדים ואותה האמצעי שהיה פני הנר לצד מערב נקראת מערבית ושאר הנרות שהיו פיהם לצד הנר המערבי נקראים מזרחייות שאינן פונות לצד מערב ומ\"ש ב' מזרחייות היינו הב' שהיו סמוך לנר מערבי ופונות אליה ואפשר דמשום כבוד נר המערבי הסמוכה אליהן היו נותנים בהם שמן יותר משאר הנרות וזהו ששנינו מצא ב' מזרחייות דולקות כו' ולא מיירי בנר מערבי כלל ודוק וצריך לעיין גם בזה.
עוד שם ערב \n יוה\"כ שחרית היו מעמידין אותו בשאר המזרח כו'. עיין במ\"ש הרפ\"ח דבירוש' לא ברירא מילתא אם היו בפנים או בחוץ עכ\"ל ודברי הירוש' לא ידעתי ביאורן." + ], + [ + "כל \n ז' הימים לא היו מונעין ממנו מאכל ומשקה כו' ערב יוה\"כ עם חשיכה כו' ולא היו מאכילין אותו דברים המרגילים לש\"ז כגון ביצים וחלב חם וכיוצא בהם. ע\"כ. מדברי התוס' ישנים בדח\"י ד\"ה אין מאכילין מבואר דס\"ל דזה ששנינו בברייתא שאין מאכילין אותו חלב וגבינה לאו לכ\"ג בעיו\"הכ קאמר אלא לענין זב בימי ספרו שמא יטמא ויסתור מניינו אבל רבינו נראה דמשמע ליה דלענין כ\"ג בעיו\"הכ קאמר וכן משמע מהירוש' ועיין בס' שיח יצחק דכ\"ג ע\"ד ומ\"מ מדברי רבינו ז\"ל מבואר דדוקא עיו\"הכ עם חשיכ' לא היו מאכילין לכ\"ג דברים אלו המרגילי' לש\"ז אב' בז' ימי ההפרש' לא היו מונעין ממנו ולא ידעתי למה לא היו מונעין ממנו כן גם בשאר הימים שמא יטמא בקרי וימנע מלעבוד באותו יום עד שיטבול והוא היה צריך להרגיל עצמו בכל ז' הימים בעבודה ואולי כיון דלא היו יכולין למונעו מלאכול כל ז' ומלישן אע\"פ שגם בשינה איכא חשש דקרי כמ\"ש רבינו הילכך לא חששו לשאר דברים." + ], + [ + "שורש השבועה של כהן גדול בימי \n בית שני כו' ולפי שהיו חוששין שמא כ\"ג זה נוטה לצד הפיקורוסים היו משביעין אותו ערב יוה\"כ ואומרים לו אנו שלוחי ב\"ד ואתה שלוחינו ושליח ב\"ד כו'. ע\"כ. בדברי רבינו לא בא הדבר מבואר מי הם אלו המשביעין אותו לכ\"ג ומלשון זה שכתב אנו שלוחי ב\"ד מבואר שלא היו זקני ב\"ד עצמן המשביעין אותו אלא שלוחי' אחרים מב\"ד ודוחק לומר שאע\"פ שהיו זקני ב\"ד כיון שלא היו כל הב\"ד עצמן נקראים שלוחי ב\"ד מכל הב\"ד ובמשנה שנינו מסרוהו זקני ב\"ד לזקני כהונה והעלוהו בית אבטינס והשביעוהו ונפטרו והלכו להם ואמרו אנו שלוחי ב\"ד כו' דמבואר שזקני כהונה העלוהו לבית אבטינס ללומדו מעשה החפינה כמ\"ש בגמ' והזקנים הללו היו משביעין אותו ורבי' השמיט כל זה ועיין להלח\"מ ולהפ\"ח לקמן בפ\"ד ד\"ה וזו היא עבודה קשה כו' דמשמע להו דמ\"ש רבינו בד\"ה שהיו מלמדים אותו זקני ב\"ד עבודת היום וסידורה שם נכלל דבר זה שהיו מלמדים אותו מעשה החפינה של לפני ולפנים שהיא עבודה קשה כמ\"ש רבינו לקמן פ\"ד וראיתי בספר שיח יצחק דכ\"ד שכתב דרבינו משמע ליה דמ\"ש בגמרא ללמדו מעשה החפינה היינו החפינה שמבחוץ וכמ\"ד דעבוד' קשה היא וכיון דהוא ז\"ל פסק כמ\"ד דחפינה שבחו' לאו עבודה קשה היא הילכך השמיט הך מתני' ולא כתב שמסרוהו לזקני כהונה שהעלוהו לבית אבטינס והן הן דבריו שבפי' המשנה ושלא כדברי הפ\"ח שכתב דרבינו חזר בו בחיבורו ממ\"ש בפי' המשנה ושדבריו בפי\"המ הם תמוהים וזה מפני דס\"ל שמ\"ש רבינו בפי' המשנה דמעשה החפינה לאו עבוד' קשה היא היינו אפילו החפינ' שלפני ולפנים ושזו היא החפינה ששנינו במתניתין שהעלוהו לבית אבטינס ללמדו וליתא אלא רבינו משמע ליה דהחפינ' של כל יום היו מלמדין אותו והיא קשה קצת עכת\"ד יע\"ש.
ולע\"ד אם זו היתה כונת רבי' בפי' המשנ' הדבר ק' יותר שהרי ממתני' מבואר שזקני ב\"ד כשהיו נפטרים ממנו עיו\"הכ ומסרוהו ביד זקני כהונה אז היו מעלין אותו לבית אבטינס ללמדו מעשה החפינה ולהשביעו ואם החפינ' זו היא חפינ' שבחוץ הרי בכל יום היו צריכין ללמדו חפינ' כיון שהוא היה מקטיר קטורת של כל יום כמו ששנינו במתני' והיה צריך לידע החפינ' וה\"נ משמע שם בגמרא דחפינ' של כל יום היה לומד בכל יום קודם שנכנס לעזרה לעבוד עבוד' כמ\"ש שם ומסתברא דלשכת פלהדרין בדרום הואי מ\"ט כו' וטביל ואזיל לצפון וטביל וגמר חפינ' יע\"ש ואמנם חפינ' דמתני' משמע שהיא חפינ' דלפני ולפנים וצ\"ע.
ובמ\"ש רבינו שהיו משביעין אותו כו' הקשו כת הקודמים שאם היה הכ\"ג צדוקי הוה ליה כנשבע לעבור את המצוה ולא חייל עליו שבועה עיין בס' אש דת בפ' פינחס ד\"ס ובספר ישרש יעקב הקשה קוש' זו באופן אחר והוא דמה הועילו בשבו' זו והא קי\"ל נשבעין להרגין ולמוכסין ומאחר שלפי דעתו הם היפך התורה יעבור על שבועתו ויתן מבחוץ ויכנס יע\"ש והפ\"ח ז\"ל בחי' לה' אלו כתב כלשון הזה וא\"ת ומה מהנו להשביעם והא לפי דעתם היו טועים הפרושים והם אנוסים בדעתם ואפשר שהיו נשבעין לשקר כדי לקיים מצות הקטורת כתקנה יע\"ש והרואה ירא' לכאורה שאין סגנון ג' הרבנים הנז' עולה כאחת אבל האמת דהכל הולך למקום אחד דלהרב אש דת עכ\"ל דאע\"ג דאין שבועה חלה על שבוע' מ\"מ איסור' מיהא איכא בנשבע לכתחילה לעבור על המצו' משום נשבע לשוא וא\"כ א\"ל דלהכי היו משביעין שאם הוא צדוקי לא ישבע לכתחילה ויפרוש עצמו מלעבוד עבוד' ויגלה דעתו ועכ\"ל דעיקר קושייתו ז\"ל היא היא קו' הרב בס' ישרש יעקב דמשום דמתיירא מהפרושים אינו יכול לגלות דעתו ונשבע הוא באונס והו\"ל כההיא דנודרין להרגין כו' ועיין בהל' ממרים פ\"ג וגם היא גופה כוונת הרפ\"ח ז\"ל במ\"ש ואפשר שהיו נשבעין לשקר כלומר מפני האונס היו נשבעין ותרי' יתיב דהשבו' היה מועיל דמי שהיה צדוקי היה פורש עצמו מעיקר' שלא לשרת במקדש ביו\"הכ שלא לישב' לכתחי' לעבור על המצו' משום חומרא דשבוע' והרב אש דת תריץ דהיה מועיל השבועה שאם יעבור עליה יתבטל שליחותו ונסתלק מכ\"ג יע\"ש וק' דא\"כ מה צורך לשבועה בתנאי בעלמא היה דיי וכמו שהק' בס' ישרש יעקב ובס' עבודת ישראל וס' צרור החיים תירצו דכהני שלוחי דרחמנא נינהו ולא מהני תנאי משא\"כ בשבוע' היה מתחייב בתנאי זה ולא ידענא מאי קאמרי והתוס' די\"ב כתבו דמינויו וסילוקו של כ\"ג תלוי במלך ואחיו וא\"כ שפיר מהני התנאי.
ולע\"ד אפשר דכיון דתנאי זה אי אפשר להתברר התנאי בטל כמ\"ש הרפ\"מ ח\"ג ס\"א בענין הקראים ודוק ועיין עוד במה שהק' הפ\"ח למה הוצרכו להשביעו והלא יכולים לראותו דרך לול כמ\"ש רש\"י בפ' הנזיקין ד\"ה ודילמא דחזיניה בפשפש וכ\"כ התוס' בפ' א\"ל הממונה בשם הערוך דל\"ה ע\"א שמחיל' היה בלשכת הפרוה שמשם היו יכולים לראות עבודת כ\"ג בק\"הק ותי' דתקנתא דשבועה עדיפא דאהני אף לאותה שנה משא\"כ לראותו דרך לול שלא היו מספיקין לראותו ולמחות בידו עד שכבר היה מתקן מבחוץ ומכניס עכ\"ל ועיין בפי' המשנה לרבי' ז\"ל דמבואר מדבריו שמפני שלא היו יכולין לראותו ממקום אחר התקינו להשביעו וגם זה שכתב דאהני לאותה שנה ק' שמיד שהיו רואים אותו יכולי' למנו' כ\"ג אחר שהיה מתוקן עמו ושיקטיר קטורת כדינו ואפשר שמפני שכל מה שעבד מקודם נמי היה נפסל דזבח רשעים תועבה והיו צריכין לשחוט תמיד אחר ולזרוק את הדם וכיוצ' והיותר נכון אצלי שכל כי הא לחוש בו שהיה צדוקי ולשום אנשים לראותו לא היו עושים ביו\"הכ ואפשר שהיה מצטער הרבה הכ\"ג ביום זה ומ\"מ דברי רבינו שבפי\"המ לא משמע הכי ודוק ועיין בס' ארעא דרבנן סי' תכ\"ו שעלה ונסתפק בענין נשבע לבטל את המצוה דאמרינן דלא חיילא שבועה אם הוא דאורייתא דלא חיילא א\"ד דאורייתא שפיר חיילא אלא מדרבנן הוא דלא חיילא והוה בעי למפשט הדבר ממה שתירצו הקדמונים לקושייתם מה מועיל שבוע' זו שהיו משביעין לכ\"ג ביו\"הך כיון שהוא צדוקי הו\"ל נשבע לבטל את המצוה ולא חיילא שבועה. ותירצו שהצדוקים אינן מודים בזה שאמרו חכמים דלא חיילא שבועה בדבר מצוה דש\"מ דס\"ל דזה מדרש חכמים הוא ולא מדאוריית' ושוב דחה ראיה זו דעדיין אפשר דמדרש זה הוא מדאורייתא אלא שאין הצדוקים מודים בזה יע\"ש ותמהני דמסוגייא דפ\"ק דנדרים די\"ו דמצריך תלמו' תרי קראי לנשבע לבטל את המצוה א' לפוטרו מקרבן וחד לפוטרו מלאו דבל יחל מבואר דהוי דאורייתא וצ\"ע." + ], + [ + "שורש אין שבות במקדש בקש \n להתנמנם פרחי כהונה מכין לפניו באצבע צרדא כו'. מכאן הביא ראיה התה\"ד בכתביו סי' (קל\"ד) [ס\"ב] דלהקיש באצבע בשבת כדי לשחק התינוק שרי ואין לחוש להשמעת קול שיר ולשמא יתקן כלי שיר דאי איכא למיחש להכי הו\"ל להש\"ס למימר דדוקא הכא גבי כהן גדול שהיה במקדש התירו משום שאין שבות במקדש מדלא פירשו הכי משמע דאף במדינה שרי וליכא משו' שמא יתקן כלי שיר יע\"ש. ולע\"ד נראה דאין מכאן ראיה להתיר להקיש דרך תנועת שיר כדי לשחק התנוק דשאני הכא שלא היו מכוונים בהכאתם לשיר אלא להשמיע קול הברה כדי שיעורר משנתו שאם היה דרך שיר היה מתנמנם יותר וכל כה\"ג שאינו מכוין לשיר מבואר בפ' המוציא תפילין דק\"ד ע\"א גבי מעלין בדייופן ומטייפין מיארק דשרי וכמ\"ש רש\"י שם יע\"ש ומ\"ש רבינו בפי\"המ וז\"ל מכין באצבע צרדא הוא שיכה בגודל עם האצב' האמצעי בכח והרבה עושין אותו בני אדם בעת השמחה ויעשו בו תנועות ערבות עכ\"ל אין כוונתו שהיו עושים תנועות ערבו' גם כאן לגבי כ\"ג אלא מה שהיו עושין לגבי כ\"ג אינו אלא שהיו מכין בכח זה אח\"ז כדי לעוררו משנתו אבל בבית המשתה עושין מכות אלו בתנועות ערבות וזה מבואר ואף הת\"הד לא התיר אלא שלא כדרך שיר.
וראיתי להרב מש\"ל בסוף ה' בית הבחירה שהוק' לו על מ\"ש מרן כ\"מ שם דע\"כ לא אמרו אין שבות במקדש אלא כשא\"א באופן אח' אבל כשאפ' באופן אח' בלי דחית שבות דרבנן אף במקדש אסור והק' עליו שאם כדבריו ל\"ל להרב ת\"הד לדקדק שאין בהכאת אצבע משום שבו' מדלא פי' טעמא משום דאין שבות במקדש ועדיפא מינה הו\"ל למימר דאם איתא דיש בו גזירה זו לא היה להם להתיר שבות זה גבי כ\"ג כיון דאפשר לעוררו באופן אחר אלו דבריו ז\"ל יע\"ש ויש לתמוה דעדיפא מינה הי\"ל להרב ז\"ל להקשות על מרן שדבריו הללו שבכ\"מ הם היפך מ\"ש בב\"י ה' שבת סי' רל\"ט כי שם דחה דברי הת\"הד וכתב שאין לסמוך על דקדוק זה שדקדק הרב ז\"ל דאיכא למימר דלא הוצרך הש\"ס לפרושי דסתמו כפירושו וכ\"כ בכ\"מ פכ\"ג מה' שבת ה\"ד יע\"ש והשתא תיקשי טובא דאם איתא דיש בזה משום שבות ומשום שאין שבות במקדש התירו א\"כ לפי מ\"ש בכ\"מ דאין להתיר שבות במקדש אם לא היכא דא\"א באופן אחר איך התירו שבות זה כיון דאפשר לעוררו באופן אחר כמ\"ש הרב מ\"ל ז\"ל ואפשר ליישב דברי מרן שלא יהא נסתר מחמת'ו דס\"ל דחילוק יש בין השבותין בענין ובשבות דטלטול הנר הוא שכתב דאין להתיר במקדש היכא דאפשר באופן אחר משום דשבות זה דגזרו מטעמא דשמא יבא לכבות את הנר שכיח טפי וקרוב הדבר הוא ומשו\"ה סברא הוא שלא התירו במקדש היכא דאפשר באופן אחר אבל שבות דמכה באצבע צרדא משום שמא יבא לתקן כלי שיר לא שכיח ואינו קרוב הדבר לבא הילכך אפי' אפשר באופן אחר התירו ועיין בתוס' בעירובין דק\"ב ד\"ה והעליון ובפ' החליל ד\"נ ד\"ה לרבנן שעלו לחלק בין השבותין יע\"ש ועיין בס' ארעא דרבנן סי' ד' דשקיל וטרי עוד בדברי מרן כ\"מ ז\"ל יע\"ש.
ובענין זה דאין שבות במקדש עיין בתשו' הריב\"ש ס\"סי קס\"ג ובש\"מ למסכת ביצה ד\"ך ע\"ב עלה דאיבעיי' לן עבר ושחט מאי כו' שכתב דאע\"ג דאין שבות במקדש וזריקה משום שבות אסרו אותה כשעבר ושחט אסרו הזריקה מפני שעבר ועשה שלא כדין ועיין בחידו' הריטב\"א למסכת יומא דף ל\"ד ע\"ב עלה דאמרינן דאין שבות במקדש שכתב דשבות קל התירו במקדש ולא חמור ועיין להלח\"מ פ\"א מהלכות ק\"פ דח\"י שכתב דלא התירו שבות במקדש אלא היכא דלא אפשר מאתמול והרב מ\"ל והרב סם חיי תמהו עליו מסוגייא דעירובין גבי חותכין יבלת במקדש וכו' ועיין לה\"ה בפי\"ב מהלכו' שבת סוף ד\"א שכתב וז\"ל וממ\"ש שהיו מחממין מבערב יוה\"ך ולא היו מחממין ביוה\"ך יש ללמוד שיש בחימום חייוב דאורייתא לפי שאין שבות במקדש אע\"פ שיש לדחות עכ\"ל וכונתו במ\"ש אע\"פ שיש לדחות דמשו\"ה לא התירו החימום ביוה\"ך עצמו מפני שאפשר מבערב וזה נר' סיוע להלח\"מ ויש לדחו' דלכתחי' ודאי כיון דאפש' מבערב לא אמרו שיעש' כן ביו\"הך ושיסמכו על אין שבות במקדש אמנם בדיעבד שלא הניחו מבערב אפשר דביום עצמו שרי היפך דברי הרב לחם משנה ז\"ל ועיין להרב מ\"ל פ\"ח מה' בית הבחירה די\"ב.
ודע דהא דאין שבות במקדש אפי' במידי דלא שייך דוקא במקדש הוא דהא תקיעת שופר לא שייך דוקא במקדש ואפי\"ה שנינו בר\"פ י\"ט דכ\"ט ע\"ב במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה וכן מבואר מדברי רש\"י שם ד\"ה גזירה שמא יטלנו וכו' ודוק ועיין להר' ח\"ה בשבת דמ\"ב ע\"ב בתוספות ד\"ה אפי' והובא ביד מלאכי ח\"ג אות א' סימן צ\"ו דדוקא באיסורי שבת הוא דיש חילוק בין מקדש לגבולין לא בשאר איסורי יע\"ש ואשתמיט מיניה דברי המרדכי שהביא מרן בבית יוסף י\"ד ס\"סי ר\"ח ד\"ה כתב המרדכי בשבועות דאפי' בשאר איסורי' איכא לפלוגי בין מקדש לגבולין וצ\"ע ודע דבעירובין דק\"ב ע\"ב אמרו מחזרין רטיה במקדש אבל לא בגבולין אם בתחי' כאן וכאן אסור וכתב רש\"י אם בתחי' שלא היתה וכהן זה לא סילקה לצורך עבודה כאן וכאן אסור דהאי שבות לאו צורך גבוה הוא והכי איתא בביצה די\"א ע\"ב דבר עבודה אין דלאו בר עבודה לאו ועיין בתי\"ט שכתב וז\"ל ולפיכך אני תמיה עמ\"ש הרמב\"ם בפכ\"א מהלכות שבת ועיין בש\"ע סימן שכ\"ח סכ\"ה וכן בפ' החליל אמרו דשמחת בית השואבה אינו דוחה שבת וי\"ט וכתבו התוספות דה\"ט שאינו אלא משום שמחה יתירה ולקמן בד\"ה ורבנן סברי הקשו לרבנן דאמרו דאין החליל דוחה שבת וי\"ט ותירצו וכו' יע\"ש ואיכא למידק מאי קושייא הרי לרבנן עיקר שירה בפה ולאו עבודה היא ולא דחי שבת והוי כשמחה יתירה כשמח' בית השואבה ונראה דהכא שאני דס\"ס שמחת מצוה היא ודמי לעבודה משא\"כ שמחת בית השואבה דליכא מצוה כלל ובהכי ניחא דברי ר' בפ\"ג מה' כלי המקדש ד\"ג וד\"ו יע\"ש.
ודע דרבינו פכ\"א מהלכות שבת דכ\"ז כתב דחזרת רטיה במקדש התירו משום דאין שבות במקדש וכדקס\"ד להש\"ס בפ\"ק דביצה די\"א ע\"ב והוא תימא דמסקינן טעמא משום דהתירו סופן משום תחילתן ונפק' מינה טובא וכבר עמד בזה התי\"ט בעירובין פ' המוציא תפילין משנה י\"ג ואפשר דרבינו ז\"ל סובר דעולא דמפרש דטעמא משום דהתירו סופן וכו' ולא משום דאין שבות במקדש אפי' בכהן דלאו בר עבודה היינו משום דניחא ליה לאוקמי מתניתין כמ\"ד שבות צריכה התירו שבות שאינה צריכה לא התירו וכאותה ששנינו בפסחים פ' תמיד נשחט דס\"ד כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהכהנים מדיחי' את העזרה שלא ברצון חכמים ומפרשינן בגמרא מאן חכמים ר' נתן דאמר שבות צריכה התירו שבו' שאינה צריכה לא התירו ורבינו בפ\"א מהלכות ק\"פ פסק כחכמי' דפליגי אר' נתן ואמרי דאפי' שבות שאינה צריכה התירו משו\"ה יהיב טעמא משום דאין שבות במקדש דאע\"ג דגבי הדחת מקדש איכא צורך קצת מיהא מיהו עיקר פלוגתייהו דר' נתן וחכמים דשבות צריכה ואינה צריכה אפילו בלי שום צורך הוא דקי\"ל כחכמים דר' נתן ולכך יהיב טעמא משום דאין שבות במקדש ובשיטת כ\"י להרב המאירי במס' ביצה כתב שם וז\"ל ומחזירין רטיה במקדש דבמקד' הוא דשרי דהא הנחת רטיה בכל ענייני רפואה שאין בהם מלאכה שבות הוא משום שחיקת סמנים ואפי' כהן דלאו בר עבוד' הוא לשתרי בהכי אלא קמ\"ל דשבות צריכ' התירו שבות שאינה צריכה לא התירו עכ\"ל הרי שהוא ז\"ל סובר דטעמא דעולא דנייד מטעמא דשבות הוא מטעם דאמרן ונוחים הם דברי רבינו אלא שאכתי צריך לחלק בדעתו בין שבות גדולה לשבות קטנה שהרי הוא ז\"ל בפ\"ה מה' תו\"מ גבי סידור הקנים ונטילתן פסק דאינו דוחה שבת ועיין להתוס' בפ' המוציא תפילין ד\"ה והעליון כאן וכאן אסור יע\"ש.
וראיתי בש\"מ למס' ביצה שהקשה משם הרשב\"א דאמאי לא קחשיב עולא הא דתנן בעירובין פ' מי שהוציאוהו כל היוצאים להציל חוזרין למקומם וכן חכמה הבאה לילד דתנן בר\"ה בפ' ב' דהתירו סופן משום תחילתן יע\"ש ולכאורה דבריו תמוהים דכיון דבהנך מילי דקחשיב עולא קמהדר תלמודא למיהב טעמא אחרינא דאצטריך עולא לאפוקי ההוא טעמא דאי לא\"ה פשיטא ומאי קמ\"ל הא תנינן לה כו' איך הפה יכולה לדבר אמאי לא מני הנך והדבר ברור דמשום דליכא למטעי בהו בטעמא אחרינא לא קחשיב להו ואפשר דעל המקשן הוא דפריך דלדידיה דלא ידע דאיכא למטעי בטעמא אחרינא ומשו' הכי פריך תנינן כו' אמאי לא פריך תו לדעולא אמאי לא מנו הנהו דהתם וא\"ן אפשר דהשתא דאשכח תלמודא טעמא להנהו דמייתי עולא איכא לאקשויי אמאי לא מני הנהו דהתם דאע\"ג דבהנהו ליכא טעמא משום אגב הו\"ל לאתויי וזה דוחק ועיין להתוס' בעירובין ובר\"ה ודוק." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש ירושלים דלתותיה ננעלות\n בעת \n שקורא כו' עד ברוך אתה ה' שומע תפלה כו'. ובגמ' ד\"ע סיימו ע\"ז ואחר כך כל א' וא' מביא ס\"ת מביתו וקורא בו כדי להראות חזותו לרבים וכתב רש\"י ומערב יו\"הך הביאום שם עכ\"ל והרב ח\"ה בחי' אגדות שלו כתב וז\"ל ומ\"ש דמערב יו\"הכ הביאום שם לא ידענא למה דגם אם יש עירוב והוצאה ליום הכפורים הא אמרינן במס' עירובין ד\"ו ודק\"א ירושלים דלתותיה ננעלות עכ\"ל ולא זכיתי להבין אמאי לא זכר שר שכ\"כ רש\"י עצמו בפי' הך ברייתא בסוטה פ' אלו נאמרין דמ\"א ע\"א וז\"ל שם כל א' מביא ס\"ת מביתו לעזרה דקסבר אין עירוב והוצאה ליו\"הכ א\"נ ירוש' דלתותיה ננעלות בלילה ומערבין את כולה יע\"ש ואפשר לומר דרש\"י ביומא פי' לברייתא אפי' בתר דנפרצו בה פרצות הרבה דלא מהני בה עירוב כדאמרינן בעירובין דק\"א ע\"א ומצי' כמה משניות שנשנו לאותו זמן כההיא מתני' דעירובין וכההיא דשנינו בר\"ה פ\"ב דכ\"ג ע\"ב לא היו זזין משם כל היום וכתבו התוס' דמיירי מתני' לאחר שפרצו בה פרצות דחשיבא כר\"הר יע\"ש וה\"נ צ\"ל לאותה ששנינו בר\"פ לולב וערבה י\"ט הא' של חג שחל להיות בשבת מוליכין את לולביהן מערב שבת למחר משכימים ובאין כו' וע\"כ דטעמא דלא היו מוליכין כל א' ביו\"ט עצמו הוא משום איסורא דהבאה דר\"הר ואם מיירי קודם שנפרצו בה פרצות אין כאן איסורא וכן צ\"ל באותה ששנינו בפסחים ס\"פ תמיד נשחט דס\"ד ע\"ב יצתה כת א' וישבה לה בהר הבית ופרש\"י ז\"ל בשבת קאמר שלא היו יכולין להוליך פסחיהם לבתיהם יע\"ש וכן צ\"ל לאות' ששנינו שם ברפ\"ו דס\"ה ע\"א הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום אינו דוחה את השבת ופירש\"י הרכבתו על כתף האדם להביאו לעזרה דרך ר\"ה אע\"פ שאינה אלא איסור דרבנן דהחי נושא את עצמו כו' יע\"ש ועיין להרב תוי\"ט ז\"ל שם
וראיתי להתוס' שם בפסחים פרק אלו דברים דף ס\"ו ע\"א ד\"ה תוחב לו בצמרו שכתבו וז\"ל השתא משמע בשמעתין דיש איסור ר\"הר בירוש' וקשה דאמרינן פ\"ק דעירובין ירושלים אלמלא דלתותי' ננעלות בלילה חייבים עליה משום ר\"הר ולאו דוקא ננעלות אלא ראוייות לנעול ותירץ ר\"י דהכא לאחר שנפרצו בה פרצות וכה\"ג משני בפ' בתרא דעירובין אמילתא אחריתי עכ\"ל ולא זכיתי להבין למה לא הקשו ותירצו כן אמתני' דהרכבתו אינו דוחה שבת וכן אמתני' דסוף פ' הקודם גבי יצתה כת אחת וישבה לה בהר הבית ושוב ראיתי להרב חד\"ה שכתב ע\"ד התוס' וז\"ל בס\"פ תמיד נשחט נמי מוכח דיש איסור הוצאה בירוש' ואפשר לאוקמה מדין כרמלית אבל הכא משמע להו דמדין ר\"הר נגעו בה מדפריך לקמן והלא מחמר ולא שייך איסור מחמר אלא בר\"הר כדמוכח בפרק המוציא תפילין עכ\"ל ולא ידעתי למה לא הוקש' לו ממתני' נמי דתני הרכבתו אינו דוחה שבת דמשמע דאיכא איסור הוצאה בירוש' גם מ\"ש דמתני' דס\"פ תמיד נשחט אפשר לאוקמה מדין כרמלית נראה דכוונתו לומר דמיירי מתני' בשלא עירבו ולזה איכא איסור הוצאה אבל ק' לזה למה לא תיקנו לערב מערב שבת לכל ירוש' ובזה לא היו צריכין לידחק ולהמתין עד הערב ועכ\"ל דמתני' לאחר שנפרצו בה פרצו' ועיין להרב תיו\"ט בפ' בתרא דעירובין ד\"ה שהיה יע\"ש" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "חסר \n מן הקטורת אחד מסממניה או מעלה עשן חייב מיתה כו'. עיין להרב מ\"ל בפ\"ב מה' כלי המקדש ד\"ג ולהרב פר\"ח בפרקין ובא\"ח סי' קל\"ב שדבריו הם דברי המ\"ל ועיין בס' מ\"ק דקכ\"ה ובס' יד אהרן א\"ח סי' קל\"ב יע\"ש והנה הרב מ\"ל שקיל וטרי בסוגיית הגמ' דיומא דנ\"ג ע\"א ובדברי רש\"י דכריתו' בברייתא ואם חסר אחת מכל סממניה חייב מיתה שדבריו הן היפך סוגיין דיומא וקושייתו היא קושיית הרב באר שבע ובעל צידה לדרך כמ\"ש הרב מ\"ל ועיין עוד בדברי הירוש' שהביאו הרבנים הנז' ומכולם אישתמיט מינייהו דברי התו' ישנים שהביאו הירוש' הנז' וכתבו ע\"ש ה\"ר מנחם דליכא בחסור מעלה עשן חייוב מיתה אלא ביו\"הכ לבד ולדבריו לאו דוקא מעלה עשן כי גם בחיסור שאר סמנים נמי והן הן דברי רש\"י ביומא וקושיית הרב התנא מאותה בריית' דבני אהרן דמייתי תלמודא בתר הכי היא קו' ה\"ר אלחנן שכתבו התוס' ישנים יעש\"ב
ודע דבסוגייא זו דיומא פריך תלמודא למה לי ב' קראי למעלה עשן ומשני ר\"א חד למצוה וחד לעכב ורבא אמר חד לעונש וחד לאזהרה וכתוב בחידושי הריטב\"א ז\"ל וז\"ל והא דפרכינן לעיל ותיפוק לי דקמעייל ביאה ריקנית לכ\"ע פרכינן דלכ\"ע איכא בקטורת חסרה עיכובא לרב אשי מדכתיב וכסה ענן הקטורת וכיון שכן הו\"ל ביאה ריקנית והכי פרכינן לעיל דמסתייה דנכתוב רחמנא וכיסה ענן הקטורת לעיכובא ולא היה צריך לכתוב ביה מיתה וכיון דליכא עבודה עיכובא לחסרון הסמנין ביאה רקנית היא ולרבא דאמר כי בענן אזהרה כ\"ש דפרכינן שפיר דאפי' לא כתב רחמנא וכיסה כיון דאיכא אזהרה למעלה עשן ממילא משמע שהוא מעכב ומחייב עליה מיתה משום ביאה ריקנית וזה ברור עכ\"ל ודברי' אלו שכתב דכיון דאיכא אזהרה ממילא משמע שהוא מעכב הם תמוהים מאותה שאמרו במנחות ר\"פ כל המנחות דנ\"ג ע\"א עלה דאמרינן התם דכל המנחות באות מצה לעיכובא נפ\"ל מקרא דלא תאכל חמץ אלא מצה מתקיף לה רבינא ואימא לא תאפה חמץ למיקם גברא בלאו דעלמא ואפסולי לא מפסלה אלא כדתנייא כו' יע\"ש הרי דאע\"ג דאיכא אזהרה בהדייא אפ\"ה אמרינן דאצטריך קרא אחרינא לעכב ועיין עוד לרבינו בפ\"ה מה' איסורי מזבח די\"ב שכתב דאע\"ג דבמקטיר הקרבן בלי מלח עובר בלאו ולקי מ\"מ הקרבן כשר יע\"ש ודוק הרי דאע\"ג דאיכא אזהרה ומלקות הקרבן כשר וזה היפך דברי הריטב\"א ז\"ל
איברא שעיקר דברי רבינו ז\"ל הללו תמוהי' דכיון דלדידיה לקי על לאו זה דכל קרבן אמאי לא יפסל שהרי שנה עליו הכתוב לעכב דאיכא ב' כתובים חד עשה דכל קרבנך תקריב מלח וקרא דלא תשבית מלח דלדידיה קאי על כל הקרבנות ומה\"ט לקי עלייהו דאי משום דגלי קרא ואמר מעל מנחתך דמשמע דדוקא במנח' הוא דשנה הכתוב לעכב א\"כ נימא דאף עיקר הלאו דלא תשבית מלח ליכא אלא במנחה ולא בשאר קרבנות וליישב דברי רבינו נראה לע\"ד ע\"פ מה שדרשו בפ' הקומץ רבה דכ\"א תקריב מלח ואפי' בשבת והרב מש\"ל בה' שבת פ' י\"א הי\"א הק' ע\"ז דכיון דקי\"ל אין עיבוד באוכלין ל\"ל להתיר מליחה בשבת דמהי תיתי לאסור דאצטריך קרא להתיר יע\"ש וליישב זה משמע ליה לרבינו דאצטריך קרא להתיר מליחת הקרבן אפי' בשבת משום דהוה ס\"ד למי' דכיון דהקרבן אינו נפסל אם הקריבו בלי מלח הוה ס\"ד לומר דבשבת לא יקריבנו במלח דהו\"ל כעושה מלאכה בשבת בלי צורך דאע\"ג דאין עבוד באוכלין ואין כאן מלאכה משום עבוד מ\"מ כיון דאחשביה רחמנא למליחת הקרבן לחייב עליו עשה ול\"ת עשה דעל כל קרבנך תקריב מלח ולא תעשה דתשבית מלח הילכך חשיבא מלאכה וכעין זה כתב רש\"י בפ\"ב דביצה דכ\"ז עלה דמתני' דחלה שנטמא' אסורה בטלטול דשריפת קדשים טמאין בי\"ט אסירי ואפי' לתתה לפני כלבו שאין בו מלאכה דכתיב באש ישרף הילכך מלאכה היא כו' הרי דאע\"פ שהוא מבער את הקדשים במידי דלא מלאכה היא כיון דאחשביה רחמנא חשיבא מלאכה הכא נמי כיון דאחשביה רחמנא למליחת הקרבן לתת עליו עשה ולא תעשה הילכך מלאכה היא וכיון דהקרבן לא מפסל בהכי הו\"א דלא יקריבנו בשבת במלח משו\"ה אצטריך תקריב מלח ואפילו בשבת אפי' דהקרבן כשר בלא\"ה ומשם למד רבינו דכשר אם הקריב בלי מלח
וע\"פ האמור ממילא יתיישב מה שהק' הרב מ\"ל ז\"ל ומו\"ה בס' שער המלך בה' י\"ט דמ\"ט ע\"ד עלה דהך דרשא דתקריב מלח ואפילו בשבת ועיין במה שכתבתי עוד בזה בה' שבת בשורש אין עבוד באוכלין יעש\"ב ודע שבתוס' ישנים כתבו דלרבא דדריש חד לעונש וחד לאזהרה לעכב נפ\"ל מקרא אחרינא ואפשר דהיינו מדכתיב חוקה בפרשה וכ\"כ הרב מ\"ל ז\"ל בה' כלי המקדש ועיין עוד להרב מ\"ל בפ\"א מה' ק\"פ ה\"ה שעמד באותה סוגייא דר\"פ כל המנחות ועיין במה שכתבנו אנן בענייותינו שם בהל' ק\"פ שורש ק\"פ שנשחט על החמץ יע\"ש ועיין להרפ\"ח ז\"ל בס' מים חיים בחי' לה' בכורות פ\"ו הל' ה' שכתב כדברי הריטב\"א דלרבא לא אמרינן כל מילתא דאמר רחמנא ל\"ת אי עביד ל\"מ אלא היכא דכתיב לאו בהדייא ועיין בס' שם אהרן די\"ג ע\"ב וע\"ג" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Avodah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..c97dc6f0767d12049681290855a75a5992252261 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,46 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, The Chosen Temple", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות בית הבחירה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Avodah" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש אין ישיבה בעזרה אין \n ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד. הנה הרב מש\"ל כאן עמד בהאי איסורא שאין ישיבה בעזרה אם הוא דאורייתא או דרבנן וכתב שהתוספות בזבחים די\"ו ע\"א ד\"ה הגהה נראה דספוקי מספ\"ל מילתא שכתבו ושמא אינו מן התורה תדע כו'. אמנם מדבריהם פ\"ב דיומא דכ\"ה ד\"ה אין שהק' והיכי אכיל מוכח דס\"ל דמן התורה אסור וכן הכריח מדברי רש\"י בפ' חלק דק\"א שכתב גמירי שאין ישיבה בעזרה הלמ\"מ ולא מקרא וכ\"ן מדבריו פ\"ז דסוטה ד\"מ שכתב אלא למלכי ב\"ד בלבד שחלק להם המקום כבוד להראות שמלכותו שלימה יע\"ש וכן יש לע\"ד להכריח עוד מדברי התוספות פרק לולב וערבה דמ\"ג ע\"ב ד\"ה תשבו שכתבו וז\"ל לא לגמרי יליף ממלואים דהתם א\"א לישן בעזרה כמו בחצר המשכן שהיה במקום עזרה דגמירי אין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב\"ד בלבד ואלו כאן אסור לישן חוץ לסוכה ע\"כ וכן יש להוכיח מדברי התוס' ישנים ביומא ד\"ו ד\"ה מביתו למה שכתבו וז\"ל ואע\"ג דבמילואים כתיב תשבו ומדקאמר תשבו ע\"כ מחנה לויה היה כו' יע\"ש אלא שעיקר דבריהם תמוהים בעיני כמ\"ש אנן בעניותין בח\"א ה' סוכה פ\"ו ה\"א דקכ\"ח ע\"ב ע\"ש ועיין בענין זה למו\"ה בעל שע\"ה כאן בפרקין ובספר קהלת יעקב הנדפס מחדש במ\"ק אות א' ובס' יעיר אוזן להרב מהריד\"א באות א' ע\"ש ועיין במ\"ש לקמן בה' ביאת המקדש פ\"ה הי\"ז יע\"ש." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..031db8f51655a48266dd51cc7c47ed1ed5743a69 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,43 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, The Chosen Temple", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_The_Chosen_Temple", + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש אין ישיבה בעזרה אין \n ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד. הנה הרב מש\"ל כאן עמד בהאי איסורא שאין ישיבה בעזרה אם הוא דאורייתא או דרבנן וכתב שהתוספות בזבחים די\"ו ע\"א ד\"ה הגהה נראה דספוקי מספ\"ל מילתא שכתבו ושמא אינו מן התורה תדע כו'. אמנם מדבריהם פ\"ב דיומא דכ\"ה ד\"ה אין שהק' והיכי אכיל מוכח דס\"ל דמן התורה אסור וכן הכריח מדברי רש\"י בפ' חלק דק\"א שכתב גמירי שאין ישיבה בעזרה הלמ\"מ ולא מקרא וכ\"ן מדבריו פ\"ז דסוטה ד\"מ שכתב אלא למלכי ב\"ד בלבד שחלק להם המקום כבוד להראות שמלכותו שלימה יע\"ש וכן יש לע\"ד להכריח עוד מדברי התוספות פרק לולב וערבה דמ\"ג ע\"ב ד\"ה תשבו שכתבו וז\"ל לא לגמרי יליף ממלואים דהתם א\"א לישן בעזרה כמו בחצר המשכן שהיה במקום עזרה דגמירי אין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב\"ד בלבד ואלו כאן אסור לישן חוץ לסוכה ע\"כ וכן יש להוכיח מדברי התוס' ישנים ביומא ד\"ו ד\"ה מביתו למה שכתבו וז\"ל ואע\"ג דבמילואים כתיב תשבו ומדקאמר תשבו ע\"כ מחנה לויה היה כו' יע\"ש אלא שעיקר דבריהם תמוהים בעיני כמ\"ש אנן בעניותין בח\"א ה' סוכה פ\"ו ה\"א דקכ\"ח ע\"ב ע\"ש ועיין בענין זה למו\"ה בעל שע\"ה כאן בפרקין ובספר קהלת יעקב הנדפס מחדש במ\"ק אות א' ובס' יעיר אוזן להרב מהריד\"א באות א' ע\"ש ועיין במ\"ש לקמן בה' ביאת המקדש פ\"ה הי\"ז יע\"ש." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות בית הבחירה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Avodah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..b68376ce9329155faf2499e83787c3cf2bcb0e34 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,83 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Avodah" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש איסור מכירת בכור ומעשר באיטליז ובליטרא כל \n פסולי המוקדשין כשיפדו מותר לשוחטן כו' ולשקול בשרן בליטרא חוץ מן המעשר ומן הבכור מפני שמכירתן בשוק מוסי' בדמיהם כו'. הכי איתא בבכורות דל\"א ע\"א ר\"פ כל פסולי המוקדשין הנאתן להקדש נמכרין באיטליז ונשחטין באיטליז חוץ מן הבכור והמעשר שהנייתן לבעלים כו' והנה משנה זו הובאה בפרק אין צדין דכ\"ח ע\"א עלה דאמרינן התם רבי חייא ורבי שמעון ברבי שוקלין מנה כנגד מנה בי\"ט דפריך שם בגמ' כמאן לא כרבנן ולא כר' יאודה כו' אינהו דעבוד כר' יאושע כו' אמר רב יוסף הל' כר' יאושע הואיל ותנן בבכורות כוותי' דתנן פסולי המוקדשין הנאתן להקדש ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור כו' ופי' רש\"י ז\"ל שם סיפא דמתניתין נקט ורישא הכי איתא כל פסולי המוקדשין נמכרין באיטליז כו' ונרא' מדבריו דלא גרסי' במתני' פסולי המוקדשין הנאתן להקדש אלא דתלמודא קצר ונקט סיפא דמתניתין דקתני כל פסולי המוקדשין הנאתן להקדש בריש' אבל במס' בכורו' גריס רש\"י ברישא דמתני' בהדייא כל פס\"המ הנאתן להקדש ובגמ' נמי משמע דכך היתה הגירסא יע\"ש ועיין בס' חזון נחום שם מ\"ש ע\"ש הרב בצלאל יע\"ש.
ודע שהתוס' שם בבכורות כתבו דאיסור זה דבכור ומעשר שאינן נמכרין באטליז ובליטר' דאורייתא היא ואע\"פ דמפרש מתני' הטעם משום דהנאתו לבעלים ע\"כ דאורייתא היא דבפ\"ק דתמורה ד\"ח ובפ' חלק דקי\"ב גבי עיר הנידחת דריש תלמודא בהמתך מי שנאכלין בתור' בהמתך יצא בכור ומעשר שאינן נאכלין בתורת בהמתך חוץ מן הבכור והמעשר כו' ושמא משום קרא נפיק דאין נוהגין בזיון בדבר שאין הנאתן להקדש עכ\"ל ולא ידעתי אמאי לא הביאו ראיה דאיסור זה דאורייתא היא מהך ברייתא דמייתי תלמודא לקמן דתנייא בבכור נאמר לא תפדה ונמכר הוא חי ובעל מום וכו' וכתבו רש\"י ותוספות בפ\"ק דתמורה ד\"ח ובפ\"ק דבב\"ק די\"ג דפדיון אין לו לענין שיכנס הפדיון בקדושתו והוא יצא לחולין אבל נמכר הוא ונאכל בקדוש' וזהו קדושתו שלא ישחטנו באיטליז ולא ישקלנו בליטר' יע\"ש משמע בהדייא דאיסור זה דאורייתא היא מדקפיד קרא שלא תפדה ותצא מקדושה זו לימכר באיטליז ולישקל בליטרא וליכא למימר דהם ז\"ל מפרשי שלא תפדה לענין שתצא מקדושתו לגיזה ואכילת כלבים במאי דכתיב לא תפדה דמשמע שאם יפדה מותרים בגיזה ואכילה לכלבים שהרי פסולי המוקדשין שמותרים בפדיון ואפי\"ה אסורים בגיזה ועבודה אלא ודאי דקרא דלא תפדה לא אתא למעט אלא לענין קדושת מכירה באטליז ובליטר' וש\"מ דאוריי' היא.
גם הראיה שהביאו מההיא דפ' חלק דדריש בהמתך למעט בכור ומעשר שאינן נאכלין בתו' בהמתך ומייתי הא דתנן בבכורות חוץ מן הבכור והמעשר הנה שם בפ' חלק לא מייתי תלמודא הא דתנן בבכורות ולפי מ\"ש שם רש\"י בד\"ה לעולם בבעלי מומין וז\"ל ודרשינן לקרא הכי בהמתם למי שנאכל בתורת בהמתם יצאו אלו שיש להם שם לאו שאין נאכלין בתורת בהמתם שאין אומרים בהמת עיר הנידחת אלא בהמת בכור ומעשר של עיר הנידחת עכ\"ל לפ\"ז אין מכאן ראיה דאיכא איסור תורה גבי בכור לימכר באיטליז ובליטרא דהתם לא ממעטינן בהמת בכור ומעשר מקרא דבהמתך מטעם קדושתם שאינן נימכרין באטליז ובליטרא אלא מטעם שיש להם לווי כמדובר. ואפשר דמשום דאית בהו קדושה שאסורים בגיזה ועבודה דפסולי המוקדשין לא חייבן הכתוב מיתר דשאר בהמות דחולין.
איברא שפי' זה שפירש רש\"י יש בו מן הקושי דבפ\"ק דתמורה שמסיים תלמו' ומייתי מת\"ש דבכורות דתנן חוץ מן הבכור והמעשר מוכח שעיקר מיעוטא דממעטינן מקרא דבהמתך לבכור ומעשר היינו מטעמא דאסורים לימכר באטליז ובליטרא שאין בתורת בהמת חולין ולא מטעם שם לווי כמ\"ש רש\"י ואולי רש\"י פרושי קא מפרש איך אמעיטו בהמת בכור ומעשר מקרא דבהמתם משום שאינן נאכלין בתורת בהמתך אטו אכילה כתיבה בקרא למעט בהמת בכור ומעשר שאינם נאכלים בתורת בהמתך דבהמתם סתמא כתיבה ואדרבא כל בהמה במשמע ואפי' בהמת בכור ומעשר ולזה פי' שזה רמוז בתיב' בהמתם סתם שמשמע שאין להם שם לווי ונקראי' בהמה סתם יצאו בהמת בכור ומעשר דמשום קדושתן שאינם נמכרים באטליז ובליטרא כדרך שאר בהמות של חולין אית להו שם לווי ולא מקרו בהמה סתמא אלא בהמת בכור ומעשר ודוק.
והנה בפ' התערובות דע\"ה ע\"ב בעי רמי בר חמא התפיס בכור לבדק הבית מהו שישקו' בליטר' זילותא דבכור עדיף או רווחא דהקדש עדיף והוה בעי ר' אבין למימר דזילותא דבכור עדיף דאטו אלו אמר הפדו לי בכור שהתפיסו לבדק הבית מי שומעין לו ודחי תלמו' הפדו אמר רחמנא לא תפדה כו' יע\"ש ומשמע מאות' סוגיא דאיסור זה מדרבנן הוא דאי מדאורייתא מאי קא מבעיא ליה לרמי ב\"ח אי רווחא דהקדש עדיף או זילותא דבכור עדיף פשיטא דזילותא דבכור עדיף דאיכא ביה איסורא דאורייתא וה\"נ משמע מדדחי לדר\"י בר אבין הפדו רחמנא אמר לא תפדה ופי' רש\"י וז\"ל ועל דברי תורה אין לעבור אבל לישקל בליטרה אין כאן עבירה על ד\"ת עכ\"ל. גם התוס' שם בד\"ה התפיס כו' כתבו כן בהדייא דאותה סוגיא מוכחא דאיסור זה מדרבנן הוא והוקשה להם אותה סוגיא דפ\"ק דתמורה וההיא דפרק חלק דמשמע מינה דאיסור זה מדאוריית' הוא והניחוה בתימ' יע\"ש מיהו נלע\"ד דלפי מה שסיימו התוספות בבכורות וכתבו דשמא משום קרא נפיק שאין נוהגין בזיון בדבר שאין הנאה להקדש אין ראיה מאותה סוגיא דפרק התערובות לומר דאיסור זה מדרבנן הוא דשפיר איכא למימר דמדאורייתא הוא וכיון דאיכא שום קרא דאיסור זה שאין נוהגין בזיון להקדש אינו אלא בדבר שאין הנאה להקדש וכל דאיכא הנאה להקדש אין קפידא בדבר מעתה שפיר קא מבעיא ליה לרמי ב\"ח אי זילותא דבכור עדיף או רווחא דהקדש עדיף דכיון דהא והא דאורייתא היא הי מינייהו עדיף דאע\"ג דהיכא דאיכא הנאה להקדש אין קפידא בזילותא דהקדש אפשר דלא אמרינן הכי אלא כשהנאת ההקדש היא לאותה קדושה עצמה אבל הכא הנאת הקדש היא לקדושה אחרת ובכה\"ג אפשר דקפיד רחמנא אזילותא דהקדש וכמ\"ש רש\"י והוה בעי ר\"י בר אבין למימר דכיון דמעיקרא קודם שהתפיסו לבדק הבית הוה אסיר מדאורייתא לזלזל בקדושתן כשהתפיסו אח\"כ לבד\"ה לא פקעה קדושה ראשונה וע\"כ לא קפיד רחמנא אזילותא בדבר דאיכא הנאה להקדש אלא בדבר דלא חל עליו איסורא מעיקרא ודימה זה לאומר הפדו לי בכור לבדק הבית דאין שומעין לו משום דמעיקרא חל עליו קדושת בכור ותו לא פקע וע\"ז דחי תלמודא שפיר דלא דמי דהתם קעבר ע\"ד תורה דאמר לא תפדה ולא התירה תורה איסור זה לעולם אבל הכא דאיכא זלזול הקדש התירה תורה בדבר דאיכא הנאה להקדש שפיר איכא למי' דאף בכור שהתפיסו לבד\"ה פקע מיניה איסור קדושתו דמעיקרא כיון דהשתא איכא הנאה להקדש עד דפשיט ר' אמי דאסור שלא הקנה זה אלא מה שתיקנו לו כן נלע\"ד בישוב הסוגייאו' לפי מ\"ש התוספו' בבכורו'.
וראיתי להרב זרע אברהם בתשו' חי\"ד ס\"ז דע\"ב ע\"ג עמד עמ\"ש התוס' בבכורו' דאיסור זה דאורייתא היא מדמסיק התם תלמו' דמעשר בהמה לאחר שחיטה אין בה איסור מכירה מדאורייתא כי אם מדרבנן בעלמא וכיון דגבי מעשר בהמה דחמיר מבכור ליכא אלא איסורא דרבנן כ\"ש לגבי בכור דקיל טפי והראיה שהביאו מההיא דתמורה ופרק חלק נידחה קרו לה דההיא ר\"ש היא אבל פליגי עליה ולדידהו אפשר דליכא אלא איסורא דרבנן והאריך בזה יע\"ש ובעניותי לא זכיתי להבין אמרי קדוש דמאי קא קשיא ליה ממה דאסיק תלמודא התם גבי מעשר בהמה דליכא אלא איסורא דרבנן דאטו התוס' כתבו דאיכא איסור דאורייתא במכירת בשר בכור דפשיטא ודאי דגבי בכור ליכא איסור במכירת הבשר כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן וכדמוכחא אותה סוגיא והם ז\"ל לא כתבו אלא דמכירת בשר הבכור באטליז ובליטרא כדרך מכירת בשר בהמת חולין איכא איסור דאוריי' שאין נוהגין בזיון בהקדש אבל עיקר המכירה ליכא איסורא כלל גם מה שדחה לראיית התוס' מאותה סוגיא דפרק חלק דהתם ר\"ש היא דדריש הכי דבר זה לא ניתן ליאמר דמדר\"ש נשמע לרבנן דודאי בעיקר דינא לא פליגי עליה אי איכא איסורא דאורייתא או לא דלא לישתמיט תנא בשום דוכתא למתני פלוגתא דר\"ש ורבנן בהכי והתם לא פליגי אלא בדרשת דבהמתם אי אתא למעוטי בהמת בכור ומעשר או לא וזה מבואר באופן שדבריו ז\"ל צ\"ת ועיין להתוספו' בפ\"ק דזבחים ד\"ט ע\"א ד\"ה למאי נ\"מ כו' יע\"ש." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המקדיש \n טומטום כו' ואינה כבעל מום כו'. עיין במ\"ש שם מרן כ\"מ ז\"ל ליישב קושיית הראב\"ד שם ועיין במה שהק' עליו הלח\"מ דלהא לא צרכינן טעמא דיש במינו קרבן אלא משו' דבשאר הפסולין לא נתפרשה אזהרתן כדכתב רבינו עכ\"ל ולע\"ד לק\"מ דטעם רבינו לא קאי אלא אדין רובע ונרבע כו' דאינן בכלל בעלי מומין אבל על טומטום ואנדרוגינו' ואינך אין לך מום גדול מזה והנהו ודאי בכלל לא תקריבו הן וע\"ז הוצרך רבינו למיהב טעמא הכא דאין במינן קרבן והכי אמרינן בהדייא בפ\"ק דתמורה ד\"ז ועיין להלח\"מ בפ\"א מה' תמורה סוף דט\"ז שכתב כן יע\"ש ועיין בס' חזון נחום דקל\"ב ע\"ב ודקל\"ד יע\"ש." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אשירה \n שביטלה אין מביאין ממנה גזרין למערכה וכן המשתחוה לבהמה צמרה פסול. וכתב מרן כ\"מ שם בעי ר\"ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה כי אתא רב דימי אמר באשירה שביטלה קא מבעיא ליה ולא אפשיטא ולחומרא וכיון דלענין לולב למצוה מספקא פסלינן ליה מכ\"ש דפסלינן ליה לגזרי המערכה עכ\"ל ומרן מלכא מהרח\"א בע\"הח פ' בא דס\"ד ע\"ב תמה עליו וז\"ל ותמוהים דבריו דבלולב לא פסלינן בפ\"ח מה' לולב רק באשירה דישראל שאין לה ביטול משא\"כ ע\"ז של גוי שיש לה ביטול כמבואר שם בדברי המ\"מ ומרן ז\"ל וצ\"ע א\"ד.
ואנכי הרואה גברא רבה חזינא תיובתא לא חזינא דחילוק זה דישראל לגוי הוא חילו' המפר' שהביא שם ה\"ה מיהו איהו ז\"ל לא ניחא ליה בהאי סברא לדעת רבינו והוצרך לחלק בין אשירה לע\"ז דאשיר' שעיק' עשיית' לכך אסיר' אך ע\"ז דעיקר עשיית' לאו ע\"ז קאי אסיר' לכתחילה אך בדיעבד שרי והיא היא עיקר חילוק מרן ז\"ל כאשר יראה הרואה שם וא\"כ הכא דמיירי באשירה דעיק' נטיעתה לכך אסירא ואין חילוק בין ישראל לגוי אך אי קשיא הא קשיא דמדבריו ז\"ל נראה ברור דמאי דפסלינן בלולב ה\"ט דאזלינן לחומרא וגזרין למערכה מכ\"ש אתיא וק\"ט דא\"כ לאו מספקא פסלינן לה דמדינא הוא דהיא היא מאי דאוקי מתניתי' שם הכא באשירה דמשה וקתני ושל אשירה פסול וכמ\"ש מרן גופיה שם ואם מיירי באשירה דלאו עיקר נטיעתה לכך אכתי תיקשי דכבר כתב שם מרן ז\"ל דבדיעבד כשר וכמ\"ש שם רבא אם נטל כשר אך ללכתחילה פסול ואלו רבינו ז\"ל לא שאני ליה בין דיעבד לכתחילה וכמ\"ש הלח\"מ ז\"ל ותו דהא ודאי באשירה סתם בעיקר נטיעתה מיירי דאלת\"ה היאך ניחא ליה דברי רבינו דלשם דקא מחלק בין אשירה לע\"ז דמש\"ה הוצרכנו לחלק בהכי בין עיקר נטיעתה כו' ואי אשירה סתם משמע נמי דלאו עיקר נטיעתה לכך מה הועלנו בזה. ואל תשיבני דלשון רבינו ז\"ל דלשם הוא אשירה דנעבדת דמשמע שלכך נטעוה מתחילה אך באשירה סתם משמע הכי והכי דליתא דאשירה הנעבדת הוא למעוטי אשירה שהעמיד תחתיה ע\"ז וכמ\"ש ר' בפ\"ז מהל' ע\"ז הלכה י\"א יע\"ש וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא ותו דהא נמי פשיטא ליה לרבא דפסול לכתחילה מדנקט אם נטל כשר משמע בהדיא דלכתחילה אסיר ורבא בתרא וכותיה נקיטינן ואלו מרן ז\"ל כתב דמספקא פסלינן ליה כו' וליתא ואולי נאמר דהיא היא כונת הרב ע\"הח דהא דפסלי' אף לכתחלה היינו בישראל אבל בגוי שנייא היא ודוחק ועדיין צ\"ע." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש קרבן הגזול הגונב \n או הגוזל והקריב הקרבן פסול ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר כו' ואפילו היתה חטאת שהכהנים אוכלים את בשרה ומפני תקנת המזבח אמרו שהחטאת הגזולה אם נודעה לרבים שאינה מכפרת אע\"פ שנתייאשו הבעלים כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות וכן העולה כו'. עכ\"ל. נ\"ב הכי איתא בגיטין פ' הניזקין דנ\"ה ע\"א העיד ר' יוחנן ן' גודגדא על חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת מפני תקון המזבח ואמרינן עלה בגמרא אמר עולא דבר תורה בין נודע' בין לא נודעה אינה מכפרת מ\"ט יאוש כדי לא קני ומ\"ט אמרו לא נודעה מכפרת שלא יהיו הכהנים עצבים ופי' רש\"י שאכלו חולין שנשחטו בעזרה אמרי ליה רבנן לעול' והא אנן מפני תיקון המזבח תנן אמר להם כיון דהכהנים עצבים נמצא מזבח בטל ורב יאודה אמר ד\"ת בין נודעה בין לא נודעה מכפרת מ\"ט יאוש כדי קני ולמה אמרו נודעה לרבים אינה מכפרת שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות ופרכינן בשלמא לעולא היינו דקתני חטאת פרש\"י דאיכא אכילת כהנים אלא לרב יאודה מאי אירייא חטאת אפילו עולה נמי ומשני לא מבעיא קאמר ל\"מ עולה דכליל היא אלא אפי' חטאת נמי דחלב ודם הוא דסליק לגבי מזבח ואידך כהנים קאכלי ליה אפ\"ה גזור שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות והדר פרכינן תנן ועל החטאת הגזולה כו' מפני תקנת המזבח בשלמא לעולא ניחא אלא לר\"י איפכא מבעי ליה ומשנינן ה\"נ קאמר לא נודעה מכפרת נודעה אינה מכפרת מפני תקון המזבח מתיב רבא גנב והקדיש ואח\"ך טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד\"וה ותני עלה בחוץ כה\"ג ענוש כרת ואי אמרת יאוש כדי לא קני כרת מאי עבידתי' אמר רב שזבי כרת מדבריהם אחיכו עליה כרת מדבריהם מי איכא א\"ל רבא גברא רבה אמר מילתא לא תחיכו עליה כרת שע\"י דבריהם באתה לו אוקמוה רבנן ברשותי' כי היכי דלחייב עליה פרש\"י דקנסא הוא דקנסו אותו אם גנב והקדיש שיחול עליה הקדש גמור ושיתחייב כרת אם ישחטנה בחוץ כי היכי דאוקמו' ברשותי' לענין כפרה והפקר ב\"ד הפקר הוא וקדש' ע\"כ אמר רבא הא ודאי קמבעייא לי כי אוקמו' רבנן ברשותי' משעת גניבה או משעת הקדשה למאי נ\"מ לגיזותיה וולדותי' פרש\"י דלפני הקדש אי אמרת משעת גניבה קיימא ברשותי' גיזותי' וולדותיה דידיה הוא ואינו משלם אלא דמי פרה העומדת לילד ולא דמי פרה וולדה הדר אמר רבא מסתברא משעת הקדשה שלא יהא חוטא נשכר ע\"כ.
והנה רש\"י ז\"ל הוקשה לו דאדפריך תלמו' לעולא מסיפא דברייתא דקתני בחוץ כה\"ג ענוש כרת ואי אמרת יאוש כדי לא קני כרת מאי עבידתי' אמאי לא פריך מרישא דברייתא דקתני גנב והקדיש ואח\"כ טבח ומכר פטור מד\"וה ואי אמרת יאוש כדי לא קני אין כאן הקדש וליחייב ותי' דכי אמר עולא יאוש כדי לא קני היינו לענין הקרבה ולא לענין הקדש ומשו\"ה פטור מד\"וה אבל כרת אי מדאורייתא לא חזייא להקרבה הא קי\"ל ראוי לבא אל פתח אהל מועד חייבים עליו בחוץ מידי אחרינ' לא עכ\"ל והנה התוספות בד\"ה מ\"ט יאוש כו' והרמב\"ן והרשב\"א והריטב\"א כתבו דטעמא דמילתא דלעולא בין נודע' כו' מדאורייתא גזול פסול להקרבה הוא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה דכיון דיאוש כדי לא קני עד דאיכא שינוי רשות ההקדש שמקדישו למזבח משוי ליה שינוי רשות ואז חשיב שלו וכיון דע\"י מצות ההקדש הוא דקנאו והמצוה והקנין באים כאחד הו\"ל מצוה הבאה בעביר' ופסול אמנם לרב יאודה דס\"ל דיאוש כדי קני הרי קודם ההקדש קנאו וכשהקדישו אח\"ך אין כאן מצוה הבאה בעבירה כיון שקנאו קודם המצוה וחשיב שלו ואין עליו אלא דמים והרמב\"ן הוסיף עוד לומר דאפשר דרב יאודה לית ליה טעמא דמצו' הבאה בעבירה וכמ\"ד הכי בר\"פ לולב הגזול ודחה זה דא\"כ צרכינן למיקם כולה סוגייא כר\"ש בר נחמן דלית ליה טעמא דמצוה הבאה בעבירה ועוד דלא שמעינן ליה דפליג אלא בי\"ט ב' דרבנן וכ\"כ בה\"ג ז\"ל בפסקיו יע\"ש ואולם בשם י\"א כתב הרמב\"ן דלעולא גזול פסול להקרבה ולא משום מצוה הבאה בעבירה אלא מטעם דדרשי' קרבנו ולא הגזול וכיון דיאוש כדי לא קני ודבר שאינו שלו הקדיש לא קרינן ביה קרבנו אלא כמי שאין לו בעלים הוא אלא שמשעה שקרא עליו שם הקדש קנה בשינוי השם כדאמרי' בתרומה והק' הרמב\"ן לפי טעם זה ל\"ל לר\"י בר\"פ לולב הגזול לטעמא דמ\"הב הא כיון דר\"י ס\"ל דיאוש כדי לא קני כדאיתא בפ' מרובה הו\"ל למדרש גזול דומיא דפסח מה פסח לית ליה תקנתא אף גזול לית ליה תקנתא ל\"ש לפני יאוש ל\"ש לאחר יאוש ולמה ליה למימר טעמא משום מ\"הב תיפוק לי דלא קנה דיאוש כדי לא קנה ואע\"פ שע\"י הקדשו קנוי לו אינה מכפרת דהו\"ל כמי שאין לו בעלים משום קרבנו ולא הגזול וי\"ל דאכתי הו\"ל כמי שנשחטו שלא לשם בעלים דכשרי' אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה ואמאי משוי ליה קרא לפסח משום שאם עלה ירד משום מ\"הב יע\"ש.
ולענין הלכה מדברי רבינו כאן נראה לכאורה דפסק כר' יאודה דיאוש כדי קני ומדאור' בין נודעה בין לא נודעה הקרבן כשר בין חטאת בין עולה ומשו\"ה סתם וכתב ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר משום דיאוש כדי קני דאי ס\"ל כעולא הו\"ל לפרש דדוקא חטאת הוא דכשר מטעמא שלא יהיו הכהנים עצבי' אבל לעולא דליכא טעמא דשלא יהיו הכהנים עצבים פסולה וכן מדיהיב טעמא לחטאת הגזולה שנודעה לרבים שאינה מכפרת שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות משמע ג\"כ דפסק כרב יאודה דאי ס\"ל כעולא בלא\"ה היא פסולה משום דיאוש כדי לא קנה ואדרבא בשלא נודעה שהיא כשירה בעינן טעמ' שלא יהיו הכהנים עצבין ודוקא חטאת ולא עולה וכ\"כ מרן כ\"מ בפשיטות דפסק רבינו כרב יאודה אלא שכתב על זה וז\"ל וק' דמאחר שרבינו פסק בפ\"ה מה' גניבה דיאוש כדי לא קני היאך פסק כרב יאודה ועוד דמתניתין לא מייתבא שפיר כרב יאודה וי\"ל דאע\"ג דבעלמא יאוש כדי לא קני הכא קני משום דאמרינן בגמ' מתיב רבא גנב והקדיש כו' ואסיקנא אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דלחייב עליה כרת ומשמע דהכי הלכתא מדחזינן דבתר הכי שקיל וטרי רבא אליבא דהאי אוקמתא עכ\"ל.
וראיתי להלח\"מ בפי\"ח מה' מעשה הקרבנו' ע\"מ שפסק רבינו שאם גנב והקדיש ואח\"כ שחט בחוץ דחייב מפני שחכמים העמידוה ברשותו כדי לחייבו עליה כרת כו' שכתב וז\"ל תימא דלא אמרו כן בגמ' אלא לתרץ לעולא דאמר יאוש כדי לא קני ורבינו דפסק בפ\"ה מה' איסורי מזבח כרב יאודה דאמר יאוש כדי קני איך כתב כאן דהוי כרת מן התורה ותו תימה על הרב כסף משנה דכתב שם שרבינו פסק כן מפני תירוץ הגמרא כו' דתירו' הגמ' אינו אלא לרב יאודה כדכתיבנא ומה שהקשה הוא ז\"ל דרבינו פסק בה' גניבה דיאוש כדי לא קני לאו קושייא היא דמ\"ש כאן רב יאודה דיאוש כדי קני היינו יאוש ושינוי השם כדכתבו שם התוס' דמעיקרא חולין והשת' הקדש ולא קאמר כאן יאוש כדי אלא משום דליכא שינוי רשות וכמו שהאריכו שם התוס' וא\"כ אין קושייתו קושיא דשאני הכא דאיכא שינוי השם אבל יאוש לחוד ודאי לא קני אבל מה שהקשיתי כאן ק' וצ\"ע עכ\"ל והנה זה שכתב דקושיית מרן ממה שפסק רבינו בה' גניבה דיאוש כדי לא קני לא קשיא דשאני הכא דאיכא שינוי השם כמ\"ש התוס' כו' אחרי שאלה המחילה הראוייה לעוצם חכמתו ז\"ל שפיר ק\"ל למרן מאחר שמבואר יוצא מדברי התוס' ז\"ל דאע\"ג דהכא איכא שינוי השם בהדי יאוש מ\"מ כיון דיאוש כדי לא קני אלא בהדי שינוי השם דהקדש משו\"ה אינה מכפרת ד\"ת לעולא משום דהו\"ל מצוה הבאה בעבירה כיון דע\"י מצוה של ההקדש קנאו משא\"כ לרב יאודה דיאוש כדי קני לא חשיב שינוי השם של ההקדש מ\"הב כיון דקודם ההקדש קנאו וחשיב שלו ושלו הוא מקדיש ושלו הוא מקריב כמבוא' בדברי התוס' בארוכה כאן בגיטין ובר\"פ לולב הגזול ובחי' הרמב\"ן והרשב\"א והר\"ן והריטב\"א ז\"ל וכיון שרבינו פסק שהקרבן כשר ומשמע דבר תורה עכ\"ל דפסק כרב יאודה דיאוש כדי קני בעלמא ומשו\"ה לא חשיב הכא מ\"הב וזה היפך מה שפסק בה' גניבה זה נראה ברור בכונת קו' מרן כ\"מ על רבינו ז\"ל ומה שתמה עוד ע\"מ שתיר' מרן דרבינו פסק כן מפני תירו' הגמ' כו' דתירו' הגמ' אינו לרב יאודה כו' ואדרבא יש לתמוה על רבינו איך כתב בפי\"ח בה' מ\"הק דהשוחט בחו' חייב כרת מדרבנן הא לדידיה דפסק בפרקין כרב יאודה דיאוש כדי קני הו\"ל למימר דהשוחט בחוץ חייב כרת מדאורייתא נראה לע\"ד דכונת מרן בתירוצו למיהדר ביה ממ\"ש תחילה דרבינו פסק כרב יאודא אלא השתא קאמר דפסק כעולא ומ\"ש דאם נתייאשו הבעלים דהקרבן כשר לאו מטעמא דיאוש כדי קני קאמר אלא מטעמא דאוקמוה רבנן ברשותיה משעת הקדש שיהיה ראוי לבא אל פתח אהל מועד כל שלא נודע לרבים והא דקאמר עולא מעיקרא עלה דמתני' דטעמא משום שלא יהיו הכהנים עצבים ודייקינן לדידיה דדוקא חטאת דאיכא אכילת כהנים ולא עולה דליכא אכילת כהנים היינו דמעיקרא תקון לחטאת דוקא שיהיה מכפר מטעמא שלא יהיו הכהני' עצבים ואח\"ך תקון שכל קרבן גזול יהיה כשר כדי לחייבו כרת לשוחטו בחוץ וכן נראה מדברי רש\"י ז\"ל בד\"ה אוקמוה רבנן ברשותיה יע\"ש ומ\"ש רבינו דהיכ' דנודע לרבים אינה מכפרת מפני תקנת המזבח שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות האי טעמא לעולא נמי אצטריך לומר למה העמידו חכמי' ברשותו כשנוד' לרבי' ג\"כ כדי לחייבו בשוחט בחוץ לזה כת' דמהאי טעמ' שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות לא ראו חכמים להעמיד' ברשותו ולא מיחייב עליו כרת כיון דאינו ראוי לבא אל פתח אהל מועד לא מדאורייתא ולא מדרבנן זה נלע\"ד בכונ' דברי מרן כ\"מ בדעת רבי' ובכן הא דפ\"ה מה' א\"ב בההיא דפ\"ח מה' מ\"הק כולן שפה אחת ודברים אחדים ודוק ועיין להרב תוי\"ט בד\"ה שלא נודע לרבים יע\"ש.
עוד ראיתי להלח\"מ בפי\"ח מה' מ\"הק שהוקשה לו עמ\"ש רבינו שם דכי אוקמוה רבנן ברשותי' היינו מצד הקדש לא מצד גניבה ונ\"מ לגזותיה וולדותיה דמשעת גניבה עד שעת הקדש דלפי מ\"ש התוס' שם בפ' הניזקין דנ\"ה ע\"ב הך נפקותא לא הוי כר' יאודה אליבא דרב פפא דאמר שבח דע\"ג גזילה דגזלן הוי דכיון דרבינו בה' גזילה פ\"ב ה\"ו פסק כר\"י אליבא דר\"פ דגזלן הוי אין מקום לנפקותא זו וצ\"ע עכ\"ל ותמהני דנר' דאשתמיט מיניה מ\"ש הראב\"ד שם בה' גזילה ה\"ח כיע\"ש ועיין בס' אור יקרות בחי' לגיטין דכ\"ז ע\"ב יע\"ש.ועיין עוד במ\"ש עוד בזה בספרי הקטן ח\"א בשורש לולב הגזול דקל\"ד ע\"ב וג' יע\"ש." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..b654d637039944b23ef3a8b211b02eced93dae12 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,80 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Things_Forbidden_on_the_Altar", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש איסור מכירת בכור ומעשר באיטליז ובליטרא כל \n פסולי המוקדשין כשיפדו מותר לשוחטן כו' ולשקול בשרן בליטרא חוץ מן המעשר ומן הבכור מפני שמכירתן בשוק מוסי' בדמיהם כו'. הכי איתא בבכורות דל\"א ע\"א ר\"פ כל פסולי המוקדשין הנאתן להקדש נמכרין באיטליז ונשחטין באיטליז חוץ מן הבכור והמעשר שהנייתן לבעלים כו' והנה משנה זו הובאה בפרק אין צדין דכ\"ח ע\"א עלה דאמרינן התם רבי חייא ורבי שמעון ברבי שוקלין מנה כנגד מנה בי\"ט דפריך שם בגמ' כמאן לא כרבנן ולא כר' יאודה כו' אינהו דעבוד כר' יאושע כו' אמר רב יוסף הל' כר' יאושע הואיל ותנן בבכורות כוותי' דתנן פסולי המוקדשין הנאתן להקדש ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור כו' ופי' רש\"י ז\"ל שם סיפא דמתניתין נקט ורישא הכי איתא כל פסולי המוקדשין נמכרין באיטליז כו' ונרא' מדבריו דלא גרסי' במתני' פסולי המוקדשין הנאתן להקדש אלא דתלמודא קצר ונקט סיפא דמתניתין דקתני כל פסולי המוקדשין הנאתן להקדש בריש' אבל במס' בכורו' גריס רש\"י ברישא דמתני' בהדייא כל פס\"המ הנאתן להקדש ובגמ' נמי משמע דכך היתה הגירסא יע\"ש ועיין בס' חזון נחום שם מ\"ש ע\"ש הרב בצלאל יע\"ש.
ודע שהתוס' שם בבכורות כתבו דאיסור זה דבכור ומעשר שאינן נמכרין באטליז ובליטר' דאורייתא היא ואע\"פ דמפרש מתני' הטעם משום דהנאתו לבעלים ע\"כ דאורייתא היא דבפ\"ק דתמורה ד\"ח ובפ' חלק דקי\"ב גבי עיר הנידחת דריש תלמודא בהמתך מי שנאכלין בתור' בהמתך יצא בכור ומעשר שאינן נאכלין בתורת בהמתך חוץ מן הבכור והמעשר כו' ושמא משום קרא נפיק דאין נוהגין בזיון בדבר שאין הנאתן להקדש עכ\"ל ולא ידעתי אמאי לא הביאו ראיה דאיסור זה דאורייתא היא מהך ברייתא דמייתי תלמודא לקמן דתנייא בבכור נאמר לא תפדה ונמכר הוא חי ובעל מום וכו' וכתבו רש\"י ותוספות בפ\"ק דתמורה ד\"ח ובפ\"ק דבב\"ק די\"ג דפדיון אין לו לענין שיכנס הפדיון בקדושתו והוא יצא לחולין אבל נמכר הוא ונאכל בקדוש' וזהו קדושתו שלא ישחטנו באיטליז ולא ישקלנו בליטר' יע\"ש משמע בהדייא דאיסור זה דאורייתא היא מדקפיד קרא שלא תפדה ותצא מקדושה זו לימכר באיטליז ולישקל בליטרא וליכא למימר דהם ז\"ל מפרשי שלא תפדה לענין שתצא מקדושתו לגיזה ואכילת כלבים במאי דכתיב לא תפדה דמשמע שאם יפדה מותרים בגיזה ואכילה לכלבים שהרי פסולי המוקדשין שמותרים בפדיון ואפי\"ה אסורים בגיזה ועבודה אלא ודאי דקרא דלא תפדה לא אתא למעט אלא לענין קדושת מכירה באטליז ובליטר' וש\"מ דאוריי' היא.
גם הראיה שהביאו מההיא דפ' חלק דדריש בהמתך למעט בכור ומעשר שאינן נאכלין בתו' בהמתך ומייתי הא דתנן בבכורות חוץ מן הבכור והמעשר הנה שם בפ' חלק לא מייתי תלמודא הא דתנן בבכורות ולפי מ\"ש שם רש\"י בד\"ה לעולם בבעלי מומין וז\"ל ודרשינן לקרא הכי בהמתם למי שנאכל בתורת בהמתם יצאו אלו שיש להם שם לאו שאין נאכלין בתורת בהמתם שאין אומרים בהמת עיר הנידחת אלא בהמת בכור ומעשר של עיר הנידחת עכ\"ל לפ\"ז אין מכאן ראיה דאיכא איסור תורה גבי בכור לימכר באיטליז ובליטרא דהתם לא ממעטינן בהמת בכור ומעשר מקרא דבהמתך מטעם קדושתם שאינן נימכרין באטליז ובליטרא אלא מטעם שיש להם לווי כמדובר. ואפשר דמשום דאית בהו קדושה שאסורים בגיזה ועבודה דפסולי המוקדשין לא חייבן הכתוב מיתר דשאר בהמות דחולין.
איברא שפי' זה שפירש רש\"י יש בו מן הקושי דבפ\"ק דתמורה שמסיים תלמו' ומייתי מת\"ש דבכורות דתנן חוץ מן הבכור והמעשר מוכח שעיקר מיעוטא דממעטינן מקרא דבהמתך לבכור ומעשר היינו מטעמא דאסורים לימכר באטליז ובליטרא שאין בתורת בהמת חולין ולא מטעם שם לווי כמ\"ש רש\"י ואולי רש\"י פרושי קא מפרש איך אמעיטו בהמת בכור ומעשר מקרא דבהמתם משום שאינן נאכלין בתורת בהמתך אטו אכילה כתיבה בקרא למעט בהמת בכור ומעשר שאינם נאכלים בתורת בהמתך דבהמתם סתמא כתיבה ואדרבא כל בהמה במשמע ואפי' בהמת בכור ומעשר ולזה פי' שזה רמוז בתיב' בהמתם סתם שמשמע שאין להם שם לווי ונקראי' בהמה סתם יצאו בהמת בכור ומעשר דמשום קדושתן שאינם נמכרים באטליז ובליטרא כדרך שאר בהמות של חולין אית להו שם לווי ולא מקרו בהמה סתמא אלא בהמת בכור ומעשר ודוק.
והנה בפ' התערובות דע\"ה ע\"ב בעי רמי בר חמא התפיס בכור לבדק הבית מהו שישקו' בליטר' זילותא דבכור עדיף או רווחא דהקדש עדיף והוה בעי ר' אבין למימר דזילותא דבכור עדיף דאטו אלו אמר הפדו לי בכור שהתפיסו לבדק הבית מי שומעין לו ודחי תלמו' הפדו אמר רחמנא לא תפדה כו' יע\"ש ומשמע מאות' סוגיא דאיסור זה מדרבנן הוא דאי מדאורייתא מאי קא מבעיא ליה לרמי ב\"ח אי רווחא דהקדש עדיף או זילותא דבכור עדיף פשיטא דזילותא דבכור עדיף דאיכא ביה איסורא דאורייתא וה\"נ משמע מדדחי לדר\"י בר אבין הפדו רחמנא אמר לא תפדה ופי' רש\"י וז\"ל ועל דברי תורה אין לעבור אבל לישקל בליטרה אין כאן עבירה על ד\"ת עכ\"ל. גם התוס' שם בד\"ה התפיס כו' כתבו כן בהדייא דאותה סוגיא מוכחא דאיסור זה מדרבנן הוא והוקשה להם אותה סוגיא דפ\"ק דתמורה וההיא דפרק חלק דמשמע מינה דאיסור זה מדאוריית' הוא והניחוה בתימ' יע\"ש מיהו נלע\"ד דלפי מה שסיימו התוספות בבכורות וכתבו דשמא משום קרא נפיק שאין נוהגין בזיון בדבר שאין הנאה להקדש אין ראיה מאותה סוגיא דפרק התערובות לומר דאיסור זה מדרבנן הוא דשפיר איכא למימר דמדאורייתא הוא וכיון דאיכא שום קרא דאיסור זה שאין נוהגין בזיון להקדש אינו אלא בדבר שאין הנאה להקדש וכל דאיכא הנאה להקדש אין קפידא בדבר מעתה שפיר קא מבעיא ליה לרמי ב\"ח אי זילותא דבכור עדיף או רווחא דהקדש עדיף דכיון דהא והא דאורייתא היא הי מינייהו עדיף דאע\"ג דהיכא דאיכא הנאה להקדש אין קפידא בזילותא דהקדש אפשר דלא אמרינן הכי אלא כשהנאת ההקדש היא לאותה קדושה עצמה אבל הכא הנאת הקדש היא לקדושה אחרת ובכה\"ג אפשר דקפיד רחמנא אזילותא דהקדש וכמ\"ש רש\"י והוה בעי ר\"י בר אבין למימר דכיון דמעיקרא קודם שהתפיסו לבדק הבית הוה אסיר מדאורייתא לזלזל בקדושתן כשהתפיסו אח\"כ לבד\"ה לא פקעה קדושה ראשונה וע\"כ לא קפיד רחמנא אזילותא בדבר דאיכא הנאה להקדש אלא בדבר דלא חל עליו איסורא מעיקרא ודימה זה לאומר הפדו לי בכור לבדק הבית דאין שומעין לו משום דמעיקרא חל עליו קדושת בכור ותו לא פקע וע\"ז דחי תלמודא שפיר דלא דמי דהתם קעבר ע\"ד תורה דאמר לא תפדה ולא התירה תורה איסור זה לעולם אבל הכא דאיכא זלזול הקדש התירה תורה בדבר דאיכא הנאה להקדש שפיר איכא למי' דאף בכור שהתפיסו לבד\"ה פקע מיניה איסור קדושתו דמעיקרא כיון דהשתא איכא הנאה להקדש עד דפשיט ר' אמי דאסור שלא הקנה זה אלא מה שתיקנו לו כן נלע\"ד בישוב הסוגייאו' לפי מ\"ש התוספו' בבכורו'.
וראיתי להרב זרע אברהם בתשו' חי\"ד ס\"ז דע\"ב ע\"ג עמד עמ\"ש התוס' בבכורו' דאיסור זה דאורייתא היא מדמסיק התם תלמו' דמעשר בהמה לאחר שחיטה אין בה איסור מכירה מדאורייתא כי אם מדרבנן בעלמא וכיון דגבי מעשר בהמה דחמיר מבכור ליכא אלא איסורא דרבנן כ\"ש לגבי בכור דקיל טפי והראיה שהביאו מההיא דתמורה ופרק חלק נידחה קרו לה דההיא ר\"ש היא אבל פליגי עליה ולדידהו אפשר דליכא אלא איסורא דרבנן והאריך בזה יע\"ש ובעניותי לא זכיתי להבין אמרי קדוש דמאי קא קשיא ליה ממה דאסיק תלמודא התם גבי מעשר בהמה דליכא אלא איסורא דרבנן דאטו התוס' כתבו דאיכא איסור דאורייתא במכירת בשר בכור דפשיטא ודאי דגבי בכור ליכא איסור במכירת הבשר כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן וכדמוכחא אותה סוגיא והם ז\"ל לא כתבו אלא דמכירת בשר הבכור באטליז ובליטרא כדרך מכירת בשר בהמת חולין איכא איסור דאוריי' שאין נוהגין בזיון בהקדש אבל עיקר המכירה ליכא איסורא כלל גם מה שדחה לראיית התוס' מאותה סוגיא דפרק חלק דהתם ר\"ש היא דדריש הכי דבר זה לא ניתן ליאמר דמדר\"ש נשמע לרבנן דודאי בעיקר דינא לא פליגי עליה אי איכא איסורא דאורייתא או לא דלא לישתמיט תנא בשום דוכתא למתני פלוגתא דר\"ש ורבנן בהכי והתם לא פליגי אלא בדרשת דבהמתם אי אתא למעוטי בהמת בכור ומעשר או לא וזה מבואר באופן שדבריו ז\"ל צ\"ת ועיין להתוספו' בפ\"ק דזבחים ד\"ט ע\"א ד\"ה למאי נ\"מ כו' יע\"ש." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המקדיש \n טומטום כו' ואינה כבעל מום כו'. עיין במ\"ש שם מרן כ\"מ ז\"ל ליישב קושיית הראב\"ד שם ועיין במה שהק' עליו הלח\"מ דלהא לא צרכינן טעמא דיש במינו קרבן אלא משו' דבשאר הפסולין לא נתפרשה אזהרתן כדכתב רבינו עכ\"ל ולע\"ד לק\"מ דטעם רבינו לא קאי אלא אדין רובע ונרבע כו' דאינן בכלל בעלי מומין אבל על טומטום ואנדרוגינו' ואינך אין לך מום גדול מזה והנהו ודאי בכלל לא תקריבו הן וע\"ז הוצרך רבינו למיהב טעמא הכא דאין במינן קרבן והכי אמרינן בהדייא בפ\"ק דתמורה ד\"ז ועיין להלח\"מ בפ\"א מה' תמורה סוף דט\"ז שכתב כן יע\"ש ועיין בס' חזון נחום דקל\"ב ע\"ב ודקל\"ד יע\"ש." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אשירה \n שביטלה אין מביאין ממנה גזרין למערכה וכן המשתחוה לבהמה צמרה פסול. וכתב מרן כ\"מ שם בעי ר\"ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה כי אתא רב דימי אמר באשירה שביטלה קא מבעיא ליה ולא אפשיטא ולחומרא וכיון דלענין לולב למצוה מספקא פסלינן ליה מכ\"ש דפסלינן ליה לגזרי המערכה עכ\"ל ומרן מלכא מהרח\"א בע\"הח פ' בא דס\"ד ע\"ב תמה עליו וז\"ל ותמוהים דבריו דבלולב לא פסלינן בפ\"ח מה' לולב רק באשירה דישראל שאין לה ביטול משא\"כ ע\"ז של גוי שיש לה ביטול כמבואר שם בדברי המ\"מ ומרן ז\"ל וצ\"ע א\"ד.
ואנכי הרואה גברא רבה חזינא תיובתא לא חזינא דחילוק זה דישראל לגוי הוא חילו' המפר' שהביא שם ה\"ה מיהו איהו ז\"ל לא ניחא ליה בהאי סברא לדעת רבינו והוצרך לחלק בין אשירה לע\"ז דאשיר' שעיק' עשיית' לכך אסיר' אך ע\"ז דעיקר עשיית' לאו ע\"ז קאי אסיר' לכתחילה אך בדיעבד שרי והיא היא עיקר חילוק מרן ז\"ל כאשר יראה הרואה שם וא\"כ הכא דמיירי באשירה דעיק' נטיעתה לכך אסירא ואין חילוק בין ישראל לגוי אך אי קשיא הא קשיא דמדבריו ז\"ל נראה ברור דמאי דפסלינן בלולב ה\"ט דאזלינן לחומרא וגזרין למערכה מכ\"ש אתיא וק\"ט דא\"כ לאו מספקא פסלינן לה דמדינא הוא דהיא היא מאי דאוקי מתניתי' שם הכא באשירה דמשה וקתני ושל אשירה פסול וכמ\"ש מרן גופיה שם ואם מיירי באשירה דלאו עיקר נטיעתה לכך אכתי תיקשי דכבר כתב שם מרן ז\"ל דבדיעבד כשר וכמ\"ש שם רבא אם נטל כשר אך ללכתחילה פסול ואלו רבינו ז\"ל לא שאני ליה בין דיעבד לכתחילה וכמ\"ש הלח\"מ ז\"ל ותו דהא ודאי באשירה סתם בעיקר נטיעתה מיירי דאלת\"ה היאך ניחא ליה דברי רבינו דלשם דקא מחלק בין אשירה לע\"ז דמש\"ה הוצרכנו לחלק בהכי בין עיקר נטיעתה כו' ואי אשירה סתם משמע נמי דלאו עיקר נטיעתה לכך מה הועלנו בזה. ואל תשיבני דלשון רבינו ז\"ל דלשם הוא אשירה דנעבדת דמשמע שלכך נטעוה מתחילה אך באשירה סתם משמע הכי והכי דליתא דאשירה הנעבדת הוא למעוטי אשירה שהעמיד תחתיה ע\"ז וכמ\"ש ר' בפ\"ז מהל' ע\"ז הלכה י\"א יע\"ש וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא ותו דהא נמי פשיטא ליה לרבא דפסול לכתחילה מדנקט אם נטל כשר משמע בהדיא דלכתחילה אסיר ורבא בתרא וכותיה נקיטינן ואלו מרן ז\"ל כתב דמספקא פסלינן ליה כו' וליתא ואולי נאמר דהיא היא כונת הרב ע\"הח דהא דפסלי' אף לכתחלה היינו בישראל אבל בגוי שנייא היא ודוחק ועדיין צ\"ע." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש קרבן הגזול הגונב \n או הגוזל והקריב הקרבן פסול ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר כו' ואפילו היתה חטאת שהכהנים אוכלים את בשרה ומפני תקנת המזבח אמרו שהחטאת הגזולה אם נודעה לרבים שאינה מכפרת אע\"פ שנתייאשו הבעלים כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות וכן העולה כו'. עכ\"ל. נ\"ב הכי איתא בגיטין פ' הניזקין דנ\"ה ע\"א העיד ר' יוחנן ן' גודגדא על חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת מפני תקון המזבח ואמרינן עלה בגמרא אמר עולא דבר תורה בין נודע' בין לא נודעה אינה מכפרת מ\"ט יאוש כדי לא קני ומ\"ט אמרו לא נודעה מכפרת שלא יהיו הכהנים עצבים ופי' רש\"י שאכלו חולין שנשחטו בעזרה אמרי ליה רבנן לעול' והא אנן מפני תיקון המזבח תנן אמר להם כיון דהכהנים עצבים נמצא מזבח בטל ורב יאודה אמר ד\"ת בין נודעה בין לא נודעה מכפרת מ\"ט יאוש כדי קני ולמה אמרו נודעה לרבים אינה מכפרת שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות ופרכינן בשלמא לעולא היינו דקתני חטאת פרש\"י דאיכא אכילת כהנים אלא לרב יאודה מאי אירייא חטאת אפילו עולה נמי ומשני לא מבעיא קאמר ל\"מ עולה דכליל היא אלא אפי' חטאת נמי דחלב ודם הוא דסליק לגבי מזבח ואידך כהנים קאכלי ליה אפ\"ה גזור שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות והדר פרכינן תנן ועל החטאת הגזולה כו' מפני תקנת המזבח בשלמא לעולא ניחא אלא לר\"י איפכא מבעי ליה ומשנינן ה\"נ קאמר לא נודעה מכפרת נודעה אינה מכפרת מפני תקון המזבח מתיב רבא גנב והקדיש ואח\"ך טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד\"וה ותני עלה בחוץ כה\"ג ענוש כרת ואי אמרת יאוש כדי לא קני כרת מאי עבידתי' אמר רב שזבי כרת מדבריהם אחיכו עליה כרת מדבריהם מי איכא א\"ל רבא גברא רבה אמר מילתא לא תחיכו עליה כרת שע\"י דבריהם באתה לו אוקמוה רבנן ברשותי' כי היכי דלחייב עליה פרש\"י דקנסא הוא דקנסו אותו אם גנב והקדיש שיחול עליה הקדש גמור ושיתחייב כרת אם ישחטנה בחוץ כי היכי דאוקמו' ברשותי' לענין כפרה והפקר ב\"ד הפקר הוא וקדש' ע\"כ אמר רבא הא ודאי קמבעייא לי כי אוקמו' רבנן ברשותי' משעת גניבה או משעת הקדשה למאי נ\"מ לגיזותיה וולדותי' פרש\"י דלפני הקדש אי אמרת משעת גניבה קיימא ברשותי' גיזותי' וולדותיה דידיה הוא ואינו משלם אלא דמי פרה העומדת לילד ולא דמי פרה וולדה הדר אמר רבא מסתברא משעת הקדשה שלא יהא חוטא נשכר ע\"כ.
והנה רש\"י ז\"ל הוקשה לו דאדפריך תלמו' לעולא מסיפא דברייתא דקתני בחוץ כה\"ג ענוש כרת ואי אמרת יאוש כדי לא קני כרת מאי עבידתי' אמאי לא פריך מרישא דברייתא דקתני גנב והקדיש ואח\"כ טבח ומכר פטור מד\"וה ואי אמרת יאוש כדי לא קני אין כאן הקדש וליחייב ותי' דכי אמר עולא יאוש כדי לא קני היינו לענין הקרבה ולא לענין הקדש ומשו\"ה פטור מד\"וה אבל כרת אי מדאורייתא לא חזייא להקרבה הא קי\"ל ראוי לבא אל פתח אהל מועד חייבים עליו בחוץ מידי אחרינ' לא עכ\"ל והנה התוספות בד\"ה מ\"ט יאוש כו' והרמב\"ן והרשב\"א והריטב\"א כתבו דטעמא דמילתא דלעולא בין נודע' כו' מדאורייתא גזול פסול להקרבה הוא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה דכיון דיאוש כדי לא קני עד דאיכא שינוי רשות ההקדש שמקדישו למזבח משוי ליה שינוי רשות ואז חשיב שלו וכיון דע\"י מצות ההקדש הוא דקנאו והמצוה והקנין באים כאחד הו\"ל מצוה הבאה בעביר' ופסול אמנם לרב יאודה דס\"ל דיאוש כדי קני הרי קודם ההקדש קנאו וכשהקדישו אח\"ך אין כאן מצוה הבאה בעבירה כיון שקנאו קודם המצוה וחשיב שלו ואין עליו אלא דמים והרמב\"ן הוסיף עוד לומר דאפשר דרב יאודה לית ליה טעמא דמצו' הבאה בעבירה וכמ\"ד הכי בר\"פ לולב הגזול ודחה זה דא\"כ צרכינן למיקם כולה סוגייא כר\"ש בר נחמן דלית ליה טעמא דמצוה הבאה בעבירה ועוד דלא שמעינן ליה דפליג אלא בי\"ט ב' דרבנן וכ\"כ בה\"ג ז\"ל בפסקיו יע\"ש ואולם בשם י\"א כתב הרמב\"ן דלעולא גזול פסול להקרבה ולא משום מצוה הבאה בעבירה אלא מטעם דדרשי' קרבנו ולא הגזול וכיון דיאוש כדי לא קני ודבר שאינו שלו הקדיש לא קרינן ביה קרבנו אלא כמי שאין לו בעלים הוא אלא שמשעה שקרא עליו שם הקדש קנה בשינוי השם כדאמרי' בתרומה והק' הרמב\"ן לפי טעם זה ל\"ל לר\"י בר\"פ לולב הגזול לטעמא דמ\"הב הא כיון דר\"י ס\"ל דיאוש כדי לא קני כדאיתא בפ' מרובה הו\"ל למדרש גזול דומיא דפסח מה פסח לית ליה תקנתא אף גזול לית ליה תקנתא ל\"ש לפני יאוש ל\"ש לאחר יאוש ולמה ליה למימר טעמא משום מ\"הב תיפוק לי דלא קנה דיאוש כדי לא קנה ואע\"פ שע\"י הקדשו קנוי לו אינה מכפרת דהו\"ל כמי שאין לו בעלים משום קרבנו ולא הגזול וי\"ל דאכתי הו\"ל כמי שנשחטו שלא לשם בעלים דכשרי' אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה ואמאי משוי ליה קרא לפסח משום שאם עלה ירד משום מ\"הב יע\"ש.
ולענין הלכה מדברי רבינו כאן נראה לכאורה דפסק כר' יאודה דיאוש כדי קני ומדאור' בין נודעה בין לא נודעה הקרבן כשר בין חטאת בין עולה ומשו\"ה סתם וכתב ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר משום דיאוש כדי קני דאי ס\"ל כעולא הו\"ל לפרש דדוקא חטאת הוא דכשר מטעמא שלא יהיו הכהנים עצבי' אבל לעולא דליכא טעמא דשלא יהיו הכהנים עצבים פסולה וכן מדיהיב טעמא לחטאת הגזולה שנודעה לרבים שאינה מכפרת שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות משמע ג\"כ דפסק כרב יאודה דאי ס\"ל כעולא בלא\"ה היא פסולה משום דיאוש כדי לא קנה ואדרבא בשלא נודעה שהיא כשירה בעינן טעמ' שלא יהיו הכהנים עצבין ודוקא חטאת ולא עולה וכ\"כ מרן כ\"מ בפשיטות דפסק רבינו כרב יאודה אלא שכתב על זה וז\"ל וק' דמאחר שרבינו פסק בפ\"ה מה' גניבה דיאוש כדי לא קני היאך פסק כרב יאודה ועוד דמתניתין לא מייתבא שפיר כרב יאודה וי\"ל דאע\"ג דבעלמא יאוש כדי לא קני הכא קני משום דאמרינן בגמ' מתיב רבא גנב והקדיש כו' ואסיקנא אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דלחייב עליה כרת ומשמע דהכי הלכתא מדחזינן דבתר הכי שקיל וטרי רבא אליבא דהאי אוקמתא עכ\"ל.
וראיתי להלח\"מ בפי\"ח מה' מעשה הקרבנו' ע\"מ שפסק רבינו שאם גנב והקדיש ואח\"כ שחט בחוץ דחייב מפני שחכמים העמידוה ברשותו כדי לחייבו עליה כרת כו' שכתב וז\"ל תימא דלא אמרו כן בגמ' אלא לתרץ לעולא דאמר יאוש כדי לא קני ורבינו דפסק בפ\"ה מה' איסורי מזבח כרב יאודה דאמר יאוש כדי קני איך כתב כאן דהוי כרת מן התורה ותו תימה על הרב כסף משנה דכתב שם שרבינו פסק כן מפני תירוץ הגמרא כו' דתירו' הגמ' אינו אלא לרב יאודה כדכתיבנא ומה שהקשה הוא ז\"ל דרבינו פסק בה' גניבה דיאוש כדי לא קני לאו קושייא היא דמ\"ש כאן רב יאודה דיאוש כדי קני היינו יאוש ושינוי השם כדכתבו שם התוס' דמעיקרא חולין והשת' הקדש ולא קאמר כאן יאוש כדי אלא משום דליכא שינוי רשות וכמו שהאריכו שם התוס' וא\"כ אין קושייתו קושיא דשאני הכא דאיכא שינוי השם אבל יאוש לחוד ודאי לא קני אבל מה שהקשיתי כאן ק' וצ\"ע עכ\"ל והנה זה שכתב דקושיית מרן ממה שפסק רבינו בה' גניבה דיאוש כדי לא קני לא קשיא דשאני הכא דאיכא שינוי השם כמ\"ש התוס' כו' אחרי שאלה המחילה הראוייה לעוצם חכמתו ז\"ל שפיר ק\"ל למרן מאחר שמבואר יוצא מדברי התוס' ז\"ל דאע\"ג דהכא איכא שינוי השם בהדי יאוש מ\"מ כיון דיאוש כדי לא קני אלא בהדי שינוי השם דהקדש משו\"ה אינה מכפרת ד\"ת לעולא משום דהו\"ל מצוה הבאה בעבירה כיון דע\"י מצוה של ההקדש קנאו משא\"כ לרב יאודה דיאוש כדי קני לא חשיב שינוי השם של ההקדש מ\"הב כיון דקודם ההקדש קנאו וחשיב שלו ושלו הוא מקדיש ושלו הוא מקריב כמבוא' בדברי התוס' בארוכה כאן בגיטין ובר\"פ לולב הגזול ובחי' הרמב\"ן והרשב\"א והר\"ן והריטב\"א ז\"ל וכיון שרבינו פסק שהקרבן כשר ומשמע דבר תורה עכ\"ל דפסק כרב יאודה דיאוש כדי קני בעלמא ומשו\"ה לא חשיב הכא מ\"הב וזה היפך מה שפסק בה' גניבה זה נראה ברור בכונת קו' מרן כ\"מ על רבינו ז\"ל ומה שתמה עוד ע\"מ שתיר' מרן דרבינו פסק כן מפני תירו' הגמ' כו' דתירו' הגמ' אינו לרב יאודה כו' ואדרבא יש לתמוה על רבינו איך כתב בפי\"ח בה' מ\"הק דהשוחט בחו' חייב כרת מדרבנן הא לדידיה דפסק בפרקין כרב יאודה דיאוש כדי קני הו\"ל למימר דהשוחט בחוץ חייב כרת מדאורייתא נראה לע\"ד דכונת מרן בתירוצו למיהדר ביה ממ\"ש תחילה דרבינו פסק כרב יאודא אלא השתא קאמר דפסק כעולא ומ\"ש דאם נתייאשו הבעלים דהקרבן כשר לאו מטעמא דיאוש כדי קני קאמר אלא מטעמא דאוקמוה רבנן ברשותיה משעת הקדש שיהיה ראוי לבא אל פתח אהל מועד כל שלא נודע לרבים והא דקאמר עולא מעיקרא עלה דמתני' דטעמא משום שלא יהיו הכהנים עצבים ודייקינן לדידיה דדוקא חטאת דאיכא אכילת כהנים ולא עולה דליכא אכילת כהנים היינו דמעיקרא תקון לחטאת דוקא שיהיה מכפר מטעמא שלא יהיו הכהני' עצבים ואח\"ך תקון שכל קרבן גזול יהיה כשר כדי לחייבו כרת לשוחטו בחוץ וכן נראה מדברי רש\"י ז\"ל בד\"ה אוקמוה רבנן ברשותיה יע\"ש ומ\"ש רבינו דהיכ' דנודע לרבים אינה מכפרת מפני תקנת המזבח שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות האי טעמא לעולא נמי אצטריך לומר למה העמידו חכמי' ברשותו כשנוד' לרבי' ג\"כ כדי לחייבו בשוחט בחוץ לזה כת' דמהאי טעמ' שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות לא ראו חכמים להעמיד' ברשותו ולא מיחייב עליו כרת כיון דאינו ראוי לבא אל פתח אהל מועד לא מדאורייתא ולא מדרבנן זה נלע\"ד בכונ' דברי מרן כ\"מ בדעת רבי' ובכן הא דפ\"ה מה' א\"ב בההיא דפ\"ח מה' מ\"הק כולן שפה אחת ודברים אחדים ודוק ועיין להרב תוי\"ט בד\"ה שלא נודע לרבים יע\"ש.
עוד ראיתי להלח\"מ בפי\"ח מה' מ\"הק שהוקשה לו עמ\"ש רבינו שם דכי אוקמוה רבנן ברשותי' היינו מצד הקדש לא מצד גניבה ונ\"מ לגזותיה וולדותיה דמשעת גניבה עד שעת הקדש דלפי מ\"ש התוס' שם בפ' הניזקין דנ\"ה ע\"ב הך נפקותא לא הוי כר' יאודה אליבא דרב פפא דאמר שבח דע\"ג גזילה דגזלן הוי דכיון דרבינו בה' גזילה פ\"ב ה\"ו פסק כר\"י אליבא דר\"פ דגזלן הוי אין מקום לנפקותא זו וצ\"ע עכ\"ל ותמהני דנר' דאשתמיט מיניה מ\"ש הראב\"ד שם בה' גזילה ה\"ח כיע\"ש ועיין בס' אור יקרות בחי' לגיטין דכ\"ז ע\"ב יע\"ש.ועיין עוד במ\"ש עוד בזה בספרי הקטן ח\"א בשורש לולב הגזול דקל\"ד ע\"ב וג' יע\"ש." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Avodah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..adcc2e3a635abe89ef8be9910d6e420a903fc58a --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,48 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Trespass", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מעילה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Avodah" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [ + "שורש אין שליח לדבר עבירה\n ובכל \n התורה כולה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה לבדה וכו'. נ\"ב בפ' האיש מקדש דמ\"ב ע\"ב אמרו דלב\"ה מעילה וטביחה ומכירה ושליחות יד בפקדון יש שליח לדבר עביר' והמשלח חייב ולענין טביחה ומכירה כתבו רבינו בפרק ג' מהלכות גניבה הל' יו'ד ולענין שליחות יד בפיקדון כתבו רבינו בפרק ג' מהלכות גזילה הל' י\"א.
וראיתי להרב משנה למלך בפ\"ג מהלכו' גניבה ה\"ו שדקדק מדברי רבינו דאף דגבי טביחה ומכירה יש שליח לדבר עביר' והמשלח חייב בד' וה' היינו דוקא כשעשאו שליח סתם שישחוט לו והלך השליח ושחט אפילו בשבת אז הגנב חייב שהרי עשה שליחותו ובטביחה יש שליח לד\"ע אבל אם עשאו שליח שישחוט לו בשבת אז אין שליח לד\"ע ופטור המשלח מד' וה' וטעמא משום דמה שמתחייב הגנב בשחיטת השליח חידוש הוא דהא בכל התורה כולה קי\"ל אין שליח לד\"ע וכיון דחידוש הוא אין לנו אלא היכא שלא נצטרף איסור אחר בשליחות זה דלא עשאו שליח כי אם על הטביחה אבל היכא דעשאו שליח שישחוט בשבת דמלבד איסור הטביחה איכא איסור שבת ולגבי איסור שבת פשיטא דאין שליח לדבר עבירה ה\"נ לעניין טביחה לא נעשה שלוחו וראיה לזה ממ\"ש רבינו בהלכות מעילה יע\"ש.
ומדבריו הללו יש ללמוד כן לענין שליחות יד בפקדון שכתב רבינו בפ\"ג מהלכות גזילה הל' י\"א דאם שלח יד בפקדון ע\"י שליח דנעשה גזלן המשלח ונתחייב באחריותו אם שלח יד בפקדון בשבת והוציאו מר\"ה של הנפקד לר\"ה בעודו שולח ידו המשלח פטור כיון דנצטרף איסור אחר של שבת בשליחות זה וכל כה\"ג אין שליח לד\"ע ומ\"מ עיקר ראית הרב מש\"ל ממ\"ש רבינו גבי מעילה דאם היה בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל בלבד יש לדחות דלא דמי דהתם שאני דכיון דהוא בשר עולה אין בידו לעשותו שליח לענין מעילה בלבד כיון דתרוייהו אגידי ביה והא בלא הא לא אפשר והילכך כי גלי רחמנא דיש שליח לד\"ע דוקא באיסור מעילה בלבד משא\"כ בבשר עולה דאיכא קדושת מזבח נמצא דכשהוא עושה שליח למעילה הרי הוא עושה אותו שליח לאיסור קדושת מזבח אבל הכא גבי טביחה ושליחות יד אע\"ג שעשאו שליח לשחוט או לשלוח יד בשבת כיון דבידו לעשותו שליח לענין טביחה או שליחות יד בלבד שלא יהיה בשבת השתא נמי דמה שעשאו שליח לשחוט לו או לשלוח ידו בשבת אין שליחותו שליחות דאין שליח לד\"ע מ\"מ לענין שליחות טביחה ושליחות יד שליחותיה קא עביד ומחייב המשלח גם בפירוש המשנה כתב ר' בפ' מרובה ד\"ע על מה ששנינו טבח בי\"הכ וכו' וז\"ל כשישחוט הוא ביו\"ה אינו חייב בד' וה' לפי שהוא מחוייב כרת וכו'. אמנם יתחייב בתשלומי ארבעה וחמשה כשיתן לזולתו שישחוט לו ביום הכפורים וכו' יע\"ש. הרי מבואר דס\"ל דאפי' עשאו שליח ביו\"הכ לשחוט לו מחייב הגנב המשלחו וזה מבואר כמ\"ש הטור בדעת רבינו ועיין בס' שער המלך פ\"ג מה' גניבה הל' ו' שדחה דברי הרב מש\"ל כמדובר ואולם לעד\"ן שהדין עם הרב מש\"ל והן קדם נעמוד במ\"ש רבינו כאן בפ\"ז מה' מעילה דבכל התורה כולה אין שליח לד\"ע אלא במעילה לבדה שלא יצטרף עמה איסור אחר ותמהו עליו הרב עצמות יוסף בפ' האיש מקדש דף מ\"ג והרב מהרימ\"ט בחידושיו על הרי\"ף לקידושין ד\"מ ע\"ד שהרי בטביחה ומכירה ושליחו' יד קי\"ל דיש שליח לד\"ע כמ\"ש רבינו בה' גניבה פ\"ב ובה' גזילה פ\"ג ולמה כתב רבינו דבמעילה לבדה יש שליח לד\"ע כיון דגם בטביחה ושליחות יד נמי יש שליח לד\"ע כמעילה והו\"ל לרבי' למימר דבכל התורה כולה אין שליח לד\"ע אלא בשליחות יד בפקדון ובטביחה ומכירה ובמעילה לבדה שלא יתערב איסו' אחר כי ע\"כ נראה לע\"ד דכונת רבינו לומר דהטעם שכתב דבבשר עולה לא מעל אלא האוכל ולא המשלח הוא משום דחייב האוכל באיסור אחר דכליל תהיה לא תאכל וכיון דבאיסור זה לא מחייב המשלח מהאי טעמא נמי לא מחייב המשלח אף באיסור המעילה ומפני דעל זה יש להקשות ולמה לא יתחייב המשלח באיסור המעילה ובאיסור כליל תהיה לא תאכל ויהיה השליח שלוחו לב' האיסורין לזה סיים וכתב ובכל התורה כולה אין שליח לד\"ע אלא במעילה לבדה כלו' בכל התורה כולה אשלד\"ע לבד היכ' דגלי רחמנא כמעילה וכיון דהיכא דגלי חידוש הוא אית לן למי' דבמעיל' לבדה הוא דגלי דוקא שלא יצטרף עמה איסור אחר ולא היכ' דאיכא איסו' אחר דלגבי אותו איסור אין שלד\"ע והשתא אף בקדשי בדק הבית נמי אם יצטרף איסור אחר לא מחייב במעילה וכיון דרבינו לא בא אלא לתת טעם למה יתחייב המשלח במעילה דעולה אלא דוקא במעילה דקדשי בדק הבית לזה לא הוצרך לפרש דגם בטביחה ומכירה ושליחות יד יש שליח לד\"ע וכתב סתם דבכל התורה כולה אין שליח לד\"ע והכוונה זולת היכא דגלי רחמנא במעיל' דיש שליח לד\"ע ואם כנים אנחנו בזה בכוונת דברי רבינו מבואר דבמעילה דקדשי בדק הבית נמי ס\"ל דאם נצטרף איסור אחר בו המשלח פטור כיון דחידוש הוא במעילה דיש שליח לד\"ע ומינה דאף באיסור אחר דלא אגיד גביה בעולה אמרינן דאין שליח לד\"ע וה\"ה בטביחה ומכירה ובשליחות יד וכמ\"ש הרב משנה למלך ז\"ל ומדברי רבינו בפי' המשנה ליכא ראיה למ\"ש בחיבורו כנודע.
ודע שמוהרימ\"ט שם תריץ יתיב דברי רבינו דלהכי לא כתב דגם בשליחות יד ובטביחה ומכירה יש שליח לד\"ע כמעילה משום דס\"ל דשליחות יד לאו מדין שליחות הוא דמחייב אלא מדין פשיעה שחייב הכתוב את השומר בין שפשע הוא עצמו בפקדון בין שאמר לאחרים לפי ששמירתו עליו והא דלא חשיב טביחה ע\"י אחר משמע ליה דטביחה ע\"י אחר נמי לאו מטעם שליחות הוא דאפי' טבחו ע\"י קטן דלאו בר שליחות הוא דמחייב דומייא דמכירה דלא קפיד קרא אלא אמי שנהנה ממנו בין מן הבשר בין מן הדמים והא דחשיב ליה בגמ' ב' כתובים היינו דלישתוק מיניה ונילף ממעילה דמחייב מדין שליחות וא\"ת נימ' דאצטריך להיכא דטבחו ע\"י מי שאינו בר שליחו' דמחייב י\"ל דלא אמרינן טביחה ומעילה הוו ב' כתובים אלא לב\"ש דאילו לב\"ה אית להו ב' כתובים בר מטביחה דהוו מעילה ושליחות יד שני כתובים ולב\"ש אפשר דלא מחייב אלא במי שהוא בר שליחות ולהכי חשי' ליה ב' כתובי' כו' יע\"ש ותמוהים דבריו דמפשט פשיטא ליה להרב ז\"ל דבמעילה לא מחייב ע\"י קטן ומי שאינו בר שליחות כנראה דאשתמיטתיה לשון רבינו שם ברפ\"ז מה' מעילה סמוך ונראה לדין זה שכתב דבכל התורה כולה אין שליח לד\"ע אלא במעילה לבדה כתב שם וז\"ל ואפי' היה שליח חרש או שוטה או קטן שאין להם שליחות אם עשו כמאמרו בעל הבית מעל ואם לא עשו שליחותו בע\"ה פטור ומתניתין היא בפ\"ו דמעילה דכ\"א ע\"א שלח ביד חרש שוטה וקטן אם עשו שליחותו בע\"ה מעל ואם לא עשו שליחותו בעל הבית פטור ופריך עלה בגמ' והא לאו בני שליחות נינהו ומשני ר\"א עשאום כמעטן של זתים כו' וא\"כ קשה דמאי פריך בגמ' בפ' האיש מקדש דמ\"ב והרי מעילה כו' התם שאני דאפילו בחרש שוטה וקטן דלאו בני שליחות מחייב
גם מה שהוקשה לו להרב דנימא דאצטריך קרא גבי טביחה להיכא דטבחו ע\"י מי שאינו בר שליחו' דמחייב מאי קושייא הא נמי איתיה גבי מעילה נמי ומחייב וע\"כ לומר דס\"ל להש\"ס דכיון דאין שליח לד\"ע מטעמא דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין חשיב מעשה השליח כעושה מעצמו בלא דעת בעל הבית כמ\"ש רש\"י בפרק האיש מקדש משא\"כ בשליחות חש\"ו דאע\"ג דלאו בני שליחות נינהו כיון דלא שייך בהו טעמא דאין שליח לד\"ע כמ\"ש התוספות בפ\"ק דמציעא ד\"י ע\"ב ד\"ה אשה ואדעתא דבעל הבית המשלח קעביד וניחא ליה בהכי משו\"ה חייב המשלח וכיון שכן הדרא קושיין לדוכתא דאמאי לא חשיב ר' טביחה בהדי מעילה והנכון מ\"ש בכוונת דברי רבינו וכעין זה כתב הר\"ב שבות יעקב בח\"ב סימן קע\"ד דמ\"ש רבינו דבכל התורה כולה אין שליח לד\"ע וכו' הכוונה לומר דכי היכי דבאכילת עולה משום דאיכא ביה איסור אחר דכליל תהיה לא תאכל ולא מחייב המשלח באותו איסור משום דאין שליח לד\"ע ה\"נ לא מחייב באיסור מעילה דשאר קרבנות שכתב רבינו בפרק ב' מהאי טעמא נמי אם יצטרף עם המעילה איסור אחר כפיגול ונותר וחלב ודם וכיוצא משאר איסורין שבתורה אינו חייב במעילה משום דכל איסורין שבתורה הבאין עם המעילה אין שליח לד\"ע ולא מחייב המשלח בהם ודוק.
ודבריו אלו הם סיעתא לדברי הרב משנה למלך דאפי' שאר איסורי' דלא אגיד במעילה כעולה וכגון פיגול ונותר וטמא אם נצטרפו עם איסור המעילה אמרינן כי היכי דלשאר איסורים אין שליח לד\"ע ופטור המשלח ה\"ן פטור מן המעילה ולענין אם עשה שלי' לדבר איסור והשליח לא ידע באיסור דעת התוס' בפרק הא\"מ דמ\"ב ע\"ב ד\"ה אמאי ובפ' מרובה דע\"ט ע\"א ד\"ה נתנו לבכורות בנו כיון דהשליח ידע דאיכא איסור בדבר יש שליח לד\"ע והמשלח חייב אמנם הרב הנמק\"י שם בפ' מרובה כתב שהאחרונים חלקו על זה דא\"כ בפ\"ק דמציעא גבי חצר דלאו בר ידיעה הוא דפריך הש\"ס אי ס\"ד חצר משום שליחות אתרבאי א\"כ מצינו שליח לד\"ע ומאי קו' שאני חצר שהוא כמי שאינו יודע בדבר ויש שליח לד\"ע ומוהרימ\"ט בח\"א סימן קי\"ו דחה ראיה זו ומה שיש לעמוד על דבריו עיין בס' שער המלך הלכות מעיל' דנ\"ד ע\"ב יע\"ש עוד הקשה הנמק\"י על סברת התוס' מדאמרי' בפ' הא\"מ דמ\"ב שלא נענש דוד על הריגת אוריה לפי שיואב הרגו דאעפ\"י שיואב לא היה יודע באיסור דסבור שבדין הרגו וכתב עליו מוהרימ\"ט דאין זו ראייה דלא מפני שלא היה יודע היה רשאי להורגו שהרי אמרה תורה עפ\"י ב' עדים ואפילו משה ואהרן לא חזו כ\"ש ע\"י כתב דמפיהם בעינן ולא מפי כתבם.
והרב שע\"ה שם כתב דאי קשייא על דברי התוס' הא קשיא דבפ' נג\"ה דמ\"ט אמרו דיואב לא דרש אכין ורקין והיה סבור שמצוה לשמוע דברי המלך וכ\"כ התוספות שם ד\"ה מאי טעמא קטליה לעמשא וא\"כ קשה מאי פריך הש\"ס ואידך והוצרך לשנויי הרי לך כחרב בני עמון ואמאי לא משני דההיא דאוריה שאני דהיה שוגג ושמאי הזקן מאי ראיה מייתי מקרא דואותו הרגת וכן הקשה הרב זרע אברהם חי\"ד סימן ב' דל\"ד ע\"ב ועל זה כתב הר\"ב שער המלך דהא נמי ל\"ק על דברי התוס' דע\"כ לא כתבו התוספות דכשהשליח אינו יודע שיש איסור בדבר אמרינן יש שליח לד\"ע היינו דוקא כשהמשלח יודע שהשליח אינו יודע שיש איסור בדבר כגון ההיא דנתנו לבכורת בנו וכמו שדקדקו התוס' בלשונם שכתבו אבל כאן יודע הוא שיקח וכו' משא\"כ הכא גבי דוד אע\"ג דלפי האמת יואב שוגג היה מ\"מ דוד לא היה יודע שיואב לא היה דורש אכין ורקין וא\"כ ה\"נ שייך טעמא דאין שליח לד\"ע משום הכי פריך ואידך וכו' והיינו דמייתי שמאי הזקן ראיה מקרא דואותו הרגת מיהו הוקשה לו מ\"ש הרד\"ק שם ע\"פ דואותו הרגת וז\"ל ואע\"ג דקי\"ל בכל התורה כולה אין שליח לד\"ע והשליח חייב והמשל' פטור שאני הכא שהיה מלך ואין עוברין על מצותו של מלך ואעפ\"י שאין ראוי לאדם לשמוע דבר המלך בזה דכתיב רק עכ\"ז כיון שאין כל אדם נזהר בזה ויודע לדרוש אכין ורקין לפיכך העונש על המלך עכ\"ל ואתמהא א\"כ מאי ראייה מייתי שמאי הזקן מקרא דאותו הרגת ומאי פריך ואידך וכו' שאני התם דהיה מלך וכמ\"ש הוא ז\"ל וצ\"ע עכ\"ל
ולע\"ד נראה דהא נמי ל\"ק דרד\"ק פשטיה דקרא קא מפרש דקאמר ואותו הרגת דחשיב ליה כאלו הוא הרגו ולא קאמר אותו שלחת להורגו לזה תפס עיקר מאי דתירצו בגמרא ואבע\"א שאני התם דגלי קרא ואותו הרגת בחרב בני עמון ומפרש הוא ז\"ל דה\"ק מאי דשנו ברייתא דהאומר צא והרוג את הנפש שולחיו פטור שמאי הזקן אומר שולחיו חייב שנאמר ואותו הרגת הכוונה לומר דברייתא מיירי באומר לשלוחו הכבוש תחתיו דבודאי עושה שליחותו דומיא דיואב עם דוד וזהו טעמו של שמאי הזקן דאמר שולחיו חייב דכה\"ג לא אמרינן אין שליח לד\"ע כמ\"ש רד\"ק וע\"ז פריך ואידך כלומר כיון דכבוש תחתיו ויודע בודאי שעושה שליחותו למה אמרו חכמים שולחיו פטור הא שפיר מייתי קרא שמאי הזקן מקרא דואותו הרגת לזה תריץ יתיב דחכמים ס\"ל דמהאי קרא ליכא ראיה אפילו לכבוש תחתיו דקרא ה\"ק מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליה כו' ורד\"ק ז\"ל תפס עיקר סברת שמאי הזקן דפשטיה דקרא משמע טפי כוותיה וראיתי בספר קהלת יעקב למהר\"י אלגאזי בתוס' דרבנן אות א' סי' ה' שכתב וז\"ל דעפ\"י סברת התוספות ניחא ליה ההיא דנדרים דל\"ו דפריך ממתני' דהכהני' שפגלו במקדש שוגגין פטורים מזידים חייבים אא\"ב שלוחי דרחמנ' נינהו מש\"ה פיגולן פיגול אלא אי אמרת שילוחי דידן הוו לימא ליה לתקוני שדרתיך כו' ואיכא למידק דת\"ל דאין של\"ע ולאו שלוחיה דבעל הקרבן הוא וכמ\"ש תוס' בפ\"ק דמציעא דף י' ע\"ב וכיון דקי\"ל אין שליח לד\"ע אף מעשיו בטלין אמנם לפי דברי התוספות ז\"ל דבשוגגין יש שליח לד\"ע א\"ש דשליחותיה קא עביד אי שלוחי דידן נינהו מש\"ה נקיט לה מטעמא לתקוני שדרתיך עכ\"ל. ואני אומר אי קושית הרב קושיא אין תירוצו עולה יפה דע\"כ לא כתבו התוספות ז\"ל דבשוגגין יש שליח לד\"ע אלא דוקא כשמשלחו יודע באותו מעשה ורוצה בו אבל הכא המשלח אינו רוצה שיפגל השליח קרבנו גם עיקר הקושיא אינה קושיא דהכא ליכא למימר אין שליח לד\"ע כיון שהוא דבר של איסור וקי\"ל אדם אוסר דבר שאינו שלו ע\"י מעשה כמ\"ש הר\"ן ז\"ל והכי איתא בחולין ד\"מ.
ולענין מי שנשבע שלא לקדש את לאה ואח\"כ עשה שליח לקדשה לו וקדשה אם היא מקודשת או לא מי נימא כיון דקי\"ל אין שליח לד\"ע אם אין שליחות אין קדושין חלין ראיתי להרב מחנה אפרים בה' שלוחין סי\"ט שכתב דהאי מילתא תליא בפלוג' דרבוות' דבפ\"ק דמציעא די\"א איכא תרי לישני דלחד לישנא כל היכא דשליח לאו בר חיובא כלומר שאם עשה מעשה זה לעצמו כגון שקדשה לנפשיה ולא עבר על לאו כגון כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה שאם קדשה השליח לנפשיה לא עשה שום איסור כה\"ג יש שליח לד\"ע ולפ\"ז מקודשת למשלח וללישנא בתרא בכה\"ג נמי אין שליח לד\"ע כיון דאי בעי עביד אי בעי לא עביד לבד בחצר דבע\"כ קא מותיב והשתא בנדון דידן נמי דשליח לאו בר חיובא הוא אם קידשה לעצמו ללישנא קמא יש שליחות וללישנא בתרא אין שליחות וראיתי להרא\"ש בשם הרמ\"ה שפסק כלישנא בתרא וכ\"כ הנמק\"י אמנם קשיא לי עפ\"ז מההיא דתנן בפרק המדיר את אשתו עד שלשים יום יעמיד פרנס ופריך עלה בגמרא ופרנס לאו שליחותיה קא עביד ומשני באומר כל הזן אינו מפסיד יע\"ש אלמא דכל היכא דשליח לאו בר חיובא יש שליח לד\"ע היפך מ\"ש הרא\"ש והנמק\"י בשם הרמ\"ה שפסק כלישנא בתרא עכ\"ל.
והנה מ\"ש הרב דבנדון דידן שליח לאו בר חיובא הוא אם קידשה לעצמו ולכן ללישנא קמא יש שליחות ללישנא בתרא אין שליחות ליתא דאיכא למימר דע\"כ לא קאמר רבינא דכל היכא דשליח לאו בר חיובא יש שליח לד\"ע אלא דוקא גבי כהן שאמר לישראל קדש לי אשה גרושה דישראל אינו מוזהר בזה האיסור של גרושה בשום צד אבל בנדון זה של הרב מחנה אפרים אפי' לרבינא מיקרי שליח בר חיובא כיון דהשליח נמי מוזהר באיסור שבועה כי האי גוונא אם נשבע הוא שלא לקדשה ואיסור שבועה רמיא עליה שלא לקדשה וכן מבואר מדברי התוס' ד\"ה דאמר לישראל קדש לי אשה גרושה שכתבו וז\"ל וא\"ת ואפי' אמר לכהן נמי וי\"ל דכהן מקרי בר חיובא הואיל ומקדשה לעצמו חייב כו' גם הרמ\"ל בפ\"ה מה' מלוה ולוה הלכה י\"ד דנ\"ו ע\"א כתב וז\"ל ועוד דאפשר לומר דע\"כ לא קאמר רבינא דכל היכא דהשליח לאו בר חיובא יש שליח לד\"ע אלא דוקא גבי כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה דישראל אינו מוזהר בזה האיסור של גרושה בשום צד אבל גבי איסור ריבית וכיוצא כיון דהשליח מוזהר בזה האיסור כשלוה לעצמו הגם שעכשיו הוא לא לוה כיון שאילו לוה היה מוזהר מיקרי בר חיובא ואין שליח לד\"ע יע\"ש
איברא שמדברי הריטב\"א בחידושיו שם במ\"ש בההיא דכהן שא\"ל לישראל צא וקדש לי אשה גרושה שאפי' בכהן שאמר לכהן אחר דינא הכי יראה דלא ס\"ל חילוק זה שחילקנו ועיין בספר טל אורות בתשו' חא\"ה סי\"א די\"ג ע\"ג יע\"ש גם מה שהוקשה לו להר\"ב מחנה אפרים לשיטת הפוסקים כלישנא בתרא מההיא דפרק המדיר דפריך ופרנס לאו שליחותיה קא עביד דמשמע מינה דהלכתא כמ\"ד דכל היכא דשליח לאו בר חיובא יש שליח לד\"ע ומהאי טעמא פריך הכי ואלו למ\"ד אי בעי עביד אי בעי לא עביד אין שליח לד\"ע מאי קושיא ודאי דלאו שליחותיה קעביד כו'
הא נמי ל\"ק כפי מ\"ש הרמ\"ל שם וז\"ל וטעם הדבר דשולח הרבית ע\"י שליח כשלוה הלוה בעצמו ושלח הרבית ע\"י שליח דאסור ולא אמרינן אין שליח לד\"ע נראה טעם הדבר דכיון שהתורה אמרה שלא יהנה המלוה מן הלוה בשכר ההלואה וזה שולח לו הרבי' ע\"י שליח פשיטא דאסו' משום דאף דאין שליח לד\"ע הרי נהנה המלוה מן הלוה בשכר ההלואה ואפילו ששלח לו הרבית ע\"י גוי דלאו בר שליחות הוא ואפי' ע\"י קוף בעלמא אסור שהרי באו מנכסי הלוה למלוה בשכר ההלואה וע\"כ לא אמרינן אין שליח לד\"ע אלא היכא שהמשלח אינו עושה האיסור כגון כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה דעיקר האיסו' הוא הדבור שאומר השליח הרי את מקודשת ובזה לא עשה המשלח שום איסור שהרי לא קדשה וכן איש שאמר לאשה אקפי לי קטן דבמעשה האיסור אין לו שום שייכות למשלח אבל הכא גבי רבית שהאיסור בעצמו עושה המשלח פשיטא שאסור אפי' שאינו שולח לו הרבית אלא שאומר לשליח ואני אתן לך כיון שמתחייב לפרוע לו ה\"ז כאלו זה הריבית שנותן השליח הוא מנכסי המשלח וראיה לדין זה מדאמרי' בריש פרק המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס ומקשינן ופרנס לאו שליחותיה קעביד כו' ומאי מקש' אימא אין שלד\"ע וליכא למימר שקושיא של הש\"ס אינו אלא לרבינא דסבר דכל היכא דשליח לאו בר חיובא יש שלד\"ע אבל לר\"ס לא מוקמינן למתני' באומר כל הזן אינו מפסיד שהרי כל הפוסקים אוקמוה למתני' באומר כל הזן אינו מפסיד ואפי' הפוסקים כר\"ס ועוד דמשנה ערוכה שנינו המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנווני כו' דמשמע דאומר לו שהוא יתן ויפרע לו אסור דלא שייך בזה אין שלד\"ע כיון שכבר נהנה מנכסיו ואפי' ששולח לגוי דלאו בר שליחות הוא שיתן לו אסור שהרי נהנה מנכסיו עכ\"ל הרב מש\"ל ז\"ל. מבואר יוצא מדברי הרב דההיא דהמדיר את אשתו דאסור לומר לשליח פרנס לה ואני אתן לך אפי' למ\"ד דכל היכא דאי בעי לא עביד אין שלד\"ע והכא ליכא שליחות אכתי אסור משום דאין דבר זה תלוי בשליחות דבלאו שליחות נמי סוף סוף אסור ליהנות לה מנכסי המדיר וכשאומר תן לה ואני אתן לך הרי היא נהנית מנכסי המדיר ודוק.
עוד כתב הרב מ\"א דלענין הלכה נראה לו דבנדון דידיה אי אפשר לומר אין שלד\"ע כיון דאין האשה גופה אסורה למקדש ללא איסורא הוא דרבי' עליה שלא לקדשה מחמת שנשבע אבל הקידושין עצמן אינן עבירה וכיוצא לזה מחלק הירוש' בדין הקורע בשבת דיצא י\"ח קריעה ואותיב ליה ממצה גזולה דהויא מצוה הבאה בעביר' ואינו יוצא בה ומשני כו' יע\"ש ואף בזה יש לדון דבתשו' מוהר\"ם קובץ גדול סי' תצ\"ה והובא בס' מוצל מאש סי' ל\"ה חולק ע\"ז שכתב על מי שנדר ונשבע שלא לצחוק אם יכול ליתן לאחרים לצחוק בעבורו דשלוחו מקרי וכאלו צחק בעצמו אף דקי\"ל אין שלד\"ע קי\"ל כמ\"ד דאי אין השליח ב\"ח יש שלד\"ע ודלא כמ\"ד אי בעי עביד כו' יע\"ש ואי כמ\"ש הרב הן לו יהי ה' כמ\"ד יש שלד\"ע אכתי באיסורו קאי כיון דאין הצחוק גופיה אסור אלא מפני שנדר או שנשבע אלא ודאי שדעתו דאין חילוק בזה עיין בס' קהלת יעקב ד\"ג ע\"ב יע\"ש.
ודע דאף שהרב מ\"ל כתב כשיטת רש\"י שכתב בת' דשרי לישראל למימר לישראל חבריה לך ולוה לי מעות מפ' ישראל וגם תביא לו הריבית היא סברא נכונה ואין נפתל ועקש וכל מה שהקשו על תשו' רש\"י זו ליכא מינה תברא כיע\"ש נר' דהיינו דוקא באומ' הלוה לשליח ישראל לוה בריבית מישראל חבריה ומהטעם שכתב הרב דחשבינן ליה כאלו השליח לוה לעצמו כיון שאינו שלוחו של לוה והוא לא לקח בריבית אלא בחושבו שההלואה היתה למשלחו לא לו אבל האמת הוא שהשליח לוה וחוזר ומלוה אותם למשלח והמשלח אינו נותן הריבית למי שהלוה לו אלא למי שהלוה לשלוחו דזה מותר גמור כדאמרינן שרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ד' ואוזפיה לפ' זוזא. אמנם אם המלוה נתן לישראל חבריה להלוותם בריבית והשליח עשה שליחותו בזה מבואר מדברי הרב משנה למלך ז\"ל לעיל ד\"נ ע\"ג דכל כי האי גוונא אסור ומוציאין מיד המשלח שכתב שם וז\"ל ויש להסתפק לדברי הרשב\"א ז\"ל שכתב בתשו' על אפטרופא של אלמנה ויתום גדול שהלוה בריבית שאין היורש והאלמנה חייבים להחזיר לפי שהם לא התנו כו' בריבית ע\"י שליח היכי לדיינו דייני אי דמי לאפטרופא של אלמנה או לא בעג\"ת כתב דלהרשב\"א כל ריבית ע\"י אחר אינה יוצאה בדיינין ואין דבריו נראין לי משום דדוקא כשבעל הממון אינו אומר שילוה האפטרופא בריבית אלא שהאפטרופא מדעתיה מלוה בריבית בזה הוא דקאמר הרשב\"א דאינו חייב להחזיר כו' דדמי לגוזל ומניח בפניהם דפטורים מלשלם אבל באומר שילוה מעותיו בריבי' והשליח עשה שליחותו אפשר דלגבי גזל כל כה\"ג מוציאין ממנו ואפילו אם תמצא לומר דגבי גזל אפי' אמר לו לגזול והלך וגזל ונתן למשלח ואכל שאינו חייב לשלם מ\"מ גבי רבית שא\"ל שילוה מעותיו בריבית ובממוניה עשה השליח איסורא הו\"ל כאלו המשלח הלוה ופשיטא שחייב להחזיר וסיים הרב ולענין הל' ריבית על ידי שליח אליבא דכ\"ע חייב המשלח להחזיר ואפילו שלא אכלו יע\"ש וטעמו מבואר דהכא לא שייך למימר דהוי ריבית הבא ע\"י שליח ומותר כדינו של רש\"י ז\"ל דהכא השליח עצמו הוא המלוה והוא הלוקח הריבית ואע\"פ שאינו לוקחו לעצמו אלא למשלח הו\"ל כמלוה לחבירו מעות ע\"מ שיתן הריבית לפ' אחר דאסור גמור הוא כמבואר בש\"ע י\"ד סי' ק\"ס ס\"ד דהוי רבית קצוצ' ומשו\"ה כתב הרב דיוצאה בדיינין אך במה שנסתפק הרב גבי גזל אם אמר לגזול והלך וגזל ונתן למשלח אם מוציאין מיד המשלח או לאו ק' טובא דאמאי לא מפשט פשיטא ליה דפטור כיון דקי\"ל דאין שלד\"ע כל היכא דשליח בר חייובא לרבינא ואי בעי עביד ואבעל\"ע לר\"ס דמטעם זה אמרו בגמרא שם בפ\"ק דמציעא ד\"י ע\"ב אלא מעתה האומר לאשה ועבד צאו גנבו ה\"נ דמחייב שולחן כו' הרי מבואר בהדיא דגבי גזל נמי פטור להחזיר המשלח וכעת צ\"י.
ודע שהרב מהר\"י אלגאזי בס' קהלת יעקב בתוספת דרבנן אות אלף סי\"ה כתב וז\"ל כתב הסמ\"ע בח\"המ סי' קצ\"ב ס\"ק יו\"ד דהא דאמרינן אין שליח לד\"ע והמשלח פטור מלשלם היינו כשיש לשליח לשלם אבל אם אין לשליח לשלם אז המשלח חייב. וראיתי להרב תוספת יום טוב בשלהי פרק המפקיד שהשיג עליו מהא דאמרינן פ\"ק דמציעא ד\"י ע\"ב האומר לאשה ולעבד צאו גנובו לי אע\"ג דהשתא לית להו לשלומי כיון דבני חיובא נינהו לכשיהיה להם לא נתחייב שולחן דשמעינן בהדייא אע\"ג דאין לשליח לשלם לא מחייב המשלח עכ\"ל והוא לא ראה שאף הב\"ח בסי' רצ\"ב ס\"ו והרב ש\"ך שם סק\"ד הקשו כן להסמ\"ע והרב ש\"ך שם יישב דברי הסמ\"ע הללו משם אביו ותמצית דבריו דהסמ\"ע לא כת' דכשאין לשליח לשלם המשלח חייב אלא דוקא גבי שליחות יד דגלי רחמנא ביה דיש שליח לד\"ע והמשלח חייב אבל לשאר איסורין שבתורה דקי\"ל אין שליח לד\"ע בכהנהו ודאי המשלח פטור אף אם אין לשליח לשלם וטעמו דכיון דבשליחות יד חידוש הוא שחידשה תורה דיש שליח לד\"ע והמשלח חייב משא\"כ בכל התורה כולה אית לן למימר גבי שליחות יד תפסת מועט תפסת דדוקא היכא דאין לשליח לשלם הוא דאמר רחמנא דיש שליח לד\"ע לחייב למשלח אבל כשיש לו לשליח לשלם וידע באיסור והוא בר חיובא לית לן למימר דאפי' הכי המשלח חייב אלא ככה\"ג הוי דין שליחות יד כשאר איסו' דאין שלד\"ע והמשלח פטור את\"ד יעש\"ב ולפי דבריו הכי נמי גבי טביחה ומכירה דקי\"ל דיש שלד\"ע כמו שפסק רבינו בפ\"ג מה' גניבה ד\"י ועיין להטור והש\"ע בח\"מ סי' ש\"ן ובסמ\"ע וש\"כ שם אם הטובח יש לו לשלם וידע באיסור והוא בר חיובא השליח חייב ולא המשלח כיון דחי' הוא שחידשה תורה גבי טביחה דיש שלד\"ע משא\"כ בכל התורה וצריך להתיישב בזה ודוק.
ודע דבסוף פ' חלק דקי\"א ע\"ב ע\"מ ששנינו במתני' דאנשי עיר הנידחת אינן נהרגין עד שיהיו מדיחיה מאותה העיר אמרו בגמ' ת\"ר יצאו אנשים בני בליעל כו' יצאו הן ולא שלוחן כו' יושבי עירם ולא יושבי עיר אחרת כו' ופרש\"י הן ולא שלוחן שאם הודחו ע\"י שליח הרי הם כיחידים שהם בסקילה וממונם פלט עכ\"ל ומשמע לכאורה דשלוחן דקאמר בברייתא היינו מאנשי עיר הנידחת עצמה שהמדיחין לא דברו הם עצמן אלא שלחו לדבר בשמם והודחו דאי שלוחן הם מעיר אחרת הרי נתמעטו ממילת יושבי עירם ולא יושבי עיר אחרת ולמה לן למעוטינהו משום הם ולא שלוחן אלא ודאי דשלוחים אלו הם מעיר הנידחת עצמה ואפ\"ה ממעטינן להו הואיל ולא הדיחו מפי עצמן אלא מפי אחרים.
וראיתי להרב פרי חדש בביאורו לה' ע\"ז פ\"ד ד\"ב הביא הך ברייתא דדריש יצאו הן ולא שלוחן ומ\"ש רש\"י על זה וכתב וז\"ל ואע\"ג דקי\"ל אין שלד\"ע והו\"ל כאלו הדיחו הם מעצמם מ\"מ גזרת הכתוב הכא שאינה נעשית עיר הנידחת ע\"י שליח ותימה על הר\"מ שהשמיט זה ואולי סבור הרב דהך ברייתא אתייא כס' שמאי הזקן דהאומר לחבירו צא והרוג את הנפש דשולחן חייב משום דיש שלד\"ע וכדאיתא בפ' האיש מקדש אבל לדידן דקי\"ל דאין שלד\"ע הו\"ל כאלו הדיחו הם מעצמם ואינו מחוור עכ\"ל.
והנה במה שכתב דהכא גזרת הכתוב דאינה נעשית עיר הנידחת ע\"י שליח תמה עליו בס' שער המלך שם דא\"כ אשכחן ג' כתובים הבאים כאח' מעילה וטביחה ועיר הנידחת דגלי קרא בהו דיש שלד\"ע ולכ\"ע אין מלמדין ואמאי לא אשכח תלמודא בפ' האיש מקדש כי אם ב' כתובים והוצרך לומר דלמ\"ד ב' כתובים הבאים כא' מלמדים גלי רחמנא בשחוטי חוץ הוא ולא שלוחו לימא דהא איכא ג' כתובים בההיא דעיר הנידחת דיש שלד\"ע מדאינו נעשה עיר הנידחת ע\"י שליח יע\"ש ולע\"ד לא ק' דהרב פ\"ח לא קאמר דגזרת הכתוב הוא שיהא נחשב שליח עיר הנידחת שליח של המשלחו אלא גזרת הכתוב הוא שלא ידיחו אותה בשם אחרים אע\"פ שאינן נחשבים כשולחן ס\"ס הרי הדיחו אותה בשם אחרים וזהו שלא כתב הרב פ\"ח דגזרת הכתוב הוא שיהיה שליח עיר הנידחת שלד\"ע אלא שלא יהיה ע\"י שליח כלומר שלא יהיה הדחתן בשם שליחות פ' אמר שתעבוד ע\"ז ואם האמת כן אין זה ענין לההיא דמעי' וטביחה דגלי קרא דיש שליח לד\"ע דהכא בין אם נאמר דיש שלד\"ע והמשלח חייב בין אם נאמר דאין שלד\"ע והשליח חייב כל שהמדיחין מדיחין אותם בשם אחרי' ולא בשם עצמן אינה נעשית עיר הנידחת ועל מ\"ש עוד הרפ\"ח ליישב דברי רבינו שהשמיט דין זה דהן ולא שלוחן דסובר רבינו דהך ברייתא אתיא כס' שמאי הזקן דס\"ל דיש של\"ע תמה עליו הרב הנז\"ל דא\"כ קשה טפי דכיון דישלד\"ע אמאי אינה נעשית עיר הנידחת נימא שלוחו של אדם כמותו והו\"ל כאלו הדיחו המשלחים בעצמן אלא עכ\"ל דגזרת הכתוב הוא הכא דאינה נעשית ע\"י שליח וכיון שכן מהאי טעמא נמי לוקמא להך ברייתא אליבא דהלכתא ואין שלד\"ע אלא דגזירת הכתוב הוא הכא דאינה נעשית עיר הנידחת ע\"י שליח עכ\"ל.
והא נמי ל\"ק דהרב פ\"ח ליישב דעת רבינו שהשמיט דין זה דהן ולא שלוחן ששנינו בהך ברייתא הוצרך לומר דס\"ל דהך ברייתא אזלא דלא כהלכתא ולהכי עכ\"ל דגזרת הכתוב הוא גבי עיר הנידחת לומר דאין שלד\"ע ולהכי השמיטה כיון דאזלא דלא כהלכתא אמנם אי מפרשי' לה דאזלא כהלכתא דבעלמא קי\"ל אין שלד\"ע והכא גבי עיר הנידחת גלי קרא דיש שליח לד\"ע הול\"ל בפרק האיש מקדש דאיכא ג' כתובים לומ' דיש שליח לד\"ע ומדלא קאמר הכי ש\"מ דתלמודא מפרש הך ברייתא דאזלא כשמאי הזקן ודלא כהלכתא ולהכי השמיטו רבינו עוד הביא מו\"הר שם שמצא בשיטה מקובצת מכ\"י על מסכת סנהדרין בשם נכדו של הר\"י משנץ ז\"ל וז\"ל יצאו הן ולא שלוחן י\"ל שליח מעיר אחרת ואשמועינן דלא תימא שלוחו של אדם כמותו וחשיבי כאנשי אותה העיר וכתב עליו מו\"הר וז\"ל וקשה לי טובא דכיון דבכל התורה קי\"ל דאין שליח לד\"ע משום דב' כתובים הבאים כאחד אין מלמדין וא\"נ מקרא דהוא בשחוטי חוץ א\"כ אמאי אצטריך קרא לבני עיר הנידחת יצאו הן ולא שלוחן לאשמועינן דל\"ת שלוחו של אדם כמותו וחשיבי כאנשי אותה העיר הא כיון דאין שלד\"ע ודאי דחשיבי מדיחי מעיר אחרת ויש ליישב בדוחק כו' יע\"ש.
ולע\"ד אין ספק דלפי פי' זה שפירש הר\"ש משנאץ מה שאמרו בברייתא יצאו הן ולא שלוחן לאו ממשמעות מילת יצאו דרשו הן ולא שלוחן דשפיר איכא לפרשו יצאו הן או שלוחיהן כיון דשלוחו של אדם כמותו אלא דתנא דברייתא קאמר דהאי יצאו היינו דוקא הן עצמן ולא שלוחן מעיר אחרת מאחר דקי\"ל בכל התורה אין שלד\"ע והו\"ל שלוחין אלו כאלו מעצמן באו מעיר אחרת להדיחן ולא שלחו מעיר הזאת להדיחן וכיון דבעי' שיהיו מדיחיה מקרבה וידיחו את בני עירם הרי אין כאן ספק מדיחין מעירם באופן שדרשה זו דיצאו הן ולא שלוחן לאו מיתורא דמילת יצאו או ממשמעות מילת יצאו דרשו כן אלא מדקי\"ל בכל התורה כולה אין שלד\"ע דרשו כן וכן ראיתי להרמ\"ה בשיטתו הנדפסת מחדש בהדייא שכתב וז\"ל הן ולא שלוחן שאם עשו שליח שלא מאותה העיר לדבר באזני אנשי העיר להדיחן אינה נעשית עיר הנידחת דאין שלד\"ע ובעינן מדיחיה מאותה העיר וכן שלחו אשה או קטן מתוך העיר לדבר באזני אנשי העיר להדיחן אין כאן מדיחים דאנשים בעינן וליכא יע\"ש.
וראיתי להרב שער המלך שם בפ\"ז מה' מעי' דנ\"ד ע\"ג שעמד ע\"ד התוס' דפ\"ק דמציעא ד\"ה כהן דאמר לישראל קדש לי אשה גרושה כו' ובמ\"ש על דבריהם הרב מוצל מאש סי' ל\"ה דאפשר דס\"ל להתוספו' דלרבא דאמר קידש אינו לוקה אפי' איסורא דרבנן ליכא וכתב עליו ומאד אני תמיה עליו איך אשתמיט מיניה סוג' דפ' משוח מלחמ' דמ\"ד דתנו רבנן אשר ארש אשה ולא לקחה פרט אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ואמרי' עלה לימא דלא כר\"י הגלילי דאין כר\"י הגלילי הא אמר הירא מעבי' שבידו ומשני אפי' תימ' ר\"י הגלילי כדרבא דאמ' רבא קידש אינו לוקה עד שיבעול יע\"ש הנה מבואר יוצא מסוג' זו דהא דאמר רבא אינו לוקה לאו דוקא אלא אפי' איסורא דרבנן ליכא וכמו כן עמד מתמיה על דברי התוס' דפ\"ק דיבמות ד\"י ע\"א ד\"ה לר\"י כו' דמבואר מדבריהם דס\"ל דאיסורא דרבנן איכא היפך סוגיי' דפ' משוח מלחמה והניחה בצ\"ע יע\"ש ולכאורה היא תמיהא גדולה.
ואולם לע\"ד יש ליישב דמ\"ש בפרק משוח מלחמה כרבא דאמר רבא קידש אינו לוקה אין הכוונה לומר דכיון דאינו לוקה אפי' איסורא דרבנן ליכא אלא הכונ' לומ' דכיון דאינו לוקה אין כאן על מי שקידש איסורא דרבנן דאיתיה בתקנתא ע\"י שיגרשנה בגט וכשגיר' פקע איסורא דרבנן מיניה ולהכי אינו חוזר מעורכי מלחמה על איסור דרבנן כיון דבידו לתקן ולשלוח גט לאלמנה או לגרושה שקידש דכעין זה כתב רש\"י בפ' משוח מלחמה דמ\"ד ע\"ב על מ\"ש בגמ' מאי איכא בין ר\"י לר\"י הגלילי איכא בינייהו עבירה דרבנן כמאן אזלא הא דתנייא סח בין תפי' לתפי' עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי מלחמ' כמאן כר\"י הגלילי ופי' רש\"י עבירה היא בידו אם לא חזר ובירך דהכי אמרינן במנחות סח מברך שתיים לא סח מברך אחת עכ\"ל הרי אע\"ג דכשסח עבירה דרבנן בידו וחוזר עליה מעורכי מלחמה לר\"י הגלילי כשחזר ובירך תיקן העבירה ואינו חוזר הכא נמי אם קידש ולא בעל אע\"ג דעבירה דרבנן בידו אם גירשה או אסרה עליו בקונם שלא לבא עליה נתקן האיסור והיינו דקאמר כדרבא דאמר קידש אינו לוקה דאם היה לוקה לא היה נתקן האיסור בגירושין כיון שחייב מלקות על לאו שעבר מה שאין כן לרבא כיון דליכא אלא איסורא דרבנן גזירה שמא יבא עליה ואיתיה בתקנתא אין כאן עבירה לחזור מעורכי המלחמה כנלע\"ד.
עוד ראיתי להרב הנז' שם דנ\"א ע\"א שכתב וז\"ל עוד הקשה מוהר\"י אלפאנדרי דלפי תי' הראשון של תוס' משמע דלעולם חלין הקידושין דאי אין שליחות לא לקי כהן והוא תימא דאי אין שליחות איך חלין הקידו' וכי ראובן שקידש אשה לשמעון בלי שעשה אותו שליח יש ממש באותן קידושין כו' ומלבד מ\"ש ע\"ז הרב שער המלך אפשר עוד לומר דהתוספות ז\"ל ס\"ל כסברת מוהריק\"ו שורש ל' שמצא כתוב לאחד מהרבנים הראשונים שהכניסו ספק בלבנו בבן י\"ב שנה שקידש לו אביו אשה שצריכה גט שמצינו שזכין לאדם שלא בפניו ועוד מאחר שלא מיחה עד י\"ג שנה וחצי מאן לימא לן דלא ארצוי' ארציה קמיה ושתק וקיבל ואח\"ך חזר בו עכ\"ל ומוהראנ\"ח ח\"א סי' ע\"ז כתב שמצא כן בספר אחד ומוהר\"י מינץ הסכים עמו ועיין למוהר\"י אלפאנדרי בס' מגיד מראשית סי' ג' כתב דלדעת זו לאו דוקא קטן אלא ה\"ה גדול שקידש לו אחר אשה בלי ידיעתו דזיל בתר טעמא יע\"ש.
ואולם מרן ב\"י בא\"ה סי' מ\"ג כתב ע\"ש מהריק\"ו שורש ל' דקטן בן י\"א שנה שקידש לו אביו אשה שצריכה גט לדעת קצת הפוסקים ודבריהם תמוהים הם עכ\"ל ובתשו' בדיני קדושין סי' ז' למוהר\"י ן' ציאח ושם תשו' אחרת למרן שתמה על דברי מוהרי\"קו הללו מסוגייא דפרק האיש מקדש דמ\"ה ע\"א בעובדא דהנהו בי תרי דהוו יתבי תותי ציפי כו' ומדברי כל הפוס' שם ועיין למרן החבי\"ב ח\"אה סי' מ\"ג הגב\"י אות י\"א ציין כמה פוסקי' שעמדו על דברי מוהרי\"קו הללו יע\"ש וכולם לא ראו דברי ר\"י בר יאודה הללו שהזכיר מוהרי\"קו בשורש ל' על מקומם כי אם הדברים שהביא מוהרי\"קו לבד ומפני כך עמדו מתמיהין הרבה על דבריו וגם יחסו בדעתו דס\"ל דמי שקידש אשה לחבירו בלא דעת חבירו ושליחותו ושמע ושתק שהיא מקודשת גמורה יע\"ש.
אמנם עתה נדפס ספר הפרדס לרש\"י וכתוב שם בדכ\"א ע\"ד ששאל ר' נתן בר מכיר לר\"י בר יאודה על קטן בן עשר או בן י\"א שנה שקידש לו אביו אשה אם ימאן הקטן בקידושי אביו אם צריך גט או לאו והשיב לו אף כי הגאון התיר אע\"פ כן בעניותינו צריכא גט כי מצינו בכל התורה כולה שזכין לאדם שלא בפניו וזה גלוי שזכות הוא לאדם שמקדש לו אשה הוגנת כו' ובכל ענין אין לומר שאין לו זכות שאם לא תיושר בעיניו הרשות בידו לגרשה ולישא אחרת ואם ישרה בעיניו יקיימנה.
ועוד בכ\"מ החמירו חכמים בספק אשת איש שבכ\"מ ששנינו חולצת ולא מתייבמת היינו משום ספק אשת איש ולחומרא אע\"ג דפסלינן לה מכהן ועוד בדבר זה שלא מיחה בקידושין עד י\"ג שנה וחצי מאן לימא לן דלאו ארצויי ארצי קמיה אחר שגדל ושתק וסבר וקביל ולאחר מכאן חזר בו ואין חזרתו חזרה גמורה וצריכה הימנו גט ועוד שלא יהיו בנות ישראל הפקר ובכל ענין אין לפקפק באיסור א\"א ואם נפשך לומר נתרצה האב אמרינן נתרצה הבן לא אמרינן יש להשיב דהא לא משתעי אלא בגדול שקידש לו אביו אשה שלא מדעתו ורגלים לדבר דבגדול משתעי מדפריך ואמר דילמא שוויה שליח ואי בקטן הא אין שליחות לקטן ועוד ראיה לדבר דתפסי קידושי האב לבנו הקטן דזה אחד מן הדברים שחייב האב למולו ולפדו' וללמדו תור' וללמדו אומנו' ולהשיאו אשה והנך בקטן שהוא בן ט' שראוי לביאה ועוד ראיה אחרת דבקטן מיירי מדאמרי' חייב אדם ליטפל בבנו עד י\"ג שנה מכאן ואילך אומר ברוך שפטרני מעונשו של זה כדפטר מכאן ואילך מכלל דעד השתא בחייוב עליו כך השיבו רבותינו ע\"ה והברכה עלינו בזכותם אבל ר' שלמה בר שמשון פוטרה בלא גט מראיה שאמרו במס' קידושין וכן קטן שקידש אע\"פ ששיגר סבלונו' כו' ואף הרב קלונימוס מרומי נ\"ע פוטרה בלא גט ואין חששא באותן הקידושין ומראה ראיה בשאלתות דרב אחאי בס' הזהיר כו' ומצאתי ראיה בה\"ג שקידושין של קטן לאו כלום הן דהכי מסקנא דמילתא קטן שקידש אין קדושיו קידושין ואין כתובתו כתובה ואם נשא אשה באותן קידושין והוליד בנים ועדיין לא הגיע לי\"ג שנה ויום אחד אין קדושיו קידושין ואין כתובתו כתובה אבל בניו כשרים הם ונקראים על שמו ואם בא להוציא אין צריך ליתן גט וכשיגיע לי\"ג שנה ויום אחד יחזור ויקדש ויכתוב כתובה אחרת ואין לשהות אשתו בלא כתובה וקידושין לאחר י\"ג שנה מפני שכתובה ראשונה אין משתעבדים בה נכסים ואם בא עליה לאחר י\"ג שנה ויום אחד אע\"פ שלא קידש ולא כתב לה כתובה אחרת ומבקש לגרשה צריכה גט שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וקנאה בביאה ע\"כ ומהכא מצינא למידק מדקאמר לכשיגיע לי\"ג שנה ויום א' יחזור ויקדש מכלל דאותן קידושין הראשונים שקידש בעודו קטן ולא כלום הם שלא קנאה בביאה ואינה צריכה הימנו גט על אותן קידושין הראשונים כשלא קידשה לאחר י\"ג שנה ולא בביאה עכ\"ל ספר הפרדס לרש\"י.
מבואר יוצא מתשו' הלזו דדעת ר\"י בר יאודה לחלק בין קידושי האב לבנו הקטן לקדושי האב לבנו הגדול דקידושי האב חשיב זכות לבנו הקטן אבל לא לבנו הגדו' דדייק ונסיב וגם לגבי קטן אמרי' שנתרצה כי היכי דאמרי' באב לא כן בגדול דשמא נתרצה האב אמרינן שמא נתרצה הבן לא אמרינן ובכן סרו תלונות הרבנים הנ\"ל מעליו אלא שסברא זו דחאוה שלשת הרועים הר\"ש בר שמשון ורבינו קלונימוס מרומי ובעל הלכות גדולות ז\"ל." + ], + [], + [], + [], + [ + "שורש איסורין שאין להם ביטול וכן \n פרוטה שנתערבה בכיס כו' לא מעל עד שיוציא את כל הכיס. ע\"כ. וכתב מרן בכ\"מ וז\"ל ג\"ז משנה שם ופסק כחכמים והטעם שאין מעילה מן הספק לדעת חכמים הילכך לא מעל עד שיוציא האחרונה דאז הוי ודאי וא\"ת ולבטיל ברובא וי\"ל דדבר שיל\"מ הוא א\"נ מטבע חשיב ולא בטיל ע\"כ עיין במ\"ש הרמ\"ל כאן בפרקין ולקמן בע\"ה נעמוד על דבריו.
ודע שהר\"ן בפרק א\"צ ספוקי מספ\"ל אי בדשיל\"מ אזלינן בתר רובא שכתב שם וז\"ל אלא שאני חוכך הכא אי אזלינן בתר רובא בדבר שיל\"מ כיון דקי\"ל אפילו באלף ל\"ב וסיים ואפשר דהתם שאני דאתחזק איסורא עכ\"ל וקשיא לי טובא אמאי לא פשיט מר ספק זה מאותה שאמ' בפ\"ק דביצה ד\"ז ע\"ב כי לא בדק אימור מאתמו' הואי וכמ\"ש התוספות ואף הוא ז\"ל הביא דברי התוספו' דמבואר דכל דלא אתחזק איסורא אזלינן בתר רובא אפילו בדבר שיל\"מ כמו שיע\"ש ואי תיקשי לך עיקר דברי הר\"ן שם בפ\"ק דביצה דבתחי' דבריו כתב דבדבר דלא אתחזק איסורא אזלינן בתר רובא אפי' בדשיל\"מ ובסוף דבריו נראה דספו' מספ\"ל וכתב ואיכא מאן דשרי אפי' ביום ראשון של ר\"ה כו' משום דרובן של בצים לאו בני יומן נינהו ואזלי' בתר רובא כו' דמבוארים דבריו דאיהו ספוקי מספ\"ל הא ודאי לא קשיא דהתם לא מספ\"ל אלא אי רובן של בצים לאו בני יומן נינהו או לאו דאיהו ז\"ל משמע ליה כסברת המרדכי דבצים הוו כדבר המתכבד בכל יום ולא הוו רובן מאתמו' ולכן כתב הדברים בשם יש מי שאומר דרובן של בצים לאו בני יומן נינהו. אכן הכא בפרק אין צדין דמשמע דפשיטא ליה כסברת יש מי שאומר דרובן של בצים לאו בני יומן נינהו וקמעייל נפשיה לספקא אי אזלינן בתר רובא בדבר שיל\"מ בדבר דלא אתחזק איסורא קשה טובא אמאי לא פשיט ליה האי ספקא ממש\"ל בפ\"ק כמדובר ואפשר דההיא לא מכרעא ליה להר\"ן ז\"ל דאיכא למימר בפירוש אותה סוגיא דאף כי לא בדק מערב י\"ט נמי דביצה אסו' מספקא דבדשיל\"מ לא אזלינן בתר רובא אפי' בדבר שלא אתחזק איסורא וכי קאמר תלמודא התם כי לא בדק אימור מאתמו' הואי לאו למימרא דכי לא בדק איכא למיתלי דמאתמו' הואי ושרייא אלא הכי קאמר כי לא בדק אימור מאתמו' הואי ואסירא מספקא ונ\"מ דאי אסירא ודאי דכל שנתערבה ביצה זו באחרות כולם אסורות דביצה שנתערבה באלף כולם אסורות אבל אי אסירא מספקא כל שנתערבה באחרות כולם מותרות לסברת ר\"ת באותה ברייתא דמייתי תלמודא בפר\"ק דביצה דקתני ואם נתערבה באלף כולם אסורות דקתני אודאי ולא אספקא וכמ\"ש מרן ב\"י בי\"ד סימן נ\"ז וס\"ס ק\"י יע\"ש והתוס' דאזלי בשיטת ר\"י דס\"ל דאף ספק ביצה שנתערבה באחרות כולם אסורות הוצרכו ליישב ההיא דאמרינן לעיל כי לא בדק אימור מאתמו' הואי לפי שיטתו דלדידיה אין מקום ליישב כמ\"ש דהא לדידיה אין מקום לחלק בין ביצה האסורה בודאי לאסורה מספק ובכן לדידיה שמעינן שפיר מאותה סוגיא דלעיל דבדבר דלא אתחזק איסורא אזלינן בתר רובא אפי' בדבר שיל\"מ וכי תימא א\"כ ספק ביצה שנתערבה באחרות לדעת ר\"י תהיה מותרת כיון דאיכא רובא בדבר דלא אתחזק איסורא הא ודאי בורכא היא דספק ביצה שנתערבה באחרו' כיון דכשנפל הספק בביצה אסרינן לה דליכא אלא ספק שקול כשנתערבה אח\"כ אע\"ג דאיכא רובא דהיתרא הו\"ל איתחזק איסורא ולא אזלינן בתר רובא וכמבואר בדברי הרשב\"א בתורת הבית.
מיהו הר\"ן ספוקי מספק\"ל בפירוש אותה ברייתא דפר\"ק דביצה אי קאי אודאי כר\"ת או קאי אספקא כר\"י וכמ\"ש הפ\"ח בי\"ד סימן ק\"י ס\"ק מ\"ג ולהכי חוכך בדבר זה ג\"כ אי אזלינן בתר רובא בדשיל\"מ בדלא אתחזק איסורא ואי מפרשינן ההיא סוגיא דלעיל כמ\"ש התוספות לדעת ר\"י או כמ\"ש לדעת ר\"ת ואין ולאו ורפייה בידיה ודוק. וא\"נ אפשר לומר דמה שהר\"ן חוכך בדבר זה ולא פשיט ליה מההיא דפ\"ק דביצה הוא משום דהכא גבי לוקח ביצים מהנכרי איכא למגזר שמא ילך לבתי דידהו למזבן דאז הו\"ל קבוע וליכא טעמא דרובא כמ\"ש הר\"ן בפ\"ק דביצה ואשכחן כי האי גזירה גבי בעלי חיים דחשיבי ולא בטלי דגזרינן אטו יקח מהקבוע כדאיתא בר\"פ התערובות עלה דקתני מתניתין כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות ימותו כולם דפריך תלמודא ונכבשינהו כי היכי דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש ומשני רבא גזרה שמא יקח מהקבוע ומבואר מדברי התוספות שם עלה דמתניתין ובפרק ג\"ה דצ\"ה ד\"ה ה\"נ דאף בפירש א' מהם ממילא מהרוב אסור גזרה שמא יקח מהקבוע ולזה הסכים הרא\"ש שם בפרק ג\"ה ובנו הטור בי\"ד סימן ק\"י יע\"ש. ואף שהר\"ן שם בפרק ג\"ה דתשי\"א נראה שנוטה דעתו לס' ר\"ת דכל דפריש ממילא לא גזרינן שמא יקח מהקבוע אפשר דלענין הלכה למעשה חוכך לסברת ר\"י בעל התוס' דאף בפירש ממילא אית לן למיגזר שמא יקח מהקבוע ובכן מהאי טעמא כתב בפרק א\"צ שהוא חוכך אי אזלינן בדשיל\"מ דחשיב דאפי' באלף ל\"ב דאע\"ג דלא אתחזק איסו' אפשר דאיכא למיגזר אטו שמא יקח מהקבוע כי היכי דגזרינן גבי ב\"ח דחשיבי ולא בטילי וכמדובר והשתא מש\"ה לא פשיט מר ספקו הלז מסוגיא דפ\"ק דביצה דאזלינן בתר רובא בדבר דלא אתחזק איסורא גבי ביצה הנמצאת בקינה של תרנגולין דליכא למגזר אטו שמא יקח מהקבוע משא\"כ הכא וכמדובר.
ואם כנים אנחנו בזה בכונת דברי הר\"ן הנה ממילא עלו ובאו מן הישוב כל מה שהקשה הרב התנא על דברי הר\"ן הללו בספר מש\"ל כאן בפרקין ותחי' דבריו הוקשה לו למה זה מעייל הר\"ן נפשיה לספקא אי אזלינן בתר רובא בדבר דלא אתחזק איסורא בדשיל\"מ ואמאי לא פשיט לה מהא דפריך בפרק התערובות ונכבשינהו כי היכי דניידי ונימא כל דפריש מרובה פריש הרי דאף באיסו' דאין להם ביטו' אזלינן בתר רובא משום דלא אתחזק איסו' ולזה נדחק לומר דס\"ל להר\"ן דיש חי' בין דשיל\"מ לשאר איסורים דאין להם ביטו' ובדשיל\"מ דוקא הוא דמספק\"ל דלא אזלינן בתר רובא עכ\"ל יע\"ש ודבר זה לא ניתן ליאמר לק\"ד דהא כל חיליה דהר\"ן דחוכך בדשיל\"מ אי אזלינן בתר רובא אינו אלא מדאשכחן שהחמירו בו ואמרו שאפי' באלף ל\"ב וא\"כ כל דאשכחן בשאר איסורין שאין להם ביטו' אפי' באלף דאזלינן בהו בתר רובא מה מקום יש לחלק בין דבר שיל\"מ לשאר איסורים.
וע\"פ האמו' בכונת דברי הר\"ן ליכא מינה ראיה שהיא גופה קא מספ\"ל להר\"ן אי גזרינן שמא יקח מהקבוע הכא גבי דשיל\"מ כי היכי דגזרינן התם וכמדובר תו ק\"ל להרב ע\"ד הר\"ן מההיא דתניא בתוספתא דדמאי פ\"ג מצרפים פירות ח\"ל על פירות שנה שניה כדי שירבו על פירות ג' לפוטרן ממעשר שני וכן מצרפים פירות על פירות ג' כדי שירבו על פירות ד' לפוטרן ממעשר עני וכן מצרפין פירות ח\"ל על פירות של ערב שביעית כדי שירבו על פירות שביעית לפוטרן מן הביעור ע\"כ הרי דאזלי' בתר רובא לפטור הפירות ממעשר שני וממעשר עני ומן הביעור אע\"ג דכלהו חשיבי דשיל\"מ וה\"נ הוקשה לו מאות' שאמרו בפ\"ב דמציעא דכ\"ו גבי מעות שנמצאו בהר הבית חולין דאזלינן בתר רוב שתא דמעות הנמצאים שם חולין אע\"ג דמעשר שני בירוש' דשיל\"מ הוא וה\"נ אמרו בפ\"ק דפסחים ד\"י גבי תיבה שנשתמשו בה מעות חולין ומעשר שני אי רוב חולין חולין אי רוב מעשר מעשר יע\"ש א\"ד ז\"ל.
וע\"פ האמור בכונת דברי הר\"ן ליכא תברא מחדא מינייהו למה שנסתפק הר\"ן בפרק א\"צ דשאני כל הני דליכא למיגזר בהו שמא יקח מהקבוע ולהכי אזלינן בהו בתר רובא משא\"כ בלוקח בצים מהגוי דאיכא למגזר בהו אטו שמא יקח מהקבוע כמדובר. וכי תאמר אלי בלוקח פירות מן השוק בשנה ג' או רביעית או של שביעית הרי איכא למיגזר שמא ילך לבית המוכר ואז הו\"ל קבוע וליכא רובא ואפ\"ה התירו לקנות מן השוק ולא גזרו שמא יקח מהקבוע ואמאי לא פשיט הר\"ן עיקר סברתו מהתם דאזלינן בתר רובא ולא גזרינן שמא יקח מהקבוע הא לא קשיא דאיכא למימר דבדמאי ושביעית הקלו ולא גזרו שרוב עמי הארץ מעשרין הן ונזהרים מפירות שביעית וכ\"כ הראב\"ד בפ\"א מה' מעשר שני די\"א דבדמאי אזלינן בתר רובא אף בדשיל\"מ יע\"ש ואף בפירות שביעית נמי הקלו מה\"ט כמ\"ש התוספות בפ\"ב דכתובות דכ\"ד ע\"א ד\"ה שלי חדש ובפרק עד כמה ד\"ל ד\"ה מתני' יע\"ש ועוד דפירות שביעית לענין הביעור דשני חשיב דשאל\"מ לכ\"ע וכמ\"ש הראב\"ד ברפ\"ז מה' שמיטה ויובל וא\"כ איכא למימר דלפוטרן מהביעור דקתני בברייתא היינו מהביעור השני ואף לביעור הראשון ס\"ל לר\"א ור\"י דפירות שביעית אית להו ביטו' כשאר איסורים בנ\"ט ולא חשיבי דשיל\"מ וכמ\"ש הראב\"ד שם ואיכא למימר דהך ברייתא אתיא כר\"א ור\"י באופן שדברי הר\"ן נקיים המה מכל תלונות הרב לפי האמור ומדובר.
ובמ\"ש עוד מרן כ\"מ דמטבע חשיב ולא בטיל מדאורייתא וה\"נ דשיל\"מ לדעתו לא בטיל מדאורייתא תמה עליו הרב מש\"ל מהיכן שמיע ליה כן וכבר עמדו ע\"ז ג\"כ הרב ברכת הזבח בחי' למעילה סוף פ\"ב ע\"ד התוס' שם שנראה מדבריהם כמ\"ש דמטבע חשיב ולא בטיל מדאורייתא שהק' כן דמהיכן שמיע להו כן וכן הק' הפ\"ח בי\"ד סימן ק' סק\"ג יע\"ש וע\"ע להתוס' בפרק מרובה דס\"ט ד\"ס כל הנלקט שכתבו בהדיא דשיל\"מ דאסו' אינו אלא מדרבנן יע\"ש אך מדברי התוספות פ\"ק דמציעא ד\"ו ד\"ה קפץ משמע דבריה דלא בטלה משום דבר חשוב הוא מן התורה ועיין בש\"מ שם שכתב דכונת התוס' דאע\"ג שאינו אלא מדרבנן יש בידם לבט' ד\"ת יע\"ש ועיין למרן החבי\"ב בי\"ד סימן ק\"א הגב\"י אות ל\"ח ובספר פלתי שם ר\"סי ק' יע\"ש.
ואת זה ראיתי למרן מלכא מהרח\"א בספר עה\"ת פרשת ויקרא די\"ב ע\"א שכתב דמאחר שחכמים אמרו דמטבע ודשיל\"מ לא לבטלו ממילא מעל מן התורה ומביא אשם מעילה דומה למ\"ש בפרק הנזקין ופסקו הר\"ם במז\"ל בפי\"ח מה' מע\"הק גנב והקדיש ושחט אחר בחוץ חייב כרת אף שיאוש כדי לא קני אוקמוה רבנן ברשותיה לחייבו כרת ה\"נ מאחר שאמרו רבנן שאין לו ביטו' מביא אשם מעילה עכ\"ל ודבריו תמוהים שאם מן התורה מטבע ודשיל\"מ בטלי ברובא ולא מחייב בקרבן היכי אתו רבנן ואמרי דלא בטיל ומחייביה ליה בקרבן מעילה וקמייתי חולין בעזרה והא אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התור' בקום עשה אלא בשב ואל תעשה כדאיתא בפ' האשה רבה ד\"ץ וההיא דפ' הנזיקין דאמרו אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דליחייב עליה כרת לאו ראיה היא כלל שכבר כתבו התוספות שם דמשום הפקר ב\"ד נגעו בה וכדאמרינן בפ' האשה רבה דהפקר ב\"ד הפקר וממילא מיחייב כרת אבל בעלמא אין כח ביד חכמי' לעקור דבר מן התורה בק\"ע וזה ברור ומדברי התוספות בספ\"ב מבואר כן היפך דברי הרב וצ\"ע וע\"ע בדברי הרב שם בסוף הספר דקמ\"ב ע\"ב ובס' פלתי לי\"ד רס\"ק ולכאורה עלה על דעתי ליישב דברי מרן כ\"מ בדוחק דמ\"ש דמשום טעמא דמטבע חשיב ולא בטיל ומשום דשיל\"מ מיחייב במעילה לאו בקרבן מעילה דאוריי' אלא במעילה דרבנן ולחייבו הקרן על דרך שאמרו בריש מעילה ד\"ב מאי מועלין בהן מדרבנן וכמ\"ש רבינו בפ\"א מהלכות מעילה ה\"ו ובפ\"ו ה\"ב ואע\"פ שלא פירש דבריו מרן ז\"ל דמדרבנן קאמר כיון שהדבר ידוע דהאי מילתא דמטבע חשיב ולא בטיל וכן דשיל\"מ אינו אלא מדרבנן לא הוצרך מרן ז\"ל לפרש דממילא משתמע כמובן.
מיהו הא ודאי בורכא היא מאחר דמדברי התוס' במעילה מבואר דס\"ל דמדאורייתא מטבע חשיב ולא בטיל אלו היה כונת מרן לומר דמדרבנן הוא דלא בטיל כל כי האי הי\"ל לפרשו ועוד דמדבריו ספ\"ה מה' נדרים הט\"ז משמע דס\"ל דדשיל\"מ מדאורייתא לא בטיל שכתב שם דטעמא דגבי אוסר פירותיו על חבירו בנדר וכן גבי פירות תרומה דאמרינן דאסור בגדוליהן אפילו בדבר שזרעו כלה דאיכא טעמא דזה וזה גורם משום דהוו דשיל\"מ וחמירי כהקדש יע\"ש ומבואר מדבריו שם דאסורין מדאורייתא לדעת רבי' וכבר עמד על דבריו שם ידידינו הח' השלם והכולל עצ\"ור כמוהר\"ש סורנאגה נר\"ו בס' פרשת הכסף שם יע\"ש ואיברא שיש מקום שם לומר בדברי מרן דמדרבנן קאמר וקאי אפירות תרומה דוקא ולא אאוסר פירותיו על חבירו דאסיר מדאורייתא וכמבואר שם יע\"ש שוב ראיתי בספר צאן קדשים בחי' למעילה שכתב ע\"ד התוספות שחסר לשון בדבריהם וכצ\"ל וי\"ל דמעי' מדרבנן קאמר א\"נ וכו' וכתב שכן מצא כתוב בספרי ישנים בדברי התוספות ועפ\"ז העלה מן הישוב ג\"כ דברי מרן כ\"מ דמדר' קאמר דחייב במעילה וכמדובר והן דברים המתיישבים על הלב.
ועיין בספר פלתי בי\"ד רס\"י ק' דף קכ\"ד שיישב עוד דברי מרן והתוספות ולעיקר קושיית התוספות שהק' אמאי לא בטיל פרוטה זו בשאר פרוטות עיין בפ' משילין דאמרינן איסורא בטיל ממונא לא בטיל והנה הרב מ\"ל רצה להביא ראיה דמטבע לא בטיל מדאו' מאותה שאמרו בפ' הוציאו לו דנ\"ה דטעמא דר\"י דאמר דלא היו שופרות לקיני חובה הוא משום חטאת שמתו בעליה ודאי ופרש\"י דהולכות לים המלח ואם איתא דמטבע יש לו ביטו' אמאי פוסלות אותם לבטלה ברובא עיין בספר עדות ביעקב בלקוטיו סימן קל\"ח וע\"ע בספר פלתי בי\"ד ריש סימן ק' דקכ\"ד ע\"ב ומשם הרב כמהר\"י אלפ'אנדארי הביא עוד ראיה מאותה ששנינו המפרי' מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין ופרש\"י משום דבכל מנה מצי למימר זה הפריש לשלמים ואם איתא ניזיל בתר רובא ורוב המעות יש בהן מעילה עכ\"ל.
ואת זה ראיתי בקונט' גט מקושר להרב מהרי\"ט אלגאזי נר\"ו דע\"ד ע\"ב שכתב דראיית מוהרי\"א הלזו אינה ראיה משום דענין ביטול ברוב לא נאמר אלא בדבר שהיה ניכר בפ\"ע תחילה ואח\"ך נתערב אבל בדבר שתחילת ביאתו לעולם הוא מעורב לא בטיל והביא ראיה לדבר ממה שדקדקו התוס' בקושייתם במעילה להק' בחלוק' דנפלה פרוטה של הקדש לכיס ולא אחלוקה באומר פרוטה בכיס זה הקדש והביא דברי המרדכי בחולין דתש\"ה ע\"ב סי' תשל\"ז שכתב וז\"ל א\"נ ליכא למימר ביטול ברוב אלא בדבר שהיה ניכר בעצמו תחילה ואח\"ך נתערב אבל בדבר שתחילת ביאתו לעולם הוא מעורב ליכא למימר דבטיל עכ\"ל וכתב עוד דלפי דעת הרבנים הנז' דלא משמע להו לחלק בהכי יש להביא ראיה דמטבע חשיב ולא בטיל מן התורה מאותה ששנינו בנזיר דכ\"ד גבי סיפא דהך מתני' דהמפריש מעות לנזירותו דקתני מת והיו לו מעות סתומי' יפלו לנדבה כו' ופריך התם והלא דמי חטאת מעורבים בהם ומשני אמר ר\"י הל' היא בנזיר ר\"ל אמר לכל נדריהם ונדבותם אמרה תורה מותר נדר יהא לנדבה ע\"כ ואם איתא דמטבע יש לו ביטול מאי פריך והלא דמי חטאת כו' הא איכא רובא דהיתרא דמעות עולה ושלמים הוא רובא לגבי מעות חטאת ומן התורה חד בתרי בטיל וא\"כ אמאי אצטריך קרא לר\"ל והלכה לר\"י כיון דבלא\"ה מן התורה חד בתרי בטיל אם לא דעכ\"ל דה\"ט דאצטריך קרא משום דמטבע לא בטיל מן התורה מיהו אי אמרי' דכל דבר שתחי' חלות איסורו הוא מעורב לא שייך בו ביטול אין כאן ראיה את\"ד נר\"ו. וראיתי להמרדכי גופיה בפ\"ק דשבת דקע\"א ע\"א סי' רנ\"ט שכתב דגיגית מלאה ענבים ובועטים אותם במקלות ושוהא שם היין מותר לעשות בברזא בשבת לשתות שהרי משקים הרבה יצאו בע\"ש חוץ לענבים בגיגית ואפי' יוצא בשבת מן הענבים מתבטל הוא במשקים של היתר שכבר יצאו ולא דמי לדשיל\"מ שיכול להמתין עד לאחר השבת דאפי' באלף לא בטיל דהני מילי כשהאיסור בעין בתחיל' ואח\"כ נתערב בהיתר במינו אבל הני לא ניכרו מעולם אלא מעט מעט שיוצאין מתערבין שם עם המשקי' של היתר שיצאו מאתמול ואפי' עצים שנשרו מן הדקל בי\"ט מותר להסיקן בי\"ט ע\"י שמרבה עליהם עצים מוכני' ומבטלן כיון דלית איסורא בעיניה אע\"ג שהעצים מוקצין בעין הן וכן חבית מלאה ענבים כו' שמעט שיוצא בשבת מתערב ומתבטל עם היין שהיה כבר עכ\"ל הרי שכתב דכל איסור שלא ניכר מעולם בפ\"ע דמיד שיצא לעולם נתערב בהתר מתבטל הוא ואפי' בדשיל\"מ דאין לו ביטול כל כי האי גוונא בטל הוא וזה נראה לכאורה היפך מ\"ש בחולין דליכא למימר ביטו' ברוב אלא בדבר שהיה ניכר בפ\"ע תחי' ואח\"ך נתערב ויש לחלק וכמובן.
שוב ראיתי להרב מ\"ל בפ\"א מה' טומאת צרעת הי\"ד שקיל וטרי בדברי המרדכי שבסו' חולין ועשה לו סמוכות לחילוק הנז' מאותה שאמרו בפ' בהמה המקשה דס\"ט מהו לגמוע את חלבו כו' יעש\"ב מיהו מדברי התוס' בפ' מרובה דס\"ט ע\"א ד\"ה כל הנלקט שכתבו וז\"ל וא\"ת כי קאמר כל המתלקט הא לא היה מועי' למה שגידל אח\"ך וי\"ל דמ\"מ מה שהיו יכולין לתקן היו מתקני' ועוד דשמא היה בטל ברוב ואע\"ג דדשיל\"מ אפי' באלף לא בטי' מ\"מ מדאורייתא בטיל עכ\"ל הרי דמשמע להו דאפי' בדבר שנתערב מתחי' ואינו ניכר מעולם אמרי' דבטי' ברוב אלא דספוקי מספ\"ל וכתבו הדבר בלשון שמא ע\"ש ובספר אסיפת זקנים שם כתוב וז\"ל א\"נ הא דאמרינן דלא בטי' היינו באיסור שניכר ואח\"כ נתערב אבל זה שלא הוכר מעולם מתבטל עכ\"ל וע\"ע במ\"ש מרן ב\"י בה' שבת סי' שי\"ח בשם הא\"ח דהקוצץ פרי שלא נגמר בשולו לחולה בשבת אסור לבריא משום מוקצה ואפי' חלה מבע\"י שאין הכנה במחובר בכיוצא בזה שהוא גדל והולך עכ\"ל ועיין להרב מ\"א בסק\"ח ודוק וכבר עמדתי בכל זה בספרי הקטן שורשי הים ח\"א בהלכות י\"ט שורש ברירה יע\"ש.
וראיתי עוד להרב מ\"ל דתהי על ראיית מוהרי\"א מההיא דמפריש מעות לנזירותו דאין זו ראיה כלל דביטו' לא שמענו אלא לבטל האיסור להתירו לכתחי' אבל אם הרוב איסור נהי דאיסורא איכא אבל לחייבו מלקו' או כרת או קרבן זו לא שמענו כו' וא\"כ היכא דאיכא בדמים הללו דמי חטאת ועולה ושלמים כל שלא נהנה כי אם שיעור דמי השלמים פשיטא דאין לחייבו דאימור דמים הללו דמי שלמים הם עכ\"ל ודבריו תמוהים טובא שהרי מבואר בפ' בן סורר דס\"ט דאפי' בדיני נפשות אזלינן בתר רובא ומייתינן לה מדתנן אחד אומר בשניים בחדש ואחד אומר בג' עדותן קיימת שזה יודע בעבורו של חדש וזה אינו יודע דרובא דאינשי טעו בעבורא דירחא ומדתנן בת ג' שנים ויום א' חייבים עליו משום אשת איש ואע\"ג דאפשר דאיילונית היא יע\"ש ובפ' עשרה יוחסין ד\"פ קאמר ר\"י מכין ועונשי' על החזקות וכ\"ש רוב דרובא וחזקה רובא עדיף כנודע וכן ראיתי למרן מלכא מהרח\"א נר\"ו הובאו דבריו בס' שולחן גבוה חי\"ד ה' תערובת סי' כ\"ט דנ\"א עמד מתמיה בזה על דברי הרב מ\"ל הללו ואיהו נר\"ו אייתי בידיה ההיא דר\"פ החולץ עלה דמתני' דס' בן ט' לראשון ובן ז' לאחרון יוציא והולד כשר וחייבים באשם תלוי ופרכינן ולימא הלך אחר הרוב דיילדן לט' ופי' רש\"י וליתי חטאת דודאי בר קמא הוא ואשת אח בת בנים בעל עכ\"ל מוכח בהדייא דכל דאיכא רוב איסור חשבינן ליה כאילו כולו איסור ואמרינן דודאי נהנה מן האיסור ומחייב בקרבן והיינו דאמרי' בכריתו' בפ' ספק אכל לענין אשם תלוי דחתיכה מב' חתיכו' שנינו למימרא דדוקא בשיש שם אחד של איסור ואחד של היתר דאילו היה כאן שתי חתיכות של חלב וא' של שומן כיון דרובא דאיסורא נינהו מחייב חטאת כמבואר ובפ' המפלת דכ\"ט אמר ריב\"ל עברה נהר והפילה מביאה קרבן ונאכל הלך אחר רוב נשים דולד מעלייא ילדן יע\"ש וכן מתבאר מדקי\"ל כל קבוע כמע\"מ דמי מן התור' ובעינן התם בפ\"ק דכתובו' דט\"ו מנ\"ל דאמר קרא וארב לו וקם עליו ורבנן פרט לזורק אבן לגוי כו' ומוקמינן לה בדאיכא ט' ישראל וגוי א' דהו\"ל גוי קבוע וכל קבוע כמע\"מ דמי ע\"כ הרי דאי לאו מטעם קבוע היינו אומרים דודאי לישראל כיוין וקטלינן ליה ולא חיישינן לספקא שמא כונתו על הגוי היה ומ\"ג למאי דמפרש הרמ\"ה הובאו דבריו בס' אסיפת זקני' דכולה שמעתין בדלא ידיע אי ישראל הרג אי נכרי הרג יע\"ש דשמעינן מינה שפיר דאי לאו מטע' קבוע הוה קטלינן ליה מבלי פנו' במה הצד דילמא גברא קטילא קטל אשר לא מבני ישראל המה ועיין בשמעתא דפ\"ק דחולין גבי ההיא דאמרינן התם מנ\"ל דאזלינן בתר רובא ובעו למפשטא מהורג את הנפש יע\"ש אלו דברי הרב מוהרח\"א נר\"ו יע\"ש וסבור הייתי ליישב דברי הרב מ\"ל דמשמע ליה לחלק בין רובא ומיעוטא דאיתיה קמן כההיא דמפריש מעות לנזירותו דאיכא קמן מעות חטאת ומעות עולה ומעות שלמים ונהנה בא' מהם ואינו ידוע אם הן מאותן שחייבים עליהן קרבן מעילה או לא דכל כה\"ג דאקבע היתרא קמן איכא למיתלי בהתירא שלא לחייבו קרבן או מיתה וה\"נ לדידיה באוכל חתיכה א' מג' חתיכות שתים של חלב וא' של שומן לא מחייב חטאת קבועה ולא אמרו בפ' ספק אכל באוכל חתיכה א' מב' חתיכות אלא לאפוקי אוכל חתיכה א' ס' חלב ס' שומן ולאו דוקא חתיכה מב' חתיכו' שה\"ה בג' חתיכות לדעת הרב כיון דאקבע היתרא קמן אבל ברובא דליתא קמן אזיל ומודה הרב דאזלינן ביה בתר רובא בין למיתה ובין למלקו' וההיא דכתובות בענין קבוע דאיכא ט' גויים וא' ישראל דהוה אזלינן בתר רובא אי לאו טעמא דקבוע אע\"ג דרובא ומיעוטא קמן איכא למימר דכיון דאנו באים לדון על כונתו לאיזה מהן כיוין כרובא דליתיה קמן דמי ואמרינן דודאי לרובא כיוין ופי' הרמ\"ה שכתבנו לא שמיע ליה להרב דלדידיה משמע ליה כפי' רש\"י מיהו הא ודאי לא ניתן ליאמר דאי ברובא דליתיה קמן אזיל ומודה הרב דאזלינן בתר רובא לקרבן ולעונשים ולא חיישינן למיעוט' כ\"ש דלא הוה לן למיחש למיעוטא ברובא דאיתיה קמן דהא רובא דאיתיה קמן עדיף טפי כדמוכח בפ\"ק דחולין די\"א עלה דבעי תלמודא מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא דפרכינן מנ\"ל דכתיב אחרי רבים להטות וקאמר רובא דאיתיה קמן לא קמבעיא ליה כי קמבעייא ליה רובא דליתיה קמן יע\"ש ותדע עוד שהרי היכא דאיכא חזקה ומיעוטא נגד רובא דליתיה קמן לא אזלינן בתר רובא וחשבינן ליה כפלגא ופלגא כדמוכח ביבמות ריש פרק האשה בתרא דף קי\"ט גבי האשה שהלכה בעלה וצרתה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעלה לא תנשא ולא תתייבם דאע\"ג דרוב מתעברות ויולדות כיון דמיעוט אינן מתעברות ואיכא חזקה דבחזק' יבום עומדת מה\"ט לא תנשא ולא תתייבם ואלו ברובא דאיתיה קמן אע\"ג דאיכא חזקה ומיעוטא אזלינן בתר רובא כדמוכח בפ' עשרה יוחסין ד\"פ גבי עיסה בבית ושרצים וצפרדעי' שם וכמ\"ש רש\"י והריטב\"א שם יע\"ש באופן שדברי הרב מ\"ל תמוהים ועומדים וצ\"ע ועיין להתוס' בפ\"ק דסנהדרין ד\"ג ע\"ב ד\"ה בדיני ממונות לא כל שכן יע\"ש.
עוד ראיתי להרב מ\"ל שם הביא ראיה אחרת ע\"ש מוהר\"י אלפאנדארי דמטבע לא בטיל מן התורה ממ\"ש רש\"י בסוף מציעא וז\"ל דכיון דתקינו רבנן ד' זוזים מתרומת הלשכה וזה מוחל עליהן נמצאו לו ד' זוזים שאין לציבור חלק בהם והם קונים מהם קרבנות צבור ואינן באים משל צבור ע\"כ ומדלא אמרינן דבטלי הנך ד' זוזי ברוב ש\"מ דמטבע חשיב ולא בטיל עכ\"ל וראיה זו מקום יש בראש לדחותה מאותה שאמרו בפ' משילין וכתבנוה לעיל דאיסורא בטיל וממון שיש לו בעלים לא בטיל וכמובן וכעת צ\"ע.
והנה בענין זה דדבר שיל\"מ כתבו התוס' בפ\"ק דביצה ד\"ג ע\"ב ד\"ה ואחרות באחרות תימא דא\"כ אוסר ספק ספקא ובהתערובו' דקאמר מי איכא דאסר ס\"ס באיסורי הנאה אמאי לא פשיט ליה מהכא דאסרינן אע\"ג דאיכא ס\"ס בשלמא ההיא דלעיל דאמר וספקא אסו' נתערבה באלף כולן אסורות נוכל לפרש כדפירש ר\"ת ז\"ל נתערבה באלף אאיסור קאי ע\"כ וכתב הרב משפט צדק ח\"א ס\"ס ל\"ב וז\"ל ואע\"ג דקאמ' תלמודא א\"ה אימא סיפא כו' אי אמרת בשלמא ס' י\"ט ס' חול הוי דשיל\"מ כו' דנר' מזה דקאי אספקא ולא אודאה נאמר לדעת ר\"ת ז\"ל דהיינו דוקא לרבא דאית ליה הכנה שהיא מדאורייתא אכן לדידן אע\"ג דקי\"ל כהכנה דרבה עכ\"ז הוא מדרבנן וכמ\"ש הר\"ן על ההלכות שפסק דקי\"ל ה' כרב דאית ליה הכנה עכ\"ל וחזרתי על דברי הר\"ן ולא מצאתי מקום שכתב דהכנה דרבה לדידן הוא מדרבנן ואדרבא מדבריו בכוליה פ' קמא דביצה נראה בהדייא דס\"ל שהיא מדאורייתא זולת גבי נולד בשבת שאסורה בי\"ט שלאחריו שאז אסורה מדרבנן ומשום דמיחזי כעין הכנה יע\"ש.
גם מ\"ש דמדקאמ' תלמוד' א\"ה אימא סיפא כו' משמע דקאי אספיקא ולא אודאה לא כן אנכי עמדי דאדרבא משמע דקאי אודאה דאי קאי אספיקא היכי ניחא ליה לתלמודא לטעמא דרב יוסף ור\"י סיפא דכולם אסו' דמפרשי לה בס' י\"ט ס' חול דמדקאמר א\"ה אימא סיפא כו' משמע דהשתא דמפרשי ספיקא אסורא בספק טריפה הוא דקשיא לן סיפא לרב יוסף ולר\"י אבל אי מפרשי' לה בס' י\"ט ספק חול ניחא אפילו לרב יוסף ולדברי הרב מ\"צ שסובר דסיפא קאי אספיקא אכתי אפי' כי מפרשינן דספיקא קאי אספק י\"ט ספק חול ק' סיפא לרב יוסף אמאי כי נתערבה באחרות כולן אסורות כיון דמעיקרא היא גופא קשיא לן אמאי אסורה וכ\"ש כי נתערבה באחרות אלא ודאי דה\"ק תלמודא אא\"ב ס' י\"ט ס' חול הו\"ל ודאה דשיל\"מ ומשו\"ה תני סיפא דאם נתערבה באחרות שכולן אסורות אא\"א ס' טריפה א\"כ הו\"ל ודאה דשאל\"מ וכ\"ש ספיקא ותבטל ברובא וכ\"כ הרב המאור וע\"פ פירוש זה מינח ניחא לי מה שהק' הש\"כ בי\"ד סי' ק\"ב עמ\"ש מרן בשולחנו הטהור בשם יש מי שאומר דדבר שיל\"מ לא אמרי' אלא כשההיתר ודאי ובידו ולא בספק ולפיכך ביצה של ס' טריפה לא מיקרי דשיל\"מ כו' והקשה עליו למה כתב בשם יש מי שאומרים וסוגייא מוכח הכי דאי אפילו בס' טריפה מיקרי דשיל\"מ מאי פריך תלמודא אא\"ב ס' י\"ט ס' חול כו' אא\"א ס' טריפה הוי דשאל\"מ ואמאי לא מוקי לה בביצה של ספק טריפה דהוי דשיל\"מ אלא ודאי דאף בכה\"ג מיירי דבר שאין לו מתירין ועיין בס' בני חיי שם.
ועפ\"י האמור משם הרב המאור ז\"ל ניחא שכתב הדברים בשם יש מי שאומר מאחר שלדעת ר\"ת ז\"ל אי אפשר לחלק חלוקא דסיפא דנתערבה באחרות אם לא בודאה ולא בספיקא דהא לשיטת ר\"ת בס\"ס לא מהני דשיל\"מ לאסור וכמו שאכתוב לקמן בע\"ה וא\"כ עכ\"ל דלדידיה כי פריך אימא סיפא כו' הכונה כמו שפי' הרב המאור דהו\"ל ודאה דשאל\"מ דאלו כשהביצה עצמה היא בספק אז כשנתערבה באחרות אפילו דשיל\"מ אינה נאסרת דאז הו\"ל ס\"ס וע\"פ האמור בשם הרב המאור ניחא לי נמי אותה ראייה שהביא הרב מנחת כהן בדקי\"ג ע\"ד לסברת ר\"י דחלוקה דנתערבה קאי אספיקא מדקאמר ר\"א בסוף הסוגייא לעולם ס' י\"ט ספק חול הוי דשיל\"מ ואפי' בדרבנן לא בטיל לשון ביטול לא שייך אלא בתערובת יע\"ש וע\"פ האמור דקאי אודאה ניחא דקאמר לא בטיל לחלוקה דנתע' באחרת ודו\"ק.
והרפ\"ח בחי\"ד סי' ק\"י ס\"ק מ\"ו דחה פי' ר\"ת אי משום דהו\"ל למיתני חלוקא דנתערבה תחילה ואח\"כ ההיא דספיקא אסורה ותו דכי מפרשינן לה בספק י\"ט ספק חול חלוקא דנתערבה קאי ארישא ה\"נ כי מפרשינן לה בספק טריפה חלוקא דנתערבה קאי ארישא ומאי פריך אי אמרת בשלמא כו' ותו דכי מפרשינן לה בס' טריפה דוחק לומר דקאי אודאה דודאי טריפה מאן דכר שמיה יע\"ש. ולע\"ד יש ליישב כל זה דמה שהקשה דהו\"ל למיתני חלוקא דנתערבה תחילה יש לומר דניחא ליה למיתני תחילה מידי דשייך בביצה גופא ולבתר היכא דנתערבה באחרות דלא שייך בגופיה ומ\"ש עוד דדוחק לומר דכי מפרשינן לה בספק טריפה דקאי אודאה אפשר דאף ר\"ת אזיל ומודה בהכי ואיהו לא הוצרך לפרש דקאי אודאה אלא לפום מאי דס\"ד לפרושי בס' טריפה אף דע\"כ לפרש דקאי אספיקא ליכא לאקשויי דכיון דהוי ס\"ס אמאי אסור דאיכא למימר דאתי כר\"י דס\"ל בפרק התערובות דאף בס\"ס אין להתיר יע\"ש ובהכי ניחא לי מה שהקשה עוד הפ\"ח בס\"ק מ\"ג עמ\"ש מרדכי בפ' כל הצלמים ע\"ש רבינו שמחה שהקשה לשיטת ר\"ת דלא גריס במתניתין אחרות באחרות משום דס\"ס מותר א\"כ איך קתני בבריית' וספיקא אסורה אם נתערבה באחרות כולם אסורו' ותירץ דהכי שאני דהוי דשיל\"מ והקשה עליו הרפ\"ח ז\"ל דלס\"ד דתלמודא דבעי לאוקמה בביצת טריפה מאי איכא למימר יע\"ש וע\"פ האמור ניחא דלפום ס\"ד איכא למימר דמוקי לה כר\"י וכ\"ש דניחא טפי למאי דאוקמה כר\"י דליטרא קציעות דהשתא אזיל לשיטתיה ומה שהקשה עוד על דבריו איך לא שמע דר\"ת מפרש דקאי אודאה י\"ל דאפ\"ה ק' ליה לשיטת ר\"ת משום דמשמע ליה לרבינו שמחה דבריי' סתמא איירי ואפי' בי\"ט של גליות דהשתא איכא תרי ספיקי ספק נולדה וספק י\"ט ועיין בס' הליכות אלי כלל תרי\"ט.
עוד הקשה הרב מ\"ץ בעיקר דבריהם דמאי ק\"ל מההיא דלעיל דשאני התם דהוי דשיל\"מ עכ\"ל ובס' הליכות אלי תירץ דדברי התוס' הם למאי דלא אסיק רב אשי ההיא דדשיל\"מ ומוקי לה בביצת טריפה יע\"ש ואין מקום לדבריו לע\"ד דאי למאי דמסיק רב אשי שפיר ניחא להו ההיא דתערובת אין מקום לקושייתם דאיכא למימר דתלמודא ידע מסקנא דרב אשי דהכא ומשו' הכי פריך ולא אייתי סייעתא לשמואל מהך מתני' גם עיקר קושיא ליתא ואישתמיט מינייהו מ\"ש הרשב\"א בתורת הבית דקי\"ו ע\"ש ר\"ת דכל דאיכא ס\"ס מותר יע\"ש.
כתבו עוד התוס' בא\"ד על כן לא גריס ר\"ת ז\"ל ואחרות באחרות ע\"כ הנה הרשב\"א בספר ת\"ה כתב ע\"ש ר\"י הזקן דחלוקא זו דנתערבה קאי אספקא ואע\"ג דהשתא איכא תרי ספיקי וקי\"ל דס\"ס שרי ואפילו באיסור תורה לא אמרו כן אלא בס\"ס דשתי תערובו' כגון ההיא דטבעת ע\"ז שנפלה לריבוא ומריבוא לריבוא אבל הכ' דליכא אלא ס' א' בגוף וס' א' בתערובת בכה\"ג דליכ' ב' תערובו' אסור ע\"כ ובכונת דבריו איפליגו הרשב\"א והרא\"ה שהרשב\"א סובר דמה\"ט בעי תרי ספיקי כעין ב' תערובות משום דבכל חד וחד איכא תרי ספיקי וכן כששניהם הם מגוף אחד ומענין אחד והב' ספקות באים לפנינו כאחד אבל כשהשני ספקות אינן מענין אחד כגון ס' נולדו או ס' טריפה ונתערבה באחרות שהספק הראשון הוא בגוף האיסור אם מותרת ואם אסורה והספק השני הוא ע\"י תערובת לא מיקרי ס\"ס וכחדא ספקא דמי שהרי נאסרה כשנולד הס' הראשון והיאך נחזור ונתיר מה שאסרנו מפני תערובת אחר והרא\"ה סובר דה\"ט דבעינן כעין ב' תערובות משום דהא דאמרינן דס\"ס שרי בדאורייתא אכתי מדרבנן מיהא הוא אסיר אם לא היכא דבס' הראשון שרי מדאוריית' ואסיר מדרבנן ואתי ספק שני ומוציאו מאיסור דרבנן ולהכי בעינן כעין ב' תערובות כי היכי דבס' ראשון יהא מותר מן התורה ואסור מדרבנן ואתי ספק שני ומוציאו אף מדרבנן יע\"ש.
ומדברי הראשונים הללו אשר מרן ז\"ל הסכים לדבריה' בסי' ק\"י ס\"ט שמעתי למורינו הר' מהר\"י אלבעלי נר\"ו שהוק' אליו דברי הרמ\"ל בפ\"ד מה' בכורות שתמה עמ\"ש הרב תה\"ד בכתביו סימן קס\"ז שאין לצרף קנין הכסף לטעם חולבת כו' וכתב עליו ולא ידעתי מהו זה שכתב הרב שהרי בולד זה שלפנינו יש תרי ספיקי ספק שמא כבר בכרה וחלב מוכיח שבכרה ואת\"ל שחלב זה אינו פוטר ספק שקנאו הגוי וכיון שיש לגוי שותפות אין זה בכור דישראל ודוק. ודבריו תמוהים שהרי כלל גדול דכל ס\"ס בעינן שיהיו בס\"ס דשתי תערובות שהם בגוף אחד ומענין אחד אבל ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות לא הוי ס\"ס והתם בנדון הרב תה\"ד לא הוו הס' שוין דהס' הא' הוא אם הוא פטורה והס' הב' אינו בגוף אלא אם הוא פטורה מכח קנין הגוף אלו דבריו נר\"ו.
ולדעתי ל\"ק דכונת הרב מ\"ל לומר דהכא השני ספקות הללו מענין א' הם ובגוף א' שאנו מסתפקים אם הבהמה הזאת פטורה מן הבכורה או חייבת לא כן בספק טריפה שנתערבה דס' התערובת אינו בעיקר החיוב והפטור כס' דטריפה דס' דטריפה הוא בגוף האיסור אם היא אסורה או מותרת וספק תערובת הוא אם זו הביצה היא האסורה או המותרת וראיה לדבר דכל כה\"ג חשיב השני ספקות מענין א' אעפ\"י שאינם שוים בשמותם כס\"ס דב' תערובות אותה שכתב הר\"ן בפרק אין צדין ופסקו מרן א\"ח סי' תצ\"ז ס\"ד דס' מוכן בי\"ט שני חשיב ס\"ס ושרי יע\"ש אעפ\"י שהס' הא' אם נצוד אתמו' או היום והס' השני אם היום חול או לא ודוק ועיין בספר צמח צדק סימן ס\"ד דצ\"ג ע\"ב שגם הוא הסכים לסברת התה\"ד ועיין להפ\"ח בקונטריס ס\"ס סימן יו\"ד ובמ\"ש בסימן ק\"י סקמ\"ו שהקשה דלדברי שניהם משמע דכל דליכא בספקא קמא שום חשש איסור דאורייתא מותר בספק שני על ידי תערובת אחד והא בגמרא רב אשי אתא לפרוקי אליבא דמ\"ד דאיסור ביצה לית ביה חששא דבר תורה אלא אסורה משום גזרה דרבנן בעלמא וספקא אסורה ולשיטת ר\"י חלוקה דנתערבה קאי אספקא אלמא דספק א' בגוף וס' א' ע\"י תערובת לא מקרי ס\"ס אף במידי שעיקרו מדר' דאם איתא דבכה\"ג מיקרי שפיר ס\"ס א\"כ היכי קתני שכולם אסורות והא לדעת הרשב\"א והר\"ן ס\"ס שרי לפחו' מיהא במידי דרבנן ואפי' בדבר דשיל\"מ עכ\"ל. ולק\"ד י\"ל שאף הרשב\"א והר\"ן שהתירו בס\"ס דשיל\"מ לא התירו אלא בס\"ס כעין ב' תערובות וכגון שבאו ב' הספקות יחד כולם לפנינו כההיא דאשת ישראל שנאנסה דמייתו הרשב\"א והר\"ן ז\"ל וראיה לזה שכשבא הר\"ן להתיר ס' מוכן בי\"ט שני סיים וז\"ל והא ודאי תרי ספיקי נינהו שאי אפשר שיבואו לפניך ס' מוכן בי\"ט ב' אלא בב' ספקות כההיא דאשת ישראל שנאנסה עכ\"ל.
ומבואר יוצא מדבריו דכל דליתנהו לתרי ספקי כה\"ג אפי' באיסורא דרבנן כס' מוכן אסיר וטעמא מבואר דכיון דהוי דשיל\"מ חשיב כאיסור תורה ובעינן תרי ספקי כב' תערובות והשתא אף הרשב\"א לא כתב דבדבר שאין בו חשש דאורייתא דלא בעינן תרי ספיקי כעין שני תערובות אלא לדבר שאל\"מ וכדחזינן לתלמודא דלמאי דלא אסיק אדעתיה ההיא דדבר שיל\"מ דניחא ליה אליבא דרבא משום דהוי ספקא דאוריית' אבל למאי דחדית רב אשי ההיא דדשיל\"מ השתא ודאי דכל דליכא ס\"ס כעין שני תערובות אסיר ועיין להרב מנחת כהן בס' התערובו' ח\"ג פי\"א דקי\"ד ע\"א ד\"ה ואמנם שנראה בהדיא מדבריו כמ\"ש בדעת הרשב\"א יע\"ש ועיין בפ\"ט ובפ\"י שעמד בפרט הלז ובהכי ניחא לי דברי ה\"ה בה' י\"ט פ\"א ה\"ך שהביא דברי הרשב\"א דדשיל\"מ בתרי ספקי דעתו להתיר וכתב שגם מדברי רבינו משמע כן. ולכאורה הוה ק\"ל דאדרבא מסתמיות דברי רבינו שלא כתב שדין זה דתערובו' ליתיה אלא במקום שעושים י\"ט אחד אבל בי\"ט שני של גליות מותרת כיון דאיכא תרי ספקי ספק חול וספקא דתערובת ובהל' כ\"ב כתב י\"ט שני אעפ\"י שהוא מד\"ס כל מה שאסור בראשון אסור בשני ומשמע ודאי דקאי ג\"כ לדין תערובת שכתב לעיל מזה שאסור בא' שגם בב' נמי אסור נראה מזה דבתר איפכא סברת הרשב\"א קא אזיל מר.
וע\"פ האמור ניחא שאף הרשב\"א לא התיר בדשיל\"מ אי איכא תרי ספקי אלא כעין שני תערובות וא\"כ דייק שפיר ה\"ה ז\"ל מדלא הביא חלוקא דס' אסורה לאשמועינן שאם נתערבה אח\"כ באלף שיהיו אסורות דקאי כשיטת הרשב\"א דבכה\"ג מותרת דהשתא איכא תרי ספקי כגוונא דאשת ישראל שנאנסה וכמ\"ש הר\"ן שאי אפשר שיבואו ב' הספקות לפניך אמנם כשידוע בודאי שנולדה בי\"ט ונתערבה באחרות שהיא החלוקא שהביא רבינו ז\"ל איתיה ודאי אפי' בי\"ט ב' דכיון שאין שני הספקות באים כא' והוי דשיל\"מ אסור אף בי\"ט שני ועיין להטור ומרן בא\"ח סימן תקי\"ג ס\"ב ולהרב מ\"ץ ס\"ס ל\"ב ולהרב מ\"א שם סק\"ד שדבריו תמוהים במ\"ש דבי\"ד מיירי בחדש דהוי דאורייתא ולא ידעתי חדש מאן דכר שמיה הכא ואין ס' דט\"ס נפל בדבריו ובמקום חדש צ\"ל בשבת שלאחר י\"ט או בי\"ט שלאחר שבת דאסיר מדאורייתא ועיין להרב ט\"ז בי\"ד סימן ט\"ו סק\"ד במה שהקשה ותירץ ותירוצו הראשון לא יעלה שהדין הנז' הרשב\"א אמרו והוא סבור דבתרי ס' יש להתיר אפי' דשיל\"מ כששניהם באים כא' יע\"ש ועיין להש\"ך בספר נקודת הכסף מה שהקשה על קושית הט\"ז יע\"ש.
ודבריו תמוהים דאשתמיט מיניה דברי התוספות בשבת פר\"א דקל\"ו ד\"ה ממהל כו' כמ\"ש הרמ\"ל בפ\"ג מה' איסורי מזבח הל' ח' במ\"ש ליישב דעת הגאונים יע\"ש ועיקר קושית הט\"ז י\"ל עפ\"י דברי מרן כ\"מ פי\"א מהל' מעשר הל' י\"ג יע\"ש אלא שבעיקר דברי מרן הללו הקשה מורי הרב מר יאודה ממ\"ש רבינו בפי' המשנה בפ\"ק דדמאי גבי הקלין שבדמאי יע\"ש ומעיקר דברי הראב\"ד שם בה' מעשר יש לתמוה על מ\"ש הרפ\"ח בסימן ק\"י בכללי הס\"ס סי\"ד משם הא\"וה יע\"ש ועוד יש לדקדק על הא\"וה ממ\"ש מרן בא\"ח סימן תצ\"ז ס\"ב דספק מוכן בי\"ט ב' שרי וכתב הר\"ן בר\"פ א\"צ דה\"ט משום דהו\"ל ס\"ס יע\"ש כל הרמזים הללו העתקתי מכתבי הרב מהרי\"ן לכשאפנה אשנה איה\"ב ושוב אחר זמן רב נדפס ספר שער המלך להרב הנז' עיין בה' י\"ט דל\"ד ע\"ד ד\"ה והנלע\"ד יע\"ש.
ועוד שמעתי מקשים ע\"ד מרן בכ\"מ מההיא דר\"פ כל הצלמים דמ\"א ע\"ב דלר\"מ דחייש למיעוטא ואוסר בכל הצלמים הנמצאים דאסר כל המקומות אטו מקומו אפ\"ה בשברי צלמים שרי מטעם ס\"ס אימור לא עבדום ואת\"ל עבדום אימור ביטלום והשתא כיון דר\"מ חייש למיעוטא איך התיר מטעם ס\"ס לפי דברי מרן כ\"מ. וע\"פ מה שחילק מהרי\"ן שם לההיא דהקלין שבדמאי יע\"ש יתיישב זה ועיין במ\"ץ ח\"ב דק\"מ שציין שם ודוק עוד ראיתי לה\"ה שם בפ\"א מה' י\"ט בתחילת דבריו וז\"ל ברייתא שם ומסיק רב אשי ס' נולדה בחול ספק נולדה בי\"ט אסור משום דהוי דשיל\"מ עכ\"ל ולכאור' לא ידעתי למה לו להרב להביא מסקנת ר\"א כיון שרבינו תפס עיקר טעמא דרבא דטעמא דביצה אסורה הוא משום איסור הכנה ולדידיה לא הוצרך תלמודא לשנויי כדר\"א משום דהוי דשיל\"מ דלא הוצרך ר\"א להכי אלא לאידך דמשקין שזבו ופירות הנושרין כמבואר בפ\"ק די\"ט ואפשר שלזה הוצרך ה\"ה להא דר\"א משום י\"ט דעלמא דאסור משום גזרה וא\"נ משום י\"ט של גליות שאינו אסור אלא משום גזרה דרבנן דאפ\"ה אסור משום דשיל\"ם ותלמודא דקאמר דלרבא ניחא היינו משום דמצי למדחי ולאוקמה בי\"ט א' אבל בתר דמסיק ר\"א דדשיל\"מ חמיר שבקינן לה כפשטה אף לרבא ואסיר משום דדשיל\"מ.
ודע שעיקר מלתא דדשיל\"מ איתא בפרק הנודר מן הירק דף נ\"ח ע\"א דתניא רש\"א כל דשיל\"מ כגון טבל ומ\"ב והקדש וחדש לא נתנו חכמים בהם שיעור וכל דשאל\"מ כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה נתנו בהם חכמים שיעור אמרו לו והרי שביעית אין לו מתירין ולא נתנו בהם חכמים שיעור דתנן הז' אוסרת כ\"ש במינה אמר להם אף הם לא אמרו אלא לביעור אבל לאכילה בנ\"ט ע\"כ וכתב הר\"ן אף הם לא אמרו שהז' אוסרת בכ\"ש במינה אלא לענין שצריך לאכו' התערובת קודם הביעור דכיון שאפשר לאוכלו הו\"ל כדשיל\"מ אבל באכילה כלומר אם נתערבו לאחר הביעור שאם יהיו אסורים תערובתן לא שרו באכילה בין במינן בין שלא במינם בנ\"ט עכ\"ל ומשמע ודאי דע\"כ ל\"פ רבנן על ר\"ש אלא בכללא דכייל דכל דשאל\"מ נתנו בו חכמים שיעור דהאי כללא ליתא כיון דאשכחן בשביעית שלא נתנו חכמים שיעור אעפ\"י שאין לו מתירין אמנם בכללא דכייל ר\"ש דכל דבר שיל\"מ לא נתנו בו חכמים שיעור בהא ל\"פ עליה דר\"ש וכלל זה מוסכם הוא לדברי הכל ומש\"ה קאמר רב אשי הכא בשמעתין בפשיטות הוי דשיל\"מ וכל דשיל\"מ אפי' באלף לא בטיל וכהאי לישנא איתמר נמי בריש מכילתין ד\"ג ע\"ב יע\"ש ואי רבנן פליגי על ר\"ש בהאי כללא הכי הול\"ל האי תנא ס\"ל כר\"ש דכל דבר שיל\"מ אפילו באלף לא בטיל ומהתימא על הריטב\"א הובאו דבריו בש\"מ לב\"מ פ' הזהב דקל\"א ע\"ב עלה דאמרינן התם בדנ\"ג ע\"א ואם איתא לדחזקיה הו\"ל דשיל\"מ כו' שכתב דהאי מילתא פלוגתא דרבנן ור\"ש היא וכ\"כ ע\"ש ע\"ג יע\"ש והוא תימא מנ\"ל להרב ז\"ל דבהאי כללא נמי פליגי רבנן ור\"ש וצ\"ע.
וראיתי למו\"ה בספר שער המלך בהמ\"א דקמ\"ד ע\"ד שהכריח שלא כדברי הריטב\"א מההיא דפרק הנודר דנ\"ט ע\"א דפריך תלמודא לרבי אבא דאמר דקונמות חשיבי דשיל\"מ הואיל ואי בעי מתשיל עליה והרי תרומה דתנן סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה תרקב הא למאה תעלה כו' ומסיק שאני קונמות דמצוה לאתשולי עלייהו וכתב הרא\"ש ז\"ל דה\"ה דהו\"מ לאתויי מברייתא דלעיל דקרי בהדיא לתרומה דשאל\"מ אלא ד" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..1a6ae3b83b3b809102392ac72f3f3eddd35a90a0 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,45 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Trespass", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Trespass", + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [ + "שורש אין שליח לדבר עבירה\n ובכל \n התורה כולה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה לבדה וכו'. נ\"ב בפ' האיש מקדש דמ\"ב ע\"ב אמרו דלב\"ה מעילה וטביחה ומכירה ושליחות יד בפקדון יש שליח לדבר עביר' והמשלח חייב ולענין טביחה ומכירה כתבו רבינו בפרק ג' מהלכות גניבה הל' יו'ד ולענין שליחות יד בפיקדון כתבו רבינו בפרק ג' מהלכות גזילה הל' י\"א.
וראיתי להרב משנה למלך בפ\"ג מהלכו' גניבה ה\"ו שדקדק מדברי רבינו דאף דגבי טביחה ומכירה יש שליח לדבר עביר' והמשלח חייב בד' וה' היינו דוקא כשעשאו שליח סתם שישחוט לו והלך השליח ושחט אפילו בשבת אז הגנב חייב שהרי עשה שליחותו ובטביחה יש שליח לד\"ע אבל אם עשאו שליח שישחוט לו בשבת אז אין שליח לד\"ע ופטור המשלח מד' וה' וטעמא משום דמה שמתחייב הגנב בשחיטת השליח חידוש הוא דהא בכל התורה כולה קי\"ל אין שליח לד\"ע וכיון דחידוש הוא אין לנו אלא היכא שלא נצטרף איסור אחר בשליחות זה דלא עשאו שליח כי אם על הטביחה אבל היכא דעשאו שליח שישחוט בשבת דמלבד איסור הטביחה איכא איסור שבת ולגבי איסור שבת פשיטא דאין שליח לדבר עבירה ה\"נ לעניין טביחה לא נעשה שלוחו וראיה לזה ממ\"ש רבינו בהלכות מעילה יע\"ש.
ומדבריו הללו יש ללמוד כן לענין שליחות יד בפקדון שכתב רבינו בפ\"ג מהלכות גזילה הל' י\"א דאם שלח יד בפקדון ע\"י שליח דנעשה גזלן המשלח ונתחייב באחריותו אם שלח יד בפקדון בשבת והוציאו מר\"ה של הנפקד לר\"ה בעודו שולח ידו המשלח פטור כיון דנצטרף איסור אחר של שבת בשליחות זה וכל כה\"ג אין שליח לד\"ע ומ\"מ עיקר ראית הרב מש\"ל ממ\"ש רבינו גבי מעילה דאם היה בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל בלבד יש לדחות דלא דמי דהתם שאני דכיון דהוא בשר עולה אין בידו לעשותו שליח לענין מעילה בלבד כיון דתרוייהו אגידי ביה והא בלא הא לא אפשר והילכך כי גלי רחמנא דיש שליח לד\"ע דוקא באיסור מעילה בלבד משא\"כ בבשר עולה דאיכא קדושת מזבח נמצא דכשהוא עושה שליח למעילה הרי הוא עושה אותו שליח לאיסור קדושת מזבח אבל הכא גבי טביחה ושליחות יד אע\"ג שעשאו שליח לשחוט או לשלוח יד בשבת כיון דבידו לעשותו שליח לענין טביחה או שליחות יד בלבד שלא יהיה בשבת השתא נמי דמה שעשאו שליח לשחוט לו או לשלוח ידו בשבת אין שליחותו שליחות דאין שליח לד\"ע מ\"מ לענין שליחות טביחה ושליחות יד שליחותיה קא עביד ומחייב המשלח גם בפירוש המשנה כתב ר' בפ' מרובה ד\"ע על מה ששנינו טבח בי\"הכ וכו' וז\"ל כשישחוט הוא ביו\"ה אינו חייב בד' וה' לפי שהוא מחוייב כרת וכו'. אמנם יתחייב בתשלומי ארבעה וחמשה כשיתן לזולתו שישחוט לו ביום הכפורים וכו' יע\"ש. הרי מבואר דס\"ל דאפי' עשאו שליח ביו\"הכ לשחוט לו מחייב הגנב המשלחו וזה מבואר כמ\"ש הטור בדעת רבינו ועיין בס' שער המלך פ\"ג מה' גניבה הל' ו' שדחה דברי הרב מש\"ל כמדובר ואולם לעד\"ן שהדין עם הרב מש\"ל והן קדם נעמוד במ\"ש רבינו כאן בפ\"ז מה' מעילה דבכל התורה כולה אין שליח לד\"ע אלא במעילה לבדה שלא יצטרף עמה איסור אחר ותמהו עליו הרב עצמות יוסף בפ' האיש מקדש דף מ\"ג והרב מהרימ\"ט בחידושיו על הרי\"ף לקידושין ד\"מ ע\"ד שהרי בטביחה ומכירה ושליחו' יד קי\"ל דיש שליח לד\"ע כמ\"ש רבינו בה' גניבה פ\"ב ובה' גזילה פ\"ג ולמה כתב רבינו דבמעילה לבדה יש שליח לד\"ע כיון דגם בטביחה ושליחות יד נמי יש שליח לד\"ע כמעילה והו\"ל לרבי' למימר דבכל התורה כולה אין שליח לד\"ע אלא בשליחות יד בפקדון ובטביחה ומכירה ובמעילה לבדה שלא יתערב איסו' אחר כי ע\"כ נראה לע\"ד דכונת רבינו לומר דהטעם שכתב דבבשר עולה לא מעל אלא האוכל ולא המשלח הוא משום דחייב האוכל באיסור אחר דכליל תהיה לא תאכל וכיון דבאיסור זה לא מחייב המשלח מהאי טעמא נמי לא מחייב המשלח אף באיסור המעילה ומפני דעל זה יש להקשות ולמה לא יתחייב המשלח באיסור המעילה ובאיסור כליל תהיה לא תאכל ויהיה השליח שלוחו לב' האיסורין לזה סיים וכתב ובכל התורה כולה אין שליח לד\"ע אלא במעילה לבדה כלו' בכל התורה כולה אשלד\"ע לבד היכ' דגלי רחמנא כמעילה וכיון דהיכא דגלי חידוש הוא אית לן למי' דבמעיל' לבדה הוא דגלי דוקא שלא יצטרף עמה איסור אחר ולא היכ' דאיכא איסו' אחר דלגבי אותו איסור אין שלד\"ע והשתא אף בקדשי בדק הבית נמי אם יצטרף איסור אחר לא מחייב במעילה וכיון דרבינו לא בא אלא לתת טעם למה יתחייב המשלח במעילה דעולה אלא דוקא במעילה דקדשי בדק הבית לזה לא הוצרך לפרש דגם בטביחה ומכירה ושליחות יד יש שליח לד\"ע וכתב סתם דבכל התורה כולה אין שליח לד\"ע והכוונה זולת היכא דגלי רחמנא במעיל' דיש שליח לד\"ע ואם כנים אנחנו בזה בכוונת דברי רבינו מבואר דבמעילה דקדשי בדק הבית נמי ס\"ל דאם נצטרף איסור אחר בו המשלח פטור כיון דחידוש הוא במעילה דיש שליח לד\"ע ומינה דאף באיסור אחר דלא אגיד גביה בעולה אמרינן דאין שליח לד\"ע וה\"ה בטביחה ומכירה ובשליחות יד וכמ\"ש הרב משנה למלך ז\"ל ומדברי רבינו בפי' המשנה ליכא ראיה למ\"ש בחיבורו כנודע.
ודע שמוהרימ\"ט שם תריץ יתיב דברי רבינו דלהכי לא כתב דגם בשליחות יד ובטביחה ומכירה יש שליח לד\"ע כמעילה משום דס\"ל דשליחות יד לאו מדין שליחות הוא דמחייב אלא מדין פשיעה שחייב הכתוב את השומר בין שפשע הוא עצמו בפקדון בין שאמר לאחרים לפי ששמירתו עליו והא דלא חשיב טביחה ע\"י אחר משמע ליה דטביחה ע\"י אחר נמי לאו מטעם שליחות הוא דאפי' טבחו ע\"י קטן דלאו בר שליחות הוא דמחייב דומייא דמכירה דלא קפיד קרא אלא אמי שנהנה ממנו בין מן הבשר בין מן הדמים והא דחשיב ליה בגמ' ב' כתובים היינו דלישתוק מיניה ונילף ממעילה דמחייב מדין שליחות וא\"ת נימ' דאצטריך להיכא דטבחו ע\"י מי שאינו בר שליחו' דמחייב י\"ל דלא אמרינן טביחה ומעילה הוו ב' כתובים אלא לב\"ש דאילו לב\"ה אית להו ב' כתובים בר מטביחה דהוו מעילה ושליחות יד שני כתובים ולב\"ש אפשר דלא מחייב אלא במי שהוא בר שליחות ולהכי חשי' ליה ב' כתובי' כו' יע\"ש ותמוהים דבריו דמפשט פשיטא ליה להרב ז\"ל דבמעילה לא מחייב ע\"י קטן ומי שאינו בר שליחות כנראה דאשתמיטתיה לשון רבינו שם ברפ\"ז מה' מעילה סמוך ונראה לדין זה שכתב דבכל התורה כולה אין שליח לד\"ע אלא במעילה לבדה כתב שם וז\"ל ואפי' היה שליח חרש או שוטה או קטן שאין להם שליחות אם עשו כמאמרו בעל הבית מעל ואם לא עשו שליחותו בע\"ה פטור ומתניתין היא בפ\"ו דמעילה דכ\"א ע\"א שלח ביד חרש שוטה וקטן אם עשו שליחותו בע\"ה מעל ואם לא עשו שליחותו בעל הבית פטור ופריך עלה בגמ' והא לאו בני שליחות נינהו ומשני ר\"א עשאום כמעטן של זתים כו' וא\"כ קשה דמאי פריך בגמ' בפ' האיש מקדש דמ\"ב והרי מעילה כו' התם שאני דאפילו בחרש שוטה וקטן דלאו בני שליחות מחייב
גם מה שהוקשה לו להרב דנימא דאצטריך קרא גבי טביחה להיכא דטבחו ע\"י מי שאינו בר שליחו' דמחייב מאי קושייא הא נמי איתיה גבי מעילה נמי ומחייב וע\"כ לומר דס\"ל להש\"ס דכיון דאין שליח לד\"ע מטעמא דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין חשיב מעשה השליח כעושה מעצמו בלא דעת בעל הבית כמ\"ש רש\"י בפרק האיש מקדש משא\"כ בשליחות חש\"ו דאע\"ג דלאו בני שליחות נינהו כיון דלא שייך בהו טעמא דאין שליח לד\"ע כמ\"ש התוספות בפ\"ק דמציעא ד\"י ע\"ב ד\"ה אשה ואדעתא דבעל הבית המשלח קעביד וניחא ליה בהכי משו\"ה חייב המשלח וכיון שכן הדרא קושיין לדוכתא דאמאי לא חשיב ר' טביחה בהדי מעילה והנכון מ\"ש בכוונת דברי רבינו וכעין זה כתב הר\"ב שבות יעקב בח\"ב סימן קע\"ד דמ\"ש רבינו דבכל התורה כולה אין שליח לד\"ע וכו' הכוונה לומר דכי היכי דבאכילת עולה משום דאיכא ביה איסור אחר דכליל תהיה לא תאכל ולא מחייב המשלח באותו איסור משום דאין שליח לד\"ע ה\"נ לא מחייב באיסור מעילה דשאר קרבנות שכתב רבינו בפרק ב' מהאי טעמא נמי אם יצטרף עם המעילה איסור אחר כפיגול ונותר וחלב ודם וכיוצא משאר איסורין שבתורה אינו חייב במעילה משום דכל איסורין שבתורה הבאין עם המעילה אין שליח לד\"ע ולא מחייב המשלח בהם ודוק.
ודבריו אלו הם סיעתא לדברי הרב משנה למלך דאפי' שאר איסורי' דלא אגיד במעילה כעולה וכגון פיגול ונותר וטמא אם נצטרפו עם איסור המעילה אמרינן כי היכי דלשאר איסורים אין שליח לד\"ע ופטור המשלח ה\"ן פטור מן המעילה ולענין אם עשה שלי' לדבר איסור והשליח לא ידע באיסור דעת התוס' בפרק הא\"מ דמ\"ב ע\"ב ד\"ה אמאי ובפ' מרובה דע\"ט ע\"א ד\"ה נתנו לבכורות בנו כיון דהשליח ידע דאיכא איסור בדבר יש שליח לד\"ע והמשלח חייב אמנם הרב הנמק\"י שם בפ' מרובה כתב שהאחרונים חלקו על זה דא\"כ בפ\"ק דמציעא גבי חצר דלאו בר ידיעה הוא דפריך הש\"ס אי ס\"ד חצר משום שליחות אתרבאי א\"כ מצינו שליח לד\"ע ומאי קו' שאני חצר שהוא כמי שאינו יודע בדבר ויש שליח לד\"ע ומוהרימ\"ט בח\"א סימן קי\"ו דחה ראיה זו ומה שיש לעמוד על דבריו עיין בס' שער המלך הלכות מעיל' דנ\"ד ע\"ב יע\"ש עוד הקשה הנמק\"י על סברת התוס' מדאמרי' בפ' הא\"מ דמ\"ב שלא נענש דוד על הריגת אוריה לפי שיואב הרגו דאעפ\"י שיואב לא היה יודע באיסור דסבור שבדין הרגו וכתב עליו מוהרימ\"ט דאין זו ראייה דלא מפני שלא היה יודע היה רשאי להורגו שהרי אמרה תורה עפ\"י ב' עדים ואפילו משה ואהרן לא חזו כ\"ש ע\"י כתב דמפיהם בעינן ולא מפי כתבם.
והרב שע\"ה שם כתב דאי קשייא על דברי התוס' הא קשיא דבפ' נג\"ה דמ\"ט אמרו דיואב לא דרש אכין ורקין והיה סבור שמצוה לשמוע דברי המלך וכ\"כ התוספות שם ד\"ה מאי טעמא קטליה לעמשא וא\"כ קשה מאי פריך הש\"ס ואידך והוצרך לשנויי הרי לך כחרב בני עמון ואמאי לא משני דההיא דאוריה שאני דהיה שוגג ושמאי הזקן מאי ראיה מייתי מקרא דואותו הרגת וכן הקשה הרב זרע אברהם חי\"ד סימן ב' דל\"ד ע\"ב ועל זה כתב הר\"ב שער המלך דהא נמי ל\"ק על דברי התוס' דע\"כ לא כתבו התוספות דכשהשליח אינו יודע שיש איסור בדבר אמרינן יש שליח לד\"ע היינו דוקא כשהמשלח יודע שהשליח אינו יודע שיש איסור בדבר כגון ההיא דנתנו לבכורת בנו וכמו שדקדקו התוס' בלשונם שכתבו אבל כאן יודע הוא שיקח וכו' משא\"כ הכא גבי דוד אע\"ג דלפי האמת יואב שוגג היה מ\"מ דוד לא היה יודע שיואב לא היה דורש אכין ורקין וא\"כ ה\"נ שייך טעמא דאין שליח לד\"ע משום הכי פריך ואידך וכו' והיינו דמייתי שמאי הזקן ראיה מקרא דואותו הרגת מיהו הוקשה לו מ\"ש הרד\"ק שם ע\"פ דואותו הרגת וז\"ל ואע\"ג דקי\"ל בכל התורה כולה אין שליח לד\"ע והשליח חייב והמשל' פטור שאני הכא שהיה מלך ואין עוברין על מצותו של מלך ואעפ\"י שאין ראוי לאדם לשמוע דבר המלך בזה דכתיב רק עכ\"ז כיון שאין כל אדם נזהר בזה ויודע לדרוש אכין ורקין לפיכך העונש על המלך עכ\"ל ואתמהא א\"כ מאי ראייה מייתי שמאי הזקן מקרא דאותו הרגת ומאי פריך ואידך וכו' שאני התם דהיה מלך וכמ\"ש הוא ז\"ל וצ\"ע עכ\"ל
ולע\"ד נראה דהא נמי ל\"ק דרד\"ק פשטיה דקרא קא מפרש דקאמר ואותו הרגת דחשיב ליה כאלו הוא הרגו ולא קאמר אותו שלחת להורגו לזה תפס עיקר מאי דתירצו בגמרא ואבע\"א שאני התם דגלי קרא ואותו הרגת בחרב בני עמון ומפרש הוא ז\"ל דה\"ק מאי דשנו ברייתא דהאומר צא והרוג את הנפש שולחיו פטור שמאי הזקן אומר שולחיו חייב שנאמר ואותו הרגת הכוונה לומר דברייתא מיירי באומר לשלוחו הכבוש תחתיו דבודאי עושה שליחותו דומיא דיואב עם דוד וזהו טעמו של שמאי הזקן דאמר שולחיו חייב דכה\"ג לא אמרינן אין שליח לד\"ע כמ\"ש רד\"ק וע\"ז פריך ואידך כלומר כיון דכבוש תחתיו ויודע בודאי שעושה שליחותו למה אמרו חכמים שולחיו פטור הא שפיר מייתי קרא שמאי הזקן מקרא דואותו הרגת לזה תריץ יתיב דחכמים ס\"ל דמהאי קרא ליכא ראיה אפילו לכבוש תחתיו דקרא ה\"ק מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליה כו' ורד\"ק ז\"ל תפס עיקר סברת שמאי הזקן דפשטיה דקרא משמע טפי כוותיה וראיתי בספר קהלת יעקב למהר\"י אלגאזי בתוס' דרבנן אות א' סי' ה' שכתב וז\"ל דעפ\"י סברת התוספות ניחא ליה ההיא דנדרים דל\"ו דפריך ממתני' דהכהני' שפגלו במקדש שוגגין פטורים מזידים חייבים אא\"ב שלוחי דרחמנ' נינהו מש\"ה פיגולן פיגול אלא אי אמרת שילוחי דידן הוו לימא ליה לתקוני שדרתיך כו' ואיכא למידק דת\"ל דאין של\"ע ולאו שלוחיה דבעל הקרבן הוא וכמ\"ש תוס' בפ\"ק דמציעא דף י' ע\"ב וכיון דקי\"ל אין שליח לד\"ע אף מעשיו בטלין אמנם לפי דברי התוספות ז\"ל דבשוגגין יש שליח לד\"ע א\"ש דשליחותיה קא עביד אי שלוחי דידן נינהו מש\"ה נקיט לה מטעמא לתקוני שדרתיך עכ\"ל. ואני אומר אי קושית הרב קושיא אין תירוצו עולה יפה דע\"כ לא כתבו התוספות ז\"ל דבשוגגין יש שליח לד\"ע אלא דוקא כשמשלחו יודע באותו מעשה ורוצה בו אבל הכא המשלח אינו רוצה שיפגל השליח קרבנו גם עיקר הקושיא אינה קושיא דהכא ליכא למימר אין שליח לד\"ע כיון שהוא דבר של איסור וקי\"ל אדם אוסר דבר שאינו שלו ע\"י מעשה כמ\"ש הר\"ן ז\"ל והכי איתא בחולין ד\"מ.
ולענין מי שנשבע שלא לקדש את לאה ואח\"כ עשה שליח לקדשה לו וקדשה אם היא מקודשת או לא מי נימא כיון דקי\"ל אין שליח לד\"ע אם אין שליחות אין קדושין חלין ראיתי להרב מחנה אפרים בה' שלוחין סי\"ט שכתב דהאי מילתא תליא בפלוג' דרבוות' דבפ\"ק דמציעא די\"א איכא תרי לישני דלחד לישנא כל היכא דשליח לאו בר חיובא כלומר שאם עשה מעשה זה לעצמו כגון שקדשה לנפשיה ולא עבר על לאו כגון כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה שאם קדשה השליח לנפשיה לא עשה שום איסור כה\"ג יש שליח לד\"ע ולפ\"ז מקודשת למשלח וללישנא בתרא בכה\"ג נמי אין שליח לד\"ע כיון דאי בעי עביד אי בעי לא עביד לבד בחצר דבע\"כ קא מותיב והשתא בנדון דידן נמי דשליח לאו בר חיובא הוא אם קידשה לעצמו ללישנא קמא יש שליחות וללישנא בתרא אין שליחות וראיתי להרא\"ש בשם הרמ\"ה שפסק כלישנא בתרא וכ\"כ הנמק\"י אמנם קשיא לי עפ\"ז מההיא דתנן בפרק המדיר את אשתו עד שלשים יום יעמיד פרנס ופריך עלה בגמרא ופרנס לאו שליחותיה קא עביד ומשני באומר כל הזן אינו מפסיד יע\"ש אלמא דכל היכא דשליח לאו בר חיובא יש שליח לד\"ע היפך מ\"ש הרא\"ש והנמק\"י בשם הרמ\"ה שפסק כלישנא בתרא עכ\"ל.
והנה מ\"ש הרב דבנדון דידן שליח לאו בר חיובא הוא אם קידשה לעצמו ולכן ללישנא קמא יש שליחות ללישנא בתרא אין שליחות ליתא דאיכא למימר דע\"כ לא קאמר רבינא דכל היכא דשליח לאו בר חיובא יש שליח לד\"ע אלא דוקא גבי כהן שאמר לישראל קדש לי אשה גרושה דישראל אינו מוזהר בזה האיסור של גרושה בשום צד אבל בנדון זה של הרב מחנה אפרים אפי' לרבינא מיקרי שליח בר חיובא כיון דהשליח נמי מוזהר באיסור שבועה כי האי גוונא אם נשבע הוא שלא לקדשה ואיסור שבועה רמיא עליה שלא לקדשה וכן מבואר מדברי התוס' ד\"ה דאמר לישראל קדש לי אשה גרושה שכתבו וז\"ל וא\"ת ואפי' אמר לכהן נמי וי\"ל דכהן מקרי בר חיובא הואיל ומקדשה לעצמו חייב כו' גם הרמ\"ל בפ\"ה מה' מלוה ולוה הלכה י\"ד דנ\"ו ע\"א כתב וז\"ל ועוד דאפשר לומר דע\"כ לא קאמר רבינא דכל היכא דהשליח לאו בר חיובא יש שליח לד\"ע אלא דוקא גבי כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה דישראל אינו מוזהר בזה האיסור של גרושה בשום צד אבל גבי איסור ריבית וכיוצא כיון דהשליח מוזהר בזה האיסור כשלוה לעצמו הגם שעכשיו הוא לא לוה כיון שאילו לוה היה מוזהר מיקרי בר חיובא ואין שליח לד\"ע יע\"ש
איברא שמדברי הריטב\"א בחידושיו שם במ\"ש בההיא דכהן שא\"ל לישראל צא וקדש לי אשה גרושה שאפי' בכהן שאמר לכהן אחר דינא הכי יראה דלא ס\"ל חילוק זה שחילקנו ועיין בספר טל אורות בתשו' חא\"ה סי\"א די\"ג ע\"ג יע\"ש גם מה שהוקשה לו להר\"ב מחנה אפרים לשיטת הפוסקים כלישנא בתרא מההיא דפרק המדיר דפריך ופרנס לאו שליחותיה קא עביד דמשמע מינה דהלכתא כמ\"ד דכל היכא דשליח לאו בר חיובא יש שליח לד\"ע ומהאי טעמא פריך הכי ואלו למ\"ד אי בעי עביד אי בעי לא עביד אין שליח לד\"ע מאי קושיא ודאי דלאו שליחותיה קעביד כו'
הא נמי ל\"ק כפי מ\"ש הרמ\"ל שם וז\"ל וטעם הדבר דשולח הרבית ע\"י שליח כשלוה הלוה בעצמו ושלח הרבית ע\"י שליח דאסור ולא אמרינן אין שליח לד\"ע נראה טעם הדבר דכיון שהתורה אמרה שלא יהנה המלוה מן הלוה בשכר ההלואה וזה שולח לו הרבי' ע\"י שליח פשיטא דאסו' משום דאף דאין שליח לד\"ע הרי נהנה המלוה מן הלוה בשכר ההלואה ואפילו ששלח לו הרבית ע\"י גוי דלאו בר שליחות הוא ואפי' ע\"י קוף בעלמא אסור שהרי באו מנכסי הלוה למלוה בשכר ההלואה וע\"כ לא אמרינן אין שליח לד\"ע אלא היכא שהמשלח אינו עושה האיסור כגון כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה דעיקר האיסו' הוא הדבור שאומר השליח הרי את מקודשת ובזה לא עשה המשלח שום איסור שהרי לא קדשה וכן איש שאמר לאשה אקפי לי קטן דבמעשה האיסור אין לו שום שייכות למשלח אבל הכא גבי רבית שהאיסור בעצמו עושה המשלח פשיטא שאסור אפי' שאינו שולח לו הרבית אלא שאומר לשליח ואני אתן לך כיון שמתחייב לפרוע לו ה\"ז כאלו זה הריבית שנותן השליח הוא מנכסי המשלח וראיה לדין זה מדאמרי' בריש פרק המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס ומקשינן ופרנס לאו שליחותיה קעביד כו' ומאי מקש' אימא אין שלד\"ע וליכא למימר שקושיא של הש\"ס אינו אלא לרבינא דסבר דכל היכא דשליח לאו בר חיובא יש שלד\"ע אבל לר\"ס לא מוקמינן למתני' באומר כל הזן אינו מפסיד שהרי כל הפוסקים אוקמוה למתני' באומר כל הזן אינו מפסיד ואפי' הפוסקים כר\"ס ועוד דמשנה ערוכה שנינו המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנווני כו' דמשמע דאומר לו שהוא יתן ויפרע לו אסור דלא שייך בזה אין שלד\"ע כיון שכבר נהנה מנכסיו ואפי' ששולח לגוי דלאו בר שליחות הוא שיתן לו אסור שהרי נהנה מנכסיו עכ\"ל הרב מש\"ל ז\"ל. מבואר יוצא מדברי הרב דההיא דהמדיר את אשתו דאסור לומר לשליח פרנס לה ואני אתן לך אפי' למ\"ד דכל היכא דאי בעי לא עביד אין שלד\"ע והכא ליכא שליחות אכתי אסור משום דאין דבר זה תלוי בשליחות דבלאו שליחות נמי סוף סוף אסור ליהנות לה מנכסי המדיר וכשאומר תן לה ואני אתן לך הרי היא נהנית מנכסי המדיר ודוק.
עוד כתב הרב מ\"א דלענין הלכה נראה לו דבנדון דידיה אי אפשר לומר אין שלד\"ע כיון דאין האשה גופה אסורה למקדש ללא איסורא הוא דרבי' עליה שלא לקדשה מחמת שנשבע אבל הקידושין עצמן אינן עבירה וכיוצא לזה מחלק הירוש' בדין הקורע בשבת דיצא י\"ח קריעה ואותיב ליה ממצה גזולה דהויא מצוה הבאה בעביר' ואינו יוצא בה ומשני כו' יע\"ש ואף בזה יש לדון דבתשו' מוהר\"ם קובץ גדול סי' תצ\"ה והובא בס' מוצל מאש סי' ל\"ה חולק ע\"ז שכתב על מי שנדר ונשבע שלא לצחוק אם יכול ליתן לאחרים לצחוק בעבורו דשלוחו מקרי וכאלו צחק בעצמו אף דקי\"ל אין שלד\"ע קי\"ל כמ\"ד דאי אין השליח ב\"ח יש שלד\"ע ודלא כמ\"ד אי בעי עביד כו' יע\"ש ואי כמ\"ש הרב הן לו יהי ה' כמ\"ד יש שלד\"ע אכתי באיסורו קאי כיון דאין הצחוק גופיה אסור אלא מפני שנדר או שנשבע אלא ודאי שדעתו דאין חילוק בזה עיין בס' קהלת יעקב ד\"ג ע\"ב יע\"ש.
ודע דאף שהרב מ\"ל כתב כשיטת רש\"י שכתב בת' דשרי לישראל למימר לישראל חבריה לך ולוה לי מעות מפ' ישראל וגם תביא לו הריבית היא סברא נכונה ואין נפתל ועקש וכל מה שהקשו על תשו' רש\"י זו ליכא מינה תברא כיע\"ש נר' דהיינו דוקא באומ' הלוה לשליח ישראל לוה בריבית מישראל חבריה ומהטעם שכתב הרב דחשבינן ליה כאלו השליח לוה לעצמו כיון שאינו שלוחו של לוה והוא לא לקח בריבית אלא בחושבו שההלואה היתה למשלחו לא לו אבל האמת הוא שהשליח לוה וחוזר ומלוה אותם למשלח והמשלח אינו נותן הריבית למי שהלוה לו אלא למי שהלוה לשלוחו דזה מותר גמור כדאמרינן שרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ד' ואוזפיה לפ' זוזא. אמנם אם המלוה נתן לישראל חבריה להלוותם בריבית והשליח עשה שליחותו בזה מבואר מדברי הרב משנה למלך ז\"ל לעיל ד\"נ ע\"ג דכל כי האי גוונא אסור ומוציאין מיד המשלח שכתב שם וז\"ל ויש להסתפק לדברי הרשב\"א ז\"ל שכתב בתשו' על אפטרופא של אלמנה ויתום גדול שהלוה בריבית שאין היורש והאלמנה חייבים להחזיר לפי שהם לא התנו כו' בריבית ע\"י שליח היכי לדיינו דייני אי דמי לאפטרופא של אלמנה או לא בעג\"ת כתב דלהרשב\"א כל ריבית ע\"י אחר אינה יוצאה בדיינין ואין דבריו נראין לי משום דדוקא כשבעל הממון אינו אומר שילוה האפטרופא בריבית אלא שהאפטרופא מדעתיה מלוה בריבית בזה הוא דקאמר הרשב\"א דאינו חייב להחזיר כו' דדמי לגוזל ומניח בפניהם דפטורים מלשלם אבל באומר שילוה מעותיו בריבי' והשליח עשה שליחותו אפשר דלגבי גזל כל כה\"ג מוציאין ממנו ואפילו אם תמצא לומר דגבי גזל אפי' אמר לו לגזול והלך וגזל ונתן למשלח ואכל שאינו חייב לשלם מ\"מ גבי רבית שא\"ל שילוה מעותיו בריבית ובממוניה עשה השליח איסורא הו\"ל כאלו המשלח הלוה ופשיטא שחייב להחזיר וסיים הרב ולענין הל' ריבית על ידי שליח אליבא דכ\"ע חייב המשלח להחזיר ואפילו שלא אכלו יע\"ש וטעמו מבואר דהכא לא שייך למימר דהוי ריבית הבא ע\"י שליח ומותר כדינו של רש\"י ז\"ל דהכא השליח עצמו הוא המלוה והוא הלוקח הריבית ואע\"פ שאינו לוקחו לעצמו אלא למשלח הו\"ל כמלוה לחבירו מעות ע\"מ שיתן הריבית לפ' אחר דאסור גמור הוא כמבואר בש\"ע י\"ד סי' ק\"ס ס\"ד דהוי רבית קצוצ' ומשו\"ה כתב הרב דיוצאה בדיינין אך במה שנסתפק הרב גבי גזל אם אמר לגזול והלך וגזל ונתן למשלח אם מוציאין מיד המשלח או לאו ק' טובא דאמאי לא מפשט פשיטא ליה דפטור כיון דקי\"ל דאין שלד\"ע כל היכא דשליח בר חייובא לרבינא ואי בעי עביד ואבעל\"ע לר\"ס דמטעם זה אמרו בגמרא שם בפ\"ק דמציעא ד\"י ע\"ב אלא מעתה האומר לאשה ועבד צאו גנבו ה\"נ דמחייב שולחן כו' הרי מבואר בהדיא דגבי גזל נמי פטור להחזיר המשלח וכעת צ\"י.
ודע שהרב מהר\"י אלגאזי בס' קהלת יעקב בתוספת דרבנן אות אלף סי\"ה כתב וז\"ל כתב הסמ\"ע בח\"המ סי' קצ\"ב ס\"ק יו\"ד דהא דאמרינן אין שליח לד\"ע והמשלח פטור מלשלם היינו כשיש לשליח לשלם אבל אם אין לשליח לשלם אז המשלח חייב. וראיתי להרב תוספת יום טוב בשלהי פרק המפקיד שהשיג עליו מהא דאמרינן פ\"ק דמציעא ד\"י ע\"ב האומר לאשה ולעבד צאו גנובו לי אע\"ג דהשתא לית להו לשלומי כיון דבני חיובא נינהו לכשיהיה להם לא נתחייב שולחן דשמעינן בהדייא אע\"ג דאין לשליח לשלם לא מחייב המשלח עכ\"ל והוא לא ראה שאף הב\"ח בסי' רצ\"ב ס\"ו והרב ש\"ך שם סק\"ד הקשו כן להסמ\"ע והרב ש\"ך שם יישב דברי הסמ\"ע הללו משם אביו ותמצית דבריו דהסמ\"ע לא כת' דכשאין לשליח לשלם המשלח חייב אלא דוקא גבי שליחות יד דגלי רחמנא ביה דיש שליח לד\"ע והמשלח חייב אבל לשאר איסורין שבתורה דקי\"ל אין שליח לד\"ע בכהנהו ודאי המשלח פטור אף אם אין לשליח לשלם וטעמו דכיון דבשליחות יד חידוש הוא שחידשה תורה דיש שליח לד\"ע והמשלח חייב משא\"כ בכל התורה כולה אית לן למימר גבי שליחות יד תפסת מועט תפסת דדוקא היכא דאין לשליח לשלם הוא דאמר רחמנא דיש שליח לד\"ע לחייב למשלח אבל כשיש לו לשליח לשלם וידע באיסור והוא בר חיובא לית לן למימר דאפי' הכי המשלח חייב אלא ככה\"ג הוי דין שליחות יד כשאר איסו' דאין שלד\"ע והמשלח פטור את\"ד יעש\"ב ולפי דבריו הכי נמי גבי טביחה ומכירה דקי\"ל דיש שלד\"ע כמו שפסק רבינו בפ\"ג מה' גניבה ד\"י ועיין להטור והש\"ע בח\"מ סי' ש\"ן ובסמ\"ע וש\"כ שם אם הטובח יש לו לשלם וידע באיסור והוא בר חיובא השליח חייב ולא המשלח כיון דחי' הוא שחידשה תורה גבי טביחה דיש שלד\"ע משא\"כ בכל התורה וצריך להתיישב בזה ודוק.
ודע דבסוף פ' חלק דקי\"א ע\"ב ע\"מ ששנינו במתני' דאנשי עיר הנידחת אינן נהרגין עד שיהיו מדיחיה מאותה העיר אמרו בגמ' ת\"ר יצאו אנשים בני בליעל כו' יצאו הן ולא שלוחן כו' יושבי עירם ולא יושבי עיר אחרת כו' ופרש\"י הן ולא שלוחן שאם הודחו ע\"י שליח הרי הם כיחידים שהם בסקילה וממונם פלט עכ\"ל ומשמע לכאורה דשלוחן דקאמר בברייתא היינו מאנשי עיר הנידחת עצמה שהמדיחין לא דברו הם עצמן אלא שלחו לדבר בשמם והודחו דאי שלוחן הם מעיר אחרת הרי נתמעטו ממילת יושבי עירם ולא יושבי עיר אחרת ולמה לן למעוטינהו משום הם ולא שלוחן אלא ודאי דשלוחים אלו הם מעיר הנידחת עצמה ואפ\"ה ממעטינן להו הואיל ולא הדיחו מפי עצמן אלא מפי אחרים.
וראיתי להרב פרי חדש בביאורו לה' ע\"ז פ\"ד ד\"ב הביא הך ברייתא דדריש יצאו הן ולא שלוחן ומ\"ש רש\"י על זה וכתב וז\"ל ואע\"ג דקי\"ל אין שלד\"ע והו\"ל כאלו הדיחו הם מעצמם מ\"מ גזרת הכתוב הכא שאינה נעשית עיר הנידחת ע\"י שליח ותימה על הר\"מ שהשמיט זה ואולי סבור הרב דהך ברייתא אתייא כס' שמאי הזקן דהאומר לחבירו צא והרוג את הנפש דשולחן חייב משום דיש שלד\"ע וכדאיתא בפ' האיש מקדש אבל לדידן דקי\"ל דאין שלד\"ע הו\"ל כאלו הדיחו הם מעצמם ואינו מחוור עכ\"ל.
והנה במה שכתב דהכא גזרת הכתוב דאינה נעשית עיר הנידחת ע\"י שליח תמה עליו בס' שער המלך שם דא\"כ אשכחן ג' כתובים הבאים כאח' מעילה וטביחה ועיר הנידחת דגלי קרא בהו דיש שלד\"ע ולכ\"ע אין מלמדין ואמאי לא אשכח תלמודא בפ' האיש מקדש כי אם ב' כתובים והוצרך לומר דלמ\"ד ב' כתובים הבאים כא' מלמדים גלי רחמנא בשחוטי חוץ הוא ולא שלוחו לימא דהא איכא ג' כתובים בההיא דעיר הנידחת דיש שלד\"ע מדאינו נעשה עיר הנידחת ע\"י שליח יע\"ש ולע\"ד לא ק' דהרב פ\"ח לא קאמר דגזרת הכתוב הוא שיהא נחשב שליח עיר הנידחת שליח של המשלחו אלא גזרת הכתוב הוא שלא ידיחו אותה בשם אחרים אע\"פ שאינן נחשבים כשולחן ס\"ס הרי הדיחו אותה בשם אחרים וזהו שלא כתב הרב פ\"ח דגזרת הכתוב הוא שיהיה שליח עיר הנידחת שלד\"ע אלא שלא יהיה ע\"י שליח כלומר שלא יהיה הדחתן בשם שליחות פ' אמר שתעבוד ע\"ז ואם האמת כן אין זה ענין לההיא דמעי' וטביחה דגלי קרא דיש שליח לד\"ע דהכא בין אם נאמר דיש שלד\"ע והמשלח חייב בין אם נאמר דאין שלד\"ע והשליח חייב כל שהמדיחין מדיחין אותם בשם אחרי' ולא בשם עצמן אינה נעשית עיר הנידחת ועל מ\"ש עוד הרפ\"ח ליישב דברי רבינו שהשמיט דין זה דהן ולא שלוחן דסובר רבינו דהך ברייתא אתיא כס' שמאי הזקן דס\"ל דיש של\"ע תמה עליו הרב הנז\"ל דא\"כ קשה טפי דכיון דישלד\"ע אמאי אינה נעשית עיר הנידחת נימא שלוחו של אדם כמותו והו\"ל כאלו הדיחו המשלחים בעצמן אלא עכ\"ל דגזרת הכתוב הוא הכא דאינה נעשית ע\"י שליח וכיון שכן מהאי טעמא נמי לוקמא להך ברייתא אליבא דהלכתא ואין שלד\"ע אלא דגזירת הכתוב הוא הכא דאינה נעשית עיר הנידחת ע\"י שליח עכ\"ל.
והא נמי ל\"ק דהרב פ\"ח ליישב דעת רבינו שהשמיט דין זה דהן ולא שלוחן ששנינו בהך ברייתא הוצרך לומר דס\"ל דהך ברייתא אזלא דלא כהלכתא ולהכי עכ\"ל דגזרת הכתוב הוא גבי עיר הנידחת לומר דאין שלד\"ע ולהכי השמיטה כיון דאזלא דלא כהלכתא אמנם אי מפרשי' לה דאזלא כהלכתא דבעלמא קי\"ל אין שלד\"ע והכא גבי עיר הנידחת גלי קרא דיש שליח לד\"ע הול\"ל בפרק האיש מקדש דאיכא ג' כתובים לומ' דיש שליח לד\"ע ומדלא קאמר הכי ש\"מ דתלמודא מפרש הך ברייתא דאזלא כשמאי הזקן ודלא כהלכתא ולהכי השמיטו רבינו עוד הביא מו\"הר שם שמצא בשיטה מקובצת מכ\"י על מסכת סנהדרין בשם נכדו של הר\"י משנץ ז\"ל וז\"ל יצאו הן ולא שלוחן י\"ל שליח מעיר אחרת ואשמועינן דלא תימא שלוחו של אדם כמותו וחשיבי כאנשי אותה העיר וכתב עליו מו\"הר וז\"ל וקשה לי טובא דכיון דבכל התורה קי\"ל דאין שליח לד\"ע משום דב' כתובים הבאים כאחד אין מלמדין וא\"נ מקרא דהוא בשחוטי חוץ א\"כ אמאי אצטריך קרא לבני עיר הנידחת יצאו הן ולא שלוחן לאשמועינן דל\"ת שלוחו של אדם כמותו וחשיבי כאנשי אותה העיר הא כיון דאין שלד\"ע ודאי דחשיבי מדיחי מעיר אחרת ויש ליישב בדוחק כו' יע\"ש.
ולע\"ד אין ספק דלפי פי' זה שפירש הר\"ש משנאץ מה שאמרו בברייתא יצאו הן ולא שלוחן לאו ממשמעות מילת יצאו דרשו הן ולא שלוחן דשפיר איכא לפרשו יצאו הן או שלוחיהן כיון דשלוחו של אדם כמותו אלא דתנא דברייתא קאמר דהאי יצאו היינו דוקא הן עצמן ולא שלוחן מעיר אחרת מאחר דקי\"ל בכל התורה אין שלד\"ע והו\"ל שלוחין אלו כאלו מעצמן באו מעיר אחרת להדיחן ולא שלחו מעיר הזאת להדיחן וכיון דבעי' שיהיו מדיחיה מקרבה וידיחו את בני עירם הרי אין כאן ספק מדיחין מעירם באופן שדרשה זו דיצאו הן ולא שלוחן לאו מיתורא דמילת יצאו או ממשמעות מילת יצאו דרשו כן אלא מדקי\"ל בכל התורה כולה אין שלד\"ע דרשו כן וכן ראיתי להרמ\"ה בשיטתו הנדפסת מחדש בהדייא שכתב וז\"ל הן ולא שלוחן שאם עשו שליח שלא מאותה העיר לדבר באזני אנשי העיר להדיחן אינה נעשית עיר הנידחת דאין שלד\"ע ובעינן מדיחיה מאותה העיר וכן שלחו אשה או קטן מתוך העיר לדבר באזני אנשי העיר להדיחן אין כאן מדיחים דאנשים בעינן וליכא יע\"ש.
וראיתי להרב שער המלך שם בפ\"ז מה' מעי' דנ\"ד ע\"ג שעמד ע\"ד התוס' דפ\"ק דמציעא ד\"ה כהן דאמר לישראל קדש לי אשה גרושה כו' ובמ\"ש על דבריהם הרב מוצל מאש סי' ל\"ה דאפשר דס\"ל להתוספו' דלרבא דאמר קידש אינו לוקה אפי' איסורא דרבנן ליכא וכתב עליו ומאד אני תמיה עליו איך אשתמיט מיניה סוג' דפ' משוח מלחמ' דמ\"ד דתנו רבנן אשר ארש אשה ולא לקחה פרט אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ואמרי' עלה לימא דלא כר\"י הגלילי דאין כר\"י הגלילי הא אמר הירא מעבי' שבידו ומשני אפי' תימ' ר\"י הגלילי כדרבא דאמ' רבא קידש אינו לוקה עד שיבעול יע\"ש הנה מבואר יוצא מסוג' זו דהא דאמר רבא אינו לוקה לאו דוקא אלא אפי' איסורא דרבנן ליכא וכמו כן עמד מתמיה על דברי התוס' דפ\"ק דיבמות ד\"י ע\"א ד\"ה לר\"י כו' דמבואר מדבריהם דס\"ל דאיסורא דרבנן איכא היפך סוגיי' דפ' משוח מלחמה והניחה בצ\"ע יע\"ש ולכאורה היא תמיהא גדולה.
ואולם לע\"ד יש ליישב דמ\"ש בפרק משוח מלחמה כרבא דאמר רבא קידש אינו לוקה אין הכוונה לומר דכיון דאינו לוקה אפי' איסורא דרבנן ליכא אלא הכונ' לומ' דכיון דאינו לוקה אין כאן על מי שקידש איסורא דרבנן דאיתיה בתקנתא ע\"י שיגרשנה בגט וכשגיר' פקע איסורא דרבנן מיניה ולהכי אינו חוזר מעורכי מלחמה על איסור דרבנן כיון דבידו לתקן ולשלוח גט לאלמנה או לגרושה שקידש דכעין זה כתב רש\"י בפ' משוח מלחמה דמ\"ד ע\"ב על מ\"ש בגמ' מאי איכא בין ר\"י לר\"י הגלילי איכא בינייהו עבירה דרבנן כמאן אזלא הא דתנייא סח בין תפי' לתפי' עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי מלחמ' כמאן כר\"י הגלילי ופי' רש\"י עבירה היא בידו אם לא חזר ובירך דהכי אמרינן במנחות סח מברך שתיים לא סח מברך אחת עכ\"ל הרי אע\"ג דכשסח עבירה דרבנן בידו וחוזר עליה מעורכי מלחמה לר\"י הגלילי כשחזר ובירך תיקן העבירה ואינו חוזר הכא נמי אם קידש ולא בעל אע\"ג דעבירה דרבנן בידו אם גירשה או אסרה עליו בקונם שלא לבא עליה נתקן האיסור והיינו דקאמר כדרבא דאמר קידש אינו לוקה דאם היה לוקה לא היה נתקן האיסור בגירושין כיון שחייב מלקות על לאו שעבר מה שאין כן לרבא כיון דליכא אלא איסורא דרבנן גזירה שמא יבא עליה ואיתיה בתקנתא אין כאן עבירה לחזור מעורכי המלחמה כנלע\"ד.
עוד ראיתי להרב הנז' שם דנ\"א ע\"א שכתב וז\"ל עוד הקשה מוהר\"י אלפאנדרי דלפי תי' הראשון של תוס' משמע דלעולם חלין הקידושין דאי אין שליחות לא לקי כהן והוא תימא דאי אין שליחות איך חלין הקידו' וכי ראובן שקידש אשה לשמעון בלי שעשה אותו שליח יש ממש באותן קידושין כו' ומלבד מ\"ש ע\"ז הרב שער המלך אפשר עוד לומר דהתוספות ז\"ל ס\"ל כסברת מוהריק\"ו שורש ל' שמצא כתוב לאחד מהרבנים הראשונים שהכניסו ספק בלבנו בבן י\"ב שנה שקידש לו אביו אשה שצריכה גט שמצינו שזכין לאדם שלא בפניו ועוד מאחר שלא מיחה עד י\"ג שנה וחצי מאן לימא לן דלא ארצוי' ארציה קמיה ושתק וקיבל ואח\"ך חזר בו עכ\"ל ומוהראנ\"ח ח\"א סי' ע\"ז כתב שמצא כן בספר אחד ומוהר\"י מינץ הסכים עמו ועיין למוהר\"י אלפאנדרי בס' מגיד מראשית סי' ג' כתב דלדעת זו לאו דוקא קטן אלא ה\"ה גדול שקידש לו אחר אשה בלי ידיעתו דזיל בתר טעמא יע\"ש.
ואולם מרן ב\"י בא\"ה סי' מ\"ג כתב ע\"ש מהריק\"ו שורש ל' דקטן בן י\"א שנה שקידש לו אביו אשה שצריכה גט לדעת קצת הפוסקים ודבריהם תמוהים הם עכ\"ל ובתשו' בדיני קדושין סי' ז' למוהר\"י ן' ציאח ושם תשו' אחרת למרן שתמה על דברי מוהרי\"קו הללו מסוגייא דפרק האיש מקדש דמ\"ה ע\"א בעובדא דהנהו בי תרי דהוו יתבי תותי ציפי כו' ומדברי כל הפוס' שם ועיין למרן החבי\"ב ח\"אה סי' מ\"ג הגב\"י אות י\"א ציין כמה פוסקי' שעמדו על דברי מוהרי\"קו הללו יע\"ש וכולם לא ראו דברי ר\"י בר יאודה הללו שהזכיר מוהרי\"קו בשורש ל' על מקומם כי אם הדברים שהביא מוהרי\"קו לבד ומפני כך עמדו מתמיהין הרבה על דבריו וגם יחסו בדעתו דס\"ל דמי שקידש אשה לחבירו בלא דעת חבירו ושליחותו ושמע ושתק שהיא מקודשת גמורה יע\"ש.
אמנם עתה נדפס ספר הפרדס לרש\"י וכתוב שם בדכ\"א ע\"ד ששאל ר' נתן בר מכיר לר\"י בר יאודה על קטן בן עשר או בן י\"א שנה שקידש לו אביו אשה אם ימאן הקטן בקידושי אביו אם צריך גט או לאו והשיב לו אף כי הגאון התיר אע\"פ כן בעניותינו צריכא גט כי מצינו בכל התורה כולה שזכין לאדם שלא בפניו וזה גלוי שזכות הוא לאדם שמקדש לו אשה הוגנת כו' ובכל ענין אין לומר שאין לו זכות שאם לא תיושר בעיניו הרשות בידו לגרשה ולישא אחרת ואם ישרה בעיניו יקיימנה.
ועוד בכ\"מ החמירו חכמים בספק אשת איש שבכ\"מ ששנינו חולצת ולא מתייבמת היינו משום ספק אשת איש ולחומרא אע\"ג דפסלינן לה מכהן ועוד בדבר זה שלא מיחה בקידושין עד י\"ג שנה וחצי מאן לימא לן דלאו ארצויי ארצי קמיה אחר שגדל ושתק וסבר וקביל ולאחר מכאן חזר בו ואין חזרתו חזרה גמורה וצריכה הימנו גט ועוד שלא יהיו בנות ישראל הפקר ובכל ענין אין לפקפק באיסור א\"א ואם נפשך לומר נתרצה האב אמרינן נתרצה הבן לא אמרינן יש להשיב דהא לא משתעי אלא בגדול שקידש לו אביו אשה שלא מדעתו ורגלים לדבר דבגדול משתעי מדפריך ואמר דילמא שוויה שליח ואי בקטן הא אין שליחות לקטן ועוד ראיה לדבר דתפסי קידושי האב לבנו הקטן דזה אחד מן הדברים שחייב האב למולו ולפדו' וללמדו תור' וללמדו אומנו' ולהשיאו אשה והנך בקטן שהוא בן ט' שראוי לביאה ועוד ראיה אחרת דבקטן מיירי מדאמרי' חייב אדם ליטפל בבנו עד י\"ג שנה מכאן ואילך אומר ברוך שפטרני מעונשו של זה כדפטר מכאן ואילך מכלל דעד השתא בחייוב עליו כך השיבו רבותינו ע\"ה והברכה עלינו בזכותם אבל ר' שלמה בר שמשון פוטרה בלא גט מראיה שאמרו במס' קידושין וכן קטן שקידש אע\"פ ששיגר סבלונו' כו' ואף הרב קלונימוס מרומי נ\"ע פוטרה בלא גט ואין חששא באותן הקידושין ומראה ראיה בשאלתות דרב אחאי בס' הזהיר כו' ומצאתי ראיה בה\"ג שקידושין של קטן לאו כלום הן דהכי מסקנא דמילתא קטן שקידש אין קדושיו קידושין ואין כתובתו כתובה ואם נשא אשה באותן קידושין והוליד בנים ועדיין לא הגיע לי\"ג שנה ויום אחד אין קדושיו קידושין ואין כתובתו כתובה אבל בניו כשרים הם ונקראים על שמו ואם בא להוציא אין צריך ליתן גט וכשיגיע לי\"ג שנה ויום אחד יחזור ויקדש ויכתוב כתובה אחרת ואין לשהות אשתו בלא כתובה וקידושין לאחר י\"ג שנה מפני שכתובה ראשונה אין משתעבדים בה נכסים ואם בא עליה לאחר י\"ג שנה ויום אחד אע\"פ שלא קידש ולא כתב לה כתובה אחרת ומבקש לגרשה צריכה גט שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וקנאה בביאה ע\"כ ומהכא מצינא למידק מדקאמר לכשיגיע לי\"ג שנה ויום א' יחזור ויקדש מכלל דאותן קידושין הראשונים שקידש בעודו קטן ולא כלום הם שלא קנאה בביאה ואינה צריכה הימנו גט על אותן קידושין הראשונים כשלא קידשה לאחר י\"ג שנה ולא בביאה עכ\"ל ספר הפרדס לרש\"י.
מבואר יוצא מתשו' הלזו דדעת ר\"י בר יאודה לחלק בין קידושי האב לבנו הקטן לקדושי האב לבנו הגדול דקידושי האב חשיב זכות לבנו הקטן אבל לא לבנו הגדו' דדייק ונסיב וגם לגבי קטן אמרי' שנתרצה כי היכי דאמרי' באב לא כן בגדול דשמא נתרצה האב אמרינן שמא נתרצה הבן לא אמרינן ובכן סרו תלונות הרבנים הנ\"ל מעליו אלא שסברא זו דחאוה שלשת הרועים הר\"ש בר שמשון ורבינו קלונימוס מרומי ובעל הלכות גדולות ז\"ל." + ], + [], + [], + [], + [ + "שורש איסורין שאין להם ביטול וכן \n פרוטה שנתערבה בכיס כו' לא מעל עד שיוציא את כל הכיס. ע\"כ. וכתב מרן בכ\"מ וז\"ל ג\"ז משנה שם ופסק כחכמים והטעם שאין מעילה מן הספק לדעת חכמים הילכך לא מעל עד שיוציא האחרונה דאז הוי ודאי וא\"ת ולבטיל ברובא וי\"ל דדבר שיל\"מ הוא א\"נ מטבע חשיב ולא בטיל ע\"כ עיין במ\"ש הרמ\"ל כאן בפרקין ולקמן בע\"ה נעמוד על דבריו.
ודע שהר\"ן בפרק א\"צ ספוקי מספ\"ל אי בדשיל\"מ אזלינן בתר רובא שכתב שם וז\"ל אלא שאני חוכך הכא אי אזלינן בתר רובא בדבר שיל\"מ כיון דקי\"ל אפילו באלף ל\"ב וסיים ואפשר דהתם שאני דאתחזק איסורא עכ\"ל וקשיא לי טובא אמאי לא פשיט מר ספק זה מאותה שאמ' בפ\"ק דביצה ד\"ז ע\"ב כי לא בדק אימור מאתמו' הואי וכמ\"ש התוספות ואף הוא ז\"ל הביא דברי התוספו' דמבואר דכל דלא אתחזק איסורא אזלינן בתר רובא אפילו בדבר שיל\"מ כמו שיע\"ש ואי תיקשי לך עיקר דברי הר\"ן שם בפ\"ק דביצה דבתחי' דבריו כתב דבדבר דלא אתחזק איסורא אזלינן בתר רובא אפי' בדשיל\"מ ובסוף דבריו נראה דספו' מספ\"ל וכתב ואיכא מאן דשרי אפי' ביום ראשון של ר\"ה כו' משום דרובן של בצים לאו בני יומן נינהו ואזלי' בתר רובא כו' דמבוארים דבריו דאיהו ספוקי מספ\"ל הא ודאי לא קשיא דהתם לא מספ\"ל אלא אי רובן של בצים לאו בני יומן נינהו או לאו דאיהו ז\"ל משמע ליה כסברת המרדכי דבצים הוו כדבר המתכבד בכל יום ולא הוו רובן מאתמו' ולכן כתב הדברים בשם יש מי שאומר דרובן של בצים לאו בני יומן נינהו. אכן הכא בפרק אין צדין דמשמע דפשיטא ליה כסברת יש מי שאומר דרובן של בצים לאו בני יומן נינהו וקמעייל נפשיה לספקא אי אזלינן בתר רובא בדבר שיל\"מ בדבר דלא אתחזק איסורא קשה טובא אמאי לא פשיט ליה האי ספקא ממש\"ל בפ\"ק כמדובר ואפשר דההיא לא מכרעא ליה להר\"ן ז\"ל דאיכא למימר בפירוש אותה סוגיא דאף כי לא בדק מערב י\"ט נמי דביצה אסו' מספקא דבדשיל\"מ לא אזלינן בתר רובא אפי' בדבר שלא אתחזק איסורא וכי קאמר תלמודא התם כי לא בדק אימור מאתמו' הואי לאו למימרא דכי לא בדק איכא למיתלי דמאתמו' הואי ושרייא אלא הכי קאמר כי לא בדק אימור מאתמו' הואי ואסירא מספקא ונ\"מ דאי אסירא ודאי דכל שנתערבה ביצה זו באחרות כולם אסורות דביצה שנתערבה באלף כולם אסורות אבל אי אסירא מספקא כל שנתערבה באחרות כולם מותרות לסברת ר\"ת באותה ברייתא דמייתי תלמודא בפר\"ק דביצה דקתני ואם נתערבה באלף כולם אסורות דקתני אודאי ולא אספקא וכמ\"ש מרן ב\"י בי\"ד סימן נ\"ז וס\"ס ק\"י יע\"ש והתוס' דאזלי בשיטת ר\"י דס\"ל דאף ספק ביצה שנתערבה באחרות כולם אסורות הוצרכו ליישב ההיא דאמרינן לעיל כי לא בדק אימור מאתמו' הואי לפי שיטתו דלדידיה אין מקום ליישב כמ\"ש דהא לדידיה אין מקום לחלק בין ביצה האסורה בודאי לאסורה מספק ובכן לדידיה שמעינן שפיר מאותה סוגיא דלעיל דבדבר דלא אתחזק איסורא אזלינן בתר רובא אפי' בדבר שיל\"מ וכי תימא א\"כ ספק ביצה שנתערבה באחרות לדעת ר\"י תהיה מותרת כיון דאיכא רובא בדבר דלא אתחזק איסורא הא ודאי בורכא היא דספק ביצה שנתערבה באחרו' כיון דכשנפל הספק בביצה אסרינן לה דליכא אלא ספק שקול כשנתערבה אח\"כ אע\"ג דאיכא רובא דהיתרא הו\"ל איתחזק איסורא ולא אזלינן בתר רובא וכמבואר בדברי הרשב\"א בתורת הבית.
מיהו הר\"ן ספוקי מספק\"ל בפירוש אותה ברייתא דפר\"ק דביצה אי קאי אודאי כר\"ת או קאי אספקא כר\"י וכמ\"ש הפ\"ח בי\"ד סימן ק\"י ס\"ק מ\"ג ולהכי חוכך בדבר זה ג\"כ אי אזלינן בתר רובא בדשיל\"מ בדלא אתחזק איסורא ואי מפרשינן ההיא סוגיא דלעיל כמ\"ש התוספות לדעת ר\"י או כמ\"ש לדעת ר\"ת ואין ולאו ורפייה בידיה ודוק. וא\"נ אפשר לומר דמה שהר\"ן חוכך בדבר זה ולא פשיט ליה מההיא דפ\"ק דביצה הוא משום דהכא גבי לוקח ביצים מהנכרי איכא למגזר שמא ילך לבתי דידהו למזבן דאז הו\"ל קבוע וליכא טעמא דרובא כמ\"ש הר\"ן בפ\"ק דביצה ואשכחן כי האי גזירה גבי בעלי חיים דחשיבי ולא בטלי דגזרינן אטו יקח מהקבוע כדאיתא בר\"פ התערובות עלה דקתני מתניתין כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות ימותו כולם דפריך תלמודא ונכבשינהו כי היכי דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש ומשני רבא גזרה שמא יקח מהקבוע ומבואר מדברי התוספות שם עלה דמתניתין ובפרק ג\"ה דצ\"ה ד\"ה ה\"נ דאף בפירש א' מהם ממילא מהרוב אסור גזרה שמא יקח מהקבוע ולזה הסכים הרא\"ש שם בפרק ג\"ה ובנו הטור בי\"ד סימן ק\"י יע\"ש. ואף שהר\"ן שם בפרק ג\"ה דתשי\"א נראה שנוטה דעתו לס' ר\"ת דכל דפריש ממילא לא גזרינן שמא יקח מהקבוע אפשר דלענין הלכה למעשה חוכך לסברת ר\"י בעל התוס' דאף בפירש ממילא אית לן למיגזר שמא יקח מהקבוע ובכן מהאי טעמא כתב בפרק א\"צ שהוא חוכך אי אזלינן בדשיל\"מ דחשיב דאפי' באלף ל\"ב דאע\"ג דלא אתחזק איסו' אפשר דאיכא למיגזר אטו שמא יקח מהקבוע כי היכי דגזרינן גבי ב\"ח דחשיבי ולא בטילי וכמדובר והשתא מש\"ה לא פשיט מר ספקו הלז מסוגיא דפ\"ק דביצה דאזלינן בתר רובא בדבר דלא אתחזק איסורא גבי ביצה הנמצאת בקינה של תרנגולין דליכא למגזר אטו שמא יקח מהקבוע משא\"כ הכא וכמדובר.
ואם כנים אנחנו בזה בכונת דברי הר\"ן הנה ממילא עלו ובאו מן הישוב כל מה שהקשה הרב התנא על דברי הר\"ן הללו בספר מש\"ל כאן בפרקין ותחי' דבריו הוקשה לו למה זה מעייל הר\"ן נפשיה לספקא אי אזלינן בתר רובא בדבר דלא אתחזק איסורא בדשיל\"מ ואמאי לא פשיט לה מהא דפריך בפרק התערובות ונכבשינהו כי היכי דניידי ונימא כל דפריש מרובה פריש הרי דאף באיסו' דאין להם ביטו' אזלינן בתר רובא משום דלא אתחזק איסו' ולזה נדחק לומר דס\"ל להר\"ן דיש חי' בין דשיל\"מ לשאר איסורים דאין להם ביטו' ובדשיל\"מ דוקא הוא דמספק\"ל דלא אזלינן בתר רובא עכ\"ל יע\"ש ודבר זה לא ניתן ליאמר לק\"ד דהא כל חיליה דהר\"ן דחוכך בדשיל\"מ אי אזלינן בתר רובא אינו אלא מדאשכחן שהחמירו בו ואמרו שאפי' באלף ל\"ב וא\"כ כל דאשכחן בשאר איסורין שאין להם ביטו' אפי' באלף דאזלינן בהו בתר רובא מה מקום יש לחלק בין דבר שיל\"מ לשאר איסורים.
וע\"פ האמו' בכונת דברי הר\"ן ליכא מינה ראיה שהיא גופה קא מספ\"ל להר\"ן אי גזרינן שמא יקח מהקבוע הכא גבי דשיל\"מ כי היכי דגזרינן התם וכמדובר תו ק\"ל להרב ע\"ד הר\"ן מההיא דתניא בתוספתא דדמאי פ\"ג מצרפים פירות ח\"ל על פירות שנה שניה כדי שירבו על פירות ג' לפוטרן ממעשר שני וכן מצרפים פירות על פירות ג' כדי שירבו על פירות ד' לפוטרן ממעשר עני וכן מצרפין פירות ח\"ל על פירות של ערב שביעית כדי שירבו על פירות שביעית לפוטרן מן הביעור ע\"כ הרי דאזלי' בתר רובא לפטור הפירות ממעשר שני וממעשר עני ומן הביעור אע\"ג דכלהו חשיבי דשיל\"מ וה\"נ הוקשה לו מאות' שאמרו בפ\"ב דמציעא דכ\"ו גבי מעות שנמצאו בהר הבית חולין דאזלינן בתר רוב שתא דמעות הנמצאים שם חולין אע\"ג דמעשר שני בירוש' דשיל\"מ הוא וה\"נ אמרו בפ\"ק דפסחים ד\"י גבי תיבה שנשתמשו בה מעות חולין ומעשר שני אי רוב חולין חולין אי רוב מעשר מעשר יע\"ש א\"ד ז\"ל.
וע\"פ האמור בכונת דברי הר\"ן ליכא תברא מחדא מינייהו למה שנסתפק הר\"ן בפרק א\"צ דשאני כל הני דליכא למיגזר בהו שמא יקח מהקבוע ולהכי אזלינן בהו בתר רובא משא\"כ בלוקח בצים מהגוי דאיכא למגזר בהו אטו שמא יקח מהקבוע כמדובר. וכי תאמר אלי בלוקח פירות מן השוק בשנה ג' או רביעית או של שביעית הרי איכא למיגזר שמא ילך לבית המוכר ואז הו\"ל קבוע וליכא רובא ואפ\"ה התירו לקנות מן השוק ולא גזרו שמא יקח מהקבוע ואמאי לא פשיט הר\"ן עיקר סברתו מהתם דאזלינן בתר רובא ולא גזרינן שמא יקח מהקבוע הא לא קשיא דאיכא למימר דבדמאי ושביעית הקלו ולא גזרו שרוב עמי הארץ מעשרין הן ונזהרים מפירות שביעית וכ\"כ הראב\"ד בפ\"א מה' מעשר שני די\"א דבדמאי אזלינן בתר רובא אף בדשיל\"מ יע\"ש ואף בפירות שביעית נמי הקלו מה\"ט כמ\"ש התוספות בפ\"ב דכתובות דכ\"ד ע\"א ד\"ה שלי חדש ובפרק עד כמה ד\"ל ד\"ה מתני' יע\"ש ועוד דפירות שביעית לענין הביעור דשני חשיב דשאל\"מ לכ\"ע וכמ\"ש הראב\"ד ברפ\"ז מה' שמיטה ויובל וא\"כ איכא למימר דלפוטרן מהביעור דקתני בברייתא היינו מהביעור השני ואף לביעור הראשון ס\"ל לר\"א ור\"י דפירות שביעית אית להו ביטו' כשאר איסורים בנ\"ט ולא חשיבי דשיל\"מ וכמ\"ש הראב\"ד שם ואיכא למימר דהך ברייתא אתיא כר\"א ור\"י באופן שדברי הר\"ן נקיים המה מכל תלונות הרב לפי האמור ומדובר.
ובמ\"ש עוד מרן כ\"מ דמטבע חשיב ולא בטיל מדאורייתא וה\"נ דשיל\"מ לדעתו לא בטיל מדאורייתא תמה עליו הרב מש\"ל מהיכן שמיע ליה כן וכבר עמדו ע\"ז ג\"כ הרב ברכת הזבח בחי' למעילה סוף פ\"ב ע\"ד התוס' שם שנראה מדבריהם כמ\"ש דמטבע חשיב ולא בטיל מדאורייתא שהק' כן דמהיכן שמיע להו כן וכן הק' הפ\"ח בי\"ד סימן ק' סק\"ג יע\"ש וע\"ע להתוס' בפרק מרובה דס\"ט ד\"ס כל הנלקט שכתבו בהדיא דשיל\"מ דאסו' אינו אלא מדרבנן יע\"ש אך מדברי התוספות פ\"ק דמציעא ד\"ו ד\"ה קפץ משמע דבריה דלא בטלה משום דבר חשוב הוא מן התורה ועיין בש\"מ שם שכתב דכונת התוס' דאע\"ג שאינו אלא מדרבנן יש בידם לבט' ד\"ת יע\"ש ועיין למרן החבי\"ב בי\"ד סימן ק\"א הגב\"י אות ל\"ח ובספר פלתי שם ר\"סי ק' יע\"ש.
ואת זה ראיתי למרן מלכא מהרח\"א בספר עה\"ת פרשת ויקרא די\"ב ע\"א שכתב דמאחר שחכמים אמרו דמטבע ודשיל\"מ לא לבטלו ממילא מעל מן התורה ומביא אשם מעילה דומה למ\"ש בפרק הנזקין ופסקו הר\"ם במז\"ל בפי\"ח מה' מע\"הק גנב והקדיש ושחט אחר בחוץ חייב כרת אף שיאוש כדי לא קני אוקמוה רבנן ברשותיה לחייבו כרת ה\"נ מאחר שאמרו רבנן שאין לו ביטו' מביא אשם מעילה עכ\"ל ודבריו תמוהים שאם מן התורה מטבע ודשיל\"מ בטלי ברובא ולא מחייב בקרבן היכי אתו רבנן ואמרי דלא בטיל ומחייביה ליה בקרבן מעילה וקמייתי חולין בעזרה והא אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התור' בקום עשה אלא בשב ואל תעשה כדאיתא בפ' האשה רבה ד\"ץ וההיא דפ' הנזיקין דאמרו אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דליחייב עליה כרת לאו ראיה היא כלל שכבר כתבו התוספות שם דמשום הפקר ב\"ד נגעו בה וכדאמרינן בפ' האשה רבה דהפקר ב\"ד הפקר וממילא מיחייב כרת אבל בעלמא אין כח ביד חכמי' לעקור דבר מן התורה בק\"ע וזה ברור ומדברי התוספות בספ\"ב מבואר כן היפך דברי הרב וצ\"ע וע\"ע בדברי הרב שם בסוף הספר דקמ\"ב ע\"ב ובס' פלתי לי\"ד רס\"ק ולכאורה עלה על דעתי ליישב דברי מרן כ\"מ בדוחק דמ\"ש דמשום טעמא דמטבע חשיב ולא בטיל ומשום דשיל\"מ מיחייב במעילה לאו בקרבן מעילה דאוריי' אלא במעילה דרבנן ולחייבו הקרן על דרך שאמרו בריש מעילה ד\"ב מאי מועלין בהן מדרבנן וכמ\"ש רבינו בפ\"א מהלכות מעילה ה\"ו ובפ\"ו ה\"ב ואע\"פ שלא פירש דבריו מרן ז\"ל דמדרבנן קאמר כיון שהדבר ידוע דהאי מילתא דמטבע חשיב ולא בטיל וכן דשיל\"מ אינו אלא מדרבנן לא הוצרך מרן ז\"ל לפרש דממילא משתמע כמובן.
מיהו הא ודאי בורכא היא מאחר דמדברי התוס' במעילה מבואר דס\"ל דמדאורייתא מטבע חשיב ולא בטיל אלו היה כונת מרן לומר דמדרבנן הוא דלא בטיל כל כי האי הי\"ל לפרשו ועוד דמדבריו ספ\"ה מה' נדרים הט\"ז משמע דס\"ל דדשיל\"מ מדאורייתא לא בטיל שכתב שם דטעמא דגבי אוסר פירותיו על חבירו בנדר וכן גבי פירות תרומה דאמרינן דאסור בגדוליהן אפילו בדבר שזרעו כלה דאיכא טעמא דזה וזה גורם משום דהוו דשיל\"מ וחמירי כהקדש יע\"ש ומבואר מדבריו שם דאסורין מדאורייתא לדעת רבי' וכבר עמד על דבריו שם ידידינו הח' השלם והכולל עצ\"ור כמוהר\"ש סורנאגה נר\"ו בס' פרשת הכסף שם יע\"ש ואיברא שיש מקום שם לומר בדברי מרן דמדרבנן קאמר וקאי אפירות תרומה דוקא ולא אאוסר פירותיו על חבירו דאסיר מדאורייתא וכמבואר שם יע\"ש שוב ראיתי בספר צאן קדשים בחי' למעילה שכתב ע\"ד התוספות שחסר לשון בדבריהם וכצ\"ל וי\"ל דמעי' מדרבנן קאמר א\"נ וכו' וכתב שכן מצא כתוב בספרי ישנים בדברי התוספות ועפ\"ז העלה מן הישוב ג\"כ דברי מרן כ\"מ דמדר' קאמר דחייב במעילה וכמדובר והן דברים המתיישבים על הלב.
ועיין בספר פלתי בי\"ד רס\"י ק' דף קכ\"ד שיישב עוד דברי מרן והתוספות ולעיקר קושיית התוספות שהק' אמאי לא בטיל פרוטה זו בשאר פרוטות עיין בפ' משילין דאמרינן איסורא בטיל ממונא לא בטיל והנה הרב מ\"ל רצה להביא ראיה דמטבע לא בטיל מדאו' מאותה שאמרו בפ' הוציאו לו דנ\"ה דטעמא דר\"י דאמר דלא היו שופרות לקיני חובה הוא משום חטאת שמתו בעליה ודאי ופרש\"י דהולכות לים המלח ואם איתא דמטבע יש לו ביטו' אמאי פוסלות אותם לבטלה ברובא עיין בספר עדות ביעקב בלקוטיו סימן קל\"ח וע\"ע בספר פלתי בי\"ד ריש סימן ק' דקכ\"ד ע\"ב ומשם הרב כמהר\"י אלפ'אנדארי הביא עוד ראיה מאותה ששנינו המפרי' מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין ופרש\"י משום דבכל מנה מצי למימר זה הפריש לשלמים ואם איתא ניזיל בתר רובא ורוב המעות יש בהן מעילה עכ\"ל.
ואת זה ראיתי בקונט' גט מקושר להרב מהרי\"ט אלגאזי נר\"ו דע\"ד ע\"ב שכתב דראיית מוהרי\"א הלזו אינה ראיה משום דענין ביטול ברוב לא נאמר אלא בדבר שהיה ניכר בפ\"ע תחילה ואח\"ך נתערב אבל בדבר שתחילת ביאתו לעולם הוא מעורב לא בטיל והביא ראיה לדבר ממה שדקדקו התוס' בקושייתם במעילה להק' בחלוק' דנפלה פרוטה של הקדש לכיס ולא אחלוקה באומר פרוטה בכיס זה הקדש והביא דברי המרדכי בחולין דתש\"ה ע\"ב סי' תשל\"ז שכתב וז\"ל א\"נ ליכא למימר ביטול ברוב אלא בדבר שהיה ניכר בעצמו תחילה ואח\"ך נתערב אבל בדבר שתחילת ביאתו לעולם הוא מעורב ליכא למימר דבטיל עכ\"ל וכתב עוד דלפי דעת הרבנים הנז' דלא משמע להו לחלק בהכי יש להביא ראיה דמטבע חשיב ולא בטיל מן התורה מאותה ששנינו בנזיר דכ\"ד גבי סיפא דהך מתני' דהמפריש מעות לנזירותו דקתני מת והיו לו מעות סתומי' יפלו לנדבה כו' ופריך התם והלא דמי חטאת מעורבים בהם ומשני אמר ר\"י הל' היא בנזיר ר\"ל אמר לכל נדריהם ונדבותם אמרה תורה מותר נדר יהא לנדבה ע\"כ ואם איתא דמטבע יש לו ביטול מאי פריך והלא דמי חטאת כו' הא איכא רובא דהיתרא דמעות עולה ושלמים הוא רובא לגבי מעות חטאת ומן התורה חד בתרי בטיל וא\"כ אמאי אצטריך קרא לר\"ל והלכה לר\"י כיון דבלא\"ה מן התורה חד בתרי בטיל אם לא דעכ\"ל דה\"ט דאצטריך קרא משום דמטבע לא בטיל מן התורה מיהו אי אמרי' דכל דבר שתחי' חלות איסורו הוא מעורב לא שייך בו ביטול אין כאן ראיה את\"ד נר\"ו. וראיתי להמרדכי גופיה בפ\"ק דשבת דקע\"א ע\"א סי' רנ\"ט שכתב דגיגית מלאה ענבים ובועטים אותם במקלות ושוהא שם היין מותר לעשות בברזא בשבת לשתות שהרי משקים הרבה יצאו בע\"ש חוץ לענבים בגיגית ואפי' יוצא בשבת מן הענבים מתבטל הוא במשקים של היתר שכבר יצאו ולא דמי לדשיל\"מ שיכול להמתין עד לאחר השבת דאפי' באלף לא בטיל דהני מילי כשהאיסור בעין בתחיל' ואח\"כ נתערב בהיתר במינו אבל הני לא ניכרו מעולם אלא מעט מעט שיוצאין מתערבין שם עם המשקי' של היתר שיצאו מאתמול ואפי' עצים שנשרו מן הדקל בי\"ט מותר להסיקן בי\"ט ע\"י שמרבה עליהם עצים מוכני' ומבטלן כיון דלית איסורא בעיניה אע\"ג שהעצים מוקצין בעין הן וכן חבית מלאה ענבים כו' שמעט שיוצא בשבת מתערב ומתבטל עם היין שהיה כבר עכ\"ל הרי שכתב דכל איסור שלא ניכר מעולם בפ\"ע דמיד שיצא לעולם נתערב בהתר מתבטל הוא ואפי' בדשיל\"מ דאין לו ביטול כל כי האי גוונא בטל הוא וזה נראה לכאורה היפך מ\"ש בחולין דליכא למימר ביטו' ברוב אלא בדבר שהיה ניכר בפ\"ע תחי' ואח\"ך נתערב ויש לחלק וכמובן.
שוב ראיתי להרב מ\"ל בפ\"א מה' טומאת צרעת הי\"ד שקיל וטרי בדברי המרדכי שבסו' חולין ועשה לו סמוכות לחילוק הנז' מאותה שאמרו בפ' בהמה המקשה דס\"ט מהו לגמוע את חלבו כו' יעש\"ב מיהו מדברי התוס' בפ' מרובה דס\"ט ע\"א ד\"ה כל הנלקט שכתבו וז\"ל וא\"ת כי קאמר כל המתלקט הא לא היה מועי' למה שגידל אח\"ך וי\"ל דמ\"מ מה שהיו יכולין לתקן היו מתקני' ועוד דשמא היה בטל ברוב ואע\"ג דדשיל\"מ אפי' באלף לא בטי' מ\"מ מדאורייתא בטיל עכ\"ל הרי דמשמע להו דאפי' בדבר שנתערב מתחי' ואינו ניכר מעולם אמרי' דבטי' ברוב אלא דספוקי מספ\"ל וכתבו הדבר בלשון שמא ע\"ש ובספר אסיפת זקנים שם כתוב וז\"ל א\"נ הא דאמרינן דלא בטי' היינו באיסור שניכר ואח\"כ נתערב אבל זה שלא הוכר מעולם מתבטל עכ\"ל וע\"ע במ\"ש מרן ב\"י בה' שבת סי' שי\"ח בשם הא\"ח דהקוצץ פרי שלא נגמר בשולו לחולה בשבת אסור לבריא משום מוקצה ואפי' חלה מבע\"י שאין הכנה במחובר בכיוצא בזה שהוא גדל והולך עכ\"ל ועיין להרב מ\"א בסק\"ח ודוק וכבר עמדתי בכל זה בספרי הקטן שורשי הים ח\"א בהלכות י\"ט שורש ברירה יע\"ש.
וראיתי עוד להרב מ\"ל דתהי על ראיית מוהרי\"א מההיא דמפריש מעות לנזירותו דאין זו ראיה כלל דביטו' לא שמענו אלא לבטל האיסור להתירו לכתחי' אבל אם הרוב איסור נהי דאיסורא איכא אבל לחייבו מלקו' או כרת או קרבן זו לא שמענו כו' וא\"כ היכא דאיכא בדמים הללו דמי חטאת ועולה ושלמים כל שלא נהנה כי אם שיעור דמי השלמים פשיטא דאין לחייבו דאימור דמים הללו דמי שלמים הם עכ\"ל ודבריו תמוהים טובא שהרי מבואר בפ' בן סורר דס\"ט דאפי' בדיני נפשות אזלינן בתר רובא ומייתינן לה מדתנן אחד אומר בשניים בחדש ואחד אומר בג' עדותן קיימת שזה יודע בעבורו של חדש וזה אינו יודע דרובא דאינשי טעו בעבורא דירחא ומדתנן בת ג' שנים ויום א' חייבים עליו משום אשת איש ואע\"ג דאפשר דאיילונית היא יע\"ש ובפ' עשרה יוחסין ד\"פ קאמר ר\"י מכין ועונשי' על החזקות וכ\"ש רוב דרובא וחזקה רובא עדיף כנודע וכן ראיתי למרן מלכא מהרח\"א נר\"ו הובאו דבריו בס' שולחן גבוה חי\"ד ה' תערובת סי' כ\"ט דנ\"א עמד מתמיה בזה על דברי הרב מ\"ל הללו ואיהו נר\"ו אייתי בידיה ההיא דר\"פ החולץ עלה דמתני' דס' בן ט' לראשון ובן ז' לאחרון יוציא והולד כשר וחייבים באשם תלוי ופרכינן ולימא הלך אחר הרוב דיילדן לט' ופי' רש\"י וליתי חטאת דודאי בר קמא הוא ואשת אח בת בנים בעל עכ\"ל מוכח בהדייא דכל דאיכא רוב איסור חשבינן ליה כאילו כולו איסור ואמרינן דודאי נהנה מן האיסור ומחייב בקרבן והיינו דאמרי' בכריתו' בפ' ספק אכל לענין אשם תלוי דחתיכה מב' חתיכו' שנינו למימרא דדוקא בשיש שם אחד של איסור ואחד של היתר דאילו היה כאן שתי חתיכות של חלב וא' של שומן כיון דרובא דאיסורא נינהו מחייב חטאת כמבואר ובפ' המפלת דכ\"ט אמר ריב\"ל עברה נהר והפילה מביאה קרבן ונאכל הלך אחר רוב נשים דולד מעלייא ילדן יע\"ש וכן מתבאר מדקי\"ל כל קבוע כמע\"מ דמי מן התור' ובעינן התם בפ\"ק דכתובו' דט\"ו מנ\"ל דאמר קרא וארב לו וקם עליו ורבנן פרט לזורק אבן לגוי כו' ומוקמינן לה בדאיכא ט' ישראל וגוי א' דהו\"ל גוי קבוע וכל קבוע כמע\"מ דמי ע\"כ הרי דאי לאו מטעם קבוע היינו אומרים דודאי לישראל כיוין וקטלינן ליה ולא חיישינן לספקא שמא כונתו על הגוי היה ומ\"ג למאי דמפרש הרמ\"ה הובאו דבריו בס' אסיפת זקני' דכולה שמעתין בדלא ידיע אי ישראל הרג אי נכרי הרג יע\"ש דשמעינן מינה שפיר דאי לאו מטע' קבוע הוה קטלינן ליה מבלי פנו' במה הצד דילמא גברא קטילא קטל אשר לא מבני ישראל המה ועיין בשמעתא דפ\"ק דחולין גבי ההיא דאמרינן התם מנ\"ל דאזלינן בתר רובא ובעו למפשטא מהורג את הנפש יע\"ש אלו דברי הרב מוהרח\"א נר\"ו יע\"ש וסבור הייתי ליישב דברי הרב מ\"ל דמשמע ליה לחלק בין רובא ומיעוטא דאיתיה קמן כההיא דמפריש מעות לנזירותו דאיכא קמן מעות חטאת ומעות עולה ומעות שלמים ונהנה בא' מהם ואינו ידוע אם הן מאותן שחייבים עליהן קרבן מעילה או לא דכל כה\"ג דאקבע היתרא קמן איכא למיתלי בהתירא שלא לחייבו קרבן או מיתה וה\"נ לדידיה באוכל חתיכה א' מג' חתיכות שתים של חלב וא' של שומן לא מחייב חטאת קבועה ולא אמרו בפ' ספק אכל באוכל חתיכה א' מב' חתיכות אלא לאפוקי אוכל חתיכה א' ס' חלב ס' שומן ולאו דוקא חתיכה מב' חתיכו' שה\"ה בג' חתיכות לדעת הרב כיון דאקבע היתרא קמן אבל ברובא דליתא קמן אזיל ומודה הרב דאזלינן ביה בתר רובא בין למיתה ובין למלקו' וההיא דכתובות בענין קבוע דאיכא ט' גויים וא' ישראל דהוה אזלינן בתר רובא אי לאו טעמא דקבוע אע\"ג דרובא ומיעוטא קמן איכא למימר דכיון דאנו באים לדון על כונתו לאיזה מהן כיוין כרובא דליתיה קמן דמי ואמרינן דודאי לרובא כיוין ופי' הרמ\"ה שכתבנו לא שמיע ליה להרב דלדידיה משמע ליה כפי' רש\"י מיהו הא ודאי לא ניתן ליאמר דאי ברובא דליתיה קמן אזיל ומודה הרב דאזלינן בתר רובא לקרבן ולעונשים ולא חיישינן למיעוט' כ\"ש דלא הוה לן למיחש למיעוטא ברובא דאיתיה קמן דהא רובא דאיתיה קמן עדיף טפי כדמוכח בפ\"ק דחולין די\"א עלה דבעי תלמודא מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא דפרכינן מנ\"ל דכתיב אחרי רבים להטות וקאמר רובא דאיתיה קמן לא קמבעיא ליה כי קמבעייא ליה רובא דליתיה קמן יע\"ש ותדע עוד שהרי היכא דאיכא חזקה ומיעוטא נגד רובא דליתיה קמן לא אזלינן בתר רובא וחשבינן ליה כפלגא ופלגא כדמוכח ביבמות ריש פרק האשה בתרא דף קי\"ט גבי האשה שהלכה בעלה וצרתה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעלה לא תנשא ולא תתייבם דאע\"ג דרוב מתעברות ויולדות כיון דמיעוט אינן מתעברות ואיכא חזקה דבחזק' יבום עומדת מה\"ט לא תנשא ולא תתייבם ואלו ברובא דאיתיה קמן אע\"ג דאיכא חזקה ומיעוטא אזלינן בתר רובא כדמוכח בפ' עשרה יוחסין ד\"פ גבי עיסה בבית ושרצים וצפרדעי' שם וכמ\"ש רש\"י והריטב\"א שם יע\"ש באופן שדברי הרב מ\"ל תמוהים ועומדים וצ\"ע ועיין להתוס' בפ\"ק דסנהדרין ד\"ג ע\"ב ד\"ה בדיני ממונות לא כל שכן יע\"ש.
עוד ראיתי להרב מ\"ל שם הביא ראיה אחרת ע\"ש מוהר\"י אלפאנדארי דמטבע לא בטיל מן התורה ממ\"ש רש\"י בסוף מציעא וז\"ל דכיון דתקינו רבנן ד' זוזים מתרומת הלשכה וזה מוחל עליהן נמצאו לו ד' זוזים שאין לציבור חלק בהם והם קונים מהם קרבנות צבור ואינן באים משל צבור ע\"כ ומדלא אמרינן דבטלי הנך ד' זוזי ברוב ש\"מ דמטבע חשיב ולא בטיל עכ\"ל וראיה זו מקום יש בראש לדחותה מאותה שאמרו בפ' משילין וכתבנוה לעיל דאיסורא בטיל וממון שיש לו בעלים לא בטיל וכמובן וכעת צ\"ע.
והנה בענין זה דדבר שיל\"מ כתבו התוס' בפ\"ק דביצה ד\"ג ע\"ב ד\"ה ואחרות באחרות תימא דא\"כ אוסר ספק ספקא ובהתערובו' דקאמר מי איכא דאסר ס\"ס באיסורי הנאה אמאי לא פשיט ליה מהכא דאסרינן אע\"ג דאיכא ס\"ס בשלמא ההיא דלעיל דאמר וספקא אסו' נתערבה באלף כולן אסורות נוכל לפרש כדפירש ר\"ת ז\"ל נתערבה באלף אאיסור קאי ע\"כ וכתב הרב משפט צדק ח\"א ס\"ס ל\"ב וז\"ל ואע\"ג דקאמ' תלמודא א\"ה אימא סיפא כו' אי אמרת בשלמא ס' י\"ט ס' חול הוי דשיל\"מ כו' דנר' מזה דקאי אספקא ולא אודאה נאמר לדעת ר\"ת ז\"ל דהיינו דוקא לרבא דאית ליה הכנה שהיא מדאורייתא אכן לדידן אע\"ג דקי\"ל כהכנה דרבה עכ\"ז הוא מדרבנן וכמ\"ש הר\"ן על ההלכות שפסק דקי\"ל ה' כרב דאית ליה הכנה עכ\"ל וחזרתי על דברי הר\"ן ולא מצאתי מקום שכתב דהכנה דרבה לדידן הוא מדרבנן ואדרבא מדבריו בכוליה פ' קמא דביצה נראה בהדייא דס\"ל שהיא מדאורייתא זולת גבי נולד בשבת שאסורה בי\"ט שלאחריו שאז אסורה מדרבנן ומשום דמיחזי כעין הכנה יע\"ש.
גם מ\"ש דמדקאמ' תלמוד' א\"ה אימא סיפא כו' משמע דקאי אספיקא ולא אודאה לא כן אנכי עמדי דאדרבא משמע דקאי אודאה דאי קאי אספיקא היכי ניחא ליה לתלמודא לטעמא דרב יוסף ור\"י סיפא דכולם אסו' דמפרשי לה בס' י\"ט ס' חול דמדקאמר א\"ה אימא סיפא כו' משמע דהשתא דמפרשי ספיקא אסורא בספק טריפה הוא דקשיא לן סיפא לרב יוסף ולר\"י אבל אי מפרשי' לה בס' י\"ט ספק חול ניחא אפילו לרב יוסף ולדברי הרב מ\"צ שסובר דסיפא קאי אספיקא אכתי אפי' כי מפרשינן דספיקא קאי אספק י\"ט ספק חול ק' סיפא לרב יוסף אמאי כי נתערבה באחרות כולן אסורות כיון דמעיקרא היא גופא קשיא לן אמאי אסורה וכ\"ש כי נתערבה באחרות אלא ודאי דה\"ק תלמודא אא\"ב ס' י\"ט ס' חול הו\"ל ודאה דשיל\"מ ומשו\"ה תני סיפא דאם נתערבה באחרות שכולן אסורות אא\"א ס' טריפה א\"כ הו\"ל ודאה דשאל\"מ וכ\"ש ספיקא ותבטל ברובא וכ\"כ הרב המאור וע\"פ פירוש זה מינח ניחא לי מה שהק' הש\"כ בי\"ד סי' ק\"ב עמ\"ש מרן בשולחנו הטהור בשם יש מי שאומר דדבר שיל\"מ לא אמרי' אלא כשההיתר ודאי ובידו ולא בספק ולפיכך ביצה של ס' טריפה לא מיקרי דשיל\"מ כו' והקשה עליו למה כתב בשם יש מי שאומרים וסוגייא מוכח הכי דאי אפילו בס' טריפה מיקרי דשיל\"מ מאי פריך תלמודא אא\"ב ס' י\"ט ס' חול כו' אא\"א ס' טריפה הוי דשאל\"מ ואמאי לא מוקי לה בביצה של ספק טריפה דהוי דשיל\"מ אלא ודאי דאף בכה\"ג מיירי דבר שאין לו מתירין ועיין בס' בני חיי שם.
ועפ\"י האמור משם הרב המאור ז\"ל ניחא שכתב הדברים בשם יש מי שאומר מאחר שלדעת ר\"ת ז\"ל אי אפשר לחלק חלוקא דסיפא דנתערבה באחרות אם לא בודאה ולא בספיקא דהא לשיטת ר\"ת בס\"ס לא מהני דשיל\"מ לאסור וכמו שאכתוב לקמן בע\"ה וא\"כ עכ\"ל דלדידיה כי פריך אימא סיפא כו' הכונה כמו שפי' הרב המאור דהו\"ל ודאה דשאל\"מ דאלו כשהביצה עצמה היא בספק אז כשנתערבה באחרות אפילו דשיל\"מ אינה נאסרת דאז הו\"ל ס\"ס וע\"פ האמור בשם הרב המאור ניחא לי נמי אותה ראייה שהביא הרב מנחת כהן בדקי\"ג ע\"ד לסברת ר\"י דחלוקה דנתערבה קאי אספיקא מדקאמר ר\"א בסוף הסוגייא לעולם ס' י\"ט ספק חול הוי דשיל\"מ ואפי' בדרבנן לא בטיל לשון ביטול לא שייך אלא בתערובת יע\"ש וע\"פ האמור דקאי אודאה ניחא דקאמר לא בטיל לחלוקה דנתע' באחרת ודו\"ק.
והרפ\"ח בחי\"ד סי' ק\"י ס\"ק מ\"ו דחה פי' ר\"ת אי משום דהו\"ל למיתני חלוקא דנתערבה תחילה ואח\"כ ההיא דספיקא אסורה ותו דכי מפרשינן לה בספק י\"ט ספק חול חלוקא דנתערבה קאי ארישא ה\"נ כי מפרשינן לה בספק טריפה חלוקא דנתערבה קאי ארישא ומאי פריך אי אמרת בשלמא כו' ותו דכי מפרשינן לה בס' טריפה דוחק לומר דקאי אודאה דודאי טריפה מאן דכר שמיה יע\"ש. ולע\"ד יש ליישב כל זה דמה שהקשה דהו\"ל למיתני חלוקא דנתערבה תחילה יש לומר דניחא ליה למיתני תחילה מידי דשייך בביצה גופא ולבתר היכא דנתערבה באחרות דלא שייך בגופיה ומ\"ש עוד דדוחק לומר דכי מפרשינן לה בספק טריפה דקאי אודאה אפשר דאף ר\"ת אזיל ומודה בהכי ואיהו לא הוצרך לפרש דקאי אודאה אלא לפום מאי דס\"ד לפרושי בס' טריפה אף דע\"כ לפרש דקאי אספיקא ליכא לאקשויי דכיון דהוי ס\"ס אמאי אסור דאיכא למימר דאתי כר\"י דס\"ל בפרק התערובות דאף בס\"ס אין להתיר יע\"ש ובהכי ניחא לי מה שהקשה עוד הפ\"ח בס\"ק מ\"ג עמ\"ש מרדכי בפ' כל הצלמים ע\"ש רבינו שמחה שהקשה לשיטת ר\"ת דלא גריס במתניתין אחרות באחרות משום דס\"ס מותר א\"כ איך קתני בבריית' וספיקא אסורה אם נתערבה באחרות כולם אסורו' ותירץ דהכי שאני דהוי דשיל\"מ והקשה עליו הרפ\"ח ז\"ל דלס\"ד דתלמודא דבעי לאוקמה בביצת טריפה מאי איכא למימר יע\"ש וע\"פ האמור ניחא דלפום ס\"ד איכא למימר דמוקי לה כר\"י וכ\"ש דניחא טפי למאי דאוקמה כר\"י דליטרא קציעות דהשתא אזיל לשיטתיה ומה שהקשה עוד על דבריו איך לא שמע דר\"ת מפרש דקאי אודאה י\"ל דאפ\"ה ק' ליה לשיטת ר\"ת משום דמשמע ליה לרבינו שמחה דבריי' סתמא איירי ואפי' בי\"ט של גליות דהשתא איכא תרי ספיקי ספק נולדה וספק י\"ט ועיין בס' הליכות אלי כלל תרי\"ט.
עוד הקשה הרב מ\"ץ בעיקר דבריהם דמאי ק\"ל מההיא דלעיל דשאני התם דהוי דשיל\"מ עכ\"ל ובס' הליכות אלי תירץ דדברי התוס' הם למאי דלא אסיק רב אשי ההיא דדשיל\"מ ומוקי לה בביצת טריפה יע\"ש ואין מקום לדבריו לע\"ד דאי למאי דמסיק רב אשי שפיר ניחא להו ההיא דתערובת אין מקום לקושייתם דאיכא למימר דתלמודא ידע מסקנא דרב אשי דהכא ומשו' הכי פריך ולא אייתי סייעתא לשמואל מהך מתני' גם עיקר קושיא ליתא ואישתמיט מינייהו מ\"ש הרשב\"א בתורת הבית דקי\"ו ע\"ש ר\"ת דכל דאיכא ס\"ס מותר יע\"ש.
כתבו עוד התוס' בא\"ד על כן לא גריס ר\"ת ז\"ל ואחרות באחרות ע\"כ הנה הרשב\"א בספר ת\"ה כתב ע\"ש ר\"י הזקן דחלוקא זו דנתערבה קאי אספקא ואע\"ג דהשתא איכא תרי ספיקי וקי\"ל דס\"ס שרי ואפילו באיסור תורה לא אמרו כן אלא בס\"ס דשתי תערובו' כגון ההיא דטבעת ע\"ז שנפלה לריבוא ומריבוא לריבוא אבל הכ' דליכא אלא ס' א' בגוף וס' א' בתערובת בכה\"ג דליכ' ב' תערובו' אסור ע\"כ ובכונת דבריו איפליגו הרשב\"א והרא\"ה שהרשב\"א סובר דמה\"ט בעי תרי ספיקי כעין ב' תערובות משום דבכל חד וחד איכא תרי ספיקי וכן כששניהם הם מגוף אחד ומענין אחד והב' ספקות באים לפנינו כאחד אבל כשהשני ספקות אינן מענין אחד כגון ס' נולדו או ס' טריפה ונתערבה באחרות שהספק הראשון הוא בגוף האיסור אם מותרת ואם אסורה והספק השני הוא ע\"י תערובת לא מיקרי ס\"ס וכחדא ספקא דמי שהרי נאסרה כשנולד הס' הראשון והיאך נחזור ונתיר מה שאסרנו מפני תערובת אחר והרא\"ה סובר דה\"ט דבעינן כעין ב' תערובות משום דהא דאמרינן דס\"ס שרי בדאורייתא אכתי מדרבנן מיהא הוא אסיר אם לא היכא דבס' הראשון שרי מדאוריית' ואסיר מדרבנן ואתי ספק שני ומוציאו מאיסור דרבנן ולהכי בעינן כעין ב' תערובות כי היכי דבס' ראשון יהא מותר מן התורה ואסור מדרבנן ואתי ספק שני ומוציאו אף מדרבנן יע\"ש.
ומדברי הראשונים הללו אשר מרן ז\"ל הסכים לדבריה' בסי' ק\"י ס\"ט שמעתי למורינו הר' מהר\"י אלבעלי נר\"ו שהוק' אליו דברי הרמ\"ל בפ\"ד מה' בכורות שתמה עמ\"ש הרב תה\"ד בכתביו סימן קס\"ז שאין לצרף קנין הכסף לטעם חולבת כו' וכתב עליו ולא ידעתי מהו זה שכתב הרב שהרי בולד זה שלפנינו יש תרי ספיקי ספק שמא כבר בכרה וחלב מוכיח שבכרה ואת\"ל שחלב זה אינו פוטר ספק שקנאו הגוי וכיון שיש לגוי שותפות אין זה בכור דישראל ודוק. ודבריו תמוהים שהרי כלל גדול דכל ס\"ס בעינן שיהיו בס\"ס דשתי תערובות שהם בגוף אחד ומענין אחד אבל ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות לא הוי ס\"ס והתם בנדון הרב תה\"ד לא הוו הס' שוין דהס' הא' הוא אם הוא פטורה והס' הב' אינו בגוף אלא אם הוא פטורה מכח קנין הגוף אלו דבריו נר\"ו.
ולדעתי ל\"ק דכונת הרב מ\"ל לומר דהכא השני ספקות הללו מענין א' הם ובגוף א' שאנו מסתפקים אם הבהמה הזאת פטורה מן הבכורה או חייבת לא כן בספק טריפה שנתערבה דס' התערובת אינו בעיקר החיוב והפטור כס' דטריפה דס' דטריפה הוא בגוף האיסור אם היא אסורה או מותרת וספק תערובת הוא אם זו הביצה היא האסורה או המותרת וראיה לדבר דכל כה\"ג חשיב השני ספקות מענין א' אעפ\"י שאינם שוים בשמותם כס\"ס דב' תערובות אותה שכתב הר\"ן בפרק אין צדין ופסקו מרן א\"ח סי' תצ\"ז ס\"ד דס' מוכן בי\"ט שני חשיב ס\"ס ושרי יע\"ש אעפ\"י שהס' הא' אם נצוד אתמו' או היום והס' השני אם היום חול או לא ודוק ועיין בספר צמח צדק סימן ס\"ד דצ\"ג ע\"ב שגם הוא הסכים לסברת התה\"ד ועיין להפ\"ח בקונטריס ס\"ס סימן יו\"ד ובמ\"ש בסימן ק\"י סקמ\"ו שהקשה דלדברי שניהם משמע דכל דליכא בספקא קמא שום חשש איסור דאורייתא מותר בספק שני על ידי תערובת אחד והא בגמרא רב אשי אתא לפרוקי אליבא דמ\"ד דאיסור ביצה לית ביה חששא דבר תורה אלא אסורה משום גזרה דרבנן בעלמא וספקא אסורה ולשיטת ר\"י חלוקה דנתערבה קאי אספקא אלמא דספק א' בגוף וס' א' ע\"י תערובת לא מקרי ס\"ס אף במידי שעיקרו מדר' דאם איתא דבכה\"ג מיקרי שפיר ס\"ס א\"כ היכי קתני שכולם אסורות והא לדעת הרשב\"א והר\"ן ס\"ס שרי לפחו' מיהא במידי דרבנן ואפי' בדבר דשיל\"מ עכ\"ל. ולק\"ד י\"ל שאף הרשב\"א והר\"ן שהתירו בס\"ס דשיל\"מ לא התירו אלא בס\"ס כעין ב' תערובות וכגון שבאו ב' הספקות יחד כולם לפנינו כההיא דאשת ישראל שנאנסה דמייתו הרשב\"א והר\"ן ז\"ל וראיה לזה שכשבא הר\"ן להתיר ס' מוכן בי\"ט שני סיים וז\"ל והא ודאי תרי ספיקי נינהו שאי אפשר שיבואו לפניך ס' מוכן בי\"ט ב' אלא בב' ספקות כההיא דאשת ישראל שנאנסה עכ\"ל.
ומבואר יוצא מדבריו דכל דליתנהו לתרי ספקי כה\"ג אפי' באיסורא דרבנן כס' מוכן אסיר וטעמא מבואר דכיון דהוי דשיל\"מ חשיב כאיסור תורה ובעינן תרי ספקי כב' תערובות והשתא אף הרשב\"א לא כתב דבדבר שאין בו חשש דאורייתא דלא בעינן תרי ספיקי כעין שני תערובות אלא לדבר שאל\"מ וכדחזינן לתלמודא דלמאי דלא אסיק אדעתיה ההיא דדבר שיל\"מ דניחא ליה אליבא דרבא משום דהוי ספקא דאוריית' אבל למאי דחדית רב אשי ההיא דדשיל\"מ השתא ודאי דכל דליכא ס\"ס כעין שני תערובות אסיר ועיין להרב מנחת כהן בס' התערובו' ח\"ג פי\"א דקי\"ד ע\"א ד\"ה ואמנם שנראה בהדיא מדבריו כמ\"ש בדעת הרשב\"א יע\"ש ועיין בפ\"ט ובפ\"י שעמד בפרט הלז ובהכי ניחא לי דברי ה\"ה בה' י\"ט פ\"א ה\"ך שהביא דברי הרשב\"א דדשיל\"מ בתרי ספקי דעתו להתיר וכתב שגם מדברי רבינו משמע כן. ולכאורה הוה ק\"ל דאדרבא מסתמיות דברי רבינו שלא כתב שדין זה דתערובו' ליתיה אלא במקום שעושים י\"ט אחד אבל בי\"ט שני של גליות מותרת כיון דאיכא תרי ספקי ספק חול וספקא דתערובת ובהל' כ\"ב כתב י\"ט שני אעפ\"י שהוא מד\"ס כל מה שאסור בראשון אסור בשני ומשמע ודאי דקאי ג\"כ לדין תערובת שכתב לעיל מזה שאסור בא' שגם בב' נמי אסור נראה מזה דבתר איפכא סברת הרשב\"א קא אזיל מר.
וע\"פ האמור ניחא שאף הרשב\"א לא התיר בדשיל\"מ אי איכא תרי ספקי אלא כעין שני תערובות וא\"כ דייק שפיר ה\"ה ז\"ל מדלא הביא חלוקא דס' אסורה לאשמועינן שאם נתערבה אח\"כ באלף שיהיו אסורות דקאי כשיטת הרשב\"א דבכה\"ג מותרת דהשתא איכא תרי ספקי כגוונא דאשת ישראל שנאנסה וכמ\"ש הר\"ן שאי אפשר שיבואו ב' הספקות לפניך אמנם כשידוע בודאי שנולדה בי\"ט ונתערבה באחרות שהיא החלוקא שהביא רבינו ז\"ל איתיה ודאי אפי' בי\"ט ב' דכיון שאין שני הספקות באים כא' והוי דשיל\"מ אסור אף בי\"ט שני ועיין להטור ומרן בא\"ח סימן תקי\"ג ס\"ב ולהרב מ\"ץ ס\"ס ל\"ב ולהרב מ\"א שם סק\"ד שדבריו תמוהים במ\"ש דבי\"ד מיירי בחדש דהוי דאורייתא ולא ידעתי חדש מאן דכר שמיה הכא ואין ס' דט\"ס נפל בדבריו ובמקום חדש צ\"ל בשבת שלאחר י\"ט או בי\"ט שלאחר שבת דאסיר מדאורייתא ועיין להרב ט\"ז בי\"ד סימן ט\"ו סק\"ד במה שהקשה ותירץ ותירוצו הראשון לא יעלה שהדין הנז' הרשב\"א אמרו והוא סבור דבתרי ס' יש להתיר אפי' דשיל\"מ כששניהם באים כא' יע\"ש ועיין להש\"ך בספר נקודת הכסף מה שהקשה על קושית הט\"ז יע\"ש.
ודבריו תמוהים דאשתמיט מיניה דברי התוספות בשבת פר\"א דקל\"ו ד\"ה ממהל כו' כמ\"ש הרמ\"ל בפ\"ג מה' איסורי מזבח הל' ח' במ\"ש ליישב דעת הגאונים יע\"ש ועיקר קושית הט\"ז י\"ל עפ\"י דברי מרן כ\"מ פי\"א מהל' מעשר הל' י\"ג יע\"ש אלא שבעיקר דברי מרן הללו הקשה מורי הרב מר יאודה ממ\"ש רבינו בפי' המשנה בפ\"ק דדמאי גבי הקלין שבדמאי יע\"ש ומעיקר דברי הראב\"ד שם בה' מעשר יש לתמוה על מ\"ש הרפ\"ח בסימן ק\"י בכללי הס\"ס סי\"ד משם הא\"וה יע\"ש ועוד יש לדקדק על הא\"וה ממ\"ש מרן בא\"ח סימן תצ\"ז ס\"ב דספק מוכן בי\"ט ב' שרי וכתב הר\"ן בר\"פ א\"צ דה\"ט משום דהו\"ל ס\"ס יע\"ש כל הרמזים הללו העתקתי מכתבי הרב מהרי\"ן לכשאפנה אשנה איה\"ב ושוב אחר זמן רב נדפס ספר שער המלך להרב הנז' עיין בה' י\"ט דל\"ד ע\"ד ד\"ה והנלע\"ד יע\"ש.
ועוד שמעתי מקשים ע\"ד מרן בכ\"מ מההיא דר\"פ כל הצלמים דמ\"א ע\"ב דלר\"מ דחייש למיעוטא ואוסר בכל הצלמים הנמצאים דאסר כל המקומות אטו מקומו אפ\"ה בשברי צלמים שרי מטעם ס\"ס אימור לא עבדום ואת\"ל עבדום אימור ביטלום והשתא כיון דר\"מ חייש למיעוטא איך התיר מטעם ס\"ס לפי דברי מרן כ\"מ. וע\"פ מה שחילק מהרי\"ן שם לההיא דהקלין שבדמאי יע\"ש יתיישב זה ועיין במ\"ץ ח\"ב דק\"מ שציין שם ודוק עוד ראיתי לה\"ה שם בפ\"א מה' י\"ט בתחילת דבריו וז\"ל ברייתא שם ומסיק רב אשי ס' נולדה בחול ספק נולדה בי\"ט אסור משום דהוי דשיל\"מ עכ\"ל ולכאור' לא ידעתי למה לו להרב להביא מסקנת ר\"א כיון שרבינו תפס עיקר טעמא דרבא דטעמא דביצה אסורה הוא משום איסור הכנה ולדידיה לא הוצרך תלמודא לשנויי כדר\"א משום דהוי דשיל\"מ דלא הוצרך ר\"א להכי אלא לאידך דמשקין שזבו ופירות הנושרין כמבואר בפ\"ק די\"ט ואפשר שלזה הוצרך ה\"ה להא דר\"א משום י\"ט דעלמא דאסור משום גזרה וא\"נ משום י\"ט של גליות שאינו אסור אלא משום גזרה דרבנן דאפ\"ה אסור משום דשיל\"ם ותלמודא דקאמר דלרבא ניחא היינו משום דמצי למדחי ולאוקמה בי\"ט א' אבל בתר דמסיק ר\"א דדשיל\"מ חמיר שבקינן לה כפשטה אף לרבא ואסיר משום דדשיל\"מ.
ודע שעיקר מלתא דדשיל\"מ איתא בפרק הנודר מן הירק דף נ\"ח ע\"א דתניא רש\"א כל דשיל\"מ כגון טבל ומ\"ב והקדש וחדש לא נתנו חכמים בהם שיעור וכל דשאל\"מ כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה נתנו בהם חכמים שיעור אמרו לו והרי שביעית אין לו מתירין ולא נתנו בהם חכמים שיעור דתנן הז' אוסרת כ\"ש במינה אמר להם אף הם לא אמרו אלא לביעור אבל לאכילה בנ\"ט ע\"כ וכתב הר\"ן אף הם לא אמרו שהז' אוסרת בכ\"ש במינה אלא לענין שצריך לאכו' התערובת קודם הביעור דכיון שאפשר לאוכלו הו\"ל כדשיל\"מ אבל באכילה כלומר אם נתערבו לאחר הביעור שאם יהיו אסורים תערובתן לא שרו באכילה בין במינן בין שלא במינם בנ\"ט עכ\"ל ומשמע ודאי דע\"כ ל\"פ רבנן על ר\"ש אלא בכללא דכייל דכל דשאל\"מ נתנו בו חכמים שיעור דהאי כללא ליתא כיון דאשכחן בשביעית שלא נתנו חכמים שיעור אעפ\"י שאין לו מתירין אמנם בכללא דכייל ר\"ש דכל דבר שיל\"מ לא נתנו בו חכמים שיעור בהא ל\"פ עליה דר\"ש וכלל זה מוסכם הוא לדברי הכל ומש\"ה קאמר רב אשי הכא בשמעתין בפשיטות הוי דשיל\"מ וכל דשיל\"מ אפי' באלף לא בטיל וכהאי לישנא איתמר נמי בריש מכילתין ד\"ג ע\"ב יע\"ש ואי רבנן פליגי על ר\"ש בהאי כללא הכי הול\"ל האי תנא ס\"ל כר\"ש דכל דבר שיל\"מ אפילו באלף לא בטיל ומהתימא על הריטב\"א הובאו דבריו בש\"מ לב\"מ פ' הזהב דקל\"א ע\"ב עלה דאמרינן התם בדנ\"ג ע\"א ואם איתא לדחזקיה הו\"ל דשיל\"מ כו' שכתב דהאי מילתא פלוגתא דרבנן ור\"ש היא וכ\"כ ע\"ש ע\"ג יע\"ש והוא תימא מנ\"ל להרב ז\"ל דבהאי כללא נמי פליגי רבנן ור\"ש וצ\"ע.
וראיתי למו\"ה בספר שער המלך בהמ\"א דקמ\"ד ע\"ד שהכריח שלא כדברי הריטב\"א מההיא דפרק הנודר דנ\"ט ע\"א דפריך תלמודא לרבי אבא דאמר דקונמות חשיבי דשיל\"מ הואיל ואי בעי מתשיל עליה והרי תרומה דתנן סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה תרקב הא למאה תעלה כו' ומסיק שאני קונמות דמצוה לאתשולי עלייהו וכתב הרא\"ש ז\"ל דה\"ה דהו\"מ לאתויי מברייתא דלעיל דקרי בהדיא לתרומה דשאל\"מ אלא ד" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מעילה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Avodah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..b6387d9cbf981499a984073ec5c685d6f1109a48 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,86 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Avodah" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש כלי שרת אין צריך משיחה כל \n כלים וכו' ודבר זה אינו נוהג לדורות כו'. עיין במה שהק' הרמ\"ל דבפרק כל המנחות דפ\"ז כתבו התוס' שדרשא זו דאותם במשיחה ולא לדורות הוא דוקא לר\"ע דס\"ל דמדות יבש לא נתקדשו אבל למאן דאית ליה שנתקדשו מבפנים הא אצטריך קרא למעט מידת יבש מבחוץ ולפ\"ז ק' לרבינו שהרי בר\"פ פסק דלא כר\"ע וי\"ל עכ\"ל ועיין בספר שיח יצחק בחי' ליומא די\"ו ע\"ב וע\"ג שכתב וז\"ל ויראה דלהכי דייק הרמב\"ם שם דמוכח ליה מקרא דאשר ישרתו בם בקדש בשירות הם מתקדשים ולא הזכיר דרשא דואותם כלל משום דס\"ל דלמ\"ד דמידת יבש נתקדשה בפנים להכי אצט' אותם דמשיחה שאינה נוהגת לדורות נפ\"ל מאשר ישרתו לחודיה דאי משום דהו\"א הני הוא דבמשיחה לדורות במשיחה ובעבודה דהא כתיב וכן תעשו לדורות כדאיתא התם בשבועות דס\"ל להך מ\"ד דכמו כן תעשו לא אירייא דאתבנית כלים דוקא קאי כמו שפי' רש\"י בחומש ועיין בהרא\"ם שם ולא אמשיחה וא\"כ בלאו אותם ידעינן שפיר דלדורו' בעבודה לא במשיחה אלא דסתמא דתלמו' אשמועי' דאף למ\"ד דמידת יבש לא נתקדשה דהשתא אייתר ליה אותם אע\"ג דכתיב אשר ישרתו הו\"א לדורות במשיחה דהא כתיב וכן תעשו וכי היכי דקפיד קרא אפי' אתבנית אימא דקפיד נמי אמשיחה דומיא דמשכן אבל קושטא הוא דלמ\"ד נתקדשה אותם אצט' שפיר למעט מידת יבש בחוץ כנלע\"ד עכ\"ל ולדידי ק\"ל דאם אית' דמאשר ישרתו לחודיה נפ\"ל ולא מאותם דכלים בעבודה מתקדש דקרא דוכן תעשו לא קאי אלא אתבנית הכלים כמ\"ש רש\"י בפי' החומש א\"כ מנ\"ל שאין מוסיפין על עזרות אלא במלך ונביא ובע\"א זקנים ובכל הני דתנן בשבועות דהתם לא נפ\"ל אלא מקרא דוכן תעשו ולדברי הרב הנז' נר\"ו קרא דוכן תעשו לא קאי אלא אתבנית המשכן וכליו ולא על האופן קדושתן אלא ודאי דקרא אף אאופן עשייתן וקדושתן קאי דרש\"י ז\"ל בפי' החומש פשטיה דקרא קמפרש כמנהגו הטוב וא\"כ הדרא קו' הרמ\"ל לדוכתא מיהו לע\"ד נראה דרבינו משמע ליה דמאותם שמעינן תרתי בין דרשא זו דאותם במשיחה ולא לדורות במשיחה ובין דרשא זו דאותם במשיחה ולא בחוץ במשיחה ולאו משום דתרתי שמע מינה אלא משום דאי אתי קרא לדרשא דאותם במשיחה ולמעט מידות יבש מבפנים לחודיה הא איכא קרא אחרינא דדריש ר' בספרי ואיתא בילקוט דדריש קרא דוימשח אותו ויקדש אותו כיע\"ש ודוק." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מקטיר קטורת זרה מזבח \n הזהב שבהיכל עליו מקטירין הקטורת בכל יום ואם הקריב או הקטיר או הסיך נסך לוקה שנאמר לא תעלו עליו קטורת זרה. ע\"כ. הנה הרב כמהר\"י אלפ'אנדארי בספר מוצל מאש דת סימן נ\"א דכ\"ג ע\"א הקשה על ר' למה לא פירש שיעורו אם הוא בכזית או בכל שהוא כמו שפי' גבי כל שאור וכל דבש בפ\"ה מה' איסורי מזבח יע\"ש. ולע\"ד ל\"ק כלל לפי מ\"ש התוספות שם בפרק כל המנחות דנ\"ח ע\"ב ד\"ה חצי קומץ גבי פלוגתא דאביי ורבא גבי שאור ודבש דלעולם דהכי קי\"ל בעלמא דאין קומץ פחות מב' זיתים ואין הקטרה פחותה מכזית כסברת רבא וריב\"ל בפרק הקומץ רבה דכ\"ו ע\"ב וכדפסק ר' בסוף פרק י\"ג מה' מע\"הק ובפי\"א מה' פ\"המ דט\"ו יע\"ש וכדתנן בפרק השוחט והמעלה דק\"ט ע\"ב הקומץ והקטרת שהקריב באיזה מהם כזית לחוץ חייב וכדפסק רבי' בפי\"ט מה' מע\"הק ד\"ח וד\"ט ושם בר\"פ יע\"ש אלא דשאני שאור ודבש דרבייה בהו קרא וכמ\"ש התוס' שם ובפרק השוחט דק\"ז ע\"ב ד\"ה ר\"ל יע\"ש ומה גם דאשכחן לאביי גופיה שם בפרק השוחט והמעלה דק\"ט ע\"ב על ההיא מתני' דקומץ והלבונה וכו' דמפרש בין לרבנן ובין לר\"א הקטרת של מזבח שבהיכל היתה בכזית אלא דפליגי אי ילפינן פנים מחוץ או לא יע\"ש ועכ\"ל דדעת אביי דדוקא גבי שאור ודבש לוקה בכ\"ש משום דרבייה קרא אבל לעולם דקטורת של כל יום במזבח הזהב שבהיכל אין הקטרה פחותה מכזית וכדפסק רבינו בהדיא פ\"ט מה' ביאת מקדש ודוק." + ], + [], + [ + "שורש מצות נתינת הטבעות בארון ונזהרין \n שלא ישמטו הבדים מן הטבעות וכו'. הנה בפסוק ונתת את הטבעות על ארבע פעמותיו נחלקו רש\"י והרמב\"ן רש\"י פי' בזוייות העליונות סמוך לכפורת והרמב\"ן פי' בזוייות התחתונות והקשה מרן מלכא בס' עה\"ח בפ' תרומה ע\"ש מרן זקנו דבפרק המצניע דצ\"ב ע\"א אמרו המוציא משאוי למעלה מעשרה חייב ויליף לה ממשא בני קהת דארון ט' וכפורת טפח הרי כאן עשרה וגמירי כל טונא דמדלי איניש תלתא מלעיל ותרי תלתי מלרע יע\"ש הרי שהבדים היו מונחים בשלישו של הארן יע\"ש והשתא קשה בין לשיטת רש\"י דלפי' לא היה הארון למעלה מעשרה כיון שהבדים היו בזוייות העליונות גם להרמב\"ן קשה שהרי אמרו גמירי כל טונא דמדלי אינשי תלתא מלעיל ולדבריו כל המשא היה למעלה וליכא תלתא מלעיל ומה שישב בזה מרן מלכא שם ובספר חיים וחסד דקל\"ח ע\"א דפשטיה דקרא משמע או בזויות העליונות או בתחתונות ומש\"ה מהדר הש\"ס למילף האי מלתא דהמוציא למעל' מעשרה מהמזבח כמ\"ש שם ואבע\"א מהמזבח גמרינן דס\"ל דמארון ליכא ילפותא יע\"ש אין זה מן הישוב דמלבד דמסדרא דתלמודא התם אתמר איפכא דמעיקרא יליף ממזבח והדר קאמר ואבע\"א יליף מהארון יע\"ש עוד זאת דבשלמא לדעת הרמב\"ן שפירש שהיו בזויו' התחתונות והכריח כן מתיבת פעמותיו שהוא מלשון פעמיך בנעלים איכא למימר דפשטיה דקרא הכי הוי אבל לדעת רש\"י דפעם הוא זוית מה הכרח יש לפרש בזויות העליונו' ולא כדרך כל מדלי טונא וגם לדעת הרמב\"ן ז\"ל שהכריח מלשון פעמו' שהוא לשון רגל איך הוה ס\"ד דתלמודא לומר גמירי כל טונא כו' שהיו הבדים מונחים בשליש ראשון שבזויות הארון דהכתוב קורא בגרון פעמותיו.
וסבור הייתי ליישב דברי רש\"י ע\"פ מ\"ש הרמב\"ן בשם הראב\"ע דשני מיני בדים היו אחד שהיו קבועים בהם ואחרים שלא היו קבועים אלא היו נותנים אותם בשעת סילוק המסעות ובכן אפשר לומר דמ\"ש רש\"י שהבדים היו נותנים בזויות העליונות היינו הבדים הקבועים שבהם נצטוו ליתנם בתחילת עשיית הארן ובהם כתיב לא יסורו ממנו וההיא דפרק המצניע דמשמע שהיו מונחים בשלישו של הארן היינו אותם שהיו נותני' בשעת סילוק המסעות.
ואולם ראה ראיתי להתוס' ביומא פרק הוציאו לו דע\"ב ע\"א ד\"ה כתי' שכתבו כדברי הראב\"ע דשני מיני בדים היו והכריחו כן מקרא שכתוב בפ' במדבר בנסוע המסעות ובא אהרן ובניו כו' ושמו את בדיו דמשמע דבשעת סילוק המסעות היו מניחים אותם וכן מוכיח הפסוק דכתיב בפרשת תרומה ויצקת לו ארבע טבעות זהב על ד' פעמותיו והדר כתיב ושתי טבעות על צלעו הא' וב' טבעות על צלעו השנית משמע דארבע טבעות היו על שתי צלעותיו מלבד הארבעה של ארבע פעמותיו יע\"ש והשתא אי רש\"י ז\"ל בשיטה זו קאי הי\"ל לפרש כן בקרא דושתי טבעות על צלעו כו' שהן שתים אחרות לכל צד מלבד אותן שהיו על ארבע פעמותיו ואלו הרב בהאי קרא דושתי טבעות נדחק לפרש שהן הטבעות הראשונות שהיו על ד' פעמותיו ומדנחית לפרש קרא דקאי על הראשונות משמע דלא ניחא ליה לפרש כפי' הראב\"ע והתוס' שהיו שני מינים בדים וטבעות וכמו שמצינו להרמב\"ן שמיאן בפי' זה ובפ' במדבר בפסוק ושמו בדיו פי' הכתוב כאותן שתי פי' שכתבו התוס' שם ביומא הא' דושמו בדיו קאי על כתפות הנושאים והפי' הב' היינו שהיו מושכין את בדי הארון לצד חוץ להיות נראים כבולטין בפרוכת כמין שני דדים כו' יע\"ש.
ודרך אגב אומר מה שנתקשתי טובא בהבנת דברי התוספות שם ביומא שכתבו וז\"ל וא\"ת לפי מה שפירשנו דקרא דוהבאת את הבדים בטבעות אכולהו ד' בדים קאי קשה מאי דכתיב ביה לשאת את הארן בהן כו' ונ\"ל דוהבאת את הבדים לא קאי אלא אהנך בדים הקבועים שהרי אותן הבדים שאינן קבועים מה הוצרך להזכירו כאן. ולא זכיתי להבין כונתם איך ישבו קושייתם במה שתירצו עכשיו דקרא דוהבאת את הבדים לא קאי אלא אהנך בדים הקבועים דאדרבא השתא תיקשי טפי מאי דכתיב לשאת את הארון בהן שהרי באותן בדים הקבועים לא היו נושאים אותו אלא בבדים אחרים שהיו נותנים בשעת סילוק המסעות ואולי כונתם לומר דהשתא דמוקמי' קרא דוהבאת את הבדים בהנך בדים הקבועים אפשר לפ' קרא הכי והבאת את הבדים הללו הקבועים באופן שיהיו הנושאין יכולין לשאת את הארון בהם והיינו שיהיו נתונים לרוחבו על הארון ולא לאורכו שכשירצו הלוים לשאתו יכנסו בין הבדים באורך הארון שהם אמתים וחצי בין בד לבד לא כן אם הבדים הללו נתונים לאורך אינן יכולים לשאת אותו שאין שנים נכנסים בתוך אמה וחצי כדאמרינן בפרק שתי הלחם דצ\"ה אבל לעולם כשהיו נושאין את הארן לא היו נושאין אותו בבדים הללו הקבועים בו אלא בבדים אחרים ואזהרת הכתוב הוא שיהיו הבדים נתונים לרוחב הארון ולא לאורך כדי שיהיו יכולים לשאת אותו בהם כלומר אפילו אם יהיו הבדים האלו נתונים שם לא יזיקו אל הנושאים כיון שאין נתונים לרוחב א\"נ ה\"ק ונתת אל הבדים בנתינה שוה באופן שיהיו יכולים לשאת אותו בהן ולא יהיה אחת ארוך ואחת קצר אף שאין נושאין אותו בהן יהיה באופן המועיל אם ירצו לשאת אותו בהן וכבר זה יכולין אנו לפרש כשנאמר דקרא דוהבאת את הבדי' מיירי דוקא בבדים הקבועים שלא יהיו נושאין אותו בהן משא\"כ אם נאמר דקרא מיירי אף בבדים שאינן קבועים א\"כ לשאת אותו בהן מתחלף פירושו דלבדים שאינן קבועים פי' לשאת אותן בהן ממש ולבדים הקבועים לאו דוקא וליתר הדקדו' שדקדק הרב ח\"ה בדברי התוס' עיין בספר קרבן חגיגה סי' ס\"ט ויערב לך יע\"ש." + ] + ], + [ + [], + [ + "שורש אין אומרים שירה אלא על היין איזהו \n שירות שהוא בשם ה' כו' ומתי אומר שירה על כל עולות הצבור החובה ועל שלמי עצרת בעת ניסוך היין. והנה התוספות בברכות בפרק כיצד מברכין דל\"ו ד\"ה שאין אומרים שירה על שום אכילת מזבח כגון זריקת דמים וניסוך המי' כי אם על היין אבל ודאי מצינו שירה בלא יין כגון הלל שבשחיטת פסחים עכ\"ל וכ\"כ בפרק תמיד נשחט דס\"ד ד\"ה קראוהו את הלל וז\"ל ק' לר\"י דאמרינן בערכין די\"א ובכיצד מברכין אין אומרים שירה אלא על היין והכא חזינן דאיכא שירה בלא נסכים וכן היו מקדשין העזרות בשתי תודות ובשיר ואומר ר\"י דה\"פ אין אומרים שירה בשעת הקרבת קרבן אלא על היין דמשמח אלדי'ם ואנשים דריש ליה ועיקר שתיה ושמחה היינו בשעת אכילה ודומיא דה\"נ לגבוה בשעת הקרבת קרבן קאמר דאין אומרים שירה אלא על היין אבל שלא בשעת הקרבת קרבן היו אומרים שירה שלא על היין בכמה דוכתי עכ\"ל.
ושמעתי מקשי' ומטו בה משמיה דמורינו הרב הכולל כמהר\"י אלבעלי דאם כדברי ר\"י מאי פריך הש\"ס בערכין די\"א עלה דאמר רב מתנה מנין לבכורים שטעונין שירה אתיא טוב טוב איני והאמר רשב\"ן אר\"י מנין שאין אומרים שירה אלא על היין שנאמר ותאמר להם הגפן כו' ומשני משכחת לה כדתני ר\"י הביא ענבים ודרכן כו' יע\"ש והשתא כפי דברי ר\"י מאי קא ק\"ל מדרשב\"ן שאין אומרים שירה אלא על היין הא רשב\"ן לא קאמר אלא בשעת אכילת מזבח ותקרובת קרבן והכא גבי בכורים שהיו ניתנים לכהנים ולא היו נקרבים במזבח שפיר היו אומרים שירה ולמה הוצרכו לשנויי דמיירי בשהביא ענבים ודרכן ולכאורה היא קושייא אלימתא עיין בספר תועפות ראם לכמוהר\"א גאטינייו שהניחה בצ\"ע יע\"ש.
והנלע\"ד דכיון דגבי הבאת בכורים איכא נמי קרבן שהרי שנינו בפ\"ב דבכורים הבכורי' טעוני' קרבן ושיר ותנופה וכן פסק רבינו בספ\"ג מה' בכורים וז\"ל וכשם שטעונים תנופה כך טעונים קרבן שלמים כו' וכל דאיכא קרבן איכא נמי נסכים כמו ששנינו בפ\"ט דמנחות מ\"ו כל קרבנות ציבור ויחיד טעונים נסכים חוץ מן הבכור כו' ושיר של הבכורים לא היה בשעת הקרבת הנסכים אלא בשעת הבאתן לעזרה כמו שכתב שם רבינו ז\"ל וכמו ששנינו בפרק ג' דבכורים וכן כתב רש\"י ז\"ל שם בערכין דאין לומר דשיר זה ששנינו במתניתין היינו מלבד אותו השיר שבשעת הקרבת נסכי' דזה אינו שלא מצינו בקרבן יחיד שטעון שירה אלא בקרבנות שקבוע להם זמן כמ\"ש רבינו כאן בפרקין וכיון שכן פריך שפיר תלמודא דאם איתא לדרב מתנה דבכורים טעונים שירה הול\"ל שהשירה יהיה בעת הקרבת הקרבן בשעת הנסכי' לא בשעת הבאת הבכורי' לעזרה מאחר דקי\"ל דאין אומרים שירה אלא על היין והכא הא איכא יין וקרבן דבשלמא גבי הלל דפסח ניחא שלא היה באותו קרבן נסכים וכמו ששנינו חוץ מן המעשר והבכור והפסח אבל הכא דאיכא נסכים הול\"ל שיהיה השיר בעת הנסכים ומשני דאה\"נ ומתני' מיירי כשהביא יין לבכורים ודוק ועיין בירוש' פ' תמיד נשחט הלכה ה' על מ\"ש תקעו והריעו ותקעו אמרו תני תמיד שיש לו נסכים תוקעין לנסכין פסחים שאין לו נסכין תוקעין לשחיטתו יע\"ש." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "היום \n שהגיע לבני המשפחה זו להבי' עצים כו' ואסורים בו בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה כו'. ע\"כ. עיין במ\"ש בזה בספרי הקטן ח\"א ה' ח\"ומ פ\"ח הלכה י\"ח שורש איסור עשיית מלאכה בע\"פ דק\"ו ע\"ד יע\"ש." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..6e54c5d2eecd56242c0d1bf5ad47a1581e509883 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Avodah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,83 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Vessels_of_the_Sanctuary_and_Those_who_Serve_Therein", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש כלי שרת אין צריך משיחה כל \n כלים וכו' ודבר זה אינו נוהג לדורות כו'. עיין במה שהק' הרמ\"ל דבפרק כל המנחות דפ\"ז כתבו התוס' שדרשא זו דאותם במשיחה ולא לדורות הוא דוקא לר\"ע דס\"ל דמדות יבש לא נתקדשו אבל למאן דאית ליה שנתקדשו מבפנים הא אצטריך קרא למעט מידת יבש מבחוץ ולפ\"ז ק' לרבינו שהרי בר\"פ פסק דלא כר\"ע וי\"ל עכ\"ל ועיין בספר שיח יצחק בחי' ליומא די\"ו ע\"ב וע\"ג שכתב וז\"ל ויראה דלהכי דייק הרמב\"ם שם דמוכח ליה מקרא דאשר ישרתו בם בקדש בשירות הם מתקדשים ולא הזכיר דרשא דואותם כלל משום דס\"ל דלמ\"ד דמידת יבש נתקדשה בפנים להכי אצט' אותם דמשיחה שאינה נוהגת לדורות נפ\"ל מאשר ישרתו לחודיה דאי משום דהו\"א הני הוא דבמשיחה לדורות במשיחה ובעבודה דהא כתיב וכן תעשו לדורות כדאיתא התם בשבועות דס\"ל להך מ\"ד דכמו כן תעשו לא אירייא דאתבנית כלים דוקא קאי כמו שפי' רש\"י בחומש ועיין בהרא\"ם שם ולא אמשיחה וא\"כ בלאו אותם ידעינן שפיר דלדורו' בעבודה לא במשיחה אלא דסתמא דתלמו' אשמועי' דאף למ\"ד דמידת יבש לא נתקדשה דהשתא אייתר ליה אותם אע\"ג דכתיב אשר ישרתו הו\"א לדורות במשיחה דהא כתיב וכן תעשו וכי היכי דקפיד קרא אפי' אתבנית אימא דקפיד נמי אמשיחה דומיא דמשכן אבל קושטא הוא דלמ\"ד נתקדשה אותם אצט' שפיר למעט מידת יבש בחוץ כנלע\"ד עכ\"ל ולדידי ק\"ל דאם אית' דמאשר ישרתו לחודיה נפ\"ל ולא מאותם דכלים בעבודה מתקדש דקרא דוכן תעשו לא קאי אלא אתבנית הכלים כמ\"ש רש\"י בפי' החומש א\"כ מנ\"ל שאין מוסיפין על עזרות אלא במלך ונביא ובע\"א זקנים ובכל הני דתנן בשבועות דהתם לא נפ\"ל אלא מקרא דוכן תעשו ולדברי הרב הנז' נר\"ו קרא דוכן תעשו לא קאי אלא אתבנית המשכן וכליו ולא על האופן קדושתן אלא ודאי דקרא אף אאופן עשייתן וקדושתן קאי דרש\"י ז\"ל בפי' החומש פשטיה דקרא קמפרש כמנהגו הטוב וא\"כ הדרא קו' הרמ\"ל לדוכתא מיהו לע\"ד נראה דרבינו משמע ליה דמאותם שמעינן תרתי בין דרשא זו דאותם במשיחה ולא לדורות במשיחה ובין דרשא זו דאותם במשיחה ולא בחוץ במשיחה ולאו משום דתרתי שמע מינה אלא משום דאי אתי קרא לדרשא דאותם במשיחה ולמעט מידות יבש מבפנים לחודיה הא איכא קרא אחרינא דדריש ר' בספרי ואיתא בילקוט דדריש קרא דוימשח אותו ויקדש אותו כיע\"ש ודוק." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מקטיר קטורת זרה מזבח \n הזהב שבהיכל עליו מקטירין הקטורת בכל יום ואם הקריב או הקטיר או הסיך נסך לוקה שנאמר לא תעלו עליו קטורת זרה. ע\"כ. הנה הרב כמהר\"י אלפ'אנדארי בספר מוצל מאש דת סימן נ\"א דכ\"ג ע\"א הקשה על ר' למה לא פירש שיעורו אם הוא בכזית או בכל שהוא כמו שפי' גבי כל שאור וכל דבש בפ\"ה מה' איסורי מזבח יע\"ש. ולע\"ד ל\"ק כלל לפי מ\"ש התוספות שם בפרק כל המנחות דנ\"ח ע\"ב ד\"ה חצי קומץ גבי פלוגתא דאביי ורבא גבי שאור ודבש דלעולם דהכי קי\"ל בעלמא דאין קומץ פחות מב' זיתים ואין הקטרה פחותה מכזית כסברת רבא וריב\"ל בפרק הקומץ רבה דכ\"ו ע\"ב וכדפסק ר' בסוף פרק י\"ג מה' מע\"הק ובפי\"א מה' פ\"המ דט\"ו יע\"ש וכדתנן בפרק השוחט והמעלה דק\"ט ע\"ב הקומץ והקטרת שהקריב באיזה מהם כזית לחוץ חייב וכדפסק רבי' בפי\"ט מה' מע\"הק ד\"ח וד\"ט ושם בר\"פ יע\"ש אלא דשאני שאור ודבש דרבייה בהו קרא וכמ\"ש התוס' שם ובפרק השוחט דק\"ז ע\"ב ד\"ה ר\"ל יע\"ש ומה גם דאשכחן לאביי גופיה שם בפרק השוחט והמעלה דק\"ט ע\"ב על ההיא מתני' דקומץ והלבונה וכו' דמפרש בין לרבנן ובין לר\"א הקטרת של מזבח שבהיכל היתה בכזית אלא דפליגי אי ילפינן פנים מחוץ או לא יע\"ש ועכ\"ל דדעת אביי דדוקא גבי שאור ודבש לוקה בכ\"ש משום דרבייה קרא אבל לעולם דקטורת של כל יום במזבח הזהב שבהיכל אין הקטרה פחותה מכזית וכדפסק רבינו בהדיא פ\"ט מה' ביאת מקדש ודוק." + ], + [], + [ + "שורש מצות נתינת הטבעות בארון ונזהרין \n שלא ישמטו הבדים מן הטבעות וכו'. הנה בפסוק ונתת את הטבעות על ארבע פעמותיו נחלקו רש\"י והרמב\"ן רש\"י פי' בזוייות העליונות סמוך לכפורת והרמב\"ן פי' בזוייות התחתונות והקשה מרן מלכא בס' עה\"ח בפ' תרומה ע\"ש מרן זקנו דבפרק המצניע דצ\"ב ע\"א אמרו המוציא משאוי למעלה מעשרה חייב ויליף לה ממשא בני קהת דארון ט' וכפורת טפח הרי כאן עשרה וגמירי כל טונא דמדלי איניש תלתא מלעיל ותרי תלתי מלרע יע\"ש הרי שהבדים היו מונחים בשלישו של הארן יע\"ש והשתא קשה בין לשיטת רש\"י דלפי' לא היה הארון למעלה מעשרה כיון שהבדים היו בזוייות העליונות גם להרמב\"ן קשה שהרי אמרו גמירי כל טונא דמדלי אינשי תלתא מלעיל ולדבריו כל המשא היה למעלה וליכא תלתא מלעיל ומה שישב בזה מרן מלכא שם ובספר חיים וחסד דקל\"ח ע\"א דפשטיה דקרא משמע או בזויות העליונות או בתחתונות ומש\"ה מהדר הש\"ס למילף האי מלתא דהמוציא למעל' מעשרה מהמזבח כמ\"ש שם ואבע\"א מהמזבח גמרינן דס\"ל דמארון ליכא ילפותא יע\"ש אין זה מן הישוב דמלבד דמסדרא דתלמודא התם אתמר איפכא דמעיקרא יליף ממזבח והדר קאמר ואבע\"א יליף מהארון יע\"ש עוד זאת דבשלמא לדעת הרמב\"ן שפירש שהיו בזויו' התחתונות והכריח כן מתיבת פעמותיו שהוא מלשון פעמיך בנעלים איכא למימר דפשטיה דקרא הכי הוי אבל לדעת רש\"י דפעם הוא זוית מה הכרח יש לפרש בזויות העליונו' ולא כדרך כל מדלי טונא וגם לדעת הרמב\"ן ז\"ל שהכריח מלשון פעמו' שהוא לשון רגל איך הוה ס\"ד דתלמודא לומר גמירי כל טונא כו' שהיו הבדים מונחים בשליש ראשון שבזויות הארון דהכתוב קורא בגרון פעמותיו.
וסבור הייתי ליישב דברי רש\"י ע\"פ מ\"ש הרמב\"ן בשם הראב\"ע דשני מיני בדים היו אחד שהיו קבועים בהם ואחרים שלא היו קבועים אלא היו נותנים אותם בשעת סילוק המסעות ובכן אפשר לומר דמ\"ש רש\"י שהבדים היו נותנים בזויות העליונות היינו הבדים הקבועים שבהם נצטוו ליתנם בתחילת עשיית הארן ובהם כתיב לא יסורו ממנו וההיא דפרק המצניע דמשמע שהיו מונחים בשלישו של הארן היינו אותם שהיו נותני' בשעת סילוק המסעות.
ואולם ראה ראיתי להתוס' ביומא פרק הוציאו לו דע\"ב ע\"א ד\"ה כתי' שכתבו כדברי הראב\"ע דשני מיני בדים היו והכריחו כן מקרא שכתוב בפ' במדבר בנסוע המסעות ובא אהרן ובניו כו' ושמו את בדיו דמשמע דבשעת סילוק המסעות היו מניחים אותם וכן מוכיח הפסוק דכתיב בפרשת תרומה ויצקת לו ארבע טבעות זהב על ד' פעמותיו והדר כתיב ושתי טבעות על צלעו הא' וב' טבעות על צלעו השנית משמע דארבע טבעות היו על שתי צלעותיו מלבד הארבעה של ארבע פעמותיו יע\"ש והשתא אי רש\"י ז\"ל בשיטה זו קאי הי\"ל לפרש כן בקרא דושתי טבעות על צלעו כו' שהן שתים אחרות לכל צד מלבד אותן שהיו על ארבע פעמותיו ואלו הרב בהאי קרא דושתי טבעות נדחק לפרש שהן הטבעות הראשונות שהיו על ד' פעמותיו ומדנחית לפרש קרא דקאי על הראשונות משמע דלא ניחא ליה לפרש כפי' הראב\"ע והתוס' שהיו שני מינים בדים וטבעות וכמו שמצינו להרמב\"ן שמיאן בפי' זה ובפ' במדבר בפסוק ושמו בדיו פי' הכתוב כאותן שתי פי' שכתבו התוס' שם ביומא הא' דושמו בדיו קאי על כתפות הנושאים והפי' הב' היינו שהיו מושכין את בדי הארון לצד חוץ להיות נראים כבולטין בפרוכת כמין שני דדים כו' יע\"ש.
ודרך אגב אומר מה שנתקשתי טובא בהבנת דברי התוספות שם ביומא שכתבו וז\"ל וא\"ת לפי מה שפירשנו דקרא דוהבאת את הבדים בטבעות אכולהו ד' בדים קאי קשה מאי דכתיב ביה לשאת את הארן בהן כו' ונ\"ל דוהבאת את הבדים לא קאי אלא אהנך בדים הקבועים שהרי אותן הבדים שאינן קבועים מה הוצרך להזכירו כאן. ולא זכיתי להבין כונתם איך ישבו קושייתם במה שתירצו עכשיו דקרא דוהבאת את הבדים לא קאי אלא אהנך בדים הקבועים דאדרבא השתא תיקשי טפי מאי דכתיב לשאת את הארון בהן שהרי באותן בדים הקבועים לא היו נושאים אותו אלא בבדים אחרים שהיו נותנים בשעת סילוק המסעות ואולי כונתם לומר דהשתא דמוקמי' קרא דוהבאת את הבדים בהנך בדים הקבועים אפשר לפ' קרא הכי והבאת את הבדים הללו הקבועים באופן שיהיו הנושאין יכולין לשאת את הארון בהם והיינו שיהיו נתונים לרוחבו על הארון ולא לאורכו שכשירצו הלוים לשאתו יכנסו בין הבדים באורך הארון שהם אמתים וחצי בין בד לבד לא כן אם הבדים הללו נתונים לאורך אינן יכולים לשאת אותו שאין שנים נכנסים בתוך אמה וחצי כדאמרינן בפרק שתי הלחם דצ\"ה אבל לעולם כשהיו נושאין את הארן לא היו נושאין אותו בבדים הללו הקבועים בו אלא בבדים אחרים ואזהרת הכתוב הוא שיהיו הבדים נתונים לרוחב הארון ולא לאורך כדי שיהיו יכולים לשאת אותו בהם כלומר אפילו אם יהיו הבדים האלו נתונים שם לא יזיקו אל הנושאים כיון שאין נתונים לרוחב א\"נ ה\"ק ונתת אל הבדים בנתינה שוה באופן שיהיו יכולים לשאת אותו בהן ולא יהיה אחת ארוך ואחת קצר אף שאין נושאין אותו בהן יהיה באופן המועיל אם ירצו לשאת אותו בהן וכבר זה יכולין אנו לפרש כשנאמר דקרא דוהבאת את הבדי' מיירי דוקא בבדים הקבועים שלא יהיו נושאין אותו בהן משא\"כ אם נאמר דקרא מיירי אף בבדים שאינן קבועים א\"כ לשאת אותו בהן מתחלף פירושו דלבדים שאינן קבועים פי' לשאת אותן בהן ממש ולבדים הקבועים לאו דוקא וליתר הדקדו' שדקדק הרב ח\"ה בדברי התוס' עיין בספר קרבן חגיגה סי' ס\"ט ויערב לך יע\"ש." + ] + ], + [ + [], + [ + "שורש אין אומרים שירה אלא על היין איזהו \n שירות שהוא בשם ה' כו' ומתי אומר שירה על כל עולות הצבור החובה ועל שלמי עצרת בעת ניסוך היין. והנה התוספות בברכות בפרק כיצד מברכין דל\"ו ד\"ה שאין אומרים שירה על שום אכילת מזבח כגון זריקת דמים וניסוך המי' כי אם על היין אבל ודאי מצינו שירה בלא יין כגון הלל שבשחיטת פסחים עכ\"ל וכ\"כ בפרק תמיד נשחט דס\"ד ד\"ה קראוהו את הלל וז\"ל ק' לר\"י דאמרינן בערכין די\"א ובכיצד מברכין אין אומרים שירה אלא על היין והכא חזינן דאיכא שירה בלא נסכים וכן היו מקדשין העזרות בשתי תודות ובשיר ואומר ר\"י דה\"פ אין אומרים שירה בשעת הקרבת קרבן אלא על היין דמשמח אלדי'ם ואנשים דריש ליה ועיקר שתיה ושמחה היינו בשעת אכילה ודומיא דה\"נ לגבוה בשעת הקרבת קרבן קאמר דאין אומרים שירה אלא על היין אבל שלא בשעת הקרבת קרבן היו אומרים שירה שלא על היין בכמה דוכתי עכ\"ל.
ושמעתי מקשי' ומטו בה משמיה דמורינו הרב הכולל כמהר\"י אלבעלי דאם כדברי ר\"י מאי פריך הש\"ס בערכין די\"א עלה דאמר רב מתנה מנין לבכורים שטעונין שירה אתיא טוב טוב איני והאמר רשב\"ן אר\"י מנין שאין אומרים שירה אלא על היין שנאמר ותאמר להם הגפן כו' ומשני משכחת לה כדתני ר\"י הביא ענבים ודרכן כו' יע\"ש והשתא כפי דברי ר\"י מאי קא ק\"ל מדרשב\"ן שאין אומרים שירה אלא על היין הא רשב\"ן לא קאמר אלא בשעת אכילת מזבח ותקרובת קרבן והכא גבי בכורים שהיו ניתנים לכהנים ולא היו נקרבים במזבח שפיר היו אומרים שירה ולמה הוצרכו לשנויי דמיירי בשהביא ענבים ודרכן ולכאורה היא קושייא אלימתא עיין בספר תועפות ראם לכמוהר\"א גאטינייו שהניחה בצ\"ע יע\"ש.
והנלע\"ד דכיון דגבי הבאת בכורים איכא נמי קרבן שהרי שנינו בפ\"ב דבכורים הבכורי' טעוני' קרבן ושיר ותנופה וכן פסק רבינו בספ\"ג מה' בכורים וז\"ל וכשם שטעונים תנופה כך טעונים קרבן שלמים כו' וכל דאיכא קרבן איכא נמי נסכים כמו ששנינו בפ\"ט דמנחות מ\"ו כל קרבנות ציבור ויחיד טעונים נסכים חוץ מן הבכור כו' ושיר של הבכורים לא היה בשעת הקרבת הנסכים אלא בשעת הבאתן לעזרה כמו שכתב שם רבינו ז\"ל וכמו ששנינו בפרק ג' דבכורים וכן כתב רש\"י ז\"ל שם בערכין דאין לומר דשיר זה ששנינו במתניתין היינו מלבד אותו השיר שבשעת הקרבת נסכי' דזה אינו שלא מצינו בקרבן יחיד שטעון שירה אלא בקרבנות שקבוע להם זמן כמ\"ש רבינו כאן בפרקין וכיון שכן פריך שפיר תלמודא דאם איתא לדרב מתנה דבכורים טעונים שירה הול\"ל שהשירה יהיה בעת הקרבת הקרבן בשעת הנסכי' לא בשעת הבאת הבכורי' לעזרה מאחר דקי\"ל דאין אומרים שירה אלא על היין והכא הא איכא יין וקרבן דבשלמא גבי הלל דפסח ניחא שלא היה באותו קרבן נסכים וכמו ששנינו חוץ מן המעשר והבכור והפסח אבל הכא דאיכא נסכים הול\"ל שיהיה השיר בעת הנסכים ומשני דאה\"נ ומתני' מיירי כשהביא יין לבכורים ודוק ועיין בירוש' פ' תמיד נשחט הלכה ה' על מ\"ש תקעו והריעו ותקעו אמרו תני תמיד שיש לו נסכים תוקעין לנסכין פסחים שאין לו נסכין תוקעין לשחיטתו יע\"ש." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "היום \n שהגיע לבני המשפחה זו להבי' עצים כו' ואסורים בו בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה כו'. ע\"כ. עיין במ\"ש בזה בספרי הקטן ח\"א ה' ח\"ומ פ\"ח הלכה י\"ח שורש איסור עשיית מלאכה בע\"פ דק\"ו ע\"ד יע\"ש." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Avodah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..7a9cd986ff4e13dfe85c72cbaa1e0e5abfcd9051 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,64 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Haflaah" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין אי גוי נערך הכותי \n נערך אבל אינו מעריך כו'. הכי איתא במס' ערכין ד\"ו פלוגתא דר\"מ ור\"י ופסק כר\"מ והתוס' שם ד\"ה אלא מעתה לא ימעלו בו כו' כתבו וז\"ל וצ\"ע כיון שאין גויים מתנדבים לבדק הבית היכי תנן זה וזה מודים שנודרים הא גויים לא נודרין לבד\"ה לר\"מ ודוחק לפרש דנודרין למזבח קאמר דלכאורה מתני' דומייא דערכין דמיירי לבד\"ה ושמא טוב לפרש דרבא הדר ביה למסקנא זו מהא דאמר מעיקרא דהלכתא כר\"מ מקרא דלא לכם ולנו עכ\"ל הנה לפי מאי דבעו מימר דנודרים למזבח קאמר צ\"ל דנידרין נמי למזבח קאמ' והכוונ' שאחרים נדרו קרבנו' למזבח שיעו' דמי גוי פ' דנודרין הוא שהם עצמן נדרו למזבח שיעו' דמי פ' או דמי עלי ונידרין הוא שנדרו אחרים דמיהם למזבח וכבר ידוע ההפרש שיש בין הקדש ערכין להקדש דמים וכמ\"ש רבינו בפ\"א מה' ערכין ד\"ט יע\"ש ולזה כתבו דזה דוחק דלכאורה נודרין ונידרין דמתני' לבד\"ה קאמ' דומיי' דמעריך ונערך דסתם ערכין לבדק הבית וכן סתם דמים וכמ\"ש רבינו ז\"ל שם ה' יו'ד.
ואולם ראיתי בירוש' פ\"ק דשקלים עלה דשנינו במתני' שם משנ' ה' הגויים והכותים ששקלו אין מקבלים מהם כו' זה הכלל כל שנידר ונידב מקבלים מידם כל שאין נידר ונידב אין מקבלים מידם וכן הוא מפורש ע\"י עזרא לא לכם ולנו לבנות בית אלהינו אמרו שם בש\"ס ה\"ח אמר ר' יוחנן לכתחילה אין מקבלי' מהם לא דבר מסויים ולא דבר שאינו מסויים לבסוף מקבלין מהם דבר שאינו מסויים דבר המסויים אין מקבלין מהן רשב\"ל ז\"ל אומר בין בתחילה בין בסוף אין מקבלין מהם לא דבר מסויים ולא דבר שאינו מסויים מתניתא פליגא על ר' יוחנן דתניא אין מקבלין מהן הקדש ונדבה לבד\"ה פתר לה בין בתחילה בין בסוף ובלבד דבר שאינו מסויים (נ\"ל דט\"ס הוא וצ\"ל דבר המסויים) ורשב\"ל אמר כו' מתני' פליגא על רשב\"ל דתני הכל שוים שנודרין ונידרים פתר לה עולה ניחא נודרין עולה ונידרין עולה לא כשאמר ישראל הרי עלי עולה ושמע נכרי ואמר מה שאמר זה עלי מביא עמה נסכין ולא לכלי שרת אינון מותר נסכים נמצא מביא דבר המסויים הותיב ר' יוסי בר רבי בון והא תנן נערכין (נ\"ל דט\"ס הוא וצ\"ל מעריכין) וערכין לא לבד\"ה אינון כמה דאת אמר תמן לשמים מתכוין ומאליהן הן באים לבד\"ה כזאת אמר אף הכא לשמי' נתכון ומאליהן הן באים לכלי שרת מה עביד לה רשב\"ל פתר לה לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו ר' חזקיה אמר ר' סימון שאל מעתה אין מקבלין מהן לא לאמת הבית ולא לחומת העיר ומגדלותיה על שום שנאמר אין חלק וצדקה וזכרון בירוש' ע\"כ.
והנה תחילה נבאר פי' דברי הירוש' דר\"י ורשב\"ל אפליגו בגוי המתנדב דבר לבדק הבית שלא בלשון ערכי עלי או ערך פ' עלי דבה' הוא דאיפליגו ר\"מ ור\"י אי גוי מעריך ולא נערך ושם הוא גזירת הכתוב אלא בלשון דמים שהוא נדר ונדבה שאמר כו\"כ דמים או חפצים אני מתנדב לבדק הבית דלדעת ר\"י בתחילת הבנין אין מקבלין מהם לא דבר המסויים ולא דבר שאינו מסויים מהטעם שכתבו התוס' לקמן שם ד\"ז ע\"א ד\"ה הא לכתחילה כו' פן יחזרו בהם ויערערו לומר יש לנו חלק בב\"המ אבל לבסוף אין לחוש כל שאין בו התפארות ושם שאינו דבר מסויים ולדעת רשב\"ל בין בתחילת הבנין בין בסוף אין מקבלין מהן לא דבר מסויים ולא דבר שאינו מסויים דס\"ל דגזרת הכתוב הוא מקרא דלא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו וע\"ז הקשו לר\"י מברייתא דאין מקבלין מהם נדבה והקדש לבדק הבית ותירצו דלדידיה מתפרש הברייתא בתחי' הבנין אבל בסוף שפיר מקבלין מהן דבר שאינו מסויים וחזרו והקשו לרשב\"ל ממתני' דתני הכל שוין שנודרין ונידרין כלומר דהקדש דמים בלשון נדר בין שאמרו הגויים דמי פ' עלי או דמי עלי שהם נודרין או אחרים שאמרו דמי גוי פ' עלי שהם הנידרין חל ההקדש אדמים ובאים לבדק הבית ולרשב\"ל היאך באים לבדק הבית הא לדידיה אין מקבלין מהן לבד\"ה לא דבר המסויים ולא דבר שאינו מסויים ומשני דהאי נודרין ונידרין לא בהקדש דמים שהוא לבדק הבית קמיירי אלא להקדש מזבח שנודרין עולות למזבח וע\"ז הקשו דנידרין לא שייך בעולות אלא לדמים לבד\"ה ותירצו דאף נידרין שייך בעולות כגון שאמר ישראל הרי עלי עולה ושמע נכרי ואמר מה שאמר זה עלי להביא בשבילו וזהו נידרין שאחרים הם הנודרין והם נידרים בשביל אחרים וע\"ז חזרו והקשו דסוף סוף כשהן מביאין עולות בשביל נדריהם או בשביל אחרים צריכין הן להביא נסכים עם העולות וכמו ששנינו לקמן במס' שקלים ספ\"ז ועיין במנחות פרק אלו מנחות דע\"ג ע\"ב ובתוס' ז\"ל שם ד\"ה אי כר\"י הגלילי וברבינו פ\"ג מה' מע\"הק הלכה ה' ובדברי מרן כ\"מ ובפ\"ד מה' שקלים ובס' לב שלם יע\"ש ומותר נסכין היו מביאין מהם כלי שרת ונמצא מביא אפי' דבר מסויים למקדש משל גויים ואיך קאמר רשב\"ל שאין מביאין לבד\"ה לא בתחילה ולא בסוף לא דבר מסויים ולא דבר שאינו מסויים וע\"ז השיב ר' יוסי בר בון דלא קשייא לרשב\"ל דע\"כ לא קאמר רשב\"ל דאין מביאין נדבה משל גויים לבד\"ה לא דבר המסויים ולא דבר שאינו מסויים אלא כשהגויים מקדישין בפי' לבד\"ה אבל כשהן מקדישין למזב' וכן כשמקדישין סתם שאנו יכולי' לו' שכונת' לשמי' אפי' שמותריה' באי' לבד\"ה כיון שאין מקדישין בפי' לבד\"ה מקבלי' מהם ונותני' לבד\"ה ומה\"ט ניחא לרשב\"ל מאי דקאמר ר' יאוד' במתני' דגויים מעריכין וסתם ערכין הוא לבדק הבית והיאך מקבלין מהם אלא עכ\"ל דכיון דהם לא פירשו בפי' לבד\"ה אנו נותנין אותו לבדק הבית מפני שהם סוברים שהם לשמים זה נראה ביאור דברי הירוש' ולפי תי' ר' יוסי בר ר' בון השתא אין צורך לפרש דנודרין ונידרין היינו שנדרו למזבח אלא שנדרו סתמא דמי עלי או דמי גוי פ' עלי אע\"פ שלר\"מ אין גוי מעריך גוי נודר וחל קדושה אדמיו ובאים לבדק הבית דלא אסר ר\"ל לקבולי מן הגוי נדבה לבד\"ה אלא כשהקדי' בפי' לבדק הבית אבל סתמא שרי שאנו אומרים שהקריבו עולות לשמים ודוק.
מעתה ק\"ק על התוס' איך כתבו דדוחק לפרש דנודרין ונידרין למזבח קאמר דלכאורה מתני' דומיא דערכין דמיירי לבד\"ה כו' והלא בירוש' לר\"ל פירשו כן דנודרין ונידרין למזבח קאמר ולא ק\"מ דודאי זה דוחק ואם רשב\"ל דלית הילכתא כוותיה נדחק בהכי רבי יוחנן דחולק על רשב\"ל לא ס\"ל הכי דלדידיה אתי כפשטא לבד\"ה והשתא דקאמר רבא הילכתא כר\"מ דחיקא להו מילתא לפרושי מתני' לדידיה כדקמפרש ר\"ל לשיטתיה וכל כי האי הו\"ל לתלמודא לפרושי כדמקשה ומתרץ בירוש' אליבא דר\"ל ועוד דלפום קושטא דתריץ ר' יוסי בר בון אין צורך לפרושי מתניתין דלמזבח קאמר ולא דקאמר סתם דמי עלי ובאים הם לבד\"ה וזה אי אפשר לתרץ לרבא אליבא דר\"מ דקאמ' דגוי אינו מעריך מקרא דלא לכם ולנו הרי דאפי' באומר סתם ערכי עלי לא אמר כלום ולא חל קדושה אפי' שלא אמר לבד\"ה ודוק ואולם הא ק\"ל בדברי הירושלמי במאי דשני מעיקרא למתני' אליבא דר\"ל דנודרין עולה קאמר ופריך עלה ונידרין עולה ונדחק לתרו' דנידרים היינו כשאמר ישראל הרי עלי עולה ושמע נכרי ואמר מה שאמר זה עלי כו' דלישנא דנידרין לא משמע כן אלא שגופן נידרין לאחרים ואמאי לא קאמר דנודרין ונידרין היינו בלשון דמים למזבח ולא בלשון ערך ונודרין הם דמי עלי או פ' עלי למזבח ונידרין הם שנדרו אחרים דמי גוי פ' עלי למזבח וע\"כ לא אפליגו ר\"מ ור\"י אלא באומר בלשון ערכי עלי או ערך פ' עלי דדמיו קצובים מדאורייתא אבל בדמים לא איפליגו ודוק.
והנה במה שתירצו התוס' דשמא טוב לפרש דרבא הדר בה למסקנא ממאי דאמר מעיקרא דהילכתא כר\"מ מקרא דלא לכם ולנו עכ\"ל וכונתם דהשתא לפי המסקנא הלזו ס\"ל לרבא דלר\"מ גזרת הכתוב הוא בערכין שגוי נערך ולא מעריך ולא מפני הכתוב דלא לכם ולנו דהתם עכ\"ל דמשום חשש רפיון ידים הוא דלא קיבלו מהם בתחילת הבנין ולא מפני שאין מקבלין מהם לבד\"ה דכל כה\"ג שהם נודרין הקדש דמים לבד\"ה לכ\"ע חל קדושה אדמים ושפיר מקבלין מהם ובערכין דוקא הוא גזירת הכתוב שלא יהיה הגוי מעריך לר\"מ וברור ועיין בס' חזון נחום בערכין דק\"ד ע\"ב וראיתי להרב פני שלמה בדרוש ן' דע\"ח ע\"ב שעמד על מ\"ש התוס' לקמן ד\"ה תני חדא כו' שכתבו וז\"ל וא\"ת ולישני הא ר\"מ והא ר\"י ותירצו וי\"ל דא\"כ קדושה ואינה קדושה מבעי ליה עכ\"ל ותמה על דבריהם דלפי מ\"ש בד\"ה אלא מעתה דנודרין ונידרין דמתני' היינו לבד\"ה ולא למזבח ואף ר\"מ אזיל ומודה דגוי' נודרין ונידרין לבד\"ה ודוקא בלשון ערך הוא דאין מעריכין מגזרת הכתוב א\"כ היכי מצי לשנויי דברייתא דאין מקבלין היינו כר\"מ והניחה בצ\"ע.
ולע\"ד לק\"מ דקושיית התוס' דאמאי לא משני דברייתא דקתני דגוי שהתנדב אין מקבלין מהם אתי כר\"מ הכונה דאמאי לא משני דהתנדב היינו בלשון ערך קאמר ואתי כר\"מ דגוי נערך ואינו מעריך ולזה תירצו דא\"כ קדושה ואינה קדושה מבעי ליה א\"נ כונתם להקשות אם נאמר דנודרין ונידרין למזבח קאמר וכדמשני בירוש' ומפני שהתוס' ספוקי מספ\"ל ואמרו הדבר בלשון שמא לכך הוקשה להם כן ותירצו שפיר שאפילו אם נאמר דנודרין ונידרין למזבח קאמר אפי\"ה לא מצי משני האי מתני' בהכי דקדושה ואינה קדושה מ\"ל ודוק ועיין עוד בס' פני שלמה שם במאי דשקיל וטרי בהך סוגייא ובס' חזו\"ן דף הנז' שעמד על דברי רבינו בענין זה והאמת כי הנכון מ\"ש הלח\"מ בדעת רבינו ואין לזוז מדבריו ועיין במ\"ש התי\"ט שם בערכין ובמ\"ש הרב חזון נחום על דבריו יע\"ש ועיין להרב ברכי יוסף בחי\"ד סי' רנ\"ט אות ג' שהאריך בדבור זה ובענין הלזה יעש\"ב." + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מקדיש אחד מאבריו הקדיש \n אבר אחד מאבריו לדמיו כו'. וכתב מרן בכ\"מ שדברי רבינו תמוהים דהאי בעייא אינה אלא לר\"י דאמר פשטה קדושה בכולה וכיון שרבינו פסק דלא כר\"י בפט\"ו מה' מע\"הק נמצא מזכי שטרא לבי תרי ותירץ דרבינו ס\"ל דהאי בעייא דרבא לכ\"ע בעי לה דאע\"ג דלר\"מ ור\"י לא פשטה קדושה בכולה היינו דוקא בקדושת הגוף דאינו ראוי ליקרא עולה כו' אבל בקדושת דמים כו' יע\"ש. ולפי דבריו עכ\"ל דבעייא דרבא היא אי אמרינן מיגו דנחתא קדושת דמים אחד אבר נחית אכולה קדושת דמים ובתר הכי אמרי' מיגו דחייל אכולה קדושת דמים חייל אקדושת הגוף דאיפכא ליכא למימר מיגו דנחתא אחד אבר קדושת דמים חייל אאותו אבר קדושת הגוף דא\"כ לר\"מ ור\"י תו ליכא למימר מיגו דנחתא קדושת הגוף אחד אבר נחתא נמי אכולה דבקדושת הגוף ס\"ל לר\"מ ור\"י דלא אמרי' פשטא קדושה בכולה ולפ\"ז כי אמרי' בבעיא דרבא חד מיגו אמרי' תרי מיגו לא אמרי' הכונה לומר דמיגו קמא דהיינו מיגו דחייל קדוש' דמים אחד אבר חייל אכולה אמרינן אבל מיגו דקדו' הגוף לא אמרי' משום דהוי תרי מיגו ונמצא דלכל הצדדי' ס\"ל לרבא דחייל אכולה קדושת דמים וכן נראה מפי' רש\"י בפ\"ק דתמורה שפי' שם דמיגו קמא היינו קדושת דמים אכולה.
והנה הלח\"מ תמה על פי' זה דא\"כ בפ\"ק דערכין כשהקשו חד אבר נמי אבעויי מבעייא ליה לרבא טפי הו\"ל לאקשויי דהא פשיטא ליה דמיגו דקדושת דמים אמרי' וחייל קדושת דמים אכולה והיכי קתני בבריי' אין להקדש אלא ראשה של פרה בלבד ומתוך כך כתב דלפום סוגיין דערכין עכ\"ל דמיגו קמא היינו מיגו דקדוש' הגוף אאותו אבר ובתר הכי אמרינן מיגו דחייל קדושת הגוף אאותו אבר חייל אכולה דלפ\"ז כי הדר אמרי' חד מיגו אמרינן תרי מיגו לא אמרינן היינו מיגו קמא דחייל קדושת הגוף אאותו אבר אמרי' דמסתבר טפי אבל מיגו דקדושת דמים אכול' גופה לא אמרי' משו' דהוי ב' מיגו ואף שמדברי רש\"י פ\"ק דתמור' ל\"מ הכי יש ליישב לשונו בדוחק מכח הסוגיא דערכין ומ\"ג שרש\"י פ\"ק דערכין פי' כן עכ\"ל עיין בדבריו מה שהאריך יע\"ש ואולם לפי תירוץ מרן כ\"מ עכ\"ל דס\"ל דמ\"ש תחיל' דמיגו קמא היינו מגו דקדוש' דמים אכולה גופה וכיון שכן ק' קושית הלח\"מ אמאי לא פריך ליה בפשיטות לרבא דבקדוש' דמים פשיטא ליה לכל הצדדים דפשטה קדושה בכולה ותו קשה טובא דלפ\"ז איך כתב רבי' וכיצד עושין מוכרין אותה כו' ודמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר ואמאי הא לכל הצדדים מיגו קמא היינו מגו דקדושת דמים אכולה בהמה ונמצא דכל דמיה קדש.
ומפי מורי הרב המובהק יצחק נוניס נר\"ו שמעתי ישוב לדברי מרן כ\"מ ז\"ל ודברי רש\"י ז\"ל בפ\"ק דתמורה דאף לפי פירוש זה דמיגו קמא היינו מיגו דקדושת דמים אכולה גופה מכל מקום כי הדר אמרינן חד מיגו אמרינן תרי לא אמרינן לאו למימרא דמיגו קמא דהיינו מיגו דקדושת דמים אכולה גופה אמרינן ומגו בתרא דקדושת הגוף לא אמרינן שהרי כיון דבעינן מימר השתא דתרי מיגו לא אמרינן מאי חזית דעבדינן ברישא למיגו דקדושת דמים בכולה אדתפשוט לן דפשטה קדושה בכולה ואדרב' זיל לאידך גיסא ונעביד למיגו קמא אקדושת הגוף אאותו אבר ונימא מגו דחייל קדושת דמים אאותו אבר חייל קדושת הגוף דתו לא מצינן מימר דתיחול אכולה ואפילו קדושת דמים כיון דתרי מגו לא אמרינן דשקולים הם ויבואו שניהם וכיון שכן עכ\"ל דבעיא דרבא היא באופן זה דאי אמרינן תרי מיגו פשטה קדוש' בכולה ואי לא אמרי' תרי מיגו תו לא חייל קדושת הגוף אכולה אמנם תו לא חייל לא קדושת דמים בכולה ולא קדושת הגוף אאותו אבר דזיל הכא קא מדחי לה וזיל הכא קמדחי לה דאי בעית מימר דתיחול קדושת דמים אכולה גופה משום מגו דקדושת דמים איכא למימר מאי חזית דעבדת למיגו אקדושת דמים נימא מיגו אקדושת הגוף אאותו אבר. ואי בעית למימר דתיחול קדושת הגוף אאותו אבר איכא למימר מאי חזית ונעביד למגו אקדושת דמים אכולה בהמה ונמצא לפי' זה שדברי רש\"י בפ\"ק דערכין שפירש למגו קמא אקדושת הגוף אאותו אבר ודבריו שבפ\"ק דתמורה שפירש למגו קמא אקדושת דמים הם שפה אחת ודברים אחדים ומשום דלא נ\"מ מידי לענין דינא לא חש ז\"ל לדקדק בלשונו ופי' בערכין באופן זה ובתמורה באופן אחר דלמאי דבעינן למימר דתרי מגו לא אמרינן לא חיילא כלל לא קדושת הגוף אאותו אבר ולא קדושת דמים אכולה מטעמ' דזיל הכא קא מדחי לה כמדובר את\"ד נר\"ו.
ואולם לדידי ק\"ל לפ\"ז ההיא דמשני תלמו' בפ\"ק דערכין הא בתם הא בב\"מ ופי' רש\"י בתם דאיכא למימר דתיחות ליה קדושת הגוף וברייתא דפשיטא ליה דלא קדשה כולה בב\"מ דלא חזו לגופייהו והשתא ק' דלו יהא דליכא קדושת הגוף אכתי נימא מיגו דנחתא קדושת דמים אאותו אבר נחתא נמי אכולה שהרי בתם גופיה משמע דאי לא דמספקא לן דתרי מגו לא אמרינן דזיל הכא קא מדחי לה הו\"א דחייל קדושת דמים אכוליה ולפרש\"י בפ\"ק דערכין דמגו קמא היינו מגו דקדוש' הגוף אאותו אבר איכא למימר שפיר דס\"ל לרבא דכי אמרינן מגו דנחתא א' אבר חייל אכולה היינו דוקא אקדושת הגוף דגלי קרא אבל אקדושת דמים דקיל לא. אלא דקמבעיא ליה אי אמרינן מגו דחייל א' אבר קדושת דמים חייל ק\"ה ובתר הכי מייתינן קדושת הגוף אכולה משום מיגו אבל מיגו דקדושת דמים אכולה בהמה ברישא ליכא למימר דאקדושת דמים לא אמרינן מגו והיינו דמשני שפיר דבבע\"מ כיון דליכא קדושת הגוף ל\"א מגו אכולה בהמה כלל אכן לפי דברי מרן כ\"מ ולישוב הלז שכתבנו בדעת רש\"י קשה ולפי מה שאנו עתידין לכתוב לקמן בהל' ח\"י דטעמא דבע\"מ משום דהו\"ל הקדש גרוע הואיל ועל ידי עבירה הוא בא יתיישב ודוק.
ודע שהרב ברכת הזבח בדקס\"ג ע\"א כתב ליישב קו' מרן הלזו וז\"ל ולק\"מ דרבינו מפרש דהבעיא היא ג\"כ לר\"י ומיירי שהקדיש אבר שהנשמה תלויה בו וכמו כן מפרש בעיא דבעוף מהו כמ\"ש הכ\"מ בפט\"ו מה' מע\"הק הל' ב' וכ\"כ ג\"כ בפ\"ק דתמורה יע\"ש והדברים תמוהי' דאיך אפשר לומר שרבינו מפרש בעיא שהקדיש אבר לדמיו באבר שהנשמה תלויה בו שהרי בפי' כתב רבינו שאם היה אבר שהנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכולה הרי בהדיא שהוא מפרש בעיא זו באבר שאין הנשמה תלויה בו וצ\"ע ועיין עוד במ\"ש הלח\"מ בפט\"ו מה' מע\"הק על מה שתירץ מרן כ\"מ שם וכבר עמדנו על דבריו במ\"ש התוס' לעיל ד\"ה ונפשטו עוד הוקשה לו שם מ\"ש רבינו שם האומר לבו או ראשו של זה עולה הואיל ודבר שהנשמה תלוייה בו כו' דבפ\"ק דתמורה פליגי רבא ור\"ח דר\"ח אמר בדבר שעושה אותה טריפה ורבא אמר בדבר שהיא מתה ואמרינן דפליגי אי טריפה חיה ורבא סבר כר\"א דניטל הירך וחלל שלה נבילה וכיון שרבינו פסק כר\"א בה' שחיטה היל\"ל בדבר שעושה אותה טריפה והניחה בצ\"ע ויותר הי\"ל להקשות מ\"ש רבינו בפ\"ב מה' ערכין האומר ערך לבי או כבדי עלי נותן ערך כולו וכן כל אבר שאם ינטל מן החי ימות נותן ערך כולו עכ\"ל ואין ספק דמ\"ש וכן כל אבר שאם ינטל היינו אם ניטל רגלו מן הארכובה למעל' כמ\"ש בפ\"ק דערכין ד\"ב זה הכלל כל דבר שהנשמה תלויה בו לאתויי מאי לאתויי מן הארכובה ולמעלה וכיון שרבינו פסק דבדבר שעושה אותה טריפה מקרי דבר שהנשמה תלוי' בו לענין ערכין ה\"נ הי\"ל לפסוק לענין הקדש כר\"ח כי ע\"כ נראה דלבו או ראשו שכתב רבינו לאו דוקא וכיון דתלי טעמא הואיל והנשמה תלויה בו ממילא משמע דבר שעושה אותה טריפה דמקרי דבר שהנשמה תלויה בה וסמך אמ\"ש בה' ערכין וברור." + ], + [ + "וכיצד \n עושין מוכרין אותה כולה למי שיקריב אותה ודמיו לחולין חוץ מדמי אותו אבר. עכ\"ל. וכתב מרן בכ\"מ דזה הדין הוא ממ\"ש שם בגמ' ת\"ר יכול האומר רגלה של זו עולה כו' אמר ר' נראין דברי ר\"י עד ותשלום דין זה כתב רבינו בפט\"ו מה' מע\"הק עכ\"ל כלומר כי שם בהל' ב' ביאר רבינו שזה הלוקח שקנה אותו צריך שיהיה נודר להקריב כ\"כ דמים מקרבן עולה דאי נדר להקריב עולה תמימה אינו יוצא בקרבן זה שהקדיש הראשון ידה או רגלה דהו\"ל מקריב בהמה מחוסרת אבר והוא מדברי הירוש' יע\"ש ויש לתמוה דלפ\"ז בדין הלז דמספ\"ל אי פשטה קדוש' דמים בכולה ומיגו דפשטה קדוש' דמים פשטה קדושת הגוף איך פסק רבינו דימכרנה לאחר כיון דאי קדשה כולה אינה יכולה למוכרה דה\"ז מקריב בהמת חבירו וכעת צ\"ע." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..8eb7ea61929bc6f32cca8e0c58d88b318916fb18 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,61 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Appraisals_and_Devoted_Property", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין אי גוי נערך הכותי \n נערך אבל אינו מעריך כו'. הכי איתא במס' ערכין ד\"ו פלוגתא דר\"מ ור\"י ופסק כר\"מ והתוס' שם ד\"ה אלא מעתה לא ימעלו בו כו' כתבו וז\"ל וצ\"ע כיון שאין גויים מתנדבים לבדק הבית היכי תנן זה וזה מודים שנודרים הא גויים לא נודרין לבד\"ה לר\"מ ודוחק לפרש דנודרין למזבח קאמר דלכאורה מתני' דומייא דערכין דמיירי לבד\"ה ושמא טוב לפרש דרבא הדר ביה למסקנא זו מהא דאמר מעיקרא דהלכתא כר\"מ מקרא דלא לכם ולנו עכ\"ל הנה לפי מאי דבעו מימר דנודרים למזבח קאמר צ\"ל דנידרין נמי למזבח קאמ' והכוונ' שאחרים נדרו קרבנו' למזבח שיעו' דמי גוי פ' דנודרין הוא שהם עצמן נדרו למזבח שיעו' דמי פ' או דמי עלי ונידרין הוא שנדרו אחרים דמיהם למזבח וכבר ידוע ההפרש שיש בין הקדש ערכין להקדש דמים וכמ\"ש רבינו בפ\"א מה' ערכין ד\"ט יע\"ש ולזה כתבו דזה דוחק דלכאורה נודרין ונידרין דמתני' לבד\"ה קאמ' דומיי' דמעריך ונערך דסתם ערכין לבדק הבית וכן סתם דמים וכמ\"ש רבינו ז\"ל שם ה' יו'ד.
ואולם ראיתי בירוש' פ\"ק דשקלים עלה דשנינו במתני' שם משנ' ה' הגויים והכותים ששקלו אין מקבלים מהם כו' זה הכלל כל שנידר ונידב מקבלים מידם כל שאין נידר ונידב אין מקבלים מידם וכן הוא מפורש ע\"י עזרא לא לכם ולנו לבנות בית אלהינו אמרו שם בש\"ס ה\"ח אמר ר' יוחנן לכתחילה אין מקבלי' מהם לא דבר מסויים ולא דבר שאינו מסויים לבסוף מקבלין מהם דבר שאינו מסויים דבר המסויים אין מקבלין מהן רשב\"ל ז\"ל אומר בין בתחילה בין בסוף אין מקבלין מהם לא דבר מסויים ולא דבר שאינו מסויים מתניתא פליגא על ר' יוחנן דתניא אין מקבלין מהן הקדש ונדבה לבד\"ה פתר לה בין בתחילה בין בסוף ובלבד דבר שאינו מסויים (נ\"ל דט\"ס הוא וצ\"ל דבר המסויים) ורשב\"ל אמר כו' מתני' פליגא על רשב\"ל דתני הכל שוים שנודרין ונידרים פתר לה עולה ניחא נודרין עולה ונידרין עולה לא כשאמר ישראל הרי עלי עולה ושמע נכרי ואמר מה שאמר זה עלי מביא עמה נסכין ולא לכלי שרת אינון מותר נסכים נמצא מביא דבר המסויים הותיב ר' יוסי בר רבי בון והא תנן נערכין (נ\"ל דט\"ס הוא וצ\"ל מעריכין) וערכין לא לבד\"ה אינון כמה דאת אמר תמן לשמים מתכוין ומאליהן הן באים לבד\"ה כזאת אמר אף הכא לשמי' נתכון ומאליהן הן באים לכלי שרת מה עביד לה רשב\"ל פתר לה לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו ר' חזקיה אמר ר' סימון שאל מעתה אין מקבלין מהן לא לאמת הבית ולא לחומת העיר ומגדלותיה על שום שנאמר אין חלק וצדקה וזכרון בירוש' ע\"כ.
והנה תחילה נבאר פי' דברי הירוש' דר\"י ורשב\"ל אפליגו בגוי המתנדב דבר לבדק הבית שלא בלשון ערכי עלי או ערך פ' עלי דבה' הוא דאיפליגו ר\"מ ור\"י אי גוי מעריך ולא נערך ושם הוא גזירת הכתוב אלא בלשון דמים שהוא נדר ונדבה שאמר כו\"כ דמים או חפצים אני מתנדב לבדק הבית דלדעת ר\"י בתחילת הבנין אין מקבלין מהם לא דבר המסויים ולא דבר שאינו מסויים מהטעם שכתבו התוס' לקמן שם ד\"ז ע\"א ד\"ה הא לכתחילה כו' פן יחזרו בהם ויערערו לומר יש לנו חלק בב\"המ אבל לבסוף אין לחוש כל שאין בו התפארות ושם שאינו דבר מסויים ולדעת רשב\"ל בין בתחילת הבנין בין בסוף אין מקבלין מהן לא דבר מסויים ולא דבר שאינו מסויים דס\"ל דגזרת הכתוב הוא מקרא דלא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו וע\"ז הקשו לר\"י מברייתא דאין מקבלין מהם נדבה והקדש לבדק הבית ותירצו דלדידיה מתפרש הברייתא בתחי' הבנין אבל בסוף שפיר מקבלין מהן דבר שאינו מסויים וחזרו והקשו לרשב\"ל ממתני' דתני הכל שוין שנודרין ונידרין כלומר דהקדש דמים בלשון נדר בין שאמרו הגויים דמי פ' עלי או דמי עלי שהם נודרין או אחרים שאמרו דמי גוי פ' עלי שהם הנידרין חל ההקדש אדמים ובאים לבדק הבית ולרשב\"ל היאך באים לבדק הבית הא לדידיה אין מקבלין מהן לבד\"ה לא דבר המסויים ולא דבר שאינו מסויים ומשני דהאי נודרין ונידרין לא בהקדש דמים שהוא לבדק הבית קמיירי אלא להקדש מזבח שנודרין עולות למזבח וע\"ז הקשו דנידרין לא שייך בעולות אלא לדמים לבד\"ה ותירצו דאף נידרין שייך בעולות כגון שאמר ישראל הרי עלי עולה ושמע נכרי ואמר מה שאמר זה עלי להביא בשבילו וזהו נידרין שאחרים הם הנודרין והם נידרים בשביל אחרים וע\"ז חזרו והקשו דסוף סוף כשהן מביאין עולות בשביל נדריהם או בשביל אחרים צריכין הן להביא נסכים עם העולות וכמו ששנינו לקמן במס' שקלים ספ\"ז ועיין במנחות פרק אלו מנחות דע\"ג ע\"ב ובתוס' ז\"ל שם ד\"ה אי כר\"י הגלילי וברבינו פ\"ג מה' מע\"הק הלכה ה' ובדברי מרן כ\"מ ובפ\"ד מה' שקלים ובס' לב שלם יע\"ש ומותר נסכין היו מביאין מהם כלי שרת ונמצא מביא אפי' דבר מסויים למקדש משל גויים ואיך קאמר רשב\"ל שאין מביאין לבד\"ה לא בתחילה ולא בסוף לא דבר מסויים ולא דבר שאינו מסויים וע\"ז השיב ר' יוסי בר בון דלא קשייא לרשב\"ל דע\"כ לא קאמר רשב\"ל דאין מביאין נדבה משל גויים לבד\"ה לא דבר המסויים ולא דבר שאינו מסויים אלא כשהגויים מקדישין בפי' לבד\"ה אבל כשהן מקדישין למזב' וכן כשמקדישין סתם שאנו יכולי' לו' שכונת' לשמי' אפי' שמותריה' באי' לבד\"ה כיון שאין מקדישין בפי' לבד\"ה מקבלי' מהם ונותני' לבד\"ה ומה\"ט ניחא לרשב\"ל מאי דקאמר ר' יאוד' במתני' דגויים מעריכין וסתם ערכין הוא לבדק הבית והיאך מקבלין מהם אלא עכ\"ל דכיון דהם לא פירשו בפי' לבד\"ה אנו נותנין אותו לבדק הבית מפני שהם סוברים שהם לשמים זה נראה ביאור דברי הירוש' ולפי תי' ר' יוסי בר ר' בון השתא אין צורך לפרש דנודרין ונידרין היינו שנדרו למזבח אלא שנדרו סתמא דמי עלי או דמי גוי פ' עלי אע\"פ שלר\"מ אין גוי מעריך גוי נודר וחל קדושה אדמיו ובאים לבדק הבית דלא אסר ר\"ל לקבולי מן הגוי נדבה לבד\"ה אלא כשהקדי' בפי' לבדק הבית אבל סתמא שרי שאנו אומרים שהקריבו עולות לשמים ודוק.
מעתה ק\"ק על התוס' איך כתבו דדוחק לפרש דנודרין ונידרין למזבח קאמר דלכאורה מתני' דומיא דערכין דמיירי לבד\"ה כו' והלא בירוש' לר\"ל פירשו כן דנודרין ונידרין למזבח קאמר ולא ק\"מ דודאי זה דוחק ואם רשב\"ל דלית הילכתא כוותיה נדחק בהכי רבי יוחנן דחולק על רשב\"ל לא ס\"ל הכי דלדידיה אתי כפשטא לבד\"ה והשתא דקאמר רבא הילכתא כר\"מ דחיקא להו מילתא לפרושי מתני' לדידיה כדקמפרש ר\"ל לשיטתיה וכל כי האי הו\"ל לתלמודא לפרושי כדמקשה ומתרץ בירוש' אליבא דר\"ל ועוד דלפום קושטא דתריץ ר' יוסי בר בון אין צורך לפרושי מתניתין דלמזבח קאמר ולא דקאמר סתם דמי עלי ובאים הם לבד\"ה וזה אי אפשר לתרץ לרבא אליבא דר\"מ דקאמ' דגוי אינו מעריך מקרא דלא לכם ולנו הרי דאפי' באומר סתם ערכי עלי לא אמר כלום ולא חל קדושה אפי' שלא אמר לבד\"ה ודוק ואולם הא ק\"ל בדברי הירושלמי במאי דשני מעיקרא למתני' אליבא דר\"ל דנודרין עולה קאמר ופריך עלה ונידרין עולה ונדחק לתרו' דנידרים היינו כשאמר ישראל הרי עלי עולה ושמע נכרי ואמר מה שאמר זה עלי כו' דלישנא דנידרין לא משמע כן אלא שגופן נידרין לאחרים ואמאי לא קאמר דנודרין ונידרין היינו בלשון דמים למזבח ולא בלשון ערך ונודרין הם דמי עלי או פ' עלי למזבח ונידרין הם שנדרו אחרים דמי גוי פ' עלי למזבח וע\"כ לא אפליגו ר\"מ ור\"י אלא באומר בלשון ערכי עלי או ערך פ' עלי דדמיו קצובים מדאורייתא אבל בדמים לא איפליגו ודוק.
והנה במה שתירצו התוס' דשמא טוב לפרש דרבא הדר בה למסקנא ממאי דאמר מעיקרא דהילכתא כר\"מ מקרא דלא לכם ולנו עכ\"ל וכונתם דהשתא לפי המסקנא הלזו ס\"ל לרבא דלר\"מ גזרת הכתוב הוא בערכין שגוי נערך ולא מעריך ולא מפני הכתוב דלא לכם ולנו דהתם עכ\"ל דמשום חשש רפיון ידים הוא דלא קיבלו מהם בתחילת הבנין ולא מפני שאין מקבלין מהם לבד\"ה דכל כה\"ג שהם נודרין הקדש דמים לבד\"ה לכ\"ע חל קדושה אדמים ושפיר מקבלין מהם ובערכין דוקא הוא גזירת הכתוב שלא יהיה הגוי מעריך לר\"מ וברור ועיין בס' חזון נחום בערכין דק\"ד ע\"ב וראיתי להרב פני שלמה בדרוש ן' דע\"ח ע\"ב שעמד על מ\"ש התוס' לקמן ד\"ה תני חדא כו' שכתבו וז\"ל וא\"ת ולישני הא ר\"מ והא ר\"י ותירצו וי\"ל דא\"כ קדושה ואינה קדושה מבעי ליה עכ\"ל ותמה על דבריהם דלפי מ\"ש בד\"ה אלא מעתה דנודרין ונידרין דמתני' היינו לבד\"ה ולא למזבח ואף ר\"מ אזיל ומודה דגוי' נודרין ונידרין לבד\"ה ודוקא בלשון ערך הוא דאין מעריכין מגזרת הכתוב א\"כ היכי מצי לשנויי דברייתא דאין מקבלין היינו כר\"מ והניחה בצ\"ע.
ולע\"ד לק\"מ דקושיית התוס' דאמאי לא משני דברייתא דקתני דגוי שהתנדב אין מקבלין מהם אתי כר\"מ הכונה דאמאי לא משני דהתנדב היינו בלשון ערך קאמר ואתי כר\"מ דגוי נערך ואינו מעריך ולזה תירצו דא\"כ קדושה ואינה קדושה מבעי ליה א\"נ כונתם להקשות אם נאמר דנודרין ונידרין למזבח קאמר וכדמשני בירוש' ומפני שהתוס' ספוקי מספ\"ל ואמרו הדבר בלשון שמא לכך הוקשה להם כן ותירצו שפיר שאפילו אם נאמר דנודרין ונידרין למזבח קאמר אפי\"ה לא מצי משני האי מתני' בהכי דקדושה ואינה קדושה מ\"ל ודוק ועיין עוד בס' פני שלמה שם במאי דשקיל וטרי בהך סוגייא ובס' חזו\"ן דף הנז' שעמד על דברי רבינו בענין זה והאמת כי הנכון מ\"ש הלח\"מ בדעת רבינו ואין לזוז מדבריו ועיין במ\"ש התי\"ט שם בערכין ובמ\"ש הרב חזון נחום על דבריו יע\"ש ועיין להרב ברכי יוסף בחי\"ד סי' רנ\"ט אות ג' שהאריך בדבור זה ובענין הלזה יעש\"ב." + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מקדיש אחד מאבריו הקדיש \n אבר אחד מאבריו לדמיו כו'. וכתב מרן בכ\"מ שדברי רבינו תמוהים דהאי בעייא אינה אלא לר\"י דאמר פשטה קדושה בכולה וכיון שרבינו פסק דלא כר\"י בפט\"ו מה' מע\"הק נמצא מזכי שטרא לבי תרי ותירץ דרבינו ס\"ל דהאי בעייא דרבא לכ\"ע בעי לה דאע\"ג דלר\"מ ור\"י לא פשטה קדושה בכולה היינו דוקא בקדושת הגוף דאינו ראוי ליקרא עולה כו' אבל בקדושת דמים כו' יע\"ש. ולפי דבריו עכ\"ל דבעייא דרבא היא אי אמרינן מיגו דנחתא קדושת דמים אחד אבר נחית אכולה קדושת דמים ובתר הכי אמרי' מיגו דחייל אכולה קדושת דמים חייל אקדושת הגוף דאיפכא ליכא למימר מיגו דנחתא אחד אבר קדושת דמים חייל אאותו אבר קדושת הגוף דא\"כ לר\"מ ור\"י תו ליכא למימר מיגו דנחתא קדושת הגוף אחד אבר נחתא נמי אכולה דבקדושת הגוף ס\"ל לר\"מ ור\"י דלא אמרי' פשטא קדושה בכולה ולפ\"ז כי אמרי' בבעיא דרבא חד מיגו אמרי' תרי מיגו לא אמרי' הכונה לומר דמיגו קמא דהיינו מיגו דחייל קדוש' דמים אחד אבר חייל אכולה אמרינן אבל מיגו דקדו' הגוף לא אמרי' משום דהוי תרי מיגו ונמצא דלכל הצדדי' ס\"ל לרבא דחייל אכולה קדושת דמים וכן נראה מפי' רש\"י בפ\"ק דתמורה שפי' שם דמיגו קמא היינו קדושת דמים אכולה.
והנה הלח\"מ תמה על פי' זה דא\"כ בפ\"ק דערכין כשהקשו חד אבר נמי אבעויי מבעייא ליה לרבא טפי הו\"ל לאקשויי דהא פשיטא ליה דמיגו דקדושת דמים אמרי' וחייל קדושת דמים אכולה והיכי קתני בבריי' אין להקדש אלא ראשה של פרה בלבד ומתוך כך כתב דלפום סוגיין דערכין עכ\"ל דמיגו קמא היינו מיגו דקדוש' הגוף אאותו אבר ובתר הכי אמרינן מיגו דחייל קדושת הגוף אאותו אבר חייל אכולה דלפ\"ז כי הדר אמרי' חד מיגו אמרינן תרי מיגו לא אמרינן היינו מיגו קמא דחייל קדושת הגוף אאותו אבר אמרי' דמסתבר טפי אבל מיגו דקדושת דמים אכול' גופה לא אמרי' משו' דהוי ב' מיגו ואף שמדברי רש\"י פ\"ק דתמור' ל\"מ הכי יש ליישב לשונו בדוחק מכח הסוגיא דערכין ומ\"ג שרש\"י פ\"ק דערכין פי' כן עכ\"ל עיין בדבריו מה שהאריך יע\"ש ואולם לפי תירוץ מרן כ\"מ עכ\"ל דס\"ל דמ\"ש תחיל' דמיגו קמא היינו מגו דקדוש' דמים אכולה גופה וכיון שכן ק' קושית הלח\"מ אמאי לא פריך ליה בפשיטות לרבא דבקדוש' דמים פשיטא ליה לכל הצדדים דפשטה קדושה בכולה ותו קשה טובא דלפ\"ז איך כתב רבי' וכיצד עושין מוכרין אותה כו' ודמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר ואמאי הא לכל הצדדים מיגו קמא היינו מגו דקדושת דמים אכולה בהמה ונמצא דכל דמיה קדש.
ומפי מורי הרב המובהק יצחק נוניס נר\"ו שמעתי ישוב לדברי מרן כ\"מ ז\"ל ודברי רש\"י ז\"ל בפ\"ק דתמורה דאף לפי פירוש זה דמיגו קמא היינו מיגו דקדושת דמים אכולה גופה מכל מקום כי הדר אמרינן חד מיגו אמרינן תרי לא אמרינן לאו למימרא דמיגו קמא דהיינו מיגו דקדושת דמים אכולה גופה אמרינן ומגו בתרא דקדושת הגוף לא אמרינן שהרי כיון דבעינן מימר השתא דתרי מיגו לא אמרינן מאי חזית דעבדינן ברישא למיגו דקדושת דמים בכולה אדתפשוט לן דפשטה קדושה בכולה ואדרב' זיל לאידך גיסא ונעביד למיגו קמא אקדושת הגוף אאותו אבר ונימא מגו דחייל קדושת דמים אאותו אבר חייל קדושת הגוף דתו לא מצינן מימר דתיחול אכולה ואפילו קדושת דמים כיון דתרי מגו לא אמרינן דשקולים הם ויבואו שניהם וכיון שכן עכ\"ל דבעיא דרבא היא באופן זה דאי אמרינן תרי מיגו פשטה קדוש' בכולה ואי לא אמרי' תרי מיגו תו לא חייל קדושת הגוף אכולה אמנם תו לא חייל לא קדושת דמים בכולה ולא קדושת הגוף אאותו אבר דזיל הכא קא מדחי לה וזיל הכא קמדחי לה דאי בעית מימר דתיחול קדושת דמים אכולה גופה משום מגו דקדושת דמים איכא למימר מאי חזית דעבדת למיגו אקדושת דמים נימא מיגו אקדושת הגוף אאותו אבר. ואי בעית למימר דתיחול קדושת הגוף אאותו אבר איכא למימר מאי חזית ונעביד למגו אקדושת דמים אכולה בהמה ונמצא לפי' זה שדברי רש\"י בפ\"ק דערכין שפירש למגו קמא אקדושת הגוף אאותו אבר ודבריו שבפ\"ק דתמורה שפירש למגו קמא אקדושת דמים הם שפה אחת ודברים אחדים ומשום דלא נ\"מ מידי לענין דינא לא חש ז\"ל לדקדק בלשונו ופי' בערכין באופן זה ובתמורה באופן אחר דלמאי דבעינן למימר דתרי מגו לא אמרינן לא חיילא כלל לא קדושת הגוף אאותו אבר ולא קדושת דמים אכולה מטעמ' דזיל הכא קא מדחי לה כמדובר את\"ד נר\"ו.
ואולם לדידי ק\"ל לפ\"ז ההיא דמשני תלמו' בפ\"ק דערכין הא בתם הא בב\"מ ופי' רש\"י בתם דאיכא למימר דתיחות ליה קדושת הגוף וברייתא דפשיטא ליה דלא קדשה כולה בב\"מ דלא חזו לגופייהו והשתא ק' דלו יהא דליכא קדושת הגוף אכתי נימא מיגו דנחתא קדושת דמים אאותו אבר נחתא נמי אכולה שהרי בתם גופיה משמע דאי לא דמספקא לן דתרי מגו לא אמרינן דזיל הכא קא מדחי לה הו\"א דחייל קדושת דמים אכוליה ולפרש\"י בפ\"ק דערכין דמגו קמא היינו מגו דקדוש' הגוף אאותו אבר איכא למימר שפיר דס\"ל לרבא דכי אמרינן מגו דנחתא א' אבר חייל אכולה היינו דוקא אקדושת הגוף דגלי קרא אבל אקדושת דמים דקיל לא. אלא דקמבעיא ליה אי אמרינן מגו דחייל א' אבר קדושת דמים חייל ק\"ה ובתר הכי מייתינן קדושת הגוף אכולה משום מיגו אבל מיגו דקדושת דמים אכולה בהמה ברישא ליכא למימר דאקדושת דמים לא אמרינן מגו והיינו דמשני שפיר דבבע\"מ כיון דליכא קדושת הגוף ל\"א מגו אכולה בהמה כלל אכן לפי דברי מרן כ\"מ ולישוב הלז שכתבנו בדעת רש\"י קשה ולפי מה שאנו עתידין לכתוב לקמן בהל' ח\"י דטעמא דבע\"מ משום דהו\"ל הקדש גרוע הואיל ועל ידי עבירה הוא בא יתיישב ודוק.
ודע שהרב ברכת הזבח בדקס\"ג ע\"א כתב ליישב קו' מרן הלזו וז\"ל ולק\"מ דרבינו מפרש דהבעיא היא ג\"כ לר\"י ומיירי שהקדיש אבר שהנשמה תלויה בו וכמו כן מפרש בעיא דבעוף מהו כמ\"ש הכ\"מ בפט\"ו מה' מע\"הק הל' ב' וכ\"כ ג\"כ בפ\"ק דתמורה יע\"ש והדברים תמוהי' דאיך אפשר לומר שרבינו מפרש בעיא שהקדיש אבר לדמיו באבר שהנשמה תלויה בו שהרי בפי' כתב רבינו שאם היה אבר שהנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכולה הרי בהדיא שהוא מפרש בעיא זו באבר שאין הנשמה תלויה בו וצ\"ע ועיין עוד במ\"ש הלח\"מ בפט\"ו מה' מע\"הק על מה שתירץ מרן כ\"מ שם וכבר עמדנו על דבריו במ\"ש התוס' לעיל ד\"ה ונפשטו עוד הוקשה לו שם מ\"ש רבינו שם האומר לבו או ראשו של זה עולה הואיל ודבר שהנשמה תלוייה בו כו' דבפ\"ק דתמורה פליגי רבא ור\"ח דר\"ח אמר בדבר שעושה אותה טריפה ורבא אמר בדבר שהיא מתה ואמרינן דפליגי אי טריפה חיה ורבא סבר כר\"א דניטל הירך וחלל שלה נבילה וכיון שרבינו פסק כר\"א בה' שחיטה היל\"ל בדבר שעושה אותה טריפה והניחה בצ\"ע ויותר הי\"ל להקשות מ\"ש רבינו בפ\"ב מה' ערכין האומר ערך לבי או כבדי עלי נותן ערך כולו וכן כל אבר שאם ינטל מן החי ימות נותן ערך כולו עכ\"ל ואין ספק דמ\"ש וכן כל אבר שאם ינטל היינו אם ניטל רגלו מן הארכובה למעל' כמ\"ש בפ\"ק דערכין ד\"ב זה הכלל כל דבר שהנשמה תלויה בו לאתויי מאי לאתויי מן הארכובה ולמעלה וכיון שרבינו פסק דבדבר שעושה אותה טריפה מקרי דבר שהנשמה תלוי' בו לענין ערכין ה\"נ הי\"ל לפסוק לענין הקדש כר\"ח כי ע\"כ נראה דלבו או ראשו שכתב רבינו לאו דוקא וכיון דתלי טעמא הואיל והנשמה תלויה בו ממילא משמע דבר שעושה אותה טריפה דמקרי דבר שהנשמה תלויה בה וסמך אמ\"ש בה' ערכין וברור." + ], + [ + "וכיצד \n עושין מוכרין אותה כולה למי שיקריב אותה ודמיו לחולין חוץ מדמי אותו אבר. עכ\"ל. וכתב מרן בכ\"מ דזה הדין הוא ממ\"ש שם בגמ' ת\"ר יכול האומר רגלה של זו עולה כו' אמר ר' נראין דברי ר\"י עד ותשלום דין זה כתב רבינו בפט\"ו מה' מע\"הק עכ\"ל כלומר כי שם בהל' ב' ביאר רבינו שזה הלוקח שקנה אותו צריך שיהיה נודר להקריב כ\"כ דמים מקרבן עולה דאי נדר להקריב עולה תמימה אינו יוצא בקרבן זה שהקדיש הראשון ידה או רגלה דהו\"ל מקריב בהמה מחוסרת אבר והוא מדברי הירוש' יע\"ש ויש לתמוה דלפ\"ז בדין הלז דמספ\"ל אי פשטה קדוש' דמים בכולה ומיגו דפשטה קדוש' דמים פשטה קדושת הגוף איך פסק רבינו דימכרנה לאחר כיון דאי קדשה כולה אינה יכולה למוכרה דה\"ז מקריב בהמת חבירו וכעת צ\"ע." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Haflaah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..a7b5cd7164833bb4569ada2e68b781db77fe244a --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,60 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Nazariteship", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות נזירות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Haflaah" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש נזירות על תנאי האומר \n הריני נזיר ע\"מ שאגלח ממעו' מ\"ב הר\"ז נזיר ואינו מביא קרבנותיו מן המעשר אלא מן החולין כו'. הכי איתא בפ\"ב דביצה ד\"כ ע\"א נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח כו' כתב רש\"י נדור על התודה ואינו יוצא כו' וכי אמר הרי עלי נתחייב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכי הדר אמר ע\"מ לאו מילתא היא עכ\"ל וכ\"כ התוס' ומבואר כונתם דתפסינן לשון ראשון שאמר הרי עלי וכי הדר אמר ע\"מ בעי למיהדר ביה ומשו\"ה אמרינן דלאו מילתא היא וכ\"כ הרב תה\"ד ז\"ל בסימן ש\"ן ומהראנ\"ח ח\"א סימן ע\"ז והרב משפט צדק ח\"א סימן י\"ד והראד\"ב בתשו' סי' רי\"ד.
וראיתי להרב מ\"ץ ז\"ל שם דס\"ו ע\"א שהק' ע\"ז דלפי דבריהם שמעתין אזלא כב\"ש דשנינו בר\"פ ב' דנזיר גבי מתני' דהריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה בש\"א נזיר ובה\"א אינו נזיר ופי' רש\"י דטעמא דב\"ש דכיון דאמר הריני נזיר חל עליה הנזירות וכי הדר אמר מן הגרוגרות לא אמר כלו' ובה\"א אינו נזיר דכיון דאמר מן הגרוגרו' לא שייך נזירות בגרוגרות יע\"ש ועוד עמד מתמיה על רבינו שפסק בההיא מתני' כב\"ה ופסק להך דהכא ומרן כ\"מ יחס שיטת רש\"י ותוספות דביצה בדעת רבינו וכיון שכן פסק תרתי דסתרן אהדדי ועוד הק' דכיון דתוך כדי דיבור דאמר הרי עלי חזר ואמר ע\"מ למה לא יהיה תנאו קיים דהא קי\"ל תכ\"ד כדיבור דמי לבד ממקדש ומגרש ועע\"א ומגדף כדאיתא בפ' בתרא דנדרים דפ\"ז ע\"א ובפ' יש נוחלין דקכ\"ט ע\"ב עד שמצא לרבינו ברפט\"ו מהלכות מעה\"ק שכתב בהדייא דאין חזרה בהקדש אפילו בתכ\"ד והכי איתא בתמורה דכ\"ה אלא שעדיין הוקשה לו למה לא מנו הקדש נמי בפ' י\"ן בהדי הינך דלא מהני בהו חזרה תכ\"ד והניחה בצ\"ע יע\"ש והנה זה שהוקשה לו דלפי פי' רש\"י ותוס' ז\"ל הא שמעתין אזלא כב\"ש דס\"ל בכה\"ג תפוס לשון ראשון ושלפ\"ז רבינו סותר את עצמו ל\"ק כלל לפי מ\"ש התוס' במנחות פ' התודה דפ\"א ע\"ב ד\"ה תודה וז\"ל דכי אמר הרי עלי תודה מן החולין נתחייב הכל מן החולין דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין וכי הדר ואמר ולחמה מן המעשר לא מצי הדר ביה ואפי' תוך כדי דיבור דלא בעייא לבית שמאי גבי הריני נזיר מן הגרוגרות כו' אלא אפי' לב\"ה כו' לא דמי להכא דבעי למיהדר ולא מצי למיהדר דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כו' עכ\"ל הרי שהתוס' עלו לחלק בין ההיא דהריני נזיר מן הגרוגרות לאומר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר דגבי הריני נזיר מן הגרוגרות ליכא חזרה בדבריו אלא פרושי קמפרש ללשונו הראשון שאמר הריני נזיר דהוי מן הגרוגרות ולכך אמרו ב\"ה דאין כאן נזירות אבל באומר הרי עלי תודה דבלשון זה שויתיה אנפשיה חובה להביא קרבן תודה כי הדר אמר ולחמה מן החולין יש כאן חזרה מלשון הרי עלי שאמר בתחילה דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין וכי מתנה להבי' מן החולין אין כאן חובה אלא נדבה.
גם מה שהוקשה לו אמאי לא אמרי' תכ\"ד כדיבור דמי והביא ההיא דתמורה להוכיח דלא מהני חזרה בהקדש אפי' תכ\"ד הנה התוס' בפ' התודה בסוף דבריהם כתבו ג\"כ כדבריו ואשתמיט מיניה דבריהם ז\"ל יע\"ש ומה שיש לעמוד בזה בדברי התוס' שם עיין להרב מש\"ל בר\"פ ט\"ו מה' מע\"הק ובס' צאן קדשים שם ולהרב מח\"א ה' צדקה סימן ח' ובמקום אחר נעמוד ע\"ז בס\"ד וראיתי להרב מח\"א בה' צדקה סי' ט' הביא דברי רש\"י דביצה ודקדק מלשונו דס\"ל דגבי הקדש דאמירתו לגבוה כו' תכ\"ד לאו כדיבור ואפילו בשהיה דעתו מעיקרא לכך והוקשה לו דזה סותר מ\"ש רש\"י בפ' הפועלים גבי ע\"מ שאין ליך עלי שאר כסות דהתנאי בטל משום דהוי מתנה עמש\"ב הא לא\"ה תנאו קיים הרי דאף במקדש דקי\"ל דתכ\"ד לאו כדיבור דמי כהקדש אפי\"ה ס\"ל דתנאו קיים אע\"פ שנתן ואח\"כ התנה אי לאו טעמא דמתנה עמש\"ב ועוד הוקשה לו דאם איתא דאפילו היה בדעתו מעיקרא לכך תפסי' לשון ראשון ואמרי' דתכ\"ד לאו כדיבור דמי הרי אמרו בפ' התודה דפ\"א ע\"ב האומר הרי עלי תודה בלא לחם דנדר ופתחו עמו הוא ואמאי לא אמרינן מכי אמר הרי עלי תודה נתחייב בה וכי הדר אמר בלא לחם לאו כלום היא ועוד הוקשה לו מההיא דאמרינן בפ\"ק דר\"ה ד\"ו ע\"א דהאומר הרי עלי תודה על מנת שלא אתחייב באחריותה אינו חייב באחריותה ולא אמרינן מכי אמר הרי עלי נתחייב באחריותה וכי הדר ואמר על מנת לאו מילתא היא ומתוך כך כתב דמ\"ש רש\"י בביצה מכי אמר הריני נזיר נתחייב וכי הדר אמר על מנת לאו כלום היא הכונה כמו שפי' בפרק הפועלים דמכי יהיב קדושי' אקדשה ליה וכי מתנה אחר כך לאו כלום היא משום מתנה על מש\"ב והכא נמי מכי אמר הריני נזיר נתחייב וכי אמר אחר כך על מנת הוי מתנה עמש\"ב.
ואנכי לא ידעתי מה תיקן הרב במה שהסיע דכונת רש\"י למ\"ש בסו' פ' הפועלים דמשו\"ה לאו כלום הוא משום דהוי מתנה עמש\"ב דסוף סוף אכתי תקשי ההיא דאומר הרי עלי תודה בלא לחם וההיא דהרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה דלא חשיב מתנה עמש\"ב דמיד שאמר הרי עלי תודה או עולה נתחייב בה וכי הדר מתנה להביאה בלא לחם או שלא יתחייב באחריותה הוה ליה מתנה על מש\"ב וע\"כ לתרץ ולומר דלא חשיב מתנה עמש\"ב כל שבא לפרש עיקר נדרו שיהיה התודה בלא לחם ושלא יתחייב באחריותה כשהתנה בכך חשיב כמקבל עליו נדבה בעלמא ואעפ\"י שאמר תחילה הרי עלי ולשון הרי עלי הוי לשון נדר היינו דוקא כשלא פי' דבריו תכ\"ד דנדבה בעלמא קביל עליה אבל כשאומר הרי עלי על מנת שלא אתחייב באחריותה פרושי מפרש ללשון הרי עלי דנדבה בעלמא הוא והו\"ל כאומר הרי עלי להביא קרבן זה לנדבה דכיון שפי' ואמר לנדבה פשיטא דלשון הרי עלי אינו לשון נדר ולכן באומר הרי עלי תודה בלא לחם דכי פי' ואמר בלא לחם גילה פי' דבריו שאמר הרי עלי תודה דקרבן לחוד קאמר וא\"כ הו\"ל נדר ופתחו עמו כמ\"ש התוספות שם בפרק התודה לההיא דאומר הריני נזיר מן הגרוגרו' וכן באומר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה כיון שאמר שלא אתחייב באחריותה פירש דבריו שאמר הרי עלי דלאו לנדר קמכוין אלא לנדבה וכאומר הרי זו דמי לא כן בההיא דביצה באומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה והריני נזיר ואגלח ממעות מעשר דכיון דלא בא לפרש הלשון ראשון שאמר תחילה אלא לנדר גמור קיבל עליו להתחייב באחריותה ולכל דבר זולת שהוא מתנה עליו לצאת ידי חגיגה כל כה\"ג חשיב מעמש\"ב וחילוק זה מבואר בדברי התוס' בפ\"ב דנזיר די\"א ובכתובו' דנ\"ו בההיא דהאומר הריני נזיר ע\"מ שאגלח בבית חונייו שאכתוב לקמן בס\"ד וא\"כ היא גופא איכא למימר.
ולע\"ד אפי' אם נאמר דכוונת רש\"י ז\"ל היתה לומ' דמשום תפוס לשון ראשון הוא דאמרי' דכי אמר הרי עלי תודה ואצא בה משום חגיגה דנדור ואינו יוצא ל\"ק מהנך דאיכא למימר דהכא שאני שלא בא לפרש הלשון ראשון דקאמר הרי עלי תודה כו' אלא להטיל התנאי והוא נגד משמעו' הלשון שאמר תחיל' בהא הוא דאמרי' תפוס לשון ראשון אבל כשבא לפרש דבריו הראשונים כההיא דהרי עלי תודה בלא לחם והרי עלי עולה ע\"מ שלא אתחייב באחריותה ודאי דליכא למימר תפוס לשון ראשון כמבואר מדברי התוס' דפ' התודה דפ\"א ע\"ב ד\"ה תודה יע\"ש ועיין במ\"ש לקמן בה' חגיגה פ\"ב ה\"ח בס\"ד יע\"ש והנה מדברי רש\"י והתוס' מבואר יוצא דאפילו באומר הרי עלי תודה ע\"מ שאצא בה ידי חגיגה וכן בנזיר ע\"מ שאגלח ממעו' מ\"ב אמרינן דנדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח ושלא כדברי הרמב\"ן שכתב בס' המלחמות דכי אמר בפי' ע\"מ שאצא בה ידי חגיגה וע\"מ שאגלח ממעות מ\"ב יוצא י\"ח ומגלח ממעות מעשר וע\"כ לא קאמר ר\"י בשמעתין דנדור ואינו יוצא אלא כשלא אמר הדברים בלשון תנאי אבל כשאמר בל' תנאי מהני שפיר והביא ראיה מאותה ששנינו הריני נזיר ע\"מ שאגלח בבית חונייו אם הקריבה בבית חונייו יצא יע\"ש.
ולשיטת רש\"י והתוס' נלע\"ד דלא ק\"ל מהריני נזיר ע\"מ שאגלח בבית חונייו שהרי כתבו התוס' ברפ\"ב דנזיר די\"א ע\"א ד\"ה דהוי מתנה דהא דלא חשיב מתנה עמש\"ב באומר ע\"מ שאגלח בבית חונייו משום דמשמעות לשונו הוי בשנים משמע מקדש ואז גילח בבית חונייו לא יצא ומשמע נמי שאינו מכוין כי אם לצעורי נפשי' ואז גילח בבית חונייו יצא ונזירותיה מתלא תלי וקאי אי גילח במקדש גילה דעתו דלנזירות מעליותא איכוון ואם גילח בבית חונייו גלי מילתא דלצעורי בעלמא אכוון יע\"ש והשתא משו\"ה לא אמרינן התם דכי אמר הריני נזיר נתחייב בקרבנו' להביאן למקדש וכי הדר אמר ע\"מ שאגלח בבית חונייו לאו מילתא היא דהתם פרושי קמפרש למילתיה דקאמר תחילה הריני נזיר דהיינו פרוש בעלמא ולאו נזירו' הכתוב בתורה קיבל עליה וכל שבא לפרש דבריו הראשונים אין כאן משום מתנה עמש\"ב משא\"כ בהא דשמעתין שלא בא לפרש דבריו הראשונים ס\"ל דאפילו אמר ע\"מ לאו כלום הוא וכמדובר לעיל ולדע' הרמב\"ן דמדמי ההיא דבית חונייו לשמעתין צ\"ל דס\"ל דכי היכי דהתם לכתחילה אמרינן ליה שיגלח במקדש אלא שבדיעבד אם גילח בבית חונייו יצא ה\"נ לכתחי' אמרי' ליה שיביא התודה ולא יצא בה ידי חגיגה וכן בנזיר אמרינן ליה שיגלח ממעות חולין ואם גילח ממעות מעשר יצא ולדעתו הכא נמי מתלא תלי וקאי נדרו ונזירותו שאם הקריב תודתו לחגיגה לא קיבל עליו תודה זו לשם נדר אלא לשם נדבה ואע\"פ שאמר הרי עלי כיון שאמר ע\"מ שאצא בה ידי חגיגה הוה ליה כאומר על מנת שלא אתחייב באחריותה וכההיא דאמרי' בסוף מנחות דק\"ט גבי האומר הרי עלי עולה על מנת שאקריבנה בבית חונייו שאם הקריבה בבית חונייו יצא דהוה ליה כאומר הרי עלי ע\"מ שלא אתחייב באחריותה יע\"ש ועיין למהרש\"ך בנאספות סי' כ\"ב שעמד מתמיה על דברי הרמב\"ן דמה יענה לקושית התוס' דפ\"ב דנזיר במה שהקשו בההיא דבית חונייו דהו\"ל מתנה עמש\"ב ועוד לדבריו דמהני תנאה היכי קתני במתני' דלכתחילה יקריבנה במקדש הא הו\"ל מביא חולין לעזרה כיון דתנאו אלא ודאי עכ\"ל כמ\"ש התוס' בנזיר דשאני התם דלצעורי נפשיה אכוון ולא לנזירות הכתוב בתורה ונזירותי' מתלא תלי וקאי יע\"ש.
ולפי מ\"ש דאף הרמב\"ן אזיל ומודה לדברי התוס' וכמדובר ואל תתמה על מה שלא פי' הרמב\"ן דבריו בזה כיון שהרב דימה הא דביצה לההיא דבית חונייו וההיא דבית חונייו ע\"כ לפרש כמ\"ש התוס' בנזיר ודבריהם מבוארים באותה סוגייא דסוף מנחות דק\"ט לא הוצרך לבאר כאשר יראה הרואה ומהתימא על מהרש\"ך שנראה דאשתמיט מיניה סוגייא דמנחות עד שעמד מתמיה על הרמב\"ן מדברי התוס' דנזיר ולא שת לבו שדברי התוס' באו מבוארים באותה סוגייא דמנחו' יע\"ש וצ\"ע ומיהו הא ק\"ל דבאומר הרי עלי עולה ואקריבנה בבית חונייו והריני נזיר ואגלח בבי' חונייו דאמרי' שאם גילח בב\"ח או אם הביא עולתו בב\"ח יצא משו' דנדרו ונזירותו מתלא תלי וקאי כדאית' התם במנחו' וכמ\"ש התוס' בנזיר ומ\"ש מהאומר הריני נזיר ע\"מ שאהיה שותה יין ומטמא למתים ששנינו שם בפ\"ב דנזיר דה\"ז נזיר ואסור בכולן משום דהו\"ל מתנה עמש\"ב או מטעמא דכיון דקיבל עליו נזירות לשאר דברים חל עליו נזירות על כולן וכמ\"ש רש\"י שם וה\"נ שנינו בפ\"ק דנזיר הריני נזיר מן החרצנים ומן הזגין הר\"ז נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו ונפ\"ל בגמ' מקרא דיין ושכר יזיר יע\"ש. והשתא אמאי לא אמרי' התם דהאי גברא לאו לנזירות הכתוב בתורה אכוון אלא לצערא בעלמא אכוון ולא ליתסר אלא במה שאסר עצמו עליו וליכא למימר דהתם נמי לכתחי' הוא דאמרי' ליה שיהי' נזיר מכולן כי היכי דאמרי' גבי אומר הרי עלי עולה ע\"מ שאקריבנ' בבית חונייו וכן הריני נזיר ע\"מ שאגלח בבית חונייו דלכתחילה אמרינן ליה שישמור נזירו' הכתוב בתורה ושיביא קרבנותיו ועולתו למקדש דהא ודאי ליתא דהכא סתמא תנן הר\"ז נזיר וכל דקדוקי נזירו' עליו דמשמע שאם עבר ולא שמר כל דקדוקי נזירות מלקא לקי כמבואר ונראה דדוקא באומר הריני נזיר ואגלח בבית חונייו הוא דאמרינן דנזירותיה מתלא תלי וקאי ואם הביא קרבנותיו בבית חונייו אמרי' דיצא דצערא בעלמא קביל עליה והאי דקאמר הריני נזיר אינו אלא פרוש בעלמא ולא נזיר האמור בתורה ומפני שהוא מקבל עליו לשמור כל הדברים שהנזיר אסור בהן משום צערא בעלמא להכי קאמר האי לישנא דהריני נזיר אבל באומר הריני נזיר ע\"מ שאהיה שותה יין ומטמא למתים וכן הריני נזיר מן הגרוגרות אם איתא דלאו לנזירות הכתוב בתורה אכוון אלא לשון פרישות ולצערא בעלמא הוא דקביל עליה לא הול\"ל האי לישנא דהריני נזיר אלא הכי הול\"ל הרי עלי בקונם שלא לשתות יין או שלא אוכל גרוגרות או שלא אטמ' למתים דלא שייך לשון נזירות בכה\"ג כיון דלאו לנזירות הכתוב בתורה אכוון אלא ודאי מדאפקיה בהאי לישנא כונתו לנזירות הכתוב בתורה אלא שהוא רוצה להתנו' לנזירותו שלא להתחייב אלא בדברים אלו שהוא פורט ולא יותר וכיון שכן לא אמר כלום דאין נזירות לחצאין וכיון שקיבל עליו נזירות שבתורה באומרו הריני נזיר ממילא חל עליו כל דיני נזירות שוב ראיתי בס' משאת משה חי\"ד סי' י\"ב עמד בקו' זו שהקשינו וכעת לא יכולתי לעמוד על דבריו.
ובמקדים התנאי שאמר ע\"מ שאצא ידי חגיגה הרי עלי תודה וכן על מנת שאגלח ממעות מעשר הריני נזיר דהשתא אי תפסי' לשון ראשון הרי לא נתחייב בתודה ובנזיר אלא ע\"פ תנאו מבואר מדברי רש\"י דתנאו קיים וכ\"כ התוס' בהדייא ודוקא דקאמ' הכי אבל אי אמר איפכא ע\"מ שאצא משום חגיגה הרי עלי תודה לא וכן בנזיר עכ\"ל והנה אין ספק דס\"ל דבמקדים התנאי תחילה דתנאו קיים אין הכונה לומר שיביא תודה ויוצא בה ידי חגיגה ושיהיה נזיר ויגלח ממעות מ\"ב דמהי תיתי שנאמר לו שיביא חובתו מדבר שבחובה מפני שהתנה כן בתחי' כיון דהו\"ל מתנה על מש\"ב אלא לדידהו ס\"ל דבמקדים התנאי חל תנאו שפיר וכשאנו אומרים לו שאינו יכול ליפטר מקרבן חגיגה על ידי תודה זו וכן שלא יכול לגלח ממעות מעשר לא חל נדרו ונזירותו וכדאמרינן בפרק המגרש גבי האומר הרי זה גיטך על מנת שתאכלי בשר חזיר דלא תיכול ולא תתגרש ה\"נ אהני תנאו שלא יחול נדרו וכן הבין בכונתם מהרש\"ך ז\"ל בח\"ב בנאספות סימן כ\"ב ומה שהוקשה לו לפ\"ז מאי ראיה מייתו התוספות לדבריהם מההיא דאומר הבו ד' מאה זוזי לפלוני ולנסוב ברתי דהתם שאני דכי אמר לנסוב ברתי והבו ליה ד' מאות זוזי מצי מקיים תנאיה דנסיב ברתיה ולהכי כי לא מקיים תנאיה לא יהבינן ליה ד' מאה זוזי ואלו הכא לא מצי מקיים תנאיה שאינו בידו ולעולם לא נדור ואינו נזיר יע\"ש. לק\"ד ל\"ק כלל דעיקר ראייתם היא מדאייתי הש\"ס עובדא דההוא גברא הכא ש\"מ כי הדדי נינהו וכי היכי דשאני לן בההוא עובדא בין היכא דאמר תחילה הבו ליה ד' מאה זוזי ולנסוב ברתי להיכא דאמר איפכא ה\"נ שניא היא ודבר זה מבואר בטעמו ואין בזה שום דוחק וכ\"כ הראד\"ב בתשו' סימן רי\"ד יע\"ש.
ובכן יש לתמוה עמ\"ש מרן כ\"מ כאן שכתב וז\"ל בפ\"ב די\"ט וכתב רש\"י דכיון דאמר הרי עלי נתחייב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכי הדר אמר על מנת לאו מילתא היא כלומר ואי אמר איפכא על מנת שאגלח ממעות מ\"ב הרי הוא נזיר ומגלח ממעות מ\"ב וכן כתבו התוספו' עכ\"ל ולפי מ\"ש אין כונת רש\"י והתוס' כמ\"ש מרן כ\"מ דמהי תיתי שיוכל לבט' דבר תורה ע\"י תנאו דאטו מי לא סגי בלא\"ה לא תהא נדור ונזיר ולא יביא חובתו ממעות מעשר ועיין עוד להרב מש\"ל פ\"א מהל' ק\"פ הל' ג' דצ\"ז ע\"ב שנראה מבואר מדבריו שגם הוא הבין בכונת דברי התוספו' הללו כמו שהבין מרן כ\"מ ודלא כמהרש\"ך והם דברים תמוהים וצ\"ע וראיתי להרב מכתב מאליהו דקע\"ב ע\"ב הביא מ\"ש התוספות בכתובות פרק אעפ\"י דנ\"ו ד\"ה הר\"ז מקודשת למה שהוקשה להם הא דתנן במנחות דהאומר הריני נזיר על מנת שאגלח בב\"ח שאם גילח בבית חוניו יצא דאמאי יצא הא הו\"ל מתנה על מש\"ב ותרצו בשם ר\"י דלא אמרינן מתנה עמש\"ב תנאו בטל אלא היכא שמתכוין לעקור מ\"ש בתורה אבל התם סבור הוא שיש מצוה בבית חוניו כמו בבית המקדש ואינו מתכוין לעקור לית לן למילף מתנאי בגו\"ר עכ\"ל וכתב על זה וז\"ל ובזה שכתבו התוספו' ניחא ההיא דפ\"ב דביצה האומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה הריני נזיר ואגלח ממעות מ\"ב נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח ומבואר שם בדברי רש\"י ותוספות והרז\"ה דהטעם הוא מפני שהמעשה קודם לתנאי ואם היה התנאי קודם למע' היה התנאי קיים ואמאי הא מעמש\"ב הוא אמנם ע\"פ דברי התוספות שזכרנו ניחא עכ\"ל.
ותמהני טובא דאם כדבריו ז\"ל דס\"ל להתוספות ורש\"י דהכא ליכא משו' מתנה עמש\"ב דהא דהכא דמי לההיא דבית חוניו דלא מכוין לעקור ד\"ת א\"כ אפילו כי אקדים מעשה לתנאי נמי יהיה תנאו קיים דומיא דההיא דבית חוניו דאע\"ג דאקדים מעשה ואמר הריני נזיר והרי עלי עולה על מנת שאגלח בבית חוניו ושאביאנה בבית חוניו שאם הביאה בבית חוניו יצא וכמו שכן הוא דעת הרמב\"ן בספר המלחמות אלא ע\"כ לומר כמ\"ש לעיל דלדידהו ז\"ל ס\"ל דהא דהכא לא דמי לההיא דבית חוניו משו' דהתם כי אמ' הרי עלי עולה ע\"מ שאביאנ' בבית חונייו וכן באומר הריני נזיר על מנת שאגלח בבית חונייו אין כאן נדר ואין כאן נזירות כמ\"ש התוספות שם וכדאיתא התם במנחות דק\"ט דתנאי זה הוי כאומר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה דדורון בעלמא קביל עליה וכן כשאמר הריני נזיר כשהתנה לגלח בבית חונייו חשיב כאומר בפי' דצערא בעלמא קביל עליה כדרך שהנזיר מצטער ולאו לנזירות הכתוב בתורה קא מכוין אבל הכא באומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה כיון דקביל עליה להביא קרבן בלשון נדר ומתחייב הוא בכל דבר של נדר זולת שרוצה לצאת בה ידי חגיגה וכן בנזיר מקבל עליו כל דיני נזירות שבתורה זולת שרוצה להביא קרבנותיו ממעות מעשר הוה ליה מתנה עמ\"ש בתורה בהדיא ומה\"ט ס\"ל דאין בידו להתנות עמש\"ב וכיון שכן מה לי אם התנאי קודם למעשה או מעשה קודם לתנאי כיון שיש בזה משום מתנה ע\"מ שכתו' בתורה אפי' כי אתני תחילה לא מהני תנאו לעשות היפך מש\"ב דסוף סוף הרי קבל עליו נדר האמור בתורה ונזירות האמור בתורה וקי\"ל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין אלא ודאי שלדעת התוס' ורש\"י והרז\"ה דס\"ל הכא דכי אמר הרי עלי תודה אפי' אמר ע\"מ שאצא בה ידי חגיגה והריני נזיר ע\"מ שאגלח ממעות מ\"ב דלא מהני תנאו דלא כשיט' הרמב\"ן דס\"ל דהאומר על מנת בפי' מהני תנאו עכ\"ל דלא מדמו הא דהכא לההי' דבית חונייו אלא ס\"ל דהכא יש בו מתנה עמש\"ב ומה\"ט לא מהני תנאו אלא דס\"ל דיש חילוק בין מתנה תחילה לשאינו מתנה תחי' דבמתנה תחילה אהני תנאו שלא יחול עליו נדרו ונזירותו דאדעת' דהכי לא נדר משא\"כ במתנה לבסוף לא מהני תנאו כלל דתפסינן לשון ראשון וכי מתנה בתר הכי לאו מידי הוא.
ובעיקר דברי התוס' הללו דפרק אעפ\"י דף נ\"ו שכתבו בשם ר\"י דההיא דבית חונייו לא חשיב מתנה על מה שכתוב בתורה מפני שאין זה מכוין לעקור דבר מן התורה דחשב שיש מצוה בבית חונייו כמו בבית המקדש לפע\"ד לא זכיתי להבין כונתם דמי הביאם ז\"ל לחלק בכך מאחר שהקדימו וכתבו דלהכי אם גילח בבית חונייו יצא משום דהאי גברא לצעורי נפשיה קא מכוין ואם יקריב אחר כך בבית חוניו גילה דעתו דלא הוי נזיר אלא צערא בעלמא קביל עליה אם כן מאי קא ק\"ל תו דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה ומה מתנה על מה ש\"ב איכא הכא כיון דלאו בנזירות הכתוב בתורה קמכוין זה ולפי מה שעלו לחלק דהכא לא חשיב מתנה עמש\"ב משום דלא מכוין לעקור דבר מן התורה לא הוה צריך הש\"ס במנחות דק\"ט למימר דמשום הכי אם גילח בבית חוניו יצא משו' דהאי גברא לצערא בעלמא אכוון אלא הכי הוה ליה למימר דכיון דלא חשב לעקור דבר מן התורה תנאו קיים ויצא. ובפ\"ק דנזיר די\"א הוקשה להם להתוספות בההיא דבית חוניו דהוי מתנה עמש\"ב וניחא להו דהתם לא חשי' מתנה עמש\"ב משום דלצערא בעלמא אכוון ולא הוצרכו לומר דמש\"ה הוי מתנה עמש\"ב משום דלא מכוין לעקור יע\"ש שוב חפשתי ומצאתי להרב מחנה אפרים בהל' מלוה סימן ל\"ט דצ\"ז ע\"ג עמד מתמיה בזה ע\"ד התוספות וראיתי לו שהקשה עוד בדבריהם מההיא דפרק המגרש דפ\"ג ע\"א שאמרו נענה רבי טרפון ואמר הרי שהלכה ונשאת לאחיו של זה שנאסרה עליו ומת בלא בנים לא נמצא זה עוקר דבר מן התורה אלא מתנה כו' מי קאמר לה לא סגי דלא מנסבא לאחוה דההוא גברא כו' יע\"ש משמ' דאי הוה מתנה הכי הוי מתנה עמש\"ב ואמאי הא כשמתנה זה לא אסיק אדעתיה שימות בלא בנים ותיפול קמי יבם והכי אמרי' גבי יבמה שנדר' הנאה מן היאודים כו' עכ\"ל ואשתמי' מיניה מ\"ש הרשב\"א בחי' שם בפרק המגרש וז\"ל מתנה מי קאמר לה משמע דאי אמר לה הכי הו\"ל מתנה על מש\"ב וכגון דאמר לה על מנת שתנשאי לראובן ולא תנשאי לשמעון אחיו ואי הוה אמר לה הכי פשיטא לן טפי דקשיא עליה דר\"א דאמר הרי זה מגורשת ותמה על עצמך אי מתנה עמש\"ב הוא אדרבא בין לר\"א בין לרבנן ליהוי גיטא ותשתרי אפילו להאי דהא הו\"ל מתנה עמש\"ב והתנאי בטל והמעשה קיים וי\"ל דאפילו התנה עליה על מנת שתנשאי לראובן ולא תנשאי לשמעון אחיו ואפילו הכי בכי הא לא קרינן ליה מתנה על מה שכתוב בתורה דמי קאמר לה לא סגי דלא מנסבא לפלוני לא תנסוב ולא תתגרש וכדאמרינן לקמן גבי על מנת שתאכלי בשר חזיר כו' אלא דאכתי קשה דאם כן מאי קא קשיא ליה לר' טרפון אין זה כריתות דהא בעל מנת שתאכלי בשר חזיר דתניא אכלה הרי זו מגורש' וכו' וליכא מאן דפליג אמאי לא אמרינן אכלה נמצא דעוקר דבר מן התורה ואין זה כריתות וכל דכן הוא וכו' וי\"ל דכל היכא דקא עקר בתנאו מה שכתוב בתורה לא חשבינן ליה כריתות דלא אמרה תורה שלח לתקלה וכו' ומיהו עוקר ממש לא חשבינן ליה דנימא מתנה עמש\"ב הוא ותנאו בטל דהא אי בעי לא מנסבא להאי ולא מעקרא מצוה כו' ובתוספתא ובירושלמי גרסינן מתנה על מה שכתוב בתורה הוא והתנאי בטל והמעשה קיים וכו' ונראה דלא מתנה ממש קאמר אלא הכי פירושו נמצא זה במעשהו כמתנה על מה שכתוב בתורה כלומר דמבטל וכל מעשה שמבטל מש\"ב מעשהו בטל עכ\"ל מעתה אין מקום לקושית הרב מחנה אפרים כלל דהתם לאו משום דאיהו מכוין לעקור דבר מן התורה הוא דאמרינן דהו\"ל מתנה עמש\"ב דמי סגי ליה דלא תנסוב ליה לא תתגרש ולא תנסוב כי ההיא דעל מנת שתאכלי בשר חזיר כמ\"ש הרשב\"א זלה\"ה ומתנה על מה שכתוב בתורה דקאמר הש\"ס לאו דוקא אלא דחשיב כמתנה כיון דעל ידי מעשה זה אתי לבטל מש\"ב דלא אמרה תורה שלח לתקלה ולהכי לא הוי גט ואם כן גבי נזיר על מנת שאגלח בבית חונייו כתבו התוספות שפיר דלא חשיב מתנה על מה שכתוב בתורה לומר שיהיה התנאי בטל ומעשה הנזירות קיים כיון דלא מכוין לעקור דבר מן התורה והכא ליכא למימר שעל ידי מעשהו אתי לבטל דבר מן התורה כההיא דעל מנת שלא תנשאי לפלוני דהכא אדרבא כי אמרינן דמעשהו בטל לא חל עליו נזירות כלל ומה\"ט אמרינן שם עבר והקריב בבית חוניו יצא ולכתחילה לא מחייבינן להיות נזיר ושיקריב קרבנותיו במקדש וליכא ביטול דבר מן התורה הכא כלל ודוק.
ושוב ראיתי בספר קרית מלך רב בפרק ו' מה' אישות סוף הל' ג' דס\"ד ע\"ג שעמד על קושיא זו של הרב מר אביו וכתב וז\"ל ולע\"ד ק\"ל ע\"ד דמה מק' ותלמו' דהוי עוקר או מתנה על מה שכתוב בתורה הלא כיון שהוא מתנה עמש\"ב תנאו בטל והוי גט כריתות לגמרי. אמנם לפי דברי התוס' ניחא עכ\"ל ולא זכיתי להבין דבריו איך ע\"פ דברי התוס' הללו יתיישב קושיא זו והוא לא זכר דברי הרשב\"א בחי' ובמה שהק' עוד על דברי התוס' דפרק אעפ\"י הרב מחנה אפרים בה' אישות שורש מתנה על מה שכתוב בתורה עמדתי על דבריהם יעש\"ב. והנה רבינו בפרק ב' מה' חגיגה כתב וז\"ל האומר הרי עלי תודה שאצא בה ידי חגיגה חייב להביאה ואינו יוצא ידי חגיגה והשיג עליו הראב\"ד דבספרים שלנו לא גרסינן שאצא בה אלא ואצא דלאו כל כמיניה לצאת בה אע\"ג דמפרש אבל אמר שאצא יכול להתנות אדעתא דהכי נדר עכ\"ל ומרן כ\"מ כתב דגירסת רבינו שאצא ואעפ\"כ אינו יוצא דכיון שאמר הרי עלי נתחייב בתודה וכי הדר אמר שאצא בה י\"ח לאו כל כמיניה לצאת בו אע\"ג דמפרש דוגמא לדבר מה ששנינו בפ' התודה האומר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין ובזה נסתלקה השגת הראב\"ד עכ\"ל והקשה הרב הנז' דמה זו ראיה מצא הרב מההי' דתודה ולחמה דהתם ודאי אזיל ומודה הראב\"ד כיון שאמר ולחמה בוי'ו אבל הכא לגירסת רבינו השיג עליו דמהני תנאו שפיר יע\"ש.
ולק\"ד הדבר מבואר דאע\"ג דהתם קאמר ולחמה בוא'ו מ\"מ כיון שהן שני דברים נפרדים קרבן ולחם ואיהו קא מפרש בשעת נדרו תודה מן החולין ולחמה מן המעשר התם ודאי הוה ליה כאומר שלחמה מן החולין וז\"ש מרן ודוגמא לדבר כו' כלומר דהתם ודאי יודה הראב\"ד דאע\"ג דאמר בוא'ו הו\"ל כמתנה ואפילו הכי לא מהני תנאו מהטעם שכתב מרן כנלע\"ד ועיין בספר קול יעקב בחי' לי\"ט יע\"ש. עוד ראיתי להרב משפט צדק שם דס\"ז ע\"ב דהוקשה לו דאמאי לא פשיט הבעיא ר\"ל מאותה ששנינו במנחות הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין דאע\"פ שפי' בהדיא שתביא לחמה מן המעשר לאו מלתא היא דכיון דאמר הרי עלי נתחייב להביא מן החולין כו' וכמ\"ש רש\"י ותוספות שם וכתב ואיברא דלפי מה שפי' רש\"י דבאומר על מנת קא בעי ר\"ל הגם שאין הכרח בגמרא קא בעי שפיר משום דבההיא דמנחות ליכא תנאי דע\"מ יע\"ש. ולע\"ד לא כיוון רש\"י לומר דבאומר על מנת קא מבעיא ליה לר\"ל אלא שהוא ז\"ל סבור דלשון זה דואצא בה ידי חגיגה חשיב כאומר על מנת ואם כן הדרא קושיית הרב לדוכתא דתפשוט לה מההיא דמנחות ולק\"ד לא קשיא מידי דשאני התם דעיקר הקרבן הרי נתחייב להביאו מן החולין כמו שנדר והלחם נגרר אחר הקרבן ולהכי חשיב כחוזר מדבורו הראשון באומרו ולחמה מן החולין אבל הכא שהוא מתנה על עיקר הקרבן להפטר בו ידי חגיגה אפשר דמהני תנאו דהוה ליה כאומר הרי עלי תודה על מנת שלא אתחייב באחריותה וכאלו אמר הרי עלי תודה מן המעשר דשנינו שם בפרק התודה דיביא כמו שאמר ועל זה השיבו ר\"י דנדור ואינו יוצא דלא דמי להנך דהכא כיון שלא התנה אלא להפטר בו ידי חגיגה דוקא ותו לא אכיל אבל מחייב הוא באחריו' ושלא להביאה מן המעשר נמצא דלשון הרי עלי שאמר תחילה הוא חיוב גמור וכיון שכן לא מצי להתנות על דבר שבחובה להביאו מדבר שבחובה ולא מן החולין דהו\"ל מתנה עמש\"ב וכמדובר כל זה לעיל.
אמנם זו היא שיטת התוס' ורש\"י והרז\"ה ורבינו לדעת מרן כ\"מ אך דעת הרמב\"ן במלחמות והראב\"ד דכל שאמר בפירוש על מנת הוה ליה כאומ' על מנת שלא אתחייב באחריותה וכאומר על מנת להביאה מן המעשר ולדעת הראב\"ד אף באומר שאצא בה ידי חגיגה חשיב כאומר על מנת בפירוש דמהני תנאו ועיין בספר קול יעקב בחידושי ההלכות ד\"ד ע\"ד ובספר רוח אליהו ד\"ח ע\"א וד\"ט שעמדו בזה יע\"ש." + ], + [], + [], + [ + "שהדברים \n אלו הן ספק ואם הביא זבחיו לא עלו לו. וכתב מרן בכ\"מ שם שיש לחוש שדמי הזאות קרבן חובה הוא חלוק מדמי הזאות קרבן נדבה ומהר\"ח אלפאנדארי בספר בני חיי תמה עליו בזה היכן מצא חילוק זה ואני תמיה עליו היכן מצא שאינו כן שהרי כשהוא חובה הוא מקריבו לשם חטאת ואשם שהם קרבנות של נזיר וכשהוא נדבה הוא מקריבו לשם עולה ושלמים וכבר שנינו בפי' שהחטאות הם ד' מתנות על ד' קרנות משא\"כ במתנות דעולה ושלמים שהן ב' שהן ד' עיין בפרק איזהו מקומן ועיין להרע\"ב בסוף נגעים שכתב כן ועיין להתוס' בקדושין דנ\"ה ע\"ב ד\"ה דלמא אלא שעל דברי מרן בכ\"מ יש לתמוה דאם איתא דחילוק הזאות מעכבות מאי האי דפרכינן בפסחים גבי ה' שנתערבו עורות פסחיהן כו' וניתי כל חד וחד ויתנו כו' כיון דאיכא חי' בהזאו' בין הזאות דקרבן חובה דפסח להזאות דקרבן נדבה שהן עולות ושלמים שהפסח הם במתנה אחת והשלמים והעולות לב' מתנות שהן ד' וכעת צ\"ע ועיין להרע\"ב בסוף מס' נגעים שכתב בהדייא דחילוק המתנות מעכבת וכדברי מרן כ\"מ יע\"ש ויש עוד לעמוד בזה וכעת אין הפנאי מסכים עמי ועיין בהשג' הראב\"ד ז\"ל בסוף ה' תמורה דס\"ל דחילוק הזאות מעכבת." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..759e905e6e4ad050c5e972b389beb3d9726e639b --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,57 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Nazariteship", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Nazariteship", + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש נזירות על תנאי האומר \n הריני נזיר ע\"מ שאגלח ממעו' מ\"ב הר\"ז נזיר ואינו מביא קרבנותיו מן המעשר אלא מן החולין כו'. הכי איתא בפ\"ב דביצה ד\"כ ע\"א נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח כו' כתב רש\"י נדור על התודה ואינו יוצא כו' וכי אמר הרי עלי נתחייב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכי הדר אמר ע\"מ לאו מילתא היא עכ\"ל וכ\"כ התוס' ומבואר כונתם דתפסינן לשון ראשון שאמר הרי עלי וכי הדר אמר ע\"מ בעי למיהדר ביה ומשו\"ה אמרינן דלאו מילתא היא וכ\"כ הרב תה\"ד ז\"ל בסימן ש\"ן ומהראנ\"ח ח\"א סימן ע\"ז והרב משפט צדק ח\"א סימן י\"ד והראד\"ב בתשו' סי' רי\"ד.
וראיתי להרב מ\"ץ ז\"ל שם דס\"ו ע\"א שהק' ע\"ז דלפי דבריהם שמעתין אזלא כב\"ש דשנינו בר\"פ ב' דנזיר גבי מתני' דהריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה בש\"א נזיר ובה\"א אינו נזיר ופי' רש\"י דטעמא דב\"ש דכיון דאמר הריני נזיר חל עליה הנזירות וכי הדר אמר מן הגרוגרות לא אמר כלו' ובה\"א אינו נזיר דכיון דאמר מן הגרוגרו' לא שייך נזירות בגרוגרות יע\"ש ועוד עמד מתמיה על רבינו שפסק בההיא מתני' כב\"ה ופסק להך דהכא ומרן כ\"מ יחס שיטת רש\"י ותוספות דביצה בדעת רבינו וכיון שכן פסק תרתי דסתרן אהדדי ועוד הק' דכיון דתוך כדי דיבור דאמר הרי עלי חזר ואמר ע\"מ למה לא יהיה תנאו קיים דהא קי\"ל תכ\"ד כדיבור דמי לבד ממקדש ומגרש ועע\"א ומגדף כדאיתא בפ' בתרא דנדרים דפ\"ז ע\"א ובפ' יש נוחלין דקכ\"ט ע\"ב עד שמצא לרבינו ברפט\"ו מהלכות מעה\"ק שכתב בהדייא דאין חזרה בהקדש אפילו בתכ\"ד והכי איתא בתמורה דכ\"ה אלא שעדיין הוקשה לו למה לא מנו הקדש נמי בפ' י\"ן בהדי הינך דלא מהני בהו חזרה תכ\"ד והניחה בצ\"ע יע\"ש והנה זה שהוקשה לו דלפי פי' רש\"י ותוס' ז\"ל הא שמעתין אזלא כב\"ש דס\"ל בכה\"ג תפוס לשון ראשון ושלפ\"ז רבינו סותר את עצמו ל\"ק כלל לפי מ\"ש התוס' במנחות פ' התודה דפ\"א ע\"ב ד\"ה תודה וז\"ל דכי אמר הרי עלי תודה מן החולין נתחייב הכל מן החולין דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין וכי הדר ואמר ולחמה מן המעשר לא מצי הדר ביה ואפי' תוך כדי דיבור דלא בעייא לבית שמאי גבי הריני נזיר מן הגרוגרות כו' אלא אפי' לב\"ה כו' לא דמי להכא דבעי למיהדר ולא מצי למיהדר דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כו' עכ\"ל הרי שהתוס' עלו לחלק בין ההיא דהריני נזיר מן הגרוגרות לאומר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר דגבי הריני נזיר מן הגרוגרות ליכא חזרה בדבריו אלא פרושי קמפרש ללשונו הראשון שאמר הריני נזיר דהוי מן הגרוגרות ולכך אמרו ב\"ה דאין כאן נזירות אבל באומר הרי עלי תודה דבלשון זה שויתיה אנפשיה חובה להביא קרבן תודה כי הדר אמר ולחמה מן החולין יש כאן חזרה מלשון הרי עלי שאמר בתחילה דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין וכי מתנה להבי' מן החולין אין כאן חובה אלא נדבה.
גם מה שהוקשה לו אמאי לא אמרי' תכ\"ד כדיבור דמי והביא ההיא דתמורה להוכיח דלא מהני חזרה בהקדש אפי' תכ\"ד הנה התוס' בפ' התודה בסוף דבריהם כתבו ג\"כ כדבריו ואשתמיט מיניה דבריהם ז\"ל יע\"ש ומה שיש לעמוד בזה בדברי התוס' שם עיין להרב מש\"ל בר\"פ ט\"ו מה' מע\"הק ובס' צאן קדשים שם ולהרב מח\"א ה' צדקה סימן ח' ובמקום אחר נעמוד ע\"ז בס\"ד וראיתי להרב מח\"א בה' צדקה סי' ט' הביא דברי רש\"י דביצה ודקדק מלשונו דס\"ל דגבי הקדש דאמירתו לגבוה כו' תכ\"ד לאו כדיבור ואפילו בשהיה דעתו מעיקרא לכך והוקשה לו דזה סותר מ\"ש רש\"י בפ' הפועלים גבי ע\"מ שאין ליך עלי שאר כסות דהתנאי בטל משום דהוי מתנה עמש\"ב הא לא\"ה תנאו קיים הרי דאף במקדש דקי\"ל דתכ\"ד לאו כדיבור דמי כהקדש אפי\"ה ס\"ל דתנאו קיים אע\"פ שנתן ואח\"כ התנה אי לאו טעמא דמתנה עמש\"ב ועוד הוקשה לו דאם איתא דאפילו היה בדעתו מעיקרא לכך תפסי' לשון ראשון ואמרי' דתכ\"ד לאו כדיבור דמי הרי אמרו בפ' התודה דפ\"א ע\"ב האומר הרי עלי תודה בלא לחם דנדר ופתחו עמו הוא ואמאי לא אמרינן מכי אמר הרי עלי תודה נתחייב בה וכי הדר אמר בלא לחם לאו כלום היא ועוד הוקשה לו מההיא דאמרינן בפ\"ק דר\"ה ד\"ו ע\"א דהאומר הרי עלי תודה על מנת שלא אתחייב באחריותה אינו חייב באחריותה ולא אמרינן מכי אמר הרי עלי נתחייב באחריותה וכי הדר ואמר על מנת לאו מילתא היא ומתוך כך כתב דמ\"ש רש\"י בביצה מכי אמר הריני נזיר נתחייב וכי הדר אמר על מנת לאו כלום היא הכונה כמו שפי' בפרק הפועלים דמכי יהיב קדושי' אקדשה ליה וכי מתנה אחר כך לאו כלום היא משום מתנה על מש\"ב והכא נמי מכי אמר הריני נזיר נתחייב וכי אמר אחר כך על מנת הוי מתנה עמש\"ב.
ואנכי לא ידעתי מה תיקן הרב במה שהסיע דכונת רש\"י למ\"ש בסו' פ' הפועלים דמשו\"ה לאו כלום הוא משום דהוי מתנה עמש\"ב דסוף סוף אכתי תקשי ההיא דאומר הרי עלי תודה בלא לחם וההיא דהרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה דלא חשיב מתנה עמש\"ב דמיד שאמר הרי עלי תודה או עולה נתחייב בה וכי הדר מתנה להביאה בלא לחם או שלא יתחייב באחריותה הוה ליה מתנה על מש\"ב וע\"כ לתרץ ולומר דלא חשיב מתנה עמש\"ב כל שבא לפרש עיקר נדרו שיהיה התודה בלא לחם ושלא יתחייב באחריותה כשהתנה בכך חשיב כמקבל עליו נדבה בעלמא ואעפ\"י שאמר תחילה הרי עלי ולשון הרי עלי הוי לשון נדר היינו דוקא כשלא פי' דבריו תכ\"ד דנדבה בעלמא קביל עליה אבל כשאומר הרי עלי על מנת שלא אתחייב באחריותה פרושי מפרש ללשון הרי עלי דנדבה בעלמא הוא והו\"ל כאומר הרי עלי להביא קרבן זה לנדבה דכיון שפי' ואמר לנדבה פשיטא דלשון הרי עלי אינו לשון נדר ולכן באומר הרי עלי תודה בלא לחם דכי פי' ואמר בלא לחם גילה פי' דבריו שאמר הרי עלי תודה דקרבן לחוד קאמר וא\"כ הו\"ל נדר ופתחו עמו כמ\"ש התוספות שם בפרק התודה לההיא דאומר הריני נזיר מן הגרוגרו' וכן באומר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה כיון שאמר שלא אתחייב באחריותה פירש דבריו שאמר הרי עלי דלאו לנדר קמכוין אלא לנדבה וכאומר הרי זו דמי לא כן בההיא דביצה באומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה והריני נזיר ואגלח ממעות מעשר דכיון דלא בא לפרש הלשון ראשון שאמר תחילה אלא לנדר גמור קיבל עליו להתחייב באחריותה ולכל דבר זולת שהוא מתנה עליו לצאת ידי חגיגה כל כה\"ג חשיב מעמש\"ב וחילוק זה מבואר בדברי התוס' בפ\"ב דנזיר די\"א ובכתובו' דנ\"ו בההיא דהאומר הריני נזיר ע\"מ שאגלח בבית חונייו שאכתוב לקמן בס\"ד וא\"כ היא גופא איכא למימר.
ולע\"ד אפי' אם נאמר דכוונת רש\"י ז\"ל היתה לומ' דמשום תפוס לשון ראשון הוא דאמרי' דכי אמר הרי עלי תודה ואצא בה משום חגיגה דנדור ואינו יוצא ל\"ק מהנך דאיכא למימר דהכא שאני שלא בא לפרש הלשון ראשון דקאמר הרי עלי תודה כו' אלא להטיל התנאי והוא נגד משמעו' הלשון שאמר תחיל' בהא הוא דאמרי' תפוס לשון ראשון אבל כשבא לפרש דבריו הראשונים כההיא דהרי עלי תודה בלא לחם והרי עלי עולה ע\"מ שלא אתחייב באחריותה ודאי דליכא למימר תפוס לשון ראשון כמבואר מדברי התוס' דפ' התודה דפ\"א ע\"ב ד\"ה תודה יע\"ש ועיין במ\"ש לקמן בה' חגיגה פ\"ב ה\"ח בס\"ד יע\"ש והנה מדברי רש\"י והתוס' מבואר יוצא דאפילו באומר הרי עלי תודה ע\"מ שאצא בה ידי חגיגה וכן בנזיר ע\"מ שאגלח ממעו' מ\"ב אמרינן דנדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח ושלא כדברי הרמב\"ן שכתב בס' המלחמות דכי אמר בפי' ע\"מ שאצא בה ידי חגיגה וע\"מ שאגלח ממעות מ\"ב יוצא י\"ח ומגלח ממעות מעשר וע\"כ לא קאמר ר\"י בשמעתין דנדור ואינו יוצא אלא כשלא אמר הדברים בלשון תנאי אבל כשאמר בל' תנאי מהני שפיר והביא ראיה מאותה ששנינו הריני נזיר ע\"מ שאגלח בבית חונייו אם הקריבה בבית חונייו יצא יע\"ש.
ולשיטת רש\"י והתוס' נלע\"ד דלא ק\"ל מהריני נזיר ע\"מ שאגלח בבית חונייו שהרי כתבו התוס' ברפ\"ב דנזיר די\"א ע\"א ד\"ה דהוי מתנה דהא דלא חשיב מתנה עמש\"ב באומר ע\"מ שאגלח בבית חונייו משום דמשמעות לשונו הוי בשנים משמע מקדש ואז גילח בבית חונייו לא יצא ומשמע נמי שאינו מכוין כי אם לצעורי נפשי' ואז גילח בבית חונייו יצא ונזירותיה מתלא תלי וקאי אי גילח במקדש גילה דעתו דלנזירות מעליותא איכוון ואם גילח בבית חונייו גלי מילתא דלצעורי בעלמא אכוון יע\"ש והשתא משו\"ה לא אמרינן התם דכי אמר הריני נזיר נתחייב בקרבנו' להביאן למקדש וכי הדר אמר ע\"מ שאגלח בבית חונייו לאו מילתא היא דהתם פרושי קמפרש למילתיה דקאמר תחילה הריני נזיר דהיינו פרוש בעלמא ולאו נזירו' הכתוב בתורה קיבל עליה וכל שבא לפרש דבריו הראשונים אין כאן משום מתנה עמש\"ב משא\"כ בהא דשמעתין שלא בא לפרש דבריו הראשונים ס\"ל דאפילו אמר ע\"מ לאו כלום הוא וכמדובר לעיל ולדע' הרמב\"ן דמדמי ההיא דבית חונייו לשמעתין צ\"ל דס\"ל דכי היכי דהתם לכתחילה אמרינן ליה שיגלח במקדש אלא שבדיעבד אם גילח בבית חונייו יצא ה\"נ לכתחי' אמרי' ליה שיביא התודה ולא יצא בה ידי חגיגה וכן בנזיר אמרינן ליה שיגלח ממעות חולין ואם גילח ממעות מעשר יצא ולדעתו הכא נמי מתלא תלי וקאי נדרו ונזירותו שאם הקריב תודתו לחגיגה לא קיבל עליו תודה זו לשם נדר אלא לשם נדבה ואע\"פ שאמר הרי עלי כיון שאמר ע\"מ שאצא בה ידי חגיגה הוה ליה כאומר על מנת שלא אתחייב באחריותה וכההיא דאמרי' בסוף מנחות דק\"ט גבי האומר הרי עלי עולה על מנת שאקריבנה בבית חונייו שאם הקריבה בבית חונייו יצא דהוה ליה כאומר הרי עלי ע\"מ שלא אתחייב באחריותה יע\"ש ועיין למהרש\"ך בנאספות סי' כ\"ב שעמד מתמיה על דברי הרמב\"ן דמה יענה לקושית התוס' דפ\"ב דנזיר במה שהקשו בההיא דבית חונייו דהו\"ל מתנה עמש\"ב ועוד לדבריו דמהני תנאה היכי קתני במתני' דלכתחילה יקריבנה במקדש הא הו\"ל מביא חולין לעזרה כיון דתנאו אלא ודאי עכ\"ל כמ\"ש התוס' בנזיר דשאני התם דלצעורי נפשיה אכוון ולא לנזירות הכתוב בתורה ונזירותי' מתלא תלי וקאי יע\"ש.
ולפי מ\"ש דאף הרמב\"ן אזיל ומודה לדברי התוס' וכמדובר ואל תתמה על מה שלא פי' הרמב\"ן דבריו בזה כיון שהרב דימה הא דביצה לההיא דבית חונייו וההיא דבית חונייו ע\"כ לפרש כמ\"ש התוס' בנזיר ודבריהם מבוארים באותה סוגייא דסוף מנחות דק\"ט לא הוצרך לבאר כאשר יראה הרואה ומהתימא על מהרש\"ך שנראה דאשתמיט מיניה סוגייא דמנחות עד שעמד מתמיה על הרמב\"ן מדברי התוס' דנזיר ולא שת לבו שדברי התוס' באו מבוארים באותה סוגייא דמנחו' יע\"ש וצ\"ע ומיהו הא ק\"ל דבאומר הרי עלי עולה ואקריבנה בבית חונייו והריני נזיר ואגלח בבי' חונייו דאמרי' שאם גילח בב\"ח או אם הביא עולתו בב\"ח יצא משו' דנדרו ונזירותו מתלא תלי וקאי כדאית' התם במנחו' וכמ\"ש התוס' בנזיר ומ\"ש מהאומר הריני נזיר ע\"מ שאהיה שותה יין ומטמא למתים ששנינו שם בפ\"ב דנזיר דה\"ז נזיר ואסור בכולן משום דהו\"ל מתנה עמש\"ב או מטעמא דכיון דקיבל עליו נזירות לשאר דברים חל עליו נזירות על כולן וכמ\"ש רש\"י שם וה\"נ שנינו בפ\"ק דנזיר הריני נזיר מן החרצנים ומן הזגין הר\"ז נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו ונפ\"ל בגמ' מקרא דיין ושכר יזיר יע\"ש. והשתא אמאי לא אמרי' התם דהאי גברא לאו לנזירות הכתוב בתורה אכוון אלא לצערא בעלמא אכוון ולא ליתסר אלא במה שאסר עצמו עליו וליכא למימר דהתם נמי לכתחי' הוא דאמרי' ליה שיהי' נזיר מכולן כי היכי דאמרי' גבי אומר הרי עלי עולה ע\"מ שאקריבנ' בבית חונייו וכן הריני נזיר ע\"מ שאגלח בבית חונייו דלכתחילה אמרינן ליה שישמור נזירו' הכתוב בתורה ושיביא קרבנותיו ועולתו למקדש דהא ודאי ליתא דהכא סתמא תנן הר\"ז נזיר וכל דקדוקי נזירו' עליו דמשמע שאם עבר ולא שמר כל דקדוקי נזירות מלקא לקי כמבואר ונראה דדוקא באומר הריני נזיר ואגלח בבית חונייו הוא דאמרינן דנזירותיה מתלא תלי וקאי ואם הביא קרבנותיו בבית חונייו אמרי' דיצא דצערא בעלמא קביל עליה והאי דקאמר הריני נזיר אינו אלא פרוש בעלמא ולא נזיר האמור בתורה ומפני שהוא מקבל עליו לשמור כל הדברים שהנזיר אסור בהן משום צערא בעלמא להכי קאמר האי לישנא דהריני נזיר אבל באומר הריני נזיר ע\"מ שאהיה שותה יין ומטמא למתים וכן הריני נזיר מן הגרוגרות אם איתא דלאו לנזירות הכתוב בתורה אכוון אלא לשון פרישות ולצערא בעלמא הוא דקביל עליה לא הול\"ל האי לישנא דהריני נזיר אלא הכי הול\"ל הרי עלי בקונם שלא לשתות יין או שלא אוכל גרוגרות או שלא אטמ' למתים דלא שייך לשון נזירות בכה\"ג כיון דלאו לנזירות הכתוב בתורה אכוון אלא ודאי מדאפקיה בהאי לישנא כונתו לנזירות הכתוב בתורה אלא שהוא רוצה להתנו' לנזירותו שלא להתחייב אלא בדברים אלו שהוא פורט ולא יותר וכיון שכן לא אמר כלום דאין נזירות לחצאין וכיון שקיבל עליו נזירות שבתורה באומרו הריני נזיר ממילא חל עליו כל דיני נזירות שוב ראיתי בס' משאת משה חי\"ד סי' י\"ב עמד בקו' זו שהקשינו וכעת לא יכולתי לעמוד על דבריו.
ובמקדים התנאי שאמר ע\"מ שאצא ידי חגיגה הרי עלי תודה וכן על מנת שאגלח ממעות מעשר הריני נזיר דהשתא אי תפסי' לשון ראשון הרי לא נתחייב בתודה ובנזיר אלא ע\"פ תנאו מבואר מדברי רש\"י דתנאו קיים וכ\"כ התוס' בהדייא ודוקא דקאמ' הכי אבל אי אמר איפכא ע\"מ שאצא משום חגיגה הרי עלי תודה לא וכן בנזיר עכ\"ל והנה אין ספק דס\"ל דבמקדים התנאי תחילה דתנאו קיים אין הכונה לומר שיביא תודה ויוצא בה ידי חגיגה ושיהיה נזיר ויגלח ממעות מ\"ב דמהי תיתי שנאמר לו שיביא חובתו מדבר שבחובה מפני שהתנה כן בתחי' כיון דהו\"ל מתנה על מש\"ב אלא לדידהו ס\"ל דבמקדים התנאי חל תנאו שפיר וכשאנו אומרים לו שאינו יכול ליפטר מקרבן חגיגה על ידי תודה זו וכן שלא יכול לגלח ממעות מעשר לא חל נדרו ונזירותו וכדאמרינן בפרק המגרש גבי האומר הרי זה גיטך על מנת שתאכלי בשר חזיר דלא תיכול ולא תתגרש ה\"נ אהני תנאו שלא יחול נדרו וכן הבין בכונתם מהרש\"ך ז\"ל בח\"ב בנאספות סימן כ\"ב ומה שהוקשה לו לפ\"ז מאי ראיה מייתו התוספות לדבריהם מההיא דאומר הבו ד' מאה זוזי לפלוני ולנסוב ברתי דהתם שאני דכי אמר לנסוב ברתי והבו ליה ד' מאות זוזי מצי מקיים תנאיה דנסיב ברתיה ולהכי כי לא מקיים תנאיה לא יהבינן ליה ד' מאה זוזי ואלו הכא לא מצי מקיים תנאיה שאינו בידו ולעולם לא נדור ואינו נזיר יע\"ש. לק\"ד ל\"ק כלל דעיקר ראייתם היא מדאייתי הש\"ס עובדא דההוא גברא הכא ש\"מ כי הדדי נינהו וכי היכי דשאני לן בההוא עובדא בין היכא דאמר תחילה הבו ליה ד' מאה זוזי ולנסוב ברתי להיכא דאמר איפכא ה\"נ שניא היא ודבר זה מבואר בטעמו ואין בזה שום דוחק וכ\"כ הראד\"ב בתשו' סימן רי\"ד יע\"ש.
ובכן יש לתמוה עמ\"ש מרן כ\"מ כאן שכתב וז\"ל בפ\"ב די\"ט וכתב רש\"י דכיון דאמר הרי עלי נתחייב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכי הדר אמר על מנת לאו מילתא היא כלומר ואי אמר איפכא על מנת שאגלח ממעות מ\"ב הרי הוא נזיר ומגלח ממעות מ\"ב וכן כתבו התוספו' עכ\"ל ולפי מ\"ש אין כונת רש\"י והתוס' כמ\"ש מרן כ\"מ דמהי תיתי שיוכל לבט' דבר תורה ע\"י תנאו דאטו מי לא סגי בלא\"ה לא תהא נדור ונזיר ולא יביא חובתו ממעות מעשר ועיין עוד להרב מש\"ל פ\"א מהל' ק\"פ הל' ג' דצ\"ז ע\"ב שנראה מבואר מדבריו שגם הוא הבין בכונת דברי התוספו' הללו כמו שהבין מרן כ\"מ ודלא כמהרש\"ך והם דברים תמוהים וצ\"ע וראיתי להרב מכתב מאליהו דקע\"ב ע\"ב הביא מ\"ש התוספות בכתובות פרק אעפ\"י דנ\"ו ד\"ה הר\"ז מקודשת למה שהוקשה להם הא דתנן במנחות דהאומר הריני נזיר על מנת שאגלח בב\"ח שאם גילח בבית חוניו יצא דאמאי יצא הא הו\"ל מתנה על מש\"ב ותרצו בשם ר\"י דלא אמרינן מתנה עמש\"ב תנאו בטל אלא היכא שמתכוין לעקור מ\"ש בתורה אבל התם סבור הוא שיש מצוה בבית חוניו כמו בבית המקדש ואינו מתכוין לעקור לית לן למילף מתנאי בגו\"ר עכ\"ל וכתב על זה וז\"ל ובזה שכתבו התוספו' ניחא ההיא דפ\"ב דביצה האומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה הריני נזיר ואגלח ממעות מ\"ב נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח ומבואר שם בדברי רש\"י ותוספות והרז\"ה דהטעם הוא מפני שהמעשה קודם לתנאי ואם היה התנאי קודם למע' היה התנאי קיים ואמאי הא מעמש\"ב הוא אמנם ע\"פ דברי התוספות שזכרנו ניחא עכ\"ל.
ותמהני טובא דאם כדבריו ז\"ל דס\"ל להתוספות ורש\"י דהכא ליכא משו' מתנה עמש\"ב דהא דהכא דמי לההיא דבית חוניו דלא מכוין לעקור ד\"ת א\"כ אפילו כי אקדים מעשה לתנאי נמי יהיה תנאו קיים דומיא דההיא דבית חוניו דאע\"ג דאקדים מעשה ואמר הריני נזיר והרי עלי עולה על מנת שאגלח בבית חוניו ושאביאנה בבית חוניו שאם הביאה בבית חוניו יצא וכמו שכן הוא דעת הרמב\"ן בספר המלחמות אלא ע\"כ לומר כמ\"ש לעיל דלדידהו ז\"ל ס\"ל דהא דהכא לא דמי לההיא דבית חוניו משו' דהתם כי אמ' הרי עלי עולה ע\"מ שאביאנ' בבית חונייו וכן באומר הריני נזיר על מנת שאגלח בבית חונייו אין כאן נדר ואין כאן נזירות כמ\"ש התוספות שם וכדאיתא התם במנחות דק\"ט דתנאי זה הוי כאומר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה דדורון בעלמא קביל עליה וכן כשאמר הריני נזיר כשהתנה לגלח בבית חונייו חשיב כאומר בפי' דצערא בעלמא קביל עליה כדרך שהנזיר מצטער ולאו לנזירות הכתוב בתורה קא מכוין אבל הכא באומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה כיון דקביל עליה להביא קרבן בלשון נדר ומתחייב הוא בכל דבר של נדר זולת שרוצה לצאת בה ידי חגיגה וכן בנזיר מקבל עליו כל דיני נזירות שבתורה זולת שרוצה להביא קרבנותיו ממעות מעשר הוה ליה מתנה עמ\"ש בתורה בהדיא ומה\"ט ס\"ל דאין בידו להתנות עמש\"ב וכיון שכן מה לי אם התנאי קודם למעשה או מעשה קודם לתנאי כיון שיש בזה משום מתנה ע\"מ שכתו' בתורה אפי' כי אתני תחילה לא מהני תנאו לעשות היפך מש\"ב דסוף סוף הרי קבל עליו נדר האמור בתורה ונזירות האמור בתורה וקי\"ל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין אלא ודאי שלדעת התוס' ורש\"י והרז\"ה דס\"ל הכא דכי אמר הרי עלי תודה אפי' אמר ע\"מ שאצא בה ידי חגיגה והריני נזיר ע\"מ שאגלח ממעות מ\"ב דלא מהני תנאו דלא כשיט' הרמב\"ן דס\"ל דהאומר על מנת בפי' מהני תנאו עכ\"ל דלא מדמו הא דהכא לההי' דבית חונייו אלא ס\"ל דהכא יש בו מתנה עמש\"ב ומה\"ט לא מהני תנאו אלא דס\"ל דיש חילוק בין מתנה תחילה לשאינו מתנה תחי' דבמתנה תחילה אהני תנאו שלא יחול עליו נדרו ונזירותו דאדעת' דהכי לא נדר משא\"כ במתנה לבסוף לא מהני תנאו כלל דתפסינן לשון ראשון וכי מתנה בתר הכי לאו מידי הוא.
ובעיקר דברי התוס' הללו דפרק אעפ\"י דף נ\"ו שכתבו בשם ר\"י דההיא דבית חונייו לא חשיב מתנה על מה שכתוב בתורה מפני שאין זה מכוין לעקור דבר מן התורה דחשב שיש מצוה בבית חונייו כמו בבית המקדש לפע\"ד לא זכיתי להבין כונתם דמי הביאם ז\"ל לחלק בכך מאחר שהקדימו וכתבו דלהכי אם גילח בבית חונייו יצא משום דהאי גברא לצעורי נפשיה קא מכוין ואם יקריב אחר כך בבית חוניו גילה דעתו דלא הוי נזיר אלא צערא בעלמא קביל עליה אם כן מאי קא ק\"ל תו דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה ומה מתנה על מה ש\"ב איכא הכא כיון דלאו בנזירות הכתוב בתורה קמכוין זה ולפי מה שעלו לחלק דהכא לא חשיב מתנה עמש\"ב משום דלא מכוין לעקור דבר מן התורה לא הוה צריך הש\"ס במנחות דק\"ט למימר דמשום הכי אם גילח בבית חוניו יצא משו' דהאי גברא לצערא בעלמא אכוון אלא הכי הוה ליה למימר דכיון דלא חשב לעקור דבר מן התורה תנאו קיים ויצא. ובפ\"ק דנזיר די\"א הוקשה להם להתוספות בההיא דבית חוניו דהוי מתנה עמש\"ב וניחא להו דהתם לא חשי' מתנה עמש\"ב משום דלצערא בעלמא אכוון ולא הוצרכו לומר דמש\"ה הוי מתנה עמש\"ב משום דלא מכוין לעקור יע\"ש שוב חפשתי ומצאתי להרב מחנה אפרים בהל' מלוה סימן ל\"ט דצ\"ז ע\"ג עמד מתמיה בזה ע\"ד התוספות וראיתי לו שהקשה עוד בדבריהם מההיא דפרק המגרש דפ\"ג ע\"א שאמרו נענה רבי טרפון ואמר הרי שהלכה ונשאת לאחיו של זה שנאסרה עליו ומת בלא בנים לא נמצא זה עוקר דבר מן התורה אלא מתנה כו' מי קאמר לה לא סגי דלא מנסבא לאחוה דההוא גברא כו' יע\"ש משמ' דאי הוה מתנה הכי הוי מתנה עמש\"ב ואמאי הא כשמתנה זה לא אסיק אדעתיה שימות בלא בנים ותיפול קמי יבם והכי אמרי' גבי יבמה שנדר' הנאה מן היאודים כו' עכ\"ל ואשתמי' מיניה מ\"ש הרשב\"א בחי' שם בפרק המגרש וז\"ל מתנה מי קאמר לה משמע דאי אמר לה הכי הו\"ל מתנה על מש\"ב וכגון דאמר לה על מנת שתנשאי לראובן ולא תנשאי לשמעון אחיו ואי הוה אמר לה הכי פשיטא לן טפי דקשיא עליה דר\"א דאמר הרי זה מגורשת ותמה על עצמך אי מתנה עמש\"ב הוא אדרבא בין לר\"א בין לרבנן ליהוי גיטא ותשתרי אפילו להאי דהא הו\"ל מתנה עמש\"ב והתנאי בטל והמעשה קיים וי\"ל דאפילו התנה עליה על מנת שתנשאי לראובן ולא תנשאי לשמעון אחיו ואפילו הכי בכי הא לא קרינן ליה מתנה על מה שכתוב בתורה דמי קאמר לה לא סגי דלא מנסבא לפלוני לא תנסוב ולא תתגרש וכדאמרינן לקמן גבי על מנת שתאכלי בשר חזיר כו' אלא דאכתי קשה דאם כן מאי קא קשיא ליה לר' טרפון אין זה כריתות דהא בעל מנת שתאכלי בשר חזיר דתניא אכלה הרי זו מגורש' וכו' וליכא מאן דפליג אמאי לא אמרינן אכלה נמצא דעוקר דבר מן התורה ואין זה כריתות וכל דכן הוא וכו' וי\"ל דכל היכא דקא עקר בתנאו מה שכתוב בתורה לא חשבינן ליה כריתות דלא אמרה תורה שלח לתקלה וכו' ומיהו עוקר ממש לא חשבינן ליה דנימא מתנה עמש\"ב הוא ותנאו בטל דהא אי בעי לא מנסבא להאי ולא מעקרא מצוה כו' ובתוספתא ובירושלמי גרסינן מתנה על מה שכתוב בתורה הוא והתנאי בטל והמעשה קיים וכו' ונראה דלא מתנה ממש קאמר אלא הכי פירושו נמצא זה במעשהו כמתנה על מה שכתוב בתורה כלומר דמבטל וכל מעשה שמבטל מש\"ב מעשהו בטל עכ\"ל מעתה אין מקום לקושית הרב מחנה אפרים כלל דהתם לאו משום דאיהו מכוין לעקור דבר מן התורה הוא דאמרינן דהו\"ל מתנה עמש\"ב דמי סגי ליה דלא תנסוב ליה לא תתגרש ולא תנסוב כי ההיא דעל מנת שתאכלי בשר חזיר כמ\"ש הרשב\"א זלה\"ה ומתנה על מה שכתוב בתורה דקאמר הש\"ס לאו דוקא אלא דחשיב כמתנה כיון דעל ידי מעשה זה אתי לבטל מש\"ב דלא אמרה תורה שלח לתקלה ולהכי לא הוי גט ואם כן גבי נזיר על מנת שאגלח בבית חונייו כתבו התוספות שפיר דלא חשיב מתנה על מה שכתוב בתורה לומר שיהיה התנאי בטל ומעשה הנזירות קיים כיון דלא מכוין לעקור דבר מן התורה והכא ליכא למימר שעל ידי מעשהו אתי לבטל דבר מן התורה כההיא דעל מנת שלא תנשאי לפלוני דהכא אדרבא כי אמרינן דמעשהו בטל לא חל עליו נזירות כלל ומה\"ט אמרינן שם עבר והקריב בבית חוניו יצא ולכתחילה לא מחייבינן להיות נזיר ושיקריב קרבנותיו במקדש וליכא ביטול דבר מן התורה הכא כלל ודוק.
ושוב ראיתי בספר קרית מלך רב בפרק ו' מה' אישות סוף הל' ג' דס\"ד ע\"ג שעמד על קושיא זו של הרב מר אביו וכתב וז\"ל ולע\"ד ק\"ל ע\"ד דמה מק' ותלמו' דהוי עוקר או מתנה על מה שכתוב בתורה הלא כיון שהוא מתנה עמש\"ב תנאו בטל והוי גט כריתות לגמרי. אמנם לפי דברי התוס' ניחא עכ\"ל ולא זכיתי להבין דבריו איך ע\"פ דברי התוס' הללו יתיישב קושיא זו והוא לא זכר דברי הרשב\"א בחי' ובמה שהק' עוד על דברי התוס' דפרק אעפ\"י הרב מחנה אפרים בה' אישות שורש מתנה על מה שכתוב בתורה עמדתי על דבריהם יעש\"ב. והנה רבינו בפרק ב' מה' חגיגה כתב וז\"ל האומר הרי עלי תודה שאצא בה ידי חגיגה חייב להביאה ואינו יוצא ידי חגיגה והשיג עליו הראב\"ד דבספרים שלנו לא גרסינן שאצא בה אלא ואצא דלאו כל כמיניה לצאת בה אע\"ג דמפרש אבל אמר שאצא יכול להתנות אדעתא דהכי נדר עכ\"ל ומרן כ\"מ כתב דגירסת רבינו שאצא ואעפ\"כ אינו יוצא דכיון שאמר הרי עלי נתחייב בתודה וכי הדר אמר שאצא בה י\"ח לאו כל כמיניה לצאת בו אע\"ג דמפרש דוגמא לדבר מה ששנינו בפ' התודה האומר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין ובזה נסתלקה השגת הראב\"ד עכ\"ל והקשה הרב הנז' דמה זו ראיה מצא הרב מההי' דתודה ולחמה דהתם ודאי אזיל ומודה הראב\"ד כיון שאמר ולחמה בוי'ו אבל הכא לגירסת רבינו השיג עליו דמהני תנאו שפיר יע\"ש.
ולק\"ד הדבר מבואר דאע\"ג דהתם קאמר ולחמה בוא'ו מ\"מ כיון שהן שני דברים נפרדים קרבן ולחם ואיהו קא מפרש בשעת נדרו תודה מן החולין ולחמה מן המעשר התם ודאי הוה ליה כאומר שלחמה מן החולין וז\"ש מרן ודוגמא לדבר כו' כלומר דהתם ודאי יודה הראב\"ד דאע\"ג דאמר בוא'ו הו\"ל כמתנה ואפילו הכי לא מהני תנאו מהטעם שכתב מרן כנלע\"ד ועיין בספר קול יעקב בחי' לי\"ט יע\"ש. עוד ראיתי להרב משפט צדק שם דס\"ז ע\"ב דהוקשה לו דאמאי לא פשיט הבעיא ר\"ל מאותה ששנינו במנחות הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין דאע\"פ שפי' בהדיא שתביא לחמה מן המעשר לאו מלתא היא דכיון דאמר הרי עלי נתחייב להביא מן החולין כו' וכמ\"ש רש\"י ותוספות שם וכתב ואיברא דלפי מה שפי' רש\"י דבאומר על מנת קא בעי ר\"ל הגם שאין הכרח בגמרא קא בעי שפיר משום דבההיא דמנחות ליכא תנאי דע\"מ יע\"ש. ולע\"ד לא כיוון רש\"י לומר דבאומר על מנת קא מבעיא ליה לר\"ל אלא שהוא ז\"ל סבור דלשון זה דואצא בה ידי חגיגה חשיב כאומר על מנת ואם כן הדרא קושיית הרב לדוכתא דתפשוט לה מההיא דמנחות ולק\"ד לא קשיא מידי דשאני התם דעיקר הקרבן הרי נתחייב להביאו מן החולין כמו שנדר והלחם נגרר אחר הקרבן ולהכי חשיב כחוזר מדבורו הראשון באומרו ולחמה מן החולין אבל הכא שהוא מתנה על עיקר הקרבן להפטר בו ידי חגיגה אפשר דמהני תנאו דהוה ליה כאומר הרי עלי תודה על מנת שלא אתחייב באחריותה וכאלו אמר הרי עלי תודה מן המעשר דשנינו שם בפרק התודה דיביא כמו שאמר ועל זה השיבו ר\"י דנדור ואינו יוצא דלא דמי להנך דהכא כיון שלא התנה אלא להפטר בו ידי חגיגה דוקא ותו לא אכיל אבל מחייב הוא באחריו' ושלא להביאה מן המעשר נמצא דלשון הרי עלי שאמר תחילה הוא חיוב גמור וכיון שכן לא מצי להתנות על דבר שבחובה להביאו מדבר שבחובה ולא מן החולין דהו\"ל מתנה עמש\"ב וכמדובר כל זה לעיל.
אמנם זו היא שיטת התוס' ורש\"י והרז\"ה ורבינו לדעת מרן כ\"מ אך דעת הרמב\"ן במלחמות והראב\"ד דכל שאמר בפירוש על מנת הוה ליה כאומ' על מנת שלא אתחייב באחריותה וכאומר על מנת להביאה מן המעשר ולדעת הראב\"ד אף באומר שאצא בה ידי חגיגה חשיב כאומר על מנת בפירוש דמהני תנאו ועיין בספר קול יעקב בחידושי ההלכות ד\"ד ע\"ד ובספר רוח אליהו ד\"ח ע\"א וד\"ט שעמדו בזה יע\"ש." + ], + [], + [], + [ + "שהדברים \n אלו הן ספק ואם הביא זבחיו לא עלו לו. וכתב מרן בכ\"מ שם שיש לחוש שדמי הזאות קרבן חובה הוא חלוק מדמי הזאות קרבן נדבה ומהר\"ח אלפאנדארי בספר בני חיי תמה עליו בזה היכן מצא חילוק זה ואני תמיה עליו היכן מצא שאינו כן שהרי כשהוא חובה הוא מקריבו לשם חטאת ואשם שהם קרבנות של נזיר וכשהוא נדבה הוא מקריבו לשם עולה ושלמים וכבר שנינו בפי' שהחטאות הם ד' מתנות על ד' קרנות משא\"כ במתנות דעולה ושלמים שהן ב' שהן ד' עיין בפרק איזהו מקומן ועיין להרע\"ב בסוף נגעים שכתב כן ועיין להתוס' בקדושין דנ\"ה ע\"ב ד\"ה דלמא אלא שעל דברי מרן בכ\"מ יש לתמוה דאם איתא דחילוק הזאות מעכבות מאי האי דפרכינן בפסחים גבי ה' שנתערבו עורות פסחיהן כו' וניתי כל חד וחד ויתנו כו' כיון דאיכא חי' בהזאו' בין הזאות דקרבן חובה דפסח להזאות דקרבן נדבה שהן עולות ושלמים שהפסח הם במתנה אחת והשלמים והעולות לב' מתנות שהן ד' וכעת צ\"ע ועיין להרע\"ב בסוף מס' נגעים שכתב בהדייא דחילוק המתנות מעכבת וכדברי מרן כ\"מ יע\"ש ויש עוד לעמוד בזה וכעת אין הפנאי מסכים עמי ועיין בהשג' הראב\"ד ז\"ל בסוף ה' תמורה דס\"ל דחילוק הזאות מעכבת." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות נזירות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Haflaah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..9e2ba39b42181fd0e989461c3581e45665073576 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,101 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Oaths", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות שבועות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Haflaah" + ], + "text": [ + [ + [], + [ + "שורש דין נשבע שבועת שקר נשבע \n על אחת מד' חלוקות כו' וע\"ז וכיוצא בו נאמר לא תשבעו בשמי לשקר. ע\"כ. וכתב מרן כ\"מ בשם הריב\"ש שרבינו מפרש מ\"ש רבין אוכל ולא אוכל עובר בבל יחל דאף בב\"י קאמר כו' שהרי שבועת ביטוי היא מפורשת בפשט הכתוב באוכל ולא אוכל וכתיב בה ונשבע על שקר אלמא אוכל ולא אוכל לדברי הכל שקר הוא ופסק כרבין כו' יע\"ש. ועיין בספר צרור החיים ובספר לשון למודים חי\"ד סימן קל\"ב שתמהו על דברי הריב\"ש הללו היכן מצא כתוב זה גבי שבועת ביטוי דקרא דונשבע על שקר גבי שבוע' הפקדון הוא דכתי' יע\"ש ועיין להרב קרית מלך רב שכתב וז\"ל ונר' דלק\"מ וה\"ק דמוכרח דפסוק דלא תשבעו בשמי לשקר הוא אזהרה לשבועת ביטוי ואף שהוא בפ' אחרת משום דאי ליכא אזהרה לא שייך קרבן ואזהרה ראשונה שיש במקרא שהיא לא תשבעו בשמי לשקר לר\"י ע\"כ שיהיה בשבועת ביטוי דלרבא כו' דאין סברא ליתן אזהרה ראשונה לריבוי קודם שיהיה לנו אזהרה לעיקר פשט הכתוב עכ\"ל ואין מקום לדבריו לע\"ד דמ\"ש דמוכרח דפסוק זה הוא אזהרה כו' אין זה הכרח דאם נאמר ג\"כ דאזהרתיה הוא מקרא דלא יחל דוקא הא איכא אזהרה ומשו\"ה מיחייב קרבן בשוגג.
עוד כתב הריב\"ש דלרב דימי דפליג ארבין אינו עובר בבל יחל כי אם בקונמות דוקא אבל אם נשבע שלא יאכל ואכל אינו עובר בבל יחל יע\"ש ותמהו עליו דזה הפך מקרא שכתוב או השבע שבועה כו' לא יחל דברו דקרא דלא יחל לא קאי אנדר דלפני פניו דוקא אלא אשבועה דלפניו נמי קאי וגם התוס' ז\"ל בסוגיין ד\"ך ע\"ב כתבו כן בהדייא דל\"ד קאמר קונמות עובר בבל יחל דה\"ה נמי שבועה וכדתניא בהדייא בפ\"ב דנדרים יע\"ש גם לקמן בדכ\"ו ע\"ב מבואר בהדייא הכי דקאמר אמר ר\"י דומיא דלהרע או להטיב מי שאיסורו משום בל יחל יצתה זו שאין איסורו משום בל יחל אלא משום בל תשקרו יע\"ש ולא ידעתי למה זה התוס' הביאו ממרחק לחמם מההיא דנדרי' ולא הביאו הך סוגייא דלקמן דכ\"ו ודוק.
עוד כתב הריב\"ש דרבינו פסק כרבין דאכלתי ולא אכלתי הוי שקר ולא שוא משום דסוגיין דעלמא כרבין דאמרינן בפרקין מתיב רבא איזוהי ש\"ש נשבע לשנות את הידוע לאדם ואמר עולא כו' טעמא דעבר כו' הוא מותיב לה והוא מפרק לה עבר עובר משום שוא לא עבר עובר משום שקר אלמא אפי' לשעבר הוי שקר עכ\"ל וראיתי בספ' צרור החיים שכתב ע\"ז בשם הרמ\"ך דוייק ז\"ל וז\"ל ואנא זעירא שמעתי ולא אבין דמאי ראי' מהא דמותיב רבא דהא לא קאמר רבא אלא אליבא דשמואל דקמתרץ למתני' אליביה אבל אליבא דרב אמרי' לא עבר עובר משום שבועת ביטוי ואדרבא מדאקשי רבא מעיקרא טעמ' דניכר הא לא ניכר עובר משום ש\"ב ש\"מ דרבא ס\"ל בעלמ' כוותיה דרב דימי ומשו\"ה ל\"ק לא ניכר עובר משום שקר ומשו\"ה פריך לשמואל וקאמר הוא מותיב לה והוא מפרק לה כו' כלומר דשמואל ס\"ל כרבין אבל רבא גופיה לא ס\"ל הכי אלא ס\"ל כרב ומה גם דכבר פסק רבינו בפ\"ה כרב וא\"כ איך קאמר על רבינו דפסק כרבין משום דסוגיין דעלמא כוותיה והרי רבינו פסק כרב דלא ניכר עובר משו' ש\"ב ולא ס\"ל כשמואל עובר משום שקר כי היכי דלפסוק כרבין עכ\"ל.
ואחרי המחילה הראויה לעוצם חכמתו לא דק בזה דמתוך דבריו מבואר דס\"ל דש\"ב אינה מכלל שבועת שוא או שבועת שקר ומתוך כך עמד מתמיה על דברי הריב\"ש דמאי ראיה מייתי מההיא דרבא כיון דלרב כשאינו ניכר עובר משום ש\"ב ולא משום שקר והא ודאי בורכא היא דאין ספק דשבועא ביטוי היא מכלל שוא או שקר שהרי שנינו בפ\"ג שבועה שלא אוכל ככר זה ואכלה כו' זו היא ש\"ב שחייבים על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן והנה כי מחייבינן ליה על זדונה מכות ודאי דכי מתרינן ליה לרב דימי משום לאו דלא תשבעו בשמי לשקר הוא דמתרינן ליה דאמר אוכל ולא אוכל שקר ולרבין מצינן להתרות ביה אף משום בל יחל לפי דעת רבי' אלא כשאנו באים על שגגת שבועת שקר או שבועת שוא קרי' לה ש\"ב כלישנא דקרא נפש כי תשבע לבטא בשפתים וכל שבועה דלא מיחייב קרבן על שגגתו קרי לה תנא ש\"ש כלומר שאינה בכלל ש\"ב ולא משום דהוייא ש\"ש הוא דמפטר מקרבן על שגגתה דהא אכלתי ולא אכלתי דהוי שבועת שוא לרב דימי ואפ\"ה מחייב קרבן על שגגתה לדעת ר\"ע וכדקאמר הש\"ס עלה דקתני מתני' זו היא ש\"ש שחייבים על זדונה מכות ועל שגגתה פטור דלהכי קתני זו היא למעוטי אכלתי ולא אכלתי דמחייב קרבן לר\"ע כדאיתא בדכ\"ה יע\"ש ועיקר טעמא דפטרינן להנהו דקתני מתניתין מקרבן כגון נשבע לבטל את המצוה ונשבע על עמוד של שיש שהוא של זהב וכיוצא ה\"מ דממעטינן להו מקרא דלהרע או להטיב דדרשינן להרע או להיטיב דדרשי' ליה בריבוי או מיעוט ומיעט דבר מצוה כדאיתא בדכ\"ו וה\"נ ממעטינן נשבע על דבר שאינו ניכר לג' כמ\"ש רש\"י בדף כ\"א ע\"ב ד\"ה ור\"ע יע\"ש וא\"נ דדרשינן להרע דומייא דלהטיב מה הטבה רשות כדאיתא בדכ\"ז ורבא כי אקשי לשמואל מעיקרא ממתני' דאיזוהי היא ש\"ש ומימריה דעול' דאמר והוא שניכר לג' בני אדם לאו משום דאסיק אדעתי' דכשאינו ניכר לג' לא הוייא שבועת שקר הוא דאקשי' ליה כדמשמע ליה להרב הנז' דהא ודאי פשיטא ליה דכל שאינו ניכר לא חשיב שבועת שוא אלא שבועת שקר אלא דמעיקרא אסיק אדעתיה דדיוקא דשאינו ניכר הוא דהוייא נמי שבוע' ביטו' וחייב קרבן על שגגתה וכדדייקינן בסיפא דמתניתין דקתני זו היא ש\"ש שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור דאתא למעוטי אכלתי ולא אכלתי דהוייא ש\"ב ה\"נ כשניכר הוייא ש\"ש ופטור מקרבן וכשאינו ניכר הוייא ש\"ב ומחייב קרבן וא\"כ ק\"ל שפיר אליבא דשמואל דלא חשיב לה שבועת ביטוי והדר מפרק רבא דדיוקא דשאינו ניכר לאו לענין קרבן הוא אלא לענין חיוב מלקות דצריך להתרות בו משום שבועת שקר וכיון דלשמואל עכ\"ל דכל כה\"ג חשיב שבועת שקר ורב לא פליג עליה בהא מהי תיתי לן לומר דלרב הויא ש\"ש דפשיטא ודאי דבהא לא פליגי אלא דלשמואל לא חשיבא ש\"ב ולא מחייב על שגגתה קרבן ולרב חשיב ש\"ב בקרבן אבל לכ\"ע שבועת שקר היא ומחייב על זדונה משום לאו דלא תשבעו בשמי לשקר וכל זה פשוט ומבואר לע\"ד טובא וכן מתבאר מדברי הלח\"מ לקמן בהל' ד' יע\"ש ודוק.
ומ\"מ לא ידעתי למה לא הביא עוד ראיה הריב\"ש לדבריו דסוגיין דעלמא אזלא כרבין מההיא דאמרינן בדכ\"ו ע\"א אמר ר\"י דומייא דלהרע או להיטיב מי שאיסורו משום בל יחל ולא מי שאיסורו משום בל תשקצו ע\"כ הרי דקאמר דהנשבע לשעבר איסורו משום בל תשקרו ועוד אחרת יש ולא רצה הרב לגלותה והיא בפ' כל הנשבעין דמ\"ו ע\"ב עלה דמתני' דשכנגדו חשוד על השבועה ואפי' ש\"ש דפרכינן וליתני נמי ש\"ב ומשנינן כי קתני שבועה דכי משתבע בשקרא משתבע אבל ש\"ב דאיכא למי' בקושט' משתבע לא קתני והדר פרכינן תינח אוכל ולא אוכל אכלתי ולא אכלתי מאי איכא למי' ומשנינן תני ש\"ש וכל דדמי ליה יע\"ש ועכ\"ל דהך סוגייא אזלא כרבין דס\"ל דאכלתי ולא אכלתי הוי שקר ולדידיה ק\"ל שפיר אמאי לא תני שבו' דאכלתי ולא אכלתי דלאו בכלל ש\"ש היא אלא בכלל שקר ולדידיה שייך שפיר למימר תני שוא וכל דדמי ליה אבל לרב דימי דס\"ל דאכלתי ולא אכלתי שוא מאי קושייא הא קתני מתני' ואפי' ש\"ש וכיון דשקיל וטרי הש\"ס בסתמא אליבא דרבין מבואר דהלכתא כוותיה.
ולעיקר קו' הריב\"ש ז\"ל על דברי רבינו דפסק דאוכל ולא אוכל הוי שקר ורבין קאמר דעובר בבל יחל הנכון בזה דרבינו משמע ליה דאף בב\"י קאמר והכריחו לרבינו לומר כן הסוגייא דריש מכלתין די\"ג ע\"ב עלה דבעי הש\"ס מני מתני' לא ר\"י ולא ר\"ע ומשנינן לעולם ר\"י היא וכי לא מחייב ר\"י לשעבר קרבן אבל מלקות מיחייב וכדרבא דאמר בפי' רבתה תורה שקר דומייא דשוא ואותה סוגייא אזלא כרבין כמ\"ש התוספו' שם דאליביה מסקינן בפי' ריבתה תורה שקר דומייא דשוא והוקשה להם דא\"כ למאי דמסיק דקסבר ר\"י לאו שאין בו מעשה לוקין אמאי מפרשי הני דלהבא טפי מהני דלשעבר דקתני ב' שהן ד' וע\"ז תירצו בשם ריצב\"א וכן תירץ הר\"ן בשם הראב\"ד דאף לרבין מפרשי טפי אוכל ולא אוכל דפשטיה דקרא דלא תשבעו בשמי לשקר משמע טפי לרבא כיון דלגבי קרבן מפורש להבא כדכתיב להרע או להטיב וכמו שפי' רש\"י גבי רב דימי ואף רבין מודה בזה יע\"ש והשתא משו\"ה מפרש רבינו דכי קאמר רבין אוכל ולא אוכל עובר בב\"י דאף בב\"י קאמר כיון דחזינן באותה סוגייא דאף רבין מודה לרב דימי בהא דפשטיה דקרא דלא תשבעו בשמי לשקר מיירי באוכל ולא אוכל ודוק.
ועמ\"ש רבינו דאין שבועת ביטוי אלא בדברים שאפשר לו לעשותן עיין במה שנסתפק הרב מש\"ל באומר שבועה שיקח פ' ממני מנה כו' ועיין בספר התשב\"ץ בח\"א סי' ק' דנ\"ג ע\"ג ד\"ה ואחר שכתב בהדיא דהנשבע שבועה שיקבל פ' ממני דחשיב ש\"ש יע\"ש." + ], + [ + "שורש דין נשבע שבועת שקר נשבע \n על אחת מד' חלוקות כו' וע\"ז וכיוצא בו נאמר לא תשבעו בשמי לשקר. ע\"כ. וכתב מרן כ\"מ בשם הריב\"ש שרבינו מפרש מ\"ש רבין אוכל ולא אוכל עובר בבל יחל דאף בב\"י קאמר כו' שהרי שבועת ביטוי היא מפורשת בפשט הכתוב באוכל ולא אוכל וכתיב בה ונשבע על שקר אלמא אוכל ולא אוכל לדברי הכל שקר הוא ופסק כרבין כו' יע\"ש. ועיין בספר צרור החיים ובספר לשון למודים חי\"ד סימן קל\"ב שתמהו על דברי הריב\"ש הללו היכן מצא כתוב זה גבי שבועת ביטוי דקרא דונשבע על שקר גבי שבוע' הפקדון הוא דכתי' יע\"ש ועיין להרב קרית מלך רב שכתב וז\"ל ונר' דלק\"מ וה\"ק דמוכרח דפסוק דלא תשבעו בשמי לשקר הוא אזהרה לשבועת ביטוי ואף שהוא בפ' אחרת משום דאי ליכא אזהרה לא שייך קרבן ואזהרה ראשונה שיש במקרא שהיא לא תשבעו בשמי לשקר לר\"י ע\"כ שיהיה בשבועת ביטוי דלרבא כו' דאין סברא ליתן אזהרה ראשונה לריבוי קודם שיהיה לנו אזהרה לעיקר פשט הכתוב עכ\"ל ואין מקום לדבריו לע\"ד דמ\"ש דמוכרח דפסוק זה הוא אזהרה כו' אין זה הכרח דאם נאמר ג\"כ דאזהרתיה הוא מקרא דלא יחל דוקא הא איכא אזהרה ומשו\"ה מיחייב קרבן בשוגג.
עוד כתב הריב\"ש דלרב דימי דפליג ארבין אינו עובר בבל יחל כי אם בקונמות דוקא אבל אם נשבע שלא יאכל ואכל אינו עובר בבל יחל יע\"ש ותמהו עליו דזה הפך מקרא שכתוב או השבע שבועה כו' לא יחל דברו דקרא דלא יחל לא קאי אנדר דלפני פניו דוקא אלא אשבועה דלפניו נמי קאי וגם התוס' ז\"ל בסוגיין ד\"ך ע\"ב כתבו כן בהדייא דל\"ד קאמר קונמות עובר בבל יחל דה\"ה נמי שבועה וכדתניא בהדייא בפ\"ב דנדרים יע\"ש גם לקמן בדכ\"ו ע\"ב מבואר בהדייא הכי דקאמר אמר ר\"י דומיא דלהרע או להטיב מי שאיסורו משום בל יחל יצתה זו שאין איסורו משום בל יחל אלא משום בל תשקרו יע\"ש ולא ידעתי למה זה התוס' הביאו ממרחק לחמם מההיא דנדרי' ולא הביאו הך סוגייא דלקמן דכ\"ו ודוק.
עוד כתב הריב\"ש דרבינו פסק כרבין דאכלתי ולא אכלתי הוי שקר ולא שוא משום דסוגיין דעלמא כרבין דאמרינן בפרקין מתיב רבא איזוהי ש\"ש נשבע לשנות את הידוע לאדם ואמר עולא כו' טעמא דעבר כו' הוא מותיב לה והוא מפרק לה עבר עובר משום שוא לא עבר עובר משום שקר אלמא אפי' לשעבר הוי שקר עכ\"ל וראיתי בספ' צרור החיים שכתב ע\"ז בשם הרמ\"ך דוייק ז\"ל וז\"ל ואנא זעירא שמעתי ולא אבין דמאי ראי' מהא דמותיב רבא דהא לא קאמר רבא אלא אליבא דשמואל דקמתרץ למתני' אליביה אבל אליבא דרב אמרי' לא עבר עובר משום שבועת ביטוי ואדרבא מדאקשי רבא מעיקרא טעמ' דניכר הא לא ניכר עובר משום ש\"ב ש\"מ דרבא ס\"ל בעלמ' כוותיה דרב דימי ומשו\"ה ל\"ק לא ניכר עובר משום שקר ומשו\"ה פריך לשמואל וקאמר הוא מותיב לה והוא מפרק לה כו' כלומר דשמואל ס\"ל כרבין אבל רבא גופיה לא ס\"ל הכי אלא ס\"ל כרב ומה גם דכבר פסק רבינו בפ\"ה כרב וא\"כ איך קאמר על רבינו דפסק כרבין משום דסוגיין דעלמא כוותיה והרי רבינו פסק כרב דלא ניכר עובר משו' ש\"ב ולא ס\"ל כשמואל עובר משום שקר כי היכי דלפסוק כרבין עכ\"ל.
ואחרי המחילה הראויה לעוצם חכמתו לא דק בזה דמתוך דבריו מבואר דס\"ל דש\"ב אינה מכלל שבועת שוא או שבועת שקר ומתוך כך עמד מתמיה על דברי הריב\"ש דמאי ראיה מייתי מההיא דרבא כיון דלרב כשאינו ניכר עובר משום ש\"ב ולא משום שקר והא ודאי בורכא היא דאין ספק דשבועא ביטוי היא מכלל שוא או שקר שהרי שנינו בפ\"ג שבועה שלא אוכל ככר זה ואכלה כו' זו היא ש\"ב שחייבים על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן והנה כי מחייבינן ליה על זדונה מכות ודאי דכי מתרינן ליה לרב דימי משום לאו דלא תשבעו בשמי לשקר הוא דמתרינן ליה דאמר אוכל ולא אוכל שקר ולרבין מצינן להתרות ביה אף משום בל יחל לפי דעת רבי' אלא כשאנו באים על שגגת שבועת שקר או שבועת שוא קרי' לה ש\"ב כלישנא דקרא נפש כי תשבע לבטא בשפתים וכל שבועה דלא מיחייב קרבן על שגגתו קרי לה תנא ש\"ש כלומר שאינה בכלל ש\"ב ולא משום דהוייא ש\"ש הוא דמפטר מקרבן על שגגתה דהא אכלתי ולא אכלתי דהוי שבועת שוא לרב דימי ואפ\"ה מחייב קרבן על שגגתה לדעת ר\"ע וכדקאמר הש\"ס עלה דקתני מתני' זו היא ש\"ש שחייבים על זדונה מכות ועל שגגתה פטור דלהכי קתני זו היא למעוטי אכלתי ולא אכלתי דמחייב קרבן לר\"ע כדאיתא בדכ\"ה יע\"ש ועיקר טעמא דפטרינן להנהו דקתני מתניתין מקרבן כגון נשבע לבטל את המצוה ונשבע על עמוד של שיש שהוא של זהב וכיוצא ה\"מ דממעטינן להו מקרא דלהרע או להטיב דדרשינן להרע או להיטיב דדרשי' ליה בריבוי או מיעוט ומיעט דבר מצוה כדאיתא בדכ\"ו וה\"נ ממעטינן נשבע על דבר שאינו ניכר לג' כמ\"ש רש\"י בדף כ\"א ע\"ב ד\"ה ור\"ע יע\"ש וא\"נ דדרשינן להרע דומייא דלהטיב מה הטבה רשות כדאיתא בדכ\"ז ורבא כי אקשי לשמואל מעיקרא ממתני' דאיזוהי היא ש\"ש ומימריה דעול' דאמר והוא שניכר לג' בני אדם לאו משום דאסיק אדעתי' דכשאינו ניכר לג' לא הוייא שבועת שקר הוא דאקשי' ליה כדמשמע ליה להרב הנז' דהא ודאי פשיטא ליה דכל שאינו ניכר לא חשיב שבועת שוא אלא שבועת שקר אלא דמעיקרא אסיק אדעתיה דדיוקא דשאינו ניכר הוא דהוייא נמי שבוע' ביטו' וחייב קרבן על שגגתה וכדדייקינן בסיפא דמתניתין דקתני זו היא ש\"ש שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור דאתא למעוטי אכלתי ולא אכלתי דהוייא ש\"ב ה\"נ כשניכר הוייא ש\"ש ופטור מקרבן וכשאינו ניכר הוייא ש\"ב ומחייב קרבן וא\"כ ק\"ל שפיר אליבא דשמואל דלא חשיב לה שבועת ביטוי והדר מפרק רבא דדיוקא דשאינו ניכר לאו לענין קרבן הוא אלא לענין חיוב מלקות דצריך להתרות בו משום שבועת שקר וכיון דלשמואל עכ\"ל דכל כה\"ג חשיב שבועת שקר ורב לא פליג עליה בהא מהי תיתי לן לומר דלרב הויא ש\"ש דפשיטא ודאי דבהא לא פליגי אלא דלשמואל לא חשיבא ש\"ב ולא מחייב על שגגתה קרבן ולרב חשיב ש\"ב בקרבן אבל לכ\"ע שבועת שקר היא ומחייב על זדונה משום לאו דלא תשבעו בשמי לשקר וכל זה פשוט ומבואר לע\"ד טובא וכן מתבאר מדברי הלח\"מ לקמן בהל' ד' יע\"ש ודוק.
ומ\"מ לא ידעתי למה לא הביא עוד ראיה הריב\"ש לדבריו דסוגיין דעלמא אזלא כרבין מההיא דאמרינן בדכ\"ו ע\"א אמר ר\"י דומייא דלהרע או להיטיב מי שאיסורו משום בל יחל ולא מי שאיסורו משום בל תשקצו ע\"כ הרי דקאמר דהנשבע לשעבר איסורו משום בל תשקרו ועוד אחרת יש ולא רצה הרב לגלותה והיא בפ' כל הנשבעין דמ\"ו ע\"ב עלה דמתני' דשכנגדו חשוד על השבועה ואפי' ש\"ש דפרכינן וליתני נמי ש\"ב ומשנינן כי קתני שבועה דכי משתבע בשקרא משתבע אבל ש\"ב דאיכא למי' בקושט' משתבע לא קתני והדר פרכינן תינח אוכל ולא אוכל אכלתי ולא אכלתי מאי איכא למי' ומשנינן תני ש\"ש וכל דדמי ליה יע\"ש ועכ\"ל דהך סוגייא אזלא כרבין דס\"ל דאכלתי ולא אכלתי הוי שקר ולדידיה ק\"ל שפיר אמאי לא תני שבו' דאכלתי ולא אכלתי דלאו בכלל ש\"ש היא אלא בכלל שקר ולדידיה שייך שפיר למימר תני שוא וכל דדמי ליה אבל לרב דימי דס\"ל דאכלתי ולא אכלתי שוא מאי קושייא הא קתני מתני' ואפי' ש\"ש וכיון דשקיל וטרי הש\"ס בסתמא אליבא דרבין מבואר דהלכתא כוותיה.
ולעיקר קו' הריב\"ש ז\"ל על דברי רבינו דפסק דאוכל ולא אוכל הוי שקר ורבין קאמר דעובר בבל יחל הנכון בזה דרבינו משמע ליה דאף בב\"י קאמר והכריחו לרבינו לומר כן הסוגייא דריש מכלתין די\"ג ע\"ב עלה דבעי הש\"ס מני מתני' לא ר\"י ולא ר\"ע ומשנינן לעולם ר\"י היא וכי לא מחייב ר\"י לשעבר קרבן אבל מלקות מיחייב וכדרבא דאמר בפי' רבתה תורה שקר דומייא דשוא ואותה סוגייא אזלא כרבין כמ\"ש התוספו' שם דאליביה מסקינן בפי' ריבתה תורה שקר דומייא דשוא והוקשה להם דא\"כ למאי דמסיק דקסבר ר\"י לאו שאין בו מעשה לוקין אמאי מפרשי הני דלהבא טפי מהני דלשעבר דקתני ב' שהן ד' וע\"ז תירצו בשם ריצב\"א וכן תירץ הר\"ן בשם הראב\"ד דאף לרבין מפרשי טפי אוכל ולא אוכל דפשטיה דקרא דלא תשבעו בשמי לשקר משמע טפי לרבא כיון דלגבי קרבן מפורש להבא כדכתיב להרע או להטיב וכמו שפי' רש\"י גבי רב דימי ואף רבין מודה בזה יע\"ש והשתא משו\"ה מפרש רבינו דכי קאמר רבין אוכל ולא אוכל עובר בב\"י דאף בב\"י קאמר כיון דחזינן באותה סוגייא דאף רבין מודה לרב דימי בהא דפשטיה דקרא דלא תשבעו בשמי לשקר מיירי באוכל ולא אוכל ודוק.
ועמ\"ש רבינו דאין שבועת ביטוי אלא בדברים שאפשר לו לעשותן עיין במה שנסתפק הרב מש\"ל באומר שבועה שיקח פ' ממני מנה כו' ועיין בספר התשב\"ץ בח\"א סי' ק' דנ\"ג ע\"ג ד\"ה ואחר שכתב בהדיא דהנשבע שבועה שיקבל פ' ממני דחשיב ש\"ש יע\"ש." + ], + [ + "שבועת \n שוא נחלקת כו' האחת שנשבע על הדבר הידוע שאינו כן כגון שנשבע על האיש שהוא אשה כו'. במשנה דכ\"ט ע\"א איזהו הוא ש\"ש כו' אמר על העמוד של אבן שהוא של זהב ועל האיש שהוא אשה ועל האשה שהוא איש ע\"כ ובגמ' אמר עולא והוא שניכר לג' בני אדם והך מימרא דעולא אייתי לה הש\"ס בדכ\"ו ע\"ב וכתב רש\"י שם ד\"ה והוא שניכר וז\"ל שכבר ידעו ג' באותו עמוד שהוא של אבן הוא דהוי ש\"ש דמידי דידעו ביה תלתא בני אדם הוי מפורסם עכ\"ל ומבואר יוצא מדבריו שאם לא היה ידוע לג' בני אדם בעת השבוע' אע\"פ שידעו בו אח\"ך כגון שנשבע על העמוד שעומד במקום פלוני שהוא של זהב או על האדם העומד במקום פ' שהוא אשה וכיוצא ובעת השבועה לא היה הדבר ניכר לג' בני אדם מפני שלא הלכו לשם ולא ידעו בו אע\"פ שהלכו אח\"ך וידעו שהוא של אבן או של זהב או שהוא איש או אשה לא הוי ש\"ש למפרע כיון דבעת השבועה לא היה מפורסם שהוא הפך דבריו וכ\"כ הרב ב\"ח בי\"ד סי' רל\"ו ס\"ח יע\"ש.
אמנם לע\"ד מדברי הירוש' לא משמע הכי דאתמר התם ר\"י בר אחא בשם ר\"י כל הידוע לב' זו היא שבועת שקר לג' הרי זה שבועת שוא ר' אילא בשם ר\"י אפי' ידוע לב' ואחד בסוף העולם מכירו ש\"ש מה נפקא מביניהון דכשהשליכו לים ואבד יע\"ש זו היא הנסחא הנכונה כמ\"ש הרדב\"ז בפי' לה' אלו יע\"ש וביאור דברי הירוש' הללו במה ששאלו מה נפקא מביניהון נלע\"ד דהכי קאמר כיון דיש אחד בסוף העולם שמכיר בדבר זה ונמצא דיש כאן ג' בני אדם שמכירין את הדבר מאי נ\"מ אם הוא כאן או בסוף העולם ס\"ס הרי יש כאן ג' וע\"ז תירצו דנ\"מ בשנאבד הדבר שנשבע עליו זה כגון שנפל לים דהשתא אותו פ' שעומד במדינת הים שלא ראה הדבר אינו יכול להכיר אם היה כמו שנשבע או לא ונמצא דאין כאן אלא ב' והשתא אם איתא דבעינן שיהא ידוע בעת השבועה לשלשה בני אדם למה לו למימר דא\"ב כגון דהשליכו לים הא בלאו הכי א\"ב טובא דלר\"י בר אחא כל שלא ידעו והכירו באותו דבר בעת השבועה ג' בני אדם הויא שבועת שקר אפי' איכא אחד בסוף העולם שמכיר הדבר כשרואהו ולר' אילא לא בעינן שיכירו אותו כל הג' בעת שנשבע אלא כל שידעו והכירו אותו ב' בעת שנשבע ואיכא אחד שמכירו כשרואהו הויא ש\"ש אלא ודאי משמע דמפשט פשיטא ליה להירושלמי דלכ\"ע לא בעינן שיהא ניכר וידוע לג' בעת השבועה אלא כל שיש ג' בעולם שכשרואים הדבר מכירין אותו הויא ש\"ש למפרע ולזה שאלו מה נפקא מביניהון והוצרכו לתרץ דא\"ב כשנאבד הדבר דלמ\"ד אפי' אחד בסוף העולם אפילו לא ראה הדבר להכירה כיון דיש כאן ב' דמכירין והכירו שהוא הפך הנשבע אף הג' המכיר בדבר זה כמרגלית וכיוצא שאם רואה אותה מכירה אעפ\"י שאינו כאן מסתמא חשיב כאלו ראה אותה והכירה כיון שיש ב' המכירין אותה כמותו והכירו שהוא הפך הנשבע אבל למ\"ד דבעינן ג' דוקא לא חשיב ש\"ש עד שיראו אותו הדבר הג' ויכירוה ומ\"מ לכ\"ע אפי' לא הכירו הדבר בעת השבועה אלא אחר השבועה למפרע חשיב ש\"ש ודלא כדמשמע מפרש\"י והב\"ח ז\"ל.
גם מדברי רבינו שלא הביא מימרא דעולא הכא בפרקין והביאה בספ\"ה נר' דס\"ל כדברי הירוש' ומשו\"ה הכא דמיירי בנשבע על האיש שהוא אשה ועל עמוד של אבן שהוא של זהב דמסתמא דברים אלו ניכרים לג' ב\"א בעת הראיה לא הוצרך לבאר אבל אי הוה ס\"ל כדעת רש\"י דבעינן שיהא ידוע בעת השבועה כל כי האי הי\"ל לבאר רבא ולא היה לו לסמוך במ\"ש בפ\"ה בדרך אגב.
ודע עוד דממ\"ש רש\"י ז\"ל וז\"ל דכל מידי דידעי ביה ג' בני אדם כו' והוי ש\"ש יש לדקדק דס\"ל דהנשבע שאכלתי ושלא אכלתי וכן שזרקתי ולא זרקתי שהן מיני שבועות ביטוי אם היה הדבר ניכר וידוע לג' בני אדם שהוא כן או שאינו כן והתרו עליו משום ש\"ש דלקי משום שוא כיון שהיה הדבר מפורסם לג' בני אדם וכן משמע מלשון ההשגות עמ\"ש רבינו וכן כל כיוצא בזה שכתב וז\"ל שנשבע בדבר שידוע לג' שאינו כן כמו שנשבע עכ\"ל הרי דסתם וכתב דכל דבר שידוע לג' שאינו כן חשיב ש\"ש בכל גוונא ואם כנים הדברים צריך לו' דמתני' דנקט איזו היא שבועת שוא כו' נשבע על האיש שהוא אשה ועל האשה שהוא איש כו' ל\"ד דה\"ה באכלתי ולא אכלתי וכיוצא ממיני שבו' ביטוי כיון דהדבר תלוי בניכר לג' ב\"א כדאמר עולא בגמ' אלא משום דבעי למיתני סיפא זו היא ש\"ש שחייבים על זדונה מכות ועל שגגתה פטור מקרבן ואילו באכלתי ולא אכלתי על שגגתה חייב קרבן מקרא דלהרע או להטיב ומרבוייא דקרא כדאיתא בדכ\"ו ולא ממעיט מקרבן אלא בנשבע על דבר שאי אפשר להיות מצד עצמו כנשבע על איש שהוא אשה וכיוצא וכן בדבר דאיסורא רביע עליה וכנשבע ע\"ד מצוה וכמ\"ש רש\"י ז\"ל שם ד\"ה מאי מיעט ובדכ\"א ד\"ה ור\"ע משא\"כ באכלתי ולא אכלתי דאע\"ג דניכר לג' ב\"א שהוא כן או שאינו כן והו\"ל ש\"ש מ\"מ אינו שוא מצד דהדבר עצמו שהוא נשבע בו אלא מצד שהוא ידוע לכל וכל כי הא לא מעמיד מקרא אלא דומיא דנשבע ע\"ד מצוה כנלע\"ד." + ], + [], + [ + "שורש דין נשבע לבטל את המצוה שלישית \n שנשבע לבטל את המצוה כיצד כגון שנשבע שלא יתעטף בציצית שלא ילבש תפילין ושלא ישב בסוכה בחג הסוכות ולא יאכל מצה בלילי הפסח או שיתענה בשבתות וי\"ט וכן כל כיוצא בזה וכו'. הנה עיקרא דהאי מלתא איתא בפ\"ג דשבועו' דכ\"ז עלה דמתני' דהנשבע לבטל את המצוה ולא ביטל פטור ת\"ר יכול נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל יהא חייב ת\"ל להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא נשבע לבטל את המצוה כו' ושם בדכ\"ו ע\"א דריש ר\"ע קרא דלהרע או להיטיב בריבוי ומיעוט ומיעט דבר מצוה יע\"ש והדבר מבואר דהא דממעטינן מהאי קרא ביטול דבר מצוה אינו אלא לפוטרו מקרבן שבועת ביטוי דמיירי ביה קרא אבל אכתי לא שמענו דמפטר מחיוב לאו דב\"י ובפ\"ק דנדרים דף י\"ו ע\"ב ממעטינן ליה נמי מב\"י מדכתי' לא יחל דברו דברו לא יחל אבל מחל הוא לחפצי שמים יע\"ש ועיין בס' ארעא דרבנן סי' תכ\"ו שנסתפק בהא דנשבע לבטל את המצוה דלא חייל' שבועה אם הוא מדרבנן או מדאורייתא יעויין שם ואשתמיט מיניה הני סוגייאי דמבואר מינייהו דמדאורייתא הוא.
ומתוך סוגייא זו דשבועות דשקיל וטרי תלמודא למפטר נשבע לבטל את המצוה מחיוב קרבן שבועת ביטוי היה נר' לכאורה להכריח למה שנסתפק הרב מש\"ל בפ\"א מה' שופר בהא דקי\"ל דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה אי עבר וקיים העשה ודחה לעשה ולא תעשה אי מחייב מלקות מי נימא כיון דיש כח בעשה למדחי הלא תעשה לא מחייב או דילמא כיון דאיכא עשה בהדי דלא תעשה אלים כחו של לא תעשה ואין כח בעשה למדחייה ולקי עליה והעלה שדבר זה במחלוק' היא שנוייא בין רבותי' בעלי התוס' יע\"ש.
והשתא אם איתא דיש כח בעשה למדחי אל\"ת אפי' כשיש עמו עשה למה לי היקש' דהרעה להטבה למפטריה לנשבע לבטל את המצוה מקרבן שבועה הא פשיטא ודאי דמפטר כיון דאתי עשה דמצות סוכה ומצה וכיוצא ודחי ל\"ת דב\"י וכיון דלא מיחייב אלא אעשה וזו לא מיחייב בקרבן דאין חיוב קרבן בא אלא בעובר הלא תעשה כמו ששנינו בריש כריתו' חוץ מפסח ומילה שאין בהם אלא עש' א\"ו כיון דאיכא עשה בהדי ל\"ת אלים כחו של לאו ולא אתי עשה דמצוה ודחי ליה ולהכי הוה ס\"ד למחייבי' בקרבן עד דאתא היקשא ומיעטיה אמנם אחר ההתבוננות יראה דליכא ראיה מהכא וג' תשובות בדבר חדא דאיכא למימר דהיקשא איצטריך דכיון דע\"י פשיעתו שנשבע לבטל את המצוה אתא למידחי לאו דב\"י אע\"ג דעשה דמצוה קדחי ליה כיון דאי לאו שבועה דידיה הוה מצי לקיים המצוה בלא דחיית הלאו וע\"י שנשבע גרם לעבור ולדחות לאו דב\"י חשיב כעובר על לאו וה\"א דמה\"ט מיחייב בקרבן שבועה קמ\"ל היקשא דפטור וכעין זה כתבו התוס' בפ' בתרא דערובין ד\"ק ד\"ה נתן יע\"ש ועל כרחין למימר הכי דאי לא אכתי תיקשי לן כיון דגלי לן קרא דלא יחל דברו דמיחל הוא לחפצי שמים כדאיתא בפ\"ק דנדרים א\"כ ל\"ל היקשא למעוטי מקרבן הא כיון דלא מיחייב בלאו דב\"י תו לא מיחייב בקרבן כדאמרן אלא ודאי דמשו\"ה אצטריך היקשא דהו\"א דאע\"ג דגלי קרא דמיחל הוא לחפצי שמים מ\"מ כיון דאיהו גרם למדחייה ללאו מחייב בקרבן שבועה קמ\"ל.
ועוד י\"ל דלהכי אצטריך היקשא דאע\"ג דמשום לאו דב\"י לא מחייב מ\"מ מחייב הוא משום לאו דלא תשא וסד\"א דמיחייב משום לאו זה קמ\"ל וא\"ת והיכי תיסק אדעתין למיחייביה בקרבן משום לאו זה הא לא מיחייב בקרבן שבועת ביטוי אלא בעובר על שבועת שקר ולא בעובר על שבועת שוא כמו ששנינו שם בדכ\"ט זו היא ש\"ש שחייבים על זדונה מלקות ועל שגגתה פטור הא ל\"ק דודאי לפום קושט' דדרשינן היקשא למפטר נשבע לבטל את המצוה משבועת ביטוי תני תנא דליכא חיוב קרבן בשבו' שוא אמנם אי לאו הקישא הוה מצינן למילף שפיר דמדמיחייב קרבן בנשבע לבטל את המצוה אף על גב דהוייא ש\"ש דה\"ה בכל ש\"ש מיחייב קרבן על שגגתה ועוד י\"ל והוא הנכון דאה\"נ דהקישא לא אצטריך למפטר נשבע לבטל את מצות עשה כסוכה ומצה וכיוצא כיון דאתי עשה ודחי ל\"ת וכי אצטריך היקשא הוא למפטר נשבע לבטל את מצות ל\"ת כגון נשבע שיאכל נבילות וכיוצא דהשתא ליכא טעמא דאתי עשה ודחי ל\"ת.
והנה רבינו ז\"ל לא הזכיר בדין זה שלפנינו כי אם נשבע לבטל מצות עשה כמ\"ש כיצד כו' ולא אמר נשבע שיאכל נבילות שהוא ביטול מצות ל\"ת אבל לקמן בפ\"ה הי\"ב הזכירה כיע\"ש ונלע\"ד דתרוייהו צריכי משום דיש במ\"ע מה שאין במל\"ת ובמל\"ת מה שאין במצות עשה דהנשבע לבטל מ\"ע איכא למימר דחלה השבועה משום דביטול השבועה הוא בקום עשה וביטול המצוה בשב וא\"ת והו\"א דיקיים השבועה ויבטל המצוה בשב וא\"ת ואל יקיים המצוה ויבטל השבוע' בקום עשה קמ\"ל דאפי\"ה לא חלה השבועה מעיקרא והויא ש\"ש משא\"כ בנשבע לבטל מצות ל\"ת שאם יקיים השבועה יבטל המצוה בקום עשה ואם יבטל השבועה לא יבטלנה אלא בשב וא\"ת פשיטא טפי דלא חייל עליה שבועה ובנשבע לבטל מצות ל\"ת איכא חידושא טפי ממ\"ע מטעם אחר דאיכא למימר דהתם חייל השבו' משו' דאתי עשה דכל היוצא מפיו ודחי ל\"ת דנבילה וכיוצא משא\"כ במ\"ע דאין עשה דוחה עשה כנודע.
וא\"ת והיא גופא תקשי לן דמנ\"ל לרבינו דבנשבע לבטל ל\"ת בנשבע שלא יאכל נבילות וכיוצא דלא חייל עליה שבוע' נימא דקושטא הכי הוא דחייל דאתי עשה דכל היוצא מפיו יעשה ודחי לא תעשה דנבילה. וראיתי למרן כ\"מ שם בפ\"ה שכתב שרבינו ז\"ל למד דין זה ממה ששנינו במתני' דכ\"ט איזו היא שבועת שוא נשבע לבטל את המצוה כו' וק\"ט דמההיא ליכא למשמע מידי דמתני' לא נקט אלא ביטו' מ\"ע כסוכה ולולב וכיוצא ואיכא למימר דתנא דוקנא הוא ולא נקט אלא הני דאית בהו עשה ולא אתי עשה דשבועה ודחי עשה דמצוה אבל נשבע לבטל מצות ל\"ת שפיר איכא למימר דאתי עשה דשבועה ודחי לא תעשה דמצוה ולע\"ד הדבר ברור שרבינו למד דין זה מאותה שאמרו בגמ' דכ\"ט עלה דמתני' דנשבע שלא יאכל נבילות בשלמא לר\"ל משכחת לה בלאו והן אלא לר\"י בשלמא לאו משכחת אלא הן היכי משכחת לה ופרש\"י ז\"ל אלא הן שבועה שאוכל נבילות ושחוטות מי משכחת לה דחייל אנבילות ולבטל שבועת הר סיני עכ\"ל הרי דשבועה לבטל מצות לא תעשה לא חייל אפי' בכולל כ\"ש לחודיה.
מיהו היא גופה קשיא למה לא יחול שבועה על מצות ל\"ת כיון דקי\"ל בעלמא דאתי עשה ודחי ל\"ת וליכא למימר דהכא גלי לן קרא דלא יחל דברו דמיחל הוא לחפצי שמים דא\"כ תקשי לן דאדילפינן בעלמא דאין עשה דוחה ל\"ת מכלאים בציצית אדרבא נילף מהכא דלא דחי וכעין מאי דפריך תלמודא בפ\"ק דיבמות ד\"ה ע\"א ועיין להתוס' ביבמות דע\"ו ע\"ב ד\"ה הא מני ובכתובו' ד\"מ ד\"ה ניתי ובזבחים דצ\"ז ע\"ב יע\"ש ולזה י\"ל דמהכא ליכא למילף בעלמא דשאני הכא דעשה זה קיל דאיתיה בשאלה וכדאמרינן בפ\"ק דיבמות דף ה' ע\"ב ובנזיר גבי נזיר שנצטרע דאתי עשה דגילוח מצורע ודחי ל\"ת ועשה דנזיר משום דנזירות איתיה בשאלה יע\"ש. ועוד י\"ל דהכא שאני דע\"י פשיעתו שנשבע לעבור על המצוה הוא דאתי למדחי ל\"ת וכל כה\"ג לא דחי כמ\"ש התוספו' בס\"פ בתרא דעירובין ד\"ק ע\"ב ד\"ה נתן.
אלא שבעיק' דברי התוס' הללו שמעתי מקשי' מההיא דפרק דם חטאת דצ\"ז ע\"ב דפריך תלמודא עלה דתניא התם כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסל כו' אמאי וליתי עשה ולדחי ל\"ת ומשני רבא אין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש יע\"ש והשתא מלבד דעיקר קושייתם לא קשיא לפום מאי דכייל לן רבא התם דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש וכבר הריטב\"א בחידושיו לעירובין תריץ יתיב הכי שם עיקר קושייתם כיע\"ש עוד זאת דאם איתא למה שתירצו הם ז\"ל דכל שבא על ידי פשיעה אין עשה דוחה ל\"ת מאי קא קשיא ליה לתלמודא התם הא כיון דנגיעת בשר קודש בבשר פסולה ע\"י פשיע' בא כל כה\"ג לא אמרינן אתי עשה ודחי ל\"ת.
ולע\"ד יש ליישב דע\"כ לא כתבו התוס' דכל דע\"י פשיעה לא אמרינן אתי עשה ודחי ל\"ת אלא דוקא כי ההיא דנתערבו מתן ד' במתנה אחת דאף אם לא נתערבו היה בידו לקיים העשה בלי דחיית הלאו וע\"י פשיעתו אתא למדחי הלאו אמנם היכא דקיום העשה ודחיית הלאו אתא ע\"י פשיעה כל כה\"ג אזלי ומודו דאתי עשה ודחי ל\"ת אפי' שבאו ע\"י פשיעה ובכן בנגע בשר קודש עם בשר הפסולה ונצטרף היתר לאיסור והגיע לכזית וכמ\"ש שם רש\"י ד\"ה עד שיבלע כו' דאי לאו פשיעתו לא הוה מחייב לאוכלה דבפחות מכזית ליכא מצות אכילת קדשים כמ\"ש הריטב\"א בחי' ליומא פרק טרף בקלפי דל\"ט ע\"א עלה דאמרינן התם וכל כהן המגיעו כפול צנועין מושכין ידיהם וז\"ל פירש ר\"י וכן נראה מפרש\"י דדוקא כהן המגיעו כפול אבל מגיעו כזית שיש בה מצות אכילה לא היו מושכין ידיהם אבל כפול לא היתה בו מצות אכילה כיון שאין בו שביעה עכ\"ל ועיין בספר בני חיי חא\"ח סימן תע\"ה יע\"ש א\"כ מה\"ט פריך תלמודא התם שפיר דליתי עשה שבא ע\"י פשיעה ולידחי ל\"ת וכעין זה ראיתי להרב החסיד כמהר\"י אלגאזי בספר שמע יעקב די\"א ע\"ב למה שמקשים על דבריהם הללו מסוגיא דאונס דפריך תלמודא וליתי עשה דולו תהיה לאשה ולדחי (לא) ל\"ת ולפי דבריהם מאי קושיא דשאני אונס שבא על ידי פשיעה ותירץ הוא ז\"ל דלא ק\"מ דשאני אונס דעשה שבו אינו אלא ע\"י פשיעה שאם לא יבא לידי פשיעה זו ליכא עשה כלל ודין הוא דליתי עשה ולדחי ל\"ת יע\"ש.
וראיתי להרשב\"א בחידושיו לנדרים דט\"ו עלה דאמרינן התם דנדרים חלים על דבר מצוה שהוקשה לו דליתי עשה דסוכה ולולב וכיוצא ולידחי לאו דבל יחל ותירץ דנדרים עשה ול\"ת נינהו ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה וכ\"כ הרב החינוך בפרשת יתרו ועיין במרדכי ר\"פ שבועות ב' בתרא יע\"ש והרב התנא בספר פרשת דרכים בהגהותיו על ספר החינוך תמה עליו מההיא דפ\"ק דיבמות ודנזיר דאמרינן דעשה קיל דאיתיה בשאלה דחי ליה עשה דמצוה אע\"ג דאיכא לאו בהדיה וכמש\"ל וסיים וז\"ל וראיתי להרמב\"ם שכתב בפ\"ו מה' נזירו' טעם אחר ולפי אותו הטעם ניחא ואולי כך היתה גירסתו וגיר' המחבר עכ\"ל.
ודבריו ז\"ל אינן מעלים ארוכה ומרפא להרשב\"א שהרי בחי' ליבמות ד\"ה מבואר דגריס הרב ז\"ל כגירסתינו כיע\"ש ותו קשה דאכתי תקשי להו ז\"ל אמאי שבועה לא חלה לבטל מצות ל\"ת כמו שהוכחנו לעיל מההיא דפ\"ג דשבועות דכ\"ד דליתי עשה דכל היוצא מפיו יעשה ולדחי ל\"ת דמצוה דהשתא לדידהו ז\"ל ליכא לשנויי כדשניין לעיל דמשום דעשה זה קיל דאיתיה בשאלה לא דחי ל\"ת דמצוה שהרי הם ז\"ל לא השגיחו בטעם זה מיהו לזה י\"ל לדעת הרב החינוך דמשמע ליה דאע\"ג דשבועה לא חלה על ביטול מצות ל\"ת משום דאין עשה קיל דאיתיה בשאלה דחי ל\"ת כדאמרן מיהו עשה קיל בהדי ל\"ת אלים כחו ואין עשה דוחה אותו מיהו אכתי ההיא דנזיר שהקשה הרב בספר פרשת דרכים להרשב\"א קשיא ועיין בס' כהונת עולם ה' נדרים סי' רט\"ו דנ\"ג ע\"ב וע\"ג שעמד ג\"כ על דברי הרשב\"א הללו יע\"ש כי ע\"כ נראה דעיקר קושיית הרשב\"א והרב החינוך היתה דכיון דהא דנדרים חלים על דבר מצוה היינו משום דגלי ביה קרא דכתיב לה' ושמעינן מינה דאין עשה דמצוה דוחה לאו דבל יחל א\"כ אדילפינן בעלמא מכלאים בציצית דאתי עשה ודחי ל\"ת נילף מהכא דלא דחי לזה אמרו דמהכא ליכא למילף דאין עשה דוחה ל\"ת משום דהכא איכא עשה בהדי ל\"ת וליכא לאקשויי השתא דכיון דגבי נזיר מצורע קי\"ל דאתי עשה דמצורע ודחי ל\"ת ועשה דנזיר משום דאיתיה בשאלה מ\"ש הכא גבי נדרים דאין עשה דמצוה דחי עשה ול\"ת דנדרים אע\"ג דאיתנהו בשאלה דשאני הכא דגלי קרא דלה' דאין עשה דמצוה דחי ל\"ת ועשה דנדרים וליכא לאקשויי דנילף מהכא לעלמא דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה דאיתיה בשאלה דאיכא למי' דאה\"נ דילפינן מינה וההיא דנזיר שאני דגלי ביה קרא דראשו ואיכא למימר נמי איפכא דילפינן מנזיר לעלמא דדחי ושאני הא דנדרים דגלי ביה קרא דלא דחי ואין כאן הכרע לשום אחד מהצדדים ודוק.
והנה בעת\"ה חדשים מקרוב נדפסו עוד תשובות הרשב\"א מחדש ושם בסי' שמ\"ג נשאל הוא עצמו בעיקר קושיא זו מההיא דנזיר וריש יבמות דהוי חיובתיה והשיב ע\"ז דההיא דחייה בעלמא קדחי תלמודא דליכא למגמר מראשו דנזיר דאתי עשה ודחי לא תעשה דשאני התם דאיתיה בשאלה אמנם לפום קושטא ליכא למיגמר נמי דכל דאיתיה בשאלה אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה דאיכא למימר נמי דשאני התם דעשה דמצורע חמיר משום שלום הבית יע\"ש באורך. ועיין למורי הרב בס' שער המלך פ\"ג מה' נדרים ד\"ו ע\"ב ודוק ועיין לעיל בקונט' מעמש\"ב ודע דעל מ\"ש ר' דהנשבע להתענות בשבתות וימים טובים דחשיב נשבע לבטל את המצוה והויא לה ש\"ש נשאל הרשב\"א בתשו' בח\"א סימן תרי\"ד וז\"ל מי שנשבע לעבור על ד\"ס כגון לאכול גבינות הנכרים הן בביטול כו' הן בקיומו אי שבועת ביטוי חלה עליו או לא שמצינו בו סוגייות חלוקות בש\"ס שבפ\"ג דשבו' נראה דשבועת ביטוי חלה על כל ד\"ס בענין משכחת לה בלאו והן וכן בסוגיית נשבע להרע לעצמו וכן בר\"פ יוה\"ך ובריש נזיר בענין קדושא ואבדלתא נראה בהפך וכן מצינו להר\"ם ז\"ל שהנשבע להתענות בשבת לוקה משום ש\"ש אע\"פ שהתענית בשבת מד\"ס וכן במגילת תענית אמרו מי שנשבע להתענות בשבת הרי זה שוא.
והרשב\"א ז\"ל השיבו דהעיקר דשבועת ביטוי חלה על ד\"ס כדמוכחא סוגיא דלאו והן ור\"פ יוה\"ך וההיא דריש נזיר לא מוכחא מידי וליכא מינה לא תיובתא ולא סיעתא דהתם הכי קאמר וכי מושבע מהר סיני הוא שהתורה ריבתא לאסור וכי אתייא אורייתא לרבות דרבנן וזו היא הגירסא הנכונה וכך גריס ר\"ת ז\"ל ומ\"ש הר\"מ שהנשבע להתענות בשבת לוקה ומשמע לך שהוא ז\"ל סבור שאין שבועה חלה על ביטול ד\"ס שהרי תענית בשבת מד\"ס אפשר לומר שהוא סבור דאסור להתענו' מדאורייתא מדאמרינן בברכות אלא מעתה שבתות וי\"ט דע\"כ אכיל ה\"נ אלמא בשבתות וי\"ט צריך לאכול פת מדאורייתא דומיא די\"ט דהיינו ראשון של פסח דכתיב בערב תאכלו מצות וכן ליל ראשון של סוכות דגמר ט\"ו ט\"ו מחג המצות וההיא דמגילת תענית נמי אפשר דמה\"ט הוי דס\"ל כמ\"ד בערובין אסור להתענות בע\"ש כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה עכ\"ל.
וראיתי להרלנ\"ח בסי' ק\"ג דקל\"ב ע\"ד אחר שהכריח דלדעת רבינו הנשבע על ד\"ס שבועה חלה עליו ממ\"ש בפ\"ה גבי נשבע שיאכל נבילה וכיוצא בהו מאיסורי תורה כו' כתב וז\"ל וא\"כ מ\"ש בפ\"א שהנשבע להתענות בשבתות וי\"ט דלוקה משום ש\"ש נראה בהכרח שהטעם הוא משום דס\"ל דלהתענות בשבתו' וי\"ט הוא אסור מן התורה וממקומו הוא מוכרח ממה שלא זכר הרב בכאן ר\"ח וחש\"מ מפני שהן אסורים מד\"ס והכי איתא בהדיא בברייתא במגילת תענית ומייתי לה בראש השנה די\"ט ובתענית די\"ב שבתו' וי\"ט אסורים כו' מ\"ט הללו ד\"ס וד\"ס צריכין חיזוק ויש לתמוה מהשואל להרשב\"א איך תפס במושלם שאסור להתענות בשבתות וי\"ט הוא מד\"ס ולא זכר זאת הברייתא ובפרט שהראיה שהביא ממגילת תענית היא סיפא דהך ברייתא גופיה והכי מתנייא התם סמוך לצריך חיזוק ר\"י בן דוסא אומר משום ר\"י הגלילי כל הנשבע להתענות בע\"ש ובעיו\"ט הרי זה שבועת שוא דמקצת ע\"ש כשבת ומקצת עיו\"ט כיו\"ט ע\"כ וכ\"ש שיש תימה מהרשב\"א ז\"ל שלא הביא ראיה מהברייתא והביא ראיה מפ\"ג שאכלו ואם היתה כונתו לבקש דבר מפורש בתורה זהו דבר יפה אם היה עולה בידו אבל אינו כן דתינח ליל ראשון של פסח ושל סוכות שאר י\"ט ושבתות מנ\"ל דצריך לאכול בהן מן התורה והאריך בהן הרב לבקש טעם להרשב\"א ולהשואל ז\"ל שלא הביאו ראיה מאותה ברייתא להוכיח דאיסור התענית בשבת וי\"ט הוא מן התורה ולא עלתה בידו יע\"ש:.
והנה זה שנראה מדבריו ז\"ל דהרשב\"א והשואל נסתפקו באיסור תענית בי\"ט אם הוא מן התורה או מד\"ס לע\"ד יש לתמוה דאחד הרואה דברי השואל ודברי הרשב\"א ז\"ל בתשובותיו יראה דלא נסתפקו הם ז\"ל אלא דוקא גבי שבת שהרי לא העלו בזכרונם אלא שבת דוקא אבל בי\"ט ודאי דלא מספקא להו דפשיטא דאסור מדאורייתא כמבואר בדברי רבינו פ\"ו מה' י\"ט שכתב שהאכילה והשתיה במועדות מכלל מ\"ע מדכתיב ושמחת בחגיך ואין שמחה אלא בבשר ויין כיע\"ש ולענין שבת דוקא מספ\"ל ז\"ל כי לא מצינו כתוב מפורש בתורה שחייב לשמוח בשבת כמו י\"ט דאע\"פ דבפסחי' דס\"ח אמרי' הכל מודים בשבת דבעי' לכם דכתיב וקראת לשבת עונג אינו אלא דברי קבלה ולא דאורייתא וכן ההיא דפ' כל כתבי דקי\"ז דת\"ר כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת ג' ר' חידקא אומר ד' ואמר ר\"י ושניהם מקרא אחד דרשו ויאמר אכלוהו היום כו' ופסקה רבינו בפ\"ל מה' שבת משמע להו ז\"ל דאינו אלא מד\"ס וקרא אסמכתא בעלמא דפשטיה דקרא במן הוא דכתיב ועל זה השיב הרשב\"א דמאותה סוגיא דפ\"ג שאכלו דמדמי שבת ליו\"ט לענין דמחייב לאכול פת בשבת כי היכי דמחייב בליל יו\"ט ראשון של פסח ושל סוכות משמע ליה לרבינו דכי היכי דהתם מיחייב מדאורייתא ה\"נ מיחייב בשבת מדאורייתא ואף שהרשב\"א בחי' לברכות כתב דהא דמחייב בשב' לאכול פת היינו מדכתיב ביה עונג ואין עונג בלא אכילת פת וההוא קרא דברי קבלה הוא אפשר דהלכה למ\"מ ואתא ישעיא ואסמכיה אקרא כדאמרינן בזבחים די\"ו וביומא דע\"א ובדוכתי טובא וע\"כ למימר הכי לפי מ\"ש הרמב\"ן ז\"ל בס' המצות בשורש הב' שכל מ\"ש בנביאים בדרך צווי כגון שמזהירין על עשה ומתרין על ל\"ת דבר תורה הוא דכיון דאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ידענו כי הבא בנבואה דבר תורה הוא או שהוא פי' לפסוק הכתוב בתורה או שהוא בידם הלמ\"מ וכתב הרב מגילת אסתר שגם ר' ז\"ל מודה בזה כיע\"ש ומה שהוצרך הרשב\"א להביא אותה סוגיא דברכות ולא הספיק לו אותה שאמרו בפסחים דמייתי קרא דוקראת לשבת עונג הוא מפני שלדעת רבינו כל מלתא דאתייא מדרשא ואפי' הלמ\"מ דלא אשכחן בש\"ס דקראוהו דאורייתא ד\"ס הוא כמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל בשורש הב' דכ\"א ע\"א אות א'.
איברא שלפ\"ז קשה מ\"ש רבינו ז\"ל ברפ\"ל מהלכות שבת וז\"ל ד' דברים נאמרו בשבת ב' מן התורה וב' מד\"ס והן מפורשים ע\"י הנביאים שבתורה זכור ושמור ושנתפרשו ע\"י הנביאים כבוד ועונג כו' הרי דקרי למצות עונג האמור בנביאים ד\"ס וא\"כ אי אסור התעני' בשבת מהאי קרא הוא הרי לדעתו ז\"ל לאו דאוריי' הוא ואיך כתב דלא חלה עליה שבועה ואי לאו דמסתפינא מהרשב\"א ז\"ל אמינא דרבינו ז\"ל משמע ליה דאיסור התעני' בשבת דאורייתא הוא ונפקא לן מפשטיה דקרא דכתיב במן אכלוהו היום ואע\"ג דחיוב הסעודות אפשר שהן מד\"ס ושבועה חלה עליהן מפני שהן ברמז בכתוב ואינו מפורש בהדיא מיהו עיקר מצות האכילה מפורש בו דכתיב אכלוהו היום כי שבת היום לה' ועיין להרפ\"ח ז\"ל בביאורו לה' דעות פ\"ג הלכה א' יע\"ש ואיך שיהיה מבואר יוצא מדברי תשובה זו דע\"כ לא נסתפקו השואל והרשב\"א אלא לענין שבת אבל לענין יו\"ט פשיטא להו דאיסור התעני' בו הוי דאורייתא כמדובר.
ובכן מה שהוקשה לו להרלנ\"ח ז\"ל דאכתי מראיית הרב שהביא מההיא דברכות לא מצינו אלא לענין לילה הראשונה כו' לפי האמור לא ק\"מ דודאי לענין אכילת פת ביו\"ט לא מיחייב אלא בלילה הראשונה של פסח וסוכו' מקרא דבערב תאכלו מצו' ומג\"ש דט\"ו ט\"ו מחג המצות אמנם לענין דאסור להתענות בכל הימי' טובים ומיחייב לאכול שאר דברים כבשר ויין וכיוצא ושלא יצטער בהם הא איכא עשה מפורש דושמחת בחגיך והרשב\"א ז\"ל לא נחית לאתויי ראיה מאותה סוגיא אלא לענין שבת דוקא דמדמי ליה לתלמודא ללילי י\"ט דפסח וסוכות לענין חיוב אכילת פת דמינה נשמע דשבת נמי מדאורייתא היא ומה שהוקשה לו עוד דאמאי לא אייתי ראיה מאותה ברייתא דמייתי הש\"ס בראש השנה ותענית דקאמר הללו ד\"ת כו' דש\"מ דאיסור דשבת וי\"ט דבר תורה הוא כבר דחה לזה הרב ז\"ל שם דקל\"ג ע\"א דמינה ליכא להוכוחי מידי דמאי דקאמר הללו ד\"ת ר\"ל דהם י\"ט מן התורה והללו ד\"ס ר\"ל דעיקרם והיותם י\"ט הוא מד\"ס וראיה לזה הפי' שהרי גם בר\"ח אמרו שם שהם מן התור' ובודאי אין פי' שאסור להתענות בהם מן התורה דהא אפסיק' הלכתא התם דאם התחילו להתענות בהם אין מפסיקין וכתבו הרב בפ\"א מהלכות תענית ואי הוו אסורי' מן התורה הדין היה נותן דהוו מפסיקין בהן כי היכי דמפסיקין בשבתות וי\"ט אלא ודאי כדאמרן עכ\"ל. ולפי מ\"ש דלעניין אסור התענית בי\"ט לא מספקא ליה להשואל ולהרשב\"א דודאי אסורי' הן מן התור' מקרא דושמחת בחגיך א\"כ כי קאמר תנא דברייתא הללו ד\"ת וכו' צ\"ל דלצדדין קתני דשבת ור\"ח לא עשו בהם חיזוק מפני שעיקר י\"ט שלהן ד\"ת אע\"פ שאיסור תענית בהם דרבנן לפום מאי דס\"ל להשואל מהרשב\"א ז\"ל ולשאר י\"ט לא עשו בהם חיזוק מפני שאיסור תענית דאורייתא והוא דוחק.
עוד כתב מהרלנ\"ח ז\"ל שם וז\"ל אבל עדיין צ\"ע כי זאת השואה בדין שכת' הרשב\"א אינה מוכרח' ואפי' שהיא מוכרחת לא תספיק ללמוד ממנה דצריך לאכול ביום השבת מן התורה זולתי בלילה דוקא דומייא דליל י\"ט של פסח ושל סוכות וגם הרשב\"א בעצמו עלה דההיא דברכות לא יכול לקיים שמחוייב האדם לאכול פת בשבת אלא מדכתיב וקראת לשבת עונג ובלא פת ליכא עונג כלל ואם היינו אומרים דסברת הרשב\"א היא דמאי דכתב הרמב\"ם דהנשבע להתענות בשבת וי\"ט היא ש\"ש פירושו להתענות על השבת כולו לילה ויום היה אפשר ללמוד הדין מהראיה ההיא אבל אין במשמע הלשון כן כלל עכ\"ל ולפי מ\"ש לעי' אין כאן קו' כלל דראיית הרשב\"א מאותה סוגייא אינו אלא להכריח משם דמשמע ליה להש\"ס דאיכא מצוה מדאורייתא לאכו' פת בשבת דומייא דליל א' דפסח וסוכות דהוו מדאורייתא והיינו ודאי מקרא דוקראת לשבת עונג וכמדובר וכיון דקרא סתמא כתיב מהי תיתי לומר דדוקא בלילה מיחייב ולא ביום.
עוד כתב וז\"ל גם מ\"ש עלה דההיא ברייתא דמגי' תענית אינו מספיק לדחותה מראייה דאין כח הלמיד' ממאי דקאמר הללו דברי תורה דוקא אלא מפלוג' דת\"ק ור\"י נמי דמשמע דפלוגתא דת\"ק ור\"י היא דר\"י ס\"ל מקצת ע\"ש כשבת ומשו\"ה אפי' ע\"ש אסור בתענית ולת\"ק דוק' בשבת אסור בתעני' לא בע\"ש אבל כי היכי דלר\"י מקצת ע\"ש כשבת ואסור מן התורה להתענות בע\"ש והשבועה עליה היא ש\"ש ה\"נ ביום השבת לדעת ת\"ק דבהא ל\"פ ואי הכי משמע דאליבא דכ\"ע להתענות בשבת אסור מן התורה עכ\"ל.
ולא זכיתי להבין דבריו בזה דמאי קא קשייא ליה להרב מפלוגתא דר\"י ות\"ק והיכי מוכח מיניה דאיסור תענית בשבת דאורייתא דאי משום מאי דקאמר דהנשבע להתענות בע\"ש חשיב ש\"ש ואי איסור התענית הוא מד\"ס למה לא חלה השבועה הנה זאת היתה שאלת השואל מהרשב\"א וראייתו שהביא מההיא דמגילת תענית שאמרו דהנשבע להתענות בשבת חשיב ש\"ש משמע דשבועה לא חלה אאיסור ד\"ס ואין ספק דמהך פלוגתא דר\"י הוא שדקדק השואל כן דקאמר ע\"ש כשבת וחשיב לה ש\"ש ולכ\"ע בשבת לא חלה אע\"ג דאיסור התענית בשבת לדעת השואל אינו אלא מד\"ס ואיך יכריח לו הרשב\"א שהוא דאורייתא מאותה ברייתא גופא שהביא השואל להכריע דשבועה לא חלה על ד\"ס ומשמע ליה בפשיטות שהוא מדרבנן ואולם אחר שהשיב לו הרשב\"א דמאותה סוגייא דברכות משמע שאיסור התענית בשבת הוא דאורייתא כתב דההיא דמגילת תענית נמי דחשיב לנשבע להתענות בשבת או בע\"ש לר\"י ש\"ש ודאי דמה\"ט הוא כלומר דס\"ל דאיסור התענית בשבת או בע\"ש למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דאוריי' הוא ומה\"ט חשיב ש\"ש ולעולם דשבועה לא חלה על ד\"ס באופן שדברי הרלנ\"ח ז\"ל נעלמו ממני וצ\"ע.
גם מאי דמשמע ליה להרב בפשיטות דתענית בחש\"מ אינו אסור אלא מדרבנן לדעת רבי' ממה שלא זכר בדין נשבע להתענות בשבתות וי\"ט דהוי ש\"ש ר\"ח וחש\"מ הנה לפי דברי רבינו שבפ\"ו מה' י\"ט יראה הרוא' דאף בחש\"מ איכא מ\"ע דושמחת בחגיך דמינה ילי' רבי' שהאכילה ושתיה במועדות הוא מכלל מ\"ע גם ר\"ח נמי דפשיטא ליה להרב דאסור מדרבנן ממאי דאפסיקא הל' בראש השנה ותענית דאם התחילו אין מפסיקין וכתבו רבי' בפ\"א מה' תענית ואם היו אסורים מן התורה היה הדין נותן דאפי' התחילו מפסיקין כי היכי דמפסיקי' בשבתות וי\"ט כו' יע\"ש הא לא מכרעא לע\"ד דאפשר דאף בשבת וי\"ט אם התחילו אין מפסיקין דגזירת ציבור חשיב כנדר ונדרים חלים אף לדבר מצוה וכבר כתב רבינו בפ\"ג מה' נדרים דנדר להתענות בשבת וי\"ט נדרים חלים עליו ואסור לאכול והא דלא תני שבת ויום טוב בההיא דאין גוזרין תענית על הציבור ואם התחילו אין מפסיקין ל\"ק דהא שבת ודאי לא מצי למינקט דהא תענית ציבור אין גוזרין אלא בב' ובה' והיכי מצי למתני אם התחילו דהיינו ששכחו שיארע י\"ט באחד מאלו הימים ומפני כך גזרו עליהן מתחילה והתחילו דזה לא שכיח בי\"ט שהרי שואלין ודורשין קודם לחג ל' יום וכיון דתני ר\"ח דהוי דאורייתא כמ\"ש בראש השנה ותענית הרי י\"ט בכלל.
ובהכי ניחא לי מה שהקשה הרפ\"ח בא\"ח סימן תי\"ח עמ\"ש הרמב\"ן והר\"ן דקבלת ציבור חשיב כנדר ומש\"ה אמרי אם התחילו אין מפסיקין דא\"כ בי\"ט נמי לא יפסיקו כיון דנדר חל על מצוה דאורייתא אלמה תנן ר\"ח חנוכה ופורים דמשמע הא י\"ט יפסיקו יע\"ש ולפי האמור לא קשיא ולא מידי דאה\"נ דאף י\"ט אם התחילו אין מפסיקין אלא דתנא לא מצי למתני שבת וי\"ט מטעמא דאמרן ובר מן דין קושית הרפ\"ח אינה קושיא לע\"ד דאף הרמב\"ן והר\"ן לא אמרו דקבלת ציבור חשיב כנדר גמור אלא שעשאוהו חכמים כנדר לענין זה שאם התחילו אין מפסיקין וראיה לדבר שאם קבלתם חשיבא כנדר גמור למה לא תני גבי ר\"ח חנוכה ופורים אלא אם התחילו אין מפסיקין ואם איתא דגזרתם חשיב כנדר אפי' לא התחילו נמי אלא שגזרו לבד להתענות הו\"ל למיתני אין מפסיקין אלא ודאי דגזרתם לא חשיב נדר גמור אלא דחכמים עשאוהו כנדר כשכבר התחילו שלא יפסיקו ועיין בספר יד אהרן שם ובס' כהונת עולם י\"ד סי' רט\"ו דנ\"ב ד\"ה והנה יע\"ש.
וראיתי להרב מ\"א בסימן תק\"ע סק\"ט שכתב כדברי הרלנ\"ח דר\"ח אינו אסור כי אם מדרבנן והכריח כן מההיא דאם התחילו אין מפסיקין יע\"ש ולא זכר ש\"ר שהן דברי הרלנ\"ח ועיין בספר דברי אמת בקונט' דפ\"ב ע\"ד שכתב דבפ\"ג דערובין אמרו די\"ט דדבריהם מתענין לשעות ואם התחילו אין מפסיקין הרי דר\"ח עיקרו מדבריהם יע\"ש וחזרתי באותה סוגיא ולא מצאתי שקראו לר\"ח מדבריהם וכעת לא ידעתי מקומו איה ועיין להרפ\"ח בסימן תי\"ח סק\"ד שהעלה בדעת רבינו דאיסור התענית בר\"ח הוא מדאורייתא אלא שאינו מפורש בתורה ושבועה חלה עליו וכתב עוד דחה\"מ דינו כר\"ח יע\"ש ולע\"ד זה אינו דלפי מ\"ש רבינו בה' י\"ט פ\"ו הדבר מבואר דחה\"מ דינו כי\"ט דאין שבועה חלה עליו שהרי מפורש בכתוב דמצוה לשמוח בחג וחה\"מ בכלל.
עוד כתב הרלנ\"ח בדקל\"ג סע\"ב וז\"ל עוד צ\"ע בדברי הר\"מ שלא מצינו שרמז בהלכותיו שאיסו' התענית בשבת וי\"ט הוא מן התורה והיה ראוי שירמוז לנו כונתו ועכ\"ז בהכרח לנו לומר ודאי שהטעם שכתב הרב ז\"ל בכאן שלוקה משום ש\"ש הוא משום דסובר שהוא מן התורה כי לומר אדרבא שהטעם הוא משום דסובר שהוא מדרבנן ועובר אלאו דלא תסור שהוא לאו מפורש משא\"כ בחבלה בעצמה שאין האיסור מפורש אי אפשר ומהטעמים ג' שכתבתי והם ממ\"ש הרב בפ\"ה נשבע שיאכל נבילה וכיוצא מאיסורי תורה כו' דמבואר דדוקא באיסורי תורה חשיב נשבע לשוא ולא בד\"ס גם ממ\"ש שלא כתב הרב בכאן ר\"ח וחש\"מ גם מהכרח הסוגייאות דשבועות ופרק יוה\"ך דמבואר שם דשבועה חלה על ד\"ס כמ\"ש הרשב\"א בתשובה ולא זכיתי להבין דברי הרשב\"א שהניח הדבר באפשרות שכתב אפשר לומר שהוא סבור שאסור להתענות בשבת דאורייתא שהדבר נראה מוכרח ומחוייב מהטעמים הנז' אם לא שנאמר שהאפשרות שכתב הרב הוא על מקום הראיה שהביא לא על עיקר סברת הרמב\"ם שהוא אינו תלוי באפשר אלא הוא מוכרח וכאשר כתבתי עכ\"ל.
והרב המבי\"ט בח\"א סי' נ\"א דכ\"ח ע\"ב כתב ע\"ד הרלנ\"ח הללו וז\"ל ונ\"ל דעדיין הדבר תלוי ועומד באפשרו' כי מ\"ש הרב ז\"ל וכיוצא בהן מאיסורי תורה אמת שנראה שבא לשלול ד\"ס כמ\"ש אבל השלילה אינה אלא מאותו הדין שכתב הרב דהנשבע שיאכל נבילה וטריפה וכיוצא בהן מאיסורי תורה הרי זה לוקה משום שבועת שוא בין אכל בין לא אכל דדוקא בנשבע לבטל איסורי תורה הוא דלוקה משום ש\"ש בין אכל בין לא אכל אבל נשבע לבטל דברי איסור סופרים אם ביטל חייב משום ש\"ש ואם לא ביטל חייב משום שבועת ביטוי וא\"כ מ\"ש בפ\"א ואם נשבע להתענות בשבת וי\"ט לוקה משום ש\"ש מיירי בביטל והיינו דאצטריך הכא בפ\"ה לחזור ולכתוב וכן כל הנשבע לבטל ולא ביטל פטור משבועת ביטוי ולוקה משום ש\"ש והיינו במצות דאורייתא כסוכה ותפילין דמייתי אבל במצות דרבנן דוקא אם ביטל חייב אש\"ש אבל לא ביטל חייב משום שבועת ביטוי ומשו\"ה לא אדכר הכא כלל עינוי בשבת כדאייתי לעיל בפ\"א כו' וא\"כ עלה בידינו שאין ראיה מדיוק זה והוא מבואר למי שיטיב העיון בו גם ממה שלא כתב ר\"ח וחה\"מ אין ראיה דאטו כי רוכלא ליזיל וליתני כ\"ש דכתב וכל כיוצא בזה שלא להאריך בלשונו ומן הברייתא אין ראיה דבר\"ח נמי אמרינן התם דהוי מן התורה ולגבי ימים הכתובים במגילת תענית הוא דקרי לכל הני דבר תורה והוי נמי ימים טובים מן התורה לפי דרכו ואם כן עדיין הדבר באפשרות ביד הרשב\"א אבל שנאמר כי מ\"ש הרשב\"א שהוא אפשר הוא על מקום הראיה זה לא אמר אדם מעולם עכ\"ל.
ולע\"ד דבריו תמוהים דלפי מ\"ש לעיל דהשואל והרשב\"א לא נסתפקו בדעת רבינו לענין י\"ט אם איסור התענית בו הוי מד\"ס שהרי מבואר מדבריו בפ\"ו מה' י\"ט דאסור מן התורה ומפורש הדבר בהדיא בקרא דושמחת בחגך אם כן אין מקום לדבריו ז\"ל לומר דמ\"ש רבינו בפ\"א דאם נשבע להתענות בשבת וי\"ט לוקה משום ש\"ש מיירי בביטל דוקא משום דהוי מד\"ס דהא בנשבע להתענות בי\"ט לא מצינן לפרושי הכי ואזדא ליה תירוצו ז\"ל ואף למאי דמשמע ליה ולהרלנ\"ח דאף לענין י\"ט מספ\"ל להשואל ולהרשב\"א בדעת רבינו ז\"ל דמד\"ס הוא דאסור אכתי לא זכיתי להבין מ\"ש הרב ז\"ל דבנשבע לבטל מצוה דרבנן אפשר לומר בדעת רבינו דס\"ל דאם ביטל חשיב ש\"ש ולוקה משום שוא ואם לא ביטל חשיב שבועת ביטוי וכו' דכיון דבנשבע לבטל איסור ד\"ס ולא ביטל חשיב שבועת ביטוי כשנשבע לבטל ולא ביטל היאך אפשר לומר דלקי משום ש\"ש דמה נפשך אם חלה שבועתו מעיקרא בשעה שנשבע הרי אין כאן ש\"ש אפי' כשעבר וביטל ואי לא חלה מעיקרא הרי אין כאן שבועת ביטוי ודבר זה הוא שני הפכים בנושא אחד ואם כונת הרב ז\"ל דבנשבע לבטל ד\"ס וביטל עשאוהו חכמים כנשבע אשוא ולוקה מכת מרדות מדרבנן זה לא ניתן ליאמר שהרי רבי' כלל בחלוקה זו כל הד' שכתב למעלה מזה מדרבנן דהוי נשבע לשוא וכתב דעל כולם עובר משום לא תשא ואם עבר במזיד לוקה מבואר מזה דלוקה מלקות דאוריית' קאמר דומייא דאידך ומ\"ש הרב והיינו דאצטריך הכא בפ\"ה לחזור ולכתוב וכן כל הנשבע כו' דמשום דהתם לא מיירי כו' אין זה הכרח כלל דכל הדברים שכתב רבינו בפ\"א חזר וכתבן בפרקים הבאים כי שם בפ\"א כתב כלל הדברים ובפרקין הבאים פרט כל דבר ודבר לעצמו ופירשן יותר וכמ\"ש הרדב\"ז בביאורו לה' שבועות ומ\"ש עוד גם ממה שלא כתב ר\"ח וח\"ה כו' דאטו כי רוכלא ליתני וליזיל כו' אין זה מחוור דכיון דבפ\"ג דנדרים ד\"ט כשכתב דין הנדר שחל על דבר מצוה כתב שבת וי\"ט ועיו\"ה ור\"ח ואי ס\"ל דגם לענין שבועה הדין כן גם בר\"ח היה לו להרב לבאר כי התם וכבר הכריח כן מרן כ\"מ שם ובב\"י א\"ח סי' תי\"ח יע\"ש.
ואף אם נודה לו להרב בכל מ\"ש אכתי לא ידעתי מה יענה הרב לדברי השואל דפשיטא ליה בדעת רבינו דאיסור התענית בשבת מד\"ס הוא ואפי\"ה כתב דאין שבועה חלה עליו דהיכי ס\"ד למימר הכי מאחר שכתב רבי' דשבועה חלה אמי שנשבע לחבול לחבירו אע\"פ שהוא אסור מן התורה אלא שאינו מפורש וכן כתב בנשבע אחצי שיעור וא\"כ כ\"ש אאיסור ד\"ס דודאי חלה כמו שהכריח הרלנ\"ח וליכא למימר דהשואל והרשב\"א ז\"ל ספוקי מספ\"ל בדעת רבינו דאפשר דמשמע ליה לחלק באיסורי ד\"ס דיש בהם דעשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה והנשבע בהן לא חלה שבועתו כלל כנשבע על דבר המפורש בתורה וכמ\"ש בפ\"ג מה' נדרים ד\"ט לענין הנודר להתענות בחנוכה ופורים דלא חל הנדר מה\"ט דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר דהא ודאי ליתא דאדרבא משם ראיה דס\"ל דאיסור התענית בשבת דאורייתא שהרי כתב שם וז\"ל דאם נדר להתענות בשבת חל עליו הנדר משום דנדרים חלים על דבר מצוה ובחנוכה ופורים כתב דלא חל הנדר עליו משום דחכמים עשו חיזוק לדבריהם וא\"כ היכי פשיטא ליה להשואל בדעת רבינו דתענית בשבת אינו אלא מד\"ס והרשב\"א איך מספ\"ל.
וראיתי להרב בני יעקב בתשו' ס\"א דקפ\"א ע\"א שכתב וז\"ל ואף גם זאת קשה על הרשב\"א שנתקשו לו דברי הרמב\"ם שכתב הנשבע להתענות בשבת וי\"ט הוי ש\"ש דנר' דס\"ל דשבועה חלה על ד\"ס והוצרך לתרץ דס\"ל דהוי דאורייתא ואפי' הוה ס\"ל דהוי דרבנן הוה אתי שפיר כפי דבריו גבי נדר וא\"כ מאי דוחקי' לומר דס\"ל דהוי דאורייתא כו' ועוד דמכל כללות דבריו נראה דס\"ל דלא משכחת מאן דס\"ל דשבועה לא חלה על ד\"ס ואף הרמב\"ם אזיל ומודה בהכי והוא תימא כמ\"ש ואף דנימא דאפי' לדעת הרמב\"ם בנשבע להתענות בשבת וי\"ט אף דנימא דהוי דרבנן שבועה חלה עליו משום דלא דמי לחנוכה ופורים דשאני התם דעיקרו מדרבנן אבל הכא עיק' שבת וי\"ט דאורייתא אלא דהעינוי בו אסור מדרבנן ולא עשו חיזוק מ\"מ ק' דמכללות דברי הרשב\"א נר' דבכל מילי דרבנן שבועה חלה עליו בין עיקרו מדרבנן בין עיקרו מדאורייתא וכפי דברי הרמב\"ם לא כן הדבר ועוד רעה מזה קשה על הסמ\"ג דהוא פסק דאם נדר לצום בחנוכה ופורים ידחה נדרו והוא פסק דשבועה חלה על ד\"ס גם על הרלנ\"ח ז\"ל קשה שנסתפק בדעת הרמב\"ם אי ס\"ל כהר\"ן או כדברי הפוסקים דשבועה חלה על דברי סופרי' וכתב דס\"ל דחלה על ד\"ס וכפי מה שכתבתי הדבר תימה דמאי מספ\"ל והרי בפי' אתמר בדברי הרמב\"ם דהוי ש\"ש וק\"ו הדברים שאם בנדר שחל על דבר מצוה לא חל באיסו' דרבנן כ\"ש בשבועה וכ\"כ הרב לחם רב בתשו' סי' ס\"ה כו' ומתוך כך נדחק לחלק בין נדר לשבועה יע\"ש ולע\"ד כל דבריו תמוהים דמה שהקשה תחילה על דברי הרשב\"א דאפי' הוי דרבנן הוה אתי שפיר כפי דבריו גבי נדר בחנוכה ופורים אדרבא מההיא דהתם לא יכול לתרץ כן דהרי בהדייא כתב שם דאם נדר להתענות בשבת וי\"ט חל עליו הנדר ואדרבא איפכא הו\"ל להקשות איך נסתפקו השואל והרשב\"א בדעת רבינו דאיסור התענית בשבת וי\"ט הוי דרבנן דמדבריו שם בפ\"ג דנדרים מוכח בהדייא דס\"ל דהוי דאוריית' כמבואר ממ\"ש מרן כ\"מ שם ובב\"י א\"ח סי' תי\"ח וכבר הוקשה לו כן להרב ל\"ר שם והניחה בקושי גם מ\"ש עוד דמכל כללות דברי הרשב\"א נר' דלא משכחת לה מאן דס\"ל כו' כן הוקשה לו ג\"כ להרב הנז' בסי' ס\"ה וז\"ל ועוד קשה עליו דמשמע דמשום שהן מן התורה קראם ש\"ש הא אי הוי מדרבנן לא ואינו כן דאדרבא איסור דרבנן עשו חיזוק יותר ואין הנדר חל וכדכתב בפ\"ג מה' נדרים כו' ואולי דסברת הרשב\"א דשאני חנוכה ופורים שכל עיקרם מדבריהם כו' איברא דלשון הרמב\"ם בפ\"ג מה' נדרים הוא הואיל ואיסור הצום בהם מד\"ס הרי הן צריכין חיזוק משמע שלא תלה החיזוק אלא באיסור הצום דרבנן עכ\"ל.
ולע\"ד הא לק\"מ דרבינו שם בה' נדרים לא כתב שאין הנדר חל בהם אלא כתב שידחה נדרו מפני גזרת חכמים והכונה לומר שאע\"פ שחל הנדר ואיכא עליה לאו דבל יחל חכמים עשו חיזוק לדבריהם וגזרו עליו שידחה נדרו בידים ויעבור בקום עשה על לאו דבל יחל וכבר נתן טעם מרן בכ\"מ ובב\"י א\"ח סי' תי\"ח דאע\"ג דאסיקנא ביבמות דדוקא במידי דשב ואל תעשה מצי עקרי רבנן מידי דאורייתא אבל לא מידי דהוי בקום עשה כיון דמשום חיזוק לדבריהם עשו כן חשיב כמגדר מילתא א\"נ חשיב כיש פנים וטעם לדבר שכתבו התוס' בפ\"ג מינים דמצו עקרי אפי' קום עשה כיע\"ש.
איברא כי זה שכתב מרן דהכא חשיב כמגדר מיל' יש לגמגם עליו דע\"כ לא אמרינן דמשום מגדר מילתא מצי עקרי רבנן מצוה דאורייתא אלא לצורך שעה אבל לעקור לדורות לא כמ\"ש הר' הנמקי ז\"ל ביבמות כיע\"ש ועיין להרב מחנה אפרים ז\"ל בה' נדרים סי' כ\"ח יע\"ש ואי לא דמסתפינא הו\"א דהכא אע\"ג דמבטל מידי דאורייתא בקום עשה הוא מ\"מ כל כה\"ג אפשר דיש כח לחכמים לעקור בקום עשה מפני שאם יקיים שבועתו ונדרו ויצום בימים אלו הרי הוא מבטל דברי חכמים ג\"כ בקום עשה נמי שמה שיושב ואינו אוכל והולך ומצטער בימים שאמרו לו חכמים שלא יצטער בהם ובידו לאכול ולהסיר צערו קום עשה הוא דעקר תקנת חכמים שבאלו הימים אסור להצטער בהם כי אם להיות שמח וטוב לב ומפני כן אסרום בתענית כדי שלא יצטער ויהיה שמח וכשנשבע לצום בהם הרי הוא כנשבע לבטל דבריהם בקום עשה ומצינו כיוצא בזה דחשיב קום עשה אותה שכתב רבינו בפ\"ה מהלכות נזירות ה' כ\"א גבי מי שנזר בבית הקברות דלוקה משום שטימא את עצמו ועבר משום בל תאחר וכתב הרלח\"מ שם דאע\"ג דנראה שהוא לאו שאין בו מעשה כבר כתבו התוס' בפ\"ג מינים דחשיב לאו שיש בו מעשה במה שאינו יוצא משם עכ\"ל הרי דכל שהאיסור הוא במה שעומד במקומו ובידו לצאת ואינו יוצא חשיב כעושה מעשה ולא מיקרי שב ואל תעשה אלא בנשבע שלא לעשות מצוה כגון נשבע שלא לקרא מגילה ושלא להדליק נר חנוכה שאינו עושה איסור בידים כשמתבטל מהמצוות אלא דמצוה הוא דלא עביד אבל ביושב בתענית ומצטער דהאיסור הוא זה שיושב בטל ומצטער חשיב כמבטל ד\"ס בקום עשה ואיכא למימר דע\"כ לא אמרו דאין כח ביד חכמים לעקור ד\"ת בקום עשה אלא כשמבטל דבריהם בשב ואל תעשה אבל כשהוא מבטל דבריהם בקום עשה אפשר דמשום טעמא דחכמים עשו חיזוק טפי עדיף לדחות דבר תורה בקום עשה ולא ד\"ס בקום עשה דזה צריך חיזוק וזה אינו צרי' חיזוק ועוד אפשר לומר דע\"כ לא אמרו דאין כח ביד חכמים לעקור דבר תורה בקום עשה אלא באיסור תורה הבא ממילא אבל בנדרים ושבועו' שהנודרי' והנשבעי' בדו את האיסו' קילי טפי ויש כח ביד חכמים לעקו' אפי' בקום עשה וכעין זה כתבו התוס' בפ\"ק דתמורה ד\"ו ע\"א ד\"ה והשתא כו' גבי כל מילתא דאמר רחמנא כו' ודוק.
ואיך שיהיה מה שהוקשה להם להרבנים הנז' בדברי הרשב\"א תו לא קשיא ולא מידי דגבי שבועה נמי משמע ליה דאם נשבע על ד\"ס ודאי דחלה עליו שבו' ולא חשיב ש\"ש אלא שבועת ביטוי היא ואיתיה בבל יחל ואם נשבע להתענות בחנוכה ופורים שבועה חלה עליו ואיתיה בבל יחל דומייא דנדרים אלא שלדעת רבי' ידחה שבועתו ולאו דבל יחל מפני גזרת חכמים ואל יתענה בהם אמנם ש\"ש ודאי לא הוי ללקות עליו משום לאו דלא תשא כיון דמדאורייתא חל שבועתו ונדרו להתענות בהם שפיר ולכן הוצרך הרשב\"א לתרץ דאיסור התענית בשבת לדעת רבינו הוי דאורייתא דאי מדרבנן הוא דאסור היאך כתב דלקי משום שוא הא ליכא שבועת שוא אלא שבועת ביטוי דמדאורייתא מיחייב לקיים שבועתו אלא דגזרת חכמים אינו מניח אותו לקיימה והו\"ל כנשבע לשקר והשתא תו לא קשייא מה שהקשה הרב בני יעקב על דברי" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו לפיכך \n אם נשב' כו' וטעה לשוני והוצי' אכילה שלא היתה בלבי ה\"ז אינו לוקה כו'. עיין בהרב תורת חיים פ\"ג דשבועות דפ\"ב שמדברי התו' שם ד\"ה מ\"ד שכתבו וא\"ת נשייליה כו' משמע דס\"ל דאע\"ג דאמר שאי אוכל לך אי שיילינן ליה ואמר טעיתי כי לא נתכוונתי אלא לומר שאוכל מהימנינן ליה וכדעת רבינו וכמו שכן הוא מבואר בתוספתא ובתורת כהנים וכמ\"ש מרן הכ\"מ ותמה על הרא\"ש שכתב בפ\"ב דנדרים דף וז\"ל מ\"ד לישנא הוא דאתקיל ליה כו' ואי אמר הכי מהמנינן ליה קמ\"ל כיון שהוציא בשפתיו שאי אוכל לא מהימנינן ליה כו' יע\"ש משמע דס\"ל שאין אדם נאמן לומר כו\"כ היה בלבי וכ\"כ בפ\"ב דנדרים אהא דתנן הנודר מרואה החמה אסור אף בסומין דאינו נאמן לומר לכך נתכוונתי ולא לכך כו' היפך דעת רבינו והתוס' ותורת כהנים ותוספתא אלו דבריו יע\"ש.
ומצאתי כתוב למו\"ה המובהק מוהרי\"ן נר\"ו וז\"ל ואני אומר אדרבא דברי רבי' והרא\"ש הם שפה אחת ודברים אחדים שהרי מדברי רבינו שכתב לפיכך אם נשבע ואכל ואמר כו' אינו לוקה מדנקט דין זה בנשבע ואכל ולענין מלקות ולא אשמועינן ריבותא לומר דמותר לאכול לכתחילה והכי הו\"ל לרבינו לומר לפיכך אם נשבע לפנינו שלא יאכל היום ואמר אני לא היה בליבי אלא שלא אצא היום ה\"ז מותר לאכול כדרך שכתב בדין שלפניו כיצד המתכוין כו' הר\"ז מותר לאכול וכ\"ש שאינו לוקה משמע בהדייא דס\"ל דדוקא לענין מלקות אינו לוקה משום דאין מלקין על הספק דדילמא דובר אמת בלבבו הוא והאמת אתו אמנם להיותו מותר לאכול ודאי דלא מהימנינן ליה דשמא שקורי קמשקר וחזר בו ובהכי ניחא דלא תקשי לדעת הרא\"ש התוספתא ותורת כהנים משו' דס\"ל להרא\"ש דשומעין לו דקתני בתורת כהנים ובתוספתא לענין שלא להלקות קאמר בדרך שכתב רבינו והרא\"ש לא כתב דלא מהימנינן ליה אלא משום דקאי אמתני' דקתני הרי זה אסור דלא לענין מלקות איירי אלא לענין איסורא גרידא ומעתה נתבאר שדינו של מור\"ם שכתב בנודר מרואי החמה דאע\"פ שאמר לא נתכוונתי לכך אתי נמי כדעת רבינו ובר מדין נראה דההיא לאו משום טעמא דלא מהימנינן ליה אלא משום דכיון דלישנא דרואה החמה משמע מי שהחמה רואה אותו ואפי' סומין והוא אומר לא נתכוונתי אלא למי שרואה את החמה הו\"ל דברים שבלב ולא הויין דברים ואה\"ן שאם אמר היה בדעתי לומר מן הרואין בחמה וטעה בלשונו ואמר מרואי החמה ה\"נ דמהימן ואי קשייא לך לדעת הרא\"ש ולדעת רבינו כפי מה שהוכחנו מלשונו אמאי לא מהימני' ליה במ\"ש שטעה במיגו דאי בעי מתשיל אשבו' וכ\"כ בתשו' מיימוני' דשייכי לה' אישות סי' ג' דשליח שקידש את האשה ואמר הרי את מקודשת לי וטעה ואמר שכוונתו היתה לומר לראובן וטעה לשונו דנאמן וא\"ץ גט ממנו מטעמא דאי בעי מגרש לה ובהדייא אמרינן בפרק האשה רבה דהאומר נשאלתי על הקדש בהקדש דידיה נאמן דבידו לאתשולי וא\"כ ה\"נ דוכוותא וי\"ל דס\"ל כמ\"ש הר\"ן בפ' אלמנה ניזונית אההיא דאמרי' ש\"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפ' בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניי' על הקדש דמשמע דבברי אינו נאמן אע\"ג דאיכא מגו דאי בעי מתשיל עליה משום דדבורא קיל ליה ממעשה יע\"ש וההיא דנשאלתי על הקדשי ודנאמן משום מגו דאי בעי מתשיל ולא אמרי' דיבורא קיל ליה ממעשה דקשה לדעת הר\"ן כבר ישבתי דבריו באורך בנדפס ה' יבום וחליצה דק\"ו ע\"ג יע\"ש גם אין להקשות לדעת הרא\"ש דאכתי יהיה נאמן לומר שטעה בלשונו במיגו דאי בעי אמר נשאלתי על הקדשי דההיא לא חשיב מיגו משום דכיון דע\"כ שיאמר שנשאל בפני פו\"פ והלכו למ\"ה או מתו נמצא העולם מכירין בשקרו ואינו טוען כך ברצונו וכמ\"ש הרא\"ש בפ' כל הנשבעין גבי אל תפרעני אלא בעדים יע\"ש.
מיהו הא ק\"ל בדעת הרא\"ש ולפי מ\"ש שזה ג\"כ דעת רבינו מהא דתנן פ\"ג דתרומו' המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה כו' לא אמר כלום והוו חולין גמורין ואי לאו דמהימנינן ליה שטעה בלשונו והיה בדעתו להוציא תרומה אנן מנא ידעי' ליה ועיין בתשו' מיימוניות סי' הנז' שהביא ראיה ממשנה זו לנדון שלו דמהימן השליח לומר שטעה בלשונו יע\"ש גם מ\"ש רבינו בדין שלפנינו דהמתכוין להשבע שלא יאכל אצל ראובן ה\"ז מותר לאכול כו' ע\"כ משום דמהימן דאל\"כ אנן מנא ידעינן אם לא שנאמר דההיא ודאי מיירי בשגילה דעתו מקודם דאיכא רגלים לדבר וידיים מוכיחות דמעיק' היה בדעתו לכך וניחא השתא מ\"ש רבינו בדין זה לפיכך וכו' ואם הדברים כפשטן ק\"ט מאי לפיכך הרי בכלל מאתים מנה ואי מהימנינן ליה לכתחילה שיהא מותר לאכול כ\"ש שאינו לוקה ואולם כפי מ\"ש דבריו מדוקדקים דבדין הקודם מיירי דאיכא רגליי' לדבר וידיים מוכיחות שאמת יהגה חיכו ואח\"כ הוליד מדין זה דאפי' בדליכא רגליים לדבר אינו לוקה משום דאין מלקין מס' וזהו שבדין הקודם דקדק וכתב כיצד המתכוין ובדין זה כתב לפיכך אם נשבע ונז' וחזר ואמר וכו' ולא כתב בדין הקודם לפיכך המתכוין לישבע שלא אצא כו' כנ\"ל אמיתות דעת רבינו ודוק ועיין בתשו' מוהרח\"ש ח\"ג סי' ל\"ב דמ\"ט ע\"א שכתב בפשיטות שנאמן לומר שאמר הרי איני נזיר וטעה לשומעים שאמר הריני נזיר וכתב שזו דבר פשו' בלי חולק ולפי מ\"ש דברי הרא\"ש ורבינו היפך דבריו ומה שהביא ראיה מההי' דסתם נדרי' להחמי' ופי' להקל לפי' אחרון שתפס הרא\"ש לעיק' נראה דשניי' ההיא דהת' שאינו סותר לגמרי מה שהוצי' מפיו וצ\"ע בזה לעת הפנאי ועיין סי' נ\"ג." + ], + [], + [ + "גמר \n בלבו שלא יאכל פת חטים ונשבע סתם כו'. ע\"כ. הכי איתא בפ' שבועות ב' בתרא דכ\"ו וכתבו התוס' ד\"ה גמר בלבו כו' וז\"ל השתא משמע דמקרא קדריש הא דלא מיתסר אלא בפת חיטים דאזלינן בתר דברים שבלב כשאין הפה מכחיש ותימה דבפ\"ד נדרים תנן נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין שהן של תרומה כו' ובאומר היום ומשום אונס שרו ליה רבנן משמע דלא שרי אלא במקום אונס ואפי' באומר בלבו היום והשתא נמי ליתסר בכל מיני פת אע\"פ שחשב בלבו של חיטין וי\"ל דהתם בע\"ה והכא בת\"ח א\"נ דהכא דסתם פת הוי דחיטין להכי שרי אפי' שלא במקום אונס עכ\"ל והק' מהריב\"ל בח\"ג סי' קי\"ז דלפום מאי דאסיקו התוס' בתירוצם האחרון משמע דבחושב בלבו פת שעורים והוציא פת סתם הוא נאסר בכל מיני פת דאזלינן בתר דברים שבפה וק' מ\"ש מההיא דסו' פרקין דאמרינן כשהשביע משה את ישראל א\"ל קיימו כל התור' על דעתי ואמרי' התם דלהכי קאמר להו על דעתי דאי אמר להו תורה סתם הוו מסקי אדעתייהו תורת חטא' תור' אשם ואמאי לא אמרי' דדברי' שבלב נינהו דתורה סתם כולל כל המצות כולן כדאמרי' הכא גבי פת חיטים ופת סתם דאי לאו דפת חטים אקרי פת סתם היה נאסר בכל מיני פת אפי' שחשב בלבו פת ועיין מה שתי' הלח\"מ ז\"ל בפ\"ב מה' שבועות דשאני גבי משה שאם היו מפרשים מה שבלבם תורת חטאת תורת אשם היה משה מכריחם על כל התורה מה שלא היה ברצונם להכי מהני מה שבלבם לא כן כשאדם נשבע בינו לבין עצמו שאם אמת הוא אומר שחשב בלבו למה לא הוציא הדברים בפיו וכן גבי הנשבע שבועה אם לא ראיתי גמל פורח באויר דאסיק לצפורא גמלא כדי להגזים הדבר נאמן על מה שבלבו ועיין בספר כהונת עולם שתמה ע\"ד הלח\"מ הללו ואין תמיהתו תמיהא לפי מ\"ש ועיין להרב מח\"א ה' שבועות סי' ג' שתי' באופן אחר דשאני תנאי דקום עשה בין תנאי דשב וא\"ת וגם דבריו תמוהים.
ולפקע\"ד נראה ליישב זה בהקדים לבאר כונת התוס' בתי' זה שתירצו דפת חיטים פת שמה שלפ\"ז ק' מאי קמ\"ל תנא דברייתא דקאמר גמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת סתם מניין ת\"ל לכל אשר יבטא כו' דכיון דפת סתם פת חיטין שמה ומה שחשב בלבו בפיו הוציא מילין מהיכא תיתי לומר דלא חשיבא שבוע' עד דהוצרך הכתוב לומ' לכל אשר יבטא האדם דאין לומר דהיא גופה אתא קרא לאשמועינן דהיכי שמעינן מהאי קרא פת אלא ודאי דתנא הכי קאמר גמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת סתם מניין כלומר דאף על גב דפת סתם מיקרי של חיטין מכל מקום נימא דכיון דלא הוציא בשפתיו הדברים עצמן לא הוי פיו ולבו שוין והו\"ל כחשב להוציא פת חיטין והוציא פת שעורין קמ\"ל לכל אשר יבטא והשתא אית לן למימר דדוקא בכה\"ג הוא דרבי לן קרא אבל כשחשב בלבו פת שעורין והוציא בפיו פת סתם אינו אסור בכל מיני פת ואפי' של שעורין דהא לא הוי פיו ולבו שוין.
ומעיקרא דאסיקו התוס' אדעתייהו דפת סתם כולל כל מיני פת ואפי' כשחשב בלבו פת חיטין היה נאסר בפת חיטין הוק' להם מ\"ש מההיא דנודרין להרגין דאמרינן דאי לאו טעמא דאונס לא הוה אזלינן בתר דברים שבלב אבל השתא לפום קושטא אמרי' דכל כה\"ג הוי כפת חיטין ופת שעורין ולא רבי קרא אלא פת חיטין ופת סתם דהוי פת חיטין והשתא ההיא דסוף פרקין קאמר שפיר דמסקי אדעתייהו תורת חטאת ולתורת אשם ואינן נאסרין לא בכל התורה ולא בתורת אשם ובהכי ניחא מ\"ש התוס' בתחילת דבריהם וז\"ל השתא משמע כו' דלכאורה ק' מה הלשון אומרת השתא משמע כאלו לפום קושטא לא משמע הכי ותלמודא היכי הדר מהאי משמעותא. ועוד ק' מ\"ש דהאי דלא מתסיר אלא בפת חיטים דאזלינן בתר דברים שבלב דמשמע דעיקר קרא איצטריך לומר דלא תיתסר אלא בפת חיטין דאי לאו קרא לא הוה אסיר בכל מיני פת והא ליתא דאי לא קרא לא הוה אסיר בשום מין ממיני הפת דהוה אמרי' דפיו ולבו אינן שוין בדבר וכמו שהק' מהריב\"ל בסי' קי\"ז אבל כונתם במ\"ש השתא משמע לומר דלפום תירוצם בתרא אין זו כונת הברייתא אלא באופן אחר היא נדרשת כלומר דהשתא משמע להו דפת סתם הוא כולל כל מיני פת יכולין אנו לפרש כונת הברייתא הכי דעיקר קרא אצטריך לומר דלא תיתסר בכל מיני פת וה\"ק בשפתיים ולא בלב דהא דקאמר קרא דאזלינן בתר בשפתים דהוייא שבו' לאו לגמרי אתמר אפי' כשלבו לא חשיב להוציא בשפתיי' דבר זה וחסר לשון מן הברייתא וכאלו אמר בהדייא הכי ולא כשלבו הפך השפתיים לגמרי גמר בלבו מניין כלו' גמר בלבו בלשון פרטי והוציא בשפתיים לשון כללי שאין הפה והלב מכחישין זה את זה מניין שגם באופן זה שאתה הולך בתר מחשבת הלב ולא בתר דברים שבפה ת\"ל אשר יבטא כו' ונמצא לפי זה דכולה ברייתא אתא לומר דשפתיים דקרא לאו דוקא כלומר דלא אזלינן לעולם בתר שפתים דכשהלב והשפתיים מכחישין זה את [זה] לא אזלינן לא בתר הלב ולא בתר השפתיים וכשהלב פרטי והשפתיים כללי אזלי' בתר הלב ולא בתר השפתיים וזה הפי' ניחא להו בדברי הברייתא לפום מאי דמשמע להו השתא דפת סתם מיקרי פת כולל טפי מלומר דברייתא ה\"ק בשפתיים ולא בלב כלומר דלהכי קאמר קרא בשפתיים לומר דבעינן שיהיו השפתיים מוסכמים עם הלב ולא בלב דקאמר היינו פרטי ובפיו הוציא לשון כללי מניין שחלה השבועה ולא נאמר שהרי אין פיו ולבו שוין ת\"ל כו' דזה דחיקא להו לומר טפי בלשון הברייתא.
ואולם לפום מאי דתירצו בתירוצם בתרא דפת חיטין פת שמה עכ\"ל דהשתא הדרי' לפרושי כוונת הברייתא דה\"ק בשפתיים ולא שגמר להוציא פת חיטין והוציא פת שעורין כלומר דאז לא אזלינן בתר שפתיים דמכחישין זה את זה גמר להוציא פת חיטין והוציא פת סתם מניין דאזלינן בתר שפתיים ולא אמרינן אין פיו ולבו שוים כיון שלא הוציא לשון השבועה כמו שחשב בלבו ת\"ל לכל אשר יבטא." + ] + ], + [], + [ + [ + "שורש נשבע שלא יאכל ואכל כל שהו מי \n שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל פחות מכזית כו'. הנה נא הואלתי לבאר שורש זה במי שנשבע שלא יאכל אי אוסר עצמו אפי' בכ\"ש נמי עיקרא דהאי מלתא תנן בר\"פ שבו' שתים בתרא די\"ט ע\"ב שבו' שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב דברי ר\"ע א\"ל לר\"ע היכן מצינו באוכל כל שהו שחייב שזה חייב א\"ל ר\"ע היכן מצינו במדבר ומביא קרבן ע\"כ.
וראיתי להרמ\"ל שכתב וז\"ל ויש לדקדק במחלו' זה דלא ימנע אם בלשון בנ\"א אכילה היא בכל שהוא מ\"ט דרבנן והלא בנדרים ושבו' אין אנו הולכין אלא אחר לשון בנ\"א ואם בלשון בנ\"א סתם אכילה אינו אלא בכזית מ\"ט דר\"ע דאמר דאף אם אכל כ\"ש חייב ולומר דפליגי אם בלשון בנ\"א אכילה היא בכזית או בכל שהו דבר זה לא ניתן ליאמר כלל ואפשר דע\"כ ל\"א דבנדרים אמרינן אזלינן בתר לשון ב\"א אלא כשלשון תורה אינו חולק על לשון ב\"א אך כשלשון תורה חולק אז לא אזלינן בתר לשון ב\"א כי אם בתר לשון תורה ומש\"ה ס\"ל לרבנן דמי שנשבע שלא יאכל אינו חייב עד שיאכל כזית ור\"ע ס\"ל דאזלינן בתר לשון ב\"א אף במקום שהוא היפך לשון תורה ומש\"ה חייב אף באוכל כ\"ש ושוב דחה זה מההיא דירוש' רפ\"ז דנדרים אמר רבי יוחנן בנדרים הלך אחר לשון ב\"א אמר רבי יאשיה הלכו בנדרים אחר לשון תורה מה נפיק מביניהון קונם יין שאיני טועם בחג על דעתיה דר\"י אסור בי\"ט האחרון ע\"ד דר' יאשיה מותר ע\"כ ואין ספק דקי\"ל כר' יוחנן וכמו שפסק הר\"ן וברפ\"ד דערכין די\"ט אמרינן דאורייתא קיבורת כולה בנדרים הלך אחר לשון ב\"א אלמא אזלינן בתר לשון ב\"א אף לקולא ואינו שוקל אלא עד האציל וא\"כ איך יתכן דרבנן ס\"ל דאזלינן בתר לשון תורה ועוד דאף ר' יאשיה לא אמרה כי אם לחומרא דהיינו היכא דלשון תורה אוסר יותר מלשון ב\"א אבל לקולא לא אמרה וכדאיתא התם בירוש' וכו' והנראה אצלי דהכא טעמייהו דרבנן לאו משום דאזלינן בתר לשון תורה אלא משום דמסתמא זה לא אסר על עצמו אלא כשיעור איסורי תורה ולא יותר מאיסורי תורה וא\"ת אי משום ה\"ט בקונמות נמי נימא דמסתמא זה לא אסר על עצמו כי אם כשיעור איסורי תורה ואילו בדכ\"ב אמרינן דבקונמות דברי הכל בכל שהו לא קשיא משום דבשלמא כשהזכיר לשון אכילה דבלשון תורה הוי כזית בזה הוא דאמרינן דאף דבלשון בני אדם הוי בכל שהו מ\"מ אמרינן שזה דעתו היה אסתם אכילות שבתורה משום האומדנא שכתבנו שאין דעתו לאסור על עצמו יותר מאיסורי תורה אבל בקונמות כיון דלא הזכיר אכילה אף דאיכא אומדנא לא מהני כלל משום דכיון דלא הזכיר אכילה הוי כמפרש כל שהו עכ\"ל.
ואחרי התאבקי בעפרות זהב לו ושאלת המחילה הראויה לעוצם רבנותו יש לתמוה טובא לעניות דעתי בכל דבריו הקדושים ז\"ל. כי הנה לפי מה שהעלה הרב ז\"ל דסתם אכילה בלשון ב\"א היא בכלשהו אלא משום דהכא איכא אומדנא דאין אדם אוסר ע\"ע טפי משיעור איסורי תורה מש\"ה ס\"ל לרבנן דלא אזלינן הכא בתר לשון בני אדם אלא אזלינן בתר כונתו ודעתו א\"כ נמצא לפי דבריו ז\"ל דאומדנא זו אלימא טובא לדע' רבנן למיפק לשון ב\"א לעשותו לשון תורה ואף דבעלמא כשלשון תורה חלוק מלשון בני אדם אזלינן בתר משמעות לשון ב\"א הכא דאיכא אומדנא כזו דרשינן לשון הדיוט כלשון תורה וכיון דיש כח באומדנא זו לסרס לשון ב\"א ללשון תורה איך לא יהיה כח באומדנא זו לעשות דבר הסתום כמפרש דבקונמות שלא הזכיר לשון אכילה ואיכא אומדנא זו דאין אדם אוסר עצמו טפי משיעור איסורי תורה היה לנו לומ' טפי דכמפרש כזית דמי דמסייע לנו האומדנא הזו ולא היה לנו לומר דכמפרש כל שהו דמי דבשלמא אם היינו מוצאין לשון קונם בתורה שהוא בכל שהו היה מקו' לומר דלא אזלינן בתר האומדנא אבל כיון דבלשון זה לא מצינו בתורה אם הוא בכל שהוא או בכזית ובלשון ב\"א אנו דנין למה לא יהיה כח באומדנא הזו דאין אדם אוסר ע\"ע טפי משיעור איסורי תורה לומר דכמפרש כזית דמי דאם האומדנא מהני למיפך לשונו שהוא היפך לשון תורה איך לא מהני לפרש לשונו הסתום כאלו הוא מפורש לסייע אל האומדנא.
גם במ\"ש הרב בתחילת דבריו דלומר דפליגי רבנן ור\"ע אם בלשון ב\"א אכילה היא בכזית או בכל שהו זה לא ניתן ליאמר כלל כו' הדבר מתמיה מה עול מצא הרב בזה שדחאו בשתי ידים שהרי מצינו כיוצא בזה דאפליגו בפרק ד' נדרים ד\"ל ע\"ב גבי הנודר מן הנולדים אי מותר בילודים דלר\"מ מותר בילודים משום דס\"ל דבלשון בני אדם לא מקרי נולדים אלא העתידין להוולד ורבנן ס\"ל דאסור בילודים משום דלדידהו לשון נולדים בלשון ב\"א כולל הוא נולדים כבר ועתידין להוולד כדאי' התם ובפרק הנודר מן המבושל דנ\"א ע\"ב אפליגו נמי חכמים ורשב\"א גבי דג שאני טועם דלרבנן דרשב\"א לפי מה שפי' הרא\"ש שם ס\"ל דבלשון בני אדם משמע בין גדול ובין קטן ולרשב\"א משמע ליה דדג בלשון ב\"א לא משמע אלא גדול דוקא ועיין להטור בסימן רי\"ז יע\"ש.
גם במ\"ש הרב ואפשר דע\"כ לא אזלינן בתר לשון ב\"א אלא היכא דלא הוי היפך לשון תורה כו' ושוב דחה דבר זה מדברי הירוש' דאפליגו בזה ר\"י ור\"י וקי\"ל כר' יוחנן ועוד דרבי יאשיה לא אמרה אלא לחומרא וכו' יש לתמוה למה לא אמר עוד דבש\"ס דידן ברפ\"ו דנדרים מבואר דר\"י ור\"י ל\"פ אלא מר אמר כי אתריה ומר אמר כי אתריה ודכ\"ע ס\"ל דאזלינן בתר לשון ב\"א אף כשהוא היפך לשון תורה וכמבואר שם וכ\"כ הריב\"ש בהדיא בסי' ר\"ז בד\"ה אין צ\"ל בנדון זה יע\"ש גם במה שהכריח עוד הרב מההיא דריש ערכין דאמרינן קיבורת כולה דאורייתא כו' יש לתמוה למה זה הביא הרב ראיה זו על שמו והלא התוס' ז\"ל בשנים ובג' מקומות בתלמוד הביאוה ועיין בדבריהם בפרק הערל דף ע\"א ע\"א ד\"ה והני מולין נינהו כו' שכתבו וז\"ל אבל במקום שלשון ב\"א חלוק מלישנא דקרא בנדרים הלך אחר לשון ב\"א כמ\"ש בפרק האומר משקלי מדאוריית' היד עד הפרק בנדרים הלך אחר לשון ב\"א עכ\"ל וכ\"כ בריש פסחים ד\"ה כדתנן כו' וכ\"כ בע\"ז פרק א\"מ דכ\"ז ע\"א ד\"ה אלמא כו' יע\"ש ועוד אני תמיה על הרב וגם על התוספות למה לא הביאו ראיה מאותה שאמרו בפ' בתרא דיומא דע\"ו ותירוש חמרא הוא והתניא הנודר מן התירוש מותר ביין כו' ולאו חמרא הוא והכתיב זנות יין ותירוש וכו' אלא דכ\"ע תירוש חמרא הוא ובנדרים הלך אחר לשון ב\"א ע\"כ הרי מבואר דאפי' דבלשון תורה תירוש חמרא הוא כיון דבלשון ב\"א לאו חמרא הוא אלא מיני מתיקה דוקא אזלינן בתר לשון ב\"א ואסור בכל מני מתיקה ומותר ביין וראיה זו מבוארת טפי מההיא דערכין דהכא לשון ב\"א חלוק מלשון תורה לגמרי דלא דמו אהדדי כלל משא\"כ בההיא דערכין דדמו קצת כמבואר ואפ\"ה אזלינן בתר לשון ב\"א ולא בתר לשון תורה ועיין להר\"ן והרשב\"א בפרק הנודר מן הירק דנ\"ה ע\"ב שכתבו דאיתא בתוספתא דהנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה ומותר ביין ודגרסינן עלה בירוש' כמ\"ד הלך אחר לשון ב\"א ברם כמ\"ד לא הלכו בנדרים הלך אחר לשון ב\"א התורה קראה אותו תירוש תירושך זה יין עכ\"ל כו' יע\"ש ויש לתמוה על שהביאו הדברים בשם התוספתא והירוש' ולא הביאוהו מש\"ס דילן פרק בתרא דיומא דע\"ו וכמדובר ושוב מצאתי להרב מגילת ספר בחלק הלאוין דקכ\"ט ע\"ב וע\"ג עמד בזה יע\"ש וצ\"ע.
ודרך אגב בעומדי בזה עם מורי הרב הכולל כמהר\"י נוניס הי\"ו כה הראני מ\"ש התוספו' בנדרים פרק הנודר מן הירק דנ\"ה ע\"א ד\"ה וכפרוץ הדבר שכתבו וז\"ל פסוק הוא בד\"ה כו' ואי דגן כל מיני דאידגן משמע למה ליה למכתב כל תבואת שדה ונהי דדגן דכתיב באורייתא לא משמע אלא ה' המינים מיהו ההוא דדברי הימים משמע כל מילי דאי בלשון ב\"א משמע כל מילי דמידגן ההוא נמי משמע כל מילי עכ\"ל דמשמע לכאורה מדבריהם דלשון נביאים ולשון ב\"א כי הדדי נינהו ודוקא לשון תורה הוא דחלוק מלשון ב\"א ולכך כתבו אי בלשון ב\"א משמע כל מידי דמידגן ההוא דדברי הימים נמי משמע כל מילי אם זו היתה כונתם הנה סוגיא זו דפרק בתרא דיומא הויא תיובתיהו שהכריחו מקרא דנביאים דזנות יין ותירוש כו' דתירוש חמרא הוא ואמרי' עלה דבנדרי' אזלי' בתר לשון ב\"א דתירוש לאו חמר' הוא והוא נר\"ו הוק' לו עוד ממ\"ש התוס' עצמן שם בר\"פ הנודר מן המבושל דמ\"ט ע\"א ד\"ה ר\"י וז\"ל לא הוי ראיה גמורה דבנדרים הלך אחר לשון ב\"א עכ\"ל הרי דבלשון אותו הנביא עצמו שכתבו התוס' הכא דאי בלשון ב\"א כל מידי דמדגן משמע אף בלשון הכתוב נמי משמע הרי כתבו ז\"ל התם דיש לחלק בין לשון ב\"א ללשון הכתוב בנביא דלשון תורה לחוד ולשון ב\"א לחוד ובנדרים הלך אחר לשון ב\"א והרשב\"א בחי' שם בר\"פ הנודר מן הירק כתב וז\"ל מתיב רב יוסף וכפרוץ הדבר כו' וא\"ת ומאי קושיא דהא ר\"ע ל\"פ בדגן דאורייתא דלכ\"ע אינו אלא ה' המינים וי\"ל דהאי קרא לא בלשון תורה קא משתעי אלא בלשון עם הארץ ובלשון שהיו מביאי המעשרות מדברים עכ\"ל ומ\"ש דהאי קרא לא בלשון תורה קא משתעי וכו' נראה דמשום דבהאי קרא כתיב ראשית דגן תירוש ויצהר ודבש דבלשון תורה לא מצינו אלא מעשר דגן תירוש ויצהר ולא מצינו דבש בתורה בהדי המעשרות לכן הכריח דהכתוב הזה מספר בלשון שהיו מביאי המעשר מדברי' ומביאין מעשרותיהן ודוק ועפ\"י דברי הרשב\"א הללו ממילא נוחין ג\"כ דברי התוס' דכונתם דמאחר דהכתוב הזה משתעי בלשון ב\"א אם איתא דבלשון ב\"א דגן כל מילי דאידגן משמע ל\"ל למכתב כל תבואת השדה הא כיון דכתיב ברישיה דקרא ראשי' דגן הרי כל תבואת השדה בכלל וברור.
ואיך שיהיה מבואר יוצא מדברי התוס' דפ' הערל ושאר מקומות שכתבו כמ\"ש הרמ\"ל דאף היכא דלשון תורה הוי הפך לשון ב\"א אזלינן בתר לשון ב\"א אמנם מה שהעלה הרב ז\"ל דהכא טעמייהו דרבנן דר\"ע דלא אזלי בתר לשון ב\"א הוא משום דהכא איכא אומדנא דאין אדם אוסר על עצמו טפי מאיסורי תורה לא נחה דעתי דעת הדיוט בזה דא\"כ בקונמות נמי הול\"ל דלא אסר על עצמו אלא בכזית דכיון דאיכא אומדנא זו טפי הול\"ל דכמפרש כזית דמי ולא כמפרש כל שהו דאם בנשבע שלא אוכל דבלשון ב\"א הוא בכל שהו משום אומדנא זו שבקינן לשונו ואזלינן בתר כונתו כ\"ש בקונמות דאין לשונו היפך כונתו דהול\"ל דאינו אלא בכזית ואף שהרב כתב דשאני לשון אכילה דבלשון תורה מיהא שיעורו בכזית מ\"מ קשה דמה יושיענו לשון תורה ללשון ב\"א ועוד שהרי איכא איסורי תורה דלא כתיב בהו לשון אכילה ואפ\"ה לא מחייבי אלא בכזית וכמו שאכתוב לקמן בפרט זה ד\"ה והנה יע\"ש.
כי ע\"כ נלע\"ד יותר נכון מה שרצה הרב ז\"ל לומר מעיקרא דרבנן ור\"ע קמפלגי אי לשון אכילה סתמא בלשון ב\"א הוי בכזית או בכל שהו דומיא דמאי דאפליגו ר\"מ ורבנן בלשון הנולדים בלשון ב\"א אי ילודים בכלל או לא וכן כי ההיא דאפליגו רשב\"א ורבנן בנודר מן הדג אי גדול בכלל בלשון ב\"א כמש\"ל וגם התוס' בפרק הערל דע\"א ע\"א ד\"ה והני מולין ובריש פסחים ובע\"ז פרק אין מעמידין דכ\"ז ע\"א ד\"ה אלמא כתבו דיש לשונות בני אדם שאינן מבוררין והתנא לומד אותם מלישנא דקרא כדיליף לנודר מן האור דאסור באור דכוכבי' מקרא דכתיב הללוהו כל כוכבי אור וכן בנודר מן המולין דמותר במולי א\"ה דלא מקרו מולין כדכתיב כי כל הגוים ערלים יע\"ש וא\"כ ה\"נ דוכוותא איכא למימר דרבנן ילפי לשון אכילה בלשון ב\"א שאינו מבורר מלשון אכילה של תורה שאינה אלא בכזית ור\"ע לא יליף מלשון תורה הכא דס\"ל כיון דמפרש חייב סתם נמי כמפרש הוא כנלע\"ד ועיין לקמן בפרט זה ד\"ה והנה יע\"ש.
ויש להסתפק בנשבע שיאכל ואכל כל שהו אי מיפטר מידי שבועתו בכל שהוא לרבנן דר\"ע נמי מי נימא כי היכי דלענין נשבע שלא יאכל ילפי רבנן מאיסורי אכילה דלא מחייב אלא בכזית ה\"נ לענין נשבע שיאכל ילפי מחיובי אכילה שבתורה כחיוב אכילת מצה בליל פסח דלא מיפטר מחיובו עד שיאכל כזית כמבואר בדברי רבי' רפ\"ו מה' חו\"מ ובדברי הטור ומרן בא\"ח סימן תע\"ה וה\"נ לענין חיוב אכילת ק\"פ שנינו בפרק האשה דפ\"ט ע\"א לעולם נמנין עליו עד שיהא כזית לכל א' וא' ועוד שנינו שם דצ\"א ואפי' חבורה של מאה שאינן יכולין לאכו' כזית אין שוחטין עליהן ולפי מ\"ש רבינו בפ\"ב מה' ק\"פ הלכה ג' אפי' חבורה של מאה ואין כל אחד מהן יכו' לאכו' כזית אין שוחטין עליהן ולפי מ\"ש רש\"י בכזית לכולם לבד שוחטין עליהן יע\"ש וכן לענין חיוב מצות אכילת בשר הקדשים דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם נראה מדברי רבינו בפ\"י מה' מע\"הק הט\"ו שצריך שיגיע לחלקו של כל כהן כזית ועיין להרב מוצל מאש בח\"א סימן נ\"א ע\"ג ד\"ה בענין יע\"ש באופן דבכל חיובי אכילת מצוה שבתורה בעי' נמי כזית לצאת ידי חובתו וא\"כ ה\"נ בנשבע שיאכל איכא למימר דלא מיפטר ידי שבועתו עד שיאכל כזית או\"ד בנשבע שיאכל איכא למימר דאף רבנן מודו לר\"ע דבכל שהו מפטר נפשיה מידי דהוי אנשבע שיאכל ואכל דברים שאינן ראויין לאכילה דמפטר מידי שבועתו אפי' באכילת נבלות ועפר כמ\"ש רבינו לקמן בפ\"ה הלכה ה' והיא שיטת הרי\"ף והר\"ן בדשי\"א כמ\"ש מרן כ\"מ שם ונ\"ט דכשנשבע שיאכל מסתמא מסיק אדעתיה דבכל מה שיאכל יצא ידי חובתו ה\"נ מסתמא מסיק אדעתיה דבאכילה כל שהו יצא ידי חובתו והשתא ניחא דנקט תנא דמתניתין פלוגתייהו דר\"ע ורבנן בנשבע שלא יאכל ולא נקט לה בשאוכל כמו שהתחיל למתני' שבועה שאוכל ושלא אוכל וכו' משום דבנשבע שיאכל אף רבנן מודו לר\"ע דאם אכל כל שהו דמפטר מידי שבועתו איברא שאין זה הכרח כ\"כ דאיכא למימר דאפי' פליגי נמי בשאוכל נקט פלוגתייהו בשלא אוכל לאשמועינן חידושא לר\"ע דלא מבעיא בשאוכל דאיכא למימר דבכל דהו אכילה בעי למפטר נפשיה אלא אפילו בשלא אוכל דליכא להאי טעמא ס\"ל דחייב בכל שהוא וא\"נ בשלא אוכל איכא חידושא דאע\"ג דאיכא חיוב מלקו' אפ\"ה מחייב ר\"ע בכל שהו.
ואת זה ראיתי להרב מוצל מאש ח\"א סימן ט\"ז דף י\"ג ע\"ב שכתב וז\"ל אמנם יש להסתפק לענין שבועה אם נשבע אדם שיאכל ככר זה ואכלו מעט מעט בשהיות רבות אם קיים שבועתו עכ\"ל והנראה בכונתו ז\"ל דלהכי נקט ספק זה בנשבע שיאכל ככר זה דנשבע על אכילת כל הככר משום דבנשבע שיאכל סתם פשיטא ליה דלא מפטר עד שיאכל כזית ובבת אחת דומיא דשבוע' שלא אוכל דלא מחייב עד שיאכל כזית ובבת אחת לרבנן דר\"ע דילפי לה מאיסורי אכילות שבתורה וה\"נ לדידהו בנשבע שיאכל ילפינן מחיובי אכילות שבתורה כחיוב אכי' מצה בליל פסח וכיוצא דלא מפטר מחיובו עד שיאכל כזית וא\"כ כי היכי דבחיובי אכילות שבתורה בעינן שיאכל כזית בכדי א\"פ ואם אכל ביות' מכדי א\"פ לא יצא י\"ח ה\"נ בנשבע שיאכל סתם לא מפטר מחיוב שבועתו עד שיאכל כזית ובבת אחת אבל אם אכלו ביותר מכדי א\"פ לא יצא י\"ח אמנם בנשבע שיאכל כל ככר זה דלא אמר אכילה סתם אלא פירש אכילתו ע\"כ הככר כל כה\"ג אפשר דאפי' אכלו הככר בשהיות רבות הרי קיים שבועתו שהרי אכל כל הככר או\"ד אפי' בכה\"ג נמי בעינן שיאכלינו כשיעור אכילה דהיינו שכל כזית וכזית ממנו יאכל אותו בכדי א\"פ אבל כשאכלו מעט מעט בשהיות רבות שלא אכל כל כזית ממנו בכא\"פ אפי' אכלו כולו לא קיים שבועתו דאכילה כזו לא מקרי אכילה כלל והוא נשבע לאוכלו והא לא אכלו ואם זו היתה כונתו נמצא דמפשט פשיטא ליה בנשבע שיאכל ואכל כל שהוא דלא מפטר מידי שבועתו עד שיאכל כזית ואין דבר זה ברור כ\"כ לע\"ד דשפיר איכא למימר דבנשבע שיאכל ל\"פ רבנן ור\"ע ולכ\"ע באכל כ\"ש מפטר מידי שבוע' דומיא דנשבע שיאכל ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה דמשום דלדידיה אחשביה אכילה מפטר נפשיה בהכי ה\"נ אכל כ\"ש גלי דעתיה דאוכל כ\"ש קאמר וכמפרש כ\"ש דמי ולפי צד זה נלע\"ד דכ\"ש אם נשבע שיאכל ככר זה אע\"ג דלא מצי פטר נפשיה עד שיאכל כל הככר אם עומד כולו בפניו כמ\"ש הטור ומרן בסימן רל\"ח מיהו מצי לאוכלו בשהיות רבות דהא חשיבא לדידיה אכילה כי האי אכילה והרי קיים שבועתו דומיא דנשבע שיאכל ואכל עפר דפטור.
האמנם ממ\"ש הטור ומרן שם בסימן רל\"ח דהנשב' שיאכל ככר זה מקצתה נמי במשמע דנשבע ע\"כ כזית וכזית ממנה שיאכלנה והן הן דברי הרא\"ש בספ\"ג דשבועות וז\"ל אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זה כיון שאכל ממנה כזית חייב שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה הילכך כיון שאכל ממנה כזית חייב דמקצתה נמי במשמעות השבועה ומיהו כולה נמי בכלל השבועה ואכל אכילה ואכילה דידיה נשבע דהכי קאמר שבועה שלא אוכל שום אכילה ממנה וכן הדין באומר שבועה שאוכל ככר זה מקצתה נמי במשמע וחייב לאכול את כולה ואם נשרף מקצתה חייב לאכו' את השאר כדי לקיים שבועתו עכ\"ל.
הנה מבואר יוצא מדבריהם דשלא אוכל ככר זה שניהן שוין דכונת הנשבע לישבע על שיעור אכילה ואכילה שבככר דהיינו ע\"כ כזית וכזית ממנו שהוא שיעור אכילה שבתורה וכיון שכן מינה נשמע שבכלל שבו' הוא לאוכלן לאכילות אלו כדרך אכילה דהיינו בכדא\"פ דכל היכא דבעינן כזית בעינן נמי שלא ישהא באכילתו ביותר מכדי א\"פ דטפי מכדי א\"פ לא מקרי אכילה וכיון דלשון שאוכל ושלא אוכל דקאמר מפרשינן ליה בשיעור אכילה של תורה דהיינו כזית הכא נמי מפרשינן נמי בשיעור של תורה דהיינו בכדי א\"פ ושמעינן מינה דבין באומר שבועה שאוכל סתמא בין באומר שבועה שאוכל ככר זה צריך שיאכל כל כזית וכזית ממנו בכדי א\"פ דוקא ואם אכל טפי משיעור זה לא קיים שבועתו דאכילה בעי' וליכא וכי תימה א\"כ מה בין נשבע שיאכל ואכל כ\"ש או כזית בכדי א\"פ דלא קיים שבועתו משום דאכילה בעינן וליכא לנשבע שיאכל ואכל עפר דיצא י\"ח שבועתו כמ\"ש הטור ומרן שם בסי' רל\"ח הא אכילת עפר נמי לאו שמה אכילה ואפ\"ה כיון דאיהו אחשביה אכילה קיים שבועתו שפיר הנה החילוק לזה נראה ברור דגבי אכילת עפר על ידי מעשה אכילתו גילה דעתו שפיר דלדידיה חשיבא אכילה אבל הכא באוכל כל שהוא ליכא גילוי דעת דאכי' כל (כי) שהוא לדידיה חשיבא לקרותה אכילה דכ\"ע נמי אכלי כ\"ש מתרמי להו אלא דלא חשיבא אכילה חשיבה לקרותה בשם אכילה ולא קרו אכילה אלא לאכילת כזית וא\"כ מפני שזה אכל כ\"ש אין כאן הכרח לומר דלדידיה חשיבה אכילה לענין לקרות בשם אכילה סתם כמבואר ועיין בחי' מוהר\"ב אנג'יל בריש פ\"ג דשבועות שנסתפק בעיקר ס' זה שנסתפ' ולא העלה דבר ברור יע\"ש.
ולע\"ד הדבר מבואר מדברי הרא\"ש והטור שכתבנו דס\"ל דנשבע שאוכל סתמא לא נפטר מידי שבועתו עד שיאכל כזית דומייא דנשבע שלא אוכל דאי הוה ס\"ל דנשבע שאוכל סתמא אפי' באכל כ\"ש מפטר מידי שבועתו כי נשבע שאוכל ככר זה אפי' נשרף כולה ולא נשאר ממנה אלא משהו נמי מיחייב לאוכלו כיון דבאכי' כ\"ש נמי מפטר מידי שבועתו כי נשבע שיאכל סתם ומלשון הרא\"ש והטור שכתבו דהנשבע שיאכל ככר זה מקצתה נמי במשמע דנשבע על כל כזית וכזית ממנו מבואר דדוקא אם נשאר כזית לקיים שבועתו אבל במשהו לא מיחייב דמשהו לא מיקרי אכילה ואיהו ע\"כ אכילה ואכילה שבככר נשבע הכלל העולה דמדברי הרא\"ש והטור ומרן הללו יש להוכיח לע\"ד שתי הספיקות שנסתפקו הר\"ב אנג'יל והרב מוצל מאש ובנשבע שאוכל סתמא לא מפטר מידי שבועתו עד שיאכל כזית דומייא דשבועה שלא אוכל דבעי' כזית שהרי הם השוו שלא אוכל לשאוכל דבשתיהן שיעור אכילה בעינן לצאת י\"ח שבועתו וכיון דבעינן שיעור אכיל' ממילא נמי בעינן שלא ישהה באכילתן יותר בכדי א\"פ דומייא דכל אכילות שבתורה ובכן בנשבע שיאכל ככר זה לא מפטר מידי שבועתו עד שיאכל כל כזית וכזית ממנו בבת אחת ולא בשהיית שיעור יותר כדי א\"פ כנלע\"ד.
איברא דעדיין אני בעוניי נבוך בעניין זה דמתו' מ\"ש מבואר יוצא דבנשב' שלא אוכל סתמ' וכ\"ש בנשבע שאוכל סתמא דאם אכל כזית בכדי א\"פ חשיב' אכילה כשאר כל אכילות שבתורה דמצטרף אכילות בכדי א\"פ ואף הרב מוצל מאש לא נסתפק אלא אם בשבועה נחמיר טפי לצרף השהיות אפי' ביותר מכדי א\"פ אבל מודה הוא דבכדי א\"פ מצטרף שפיר ככל שאר אכילות שבתורה ולע\"ד האי מילתא צריכה רבה כי לפי שיטת הרמב\"ן והר\"ן בחידושיו לשבועות והביא דבריהם הרב מ\"ל הכא בתחילת דבריו דס\"ל דדוקא בשאר איסורין גזירת הכתוב הוא דחצי שיעור איכא איסור' אבל בשבועה דאיסור הבא מעצמו הוא אם נשבע שלא אוכל כיון שלא נתכוון אלא לכזית פחות מכזית היתר גמור הוא יע\"ש א\"כ לפי שיטתם הלזו איכא למימר דמי שנשבע שלא אוכל סתמא כל שאינו אוכל כזית בבת אחת בלתי שהייה כלל לא מיחייב כלל דע\"כ לא אמרינן בכל איסורי אכילות שבתורה שאם אכל משהו וחזר ואכל משהו דמצטרף האכילות בכדי א\"פ אלא דוקא בהני אכילות דאיכא איסורא מיהא בכל משהו ומשהו דהוא אכיל וכיון דאיסורא מיהא קאכיל מצטרפין כל האיסורין שבכל משהו בשיעור א\"פ להביאו לידי עונש אבל בשבועה דמשום דאיסור הבא מעצמו הוא דאמרינן דכל משהו היתר גמו' הוא א\"כ כיון דבעת אכילת כל משהו היתר גמור קאכיל לא מצטרפין כולן אחר אכילתו לחייבו משום אכילת איסור אפי' בשיעור כדי א\"פ דליכא למימר דאע\"ג דבעת אכילת כל משהו לחודיה היתר גמור הוא מ\"מ כשמצטרפין אח\"ך כל המשהויין במעיו בשיעור א\"פ חזרו כולן ונצטרפו ונעשו חתיכה דאיסורא ומיחייב משום אכילה שבמעיו דהא ודאי ליתא שהרי מבואר הוא בס\"פ גיד הנשה דק\"ג ע\"ב דכל איסורי אכילות לא מיחייב בהו אלא משום אכילת גרונו ולא משום אכילה שבמעיו ומה\"ט אמרו דאם אכל חצי זית חלב והקיאו וחזר ואכלו אע\"ג דבאכילת מעיו ליכא אלא חצי זית כיון דבאכילת גרונו איכא זית שלם מיחייב וכן פסקו הפוסקים יע\"ש ועיין עוד להרב מש\"ל בפי\"ד מה' מ\"א די\"ב שכתב בשם הירוש' דמי שנשבע שלא יאכל פת ועלי קנים ועלי גפנים וכרך את הפת בעלי קנים או בעלי גפנים ואכלן לא מיחייב אלא על אכילת עלי הקנים או עלי הגפנים שנגעו בגרעונו אבל על אכילת הפת לא מיחייב כיון שכרכו בעלי הקנים ועלי הגפנים והם חוצצים ולא נגע הפת בגרונו יע\"ש הרי דאע\"ג דאיכא אכילת מעיו בפת כיון דליכא אכילת גרונו לא מיחייב.
אשר מזה אני תמיה על מ\"ש מרן ב\"י בא\"ח סי' ר\"י וז\"ל ובספר אהל מועד כתוב מטעמת אינה צריכה ברכה אפילו לפניה אלא א\"כ היה שם כשיעור רביעית ובזה השיעור מברכת אע\"ג שאינה בולעת כלום הואיל והחיך טועם עכ\"ל ולא נהירא דברכה לא בטעימת חיך תלייא אלא באכילה תלייא כדכתיב ואכלת וברכת ואכילה היינו הנאת מעיים כדברי הרא\"ש עכ\"ל ויש לתמו' טובא דהרי גבי כל אכילות שבתורה בהנאת גרונו תלייא מילתא ואיך כתב מרן דאכילה היינו הנאת מעיים ומ\"ש בשם הרא\"ש הנה הרא\"ש בפ' היה קורא די\"ד כתב כלשון הזה ומיהו נר' דברכה לא צריך כיון שאינו נהנה בתוך מעיו עכ\"ל ולא כתב משום דאכילה היינו הנאת מעיים כמ\"ש מרן ואפשר דטעמו משום דברכת הפירות וכל דבר לפניו מסקינן בריש פ' כיצד מברכין דנפ\"ל מסברא דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה ומשמע ליה להרא\"ש דהנאת מעיים בעינן דחשיבא הנאה גמורה אבל בהנאת גרונו אע\"ג דלעניין אכילות שבתורה חשיבא אכילה הכא לענין ברכה דמסברא הוא דילפינן דאסור אין סברא כ\"כ אלא היכא דאיכא הנאת מעיים דאיכא הנאה גמורה ולא הנאת כל דהו ואפשר דאפי' לעניין ברכה דלאחריו דנפ\"ל מקרא דואכלת ושבעת וברכת בעינן נמי הנאת מעיים דכיון דלא כתיב ואכלת לבד אלא ושבעת כל אכילה דלית בה שביעה לא מיחייב בברכה מן התורה וכמ\"ש התוספות והרא\"ש בפ\"ג שאכלו דמ\"ט ע\"ב אלא דמדרבנן הוא דהצרי' ברכה עד כזית ועד כביצה וכיון שכן אפשר דדרך שביעה בעי' אבל בהנאה כל דהו לא הצריכו ברכה ודוק.
ואיך שיהיה הנה הדבר מבואר דבכל אכילות שבתורה בהנאת גרונו תלייא מילתא כמדובר וכיון שכן משמע לכאורה דלדעת הרמב\"ן והר\"ן בשיטתו דבנשבע שלא אוכל לא מיתסר בחצי שיעור ופחות מכזית היתר גמור הוא דלא משכחת חיובא אלא בשאכל כזית בבת אחת דאיכא הנאת גרונו בכזית בבת אחת אבל אם אכל חצי שיעור וחזר ואכל חצי שיעור אפי' בכדי א\"פ לא מחייב כיון דבכל אכילה היתר גמור קאכיל וכאלו נשבע שלא אוכל כזית בבת אחת דמי ולפי דבריהם אפשר דאף בנשבע שאוכל נמי איכא למימר דלא מפטר מידי שבועתו עד שיאכל כזית בבת אחת בלתי שהיה כלל דאי שהייה כל דהו אין כאן אכילת כזית כיון דבנשבע שלא אוכל לא חשיבא אכילת חצי שיעור אכילה כלל משום דבלשון ב\"א לא חשיב אכילת כל שהו אכילה כלל אפי' לעניין איסורא ה\"נ לענין נשבע שאוכל נמי לא חשיבא אכילת חצי שיעור אכילה כלל לעניין שיצטרפו האכילות בשיעור כדי א\"פ ואם כנים הדברים יש לתמוה על זה מדברי הירוש' שהביאו התוס' והרי\"ף והרא\"ש וכל הפוסקים דהנשבע שלא יאכל מצה בליל פסח מלקין אותו מיד ואוכל משום דהו\"ל נשבע לבטל את המצוה כיע\"ש ואם איתא למאי דאמרן מאי נשבע לבטל את המצוה איכא הרי יכול הוא לקיים שבוע' ולאכול מצה בליל פסח שהרי לעניין אכילת מצה יכול הוא לפטור עצמו בשאוכל לכזית מצה בשתי אכילות או בשלשה ואינו שוהה באכילתן טפי משיעור כדי א\"פ ונפיק שפיר י\"ח אכילת מצה כמ\"ש הטור בא\"ח סי' תע\"ה והביא דבריו הרב מוצל מאש בסי' י\"ו ולענין חיוב שבועתו לא מיחייב משום דכיון דלא אכלו לכזית בבת אחת לא מיקרי אכילה לענין שבועה כמדובר ואפשר לומר דהנשבע שלא אוכל מצה בליל פסח מסתמא על אכילת חובתו הוא נשבע שלא יאכל לצאת ידי חובתו וכיון דבאכיל' שיעור כדי א\"פ הוא יוצא י\"ח והוא נשבע שלא לצאת ידי חובתו הו\"ל כאלו נשבע בפי' שלא אוכל בשיעור כדי א\"פ ובמפרש לכ\"ע חייב אפי' באוכל כל שהו וכבר מצינו כעין זה להריב\"ש בתשו' סי' תצ\"ה וכמ\"ש מרן מלכא בס' מקראי קדש דק\"פ ע\"א על מה שהוקשה לו להרפ\"ח בסי' תפ\"א וכבר עמדנו בזה לעיל בשרש נשבע בכולל לבטל את המצוה יע\"ש ודוק ועיין למורי הרב נר\"ו בה' יסודי התורה ד\"ד ע\"ב שעמד על מה שנסתפק הרב מש\"ל אם במצות אכילה שבתו' כאכילת מצה וק\"פ וכיוצא אם אכלן שלא כדרך הנאתו אם יוצא י\"ח כי היכי דקי\"ל לענין איסורי אכילה דלא מחייב בשלא כדרך הנאתו.
ומורי הרב נר\"ו הביא ראיה דלא חשיבא אכילה ממ\"ש רבי' בפ\"ה מה\"ש הי\"ח דהנשבע שלא יאכל מצה שנה או שנתיים הרי זה אסור לאכול מצה בליל פסח ואין זה שבועת שוא שהרי לא נשבע שלא יאכל מצה בליל פסח והן הן דברי הירוש' כמ\"ש מרן כ\"מ ז\"ל והשתא אי שלא כדרך הנאתו יוצא י\"ח מצה א\"כ בנשבע סתם אמאי כתב דאינו אוכל מצה בליל פסח היה לו לומר דיאכל מצה שלא כדרך הנאתו דהרי זה לא נשבע אלא שלא יאכל כדרך הנאתו וכן נמי בנשבע שלא יאכל מצה בליל פסח אמאי לוקה ואוכל מצה הא אין זה ש\"ש דהרי יכול לקיים מצות מצה באכילה שלא כדרך הנאתו אלא דאינו יוצא י\"ח מצה זה נ\"ל ראיה נכונה עכ\"ל.
וע\"פ מ\"ש אין ראיה זו נכונה כל כך דאיכא למימר דמ\"ש רבינו דבנשבע סתם אינו אוכל מצה בליל פסח היינו טעמא דאינו אוכל אפי' שלא כדרך הנאתו משום דכיון דבכלל שבועתו שנשבע סתם שלא יאכל מצה נכלל ג\"כ מצה של מצוה היוצא בה י\"ח בפסח ובאותה אכילה הוא יוצא אפי' בשאוכלה שלא כדרך הנאה הו\"ל כאלו פי' בשבועתו שלא יאכל מצה אפי' שלא כדרך הנאתו דכיון דלגבי אכילת מצה חשיבא אכילת שלא כדרך הנאה אכילה כי נשבע שלא אוכל מצה על שם אכילה שבה נשבע וכל שנשבע בפירות שלא יאכל אפי' שלא כדרך הנאתו פשיטא ודאי דאסור ומהאי טעמא בנשבע שלא יאכל מצה בליל פסח אסור לאכול אפי' שלא כדרך הנאתו דהוה ליה כאלו נשבע בפי' שלא יקיים מצות אכילת מצה בליל פסח אלא שאין חילוק זה ברור כ\"כ והאמת יורה דרכו דמדסתם רבי' וכתב דהנשבע שלא יאכל מצה אסור לאכול מצה בליל פסח וכן ממ\"ש דאם נשבע שלא יאכל מצה בליל פסח מלקין אותו ואוכל משום דהוה ליה נשבע שלא יאכל מצה מבואר דאפי' במצות אכילה אם אכלו שלא כדרך הנאתו אינו יוצא בה י\"ח כמ\"ש מו\"ה נר\"ו וכבר הביא עוד שם ראיות אחרות לדבר כיע\"ש ועיין עוד במ\"ש בה' מ\"א דקל\"ז ע\"ג ד\"ה ודע יע\"ש ומדבריו נר\"ו למדנו לנ\"ד ג\"כ ראיה דהנשבע שלא אוכל ואכל כזית בכדי א\"פ חשיבא אכילה ומיחייב דאי לא חשיבא אכילה אמאי בנשבע שלא יאכל סתמא אמרי' דאסו' לאכול מצה בליל פסח ע\"י שהייה בשיעור בכדי א\"פ שיוצא בה י\"ח מצה שהרי זה לא נשבע שלא יאכל ואפי' ע\"י שהייה כלל אלא על אכילת בבת א' הוא דנשבע אלא ודאי דאף בנשבע שלא אוכל נמי אם אכל כזית בכדי א\"פ חשיבא אכילה ואף אאכילה כזו נשבע ואפי' לשיטת הרמב\"ן והר\"ן בשיטתו שכתבו דבנשבע שלא יאכל ליכא איסורא בחצי שיעור שהוא לא נתכוון אלא על כזית ופחות מכזית היתר גמור הוא אפי\"ה כל שאוכל כזית בשיעור כדי א\"פ כיון דבשיעור זה אכלן מצטרפין זה עם זה והו\"ל כאלו אכל כזית כולו בבת אחת ונהנה גרונו בכזית בבת אחת והם לא אמרו דפחות מכזית היתר גמור הוא אלא בשאינו אוכל אחריו בשהיית בכדי א\"פ דאם אכל פחות מכזית וחזר ואכל פחות מכזי' אחר בשיעור כדי א\"פ ודאי דמצטרפין שניהן כאלו אכלן כאחד וחייב ומה\"ט בנשבע שאוכל ואכל כזית בכדי א\"פ יצא י\"ח כאלו אכלן בבת אחת ונהנה גרונו בכזי' ונפטר מידי שבועתו וזה ברור.
ועפ\"י האמור ממילא ג\"כ נפשט מה שנסתפק הרב מוצל מאש בח\"ב סי' י\"ב וז\"ל באוכל אכיל' גסה לעניין קונם ושבו' מה יהיה הדין וכעת לא מצאתי גילוי לזה וצ\"ע עכ\"ל ומדברי התוס' שהביא מורי הרב נר\"ו שם מבואר הדבר דאף לענין שבועה לא חשיבא אכילה שכתבו דאכילה שלא כדרך הנאה לא חשיבא אכילה לענין נשבע שלא אוכל ואכילה גסה ודאי דשלא כדרך הנאה חשיבא כמו שהכריח הרב מש\"ל בפ\"ה מה' יסודי התורה ד\"ה נספק' באוכל דבר איסור אכילה גסה כו' אלא שאני תמיה על הרב מש\"ל במה שנסתפק עוד שם בד\"ה יש לחקור אם במצות אכילת שבתורה כמצות אכילת מצה וק\"פ אם חשיבא אכילה שלא כדרך הנאתן וכתב שלא מצא דין זה בפי' במצות עשה עכ\"ל דמאחר שהוא הכריח מקמי הכי דאין לחלק בין אוכל אכילה גסה לאוכל שלא כדרך הנאה דכולהו לאו שמה אכילה נינהו והביא ראיה מההיא דנזיר דכ\"ג דאמרינן לענין ק\"פ זו שאכלו אכילה גסה ופושעים יכשלו בם ופריך הא רשע קרית ליה פסח מיהא קעביד דש\"מ דבפסח דכתיב ואכלו את הבשר אם אכלו אכילה גסה לא יצא י\"ח יע\"ש א\"כ הרי נמצא בפי' דאין לחלק בין מצות עשה למצות לא תעשה וצל\"ע ומיהו לענין קונם נלע\"ד דאפי' שלא כדרך הנאה חייב כמו שאכתוב לקמן.
ודרך אגב ראיתי עוד להרב מוצל מאש שם שכתב וז\"ל וכן יש לספק לענין מבשל בי\"ט ואכלו אכילה גסה מהו מי איכא איסורא משום מבשל בי\"ט או לא אמנם מסוגיית פ' א\"ע בההיא דאופה מי\"ט לחול דפטור משום אי מקלעי ליה אורחים משמע דלאו שמה אכילה דאי לא אמאי אצטריך לטעמא דאורחים תיפוק ליה דאי בעי אכיל אכילה גסה עכ\"ל ואין מכאן ראיה לע\"ד שהרי כתבו התוס' שם ד\"ה רבה כו' דהואיל דלא שכיח לא אמרינן כו' וכיון דאוכל אכילה גסה אזוקי מזיק ולא שכיח כלל הוא משום הכי לא אמרו אלא משום הואיל ומקלעי ליה אורחים דשכיח טפי ודוק ואפשר דהכא חשיב שכיח דאכיל אכילה גסה כדי שלא יתחייב באיסור עושה מלאכה בי\"ט וכיון דלא נ\"מ השתא לדידן דאית לן הואיל ואי מקלעי ליה אורחי' מידי לעיקר ספק זה שנסתפק הרב לא תקעתי עצמי בזה.
עלה בידינו מכל האמור ומדובר דאין חילוק בין איסורי אכילו' שבתורה לאיסור אכילה שאסר אדם על עצמו ע\"י שבועה דכל שבאיסורי אכילות שבתורה חייב ה\"נ חייב דהיינו כזית ובכדי א\"פ דהתם חייב ה\"נ גבי שבועה חייב וכל שבאיסורי אכילו' שבתורה פטור ה\"נ פטור והיינו אכילה ביותר מכדי א\"פ ואכילת כ\"ש ואכילה גסה ושלא כדרך הנאה דהתם פטור ה\"נ פטור. והנה מבואר בגמ' דדוקא באומר שבועה שלא אוכל דמזכיר שם אכילה אינו חייב אלא בכזית דאין אכילה פחותה מכזית כמ\"ש רש\"י בד\"ה קונמות כמפרש דמי וז\"ל לפי שאינו מזכיר שם אכילה כל שהו קאמר וכן כתב עוד לקמן עלה דאמר ר\"פ מחלוקת בשבועות אבל בקונמות דברי הכל בכ\"ש וז\"ל קונמות כיון דלא מדכר שם אכילה כמפרש כ\"ש דמי עכ\"ל וק' טובא דכיון דטעמייהו דרבנן דאמרו בשבועה שלא אוכל דלא מיחייב אלא בכזית הוא משום דלא מצינו באוכל כ\"ש שיהא חייב א\"כ מה\"ט נמי אפי' אינו מזכיר שם אכילה נמי כמו קונם לא ליחייב עד דאכי' כזית שהרי אפי' איסורין שבתורה דלא כתיב בהו אכילה לא מיחייבי עד דאיכא כזי' שהרי בשר בחלב לא כתיב בהו אכילה דמה\"ט מיחייב אפי' אכל שלא כדרך הנאה כדאיתא בפ' כ\"ש וכמו שפסק רבינו בפי\"ד מה' מ\"א ואפי\"ה לא מחייב עד דאכיל כזית וכמו שמבואר מדברי רבינו שם ברפי\"ד שסתם וכתב דכל איסורי מאכלות שבתורה שיעורן בכזית וה\"נ כלאי הכרם דלא כתיב ביה אכילה ואפי\"ה לא מחייב עד דאיכא כזית ולפי מ\"ש לעי' דפלוגתייהו דרבנן ור\"ע הוא בלשון אכילה של ב\"א אם משמעותו הוא כזית דוקא או לא ורבנן ילפי לה מלשון אכילה של תורה דהוי דוקא בכזית ור\"ע משמע ליה דבלשון בני אדם הוי כ\"ש ניחא דאע\"ג דמצינו בשאר איסורין של תורה דלא כתיב בהו אכילה דאפי\"ה שיעורן בכזית מ\"מ אין ללמוד מהם ללשון קונם של בני אדם כיון דבהנהו ליכא לשון מיוחד דבבשר בחלב כתיב לא תבשל ובכלאי הכרם כתיב פן תוקדש וגלי רחמנא בהו דשיעורן בכזית אבל בלשון קונם של ב\"א מי יימר דשיעורו בכזית.
אמנם לפי מ\"ש הרב מש\"ל דרבנן ור\"ע לא פליגי בלשון אכילה דלכ\"ע לשון אכילה של ב\"א הוא כ\"ש ולפי דברי הרא\"ם שהביא הרב אף בלשון תורה משמעותו הוא כ\"ש אלא דאתא ה' למ\"מ ואפקיה לקרא ממשמעותיה וטעמייהו דרבנן דר\"ע הוא דמשום דאין סברא שיאסור אדם עצמו טפי מאיסורי תורה משו\"ה אית לן למימר דהנשבע נמי לא אסר עצמו אלא כשיעור איסורי תורה א\"כ לפי דבריהם אין הדבר תלוי בלשון אלא בכונת הנשבע וכיון שכן אפי' בקונם נמי דלא הזכיר לשון אכילה הול\"ל דלא אסר עצמו טפי מאיסורי תורה דומיא דאיסו' בשר בחלב וכלאי הכרם דאע\"ג דליכא בהו לשון אכילה אפי\"ה לא מיתסר אלא בכזית וצ\"ע.
ומתוך מימרא זו דרב פפא דקאמר דבקונם אפי' אוכל כל שהו חייב כיון דלא הזכיר לשון אכילה נראה לע\"ד שיש להביא ראיה למה שנסתפק הרב מוצל מאש באוכל אכילה גסה לענין קונם מה יהיה הדין כמ\"ש דבריו לעיל דודאי חייב דכיון דלא הזכיר לשון אכילה אף שלא כדרך הנאה נמי אסו' דבכל דוכתא דממעטי' אכילה גסה אינו אלא היכא דכתיב אכילה ואכילה גסה לאו שמה אכילה ומה\"ט בבשר דחלב וכלאי הכרם דלא כתיב בהו אכילה כתב הרמ\"ל בפ\"ה מה' יסודי התורה ד\"ה נסתפקתי באוכל דבר איסור דחייב כמו שלוקה עליהן אף שלא כדרך הנאתן יע\"ש ונלע\"ד דמכל דכן אתיא קונם דגבי בשר בחלב וכלאי הכרם דלא מיחייב עלייהו בכל שהו אלא בכזית כמבואר מדברי רבינו ברפי\"ד מהמ\"א אפ\"ה מיחייב עלייהו באוכל אכילה גסה ושלא כדרך הנאתן וכל שכן קונמות דמחייב בכל שהו דפשיטא ודאי דחייב נמי באוכל אכילה גסה ושלא כדרך הנאה כנלע\"ד ברור.
אלא דבעיקר אותה סוגיא דפרק כ\"ש דכ\"ד ע\"ב דקאמר אביי דבשר בחלב וכלאי הכרם מחייב עלייהו אפי' אכלן שלא כדרך הנאה משום דלא כתיב בהו אכילה ק\"ל דכי לא כתיב בהו אכילה מאי הוי הא אכילה כל שהו נמי לא חשיבא אכילה כדמוכחא סוגיין וכדמוכח נמי ההיא דר\"פ בתרא דיומא דפ\"א דקאמר מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי משום דלא אפשר היכי נכתוב נכתוב רחמנא לא יאכל אכילה בכזית וכו' וכמ\"ש הרמ\"ל הכא ובפ\"א מה' ח\"ומ ה\"ז דהלמ\"מ למדנו דסתם אכילה אינה אלא בכזית כיע\"ש וכ\"כ הרשב\"א בתשו' סימן תל\"ט ועיין עוד בחולין דק\"ב ע\"א דאמר רב אכל אבר מ\"ה צריך כזית מ\"ט אכיל' כתיבה ביה ואפ\"ה לענין בשר בחלב וכלאי הכרם אע\"ג דלא כתיב בהו אכילה לא מחייב אלא בכזית כאלו כתיב בהו אכילה וכמ\"ש רבינו ברפי\"ד מהמ\"א וכיון שכן לענין שלא כדרך הנאה נמי נימא דלא מחייב עלייהו אלא כדרך הנאה אבל שלא כדרך הנאה פטור דמ\"ש באכילת כ\"ש דפטור וכעת צל\"ע ועיין במ\"ש בענין זה בספרי הקטן שורשי הי\"ם ח\"א שורש איסור שלא כדרך הנאתו בה' יסודי התורה פ\"ה ה\"ח יע\"ש.
ולענין חצי שיעור אם יש איסור בנשבע שלא אוכל ואכ' כ\"ש כשאר איסורין שבתורה דאיכא איסורא בחצי שיעור הנה מדברי רבינו מבואר דאסיר ממ\"ש והרי הוא כאוכ' חצי שיעור מנבי' וטרפות וכיוצא בהן וכמ\"ש הרמ\"ל וכן מבואר מדברי הרא\"ש שכתב בדכ\"ב עלה דאבעיא ליה לרבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה וכן בשבועה שלא אוכל חרצן בכמה וכו' ומסיק הרא\"ש וז\"ל ועלו ב' הבעיות בתיקו ואין נפקותא האידנא באלו ב' הבעיות דאפי' אי דעתיה אכזית קי\"ל חצי שיעור אסור מן התורה וכן בבעיא דנזיר שאכל חרצן עכ\"ל. גם הטור בסימן רל\"ח כתב דאם נשבע שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל כולה אבל אסור אפי' בכ\"ש וכבר הביא דבריו הרמ\"ל לקמן יע\"ש אמנם הרמב\"ן והרשב\"א והריטב\"א בשיטת כתיבת יד הביא דבריהם הרב קרית מלך רב והר\"ן בשיטתו כתבו דדוקא בשאר איסורין גזרת הכתוב הוא דחצי שיעור איכא איסורא אבל בשבוע' דאיסור הבא מעצמו הוא כיון שלא נתכוון אלא לכזית פחות מכזית הית' גמור הוא וכבר הביא דברי הרמב\"ן והר\"ן בשי' הרמ\"ל וכתב עוד דהר\"ן בפי' ההלכות חזר בו והסכים לסברת רבינו וסיעתו שכתב בפ\"ג דשבועות דבשבועות נמי אעפ\"י שאין בכלל דבריו אלא שיעור שלם הנ\"מ למלקו' ולקרבן אבל כיון דחזי לאצטרופי ולהשלימו לכזית איסורא מיהא איכא דאע\"ג דהתם ביומא מריבוייא דכל חלב מייתינן חצי שיעור הא ודאי ההוא ריבויא לא כתי' אלא גבי חלב ואפ\"ה ילפינן מיניה לכל איסורין משום דפשיטא לן דלא אסריה רחמנא אלא משום דחזי לאצטרופי ולמה לא יהיה דין נשבע השבועות כדין שאר איסורין עכ\"ל.
והנה בשיטת רבינו ודעימיה דס\"ל דחצי שיעור אסור בשבועה כשאר איסורין העלה הרמ\"ל דאין חילוק בין נשבע שלא אוכל סתם לנשבע שלא אוכל כזית או שלא אוכלנה דאפי' דמפרש בשבועתו כזית או כל הככר אפ\"ה אסור בחצי שיעור וכמ\"ש הטור בהדיא דאפי' בשלא אוכלנה דפירושו הוא שלא יאכל כל הככר אפי\"ה אסור בחצי שיעור יע\"ש גם מלשונו של הרא\"ש שכתבנו לעיל מוכח הכי שכתב ואין נפקותא האידנא דאפי' אם דעתו אכזית קי\"ל חצי שיעור אסור מן התורה ע\"כ הרי שכתב דאפי' אם דעתיה אכזית אפ\"ה אסור בחצי שיעור וכיון דאפי' ידעינן שדעתו אכזית אפ\"ה אסור בחצי שיעור אין ספק דמפרש שדעתו נמי בשבועתו כזית דינא נמי הכי גם מלשון הר\"ן מבואר כן שדימה דין השבועות לדין שאר איסורין משום טעמא דחזי לאצטרופי וכיון דאפילו פי' בשבועות בכזית ס\"ס איכא להאי טעמא כל דחזי לאצטרופי מהי תיתי לחלק בין שבועה סתם לנשבע שלא אוכל כזית ס\"ס גזרת רחמנא הוא דכל דחזי לאצטרופי תיתסר ואפשר דאפי' פירש בשבועתו שאין רצונו ליאסר בחצי שיעור וע\"ת כן קיבל שבועתו אפ\"ה לא משגחינן ביה דמתנה לעבור על דבר תורה הוא והתימא על הרש\"ך שכתב בסימן רל\"ח ס\"ק י\"ב עמ\"ש הטור דבשבועה שלא אוכלינה אסור בכל שהו וז\"ל ולא ידעתי מנ\"ל הא וגם לקמן סט\"ו בשבועה שאוכלינה ונשרף מקצתה אמרי' שאין צריך לאכו' מקצתה שניתותר ומשמע דאפי' איסורא ליכא אם לא יאכל המותר ומדברי הב\"ת ס\"ח מבואר דמדמי לה לחצי שיעור אסור מן התורה ולפ\"ז י\"ל דדוקא בשבועה שלא אוכלינה אסור" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש נשבע בכולל לבטל המצוה שבועה \n שלא אוכל תמרים ונבלות וטריפות ואכל כזית נבלה וטריפה חייב כו' שהרי כלל דברים האסורים כו'. הנה דין זה הוא בנשבע לקיים את המצוה דחייל עליה שבועת ביטוי בכולל אמנם בנשבע לבטל המצוה בכולל כתב לקמן בהל' ח\"י וז\"ל נשבע שלא יאכל מצה שנה או שנתיים הרי זה אסור לאכול מצה בלילי הפסח ואם אכל חייב משום שבועת ביטוי ואין זה שבועת שוא שהרי לא נשבע שלא לאכול מצה בלילי הפסח אלא כלל עיתים שאכילת מצה בהם רשות עם עת שאכילתה בו מצוה ומתוך שחלה שבועה על שאר הימים חלה על ליל פסח וכן כל כיוצא בזה כגון שנשבע שלא ישב בצל סוכה לעולם או שלא יעלה עליו בגד שנה או שנתיים עכ\"ל ועיק' דמילתא דנשבע לקיים את המצוה בכולל איתא בפרק ג' דשבועות דכ\"ג ע\"ב עלה דמתניתין דשבועה שלא אוכל ואכל אוכלים שאינן ראויים לאכילה פטור ופרכינן בגמרא הא גופא קשיא אמרת שבועה שלא אוכל ואכל כו' פטור והדר תני שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטריפות כו' חייב מ\"ש רישא דפטור ומ\"ש סיפא דחייב הא לא קשיא רישא בסתם סיפא במפרש מפרש גופה תיקשי אמאי מושבע מהר סיני הוא רב ושמואל ור' יוחנן דאמרי בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים ור\"ל אמר אי אתה מוצא אלא אי במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן אי בסתם ואליבא דר\"ע דאמר אדם אוסר עצמו בכל שהו כו'.
וראיתי להרב מ\"ל בפירקין הל' ה' שהביא סוגיא זו וכתיב וז\"ל ולפי תירוץ זה דמתרצי רב ושמואל ורבי יוחנן בכולל אפשר דבין רישא ובין סיפא מיירי במפרש אלא דרישא באינו כולל וסיפא בכולל אך התוס' ס\"ל דגם לפי אוקמתא זו דסיפא מיירי בכולל רישא איירי בסתם שכת' ואין להקשות דלוקי כולה במפרש וריש' בשאינו כולל דברים האסורים עם דברים המותרים וכו' והדין עמהם מדלא אמרו אלא כו' משמ' דלא חזרו מאוקמת' קמא דרישא איירי בסתם ומשו\"ה הקשו אמאי אצטריך לאוקומה בסתם לוקמה נמי במפרש ובאינו כולל ותירצו דאי מיירי באומר שבועה שלא אוכל נבלה מאי קאמ' אכל אוכלין שאינן ראויין פטור דמשמע דאם אכל ראויים חייב הא איהו לא נשבע אלא בשאינן ראויים אלא ודאי דמיירי רישא בנשבע סתם ומשום הכי דוקא אכל אוכלין שאינן ראויים פטור משום דמושבע מהר סיני הוא אבל אכל אוכלין ראויין חייב וזה פשוט עכ\"ל. ולע\"ד יש לתמוה ע\"ד התוספות דמה צורך להם לתירוץ זה דבלא\"ה נראה דלא קשיא כלל דמש\"ה לא מצי לשנויי דריש' מיירי במפרש משום דברישא קתני סתמא ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה ובכלל שאינן ראויין לאכילה הוי נמי עפר וכיוצא שאינן ראוין לאכילה מצד עצמן לא מצד איסור דרביע עלייהו כנבלות וטרפות וכיון שכן לא מצי לשנויי דרישא מיירי במפרש דא\"כ כי אכל עפר אמאי פטור הרי פירש בשבועתו אף מידי דלאו בר אכילה וכי פריך הש\"ס מעיקרא דקשיא רישא דמתניתין אסיפא לאו משו' דמשמע ליה דכי קתני רישא אוכלין שאינן ראוים לאכילה היינו נבלות וטריפות דוקא אלא משום דמשמע ליה דאף נבלות וטריפות בכלל שאינן ראויים לאכילה הוא וע\"ז פריך דכי אכל נבלות אמאי פטור הא קתני סיפא דחייב מיהו ודאי דאף עפר נמי בכלל אוכלין שאינן ראויין לאכילה הוא.
ובכן ממילא יתיישב מאי דאיכ' למידק תו בשמעתין אמאי לא משני מעיקרא רישא במפרש וסיפ' בסתם וטעמא דרישא דפטור הוא משום דכיון שפי' בהדיא שלא יאכל נבלה אין שבועה חלה עליו מפני שהוא מושבע ועומד מהר סיני וסיפא דקתני חייב הוא משום דכיון דנשבע סתמא שלא יאכל כלל דברים המותרים עם דברים האסורים וחיילא שבועה אף אנבלה בכולל ואי הוה משני הכי תו לא הוה קשיא ליה מאי דפריך תלמודא השתא מפרש גופיה תיקשי אמאי חייב מושבע ועומד הוא וכו' כמובן גם אידך דפריך תלמודא בשלמא לר\"ל משכחת לה בלאו והן אלא לר\"י בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת לה והוצרך לומר אלא כדרבא כו' לפי גיר' רש\"י כיע\"ש אי הוה משני הכי דרישא במפרש וסיפא בסתם בפשיטות הוה משני דהן נמי משכחת לה באומר שאוכל סתמא דומיא דשלא אוכל סתמא ולא הוה צריך לשנויי אלא כדרבא כו' מיהו לפי האמור דכי קתני רישא ואכל אוכ' שאינן ראויין לאכילה אף עפר בכלל מש\"ה לא מצי לשנויי דרישא במפרש איירי דא\"כ כי אכל עפר אמאי פטור. ועל דברי התוס' יש לתמוה דאמאי לא הוקשה להם עיקר קושייתם הכי מעיקרא דאמאי לא משני רישא במפרש וסיפא בסתם דאי הוה משני הכי תו לא הוה ק\"ל מאי דפריך השתא מפרש גופיה תיקשי וכו' כדאמרן.
גם אידך דק\"ל בד\"ה רישא בסתם וסיפא במפרש וז\"ל קצת תימא כיון דרישא וסיפא איירו בנבלה וטריפה מ\"ש ברישא נקט אוכלין שאינן ראויין לאכילה ובסיפא נקט נבלה וטריפה עכ\"ל לפום מאי דאמרן נראה דלא קשיא כלל דכי משני רישא בסתם וסיפא במפרש לא איירי רישא בנבלה וטריפה דוקא אלא מיירי בין בעפר בין בנבלה וטריפה וסיפא מיירי בנבלה וטריפה דוקא ורישא קמ\"ל דכי נשבע שלא אוכל הן דברים שאין ראויין לאכילה לא מצד עצמן כעפר ולא מצד איסורא דרביע עלייהו דנבלות וטרפות בכלל שבועתו וסיפא קמ\"ל דאם פי' וכלל דברים המותרים עם דברים האסורים שבועה חיילא אף אנבלה וטריפה אף דמושבע ועומד עליהם מיהו לזה י\"ל דעיקר קושייתם היא דמאן דפריך מפרש גופיה תיקשי דלא ידע דמיירי סיפא בכולל אמאי לא פריך אי במפרש מ\"ש דנקט סיפא נבלה וטרפה לבד ולא נקט כדרישא אוכלין שאינן ראוין לאכילה דאף עפר בכלל איברא דלשון זה שכתבו כיון דריש' וסיפא איירי בנבלה וטריפה כו' משמע דס\"ל דדוקא בנבלה וטריפה מיירי מתני' ברישא ובסיפא ולא איירי רישא בעפר כלל ומתוך כך הוצרכו נמי בדבור שאחריו למה שתירצו דלהכי לא אוקי כולה מתני' במפרש ורישא באינו כולל וסיפא בכולל דהא קתני ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה פטור אבל ראויין חייב כו' ואי הוה משמע להו דרישא איירי אף בעפר בלא\"ה ניחא כדאמרן לעיל וזה תימא לכאור' דפשטא דסוגייא שפיר מצינן למימר דס\"ל דרישא איירי בין בעפר ובין בנבלה וטרפה.
ואפשר דמשמע להו להתוספות דרישא אי אפשר לפרש דמיירי בין בעפר ובין בנבלה וטריפה דא\"כ תפשוט מאי דבעי רבא לעיל דכ\"ב ע\"ב גבי שבועה שלא אוכל עפר בכמה אי בכזית אי במשהו יע\"ש והשתא מדכייל להו תנא לשתיהן כחדא משמע דחד דינא אית להו דבסתם פטור ובמפרש חייב בין בנבלה ובין בעפר וכי היכי דמחייב אנבלה בכזית ה\"נ בעפר דאי שיעורו של זה לאו שיעורו של זה לא הו\"ל למיכללינהו כחדא ודוק עוד כתב הרמ\"ל במאי דמשני ר\"ל אי אתה מוצא אלא אי במפרש חצי שיעור כו' וז\"ל והנה כפי אוקמתא קמייתא דמוקי לסיפא במפרש חצי שיעור מצי איירי בין באומר שבועה שלא אוכל חצי שיעור מנבלות וטרפות בין באומר שבועה שלא אוכל חצי שיעור סתם וקמ\"ל מתני' דשבועה חיילא על חצי שיעור ומש\"ה אם אכל נבלות וטרפות חייב דעבר על שבועתו אך רישא דמיירי באומר שלא אוכל סתם ואינו חייב אלא בכזית לא מתוקמא אלא בסתם ומשו\"ה דוקא אכל אוכלין שאינן ראויין פטור משום דמושבע ועומד הוא וכמ\"ש התוספות אליבא כתירוצא דסיפא מיירי בכולל אך קשה דכפי' ר\"ל לוקמא רישא וסיפא בסתם דאינו מוציא בפי' נבלה אלא דרישא מיירי באומר שלא אוכל סתם דמשמ' כזית ומש\"ה אם אכל כזית מנבלה פטור דמושבע ועומד הוא וסיפא מיירי באומר שלא אוכל חצי שיעור ומש\"ה אם אכל חצי שיעור מנבלה חייב דשבועה חלה על חצי שיעור וכ\"ת ה\"נ דלר\"ל רישא וסיפא איירי בסתם ורישא בשלא אוכל וסיפא בשלא אוכל חצי שיעור הא ליתא שהרי מדברי התוס' מוכח דס\"ל דאוקמתא קמייתא כאן במפרש לא זזה ממקומה וכמו שכתבנו מדלא קאמר אלא כו' והנר' דלר\"ל רישא וסיפא מיירי באומר שלא אוכל חצי שיעור אלא דרישא מיירי באומ' שלא אוכל חצי שיעור סתם כו' ומש\"ה אם אכל חצי שיעור מנבלה פטור דאע\"ג דשבו' חלה ע\"ח שיעור היינו דוקא באומ' שלא אוכל חצי שיעו' מנבלה אבל באומר שלא אוכל חצי שיעור ואכל חצי שיעו' מנבלה פטור משום דאמדינן דעתיה שזה לא נשבע אלא שלא יאכל דבר המותר אבל לא נשבע ע\"ד האסור אעפ\"י ששבועה חלה על אותו איסור ונראה שיש להכריח פי' זה מאידך אוקמתא דר\"ל דמוקי לה בסתם ואליבא דר\"ע דאמר אדם אוסר עצמו בכל שהו ולפ\"ז רישא דקתני פטור קשיא ולומר רישא רבנן כו' הוא דוחק כו' ולומר דרישא איירי באוכל עפר כו' אבל אם אכל נבלות ה\"נ דחייב באוכל חצי שיעור הא ליתא דמדברי התוס' מוכח דהגמ' ס\"ל דרישא וסיפא איירי בנבלה אשר ע\"כ נראה דלהך אוקמתא רישא וסיפא איירי בנבלה וכולה ר\"ע היא ורישא באומר סתם שלא אוכל ואפי' אכל חצי שיעור מנבלה פטור דלאו דעתיה אנבלה וסיפא איירי באומר שלא אוכל נבלה ואם אכל חצי שיעור מנבלה פטור משום דשבועה חלה ע\"ח שיעור ודע דאותה אוקמתא דמוקי למתני' בכולל ל\"פ בדינו דר\"ל ומודה נמי דאי פירש שלא אוכ' חצי שיעור אם אכל מנבלה חצי שיעור פטור משום דלאו דעתיה אנבלה ואם פירש שלא אוכל חצי שיעור מנבלה חייב משום דשבועה חלה עליו ולקמן נאריך בזה עכ\"ל.
הנה הרב ז\"ל פסקה למילתיה דבין לר\"י ובין לר\"ל כשנשבע שלא יאכל סתם ולא הזכיר נבלה ואפי' אמר שלא אוכל חצי שיעור אם אכל נבלה פטור דאמדינן דעתיה שזה לא נשבע אלא ע\"ד המותר אבל לא נשבע ע\"ד האסור אעפ\"י ששבועה חלה על אותו איסור ועיקר דבר זה לימדו הרב משינוייא דמשני ר\"ל אי אתה מוצא כו' וכמדובר. ויש לתמוה למה זה פסקה למילתיה הרב מאחר שדבר זה תלוי בגיר' הגמ' במסקנא בתר דפריך בשלמא לר\"ל משכחת לה בלאו והן אלא לר\"י בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת והדר אלא כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכ' ואכל עפר פטור ע\"כ דרש\"י והתוס' והרא\"ש והטור בסימן רל\"ח גרסי אלא כדרבא ומפרשי דהשתא הדר תלמודא ממאי דקאמר מעיקרא דרישא בסתם וסיפא במפרש אלא השתא מתרץ דכולה מתניתין בסתם מיירי ואוכלין שאינן ראויין לאכילה דקתני רישא דפטור כדרבא מפרש כגון עפר שאינו ראוי לאכילה אבל נבלות ראויות לאכילה הן וארייא הוא דרביע עלייהו ותו לא קשיא לר\"י דמשכחת לה בלאו והן אף בשיעור שלם דהא לא אוכל סתם קאמר אם אכל נבלה חייב שהרי כלל בסתמו דברים המותרים והאסורים והן משכחת לה דהא אוכל סתמא קאמר ומקיים שבועתו בדברי' המותרים ואם לא אכל חייב יע\"ש הרי מבואר לפי מסקנא זו דלר\"י אם נשבע שלא אוכל ואכל נבלה חייב משום דנבלה ראויה לאכילה מקרי וכ\"כ הטור בהדייא בסימן רל\"ח יע\"ש ולפי שיטה זו ודאי דאף ר\"ל לא פליג בהכי אר' יוחנן ולדידיה נמי ס\"ל הכי דנבלה ראויה לאכילה הוא ואם נשבע שלא אוכל חצי שיעור סתם אם אכל נבלה חייב ולדידיה נמי רישא דמתני' דקתני ואכל אוכלין שאינן ראויין פטור מיירי בעפר כדמפרש לה ר\"י לפום מסקנא זו ובסיפא דמתני' הוא דפליגי דלר\"י מיירי באומר שלא אוכל סתמא שבזה כולל נבלות וטרפות ושחוטות ולר\"ל מיירי באומר בפי' שלא אוכל חצי שיעור לרבנן ואומר שלא אוכל סתמא לר\"ע והחילוק שבין רישא לסיפא הוא דברישא מיירי בשאכל עפר וסיפא מיירי בשאכל נבלה באופן דלפי המסקנא בין לר\"י ובין לר\"ל כשנשבע שלא יאכל סתם אם אכל נבלה חייב שלא כדברי הרמ\"ל.
מיהו לפי גי' הר\"ן שהביא מרן כ\"מ בהל' ה' והיא היא גי' הרי\"ף ורבינו דלא גרסי אלא כדרבא כו' אלא גרסי הכי משכחת לה בהן כדאמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור ופי' הר\"ן כלומר משכחת לה באומר שאוכל סתם דנבלות בכלל לענין שאם אכל נבלות פטור וכיון דמשכחת לה בהן סתם סגי אע\"ג דשבועה דלאו אינו אלא בלאו מפורש כדאוקימנ' מתני' במפרש דוקא עכ\"ל יע\"ש אשר מבואר יוצא מדבריו דלפי המסקנא לא הדר תלמודא ממאי דמשני מעיקרא רישא בסתם וסיפא במפרש ואף לפי המסקנא אם נשבע שלא יאכל סתם ואכל נבלה פטור לר\"י לפי שאין נבלות בכלל שבועתו וכבר נתן טעם הר\"ן מה בין נשבע שיאכל סתם דאם אכל נבלה פטור לנשבע שלא יאכל ואכל נבלה דאמרי' שאין דעתו אנבל' וכת' דלפרוקי הך קושיא דקאמר משכחת לה כדרבא כלומר לא דמי מי שנשבע שיאכל למי שנשבע שלא יאכל שמי שנשבע שלא יאכל מסתמא אמרינן שלא נתכוון אלא ע\"ד המותרים הראויים דדברים שאין ראוים לא היה צריך לישבע עלייהו כו' יע\"ש וא\"כ לפי גירסא זו ודאי דאף ר\"ל ל\"פ אר\"י בהא וס\"ל דכל שלא הזכיר נבלה בפירוש אם אכל נבלה חצי שיעור פטור משום דלאו דעתיה אנבלה ולפי שיטה זו לא היה צריך הרב לכל האריכות הזה וללמוד מדר\"ל לר\"ל דאדרבא לפי המסקנא נשמע מר\"י לר\"ל דכי היכי דלר\"י בנשבע שלא יאכל סתם אין נבלה בכלל ה\"נ לר\"ל בחצי שיעור אין נבלה בכלל כל שלא הזכיר בפי' והדברים ברורים ודברי הרב צל\"ע.
ואיך שיהיה הנה מתוך סוגייא זו למדנו דבנשבע לקיים את המצוה בכולל כגון שלא אוכל נבלות וכשרות לר\"י ורב ושמואל דקי\"ל כוותייהו חלה השבועה אף אנבלות מיהו לפי מ\"ש רש\"י במסקנת השמועה בד\"ה ה\"נ אלא כדרבא כו' מבואר יוצא דכי נשבע שלא יאכל נבלו' וכשרות לא חיילא השבועה בכולל אלא לענין שאם עבר ואכל נבלות וטרפות לקי נמי משום בל יחל אבל לענין קרבן שבועת ביטוי לא מיחייב משום דלענין קרבן שבו' בעינן לאו והן וכי נשבע שלא יאכל נבלות וכשרות ליתיה בהן שאם נשבע שיאכל נבלות וכשרות לא חיילא שבועה אנבלו' דבקום עשה לא חייל שבועה בכולל ולא משכחת לה שיחול השבועה בכולל לענין חיוב קרבן שבועה לדעת רש\"י אלא בנשבע סתם שבועה שלא אוכל דאז משכחת לה נמי בהן שאם נשבע שיאכל סתם אם אכל דברים האסורים קיים שבועתו ומ\"ש רש\"י שאם נשבע שיאכל סתם מקיים שבועתו בדברים המותרים דמשמע דבדברים האסורים אינו מקיים שבועתו כבר כתבו התוס' שם דלא פירש הכי אלא משום ר\"ש דלדידי' לא חיילא השבועה אדברים האסורים אפי' ע\"י כולל יע\"ש ואי לאו דמסתפינ' אמינא דכוונ' רש\"י הוא לתת טעם למה בנשבע שיאכל סתם חיילא שבועתו אפי' אדברים האסורים אפילו שהוא בקו' עשה לזה כתב דשאני התם שהוא מקיים שבועתו בדברים המותרים כלומר וכיון דמצי לקיים שבועתו בדברי' המות' לא מיקרי נשבע לבטל את המצו' דע\"כ לא מיקרי נשבע לבטל את המצוה אלא כשאינו יכול לקיים שבועתו אלא ע\"י ביטול מצוה אבל כשיכול לקיים שבועתו בין בביטול מצוה ובין שלא בביטול מצוה שבועה חלה בכולל אף אביטול מצוה ואם אכל דברים האסורים קיים שבועתו וזהו שסיים רש\"י וכתב סתמא ואם לא אכל חייב כלומר שאם לא אכל כלל לא דברים המותרים ולא דברים האסורים חייב כנלע\"ד וחילוק זה צריכין אנו לאומרו לדעת הר\"ן שכתב בפי' הלכו' דשי\"א ע\"א דהנשבע לבטל את המצוה בקום עשה בכולל כגון שיאכל נבלות וטרפות וכשרות לא חיילא שבועה אנבלות וסמוך לזה כתב ומפרקינן משכחת לה בהן כדרבא שאמר שבועה שאוכל ואכל עפר פטור כלומר משכחת לה סתם שאוכל סתם דנבלות בכלל לענין שאם אכל נבלות פטור וכיון דמשכחת לה בהן סתם סגי כו' יע\"ש ולכאורה קשה דכיון דסיים וכתב שאין שבועה בכולל חלה לבטל מצוה בקום עשה א\"כ כי נשבע שיאכל סתם היכי מצי פטר נפשיה בנבלות הרי שבועתו לא חלה בכולל אנבלות כיון שהיא בקום עשה וא\"כ אין שבועתו חלה אלא אכשרות וכי אכי' נבלות היכי פטר נפשיה מיהו לפי האמור ניחא דכי נשבע שיאכל סתמא כיון דמצי פטר נפשיה בכשרות אין כאן נשבע לבטל את המצוה וכיון שכן חלה שבועתו אף אנבלות לענין דכי אכיל מינייהו מיפטר משבועתו וברור.
ודעת רבינו לפי מ\"ש מרן כ\"מ בהל' ה' וכן מבואר מדבריו בדין שלפנינו הוא כדעת הר\"ן ז\"ל דאזיל בתר איפכא משיטת רש\"י דאם נשבע שלא יאכל נבלות וכשרות בפי' חשיב נשבע בכולל וחלה שבועתו אף אנבלות בין לענין חיוב מלקות ובין לענין חיוב קרבן שבועת ביטוי הואיל ומשכחת לה בהן סתמא דהיינו שנשבע שיאכל סתם דאז חלה שבועתו אף אנבלות כדאמרן מיהו אם נשבע שלא יאכל סתמא אין כאן כולל לא לענין מלקו' ולא לענין קרבן ש\"ב דאין נבלות בכלל שבועתו כלל ואם אכל נבלות פטור מכל וע\"פ שיטת הר\"ן ורבינו יתיישב מה שהקשו התוס' בפרק אלו הן הלוקין דכ\"ב ע\"א ד\"ה אמר ליה כגון דאמר שלא אחרוש בין בחול ובין בי\"ט וז\"ל ואכתי ליתיה בלאו והן כדפריך פ\"ב דשבועות כו' ואולי י\"ל דמשכחת לה בהן כגון בעפר תחוח דלית בה חיובא מן התורה באותה חרישה עכ\"ל ולפי שיטת הר\"ן ורבי' לא היו צריכין לזה דבלא\"ה משכחת לה בהן כגון שנשבע שיחרוש סתם דאם חרש בי\"ט נפטר משבועתו כדאמרינן הכא גבי נשבע שלא יאכל נבלות וכשרות דחייל בכולל הואיל ומשכחת לה בנשבע שיאכל סתם ולשיטת רש\"י אם נשבע שלא יחרוש בין בחול בין בי\"ט ליתיה בהן כיון שאינו חל בנשבע בפי' שיחרוש בחול ובי\"ט מיהו אף לשיטת רש\"י י\"ל דודאי הא דאמרינן התם כגון שנשבע שלא יחרוש בין בחול בין בי\"ט לאו דוקא דאמר כי האי לישנא דהא אפי' אמר סתמא נמי שלא אחרוש אף אי\"ט נמי חלה שבועתו דומייא דשלא אוכל סתם דחל נמי אנבלות בכולל לשיטתו אלא דתלמודא הוא דקאמר דמשכחת לה שנשבע בין בחול בין בי\"ט והיינו בנשבע סתמא שלא אחרוש וכעין זה כתבו התוס' הכא בשבועות לשיטת רש\"י גבי מאי דקאמר רבא שבועה שלא אוכל תאנים וענבים דלאו דוקא שחזר ונשבע בפי' אתאנים וענבים דאפי' נשבע סתמא נמי סגי יע\"ש והשתא כיון דבנשבע סתמא מיירי א\"כ משכחת לה נמי בהן בנשבע סתמא שיחרוש דכיון שיכול לקיים שבועתו בחול כי לא חרש כלל לא בחול ולא בי\"ט חייב דומייא דשלא אוכל סתמא דכתב רש\"י דחייל אנבלות הואי' ומשכחת לה בשאוכל סתמא ודוק.
איברא דעיקר קושיית התוס' ז\"ל שם במכות לא קשיא כלל לפי המבואר מדבריהם הכא בשבועות וגם מדברי רש\"י דלענין מלקות לא בעינן לאו והן וא\"כ התם במכות דקאי לענין מלקות אע\"ג דלא משכחת ביה לאו והן חלה שבועתו שפיר בכולל ומיחייב וכבר עמד מתמיה על דבריהם הרב מש\"ל ברפ\"ד מה' שבועות ד\"ה הן אמת יע\"ש ועיין ג\"כ בס' לשון ערומים בדרשותיו דע\"ב ע\"ב יע\"ש ועיין לקמן שגם התשב\"ץ נראה דקאי בשיטה זו יע\"ש ומ\"מ הנר' לע\"ד בזה הוא דהתוס' שם משמע להו דכיון דמילתא דליתיה בלאו והן ומילתא דליתיה בלהבא ומילתא דמצוה שלשתן אמעיטו מקרבן שבועה מקרא דלהרע או להטיב כיון דאשכחן במלתא דמצוה דמשמע ליה לתלמו' דכי היכי דאמעיט מקרבן אמעיט נמי מלאו דבל יחל כדחזינן התם באותה סוגייא דמכות דפריך גבי נשבע שלא יחרוש ביו\"ט והלא מושבע ועומד הוא ולא משני דאע\"ג דמושבע ועומד הוא מ\"מ חלה עליו שבועה לקיים את המצוה לענין בל יחל משמע דס\"ל לתלמודא דכי היכי דמיעטיה קרא דלהרע או להטיב לנשבע לקיים את המצוה דלא חלה עליו שבועה לענין קרבן ה\"נ לא חלה עליו לענין לאו דבל יחל והשתא משמע להו דכי היכי דנשבע לקיים את המצוה משמע ליה לתלמודא דכי היכי דאמעיט קרא מקרבן שבועה אמעיט נמי מלאו דבל יחל ה\"נ מילתא דליתיה בלהבא ומילתא דליתיה בלאו והן נמי כי היכי דאמעיטו מקרבן שבועה אמעיטו נמי מבל יחל ומה שהכרי' הרב מש\"ל דמילתא דליתיה בלהבא לא אמעיט אלא מקרבן מדאמרי' בגמ' דכ\"ה לא אכלתי לקרבן לא הנחתי למלקות יע\"ש הא לא מכרעא לע\"ד לא הנחתי למלקות דקאמר לא משום לאו דבל יחל קאמר אלא משום לאו דלא תשבעו בשמי א\"נ משום לאו דלא תשא אבל משום לאו דבל יחל לא מיחייב כיון דליתיה בלהבא ועוד יש לדחות ראיה הלזו עיין בס' קרית מלך רב בה' שבועות ד\"ה ע\"א ד\"ה עוד כו' וכבר עמדתי ע\"ז עוד בשורש אח\"ע איסור יע\"ש.
ודע דמתוך סוגייא דשבועות לא למדנו דהנשבע לקיים את המצוה בכולל דחלה אשבועה אף אמצוה אלא בנשבע לקיים מצות ל\"ת כאכילת נבלה אבל אכתי לא שמענו בנשבע לקיים מצות עשה כגון הנשבע שיתקע בשופר בכל יום או שיאכל מצה בכל לילה ועבר ולא תקע שופר בראש השנה או לא אכל מצה בליל פסח אי מיחייב משום שבועת ביטוי דמגו דחיילא אשבועה אימי הרשות חיילא נמי אימי מצוה ולכאורה נראה דלפי שיטת הר\"ן ורבינו דמשמע להו דהנשבע שלא יאכל סתם אין נבלה בכלל שבועתו דאמדינן דעתיה שזה לא נשבע על דבר אסור שכבר מושבע ועומד הוא אע\"פ שאם פי' ואמר שלא אוכל נבלות וכשרות חלה שבועתו אף אנבלות מ\"מ כשנשבע סתם אמרי' דאין נבלה בכלל ה\"נ כשיאכל מצה בכל לילה ויתקע שופר בכל יום אמרי' דלא נשבע על שופר של מצוה ועל מצה של מצוה שכבר הוא מושבע ועומד עליהן אמנם לפי שיטת רש\"י ודעימיה שאם נשבע שלא יאכל סתם אף נבלה בכלל אע\"פ שהוא מוזהר עליה ה\"נ כשנשבע סתם אף על שופר של מצוה ועל מצה של מצוה נשבע אלא שראיתי להרב המבי\"ט בח\"א סי' נ\"א שכתב הדבר בפשיטות וז\"ל ונראה שאם נשבע לאכול מצה שנה א' ועבר ליל פסח ולא אכלה חייב משום שבועת ביטוי עכ\"ל וכבר עמדנו על דבריו אלו בשורש נשבע לבטל את המצוה יע\"ש ואפשר דמשמע ליה להרב דהנשבע שיאכל מצה כל השנה או כל יום חשיב כנשבע בפי' אף אמצה של מצוה וכנשבע שלא יאכל נבלות וכשרות דמי ומ\"מ בנשבע בכולל לקיים מצות עשה אפי' אם נאמר דחיילא שבועתו אמצוה לא נ\"מ לענין מלקות מידי דכי עבר על שבועתו אינו אלא בשב וא\"ת וליכא מלקות ואף לענין איסור בל יחל נמי לא נ\"מ לפי שיטת הר\"ן בפ\"ק דנדרים ד\"ח ע\"א והרז\"ה בס' המאור בפ' ג' דשבועות דס\"ל דהנשבע לקיים מצות עשה אף בלאו כולל חל עליה לאו דבל יחל וכבר עמדנו על דבריהם בשורש איסור חל על איסור יע\"ש מיהו נ\"מ אי אמרינן דחיילא שבועה בכולל על הקיום מ\"ע לדעת הר\"ן והרז\"ה ה\"נ לענין חיוב קרבן ש\"ב ולדעת הרמב\"ן והרא\"ש נ\"מ נמי דאם נשבע לקיים את המצוה בכולל חייל עליה לאו דבל יחל דאי לאו דנשבע בכולל לא הוה חייל שבועה כלל כמבואר מדברי הרמב\"ן בס' המלחמות בפ\"ג דשבועות ומדברי הרא\"ש שם ובפ\"ק דנדרים ד\"ח ע\"א יע\"ש ועיין בס' התשב\"ץ בח\"א סי' ק' דנ\"ג ע\"ב ד\"ה והרביעי דמפשט פשיטא ליה נמי כמ\"ש המבי\"ט יע\"ש.
והטור בי\"ד סי' רל\"ח כתב וז\"ל נשבע שלא יאכל נבלות וטרפות אינה שבועה עכ\"ל נראה לכאורה שדעתו כדעת הרמב\"ן והרא\"ש אביו דהנשבע לקיים את המצוה לא חלה עליו שבועה כלל ואפי' לענין בל יחל דאי לשי' הר\"ן והרז\"ה הרי חלה עליו שבועה לענין בל יחל כמבואר בדברי הר\"ן שם בפ\"ק דנדרים ד\"ח ע\"א כיע\"ש ולפ\"ז יש לתמוה על מ\"ש מרן בב\"י שם על דברי הטור וז\"ל ומ\"ש שלא אוכל נבלות וטרפות אינה שבועה פשוט שם והטעם משום דהוי נשבע לקיים את המצוה דפטור משבועתו זאת מפני שמושבע ועומד מהר סיני הוא עכ\"ל דכיון דלדעת הר\"ן והרז\"ה חלה שבועתו לענין בל יחל לא היה לו לכתוב שדבר זה פשוט הוא אלא הי\"ל לומר כדעת הרא\"ש והרמב\"ן ושוב ראיתי דהא לא קשייא כלל דאף הרז\"ה והר\"ן לא כתבו דהנשבע לקיים את המצוה חלה עליו שבועה לענין ב\"י אלא בנשבע לקיים מצות עשה אבל הנשבע לקיים מצות לא תעשה אף הר\"ן והרז\"ה אזלי ומודו דלא חלה עליו כלל ואפי' לענין ב\"י ואף שדברי הר\"ן סתומים קצת הדבר מבואר בדברי הרז\"ה בפ\"ג דשבו' שכתב וז\"ל וכן הנשבע לקיים מצות ל\"ת אין עליו שום אונס שבועה שאין עליו בביטול המצוה מחמת השבועה לא קרבן ולא מלקות והיינו דאמרי' בסוף מכות דכ\"ב ולחשוב נמי שבועה שלא אחרוש ביו\"ט התם מי קא חיילא שבועה מושבע ועומד הוא כו' כלומר ואין איסור השבועה חל על איסור המצוה לפי שאין איסור חל על האיסור ובנשבע לקיים מצות עשה השבועה והנדר חלים עליו למלקות אבל לא לקרבן לפי שאינו בלאו והן לא מיעטיה קרא אלא מקרבן דכתיב ביה להרע או להטיב ושפיר דמי לכתחילה למעבד הכי כדאמרי' בנדרים מנין שנשבעין לקיים את המצוה כו' עכ\"ל הרי שכתב בהדייא דלקיים מצות לא תעשה לא חלה עליו שבועה כלל לא לקרבן ולא למלקות אבל נשבע לקיים מ\"ע חלה עליו לענין מלקות והדבר מבואר דז\"ש דנשבע לקיים מ\"ע חלה עליו לענין מלקות לאו דוקא שאין מלקות בעובר על המצוה בשב וא\"ת אלא לענין עונש לאו דבל יחל קאמר דכיון דחלה עליו שבועה מיחייב בלאו זה ומה שיש לעמוד בדברי הרז\"ה והר\"ן הללו כבר עמדנו עליהם בשורש איסור חל על איסור יע\"ש.
ועפ\"י האמור מינח ניחא לי מאי דקשה לכאורה דלפי שיטת הר\"ן דשבועה חלה עליו לקיים המצוה לענין בל יחל אמאי אין שבועה חלה על שבועה כמו ששנינו בפ\"ג דכ\"ו ע\"ב שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל אינו חייב אלא אחת יע\"ש מיהו לפי האמור ניחא דמה\"ט לא חיילא שבועה שניה משום דבשבועה ראשונה איכא לאו דבל יחל ולקיים מצות ל\"ת אין שבועה חלה כלל ודוק ועיין להר\"ן בנדרים די\"ז ע\"ב ד\"ה תנן יש נדר כו' ודוק ומ\"מ אכתי יש לגמגם על דברי מרן ב\"י שלא היה לו לכתוב שדברי הטור הם פשוטים מתוך סוגייא דשבו' כיון דמהתם ליכא ראיה דאין שבו' חלה כלל על קיום מצות ל\"ת ואפי' לענין מלקות ולא היה לו להביא אלא אותה סוגייא דמכות דכ\"ב דמשם באר'ה דאף לענין מלקו' לא חלה השבועה לקיים את המצוה וכמ\"ש הרז\"ה בספר המאור ודוק.
וראיתי בס' כהונת עולם שם בסי' רל\"ח שכתב על דברי הטור וז\"ל לכאורה תמהני דהך אוקמתא דכולל דברים המותרים עם דברים האסורים אידחייא בגמ' ומסקינן אלא כדרבא כו' וא\"כ במפרש שלא אוכל נבלה ושחוטה לא חלה כיון דליתיה בהן כו' ונראה דלק\"מ דמ\"ש דלא משכחת לה בהן ומש\"ה במפרש שלא אוכל נבלה ושחוטה אינו חייב היינו לענין חיוב קרבן כו' ואה\"נ דאיסורא איכא כמ\"ש הרא\"ש והר\"ן בפ' קמא דנדרים אההיא דאשנה פרק זה כו' להרא\"ש איכא איסורא ולהר\"ן איכא משום בל יחל וכדמייתינן לקמן ולפ\"ז צ\"ל דמאי דנקט הטור ברישא אינה שבועה לאו דוקא דאה\"ן דאיסורא איכא ומיהו פשט הלשון משמע דאינה שבועה כלל קאמר הטור ובסיפא הוא דאיכא איסורא וחיילה השבו' אפי' בסתם משום כולל וכעת זו לא שמענו לשום פוסק ומיהו לא תיקשי ליה ממ\"ש שם הרא\"ש אביו שם בנדרים דאיסורא איכא דיתכן שיפרש כפי' הר' אליעזר שהביאו שם התוס' דהיינו דקא פריך והלא מושבע ועומד מה\"ס הוא ואיסור עובר שבועה ליכא כלל ומ\"מ קשיא לי על הש\"ך סק\"ה דפשיטא ליה דלא צריך התרה לענין חולה ולא זכר שר דברי הר\"ן שכתב בהדייא דאיכא איסורא משום בל יחל ודקדוק לשון מרן בשולחן הזהב שבא הוא עליו ג\"כ נראה כהר\"ן מדנקטיה לענין קרבן וצ\"ע עכ\"ל ודבריו תמוהים דמ\"ש דלהרא\"ש איכא איסורא בנשבע לקיים את המצוה ואיך כתב הטור דאינה שבועה כלל הא ל\"ק כלל דמבואר הוא מדברי הרא\"ש שם כדברי הטור דאיסור שבועה ליכא עליו כלל זולת איסור מזכיר שם שמים ובהא לא עסיק הטור ז\"ל.
גם מ\"ש דלהר\"ן איכא משום ב\"י ליתא שכבר כתבנו דאף הר\"ן לא כתב דאיכא משום בל יחל אלא בנשבע לקיים מצות עשה כההיא דאשנה פרק זה אבל בנשבע לקיים מצות ל\"ת כנשבע שלא יאכל נבלות אף הר\"ן אזיל ומודה דליכא משום בל יחל כלל וכמבואר בסוגייא דמכות שכתב הרז\"ה בס' המאור ובכן ממילא לא קשייא מה שהקשה הרב על דברי הש\"כ בסק\"ה דשפיר כתב הרב דחולה שנשבע שלא יאכל נבילה כיון דאיכא פקוח נפש ומוזהר הוא על שמירת הנפש דלא חלה עליו שבועה דהו\"ל כנשבע לבטל את המצוה ואינו צריך התרה ואם הוא בריא ונשבע הו\"ל נשבע לקיים מצות ל\"ת ואינו צריך התרה דלא חלה עליו שבועה שכבר הוא מושבע ועומד וכבר כתבנו שאף הר\"ן אזיל ומודה דכל כה\"ג ליכא משום בל יחל גם מ\"ש עוד דכי נשבע בכולל חיילא השבועה אפי' בסתם לדעת הטור לענין איסורא ושזו לא שמענו לשום פוסק אמת הוא שלפי מ\"ש הר\"ן לדעת הרי\"ף והיא גם היא שיטת רבינו כל שנשבע סתם שלא יאכל אין נבילה בכלל וכי אכיל נבלה פטור משום דאמדינן דעתיה דלא אסר עליו נבלה שכבר אסורה עליו וכמ\"ש מרן כ\"מ בהל' ה' אמנם לפי מ\"ש רש\"י בפי' הסוגייא בד\"ה ה\"ג כו' מבואר הוא דכי נשבע שלא יאכל סתם חיילא עליה שבועה אף אנבלה בין לענין בל יחל בין לענין קרבן שבועה משום דהא איתיה בלאו והן אמנם בנשבע בפי' שלא יאכל נבלות וכשרו' חיילא עליה שבועה אף אנבלות לענין בל יחל אבל לענין קרבן שבועה לא מיחייב הואיל וליתיה בהן והטור דקאי לענין איסור בל יחל שפיר כתב דאם נשבע בפי' שלא יאכל נבלו' וכשרות דחיילא עליה שבועה בכולל וזה מבואר ודבריו צ\"ע.
ובנשבע לבטל את המצוה בכולל שכתב רבינו לקמן בהל' י\"ח דשבועה חלה עליו כתב מרן כ\"מ דהכי איתא בירוש' בפ\"ג שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח שבועה שלא אוכל מצה בלילי הפסח לוקה ואוכל מצה בלילי הפסח שבועה שלא אשב בצל אסור לישב בצל סוכה שבועה שלא אשב בצל סוכה לוקה ויושב בצל סוכה ע\"כ וכתב הר\"ן ז\"ל אסור לאכול מצה בלילי הפסח משום דשבועה חלה לבטל את המצוה בכולל בשב וא\"ת מגו דחיילא אכל ימות השנה חיילא נמי אליל פסח ועל שבועה שלא אשב בצל סוכה כתב אע\"ג דגבי מצה מקרי כולל כי אמר שלא אוכל מצה סתם אין הדבר כן בסוכה לפי שבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם וכל לחם שהוא מצה קרי מצה סתם ואין סוכה סתם אלא סוכת מצוה וכך לולב וזהו ששנינו בשבועת שוא שלא לעשות סוכה שלא לעשות לולב כו' ע\"כ ומדברי רבינו שכתב שלא ישב בצל סוכה לעולם נראה שהוא מפרש דירוש' לאו דוקא הוא וכי קתני שבועה שלא אשב בצל לוקה היינו דוקא במפרש ואומר בצל סוכה של מצוה עכ\"ל ולכאורה משמע מדברי מרן דרבינו מודה להר\"ן בחדא ופליג עליה בחדא דבמצה סתם מודה לו להר\"ן דאף מצה של רשות בכלל אמנם בסוכה סתם דס\"ל להר\"ן דהוי דוקא סוכה של מצוה בהא פליג עליה וס\"ל דאף סוכה של רשות בכלי סוכה סתם ולפ\"ז נראה דאם נשבע שלא יאכל מצה סתם או שלא ישב בצל סוכה סתם לדעת רבינו חשיב נשבע בכולל ואסו' לאכו' מצה של מצוה ואסור לישב בסוכה של מצוה ואם זו היתה כונתו ז\"ל ק\"ט דא\"כ למה לו לרבינו לומר שנשבע שלא יאכל מצה שנה או שנתיים או נשבע שלא לישב בצל סוכה לעולם דמבוארים דבריו דדוקא כשאמר שנה או שנתיים או לעולם הוא דחשיב נשבע בכולל אבל אם אמר שלא יאכל מצה סתם או שלא ישב בצל סוכה סתם לא חשיב נשבע בכולל אלא הו\"ל כנשבע על מצה של מצוה או על סוכה של מצוה וכבר תמה עליו בזה הלח\"מ בפ\"ג מה' נדרים ה\"ו וכתב דאדרבא רבינו מודה להר\"ן בסוכה סתם דחשיב סוכה של מצוה ופליג עליה במצה סתם דלדעת הר\"ן אף מצה של רשות בכלל ולדעת רבינו אין מצה של רשות בכלל אלא מצה של מצוה דוקא דומייא דמצה אלא שהוקשה לו מ\"ש רבינו בפ\"א מה' שבועות דהנשבע שלא ישב בסוכה בחג הסוכות ושלא יאכל מצה בליל פסח חשיב שבועת שוא דמשמע דאם לא הזכיר חג הסוכות וליל פסח לא לקי משום שבועת שוא דחשיב כנשבע בכולל והוא היפך דבריו כאן ונדחק הרב לומר ואולי מ\"ש בפ\"א לאו דוקא שלשון הנודר כן וצ\"ע עכ\"ל. ולא ידעתי למה לא הוקשה לו להרב לח\"מ לפי דרכו מדברי רבינו שלפניו שם בה' נדרים שכתב דהאומר הרי המצה בלילי הפסח אסורה עליו אפי' שבועה נמי חלה עליו דהו\"ל נשבע בכולל וכיון שמדבריו בפ\"א ושם בפ\"ג מה' נדרים משמע כן הי\"ל להרב לומר שדברי רבינו שכתב כאן בפ\"ה לאו דוקא דסמי חדא מקמי תרתי.
והנראה לע\"ד בדעת רבינו ובהכי נתיישבו דברי מרן כ\"מ הוא זה דלדידיה משמע ליה דהנודר ממצה סתם וכן הנודר שלא ישב בצל סוכה סתם כל שלא אמר שנה או שנתיים או לעולם אין מצה של מצוה ואין סוכה של מצוה בכולל עד שיפרש כונתו ודעתו שאף על מצה וסוכה של מצוה נשבע דסתמא אנו אומדין דעתו שלא נשבע ע\"ד שהוא מושבע ועומד מהר סיני וכעין זה כתב מרן כ\"מ בהל' ה' דלדעת רבי' והר\"ן הנשבע שלא יאכל סתמא אין נבלה בכלל כיון שכבר הוא מושבע ועומד כמש\"ל אעפ\"י שאם נשבע בפי' שלא יאכל נבלות וכשרות חיילא שבועתו אף אנבלות כיע\"ש.
וכבר הר\"ן בדשי\"ד עלה דמתני' דנשבע לבט' את המצוה כתב ג\"כ בשם הרמב\"ן דהירוש' סובר שהנשבע סתם שלא יאכל אם אכל נבלות חייב שהם סוברים שהנשבע סתם דעתו על האיסורין ומפני שהן סוב' כן אמרו שהנשבע שלא יאכל מצה סתם שדעתו אף לילי הפסח אבל אנן דקי\"ל שהנשבע שלא יאכל אילו אכל נבלות פטור שאין האיסורין בכלל שבועתו אפשר שאין לו לאוכלה בלילי הפסח יע\"ש ואין ספק לע\"ד כי זו היא סברת רבי' ומפני כן כתב רבינו הכא שנשבע שלא יאכל מצה שנה וכן שלא ישב בצל סוכה לעולם דאלו נשבע סתמא יכו' לומר שלא כיוין אמצה של מצוה ולא על סוכה של מצוה אבל כשאמר שנה או שנתיים הו\"ל כפי' בהדיא אף מצה וסוכה של מצוה דבכלל שנה הוי י\"ט של פסח ואלו אין דעתו על מצה של מצוה לא הי\"ל לומר שנה או לעולם שזה מבואר שדעתו אף על המצוה והשתא ניחא נמי מ\"ש רבינו בפ\"ג מה' נדרים ה\"ו גבי נדרים חלים ע\"ד מצוה שאמר הרי המצה בלילי הפסח אסורה עליו הרי ישיבת הסוכה בחג הסוכות אסורה עליו כו' דאלו אמר סתמא ולא הזכיר ליל פסח וחג הסוכות אף בשבועות חלה השבועה שאם הנשבע אמר שכונתו על מצה ועל סוכה של מצוה חלה שבועתו בכולל ובהכי ניחא נמי מ\"ש בפ\"א ה\"ו גבי נשבע לבט' את המצוה שאמר שלא ישב בסוכה בחג הסוכות כו' דאלו נשבע סתמא לא חשיב שבועת שוא אלא או רשות לחוד או כולל וחלה שבועתו שפיר ומ\"ש בפרקין הל' ט\"ו הנשבע לבט' את המצוה כיצד כגון שנשבע שלא יעשה סוכה כו' ולא פי' בחג הסוכות נלע\"ד דלשון זה דלא יעשה סוכה משמע ליה לרבינו דמשמע טפי עשיית סוכה של מצוה דאיכא מצוה בעשייתה כמו שנראה מדברי רבינו בפי\"א מה' ברכות ה\"ח והתוספו' בפרק התכלת כתבו דבירוש' פ' הרואה הצריכו לברך אעשיית סוכה יע\"ש אבל בסוכה של רשות לא שייך לשון עשיה אלא לשון ישיבה אם אין דרכו לעשות בעצמו ועוד דכיון שכבר ביאר דבריו רבינו בפי\"א מה' ברכות ובפרקין הל' ח' ובפ\"ג מה' נדרים דכל שלא אמר בפי' בחג הסוכות לא חשיב נשבע לבט' את המצוה לא הוצרך רבינו לבאר דבריו ג\"כ שם וסמך אמ\"ש באלו המקומות וזה ברור ועיין למרן ב\"י בסימן רט\"ו שכת' בשם הכולבו דהנודר להתענות ב' וה' סתם ואמר אלו הייתי יודע שהיה י\"ט חל בהם לא הייתי נודר בטל נדרו ואין צריך התרה וכ\"כ שם הר\"ב פרישה בשם הר\"א ממיץ וז\"ל נדר להתענות חדש אומרים לו הרי בזה החדש שנדרת יש י\"ט ושבת וא\"ל לא נתכונתי בהם אפי' להתיר א\"צ דברים כי הני שמוכיחין הוי דברים עכ\"ל ומדברי רבינו שכתב כאן נשבע שלא יאכל מצה שנה כו' משמע דפליג אהר\"א ממיץ וס\"ל דכל שאמר שנה והדבר ידוע שבתוך השנה יש יו\"ט ודאי שאף אי\"ט כיוין ואינו יכו' לומר שלא היה דעתו אי\"ט ודוק.
ועפ\"י האמור בדעת רבינו ממילא נוחים גם כן דברי מרן כ\"מ דאיהו מפשט פשיטא ליה בדעת רבינו כמ\"ש דכל שנשבע סתם שלא יאכל מצה או שלא ישב בסוכה יכו' לומר שלא כיוון אלא על מצה וסוכה של רשות ולכך הצריך שיאמר שלא יאכל מצה שנה כו' וכן שלא ישב בצל סוכה לעולם דסתמא לאו אמצה וסוכה של מצוה נשבע ופליג אהר\"ן בין במצה סתם ובין בסוכה סתם דלדעת הר\"ן מצה סתם הוא כולל אף מצה של מצוה וסוכה סתם אינו אלא סוכה של מצוה ולדעת רבינו סוכה ומצה סתם אינו אלא ש\"ר כמדובר מיהו הרב הוקשה לו לדעת רבינו דמדברי הירוש' משמע דסוכה סתם בלשון בני אדם הוא סוכה של מצוה כמו שהכריח הר\"ן מל' הירוש' ובהא לא אשכחן דפליג גמרא דידן אדברי הירוש' לזה הוצרך מרן לומר דלדעת רבינו לשון הירוש' לאו דוקא כו' דסיפא גבי סוכה סמיך ארישא מיהו בעיקרא דמילתא דס\"ל להירוש' דהנשבע שלא יאכל מצה סתם חשיב נשבע בכולל ואסור לאוכלה בלילי הפסח פשיטא ליה למרן ז\"ל דרבינו פליג וס\"ל כמ\"ש הרמב\"ן דגמרא דידן פליג על הירוש' ופסק כגמרא דידן ומש\"ה הצריך שיאמר שנה או שנתיים כן נלע\"ד נכון בדעת רבינו ז\"ל ודוק.
וראיתי להלח\"מ שם בפ\"ג מה' נדרים שהקשה עוד בדברי רבינו דהנשבע שלא יאכל מצה בלילי הפסח וכן שלא ישב בחג הסוכות וכן הנשבע שלא יניח תפילין אמאי חשיב ליה נשבע לבט' את המצוה נימא דחשיב נשבע בכולל דמגו דחייל שבועתו אשאר ימי החג חייל נמי אלילה ראשונה שהרי אינו חייב במצה ובסוכה אלא בלילה הראשונה בלבד וכן בתפילין נימא מגו דחייל אשבתות וימים טובים חייל נמי אשאר ימים והרב מתוך קושיא זו הכריח בדעת רבינו כמ\"ש הר\"ן דסוכה סתם בלשון בני אדם אינו אלא סוכה של מצוה וכן במצה סתם וכן בתפי' סתם ס\"ל נמי דכשאדם נשבע סתם אינו אלא אשעת חיובא לבד יע\"ש ולפי מ\"ש בדעת רבינו דאדרבא במצה ובסוכה סתם ס\"ל דאינו אלא של רשות דוקא ולא של מצוה כמבואר מדבריו בפ\"א ה\"ו ובפ\"ג מה' נדרים ה\"ו ואין מצה וסוכה של מצוה בכלל שבועתו עד שיפרש בשעת חיובא וכמ\"ש מרן כ\"מ צריך לומר דמ\"ש רבינו בלילי הפסח וכן בחג הסוכות אין כונתו שנשבע בלשון זה אלא הן הן דברי רבינו שהנשבע נשבע בפי' שלא יאכל מצה בעת שהוא חייב לאכו' ושלא ישב בסוכה בעת שהוא חייב לישב בסוכה וכן כשנשבע שלא להניח תפילין נשבע בפי' בעת שהוא חייב להניח ורבינו הוא שביאר לנו שהנשבע נשבע לבט' את המצוה בפי' כגון שנשבע לבט' מצות אכילת מצה בלילי הפסח שאנו מצווין באכילת מצה בלילי הפסח ור\"ל בכל לילה ראשונה שבכל חג הפסח וכן במצות ישיבת הסוכה בחג הסוכות שאנו מצווין בו ודוק ואפילו תימה שלשון זה שכתב רבינו הוא לשון הנשבע בעצמו אין כאן כולל דכיון דאכי' ראשונה שבליל פסח וישיבת הסוכ' הראשו' שבלילי חג הסוכות הוא מצוה עליה ומושבע ועומד הוא ואי אפשר לאכי' שניה של רשות וכן לישיבה שניה של רשות בלא ישיבה ראשונה ואכי' ראשונה של מצוה ואין כאן כולל וכמ\"ש הרב פר\"ח בה' פסח סימן תפ\"ה וז\"ל ואי קשיא מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא וכי היכי דברישא חיילא שבועה דמגו דחיילא אכל ימות השנה חיילא נמי אמצה אף בסיפא נמי מגו דחיילא אטפי מכזית ליחול נמי אכזית קמא דחיובא לאו מילתא היא דכיון דאי אפשר לכזית בתרא בלא כזית קמא ואכזית קמא מושבע ועומד מהר סיני הוא אין כאן שבועה דאין שבועה חלה על שבועה וכשהוציא שבועה מפיו שלא לאכו' מצה בליל פסח לוקה בין אכל בין לא אכל עכ\"ל.
גם הרב מהרימ\"ט חי\"ד סימן מ\"ז כתב וז\"ל ואין לומר מגו דחיילא אלאחר שישא בת בנים שאין בדבר איסור חיילא נמי קודם שישא דכיון דמ\"מ צריך לישא בת בנים הרי נעקרה שבועתו ותו לא חיילא אף אלאחר מכאן דאין לומר דמגו דחיילא לאחר שאכל כזית מצה ולאחר שאכל סעודת סוכה אלא ודאי הא ליתא כלל עכ\"ל גם בספר תמים דעים סימן רמ\"ה כתב בשם הראב\"ד דהעומד בליל פסח ונשבע שלא יאכל מצה סתם אין שבועה חלה עליו וכ\"כ הרש\"ך בח\"מ סימן ע\"ג סס\"ק י\"א יע\"ש. גם מהרש\"ך בח\"א סימן פ\"ב כתב דהנשבע לשרת לראובן שנה אחת ואח\"כ נשבע לשרת לשמעון שנתיים דהשניה לא חלה כיון דמושבע ועומד לראובן שנה אחת דכיון דבשנה ראשונה לא חלה ה\"נ בשניה לא חלה שאי אפשר לקיים שבועתו כלל עכ\"ל ועיין בספר קול יעקב בלשונות הרמב\"ם ד\"ל ע\"א כי שם הביא לשון מהרש\"ך ז\"ל ודוק.
ובכן יש לתמוה על מרן החבי\"ב דבי\"ד סימן רל\"ז הגהת ב\"י סוף אות כ\"ה כתב הפך זה ולא זכר שר דברי רבו שכתב בהפך וכמ\"ש וכבר תפס עליו בזה הרב כהונת עולם סימן רל\"ח דצ\"ו ע\"א יע\"ש. וראיתי בספר הנז' שתמה על סברת מהרימ\"ט שהרי הריב\"ש בסי' שצ\"ה כתב בהדיא דאפי' עומד בלילי הפסח ונשבע סתם שלא יאכל מצה דחל עליו שבועה בכולל במגו דחל אמצה דרשות דשאר ימים שאחריו וכן דקדק עוד מתשובת הר\"ן שהביא מרן ב\"י בסימן רל\"ח והביא דבריו הרב המפה שם בס\"ו שכתב וז\"ל הנשבע לקדש אשה פ' אם תרצה עד הפסח ואח\"כ נשבע שלא לקדשה שבועה שניה חלה ע\"י כולל שהרי אינו מחוייב לקדשה רק כשתרצה עד הפסח ומתוך שחלה" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש וי'ו כללא או פרטא היו \n חמשה תובעין אותו כו' חייב ע\"כ אחד ואחד כו'. הנה מרן בכ\"מ פ\"ד מה' נדרים ה' י\"א כתב דרבינו פסק כרבי יאודה אליבא דר' יוחנן דס\"ל דוא'ו כללא הוי אבל בלא וא'ו פרטא הוי וגריס בגמ' כגי' התוס' דגי' רש\"י אינה מכוונת דהיאך אפשר שולא לך בוא'ו יהיה יותר פרטא מלא לך בלא וא'ו יע\"ש והלח\"מ תמה עליו שהרי בפ\"ז מה' שבו' ה' יו'ד כתב רבינו דבין אמר לא לך בין אמר ולא לך חייב ע\"כ או\"א וכ\"כ ג\"כ בהל' י\"ב גבי גזלה ואבידה יע\"ש.
ולע\"ד אפשר להליץ בעד מרן דמשמע ליה בדעת רבינו דאף לרבי יאודה לא חשיב וא'ו כללא אלא דוקא כי דייק בלישניה ואמר לכולן ולא לך בוא'ו דאז איכא למימר דלהכי דייק למימר כי האי לישנא לכלול את כולן בשבועה ראשונה דוא\"ו מוסיף הוא וכללא קא כייל את כולן אבל כי שינה לשונו ואמר על אחד מהם לא לך בלא וא'ו אז גילה דעתו דלאו דוקא הוא ולא דייק בלישניה למימר בוא'ו לכללא דא\"כ מ\"ט קא כייל להני ולא כייל להך בהדייהו אלא ודאי דלאו לכללא קא מכוין וסירכיה דלישניה נקיט ואזיל וכיון שפרט לכ\"א ולא כללן להתחייב ע\"כ אחד הוא מכוין כנלע\"ד ליישב דעת מרן. ומיהו הא ק\"ל בדברי מרן במה שדחה גי' רש\"י באומרו שהיאך אפשר שולא לך יהיה יותר פרט מלא לך בלא וא'ו כיע\"ש דאטו לדידיה מי ניחא דהא לפי גי' התוספו' נמי לר\"מ אליבא דשמואל ס\"ל דולא לך בוא'ו חשיב פרטא טפי מלא לך בלא וא'ו ותיקשי ליה דהיאך אפשר דבר זה. והתוספות לא דחו גי' רש\"י מכח סברא זו שכתב מרן דהא ודאי לא מכרעא דהא איכא נמי ר\"מ אליבא דשמואל דס\"ל נמי הכי אלא הם ז\"ל דחו גי' רש\"י משום דלפי גירסתו אזלא הך סוגיא דהכא אליבא דר' יאודה בתר איפכא מסוג' דזבחים כיע\"ש וא\"כ מהך טעמא הו\"ל למרן לדחות גיר' רש\"י ולא מכח הסברא דהא לא מכרעא כמדובר וצ\"ע. והלח\"מ שם בפ\"ד דנדרים כתב שדעת רבינו לפסוק כמ\"ד דבין בוא'ו בין בלא וא'ו כולהו פרטא הוי אלא דס\"ל דהוא'ו התפסה נמי הוי ולכן באומר שאיני נהנה לזה ולזה קאמר רבינו שם דאם הותר הראשון הותרו כולן יע\"ש ומה שיש לדקדק לפי דבריו ממ\"ש רבינו בפט\"ו מה' מעה\"ק גבי ההיא דכזית וכזית וכן ממ\"ש בספ\"ד מה' גרושין גבי ושאלו בשלום פ' כו' כבר עמד בו הרב בני יעקב בדקמ\"א ע\"ג וע\"ד ויישב דבריו על נכון יע\"ש.
ובס' שער יוסף בתשו' סימן יו'ד דל\"ד ע\"ד עמד מתמיה ע\"ד הלח\"מ דלפי דעתו דפוסק דבין בוא'ו בין בלא וא'ו פרטא הוי איך מצינן למימר דכשאמר לזה ולזה תלאן זה בזה הא קי\"ל דוא'ו פרטא הוי ומופרדי' זה מזה הם וע\"כ דהש\"ס התם לפי גירסת הרא\"ש בפ\"ד דנדרי' מפרש ההיא מתני' דנדרי' דוא'ו כללא הוי לר\"ש ולא פרטא אמנם אנן דקי\"ל כרבי אי אפשר לומר דהאומר לזה ולזה תלאן זה בזה עכת\"ד יע\"ש. ולע\"ד הא לא ק\"מ דהתליה זה בזה אינו תלוי בפרטא או בכללא דמאי דחשיב פרטא באומר ולא לך או ולא לזה לאו משום יתורא דוא'ו הוא דהא בלא וא'ו נמי חשבינן ליה פרטא אלא לישנא יתירה דהוצרך לפרט כל אחד ולא אמר סתמא שאין לכם בידי או שאיני נהנה לכם הוא דמשמ' לן דחשיב פרטא והוא'ו דמייתר מורה על התליה וההתפסה והו\"ל כאלו פי' שבועה לכ\"א ובלבד שיהיה תלוי שבועתו של זה בשבועתו של הקודם ומש\"ה אמרינן הותר הראשון הותרו כולן כו' ודוק. ובספר שער המלך שנדפס מחדש למורי הרב בפ\"ה מהל' אישות דכ\"ז ע\"ג ראיתי שהוקשה לו בתי' הלח\"מ דאי ס\"ל לרבינו דהוא'ו חשיב התפסה א\"כ גבי שבועת הפקדון כי אמר שבועה שאין לך בידי לא לך ולא לך וכן שאין לך בידי חיטין ושעורים אמאי לא אמרינן דאינו חייב אלא על הראשונה בלבד דהא קי\"ל מתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי ואמאי פסק רבינו דחייב ע\"כ א\"וא וכתב שבשיטה כ\"י למסכת נדרים מצא שהקשו כן בדברי רבינו יע\"ש וכעין זה הוקשה לו ג\"כ בספר קרית מלך רב בדין שבועות ממ\"ש רבינו בפ\"ב ה\"ט וז\"ל וכן אם נשבע שלא אוכ' בשר וחזר ואמר הרי פת זה כבשר זה הרי הוא פטור שהרי לא הוציא שבועה מפיו אלא התפיסו ע\"כ. משמע דוקא משום שחזר ואמר הרי פת זה כבשר זה הא אם נשבע על הפת והבשר יחד על שניהן דלא הוי התפסה וכן משמע ממ\"ש רבינו בפ\"ד ה\"ו ואפי' אמר שבועה שלא אוכל בשר ופת וקטנית ואכל הכל אינו חייב אלא אחת וכולן מצטרפין לכזית ואי הוי התפסה נראה שאינו מצטר' לכזית עכ\"ל.
ולע\"ד הא נמי לא קשייא דאף הלח\"מ לא כתב דהוא מורה על ההתפסה לדעת רבי' אלא דוקא היכא דלא אייתר לישניה דנשבע דיתור לשונו מורה שדעתו להתחייב על כל אחד והוא'ו מורה על ההתפסה הילכך גבי שבועת ביטוי כגון שבועה שאיני נהנה לזה ולא לזה דאיכא למימר דיתור לשונו דהוצרך לפרט לכל אחד ואחד הוא להתחייב בשבועה לכל אחד והוא'ו יתירה הוא להורות על ההתפסה אמרינן הכי אבל גבי שבועת הפקדון דאי אמרינן דהוא'ו מורה על ההתפסה עכ\"ל דליכא אלא התפסה לבד וליכא שבועה לכל אחד א\"כ אייתר לישניה דלמה פרטן לכל אחד ואחד לימא שבועה שאיני חייב לכם דליכא למימר דלהכי פרטן ולא אמר שבועה שאיני חייב לכם משום דלא בעי לישבע לכולן דא\"כ למה התפיסן דאין ספק דמדהתפיסן זב\"ז דטועה בדין הוא וסובר דמתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי ואם דעתו שלא לישבע עליהן כלל למה התפיסן הילכך עכ\"ל שדעתו לישבע לכל אחד ומשו\"ה פרטן והוא'ו לאו דוקא ובכן ממילא יתיישב.
גם מה שהקשה בס' קמ\"ר דכיון דהוא'ו אינו מורה על ההתפס' לבד א\"כ בנשבע שלא יאכל בשר ופת וכיוצא כל כה\"ג השבועה קאי על כל הדברים שהזכי' בפיו ובשפתיו אלא שהוא'ו מורה ג\"כ על ההתפסה זה בזה ומשו' הכי כתב רבינו בפ\"ב ה\"ט דדוקא כי אמר הרי פת זה כבשר זה אז הוי התפסה לבד אבל אם לא אמר כן אלא שנשבע על דברים הרבה אז הוי כנשבע על כל דבר ודבר אלא שהתפיס דבר בחבירו וכאלו אמר שכל זמן שאהא אסור בבשר אהא אסור בפת וכי תימה א\"כ כיון דאיכא שבועה לכל דבר ודבר בפרט אכתי ק' ההיא דפ\"ד ה\"ו בנשבע שלא אוכל בשר ופת וקטנית ואכל הכל למה כתב רבינו דאינו חייב אלא אחת הול\"ל דחייב ע\"כ דבר ודבר הא ודאי לא קשייא מידי שהרי אמרו בפ' שבועות שתים בתרא דכ\"ג גבי נשבע שלא אשתה יין ושמן ודבש דע\"כ לא מחייב ע\"כ חדא אלא כשהיו מונחים לפניו דאייתר לישניה דהול\"ל שבועה שלא אשתה מאלו המינין אבל כשאינן מונחין לפניו לא מחייב אלא חדא דאיכא למימר להכי פרטן כדי למפטר נפשיה מאחרינייתא ודוק ובהכי ניחא מה שהקשה עוד בס' הנז' על מה שאמרו בירוש' גבי שבועת אליהו היכן הותר נדרו של טל אמר רב תנחומא סברון מימר נדר שהותר מקצתו הותר כולו עכ\"ל והוק' לו דתינח לרש\"י דס\"ל דכללא הוי עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד אמנם לר\"י ולר\"מ דס\"ל דוא'ו פרטא הוי לדעת ר' יוחנן וכן לשמואל אליבא דר' יאודה א\"כ הוו ב' שבועות וכה\"ג לא אמרינן הותר אחד מהם הותרו כולם יע\"ש וע\"פ האמור לא קשיא מידי דע\"כ לא אמרו דוא'ו פרטא הוי אלא בההיא דולא לך ולא לך דאייתר לישניה דהוה מצי למימר שאיני חייב לכם ומדהוצרך לפורטן ואמרן כי האי לישנא להתחייב ע\"כ א' קמכוין אבל היכא דליכא יתור לשון כי ההיא דלא אשתה יין ושמן ודבש דדילמא למפטר נפשיה מאחרינייתא קאתי ליכא למ\"ד דחייב על כל חד וחד וההיא דאליהו דמי ממש לההיא דשלא אשתה יין ושמן ודבש ולא היו מונחים לפניו הילכך לא הוי אלא כללא ולא פרטא.
עוד ראיתי בספר הנז' הביא דברי הריב\"ש ז\"ל בסימן רצ\"א שכתב דהנשבע או נדר שלא יאכל ענבים ולא ילבש בגדי משי והותר אחד מהם דלא הותר השני דכיון שהן פעולות חלוקות הוו שני שבועות לענין חיוב חטאות וכיון שכן אם הותר על האחד לא הותר השניה וצריך התרה לכל אחד ואחד ע\"כ וכתב ומתוך דבריו נ\"ל דלא הבין במ\"ש רבינו גבי שאיני נהנה לזה ולזה הותר הראשון הותרו כולן כמ\"ש הרב לח\"מ דהוי פרטא והתפסה דא\"כ גם בנדון דידיה נימא הכי וצ\"ל דס\"ל להריב\"ש דבוא'ו הוי כלל כמ\"ש מרן כ\"מ וקשה עליו ג\"כ קו' הרב לח\"מ דרבינו ס\"ל דהוי פרטא עכ\"ל ולע\"ד הא לא מכרעא דאה\"נ דלדעת רבינו ס\"ל להריב\"ש כמ\"ש הרב לח\"מ ולפ\"ז בנדון הריב\"ש חשיב פרטא והתפסה ואם הותר על הענבים הותר נמי על לבישת בגדי משי ואם הותר על בגדי משי לא הותר על הענבים מיהו הריב\"ש לא חש לס' רבינו בזה מאחר שכל הפוסקים ס\"ל גבי דשאיני נהנה לזה ולזה דלא חשיב התפסה עד שיאמר פלוני כפלוני ופלוני כפלוני וכגירס' הגמרא בההיא דפ\"ד דנדרים. ומה שהוצרך הריב\"ש לומר דמשום דהפעולות חלוקות חשיבי ב' שבועות ולא כ' הטעם משום דוא'ו פרטא הוי היינו משום דהכא ליכא לישנא יתירה כמדובר.
ודרך אגב ראיתי לעמוד במה שהקשה הרב מחנה אפרי' בהלכות שבועות סי' ט' בעיקר דברי הריב\"ש בתשובה זו שלמד דחילוק הפעולות מחלק השבו' מההיא דשלא אוכל ושלא אשתה דאמרינן בפ' שבועות ב' דחייב ב' משום דכיון דאמר שלא אוכל והדר שלא אשתה גלי אדעתיה דשלא אוכל דקאמר היינו אכילה לחודה יע\"ש והוקש' להרב הנז' וז\"ל ולא הבנתי כונתו דההיא דשלא אוכל ושלא אשתה דחייב ב' לאו משום דחילוק הפעולות מחלקת השבועות הוא אלא טעמא הוי משום דלא היה לו להזכיר שתיה בכלל אכילה הוא ולמה הזכירו אינו אלא כדי לחלקן בשתי שבועות ולהתחייב עצמו בב' עכ\"ל ולכאורה קושיא אלימתא היא מיהו לע\"ד נראה ליישב דעת הרב דמשמע ליה דע\"כ לאו מהאי טעמא הוא אלא דהפעולות חלוקות דאי משום דלא היה לו להזכיר שתיה דבכלל אכילה היא אתו כ\"ע קרו לשתיה אכילה וכי לא עבידי אינשי דקרו לאכילה אכילה ולשתיה שתיה וכיון דאיכא אינשי הכי ואיכא אינשי הכי אין סברא לומר דמשום לישנא יתירה חשבינן ליה פרטא דלא דמי לההיא דשלא אוכל פת חיטין ופת שעורין דלאו אורחיה דאינשי לאשתעויי הכי ולמימר פת פת בכל דבר וכן בההיא דשלא אשתה יין ושמן ודבש לכ\"ע איכא לישנא יתירה כל שהיו מונחים לפניו או מסרבין בו לאכול יין ושמן כו' וליכא מאן דמשתעי בהכי הילכך ע\"כ מדכפל דבריו לחלק הוא בא משא\"כ הכא וכיון שכן עכ\"ל דמאי דחשבינן ליה שתי שבועות ומחייב שתים אינו אלא משום דהפעולות חלוקות הן ולא משום כונתו דהכא ליכא יתור לשון כמדובר.
ואפשר דהמכריחו להריב\"ש טפי הוא ההיא דהוה בעי הש\"ס למימר התם דשלא אוכל ושלא אשתה דקתני מתני' דחייב שתים מיירי בדאמ' שלא אשתה והדר אמר שלא אוכל כיע\"ש ואם איתא דחייב שתים הוא משום יתור לשונו כמ\"ש הרב מחנה אפרים הא ניחא כשאמ' שלא אוכל והדר אמר שלא אשתה דכיון דשתיה בכלל אכילה כל שאמר שלא אוכל תחילה הרי שתיה בכלל ולמה אמר שלא אשתה אם לא שכוונתו לחלק אבל כשאמר שלא אשתה תחילה והדר אמר שלא אוכל ליכא לישנא יתירא ואכתי תקשי ליה אמאי חייב שתים וליכא למימר דהשתא נמי איכא לישנא יתירא דהוה מצי למי' שלא אוכל לבד ומדהוצ' לפרט שלא אשתה תחילה והדר שלא אוכל ש\"מ שדעתו לחלק דהא ודאי ליתא שהרי כתב מהרימ\"ט בח\"א סי' ס\"ח דכולה סוגייא דהכא אזלא בין אליבא דר\"י ור\"מ ובין אליבא דר\"ש דאפליגו בפרק שבועת הפקדון גבי שבועה ולא לך ולא לך דאע\"ג דלר\"ש אפילו התם דאיכא לישנא יתירה דהא הוה מצי למימר שבועה שאיני חייב לכם ופרטן לכל חד אפ\"ה ס\"ל דכללא הוא עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד וא\"כ לדידיה משמע לכאורה דה\"נ גבי שבועה שאיני אוכל פת חיטין פת שעורין כו' וכן גבי שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש אע\"ג דאיכא לישנא יתירה אפילו הכי לר\"ש לא מחייב אלא חדא כיון דליכא שבועה בכל דבר מיהו כתב הרב דאפי' לר\"ש נמי כל כה\"ג אזיל ומודה ר\"ש נמי דמחייב ע\"כ חדא וחדא משום דהכא איכא כלל והדר פרט דכיון דאמר שלא אוכל וכונתו על דברים שלפניו הרי כלל הכל בשלא אוכל ומדהוצרך לפרט לכל חדא וחדא מיחייב ע\"כ חדא וחדא אפילו לר\"ש משא\"כ בההיא דולא לך ולא לך דליכא אלא פרטא לבד וליכא כללא מעיקרא יע\"ש והשתא בנשבע שלא אשתה והדר שלא אוכל ליכא כלל' דאכילה לאו בכלל שתיה היא וא\"כ אמאי חייב ב' ודוחק לומר דכי הוה בעינן לפרושי מתניתין הכי הוה מוקי מתני' דלא כר\"ש דכל כי האי הו\"ל לפרושי הואיל וכולה סוגיא אזלא אף כר\"ש כמ\"ש מהרימ\"ט אלא ודאי דטעמא דחייב ב' לפום האי אוקמתא אינו אלא משום דהפעולות חלוקות הן כמ\"ש הריב\"ש וליכא מאן דפליג אהאי טעמא ועיין בס' קמ\"ר פ\"ה מהלכות שבועות הל' י\"ח ודוק.
הדרן לדמעיקרא שמ\"ש הלח\"מ בדעת רבינו הוא הנכון וכל מה שהקשו על דבריו הכל בא לכלל ישוב כמדובר ועיין עוד במה שהקשה הלח\"מ לפי דרכו בדעת רבינו בפי\"ג מה' נדרים הלכה יו'ד וכבר בספר שער המלך למורי הרב בפ\"ה מה' אישות דכ\"ז ע\"ג עמד ויישב דברי רבינו בישוב נכון ואין צורך למה שנדחק שם הרב לח\"מ כיע\"ש ולפי דברי הלח\"מ שם לא ידעתי אמאי לא קשייא ליה טפי לדעת רבי' אנשבע שלא יאכל נבלו' ושחוטות היאך חלה שבועתו בכולל אף אנבלות כמ\"ש רבי' בפ\"ה מה' שבועות ה' יו\"ד הא כיון דלדידיה וא'ו פרטא הוא חשיב כנשבע שבועה על הנבלות ושבועה על השחוטות וכיון דאיכא שבועה לכל חד לחודיה אין כאן טעם כולל כמ\"ש הריב\"ש בתשו' סי' רצ\"א וקנ\"ט כיע\"ש אלא ודאי דע\"כ לא חשיב וא'ו פרטא לדעת רבינו אלא כי ההיא דולא לך ולא לך וכההיא דלזה ולזה דכיון דהוה מצי לישבע על כולם כאחד ופרט לכל אחד אז חשבינן ליה כנשבע על כל אחד אבל היכא דנשבע שלא אוכל נבלות ושחוטות אין יתור לשון לומר דלהכי פרטן להתחייב ע\"כ אחד דדילמא למפטר נפשיה מאחרינייתא קאתי כדאמרינן גבי שבועה שלא אוכל פת חיטין פת שעורים וכן גבי שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש וזה ברור.
והנה הרב מח\"א בה' שבועות סי' ט' רצה ליישב דעת רבינו דס\"ל דדוקא גבי שבועה ס\"ל כר\"י דוא'ו פרטא הוא משום דשבועות חלוקות לחטאות אבל בנדרים דאין חילוק חטאות בהן כמ\"ש רבינו בפ\"א מה' נדרים הל' ו' כה\"ג דאמר זה וזה בוא'ו חשיב כללא כר\"ש יע\"ש ועיין במה שהקשה עליו בנו הרב בדי\"ג ע\"ב יע\"ש ולבר מן דין אין טעם בחילוק זה דחילוק חטאות שאמרו גבי שבועה אינו אלא היכא דהשבועות חלוקות מצד עצמן אבל בשבועה אחת שכלל בה דברים הרבה ליכא חילוק חטאות כמ\"ש רבינו בפ\"ד הל' ה' אמר שבועה שלא אוכל היום בשר ופת וקטנית ואכל הכל אינו חייב אלא אחת וכולן מצטרפין לכזית ע\"כ ולפי דברי הרב נימא דוא'ו פרטא הוי הואיל וחלוק לחטאות ויהא חייב על כל אחת ואחת אלא ודאי דטעם זה לא מהני לחלק השבו' ולעשות מהכלל פרט ומ\"ש בפ' שבועות ב' דכ\"ג שאני שבועות מתוך שחלוקות לחטאות אין מצטרפות עיין להרב מש\"ל ברפ\"ד מה' שבועות ד\"ה תנן מה שביאר בפי' אותה סוגייא ודוק.
עלה בידינו מכלל האמור שדעת רבינו לפסוק כמ\"ד דבין באומר לא לך ולא לך בין באומר לא לך לא לך בלא וא'ו כולהו פרטא הוי ולא חשיב כללא עד שיאמר שאיני חייב לכולכם וכיוצא אמנם הר\"ן והרא\"ש חלוקים על רבינו דהם פסקו כר\"ש דס\"ל כללא הוי עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד וז\"ל הר\"ן בפי' ההלכות בפ' האיש מקדש עלה דמתני' דהתקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו ואמרינן בגמרא מאן תנא אמר רבא ר\"ש היא וקיימא לן הכי כיון דסתם לן תנא כוותיה ובפ' פותחין נמי תנן לזה קרבן ולזה קרבן כו' והתם נמי אוקומיה רבא כר\"ש ואף על גב דבפרק הפקדון אפליגו בהא ואיכא למימר סתם ואחר כך מחלוקת היא אפי\"ה כיון דשקלו וטרו אמוראי בהך סוגייא דהכא אליבא דר\"ש קי\"ל כוותי' וכן פסקו ר\"ח והרמב\"ן עכ\"ל ומוהרימ\"ט בחי' לקדושין הקשה עליו וז\"ל ולא ידעתי מאי קא ק\"ל אי משו' דהני סתמי בס' נשים ופלוגתא בס' נזיקין הא בתרי מסכתי אין סדר למשנה וכ\"ש בתרי סדרי ולמה לא נפסוק כהני סתמי אם לא דהתם בשבועות איכא סתמא דלא כוותיה דבפרק שבועות ב' תנן שבועה שלא אוכל פת חיטין פת שעורין פת כוסמין חייב ע\"כ אחד ואחד ואוקימנא לה במונחין לפניו דהוה מצי למימר שבועה שלא אוכל אלו ואולי לזה כיוין הר\"ן לומר דאיכא למימר סתם ואח\"כ מחלוקת היא בחדא מסכתא אלו דבריו יע\"ש ודבריו תמוהים במ\"ש ואולי לזה כיוין הר\"ן דאדרבא כלפי לייא דכיון דמחלוקת דפ' הפקדון מוכח דאין הלכה כסתמא דפ' שבועות ב' וההיא סתמא אזלא כרבי יאודה ודלא כר\"ש כמ\"ש הרב א\"כ היא הנותנת לומר דקי\"ל כר\"ש ומאי קושיא ליה להר\"ן מההיא למ\"ש דהלכה כר\"ש משום דהוי סתם ואח\"כ מחלוק' אדרבא זו ראיה לדבריו ואפשר לומר בדוחק דכונת הרב ז\"ל היתה לומר דמ\"ש הר\"ן ואיכא למימר סתם ואח\"כ מחלוקת היא אין הכונה לומר דסתם ואח\"כ מחלוקת אין הלכה כסתם שהרי כתב הרב הנמקי בפ' החולץ דקי\"ז בשם הרמב\"ן והביא דבריו הרב גופי הלכות בכלל תמ\"ח דמ\"ש סתם ואחר כך מחלוקת אין הלכה כסתם לאו למימרא דבשום דוכתא אין הלכה כסתם אלא כלפי שאמרו מחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם כלומר שכן הלכה לעולם עד דפסקי אמוראי בהדייא דלא כוותיה קאמר בתר הכי דסתם ואחר כך מחלוקת אין אומרים הלכה כסתם לעולם אלא פעמים כך ופעמים כך עכ\"ל וכיון שכן זה שכתב הר\"ן הכא ואיכא למימר סתם ואחר כך מחלוקת היא הכונה לומר דכיון דסתמא דפ' שבועות ב' הוא כר\"י וגם המחלוקת דמייתי בתר הכי בפרק הפקדון הזכיר סברת מאן דפליג אר\"ש בלשון סתם וסברת ר\"ש אמרה בשם יחיד א\"כ זו ראיה דהלכה כמאן דפליג אר\"ש כן אפשר ליישב בדוחק גדול אלא כי לשון הר\"ן אינו מורה כן.
ובספר שער המלך למורי הרב נר\"ו בפ\"ה מהלכות אישות דכ\"ז ע\"ב ביאר כונת הר\"ן דאיהו ס\"ל דבתרי סדרי אין סדר למשנה וכיון שכן מספ\"ל הי סתמא בתרא הילכך אזלינן לחומרא וכ\"כ בהדייא הר\"ן בפ' ערבי פסחים עלה דאמר רבא אכל מצה בזמן הזה אחר מצות כו' יע\"ש. ואם כן היינו דק\"ל להר\"ן ז\"ל כלפי מאי דקימא לן כר\"ש דבזו ובזו כללא הוי ואם יש בכולן ש\"פ מקודשת מתורת ודאי ואהא ק\"ל דהו\"ל לומר דאינה מקודשת אלא מתורת ספק ואם פשטה ידה וקיבלה קדושין מאחר מקודשת מתורת ספק וכן נמי בההיא דנדרי' היה לנו להחמיר ולומר דצריך פתח לכל אחד ואחד וזהו שדקדק בלשונו וכתב איכא למימר סתם ואחר כך מחלוקת היא ולא כתב הו\"ל סתם ואחר כך מחלוקת למימר דמספי' הוא דקאמר את\"ד נר\"ו יע\"ש ואין להקשות דכיון דהא דאמרינן סתם ואחר כך מחלוקת אין הלכה כסתם לאו בכל דוכתא הוא כמ\"ש הרמב\"ן א\"כ מאי קא ק\"ל דכיון דפעמים אין הלכה כסתם א\"כ בספיקא תלייא מילתא והו\"ל למיזל לחומרא ולא לפסוק כר\"ש בין לקולא בין לחומרא ועיין עוד בס' דברי אמת בקונט' הג' די\"ו ע\"ד ד\"ה ויצא לנו כו' שכתב דהרשב\"א והתוס' חלוקים על דברי הרמב\"ן הללו שהביא הרב הנמקי אבל לדידהו ס\"ל דסתם ואחר כך מחלוקת חשיב כמחלוקת יחיד עם רבים דהלכה כרבים זולת היכא דמסתבר טעמיה דיחיד יע\"ש אלא דמתוך דברי הר\"ן הללו דקרי לההיא דפ' הפקדון מחלוקת נראה דס\"ל דכל סתמא דאיכא מחלוקת בצידו לא מקרי סתמא לפסוק כוותיה בכל דוכתא ולא חשיב כרבים נגד יחיד כס' התוס' בפרק החולץ וכס' הרשב\"א אלא דס\"ל כמ\"ש הרב הנמקי בשם הרמב\"ן כמדובר אלא דבפרק פותחין דס\"ו ע\"א ד\"ה ולענין הלכה קרי הר\"ן לההיא דפ' הפקדון סתמא דנר' דקאי בשיטת התוס' והרשב\"א דכל סתמא אפי' מחלוקת בצידו חשיב סתם והלכ' כוותיה דחשיב כרבים לגבי יחיד וצ\"ע.
ובמ\"ש הר\"ן הכא ובפרק פותחין דכיון דשקלו אמוראי בפ' האיש מקדש אליבא דר\"ש קי\"ל כוותיה וכ\"כ הרא\"ש בפ' פותחין כיע\"ש נלע\"ד דלפי גי' הספרים ישנים שהביאו התוס' בפרק הפקדון דכולה סוגייא גרסינן היפך גירסתינו דלר' יאודה כל היכא דאמר ולא לך ולא לך בוא'ו כללא הוא ובלא לך לא לך בלא וא'ו ס\"ל דפרטא הוא הנה לפי גי' זו אזלא לה הכרעת הרא\"ש והר\"ן דהלכה כר\"ש מדשקלו וטרו אמוראי אליביה דאיכא למימר דר' אמי ורבא דס\"ל בפרק האיש מקדש דהאומר התקדשי לי בזו ובזו ובזו והיתה אוכלת ראשונה ראשונה דאינה מקודשת עד שיהיה באחרונה ש\"פ דמבואר מזה דס\"ל דבזו ובזו כללא הוא ומשו\"ה בעינן שיהיה באחרונה ש\"פ דאי פרטא הוא וחשיב כאומ' התקדשי לי בזו התקדשי לי בזו אפי' בקמייתא נמי מקודשת לאו משום דס\"ל כר\"ש הוא אלא משום דס\"ל כר\"י דוא'ו כללא הוא משום הכי ס\"ל הכי ואה\"נ דהאומר התקדשי לי בזו בזו בלא וא'ו ס\"ל דפרטא הוי דאע\"ג דלר\"ש כללא הוא מאן לימא לן דאינהו ס\"ל כוותיה אפילו באומר בזו בזו בלא וא'ו דילמא אינהו כי שקלו וטרו אינו אלא באומר בזו ובזו בוא'ו דוקא אבל באומר בזו בזו בלא וא'ו אפשר לומר דפרטא הוי כר\"י ואפילו היה בקמייתא ש\"פ והיתה אוכלת ראשונה מקודשת כמו באומר התקדשי התקדשי אלא מפני שהר\"ן והרא\"ש נראה דגרסי כולה סוגייא דפרק הפקדון כגי' רש\"י ולפי אותה גי' ס\"ל לר\"י דולא לך בוא\"ו פרטא הוא ובלא וא'ו הוי כללא הילכך כיון דאשכחן להני אמוראי בפרק האיש מקדש דס\"ל גבי בזו ובזו בוא'ו דכללא הוא עכ\"ל דסבירא להו כר\"ש דאפי' בוא'ו ס\"ל דהוי כללא וכ\"ש בלא וא\"ו דאפי' רבי יאודה אזיל ומודה דהוי כללא כנלע\"ד.
וע\"פ האמור ממילא יתיישב מה שדקדק מרן הב\"י בסימן רכ\"ט עמ\"ש הטור שם דאם אמר קונם שאיני נהנה לכולכם או אפילו אמר קונם שאיני נהנה לך ולך ולך הוי כלל ואם הותר א' מהם הותרו כולן אבל אם אמר קונם שאיני נהנה לך קונם שאיני נהנה לך כו' וכתב מרן ומ\"ש בספרי רבינו שאיני נהנה לך ולך ולך שאינו מדוקדק דאפילו בלא ווי'ן הוי כלל כדפרישית עכ\"ל ולפי מה שהכרחנו דגי' הרא\"ש בפרק הפקדון היא כגי' רש\"י שם אדרבא מדוקדקים דברי הטור דלפי גי' זו בלא ווי'ן אף ר\"י אזיל ומודה לר\"ש דחשיב כלל והיכא דאיכא ווי'ן הוא דס\"ל לר\"י דחשיב פרטא והשתא הטור דפסיק כר\"ש הוצרך להשמיענו דאפילו בווין חשיב כללא דלא כר\"י דחשיב פרטא אבל בלא ווי'ן לא הוצרך לאשמועינן כיון דאף לר\"י חשיב כללא וברור ועיין בס' כהונת עולם שם ובספר שער יוסף בתשו' דל\"ו ע\"ב.
ובהכי ניחא לי מה שהקשו הרב משפט צדק בח\"ב סימן מ\"ג והרב כהונת עולם שם בסי' רכ\"ט על מ\"ש הר\"ן בנדרים פ\"ג דכ\"ז ע\"א וז\"ל ודאמרינן הותר מקצתו הותר כולו דוקא כשכללם דאמר כולכם או לזה ולזה בוא'ו אבל אם אמר לזה לזה בלא וא'ו הותר אחד מהן הוא מותר וכולן אסורים דכמאן דאמר קונם לכל אחד דמי וכדמוכח בפרק האיש מקדש גבי בזו ובזו ובפרק שבועת הפקדון גבי שבועה לא לך לא לך עכ\"ל והקשו עליו הרבנים הנז' דמאי מייתי מההיא דפרק האיש מקדש אדרבא התם ע\"כ לאוקומיה סתם מתני' כר\"ש דהא קתני רישא התקדשי התקדשי יע\"ש ועיין בספר שער יוסף דל\"ו ע\"ב יע\"ש ועפ\"י האמור נלע\"ד שדברי הר\"ן הללו הם כפי גי' הספרי' ישנים שכתבו התוספות בפרק הפקדון דלר\"י כל דאיכא וא'ו הוא כללא אבל בלא וא'ו חשיב פרטא ולפ\"ז הני אמוראי דפרק האיש מקדש דשקלו וטרו גבי בזו ובזו וס\"ל דחשיב כללא אפשר דס\"ל כר\"י דדוקא בוא'ו חשיב כללא אבל בלא וא'ו חשיב פרטא וליכא הכרעה אי ס\"ל כר\"ש אף היכא דאמר בזו בזו בלא וא'ו הילכך לענין הלכה בדליכא ווי'ן מספק' לן אי הלכה כר\"ש דחשיב כללא וכסתמ' דקדושין ונדרים או כר\"י וכסתמא דשבועות דלא ידעינן הי סתמא בתרא כיון דאין סדר למשנה כמ\"ש הר\"ן בפרק האיש מקדש ובפרק פותחין הילכך ע\"כ למיזל לחומרא ולומר דלענין נדר שהותר מקצתו הותר כולו חשיב פרטא כר\"י דפרק הפקדון ואותו שהותר הותר והשאר אסורים וזהו שכתב הר\"ן דהיכא דאמר ולזה ולזה בוא'ו חשיב כללא כדמוכח בפרק האיש מקדש וכונתו למאי דשקלו וטרו אמוראי התם גבי בזו ובזו ומוכח דס\"ל דחשיב כללא אבל ממתני' ודאי ליכא הכרעה דכיון דאוקימנא לרישא דמתני' כר\"ש ודאי דכי קתני סיפא בזו ובזו לאו דוקא באומר בוא'ו דאפי' בלא וא'ו דינא הכי לר\"ש דס\"ל כללא הוי עד שיאמר התקדשי לכל אחד אבל הוכחת הר\"ן הוא מדרבי אמי ורבא דמוכח התם דס\"ל גבי בזו ובזו דכללא הוי ושמעינן מינייהו דס\"ל דוא'ו כללא הוי מיהו באומר לזה לזה בלא וא'ו ליכא הכרח מהנהו אמוראי מה ס\"ל הילכך כיון דבשבועת הפקדון סתם לן תנא דלא כר\"ש היפך סתמא דקדושין ולא ידעי' הי סתמא בתרא אית לן למיזל לחומרא וחשיב פרטא וכאומר קונם לכ\"א וא' זה נר' לע\"ד כונת הר\"ן שם.
איברא שדבריו הללו סתרי למ\"ש בפרק פותחין דס\"ו ע\"א ולדבריו שבפרק האיש מקדש בפי' ההלכות וכמו שהקשו הרבנים הנז' כי שם תפס עיקר דקי\"ל כר\"ש דבין בו' או בין בלא וא'ו כולהו כלל הוי ולפי מש\"ל נראה דגירסתו היתה כגי' רש\"י בפרק הפקדון ואלו הכא בדכ\"ז לא אזיל בשיטה זו כי אם כגי' התוספות שם ואולי שתי הגירסאות נזדמנו לפני הר\"ן כמו שנזדמנו לפני רש\"י דבפרק האיש מקדש דמ\"ד ע\"א גריס בברייתא דר\"י בגי' התוספות בפרק הפקדון דבלא ווי'ן חשיב פרטא ובפרק הפקדון גריס להפך דבלא ווי'ן לר\"י חשיב כללא ובכן אף להר\"ן היו לפניו ב' הגי' גם זו לעומת זו ולכן שינה את טעמו ונימוקו ממקום למקום לפי הגי' שנזדמן לפניו בעת ההיא שכבר כתבנו דהכרעתו של הר\"ן שהכריע דהלכה כר\"ש מדשקלו וטרו אמוראי בפ' האיש מקדש אליבא דר\"ש אינו אלא לפי גי' רש\"י בפרק הפקדון דלפי גירסתו בפ' האיש מקדש והיא גירסת התוס' בפ' הפקדון ליכא הכרעה כלל כן נלע\"ד ודוק.
והנה מהרימ\"ט בח\"א סי' ס\"ח הוקשה לו לשיטת הרא\"ש והר\"ן והטור דפסקו כר\"ש מההיא דפ' שבועות ב' דכ\"ד דשקיל וטרי תלמודא גבי שבועה שלא אוכל פת חיטין פת שעורים פת כוסמין וכן גבי שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש אמאי חייב ע\"כ אחת ואחת וקאמר דה\"ט משום דאייתר לישניה דפת פת למה לי וכן יין ושמן ודבש במונחים לפניו דהול\"ל שבועה שלא אשתה ממין אלו והואיל ופרטן מיחייב ע\"כ חדא וחדא יע\"ש ולכאורה אזלא הך סוגייא דלא כר\"ש דלר\"ש לא מיחייב עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד וכמו כן הוקשה לו מסיפא דההיא מתני' דפ' שבועת הפקדון גבי שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד גזל ואבידה דתני סתמא דחייב ע\"כ אחד וא' וכן פלוגתא דרב אחא ורבינא דאפליגו בבעייא דבעי רב אשי התם בפרק הפקדון וברייתא דמייתינן עלה דקתני הרי כאן עשרי' חטאות כולהו אתו דלא כר\"ש כיע\"ש וכן ההיא דפרק המגרש עלה דמתניתין דחמשה שכתבו בתוך הגט איש פ' מגרש את פ' דאמרינן בגמרא דאי כתב את פ' פ' את פ' בלא וא'ו דהם גיטין מחולקים אזיל כר\"י ולא כר\"ש דלר\"ש לא חשיב פרטא עד שיכתוב גרושין לכל אחד ואחד ועוד הוקשה לו אותה ששנינו בשלהי נדרים אמרה קונם תאנים וענבים אלו שאיני טועמת כו' הרי אלו ב' נדרי' כו' ואמר רבא מתני' ר\"ש היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד ע\"כ הרי כאן אע\"פ שלא אמר קונם לזה קונם לזה חשבינן להו ב' נדרים לפי שחילקתן ואמרה שאיני טועמת לכל אחד כיונתו לעשותן ב' יע\"ש.
ומתוך כך העלה הרב דע\"כ לא אפליגו ר\"ש ור\"י אלא כשפרט דברים הרבה בשבועה א' דר\"ש סבר הואיל והוציאם כולם בשבועה א' שאתה צריך לצרף כל הפרטי' לשבועה שהזכיר תחילה או בסוף כולם שבועה אחת הן ואינו חייב אלא אחת וכן אותה דנדרים כשאמר קונם שאיני נהנה לך ולא לך כולם צריכים להצטרף עם הראשון שהזכיר בו קונם הילכך הכל נדר אחד עד שיאמר לזה קרבן ולזה קרבן אבל ההיא דפ' שבועות ב' שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש שאני התם שכלל תחילה ואח\"כ פרט דכי אמר שבועה שלא אשתה הרי נאסר בכולן כי הדר פרט יין ושמן ודבש לחייב ע\"כ אחד ואחד כו' וכן גבי שבועה שלא אוכל פת חטין פת שעורים דכי אמר שלא אוכל סתמא אתסר בכולהו ואף למפטר נפשיה מאחרינייתא לא הוה צריך כיון שלא היה דעתו אלא אלו ואעפ\"י שלא פירש פיו ולבו שוין בעינן והא דפריך בגמרא ודילמא למפטר נפשיה מאחרינייתא קאתי כתבו התוס' דהכי קאמר דילמא לגלות לעולם שאינו אוסר עצמו אלא מאלו ומשני פת פת למה לי כלומר אם כונתו לגלות דעתו לא היה צריך להזכיר פת פת הא אין עליך לומר מאחר שכלל תחילה שלא חזר ופרט אלא להתחייב ע\"כ א\"וא בפ\"ע ולהכי לא מייתי פלוגתא דר\"י ור\"ש בפרק הפקדון אלא גבי ה' תובעים אותו שאין שם כלל מוסף על הפרט אלא פרט גרידא שאין לך בידי דבשבועה קמייתא לא אשתבע אלא אחדא וכי הדר אמר ולא לך ולא לך אתה צריך לצרפן לשבועתו של ראשון וה\"ט דר\"א דאמר עד שיאמר שבועה באחרונה ולהכי גבי הא דקתני בסיפא שבועה שאין לך בידי חטין ושעורים כו' לא מייתי פלוגתייהו דבהא מודה ר\"ש דכי משתבע שבועה שאין לך בידי הרי נשבע על כולם וכשחזר ופרט לחייב ע\"כ א\"וא בא והיינו דפליגי רב אחא ורבינא חד אמר אפרטא מיחייב אכללא לא מיחייב פי' שלא יהא חייב על שבועה שאין לך בידי שהיא שבועה כוללת את כולם וחד אמר אכללא נמי מיחייב וכתב עוד דההיא דשלהי נדרים גבי תאנים וענבים שאיני טועמת אע\"ג דבמונחים לפניו מיירי מדקתני אלו לא תקשי אמאי לא מיחייב ע\"כ א\"וא דומיא דשבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש דאה\"נ אילו אמר קונם שאיני טועמת תאנים וענבים ה\"נ דמיחייב אפרטי דאיכא כלל ולבסוף פרט אבל השתא דאמרה שאיני טועמת לבסוף ליכא כלל שאינה נאסרת בשום דבר אלא בגמר דבריה ואין כאן כלל אלא פרט לבדו ובהכי פליגי ר\"י ור\"ש ומתני' ר\"ש היא דאמר אף על הפרט שהוא כלול בקונם ראשון אינו חייב אלא אחד עד שיאמר תאנה שאיני טועמת ענבה שאיני טועמת דאז חשבינן להו ב' נדרים וה\"ה הכא בשבועות אם אמר שבו' יין ושמן ודבש שלא אשתה באנו למחלוקת ר\"י ור\"ש וכתב עוד ואעפ\"י שלא מצאתי לרבותינו הראשונים שיפרשו בחילוקי השמועות הללו כלום הדברים מוכרעים מחמת עצמן רק את זה מצאתי להרא\"ש בהלכותיו פ\"ד נדרים אמימרא דרבא דס\"ל דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא במחליף כתב וצ\"ע לרבא אדם שנדר מב' דברים בשר ויין שלא היו לפניו והזכיר שניהם ומצא חרטה כו' או\"ד לא אמרי' הותר כולו אלא במחליף כו' ומשיחתו של הרב שאמר בשר ויין שלא היו לפניו אתה למד שאילו היו לפניו והזכיר שניהם כשני נדרים דמו דומיא דשבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש דמוקמינן לה במונחים לפניו אלמא מודה ר\"ש בזו שהרי הוא עצמו פסק כר\"ש עכ\"ל העתקתי כל דבריו מפני שאין הספר מצוי אצלי.
וראיתי להרב כהונת עולם בסימן רכ\"ט שתמה ע\"ד מהרי\"ט הללו שאם כדבריו דסיפא דמתני' דפרק הפקדון גבי שבועה שאין לך בידי חיטין ושעורים כו' וכן שאין לך בידי פקדון ותשומת יד כו' דקתני חייב ע\"כ א\"וא אתייא ככ\"ע ואפי' כר\"ש משום דאיכא כללא והדר פרטא כמ\"ש ז\"ל היאך צידד הר\"ן בפ' פותחין דס\"ו ובתשו' סימן י\"ו דאין הלכה משום דסתם לן תנא דלא כוותיה בפרק הפקדון ועכ\"ל דהיינו דסתם לן דלא כוותיה בהנהו תרי בבי דפקדון ותשומת יד ודחיטין ושעורין ואי ס\"ל להר\"ן כחילוק הרב איך אמר הר\"ן דהך דפרק הפקדון הוי דלא כר\"ש יע\"ש ולע\"ד לא קשיא דמאי דקא' הר\"ן דבפ' הפקדון סתם לן תנא דלא כר\"ש לאו משום הנך בבי דסיפא הוא דודאי הרי אתו ככ\"ע כמ\"ש מהרי\"ט ז\"ל אלא עיקר הכרעת הר\"ן מדקתני רישא סתמא גבי שבועה לא לך לא חייב על כל אחד ואחד ואע\"ג דתני עלה דר\"ש פליג ואמר דאינו חייב עד שיאמר שבועת לכל אחד מ\"מ כיון דמילתיה דמאן דפליג אר\"ש תני לה סתמא הכי הלכתא כדאמרינן בריש ביצה גבי ההיא דמחתכין את הדלועין ואף למ\"ש התוס' והרשב\"א בפ' החולץ דכל דאיכא סתמא ומחלוקת בצידו לא חשיב סתמ' היינו דלא חשיב סתם גמור לאקשויי מיניה לר\"י דאמר הל' כסתם משנה אבל מ\"מ חשיב סתמא כי האי כרבים לגבי יחיד דהלכתא כוותייהו זולת היכא דמסתב' טעמיה דיחיד וכבר האריך בזה בס' דברי אמת בקונט' הג' די\"ו ע'ד יע\"ש וכמ\"ש לעיל ועיין עוד שם שהכריח דאפי' היכא דאפליגו תרי תנאי אסתמא אפי\"ה הלכה כסתמא דחשיב סתמא כרבים טפי יע\"ש.
עוד הקשה הרב הנז' על דברי מוהרי\"ט ז\"ל וז\"ל דאם איתא מאי פריך תלמודא בפ' הפקדון ממתני' דפקדון ותשומת יד לר\"מ דס\"ל דוא'ו כללא הוי ולפי דברי הרב מאי קושייא הא כי היכי דבהני אפי' ר\"ש מודה דפרטא הוא ה\"נ נימא דמודה בהו ר\"מ דהוי פרטא וכן יש לדקדק לפי גי' התוס' וכתב ולזה נ\"ל דלא אמר הרב אלא אליבא דר\"ש דלדידיה הוא'ו לא עביד ליה כללא דהא בלא וא'ו נמי הוי הכי ומשו\"ה בהך גוונא דלא הוה צריך לאומרו חייב ע\"כ אחד ואחד אבל לר\"מ פריך דאף דאכפל לאומרו ומוכח קצת דלחלק נתכוון מ\"מ מדאמרינהו בוא'ו הוי הוכחה אליביה דלכללא נתכון ולא מחייבינן ליה קרבנות הרבה מספק עכ\"ל ולא נחה דעתי בזה דכיון דלר\"ש כל דלא אמר שבועה לכל אחד ואחד חשיב כללא ואפילו בגוונא דלא הוה צריך לאומרו ואפי\"ה מודה הוא דהיכא דאיכא כללא והדר פרטא דחשיב פרטא משום דכל דאיכא כללא והדר פרטא מסתבר טפי לומר דלפרטא נתכוון א\"כ מינה איכא למילף לר\"מ דאע\"ג דלדידיה היכא דאיכא וא\"ו חשיב ליה כללא אפי' בגוונא דלא הוה צריך לאומרו מ\"מ היכא דאיכא כללא ופרטא מסתבר טפי למימר דלפרטא נתכוון אפי' היכא דאיכא וא\"ו דכי היכי דסלקינן דרגא לר\"ש היכא דאיכא כללא והדר פרטא ה\"נ סלקינן דרגא לר\"מ משום דהאי לישנא אלים טפי להחשיבו פרטא אפי' לגבי וא'ו משום דאיכא תרתי יתור לשונו שהוצרך לפרט אותן אחד לאחד ואיכא נמי כללא והדר פרטא וכל כי האי איכא למימר דאף ר\"מ וא'ו לא דריש בלשון הדיוט ועוד דההיא מתני' דשבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש דמתנייא בפ' שבועות ב' בתרא סתמא ולדעת מוהרימ\"ט אתייא לכ\"ע תני בוא'ו ואפי\"ה חשיב פרטא לכ\"ע משום טעמא דאיכא כללא והדר פרטא א\"כ מבואר יוצא דאפי' לר\"מ אליבא דשמואל דס\"ל וא'ו כללא הוי מודה הוא דהיכא דאיכא כללא והדר פרטא וא'ו לא דריש ולא חשיב כללא היפך מ\"ש הרב כהונת עולם.
כי על כן נלע\"ד ליישב בדוחק לדעת הרב מהרימ\"ט דמאי דפריך תלמודא מההיא דפקדון ותשומת יד כו' לאו אעיקר מימריה דשמואל דאמר דלר\"מ וא'ו כללא פריך דשפיר איכא לשנויי דכל כה\"ג דאיכא כללא והדר פרטא אפילו לר\"מ חשיב פרטא אפילו דאיכא וא'ו א' תלמוד' אמאי דמשני מקמי הכי לההיא דולא לך ולא לך אימא לא לך לא לך קאי ולמימר דאין לשנו' ולהגיה לישנא דמתני' דודאי לישנא דמתני' דקתני חד בוא'ו ולא לך וחד בלא וא'ו לא לך קושטא הכי הוא וראיה מסיפא דתני נמי פקדון ותשומת גזל ואבידה חד בוא'ו וחד בלא וא'ו ומדלא תני כולהו בוא'ו דאיכא חידושא לר\"מ דאפי' דלדידיה ס\"ל דוא'ו כללא אפי\"ה הכא דאיכ' כלל' והדר פרט' ס\"ל דפרטא הוא דהיכא דליכא וא'ו מאי חידוש' פשיטא דפרטא והו\"ל למתני כי ההיא דשבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש דאיכא וא'ו בכלהו דחשבינן ליה כללא לכ\"ע משום דאיכא כללא והדר פרטא ומדלא תני כולהו בוא'ו עכ\"ל דאגב ריש' דתני גבי לא לך כו' חד בוא'ו וחד בלא וא'ו תני סיפא נמי הכי אבל ודאי דלא הוה צריך למתני אלא כלהו בוא'ו לחידושא דבוא'ו נמי חשיב פרטא לר\"מ דבלא וא'ו ליכא חידושא דאפי' היכא דליכא כללא והדר פרטא כי ההיא דלא לך דרישא חשיב פרטא לר\"מ וכיון שכן עכ\"ל דרישא תני תנא חד בוא'ו וחד בלא וא'ו ואגב רישא תני סיפא וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא מרישא דמתני' דאפי' בלא וא'ו חשיב פרטא לר\"מ ודלא כשמואל ומשני דאף סיפא נמי תני כלהו בלא וא'ו דומיא דרישא ואע\"ג דליכא חידושא השתא לר\"מ בלא וא'ו תנא לא נחית אלא לאשמועינן דבהא אפי' ר\"ש מודה ונקט לה בלא וא'ו אגב רישא כנלע\"ד ועיין להרב מחנה אפרים בה' שבועות סימן ט' בהגהת בן הרב המחבר שגם הוא הוקשה לו קושיא הלזו בדברי מהרימ\"ט ושנה בה בספרו הנדפס מחדש בדין זה והוא לא ראה שכבר קדמו בזה הרב כהונת עולם ועלה ליישבה כמדובר.
ומיהו הא ק\"ל טובא על מהרימ\"ט ממ\"ש הר\"ן בפרק ואלו נדרים דפ\"ד ע\"ב ד\"ה אמר רבא ר\"ש היא כו' וז\"ל אבל אם אמרה קונם שאיני טועמת לא תאנה ולא ענבה לר\"ש נדר אחד הוי ולרבנן הוו להו שני נדרים וכבר כתבתי בפרק פותחין דקי\"ל כר\"ש עכ\"ל ולפי מ\"ש הרב ז\"ל דמאי דאוקומיה רבא לההיא מתני' כר\"ש אע\"ג דאיכא כללא והדר פרטא דאה\"נ אילו אמרה קונם שאיני טועמת תאנים וענבים ה\"נ דמחייב אפרטי לכ\"ע כיון דאיכא כלל ולבסוף פרט אבל השתא דאמרה שאיני טועמת לבסוף ליכא כלל שאינה נאסרת בשום דבר אלא בגמר דבריה ואין כאן כלל אלא פרט לבדו כו' כיע\"ש א\"כ איך כתב הר\"ן דאם אמרה קונם שאיני טועמת לא תאנה ולא ענבה דלר\"ש הוי נדר אחד ולרבנן ב' נדרים הא כיון דאמר' כי האי לישנא דאיכא כלל והדר פרט לכ\"ע חשיב ב' נדרי' ולא היה לו להר\"ן לומ' אלא דאם אמר' כי האי לישנא לכ\"ע ב' נדרים הן וליכא למימר דהר\"ן מיירי באינן מונחין לפניו דאפילו איכא כללא והדר פרטא לא חשיבי ב' נדרים לר\"ש דא\"כ אף לרבנן דר\"ש נמי לא חשיבי שני נדרים דע\"כ לא אפליגו רבנן ור\"ש אלא גבי ההיא דולא לך ולא לך דעומדי' לפניו והוה מצי למימר שאיני חייב לכם ומדאכפל לפרט לכ\"א ואחד משמע להו דלחייב עצמו בשבוע' לכל אחד הוא דאתא אבל כשאינן עומדין לפניו וכן אם נשבע או נדר על פירות שאינן מונחין לפניו ליכא למ\"ד דאפי' פרטן חייב ע\"כ או\"א דדילמ' למפטר נפשיה מאחריני הוצרך לפורטן וכדפריך הש\"ס בפשיטו' בפ' שבועו' ב' גבי מתני' דשבו' שלא אשת' יין שמן ודבש ודילמ' למיפט' נפשיה מאחריניית' קאתי והוצרך לאוקומיה במונחים לפניו א\"נ בהיה מסרהב בו חבירו כדאיתא התם אלא ודאי דהר\"ן במונחים לפניו הפירות מיירי כדתני במתניתין ואפ\"ה קאמר דאם אמרה שבועה או קונם שאיני טועמת לא תאנה ולא ענבה דלר\"ש לא חשיבי שני נדרים וזה היפך מ\"ש מהרימ\"ט דבכה\"ג אף לר\"ש חשיבי שני נדרים והוא פלא איך אשתמיט מיניה דמהרימ\"ט דברי הר\"ן הללו אחר דהוא שקיל וטרי בסוגיא זו ליישבה לפי דרכו וצ\"ע.
ואי לאו דמסתפינא ממהרימ\"ט היה נלע\"ד ליישב כל מה שהוק' לו להרב ז\"ל אפי' אם נאמר דליכא חילוק בין היכא דאיכא כללא והדר פרטא להיכא דליכא כללא והדר פרטא כי ההיא דולא לך ולא לך ומאן דס\"ל בההיא דולא לך ולא לך דלא מחייב ע\"כ או\"א עד שיאמר שבועה לכל אחד ה\"נ ס\"ל אפי' איכא כללא והדר פרטא כי ההיא דסיפא דמתני' גבי שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד כו' וכההיא דשבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש וכן מאן דס\"ל דהיכא דליכא וא'ו חשיב כללא כההיא דולא לך לפי גי' רש\"י או היכא דאיכא וא'ו לפי גי' התוספות ה\"נ ס\"ל בהני בבי דסיפא דמתני' ובההיא דשלא אשתה יין ושמן ודבש ומה שהוקשה לו למהרימ\"ט דא\"כ סיפא דמתני' בהני בבי דשבועה שאין לך בידי חטין ושעורים וכן בשבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד סתמא דלא כר\"ש והיאך פסקו הפוסקים דלא כהאי סתמא אי מהא לא אירייא דהא הר\"ן וגם הרא\"ש בפרק פותחין דס\"ו הוקשה להם מהך מתני' ודחו לה משום דהנך אמוראי דפרק האיש מקדש אזלי ושקלי וטרו אליבא דר\"ש ש\"מ הלכתא כוותיה ומה שהוקשה לו להרב מאותה סוגיא דפרק שבועות ב' בתרא גבי ההיא דפת חטין ופת שעורים וכן בההיא דשלא אשתה יין ושמן ודבש ואף הרא\"ש דפסיק הלכתא כר\"ש הביא אותה סוגיא בפסקיו ואם לא נחלק כחילוק הרב אזלא אותה סוגיא דלא כר\"ש ותקשי להרא\"ש שהביאה נלע\"ד דמהא נמי לא אירייא משום דאין ספק דאף לר\"ש דס\"ל גבי ולא לך ולא לך דכל דלא אמר שבועה לכ\"א ואחד דלא מחייב ע\"כ חד וחד דלדידיה כללא הוא דהוי ולא פרטא דודאי אם פירש בהדיא זה הנשבע כונתו ואמר דלהכי פרטן לכל אחד ואחד ולא כללן כולן כאחד לומר שבועה שאין לכם בידי דכונתו להתחייב בשבועה פרטית לכ\"א וא' ומשו\"ה" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..ac72c1fe9cd690b0f33d16da00a9cf7bc4290aa2 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,98 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Oaths", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Oaths", + "text": [ + [ + [], + [ + "שורש דין נשבע שבועת שקר נשבע \n על אחת מד' חלוקות כו' וע\"ז וכיוצא בו נאמר לא תשבעו בשמי לשקר. ע\"כ. וכתב מרן כ\"מ בשם הריב\"ש שרבינו מפרש מ\"ש רבין אוכל ולא אוכל עובר בבל יחל דאף בב\"י קאמר כו' שהרי שבועת ביטוי היא מפורשת בפשט הכתוב באוכל ולא אוכל וכתיב בה ונשבע על שקר אלמא אוכל ולא אוכל לדברי הכל שקר הוא ופסק כרבין כו' יע\"ש. ועיין בספר צרור החיים ובספר לשון למודים חי\"ד סימן קל\"ב שתמהו על דברי הריב\"ש הללו היכן מצא כתוב זה גבי שבועת ביטוי דקרא דונשבע על שקר גבי שבוע' הפקדון הוא דכתי' יע\"ש ועיין להרב קרית מלך רב שכתב וז\"ל ונר' דלק\"מ וה\"ק דמוכרח דפסוק דלא תשבעו בשמי לשקר הוא אזהרה לשבועת ביטוי ואף שהוא בפ' אחרת משום דאי ליכא אזהרה לא שייך קרבן ואזהרה ראשונה שיש במקרא שהיא לא תשבעו בשמי לשקר לר\"י ע\"כ שיהיה בשבועת ביטוי דלרבא כו' דאין סברא ליתן אזהרה ראשונה לריבוי קודם שיהיה לנו אזהרה לעיקר פשט הכתוב עכ\"ל ואין מקום לדבריו לע\"ד דמ\"ש דמוכרח דפסוק זה הוא אזהרה כו' אין זה הכרח דאם נאמר ג\"כ דאזהרתיה הוא מקרא דלא יחל דוקא הא איכא אזהרה ומשו\"ה מיחייב קרבן בשוגג.
עוד כתב הריב\"ש דלרב דימי דפליג ארבין אינו עובר בבל יחל כי אם בקונמות דוקא אבל אם נשבע שלא יאכל ואכל אינו עובר בבל יחל יע\"ש ותמהו עליו דזה הפך מקרא שכתוב או השבע שבועה כו' לא יחל דברו דקרא דלא יחל לא קאי אנדר דלפני פניו דוקא אלא אשבועה דלפניו נמי קאי וגם התוס' ז\"ל בסוגיין ד\"ך ע\"ב כתבו כן בהדייא דל\"ד קאמר קונמות עובר בבל יחל דה\"ה נמי שבועה וכדתניא בהדייא בפ\"ב דנדרים יע\"ש גם לקמן בדכ\"ו ע\"ב מבואר בהדייא הכי דקאמר אמר ר\"י דומיא דלהרע או להטיב מי שאיסורו משום בל יחל יצתה זו שאין איסורו משום בל יחל אלא משום בל תשקרו יע\"ש ולא ידעתי למה זה התוס' הביאו ממרחק לחמם מההיא דנדרי' ולא הביאו הך סוגייא דלקמן דכ\"ו ודוק.
עוד כתב הריב\"ש דרבינו פסק כרבין דאכלתי ולא אכלתי הוי שקר ולא שוא משום דסוגיין דעלמא כרבין דאמרינן בפרקין מתיב רבא איזוהי ש\"ש נשבע לשנות את הידוע לאדם ואמר עולא כו' טעמא דעבר כו' הוא מותיב לה והוא מפרק לה עבר עובר משום שוא לא עבר עובר משום שקר אלמא אפי' לשעבר הוי שקר עכ\"ל וראיתי בספ' צרור החיים שכתב ע\"ז בשם הרמ\"ך דוייק ז\"ל וז\"ל ואנא זעירא שמעתי ולא אבין דמאי ראי' מהא דמותיב רבא דהא לא קאמר רבא אלא אליבא דשמואל דקמתרץ למתני' אליביה אבל אליבא דרב אמרי' לא עבר עובר משום שבועת ביטוי ואדרבא מדאקשי רבא מעיקרא טעמ' דניכר הא לא ניכר עובר משום ש\"ב ש\"מ דרבא ס\"ל בעלמ' כוותיה דרב דימי ומשו\"ה ל\"ק לא ניכר עובר משום שקר ומשו\"ה פריך לשמואל וקאמר הוא מותיב לה והוא מפרק לה כו' כלומר דשמואל ס\"ל כרבין אבל רבא גופיה לא ס\"ל הכי אלא ס\"ל כרב ומה גם דכבר פסק רבינו בפ\"ה כרב וא\"כ איך קאמר על רבינו דפסק כרבין משום דסוגיין דעלמא כוותיה והרי רבינו פסק כרב דלא ניכר עובר משו' ש\"ב ולא ס\"ל כשמואל עובר משום שקר כי היכי דלפסוק כרבין עכ\"ל.
ואחרי המחילה הראויה לעוצם חכמתו לא דק בזה דמתוך דבריו מבואר דס\"ל דש\"ב אינה מכלל שבועת שוא או שבועת שקר ומתוך כך עמד מתמיה על דברי הריב\"ש דמאי ראיה מייתי מההיא דרבא כיון דלרב כשאינו ניכר עובר משום ש\"ב ולא משום שקר והא ודאי בורכא היא דאין ספק דשבועא ביטוי היא מכלל שוא או שקר שהרי שנינו בפ\"ג שבועה שלא אוכל ככר זה ואכלה כו' זו היא ש\"ב שחייבים על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן והנה כי מחייבינן ליה על זדונה מכות ודאי דכי מתרינן ליה לרב דימי משום לאו דלא תשבעו בשמי לשקר הוא דמתרינן ליה דאמר אוכל ולא אוכל שקר ולרבין מצינן להתרות ביה אף משום בל יחל לפי דעת רבי' אלא כשאנו באים על שגגת שבועת שקר או שבועת שוא קרי' לה ש\"ב כלישנא דקרא נפש כי תשבע לבטא בשפתים וכל שבועה דלא מיחייב קרבן על שגגתו קרי לה תנא ש\"ש כלומר שאינה בכלל ש\"ב ולא משום דהוייא ש\"ש הוא דמפטר מקרבן על שגגתה דהא אכלתי ולא אכלתי דהוי שבועת שוא לרב דימי ואפ\"ה מחייב קרבן על שגגתה לדעת ר\"ע וכדקאמר הש\"ס עלה דקתני מתני' זו היא ש\"ש שחייבים על זדונה מכות ועל שגגתה פטור דלהכי קתני זו היא למעוטי אכלתי ולא אכלתי דמחייב קרבן לר\"ע כדאיתא בדכ\"ה יע\"ש ועיקר טעמא דפטרינן להנהו דקתני מתניתין מקרבן כגון נשבע לבטל את המצוה ונשבע על עמוד של שיש שהוא של זהב וכיוצא ה\"מ דממעטינן להו מקרא דלהרע או להטיב דדרשינן להרע או להיטיב דדרשי' ליה בריבוי או מיעוט ומיעט דבר מצוה כדאיתא בדכ\"ו וה\"נ ממעטינן נשבע על דבר שאינו ניכר לג' כמ\"ש רש\"י בדף כ\"א ע\"ב ד\"ה ור\"ע יע\"ש וא\"נ דדרשינן להרע דומייא דלהטיב מה הטבה רשות כדאיתא בדכ\"ז ורבא כי אקשי לשמואל מעיקרא ממתני' דאיזוהי היא ש\"ש ומימריה דעול' דאמר והוא שניכר לג' בני אדם לאו משום דאסיק אדעתי' דכשאינו ניכר לג' לא הוייא שבועת שקר הוא דאקשי' ליה כדמשמע ליה להרב הנז' דהא ודאי פשיטא ליה דכל שאינו ניכר לא חשיב שבועת שוא אלא שבועת שקר אלא דמעיקרא אסיק אדעתיה דדיוקא דשאינו ניכר הוא דהוייא נמי שבוע' ביטו' וחייב קרבן על שגגתה וכדדייקינן בסיפא דמתניתין דקתני זו היא ש\"ש שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור דאתא למעוטי אכלתי ולא אכלתי דהוייא ש\"ב ה\"נ כשניכר הוייא ש\"ש ופטור מקרבן וכשאינו ניכר הוייא ש\"ב ומחייב קרבן וא\"כ ק\"ל שפיר אליבא דשמואל דלא חשיב לה שבועת ביטוי והדר מפרק רבא דדיוקא דשאינו ניכר לאו לענין קרבן הוא אלא לענין חיוב מלקות דצריך להתרות בו משום שבועת שקר וכיון דלשמואל עכ\"ל דכל כה\"ג חשיב שבועת שקר ורב לא פליג עליה בהא מהי תיתי לן לומר דלרב הויא ש\"ש דפשיטא ודאי דבהא לא פליגי אלא דלשמואל לא חשיבא ש\"ב ולא מחייב על שגגתה קרבן ולרב חשיב ש\"ב בקרבן אבל לכ\"ע שבועת שקר היא ומחייב על זדונה משום לאו דלא תשבעו בשמי לשקר וכל זה פשוט ומבואר לע\"ד טובא וכן מתבאר מדברי הלח\"מ לקמן בהל' ד' יע\"ש ודוק.
ומ\"מ לא ידעתי למה לא הביא עוד ראיה הריב\"ש לדבריו דסוגיין דעלמא אזלא כרבין מההיא דאמרינן בדכ\"ו ע\"א אמר ר\"י דומייא דלהרע או להיטיב מי שאיסורו משום בל יחל ולא מי שאיסורו משום בל תשקצו ע\"כ הרי דקאמר דהנשבע לשעבר איסורו משום בל תשקרו ועוד אחרת יש ולא רצה הרב לגלותה והיא בפ' כל הנשבעין דמ\"ו ע\"ב עלה דמתני' דשכנגדו חשוד על השבועה ואפי' ש\"ש דפרכינן וליתני נמי ש\"ב ומשנינן כי קתני שבועה דכי משתבע בשקרא משתבע אבל ש\"ב דאיכא למי' בקושט' משתבע לא קתני והדר פרכינן תינח אוכל ולא אוכל אכלתי ולא אכלתי מאי איכא למי' ומשנינן תני ש\"ש וכל דדמי ליה יע\"ש ועכ\"ל דהך סוגייא אזלא כרבין דס\"ל דאכלתי ולא אכלתי הוי שקר ולדידיה ק\"ל שפיר אמאי לא תני שבו' דאכלתי ולא אכלתי דלאו בכלל ש\"ש היא אלא בכלל שקר ולדידיה שייך שפיר למימר תני שוא וכל דדמי ליה אבל לרב דימי דס\"ל דאכלתי ולא אכלתי שוא מאי קושייא הא קתני מתני' ואפי' ש\"ש וכיון דשקיל וטרי הש\"ס בסתמא אליבא דרבין מבואר דהלכתא כוותיה.
ולעיקר קו' הריב\"ש ז\"ל על דברי רבינו דפסק דאוכל ולא אוכל הוי שקר ורבין קאמר דעובר בבל יחל הנכון בזה דרבינו משמע ליה דאף בב\"י קאמר והכריחו לרבינו לומר כן הסוגייא דריש מכלתין די\"ג ע\"ב עלה דבעי הש\"ס מני מתני' לא ר\"י ולא ר\"ע ומשנינן לעולם ר\"י היא וכי לא מחייב ר\"י לשעבר קרבן אבל מלקות מיחייב וכדרבא דאמר בפי' רבתה תורה שקר דומייא דשוא ואותה סוגייא אזלא כרבין כמ\"ש התוספו' שם דאליביה מסקינן בפי' ריבתה תורה שקר דומייא דשוא והוקשה להם דא\"כ למאי דמסיק דקסבר ר\"י לאו שאין בו מעשה לוקין אמאי מפרשי הני דלהבא טפי מהני דלשעבר דקתני ב' שהן ד' וע\"ז תירצו בשם ריצב\"א וכן תירץ הר\"ן בשם הראב\"ד דאף לרבין מפרשי טפי אוכל ולא אוכל דפשטיה דקרא דלא תשבעו בשמי לשקר משמע טפי לרבא כיון דלגבי קרבן מפורש להבא כדכתיב להרע או להטיב וכמו שפי' רש\"י גבי רב דימי ואף רבין מודה בזה יע\"ש והשתא משו\"ה מפרש רבינו דכי קאמר רבין אוכל ולא אוכל עובר בב\"י דאף בב\"י קאמר כיון דחזינן באותה סוגייא דאף רבין מודה לרב דימי בהא דפשטיה דקרא דלא תשבעו בשמי לשקר מיירי באוכל ולא אוכל ודוק.
ועמ\"ש רבינו דאין שבועת ביטוי אלא בדברים שאפשר לו לעשותן עיין במה שנסתפק הרב מש\"ל באומר שבועה שיקח פ' ממני מנה כו' ועיין בספר התשב\"ץ בח\"א סי' ק' דנ\"ג ע\"ג ד\"ה ואחר שכתב בהדיא דהנשבע שבועה שיקבל פ' ממני דחשיב ש\"ש יע\"ש." + ], + [ + "שורש דין נשבע שבועת שקר נשבע \n על אחת מד' חלוקות כו' וע\"ז וכיוצא בו נאמר לא תשבעו בשמי לשקר. ע\"כ. וכתב מרן כ\"מ בשם הריב\"ש שרבינו מפרש מ\"ש רבין אוכל ולא אוכל עובר בבל יחל דאף בב\"י קאמר כו' שהרי שבועת ביטוי היא מפורשת בפשט הכתוב באוכל ולא אוכל וכתיב בה ונשבע על שקר אלמא אוכל ולא אוכל לדברי הכל שקר הוא ופסק כרבין כו' יע\"ש. ועיין בספר צרור החיים ובספר לשון למודים חי\"ד סימן קל\"ב שתמהו על דברי הריב\"ש הללו היכן מצא כתוב זה גבי שבועת ביטוי דקרא דונשבע על שקר גבי שבוע' הפקדון הוא דכתי' יע\"ש ועיין להרב קרית מלך רב שכתב וז\"ל ונר' דלק\"מ וה\"ק דמוכרח דפסוק דלא תשבעו בשמי לשקר הוא אזהרה לשבועת ביטוי ואף שהוא בפ' אחרת משום דאי ליכא אזהרה לא שייך קרבן ואזהרה ראשונה שיש במקרא שהיא לא תשבעו בשמי לשקר לר\"י ע\"כ שיהיה בשבועת ביטוי דלרבא כו' דאין סברא ליתן אזהרה ראשונה לריבוי קודם שיהיה לנו אזהרה לעיקר פשט הכתוב עכ\"ל ואין מקום לדבריו לע\"ד דמ\"ש דמוכרח דפסוק זה הוא אזהרה כו' אין זה הכרח דאם נאמר ג\"כ דאזהרתיה הוא מקרא דלא יחל דוקא הא איכא אזהרה ומשו\"ה מיחייב קרבן בשוגג.
עוד כתב הריב\"ש דלרב דימי דפליג ארבין אינו עובר בבל יחל כי אם בקונמות דוקא אבל אם נשבע שלא יאכל ואכל אינו עובר בבל יחל יע\"ש ותמהו עליו דזה הפך מקרא שכתוב או השבע שבועה כו' לא יחל דברו דקרא דלא יחל לא קאי אנדר דלפני פניו דוקא אלא אשבועה דלפניו נמי קאי וגם התוס' ז\"ל בסוגיין ד\"ך ע\"ב כתבו כן בהדייא דל\"ד קאמר קונמות עובר בבל יחל דה\"ה נמי שבועה וכדתניא בהדייא בפ\"ב דנדרים יע\"ש גם לקמן בדכ\"ו ע\"ב מבואר בהדייא הכי דקאמר אמר ר\"י דומיא דלהרע או להטיב מי שאיסורו משום בל יחל יצתה זו שאין איסורו משום בל יחל אלא משום בל תשקרו יע\"ש ולא ידעתי למה זה התוס' הביאו ממרחק לחמם מההיא דנדרי' ולא הביאו הך סוגייא דלקמן דכ\"ו ודוק.
עוד כתב הריב\"ש דרבינו פסק כרבין דאכלתי ולא אכלתי הוי שקר ולא שוא משום דסוגיין דעלמא כרבין דאמרינן בפרקין מתיב רבא איזוהי ש\"ש נשבע לשנות את הידוע לאדם ואמר עולא כו' טעמא דעבר כו' הוא מותיב לה והוא מפרק לה עבר עובר משום שוא לא עבר עובר משום שקר אלמא אפי' לשעבר הוי שקר עכ\"ל וראיתי בספ' צרור החיים שכתב ע\"ז בשם הרמ\"ך דוייק ז\"ל וז\"ל ואנא זעירא שמעתי ולא אבין דמאי ראי' מהא דמותיב רבא דהא לא קאמר רבא אלא אליבא דשמואל דקמתרץ למתני' אליביה אבל אליבא דרב אמרי' לא עבר עובר משום שבועת ביטוי ואדרבא מדאקשי רבא מעיקרא טעמ' דניכר הא לא ניכר עובר משום ש\"ב ש\"מ דרבא ס\"ל בעלמ' כוותיה דרב דימי ומשו\"ה ל\"ק לא ניכר עובר משום שקר ומשו\"ה פריך לשמואל וקאמר הוא מותיב לה והוא מפרק לה כו' כלומר דשמואל ס\"ל כרבין אבל רבא גופיה לא ס\"ל הכי אלא ס\"ל כרב ומה גם דכבר פסק רבינו בפ\"ה כרב וא\"כ איך קאמר על רבינו דפסק כרבין משום דסוגיין דעלמא כוותיה והרי רבינו פסק כרב דלא ניכר עובר משו' ש\"ב ולא ס\"ל כשמואל עובר משום שקר כי היכי דלפסוק כרבין עכ\"ל.
ואחרי המחילה הראויה לעוצם חכמתו לא דק בזה דמתוך דבריו מבואר דס\"ל דש\"ב אינה מכלל שבועת שוא או שבועת שקר ומתוך כך עמד מתמיה על דברי הריב\"ש דמאי ראיה מייתי מההיא דרבא כיון דלרב כשאינו ניכר עובר משום ש\"ב ולא משום שקר והא ודאי בורכא היא דאין ספק דשבועא ביטוי היא מכלל שוא או שקר שהרי שנינו בפ\"ג שבועה שלא אוכל ככר זה ואכלה כו' זו היא ש\"ב שחייבים על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן והנה כי מחייבינן ליה על זדונה מכות ודאי דכי מתרינן ליה לרב דימי משום לאו דלא תשבעו בשמי לשקר הוא דמתרינן ליה דאמר אוכל ולא אוכל שקר ולרבין מצינן להתרות ביה אף משום בל יחל לפי דעת רבי' אלא כשאנו באים על שגגת שבועת שקר או שבועת שוא קרי' לה ש\"ב כלישנא דקרא נפש כי תשבע לבטא בשפתים וכל שבועה דלא מיחייב קרבן על שגגתו קרי לה תנא ש\"ש כלומר שאינה בכלל ש\"ב ולא משום דהוייא ש\"ש הוא דמפטר מקרבן על שגגתה דהא אכלתי ולא אכלתי דהוי שבועת שוא לרב דימי ואפ\"ה מחייב קרבן על שגגתה לדעת ר\"ע וכדקאמר הש\"ס עלה דקתני מתני' זו היא ש\"ש שחייבים על זדונה מכות ועל שגגתה פטור דלהכי קתני זו היא למעוטי אכלתי ולא אכלתי דמחייב קרבן לר\"ע כדאיתא בדכ\"ה יע\"ש ועיקר טעמא דפטרינן להנהו דקתני מתניתין מקרבן כגון נשבע לבטל את המצוה ונשבע על עמוד של שיש שהוא של זהב וכיוצא ה\"מ דממעטינן להו מקרא דלהרע או להטיב דדרשינן להרע או להיטיב דדרשי' ליה בריבוי או מיעוט ומיעט דבר מצוה כדאיתא בדכ\"ו וה\"נ ממעטינן נשבע על דבר שאינו ניכר לג' כמ\"ש רש\"י בדף כ\"א ע\"ב ד\"ה ור\"ע יע\"ש וא\"נ דדרשינן להרע דומייא דלהטיב מה הטבה רשות כדאיתא בדכ\"ז ורבא כי אקשי לשמואל מעיקרא ממתני' דאיזוהי היא ש\"ש ומימריה דעול' דאמר והוא שניכר לג' בני אדם לאו משום דאסיק אדעתי' דכשאינו ניכר לג' לא הוייא שבועת שקר הוא דאקשי' ליה כדמשמע ליה להרב הנז' דהא ודאי פשיטא ליה דכל שאינו ניכר לא חשיב שבועת שוא אלא שבועת שקר אלא דמעיקרא אסיק אדעתיה דדיוקא דשאינו ניכר הוא דהוייא נמי שבוע' ביטו' וחייב קרבן על שגגתה וכדדייקינן בסיפא דמתניתין דקתני זו היא ש\"ש שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור דאתא למעוטי אכלתי ולא אכלתי דהוייא ש\"ב ה\"נ כשניכר הוייא ש\"ש ופטור מקרבן וכשאינו ניכר הוייא ש\"ב ומחייב קרבן וא\"כ ק\"ל שפיר אליבא דשמואל דלא חשיב לה שבועת ביטוי והדר מפרק רבא דדיוקא דשאינו ניכר לאו לענין קרבן הוא אלא לענין חיוב מלקות דצריך להתרות בו משום שבועת שקר וכיון דלשמואל עכ\"ל דכל כה\"ג חשיב שבועת שקר ורב לא פליג עליה בהא מהי תיתי לן לומר דלרב הויא ש\"ש דפשיטא ודאי דבהא לא פליגי אלא דלשמואל לא חשיבא ש\"ב ולא מחייב על שגגתה קרבן ולרב חשיב ש\"ב בקרבן אבל לכ\"ע שבועת שקר היא ומחייב על זדונה משום לאו דלא תשבעו בשמי לשקר וכל זה פשוט ומבואר לע\"ד טובא וכן מתבאר מדברי הלח\"מ לקמן בהל' ד' יע\"ש ודוק.
ומ\"מ לא ידעתי למה לא הביא עוד ראיה הריב\"ש לדבריו דסוגיין דעלמא אזלא כרבין מההיא דאמרינן בדכ\"ו ע\"א אמר ר\"י דומייא דלהרע או להיטיב מי שאיסורו משום בל יחל ולא מי שאיסורו משום בל תשקצו ע\"כ הרי דקאמר דהנשבע לשעבר איסורו משום בל תשקרו ועוד אחרת יש ולא רצה הרב לגלותה והיא בפ' כל הנשבעין דמ\"ו ע\"ב עלה דמתני' דשכנגדו חשוד על השבועה ואפי' ש\"ש דפרכינן וליתני נמי ש\"ב ומשנינן כי קתני שבועה דכי משתבע בשקרא משתבע אבל ש\"ב דאיכא למי' בקושט' משתבע לא קתני והדר פרכינן תינח אוכל ולא אוכל אכלתי ולא אכלתי מאי איכא למי' ומשנינן תני ש\"ש וכל דדמי ליה יע\"ש ועכ\"ל דהך סוגייא אזלא כרבין דס\"ל דאכלתי ולא אכלתי הוי שקר ולדידיה ק\"ל שפיר אמאי לא תני שבו' דאכלתי ולא אכלתי דלאו בכלל ש\"ש היא אלא בכלל שקר ולדידיה שייך שפיר למימר תני שוא וכל דדמי ליה אבל לרב דימי דס\"ל דאכלתי ולא אכלתי שוא מאי קושייא הא קתני מתני' ואפי' ש\"ש וכיון דשקיל וטרי הש\"ס בסתמא אליבא דרבין מבואר דהלכתא כוותיה.
ולעיקר קו' הריב\"ש ז\"ל על דברי רבינו דפסק דאוכל ולא אוכל הוי שקר ורבין קאמר דעובר בבל יחל הנכון בזה דרבינו משמע ליה דאף בב\"י קאמר והכריחו לרבינו לומר כן הסוגייא דריש מכלתין די\"ג ע\"ב עלה דבעי הש\"ס מני מתני' לא ר\"י ולא ר\"ע ומשנינן לעולם ר\"י היא וכי לא מחייב ר\"י לשעבר קרבן אבל מלקות מיחייב וכדרבא דאמר בפי' רבתה תורה שקר דומייא דשוא ואותה סוגייא אזלא כרבין כמ\"ש התוספו' שם דאליביה מסקינן בפי' ריבתה תורה שקר דומייא דשוא והוקשה להם דא\"כ למאי דמסיק דקסבר ר\"י לאו שאין בו מעשה לוקין אמאי מפרשי הני דלהבא טפי מהני דלשעבר דקתני ב' שהן ד' וע\"ז תירצו בשם ריצב\"א וכן תירץ הר\"ן בשם הראב\"ד דאף לרבין מפרשי טפי אוכל ולא אוכל דפשטיה דקרא דלא תשבעו בשמי לשקר משמע טפי לרבא כיון דלגבי קרבן מפורש להבא כדכתיב להרע או להטיב וכמו שפי' רש\"י גבי רב דימי ואף רבין מודה בזה יע\"ש והשתא משו\"ה מפרש רבינו דכי קאמר רבין אוכל ולא אוכל עובר בב\"י דאף בב\"י קאמר כיון דחזינן באותה סוגייא דאף רבין מודה לרב דימי בהא דפשטיה דקרא דלא תשבעו בשמי לשקר מיירי באוכל ולא אוכל ודוק.
ועמ\"ש רבינו דאין שבועת ביטוי אלא בדברים שאפשר לו לעשותן עיין במה שנסתפק הרב מש\"ל באומר שבועה שיקח פ' ממני מנה כו' ועיין בספר התשב\"ץ בח\"א סי' ק' דנ\"ג ע\"ג ד\"ה ואחר שכתב בהדיא דהנשבע שבועה שיקבל פ' ממני דחשיב ש\"ש יע\"ש." + ], + [ + "שבועת \n שוא נחלקת כו' האחת שנשבע על הדבר הידוע שאינו כן כגון שנשבע על האיש שהוא אשה כו'. במשנה דכ\"ט ע\"א איזהו הוא ש\"ש כו' אמר על העמוד של אבן שהוא של זהב ועל האיש שהוא אשה ועל האשה שהוא איש ע\"כ ובגמ' אמר עולא והוא שניכר לג' בני אדם והך מימרא דעולא אייתי לה הש\"ס בדכ\"ו ע\"ב וכתב רש\"י שם ד\"ה והוא שניכר וז\"ל שכבר ידעו ג' באותו עמוד שהוא של אבן הוא דהוי ש\"ש דמידי דידעו ביה תלתא בני אדם הוי מפורסם עכ\"ל ומבואר יוצא מדבריו שאם לא היה ידוע לג' בני אדם בעת השבוע' אע\"פ שידעו בו אח\"ך כגון שנשבע על העמוד שעומד במקום פלוני שהוא של זהב או על האדם העומד במקום פ' שהוא אשה וכיוצא ובעת השבועה לא היה הדבר ניכר לג' בני אדם מפני שלא הלכו לשם ולא ידעו בו אע\"פ שהלכו אח\"ך וידעו שהוא של אבן או של זהב או שהוא איש או אשה לא הוי ש\"ש למפרע כיון דבעת השבועה לא היה מפורסם שהוא הפך דבריו וכ\"כ הרב ב\"ח בי\"ד סי' רל\"ו ס\"ח יע\"ש.
אמנם לע\"ד מדברי הירוש' לא משמע הכי דאתמר התם ר\"י בר אחא בשם ר\"י כל הידוע לב' זו היא שבועת שקר לג' הרי זה שבועת שוא ר' אילא בשם ר\"י אפי' ידוע לב' ואחד בסוף העולם מכירו ש\"ש מה נפקא מביניהון דכשהשליכו לים ואבד יע\"ש זו היא הנסחא הנכונה כמ\"ש הרדב\"ז בפי' לה' אלו יע\"ש וביאור דברי הירוש' הללו במה ששאלו מה נפקא מביניהון נלע\"ד דהכי קאמר כיון דיש אחד בסוף העולם שמכיר בדבר זה ונמצא דיש כאן ג' בני אדם שמכירין את הדבר מאי נ\"מ אם הוא כאן או בסוף העולם ס\"ס הרי יש כאן ג' וע\"ז תירצו דנ\"מ בשנאבד הדבר שנשבע עליו זה כגון שנפל לים דהשתא אותו פ' שעומד במדינת הים שלא ראה הדבר אינו יכול להכיר אם היה כמו שנשבע או לא ונמצא דאין כאן אלא ב' והשתא אם איתא דבעינן שיהא ידוע בעת השבועה לשלשה בני אדם למה לו למימר דא\"ב כגון דהשליכו לים הא בלאו הכי א\"ב טובא דלר\"י בר אחא כל שלא ידעו והכירו באותו דבר בעת השבועה ג' בני אדם הויא שבועת שקר אפי' איכא אחד בסוף העולם שמכיר הדבר כשרואהו ולר' אילא לא בעינן שיכירו אותו כל הג' בעת שנשבע אלא כל שידעו והכירו אותו ב' בעת שנשבע ואיכא אחד שמכירו כשרואהו הויא ש\"ש אלא ודאי משמע דמפשט פשיטא ליה להירושלמי דלכ\"ע לא בעינן שיהא ניכר וידוע לג' בעת השבועה אלא כל שיש ג' בעולם שכשרואים הדבר מכירין אותו הויא ש\"ש למפרע ולזה שאלו מה נפקא מביניהון והוצרכו לתרץ דא\"ב כשנאבד הדבר דלמ\"ד אפי' אחד בסוף העולם אפילו לא ראה הדבר להכירה כיון דיש כאן ב' דמכירין והכירו שהוא הפך הנשבע אף הג' המכיר בדבר זה כמרגלית וכיוצא שאם רואה אותה מכירה אעפ\"י שאינו כאן מסתמא חשיב כאלו ראה אותה והכירה כיון שיש ב' המכירין אותה כמותו והכירו שהוא הפך הנשבע אבל למ\"ד דבעינן ג' דוקא לא חשיב ש\"ש עד שיראו אותו הדבר הג' ויכירוה ומ\"מ לכ\"ע אפי' לא הכירו הדבר בעת השבועה אלא אחר השבועה למפרע חשיב ש\"ש ודלא כדמשמע מפרש\"י והב\"ח ז\"ל.
גם מדברי רבינו שלא הביא מימרא דעולא הכא בפרקין והביאה בספ\"ה נר' דס\"ל כדברי הירוש' ומשו\"ה הכא דמיירי בנשבע על האיש שהוא אשה ועל עמוד של אבן שהוא של זהב דמסתמא דברים אלו ניכרים לג' ב\"א בעת הראיה לא הוצרך לבאר אבל אי הוה ס\"ל כדעת רש\"י דבעינן שיהא ידוע בעת השבועה כל כי האי הי\"ל לבאר רבא ולא היה לו לסמוך במ\"ש בפ\"ה בדרך אגב.
ודע עוד דממ\"ש רש\"י ז\"ל וז\"ל דכל מידי דידעי ביה ג' בני אדם כו' והוי ש\"ש יש לדקדק דס\"ל דהנשבע שאכלתי ושלא אכלתי וכן שזרקתי ולא זרקתי שהן מיני שבועות ביטוי אם היה הדבר ניכר וידוע לג' בני אדם שהוא כן או שאינו כן והתרו עליו משום ש\"ש דלקי משום שוא כיון שהיה הדבר מפורסם לג' בני אדם וכן משמע מלשון ההשגות עמ\"ש רבינו וכן כל כיוצא בזה שכתב וז\"ל שנשבע בדבר שידוע לג' שאינו כן כמו שנשבע עכ\"ל הרי דסתם וכתב דכל דבר שידוע לג' שאינו כן חשיב ש\"ש בכל גוונא ואם כנים הדברים צריך לו' דמתני' דנקט איזו היא שבועת שוא כו' נשבע על האיש שהוא אשה ועל האשה שהוא איש כו' ל\"ד דה\"ה באכלתי ולא אכלתי וכיוצא ממיני שבו' ביטוי כיון דהדבר תלוי בניכר לג' ב\"א כדאמר עולא בגמ' אלא משום דבעי למיתני סיפא זו היא ש\"ש שחייבים על זדונה מכות ועל שגגתה פטור מקרבן ואילו באכלתי ולא אכלתי על שגגתה חייב קרבן מקרא דלהרע או להטיב ומרבוייא דקרא כדאיתא בדכ\"ו ולא ממעיט מקרבן אלא בנשבע על דבר שאי אפשר להיות מצד עצמו כנשבע על איש שהוא אשה וכיוצא וכן בדבר דאיסורא רביע עליה וכנשבע ע\"ד מצוה וכמ\"ש רש\"י ז\"ל שם ד\"ה מאי מיעט ובדכ\"א ד\"ה ור\"ע משא\"כ באכלתי ולא אכלתי דאע\"ג דניכר לג' ב\"א שהוא כן או שאינו כן והו\"ל ש\"ש מ\"מ אינו שוא מצד דהדבר עצמו שהוא נשבע בו אלא מצד שהוא ידוע לכל וכל כי הא לא מעמיד מקרא אלא דומיא דנשבע ע\"ד מצוה כנלע\"ד." + ], + [], + [ + "שורש דין נשבע לבטל את המצוה שלישית \n שנשבע לבטל את המצוה כיצד כגון שנשבע שלא יתעטף בציצית שלא ילבש תפילין ושלא ישב בסוכה בחג הסוכות ולא יאכל מצה בלילי הפסח או שיתענה בשבתות וי\"ט וכן כל כיוצא בזה וכו'. הנה עיקרא דהאי מלתא איתא בפ\"ג דשבועו' דכ\"ז עלה דמתני' דהנשבע לבטל את המצוה ולא ביטל פטור ת\"ר יכול נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל יהא חייב ת\"ל להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא נשבע לבטל את המצוה כו' ושם בדכ\"ו ע\"א דריש ר\"ע קרא דלהרע או להיטיב בריבוי ומיעוט ומיעט דבר מצוה יע\"ש והדבר מבואר דהא דממעטינן מהאי קרא ביטול דבר מצוה אינו אלא לפוטרו מקרבן שבועת ביטוי דמיירי ביה קרא אבל אכתי לא שמענו דמפטר מחיוב לאו דב\"י ובפ\"ק דנדרים דף י\"ו ע\"ב ממעטינן ליה נמי מב\"י מדכתי' לא יחל דברו דברו לא יחל אבל מחל הוא לחפצי שמים יע\"ש ועיין בס' ארעא דרבנן סי' תכ\"ו שנסתפק בהא דנשבע לבטל את המצוה דלא חייל' שבועה אם הוא מדרבנן או מדאורייתא יעויין שם ואשתמיט מיניה הני סוגייאי דמבואר מינייהו דמדאורייתא הוא.
ומתוך סוגייא זו דשבועות דשקיל וטרי תלמודא למפטר נשבע לבטל את המצוה מחיוב קרבן שבועת ביטוי היה נר' לכאורה להכריח למה שנסתפק הרב מש\"ל בפ\"א מה' שופר בהא דקי\"ל דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה אי עבר וקיים העשה ודחה לעשה ולא תעשה אי מחייב מלקות מי נימא כיון דיש כח בעשה למדחי הלא תעשה לא מחייב או דילמא כיון דאיכא עשה בהדי דלא תעשה אלים כחו של לא תעשה ואין כח בעשה למדחייה ולקי עליה והעלה שדבר זה במחלוק' היא שנוייא בין רבותי' בעלי התוס' יע\"ש.
והשתא אם איתא דיש כח בעשה למדחי אל\"ת אפי' כשיש עמו עשה למה לי היקש' דהרעה להטבה למפטריה לנשבע לבטל את המצוה מקרבן שבועה הא פשיטא ודאי דמפטר כיון דאתי עשה דמצות סוכה ומצה וכיוצא ודחי ל\"ת דב\"י וכיון דלא מיחייב אלא אעשה וזו לא מיחייב בקרבן דאין חיוב קרבן בא אלא בעובר הלא תעשה כמו ששנינו בריש כריתו' חוץ מפסח ומילה שאין בהם אלא עש' א\"ו כיון דאיכא עשה בהדי ל\"ת אלים כחו של לאו ולא אתי עשה דמצוה ודחי ליה ולהכי הוה ס\"ד למחייבי' בקרבן עד דאתא היקשא ומיעטיה אמנם אחר ההתבוננות יראה דליכא ראיה מהכא וג' תשובות בדבר חדא דאיכא למימר דהיקשא איצטריך דכיון דע\"י פשיעתו שנשבע לבטל את המצוה אתא למידחי לאו דב\"י אע\"ג דעשה דמצוה קדחי ליה כיון דאי לאו שבועה דידיה הוה מצי לקיים המצוה בלא דחיית הלאו וע\"י שנשבע גרם לעבור ולדחות לאו דב\"י חשיב כעובר על לאו וה\"א דמה\"ט מיחייב בקרבן שבועה קמ\"ל היקשא דפטור וכעין זה כתבו התוס' בפ' בתרא דערובין ד\"ק ד\"ה נתן יע\"ש ועל כרחין למימר הכי דאי לא אכתי תיקשי לן כיון דגלי לן קרא דלא יחל דברו דמיחל הוא לחפצי שמים כדאיתא בפ\"ק דנדרים א\"כ ל\"ל היקשא למעוטי מקרבן הא כיון דלא מיחייב בלאו דב\"י תו לא מיחייב בקרבן כדאמרן אלא ודאי דמשו\"ה אצטריך היקשא דהו\"א דאע\"ג דגלי קרא דמיחל הוא לחפצי שמים מ\"מ כיון דאיהו גרם למדחייה ללאו מחייב בקרבן שבועה קמ\"ל.
ועוד י\"ל דלהכי אצטריך היקשא דאע\"ג דמשום לאו דב\"י לא מחייב מ\"מ מחייב הוא משום לאו דלא תשא וסד\"א דמיחייב משום לאו זה קמ\"ל וא\"ת והיכי תיסק אדעתין למיחייביה בקרבן משום לאו זה הא לא מיחייב בקרבן שבועת ביטוי אלא בעובר על שבועת שקר ולא בעובר על שבועת שוא כמו ששנינו שם בדכ\"ט זו היא ש\"ש שחייבים על זדונה מלקות ועל שגגתה פטור הא ל\"ק דודאי לפום קושט' דדרשינן היקשא למפטר נשבע לבטל את המצוה משבועת ביטוי תני תנא דליכא חיוב קרבן בשבו' שוא אמנם אי לאו הקישא הוה מצינן למילף שפיר דמדמיחייב קרבן בנשבע לבטל את המצוה אף על גב דהוייא ש\"ש דה\"ה בכל ש\"ש מיחייב קרבן על שגגתה ועוד י\"ל והוא הנכון דאה\"נ דהקישא לא אצטריך למפטר נשבע לבטל את מצות עשה כסוכה ומצה וכיוצא כיון דאתי עשה ודחי ל\"ת וכי אצטריך היקשא הוא למפטר נשבע לבטל את מצות ל\"ת כגון נשבע שיאכל נבילות וכיוצא דהשתא ליכא טעמא דאתי עשה ודחי ל\"ת.
והנה רבינו ז\"ל לא הזכיר בדין זה שלפנינו כי אם נשבע לבטל מצות עשה כמ\"ש כיצד כו' ולא אמר נשבע שיאכל נבילות שהוא ביטול מצות ל\"ת אבל לקמן בפ\"ה הי\"ב הזכירה כיע\"ש ונלע\"ד דתרוייהו צריכי משום דיש במ\"ע מה שאין במל\"ת ובמל\"ת מה שאין במצות עשה דהנשבע לבטל מ\"ע איכא למימר דחלה השבועה משום דביטול השבועה הוא בקום עשה וביטול המצוה בשב וא\"ת והו\"א דיקיים השבועה ויבטל המצוה בשב וא\"ת ואל יקיים המצוה ויבטל השבוע' בקום עשה קמ\"ל דאפי\"ה לא חלה השבועה מעיקרא והויא ש\"ש משא\"כ בנשבע לבטל מצות ל\"ת שאם יקיים השבועה יבטל המצוה בקום עשה ואם יבטל השבועה לא יבטלנה אלא בשב וא\"ת פשיטא טפי דלא חייל עליה שבועה ובנשבע לבטל מצות ל\"ת איכא חידושא טפי ממ\"ע מטעם אחר דאיכא למימר דהתם חייל השבו' משו' דאתי עשה דכל היוצא מפיו ודחי ל\"ת דנבילה וכיוצא משא\"כ במ\"ע דאין עשה דוחה עשה כנודע.
וא\"ת והיא גופא תקשי לן דמנ\"ל לרבינו דבנשבע לבטל ל\"ת בנשבע שלא יאכל נבילות וכיוצא דלא חייל עליה שבוע' נימא דקושטא הכי הוא דחייל דאתי עשה דכל היוצא מפיו יעשה ודחי לא תעשה דנבילה. וראיתי למרן כ\"מ שם בפ\"ה שכתב שרבינו ז\"ל למד דין זה ממה ששנינו במתני' דכ\"ט איזו היא שבועת שוא נשבע לבטל את המצוה כו' וק\"ט דמההיא ליכא למשמע מידי דמתני' לא נקט אלא ביטו' מ\"ע כסוכה ולולב וכיוצא ואיכא למימר דתנא דוקנא הוא ולא נקט אלא הני דאית בהו עשה ולא אתי עשה דשבועה ודחי עשה דמצוה אבל נשבע לבטל מצות ל\"ת שפיר איכא למימר דאתי עשה דשבועה ודחי לא תעשה דמצוה ולע\"ד הדבר ברור שרבינו למד דין זה מאותה שאמרו בגמ' דכ\"ט עלה דמתני' דנשבע שלא יאכל נבילות בשלמא לר\"ל משכחת לה בלאו והן אלא לר\"י בשלמא לאו משכחת אלא הן היכי משכחת לה ופרש\"י ז\"ל אלא הן שבועה שאוכל נבילות ושחוטות מי משכחת לה דחייל אנבילות ולבטל שבועת הר סיני עכ\"ל הרי דשבועה לבטל מצות לא תעשה לא חייל אפי' בכולל כ\"ש לחודיה.
מיהו היא גופה קשיא למה לא יחול שבועה על מצות ל\"ת כיון דקי\"ל בעלמא דאתי עשה ודחי ל\"ת וליכא למימר דהכא גלי לן קרא דלא יחל דברו דמיחל הוא לחפצי שמים דא\"כ תקשי לן דאדילפינן בעלמא דאין עשה דוחה ל\"ת מכלאים בציצית אדרבא נילף מהכא דלא דחי וכעין מאי דפריך תלמודא בפ\"ק דיבמות ד\"ה ע\"א ועיין להתוס' ביבמות דע\"ו ע\"ב ד\"ה הא מני ובכתובו' ד\"מ ד\"ה ניתי ובזבחים דצ\"ז ע\"ב יע\"ש ולזה י\"ל דמהכא ליכא למילף בעלמא דשאני הכא דעשה זה קיל דאיתיה בשאלה וכדאמרינן בפ\"ק דיבמות דף ה' ע\"ב ובנזיר גבי נזיר שנצטרע דאתי עשה דגילוח מצורע ודחי ל\"ת ועשה דנזיר משום דנזירות איתיה בשאלה יע\"ש. ועוד י\"ל דהכא שאני דע\"י פשיעתו שנשבע לעבור על המצוה הוא דאתי למדחי ל\"ת וכל כה\"ג לא דחי כמ\"ש התוספו' בס\"פ בתרא דעירובין ד\"ק ע\"ב ד\"ה נתן.
אלא שבעיק' דברי התוס' הללו שמעתי מקשי' מההיא דפרק דם חטאת דצ\"ז ע\"ב דפריך תלמודא עלה דתניא התם כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסל כו' אמאי וליתי עשה ולדחי ל\"ת ומשני רבא אין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש יע\"ש והשתא מלבד דעיקר קושייתם לא קשיא לפום מאי דכייל לן רבא התם דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש וכבר הריטב\"א בחידושיו לעירובין תריץ יתיב הכי שם עיקר קושייתם כיע\"ש עוד זאת דאם איתא למה שתירצו הם ז\"ל דכל שבא על ידי פשיעה אין עשה דוחה ל\"ת מאי קא קשיא ליה לתלמודא התם הא כיון דנגיעת בשר קודש בבשר פסולה ע\"י פשיע' בא כל כה\"ג לא אמרינן אתי עשה ודחי ל\"ת.
ולע\"ד יש ליישב דע\"כ לא כתבו התוס' דכל דע\"י פשיעה לא אמרינן אתי עשה ודחי ל\"ת אלא דוקא כי ההיא דנתערבו מתן ד' במתנה אחת דאף אם לא נתערבו היה בידו לקיים העשה בלי דחיית הלאו וע\"י פשיעתו אתא למדחי הלאו אמנם היכא דקיום העשה ודחיית הלאו אתא ע\"י פשיעה כל כה\"ג אזלי ומודו דאתי עשה ודחי ל\"ת אפי' שבאו ע\"י פשיעה ובכן בנגע בשר קודש עם בשר הפסולה ונצטרף היתר לאיסור והגיע לכזית וכמ\"ש שם רש\"י ד\"ה עד שיבלע כו' דאי לאו פשיעתו לא הוה מחייב לאוכלה דבפחות מכזית ליכא מצות אכילת קדשים כמ\"ש הריטב\"א בחי' ליומא פרק טרף בקלפי דל\"ט ע\"א עלה דאמרינן התם וכל כהן המגיעו כפול צנועין מושכין ידיהם וז\"ל פירש ר\"י וכן נראה מפרש\"י דדוקא כהן המגיעו כפול אבל מגיעו כזית שיש בה מצות אכילה לא היו מושכין ידיהם אבל כפול לא היתה בו מצות אכילה כיון שאין בו שביעה עכ\"ל ועיין בספר בני חיי חא\"ח סימן תע\"ה יע\"ש א\"כ מה\"ט פריך תלמודא התם שפיר דליתי עשה שבא ע\"י פשיעה ולידחי ל\"ת וכעין זה ראיתי להרב החסיד כמהר\"י אלגאזי בספר שמע יעקב די\"א ע\"ב למה שמקשים על דבריהם הללו מסוגיא דאונס דפריך תלמודא וליתי עשה דולו תהיה לאשה ולדחי (לא) ל\"ת ולפי דבריהם מאי קושיא דשאני אונס שבא על ידי פשיעה ותירץ הוא ז\"ל דלא ק\"מ דשאני אונס דעשה שבו אינו אלא ע\"י פשיעה שאם לא יבא לידי פשיעה זו ליכא עשה כלל ודין הוא דליתי עשה ולדחי ל\"ת יע\"ש.
וראיתי להרשב\"א בחידושיו לנדרים דט\"ו עלה דאמרינן התם דנדרים חלים על דבר מצוה שהוקשה לו דליתי עשה דסוכה ולולב וכיוצא ולידחי לאו דבל יחל ותירץ דנדרים עשה ול\"ת נינהו ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה וכ\"כ הרב החינוך בפרשת יתרו ועיין במרדכי ר\"פ שבועות ב' בתרא יע\"ש והרב התנא בספר פרשת דרכים בהגהותיו על ספר החינוך תמה עליו מההיא דפ\"ק דיבמות ודנזיר דאמרינן דעשה קיל דאיתיה בשאלה דחי ליה עשה דמצוה אע\"ג דאיכא לאו בהדיה וכמש\"ל וסיים וז\"ל וראיתי להרמב\"ם שכתב בפ\"ו מה' נזירו' טעם אחר ולפי אותו הטעם ניחא ואולי כך היתה גירסתו וגיר' המחבר עכ\"ל.
ודבריו ז\"ל אינן מעלים ארוכה ומרפא להרשב\"א שהרי בחי' ליבמות ד\"ה מבואר דגריס הרב ז\"ל כגירסתינו כיע\"ש ותו קשה דאכתי תקשי להו ז\"ל אמאי שבועה לא חלה לבטל מצות ל\"ת כמו שהוכחנו לעיל מההיא דפ\"ג דשבועות דכ\"ד דליתי עשה דכל היוצא מפיו יעשה ולדחי ל\"ת דמצוה דהשתא לדידהו ז\"ל ליכא לשנויי כדשניין לעיל דמשום דעשה זה קיל דאיתיה בשאלה לא דחי ל\"ת דמצוה שהרי הם ז\"ל לא השגיחו בטעם זה מיהו לזה י\"ל לדעת הרב החינוך דמשמע ליה דאע\"ג דשבועה לא חלה על ביטול מצות ל\"ת משום דאין עשה קיל דאיתיה בשאלה דחי ל\"ת כדאמרן מיהו עשה קיל בהדי ל\"ת אלים כחו ואין עשה דוחה אותו מיהו אכתי ההיא דנזיר שהקשה הרב בספר פרשת דרכים להרשב\"א קשיא ועיין בס' כהונת עולם ה' נדרים סי' רט\"ו דנ\"ג ע\"ב וע\"ג שעמד ג\"כ על דברי הרשב\"א הללו יע\"ש כי ע\"כ נראה דעיקר קושיית הרשב\"א והרב החינוך היתה דכיון דהא דנדרים חלים על דבר מצוה היינו משום דגלי ביה קרא דכתיב לה' ושמעינן מינה דאין עשה דמצוה דוחה לאו דבל יחל א\"כ אדילפינן בעלמא מכלאים בציצית דאתי עשה ודחי ל\"ת נילף מהכא דלא דחי לזה אמרו דמהכא ליכא למילף דאין עשה דוחה ל\"ת משום דהכא איכא עשה בהדי ל\"ת וליכא לאקשויי השתא דכיון דגבי נזיר מצורע קי\"ל דאתי עשה דמצורע ודחי ל\"ת ועשה דנזיר משום דאיתיה בשאלה מ\"ש הכא גבי נדרים דאין עשה דמצוה דחי עשה ול\"ת דנדרים אע\"ג דאיתנהו בשאלה דשאני הכא דגלי קרא דלה' דאין עשה דמצוה דחי ל\"ת ועשה דנדרים וליכא לאקשויי דנילף מהכא לעלמא דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה דאיתיה בשאלה דאיכא למי' דאה\"נ דילפינן מינה וההיא דנזיר שאני דגלי ביה קרא דראשו ואיכא למימר נמי איפכא דילפינן מנזיר לעלמא דדחי ושאני הא דנדרים דגלי ביה קרא דלא דחי ואין כאן הכרע לשום אחד מהצדדים ודוק.
והנה בעת\"ה חדשים מקרוב נדפסו עוד תשובות הרשב\"א מחדש ושם בסי' שמ\"ג נשאל הוא עצמו בעיקר קושיא זו מההיא דנזיר וריש יבמות דהוי חיובתיה והשיב ע\"ז דההיא דחייה בעלמא קדחי תלמודא דליכא למגמר מראשו דנזיר דאתי עשה ודחי לא תעשה דשאני התם דאיתיה בשאלה אמנם לפום קושטא ליכא למיגמר נמי דכל דאיתיה בשאלה אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה דאיכא למימר נמי דשאני התם דעשה דמצורע חמיר משום שלום הבית יע\"ש באורך. ועיין למורי הרב בס' שער המלך פ\"ג מה' נדרים ד\"ו ע\"ב ודוק ועיין לעיל בקונט' מעמש\"ב ודע דעל מ\"ש ר' דהנשבע להתענות בשבתות וימים טובים דחשיב נשבע לבטל את המצוה והויא לה ש\"ש נשאל הרשב\"א בתשו' בח\"א סימן תרי\"ד וז\"ל מי שנשבע לעבור על ד\"ס כגון לאכול גבינות הנכרים הן בביטול כו' הן בקיומו אי שבועת ביטוי חלה עליו או לא שמצינו בו סוגייות חלוקות בש\"ס שבפ\"ג דשבו' נראה דשבועת ביטוי חלה על כל ד\"ס בענין משכחת לה בלאו והן וכן בסוגיית נשבע להרע לעצמו וכן בר\"פ יוה\"ך ובריש נזיר בענין קדושא ואבדלתא נראה בהפך וכן מצינו להר\"ם ז\"ל שהנשבע להתענות בשבת לוקה משום ש\"ש אע\"פ שהתענית בשבת מד\"ס וכן במגילת תענית אמרו מי שנשבע להתענות בשבת הרי זה שוא.
והרשב\"א ז\"ל השיבו דהעיקר דשבועת ביטוי חלה על ד\"ס כדמוכחא סוגיא דלאו והן ור\"פ יוה\"ך וההיא דריש נזיר לא מוכחא מידי וליכא מינה לא תיובתא ולא סיעתא דהתם הכי קאמר וכי מושבע מהר סיני הוא שהתורה ריבתא לאסור וכי אתייא אורייתא לרבות דרבנן וזו היא הגירסא הנכונה וכך גריס ר\"ת ז\"ל ומ\"ש הר\"מ שהנשבע להתענות בשבת לוקה ומשמע לך שהוא ז\"ל סבור שאין שבועה חלה על ביטול ד\"ס שהרי תענית בשבת מד\"ס אפשר לומר שהוא סבור דאסור להתענו' מדאורייתא מדאמרינן בברכות אלא מעתה שבתות וי\"ט דע\"כ אכיל ה\"נ אלמא בשבתות וי\"ט צריך לאכול פת מדאורייתא דומיא די\"ט דהיינו ראשון של פסח דכתיב בערב תאכלו מצות וכן ליל ראשון של סוכות דגמר ט\"ו ט\"ו מחג המצות וההיא דמגילת תענית נמי אפשר דמה\"ט הוי דס\"ל כמ\"ד בערובין אסור להתענות בע\"ש כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה עכ\"ל.
וראיתי להרלנ\"ח בסי' ק\"ג דקל\"ב ע\"ד אחר שהכריח דלדעת רבינו הנשבע על ד\"ס שבועה חלה עליו ממ\"ש בפ\"ה גבי נשבע שיאכל נבילה וכיוצא בהו מאיסורי תורה כו' כתב וז\"ל וא\"כ מ\"ש בפ\"א שהנשבע להתענות בשבתות וי\"ט דלוקה משום ש\"ש נראה בהכרח שהטעם הוא משום דס\"ל דלהתענות בשבתו' וי\"ט הוא אסור מן התורה וממקומו הוא מוכרח ממה שלא זכר הרב בכאן ר\"ח וחש\"מ מפני שהן אסורים מד\"ס והכי איתא בהדיא בברייתא במגילת תענית ומייתי לה בראש השנה די\"ט ובתענית די\"ב שבתו' וי\"ט אסורים כו' מ\"ט הללו ד\"ס וד\"ס צריכין חיזוק ויש לתמוה מהשואל להרשב\"א איך תפס במושלם שאסור להתענות בשבתות וי\"ט הוא מד\"ס ולא זכר זאת הברייתא ובפרט שהראיה שהביא ממגילת תענית היא סיפא דהך ברייתא גופיה והכי מתנייא התם סמוך לצריך חיזוק ר\"י בן דוסא אומר משום ר\"י הגלילי כל הנשבע להתענות בע\"ש ובעיו\"ט הרי זה שבועת שוא דמקצת ע\"ש כשבת ומקצת עיו\"ט כיו\"ט ע\"כ וכ\"ש שיש תימה מהרשב\"א ז\"ל שלא הביא ראיה מהברייתא והביא ראיה מפ\"ג שאכלו ואם היתה כונתו לבקש דבר מפורש בתורה זהו דבר יפה אם היה עולה בידו אבל אינו כן דתינח ליל ראשון של פסח ושל סוכות שאר י\"ט ושבתות מנ\"ל דצריך לאכול בהן מן התורה והאריך בהן הרב לבקש טעם להרשב\"א ולהשואל ז\"ל שלא הביאו ראיה מאותה ברייתא להוכיח דאיסור התענית בשבת וי\"ט הוא מן התורה ולא עלתה בידו יע\"ש:.
והנה זה שנראה מדבריו ז\"ל דהרשב\"א והשואל נסתפקו באיסור תענית בי\"ט אם הוא מן התורה או מד\"ס לע\"ד יש לתמוה דאחד הרואה דברי השואל ודברי הרשב\"א ז\"ל בתשובותיו יראה דלא נסתפקו הם ז\"ל אלא דוקא גבי שבת שהרי לא העלו בזכרונם אלא שבת דוקא אבל בי\"ט ודאי דלא מספקא להו דפשיטא דאסור מדאורייתא כמבואר בדברי רבינו פ\"ו מה' י\"ט שכתב שהאכילה והשתיה במועדות מכלל מ\"ע מדכתיב ושמחת בחגיך ואין שמחה אלא בבשר ויין כיע\"ש ולענין שבת דוקא מספ\"ל ז\"ל כי לא מצינו כתוב מפורש בתורה שחייב לשמוח בשבת כמו י\"ט דאע\"פ דבפסחי' דס\"ח אמרי' הכל מודים בשבת דבעי' לכם דכתיב וקראת לשבת עונג אינו אלא דברי קבלה ולא דאורייתא וכן ההיא דפ' כל כתבי דקי\"ז דת\"ר כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת ג' ר' חידקא אומר ד' ואמר ר\"י ושניהם מקרא אחד דרשו ויאמר אכלוהו היום כו' ופסקה רבינו בפ\"ל מה' שבת משמע להו ז\"ל דאינו אלא מד\"ס וקרא אסמכתא בעלמא דפשטיה דקרא במן הוא דכתיב ועל זה השיב הרשב\"א דמאותה סוגיא דפ\"ג שאכלו דמדמי שבת ליו\"ט לענין דמחייב לאכול פת בשבת כי היכי דמחייב בליל יו\"ט ראשון של פסח ושל סוכות משמע ליה לרבינו דכי היכי דהתם מיחייב מדאורייתא ה\"נ מיחייב בשבת מדאורייתא ואף שהרשב\"א בחי' לברכות כתב דהא דמחייב בשב' לאכול פת היינו מדכתיב ביה עונג ואין עונג בלא אכילת פת וההוא קרא דברי קבלה הוא אפשר דהלכה למ\"מ ואתא ישעיא ואסמכיה אקרא כדאמרינן בזבחים די\"ו וביומא דע\"א ובדוכתי טובא וע\"כ למימר הכי לפי מ\"ש הרמב\"ן ז\"ל בס' המצות בשורש הב' שכל מ\"ש בנביאים בדרך צווי כגון שמזהירין על עשה ומתרין על ל\"ת דבר תורה הוא דכיון דאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ידענו כי הבא בנבואה דבר תורה הוא או שהוא פי' לפסוק הכתוב בתורה או שהוא בידם הלמ\"מ וכתב הרב מגילת אסתר שגם ר' ז\"ל מודה בזה כיע\"ש ומה שהוצרך הרשב\"א להביא אותה סוגיא דברכות ולא הספיק לו אותה שאמרו בפסחים דמייתי קרא דוקראת לשבת עונג הוא מפני שלדעת רבינו כל מלתא דאתייא מדרשא ואפי' הלמ\"מ דלא אשכחן בש\"ס דקראוהו דאורייתא ד\"ס הוא כמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל בשורש הב' דכ\"א ע\"א אות א'.
איברא שלפ\"ז קשה מ\"ש רבינו ז\"ל ברפ\"ל מהלכות שבת וז\"ל ד' דברים נאמרו בשבת ב' מן התורה וב' מד\"ס והן מפורשים ע\"י הנביאים שבתורה זכור ושמור ושנתפרשו ע\"י הנביאים כבוד ועונג כו' הרי דקרי למצות עונג האמור בנביאים ד\"ס וא\"כ אי אסור התעני' בשבת מהאי קרא הוא הרי לדעתו ז\"ל לאו דאוריי' הוא ואיך כתב דלא חלה עליה שבועה ואי לאו דמסתפינא מהרשב\"א ז\"ל אמינא דרבינו ז\"ל משמע ליה דאיסור התעני' בשבת דאורייתא הוא ונפקא לן מפשטיה דקרא דכתיב במן אכלוהו היום ואע\"ג דחיוב הסעודות אפשר שהן מד\"ס ושבועה חלה עליהן מפני שהן ברמז בכתוב ואינו מפורש בהדיא מיהו עיקר מצות האכילה מפורש בו דכתיב אכלוהו היום כי שבת היום לה' ועיין להרפ\"ח ז\"ל בביאורו לה' דעות פ\"ג הלכה א' יע\"ש ואיך שיהיה מבואר יוצא מדברי תשובה זו דע\"כ לא נסתפקו השואל והרשב\"א אלא לענין שבת אבל לענין יו\"ט פשיטא להו דאיסור התעני' בו הוי דאורייתא כמדובר.
ובכן מה שהוקשה לו להרלנ\"ח ז\"ל דאכתי מראיית הרב שהביא מההיא דברכות לא מצינו אלא לענין לילה הראשונה כו' לפי האמור לא ק\"מ דודאי לענין אכילת פת ביו\"ט לא מיחייב אלא בלילה הראשונה של פסח וסוכו' מקרא דבערב תאכלו מצו' ומג\"ש דט\"ו ט\"ו מחג המצות אמנם לענין דאסור להתענות בכל הימי' טובים ומיחייב לאכול שאר דברים כבשר ויין וכיוצא ושלא יצטער בהם הא איכא עשה מפורש דושמחת בחגיך והרשב\"א ז\"ל לא נחית לאתויי ראיה מאותה סוגיא אלא לענין שבת דוקא דמדמי ליה לתלמודא ללילי י\"ט דפסח וסוכות לענין חיוב אכילת פת דמינה נשמע דשבת נמי מדאורייתא היא ומה שהוקשה לו עוד דאמאי לא אייתי ראיה מאותה ברייתא דמייתי הש\"ס בראש השנה ותענית דקאמר הללו ד\"ת כו' דש\"מ דאיסור דשבת וי\"ט דבר תורה הוא כבר דחה לזה הרב ז\"ל שם דקל\"ג ע\"א דמינה ליכא להוכוחי מידי דמאי דקאמר הללו ד\"ת ר\"ל דהם י\"ט מן התורה והללו ד\"ס ר\"ל דעיקרם והיותם י\"ט הוא מד\"ס וראיה לזה הפי' שהרי גם בר\"ח אמרו שם שהם מן התור' ובודאי אין פי' שאסור להתענות בהם מן התורה דהא אפסיק' הלכתא התם דאם התחילו להתענות בהם אין מפסיקין וכתבו הרב בפ\"א מהלכות תענית ואי הוו אסורי' מן התורה הדין היה נותן דהוו מפסיקין בהן כי היכי דמפסיקין בשבתות וי\"ט אלא ודאי כדאמרן עכ\"ל. ולפי מ\"ש דלעניין אסור התענית בי\"ט לא מספקא ליה להשואל ולהרשב\"א דודאי אסורי' הן מן התור' מקרא דושמחת בחגיך א\"כ כי קאמר תנא דברייתא הללו ד\"ת וכו' צ\"ל דלצדדין קתני דשבת ור\"ח לא עשו בהם חיזוק מפני שעיקר י\"ט שלהן ד\"ת אע\"פ שאיסור תענית בהם דרבנן לפום מאי דס\"ל להשואל מהרשב\"א ז\"ל ולשאר י\"ט לא עשו בהם חיזוק מפני שאיסור תענית דאורייתא והוא דוחק.
עוד כתב מהרלנ\"ח ז\"ל שם וז\"ל אבל עדיין צ\"ע כי זאת השואה בדין שכת' הרשב\"א אינה מוכרח' ואפי' שהיא מוכרחת לא תספיק ללמוד ממנה דצריך לאכול ביום השבת מן התורה זולתי בלילה דוקא דומייא דליל י\"ט של פסח ושל סוכות וגם הרשב\"א בעצמו עלה דההיא דברכות לא יכול לקיים שמחוייב האדם לאכול פת בשבת אלא מדכתיב וקראת לשבת עונג ובלא פת ליכא עונג כלל ואם היינו אומרים דסברת הרשב\"א היא דמאי דכתב הרמב\"ם דהנשבע להתענות בשבת וי\"ט היא ש\"ש פירושו להתענות על השבת כולו לילה ויום היה אפשר ללמוד הדין מהראיה ההיא אבל אין במשמע הלשון כן כלל עכ\"ל ולפי מ\"ש לעי' אין כאן קו' כלל דראיית הרשב\"א מאותה סוגייא אינו אלא להכריח משם דמשמע ליה להש\"ס דאיכא מצוה מדאורייתא לאכו' פת בשבת דומייא דליל א' דפסח וסוכות דהוו מדאורייתא והיינו ודאי מקרא דוקראת לשבת עונג וכמדובר וכיון דקרא סתמא כתיב מהי תיתי לומר דדוקא בלילה מיחייב ולא ביום.
עוד כתב וז\"ל גם מ\"ש עלה דההיא ברייתא דמגי' תענית אינו מספיק לדחותה מראייה דאין כח הלמיד' ממאי דקאמר הללו דברי תורה דוקא אלא מפלוג' דת\"ק ור\"י נמי דמשמע דפלוגתא דת\"ק ור\"י היא דר\"י ס\"ל מקצת ע\"ש כשבת ומשו\"ה אפי' ע\"ש אסור בתענית ולת\"ק דוק' בשבת אסור בתעני' לא בע\"ש אבל כי היכי דלר\"י מקצת ע\"ש כשבת ואסור מן התורה להתענות בע\"ש והשבועה עליה היא ש\"ש ה\"נ ביום השבת לדעת ת\"ק דבהא ל\"פ ואי הכי משמע דאליבא דכ\"ע להתענות בשבת אסור מן התורה עכ\"ל.
ולא זכיתי להבין דבריו בזה דמאי קא קשייא ליה להרב מפלוגתא דר\"י ות\"ק והיכי מוכח מיניה דאיסור תענית בשבת דאורייתא דאי משום מאי דקאמר דהנשבע להתענות בע\"ש חשיב ש\"ש ואי איסור התענית הוא מד\"ס למה לא חלה השבועה הנה זאת היתה שאלת השואל מהרשב\"א וראייתו שהביא מההיא דמגילת תענית שאמרו דהנשבע להתענות בשבת חשיב ש\"ש משמע דשבועה לא חלה אאיסור ד\"ס ואין ספק דמהך פלוגתא דר\"י הוא שדקדק השואל כן דקאמר ע\"ש כשבת וחשיב לה ש\"ש ולכ\"ע בשבת לא חלה אע\"ג דאיסור התענית בשבת לדעת השואל אינו אלא מד\"ס ואיך יכריח לו הרשב\"א שהוא דאורייתא מאותה ברייתא גופא שהביא השואל להכריע דשבועה לא חלה על ד\"ס ומשמע ליה בפשיטות שהוא מדרבנן ואולם אחר שהשיב לו הרשב\"א דמאותה סוגייא דברכות משמע שאיסור התענית בשבת הוא דאורייתא כתב דההיא דמגילת תענית נמי דחשיב לנשבע להתענות בשבת או בע\"ש לר\"י ש\"ש ודאי דמה\"ט הוא כלומר דס\"ל דאיסור התענית בשבת או בע\"ש למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דאוריי' הוא ומה\"ט חשיב ש\"ש ולעולם דשבועה לא חלה על ד\"ס באופן שדברי הרלנ\"ח ז\"ל נעלמו ממני וצ\"ע.
גם מאי דמשמע ליה להרב בפשיטות דתענית בחש\"מ אינו אסור אלא מדרבנן לדעת רבי' ממה שלא זכר בדין נשבע להתענות בשבתות וי\"ט דהוי ש\"ש ר\"ח וחש\"מ הנה לפי דברי רבינו שבפ\"ו מה' י\"ט יראה הרוא' דאף בחש\"מ איכא מ\"ע דושמחת בחגיך דמינה ילי' רבי' שהאכילה ושתיה במועדות הוא מכלל מ\"ע גם ר\"ח נמי דפשיטא ליה להרב דאסור מדרבנן ממאי דאפסיקא הל' בראש השנה ותענית דאם התחילו אין מפסיקין וכתבו רבי' בפ\"א מה' תענית ואם היו אסורים מן התורה היה הדין נותן דאפי' התחילו מפסיקין כי היכי דמפסיקי' בשבתות וי\"ט כו' יע\"ש הא לא מכרעא לע\"ד דאפשר דאף בשבת וי\"ט אם התחילו אין מפסיקין דגזירת ציבור חשיב כנדר ונדרים חלים אף לדבר מצוה וכבר כתב רבינו בפ\"ג מה' נדרים דנדר להתענות בשבת וי\"ט נדרים חלים עליו ואסור לאכול והא דלא תני שבת ויום טוב בההיא דאין גוזרין תענית על הציבור ואם התחילו אין מפסיקין ל\"ק דהא שבת ודאי לא מצי למינקט דהא תענית ציבור אין גוזרין אלא בב' ובה' והיכי מצי למתני אם התחילו דהיינו ששכחו שיארע י\"ט באחד מאלו הימים ומפני כך גזרו עליהן מתחילה והתחילו דזה לא שכיח בי\"ט שהרי שואלין ודורשין קודם לחג ל' יום וכיון דתני ר\"ח דהוי דאורייתא כמ\"ש בראש השנה ותענית הרי י\"ט בכלל.
ובהכי ניחא לי מה שהקשה הרפ\"ח בא\"ח סימן תי\"ח עמ\"ש הרמב\"ן והר\"ן דקבלת ציבור חשיב כנדר ומש\"ה אמרי אם התחילו אין מפסיקין דא\"כ בי\"ט נמי לא יפסיקו כיון דנדר חל על מצוה דאורייתא אלמה תנן ר\"ח חנוכה ופורים דמשמע הא י\"ט יפסיקו יע\"ש ולפי האמור לא קשיא ולא מידי דאה\"נ דאף י\"ט אם התחילו אין מפסיקין אלא דתנא לא מצי למתני שבת וי\"ט מטעמא דאמרן ובר מן דין קושית הרפ\"ח אינה קושיא לע\"ד דאף הרמב\"ן והר\"ן לא אמרו דקבלת ציבור חשיב כנדר גמור אלא שעשאוהו חכמים כנדר לענין זה שאם התחילו אין מפסיקין וראיה לדבר שאם קבלתם חשיבא כנדר גמור למה לא תני גבי ר\"ח חנוכה ופורים אלא אם התחילו אין מפסיקין ואם איתא דגזרתם חשיב כנדר אפי' לא התחילו נמי אלא שגזרו לבד להתענות הו\"ל למיתני אין מפסיקין אלא ודאי דגזרתם לא חשיב נדר גמור אלא דחכמים עשאוהו כנדר כשכבר התחילו שלא יפסיקו ועיין בספר יד אהרן שם ובס' כהונת עולם י\"ד סי' רט\"ו דנ\"ב ד\"ה והנה יע\"ש.
וראיתי להרב מ\"א בסימן תק\"ע סק\"ט שכתב כדברי הרלנ\"ח דר\"ח אינו אסור כי אם מדרבנן והכריח כן מההיא דאם התחילו אין מפסיקין יע\"ש ולא זכר ש\"ר שהן דברי הרלנ\"ח ועיין בספר דברי אמת בקונט' דפ\"ב ע\"ד שכתב דבפ\"ג דערובין אמרו די\"ט דדבריהם מתענין לשעות ואם התחילו אין מפסיקין הרי דר\"ח עיקרו מדבריהם יע\"ש וחזרתי באותה סוגיא ולא מצאתי שקראו לר\"ח מדבריהם וכעת לא ידעתי מקומו איה ועיין להרפ\"ח בסימן תי\"ח סק\"ד שהעלה בדעת רבינו דאיסור התענית בר\"ח הוא מדאורייתא אלא שאינו מפורש בתורה ושבועה חלה עליו וכתב עוד דחה\"מ דינו כר\"ח יע\"ש ולע\"ד זה אינו דלפי מ\"ש רבינו בה' י\"ט פ\"ו הדבר מבואר דחה\"מ דינו כי\"ט דאין שבועה חלה עליו שהרי מפורש בכתוב דמצוה לשמוח בחג וחה\"מ בכלל.
עוד כתב הרלנ\"ח בדקל\"ג סע\"ב וז\"ל עוד צ\"ע בדברי הר\"מ שלא מצינו שרמז בהלכותיו שאיסו' התענית בשבת וי\"ט הוא מן התורה והיה ראוי שירמוז לנו כונתו ועכ\"ז בהכרח לנו לומר ודאי שהטעם שכתב הרב ז\"ל בכאן שלוקה משום ש\"ש הוא משום דסובר שהוא מן התורה כי לומר אדרבא שהטעם הוא משום דסובר שהוא מדרבנן ועובר אלאו דלא תסור שהוא לאו מפורש משא\"כ בחבלה בעצמה שאין האיסור מפורש אי אפשר ומהטעמים ג' שכתבתי והם ממ\"ש הרב בפ\"ה נשבע שיאכל נבילה וכיוצא מאיסורי תורה כו' דמבואר דדוקא באיסורי תורה חשיב נשבע לשוא ולא בד\"ס גם ממ\"ש שלא כתב הרב בכאן ר\"ח וחש\"מ גם מהכרח הסוגייאות דשבועות ופרק יוה\"ך דמבואר שם דשבועה חלה על ד\"ס כמ\"ש הרשב\"א בתשובה ולא זכיתי להבין דברי הרשב\"א שהניח הדבר באפשרות שכתב אפשר לומר שהוא סבור שאסור להתענות בשבת דאורייתא שהדבר נראה מוכרח ומחוייב מהטעמים הנז' אם לא שנאמר שהאפשרות שכתב הרב הוא על מקום הראיה שהביא לא על עיקר סברת הרמב\"ם שהוא אינו תלוי באפשר אלא הוא מוכרח וכאשר כתבתי עכ\"ל.
והרב המבי\"ט בח\"א סי' נ\"א דכ\"ח ע\"ב כתב ע\"ד הרלנ\"ח הללו וז\"ל ונ\"ל דעדיין הדבר תלוי ועומד באפשרו' כי מ\"ש הרב ז\"ל וכיוצא בהן מאיסורי תורה אמת שנראה שבא לשלול ד\"ס כמ\"ש אבל השלילה אינה אלא מאותו הדין שכתב הרב דהנשבע שיאכל נבילה וטריפה וכיוצא בהן מאיסורי תורה הרי זה לוקה משום שבועת שוא בין אכל בין לא אכל דדוקא בנשבע לבטל איסורי תורה הוא דלוקה משום ש\"ש בין אכל בין לא אכל אבל נשבע לבטל דברי איסור סופרים אם ביטל חייב משום ש\"ש ואם לא ביטל חייב משום שבועת ביטוי וא\"כ מ\"ש בפ\"א ואם נשבע להתענות בשבת וי\"ט לוקה משום ש\"ש מיירי בביטל והיינו דאצטריך הכא בפ\"ה לחזור ולכתוב וכן כל הנשבע לבטל ולא ביטל פטור משבועת ביטוי ולוקה משום ש\"ש והיינו במצות דאורייתא כסוכה ותפילין דמייתי אבל במצות דרבנן דוקא אם ביטל חייב אש\"ש אבל לא ביטל חייב משום שבועת ביטוי ומשו\"ה לא אדכר הכא כלל עינוי בשבת כדאייתי לעיל בפ\"א כו' וא\"כ עלה בידינו שאין ראיה מדיוק זה והוא מבואר למי שיטיב העיון בו גם ממה שלא כתב ר\"ח וחה\"מ אין ראיה דאטו כי רוכלא ליזיל וליתני כ\"ש דכתב וכל כיוצא בזה שלא להאריך בלשונו ומן הברייתא אין ראיה דבר\"ח נמי אמרינן התם דהוי מן התורה ולגבי ימים הכתובים במגילת תענית הוא דקרי לכל הני דבר תורה והוי נמי ימים טובים מן התורה לפי דרכו ואם כן עדיין הדבר באפשרות ביד הרשב\"א אבל שנאמר כי מ\"ש הרשב\"א שהוא אפשר הוא על מקום הראיה זה לא אמר אדם מעולם עכ\"ל.
ולע\"ד דבריו תמוהים דלפי מ\"ש לעיל דהשואל והרשב\"א לא נסתפקו בדעת רבינו לענין י\"ט אם איסור התענית בו הוי מד\"ס שהרי מבואר מדבריו בפ\"ו מה' י\"ט דאסור מן התורה ומפורש הדבר בהדיא בקרא דושמחת בחגך אם כן אין מקום לדבריו ז\"ל לומר דמ\"ש רבינו בפ\"א דאם נשבע להתענות בשבת וי\"ט לוקה משום ש\"ש מיירי בביטל דוקא משום דהוי מד\"ס דהא בנשבע להתענות בי\"ט לא מצינן לפרושי הכי ואזדא ליה תירוצו ז\"ל ואף למאי דמשמע ליה ולהרלנ\"ח דאף לענין י\"ט מספ\"ל להשואל ולהרשב\"א בדעת רבינו ז\"ל דמד\"ס הוא דאסור אכתי לא זכיתי להבין מ\"ש הרב ז\"ל דבנשבע לבטל מצוה דרבנן אפשר לומר בדעת רבינו דס\"ל דאם ביטל חשיב ש\"ש ולוקה משום שוא ואם לא ביטל חשיב שבועת ביטוי וכו' דכיון דבנשבע לבטל איסור ד\"ס ולא ביטל חשיב שבועת ביטוי כשנשבע לבטל ולא ביטל היאך אפשר לומר דלקי משום ש\"ש דמה נפשך אם חלה שבועתו מעיקרא בשעה שנשבע הרי אין כאן ש\"ש אפי' כשעבר וביטל ואי לא חלה מעיקרא הרי אין כאן שבועת ביטוי ודבר זה הוא שני הפכים בנושא אחד ואם כונת הרב ז\"ל דבנשבע לבטל ד\"ס וביטל עשאוהו חכמים כנשבע אשוא ולוקה מכת מרדות מדרבנן זה לא ניתן ליאמר שהרי רבי' כלל בחלוקה זו כל הד' שכתב למעלה מזה מדרבנן דהוי נשבע לשוא וכתב דעל כולם עובר משום לא תשא ואם עבר במזיד לוקה מבואר מזה דלוקה מלקות דאוריית' קאמר דומייא דאידך ומ\"ש הרב והיינו דאצטריך הכא בפ\"ה לחזור ולכתוב וכן כל הנשבע כו' דמשום דהתם לא מיירי כו' אין זה הכרח כלל דכל הדברים שכתב רבינו בפ\"א חזר וכתבן בפרקים הבאים כי שם בפ\"א כתב כלל הדברים ובפרקין הבאים פרט כל דבר ודבר לעצמו ופירשן יותר וכמ\"ש הרדב\"ז בביאורו לה' שבועות ומ\"ש עוד גם ממה שלא כתב ר\"ח וח\"ה כו' דאטו כי רוכלא ליתני וליזיל כו' אין זה מחוור דכיון דבפ\"ג דנדרים ד\"ט כשכתב דין הנדר שחל על דבר מצוה כתב שבת וי\"ט ועיו\"ה ור\"ח ואי ס\"ל דגם לענין שבועה הדין כן גם בר\"ח היה לו להרב לבאר כי התם וכבר הכריח כן מרן כ\"מ שם ובב\"י א\"ח סי' תי\"ח יע\"ש.
ואף אם נודה לו להרב בכל מ\"ש אכתי לא ידעתי מה יענה הרב לדברי השואל דפשיטא ליה בדעת רבינו דאיסור התענית בשבת מד\"ס הוא ואפי\"ה כתב דאין שבועה חלה עליו דהיכי ס\"ד למימר הכי מאחר שכתב רבי' דשבועה חלה אמי שנשבע לחבול לחבירו אע\"פ שהוא אסור מן התורה אלא שאינו מפורש וכן כתב בנשבע אחצי שיעור וא\"כ כ\"ש אאיסור ד\"ס דודאי חלה כמו שהכריח הרלנ\"ח וליכא למימר דהשואל והרשב\"א ז\"ל ספוקי מספ\"ל בדעת רבינו דאפשר דמשמע ליה לחלק באיסורי ד\"ס דיש בהם דעשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה והנשבע בהן לא חלה שבועתו כלל כנשבע על דבר המפורש בתורה וכמ\"ש בפ\"ג מה' נדרים ד\"ט לענין הנודר להתענות בחנוכה ופורים דלא חל הנדר מה\"ט דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר דהא ודאי ליתא דאדרבא משם ראיה דס\"ל דאיסור התענית בשבת דאורייתא שהרי כתב שם וז\"ל דאם נדר להתענות בשבת חל עליו הנדר משום דנדרים חלים על דבר מצוה ובחנוכה ופורים כתב דלא חל הנדר עליו משום דחכמים עשו חיזוק לדבריהם וא\"כ היכי פשיטא ליה להשואל בדעת רבינו דתענית בשבת אינו אלא מד\"ס והרשב\"א איך מספ\"ל.
וראיתי להרב בני יעקב בתשו' ס\"א דקפ\"א ע\"א שכתב וז\"ל ואף גם זאת קשה על הרשב\"א שנתקשו לו דברי הרמב\"ם שכתב הנשבע להתענות בשבת וי\"ט הוי ש\"ש דנר' דס\"ל דשבועה חלה על ד\"ס והוצרך לתרץ דס\"ל דהוי דאורייתא ואפי' הוה ס\"ל דהוי דרבנן הוה אתי שפיר כפי דבריו גבי נדר וא\"כ מאי דוחקי' לומר דס\"ל דהוי דאורייתא כו' ועוד דמכל כללות דבריו נראה דס\"ל דלא משכחת מאן דס\"ל דשבועה לא חלה על ד\"ס ואף הרמב\"ם אזיל ומודה בהכי והוא תימא כמ\"ש ואף דנימא דאפי' לדעת הרמב\"ם בנשבע להתענות בשבת וי\"ט אף דנימא דהוי דרבנן שבועה חלה עליו משום דלא דמי לחנוכה ופורים דשאני התם דעיקרו מדרבנן אבל הכא עיק' שבת וי\"ט דאורייתא אלא דהעינוי בו אסור מדרבנן ולא עשו חיזוק מ\"מ ק' דמכללות דברי הרשב\"א נר' דבכל מילי דרבנן שבועה חלה עליו בין עיקרו מדרבנן בין עיקרו מדאורייתא וכפי דברי הרמב\"ם לא כן הדבר ועוד רעה מזה קשה על הסמ\"ג דהוא פסק דאם נדר לצום בחנוכה ופורים ידחה נדרו והוא פסק דשבועה חלה על ד\"ס גם על הרלנ\"ח ז\"ל קשה שנסתפק בדעת הרמב\"ם אי ס\"ל כהר\"ן או כדברי הפוסקים דשבועה חלה על דברי סופרי' וכתב דס\"ל דחלה על ד\"ס וכפי מה שכתבתי הדבר תימה דמאי מספ\"ל והרי בפי' אתמר בדברי הרמב\"ם דהוי ש\"ש וק\"ו הדברים שאם בנדר שחל על דבר מצוה לא חל באיסו' דרבנן כ\"ש בשבועה וכ\"כ הרב לחם רב בתשו' סי' ס\"ה כו' ומתוך כך נדחק לחלק בין נדר לשבועה יע\"ש ולע\"ד כל דבריו תמוהים דמה שהקשה תחילה על דברי הרשב\"א דאפי' הוי דרבנן הוה אתי שפיר כפי דבריו גבי נדר בחנוכה ופורים אדרבא מההיא דהתם לא יכול לתרץ כן דהרי בהדייא כתב שם דאם נדר להתענות בשבת וי\"ט חל עליו הנדר ואדרבא איפכא הו\"ל להקשות איך נסתפקו השואל והרשב\"א בדעת רבינו דאיסור התענית בשבת וי\"ט הוי דרבנן דמדבריו שם בפ\"ג דנדרים מוכח בהדייא דס\"ל דהוי דאוריית' כמבואר ממ\"ש מרן כ\"מ שם ובב\"י א\"ח סי' תי\"ח וכבר הוקשה לו כן להרב ל\"ר שם והניחה בקושי גם מ\"ש עוד דמכל כללות דברי הרשב\"א נר' דלא משכחת לה מאן דס\"ל כו' כן הוקשה לו ג\"כ להרב הנז' בסי' ס\"ה וז\"ל ועוד קשה עליו דמשמע דמשום שהן מן התורה קראם ש\"ש הא אי הוי מדרבנן לא ואינו כן דאדרבא איסור דרבנן עשו חיזוק יותר ואין הנדר חל וכדכתב בפ\"ג מה' נדרים כו' ואולי דסברת הרשב\"א דשאני חנוכה ופורים שכל עיקרם מדבריהם כו' איברא דלשון הרמב\"ם בפ\"ג מה' נדרים הוא הואיל ואיסור הצום בהם מד\"ס הרי הן צריכין חיזוק משמע שלא תלה החיזוק אלא באיסור הצום דרבנן עכ\"ל.
ולע\"ד הא לק\"מ דרבינו שם בה' נדרים לא כתב שאין הנדר חל בהם אלא כתב שידחה נדרו מפני גזרת חכמים והכונה לומר שאע\"פ שחל הנדר ואיכא עליה לאו דבל יחל חכמים עשו חיזוק לדבריהם וגזרו עליו שידחה נדרו בידים ויעבור בקום עשה על לאו דבל יחל וכבר נתן טעם מרן בכ\"מ ובב\"י א\"ח סי' תי\"ח דאע\"ג דאסיקנא ביבמות דדוקא במידי דשב ואל תעשה מצי עקרי רבנן מידי דאורייתא אבל לא מידי דהוי בקום עשה כיון דמשום חיזוק לדבריהם עשו כן חשיב כמגדר מילתא א\"נ חשיב כיש פנים וטעם לדבר שכתבו התוס' בפ\"ג מינים דמצו עקרי אפי' קום עשה כיע\"ש.
איברא כי זה שכתב מרן דהכא חשיב כמגדר מיל' יש לגמגם עליו דע\"כ לא אמרינן דמשום מגדר מילתא מצי עקרי רבנן מצוה דאורייתא אלא לצורך שעה אבל לעקור לדורות לא כמ\"ש הר' הנמקי ז\"ל ביבמות כיע\"ש ועיין להרב מחנה אפרים ז\"ל בה' נדרים סי' כ\"ח יע\"ש ואי לא דמסתפינא הו\"א דהכא אע\"ג דמבטל מידי דאורייתא בקום עשה הוא מ\"מ כל כה\"ג אפשר דיש כח לחכמים לעקור בקום עשה מפני שאם יקיים שבועתו ונדרו ויצום בימים אלו הרי הוא מבטל דברי חכמים ג\"כ בקום עשה נמי שמה שיושב ואינו אוכל והולך ומצטער בימים שאמרו לו חכמים שלא יצטער בהם ובידו לאכול ולהסיר צערו קום עשה הוא דעקר תקנת חכמים שבאלו הימים אסור להצטער בהם כי אם להיות שמח וטוב לב ומפני כן אסרום בתענית כדי שלא יצטער ויהיה שמח וכשנשבע לצום בהם הרי הוא כנשבע לבטל דבריהם בקום עשה ומצינו כיוצא בזה דחשיב קום עשה אותה שכתב רבינו בפ\"ה מהלכות נזירות ה' כ\"א גבי מי שנזר בבית הקברות דלוקה משום שטימא את עצמו ועבר משום בל תאחר וכתב הרלח\"מ שם דאע\"ג דנראה שהוא לאו שאין בו מעשה כבר כתבו התוס' בפ\"ג מינים דחשיב לאו שיש בו מעשה במה שאינו יוצא משם עכ\"ל הרי דכל שהאיסור הוא במה שעומד במקומו ובידו לצאת ואינו יוצא חשיב כעושה מעשה ולא מיקרי שב ואל תעשה אלא בנשבע שלא לעשות מצוה כגון נשבע שלא לקרא מגילה ושלא להדליק נר חנוכה שאינו עושה איסור בידים כשמתבטל מהמצוות אלא דמצוה הוא דלא עביד אבל ביושב בתענית ומצטער דהאיסור הוא זה שיושב בטל ומצטער חשיב כמבטל ד\"ס בקום עשה ואיכא למימר דע\"כ לא אמרו דאין כח ביד חכמים לעקור ד\"ת בקום עשה אלא כשמבטל דבריהם בשב ואל תעשה אבל כשהוא מבטל דבריהם בקום עשה אפשר דמשום טעמא דחכמים עשו חיזוק טפי עדיף לדחות דבר תורה בקום עשה ולא ד\"ס בקום עשה דזה צריך חיזוק וזה אינו צרי' חיזוק ועוד אפשר לומר דע\"כ לא אמרו דאין כח ביד חכמים לעקור דבר תורה בקום עשה אלא באיסור תורה הבא ממילא אבל בנדרים ושבועו' שהנודרי' והנשבעי' בדו את האיסו' קילי טפי ויש כח ביד חכמים לעקו' אפי' בקום עשה וכעין זה כתבו התוס' בפ\"ק דתמורה ד\"ו ע\"א ד\"ה והשתא כו' גבי כל מילתא דאמר רחמנא כו' ודוק.
ואיך שיהיה מה שהוקשה להם להרבנים הנז' בדברי הרשב\"א תו לא קשיא ולא מידי דגבי שבועה נמי משמע ליה דאם נשבע על ד\"ס ודאי דחלה עליו שבו' ולא חשיב ש\"ש אלא שבועת ביטוי היא ואיתיה בבל יחל ואם נשבע להתענות בחנוכה ופורים שבועה חלה עליו ואיתיה בבל יחל דומייא דנדרים אלא שלדעת רבי' ידחה שבועתו ולאו דבל יחל מפני גזרת חכמים ואל יתענה בהם אמנם ש\"ש ודאי לא הוי ללקות עליו משום לאו דלא תשא כיון דמדאורייתא חל שבועתו ונדרו להתענות בהם שפיר ולכן הוצרך הרשב\"א לתרץ דאיסור התענית בשבת לדעת רבינו הוי דאורייתא דאי מדרבנן הוא דאסור היאך כתב דלקי משום שוא הא ליכא שבועת שוא אלא שבועת ביטוי דמדאורייתא מיחייב לקיים שבועתו אלא דגזרת חכמים אינו מניח אותו לקיימה והו\"ל כנשבע לשקר והשתא תו לא קשייא מה שהקשה הרב בני יעקב על דברי" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו לפיכך \n אם נשב' כו' וטעה לשוני והוצי' אכילה שלא היתה בלבי ה\"ז אינו לוקה כו'. עיין בהרב תורת חיים פ\"ג דשבועות דפ\"ב שמדברי התו' שם ד\"ה מ\"ד שכתבו וא\"ת נשייליה כו' משמע דס\"ל דאע\"ג דאמר שאי אוכל לך אי שיילינן ליה ואמר טעיתי כי לא נתכוונתי אלא לומר שאוכל מהימנינן ליה וכדעת רבינו וכמו שכן הוא מבואר בתוספתא ובתורת כהנים וכמ\"ש מרן הכ\"מ ותמה על הרא\"ש שכתב בפ\"ב דנדרים דף וז\"ל מ\"ד לישנא הוא דאתקיל ליה כו' ואי אמר הכי מהמנינן ליה קמ\"ל כיון שהוציא בשפתיו שאי אוכל לא מהימנינן ליה כו' יע\"ש משמע דס\"ל שאין אדם נאמן לומר כו\"כ היה בלבי וכ\"כ בפ\"ב דנדרים אהא דתנן הנודר מרואה החמה אסור אף בסומין דאינו נאמן לומר לכך נתכוונתי ולא לכך כו' היפך דעת רבינו והתוס' ותורת כהנים ותוספתא אלו דבריו יע\"ש.
ומצאתי כתוב למו\"ה המובהק מוהרי\"ן נר\"ו וז\"ל ואני אומר אדרבא דברי רבי' והרא\"ש הם שפה אחת ודברים אחדים שהרי מדברי רבינו שכתב לפיכך אם נשבע ואכל ואמר כו' אינו לוקה מדנקט דין זה בנשבע ואכל ולענין מלקות ולא אשמועינן ריבותא לומר דמותר לאכול לכתחילה והכי הו\"ל לרבינו לומר לפיכך אם נשבע לפנינו שלא יאכל היום ואמר אני לא היה בליבי אלא שלא אצא היום ה\"ז מותר לאכול כדרך שכתב בדין שלפניו כיצד המתכוין כו' הר\"ז מותר לאכול וכ\"ש שאינו לוקה משמע בהדייא דס\"ל דדוקא לענין מלקות אינו לוקה משום דאין מלקין על הספק דדילמא דובר אמת בלבבו הוא והאמת אתו אמנם להיותו מותר לאכול ודאי דלא מהימנינן ליה דשמא שקורי קמשקר וחזר בו ובהכי ניחא דלא תקשי לדעת הרא\"ש התוספתא ותורת כהנים משו' דס\"ל להרא\"ש דשומעין לו דקתני בתורת כהנים ובתוספתא לענין שלא להלקות קאמר בדרך שכתב רבינו והרא\"ש לא כתב דלא מהימנינן ליה אלא משום דקאי אמתני' דקתני הרי זה אסור דלא לענין מלקות איירי אלא לענין איסורא גרידא ומעתה נתבאר שדינו של מור\"ם שכתב בנודר מרואי החמה דאע\"פ שאמר לא נתכוונתי לכך אתי נמי כדעת רבינו ובר מדין נראה דההיא לאו משום טעמא דלא מהימנינן ליה אלא משום דכיון דלישנא דרואה החמה משמע מי שהחמה רואה אותו ואפי' סומין והוא אומר לא נתכוונתי אלא למי שרואה את החמה הו\"ל דברים שבלב ולא הויין דברים ואה\"ן שאם אמר היה בדעתי לומר מן הרואין בחמה וטעה בלשונו ואמר מרואי החמה ה\"נ דמהימן ואי קשייא לך לדעת הרא\"ש ולדעת רבינו כפי מה שהוכחנו מלשונו אמאי לא מהימני' ליה במ\"ש שטעה במיגו דאי בעי מתשיל אשבו' וכ\"כ בתשו' מיימוני' דשייכי לה' אישות סי' ג' דשליח שקידש את האשה ואמר הרי את מקודשת לי וטעה ואמר שכוונתו היתה לומר לראובן וטעה לשונו דנאמן וא\"ץ גט ממנו מטעמא דאי בעי מגרש לה ובהדייא אמרינן בפרק האשה רבה דהאומר נשאלתי על הקדש בהקדש דידיה נאמן דבידו לאתשולי וא\"כ ה\"נ דוכוותא וי\"ל דס\"ל כמ\"ש הר\"ן בפ' אלמנה ניזונית אההיא דאמרי' ש\"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפ' בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניי' על הקדש דמשמע דבברי אינו נאמן אע\"ג דאיכא מגו דאי בעי מתשיל עליה משום דדבורא קיל ליה ממעשה יע\"ש וההיא דנשאלתי על הקדשי ודנאמן משום מגו דאי בעי מתשיל ולא אמרי' דיבורא קיל ליה ממעשה דקשה לדעת הר\"ן כבר ישבתי דבריו באורך בנדפס ה' יבום וחליצה דק\"ו ע\"ג יע\"ש גם אין להקשות לדעת הרא\"ש דאכתי יהיה נאמן לומר שטעה בלשונו במיגו דאי בעי אמר נשאלתי על הקדשי דההיא לא חשיב מיגו משום דכיון דע\"כ שיאמר שנשאל בפני פו\"פ והלכו למ\"ה או מתו נמצא העולם מכירין בשקרו ואינו טוען כך ברצונו וכמ\"ש הרא\"ש בפ' כל הנשבעין גבי אל תפרעני אלא בעדים יע\"ש.
מיהו הא ק\"ל בדעת הרא\"ש ולפי מ\"ש שזה ג\"כ דעת רבינו מהא דתנן פ\"ג דתרומו' המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה כו' לא אמר כלום והוו חולין גמורין ואי לאו דמהימנינן ליה שטעה בלשונו והיה בדעתו להוציא תרומה אנן מנא ידעי' ליה ועיין בתשו' מיימוניות סי' הנז' שהביא ראיה ממשנה זו לנדון שלו דמהימן השליח לומר שטעה בלשונו יע\"ש גם מ\"ש רבינו בדין שלפנינו דהמתכוין להשבע שלא יאכל אצל ראובן ה\"ז מותר לאכול כו' ע\"כ משום דמהימן דאל\"כ אנן מנא ידעינן אם לא שנאמר דההיא ודאי מיירי בשגילה דעתו מקודם דאיכא רגלים לדבר וידיים מוכיחות דמעיק' היה בדעתו לכך וניחא השתא מ\"ש רבינו בדין זה לפיכך וכו' ואם הדברים כפשטן ק\"ט מאי לפיכך הרי בכלל מאתים מנה ואי מהימנינן ליה לכתחילה שיהא מותר לאכול כ\"ש שאינו לוקה ואולם כפי מ\"ש דבריו מדוקדקים דבדין הקודם מיירי דאיכא רגליי' לדבר וידיים מוכיחות שאמת יהגה חיכו ואח\"כ הוליד מדין זה דאפי' בדליכא רגליים לדבר אינו לוקה משום דאין מלקין מס' וזהו שבדין הקודם דקדק וכתב כיצד המתכוין ובדין זה כתב לפיכך אם נשבע ונז' וחזר ואמר וכו' ולא כתב בדין הקודם לפיכך המתכוין לישבע שלא אצא כו' כנ\"ל אמיתות דעת רבינו ודוק ועיין בתשו' מוהרח\"ש ח\"ג סי' ל\"ב דמ\"ט ע\"א שכתב בפשיטות שנאמן לומר שאמר הרי איני נזיר וטעה לשומעים שאמר הריני נזיר וכתב שזו דבר פשו' בלי חולק ולפי מ\"ש דברי הרא\"ש ורבינו היפך דבריו ומה שהביא ראיה מההי' דסתם נדרי' להחמי' ופי' להקל לפי' אחרון שתפס הרא\"ש לעיק' נראה דשניי' ההיא דהת' שאינו סותר לגמרי מה שהוצי' מפיו וצ\"ע בזה לעת הפנאי ועיין סי' נ\"ג." + ], + [], + [ + "גמר \n בלבו שלא יאכל פת חטים ונשבע סתם כו'. ע\"כ. הכי איתא בפ' שבועות ב' בתרא דכ\"ו וכתבו התוס' ד\"ה גמר בלבו כו' וז\"ל השתא משמע דמקרא קדריש הא דלא מיתסר אלא בפת חיטים דאזלינן בתר דברים שבלב כשאין הפה מכחיש ותימה דבפ\"ד נדרים תנן נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין שהן של תרומה כו' ובאומר היום ומשום אונס שרו ליה רבנן משמע דלא שרי אלא במקום אונס ואפי' באומר בלבו היום והשתא נמי ליתסר בכל מיני פת אע\"פ שחשב בלבו של חיטין וי\"ל דהתם בע\"ה והכא בת\"ח א\"נ דהכא דסתם פת הוי דחיטין להכי שרי אפי' שלא במקום אונס עכ\"ל והק' מהריב\"ל בח\"ג סי' קי\"ז דלפום מאי דאסיקו התוס' בתירוצם האחרון משמע דבחושב בלבו פת שעורים והוציא פת סתם הוא נאסר בכל מיני פת דאזלינן בתר דברים שבפה וק' מ\"ש מההיא דסו' פרקין דאמרינן כשהשביע משה את ישראל א\"ל קיימו כל התור' על דעתי ואמרי' התם דלהכי קאמר להו על דעתי דאי אמר להו תורה סתם הוו מסקי אדעתייהו תורת חטא' תור' אשם ואמאי לא אמרי' דדברי' שבלב נינהו דתורה סתם כולל כל המצות כולן כדאמרי' הכא גבי פת חיטים ופת סתם דאי לאו דפת חטים אקרי פת סתם היה נאסר בכל מיני פת אפי' שחשב בלבו פת ועיין מה שתי' הלח\"מ ז\"ל בפ\"ב מה' שבועות דשאני גבי משה שאם היו מפרשים מה שבלבם תורת חטאת תורת אשם היה משה מכריחם על כל התורה מה שלא היה ברצונם להכי מהני מה שבלבם לא כן כשאדם נשבע בינו לבין עצמו שאם אמת הוא אומר שחשב בלבו למה לא הוציא הדברים בפיו וכן גבי הנשבע שבועה אם לא ראיתי גמל פורח באויר דאסיק לצפורא גמלא כדי להגזים הדבר נאמן על מה שבלבו ועיין בספר כהונת עולם שתמה ע\"ד הלח\"מ הללו ואין תמיהתו תמיהא לפי מ\"ש ועיין להרב מח\"א ה' שבועות סי' ג' שתי' באופן אחר דשאני תנאי דקום עשה בין תנאי דשב וא\"ת וגם דבריו תמוהים.
ולפקע\"ד נראה ליישב זה בהקדים לבאר כונת התוס' בתי' זה שתירצו דפת חיטים פת שמה שלפ\"ז ק' מאי קמ\"ל תנא דברייתא דקאמר גמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת סתם מניין ת\"ל לכל אשר יבטא כו' דכיון דפת סתם פת חיטין שמה ומה שחשב בלבו בפיו הוציא מילין מהיכא תיתי לומר דלא חשיבא שבוע' עד דהוצרך הכתוב לומ' לכל אשר יבטא האדם דאין לומר דהיא גופה אתא קרא לאשמועינן דהיכי שמעינן מהאי קרא פת אלא ודאי דתנא הכי קאמר גמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת סתם מניין כלומר דאף על גב דפת סתם מיקרי של חיטין מכל מקום נימא דכיון דלא הוציא בשפתיו הדברים עצמן לא הוי פיו ולבו שוין והו\"ל כחשב להוציא פת חיטין והוציא פת שעורין קמ\"ל לכל אשר יבטא והשתא אית לן למימר דדוקא בכה\"ג הוא דרבי לן קרא אבל כשחשב בלבו פת שעורין והוציא בפיו פת סתם אינו אסור בכל מיני פת ואפי' של שעורין דהא לא הוי פיו ולבו שוין.
ומעיקרא דאסיקו התוס' אדעתייהו דפת סתם כולל כל מיני פת ואפי' כשחשב בלבו פת חיטין היה נאסר בפת חיטין הוק' להם מ\"ש מההיא דנודרין להרגין דאמרינן דאי לאו טעמא דאונס לא הוה אזלינן בתר דברים שבלב אבל השתא לפום קושטא אמרי' דכל כה\"ג הוי כפת חיטין ופת שעורין ולא רבי קרא אלא פת חיטין ופת סתם דהוי פת חיטין והשתא ההיא דסוף פרקין קאמר שפיר דמסקי אדעתייהו תורת חטאת ולתורת אשם ואינן נאסרין לא בכל התורה ולא בתורת אשם ובהכי ניחא מ\"ש התוס' בתחילת דבריהם וז\"ל השתא משמע כו' דלכאורה ק' מה הלשון אומרת השתא משמע כאלו לפום קושטא לא משמע הכי ותלמודא היכי הדר מהאי משמעותא. ועוד ק' מ\"ש דהאי דלא מתסיר אלא בפת חיטים דאזלינן בתר דברים שבלב דמשמע דעיקר קרא איצטריך לומר דלא תיתסר אלא בפת חיטין דאי לאו קרא לא הוה אסיר בכל מיני פת והא ליתא דאי לא קרא לא הוה אסיר בשום מין ממיני הפת דהוה אמרי' דפיו ולבו אינן שוין בדבר וכמו שהק' מהריב\"ל בסי' קי\"ז אבל כונתם במ\"ש השתא משמע לומר דלפום תירוצם בתרא אין זו כונת הברייתא אלא באופן אחר היא נדרשת כלומר דהשתא משמע להו דפת סתם הוא כולל כל מיני פת יכולין אנו לפרש כונת הברייתא הכי דעיקר קרא אצטריך לומר דלא תיתסר בכל מיני פת וה\"ק בשפתיים ולא בלב דהא דקאמר קרא דאזלינן בתר בשפתים דהוייא שבו' לאו לגמרי אתמר אפי' כשלבו לא חשיב להוציא בשפתיי' דבר זה וחסר לשון מן הברייתא וכאלו אמר בהדייא הכי ולא כשלבו הפך השפתיים לגמרי גמר בלבו מניין כלו' גמר בלבו בלשון פרטי והוציא בשפתיים לשון כללי שאין הפה והלב מכחישין זה את זה מניין שגם באופן זה שאתה הולך בתר מחשבת הלב ולא בתר דברים שבפה ת\"ל אשר יבטא כו' ונמצא לפי זה דכולה ברייתא אתא לומר דשפתיים דקרא לאו דוקא כלומר דלא אזלינן לעולם בתר שפתים דכשהלב והשפתיים מכחישין זה את [זה] לא אזלינן לא בתר הלב ולא בתר השפתיים וכשהלב פרטי והשפתיים כללי אזלי' בתר הלב ולא בתר השפתיים וזה הפי' ניחא להו בדברי הברייתא לפום מאי דמשמע להו השתא דפת סתם מיקרי פת כולל טפי מלומר דברייתא ה\"ק בשפתיים ולא בלב כלומר דלהכי קאמר קרא בשפתיים לומר דבעינן שיהיו השפתיים מוסכמים עם הלב ולא בלב דקאמר היינו פרטי ובפיו הוציא לשון כללי מניין שחלה השבועה ולא נאמר שהרי אין פיו ולבו שוין ת\"ל כו' דזה דחיקא להו לומר טפי בלשון הברייתא.
ואולם לפום מאי דתירצו בתירוצם בתרא דפת חיטין פת שמה עכ\"ל דהשתא הדרי' לפרושי כוונת הברייתא דה\"ק בשפתיים ולא שגמר להוציא פת חיטין והוציא פת שעורין כלומר דאז לא אזלינן בתר שפתיים דמכחישין זה את זה גמר להוציא פת חיטין והוציא פת סתם מניין דאזלינן בתר שפתיים ולא אמרינן אין פיו ולבו שוים כיון שלא הוציא לשון השבועה כמו שחשב בלבו ת\"ל לכל אשר יבטא." + ] + ], + [], + [ + [ + "שורש נשבע שלא יאכל ואכל כל שהו מי \n שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל פחות מכזית כו'. הנה נא הואלתי לבאר שורש זה במי שנשבע שלא יאכל אי אוסר עצמו אפי' בכ\"ש נמי עיקרא דהאי מלתא תנן בר\"פ שבו' שתים בתרא די\"ט ע\"ב שבו' שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב דברי ר\"ע א\"ל לר\"ע היכן מצינו באוכל כל שהו שחייב שזה חייב א\"ל ר\"ע היכן מצינו במדבר ומביא קרבן ע\"כ.
וראיתי להרמ\"ל שכתב וז\"ל ויש לדקדק במחלו' זה דלא ימנע אם בלשון בנ\"א אכילה היא בכל שהוא מ\"ט דרבנן והלא בנדרים ושבו' אין אנו הולכין אלא אחר לשון בנ\"א ואם בלשון בנ\"א סתם אכילה אינו אלא בכזית מ\"ט דר\"ע דאמר דאף אם אכל כ\"ש חייב ולומר דפליגי אם בלשון בנ\"א אכילה היא בכזית או בכל שהו דבר זה לא ניתן ליאמר כלל ואפשר דע\"כ ל\"א דבנדרים אמרינן אזלינן בתר לשון ב\"א אלא כשלשון תורה אינו חולק על לשון ב\"א אך כשלשון תורה חולק אז לא אזלינן בתר לשון ב\"א כי אם בתר לשון תורה ומש\"ה ס\"ל לרבנן דמי שנשבע שלא יאכל אינו חייב עד שיאכל כזית ור\"ע ס\"ל דאזלינן בתר לשון ב\"א אף במקום שהוא היפך לשון תורה ומש\"ה חייב אף באוכל כ\"ש ושוב דחה זה מההיא דירוש' רפ\"ז דנדרים אמר רבי יוחנן בנדרים הלך אחר לשון ב\"א אמר רבי יאשיה הלכו בנדרים אחר לשון תורה מה נפיק מביניהון קונם יין שאיני טועם בחג על דעתיה דר\"י אסור בי\"ט האחרון ע\"ד דר' יאשיה מותר ע\"כ ואין ספק דקי\"ל כר' יוחנן וכמו שפסק הר\"ן וברפ\"ד דערכין די\"ט אמרינן דאורייתא קיבורת כולה בנדרים הלך אחר לשון ב\"א אלמא אזלינן בתר לשון ב\"א אף לקולא ואינו שוקל אלא עד האציל וא\"כ איך יתכן דרבנן ס\"ל דאזלינן בתר לשון תורה ועוד דאף ר' יאשיה לא אמרה כי אם לחומרא דהיינו היכא דלשון תורה אוסר יותר מלשון ב\"א אבל לקולא לא אמרה וכדאיתא התם בירוש' וכו' והנראה אצלי דהכא טעמייהו דרבנן לאו משום דאזלינן בתר לשון תורה אלא משום דמסתמא זה לא אסר על עצמו אלא כשיעור איסורי תורה ולא יותר מאיסורי תורה וא\"ת אי משום ה\"ט בקונמות נמי נימא דמסתמא זה לא אסר על עצמו כי אם כשיעור איסורי תורה ואילו בדכ\"ב אמרינן דבקונמות דברי הכל בכל שהו לא קשיא משום דבשלמא כשהזכיר לשון אכילה דבלשון תורה הוי כזית בזה הוא דאמרינן דאף דבלשון בני אדם הוי בכל שהו מ\"מ אמרינן שזה דעתו היה אסתם אכילות שבתורה משום האומדנא שכתבנו שאין דעתו לאסור על עצמו יותר מאיסורי תורה אבל בקונמות כיון דלא הזכיר אכילה אף דאיכא אומדנא לא מהני כלל משום דכיון דלא הזכיר אכילה הוי כמפרש כל שהו עכ\"ל.
ואחרי התאבקי בעפרות זהב לו ושאלת המחילה הראויה לעוצם רבנותו יש לתמוה טובא לעניות דעתי בכל דבריו הקדושים ז\"ל. כי הנה לפי מה שהעלה הרב ז\"ל דסתם אכילה בלשון ב\"א היא בכלשהו אלא משום דהכא איכא אומדנא דאין אדם אוסר ע\"ע טפי משיעור איסורי תורה מש\"ה ס\"ל לרבנן דלא אזלינן הכא בתר לשון בני אדם אלא אזלינן בתר כונתו ודעתו א\"כ נמצא לפי דבריו ז\"ל דאומדנא זו אלימא טובא לדע' רבנן למיפק לשון ב\"א לעשותו לשון תורה ואף דבעלמא כשלשון תורה חלוק מלשון בני אדם אזלינן בתר משמעות לשון ב\"א הכא דאיכא אומדנא כזו דרשינן לשון הדיוט כלשון תורה וכיון דיש כח באומדנא זו לסרס לשון ב\"א ללשון תורה איך לא יהיה כח באומדנא זו לעשות דבר הסתום כמפרש דבקונמות שלא הזכיר לשון אכילה ואיכא אומדנא זו דאין אדם אוסר עצמו טפי משיעור איסורי תורה היה לנו לומ' טפי דכמפרש כזית דמי דמסייע לנו האומדנא הזו ולא היה לנו לומר דכמפרש כל שהו דמי דבשלמא אם היינו מוצאין לשון קונם בתורה שהוא בכל שהו היה מקו' לומר דלא אזלינן בתר האומדנא אבל כיון דבלשון זה לא מצינו בתורה אם הוא בכל שהוא או בכזית ובלשון ב\"א אנו דנין למה לא יהיה כח באומדנא הזו דאין אדם אוסר ע\"ע טפי משיעור איסורי תורה לומר דכמפרש כזית דמי דאם האומדנא מהני למיפך לשונו שהוא היפך לשון תורה איך לא מהני לפרש לשונו הסתום כאלו הוא מפורש לסייע אל האומדנא.
גם במ\"ש הרב בתחילת דבריו דלומר דפליגי רבנן ור\"ע אם בלשון ב\"א אכילה היא בכזית או בכל שהו זה לא ניתן ליאמר כלל כו' הדבר מתמיה מה עול מצא הרב בזה שדחאו בשתי ידים שהרי מצינו כיוצא בזה דאפליגו בפרק ד' נדרים ד\"ל ע\"ב גבי הנודר מן הנולדים אי מותר בילודים דלר\"מ מותר בילודים משום דס\"ל דבלשון בני אדם לא מקרי נולדים אלא העתידין להוולד ורבנן ס\"ל דאסור בילודים משום דלדידהו לשון נולדים בלשון ב\"א כולל הוא נולדים כבר ועתידין להוולד כדאי' התם ובפרק הנודר מן המבושל דנ\"א ע\"ב אפליגו נמי חכמים ורשב\"א גבי דג שאני טועם דלרבנן דרשב\"א לפי מה שפי' הרא\"ש שם ס\"ל דבלשון בני אדם משמע בין גדול ובין קטן ולרשב\"א משמע ליה דדג בלשון ב\"א לא משמע אלא גדול דוקא ועיין להטור בסימן רי\"ז יע\"ש.
גם במ\"ש הרב ואפשר דע\"כ לא אזלינן בתר לשון ב\"א אלא היכא דלא הוי היפך לשון תורה כו' ושוב דחה דבר זה מדברי הירוש' דאפליגו בזה ר\"י ור\"י וקי\"ל כר' יוחנן ועוד דרבי יאשיה לא אמרה אלא לחומרא וכו' יש לתמוה למה לא אמר עוד דבש\"ס דידן ברפ\"ו דנדרים מבואר דר\"י ור\"י ל\"פ אלא מר אמר כי אתריה ומר אמר כי אתריה ודכ\"ע ס\"ל דאזלינן בתר לשון ב\"א אף כשהוא היפך לשון תורה וכמבואר שם וכ\"כ הריב\"ש בהדיא בסי' ר\"ז בד\"ה אין צ\"ל בנדון זה יע\"ש גם במה שהכריח עוד הרב מההיא דריש ערכין דאמרינן קיבורת כולה דאורייתא כו' יש לתמוה למה זה הביא הרב ראיה זו על שמו והלא התוס' ז\"ל בשנים ובג' מקומות בתלמוד הביאוה ועיין בדבריהם בפרק הערל דף ע\"א ע\"א ד\"ה והני מולין נינהו כו' שכתבו וז\"ל אבל במקום שלשון ב\"א חלוק מלישנא דקרא בנדרים הלך אחר לשון ב\"א כמ\"ש בפרק האומר משקלי מדאוריית' היד עד הפרק בנדרים הלך אחר לשון ב\"א עכ\"ל וכ\"כ בריש פסחים ד\"ה כדתנן כו' וכ\"כ בע\"ז פרק א\"מ דכ\"ז ע\"א ד\"ה אלמא כו' יע\"ש ועוד אני תמיה על הרב וגם על התוספות למה לא הביאו ראיה מאותה שאמרו בפ' בתרא דיומא דע\"ו ותירוש חמרא הוא והתניא הנודר מן התירוש מותר ביין כו' ולאו חמרא הוא והכתיב זנות יין ותירוש וכו' אלא דכ\"ע תירוש חמרא הוא ובנדרים הלך אחר לשון ב\"א ע\"כ הרי מבואר דאפי' דבלשון תורה תירוש חמרא הוא כיון דבלשון ב\"א לאו חמרא הוא אלא מיני מתיקה דוקא אזלינן בתר לשון ב\"א ואסור בכל מני מתיקה ומותר ביין וראיה זו מבוארת טפי מההיא דערכין דהכא לשון ב\"א חלוק מלשון תורה לגמרי דלא דמו אהדדי כלל משא\"כ בההיא דערכין דדמו קצת כמבואר ואפ\"ה אזלינן בתר לשון ב\"א ולא בתר לשון תורה ועיין להר\"ן והרשב\"א בפרק הנודר מן הירק דנ\"ה ע\"ב שכתבו דאיתא בתוספתא דהנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה ומותר ביין ודגרסינן עלה בירוש' כמ\"ד הלך אחר לשון ב\"א ברם כמ\"ד לא הלכו בנדרים הלך אחר לשון ב\"א התורה קראה אותו תירוש תירושך זה יין עכ\"ל כו' יע\"ש ויש לתמוה על שהביאו הדברים בשם התוספתא והירוש' ולא הביאוהו מש\"ס דילן פרק בתרא דיומא דע\"ו וכמדובר ושוב מצאתי להרב מגילת ספר בחלק הלאוין דקכ\"ט ע\"ב וע\"ג עמד בזה יע\"ש וצ\"ע.
ודרך אגב בעומדי בזה עם מורי הרב הכולל כמהר\"י נוניס הי\"ו כה הראני מ\"ש התוספו' בנדרים פרק הנודר מן הירק דנ\"ה ע\"א ד\"ה וכפרוץ הדבר שכתבו וז\"ל פסוק הוא בד\"ה כו' ואי דגן כל מיני דאידגן משמע למה ליה למכתב כל תבואת שדה ונהי דדגן דכתיב באורייתא לא משמע אלא ה' המינים מיהו ההוא דדברי הימים משמע כל מילי דאי בלשון ב\"א משמע כל מילי דמידגן ההוא נמי משמע כל מילי עכ\"ל דמשמע לכאורה מדבריהם דלשון נביאים ולשון ב\"א כי הדדי נינהו ודוקא לשון תורה הוא דחלוק מלשון ב\"א ולכך כתבו אי בלשון ב\"א משמע כל מידי דמידגן ההוא דדברי הימים נמי משמע כל מילי אם זו היתה כונתם הנה סוגיא זו דפרק בתרא דיומא הויא תיובתיהו שהכריחו מקרא דנביאים דזנות יין ותירוש כו' דתירוש חמרא הוא ואמרי' עלה דבנדרי' אזלי' בתר לשון ב\"א דתירוש לאו חמר' הוא והוא נר\"ו הוק' לו עוד ממ\"ש התוס' עצמן שם בר\"פ הנודר מן המבושל דמ\"ט ע\"א ד\"ה ר\"י וז\"ל לא הוי ראיה גמורה דבנדרים הלך אחר לשון ב\"א עכ\"ל הרי דבלשון אותו הנביא עצמו שכתבו התוס' הכא דאי בלשון ב\"א כל מידי דמדגן משמע אף בלשון הכתוב נמי משמע הרי כתבו ז\"ל התם דיש לחלק בין לשון ב\"א ללשון הכתוב בנביא דלשון תורה לחוד ולשון ב\"א לחוד ובנדרים הלך אחר לשון ב\"א והרשב\"א בחי' שם בר\"פ הנודר מן הירק כתב וז\"ל מתיב רב יוסף וכפרוץ הדבר כו' וא\"ת ומאי קושיא דהא ר\"ע ל\"פ בדגן דאורייתא דלכ\"ע אינו אלא ה' המינים וי\"ל דהאי קרא לא בלשון תורה קא משתעי אלא בלשון עם הארץ ובלשון שהיו מביאי המעשרות מדברים עכ\"ל ומ\"ש דהאי קרא לא בלשון תורה קא משתעי וכו' נראה דמשום דבהאי קרא כתיב ראשית דגן תירוש ויצהר ודבש דבלשון תורה לא מצינו אלא מעשר דגן תירוש ויצהר ולא מצינו דבש בתורה בהדי המעשרות לכן הכריח דהכתוב הזה מספר בלשון שהיו מביאי המעשר מדברי' ומביאין מעשרותיהן ודוק ועפ\"י דברי הרשב\"א הללו ממילא נוחין ג\"כ דברי התוס' דכונתם דמאחר דהכתוב הזה משתעי בלשון ב\"א אם איתא דבלשון ב\"א דגן כל מילי דאידגן משמע ל\"ל למכתב כל תבואת השדה הא כיון דכתיב ברישיה דקרא ראשי' דגן הרי כל תבואת השדה בכלל וברור.
ואיך שיהיה מבואר יוצא מדברי התוס' דפ' הערל ושאר מקומות שכתבו כמ\"ש הרמ\"ל דאף היכא דלשון תורה הוי הפך לשון ב\"א אזלינן בתר לשון ב\"א אמנם מה שהעלה הרב ז\"ל דהכא טעמייהו דרבנן דר\"ע דלא אזלי בתר לשון ב\"א הוא משום דהכא איכא אומדנא דאין אדם אוסר על עצמו טפי מאיסורי תורה לא נחה דעתי דעת הדיוט בזה דא\"כ בקונמות נמי הול\"ל דלא אסר על עצמו אלא בכזית דכיון דאיכא אומדנא זו טפי הול\"ל דכמפרש כזית דמי ולא כמפרש כל שהו דאם בנשבע שלא אוכל דבלשון ב\"א הוא בכל שהו משום אומדנא זו שבקינן לשונו ואזלינן בתר כונתו כ\"ש בקונמות דאין לשונו היפך כונתו דהול\"ל דאינו אלא בכזית ואף שהרב כתב דשאני לשון אכילה דבלשון תורה מיהא שיעורו בכזית מ\"מ קשה דמה יושיענו לשון תורה ללשון ב\"א ועוד שהרי איכא איסורי תורה דלא כתיב בהו לשון אכילה ואפ\"ה לא מחייבי אלא בכזית וכמו שאכתוב לקמן בפרט זה ד\"ה והנה יע\"ש.
כי ע\"כ נלע\"ד יותר נכון מה שרצה הרב ז\"ל לומר מעיקרא דרבנן ור\"ע קמפלגי אי לשון אכילה סתמא בלשון ב\"א הוי בכזית או בכל שהו דומיא דמאי דאפליגו ר\"מ ורבנן בלשון הנולדים בלשון ב\"א אי ילודים בכלל או לא וכן כי ההיא דאפליגו רשב\"א ורבנן בנודר מן הדג אי גדול בכלל בלשון ב\"א כמש\"ל וגם התוס' בפרק הערל דע\"א ע\"א ד\"ה והני מולין ובריש פסחים ובע\"ז פרק אין מעמידין דכ\"ז ע\"א ד\"ה אלמא כתבו דיש לשונות בני אדם שאינן מבוררין והתנא לומד אותם מלישנא דקרא כדיליף לנודר מן האור דאסור באור דכוכבי' מקרא דכתיב הללוהו כל כוכבי אור וכן בנודר מן המולין דמותר במולי א\"ה דלא מקרו מולין כדכתיב כי כל הגוים ערלים יע\"ש וא\"כ ה\"נ דוכוותא איכא למימר דרבנן ילפי לשון אכילה בלשון ב\"א שאינו מבורר מלשון אכילה של תורה שאינה אלא בכזית ור\"ע לא יליף מלשון תורה הכא דס\"ל כיון דמפרש חייב סתם נמי כמפרש הוא כנלע\"ד ועיין לקמן בפרט זה ד\"ה והנה יע\"ש.
ויש להסתפק בנשבע שיאכל ואכל כל שהו אי מיפטר מידי שבועתו בכל שהוא לרבנן דר\"ע נמי מי נימא כי היכי דלענין נשבע שלא יאכל ילפי רבנן מאיסורי אכילה דלא מחייב אלא בכזית ה\"נ לענין נשבע שיאכל ילפי מחיובי אכילה שבתורה כחיוב אכילת מצה בליל פסח דלא מיפטר מחיובו עד שיאכל כזית כמבואר בדברי רבי' רפ\"ו מה' חו\"מ ובדברי הטור ומרן בא\"ח סימן תע\"ה וה\"נ לענין חיוב אכילת ק\"פ שנינו בפרק האשה דפ\"ט ע\"א לעולם נמנין עליו עד שיהא כזית לכל א' וא' ועוד שנינו שם דצ\"א ואפי' חבורה של מאה שאינן יכולין לאכו' כזית אין שוחטין עליהן ולפי מ\"ש רבינו בפ\"ב מה' ק\"פ הלכה ג' אפי' חבורה של מאה ואין כל אחד מהן יכו' לאכו' כזית אין שוחטין עליהן ולפי מ\"ש רש\"י בכזית לכולם לבד שוחטין עליהן יע\"ש וכן לענין חיוב מצות אכילת בשר הקדשים דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם נראה מדברי רבינו בפ\"י מה' מע\"הק הט\"ו שצריך שיגיע לחלקו של כל כהן כזית ועיין להרב מוצל מאש בח\"א סימן נ\"א ע\"ג ד\"ה בענין יע\"ש באופן דבכל חיובי אכילת מצוה שבתורה בעי' נמי כזית לצאת ידי חובתו וא\"כ ה\"נ בנשבע שיאכל איכא למימר דלא מיפטר ידי שבועתו עד שיאכל כזית או\"ד בנשבע שיאכל איכא למימר דאף רבנן מודו לר\"ע דבכל שהו מפטר נפשיה מידי דהוי אנשבע שיאכל ואכל דברים שאינן ראויין לאכילה דמפטר מידי שבועתו אפי' באכילת נבלות ועפר כמ\"ש רבינו לקמן בפ\"ה הלכה ה' והיא שיטת הרי\"ף והר\"ן בדשי\"א כמ\"ש מרן כ\"מ שם ונ\"ט דכשנשבע שיאכל מסתמא מסיק אדעתיה דבכל מה שיאכל יצא ידי חובתו ה\"נ מסתמא מסיק אדעתיה דבאכילה כל שהו יצא ידי חובתו והשתא ניחא דנקט תנא דמתניתין פלוגתייהו דר\"ע ורבנן בנשבע שלא יאכל ולא נקט לה בשאוכל כמו שהתחיל למתני' שבועה שאוכל ושלא אוכל וכו' משום דבנשבע שיאכל אף רבנן מודו לר\"ע דאם אכל כל שהו דמפטר מידי שבועתו איברא שאין זה הכרח כ\"כ דאיכא למימר דאפי' פליגי נמי בשאוכל נקט פלוגתייהו בשלא אוכל לאשמועינן חידושא לר\"ע דלא מבעיא בשאוכל דאיכא למימר דבכל דהו אכילה בעי למפטר נפשיה אלא אפילו בשלא אוכל דליכא להאי טעמא ס\"ל דחייב בכל שהוא וא\"נ בשלא אוכל איכא חידושא דאע\"ג דאיכא חיוב מלקו' אפ\"ה מחייב ר\"ע בכל שהו.
ואת זה ראיתי להרב מוצל מאש ח\"א סימן ט\"ז דף י\"ג ע\"ב שכתב וז\"ל אמנם יש להסתפק לענין שבועה אם נשבע אדם שיאכל ככר זה ואכלו מעט מעט בשהיות רבות אם קיים שבועתו עכ\"ל והנראה בכונתו ז\"ל דלהכי נקט ספק זה בנשבע שיאכל ככר זה דנשבע על אכילת כל הככר משום דבנשבע שיאכל סתם פשיטא ליה דלא מפטר עד שיאכל כזית ובבת אחת דומיא דשבוע' שלא אוכל דלא מחייב עד שיאכל כזית ובבת אחת לרבנן דר\"ע דילפי לה מאיסורי אכילות שבתורה וה\"נ לדידהו בנשבע שיאכל ילפינן מחיובי אכילות שבתורה כחיוב אכי' מצה בליל פסח וכיוצא דלא מפטר מחיובו עד שיאכל כזית וא\"כ כי היכי דבחיובי אכילות שבתורה בעינן שיאכל כזית בכדי א\"פ ואם אכל ביות' מכדי א\"פ לא יצא י\"ח ה\"נ בנשבע שיאכל סתם לא מפטר מחיוב שבועתו עד שיאכל כזית ובבת אחת אבל אם אכלו ביותר מכדי א\"פ לא יצא י\"ח אמנם בנשבע שיאכל כל ככר זה דלא אמר אכילה סתם אלא פירש אכילתו ע\"כ הככר כל כה\"ג אפשר דאפי' אכלו הככר בשהיות רבות הרי קיים שבועתו שהרי אכל כל הככר או\"ד אפי' בכה\"ג נמי בעינן שיאכלינו כשיעור אכילה דהיינו שכל כזית וכזית ממנו יאכל אותו בכדי א\"פ אבל כשאכלו מעט מעט בשהיות רבות שלא אכל כל כזית ממנו בכא\"פ אפי' אכלו כולו לא קיים שבועתו דאכילה כזו לא מקרי אכילה כלל והוא נשבע לאוכלו והא לא אכלו ואם זו היתה כונתו נמצא דמפשט פשיטא ליה בנשבע שיאכל ואכל כל שהוא דלא מפטר מידי שבועתו עד שיאכל כזית ואין דבר זה ברור כ\"כ לע\"ד דשפיר איכא למימר דבנשבע שיאכל ל\"פ רבנן ור\"ע ולכ\"ע באכל כ\"ש מפטר מידי שבוע' דומיא דנשבע שיאכל ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה דמשום דלדידיה אחשביה אכילה מפטר נפשיה בהכי ה\"נ אכל כ\"ש גלי דעתיה דאוכל כ\"ש קאמר וכמפרש כ\"ש דמי ולפי צד זה נלע\"ד דכ\"ש אם נשבע שיאכל ככר זה אע\"ג דלא מצי פטר נפשיה עד שיאכל כל הככר אם עומד כולו בפניו כמ\"ש הטור ומרן בסימן רל\"ח מיהו מצי לאוכלו בשהיות רבות דהא חשיבא לדידיה אכילה כי האי אכילה והרי קיים שבועתו דומיא דנשבע שיאכל ואכל עפר דפטור.
האמנם ממ\"ש הטור ומרן שם בסימן רל\"ח דהנשב' שיאכל ככר זה מקצתה נמי במשמע דנשבע ע\"כ כזית וכזית ממנה שיאכלנה והן הן דברי הרא\"ש בספ\"ג דשבועות וז\"ל אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זה כיון שאכל ממנה כזית חייב שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה הילכך כיון שאכל ממנה כזית חייב דמקצתה נמי במשמעות השבועה ומיהו כולה נמי בכלל השבועה ואכל אכילה ואכילה דידיה נשבע דהכי קאמר שבועה שלא אוכל שום אכילה ממנה וכן הדין באומר שבועה שאוכל ככר זה מקצתה נמי במשמע וחייב לאכול את כולה ואם נשרף מקצתה חייב לאכו' את השאר כדי לקיים שבועתו עכ\"ל.
הנה מבואר יוצא מדבריהם דשלא אוכל ככר זה שניהן שוין דכונת הנשבע לישבע על שיעור אכילה ואכילה שבככר דהיינו ע\"כ כזית וכזית ממנו שהוא שיעור אכילה שבתורה וכיון שכן מינה נשמע שבכלל שבו' הוא לאוכלן לאכילות אלו כדרך אכילה דהיינו בכדא\"פ דכל היכא דבעינן כזית בעינן נמי שלא ישהא באכילתו ביותר מכדי א\"פ דטפי מכדי א\"פ לא מקרי אכילה וכיון דלשון שאוכל ושלא אוכל דקאמר מפרשינן ליה בשיעור אכילה של תורה דהיינו כזית הכא נמי מפרשינן נמי בשיעור של תורה דהיינו בכדי א\"פ ושמעינן מינה דבין באומר שבועה שאוכל סתמא בין באומר שבועה שאוכל ככר זה צריך שיאכל כל כזית וכזית ממנו בכדי א\"פ דוקא ואם אכל טפי משיעור זה לא קיים שבועתו דאכילה בעי' וליכא וכי תימה א\"כ מה בין נשבע שיאכל ואכל כ\"ש או כזית בכדי א\"פ דלא קיים שבועתו משום דאכילה בעינן וליכא לנשבע שיאכל ואכל עפר דיצא י\"ח שבועתו כמ\"ש הטור ומרן שם בסי' רל\"ח הא אכילת עפר נמי לאו שמה אכילה ואפ\"ה כיון דאיהו אחשביה אכילה קיים שבועתו שפיר הנה החילוק לזה נראה ברור דגבי אכילת עפר על ידי מעשה אכילתו גילה דעתו שפיר דלדידיה חשיבא אכילה אבל הכא באוכל כל שהוא ליכא גילוי דעת דאכי' כל (כי) שהוא לדידיה חשיבא לקרותה אכילה דכ\"ע נמי אכלי כ\"ש מתרמי להו אלא דלא חשיבא אכילה חשיבה לקרותה בשם אכילה ולא קרו אכילה אלא לאכילת כזית וא\"כ מפני שזה אכל כ\"ש אין כאן הכרח לומר דלדידיה חשיבה אכילה לענין לקרות בשם אכילה סתם כמבואר ועיין בחי' מוהר\"ב אנג'יל בריש פ\"ג דשבועות שנסתפק בעיקר ס' זה שנסתפ' ולא העלה דבר ברור יע\"ש.
ולע\"ד הדבר מבואר מדברי הרא\"ש והטור שכתבנו דס\"ל דנשבע שאוכל סתמא לא נפטר מידי שבועתו עד שיאכל כזית דומייא דנשבע שלא אוכל דאי הוה ס\"ל דנשבע שאוכל סתמא אפי' באכל כ\"ש מפטר מידי שבועתו כי נשבע שאוכל ככר זה אפי' נשרף כולה ולא נשאר ממנה אלא משהו נמי מיחייב לאוכלו כיון דבאכי' כ\"ש נמי מפטר מידי שבועתו כי נשבע שיאכל סתם ומלשון הרא\"ש והטור שכתבו דהנשבע שיאכל ככר זה מקצתה נמי במשמע דנשבע על כל כזית וכזית ממנו מבואר דדוקא אם נשאר כזית לקיים שבועתו אבל במשהו לא מיחייב דמשהו לא מיקרי אכילה ואיהו ע\"כ אכילה ואכילה שבככר נשבע הכלל העולה דמדברי הרא\"ש והטור ומרן הללו יש להוכיח לע\"ד שתי הספיקות שנסתפקו הר\"ב אנג'יל והרב מוצל מאש ובנשבע שאוכל סתמא לא מפטר מידי שבועתו עד שיאכל כזית דומייא דשבועה שלא אוכל דבעי' כזית שהרי הם השוו שלא אוכל לשאוכל דבשתיהן שיעור אכילה בעינן לצאת י\"ח שבועתו וכיון דבעינן שיעור אכיל' ממילא נמי בעינן שלא ישהה באכילתן יותר בכדי א\"פ דומייא דכל אכילות שבתורה ובכן בנשבע שיאכל ככר זה לא מפטר מידי שבועתו עד שיאכל כל כזית וכזית ממנו בבת אחת ולא בשהיית שיעור יותר כדי א\"פ כנלע\"ד.
איברא דעדיין אני בעוניי נבוך בעניין זה דמתו' מ\"ש מבואר יוצא דבנשב' שלא אוכל סתמ' וכ\"ש בנשבע שאוכל סתמא דאם אכל כזית בכדי א\"פ חשיב' אכילה כשאר כל אכילות שבתורה דמצטרף אכילות בכדי א\"פ ואף הרב מוצל מאש לא נסתפק אלא אם בשבועה נחמיר טפי לצרף השהיות אפי' ביותר מכדי א\"פ אבל מודה הוא דבכדי א\"פ מצטרף שפיר ככל שאר אכילות שבתורה ולע\"ד האי מילתא צריכה רבה כי לפי שיטת הרמב\"ן והר\"ן בחידושיו לשבועות והביא דבריהם הרב מ\"ל הכא בתחילת דבריו דס\"ל דדוקא בשאר איסורין גזירת הכתוב הוא דחצי שיעור איכא איסור' אבל בשבועה דאיסור הבא מעצמו הוא אם נשבע שלא אוכל כיון שלא נתכוון אלא לכזית פחות מכזית היתר גמור הוא יע\"ש א\"כ לפי שיטתם הלזו איכא למימר דמי שנשבע שלא אוכל סתמא כל שאינו אוכל כזית בבת אחת בלתי שהייה כלל לא מיחייב כלל דע\"כ לא אמרינן בכל איסורי אכילות שבתורה שאם אכל משהו וחזר ואכל משהו דמצטרף האכילות בכדי א\"פ אלא דוקא בהני אכילות דאיכא איסורא מיהא בכל משהו ומשהו דהוא אכיל וכיון דאיסורא מיהא קאכיל מצטרפין כל האיסורין שבכל משהו בשיעור א\"פ להביאו לידי עונש אבל בשבועה דמשום דאיסור הבא מעצמו הוא דאמרינן דכל משהו היתר גמו' הוא א\"כ כיון דבעת אכילת כל משהו היתר גמור קאכיל לא מצטרפין כולן אחר אכילתו לחייבו משום אכילת איסור אפי' בשיעור כדי א\"פ דליכא למימר דאע\"ג דבעת אכילת כל משהו לחודיה היתר גמור הוא מ\"מ כשמצטרפין אח\"ך כל המשהויין במעיו בשיעור א\"פ חזרו כולן ונצטרפו ונעשו חתיכה דאיסורא ומיחייב משום אכילה שבמעיו דהא ודאי ליתא שהרי מבואר הוא בס\"פ גיד הנשה דק\"ג ע\"ב דכל איסורי אכילות לא מיחייב בהו אלא משום אכילת גרונו ולא משום אכילה שבמעיו ומה\"ט אמרו דאם אכל חצי זית חלב והקיאו וחזר ואכלו אע\"ג דבאכילת מעיו ליכא אלא חצי זית כיון דבאכילת גרונו איכא זית שלם מיחייב וכן פסקו הפוסקים יע\"ש ועיין עוד להרב מש\"ל בפי\"ד מה' מ\"א די\"ב שכתב בשם הירוש' דמי שנשבע שלא יאכל פת ועלי קנים ועלי גפנים וכרך את הפת בעלי קנים או בעלי גפנים ואכלן לא מיחייב אלא על אכילת עלי הקנים או עלי הגפנים שנגעו בגרעונו אבל על אכילת הפת לא מיחייב כיון שכרכו בעלי הקנים ועלי הגפנים והם חוצצים ולא נגע הפת בגרונו יע\"ש הרי דאע\"ג דאיכא אכילת מעיו בפת כיון דליכא אכילת גרונו לא מיחייב.
אשר מזה אני תמיה על מ\"ש מרן ב\"י בא\"ח סי' ר\"י וז\"ל ובספר אהל מועד כתוב מטעמת אינה צריכה ברכה אפילו לפניה אלא א\"כ היה שם כשיעור רביעית ובזה השיעור מברכת אע\"ג שאינה בולעת כלום הואיל והחיך טועם עכ\"ל ולא נהירא דברכה לא בטעימת חיך תלייא אלא באכילה תלייא כדכתיב ואכלת וברכת ואכילה היינו הנאת מעיים כדברי הרא\"ש עכ\"ל ויש לתמו' טובא דהרי גבי כל אכילות שבתורה בהנאת גרונו תלייא מילתא ואיך כתב מרן דאכילה היינו הנאת מעיים ומ\"ש בשם הרא\"ש הנה הרא\"ש בפ' היה קורא די\"ד כתב כלשון הזה ומיהו נר' דברכה לא צריך כיון שאינו נהנה בתוך מעיו עכ\"ל ולא כתב משום דאכילה היינו הנאת מעיים כמ\"ש מרן ואפשר דטעמו משום דברכת הפירות וכל דבר לפניו מסקינן בריש פ' כיצד מברכין דנפ\"ל מסברא דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה ומשמע ליה להרא\"ש דהנאת מעיים בעינן דחשיבא הנאה גמורה אבל בהנאת גרונו אע\"ג דלעניין אכילות שבתורה חשיבא אכילה הכא לענין ברכה דמסברא הוא דילפינן דאסור אין סברא כ\"כ אלא היכא דאיכא הנאת מעיים דאיכא הנאה גמורה ולא הנאת כל דהו ואפשר דאפי' לעניין ברכה דלאחריו דנפ\"ל מקרא דואכלת ושבעת וברכת בעינן נמי הנאת מעיים דכיון דלא כתיב ואכלת לבד אלא ושבעת כל אכילה דלית בה שביעה לא מיחייב בברכה מן התורה וכמ\"ש התוספות והרא\"ש בפ\"ג שאכלו דמ\"ט ע\"ב אלא דמדרבנן הוא דהצרי' ברכה עד כזית ועד כביצה וכיון שכן אפשר דדרך שביעה בעי' אבל בהנאה כל דהו לא הצריכו ברכה ודוק.
ואיך שיהיה הנה הדבר מבואר דבכל אכילות שבתורה בהנאת גרונו תלייא מילתא כמדובר וכיון שכן משמע לכאורה דלדעת הרמב\"ן והר\"ן בשיטתו דבנשבע שלא אוכל לא מיתסר בחצי שיעור ופחות מכזית היתר גמור הוא דלא משכחת חיובא אלא בשאכל כזית בבת אחת דאיכא הנאת גרונו בכזית בבת אחת אבל אם אכל חצי שיעור וחזר ואכל חצי שיעור אפי' בכדי א\"פ לא מחייב כיון דבכל אכילה היתר גמור קאכיל וכאלו נשבע שלא אוכל כזית בבת אחת דמי ולפי דבריהם אפשר דאף בנשבע שאוכל נמי איכא למימר דלא מפטר מידי שבועתו עד שיאכל כזית בבת אחת בלתי שהיה כלל דאי שהייה כל דהו אין כאן אכילת כזית כיון דבנשבע שלא אוכל לא חשיבא אכילת חצי שיעור אכילה כלל משום דבלשון ב\"א לא חשיב אכילת כל שהו אכילה כלל אפי' לעניין איסורא ה\"נ לענין נשבע שאוכל נמי לא חשיבא אכילת חצי שיעור אכילה כלל לעניין שיצטרפו האכילות בשיעור כדי א\"פ ואם כנים הדברים יש לתמוה על זה מדברי הירוש' שהביאו התוס' והרי\"ף והרא\"ש וכל הפוסקים דהנשבע שלא יאכל מצה בליל פסח מלקין אותו מיד ואוכל משום דהו\"ל נשבע לבטל את המצוה כיע\"ש ואם איתא למאי דאמרן מאי נשבע לבטל את המצוה איכא הרי יכול הוא לקיים שבוע' ולאכול מצה בליל פסח שהרי לעניין אכילת מצה יכול הוא לפטור עצמו בשאוכל לכזית מצה בשתי אכילות או בשלשה ואינו שוהה באכילתן טפי משיעור כדי א\"פ ונפיק שפיר י\"ח אכילת מצה כמ\"ש הטור בא\"ח סי' תע\"ה והביא דבריו הרב מוצל מאש בסי' י\"ו ולענין חיוב שבועתו לא מיחייב משום דכיון דלא אכלו לכזית בבת אחת לא מיקרי אכילה לענין שבועה כמדובר ואפשר לומר דהנשבע שלא אוכל מצה בליל פסח מסתמא על אכילת חובתו הוא נשבע שלא יאכל לצאת ידי חובתו וכיון דבאכיל' שיעור כדי א\"פ הוא יוצא י\"ח והוא נשבע שלא לצאת ידי חובתו הו\"ל כאלו נשבע בפי' שלא אוכל בשיעור כדי א\"פ ובמפרש לכ\"ע חייב אפי' באוכל כל שהו וכבר מצינו כעין זה להריב\"ש בתשו' סי' תצ\"ה וכמ\"ש מרן מלכא בס' מקראי קדש דק\"פ ע\"א על מה שהוקשה לו להרפ\"ח בסי' תפ\"א וכבר עמדנו בזה לעיל בשרש נשבע בכולל לבטל את המצוה יע\"ש ודוק ועיין למורי הרב נר\"ו בה' יסודי התורה ד\"ד ע\"ב שעמד על מה שנסתפק הרב מש\"ל אם במצות אכילה שבתו' כאכילת מצה וק\"פ וכיוצא אם אכלן שלא כדרך הנאתו אם יוצא י\"ח כי היכי דקי\"ל לענין איסורי אכילה דלא מחייב בשלא כדרך הנאתו.
ומורי הרב נר\"ו הביא ראיה דלא חשיבא אכילה ממ\"ש רבי' בפ\"ה מה\"ש הי\"ח דהנשבע שלא יאכל מצה שנה או שנתיים הרי זה אסור לאכול מצה בליל פסח ואין זה שבועת שוא שהרי לא נשבע שלא יאכל מצה בליל פסח והן הן דברי הירוש' כמ\"ש מרן כ\"מ ז\"ל והשתא אי שלא כדרך הנאתו יוצא י\"ח מצה א\"כ בנשבע סתם אמאי כתב דאינו אוכל מצה בליל פסח היה לו לומר דיאכל מצה שלא כדרך הנאתו דהרי זה לא נשבע אלא שלא יאכל כדרך הנאתו וכן נמי בנשבע שלא יאכל מצה בליל פסח אמאי לוקה ואוכל מצה הא אין זה ש\"ש דהרי יכול לקיים מצות מצה באכילה שלא כדרך הנאתו אלא דאינו יוצא י\"ח מצה זה נ\"ל ראיה נכונה עכ\"ל.
וע\"פ מ\"ש אין ראיה זו נכונה כל כך דאיכא למימר דמ\"ש רבינו דבנשבע סתם אינו אוכל מצה בליל פסח היינו טעמא דאינו אוכל אפי' שלא כדרך הנאתו משום דכיון דבכלל שבועתו שנשבע סתם שלא יאכל מצה נכלל ג\"כ מצה של מצוה היוצא בה י\"ח בפסח ובאותה אכילה הוא יוצא אפי' בשאוכלה שלא כדרך הנאה הו\"ל כאלו פי' בשבועתו שלא יאכל מצה אפי' שלא כדרך הנאתו דכיון דלגבי אכילת מצה חשיבא אכילת שלא כדרך הנאה אכילה כי נשבע שלא אוכל מצה על שם אכילה שבה נשבע וכל שנשבע בפירות שלא יאכל אפי' שלא כדרך הנאתו פשיטא ודאי דאסור ומהאי טעמא בנשבע שלא יאכל מצה בליל פסח אסור לאכול אפי' שלא כדרך הנאתו דהוה ליה כאלו נשבע בפי' שלא יקיים מצות אכילת מצה בליל פסח אלא שאין חילוק זה ברור כ\"כ והאמת יורה דרכו דמדסתם רבי' וכתב דהנשבע שלא יאכל מצה אסור לאכול מצה בליל פסח וכן ממ\"ש דאם נשבע שלא יאכל מצה בליל פסח מלקין אותו ואוכל משום דהוה ליה נשבע שלא יאכל מצה מבואר דאפי' במצות אכילה אם אכלו שלא כדרך הנאתו אינו יוצא בה י\"ח כמ\"ש מו\"ה נר\"ו וכבר הביא עוד שם ראיות אחרות לדבר כיע\"ש ועיין עוד במ\"ש בה' מ\"א דקל\"ז ע\"ג ד\"ה ודע יע\"ש ומדבריו נר\"ו למדנו לנ\"ד ג\"כ ראיה דהנשבע שלא אוכל ואכל כזית בכדי א\"פ חשיבא אכילה ומיחייב דאי לא חשיבא אכילה אמאי בנשבע שלא יאכל סתמא אמרי' דאסו' לאכול מצה בליל פסח ע\"י שהייה בשיעור בכדי א\"פ שיוצא בה י\"ח מצה שהרי זה לא נשבע שלא יאכל ואפי' ע\"י שהייה כלל אלא על אכילת בבת א' הוא דנשבע אלא ודאי דאף בנשבע שלא אוכל נמי אם אכל כזית בכדי א\"פ חשיבא אכילה ואף אאכילה כזו נשבע ואפי' לשיטת הרמב\"ן והר\"ן בשיטתו שכתבו דבנשבע שלא יאכל ליכא איסורא בחצי שיעור שהוא לא נתכוון אלא על כזית ופחות מכזית היתר גמור הוא אפי\"ה כל שאוכל כזית בשיעור כדי א\"פ כיון דבשיעור זה אכלן מצטרפין זה עם זה והו\"ל כאלו אכל כזית כולו בבת אחת ונהנה גרונו בכזית בבת אחת והם לא אמרו דפחות מכזית היתר גמור הוא אלא בשאינו אוכל אחריו בשהיית בכדי א\"פ דאם אכל פחות מכזית וחזר ואכל פחות מכזי' אחר בשיעור כדי א\"פ ודאי דמצטרפין שניהן כאלו אכלן כאחד וחייב ומה\"ט בנשבע שאוכל ואכל כזית בכדי א\"פ יצא י\"ח כאלו אכלן בבת אחת ונהנה גרונו בכזי' ונפטר מידי שבועתו וזה ברור.
ועפ\"י האמור ממילא ג\"כ נפשט מה שנסתפק הרב מוצל מאש בח\"ב סי' י\"ב וז\"ל באוכל אכיל' גסה לעניין קונם ושבו' מה יהיה הדין וכעת לא מצאתי גילוי לזה וצ\"ע עכ\"ל ומדברי התוס' שהביא מורי הרב נר\"ו שם מבואר הדבר דאף לענין שבועה לא חשיבא אכילה שכתבו דאכילה שלא כדרך הנאה לא חשיבא אכילה לענין נשבע שלא אוכל ואכילה גסה ודאי דשלא כדרך הנאה חשיבא כמו שהכריח הרב מש\"ל בפ\"ה מה' יסודי התורה ד\"ה נספק' באוכל דבר איסור אכילה גסה כו' אלא שאני תמיה על הרב מש\"ל במה שנסתפק עוד שם בד\"ה יש לחקור אם במצות אכילת שבתורה כמצות אכילת מצה וק\"פ אם חשיבא אכילה שלא כדרך הנאתן וכתב שלא מצא דין זה בפי' במצות עשה עכ\"ל דמאחר שהוא הכריח מקמי הכי דאין לחלק בין אוכל אכילה גסה לאוכל שלא כדרך הנאה דכולהו לאו שמה אכילה נינהו והביא ראיה מההיא דנזיר דכ\"ג דאמרינן לענין ק\"פ זו שאכלו אכילה גסה ופושעים יכשלו בם ופריך הא רשע קרית ליה פסח מיהא קעביד דש\"מ דבפסח דכתיב ואכלו את הבשר אם אכלו אכילה גסה לא יצא י\"ח יע\"ש א\"כ הרי נמצא בפי' דאין לחלק בין מצות עשה למצות לא תעשה וצל\"ע ומיהו לענין קונם נלע\"ד דאפי' שלא כדרך הנאה חייב כמו שאכתוב לקמן.
ודרך אגב ראיתי עוד להרב מוצל מאש שם שכתב וז\"ל וכן יש לספק לענין מבשל בי\"ט ואכלו אכילה גסה מהו מי איכא איסורא משום מבשל בי\"ט או לא אמנם מסוגיית פ' א\"ע בההיא דאופה מי\"ט לחול דפטור משום אי מקלעי ליה אורחים משמע דלאו שמה אכילה דאי לא אמאי אצטריך לטעמא דאורחים תיפוק ליה דאי בעי אכיל אכילה גסה עכ\"ל ואין מכאן ראיה לע\"ד שהרי כתבו התוס' שם ד\"ה רבה כו' דהואיל דלא שכיח לא אמרינן כו' וכיון דאוכל אכילה גסה אזוקי מזיק ולא שכיח כלל הוא משום הכי לא אמרו אלא משום הואיל ומקלעי ליה אורחים דשכיח טפי ודוק ואפשר דהכא חשיב שכיח דאכיל אכילה גסה כדי שלא יתחייב באיסור עושה מלאכה בי\"ט וכיון דלא נ\"מ השתא לדידן דאית לן הואיל ואי מקלעי ליה אורחי' מידי לעיקר ספק זה שנסתפק הרב לא תקעתי עצמי בזה.
עלה בידינו מכל האמור ומדובר דאין חילוק בין איסורי אכילו' שבתורה לאיסור אכילה שאסר אדם על עצמו ע\"י שבועה דכל שבאיסורי אכילות שבתורה חייב ה\"נ חייב דהיינו כזית ובכדי א\"פ דהתם חייב ה\"נ גבי שבועה חייב וכל שבאיסורי אכילו' שבתורה פטור ה\"נ פטור והיינו אכילה ביותר מכדי א\"פ ואכילת כ\"ש ואכילה גסה ושלא כדרך הנאה דהתם פטור ה\"נ פטור. והנה מבואר בגמ' דדוקא באומר שבועה שלא אוכל דמזכיר שם אכילה אינו חייב אלא בכזית דאין אכילה פחותה מכזית כמ\"ש רש\"י בד\"ה קונמות כמפרש דמי וז\"ל לפי שאינו מזכיר שם אכילה כל שהו קאמר וכן כתב עוד לקמן עלה דאמר ר\"פ מחלוקת בשבועות אבל בקונמות דברי הכל בכ\"ש וז\"ל קונמות כיון דלא מדכר שם אכילה כמפרש כ\"ש דמי עכ\"ל וק' טובא דכיון דטעמייהו דרבנן דאמרו בשבועה שלא אוכל דלא מיחייב אלא בכזית הוא משום דלא מצינו באוכל כ\"ש שיהא חייב א\"כ מה\"ט נמי אפי' אינו מזכיר שם אכילה נמי כמו קונם לא ליחייב עד דאכי' כזית שהרי אפי' איסורין שבתורה דלא כתיב בהו אכילה לא מיחייבי עד דאיכא כזי' שהרי בשר בחלב לא כתיב בהו אכילה דמה\"ט מיחייב אפי' אכל שלא כדרך הנאה כדאיתא בפ' כ\"ש וכמו שפסק רבינו בפי\"ד מה' מ\"א ואפי\"ה לא מחייב עד דאכיל כזית וכמו שמבואר מדברי רבינו שם ברפי\"ד שסתם וכתב דכל איסורי מאכלות שבתורה שיעורן בכזית וה\"נ כלאי הכרם דלא כתיב ביה אכילה ואפי\"ה לא מחייב עד דאיכא כזית ולפי מ\"ש לעי' דפלוגתייהו דרבנן ור\"ע הוא בלשון אכילה של ב\"א אם משמעותו הוא כזית דוקא או לא ורבנן ילפי לה מלשון אכילה של תורה דהוי דוקא בכזית ור\"ע משמע ליה דבלשון בני אדם הוי כ\"ש ניחא דאע\"ג דמצינו בשאר איסורין של תורה דלא כתיב בהו אכילה דאפי\"ה שיעורן בכזית מ\"מ אין ללמוד מהם ללשון קונם של בני אדם כיון דבהנהו ליכא לשון מיוחד דבבשר בחלב כתיב לא תבשל ובכלאי הכרם כתיב פן תוקדש וגלי רחמנא בהו דשיעורן בכזית אבל בלשון קונם של ב\"א מי יימר דשיעורו בכזית.
אמנם לפי מ\"ש הרב מש\"ל דרבנן ור\"ע לא פליגי בלשון אכילה דלכ\"ע לשון אכילה של ב\"א הוא כ\"ש ולפי דברי הרא\"ם שהביא הרב אף בלשון תורה משמעותו הוא כ\"ש אלא דאתא ה' למ\"מ ואפקיה לקרא ממשמעותיה וטעמייהו דרבנן דר\"ע הוא דמשום דאין סברא שיאסור אדם עצמו טפי מאיסורי תורה משו\"ה אית לן למימר דהנשבע נמי לא אסר עצמו אלא כשיעור איסורי תורה א\"כ לפי דבריהם אין הדבר תלוי בלשון אלא בכונת הנשבע וכיון שכן אפי' בקונם נמי דלא הזכיר לשון אכילה הול\"ל דלא אסר עצמו טפי מאיסורי תורה דומיא דאיסו' בשר בחלב וכלאי הכרם דאע\"ג דליכא בהו לשון אכילה אפי\"ה לא מיתסר אלא בכזית וצ\"ע.
ומתוך מימרא זו דרב פפא דקאמר דבקונם אפי' אוכל כל שהו חייב כיון דלא הזכיר לשון אכילה נראה לע\"ד שיש להביא ראיה למה שנסתפק הרב מוצל מאש באוכל אכילה גסה לענין קונם מה יהיה הדין כמ\"ש דבריו לעיל דודאי חייב דכיון דלא הזכיר לשון אכילה אף שלא כדרך הנאה נמי אסו' דבכל דוכתא דממעטי' אכילה גסה אינו אלא היכא דכתיב אכילה ואכילה גסה לאו שמה אכילה ומה\"ט בבשר דחלב וכלאי הכרם דלא כתיב בהו אכילה כתב הרמ\"ל בפ\"ה מה' יסודי התורה ד\"ה נסתפקתי באוכל דבר איסור דחייב כמו שלוקה עליהן אף שלא כדרך הנאתן יע\"ש ונלע\"ד דמכל דכן אתיא קונם דגבי בשר בחלב וכלאי הכרם דלא מיחייב עלייהו בכל שהו אלא בכזית כמבואר מדברי רבינו ברפי\"ד מהמ\"א אפ\"ה מיחייב עלייהו באוכל אכילה גסה ושלא כדרך הנאתן וכל שכן קונמות דמחייב בכל שהו דפשיטא ודאי דחייב נמי באוכל אכילה גסה ושלא כדרך הנאה כנלע\"ד ברור.
אלא דבעיקר אותה סוגיא דפרק כ\"ש דכ\"ד ע\"ב דקאמר אביי דבשר בחלב וכלאי הכרם מחייב עלייהו אפי' אכלן שלא כדרך הנאה משום דלא כתיב בהו אכילה ק\"ל דכי לא כתיב בהו אכילה מאי הוי הא אכילה כל שהו נמי לא חשיבא אכילה כדמוכחא סוגיין וכדמוכח נמי ההיא דר\"פ בתרא דיומא דפ\"א דקאמר מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי משום דלא אפשר היכי נכתוב נכתוב רחמנא לא יאכל אכילה בכזית וכו' וכמ\"ש הרמ\"ל הכא ובפ\"א מה' ח\"ומ ה\"ז דהלמ\"מ למדנו דסתם אכילה אינה אלא בכזית כיע\"ש וכ\"כ הרשב\"א בתשו' סימן תל\"ט ועיין עוד בחולין דק\"ב ע\"א דאמר רב אכל אבר מ\"ה צריך כזית מ\"ט אכיל' כתיבה ביה ואפ\"ה לענין בשר בחלב וכלאי הכרם אע\"ג דלא כתיב בהו אכילה לא מחייב אלא בכזית כאלו כתיב בהו אכילה וכמ\"ש רבינו ברפי\"ד מהמ\"א וכיון שכן לענין שלא כדרך הנאה נמי נימא דלא מחייב עלייהו אלא כדרך הנאה אבל שלא כדרך הנאה פטור דמ\"ש באכילת כ\"ש דפטור וכעת צל\"ע ועיין במ\"ש בענין זה בספרי הקטן שורשי הי\"ם ח\"א שורש איסור שלא כדרך הנאתו בה' יסודי התורה פ\"ה ה\"ח יע\"ש.
ולענין חצי שיעור אם יש איסור בנשבע שלא אוכל ואכ' כ\"ש כשאר איסורין שבתורה דאיכא איסורא בחצי שיעור הנה מדברי רבינו מבואר דאסיר ממ\"ש והרי הוא כאוכ' חצי שיעור מנבי' וטרפות וכיוצא בהן וכמ\"ש הרמ\"ל וכן מבואר מדברי הרא\"ש שכתב בדכ\"ב עלה דאבעיא ליה לרבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה וכן בשבועה שלא אוכל חרצן בכמה וכו' ומסיק הרא\"ש וז\"ל ועלו ב' הבעיות בתיקו ואין נפקותא האידנא באלו ב' הבעיות דאפי' אי דעתיה אכזית קי\"ל חצי שיעור אסור מן התורה וכן בבעיא דנזיר שאכל חרצן עכ\"ל. גם הטור בסימן רל\"ח כתב דאם נשבע שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל כולה אבל אסור אפי' בכ\"ש וכבר הביא דבריו הרמ\"ל לקמן יע\"ש אמנם הרמב\"ן והרשב\"א והריטב\"א בשיטת כתיבת יד הביא דבריהם הרב קרית מלך רב והר\"ן בשיטתו כתבו דדוקא בשאר איסורין גזרת הכתוב הוא דחצי שיעור איכא איסורא אבל בשבוע' דאיסור הבא מעצמו הוא כיון שלא נתכוון אלא לכזית פחות מכזית הית' גמור הוא וכבר הביא דברי הרמב\"ן והר\"ן בשי' הרמ\"ל וכתב עוד דהר\"ן בפי' ההלכות חזר בו והסכים לסברת רבינו וסיעתו שכתב בפ\"ג דשבועות דבשבועות נמי אעפ\"י שאין בכלל דבריו אלא שיעור שלם הנ\"מ למלקו' ולקרבן אבל כיון דחזי לאצטרופי ולהשלימו לכזית איסורא מיהא איכא דאע\"ג דהתם ביומא מריבוייא דכל חלב מייתינן חצי שיעור הא ודאי ההוא ריבויא לא כתי' אלא גבי חלב ואפ\"ה ילפינן מיניה לכל איסורין משום דפשיטא לן דלא אסריה רחמנא אלא משום דחזי לאצטרופי ולמה לא יהיה דין נשבע השבועות כדין שאר איסורין עכ\"ל.
והנה בשיטת רבינו ודעימיה דס\"ל דחצי שיעור אסור בשבועה כשאר איסורין העלה הרמ\"ל דאין חילוק בין נשבע שלא אוכל סתם לנשבע שלא אוכל כזית או שלא אוכלנה דאפי' דמפרש בשבועתו כזית או כל הככר אפ\"ה אסור בחצי שיעור וכמ\"ש הטור בהדיא דאפי' בשלא אוכלנה דפירושו הוא שלא יאכל כל הככר אפי\"ה אסור בחצי שיעור יע\"ש גם מלשונו של הרא\"ש שכתבנו לעיל מוכח הכי שכתב ואין נפקותא האידנא דאפי' אם דעתו אכזית קי\"ל חצי שיעור אסור מן התורה ע\"כ הרי שכתב דאפי' אם דעתיה אכזית אפ\"ה אסור בחצי שיעור וכיון דאפי' ידעינן שדעתו אכזית אפ\"ה אסור בחצי שיעור אין ספק דמפרש שדעתו נמי בשבועתו כזית דינא נמי הכי גם מלשון הר\"ן מבואר כן שדימה דין השבועות לדין שאר איסורין משום טעמא דחזי לאצטרופי וכיון דאפילו פי' בשבועות בכזית ס\"ס איכא להאי טעמא כל דחזי לאצטרופי מהי תיתי לחלק בין שבועה סתם לנשבע שלא אוכל כזית ס\"ס גזרת רחמנא הוא דכל דחזי לאצטרופי תיתסר ואפשר דאפי' פירש בשבועתו שאין רצונו ליאסר בחצי שיעור וע\"ת כן קיבל שבועתו אפ\"ה לא משגחינן ביה דמתנה לעבור על דבר תורה הוא והתימא על הרש\"ך שכתב בסימן רל\"ח ס\"ק י\"ב עמ\"ש הטור דבשבועה שלא אוכלינה אסור בכל שהו וז\"ל ולא ידעתי מנ\"ל הא וגם לקמן סט\"ו בשבועה שאוכלינה ונשרף מקצתה אמרי' שאין צריך לאכו' מקצתה שניתותר ומשמע דאפי' איסורא ליכא אם לא יאכל המותר ומדברי הב\"ת ס\"ח מבואר דמדמי לה לחצי שיעור אסור מן התורה ולפ\"ז י\"ל דדוקא בשבועה שלא אוכלינה אסור" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש נשבע בכולל לבטל המצוה שבועה \n שלא אוכל תמרים ונבלות וטריפות ואכל כזית נבלה וטריפה חייב כו' שהרי כלל דברים האסורים כו'. הנה דין זה הוא בנשבע לקיים את המצוה דחייל עליה שבועת ביטוי בכולל אמנם בנשבע לבטל המצוה בכולל כתב לקמן בהל' ח\"י וז\"ל נשבע שלא יאכל מצה שנה או שנתיים הרי זה אסור לאכול מצה בלילי הפסח ואם אכל חייב משום שבועת ביטוי ואין זה שבועת שוא שהרי לא נשבע שלא לאכול מצה בלילי הפסח אלא כלל עיתים שאכילת מצה בהם רשות עם עת שאכילתה בו מצוה ומתוך שחלה שבועה על שאר הימים חלה על ליל פסח וכן כל כיוצא בזה כגון שנשבע שלא ישב בצל סוכה לעולם או שלא יעלה עליו בגד שנה או שנתיים עכ\"ל ועיק' דמילתא דנשבע לקיים את המצוה בכולל איתא בפרק ג' דשבועות דכ\"ג ע\"ב עלה דמתניתין דשבועה שלא אוכל ואכל אוכלים שאינן ראויים לאכילה פטור ופרכינן בגמרא הא גופא קשיא אמרת שבועה שלא אוכל ואכל כו' פטור והדר תני שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטריפות כו' חייב מ\"ש רישא דפטור ומ\"ש סיפא דחייב הא לא קשיא רישא בסתם סיפא במפרש מפרש גופה תיקשי אמאי מושבע מהר סיני הוא רב ושמואל ור' יוחנן דאמרי בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים ור\"ל אמר אי אתה מוצא אלא אי במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן אי בסתם ואליבא דר\"ע דאמר אדם אוסר עצמו בכל שהו כו'.
וראיתי להרב מ\"ל בפירקין הל' ה' שהביא סוגיא זו וכתיב וז\"ל ולפי תירוץ זה דמתרצי רב ושמואל ורבי יוחנן בכולל אפשר דבין רישא ובין סיפא מיירי במפרש אלא דרישא באינו כולל וסיפא בכולל אך התוס' ס\"ל דגם לפי אוקמתא זו דסיפא מיירי בכולל רישא איירי בסתם שכת' ואין להקשות דלוקי כולה במפרש וריש' בשאינו כולל דברים האסורים עם דברים המותרים וכו' והדין עמהם מדלא אמרו אלא כו' משמ' דלא חזרו מאוקמת' קמא דרישא איירי בסתם ומשו\"ה הקשו אמאי אצטריך לאוקומה בסתם לוקמה נמי במפרש ובאינו כולל ותירצו דאי מיירי באומר שבועה שלא אוכל נבלה מאי קאמ' אכל אוכלין שאינן ראויין פטור דמשמע דאם אכל ראויים חייב הא איהו לא נשבע אלא בשאינן ראויים אלא ודאי דמיירי רישא בנשבע סתם ומשום הכי דוקא אכל אוכלין שאינן ראויים פטור משום דמושבע מהר סיני הוא אבל אכל אוכלין ראויין חייב וזה פשוט עכ\"ל. ולע\"ד יש לתמוה ע\"ד התוספות דמה צורך להם לתירוץ זה דבלא\"ה נראה דלא קשיא כלל דמש\"ה לא מצי לשנויי דריש' מיירי במפרש משום דברישא קתני סתמא ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה ובכלל שאינן ראויין לאכילה הוי נמי עפר וכיוצא שאינן ראוין לאכילה מצד עצמן לא מצד איסור דרביע עלייהו כנבלות וטרפות וכיון שכן לא מצי לשנויי דרישא מיירי במפרש דא\"כ כי אכל עפר אמאי פטור הרי פירש בשבועתו אף מידי דלאו בר אכילה וכי פריך הש\"ס מעיקרא דקשיא רישא דמתניתין אסיפא לאו משו' דמשמע ליה דכי קתני רישא אוכלין שאינן ראוים לאכילה היינו נבלות וטריפות דוקא אלא משום דמשמע ליה דאף נבלות וטריפות בכלל שאינן ראויים לאכילה הוא וע\"ז פריך דכי אכל נבלות אמאי פטור הא קתני סיפא דחייב מיהו ודאי דאף עפר נמי בכלל אוכלין שאינן ראויין לאכילה הוא.
ובכן ממילא יתיישב מאי דאיכ' למידק תו בשמעתין אמאי לא משני מעיקרא רישא במפרש וסיפ' בסתם וטעמא דרישא דפטור הוא משום דכיון שפי' בהדיא שלא יאכל נבלה אין שבועה חלה עליו מפני שהוא מושבע ועומד מהר סיני וסיפא דקתני חייב הוא משום דכיון דנשבע סתמא שלא יאכל כלל דברים המותרים עם דברים האסורים וחיילא שבועה אף אנבלה בכולל ואי הוה משני הכי תו לא הוה קשיא ליה מאי דפריך תלמודא השתא מפרש גופיה תיקשי אמאי חייב מושבע ועומד הוא וכו' כמובן גם אידך דפריך תלמודא בשלמא לר\"ל משכחת לה בלאו והן אלא לר\"י בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת לה והוצרך לומר אלא כדרבא כו' לפי גיר' רש\"י כיע\"ש אי הוה משני הכי דרישא במפרש וסיפא בסתם בפשיטות הוה משני דהן נמי משכחת לה באומר שאוכל סתמא דומיא דשלא אוכל סתמא ולא הוה צריך לשנויי אלא כדרבא כו' מיהו לפי האמור דכי קתני רישא ואכל אוכ' שאינן ראויין לאכילה אף עפר בכלל מש\"ה לא מצי לשנויי דרישא במפרש איירי דא\"כ כי אכל עפר אמאי פטור. ועל דברי התוס' יש לתמוה דאמאי לא הוקשה להם עיקר קושייתם הכי מעיקרא דאמאי לא משני רישא במפרש וסיפא בסתם דאי הוה משני הכי תו לא הוה ק\"ל מאי דפריך השתא מפרש גופיה תיקשי וכו' כדאמרן.
גם אידך דק\"ל בד\"ה רישא בסתם וסיפא במפרש וז\"ל קצת תימא כיון דרישא וסיפא איירו בנבלה וטריפה מ\"ש ברישא נקט אוכלין שאינן ראויין לאכילה ובסיפא נקט נבלה וטריפה עכ\"ל לפום מאי דאמרן נראה דלא קשיא כלל דכי משני רישא בסתם וסיפא במפרש לא איירי רישא בנבלה וטריפה דוקא אלא מיירי בין בעפר בין בנבלה וטריפה וסיפא מיירי בנבלה וטריפה דוקא ורישא קמ\"ל דכי נשבע שלא אוכל הן דברים שאין ראויין לאכילה לא מצד עצמן כעפר ולא מצד איסורא דרביע עלייהו דנבלות וטרפות בכלל שבועתו וסיפא קמ\"ל דאם פי' וכלל דברים המותרים עם דברים האסורים שבועה חיילא אף אנבלה וטריפה אף דמושבע ועומד עליהם מיהו לזה י\"ל דעיקר קושייתם היא דמאן דפריך מפרש גופיה תיקשי דלא ידע דמיירי סיפא בכולל אמאי לא פריך אי במפרש מ\"ש דנקט סיפא נבלה וטרפה לבד ולא נקט כדרישא אוכלין שאינן ראוין לאכילה דאף עפר בכלל איברא דלשון זה שכתבו כיון דריש' וסיפא איירי בנבלה וטריפה כו' משמע דס\"ל דדוקא בנבלה וטריפה מיירי מתני' ברישא ובסיפא ולא איירי רישא בעפר כלל ומתוך כך הוצרכו נמי בדבור שאחריו למה שתירצו דלהכי לא אוקי כולה מתני' במפרש ורישא באינו כולל וסיפא בכולל דהא קתני ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה פטור אבל ראויין חייב כו' ואי הוה משמע להו דרישא איירי אף בעפר בלא\"ה ניחא כדאמרן לעיל וזה תימא לכאור' דפשטא דסוגייא שפיר מצינן למימר דס\"ל דרישא איירי בין בעפר ובין בנבלה וטרפה.
ואפשר דמשמע להו להתוספות דרישא אי אפשר לפרש דמיירי בין בעפר ובין בנבלה וטריפה דא\"כ תפשוט מאי דבעי רבא לעיל דכ\"ב ע\"ב גבי שבועה שלא אוכל עפר בכמה אי בכזית אי במשהו יע\"ש והשתא מדכייל להו תנא לשתיהן כחדא משמע דחד דינא אית להו דבסתם פטור ובמפרש חייב בין בנבלה ובין בעפר וכי היכי דמחייב אנבלה בכזית ה\"נ בעפר דאי שיעורו של זה לאו שיעורו של זה לא הו\"ל למיכללינהו כחדא ודוק עוד כתב הרמ\"ל במאי דמשני ר\"ל אי אתה מוצא אלא אי במפרש חצי שיעור כו' וז\"ל והנה כפי אוקמתא קמייתא דמוקי לסיפא במפרש חצי שיעור מצי איירי בין באומר שבועה שלא אוכל חצי שיעור מנבלות וטרפות בין באומר שבועה שלא אוכל חצי שיעור סתם וקמ\"ל מתני' דשבועה חיילא על חצי שיעור ומש\"ה אם אכל נבלות וטרפות חייב דעבר על שבועתו אך רישא דמיירי באומר שלא אוכל סתם ואינו חייב אלא בכזית לא מתוקמא אלא בסתם ומשו\"ה דוקא אכל אוכלין שאינן ראויין פטור משום דמושבע ועומד הוא וכמ\"ש התוספות אליבא כתירוצא דסיפא מיירי בכולל אך קשה דכפי' ר\"ל לוקמא רישא וסיפא בסתם דאינו מוציא בפי' נבלה אלא דרישא מיירי באומר שלא אוכל סתם דמשמ' כזית ומש\"ה אם אכל כזית מנבלה פטור דמושבע ועומד הוא וסיפא מיירי באומר שלא אוכל חצי שיעור ומש\"ה אם אכל חצי שיעור מנבלה חייב דשבועה חלה על חצי שיעור וכ\"ת ה\"נ דלר\"ל רישא וסיפא איירי בסתם ורישא בשלא אוכל וסיפא בשלא אוכל חצי שיעור הא ליתא שהרי מדברי התוס' מוכח דס\"ל דאוקמתא קמייתא כאן במפרש לא זזה ממקומה וכמו שכתבנו מדלא קאמר אלא כו' והנר' דלר\"ל רישא וסיפא מיירי באומר שלא אוכל חצי שיעור אלא דרישא מיירי באומ' שלא אוכל חצי שיעור סתם כו' ומש\"ה אם אכל חצי שיעור מנבלה פטור דאע\"ג דשבו' חלה ע\"ח שיעור היינו דוקא באומ' שלא אוכל חצי שיעו' מנבלה אבל באומר שלא אוכל חצי שיעור ואכל חצי שיעו' מנבלה פטור משום דאמדינן דעתיה שזה לא נשבע אלא שלא יאכל דבר המותר אבל לא נשבע ע\"ד האסור אעפ\"י ששבועה חלה על אותו איסור ונראה שיש להכריח פי' זה מאידך אוקמתא דר\"ל דמוקי לה בסתם ואליבא דר\"ע דאמר אדם אוסר עצמו בכל שהו ולפ\"ז רישא דקתני פטור קשיא ולומר רישא רבנן כו' הוא דוחק כו' ולומר דרישא איירי באוכל עפר כו' אבל אם אכל נבלות ה\"נ דחייב באוכל חצי שיעור הא ליתא דמדברי התוס' מוכח דהגמ' ס\"ל דרישא וסיפא איירי בנבלה אשר ע\"כ נראה דלהך אוקמתא רישא וסיפא איירי בנבלה וכולה ר\"ע היא ורישא באומר סתם שלא אוכל ואפי' אכל חצי שיעור מנבלה פטור דלאו דעתיה אנבלה וסיפא איירי באומר שלא אוכל נבלה ואם אכל חצי שיעור מנבלה פטור משום דשבועה חלה ע\"ח שיעור ודע דאותה אוקמתא דמוקי למתני' בכולל ל\"פ בדינו דר\"ל ומודה נמי דאי פירש שלא אוכ' חצי שיעור אם אכל מנבלה חצי שיעור פטור משום דלאו דעתיה אנבלה ואם פירש שלא אוכל חצי שיעור מנבלה חייב משום דשבועה חלה עליו ולקמן נאריך בזה עכ\"ל.
הנה הרב ז\"ל פסקה למילתיה דבין לר\"י ובין לר\"ל כשנשבע שלא יאכל סתם ולא הזכיר נבלה ואפי' אמר שלא אוכל חצי שיעור אם אכל נבלה פטור דאמדינן דעתיה שזה לא נשבע אלא ע\"ד המותר אבל לא נשבע ע\"ד האסור אעפ\"י ששבועה חלה על אותו איסור ועיקר דבר זה לימדו הרב משינוייא דמשני ר\"ל אי אתה מוצא כו' וכמדובר. ויש לתמוה למה זה פסקה למילתיה הרב מאחר שדבר זה תלוי בגיר' הגמ' במסקנא בתר דפריך בשלמא לר\"ל משכחת לה בלאו והן אלא לר\"י בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת והדר אלא כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכ' ואכל עפר פטור ע\"כ דרש\"י והתוס' והרא\"ש והטור בסימן רל\"ח גרסי אלא כדרבא ומפרשי דהשתא הדר תלמודא ממאי דקאמר מעיקרא דרישא בסתם וסיפא במפרש אלא השתא מתרץ דכולה מתניתין בסתם מיירי ואוכלין שאינן ראויין לאכילה דקתני רישא דפטור כדרבא מפרש כגון עפר שאינו ראוי לאכילה אבל נבלות ראויות לאכילה הן וארייא הוא דרביע עלייהו ותו לא קשיא לר\"י דמשכחת לה בלאו והן אף בשיעור שלם דהא לא אוכל סתם קאמר אם אכל נבלה חייב שהרי כלל בסתמו דברים המותרים והאסורים והן משכחת לה דהא אוכל סתמא קאמר ומקיים שבועתו בדברי' המותרים ואם לא אכל חייב יע\"ש הרי מבואר לפי מסקנא זו דלר\"י אם נשבע שלא אוכל ואכל נבלה חייב משום דנבלה ראויה לאכילה מקרי וכ\"כ הטור בהדייא בסימן רל\"ח יע\"ש ולפי שיטה זו ודאי דאף ר\"ל לא פליג בהכי אר' יוחנן ולדידיה נמי ס\"ל הכי דנבלה ראויה לאכילה הוא ואם נשבע שלא אוכל חצי שיעור סתם אם אכל נבלה חייב ולדידיה נמי רישא דמתני' דקתני ואכל אוכלין שאינן ראויין פטור מיירי בעפר כדמפרש לה ר\"י לפום מסקנא זו ובסיפא דמתני' הוא דפליגי דלר\"י מיירי באומר שלא אוכל סתמא שבזה כולל נבלות וטרפות ושחוטות ולר\"ל מיירי באומר בפי' שלא אוכל חצי שיעור לרבנן ואומר שלא אוכל סתמא לר\"ע והחילוק שבין רישא לסיפא הוא דברישא מיירי בשאכל עפר וסיפא מיירי בשאכל נבלה באופן דלפי המסקנא בין לר\"י ובין לר\"ל כשנשבע שלא יאכל סתם אם אכל נבלה חייב שלא כדברי הרמ\"ל.
מיהו לפי גי' הר\"ן שהביא מרן כ\"מ בהל' ה' והיא היא גי' הרי\"ף ורבינו דלא גרסי אלא כדרבא כו' אלא גרסי הכי משכחת לה בהן כדאמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור ופי' הר\"ן כלומר משכחת לה באומר שאוכל סתם דנבלות בכלל לענין שאם אכל נבלות פטור וכיון דמשכחת לה בהן סתם סגי אע\"ג דשבועה דלאו אינו אלא בלאו מפורש כדאוקימנ' מתני' במפרש דוקא עכ\"ל יע\"ש אשר מבואר יוצא מדבריו דלפי המסקנא לא הדר תלמודא ממאי דמשני מעיקרא רישא בסתם וסיפא במפרש ואף לפי המסקנא אם נשבע שלא יאכל סתם ואכל נבלה פטור לר\"י לפי שאין נבלות בכלל שבועתו וכבר נתן טעם הר\"ן מה בין נשבע שיאכל סתם דאם אכל נבלה פטור לנשבע שלא יאכל ואכל נבלה דאמרי' שאין דעתו אנבל' וכת' דלפרוקי הך קושיא דקאמר משכחת לה כדרבא כלומר לא דמי מי שנשבע שיאכל למי שנשבע שלא יאכל שמי שנשבע שלא יאכל מסתמא אמרינן שלא נתכוון אלא ע\"ד המותרים הראויים דדברים שאין ראוים לא היה צריך לישבע עלייהו כו' יע\"ש וא\"כ לפי גירסא זו ודאי דאף ר\"ל ל\"פ אר\"י בהא וס\"ל דכל שלא הזכיר נבלה בפירוש אם אכל נבלה חצי שיעור פטור משום דלאו דעתיה אנבלה ולפי שיטה זו לא היה צריך הרב לכל האריכות הזה וללמוד מדר\"ל לר\"ל דאדרבא לפי המסקנא נשמע מר\"י לר\"ל דכי היכי דלר\"י בנשבע שלא יאכל סתם אין נבלה בכלל ה\"נ לר\"ל בחצי שיעור אין נבלה בכלל כל שלא הזכיר בפי' והדברים ברורים ודברי הרב צל\"ע.
ואיך שיהיה הנה מתוך סוגייא זו למדנו דבנשבע לקיים את המצוה בכולל כגון שלא אוכל נבלות וכשרות לר\"י ורב ושמואל דקי\"ל כוותייהו חלה השבועה אף אנבלות מיהו לפי מ\"ש רש\"י במסקנת השמועה בד\"ה ה\"נ אלא כדרבא כו' מבואר יוצא דכי נשבע שלא יאכל נבלו' וכשרות לא חיילא השבועה בכולל אלא לענין שאם עבר ואכל נבלות וטרפות לקי נמי משום בל יחל אבל לענין קרבן שבועת ביטוי לא מיחייב משום דלענין קרבן שבו' בעינן לאו והן וכי נשבע שלא יאכל נבלות וכשרות ליתיה בהן שאם נשבע שיאכל נבלות וכשרות לא חיילא שבועה אנבלו' דבקום עשה לא חייל שבועה בכולל ולא משכחת לה שיחול השבועה בכולל לענין חיוב קרבן שבועה לדעת רש\"י אלא בנשבע סתם שבועה שלא אוכל דאז משכחת לה נמי בהן שאם נשבע שיאכל סתם אם אכל דברים האסורים קיים שבועתו ומ\"ש רש\"י שאם נשבע שיאכל סתם מקיים שבועתו בדברים המותרים דמשמע דבדברים האסורים אינו מקיים שבועתו כבר כתבו התוס' שם דלא פירש הכי אלא משום ר\"ש דלדידי' לא חיילא השבועה אדברים האסורים אפי' ע\"י כולל יע\"ש ואי לאו דמסתפינ' אמינא דכוונ' רש\"י הוא לתת טעם למה בנשבע שיאכל סתם חיילא שבועתו אפי' אדברים האסורים אפילו שהוא בקו' עשה לזה כתב דשאני התם שהוא מקיים שבועתו בדברים המותרים כלומר וכיון דמצי לקיים שבועתו בדברי' המות' לא מיקרי נשבע לבטל את המצו' דע\"כ לא מיקרי נשבע לבטל את המצוה אלא כשאינו יכול לקיים שבועתו אלא ע\"י ביטול מצוה אבל כשיכול לקיים שבועתו בין בביטול מצוה ובין שלא בביטול מצוה שבועה חלה בכולל אף אביטול מצוה ואם אכל דברים האסורים קיים שבועתו וזהו שסיים רש\"י וכתב סתמא ואם לא אכל חייב כלומר שאם לא אכל כלל לא דברים המותרים ולא דברים האסורים חייב כנלע\"ד וחילוק זה צריכין אנו לאומרו לדעת הר\"ן שכתב בפי' הלכו' דשי\"א ע\"א דהנשבע לבטל את המצוה בקום עשה בכולל כגון שיאכל נבלות וטרפות וכשרות לא חיילא שבועה אנבלות וסמוך לזה כתב ומפרקינן משכחת לה בהן כדרבא שאמר שבועה שאוכל ואכל עפר פטור כלומר משכחת לה סתם שאוכל סתם דנבלות בכלל לענין שאם אכל נבלות פטור וכיון דמשכחת לה בהן סתם סגי כו' יע\"ש ולכאורה קשה דכיון דסיים וכתב שאין שבועה בכולל חלה לבטל מצוה בקום עשה א\"כ כי נשבע שיאכל סתם היכי מצי פטר נפשיה בנבלות הרי שבועתו לא חלה בכולל אנבלות כיון שהיא בקום עשה וא\"כ אין שבועתו חלה אלא אכשרות וכי אכי' נבלות היכי פטר נפשיה מיהו לפי האמור ניחא דכי נשבע שיאכל סתמא כיון דמצי פטר נפשיה בכשרות אין כאן נשבע לבטל את המצוה וכיון שכן חלה שבועתו אף אנבלות לענין דכי אכיל מינייהו מיפטר משבועתו וברור.
ודעת רבינו לפי מ\"ש מרן כ\"מ בהל' ה' וכן מבואר מדבריו בדין שלפנינו הוא כדעת הר\"ן ז\"ל דאזיל בתר איפכא משיטת רש\"י דאם נשבע שלא יאכל נבלות וכשרות בפי' חשיב נשבע בכולל וחלה שבועתו אף אנבלות בין לענין חיוב מלקות ובין לענין חיוב קרבן שבועת ביטוי הואיל ומשכחת לה בהן סתמא דהיינו שנשבע שיאכל סתם דאז חלה שבועתו אף אנבלות כדאמרן מיהו אם נשבע שלא יאכל סתמא אין כאן כולל לא לענין מלקו' ולא לענין קרבן ש\"ב דאין נבלות בכלל שבועתו כלל ואם אכל נבלות פטור מכל וע\"פ שיטת הר\"ן ורבינו יתיישב מה שהקשו התוס' בפרק אלו הן הלוקין דכ\"ב ע\"א ד\"ה אמר ליה כגון דאמר שלא אחרוש בין בחול ובין בי\"ט וז\"ל ואכתי ליתיה בלאו והן כדפריך פ\"ב דשבועות כו' ואולי י\"ל דמשכחת לה בהן כגון בעפר תחוח דלית בה חיובא מן התורה באותה חרישה עכ\"ל ולפי שיטת הר\"ן ורבי' לא היו צריכין לזה דבלא\"ה משכחת לה בהן כגון שנשבע שיחרוש סתם דאם חרש בי\"ט נפטר משבועתו כדאמרינן הכא גבי נשבע שלא יאכל נבלות וכשרות דחייל בכולל הואיל ומשכחת לה בנשבע שיאכל סתם ולשיטת רש\"י אם נשבע שלא יחרוש בין בחול בין בי\"ט ליתיה בהן כיון שאינו חל בנשבע בפי' שיחרוש בחול ובי\"ט מיהו אף לשיטת רש\"י י\"ל דודאי הא דאמרינן התם כגון שנשבע שלא יחרוש בין בחול בין בי\"ט לאו דוקא דאמר כי האי לישנא דהא אפי' אמר סתמא נמי שלא אחרוש אף אי\"ט נמי חלה שבועתו דומייא דשלא אוכל סתם דחל נמי אנבלות בכולל לשיטתו אלא דתלמודא הוא דקאמר דמשכחת לה שנשבע בין בחול בין בי\"ט והיינו בנשבע סתמא שלא אחרוש וכעין זה כתבו התוס' הכא בשבועות לשיטת רש\"י גבי מאי דקאמר רבא שבועה שלא אוכל תאנים וענבים דלאו דוקא שחזר ונשבע בפי' אתאנים וענבים דאפי' נשבע סתמא נמי סגי יע\"ש והשתא כיון דבנשבע סתמא מיירי א\"כ משכחת לה נמי בהן בנשבע סתמא שיחרוש דכיון שיכול לקיים שבועתו בחול כי לא חרש כלל לא בחול ולא בי\"ט חייב דומייא דשלא אוכל סתמא דכתב רש\"י דחייל אנבלות הואי' ומשכחת לה בשאוכל סתמא ודוק.
איברא דעיקר קושיית התוס' ז\"ל שם במכות לא קשיא כלל לפי המבואר מדבריהם הכא בשבועות וגם מדברי רש\"י דלענין מלקות לא בעינן לאו והן וא\"כ התם במכות דקאי לענין מלקות אע\"ג דלא משכחת ביה לאו והן חלה שבועתו שפיר בכולל ומיחייב וכבר עמד מתמיה על דבריהם הרב מש\"ל ברפ\"ד מה' שבועות ד\"ה הן אמת יע\"ש ועיין ג\"כ בס' לשון ערומים בדרשותיו דע\"ב ע\"ב יע\"ש ועיין לקמן שגם התשב\"ץ נראה דקאי בשיטה זו יע\"ש ומ\"מ הנר' לע\"ד בזה הוא דהתוס' שם משמע להו דכיון דמילתא דליתיה בלאו והן ומילתא דליתיה בלהבא ומילתא דמצוה שלשתן אמעיטו מקרבן שבועה מקרא דלהרע או להטיב כיון דאשכחן במלתא דמצוה דמשמע ליה לתלמו' דכי היכי דאמעיט מקרבן אמעיט נמי מלאו דבל יחל כדחזינן התם באותה סוגייא דמכות דפריך גבי נשבע שלא יחרוש ביו\"ט והלא מושבע ועומד הוא ולא משני דאע\"ג דמושבע ועומד הוא מ\"מ חלה עליו שבועה לקיים את המצוה לענין בל יחל משמע דס\"ל לתלמודא דכי היכי דמיעטיה קרא דלהרע או להטיב לנשבע לקיים את המצוה דלא חלה עליו שבועה לענין קרבן ה\"נ לא חלה עליו לענין לאו דבל יחל והשתא משמע להו דכי היכי דנשבע לקיים את המצוה משמע ליה לתלמודא דכי היכי דאמעיט קרא מקרבן שבועה אמעיט נמי מלאו דבל יחל ה\"נ מילתא דליתיה בלהבא ומילתא דליתיה בלאו והן נמי כי היכי דאמעיטו מקרבן שבועה אמעיטו נמי מבל יחל ומה שהכרי' הרב מש\"ל דמילתא דליתיה בלהבא לא אמעיט אלא מקרבן מדאמרי' בגמ' דכ\"ה לא אכלתי לקרבן לא הנחתי למלקות יע\"ש הא לא מכרעא לע\"ד לא הנחתי למלקות דקאמר לא משום לאו דבל יחל קאמר אלא משום לאו דלא תשבעו בשמי א\"נ משום לאו דלא תשא אבל משום לאו דבל יחל לא מיחייב כיון דליתיה בלהבא ועוד יש לדחות ראיה הלזו עיין בס' קרית מלך רב בה' שבועות ד\"ה ע\"א ד\"ה עוד כו' וכבר עמדתי ע\"ז עוד בשורש אח\"ע איסור יע\"ש.
ודע דמתוך סוגייא דשבועות לא למדנו דהנשבע לקיים את המצוה בכולל דחלה אשבועה אף אמצוה אלא בנשבע לקיים מצות ל\"ת כאכילת נבלה אבל אכתי לא שמענו בנשבע לקיים מצות עשה כגון הנשבע שיתקע בשופר בכל יום או שיאכל מצה בכל לילה ועבר ולא תקע שופר בראש השנה או לא אכל מצה בליל פסח אי מיחייב משום שבועת ביטוי דמגו דחיילא אשבועה אימי הרשות חיילא נמי אימי מצוה ולכאורה נראה דלפי שיטת הר\"ן ורבינו דמשמע להו דהנשבע שלא יאכל סתם אין נבלה בכלל שבועתו דאמדינן דעתיה שזה לא נשבע על דבר אסור שכבר מושבע ועומד הוא אע\"פ שאם פי' ואמר שלא אוכל נבלות וכשרות חלה שבועתו אף אנבלות מ\"מ כשנשבע סתם אמרי' דאין נבלה בכלל ה\"נ כשיאכל מצה בכל לילה ויתקע שופר בכל יום אמרי' דלא נשבע על שופר של מצוה ועל מצה של מצוה שכבר הוא מושבע ועומד עליהן אמנם לפי שיטת רש\"י ודעימיה שאם נשבע שלא יאכל סתם אף נבלה בכלל אע\"פ שהוא מוזהר עליה ה\"נ כשנשבע סתם אף על שופר של מצוה ועל מצה של מצוה נשבע אלא שראיתי להרב המבי\"ט בח\"א סי' נ\"א שכתב הדבר בפשיטות וז\"ל ונראה שאם נשבע לאכול מצה שנה א' ועבר ליל פסח ולא אכלה חייב משום שבועת ביטוי עכ\"ל וכבר עמדנו על דבריו אלו בשורש נשבע לבטל את המצוה יע\"ש ואפשר דמשמע ליה להרב דהנשבע שיאכל מצה כל השנה או כל יום חשיב כנשבע בפי' אף אמצה של מצוה וכנשבע שלא יאכל נבלות וכשרות דמי ומ\"מ בנשבע בכולל לקיים מצות עשה אפי' אם נאמר דחיילא שבועתו אמצוה לא נ\"מ לענין מלקות מידי דכי עבר על שבועתו אינו אלא בשב וא\"ת וליכא מלקות ואף לענין איסור בל יחל נמי לא נ\"מ לפי שיטת הר\"ן בפ\"ק דנדרים ד\"ח ע\"א והרז\"ה בס' המאור בפ' ג' דשבועות דס\"ל דהנשבע לקיים מצות עשה אף בלאו כולל חל עליה לאו דבל יחל וכבר עמדנו על דבריהם בשורש איסור חל על איסור יע\"ש מיהו נ\"מ אי אמרינן דחיילא שבועה בכולל על הקיום מ\"ע לדעת הר\"ן והרז\"ה ה\"נ לענין חיוב קרבן ש\"ב ולדעת הרמב\"ן והרא\"ש נ\"מ נמי דאם נשבע לקיים את המצוה בכולל חייל עליה לאו דבל יחל דאי לאו דנשבע בכולל לא הוה חייל שבועה כלל כמבואר מדברי הרמב\"ן בס' המלחמות בפ\"ג דשבועות ומדברי הרא\"ש שם ובפ\"ק דנדרים ד\"ח ע\"א יע\"ש ועיין בס' התשב\"ץ בח\"א סי' ק' דנ\"ג ע\"ב ד\"ה והרביעי דמפשט פשיטא ליה נמי כמ\"ש המבי\"ט יע\"ש.
והטור בי\"ד סי' רל\"ח כתב וז\"ל נשבע שלא יאכל נבלות וטרפות אינה שבועה עכ\"ל נראה לכאורה שדעתו כדעת הרמב\"ן והרא\"ש אביו דהנשבע לקיים את המצוה לא חלה עליו שבועה כלל ואפי' לענין בל יחל דאי לשי' הר\"ן והרז\"ה הרי חלה עליו שבועה לענין בל יחל כמבואר בדברי הר\"ן שם בפ\"ק דנדרים ד\"ח ע\"א כיע\"ש ולפ\"ז יש לתמוה על מ\"ש מרן בב\"י שם על דברי הטור וז\"ל ומ\"ש שלא אוכל נבלות וטרפות אינה שבועה פשוט שם והטעם משום דהוי נשבע לקיים את המצוה דפטור משבועתו זאת מפני שמושבע ועומד מהר סיני הוא עכ\"ל דכיון דלדעת הר\"ן והרז\"ה חלה שבועתו לענין בל יחל לא היה לו לכתוב שדבר זה פשוט הוא אלא הי\"ל לומר כדעת הרא\"ש והרמב\"ן ושוב ראיתי דהא לא קשייא כלל דאף הרז\"ה והר\"ן לא כתבו דהנשבע לקיים את המצוה חלה עליו שבועה לענין ב\"י אלא בנשבע לקיים מצות עשה אבל הנשבע לקיים מצות לא תעשה אף הר\"ן והרז\"ה אזלי ומודו דלא חלה עליו כלל ואפי' לענין ב\"י ואף שדברי הר\"ן סתומים קצת הדבר מבואר בדברי הרז\"ה בפ\"ג דשבו' שכתב וז\"ל וכן הנשבע לקיים מצות ל\"ת אין עליו שום אונס שבועה שאין עליו בביטול המצוה מחמת השבועה לא קרבן ולא מלקות והיינו דאמרי' בסוף מכות דכ\"ב ולחשוב נמי שבועה שלא אחרוש ביו\"ט התם מי קא חיילא שבועה מושבע ועומד הוא כו' כלומר ואין איסור השבועה חל על איסור המצוה לפי שאין איסור חל על האיסור ובנשבע לקיים מצות עשה השבועה והנדר חלים עליו למלקות אבל לא לקרבן לפי שאינו בלאו והן לא מיעטיה קרא אלא מקרבן דכתיב ביה להרע או להטיב ושפיר דמי לכתחילה למעבד הכי כדאמרי' בנדרים מנין שנשבעין לקיים את המצוה כו' עכ\"ל הרי שכתב בהדייא דלקיים מצות לא תעשה לא חלה עליו שבועה כלל לא לקרבן ולא למלקות אבל נשבע לקיים מ\"ע חלה עליו לענין מלקות והדבר מבואר דז\"ש דנשבע לקיים מ\"ע חלה עליו לענין מלקות לאו דוקא שאין מלקות בעובר על המצוה בשב וא\"ת אלא לענין עונש לאו דבל יחל קאמר דכיון דחלה עליו שבועה מיחייב בלאו זה ומה שיש לעמוד בדברי הרז\"ה והר\"ן הללו כבר עמדנו עליהם בשורש איסור חל על איסור יע\"ש.
ועפ\"י האמור מינח ניחא לי מאי דקשה לכאורה דלפי שיטת הר\"ן דשבועה חלה עליו לקיים המצוה לענין בל יחל אמאי אין שבועה חלה על שבועה כמו ששנינו בפ\"ג דכ\"ו ע\"ב שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל אינו חייב אלא אחת יע\"ש מיהו לפי האמור ניחא דמה\"ט לא חיילא שבועה שניה משום דבשבועה ראשונה איכא לאו דבל יחל ולקיים מצות ל\"ת אין שבועה חלה כלל ודוק ועיין להר\"ן בנדרים די\"ז ע\"ב ד\"ה תנן יש נדר כו' ודוק ומ\"מ אכתי יש לגמגם על דברי מרן ב\"י שלא היה לו לכתוב שדברי הטור הם פשוטים מתוך סוגייא דשבו' כיון דמהתם ליכא ראיה דאין שבו' חלה כלל על קיום מצות ל\"ת ואפי' לענין מלקות ולא היה לו להביא אלא אותה סוגייא דמכות דכ\"ב דמשם באר'ה דאף לענין מלקו' לא חלה השבועה לקיים את המצוה וכמ\"ש הרז\"ה בספר המאור ודוק.
וראיתי בס' כהונת עולם שם בסי' רל\"ח שכתב על דברי הטור וז\"ל לכאורה תמהני דהך אוקמתא דכולל דברים המותרים עם דברים האסורים אידחייא בגמ' ומסקינן אלא כדרבא כו' וא\"כ במפרש שלא אוכל נבלה ושחוטה לא חלה כיון דליתיה בהן כו' ונראה דלק\"מ דמ\"ש דלא משכחת לה בהן ומש\"ה במפרש שלא אוכל נבלה ושחוטה אינו חייב היינו לענין חיוב קרבן כו' ואה\"נ דאיסורא איכא כמ\"ש הרא\"ש והר\"ן בפ' קמא דנדרים אההיא דאשנה פרק זה כו' להרא\"ש איכא איסורא ולהר\"ן איכא משום בל יחל וכדמייתינן לקמן ולפ\"ז צ\"ל דמאי דנקט הטור ברישא אינה שבועה לאו דוקא דאה\"ן דאיסורא איכא ומיהו פשט הלשון משמע דאינה שבועה כלל קאמר הטור ובסיפא הוא דאיכא איסורא וחיילה השבו' אפי' בסתם משום כולל וכעת זו לא שמענו לשום פוסק ומיהו לא תיקשי ליה ממ\"ש שם הרא\"ש אביו שם בנדרים דאיסורא איכא דיתכן שיפרש כפי' הר' אליעזר שהביאו שם התוס' דהיינו דקא פריך והלא מושבע ועומד מה\"ס הוא ואיסור עובר שבועה ליכא כלל ומ\"מ קשיא לי על הש\"ך סק\"ה דפשיטא ליה דלא צריך התרה לענין חולה ולא זכר שר דברי הר\"ן שכתב בהדייא דאיכא איסורא משום בל יחל ודקדוק לשון מרן בשולחן הזהב שבא הוא עליו ג\"כ נראה כהר\"ן מדנקטיה לענין קרבן וצ\"ע עכ\"ל ודבריו תמוהים דמ\"ש דלהרא\"ש איכא איסורא בנשבע לקיים את המצוה ואיך כתב הטור דאינה שבועה כלל הא ל\"ק כלל דמבואר הוא מדברי הרא\"ש שם כדברי הטור דאיסור שבועה ליכא עליו כלל זולת איסור מזכיר שם שמים ובהא לא עסיק הטור ז\"ל.
גם מ\"ש דלהר\"ן איכא משום ב\"י ליתא שכבר כתבנו דאף הר\"ן לא כתב דאיכא משום בל יחל אלא בנשבע לקיים מצות עשה כההיא דאשנה פרק זה אבל בנשבע לקיים מצות ל\"ת כנשבע שלא יאכל נבלות אף הר\"ן אזיל ומודה דליכא משום בל יחל כלל וכמבואר בסוגייא דמכות שכתב הרז\"ה בס' המאור ובכן ממילא לא קשייא מה שהקשה הרב על דברי הש\"כ בסק\"ה דשפיר כתב הרב דחולה שנשבע שלא יאכל נבילה כיון דאיכא פקוח נפש ומוזהר הוא על שמירת הנפש דלא חלה עליו שבועה דהו\"ל כנשבע לבטל את המצוה ואינו צריך התרה ואם הוא בריא ונשבע הו\"ל נשבע לקיים מצות ל\"ת ואינו צריך התרה דלא חלה עליו שבועה שכבר הוא מושבע ועומד וכבר כתבנו שאף הר\"ן אזיל ומודה דכל כה\"ג ליכא משום בל יחל גם מ\"ש עוד דכי נשבע בכולל חיילא השבועה אפי' בסתם לדעת הטור לענין איסורא ושזו לא שמענו לשום פוסק אמת הוא שלפי מ\"ש הר\"ן לדעת הרי\"ף והיא גם היא שיטת רבינו כל שנשבע סתם שלא יאכל אין נבילה בכלל וכי אכיל נבלה פטור משום דאמדינן דעתיה דלא אסר עליו נבלה שכבר אסורה עליו וכמ\"ש מרן כ\"מ בהל' ה' אמנם לפי מ\"ש רש\"י בפי' הסוגייא בד\"ה ה\"ג כו' מבואר הוא דכי נשבע שלא יאכל סתם חיילא עליה שבועה אף אנבלה בין לענין בל יחל בין לענין קרבן שבועה משום דהא איתיה בלאו והן אמנם בנשבע בפי' שלא יאכל נבלות וכשרו' חיילא עליה שבועה אף אנבלות לענין בל יחל אבל לענין קרבן שבועה לא מיחייב הואיל וליתיה בהן והטור דקאי לענין איסור בל יחל שפיר כתב דאם נשבע בפי' שלא יאכל נבלו' וכשרות דחיילא עליה שבועה בכולל וזה מבואר ודבריו צ\"ע.
ובנשבע לבטל את המצוה בכולל שכתב רבינו לקמן בהל' י\"ח דשבועה חלה עליו כתב מרן כ\"מ דהכי איתא בירוש' בפ\"ג שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח שבועה שלא אוכל מצה בלילי הפסח לוקה ואוכל מצה בלילי הפסח שבועה שלא אשב בצל אסור לישב בצל סוכה שבועה שלא אשב בצל סוכה לוקה ויושב בצל סוכה ע\"כ וכתב הר\"ן ז\"ל אסור לאכול מצה בלילי הפסח משום דשבועה חלה לבטל את המצוה בכולל בשב וא\"ת מגו דחיילא אכל ימות השנה חיילא נמי אליל פסח ועל שבועה שלא אשב בצל סוכה כתב אע\"ג דגבי מצה מקרי כולל כי אמר שלא אוכל מצה סתם אין הדבר כן בסוכה לפי שבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם וכל לחם שהוא מצה קרי מצה סתם ואין סוכה סתם אלא סוכת מצוה וכך לולב וזהו ששנינו בשבועת שוא שלא לעשות סוכה שלא לעשות לולב כו' ע\"כ ומדברי רבינו שכתב שלא ישב בצל סוכה לעולם נראה שהוא מפרש דירוש' לאו דוקא הוא וכי קתני שבועה שלא אשב בצל לוקה היינו דוקא במפרש ואומר בצל סוכה של מצוה עכ\"ל ולכאורה משמע מדברי מרן דרבינו מודה להר\"ן בחדא ופליג עליה בחדא דבמצה סתם מודה לו להר\"ן דאף מצה של רשות בכלל אמנם בסוכה סתם דס\"ל להר\"ן דהוי דוקא סוכה של מצוה בהא פליג עליה וס\"ל דאף סוכה של רשות בכלי סוכה סתם ולפ\"ז נראה דאם נשבע שלא יאכל מצה סתם או שלא ישב בצל סוכה סתם לדעת רבינו חשיב נשבע בכולל ואסו' לאכו' מצה של מצוה ואסור לישב בסוכה של מצוה ואם זו היתה כונתו ז\"ל ק\"ט דא\"כ למה לו לרבינו לומר שנשבע שלא יאכל מצה שנה או שנתיים או נשבע שלא לישב בצל סוכה לעולם דמבוארים דבריו דדוקא כשאמר שנה או שנתיים או לעולם הוא דחשיב נשבע בכולל אבל אם אמר שלא יאכל מצה סתם או שלא ישב בצל סוכה סתם לא חשיב נשבע בכולל אלא הו\"ל כנשבע על מצה של מצוה או על סוכה של מצוה וכבר תמה עליו בזה הלח\"מ בפ\"ג מה' נדרים ה\"ו וכתב דאדרבא רבינו מודה להר\"ן בסוכה סתם דחשיב סוכה של מצוה ופליג עליה במצה סתם דלדעת הר\"ן אף מצה של רשות בכלל ולדעת רבינו אין מצה של רשות בכלל אלא מצה של מצוה דוקא דומייא דמצה אלא שהוקשה לו מ\"ש רבינו בפ\"א מה' שבועות דהנשבע שלא ישב בסוכה בחג הסוכות ושלא יאכל מצה בליל פסח חשיב שבועת שוא דמשמע דאם לא הזכיר חג הסוכות וליל פסח לא לקי משום שבועת שוא דחשיב כנשבע בכולל והוא היפך דבריו כאן ונדחק הרב לומר ואולי מ\"ש בפ\"א לאו דוקא שלשון הנודר כן וצ\"ע עכ\"ל. ולא ידעתי למה לא הוקשה לו להרב לח\"מ לפי דרכו מדברי רבינו שלפניו שם בה' נדרים שכתב דהאומר הרי המצה בלילי הפסח אסורה עליו אפי' שבועה נמי חלה עליו דהו\"ל נשבע בכולל וכיון שמדבריו בפ\"א ושם בפ\"ג מה' נדרים משמע כן הי\"ל להרב לומר שדברי רבינו שכתב כאן בפ\"ה לאו דוקא דסמי חדא מקמי תרתי.
והנראה לע\"ד בדעת רבינו ובהכי נתיישבו דברי מרן כ\"מ הוא זה דלדידיה משמע ליה דהנודר ממצה סתם וכן הנודר שלא ישב בצל סוכה סתם כל שלא אמר שנה או שנתיים או לעולם אין מצה של מצוה ואין סוכה של מצוה בכולל עד שיפרש כונתו ודעתו שאף על מצה וסוכה של מצוה נשבע דסתמא אנו אומדין דעתו שלא נשבע ע\"ד שהוא מושבע ועומד מהר סיני וכעין זה כתב מרן כ\"מ בהל' ה' דלדעת רבי' והר\"ן הנשבע שלא יאכל סתמא אין נבלה בכלל כיון שכבר הוא מושבע ועומד כמש\"ל אעפ\"י שאם נשבע בפי' שלא יאכל נבלות וכשרות חיילא שבועתו אף אנבלות כיע\"ש.
וכבר הר\"ן בדשי\"ד עלה דמתני' דנשבע לבט' את המצוה כתב ג\"כ בשם הרמב\"ן דהירוש' סובר שהנשבע סתם שלא יאכל אם אכל נבלות חייב שהם סוברים שהנשבע סתם דעתו על האיסורין ומפני שהן סוב' כן אמרו שהנשבע שלא יאכל מצה סתם שדעתו אף לילי הפסח אבל אנן דקי\"ל שהנשבע שלא יאכל אילו אכל נבלות פטור שאין האיסורין בכלל שבועתו אפשר שאין לו לאוכלה בלילי הפסח יע\"ש ואין ספק לע\"ד כי זו היא סברת רבי' ומפני כן כתב רבינו הכא שנשבע שלא יאכל מצה שנה וכן שלא ישב בצל סוכה לעולם דאלו נשבע סתמא יכו' לומר שלא כיוין אמצה של מצוה ולא על סוכה של מצוה אבל כשאמר שנה או שנתיים הו\"ל כפי' בהדיא אף מצה וסוכה של מצוה דבכלל שנה הוי י\"ט של פסח ואלו אין דעתו על מצה של מצוה לא הי\"ל לומר שנה או לעולם שזה מבואר שדעתו אף על המצוה והשתא ניחא נמי מ\"ש רבינו בפ\"ג מה' נדרים ה\"ו גבי נדרים חלים ע\"ד מצוה שאמר הרי המצה בלילי הפסח אסורה עליו הרי ישיבת הסוכה בחג הסוכות אסורה עליו כו' דאלו אמר סתמא ולא הזכיר ליל פסח וחג הסוכות אף בשבועות חלה השבועה שאם הנשבע אמר שכונתו על מצה ועל סוכה של מצוה חלה שבועתו בכולל ובהכי ניחא נמי מ\"ש בפ\"א ה\"ו גבי נשבע לבט' את המצוה שאמר שלא ישב בסוכה בחג הסוכות כו' דאלו נשבע סתמא לא חשיב שבועת שוא אלא או רשות לחוד או כולל וחלה שבועתו שפיר ומ\"ש בפרקין הל' ט\"ו הנשבע לבט' את המצוה כיצד כגון שנשבע שלא יעשה סוכה כו' ולא פי' בחג הסוכות נלע\"ד דלשון זה דלא יעשה סוכה משמע ליה לרבינו דמשמע טפי עשיית סוכה של מצוה דאיכא מצוה בעשייתה כמו שנראה מדברי רבינו בפי\"א מה' ברכות ה\"ח והתוספו' בפרק התכלת כתבו דבירוש' פ' הרואה הצריכו לברך אעשיית סוכה יע\"ש אבל בסוכה של רשות לא שייך לשון עשיה אלא לשון ישיבה אם אין דרכו לעשות בעצמו ועוד דכיון שכבר ביאר דבריו רבינו בפי\"א מה' ברכות ובפרקין הל' ח' ובפ\"ג מה' נדרים דכל שלא אמר בפי' בחג הסוכות לא חשיב נשבע לבט' את המצוה לא הוצרך רבינו לבאר דבריו ג\"כ שם וסמך אמ\"ש באלו המקומות וזה ברור ועיין למרן ב\"י בסימן רט\"ו שכת' בשם הכולבו דהנודר להתענות ב' וה' סתם ואמר אלו הייתי יודע שהיה י\"ט חל בהם לא הייתי נודר בטל נדרו ואין צריך התרה וכ\"כ שם הר\"ב פרישה בשם הר\"א ממיץ וז\"ל נדר להתענות חדש אומרים לו הרי בזה החדש שנדרת יש י\"ט ושבת וא\"ל לא נתכונתי בהם אפי' להתיר א\"צ דברים כי הני שמוכיחין הוי דברים עכ\"ל ומדברי רבינו שכתב כאן נשבע שלא יאכל מצה שנה כו' משמע דפליג אהר\"א ממיץ וס\"ל דכל שאמר שנה והדבר ידוע שבתוך השנה יש יו\"ט ודאי שאף אי\"ט כיוין ואינו יכו' לומר שלא היה דעתו אי\"ט ודוק.
ועפ\"י האמור בדעת רבינו ממילא נוחים גם כן דברי מרן כ\"מ דאיהו מפשט פשיטא ליה בדעת רבינו כמ\"ש דכל שנשבע סתם שלא יאכל מצה או שלא ישב בסוכה יכו' לומר שלא כיוון אלא על מצה וסוכה של רשות ולכך הצריך שיאמר שלא יאכל מצה שנה כו' וכן שלא ישב בצל סוכה לעולם דסתמא לאו אמצה וסוכה של מצוה נשבע ופליג אהר\"ן בין במצה סתם ובין בסוכה סתם דלדעת הר\"ן מצה סתם הוא כולל אף מצה של מצוה וסוכה סתם אינו אלא סוכה של מצוה ולדעת רבינו סוכה ומצה סתם אינו אלא ש\"ר כמדובר מיהו הרב הוקשה לו לדעת רבינו דמדברי הירוש' משמע דסוכה סתם בלשון בני אדם הוא סוכה של מצוה כמו שהכריח הר\"ן מל' הירוש' ובהא לא אשכחן דפליג גמרא דידן אדברי הירוש' לזה הוצרך מרן לומר דלדעת רבינו לשון הירוש' לאו דוקא כו' דסיפא גבי סוכה סמיך ארישא מיהו בעיקרא דמילתא דס\"ל להירוש' דהנשבע שלא יאכל מצה סתם חשיב נשבע בכולל ואסור לאוכלה בלילי הפסח פשיטא ליה למרן ז\"ל דרבינו פליג וס\"ל כמ\"ש הרמב\"ן דגמרא דידן פליג על הירוש' ופסק כגמרא דידן ומש\"ה הצריך שיאמר שנה או שנתיים כן נלע\"ד נכון בדעת רבינו ז\"ל ודוק.
וראיתי להלח\"מ שם בפ\"ג מה' נדרים שהקשה עוד בדברי רבינו דהנשבע שלא יאכל מצה בלילי הפסח וכן שלא ישב בחג הסוכות וכן הנשבע שלא יניח תפילין אמאי חשיב ליה נשבע לבט' את המצוה נימא דחשיב נשבע בכולל דמגו דחייל שבועתו אשאר ימי החג חייל נמי אלילה ראשונה שהרי אינו חייב במצה ובסוכה אלא בלילה הראשונה בלבד וכן בתפילין נימא מגו דחייל אשבתות וימים טובים חייל נמי אשאר ימים והרב מתוך קושיא זו הכריח בדעת רבינו כמ\"ש הר\"ן דסוכה סתם בלשון בני אדם אינו אלא סוכה של מצוה וכן במצה סתם וכן בתפי' סתם ס\"ל נמי דכשאדם נשבע סתם אינו אלא אשעת חיובא לבד יע\"ש ולפי מ\"ש בדעת רבינו דאדרבא במצה ובסוכה סתם ס\"ל דאינו אלא של רשות דוקא ולא של מצוה כמבואר מדבריו בפ\"א ה\"ו ובפ\"ג מה' נדרים ה\"ו ואין מצה וסוכה של מצוה בכלל שבועתו עד שיפרש בשעת חיובא וכמ\"ש מרן כ\"מ צריך לומר דמ\"ש רבינו בלילי הפסח וכן בחג הסוכות אין כונתו שנשבע בלשון זה אלא הן הן דברי רבינו שהנשבע נשבע בפי' שלא יאכל מצה בעת שהוא חייב לאכו' ושלא ישב בסוכה בעת שהוא חייב לישב בסוכה וכן כשנשבע שלא להניח תפילין נשבע בפי' בעת שהוא חייב להניח ורבינו הוא שביאר לנו שהנשבע נשבע לבט' את המצוה בפי' כגון שנשבע לבט' מצות אכילת מצה בלילי הפסח שאנו מצווין באכילת מצה בלילי הפסח ור\"ל בכל לילה ראשונה שבכל חג הפסח וכן במצות ישיבת הסוכה בחג הסוכות שאנו מצווין בו ודוק ואפילו תימה שלשון זה שכתב רבינו הוא לשון הנשבע בעצמו אין כאן כולל דכיון דאכי' ראשונה שבליל פסח וישיבת הסוכ' הראשו' שבלילי חג הסוכות הוא מצוה עליה ומושבע ועומד הוא ואי אפשר לאכי' שניה של רשות וכן לישיבה שניה של רשות בלא ישיבה ראשונה ואכי' ראשונה של מצוה ואין כאן כולל וכמ\"ש הרב פר\"ח בה' פסח סימן תפ\"ה וז\"ל ואי קשיא מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא וכי היכי דברישא חיילא שבועה דמגו דחיילא אכל ימות השנה חיילא נמי אמצה אף בסיפא נמי מגו דחיילא אטפי מכזית ליחול נמי אכזית קמא דחיובא לאו מילתא היא דכיון דאי אפשר לכזית בתרא בלא כזית קמא ואכזית קמא מושבע ועומד מהר סיני הוא אין כאן שבועה דאין שבועה חלה על שבועה וכשהוציא שבועה מפיו שלא לאכו' מצה בליל פסח לוקה בין אכל בין לא אכל עכ\"ל.
גם הרב מהרימ\"ט חי\"ד סימן מ\"ז כתב וז\"ל ואין לומר מגו דחיילא אלאחר שישא בת בנים שאין בדבר איסור חיילא נמי קודם שישא דכיון דמ\"מ צריך לישא בת בנים הרי נעקרה שבועתו ותו לא חיילא אף אלאחר מכאן דאין לומר דמגו דחיילא לאחר שאכל כזית מצה ולאחר שאכל סעודת סוכה אלא ודאי הא ליתא כלל עכ\"ל גם בספר תמים דעים סימן רמ\"ה כתב בשם הראב\"ד דהעומד בליל פסח ונשבע שלא יאכל מצה סתם אין שבועה חלה עליו וכ\"כ הרש\"ך בח\"מ סימן ע\"ג סס\"ק י\"א יע\"ש. גם מהרש\"ך בח\"א סימן פ\"ב כתב דהנשבע לשרת לראובן שנה אחת ואח\"כ נשבע לשרת לשמעון שנתיים דהשניה לא חלה כיון דמושבע ועומד לראובן שנה אחת דכיון דבשנה ראשונה לא חלה ה\"נ בשניה לא חלה שאי אפשר לקיים שבועתו כלל עכ\"ל ועיין בספר קול יעקב בלשונות הרמב\"ם ד\"ל ע\"א כי שם הביא לשון מהרש\"ך ז\"ל ודוק.
ובכן יש לתמוה על מרן החבי\"ב דבי\"ד סימן רל\"ז הגהת ב\"י סוף אות כ\"ה כתב הפך זה ולא זכר שר דברי רבו שכתב בהפך וכמ\"ש וכבר תפס עליו בזה הרב כהונת עולם סימן רל\"ח דצ\"ו ע\"א יע\"ש. וראיתי בספר הנז' שתמה על סברת מהרימ\"ט שהרי הריב\"ש בסי' שצ\"ה כתב בהדיא דאפי' עומד בלילי הפסח ונשבע סתם שלא יאכל מצה דחל עליו שבועה בכולל במגו דחל אמצה דרשות דשאר ימים שאחריו וכן דקדק עוד מתשובת הר\"ן שהביא מרן ב\"י בסימן רל\"ח והביא דבריו הרב המפה שם בס\"ו שכתב וז\"ל הנשבע לקדש אשה פ' אם תרצה עד הפסח ואח\"כ נשבע שלא לקדשה שבועה שניה חלה ע\"י כולל שהרי אינו מחוייב לקדשה רק כשתרצה עד הפסח ומתוך שחלה" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש וי'ו כללא או פרטא היו \n חמשה תובעין אותו כו' חייב ע\"כ אחד ואחד כו'. הנה מרן בכ\"מ פ\"ד מה' נדרים ה' י\"א כתב דרבינו פסק כרבי יאודה אליבא דר' יוחנן דס\"ל דוא'ו כללא הוי אבל בלא וא'ו פרטא הוי וגריס בגמ' כגי' התוס' דגי' רש\"י אינה מכוונת דהיאך אפשר שולא לך בוא'ו יהיה יותר פרטא מלא לך בלא וא'ו יע\"ש והלח\"מ תמה עליו שהרי בפ\"ז מה' שבו' ה' יו'ד כתב רבינו דבין אמר לא לך בין אמר ולא לך חייב ע\"כ או\"א וכ\"כ ג\"כ בהל' י\"ב גבי גזלה ואבידה יע\"ש.
ולע\"ד אפשר להליץ בעד מרן דמשמע ליה בדעת רבינו דאף לרבי יאודה לא חשיב וא'ו כללא אלא דוקא כי דייק בלישניה ואמר לכולן ולא לך בוא'ו דאז איכא למימר דלהכי דייק למימר כי האי לישנא לכלול את כולן בשבועה ראשונה דוא\"ו מוסיף הוא וכללא קא כייל את כולן אבל כי שינה לשונו ואמר על אחד מהם לא לך בלא וא'ו אז גילה דעתו דלאו דוקא הוא ולא דייק בלישניה למימר בוא'ו לכללא דא\"כ מ\"ט קא כייל להני ולא כייל להך בהדייהו אלא ודאי דלאו לכללא קא מכוין וסירכיה דלישניה נקיט ואזיל וכיון שפרט לכ\"א ולא כללן להתחייב ע\"כ אחד הוא מכוין כנלע\"ד ליישב דעת מרן. ומיהו הא ק\"ל בדברי מרן במה שדחה גי' רש\"י באומרו שהיאך אפשר שולא לך יהיה יותר פרט מלא לך בלא וא'ו כיע\"ש דאטו לדידיה מי ניחא דהא לפי גי' התוספו' נמי לר\"מ אליבא דשמואל ס\"ל דולא לך בוא'ו חשיב פרטא טפי מלא לך בלא וא'ו ותיקשי ליה דהיאך אפשר דבר זה. והתוספות לא דחו גי' רש\"י מכח סברא זו שכתב מרן דהא ודאי לא מכרעא דהא איכא נמי ר\"מ אליבא דשמואל דס\"ל נמי הכי אלא הם ז\"ל דחו גי' רש\"י משום דלפי גירסתו אזלא הך סוגיא דהכא אליבא דר' יאודה בתר איפכא מסוג' דזבחים כיע\"ש וא\"כ מהך טעמא הו\"ל למרן לדחות גיר' רש\"י ולא מכח הסברא דהא לא מכרעא כמדובר וצ\"ע. והלח\"מ שם בפ\"ד דנדרים כתב שדעת רבינו לפסוק כמ\"ד דבין בוא'ו בין בלא וא'ו כולהו פרטא הוי אלא דס\"ל דהוא'ו התפסה נמי הוי ולכן באומר שאיני נהנה לזה ולזה קאמר רבינו שם דאם הותר הראשון הותרו כולן יע\"ש ומה שיש לדקדק לפי דבריו ממ\"ש רבינו בפט\"ו מה' מעה\"ק גבי ההיא דכזית וכזית וכן ממ\"ש בספ\"ד מה' גרושין גבי ושאלו בשלום פ' כו' כבר עמד בו הרב בני יעקב בדקמ\"א ע\"ג וע\"ד ויישב דבריו על נכון יע\"ש.
ובס' שער יוסף בתשו' סימן יו'ד דל\"ד ע\"ד עמד מתמיה ע\"ד הלח\"מ דלפי דעתו דפוסק דבין בוא'ו בין בלא וא'ו פרטא הוי איך מצינן למימר דכשאמר לזה ולזה תלאן זה בזה הא קי\"ל דוא'ו פרטא הוי ומופרדי' זה מזה הם וע\"כ דהש\"ס התם לפי גירסת הרא\"ש בפ\"ד דנדרי' מפרש ההיא מתני' דנדרי' דוא'ו כללא הוי לר\"ש ולא פרטא אמנם אנן דקי\"ל כרבי אי אפשר לומר דהאומר לזה ולזה תלאן זה בזה עכת\"ד יע\"ש. ולע\"ד הא לא ק\"מ דהתליה זה בזה אינו תלוי בפרטא או בכללא דמאי דחשיב פרטא באומר ולא לך או ולא לזה לאו משום יתורא דוא'ו הוא דהא בלא וא'ו נמי חשבינן ליה פרטא אלא לישנא יתירה דהוצרך לפרט כל אחד ולא אמר סתמא שאין לכם בידי או שאיני נהנה לכם הוא דמשמ' לן דחשיב פרטא והוא'ו דמייתר מורה על התליה וההתפסה והו\"ל כאלו פי' שבועה לכ\"א ובלבד שיהיה תלוי שבועתו של זה בשבועתו של הקודם ומש\"ה אמרינן הותר הראשון הותרו כולן כו' ודוק. ובספר שער המלך שנדפס מחדש למורי הרב בפ\"ה מהל' אישות דכ\"ז ע\"ג ראיתי שהוקשה לו בתי' הלח\"מ דאי ס\"ל לרבינו דהוא'ו חשיב התפסה א\"כ גבי שבועת הפקדון כי אמר שבועה שאין לך בידי לא לך ולא לך וכן שאין לך בידי חיטין ושעורים אמאי לא אמרינן דאינו חייב אלא על הראשונה בלבד דהא קי\"ל מתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי ואמאי פסק רבינו דחייב ע\"כ א\"וא וכתב שבשיטה כ\"י למסכת נדרים מצא שהקשו כן בדברי רבינו יע\"ש וכעין זה הוקשה לו ג\"כ בספר קרית מלך רב בדין שבועות ממ\"ש רבינו בפ\"ב ה\"ט וז\"ל וכן אם נשבע שלא אוכ' בשר וחזר ואמר הרי פת זה כבשר זה הרי הוא פטור שהרי לא הוציא שבועה מפיו אלא התפיסו ע\"כ. משמע דוקא משום שחזר ואמר הרי פת זה כבשר זה הא אם נשבע על הפת והבשר יחד על שניהן דלא הוי התפסה וכן משמע ממ\"ש רבינו בפ\"ד ה\"ו ואפי' אמר שבועה שלא אוכל בשר ופת וקטנית ואכל הכל אינו חייב אלא אחת וכולן מצטרפין לכזית ואי הוי התפסה נראה שאינו מצטר' לכזית עכ\"ל.
ולע\"ד הא נמי לא קשייא דאף הלח\"מ לא כתב דהוא מורה על ההתפסה לדעת רבי' אלא דוקא היכא דלא אייתר לישניה דנשבע דיתור לשונו מורה שדעתו להתחייב על כל אחד והוא'ו מורה על ההתפסה הילכך גבי שבועת ביטוי כגון שבועה שאיני נהנה לזה ולא לזה דאיכא למימר דיתור לשונו דהוצרך לפרט לכל אחד ואחד הוא להתחייב בשבועה לכל אחד והוא'ו יתירה הוא להורות על ההתפסה אמרינן הכי אבל גבי שבועת הפקדון דאי אמרינן דהוא'ו מורה על ההתפסה עכ\"ל דליכא אלא התפסה לבד וליכא שבועה לכל אחד א\"כ אייתר לישניה דלמה פרטן לכל אחד ואחד לימא שבועה שאיני חייב לכם דליכא למימר דלהכי פרטן ולא אמר שבועה שאיני חייב לכם משום דלא בעי לישבע לכולן דא\"כ למה התפיסן דאין ספק דמדהתפיסן זב\"ז דטועה בדין הוא וסובר דמתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי ואם דעתו שלא לישבע עליהן כלל למה התפיסן הילכך עכ\"ל שדעתו לישבע לכל אחד ומשו\"ה פרטן והוא'ו לאו דוקא ובכן ממילא יתיישב.
גם מה שהקשה בס' קמ\"ר דכיון דהוא'ו אינו מורה על ההתפס' לבד א\"כ בנשבע שלא יאכל בשר ופת וכיוצא כל כה\"ג השבועה קאי על כל הדברים שהזכי' בפיו ובשפתיו אלא שהוא'ו מורה ג\"כ על ההתפסה זה בזה ומשו' הכי כתב רבינו בפ\"ב ה\"ט דדוקא כי אמר הרי פת זה כבשר זה אז הוי התפסה לבד אבל אם לא אמר כן אלא שנשבע על דברים הרבה אז הוי כנשבע על כל דבר ודבר אלא שהתפיס דבר בחבירו וכאלו אמר שכל זמן שאהא אסור בבשר אהא אסור בפת וכי תימה א\"כ כיון דאיכא שבועה לכל דבר ודבר בפרט אכתי ק' ההיא דפ\"ד ה\"ו בנשבע שלא אוכל בשר ופת וקטנית ואכל הכל למה כתב רבינו דאינו חייב אלא אחת הול\"ל דחייב ע\"כ דבר ודבר הא ודאי לא קשייא מידי שהרי אמרו בפ' שבועות שתים בתרא דכ\"ג גבי נשבע שלא אשתה יין ושמן ודבש דע\"כ לא מחייב ע\"כ חדא אלא כשהיו מונחים לפניו דאייתר לישניה דהול\"ל שבועה שלא אשתה מאלו המינין אבל כשאינן מונחין לפניו לא מחייב אלא חדא דאיכא למימר להכי פרטן כדי למפטר נפשיה מאחרינייתא ודוק ובהכי ניחא מה שהקשה עוד בס' הנז' על מה שאמרו בירוש' גבי שבועת אליהו היכן הותר נדרו של טל אמר רב תנחומא סברון מימר נדר שהותר מקצתו הותר כולו עכ\"ל והוק' לו דתינח לרש\"י דס\"ל דכללא הוי עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד אמנם לר\"י ולר\"מ דס\"ל דוא'ו פרטא הוי לדעת ר' יוחנן וכן לשמואל אליבא דר' יאודה א\"כ הוו ב' שבועות וכה\"ג לא אמרינן הותר אחד מהם הותרו כולם יע\"ש וע\"פ האמור לא קשיא מידי דע\"כ לא אמרו דוא'ו פרטא הוי אלא בההיא דולא לך ולא לך דאייתר לישניה דהוה מצי למימר שאיני חייב לכם ומדהוצרך לפורטן ואמרן כי האי לישנא להתחייב ע\"כ א' קמכוין אבל היכא דליכא יתור לשון כי ההיא דלא אשתה יין ושמן ודבש דדילמא למפטר נפשיה מאחרינייתא קאתי ליכא למ\"ד דחייב על כל חד וחד וההיא דאליהו דמי ממש לההיא דשלא אשתה יין ושמן ודבש ולא היו מונחים לפניו הילכך לא הוי אלא כללא ולא פרטא.
עוד ראיתי בספר הנז' הביא דברי הריב\"ש ז\"ל בסימן רצ\"א שכתב דהנשבע או נדר שלא יאכל ענבים ולא ילבש בגדי משי והותר אחד מהם דלא הותר השני דכיון שהן פעולות חלוקות הוו שני שבועות לענין חיוב חטאות וכיון שכן אם הותר על האחד לא הותר השניה וצריך התרה לכל אחד ואחד ע\"כ וכתב ומתוך דבריו נ\"ל דלא הבין במ\"ש רבינו גבי שאיני נהנה לזה ולזה הותר הראשון הותרו כולן כמ\"ש הרב לח\"מ דהוי פרטא והתפסה דא\"כ גם בנדון דידיה נימא הכי וצ\"ל דס\"ל להריב\"ש דבוא'ו הוי כלל כמ\"ש מרן כ\"מ וקשה עליו ג\"כ קו' הרב לח\"מ דרבינו ס\"ל דהוי פרטא עכ\"ל ולע\"ד הא לא מכרעא דאה\"נ דלדעת רבינו ס\"ל להריב\"ש כמ\"ש הרב לח\"מ ולפ\"ז בנדון הריב\"ש חשיב פרטא והתפסה ואם הותר על הענבים הותר נמי על לבישת בגדי משי ואם הותר על בגדי משי לא הותר על הענבים מיהו הריב\"ש לא חש לס' רבינו בזה מאחר שכל הפוסקים ס\"ל גבי דשאיני נהנה לזה ולזה דלא חשיב התפסה עד שיאמר פלוני כפלוני ופלוני כפלוני וכגירס' הגמרא בההיא דפ\"ד דנדרים. ומה שהוצרך הריב\"ש לומר דמשום דהפעולות חלוקות חשיבי ב' שבועות ולא כ' הטעם משום דוא'ו פרטא הוי היינו משום דהכא ליכא לישנא יתירה כמדובר.
ודרך אגב ראיתי לעמוד במה שהקשה הרב מחנה אפרי' בהלכות שבועות סי' ט' בעיקר דברי הריב\"ש בתשובה זו שלמד דחילוק הפעולות מחלק השבו' מההיא דשלא אוכל ושלא אשתה דאמרינן בפ' שבועות ב' דחייב ב' משום דכיון דאמר שלא אוכל והדר שלא אשתה גלי אדעתיה דשלא אוכל דקאמר היינו אכילה לחודה יע\"ש והוקש' להרב הנז' וז\"ל ולא הבנתי כונתו דההיא דשלא אוכל ושלא אשתה דחייב ב' לאו משום דחילוק הפעולות מחלקת השבועות הוא אלא טעמא הוי משום דלא היה לו להזכיר שתיה בכלל אכילה הוא ולמה הזכירו אינו אלא כדי לחלקן בשתי שבועות ולהתחייב עצמו בב' עכ\"ל ולכאורה קושיא אלימתא היא מיהו לע\"ד נראה ליישב דעת הרב דמשמע ליה דע\"כ לאו מהאי טעמא הוא אלא דהפעולות חלוקות דאי משום דלא היה לו להזכיר שתיה דבכלל אכילה היא אתו כ\"ע קרו לשתיה אכילה וכי לא עבידי אינשי דקרו לאכילה אכילה ולשתיה שתיה וכיון דאיכא אינשי הכי ואיכא אינשי הכי אין סברא לומר דמשום לישנא יתירה חשבינן ליה פרטא דלא דמי לההיא דשלא אוכל פת חיטין ופת שעורין דלאו אורחיה דאינשי לאשתעויי הכי ולמימר פת פת בכל דבר וכן בההיא דשלא אשתה יין ושמן ודבש לכ\"ע איכא לישנא יתירה כל שהיו מונחים לפניו או מסרבין בו לאכול יין ושמן כו' וליכא מאן דמשתעי בהכי הילכך ע\"כ מדכפל דבריו לחלק הוא בא משא\"כ הכא וכיון שכן עכ\"ל דמאי דחשבינן ליה שתי שבועות ומחייב שתים אינו אלא משום דהפעולות חלוקות הן ולא משום כונתו דהכא ליכא יתור לשון כמדובר.
ואפשר דהמכריחו להריב\"ש טפי הוא ההיא דהוה בעי הש\"ס למימר התם דשלא אוכל ושלא אשתה דקתני מתני' דחייב שתים מיירי בדאמ' שלא אשתה והדר אמר שלא אוכל כיע\"ש ואם איתא דחייב שתים הוא משום יתור לשונו כמ\"ש הרב מחנה אפרים הא ניחא כשאמ' שלא אוכל והדר אמר שלא אשתה דכיון דשתיה בכלל אכילה כל שאמר שלא אוכל תחילה הרי שתיה בכלל ולמה אמר שלא אשתה אם לא שכוונתו לחלק אבל כשאמר שלא אשתה תחילה והדר אמר שלא אוכל ליכא לישנא יתירא ואכתי תקשי ליה אמאי חייב שתים וליכא למימר דהשתא נמי איכא לישנא יתירא דהוה מצי למי' שלא אוכל לבד ומדהוצ' לפרט שלא אשתה תחילה והדר שלא אוכל ש\"מ שדעתו לחלק דהא ודאי ליתא שהרי כתב מהרימ\"ט בח\"א סי' ס\"ח דכולה סוגייא דהכא אזלא בין אליבא דר\"י ור\"מ ובין אליבא דר\"ש דאפליגו בפרק שבועת הפקדון גבי שבועה ולא לך ולא לך דאע\"ג דלר\"ש אפילו התם דאיכא לישנא יתירה דהא הוה מצי למימר שבועה שאיני חייב לכם ופרטן לכל חד אפ\"ה ס\"ל דכללא הוא עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד וא\"כ לדידיה משמע לכאורה דה\"נ גבי שבועה שאיני אוכל פת חיטין פת שעורין כו' וכן גבי שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש אע\"ג דאיכא לישנא יתירה אפילו הכי לר\"ש לא מחייב אלא חדא כיון דליכא שבועה בכל דבר מיהו כתב הרב דאפי' לר\"ש נמי כל כה\"ג אזיל ומודה ר\"ש נמי דמחייב ע\"כ חדא וחדא משום דהכא איכא כלל והדר פרט דכיון דאמר שלא אוכל וכונתו על דברים שלפניו הרי כלל הכל בשלא אוכל ומדהוצרך לפרט לכל חדא וחדא מיחייב ע\"כ חדא וחדא אפילו לר\"ש משא\"כ בההיא דולא לך ולא לך דליכא אלא פרטא לבד וליכא כללא מעיקרא יע\"ש והשתא בנשבע שלא אשתה והדר שלא אוכל ליכא כלל' דאכילה לאו בכלל שתיה היא וא\"כ אמאי חייב ב' ודוחק לומר דכי הוה בעינן לפרושי מתניתין הכי הוה מוקי מתני' דלא כר\"ש דכל כי האי הו\"ל לפרושי הואיל וכולה סוגיא אזלא אף כר\"ש כמ\"ש מהרימ\"ט אלא ודאי דטעמא דחייב ב' לפום האי אוקמתא אינו אלא משום דהפעולות חלוקות הן כמ\"ש הריב\"ש וליכא מאן דפליג אהאי טעמא ועיין בס' קמ\"ר פ\"ה מהלכות שבועות הל' י\"ח ודוק.
הדרן לדמעיקרא שמ\"ש הלח\"מ בדעת רבינו הוא הנכון וכל מה שהקשו על דבריו הכל בא לכלל ישוב כמדובר ועיין עוד במה שהקשה הלח\"מ לפי דרכו בדעת רבינו בפי\"ג מה' נדרים הלכה יו'ד וכבר בספר שער המלך למורי הרב בפ\"ה מה' אישות דכ\"ז ע\"ג עמד ויישב דברי רבינו בישוב נכון ואין צורך למה שנדחק שם הרב לח\"מ כיע\"ש ולפי דברי הלח\"מ שם לא ידעתי אמאי לא קשייא ליה טפי לדעת רבי' אנשבע שלא יאכל נבלו' ושחוטות היאך חלה שבועתו בכולל אף אנבלות כמ\"ש רבי' בפ\"ה מה' שבועות ה' יו\"ד הא כיון דלדידיה וא'ו פרטא הוא חשיב כנשבע שבועה על הנבלות ושבועה על השחוטות וכיון דאיכא שבועה לכל חד לחודיה אין כאן טעם כולל כמ\"ש הריב\"ש בתשו' סי' רצ\"א וקנ\"ט כיע\"ש אלא ודאי דע\"כ לא חשיב וא'ו פרטא לדעת רבינו אלא כי ההיא דולא לך ולא לך וכההיא דלזה ולזה דכיון דהוה מצי לישבע על כולם כאחד ופרט לכל אחד אז חשבינן ליה כנשבע על כל אחד אבל היכא דנשבע שלא אוכל נבלות ושחוטות אין יתור לשון לומר דלהכי פרטן להתחייב ע\"כ אחד דדילמא למפטר נפשיה מאחרינייתא קאתי כדאמרינן גבי שבועה שלא אוכל פת חיטין פת שעורים וכן גבי שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש וזה ברור.
והנה הרב מח\"א בה' שבועות סי' ט' רצה ליישב דעת רבינו דס\"ל דדוקא גבי שבועה ס\"ל כר\"י דוא'ו פרטא הוא משום דשבועות חלוקות לחטאות אבל בנדרים דאין חילוק חטאות בהן כמ\"ש רבינו בפ\"א מה' נדרים הל' ו' כה\"ג דאמר זה וזה בוא'ו חשיב כללא כר\"ש יע\"ש ועיין במה שהקשה עליו בנו הרב בדי\"ג ע\"ב יע\"ש ולבר מן דין אין טעם בחילוק זה דחילוק חטאות שאמרו גבי שבועה אינו אלא היכא דהשבועות חלוקות מצד עצמן אבל בשבועה אחת שכלל בה דברים הרבה ליכא חילוק חטאות כמ\"ש רבינו בפ\"ד הל' ה' אמר שבועה שלא אוכל היום בשר ופת וקטנית ואכל הכל אינו חייב אלא אחת וכולן מצטרפין לכזית ע\"כ ולפי דברי הרב נימא דוא'ו פרטא הוי הואיל וחלוק לחטאות ויהא חייב על כל אחת ואחת אלא ודאי דטעם זה לא מהני לחלק השבו' ולעשות מהכלל פרט ומ\"ש בפ' שבועות ב' דכ\"ג שאני שבועות מתוך שחלוקות לחטאות אין מצטרפות עיין להרב מש\"ל ברפ\"ד מה' שבועות ד\"ה תנן מה שביאר בפי' אותה סוגייא ודוק.
עלה בידינו מכלל האמור שדעת רבינו לפסוק כמ\"ד דבין באומר לא לך ולא לך בין באומר לא לך לא לך בלא וא'ו כולהו פרטא הוי ולא חשיב כללא עד שיאמר שאיני חייב לכולכם וכיוצא אמנם הר\"ן והרא\"ש חלוקים על רבינו דהם פסקו כר\"ש דס\"ל כללא הוי עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד וז\"ל הר\"ן בפי' ההלכות בפ' האיש מקדש עלה דמתני' דהתקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו ואמרינן בגמרא מאן תנא אמר רבא ר\"ש היא וקיימא לן הכי כיון דסתם לן תנא כוותיה ובפ' פותחין נמי תנן לזה קרבן ולזה קרבן כו' והתם נמי אוקומיה רבא כר\"ש ואף על גב דבפרק הפקדון אפליגו בהא ואיכא למימר סתם ואחר כך מחלוקת היא אפי\"ה כיון דשקלו וטרו אמוראי בהך סוגייא דהכא אליבא דר\"ש קי\"ל כוותי' וכן פסקו ר\"ח והרמב\"ן עכ\"ל ומוהרימ\"ט בחי' לקדושין הקשה עליו וז\"ל ולא ידעתי מאי קא ק\"ל אי משו' דהני סתמי בס' נשים ופלוגתא בס' נזיקין הא בתרי מסכתי אין סדר למשנה וכ\"ש בתרי סדרי ולמה לא נפסוק כהני סתמי אם לא דהתם בשבועות איכא סתמא דלא כוותיה דבפרק שבועות ב' תנן שבועה שלא אוכל פת חיטין פת שעורין פת כוסמין חייב ע\"כ אחד ואחד ואוקימנא לה במונחין לפניו דהוה מצי למימר שבועה שלא אוכל אלו ואולי לזה כיוין הר\"ן לומר דאיכא למימר סתם ואח\"כ מחלוקת היא בחדא מסכתא אלו דבריו יע\"ש ודבריו תמוהים במ\"ש ואולי לזה כיוין הר\"ן דאדרבא כלפי לייא דכיון דמחלוקת דפ' הפקדון מוכח דאין הלכה כסתמא דפ' שבועות ב' וההיא סתמא אזלא כרבי יאודה ודלא כר\"ש כמ\"ש הרב א\"כ היא הנותנת לומר דקי\"ל כר\"ש ומאי קושיא ליה להר\"ן מההיא למ\"ש דהלכה כר\"ש משום דהוי סתם ואח\"כ מחלוק' אדרבא זו ראיה לדבריו ואפשר לומר בדוחק דכונת הרב ז\"ל היתה לומר דמ\"ש הר\"ן ואיכא למימר סתם ואח\"כ מחלוקת היא אין הכונה לומר דסתם ואח\"כ מחלוקת אין הלכה כסתם שהרי כתב הרב הנמקי בפ' החולץ דקי\"ז בשם הרמב\"ן והביא דבריו הרב גופי הלכות בכלל תמ\"ח דמ\"ש סתם ואחר כך מחלוקת אין הלכה כסתם לאו למימרא דבשום דוכתא אין הלכה כסתם אלא כלפי שאמרו מחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם כלומר שכן הלכה לעולם עד דפסקי אמוראי בהדייא דלא כוותיה קאמר בתר הכי דסתם ואחר כך מחלוקת אין אומרים הלכה כסתם לעולם אלא פעמים כך ופעמים כך עכ\"ל וכיון שכן זה שכתב הר\"ן הכא ואיכא למימר סתם ואחר כך מחלוקת היא הכונה לומר דכיון דסתמא דפ' שבועות ב' הוא כר\"י וגם המחלוקת דמייתי בתר הכי בפרק הפקדון הזכיר סברת מאן דפליג אר\"ש בלשון סתם וסברת ר\"ש אמרה בשם יחיד א\"כ זו ראיה דהלכה כמאן דפליג אר\"ש כן אפשר ליישב בדוחק גדול אלא כי לשון הר\"ן אינו מורה כן.
ובספר שער המלך למורי הרב נר\"ו בפ\"ה מהלכות אישות דכ\"ז ע\"ב ביאר כונת הר\"ן דאיהו ס\"ל דבתרי סדרי אין סדר למשנה וכיון שכן מספ\"ל הי סתמא בתרא הילכך אזלינן לחומרא וכ\"כ בהדייא הר\"ן בפ' ערבי פסחים עלה דאמר רבא אכל מצה בזמן הזה אחר מצות כו' יע\"ש. ואם כן היינו דק\"ל להר\"ן ז\"ל כלפי מאי דקימא לן כר\"ש דבזו ובזו כללא הוי ואם יש בכולן ש\"פ מקודשת מתורת ודאי ואהא ק\"ל דהו\"ל לומר דאינה מקודשת אלא מתורת ספק ואם פשטה ידה וקיבלה קדושין מאחר מקודשת מתורת ספק וכן נמי בההיא דנדרי' היה לנו להחמיר ולומר דצריך פתח לכל אחד ואחד וזהו שדקדק בלשונו וכתב איכא למימר סתם ואחר כך מחלוקת היא ולא כתב הו\"ל סתם ואחר כך מחלוקת למימר דמספי' הוא דקאמר את\"ד נר\"ו יע\"ש ואין להקשות דכיון דהא דאמרינן סתם ואחר כך מחלוקת אין הלכה כסתם לאו בכל דוכתא הוא כמ\"ש הרמב\"ן א\"כ מאי קא ק\"ל דכיון דפעמים אין הלכה כסתם א\"כ בספיקא תלייא מילתא והו\"ל למיזל לחומרא ולא לפסוק כר\"ש בין לקולא בין לחומרא ועיין עוד בס' דברי אמת בקונט' הג' די\"ו ע\"ד ד\"ה ויצא לנו כו' שכתב דהרשב\"א והתוס' חלוקים על דברי הרמב\"ן הללו שהביא הרב הנמקי אבל לדידהו ס\"ל דסתם ואחר כך מחלוקת חשיב כמחלוקת יחיד עם רבים דהלכה כרבים זולת היכא דמסתבר טעמיה דיחיד יע\"ש אלא דמתוך דברי הר\"ן הללו דקרי לההיא דפ' הפקדון מחלוקת נראה דס\"ל דכל סתמא דאיכא מחלוקת בצידו לא מקרי סתמא לפסוק כוותיה בכל דוכתא ולא חשיב כרבים נגד יחיד כס' התוס' בפרק החולץ וכס' הרשב\"א אלא דס\"ל כמ\"ש הרב הנמקי בשם הרמב\"ן כמדובר אלא דבפרק פותחין דס\"ו ע\"א ד\"ה ולענין הלכה קרי הר\"ן לההיא דפ' הפקדון סתמא דנר' דקאי בשיטת התוס' והרשב\"א דכל סתמא אפי' מחלוקת בצידו חשיב סתם והלכ' כוותיה דחשיב כרבים לגבי יחיד וצ\"ע.
ובמ\"ש הר\"ן הכא ובפרק פותחין דכיון דשקלו אמוראי בפ' האיש מקדש אליבא דר\"ש קי\"ל כוותיה וכ\"כ הרא\"ש בפ' פותחין כיע\"ש נלע\"ד דלפי גי' הספרים ישנים שהביאו התוס' בפרק הפקדון דכולה סוגייא גרסינן היפך גירסתינו דלר' יאודה כל היכא דאמר ולא לך ולא לך בוא'ו כללא הוא ובלא לך לא לך בלא וא'ו ס\"ל דפרטא הוא הנה לפי גי' זו אזלא לה הכרעת הרא\"ש והר\"ן דהלכה כר\"ש מדשקלו וטרו אמוראי אליביה דאיכא למימר דר' אמי ורבא דס\"ל בפרק האיש מקדש דהאומר התקדשי לי בזו ובזו ובזו והיתה אוכלת ראשונה ראשונה דאינה מקודשת עד שיהיה באחרונה ש\"פ דמבואר מזה דס\"ל דבזו ובזו כללא הוא ומשו\"ה בעינן שיהיה באחרונה ש\"פ דאי פרטא הוא וחשיב כאומ' התקדשי לי בזו התקדשי לי בזו אפי' בקמייתא נמי מקודשת לאו משום דס\"ל כר\"ש הוא אלא משום דס\"ל כר\"י דוא'ו כללא הוא משום הכי ס\"ל הכי ואה\"נ דהאומר התקדשי לי בזו בזו בלא וא'ו ס\"ל דפרטא הוי דאע\"ג דלר\"ש כללא הוא מאן לימא לן דאינהו ס\"ל כוותיה אפילו באומר בזו בזו בלא וא'ו דילמא אינהו כי שקלו וטרו אינו אלא באומר בזו ובזו בוא'ו דוקא אבל באומר בזו בזו בלא וא'ו אפשר לומר דפרטא הוי כר\"י ואפילו היה בקמייתא ש\"פ והיתה אוכלת ראשונה מקודשת כמו באומר התקדשי התקדשי אלא מפני שהר\"ן והרא\"ש נראה דגרסי כולה סוגייא דפרק הפקדון כגי' רש\"י ולפי אותה גי' ס\"ל לר\"י דולא לך בוא\"ו פרטא הוא ובלא וא'ו הוי כללא הילכך כיון דאשכחן להני אמוראי בפרק האיש מקדש דס\"ל גבי בזו ובזו בוא'ו דכללא הוא עכ\"ל דסבירא להו כר\"ש דאפי' בוא'ו ס\"ל דהוי כללא וכ\"ש בלא וא\"ו דאפי' רבי יאודה אזיל ומודה דהוי כללא כנלע\"ד.
וע\"פ האמור ממילא יתיישב מה שדקדק מרן הב\"י בסימן רכ\"ט עמ\"ש הטור שם דאם אמר קונם שאיני נהנה לכולכם או אפילו אמר קונם שאיני נהנה לך ולך ולך הוי כלל ואם הותר א' מהם הותרו כולן אבל אם אמר קונם שאיני נהנה לך קונם שאיני נהנה לך כו' וכתב מרן ומ\"ש בספרי רבינו שאיני נהנה לך ולך ולך שאינו מדוקדק דאפילו בלא ווי'ן הוי כלל כדפרישית עכ\"ל ולפי מה שהכרחנו דגי' הרא\"ש בפרק הפקדון היא כגי' רש\"י שם אדרבא מדוקדקים דברי הטור דלפי גי' זו בלא ווי'ן אף ר\"י אזיל ומודה לר\"ש דחשיב כלל והיכא דאיכא ווי'ן הוא דס\"ל לר\"י דחשיב פרטא והשתא הטור דפסיק כר\"ש הוצרך להשמיענו דאפילו בווין חשיב כללא דלא כר\"י דחשיב פרטא אבל בלא ווי'ן לא הוצרך לאשמועינן כיון דאף לר\"י חשיב כללא וברור ועיין בס' כהונת עולם שם ובספר שער יוסף בתשו' דל\"ו ע\"ב.
ובהכי ניחא לי מה שהקשו הרב משפט צדק בח\"ב סימן מ\"ג והרב כהונת עולם שם בסי' רכ\"ט על מ\"ש הר\"ן בנדרים פ\"ג דכ\"ז ע\"א וז\"ל ודאמרינן הותר מקצתו הותר כולו דוקא כשכללם דאמר כולכם או לזה ולזה בוא'ו אבל אם אמר לזה לזה בלא וא'ו הותר אחד מהן הוא מותר וכולן אסורים דכמאן דאמר קונם לכל אחד דמי וכדמוכח בפרק האיש מקדש גבי בזו ובזו ובפרק שבועת הפקדון גבי שבועה לא לך לא לך עכ\"ל והקשו עליו הרבנים הנז' דמאי מייתי מההיא דפרק האיש מקדש אדרבא התם ע\"כ לאוקומיה סתם מתני' כר\"ש דהא קתני רישא התקדשי התקדשי יע\"ש ועיין בספר שער יוסף דל\"ו ע\"ב יע\"ש ועפ\"י האמור נלע\"ד שדברי הר\"ן הללו הם כפי גי' הספרי' ישנים שכתבו התוספות בפרק הפקדון דלר\"י כל דאיכא וא'ו הוא כללא אבל בלא וא'ו חשיב פרטא ולפ\"ז הני אמוראי דפרק האיש מקדש דשקלו וטרו גבי בזו ובזו וס\"ל דחשיב כללא אפשר דס\"ל כר\"י דדוקא בוא'ו חשיב כללא אבל בלא וא'ו חשיב פרטא וליכא הכרעה אי ס\"ל כר\"ש אף היכא דאמר בזו בזו בלא וא'ו הילכך לענין הלכה בדליכא ווי'ן מספק' לן אי הלכה כר\"ש דחשיב כללא וכסתמ' דקדושין ונדרים או כר\"י וכסתמא דשבועות דלא ידעינן הי סתמא בתרא כיון דאין סדר למשנה כמ\"ש הר\"ן בפרק האיש מקדש ובפרק פותחין הילכך ע\"כ למיזל לחומרא ולומר דלענין נדר שהותר מקצתו הותר כולו חשיב פרטא כר\"י דפרק הפקדון ואותו שהותר הותר והשאר אסורים וזהו שכתב הר\"ן דהיכא דאמר ולזה ולזה בוא'ו חשיב כללא כדמוכח בפרק האיש מקדש וכונתו למאי דשקלו וטרו אמוראי התם גבי בזו ובזו ומוכח דס\"ל דחשיב כללא אבל ממתני' ודאי ליכא הכרעה דכיון דאוקימנא לרישא דמתני' כר\"ש ודאי דכי קתני סיפא בזו ובזו לאו דוקא באומר בוא'ו דאפי' בלא וא'ו דינא הכי לר\"ש דס\"ל כללא הוי עד שיאמר התקדשי לכל אחד אבל הוכחת הר\"ן הוא מדרבי אמי ורבא דמוכח התם דס\"ל גבי בזו ובזו דכללא הוי ושמעינן מינייהו דס\"ל דוא'ו כללא הוי מיהו באומר לזה לזה בלא וא'ו ליכא הכרח מהנהו אמוראי מה ס\"ל הילכך כיון דבשבועת הפקדון סתם לן תנא דלא כר\"ש היפך סתמא דקדושין ולא ידעי' הי סתמא בתרא אית לן למיזל לחומרא וחשיב פרטא וכאומר קונם לכ\"א וא' זה נר' לע\"ד כונת הר\"ן שם.
איברא שדבריו הללו סתרי למ\"ש בפרק פותחין דס\"ו ע\"א ולדבריו שבפרק האיש מקדש בפי' ההלכות וכמו שהקשו הרבנים הנז' כי שם תפס עיקר דקי\"ל כר\"ש דבין בו' או בין בלא וא'ו כולהו כלל הוי ולפי מש\"ל נראה דגירסתו היתה כגי' רש\"י בפרק הפקדון ואלו הכא בדכ\"ז לא אזיל בשיטה זו כי אם כגי' התוספות שם ואולי שתי הגירסאות נזדמנו לפני הר\"ן כמו שנזדמנו לפני רש\"י דבפרק האיש מקדש דמ\"ד ע\"א גריס בברייתא דר\"י בגי' התוספות בפרק הפקדון דבלא ווי'ן חשיב פרטא ובפרק הפקדון גריס להפך דבלא ווי'ן לר\"י חשיב כללא ובכן אף להר\"ן היו לפניו ב' הגי' גם זו לעומת זו ולכן שינה את טעמו ונימוקו ממקום למקום לפי הגי' שנזדמן לפניו בעת ההיא שכבר כתבנו דהכרעתו של הר\"ן שהכריע דהלכה כר\"ש מדשקלו וטרו אמוראי בפ' האיש מקדש אליבא דר\"ש אינו אלא לפי גי' רש\"י בפרק הפקדון דלפי גירסתו בפ' האיש מקדש והיא גירסת התוס' בפ' הפקדון ליכא הכרעה כלל כן נלע\"ד ודוק.
והנה מהרימ\"ט בח\"א סי' ס\"ח הוקשה לו לשיטת הרא\"ש והר\"ן והטור דפסקו כר\"ש מההיא דפ' שבועות ב' דכ\"ד דשקיל וטרי תלמודא גבי שבועה שלא אוכל פת חיטין פת שעורים פת כוסמין וכן גבי שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש אמאי חייב ע\"כ אחת ואחת וקאמר דה\"ט משום דאייתר לישניה דפת פת למה לי וכן יין ושמן ודבש במונחים לפניו דהול\"ל שבועה שלא אשתה ממין אלו והואיל ופרטן מיחייב ע\"כ חדא וחדא יע\"ש ולכאורה אזלא הך סוגייא דלא כר\"ש דלר\"ש לא מיחייב עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד וכמו כן הוקשה לו מסיפא דההיא מתני' דפ' שבועת הפקדון גבי שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד גזל ואבידה דתני סתמא דחייב ע\"כ אחד וא' וכן פלוגתא דרב אחא ורבינא דאפליגו בבעייא דבעי רב אשי התם בפרק הפקדון וברייתא דמייתינן עלה דקתני הרי כאן עשרי' חטאות כולהו אתו דלא כר\"ש כיע\"ש וכן ההיא דפרק המגרש עלה דמתניתין דחמשה שכתבו בתוך הגט איש פ' מגרש את פ' דאמרינן בגמרא דאי כתב את פ' פ' את פ' בלא וא'ו דהם גיטין מחולקים אזיל כר\"י ולא כר\"ש דלר\"ש לא חשיב פרטא עד שיכתוב גרושין לכל אחד ואחד ועוד הוקשה לו אותה ששנינו בשלהי נדרים אמרה קונם תאנים וענבים אלו שאיני טועמת כו' הרי אלו ב' נדרי' כו' ואמר רבא מתני' ר\"ש היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד ע\"כ הרי כאן אע\"פ שלא אמר קונם לזה קונם לזה חשבינן להו ב' נדרים לפי שחילקתן ואמרה שאיני טועמת לכל אחד כיונתו לעשותן ב' יע\"ש.
ומתוך כך העלה הרב דע\"כ לא אפליגו ר\"ש ור\"י אלא כשפרט דברים הרבה בשבועה א' דר\"ש סבר הואיל והוציאם כולם בשבועה א' שאתה צריך לצרף כל הפרטי' לשבועה שהזכיר תחילה או בסוף כולם שבועה אחת הן ואינו חייב אלא אחת וכן אותה דנדרים כשאמר קונם שאיני נהנה לך ולא לך כולם צריכים להצטרף עם הראשון שהזכיר בו קונם הילכך הכל נדר אחד עד שיאמר לזה קרבן ולזה קרבן אבל ההיא דפ' שבועות ב' שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש שאני התם שכלל תחילה ואח\"כ פרט דכי אמר שבועה שלא אשתה הרי נאסר בכולן כי הדר פרט יין ושמן ודבש לחייב ע\"כ אחד ואחד כו' וכן גבי שבועה שלא אוכל פת חטין פת שעורים דכי אמר שלא אוכל סתמא אתסר בכולהו ואף למפטר נפשיה מאחרינייתא לא הוה צריך כיון שלא היה דעתו אלא אלו ואעפ\"י שלא פירש פיו ולבו שוין בעינן והא דפריך בגמרא ודילמא למפטר נפשיה מאחרינייתא קאתי כתבו התוס' דהכי קאמר דילמא לגלות לעולם שאינו אוסר עצמו אלא מאלו ומשני פת פת למה לי כלומר אם כונתו לגלות דעתו לא היה צריך להזכיר פת פת הא אין עליך לומר מאחר שכלל תחילה שלא חזר ופרט אלא להתחייב ע\"כ א\"וא בפ\"ע ולהכי לא מייתי פלוגתא דר\"י ור\"ש בפרק הפקדון אלא גבי ה' תובעים אותו שאין שם כלל מוסף על הפרט אלא פרט גרידא שאין לך בידי דבשבועה קמייתא לא אשתבע אלא אחדא וכי הדר אמר ולא לך ולא לך אתה צריך לצרפן לשבועתו של ראשון וה\"ט דר\"א דאמר עד שיאמר שבועה באחרונה ולהכי גבי הא דקתני בסיפא שבועה שאין לך בידי חטין ושעורים כו' לא מייתי פלוגתייהו דבהא מודה ר\"ש דכי משתבע שבועה שאין לך בידי הרי נשבע על כולם וכשחזר ופרט לחייב ע\"כ א\"וא בא והיינו דפליגי רב אחא ורבינא חד אמר אפרטא מיחייב אכללא לא מיחייב פי' שלא יהא חייב על שבועה שאין לך בידי שהיא שבועה כוללת את כולם וחד אמר אכללא נמי מיחייב וכתב עוד דההיא דשלהי נדרים גבי תאנים וענבים שאיני טועמת אע\"ג דבמונחים לפניו מיירי מדקתני אלו לא תקשי אמאי לא מיחייב ע\"כ א\"וא דומיא דשבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש דאה\"נ אילו אמר קונם שאיני טועמת תאנים וענבים ה\"נ דמיחייב אפרטי דאיכא כלל ולבסוף פרט אבל השתא דאמרה שאיני טועמת לבסוף ליכא כלל שאינה נאסרת בשום דבר אלא בגמר דבריה ואין כאן כלל אלא פרט לבדו ובהכי פליגי ר\"י ור\"ש ומתני' ר\"ש היא דאמר אף על הפרט שהוא כלול בקונם ראשון אינו חייב אלא אחד עד שיאמר תאנה שאיני טועמת ענבה שאיני טועמת דאז חשבינן להו ב' נדרים וה\"ה הכא בשבועות אם אמר שבו' יין ושמן ודבש שלא אשתה באנו למחלוקת ר\"י ור\"ש וכתב עוד ואעפ\"י שלא מצאתי לרבותינו הראשונים שיפרשו בחילוקי השמועות הללו כלום הדברים מוכרעים מחמת עצמן רק את זה מצאתי להרא\"ש בהלכותיו פ\"ד נדרים אמימרא דרבא דס\"ל דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא במחליף כתב וצ\"ע לרבא אדם שנדר מב' דברים בשר ויין שלא היו לפניו והזכיר שניהם ומצא חרטה כו' או\"ד לא אמרי' הותר כולו אלא במחליף כו' ומשיחתו של הרב שאמר בשר ויין שלא היו לפניו אתה למד שאילו היו לפניו והזכיר שניהם כשני נדרים דמו דומיא דשבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש דמוקמינן לה במונחים לפניו אלמא מודה ר\"ש בזו שהרי הוא עצמו פסק כר\"ש עכ\"ל העתקתי כל דבריו מפני שאין הספר מצוי אצלי.
וראיתי להרב כהונת עולם בסימן רכ\"ט שתמה ע\"ד מהרי\"ט הללו שאם כדבריו דסיפא דמתני' דפרק הפקדון גבי שבועה שאין לך בידי חיטין ושעורים כו' וכן שאין לך בידי פקדון ותשומת יד כו' דקתני חייב ע\"כ א\"וא אתייא ככ\"ע ואפי' כר\"ש משום דאיכא כללא והדר פרטא כמ\"ש ז\"ל היאך צידד הר\"ן בפ' פותחין דס\"ו ובתשו' סימן י\"ו דאין הלכה משום דסתם לן תנא דלא כוותיה בפרק הפקדון ועכ\"ל דהיינו דסתם לן דלא כוותיה בהנהו תרי בבי דפקדון ותשומת יד ודחיטין ושעורין ואי ס\"ל להר\"ן כחילוק הרב איך אמר הר\"ן דהך דפרק הפקדון הוי דלא כר\"ש יע\"ש ולע\"ד לא קשיא דמאי דקא' הר\"ן דבפ' הפקדון סתם לן תנא דלא כר\"ש לאו משום הנך בבי דסיפא הוא דודאי הרי אתו ככ\"ע כמ\"ש מהרי\"ט ז\"ל אלא עיקר הכרעת הר\"ן מדקתני רישא סתמא גבי שבועה לא לך לא חייב על כל אחד ואחד ואע\"ג דתני עלה דר\"ש פליג ואמר דאינו חייב עד שיאמר שבועת לכל אחד מ\"מ כיון דמילתיה דמאן דפליג אר\"ש תני לה סתמא הכי הלכתא כדאמרינן בריש ביצה גבי ההיא דמחתכין את הדלועין ואף למ\"ש התוס' והרשב\"א בפ' החולץ דכל דאיכא סתמא ומחלוקת בצידו לא חשיב סתמ' היינו דלא חשיב סתם גמור לאקשויי מיניה לר\"י דאמר הל' כסתם משנה אבל מ\"מ חשיב סתמא כי האי כרבים לגבי יחיד דהלכתא כוותייהו זולת היכא דמסתב' טעמיה דיחיד וכבר האריך בזה בס' דברי אמת בקונט' הג' די\"ו ע'ד יע\"ש וכמ\"ש לעיל ועיין עוד שם שהכריח דאפי' היכא דאפליגו תרי תנאי אסתמא אפי\"ה הלכה כסתמא דחשיב סתמא כרבים טפי יע\"ש.
עוד הקשה הרב הנז' על דברי מוהרי\"ט ז\"ל וז\"ל דאם איתא מאי פריך תלמודא בפ' הפקדון ממתני' דפקדון ותשומת יד לר\"מ דס\"ל דוא'ו כללא הוי ולפי דברי הרב מאי קושייא הא כי היכי דבהני אפי' ר\"ש מודה דפרטא הוא ה\"נ נימא דמודה בהו ר\"מ דהוי פרטא וכן יש לדקדק לפי גי' התוס' וכתב ולזה נ\"ל דלא אמר הרב אלא אליבא דר\"ש דלדידיה הוא'ו לא עביד ליה כללא דהא בלא וא'ו נמי הוי הכי ומשו\"ה בהך גוונא דלא הוה צריך לאומרו חייב ע\"כ אחד ואחד אבל לר\"מ פריך דאף דאכפל לאומרו ומוכח קצת דלחלק נתכוון מ\"מ מדאמרינהו בוא'ו הוי הוכחה אליביה דלכללא נתכון ולא מחייבינן ליה קרבנות הרבה מספק עכ\"ל ולא נחה דעתי בזה דכיון דלר\"ש כל דלא אמר שבועה לכל אחד ואחד חשיב כללא ואפילו בגוונא דלא הוה צריך לאומרו ואפי\"ה מודה הוא דהיכא דאיכא כללא והדר פרטא דחשיב פרטא משום דכל דאיכא כללא והדר פרטא מסתבר טפי לומר דלפרטא נתכוון א\"כ מינה איכא למילף לר\"מ דאע\"ג דלדידיה היכא דאיכא וא\"ו חשיב ליה כללא אפי' בגוונא דלא הוה צריך לאומרו מ\"מ היכא דאיכא כללא ופרטא מסתבר טפי למימר דלפרטא נתכוון אפי' היכא דאיכא וא\"ו דכי היכי דסלקינן דרגא לר\"ש היכא דאיכא כללא והדר פרטא ה\"נ סלקינן דרגא לר\"מ משום דהאי לישנא אלים טפי להחשיבו פרטא אפי' לגבי וא'ו משום דאיכא תרתי יתור לשונו שהוצרך לפרט אותן אחד לאחד ואיכא נמי כללא והדר פרטא וכל כי האי איכא למימר דאף ר\"מ וא'ו לא דריש בלשון הדיוט ועוד דההיא מתני' דשבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש דמתנייא בפ' שבועות ב' בתרא סתמא ולדעת מוהרימ\"ט אתייא לכ\"ע תני בוא'ו ואפי\"ה חשיב פרטא לכ\"ע משום טעמא דאיכא כללא והדר פרטא א\"כ מבואר יוצא דאפי' לר\"מ אליבא דשמואל דס\"ל וא'ו כללא הוי מודה הוא דהיכא דאיכא כללא והדר פרטא וא'ו לא דריש ולא חשיב כללא היפך מ\"ש הרב כהונת עולם.
כי על כן נלע\"ד ליישב בדוחק לדעת הרב מהרימ\"ט דמאי דפריך תלמודא מההיא דפקדון ותשומת יד כו' לאו אעיקר מימריה דשמואל דאמר דלר\"מ וא'ו כללא פריך דשפיר איכא לשנויי דכל כה\"ג דאיכא כללא והדר פרטא אפילו לר\"מ חשיב פרטא אפילו דאיכא וא'ו א' תלמוד' אמאי דמשני מקמי הכי לההיא דולא לך ולא לך אימא לא לך לא לך קאי ולמימר דאין לשנו' ולהגיה לישנא דמתני' דודאי לישנא דמתני' דקתני חד בוא'ו ולא לך וחד בלא וא'ו לא לך קושטא הכי הוא וראיה מסיפא דתני נמי פקדון ותשומת גזל ואבידה חד בוא'ו וחד בלא וא'ו ומדלא תני כולהו בוא'ו דאיכא חידושא לר\"מ דאפי' דלדידיה ס\"ל דוא'ו כללא אפי\"ה הכא דאיכ' כלל' והדר פרט' ס\"ל דפרטא הוא דהיכא דליכא וא'ו מאי חידוש' פשיטא דפרטא והו\"ל למתני כי ההיא דשבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש דאיכא וא'ו בכלהו דחשבינן ליה כללא לכ\"ע משום דאיכא כללא והדר פרטא ומדלא תני כולהו בוא'ו עכ\"ל דאגב ריש' דתני גבי לא לך כו' חד בוא'ו וחד בלא וא'ו תני סיפא נמי הכי אבל ודאי דלא הוה צריך למתני אלא כלהו בוא'ו לחידושא דבוא'ו נמי חשיב פרטא לר\"מ דבלא וא'ו ליכא חידושא דאפי' היכא דליכא כללא והדר פרטא כי ההיא דלא לך דרישא חשיב פרטא לר\"מ וכיון שכן עכ\"ל דרישא תני תנא חד בוא'ו וחד בלא וא'ו ואגב רישא תני סיפא וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא מרישא דמתני' דאפי' בלא וא'ו חשיב פרטא לר\"מ ודלא כשמואל ומשני דאף סיפא נמי תני כלהו בלא וא'ו דומיא דרישא ואע\"ג דליכא חידושא השתא לר\"מ בלא וא'ו תנא לא נחית אלא לאשמועינן דבהא אפי' ר\"ש מודה ונקט לה בלא וא'ו אגב רישא כנלע\"ד ועיין להרב מחנה אפרים בה' שבועות סימן ט' בהגהת בן הרב המחבר שגם הוא הוקשה לו קושיא הלזו בדברי מהרימ\"ט ושנה בה בספרו הנדפס מחדש בדין זה והוא לא ראה שכבר קדמו בזה הרב כהונת עולם ועלה ליישבה כמדובר.
ומיהו הא ק\"ל טובא על מהרימ\"ט ממ\"ש הר\"ן בפרק ואלו נדרים דפ\"ד ע\"ב ד\"ה אמר רבא ר\"ש היא כו' וז\"ל אבל אם אמרה קונם שאיני טועמת לא תאנה ולא ענבה לר\"ש נדר אחד הוי ולרבנן הוו להו שני נדרים וכבר כתבתי בפרק פותחין דקי\"ל כר\"ש עכ\"ל ולפי מ\"ש הרב ז\"ל דמאי דאוקומיה רבא לההיא מתני' כר\"ש אע\"ג דאיכא כללא והדר פרטא דאה\"נ אילו אמרה קונם שאיני טועמת תאנים וענבים ה\"נ דמחייב אפרטי לכ\"ע כיון דאיכא כלל ולבסוף פרט אבל השתא דאמרה שאיני טועמת לבסוף ליכא כלל שאינה נאסרת בשום דבר אלא בגמר דבריה ואין כאן כלל אלא פרט לבדו כו' כיע\"ש א\"כ איך כתב הר\"ן דאם אמרה קונם שאיני טועמת לא תאנה ולא ענבה דלר\"ש הוי נדר אחד ולרבנן ב' נדרים הא כיון דאמר' כי האי לישנא דאיכא כלל והדר פרט לכ\"ע חשיב ב' נדרי' ולא היה לו להר\"ן לומ' אלא דאם אמר' כי האי לישנא לכ\"ע ב' נדרים הן וליכא למימר דהר\"ן מיירי באינן מונחין לפניו דאפילו איכא כללא והדר פרטא לא חשיבי ב' נדרים לר\"ש דא\"כ אף לרבנן דר\"ש נמי לא חשיבי שני נדרים דע\"כ לא אפליגו רבנן ור\"ש אלא גבי ההיא דולא לך ולא לך דעומדי' לפניו והוה מצי למימר שאיני חייב לכם ומדאכפל לפרט לכ\"א ואחד משמע להו דלחייב עצמו בשבוע' לכל אחד הוא דאתא אבל כשאינן עומדין לפניו וכן אם נשבע או נדר על פירות שאינן מונחין לפניו ליכא למ\"ד דאפי' פרטן חייב ע\"כ או\"א דדילמ' למפטר נפשיה מאחריני הוצרך לפורטן וכדפריך הש\"ס בפשיטו' בפ' שבועו' ב' גבי מתני' דשבו' שלא אשת' יין שמן ודבש ודילמ' למיפט' נפשיה מאחריניית' קאתי והוצרך לאוקומיה במונחים לפניו א\"נ בהיה מסרהב בו חבירו כדאיתא התם אלא ודאי דהר\"ן במונחים לפניו הפירות מיירי כדתני במתניתין ואפ\"ה קאמר דאם אמרה שבועה או קונם שאיני טועמת לא תאנה ולא ענבה דלר\"ש לא חשיבי שני נדרים וזה היפך מ\"ש מהרימ\"ט דבכה\"ג אף לר\"ש חשיבי שני נדרים והוא פלא איך אשתמיט מיניה דמהרימ\"ט דברי הר\"ן הללו אחר דהוא שקיל וטרי בסוגיא זו ליישבה לפי דרכו וצ\"ע.
ואי לאו דמסתפינא ממהרימ\"ט היה נלע\"ד ליישב כל מה שהוק' לו להרב ז\"ל אפי' אם נאמר דליכא חילוק בין היכא דאיכא כללא והדר פרטא להיכא דליכא כללא והדר פרטא כי ההיא דולא לך ולא לך ומאן דס\"ל בההיא דולא לך ולא לך דלא מחייב ע\"כ או\"א עד שיאמר שבועה לכל אחד ה\"נ ס\"ל אפי' איכא כללא והדר פרטא כי ההיא דסיפא דמתני' גבי שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד כו' וכההיא דשבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש וכן מאן דס\"ל דהיכא דליכא וא'ו חשיב כללא כההיא דולא לך לפי גי' רש\"י או היכא דאיכא וא'ו לפי גי' התוספות ה\"נ ס\"ל בהני בבי דסיפא דמתני' ובההיא דשלא אשתה יין ושמן ודבש ומה שהוקשה לו למהרימ\"ט דא\"כ סיפא דמתני' בהני בבי דשבועה שאין לך בידי חטין ושעורים וכן בשבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד סתמא דלא כר\"ש והיאך פסקו הפוסקים דלא כהאי סתמא אי מהא לא אירייא דהא הר\"ן וגם הרא\"ש בפרק פותחין דס\"ו הוקשה להם מהך מתני' ודחו לה משום דהנך אמוראי דפרק האיש מקדש אזלי ושקלי וטרו אליבא דר\"ש ש\"מ הלכתא כוותיה ומה שהוקשה לו להרב מאותה סוגיא דפרק שבועות ב' בתרא גבי ההיא דפת חטין ופת שעורים וכן בההיא דשלא אשתה יין ושמן ודבש ואף הרא\"ש דפסיק הלכתא כר\"ש הביא אותה סוגיא בפסקיו ואם לא נחלק כחילוק הרב אזלא אותה סוגיא דלא כר\"ש ותקשי להרא\"ש שהביאה נלע\"ד דמהא נמי לא אירייא משום דאין ספק דאף לר\"ש דס\"ל גבי ולא לך ולא לך דכל דלא אמר שבועה לכ\"א ואחד דלא מחייב ע\"כ חד וחד דלדידיה כללא הוא דהוי ולא פרטא דודאי אם פירש בהדיא זה הנשבע כונתו ואמר דלהכי פרטן לכל אחד ואחד ולא כללן כולן כאחד לומר שבועה שאין לכם בידי דכונתו להתחייב בשבועה פרטית לכ\"א וא' ומשו\"ה" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות שבועות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Haflaah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..0d7dee2789ab6e7da92e2e16e27cf5dd9f16e129 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,73 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Vows", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות נדרים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Haflaah" + ], + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מתפיס בדבר הנדור הרי \n שמת אביו כו' אמר הרי יום זה עלי כיום שמת אביו כו' הר\"ז אסור לאכול בו כו'. ע\"כ. הכי איתא ברפ\"ג דשבועות ד\"ך ע\"א האומר הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם כיום שראה ירוש' בחורבנ' אסור כו' ואמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום ופרי' מינה בגמ' לרבא דאמר מתפיס בשבועה לאו כמוצי' שבו' מפיו דמי ומשני תריץ ואימא הכי כו' ופריך פשיטא ומשני כיום שנהרג גדליה בן אחיקם אצטריך סד\"א כיון דכי לא נדר נמי אסור כי נדר נמי לא הוייא ליה איסור והאי לא מתפיס בנדר הוא קמ\"ל ע\"כ והנה מסוגייא זאת תשובה מוצאת לדעת רי\"ו ורד\"ק דסברי מימר דגדליה מת בר\"ה וסברתם הלזו הביאם הרב טירת כסף בפ' דברים דרס\"ד ע\"ג ואם כדבריהם היאך קאמר הש\"ס מהו דתימא דכיון דכי לא נדר אסור כו' דאיך בלא\"ה אסיר כיון שמת בר\"ה אם לא שנדר להתענות בו ביום ומשו\"ה אסיר אלא ודאי שמת בחול ומשו\"ה אף כי לא נדר נמי אסו' והנה הר' ז\"ל הק' משם ה\"ה מוהר\"ח אבואלעפייא ז\"ל מההיא דנדרים די\"ב מי שאמר הריני נזיר כיום שמת בו אבא כיום שנהרג בו גדליה כו' ופירושו כיום שמתענין ואם ביו\"ט נהרג לאו יומא דתעניתא הוא ע\"כ ואחרי המחילה נראה דמהתם ליכא למידק כלל דאיכא למימר שקבל עליו ביו\"ט שלא לאכול ושוב נדר כאותו יום שנהגתי בו איסור אכילה אך לסוגייא דהכא מה יענו שפתי דעת והנה הרב טירת כסף רצה ליישב דודאי כונת זה האיש שאמר כיום כו' ודאי דר\"ל כיום שמתענין דאל\"כ פשיטא דחשיב נדר כשנדר כצום גדליה אלא ודאי דאע\"ג דקאמר כיום שנהרג מ\"מ אשמועי' דחייב דכונתו כשאמר שנהרג כיום שמתענין קאמר יע\"ש נראה דאשטמיטתיה מיניה סוגיין דשבועות דקפריך פשיטא ואם כדברי הרב מאי קפריך פשיטא דאימא דצום גדליא אצטריכא וכמ\"ש הרב דאע\"פ שאמר כיום שנהרג ולא הוי נדר ואפ\"ה כונתו כיום שמתענין כו' ועדיפא מינה הו\"ל למימר דכיום שמת אצטריכא כו' שאם מת אביו ביום שבת ואמר כיום שמת בו אבא כונתו כיום שנוהג להתענות בו ודוק ומו\"ה הי\"ו ישב לעיקר קושיית הרב דודאי לאו כ\"ע דינא גמירי שגדליה מת בר\"ה וא\"כ אף שדינא הכי ודאי דהוא נדר כיון שהוא סובר שמת בחול ואדעתא דהכי נשבע ומשו\"ה פריך פשיטא כו'.
ודע דרש\"י ז\"ל בנדרים די\"ב ע\"א פי' ב' פירושים במאי דקאמר שמואל והוא שנדור ובא ולפי' הא' שפי' שם וז\"ל כגון דבאותו יום שמת אביו קבל עליו שלא לאכול בשר וכגון דבאותו יום הוה חד בשבת לחדש אייר דאיכא חד בשבת דהיתרא טובא בנתיים ולסוף שנה באייר בחד בשבת אמר הריני כמו אותו חד בשב' דאשתקד ואמרי' כו' ולפי פי' זה ק' דלמאי דחדית תלמו' והוא שנדור ובא כו' ואילך לא מצינן לפרושי הכי בצום גדליה דבצום גדליה לא שייך אלא שקבל עליו בכל שנה להתענות בצום גדליה ומוכרח הוא לפרש כפי' הב' שפי' שם יע\"ש והקשה מו\"ה נר\"ו כיון שקיבל עליו דכל חד בשבת מאותו היום ואילך שלא לאכול אמאי הוצרך בחד בשבת הבאים אחריו לנדור כיון שהוא נדור מאז ומקדם ולע\"ד שותיה דמר לא ידענא דנדור ובא היינו שבכל חד בשבת היה נודר שלא לאכול ולא שקבל עליו מעיקרא שכל חד בשבת יהא אסור עליו וק\"ל ואף שלשון רש\"י דחיקא עוד אמרינן שם בגמר' גדליה בן אחיקם אצטריכא ליה סד\"א כו' עיין בפירש\"י והתוס' והנה הרא\"ש כתב וז\"ל כן כתוב בכל הספרים אבל רש\"י ז\"ל לא גריס ליה דאה\"נ דאורייתא הא אמרי' לקמן דחלים על ד\"מ ונראה דגרסינן ליה דנהי דנדרים חלים עד\"מ כדבר הרשות מיהא כי מתפיס ליה אעיקרא מתפיס ליה ולא מיקרי דבר הנודר ע\"כ. ועיין להרב מח\"א שכתב וז\"ל וצריך להבין דכל כה\"ג דשתי האיסורין עומדין בבת אחת לא מספקא ליה לתלמודא אלא כי מספקא ליה היינו במידי דמעיקרא אסור והשתא שרי דמשמעו' הענין נראה דמתפיס כדהשתא אלא דמספקא ליה דילמא מעי' קמתפיס כיון דנדר ש\"מ דעתיה אאיסורא דאל\"כ לישתוק אבל היכא דב' האיסורין עומדין ואסיר משתיהן והתפיס בו דבר אחר בהא ודאי ליכא לספוקי משו' דמשמעו' כדהשתא אי משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה תדע דהכי הוא דהא מייתי עלה בגמ' דנדרים די\"ב מההיא דנותר דמיירי לאחר זריקה דאלמא כדמעיקרא תפיס ודחי לה בעולה קמיירי דאיסו' עולה עדיין קאי ועומד ולא מיבעייא קאמ' לא מיבעייא בשר אלא אפי' נותר אסור דסד\"א באיסור נותר קמתפיס ולא הוי דבר הנדור קמשמע לן דבאי' עולה קמתפיס אלמא דאפי' למאי דסבר דבדהשתא קמתפיס ולא במעיקרא פשיטא ליה דכל ששני האיסורין תלויים ועומדין חד איסור עולה וחד איסור נותר והתפיס בדבר הנדור התפיס עכ\"ל יע\"ש.
ונראה שיש לחלק בין ההיא דהרא\"ש ז\"ל לההיא דנדרים מתרי טעמי דההיא דהרא\"ש ז\"ל כיון שיש איסור י\"ה ואיסור נדריה ודאי דאית לן למימר דאי\"ה קמתפיס דלא שבק איניש איסור דהוה ביה קודם איסור נדריה ואיתיה השתא נמי ותפיס איסור דלא הוה ביה מקדמת דנא ומ\"ש הרב דאין אדם מוציא דבריו לבטלה כו' לע\"ד אין זה הכרח כלל דלאו כ\"ע דינא גמירי שצריך לתפוס הנדר בדבר הנדור ואדרבא איכא למימר מדתפיס כו' כדאמרן א\"נ יש לחלק כיון די\"ה אסיר מדאורייתא ואיסור נדריה בא לו ע\"י עצמו מסברא אית לן למימר דמתפיס אאיסור י\"ה קמתפיס דלא שביק איניש י\"ה דבא מעצמו כו' והכי משמע ליה כיון דאיסור זה בא לו מעצמו חמיר ליה אבל ההיא דנדרים דאיסור נותר בא לו מחמת הנדר שנדר טפי ניחא ליה לאתפוסי בנדרו שהוא עיקר וכן מ\"ש הרב יש לדוחה לדחות וכדכתיבנא ודוק והנה רבינו כאן ה\"נ כתב וז\"ל כיצד המתפיס בנדרים חייב שמע חבי' שנדר ואמר ואני כמותך בתכ\"ד ה\"ז אסור במה שנאסר חבירו עכ\"ל וכתב ע\"ז הרב מש\"ל וז\"ל ויש לתמוה דבאומר ואני כמותך למאי אצטריך שיהיה תכ\"ד דע\"כ לא אמרי' דבעינן שיתפיס בתכ\"ד דנודר אלא באומר ואני לבדי דאם לא אמרו תכ\"ד כו' אבל באומר בפי' ואני כמותך אפילו לאחר כמה ימים נתפס ואסור ובריש ה' נזירות ה\"ו כתב הרי שהיה נזיר עובר לפניו ואמר אהיה ה\"ז נזיר הואיל ובלבו היה שיהיה כמו זה כו' משמע דפשיטא ליה באומר אהיה כמו זה דהוי נזיר ובריש נזיר תנן כו' וראיתי להרב תוי\"ט וכ\"כ הר\"ן בפ\"ג מה' שבועו' דאם אמר ואני כמותך אפי' לאחר כמה ימים כו' עכ\"ל ובאמת שעוד יגדל התימ' שאין שום אחד מרבוותא יאמרו שרבינו פליג בהאי דינא וכ\"ש הר\"ן שמנהגו להזכיר סברת רבינו ז\"ל אבל הנראה ברור דל\"ק כלל ואף הר\"ן והרשב\"א יודו לדברי רבי' שאף בתכ\"ד צריך שיאמר ואני כמותך והם ז\"ל וגם ההיא דנדרי' לא אמרו דואני כמותך מהני אף לאח' כדי דיבור אלא דוקא בנזירות שהנזירות תלוי בגופו דנזיר ומשו\"ה כשאמר ואני כמותך אף לאחר כ\"ד מהני דכשאמר ואני כמותך ר\"ל גופי כגופך והוה ליה כנדר דמתסר חפצא ולהכי חל עליו הנזירות ועיין בדברי הר\"ן בשמעתין אבל בנדר אם לא היה בתכ\"ד כשאומר ואני כמותך לא מהני דהנדר הוא חוץ מגופו וכשאמר ואני כמותך אפשר דלדבר אחר קאמר כגון להתענות כמותו וכיוצא אם לא כשהוא בתכ\"ד דאז אמרי' כאלו דבור זה של ראשון אמרו ג\"ז וא\"כ ל\"ק מההיא דכתב רבינו בריש ה' נזירות כמובן והן עתה נדפס מחדש ס' בני משה לעמיתי בתורה הרב כמוהר\"מ מאג'אר ז\"ל ובהלכו' נדרים האריך בזה יע\"ש." + ], + [ + "שורש נדרים חלים על דבר מצוה כיצד \n הנדרים חלים על דבר מצוה וכו' האומר הרי המצה בלילי הפסח כו'. עיין במ\"ש הרב לח\"מ ועיין במ\"ש אנן יד עניי בשורש נשבע לבט' המצוה בכולל.
וראיתי להרמ\"ע מפאנו בסימן ל\"א שנשאל בהבנת משנתינו ששנו סוכה שאני עושה כו' אי האי לישנא מהני לחול הנדר ולאסור הישיבה בסוכה בחג דנראים הדברים דדוקא באומר ישיבת סוכה עלי מהני אבל אם לא אסר ישיבתה אלא סוכתו שהוא עושה תיאסר סוכתו בהנאה ויהא מותר בישיבה של מצוה דלא להוי חומרו קולו כלומר דטעמא דנדרים חלים עד\"מ ולא אמרי' מצות לאו ליהנות ניתנו כתב הר\"ן שם די\"ו ע\"ב ד\"ה אמר רבא כו' וז\"ל וא\"ת כי אמר ישיבת סוכה עלי למה אסור בישיבה של מצוה והא כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו הרי אינו נהנה מן הסוכה כלל תירצו בתוספות דמ\"מ כיון שאסר ישיבתה עליו אעפ\"י שאין לו בו הנאה חל ולפ\"ז אפילו אמר קונם זריקת צרור לים עליו אסור אעפ\"י שאין לו בזריקתו הנאה אסור לזורקו מיהו דוקא במפרש ישיבת סוכה או זריקת צרור אבל באומר קונם סוכה עלי קונם צרור עלי יושב ישיבה של מצוה וזורק אותו צרור שנאסר עליו לים אם רצה דמסתמא לא אסר על עצמו אלא הנאה בלבד כו' עכ\"ל והשתא דעת השואל לומ' דלישנא דמתני' דקתני סוכה שאיני עושה לאו דוקא דאמר כי האי לישנא משום דבהאי לישנא איכא לפרושי דלא אסר על עצמו אלא הנאה ומצות לאו ליהנות ניתנו ואם אנו אומ' דבהאי לישנא איכא למשמע נמי שאסר על עצמו ישיבת הסוכה בחג וכמפרש בהדיא ישיבת הסוכה דהשתא ליכא טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו כמ\"ש מרן א\"כ נמצא חומרו קולו כלומר דמתני' קתני זה חומר בנדרים שחלים עד\"מ ותני כיצד סוכה שאיני עושה כו' ואם איתא דאפי' בלשון זה חל הנדר אין זו חומרא אלא קולא שאנו פוטרים לזה ממצות סוכה במה שאנו מפרשין דבריו שכונתו לומר ישיבת סוכה עלי אפי' שאינו מפורש בדבריו בהדיא והרב השיב לשואל וז\"ל פשיטא לן דעשיית מצוה תנן דהיינו ישיבתה דומיא דנוטל בלולב ומניח בתפילין וכי תימא אמאי שני בלישניה י\"ל דתפילין ולולב אין בהן תשמיש אחר אלא למצותן אבל סוכה אם אמר קונם סוכה עלי נאסר בהנאתה דהא סתם קונם הנאה משמע ומותר במצותה כדברי התוספות משום דמצות לאו ליהנות ניתנו לפיכך נקט בה לישנא דעושה דהיינו עשיית מצוה וכי תימא ליתני שאני יושב י\"ל דישיבה לאיסורא לא פסיקא ליה דהא איכא ישיבה לפוש וכי תימא הא איכא עשיית ממש שאין עשייתה גמר מצותה כבר הגעת אל המקום אשר הכינותי להוציאך מידי ספק דהא בסוכה מושלמת כהלכת' עסקינן דומיא דתפילין ולולב וקתני בה שאני עושה אלמא סתם עשיה גמר מצוה משמע ואם אמר קונם תפילין ולולב שאני עושה ה\"ה והוא הטעם שנאסרו למצותן אלא דקתני סיפא בהו בהדיא דאסר להו למצותן אנפשיה ומינייהו נשמע לסוכה דקתני ברישא דחד טעמא הוא דאי ס\"ד דגבי סוכה דעשיה ממש קאמר אלמא ליתא לסוכה בשעת הנדר ואינו חל כי הא דמקדיש מעשה ידי אשתו דאי לאו דידים איתנהו בעולם לא אמר כלום ותו לא גרע סוכה שאני עושה מנדר סתם והא תנן סתם נדרים להחמיר והכא נמי באומר סתם נדרתי דאי פריש למילתיה פשי' דפירושן להקל וכיון דק\"ל נדרים חלים על ד\"מ מדינא אתסר עליה ולית לך למימר חומרו קולו עכ\"ל.
מבואר יוצא מדבריו דאפי' אמר הנודר בלשון זה קונם סוכה שאני עוש' נאסר בישיב' הסוכ' בחג משום דמפרשינן כונתו דעשיית מצות סוכה קא אסר עליה בקונם ולא עשייתה ממש ואם אמר קונם סוכ' שאני יושב משמע ליה להרב דלא נאסר בישיבה של מצוה משום דאיכא לפרש דיושב לפוש קאמר האמנם הא ק\"ל בדבריו שנראין דבריו סותרין זל\"ז בתוך כ\"ד דממ\"ש תחילה דבסוכ' מושלמת כהלכתא עסקינן כו' מבואר דאם אינה מושלמת כהלכתה אינו נאסר בישיבה של מצוה אי משום שאנו מפרשי' סוכה שאיני עושה דעשיה ממש קאמר דלאו היינו גמר מצותה ואינו נאסר אלא בעשייתה ממש ואי משום דכיון דליתא לסוכה בשעת הנדר לא חל עליו איסורא דהוי דשלב\"ל ואלו ממ\"ש עוד בסוף דבריו ותו לא גרע סוכה שאני עושה מנדר סתם דאמרינן סתם נדרים להחמיר כו' משמע דאפי' דבלשון סוכה שאני עוש' איכא למשמ' עשייתה ממש ולא עשיית המצוה אפי\"ה כיון דקי\"ל סתם נדרים להחמיר אנו מפרשי' לשונו להחמיר דעל עשיית המצוה נמי קמכוין לאסור ואין זו קולא כדעת השואל כו' וא\"כ אפי' שלא הייתה עשוייה הסוכה כהלכתא נראה דאסור מה\"ט וזה הפך מ\"ש תחילה דכל שאינה עשוייה כהלכתה ואמר לשון זה דסוכה שאני עושה לא נאסר בישיבה של מצוה ותו איכא למידק במ\"ש דאם אמר סוכה שאני יושב לא פסי' לאיסורא דהא איכא ישיבה לפוש דא\"כ באומר ישיבת סוכה עלי נמי אימא הכי דישיבה לפוש קאמר ואלו רבא קאמר בגמ' הא דאמר ישיבת סוכה עלי כו' דנר' דלשון זה מהני שפיר לחול אף אישיבה של מצוה ואמאי כיון דאיכא למימר דהישיבה לפוש קאמר ואולי משמע ליה להרב לחלק בין לישנא דשאני יושב ללישנא דישיבת סוכה עלי דטפי מסתבר למימר דישיבת סוכה משמע ישיב' של מצוה דוקא ולא ישיבה לפוש משא\"כ לישנא דסוכה שאני יושב דמשמע טפי שאני יושב בה לפוש ולא שאני יושב בה למצוה ואין דעתי נוחה בו שהרי הטור בר\"ס רט\"ו כתב בלשון הזה נדרים חלים כו' סוכה שאני יושב כו' גם זה שכתב והכריח דבסוכה עשוייה כהלכתה עסיקינן דאי לא הו\"ל כמקדיש מעשה ידי אשתו דאי לאו דידים איתנהו בעולם לא חל ההקדש משום דהוי מקדיש דשלב\"ל הם דברים תמוהי' וכמו ששמעתי שתמה עליו מו\"ה הי\"ו דשאני מקדיש מעשה ידי אשתו שבא לאסור מעשה ידיה לאחרים ואין אדם אוסר דשלב\"ל לאחרים אבל הכא גבי קונם סוכה שאני עושה שבא לאסור הסוכה על עצמו שפיר חל אף אם לא בא לעולם דאדם אוס' דשלב\"ל על עצמו כדאמרי' בפ' השותפין דמ\"ז ע\"א וכ\"כ הרשב\"א בחי' בפ\"ב דנדרי' דט\"ו גבי האומר הנאת תשמישך עלי וז\"ל ומיהו משו' דהוי דשלב\"ל לא ק\"ל דכיון דאדם אוס' פירו' חבירו עליו אוסר ע\"ע דשלב\"ל דלא אמרו אלא שאין אדם אוסר דשלב\"ל על חבירו כדאיתא לקמן בפ' השותפין ובפ' ואלו נדרים כו' ואפשר נמי דמדאוריי' אסירי עליה בין באוסר פירות חבירו עליו שהגוף הנאסר הוא בעולם בין באוסר עליו גידולי שנה קודם שבאו לעולם דהואיל ויש להם ממש לכשיבואו לעולם חייל איסור עלייהו לגבי דידיה כו' יע\"ש סוף דבר שאם מהני לשון זה דסוכה שאני עושה כדבריו לחול הנדר אף אישיבת סוכה דמצוה אין צורך לאוקמה בשכבר הייתה עשוייה הסוכה כהלכתה דבלא\"ה חל הנדר לגבי דידיה ליאסר בישיבת סוכה של מצו' אפי' שעדיין אינינה בעולם שהרי אדם אוסר לעצמו בנדר דשלב\"ל כמו שאוסר דבר שאינו ברשותו.
מיהו לע\"ד לישנא דמתני' דקתני קונם סוכה שאני עושה נראה דלאו דוקא דהאי לישנא ודאי חשיב כאומר קונם סוכה עלי דלא חייל נדרא אישיבה של מצוה וכמ\"ש הר\"ן והוא דעת השואל כמ\"ש לעיל ולאו מטעמו של שואל שכתב דלא ליהוי חומרו קולו דבזה אין טעם וכמ\"ש הרב בסוף דבריו אלא עיקר טעמא משום דלישנא דסוכה שאני עושה אין דעתו לאסור אלא הנאת סוכתו שיעשה וכיון דמצות לאו ליהנות ניתנו מותר לישב בה ישיבה של מצוה משא\"כ כשאומר סוכה שאני יושב או ישיבת סוכה עליו דכיון דהזכיר לשון ישיבה מבואר שאין דעתו לאסור אלא הישיבה לבד אע\"פ שאין בו הנאה ולא הנאתה של סוכה ומשו\"ה שני רבא בגמ' לישנא ואמר הא דאמר ישיבת סוכה עלי הא דאמר כו' וגם כל הפוסקים לא הביאו לישנא דמתני' אלא כתבו קונם סוכה שאני יושב כמ\"ש הטור בר\"ס רט\"ו וגם רבינו כתב קונם ישיבת סוכה עלי כו' ושוב ראיתי להרשב\"ש בתשו' סי' א' וסימן של\"ד שכתב בהדייא דהנשבע שלא יעשה סוכה לא חשיב נשבע לבטל את המצו' משו' דעשיי' הסוכ' אינ' גמר מצו' אלא מכשירי מצו' ואין בזה משו' נלא\"ה והוקש' לו ממתני' דקתני קונם סוכ' שאני עושה ותי' דמתני' כבר פירשה רבא באומר ישיבת סוכה עלי קונ' יע\"ש וכבר עמדתי על דברי הרשב\"ש בשור' נשבע לבטל את המצוה יע\"ש.
ודע שראיתי להתוס' בפרק בתרא דנזיר דס\"ב ע\"ב עלה דאמר אביי התם הכי קאמ' למה צריך לכפותו לעבד לנזירו' ואינו צריך לכפותו לנדרי' ולא לשבו' מ\"ט דאמ' קרא להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא להרע לאחרים שאין הרשות בידו שכתבו בד\"ה יצא וז\"ל דאע\"ג דקרא דלהרע או להטיב בשבועה קמיירי ילפינן נדרים משבועות אבל נזירות אין להקישו לנדרים ופירש ר\"י משום דאמרינן בפ\"ק דנזירות חל ואפי' על דבר מצוה שאין הרשות בידו כגון שאמר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר כו' כדדרשינן לאסור יין מצוה כיין הרשו' אלמא הנזירות חל על דבר שאין הרשות בידו ולכך נמי יחול נזירות העבד כל זמן שלא ימחה האדון אבל ודאי אם מיחה לענין זה נדרוש לאסור איסר על נפשו מי שנפשו קנויה לו שתועיל מחאת הרב ואם אינו ענין לנדרים שהרי אינו צריך למחות תנהו עניין לנזירות עכ\"ל.
ודבריהם תמוהים לעין כל רואה דהא קימא לן דנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות כמו ששנינו במתני' וכמו שפסקו כל הפוס' ואיך כתבו דנדרים ילפי משבועות דא\"כ נדרים ונזירות כי הדדי נינהו וכי הכי דצריך לכפותו לנזירות מה\"ט הול\"ל נמי דצריך לכפותו לנדרים ולולי דבריהם לא הוה קשיא מידי בההיא סוגייא דמדמי נדרים לשבועות והוא במ\"ש הרע\"ב שם בפי' המשנה וז\"ל שהוא כופה את עבדו בע\"כ לשתות יין ולהטמא למתים ובשאר נדרים שיש בהם עינוי נפש או ביטול מלאכה אין הרב צריך לכוף את העבד אלא הרי הן בטלין מאליהן מדכתיב לאסור איסר על נפשו מי שקנוייה לו נפשו יצא עבד שאין נפשו קנוייה לו וכן השבועות כולם שנשבע העבד בין שיש בהם עינוי נפש בין שאין בהן עינוי נפש אין צריך רבו לכופו שמאליהן בטלין שהרי אין לו רשות לעצמו אבל נדרים שאין בהן עינוי נפש ואין בהן ביטול מלאכה לרבו חייב העבד לקיימן ואין רבו יכול לכופו עליהן לבטלן עכ\"ל נמצא לפי דבריו יש בענין זה ג' דינים חלוקים זה מזה נדרים נזירו' ושבועו' בנזירות כדי שלא יתקיים הנזירות של העבד צריך רבו לכפותו ואם לא כפאו מיחייב העבד לקיים נזירותו בנדרים אפילו בלי כפיית רבו אין העבד מחוייב לקיים נדרו משום דמעיקרא לא חל עליו הנדר דכתיב לאסור איסר על נפשו מי שנפשו קנוייה לו כו' ואם אין בנדרו עינוי נפש מחוייב לקיימו ואז אפי' כפאו רבו לבטל לא מהני בשבועות אף בדברים שאין בהן עינוי נפש ואפי' בלי כפיית רבו אינו מחוייב לקיימו דלא חלה השבועה מעיקרא דכתיב להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא עבד שאין לו רשות לעצמו ע\"כ וכדברי הרע\"ב כתב רבינו בפירוש המשנה כיע\"ש ולפי שיטתם י\"ל דכי משני אביי הכי קאמר למה רבו צריך לכסותו דכתיב להרע או להטיב לא מייתי הך קרא אלא למיהב טעמא לענין שבועה אבל לענין נדרי' ל\"צ טעמא אביי דהא פי' טעמא בש\"ס מקמי הכי מדכתיב לאסור איסר על נפשו מי שנפשו קנוייה לו כו' אמנם לפי דברי התוס' יש לתמוה מה בין נדרי' לנזירות.
ואפשר דמ\"ש התוס' דנדרים ילפי משבועות היינו דוקא נדרים דמתסר נפשיה דומייא דשבועות כגון קונם עיני בשינה וקונם פי מלדבר דכל כה\"ג לא חייל לדבר מצוה דמתסר נפשיה הוא וכמ\"ש הרב מח\"א בה' נדרים סי' א' דהאומר קונם פי מלקרא ק\"ש וכיוצא לא חל הנדר כיון דפיו מושבע ועומד לקרות ק\"ש ואפשר דמשמע להו להתוס' דנזירות מתסר נפשיה הוא וכדמשמע ליה לרש\"י בפ\"ק דנזיר ד\"ד ולכך כתבו דנזירות אין להקיש לנדרים ואפי' לנדרים דמתסר נפשיה דשאני נזירות דגלי קרא בהו דחל עד\"מ מדכתיב מיין ושכר יזיר ועיין בחי' הרא\"ש בפ\"ק דנדרים ד\"ח ד\"ה נדר גדול כו' שכתב שיש נדרים שדינן כשבועות ועפ\"ז יתיישבו ג\"כ דברי התוס' ודוק ומדברי התוס' הללו מצינו סמוכות ג\"כ למהרימ\"ט דבח\"א סי' ג\"ן כתב דנזירות מתסר גברא הוא ולא מתסר חפצא ודחה דברי מהריב\"ל דס\"ל דמתסר חפצא הוא מההיא דפ\"ק דנזיר דאצטריך קרא דמיין ושכר יזיר לאסו' יין מצוה כיין הרשות ואם איתא דנזירות מתסר חפצא הוא למה לי קרא ת\"ל דנדרים חלין עד\"מ וכן דקדק עוד מדברי התוס' בפ\"ג דשבועות דכ\"ה ד\"ה חומר בנדרים שכתבו דנזיר אוסר עצמו על היין הוא יע\"ש ואף כי ראיות אלו יש מקום לדוחה לדחותן דאיכא למימר דלפום קושטא נזירו' מתסר חפצא הוא כנדרים והיא גופא אשמועינן דמיין ושכר דאתא לאסור יין מצוה והיא היא כונת התוס' ז\"ל במ\"ש בשבועות כיע\"ש ושאר הראיות שהביא הרב שם יש לדחות בהכי יע\"ש ולבר מן דין לההיא דפ\"ק דנזיר יש לדחות לע\"ד דמשו\"ה אצטריך קרא דמיין ושכר יזיר משום דאי לאו קרא אע\"ג דנזיר מתסר חפצא הוא כנדרים מ\"מ אצטריך קרא גביה משום דאי לאו קרא הו\"א דנזיר אינו יכול לאסור עצמו ביין מצוה מק\"ו דטומאה דהשתא טומאה שסותרת הותר מכללה אצל מת מצוה יין שאינו סותר אינו דין שיותר מכללו אצל יין של מצוה וכדקאמר תלמו' בנזיר דמ\"ד ע\"א וקאמר דלהכי אצטריך קרא דמיין ושכר כי היכי דלא נילף מטומאה יע\"ש והיא גופא ק\"ל בדברי התוס' פ\"ג דשבועות למה לא כתבו דאי הוה כתיב נדרים לא הוה ילפינן נזיר מיניה מה\"ט ולהכי אצטריך קרא דמיין ושכר יזיר וכדקאמר תלמו' בנזיר בהדייא וצ\"ע ועיין להרב כהונת עולם בה' נדרים סי' רט\"ו דנ\"ג ע\"א ד\"ה ואיברא שהביא עוד ראיה לשיטת מהרימ\"ט מההיא דריש יבמות ד\"ד דאמרינן דגילוח מצורע דחי לנזירות ואי איסור חפצא הוא היכי דחי ליה ועיין להרב ש\"ך בס\"ס ר\"ו סק\"י ודוק.
ודע שאע\"פ שכתבנו דמדברי רבינו בפי' המשנה בנזיר מבואר דס\"ל דיש חילוק בעבד בין נדר לשבועה דנדרים שיש בהם עינוי נפש לא חל על העבד כלל ואפי' לא כפאו רבו אבל בדברים שאין ע\"נ חל עליו ולא מצינו לכפותו משא\"כ בשבועה דאפילו בדברים שאין בהן ע\"נ לא חל עליו שבועה ואפי' לא כפאו רבו הנה בחיבורו לא מצאתי שגילה דעתו גבי שבועה ובפ\"ב מה' נזירות ה' י\"ז וי\"ח ביאר הדין שיש בין נזירות לנדרים אבל בשבועה לא ביאר לנו אם דינו כנדרים או כנזירות או אם חלוק משתיהם דאף בדברים שאין בהן ע\"נ אין צריך רבו לכופו דממילא שרי ולא ידעתי אם חזר בו ממ\"ש בפירוש המשנה וס\"ל דנדרים ושבועות כי הדדי נינהו ומשום הכי סתם דבריו גבי שבועות שסמך עצמו למ\"ש בנדרים ואם הדבר כן הנה דעתו בזה דלא כהתוס' ודלא כהרע\"ב דלפי מ\"ש בחיבורו אף בשבועות יש חילוק בין דברים שיש בהן ע\"נ לדברים שאין בהן ע\"נ וצ\"ע ליישב השמועה לדעתו וכעת צ\"ת והנה מדברי רבינו בדין זה לא שמענו אלא דנדרים חלין לבטל מ\"ע כסוכה ולולב ותפילין אמנם אכתי לא שמענו אי נדרים חיילי נמי על קיום מצות לא תעשה כגון שנדר ואסר על עצמו אכילת נבילה או שאר איסורי מאכלות או יוה\"כ ועבר ואכל אי מחייב נמי משום בל יחל דכיון דנדרים חיילי עד\"מ לבטל נראה דכ\"ש דחיילי לקיים או דילמא לקיים לא חיילי מטעמא דאין אחע\"א ומדברי רש\"י בפ\"ג דשבועות ד\"ך ע\"ב עלה דאמרינן התם מהו דתימה כיון דכי לא נדר אסור כי נדר לא חייל עליה איסור נדר קמ\"ל כו' שכתב דלא גרסי' קמ\"ל כיון דמדרבנן הוא כו' דהא א\"נ מדאורייתא הוא דאמרי' לקמן דנדרים חלים עד\"מ כדבר הרשות עכ\"ל מבואר דס\"ל דכי היכי דנדרים חלים עד\"מ לבטל חלים נמי לקיים גם התוס' שם ד\"ה דכי לא נדר בתחילת דבריהם הודו למ\"ש רש\"י דנדרים חלים על קיום מ\"ע אע\"פ שקיימו הגי' שדחה רש\"י ז\"ל יע\"ש גם הרמב\"ן בס' המלחמות ובפי' התורה בפ' מטות והר\"ן בפי' ההלכות שם דש\"י ע\"ב הביא דבריו של הרמב\"ן דס\"ל דנדרים חלין על קיום מ\"ע גם הרא\"ש ז\"ל שם בפ\"ג דשבועות כתב וז\"ל קמ\"ל כיון דמדרבנן הוא דאסור כי נדר חייל עליה איסור דאורייתא וכ\"כ בספרים ורש\"י לא גריס ליה דס\"ל דאי נמי דאורייתא הוו הא אמרי' לקמן דנדרים חלין עד\"מ ונראה דגרסי' ליה שפיר דנהי דנדרים חלין עד\"מ מיהו כי מתפיס במעיקרא מתפיס ולא מקרי דבר הנדור אבל אי מעיקרא לא הוה ביה אלא איסור דרבנן מקרי שפיר דבר הנדור עכ\"ל.
והרב מח\"א בה' נדרים סי' יו\"ד תמה הרבה על דברי הרא\"ש הללו מאותה סוגייא דפ\"ק דנדרים די\"א דמספ\"ל לתלמודא במתפיס בבשר זבחי שלמי' לאחר זריקת דמי' אי במעיקרא קמתפיס ואסיר או בדהשתא קמתפיס ושרי ומייתי עלה ההיא דהאומר כנותר וכבכור ודחי להו דנותר מיירי בנותר של עולה דהשתא נמי אסור וקמ\"ל דלאו באיסור נותר קמתפיס אלא בעיקר הקרבן וכן בכור נמי מוקי לה כמ\"ד מצוה להקדישו וקמ\"ל דאקרי דבר הנדור ומוכח מהתם דכל ששני האיסורים עומדים בשעת ההתפסה באיסור נדר קמתפיס ולא באיסור דעלמא דהוה ביה מעיקרא נמי קודם הנדר יע\"ש ולע\"ד אפשר לומר לדעת הרא\"ש דהתם שאני דאיסור הנדר ואיסורא דהוה מעיקרא שניהן שוין דאיסור נותר דעולה ואיסורא דבכור דמעיקרא ואיסורא דהשתא דמקדיש להו שוין הם דאסירי לכ\"ע הילכך איכא למימר דבנדריה קמתפיס טפי כי היכי דלא ליהוי מוציא דבריו לבטלה וליתסר אבל הכא בנדון הרא\"ש דאיסור נדרו לא אסיר אלא לדידיה דקביל עליה איסורא שלא לאכול ביום זה אי איסורא דהוה ביה מעיקרא דצום גדליה הוה אסיר מדאורייתא כיון דחמיר איסוריה דאסור לכ\"ע ונדריה דקביל לא אסיר אלא לדידיה הוה מסתבר טפי למימר דבאיסורא דמעיקרא דחמיר קא מתפיס ולא בדהשתא דלא אסיר אלא לדידיה ואע\"ג דכי מתפיס במעיקרא אדרבא לא אסיר כלל דהוה ליה מתפיס בדבר האיסור מיהו לאו כולי עלמא דינא גמירי ואיהו טעי בדעתיה דמהני התפסה בדבר האיסור ואזיל בתר איסורא דחמיר והכי מסתבר לן למימר טפי מדאזיל בתר התפסה ולא קבי' איסורא עליה בלי התפסה דמוכח מינה דבעי למיסר עצמו באיסורא דחמיר ולהכי קמתפיס הילכך אי איסורא דמעיקרא דאורייתא הוא הוה אמרינן דבמעיקרא קמתפיס קמ\"ל דמדרבנן הוא וכיון דס\"ס קיל איסוריה אע\"ג דאסיר לכ\"ע משא\"כ בנדר מ\"מ כיון דנדר הוי דאורייתא וצום גדליה דרבנן טפי אית לן למימר דבנדרו קמתפיס דאסור מדאורייתא כנלע\"ד כונת הרא\"ש וכעין זה ראיתי שכתב הרב כהונת עולם בסימן רט\"ו דנ\"ג ע\"ג יע\"ש.
וראיתי לו ז\"ל עמד מתמיה על מ\"ש מרן ב\"י בסימן ר\"ד שדעת הרא\"ש לפסוק בבעיא דרמי בר חמא דפ\"ק דנדרים כמ\"ד דבמעיקרא קמתפיס והכריח כן ממ\"ש הכא הרא\"ש בשבועות דאע\"ג דנדרים חלים עד\"מ כי מתפיס במעיקרו קא מתפיס ולא מיקרי דבר הנדור ותמה עליו דאם יש מקום לפסוק התם דבמעיק' קא מתפיס אינו אלא מטעם ספקא דאורייתא לחומרא ואיך יוליד הרא\"ש ז\"ל מזה להקל כאן דהוי מתפיס בדבר האסור דמעיקרא ושרי ותו דהרמב\"ן יוכיח שפירש הר\"ן בפ\"ג דשבועות בשמו לקיים הגירסא וכתב כדברי הרא\"ש אף שהוא פוסק בההיא בעיא דפ\"ק דנדרים דבדהשת' קא מתפיס כמ\"ש הר\"ן שם יע\"ש באורך. ולע\"ד דעת מרן מבואר דמשמע ליה מדכתב הרא\"ש הכא בשבועות סתמא דהמתפיס בעיקרו קא מתפיס ולא בירר שיחותיו דה\"ט משום דשני האיסורים עומדים יחד וגם באותה בעיא דרמי בר חמא לא ביאר דעתו לענין הלכה כמו שביארו הרמב\"ן דקי\"ל דבהשתא קא מתפיס משמע דאע\"ג דליכא ב' האיסו' יחד וכההיא דפ\"ק דנדרים סבירא ליה דבמעיקרו קמתפיס בין לקולא בין לחומרא ונראה שהכריחו לזה למרן עוד משום דכי אייתי הרא\"ש שם בשבועות וברפ\"ב דנדרים ההיא דאמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום לא אמר ואילך דמדברי רש\"י בפ\"ק דנדרים מבואר דלפי הס\"ד דהוה בעי הש\"ס למפשט מהך דשמואל דבמעיקרו קא מתפיס לא הוה גרסינן אלא ואמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום ודלא כהרב כהונת עולם שכתב דהוה גרסינן והוא שנדור ובא באותו היום שזו היתה גי' הר\"ן ולא גי' רש\"י כמבואר שם וכיון דהרא\"ש מייתי הך דשמואל בלא ואילך ש\"מ דאפשי' בעיין דבמעיקרו קא מתפיס לא שנא לקולא ולא שנא לחומ' והיינו דאמרינן הכא בשבועות מהו דתימא וכו' קמ\"ל כיון דמדרבנן הוא וכו' דאי לאו דמדרבנן הוא הוה אמינא דבמעיקרו מתפיס ואפי' לקולא בין כששני האיסורים עומדי' יחד בעת ההתפסה כהך דשמואל בין כשהנדר לבד לפניו והראשון חלף הלך כההיא דבשר זבח שלמים לאחר זריקת דמים וכדפשיט הש\"ס התם ממימרא דשמואל לפום מאי דגריס מעיקרא והוא שנדור ובא מאותו היום ודוק ואיך שיהיה הנה דעת רש\"י והתוספות ז\"ל בתירוצם הראשון והרמב\"ן ורבינו האיי שכתב הר\"ן בפירוש הלכות והר\"י ן' מיגאש והרא\"ש והטור בסימן רט\"ו כלהו ס\"ל דנדרים חיילי על קיום מצות ל\"ת.
ואולם התוספות שם לפי מ\"ש בתירוצם השני מבואר דס\"ל שאין נדרים חלים לקיום מצות ל\"ת וזה דעת הרז\"ה בספר המאור הביא דבריו הר\"ן שם דש\"י ע\"ב וכ\"כ הרא\"ש בפירושו לנדרים ד\"ח ע\"א ד\"ה והלא כו' והוא נסת'ר מחמת'ו ממ\"ש בשבועות וזה נראה דעת הרשב\"א והשואל בתשו' סימן תרט\"ו יע\"ש וזה נראה דעת מהר\"י ן' מיגאש בשיטתו והרשב\"א בחי' שם בשבועות ויש להסתפק לשיטת הראשונים דס\"ל דנדרים לא חיילי על קיום מצו' ל\"ת אי ס\"ל דנדר חל על השבו' דאפש' דדוקא על קיום מצות דאורייתא דחמירא דאסיר לכ\"ע מגזרת רחמנא כנבילה וכיוצא לא חייל הנדר דהו\"ל נדר איסור קל לגבי מצוה דאורייתא ואין איסור קל חל על איסור חמור אבל לגבי שבועות עצמו דאיסור הבא מעצמו הוא ולא אסיר אלא לדידיה אפשר דס\"ל דנדר חייל עליה דלגבי איסור שבועה חשיב איסור נדר איסור מוסיף דחל על החפץ ואפי' לבט' את המצוה וכמ\"ש הר\"ן בפי' לנדרים דח\"י ע\"א ד\"ה ולענין הלכה יע\"ש. ושוב ראיתי להרשב\"א בתשו' סימן תרט\"ו דבתחילת תשובתו כתב בפשיטות דאין נדר חל על קיום מצות לא תעשה וכתב שזה מקובל ומוס' בידינו ובסוף התשובה הכריח מדברי הירושלמי דנדר חל על השבועה משום דנדר מתסר חפצא הוא אבל אין נדר חל על נדר כו' כיע\"ש וכדבריו כתב הר\"ן שם דח\"י ע\"א וזה מבואר דאפי' למ\"ד דאין נדר חל על קיום מצות לא תעשה חל הוא על השבועה וליכא למימר דבסוף התשובה חזר ממ\"ש בתחילת התשובה וכמו שנסתפק בזה הרב כהונת עולם דנ\"ג ע\"ג דא\"כ הרשב\"א ז\"ל נסתר מחמתו מאותה תשובה שהביא מרן ב\"י בסימן רט\"ו וממ\"ש בחידו' לשבועות ובחי' לנדרים ד\"ח גבי ההיא דאשנה פרק זה כמו שהביא דבריו הרב הנז' ועיין עוד להרב הנז' שם שכת' דהר\"ן סובר דבנדר לקיים מצות לא תעשה חל הנדר כי היכי דס\"ל דנדר חל על קיום מ\"ע כמ\"ש הר\"ן בד\"ח גבי ההיא דאשנה פרק זה יע\"ש. ואני בעוניי לא כן אדמה דדוקא על קיום מ\"ע ס\"ל דחל משום טעמא דבפיך זו צדקה ומיהו לא חל עליו נדר גמור לעבור עליו בבל יחל וכמ\"ש הוא בסימן רי\"ג דנ\"א ע\"ד משום דלא שייך נדר במצות עשה ומ\"ש בדף ח\"י ד\"ה ולענין הלכה דנדר חל על שבועה דוקא לגבי שבועה דאיסור הבא מעצמו הוא דכת' דחל אבל לגבי לא תעשה שבתורה פשיטא דקאי בשיטת הרשב\"א דלא חל דנדר חשיב איסור קל לגבי לא תעשה שבתורה וכמו שנראה מדבריו בשבועות כמ\"ש הרב הנז' שם ודלא כהש\"ך בס\"ק י\"ב שדעת הר\"ן כדעת הטור יע\"ש.
ובכן מה שתמה הרב הנז' שם על מרן ז\"ל בשלחנו הטהור שהסכים לסברת האומרים שאין נדר חל על מצות לא תעשה דלמה נטה דעתו להקל דאע\"ג דהרז\"ה והרשב\"א ומקצת רבותיו והשואל ס\"ל הכי הא איכא כנגדם רש\"י ורבינו האיי והרמב\"ן והרא\"ש והטור ודעת אחרים שכתב הר\"ן וגם הר\"ן בנדרים ובשיטתו לשבועות ורי\"ו ס\"ל דחל וא\"כ פשו להו והוי להחמיר בשל תורה עכ\"ל לפי מ\"ש סמי מכאן הר\"ן דלא אשכחן ליה בנדרים דס\"ל דחל על מצות ל\"ת זולת לענין שבועה דאיסור הבא מעצמו הוא דס\"ל דחל ונמצא דהרז\"ה והרשב\"א ומקצת רבותיו והשואל והר\"ן וגם ר\"י ן' מיגאש בשיטה אחת הן וזה נ\"ל ג\"כ דעת רבי' שהרי כשהביא בפרקין הל' ב' מתניתין דנדר חל על נדר כתב דהיינו באומר הרי עלי קרבן אם אכלתי ככר זו וחזר ואמר הרי עלי קרבן כו' חייב על כל אחת ואחת ומדלא נקט לה באומר קונם ככר זה עלי ככר זה שני פעמים משמע דלא מחייב אלא אחת כמ\"ש הרב לח\"מ שם יע\"ש וא\"כ נראה ודאי דה\"ה בנודר לקיים מצות לא תעשה דלא חל מה\"ט דאין אחע\"א דמאן דס\"ל דחל עיקר ראייתו היא מהא דנדר חל על נדר דס\"ל דהאומ' קונם עלי ככר זה שתי פעמים חל עליו וכיון דרבי' ס\"ל דכל כה\"ג לא חל משום טעמא דאין אחע\"א כ\"ש דלא חל הנדר על קיום מצות לא תעשה וכיון דרבינו בשיטה זו ג\"כ קאי פשו להו האומרים דאין נדר חל על מצות לא תעשה ועוד שדרכו של מרן לילך אחר עקבות רבינו ז\"ל בשולחנו הטהור כנודע ומה\"ט נמי נ\"ל שפסק מרן דאין נדר חל על השבועה משום דמשמע ליה שלדעת רבינו אין חילוק מדלא הביא דברי הירושלמי והיא היא סברת הרשב\"א באותה תשובה שהביא מרן ודוק.
ולענין נדר לבט' מצות לא תעשה הנה הרז\"ה ז\"ל בפ\"ג דשבועות כתב וז\"ל אבל במצות ל\"ת אין הנדר חל עליו כלל בביטולו אף לא בקיומו והרמב\"ן שם בספר המלחמות כתב עליו דעל ביטול מצות לא תעשה שהוא בשב ואל תעשה חל כמו ההיא דהנאת תשמישך עלי דאיכא ל\"ת דעונתה לא יגרע וכן ההיא דאמר רבא בפ\"ק דנזיר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חייל על שבועה הרי דנדר חל בביטול ל\"ת בשב ואל תעשה אבל לעבור על מצות לא תעשה בדבר שהוא עושה מעשה אין שום דבר חל עליו שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו בנדר ולא בדבר האסור לו מסיני ע\"כ ודברי הרמב\"ן הללו הן הן דברי הרשב\"א בתשו' שהביא מרן בסימן רט\"ו ואין ביניהן כמלא נימא כיע\"ש ותמהני טובא על הרב כהונת עולם שכתב בדנ\"ד ע\"א וז\"ל ובנדר לבט' מצות ל\"ת דס\"ל להרשב\"א לפנינו דלא חל גם הרז\"ה כ\"כ ולא מצאתי חולק בזה זולתי להרמב\"ן במלחמתו שם ומעתה צדק הרב פ\"מ בח\"א סימן ה' ואולי אם היה רואה להרמב\"ן היה מחמיר כיון דהוי ספק תורה ובספר גו\"ר חי\"ד כלל ב' סימן ה' כתב דרש\"י והטור חולקים על הרשב\"א ואחרי המחילה לא אמרו אלא לקיים מל\"ת לא לבט' כנדון דידיה כו' יע\"ש ולא ידענא מאי קאמר שדברי הרמב\"ן והרשב\"א שפה אחת ודברים אחדים הם בענין נדר לבט' מצות ל\"ת ואין ביניהן אלא נדר וחזר ונדר שהוא לקיים מצות ל\"ת שלדעת הרשב\"א לא חל ולדעת הרמב\"ן חל כמבואר בדבריו שם אבל לענין לבט' מצות לא תעשה שניהן שוין בדבר דאם בשב ואל תעשה חל ואם הוא לבט' בקום עשה לא חל גם מה שתמה על הרב גו\"ר ששם מחלוקת בין הרשב\"א לרש\"י והטור לע\"ד גם בזה לא כיוין יפה דודאי כיון דלרש\"י והטור ס\"ל דנדר חל על קיום מצות לא תעשה מכ\"ש דלדידהו חל על ביטולו דהא אפילו דנדר חל לבט' מצות עשה איכא מאן דס\"ל דלא חל על קיומו משום טעמא דאין אחע\"א וזו היא שיטת הרז\"ה ודעימיה שמע מינה דטפי מסתבר להו למימר דחל הנדר על ביטול המצוה מבקיומה וכיון שכן לדעת רש\"י והטור דאשכחן דס\"ל דנדר חל על קיום ל\"ת פשיטא ודאי דס\"ל דחל על ביטו' ופשוט.
ובמ\"ש הרמב\"ן דהנודר לבט' מצות לא תעשה בקום עשה אין הנדר חל עליו משו' שאין מאכילין לו דבר האסור לו מסיני כו' לא ביאר לנו הרב איך יתכן דבר זה שיהיה נודר לעשות מעשה בידים והרי כתב הר\"ן בפ\"ק דנדרים ד\"ח ע\"א ד\"ה והלא מושבע ועומד דנדר כיון שהוא מיתסר חפצא אנפשיה ליתיה לעולם באעשה יע\"ש וכן כתב הטור בסימן ר\"ו גבי נודר שאוכל עמך וכן כתב הרמב\"ן גופיה בפירוש התורה בפרשת מטות ד\"ה לנדור נדר וז\"ל דכיון דנדרים מיתסר חפצא עליה לפיכך אינן חלים על דבר שאין בו ממש כו' וכיון שהדבר כן נר' הדברים שאפילו בדבר הרשות אם אמר נדר עלי שאוכל היום או שאוכל ככר זה אינו נדר שאין הנדר חל על החפץ כלל אלא עליו שיעשהו ולא הוזכרו נדרים בגמרא בקום עשה כלל ואל תשיבני מנדרי גבוה הרי עלי עולה הרי עלי שלמים שאמירתו לגבוה נתחייבו בו נכסיו כמסירתו להדיו' אלא שהוא נוהג בנדרי ההקדש מפני שיש בהם חפץ נאסר להדיוט ונתפס לגבוה לכשיפריש ולפיכך משעה ראשונה חל חיוב הנדר על נכסיו אבל בנדרי ביטוי אין לנו לפי שאין שם חפץ כלל לא בתחילה ולא בסוף עכ\"ל איברא כי מדבריו ז\"ל בספר המצות במצות עשה סימן צ\"ד נראה הפך זה שכתב שם וז\"ל וההפרש עוד בין נדרי גבוה לנדרי ביטוי שאלו הנאמרים בעשה הזה מוצא שפתיך תשמור ועשית איננו צריך להזכיר בו הנדר אלא שיאמר בהמה זו קרבן או כלי זה יהיה לבדק הבית או צדקה לעניים ובזה בלבד הוא מחוייב לקיים מה שיוציא מפיו בעשה ולא תעשה אבל בדבר הרשות צריך שיזכיר נדר או דבר המורה עליו כגון מה שחכמים קורין אותו ידות הנדרים או הכנויים אבל אמר לא אוכל ככר זה או אלך למקום פ' או אתן מנה לפ' עשיר איננו מתחייב בזה כלל עכ\"ל מבואר יוצא מדבריו שאם אמר נדר עלי שאלך למקום פ' או שאתן לפ' עשיר מנה חייב לילך וליתן לאותו פלוני עשיר מפני שהזכיר נדר וזה היפך מ\"ש בפירוש התורה שלא הוזכרו נדרים בגמרא בק\"ע כלל וליכא למימ' דהכא בספר המלחמות ובס' המצות מיירי בנודר על תנאי שאוסר פירות או ככר זה על עצמו אם לא יאכל נבלה וכיוצא או אם לא אלך למקום פ' או אם לא אתן לפ' עשיר מנה ומש\"ה כתב במלחמות דכל כה\"ג לא חל הנדר כיון דכונתו לבט' המצוה בקום עשה דהא ודאי ליתא שזה לא מקרי נדר לבט' דבר מצוה כדי שלא יחול הנדר דכל כה\"ג אומרים לו שיקיים המצוה ויאסר בפירות כמ\"ש הראנ\"ח בתשו' בח\"ב סימן נ\"ח נ\"ט וע\"ד ומהרימ\"ט חי\"ד סימן ך' והרב פ\"מ ח\"א סימן ל\"ה וכן נראה מבואר מתשובת הרשב\"א סימן תרמ\"א הביאה מרן ב\"י בסס\"י רל\"ח וכמ\"ש בשורש נשבע לבט' המצוה ד\"ה כתב יע\"ש וצ\"ע.
ולענין נדר לקיים מצות עשה אם הוא בקום עשה כבר כתבנו דנדר לא מצינו באעשה וראיתי להרב כהונת עולם בדנ\"ד ע\"א וז\"ל ומיהו בנדר לקיים מצות עשה דסובר הרשב\"א דחל לא מצינו חולק אלא הרא\"ש בפירושיו פ\"ק דנדרים בההיא דאשכים ואשנה פרק זה לחד תירוצא והא אמרינן לעיל דהדר ביה בפסקיו וכ\"כ בסימן רי\"ג דכולהו אית להו בכגון ההיא דאשכים ואשנה דחל הנדר מקרא דבפיך זו צדקה והיינו נדר לקיים מ\"ע דנקט הרשב\"א לפנינו ומה שהוסיף שיש לא תעשה בביטולה דהיינו מהנאת תשמישך עלי הוא כדברי הרמב\"ן במלחמותיו דאיכא עשה דפ\"ו ולא תעשה דעונתה לא יגרע עכ\"ל. וכל דבריו בזה אינן אלא דברי תימא דמ\"ש בשם הרשב\"א לא ידעתי היכן מצא להרשב\"א בתשו' זו שהביא מרן שכתב דבנדר לקיים מ\"ע חל הנדר שדברי תשובה זו לא איירו אלא בנדר לבט' מ\"ע וכמבואר מדברי מרן שכתב ולענין נדרים חלים עד\"מ כתב הרשב\"א בתשו' דוקא במ\"ע כו' כלומר דעיקר דבר זה דנדרים חלים עד\"מ לבט' כמו ששנינו במתני' ליתיה אלא במ\"ע וע\"ז כתב דלאו דוקא במ\"ע כסוכה ולולב ותפילין אלא ה\"ה היכא שבא לבטל דבר מצוה שיש בה עשה ולא תעשה כגון נשבע שאוכ' היום וחזר ואסר אכילתו דבנדרו זה קא עבר על שבועתו שיש בה עשה דמוצא שפתיך תשמור ולא תעשה דבל יחל וכן מצות צדקה לעני ועיין למרן ב\"י בס\"סי רכ\"ז ולהרב תוי\"ט אבל במצות לא תעשה דמבטל ליה בקום עשה כלאו דאכילת נבלה וכיוצא אין הנדר חל עליו לא לקיים ולא לבטל דלקיים לא חל משום דאין אחע\"א ולבטל לא חל משום דלא שייך ואפי' הוה שייך אין הנדר חל עליו משום שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו מסיני והן הן דברי הרמב\"ן במלחמות כמ\"ש לעיל וכתב עוד דמה\"ט לא חל באיסור הבא מעצמו כשבא לקיים מה שאסר כבר שאלו עובר עליו בקום עשה כגון שנשבע שלא יאכל ושלא ישתה היום דלעבור בבל יחל צריך לעבור בקום עשה כל כה\"ג לא חל הנדר לקיים שאין אחע\"א ולא לבטל מטעמא דאמרן לעיל אי משום דלא שייך ואפילו היה שייך אין נדר חל לבט' לא תעשה בקום עשה וכתב עוד דמקצת רבותיו סוברים דנדר חל על נדר ואין כאן משום אין אחע\"א וכן נדר חל על השבועה לקיים מהטעם שכתב הרמב\"ן בספר המלחמות דבאיסור הבא מעצמו אחע\"א מגזרת הכתוב אבל שבועה על נדר לא חל אפילו לקיים ולזה דחה דבריהם דודאי אין נדר חל על נדר מהטעם שכתב בתשו' המודפסות בסימן תרט\"ו דליכא איסור מוסיף וכמ\"ש הר\"ן בדח\"י ע\"א וכתב עוד ומ\"מ מה שאמרת אמת שהנדר חל על מי שנשבע שישן או שישתה ואחר כך אמר קונם עיני ואעפ\"י שיש בביטול שבועתו לא תעשה דלא יחל דברו כלומר דכיון דהביטול הוא בשב ואל תעשה חל הנדר והן הן הדברי' שכתב בתחילת דבריו דנדרים חלים עד\"מ אפי' בא לבטל עשה ולא תעשה ומשום דהוי בשב ואל תעשה ועל זה הביא ראיה מההיא דהנאת תשמישך עלי דאסור אע\"ג דאיכא לא תעשה דעונתה לא יגרע כיון שביטול הלאו הוא בשב ואל תעשה חל הנדר עליו ולפ\"ז ה\"ה אם נשבע שיאכל היום ואח\"כ נדר דחל מה\"ט וכ\"כ הרב ט\"ז בסי' רט\"ו סק\"ו.
הנה הבאתי כל דברי הרשב\"א וביארתים לע\"ד ולא מצאתי זה שכתב הרב הנז' דס\"ל להרשב\"א דנדר לקיים מ\"ע נדר חל עליו שזה שכתב שנדר חל על השבועה היינו לבט' השבועה ומשום דעשה דשבועה הוא מתקיים בשב ואל תעשה וכל כה\"ג אפשר דאף הרא\"ש ז\"ל מודה דנדר חל עליו לבטל ומ\"ש בפי' לנדרים היינו שאין נדר חל על קיום מ\"ע כי ההיא דאשכים ואשנה שהעשה אינו מתקיים אלא בקום עשה דהיינו בקריאתו וכשנדר לקיים לא חל עליו שהרי הוא מושבע ועומד ועוד דלא מצינו נדר באעשה סוף דבר לא מצאתי שום פוסק שיאמר דנדר גמור חל על מצות עשה שקיומה הוא בק\"ע ועיין בדברי הרב כהונת עולם בסי' רי\"ג דנ\"א ע\"ד ד\"ה שם יע\"ש.
ומ\"ש עוד הרב כ\"ע וז\"ל ומה שהוסיף דיש לא תעשה בביטולה דהיינו בהנאת תשמישך הוא כדברי הרמב\"ן במלחמותיו דאיכא עשה דפ\"ו ולא תעשה דעונתה לא יגרע וכו' לא ידענא מאי קאמר דבהנאת תשמישך ליכא עשה דפריה ורביה כמ\"ש הרשב\"א בחי' לנדרים שהקשה בההיא דהנאת תשמישך דכיון דאיכא עשה דפריה הרי מצות לאו ליהנות ניתנו ותירץ שאין כאן ביטול דעשה דפריה ורביה שהרי יכול לקיים מצוה זו באשה אחרת יע\"ש וגם הרמב\"ן במלחמות לא ראיתי שכתב כן אלא דבריו שם הוא דכל שהל\"ת הוא עובר בשב ואל תעשה נדר חל עליו כיע\"ש וצ\"ע ואת זה ראיתי למרן החבי\"ב בס\"סי רט\"ו שכתב בשם מהרע\"י שכתב וז\"ל ומ\"ש הרשב\"א דהנשבע שישן כו' נראה דהכי פירושו דמי שנשבע שישן ואח\"ך נדר שלא לישן שנדר חל אע\"ג דאיכא לא תעשה משום דהוי כמצות עשה שיש בה לא תעשה דקי\"ל שהנדר חל עכ\"ל וכונתו נראה כמ\"ש שכל שהלא תעשה עובר עליו בשב ואל תעשה הנדר חל עליו ואפילו איכא עשה בהדי לא תעשה דומייא דמצות צדקה ודוק." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש אין פותחין בנולד מי \n שנדר ונולד לו דבר כו'. הכי איתא בגמ' ר\"פ ר\"א ועוד אמר ר\"א פותחין בנולד כו' ופריך בגמ' מ\"ט דר\"א אמר ר\"ח דאמר קרא כי מתו כל האנשים והא מיתה דנולד הוא מכאן שפותחין בנולד ורבנן מ\"ט קסברי הנהו מי מייתי והא אמר ר\"י משום רשב\"י כל מקום שנאמר נצים נצבים אינן אלא דתן ואבירם אלא אמר ר\"ל שירדו מנכסיהם ופי' הרא\"ש דעניו' שכיח כו' ע\"כ.
ושמעתי מפי מורי הרב מר יאודה זלה\"ה שהק' מההיא דאמרינן בנדרי' דכ\"ז גבי ההיא דאתפיס זכוותיה בבי דינא אתניס ולא אתא אמר ר\"ה בטלן זכוותיה ורבא אמר אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה ופרכינן עליה דרבא מההיא דאמרי' אי לא אתינן מכאן ועד תלתין יום ליהוי גיטא אתא ופסקי' מברא ואמר שמואל לא שמיה מתייא ואמאי והא מתנס אניס ודחינן דילמ' אונסא דמגליא שאני ופי' הר\"ן והרא\"ש כיון דשכיח האונס הו\"ל לאתנויי ומדלא התנה גמר ואמר בכל ענין יע\"ש והשתא ק' דהיאך פתח לו פתח למרע\"ה במה שירדו מנכסיהם אדרבא כיון דשכיח אבעי ליה לאתנויי ומדלא התנה גמר ואמר בכל ענין יע\"ש ונלע\"ד דהא דאמרינן דבאונ' דשכיח אבעי ליה לאתנויי בהדייא וכל שלא התנה אמרי' דסתמא נדר בכל ענין היינו דוקא בנודר לחבירו על שום דבר ובענין גיטין כההיא דפסקיה מברא דאמדינן דעתיה אם איתא דאדעתא דהכי לא נדר אבעי ליה לאתנויי בהדייא כיון שחבירו המדירו דעתו על כל ענין אבל בנודר בינו לבין עצמו ודאי דמהימן הוא לומר אדעתא דהכי לא נדרי דמי הכריחו לנדור וכיון שהוא נדר מעצמו הוא נאמן על עצמו לומר אדעתא דהכי לא נדרי ולכן פותחין במילתא דשכיח בנדר שנדר מעצמו וההיא דיתרו שהדירו למשה ואמרי' משום דעניות שכיח פתח לו הקב\"ה למשה בכי מתו כל האנשים אע\"ג דהתם לא נדר מעצמו כבר כתב הרא\"ש שם דעיקר הנדר לא היה בשביל יתרו אלא דעיקר נדרו משום דבלאו הכי לא היה רשאי לשוב למצרים משה היה מפני אותן האנשים יע\"ש וכנראה מדבריו דמשה גילה דעתו שמפני שלא היה רשאי לשוב למצרים נדר לו לשבת עמו. והשתא משו\"ה פתח לו פתח זה דשכיח כיון דנדר זה חשיב כאלו נדר מעצמו שהרי אלו היה רשאי לשוב לא היה נודר כנלע\"ד.
והנה עלה דאמר ר\"ל שירדו מנכסיהם כתב הר\"ן בפ\"ק דנדרים ד\"ו ע\"ב דליכא למימר שהיו מצורעין שהרי היו בקרב המחנה וליכא למימר שנתרפאו במ\"ת שהרי חזרו למומן בעגל יע\"ש והקשה מרן מלכא מהרח\"א זלה\"ה בס' ישרש יעקב בריש פ\"ק דנדרים ובפ\"ק דברכות ד\"ג ע\"ש הרב מר זקנו דמה הוכחה היא זו שהיו בקרב המחנה ש\"מ שלא היו מצורעין והלא משנה ערוכה שנינו בנגעים אלו בהרות טהורות שהיו בו קודם מ\"ת ובת\"כ יליף לה מדכתיב כי יהיה טמא מהדיבור ואילך וכיון שכן משו\"ה היו בקרב המחנה כיון שהיו מצורעין קודם מ\"ת והניחה בצ\"ע ושמעתי מפי מו\"ה בעל מחנה יאודה שהיה מיישב דברי הר\"ן הללו בהקדים ליישב דברי תוס' בפ' חזקת דח\"ן ד\"ה הוה מציין מערתא וז\"ל וא\"ת והא אין קברי גויים מטמאין באהל משום דאינן קרויים אדם ואפי' רבנן דאמרי מטמאין מ\"מ בקבר שלפני הדיבור לא מרבינן ליה בנזיר אלא בנגיעה מקרא דהנוגע במת או בעצם אדם או בקבר ודריש בקבר לרבות קבר שלפני הדיבור וי\"ל דאברהם נקרא אדם כדכתיב האדם הגדול וכן אדם הראשון עכ\"ל ודבריהם קשים לכאורה דמדהקשו בתחילה אף לרבנן דלא דרשי קרא דאדם כי ימות באהל למעט א\"ה מ\"מ בקבר שלפני הדיבור אזלי ומודו דאינו מטמא אלא בנגיעה דפשיטא להו דההיא דרשא דאו בקבר מצי אתי נמי כוותייהו דאף לדידהו דמקרו א\"ה אדם ומטמאו באהל אכתי קודם הדיבור איין מטמאין אלא בנגיעה וא\"כ מה מקום יש לתשו' שאמרו דאברהם נקרא אדם ואכתי קושייתם לא מתרצא בהכי כיון שהיה קודם הדיבור אמנם הוא היה אומר שהתוספו' ז\"ל סוברים דרבנן דר\"ש דס\"ל דקברי גוים מטמאין באהל וס\"ל דאף א\"ה בכלל אדם מכל מקום קודם הדיבור לא מטמו משום דקרא כתיב כי ימות שמשמע להבא כלומר לאחר הציווי ואילך ולא קודם מתן תורה אמנם ר\"ש דאמר שאין א\"הע קרויים אדם ומה\"ט לא מטמו באהל בודאי דלא דריש כי ימות להבא שהרי לדידיה בלא\"ה ממעטו מקרא דאדם ומעיקרא ק\"ל דכיון דבין למר ובין למר אין מטמאין באהל למר ממילת אדם ולמר ממילת כי ימות דמשמע להבא ואמאי הוה מציין רבי בנאה מערתא דאדם הראשון ואברהם אבינו ע\"ה דהוו בכלל בני נח וע\"ז תירצו דאברהם נקרא אדם כלומר ור' בנאה אתי כר\"ש דלא דריש כי ימות להבא אלא מילת אדם דמיניה מיעטו בני נח וכיון דאברהם נקרא אדם איהו נמי בכלל ובכן על פי האמור דר\"ש לא דריש כי ימות מהדיבור ואילך ה\"נ לא דריש קרא דכי יהיה טמא לנפש מהדיבור ואילך ולדידיה ה\"נ דבהרות דקודם מ\"ת מטמאות ודברי הר\"ן שם בפ\"ק דנדרים הם אליבא דר\"ש דאיהו הוא דדריש בפ\"ט דנדרים דס\"ד דכל מקום שנאמר נצים ונצבים אינן אלא דתן ואבירם ומש\"ה דרש ר\"ל אליביה דהאי כי מתו כל האנשים לאו מיתה הוא אלא שירדו מנכסיהם והשתא שפיר כתב הר\"ן אליביה דר\"ש דליכא למימר מצורעים דאם כן מאי בקרב המחנה א\"ד ז\"ל." + ], + [ + "שורש נדר שהותר מקצתו הות\"כ כל \n שנדר הותר מקצתו הותר כולו. הנה בירושלמי פרק אין עומדין הקשו היכן הותר נדרו של טל של אליהו ואמרו אמר רב תנחומא סברי לומר נדר שהותר מקצתו הותר כולו יע\"ש והרב פרשת דרכים דמ\"ז ע\"א ד\"ה אך הקשה דלא שייך כלל בשבועתו של אליהו דין זה דנדר שהותר מקצתו הותר כולו משום דלא נאמר דין זה אלא בביטול הנדר ע\"י פתח או ע\"י חרטה אליבא דמ\"ד שנעקר הנדר מעיקרו ואמרינן נדר שהו\"מ הותר כולו אבל הכא גבי אליהו לא נעקר הנדר אלא נתקיי' תנאו שנשבע שלא יהיה טל ומטר כי אם לפי דברו וכשנתן רשות על המטר לא עקר שבועתו כי אם קיים תנאו ואם כן נתבטלה שבועה דטל דאטו מי שנשבע שלא יאכל בשר ולא ישתה יין כי אם ברשות פ' ונתן לו רשות על א' מהן היתכן שנאמר שהותר בשניהם מטעם נדר שהות\"מ זה לא יתכן עכ\"ל יע\"ש.
ולע\"ד ל\"ק כלל שהרי כתב הטור בי\"ד סימן רל\"א שאין הנדר ניתר אלא על פי חכם מומחה או ג' הדיוטות שאפילו אם פירש והתנה בשעת הנדר אימתי שירצה יבטלנו מעיקרו או שתלה באחר שיבטלנו אימתי שירצה אינו כלום דמיד כשחל הנדר אין לו התרה אלא ע\"י חכם ואפילו שיתלנו בדעת אחר כו' יע\"ש ומיהו אם נדר לזמן אין לו התרה אלא כשיגיע הזמן בטל ממילא עכ\"ל והנה שבועתו של אליהו שנשבע שלא יהיה טל ומטר כי אם כשירצה הוא דמי ממש לנשבע והתנה בשעת שבועתו שאימתי שירצה שיבטלנו דמיד חל שבועתו לעכב הטל והמטר ושוב אין בידו ליתן רשות שיתן טל ומטר שהרי חלה שבועתו ואין כח בידו לבטל השבועה אם לא על ידי התרה דפתח וחרטה ולא דמי לנשבע שלא יאכל בשר ויין כי אם ברשות פלוני ונתן לו רשות על הבשר ולא על היין דהתם השבועה תלויה ועומדת עד שידע אותו פלוני וכל שלא ידע אותו פלוני משבועתו לא חלה שבועתו שאם ידע והרשה אותו שיאכל בשר מיד יכול לאכו' מיד אעפ\"י שהוא חייב שלא לאכול מיד עד שידע מה בפיו של אותו פ' היינו ודאי מספק הוא שנתחייב בכך שמא כשישמע אותו פ' לא ירשה אותו לאכו' ונתחייב מיד בשבועתו ולכן כששמע אותו פלוני והרשהו לאכו' לא חלה שבועתו שהוא נשבע לקיים שלא לאכול כשלא יתן אותו פלוני רשות אבל אם יתן לו רשות לא נתחייב ואה\"ן שמיד כששמע אותו פלוני לא הרשהו לאכול וחלה שבו' שוב לא יוכל לאכול ברשו' אותו פ' כשלא יתיר שבועתו שהרי חלה שבועתו ואין לו התר כי אם בג' הדיוטות וביחיד מומחה וסברת הטור הלזו היא סברת הרא\"ש בכלל יו'ד והיא סברת הרמב\"ן והריב\"ש בח\"א סימן ס\"ח והר\"ן בפרק נערה המאורסה עלה דאמר ר\"פ כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת וכמ\"ש כל זה מרן ב\"י בי\"ד סימן רכ\"ח עמ\"ש הטור ונדרים וחרמים שמטילים הקהל יש להם התרה בלא פתח וחרטה יע\"ש בתוך הלשון אלא שיש לגמגם בדברי מרן ב\"י שם דמשמע מדבריו דהטור מחמיר טפי מהנהו רבוותא ולדעתי כולם אמרו דבר אחד דהטור מיירי בשמתנה שפלוני יבטלנו לנדרו דמשמע אחר שיחול ולכן כתב שאין בדבריו כלום אבל בנודר או נשבע שלא יעשו דבר פלוני כי אם פ' ברשות פ' ומיד כששמע פ' הרשהו לעשותו אף הטור אזיל ומודה דמותר מיד בלא התרת חכם כיון שלא חל הנדר והשבועה כלל כמ\"ש הריב\"ש יע\"ש. ודע שמ\"ש מרן ע\"ש הרמב\"ן שהנשבע ע\"ד חבירו ועתה אומר שדעתו היה שיוכל אותו פלוני להתירו שומעין לו לאו להתירו ממש קאמר אלא להרשותו שיעשה אותו דבר שמיד שהרשהו בטלה שבועתו מעיקרא כנלע\"ד וכן הוא מתפרשת אותה תשובה שכתב הרשב\"א האחרונה שהביא שם מרן ב\"י באופן דליכא לשום א' מרבוותא שיחלוק בדין זה ועיין בש\"ע בסימן רכ\"ח סל\"ז וסל\"ח ובריש סימן רל\"א שנראה כסותר דברי עצמו ושוב ראיתי בש\"ך שם ס\"ק צ\"ח וע\"ש ודוק שוב ראיתי בספר כהונת עולם הלכות נדרים סי' רל\"ב דצ\"א ע\"ג עמד על זה.
והנה בהך מילתא דנדר שהותר מקצתו הותר כולו עיין במ\"ש הר\"ן ז\"ל בנדרים דכ\"ז ע\"א וז\"ל וכדבריו נראה לי להכריח כו' ודבריו תמוהים דלרבא לפי שיטת י\"א הללו דפתח עדיף מנדרי טעות ולהכי אפילו במעמי' דבריו אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו לכ\"ע א\"כ רבנן דפליגי גבי פותחין בשבתות ע\"כ דמיירי במעמיד וס\"ל דבמעמי' אפילו על ידי פתח לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו אבל במחליף אין סברא לומר דפליגי ולית להן נש\"מ הותר כולו ולהכי פריך רבינ' לרבא מההי' דכלכלה דאפילו כרבנן דר\"ע לא אתו ומה שהקשה ע\"ז בספר זרע אברהם חי\"ד סימן כ\"ב דצ\"ב ע\"ד בדחייתו הראשונה לא הבנתי מאי קאמר ועיין בספר כהונת עולם דצ\"א ע\"ג ד\"ה איברא שדחה הכרעת הר\"ן כמ\"ש.
ודע שהרב שער אפרים בסימן ס\"ג דכ\"ז ע\"ג הוק' לו דברי הרב המפה מ\"ש בסימן רכ\"ח סכ\"ז למ\"ש בסימן רל\"ד סל\"ו בענין הסכמות צבור עם הפרת הבעל דסתרן אהדדי בדין נש\"מ הותר כולו יע\"ש ולע\"ד לק\"מ דשאני הפרה הבעל דהפרה מיהא בעי וכיון דבעי הפרה הפרה במקצת לאו שמה הפרה משא\"כ בהסכמות ציבור דלא בעי התרה כלל ועיין בספר כהונת עולם דף פ\"ד ע\"ג ד\"ה שם כתב הריב\"ש ושם דצ\"א ע\"ב וג' ועיין שער המלך למו\"ה ה' נדרים פי\"ב הלכה יו'ד די\"ב ע\"ג במה שהקשה שדברי הריטב\"א סותרין זה את זה ממ\"ש בכתובות דנ\"ט ע\"א דנהי שהאשה יכולה לפטור את עצמה שלא תעשה בצמר אינה יכולה לפדות ידיה משעבודו של בעל וכיון דמשועבדות ידיה לבעל לשאר מלאכות אפילו למעשה ידיה אין לה כח להקדישן שהרי עיקרן של בעל כו' יע\"ש למ\"ש הרב מחנה אפרים הל' שבועות סימן ח' על שמו יע\"ש ולע\"ד לק\"מ דמ\"ש בכתובות מיירי במקדי' הידים דעיקרן קיימי למעשה משא\"כ בנדרים שנדר על המעשים של הידים שהם מעשים נפרדים ועיין במ\"ש מהרימ\"ט ח\"מ סימן ב\"ן בענין אם יש קנין לחצאין והביא ראיה ממתניתין דהמקדיש מעשה ידי אשתו דהמותר הקדש יע\"ש." + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין הפרה לחצאין נדר \n משתי ככרות בא' יש לה עינוי ובא' אין לה עינוי מפר לזו שמתענה בה ואינו מפר לזו שאין לה עינוי. הכי איתא במסכת נדרים דפ\"ג ע\"א אמר ר\"י אמר שמואל נדרה משתי ככרות בא' מתענה ואחת אינה מתענה מתוך שהוא מפר למתענה מפר לשאינה מתענה ורב אסי אמר ר\"י מפר למתענה ואין מפר לשאינה מתענה כו' איתיביה האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה יין ומטמאה למתים סופגת את המ' הפר לה בעלה והיא לא ידעה והיתה שותה יין ומטמא' למתים אינו סופגת את המ' ואי אמרת מפר למתענה ואין מפר לשאינה מתענה דילמא מיין דאית לה צערה הפר לה מזג וחרצן לא היפר לה דהא לא אית לה צערא ותספוג את המ' אמר רב יוסף אין נזירות לחצאין אמר ליה אביי הא קרבן לחצי נזירות איכא אלא אמר אביי אין נזירות לחצאין ואין קרבן לחצאין. מתיבי האשה שנדרה בנזיר והפרישה בהמתה ואח\"כ הפר לה בעלה מביאה חטאת העוף ואינה מביאה עולת העוף ואי אמרת אין קרבן לחצי נזירות אמאי מביאה חטאת העוף ואלא מאי יש קרבן לחצי נזירות ג' בהמות בעי אתויי חטאת עולה ושלמים אלא לעולם אין קרבן לחצי נזירות וחטאת העוף דמתייא משום דחטאת על הספק איתיביה האשה שנדרה בנזיר ונטמאת ואח\"כ הפר לה בעלה מביאה חטאת העוף ואין מביאה עולת העוף ואי אמרת מפר למתענה ואין מפר לשאין מתענה דלמא מיין דאית לה צערא הפר לה מטומאת מת דלית לה צערא לא הפר לה אמרי טומאת מת נמי אית לה צערא שנאמר והחי יתן אל לבו יע\"ש והקשה הרא\"ש על הא דפריך בגמ' ודלמא מיין כו' הפר מטומאת מת כו' לא הפר כו' דזו הקושיא הו\"ל להקשותה ממתניתא דלעיל דהא שה שנדרה כו' הפר לה והיא לא ידעה אינה סופגת את המ' וכו' והניחה בצ\"ע וכן התוס' הקשו כן והניחוה בצ\"ע ולכאורה נראה כי רבה היא ואין מרפא לשברה מ\"מ נימא בה מילתא ואע\"ג דדחוקה.
והנלע\"ד דמזאת הברייתא טפי קשיא ממתניתא דאלו ממתניתא לא אלימא משום דיתרץ לו ר\"י הכא במתני' במאי עסקינן באשה שקבלה עליה נזי' שמשון ומותרת ליטמא מתים דנזיר שמשון מותר ליטמא מתים וכמ\"ש הר\"ן והרא\"ש בפי' דשמעתתא יע\"ש ובזה לא הוה קשה דתספוג את המ' על טומאת מת אבל כשמקשה מהברייתא הוייא סתירה רבה והכי פריך מתיבי כו' ואי אמרת דבעל מפר למתענה דוקא ולא לשאינה מתענה הלא טומאת מת לא חשיב עינוי נפש וא\"כ אמאי מביאה חטאת העוף דוקא דמשמע דמותרת אחר כך ליטמא למתים וליתי עולת העוף נמי דהא עדיין היא מותרת מליטמא למתים אלא ודאי מדקאמר דוקא חטאת ולא עולה משמע דיביא חטאת ומכאן ואילך מותרת היא ליטמא למתים ומשמע דמתוך דמפר למתענה מפר לשאי' מתענה ודלא כר\"י ותי' טומאת מת נמי עינוי נפש הוא כו' נמצא דמוכרח הוא להקשות מהאי ברייתא וכי תימא אי הכי דמתני' מצי לאוקמ' בנזיר שמשון א\"כ למה נקט מתני' והיתה שותה יין ומטמאה למתים למה אצטריך למתני ומטמאה למתי' שאינה סופגת את המ' הא פשיטא דאף בשלא הפר לה בעלה על ט\"מ לא לקייא וכ\"ש היכא דהפר ולמה אצט' לומר ומטמאה נוכל לומר דאגב דתני שותה ביין נקט נמי ומטמאה ולא דוקא ועוד אפשר לומר דהאי דנקט ומטמאה הכי פירושו הפר לה בעלה והיא לא ידעה והיה שותה יין והנראה שכונתו לאסור איסר דלדידיה נראה דעבד' איסורא ומטמאה למתים נמי דזאת האשה נדרה בנזירות שמשון ולא ידעה דנזירות שמשון מותר בטומאת מת אלא חושבת דאסיר ואפי\"ה היא מטמאה והרי כמתכוונת לעשו' איסור וסד\"א תלקה קאמר מתני' דלא.
ומיהו קש' הלא רישא דמתני' דקאמר האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה יין ומטמאה למתים וכו' למה נקט ומטמאה הלא מותרת היא ליטמא ולהכי לקייא על היין וא\"כ האי ומטמאה למאי אתיא איכא למימר דאה\"ן אלא אגב דיין נקטיה ועוד אפשר לומר דרישא דמתני' מיירי בנזיר דעלמא דאסיר ליטמא למתים וסיפא בנזיר שמשון וכדכתיבנא זה נלע\"ד לומר בדוחק לפום שעתא מ\"מ עת לכל חפץ כי הקושי הוא גדול ורם ורבינו בפ\"ק מה' נזירות די\"א כתב וז\"ל האשה שנדרה בנזי' ונטמא' בתוך ימי נזירות ואח\"כ שמע בעל' והפר לה הרי זו מביאה קרבן טומאה עכ\"ל ושמעתי מקשי' דהלא אמר אביי אין קרבן לחצי נזירות דאין נזירות לחצאין ואין קרבן לחצאין והיינו אליבא דר\"י דהלכתא כר\"י וא\"כ איך פסק רבינו דמביא קרבן טומאה ונלע\"ד דל\"ק ול\"מ משום דרבינו פסק כפי ההילכת' דקי\"ל דבעל מיגז גייז ומשו\"ה כיון דמיגז גייז זאת חצי נזירו' דהיה אסורה בה כבר נטמאת ומביא קרבן טומאה והתם בנזיר קאי כס\"ד דבעל מיעקר עקר וכיון דמיעקר הנדר מה ששמר החצי הנזירות לא חשיבא ומשו\"ה לא מייתי קרבן והיינו כפי הס\"ד אבל כפי המסקנא דמיגז גייז מייתי לעולם קרבן טומאה ועיין בנזיר דכ\"א ע\"ב ודכ\"ב ע\"א וא\"כ הכא מאי דקאמר אביי אין קרבן לחצאין היינו כפי אותה האוקמתא דמס' נזיר דבעל מיעקר עקר ולהכי אין קרבן לחצאין אבל הכא דשקיל וטרי הש\"ס דאין קרבן לחצאין היינו כפי הס\"ד דאמרינן בנזיר דבעל מיעקר עקר אבל כפי הלכתא דאמר אביי מיגז גייז לעולם יאמר אביי דיש קרבן לחצאין ואין נזירות לחצאין דהאי כטעמיה והאי כטעמיה וכדכתיבנא זהו הנלע\"ד הפעוט ופשוט." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..7564da4c0212141d116b5f6b09813920d6b65372 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Haflaah/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,70 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Vows", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Vows", + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מתפיס בדבר הנדור הרי \n שמת אביו כו' אמר הרי יום זה עלי כיום שמת אביו כו' הר\"ז אסור לאכול בו כו'. ע\"כ. הכי איתא ברפ\"ג דשבועות ד\"ך ע\"א האומר הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם כיום שראה ירוש' בחורבנ' אסור כו' ואמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום ופרי' מינה בגמ' לרבא דאמר מתפיס בשבועה לאו כמוצי' שבו' מפיו דמי ומשני תריץ ואימא הכי כו' ופריך פשיטא ומשני כיום שנהרג גדליה בן אחיקם אצטריך סד\"א כיון דכי לא נדר נמי אסור כי נדר נמי לא הוייא ליה איסור והאי לא מתפיס בנדר הוא קמ\"ל ע\"כ והנה מסוגייא זאת תשובה מוצאת לדעת רי\"ו ורד\"ק דסברי מימר דגדליה מת בר\"ה וסברתם הלזו הביאם הרב טירת כסף בפ' דברים דרס\"ד ע\"ג ואם כדבריהם היאך קאמר הש\"ס מהו דתימא דכיון דכי לא נדר אסור כו' דאיך בלא\"ה אסיר כיון שמת בר\"ה אם לא שנדר להתענות בו ביום ומשו\"ה אסיר אלא ודאי שמת בחול ומשו\"ה אף כי לא נדר נמי אסו' והנה הר' ז\"ל הק' משם ה\"ה מוהר\"ח אבואלעפייא ז\"ל מההיא דנדרים די\"ב מי שאמר הריני נזיר כיום שמת בו אבא כיום שנהרג בו גדליה כו' ופירושו כיום שמתענין ואם ביו\"ט נהרג לאו יומא דתעניתא הוא ע\"כ ואחרי המחילה נראה דמהתם ליכא למידק כלל דאיכא למימר שקבל עליו ביו\"ט שלא לאכול ושוב נדר כאותו יום שנהגתי בו איסור אכילה אך לסוגייא דהכא מה יענו שפתי דעת והנה הרב טירת כסף רצה ליישב דודאי כונת זה האיש שאמר כיום כו' ודאי דר\"ל כיום שמתענין דאל\"כ פשיטא דחשיב נדר כשנדר כצום גדליה אלא ודאי דאע\"ג דקאמר כיום שנהרג מ\"מ אשמועי' דחייב דכונתו כשאמר שנהרג כיום שמתענין קאמר יע\"ש נראה דאשטמיטתיה מיניה סוגיין דשבועות דקפריך פשיטא ואם כדברי הרב מאי קפריך פשיטא דאימא דצום גדליא אצטריכא וכמ\"ש הרב דאע\"פ שאמר כיום שנהרג ולא הוי נדר ואפ\"ה כונתו כיום שמתענין כו' ועדיפא מינה הו\"ל למימר דכיום שמת אצטריכא כו' שאם מת אביו ביום שבת ואמר כיום שמת בו אבא כונתו כיום שנוהג להתענות בו ודוק ומו\"ה הי\"ו ישב לעיקר קושיית הרב דודאי לאו כ\"ע דינא גמירי שגדליה מת בר\"ה וא\"כ אף שדינא הכי ודאי דהוא נדר כיון שהוא סובר שמת בחול ואדעתא דהכי נשבע ומשו\"ה פריך פשיטא כו'.
ודע דרש\"י ז\"ל בנדרים די\"ב ע\"א פי' ב' פירושים במאי דקאמר שמואל והוא שנדור ובא ולפי' הא' שפי' שם וז\"ל כגון דבאותו יום שמת אביו קבל עליו שלא לאכול בשר וכגון דבאותו יום הוה חד בשבת לחדש אייר דאיכא חד בשבת דהיתרא טובא בנתיים ולסוף שנה באייר בחד בשבת אמר הריני כמו אותו חד בשב' דאשתקד ואמרי' כו' ולפי פי' זה ק' דלמאי דחדית תלמו' והוא שנדור ובא כו' ואילך לא מצינן לפרושי הכי בצום גדליה דבצום גדליה לא שייך אלא שקבל עליו בכל שנה להתענות בצום גדליה ומוכרח הוא לפרש כפי' הב' שפי' שם יע\"ש והקשה מו\"ה נר\"ו כיון שקיבל עליו דכל חד בשבת מאותו היום ואילך שלא לאכול אמאי הוצרך בחד בשבת הבאים אחריו לנדור כיון שהוא נדור מאז ומקדם ולע\"ד שותיה דמר לא ידענא דנדור ובא היינו שבכל חד בשבת היה נודר שלא לאכול ולא שקבל עליו מעיקרא שכל חד בשבת יהא אסור עליו וק\"ל ואף שלשון רש\"י דחיקא עוד אמרינן שם בגמר' גדליה בן אחיקם אצטריכא ליה סד\"א כו' עיין בפירש\"י והתוס' והנה הרא\"ש כתב וז\"ל כן כתוב בכל הספרים אבל רש\"י ז\"ל לא גריס ליה דאה\"נ דאורייתא הא אמרי' לקמן דחלים על ד\"מ ונראה דגרסינן ליה דנהי דנדרים חלים עד\"מ כדבר הרשות מיהא כי מתפיס ליה אעיקרא מתפיס ליה ולא מיקרי דבר הנודר ע\"כ. ועיין להרב מח\"א שכתב וז\"ל וצריך להבין דכל כה\"ג דשתי האיסורין עומדין בבת אחת לא מספקא ליה לתלמודא אלא כי מספקא ליה היינו במידי דמעיקרא אסור והשתא שרי דמשמעו' הענין נראה דמתפיס כדהשתא אלא דמספקא ליה דילמא מעי' קמתפיס כיון דנדר ש\"מ דעתיה אאיסורא דאל\"כ לישתוק אבל היכא דב' האיסורין עומדין ואסיר משתיהן והתפיס בו דבר אחר בהא ודאי ליכא לספוקי משו' דמשמעו' כדהשתא אי משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה תדע דהכי הוא דהא מייתי עלה בגמ' דנדרים די\"ב מההיא דנותר דמיירי לאחר זריקה דאלמא כדמעיקרא תפיס ודחי לה בעולה קמיירי דאיסו' עולה עדיין קאי ועומד ולא מיבעייא קאמ' לא מיבעייא בשר אלא אפי' נותר אסור דסד\"א באיסור נותר קמתפיס ולא הוי דבר הנדור קמשמע לן דבאי' עולה קמתפיס אלמא דאפי' למאי דסבר דבדהשתא קמתפיס ולא במעיקרא פשיטא ליה דכל ששני האיסורין תלויים ועומדין חד איסור עולה וחד איסור נותר והתפיס בדבר הנדור התפיס עכ\"ל יע\"ש.
ונראה שיש לחלק בין ההיא דהרא\"ש ז\"ל לההיא דנדרים מתרי טעמי דההיא דהרא\"ש ז\"ל כיון שיש איסור י\"ה ואיסור נדריה ודאי דאית לן למימר דאי\"ה קמתפיס דלא שבק איניש איסור דהוה ביה קודם איסור נדריה ואיתיה השתא נמי ותפיס איסור דלא הוה ביה מקדמת דנא ומ\"ש הרב דאין אדם מוציא דבריו לבטלה כו' לע\"ד אין זה הכרח כלל דלאו כ\"ע דינא גמירי שצריך לתפוס הנדר בדבר הנדור ואדרבא איכא למימר מדתפיס כו' כדאמרן א\"נ יש לחלק כיון די\"ה אסיר מדאורייתא ואיסור נדריה בא לו ע\"י עצמו מסברא אית לן למימר דמתפיס אאיסור י\"ה קמתפיס דלא שביק איניש י\"ה דבא מעצמו כו' והכי משמע ליה כיון דאיסור זה בא לו מעצמו חמיר ליה אבל ההיא דנדרים דאיסור נותר בא לו מחמת הנדר שנדר טפי ניחא ליה לאתפוסי בנדרו שהוא עיקר וכן מ\"ש הרב יש לדוחה לדחות וכדכתיבנא ודוק והנה רבינו כאן ה\"נ כתב וז\"ל כיצד המתפיס בנדרים חייב שמע חבי' שנדר ואמר ואני כמותך בתכ\"ד ה\"ז אסור במה שנאסר חבירו עכ\"ל וכתב ע\"ז הרב מש\"ל וז\"ל ויש לתמוה דבאומר ואני כמותך למאי אצטריך שיהיה תכ\"ד דע\"כ לא אמרי' דבעינן שיתפיס בתכ\"ד דנודר אלא באומר ואני לבדי דאם לא אמרו תכ\"ד כו' אבל באומר בפי' ואני כמותך אפילו לאחר כמה ימים נתפס ואסור ובריש ה' נזירות ה\"ו כתב הרי שהיה נזיר עובר לפניו ואמר אהיה ה\"ז נזיר הואיל ובלבו היה שיהיה כמו זה כו' משמע דפשיטא ליה באומר אהיה כמו זה דהוי נזיר ובריש נזיר תנן כו' וראיתי להרב תוי\"ט וכ\"כ הר\"ן בפ\"ג מה' שבועו' דאם אמר ואני כמותך אפי' לאחר כמה ימים כו' עכ\"ל ובאמת שעוד יגדל התימ' שאין שום אחד מרבוותא יאמרו שרבינו פליג בהאי דינא וכ\"ש הר\"ן שמנהגו להזכיר סברת רבינו ז\"ל אבל הנראה ברור דל\"ק כלל ואף הר\"ן והרשב\"א יודו לדברי רבי' שאף בתכ\"ד צריך שיאמר ואני כמותך והם ז\"ל וגם ההיא דנדרי' לא אמרו דואני כמותך מהני אף לאח' כדי דיבור אלא דוקא בנזירות שהנזירות תלוי בגופו דנזיר ומשו\"ה כשאמר ואני כמותך אף לאחר כ\"ד מהני דכשאמר ואני כמותך ר\"ל גופי כגופך והוה ליה כנדר דמתסר חפצא ולהכי חל עליו הנזירות ועיין בדברי הר\"ן בשמעתין אבל בנדר אם לא היה בתכ\"ד כשאומר ואני כמותך לא מהני דהנדר הוא חוץ מגופו וכשאמר ואני כמותך אפשר דלדבר אחר קאמר כגון להתענות כמותו וכיוצא אם לא כשהוא בתכ\"ד דאז אמרי' כאלו דבור זה של ראשון אמרו ג\"ז וא\"כ ל\"ק מההיא דכתב רבינו בריש ה' נזירות כמובן והן עתה נדפס מחדש ס' בני משה לעמיתי בתורה הרב כמוהר\"מ מאג'אר ז\"ל ובהלכו' נדרים האריך בזה יע\"ש." + ], + [ + "שורש נדרים חלים על דבר מצוה כיצד \n הנדרים חלים על דבר מצוה וכו' האומר הרי המצה בלילי הפסח כו'. עיין במ\"ש הרב לח\"מ ועיין במ\"ש אנן יד עניי בשורש נשבע לבט' המצוה בכולל.
וראיתי להרמ\"ע מפאנו בסימן ל\"א שנשאל בהבנת משנתינו ששנו סוכה שאני עושה כו' אי האי לישנא מהני לחול הנדר ולאסור הישיבה בסוכה בחג דנראים הדברים דדוקא באומר ישיבת סוכה עלי מהני אבל אם לא אסר ישיבתה אלא סוכתו שהוא עושה תיאסר סוכתו בהנאה ויהא מותר בישיבה של מצוה דלא להוי חומרו קולו כלומר דטעמא דנדרים חלים עד\"מ ולא אמרי' מצות לאו ליהנות ניתנו כתב הר\"ן שם די\"ו ע\"ב ד\"ה אמר רבא כו' וז\"ל וא\"ת כי אמר ישיבת סוכה עלי למה אסור בישיבה של מצוה והא כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו הרי אינו נהנה מן הסוכה כלל תירצו בתוספות דמ\"מ כיון שאסר ישיבתה עליו אעפ\"י שאין לו בו הנאה חל ולפ\"ז אפילו אמר קונם זריקת צרור לים עליו אסור אעפ\"י שאין לו בזריקתו הנאה אסור לזורקו מיהו דוקא במפרש ישיבת סוכה או זריקת צרור אבל באומר קונם סוכה עלי קונם צרור עלי יושב ישיבה של מצוה וזורק אותו צרור שנאסר עליו לים אם רצה דמסתמא לא אסר על עצמו אלא הנאה בלבד כו' עכ\"ל והשתא דעת השואל לומ' דלישנא דמתני' דקתני סוכה שאיני עושה לאו דוקא דאמר כי האי לישנא משום דבהאי לישנא איכא לפרושי דלא אסר על עצמו אלא הנאה ומצות לאו ליהנות ניתנו ואם אנו אומ' דבהאי לישנא איכא למשמע נמי שאסר על עצמו ישיבת הסוכה בחג וכמפרש בהדיא ישיבת הסוכה דהשתא ליכא טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו כמ\"ש מרן א\"כ נמצא חומרו קולו כלומר דמתני' קתני זה חומר בנדרים שחלים עד\"מ ותני כיצד סוכה שאיני עושה כו' ואם איתא דאפי' בלשון זה חל הנדר אין זו חומרא אלא קולא שאנו פוטרים לזה ממצות סוכה במה שאנו מפרשין דבריו שכונתו לומר ישיבת סוכה עלי אפי' שאינו מפורש בדבריו בהדיא והרב השיב לשואל וז\"ל פשיטא לן דעשיית מצוה תנן דהיינו ישיבתה דומיא דנוטל בלולב ומניח בתפילין וכי תימא אמאי שני בלישניה י\"ל דתפילין ולולב אין בהן תשמיש אחר אלא למצותן אבל סוכה אם אמר קונם סוכה עלי נאסר בהנאתה דהא סתם קונם הנאה משמע ומותר במצותה כדברי התוספות משום דמצות לאו ליהנות ניתנו לפיכך נקט בה לישנא דעושה דהיינו עשיית מצוה וכי תימא ליתני שאני יושב י\"ל דישיבה לאיסורא לא פסיקא ליה דהא איכא ישיבה לפוש וכי תימא הא איכא עשיית ממש שאין עשייתה גמר מצותה כבר הגעת אל המקום אשר הכינותי להוציאך מידי ספק דהא בסוכה מושלמת כהלכת' עסקינן דומיא דתפילין ולולב וקתני בה שאני עושה אלמא סתם עשיה גמר מצוה משמע ואם אמר קונם תפילין ולולב שאני עושה ה\"ה והוא הטעם שנאסרו למצותן אלא דקתני סיפא בהו בהדיא דאסר להו למצותן אנפשיה ומינייהו נשמע לסוכה דקתני ברישא דחד טעמא הוא דאי ס\"ד דגבי סוכה דעשיה ממש קאמר אלמא ליתא לסוכה בשעת הנדר ואינו חל כי הא דמקדיש מעשה ידי אשתו דאי לאו דידים איתנהו בעולם לא אמר כלום ותו לא גרע סוכה שאני עושה מנדר סתם והא תנן סתם נדרים להחמיר והכא נמי באומר סתם נדרתי דאי פריש למילתיה פשי' דפירושן להקל וכיון דק\"ל נדרים חלים על ד\"מ מדינא אתסר עליה ולית לך למימר חומרו קולו עכ\"ל.
מבואר יוצא מדבריו דאפי' אמר הנודר בלשון זה קונם סוכה שאני עוש' נאסר בישיב' הסוכ' בחג משום דמפרשינן כונתו דעשיית מצות סוכה קא אסר עליה בקונם ולא עשייתה ממש ואם אמר קונם סוכ' שאני יושב משמע ליה להרב דלא נאסר בישיבה של מצוה משום דאיכא לפרש דיושב לפוש קאמר האמנם הא ק\"ל בדבריו שנראין דבריו סותרין זל\"ז בתוך כ\"ד דממ\"ש תחילה דבסוכ' מושלמת כהלכתא עסקינן כו' מבואר דאם אינה מושלמת כהלכתה אינו נאסר בישיבה של מצוה אי משום שאנו מפרשי' סוכה שאיני עושה דעשיה ממש קאמר דלאו היינו גמר מצותה ואינו נאסר אלא בעשייתה ממש ואי משום דכיון דליתא לסוכה בשעת הנדר לא חל עליו איסורא דהוי דשלב\"ל ואלו ממ\"ש עוד בסוף דבריו ותו לא גרע סוכה שאני עושה מנדר סתם דאמרינן סתם נדרים להחמיר כו' משמע דאפי' דבלשון סוכה שאני עוש' איכא למשמ' עשייתה ממש ולא עשיית המצוה אפי\"ה כיון דקי\"ל סתם נדרים להחמיר אנו מפרשי' לשונו להחמיר דעל עשיית המצוה נמי קמכוין לאסור ואין זו קולא כדעת השואל כו' וא\"כ אפי' שלא הייתה עשוייה הסוכה כהלכתא נראה דאסור מה\"ט וזה הפך מ\"ש תחילה דכל שאינה עשוייה כהלכתה ואמר לשון זה דסוכה שאני עושה לא נאסר בישיבה של מצוה ותו איכא למידק במ\"ש דאם אמר סוכה שאני יושב לא פסי' לאיסורא דהא איכא ישיבה לפוש דא\"כ באומר ישיבת סוכה עלי נמי אימא הכי דישיבה לפוש קאמר ואלו רבא קאמר בגמ' הא דאמר ישיבת סוכה עלי כו' דנר' דלשון זה מהני שפיר לחול אף אישיבה של מצוה ואמאי כיון דאיכא למימר דהישיבה לפוש קאמר ואולי משמע ליה להרב לחלק בין לישנא דשאני יושב ללישנא דישיבת סוכה עלי דטפי מסתבר למימר דישיבת סוכה משמע ישיב' של מצוה דוקא ולא ישיבה לפוש משא\"כ לישנא דסוכה שאני יושב דמשמע טפי שאני יושב בה לפוש ולא שאני יושב בה למצוה ואין דעתי נוחה בו שהרי הטור בר\"ס רט\"ו כתב בלשון הזה נדרים חלים כו' סוכה שאני יושב כו' גם זה שכתב והכריח דבסוכה עשוייה כהלכתה עסיקינן דאי לא הו\"ל כמקדיש מעשה ידי אשתו דאי לאו דידים איתנהו בעולם לא חל ההקדש משום דהוי מקדיש דשלב\"ל הם דברים תמוהי' וכמו ששמעתי שתמה עליו מו\"ה הי\"ו דשאני מקדיש מעשה ידי אשתו שבא לאסור מעשה ידיה לאחרים ואין אדם אוסר דשלב\"ל לאחרים אבל הכא גבי קונם סוכה שאני עושה שבא לאסור הסוכה על עצמו שפיר חל אף אם לא בא לעולם דאדם אוס' דשלב\"ל על עצמו כדאמרי' בפ' השותפין דמ\"ז ע\"א וכ\"כ הרשב\"א בחי' בפ\"ב דנדרי' דט\"ו גבי האומר הנאת תשמישך עלי וז\"ל ומיהו משו' דהוי דשלב\"ל לא ק\"ל דכיון דאדם אוס' פירו' חבירו עליו אוסר ע\"ע דשלב\"ל דלא אמרו אלא שאין אדם אוסר דשלב\"ל על חבירו כדאיתא לקמן בפ' השותפין ובפ' ואלו נדרים כו' ואפשר נמי דמדאוריי' אסירי עליה בין באוסר פירות חבירו עליו שהגוף הנאסר הוא בעולם בין באוסר עליו גידולי שנה קודם שבאו לעולם דהואיל ויש להם ממש לכשיבואו לעולם חייל איסור עלייהו לגבי דידיה כו' יע\"ש סוף דבר שאם מהני לשון זה דסוכה שאני עושה כדבריו לחול הנדר אף אישיבת סוכה דמצוה אין צורך לאוקמה בשכבר הייתה עשוייה הסוכה כהלכתה דבלא\"ה חל הנדר לגבי דידיה ליאסר בישיבת סוכה של מצו' אפי' שעדיין אינינה בעולם שהרי אדם אוסר לעצמו בנדר דשלב\"ל כמו שאוסר דבר שאינו ברשותו.
מיהו לע\"ד לישנא דמתני' דקתני קונם סוכה שאני עושה נראה דלאו דוקא דהאי לישנא ודאי חשיב כאומר קונם סוכה עלי דלא חייל נדרא אישיבה של מצוה וכמ\"ש הר\"ן והוא דעת השואל כמ\"ש לעיל ולאו מטעמו של שואל שכתב דלא ליהוי חומרו קולו דבזה אין טעם וכמ\"ש הרב בסוף דבריו אלא עיקר טעמא משום דלישנא דסוכה שאני עושה אין דעתו לאסור אלא הנאת סוכתו שיעשה וכיון דמצות לאו ליהנות ניתנו מותר לישב בה ישיבה של מצוה משא\"כ כשאומר סוכה שאני יושב או ישיבת סוכה עליו דכיון דהזכיר לשון ישיבה מבואר שאין דעתו לאסור אלא הישיבה לבד אע\"פ שאין בו הנאה ולא הנאתה של סוכה ומשו\"ה שני רבא בגמ' לישנא ואמר הא דאמר ישיבת סוכה עלי הא דאמר כו' וגם כל הפוסקים לא הביאו לישנא דמתני' אלא כתבו קונם סוכה שאני יושב כמ\"ש הטור בר\"ס רט\"ו וגם רבינו כתב קונם ישיבת סוכה עלי כו' ושוב ראיתי להרשב\"ש בתשו' סי' א' וסימן של\"ד שכתב בהדייא דהנשבע שלא יעשה סוכה לא חשיב נשבע לבטל את המצו' משו' דעשיי' הסוכ' אינ' גמר מצו' אלא מכשירי מצו' ואין בזה משו' נלא\"ה והוקש' לו ממתני' דקתני קונם סוכ' שאני עושה ותי' דמתני' כבר פירשה רבא באומר ישיבת סוכה עלי קונ' יע\"ש וכבר עמדתי על דברי הרשב\"ש בשור' נשבע לבטל את המצוה יע\"ש.
ודע שראיתי להתוס' בפרק בתרא דנזיר דס\"ב ע\"ב עלה דאמר אביי התם הכי קאמ' למה צריך לכפותו לעבד לנזירו' ואינו צריך לכפותו לנדרי' ולא לשבו' מ\"ט דאמ' קרא להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא להרע לאחרים שאין הרשות בידו שכתבו בד\"ה יצא וז\"ל דאע\"ג דקרא דלהרע או להטיב בשבועה קמיירי ילפינן נדרים משבועות אבל נזירות אין להקישו לנדרים ופירש ר\"י משום דאמרינן בפ\"ק דנזירות חל ואפי' על דבר מצוה שאין הרשות בידו כגון שאמר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר כו' כדדרשינן לאסור יין מצוה כיין הרשו' אלמא הנזירות חל על דבר שאין הרשות בידו ולכך נמי יחול נזירות העבד כל זמן שלא ימחה האדון אבל ודאי אם מיחה לענין זה נדרוש לאסור איסר על נפשו מי שנפשו קנויה לו שתועיל מחאת הרב ואם אינו ענין לנדרים שהרי אינו צריך למחות תנהו עניין לנזירות עכ\"ל.
ודבריהם תמוהים לעין כל רואה דהא קימא לן דנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות כמו ששנינו במתני' וכמו שפסקו כל הפוס' ואיך כתבו דנדרים ילפי משבועות דא\"כ נדרים ונזירות כי הדדי נינהו וכי הכי דצריך לכפותו לנזירות מה\"ט הול\"ל נמי דצריך לכפותו לנדרים ולולי דבריהם לא הוה קשיא מידי בההיא סוגייא דמדמי נדרים לשבועות והוא במ\"ש הרע\"ב שם בפי' המשנה וז\"ל שהוא כופה את עבדו בע\"כ לשתות יין ולהטמא למתים ובשאר נדרים שיש בהם עינוי נפש או ביטול מלאכה אין הרב צריך לכוף את העבד אלא הרי הן בטלין מאליהן מדכתיב לאסור איסר על נפשו מי שקנוייה לו נפשו יצא עבד שאין נפשו קנוייה לו וכן השבועות כולם שנשבע העבד בין שיש בהם עינוי נפש בין שאין בהן עינוי נפש אין צריך רבו לכופו שמאליהן בטלין שהרי אין לו רשות לעצמו אבל נדרים שאין בהן עינוי נפש ואין בהן ביטול מלאכה לרבו חייב העבד לקיימן ואין רבו יכול לכופו עליהן לבטלן עכ\"ל נמצא לפי דבריו יש בענין זה ג' דינים חלוקים זה מזה נדרים נזירו' ושבועו' בנזירות כדי שלא יתקיים הנזירות של העבד צריך רבו לכפותו ואם לא כפאו מיחייב העבד לקיים נזירותו בנדרים אפילו בלי כפיית רבו אין העבד מחוייב לקיים נדרו משום דמעיקרא לא חל עליו הנדר דכתיב לאסור איסר על נפשו מי שנפשו קנוייה לו כו' ואם אין בנדרו עינוי נפש מחוייב לקיימו ואז אפי' כפאו רבו לבטל לא מהני בשבועות אף בדברים שאין בהן עינוי נפש ואפי' בלי כפיית רבו אינו מחוייב לקיימו דלא חלה השבועה מעיקרא דכתיב להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא עבד שאין לו רשות לעצמו ע\"כ וכדברי הרע\"ב כתב רבינו בפירוש המשנה כיע\"ש ולפי שיטתם י\"ל דכי משני אביי הכי קאמר למה רבו צריך לכסותו דכתיב להרע או להטיב לא מייתי הך קרא אלא למיהב טעמא לענין שבועה אבל לענין נדרי' ל\"צ טעמא אביי דהא פי' טעמא בש\"ס מקמי הכי מדכתיב לאסור איסר על נפשו מי שנפשו קנוייה לו כו' אמנם לפי דברי התוס' יש לתמוה מה בין נדרי' לנזירות.
ואפשר דמ\"ש התוס' דנדרים ילפי משבועות היינו דוקא נדרים דמתסר נפשיה דומייא דשבועות כגון קונם עיני בשינה וקונם פי מלדבר דכל כה\"ג לא חייל לדבר מצוה דמתסר נפשיה הוא וכמ\"ש הרב מח\"א בה' נדרים סי' א' דהאומר קונם פי מלקרא ק\"ש וכיוצא לא חל הנדר כיון דפיו מושבע ועומד לקרות ק\"ש ואפשר דמשמע להו להתוס' דנזירות מתסר נפשיה הוא וכדמשמע ליה לרש\"י בפ\"ק דנזיר ד\"ד ולכך כתבו דנזירות אין להקיש לנדרים ואפי' לנדרים דמתסר נפשיה דשאני נזירות דגלי קרא בהו דחל עד\"מ מדכתיב מיין ושכר יזיר ועיין בחי' הרא\"ש בפ\"ק דנדרים ד\"ח ד\"ה נדר גדול כו' שכתב שיש נדרים שדינן כשבועות ועפ\"ז יתיישבו ג\"כ דברי התוס' ודוק ומדברי התוס' הללו מצינו סמוכות ג\"כ למהרימ\"ט דבח\"א סי' ג\"ן כתב דנזירות מתסר גברא הוא ולא מתסר חפצא ודחה דברי מהריב\"ל דס\"ל דמתסר חפצא הוא מההיא דפ\"ק דנזיר דאצטריך קרא דמיין ושכר יזיר לאסו' יין מצוה כיין הרשות ואם איתא דנזירות מתסר חפצא הוא למה לי קרא ת\"ל דנדרים חלין עד\"מ וכן דקדק עוד מדברי התוס' בפ\"ג דשבועות דכ\"ה ד\"ה חומר בנדרים שכתבו דנזיר אוסר עצמו על היין הוא יע\"ש ואף כי ראיות אלו יש מקום לדוחה לדחותן דאיכא למימר דלפום קושטא נזירו' מתסר חפצא הוא כנדרים והיא גופא אשמועינן דמיין ושכר דאתא לאסור יין מצוה והיא היא כונת התוס' ז\"ל במ\"ש בשבועות כיע\"ש ושאר הראיות שהביא הרב שם יש לדחות בהכי יע\"ש ולבר מן דין לההיא דפ\"ק דנזיר יש לדחות לע\"ד דמשו\"ה אצטריך קרא דמיין ושכר יזיר משום דאי לאו קרא אע\"ג דנזיר מתסר חפצא הוא כנדרים מ\"מ אצטריך קרא גביה משום דאי לאו קרא הו\"א דנזיר אינו יכול לאסור עצמו ביין מצוה מק\"ו דטומאה דהשתא טומאה שסותרת הותר מכללה אצל מת מצוה יין שאינו סותר אינו דין שיותר מכללו אצל יין של מצוה וכדקאמר תלמו' בנזיר דמ\"ד ע\"א וקאמר דלהכי אצטריך קרא דמיין ושכר כי היכי דלא נילף מטומאה יע\"ש והיא גופא ק\"ל בדברי התוס' פ\"ג דשבועות למה לא כתבו דאי הוה כתיב נדרים לא הוה ילפינן נזיר מיניה מה\"ט ולהכי אצטריך קרא דמיין ושכר יזיר וכדקאמר תלמו' בנזיר בהדייא וצ\"ע ועיין להרב כהונת עולם בה' נדרים סי' רט\"ו דנ\"ג ע\"א ד\"ה ואיברא שהביא עוד ראיה לשיטת מהרימ\"ט מההיא דריש יבמות ד\"ד דאמרינן דגילוח מצורע דחי לנזירות ואי איסור חפצא הוא היכי דחי ליה ועיין להרב ש\"ך בס\"ס ר\"ו סק\"י ודוק.
ודע שאע\"פ שכתבנו דמדברי רבינו בפי' המשנה בנזיר מבואר דס\"ל דיש חילוק בעבד בין נדר לשבועה דנדרים שיש בהם עינוי נפש לא חל על העבד כלל ואפי' לא כפאו רבו אבל בדברים שאין ע\"נ חל עליו ולא מצינו לכפותו משא\"כ בשבועה דאפילו בדברים שאין בהן ע\"נ לא חל עליו שבועה ואפי' לא כפאו רבו הנה בחיבורו לא מצאתי שגילה דעתו גבי שבועה ובפ\"ב מה' נזירות ה' י\"ז וי\"ח ביאר הדין שיש בין נזירות לנדרים אבל בשבועה לא ביאר לנו אם דינו כנדרים או כנזירות או אם חלוק משתיהם דאף בדברים שאין בהן ע\"נ אין צריך רבו לכופו דממילא שרי ולא ידעתי אם חזר בו ממ\"ש בפירוש המשנה וס\"ל דנדרים ושבועות כי הדדי נינהו ומשום הכי סתם דבריו גבי שבועות שסמך עצמו למ\"ש בנדרים ואם הדבר כן הנה דעתו בזה דלא כהתוס' ודלא כהרע\"ב דלפי מ\"ש בחיבורו אף בשבועות יש חילוק בין דברים שיש בהן ע\"נ לדברים שאין בהן ע\"נ וצ\"ע ליישב השמועה לדעתו וכעת צ\"ת והנה מדברי רבינו בדין זה לא שמענו אלא דנדרים חלין לבטל מ\"ע כסוכה ולולב ותפילין אמנם אכתי לא שמענו אי נדרים חיילי נמי על קיום מצות לא תעשה כגון שנדר ואסר על עצמו אכילת נבילה או שאר איסורי מאכלות או יוה\"כ ועבר ואכל אי מחייב נמי משום בל יחל דכיון דנדרים חיילי עד\"מ לבטל נראה דכ\"ש דחיילי לקיים או דילמא לקיים לא חיילי מטעמא דאין אחע\"א ומדברי רש\"י בפ\"ג דשבועות ד\"ך ע\"ב עלה דאמרינן התם מהו דתימה כיון דכי לא נדר אסור כי נדר לא חייל עליה איסור נדר קמ\"ל כו' שכתב דלא גרסי' קמ\"ל כיון דמדרבנן הוא כו' דהא א\"נ מדאורייתא הוא דאמרי' לקמן דנדרים חלים עד\"מ כדבר הרשות עכ\"ל מבואר דס\"ל דכי היכי דנדרים חלים עד\"מ לבטל חלים נמי לקיים גם התוס' שם ד\"ה דכי לא נדר בתחילת דבריהם הודו למ\"ש רש\"י דנדרים חלים על קיום מ\"ע אע\"פ שקיימו הגי' שדחה רש\"י ז\"ל יע\"ש גם הרמב\"ן בס' המלחמות ובפי' התורה בפ' מטות והר\"ן בפי' ההלכות שם דש\"י ע\"ב הביא דבריו של הרמב\"ן דס\"ל דנדרים חלין על קיום מ\"ע גם הרא\"ש ז\"ל שם בפ\"ג דשבועות כתב וז\"ל קמ\"ל כיון דמדרבנן הוא דאסור כי נדר חייל עליה איסור דאורייתא וכ\"כ בספרים ורש\"י לא גריס ליה דס\"ל דאי נמי דאורייתא הוו הא אמרי' לקמן דנדרים חלין עד\"מ ונראה דגרסי' ליה שפיר דנהי דנדרים חלין עד\"מ מיהו כי מתפיס במעיקרא מתפיס ולא מקרי דבר הנדור אבל אי מעיקרא לא הוה ביה אלא איסור דרבנן מקרי שפיר דבר הנדור עכ\"ל.
והרב מח\"א בה' נדרים סי' יו\"ד תמה הרבה על דברי הרא\"ש הללו מאותה סוגייא דפ\"ק דנדרים די\"א דמספ\"ל לתלמודא במתפיס בבשר זבחי שלמי' לאחר זריקת דמי' אי במעיקרא קמתפיס ואסיר או בדהשתא קמתפיס ושרי ומייתי עלה ההיא דהאומר כנותר וכבכור ודחי להו דנותר מיירי בנותר של עולה דהשתא נמי אסור וקמ\"ל דלאו באיסור נותר קמתפיס אלא בעיקר הקרבן וכן בכור נמי מוקי לה כמ\"ד מצוה להקדישו וקמ\"ל דאקרי דבר הנדור ומוכח מהתם דכל ששני האיסורים עומדים בשעת ההתפסה באיסור נדר קמתפיס ולא באיסור דעלמא דהוה ביה מעיקרא נמי קודם הנדר יע\"ש ולע\"ד אפשר לומר לדעת הרא\"ש דהתם שאני דאיסור הנדר ואיסורא דהוה מעיקרא שניהן שוין דאיסור נותר דעולה ואיסורא דבכור דמעיקרא ואיסורא דהשתא דמקדיש להו שוין הם דאסירי לכ\"ע הילכך איכא למימר דבנדריה קמתפיס טפי כי היכי דלא ליהוי מוציא דבריו לבטלה וליתסר אבל הכא בנדון הרא\"ש דאיסור נדרו לא אסיר אלא לדידיה דקביל עליה איסורא שלא לאכול ביום זה אי איסורא דהוה ביה מעיקרא דצום גדליה הוה אסיר מדאורייתא כיון דחמיר איסוריה דאסור לכ\"ע ונדריה דקביל לא אסיר אלא לדידיה הוה מסתבר טפי למימר דבאיסורא דמעיקרא דחמיר קא מתפיס ולא בדהשתא דלא אסיר אלא לדידיה ואע\"ג דכי מתפיס במעיקרא אדרבא לא אסיר כלל דהוה ליה מתפיס בדבר האיסור מיהו לאו כולי עלמא דינא גמירי ואיהו טעי בדעתיה דמהני התפסה בדבר האיסור ואזיל בתר איסורא דחמיר והכי מסתבר לן למימר טפי מדאזיל בתר התפסה ולא קבי' איסורא עליה בלי התפסה דמוכח מינה דבעי למיסר עצמו באיסורא דחמיר ולהכי קמתפיס הילכך אי איסורא דמעיקרא דאורייתא הוא הוה אמרינן דבמעיקרא קמתפיס קמ\"ל דמדרבנן הוא וכיון דס\"ס קיל איסוריה אע\"ג דאסיר לכ\"ע משא\"כ בנדר מ\"מ כיון דנדר הוי דאורייתא וצום גדליה דרבנן טפי אית לן למימר דבנדרו קמתפיס דאסור מדאורייתא כנלע\"ד כונת הרא\"ש וכעין זה ראיתי שכתב הרב כהונת עולם בסימן רט\"ו דנ\"ג ע\"ג יע\"ש.
וראיתי לו ז\"ל עמד מתמיה על מ\"ש מרן ב\"י בסימן ר\"ד שדעת הרא\"ש לפסוק בבעיא דרמי בר חמא דפ\"ק דנדרים כמ\"ד דבמעיקרא קמתפיס והכריח כן ממ\"ש הכא הרא\"ש בשבועות דאע\"ג דנדרים חלים עד\"מ כי מתפיס במעיקרו קא מתפיס ולא מיקרי דבר הנדור ותמה עליו דאם יש מקום לפסוק התם דבמעיק' קא מתפיס אינו אלא מטעם ספקא דאורייתא לחומרא ואיך יוליד הרא\"ש ז\"ל מזה להקל כאן דהוי מתפיס בדבר האסור דמעיקרא ושרי ותו דהרמב\"ן יוכיח שפירש הר\"ן בפ\"ג דשבועות בשמו לקיים הגירסא וכתב כדברי הרא\"ש אף שהוא פוסק בההיא בעיא דפ\"ק דנדרים דבדהשת' קא מתפיס כמ\"ש הר\"ן שם יע\"ש באורך. ולע\"ד דעת מרן מבואר דמשמע ליה מדכתב הרא\"ש הכא בשבועות סתמא דהמתפיס בעיקרו קא מתפיס ולא בירר שיחותיו דה\"ט משום דשני האיסורים עומדים יחד וגם באותה בעיא דרמי בר חמא לא ביאר דעתו לענין הלכה כמו שביארו הרמב\"ן דקי\"ל דבהשתא קא מתפיס משמע דאע\"ג דליכא ב' האיסו' יחד וכההיא דפ\"ק דנדרים סבירא ליה דבמעיקרו קמתפיס בין לקולא בין לחומרא ונראה שהכריחו לזה למרן עוד משום דכי אייתי הרא\"ש שם בשבועות וברפ\"ב דנדרים ההיא דאמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום לא אמר ואילך דמדברי רש\"י בפ\"ק דנדרים מבואר דלפי הס\"ד דהוה בעי הש\"ס למפשט מהך דשמואל דבמעיקרו קא מתפיס לא הוה גרסינן אלא ואמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום ודלא כהרב כהונת עולם שכתב דהוה גרסינן והוא שנדור ובא באותו היום שזו היתה גי' הר\"ן ולא גי' רש\"י כמבואר שם וכיון דהרא\"ש מייתי הך דשמואל בלא ואילך ש\"מ דאפשי' בעיין דבמעיקרו קא מתפיס לא שנא לקולא ולא שנא לחומ' והיינו דאמרינן הכא בשבועות מהו דתימא וכו' קמ\"ל כיון דמדרבנן הוא וכו' דאי לאו דמדרבנן הוא הוה אמינא דבמעיקרו מתפיס ואפי' לקולא בין כששני האיסורים עומדי' יחד בעת ההתפסה כהך דשמואל בין כשהנדר לבד לפניו והראשון חלף הלך כההיא דבשר זבח שלמים לאחר זריקת דמים וכדפשיט הש\"ס התם ממימרא דשמואל לפום מאי דגריס מעיקרא והוא שנדור ובא מאותו היום ודוק ואיך שיהיה הנה דעת רש\"י והתוספות ז\"ל בתירוצם הראשון והרמב\"ן ורבינו האיי שכתב הר\"ן בפירוש הלכות והר\"י ן' מיגאש והרא\"ש והטור בסימן רט\"ו כלהו ס\"ל דנדרים חיילי על קיום מצות ל\"ת.
ואולם התוספות שם לפי מ\"ש בתירוצם השני מבואר דס\"ל שאין נדרים חלים לקיום מצות ל\"ת וזה דעת הרז\"ה בספר המאור הביא דבריו הר\"ן שם דש\"י ע\"ב וכ\"כ הרא\"ש בפירושו לנדרים ד\"ח ע\"א ד\"ה והלא כו' והוא נסת'ר מחמת'ו ממ\"ש בשבועות וזה נראה דעת הרשב\"א והשואל בתשו' סימן תרט\"ו יע\"ש וזה נראה דעת מהר\"י ן' מיגאש בשיטתו והרשב\"א בחי' שם בשבועות ויש להסתפק לשיטת הראשונים דס\"ל דנדרים לא חיילי על קיום מצו' ל\"ת אי ס\"ל דנדר חל על השבו' דאפש' דדוקא על קיום מצות דאורייתא דחמירא דאסיר לכ\"ע מגזרת רחמנא כנבילה וכיוצא לא חייל הנדר דהו\"ל נדר איסור קל לגבי מצוה דאורייתא ואין איסור קל חל על איסור חמור אבל לגבי שבועות עצמו דאיסור הבא מעצמו הוא ולא אסיר אלא לדידיה אפשר דס\"ל דנדר חייל עליה דלגבי איסור שבועה חשיב איסור נדר איסור מוסיף דחל על החפץ ואפי' לבט' את המצוה וכמ\"ש הר\"ן בפי' לנדרים דח\"י ע\"א ד\"ה ולענין הלכה יע\"ש. ושוב ראיתי להרשב\"א בתשו' סימן תרט\"ו דבתחילת תשובתו כתב בפשיטות דאין נדר חל על קיום מצות לא תעשה וכתב שזה מקובל ומוס' בידינו ובסוף התשובה הכריח מדברי הירושלמי דנדר חל על השבועה משום דנדר מתסר חפצא הוא אבל אין נדר חל על נדר כו' כיע\"ש וכדבריו כתב הר\"ן שם דח\"י ע\"א וזה מבואר דאפי' למ\"ד דאין נדר חל על קיום מצות לא תעשה חל הוא על השבועה וליכא למימר דבסוף התשובה חזר ממ\"ש בתחילת התשובה וכמו שנסתפק בזה הרב כהונת עולם דנ\"ג ע\"ג דא\"כ הרשב\"א ז\"ל נסתר מחמתו מאותה תשובה שהביא מרן ב\"י בסימן רט\"ו וממ\"ש בחידו' לשבועות ובחי' לנדרים ד\"ח גבי ההיא דאשנה פרק זה כמו שהביא דבריו הרב הנז' ועיין עוד להרב הנז' שם שכת' דהר\"ן סובר דבנדר לקיים מצות לא תעשה חל הנדר כי היכי דס\"ל דנדר חל על קיום מ\"ע כמ\"ש הר\"ן בד\"ח גבי ההיא דאשנה פרק זה יע\"ש. ואני בעוניי לא כן אדמה דדוקא על קיום מ\"ע ס\"ל דחל משום טעמא דבפיך זו צדקה ומיהו לא חל עליו נדר גמור לעבור עליו בבל יחל וכמ\"ש הוא בסימן רי\"ג דנ\"א ע\"ד משום דלא שייך נדר במצות עשה ומ\"ש בדף ח\"י ד\"ה ולענין הלכה דנדר חל על שבועה דוקא לגבי שבועה דאיסור הבא מעצמו הוא דכת' דחל אבל לגבי לא תעשה שבתורה פשיטא דקאי בשיטת הרשב\"א דלא חל דנדר חשיב איסור קל לגבי לא תעשה שבתורה וכמו שנראה מדבריו בשבועות כמ\"ש הרב הנז' שם ודלא כהש\"ך בס\"ק י\"ב שדעת הר\"ן כדעת הטור יע\"ש.
ובכן מה שתמה הרב הנז' שם על מרן ז\"ל בשלחנו הטהור שהסכים לסברת האומרים שאין נדר חל על מצות לא תעשה דלמה נטה דעתו להקל דאע\"ג דהרז\"ה והרשב\"א ומקצת רבותיו והשואל ס\"ל הכי הא איכא כנגדם רש\"י ורבינו האיי והרמב\"ן והרא\"ש והטור ודעת אחרים שכתב הר\"ן וגם הר\"ן בנדרים ובשיטתו לשבועות ורי\"ו ס\"ל דחל וא\"כ פשו להו והוי להחמיר בשל תורה עכ\"ל לפי מ\"ש סמי מכאן הר\"ן דלא אשכחן ליה בנדרים דס\"ל דחל על מצות ל\"ת זולת לענין שבועה דאיסור הבא מעצמו הוא דס\"ל דחל ונמצא דהרז\"ה והרשב\"א ומקצת רבותיו והשואל והר\"ן וגם ר\"י ן' מיגאש בשיטה אחת הן וזה נ\"ל ג\"כ דעת רבי' שהרי כשהביא בפרקין הל' ב' מתניתין דנדר חל על נדר כתב דהיינו באומר הרי עלי קרבן אם אכלתי ככר זו וחזר ואמר הרי עלי קרבן כו' חייב על כל אחת ואחת ומדלא נקט לה באומר קונם ככר זה עלי ככר זה שני פעמים משמע דלא מחייב אלא אחת כמ\"ש הרב לח\"מ שם יע\"ש וא\"כ נראה ודאי דה\"ה בנודר לקיים מצות לא תעשה דלא חל מה\"ט דאין אחע\"א דמאן דס\"ל דחל עיקר ראייתו היא מהא דנדר חל על נדר דס\"ל דהאומ' קונם עלי ככר זה שתי פעמים חל עליו וכיון דרבי' ס\"ל דכל כה\"ג לא חל משום טעמא דאין אחע\"א כ\"ש דלא חל הנדר על קיום מצות לא תעשה וכיון דרבינו בשיטה זו ג\"כ קאי פשו להו האומרים דאין נדר חל על מצות לא תעשה ועוד שדרכו של מרן לילך אחר עקבות רבינו ז\"ל בשולחנו הטהור כנודע ומה\"ט נמי נ\"ל שפסק מרן דאין נדר חל על השבועה משום דמשמע ליה שלדעת רבינו אין חילוק מדלא הביא דברי הירושלמי והיא היא סברת הרשב\"א באותה תשובה שהביא מרן ודוק.
ולענין נדר לבט' מצות לא תעשה הנה הרז\"ה ז\"ל בפ\"ג דשבועות כתב וז\"ל אבל במצות ל\"ת אין הנדר חל עליו כלל בביטולו אף לא בקיומו והרמב\"ן שם בספר המלחמות כתב עליו דעל ביטול מצות לא תעשה שהוא בשב ואל תעשה חל כמו ההיא דהנאת תשמישך עלי דאיכא ל\"ת דעונתה לא יגרע וכן ההיא דאמר רבא בפ\"ק דנזיר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חייל על שבועה הרי דנדר חל בביטול ל\"ת בשב ואל תעשה אבל לעבור על מצות לא תעשה בדבר שהוא עושה מעשה אין שום דבר חל עליו שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו בנדר ולא בדבר האסור לו מסיני ע\"כ ודברי הרמב\"ן הללו הן הן דברי הרשב\"א בתשו' שהביא מרן בסימן רט\"ו ואין ביניהן כמלא נימא כיע\"ש ותמהני טובא על הרב כהונת עולם שכתב בדנ\"ד ע\"א וז\"ל ובנדר לבט' מצות ל\"ת דס\"ל להרשב\"א לפנינו דלא חל גם הרז\"ה כ\"כ ולא מצאתי חולק בזה זולתי להרמב\"ן במלחמתו שם ומעתה צדק הרב פ\"מ בח\"א סימן ה' ואולי אם היה רואה להרמב\"ן היה מחמיר כיון דהוי ספק תורה ובספר גו\"ר חי\"ד כלל ב' סימן ה' כתב דרש\"י והטור חולקים על הרשב\"א ואחרי המחילה לא אמרו אלא לקיים מל\"ת לא לבט' כנדון דידיה כו' יע\"ש ולא ידענא מאי קאמר שדברי הרמב\"ן והרשב\"א שפה אחת ודברים אחדים הם בענין נדר לבט' מצות ל\"ת ואין ביניהן אלא נדר וחזר ונדר שהוא לקיים מצות ל\"ת שלדעת הרשב\"א לא חל ולדעת הרמב\"ן חל כמבואר בדבריו שם אבל לענין לבט' מצות לא תעשה שניהן שוין בדבר דאם בשב ואל תעשה חל ואם הוא לבט' בקום עשה לא חל גם מה שתמה על הרב גו\"ר ששם מחלוקת בין הרשב\"א לרש\"י והטור לע\"ד גם בזה לא כיוין יפה דודאי כיון דלרש\"י והטור ס\"ל דנדר חל על קיום מצות לא תעשה מכ\"ש דלדידהו חל על ביטולו דהא אפילו דנדר חל לבט' מצות עשה איכא מאן דס\"ל דלא חל על קיומו משום טעמא דאין אחע\"א וזו היא שיטת הרז\"ה ודעימיה שמע מינה דטפי מסתבר להו למימר דחל הנדר על ביטול המצוה מבקיומה וכיון שכן לדעת רש\"י והטור דאשכחן דס\"ל דנדר חל על קיום ל\"ת פשיטא ודאי דס\"ל דחל על ביטו' ופשוט.
ובמ\"ש הרמב\"ן דהנודר לבט' מצות לא תעשה בקום עשה אין הנדר חל עליו משו' שאין מאכילין לו דבר האסור לו מסיני כו' לא ביאר לנו הרב איך יתכן דבר זה שיהיה נודר לעשות מעשה בידים והרי כתב הר\"ן בפ\"ק דנדרים ד\"ח ע\"א ד\"ה והלא מושבע ועומד דנדר כיון שהוא מיתסר חפצא אנפשיה ליתיה לעולם באעשה יע\"ש וכן כתב הטור בסימן ר\"ו גבי נודר שאוכל עמך וכן כתב הרמב\"ן גופיה בפירוש התורה בפרשת מטות ד\"ה לנדור נדר וז\"ל דכיון דנדרים מיתסר חפצא עליה לפיכך אינן חלים על דבר שאין בו ממש כו' וכיון שהדבר כן נר' הדברים שאפילו בדבר הרשות אם אמר נדר עלי שאוכל היום או שאוכל ככר זה אינו נדר שאין הנדר חל על החפץ כלל אלא עליו שיעשהו ולא הוזכרו נדרים בגמרא בקום עשה כלל ואל תשיבני מנדרי גבוה הרי עלי עולה הרי עלי שלמים שאמירתו לגבוה נתחייבו בו נכסיו כמסירתו להדיו' אלא שהוא נוהג בנדרי ההקדש מפני שיש בהם חפץ נאסר להדיוט ונתפס לגבוה לכשיפריש ולפיכך משעה ראשונה חל חיוב הנדר על נכסיו אבל בנדרי ביטוי אין לנו לפי שאין שם חפץ כלל לא בתחילה ולא בסוף עכ\"ל איברא כי מדבריו ז\"ל בספר המצות במצות עשה סימן צ\"ד נראה הפך זה שכתב שם וז\"ל וההפרש עוד בין נדרי גבוה לנדרי ביטוי שאלו הנאמרים בעשה הזה מוצא שפתיך תשמור ועשית איננו צריך להזכיר בו הנדר אלא שיאמר בהמה זו קרבן או כלי זה יהיה לבדק הבית או צדקה לעניים ובזה בלבד הוא מחוייב לקיים מה שיוציא מפיו בעשה ולא תעשה אבל בדבר הרשות צריך שיזכיר נדר או דבר המורה עליו כגון מה שחכמים קורין אותו ידות הנדרים או הכנויים אבל אמר לא אוכל ככר זה או אלך למקום פ' או אתן מנה לפ' עשיר איננו מתחייב בזה כלל עכ\"ל מבואר יוצא מדבריו שאם אמר נדר עלי שאלך למקום פ' או שאתן לפ' עשיר מנה חייב לילך וליתן לאותו פלוני עשיר מפני שהזכיר נדר וזה היפך מ\"ש בפירוש התורה שלא הוזכרו נדרים בגמרא בק\"ע כלל וליכא למימ' דהכא בספר המלחמות ובס' המצות מיירי בנודר על תנאי שאוסר פירות או ככר זה על עצמו אם לא יאכל נבלה וכיוצא או אם לא אלך למקום פ' או אם לא אתן לפ' עשיר מנה ומש\"ה כתב במלחמות דכל כה\"ג לא חל הנדר כיון דכונתו לבט' המצוה בקום עשה דהא ודאי ליתא שזה לא מקרי נדר לבט' דבר מצוה כדי שלא יחול הנדר דכל כה\"ג אומרים לו שיקיים המצוה ויאסר בפירות כמ\"ש הראנ\"ח בתשו' בח\"ב סימן נ\"ח נ\"ט וע\"ד ומהרימ\"ט חי\"ד סימן ך' והרב פ\"מ ח\"א סימן ל\"ה וכן נראה מבואר מתשובת הרשב\"א סימן תרמ\"א הביאה מרן ב\"י בסס\"י רל\"ח וכמ\"ש בשורש נשבע לבט' המצוה ד\"ה כתב יע\"ש וצ\"ע.
ולענין נדר לקיים מצות עשה אם הוא בקום עשה כבר כתבנו דנדר לא מצינו באעשה וראיתי להרב כהונת עולם בדנ\"ד ע\"א וז\"ל ומיהו בנדר לקיים מצות עשה דסובר הרשב\"א דחל לא מצינו חולק אלא הרא\"ש בפירושיו פ\"ק דנדרים בההיא דאשכים ואשנה פרק זה לחד תירוצא והא אמרינן לעיל דהדר ביה בפסקיו וכ\"כ בסימן רי\"ג דכולהו אית להו בכגון ההיא דאשכים ואשנה דחל הנדר מקרא דבפיך זו צדקה והיינו נדר לקיים מ\"ע דנקט הרשב\"א לפנינו ומה שהוסיף שיש לא תעשה בביטולה דהיינו מהנאת תשמישך עלי הוא כדברי הרמב\"ן במלחמותיו דאיכא עשה דפ\"ו ולא תעשה דעונתה לא יגרע עכ\"ל. וכל דבריו בזה אינן אלא דברי תימא דמ\"ש בשם הרשב\"א לא ידעתי היכן מצא להרשב\"א בתשו' זו שהביא מרן שכתב דבנדר לקיים מ\"ע חל הנדר שדברי תשובה זו לא איירו אלא בנדר לבט' מ\"ע וכמבואר מדברי מרן שכתב ולענין נדרים חלים עד\"מ כתב הרשב\"א בתשו' דוקא במ\"ע כו' כלומר דעיקר דבר זה דנדרים חלים עד\"מ לבט' כמו ששנינו במתני' ליתיה אלא במ\"ע וע\"ז כתב דלאו דוקא במ\"ע כסוכה ולולב ותפילין אלא ה\"ה היכא שבא לבטל דבר מצוה שיש בה עשה ולא תעשה כגון נשבע שאוכ' היום וחזר ואסר אכילתו דבנדרו זה קא עבר על שבועתו שיש בה עשה דמוצא שפתיך תשמור ולא תעשה דבל יחל וכן מצות צדקה לעני ועיין למרן ב\"י בס\"סי רכ\"ז ולהרב תוי\"ט אבל במצות לא תעשה דמבטל ליה בקום עשה כלאו דאכילת נבלה וכיוצא אין הנדר חל עליו לא לקיים ולא לבטל דלקיים לא חל משום דאין אחע\"א ולבטל לא חל משום דלא שייך ואפי' הוה שייך אין הנדר חל עליו משום שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו מסיני והן הן דברי הרמב\"ן במלחמות כמ\"ש לעיל וכתב עוד דמה\"ט לא חל באיסור הבא מעצמו כשבא לקיים מה שאסר כבר שאלו עובר עליו בקום עשה כגון שנשבע שלא יאכל ושלא ישתה היום דלעבור בבל יחל צריך לעבור בקום עשה כל כה\"ג לא חל הנדר לקיים שאין אחע\"א ולא לבטל מטעמא דאמרן לעיל אי משום דלא שייך ואפילו היה שייך אין נדר חל לבט' לא תעשה בקום עשה וכתב עוד דמקצת רבותיו סוברים דנדר חל על נדר ואין כאן משום אין אחע\"א וכן נדר חל על השבועה לקיים מהטעם שכתב הרמב\"ן בספר המלחמות דבאיסור הבא מעצמו אחע\"א מגזרת הכתוב אבל שבועה על נדר לא חל אפילו לקיים ולזה דחה דבריהם דודאי אין נדר חל על נדר מהטעם שכתב בתשו' המודפסות בסימן תרט\"ו דליכא איסור מוסיף וכמ\"ש הר\"ן בדח\"י ע\"א וכתב עוד ומ\"מ מה שאמרת אמת שהנדר חל על מי שנשבע שישן או שישתה ואחר כך אמר קונם עיני ואעפ\"י שיש בביטול שבועתו לא תעשה דלא יחל דברו כלומר דכיון דהביטול הוא בשב ואל תעשה חל הנדר והן הן הדברי' שכתב בתחילת דבריו דנדרים חלים עד\"מ אפי' בא לבטל עשה ולא תעשה ומשום דהוי בשב ואל תעשה ועל זה הביא ראיה מההיא דהנאת תשמישך עלי דאסור אע\"ג דאיכא לא תעשה דעונתה לא יגרע כיון שביטול הלאו הוא בשב ואל תעשה חל הנדר עליו ולפ\"ז ה\"ה אם נשבע שיאכל היום ואח\"כ נדר דחל מה\"ט וכ\"כ הרב ט\"ז בסי' רט\"ו סק\"ו.
הנה הבאתי כל דברי הרשב\"א וביארתים לע\"ד ולא מצאתי זה שכתב הרב הנז' דס\"ל להרשב\"א דנדר לקיים מ\"ע נדר חל עליו שזה שכתב שנדר חל על השבועה היינו לבט' השבועה ומשום דעשה דשבועה הוא מתקיים בשב ואל תעשה וכל כה\"ג אפשר דאף הרא\"ש ז\"ל מודה דנדר חל עליו לבטל ומ\"ש בפי' לנדרים היינו שאין נדר חל על קיום מ\"ע כי ההיא דאשכים ואשנה שהעשה אינו מתקיים אלא בקום עשה דהיינו בקריאתו וכשנדר לקיים לא חל עליו שהרי הוא מושבע ועומד ועוד דלא מצינו נדר באעשה סוף דבר לא מצאתי שום פוסק שיאמר דנדר גמור חל על מצות עשה שקיומה הוא בק\"ע ועיין בדברי הרב כהונת עולם בסי' רי\"ג דנ\"א ע\"ד ד\"ה שם יע\"ש.
ומ\"ש עוד הרב כ\"ע וז\"ל ומה שהוסיף דיש לא תעשה בביטולה דהיינו בהנאת תשמישך הוא כדברי הרמב\"ן במלחמותיו דאיכא עשה דפ\"ו ולא תעשה דעונתה לא יגרע וכו' לא ידענא מאי קאמר דבהנאת תשמישך ליכא עשה דפריה ורביה כמ\"ש הרשב\"א בחי' לנדרים שהקשה בההיא דהנאת תשמישך דכיון דאיכא עשה דפריה הרי מצות לאו ליהנות ניתנו ותירץ שאין כאן ביטול דעשה דפריה ורביה שהרי יכול לקיים מצוה זו באשה אחרת יע\"ש וגם הרמב\"ן במלחמות לא ראיתי שכתב כן אלא דבריו שם הוא דכל שהל\"ת הוא עובר בשב ואל תעשה נדר חל עליו כיע\"ש וצ\"ע ואת זה ראיתי למרן החבי\"ב בס\"סי רט\"ו שכתב בשם מהרע\"י שכתב וז\"ל ומ\"ש הרשב\"א דהנשבע שישן כו' נראה דהכי פירושו דמי שנשבע שישן ואח\"ך נדר שלא לישן שנדר חל אע\"ג דאיכא לא תעשה משום דהוי כמצות עשה שיש בה לא תעשה דקי\"ל שהנדר חל עכ\"ל וכונתו נראה כמ\"ש שכל שהלא תעשה עובר עליו בשב ואל תעשה הנדר חל עליו ואפילו איכא עשה בהדי לא תעשה דומייא דמצות צדקה ודוק." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש אין פותחין בנולד מי \n שנדר ונולד לו דבר כו'. הכי איתא בגמ' ר\"פ ר\"א ועוד אמר ר\"א פותחין בנולד כו' ופריך בגמ' מ\"ט דר\"א אמר ר\"ח דאמר קרא כי מתו כל האנשים והא מיתה דנולד הוא מכאן שפותחין בנולד ורבנן מ\"ט קסברי הנהו מי מייתי והא אמר ר\"י משום רשב\"י כל מקום שנאמר נצים נצבים אינן אלא דתן ואבירם אלא אמר ר\"ל שירדו מנכסיהם ופי' הרא\"ש דעניו' שכיח כו' ע\"כ.
ושמעתי מפי מורי הרב מר יאודה זלה\"ה שהק' מההיא דאמרינן בנדרי' דכ\"ז גבי ההיא דאתפיס זכוותיה בבי דינא אתניס ולא אתא אמר ר\"ה בטלן זכוותיה ורבא אמר אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה ופרכינן עליה דרבא מההיא דאמרי' אי לא אתינן מכאן ועד תלתין יום ליהוי גיטא אתא ופסקי' מברא ואמר שמואל לא שמיה מתייא ואמאי והא מתנס אניס ודחינן דילמ' אונסא דמגליא שאני ופי' הר\"ן והרא\"ש כיון דשכיח האונס הו\"ל לאתנויי ומדלא התנה גמר ואמר בכל ענין יע\"ש והשתא ק' דהיאך פתח לו פתח למרע\"ה במה שירדו מנכסיהם אדרבא כיון דשכיח אבעי ליה לאתנויי ומדלא התנה גמר ואמר בכל ענין יע\"ש ונלע\"ד דהא דאמרינן דבאונ' דשכיח אבעי ליה לאתנויי בהדייא וכל שלא התנה אמרי' דסתמא נדר בכל ענין היינו דוקא בנודר לחבירו על שום דבר ובענין גיטין כההיא דפסקיה מברא דאמדינן דעתיה אם איתא דאדעתא דהכי לא נדר אבעי ליה לאתנויי בהדייא כיון שחבירו המדירו דעתו על כל ענין אבל בנודר בינו לבין עצמו ודאי דמהימן הוא לומר אדעתא דהכי לא נדרי דמי הכריחו לנדור וכיון שהוא נדר מעצמו הוא נאמן על עצמו לומר אדעתא דהכי לא נדרי ולכן פותחין במילתא דשכיח בנדר שנדר מעצמו וההיא דיתרו שהדירו למשה ואמרי' משום דעניות שכיח פתח לו הקב\"ה למשה בכי מתו כל האנשים אע\"ג דהתם לא נדר מעצמו כבר כתב הרא\"ש שם דעיקר הנדר לא היה בשביל יתרו אלא דעיקר נדרו משום דבלאו הכי לא היה רשאי לשוב למצרים משה היה מפני אותן האנשים יע\"ש וכנראה מדבריו דמשה גילה דעתו שמפני שלא היה רשאי לשוב למצרים נדר לו לשבת עמו. והשתא משו\"ה פתח לו פתח זה דשכיח כיון דנדר זה חשיב כאלו נדר מעצמו שהרי אלו היה רשאי לשוב לא היה נודר כנלע\"ד.
והנה עלה דאמר ר\"ל שירדו מנכסיהם כתב הר\"ן בפ\"ק דנדרים ד\"ו ע\"ב דליכא למימר שהיו מצורעין שהרי היו בקרב המחנה וליכא למימר שנתרפאו במ\"ת שהרי חזרו למומן בעגל יע\"ש והקשה מרן מלכא מהרח\"א זלה\"ה בס' ישרש יעקב בריש פ\"ק דנדרים ובפ\"ק דברכות ד\"ג ע\"ש הרב מר זקנו דמה הוכחה היא זו שהיו בקרב המחנה ש\"מ שלא היו מצורעין והלא משנה ערוכה שנינו בנגעים אלו בהרות טהורות שהיו בו קודם מ\"ת ובת\"כ יליף לה מדכתיב כי יהיה טמא מהדיבור ואילך וכיון שכן משו\"ה היו בקרב המחנה כיון שהיו מצורעין קודם מ\"ת והניחה בצ\"ע ושמעתי מפי מו\"ה בעל מחנה יאודה שהיה מיישב דברי הר\"ן הללו בהקדים ליישב דברי תוס' בפ' חזקת דח\"ן ד\"ה הוה מציין מערתא וז\"ל וא\"ת והא אין קברי גויים מטמאין באהל משום דאינן קרויים אדם ואפי' רבנן דאמרי מטמאין מ\"מ בקבר שלפני הדיבור לא מרבינן ליה בנזיר אלא בנגיעה מקרא דהנוגע במת או בעצם אדם או בקבר ודריש בקבר לרבות קבר שלפני הדיבור וי\"ל דאברהם נקרא אדם כדכתיב האדם הגדול וכן אדם הראשון עכ\"ל ודבריהם קשים לכאורה דמדהקשו בתחילה אף לרבנן דלא דרשי קרא דאדם כי ימות באהל למעט א\"ה מ\"מ בקבר שלפני הדיבור אזלי ומודו דאינו מטמא אלא בנגיעה דפשיטא להו דההיא דרשא דאו בקבר מצי אתי נמי כוותייהו דאף לדידהו דמקרו א\"ה אדם ומטמאו באהל אכתי קודם הדיבור איין מטמאין אלא בנגיעה וא\"כ מה מקום יש לתשו' שאמרו דאברהם נקרא אדם ואכתי קושייתם לא מתרצא בהכי כיון שהיה קודם הדיבור אמנם הוא היה אומר שהתוספו' ז\"ל סוברים דרבנן דר\"ש דס\"ל דקברי גוים מטמאין באהל וס\"ל דאף א\"ה בכלל אדם מכל מקום קודם הדיבור לא מטמו משום דקרא כתיב כי ימות שמשמע להבא כלומר לאחר הציווי ואילך ולא קודם מתן תורה אמנם ר\"ש דאמר שאין א\"הע קרויים אדם ומה\"ט לא מטמו באהל בודאי דלא דריש כי ימות להבא שהרי לדידיה בלא\"ה ממעטו מקרא דאדם ומעיקרא ק\"ל דכיון דבין למר ובין למר אין מטמאין באהל למר ממילת אדם ולמר ממילת כי ימות דמשמע להבא ואמאי הוה מציין רבי בנאה מערתא דאדם הראשון ואברהם אבינו ע\"ה דהוו בכלל בני נח וע\"ז תירצו דאברהם נקרא אדם כלומר ור' בנאה אתי כר\"ש דלא דריש כי ימות להבא אלא מילת אדם דמיניה מיעטו בני נח וכיון דאברהם נקרא אדם איהו נמי בכלל ובכן על פי האמור דר\"ש לא דריש כי ימות מהדיבור ואילך ה\"נ לא דריש קרא דכי יהיה טמא לנפש מהדיבור ואילך ולדידיה ה\"נ דבהרות דקודם מ\"ת מטמאות ודברי הר\"ן שם בפ\"ק דנדרים הם אליבא דר\"ש דאיהו הוא דדריש בפ\"ט דנדרים דס\"ד דכל מקום שנאמר נצים ונצבים אינן אלא דתן ואבירם ומש\"ה דרש ר\"ל אליביה דהאי כי מתו כל האנשים לאו מיתה הוא אלא שירדו מנכסיהם והשתא שפיר כתב הר\"ן אליביה דר\"ש דליכא למימר מצורעים דאם כן מאי בקרב המחנה א\"ד ז\"ל." + ], + [ + "שורש נדר שהותר מקצתו הות\"כ כל \n שנדר הותר מקצתו הותר כולו. הנה בירושלמי פרק אין עומדין הקשו היכן הותר נדרו של טל של אליהו ואמרו אמר רב תנחומא סברי לומר נדר שהותר מקצתו הותר כולו יע\"ש והרב פרשת דרכים דמ\"ז ע\"א ד\"ה אך הקשה דלא שייך כלל בשבועתו של אליהו דין זה דנדר שהותר מקצתו הותר כולו משום דלא נאמר דין זה אלא בביטול הנדר ע\"י פתח או ע\"י חרטה אליבא דמ\"ד שנעקר הנדר מעיקרו ואמרינן נדר שהו\"מ הותר כולו אבל הכא גבי אליהו לא נעקר הנדר אלא נתקיי' תנאו שנשבע שלא יהיה טל ומטר כי אם לפי דברו וכשנתן רשות על המטר לא עקר שבועתו כי אם קיים תנאו ואם כן נתבטלה שבועה דטל דאטו מי שנשבע שלא יאכל בשר ולא ישתה יין כי אם ברשות פ' ונתן לו רשות על א' מהן היתכן שנאמר שהותר בשניהם מטעם נדר שהות\"מ זה לא יתכן עכ\"ל יע\"ש.
ולע\"ד ל\"ק כלל שהרי כתב הטור בי\"ד סימן רל\"א שאין הנדר ניתר אלא על פי חכם מומחה או ג' הדיוטות שאפילו אם פירש והתנה בשעת הנדר אימתי שירצה יבטלנו מעיקרו או שתלה באחר שיבטלנו אימתי שירצה אינו כלום דמיד כשחל הנדר אין לו התרה אלא ע\"י חכם ואפילו שיתלנו בדעת אחר כו' יע\"ש ומיהו אם נדר לזמן אין לו התרה אלא כשיגיע הזמן בטל ממילא עכ\"ל והנה שבועתו של אליהו שנשבע שלא יהיה טל ומטר כי אם כשירצה הוא דמי ממש לנשבע והתנה בשעת שבועתו שאימתי שירצה שיבטלנו דמיד חל שבועתו לעכב הטל והמטר ושוב אין בידו ליתן רשות שיתן טל ומטר שהרי חלה שבועתו ואין כח בידו לבטל השבועה אם לא על ידי התרה דפתח וחרטה ולא דמי לנשבע שלא יאכל בשר ויין כי אם ברשות פלוני ונתן לו רשות על הבשר ולא על היין דהתם השבועה תלויה ועומדת עד שידע אותו פלוני וכל שלא ידע אותו פלוני משבועתו לא חלה שבועתו שאם ידע והרשה אותו שיאכל בשר מיד יכול לאכו' מיד אעפ\"י שהוא חייב שלא לאכול מיד עד שידע מה בפיו של אותו פ' היינו ודאי מספק הוא שנתחייב בכך שמא כשישמע אותו פ' לא ירשה אותו לאכו' ונתחייב מיד בשבועתו ולכן כששמע אותו פלוני והרשהו לאכו' לא חלה שבועתו שהוא נשבע לקיים שלא לאכול כשלא יתן אותו פלוני רשות אבל אם יתן לו רשות לא נתחייב ואה\"ן שמיד כששמע אותו פלוני לא הרשהו לאכול וחלה שבו' שוב לא יוכל לאכול ברשו' אותו פ' כשלא יתיר שבועתו שהרי חלה שבועתו ואין לו התר כי אם בג' הדיוטות וביחיד מומחה וסברת הטור הלזו היא סברת הרא\"ש בכלל יו'ד והיא סברת הרמב\"ן והריב\"ש בח\"א סימן ס\"ח והר\"ן בפרק נערה המאורסה עלה דאמר ר\"פ כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת וכמ\"ש כל זה מרן ב\"י בי\"ד סימן רכ\"ח עמ\"ש הטור ונדרים וחרמים שמטילים הקהל יש להם התרה בלא פתח וחרטה יע\"ש בתוך הלשון אלא שיש לגמגם בדברי מרן ב\"י שם דמשמע מדבריו דהטור מחמיר טפי מהנהו רבוותא ולדעתי כולם אמרו דבר אחד דהטור מיירי בשמתנה שפלוני יבטלנו לנדרו דמשמע אחר שיחול ולכן כתב שאין בדבריו כלום אבל בנודר או נשבע שלא יעשו דבר פלוני כי אם פ' ברשות פ' ומיד כששמע פ' הרשהו לעשותו אף הטור אזיל ומודה דמותר מיד בלא התרת חכם כיון שלא חל הנדר והשבועה כלל כמ\"ש הריב\"ש יע\"ש. ודע שמ\"ש מרן ע\"ש הרמב\"ן שהנשבע ע\"ד חבירו ועתה אומר שדעתו היה שיוכל אותו פלוני להתירו שומעין לו לאו להתירו ממש קאמר אלא להרשותו שיעשה אותו דבר שמיד שהרשהו בטלה שבועתו מעיקרא כנלע\"ד וכן הוא מתפרשת אותה תשובה שכתב הרשב\"א האחרונה שהביא שם מרן ב\"י באופן דליכא לשום א' מרבוותא שיחלוק בדין זה ועיין בש\"ע בסימן רכ\"ח סל\"ז וסל\"ח ובריש סימן רל\"א שנראה כסותר דברי עצמו ושוב ראיתי בש\"ך שם ס\"ק צ\"ח וע\"ש ודוק שוב ראיתי בספר כהונת עולם הלכות נדרים סי' רל\"ב דצ\"א ע\"ג עמד על זה.
והנה בהך מילתא דנדר שהותר מקצתו הותר כולו עיין במ\"ש הר\"ן ז\"ל בנדרים דכ\"ז ע\"א וז\"ל וכדבריו נראה לי להכריח כו' ודבריו תמוהים דלרבא לפי שיטת י\"א הללו דפתח עדיף מנדרי טעות ולהכי אפילו במעמי' דבריו אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו לכ\"ע א\"כ רבנן דפליגי גבי פותחין בשבתות ע\"כ דמיירי במעמיד וס\"ל דבמעמי' אפילו על ידי פתח לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו אבל במחליף אין סברא לומר דפליגי ולית להן נש\"מ הותר כולו ולהכי פריך רבינ' לרבא מההי' דכלכלה דאפילו כרבנן דר\"ע לא אתו ומה שהקשה ע\"ז בספר זרע אברהם חי\"ד סימן כ\"ב דצ\"ב ע\"ד בדחייתו הראשונה לא הבנתי מאי קאמר ועיין בספר כהונת עולם דצ\"א ע\"ג ד\"ה איברא שדחה הכרעת הר\"ן כמ\"ש.
ודע שהרב שער אפרים בסימן ס\"ג דכ\"ז ע\"ג הוק' לו דברי הרב המפה מ\"ש בסימן רכ\"ח סכ\"ז למ\"ש בסימן רל\"ד סל\"ו בענין הסכמות צבור עם הפרת הבעל דסתרן אהדדי בדין נש\"מ הותר כולו יע\"ש ולע\"ד לק\"מ דשאני הפרה הבעל דהפרה מיהא בעי וכיון דבעי הפרה הפרה במקצת לאו שמה הפרה משא\"כ בהסכמות ציבור דלא בעי התרה כלל ועיין בספר כהונת עולם דף פ\"ד ע\"ג ד\"ה שם כתב הריב\"ש ושם דצ\"א ע\"ב וג' ועיין שער המלך למו\"ה ה' נדרים פי\"ב הלכה יו'ד די\"ב ע\"ג במה שהקשה שדברי הריטב\"א סותרין זה את זה ממ\"ש בכתובות דנ\"ט ע\"א דנהי שהאשה יכולה לפטור את עצמה שלא תעשה בצמר אינה יכולה לפדות ידיה משעבודו של בעל וכיון דמשועבדות ידיה לבעל לשאר מלאכות אפילו למעשה ידיה אין לה כח להקדישן שהרי עיקרן של בעל כו' יע\"ש למ\"ש הרב מחנה אפרים הל' שבועות סימן ח' על שמו יע\"ש ולע\"ד לק\"מ דמ\"ש בכתובות מיירי במקדי' הידים דעיקרן קיימי למעשה משא\"כ בנדרים שנדר על המעשים של הידים שהם מעשים נפרדים ועיין במ\"ש מהרימ\"ט ח\"מ סימן ב\"ן בענין אם יש קנין לחצאין והביא ראיה ממתניתין דהמקדיש מעשה ידי אשתו דהמותר הקדש יע\"ש." + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין הפרה לחצאין נדר \n משתי ככרות בא' יש לה עינוי ובא' אין לה עינוי מפר לזו שמתענה בה ואינו מפר לזו שאין לה עינוי. הכי איתא במסכת נדרים דפ\"ג ע\"א אמר ר\"י אמר שמואל נדרה משתי ככרות בא' מתענה ואחת אינה מתענה מתוך שהוא מפר למתענה מפר לשאינה מתענה ורב אסי אמר ר\"י מפר למתענה ואין מפר לשאינה מתענה כו' איתיביה האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה יין ומטמאה למתים סופגת את המ' הפר לה בעלה והיא לא ידעה והיתה שותה יין ומטמא' למתים אינו סופגת את המ' ואי אמרת מפר למתענה ואין מפר לשאינה מתענה דילמא מיין דאית לה צערה הפר לה מזג וחרצן לא היפר לה דהא לא אית לה צערא ותספוג את המ' אמר רב יוסף אין נזירות לחצאין אמר ליה אביי הא קרבן לחצי נזירות איכא אלא אמר אביי אין נזירות לחצאין ואין קרבן לחצאין. מתיבי האשה שנדרה בנזיר והפרישה בהמתה ואח\"כ הפר לה בעלה מביאה חטאת העוף ואינה מביאה עולת העוף ואי אמרת אין קרבן לחצי נזירות אמאי מביאה חטאת העוף ואלא מאי יש קרבן לחצי נזירות ג' בהמות בעי אתויי חטאת עולה ושלמים אלא לעולם אין קרבן לחצי נזירות וחטאת העוף דמתייא משום דחטאת על הספק איתיביה האשה שנדרה בנזיר ונטמאת ואח\"כ הפר לה בעלה מביאה חטאת העוף ואין מביאה עולת העוף ואי אמרת מפר למתענה ואין מפר לשאין מתענה דלמא מיין דאית לה צערא הפר לה מטומאת מת דלית לה צערא לא הפר לה אמרי טומאת מת נמי אית לה צערא שנאמר והחי יתן אל לבו יע\"ש והקשה הרא\"ש על הא דפריך בגמ' ודלמא מיין כו' הפר מטומאת מת כו' לא הפר כו' דזו הקושיא הו\"ל להקשותה ממתניתא דלעיל דהא שה שנדרה כו' הפר לה והיא לא ידעה אינה סופגת את המ' וכו' והניחה בצ\"ע וכן התוס' הקשו כן והניחוה בצ\"ע ולכאורה נראה כי רבה היא ואין מרפא לשברה מ\"מ נימא בה מילתא ואע\"ג דדחוקה.
והנלע\"ד דמזאת הברייתא טפי קשיא ממתניתא דאלו ממתניתא לא אלימא משום דיתרץ לו ר\"י הכא במתני' במאי עסקינן באשה שקבלה עליה נזי' שמשון ומותרת ליטמא מתים דנזיר שמשון מותר ליטמא מתים וכמ\"ש הר\"ן והרא\"ש בפי' דשמעתתא יע\"ש ובזה לא הוה קשה דתספוג את המ' על טומאת מת אבל כשמקשה מהברייתא הוייא סתירה רבה והכי פריך מתיבי כו' ואי אמרת דבעל מפר למתענה דוקא ולא לשאינה מתענה הלא טומאת מת לא חשיב עינוי נפש וא\"כ אמאי מביאה חטאת העוף דוקא דמשמע דמותרת אחר כך ליטמא למתים וליתי עולת העוף נמי דהא עדיין היא מותרת מליטמא למתים אלא ודאי מדקאמר דוקא חטאת ולא עולה משמע דיביא חטאת ומכאן ואילך מותרת היא ליטמא למתים ומשמע דמתוך דמפר למתענה מפר לשאי' מתענה ודלא כר\"י ותי' טומאת מת נמי עינוי נפש הוא כו' נמצא דמוכרח הוא להקשות מהאי ברייתא וכי תימא אי הכי דמתני' מצי לאוקמ' בנזיר שמשון א\"כ למה נקט מתני' והיתה שותה יין ומטמאה למתים למה אצטריך למתני ומטמאה למתי' שאינה סופגת את המ' הא פשיטא דאף בשלא הפר לה בעלה על ט\"מ לא לקייא וכ\"ש היכא דהפר ולמה אצט' לומר ומטמאה נוכל לומר דאגב דתני שותה ביין נקט נמי ומטמאה ולא דוקא ועוד אפשר לומר דהאי דנקט ומטמאה הכי פירושו הפר לה בעלה והיא לא ידעה והיה שותה יין והנראה שכונתו לאסור איסר דלדידיה נראה דעבד' איסורא ומטמאה למתים נמי דזאת האשה נדרה בנזירות שמשון ולא ידעה דנזירות שמשון מותר בטומאת מת אלא חושבת דאסיר ואפי\"ה היא מטמאה והרי כמתכוונת לעשו' איסור וסד\"א תלקה קאמר מתני' דלא.
ומיהו קש' הלא רישא דמתני' דקאמר האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה יין ומטמאה למתים וכו' למה נקט ומטמאה הלא מותרת היא ליטמא ולהכי לקייא על היין וא\"כ האי ומטמאה למאי אתיא איכא למימר דאה\"ן אלא אגב דיין נקטיה ועוד אפשר לומר דרישא דמתני' מיירי בנזיר דעלמא דאסיר ליטמא למתים וסיפא בנזיר שמשון וכדכתיבנא זה נלע\"ד לומר בדוחק לפום שעתא מ\"מ עת לכל חפץ כי הקושי הוא גדול ורם ורבינו בפ\"ק מה' נזירות די\"א כתב וז\"ל האשה שנדרה בנזי' ונטמא' בתוך ימי נזירות ואח\"כ שמע בעל' והפר לה הרי זו מביאה קרבן טומאה עכ\"ל ושמעתי מקשי' דהלא אמר אביי אין קרבן לחצי נזירות דאין נזירות לחצאין ואין קרבן לחצאין והיינו אליבא דר\"י דהלכתא כר\"י וא\"כ איך פסק רבינו דמביא קרבן טומאה ונלע\"ד דל\"ק ול\"מ משום דרבינו פסק כפי ההילכת' דקי\"ל דבעל מיגז גייז ומשו\"ה כיון דמיגז גייז זאת חצי נזירו' דהיה אסורה בה כבר נטמאת ומביא קרבן טומאה והתם בנזיר קאי כס\"ד דבעל מיעקר עקר וכיון דמיעקר הנדר מה ששמר החצי הנזירות לא חשיבא ומשו\"ה לא מייתי קרבן והיינו כפי הס\"ד אבל כפי המסקנא דמיגז גייז מייתי לעולם קרבן טומאה ועיין בנזיר דכ\"א ע\"ב ודכ\"ב ע\"א וא\"כ הכא מאי דקאמר אביי אין קרבן לחצאין היינו כפי אותה האוקמתא דמס' נזיר דבעל מיעקר עקר ולהכי אין קרבן לחצאין אבל הכא דשקיל וטרי הש\"ס דאין קרבן לחצאין היינו כפי הס\"ד דאמרינן בנזיר דבעל מיעקר עקר אבל כפי הלכתא דאמר אביי מיגז גייז לעולם יאמר אביי דיש קרבן לחצאין ואין נזירות לחצאין דהאי כטעמיה והאי כטעמיה וכדכתיבנא זהו הנלע\"ד הפעוט ופשוט." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות נדרים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Haflaah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..d6dfdb196f320acc1455d71886d1fb77343251c7 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,125 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Kinyan" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שרש לוקח קרקע מן הגוי ונתן דמים ולא כתב שטר לפיכך \n ישראל שלקח שדה מן הגוי ונתן דמים כו'. וכתב שם מרן הכ\"מ דכיון דהכותי קבל הכסף נסתלק ולא הוי קרקע דכותי אלא של הפקר אעפ\"י שזה אינו מתכוין לזכות מן ההפקר מ\"מ כיון דהחזיק לשם קנין עלתה לו חזקה עכ\"ל וכ\"כ הב\"י סי' קצ\"ה: ויש להתיישב בדבריו דמה בין זה לאותה ששנינו בפ' הפרה דמ\"ט ע\"ב בעא מיניה רב ייבא סבא מר\"ן המחזיק בשטרותיו של גר מהו מאן דמחזיק אדעתא דארעא הוא דאחזיק ובארעא לא החזיק ושטרא נמי לא קנה דלאו דעתיה אשטרא א\"ד דעתי' נמי אשטרא א\"ל עני מרי וכי לצור ע\"פ צלוחיתו הוא צריך א\"ל לצור ולצור וע\"ש בפרש\"י שם : הרי הכא שאף שבדעתו לקנות מן ההפקר שיש יתרון דעת מנדון מרן ועכ\"ז אמרי' שכיון שלא היה בדעתו לקנות השטר לא קנה ואמאי נימ' כיון שדעתו היה לקנין תיקני ליה כיון שמחזיק בו כו' וי\"ל דלא דמי כלל דבשלמא התם במה שמחזיק כיון לקנות בצד אחר דהיינו במתן מעות ומיקנייא ליה מצד זה ר\"ל להיותו הפקר כיון שדעתו לקנות אבל הכא מה שחשב לקנות הוא הקרקע ולא אחזיק ביה ולאו דעתיה אשטרא מעתה מאיין הרגלים שתועיל לו מחשבת הקנין לדב' אחר שהוא הנייר והבו דלא נוסיף עלה: וגדולה מזאת אמרו בפ' חזקת הבתים דג\"ן ע\"ב שאם רפק פורתא לקנות את חבירתה אף אותה לא קנה יע\"ש כללו של דבר דבעינן עשה מעשה במה שרוצה לקנות וכמבואר בדף ד\"ן:
וראיתי בחי' תלמידי הרשב\"א שכתבו וז\"ל בעא מיניה כו' ושטרא לא קני נמי אלא השטר נגרר אחר עיקר השדה ומי שזכה בשדה זכה בשטר בכל מקום שהוא דשטרא אפסרא דארעא הוא כן פי' מורי הרשב\"א ותמה אני על דין זה והא בפ' המוכר את הספינה דע\"ז ע\"ב משמע דהא אפסרא דארעא נמי מיבעי ליה לאקנויי ליה באגב והכא במאי קני ליה : וי\"ל דהכא מיירי כגון שקדם אחר ותפס באותו שטר קודם שנודע למחזיק שלא זכה בשדה דכיון דכל עיקר כונתו היא על השדה אינו זוכה בשטר דהו\"ל כעודר בנכסי הגר וסבור שהן שלו דלא קנה ואהדר ר\"ן עני מרי וכי כו' כלומר פשיטא דלא קנה דהא עיקר כוונתו אינו אלא על השדה וא\"ל רב ייבא סבא אין לצור ולצור כלומר ויכול הוא לומר לגוף הנייר נתכונתי עכ\"ל:
הראת לדעת דבין לדברי ובין לדברי תלמידיו דברי מרן שרירין וקיימי' ובכלל דברי תלמידי הרשב\"א דברי והם עשו כסא וסמוכות שלו לדבריהם מההיא דהעודר בנכסי הגר וסבור שהם שלו דלא קנה אף שהשביח בקרקע ועשה בה דין חזקה המועלת לה בשקדמה לו הידיעה שהם נכסי הפקר עכ\"ז לא קנה באשר אינינו יודע שהן נכסי הפקר וסבור הוא שעושה בשלו. אף ה\"נ אף שהשטר תחת ידו ואלו היה נותן דעתו לקנות היה קונהו עכ\"ז השתא דלאו אדעתיה עלה לא קנה ואף שיש איש\"ור מוסיף הכא יותר מהעודר בנכסי הגר וסבור שהן שלו דהתם לאו אדעתיה דקנין והכא על דעת קנין ירד לאו חשיב הא וכדכתיבנא לדעת מרן ז\"ל ועיין במהרימ\"ט ח\"א סי' ק\"ן דכ\"ב סע\"א ואסיפת זקנים דל\"ו ע\"ד וי\"ל ודוק ותשכח לא עת האסף פה ומלבד שהדבר פשוט מצד עצמו הוא מוכרח מדבריהם דאלת\"ה מאי ראיה מייתי מהתם ונדון מרן דמי לעודר בנכסי הגר זה וסבור שהן של גר אחר דקנה כדאמרי' בפ' ר\"ג דנ\"ב ע\"ב כיון דעל דעת קנין ירד:
ובמה שהק' להרשב\"א מההיא דהמוכר את הספינה אחרי התאבק בעפרות רגליהם אין משם תשובה והוא דלמאי דקאמר רב אשי דסברא הוא דאותיות נקנות במסירה משום דאותיות נינהו ומילי במילי לא מיקנייא רמינן עליה מההיא דאמר ר\"ח בר אבין א\"ר דמשמע שכיון שהחזיק זה בקרקע נקנה לו השטר בכל מקום שהוא דסבור מינה שהשטר במילי דעלמא הוא דמיקני במה שמתרצה המוכר להקנות לו ללוקח אעפ\"י שלא בא השטר ליד הלוקח ומפרקינן אגב שאני דכיון שהחזיק בקרקע נקנה לו השטר אגב ארעא ולאו היינו מילי אלא מעשה גדול במשיכת הממון עצמו כמבואר בהדיא בפירוש רשב\"ם ז\"ל. הן אמת שהם אמרו משמע ולא החליטו המאמר לומר כי הוא זה וגם אני לא אכחד שיש בדברי הש\"ס מערכה מול מערכה וכן מצאתי לרבינו יונה בעליותיו שכתב וז\"ל ופרקי' אגב שאני דאלים טובא ואפי' מילי מקנין ביה אע\"ג דצריך למימר ליה אגב וקני דמתוך שנגמרת קניית הקרקע קונה אגבה כל דבר כך נר' פי' דבר זה בעיני ואומר אני דשמעי' מהכא תלת ש\"מ שצריך שיאמר אגב וקני כשמחזיק בקרקע לקנות את השטר בכל מקום שהוא דמש\"ה הוה ס\"ד דהוה מילי במילי לפי שצריך לומר לו קני לך השטר אגב קרקע ואיכא מ\"ד דבהנאת שטר אגב קרקע א\"ץ שיאמר לו אגב וקני משום דשטר אפסרא דארעא כדדחי בפ' האשה נקנית עכ\"ל: והא דמשמ' מדברי רשב\"ם דמשום שבדעת להקנותו הוא דקני מסתברא דהכא דהוי הפקר קני אף דלא א\"ל מידי כיון דליכא דלימא ליה:
ולעת הלום ראיתי למהר\"ם מטראני בס' קרית ספר בספ\"ב דנדרים שכתב וז\"ל ההפקר אינו קונה אלא כדרך שקוני' הלוקחים אע\"ג דהוי הפקר דלית ליה בעלים לא סגי ליה בבציר מהכי דאדרבא כיון דליכא דעת אחרת מקנה בעי קנין גמור עכ\"ל וכ\"כ בפרקי' וז\"ל ומשום דליכא דעת אחרת מקנה לא קנה אלא מה שכיוין לקנות והחזיק בו עכ\"ל : ועדיין הדבר תלוי משום דכיון דהא איכא דעת לקנות הקרקע ממילא נקנה לו השטר משום דהוי אפסרא דארעא מטעם האמור וכמובן ועיין בפ\"ק דבב\"מ ד\"ח ע\"ב בשלמא מחברו קני דמסר ליה וי\"ל ועיין בגיטין פ' השולח דל\"ט ע\"א דאמרי' התם דמי האי מרבנן כדלא גמירי אינשי שמעתתא ועיין:
אך עומדים לנגדי דברי הרשב\"א בחי' לפ\"ק דק\"י במה ששייך לדכ\"ז שכתב והא דקאמר כיון שהחזיק בשדה נקנה השטר בכל מקום שהוא לאו למימרא דכשהחזיק זה סתם קנה שטרא אלא בדא\"ל מוכר ללוקח קנה לך שטרא אגב קרקע וכדאסיק בסמוך דאגב וקני בעינן : ומצאתי לרבותינו הצרפתים שנסתפקו בדין זה בגיטין פרק המביא תניין דכ\"ב ע\"א גבי המוכר עציץ נקוב ואמרו דשמא הכא כיון דהאי שטרא אפסרא דארעא הוא לא בעינן אגב אלא סתמא כמפרש דמי וכדמשמע נמי התם לכאורה דאמרי' עציץ וזרעים ומוכרו לאחר החזיק בזרעים קנה עציץ וזו היא ששנינו נכסים שאין להם אחריות נקני' עם נכסים שיש להם אחריות וסתמ' דמילתא מדלא קאמר אמר לו אגב והחזיק בזרעים קנה עציץ משמע דאפי' במוכר סתם ולא א\"ל אגב קני משום דכיון דהעציץ צריך כאן לזרעים בטל לגבי זרעים ושמא ה\"ה לשטר כיון דשטרא אפסרא דארעא והם אמרו דשמא יש לחלק ושמא י\"ל דהכא פשיטא דנקנה לו השטר משום דהכא דהוי הפקר וכיוין לקנות הקרקע ממילא נקנה לו השטר כיון דליכא דלימא ליה אגב קני והדבר צ\"ת:
ודעת רבינו שהמחזיק בשטר קנאו לצור ע\"פ צלוחיתו ועליו שאג עליו כפירים גדולי הדורות הרב לח\"מ והגד\"ת והש\"ך דבעיין לא איפשיטא ובדרך דוחק הוה אפשר לומר דכל כונת הרב להשמיענו דלא קנה מ\"ש בתוכו כי אם הנייר בקשר הוא תחת ידו ובזמן מועט נודע אליו שלא זכה בשדה ויהיב אדעתיה לקנות את השטר לצור ע\"פ צלוחיתו ולעולם שאם קודם שנדע למחזיק בשטר שלא זכה בקרקע קדמו אחר וזכה בו לצור ע\"פ צלוחיתו ודאי שקנאו ואין בדברי רבינו דבר המנגד לזה ועיין במרדכי בר\"פ המוכר את הספינה תשו' מהר\"ם המתחלת ונשאל לר\"מ על האלמנה שתפסה חותמות ושטרות כו' וצריך להתיישב בזה עוד:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין משכונות של גר ומת הגר משכונות \n של ישראל ביד הגר ומת כו' מוציאין כו' פקע שעבודו. הנה הרב ש\"ך ז\"ל בס\"ק קמ\"ט נסתפק לענין דינא אי למ\"ד בע\"ח קונה משכון לגמרי אף לאונסין פקע שעבודו במית' הגר דאפשר דלדידיה דקני ליה קנין גמור הו\"ל כאלו מכרו המשכון לגר והרי הוא של הגר לגמרי וזכה בו המחזיק ואין מוציאין אותו מידו ולא אמרו בגמ' דמוציאין אותו מידו אלא במשכנו בשעת הלואתו דלא קני ליה קנין גמור ואינו אלא כש\"ש והניח הדבר בצ\"ע ועיין עוד במ\"ש בסי' ער\"ה סק\"ז יע\"ש ואשתמיט מיניה דברי הרשב\"א ז\"ל בחי' לבב\"ק דקפ\"ה ע\"ג שכתב ז\"ל כיון דמית ליה גר פקע שעבודיה ואפי' משכנו שלא בשעת הלואתו דקנייה מדר\"י הנ\"מ לענין שאינו משמט בשביעית וא\"נ להתחייב באונסין למאן דאית ליה הכין אבל גופו ממש להיותו שלו לא דהא מסתלק בזוזי דשעבוד בלחוד הוא דאית ליה עליה וכשמת הגר הא פקע שעבודיה עכ\"ל. הרי שכתב בהדייא דאפי' למאן דס\"ל דבע\"ח קני משכון להתחייב אפי' באונסין אפ\"ה אכתי אין לו עליו אלא שעבוד ואין גופו קנוי לו לגמרי להחשיבו כשלו הילכך כשמת הגר פקע שעבודו ומוציאין אותו מיד המחזיק בו וכ\"כ הרב ראש יוסף באות פ\"ה יע\"ש:
וראיתי להרב מחנה אפרים ז\"ל בה' זכיה מהפקר סי' ט' הביא דברי התוס' והרשב\"א ז\"ל הללו וכתב ע\"ז וז\"ל ולכאורה ק' דהא משמע דכל היכא דבע\"ח קונה משכון אינו לשעבוד בלב כדמוכח בפ' כ\"ש דל\"א דכי אמרי' דגוי מישראל לא קני משכון אז הישראל עובר בב\"י על משכונו שיש לו ביד הגוי אבל אם גוי מישראל קונה משכון אין עובר הישראל יע\"ש ואי קנין משכון אינו אלא לשעבוד בלחוד כי נמי קני ליה גוי למשכון לשעבוד אמאי הישראל אינו עובר עליו הא ודאי דידיה הוא עכ\"ל ולא ידעתי מאי קא ק\"ל דודאי קושטא הכי הוא דלא קני ליה מלוה למשכון קנין גמור דאי קני ליה קנין גמור הי\"ל להתחייב אפי' באונסי'. ולדעת רוב המפרשים שהביא הש\"ך ז\"ל לעיל ס\"ב סק\"ט אינו מתחייב אלא בגניבה ואבידה כש\"ש ואפי\"ה כולהו אזלי ומודו דבע\"ח קונה משכון מדר\"י לענין לקדש בו את האשה ולענין שלא תשמטנו שביעית ושלא יעשה מטלטלין אצל בניו ועכ\"ל דהיינו טעמא דאע\"ג דלא קני ליה קנין גמור מ\"מ אלים שעבוד זה של מלוה ועשאו הכתוב כאלו יש לו קצת קנין בגויה דמשכון וכמ\"ש הרשב\"א בח' לקידושין ד\"ח ע\"א וז\"ל ואע\"ג דגופו אינו קנוי ממש ואי אקדיש מלוה או זבין מלוה לא עבד כלו' מ\"מ לענין קדושין כיון שיש לו בו מקצת קנין מעכשיו לענין שביעית ולענין שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו הו\"ל כדידיה לענין קידושין ומתקדשת בו כו': ועיין במ\"ש לעיל ס\"ב סק\"א ד\"ה עוד כת' הש\"ך ומ\"ש והם אמרו אומן קונה כו' בשם הרמב\"ן ז\"ל דס\"ל דמלוה ולוה חשיבי כשותפין במשכון יע\"ש: ומה שהוקש' לי להרב מחנה אפרים ז\"ל מסוגייא דפ' כל שעה דל\"א כבר עמדתי אני בעניותי ע\"ז שם וכתבתי בשם הר\"ב ט\"ז בא\"ח סי' תמ\"ג סק\"ד דודאי כיון דמשכון קנוי לשניהם ובשעת איסורו היה ביד המלוה עליה דידיה ודאי רמי לבערו כיון שהחמיץ ברשותו ולא ברשות הלוה שאין בידו לבערו עוד כתב הרב מ\"א ז\"ל וז\"ל וראיתי בתשו' הר\"מ סי' ע\"ד שכתב משם ר\"ת ז\"ל דשמעתין דפרק הפרה איירי במשכנו בשעת הלואתו בדלא קני ליה לגר ומשום הכי מוציאין מיד המחזיק בו אבל משכנו שלא בשעת הלואתו דקני ליה לגר אין מוציאין מיד המחזיק כו' וזה סיוע למ\"ש דבע\"ח קונה למשכון קנין גמור עכ\"ל: ולקוצר דעתי אין ספק דאף לדעת ר\"ת אין בע\"ח קונה משכון קנין גמור שהרי כתבו ההגהות מיימון רפ\"י מה' שכירות דר\"ת ס\"ל דאין המלוה חייב באונסין אלא דינו כש\"ש בלבד ואפי\"ה משמע ליה דיש חילוק בין משכנו בשעת הלואתו לשלא בשעת הלואתו משום דמשמע ליה דשלא בשעת הלואתו אלים שעבודיה טפי דמצי לקדש בו את האשה משא\"כ במשכנו בשעת הלואתו וכשיטת התוס' בפ' האומנין דפ\"ב ד\"ה אימור כו' ובפרק השולח דל\"ז ד\"ה שאני משכון כו' יע\"ש משא\"כ לדעת הרמב\"ן והרשב\"א והריטב\"א שכתבו בפרק השולח ובקידושין די\"ט דאין חילוק ואף בשמשכנו בשעת הלואתו נמי לר\"י קני ליה למשכון אף לקדש בו את האשה כיע\"ש:
עוד כתב המח\"א וז\"ל ומטעם זה כתב הר\"ן בחי' לפ' השולח דמלוה שיש עליו משכון לא מהניא מחילה דמחיל' לא מהניא בדבר שגופו קנוי כו' וכ\"כ הריטב\"א בפ\"ק דקידושין בסוגיא הנז' ובעל העיטור עכ\"ל. ולפי האמור אין זה תלוי בקנין גמור דלכ\"ע אין בע\"ח קונה קנין גמור אלא מקצת קנין הוא דאית ליה בגוויה לקדש בו את האשה ולענין שביעית כו' ומ\"מ כיון דאית ליה מקצת קנין מדר\"י להני מילי לא מהני ביה מחילה וכ\"כ הרא\"ה ז\"ל בהדייא הובאו דבריו בשיטה המקובצת לבב\"ק פ' הפרה דמ\"ט וז\"ל משכונו של ישראל ביד הגר כו' מסתברא לי אפי' אחזיק כו' לא זכי ביה אע\"ג דבע\"ח קונה מש' כו' כיון דעיקרו דבעלים הוא דהא מצי לסלוקי בזוזי ועומד לכך ודאי הפקע הזכות והשעבו' מוקדמת לזכות אחרי' ומיהו בעלמא ודאי כיון דבע\"ח קונה משכון לא סגי ליה במחילה באמירה בעלמא כדאשכחן גבי ע\"ע דגופו קנוי דהרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול כו' עכ\"ל הרי דאע\"פ שכתב דבמיתת הגר זכה הלוה במשכונו ונפקע שעבודו אפי' למ\"ד בע\"ח קונה משכון אפי\"ה כת' דמחילה לא מהני בחוב דיש עליו משכון כיון דקני ליה משכון הב\"ח מיהא למקצת דברים כמדובר וברור:
עוד כתב ז\"ל אבל ראיתי תשו' אחרת למהר\"מ ז\"ל סי' ר\"ך הביאה המרדכי פ\"ק דסנהדרי' שכתב דנהי דבע\"ח קני משכון היינו להתחייב כש\"ש אבל אין גופו קנוי למלוה ומהני ביה מחילה אע\"ג דהמלוה מחזיק במשכון כו' ולכאורה מסתמיות דבריו נראה שזה סותר למ\"ש בסי ע\"ד משמיה דר\"ת דכל היכא דבע\"ח קונה משכון קנאו הגר קנין גמור ואין מוציאין מיד מי שהחזיק בו ולכאורה הכי נראה עיקר כמו שהוכחתי לעיל עכ\"ל. ואין ספק אצלי דלפי תשו' זו כי היכי דמהני מחילה למלוה שיש עליה משכון בלא חזרת המשכון משום דאין גוף המשכון קנוי לגמרי למלוה ה\"נ לא מהני חזקה המחזיק במשכון שהניח הגר ומוציאין אותו מידו אפי' למ\"ד בע\"ח קונה משכון ואפי' שלא בשעת הלואתו והתשו' זו חולקת ודאי אאותו שכתב בשם ר\"ת ז\"ל דאלת\"ה מלבד שאין טעם לחלק בין מחילה לזכיה כדרבא טפי הול\"ל דבמחילה כיון דס\"ס איכא קנין בגופו של משכון דלא תיהני ביה מחילה לבד משא\"כ בבא לזכות במשכון שביד הגר דאפי' דאיכא צד קנין לגר בגופו של משכון מ\"מ כיון דאיכא נמי ללוה צד קנין ביה משום צד קנין זה דאית ליה ביה אית לן למימר דמיד שמת הגר זכה ביה הלוה ונפק שעבודו של גר וכיון שכ\"כ הרא\"ש בפ' הפר' והמאירי שם י\"ש ואם תשו' זו אינה חולקת אאידך דר\"ת ומשמ' ליה דטפי אית לן למי' גבי מש' של גר דזכה המחזיק בו משום צד קנין דאית ליה לגר בו טפי ממחילה דצד קנין דאית ליה ביה אינו הכרח לומר דלא תיהני ביה מחילה כל עוד דלית ביה קנין גמור בגופו א\"כ נמצא סברת מוהר\"מ ז\"ל הלזו הפך סברת הרא\"ש ז\"ל דפ' הפרה מן הקצה אל הקצה כמבואר:
ודע דסברא זו של מוהר\"ם ז\"ל הביאה הר\"ב המפה בסי' רמ\"א ס\"ב וז\"ל וי\"א אפי' היה לו שטר או משכון עליו אפי\"ה הוי מחילתו מחילה בדברים בעלמא מרדכי פ\"ק דסנהדרין וכתב הש\"ך שם סק\"ד וז\"ל וכ\"כ בעל העיטור דצ\"ג ע\"ב ודוק דלא תקשי ממוחל דלעיל סי' ס\"ו ומביא הירושלמי דפליגי בזה ולפי\"ז הוי ספיקא דדינא כו' עכ\"ל. ולא ביאר דבריו כל הצורך דמבואר הוא מדברי הר\"ב העיטור ז\"ל שם בריש דבריו דחולק הוא על המרדכי גבי משכון וס\"ל דלא מהני מחילתו של המלוה עד שיחזיר המשכון ללוה וכל עוד שלא החזירו כיון דאית ליה למלוה קצת קנין בגופו של משכון לא מהני מחילתו בדברים בעלמא ושם דצ\"ג ע\"ב לא הודה לדברי המרדכי אלא בחלוק' דשטר לבד דאין בשטר קנין בגופו של ממון כמו משכון של מטלטלין לומר דלא תהני ביה מחילה בשטר אינו אלא לראיה שחייב לו ובזה דוקא הוא שכתב דאיכא פלוגת' בירושלמי אי מהני מחילתו כל עוד שלא החזיר השטר ליד הלוה וסיים והא דירושלמי ליתא בגמ' דילן ולקולא יע\"ש ומ\"ש עוד הש\"ך ודוק דלא תיקשי ממוחל דלעיל סי' ס\"ו כו' כונתו מבוארת דהכא איכא פלוגתא אי מהני מחילה בלי חזרת השטר ללוה אלא דמשום דאזלינן לקולא לא מפקינן ממונא מיד הלוה ואלו לעיל בסי' ס\"ו גבי מוכר שטר חוב וחזר ומחלו קי\"ל בפשיטות דמחילתו מחילה וליכא מאן דפליג אע\"ג דהשטר ביד הלוקח ולא החזירו ביד הלוה ואפי\"ה מהני מחילת החוב של מלוה והר\"ב העיטור ז\"ל שם דצ\"ג ע\"ב אחר שהביא מחלוקת הירושלמי בזה סיים וז\"ל והא דידן דברי הכל הוא דהא ליתיה שטרא בידיה דליהדר ליה עכ\"ל. ואין ספק דכונתו בזה שנרגש מהא דהמוכר שט\"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול דביה קעסיק הר\"ב העיטור שם דנראה הפך מאן דאמר בירושלמי דלא מהני מחילת המלוה עד דמהדר שטרא ועלה לחלק דבההיא כ\"ע מודו דמהני מחילתו בלא חזרת השטר משום דאין השטר בידו של מלוה אלא ביד הלוקח דדוקא כשהשטר ביד המלוה ואינו מחזירו הוא דאיכא סברא לומר דלא גמר ומחל בדברים בעלמא שהרי לא החזיר השטר אבל כשאין השטר בידו דנתנו ללוקח ולא מצי להחזירו אז ודאי איכא למימר שפיר דגמר ומחיל בדברים בעלמא דמה שלא החזיר השטר אינו אלא מפני שאינו בידו וזה ברור:
ודע שדברי הר\"ב העיטור ז\"ל הללו אשתמיט מיניה דהר\"ב שדה יהושע בביאורו לירושלמי בגטין ספ\"ק דע\"ב רע\"ב שכתב וז\"ל וחד אמר אינו מחול עד דמסר ליה שטר' כלומר עד שיתן השטר בידינו או יקרענו בב\"ד דאנו אומרים דבמשכון לא שייך מחילה אלא נתינה וכבר טרחתי זה עם המוכר שט\"ח לחבירו וחזר ומחלו ולא עלה בידי עכ\"ל ואין ספק שאלו היה רואה דברי הר\"ב העיטור ז\"ל לא הו\"קל להרב מידי כמדובר וצ\"ע גם זה שפי' הרב ז\"ל דטעמא דמ\"ד דאינו מחול עד שימסור השטר הוא מפני דבמשכון לא שייך מחילה ומשמע דשטר חשיב כמשכון להך מ\"ד מלבד דמדברי הר\"ב העיטור שכתב מבואר דשטר לא חשיב כמשכון וטעמא דהך מ\"ד הוא משום דכל דאיכא שטר בידיה לא גמר ומחיל עד דיהיב שטרא ומה\"ט כי איתיה לשטרא ביד אחר מהני מחילתו לכ\"ע כמדובר:
גם מדברי הירושלמי דסוף כתובות עלה דמתני דמי שהלך למ\"ה ועמד אחר ופרנס את אשתו מבואר כן שאמרו ר' בא בר ממל אמר הפורע שט\"ח של חבירו פלוגתא דחנן ובני כה\"ג אמר\"י טעמא דבני כה\"ג משום דלא עלתה ע\"ד שתמות אשתו ברעב ברם הכא מפייס הוינא ליה ומחיל לי הגע עצמך דהוה גביה משכון מפייס הוינא ליה ויהיב משכוניה ע\"כ הרי בהדיא דבשטר אפילו בלא טעמא דמפייס הוינא ליה ויהיב לי ניחא ליה דבמחילה בלחוד מהני וגבי משכון דוקא הוא דאיצטריך למימר ויהיב לי וזה ברור:
ועיין להרב המאירי ז\"ל הובאו דבריו בש\"מ לב\"ק דמ\"ט עלה דמשכון של ישראל ביד הגר הביא דברי הירושלמי הלז והוכיח משם דבמחילה לא מהני בחוב שיש עליו משכון כשהחזיר המשכון יע\"ש:.
עוד כתב הר\"ב מח\"א ז\"ל וז\"ל הן אמת דלפ\"ז קשיא לס' הרי\"ף והרמב\"ן דס\"ל דב\"עח קונה משכון אפי' בשעת הלואתו א\"כ מה יענו לההיא דמחזיק במשכון של ישר' שביד הגר דמוציאין מידו כו' ומתוך פרש\"י בפ' כל שעה למדתי ישוב לזה וכו' ואפ\"ה י\"ל דברי התוס' בפ\"ק דקדושין די\"ט כו' ואם היינו אומרים דבע\"ח קונה משכון מהני מחילת המלוה ניחא כו' וכ\"ן מדברי בע\"הת ש' נ\"א והביאו הטור סי' ס\"ו שכתב המוכר שט\"ח ויש עליו משכון ומסרו ללוקח שוב אינו יכול למחול שכבר זכה הלוק' במשכון משמע דאפי' בלא חזרת המשכון המחילה מהניא עכ\"ל:
ולפי מ\"ש דהר\"ב העיטור והרב המאירי והרא\"ה ז\"ל ס\"ל דמחילה ל\"מ במלוה שיש עליו משכון עד דמיהדר משכוניה ושכן מוכח מדברי הירו' דסו' כתובות כמו שהוכיח הרב המאירי ז\"ל אין מקום לישובו של הרב ז\"ל לא לדברי רבינו והרי\"ף ולא לדברי התוס' דקידושי' גם מה שהכריח מדברי הבע\"הת והטור סי' ס\"ו דס\"ל דמחילה מהנייא בחוב שיש עליו משכון אע\"פי שלא החזיר המשכון מדהוצרכו לומר שכבר זכה הלוקח במשכון ולא כתבו משום דלא מהני ליה מחילה בלא חזרת המשכון הנה לפי מ\"ש בשם הר\"ב העיטור ז\"ל במוחל חוב שיש עליו שטר דאע\"פ שבעוד השטר בידו לא מהני מחילתו לס' איכא מ\"ד עד דמהדר ליה שטריה וכשהשט' ביד אחרים מהני מחילתו שפיר לכך הוצרכו לומר מפני שכבר זכה הלוקח כלומר דכיון דבע\"ח קנה משכון א\"כ מה\"ט זכה הלוקח במשכון ולא מצי מחיל שאלו היה בידו של בע\"ח הוה מצי מחיל חובו ע\"י חזרת המשכון ומה שלא תלו הטעם מפני שלא יכול לחזור משכונו לבע\"ח וכל שאינו מחזיר המשכון ל\"מ מחילתו הוא משום דהאי טעמא לחוד לא מהני שאלו לא היה הלוקח זוכה במשכון וע\"כ דה\"ט משום דאין בע\"ח קונה משכון חזרת המשכון אינו מעכב כל שאינו בידו דומייא דמוחל חוב שיש עליו שטר לאיכא מ\"ד דאע\"פי דכשהוא בידו ל\"מ מחילתו עד שיחזיר השטר אפ\"ה כשהשטר ביד אחרים כגון מוכר שט\"ח לחבירו מהני מחילתו לכך יהבו טעמא לפום קושטא דמילתא דשאני משכון דגופו קנוי ללוקח ומה\"ט לא מצי מחיל דבעינן דליהדר משכוניה וליכא ואפי' כשהמשכון בידו של ב\"ח כנלע\"ד ברור:
ועיין בחי' הרשב\"א פ\"ק דקידושין דף ח' שגם הוא כתב כדברי הרב בע\"הת וז\"ל והילכך מלוה שיש עליה משכון כיון דאית ליה בגוויה קצת קנין וא\"י למחול אחר שנתנו לה וסמכה דעתה מקודשת וכו' עכ\"ל וכונתו לע\"ד במ\"ש דאינו יכול למחול אחר שנתנו לה דאלו קודם שנתנו לה בידו ע\"י חזרת המשכון ולא שיכול למחול בלא חזרת המשכון אפילו בעודו בידו כנ\"ל ודוק: גם כל מה שהוקשה לו להרב על סברת הרי\"ף והרמב\"ם ודברי התוס' דקו' ל\"ק כלל לפי האמור ומדובר לעיל בשם הרשב\"א והרא\"ה והרב המאירי ז\"ל דאע\"ג דס\"ל דב\"ח קונה משכון לקדש בו את האשה ולענין דלא מהני ליה מחילה וכן לענין חמץ ולעבור בבל יראה מ\"מ כיון דביד הלוה לפדות משכונו אין כאן גבי מלוה אלא מקצת קנין ושעבוד אלים לא קנין גמור ולהכי כי מת הגר מיד קדים וזכה בו הלוה בעל המשכון דפקע שעבודו של גר מיד בשעת מיתתו כמו שהאריכו הרא\"ה והרב המאירי והרשב\"א שם בפרק הפרה ודוק:
ולענין הלכה למעשה משכונו של ישראל ביד הגר ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו אפילו למ\"ד ב\"ח קונה משכון אפילו להתחייב באונס מוציאין אותו מידו כמו שהוכחנו מדברי הרשב\"א ושלא כדברי הש\"ך ז\"ל שנסתפק בדבר וס' מוהר\"מ בתשו' סי' ע\"ד שכתב בשם ר\"ת דבמשכנו שלא בשעת הלואתו אין מוציאין מידו סברא יחידאה היא ואין לסמוך עליה כ\"ש שכבר כתבנו דמוהר\"מ גופיה בתשו' הנז' סימן ר\"ך לא ס\"ל הכי ואפי' החזיק זה האחר במשכונו של זה מחיים דגר מוציאין אותו מידו כמ\"ש הר' מאירי והרא\"ה בש\"מ פרק הפרה דמ\"ט יע\"ש וכ\"כ הש\"ך בסימן ער\"ה סק\"ח ודלא כהב\"ח שם : ומחילה בחוב שיש עליו משכון בלי קנין ובלי חזרת המשכון ל\"מ כמ\"ש הר' העיטור דצ\"ב ע\"א והרב המאירי והרא\"ה לש\"מ לפרק הפרה דמ\"ט והר\"ן בחי' לפ' השולח הביא דבריו הרב מח\"א ה' זכיה מהפקר סימן ט' והריטב\"א בפ\"ק דקדושין ד\"ח ודי\"ט וס' מוהר\"מ שהביא המרדכי בפ\"ק דסנהדרין והביאה הרב בעל המפה לקמן סי' רמ\"א ס\"ב דס\"ל דמהני מחילה בלי חזרת המשכון ס' יחידאה היא ואין ספק שאלו הרב המפה היה רואה כל הני רבוותא לא היה סומך על ס' מוהר\"ם בזה אמנם חוב שיש עליו שטר מהני מחילתו שלא להוציא מן הלוה מאחר דאיכא פלוגתא בירוש' בהא בספ\"ק דגיטין כמ\"ש הש\"ך לק' סי' רמ\"א ס\"ב ואם תפס מלוה משל לוה א\"מ מידו ומחילה בחוב שיש לו עליו משכון קרקע אכתוב לקמן בס\"ד:
ודע דה\"ה אם יש לגר שטר משכנתא על קרקע של ישראל ומת הגר ובא אחר והחזיק בקרקע לא עשה כלום כמ\"ש מרן בש\"ע סימן ע\"ב סל\"ז ועיין במ\"ש הש\"ך ס\"ק קנ\"א דלדעת הב\"ח ז\"ל אפי' משכנתא לזמן באתרא דלא מסלקי ומת הגר תוך הזמן לא עשה זה המחזיק כלום ולדעת הרב שה\"ג בפ' חזקת באתרא דלא מסלקי הוי מכור הקרקע ביד הגר עד ההוא זימנא דהא לא מצי לסלוקי בדמים עד משלם יומי משכנתא וכי מת לא פקע שעבודיה הילכך כל הקודם זוכה בו וכתב הוא ז\"ל שדברי הב\"ח נראין יותר עכ\"ל ועיין למ\"ש הרב התרומות בשנ\"א ח\"ו ס\"ג בענין מוכר שטר משכו' קרקע המוחזק בידו והחזיקו ללוקח אם יכול המוכר לחזור ולמחול החוב לבע\"ח שהביא פלוגתא דרבוותא וכ\"כ הטור לעיל סי' ס\"ו סכ\"ט מבואר מדבריהם דאפילו למ\"ד דמהני מחילתו היינו משום דכיון דמצי בע\"ח לסלוקי למלוה בזוזי הו\"ל כשאר מלוה ואין כאן קנין בגוף הקרקע ולהכי מצי מחיל אבל היכא דלא מצי ליה לסלקו למלוה בזוזי כגון באתרא דלא מסלקי ל\"מ מלוה מחיל דחשיב כמכר גוף הקרקע לזמן וכמ\"ש הר\"ב התרומות בשם הר\"י ן' מיגש ז\"ל יע\"ש גם הרשב\"א בחי' לב\"ב דקכ\"ה ובפ' אז\"ן דס\"ז ע\"ב עלה דאמרי' התם האי משכנתא באתרא דמסלקי השביעית משמטה כו' כתב דבאתרא דלא מסלקי חשיב כמכרה לו עד דפרע ליה זוזי ואפי' לאחר הזמן כי פקע ליה הו\"ל חוזר ולוקחה ממנו עיין בש\"מ בפ' אז\"ן דק\"ב ע\"ד ובש\"מ לב\"ב ד\"ע ע\"ג וכ\"כ בשם הרמב\"ן יע\"ש גם בחי' הריטב\"א שם בפ' אז\"ן דס\"ז כ\"כ בהדייא בשם הרא\"ה דמשכנתא בנכייתא באתראן דלא מסלקי דמכר היא ואין שביעית משמטה ובכור נוטל בה פי שנים יע\"ש. וכ\"כ ה\"ה ז\"ל בפ\"ז מה' אלו הל' ד' בשם הרשב\"א יע\"ש וכיון שכן נראה שדברי השה\"ג ז\"ל נראין יותר דלא כהש\"ך ז\"ל ודוקא במשכון דמטלטלין דבידו של לוה לפדותו איכא למימר דאע\"ג דקני ליה מדר\"י מ\"מ אין כאן השתא אלא מקצת קנין ביד הגר כיון דביד הלוה לפדותו כל שעתא ושעתא אבל משכון קרקע לזמן באתרא דלא מסלקי דאין בידו של לוה השתא לפדותו והרי הוא כקנוי לו לענין שביעית ולענין בכור כמדוב' א\"כ כשמת הגר זכה המחזיק בו כמחזיק בנכסי גר ממש ובזה אפשר ליישב דעת רש\"י שכתב בפ' הפרה דמ\"ט ע\"ב עלה דבעא מיניה רב ייבא סבא מר\"ן המחזיק בשטרותיו של גר מהו כו' ופי' רש\"י בשטרות של גר ששעבד לו ישראל אחר קרקעותיו כו' ותמה עליו בש\"מ שם משם הר\"א מגרמיזא ז\"ל דא\"כ מאי קאמר בארעא הא לא החזיק וכי החזיק בה מאי מהני הא פקע שעבודיה אלא נראה דבשטר מכר מיירי עכ\"ל וכ\"כ ג\"כ הבע\"הת בשמ\"ט ח' ח\"י ס\"ד ועיין להרב גד\"ת שם מה שנדחק ליישב לפי' הסוגייא לדעת רש\"י ועיין להש\"ך בסי' ער\"ה סק\"ד יע\"ש : אמנם אי רש\"י ז\"ל אזיל בשיטת הרב שה\"ג ז\"ל הנה נכון דהא ז\"ל מפרש הך בעייא במחזיק בשטרי משכנתא ביד הגר באתרא דלא מסלקי ולהכי אי הוה המחזיק בקרקע הוי מהני חזקתו כמחזיק בנכסי הגר ממש כיון דהקרקע קנוי לו לזמן כמדובר:
ואולם ראיתי להרב מח\"א בה' זכיה מהפקר סס\"ט שכתב בשם הר\"ן בחי' לפ' השולח דבמשכנתא אפי' באתרא דלא מסלקי אעפ\"י דאינה משמטת משמע דאם מחלה מהני דמשכון קרקע אינו קנוי עכ\"ל ולפי דבריו ז\"ל נר' ברור דכ\"ש הוא בענין מחזיק בנכסי הגר במשכנתא כזו דמוציאין מידו דמיד שמת הגר פקע שעבודו כיון דאין גופו קנוי שאם במשכון מטלטלי' דגופו קנוי מדר\"י אין מחילה מועלת בו כמ\"ש הר\"ן אפי\"ה לענין מחזיק בנכסי הגר במשכון מטלטלין מוציאין מידו כ\"ש במשכון קרקע אפי' באתרא דלא מסלקי דכיון דמהני ביה מחילה כ\"ש דלא מהני ביה חזקת המחזיק ומוציאין אותה מידו דאעפ\"י שמשכנתא זו אין ביד הלוה לפדותה בתוך הזמן והרי היא כמכר דמה\"ט לא חשיב ראוי אצל בכור ואין שביעית משמט' מ\"מ מכר גמור ממש לא הוי ועדיין שם בעליו עליו וזמן ממילא קאתיא והדרא למרא שאין כאן אלא שעבוד אלים להיותה תחת ידו עד הזמן הלכך כיון דס\"ס א\"כ אלא שעבוד מיד שמת הגר פקע שעבודו אלא שמדברי הר\"ב התרומות שכתבו משמע דס\"ל דמחילה ל\"מ במשכנתא דקרקע באתרא דלא מסלקי שהרי יהיב טעמא מהר\"י ן' מיגא\"ש דמהני מחילה במוכר שטר משכנתא משום דמצי לסלוקי בזוזי משמע דבאתרא דלא מסלקי בזוזי לא מצי מחיל וזה נר' הפך מ\"ש הר\"ן דאפי' באתרא דלא מסלקי מצי מחיל ומ\"מ אפי' שנאמר שמהר\"י בן מיגאש חלוק על הר\"ן בזה וס\"ל דל\"מ מחילה במשכנתא באתרא דלא מסלקי עד דמיהדר ליה שטר משכנתיה אפשר דלענין מחזיק בנכסי הגר במשכנתא כי האי אפי' החזיק בקרקע מוציאין מידו דומיא דמשכון מטלטלין דאע\"ג דל\"מ מחילה עד דמיהדר ליה משכוניה לדעת רוב הפוסקים כמ\"ש לעיל אפ\"ה לענין מחזיק בנכסי הגר ל\"מ חזקתו ומוציאין אותה מידו וזה נר' דעת הטור ומרן בש\"ע כאן ובסי' ער\"ה שכתבו סתמא שמוציאין מיד המחזיק ולא חלקו בין משכנתא באתרא דמסלקי ללא מסלקי וכמ\"ש הב\"ח והש\"ך ולזה הסכים הרמ\"א שם בה' זכיה מהפקר סי' ט':
ולענין הלכה למעשה בשטר משכנתא באתרא דמסלקי אם מחל החוב ללוה והחזיר לו שטר המשכנתא משמע דלכ\"ע מהני מחילה שהרי לא השאיר לו המלוה שום זכות דאעפ\"י דעד השתא היה הקרקע מוחזק בידו והיה אוכל פירות כיון דהשתא הדר שטרא למאריה ומחל החוב קרקע ממילא ברשותא דמאריה קאי: אמנם כשמכר השטר משכנת' שבידו לאחר בכתיבה ומסירה והורידו ללוקח תוך השדה לדעת הראב\"ד בשם ר\"י בן מרן הלוי ולדעת הריטב\"א שהביא הנ\"י בפ' מ\"ש והביא דבריו מרן ב\"י בסי' ס\"ו סכ\"ט לא מהני מחילתו אפי' באתרא דמסלקי דהו\"ל כאלו הלוקח גבוי ותפוס בדמי החוב ולא מצי מחיל כיון דביד המלוה שטרי המשכנתא וירד לתוכה והחזיק בה אמנם לדעת הר\"י ן' מיגאש והרא\"ש והטור סי' ס\"ו סכ\"ט מהני מחילה שפיר כשאר שטרי חוב דעלמא דאין כח בחזקה זו שירד הלוקח כלום הואיל ומצי לסלוקי הלוה למלוה בזוזי ואין כאן זכיה למלוה בגוף הקרקע וכיון שכן דמספקא מוקמינן ארעא בחזקת מאריה קמא ועיין בתשו' הרשב\"א ח\"א סי' תתקע\"ב וביאר מרן ב\"י סי' כ\"ט סי\"ג ובתשו' מהרשד\"ם סי' רצ\"ה ובהר\"ב מש\"ל פט\"ו מה' טוען הי\"א ובמ\"ש אנן יד עניי לעיל:
ועיין בתשו' הרדב\"ז החדשות ח\"ב סי' תרכ\"ז ואם הוא באתרא דלא מסלקי משמע מדברי הר\"י ן' מיגש ז\"ל דלא מהני מחילה דכל כה\"ג הו\"ל כגבוי ותפוס בו הלוקח ובזה כ\"ע מודו דל\"מ מחילת המלוה אלא שמדברי הר\"ן דפ' השולח משמע דאף בזה מהני מחילתו של מלוה ואולי לא כתב הר\"ן ז\"ל דמהני מחילת המלוה אפי' באתרא דל\"מ אלא כשהמשכנ' ביד המלוה עצמו ושטרי המשכנתא בידו וכשמחל החוב מסר שטרי המשכנתא ביד הלוה או קרען בפניו וקמ\"ל דאפי' לא ירד עדין הלוה תוך הקרקע מהני לשון מחילה ולא מצי הדר ביה המלוה כיון שאין גוף המשכונה קנוי לו למלוה לגמרי מדר\"י כמשכון מטלטלין וכמ\"ש הש\"ך סי' רע\"ח סק\"ז הלכך מהני ביה לשון מחילה ואין צריך קנין. אמנם כשמכר המלוה שטר המשכנתא לאחר וירד והחזיק בקרקע אפשר דאף הר\"ן אזיל ומודה דכיון דשטרי המשכ' מסורים ביד הלוקח והחזיק בקרקע אפי' שאינו קנוי לגמרי מ\"מ קצת קנין אית ליה ביה לענין שמיטה ולענין בכור ואלים שעבודו ע\"י השטר שבידו וכגבוי ותפוס בו דמי וכל כה\"ג לא מהני מחילה כדמשמע מדברי הר\"י ן' מיגש ז\"ל וכיון שהר\"ן ז\"ל לא החליט הדבר אלא כתב דבריו בלשון משמע ומדברי הר\"י ן' מיגש נר' דלא מהני מחילה כזו שהיא ביד הלוקח נראה דאפושי פלוגתא לא מפשינן והדין נותן שלא תהני מחילתו של מלוה בכל כ\"הג שכבר מכר ומסר ביד אחר והחזיקו בקרקע והוא באתרא דלא מסלקי אמנם כשהיא ביד המלוה בעצמו ומחל ללוה חובו והחזיר או קרע שטרי המשכונא יש לסמוך על משמעות הר\"ן ז\"ל דכל כה\"ג מהני מחילה בדברים בעלמא כנלע\"ד ובגר שמת והניח משכון קרקע באתרא דל\"מ ובא אחר והחזיק בו לכ\"ע מוציאין מידו וכמו שהסכים הרב מח\"א ז\"ל בסי' ט' מה' זכיה מהפקר:" + ], + [ + "היה \n משכון הגר ביד ישראל ובא כו'. כ\"כ מרן בש\"ע חו\"מ סי' ע\"ב סל\"ט משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא אחר והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה השאר הנה הרשב\"א ז\"ל בחי' לבב\"ק דמ\"ט עלה דהך מימרא כתב וז\"ל מסתברא לי דה\"ה אם אין לו משכון אלא שיש לו מלוה על גר זה גובה מנכסיו כנגד חובו ואע\"ג דכשמת הגר נעשו כל נכסיו הפקר אין שעבודו של זה נפקע דלא עדיף הפקר מהקדשו ר\"ל בערכין דמוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו וכן נ\"ל אפי' אין לו אלא מטלטלין ותדע לך דאי לא כיון דאוקימנא בדליתיה בחצרו אפי' כנגד מעותיו למה קנה דאי משום שעבודו הא אמרת דפקע עם מיתתו של גר דהוו כל נכסיו הפקר ואי משום דקני ליה למשכון במשכנו בשעת הלואתו למ\"ד לא קני מאי א\"ל אלא כמ\"ש ואינו דומה למטלטלי דיתמי דהתם משום דיורשים הן דבר תורה ומשעת מיתה קמו להו ברשות היתומים ואפי' הם מופקדים ביד אחרים ואין בע\"ח גובה מהם כדברי רע\"ק שאמר בפ' הכותב יתנו ליורשים וכדמפרש בירוש' שהן יורשים דבר תורה עם גמר מיתה אבל כאן כשמת הגר עד שלא יזכה בהם אחר כבר קדם שעבודו של זה ובזה אפי' רע\"ק מודה לר\"ט שאמר התם במופקדים ביד אחרים או שהן ברה\"ר ינתנו לכושל שבהם עכ\"ל ודברי הרשב\"א הללו קצתם הביא ה\"ה ז\"ל ובשם בעל העיטור וכ\"כ הר\"ב התרומות בסוף שמ\"ט והביא דבריהם מרן ב\"י ס\"ל ולקמן בסי' ער\"ה סכ\"א וכן מבואר בדברי הטור שם בסוף הסימן יע\"ש ועיין בתשו' הרשב\"א ח\"ב בסי' רנ\"ב שכתב וז\"ל אבל מה שהביא רבינו ראיה ממשכונו של גר אינה ראיה דשאני התם דקני ליה למשכון מדר\"י ואפי' משכנו בשעת הלואתו כדמוכח בפ' השולח ובפ\"ק דקדושין עכ\"ל. ודברים אלו לכאורה הם הפך מ\"ש כאן בחי' דלמ\"ד לא קני מאי א\"ל כו' כמבואר ואפשר לומר דבחי' משמע ליה דההיא סו' דפרק האומנים דפ\"ב דאמרי' אימור דאמר ר\"י שלא בשעת הלואתו בשעת הלואתו מי אמר קאי לפום קושטא ולא פליג אסוגיא דפ' השולח דל\"ז ואסו' דקי' די\"ט וכמ\"ש התוס' שם כיע\"ש. ולהכי הכריח שפיר ממשכנו בשעת הלואתו דלא קני מאי א\"ל. אמנם בתשו' אזיל בשי' הרמב\"ן ז\"ל שהביא הוא ז\"ל בחי' בפ' השולח דאותה סוגייא דפ' האומנים לא קיימא לפום קושטא ולעולם לר\"י אפי' משכנו בשעת הלואתו קני משכון כיע\"ש. ואפשר שתשובתו שם היה עם הרמב\"ן ז\"ל כדמוכח מלשונו שם דקאמר מ\"ש רבי' כו' דחי ליה לפי שיטתו דשאני התם דקני ליה למשכון מדר\"י דלדידיה ליכא למדחי כמ\"ש בחידושיו ודוק:
ודע שהרשב\"א ז\"ל בתשו' הנז' העלה דהיכא דמטלטלי דגר היו מופקדים ביד אחר אין בע\"ח דגר יכול להוציא מידו דעם גמר מיתתו קנו אותם הללו המופקדים אצלם וזה פירש למיתה וזה זוכה בהם מיד והוו להו כמטלטלי דיתמי והכריח כן מההוא עובדא דאיסור גיורא דמייתי הש\"ס בפ' מי שמת דקמ\"ט. אמנם היכא דבזבזו אותם ישראל לאחר מיתת הגר כבר חל עליהם שעבוד בע\"ח בגמר מיתה וקיימי ברשותייהו דהא לא קאי באפייהו זכות אחרים דבמטלטלי דיתמי גופייהו אי לאו דירושה ממילא קאתייא ועם גמר מיתה קמו להו נכסי בחזקת יתמי היו כתובת אשה ובע\"ח גובין מהן וכדתנן בפ' הכותב ר\"ע אומר ינתנו ליורשי' כו' ככתו' בחידושיו וכמדובר יע\"ש:
וראיתי להרב מחנה אפרים ה' זכיה מהפקר סי' ה' הביא תשו' הרשב\"א הלזו וכתב עליו וז\"ל ולע\"ד לא ידעתי מנ\"ל דשעבוד כתובה ובע\"ח חל על המטלטלין עם גמר מיתה מאחר דקי\"ל בכמה דוכתי דמטלטלין לא חייל שעבודא דבע\"ח עלייהו מחיים וכ\"כ רש\"י בפ' כל שעה דל\"א ומההיא דפ' הכותב ליכא ראיה דהתם לא אצטריך ר\"ע לטעמא דירושה ממילא קאתיא אלא מפני שהמטלטלין עדין לא באו ליד היורשי' דאי לאו טעמא דמיד זכו בהם היורשי' בע\"ח היה גובה אותו מהם דלא חשיבי מטלטלי דיתמי כל עוד שלא באו ברשותא דיתמי אבל היכא דבאו ברשותא דיתמי דל מהכא טעמא דירושה ממילא אתייא כבר נעשה מטלטלי דיתמי ואפי' ר\"ט היה מודה עכ\"ל. ולא זכיתי להבין מאי קא ק\"ל שהרי מבואר הוא בתשו' הרשב\"א הנז' דמאי דמשמע ליה דשעבוד כתובה ובע\"ח חב על המטלטלין עם גמר מיתה היינו ממה ששנינו בתוספ' דפ' מי שהיה נשוי גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו ויצא עליו כתובת אשה ובע\"ח גובין מן האחרון כו' דתינח כתובה ב\"ח מא\"ל כו' ומתוך מה שהוק' לו אותה תוס' עם עובדא דאיסור גיורא עלה לחלק בין היכא דזכו אחרים במטלטלין מיד במיתת מפני שהיו מופקדים בידה והיינו ההיא דאיסור גיורא להיכא דזכו בהם אחר מיתת הגר והיינו ההיא דשנינו בתוספת' וע\"ז הוק' לו מ\"ש מטלטלי דיתמי והוצרך לחלק דהתם אף כשבאו ליד היורשי' אין ר\"ט מודה אלא משום דירושה ממילא קאתייא ואהני ה\"ט לר\"ט דוקא היכא שכבר באו ליד היורשים ולר\"ע אהני ה\"ט אפי' היכא שלא באו לידם וקל הוא שהיקל ר\"ט היכא שקדמו בע\"ח ונטלו מרה\"ר או מסימתא כמ\"ש הרשב\"א שם אבל בזוכה בנכסי הגר דלאו מכח ירושה דממילא קאתייא הוא דזוכה בנכסיו אלא מכח מעשה תפיסתו וזכיתו הלכך כל שלא קדם זכית הזוכה עם גמר מיתתו של גר קדם וחל על הנכסי' הללו שעבוד ב\"ח ותו לא מצי לזכות ביה איניש אחרינא ומפני זה שנינו בתוספת' היתה עליו כתובת אשה וב\"ח מוצאין מן האחרון כו' ומ\"ש הרב מח\"א שלא מצינו מדינא דגמ' דמטלטלי משתעבדי לב\"ח ושכ\"כ רש\"י בפ' כל שעה כו' אי מהא לא איריא דודאי לעני' ב\"ח מוקדם או לענין מלוה ע\"פ אמלוה בשטר דשניהם ב\"ח נינהו וכן לגבי יורשין דירושה ממילא קאתייא ודאי דאזיל ומודה הרשב\"א דלא מצי מלוה מוקדם או מלוה שבשטר להוציא מיד מלוה מאוחר או מלוה שבע\"פ או מיד יורשין שתפסו מטלטלין דכיון דכולהו בע\"ח נינהו כולם שוים בשעבוד זה של מטלטלין מאחר דלא סמכא דעתיה דמלוה בשטרו או מלוה מוקדם אשעבוד מטלטלין וכשמת או שאין לו לשלם אלא מטלטלין אז הוא דחל השעבוד להשתלם מהם וכולם שוים בעת ההיא הלכך אין דין קדימה במטלטלין ולהכי הוא דאמרי' דמטלטלי לא משתעבדי לב\"ח אבל בבא לזכות בנכסי הגר לאחר מיתת הגר ויש לו ב\"ח ודאי דמיד שמת הגר קדים עייל שעבוד ב\"ח על המטלטלין ואין כח בזוכה לזכות בהם כזוכה מן ההפקר דכשאין לו לגבות ממקום אחר ודאי דמטלטלי משתעבדי לב\"ח ולאו הפקר נינהו ועיין בחי' הרשב\"א לקידו' במ\"ש שם בסוף הספר בענין ההיא דר\"ן דאמר מוציאין מזה ונותנין לזה שכתב שם בתוך דבריו דלמ\"ד שעבודא דאורייתא ודאי מדינא שעבודא חל על המטלטלין כקרקעות אלא דמשום דלא סמכה דעתיה דבע\"ח עלייהו הוא דאמרי' דלא משתעבדי יע\"ש. ובשיטה המקובצת לכתובות בפ' הכותב דפ\"ד בההיא דאמרי' היה לו מלוה או פקדון ביד אחרים ר\"ט אומר כו' כתוב שם דצ\"ו ע\"ג בשם הריב\"ש וז\"ל וא\"ת היה לו מלוה או פקדון ביד אחרים היאך ינתנו לכתיבה בשלמא לבע\"ח הרי נשתעבדו לו מחיים וכל שלא באו ליד היורשים לאו מטלטלי דיתמי נינהו אלא לכתובה דאפילו מחיים מטלטלי לא משתעבדי לכתובה היאך ינתנו לה כו' יע\"ש:
ובזה יש לדחות גם מ\"ש עוד מח\"א ז\"ל שם וז\"ל שם ובפ' יש נוחלין דקל\"ח אמרי' ש\"מ שאמר תנו ר' זוז לפ' ות' לפ' ומת ויצא עליו שט\"ח גובה מהם וכתב רשב\"ם דמיירי שעדיין לא באו הנכסים ליד מקבלי מתנה אבל לאחר שבאו לידם אין בע\"ח גובה מהם דמתנת ש\"מ כירושה שויוה רבנן ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב\"ח וכן מדברי הרא\"ש בפי' י\"ן גבי אין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק ולפי דברי הרשב\"א ז\"ל דסובר דשעבוד דב\"ח חייל אמטלטלי דאחר מיתתו כל שאין זכות אחרים מעכבת היה נר' כמתנת ש\"מ כיון שאינה אלא מדרבנן מיד אחר שמת חל שעבודא דבע\"ח שהרי אין רשות היורשים מעכבת בהם כו' ואפי' כי באו אח\"כ ליד מקבלי מתנה תגבה מהם כו' יע\"ש. ולפי האמור אף הרשב\"א ז\"ל אזיל ומודה לדברי רשב\"ם דע\"כ ל\"ק הרשב\"א ז\"ל דחל שעבודא דב\"ח על המטלטלי כל שאין זכות היורשים מעכבת אלא לגבי נכסי הגר שמי שבא לזכות אחר מיתת הגר בא לזכות מתורת הפקר ולא מתורת זכיה דממילא כירושה או מתורת שעבוד חוב או שום חיוב הלכך אין כאן הפקר כל דאיכא שום שעבוד אחר על המטלטלין אבל היכא דאיכא שום שעבוד אחר חוץ מבע\"ח אפי' כההיא דמתנת ש\"מ דכירושה שויוה רבנן ס\"ס מיד במיתתו של גר הוא בא לזכות בה ממילא כל כה\"ג הו\"ל מקבל מתנה וב\"ח כשני ב\"ח שאין בהם דין קדימה במטלטלין וכל הקודם זכה בהם גם מ\"ש עוד הרב מח\"א ז\"ל שם והרי\"ף כתב בפ' הכותב כו' עיין בש\"מ בפ' הכותב שם בדף הנז' מ\"ש שם בשם הריב\"ש ע\"ד הרי\"ף הללו יע\"ש. גם מ\"ש עוד וזכורני שזה ימים ראיתי במרדכי שתקנת הגאונים לא היתה כי אם לגבות מן היורשים ועיין בנ\"מ דרע\"ח ותראה כדברי ועוד דמלבד זה מספ\"ל מילתא דע\"כ לא תיקנו אלא בב\"ח דאדעתא דהכי קא סמך אבל בנ\"ד שנתחייב הגר לזה שלא מחמת חוב נר' דלא שייך להך טעמא עכ\"ל לפי האמור אף הרשב\"א אזיל ומודה לדברי המרדכי דלא תיקנו אלא לגבות מהיורשין ולא ממקבלי המתנה ולקוחות כיון דאין דין קדימה במטלטלין ואדרבא מה\"ט כתב דהזוכה בנכסי הגר אחר מיתת הגר היכא דאיכא ב\"ח מוציאין מיד הזוכה דהזוכה בנכסי הגר הוי כיורש ופחות מיניה שאינו זוכה מיד במיתתו של גר עד שיזכה בנכסים משא\"כ בב\"ח וכן בלקוחות מקבל מתנה דמיד במיתתו של גר חל שעבוד חיוב הגר על הנכסים ואפי' לא באו הנכסים בחיי הלוה ליד הלקוחות מקבלי מתנה הלכך היכא דאיכא בע\"ח ומקבל מתנה כל הקודם זכה בהם ואם זכה בהם אחר מוציאין מידו כיון דלא זכה בנכסים מיד במיתתו של גר כבר חל שעבוד החוב או חיוב המתנה ממילא מיד במיתתו של גר מוציאין מיד הזוכה הלכך לענין הלכה למעשה נלע\"ד ברור לפי מה שהעלה הרשב\"א בתשו' הנז' ובחי' לב\"ק דבין ב\"ח ובין מקבל מתנ' מהגר שנתחייב הגר מחיים או מתנה ש\"מ ומת הגר אם היו נכסי הגר מופקדים ביד אחר אין מוציאין מידם דמיד שמת הגר זכו בהם אותם שהיו הנכסי' מופקדים בידם וזה פירש למיתה וזה זוכה בהם מיד וכמו שהוכיח הרשב\"א מההיא דאיסור גיורא. אמנם אם לא היו מופקדים ביד אחר מיד חל שעבוד ב\"ח או מקבלי מתנה אפי' מתנת ש\"מ במיתת הגר על הנכסים וכשבאו אחרים אח\"כ וזכו בהם מוציאין אותם מידם דאע\"ג דמקבל מתנת ש\"מ כירושה שויוה רבנן והזוכה בנכסי הגר כיורש נמי הוא מ\"מ מתנת ש\"מ הירושה שלו חל ממילא מיד במיתת הגר משא\"כ הבא לזכות בנכסיו אחר מיתתו דלא חל שם יורש עליו עד אחר מעשה זכייתו וכבר קדם וחל שעבוד המקבל מתנה או החוב מקודם והילכך מוציאין מידם כנלע\"ד ברור ועיין להרב ראש יוסף באות פ\"ה שכתב דבע\"ח של גר נפרע אף ממשכון שבידו של גר מישראל אחר ולא אמרי' דמיד שמת הגר פקע שעבודו של משכון משום דיש שעבוד על משכון זה מדר\"ן דבזה אני מסתפק כעת וצריך להתישב בדבר והיכא שהיה לו לבע\"ח של הגר משכון בידו בין משכנו בשעת הלואתו בין משכנו שלא בשעת הלואתו אפי' לא נמצא המשכון ביד הב\"ח בשעת מיתת הגר אלא היה בחצר שאינה משתמר' ואין בע\"ח עומד שם זכה המלוה בגוף המשכון כנגד מעותיו וכתב הרב המאירי בפ' הפרה שאין הנפקד יכול לסלק המלוה בזוזי וכ\"כ הרב ראש יוסף באות פ\"ט והיכא שמשכונו של גר שהיה ביד הב\"ח הפקידו ביד אחר ומת הגר זכה הנפקד במשכון במה ששוה יותר מהחוב או נימא כיון שמכח הב\"ח תופס אותו לא זכה הנפקד בזה נסתפק המרדכי בפ' חזקת והביא דבריו מרן ב\"י בסי' הנז' מחו' ל\"ב והשה\"ג שם בפ' חזקת שם יע\"ש ועיין להרב ראש יוסף באות צ\"א ולקמן בש\"ע סמ\"א :
והנה מדין זה דמשכונו של גר ביד ישראל ומת הגר דזכה ישראל המחזי' בו למד מרן בש\"ע סי' ע\"ב סעיף מ' דה\"ה אם המשכון של גוי הוא ביד ישראל ומת הגוי זכה בו ישראל המחזיק בו וז\"ל שם משכונו של גוי ביד ראובן וא\"ל ראובן לגוי תן לי מעותי א\"ל הגוי תמשכן אותו לישראל אחר והלך ראובן ומשכנו לשמעון ונתן לו המעות שהגוי חייב לו ומת הגוי והמשכון שוה כפלים מהחוב זכה שמעון בכל המשכון וכתב שם הש\"ך בס\"ק ק\"ס דהו\"ל כההיא דמשכונו של גוי ביד ישראל ומת הגר ובא אחר והחזיק בו דאמרי' זה קנה כנגד מעותיו כו' וזה קנה השאר כמ\"ש בסעיף הקודם ה\"נ כיון שמת הגוי וליכא תובעין הו\"ל כנכסי גר וזכה המחזיק בו ואין צורך למ\"ש הסמ\"ע בס\"ק קי\"ד והב\"ח כמ\"ש הש\"ך דלפי דבריהם ז\"ל אם השכינו בלא רבית לא זכה שמעון במות' שבמשכון כשמת הגוי ולפי האמור אפי' בכ\"הג זכה שמעון במותר ולזה הסכים הש\"ך והרב ט\"ז ז\"ל והוא ברור:
עוד כתב הסמ\"ע דאפי' אם משכן ישראל לחבירו משכונות של גוי בלי צוויו של גוי זכה ישראל הב' בכל המשכון ואף דבידו דהישראל ראשון לפדותו כמ\"ש מור\"ם בי\"ד סי' קס\"ט סח\"י דמאחר דהמנהג הוא לחזור ולפדותו הו\"ל כאלו התנה עמו לחזור וליתן לו לפדותו הכא נמי כשהגוי חי דאף הישראל עומד במקום הגוי לפדותו אבל מיד שמת הגוי זכה ישראל שני במשכו' כו' מיהו אם יש לגוי יורשי' שדעתם לפדותו אז גם ישראל ראשון יכול לפדותו אחר מיתת הגוי קודם שבאו היורשין לפדותו כו' ואם הגוי א\"ל לישראל ראשון בפי' שימשכנו אצל ישראל הב' אז אינו יכול לפדותו הראשון אחר מיתת הגוי אפילו יש לו יורשים שיודעים מזה ודעתן לפדותו ומש\"ה כתבו הפוסקים האי דינא בשציוה הגוי לאשמועינן דאפי' מת הגוי ויש לו יורשים זכה הישראל השני את\"ד יע\"ש:
והרואה יראה שדבריו ז\"ל נכונים בטעמן דכשמת הגוי ויש לו יורשים שיודעים מזה שהדין שגוי יורש את אביו ד\"ת וכמ\"ש מרן לקמן ר\"סי רפ\"ג וכשהיורשים יודעים מזה חייב להחזירו להם ואם אינו מחזירו יש בו משום גזל וכמ\"ש הסמ\"ע שם סק\"ו יע\"ש אם כן כשהישראל הראשון משכנו לישראל אחר שלא ברשות הגוי והגוי ויורשיו אינם מכירין כי אם לישראל הא' ממילא אין חילוק בין כשהגוי חי לכשמת ובא לרשות יורשיו שיודעים ומכירים לישראל הא' ודעתן לפדות המשכון כי היכי דכשהגוי חי יכול הישראל לפדותו מיד הישראל הב' ה\"נ כשמת ובא לרשות יורשיו שיודעים מזה יכול הישראל הא' לפדותו דאין זה דומה למשכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו דזכה במותר דשאני התם דכיון דאין לו יורשין הרי הישראל הב' זכה מן ההפקר אבל הכא דגוי יורש את אביו ד\"ת וכשמת זכו יורשיו בו והרי הם יודעים מזה מה כח לישראל הב' לזכות בו טפי מכשהגוי היה חי ודוק' כשציוה הגוי למשכנו לישראל הב' דהשתא ממילא ע\"פ הגוי נסתלק הישראל הא' מש\"ה כשמת הגוי ובא ליד יורשיו נמי נסתלק זכותו של הישראל הראשון אבל בלא\"ה לא כמדובר:
וראיתי להש\"ך שם ס\"ק קנ\"ט שכתב שהב\"ח חלוק על הסמ\"ע בזה וס\"ל דכשמת הגוי נסתלק זכותו של ישראל הראשון אפילו יש לו יורשים שיודעין מזה ואפילו לא ציוה הגוי למשכנו לב' וסיים וצ\"ע. לדינא גם הט\"ז כתב בפשיטות כדברי הב\"ח ז\"ל יע\"ש ולק\"ד נראי' יותר נכונים בטעמן כמדובר. ואולי דעתם ז\"ל דכיון דעיקר מילתא דיש כח ביד הישר' לפדות המשכון מיד ישראל חבירו אינו אלא מטעם מנהג שנהגו לחזור ולפדותו דמצד הדין אין כח ביד הישראל הראשון לחזור ולפדותו אפי' כשהגוי חי וכמבואר בדברי מור\"ם בי\"ד סי' קס\"ט דיי לנו במה שנהגו לבד והיינו בעוד הגוי חי ולא כשמת הגוי דאז חזר הדין למקומו והבו דלא לוסיף עלה כנלע\"ד ודוק:
ודע שבעיקר דברי מור\"ם בי\"ד סי' קס\"ט שכתב דכשהתנו מתחילה שצריך לחזור וליתן לו כשבא לפדותו דהכל כפי תנאו וכן אם המנהג כן אפי' כפי' סתמא הו\"ל כאלו התנו בפי' וכו' ראיתי להש\"ך שם ס\"ק נ\"ז שתמה ע\"ז דא\"כ אין זה מכר ואסור ליקח ממנו רבית כמ\"ש מור\"ם דסי' קע\"ד בשם תשו' הרשב\"א וכן מבואר בדברי המרדכי בפ' אז\"ן דלא שרי הישראל הראשון ליתן רבית לישראל הב' אלא משום שאינו מחויב להחזיר לו המשכון וכ\"כ בתה\"ד סי' ש\"ג והב\"י דבתנאי גמור להחזירו לו אסור כדאיתא בש\"ס בהדייא גבי מכר לו בית ואמר לו כשיהיו לי מעות תחזירם לי אסור כדאיתא בסי' קע\"ב וקע\"ד והעלה הש\"ך שם שדברי מור\"ם שם אזלי ע\"פ שיטת הרא\"ש ובעל העיטור בפ' כ\"ש דמשמע להו דכל היכא דהמשכון של גוי ביד ישראל ודעתו של הגוי לחזור ולפדותו ואין דעתו להשקיעו ביד הישראל כגון שלא אמר לו קנה מעכשיו אם לא אפדנו כו' אין צורך לישראל הראשון להתנות עם ישראל הב' שיהיה המשכון שלו לגמרי ושהוא מסתלק לגמרי ממנו אלא אפי' התנה בפי' שכשיחזיר לו הדמים יחזירנו לו שפיר דמי דכיון שהמשכון הוא ברשותו של הגוי עיקר שליחות הישראל הב' הוא על המשכון ונמצא שהרבית שנוטל הוא מהמשכון של הגוי דשרי אבל כשדעתו של גוי להשקיעו ביד ישראל ואמר לו קנה מעכשיו אז אזיל ומודה הרא\"ש ז\"ל ובעל העיטור דכשחוזר הישראל הראשון וממשכנו לישראל הב' אז צריך שיהיה דעתו למוכרו לו לגמרי ושיסתלק הראשון לגמרי ממנו וכמ\"ש המרדכי עכת\"ד:
ולפי דבריו ז\"ל הללו יכולים אנו לומר דהרא\"ש והמרדכי ז\"ל לא פליגי דהמרדכי איירי בשדעתו של גוי להשקיעו המשכון ביד ישראל והרא\"ש ובעל העיטור מיירי בשאין דעתו להשקיעו ביד ישראל וכ\"כ הש\"ך ז\"ל בהדייא בסוף דבריו וז\"ל וכן מ\"ש רוב הפוסקים והמחבר דבעינן שיאמר הישראל בפי' אני מוכר לך מיירי נמי אם הוא ברשות ישראל וא\"כ הדבר ק' במה שסיים וכתב הש\"ך שם ומעת' נקיטינן כרוב הפוסקים אלא שמנהגינו הוא ע\"פ דברי העיטור והרא\"ש בפ' כ\"ש כנ\"ל עכ\"ל. ולפי האמור יכול היה לומר שמנהגינו היה ככ\"ע ואפי' כהמרדכי דודאי שהמנהג אינו אלא במשכון שדעתו של גוי לחזור ולפדותו ואינו רוצה להשקיעו ביד ישראל דאי בשדעתו להשקיעו אף הרא\"ש ובעל העיטור לא התירו בו כמ\"ש הרב בהדייא וכיון שכן בכה\"ג אף המרדכי ושאר הפוסקים אזלי ומודו וכמ\"ש הרב ז\"ל וכמדובר ואין לומר שמ\"ש הרב ומנהגינו הוא ע\"פ דברי הרא\"ש והעיטור דקאי לענין כשדעתו של גוי להשקיעו דאפי' שלדברי המחבר ושאר פוסקים צריך שיתנה בהדייא הישראל הראשון שמוכרו לשני לגמרי וסתמא לא אמרי' דהו\"ל כמוכרו בפי' ואנו שאין מנהגינו להתנות למוכרו בפי' היינו משום שמנהגינו הוא ע\"פ דברי הרא\"ש והעיטור דלדידהו סתמא נמי חשיב כמפרש דהא ודאי ליתא דלהא מילתא לא היה צריך לדברי הרא\"ש והעיטור דפ' כ\"ש ועוד שאינו מפורש בדבריהם דבר זה וטפי הי\"ל לומר שמנהגינו בזה הוא ע\"פ דברי המרדכי ותשו' הרא\"ש שציינה הר\"ב המפה כי ע\"כ נלע\"ד דמ\"ש הש\"ך דמ\"ש רוב הפוסקים והמחבר דבעינן שיאמר הישראל בפי' אני מוכרו לך מיירי נמי אם הוא ברשות ישראל כו' אין כוונתו לומר דכשהוא ברשות הגוי שאין דעתו להשקיעו ביד ישראל ס\"ל להנך פוסקים והמחבר כדעת הרא\"ש והעיטור דיכול הישראל להתנות עם הישראל הב' לחזור ולפדותו דהא ודאי ליתא דכל כי האי מילתא הי\"ל לפרש ולא לסתום ודוקא לדעת הרא\"ש והעיטור ז\"ל הוא שכתב הרב דכל שהוא ברשות הגוי יכול הישראל הא' לחזור ולפדותו ויכול להתנות ע\"ז בפי' אמנם לדעת המרדכי ושאר הפוסקים והמחבר לא כתב הרב אלא דמהני נמי תנאי שהתנה עמו למוכרו לו לגמרי אפי' בשהמשכון הוא ביד ישראל לגמרי דלא נימא כיון שהמשכון הוא ברשות ישראל לגמרי אפי' תנאי דלמוכרו לו לא מהני ודוקא כשהמשכון הוא ברשות הגוי הוא דמהני תנאי זה לדעתם ז\"ל לזה כתב דזה אינו אלא דמ\"ש רוב הפוסקים והמחבר כו' מיירי נמי אם הוא ברשות ישראל כלומר אף בכה\"ג נמי מהני התנאי אמנם כשהתנאי הוא בהפך לחזור ולפדותו לדידהו ודאי לא מהני אפילו כשהמשכון הוא ברשות הגוי מדלא חילקו בכך ואנו מנהגינו כדברי הרא\"ש והעיטור כנלע\"ד כוונת הש\"ך אף כי ידעתי כי יש בזה מהדוחק בשיעור לשונו דאי לא\"ה אין מובן לדבריו ז\"ל. ומ\"מ בעיקר דברי הש\"ך במאי דתריץ יתיב דברי מור\"ם ע\"פ דברי הרא\"ש והעיטור דפ' כ\"ש לא נחה דעתי שאם כדבריו לא הי\"ל למור\"ם לכתוב על דברי המרדכי שחולק על הרא\"ש והעיטור כלשון הזה ואם התנו מתחילה כו' הכל כפי תנאם כו' כאלו בזה מודה המרדכי שכתב קודם אלא הי\"ל לומר בלשון וי\"א ועוד שבתחילה כתב שכן המנהג פשוט שלא להכריחו לישראל הב' לחזור ולתנו לישראל הישראל ואח\"כ חזר וכתב להפך לפי דברי הש\"ך. ועוד למה לא ציין דברי הרא\"ש והעיטור כמנהגו וציין שהוא סברת עצמו כי ע\"כ נלע\"ד דהרב ז\"ל מילתא חדתא אתא לאשמועינן אליבא דכ\"ע ואף לדעת המרדכי שכתב קודם זה והוא מ\"ש הר\"ב מחנה אפרים בה' מלוה סי' י\"ג דפ\"ג ע\"ג וז\"ל איברא דצריך לחקור לכל הפירושים כשהתנה המוכר עם הלוקח לכשיביא המעות יחזיר לו השדה דאמרי' דאם הביא הדמים הרי המקח בטל מעיקר' והפירות שאכל הוה רבית קצוצה או אבק רבית ואמאי לא אמרי' דהמקח קיים עד זמן שיחזיר לו המעות ומה שאכל הלוקח קודם דידיה הוא כדין כל מתנה ע\"מ להחזיר דהוייא מתנה עד אותו זמן והרמב\"ם גופיה כתב בה' מכירה פי\"א וכן המוכר שהתנו להחזיר המקח לזמן פ' או לכשיביא מעות הרי המקח קיים ויחזיר לכשהתנה ע\"כ:
וראיתי להאחרונים שנדחקו בדבריו ז\"ל וראיתי להרשב\"א בתשו' סי' קצ\"ח כו' למדנו מדבריו דכל שמכר או נתן והתנה שלא בע\"מ וא\"ל תחזירם לי כשאחזיר לך המעות הרי זה כמי שפי' ואמר שכל שיחזיר המעות יחזיר המקח מעיקרא משא\"כ באומר בלשון תנאי וע\"מ דה\"ז גמר והקנה לו ומעכשיו ע\"ת שיחזירנה לו כשיביא המעות והוי ככל תנאי דעלמא שכל שמקיים התנאי נתקיים המעשה למפרע ונמצא המכר קיים עד זמן שיחזירנו לו וכי אכיל לוקח פירי דידיה קאכיל שהרי כשמחזירו אח\"כ אינו אלא שחוזר הלוקח ומוכרו למוכר וצריך להקנותו לו בקנין חדש כו' ומזה דן הרב באלו הטבות שנוהגים שמוכר לו חפץ לחבירו בזול ומתנה שכשיביא לו מעות וכו\"ך יותר שיחזור וימכרינה לו דהמקח קיים והלוקח יכול להשתמושי ביה כאדם העושה בשלו ואין כאן משום רבית ואם נאנס הפסיד הלוקח אבל כל שלא התנה כן אלא שאמר לו כשאביא לך מעות תחזיר לי החפץ הר\"ז אסור כדין הגמ' עכ\"ל וכ'כ בתשו' צ\"ץ סי' ך' יעו\"ש והשתא איכא למימר דמור\"ם ז\"ל בכ\"הג הוא דקאמר דשרי ע\"פ תנאם וז\"ש אם התנו מתחילה דצריך לחזור וליתן לו כלומר שחוזר ומוכרו לו הכל לפי תנאם והוסיף עוד דאם המנהג הוא כך כלומר שחוזרים למכור המשכון לישראל הא' אפי' לא התנו מתחילה על כך מסתמא על דעת כן משכנו וצריך לחזור ולמוכרו לו כן נלע\"ד. וכי תאמר אלי שלא כיוין מור\"ם לזה מ\"מ אנן בדידן שפיר מצינן למידן הכי ע\"פ דברי מח\"א ותשו' צ\"ץ ומה שיש לעמוד בעיקר דברי הרשב\"א בתשו' זה שהביא מח\"א כבר עמדתי עליהם במקום אחר ועלו ובאו דברי במזבח הדפוס בס' נדפס מחדש לעמיתנו בתורה כמוהר\"א גאטינייו בס' אגורה באהלך עי\"ש בחי\"ד דל\"ד יע\"ש:
ולענין הל' למעשה אם הישראל הא' משכן משכון הגוי לישראל חבירו אם משכנו לו ברשות הגוי אין כאן איסור רבית לכ\"ע כיון דהשתא אין אחריות המשכון עליו כלל ואינו יכול הישראל הא' לכופו לשני לפדותו ואם משכנו בעצמו שלא ברשות הגוי אם דעתו של גוי להשקיעו המשכון ביד ישראל אין הישראל הב' יכול ליקח רבית מהגוי ע\"י הישראל הא' כמ\"ש בפ' כ\"ש ויכול הישראל הא' לכופו שיתננו לו אמנם אם א\"ל בפי' הישראל הא' לב' בשעה שמשכנו שמוכרו לו לגמרי ושהוא מסתלק ממנו אז יכול הישראל הב' ליקח הרבית של הגוי מיד ישראל הא' וכמ\"ש בש\"ע י\"ד סי' קס\"ט ואם מת הגוי אינו יכול לפדותו מיד הב' בע\"כ כיון שנסתלק ממנו לגמרי ואם המנהג הוא סתמא שחוזר הב' ומוכרו לראשון כשבא לפדותו ממנו יכול לכופו לב' שיחזירנו וימכרנו לו כמ\"ש לעיל בפי' דברי מור\"ם ע\"פ מ\"ש הרב מח\"א והרב צ\"ץ ז\"ל אמנם אם המנהג לחזור ולפדותו סתם בלי זכר מכירה מחדש בזה באנו למחלוקת הרא\"ש והעיטור דפ' כ\"ש עם שאר הפוסקי' וכמ\"ש הש\"ך בי\"ד סי' קס\"ט ס\"ק נ\"ז דלדעת הרא\"ש ובעה\"ע אם אין דעתו של הגוי להשקיעו המשכון ביד הישראל יכול הישראל הא' לכופו לב' לפדותו ומשלם לו הרבית וכ\"ש אם התנה מתחילה לחזור לפדותו ולדעת שאר הפוסקים אינו יכול לשלם לו הרבית ואין כח בידו לפדותו בע\"כ של ב' שהרי צריך להתנות בפי' שמוכרו לו לגמרי ומסתלק ממנו ואז הוא שיכול לקבל ממנו הרבית של הגוי ולפדותו אם ירצה וכיון דאיכא פלוגתא בהא יכול המוחזק לומר קים לי ועיין להרב כהונת עולם בי\"ד סי' קס\"ט דט\"ו רע\"ג ולהר\"ב מח\"א ה' רבית סי' ל\"ג ודוק:
עוד כתב מרן בש\"ע ח\"מ סי' ע\"ב סמ\"א משכונו של גוי ביד ראובן והפקידו ראובן ביד שמעון ומת הגוי יש להסתפק אם זכה שמעון במשכון זה יתר מהחוב עיין במ\"ש הש\"ך בס\"ק קס\"ג דאין מקום להסתפק דודאי זכה שמעון הנפקד מכל דכן מההיא דסעי' ל\"ט ושכ\"כ רש\"ל בפ' הפרה ס\"ך יע\"ש ואין ספק דאשתמיט מינייהו דברי מוהריק\"ו דשורש קי\"ח שכתב וז\"ל ואל תשיבני ממ\"ש המרדכי בפ' חזקת דמספ\"ל לראב\"ן במשכונו של גוי ביד ראובן כו' דע\"כ ע\"כ לא מספ\"ל לראב\"ן אלא דוקא היכא שהפקידו אצלו דשמא בשעת מיתת הגוי מיד זכה בו המפקיד שהנפקד הזה כשלוחו כל זמן שלא פירש שהוא רוצה לזכות בו והרי גילה דעתו שהוא רוצה לזכות בו עד לאחר זמן שבא המפקיד לתבוע משכונו דאלת\"ה תיקשי ליה דתפשוט בעייא מההיא דמשכונו של גר ביד ישראל כו' דזה קנה את השאר כדאמר רבא בפ' הפרה עכ\"ל : הרי שחילק הרב בין ההיא דסל\"ח להא דהכא ושלא כדברי הש\"ך ורש\"ל ז\"ל ועיין בהר\"ב ראש יוסף באות צ\"א ומ\"מ למדנו מדברי מוהריק\"ו דאם גילה דעתו הנפקד בשעת מיתת הגוי דדעתו לזכות בו מיד אין מוציאין מידו ולענין הלכה למעשה נראה נכון מ\"ש בשם מוהריק\"ו דכל שגילה דעתו הנפקד מיד בשעת מיתת הגוי דדעתו לזכות מיד דינא הוא דאין מוציאין מידו היתרון שבמשכון ואפי' אם תפס המפקיד מוציאין מידו דכבר זכה בו הנפקד מדינא אמנם אם לא גילה דעתו בזה יש להסתפק הילכך אף כשהמשכון בידו אין מוציאין ממנו מספק היתרון מ\"מ אם תפס המפקיד ממנו מצי טען קי\"ל כהצד המזכה לי ושלא כדברי והש\"ך ורש\"ל ז\"ל:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש נותן לחבירו דבר שאינו מסויים כשם \n שהמוכר צריך לסיים המכר כך הנותן כיצד הכותב לחבירו קרקע מנכסי נתונה לך או שכתב כל נכסי קנויי' לך חוץ ממקצתם. הנה בדין זה דנותן לחבירו דבר שאינו מסויים אי קנה במחלוקת הוא שנוי דלדעת רבינו מבואר דלא קנה וכן דעת רש\"י בפ\"ק דגיטין ד\"ח וכ\"ד הרי\"ף והר\"י ן' מיגאש משום דבכל חד וחד מצי למדחי לא זה שהקנתי לך אלא זה וכמ\"ש ה\"ה ומרן כ\"מ ויש חולקים וס\"ל דקנה והנה לשיטת רבינו הלזו הק' ה\"ה מההיא דפסק רבינו בפכ\"א מה' מכירה האומר לחבירו בית בביתי אני מוכר לך ונפל לו הבית מראהו נפול וכן עבד מעבדי אני מוכר לך ומת לו עבד מראהו מת אלמא אע\"ג דהוי דבר שאינו מבורר ומסויים קנה ומשו\"ה קתני דמראהו מת מראהו נפול דאי לא קנה היאך מראהו מת ונפול והוא היה רוצה לחלק בין מכר למתנה ולא הונח לו ומרן כ\"מ עלה ליישב דמיירי בשסיים המקום ולא סיים החלק דבזה כ\"ע מודו דקנה:
וראיתי להרב הגדול מוהרימ\"ט ז\"ל בח\"א סי' כ\"ב על שטר צוואה שהיה כתוב בו שהוא מניח מאתים זהובים לה' יתומות בני טובים את שיראה בעיני פו\"פ אם יש רשות לאותם פ\"ופ לשנות את המעות לצורך מצוה אחרת כגון לצורך יתומים ותלמידים שילמדו תמיד או מאחר שהוא פירש ליתומות וזכו במתנת ש\"מ אינן יכולים לשנות והשיב הרב ז\"ל דלא זכו במעות ההם במתנת ש\"מ דאע\"ג דדברי ש\"מ ככתובים וכמסורים דמו מ\"מ לא עדיף דברי ש\"מ מקנין בריא דכל דבבריא ע\"י קנין לא מהני ה\"נ גבי ש\"מ וכדאמרי' בפ' מי שמת גבי אכל פ' פירות דקל זה ידור פ' בבית זה דכל דליתיה בבריא ליתיה בש\"מ ובנדון שלפנינו אלו היה בבריא בקנין לא היה מועיל מפני שאין אותם היתומות ברורות וידועות כדי שיזכו וכיון שכן למאן דלית ליה ברירה לא זכו בשעת קנין וכהא דתנייא בפ' בכל מערבי' מ\"ב שיש לי בביתי יהא מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס לא חילל לר\"י דלית ליה ברירה דכי היכי דאין מקנין דבר שאינו מבורר ה\"נ אין מקנין לאדם שאינו מבורר וכ\"ש הוא כדאמרי' בפ\"ק דגיטין לענין דבר שלא בא לעולם דאפי' למ\"ד אדם מקנה דשלב\"ל מודה שאין אדם מקנה לדשלב\"ל ועוד תנן בפסחים פ' מי שהיה טמא הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירוש' כיון שהכניס הא' ראשו ורובו לירוש' זכה בחלקו ומזכה אחיו עמו ואמרי' בגמ' אלמא יש ברירה ומסיק ר\"י כדי לזרזן קעביד ועל כולן קשחיט יע\"ש משמע שאם לא היה שוחט על כולן אלא על אותו שיעלה ראשון למאן דלית ליה ברירה לא היה זוכה והא איפסיקא הלכתא בסוף ביצה דבדאורייתא אין ברירה וכן פסקו רובא דרבוותא וכיון שכן הכא לענין קנין לא זכו היתומות אלא במתנה זו דאין ברירה ואי קשייא ההיא דאמרי' בפ\"ק דגיטין גבי מעמד שלשתן נעשה כאומר לו משעבדנא לך וכל מאן דאתי מחמתך והרי אותו האיש הבא מחמתו לא היה מבורר בשעת השעבוד והיכי משתעבד ליה הא לא קשייא דע\"כ לא פליגי תנאי אלא כההיא דמי שיעלה מכם ראשון דע\"כ חד הוא שיעלה ראשון וכולן ישארו ולא יזכו וכיון שכן הואיל ואדם זה אינו מבורר לא זכה ובכ\"הג הוא כל הנהו מתני' ומתנייתא דמייתי תלמודא בהאי מילתא דברירה אבל הכא מעכשיו הוא משתעבד לכל העולם שיכול להיות שירצה את כל העולם בחוב זה בזה אח\"ז ואין ברירתו של אחד פוסל את השאר בכה\"ג ודאי כ\"ע מודו בה דיש ברירה וכ\"כ הר\"ן בהלכות שם בפ\"ק דגיטין עכ\"ל וכדברים האלה כתב הרב עצמו בחח\"מ סי' כ\"ג על נדון כיוצא בזה באחד שציוה מחמת מיתה שיתנו החניות שלו לחתניו לוקחי בנותיו והיו לו ב' בנות נשואות וב' בנות קטנות ונסתפקו בדברים בכלל לשונו אף החתנים הבאים אח\"כ שיקחו בנותיו הקטנות והשיב הרב ז\"ל דאפי' אם היה מבאר דבריו שרצה לזכות לחתנים שיקחו בנותיו הקטנות לא זכו כיון שאינן עכשיו מבוררים והכריח הדבר דלמאי דקי\"ל א\"ב בדאורייתא אין אדם מקנה לחבירו דבר שאינו מבורר מההיא דמ\"ב יהא מחולל על שתעלה בידי מן הכיס דלר\"י דס\"ל א\"ב אין המעשה מחולל וכמדובר ודבריו תמוהים דכפ\"ז אין מקום לחלק במה שחילק מרן כ\"מ דבסיים המקום ולא סיים החלק דבזה כ\"ע מודו דקנה דכפי דבריו דאין ברירה עכ\"ל דההיא ברייתא אזלא כמ\"ד י\"ב וזה דבר תימא שהרי כל פוסקי ההלכות שפסקו דבדאורייתא א\"ב הביאו ברייתא זו דבית מביתי לפסק הלכה ועוד יש לתמוה דנר' דאשתמיט מיניה מ\"ש הרשב\"א בתשו' בח\"ב סי' פ\"ב שנשאל למאי דקי\"ל א\"ב בדאורייתא היאך אדם מוכר לחבירו א' מקרקעותיו סתם דקי\"ל שיתן לו איזה שירצה היכי קונה מאחר דא\"ב ומ\"ש מההיא דצנועים פ' מרובה דאמרי' כל המתלקט יהא הפקר ומוקי לה התם כמאן דאית ליה ברירה הא למאן דלית ליה ברירה לא הוי הפקר והשיב הרשב\"א ז\"ל וז\"ל יכול הייתי לשנות לך דההיא ברייתא דבית מביתי ועבד מעבדי ושור משוורי ר\"מ היא דאית ליה ברירה ואפשר דקי\"ל כוותיה וכן פסק ר\"י בעל התוס' מההיא דתמורה ד\"ל גבי מתני' דשני שותפים שחלקו אחד נטל עשרה ואחד ט' וכלב ומ\"מ כך דעתי נוטה דאין ברירה וכדברי שאר גדולי אחרונים שפסקו דבשל תורה א\"ב אבל מה שהשוותה את הדברים בדיני הברירה והקשיתה מזה לזה אינו נראה כן דאין דין יש ברירה או א\"ב אלא במה שאנו צריכין לומר הוברר הדבר שמה שהוא עכשיו כבר היה או חל מעיקרא שאם לא נאמר חל למפרע אין לו קיום לאותו דבר אף אחר שהוברר לפי שאנו צריכין לקדימתו לקיומו של דבר כההיא דאומר ב' לוגין שאני עתיד להפריש למחר יהיו מעשר שהוא מפריש לאחר ששתה ואי אין ברירה נמצא זה שותה טבלין למפרע וכן ה\"ז גיטך אם מתי שאם אין ברירה הו\"ל גט לאחר מיתה וכן באומר כתוב לאיזו שארצה אגרש בו שאנו צריכין לעיקרו דהיינו שעת כתיבה דבעי' כתיבה לשמה וכן אם בא חכם למזרח שאנו צריכין שיחול הערוב מתחי' בה\"ש וכן בההי' דכל שילקטו עניי' יהיה הפקר או יהיה מחולל על זה דאי אין ברירה ולא קדם ההפקר והחילול משעת אמירה אוכלין גזל ושאינו מעושר אבל במוכר או נותן דבר שאינו מבורר למה אנו צריכין לברירה כל שנותן לו אחת משדותיו או בית בבתיו או עבד מעבדיו מחמת מכר או מחמת מתנה ה\"ז קנוי לו ואפי' לא נתן עד עכשיו הר\"ז קיים ואינו צריך לקיום המכר והמתנה לדמעיקרא שאם אי אתה אומר כן בטלת מתני' האומר חצי שדה אני מוכר לך משמני' ביניהם וכן בטלת האומר הרי עלי עולה שהוא חייב באחריותה ואין לך נדר בתורה אלא נדבה באומר הרי זו וכלל גדול אני נותן לך דלא שייך דין ברירה אלא במה שאי אפשר לגרש בו דלא נכתב לשמה א\"נ באם מתי שאם א\"ב הו\"ל גט לאחר מיתה וכן בב' לוגין שאני עתיד להפריש מיחל ושותה מיד שאם א\"ב אי אפשר לשתות דהו\"ל טבל וכן אם בא חכם למזרח שאם א\"ב אין כאן ערוב ואי אפשר ללכת וכן כולן אבל בדבר שקיומו אינו תלוי בברירה כמכר ומתנה וצדקה וקרבן בלשון נדר בזה לא שייך דין ברירה שהרי בשעה שנתון לו ממכרו אפי' למ\"ד א\"ב בדאורייתא אין מעכב דין ברירה שאפשר להתקיים בלא ברירה וכן בהרי עלי עולה וכן כל כיוצא בזה עכ\"ל הרי מבואר מדברי הרשב\"א בתשו' הלזו הפך מה שהכריח מוהרימ\"ט מההיא דמ\"ב זה יהא מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס דלמ\"ד א\"ב אין מחולל ואין אדם מקנה דבר שאינו מבורר במכר או במתנה דלפי דברי הרשב\"א ז\"ל התם שאני שאנו צריכין לברירה לקיומו של דבר וכבר ראיתי להר'ב מח\"א ז\"ל בה' זכיה סי' א' דל\"א ע\"ב תמה ע\"ד מוהרימ\"ט ז\"ל הללו יע\"ש:
ולע\"ד מקום יש בראש לישב דברי מוהרימ\"ט הללו והן קדם נבין דברי הרשב\"א ז\"ל שלכאורה הם תמוהים דכיון שלפי דבריו ז\"ל במוכר או נותן דבר שאינו מבורר אין המכר והמתנה קיימים למפרע משעת קנין אלא משעת שיברר המכר או המתנה א\"כ באומר בית מביתי אני מוכר לך וכן עבד מעבדי ושור משוורי ונפל לו בית ומת לו עבד או שור היאך קתני בברייתא מראהו מת מראהו נפול כיון שבשעת שבירר לו הבית והשור והעבד אין כאן בית ולא שור ולא עבד כדי לקנות שאם הקנה לו תחילה בקנין סודר הרי באותה שעה הדר סודרא למריה ואפי' אם נאמר שהקנה לו תחילה הבית או השור או העבד בכסף או בשטר וס\"ל להרשב\"א ז\"ל כמ\"ש התוס' בפ' מציאת האשה דפ\"ב ד\"ה דאמר מעכשיו והביא דבריהם מרן ב\"י בסי' קצ\"ז מחו' ד' שאם קנה קרקע בכסף או בשטר ואמר לו קני לאחר שלשים יום אם השטר קיים לאחר ל' יום קנה והכסף נמי אפי' נתאכלו הדמים חשובים כאלו הם בעין כיון דאלו לא נתקיים המקח היה צריך להחזירן אכתי ק' כיון שזה לא קנה אלא משעת ברירה ואילך ולא למפרע א\"כ כשמת העבד ונפל הבית היאך מראהו מת או נפול הרי אין כאן בשעת קנין לא בית ולא עבד כדי לקנות באותה שעה בכסף או בשטר דבשלמא אם הקנין חל למפרע מעת שנתן הכסף ונתן השטר מצי למימר ליה שפיר השתא זה הבית וזה העבד נתתי לך מתחילה וי\"ב למפרע וברשותך מת או נפל אבל לפי דברי הרשב\"א שהקנין חל משעת ברירה ואילך א\"כ באותה שעה אין כאן בית או עבד כדי לקנות וברשות המוכר מת העבד או נפל הבית ועוד בשור משוורי אני מוכר לך דבהמה אינה נקנית אלא או במשיכה או בקנין סודר והכא ליכא משיכה שהרי אמר סתם שור משוורי אני מוכר לך וליכא אלא קנין סודר הרי בשעה שבירר השור הדר סודרא למריה ולא קנה ויכול הלוקח לחזור בו וכשמת השור היאך מראהו מת כיון שלא קנה למפרע ואפי' אם היה השור חי ומבורר כמעכשיו אם אין ברירה ולא קנה למפרע משעה ראשונה בקנין סודר אכתי יכול לחזור בו הלוקח ולומר דאינו רוצה לקנותו ומדקתני מראהו מת מראהו נפול נראה דקנה אותו בע\"כ:
כי ע\"כ נר' לע\"ד ליישב דברי הרשב\"א ז\"ל במה שידוע דאע\"ג דאין אדם מקנה דשלב\"ל או דבר שאינו ברשותו בין במכר בין במתנ' בריא בין במתנת ש\"מ כדאיתא ביבמות פ' האשה דצ\"ג ובקדושין סוף דס\"ב וכמ\"ש הפוסקי' עיין בטח\"מ סי ר\"ט אפי\"ה קי\"ל דאדם מתחייב לדשלב\"ל וכמ\"ש הטור והש\"ע בח\"מ סי' ה' יע\"ש. וטעם הדבר הוא שכשהוא בלשון חיוב החיוב חל על גוף האדם המתחייב לא על דבר הנקנה משא\"כ כשאינו בלשון חיוב אלא בלשון מכר ומתנה בקנין שהקנין הוא על הדבר וכיון שהדבר אינו בעולם לא חל הקנין ובכן איכא למימר דה\"ה נמי לענין מוכר או נותן דבר שאינו מבורר שאם היה בלשון חיוב מהני אפי' למ\"ד א\"ב כיון שכבר חייב גופו למכור ואפי' אותו הדבר אינו מבורר דומייא דדבר שלב\"ל ודבר שאינו ברשותו דמהני בלשון חיוב כמדובר ומשמע ליה להרשב\"א דהאומר לחבירו בית בביתי אני מוכר לך או עבד מעבדי אני מוכר לך כיון שלא אמר בית בביתי מכור לך או קנוי לך וכן עבד מעבדי מכור לך או קנוי לך שזהו הלשון המועיל במכר ומתנה כמבואר בסי' קצ\"א ובסי' קצ\"ז מח\"מ יע\"ש לשון אני מוכר (עיין בשו\"ת רב יוסף סי' כ\"ג דס\"ט ע\"ד ד\"ה גם כו' שעלה ונסתפק בלשון אני נותן אי פי' להבא או לשעבר אי מהני לשון זה כמו שדי קנויה לך שדי נתונה לך יע\"ש) לך משמעותו הוא לשון חיוב שמתחייב עצמו למכור לחבירו בית בביתיו וכן עבד מעבדיו ואע\"פ שלא אמר בפי' לשון חיוב כיון שקנו מידו הקנין מתקן הלשון כאלו אמר לשון חיוב בפי' וכמ\"ש הרשב\"א גופיה בתשו' הביא דבריו מרן ב\"י בח\"מ סי' קצ\"ה מחו' ך' ושם סי\"ד ועיין למרן החבי\"ב סי' ס' הגה\"ט אות ל\"ד שכ\"כ בשם הר\"ב מ\"ץ ועיין בס' חשק שלמה שם אות ך' ובהגב\"י אות ס\"ג ועיין למוהרא\"ש בתשו' סי' כ\"ג יע\"ש הילכך אע\"פ שאין הדבר מבורר מעיקרא קנה הלוקח לענין שאין המוכר יכול לחזור בו וכשיברר הבית או העבד קנה הדבר עצמו דמשעה שבירר המוכר הבית או העבד קנה אותו הבית ואותו העבד משם ואילך ושוב אינו יכול לחזור בו מאותו הבית ומאותו העבד לא המוכר ולא הלוקח אבל קודם שבירר המוכר הבית או העבד לכ\"ע לא קנה אותו הבית ואותו העבד כיון שלא מבורר ולא היה כאן אלא חיוב על גופו של מוכר למכור לו בית או עבד ללוקח ומפני חיוב זה ס\"ל להרשב\"א ז\"ל ודעימיה דאדם מקנה לחבירו דבר שאינו מבורר ומסויים אבל הבית או העבד עצמו שבירר הלוקח אח\"כ לא קנה מעיקרא אלא משעת בריר' ואילך וכמ\"ש הרשב\"א דאין זה ענין לדין ברירה דאיפליגו תנאי ואמוראי בעלמא כמדובר מעתה נוחים ממילא דברי מוהרימ\"ט בתשו' הנז' דכיון דמבואר יוצא מדברי הרשב\"א בתשו' הלזו דכל עוד שלא בירר המוכר הבית או העבד לא קנה הלוקח שום דבר ואין כאן אלא חיוב על גופו של מוכר למכור א\"כ כשמת המוכר קודם שבירר המקח אין היורשים חייבים לברר המקח כיון דלא היה כאן אלא חיוב על גופו של מוכר והרי מת ואינו בעולם כדי שיברר וכיון שלא קנה הלוקח שום בית ושום עבד מיד כשמת נפלו נכסי קמי יתמי וזכו בהם ואין עליהם שום חיוב וכעין זה כתב הר\"ב בני יעקב במאמר קנין דצ\"א ע\"ב ד\"ה וראיתי למהרשד\"ם ז\"ל יע\"ש וכיון שכן שפיר כתב מוהרימ\"ט ז\"ל בנדון שלו דלא זכו היתומות באותם המעות כיון שלא היו מבוררו' ואתי במ\"כש ממקנה לחבירו דבר שאינו מבורר דלמ\"ד אין ברירה לא קנה הדבר מבורר למפרע משעת קנין אלא משעת שיברר ואילך כמ\"ש הרשב\"א בתשו' הנז\"ל ובנדון של הרב שמת המלוה ולא בירר לא זכו היתומות ואפי' אם יבררו אותם היתומות דשני אנשים שציוה המצוה לאחר מיתתו כיון דלמ\"ד אין ברירה לא זכו למפרע אלא משעת ברירה ואילך הרי אין כאן זכיה אלא לאחר מיתה ולא מצינן למימר כאן דברי ש\"מ ככתובים וכמסורי' דמו כיון דאין כאן ברירה למפרע ולא זכו משעת צואת הש\"מ כיון שלא היו מבוררות ולהכי מסיק הרב שפיר דיכולים לשנות המעות ואין כאן סתירה לדברי הרב אלא מדברי הראשונים שאמרו אדם מקנה לחבירו דבר שאינו מסויים שהם לא אמרו אלא שקנה לענין שלא יוכל המוכר לחזור מחמ' חיובו שנתחייב למכור אבל אזלי ומודו דכל עוד שלא בירר הדבר לא קנה שום דבר משעת קנין אלא משעת שיברר המקח ואילך ולא מדברי תשו' הרשב\"א ז\"ל הנז\"ל שאף הרשב\"א ז\"ל אזיל ומודה דלמ\"ד א\"ב לא קנה הדבר שאינו מבורר מעיקרא משעת קנין אלא משעת שיברר הדבר ואילך:
וע\"פ האמור ומדובר הנה מצינו ישוב נכון למה שהשיגו הראב\"ד והרמב\"ן ודעימייהו לשיטת הרי\"ף ורש\"י והר\"י ן' מיגאש ורבינו ז\"ל דס\"ל דאין אדם מקנה דבר שאינו מסוים ומבורר מההיא ברייתא דבית בביתי אני מוכר לך ועבד מעבדי ונפל ומת דמראהו נפול מראהו מת דמבואר מינה דאדם מקנה לחבירו דבר שאינו מבורר ומסויים והם ז\"ל הביאוה לפסק הלכה ונדחקו כל הראשונים בתירוצם אמנם ע\"פ האמור הנה נכון דהם ז\"ל לא אמרו דלא קנה אלא במקנה דבר בלשון מכר ומתנה כההיא דכל נכסי נתוני' לפ' עבדי חוץ מקרקע כ\"ש וכן באומר קרקע מנכסי קנויין לך שכתב רבינו ז\"ל כאן שהקנין הוא על הדבר עצמו שאינו מבורר אבל בית בביתי אני מוכר לך וכן עבד מעבדי אני מוכר לך שלא אמר בית בביתי קנוי לך אלא אני מוכר לך שהוא לשון חיוב שמתחייב המוכר למכור ולא חל הקנין על הדבר עצמו אלא על גוף המוכר שנתחייב למכור כל כה\"ג אזלי ומודו הרי\"ף ודעימיה שקנה הלוקח אפי' שהדבר אינו מבורר דומייא דמתחייב בדשב\"ל בלשון חיוב דמהני כמדובר ומבואר מדברי הרשב\"א בתשו' הנז\"ל:
איברא שלפי האמור ומדובר ההיא דבית בביתי אני מוכר לך וכן עבד מעבדי דקנה לוקח אף שאינו מבורר ומסויים הוי מטעם חיוב שנתחייב המוכר למכור ומפני שהחיוב הוא על גופו ולא על דברי עצמו הנמכר דומייא דמתחייב בדשב\"ל והדבר ק' כיון דמטעם חיוב אתינן עלה א\"כ כשנפל לו בית ומת לו עבד אין מקום ליפטר מחיובו והרי הוא חייב באחריות הבית והעבד שזהו ענין חיובו שחל על גופו של מוכר ולא על דבר הנמכר וכמ\"ש מוהרימ\"ט בתשו' חח\"מ סי' פ\"א דצ\"ה ע\"ב ד\"ה ומאי דק\"ל למר וז\"ל ונ\"ל דבשלמא אי שייך קנין בדשלב\"ל איכא מיגו דמצי למקנייה לההוא שליש נכסיו שעה אחת קודם מיתתו ואם אבדו אח\"כ או פחתו פחתו למקבל אבל אם בא להתחייב בתורת חיוב היינו שמתחייב בפירות ההם כשיבואו לעולם וכדי שיחול החיוב על גופו צ\"ל דמשבאו לעולם משתעבד בהם מעתה שיהיו באחריותו עד שיתנם ואם אבדו פורע לו ממקום אחר ונמצא בנו הב' מפסיד שאם אי אתה אומר כן אלא שמתחייב ליתנם בידו כשיבואו לעולם ולא יהיה באחריותו א\"כ לא חל החיוב על גופו כלל והו\"ל כקנין דברים כמי שקנו מידו לחלוק כדאמרי' בריש בתרא ואם באתה לומר שיהא חיוב ע\"ת שלא יתחייב באחריותו הו\"ל תרתי דסתרן אהדדי והוו תנאי ומעשה בדבר אחד כדאמרי' בפ' מי שאחזו ע\"מ שתחזירי לי את הנייר כו' ואי ק' מהא דאמרי' בפ' בתרא דמנחות הרי עלי עולה ע\"מ שאקריבינה במקדש כו' יע\"ש:
הן אמת שההכרח הזה אשר הכריח מוהרימ\"ט מתוך קושייתו דבלשון חיוב משתעבד להתחייב באחריותו וכן מה שהכריח מההיא דתנאי ומעשה בדבר אחד אינו הכרח דעיקר הקושייא כבר הקשה עלה ליישב מוהר\"ם אלקלעי בתשו' כ\"י הביא דבריו מרן החבי\"ב בסי' ס' אות ל' באופן אחר והרב בני יעקב בדצ\"ד ע\"ד ד\"ה ואחרי' יישבה באופן אחר ודברי הרשב\"א בתשו' זו ח\"ב סי' פ\"ב מבואר לע\"ד דס\"ל דבלשון חיוב נמי לא משתעבד באחריותן דאל\"כ לפי דבריו לא אשכחת פתרי למה ששנינו בברייתא נפל לו בית ומת לו עבד מראהו מת מראהו נפול וכמדובר ועיין בס' זכרון דברים בסוף הספר ד\"ץ ע\"ג יעו\"ש באופן שדברי מוהרימ\"ט שבח\"מ לדידי' וכעת צ\"ע ועלה בידינו ישוב נכון לדברי הרשב\"א שבח'ב סי' כ\"ב ולדברי מוהרימ\"ט שבח\"א סי' כ\"ב ושבח\"מ סי' כ\"ג ולדברי הרי\"ף ודעימיה דס\"ל דאין אדם מקנה דבר שאינו מבורר ומסויים כמדובר:" + ], + [ + "שורש מוכר או נותן מתנה על תנאי כל \n הנותן מתנה ע\"ת אם נתקיים התנאי נתקיימה. וראיתי להר\"ב מ\"ל ז\"ל שכתב וז\"ל מתוך תשו' הרא\"ש שהביא הטור סי' רמ\"א מוכח דבמתנה ע\"מ שלא תמכרנה לפ' כל שעבר ומכר לאותו פ' נתבטלה המתנה או המקח כיון שעבר על תנאו ואע\"ג דאי אמרי' שנתבטל המקח ונמצא שמה שמכר לאותו פלוני לא עשה ולא כלום דאין אדם מוכר דבר שאינו שלו ונמצא דאין כאן מקח מ\"מ כיון שנתנו בדרך מכר נתבטל המקח מעיקרו וכ\"כ ה\"ה בפ\"ח מה' גרושין בע\"מ שלא תנשאי לפ' אך התוס' בפ' המגרש דפ\"ג ד\"ה דעמדה דס\"ל דהמתנה ע\"מ שלא תנשאי אין הכונה דרך נשואים אלא נשואים ממש ולא אשכחן ביטול הגט אלא לאחר מיתת המגרש וכבר הביאוה סברת התוס' הרשב\"א והר\"ן בחי' ועיין בתשו' הר\"א ששון בסי' קי\"ח שעמד בזה ועיין להר\"ם אלשי'ך ז\"ל סי' ה' יע\"ש עכ\"ל: ועיין להר\"ב מח\"א ה' זכיה מהפקר סי' ד' ובס' נאות יעקב להרב מוהריט\"א נר\"ו סי' כ\"ה ע\"ד ד\"ה וראיתי להרב מח\"א בשם תשו' הר\"י ן' מיגאש ז\"ל דנראה דאשתמיט מינייהו דברי התוס' והראשונים הללו יע\"ש ועיין עוד להר\"ב מח\"א בה' מ\"א דפ\"ב ע\"ד במ\"ש שם:
ולע\"ד קשה לשיטת התוס' ז\"ל מאותה שאמרו בפ\"ק דתמורה ד\"ד גבי פלוגתא דאביי ורבא בכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד אי מהני או לא מהני וקאמר אביי דמהני דאי ס\"ד לא מהני אמאי לקי ורבא אמר לא מהני והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא ומבואר באותה סוגייא אי לאו דגלי קרא דהוה קדש הו\"א דאינו קדש ואפ\"ה לקי וכן בחרמי כהנים דכתיב לא ימכר ולא יגאל אי עבר ומכר לרבא אע\"ג דאין מכירתו מכירה אפ\"ה לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא יע\"ש והשתא לדעת התוס' דס\"ל דכל שאין המעשה שעשה קיים לא מיקרי עובר על התנאי דעיקר התנאי הוא שלא יועילו מעשיו א\"כ ה\"נ היאך מיקרי על מימרא דרחמנא לרבא ולקי הא רחמנא אמר לא ימכר ולא יחליפנו והרי לא מכר ולא החליף וליכא למימר דהתוס' כתבו כן לדעת אביי דהא אנן קי\"ל כרבא ולכן נראה דס\"ל להתוס' דיש לחלק בין לשון בני אדם ללשון הכתוב אבל זה דוחק דמנ\"ל לחלק כן כל שלא מצינו הדבר מפורש והנכון אצלי דבהא פליגי אביי ורבא אי כונת המתנה הוא לכך או לא והא דמסקינן באותה סוגייא דתמורה דאביי ורבא בהני שנויי הוא דפליגי ולא קאמר דפליגי בהך מילתא דאמרן לענין תנאי בני אדם היינו משום דלישנא דאביי ורבא לא משמע דאתו לפלוגי בהך מילתא דקאמרי כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני או לא מהני כו' משמע דפליגי במילתא דאמר' אי מהני או לא מהני ולהכי קאמר דבהני שינויי פליגי בענין כ\"מ דאמר' אבל ודאי דמינה נפקא לן לענין לשון ב\"א כנ\"ל ועיין בס' עדות ביעקב ובס' מקור ברוך סי' ט' יע\"ש תו איכא למידק בדברי התוס' שלפי דבריהם משמע לכאורה דהוי תנאי זה דע\"מ שלא תנשאי לפ' תנאי ומעשה בדבר אחד שהתנאי בטל כמ\"ש הרדב\"ז בח\"א סי' רכ\"א ודע שמרן ב\"י בא\"ה סי' קמ\"ג עמ\"ש ע\"מ שלא תנשאי לפ' ה\"ז גט ומותרת לינשא מיד כו' אבל אין תקנה להתירה במה שיטלנו מידה ויחזור ויתננה לו סתם כו' כתב ע\"ז מרן ב\"י וז\"ל ודע שכתבו התוס' בפ' המגרש דפ\"ג כו' אבל ה\"ה כתב בפ\"ח כו' וכתב הרשב\"ץ בתשו' מי שגירש אשתו ואסרה על שמעון ונישאת ללוי והיו לה בנים ממנו ונתאלמנה ומת המגרש ונשאת אח\"כ לשמעון שנאסרה עליו לדעת התוס' גט בטל ובניה ממזרים אבל בה\"ג כתב גבי ע\"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני ופליגי רבנן ואמרו כיון דבחייו לא עברה על תנאו כיון דמית בטל ליה תנאו ולא בטיל ליה גט למפרע ע\"כ ואם לא נשאת לשום אדם עד שמת המגרש פשיטא דמותרת לשמעון אבל יש לדקדק בזה שאם נתאלמנה משמעון שנאסרה עליו אי מותרת לכהונה כיון שנתבטל הגט או היא אסורה דתנאי נתבטלה גט לא נתבטלה ועמיתי בתורה הרב ועצום שליחא דרחמנא משה מאגא\"ר ה\"י הביא ראיה דודאי אסורה דהגט לא נתבטל דאמרי' התם בפ' המגרש דפ\"ג ע\"א ד\"א הרי היה זה שנאסרה עליו כהן ומת המגרש לא נמצאת אלמנה אצלו וגרושה אצל כל אדם וקא' ומה גרושה שהיא קלה אסורה משום צד גרושין שבה ובמאי אילימא בע\"מ הרי גרושה אצלו בזנות אלא בחוץ יע\"ש ופירש\"י הרי גרושה אצלו בזנות גרסי' הרי לא אסרה עליו אלא לינשא אבל אזנות גרושה אצלו מיד הילכך אם ימות בעלה הראשון נמי שם גרושין עליה אצל זה עולמית עכ\"ל מבואר יוצא ממ\"ש וק\"ו ומה גרושה שהיא קלה אסורה משום צד גרושין שבה כו' שאפי' גרשה ע\"מ שלא תנשאי לפ' ולא נשאת לו ומת שהיא אסורה לכהן זה משום צד גרושין שהיתה לה בעוד הבעל בחיים ולא אמרי' דהשתא שמת נתבטל התנאי ונתבטל הגט ואין כאן אלא אלמנה ותהיה מותרת לכהן מוכח ודאי דאע\"ג דהשתא שמת ונתבטל התנאי לא נתבטל הגט והוא תימא איך לא נסתייע מכאן הרשב\"ץ ז\"ל. ונלע\"ד דאכתי אין מכאן ראיה דאיכא למימר דתלמודא עדיפא מינה קדחי דאפי' לגבי כהן זה גרושה היא אצלו ומשום צד גרושין שהיה לה עם כל העולם אסורה לאחר שנתאלמנה כמו גרושה דעלמא שנתאלמנה מבעלה אחר הגרושין דלא פקע מינה שם גרושה ואה\"ן דהוה מצי דחי לה דלא אסירה לכהן זה אחר שנתאלמנה משום צד גרושין שבה משום דהשתא שמת נתבטל התנאי ונתבטל הגט ואין כאן צד שם גרושה כלל אלא דקושטא דמילתא דחי דמאי דאסירה לכהן זה הוא משום דאף לכהן זה אסרה בגט:" + ], + [], + [], + [ + "שורש מתנה ע\"מ להחזיר הנותן \n מתנה לחבירו ע\"מ להחזיר הר\"ז מתנה כו'. הכי איתא במ' קידושי' ד\"ו רבא הוא דאמר מתנה ע\"מ להחזיר שמה מתנה כו' הנה הרשב\"א והריטב\"א והר\"ן שם הק' היכי הוי מתנה כיון שהמקבל אינו יכול להקדישה וכבר שנינו בנדרים פ' השותפי' כל מתנה שאינה יכולה להקדישה אינה מתנה ותרצו דשנייא היא מתנת בית חורון שהיתה בערמה יע\"ש. ואיכא למידק דמאי קושייא דה\"נ הרי יכול הוא להקדישה ותנאי זה דע\"מ שתחזירנה לי יכול הוא לקיים כשמחזיר לו דמיו או חפץ אחר כמוהו וכמו שהכריח הר\"ב בני אהרן בביאורו לה' מתנה סי' רמ\"א דקכ\"ז ע\"א ממ\"ש הרא\"ש בפ\"ק דקי' גבי מקדש בטבעת שאולה ואפי' כתנאי בגיטין כגון שהתנה עמה ע\"מ אצטלטית כתב הרב שאם נגנב או נאבד ואינו בעין יכול לקיים תנאו בכלי אחר כמוהו זולת לדעת הרמב\"ם ז\"ל יע\"ש:
איברא שהר\"ב תה\"ד בסי' שי\"א ס\"ל דכל דאיתיה הדבר עצמו שהתנה עליו שיחזירנו אפילו בתנאי דממון לא מהני חזרת דמים וחיליה דהרב ז\"ל ממ\"ש הרא\"ש בפ\"ב דמ\"ח שהאומר לפועל עשה עמי ואתן לך חפץ פ' שלא קנה הפועל החפץ עצמו אלא דמי הפעולה והביא ראיה מדין האתנן ומדלא כתב הרא\"ש דכן הדין בכל תנאי שבממון והוצרך להביא ראיה מדין האתנן הכריח הוא ז\"ל דכל דאיתיה החפץ בעין לא מהני חזרת דמים בכל תנאי אפי' בממון ולכך הוצרך הרא\"ש להביא ראיה מדין אתנן דאפי' דאיתיה בעין לא קנה אלו דבריו יע\"ש והרואה יראה שאין זה הכרח דאפשר לומר דבעלמא ודאי חזרת דמים מהני אפי' כי איתיה לחפץ שהתנה עליו בעיניה וגבי התנה עם הפועל דהוה ס\"ד לומר דכי היכי דקנה שכר פעולתו ה\"נ קנה אותו החפץ עצמו לכך הוצרך להביא ראיה מדין אתנן משא\"כ בשאר תנאין דעלמא שהתנה עם חבירו אתן לך דבר ע\"מ שתתן לי חפץ פ' דאפשר ואפשר דלא קפיד אאותו חפץ עצמו ויש פנים הנראין לזה ועיין להרב מח\"א ה' זכיה סי' ך' ומ\"מ מקושית הראשונים הללו שכתבנו יש ראיה לדבריו דחזרת דמים לא מהני כל דאיתיה לחפץ עצמו בעיניה כמדובר ואפשר דמשום דרבא קאמר סתמא מתנה ע\"מ להחזיר שמה מתנה ומשמע אפי' כשהתנה הנותן בפי' שיחזיר לו החפץ עצמו ולא חזרת דמים אפי\"ה שמה מתנה והוא דק\"ל להראשונים הללו למה יהיה מתנה כיון דכל כה\"ג אינו יכול להקדישה:
וראיתי למרן החבי\"ב בח\"מ סי' רמ\"א הגה\"ט אות מ\"ג שכתב דמדברי הריב\"ש בתשו' סי' ב' נר' דס\"ל דמתנה ע\"מ להחזיר לא מהני חזרת דמים אלא החפץ עצמו בעי להחזיר יע\"ש. והרב פמ\"א בח\"א סי' קי\"ו הביא תשו' הריב\"ש הלזו והיא מדברת על ענין ששולחין לו סחורות ורוצה להבריחן מן המכס וצריך לישבע שהנכסים הם מהמקבל כדי לפוטרן מן המכס ושאל השואל תקון שלא יהא נכשל בשבועה והשיב הריב\"ש שיתן המפקיד לנפקד כל הסחורות במתנה ע\"מ להחזיר וכתב ע\"ז וא\"ת היאך יחזיר המתנה והלא יש לו למכור סחורה זו ולשלוח תמורתה או דמיה לנפקד והשיב אפשר להתנוק שיחזיר הסחורה לפ' בעבורו ויחזירנה תחילה לאותו פ' הדר בעיר הנפקד לקיים התנאי ואח\"כ ימכרינה ויעשה רצונו עכ\"ל ומדלא השיב שאע\"פ שהוא מחזיר דמיה או תמורתה הרי הוא מקום תנאו ש\"מ דס\"ל דחזרת דמים לא מהני והרואה יראה שאין זו הכרח כלל דלדידך מי ניחא ולמה לא השיב שיתנה בפי' הנותן שיחזיר לו תמורתו או דמיה דכל שהתנה הנותן בפי' אין סברא לומר דלא מהני חזרת דמים וכבר תמהו עליו על תשו' הריב\"ש מוהר\"א ששון בסי' ס\"ג והר\"ב פמ\"א בתשו' הנז' למה לא השיב כן יע\"ש ומה שישב בזה הר\"ב פמ\"א אין בו מן הישוב והם דברים תמוהים ע\"ע ולע\"ד נר' דהריב\"ש לא ניחא ליה בתיקון הלז שיתן הנותן בפי' משום דכיון דהסחורות הללו עשויות להכי למוכרן תמורתן כשהתנה כן מחזי מתנ' זו כהערמה ואינה מתנה דומייא דמתנת בית חורון דלא מנכרא מילתא דהנותן גמר ויהיב לשם מתנה גמורה וסחורתו מוכחת עליו שלא עשה כן אלא כדי לפטור הסחורות מן המכס ולהכי תקן שיחזיר הסחורה עצמה לפ' הדר בעירו כי היכי דתקנה אותם המקבל במתנה גמורה דמחזי מילתא כגמר ויהיב לשם מתנה והר\"ב התרומות בשער ב' ח\"ב כתב דלהכי משביעין ב\"ד כשמסדרי' לב\"ח שלא נתן מתנה ע\"מ להחזיר שאם עשה כן לא קנה המקבל דחובו מוכיח עליו שלא עשה כן אלא להבריחן מב\"ח והו\"ל כמתנת בית חורון יע\"ש והביא דבריו מרן בח\"מ סי' צ\"ט יע\"ש:
ולענין הלכה היכא דליתיה בעיניה לכ\"ע מקיים תנאו בחזרת דמים בעלמא והיכא דאיתיה בעיניה לא הכריח הר\"ב אהרן ולפי' דברי התה\"ד לא מהני חזרת דמים והנה התוס' ז\"ל בפ' לולב הגזול הוק' להם קושיית הראשונים הללו דהיאך הוייא מתנה כל שאינה יכול להקדישה עלה דאמר רבא אתרוג זה נתון לך במתנה החזירו יצא כיון שאינו יכול להקדישו וכן הוא בדברי הר\"ן ז\"ל ומדבריהם דהתם ודאי לא קשייא למ\"ש הר\"ב אהרן דחזרת דמים מהני דגבי אתרוג ליכא מאן דפליג דלא מהני דגבי אתרוג איכא סברא לומר דאאתרוג דוקא קפיד ונותן וכמו שכתב הרא\"ש ע\"ש הר\"ב העיטור והר\"ן ז\"ל כתב ע\"ש רבינו שמואל דלא גרסי' במימרא דרבא ע\"מ שתחזירהו לי אלא ע\"מ שתחזירהו סתם דכיון דלא אמר לי הרי בידו להקדישו וזה שלא כדברי הרב העיטור דבאתרוג אפי' סתם הוי כמפרש לי והרב בני אהרן בדקכ\"ט ע\"ד כתב על דבריו וז\"ל אבל אי קשייא הא קשייא דנהי דלדברי רבא יאמר דאיכא ט\"ס במילת לי אבל גבי שור דאמר רב אשי דאם אמר ע\"מ שתחזירהו הא אהדריה ואי אמר לי מידי דחזי לי קאמר מה יענה והיאך הוייא מתנה כיון שאינה יכול להקדישה יע\"ש:
ולדידי אי מהא לא אירייא דאיכא למימר דהיא גופא קאמר רב אשי דאם אמר סתם הא אהדריה וחשיבא מתנה אבל אם אמר לי אינו מוקדש ולא חשיבא מתנה כיון שאינו יכול להקדישו ולפי מ\"ש לעיל דחזרת דמים מהני בכל תנאי שבממון אפשר דאף רבינו שמואל לא הוקשה לו אלא מההיא דאתרוג דיש סברא לומר דלא מהני חזרת דמים כיון דבעי ליה לצאת י\"ח אבל מההיא דשור לא קשייא כלל דודאי יכול להקדישו ולהחזיר דמיו לנותן או שור אחר כמותו ומ\"מ צ\"ל לפ\"ז דס\"ל לרבי' שמואל דדוקא כשאמר לי באתרוג לא מהני חזרת דמים אבל כשאמר סתם מהני ודלא כסברת הר'ב העיטור שהביא הרא\"ש דאפי' בסתם נמי איתיה להאי סברא וכבר מצינו להרשב\"א בתשו' הביאה מרן ב\"י בח\"מ סי' רמ\"א דנראה שחולק עם הר\"ב העיטור ז\"ל בזה וכמו שאכתוב לקמן בע\"ה ומורי הרב המו' מוהרי\"ן ה\"י הק' על דברי רבינו שמואל הללו דאכתי מה יענה לאותה שאמרו בפ' המביא תנין ד\"ך ע\"ב ה\"ז גיטך והנייר שלי אינה מגורשת ע\"מ שתחזיר לי את הנייר ה\"ז מגורשת ופירש\"י ע\"מ להחזיר לי את הנייר ה\"ז מגורשת ותחזיר לו הנייר דמתנה ע\"מ להחזיר שמה מתנה עכ\"ל והשתא היאך הוי מגורשת דכיון דאמר לי אינה יכולה להקדישו ואינה מתנה וקרא כתיב ונתן בידה והרי ליכא נתינה ואין לומר דהתם נמי לא גרסי' מילת לי דא\"כ לפלוג ולתני בדידה בין היכא דאמר סתם להיכא דאמר לי ול\"ל למתני רישא בשלא אמר ע\"מ דליכא כתיבה כלל אלא אותיות פורחות גם ליכא למימר דבדבר שאינו חשוב כנייר מהני חזרת דמים וכמ\"ש הר\"ן ע\"ש הר\"ב העיטור ז\"ל בפ' מי שאחזו דתקצ\"א יע\"ש שאף הר\"ב העיטור לא כתב אלא היכא דליתיה בעיניה אבל היכא דאיתיה בעיניה מיחייב לאהדורי כדאיתא התם בגמ' יע\"ש ולדידי ל\"ק כלל דגבי נתינת הגט אין להקפיד אם יכול להקדיש הנייר או לא דנתינה דגט בעינן ולא נתינה דנייר שהרי כתבו על איסורי הנאה כשר כדאמרי' בפ' המביא תנין ד\"ך ע\"א וטעמא דאע\"ג דלא יהיב מידי נתינה דגט איכא וכי אקפדינן איכול להקדישו אינו אלא בשאר מתנות דעלמא ואף שרש\"י ז\"ל כתב דע\"מ שתחזירהו הוי כמתנה ע\"מ להחזיר אין כונתו לומר דהוי כשאר מתנות דעלמא אלא לאפוקי דלא חשיב שיורא בגט קאמר דנתינה גמורה היא דהוי כשאר מתנות דעלמא ע\"מ להחזיר ודו\"ק:
והתוס' ז\"ל תרצו לעיקר קושייתם וז\"ל וי\"ל דה\"נ הוי בידה להקדיש להיות קדוש כל זמן שהוא בידו עד שיחזירנו עכ\"ל ותמה ע\"ז הרב מוהר\"ם ן' חביב שם בחי' דהיכן מצינו הקדש לזמן ותירץ דכונתו לומר שיפדנו תחילה יע\"ש ואין צורך לזה דעיקר דבר זה במחלוקת הוא שנוי בפ\"ד אחין דכ\"ח ע\"ב ורבא ס\"ל דקדושת דמים פקעה בכדי יע\"ש והך מימרא דאתרוג רבא קאמר לה ולדידיה כתבו התוס' שפיר דמצי להקדישו כל זמן שהיא בידו ובתר הכי פקע קדושתו בכדי ועיין במ\"ש הרב הנמקי בס\"פ י\"ן דף קל\"ד ע\"ש הראב\"ד ובמ\"ש הר\"ב בני אהרן בדקכ\"ט ע\"ב : עוד תירצו התוס' ועוד דהתם לא בהקדש תלוי טעם המתנה כדמוכח בירוש' דנדרים דהתם לא נתנה לה אלא כדי שיהא אביו של זה מותר בו כו' וזה ודאי ערמה ולא מתנה וזה תירצו הרשב\"א והריטב\"א והר\"ן בפ\"ק דקי' ד\"ו וכ\"כ הרא\"ש בפ' י\"ן דמתנת בית חורון לא היתה אלא ערמה ולא כיון לשם מתנה כלל אלא שדברי הרא\"ש ז\"ל צריכין ביאור דבתחיל' דבריו למד מההיא מתנה דבית חורון דאמרי' דמפני שאינה יכולה להקדישה לא היתה מתנה דהנותן לחבירו מתנה סתם וניכר מתוך מחשבתו שאין רצונו שיעשה המקבל כל חפצו כגון שלא ימכרנה או שלא יקדישנה דאין המתנה מתנה יע\"ש וכדבריו כתב הטור ח\"מ סי' רמ\"א יע\"ש:
השתא כיון דמתנה בית חורון לא היתה מתנה לשום דבר אלא ערמה בעלמא היכי ילפינן מיניה למי שנותן סתם ודעתו של נותן שלא יהיה מתנה לדבר אחד שאינה מתנה ואע\"פ ששמאי הזקן דימה מתנה סתם חוץ מדבר אחד לההיא דבית חורון כבר דחה סברתו יונתן בן עוזיאל דשאני מתנת בית חורון דפי' ואמר שלא יהיה מתנה לשום דבר וכבר עמד ע\"ד הרא\"ש והטור הר\"ב בני אהרן בדקכ\"ו ע\"ג ואת חטאי אני מזכיר שלא זכיתי להבין אמרי קדוש ע\"ע ומה שנלע\"ד בהבנת דברי הרא\"ש הוא זה כי הנה במתנת בית חורון הטעם שאמרו שאינה מתנה ושלא זכה בה המקבל להקרא שמו על החצר והסעודה כאלו היא שלו ויבא אביו של נותן ויאכל מאותה סעודה אינו אלא מפני אותן הדברים שאמרו ואינן לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל ולכאורה אין בזה טעם מבואר למה זה מפני דברים אלו נאמר שלא כיון ליתנה לו במתנה גמורה אלא הערמה בעלמא הוא עושה ולמה לא נאמר שהוא גמר ליתנה לו במתנה גמורה ושיזכה בחצר ובסעודה זו שיהיה שלו והוא הגיד לו האמת שמה שהוצרך ליתנה לו במתנה אינו אלא מפני שאביו מודר הנאה ממנו ולא יוכל לאכול משלו כי ע\"כ זיכה אותה סעודה לחבירו במתנה גמורה כדי שיבא אביו ויאכל ממנה וזהו שאמר לו ואינה לפניך אלא כדי שיבא אביה כלומר לא גמרתי ויהבתי אותה לך במתנה אלא בעבור זה שיבא אביו ומאן לימא לן שמעכשיו לא גמר ונתן לו בכל לבו אם לא שכיוון שבדברים אלו שאמר שלא גמר להקנותה לו אלא כדי שיבא אביו ניכרת מחשבתו שאם לא יבא אביו לא זכה בה לקנותה לו ולפ\"ז אין המקבל רשאי להקדישה שהרי ניכר מחשבתו אע\"פ שלא פירש בהדייא שלא יוכל להקדישה שאם יקדישנה לא יוכל אביו לאכול ממנה והוא אמר שלא נתנה לו במתנה אלא כדי שיוכל לבא אביו על כן לא חשיבא מתנה אלא הערמה כיון שהוא התנה סתם ומחשבתו ניכרת שאין רצונו שיקדישנה ומדלא פירש לו בהדייא שלא יקדישינה ועלה הדבר במחשבתו על כן גזרו אומר שלא גמר ונתן אלא הערמה בעלמא הוא שעושה ומינה דן הרא\"ש לכל הנותן בסתם ומחשבתו ניכרת שאין רצונו שיקדישנה או שימכרנה דלא הוייא מתנה ודוקא כשיהיה מחשבתו ניכרת בהדייא כמתנת בית חורון שאמר ואינן לפניך אלא כדי שיבא אביו ניכרת מחשבתו שאין רצונו שיקדישנה אבל בשלא דיבר הכי אין משמען כן אלא אדרבא אמרי' דלהכי נתנה סתם כדי שיעשה בה כרצונו והיינו ההיא דיונתן ן' עוזיאל שא\"ל לשמאי הזקן דלא דמייא מתנתו למתנת בית חורון כלומר שאם במתנת יונתן ן' עוזיאל היה אומר הנותן בשעת נתינה הרי לך כל נכסי במתנה ואינן לפניך אלא בעבור שבני רעים וחטאים אז לא היה מתנתו מתנה שהרי ניכר מתוך מחשבתו שאין רצונו שיונתן ן' עוזיאל יתן לבניו שהרי הוא אמר לו שלא נתנה לו במתנה אלא בשביל שבניו רעים וחטאים ומחשבתו ניכרת שאין רצונו שבניו הרעים יהנו מנכסים האלו שמפני כך אמר שנתנה במתנה ליונתן ן' עוזיאל ואז דמי ממש למתנת בית חורון שגילה דעתו באותן הדברים שאמר ואינן לפניך כו' שאין רצונו שיקדישנה ה\"נ גילה דעתו בדברים אלו שאמר ואינן לפניך אלא בעבור שבנים רעים ובכל כה\"ג אף יונתן ן' עוזיאל מודה לשמאי הזקן דלא קנה דדמייא למתנת בית חורון אלא שבעובדא דידיה לא אמר כן אלא נתנה סתם וע\"כ זכה בה יונתן ן' עוזיאל והדברים נכונים לע\"ד ועיין למוהר\"י קורקוס רפי\"א מה' בכורים ד\"ח ודוק:
ובענין נותן מתנה ע\"מ להחזיר שאם לא החזירו לא זכה במתנתו למפרע יש חילוקי דעות בדבר דרשב\"ם ז\"ל בפ' י\"ן דקל\"ד הביא דבריו ה\"ה ז\"ל בפ\"ו מה' אלו כתב דדוקא בדאיתיה בעיניה או שאבדו בפשיעה ולא החזירו לא זכה במתנתו למפרע וז\"ל בפ' י\"ן שור זה נתון לך במתנה ע\"מ שתחזירהו לי נראה לי דאם מת בתוך הזמן דפטור לשלם דלא הוי שואל להתחייב באונסים ואף לא שומר להתחייב בגניבה ואבידה אלא מקבל מתנה הוא ולא מתחייב אלא בפשיעה: וכ\"כ הר\"ן ז\"ל בפ\"ק דקי' וסיים בלשונו שחייב בפשיעה מפני שחייב להחזירה ולא החזירה אין כאן מתנה עכ\"ל: ואולם הרא\"ש ז\"ל בפ' לולב הגזול כתב שחייב אפי' באונסים דכל שלא קיים תנאו הו\"ל שולח יד בפקדון דחייב אפי' באונסים. ועיין להרב בני אהרן ז\"ל בדקכ\"ז ע\"ג שעמד ע\"ד הרא\"ש ונ\"ט למה זה חייב באונסים וכת' דלהכי נתנו לו במתנ' ולא בשאלה לחייבו בכך וכאלו התנה בפי' ע\"מ שתתחייב בכך יע\"ש. ואין טעם זה נכון גבי אתרוג דשאול לא מהני ומתנה סתם לעולם אינו רוצה לתת. וע\"ש רבינו ישעיא כתב הרא\"ש דפטור מאונסים אבל חייב בגניבה ואבידה הואיל ונהנה מהני וכך הוא דעת י\"א דדוקא באונסים פטור ולענין הלכה מרן ז\"ל בש\"ע ח\"מ סי' רמ\"א פסק כסברת רשב\"ם דדוקא בפשיעה הוא דחייב ולכאורה איכא למידק דבא\"ח סי' תרנ\"ח ס\"ד פסק דאפי' באונסי' חייב שכתב שם גבי אתרוג דאפי' נאנס מידו ומתוך כך לא החזירו לא יצא ואמאי לא יצא כיון דפטור דאינו חייב בפשיעה וכבר הרב בני אהרן בדקכ\"ז ע\"ד נרגש מזה וכ' דגבי אתרוג דוקא חייב אפי' באונסין כסבר' הר\"ב העיטור ז\"ל דדעתו של נותן מסתמא יחזירנו והוי כאלו התנה בפי' שהתחייב אפי' באונסים ועוד דמיד שיצא בו חל עליו חיוב החזרה לידו וכשנאנס אחר שיצא בו הרי לא קיים תנאו בשעת שחל עליו החיוב יע\"ש ואין בדברים אלו כדי שביעה דמ\"ש דגבי אתרוג הוי כאלו התנה בפי' שיתחייב אפי' באונסי' לא ידענו טעמו מ\"ש אתרוג משאר דברים בענין חיוב אונסין ומ\"ש הר\"ב העיטור דבאתרוג דעתו שיחזירנו לו היינו דוקא כשהוא בעין דלא מהני חזרה משום דבעי ליה לצאת י\"ח אבל כל שנאנס ואינו בעין מה טעם יש לחייבו באונסים טפי משאר דברים גם מ\"ש דמיד שיצא בו חל עליו חיוב החזרה אין טעם בזה דאם נאנס מידו בעוד שהיה מוליכה אצלו שהלך לקיים תנאו מיד אחר שיצא בו למה יתחייב אז ואולם עיקר דברי מרן ז\"ל יש ליישב ע\"פ מה שנסתפק הוא ז\"ל בדקכ\"ח ע\"ד אם כשנאנס' המתנה מידו של מקבל דפטור מן התשלומי' לדעת רשב\"ם וסיעתו אם נתבטלה המתנה בכך או לא והמ\"ל ז\"ל בפ\"ג מה' אלו הי' נסתפק ג\"כ בזה וביאר הספק הזה בביאור יותר דנ\"מ לענין הפירות שאכל דאם לא נתבטל' המתנה מעיקרא ומה\"ט פטור [הנותן] באונסים שהוא לא התנה מעיקרא ע\"מ שתחזירהו לי אלא כשתהיה המתנה בעין אבל כל שאינה בעין לא התנה שתחזירהו לי לפ\"ז פטור מהפירות שאכל משא\"כ אם נאמר דסתמא התנה ואפי' כשנאנס שיחזירנה לו אלא שמה שאנו פוטרי' אותו מתשלומי' אינו אלא דאפי' לא קיים תנאו ונתבטלה מתנתו מ\"מ לא ירד לוקח זה להיו' כשואל אלא כש\"ש וא\"כ הרי הוא חייב בפירות שאכל ומורי הרב המו' מוהרי\"ן ז\"ל אמר עוד דנ\"מ למי שנתן מתנה והתנה עמו ע\"מ שיעשה לו דבר ונגנבה או נאבדה המתנה דהמקבל לא קיים תנאו כו' והמ\"ל ז\"ל כתב דמכח הסברא נ\"ל דאם נאנס נתבטלה המתנה בכך וחייב בפירות שאכל ויש סעד לזה ממה שחייבו אותו בפשיעה דאם אמרת בשלמא דנתבטלה המתנה ניחא דבפשיע' מיהא חייב דלא גרע זה מש\"ח אך אי אמרת דלא נתבטלה המתנה למה חייבו אותו בפשיעה ובסוף דבריו העלה דמדברי הרא\"ש בפ' לולב הגזול יש פנים לכאן ולכאן דדברי הי\"א מוכרחים לומר דנתבטלה המתנה ודברי ה\"ר ישעיא נוטים לומר דלא נתבטלה המתנה יע\"ש באורך ויערב לך ומיהו זה שהכריח דמדחייבו אותו בפשיעה ש\"מ דנתבטלה המתנה בכך הרואה יראה שאין בו כדאי להכריח כלל דאפי' כשנאמר דלא התנה מתחילה ע\"מ להחזיר אלא בדאיתיה בעין בשעת חזרת אבל כל דליתיה בעין לא התנה ולהכי כשנאנסה לא נתבטלה המתנה בכך מ\"מ כשפגע בה אין סברא לומר שלא יתבטל המתנה שאם דעתו על כך דאפי' בפשיעה לא יתחייב למה התנה מעיקרא ע\"מ שיחזירנה לו כיון דבידו של מקבל הוא שלא להחזירה בשפושע בו והסברא נותנת דכל שהיא בידו בעין או שאבדה בפשיעה שיתחייב בה שהרי רצונו הוא שיחזירנה אליו וברור וע\"פ האמור הנה מקום ליישב דברי מרן ז\"ל ואין דבריו סותרין זל\"ז והוא שמרן ז\"ל סובר דאע\"פ שהמקבל פטור מאונסים מ\"מ בפירות שאכל מיחייב שהרי נתבטלה המתנה מעיקרא כל שלא קיים תנאו ואפי' שהוא באונס וכהצד הא' שצידד הרב ז\"ל ולכן אע\"פ שבח\"מ פסק כרשב\"ם ז\"ל דפטור מתשלומי' כשנאנסה המתנה מידו או כשנגנבה מ\"מ בה' לולב פסק דאפי' נאנס האתרוג מידו לא יצא דכיון שנתבטלה המתנה מעיקרא הרי לא יצא בו י\"ח שהרי כשנטלו מעיקרא לא היה שלו ולא קרינן ביה לכם ונכון ועיין בס' בית יעקב סי' ס\"ז ודוק:
ולענין מתנה ע\"מ להחזיר אם זכה המקבל במתנה זו בגוף ובפירות או לפירות דוקא נראה מדברי הרא\"ש ז\"ל בפ' לולב הגזול דלא קנה גוף המתנה אלא בפירות דוקא שכתב ע\"ש הר' ישעיא ז\"ל וז\"ל והר' ישעיא ז\"ל הק' מה בין מתנה ע\"מ להחזיר לשאול בשניהם הוא שלו עד שיטלנו ושניהם אין הגוף קנוי לו ותירץ דמתנה ע\"מ להחזיר אינו חייב באונסים דלהכי יהבי ליה במתנה וכיון דאינו חייב באונסי' להכי קרינן ליה לכם אבל שאול שחייב באונסים לא קרינן ביה לכם עכ\"ל ויש לתמוה דכיון דהדבר תלוי בפטור אונסי' א\"כ גם בשאול יכול לצאת י\"ח בשפוטר אותו מאונסי' ואם נאמר דה\"נ ולא ממעטינן שאול אלא בשואל כדינו דמחייב באונסים ק' למה אמרו לא ליקני איניש לולבא לינוקא ביומא קמא דקטן מקנה קני אקנויי לא מקני הרי יכול להקנותו לקטן ע\"מ שישאלינו לו אח\"כ ויפטרנו מאונסים ובס' דברי אמת בקו' ב' ד\"ז ע\"ד הביא דברי הר\"י הללו ותמה עליו מנין זה וז\"ל ועוד תמהני על רבי' ישעיא מתנה לזמן אמאי לא נפיק י\"ח אתרוג וכמ\"ש הרא\"ש והכריח מההיא דלא ליקני איניש הושענא לינוקא ביומא טבא דינוקא מקנ' קני אקנויי לא מקני ואי מתנה לזמן מהני לקניי לינוקא עד שיצא בו ושוב לא בעינן שהינוקא יחזור ויקנהו אלא ודאי דשאני הקנאה לזמן דאין לו אלא הקנאה לפירות ולית ליה קנין הגוף וכמ\"ש הר\"ן בשם הרשב\"א בנדרים דכ\"ט דכל מתנה לזמן אינו אלא הקנאה לפירות אבל מתנה ע\"מ להחזיר קני ליה קנין הגוף וקרינן ביה לכם עכ\"ל ואי מהא לא אירייא שהרי כתב הריטב\"א בחי' שם בפ' לולב וערבה עלה דהך מימרא דלא ליקני איניש הושענא לינוקא כו' וז\"ל ינוקא מקנה קני אקנויי לא מקני י\"א דוקא בנותן במתנה גמורה אבל בנותן לו מתנה ע\"מ להחזיר לא דכיון דע\"מ כן נתנו לו אין אנו צריכין להקנאתו של קטן ואע\"ג דכל מתנה ע\"מ להחזיר לא חזרה המתנה אלא בהקנאה גמורה וקני ע\"מ להקנות הוא כדאיתא בנדרים וכדפרישנא התם ובפ' י\"ן מ\"מ כיון שאין הקטן הזה יודע להקנות ולא קיים תנאו שיחזירנו בהקנאה כראוי נמצא שבטל המתנה הראשונה ולא יצא מרשות בעלים ראשונים וכ\"כ בתוס' ויפה דקדקו כמנהגם אבל מדנקיט לה סתמא וסתם מתנה בי\"ט ע\"מ להחזיר היא כמ\"ש בפ\"ק דקי' יש לנו לומר דהא דר\"ז אפי' בנותן לתנוק כה\"ג הוא וכיון שהנותן הזה לא הוי בר אקנויי כי מתנה ליה מעיקרא ע\"מ להקנות הו\"ל תנאי שאי אפשר לקיימו בסופו והתנה מתחילתו שהוא כמפליגו בדברים והו\"ל תנאי בטל והמעשה קיים ונמצא שקנאו הקטן לגמרי אע\"פ שלא חזר והקנאו לבעלים הראשונים עכ\"ל :
והשתא אפשר שהר' ישעיא בשיטת דברי התוס' הללו שהביא הריטב\"א ז\"ל קאי דמפרשי לההיא דלא לקני איניש הושענא לינוקא כו' במתנה גמורה אבל במתנה ע\"מ להחזיר או במתנה לזמן שפיר דמי ואין מכאן תיובתא להר' ישעיא וממילא יתיישב נמי מאי דקשייא לן וברור עוד ראיתי להרב ד\"א ז\"ל שדחה דברי רבינו ישעיא מאותו שאמרו בפ' מי שאחזו ה\"ז גיטך ע\"מ שתחזירי לי את הנייר מגורשת ועיין בפי' רש\"י בפ' המביא תניין ד\"ך ע\"ב שכתב דהו\"ל כמתנה ע\"מ להחזיר משו\"ה היא מגורשת והשתא כיון דלית ליה קנין הגוף בגויה לא קרינן ביה ונתן ובעינן כריתות דלא להוי לבעל שום זכות בגויה וליכא עכ\"ל :
ולע\"ד י\"ל דאע\"ג דלית ביה קנין הגוף אלא קנין פירות אפי\"ה היא מגורשת גמור' דקנין פירות דהכא היא הגרושי' שהיא מתגרשת בה דאי אינה מתגרשת למאי יהבא ניהליה וכה\"ג אמרי' בפ' י\"ן דקל\"ז ע\"א דאפי' לרבי דאמר דאומר נכסי לך ואחריך לפ' דאין לראשון בו אלא פירות בלבד אפי\"ה גבי אתרוג כל כה\"ג יוצא בו הא' אע\"ג דלית ליה אלא קנין הגוף דהיינו פירותיו דאי ניפק לא נפיק ביה מאי יהביה ניהליה יע\"ש והא נמי דכוותא היא ודוק. ועיין להרא\"ש ז\"ל בפרק י\"ן שם עלה דהך מימרא שנראה ברור מדבריו דמתנה ע\"מ להחזיר קנה המקבל גוף ופירות והרב בני אהרן ז\"ל בדף קכ\"ז ע\"ג העלה בדעת רבינו ישעיה ז\"ל דס\"ל ג\"כ דקנה המקבל מתנה ע\"מ להחזיר גוף ופירות ומ\"ש כאן הרא\"ש ע\"ש דאין הגוף קנוי לו כונתו לומר שאין הגוף קנוי לו לגמרי שהרי צריך הוא להחזירו לקיים תנאו אבל מודה הוא ז\"ל דכל זמן שהוא בידו קנה אותו לגמרי גוף ופירות עכ\"ל
וזה דבר נכון ומקובל לע\"ד ויתיישב מה שהקשינו לדבריו דאמאי בשאול פטור מאונסים לא יצא י\"ח כיון שבדברי ר\"י הדבר תלוי בפיטור האונסים ובהכי ניחא דכל שפטור מאונסים אינו מצד הדין אלא שהמשאיל פטרו לא מהני מידי דכל שהמשאיל פטרו הו\"ל כמוחל לו חובו ולהכי בשואל כיון שהוא מצד הדין חייב באונסים לא חשיב לכם משום שפטרו המשאיל אבל במתנה ע\"מ להחזיר שפיטור האונסים בא לו מפני שהגוף קנוי לו חשיב שפיר לכם והדברים נכונים: ולפ\"ז נמצא שאין מי שיאמר דמתנה ע\"מ להחזיר שלא קנה המקבל גו' ופ' דא\"כ יש לתמוה על מוהר\"ש גאון ז\"ל שכתב בספר משפטים ישרים סי' ב' ד\"ג ע\"ד שנר' לי דמתנה ע\"מ להחזיר לא קנה גוף ופירות אלא פירות לבד. וכבר הביא דבריו שם בס' ד\"א שזה הפך דעת כל הראשונים ז\"ל. והרא\"ש בפ' י\"ן ביאר הדבר ביותר כמ\"ש הרב בני אהרן ז\"ל והרב ד\"א ז\"ל גם ממ\"ש הרא\"ש בפ' לולב הגזול וכן הר\"ן והריטב\"א ז\"ל בחי' לק' דמ\"ח דבמתנה ע\"מ להחזיר כשחוזר ונותנה צריך הקנאה אחרת מבואר דעתם דקנה אותם המקבל גוף ופירות ואולי סובר הוא דלא אמרו כן אלא גבי אתרוג דוקא דכל שלא קנה גוף האתרוג לא קרינן ביה לכם אבל בשאר מתנות דעלמא אפי' כשאומר בלשון מתנה ע\"מ להחזיר לא קנה אלא הפירות בלבד דהו\"ל כמתנה לזמן ובהכי יתיישב קושיית האחרונים עמ\"ש הרא\"ש בפ\"ק דק' דשואל טבעת מחבירו לקדש בו את האשה היא מקודשת דכיון שאמר לו שהוא רוצה אותו לקדש בו את האשה ונתנו לו אמדינן דעתיה שנתנו לו באופן המועיל לקדש את האשה ואם לא יועיל לשון שאלה נותנו לו במתנה ע\"מ להחזיר יע\"ש והקשה עליו דא\"כ גבי אתרוג למה ממעטינן שאול מדכתיב לכם והא כששואל ממנו לצאת י\"ח נימא שהוא נותנו בלשון המועיל דהיינו במתנה ע\"מ להחזיר:
ועיין בזה להר\"ב ט\"ז בה' ציצית סי' י\"ד ולהרב מג\"א בה' לולב סי' תרנ\"ח ובס' יד משה ח\"ג סי' ב' יע\"ש. וע\"פ האמור הנה נכון דגבי קדושין אף כי מפרשינן דבריו במתנה ע\"מ להחזיר לאו מתנה גמורה היא אלא דומיא דשאלה שלא קנה אותו אלא לפירותיו ה\"ן במתנה זו לא קנה אותה אלא לקדש בו את האשה ואח\"כ יחזירנה לו לכתחילה ואינו צריך הקנאה אחריתי אבל גבי אתרוג דצריך שיקנו במתנה גמורה אף הגוף כל שלא פי' הנותן דבריו אנן לא מפרשינן ליה כיון דבלשון שאלה קאמר וישוב זה כתבו בס' בית יעקב סי' קס\"ז יע\"ש אמנם מלבד שדברי הרא\"ש בפ\"ק דקי' ודפי' י\"ן אינן עולין יפה בהכי שהוא ז\"ל דימה קידושי' ואתרוג כי הדדי נינהו גם דברי הריטב\"א דפ' לולב וערבה שכתבנו לעיל נראה בהדיא דלא מחלק ביניהם שכתב בפי' דבכל מתנה ע\"מ להחזיר כשחוזר ונותנה לנותן צריך הקנאה אחרת יע\"ש:
ומה שנלע\"ד ליישב בדברי הרא\"ש ליישב קו' האחרונים הלזו אכתוב לקמן בס\"ד ובעיקר דברי הריטב\"א ז\"ל דפ\"ק דקי' והרא\"ש בפ' לולב הגזול שכתבו דבמתנה ע\"מ להחזיר כשחוזר ונותנה לבעלים הראשונים דצריך הקנאה אחרת הק' על הר\"ב ב\"א בדקכ\"ח ע\"ג ממ\"ש בפ' י\"ן דקל\"ז הרי הוא מוקדש והרי הוא מוחזר דאיך הוא מוחזר כל שאינו יכול להקנותו בהקנאה גמורה שהרי הקדישו והוא ז\"ל תי' דההקדש לא חל עד שיחזירנו וא\"כ עכשיו יכול להקנותו ואח\"כ יחול ההקדש וסבור הייתי לחלק בין אתרוג לשאר דברים אבל דברי הריטב\"א דפ\"ק דקי' אינן מובנים כן אבל עוד יש לחל' שאף הם ז\"ל לא אמרו כן אלא באומר ע\"מ שתחזירהו לי אבל באומר ע\"מ שתחזירהו סתם כיון דבחזרה כל דהו סגי אף הקדישו ודאי דלא בעי הקנאה אחרת והדברים נכונים ולדידי יש לגמגם בר מההיא דס\"פ השותפי' גבי קני ע\"מ להקנות דיליף לה מקנין סודר ואמאי לא יליף מקרא וי\"ל וק\"ל וכתב עוד שם הר\"ב ב\"א דכל שלא החזירו בהקנאה אחריתי יכול עדיין לחזור וליטלו ולהחזירו לו אחר ימים כדי לקיים תנאו כי כל עוד שלא הקנאו לו בדרך הקנאה ברשות המקבל איתיה עדיין וגם אם נאנס בידו של הנותן חייב המקבל באונסים עדיין כי ברשותו הוא עומד כל שלא חזר והקנאו לו בהקנאה גמורה עוד כתב דנ\"מ שאם רוצה להחזיר הדמים ולא החפץ מחזיר כדין גנב וגזלן דקונים בשינוי ואפי' שהוא בעין מחזיר הדמים ה\"נ כל שלא חזר והקנאו אפי' שהוא ביד הנותן עדיין לא זכה בו ושל המקבל הוא שהרי קנאו הוא תחילה במתנה ומחזיר לו הדמים ולא החפץ עכ\"ל הנה זה שכתב שאם רוצה הוא להחזיר הדמים ולא החפץ דשפיר דמי ודימה אותו לדין גנב וגזלן דקנה אותו בשינוי דמחזיר הדמים אם מדין גנב וגזלן יליף לה לע\"ד לא דמייא כלל דהכא אם עיקר תנאו שהתנה ע\"מ שתחזירהו לי אינו אלא החפץ שהוא נותן לו שיחזירנו אליו הנה כל שלא קיים תנאו והחזירו כדרך שהתנה להחזירו לא קנאו המקבל והיכי מהני חזרת דמים מה שא\"כ בגנב וגזלן שקנאו ביאוש ושינוי אלא הרב סמך עצמו אמ\"ש בתחילת דבריו דבמתנה ע\"מ להחזיר חזרת דמים מהני אפי' בשהכלי בעין זולת באתרוג דבעי ליה לצאת י\"ח וכמו שהכריח מדברי הרא\"ש בפ\"ק דקי' גבי המקדש בטבעת שאולה יע\"ש:
ולענין האומר שור זה נתון לך במתנה ע\"מ שתחזירהו דאמרי' בפ' י\"ן דהקדישו והחזירו דהרי הוא מוקדש ומוחזר עיין לה\"ה בפרקין שנסתפק אם המיתו והחזירו אי הוי כהקדש ועיין להר'ב ב\"א בדקכ\"ח ע\"א שכתב דמדברי הרא\"ש בפ' לולב הגזול שכתב דאפי' במתה מחמת מלאכה חייב נראה דס\"ל דמתה לא הוי חזרה דאי לא אמאי חייב תיהדר הבהמה כמו שהיא מתה וזה אינו לע\"ד דאפשר דכתב כן להיכא שאמר ע\"מ שתחזירהו לי דכל שאמר לי לא נסתפק ה\"ה ז\"ל דודאי ראוי לי קאמר כמ\"ש הוא ז\"ל וע\"ע בדקכ\"ט ע\"א שעמד עוד ע\"ד ה\"ה והוסיף להביא ראיות דהמיתו והחזירו לא חשיבא חזרה יע\"ש והיכא דמכרו והחזירו פשט הרב בדקכ\"ח מדברי הריטב\"א בסוגיי' דפ\"ק דקי' והר\"ב התרומות בשער ב' והנ\"י בפ' י\"ן כתבו דחשיבא חזרה כל שלא אמר לי יע\"ש:
והנה עלה דאמר רבא אתרוג זה נתון לך במתנה ע\"מ שתחזירהו נטלו והחזירו יצא לא החזירו לא יצא כתב ע\"ז הרא\"ש ז\"ל בפ' לולב הגזול ע\"ש הר\"ב העיטור מסתברא דכיון דהמקבל מתנה יודע שהנותן אינו נותן במתנה גמורה שהרי צריך הוא עדיין לצאת בו שאין לו לולב אחר אין צריך לפרש לו ע\"מ להחזיר אלא נותן לו סתם והמקבל מחזיר לו סתם ואין צריך תנאי ע\"כ וכתב עליו וז\"ל וכבר פשוט הוא דלענין לצאת בו יותר טובה מתנה ע\"מ להחזיר אלא שבא לחדש דאפי' במתנה סתם הוא ע\"מ להחזיר ואם לא החזיר לא יצא עכ\"ל ודבריו צריכין ביאור דכיון דיותר טובה מתנה עמ\"ל למה הוצרך לומר דבא לחדש דמתנה סתם הוי כמתנה עמ\"ל לענין שאם לא החזירו לא יצא לימא דהיא גופא בא לחדש דמתנ' סתם נמי מהני כמתנה ע\"מ להחזיר ותו דאיך יתכן דמתנה סתם שהיא מתנת עלמין תהיה גרועה ממתנה עמ\"ל והלא רבא היא גופא אשמועינן דמתנה עמ\"ל חשיבה מתנה כמתנת עולמית ואיך תהיה יפה כחה יותר ממנה ותו דמה הוק' לו להרא\"ש בדברי הרב העיטור שהוצרך לומר דברים אלו ונראה דט\"ס יש בדבריו וצ\"ל ודבר פשוט הוא דלענין לצאת בו יותר טובה ממתנה עמ\"ל וכונתו לומר דבמתנה סתם ודאי עדיפא ממתנה עמ\"ל ומה שהוצרך לומר הרב העיטור דבאתרוג אין צריך לפרש ע\"מ להחזיר דמשמע דמתנה סתם לא מהנייא לצאת ועל כן צריכין אנו לומר דכונתו של הנותן הוא ע\"מ להחזיר אין הכונה לענין לצאת בו אלא לענין החזרה אינו צריך לפרש כדי שיחזירנו לו דסתם נמי הוי כמפרש ודבר זה נ\"ל אמת ויציב בהבנת דברי הרא\"ש למעיין בדבריו היטב :
והנה הרשב\"א בתשו' הביאה מרן ב\"י בח\"מ סי' רמ\"א חולק ע\"ד הר\"ב העיטור ז\"ל וס\"ל דאפילו באתרוג כל שלא אמר לי שכונתו הראוי לי ולא קבע זמן בחזרתו יכול הוא לקיים תנאו ולהחזירו לו אחר המועד כשירצה וכ\"כ הר\"ב ב\"א בדקכ\"ח ע\"ד דהרשב\"א והר\"ב העיטור חלוקים בדבר וא\"כ ק' טובא על הרב המפה בח\"מ סי' רמ\"א הביא דברי הרשב\"א בתשו' הלזו דאפי' באתרוג נמי יכול לקיים תנאו כל זמן שירצה ואלו בא\"ח סי' תרנ\"ח הביא מרן ב\"י בש\"ע דברי הר\"ב העיטור דבאתרוג אפילו בסתם הוי כמפרש ולא הגיה עליו כלום והסכים לדבריו והיותר תימא על הרב מג\"א א\"ח סי' תרנ\"ח סק\"ד שעלה לחלק בין אומר לי לאומר ע\"מ שתחזירהו סתם כדעת הרשב\"א בתשו' והוא פלא דמאחר דמרן שם ס\"ד הסכים לסברת הרב העיטור היאך עלה בדעתו לחלק בהכי ע\"פ סברת הרשב\"א ועיין בס' בית יעקב סי' קי\"ד :
ולענין הלכה הסכים הרב ב\"א בדקכ\"ח ע\"ד כס' הרשב\"א והריטב\"א דכל שלא אמר לי ולא קבע זמן בחזרתו מחזירו כשירצה: עוד כתב דלדע' הריטב\"א בפ\"ק דקי' משמע דאפי' אמר לי יכול להחזירו יום אחד קודם יציאת החג ובהכי מקיים תנאו יע\"ש : ולענין מי שלא אמר לי והנותן אומר אני צריך לו עכשיו עיין עוד להרב ב\"א בדקכ\"ט ע\"א שהביא דברי הרי\"ף דכל שמברר ע\"י שכיניו וקרוביו שהוא צריך לו נוטלין אותו ממנו וחילק עוד בדבר שאם בשעת נתינת המתנה הדבר ידוע שלאחר ימים הוא צריך לו אמדי' דעתיה דלהכי אמר והתנה שיחזירינו משום דבעי ליה לאותו הזמן ואז אינו צריך ראיה יע\"ש וע\"ע שם בדקכ\"ח ע\"ג לענין מי שלא החזיר המתנה לזמן שקצב הנותן דלא הוייא מתנה אפי' החזירה אח\"כ ועיין להריב\"ש בסי' שמ\"א:
ולענין האומר הרי לך דבר זה במתנה ותחזירהו לי ולא אמר ע\"מ שתחזירהו לי מבואר מדברי הרא\"ש בפ' לולב הגזול דבאתרוג במתנה כה\"ג אינו יוצא י\"ח שכתב שם דבאומר לו יהא שלך עד שתצא בו ואח\"כ יהא שלי כבתחילה לא יצא דהוי כמו שאול והביא דבריו לפסק הלכה מרן ז\"ל בש\"ע א\"ח סי' תרנ\"ח ומשמע דה\"ה באומר הרי לך במתנה ותחזירהו לי דהוי כאומר הרי הוא שלי כבתחילה וכ\"כ מרן ב\"י בי\"ד סש\"ה בס' ב\"ה ע\"ש תשו' הרשב\"א ז\"ל בענין פדיון הבן שאם נתן לכהן חמש סלעים ואמר לו הרי לך במתנה ואתה תחזירם לי שאין בנו פדוי ונ\"ט הרב ש\"ך זל שם סק\"ח דשאני מתנה ע\"מ להחזיר דהרי גמר בלבו שיהיה מתנה לשעה אחת אבל כשאמר ואתה תחזירם לי לא גמר בלבו אפי' לשעה אחת ועיין בא\"ח סי' תרנ\"ח ס\"ד וס\"ה עכ\"ל ועיין שם להר' ט\"ז דמשמע דס\"ל דלשון זה דותחזירהו לי הוי כאומר ויהא שלי כבתחילה:
ומורי הרב נר\"ו תמה עמ\"ש הרב מג\"א ז\"ל בא\"ח סי' תמ\"ח סק\"ה מי שנתן חמץ לגוי במתנה ואמר לו הריני נותנו לך במתנה ואתה תחזירהו אחר הפסח דשרי בהנאה אחר הפסח דלא הוי חמץ של ישראל שהרי אין המתנה תלויה בחזרה שאף אם לא יחזירנה הגוי לישראל הוי מתנה פשיטא דשרי מדינה אם לא משום חומרא דחמץ עכ\"ל ולפי תשו' הרשב\"א הלזו שהביא מרן בב\"ה שם גבי פדיון משמע בהדייא דהמתנה לא יצאתה מרשות הנותן כל עוד שלא אמר ע\"מ שתחזירהו לי דכשאומר ואתה תחזירהו לי הוי כאומ' יהא שלי כבתחילה ולא יצא מרשות הנותן אפי' שעה אחת עכ\"ל מו\"ה:
ולע\"ד דברי המג\"א ז\"ל נכונים בטעמם ונימוקם עמם והן קדם נעמוד בעיקר דברי הרשב\"א ז\"ל בתשו' הלזו שהביא מרן ז\"ל בב\"ה גבי פדיון הבן שנראין סותרין למ\"ש הוא עצמו בחי' למס' נדרים בסוף פ' השותפין עלה דאמרי' התם ל\"ש אלא בשאמר ואינן לפניך כו' אבל אמר ויבא אבא מדעתו הוא דא\"ל וכתב ע\"ז הרשב\"א מדעתו הוא דקאמר ליה כלומר ואם אתה חפץ יבא אבא א\"נ מפייס אני שיבא אבא ונ\"ל דמהכא שמעינן דהאומר לחבירו הרי זה מכור לך או נתון לך ואתה תעשה כ\"וכ אינו תנאי אלא מדעתך קאמר ליה דכל מי שאינו אומר לו בלשון תנאי אינו תנאי והמתנה קיימת והשאר אלו רצה יעשה ואי לא רצה לא יעשה וכההיא דאמר הבו ד' מאה זוזי לפלנייא ולנסובי ברתי דאמרינן ד' מאה זוזי יהבינן ליה וברתיה אי בעי נסיב ואי ל\"ב לא נסיב כדאיתא בביצה פ' יו\"ט וללישנא בתרא דרבא דאמר אפי' יבא אבא אסור היינו משום דסעודתו מוכחת עליו דמה שאמר משום תנאי גמור קאמר ואע\"ג דלא אמרו בלשון תנאי והאי דינא נמי איכא למילף מהכא עכ\"ל הרי שכתב דכל מי שאינו אומר בלשון תנאי אינו תנאי אלא מדעתו קאמר וזה הפך דבריו שבתשו' הנז' שכתבנו דאפי' באומר ואתה תחזירהו לי דלא יצא ידי נתינה:
ודוחק לחלק בין כשאומר ותחזירהו לכשאומר ואתה תעשה דבר פ' שלא דבר בגוף המתנה דאדרבא לע\"ד איפכא מסתבר' דכשדיבר בגוף המתנה ואמ' שיחזירנה לו איכא למימר דאם תרצה קאמר כיון שאנו רואים שדעתו לתת מתנה לחבירו ואיך חוזר ואומר שיחזירנה לו אלא ודאי דמדעתו קאמר שיחזיריה לו ע\"כ נלע\"ד לומר דכל שלא התנה בפירוש אלא שאמר בלשון הזה ואתה תחזירה מדי ספקא לא נפקא שמא יהיה כוונתו לתנאי גמור שיחזירנה לו מיד או שיחזירנה לו ברצונו כשירצה וכיון שכן בענין אפוקי המתנה מרשות המקבל לא מפקינן לה מספיקא אחר שזכה במתנה לפי שעה דדמי האי מילתא לבריא בחיובא וספק בחזרה ואמרינן שכונתו היתה שיחזירנה לו כשירצה כיון שלא פירש בהדייא והתנה בתנאי גמור והן הן דברי הרשב\"א בחי' לנדרים שכתבנו ויפה כתב הרב מ\"א ז\"ל שלענין חמץ בפסח במתנה כי האי מדינא אינו עובר עליה בבל יראה כיון דזכה בה המקבל מדינא ויצאת מרשות הנותן לא כן לענין פדיון הבן כתב הרשב\"א בתשו' שלא יצא ידי נתינה כיון דאיכא למימר שדעתו היה לתנ' גמור שיחזירינה לו מיד וכיון דלא גמר ונתן במתנה גמורה לא יצא ידי נתינה אע\"ג דזכה הכהן במה שבידו דאנן דעת הנותן בעינן שיתנינה בכל לבו והרי אשכחן בנותן מתנה סתם ואח\"כ גילה דעתו שלא נתנה לו בכל לבו שלא יצא ידי נתינה אע\"פי שהכהן זכה בהם ואינו מחזיר לו וכמ\"ש הרשב\"א באותה תשובה עצמו הביאה הש\"ך שם וכההוא עובדא דר' חנינא יע\"ש : וע\"פ האמור בזה דשאני פדיון הבן דבעי' נתינה בכל לבו וכל שלא גמר ונתן לא יצא ידי נתינה אע\"פ שמן הדין זכה בהם המקבל מינח ניחא לי עוד מה שהק' מורי הרב במ\"ש הר\"ב המפה ע\"ש תשו' הריב\"ש שם בי\"ד סש\"ה דפדיון הבן אי אפשר ע\"י שליח :
ותמה עליו מהא דאמר רבא בפ\"ק דקי' דפדיון הבן אין בנו פדוי במתנה ע\"מ להחזיר ואסיק רב אשי דכיון דמתנה ע\"מ להחזיר שמה מתנה אף פדיון הבן בנו פדוי ואם איתא דפדיון הבן ליתיה ע\"י שליח למה לן למתלי טעמא משום דמתנה עמ\"ל שמה מתנה דמשמע מינה דאם לא קיים תנאו ולא החזירו אין מתנתו מתנה תיפוק ליה דכיון שהתנה בדבר שא\"א לקיימו ע\"י שליח התנאי בטל והמעשה קיים כדאיתא בר\"פ המדיר דע\"ד :
ועיין לה\"ה ברפ\"ו מה' אישות ולהרב ל\"מ שם ואפי' כי מחזירם הכהן לב\"הב אח\"כ בנו פדוי דכיון דדינא הוא התנאי בטל והמעשה קיים כי מחזירם הכהן לבע\"ה מתנה הוא דיהיב ליה דהרי מדינא זכה הוא במתנתו א\"ד נר\"ו ולדידי ע\"פ האמור ניחא כיון דס\"ס אבי הבן לא גמר ויהיב לשם מתנה גמורה אע\"ג דדינא הוא דתנאו בטל מ\"מ כיון דהוא לא גמר ויהיב לשם מתנה גמורה לא יצא י\"ח נתינה כמדובר וכדמוכח ההוא עובדא דר\"ח דהוה אזיל ואתי קמיה ההוא גברא שכתב הרשב\"א דאפי' ר\"ח לא החזיר המעות לנותן לא יצא ידי נתינה כן נלע\"ד. וכבר כתבתי בזה בספרי הקטן ח\"א ה' ברכות שורש נוסח ברכות דל\"ז יע\"ש:
ולענין אי שרי ליתן חמץ לגוי במתנה ע\"מ להחזירו אחר הפסח מדברי רבינו בפ\"ד מה' חו\"מ הל' ו' והל' ז' נראה דאיכא איסור' דאוריית' ואם עשה כן עבר על בל יראה ובל ימצא וטעמא ביארו הרדב\"ז בתשוב' החדשות בלשונות הרמב\"ם סי' מ\"ג כיע\"ש ועיין במ\"ש הלח\"ם על דברי רבינו וצריך להתיישב מהו כונתו בתשוב' החדשות ואולם הג\"מ בפ\"ו מה' שבת והת\"הד סי' ק\"ך והרדב\"ז ח\"א סי' ר\"מ הביא דבריהם המג\"א בסי' תמ\"ח סק\"ה ס\"ל בהדייא דהנותן חמץ לגוי במתנה ע\"מ להחזיר אינו אלא חומרא בעלמא ואינו עובר עב\"י וב\"י מדאורייתא :
עיין להרב הגדול מהריט\"א ז\"ל בס' קהלת יעקב סי' קל\"ח דמ\"א שעמד על דבריהם ורצה להשוות ס' רבינו עם סברת הגהות מיימוני' ע\"פ מ\"ש הרב מוהר\"י ן' מיגאש הביאה הרב ברכי יוסף בי\"ד סי' ש\"ה והיא עתה במודפסות סי' מ\"ג דהנותן מתנה ע\"מ להחזיר והחזיר אותה בע\"כ דחשיב קיום התנאי בזה ונתקיים המתנה למפרע הפך מ\"ש הריב\"ש בסי' שמ\"א דקיום התנאי כזו לא חשיב חזרה ולא נתקיימה המתנה למפרע ובזה השוה הדעות כיע\"ש אלא שמצא תשו' אחרת למוהר\"י נ\"מ הביאה הרב מח\"א ה' זכיה סי' י\"ט דמשמע דס\"ל כסברת הריב\"ש ועלה ליישבם יע\"ש ועלה בידינו דהנותן מתנה ע\"מ להחזיר ולא החזיר ברצונו כי אם ע\"י כפיה במחלוקת הוא שנוי דלדעת הריב\"ש כיון שנתבטל התנאי נתבטל המעשה ולא חשיב חזרה זו דבע\"כ קיום התנאי ולדעת מהר\"י ן' מיגאש דת' דסי' מ\"ג אף חזרה זו דבע\"כ חשיב קיום התנאי ולא נתבטל המעשה ומכאן נ\"ל דהנותן אתרוג במתנה ע\"מ להחזיר ואחר שיצא י\"ח לא רצה להחזירו ברצונו עד שכפו אותו והחזירו כיון דבמחלוקת הוא שנוי ונתבטלה המתנה למפרע צריך לחזור וליטול מספק ולפי מ\"ש מהריט\"א כדי ליישב שתי תשו' למוהר\"י ן' מיגאש נראה דאפי' לדעתו לא יצא י\"ח יע\"ש:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מצוה לקיים דברי המת אי אמרינן בקטן נמי מת \n ש' בחיי ראובן כו' שמצוה לקיים דברי המת. הנה בענין דמצוה לקיים דברי המת ראיתי להמרדכי ס\"פ מי שמת דכתב שם וז\"ל ובקטן לא שייך לומר מלד\"ה דאמר רב מנין למש\"מ דכתיב איש כי ימות יש לך העברה אחרת שהיא כזאת ואיזו זו מתנת שכ\"מ איש אין קטן לא ואפילו לר\"ן דאמר משכ\"מ כדי שלא תטרף דעתו עליו לא שייך גבי קטן מלד\"ה מדיוקא דשמעתתא דטעמו דש\"מ דמתנתו מתנ' כדי שלא תטרף דעתו היינו משו' דבבריא מקנה כסף בשטר ובחזקה ורב נחמן סובר קטן אינו יכול להקנות לא בכסף ולא בחזקה דאמר רב נחמן אמר שמואל למכור בנכסי אביו עד שיהא עשרים הילכך גבי יתום ביה מלד\"ה דאין בצוואתו כלום והני מילי בפחות מי\"ג שנה דלא ידע דאין מתנתו מתנה לגבי ממקרקעי אבל לגבי מטלטלין מתנתו מתנה ואפי' בפחו' מי\"ג שנה ואפי' לא ידע בטיב משא ומתן דצוואתו קיימת דתנן הפעוטות מקחן מקח כו' כבר שית כו' ולא פליגי כל אחד לפום חורפיה משום כדי חייו כו' הילכך כל מקרקעי שהניח היתום נפלו לפני היורשין וחולקי' בשוה ומטלטלין זכה בהם שמעון בצואת היתום לפי הדין דהלכתא כמר בר רב אשי דאמר מתנתו מתנה ושלום מאת גרשון בר יאודה עכ\"ל מבוארין דבריו של המרדכי הללו שלא היו דבריו אלא בדין מתנה ש\"מ שדבריו ככתובים וכמסורים דמו דלגבי קטן לא אמרינן הכי כיון שאם היה בריא אין מתנתו מתנה וממילא בש\"מ אין דבריו מועלין דכל דליתיה בבריא ליתיה בש\"מ אבל במטלטלין מהני מתנתו וצואתו ודבריו כמסורי' דמו הואיל ואיתיה בבריא אמנם בענין צואה סתם ליורשיו שיתנו והוא לא נתן בעצמו בדין משכ\"מ בזה לא דיבר המרדכי וק\"ט על מרן ב\"י שציין דברי המרדכי לענין צואת הקטן אי אמרי' ביה מצוה לקד\"ה מה שלא דיבר המרדכי ואע\"פ שלשון המרדכי הוא אי אמרי בקטן מצוה לקד\"ה עכ\"ל שלשון מושאל נקט והכונה אי מקיימין היורשין מתנתו שנתן בצואתו:
וכבר ראיתי למופת הדור הרב החסיד כמוהריט\"א נר\"ו בס' שמחת י\"ט סי' כ\"א דע\"ח ע\"ב ד\"ה וביותר שתמה על מרן ב\"י ומרן החביב שנגרר אחריו בזה וכתב דלשון המרדכי במ\"ש מלד\"ה הוא לשון מושאל כאשר יראה הרואה העומד בדבריו דלענין דינא אפשר לומר דאם יהיה האופן באחד מן האופנים שכתבו הראשונים דשייך מלד\"ה כנז' אה\"ן דאפי' בקטן נמי שייך לומר מלד\"ה אלא דבנדון זה דתשו' מרדכי דאיירי בקרקע כיון שאין מתנתו מתנה כדין משכ\"מ לא שייך לומר דמלד\"ה כיון דקרקע כל היכא דאיתא ברשותא דיורשי' איתא ולא שייך ביה לומר אם הושלש ביד שליש מתחילה לכך או לא יע\"ש:
ולע\"ד אין ספק שמרן ב\"י דקדק שפיר מלשו' המרדכי שסיים וכתב הילכך כל מקרקעי שהניח היתום נפלו לפני היורשי' וחולקי' בשוה ומטלטלין זכה בהם שמעון בצואת היתום לפי הדין וכן ממ\"ש תחילה אבל לגבי מטלטלין מתנתו מתנה ואפי' לא ידע בטיב משא ומתן וצואתו קיימת משמע דתרתי קאמר הן בשנתן היתום בעצמו במתנה שכ\"מ שאומר אני נותן לפ' כ\"וכ או יטול ויחזיק פ' כ\"וכ בין שמצוה ליורשים ליתן מטלטלין שהושלשו ביד פי למ\"ד או אפי' לא הושלשו אלא שמצוה ליורשיו ליתן למ\"ד כיון דמתנתו מתנה בבריא אף בדין שכ\"מ איתיה ואף במצוה לקיים דברי המת איתיה ומש\"ה דקדק המרדכי לכתוב לשון מתנה וצואה באופן דכונת הב\"י במ\"ש עיין במרדכי בפ' מי שמתו אי אמרי' בקטן מלד\"ה כו' דכונתו לומר דשם מבואר דבמתנת קרקע לא אמרי' מלד\"ה כיון דאפי' נתן הוא בעצמו במתנת שכ\"מ לא מהני ולא חיישי' לשמא תטרף דעתו ה\"נ בציוה ליורשיו נמי לא מהני צואתו דאין כאן מלד\"ה אמנם במטלטלין שאם נתן הוא בעצמו מתנתו מתנה בין בבריא בין בשכ\"מ ה\"ן כי ציוה לתת למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה איכא מצוה לקד\"ה אמנם דברי מרן החבי\"ב ז\"ל בסי' רנ\"ב הגב\"י אות מ' שסיים ע\"ד מרן הב\"י שכונת מרן לומר שהמרדכי כתב דבקטן לא אמרינן מצוה לקד\"ה עכ\"ל : והוא תימא דלא כתב המרדכי כן אלא גבי מתנת קרקע ולא לגבי מתנת מטלטלין כמדובר:
וראיתי עוד להרב מוהריט\"א נר\"ו שם בד\"ה ומ\"ש עוד מע' השואל ה' י' דאפשר דבנ\"ד לא שייך ביה דין מלקד\"ה דקטנים לאו בני מעבד מצוה נינהו הנה לע\"דן דמדברי הפוסקי' נראה דדין זה איתיה אפילו ביתומים קטנים דהא הראשונים חזרו לומר דכיון דקי\"ל מלקד\"ה למה תקנו חז\"ל דין מתנת שכ\"מ וגזרו דדברי שכ\"מ ככתובים כו' וכן חקרו הרמב\"ן והרשב\"א והר\"ן והריטב\"א ושאר הראשונים בפ\"ק דגיטין עלה דמתני' אמר תנו מנה לפ' ה\"ז יתנו לאחר מיתה ופרכינן והא לא משך כו' ואם איתא דדין זה לא נאמר בקטנים הרי התירוץ מבואר דדין מתנת שכ\"מ תקנו חז\"ל כי היכי דליהני אפי' לגבי יתומים קטנים ומדלא תירצו הכי ש\"מ דדין מלקד\"ה שייך אפילו בקטנים וכ\"כ הר\"ב תומת ישרים סימן ע\"ח עכ\"ל . ותמהני דבהדיא כתב הר\"ן בפ\"ק דגיטין על מתני' דתנו מנה לפ' יתנו לאחר מיתה דמוקמינן לה במשכ\"מ דטעמא דלא מוקמינן לה אפילו בבריא ומשום דמלקד\"ה משום דאי משום מלקד\"ה לא מיחייבי יתומים קטנים דלאו בני מעבד מצוה נינהו ומתני' בשכ\"מ דמשעה שאמר תנו מנה זה זכה בו יע\"ש:
ואולי דכונת הרב נר\"ו לומר דשאר הראשונים דלא תי' כתי' הר\"ן ז\"ל משמע דפליגי עליה דס\"ל דדין מלקד\"ה שייך אפילו ביתומים קטנים אלא דכל כי הא היה לו לפרש שלדעת הר\"ן אינו כן ואין ספק שעל דברי הר\"ן ז\"ל הללו כיוין הרב מהר\"א הלוי ז\"ל בתשו' הרב תמים דעים סימן ע\"ח שכתב וז\"ל וא\"ת משום דמלקד\"ה קטן לאו בר מצוה הוא ודברים אלו מבוארים בגמ' ערוכה ובדברי הר\"ן ז\"ל בכמה דוכתי עכ\"ל והרב ת\"הד ז\"ל שם כתב עליו לא ידעתי אנא מצא דבר זה בגמ' ערוכה דלא אשכחן האי אלא גבי פריעת בע\"ח דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו כדאיתא בפרק שום היתומים והביאוהו התוס' בפרק הכותב ובכמה דוכתי אבל גבי מצוה לקד\"ה לא אשכחן אע\"ג דאפשר למילף מהתם מ\"מ אין גמ' ערוכה בכך יע\"ש וכנראה דאשתמיט מיניה דברי הר\"ן בפ\"ק דגיטין שכתבנו דס\"ל בפשיטות דאף במצוה לקד\"ה אמרי' יתומים קטנים לאו בני מעבד מצוה נינהו:" + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ש\"מ \n שאמר תנו ד' מאות זוזי לפלוני וישא בתי ה\"ז כמי שנתן מתנות כו'. הכי איתא בפרק המוכר את הבית כו' והובא בביצה דף כ\"א ההוא גברא דאמר הבו ד' מאות זוזי לפלניא ולנסוב ברתי כו' ופי' רש\"י שם ומצוה מחמת מיתה היה וכלשון הזה כתב בפ' המקבל דק\"ד ע\"ב ד\"ה ההוא דאמר להו ועיין למרן החבי\"ב ח\"מ סימן רנ\"ג הג\"הט אות פ\"א ובמאי דמחלק הש\"ס בין היכא דאמר מעיקרא הבו ליה ת' זוזי והדר לנסוב ברתי להיכא דאמר איפכא הת\"הד סי' ש\"ן והרב מ\"ץ ח\"א סי' י\"ד והראנ\"ח ח\"א סימן ע\"א כתבו בדעת רש\"י ותוס' דמשמע להו דטעמא דמילתא משום דתפסי' לשון ראשון לעולם דומיא דהרי עלי תודה דמייתי הש\"ס מקמי הכי וה\"נ כי אמר הבו ליה זוזי ברישא תפסי' האי לישנא ודיבורו השני של הבת לא קפדינן ביה ומש\"ה זוזי שקיל ברתיה אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב אבל כי אמר לנסוב ברתי ברישא קפיד הוא על לקיח בתו ומ\"מ בלקיחת בתו מקנה ליה ת' זוזי שיודע הוא שלא יקח את בתו חינם ועיין להרב ת\"הד בסי' הנז' שהק' ע\"ז דכיון דש\"מ יכול לחזור בו מה טעם י\"ל בזה תפוס לשון ראשון דזה לא שייך אלא בקדשים שאינו יכול לחזור מדיבורו הראשון וכל היוצא מפיו יעשה אבל בש\"מ אין טעם לזה ובסוף הלשון דמי שרוצה לדחות ולומר דרש\"י ותוס' ז\"ל מפרשי טעמא כמ\"ש רש\"י בפרק מי שמת לא משתבש עכ\"ל : ועיין בהראנ\"ח בסי' הנז' ולהראד\"ב בסימן רי\"ד :
ובשיטה כת\"י להרב המאירי ראיתי שכתב פי' זה בשם י\"מ וכתב ע\"ז וז\"ל ומסייע להאי פי' מדאסמכוהו לעובדא דר\"ל אלמא דהאי נמי משום תפוס לשון ראשון הוא ועוד דהא גרסינן כדההוא גברא דאלמא דטעמא דהאי עובדא כטעמ' דלעיל ואי משו' תנאי קודם למעשה או מעשה קודם לתנאי הא לא דמיא לבעיא דר\"ל דנזיר ותודה דהתם לא מהני תנאי קודם למעשה ולא אפי' ע\"מ אלא ש\"מ יש חולקים בזה ולדעתי לא מטעמא דלשון ראשון אתינן עלה שלא נאמר דין לשון ראשון ולשון אחרון בב' לשונות שאין הודאת האחד מתנגדת להודאת חבירו וכן לדעתי לא גרסי' הכא כדההוא גברא כו' אלא ההוא גברא כו' ומשום דדמי לההוא טעמא דבעיא דר\"ל במקצת שיש בכאן ב' לשונות שהא' מתקיים ולא הא' מש\"ה אייתי ליה הכא ומיהו לא דמי טעמא דהאי לטעמא דהאי דר\"ל ור\"י משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט הואיל ונפיק מפומיה הרי עלי תודה והריני נזיר נתחייב בתודה ונזירות וכי הדר ומתני ביה תנאה לא מהני דלפ\"ז אפי' בע\"מ ואפי' הקדים התנאי אפשר שלא יחול ההקדש אבל ההוא עובדא דההוא גברא מדינא אתינן עליה ואלו אמר הבו ליה ע\"מ דלנסוב ברתי ודאי לא נסיב לא שקיל ומאחר שמכח הדין אנו באים בפירושא כי אמר הבו ליה ת' זוזי ולנסוב ברתי תרוייהו מתנה הוא דיהיב ליה וב' מתנות הוא נותן לו זוזי מצד אחד וברתיה מצד אחר והוא זוכה בב' אם ירצה ויניח ב' אם ירצה או יזכה באחת ויניח האחרת והלכך ת' זוזי שקיל דאנן סהדי דלא מנח להו שקיל וברתיה אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב אבל כי אמר לנסוב והבו ליה הוייא לה ברתא תנאה וזוזי מתנה שמזכיר אח\"כ כלומר לנסוב ברתי והדר הבו ליה אי לא נסיב ליה לא תיהבו ליה וזה דעת רבינו האיי גאון בפ' מי שמת והריני מוסיף פי' על פירושו לומר דכל מי שרוצה ליתן לחבירו ב' מתנות ומפקפק באחת מהם אם זכות הוא למקבל אם חובה ויש לנותן זכות בו וברור לו באחרת שזכות הוא לו הו\"ל למקבל אם הוא מקדים את שברור לו לזכות למקבל ואח\"כ מזכיר את שמפקפק בו ודאי את שברור לו לזכות נתן לו בלי שום פקפוק והאחרת הוא נותן לו אם הוא רוצה בה אבל כשהוא מזכיר תחילה את שמפקפק בה ודאי דעתו שלא ליתן לו את שברור לו לזכות אא\"כ מקבל אותה שמפקפק בה הואיל ויש בו זכות אצל עצמו ולהאי פירושא אי אמר ת' זוזי לפלניא אי נסיב ברתי וכ\"ש ע\"מ דלנסוב ברתי אי לא נסיב לא שקיל אע\"ג דאקדימנהו לזוזי ויש מפרשים את הטעם דכי אמר הבו ת' זוזי לפלניא אי נסיב ברתי דהו\"ל מעשה קודם לתנאי ואנן תנאי קודם למעש' בעינן ואי לאו התנאי בטל והמעשה קיים ולהאי פירושא אפי' הבו ת' זוזי לפלניא אי נסיב ברתי לא מהני אא\"כ בע\"מ תחילה ולדעת רבינו הגאון לא בעינן מעשה קודם לתנאי ולא שאר דיני תנאי אלא בגטין וקדושין אבל לענין ממון לא וקצת מפרשים נותנים טעם לדבריו דבממון הואיל ואזלינן בתר אומדנא דמוכח כדאמרינן בפרק מ\"ש א\"כ הואיל ואתני אומדנא דמוכח הוא דלא יהיב אלא לאוקמיה תנאי ואע\"ג דלא אקדמיה לתנאיה ונכון הוא ואע\"ג דעיקר תנאי מדיני בגו\"ר הם דהוי ממונא התם לא היה מוחזקת ביד ישראל ואינו דומה לקרקע המוחזק ביד אדם מכח ירושתו או מקחו אלא שהרב הלוי נוטה לומר כן דהכא משו' מעשה קודם לתנאי הוא ואע\"ג דבממון אזלינן בתר אומדנא דמוכח הנ\"מ היכא דלא אפיק תנאיה מפומיה כההיא דשמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחרים ואח\"כ בא בנו שאנו סוברים בו שאלו הוציא התנאי מפיו היה מוציאו כהלכה אבל מי שמוציא התנאי בשפתיו ולא הוציאו כהלכה לא מהני ומעשהו קיים והתנאי בטל ולדבריו מוקמינן נמי הכא בדכפליה לתנאיה והיכא דאיכא ע\"מ לא בעינן שום דין מדיני תנאי כמו שיתבאר במקומו ולא במעכשיו אלא באם כמ\"ש רבינו הגאון בפ' מי שאחזו ומשם הוציא הראב\"ד לטעמיה דרבינו הגאון דאין שום דיני תנאי נאמר בענין ממון דהא אין אדם מקנה לחבירו אלא בקנין וכל קנין כאומר מעכשיו הוא כדתנן בפ' מ\"ש הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו צריך שיכתוב לו מהיום ולאחר מיתה ואמרינן בגמר' בשקנאו א\"צ לכתוב לו מהיום אלמא כל קנין כאומר מעכשיו דמי וכבר הק' עוד מדאמרינן בפ' מצות חליצה איזו חליצה מוטעית כל שאומרים לו חלוץ ע\"מ שתתן ק\"ק זוז ואמרי' עלה דכל תנאי שאי אפשר לקיימו ע\"י שליח לא הוי תנאי ואע\"ג דאית בה ע\"מ ומתרצים דתנאי והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה הוא דלא בעי' בע\"מ אבל לקיימו ע\"י שליח ודאי בעי' ודבר זה אין זה מקומו כדי שנאריך בו כ\"כ ובמקומו יתבאר עוד בע\"ה עכ\"ל ז\"ל:
וראיתי להרב משפט צדק בח\"א סי' י\"ד שהוק' לו לשיטת רש\"י ותוס' דמשמע להו טעמא דהאי עובדא משום תפוס לשון ראשון אמאי לא פי' הטעם משום דלא כפליה לתנאיה וא\"ן משום מעשה קודם לתנאי יע\"ש ואשתמיט מיניה דברי הרמב\"ן ז\"ל בס' המלחמות שדחה פי' זה שפי' הרז\"ה משום דבש\"מ לא בעי' משפטי התנאים ועיין למרן החביב בכה\"ג ח\"מ סי' רנ\"ג הג\"הט אות ך' יע\"ש וע\"ע במ\"ש הרמב\"ן בס' המלחמות ע\"ש הראב\"ד דלא בעי' משפטי התנאים אלא היכא דעביד מעשה בידים שנתן דבר ביד המקבל ואח\"כ מטיל תנאי בקבלתו שלא יזכה בו אלא ע\"מ כו\"כ אבל כל דליכא מעשה לא בעינן משפטי התנאים יע\"ש ויש לעמוד ע\"ז מאותה סוגייא דפ' האומר דקדושין דס\"א בפלוגת' דר\"מ ורחב\"ג דלכאורה אזלה בתר איפכא ודברי הראב\"ד הללו שכתב הרמב\"ן הובאו בס' תמים דעים בהגהותיו על הרז\"ה בפרקי' ועיין במ\"ש הרשב\"א והרא\"ש בפ' מי שאחזו וה\"המ בפ\"ה מה' אישות והרא\"ש בתשו' כלל מ\"ו בשם הראב\"ד ז\"ל שנתן טעם לדברי הגאוני' ורבינו האיי והרי\"ף ורבינו שכתבו דבע\"מ ובמעכשיו לא בעינן דקדוקי תנאים מפני שכשהוא מתנה במעכשיו המעשה חל עכשיו אבל בתנאי דאם שאין המעשה חל עכשיו אלא עד שיקיים התנאי והתנאי בא לבטל המעשה שלא יחול עכשיו לפיכך צריך חיזוק יותר עכ\"ל ודבריהם אלו סותרי' למ\"ש הראב\"ד גופיה דלא בעינן משפטי התנאים אלא היכא דעביד מעשה וכבר עמדו ע\"ז מוהר\"ם ן' חביב הובאו דבריו בס' ג\"ור ומוהר\"א הלוי ישב דבריו ועיין בס' קרית מ\"ר דנ\"ז ע\"ד ואין כאן מקום להאריך ומ\"מ דברי הראב\"ד כאן נכונים בטעמם ועיין במ\"ש התוס' בפ' אע\"פ דנ\"ו ע\"א ד\"ה הרי זו יע\"ש ומה שיש לעמוד עוד בהא דמחלקינן בין היכא דאמר תחילה הבו ליה ת' זוזי והדר לנסובי להיכא דאמר איפכא מההיא דפ' הכותב דפ\"ה גבי האומ' לשליח שקול שטרא והב זוזי דלא שנא אמר תחילה שקול שטרא ל\"ש אמר בסוף מצי למימר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי עיין בדברי הלח\"מ בפי\"א מה' זכיה דניחא ליה שפיר ע\"פ מ\"ש התוס' בפ' כל הגט דכ\"ט ע\"ב ד\"ה שקול מינה יע\"ש :" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..957e49b6fa0132e363017ae6a9b9395078ac41c1 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,122 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Ownerless_Property_and_Gifts", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שרש לוקח קרקע מן הגוי ונתן דמים ולא כתב שטר לפיכך \n ישראל שלקח שדה מן הגוי ונתן דמים כו'. וכתב שם מרן הכ\"מ דכיון דהכותי קבל הכסף נסתלק ולא הוי קרקע דכותי אלא של הפקר אעפ\"י שזה אינו מתכוין לזכות מן ההפקר מ\"מ כיון דהחזיק לשם קנין עלתה לו חזקה עכ\"ל וכ\"כ הב\"י סי' קצ\"ה: ויש להתיישב בדבריו דמה בין זה לאותה ששנינו בפ' הפרה דמ\"ט ע\"ב בעא מיניה רב ייבא סבא מר\"ן המחזיק בשטרותיו של גר מהו מאן דמחזיק אדעתא דארעא הוא דאחזיק ובארעא לא החזיק ושטרא נמי לא קנה דלאו דעתיה אשטרא א\"ד דעתי' נמי אשטרא א\"ל עני מרי וכי לצור ע\"פ צלוחיתו הוא צריך א\"ל לצור ולצור וע\"ש בפרש\"י שם : הרי הכא שאף שבדעתו לקנות מן ההפקר שיש יתרון דעת מנדון מרן ועכ\"ז אמרי' שכיון שלא היה בדעתו לקנות השטר לא קנה ואמאי נימ' כיון שדעתו היה לקנין תיקני ליה כיון שמחזיק בו כו' וי\"ל דלא דמי כלל דבשלמא התם במה שמחזיק כיון לקנות בצד אחר דהיינו במתן מעות ומיקנייא ליה מצד זה ר\"ל להיותו הפקר כיון שדעתו לקנות אבל הכא מה שחשב לקנות הוא הקרקע ולא אחזיק ביה ולאו דעתיה אשטרא מעתה מאיין הרגלים שתועיל לו מחשבת הקנין לדב' אחר שהוא הנייר והבו דלא נוסיף עלה: וגדולה מזאת אמרו בפ' חזקת הבתים דג\"ן ע\"ב שאם רפק פורתא לקנות את חבירתה אף אותה לא קנה יע\"ש כללו של דבר דבעינן עשה מעשה במה שרוצה לקנות וכמבואר בדף ד\"ן:
וראיתי בחי' תלמידי הרשב\"א שכתבו וז\"ל בעא מיניה כו' ושטרא לא קני נמי אלא השטר נגרר אחר עיקר השדה ומי שזכה בשדה זכה בשטר בכל מקום שהוא דשטרא אפסרא דארעא הוא כן פי' מורי הרשב\"א ותמה אני על דין זה והא בפ' המוכר את הספינה דע\"ז ע\"ב משמע דהא אפסרא דארעא נמי מיבעי ליה לאקנויי ליה באגב והכא במאי קני ליה : וי\"ל דהכא מיירי כגון שקדם אחר ותפס באותו שטר קודם שנודע למחזיק שלא זכה בשדה דכיון דכל עיקר כונתו היא על השדה אינו זוכה בשטר דהו\"ל כעודר בנכסי הגר וסבור שהן שלו דלא קנה ואהדר ר\"ן עני מרי וכי כו' כלומר פשיטא דלא קנה דהא עיקר כוונתו אינו אלא על השדה וא\"ל רב ייבא סבא אין לצור ולצור כלומר ויכול הוא לומר לגוף הנייר נתכונתי עכ\"ל:
הראת לדעת דבין לדברי ובין לדברי תלמידיו דברי מרן שרירין וקיימי' ובכלל דברי תלמידי הרשב\"א דברי והם עשו כסא וסמוכות שלו לדבריהם מההיא דהעודר בנכסי הגר וסבור שהם שלו דלא קנה אף שהשביח בקרקע ועשה בה דין חזקה המועלת לה בשקדמה לו הידיעה שהם נכסי הפקר עכ\"ז לא קנה באשר אינינו יודע שהן נכסי הפקר וסבור הוא שעושה בשלו. אף ה\"נ אף שהשטר תחת ידו ואלו היה נותן דעתו לקנות היה קונהו עכ\"ז השתא דלאו אדעתיה עלה לא קנה ואף שיש איש\"ור מוסיף הכא יותר מהעודר בנכסי הגר וסבור שהן שלו דהתם לאו אדעתיה דקנין והכא על דעת קנין ירד לאו חשיב הא וכדכתיבנא לדעת מרן ז\"ל ועיין במהרימ\"ט ח\"א סי' ק\"ן דכ\"ב סע\"א ואסיפת זקנים דל\"ו ע\"ד וי\"ל ודוק ותשכח לא עת האסף פה ומלבד שהדבר פשוט מצד עצמו הוא מוכרח מדבריהם דאלת\"ה מאי ראיה מייתי מהתם ונדון מרן דמי לעודר בנכסי הגר זה וסבור שהן של גר אחר דקנה כדאמרי' בפ' ר\"ג דנ\"ב ע\"ב כיון דעל דעת קנין ירד:
ובמה שהק' להרשב\"א מההיא דהמוכר את הספינה אחרי התאבק בעפרות רגליהם אין משם תשובה והוא דלמאי דקאמר רב אשי דסברא הוא דאותיות נקנות במסירה משום דאותיות נינהו ומילי במילי לא מיקנייא רמינן עליה מההיא דאמר ר\"ח בר אבין א\"ר דמשמע שכיון שהחזיק זה בקרקע נקנה לו השטר בכל מקום שהוא דסבור מינה שהשטר במילי דעלמא הוא דמיקני במה שמתרצה המוכר להקנות לו ללוקח אעפ\"י שלא בא השטר ליד הלוקח ומפרקינן אגב שאני דכיון שהחזיק בקרקע נקנה לו השטר אגב ארעא ולאו היינו מילי אלא מעשה גדול במשיכת הממון עצמו כמבואר בהדיא בפירוש רשב\"ם ז\"ל. הן אמת שהם אמרו משמע ולא החליטו המאמר לומר כי הוא זה וגם אני לא אכחד שיש בדברי הש\"ס מערכה מול מערכה וכן מצאתי לרבינו יונה בעליותיו שכתב וז\"ל ופרקי' אגב שאני דאלים טובא ואפי' מילי מקנין ביה אע\"ג דצריך למימר ליה אגב וקני דמתוך שנגמרת קניית הקרקע קונה אגבה כל דבר כך נר' פי' דבר זה בעיני ואומר אני דשמעי' מהכא תלת ש\"מ שצריך שיאמר אגב וקני כשמחזיק בקרקע לקנות את השטר בכל מקום שהוא דמש\"ה הוה ס\"ד דהוה מילי במילי לפי שצריך לומר לו קני לך השטר אגב קרקע ואיכא מ\"ד דבהנאת שטר אגב קרקע א\"ץ שיאמר לו אגב וקני משום דשטר אפסרא דארעא כדדחי בפ' האשה נקנית עכ\"ל: והא דמשמ' מדברי רשב\"ם דמשום שבדעת להקנותו הוא דקני מסתברא דהכא דהוי הפקר קני אף דלא א\"ל מידי כיון דליכא דלימא ליה:
ולעת הלום ראיתי למהר\"ם מטראני בס' קרית ספר בספ\"ב דנדרים שכתב וז\"ל ההפקר אינו קונה אלא כדרך שקוני' הלוקחים אע\"ג דהוי הפקר דלית ליה בעלים לא סגי ליה בבציר מהכי דאדרבא כיון דליכא דעת אחרת מקנה בעי קנין גמור עכ\"ל וכ\"כ בפרקי' וז\"ל ומשום דליכא דעת אחרת מקנה לא קנה אלא מה שכיוין לקנות והחזיק בו עכ\"ל : ועדיין הדבר תלוי משום דכיון דהא איכא דעת לקנות הקרקע ממילא נקנה לו השטר משום דהוי אפסרא דארעא מטעם האמור וכמובן ועיין בפ\"ק דבב\"מ ד\"ח ע\"ב בשלמא מחברו קני דמסר ליה וי\"ל ועיין בגיטין פ' השולח דל\"ט ע\"א דאמרי' התם דמי האי מרבנן כדלא גמירי אינשי שמעתתא ועיין:
אך עומדים לנגדי דברי הרשב\"א בחי' לפ\"ק דק\"י במה ששייך לדכ\"ז שכתב והא דקאמר כיון שהחזיק בשדה נקנה השטר בכל מקום שהוא לאו למימרא דכשהחזיק זה סתם קנה שטרא אלא בדא\"ל מוכר ללוקח קנה לך שטרא אגב קרקע וכדאסיק בסמוך דאגב וקני בעינן : ומצאתי לרבותינו הצרפתים שנסתפקו בדין זה בגיטין פרק המביא תניין דכ\"ב ע\"א גבי המוכר עציץ נקוב ואמרו דשמא הכא כיון דהאי שטרא אפסרא דארעא הוא לא בעינן אגב אלא סתמא כמפרש דמי וכדמשמע נמי התם לכאורה דאמרי' עציץ וזרעים ומוכרו לאחר החזיק בזרעים קנה עציץ וזו היא ששנינו נכסים שאין להם אחריות נקני' עם נכסים שיש להם אחריות וסתמ' דמילתא מדלא קאמר אמר לו אגב והחזיק בזרעים קנה עציץ משמע דאפי' במוכר סתם ולא א\"ל אגב קני משום דכיון דהעציץ צריך כאן לזרעים בטל לגבי זרעים ושמא ה\"ה לשטר כיון דשטרא אפסרא דארעא והם אמרו דשמא יש לחלק ושמא י\"ל דהכא פשיטא דנקנה לו השטר משום דהכא דהוי הפקר וכיוין לקנות הקרקע ממילא נקנה לו השטר כיון דליכא דלימא ליה אגב קני והדבר צ\"ת:
ודעת רבינו שהמחזיק בשטר קנאו לצור ע\"פ צלוחיתו ועליו שאג עליו כפירים גדולי הדורות הרב לח\"מ והגד\"ת והש\"ך דבעיין לא איפשיטא ובדרך דוחק הוה אפשר לומר דכל כונת הרב להשמיענו דלא קנה מ\"ש בתוכו כי אם הנייר בקשר הוא תחת ידו ובזמן מועט נודע אליו שלא זכה בשדה ויהיב אדעתיה לקנות את השטר לצור ע\"פ צלוחיתו ולעולם שאם קודם שנדע למחזיק בשטר שלא זכה בקרקע קדמו אחר וזכה בו לצור ע\"פ צלוחיתו ודאי שקנאו ואין בדברי רבינו דבר המנגד לזה ועיין במרדכי בר\"פ המוכר את הספינה תשו' מהר\"ם המתחלת ונשאל לר\"מ על האלמנה שתפסה חותמות ושטרות כו' וצריך להתיישב בזה עוד:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין משכונות של גר ומת הגר משכונות \n של ישראל ביד הגר ומת כו' מוציאין כו' פקע שעבודו. הנה הרב ש\"ך ז\"ל בס\"ק קמ\"ט נסתפק לענין דינא אי למ\"ד בע\"ח קונה משכון לגמרי אף לאונסין פקע שעבודו במית' הגר דאפשר דלדידיה דקני ליה קנין גמור הו\"ל כאלו מכרו המשכון לגר והרי הוא של הגר לגמרי וזכה בו המחזיק ואין מוציאין אותו מידו ולא אמרו בגמ' דמוציאין אותו מידו אלא במשכנו בשעת הלואתו דלא קני ליה קנין גמור ואינו אלא כש\"ש והניח הדבר בצ\"ע ועיין עוד במ\"ש בסי' ער\"ה סק\"ז יע\"ש ואשתמיט מיניה דברי הרשב\"א ז\"ל בחי' לבב\"ק דקפ\"ה ע\"ג שכתב ז\"ל כיון דמית ליה גר פקע שעבודיה ואפי' משכנו שלא בשעת הלואתו דקנייה מדר\"י הנ\"מ לענין שאינו משמט בשביעית וא\"נ להתחייב באונסין למאן דאית ליה הכין אבל גופו ממש להיותו שלו לא דהא מסתלק בזוזי דשעבוד בלחוד הוא דאית ליה עליה וכשמת הגר הא פקע שעבודיה עכ\"ל. הרי שכתב בהדייא דאפי' למאן דס\"ל דבע\"ח קני משכון להתחייב אפי' באונסין אפ\"ה אכתי אין לו עליו אלא שעבוד ואין גופו קנוי לו לגמרי להחשיבו כשלו הילכך כשמת הגר פקע שעבודו ומוציאין אותו מיד המחזיק בו וכ\"כ הרב ראש יוסף באות פ\"ה יע\"ש:
וראיתי להרב מחנה אפרים ז\"ל בה' זכיה מהפקר סי' ט' הביא דברי התוס' והרשב\"א ז\"ל הללו וכתב ע\"ז וז\"ל ולכאורה ק' דהא משמע דכל היכא דבע\"ח קונה משכון אינו לשעבוד בלב כדמוכח בפ' כ\"ש דל\"א דכי אמרי' דגוי מישראל לא קני משכון אז הישראל עובר בב\"י על משכונו שיש לו ביד הגוי אבל אם גוי מישראל קונה משכון אין עובר הישראל יע\"ש ואי קנין משכון אינו אלא לשעבוד בלחוד כי נמי קני ליה גוי למשכון לשעבוד אמאי הישראל אינו עובר עליו הא ודאי דידיה הוא עכ\"ל ולא ידעתי מאי קא ק\"ל דודאי קושטא הכי הוא דלא קני ליה מלוה למשכון קנין גמור דאי קני ליה קנין גמור הי\"ל להתחייב אפי' באונסי'. ולדעת רוב המפרשים שהביא הש\"ך ז\"ל לעיל ס\"ב סק\"ט אינו מתחייב אלא בגניבה ואבידה כש\"ש ואפי\"ה כולהו אזלי ומודו דבע\"ח קונה משכון מדר\"י לענין לקדש בו את האשה ולענין שלא תשמטנו שביעית ושלא יעשה מטלטלין אצל בניו ועכ\"ל דהיינו טעמא דאע\"ג דלא קני ליה קנין גמור מ\"מ אלים שעבוד זה של מלוה ועשאו הכתוב כאלו יש לו קצת קנין בגויה דמשכון וכמ\"ש הרשב\"א בח' לקידושין ד\"ח ע\"א וז\"ל ואע\"ג דגופו אינו קנוי ממש ואי אקדיש מלוה או זבין מלוה לא עבד כלו' מ\"מ לענין קדושין כיון שיש לו בו מקצת קנין מעכשיו לענין שביעית ולענין שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו הו\"ל כדידיה לענין קידושין ומתקדשת בו כו': ועיין במ\"ש לעיל ס\"ב סק\"א ד\"ה עוד כת' הש\"ך ומ\"ש והם אמרו אומן קונה כו' בשם הרמב\"ן ז\"ל דס\"ל דמלוה ולוה חשיבי כשותפין במשכון יע\"ש: ומה שהוקש' לי להרב מחנה אפרים ז\"ל מסוגייא דפ' כל שעה דל\"א כבר עמדתי אני בעניותי ע\"ז שם וכתבתי בשם הר\"ב ט\"ז בא\"ח סי' תמ\"ג סק\"ד דודאי כיון דמשכון קנוי לשניהם ובשעת איסורו היה ביד המלוה עליה דידיה ודאי רמי לבערו כיון שהחמיץ ברשותו ולא ברשות הלוה שאין בידו לבערו עוד כתב הרב מ\"א ז\"ל וז\"ל וראיתי בתשו' הר\"מ סי' ע\"ד שכתב משם ר\"ת ז\"ל דשמעתין דפרק הפרה איירי במשכנו בשעת הלואתו בדלא קני ליה לגר ומשום הכי מוציאין מיד המחזיק בו אבל משכנו שלא בשעת הלואתו דקני ליה לגר אין מוציאין מיד המחזיק כו' וזה סיוע למ\"ש דבע\"ח קונה למשכון קנין גמור עכ\"ל: ולקוצר דעתי אין ספק דאף לדעת ר\"ת אין בע\"ח קונה משכון קנין גמור שהרי כתבו ההגהות מיימון רפ\"י מה' שכירות דר\"ת ס\"ל דאין המלוה חייב באונסין אלא דינו כש\"ש בלבד ואפי\"ה משמע ליה דיש חילוק בין משכנו בשעת הלואתו לשלא בשעת הלואתו משום דמשמע ליה דשלא בשעת הלואתו אלים שעבודיה טפי דמצי לקדש בו את האשה משא\"כ במשכנו בשעת הלואתו וכשיטת התוס' בפ' האומנין דפ\"ב ד\"ה אימור כו' ובפרק השולח דל\"ז ד\"ה שאני משכון כו' יע\"ש משא\"כ לדעת הרמב\"ן והרשב\"א והריטב\"א שכתבו בפרק השולח ובקידושין די\"ט דאין חילוק ואף בשמשכנו בשעת הלואתו נמי לר\"י קני ליה למשכון אף לקדש בו את האשה כיע\"ש:
עוד כתב המח\"א וז\"ל ומטעם זה כתב הר\"ן בחי' לפ' השולח דמלוה שיש עליו משכון לא מהניא מחילה דמחיל' לא מהניא בדבר שגופו קנוי כו' וכ\"כ הריטב\"א בפ\"ק דקידושין בסוגיא הנז' ובעל העיטור עכ\"ל. ולפי האמור אין זה תלוי בקנין גמור דלכ\"ע אין בע\"ח קונה קנין גמור אלא מקצת קנין הוא דאית ליה בגוויה לקדש בו את האשה ולענין שביעית כו' ומ\"מ כיון דאית ליה מקצת קנין מדר\"י להני מילי לא מהני ביה מחילה וכ\"כ הרא\"ה ז\"ל בהדייא הובאו דבריו בשיטה המקובצת לבב\"ק פ' הפרה דמ\"ט וז\"ל משכונו של ישראל ביד הגר כו' מסתברא לי אפי' אחזיק כו' לא זכי ביה אע\"ג דבע\"ח קונה מש' כו' כיון דעיקרו דבעלים הוא דהא מצי לסלוקי בזוזי ועומד לכך ודאי הפקע הזכות והשעבו' מוקדמת לזכות אחרי' ומיהו בעלמא ודאי כיון דבע\"ח קונה משכון לא סגי ליה במחילה באמירה בעלמא כדאשכחן גבי ע\"ע דגופו קנוי דהרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול כו' עכ\"ל הרי דאע\"פ שכתב דבמיתת הגר זכה הלוה במשכונו ונפקע שעבודו אפי' למ\"ד בע\"ח קונה משכון אפי\"ה כת' דמחילה לא מהני בחוב דיש עליו משכון כיון דקני ליה משכון הב\"ח מיהא למקצת דברים כמדובר וברור:
עוד כתב ז\"ל אבל ראיתי תשו' אחרת למהר\"מ ז\"ל סי' ר\"ך הביאה המרדכי פ\"ק דסנהדרי' שכתב דנהי דבע\"ח קני משכון היינו להתחייב כש\"ש אבל אין גופו קנוי למלוה ומהני ביה מחילה אע\"ג דהמלוה מחזיק במשכון כו' ולכאורה מסתמיות דבריו נראה שזה סותר למ\"ש בסי ע\"ד משמיה דר\"ת דכל היכא דבע\"ח קונה משכון קנאו הגר קנין גמור ואין מוציאין מיד מי שהחזיק בו ולכאורה הכי נראה עיקר כמו שהוכחתי לעיל עכ\"ל. ואין ספק אצלי דלפי תשו' זו כי היכי דמהני מחילה למלוה שיש עליה משכון בלא חזרת המשכון משום דאין גוף המשכון קנוי לגמרי למלוה ה\"נ לא מהני חזקה המחזיק במשכון שהניח הגר ומוציאין אותו מידו אפי' למ\"ד בע\"ח קונה משכון ואפי' שלא בשעת הלואתו והתשו' זו חולקת ודאי אאותו שכתב בשם ר\"ת ז\"ל דאלת\"ה מלבד שאין טעם לחלק בין מחילה לזכיה כדרבא טפי הול\"ל דבמחילה כיון דס\"ס איכא קנין בגופו של משכון דלא תיהני ביה מחילה לבד משא\"כ בבא לזכות במשכון שביד הגר דאפי' דאיכא צד קנין לגר בגופו של משכון מ\"מ כיון דאיכא נמי ללוה צד קנין ביה משום צד קנין זה דאית ליה ביה אית לן למימר דמיד שמת הגר זכה ביה הלוה ונפק שעבודו של גר וכיון שכ\"כ הרא\"ש בפ' הפר' והמאירי שם י\"ש ואם תשו' זו אינה חולקת אאידך דר\"ת ומשמ' ליה דטפי אית לן למי' גבי מש' של גר דזכה המחזיק בו משום צד קנין דאית ליה לגר בו טפי ממחילה דצד קנין דאית ליה ביה אינו הכרח לומר דלא תיהני ביה מחילה כל עוד דלית ביה קנין גמור בגופו א\"כ נמצא סברת מוהר\"מ ז\"ל הלזו הפך סברת הרא\"ש ז\"ל דפ' הפרה מן הקצה אל הקצה כמבואר:
ודע דסברא זו של מוהר\"ם ז\"ל הביאה הר\"ב המפה בסי' רמ\"א ס\"ב וז\"ל וי\"א אפי' היה לו שטר או משכון עליו אפי\"ה הוי מחילתו מחילה בדברים בעלמא מרדכי פ\"ק דסנהדרין וכתב הש\"ך שם סק\"ד וז\"ל וכ\"כ בעל העיטור דצ\"ג ע\"ב ודוק דלא תקשי ממוחל דלעיל סי' ס\"ו ומביא הירושלמי דפליגי בזה ולפי\"ז הוי ספיקא דדינא כו' עכ\"ל. ולא ביאר דבריו כל הצורך דמבואר הוא מדברי הר\"ב העיטור ז\"ל שם בריש דבריו דחולק הוא על המרדכי גבי משכון וס\"ל דלא מהני מחילתו של המלוה עד שיחזיר המשכון ללוה וכל עוד שלא החזירו כיון דאית ליה למלוה קצת קנין בגופו של משכון לא מהני מחילתו בדברים בעלמא ושם דצ\"ג ע\"ב לא הודה לדברי המרדכי אלא בחלוק' דשטר לבד דאין בשטר קנין בגופו של ממון כמו משכון של מטלטלין לומר דלא תהני ביה מחילה בשטר אינו אלא לראיה שחייב לו ובזה דוקא הוא שכתב דאיכא פלוגת' בירושלמי אי מהני מחילתו כל עוד שלא החזיר השטר ליד הלוה וסיים והא דירושלמי ליתא בגמ' דילן ולקולא יע\"ש ומ\"ש עוד הש\"ך ודוק דלא תיקשי ממוחל דלעיל סי' ס\"ו כו' כונתו מבוארת דהכא איכא פלוגתא אי מהני מחילה בלי חזרת השטר ללוה אלא דמשום דאזלינן לקולא לא מפקינן ממונא מיד הלוה ואלו לעיל בסי' ס\"ו גבי מוכר שטר חוב וחזר ומחלו קי\"ל בפשיטות דמחילתו מחילה וליכא מאן דפליג אע\"ג דהשטר ביד הלוקח ולא החזירו ביד הלוה ואפי\"ה מהני מחילת החוב של מלוה והר\"ב העיטור ז\"ל שם דצ\"ג ע\"ב אחר שהביא מחלוקת הירושלמי בזה סיים וז\"ל והא דידן דברי הכל הוא דהא ליתיה שטרא בידיה דליהדר ליה עכ\"ל. ואין ספק דכונתו בזה שנרגש מהא דהמוכר שט\"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול דביה קעסיק הר\"ב העיטור שם דנראה הפך מאן דאמר בירושלמי דלא מהני מחילת המלוה עד דמהדר שטרא ועלה לחלק דבההיא כ\"ע מודו דמהני מחילתו בלא חזרת השטר משום דאין השטר בידו של מלוה אלא ביד הלוקח דדוקא כשהשטר ביד המלוה ואינו מחזירו הוא דאיכא סברא לומר דלא גמר ומחל בדברים בעלמא שהרי לא החזיר השטר אבל כשאין השטר בידו דנתנו ללוקח ולא מצי להחזירו אז ודאי איכא למימר שפיר דגמר ומחיל בדברים בעלמא דמה שלא החזיר השטר אינו אלא מפני שאינו בידו וזה ברור:
ודע שדברי הר\"ב העיטור ז\"ל הללו אשתמיט מיניה דהר\"ב שדה יהושע בביאורו לירושלמי בגטין ספ\"ק דע\"ב רע\"ב שכתב וז\"ל וחד אמר אינו מחול עד דמסר ליה שטר' כלומר עד שיתן השטר בידינו או יקרענו בב\"ד דאנו אומרים דבמשכון לא שייך מחילה אלא נתינה וכבר טרחתי זה עם המוכר שט\"ח לחבירו וחזר ומחלו ולא עלה בידי עכ\"ל ואין ספק שאלו היה רואה דברי הר\"ב העיטור ז\"ל לא הו\"קל להרב מידי כמדובר וצ\"ע גם זה שפי' הרב ז\"ל דטעמא דמ\"ד דאינו מחול עד שימסור השטר הוא מפני דבמשכון לא שייך מחילה ומשמע דשטר חשיב כמשכון להך מ\"ד מלבד דמדברי הר\"ב העיטור שכתב מבואר דשטר לא חשיב כמשכון וטעמא דהך מ\"ד הוא משום דכל דאיכא שטר בידיה לא גמר ומחיל עד דיהיב שטרא ומה\"ט כי איתיה לשטרא ביד אחר מהני מחילתו לכ\"ע כמדובר:
גם מדברי הירושלמי דסוף כתובות עלה דמתני דמי שהלך למ\"ה ועמד אחר ופרנס את אשתו מבואר כן שאמרו ר' בא בר ממל אמר הפורע שט\"ח של חבירו פלוגתא דחנן ובני כה\"ג אמר\"י טעמא דבני כה\"ג משום דלא עלתה ע\"ד שתמות אשתו ברעב ברם הכא מפייס הוינא ליה ומחיל לי הגע עצמך דהוה גביה משכון מפייס הוינא ליה ויהיב משכוניה ע\"כ הרי בהדיא דבשטר אפילו בלא טעמא דמפייס הוינא ליה ויהיב לי ניחא ליה דבמחילה בלחוד מהני וגבי משכון דוקא הוא דאיצטריך למימר ויהיב לי וזה ברור:
ועיין להרב המאירי ז\"ל הובאו דבריו בש\"מ לב\"ק דמ\"ט עלה דמשכון של ישראל ביד הגר הביא דברי הירושלמי הלז והוכיח משם דבמחילה לא מהני בחוב שיש עליו משכון כשהחזיר המשכון יע\"ש:.
עוד כתב הר\"ב מח\"א ז\"ל וז\"ל הן אמת דלפ\"ז קשיא לס' הרי\"ף והרמב\"ן דס\"ל דב\"עח קונה משכון אפי' בשעת הלואתו א\"כ מה יענו לההיא דמחזיק במשכון של ישר' שביד הגר דמוציאין מידו כו' ומתוך פרש\"י בפ' כל שעה למדתי ישוב לזה וכו' ואפ\"ה י\"ל דברי התוס' בפ\"ק דקדושין די\"ט כו' ואם היינו אומרים דבע\"ח קונה משכון מהני מחילת המלוה ניחא כו' וכ\"ן מדברי בע\"הת ש' נ\"א והביאו הטור סי' ס\"ו שכתב המוכר שט\"ח ויש עליו משכון ומסרו ללוקח שוב אינו יכול למחול שכבר זכה הלוק' במשכון משמע דאפי' בלא חזרת המשכון המחילה מהניא עכ\"ל:
ולפי מ\"ש דהר\"ב העיטור והרב המאירי והרא\"ה ז\"ל ס\"ל דמחילה ל\"מ במלוה שיש עליו משכון עד דמיהדר משכוניה ושכן מוכח מדברי הירו' דסו' כתובות כמו שהוכיח הרב המאירי ז\"ל אין מקום לישובו של הרב ז\"ל לא לדברי רבינו והרי\"ף ולא לדברי התוס' דקידושי' גם מה שהכריח מדברי הבע\"הת והטור סי' ס\"ו דס\"ל דמחילה מהנייא בחוב שיש עליו משכון אע\"פי שלא החזיר המשכון מדהוצרכו לומר שכבר זכה הלוקח במשכון ולא כתבו משום דלא מהני ליה מחילה בלא חזרת המשכון הנה לפי מ\"ש בשם הר\"ב העיטור ז\"ל במוחל חוב שיש עליו שטר דאע\"פ שבעוד השטר בידו לא מהני מחילתו לס' איכא מ\"ד עד דמהדר ליה שטריה וכשהשט' ביד אחרים מהני מחילתו שפיר לכך הוצרכו לומר מפני שכבר זכה הלוקח כלומר דכיון דבע\"ח קנה משכון א\"כ מה\"ט זכה הלוקח במשכון ולא מצי מחיל שאלו היה בידו של בע\"ח הוה מצי מחיל חובו ע\"י חזרת המשכון ומה שלא תלו הטעם מפני שלא יכול לחזור משכונו לבע\"ח וכל שאינו מחזיר המשכון ל\"מ מחילתו הוא משום דהאי טעמא לחוד לא מהני שאלו לא היה הלוקח זוכה במשכון וע\"כ דה\"ט משום דאין בע\"ח קונה משכון חזרת המשכון אינו מעכב כל שאינו בידו דומייא דמוחל חוב שיש עליו שטר לאיכא מ\"ד דאע\"פי דכשהוא בידו ל\"מ מחילתו עד שיחזיר השטר אפ\"ה כשהשטר ביד אחרים כגון מוכר שט\"ח לחבירו מהני מחילתו לכך יהבו טעמא לפום קושטא דמילתא דשאני משכון דגופו קנוי ללוקח ומה\"ט לא מצי מחיל דבעינן דליהדר משכוניה וליכא ואפי' כשהמשכון בידו של ב\"ח כנלע\"ד ברור:
ועיין בחי' הרשב\"א פ\"ק דקידושין דף ח' שגם הוא כתב כדברי הרב בע\"הת וז\"ל והילכך מלוה שיש עליה משכון כיון דאית ליה בגוויה קצת קנין וא\"י למחול אחר שנתנו לה וסמכה דעתה מקודשת וכו' עכ\"ל וכונתו לע\"ד במ\"ש דאינו יכול למחול אחר שנתנו לה דאלו קודם שנתנו לה בידו ע\"י חזרת המשכון ולא שיכול למחול בלא חזרת המשכון אפילו בעודו בידו כנ\"ל ודוק: גם כל מה שהוקשה לו להרב על סברת הרי\"ף והרמב\"ם ודברי התוס' דקו' ל\"ק כלל לפי האמור ומדובר לעיל בשם הרשב\"א והרא\"ה והרב המאירי ז\"ל דאע\"ג דס\"ל דב\"ח קונה משכון לקדש בו את האשה ולענין דלא מהני ליה מחילה וכן לענין חמץ ולעבור בבל יראה מ\"מ כיון דביד הלוה לפדות משכונו אין כאן גבי מלוה אלא מקצת קנין ושעבוד אלים לא קנין גמור ולהכי כי מת הגר מיד קדים וזכה בו הלוה בעל המשכון דפקע שעבודו של גר מיד בשעת מיתתו כמו שהאריכו הרא\"ה והרב המאירי והרשב\"א שם בפרק הפרה ודוק:
ולענין הלכה למעשה משכונו של ישראל ביד הגר ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו אפילו למ\"ד ב\"ח קונה משכון אפילו להתחייב באונס מוציאין אותו מידו כמו שהוכחנו מדברי הרשב\"א ושלא כדברי הש\"ך ז\"ל שנסתפק בדבר וס' מוהר\"מ בתשו' סי' ע\"ד שכתב בשם ר\"ת דבמשכנו שלא בשעת הלואתו אין מוציאין מידו סברא יחידאה היא ואין לסמוך עליה כ\"ש שכבר כתבנו דמוהר\"מ גופיה בתשו' הנז' סימן ר\"ך לא ס\"ל הכי ואפי' החזיק זה האחר במשכונו של זה מחיים דגר מוציאין אותו מידו כמ\"ש הר' מאירי והרא\"ה בש\"מ פרק הפרה דמ\"ט יע\"ש וכ\"כ הש\"ך בסימן ער\"ה סק\"ח ודלא כהב\"ח שם : ומחילה בחוב שיש עליו משכון בלי קנין ובלי חזרת המשכון ל\"מ כמ\"ש הר' העיטור דצ\"ב ע\"א והרב המאירי והרא\"ה לש\"מ לפרק הפרה דמ\"ט והר\"ן בחי' לפ' השולח הביא דבריו הרב מח\"א ה' זכיה מהפקר סימן ט' והריטב\"א בפ\"ק דקדושין ד\"ח ודי\"ט וס' מוהר\"מ שהביא המרדכי בפ\"ק דסנהדרין והביאה הרב בעל המפה לקמן סי' רמ\"א ס\"ב דס\"ל דמהני מחילה בלי חזרת המשכון ס' יחידאה היא ואין ספק שאלו הרב המפה היה רואה כל הני רבוותא לא היה סומך על ס' מוהר\"ם בזה אמנם חוב שיש עליו שטר מהני מחילתו שלא להוציא מן הלוה מאחר דאיכא פלוגתא בירוש' בהא בספ\"ק דגיטין כמ\"ש הש\"ך לק' סי' רמ\"א ס\"ב ואם תפס מלוה משל לוה א\"מ מידו ומחילה בחוב שיש לו עליו משכון קרקע אכתוב לקמן בס\"ד:
ודע דה\"ה אם יש לגר שטר משכנתא על קרקע של ישראל ומת הגר ובא אחר והחזיק בקרקע לא עשה כלום כמ\"ש מרן בש\"ע סימן ע\"ב סל\"ז ועיין במ\"ש הש\"ך ס\"ק קנ\"א דלדעת הב\"ח ז\"ל אפי' משכנתא לזמן באתרא דלא מסלקי ומת הגר תוך הזמן לא עשה זה המחזיק כלום ולדעת הרב שה\"ג בפ' חזקת באתרא דלא מסלקי הוי מכור הקרקע ביד הגר עד ההוא זימנא דהא לא מצי לסלוקי בדמים עד משלם יומי משכנתא וכי מת לא פקע שעבודיה הילכך כל הקודם זוכה בו וכתב הוא ז\"ל שדברי הב\"ח נראין יותר עכ\"ל ועיין למ\"ש הרב התרומות בשנ\"א ח\"ו ס\"ג בענין מוכר שטר משכו' קרקע המוחזק בידו והחזיקו ללוקח אם יכול המוכר לחזור ולמחול החוב לבע\"ח שהביא פלוגתא דרבוותא וכ\"כ הטור לעיל סי' ס\"ו סכ\"ט מבואר מדבריהם דאפילו למ\"ד דמהני מחילתו היינו משום דכיון דמצי בע\"ח לסלוקי למלוה בזוזי הו\"ל כשאר מלוה ואין כאן קנין בגוף הקרקע ולהכי מצי מחיל אבל היכא דלא מצי ליה לסלקו למלוה בזוזי כגון באתרא דלא מסלקי ל\"מ מלוה מחיל דחשיב כמכר גוף הקרקע לזמן וכמ\"ש הר\"ב התרומות בשם הר\"י ן' מיגש ז\"ל יע\"ש גם הרשב\"א בחי' לב\"ב דקכ\"ה ובפ' אז\"ן דס\"ז ע\"ב עלה דאמרי' התם האי משכנתא באתרא דמסלקי השביעית משמטה כו' כתב דבאתרא דלא מסלקי חשיב כמכרה לו עד דפרע ליה זוזי ואפי' לאחר הזמן כי פקע ליה הו\"ל חוזר ולוקחה ממנו עיין בש\"מ בפ' אז\"ן דק\"ב ע\"ד ובש\"מ לב\"ב ד\"ע ע\"ג וכ\"כ בשם הרמב\"ן יע\"ש גם בחי' הריטב\"א שם בפ' אז\"ן דס\"ז כ\"כ בהדייא בשם הרא\"ה דמשכנתא בנכייתא באתראן דלא מסלקי דמכר היא ואין שביעית משמטה ובכור נוטל בה פי שנים יע\"ש. וכ\"כ ה\"ה ז\"ל בפ\"ז מה' אלו הל' ד' בשם הרשב\"א יע\"ש וכיון שכן נראה שדברי השה\"ג ז\"ל נראין יותר דלא כהש\"ך ז\"ל ודוקא במשכון דמטלטלין דבידו של לוה לפדותו איכא למימר דאע\"ג דקני ליה מדר\"י מ\"מ אין כאן השתא אלא מקצת קנין ביד הגר כיון דביד הלוה לפדותו כל שעתא ושעתא אבל משכון קרקע לזמן באתרא דלא מסלקי דאין בידו של לוה השתא לפדותו והרי הוא כקנוי לו לענין שביעית ולענין בכור כמדוב' א\"כ כשמת הגר זכה המחזיק בו כמחזיק בנכסי גר ממש ובזה אפשר ליישב דעת רש\"י שכתב בפ' הפרה דמ\"ט ע\"ב עלה דבעא מיניה רב ייבא סבא מר\"ן המחזיק בשטרותיו של גר מהו כו' ופי' רש\"י בשטרות של גר ששעבד לו ישראל אחר קרקעותיו כו' ותמה עליו בש\"מ שם משם הר\"א מגרמיזא ז\"ל דא\"כ מאי קאמר בארעא הא לא החזיק וכי החזיק בה מאי מהני הא פקע שעבודיה אלא נראה דבשטר מכר מיירי עכ\"ל וכ\"כ ג\"כ הבע\"הת בשמ\"ט ח' ח\"י ס\"ד ועיין להרב גד\"ת שם מה שנדחק ליישב לפי' הסוגייא לדעת רש\"י ועיין להש\"ך בסי' ער\"ה סק\"ד יע\"ש : אמנם אי רש\"י ז\"ל אזיל בשיטת הרב שה\"ג ז\"ל הנה נכון דהא ז\"ל מפרש הך בעייא במחזיק בשטרי משכנתא ביד הגר באתרא דלא מסלקי ולהכי אי הוה המחזיק בקרקע הוי מהני חזקתו כמחזיק בנכסי הגר ממש כיון דהקרקע קנוי לו לזמן כמדובר:
ואולם ראיתי להרב מח\"א בה' זכיה מהפקר סס\"ט שכתב בשם הר\"ן בחי' לפ' השולח דבמשכנתא אפי' באתרא דלא מסלקי אעפ\"י דאינה משמטת משמע דאם מחלה מהני דמשכון קרקע אינו קנוי עכ\"ל ולפי דבריו ז\"ל נר' ברור דכ\"ש הוא בענין מחזיק בנכסי הגר במשכנתא כזו דמוציאין מידו דמיד שמת הגר פקע שעבודו כיון דאין גופו קנוי שאם במשכון מטלטלי' דגופו קנוי מדר\"י אין מחילה מועלת בו כמ\"ש הר\"ן אפי\"ה לענין מחזיק בנכסי הגר במשכון מטלטלין מוציאין מידו כ\"ש במשכון קרקע אפי' באתרא דלא מסלקי דכיון דמהני ביה מחילה כ\"ש דלא מהני ביה חזקת המחזיק ומוציאין אותה מידו דאעפ\"י שמשכנתא זו אין ביד הלוה לפדותה בתוך הזמן והרי היא כמכר דמה\"ט לא חשיב ראוי אצל בכור ואין שביעית משמט' מ\"מ מכר גמור ממש לא הוי ועדיין שם בעליו עליו וזמן ממילא קאתיא והדרא למרא שאין כאן אלא שעבוד אלים להיותה תחת ידו עד הזמן הלכך כיון דס\"ס א\"כ אלא שעבוד מיד שמת הגר פקע שעבודו אלא שמדברי הר\"ב התרומות שכתבו משמע דס\"ל דמחילה ל\"מ במשכנתא דקרקע באתרא דלא מסלקי שהרי יהיב טעמא מהר\"י ן' מיגא\"ש דמהני מחילה במוכר שטר משכנתא משום דמצי לסלוקי בזוזי משמע דבאתרא דלא מסלקי בזוזי לא מצי מחיל וזה נר' הפך מ\"ש הר\"ן דאפי' באתרא דלא מסלקי מצי מחיל ומ\"מ אפי' שנאמר שמהר\"י בן מיגאש חלוק על הר\"ן בזה וס\"ל דל\"מ מחילה במשכנתא באתרא דלא מסלקי עד דמיהדר ליה שטר משכנתיה אפשר דלענין מחזיק בנכסי הגר במשכנתא כי האי אפי' החזיק בקרקע מוציאין מידו דומיא דמשכון מטלטלין דאע\"ג דל\"מ מחילה עד דמיהדר ליה משכוניה לדעת רוב הפוסקים כמ\"ש לעיל אפ\"ה לענין מחזיק בנכסי הגר ל\"מ חזקתו ומוציאין אותה מידו וזה נר' דעת הטור ומרן בש\"ע כאן ובסי' ער\"ה שכתבו סתמא שמוציאין מיד המחזיק ולא חלקו בין משכנתא באתרא דמסלקי ללא מסלקי וכמ\"ש הב\"ח והש\"ך ולזה הסכים הרמ\"א שם בה' זכיה מהפקר סי' ט':
ולענין הלכה למעשה בשטר משכנתא באתרא דמסלקי אם מחל החוב ללוה והחזיר לו שטר המשכנתא משמע דלכ\"ע מהני מחילה שהרי לא השאיר לו המלוה שום זכות דאעפ\"י דעד השתא היה הקרקע מוחזק בידו והיה אוכל פירות כיון דהשתא הדר שטרא למאריה ומחל החוב קרקע ממילא ברשותא דמאריה קאי: אמנם כשמכר השטר משכנת' שבידו לאחר בכתיבה ומסירה והורידו ללוקח תוך השדה לדעת הראב\"ד בשם ר\"י בן מרן הלוי ולדעת הריטב\"א שהביא הנ\"י בפ' מ\"ש והביא דבריו מרן ב\"י בסי' ס\"ו סכ\"ט לא מהני מחילתו אפי' באתרא דמסלקי דהו\"ל כאלו הלוקח גבוי ותפוס בדמי החוב ולא מצי מחיל כיון דביד המלוה שטרי המשכנתא וירד לתוכה והחזיק בה אמנם לדעת הר\"י ן' מיגאש והרא\"ש והטור סי' ס\"ו סכ\"ט מהני מחילה שפיר כשאר שטרי חוב דעלמא דאין כח בחזקה זו שירד הלוקח כלום הואיל ומצי לסלוקי הלוה למלוה בזוזי ואין כאן זכיה למלוה בגוף הקרקע וכיון שכן דמספקא מוקמינן ארעא בחזקת מאריה קמא ועיין בתשו' הרשב\"א ח\"א סי' תתקע\"ב וביאר מרן ב\"י סי' כ\"ט סי\"ג ובתשו' מהרשד\"ם סי' רצ\"ה ובהר\"ב מש\"ל פט\"ו מה' טוען הי\"א ובמ\"ש אנן יד עניי לעיל:
ועיין בתשו' הרדב\"ז החדשות ח\"ב סי' תרכ\"ז ואם הוא באתרא דלא מסלקי משמע מדברי הר\"י ן' מיגש ז\"ל דלא מהני מחילה דכל כה\"ג הו\"ל כגבוי ותפוס בו הלוקח ובזה כ\"ע מודו דל\"מ מחילת המלוה אלא שמדברי הר\"ן דפ' השולח משמע דאף בזה מהני מחילתו של מלוה ואולי לא כתב הר\"ן ז\"ל דמהני מחילת המלוה אפי' באתרא דל\"מ אלא כשהמשכנ' ביד המלוה עצמו ושטרי המשכנתא בידו וכשמחל החוב מסר שטרי המשכנתא ביד הלוה או קרען בפניו וקמ\"ל דאפי' לא ירד עדין הלוה תוך הקרקע מהני לשון מחילה ולא מצי הדר ביה המלוה כיון שאין גוף המשכונה קנוי לו למלוה לגמרי מדר\"י כמשכון מטלטלין וכמ\"ש הש\"ך סי' רע\"ח סק\"ז הלכך מהני ביה לשון מחילה ואין צריך קנין. אמנם כשמכר המלוה שטר המשכנתא לאחר וירד והחזיק בקרקע אפשר דאף הר\"ן אזיל ומודה דכיון דשטרי המשכ' מסורים ביד הלוקח והחזיק בקרקע אפי' שאינו קנוי לגמרי מ\"מ קצת קנין אית ליה ביה לענין שמיטה ולענין בכור ואלים שעבודו ע\"י השטר שבידו וכגבוי ותפוס בו דמי וכל כה\"ג לא מהני מחילה כדמשמע מדברי הר\"י ן' מיגש ז\"ל וכיון שהר\"ן ז\"ל לא החליט הדבר אלא כתב דבריו בלשון משמע ומדברי הר\"י ן' מיגש נר' דלא מהני מחילה כזו שהיא ביד הלוקח נראה דאפושי פלוגתא לא מפשינן והדין נותן שלא תהני מחילתו של מלוה בכל כ\"הג שכבר מכר ומסר ביד אחר והחזיקו בקרקע והוא באתרא דלא מסלקי אמנם כשהיא ביד המלוה בעצמו ומחל ללוה חובו והחזיר או קרע שטרי המשכונא יש לסמוך על משמעות הר\"ן ז\"ל דכל כה\"ג מהני מחילה בדברים בעלמא כנלע\"ד ובגר שמת והניח משכון קרקע באתרא דל\"מ ובא אחר והחזיק בו לכ\"ע מוציאין מידו וכמו שהסכים הרב מח\"א ז\"ל בסי' ט' מה' זכיה מהפקר:" + ], + [ + "היה \n משכון הגר ביד ישראל ובא כו'. כ\"כ מרן בש\"ע חו\"מ סי' ע\"ב סל\"ט משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא אחר והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה השאר הנה הרשב\"א ז\"ל בחי' לבב\"ק דמ\"ט עלה דהך מימרא כתב וז\"ל מסתברא לי דה\"ה אם אין לו משכון אלא שיש לו מלוה על גר זה גובה מנכסיו כנגד חובו ואע\"ג דכשמת הגר נעשו כל נכסיו הפקר אין שעבודו של זה נפקע דלא עדיף הפקר מהקדשו ר\"ל בערכין דמוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו וכן נ\"ל אפי' אין לו אלא מטלטלין ותדע לך דאי לא כיון דאוקימנא בדליתיה בחצרו אפי' כנגד מעותיו למה קנה דאי משום שעבודו הא אמרת דפקע עם מיתתו של גר דהוו כל נכסיו הפקר ואי משום דקני ליה למשכון במשכנו בשעת הלואתו למ\"ד לא קני מאי א\"ל אלא כמ\"ש ואינו דומה למטלטלי דיתמי דהתם משום דיורשים הן דבר תורה ומשעת מיתה קמו להו ברשות היתומים ואפי' הם מופקדים ביד אחרים ואין בע\"ח גובה מהם כדברי רע\"ק שאמר בפ' הכותב יתנו ליורשים וכדמפרש בירוש' שהן יורשים דבר תורה עם גמר מיתה אבל כאן כשמת הגר עד שלא יזכה בהם אחר כבר קדם שעבודו של זה ובזה אפי' רע\"ק מודה לר\"ט שאמר התם במופקדים ביד אחרים או שהן ברה\"ר ינתנו לכושל שבהם עכ\"ל ודברי הרשב\"א הללו קצתם הביא ה\"ה ז\"ל ובשם בעל העיטור וכ\"כ הר\"ב התרומות בסוף שמ\"ט והביא דבריהם מרן ב\"י ס\"ל ולקמן בסי' ער\"ה סכ\"א וכן מבואר בדברי הטור שם בסוף הסימן יע\"ש ועיין בתשו' הרשב\"א ח\"ב בסי' רנ\"ב שכתב וז\"ל אבל מה שהביא רבינו ראיה ממשכונו של גר אינה ראיה דשאני התם דקני ליה למשכון מדר\"י ואפי' משכנו בשעת הלואתו כדמוכח בפ' השולח ובפ\"ק דקדושין עכ\"ל. ודברים אלו לכאורה הם הפך מ\"ש כאן בחי' דלמ\"ד לא קני מאי א\"ל כו' כמבואר ואפשר לומר דבחי' משמע ליה דההיא סו' דפרק האומנים דפ\"ב דאמרי' אימור דאמר ר\"י שלא בשעת הלואתו בשעת הלואתו מי אמר קאי לפום קושטא ולא פליג אסוגיא דפ' השולח דל\"ז ואסו' דקי' די\"ט וכמ\"ש התוס' שם כיע\"ש. ולהכי הכריח שפיר ממשכנו בשעת הלואתו דלא קני מאי א\"ל. אמנם בתשו' אזיל בשי' הרמב\"ן ז\"ל שהביא הוא ז\"ל בחי' בפ' השולח דאותה סוגייא דפ' האומנים לא קיימא לפום קושטא ולעולם לר\"י אפי' משכנו בשעת הלואתו קני משכון כיע\"ש. ואפשר שתשובתו שם היה עם הרמב\"ן ז\"ל כדמוכח מלשונו שם דקאמר מ\"ש רבי' כו' דחי ליה לפי שיטתו דשאני התם דקני ליה למשכון מדר\"י דלדידיה ליכא למדחי כמ\"ש בחידושיו ודוק:
ודע שהרשב\"א ז\"ל בתשו' הנז' העלה דהיכא דמטלטלי דגר היו מופקדים ביד אחר אין בע\"ח דגר יכול להוציא מידו דעם גמר מיתתו קנו אותם הללו המופקדים אצלם וזה פירש למיתה וזה זוכה בהם מיד והוו להו כמטלטלי דיתמי והכריח כן מההוא עובדא דאיסור גיורא דמייתי הש\"ס בפ' מי שמת דקמ\"ט. אמנם היכא דבזבזו אותם ישראל לאחר מיתת הגר כבר חל עליהם שעבוד בע\"ח בגמר מיתה וקיימי ברשותייהו דהא לא קאי באפייהו זכות אחרים דבמטלטלי דיתמי גופייהו אי לאו דירושה ממילא קאתייא ועם גמר מיתה קמו להו נכסי בחזקת יתמי היו כתובת אשה ובע\"ח גובין מהן וכדתנן בפ' הכותב ר\"ע אומר ינתנו ליורשי' כו' ככתו' בחידושיו וכמדובר יע\"ש:
וראיתי להרב מחנה אפרים ה' זכיה מהפקר סי' ה' הביא תשו' הרשב\"א הלזו וכתב עליו וז\"ל ולע\"ד לא ידעתי מנ\"ל דשעבוד כתובה ובע\"ח חל על המטלטלין עם גמר מיתה מאחר דקי\"ל בכמה דוכתי דמטלטלין לא חייל שעבודא דבע\"ח עלייהו מחיים וכ\"כ רש\"י בפ' כל שעה דל\"א ומההיא דפ' הכותב ליכא ראיה דהתם לא אצטריך ר\"ע לטעמא דירושה ממילא קאתיא אלא מפני שהמטלטלין עדין לא באו ליד היורשי' דאי לאו טעמא דמיד זכו בהם היורשי' בע\"ח היה גובה אותו מהם דלא חשיבי מטלטלי דיתמי כל עוד שלא באו ברשותא דיתמי אבל היכא דבאו ברשותא דיתמי דל מהכא טעמא דירושה ממילא אתייא כבר נעשה מטלטלי דיתמי ואפי' ר\"ט היה מודה עכ\"ל. ולא זכיתי להבין מאי קא ק\"ל שהרי מבואר הוא בתשו' הרשב\"א הנז' דמאי דמשמע ליה דשעבוד כתובה ובע\"ח חב על המטלטלין עם גמר מיתה היינו ממה ששנינו בתוספ' דפ' מי שהיה נשוי גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו ויצא עליו כתובת אשה ובע\"ח גובין מן האחרון כו' דתינח כתובה ב\"ח מא\"ל כו' ומתוך מה שהוק' לו אותה תוס' עם עובדא דאיסור גיורא עלה לחלק בין היכא דזכו אחרים במטלטלין מיד במיתת מפני שהיו מופקדים בידה והיינו ההיא דאיסור גיורא להיכא דזכו בהם אחר מיתת הגר והיינו ההיא דשנינו בתוספת' וע\"ז הוק' לו מ\"ש מטלטלי דיתמי והוצרך לחלק דהתם אף כשבאו ליד היורשי' אין ר\"ט מודה אלא משום דירושה ממילא קאתייא ואהני ה\"ט לר\"ט דוקא היכא שכבר באו ליד היורשים ולר\"ע אהני ה\"ט אפי' היכא שלא באו לידם וקל הוא שהיקל ר\"ט היכא שקדמו בע\"ח ונטלו מרה\"ר או מסימתא כמ\"ש הרשב\"א שם אבל בזוכה בנכסי הגר דלאו מכח ירושה דממילא קאתייא הוא דזוכה בנכסיו אלא מכח מעשה תפיסתו וזכיתו הלכך כל שלא קדם זכית הזוכה עם גמר מיתתו של גר קדם וחל על הנכסי' הללו שעבוד ב\"ח ותו לא מצי לזכות ביה איניש אחרינא ומפני זה שנינו בתוספת' היתה עליו כתובת אשה וב\"ח מוצאין מן האחרון כו' ומ\"ש הרב מח\"א שלא מצינו מדינא דגמ' דמטלטלי משתעבדי לב\"ח ושכ\"כ רש\"י בפ' כל שעה כו' אי מהא לא איריא דודאי לעני' ב\"ח מוקדם או לענין מלוה ע\"פ אמלוה בשטר דשניהם ב\"ח נינהו וכן לגבי יורשין דירושה ממילא קאתייא ודאי דאזיל ומודה הרשב\"א דלא מצי מלוה מוקדם או מלוה שבשטר להוציא מיד מלוה מאוחר או מלוה שבע\"פ או מיד יורשין שתפסו מטלטלין דכיון דכולהו בע\"ח נינהו כולם שוים בשעבוד זה של מטלטלין מאחר דלא סמכא דעתיה דמלוה בשטרו או מלוה מוקדם אשעבוד מטלטלין וכשמת או שאין לו לשלם אלא מטלטלין אז הוא דחל השעבוד להשתלם מהם וכולם שוים בעת ההיא הלכך אין דין קדימה במטלטלין ולהכי הוא דאמרי' דמטלטלי לא משתעבדי לב\"ח אבל בבא לזכות בנכסי הגר לאחר מיתת הגר ויש לו ב\"ח ודאי דמיד שמת הגר קדים עייל שעבוד ב\"ח על המטלטלין ואין כח בזוכה לזכות בהם כזוכה מן ההפקר דכשאין לו לגבות ממקום אחר ודאי דמטלטלי משתעבדי לב\"ח ולאו הפקר נינהו ועיין בחי' הרשב\"א לקידו' במ\"ש שם בסוף הספר בענין ההיא דר\"ן דאמר מוציאין מזה ונותנין לזה שכתב שם בתוך דבריו דלמ\"ד שעבודא דאורייתא ודאי מדינא שעבודא חל על המטלטלין כקרקעות אלא דמשום דלא סמכה דעתיה דבע\"ח עלייהו הוא דאמרי' דלא משתעבדי יע\"ש. ובשיטה המקובצת לכתובות בפ' הכותב דפ\"ד בההיא דאמרי' היה לו מלוה או פקדון ביד אחרים ר\"ט אומר כו' כתוב שם דצ\"ו ע\"ג בשם הריב\"ש וז\"ל וא\"ת היה לו מלוה או פקדון ביד אחרים היאך ינתנו לכתיבה בשלמא לבע\"ח הרי נשתעבדו לו מחיים וכל שלא באו ליד היורשים לאו מטלטלי דיתמי נינהו אלא לכתובה דאפילו מחיים מטלטלי לא משתעבדי לכתובה היאך ינתנו לה כו' יע\"ש:
ובזה יש לדחות גם מ\"ש עוד מח\"א ז\"ל שם וז\"ל שם ובפ' יש נוחלין דקל\"ח אמרי' ש\"מ שאמר תנו ר' זוז לפ' ות' לפ' ומת ויצא עליו שט\"ח גובה מהם וכתב רשב\"ם דמיירי שעדיין לא באו הנכסים ליד מקבלי מתנה אבל לאחר שבאו לידם אין בע\"ח גובה מהם דמתנת ש\"מ כירושה שויוה רבנן ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב\"ח וכן מדברי הרא\"ש בפי' י\"ן גבי אין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק ולפי דברי הרשב\"א ז\"ל דסובר דשעבוד דב\"ח חייל אמטלטלי דאחר מיתתו כל שאין זכות אחרים מעכבת היה נר' כמתנת ש\"מ כיון שאינה אלא מדרבנן מיד אחר שמת חל שעבודא דבע\"ח שהרי אין רשות היורשים מעכבת בהם כו' ואפי' כי באו אח\"כ ליד מקבלי מתנה תגבה מהם כו' יע\"ש. ולפי האמור אף הרשב\"א ז\"ל אזיל ומודה לדברי רשב\"ם דע\"כ ל\"ק הרשב\"א ז\"ל דחל שעבודא דב\"ח על המטלטלי כל שאין זכות היורשים מעכבת אלא לגבי נכסי הגר שמי שבא לזכות אחר מיתת הגר בא לזכות מתורת הפקר ולא מתורת זכיה דממילא כירושה או מתורת שעבוד חוב או שום חיוב הלכך אין כאן הפקר כל דאיכא שום שעבוד אחר על המטלטלין אבל היכא דאיכא שום שעבוד אחר חוץ מבע\"ח אפי' כההיא דמתנת ש\"מ דכירושה שויוה רבנן ס\"ס מיד במיתתו של גר הוא בא לזכות בה ממילא כל כה\"ג הו\"ל מקבל מתנה וב\"ח כשני ב\"ח שאין בהם דין קדימה במטלטלין וכל הקודם זכה בהם גם מ\"ש עוד הרב מח\"א ז\"ל שם והרי\"ף כתב בפ' הכותב כו' עיין בש\"מ בפ' הכותב שם בדף הנז' מ\"ש שם בשם הריב\"ש ע\"ד הרי\"ף הללו יע\"ש. גם מ\"ש עוד וזכורני שזה ימים ראיתי במרדכי שתקנת הגאונים לא היתה כי אם לגבות מן היורשים ועיין בנ\"מ דרע\"ח ותראה כדברי ועוד דמלבד זה מספ\"ל מילתא דע\"כ לא תיקנו אלא בב\"ח דאדעתא דהכי קא סמך אבל בנ\"ד שנתחייב הגר לזה שלא מחמת חוב נר' דלא שייך להך טעמא עכ\"ל לפי האמור אף הרשב\"א אזיל ומודה לדברי המרדכי דלא תיקנו אלא לגבות מהיורשין ולא ממקבלי המתנה ולקוחות כיון דאין דין קדימה במטלטלין ואדרבא מה\"ט כתב דהזוכה בנכסי הגר אחר מיתת הגר היכא דאיכא ב\"ח מוציאין מיד הזוכה דהזוכה בנכסי הגר הוי כיורש ופחות מיניה שאינו זוכה מיד במיתתו של גר עד שיזכה בנכסים משא\"כ בב\"ח וכן בלקוחות מקבל מתנה דמיד במיתתו של גר חל שעבוד חיוב הגר על הנכסים ואפי' לא באו הנכסים בחיי הלוה ליד הלקוחות מקבלי מתנה הלכך היכא דאיכא בע\"ח ומקבל מתנה כל הקודם זכה בהם ואם זכה בהם אחר מוציאין מידו כיון דלא זכה בנכסים מיד במיתתו של גר כבר חל שעבוד החוב או חיוב המתנה ממילא מיד במיתתו של גר מוציאין מיד הזוכה הלכך לענין הלכה למעשה נלע\"ד ברור לפי מה שהעלה הרשב\"א בתשו' הנז' ובחי' לב\"ק דבין ב\"ח ובין מקבל מתנ' מהגר שנתחייב הגר מחיים או מתנה ש\"מ ומת הגר אם היו נכסי הגר מופקדים ביד אחר אין מוציאין מידם דמיד שמת הגר זכו בהם אותם שהיו הנכסי' מופקדים בידם וזה פירש למיתה וזה זוכה בהם מיד וכמו שהוכיח הרשב\"א מההיא דאיסור גיורא. אמנם אם לא היו מופקדים ביד אחר מיד חל שעבוד ב\"ח או מקבלי מתנה אפי' מתנת ש\"מ במיתת הגר על הנכסים וכשבאו אחרים אח\"כ וזכו בהם מוציאין אותם מידם דאע\"ג דמקבל מתנת ש\"מ כירושה שויוה רבנן והזוכה בנכסי הגר כיורש נמי הוא מ\"מ מתנת ש\"מ הירושה שלו חל ממילא מיד במיתת הגר משא\"כ הבא לזכות בנכסיו אחר מיתתו דלא חל שם יורש עליו עד אחר מעשה זכייתו וכבר קדם וחל שעבוד המקבל מתנה או החוב מקודם והילכך מוציאין מידם כנלע\"ד ברור ועיין להרב ראש יוסף באות פ\"ה שכתב דבע\"ח של גר נפרע אף ממשכון שבידו של גר מישראל אחר ולא אמרי' דמיד שמת הגר פקע שעבודו של משכון משום דיש שעבוד על משכון זה מדר\"ן דבזה אני מסתפק כעת וצריך להתישב בדבר והיכא שהיה לו לבע\"ח של הגר משכון בידו בין משכנו בשעת הלואתו בין משכנו שלא בשעת הלואתו אפי' לא נמצא המשכון ביד הב\"ח בשעת מיתת הגר אלא היה בחצר שאינה משתמר' ואין בע\"ח עומד שם זכה המלוה בגוף המשכון כנגד מעותיו וכתב הרב המאירי בפ' הפרה שאין הנפקד יכול לסלק המלוה בזוזי וכ\"כ הרב ראש יוסף באות פ\"ט והיכא שמשכונו של גר שהיה ביד הב\"ח הפקידו ביד אחר ומת הגר זכה הנפקד במשכון במה ששוה יותר מהחוב או נימא כיון שמכח הב\"ח תופס אותו לא זכה הנפקד בזה נסתפק המרדכי בפ' חזקת והביא דבריו מרן ב\"י בסי' הנז' מחו' ל\"ב והשה\"ג שם בפ' חזקת שם יע\"ש ועיין להרב ראש יוסף באות צ\"א ולקמן בש\"ע סמ\"א :
והנה מדין זה דמשכונו של גר ביד ישראל ומת הגר דזכה ישראל המחזי' בו למד מרן בש\"ע סי' ע\"ב סעיף מ' דה\"ה אם המשכון של גוי הוא ביד ישראל ומת הגוי זכה בו ישראל המחזיק בו וז\"ל שם משכונו של גוי ביד ראובן וא\"ל ראובן לגוי תן לי מעותי א\"ל הגוי תמשכן אותו לישראל אחר והלך ראובן ומשכנו לשמעון ונתן לו המעות שהגוי חייב לו ומת הגוי והמשכון שוה כפלים מהחוב זכה שמעון בכל המשכון וכתב שם הש\"ך בס\"ק ק\"ס דהו\"ל כההיא דמשכונו של גוי ביד ישראל ומת הגר ובא אחר והחזיק בו דאמרי' זה קנה כנגד מעותיו כו' וזה קנה השאר כמ\"ש בסעיף הקודם ה\"נ כיון שמת הגוי וליכא תובעין הו\"ל כנכסי גר וזכה המחזיק בו ואין צורך למ\"ש הסמ\"ע בס\"ק קי\"ד והב\"ח כמ\"ש הש\"ך דלפי דבריהם ז\"ל אם השכינו בלא רבית לא זכה שמעון במות' שבמשכון כשמת הגוי ולפי האמור אפי' בכ\"הג זכה שמעון במותר ולזה הסכים הש\"ך והרב ט\"ז ז\"ל והוא ברור:
עוד כתב הסמ\"ע דאפי' אם משכן ישראל לחבירו משכונות של גוי בלי צוויו של גוי זכה ישראל הב' בכל המשכון ואף דבידו דהישראל ראשון לפדותו כמ\"ש מור\"ם בי\"ד סי' קס\"ט סח\"י דמאחר דהמנהג הוא לחזור ולפדותו הו\"ל כאלו התנה עמו לחזור וליתן לו לפדותו הכא נמי כשהגוי חי דאף הישראל עומד במקום הגוי לפדותו אבל מיד שמת הגוי זכה ישראל שני במשכו' כו' מיהו אם יש לגוי יורשי' שדעתם לפדותו אז גם ישראל ראשון יכול לפדותו אחר מיתת הגוי קודם שבאו היורשין לפדותו כו' ואם הגוי א\"ל לישראל ראשון בפי' שימשכנו אצל ישראל הב' אז אינו יכול לפדותו הראשון אחר מיתת הגוי אפילו יש לו יורשים שיודעים מזה ודעתן לפדותו ומש\"ה כתבו הפוסקים האי דינא בשציוה הגוי לאשמועינן דאפי' מת הגוי ויש לו יורשים זכה הישראל השני את\"ד יע\"ש:
והרואה יראה שדבריו ז\"ל נכונים בטעמן דכשמת הגוי ויש לו יורשים שיודעים מזה שהדין שגוי יורש את אביו ד\"ת וכמ\"ש מרן לקמן ר\"סי רפ\"ג וכשהיורשים יודעים מזה חייב להחזירו להם ואם אינו מחזירו יש בו משום גזל וכמ\"ש הסמ\"ע שם סק\"ו יע\"ש אם כן כשהישראל הראשון משכנו לישראל אחר שלא ברשות הגוי והגוי ויורשיו אינם מכירין כי אם לישראל הא' ממילא אין חילוק בין כשהגוי חי לכשמת ובא לרשות יורשיו שיודעים ומכירים לישראל הא' ודעתן לפדות המשכון כי היכי דכשהגוי חי יכול הישראל לפדותו מיד הישראל הב' ה\"נ כשמת ובא לרשות יורשיו שיודעים מזה יכול הישראל הא' לפדותו דאין זה דומה למשכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו דזכה במותר דשאני התם דכיון דאין לו יורשין הרי הישראל הב' זכה מן ההפקר אבל הכא דגוי יורש את אביו ד\"ת וכשמת זכו יורשיו בו והרי הם יודעים מזה מה כח לישראל הב' לזכות בו טפי מכשהגוי היה חי ודוק' כשציוה הגוי למשכנו לישראל הב' דהשתא ממילא ע\"פ הגוי נסתלק הישראל הא' מש\"ה כשמת הגוי ובא ליד יורשיו נמי נסתלק זכותו של הישראל הראשון אבל בלא\"ה לא כמדובר:
וראיתי להש\"ך שם ס\"ק קנ\"ט שכתב שהב\"ח חלוק על הסמ\"ע בזה וס\"ל דכשמת הגוי נסתלק זכותו של ישראל הראשון אפילו יש לו יורשים שיודעין מזה ואפילו לא ציוה הגוי למשכנו לב' וסיים וצ\"ע. לדינא גם הט\"ז כתב בפשיטות כדברי הב\"ח ז\"ל יע\"ש ולק\"ד נראי' יותר נכונים בטעמן כמדובר. ואולי דעתם ז\"ל דכיון דעיקר מילתא דיש כח ביד הישר' לפדות המשכון מיד ישראל חבירו אינו אלא מטעם מנהג שנהגו לחזור ולפדותו דמצד הדין אין כח ביד הישראל הראשון לחזור ולפדותו אפי' כשהגוי חי וכמבואר בדברי מור\"ם בי\"ד סי' קס\"ט דיי לנו במה שנהגו לבד והיינו בעוד הגוי חי ולא כשמת הגוי דאז חזר הדין למקומו והבו דלא לוסיף עלה כנלע\"ד ודוק:
ודע שבעיקר דברי מור\"ם בי\"ד סי' קס\"ט שכתב דכשהתנו מתחילה שצריך לחזור וליתן לו כשבא לפדותו דהכל כפי תנאו וכן אם המנהג כן אפי' כפי' סתמא הו\"ל כאלו התנו בפי' וכו' ראיתי להש\"ך שם ס\"ק נ\"ז שתמה ע\"ז דא\"כ אין זה מכר ואסור ליקח ממנו רבית כמ\"ש מור\"ם דסי' קע\"ד בשם תשו' הרשב\"א וכן מבואר בדברי המרדכי בפ' אז\"ן דלא שרי הישראל הראשון ליתן רבית לישראל הב' אלא משום שאינו מחויב להחזיר לו המשכון וכ\"כ בתה\"ד סי' ש\"ג והב\"י דבתנאי גמור להחזירו לו אסור כדאיתא בש\"ס בהדייא גבי מכר לו בית ואמר לו כשיהיו לי מעות תחזירם לי אסור כדאיתא בסי' קע\"ב וקע\"ד והעלה הש\"ך שם שדברי מור\"ם שם אזלי ע\"פ שיטת הרא\"ש ובעל העיטור בפ' כ\"ש דמשמע להו דכל היכא דהמשכון של גוי ביד ישראל ודעתו של הגוי לחזור ולפדותו ואין דעתו להשקיעו ביד הישראל כגון שלא אמר לו קנה מעכשיו אם לא אפדנו כו' אין צורך לישראל הראשון להתנות עם ישראל הב' שיהיה המשכון שלו לגמרי ושהוא מסתלק לגמרי ממנו אלא אפי' התנה בפי' שכשיחזיר לו הדמים יחזירנו לו שפיר דמי דכיון שהמשכון הוא ברשותו של הגוי עיקר שליחות הישראל הב' הוא על המשכון ונמצא שהרבית שנוטל הוא מהמשכון של הגוי דשרי אבל כשדעתו של גוי להשקיעו ביד ישראל ואמר לו קנה מעכשיו אז אזיל ומודה הרא\"ש ז\"ל ובעל העיטור דכשחוזר הישראל הראשון וממשכנו לישראל הב' אז צריך שיהיה דעתו למוכרו לו לגמרי ושיסתלק הראשון לגמרי ממנו וכמ\"ש המרדכי עכת\"ד:
ולפי דבריו ז\"ל הללו יכולים אנו לומר דהרא\"ש והמרדכי ז\"ל לא פליגי דהמרדכי איירי בשדעתו של גוי להשקיעו המשכון ביד ישראל והרא\"ש ובעל העיטור מיירי בשאין דעתו להשקיעו ביד ישראל וכ\"כ הש\"ך ז\"ל בהדייא בסוף דבריו וז\"ל וכן מ\"ש רוב הפוסקים והמחבר דבעינן שיאמר הישראל בפי' אני מוכר לך מיירי נמי אם הוא ברשות ישראל וא\"כ הדבר ק' במה שסיים וכתב הש\"ך שם ומעת' נקיטינן כרוב הפוסקים אלא שמנהגינו הוא ע\"פ דברי העיטור והרא\"ש בפ' כ\"ש כנ\"ל עכ\"ל. ולפי האמור יכול היה לומר שמנהגינו היה ככ\"ע ואפי' כהמרדכי דודאי שהמנהג אינו אלא במשכון שדעתו של גוי לחזור ולפדותו ואינו רוצה להשקיעו ביד ישראל דאי בשדעתו להשקיעו אף הרא\"ש ובעל העיטור לא התירו בו כמ\"ש הרב בהדייא וכיון שכן בכה\"ג אף המרדכי ושאר הפוסקים אזלי ומודו וכמ\"ש הרב ז\"ל וכמדובר ואין לומר שמ\"ש הרב ומנהגינו הוא ע\"פ דברי הרא\"ש והעיטור דקאי לענין כשדעתו של גוי להשקיעו דאפי' שלדברי המחבר ושאר פוסקים צריך שיתנה בהדייא הישראל הראשון שמוכרו לשני לגמרי וסתמא לא אמרי' דהו\"ל כמוכרו בפי' ואנו שאין מנהגינו להתנות למוכרו בפי' היינו משום שמנהגינו הוא ע\"פ דברי הרא\"ש והעיטור דלדידהו סתמא נמי חשיב כמפרש דהא ודאי ליתא דלהא מילתא לא היה צריך לדברי הרא\"ש והעיטור דפ' כ\"ש ועוד שאינו מפורש בדבריהם דבר זה וטפי הי\"ל לומר שמנהגינו בזה הוא ע\"פ דברי המרדכי ותשו' הרא\"ש שציינה הר\"ב המפה כי ע\"כ נלע\"ד דמ\"ש הש\"ך דמ\"ש רוב הפוסקים והמחבר דבעינן שיאמר הישראל בפי' אני מוכרו לך מיירי נמי אם הוא ברשות ישראל כו' אין כוונתו לומר דכשהוא ברשות הגוי שאין דעתו להשקיעו ביד ישראל ס\"ל להנך פוסקים והמחבר כדעת הרא\"ש והעיטור דיכול הישראל להתנות עם הישראל הב' לחזור ולפדותו דהא ודאי ליתא דכל כי האי מילתא הי\"ל לפרש ולא לסתום ודוקא לדעת הרא\"ש והעיטור ז\"ל הוא שכתב הרב דכל שהוא ברשות הגוי יכול הישראל הא' לחזור ולפדותו ויכול להתנות ע\"ז בפי' אמנם לדעת המרדכי ושאר הפוסקים והמחבר לא כתב הרב אלא דמהני נמי תנאי שהתנה עמו למוכרו לו לגמרי אפי' בשהמשכון הוא ביד ישראל לגמרי דלא נימא כיון שהמשכון הוא ברשות ישראל לגמרי אפי' תנאי דלמוכרו לו לא מהני ודוקא כשהמשכון הוא ברשות הגוי הוא דמהני תנאי זה לדעתם ז\"ל לזה כתב דזה אינו אלא דמ\"ש רוב הפוסקים והמחבר כו' מיירי נמי אם הוא ברשות ישראל כלומר אף בכה\"ג נמי מהני התנאי אמנם כשהתנאי הוא בהפך לחזור ולפדותו לדידהו ודאי לא מהני אפילו כשהמשכון הוא ברשות הגוי מדלא חילקו בכך ואנו מנהגינו כדברי הרא\"ש והעיטור כנלע\"ד כוונת הש\"ך אף כי ידעתי כי יש בזה מהדוחק בשיעור לשונו דאי לא\"ה אין מובן לדבריו ז\"ל. ומ\"מ בעיקר דברי הש\"ך במאי דתריץ יתיב דברי מור\"ם ע\"פ דברי הרא\"ש והעיטור דפ' כ\"ש לא נחה דעתי שאם כדבריו לא הי\"ל למור\"ם לכתוב על דברי המרדכי שחולק על הרא\"ש והעיטור כלשון הזה ואם התנו מתחילה כו' הכל כפי תנאם כו' כאלו בזה מודה המרדכי שכתב קודם אלא הי\"ל לומר בלשון וי\"א ועוד שבתחילה כתב שכן המנהג פשוט שלא להכריחו לישראל הב' לחזור ולתנו לישראל הישראל ואח\"כ חזר וכתב להפך לפי דברי הש\"ך. ועוד למה לא ציין דברי הרא\"ש והעיטור כמנהגו וציין שהוא סברת עצמו כי ע\"כ נלע\"ד דהרב ז\"ל מילתא חדתא אתא לאשמועינן אליבא דכ\"ע ואף לדעת המרדכי שכתב קודם זה והוא מ\"ש הר\"ב מחנה אפרים בה' מלוה סי' י\"ג דפ\"ג ע\"ג וז\"ל איברא דצריך לחקור לכל הפירושים כשהתנה המוכר עם הלוקח לכשיביא המעות יחזיר לו השדה דאמרי' דאם הביא הדמים הרי המקח בטל מעיקר' והפירות שאכל הוה רבית קצוצה או אבק רבית ואמאי לא אמרי' דהמקח קיים עד זמן שיחזיר לו המעות ומה שאכל הלוקח קודם דידיה הוא כדין כל מתנה ע\"מ להחזיר דהוייא מתנה עד אותו זמן והרמב\"ם גופיה כתב בה' מכירה פי\"א וכן המוכר שהתנו להחזיר המקח לזמן פ' או לכשיביא מעות הרי המקח קיים ויחזיר לכשהתנה ע\"כ:
וראיתי להאחרונים שנדחקו בדבריו ז\"ל וראיתי להרשב\"א בתשו' סי' קצ\"ח כו' למדנו מדבריו דכל שמכר או נתן והתנה שלא בע\"מ וא\"ל תחזירם לי כשאחזיר לך המעות הרי זה כמי שפי' ואמר שכל שיחזיר המעות יחזיר המקח מעיקרא משא\"כ באומר בלשון תנאי וע\"מ דה\"ז גמר והקנה לו ומעכשיו ע\"ת שיחזירנה לו כשיביא המעות והוי ככל תנאי דעלמא שכל שמקיים התנאי נתקיים המעשה למפרע ונמצא המכר קיים עד זמן שיחזירנו לו וכי אכיל לוקח פירי דידיה קאכיל שהרי כשמחזירו אח\"כ אינו אלא שחוזר הלוקח ומוכרו למוכר וצריך להקנותו לו בקנין חדש כו' ומזה דן הרב באלו הטבות שנוהגים שמוכר לו חפץ לחבירו בזול ומתנה שכשיביא לו מעות וכו\"ך יותר שיחזור וימכרינה לו דהמקח קיים והלוקח יכול להשתמושי ביה כאדם העושה בשלו ואין כאן משום רבית ואם נאנס הפסיד הלוקח אבל כל שלא התנה כן אלא שאמר לו כשאביא לך מעות תחזיר לי החפץ הר\"ז אסור כדין הגמ' עכ\"ל וכ'כ בתשו' צ\"ץ סי' ך' יעו\"ש והשתא איכא למימר דמור\"ם ז\"ל בכ\"הג הוא דקאמר דשרי ע\"פ תנאם וז\"ש אם התנו מתחילה דצריך לחזור וליתן לו כלומר שחוזר ומוכרו לו הכל לפי תנאם והוסיף עוד דאם המנהג הוא כך כלומר שחוזרים למכור המשכון לישראל הא' אפי' לא התנו מתחילה על כך מסתמא על דעת כן משכנו וצריך לחזור ולמוכרו לו כן נלע\"ד. וכי תאמר אלי שלא כיוין מור\"ם לזה מ\"מ אנן בדידן שפיר מצינן למידן הכי ע\"פ דברי מח\"א ותשו' צ\"ץ ומה שיש לעמוד בעיקר דברי הרשב\"א בתשו' זה שהביא מח\"א כבר עמדתי עליהם במקום אחר ועלו ובאו דברי במזבח הדפוס בס' נדפס מחדש לעמיתנו בתורה כמוהר\"א גאטינייו בס' אגורה באהלך עי\"ש בחי\"ד דל\"ד יע\"ש:
ולענין הל' למעשה אם הישראל הא' משכן משכון הגוי לישראל חבירו אם משכנו לו ברשות הגוי אין כאן איסור רבית לכ\"ע כיון דהשתא אין אחריות המשכון עליו כלל ואינו יכול הישראל הא' לכופו לשני לפדותו ואם משכנו בעצמו שלא ברשות הגוי אם דעתו של גוי להשקיעו המשכון ביד ישראל אין הישראל הב' יכול ליקח רבית מהגוי ע\"י הישראל הא' כמ\"ש בפ' כ\"ש ויכול הישראל הא' לכופו שיתננו לו אמנם אם א\"ל בפי' הישראל הא' לב' בשעה שמשכנו שמוכרו לו לגמרי ושהוא מסתלק ממנו אז יכול הישראל הב' ליקח הרבית של הגוי מיד ישראל הא' וכמ\"ש בש\"ע י\"ד סי' קס\"ט ואם מת הגוי אינו יכול לפדותו מיד הב' בע\"כ כיון שנסתלק ממנו לגמרי ואם המנהג הוא סתמא שחוזר הב' ומוכרו לראשון כשבא לפדותו ממנו יכול לכופו לב' שיחזירנו וימכרנו לו כמ\"ש לעיל בפי' דברי מור\"ם ע\"פ מ\"ש הרב מח\"א והרב צ\"ץ ז\"ל אמנם אם המנהג לחזור ולפדותו סתם בלי זכר מכירה מחדש בזה באנו למחלוקת הרא\"ש והעיטור דפ' כ\"ש עם שאר הפוסקי' וכמ\"ש הש\"ך בי\"ד סי' קס\"ט ס\"ק נ\"ז דלדעת הרא\"ש ובעה\"ע אם אין דעתו של הגוי להשקיעו המשכון ביד הישראל יכול הישראל הא' לכופו לב' לפדותו ומשלם לו הרבית וכ\"ש אם התנה מתחילה לחזור לפדותו ולדעת שאר הפוסקים אינו יכול לשלם לו הרבית ואין כח בידו לפדותו בע\"כ של ב' שהרי צריך להתנות בפי' שמוכרו לו לגמרי ומסתלק ממנו ואז הוא שיכול לקבל ממנו הרבית של הגוי ולפדותו אם ירצה וכיון דאיכא פלוגתא בהא יכול המוחזק לומר קים לי ועיין להרב כהונת עולם בי\"ד סי' קס\"ט דט\"ו רע\"ג ולהר\"ב מח\"א ה' רבית סי' ל\"ג ודוק:
עוד כתב מרן בש\"ע ח\"מ סי' ע\"ב סמ\"א משכונו של גוי ביד ראובן והפקידו ראובן ביד שמעון ומת הגוי יש להסתפק אם זכה שמעון במשכון זה יתר מהחוב עיין במ\"ש הש\"ך בס\"ק קס\"ג דאין מקום להסתפק דודאי זכה שמעון הנפקד מכל דכן מההיא דסעי' ל\"ט ושכ\"כ רש\"ל בפ' הפרה ס\"ך יע\"ש ואין ספק דאשתמיט מינייהו דברי מוהריק\"ו דשורש קי\"ח שכתב וז\"ל ואל תשיבני ממ\"ש המרדכי בפ' חזקת דמספ\"ל לראב\"ן במשכונו של גוי ביד ראובן כו' דע\"כ ע\"כ לא מספ\"ל לראב\"ן אלא דוקא היכא שהפקידו אצלו דשמא בשעת מיתת הגוי מיד זכה בו המפקיד שהנפקד הזה כשלוחו כל זמן שלא פירש שהוא רוצה לזכות בו והרי גילה דעתו שהוא רוצה לזכות בו עד לאחר זמן שבא המפקיד לתבוע משכונו דאלת\"ה תיקשי ליה דתפשוט בעייא מההיא דמשכונו של גר ביד ישראל כו' דזה קנה את השאר כדאמר רבא בפ' הפרה עכ\"ל : הרי שחילק הרב בין ההיא דסל\"ח להא דהכא ושלא כדברי הש\"ך ורש\"ל ז\"ל ועיין בהר\"ב ראש יוסף באות צ\"א ומ\"מ למדנו מדברי מוהריק\"ו דאם גילה דעתו הנפקד בשעת מיתת הגוי דדעתו לזכות בו מיד אין מוציאין מידו ולענין הלכה למעשה נראה נכון מ\"ש בשם מוהריק\"ו דכל שגילה דעתו הנפקד מיד בשעת מיתת הגוי דדעתו לזכות מיד דינא הוא דאין מוציאין מידו היתרון שבמשכון ואפי' אם תפס המפקיד מוציאין מידו דכבר זכה בו הנפקד מדינא אמנם אם לא גילה דעתו בזה יש להסתפק הילכך אף כשהמשכון בידו אין מוציאין ממנו מספק היתרון מ\"מ אם תפס המפקיד ממנו מצי טען קי\"ל כהצד המזכה לי ושלא כדברי והש\"ך ורש\"ל ז\"ל:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש נותן לחבירו דבר שאינו מסויים כשם \n שהמוכר צריך לסיים המכר כך הנותן כיצד הכותב לחבירו קרקע מנכסי נתונה לך או שכתב כל נכסי קנויי' לך חוץ ממקצתם. הנה בדין זה דנותן לחבירו דבר שאינו מסויים אי קנה במחלוקת הוא שנוי דלדעת רבינו מבואר דלא קנה וכן דעת רש\"י בפ\"ק דגיטין ד\"ח וכ\"ד הרי\"ף והר\"י ן' מיגאש משום דבכל חד וחד מצי למדחי לא זה שהקנתי לך אלא זה וכמ\"ש ה\"ה ומרן כ\"מ ויש חולקים וס\"ל דקנה והנה לשיטת רבינו הלזו הק' ה\"ה מההיא דפסק רבינו בפכ\"א מה' מכירה האומר לחבירו בית בביתי אני מוכר לך ונפל לו הבית מראהו נפול וכן עבד מעבדי אני מוכר לך ומת לו עבד מראהו מת אלמא אע\"ג דהוי דבר שאינו מבורר ומסויים קנה ומשו\"ה קתני דמראהו מת מראהו נפול דאי לא קנה היאך מראהו מת ונפול והוא היה רוצה לחלק בין מכר למתנה ולא הונח לו ומרן כ\"מ עלה ליישב דמיירי בשסיים המקום ולא סיים החלק דבזה כ\"ע מודו דקנה:
וראיתי להרב הגדול מוהרימ\"ט ז\"ל בח\"א סי' כ\"ב על שטר צוואה שהיה כתוב בו שהוא מניח מאתים זהובים לה' יתומות בני טובים את שיראה בעיני פו\"פ אם יש רשות לאותם פ\"ופ לשנות את המעות לצורך מצוה אחרת כגון לצורך יתומים ותלמידים שילמדו תמיד או מאחר שהוא פירש ליתומות וזכו במתנת ש\"מ אינן יכולים לשנות והשיב הרב ז\"ל דלא זכו במעות ההם במתנת ש\"מ דאע\"ג דדברי ש\"מ ככתובים וכמסורים דמו מ\"מ לא עדיף דברי ש\"מ מקנין בריא דכל דבבריא ע\"י קנין לא מהני ה\"נ גבי ש\"מ וכדאמרי' בפ' מי שמת גבי אכל פ' פירות דקל זה ידור פ' בבית זה דכל דליתיה בבריא ליתיה בש\"מ ובנדון שלפנינו אלו היה בבריא בקנין לא היה מועיל מפני שאין אותם היתומות ברורות וידועות כדי שיזכו וכיון שכן למאן דלית ליה ברירה לא זכו בשעת קנין וכהא דתנייא בפ' בכל מערבי' מ\"ב שיש לי בביתי יהא מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס לא חילל לר\"י דלית ליה ברירה דכי היכי דאין מקנין דבר שאינו מבורר ה\"נ אין מקנין לאדם שאינו מבורר וכ\"ש הוא כדאמרי' בפ\"ק דגיטין לענין דבר שלא בא לעולם דאפי' למ\"ד אדם מקנה דשלב\"ל מודה שאין אדם מקנה לדשלב\"ל ועוד תנן בפסחים פ' מי שהיה טמא הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירוש' כיון שהכניס הא' ראשו ורובו לירוש' זכה בחלקו ומזכה אחיו עמו ואמרי' בגמ' אלמא יש ברירה ומסיק ר\"י כדי לזרזן קעביד ועל כולן קשחיט יע\"ש משמע שאם לא היה שוחט על כולן אלא על אותו שיעלה ראשון למאן דלית ליה ברירה לא היה זוכה והא איפסיקא הלכתא בסוף ביצה דבדאורייתא אין ברירה וכן פסקו רובא דרבוותא וכיון שכן הכא לענין קנין לא זכו היתומות אלא במתנה זו דאין ברירה ואי קשייא ההיא דאמרי' בפ\"ק דגיטין גבי מעמד שלשתן נעשה כאומר לו משעבדנא לך וכל מאן דאתי מחמתך והרי אותו האיש הבא מחמתו לא היה מבורר בשעת השעבוד והיכי משתעבד ליה הא לא קשייא דע\"כ לא פליגי תנאי אלא כההיא דמי שיעלה מכם ראשון דע\"כ חד הוא שיעלה ראשון וכולן ישארו ולא יזכו וכיון שכן הואיל ואדם זה אינו מבורר לא זכה ובכ\"הג הוא כל הנהו מתני' ומתנייתא דמייתי תלמודא בהאי מילתא דברירה אבל הכא מעכשיו הוא משתעבד לכל העולם שיכול להיות שירצה את כל העולם בחוב זה בזה אח\"ז ואין ברירתו של אחד פוסל את השאר בכה\"ג ודאי כ\"ע מודו בה דיש ברירה וכ\"כ הר\"ן בהלכות שם בפ\"ק דגיטין עכ\"ל וכדברים האלה כתב הרב עצמו בחח\"מ סי' כ\"ג על נדון כיוצא בזה באחד שציוה מחמת מיתה שיתנו החניות שלו לחתניו לוקחי בנותיו והיו לו ב' בנות נשואות וב' בנות קטנות ונסתפקו בדברים בכלל לשונו אף החתנים הבאים אח\"כ שיקחו בנותיו הקטנות והשיב הרב ז\"ל דאפי' אם היה מבאר דבריו שרצה לזכות לחתנים שיקחו בנותיו הקטנות לא זכו כיון שאינן עכשיו מבוררים והכריח הדבר דלמאי דקי\"ל א\"ב בדאורייתא אין אדם מקנה לחבירו דבר שאינו מבורר מההיא דמ\"ב יהא מחולל על שתעלה בידי מן הכיס דלר\"י דס\"ל א\"ב אין המעשה מחולל וכמדובר ודבריו תמוהים דכפ\"ז אין מקום לחלק במה שחילק מרן כ\"מ דבסיים המקום ולא סיים החלק דבזה כ\"ע מודו דקנה דכפי דבריו דאין ברירה עכ\"ל דההיא ברייתא אזלא כמ\"ד י\"ב וזה דבר תימא שהרי כל פוסקי ההלכות שפסקו דבדאורייתא א\"ב הביאו ברייתא זו דבית מביתי לפסק הלכה ועוד יש לתמוה דנר' דאשתמיט מיניה מ\"ש הרשב\"א בתשו' בח\"ב סי' פ\"ב שנשאל למאי דקי\"ל א\"ב בדאורייתא היאך אדם מוכר לחבירו א' מקרקעותיו סתם דקי\"ל שיתן לו איזה שירצה היכי קונה מאחר דא\"ב ומ\"ש מההיא דצנועים פ' מרובה דאמרי' כל המתלקט יהא הפקר ומוקי לה התם כמאן דאית ליה ברירה הא למאן דלית ליה ברירה לא הוי הפקר והשיב הרשב\"א ז\"ל וז\"ל יכול הייתי לשנות לך דההיא ברייתא דבית מביתי ועבד מעבדי ושור משוורי ר\"מ היא דאית ליה ברירה ואפשר דקי\"ל כוותיה וכן פסק ר\"י בעל התוס' מההיא דתמורה ד\"ל גבי מתני' דשני שותפים שחלקו אחד נטל עשרה ואחד ט' וכלב ומ\"מ כך דעתי נוטה דאין ברירה וכדברי שאר גדולי אחרונים שפסקו דבשל תורה א\"ב אבל מה שהשוותה את הדברים בדיני הברירה והקשיתה מזה לזה אינו נראה כן דאין דין יש ברירה או א\"ב אלא במה שאנו צריכין לומר הוברר הדבר שמה שהוא עכשיו כבר היה או חל מעיקרא שאם לא נאמר חל למפרע אין לו קיום לאותו דבר אף אחר שהוברר לפי שאנו צריכין לקדימתו לקיומו של דבר כההיא דאומר ב' לוגין שאני עתיד להפריש למחר יהיו מעשר שהוא מפריש לאחר ששתה ואי אין ברירה נמצא זה שותה טבלין למפרע וכן ה\"ז גיטך אם מתי שאם אין ברירה הו\"ל גט לאחר מיתה וכן באומר כתוב לאיזו שארצה אגרש בו שאנו צריכין לעיקרו דהיינו שעת כתיבה דבעי' כתיבה לשמה וכן אם בא חכם למזרח שאנו צריכין שיחול הערוב מתחי' בה\"ש וכן בההי' דכל שילקטו עניי' יהיה הפקר או יהיה מחולל על זה דאי אין ברירה ולא קדם ההפקר והחילול משעת אמירה אוכלין גזל ושאינו מעושר אבל במוכר או נותן דבר שאינו מבורר למה אנו צריכין לברירה כל שנותן לו אחת משדותיו או בית בבתיו או עבד מעבדיו מחמת מכר או מחמת מתנה ה\"ז קנוי לו ואפי' לא נתן עד עכשיו הר\"ז קיים ואינו צריך לקיום המכר והמתנה לדמעיקרא שאם אי אתה אומר כן בטלת מתני' האומר חצי שדה אני מוכר לך משמני' ביניהם וכן בטלת האומר הרי עלי עולה שהוא חייב באחריותה ואין לך נדר בתורה אלא נדבה באומר הרי זו וכלל גדול אני נותן לך דלא שייך דין ברירה אלא במה שאי אפשר לגרש בו דלא נכתב לשמה א\"נ באם מתי שאם א\"ב הו\"ל גט לאחר מיתה וכן בב' לוגין שאני עתיד להפריש מיחל ושותה מיד שאם א\"ב אי אפשר לשתות דהו\"ל טבל וכן אם בא חכם למזרח שאם א\"ב אין כאן ערוב ואי אפשר ללכת וכן כולן אבל בדבר שקיומו אינו תלוי בברירה כמכר ומתנה וצדקה וקרבן בלשון נדר בזה לא שייך דין ברירה שהרי בשעה שנתון לו ממכרו אפי' למ\"ד א\"ב בדאורייתא אין מעכב דין ברירה שאפשר להתקיים בלא ברירה וכן בהרי עלי עולה וכן כל כיוצא בזה עכ\"ל הרי מבואר מדברי הרשב\"א בתשו' הלזו הפך מה שהכריח מוהרימ\"ט מההיא דמ\"ב זה יהא מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס דלמ\"ד א\"ב אין מחולל ואין אדם מקנה דבר שאינו מבורר במכר או במתנה דלפי דברי הרשב\"א ז\"ל התם שאני שאנו צריכין לברירה לקיומו של דבר וכבר ראיתי להר'ב מח\"א ז\"ל בה' זכיה סי' א' דל\"א ע\"ב תמה ע\"ד מוהרימ\"ט ז\"ל הללו יע\"ש:
ולע\"ד מקום יש בראש לישב דברי מוהרימ\"ט הללו והן קדם נבין דברי הרשב\"א ז\"ל שלכאורה הם תמוהים דכיון שלפי דבריו ז\"ל במוכר או נותן דבר שאינו מבורר אין המכר והמתנה קיימים למפרע משעת קנין אלא משעת שיברר המכר או המתנה א\"כ באומר בית מביתי אני מוכר לך וכן עבד מעבדי ושור משוורי ונפל לו בית ומת לו עבד או שור היאך קתני בברייתא מראהו מת מראהו נפול כיון שבשעת שבירר לו הבית והשור והעבד אין כאן בית ולא שור ולא עבד כדי לקנות שאם הקנה לו תחילה בקנין סודר הרי באותה שעה הדר סודרא למריה ואפי' אם נאמר שהקנה לו תחילה הבית או השור או העבד בכסף או בשטר וס\"ל להרשב\"א ז\"ל כמ\"ש התוס' בפ' מציאת האשה דפ\"ב ד\"ה דאמר מעכשיו והביא דבריהם מרן ב\"י בסי' קצ\"ז מחו' ד' שאם קנה קרקע בכסף או בשטר ואמר לו קני לאחר שלשים יום אם השטר קיים לאחר ל' יום קנה והכסף נמי אפי' נתאכלו הדמים חשובים כאלו הם בעין כיון דאלו לא נתקיים המקח היה צריך להחזירן אכתי ק' כיון שזה לא קנה אלא משעת ברירה ואילך ולא למפרע א\"כ כשמת העבד ונפל הבית היאך מראהו מת או נפול הרי אין כאן בשעת קנין לא בית ולא עבד כדי לקנות באותה שעה בכסף או בשטר דבשלמא אם הקנין חל למפרע מעת שנתן הכסף ונתן השטר מצי למימר ליה שפיר השתא זה הבית וזה העבד נתתי לך מתחילה וי\"ב למפרע וברשותך מת או נפל אבל לפי דברי הרשב\"א שהקנין חל משעת ברירה ואילך א\"כ באותה שעה אין כאן בית או עבד כדי לקנות וברשות המוכר מת העבד או נפל הבית ועוד בשור משוורי אני מוכר לך דבהמה אינה נקנית אלא או במשיכה או בקנין סודר והכא ליכא משיכה שהרי אמר סתם שור משוורי אני מוכר לך וליכא אלא קנין סודר הרי בשעה שבירר השור הדר סודרא למריה ולא קנה ויכול הלוקח לחזור בו וכשמת השור היאך מראהו מת כיון שלא קנה למפרע ואפי' אם היה השור חי ומבורר כמעכשיו אם אין ברירה ולא קנה למפרע משעה ראשונה בקנין סודר אכתי יכול לחזור בו הלוקח ולומר דאינו רוצה לקנותו ומדקתני מראהו מת מראהו נפול נראה דקנה אותו בע\"כ:
כי ע\"כ נר' לע\"ד ליישב דברי הרשב\"א ז\"ל במה שידוע דאע\"ג דאין אדם מקנה דשלב\"ל או דבר שאינו ברשותו בין במכר בין במתנ' בריא בין במתנת ש\"מ כדאיתא ביבמות פ' האשה דצ\"ג ובקדושין סוף דס\"ב וכמ\"ש הפוסקי' עיין בטח\"מ סי ר\"ט אפי\"ה קי\"ל דאדם מתחייב לדשלב\"ל וכמ\"ש הטור והש\"ע בח\"מ סי' ה' יע\"ש. וטעם הדבר הוא שכשהוא בלשון חיוב החיוב חל על גוף האדם המתחייב לא על דבר הנקנה משא\"כ כשאינו בלשון חיוב אלא בלשון מכר ומתנה בקנין שהקנין הוא על הדבר וכיון שהדבר אינו בעולם לא חל הקנין ובכן איכא למימר דה\"ה נמי לענין מוכר או נותן דבר שאינו מבורר שאם היה בלשון חיוב מהני אפי' למ\"ד א\"ב כיון שכבר חייב גופו למכור ואפי' אותו הדבר אינו מבורר דומייא דדבר שלב\"ל ודבר שאינו ברשותו דמהני בלשון חיוב כמדובר ומשמע ליה להרשב\"א דהאומר לחבירו בית בביתי אני מוכר לך או עבד מעבדי אני מוכר לך כיון שלא אמר בית בביתי מכור לך או קנוי לך וכן עבד מעבדי מכור לך או קנוי לך שזהו הלשון המועיל במכר ומתנה כמבואר בסי' קצ\"א ובסי' קצ\"ז מח\"מ יע\"ש לשון אני מוכר (עיין בשו\"ת רב יוסף סי' כ\"ג דס\"ט ע\"ד ד\"ה גם כו' שעלה ונסתפק בלשון אני נותן אי פי' להבא או לשעבר אי מהני לשון זה כמו שדי קנויה לך שדי נתונה לך יע\"ש) לך משמעותו הוא לשון חיוב שמתחייב עצמו למכור לחבירו בית בביתיו וכן עבד מעבדיו ואע\"פ שלא אמר בפי' לשון חיוב כיון שקנו מידו הקנין מתקן הלשון כאלו אמר לשון חיוב בפי' וכמ\"ש הרשב\"א גופיה בתשו' הביא דבריו מרן ב\"י בח\"מ סי' קצ\"ה מחו' ך' ושם סי\"ד ועיין למרן החבי\"ב סי' ס' הגה\"ט אות ל\"ד שכ\"כ בשם הר\"ב מ\"ץ ועיין בס' חשק שלמה שם אות ך' ובהגב\"י אות ס\"ג ועיין למוהרא\"ש בתשו' סי' כ\"ג יע\"ש הילכך אע\"פ שאין הדבר מבורר מעיקרא קנה הלוקח לענין שאין המוכר יכול לחזור בו וכשיברר הבית או העבד קנה הדבר עצמו דמשעה שבירר המוכר הבית או העבד קנה אותו הבית ואותו העבד משם ואילך ושוב אינו יכול לחזור בו מאותו הבית ומאותו העבד לא המוכר ולא הלוקח אבל קודם שבירר המוכר הבית או העבד לכ\"ע לא קנה אותו הבית ואותו העבד כיון שלא מבורר ולא היה כאן אלא חיוב על גופו של מוכר למכור לו בית או עבד ללוקח ומפני חיוב זה ס\"ל להרשב\"א ז\"ל ודעימיה דאדם מקנה לחבירו דבר שאינו מבורר ומסויים אבל הבית או העבד עצמו שבירר הלוקח אח\"כ לא קנה מעיקרא אלא משעת בריר' ואילך וכמ\"ש הרשב\"א דאין זה ענין לדין ברירה דאיפליגו תנאי ואמוראי בעלמא כמדובר מעתה נוחים ממילא דברי מוהרימ\"ט בתשו' הנז' דכיון דמבואר יוצא מדברי הרשב\"א בתשו' הלזו דכל עוד שלא בירר המוכר הבית או העבד לא קנה הלוקח שום דבר ואין כאן אלא חיוב על גופו של מוכר למכור א\"כ כשמת המוכר קודם שבירר המקח אין היורשים חייבים לברר המקח כיון דלא היה כאן אלא חיוב על גופו של מוכר והרי מת ואינו בעולם כדי שיברר וכיון שלא קנה הלוקח שום בית ושום עבד מיד כשמת נפלו נכסי קמי יתמי וזכו בהם ואין עליהם שום חיוב וכעין זה כתב הר\"ב בני יעקב במאמר קנין דצ\"א ע\"ב ד\"ה וראיתי למהרשד\"ם ז\"ל יע\"ש וכיון שכן שפיר כתב מוהרימ\"ט ז\"ל בנדון שלו דלא זכו היתומות באותם המעות כיון שלא היו מבוררו' ואתי במ\"כש ממקנה לחבירו דבר שאינו מבורר דלמ\"ד אין ברירה לא קנה הדבר מבורר למפרע משעת קנין אלא משעת שיברר ואילך כמ\"ש הרשב\"א בתשו' הנז\"ל ובנדון של הרב שמת המלוה ולא בירר לא זכו היתומות ואפי' אם יבררו אותם היתומות דשני אנשים שציוה המצוה לאחר מיתתו כיון דלמ\"ד אין ברירה לא זכו למפרע אלא משעת ברירה ואילך הרי אין כאן זכיה אלא לאחר מיתה ולא מצינן למימר כאן דברי ש\"מ ככתובים וכמסורי' דמו כיון דאין כאן ברירה למפרע ולא זכו משעת צואת הש\"מ כיון שלא היו מבוררות ולהכי מסיק הרב שפיר דיכולים לשנות המעות ואין כאן סתירה לדברי הרב אלא מדברי הראשונים שאמרו אדם מקנה לחבירו דבר שאינו מסויים שהם לא אמרו אלא שקנה לענין שלא יוכל המוכר לחזור מחמ' חיובו שנתחייב למכור אבל אזלי ומודו דכל עוד שלא בירר הדבר לא קנה שום דבר משעת קנין אלא משעת שיברר המקח ואילך ולא מדברי תשו' הרשב\"א ז\"ל הנז\"ל שאף הרשב\"א ז\"ל אזיל ומודה דלמ\"ד א\"ב לא קנה הדבר שאינו מבורר מעיקרא משעת קנין אלא משעת שיברר הדבר ואילך:
וע\"פ האמור ומדובר הנה מצינו ישוב נכון למה שהשיגו הראב\"ד והרמב\"ן ודעימייהו לשיטת הרי\"ף ורש\"י והר\"י ן' מיגאש ורבינו ז\"ל דס\"ל דאין אדם מקנה דבר שאינו מסוים ומבורר מההיא ברייתא דבית בביתי אני מוכר לך ועבד מעבדי ונפל ומת דמראהו נפול מראהו מת דמבואר מינה דאדם מקנה לחבירו דבר שאינו מבורר ומסויים והם ז\"ל הביאוה לפסק הלכה ונדחקו כל הראשונים בתירוצם אמנם ע\"פ האמור הנה נכון דהם ז\"ל לא אמרו דלא קנה אלא במקנה דבר בלשון מכר ומתנה כההיא דכל נכסי נתוני' לפ' עבדי חוץ מקרקע כ\"ש וכן באומר קרקע מנכסי קנויין לך שכתב רבינו ז\"ל כאן שהקנין הוא על הדבר עצמו שאינו מבורר אבל בית בביתי אני מוכר לך וכן עבד מעבדי אני מוכר לך שלא אמר בית בביתי קנוי לך אלא אני מוכר לך שהוא לשון חיוב שמתחייב המוכר למכור ולא חל הקנין על הדבר עצמו אלא על גוף המוכר שנתחייב למכור כל כה\"ג אזלי ומודו הרי\"ף ודעימיה שקנה הלוקח אפי' שהדבר אינו מבורר דומייא דמתחייב בדשב\"ל בלשון חיוב דמהני כמדובר ומבואר מדברי הרשב\"א בתשו' הנז\"ל:
איברא שלפי האמור ומדובר ההיא דבית בביתי אני מוכר לך וכן עבד מעבדי דקנה לוקח אף שאינו מבורר ומסויים הוי מטעם חיוב שנתחייב המוכר למכור ומפני שהחיוב הוא על גופו ולא על דברי עצמו הנמכר דומייא דמתחייב בדשב\"ל והדבר ק' כיון דמטעם חיוב אתינן עלה א\"כ כשנפל לו בית ומת לו עבד אין מקום ליפטר מחיובו והרי הוא חייב באחריות הבית והעבד שזהו ענין חיובו שחל על גופו של מוכר ולא על דבר הנמכר וכמ\"ש מוהרימ\"ט בתשו' חח\"מ סי' פ\"א דצ\"ה ע\"ב ד\"ה ומאי דק\"ל למר וז\"ל ונ\"ל דבשלמא אי שייך קנין בדשלב\"ל איכא מיגו דמצי למקנייה לההוא שליש נכסיו שעה אחת קודם מיתתו ואם אבדו אח\"כ או פחתו פחתו למקבל אבל אם בא להתחייב בתורת חיוב היינו שמתחייב בפירות ההם כשיבואו לעולם וכדי שיחול החיוב על גופו צ\"ל דמשבאו לעולם משתעבד בהם מעתה שיהיו באחריותו עד שיתנם ואם אבדו פורע לו ממקום אחר ונמצא בנו הב' מפסיד שאם אי אתה אומר כן אלא שמתחייב ליתנם בידו כשיבואו לעולם ולא יהיה באחריותו א\"כ לא חל החיוב על גופו כלל והו\"ל כקנין דברים כמי שקנו מידו לחלוק כדאמרי' בריש בתרא ואם באתה לומר שיהא חיוב ע\"ת שלא יתחייב באחריותו הו\"ל תרתי דסתרן אהדדי והוו תנאי ומעשה בדבר אחד כדאמרי' בפ' מי שאחזו ע\"מ שתחזירי לי את הנייר כו' ואי ק' מהא דאמרי' בפ' בתרא דמנחות הרי עלי עולה ע\"מ שאקריבינה במקדש כו' יע\"ש:
הן אמת שההכרח הזה אשר הכריח מוהרימ\"ט מתוך קושייתו דבלשון חיוב משתעבד להתחייב באחריותו וכן מה שהכריח מההיא דתנאי ומעשה בדבר אחד אינו הכרח דעיקר הקושייא כבר הקשה עלה ליישב מוהר\"ם אלקלעי בתשו' כ\"י הביא דבריו מרן החבי\"ב בסי' ס' אות ל' באופן אחר והרב בני יעקב בדצ\"ד ע\"ד ד\"ה ואחרי' יישבה באופן אחר ודברי הרשב\"א בתשו' זו ח\"ב סי' פ\"ב מבואר לע\"ד דס\"ל דבלשון חיוב נמי לא משתעבד באחריותן דאל\"כ לפי דבריו לא אשכחת פתרי למה ששנינו בברייתא נפל לו בית ומת לו עבד מראהו מת מראהו נפול וכמדובר ועיין בס' זכרון דברים בסוף הספר ד\"ץ ע\"ג יעו\"ש באופן שדברי מוהרימ\"ט שבח\"מ לדידי' וכעת צ\"ע ועלה בידינו ישוב נכון לדברי הרשב\"א שבח'ב סי' כ\"ב ולדברי מוהרימ\"ט שבח\"א סי' כ\"ב ושבח\"מ סי' כ\"ג ולדברי הרי\"ף ודעימיה דס\"ל דאין אדם מקנה דבר שאינו מבורר ומסויים כמדובר:" + ], + [ + "שורש מוכר או נותן מתנה על תנאי כל \n הנותן מתנה ע\"ת אם נתקיים התנאי נתקיימה. וראיתי להר\"ב מ\"ל ז\"ל שכתב וז\"ל מתוך תשו' הרא\"ש שהביא הטור סי' רמ\"א מוכח דבמתנה ע\"מ שלא תמכרנה לפ' כל שעבר ומכר לאותו פ' נתבטלה המתנה או המקח כיון שעבר על תנאו ואע\"ג דאי אמרי' שנתבטל המקח ונמצא שמה שמכר לאותו פלוני לא עשה ולא כלום דאין אדם מוכר דבר שאינו שלו ונמצא דאין כאן מקח מ\"מ כיון שנתנו בדרך מכר נתבטל המקח מעיקרו וכ\"כ ה\"ה בפ\"ח מה' גרושין בע\"מ שלא תנשאי לפ' אך התוס' בפ' המגרש דפ\"ג ד\"ה דעמדה דס\"ל דהמתנה ע\"מ שלא תנשאי אין הכונה דרך נשואים אלא נשואים ממש ולא אשכחן ביטול הגט אלא לאחר מיתת המגרש וכבר הביאוה סברת התוס' הרשב\"א והר\"ן בחי' ועיין בתשו' הר\"א ששון בסי' קי\"ח שעמד בזה ועיין להר\"ם אלשי'ך ז\"ל סי' ה' יע\"ש עכ\"ל: ועיין להר\"ב מח\"א ה' זכיה מהפקר סי' ד' ובס' נאות יעקב להרב מוהריט\"א נר\"ו סי' כ\"ה ע\"ד ד\"ה וראיתי להרב מח\"א בשם תשו' הר\"י ן' מיגאש ז\"ל דנראה דאשתמיט מינייהו דברי התוס' והראשונים הללו יע\"ש ועיין עוד להר\"ב מח\"א בה' מ\"א דפ\"ב ע\"ד במ\"ש שם:
ולע\"ד קשה לשיטת התוס' ז\"ל מאותה שאמרו בפ\"ק דתמורה ד\"ד גבי פלוגתא דאביי ורבא בכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד אי מהני או לא מהני וקאמר אביי דמהני דאי ס\"ד לא מהני אמאי לקי ורבא אמר לא מהני והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא ומבואר באותה סוגייא אי לאו דגלי קרא דהוה קדש הו\"א דאינו קדש ואפ\"ה לקי וכן בחרמי כהנים דכתיב לא ימכר ולא יגאל אי עבר ומכר לרבא אע\"ג דאין מכירתו מכירה אפ\"ה לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא יע\"ש והשתא לדעת התוס' דס\"ל דכל שאין המעשה שעשה קיים לא מיקרי עובר על התנאי דעיקר התנאי הוא שלא יועילו מעשיו א\"כ ה\"נ היאך מיקרי על מימרא דרחמנא לרבא ולקי הא רחמנא אמר לא ימכר ולא יחליפנו והרי לא מכר ולא החליף וליכא למימר דהתוס' כתבו כן לדעת אביי דהא אנן קי\"ל כרבא ולכן נראה דס\"ל להתוס' דיש לחלק בין לשון בני אדם ללשון הכתוב אבל זה דוחק דמנ\"ל לחלק כן כל שלא מצינו הדבר מפורש והנכון אצלי דבהא פליגי אביי ורבא אי כונת המתנה הוא לכך או לא והא דמסקינן באותה סוגייא דתמורה דאביי ורבא בהני שנויי הוא דפליגי ולא קאמר דפליגי בהך מילתא דאמרן לענין תנאי בני אדם היינו משום דלישנא דאביי ורבא לא משמע דאתו לפלוגי בהך מילתא דקאמרי כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני או לא מהני כו' משמע דפליגי במילתא דאמר' אי מהני או לא מהני ולהכי קאמר דבהני שינויי פליגי בענין כ\"מ דאמר' אבל ודאי דמינה נפקא לן לענין לשון ב\"א כנ\"ל ועיין בס' עדות ביעקב ובס' מקור ברוך סי' ט' יע\"ש תו איכא למידק בדברי התוס' שלפי דבריהם משמע לכאורה דהוי תנאי זה דע\"מ שלא תנשאי לפ' תנאי ומעשה בדבר אחד שהתנאי בטל כמ\"ש הרדב\"ז בח\"א סי' רכ\"א ודע שמרן ב\"י בא\"ה סי' קמ\"ג עמ\"ש ע\"מ שלא תנשאי לפ' ה\"ז גט ומותרת לינשא מיד כו' אבל אין תקנה להתירה במה שיטלנו מידה ויחזור ויתננה לו סתם כו' כתב ע\"ז מרן ב\"י וז\"ל ודע שכתבו התוס' בפ' המגרש דפ\"ג כו' אבל ה\"ה כתב בפ\"ח כו' וכתב הרשב\"ץ בתשו' מי שגירש אשתו ואסרה על שמעון ונישאת ללוי והיו לה בנים ממנו ונתאלמנה ומת המגרש ונשאת אח\"כ לשמעון שנאסרה עליו לדעת התוס' גט בטל ובניה ממזרים אבל בה\"ג כתב גבי ע\"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני ופליגי רבנן ואמרו כיון דבחייו לא עברה על תנאו כיון דמית בטל ליה תנאו ולא בטיל ליה גט למפרע ע\"כ ואם לא נשאת לשום אדם עד שמת המגרש פשיטא דמותרת לשמעון אבל יש לדקדק בזה שאם נתאלמנה משמעון שנאסרה עליו אי מותרת לכהונה כיון שנתבטל הגט או היא אסורה דתנאי נתבטלה גט לא נתבטלה ועמיתי בתורה הרב ועצום שליחא דרחמנא משה מאגא\"ר ה\"י הביא ראיה דודאי אסורה דהגט לא נתבטל דאמרי' התם בפ' המגרש דפ\"ג ע\"א ד\"א הרי היה זה שנאסרה עליו כהן ומת המגרש לא נמצאת אלמנה אצלו וגרושה אצל כל אדם וקא' ומה גרושה שהיא קלה אסורה משום צד גרושין שבה ובמאי אילימא בע\"מ הרי גרושה אצלו בזנות אלא בחוץ יע\"ש ופירש\"י הרי גרושה אצלו בזנות גרסי' הרי לא אסרה עליו אלא לינשא אבל אזנות גרושה אצלו מיד הילכך אם ימות בעלה הראשון נמי שם גרושין עליה אצל זה עולמית עכ\"ל מבואר יוצא ממ\"ש וק\"ו ומה גרושה שהיא קלה אסורה משום צד גרושין שבה כו' שאפי' גרשה ע\"מ שלא תנשאי לפ' ולא נשאת לו ומת שהיא אסורה לכהן זה משום צד גרושין שהיתה לה בעוד הבעל בחיים ולא אמרי' דהשתא שמת נתבטל התנאי ונתבטל הגט ואין כאן אלא אלמנה ותהיה מותרת לכהן מוכח ודאי דאע\"ג דהשתא שמת ונתבטל התנאי לא נתבטל הגט והוא תימא איך לא נסתייע מכאן הרשב\"ץ ז\"ל. ונלע\"ד דאכתי אין מכאן ראיה דאיכא למימר דתלמודא עדיפא מינה קדחי דאפי' לגבי כהן זה גרושה היא אצלו ומשום צד גרושין שהיה לה עם כל העולם אסורה לאחר שנתאלמנה כמו גרושה דעלמא שנתאלמנה מבעלה אחר הגרושין דלא פקע מינה שם גרושה ואה\"ן דהוה מצי דחי לה דלא אסירה לכהן זה אחר שנתאלמנה משום צד גרושין שבה משום דהשתא שמת נתבטל התנאי ונתבטל הגט ואין כאן צד שם גרושה כלל אלא דקושטא דמילתא דחי דמאי דאסירה לכהן זה הוא משום דאף לכהן זה אסרה בגט:" + ], + [], + [], + [ + "שורש מתנה ע\"מ להחזיר הנותן \n מתנה לחבירו ע\"מ להחזיר הר\"ז מתנה כו'. הכי איתא במ' קידושי' ד\"ו רבא הוא דאמר מתנה ע\"מ להחזיר שמה מתנה כו' הנה הרשב\"א והריטב\"א והר\"ן שם הק' היכי הוי מתנה כיון שהמקבל אינו יכול להקדישה וכבר שנינו בנדרים פ' השותפי' כל מתנה שאינה יכולה להקדישה אינה מתנה ותרצו דשנייא היא מתנת בית חורון שהיתה בערמה יע\"ש. ואיכא למידק דמאי קושייא דה\"נ הרי יכול הוא להקדישה ותנאי זה דע\"מ שתחזירנה לי יכול הוא לקיים כשמחזיר לו דמיו או חפץ אחר כמוהו וכמו שהכריח הר\"ב בני אהרן בביאורו לה' מתנה סי' רמ\"א דקכ\"ז ע\"א ממ\"ש הרא\"ש בפ\"ק דקי' גבי מקדש בטבעת שאולה ואפי' כתנאי בגיטין כגון שהתנה עמה ע\"מ אצטלטית כתב הרב שאם נגנב או נאבד ואינו בעין יכול לקיים תנאו בכלי אחר כמוהו זולת לדעת הרמב\"ם ז\"ל יע\"ש:
איברא שהר\"ב תה\"ד בסי' שי\"א ס\"ל דכל דאיתיה הדבר עצמו שהתנה עליו שיחזירנו אפילו בתנאי דממון לא מהני חזרת דמים וחיליה דהרב ז\"ל ממ\"ש הרא\"ש בפ\"ב דמ\"ח שהאומר לפועל עשה עמי ואתן לך חפץ פ' שלא קנה הפועל החפץ עצמו אלא דמי הפעולה והביא ראיה מדין האתנן ומדלא כתב הרא\"ש דכן הדין בכל תנאי שבממון והוצרך להביא ראיה מדין האתנן הכריח הוא ז\"ל דכל דאיתיה החפץ בעין לא מהני חזרת דמים בכל תנאי אפי' בממון ולכך הוצרך הרא\"ש להביא ראיה מדין אתנן דאפי' דאיתיה בעין לא קנה אלו דבריו יע\"ש והרואה יראה שאין זה הכרח דאפשר לומר דבעלמא ודאי חזרת דמים מהני אפי' כי איתיה לחפץ שהתנה עליו בעיניה וגבי התנה עם הפועל דהוה ס\"ד לומר דכי היכי דקנה שכר פעולתו ה\"נ קנה אותו החפץ עצמו לכך הוצרך להביא ראיה מדין אתנן משא\"כ בשאר תנאין דעלמא שהתנה עם חבירו אתן לך דבר ע\"מ שתתן לי חפץ פ' דאפשר ואפשר דלא קפיד אאותו חפץ עצמו ויש פנים הנראין לזה ועיין להרב מח\"א ה' זכיה סי' ך' ומ\"מ מקושית הראשונים הללו שכתבנו יש ראיה לדבריו דחזרת דמים לא מהני כל דאיתיה לחפץ עצמו בעיניה כמדובר ואפשר דמשום דרבא קאמר סתמא מתנה ע\"מ להחזיר שמה מתנה ומשמע אפי' כשהתנה הנותן בפי' שיחזיר לו החפץ עצמו ולא חזרת דמים אפי\"ה שמה מתנה והוא דק\"ל להראשונים הללו למה יהיה מתנה כיון דכל כה\"ג אינו יכול להקדישה:
וראיתי למרן החבי\"ב בח\"מ סי' רמ\"א הגה\"ט אות מ\"ג שכתב דמדברי הריב\"ש בתשו' סי' ב' נר' דס\"ל דמתנה ע\"מ להחזיר לא מהני חזרת דמים אלא החפץ עצמו בעי להחזיר יע\"ש. והרב פמ\"א בח\"א סי' קי\"ו הביא תשו' הריב\"ש הלזו והיא מדברת על ענין ששולחין לו סחורות ורוצה להבריחן מן המכס וצריך לישבע שהנכסים הם מהמקבל כדי לפוטרן מן המכס ושאל השואל תקון שלא יהא נכשל בשבועה והשיב הריב\"ש שיתן המפקיד לנפקד כל הסחורות במתנה ע\"מ להחזיר וכתב ע\"ז וא\"ת היאך יחזיר המתנה והלא יש לו למכור סחורה זו ולשלוח תמורתה או דמיה לנפקד והשיב אפשר להתנוק שיחזיר הסחורה לפ' בעבורו ויחזירנה תחילה לאותו פ' הדר בעיר הנפקד לקיים התנאי ואח\"כ ימכרינה ויעשה רצונו עכ\"ל ומדלא השיב שאע\"פ שהוא מחזיר דמיה או תמורתה הרי הוא מקום תנאו ש\"מ דס\"ל דחזרת דמים לא מהני והרואה יראה שאין זו הכרח כלל דלדידך מי ניחא ולמה לא השיב שיתנה בפי' הנותן שיחזיר לו תמורתו או דמיה דכל שהתנה הנותן בפי' אין סברא לומר דלא מהני חזרת דמים וכבר תמהו עליו על תשו' הריב\"ש מוהר\"א ששון בסי' ס\"ג והר\"ב פמ\"א בתשו' הנז' למה לא השיב כן יע\"ש ומה שישב בזה הר\"ב פמ\"א אין בו מן הישוב והם דברים תמוהים ע\"ע ולע\"ד נר' דהריב\"ש לא ניחא ליה בתיקון הלז שיתן הנותן בפי' משום דכיון דהסחורות הללו עשויות להכי למוכרן תמורתן כשהתנה כן מחזי מתנ' זו כהערמה ואינה מתנה דומייא דמתנת בית חורון דלא מנכרא מילתא דהנותן גמר ויהיב לשם מתנה גמורה וסחורתו מוכחת עליו שלא עשה כן אלא כדי לפטור הסחורות מן המכס ולהכי תקן שיחזיר הסחורה עצמה לפ' הדר בעירו כי היכי דתקנה אותם המקבל במתנה גמורה דמחזי מילתא כגמר ויהיב לשם מתנה והר\"ב התרומות בשער ב' ח\"ב כתב דלהכי משביעין ב\"ד כשמסדרי' לב\"ח שלא נתן מתנה ע\"מ להחזיר שאם עשה כן לא קנה המקבל דחובו מוכיח עליו שלא עשה כן אלא להבריחן מב\"ח והו\"ל כמתנת בית חורון יע\"ש והביא דבריו מרן בח\"מ סי' צ\"ט יע\"ש:
ולענין הלכה היכא דליתיה בעיניה לכ\"ע מקיים תנאו בחזרת דמים בעלמא והיכא דאיתיה בעיניה לא הכריח הר\"ב אהרן ולפי' דברי התה\"ד לא מהני חזרת דמים והנה התוס' ז\"ל בפ' לולב הגזול הוק' להם קושיית הראשונים הללו דהיאך הוייא מתנה כל שאינה יכול להקדישה עלה דאמר רבא אתרוג זה נתון לך במתנה החזירו יצא כיון שאינו יכול להקדישו וכן הוא בדברי הר\"ן ז\"ל ומדבריהם דהתם ודאי לא קשייא למ\"ש הר\"ב אהרן דחזרת דמים מהני דגבי אתרוג ליכא מאן דפליג דלא מהני דגבי אתרוג איכא סברא לומר דאאתרוג דוקא קפיד ונותן וכמו שכתב הרא\"ש ע\"ש הר\"ב העיטור והר\"ן ז\"ל כתב ע\"ש רבינו שמואל דלא גרסי' במימרא דרבא ע\"מ שתחזירהו לי אלא ע\"מ שתחזירהו סתם דכיון דלא אמר לי הרי בידו להקדישו וזה שלא כדברי הרב העיטור דבאתרוג אפי' סתם הוי כמפרש לי והרב בני אהרן בדקכ\"ט ע\"ד כתב על דבריו וז\"ל אבל אי קשייא הא קשייא דנהי דלדברי רבא יאמר דאיכא ט\"ס במילת לי אבל גבי שור דאמר רב אשי דאם אמר ע\"מ שתחזירהו הא אהדריה ואי אמר לי מידי דחזי לי קאמר מה יענה והיאך הוייא מתנה כיון שאינה יכול להקדישה יע\"ש:
ולדידי אי מהא לא אירייא דאיכא למימר דהיא גופא קאמר רב אשי דאם אמר סתם הא אהדריה וחשיבא מתנה אבל אם אמר לי אינו מוקדש ולא חשיבא מתנה כיון שאינו יכול להקדישו ולפי מ\"ש לעיל דחזרת דמים מהני בכל תנאי שבממון אפשר דאף רבינו שמואל לא הוקשה לו אלא מההיא דאתרוג דיש סברא לומר דלא מהני חזרת דמים כיון דבעי ליה לצאת י\"ח אבל מההיא דשור לא קשייא כלל דודאי יכול להקדישו ולהחזיר דמיו לנותן או שור אחר כמותו ומ\"מ צ\"ל לפ\"ז דס\"ל לרבי' שמואל דדוקא כשאמר לי באתרוג לא מהני חזרת דמים אבל כשאמר סתם מהני ודלא כסברת הר'ב העיטור שהביא הרא\"ש דאפי' בסתם נמי איתיה להאי סברא וכבר מצינו להרשב\"א בתשו' הביאה מרן ב\"י בח\"מ סי' רמ\"א דנראה שחולק עם הר\"ב העיטור ז\"ל בזה וכמו שאכתוב לקמן בע\"ה ומורי הרב המו' מוהרי\"ן ה\"י הק' על דברי רבינו שמואל הללו דאכתי מה יענה לאותה שאמרו בפ' המביא תנין ד\"ך ע\"ב ה\"ז גיטך והנייר שלי אינה מגורשת ע\"מ שתחזיר לי את הנייר ה\"ז מגורשת ופירש\"י ע\"מ להחזיר לי את הנייר ה\"ז מגורשת ותחזיר לו הנייר דמתנה ע\"מ להחזיר שמה מתנה עכ\"ל והשתא היאך הוי מגורשת דכיון דאמר לי אינה יכולה להקדישו ואינה מתנה וקרא כתיב ונתן בידה והרי ליכא נתינה ואין לומר דהתם נמי לא גרסי' מילת לי דא\"כ לפלוג ולתני בדידה בין היכא דאמר סתם להיכא דאמר לי ול\"ל למתני רישא בשלא אמר ע\"מ דליכא כתיבה כלל אלא אותיות פורחות גם ליכא למימר דבדבר שאינו חשוב כנייר מהני חזרת דמים וכמ\"ש הר\"ן ע\"ש הר\"ב העיטור ז\"ל בפ' מי שאחזו דתקצ\"א יע\"ש שאף הר\"ב העיטור לא כתב אלא היכא דליתיה בעיניה אבל היכא דאיתיה בעיניה מיחייב לאהדורי כדאיתא התם בגמ' יע\"ש ולדידי ל\"ק כלל דגבי נתינת הגט אין להקפיד אם יכול להקדיש הנייר או לא דנתינה דגט בעינן ולא נתינה דנייר שהרי כתבו על איסורי הנאה כשר כדאמרי' בפ' המביא תנין ד\"ך ע\"א וטעמא דאע\"ג דלא יהיב מידי נתינה דגט איכא וכי אקפדינן איכול להקדישו אינו אלא בשאר מתנות דעלמא ואף שרש\"י ז\"ל כתב דע\"מ שתחזירהו הוי כמתנה ע\"מ להחזיר אין כונתו לומר דהוי כשאר מתנות דעלמא אלא לאפוקי דלא חשיב שיורא בגט קאמר דנתינה גמורה היא דהוי כשאר מתנות דעלמא ע\"מ להחזיר ודו\"ק:
והתוס' ז\"ל תרצו לעיקר קושייתם וז\"ל וי\"ל דה\"נ הוי בידה להקדיש להיות קדוש כל זמן שהוא בידו עד שיחזירנו עכ\"ל ותמה ע\"ז הרב מוהר\"ם ן' חביב שם בחי' דהיכן מצינו הקדש לזמן ותירץ דכונתו לומר שיפדנו תחילה יע\"ש ואין צורך לזה דעיקר דבר זה במחלוקת הוא שנוי בפ\"ד אחין דכ\"ח ע\"ב ורבא ס\"ל דקדושת דמים פקעה בכדי יע\"ש והך מימרא דאתרוג רבא קאמר לה ולדידיה כתבו התוס' שפיר דמצי להקדישו כל זמן שהיא בידו ובתר הכי פקע קדושתו בכדי ועיין במ\"ש הרב הנמקי בס\"פ י\"ן דף קל\"ד ע\"ש הראב\"ד ובמ\"ש הר\"ב בני אהרן בדקכ\"ט ע\"ב : עוד תירצו התוס' ועוד דהתם לא בהקדש תלוי טעם המתנה כדמוכח בירוש' דנדרים דהתם לא נתנה לה אלא כדי שיהא אביו של זה מותר בו כו' וזה ודאי ערמה ולא מתנה וזה תירצו הרשב\"א והריטב\"א והר\"ן בפ\"ק דקי' ד\"ו וכ\"כ הרא\"ש בפ' י\"ן דמתנת בית חורון לא היתה אלא ערמה ולא כיון לשם מתנה כלל אלא שדברי הרא\"ש ז\"ל צריכין ביאור דבתחיל' דבריו למד מההיא מתנה דבית חורון דאמרי' דמפני שאינה יכולה להקדישה לא היתה מתנה דהנותן לחבירו מתנה סתם וניכר מתוך מחשבתו שאין רצונו שיעשה המקבל כל חפצו כגון שלא ימכרנה או שלא יקדישנה דאין המתנה מתנה יע\"ש וכדבריו כתב הטור ח\"מ סי' רמ\"א יע\"ש:
השתא כיון דמתנה בית חורון לא היתה מתנה לשום דבר אלא ערמה בעלמא היכי ילפינן מיניה למי שנותן סתם ודעתו של נותן שלא יהיה מתנה לדבר אחד שאינה מתנה ואע\"פ ששמאי הזקן דימה מתנה סתם חוץ מדבר אחד לההיא דבית חורון כבר דחה סברתו יונתן בן עוזיאל דשאני מתנת בית חורון דפי' ואמר שלא יהיה מתנה לשום דבר וכבר עמד ע\"ד הרא\"ש והטור הר\"ב בני אהרן בדקכ\"ו ע\"ג ואת חטאי אני מזכיר שלא זכיתי להבין אמרי קדוש ע\"ע ומה שנלע\"ד בהבנת דברי הרא\"ש הוא זה כי הנה במתנת בית חורון הטעם שאמרו שאינה מתנה ושלא זכה בה המקבל להקרא שמו על החצר והסעודה כאלו היא שלו ויבא אביו של נותן ויאכל מאותה סעודה אינו אלא מפני אותן הדברים שאמרו ואינן לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל ולכאורה אין בזה טעם מבואר למה זה מפני דברים אלו נאמר שלא כיון ליתנה לו במתנה גמורה אלא הערמה בעלמא הוא עושה ולמה לא נאמר שהוא גמר ליתנה לו במתנה גמורה ושיזכה בחצר ובסעודה זו שיהיה שלו והוא הגיד לו האמת שמה שהוצרך ליתנה לו במתנה אינו אלא מפני שאביו מודר הנאה ממנו ולא יוכל לאכול משלו כי ע\"כ זיכה אותה סעודה לחבירו במתנה גמורה כדי שיבא אביו ויאכל ממנה וזהו שאמר לו ואינה לפניך אלא כדי שיבא אביה כלומר לא גמרתי ויהבתי אותה לך במתנה אלא בעבור זה שיבא אביו ומאן לימא לן שמעכשיו לא גמר ונתן לו בכל לבו אם לא שכיוון שבדברים אלו שאמר שלא גמר להקנותה לו אלא כדי שיבא אביו ניכרת מחשבתו שאם לא יבא אביו לא זכה בה לקנותה לו ולפ\"ז אין המקבל רשאי להקדישה שהרי ניכר מחשבתו אע\"פ שלא פירש בהדייא שלא יוכל להקדישה שאם יקדישנה לא יוכל אביו לאכול ממנה והוא אמר שלא נתנה לו במתנה אלא כדי שיוכל לבא אביו על כן לא חשיבא מתנה אלא הערמה כיון שהוא התנה סתם ומחשבתו ניכרת שאין רצונו שיקדישנה ומדלא פירש לו בהדייא שלא יקדישינה ועלה הדבר במחשבתו על כן גזרו אומר שלא גמר ונתן אלא הערמה בעלמא הוא שעושה ומינה דן הרא\"ש לכל הנותן בסתם ומחשבתו ניכרת שאין רצונו שיקדישנה או שימכרנה דלא הוייא מתנה ודוקא כשיהיה מחשבתו ניכרת בהדייא כמתנת בית חורון שאמר ואינן לפניך אלא כדי שיבא אביו ניכרת מחשבתו שאין רצונו שיקדישנה אבל בשלא דיבר הכי אין משמען כן אלא אדרבא אמרי' דלהכי נתנה סתם כדי שיעשה בה כרצונו והיינו ההיא דיונתן ן' עוזיאל שא\"ל לשמאי הזקן דלא דמייא מתנתו למתנת בית חורון כלומר שאם במתנת יונתן ן' עוזיאל היה אומר הנותן בשעת נתינה הרי לך כל נכסי במתנה ואינן לפניך אלא בעבור שבני רעים וחטאים אז לא היה מתנתו מתנה שהרי ניכר מתוך מחשבתו שאין רצונו שיונתן ן' עוזיאל יתן לבניו שהרי הוא אמר לו שלא נתנה לו במתנה אלא בשביל שבניו רעים וחטאים ומחשבתו ניכרת שאין רצונו שבניו הרעים יהנו מנכסים האלו שמפני כך אמר שנתנה במתנה ליונתן ן' עוזיאל ואז דמי ממש למתנת בית חורון שגילה דעתו באותן הדברים שאמר ואינן לפניך כו' שאין רצונו שיקדישנה ה\"נ גילה דעתו בדברים אלו שאמר ואינן לפניך אלא בעבור שבנים רעים ובכל כה\"ג אף יונתן ן' עוזיאל מודה לשמאי הזקן דלא קנה דדמייא למתנת בית חורון אלא שבעובדא דידיה לא אמר כן אלא נתנה סתם וע\"כ זכה בה יונתן ן' עוזיאל והדברים נכונים לע\"ד ועיין למוהר\"י קורקוס רפי\"א מה' בכורים ד\"ח ודוק:
ובענין נותן מתנה ע\"מ להחזיר שאם לא החזירו לא זכה במתנתו למפרע יש חילוקי דעות בדבר דרשב\"ם ז\"ל בפ' י\"ן דקל\"ד הביא דבריו ה\"ה ז\"ל בפ\"ו מה' אלו כתב דדוקא בדאיתיה בעיניה או שאבדו בפשיעה ולא החזירו לא זכה במתנתו למפרע וז\"ל בפ' י\"ן שור זה נתון לך במתנה ע\"מ שתחזירהו לי נראה לי דאם מת בתוך הזמן דפטור לשלם דלא הוי שואל להתחייב באונסים ואף לא שומר להתחייב בגניבה ואבידה אלא מקבל מתנה הוא ולא מתחייב אלא בפשיעה: וכ\"כ הר\"ן ז\"ל בפ\"ק דקי' וסיים בלשונו שחייב בפשיעה מפני שחייב להחזירה ולא החזירה אין כאן מתנה עכ\"ל: ואולם הרא\"ש ז\"ל בפ' לולב הגזול כתב שחייב אפי' באונסים דכל שלא קיים תנאו הו\"ל שולח יד בפקדון דחייב אפי' באונסים. ועיין להרב בני אהרן ז\"ל בדקכ\"ז ע\"ג שעמד ע\"ד הרא\"ש ונ\"ט למה זה חייב באונסים וכת' דלהכי נתנו לו במתנ' ולא בשאלה לחייבו בכך וכאלו התנה בפי' ע\"מ שתתחייב בכך יע\"ש. ואין טעם זה נכון גבי אתרוג דשאול לא מהני ומתנה סתם לעולם אינו רוצה לתת. וע\"ש רבינו ישעיא כתב הרא\"ש דפטור מאונסים אבל חייב בגניבה ואבידה הואיל ונהנה מהני וכך הוא דעת י\"א דדוקא באונסים פטור ולענין הלכה מרן ז\"ל בש\"ע ח\"מ סי' רמ\"א פסק כסברת רשב\"ם דדוקא בפשיעה הוא דחייב ולכאורה איכא למידק דבא\"ח סי' תרנ\"ח ס\"ד פסק דאפי' באונסי' חייב שכתב שם גבי אתרוג דאפי' נאנס מידו ומתוך כך לא החזירו לא יצא ואמאי לא יצא כיון דפטור דאינו חייב בפשיעה וכבר הרב בני אהרן בדקכ\"ז ע\"ד נרגש מזה וכ' דגבי אתרוג דוקא חייב אפי' באונסין כסבר' הר\"ב העיטור ז\"ל דדעתו של נותן מסתמא יחזירנו והוי כאלו התנה בפי' שהתחייב אפי' באונסים ועוד דמיד שיצא בו חל עליו חיוב החזרה לידו וכשנאנס אחר שיצא בו הרי לא קיים תנאו בשעת שחל עליו החיוב יע\"ש ואין בדברים אלו כדי שביעה דמ\"ש דגבי אתרוג הוי כאלו התנה בפי' שיתחייב אפי' באונסי' לא ידענו טעמו מ\"ש אתרוג משאר דברים בענין חיוב אונסין ומ\"ש הר\"ב העיטור דבאתרוג דעתו שיחזירנו לו היינו דוקא כשהוא בעין דלא מהני חזרה משום דבעי ליה לצאת י\"ח אבל כל שנאנס ואינו בעין מה טעם יש לחייבו באונסים טפי משאר דברים גם מ\"ש דמיד שיצא בו חל עליו חיוב החזרה אין טעם בזה דאם נאנס מידו בעוד שהיה מוליכה אצלו שהלך לקיים תנאו מיד אחר שיצא בו למה יתחייב אז ואולם עיקר דברי מרן ז\"ל יש ליישב ע\"פ מה שנסתפק הוא ז\"ל בדקכ\"ח ע\"ד אם כשנאנס' המתנה מידו של מקבל דפטור מן התשלומי' לדעת רשב\"ם וסיעתו אם נתבטלה המתנה בכך או לא והמ\"ל ז\"ל בפ\"ג מה' אלו הי' נסתפק ג\"כ בזה וביאר הספק הזה בביאור יותר דנ\"מ לענין הפירות שאכל דאם לא נתבטל' המתנה מעיקרא ומה\"ט פטור [הנותן] באונסים שהוא לא התנה מעיקרא ע\"מ שתחזירהו לי אלא כשתהיה המתנה בעין אבל כל שאינה בעין לא התנה שתחזירהו לי לפ\"ז פטור מהפירות שאכל משא\"כ אם נאמר דסתמא התנה ואפי' כשנאנס שיחזירנה לו אלא שמה שאנו פוטרי' אותו מתשלומי' אינו אלא דאפי' לא קיים תנאו ונתבטלה מתנתו מ\"מ לא ירד לוקח זה להיו' כשואל אלא כש\"ש וא\"כ הרי הוא חייב בפירות שאכל ומורי הרב המו' מוהרי\"ן ז\"ל אמר עוד דנ\"מ למי שנתן מתנה והתנה עמו ע\"מ שיעשה לו דבר ונגנבה או נאבדה המתנה דהמקבל לא קיים תנאו כו' והמ\"ל ז\"ל כתב דמכח הסברא נ\"ל דאם נאנס נתבטלה המתנה בכך וחייב בפירות שאכל ויש סעד לזה ממה שחייבו אותו בפשיעה דאם אמרת בשלמא דנתבטלה המתנה ניחא דבפשיע' מיהא חייב דלא גרע זה מש\"ח אך אי אמרת דלא נתבטלה המתנה למה חייבו אותו בפשיעה ובסוף דבריו העלה דמדברי הרא\"ש בפ' לולב הגזול יש פנים לכאן ולכאן דדברי הי\"א מוכרחים לומר דנתבטלה המתנה ודברי ה\"ר ישעיא נוטים לומר דלא נתבטלה המתנה יע\"ש באורך ויערב לך ומיהו זה שהכריח דמדחייבו אותו בפשיעה ש\"מ דנתבטלה המתנה בכך הרואה יראה שאין בו כדאי להכריח כלל דאפי' כשנאמר דלא התנה מתחילה ע\"מ להחזיר אלא בדאיתיה בעין בשעת חזרת אבל כל דליתיה בעין לא התנה ולהכי כשנאנסה לא נתבטלה המתנה בכך מ\"מ כשפגע בה אין סברא לומר שלא יתבטל המתנה שאם דעתו על כך דאפי' בפשיעה לא יתחייב למה התנה מעיקרא ע\"מ שיחזירנה לו כיון דבידו של מקבל הוא שלא להחזירה בשפושע בו והסברא נותנת דכל שהיא בידו בעין או שאבדה בפשיעה שיתחייב בה שהרי רצונו הוא שיחזירנה אליו וברור וע\"פ האמור הנה מקום ליישב דברי מרן ז\"ל ואין דבריו סותרין זל\"ז והוא שמרן ז\"ל סובר דאע\"פ שהמקבל פטור מאונסים מ\"מ בפירות שאכל מיחייב שהרי נתבטלה המתנה מעיקרא כל שלא קיים תנאו ואפי' שהוא באונס וכהצד הא' שצידד הרב ז\"ל ולכן אע\"פ שבח\"מ פסק כרשב\"ם ז\"ל דפטור מתשלומי' כשנאנסה המתנה מידו או כשנגנבה מ\"מ בה' לולב פסק דאפי' נאנס האתרוג מידו לא יצא דכיון שנתבטלה המתנה מעיקרא הרי לא יצא בו י\"ח שהרי כשנטלו מעיקרא לא היה שלו ולא קרינן ביה לכם ונכון ועיין בס' בית יעקב סי' ס\"ז ודוק:
ולענין מתנה ע\"מ להחזיר אם זכה המקבל במתנה זו בגוף ובפירות או לפירות דוקא נראה מדברי הרא\"ש ז\"ל בפ' לולב הגזול דלא קנה גוף המתנה אלא בפירות דוקא שכתב ע\"ש הר' ישעיא ז\"ל וז\"ל והר' ישעיא ז\"ל הק' מה בין מתנה ע\"מ להחזיר לשאול בשניהם הוא שלו עד שיטלנו ושניהם אין הגוף קנוי לו ותירץ דמתנה ע\"מ להחזיר אינו חייב באונסים דלהכי יהבי ליה במתנה וכיון דאינו חייב באונסי' להכי קרינן ליה לכם אבל שאול שחייב באונסים לא קרינן ביה לכם עכ\"ל ויש לתמוה דכיון דהדבר תלוי בפטור אונסי' א\"כ גם בשאול יכול לצאת י\"ח בשפוטר אותו מאונסי' ואם נאמר דה\"נ ולא ממעטינן שאול אלא בשואל כדינו דמחייב באונסים ק' למה אמרו לא ליקני איניש לולבא לינוקא ביומא קמא דקטן מקנה קני אקנויי לא מקני הרי יכול להקנותו לקטן ע\"מ שישאלינו לו אח\"כ ויפטרנו מאונסים ובס' דברי אמת בקו' ב' ד\"ז ע\"ד הביא דברי הר\"י הללו ותמה עליו מנין זה וז\"ל ועוד תמהני על רבי' ישעיא מתנה לזמן אמאי לא נפיק י\"ח אתרוג וכמ\"ש הרא\"ש והכריח מההיא דלא ליקני איניש הושענא לינוקא ביומא טבא דינוקא מקנ' קני אקנויי לא מקני ואי מתנה לזמן מהני לקניי לינוקא עד שיצא בו ושוב לא בעינן שהינוקא יחזור ויקנהו אלא ודאי דשאני הקנאה לזמן דאין לו אלא הקנאה לפירות ולית ליה קנין הגוף וכמ\"ש הר\"ן בשם הרשב\"א בנדרים דכ\"ט דכל מתנה לזמן אינו אלא הקנאה לפירות אבל מתנה ע\"מ להחזיר קני ליה קנין הגוף וקרינן ביה לכם עכ\"ל ואי מהא לא אירייא שהרי כתב הריטב\"א בחי' שם בפ' לולב וערבה עלה דהך מימרא דלא ליקני איניש הושענא לינוקא כו' וז\"ל ינוקא מקנה קני אקנויי לא מקני י\"א דוקא בנותן במתנה גמורה אבל בנותן לו מתנה ע\"מ להחזיר לא דכיון דע\"מ כן נתנו לו אין אנו צריכין להקנאתו של קטן ואע\"ג דכל מתנה ע\"מ להחזיר לא חזרה המתנה אלא בהקנאה גמורה וקני ע\"מ להקנות הוא כדאיתא בנדרים וכדפרישנא התם ובפ' י\"ן מ\"מ כיון שאין הקטן הזה יודע להקנות ולא קיים תנאו שיחזירנו בהקנאה כראוי נמצא שבטל המתנה הראשונה ולא יצא מרשות בעלים ראשונים וכ\"כ בתוס' ויפה דקדקו כמנהגם אבל מדנקיט לה סתמא וסתם מתנה בי\"ט ע\"מ להחזיר היא כמ\"ש בפ\"ק דקי' יש לנו לומר דהא דר\"ז אפי' בנותן לתנוק כה\"ג הוא וכיון שהנותן הזה לא הוי בר אקנויי כי מתנה ליה מעיקרא ע\"מ להקנות הו\"ל תנאי שאי אפשר לקיימו בסופו והתנה מתחילתו שהוא כמפליגו בדברים והו\"ל תנאי בטל והמעשה קיים ונמצא שקנאו הקטן לגמרי אע\"פ שלא חזר והקנאו לבעלים הראשונים עכ\"ל :
והשתא אפשר שהר' ישעיא בשיטת דברי התוס' הללו שהביא הריטב\"א ז\"ל קאי דמפרשי לההיא דלא לקני איניש הושענא לינוקא כו' במתנה גמורה אבל במתנה ע\"מ להחזיר או במתנה לזמן שפיר דמי ואין מכאן תיובתא להר' ישעיא וממילא יתיישב נמי מאי דקשייא לן וברור עוד ראיתי להרב ד\"א ז\"ל שדחה דברי רבינו ישעיא מאותו שאמרו בפ' מי שאחזו ה\"ז גיטך ע\"מ שתחזירי לי את הנייר מגורשת ועיין בפי' רש\"י בפ' המביא תניין ד\"ך ע\"ב שכתב דהו\"ל כמתנה ע\"מ להחזיר משו\"ה היא מגורשת והשתא כיון דלית ליה קנין הגוף בגויה לא קרינן ביה ונתן ובעינן כריתות דלא להוי לבעל שום זכות בגויה וליכא עכ\"ל :
ולע\"ד י\"ל דאע\"ג דלית ביה קנין הגוף אלא קנין פירות אפי\"ה היא מגורשת גמור' דקנין פירות דהכא היא הגרושי' שהיא מתגרשת בה דאי אינה מתגרשת למאי יהבא ניהליה וכה\"ג אמרי' בפ' י\"ן דקל\"ז ע\"א דאפי' לרבי דאמר דאומר נכסי לך ואחריך לפ' דאין לראשון בו אלא פירות בלבד אפי\"ה גבי אתרוג כל כה\"ג יוצא בו הא' אע\"ג דלית ליה אלא קנין הגוף דהיינו פירותיו דאי ניפק לא נפיק ביה מאי יהביה ניהליה יע\"ש והא נמי דכוותא היא ודוק. ועיין להרא\"ש ז\"ל בפרק י\"ן שם עלה דהך מימרא שנראה ברור מדבריו דמתנה ע\"מ להחזיר קנה המקבל גוף ופירות והרב בני אהרן ז\"ל בדף קכ\"ז ע\"ג העלה בדעת רבינו ישעיה ז\"ל דס\"ל ג\"כ דקנה המקבל מתנה ע\"מ להחזיר גוף ופירות ומ\"ש כאן הרא\"ש ע\"ש דאין הגוף קנוי לו כונתו לומר שאין הגוף קנוי לו לגמרי שהרי צריך הוא להחזירו לקיים תנאו אבל מודה הוא ז\"ל דכל זמן שהוא בידו קנה אותו לגמרי גוף ופירות עכ\"ל
וזה דבר נכון ומקובל לע\"ד ויתיישב מה שהקשינו לדבריו דאמאי בשאול פטור מאונסים לא יצא י\"ח כיון שבדברי ר\"י הדבר תלוי בפיטור האונסים ובהכי ניחא דכל שפטור מאונסים אינו מצד הדין אלא שהמשאיל פטרו לא מהני מידי דכל שהמשאיל פטרו הו\"ל כמוחל לו חובו ולהכי בשואל כיון שהוא מצד הדין חייב באונסים לא חשיב לכם משום שפטרו המשאיל אבל במתנה ע\"מ להחזיר שפיטור האונסים בא לו מפני שהגוף קנוי לו חשיב שפיר לכם והדברים נכונים: ולפ\"ז נמצא שאין מי שיאמר דמתנה ע\"מ להחזיר שלא קנה המקבל גו' ופ' דא\"כ יש לתמוה על מוהר\"ש גאון ז\"ל שכתב בספר משפטים ישרים סי' ב' ד\"ג ע\"ד שנר' לי דמתנה ע\"מ להחזיר לא קנה גוף ופירות אלא פירות לבד. וכבר הביא דבריו שם בס' ד\"א שזה הפך דעת כל הראשונים ז\"ל. והרא\"ש בפ' י\"ן ביאר הדבר ביותר כמ\"ש הרב בני אהרן ז\"ל והרב ד\"א ז\"ל גם ממ\"ש הרא\"ש בפ' לולב הגזול וכן הר\"ן והריטב\"א ז\"ל בחי' לק' דמ\"ח דבמתנה ע\"מ להחזיר כשחוזר ונותנה צריך הקנאה אחרת מבואר דעתם דקנה אותם המקבל גוף ופירות ואולי סובר הוא דלא אמרו כן אלא גבי אתרוג דוקא דכל שלא קנה גוף האתרוג לא קרינן ביה לכם אבל בשאר מתנות דעלמא אפי' כשאומר בלשון מתנה ע\"מ להחזיר לא קנה אלא הפירות בלבד דהו\"ל כמתנה לזמן ובהכי יתיישב קושיית האחרונים עמ\"ש הרא\"ש בפ\"ק דק' דשואל טבעת מחבירו לקדש בו את האשה היא מקודשת דכיון שאמר לו שהוא רוצה אותו לקדש בו את האשה ונתנו לו אמדינן דעתיה שנתנו לו באופן המועיל לקדש את האשה ואם לא יועיל לשון שאלה נותנו לו במתנה ע\"מ להחזיר יע\"ש והקשה עליו דא\"כ גבי אתרוג למה ממעטינן שאול מדכתיב לכם והא כששואל ממנו לצאת י\"ח נימא שהוא נותנו בלשון המועיל דהיינו במתנה ע\"מ להחזיר:
ועיין בזה להר\"ב ט\"ז בה' ציצית סי' י\"ד ולהרב מג\"א בה' לולב סי' תרנ\"ח ובס' יד משה ח\"ג סי' ב' יע\"ש. וע\"פ האמור הנה נכון דגבי קדושין אף כי מפרשינן דבריו במתנה ע\"מ להחזיר לאו מתנה גמורה היא אלא דומיא דשאלה שלא קנה אותו אלא לפירותיו ה\"ן במתנה זו לא קנה אותה אלא לקדש בו את האשה ואח\"כ יחזירנה לו לכתחילה ואינו צריך הקנאה אחריתי אבל גבי אתרוג דצריך שיקנו במתנה גמורה אף הגוף כל שלא פי' הנותן דבריו אנן לא מפרשינן ליה כיון דבלשון שאלה קאמר וישוב זה כתבו בס' בית יעקב סי' קס\"ז יע\"ש אמנם מלבד שדברי הרא\"ש בפ\"ק דקי' ודפי' י\"ן אינן עולין יפה בהכי שהוא ז\"ל דימה קידושי' ואתרוג כי הדדי נינהו גם דברי הריטב\"א דפ' לולב וערבה שכתבנו לעיל נראה בהדיא דלא מחלק ביניהם שכתב בפי' דבכל מתנה ע\"מ להחזיר כשחוזר ונותנה לנותן צריך הקנאה אחרת יע\"ש:
ומה שנלע\"ד ליישב בדברי הרא\"ש ליישב קו' האחרונים הלזו אכתוב לקמן בס\"ד ובעיקר דברי הריטב\"א ז\"ל דפ\"ק דקי' והרא\"ש בפ' לולב הגזול שכתבו דבמתנה ע\"מ להחזיר כשחוזר ונותנה לבעלים הראשונים דצריך הקנאה אחרת הק' על הר\"ב ב\"א בדקכ\"ח ע\"ג ממ\"ש בפ' י\"ן דקל\"ז הרי הוא מוקדש והרי הוא מוחזר דאיך הוא מוחזר כל שאינו יכול להקנותו בהקנאה גמורה שהרי הקדישו והוא ז\"ל תי' דההקדש לא חל עד שיחזירנו וא\"כ עכשיו יכול להקנותו ואח\"כ יחול ההקדש וסבור הייתי לחלק בין אתרוג לשאר דברים אבל דברי הריטב\"א דפ\"ק דקי' אינן מובנים כן אבל עוד יש לחל' שאף הם ז\"ל לא אמרו כן אלא באומר ע\"מ שתחזירהו לי אבל באומר ע\"מ שתחזירהו סתם כיון דבחזרה כל דהו סגי אף הקדישו ודאי דלא בעי הקנאה אחרת והדברים נכונים ולדידי יש לגמגם בר מההיא דס\"פ השותפי' גבי קני ע\"מ להקנות דיליף לה מקנין סודר ואמאי לא יליף מקרא וי\"ל וק\"ל וכתב עוד שם הר\"ב ב\"א דכל שלא החזירו בהקנאה אחריתי יכול עדיין לחזור וליטלו ולהחזירו לו אחר ימים כדי לקיים תנאו כי כל עוד שלא הקנאו לו בדרך הקנאה ברשות המקבל איתיה עדיין וגם אם נאנס בידו של הנותן חייב המקבל באונסים עדיין כי ברשותו הוא עומד כל שלא חזר והקנאו לו בהקנאה גמורה עוד כתב דנ\"מ שאם רוצה להחזיר הדמים ולא החפץ מחזיר כדין גנב וגזלן דקונים בשינוי ואפי' שהוא בעין מחזיר הדמים ה\"נ כל שלא חזר והקנאו אפי' שהוא ביד הנותן עדיין לא זכה בו ושל המקבל הוא שהרי קנאו הוא תחילה במתנה ומחזיר לו הדמים ולא החפץ עכ\"ל הנה זה שכתב שאם רוצה הוא להחזיר הדמים ולא החפץ דשפיר דמי ודימה אותו לדין גנב וגזלן דקנה אותו בשינוי דמחזיר הדמים אם מדין גנב וגזלן יליף לה לע\"ד לא דמייא כלל דהכא אם עיקר תנאו שהתנה ע\"מ שתחזירהו לי אינו אלא החפץ שהוא נותן לו שיחזירנו אליו הנה כל שלא קיים תנאו והחזירו כדרך שהתנה להחזירו לא קנאו המקבל והיכי מהני חזרת דמים מה שא\"כ בגנב וגזלן שקנאו ביאוש ושינוי אלא הרב סמך עצמו אמ\"ש בתחילת דבריו דבמתנה ע\"מ להחזיר חזרת דמים מהני אפי' בשהכלי בעין זולת באתרוג דבעי ליה לצאת י\"ח וכמו שהכריח מדברי הרא\"ש בפ\"ק דקי' גבי המקדש בטבעת שאולה יע\"ש:
ולענין האומר שור זה נתון לך במתנה ע\"מ שתחזירהו דאמרי' בפ' י\"ן דהקדישו והחזירו דהרי הוא מוקדש ומוחזר עיין לה\"ה בפרקין שנסתפק אם המיתו והחזירו אי הוי כהקדש ועיין להר'ב ב\"א בדקכ\"ח ע\"א שכתב דמדברי הרא\"ש בפ' לולב הגזול שכתב דאפי' במתה מחמת מלאכה חייב נראה דס\"ל דמתה לא הוי חזרה דאי לא אמאי חייב תיהדר הבהמה כמו שהיא מתה וזה אינו לע\"ד דאפשר דכתב כן להיכא שאמר ע\"מ שתחזירהו לי דכל שאמר לי לא נסתפק ה\"ה ז\"ל דודאי ראוי לי קאמר כמ\"ש הוא ז\"ל וע\"ע בדקכ\"ט ע\"א שעמד עוד ע\"ד ה\"ה והוסיף להביא ראיות דהמיתו והחזירו לא חשיבא חזרה יע\"ש והיכא דמכרו והחזירו פשט הרב בדקכ\"ח מדברי הריטב\"א בסוגיי' דפ\"ק דקי' והר\"ב התרומות בשער ב' והנ\"י בפ' י\"ן כתבו דחשיבא חזרה כל שלא אמר לי יע\"ש:
והנה עלה דאמר רבא אתרוג זה נתון לך במתנה ע\"מ שתחזירהו נטלו והחזירו יצא לא החזירו לא יצא כתב ע\"ז הרא\"ש ז\"ל בפ' לולב הגזול ע\"ש הר\"ב העיטור מסתברא דכיון דהמקבל מתנה יודע שהנותן אינו נותן במתנה גמורה שהרי צריך הוא עדיין לצאת בו שאין לו לולב אחר אין צריך לפרש לו ע\"מ להחזיר אלא נותן לו סתם והמקבל מחזיר לו סתם ואין צריך תנאי ע\"כ וכתב עליו וז\"ל וכבר פשוט הוא דלענין לצאת בו יותר טובה מתנה ע\"מ להחזיר אלא שבא לחדש דאפי' במתנה סתם הוא ע\"מ להחזיר ואם לא החזיר לא יצא עכ\"ל ודבריו צריכין ביאור דכיון דיותר טובה מתנה עמ\"ל למה הוצרך לומר דבא לחדש דמתנה סתם הוי כמתנה עמ\"ל לענין שאם לא החזירו לא יצא לימא דהיא גופא בא לחדש דמתנ' סתם נמי מהני כמתנה ע\"מ להחזיר ותו דאיך יתכן דמתנה סתם שהיא מתנת עלמין תהיה גרועה ממתנה עמ\"ל והלא רבא היא גופא אשמועינן דמתנה עמ\"ל חשיבה מתנה כמתנת עולמית ואיך תהיה יפה כחה יותר ממנה ותו דמה הוק' לו להרא\"ש בדברי הרב העיטור שהוצרך לומר דברים אלו ונראה דט\"ס יש בדבריו וצ\"ל ודבר פשוט הוא דלענין לצאת בו יותר טובה ממתנה עמ\"ל וכונתו לומר דבמתנה סתם ודאי עדיפא ממתנה עמ\"ל ומה שהוצרך לומר הרב העיטור דבאתרוג אין צריך לפרש ע\"מ להחזיר דמשמע דמתנה סתם לא מהנייא לצאת ועל כן צריכין אנו לומר דכונתו של הנותן הוא ע\"מ להחזיר אין הכונה לענין לצאת בו אלא לענין החזרה אינו צריך לפרש כדי שיחזירנו לו דסתם נמי הוי כמפרש ודבר זה נ\"ל אמת ויציב בהבנת דברי הרא\"ש למעיין בדבריו היטב :
והנה הרשב\"א בתשו' הביאה מרן ב\"י בח\"מ סי' רמ\"א חולק ע\"ד הר\"ב העיטור ז\"ל וס\"ל דאפילו באתרוג כל שלא אמר לי שכונתו הראוי לי ולא קבע זמן בחזרתו יכול הוא לקיים תנאו ולהחזירו לו אחר המועד כשירצה וכ\"כ הר\"ב ב\"א בדקכ\"ח ע\"ד דהרשב\"א והר\"ב העיטור חלוקים בדבר וא\"כ ק' טובא על הרב המפה בח\"מ סי' רמ\"א הביא דברי הרשב\"א בתשו' הלזו דאפי' באתרוג נמי יכול לקיים תנאו כל זמן שירצה ואלו בא\"ח סי' תרנ\"ח הביא מרן ב\"י בש\"ע דברי הר\"ב העיטור דבאתרוג אפילו בסתם הוי כמפרש ולא הגיה עליו כלום והסכים לדבריו והיותר תימא על הרב מג\"א א\"ח סי' תרנ\"ח סק\"ד שעלה לחלק בין אומר לי לאומר ע\"מ שתחזירהו סתם כדעת הרשב\"א בתשו' והוא פלא דמאחר דמרן שם ס\"ד הסכים לסברת הרב העיטור היאך עלה בדעתו לחלק בהכי ע\"פ סברת הרשב\"א ועיין בס' בית יעקב סי' קי\"ד :
ולענין הלכה הסכים הרב ב\"א בדקכ\"ח ע\"ד כס' הרשב\"א והריטב\"א דכל שלא אמר לי ולא קבע זמן בחזרתו מחזירו כשירצה: עוד כתב דלדע' הריטב\"א בפ\"ק דקי' משמע דאפי' אמר לי יכול להחזירו יום אחד קודם יציאת החג ובהכי מקיים תנאו יע\"ש : ולענין מי שלא אמר לי והנותן אומר אני צריך לו עכשיו עיין עוד להרב ב\"א בדקכ\"ט ע\"א שהביא דברי הרי\"ף דכל שמברר ע\"י שכיניו וקרוביו שהוא צריך לו נוטלין אותו ממנו וחילק עוד בדבר שאם בשעת נתינת המתנה הדבר ידוע שלאחר ימים הוא צריך לו אמדי' דעתיה דלהכי אמר והתנה שיחזירינו משום דבעי ליה לאותו הזמן ואז אינו צריך ראיה יע\"ש וע\"ע שם בדקכ\"ח ע\"ג לענין מי שלא החזיר המתנה לזמן שקצב הנותן דלא הוייא מתנה אפי' החזירה אח\"כ ועיין להריב\"ש בסי' שמ\"א:
ולענין האומר הרי לך דבר זה במתנה ותחזירהו לי ולא אמר ע\"מ שתחזירהו לי מבואר מדברי הרא\"ש בפ' לולב הגזול דבאתרוג במתנה כה\"ג אינו יוצא י\"ח שכתב שם דבאומר לו יהא שלך עד שתצא בו ואח\"כ יהא שלי כבתחילה לא יצא דהוי כמו שאול והביא דבריו לפסק הלכה מרן ז\"ל בש\"ע א\"ח סי' תרנ\"ח ומשמע דה\"ה באומר הרי לך במתנה ותחזירהו לי דהוי כאומר הרי הוא שלי כבתחילה וכ\"כ מרן ב\"י בי\"ד סש\"ה בס' ב\"ה ע\"ש תשו' הרשב\"א ז\"ל בענין פדיון הבן שאם נתן לכהן חמש סלעים ואמר לו הרי לך במתנה ואתה תחזירם לי שאין בנו פדוי ונ\"ט הרב ש\"ך זל שם סק\"ח דשאני מתנה ע\"מ להחזיר דהרי גמר בלבו שיהיה מתנה לשעה אחת אבל כשאמר ואתה תחזירם לי לא גמר בלבו אפי' לשעה אחת ועיין בא\"ח סי' תרנ\"ח ס\"ד וס\"ה עכ\"ל ועיין שם להר' ט\"ז דמשמע דס\"ל דלשון זה דותחזירהו לי הוי כאומר ויהא שלי כבתחילה:
ומורי הרב נר\"ו תמה עמ\"ש הרב מג\"א ז\"ל בא\"ח סי' תמ\"ח סק\"ה מי שנתן חמץ לגוי במתנה ואמר לו הריני נותנו לך במתנה ואתה תחזירהו אחר הפסח דשרי בהנאה אחר הפסח דלא הוי חמץ של ישראל שהרי אין המתנה תלויה בחזרה שאף אם לא יחזירנה הגוי לישראל הוי מתנה פשיטא דשרי מדינה אם לא משום חומרא דחמץ עכ\"ל ולפי תשו' הרשב\"א הלזו שהביא מרן בב\"ה שם גבי פדיון משמע בהדייא דהמתנה לא יצאתה מרשות הנותן כל עוד שלא אמר ע\"מ שתחזירהו לי דכשאומר ואתה תחזירהו לי הוי כאומ' יהא שלי כבתחילה ולא יצא מרשות הנותן אפי' שעה אחת עכ\"ל מו\"ה:
ולע\"ד דברי המג\"א ז\"ל נכונים בטעמם ונימוקם עמם והן קדם נעמוד בעיקר דברי הרשב\"א ז\"ל בתשו' הלזו שהביא מרן ז\"ל בב\"ה גבי פדיון הבן שנראין סותרין למ\"ש הוא עצמו בחי' למס' נדרים בסוף פ' השותפין עלה דאמרי' התם ל\"ש אלא בשאמר ואינן לפניך כו' אבל אמר ויבא אבא מדעתו הוא דא\"ל וכתב ע\"ז הרשב\"א מדעתו הוא דקאמר ליה כלומר ואם אתה חפץ יבא אבא א\"נ מפייס אני שיבא אבא ונ\"ל דמהכא שמעינן דהאומר לחבירו הרי זה מכור לך או נתון לך ואתה תעשה כ\"וכ אינו תנאי אלא מדעתך קאמר ליה דכל מי שאינו אומר לו בלשון תנאי אינו תנאי והמתנה קיימת והשאר אלו רצה יעשה ואי לא רצה לא יעשה וכההיא דאמר הבו ד' מאה זוזי לפלנייא ולנסובי ברתי דאמרינן ד' מאה זוזי יהבינן ליה וברתיה אי בעי נסיב ואי ל\"ב לא נסיב כדאיתא בביצה פ' יו\"ט וללישנא בתרא דרבא דאמר אפי' יבא אבא אסור היינו משום דסעודתו מוכחת עליו דמה שאמר משום תנאי גמור קאמר ואע\"ג דלא אמרו בלשון תנאי והאי דינא נמי איכא למילף מהכא עכ\"ל הרי שכתב דכל מי שאינו אומר בלשון תנאי אינו תנאי אלא מדעתו קאמר וזה הפך דבריו שבתשו' הנז' שכתבנו דאפי' באומר ואתה תחזירהו לי דלא יצא ידי נתינה:
ודוחק לחלק בין כשאומר ותחזירהו לכשאומר ואתה תעשה דבר פ' שלא דבר בגוף המתנה דאדרבא לע\"ד איפכא מסתבר' דכשדיבר בגוף המתנה ואמ' שיחזירנה לו איכא למימר דאם תרצה קאמר כיון שאנו רואים שדעתו לתת מתנה לחבירו ואיך חוזר ואומר שיחזירנה לו אלא ודאי דמדעתו קאמר שיחזיריה לו ע\"כ נלע\"ד לומר דכל שלא התנה בפירוש אלא שאמר בלשון הזה ואתה תחזירה מדי ספקא לא נפקא שמא יהיה כוונתו לתנאי גמור שיחזירנה לו מיד או שיחזירנה לו ברצונו כשירצה וכיון שכן בענין אפוקי המתנה מרשות המקבל לא מפקינן לה מספיקא אחר שזכה במתנה לפי שעה דדמי האי מילתא לבריא בחיובא וספק בחזרה ואמרינן שכונתו היתה שיחזירנה לו כשירצה כיון שלא פירש בהדייא והתנה בתנאי גמור והן הן דברי הרשב\"א בחי' לנדרים שכתבנו ויפה כתב הרב מ\"א ז\"ל שלענין חמץ בפסח במתנה כי האי מדינא אינו עובר עליה בבל יראה כיון דזכה בה המקבל מדינא ויצאת מרשות הנותן לא כן לענין פדיון הבן כתב הרשב\"א בתשו' שלא יצא ידי נתינה כיון דאיכא למימר שדעתו היה לתנ' גמור שיחזירינה לו מיד וכיון דלא גמר ונתן במתנה גמורה לא יצא ידי נתינה אע\"ג דזכה הכהן במה שבידו דאנן דעת הנותן בעינן שיתנינה בכל לבו והרי אשכחן בנותן מתנה סתם ואח\"כ גילה דעתו שלא נתנה לו בכל לבו שלא יצא ידי נתינה אע\"פי שהכהן זכה בהם ואינו מחזיר לו וכמ\"ש הרשב\"א באותה תשובה עצמו הביאה הש\"ך שם וכההוא עובדא דר' חנינא יע\"ש : וע\"פ האמור בזה דשאני פדיון הבן דבעי' נתינה בכל לבו וכל שלא גמר ונתן לא יצא ידי נתינה אע\"פ שמן הדין זכה בהם המקבל מינח ניחא לי עוד מה שהק' מורי הרב במ\"ש הר\"ב המפה ע\"ש תשו' הריב\"ש שם בי\"ד סש\"ה דפדיון הבן אי אפשר ע\"י שליח :
ותמה עליו מהא דאמר רבא בפ\"ק דקי' דפדיון הבן אין בנו פדוי במתנה ע\"מ להחזיר ואסיק רב אשי דכיון דמתנה ע\"מ להחזיר שמה מתנה אף פדיון הבן בנו פדוי ואם איתא דפדיון הבן ליתיה ע\"י שליח למה לן למתלי טעמא משום דמתנה עמ\"ל שמה מתנה דמשמע מינה דאם לא קיים תנאו ולא החזירו אין מתנתו מתנה תיפוק ליה דכיון שהתנה בדבר שא\"א לקיימו ע\"י שליח התנאי בטל והמעשה קיים כדאיתא בר\"פ המדיר דע\"ד :
ועיין לה\"ה ברפ\"ו מה' אישות ולהרב ל\"מ שם ואפי' כי מחזירם הכהן לב\"הב אח\"כ בנו פדוי דכיון דדינא הוא התנאי בטל והמעשה קיים כי מחזירם הכהן לבע\"ה מתנה הוא דיהיב ליה דהרי מדינא זכה הוא במתנתו א\"ד נר\"ו ולדידי ע\"פ האמור ניחא כיון דס\"ס אבי הבן לא גמר ויהיב לשם מתנה גמורה אע\"ג דדינא הוא דתנאו בטל מ\"מ כיון דהוא לא גמר ויהיב לשם מתנה גמורה לא יצא י\"ח נתינה כמדובר וכדמוכח ההוא עובדא דר\"ח דהוה אזיל ואתי קמיה ההוא גברא שכתב הרשב\"א דאפי' ר\"ח לא החזיר המעות לנותן לא יצא ידי נתינה כן נלע\"ד. וכבר כתבתי בזה בספרי הקטן ח\"א ה' ברכות שורש נוסח ברכות דל\"ז יע\"ש:
ולענין אי שרי ליתן חמץ לגוי במתנה ע\"מ להחזירו אחר הפסח מדברי רבינו בפ\"ד מה' חו\"מ הל' ו' והל' ז' נראה דאיכא איסור' דאוריית' ואם עשה כן עבר על בל יראה ובל ימצא וטעמא ביארו הרדב\"ז בתשוב' החדשות בלשונות הרמב\"ם סי' מ\"ג כיע\"ש ועיין במ\"ש הלח\"ם על דברי רבינו וצריך להתיישב מהו כונתו בתשוב' החדשות ואולם הג\"מ בפ\"ו מה' שבת והת\"הד סי' ק\"ך והרדב\"ז ח\"א סי' ר\"מ הביא דבריהם המג\"א בסי' תמ\"ח סק\"ה ס\"ל בהדייא דהנותן חמץ לגוי במתנה ע\"מ להחזיר אינו אלא חומרא בעלמא ואינו עובר עב\"י וב\"י מדאורייתא :
עיין להרב הגדול מהריט\"א ז\"ל בס' קהלת יעקב סי' קל\"ח דמ\"א שעמד על דבריהם ורצה להשוות ס' רבינו עם סברת הגהות מיימוני' ע\"פ מ\"ש הרב מוהר\"י ן' מיגאש הביאה הרב ברכי יוסף בי\"ד סי' ש\"ה והיא עתה במודפסות סי' מ\"ג דהנותן מתנה ע\"מ להחזיר והחזיר אותה בע\"כ דחשיב קיום התנאי בזה ונתקיים המתנה למפרע הפך מ\"ש הריב\"ש בסי' שמ\"א דקיום התנאי כזו לא חשיב חזרה ולא נתקיימה המתנה למפרע ובזה השוה הדעות כיע\"ש אלא שמצא תשו' אחרת למוהר\"י נ\"מ הביאה הרב מח\"א ה' זכיה סי' י\"ט דמשמע דס\"ל כסברת הריב\"ש ועלה ליישבם יע\"ש ועלה בידינו דהנותן מתנה ע\"מ להחזיר ולא החזיר ברצונו כי אם ע\"י כפיה במחלוקת הוא שנוי דלדעת הריב\"ש כיון שנתבטל התנאי נתבטל המעשה ולא חשיב חזרה זו דבע\"כ קיום התנאי ולדעת מהר\"י ן' מיגאש דת' דסי' מ\"ג אף חזרה זו דבע\"כ חשיב קיום התנאי ולא נתבטל המעשה ומכאן נ\"ל דהנותן אתרוג במתנה ע\"מ להחזיר ואחר שיצא י\"ח לא רצה להחזירו ברצונו עד שכפו אותו והחזירו כיון דבמחלוקת הוא שנוי ונתבטלה המתנה למפרע צריך לחזור וליטול מספק ולפי מ\"ש מהריט\"א כדי ליישב שתי תשו' למוהר\"י ן' מיגאש נראה דאפי' לדעתו לא יצא י\"ח יע\"ש:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מצוה לקיים דברי המת אי אמרינן בקטן נמי מת \n ש' בחיי ראובן כו' שמצוה לקיים דברי המת. הנה בענין דמצוה לקיים דברי המת ראיתי להמרדכי ס\"פ מי שמת דכתב שם וז\"ל ובקטן לא שייך לומר מלד\"ה דאמר רב מנין למש\"מ דכתיב איש כי ימות יש לך העברה אחרת שהיא כזאת ואיזו זו מתנת שכ\"מ איש אין קטן לא ואפילו לר\"ן דאמר משכ\"מ כדי שלא תטרף דעתו עליו לא שייך גבי קטן מלד\"ה מדיוקא דשמעתתא דטעמו דש\"מ דמתנתו מתנ' כדי שלא תטרף דעתו היינו משו' דבבריא מקנה כסף בשטר ובחזקה ורב נחמן סובר קטן אינו יכול להקנות לא בכסף ולא בחזקה דאמר רב נחמן אמר שמואל למכור בנכסי אביו עד שיהא עשרים הילכך גבי יתום ביה מלד\"ה דאין בצוואתו כלום והני מילי בפחות מי\"ג שנה דלא ידע דאין מתנתו מתנה לגבי ממקרקעי אבל לגבי מטלטלין מתנתו מתנה ואפי' בפחו' מי\"ג שנה ואפי' לא ידע בטיב משא ומתן דצוואתו קיימת דתנן הפעוטות מקחן מקח כו' כבר שית כו' ולא פליגי כל אחד לפום חורפיה משום כדי חייו כו' הילכך כל מקרקעי שהניח היתום נפלו לפני היורשין וחולקי' בשוה ומטלטלין זכה בהם שמעון בצואת היתום לפי הדין דהלכתא כמר בר רב אשי דאמר מתנתו מתנה ושלום מאת גרשון בר יאודה עכ\"ל מבוארין דבריו של המרדכי הללו שלא היו דבריו אלא בדין מתנה ש\"מ שדבריו ככתובים וכמסורים דמו דלגבי קטן לא אמרינן הכי כיון שאם היה בריא אין מתנתו מתנה וממילא בש\"מ אין דבריו מועלין דכל דליתיה בבריא ליתיה בש\"מ אבל במטלטלין מהני מתנתו וצואתו ודבריו כמסורי' דמו הואיל ואיתיה בבריא אמנם בענין צואה סתם ליורשיו שיתנו והוא לא נתן בעצמו בדין משכ\"מ בזה לא דיבר המרדכי וק\"ט על מרן ב\"י שציין דברי המרדכי לענין צואת הקטן אי אמרי' ביה מצוה לקד\"ה מה שלא דיבר המרדכי ואע\"פ שלשון המרדכי הוא אי אמרי בקטן מצוה לקד\"ה עכ\"ל שלשון מושאל נקט והכונה אי מקיימין היורשין מתנתו שנתן בצואתו:
וכבר ראיתי למופת הדור הרב החסיד כמוהריט\"א נר\"ו בס' שמחת י\"ט סי' כ\"א דע\"ח ע\"ב ד\"ה וביותר שתמה על מרן ב\"י ומרן החביב שנגרר אחריו בזה וכתב דלשון המרדכי במ\"ש מלד\"ה הוא לשון מושאל כאשר יראה הרואה העומד בדבריו דלענין דינא אפשר לומר דאם יהיה האופן באחד מן האופנים שכתבו הראשונים דשייך מלד\"ה כנז' אה\"ן דאפי' בקטן נמי שייך לומר מלד\"ה אלא דבנדון זה דתשו' מרדכי דאיירי בקרקע כיון שאין מתנתו מתנה כדין משכ\"מ לא שייך לומר דמלד\"ה כיון דקרקע כל היכא דאיתא ברשותא דיורשי' איתא ולא שייך ביה לומר אם הושלש ביד שליש מתחילה לכך או לא יע\"ש:
ולע\"ד אין ספק שמרן ב\"י דקדק שפיר מלשו' המרדכי שסיים וכתב הילכך כל מקרקעי שהניח היתום נפלו לפני היורשי' וחולקי' בשוה ומטלטלין זכה בהם שמעון בצואת היתום לפי הדין וכן ממ\"ש תחילה אבל לגבי מטלטלין מתנתו מתנה ואפי' לא ידע בטיב משא ומתן וצואתו קיימת משמע דתרתי קאמר הן בשנתן היתום בעצמו במתנה שכ\"מ שאומר אני נותן לפ' כ\"וכ או יטול ויחזיק פ' כ\"וכ בין שמצוה ליורשים ליתן מטלטלין שהושלשו ביד פי למ\"ד או אפי' לא הושלשו אלא שמצוה ליורשיו ליתן למ\"ד כיון דמתנתו מתנה בבריא אף בדין שכ\"מ איתיה ואף במצוה לקיים דברי המת איתיה ומש\"ה דקדק המרדכי לכתוב לשון מתנה וצואה באופן דכונת הב\"י במ\"ש עיין במרדכי בפ' מי שמתו אי אמרי' בקטן מלד\"ה כו' דכונתו לומר דשם מבואר דבמתנת קרקע לא אמרי' מלד\"ה כיון דאפי' נתן הוא בעצמו במתנת שכ\"מ לא מהני ולא חיישי' לשמא תטרף דעתו ה\"נ בציוה ליורשיו נמי לא מהני צואתו דאין כאן מלד\"ה אמנם במטלטלין שאם נתן הוא בעצמו מתנתו מתנה בין בבריא בין בשכ\"מ ה\"ן כי ציוה לתת למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה איכא מצוה לקד\"ה אמנם דברי מרן החבי\"ב ז\"ל בסי' רנ\"ב הגב\"י אות מ' שסיים ע\"ד מרן הב\"י שכונת מרן לומר שהמרדכי כתב דבקטן לא אמרינן מצוה לקד\"ה עכ\"ל : והוא תימא דלא כתב המרדכי כן אלא גבי מתנת קרקע ולא לגבי מתנת מטלטלין כמדובר:
וראיתי עוד להרב מוהריט\"א נר\"ו שם בד\"ה ומ\"ש עוד מע' השואל ה' י' דאפשר דבנ\"ד לא שייך ביה דין מלקד\"ה דקטנים לאו בני מעבד מצוה נינהו הנה לע\"דן דמדברי הפוסקי' נראה דדין זה איתיה אפילו ביתומים קטנים דהא הראשונים חזרו לומר דכיון דקי\"ל מלקד\"ה למה תקנו חז\"ל דין מתנת שכ\"מ וגזרו דדברי שכ\"מ ככתובים כו' וכן חקרו הרמב\"ן והרשב\"א והר\"ן והריטב\"א ושאר הראשונים בפ\"ק דגיטין עלה דמתני' אמר תנו מנה לפ' ה\"ז יתנו לאחר מיתה ופרכינן והא לא משך כו' ואם איתא דדין זה לא נאמר בקטנים הרי התירוץ מבואר דדין מתנת שכ\"מ תקנו חז\"ל כי היכי דליהני אפי' לגבי יתומים קטנים ומדלא תירצו הכי ש\"מ דדין מלקד\"ה שייך אפילו בקטנים וכ\"כ הר\"ב תומת ישרים סימן ע\"ח עכ\"ל . ותמהני דבהדיא כתב הר\"ן בפ\"ק דגיטין על מתני' דתנו מנה לפ' יתנו לאחר מיתה דמוקמינן לה במשכ\"מ דטעמא דלא מוקמינן לה אפילו בבריא ומשום דמלקד\"ה משום דאי משום מלקד\"ה לא מיחייבי יתומים קטנים דלאו בני מעבד מצוה נינהו ומתני' בשכ\"מ דמשעה שאמר תנו מנה זה זכה בו יע\"ש:
ואולי דכונת הרב נר\"ו לומר דשאר הראשונים דלא תי' כתי' הר\"ן ז\"ל משמע דפליגי עליה דס\"ל דדין מלקד\"ה שייך אפילו ביתומים קטנים אלא דכל כי הא היה לו לפרש שלדעת הר\"ן אינו כן ואין ספק שעל דברי הר\"ן ז\"ל הללו כיוין הרב מהר\"א הלוי ז\"ל בתשו' הרב תמים דעים סימן ע\"ח שכתב וז\"ל וא\"ת משום דמלקד\"ה קטן לאו בר מצוה הוא ודברים אלו מבוארים בגמ' ערוכה ובדברי הר\"ן ז\"ל בכמה דוכתי עכ\"ל והרב ת\"הד ז\"ל שם כתב עליו לא ידעתי אנא מצא דבר זה בגמ' ערוכה דלא אשכחן האי אלא גבי פריעת בע\"ח דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו כדאיתא בפרק שום היתומים והביאוהו התוס' בפרק הכותב ובכמה דוכתי אבל גבי מצוה לקד\"ה לא אשכחן אע\"ג דאפשר למילף מהתם מ\"מ אין גמ' ערוכה בכך יע\"ש וכנראה דאשתמיט מיניה דברי הר\"ן בפ\"ק דגיטין שכתבנו דס\"ל בפשיטות דאף במצוה לקד\"ה אמרי' יתומים קטנים לאו בני מעבד מצוה נינהו:" + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ש\"מ \n שאמר תנו ד' מאות זוזי לפלוני וישא בתי ה\"ז כמי שנתן מתנות כו'. הכי איתא בפרק המוכר את הבית כו' והובא בביצה דף כ\"א ההוא גברא דאמר הבו ד' מאות זוזי לפלניא ולנסוב ברתי כו' ופי' רש\"י שם ומצוה מחמת מיתה היה וכלשון הזה כתב בפ' המקבל דק\"ד ע\"ב ד\"ה ההוא דאמר להו ועיין למרן החבי\"ב ח\"מ סימן רנ\"ג הג\"הט אות פ\"א ובמאי דמחלק הש\"ס בין היכא דאמר מעיקרא הבו ליה ת' זוזי והדר לנסוב ברתי להיכא דאמר איפכא הת\"הד סי' ש\"ן והרב מ\"ץ ח\"א סי' י\"ד והראנ\"ח ח\"א סימן ע\"א כתבו בדעת רש\"י ותוס' דמשמע להו דטעמא דמילתא משום דתפסי' לשון ראשון לעולם דומיא דהרי עלי תודה דמייתי הש\"ס מקמי הכי וה\"נ כי אמר הבו ליה זוזי ברישא תפסי' האי לישנא ודיבורו השני של הבת לא קפדינן ביה ומש\"ה זוזי שקיל ברתיה אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב אבל כי אמר לנסוב ברתי ברישא קפיד הוא על לקיח בתו ומ\"מ בלקיחת בתו מקנה ליה ת' זוזי שיודע הוא שלא יקח את בתו חינם ועיין להרב ת\"הד בסי' הנז' שהק' ע\"ז דכיון דש\"מ יכול לחזור בו מה טעם י\"ל בזה תפוס לשון ראשון דזה לא שייך אלא בקדשים שאינו יכול לחזור מדיבורו הראשון וכל היוצא מפיו יעשה אבל בש\"מ אין טעם לזה ובסוף הלשון דמי שרוצה לדחות ולומר דרש\"י ותוס' ז\"ל מפרשי טעמא כמ\"ש רש\"י בפרק מי שמת לא משתבש עכ\"ל : ועיין בהראנ\"ח בסי' הנז' ולהראד\"ב בסימן רי\"ד :
ובשיטה כת\"י להרב המאירי ראיתי שכתב פי' זה בשם י\"מ וכתב ע\"ז וז\"ל ומסייע להאי פי' מדאסמכוהו לעובדא דר\"ל אלמא דהאי נמי משום תפוס לשון ראשון הוא ועוד דהא גרסינן כדההוא גברא דאלמא דטעמא דהאי עובדא כטעמ' דלעיל ואי משו' תנאי קודם למעשה או מעשה קודם לתנאי הא לא דמיא לבעיא דר\"ל דנזיר ותודה דהתם לא מהני תנאי קודם למעשה ולא אפי' ע\"מ אלא ש\"מ יש חולקים בזה ולדעתי לא מטעמא דלשון ראשון אתינן עלה שלא נאמר דין לשון ראשון ולשון אחרון בב' לשונות שאין הודאת האחד מתנגדת להודאת חבירו וכן לדעתי לא גרסי' הכא כדההוא גברא כו' אלא ההוא גברא כו' ומשום דדמי לההוא טעמא דבעיא דר\"ל במקצת שיש בכאן ב' לשונות שהא' מתקיים ולא הא' מש\"ה אייתי ליה הכא ומיהו לא דמי טעמא דהאי לטעמא דהאי דר\"ל ור\"י משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט הואיל ונפיק מפומיה הרי עלי תודה והריני נזיר נתחייב בתודה ונזירות וכי הדר ומתני ביה תנאה לא מהני דלפ\"ז אפי' בע\"מ ואפי' הקדים התנאי אפשר שלא יחול ההקדש אבל ההוא עובדא דההוא גברא מדינא אתינן עליה ואלו אמר הבו ליה ע\"מ דלנסוב ברתי ודאי לא נסיב לא שקיל ומאחר שמכח הדין אנו באים בפירושא כי אמר הבו ליה ת' זוזי ולנסוב ברתי תרוייהו מתנה הוא דיהיב ליה וב' מתנות הוא נותן לו זוזי מצד אחד וברתיה מצד אחר והוא זוכה בב' אם ירצה ויניח ב' אם ירצה או יזכה באחת ויניח האחרת והלכך ת' זוזי שקיל דאנן סהדי דלא מנח להו שקיל וברתיה אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב אבל כי אמר לנסוב והבו ליה הוייא לה ברתא תנאה וזוזי מתנה שמזכיר אח\"כ כלומר לנסוב ברתי והדר הבו ליה אי לא נסיב ליה לא תיהבו ליה וזה דעת רבינו האיי גאון בפ' מי שמת והריני מוסיף פי' על פירושו לומר דכל מי שרוצה ליתן לחבירו ב' מתנות ומפקפק באחת מהם אם זכות הוא למקבל אם חובה ויש לנותן זכות בו וברור לו באחרת שזכות הוא לו הו\"ל למקבל אם הוא מקדים את שברור לו לזכות למקבל ואח\"כ מזכיר את שמפקפק בו ודאי את שברור לו לזכות נתן לו בלי שום פקפוק והאחרת הוא נותן לו אם הוא רוצה בה אבל כשהוא מזכיר תחילה את שמפקפק בה ודאי דעתו שלא ליתן לו את שברור לו לזכות אא\"כ מקבל אותה שמפקפק בה הואיל ויש בו זכות אצל עצמו ולהאי פירושא אי אמר ת' זוזי לפלניא אי נסיב ברתי וכ\"ש ע\"מ דלנסוב ברתי אי לא נסיב לא שקיל אע\"ג דאקדימנהו לזוזי ויש מפרשים את הטעם דכי אמר הבו ת' זוזי לפלניא אי נסיב ברתי דהו\"ל מעשה קודם לתנאי ואנן תנאי קודם למעש' בעינן ואי לאו התנאי בטל והמעשה קיים ולהאי פירושא אפי' הבו ת' זוזי לפלניא אי נסיב ברתי לא מהני אא\"כ בע\"מ תחילה ולדעת רבינו הגאון לא בעינן מעשה קודם לתנאי ולא שאר דיני תנאי אלא בגטין וקדושין אבל לענין ממון לא וקצת מפרשים נותנים טעם לדבריו דבממון הואיל ואזלינן בתר אומדנא דמוכח כדאמרינן בפרק מ\"ש א\"כ הואיל ואתני אומדנא דמוכח הוא דלא יהיב אלא לאוקמיה תנאי ואע\"ג דלא אקדמיה לתנאיה ונכון הוא ואע\"ג דעיקר תנאי מדיני בגו\"ר הם דהוי ממונא התם לא היה מוחזקת ביד ישראל ואינו דומה לקרקע המוחזק ביד אדם מכח ירושתו או מקחו אלא שהרב הלוי נוטה לומר כן דהכא משו' מעשה קודם לתנאי הוא ואע\"ג דבממון אזלינן בתר אומדנא דמוכח הנ\"מ היכא דלא אפיק תנאיה מפומיה כההיא דשמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחרים ואח\"כ בא בנו שאנו סוברים בו שאלו הוציא התנאי מפיו היה מוציאו כהלכה אבל מי שמוציא התנאי בשפתיו ולא הוציאו כהלכה לא מהני ומעשהו קיים והתנאי בטל ולדבריו מוקמינן נמי הכא בדכפליה לתנאיה והיכא דאיכא ע\"מ לא בעינן שום דין מדיני תנאי כמו שיתבאר במקומו ולא במעכשיו אלא באם כמ\"ש רבינו הגאון בפ' מי שאחזו ומשם הוציא הראב\"ד לטעמיה דרבינו הגאון דאין שום דיני תנאי נאמר בענין ממון דהא אין אדם מקנה לחבירו אלא בקנין וכל קנין כאומר מעכשיו הוא כדתנן בפ' מ\"ש הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו צריך שיכתוב לו מהיום ולאחר מיתה ואמרינן בגמר' בשקנאו א\"צ לכתוב לו מהיום אלמא כל קנין כאומר מעכשיו דמי וכבר הק' עוד מדאמרינן בפ' מצות חליצה איזו חליצה מוטעית כל שאומרים לו חלוץ ע\"מ שתתן ק\"ק זוז ואמרי' עלה דכל תנאי שאי אפשר לקיימו ע\"י שליח לא הוי תנאי ואע\"ג דאית בה ע\"מ ומתרצים דתנאי והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה הוא דלא בעי' בע\"מ אבל לקיימו ע\"י שליח ודאי בעי' ודבר זה אין זה מקומו כדי שנאריך בו כ\"כ ובמקומו יתבאר עוד בע\"ה עכ\"ל ז\"ל:
וראיתי להרב משפט צדק בח\"א סי' י\"ד שהוק' לו לשיטת רש\"י ותוס' דמשמע להו טעמא דהאי עובדא משום תפוס לשון ראשון אמאי לא פי' הטעם משום דלא כפליה לתנאיה וא\"ן משום מעשה קודם לתנאי יע\"ש ואשתמיט מיניה דברי הרמב\"ן ז\"ל בס' המלחמות שדחה פי' זה שפי' הרז\"ה משום דבש\"מ לא בעי' משפטי התנאים ועיין למרן החביב בכה\"ג ח\"מ סי' רנ\"ג הג\"הט אות ך' יע\"ש וע\"ע במ\"ש הרמב\"ן בס' המלחמות ע\"ש הראב\"ד דלא בעי' משפטי התנאים אלא היכא דעביד מעשה בידים שנתן דבר ביד המקבל ואח\"כ מטיל תנאי בקבלתו שלא יזכה בו אלא ע\"מ כו\"כ אבל כל דליכא מעשה לא בעינן משפטי התנאים יע\"ש ויש לעמוד ע\"ז מאותה סוגייא דפ' האומר דקדושין דס\"א בפלוגת' דר\"מ ורחב\"ג דלכאורה אזלה בתר איפכא ודברי הראב\"ד הללו שכתב הרמב\"ן הובאו בס' תמים דעים בהגהותיו על הרז\"ה בפרקי' ועיין במ\"ש הרשב\"א והרא\"ש בפ' מי שאחזו וה\"המ בפ\"ה מה' אישות והרא\"ש בתשו' כלל מ\"ו בשם הראב\"ד ז\"ל שנתן טעם לדברי הגאוני' ורבינו האיי והרי\"ף ורבינו שכתבו דבע\"מ ובמעכשיו לא בעינן דקדוקי תנאים מפני שכשהוא מתנה במעכשיו המעשה חל עכשיו אבל בתנאי דאם שאין המעשה חל עכשיו אלא עד שיקיים התנאי והתנאי בא לבטל המעשה שלא יחול עכשיו לפיכך צריך חיזוק יותר עכ\"ל ודבריהם אלו סותרי' למ\"ש הראב\"ד גופיה דלא בעינן משפטי התנאים אלא היכא דעביד מעשה וכבר עמדו ע\"ז מוהר\"ם ן' חביב הובאו דבריו בס' ג\"ור ומוהר\"א הלוי ישב דבריו ועיין בס' קרית מ\"ר דנ\"ז ע\"ד ואין כאן מקום להאריך ומ\"מ דברי הראב\"ד כאן נכונים בטעמם ועיין במ\"ש התוס' בפ' אע\"פ דנ\"ו ע\"א ד\"ה הרי זו יע\"ש ומה שיש לעמוד עוד בהא דמחלקינן בין היכא דאמר תחילה הבו ליה ת' זוזי והדר לנסובי להיכא דאמר איפכא מההיא דפ' הכותב דפ\"ה גבי האומ' לשליח שקול שטרא והב זוזי דלא שנא אמר תחילה שקול שטרא ל\"ש אמר בסוף מצי למימר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי עיין בדברי הלח\"מ בפי\"א מה' זכיה דניחא ליה שפיר ע\"פ מ\"ש התוס' בפ' כל הגט דכ\"ט ע\"ב ד\"ה שקול מינה יע\"ש :" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Kinyan" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..a04b2ed75d8156a69345b436a4ceb66a2e7cde56 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,72 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Slaves", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות עבדים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Kinyan" + ], + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכמה \n נותן לו אין פחות משוה שלשים סלע בין ממין אחד בין ממינים הרבה כו'. הנה דין זה פליגי ר\"מ ור\"י ור\"ש ופסק רבינו כר\"י ובגמ' שם די\"ז ע\"א פריך שם לר\"ש דס\"ל דהנקה הוא חמשים כחמשים שבערכין מ\"ט דר\"ש גמר נתינה נתינה מערכין מה להלן ן' אף כאן חמשים ואימא פחו' שבערכין אשר ברכך ה' אלהיך כתיב ע\"כ וכתוב בחידושי תוס' רי\"ד וז\"ל גמר נתינה נתינה מערכין בכל ערכי אדם אין כתיב כאן נתינה אבל במקדיש שדה אחוזה כתיב ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה' והוא חומר שעורין בן' שקל הכסף ואימא בפחות שבערכין פי' דקרא קאי אבל מקדיש בין בתחילת היובל דיהיב ן' סלע ופונדיון לשנה וקרא קאי אפי' הקדישה שנה אחת סמוך ליובל דהוי סלע ופונדיון ותו לא עכ\"ל:
והנה זה שכתב וקרא קאי אפי' הקדישה שנה אחת סמוך ליובל דהוי סלע ופונדיון ותו לא הם דברים תמוהים דכל שהקדישה שנה אחת קודם ליובל א\"י לפדותה בסלע ופונדיון אלא צריך הפודה ליתן ן' שקל לפדותה וכמ\"ש רבינו בפ\"ד מה' ערכין ה\"ז וז\"ל נשאר ביני ובין היובל שנה א\"י ליתן סלע ופונדיון לפדותה שנאמר וחשב לו הכהן ע\"פ שנים הנותרים אינו נפדית בגרעון כסף אלא קודם ליובל בשתי שנים או יותר ע\"כ:
וכתב מרן הכ\"מ דהכי איתא ברפ\"ו דערכין אין מקדישין לפני היובל פחות מב' שנים כו' ובגמ' ורמינהי מקדישין בין לפני היובל בין לאחר היובל רב ושמואל דאמרי תרוייהו אין מקדישין ליגאל בגירוע פחות מב' שנים וכיון דאין מקדישין בגירוע פחות משתי שנים יהא אדם חס על נכסיו ואל יקדיש פחות מב' שנים ופרש\"י דעצה טובה קמ\"ל מתני' דיהא אדם חס על נכסיו ולא יפדה פחות מב' שנים שלא יפסיד מ\"ח סלעי' י\"ש וכ\"כ עוד רבינו שם בהל' ט' לפיכך אין ראוי לאדם להקדיש שדהו לפני היובל פחות מב' שנים ואם הקדישה ה\"ז מקודשת ואינה נפדית בגירעון כסף אלא אם ירצה הפודה ליתן ן' שקל לכל חומר פודה אותה כו' יע\"ש והיותר תימא הוא על הרב מ\"ל כאן בפרקי' ד\"ה וכמה נותן לו אין פחות מל' סלע כו' הביא דברי תוס' רי\"ד ז\"ל הללו ותמה על מ\"ש דג\"ש זו דנתינה נתינה מערכין הוא מערכי שדות דבמקדיש שדה אחוזה כתי' ונתן את הערכך כו' וכתב הוא ותימא דקרא דונתן את הערכך כתיב במקדיש שדה מקנה ומקדיש שדה מקנה אין דמיה קצובים אלא הכל לפי מה שהוא שוה וכמ\"ש רבינו ספ\"ד מה' ערכין וכ\"כ בס\"פ אין מקדישין דכ\"ו ואפשר דס\"ל לתוס' רי\"ד דפסוק זה דונתן את הערכך קאי לכל הערכין הכתובים בפרשה אלא שע\"כ הג\"ש היא מערכך שדה אחוזה כיון שדמיה קצובים עכ\"ל ועדיפא מינה הי\"ל לתמוה ע\"ד תוס' רי\"ד שדבריו הם הפך ההיא דר\"פ אין מקדישין דכל שהקדישה שנה אחת סמוך אינה נפדית בסלע ופונדיון אלא בן' שקלים וצ\"ע כן הקשה אלי ידיד נפשי גם בן ואח הוא לי קדוש יאמר לו הח\"הש דוד אמאדו נר\"ו:
ולעד\"ן ליישב דברי תוס' רי\"ד ז\"ל לפי חומר הנושא בהקדים ליישב קושיית הרב מ\"ל ע\"ד תוס' רי\"ד דהיינו דמשמע ליה דמ\"ש בגמ' דר\"ש יליף נתינה נתינה מערכין כיון דקרא דונתן את הערכך במקדיש שדה מקנה כתיב עכ\"ל דר\"ש ס\"ל כר' אליעזר דשדה מקנה נמי דינו כשדה אחוזה שדמיו קצובים זרע חומר בן' שקל כסף כמו ששנינו בפ\"ג דערכין די\"ד ע\"א ר\"א אומר אחד שדה מקנה ואחד שדה אחוזה כו' ואמרי' עלה בגמ' דר\"א יליף שדה מקנה משדה אחוזה מג\"ש דנאמר כאן וחשב ונאמר להלן וחשב מה להלן דבר קצוב אף כאן דבר קצוב ומשמע ליה לתוס' רי\"ד דלר\"א בשדה מקנה דכתיב וחשב לו הכהן את מכסת הערכך עד שנת היובל ונתן את הערכך קדש לה' אף בשנה אחת הסמוך ליובל יכול לפדותו בסלע ופונדיון דדוקא גבי שדה אחוזה דכתיב קרא על פי שנים הנותרים עד שנת היובל ונגרע מערכך משום הכי אינו יכול לפדותו בגירעון בפחות משתי שנים דעל פי השנים כתיב אבל בשדה מקנה דלא כתיב על פי השנים אף בשנה אחת סמוך ליובל יכול לפדותו וליכא למימר דנילף בג\"ש דוחשב וחשב מה שדה אחוזה אינו נפדה בגירעון בפחות מב' שנים אף שדה מקנה כן כי היכי דיליף מהך ג\"ש לענין דבר קצוב דהא ליתא דא\"כ לימא קרא וחשב לו הכהן מכסף הערכך ונתן כו' עד שנת היובל למה לי ש\"מ דקרא הכי קאמר וחשב לו הכהן ערך שנה שנה דומיא דשדה אחוזה שהוא סלע ופונדיון וזה החשבון יהיה אף שנת היובל לא בעינן שנים לגרעון כי אף בשנה אחת סמוך ליובל יחשוב ערך שנה ונתן את הערך לה' ודוק :
ודע שרש\"י בפי' התור' כתוב וז\"ל ונגרע מערכך מנין השנים שמשנת היובל עד שנת הפדיון וכתב הרא\"ם וז\"ל ואי הכי למה לי קרא דונגרע מערכך והלא ממ\"ש וחשב לו הכהן את הכסף ע\"פ השנים הנותרות עד שנת היובל למדנו שמנין השנים שמשנת היובל עד שנת הפדיון הוא נגרע מערכך הן' שקל כסף של המ\"ט שנים ותירץ וי\"ל דהאי ונגרע מערכך אינו אלא דמתחייב ממאמר וחשב לו הכהן כאלו אמר וחשב לו הכהן כו' שבזה יהיה מנין השנים שמשנת היובל עד שנת הפדיון נגרע מערך הן' שקלים עכ\"ל: ואין צורך לזה לע\"ד דלהכי כתיב ונגרע מערכך ללמד דדוקא כשנשארו שתי שנים עד שנת היובל אז הוא דנגרע מערך הן' שנה אבל אי לא הוה כתיב ונגרע מערכך הו\"א דאפי' בשנה אחת סמוך ליובל יוצא בגרעון כסף דהו\"א דקרא ה\"ק וחשב לו הכהן ע\"פ השנים הנותרות ואפי' בשנה אחת עם שנת היובל יחשב לו אבל השתא דכתיב ונגרע מערכך מותר עכ\"ל דוקא ע\"פ שנים הנותרות שהם שנים אז ונגרע מערכך לאפוקי שנה אחת אין כאן גרעון כסף אלא משלם כל הערך של הן' ודוק:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כיצד \n מצות יעוד אומר לה הרי את כו'. עיין במ\"ש הרא\"ם בפ' משפטים ע\"פ ואם לבנו יעדנה. ומה שיש לעמוד בדברי הרא\"ם הללו ובמה שנשאתי ונתתי עם עמיתי בתורה כמוה\"ר אליקים גאטינייו עיין בספרי הקטן ח\"ב בפ\"ג מה' אישות הי\"א יעש\"ב." + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "מכרו \n לגוי לזמן או חוץ ממלאכתו או חוץ משבתות וי\"ט ה\"ז ספק אם נשתחרר לפיכך אם תפס העבד כדי דמיו לרבו כדי שיצא בהם לחירות מיד הגוי אין מוציאין מידו. ע\"כ. והראב\"ד השיג עליו וז\"ל א\"א אין בקנסות תפיסה מועלת אלא במי שחסרו ממון עכ\"ל. ומרן ז\"ל בכ\"מ כתב שאין לדברי הראב\"ד הכרח דרבינו ס\"ל דאף בקנסות מועלת בו תפיסה ואפי' לפי דבריו מה שהפקיעו מן המצות אין לך חסרון גדול מזה ועוד שירדנו הגוי בפרך ואין לך חסרון גדול מזה עכ\"ל:
ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דכונת הראב\"ד ז\"ל מבוארת דדוקא היכא דמספ\"ל להש\"ס במידי דממונא אם הדין עם התובע או עם הנתבע אזי מהני תפיסה לאחד מהם ואמרי' אוקי ממונא אחזקתי' כיון דאפשר דהדין עמו וממונ' דידיה תפס אבל במידי דקנסא דמספ\"ל אי מחייב זה בקנס או לא ואין אדם זוכה בקנס עד שעת העמדה בדין דאלו מודה בקנס מפטר א\"כ היכי מהנייא ליה תפיסה מאחר דליכא השתא העמדה בדין ואין כאן חוב ממון ואי מודה מפטר וא\"כ מה הועיל מרן במ\"ש דהכא כיון דהפקיעו מן המצות או שירדנו הגוי בפרך הו\"ל כחסרון ממון ס\"ס אין כאן חיוב לרבו אלא מתורת קנס ואין אדם זוכה בקנס עד שעת העמדה בדין כאלו מודה רבו בקנס זה מפטר וא\"כ מה יושיענו מה שחסרו ממון הא אין כאן תפיסת ממון כל עוד שלא עמדו בדין וכ\"כ ה\"ה ז\"ל בהדיא בפ\"ב מה' גניבה די\"ב עמ\"ש רבינו שם בענין קנסא דד\"וה שאם גנב את הבהמה וקטע ממנה אבר ואח\"כ מכרה או שמכרו חוץ ממלאכתה או שמכרה חוץ מל' יום דכל הני הוי בעיות בגמ' אי מחייב בקנסא דד\"וה כיון דליכא מכירה גמורה ולא אפשיטו ופסק רבינו דאם תפס הניזק אין מוציאין מידו. והשיג עליו הראב\"ד ז\"ל ואמר לא מחוורא לי האי מילתא דתפיסה מהנייא בהא כיון דיתר ממה שהזיק אין כח לחייבו אלא בב\"ד ובדין פסוק בלי ספק וזה כיון שהספק הוא אצלה איך יגמרו את דינו עכ\"ל וכתב ה\"ה וביאור דברי הראב\"ד הוא שהקנס אין אדם זוכה בו עד שעת העמדת בדין יע\"ש. והיותר מתמיה אצלי הוא מה שראיתי להר' הגדול מוהרימ\"ט בתשו' חי\"ד סי' מ' שהביא דברי רבינו והשגת הראב\"ד הללו דפ\"ח מה' עבדים וישב דברי רבינו ז\"ל וז\"ל ואיכא למימר דלענין דאסור למוכרו לא איבעייא לן בגמ' דפשיטא דאסור אפי' לפי' דבההיא שעתא מפקיעו מן המצות וכן חוץ ממלאכתו וחוץ משבתות וי\"ט משום דמפקיעו ממצות אחרות ולא מיבעייא לן אלא שמא לא קנסו חכמים שיוציא עד עשרה בדמיו ויצא לחירות אלא כשמכרו ממכר עולם דמפקיעו לגמרי אבל מכרו לל' יום וחוץ ממלאכתו ושבתות נהי דאיסורא עבד מי קנסי' ליה או לאו ולהכי נקט מכרו לל' יום ולא נקט מהו למוכרו לשלשים יום וכיון דלא אפשיטא נהי דעד עשרה בדמיו לא קנסי' ליה אפי' אם תפס אבל כדי דמיו שנטל כיון דלכ\"ע איכא איסורא באותה מכירה הנהו דמים באיסו' אתא לידיה ולא חשיב מוחזק בהם ואם תפס ל\"מ מיניה לפיכ' כתב דאם תפס העבד כדי דמיו משמ' כדי דמים שקבל ותו לא ומ\"ש כדי שיצא בהם לחירות לאפוקי שלא יתפסם לעצמו א\"ן שאם יכול לצאת בפחות מזה יחזיר לו את השאר ולא הזכי' הרב ענין יציאתו לחרות מרבו א' דודאי יצא לחירות ואינו יכול לשעבדו לפי שהעבד מוחזק בגופו עכ\"ל. והנה מלבד שלפי דבריו ק' דהו\"ל לרבינו לאשמועינן דאפי' לא תפס העבד משל רבו איהו בדידיה מיחייב לפדותו עד כדי דמיו מיהא כיון דהנהו זוזי באיסור' אתו לידיה ועד כ\"ד מיהא כייפינן ליה. עוד זאת תמהני טובא דנראה דאשתמיט מיניה דמר דברי רבינו בפ\"ב מה' גניבה די\"ב דהרי בהנהו בעיי דמספ\"ל להש\"ס אי קנסי' ליה קנסא דדו\"ה סלקא בתיקו ואפי\"ה כתב רבינו דאם תפס הניזק מהניא ליה תפיסתו אע\"ג דהתם לא תפס עד כדי דמיו לחוד אלא כוליה קנסא דדו\"ה ואפ\"ה כתב דמהנייא ליה תפיסתו ומה שדחקו להרב השגת הראב\"ד הרי ה\"ה שם בפ\"ב דה' גניבה תריץ יתיב דעת רבינו דאע\"ג דהעמדת בדין בעינן משום דאי מודה מפטר מכיון שכפר ובאו עדים והעידו בו סגי בהכי וב\"ד גופייהו אמרי לא ידענא אי חייב או פטור אנן לא מגבינן ליה מספיקא ואי תפס לא מפקינן מניה כנ\"ל דעת רבינו עכ\"ל וא\"כ עכ\"ל דמ\"ש כאן רבינו דאם תפס עד כדי דמיו כדי לצאת בהם לחירות הכונה עד שיעור שמתרצה בו רבו הגוי כדי להוציאו לחירות ואפי' עד עשרה בדמיו וצ\"ע:
והנה הטור בסי' ש\"ן ס\"ט בהנהו בעיי דפרק מרובה גבי קנסא דד\"וה דמכרה חוץ מל' יום או חוץ ממלאכתו כתב דהנהו בעיי הוו בעיי דלא אפשיטו בגמ' ושרבינו כתב שאם תפס לא מפקינן מיניה ושאביו הרא\"ש נחלק עליו וכתב דאפי' אם תפס מפקינן מיניה וכתב מרן ב\"י דאפשר שטעמו כמ\"ש רבינו דבקנס כיון שאין אדם זוכה בו עד שעת העמדת בדין לא מהני ביה תפיסה עכ\"ל והלח\"ם שם בפ\"ב מה' גניבה ובס' דורש משפט בשם מוהרב\"א ז\"ל כתבו דאין צורך לזה אלא הרא\"ש והטור אזלי לטעמייהו דס\"ל דכל ספיקא דדינא דלא אפשיטא בגמ' אפי' בממונא אם תפס מפקינן מיניה כמ\"ש הטור בשמו בס\"סי שפ\"ח וכ\"כ הרא\"ש בפ\"ק דמציעא גבי ספק בכור ותקפו כהן יע\"ש ובכן אני תמיה דגבי הנהו בעיי דבעו בגמ' בפ' השולח גבי עבד שמכרו רבו לגויים לזמן או חוץ ממלאכתו או חוץ משבתות וי\"ט כתב שם הרא\"ש בפ' השולח והטור בי\"ד סי' רס\"ז סנ\"ב דכיון דקנס זה הוא מדרבנן אזלינן לקולא ולא יצא לחירות ודלא כמ\"ש הר\"ם ב\"ם דאם תפס אין מוציאין מידו יע\"ש והשתא לפי מ\"ש הטור בסי' ש\"ן גבי קנסא דד\"וה דהוי דאורייתא אפי' אם תפס מפקינן מיניה ומהני טעמי שכתב מרן ב\"י והלח\"ם מה צורך עוד להרא\"ש והטור ז\"ל למתלי טעמא משום דהוי קנסא דרבנן הא לפום שיטתייהו אפי' דהוי קנסא דאורייתא אם תפס מפקינן מיניה ואפשר דהכא משום דהוי מידי דאיסו' שמפקיע את העבד מן המצות הול\"ל דמספקא קנסי' ליה לרבו להוציאו מיד הגוי ולא דמי לספיקא דד\"וה דלא עביד השתא איסורא לזה קאמר כיון דאיסור זה אינו אלא מדרבנן לא קנסי' ליה מספקא ואפי' אם תפס מפקינן מיניה ועיין למוהר\"י הלוי בתשו' סי' ג\"ן דק\"ח ע\"א ודוק:
נמצינו למדין לענין הלכה דהמוכר עבדו לנכרי כופין את רבו לפדותו עד עשרה בדמיו ובמוכרו לח\"ל כופין את רבו ב' לכתוב גט שחרור משום דאיסורא איתיה גביה ואפי' יצא העבד לח\"ל מדעתו אחר רבו אם דעתו של רבו לחזור לא\"י כשיצא ומכרו שם כופין את רבו לפדותו דהו\"ל כמוכרו מא\"י לח\"ל ולא איבד זכותו ואם מכרו לנכרי חוץ משבתות וי\"ט בזה נסתפקו בגמ' אי כופין את רבו לפדותו עד עשרה בדמיו ולדעת רבינו אי תפס לא מפקינן מיניה ולדעת הראב\"ד אפי' תפס מפקינן מיניה כיון דאין כאן חסרון ממון ולפי מ\"ש מרן בכ\"מ כיון דירדנו בפרך הו\"ל כחסרו ממון ואף למ\"ש הראב\"ד דסברא נותנת דכל כה\"ג אי תפס לא מפקינן מיניה כדעת רבינו:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..011b2337f9fe7129a264589c427ea9cd0eb1dbeb --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Kinyan/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,69 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Slaves", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Slaves", + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכמה \n נותן לו אין פחות משוה שלשים סלע בין ממין אחד בין ממינים הרבה כו'. הנה דין זה פליגי ר\"מ ור\"י ור\"ש ופסק רבינו כר\"י ובגמ' שם די\"ז ע\"א פריך שם לר\"ש דס\"ל דהנקה הוא חמשים כחמשים שבערכין מ\"ט דר\"ש גמר נתינה נתינה מערכין מה להלן ן' אף כאן חמשים ואימא פחו' שבערכין אשר ברכך ה' אלהיך כתיב ע\"כ וכתוב בחידושי תוס' רי\"ד וז\"ל גמר נתינה נתינה מערכין בכל ערכי אדם אין כתיב כאן נתינה אבל במקדיש שדה אחוזה כתיב ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה' והוא חומר שעורין בן' שקל הכסף ואימא בפחות שבערכין פי' דקרא קאי אבל מקדיש בין בתחילת היובל דיהיב ן' סלע ופונדיון לשנה וקרא קאי אפי' הקדישה שנה אחת סמוך ליובל דהוי סלע ופונדיון ותו לא עכ\"ל:
והנה זה שכתב וקרא קאי אפי' הקדישה שנה אחת סמוך ליובל דהוי סלע ופונדיון ותו לא הם דברים תמוהים דכל שהקדישה שנה אחת קודם ליובל א\"י לפדותה בסלע ופונדיון אלא צריך הפודה ליתן ן' שקל לפדותה וכמ\"ש רבינו בפ\"ד מה' ערכין ה\"ז וז\"ל נשאר ביני ובין היובל שנה א\"י ליתן סלע ופונדיון לפדותה שנאמר וחשב לו הכהן ע\"פ שנים הנותרים אינו נפדית בגרעון כסף אלא קודם ליובל בשתי שנים או יותר ע\"כ:
וכתב מרן הכ\"מ דהכי איתא ברפ\"ו דערכין אין מקדישין לפני היובל פחות מב' שנים כו' ובגמ' ורמינהי מקדישין בין לפני היובל בין לאחר היובל רב ושמואל דאמרי תרוייהו אין מקדישין ליגאל בגירוע פחות מב' שנים וכיון דאין מקדישין בגירוע פחות משתי שנים יהא אדם חס על נכסיו ואל יקדיש פחות מב' שנים ופרש\"י דעצה טובה קמ\"ל מתני' דיהא אדם חס על נכסיו ולא יפדה פחות מב' שנים שלא יפסיד מ\"ח סלעי' י\"ש וכ\"כ עוד רבינו שם בהל' ט' לפיכך אין ראוי לאדם להקדיש שדהו לפני היובל פחות מב' שנים ואם הקדישה ה\"ז מקודשת ואינה נפדית בגירעון כסף אלא אם ירצה הפודה ליתן ן' שקל לכל חומר פודה אותה כו' יע\"ש והיותר תימא הוא על הרב מ\"ל כאן בפרקי' ד\"ה וכמה נותן לו אין פחות מל' סלע כו' הביא דברי תוס' רי\"ד ז\"ל הללו ותמה על מ\"ש דג\"ש זו דנתינה נתינה מערכין הוא מערכי שדות דבמקדיש שדה אחוזה כתי' ונתן את הערכך כו' וכתב הוא ותימא דקרא דונתן את הערכך כתיב במקדיש שדה מקנה ומקדיש שדה מקנה אין דמיה קצובים אלא הכל לפי מה שהוא שוה וכמ\"ש רבינו ספ\"ד מה' ערכין וכ\"כ בס\"פ אין מקדישין דכ\"ו ואפשר דס\"ל לתוס' רי\"ד דפסוק זה דונתן את הערכך קאי לכל הערכין הכתובים בפרשה אלא שע\"כ הג\"ש היא מערכך שדה אחוזה כיון שדמיה קצובים עכ\"ל ועדיפא מינה הי\"ל לתמוה ע\"ד תוס' רי\"ד שדבריו הם הפך ההיא דר\"פ אין מקדישין דכל שהקדישה שנה אחת סמוך אינה נפדית בסלע ופונדיון אלא בן' שקלים וצ\"ע כן הקשה אלי ידיד נפשי גם בן ואח הוא לי קדוש יאמר לו הח\"הש דוד אמאדו נר\"ו:
ולעד\"ן ליישב דברי תוס' רי\"ד ז\"ל לפי חומר הנושא בהקדים ליישב קושיית הרב מ\"ל ע\"ד תוס' רי\"ד דהיינו דמשמע ליה דמ\"ש בגמ' דר\"ש יליף נתינה נתינה מערכין כיון דקרא דונתן את הערכך במקדיש שדה מקנה כתיב עכ\"ל דר\"ש ס\"ל כר' אליעזר דשדה מקנה נמי דינו כשדה אחוזה שדמיו קצובים זרע חומר בן' שקל כסף כמו ששנינו בפ\"ג דערכין די\"ד ע\"א ר\"א אומר אחד שדה מקנה ואחד שדה אחוזה כו' ואמרי' עלה בגמ' דר\"א יליף שדה מקנה משדה אחוזה מג\"ש דנאמר כאן וחשב ונאמר להלן וחשב מה להלן דבר קצוב אף כאן דבר קצוב ומשמע ליה לתוס' רי\"ד דלר\"א בשדה מקנה דכתיב וחשב לו הכהן את מכסת הערכך עד שנת היובל ונתן את הערכך קדש לה' אף בשנה אחת הסמוך ליובל יכול לפדותו בסלע ופונדיון דדוקא גבי שדה אחוזה דכתיב קרא על פי שנים הנותרים עד שנת היובל ונגרע מערכך משום הכי אינו יכול לפדותו בגירעון בפחות משתי שנים דעל פי השנים כתיב אבל בשדה מקנה דלא כתיב על פי השנים אף בשנה אחת סמוך ליובל יכול לפדותו וליכא למימר דנילף בג\"ש דוחשב וחשב מה שדה אחוזה אינו נפדה בגירעון בפחות מב' שנים אף שדה מקנה כן כי היכי דיליף מהך ג\"ש לענין דבר קצוב דהא ליתא דא\"כ לימא קרא וחשב לו הכהן מכסף הערכך ונתן כו' עד שנת היובל למה לי ש\"מ דקרא הכי קאמר וחשב לו הכהן ערך שנה שנה דומיא דשדה אחוזה שהוא סלע ופונדיון וזה החשבון יהיה אף שנת היובל לא בעינן שנים לגרעון כי אף בשנה אחת סמוך ליובל יחשוב ערך שנה ונתן את הערך לה' ודוק :
ודע שרש\"י בפי' התור' כתוב וז\"ל ונגרע מערכך מנין השנים שמשנת היובל עד שנת הפדיון וכתב הרא\"ם וז\"ל ואי הכי למה לי קרא דונגרע מערכך והלא ממ\"ש וחשב לו הכהן את הכסף ע\"פ השנים הנותרות עד שנת היובל למדנו שמנין השנים שמשנת היובל עד שנת הפדיון הוא נגרע מערכך הן' שקל כסף של המ\"ט שנים ותירץ וי\"ל דהאי ונגרע מערכך אינו אלא דמתחייב ממאמר וחשב לו הכהן כאלו אמר וחשב לו הכהן כו' שבזה יהיה מנין השנים שמשנת היובל עד שנת הפדיון נגרע מערך הן' שקלים עכ\"ל: ואין צורך לזה לע\"ד דלהכי כתיב ונגרע מערכך ללמד דדוקא כשנשארו שתי שנים עד שנת היובל אז הוא דנגרע מערך הן' שנה אבל אי לא הוה כתיב ונגרע מערכך הו\"א דאפי' בשנה אחת סמוך ליובל יוצא בגרעון כסף דהו\"א דקרא ה\"ק וחשב לו הכהן ע\"פ השנים הנותרות ואפי' בשנה אחת עם שנת היובל יחשב לו אבל השתא דכתיב ונגרע מערכך מותר עכ\"ל דוקא ע\"פ שנים הנותרות שהם שנים אז ונגרע מערכך לאפוקי שנה אחת אין כאן גרעון כסף אלא משלם כל הערך של הן' ודוק:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כיצד \n מצות יעוד אומר לה הרי את כו'. עיין במ\"ש הרא\"ם בפ' משפטים ע\"פ ואם לבנו יעדנה. ומה שיש לעמוד בדברי הרא\"ם הללו ובמה שנשאתי ונתתי עם עמיתי בתורה כמוה\"ר אליקים גאטינייו עיין בספרי הקטן ח\"ב בפ\"ג מה' אישות הי\"א יעש\"ב." + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "מכרו \n לגוי לזמן או חוץ ממלאכתו או חוץ משבתות וי\"ט ה\"ז ספק אם נשתחרר לפיכך אם תפס העבד כדי דמיו לרבו כדי שיצא בהם לחירות מיד הגוי אין מוציאין מידו. ע\"כ. והראב\"ד השיג עליו וז\"ל א\"א אין בקנסות תפיסה מועלת אלא במי שחסרו ממון עכ\"ל. ומרן ז\"ל בכ\"מ כתב שאין לדברי הראב\"ד הכרח דרבינו ס\"ל דאף בקנסות מועלת בו תפיסה ואפי' לפי דבריו מה שהפקיעו מן המצות אין לך חסרון גדול מזה ועוד שירדנו הגוי בפרך ואין לך חסרון גדול מזה עכ\"ל:
ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דכונת הראב\"ד ז\"ל מבוארת דדוקא היכא דמספ\"ל להש\"ס במידי דממונא אם הדין עם התובע או עם הנתבע אזי מהני תפיסה לאחד מהם ואמרי' אוקי ממונא אחזקתי' כיון דאפשר דהדין עמו וממונ' דידיה תפס אבל במידי דקנסא דמספ\"ל אי מחייב זה בקנס או לא ואין אדם זוכה בקנס עד שעת העמדה בדין דאלו מודה בקנס מפטר א\"כ היכי מהנייא ליה תפיסה מאחר דליכא השתא העמדה בדין ואין כאן חוב ממון ואי מודה מפטר וא\"כ מה הועיל מרן במ\"ש דהכא כיון דהפקיעו מן המצות או שירדנו הגוי בפרך הו\"ל כחסרון ממון ס\"ס אין כאן חיוב לרבו אלא מתורת קנס ואין אדם זוכה בקנס עד שעת העמדה בדין כאלו מודה רבו בקנס זה מפטר וא\"כ מה יושיענו מה שחסרו ממון הא אין כאן תפיסת ממון כל עוד שלא עמדו בדין וכ\"כ ה\"ה ז\"ל בהדיא בפ\"ב מה' גניבה די\"ב עמ\"ש רבינו שם בענין קנסא דד\"וה שאם גנב את הבהמה וקטע ממנה אבר ואח\"כ מכרה או שמכרו חוץ ממלאכתה או שמכרה חוץ מל' יום דכל הני הוי בעיות בגמ' אי מחייב בקנסא דד\"וה כיון דליכא מכירה גמורה ולא אפשיטו ופסק רבינו דאם תפס הניזק אין מוציאין מידו. והשיג עליו הראב\"ד ז\"ל ואמר לא מחוורא לי האי מילתא דתפיסה מהנייא בהא כיון דיתר ממה שהזיק אין כח לחייבו אלא בב\"ד ובדין פסוק בלי ספק וזה כיון שהספק הוא אצלה איך יגמרו את דינו עכ\"ל וכתב ה\"ה וביאור דברי הראב\"ד הוא שהקנס אין אדם זוכה בו עד שעת העמדת בדין יע\"ש. והיותר מתמיה אצלי הוא מה שראיתי להר' הגדול מוהרימ\"ט בתשו' חי\"ד סי' מ' שהביא דברי רבינו והשגת הראב\"ד הללו דפ\"ח מה' עבדים וישב דברי רבינו ז\"ל וז\"ל ואיכא למימר דלענין דאסור למוכרו לא איבעייא לן בגמ' דפשיטא דאסור אפי' לפי' דבההיא שעתא מפקיעו מן המצות וכן חוץ ממלאכתו וחוץ משבתות וי\"ט משום דמפקיעו ממצות אחרות ולא מיבעייא לן אלא שמא לא קנסו חכמים שיוציא עד עשרה בדמיו ויצא לחירות אלא כשמכרו ממכר עולם דמפקיעו לגמרי אבל מכרו לל' יום וחוץ ממלאכתו ושבתות נהי דאיסורא עבד מי קנסי' ליה או לאו ולהכי נקט מכרו לל' יום ולא נקט מהו למוכרו לשלשים יום וכיון דלא אפשיטא נהי דעד עשרה בדמיו לא קנסי' ליה אפי' אם תפס אבל כדי דמיו שנטל כיון דלכ\"ע איכא איסורא באותה מכירה הנהו דמים באיסו' אתא לידיה ולא חשיב מוחזק בהם ואם תפס ל\"מ מיניה לפיכ' כתב דאם תפס העבד כדי דמיו משמ' כדי דמים שקבל ותו לא ומ\"ש כדי שיצא בהם לחירות לאפוקי שלא יתפסם לעצמו א\"ן שאם יכול לצאת בפחות מזה יחזיר לו את השאר ולא הזכי' הרב ענין יציאתו לחרות מרבו א' דודאי יצא לחירות ואינו יכול לשעבדו לפי שהעבד מוחזק בגופו עכ\"ל. והנה מלבד שלפי דבריו ק' דהו\"ל לרבינו לאשמועינן דאפי' לא תפס העבד משל רבו איהו בדידיה מיחייב לפדותו עד כדי דמיו מיהא כיון דהנהו זוזי באיסור' אתו לידיה ועד כ\"ד מיהא כייפינן ליה. עוד זאת תמהני טובא דנראה דאשתמיט מיניה דמר דברי רבינו בפ\"ב מה' גניבה די\"ב דהרי בהנהו בעיי דמספ\"ל להש\"ס אי קנסי' ליה קנסא דדו\"ה סלקא בתיקו ואפי\"ה כתב רבינו דאם תפס הניזק מהניא ליה תפיסתו אע\"ג דהתם לא תפס עד כדי דמיו לחוד אלא כוליה קנסא דדו\"ה ואפ\"ה כתב דמהנייא ליה תפיסתו ומה שדחקו להרב השגת הראב\"ד הרי ה\"ה שם בפ\"ב דה' גניבה תריץ יתיב דעת רבינו דאע\"ג דהעמדת בדין בעינן משום דאי מודה מפטר מכיון שכפר ובאו עדים והעידו בו סגי בהכי וב\"ד גופייהו אמרי לא ידענא אי חייב או פטור אנן לא מגבינן ליה מספיקא ואי תפס לא מפקינן מניה כנ\"ל דעת רבינו עכ\"ל וא\"כ עכ\"ל דמ\"ש כאן רבינו דאם תפס עד כדי דמיו כדי לצאת בהם לחירות הכונה עד שיעור שמתרצה בו רבו הגוי כדי להוציאו לחירות ואפי' עד עשרה בדמיו וצ\"ע:
והנה הטור בסי' ש\"ן ס\"ט בהנהו בעיי דפרק מרובה גבי קנסא דד\"וה דמכרה חוץ מל' יום או חוץ ממלאכתו כתב דהנהו בעיי הוו בעיי דלא אפשיטו בגמ' ושרבינו כתב שאם תפס לא מפקינן מיניה ושאביו הרא\"ש נחלק עליו וכתב דאפי' אם תפס מפקינן מיניה וכתב מרן ב\"י דאפשר שטעמו כמ\"ש רבינו דבקנס כיון שאין אדם זוכה בו עד שעת העמדת בדין לא מהני ביה תפיסה עכ\"ל והלח\"ם שם בפ\"ב מה' גניבה ובס' דורש משפט בשם מוהרב\"א ז\"ל כתבו דאין צורך לזה אלא הרא\"ש והטור אזלי לטעמייהו דס\"ל דכל ספיקא דדינא דלא אפשיטא בגמ' אפי' בממונא אם תפס מפקינן מיניה כמ\"ש הטור בשמו בס\"סי שפ\"ח וכ\"כ הרא\"ש בפ\"ק דמציעא גבי ספק בכור ותקפו כהן יע\"ש ובכן אני תמיה דגבי הנהו בעיי דבעו בגמ' בפ' השולח גבי עבד שמכרו רבו לגויים לזמן או חוץ ממלאכתו או חוץ משבתות וי\"ט כתב שם הרא\"ש בפ' השולח והטור בי\"ד סי' רס\"ז סנ\"ב דכיון דקנס זה הוא מדרבנן אזלינן לקולא ולא יצא לחירות ודלא כמ\"ש הר\"ם ב\"ם דאם תפס אין מוציאין מידו יע\"ש והשתא לפי מ\"ש הטור בסי' ש\"ן גבי קנסא דד\"וה דהוי דאורייתא אפי' אם תפס מפקינן מיניה ומהני טעמי שכתב מרן ב\"י והלח\"ם מה צורך עוד להרא\"ש והטור ז\"ל למתלי טעמא משום דהוי קנסא דרבנן הא לפום שיטתייהו אפי' דהוי קנסא דאורייתא אם תפס מפקינן מיניה ואפשר דהכא משום דהוי מידי דאיסו' שמפקיע את העבד מן המצות הול\"ל דמספקא קנסי' ליה לרבו להוציאו מיד הגוי ולא דמי לספיקא דד\"וה דלא עביד השתא איסורא לזה קאמר כיון דאיסור זה אינו אלא מדרבנן לא קנסי' ליה מספקא ואפי' אם תפס מפקינן מיניה ועיין למוהר\"י הלוי בתשו' סי' ג\"ן דק\"ח ע\"א ודוק:
נמצינו למדין לענין הלכה דהמוכר עבדו לנכרי כופין את רבו לפדותו עד עשרה בדמיו ובמוכרו לח\"ל כופין את רבו ב' לכתוב גט שחרור משום דאיסורא איתיה גביה ואפי' יצא העבד לח\"ל מדעתו אחר רבו אם דעתו של רבו לחזור לא\"י כשיצא ומכרו שם כופין את רבו לפדותו דהו\"ל כמוכרו מא\"י לח\"ל ולא איבד זכותו ואם מכרו לנכרי חוץ משבתות וי\"ט בזה נסתפקו בגמ' אי כופין את רבו לפדותו עד עשרה בדמיו ולדעת רבינו אי תפס לא מפקינן מיניה ולדעת הראב\"ד אפי' תפס מפקינן מיניה כיון דאין כאן חסרון ממון ולפי מ\"ש מרן בכ\"מ כיון דירדנו בפרך הו\"ל כחסרו ממון ואף למ\"ש הראב\"ד דסברא נותנת דכל כה\"ג אי תפס לא מפקינן מיניה כדעת רבינו:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות עבדים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Kinyan" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..be86380c7601b919eb9ba76bea356045984a2904 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,144 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Divorce", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות גירושין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Nashim" + ], + "text": [ + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מילי לא מימסרן לשליח אמר \n לב' או לג' אמרו לסופר כו' הר\"ז גט פסול. עיין להפ\"ח בה' גיטין סי' ק\"ך ס\"ק ט\"ז שעמד על דברי רבי' ושאר הפוסקי' ובירר דבריהם יפה יפה עם הסוגייא דפ' התקבל דס\"ו והכריח מתוך הסוגייא דמילי לא ממסרן לשליח הוא מדאורייתא כמ\"ש ומבואר יוצא בתוך הסוגייא הלזו וגם מפ' כל הגט דכ\"ט גבי מ\"ש מתנה הרי היא כגט שלא אמרו מילי לא ממסרן לשליח אלא כההיא דכתבו גט ומתנה או אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתומו שהבעל אמר דברים בעלמא ושליח זה מוסרן לשליח אחר לכתוב או לחתום אבל כשהשליח בעצמו עושה פעולת שולחו לא חשיב מילי ואולם הרב הגדול מוהרימ\"ט בח\"א סי' קכ\"ז דקס\"ו ע\"ג כתב דהאומר לחבירו צא והקדיש שור אחד משוורי אין בו דין הקדש דמילי נינהו וקי\"ל דמילי לא ממסרן לשליח אף במתנה כו' יע\"ש כנר' דמשמע ליה להרב ז\"ל מסברת עצמו דכל שענין השליחות אין בו מעשה לכתוב או לחתום וכיוצא אז אפילו השליח עצמו עושה השליחות קרינן ביה מילי לא ממסרן לשליח ואין בו מועיל באותו מעשה שאין בו ממשות אלא דבור בעלמא כצא והקדיש שור אחד משוורי דאין בו דין הקדש.
וראיתי להרב בתי כהונה ח\"ב סימן כ\"ד שתמה עליו ממה שנתבאר מדברי הראשונים גבי מתנה דמהני אומר לב' אמרו לפ' ויכתוב שטר מתנה ולפ' ופ' ויחתומו והא התם לא הוי אלא מילי דמסר לשליח זה דלימא לאחר ואפי\"ה אמרו דמהני כיון דמכחו הם באים ולא פסלו אלא באומר אמרו מדעתכם יע\"ש. ואם מהא לא אירייא דאפשר דמשמע ליה למהרימ\"ט דהתם שאני דענין השליחות הוא לעשות מעשה שהיה מוטל על המשלח אבל כשהמשלח עצמו לא היה עושה שום מעשה אלא דיבור בעלמא כל כה\"ג משמע ליה דלא ממסר לשליח כלל אפילו דהשליח עצמו עושהו וכעין זה חילק בשיטה מקובצת למס' נזיר בשם הר' עזריאל על מה שהקשו התו' בפ\"ק דנזיר די\"א דהיכי משכחת לה נזירו' על תנאי כיון דאי אפשר לקיים מעשה הנזירות ע\"י שליח וכל תנאי שאי אפשר לקיים המעשה ע\"י שליח התנאי בטל והמעשה קיים ותי' ה\"ר עזריאל דדוקא מעשה בידים כגון קנין חליצה גט וקדושי' וכיוצא בהם דהתם אלים המעשה ואפילו לא נתקיים התנאי לא נתבטל המעשה אבל נדר ונזירות דאין צריך מעשה לא אלים שיתקיים הנדר והנזירות אם לא נתקיים התנאי עכ\"ל והביא דבריו מו\"ה בס' שער המלך ה' אישות ספ\"ו דל\"ז ע\"ג יע\"ש.
עוד ראיתי להר\"ב בתי כהונה שם ולהרב מח\"א ה' שלוחים ס\"ז שהוקשה להם עוד במה שעלה לחלק עוד מהרימ\"ט בין תרומה שניטלת במחשבה אפילו ע\"י שליח משום דחשיב כמעשה בידים אבל דיבור של הקדש מילי נינהו ולא ממסרן לשליח והוק' להם דהקדש נמי מחשבה חשיב כמעשה דכתיב כל נדיב לב עולות וכמ\"ש התוס' שם בר\"פ האומר ובפ\"ג דשבועות דכ\"ו סע\"ב ועוד דדיבור של הקדש מעשה גמור חשיב שעושה מחול קדש ואמרינן בפ\"ק דתמורה כל ל\"ת שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ואמר ליה ר\"ל לתנא לא תיתני מימר דבדבורו עביד מעשה ומדלקי עליה ש\"מ דחשיב מעשה גמור ועוד דשם בדק\"י אהא דבעי רמי בר חמא מקדי' עושה תמור' או מתכפר עוש' תמור' א\"ר א\"כ מצי' ציבור עושים תמורה כגון דשוו שליח לאקדושי יע\"ש הרי דאיכא שליח להקדש ועיין בדבריהם מה שדחו לזה יע\"ש.
עוד ראיתי למו\"ה בס' שער המלך בה' אישות סוף ה\"ב דל\"ז ע\"ב ד\"ה ודע הביא דברי מוהרימ\"ט הללו שכתב דמי שעשה שליח שיקדיש בשבילו לא עשה כלום דהוו מילי ומילי לא ממסרן לשליח וכתב ע\"ז וז\"ל וק\"ט דא\"כ לא משכחת לה הקדש על תנאי כיון דהוי תנאי שאי אפשר לקיימו ע\"י שליח ובפ\"ד נדרים דכ\"ח תנן הרי נטיעות אלו קרבן אם אינן נקצצות יש להם פדיון ומוקמי' לה בגמ' באומר אם אינן נקצצות היום ועבר היום ולא נקצצו יע\"ש ואם איתא אפילו נקצצו נמי כיון דאי אפשר להקדיש ע\"י שליח הו\"ל תנאי שאי אפשר לקיימו ע\"י שליח והתנאי בטל והמעשה קיים יע\"ש ועיין בס' שמחת יו\"ט הנדפס מחדש לגאון ירוש' מוהריט\"א זלה\"ה בתשו' ס\"סי ה' דף כ\"ב ע\"ג עמד ליישב קושייא זו יע\"ש.
וע\"פ תירוצו נתיישב לי ג\"כ אותה שאמרו בפ\"ק דר\"ה ד\"ו ע\"א מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת זה נדר נדבה כמשמעה כו' ומפרשינן בגמ' האי נדבה דאמר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה יע\"ש ופירש\"י ז\"ל דאמר הרי עלי עולה ע\"מ שכשאפרישנה לא אתחייב באחריותה יע\"ש והשתא לדברי מוהרימ\"ט דאי אפשר להקדישה ע\"י שליח היכי מהני תנאה שלא אתחייב באחריותה הא הו\"ל תנאי שאי אפשר לקיימו ע\"י שליח והתנאי בטל והמעשה קיים ונדרו נדר גמור ואין כאן נדבה ועפ\"י תירוץ מו\"ה מוהריט\"א ז\"ל הנה נכון ולעד\"ן עוד ליישב דכיון דהשליח יכול להביא משלו על הנודר אפשר לקיימו ע\"י שליח קרינן ביה.
ולדידי ק\"ל עוד ממ\"ש הרמב\"ן בפ' י\"נ דקכ\"ו ע\"ב עלה דאמר ר\"מ בברייתא האו' לאשה הרי את מקודשת לי ע\"מ שאין ליך עלי שאר כסו' ועונה ה\"ז מקודשת ותנאו בטל כו' וז\"ל ואיכא למידק נמי תנאי שבנזיר היכי הוי תנאה והרי כל תנאי שא\"א לקיימו ע\"י שליח התנאי בטל והמעשה קיים כדאמרינן לענין חליצה וי\"א כו' ואחרים אומרים כו' נזיר נמי משכחת לה ע\"י שליח שאומר אדם לחבירו הריני נזיר על דעתיך וכל זמן שתרצה תדירני בנזיר יע\"ש הרי דקבלת נזירות דאינו אלא דברים בעלמא ואפי\"ה מוסר דברים אלו ע\"י שליח ולא אמרי' מילי לא ממסרן לשליח.
ועוד ק\"ל ממ\"ש הריב\"ש בסי' רכ\"ח על ק\"ק אחד שיש להם הסכמה וחותם מהמלך ששלושה נאמני הקהל והב\"ד של הקהל יבררו אנשי' שהם יפקחו על עסקי הקהל בענייני המסים והתשחורות וברירת הקהל ושהנאמנים והב\"ד יחדשו ברירת השלושים הנז' משלש לג' שנים ושיעשו ברירה זו כולם או רובם אך שיהיו מסכימים בה שנים מהנאמנים אחר שישבעו כולם לעשות ביושר ובאמונה לתועלת הקהל והנה עתה מקרוב נתרצו הנאמנים והב\"ד בשני אנשים שיעשו הם השלושים אנשים ושיקיימו הנאמנים והב\"ד ברירתם והשנים הנז' הסכימו בברירה אחת שאינה ראויה כלל למראי' עיני רוב הנאמנים והב\"ד ולכן מאנו לכתוב ולחתום הברירה הנז' בספר השלשים כיתר הברירות זולתי אחד מהנאמנים שהיה אחד מהשנים בוררים כתב הברירה וחתם אותה הוא ואחד מב\"ד והששה הנשארים מהנאמנים והב\"ד מאנו לחתום אלא שאחר האייום מחצר המלך חתמו בע\"כ ובמסירת מודעא בפני עדים כשרים ועתה נולד מחלוקת בין הנאמנים והב\"ד או רובם וקצת יחידי הקהל וזה שקצת יחידים מתחזקי' לומר שהברי' הנז' שרירא וקיימא אע\"פ שהנאמנים והב\"ד לא קיימוה ולא חתמוה אלא מתוך האונס וזה שכבר נהגו הקהל ב' או ג' פעמים למסור הברירה ביד אחד והיו הנאמנים והב\"ד מקיימים אותה הברירה אע\"פ שלא היתה ישרה בעיני קצתם והיו חותמים אותה כנהוג כו' ואחר שנהגו בכך נר' שיש להם כח על זה וכיון שכן בנדון זה אחר שהשנים הסכימו בברירה זו הרי היא קיימת ואין כח ביד הנאמנים והב\"ד לבטלה אלו דברי הכת האחת והנאמנים והב\"ד או רובם וכת אחרת מהם מתחזקים לומר שאין הברירה הזאת ברירה כלל וזה שאין ס' שאין לנאמנים ולב\"ד כח למנות מי שיעשה הבריר' כי להם ניתנה רשות וכח לעשות הבריר' אחר שישבעו לעשותה ביושר ובאמונה ולזה אף אם מנו ב' לעשות הבריר' אין ברירתם כלום אם לא יקיימו אותה אחרי כן כמו שנהגו כמה פעמים שמסרו ההיא ביד אחר ובנדון זה שלא קבלוה מעולם לפי שלא היתה ראוייה כלל למראית עיניהם אין ס' שאין לברירה זו ענין כו' הדין עם מי ויבא שכמ\"ה.
והשיב הרב ז\"ל אע\"ג דבכל התורה כולה קי\"ל דשלוחו של אדם כמותו והשליח עושה שליח אע\"פ דלא פי' לו הבעל דבר היינו דוקא במידי דליכא קפידא למנות שליח אחר אבל אי איכא קפידא לבעל במינוי שליח אחר אין שליח עושה שליח והכא איכא קפידא בנדון זה שהנאמנים והב\"ד שהם שלוחי הקהל לעשו' בריר' השלשים לא היו יכולים למנות אחרים תחתיהם שהרי בברירת השלשים תלוי כל ענייני הקהל וצריכין הבוררים אותם שיהיו מדקדקים הרבה באומד הדעת שיהיו אנשים חכמים ונבוני' ויודעי' בענייני הקהל במשפטי' והנהגותיהם ותקנותיהם אוהבי צדק ורודפי שלום ושיתפייסו מהם רוב הקהל ואין ס' שיש קפידא בדבר זה מי יהיו הבוררי' אותם ולזה יבררו הנאמנים והב\"ד שיעשו הם ברירת השלשי' כאשר מינוי הנאמנות ומינוי הב\"ד הם המנויים החשובים שבקהל והמתמני' מהם הם תמיד מגדולי הקהל ואחר שיש קפידא לקהל באנשים הבוררים שיהיו חשובים ומעולים א\"כ אין כונת הקהל שהבוררים אותם יהיו יכולין למנות אחרים תחתיהם ואפי' יהיו כמותן בחכמה ובמנין.
ובר מן דין אפי' לא היה קפידא בדבר אפ\"ה אין יכולין למנות אחרים תחתיהם לפי שנתינת רשות לנאמנים והב\"ד לעשות ברירת השלשים מילי נינהו ומילי לא ממסרן לשליח דהא לא דמי לבעל המוסר גט לשליח להוליך גט לאשתו דלא מילי נינהו אלא הגט שיש בו ממש מסר לו ומעתה נעשה שלוחו ויכול למוסרו לשליח וכן מורשה שכתב לו זיל דון והנפק לנפשך יכול להרשו' לאחר גוף הממון ולהיות הב' שליח עליו אבל לעשות ברירת אנשים אין כאן דבר נמסר אלא דברים בעלמא והוא עצמו כשמקיים שליחותו מהני ונעשה שליח על השליחות ההוא אבל אין יכול למוסרו לשליח ב' משום דמילי לא ממסרן לשליח עכ\"ל הרי שכתב הרב בהדייא דאע\"פ שבריר' אנשים אין כאן נמסר אלא דברים בעלמא כשהוא עצמו מקיים שליחותו מהני ונעשה שליח על השליחו' ההוא וא\"כ באומר צא והקדיש שור אחד משוורי נמי אם הוא עצמו מקיים דברו והלך והקדישו למה לא יהנה שליחותו.
ותו ק\"ל על מהרימ\"ט ממ\"ש הרשב\"א בת' הביאה מרן ב\"י בי\"ד סי' רכ\"ח דמסתברא דמתירין ע\"י שליח הנודר כי מה שהתירו בפ\"ק דנדרים בבעל לרבות' נקטיה שאפי' ע\"י הבעל שיש לחוש שמא יוסיף מדעתו מפני שהיא אשתו ולפיכך אסור בדכנפינהו איהו ואפי\"ה כל כי מכנפי שרי וכ\"ש באיני' דעלמא יע\"ש הרי דאפי' דליכא בשליחות הבעל אלא מילי לומר לבד שהוא מתחרט מעיקר נדרו מהני שליחותו ולא אמרינן מילי לא ממסרן לשליח ואף החולקים על הרשב\"א ז\"ל אזלי ומודו דע\"י תורגמן מתירין לו כיון שעומד שם כיע\"ש ועיין להרב אש דת פ' נשא מ\"ש בענין זה דמילי לא ממסרן לשליח." + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [ + "שורש מגרש ע\"י שליח הבעל \n אינו יכול לעשות שליח לקבל גט לאשתו. הנה הטור ז\"ל בסי' קמ\"א כשהביא דין המגרש ע\"י שליח כתב וז\"ל ואם הבעל רך בשני' טוב להצריך לדקדק אחריו אם הביא סימנים כשעושה שליח שאין קטן עושה שליח עכ\"ל עיין במ\"ש הרב מש\"ל על דבריו כאן בפ\"ו מה' גרושי' ה\"ג ונסתפק הרב שם אם יכול אדם לגרש קודם שיחולו הקדושין כגון מי שקידש לזמן וקודם הגעת זמן הקידושין הוא כותב לה את הגט לגרשה לאחר זמן שיחולו הקדושין ותוך דבריו הביא דברי התוספו' ז\"ל ביבמות דנ\"ב ע\"ב שכתבו דלמ\"ד אדם מקנה דשלב\"ל יכול אדם לכתוב גט לאשתו קוד' קדו' ולפ\"ז לדידן יכול לכתוב קודם זמן הגעת קידושין כיון דלא הוי מחוסר מעשה אלא זמן וכל כי האי לא חשיבי דשלב\"ל כמו שהכריח הוא ז\"ל בפ\"ד מה' אישות ד\"ז וכיון דמצי לקדש לאחר שיגדיל מצי לגרש ג\"כ ועפ\"ז ישב דברי הטור הנז\"ל שהצריך בדיקה לקטן המגרש וישב ג\"כ דבריו שבסי' קל\"ב לענין הכותב גט קודם קדושין שכתב דלמ\"ד אדם מקנה דשלב\"ל דהוי גט דמאי נ\"מ לדידן כיון דלא קי\"ל הכי יע\"ש.
ודרך אגב עמדתי על דברי התוס' הללו דביבמות שהכריחו דלמ\"ד אדם מקנה דשלב\"ל הגט גט ממה שמצינו לענין גט שחרור עבד דמהני קודם שיקחנו לזה המ\"ד גט אשה וגט שחרור ילפי מהדדי לה לה מאשה ולא ידעתי למה לא הכריחו כן מקדושין דלמ\"ד אדם מקנה דשלב\"ל יכול לקדש לאחר שאשתחרר או שתשתחרר אף שעכשיו אינה יכולה לקדש וקידושין וגרושין שוין הם דאתקש הוייה ליציאה ועיין בדברי מרן ב\"י בסימן קל\"ב והמגיה בס' מש\"ל כתב שיש מחלוקת בין רבינו והתוס' ז\"ל דלדעת רבינו טעם פיסול הגט כשכותב אותו קודם הקדו' הוא מפני שלא נכתב לשם גרושים, ולדעת התוס' משום דכל מידי דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח ועל פ\"ז יצא לדון בדבר חדש דלמ\"ד דלא בעינן שליחו' בכתיבה יכול אדם לגרש בגט שנכתב קודם קדושין ע\"י שליח כיון דלא בעינן שליחות לכתיבתו לא כן לטעם רבינו ז\"ל יע\"ש וק' טובא דא\"כ אמאי קאמרי בגמ' דלאשה דעלמ' אם אמר לסופר קודם קדושין שיכתוב לה גט לכשישאנה אגרשנ' דלא מהני ואמאי לא מהני כיון דלא בעינן שליחות לכתיבת הגט ושפיר יכול לכותבו ע\"י שליח, ולפי דברי הרב המגיה ז\"ל צריך לידחק דמיירי שאמר לסופר לכתוב הגט ולגרשה בו הסופר והעיקר חסר, גם כיון דלדברי התוס' והרא\"ש שכתבו הטעם דלא מהני הוא משו' דכל מידי דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח היאך הפה יכול' לדבר דלמ\"ד בכתיבה לא בעינן שליחות והבעל מגרשה באותו גט דמהני ס\"ס הרי נכתב הגט הזה בזמן דאפילו כתבו הבעל לא מהני כ\"ש כשכתבו אחר באופן שדברי הרב הנז' לא יכולתי להולמן.
עוד כתב הרב מש\"ל ז\"ל וז\"ל שוב ראיתי דהא דכתיבנא ליתא משום דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום אינה צריכה גט בתוך ל' דהא קי\"ל דבין היא בין הוא יכולים לחזור ואם לא חזר בו בפי' ונתן לה גט אין לך חזרה גדולה מזו וכן מה שרצינו ליישב דברי הטור בבדיק' קטן וכתבנו דמיירי שקי' בעודו קטן לאחר שיגדיל הא ליתא דהא כל זמן שלא הגדיל אין צורך לגט אלא בחזרה בעלמא יע\"ש ועיין בס' נאות יעקב להרב כמוהריט\"א נר\"ו סס\"ד דל\"ז ע\"ד ד\"ה וראיתי שכתב וז\"ל ואעפ\"י שאיני כדאי להשיב על דבריו יש לחקור מנ\"ל להרב דאם נתן גט דהוי חזרה דכיון דלא חזר בפי' אפשר שרוצה בקיומן של קדושין ומה שנותן גט הוא כדי להחזיקה במגורשת ונ\"מ לאוסרה לכהונ' ולאוס' על אחיו משום גרושת אחיו דכל היכא דאפ' לו' דאין כונתו לחזור בו כיון דלא חזר בו בפי' אמרינן והביא דברי הרא\"ש והר\"ן והרשב\"א בר\"פ האומר דקדושין גבי המקד' לאחר ל' ובא אחר וקדשה בתוך ל' ודברי הירושלמי שהביאו הם ז\"ל וכתבו דקבלת קדושין מאחר לאו חזרה בפי' הוא אלא כונת האשה שאם יבוטלו קדושין הא' תחולו קדושין הב' יע\"ש.
והנה מדברי הירושלמי והראשוני' הללו ל\"ק לדברי הרב מש\"ל ז\"ל דהתם איכא טעמא למה שפשטה ידה וקיבלה קדושין כמ\"ש הם ז\"ל לומר שאם ימות או יגרש הא' שתהא מקודשת לב' כיע\"ש, אבל הכא במגרש לאחר שיחולו הקידושין משמע ליה להרב מש\"ל ז\"ל דאין סברא לומר שמה שנותן גט הוא להחזיקה במגורשת ולאוסרה לכהונה דודאי כיון דלא נישאת לו אין כוונתו לצעורה בגט זה, ועיין במ\"ש הטור ח\"מ סי' ט\"ל סכ\"ג דלמאן דפסק כאביי דעידיו בחותמיו זכין לו למפר' משעת חתימה כשמסר לו השטר אפי' אם מכרו או נתנו לקרקע לאחר קודם מסירה כל שאחר מסר לראשון זכה משעת חתימת השטר ולא אמרי' כיון דמכר או נתן לאחר חזר בו מהשטר הראשון ועיין בב\"י שם שכתב דיש חולקים בזה וא\"כ זו ראייה לומר דאין זו חזרה ואפשר לחלק בין קדושי אשה למכר ומתנה וכעת צ\"ע.
עוד כתב הרב המגיה בס' מש\"ל וז\"ל ובענין קדושין על תנאי נותן לה גט מעכשיו ולא חיישינן לשמא אתה מצריכ' כרוז לכהונ' דלא חששו להכי אלא באשה הבאה ממ\"ה ואמרה מת בעלה ואח\"כ מת בנה שלפי דבריה אינה צריכה חליצה וכי חיישינן לומר ששקר היא אומרת ומצרכינן לה חליצה איכא למיחש ג\"כ שאמת היא אומרת ואי חולצת ולמחר יתאמת דבריה אתה מצריכה כרוז לכהונה אבל בשאר תנאים דעלמא לא חיישינן שמא לא יתקיים התנאי ואתה מצריכה כרוז לכהונה ומאותה סוגייא דפ' החולץ דמ\"א גבי חליצה מעוברת לא משמע הכי וכעת צריך ישוב ע\"ש עלה ונסתפק המ\"ל אם בקדו' דע\"מ שתעשה דבר פ' שאינו יכול האיש לחזור כשהאשה מקיימת תנאה אם יכול לגרשה קודם קיום התנאי שעדין לא חלו הקדושין והביא דברי הרמ\"ה בא\"ה סימן ל\"ח לענין חליצה דיכול לחלוץ קודם קיום התנאי (ה)[ד]קדושין ותמה עליו מדברי התוס' דר\"פ החולץ שכתבו דלר\"ל חליצת מעוברת אפי' אחר שהפילה לא מהני משו' דבשעת החליצה לא היינו יודעין אם היה הולד של קיימא או לא ושוב העלה שלדברי הנ\"י ז\"ל ניחא יע\"ש ולע\"ד אף לדברי התוס' י\"ל דשאני חליצת מעוברת שאין מציאות בעולם לידע השתא בשעת החליצה דבר מה בבטן המלאה אבל בשאר תנאים דעלמא יכול הדבר להתברר השתא בשיאמר אין או לאו." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מגרש ע\"י שליח שהניחו גוסס וכן \n המביא גט כו' אבל אם הניחו גוסס שרוב גוססין למיתה כו'. הנה בענין גוסס אי גיטו גט ומתנתו מתנה נחלקו הפוסקים ז\"ל והתוס' בס\"פ עשרה יוחסין דע\"ח ע\"ב הקשו לשיטת האומרים דאין בדבריו כלום מהא דאמרינן בפ' כל הגט המביא גט ממ\"ה והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים וקאמר עלה בגמ' ל\"ש אלא זקן או חולה אבל גוסס לא משום דרוב גוססין למיתה וטעמא משום דרוב גוססין למיתה הא אי ידעינן בודאי שהוא חי נותנו לה יע\"ש והרא\"ש ז\"ל בפסקיו כתב וז\"ל דלשיטת האוסרים הנז' י\"ל דהתם שאני דכשקבל השליח הגט היה בריא ואחר שהלך השליח נעשה גוסס אבל בשעה שהוא גוסס לא היה יכול לעשו' שליח עי\"ש וכונתו מבוארת דלשיטת הראשונים הנז' בכל מידי דאתי ממילא חשיב הגוסס כחי ולהכי נוחל ומנחיל כו' ומש\"ה אם כשנתנו ביד השליח לא היה גוסס יכול השליח ליתנו ביד האשה אח\"כ כיון דאתי ממילא דלא בעי נתינה דגוסס ליד האשה ולפי שיטה זו צ\"ל דאע\"ג דקי\"ל כל מידי דמצי איהו עביד שליח נמי עביד וכל מידי דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח שאני הכא דבשעה דשוותיה שליח איהו נמי הוה מצי עביד וכל שאח\"ז אתי ממילא חשיב אע\"ג דהשתא איהו לא מצי עביד ליה וכ\"כ בהדיא הפ\"ח בה' גיטין סימן קכ\"א ס\"ק י\"ז ועיין עוד שם במה שהאריך בדברי התוס' דקדושין יע\"ש ועיין בס' בני יעקב מה שתמה ע\"ד הרא\"ש הנז' יע\"ש בדק\"ס.
והנה שיטה זו היא שיטת התוס' ז\"ל שהביא הרשב\"א בפ' מי שאחזו שכתבו דלא בעינן שיהא שפוי בדעתו בשעת נתינת הגט ואינן מקפידין אלא בשעת כתיבה דוקא יע\"ש והרב מח\"א בה' זכיה ומתנה סי' י\"ו תמה על דבריהם מהך סוגייא דפ' עשרה יוחסין דמוכח משם דכל שהוא גוסס בשעת חלות המתנה דלא זכה יע\"ש וע\"פ האמור ניחא דשאני מתנה בדבר שלא בא לעולם לר\"מ דכיון דעיקר הקנין הוא בשעה שהוא גוסס ומקמי הכי לא הוה מצי עביד לא ע\"י עצמו ולא ע\"י אחרים לא זכה דכל מידי דמחוסר מעשה לגבי גוסס לא מהני מידי משא\"כ גבי גט דכיון דאמר מעיקרא כתבו ותנו דכל שכתבו כשהוא ברי מצי למיהב בתר הכי דהו\"ל כמידי דאתי ממילא דכיון דבשעה שאמר כתבו ותנו איהו נמי הוה מצי עביד מ\"מ חשיב כמידי דאתי ממילא דחשיב כחי לכל דבריו וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל בפ' עשרה יוחסין לדעת הפוסקים הנז'.
והרב מח\"א חילק חילוק זה למה שהוקשה לו הני תרי סוגייאי דסתרי אהדדי דמהך סוגייא דפ' עשרה יוחסין משמע דגוסס לא מצי מקנה מידי ומההיא סוגייא דפ' י\"נ דקל\"ז דאמר אביי ש\"מ קונה עם גמר מיתה מוכח דגוסס מצי מקנה ותי' דשאני ההיא דפרק עשרה יוחסין דכיון דהוי דבר שלב\"ל דאפילו לר\"מ לא חל הקנין עד שיבא לעולם מש\"ה כשהוא גוסס לא חל הקנין כיון דמעולם לא הוה מצי להקנות לא בתחילה ולא בסוף בשעה שנגמר הקנין אבל בההיא דאביי דמיירי בדשלב\"ל אע\"ג דבסוף בשעת גמר הקנין לא מצי להקנות מיהו בתחי' היה בידו להקנותו קנין גמור אם היה רוצה והרב עדיין לא ביאר כל הצורך דס\"ס קשה דכיון דבשעת חלות הקנין הוא גוסס ואין במעשיו כלום מה הועיל לן מר מה שהיה יכול להקנות מעיקרא הרי לא הקנה ואיך חל הקנין בשעה שהוא גוסס ועוד דאכתי לא יישב כלום למ\"ש התו' דכל דבשעת הכתיבה היה שפוי בדעתו אין צריך בדיקה בשעת הנתינה ואמאי לא כיון דבשעת חלות נתינת הגט אין במעשיו כלום והא לא דמי למשוך פרה זו וקנה לאחר ל' יום שכתב הרב ז\"ל דהתם כבר נתנה לו אותה בידו וחלות הקנין ממילא אתי משא\"כ גבי נתינת הגט שלא נתנו בידה מעיקרא אמנם ע\"פ האמור ניחא ודוק." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש נותן גט על תנאי הר\"ז \n גיטך ע\"מ שלא תשתי יין כו'. מצאתי כתוב למורי הרב שער המלך ז\"ל וז\"ל ויש לחקור בהא דקי\"ל ע\"מ שלא תשתי יין לעולם אין זה כריתות דהא הו\"ל מתנה עמש\"ב כיון דנשים חייבות בד' כוסות והול\"ל דתנאו בטל והגט קיים ובשלמא באומר ע\"מ שלא תשתי יין ל' יום לא ק\"ל כיון דנשים חייבות בקדושא והבדלתא דהתם אפשר לקדושי אריפתא או על ידי שמיעה מאחרים גם ליכא למימר שהרי קי\"ל דהאומר הרי זה גיטך ע\"מ שתאכלי בשר חזי' לא הוי מתנה עמש\"ב משום דלא תיכול ולא תתגרש שהרי כתב הרשב\"א שם בחידושיו דהיינו דוקא בתנאי דקום עשה יע\"ש והיה נראה להוכיח מכאן דיין סתם אין יין צמוקים בכלל דא\"כ לא הוי מתנה עמש\"ב דכיון דאפשר לקיים מצות ד' כוסות ביין צמוקים ושלא כדעת מוהר\"ש הלוי בתשו' הביאה הרב כנ\"הג סימן תפ\"ב דהנשבע שלא לשתות יין בפסח הוי נשבע לבטל את המצוה יע\"ש מצורף לזה לפי מה שנסתפק מוהר\"א ששון ז\"ל בתשו' ס\"י אם התנה על דבר הרשות ולעבור על ד\"ת אי אמרי' בזה מיגו דחייל על דבר הרשות חייל נמי אמצוה כדרך שאמרו בנשבע בכולל ואי אמרינן דחיילי בכולל ניחא.
ועוד יש לצדד דאע\"ג דנימא דתנאו בטל ולא אמרי' כולל אדבר הרשות מיהא חייל וכיון שכן האשה זו לא הותרה אלא בד' כוסות לבד וכל ימיה חוזרת לאיסורא ואגידא ביה מקרי וצריך לעיין בזה דומה למ\"ש הרב מש\"ל בפרקין גבי קונם ביתך דאע\"ג דאם מכרו מותרת ליכנס אפי\"ה כיון דאם חזר וקנאו חוזר התנאי למקומו אין זה כריתות ואף למה שצדד שם בדעת הרמב\"ן דכל תנאי שאפשר שיבא זמן שתוכל לעבור על תנאו אף שאפשר שיחזור התנאי חשיב כריתות יע\"ש נר' דלא דמי דהתם לא עבידי דאתי ודאי דאפשר שלא יקחנה עוד משא\"כ בנ\"ד מצורף לזה כפי מ\"ש מוהרשד\"ם בתשובה חי\"ד סי' ס\"ט דמתנה בדבר שהוא איסור דרבנן תנאו קיים ניחא ועיין בזה מ\"ש הרב מש\"ל ז\"ל ה' מלוה ולוה פ\"ח ד\"א מה שהקשה עליו מדין ע\"מ שלא תשמיטנו שביעית שכפי תירוצו הא' שם לא יתיישב קושייתינו ויש לצדד בזה דאע\"ג דבדבר האסור אפילו מדרבנן תנאו בטל כההיא דשביעית היינו במתנה לעקור בקום עשה אבל במתנה לעבור בשב ואל תעשה חייל וצ\"ע כעת לעת הפנאי ועיין בס' זרע אברהם ח\"א ס\"י." + ], + [ + "ה\"ז \n גיטך ע\"מ שלא תליכי לבית אביך לעולם אינו גט שאין זה כריתות כו'. והנה התוס' במ' קדושי' ד\"ה ע\"א ד\"ה ע\"מ כתבו וז\"ל וא\"ת אמאי לא הוי גט שהרי אם מת אביה כו' וי\"ל דבית אביה קרויים כל יוצאי חלציו של אביה כו' עכ\"ל וכתב הרב עצמות יוסף ז\"ל פי' והשתא אפי' מכרו אינו מעלה ומוריד דהשתא לא הוי הפי' בית ממש אלא קרוביו שלא ילך לקרוביו למקום שהם וניחא השתא מה שתמה הרשב\"א בגיטין דכ\"א על דברי התוס' דאי מכר לאחר מאי איכא למימר והניח הדבר בצ\"ע עכ\"ל אבל הרב ח\"ה ז\"ל בחידו' למס' סוכה דכ\"ד ובערובין דט\"ו ע\"ב כתב דהתוס' עיקר קושייתם לא היתה אלא מחלוקת אם מת דוקא ולא מחלו' אם מכרו לאחר דלהכי לא תירצו מידי והיינו דלא קשיא להו מאם מכרו משום דאף אם מכר בית זה אכתי לא הוי כריתות כיון דאפשר שיקנה בית אחר ואסורה בו עכ\"ל מבואר יוצא מדבריו דמשמע ליה בכוונת דברי התוס' ז\"ל דכל יוצאי חלציו קרויים בית אביה דבית ממש קאמרי אלא שכל זמן שהבית ביד יוצאי חלציו אכתי בית אביה מיקרי כמאז ומקדם ושלא כדברי הרב ע\"י דבית אביה היינו משפחת אביה ואין ספק כי זו היתה כונת הרשב\"א ז\"ל בהבנת דבריהם וע\"ז הוק' לו בדבריהם מה יענו לאם מכרה לאחר כקו' הרב ח\"ה ז\"ל.
ועיין להרב מש\"ל כאן בפרקין ד\"ה ודע דכל כו' דמפשט פשיטא ליה בדעת הרשב\"א דחולק עם הריב\"ש דס\"ל דאפילו אם חזר וקנה בית אחר אסור דכל שהוא ביתך קאמר מדלא תירץ קושייתם ע\"ד התוס' בהכי וכמו שתירץ הרב ח\"ה דלדידיה ס\"ל דכל שחזר וקנה בית אחר מותר יע\"ש ומה שיש לגמגם בעיקר דברי הריב\"ש עם אותה שכתב הש\"הג פ' החולץ ע\"ש תשו' הר\"ם על איש ואשה שקבלו חרם הקהל כו' וכיון דאשתרי אשתרי עיין להרב מח\"א ה' נדרים סי' ל\"ט ולדידי אי מהא לא אירייא דאפשר דהרשב\"א ז\"ל אזיל ומודה לדברי הריב\"ש אלא דלדידיה לא ניחא ליה לתרץ עיקר קושייתו ע\"ד התוספות ז\"ל בהכי משום דעיקר קושייתו לאו בשמכר האב עצמו הוא אלא בשמת האב ומכרוהו יוצאי חלציו דתו לא מיקרי בית אביהם כיון שיצא מרשות דידהו ג\"כ ולדידיה משמע ליה דמה שתירצו התוס' דכל יוצאי חלציו קרויים בית אביה הכונה לומר דכל שנשאר בית אביה ביד יוצאי חלציו עדיין בית אביה מקרי אבל אם לא נשאר להם והם מעצמן לקחו בית אחרת אז ודאי לא מיקרי בית אביה כדי שתאסר דאלת\"ה מאי אירייא מייתו מתמר דכתיב שבי אלמנה בית אביך דילמא התם מפני שהיתה ביתו של שם קיימת ביד יוצאי חלציו קאמר בית אביך וכיון שכן הוקשה לו להרשב\"א שפיר דאכתי מה יענו לחלוקת אם מכר לאחר וכיון דבשמת האב ומכרו יוצאי חלציו לבית אביהם תו ליכא למיחש למידי א\"כ הו\"ל כריתו' דאף כשיחזרו ויקנו אותו תו לא מיקרי בית אביה אלא ביתם אבל כשמכר האב דאיכא למיח' שיקנה בית אחרת או שיחזו' ויקנה בית זה פעם אחרת ואכתי בשם בית אביה מקרייא אזיל ומודה הרשב\"א ז\"ל להריב\"ש ומעתה אין מקום למה שנסתפק הרב הנז' שם בדעת הרשב\"א כנ\"ל.
אחר ימים מצאתי בס' דת ודין בקונט' התשו' סי' י\"ז וח\"י כתוב בענין זה וראיתי שם בסימן ח\"י דל\"ה ע\"ב פי' דברי הרשב\"א כמו שכתבתי ומטי בה משמיה דהרב אלייא אביו ודוק שם ועיין במה שהק' שם בסי' י\"ז מההיא דפ' נערה דמ\"ד שאמרו יש לה פתח בית ואין לה אב הרי היא בסקילה דאיך יתכן שיהיה לה פתח בית אביה ולא יהיה לה אב ומזה רצה להכריח דאפילו כשמת אביה בית אביה מקרי יע\"ש וליתא דה\"ק פתח בית אביה שהיה נקרא מקוד' וכשאין לה אב אינו נקר' עכשיו פתח בית אביה וברור, ואיך שיהיה הנה זה למדנו דמשמע ליה להרשב\"א בכונ' דברי התוס' כמ\"ש הרב ח\"ה וכן הבין מהרש\"ך הביא דבריו בס' פרי הארץ ד\"מ ע\"ד עיין שם.
ואולם הרב ש\"ך בי\"ד סי' רי\"ו ס\"ק י\"ב הבין כונתם כמ\"ש הרב ע\"י ודחה דברי הרב ח\"ה ז\"ל בשתי ידים ועפ\"ז פקפק על דברי הרב המפה שכתב דה\"ה באומר קונם לבית אביך שאיני נכנס דאסור לעולם משום דכל יוצאי חלציו קרויים בית אביו וכתב דע\"כ לא כתבו התוס' כן אלא גבי האומר ע\"מ שלא תלכי לבית אביך אבל באומר קונם לבית אביך שאיני נכנס מה מקום לפרש בית אביך על משפחת אביך דלא שייך לומר לשון כניסה במשפחה אלא לשון הליכה יעיין שם, ובודאי שלפי משמעותו בדברי התוס' יפה השיג עליו אבל לפי משמעות הרב ח\"ה והיא משמעות הרשב\"א ז\"ל יפה כתב ובפסקי התוס' שם בגיטין כתוב בהדייא כדברי הר\"ב המפה וכבר הרב מש\"ל בפרקין דחה דברי הש\"ך בזה וכתב שדבריו לא שרירין ולא קיימין יע\"ש ומיהו מדברי הר\"ן ז\"ל ברי' פרק המגרש משמע דס\"ל דכוונת דברי התוס' כמ\"ש הרב ע\"י דאחר שהביא תירוץ זה שתירצו התוס' הוקשה לו דאכתי אמאי לא הוו כל יוצאי ירכו כמו כל ימי חיי פ' דהא אפשר דמיתו כולהו יע\"ש ואם הוא ז\"ל סובר בהבנת דבריהם כמ\"ש הרב ח\"ה ז\"ל דכל שבית אביך הוא ביד יוצאי חלציו קאמרי דאפי' מת האב אכתי בית אביה מקרי ולא בית יוצאי חלציו א\"כ אין מקום לקושייתו דהא אפי' אם ימותו כולם אכתי אסו' ליכנס עד שתמות גם היא כאחי' שהרי כל שהיא קיימת ובית אביה ברשותה ברשותו אכתי מעלנא לית לה כיון דהיא מיוצאי חלציו של אביה וכל שהוא ברשותה אכתי בית אביה מיקרי ואסור' ליכנס שם אלא ודאי דמשמע ליה להר\"ן כדברי הרב ע\"י ונמצינו למידין שלא בלבד הרב ח\"ה והרב ע\"י חלוקים בזה כי גם הרשב\"א והר\"ן חלוקים בזה.
ובעיקר קו' התוס' ז\"ל עיין בס' לשון למודים בה' נדרים סי' קי\"ט שהק' בשם י\"מ עמ\"ש התוס' בפ' הכותב ד\"ה הוה אמינא עד עול' אפירות קאי כו' דפי' עד עולם הוא בין בחייה ובין במותה יע\"ש וא\"כ אין כאן מקום לקושייתם מההיא דהאומר קונ' לבית אביך דשאני התם דאמר לעולם והוא ז\"ל לא העל' ארוכה לזה יע\"ש, ועיין למוהריב\"ל בח\"א דקמ\"ה ובדפוס חדש דס\"ה וס\"ו דשקיל וטרי הרב ז\"ל בהבנת ברייתא זו דע\"מ שלא תשתי יין ושלא תלכי לבית אביך דקשייא דייוקא אדייוקא והעלה דלרב אשי דאמר בפרק המגרש גבי ע\"מ שתשמשי לאבא ושתניקי את בני דסתמא יום אחד משמע להכי הוצרך תנא לפרש לעולם יעוש\"ב, ולפי\"ז אין מקום לקו' הי\"מ ועיין עוד להתוס' ברפ\"ג דתמורה ודוק ועיין להרב מכתב מאליהו שדחה דברי מוהריב\"ל ועיין להראנ\"ח ח\"א סי' ק\"ך, והנה הר\"ן ז\"ל בפ' המגרש הביא תירוץ אחר לקושיית התוס' דלבית אביך לאו דוקא אלא שאמר לבית זה שהוא של אביך שהיא אסורה בו אפי' מת או מכרו לאחר כדאיתא התם בנדרים יעו\"ש.
והרב מ\"ל בפ' הנז' הוק' לו דאכתי איכא קולא אחריתי בבית זה לענין אם נפל וחזר ובנאו במקומו הראשון וכמדתו הראשונה משום דפנים חדשות באו לכאן וכמו שביאר כל זה הר\"ן ז\"ל בנדרי' פרק השותפין וא\"כ ק' דאף דנימא דהתנאי היה ע\"מ שלא תלכי לבית זה מ\"מ אמאי לא חשיב כריתו' כיון שאפשר שיפול הבית ואז אפשר לה לעבור על תנאה דומיי' דמתנה ע\"מ שלא תעלה באילן זה עכ\"ל, ואין זה מן הקושי דכיון דתירוץ זה הביאו בשם אחרים דוחי' מי זה אמר שאחרים הללו בשיטת הר\"ן ז\"ל קיימי גבי נפל הבי' וחזר ובנאו וכ\"ש שעינינו הרואות שדברי אחרים הללו הם דברי הרשב\"א בחי' פ\"ב דגיטין דכ\"ב והוק' לו מהא דנפילה ותירץ ב' תירוצים כמו שהביאן הרב מש\"ל עצמו לקמן בד\"ה ודע שראיתי להרשב\"א כו', ובתירוץ הב' מוכח דלית ליה כשיטת הר\"ן דנפל וחזר ובנאו ואם עיק' קושייתו הייתה למה לא דחה הר\"ן דברי אחרים הללו ע\"פ שיטתו בהא דנפל וחזר ובנאו אפשר דמה\"ט סיים בסוף לשונו שהעיקר כתירוץ הא' שהוא התירוץ שתירץ הוא לדעת רבינו ודחה תירוץ אחרים הללו מה\"ט ועכ\"ל דלא שמיע ליה להר\"ן בתירוץ אחרים הללו שהרי הוא ז\"ל פ' השות' כתב דבאומר קונם לביתך זה משום זה אתה תופסו בין לקולא בין לחומרא ומשום דתפסינן לשון אחרון ואיך כ' כאן דבאומר ע\"מ שלא תלכי לבית זה של אביך עסקינן שאפי' מת או מכרו אסור והרי כיון שסיים של אביך תפסי' לשון אחרון ואכתי אם מת או מכרו מותר אלא ודאי שהר\"ן לא שמי' ליה הדברי אחרים הללו.
איברא דאי מהא לא אירייא דאיכא למידחי ולומר דכיון שאמ' שהוא של אביך ליכא בזה חזרה כדי שנאמר תפוס לשון אחרון אלא פרושי קמפרש הבית אשר אסר עליה שהוא של אביה ומפני שהוא של אביה אסרה עליה וכן צריכין אנו לומר בדברי הרשב\"א שהרי הוא ז\"ל הסכים בזה שם בפ' השותפים ועיין בפ' קמא דנדרים ד\"ד ע\"ב עלה דאמר שמואל בכולם עד שיאמר שאני אוכל כו' דמוכח מאותה סוגיי' דהיכ' דלשון אחרון מפרש ללשון ראשון לא אמרינן בכי הא תפו' לשון ראשון או אחרון יע\"ש, ועיין להרב מח\"א בהגהותיו לטור י\"ד ה' נדרים דע\"ד ע\"א ד\"ה כתב מרן וז\"ל כו' שכתב ע\"ש הר\"ן דבאומר פירות פ' אסור אפי' אם מכרן לאחר דפ' דקאמר מורה מקום הוא יע\"ש, ויש לתמוה מאי שנא מאומר קונם לביתך שאם מת או מכרן לאחר מותר וצ\"ע.
עוד כתב הרב מ\"ל וז\"ל ודע שקו' זו שהקשינו אינה אלא אליבא דהר\"ן ז\"ל אך אין דין זה מוסכם דהא איכא הרא\"ש ז\"ל דס\"ל דנקטינן כחומרא דביתך וכחומרא דזה דאליבא דמ\"ד דספיקא דאורייתא לחומר' הוא מן התורה אפשר דאינה מגורשת כלל דכיון דמספקא לן אי תפסינן לשון ראשון או לא נמצא דמן התורה אינה יכולה לילך לבית אביה בין אם מכרו בין אם נפל מספק ונמצא דאין כריתות כלל מן התורה עכ\"ל ושוב דחה זה באומרו דאף אליבא דהרא\"ש ק' דאפשר דימכרנו ויפול יע\"ש, מבואר יוצא מדבריו הללו דלשיטת האומרים ספיקא דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן אין מקו' לעלות ארוכה לעיקר קושייתו בדברי הר\"ן שאם נפל ובנאו ע\"פ דברי הרא\"ש דמספ\"ל אי תפסינן לשון ראשון או אחרון דכיון דמדאורייתא אזלינן לקולא ותהיה מותרת ליכנ' בבית זה היכא דמכרה לאחר או היכא דנפל וחזר ובנאו אף דמדרבנן אסרוה מספיקא חשיב שפיר כריתות כיון דמדאו' מיהא אפשר שיבא זמן שאי אפשר לה לעבור על תנאה.
ומורי הרב המובהק מוהר\"י נוניש נר\"ו ההוא אמר דלא היא אלא כיון דמדרבנן מיהא אסורה מספיקא לא חשיב כריתות מן התורה דהא התנה עמה תנאי דאגידא ביה לעולם דאף שאיסורו מדרבנן ס\"ס הא אגידא ביה ולא חשיב כריתות מן התורה והביא כדמות ראיה לדבריו ממה שכתב הרב מ\"א בה' קנין משיכ' סי' ב' דמקדש בדבר שקנאו במשיכה דרבנן דהוייא מקודשת גמורה מן התורה כיון דמדרבנן מיהא הא קנאו וחשי' שלו בקנין זה אף דמדאורייתא לא קנה עד שיתן את הדמים והן הן דברי מרן ב\"י בא\"ה סי' כ\"ח במקדש בחוב שיש לו על אחרים במעמד ג' יע\"ש, ועיין להר\"ן ז\"ל בפרק הזורק גבי מתני' דקרוב לו וקרוב לה שכתב דאף על גב דארבע אמות לכ\"ע אינן קונות דבר תור' כיון דרבנן תקינו שיהיו קונות עשאוהו כחצרו דהפקר ב\"ד הפקר יע\"ש שנר' מסכי' לדברי הרב מח\"א וה\"נ דכוותא כיון דמדרבנן אגיד' ביה לא חשיב כריתות את\"ד נר\"ו, ועיין להרב מ\"ל בפ' ה' מה' אישות ה\"ז שנסתפק במי שקנה חפץ מחבירו ונתן את הדמים ולא משך דמן התורה קנה אם קידש המוכר בחפץ זה אי הוייא מקודשת גמורה כיון דמדרבנן מיהא קאי ברשותיה דמוכר או\"ד כיון דמדאורייתא ברשו' הקונה הוא שכבר קנאו בדמים אינה מקודשת למוכר קידושין גמורים וכתב שדעתו מסכים אל הצד הב' ולא זכר ש'ר דברי מרן הב\"י בא\"ה סי' כ\"ח וכעת צריך ישוב.
עוד כתב מו\"ה הנז' ז\"ל שיש להביא ראיה דבמידי דאסירה האשה מדרבנן מחמ' תנאו של המגרש אף דמדאורייתא שרי דלא חשיב כריתות אם התנה בה כיון דאגידא ביה מדרבנן מיהא מאותה ששנינו בפ' המגרש דפ\"ה הרי את מותרת לכל אדם אלא לאבא ולאביך לעבד ולנכרי ולכל מי שאין עליו קדושין כשר ע\"כ הרי איסור עבד בבת חורין אינה אלא דרבנן לדעת רבינו כמ\"ש בפ' י\"ב מה' א\"ב וכ\"כ הרדב\"ז בח\"א סי' קפ\"ח והרשד\"ם בי\"ד סי' קצ\"ו והביא דבריהם מרן החבי\"ב בא\"ה סי' ד' הגה\"ט אות ח', ועיין להרשד\"ם בסי' קצ\"ו דקל\"ו ע\"ג שכתב בהדייא דאף לדעת רבינו דאין איסו' מן התורה בשפחה לבן חורין בעבד לבת חורין מודה שיש איסור מן התורה והוא תימא על מרן החבי\"ב שכתב משמו דגם בעבד לבת חורין הוא מן התורה ומ\"מ הרדב\"ז ז\"ל סובר שאין חילוק למדקדק בדבריו שבתשו' הנז' ולא אמרי' דהוי שיור' בגט כיון דבלא\"ה לא אסירא אלא מדרבנן ובתנאו אסיר' באיסור אישות שהיא אסור מן התורה אלא אמרי' דלא חשי' שיור כיון דבלאו הכי לא אסירא מדרבנן וחשיב שפיר כריתות מן התור' כיון דס\"ס הא אסירא בלא\"ה והשתא אם איתא דהחשיב כריתות מן התורה ולהתיר' לעלמא אהני לן איסור דרבנן שלא להוציאה מחזקה ולומר שאין זה כריתות כל דאסירא מדרבנן בתנאו ולפסול הגט דודאי אית לן למי' הכי ואף לדעת החולקים על רבינו וס\"ל דעבד בבת חורין אסורין מן התורה יש להביא ראיה על זה מההי' דאיבעייא לן הת' חוץ מזנותי' מהו כו' דנשואין הא לא שיי' או דילמ' שיי' בביאה ואתינן למפשט ממתני' ששנינו ולא לאבא ולאביך ובמאי אילימא בנשואין אבא ואביך בני נשואין נינהו אלא לאו בזנות ולאבא ולאביך הוא דלא שייר הא לאחר שייר יע\"ש, והשתא הך דייוקא דדייקינן מרישא דאבא ולאביך אית לן לדייוקי נמי מסיפא דאטו עבד ונכרי בני נשואין נינהו אלא בזנות ולעבד ולנכרי הוא דלא שייר הא לאחר שייר הרי דזנות דנכרי דמדרבנן הוא דאסיר לכ\"ע שהתו' לא אסרה אלא דרך חתנות בלבד ובית דינו של שם גזרו על הזנות כדאיתא בפ\"ב דע\"ז דל\"ו ע\"ב וכמ\"ש רבינו בפ' י\"ב מה' א\"ב ואפי\"ה אמרינן דלא חשיב שיורא כיון דבלאו הכי אסירה אע\"ג דאינו אסורה אלא מדרבנן את\"ד נר\"ו.
ועפי\"ז תמה עמ\"ש הרשב\"א בחי' לגיטין בפרק המגרש דפ\"ג ע\"א עלה דאמרינן התם נענה ר\"ט ואמר הרי שהלכה זו ונישאת לאחיו של זה כו' לא נמצא זה גורם לעקור דבר מן התורה ובמאי אי בחוץ מישרא שרי אלא בע\"מ כו' וכתב הרשב\"א שם וז\"ל ואפילו אמר לה נמי הרי את מותרת לכל אדם ע\"מ שלא תנשאי לפ' מכאן עד ל' יום אין זה כריתות מה\"ט דילמ' מת הך דנשאת לו תוך אותם ל' יום ונאסרה ליבם זה כו' ואף על גב דבלא תנאו הכא אסורה עד ג' חדשים כו' ונמצא שאין תנאו מבט' כלו' מ\"מ ד\"ת מותרת לינשא לו מיד כו' אין זה כריתות האמור בתורה עכ\"ל וא\"כ יש לתמוה מה יענה הרב ז\"ל לההיא דחוץ מזנותיך דאמרן דמוכח דכל דבלא תנאו של זה המגרש כבר אסורה היא האשה אפילו שיהיה האיסור מדרבנן חשיב שפיר כריתות וכדאמרן וא\"כ ה\"נ כיון דבלא תנאו אסורה לינשא עד ג' חדשים ונמצא שאין תנאו מבטל דבר יותר ממה שהיא אסורה בלא\"ה אמאי לא חשיב כריתות גם אלו דברי מו\"ה נר\"ו.
ולק\"ד מקו' יש בראש לדחו' עיקר ראיה זו שהכרי' מעיקר מתני' לדעת רבינו ומהסוגי' לכ\"ע דנהי דלדעת רבינו אין איסור לעבד בבת חורין מן התורה מיהו מודה הוא דמן התורה אין קדושין תופסין בה ואין אישות לזה עם זה כמ\"ש בפ\"ד מה' אישות דט\"ו ובספי\"ד מה' איסורי ביאה וא\"כ משו\"ה חשיב כריתות דכיון דאלו התנה עמה ע\"מ שלא תנשאי לעבד ולנכרי דבלאו תנאו (לא) [הלא] לית לה נשואין ולא מטעם איסור אלא מטעמא דלא חייל בהו קדושין חשיב שפיר כריתות השתא נמי אע\"פ שאמר לה סתם חוץ מפ' ואסור לה [הנשואין] נמי אפ\"ה חשיב שפיר כריתות דהדבר תלוי בתנאי הנשואין דכל שאם התנה עמה תנאי דנשואין אין בתנאו ממש כיון דבלא\"ה אין בה נשואין השתא אין קפידא.
ובהכי יש לדחות גם מה שהכריח מהסגויי' דבעי חוץ מזנותיך דע\"כ לא חשיב שיור במתנה חוץ מזנותיך אלא דוקא במתנה כן על מי שיש עליה קדושין דחשיב שיור דזנות כשיור דנשואין וקרא קפיד שיכתוב לה גט כריתות כדי שתהיה מותרת בנשואין לכל דכתיב וכתב לה ספר כריתות והלכה והיתה לאי' אחר וכל ששייר לה עמו אפי' זנות בעלמא חשיב כאלו שייר לה עיקר נשואין בתנאו אבל בשייר לה זנות דעבד ונכרי דלית לה נשואין בהדייהו ובעיקר הנשואין אם שייר לה בהו לא חשיב שיור כיון דבלא\"ה הא לית לה נשואין בהדייהו אם כששייר לה עמו בזנות לא חשיב שיור כיון דבעיקר הנשואין לא חשיב שייור ויש להכריח דהכל תלוי בקדושין ונשואין שהרי קאמר תלמודא דאם אמר חוץ מזנותיך לאבא ולאביך דוקא הוא דלא שייר הא לאחר שייר ואף על גב שיהיה אחד מהנך דאיסורי לאוין דאף על גב דבלא תנאו הא אסירא להו חשיב שייור כיון דאם עבר וקידש קדושין תופסין בחייבי לאוין ולהכי אפי' דשייר לה בזנות לא חשיב כריתות כיון דבעיקר קדושין אם שייר לה בהו לא חשיבי כאלו אסרה עמהם בקדושין ובנשואין דלא חשיב כריתות ואף שמדברי רש\"י יש לגמגם בזה אפשר שהרשב\"א יסבור ויפרש כן ונוצל אותו צדיק מתמיהת מו\"ה נר\"ו ודוק ועוד י\"ל דסובר הרשב\"א ז\"ל דזנות דישראלית עם הנכרי כיון דבית דינו של שם גזרו אותו ונפקא לן מקרא דויאמר יאודה הוציאוה ותשרף חשיב כאיסור תורה כיון דנפקא לן מקרא ולהכי אף בשהתנה עם האשה חוץ מזנותיך דעבד ונכרי חשיב שפיר כריתות כיון דבלא\"ה אסירא מדאורייתא ועיין להר\"ן בפסחים בפ' כ\"ש ובע\"ז פ\"ב.
ואולם זו היא שקשה בעיקר דברי המש\"ל למה זה הוצרך ליישב קושייתו ע\"פ שי' האומרי' ספיקא דאורייתא לחומרא דאורייתא דע\"כ לא פליגי בהכי אלא היכא דליכא חזקה לילך בתר חזקה אבל כל דאיכא חזקה אזלינן בתר חזקה לכ\"ע וכמ\"ש הפ\"ח בי\"ד סי' ק\"י בכללי הס\"ס יע\"ש וכיון שכן הכא דאיכא חזקת אשת איש כל דמספ\"ל בגט זה אי חשיב כריתות או לא אזלינן בתר חזקה ומוקמינן לה בחזקת אשת איש כמו שהיתה ואחר מעט התבוננות אין זה מן הקושי דכיון דכי מספ\"ל אי תפסינן לשון אחרון או לשון ראשון לכל אחד מהצדדים יש בו כריתות דבאומרו בית אביך אם מת או מכרו יכולה ליכנס ובאומרו בית זה אם נפל וחזר ובנאו יכולה ליכנס אין בזה מקום לומר שנלך בתר חזקת אשת איש כיון דלכל אחד מהצדדים הוי כריתות והרב ז\"ל לא עלה על דעתו לומר דלא חשיב כריתות אלא מפני שחשב כיון דס\"ס היא אסורה ליכנס לעולם דמספקא אזלינן לחומרא דשתי הלשונות ואסורה ליכנס בין היכא שמת ומכרו ובין היכא שנפל ובנאו וכיון דמדאורייתא אסורה מס' לעולם לשיטת האומרים ספיקא דאורייתא מש\"ה לא חשיב כריתו' אבל לשיטת החולקים וסוברים שהיא מדרבנן אין מקום לומר שנלך בתר חזקה כיון שמה שהיא אסורה אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא לכל הצדדים יש בה צד התר ליכנס בבית זה או במת ומכרו או בנפל וחזר ובנאו ועיין עוד במ\"ש התוס' בכתובות בפ\"ב דכ\"ג ע\"א ד\"ה תניתוה כו'.
עוד כתב הרב מש\"ל וז\"ל שוב ראיתי דאף אליבא דהרא\"ש ז\"ל קשה דאכתי חשיב כריתות דאפשר יפול דהשתא לכל הצדדים מותרת לעבור על תנאה עכ\"ל והדברים תמוהים שהרי הוא כתב בתחילת דבריו דמה שהתוס' לא הוקש' להם מחלוקת אם מכר משום דס\"ל דאפי' דקי\"ל דאם מכרו מותר מ\"מ אם חזר וקנאה אסור בה ומש\"ה לא חשיב כיון שאפשר שיעבור זמן שיעבור על תנאה וא\"כ איך כתב כאן דמשום דאפשר דימכרנו חשיב כריתות ואין ספק שט\"ס נפל בדבריו וצ\"ל דאפשר שימות ויפול והדברים ברורים.
ודע שהרשב\"א והר\"ן בפרק המגר' כתבו לעיקר קושיית התוס' לדעת רבינו דכיון שאינה מותרת בו כל זמן שהוא של אביה אעפ\"י שאם מכרו או מת מותרת היא ליכנס בו מ\"מ במה שנאסר לה לא הותר לה דכל שמת או מכרו אין זה בית אביה שנאסר בו ולהכי לא קרינן ביה כריתות והרשב\"א דחה דבריו מדאמרינן התם בר\"פ המגרש בחוץ הוא דפליגי ר\"א וחכמים אבל בע\"מ מודו לר\"א דלאו שיורא הוא משמע דע\"מ דומיא דחוץ הוא שהיא אסורה לעולם וכגון דאמר לה ע\"מ שלא תנשאי לפ' לעולם ואפ\"ה קאמר דמגורשת יע\"ש ואיכא למידק דכיון דלדידיה משמע ליה דע\"מ דמודו חכמים דומיא דחוץ הוא א\"כ בהתנה עמה ע\"מ שלא תנשאי לאנשים הרבה נמי מודו חכמים דמגורשת דומיא דחוץ דקאמר ר\"א דל\"ד בהתנה בחוץ מפ' דוקא הוא דה\"ה נמי בחוץ מאנשים הרבה דזיל בתר טעמא וכ\"כ בתשו' התשב\"ץ החדשות ח\"א סי' ד' ד\"ט ע\"ב ובתשו' מהר\"י ן' חסון סימן ע\"ט דפ\"ג ע\"ב יע\"ש וכיון שכן לדידיה דהרשב\"א נמי תקשי מ\"ט דחכמים דמודו בהא שהרי הוא ז\"ל שם קיהיב טעמא בהתנה עמה ע\"מ שלא תלכי לבית אביך אמאי אינה מגורשת כיון שאפשר שיפול הבית ותהיה מותרת ליכנס בו משום דנפילה לא שכיחא אבל מיתה שכיחא יע\"ש, והשתא במיתה דרבים דלא שכיחא כדאמרינן בפ\"ק דיומא דמיתה דתרי ותלת לא שכיחא אמאי היא מגורשת כיון דדמי לנפיל' דלא שכיח וכל שכן הכא דלמיתה דרבים לכ\"ע דלא שכיח וכעת צ\"י ועיין להרב מכתב מאליהו דקע\"ט ע\"ג שעמד ע\"ד הרשב\"א ז\"ל הללו וכעת לא עמדתי היטב בדבריו.
ובעיקר הספק שנסתפק הרב שם באומר חוץ מפ' בזמן פ' אי הוי שיור או לאו עיין להותס' בפרק המגרש דפ\"ב ע\"ב ד\"ה אפי' וביבמות ד\"י ע\"א ד\"ה לעולם שהוק' להם אמאי לא תני י\"ו נשים פוטרו' צרותיהן אליבא דר\"א וכתבו דבפלוגתא לא קא מיירי ושוב הביאו דברי הירוש' שהקשו כן יע\"ש ואם איתא דבחוץ לזמן נמי מודו רבנן אמאי לא ק\"ל אליבא דכ\"ע ואפי' לרבנן דר\"א אלא ודאי דלא שנא ועיין בספר מוצל מאש בתשו' סימן פ\"ז שנשאל אם יש שום תיקון לדעת הרמב\"ן והר\"ן וסייעתן דס\"ל דאף בע\"מ פליגי ר\"א וחכמים להתנות לאשתו ע\"מ שלא תנשאי לפלוני מפני שראה בה כיעור עם זה האיש והשיב שיתנה עם שליח הולכת הגט שאם תנשא אשתו עם פלוני שיתבטל שליחותו שיודיענו השליח לאשה ונמצא שבעיקר הגט ליכא שום שיור והוא גט כריתות ותנאו קיים כיון שהוא בענין השליחות יע\"ש ודברי הירושלמי הלזו שהביאו התוס' הויין תיובתיה דא\"כ אמאי לא ק\"ל לרבנן נמי אמאי לא תני י\"ו נשים ומשכחת לה בכה\"ג ודוק." + ] + ], + [], + [ + [], + [ + "שורש אם נשאת לא תצא וכל \n מקום שאמרנו כו' אם נשאת לא תצא כו'. מצאתי כתוב למ\"ה המובהק מהר\"י נוניס וז\"ל ראיתי במכתב להרב המובהק כמהר\"ר בנימין הלוי ז\"ל שנסתפק בכל מקום שאמרו חכמים לא תנשא ואם נשאת לא תצא אם נתגרשה או נתארמלה אי צריכה גט מבעלה הראשון כדי להתירה להנשא לאחר יעש\"ב.
ולעד\"ן שדבר זה במחלוקת הוא שנוי ואמינא לה ממ\"ש רבינו פ\"ב מהל' יבום ה\"ב וז\"ל אם נתקדשה לכהן שהוא אסור בחליצה אינו חולץ לה וכו' גירשה הכהן או מת ה\"ז חולצת ואח\"כ מותרת לאחרים וכתב ה\"ה וז\"ל ודברי' נראין הן שהרי לא התירוה לו בלא חליצה אלא כדי שלא לאוסרה עליו וכיון שגירשה או מת אינה מותרת לאחרים בלא חליצה יע\"ש וריא\"ז בש\"הג פרק החולץ כתב דכיון שהותרה לכהן בלא חליצה אם מת הכהן אין מצריכין אותה חליצה דהואיל ואשתרי אשתרי יע\"ש, מיהו עיקר ספקו של הרב לא ידענא על מה אדניה הוטבעו שהרי בכל הני שהדין הוא שאם נשאת לא תצא כתב רבינו בדין שלפנינו דכותבין לה גט אחר כשר ונותנין לה והיא תחת בעלה כו' וא\"כ פשיטא ודאי דאי איתרמי מלתא שלא נתן לה גט בעודה תחת בעלה דצרי' ליתן לה אחר שנתגרשה ועיין בזה במ\"ש הרב משנה למלך ובס' בני יעקב דקמ\"ז ע\"ג." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש נטען על השפחה ונכרית וכן \n הנטען על השפחה ונשתחררה על נכרית ונתגיירה ה\"ז לא ישאנה וכו'. והמפרשים כתבו דאפי' ודאי בא עליה ולאו דוקא נטען ויש להסתפק בישראל שהמיר דתו ונשא גויה ואח\"כ נתגיירו הוא והיא אם מותרין לינשא ולכאורה נראה דדמי לנטען אמנם נראה דיש לחלק דדוקא בנטען ודוכוותא בביאת ודאי דהויא בצנעא איכא למיחש דדילמא לא נתגיירה אלא כדי לינשא בפרהסייא להתיר להם עריות ולעשות מאויים ולא יבצר מהם מה שיזמו לעשות משא\"כ בהמירו והרי הם נשואין בפרהסייא ואין בידם מעכב מנ\"ל לחוש לשמא לא נתגיירה אלא מסיבתו שלא לפרוש ממנו ומצאתי און לי ממ\"ש הרא\"ש ז\"ל בכתובות פ\"ק ד\"ג והתוספות שם ובסנהדרין פרק ן' סורר גבי אסתר דפרכינן והרי אסתר פרהסיא הויא ובפ' יו\"הכ בכל אלו המקומות הביאו מ\"ש ר\"ת שהתיר לאשת ישראל שנשתמדה ונשאת לגוי וגרשה בעלה ועשו שניהם תשובה ונתגייר הגוי והתיר אותה לינשא לאותו גר לפי שלא נאסרה לבועל באותה ביאה דביאת בהמה היא וחלקו עליו ר\"י וריב\"ם דביאת גוי היא ביאה לפוסלה לכהן ולאוסרה על בעלה והרא\"ש התיר מטעם דלא קרינן ונטמאה לגבי בועל היכא שבלא\"ה אסורה לו יע\"ש והשתא תקשי להו לר\"ת ולהרא\"ש מתני' דפרק כיצד דדל מהכא ה\"ט דאסורה לבעל ולבועל אכתי אסורה משום נטען ששנינו הרי זה לא יכנוס.
וראיתי להגהות מיימוניו' פי\"ח מה' א\"ב ד\"ב כתבו הך דר\"ת ושר\"י וריב\"ם חלקו עליו וסיימו ע\"ז ורבינו המחבר כתב כדבריהם בפ\"ו מה' גרושין אמנם לא מטעמייהו אלא מידי דהוי אנטען מן הנכרית ונתגיירה ולפיכך כתב דאם עבר וכנס אין מוציאין אותה מידו ע\"כ הנה העירו ז\"ל מהך דנטען על הך דר\"ת ודוק, ואמנם דבריהם תמוהים וכבר חזרו בהם בפ\"י דגרושין וז\"ל שם על מ\"ש הר\"מ שם הי\"ד וז\"ל וכן פר\"י והריב\"ם מטע' שאסורה לבעל אסורה לבועל ודלא כר\"ת ז\"ל שהתיר בכה\"ג אמנם לדבריהם משמע דאפי' כנסה יוציא ונראה שרבינו המחבר ר\"ל גוי ועבד הבא על בת ישראל פנויה ומשום לזות שפתים ודלא כמ\"ש עכ\"ל ומ\"מ אף לפי דבריהם שם משמע דבהך דר\"ת אית למיסר הך דנטען.
ואיברא דאם גוי בא על אשת איש וגרשה בעלה ואח\"כ נתגייר הגוי אף לפי דברי ר\"ת והרא\"ש דאין כאן איסור ונטמאה לגבי בועל מ\"מ ה\"ז לא יכנוס וכמ\"ש רבינו בפרקין דאפי' בפנויה ה\"ז לא יכנוס, אמנם באשת איש שנשתמדה והרי היא נשואה לגוי ודאי אין כאן חשש לאוסרה משום הך דנטען כיון דבלא\"ה היתה נשואה לו וכבר ראיתי למהר\"מ ן' חביב בפרק יו\"הכ גמגם עליה דר\"ת מהך דפרק כיצד בנטען וכתב דר\"ת בעבר ונשאה מיירי והרי אמרו גבי נטען דאם כנס לא יוציא יע\"ש והנך רואה דאשתמיט מיניה דברי הרא\"ש בפ\"ק דכתובות והמרדכי בפרק ן' סורר שכתבו להדיא שהתיר ר\"ת לישא אותה ולכתחי' מיירו וע\"כ לחלק כמ\"ש ואף שהג\"מיי השיגו הך דר\"ת עם ההיא דנטען דבריו מגומגמים וכמו שחזר בו בפ\"י מה' גרושין ואף דמ\"מ ס\"ל דבאשת איש יש לאסור הא מיהא אפי' לדברי ר\"ת מה\"ט ומינה לנ\"ד מ\"מ הישר הולך בעיניו יראה דרב המרחק ביניהם וע\"כ התיר ר\"ת לכתחי' ומינה בנ\"ד דאין כאן איסור ונטמאה שרי לכ\"ע ומ\"ש מהר\"מ ן' חביב דר\"ת איירי בדיעבד ליתא וכמדובר ואמנם עדיין יש לדחות ואין להכריע מנדון ר\"ת לנדון שלנו לפי מה שהעלינו לחלק בין נדון ר\"ת לההיא דהנטען דיש לאומר שיאמר דה\"ט דלא חייש ר\"ת משום הך דהנטען משום דאיירי בנתגייר ועדיין הבעל חי ולא נתגרשה ואמטול הכי התיר לישא אותה אותו גר דליכא למיחש ללזות שפתים שהרי הוא יודע שאי אפשר לישא אותה דאגידא גבי בעלה ואפשר שלא יגרשנה ומוכרח הדבר שלא ע\"ד כן כדי לקחתה נתגייר ולהכי שרי ליה ר\"ת לישא אותה כשגרשה בעלה ואה\"ן דאם נתארמל' בעודו גוי ואח\"כ נתגייר וכמו בנ\"ד דישראל שנשא גויה ונתגיירו דיש לחוש דלא נתגייר' אלא מסיבתו ובישראלי' שהמירה ונשאת לגוי יש לחוש דלא נתגיירה אלא מסיבתו וכההיא דהנטען על השפחה ונדון ר\"ת ז\"ל שאני ודוקא." + ], + [], + [], + [ + "שורש אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות\n המגרש \n את אשתו וחזר ובעלה בפני עדים קודם שתנשא לאחר כו' שחזקה היא שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכו'. ע\"כ. עיין בתשו' מהריט\"ץ סימן רמ\"ז שכתב בשם מרן ב\"י בא\"ה סי' קמ\"ח שכתב וז\"ל ונראה שגם היא צריכה לראות את העדים דאל\"כ אמרינן דמשום דידעה דקדושין בלא עדים לאו כלום היא להכי נתייחדה עמו לשם זנות וכו' וכתב ע\"ז מהריט\"ץ וקל\"ט דקאמר דגם היא צריכה לראות את העדים ואמאי בשלמא הוא ניחא אבל היא מאי אירייא אפילו היא תבעל לשם זנות כיון שהוא בועל לשם קדושין מה לנו ולכוונתה תדע שכן הוא דאי לא תימא הכי אם כן קשה דאמרינן בגמרא אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואם כדבריך היא גם כן בעינן שלא תבעל לשם זנות אלא ודאי דלא חיישי' לה כלל כל ששותקת ואינה מוחה יע\"ש מבואר יוצא מדבריו דמשמע ליה דלשון דאין אדם עושה בעילתו כו' בא למעט אשה וק\"ט שמצינו בכמה מקו' להפך דאשה בכלל אדם כמו גבי אין אדם מוריש שבועה לבניו ואש' בכלל וכן גבי אין אדם מע\"ר וכן גבי אין אדם משקר בשעת מיתה וכן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו וכן בכמה מקומות ועיין בס' בני חיי א\"ה סימן ל\"ח שכתב להפך ועיין לקט הקמח א\"ה ד\"צ ע\"ג שנסתפק בזה ובדקפ\"ט ע\"ג החליט הדבר דדוקא באיש אמרי' כן ולא באשה ועיין בס' יד מלאכי בכללי הדינים אות רנ\"ג." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש נשים מסיחות לפי תומן והכל \n נאמנים להעיד חוץ מחמש נשים כו'. הנה בענין החמש נשים שאינן נאמנות להעיד בעגונא דאתתא נסתפק הר\"מ ן' חבי\"ב בס' עזרת נשים ס\"ק ל\"ח אם הם נאמנות במסל\"ת והעלה הדבר בס' יע\"ש ואנכי לא ידעתי אמאי לא פשיט לה מדברי הריב\"ש בסי' ש\"פ שהביא ראיה לסברתו דלא בעי' במסל\"ת קשר דברים מהא דפריך ודילמא שד הוא ודילמא צרה היא ולא פריך ודילמא גוי הוא ש\"מ דכל שאמר הגוי מת מל\"ת הוא והביא הרב דברי הריב\"ש הללו ואף ע\"פ שהרב ז\"ל שם דחה ראיה זו מ\"מ הריב\"ש ז\"ל המאשרה ומקיימה לראיה זו ע\"כ דס\"ל דהנהו ה' נשים אף ע\"פ שהן מסיחות ל\"ת אינן נאמנות וכיון שהרב ז\"ל סבור כן ולא מצינו שום חולק עליו בדבר זה מי זה יערב אל לבו לחלוק עליו ואדרבא על הרב עטיאש יש לתמוה שלא הביא דברי הריב\"ש לסייע סברתו ועיין למרן החביב בסי' י\"ז הג\"הט אות רע\"ה, גם מה שדחה הרב ז\"ל למה שכתב מהר\"י הלוי לחזק הוכחת הריב\"ש דמ\"ש הרלב\"ח בפשיטות דבתרוצא דתנא דבי ר\"י דבשעת הסכנה כו' מתרצא נמי קושיא דדילמא גוי הוא דזה אינו אלא לדעת רבינו וסיעתו כו' אבל לדעת שאר הפוסקי' דס\"ל דהא דבי ר\"י לא מייתי לא אלא לתרוצי ההיא דדילמ' צרה היא ולא לגבי שד דשכיח כו' דא\"כ ה\"ה גבי גוי לא מתרצא בהכי.
עוד כתב הרב דאפי' לדעת שאר הפוסקים נמי דלשד חיישינן היינו משום דשכיחי אבל גוי לא שכיח שילך עצמו ויעלה לראש ההר ויאמר פ' מת וילך ויסתר משם דהוי מילתא דלא שכיח כלל שיעשה כל כך עורמות הגוי ועוד נר' דאם איתא דגוי הוא והוא מכיר בדת יאודי דאין מקבלין עדות גוי לפיכך עלה לראש ההר ואמר איש פ' מת ונסתר משם כדי שיקבלו עדותו למה ליה להטריח עצמו לעלות לראש ההר לומר כן ילך בתוך העיר כו' יע\"ש אני בעניותי איני מכיר ראייות אלו דמי גילה לו להרב דחששת גוי דחיישי' שאמר כן הוא דחשש לקלקלה ולהכי עלה לראש ההר ונסתר דאנן הכי קא ק' לן ודילמא גוי הוא שהיה בראש ההר והיה דרכו בראש ההר ודרך הילוכו למקומו רצה לגלות דבר זה שלא היה ידוע לבני העיר ולא שהיה דרך עורמה ותחבולה אלא שאם כונתו להגיד הדבר דרך עדות אנן לא מהימנן ליה ואם כוונתו לספר הדבר כדרך המספרים הוי מסל\"ת ומהימן, וע\"ז הביא הריב\"ש ז\"ל ראיה שאם כדברי האומרים דדברי' אלו בלי קשר לא הוי מסל\"ת א\"כ תיקשי אמאי לא פריך ודילמ' גוי הוא וכוונתו להגיד הוא ולא מהימן אלא ודאי דבלי שאלה הוי מסל\"ת ומהימן ודוק.
עוד כתב הרב הנז' ע\"ש מוהר\"י הלוי ז\"ל דראית הריב\"ש הוא מדפריך ודילמא צרה היא דהוי מילתא דלא שכיח' כיון דמיירי דלא ידעינן ליה דהוה ליה צרה אלא דחיישינן דילמא בעלה נשא אשה מעיר אחרת ובא עתה לקלקלה כמ\"ש רש\"י וז\"ל ודילמא צרה הואי שנשא אשה במקום אחר ובא לקלקלה והלכה לה ע\"כ וא\"כ אדפריך מצרה דלא שכיחא לפרוך מגוי דשכיח טפי מצרה ע\"כ וע\"ז כתב הרב הנז' דאחר המחילה לא ידענא מנ\"ל למ\"ש רש\"י דנשא אשה במקום אחר היינו דלא ידעינן שנשא אשה במקום אחר אלא מספיקא חיישינן להכי דאפשר דמ\"ש רש\"י ז\"ל דנשא אשה במקום אחר היינו דידעינן ודאי שנשא אשה במקום אחר ותו דאם כן הוה ליה ספק ספיקא דאע\"ג דאינו מתהפך לא חיישי' להכי לדעת רוב הפוסקים כו' עכ\"ל, ואחר שאלת מחילות רבות הראויות לפי כבודו לא אדע שכו'ל לפי דבריו למה לו לרש\"י לומר שנשא אשה אחרת במקום אחר ולא שנשאה במקומו ובעירו והי\"ל לרש\"י לו' שנש' אשה אחרת סתם יהיה במקום שיהיה כיון דכל עיקר כוונת רש\"י אינו אלא להשמיענו דקו' ודלמא צרה היא אינו אלא כשידענו בודאי שנשא צרה אחרת ומדכתב במקום אחר ש\"מ דכוונתו לומר דאפי' כשידענו שלא היה לו אשה אחרת במקומו דילמא נשא אשה אחרת במקום אחר וזה ברור ומבואר בכוונת רש\"י ז\"ל וא\"כ יפה השיב מוהר\"י הלוי ז\"ל ומ\"ש דא\"כ ספק ספיקא עיין למרן החבי\"ב בהג\"הט אות צ\"א שכתב דבעדות עגונא איכא כמה מרבוותא דחיישי לומר דאפילו איכא כמה ספיקות כולהו כחדא ספיקא דמו כיון שהספק הוא אם אמת היה שמת בעלה או לא היה אמת יע\"ש ואין ספק שרש\"י ז\"ל סובר כן א\"נ ס\"ל דבעינן ס\"ס המתהפך וליכא.
עוד ראיתי להרב הנז' בדל\"ה ע\"א הביא פי' רש\"י וכתב וז\"ל ולכאורה משמע דהקושייא היא אף ע\"ג דידעינן דלית לה צרה ניחוש דילמא נשא אשה במקום אחר ויראה דנפקא ליה לרש\"י ז\"ל מדפריך ודילמא צרה הואי ולא אמר דילמא צרה היא ולפ\"ז כדתריץ בגמ' דלא חיישינן לצרה אפשר לומר דלא חיישי' להך חששא רחוקה אבל אי ידענו בודאי דיש לה צרה י\"ל דחיישינן שמא בא לקלקלה אך לא ראיתי להפוסקים חלקו בזה משמע דס\"ל דאין לחוש אפי' ידעינן דאית לה צרה יע\"ש ולא ידעתי מה היתה ספיקו של הרב בזה דודאי כשפי' רש\"י דהקו' היא דילמא נשא אשה אחרת במקום אחר כוונתו לומר וכ\"ש בשידענו שהיה לה צרה דתיקשי לן טפי דאיכא למיח' לצרה וכיון שכן כי תריץ תלמודא דבשעת הסכנה כותבין ונותני' על שתיהם קמתרץ דבין שידענו שהיה לה צרה בין שלא ידענו לא חיישינן להכי דאם כשידענו שהיה לה צרה חיישי' היכי סתם לן תנא דמתני' דע\"פ בת קול משיאין כיון דכל דאית לה צרה חיישינן אלא ודאי דאף בכה\"ג לא חיישינן ומה מקום לספיקו של הרב ז\"ל וצ\"ע.", + "ואפלו \n גוי המסיח לפי תומו נאמן ומשיאין על פיו כו'. כתב מוהרח\"ש בקו' עגונא דאתתא ד\"ג ע\"א דבעדות גוי מפי גוי כל שלא העיד הגוי השני שהראשון היה מסל\"ת לא תלינן להקל ולומר שהיה מסיח ל\"ת אלא צריך שהגוי הב' יאמר בפירוש שהראשון היה מסל\"ת ודקדק כן מדברי הר\"ן בתשו' ע\"ש וק\"ט דבדט\"ו ע\"א משמע מדבריו דדוקא כשידענו שהראשון לא היה מסל\"ת אז הוא דחש הר\"ן להחמיר אבל בסתמא תלי' להקל שכתב שם וז\"ל ועוד דהרא\"ם לא תלה להקל אלא מפני שהיה הדבר ספק אם הראשון היה מסל\"ת יע\"ש ותו ק\"ל טובא דבד\"ג כתב הרב שגם מוהרי\"ק סובר דגוי מפי גוי בעינן שיגיד שהראשון היה מסל\"ת ולא ע\"י שאלה ולזה הסכים בדט\"ו ואלו בדי\"ב ע\"ד כתב וז\"ל ואע\"ג דע\"י שאלה דאמרי' דלא חשיב מסל\"ת היינו דוקא ע\"י ישראל ולא ע\"י גוי מ\"מ כיון שהשופט כו' וזה הפך מה שהסכים הוא בדט\"ו דאף על ידי שאלת גוי לא הוי מסל\"ת יע\"ש ועוד במה שהכריח בדט\"ו מדברי הר\"ן ז\"ל הפך מ\"ש הרב ת\"הד דע\"י שאלת גוי נמי לא חשיב מסל\"ת ממ\"ש הר\"ן בתשו' דגוי מפי גוי צריך שיגיד שהראשון היה מסל\"ת יע\"ש, וזה מנין לו שחולק על הרב ת\"הד שאף הרב ת\"הד סבור דצריך שיגיד שהראשון לא אמר הדברים דרך התפארות דלפי זה לא חשיב מסל\"ת ואפשר שזו ג\"כ כוונת הר\"ן ז\"ל אבל אם היה ע\"י שאלת גוי אפשר דאף הר\"ן מודה דלא חשיב מסל\"ת ועכ\"ז צ\"ע כעת.
ודע שהריב\"ש בסי' שע\"ז חלוק על הר\"ן ז\"ל בענין מסל\"ת וס\"ל דאפילו אמר הגוי הדברים בלי סיפור דברים לפניו ולאחריו אלא סתם פ' מת דייו והרבה ראיות לדבר ואחת מן הראיות הוא מהא דאמרינן בפרק כל הגט שמע מקומנטריסין של גויים איש פ' מת לא ישאו את אשתו ופרכינן דכל ע\"י מסל\"ת נאמן יע\"ש דמשמע מינה דאע\"פ שלא אמר אלא מת לבד בלי קשר דברים מקרי מסל\"ת ומהרד\"ך ומהרח\"ש והלח\"מ בפי\"ג מה' גרושין ובס' בני דוד בחי' סי' ס\"א לא ראו דברי הראשונים הללו ובס' בני משה סי' י\"ז דל\"ז ע\"ג ישב עוד לזה דערכאות הגויים הוה ס\"ד דמהני טפי משום דלא משקרי שהרי שטרו' העשויים בערכעותיהם כשרים יע\"ש, ולע\"ד יראה עוד דתלמודא לפי הס\"ד הוה משמע ליה דאדרבא כיון שערכעו' של גויים עיקר עדותם משום התפארות הם המדברים לא חשיב מכוין לעדות שהרי כונתם הוא להודיע שדינם דין אמת ובכן אין כאן מסל\"ת וע\"ז חדית תלמודא דכיון דעיקר עדותן הוא להודיע שדינם דין אמת אדרבא כיון דשייכי בה לא מהני וזה נכון וחריף לע\"ד." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..aa84c48473ed5cf5b9ceea3b871b36e71161ec8e --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,141 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Divorce", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Divorce", + "text": [ + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מילי לא מימסרן לשליח אמר \n לב' או לג' אמרו לסופר כו' הר\"ז גט פסול. עיין להפ\"ח בה' גיטין סי' ק\"ך ס\"ק ט\"ז שעמד על דברי רבי' ושאר הפוסקי' ובירר דבריהם יפה יפה עם הסוגייא דפ' התקבל דס\"ו והכריח מתוך הסוגייא דמילי לא ממסרן לשליח הוא מדאורייתא כמ\"ש ומבואר יוצא בתוך הסוגייא הלזו וגם מפ' כל הגט דכ\"ט גבי מ\"ש מתנה הרי היא כגט שלא אמרו מילי לא ממסרן לשליח אלא כההיא דכתבו גט ומתנה או אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתומו שהבעל אמר דברים בעלמא ושליח זה מוסרן לשליח אחר לכתוב או לחתום אבל כשהשליח בעצמו עושה פעולת שולחו לא חשיב מילי ואולם הרב הגדול מוהרימ\"ט בח\"א סי' קכ\"ז דקס\"ו ע\"ג כתב דהאומר לחבירו צא והקדיש שור אחד משוורי אין בו דין הקדש דמילי נינהו וקי\"ל דמילי לא ממסרן לשליח אף במתנה כו' יע\"ש כנר' דמשמע ליה להרב ז\"ל מסברת עצמו דכל שענין השליחות אין בו מעשה לכתוב או לחתום וכיוצא אז אפילו השליח עצמו עושה השליחות קרינן ביה מילי לא ממסרן לשליח ואין בו מועיל באותו מעשה שאין בו ממשות אלא דבור בעלמא כצא והקדיש שור אחד משוורי דאין בו דין הקדש.
וראיתי להרב בתי כהונה ח\"ב סימן כ\"ד שתמה עליו ממה שנתבאר מדברי הראשונים גבי מתנה דמהני אומר לב' אמרו לפ' ויכתוב שטר מתנה ולפ' ופ' ויחתומו והא התם לא הוי אלא מילי דמסר לשליח זה דלימא לאחר ואפי\"ה אמרו דמהני כיון דמכחו הם באים ולא פסלו אלא באומר אמרו מדעתכם יע\"ש. ואם מהא לא אירייא דאפשר דמשמע ליה למהרימ\"ט דהתם שאני דענין השליחות הוא לעשות מעשה שהיה מוטל על המשלח אבל כשהמשלח עצמו לא היה עושה שום מעשה אלא דיבור בעלמא כל כה\"ג משמע ליה דלא ממסר לשליח כלל אפילו דהשליח עצמו עושהו וכעין זה חילק בשיטה מקובצת למס' נזיר בשם הר' עזריאל על מה שהקשו התו' בפ\"ק דנזיר די\"א דהיכי משכחת לה נזירו' על תנאי כיון דאי אפשר לקיים מעשה הנזירות ע\"י שליח וכל תנאי שאי אפשר לקיים המעשה ע\"י שליח התנאי בטל והמעשה קיים ותי' ה\"ר עזריאל דדוקא מעשה בידים כגון קנין חליצה גט וקדושי' וכיוצא בהם דהתם אלים המעשה ואפילו לא נתקיים התנאי לא נתבטל המעשה אבל נדר ונזירות דאין צריך מעשה לא אלים שיתקיים הנדר והנזירות אם לא נתקיים התנאי עכ\"ל והביא דבריו מו\"ה בס' שער המלך ה' אישות ספ\"ו דל\"ז ע\"ג יע\"ש.
עוד ראיתי להר\"ב בתי כהונה שם ולהרב מח\"א ה' שלוחים ס\"ז שהוקשה להם עוד במה שעלה לחלק עוד מהרימ\"ט בין תרומה שניטלת במחשבה אפילו ע\"י שליח משום דחשיב כמעשה בידים אבל דיבור של הקדש מילי נינהו ולא ממסרן לשליח והוק' להם דהקדש נמי מחשבה חשיב כמעשה דכתיב כל נדיב לב עולות וכמ\"ש התוס' שם בר\"פ האומר ובפ\"ג דשבועות דכ\"ו סע\"ב ועוד דדיבור של הקדש מעשה גמור חשיב שעושה מחול קדש ואמרינן בפ\"ק דתמורה כל ל\"ת שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ואמר ליה ר\"ל לתנא לא תיתני מימר דבדבורו עביד מעשה ומדלקי עליה ש\"מ דחשיב מעשה גמור ועוד דשם בדק\"י אהא דבעי רמי בר חמא מקדי' עושה תמור' או מתכפר עוש' תמור' א\"ר א\"כ מצי' ציבור עושים תמורה כגון דשוו שליח לאקדושי יע\"ש הרי דאיכא שליח להקדש ועיין בדבריהם מה שדחו לזה יע\"ש.
עוד ראיתי למו\"ה בס' שער המלך בה' אישות סוף ה\"ב דל\"ז ע\"ב ד\"ה ודע הביא דברי מוהרימ\"ט הללו שכתב דמי שעשה שליח שיקדיש בשבילו לא עשה כלום דהוו מילי ומילי לא ממסרן לשליח וכתב ע\"ז וז\"ל וק\"ט דא\"כ לא משכחת לה הקדש על תנאי כיון דהוי תנאי שאי אפשר לקיימו ע\"י שליח ובפ\"ד נדרים דכ\"ח תנן הרי נטיעות אלו קרבן אם אינן נקצצות יש להם פדיון ומוקמי' לה בגמ' באומר אם אינן נקצצות היום ועבר היום ולא נקצצו יע\"ש ואם איתא אפילו נקצצו נמי כיון דאי אפשר להקדיש ע\"י שליח הו\"ל תנאי שאי אפשר לקיימו ע\"י שליח והתנאי בטל והמעשה קיים יע\"ש ועיין בס' שמחת יו\"ט הנדפס מחדש לגאון ירוש' מוהריט\"א זלה\"ה בתשו' ס\"סי ה' דף כ\"ב ע\"ג עמד ליישב קושייא זו יע\"ש.
וע\"פ תירוצו נתיישב לי ג\"כ אותה שאמרו בפ\"ק דר\"ה ד\"ו ע\"א מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת זה נדר נדבה כמשמעה כו' ומפרשינן בגמ' האי נדבה דאמר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה יע\"ש ופירש\"י ז\"ל דאמר הרי עלי עולה ע\"מ שכשאפרישנה לא אתחייב באחריותה יע\"ש והשתא לדברי מוהרימ\"ט דאי אפשר להקדישה ע\"י שליח היכי מהני תנאה שלא אתחייב באחריותה הא הו\"ל תנאי שאי אפשר לקיימו ע\"י שליח והתנאי בטל והמעשה קיים ונדרו נדר גמור ואין כאן נדבה ועפ\"י תירוץ מו\"ה מוהריט\"א ז\"ל הנה נכון ולעד\"ן עוד ליישב דכיון דהשליח יכול להביא משלו על הנודר אפשר לקיימו ע\"י שליח קרינן ביה.
ולדידי ק\"ל עוד ממ\"ש הרמב\"ן בפ' י\"נ דקכ\"ו ע\"ב עלה דאמר ר\"מ בברייתא האו' לאשה הרי את מקודשת לי ע\"מ שאין ליך עלי שאר כסו' ועונה ה\"ז מקודשת ותנאו בטל כו' וז\"ל ואיכא למידק נמי תנאי שבנזיר היכי הוי תנאה והרי כל תנאי שא\"א לקיימו ע\"י שליח התנאי בטל והמעשה קיים כדאמרינן לענין חליצה וי\"א כו' ואחרים אומרים כו' נזיר נמי משכחת לה ע\"י שליח שאומר אדם לחבירו הריני נזיר על דעתיך וכל זמן שתרצה תדירני בנזיר יע\"ש הרי דקבלת נזירות דאינו אלא דברים בעלמא ואפי\"ה מוסר דברים אלו ע\"י שליח ולא אמרי' מילי לא ממסרן לשליח.
ועוד ק\"ל ממ\"ש הריב\"ש בסי' רכ\"ח על ק\"ק אחד שיש להם הסכמה וחותם מהמלך ששלושה נאמני הקהל והב\"ד של הקהל יבררו אנשי' שהם יפקחו על עסקי הקהל בענייני המסים והתשחורות וברירת הקהל ושהנאמנים והב\"ד יחדשו ברירת השלושים הנז' משלש לג' שנים ושיעשו ברירה זו כולם או רובם אך שיהיו מסכימים בה שנים מהנאמנים אחר שישבעו כולם לעשות ביושר ובאמונה לתועלת הקהל והנה עתה מקרוב נתרצו הנאמנים והב\"ד בשני אנשים שיעשו הם השלושים אנשים ושיקיימו הנאמנים והב\"ד ברירתם והשנים הנז' הסכימו בברירה אחת שאינה ראויה כלל למראי' עיני רוב הנאמנים והב\"ד ולכן מאנו לכתוב ולחתום הברירה הנז' בספר השלשים כיתר הברירות זולתי אחד מהנאמנים שהיה אחד מהשנים בוררים כתב הברירה וחתם אותה הוא ואחד מב\"ד והששה הנשארים מהנאמנים והב\"ד מאנו לחתום אלא שאחר האייום מחצר המלך חתמו בע\"כ ובמסירת מודעא בפני עדים כשרים ועתה נולד מחלוקת בין הנאמנים והב\"ד או רובם וקצת יחידי הקהל וזה שקצת יחידים מתחזקי' לומר שהברי' הנז' שרירא וקיימא אע\"פ שהנאמנים והב\"ד לא קיימוה ולא חתמוה אלא מתוך האונס וזה שכבר נהגו הקהל ב' או ג' פעמים למסור הברירה ביד אחד והיו הנאמנים והב\"ד מקיימים אותה הברירה אע\"פ שלא היתה ישרה בעיני קצתם והיו חותמים אותה כנהוג כו' ואחר שנהגו בכך נר' שיש להם כח על זה וכיון שכן בנדון זה אחר שהשנים הסכימו בברירה זו הרי היא קיימת ואין כח ביד הנאמנים והב\"ד לבטלה אלו דברי הכת האחת והנאמנים והב\"ד או רובם וכת אחרת מהם מתחזקים לומר שאין הברירה הזאת ברירה כלל וזה שאין ס' שאין לנאמנים ולב\"ד כח למנות מי שיעשה הבריר' כי להם ניתנה רשות וכח לעשות הבריר' אחר שישבעו לעשותה ביושר ובאמונה ולזה אף אם מנו ב' לעשות הבריר' אין ברירתם כלום אם לא יקיימו אותה אחרי כן כמו שנהגו כמה פעמים שמסרו ההיא ביד אחר ובנדון זה שלא קבלוה מעולם לפי שלא היתה ראוייה כלל למראית עיניהם אין ס' שאין לברירה זו ענין כו' הדין עם מי ויבא שכמ\"ה.
והשיב הרב ז\"ל אע\"ג דבכל התורה כולה קי\"ל דשלוחו של אדם כמותו והשליח עושה שליח אע\"פ דלא פי' לו הבעל דבר היינו דוקא במידי דליכא קפידא למנות שליח אחר אבל אי איכא קפידא לבעל במינוי שליח אחר אין שליח עושה שליח והכא איכא קפידא בנדון זה שהנאמנים והב\"ד שהם שלוחי הקהל לעשו' בריר' השלשים לא היו יכולים למנות אחרים תחתיהם שהרי בברירת השלשים תלוי כל ענייני הקהל וצריכין הבוררים אותם שיהיו מדקדקים הרבה באומד הדעת שיהיו אנשים חכמים ונבוני' ויודעי' בענייני הקהל במשפטי' והנהגותיהם ותקנותיהם אוהבי צדק ורודפי שלום ושיתפייסו מהם רוב הקהל ואין ס' שיש קפידא בדבר זה מי יהיו הבוררי' אותם ולזה יבררו הנאמנים והב\"ד שיעשו הם ברירת השלשי' כאשר מינוי הנאמנות ומינוי הב\"ד הם המנויים החשובים שבקהל והמתמני' מהם הם תמיד מגדולי הקהל ואחר שיש קפידא לקהל באנשים הבוררים שיהיו חשובים ומעולים א\"כ אין כונת הקהל שהבוררים אותם יהיו יכולין למנות אחרים תחתיהם ואפי' יהיו כמותן בחכמה ובמנין.
ובר מן דין אפי' לא היה קפידא בדבר אפ\"ה אין יכולין למנות אחרים תחתיהם לפי שנתינת רשות לנאמנים והב\"ד לעשות ברירת השלשים מילי נינהו ומילי לא ממסרן לשליח דהא לא דמי לבעל המוסר גט לשליח להוליך גט לאשתו דלא מילי נינהו אלא הגט שיש בו ממש מסר לו ומעתה נעשה שלוחו ויכול למוסרו לשליח וכן מורשה שכתב לו זיל דון והנפק לנפשך יכול להרשו' לאחר גוף הממון ולהיות הב' שליח עליו אבל לעשות ברירת אנשים אין כאן דבר נמסר אלא דברים בעלמא והוא עצמו כשמקיים שליחותו מהני ונעשה שליח על השליחות ההוא אבל אין יכול למוסרו לשליח ב' משום דמילי לא ממסרן לשליח עכ\"ל הרי שכתב הרב בהדייא דאע\"פ שבריר' אנשים אין כאן נמסר אלא דברים בעלמא כשהוא עצמו מקיים שליחותו מהני ונעשה שליח על השליחו' ההוא וא\"כ באומר צא והקדיש שור אחד משוורי נמי אם הוא עצמו מקיים דברו והלך והקדישו למה לא יהנה שליחותו.
ותו ק\"ל על מהרימ\"ט ממ\"ש הרשב\"א בת' הביאה מרן ב\"י בי\"ד סי' רכ\"ח דמסתברא דמתירין ע\"י שליח הנודר כי מה שהתירו בפ\"ק דנדרים בבעל לרבות' נקטיה שאפי' ע\"י הבעל שיש לחוש שמא יוסיף מדעתו מפני שהיא אשתו ולפיכך אסור בדכנפינהו איהו ואפי\"ה כל כי מכנפי שרי וכ\"ש באיני' דעלמא יע\"ש הרי דאפי' דליכא בשליחות הבעל אלא מילי לומר לבד שהוא מתחרט מעיקר נדרו מהני שליחותו ולא אמרינן מילי לא ממסרן לשליח ואף החולקים על הרשב\"א ז\"ל אזלי ומודו דע\"י תורגמן מתירין לו כיון שעומד שם כיע\"ש ועיין להרב אש דת פ' נשא מ\"ש בענין זה דמילי לא ממסרן לשליח." + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [ + "שורש מגרש ע\"י שליח הבעל \n אינו יכול לעשות שליח לקבל גט לאשתו. הנה הטור ז\"ל בסי' קמ\"א כשהביא דין המגרש ע\"י שליח כתב וז\"ל ואם הבעל רך בשני' טוב להצריך לדקדק אחריו אם הביא סימנים כשעושה שליח שאין קטן עושה שליח עכ\"ל עיין במ\"ש הרב מש\"ל על דבריו כאן בפ\"ו מה' גרושי' ה\"ג ונסתפק הרב שם אם יכול אדם לגרש קודם שיחולו הקדושין כגון מי שקידש לזמן וקודם הגעת זמן הקידושין הוא כותב לה את הגט לגרשה לאחר זמן שיחולו הקדושין ותוך דבריו הביא דברי התוספו' ז\"ל ביבמות דנ\"ב ע\"ב שכתבו דלמ\"ד אדם מקנה דשלב\"ל יכול אדם לכתוב גט לאשתו קוד' קדו' ולפ\"ז לדידן יכול לכתוב קודם זמן הגעת קידושין כיון דלא הוי מחוסר מעשה אלא זמן וכל כי האי לא חשיבי דשלב\"ל כמו שהכריח הוא ז\"ל בפ\"ד מה' אישות ד\"ז וכיון דמצי לקדש לאחר שיגדיל מצי לגרש ג\"כ ועפ\"ז ישב דברי הטור הנז\"ל שהצריך בדיקה לקטן המגרש וישב ג\"כ דבריו שבסי' קל\"ב לענין הכותב גט קודם קדושין שכתב דלמ\"ד אדם מקנה דשלב\"ל דהוי גט דמאי נ\"מ לדידן כיון דלא קי\"ל הכי יע\"ש.
ודרך אגב עמדתי על דברי התוס' הללו דביבמות שהכריחו דלמ\"ד אדם מקנה דשלב\"ל הגט גט ממה שמצינו לענין גט שחרור עבד דמהני קודם שיקחנו לזה המ\"ד גט אשה וגט שחרור ילפי מהדדי לה לה מאשה ולא ידעתי למה לא הכריחו כן מקדושין דלמ\"ד אדם מקנה דשלב\"ל יכול לקדש לאחר שאשתחרר או שתשתחרר אף שעכשיו אינה יכולה לקדש וקידושין וגרושין שוין הם דאתקש הוייה ליציאה ועיין בדברי מרן ב\"י בסימן קל\"ב והמגיה בס' מש\"ל כתב שיש מחלוקת בין רבינו והתוס' ז\"ל דלדעת רבינו טעם פיסול הגט כשכותב אותו קודם הקדו' הוא מפני שלא נכתב לשם גרושים, ולדעת התוס' משום דכל מידי דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח ועל פ\"ז יצא לדון בדבר חדש דלמ\"ד דלא בעינן שליחו' בכתיבה יכול אדם לגרש בגט שנכתב קודם קדושין ע\"י שליח כיון דלא בעינן שליחות לכתיבתו לא כן לטעם רבינו ז\"ל יע\"ש וק' טובא דא\"כ אמאי קאמרי בגמ' דלאשה דעלמ' אם אמר לסופר קודם קדושין שיכתוב לה גט לכשישאנה אגרשנ' דלא מהני ואמאי לא מהני כיון דלא בעינן שליחות לכתיבת הגט ושפיר יכול לכותבו ע\"י שליח, ולפי דברי הרב המגיה ז\"ל צריך לידחק דמיירי שאמר לסופר לכתוב הגט ולגרשה בו הסופר והעיקר חסר, גם כיון דלדברי התוס' והרא\"ש שכתבו הטעם דלא מהני הוא משו' דכל מידי דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח היאך הפה יכול' לדבר דלמ\"ד בכתיבה לא בעינן שליחות והבעל מגרשה באותו גט דמהני ס\"ס הרי נכתב הגט הזה בזמן דאפילו כתבו הבעל לא מהני כ\"ש כשכתבו אחר באופן שדברי הרב הנז' לא יכולתי להולמן.
עוד כתב הרב מש\"ל ז\"ל וז\"ל שוב ראיתי דהא דכתיבנא ליתא משום דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום אינה צריכה גט בתוך ל' דהא קי\"ל דבין היא בין הוא יכולים לחזור ואם לא חזר בו בפי' ונתן לה גט אין לך חזרה גדולה מזו וכן מה שרצינו ליישב דברי הטור בבדיק' קטן וכתבנו דמיירי שקי' בעודו קטן לאחר שיגדיל הא ליתא דהא כל זמן שלא הגדיל אין צורך לגט אלא בחזרה בעלמא יע\"ש ועיין בס' נאות יעקב להרב כמוהריט\"א נר\"ו סס\"ד דל\"ז ע\"ד ד\"ה וראיתי שכתב וז\"ל ואעפ\"י שאיני כדאי להשיב על דבריו יש לחקור מנ\"ל להרב דאם נתן גט דהוי חזרה דכיון דלא חזר בפי' אפשר שרוצה בקיומן של קדושין ומה שנותן גט הוא כדי להחזיקה במגורשת ונ\"מ לאוסרה לכהונ' ולאוס' על אחיו משום גרושת אחיו דכל היכא דאפ' לו' דאין כונתו לחזור בו כיון דלא חזר בו בפי' אמרינן והביא דברי הרא\"ש והר\"ן והרשב\"א בר\"פ האומר דקדושין גבי המקד' לאחר ל' ובא אחר וקדשה בתוך ל' ודברי הירושלמי שהביאו הם ז\"ל וכתבו דקבלת קדושין מאחר לאו חזרה בפי' הוא אלא כונת האשה שאם יבוטלו קדושין הא' תחולו קדושין הב' יע\"ש.
והנה מדברי הירושלמי והראשוני' הללו ל\"ק לדברי הרב מש\"ל ז\"ל דהתם איכא טעמא למה שפשטה ידה וקיבלה קדושין כמ\"ש הם ז\"ל לומר שאם ימות או יגרש הא' שתהא מקודשת לב' כיע\"ש, אבל הכא במגרש לאחר שיחולו הקידושין משמע ליה להרב מש\"ל ז\"ל דאין סברא לומר שמה שנותן גט הוא להחזיקה במגורשת ולאוסרה לכהונה דודאי כיון דלא נישאת לו אין כוונתו לצעורה בגט זה, ועיין במ\"ש הטור ח\"מ סי' ט\"ל סכ\"ג דלמאן דפסק כאביי דעידיו בחותמיו זכין לו למפר' משעת חתימה כשמסר לו השטר אפי' אם מכרו או נתנו לקרקע לאחר קודם מסירה כל שאחר מסר לראשון זכה משעת חתימת השטר ולא אמרי' כיון דמכר או נתן לאחר חזר בו מהשטר הראשון ועיין בב\"י שם שכתב דיש חולקים בזה וא\"כ זו ראייה לומר דאין זו חזרה ואפשר לחלק בין קדושי אשה למכר ומתנה וכעת צ\"ע.
עוד כתב הרב המגיה בס' מש\"ל וז\"ל ובענין קדושין על תנאי נותן לה גט מעכשיו ולא חיישינן לשמא אתה מצריכ' כרוז לכהונ' דלא חששו להכי אלא באשה הבאה ממ\"ה ואמרה מת בעלה ואח\"כ מת בנה שלפי דבריה אינה צריכה חליצה וכי חיישינן לומר ששקר היא אומרת ומצרכינן לה חליצה איכא למיחש ג\"כ שאמת היא אומרת ואי חולצת ולמחר יתאמת דבריה אתה מצריכה כרוז לכהונה אבל בשאר תנאים דעלמא לא חיישינן שמא לא יתקיים התנאי ואתה מצריכה כרוז לכהונה ומאותה סוגייא דפ' החולץ דמ\"א גבי חליצה מעוברת לא משמע הכי וכעת צריך ישוב ע\"ש עלה ונסתפק המ\"ל אם בקדו' דע\"מ שתעשה דבר פ' שאינו יכול האיש לחזור כשהאשה מקיימת תנאה אם יכול לגרשה קודם קיום התנאי שעדין לא חלו הקדושין והביא דברי הרמ\"ה בא\"ה סימן ל\"ח לענין חליצה דיכול לחלוץ קודם קיום התנאי (ה)[ד]קדושין ותמה עליו מדברי התוס' דר\"פ החולץ שכתבו דלר\"ל חליצת מעוברת אפי' אחר שהפילה לא מהני משו' דבשעת החליצה לא היינו יודעין אם היה הולד של קיימא או לא ושוב העלה שלדברי הנ\"י ז\"ל ניחא יע\"ש ולע\"ד אף לדברי התוס' י\"ל דשאני חליצת מעוברת שאין מציאות בעולם לידע השתא בשעת החליצה דבר מה בבטן המלאה אבל בשאר תנאים דעלמא יכול הדבר להתברר השתא בשיאמר אין או לאו." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מגרש ע\"י שליח שהניחו גוסס וכן \n המביא גט כו' אבל אם הניחו גוסס שרוב גוססין למיתה כו'. הנה בענין גוסס אי גיטו גט ומתנתו מתנה נחלקו הפוסקים ז\"ל והתוס' בס\"פ עשרה יוחסין דע\"ח ע\"ב הקשו לשיטת האומרים דאין בדבריו כלום מהא דאמרינן בפ' כל הגט המביא גט ממ\"ה והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים וקאמר עלה בגמ' ל\"ש אלא זקן או חולה אבל גוסס לא משום דרוב גוססין למיתה וטעמא משום דרוב גוססין למיתה הא אי ידעינן בודאי שהוא חי נותנו לה יע\"ש והרא\"ש ז\"ל בפסקיו כתב וז\"ל דלשיטת האוסרים הנז' י\"ל דהתם שאני דכשקבל השליח הגט היה בריא ואחר שהלך השליח נעשה גוסס אבל בשעה שהוא גוסס לא היה יכול לעשו' שליח עי\"ש וכונתו מבוארת דלשיטת הראשונים הנז' בכל מידי דאתי ממילא חשיב הגוסס כחי ולהכי נוחל ומנחיל כו' ומש\"ה אם כשנתנו ביד השליח לא היה גוסס יכול השליח ליתנו ביד האשה אח\"כ כיון דאתי ממילא דלא בעי נתינה דגוסס ליד האשה ולפי שיטה זו צ\"ל דאע\"ג דקי\"ל כל מידי דמצי איהו עביד שליח נמי עביד וכל מידי דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח שאני הכא דבשעה דשוותיה שליח איהו נמי הוה מצי עביד וכל שאח\"ז אתי ממילא חשיב אע\"ג דהשתא איהו לא מצי עביד ליה וכ\"כ בהדיא הפ\"ח בה' גיטין סימן קכ\"א ס\"ק י\"ז ועיין עוד שם במה שהאריך בדברי התוס' דקדושין יע\"ש ועיין בס' בני יעקב מה שתמה ע\"ד הרא\"ש הנז' יע\"ש בדק\"ס.
והנה שיטה זו היא שיטת התוס' ז\"ל שהביא הרשב\"א בפ' מי שאחזו שכתבו דלא בעינן שיהא שפוי בדעתו בשעת נתינת הגט ואינן מקפידין אלא בשעת כתיבה דוקא יע\"ש והרב מח\"א בה' זכיה ומתנה סי' י\"ו תמה על דבריהם מהך סוגייא דפ' עשרה יוחסין דמוכח משם דכל שהוא גוסס בשעת חלות המתנה דלא זכה יע\"ש וע\"פ האמור ניחא דשאני מתנה בדבר שלא בא לעולם לר\"מ דכיון דעיקר הקנין הוא בשעה שהוא גוסס ומקמי הכי לא הוה מצי עביד לא ע\"י עצמו ולא ע\"י אחרים לא זכה דכל מידי דמחוסר מעשה לגבי גוסס לא מהני מידי משא\"כ גבי גט דכיון דאמר מעיקרא כתבו ותנו דכל שכתבו כשהוא ברי מצי למיהב בתר הכי דהו\"ל כמידי דאתי ממילא דכיון דבשעה שאמר כתבו ותנו איהו נמי הוה מצי עביד מ\"מ חשיב כמידי דאתי ממילא דחשיב כחי לכל דבריו וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל בפ' עשרה יוחסין לדעת הפוסקים הנז'.
והרב מח\"א חילק חילוק זה למה שהוקשה לו הני תרי סוגייאי דסתרי אהדדי דמהך סוגייא דפ' עשרה יוחסין משמע דגוסס לא מצי מקנה מידי ומההיא סוגייא דפ' י\"נ דקל\"ז דאמר אביי ש\"מ קונה עם גמר מיתה מוכח דגוסס מצי מקנה ותי' דשאני ההיא דפרק עשרה יוחסין דכיון דהוי דבר שלב\"ל דאפילו לר\"מ לא חל הקנין עד שיבא לעולם מש\"ה כשהוא גוסס לא חל הקנין כיון דמעולם לא הוה מצי להקנות לא בתחילה ולא בסוף בשעה שנגמר הקנין אבל בההיא דאביי דמיירי בדשלב\"ל אע\"ג דבסוף בשעת גמר הקנין לא מצי להקנות מיהו בתחי' היה בידו להקנותו קנין גמור אם היה רוצה והרב עדיין לא ביאר כל הצורך דס\"ס קשה דכיון דבשעת חלות הקנין הוא גוסס ואין במעשיו כלום מה הועיל לן מר מה שהיה יכול להקנות מעיקרא הרי לא הקנה ואיך חל הקנין בשעה שהוא גוסס ועוד דאכתי לא יישב כלום למ\"ש התו' דכל דבשעת הכתיבה היה שפוי בדעתו אין צריך בדיקה בשעת הנתינה ואמאי לא כיון דבשעת חלות נתינת הגט אין במעשיו כלום והא לא דמי למשוך פרה זו וקנה לאחר ל' יום שכתב הרב ז\"ל דהתם כבר נתנה לו אותה בידו וחלות הקנין ממילא אתי משא\"כ גבי נתינת הגט שלא נתנו בידה מעיקרא אמנם ע\"פ האמור ניחא ודוק." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש נותן גט על תנאי הר\"ז \n גיטך ע\"מ שלא תשתי יין כו'. מצאתי כתוב למורי הרב שער המלך ז\"ל וז\"ל ויש לחקור בהא דקי\"ל ע\"מ שלא תשתי יין לעולם אין זה כריתות דהא הו\"ל מתנה עמש\"ב כיון דנשים חייבות בד' כוסות והול\"ל דתנאו בטל והגט קיים ובשלמא באומר ע\"מ שלא תשתי יין ל' יום לא ק\"ל כיון דנשים חייבות בקדושא והבדלתא דהתם אפשר לקדושי אריפתא או על ידי שמיעה מאחרים גם ליכא למימר שהרי קי\"ל דהאומר הרי זה גיטך ע\"מ שתאכלי בשר חזי' לא הוי מתנה עמש\"ב משום דלא תיכול ולא תתגרש שהרי כתב הרשב\"א שם בחידושיו דהיינו דוקא בתנאי דקום עשה יע\"ש והיה נראה להוכיח מכאן דיין סתם אין יין צמוקים בכלל דא\"כ לא הוי מתנה עמש\"ב דכיון דאפשר לקיים מצות ד' כוסות ביין צמוקים ושלא כדעת מוהר\"ש הלוי בתשו' הביאה הרב כנ\"הג סימן תפ\"ב דהנשבע שלא לשתות יין בפסח הוי נשבע לבטל את המצוה יע\"ש מצורף לזה לפי מה שנסתפק מוהר\"א ששון ז\"ל בתשו' ס\"י אם התנה על דבר הרשות ולעבור על ד\"ת אי אמרי' בזה מיגו דחייל על דבר הרשות חייל נמי אמצוה כדרך שאמרו בנשבע בכולל ואי אמרינן דחיילי בכולל ניחא.
ועוד יש לצדד דאע\"ג דנימא דתנאו בטל ולא אמרי' כולל אדבר הרשות מיהא חייל וכיון שכן האשה זו לא הותרה אלא בד' כוסות לבד וכל ימיה חוזרת לאיסורא ואגידא ביה מקרי וצריך לעיין בזה דומה למ\"ש הרב מש\"ל בפרקין גבי קונם ביתך דאע\"ג דאם מכרו מותרת ליכנס אפי\"ה כיון דאם חזר וקנאו חוזר התנאי למקומו אין זה כריתות ואף למה שצדד שם בדעת הרמב\"ן דכל תנאי שאפשר שיבא זמן שתוכל לעבור על תנאו אף שאפשר שיחזור התנאי חשיב כריתות יע\"ש נר' דלא דמי דהתם לא עבידי דאתי ודאי דאפשר שלא יקחנה עוד משא\"כ בנ\"ד מצורף לזה כפי מ\"ש מוהרשד\"ם בתשובה חי\"ד סי' ס\"ט דמתנה בדבר שהוא איסור דרבנן תנאו קיים ניחא ועיין בזה מ\"ש הרב מש\"ל ז\"ל ה' מלוה ולוה פ\"ח ד\"א מה שהקשה עליו מדין ע\"מ שלא תשמיטנו שביעית שכפי תירוצו הא' שם לא יתיישב קושייתינו ויש לצדד בזה דאע\"ג דבדבר האסור אפילו מדרבנן תנאו בטל כההיא דשביעית היינו במתנה לעקור בקום עשה אבל במתנה לעבור בשב ואל תעשה חייל וצ\"ע כעת לעת הפנאי ועיין בס' זרע אברהם ח\"א ס\"י." + ], + [ + "ה\"ז \n גיטך ע\"מ שלא תליכי לבית אביך לעולם אינו גט שאין זה כריתות כו'. והנה התוס' במ' קדושי' ד\"ה ע\"א ד\"ה ע\"מ כתבו וז\"ל וא\"ת אמאי לא הוי גט שהרי אם מת אביה כו' וי\"ל דבית אביה קרויים כל יוצאי חלציו של אביה כו' עכ\"ל וכתב הרב עצמות יוסף ז\"ל פי' והשתא אפי' מכרו אינו מעלה ומוריד דהשתא לא הוי הפי' בית ממש אלא קרוביו שלא ילך לקרוביו למקום שהם וניחא השתא מה שתמה הרשב\"א בגיטין דכ\"א על דברי התוס' דאי מכר לאחר מאי איכא למימר והניח הדבר בצ\"ע עכ\"ל אבל הרב ח\"ה ז\"ל בחידו' למס' סוכה דכ\"ד ובערובין דט\"ו ע\"ב כתב דהתוס' עיקר קושייתם לא היתה אלא מחלוקת אם מת דוקא ולא מחלו' אם מכרו לאחר דלהכי לא תירצו מידי והיינו דלא קשיא להו מאם מכרו משום דאף אם מכר בית זה אכתי לא הוי כריתות כיון דאפשר שיקנה בית אחר ואסורה בו עכ\"ל מבואר יוצא מדבריו דמשמע ליה בכוונת דברי התוס' ז\"ל דכל יוצאי חלציו קרויים בית אביה דבית ממש קאמרי אלא שכל זמן שהבית ביד יוצאי חלציו אכתי בית אביה מיקרי כמאז ומקדם ושלא כדברי הרב ע\"י דבית אביה היינו משפחת אביה ואין ספק כי זו היתה כונת הרשב\"א ז\"ל בהבנת דבריהם וע\"ז הוק' לו בדבריהם מה יענו לאם מכרה לאחר כקו' הרב ח\"ה ז\"ל.
ועיין להרב מש\"ל כאן בפרקין ד\"ה ודע דכל כו' דמפשט פשיטא ליה בדעת הרשב\"א דחולק עם הריב\"ש דס\"ל דאפילו אם חזר וקנה בית אחר אסור דכל שהוא ביתך קאמר מדלא תירץ קושייתם ע\"ד התוס' בהכי וכמו שתירץ הרב ח\"ה דלדידיה ס\"ל דכל שחזר וקנה בית אחר מותר יע\"ש ומה שיש לגמגם בעיקר דברי הריב\"ש עם אותה שכתב הש\"הג פ' החולץ ע\"ש תשו' הר\"ם על איש ואשה שקבלו חרם הקהל כו' וכיון דאשתרי אשתרי עיין להרב מח\"א ה' נדרים סי' ל\"ט ולדידי אי מהא לא אירייא דאפשר דהרשב\"א ז\"ל אזיל ומודה לדברי הריב\"ש אלא דלדידיה לא ניחא ליה לתרץ עיקר קושייתו ע\"ד התוספות ז\"ל בהכי משום דעיקר קושייתו לאו בשמכר האב עצמו הוא אלא בשמת האב ומכרוהו יוצאי חלציו דתו לא מיקרי בית אביהם כיון שיצא מרשות דידהו ג\"כ ולדידיה משמע ליה דמה שתירצו התוס' דכל יוצאי חלציו קרויים בית אביה הכונה לומר דכל שנשאר בית אביה ביד יוצאי חלציו עדיין בית אביה מקרי אבל אם לא נשאר להם והם מעצמן לקחו בית אחרת אז ודאי לא מיקרי בית אביה כדי שתאסר דאלת\"ה מאי אירייא מייתו מתמר דכתיב שבי אלמנה בית אביך דילמא התם מפני שהיתה ביתו של שם קיימת ביד יוצאי חלציו קאמר בית אביך וכיון שכן הוקשה לו להרשב\"א שפיר דאכתי מה יענו לחלוקת אם מכר לאחר וכיון דבשמת האב ומכרו יוצאי חלציו לבית אביהם תו ליכא למיחש למידי א\"כ הו\"ל כריתו' דאף כשיחזרו ויקנו אותו תו לא מיקרי בית אביה אלא ביתם אבל כשמכר האב דאיכא למיח' שיקנה בית אחרת או שיחזו' ויקנה בית זה פעם אחרת ואכתי בשם בית אביה מקרייא אזיל ומודה הרשב\"א ז\"ל להריב\"ש ומעתה אין מקום למה שנסתפק הרב הנז' שם בדעת הרשב\"א כנ\"ל.
אחר ימים מצאתי בס' דת ודין בקונט' התשו' סי' י\"ז וח\"י כתוב בענין זה וראיתי שם בסימן ח\"י דל\"ה ע\"ב פי' דברי הרשב\"א כמו שכתבתי ומטי בה משמיה דהרב אלייא אביו ודוק שם ועיין במה שהק' שם בסי' י\"ז מההיא דפ' נערה דמ\"ד שאמרו יש לה פתח בית ואין לה אב הרי היא בסקילה דאיך יתכן שיהיה לה פתח בית אביה ולא יהיה לה אב ומזה רצה להכריח דאפילו כשמת אביה בית אביה מקרי יע\"ש וליתא דה\"ק פתח בית אביה שהיה נקרא מקוד' וכשאין לה אב אינו נקר' עכשיו פתח בית אביה וברור, ואיך שיהיה הנה זה למדנו דמשמע ליה להרשב\"א בכונ' דברי התוס' כמ\"ש הרב ח\"ה וכן הבין מהרש\"ך הביא דבריו בס' פרי הארץ ד\"מ ע\"ד עיין שם.
ואולם הרב ש\"ך בי\"ד סי' רי\"ו ס\"ק י\"ב הבין כונתם כמ\"ש הרב ע\"י ודחה דברי הרב ח\"ה ז\"ל בשתי ידים ועפ\"ז פקפק על דברי הרב המפה שכתב דה\"ה באומר קונם לבית אביך שאיני נכנס דאסור לעולם משום דכל יוצאי חלציו קרויים בית אביו וכתב דע\"כ לא כתבו התוס' כן אלא גבי האומר ע\"מ שלא תלכי לבית אביך אבל באומר קונם לבית אביך שאיני נכנס מה מקום לפרש בית אביך על משפחת אביך דלא שייך לומר לשון כניסה במשפחה אלא לשון הליכה יעיין שם, ובודאי שלפי משמעותו בדברי התוס' יפה השיג עליו אבל לפי משמעות הרב ח\"ה והיא משמעות הרשב\"א ז\"ל יפה כתב ובפסקי התוס' שם בגיטין כתוב בהדייא כדברי הר\"ב המפה וכבר הרב מש\"ל בפרקין דחה דברי הש\"ך בזה וכתב שדבריו לא שרירין ולא קיימין יע\"ש ומיהו מדברי הר\"ן ז\"ל ברי' פרק המגרש משמע דס\"ל דכוונת דברי התוס' כמ\"ש הרב ע\"י דאחר שהביא תירוץ זה שתירצו התוס' הוקשה לו דאכתי אמאי לא הוו כל יוצאי ירכו כמו כל ימי חיי פ' דהא אפשר דמיתו כולהו יע\"ש ואם הוא ז\"ל סובר בהבנת דבריהם כמ\"ש הרב ח\"ה ז\"ל דכל שבית אביך הוא ביד יוצאי חלציו קאמרי דאפי' מת האב אכתי בית אביה מקרי ולא בית יוצאי חלציו א\"כ אין מקום לקושייתו דהא אפי' אם ימותו כולם אכתי אסו' ליכנס עד שתמות גם היא כאחי' שהרי כל שהיא קיימת ובית אביה ברשותה ברשותו אכתי מעלנא לית לה כיון דהיא מיוצאי חלציו של אביה וכל שהוא ברשותה אכתי בית אביה מיקרי ואסור' ליכנס שם אלא ודאי דמשמע ליה להר\"ן כדברי הרב ע\"י ונמצינו למידין שלא בלבד הרב ח\"ה והרב ע\"י חלוקים בזה כי גם הרשב\"א והר\"ן חלוקים בזה.
ובעיקר קו' התוס' ז\"ל עיין בס' לשון למודים בה' נדרים סי' קי\"ט שהק' בשם י\"מ עמ\"ש התוס' בפ' הכותב ד\"ה הוה אמינא עד עול' אפירות קאי כו' דפי' עד עולם הוא בין בחייה ובין במותה יע\"ש וא\"כ אין כאן מקום לקושייתם מההיא דהאומר קונ' לבית אביך דשאני התם דאמר לעולם והוא ז\"ל לא העל' ארוכה לזה יע\"ש, ועיין למוהריב\"ל בח\"א דקמ\"ה ובדפוס חדש דס\"ה וס\"ו דשקיל וטרי הרב ז\"ל בהבנת ברייתא זו דע\"מ שלא תשתי יין ושלא תלכי לבית אביך דקשייא דייוקא אדייוקא והעלה דלרב אשי דאמר בפרק המגרש גבי ע\"מ שתשמשי לאבא ושתניקי את בני דסתמא יום אחד משמע להכי הוצרך תנא לפרש לעולם יעוש\"ב, ולפי\"ז אין מקום לקו' הי\"מ ועיין עוד להתוס' ברפ\"ג דתמורה ודוק ועיין להרב מכתב מאליהו שדחה דברי מוהריב\"ל ועיין להראנ\"ח ח\"א סי' ק\"ך, והנה הר\"ן ז\"ל בפ' המגרש הביא תירוץ אחר לקושיית התוס' דלבית אביך לאו דוקא אלא שאמר לבית זה שהוא של אביך שהיא אסורה בו אפי' מת או מכרו לאחר כדאיתא התם בנדרים יעו\"ש.
והרב מ\"ל בפ' הנז' הוק' לו דאכתי איכא קולא אחריתי בבית זה לענין אם נפל וחזר ובנאו במקומו הראשון וכמדתו הראשונה משום דפנים חדשות באו לכאן וכמו שביאר כל זה הר\"ן ז\"ל בנדרי' פרק השותפין וא\"כ ק' דאף דנימא דהתנאי היה ע\"מ שלא תלכי לבית זה מ\"מ אמאי לא חשיב כריתו' כיון שאפשר שיפול הבית ואז אפשר לה לעבור על תנאה דומיי' דמתנה ע\"מ שלא תעלה באילן זה עכ\"ל, ואין זה מן הקושי דכיון דתירוץ זה הביאו בשם אחרים דוחי' מי זה אמר שאחרים הללו בשיטת הר\"ן ז\"ל קיימי גבי נפל הבי' וחזר ובנאו וכ\"ש שעינינו הרואות שדברי אחרים הללו הם דברי הרשב\"א בחי' פ\"ב דגיטין דכ\"ב והוק' לו מהא דנפילה ותירץ ב' תירוצים כמו שהביאן הרב מש\"ל עצמו לקמן בד\"ה ודע שראיתי להרשב\"א כו', ובתירוץ הב' מוכח דלית ליה כשיטת הר\"ן דנפל וחזר ובנאו ואם עיק' קושייתו הייתה למה לא דחה הר\"ן דברי אחרים הללו ע\"פ שיטתו בהא דנפל וחזר ובנאו אפשר דמה\"ט סיים בסוף לשונו שהעיקר כתירוץ הא' שהוא התירוץ שתירץ הוא לדעת רבינו ודחה תירוץ אחרים הללו מה\"ט ועכ\"ל דלא שמיע ליה להר\"ן בתירוץ אחרים הללו שהרי הוא ז\"ל פ' השות' כתב דבאומר קונם לביתך זה משום זה אתה תופסו בין לקולא בין לחומרא ומשום דתפסינן לשון אחרון ואיך כ' כאן דבאומר ע\"מ שלא תלכי לבית זה של אביך עסקינן שאפי' מת או מכרו אסור והרי כיון שסיים של אביך תפסי' לשון אחרון ואכתי אם מת או מכרו מותר אלא ודאי שהר\"ן לא שמי' ליה הדברי אחרים הללו.
איברא דאי מהא לא אירייא דאיכא למידחי ולומר דכיון שאמ' שהוא של אביך ליכא בזה חזרה כדי שנאמר תפוס לשון אחרון אלא פרושי קמפרש הבית אשר אסר עליה שהוא של אביה ומפני שהוא של אביה אסרה עליה וכן צריכין אנו לומר בדברי הרשב\"א שהרי הוא ז\"ל הסכים בזה שם בפ' השותפים ועיין בפ' קמא דנדרים ד\"ד ע\"ב עלה דאמר שמואל בכולם עד שיאמר שאני אוכל כו' דמוכח מאותה סוגיי' דהיכ' דלשון אחרון מפרש ללשון ראשון לא אמרינן בכי הא תפו' לשון ראשון או אחרון יע\"ש, ועיין להרב מח\"א בהגהותיו לטור י\"ד ה' נדרים דע\"ד ע\"א ד\"ה כתב מרן וז\"ל כו' שכתב ע\"ש הר\"ן דבאומר פירות פ' אסור אפי' אם מכרן לאחר דפ' דקאמר מורה מקום הוא יע\"ש, ויש לתמוה מאי שנא מאומר קונם לביתך שאם מת או מכרן לאחר מותר וצ\"ע.
עוד כתב הרב מ\"ל וז\"ל ודע שקו' זו שהקשינו אינה אלא אליבא דהר\"ן ז\"ל אך אין דין זה מוסכם דהא איכא הרא\"ש ז\"ל דס\"ל דנקטינן כחומרא דביתך וכחומרא דזה דאליבא דמ\"ד דספיקא דאורייתא לחומר' הוא מן התורה אפשר דאינה מגורשת כלל דכיון דמספקא לן אי תפסינן לשון ראשון או לא נמצא דמן התורה אינה יכולה לילך לבית אביה בין אם מכרו בין אם נפל מספק ונמצא דאין כריתות כלל מן התורה עכ\"ל ושוב דחה זה באומרו דאף אליבא דהרא\"ש ק' דאפשר דימכרנו ויפול יע\"ש, מבואר יוצא מדבריו הללו דלשיטת האומרים ספיקא דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן אין מקו' לעלות ארוכה לעיקר קושייתו בדברי הר\"ן שאם נפל ובנאו ע\"פ דברי הרא\"ש דמספ\"ל אי תפסינן לשון ראשון או אחרון דכיון דמדאורייתא אזלינן לקולא ותהיה מותרת ליכנ' בבית זה היכא דמכרה לאחר או היכא דנפל וחזר ובנאו אף דמדרבנן אסרוה מספיקא חשיב שפיר כריתות כיון דמדאו' מיהא אפשר שיבא זמן שאי אפשר לה לעבור על תנאה.
ומורי הרב המובהק מוהר\"י נוניש נר\"ו ההוא אמר דלא היא אלא כיון דמדרבנן מיהא אסורה מספיקא לא חשיב כריתות מן התורה דהא התנה עמה תנאי דאגידא ביה לעולם דאף שאיסורו מדרבנן ס\"ס הא אגידא ביה ולא חשיב כריתות מן התורה והביא כדמות ראיה לדבריו ממה שכתב הרב מ\"א בה' קנין משיכ' סי' ב' דמקדש בדבר שקנאו במשיכה דרבנן דהוייא מקודשת גמורה מן התורה כיון דמדרבנן מיהא הא קנאו וחשי' שלו בקנין זה אף דמדאורייתא לא קנה עד שיתן את הדמים והן הן דברי מרן ב\"י בא\"ה סי' כ\"ח במקדש בחוב שיש לו על אחרים במעמד ג' יע\"ש, ועיין להר\"ן ז\"ל בפרק הזורק גבי מתני' דקרוב לו וקרוב לה שכתב דאף על גב דארבע אמות לכ\"ע אינן קונות דבר תור' כיון דרבנן תקינו שיהיו קונות עשאוהו כחצרו דהפקר ב\"ד הפקר יע\"ש שנר' מסכי' לדברי הרב מח\"א וה\"נ דכוותא כיון דמדרבנן אגיד' ביה לא חשיב כריתות את\"ד נר\"ו, ועיין להרב מ\"ל בפ' ה' מה' אישות ה\"ז שנסתפק במי שקנה חפץ מחבירו ונתן את הדמים ולא משך דמן התורה קנה אם קידש המוכר בחפץ זה אי הוייא מקודשת גמורה כיון דמדרבנן מיהא קאי ברשותיה דמוכר או\"ד כיון דמדאורייתא ברשו' הקונה הוא שכבר קנאו בדמים אינה מקודשת למוכר קידושין גמורים וכתב שדעתו מסכים אל הצד הב' ולא זכר ש'ר דברי מרן הב\"י בא\"ה סי' כ\"ח וכעת צריך ישוב.
עוד כתב מו\"ה הנז' ז\"ל שיש להביא ראיה דבמידי דאסירה האשה מדרבנן מחמ' תנאו של המגרש אף דמדאורייתא שרי דלא חשיב כריתות אם התנה בה כיון דאגידא ביה מדרבנן מיהא מאותה ששנינו בפ' המגרש דפ\"ה הרי את מותרת לכל אדם אלא לאבא ולאביך לעבד ולנכרי ולכל מי שאין עליו קדושין כשר ע\"כ הרי איסור עבד בבת חורין אינה אלא דרבנן לדעת רבינו כמ\"ש בפ' י\"ב מה' א\"ב וכ\"כ הרדב\"ז בח\"א סי' קפ\"ח והרשד\"ם בי\"ד סי' קצ\"ו והביא דבריהם מרן החבי\"ב בא\"ה סי' ד' הגה\"ט אות ח', ועיין להרשד\"ם בסי' קצ\"ו דקל\"ו ע\"ג שכתב בהדייא דאף לדעת רבינו דאין איסו' מן התורה בשפחה לבן חורין בעבד לבת חורין מודה שיש איסור מן התורה והוא תימא על מרן החבי\"ב שכתב משמו דגם בעבד לבת חורין הוא מן התורה ומ\"מ הרדב\"ז ז\"ל סובר שאין חילוק למדקדק בדבריו שבתשו' הנז' ולא אמרי' דהוי שיור' בגט כיון דבלא\"ה לא אסירא אלא מדרבנן ובתנאו אסיר' באיסור אישות שהיא אסור מן התורה אלא אמרי' דלא חשי' שיור כיון דבלאו הכי לא אסירא מדרבנן וחשיב שפיר כריתות מן התור' כיון דס\"ס הא אסירא בלא\"ה והשתא אם איתא דהחשיב כריתות מן התורה ולהתיר' לעלמא אהני לן איסור דרבנן שלא להוציאה מחזקה ולומר שאין זה כריתות כל דאסירא מדרבנן בתנאו ולפסול הגט דודאי אית לן למי' הכי ואף לדעת החולקים על רבינו וס\"ל דעבד בבת חורין אסורין מן התורה יש להביא ראיה על זה מההי' דאיבעייא לן הת' חוץ מזנותי' מהו כו' דנשואין הא לא שיי' או דילמ' שיי' בביאה ואתינן למפשט ממתני' ששנינו ולא לאבא ולאביך ובמאי אילימא בנשואין אבא ואביך בני נשואין נינהו אלא לאו בזנות ולאבא ולאביך הוא דלא שייר הא לאחר שייר יע\"ש, והשתא הך דייוקא דדייקינן מרישא דאבא ולאביך אית לן לדייוקי נמי מסיפא דאטו עבד ונכרי בני נשואין נינהו אלא בזנות ולעבד ולנכרי הוא דלא שייר הא לאחר שייר הרי דזנות דנכרי דמדרבנן הוא דאסיר לכ\"ע שהתו' לא אסרה אלא דרך חתנות בלבד ובית דינו של שם גזרו על הזנות כדאיתא בפ\"ב דע\"ז דל\"ו ע\"ב וכמ\"ש רבינו בפ' י\"ב מה' א\"ב ואפי\"ה אמרינן דלא חשיב שיורא כיון דבלאו הכי אסירה אע\"ג דאינו אסורה אלא מדרבנן את\"ד נר\"ו.
ועפי\"ז תמה עמ\"ש הרשב\"א בחי' לגיטין בפרק המגרש דפ\"ג ע\"א עלה דאמרינן התם נענה ר\"ט ואמר הרי שהלכה זו ונישאת לאחיו של זה כו' לא נמצא זה גורם לעקור דבר מן התורה ובמאי אי בחוץ מישרא שרי אלא בע\"מ כו' וכתב הרשב\"א שם וז\"ל ואפילו אמר לה נמי הרי את מותרת לכל אדם ע\"מ שלא תנשאי לפ' מכאן עד ל' יום אין זה כריתות מה\"ט דילמ' מת הך דנשאת לו תוך אותם ל' יום ונאסרה ליבם זה כו' ואף על גב דבלא תנאו הכא אסורה עד ג' חדשים כו' ונמצא שאין תנאו מבט' כלו' מ\"מ ד\"ת מותרת לינשא לו מיד כו' אין זה כריתות האמור בתורה עכ\"ל וא\"כ יש לתמוה מה יענה הרב ז\"ל לההיא דחוץ מזנותיך דאמרן דמוכח דכל דבלא תנאו של זה המגרש כבר אסורה היא האשה אפילו שיהיה האיסור מדרבנן חשיב שפיר כריתות וכדאמרן וא\"כ ה\"נ כיון דבלא תנאו אסורה לינשא עד ג' חדשים ונמצא שאין תנאו מבטל דבר יותר ממה שהיא אסורה בלא\"ה אמאי לא חשיב כריתות גם אלו דברי מו\"ה נר\"ו.
ולק\"ד מקו' יש בראש לדחו' עיקר ראיה זו שהכרי' מעיקר מתני' לדעת רבינו ומהסוגי' לכ\"ע דנהי דלדעת רבינו אין איסור לעבד בבת חורין מן התורה מיהו מודה הוא דמן התורה אין קדושין תופסין בה ואין אישות לזה עם זה כמ\"ש בפ\"ד מה' אישות דט\"ו ובספי\"ד מה' איסורי ביאה וא\"כ משו\"ה חשיב כריתות דכיון דאלו התנה עמה ע\"מ שלא תנשאי לעבד ולנכרי דבלאו תנאו (לא) [הלא] לית לה נשואין ולא מטעם איסור אלא מטעמא דלא חייל בהו קדושין חשיב שפיר כריתות השתא נמי אע\"פ שאמר לה סתם חוץ מפ' ואסור לה [הנשואין] נמי אפ\"ה חשיב שפיר כריתות דהדבר תלוי בתנאי הנשואין דכל שאם התנה עמה תנאי דנשואין אין בתנאו ממש כיון דבלא\"ה אין בה נשואין השתא אין קפידא.
ובהכי יש לדחות גם מה שהכריח מהסגויי' דבעי חוץ מזנותיך דע\"כ לא חשיב שיור במתנה חוץ מזנותיך אלא דוקא במתנה כן על מי שיש עליה קדושין דחשיב שיור דזנות כשיור דנשואין וקרא קפיד שיכתוב לה גט כריתות כדי שתהיה מותרת בנשואין לכל דכתיב וכתב לה ספר כריתות והלכה והיתה לאי' אחר וכל ששייר לה עמו אפי' זנות בעלמא חשיב כאלו שייר לה עיקר נשואין בתנאו אבל בשייר לה זנות דעבד ונכרי דלית לה נשואין בהדייהו ובעיקר הנשואין אם שייר לה בהו לא חשיב שיור כיון דבלא\"ה הא לית לה נשואין בהדייהו אם כששייר לה עמו בזנות לא חשיב שיור כיון דבעיקר הנשואין לא חשיב שייור ויש להכריח דהכל תלוי בקדושין ונשואין שהרי קאמר תלמודא דאם אמר חוץ מזנותיך לאבא ולאביך דוקא הוא דלא שייר הא לאחר שייר ואף על גב שיהיה אחד מהנך דאיסורי לאוין דאף על גב דבלא תנאו הא אסירא להו חשיב שייור כיון דאם עבר וקידש קדושין תופסין בחייבי לאוין ולהכי אפי' דשייר לה בזנות לא חשיב כריתות כיון דבעיקר קדושין אם שייר לה בהו לא חשיבי כאלו אסרה עמהם בקדושין ובנשואין דלא חשיב כריתות ואף שמדברי רש\"י יש לגמגם בזה אפשר שהרשב\"א יסבור ויפרש כן ונוצל אותו צדיק מתמיהת מו\"ה נר\"ו ודוק ועוד י\"ל דסובר הרשב\"א ז\"ל דזנות דישראלית עם הנכרי כיון דבית דינו של שם גזרו אותו ונפקא לן מקרא דויאמר יאודה הוציאוה ותשרף חשיב כאיסור תורה כיון דנפקא לן מקרא ולהכי אף בשהתנה עם האשה חוץ מזנותיך דעבד ונכרי חשיב שפיר כריתות כיון דבלא\"ה אסירא מדאורייתא ועיין להר\"ן בפסחים בפ' כ\"ש ובע\"ז פ\"ב.
ואולם זו היא שקשה בעיקר דברי המש\"ל למה זה הוצרך ליישב קושייתו ע\"פ שי' האומרי' ספיקא דאורייתא לחומרא דאורייתא דע\"כ לא פליגי בהכי אלא היכא דליכא חזקה לילך בתר חזקה אבל כל דאיכא חזקה אזלינן בתר חזקה לכ\"ע וכמ\"ש הפ\"ח בי\"ד סי' ק\"י בכללי הס\"ס יע\"ש וכיון שכן הכא דאיכא חזקת אשת איש כל דמספ\"ל בגט זה אי חשיב כריתות או לא אזלינן בתר חזקה ומוקמינן לה בחזקת אשת איש כמו שהיתה ואחר מעט התבוננות אין זה מן הקושי דכיון דכי מספ\"ל אי תפסינן לשון אחרון או לשון ראשון לכל אחד מהצדדים יש בו כריתות דבאומרו בית אביך אם מת או מכרו יכולה ליכנס ובאומרו בית זה אם נפל וחזר ובנאו יכולה ליכנס אין בזה מקום לומר שנלך בתר חזקת אשת איש כיון דלכל אחד מהצדדים הוי כריתות והרב ז\"ל לא עלה על דעתו לומר דלא חשיב כריתות אלא מפני שחשב כיון דס\"ס היא אסורה ליכנס לעולם דמספקא אזלינן לחומרא דשתי הלשונות ואסורה ליכנס בין היכא שמת ומכרו ובין היכא שנפל ובנאו וכיון דמדאורייתא אסורה מס' לעולם לשיטת האומרים ספיקא דאורייתא מש\"ה לא חשיב כריתו' אבל לשיטת החולקים וסוברים שהיא מדרבנן אין מקום לומר שנלך בתר חזקה כיון שמה שהיא אסורה אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא לכל הצדדים יש בה צד התר ליכנס בבית זה או במת ומכרו או בנפל וחזר ובנאו ועיין עוד במ\"ש התוס' בכתובות בפ\"ב דכ\"ג ע\"א ד\"ה תניתוה כו'.
עוד כתב הרב מש\"ל וז\"ל שוב ראיתי דאף אליבא דהרא\"ש ז\"ל קשה דאכתי חשיב כריתות דאפשר יפול דהשתא לכל הצדדים מותרת לעבור על תנאה עכ\"ל והדברים תמוהים שהרי הוא כתב בתחילת דבריו דמה שהתוס' לא הוקש' להם מחלוקת אם מכר משום דס\"ל דאפי' דקי\"ל דאם מכרו מותר מ\"מ אם חזר וקנאה אסור בה ומש\"ה לא חשיב כיון שאפשר שיעבור זמן שיעבור על תנאה וא\"כ איך כתב כאן דמשום דאפשר דימכרנו חשיב כריתות ואין ספק שט\"ס נפל בדבריו וצ\"ל דאפשר שימות ויפול והדברים ברורים.
ודע שהרשב\"א והר\"ן בפרק המגר' כתבו לעיקר קושיית התוס' לדעת רבינו דכיון שאינה מותרת בו כל זמן שהוא של אביה אעפ\"י שאם מכרו או מת מותרת היא ליכנס בו מ\"מ במה שנאסר לה לא הותר לה דכל שמת או מכרו אין זה בית אביה שנאסר בו ולהכי לא קרינן ביה כריתות והרשב\"א דחה דבריו מדאמרינן התם בר\"פ המגרש בחוץ הוא דפליגי ר\"א וחכמים אבל בע\"מ מודו לר\"א דלאו שיורא הוא משמע דע\"מ דומיא דחוץ הוא שהיא אסורה לעולם וכגון דאמר לה ע\"מ שלא תנשאי לפ' לעולם ואפ\"ה קאמר דמגורשת יע\"ש ואיכא למידק דכיון דלדידיה משמע ליה דע\"מ דמודו חכמים דומיא דחוץ הוא א\"כ בהתנה עמה ע\"מ שלא תנשאי לאנשים הרבה נמי מודו חכמים דמגורשת דומיא דחוץ דקאמר ר\"א דל\"ד בהתנה בחוץ מפ' דוקא הוא דה\"ה נמי בחוץ מאנשים הרבה דזיל בתר טעמא וכ\"כ בתשו' התשב\"ץ החדשות ח\"א סי' ד' ד\"ט ע\"ב ובתשו' מהר\"י ן' חסון סימן ע\"ט דפ\"ג ע\"ב יע\"ש וכיון שכן לדידיה דהרשב\"א נמי תקשי מ\"ט דחכמים דמודו בהא שהרי הוא ז\"ל שם קיהיב טעמא בהתנה עמה ע\"מ שלא תלכי לבית אביך אמאי אינה מגורשת כיון שאפשר שיפול הבית ותהיה מותרת ליכנס בו משום דנפילה לא שכיחא אבל מיתה שכיחא יע\"ש, והשתא במיתה דרבים דלא שכיחא כדאמרינן בפ\"ק דיומא דמיתה דתרי ותלת לא שכיחא אמאי היא מגורשת כיון דדמי לנפיל' דלא שכיח וכל שכן הכא דלמיתה דרבים לכ\"ע דלא שכיח וכעת צ\"י ועיין להרב מכתב מאליהו דקע\"ט ע\"ג שעמד ע\"ד הרשב\"א ז\"ל הללו וכעת לא עמדתי היטב בדבריו.
ובעיקר הספק שנסתפק הרב שם באומר חוץ מפ' בזמן פ' אי הוי שיור או לאו עיין להותס' בפרק המגרש דפ\"ב ע\"ב ד\"ה אפי' וביבמות ד\"י ע\"א ד\"ה לעולם שהוק' להם אמאי לא תני י\"ו נשים פוטרו' צרותיהן אליבא דר\"א וכתבו דבפלוגתא לא קא מיירי ושוב הביאו דברי הירוש' שהקשו כן יע\"ש ואם איתא דבחוץ לזמן נמי מודו רבנן אמאי לא ק\"ל אליבא דכ\"ע ואפי' לרבנן דר\"א אלא ודאי דלא שנא ועיין בספר מוצל מאש בתשו' סימן פ\"ז שנשאל אם יש שום תיקון לדעת הרמב\"ן והר\"ן וסייעתן דס\"ל דאף בע\"מ פליגי ר\"א וחכמים להתנות לאשתו ע\"מ שלא תנשאי לפלוני מפני שראה בה כיעור עם זה האיש והשיב שיתנה עם שליח הולכת הגט שאם תנשא אשתו עם פלוני שיתבטל שליחותו שיודיענו השליח לאשה ונמצא שבעיקר הגט ליכא שום שיור והוא גט כריתות ותנאו קיים כיון שהוא בענין השליחות יע\"ש ודברי הירושלמי הלזו שהביאו התוס' הויין תיובתיה דא\"כ אמאי לא ק\"ל לרבנן נמי אמאי לא תני י\"ו נשים ומשכחת לה בכה\"ג ודוק." + ] + ], + [], + [ + [], + [ + "שורש אם נשאת לא תצא וכל \n מקום שאמרנו כו' אם נשאת לא תצא כו'. מצאתי כתוב למ\"ה המובהק מהר\"י נוניס וז\"ל ראיתי במכתב להרב המובהק כמהר\"ר בנימין הלוי ז\"ל שנסתפק בכל מקום שאמרו חכמים לא תנשא ואם נשאת לא תצא אם נתגרשה או נתארמלה אי צריכה גט מבעלה הראשון כדי להתירה להנשא לאחר יעש\"ב.
ולעד\"ן שדבר זה במחלוקת הוא שנוי ואמינא לה ממ\"ש רבינו פ\"ב מהל' יבום ה\"ב וז\"ל אם נתקדשה לכהן שהוא אסור בחליצה אינו חולץ לה וכו' גירשה הכהן או מת ה\"ז חולצת ואח\"כ מותרת לאחרים וכתב ה\"ה וז\"ל ודברי' נראין הן שהרי לא התירוה לו בלא חליצה אלא כדי שלא לאוסרה עליו וכיון שגירשה או מת אינה מותרת לאחרים בלא חליצה יע\"ש וריא\"ז בש\"הג פרק החולץ כתב דכיון שהותרה לכהן בלא חליצה אם מת הכהן אין מצריכין אותה חליצה דהואיל ואשתרי אשתרי יע\"ש, מיהו עיקר ספקו של הרב לא ידענא על מה אדניה הוטבעו שהרי בכל הני שהדין הוא שאם נשאת לא תצא כתב רבינו בדין שלפנינו דכותבין לה גט אחר כשר ונותנין לה והיא תחת בעלה כו' וא\"כ פשיטא ודאי דאי איתרמי מלתא שלא נתן לה גט בעודה תחת בעלה דצרי' ליתן לה אחר שנתגרשה ועיין בזה במ\"ש הרב משנה למלך ובס' בני יעקב דקמ\"ז ע\"ג." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש נטען על השפחה ונכרית וכן \n הנטען על השפחה ונשתחררה על נכרית ונתגיירה ה\"ז לא ישאנה וכו'. והמפרשים כתבו דאפי' ודאי בא עליה ולאו דוקא נטען ויש להסתפק בישראל שהמיר דתו ונשא גויה ואח\"כ נתגיירו הוא והיא אם מותרין לינשא ולכאורה נראה דדמי לנטען אמנם נראה דיש לחלק דדוקא בנטען ודוכוותא בביאת ודאי דהויא בצנעא איכא למיחש דדילמא לא נתגיירה אלא כדי לינשא בפרהסייא להתיר להם עריות ולעשות מאויים ולא יבצר מהם מה שיזמו לעשות משא\"כ בהמירו והרי הם נשואין בפרהסייא ואין בידם מעכב מנ\"ל לחוש לשמא לא נתגיירה אלא מסיבתו שלא לפרוש ממנו ומצאתי און לי ממ\"ש הרא\"ש ז\"ל בכתובות פ\"ק ד\"ג והתוספות שם ובסנהדרין פרק ן' סורר גבי אסתר דפרכינן והרי אסתר פרהסיא הויא ובפ' יו\"הכ בכל אלו המקומות הביאו מ\"ש ר\"ת שהתיר לאשת ישראל שנשתמדה ונשאת לגוי וגרשה בעלה ועשו שניהם תשובה ונתגייר הגוי והתיר אותה לינשא לאותו גר לפי שלא נאסרה לבועל באותה ביאה דביאת בהמה היא וחלקו עליו ר\"י וריב\"ם דביאת גוי היא ביאה לפוסלה לכהן ולאוסרה על בעלה והרא\"ש התיר מטעם דלא קרינן ונטמאה לגבי בועל היכא שבלא\"ה אסורה לו יע\"ש והשתא תקשי להו לר\"ת ולהרא\"ש מתני' דפרק כיצד דדל מהכא ה\"ט דאסורה לבעל ולבועל אכתי אסורה משום נטען ששנינו הרי זה לא יכנוס.
וראיתי להגהות מיימוניו' פי\"ח מה' א\"ב ד\"ב כתבו הך דר\"ת ושר\"י וריב\"ם חלקו עליו וסיימו ע\"ז ורבינו המחבר כתב כדבריהם בפ\"ו מה' גרושין אמנם לא מטעמייהו אלא מידי דהוי אנטען מן הנכרית ונתגיירה ולפיכך כתב דאם עבר וכנס אין מוציאין אותה מידו ע\"כ הנה העירו ז\"ל מהך דנטען על הך דר\"ת ודוק, ואמנם דבריהם תמוהים וכבר חזרו בהם בפ\"י דגרושין וז\"ל שם על מ\"ש הר\"מ שם הי\"ד וז\"ל וכן פר\"י והריב\"ם מטע' שאסורה לבעל אסורה לבועל ודלא כר\"ת ז\"ל שהתיר בכה\"ג אמנם לדבריהם משמע דאפי' כנסה יוציא ונראה שרבינו המחבר ר\"ל גוי ועבד הבא על בת ישראל פנויה ומשום לזות שפתים ודלא כמ\"ש עכ\"ל ומ\"מ אף לפי דבריהם שם משמע דבהך דר\"ת אית למיסר הך דנטען.
ואיברא דאם גוי בא על אשת איש וגרשה בעלה ואח\"כ נתגייר הגוי אף לפי דברי ר\"ת והרא\"ש דאין כאן איסור ונטמאה לגבי בועל מ\"מ ה\"ז לא יכנוס וכמ\"ש רבינו בפרקין דאפי' בפנויה ה\"ז לא יכנוס, אמנם באשת איש שנשתמדה והרי היא נשואה לגוי ודאי אין כאן חשש לאוסרה משום הך דנטען כיון דבלא\"ה היתה נשואה לו וכבר ראיתי למהר\"מ ן' חביב בפרק יו\"הכ גמגם עליה דר\"ת מהך דפרק כיצד בנטען וכתב דר\"ת בעבר ונשאה מיירי והרי אמרו גבי נטען דאם כנס לא יוציא יע\"ש והנך רואה דאשתמיט מיניה דברי הרא\"ש בפ\"ק דכתובות והמרדכי בפרק ן' סורר שכתבו להדיא שהתיר ר\"ת לישא אותה ולכתחי' מיירו וע\"כ לחלק כמ\"ש ואף שהג\"מיי השיגו הך דר\"ת עם ההיא דנטען דבריו מגומגמים וכמו שחזר בו בפ\"י מה' גרושין ואף דמ\"מ ס\"ל דבאשת איש יש לאסור הא מיהא אפי' לדברי ר\"ת מה\"ט ומינה לנ\"ד מ\"מ הישר הולך בעיניו יראה דרב המרחק ביניהם וע\"כ התיר ר\"ת לכתחי' ומינה בנ\"ד דאין כאן איסור ונטמאה שרי לכ\"ע ומ\"ש מהר\"מ ן' חביב דר\"ת איירי בדיעבד ליתא וכמדובר ואמנם עדיין יש לדחות ואין להכריע מנדון ר\"ת לנדון שלנו לפי מה שהעלינו לחלק בין נדון ר\"ת לההיא דהנטען דיש לאומר שיאמר דה\"ט דלא חייש ר\"ת משום הך דהנטען משום דאיירי בנתגייר ועדיין הבעל חי ולא נתגרשה ואמטול הכי התיר לישא אותה אותו גר דליכא למיחש ללזות שפתים שהרי הוא יודע שאי אפשר לישא אותה דאגידא גבי בעלה ואפשר שלא יגרשנה ומוכרח הדבר שלא ע\"ד כן כדי לקחתה נתגייר ולהכי שרי ליה ר\"ת לישא אותה כשגרשה בעלה ואה\"ן דאם נתארמל' בעודו גוי ואח\"כ נתגייר וכמו בנ\"ד דישראל שנשא גויה ונתגיירו דיש לחוש דלא נתגייר' אלא מסיבתו ובישראלי' שהמירה ונשאת לגוי יש לחוש דלא נתגיירה אלא מסיבתו וכההיא דהנטען על השפחה ונדון ר\"ת ז\"ל שאני ודוקא." + ], + [], + [], + [ + "שורש אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות\n המגרש \n את אשתו וחזר ובעלה בפני עדים קודם שתנשא לאחר כו' שחזקה היא שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכו'. ע\"כ. עיין בתשו' מהריט\"ץ סימן רמ\"ז שכתב בשם מרן ב\"י בא\"ה סי' קמ\"ח שכתב וז\"ל ונראה שגם היא צריכה לראות את העדים דאל\"כ אמרינן דמשום דידעה דקדושין בלא עדים לאו כלום היא להכי נתייחדה עמו לשם זנות וכו' וכתב ע\"ז מהריט\"ץ וקל\"ט דקאמר דגם היא צריכה לראות את העדים ואמאי בשלמא הוא ניחא אבל היא מאי אירייא אפילו היא תבעל לשם זנות כיון שהוא בועל לשם קדושין מה לנו ולכוונתה תדע שכן הוא דאי לא תימא הכי אם כן קשה דאמרינן בגמרא אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואם כדבריך היא גם כן בעינן שלא תבעל לשם זנות אלא ודאי דלא חיישי' לה כלל כל ששותקת ואינה מוחה יע\"ש מבואר יוצא מדבריו דמשמע ליה דלשון דאין אדם עושה בעילתו כו' בא למעט אשה וק\"ט שמצינו בכמה מקו' להפך דאשה בכלל אדם כמו גבי אין אדם מוריש שבועה לבניו ואש' בכלל וכן גבי אין אדם מע\"ר וכן גבי אין אדם משקר בשעת מיתה וכן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו וכן בכמה מקומות ועיין בס' בני חיי א\"ה סימן ל\"ח שכתב להפך ועיין לקט הקמח א\"ה ד\"צ ע\"ג שנסתפק בזה ובדקפ\"ט ע\"ג החליט הדבר דדוקא באיש אמרי' כן ולא באשה ועיין בס' יד מלאכי בכללי הדינים אות רנ\"ג." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש נשים מסיחות לפי תומן והכל \n נאמנים להעיד חוץ מחמש נשים כו'. הנה בענין החמש נשים שאינן נאמנות להעיד בעגונא דאתתא נסתפק הר\"מ ן' חבי\"ב בס' עזרת נשים ס\"ק ל\"ח אם הם נאמנות במסל\"ת והעלה הדבר בס' יע\"ש ואנכי לא ידעתי אמאי לא פשיט לה מדברי הריב\"ש בסי' ש\"פ שהביא ראיה לסברתו דלא בעי' במסל\"ת קשר דברים מהא דפריך ודילמא שד הוא ודילמא צרה היא ולא פריך ודילמא גוי הוא ש\"מ דכל שאמר הגוי מת מל\"ת הוא והביא הרב דברי הריב\"ש הללו ואף ע\"פ שהרב ז\"ל שם דחה ראיה זו מ\"מ הריב\"ש ז\"ל המאשרה ומקיימה לראיה זו ע\"כ דס\"ל דהנהו ה' נשים אף ע\"פ שהן מסיחות ל\"ת אינן נאמנות וכיון שהרב ז\"ל סבור כן ולא מצינו שום חולק עליו בדבר זה מי זה יערב אל לבו לחלוק עליו ואדרבא על הרב עטיאש יש לתמוה שלא הביא דברי הריב\"ש לסייע סברתו ועיין למרן החביב בסי' י\"ז הג\"הט אות רע\"ה, גם מה שדחה הרב ז\"ל למה שכתב מהר\"י הלוי לחזק הוכחת הריב\"ש דמ\"ש הרלב\"ח בפשיטות דבתרוצא דתנא דבי ר\"י דבשעת הסכנה כו' מתרצא נמי קושיא דדילמא גוי הוא דזה אינו אלא לדעת רבינו וסיעתו כו' אבל לדעת שאר הפוסקי' דס\"ל דהא דבי ר\"י לא מייתי לא אלא לתרוצי ההיא דדילמ' צרה היא ולא לגבי שד דשכיח כו' דא\"כ ה\"ה גבי גוי לא מתרצא בהכי.
עוד כתב הרב דאפי' לדעת שאר הפוסקים נמי דלשד חיישינן היינו משום דשכיחי אבל גוי לא שכיח שילך עצמו ויעלה לראש ההר ויאמר פ' מת וילך ויסתר משם דהוי מילתא דלא שכיח כלל שיעשה כל כך עורמות הגוי ועוד נר' דאם איתא דגוי הוא והוא מכיר בדת יאודי דאין מקבלין עדות גוי לפיכך עלה לראש ההר ואמר איש פ' מת ונסתר משם כדי שיקבלו עדותו למה ליה להטריח עצמו לעלות לראש ההר לומר כן ילך בתוך העיר כו' יע\"ש אני בעניותי איני מכיר ראייות אלו דמי גילה לו להרב דחששת גוי דחיישי' שאמר כן הוא דחשש לקלקלה ולהכי עלה לראש ההר ונסתר דאנן הכי קא ק' לן ודילמא גוי הוא שהיה בראש ההר והיה דרכו בראש ההר ודרך הילוכו למקומו רצה לגלות דבר זה שלא היה ידוע לבני העיר ולא שהיה דרך עורמה ותחבולה אלא שאם כונתו להגיד הדבר דרך עדות אנן לא מהימנן ליה ואם כוונתו לספר הדבר כדרך המספרים הוי מסל\"ת ומהימן, וע\"ז הביא הריב\"ש ז\"ל ראיה שאם כדברי האומרים דדברי' אלו בלי קשר לא הוי מסל\"ת א\"כ תיקשי אמאי לא פריך ודילמ' גוי הוא וכוונתו להגיד הוא ולא מהימן אלא ודאי דבלי שאלה הוי מסל\"ת ומהימן ודוק.
עוד כתב הרב הנז' ע\"ש מוהר\"י הלוי ז\"ל דראית הריב\"ש הוא מדפריך ודילמא צרה היא דהוי מילתא דלא שכיח' כיון דמיירי דלא ידעינן ליה דהוה ליה צרה אלא דחיישינן דילמא בעלה נשא אשה מעיר אחרת ובא עתה לקלקלה כמ\"ש רש\"י וז\"ל ודילמא צרה הואי שנשא אשה במקום אחר ובא לקלקלה והלכה לה ע\"כ וא\"כ אדפריך מצרה דלא שכיחא לפרוך מגוי דשכיח טפי מצרה ע\"כ וע\"ז כתב הרב הנז' דאחר המחילה לא ידענא מנ\"ל למ\"ש רש\"י דנשא אשה במקום אחר היינו דלא ידעינן שנשא אשה במקום אחר אלא מספיקא חיישינן להכי דאפשר דמ\"ש רש\"י ז\"ל דנשא אשה במקום אחר היינו דידעינן ודאי שנשא אשה במקום אחר ותו דאם כן הוה ליה ספק ספיקא דאע\"ג דאינו מתהפך לא חיישי' להכי לדעת רוב הפוסקים כו' עכ\"ל, ואחר שאלת מחילות רבות הראויות לפי כבודו לא אדע שכו'ל לפי דבריו למה לו לרש\"י לומר שנשא אשה אחרת במקום אחר ולא שנשאה במקומו ובעירו והי\"ל לרש\"י לו' שנש' אשה אחרת סתם יהיה במקום שיהיה כיון דכל עיקר כוונת רש\"י אינו אלא להשמיענו דקו' ודלמא צרה היא אינו אלא כשידענו בודאי שנשא צרה אחרת ומדכתב במקום אחר ש\"מ דכוונתו לומר דאפי' כשידענו שלא היה לו אשה אחרת במקומו דילמא נשא אשה אחרת במקום אחר וזה ברור ומבואר בכוונת רש\"י ז\"ל וא\"כ יפה השיב מוהר\"י הלוי ז\"ל ומ\"ש דא\"כ ספק ספיקא עיין למרן החבי\"ב בהג\"הט אות צ\"א שכתב דבעדות עגונא איכא כמה מרבוותא דחיישי לומר דאפילו איכא כמה ספיקות כולהו כחדא ספיקא דמו כיון שהספק הוא אם אמת היה שמת בעלה או לא היה אמת יע\"ש ואין ספק שרש\"י ז\"ל סובר כן א\"נ ס\"ל דבעינן ס\"ס המתהפך וליכא.
עוד ראיתי להרב הנז' בדל\"ה ע\"א הביא פי' רש\"י וכתב וז\"ל ולכאורה משמע דהקושייא היא אף ע\"ג דידעינן דלית לה צרה ניחוש דילמא נשא אשה במקום אחר ויראה דנפקא ליה לרש\"י ז\"ל מדפריך ודילמא צרה הואי ולא אמר דילמא צרה היא ולפ\"ז כדתריץ בגמ' דלא חיישינן לצרה אפשר לומר דלא חיישי' להך חששא רחוקה אבל אי ידענו בודאי דיש לה צרה י\"ל דחיישינן שמא בא לקלקלה אך לא ראיתי להפוסקים חלקו בזה משמע דס\"ל דאין לחוש אפי' ידעינן דאית לה צרה יע\"ש ולא ידעתי מה היתה ספיקו של הרב בזה דודאי כשפי' רש\"י דהקו' היא דילמא נשא אשה אחרת במקום אחר כוונתו לומר וכ\"ש בשידענו שהיה לה צרה דתיקשי לן טפי דאיכא למיח' לצרה וכיון שכן כי תריץ תלמודא דבשעת הסכנה כותבין ונותני' על שתיהם קמתרץ דבין שידענו שהיה לה צרה בין שלא ידענו לא חיישינן להכי דאם כשידענו שהיה לה צרה חיישי' היכי סתם לן תנא דמתני' דע\"פ בת קול משיאין כיון דכל דאית לה צרה חיישינן אלא ודאי דאף בכה\"ג לא חיישינן ומה מקום לספיקו של הרב ז\"ל וצ\"ע.", + "ואפלו \n גוי המסיח לפי תומו נאמן ומשיאין על פיו כו'. כתב מוהרח\"ש בקו' עגונא דאתתא ד\"ג ע\"א דבעדות גוי מפי גוי כל שלא העיד הגוי השני שהראשון היה מסל\"ת לא תלינן להקל ולומר שהיה מסיח ל\"ת אלא צריך שהגוי הב' יאמר בפירוש שהראשון היה מסל\"ת ודקדק כן מדברי הר\"ן בתשו' ע\"ש וק\"ט דבדט\"ו ע\"א משמע מדבריו דדוקא כשידענו שהראשון לא היה מסל\"ת אז הוא דחש הר\"ן להחמיר אבל בסתמא תלי' להקל שכתב שם וז\"ל ועוד דהרא\"ם לא תלה להקל אלא מפני שהיה הדבר ספק אם הראשון היה מסל\"ת יע\"ש ותו ק\"ל טובא דבד\"ג כתב הרב שגם מוהרי\"ק סובר דגוי מפי גוי בעינן שיגיד שהראשון היה מסל\"ת ולא ע\"י שאלה ולזה הסכים בדט\"ו ואלו בדי\"ב ע\"ד כתב וז\"ל ואע\"ג דע\"י שאלה דאמרי' דלא חשיב מסל\"ת היינו דוקא ע\"י ישראל ולא ע\"י גוי מ\"מ כיון שהשופט כו' וזה הפך מה שהסכים הוא בדט\"ו דאף על ידי שאלת גוי לא הוי מסל\"ת יע\"ש ועוד במה שהכריח בדט\"ו מדברי הר\"ן ז\"ל הפך מ\"ש הרב ת\"הד דע\"י שאלת גוי נמי לא חשיב מסל\"ת ממ\"ש הר\"ן בתשו' דגוי מפי גוי צריך שיגיד שהראשון היה מסל\"ת יע\"ש, וזה מנין לו שחולק על הרב ת\"הד שאף הרב ת\"הד סבור דצריך שיגיד שהראשון לא אמר הדברים דרך התפארות דלפי זה לא חשיב מסל\"ת ואפשר שזו ג\"כ כוונת הר\"ן ז\"ל אבל אם היה ע\"י שאלת גוי אפשר דאף הר\"ן מודה דלא חשיב מסל\"ת ועכ\"ז צ\"ע כעת.
ודע שהריב\"ש בסי' שע\"ז חלוק על הר\"ן ז\"ל בענין מסל\"ת וס\"ל דאפילו אמר הגוי הדברים בלי סיפור דברים לפניו ולאחריו אלא סתם פ' מת דייו והרבה ראיות לדבר ואחת מן הראיות הוא מהא דאמרינן בפרק כל הגט שמע מקומנטריסין של גויים איש פ' מת לא ישאו את אשתו ופרכינן דכל ע\"י מסל\"ת נאמן יע\"ש דמשמע מינה דאע\"פ שלא אמר אלא מת לבד בלי קשר דברים מקרי מסל\"ת ומהרד\"ך ומהרח\"ש והלח\"מ בפי\"ג מה' גרושין ובס' בני דוד בחי' סי' ס\"א לא ראו דברי הראשונים הללו ובס' בני משה סי' י\"ז דל\"ז ע\"ג ישב עוד לזה דערכאות הגויים הוה ס\"ד דמהני טפי משום דלא משקרי שהרי שטרו' העשויים בערכעותיהם כשרים יע\"ש, ולע\"ד יראה עוד דתלמודא לפי הס\"ד הוה משמע ליה דאדרבא כיון שערכעו' של גויים עיקר עדותם משום התפארות הם המדברים לא חשיב מכוין לעדות שהרי כונתם הוא להודיע שדינם דין אמת ובכן אין כאן מסל\"ת וע\"ז חדית תלמודא דכיון דעיקר עדותן הוא להודיע שדינם דין אמת אדרבא כיון דשייכי בה לא מהני וזה נכון וחריף לע\"ד." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות גירושין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Nashim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..b1ca541d47962d5b97aa14691333ee757e1dc083 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,102 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Nashim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [ + "שורש בני בנים הרי הם כבנים זה \n שנאמר בתורה ובן אין לו אחד הבן ואחד הבת או זרע הבן או זרע הבת הואיל ויש לו זרע מ\"מ כו' אפי' היה לו זרע ממזר כו'. הכי איתא ביבמות ד\"ע ת\"ר וזרע אין לה אין לי אלא זרעה זרע זרעה מניין ת\"ל וזרע אין לה מ\"מ אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין ת\"ל וזרע אין לה עיין עלה והא אפיקתיה לזרע זרעה זרע זרעה לא אצטריך קרא בני בנים הרי הם כבנים הנה התוס' בפ' י\"נ דקט\"ו ד\"ה בן הבת וביבמות דכ\"ב ע\"ב ד\"ה בן אין לו כתבו דלא אמרינן בני בנים הרי הם כבנים אלא דוקא היכא דכתיב זרע ולא היכא דכתיב בן כיבום ונחלה דכתיב ובן אין לו וכ\"כ הריטב\"א ז\"ל בסוגיין ולקמן בס\"פ האומר גבי קרא דכי יסיר את בנך לפי' רש\"י והריטב\"א ז\"ל שם מוכח דאף לבן הבן קרי רחמנא בנו הפך מ\"ש הריטב\"א ז\"ל בסוגיין והכי מוכח נמי מאותה שאמרו בפ' שני שעירי דס\"ו ע\"ב גבי קרא דהאומר לאביו ולאמו לא ראיתיו אלא שיש לומר שאף הם ז\"ל לא כתבו כן אלא היכא דאפשר לפרש קרא בבנו דוקא לא מפרשינן נמי בבן בנו אבל התם דאי אפשר לפרש קרא אלא בבן בנו דוקא ולא בבנו ע\"כ לפרש הכי ועיין בס' גופי הלכות באות הב' ובספ' נאות יעקב יע\"ש.
והנה התוס' ז\"ל בפ' י\"נ הוקשה להם דכיון דאין ב\"ב בכלל בן א\"כ מנ\"ל גבי יבום דב\"ב פוט' מן היבום דדרשת דאין לו עיין עליו אצטריך לרבות ממזר ותירצו דשקולין הם ויבואו שניהם שוב ראיתי להתוספות שם בדקי\"ט ע\"א ד\"ה כיון שהוק' להם דמנ\"ל גבי יבום דבת פוטר דדרשת דאין לו הא אצטריך לרבו' ממזר ותי' דשקולים הם והוק' להם מסוגיין דהוצרך לשנויי דז\"ז לא איצטרי' קרא ותי' דז\"ז פסול עם ז\"ז כשר אינן שקולין אבל זרע פסול עם ז\"ז כשר הם שקולין ותלמודא בסוגיין ז\"ז פסול קאמר כמו שכתבו התוס' בסוגיין יע\"ש אלא דאכתי קשה לפי דבריהם מנ\"ל ז\"ז פסול שיפטור מן היבום דהא ודאי פוט' הוא מן היבום וכל כי האי לא שמעינן מקרא אלא דוקא ז\"ז כשר ואפשר דכיון דבמילת בן שמעינן אפילו פסול כמ\"ש התוס' שם בא\"ד וביבמות דכ\"ג וגבי יבום דוקא אצטריך רבוי דאין לו כי היכי דלא נילף אחוה אחוה מבני יעקב א\"כ השתא דמרבינן מקרא דאין לו אפי' ממזר ה\"נ שמעינן ז\"ז פסול דע\"כ לא כתבו התוס' דלא מרבינן מקרא דאין לו ז\"ז פסול וז\"ז כשר אלא דוקא גבי קרא דוזרע אין לה ולמאי דס\"ד דב\"ב לאו כבנים דכיון דבכלל זרע לא נכלל זרע פסול אלא ז\"ז לית לן לרבויי תרתי ז\"ז ואפי' פסול אבל גבי קרא דובן אין לו דבכלל בן הוי אפי' פסול כי מרבינן מאין לו בני בנים אף פסולים במשמע ואע\"ג דגבי יבום הא אצטריך קרא אחרינא לרבות ממזר ולפ\"ז הו\"ל כאילו כתיב זרע לא היא דכיון דלא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא תרתי שמעינן מיניה.
עוד מבואר מדברי התוס' שם בפ' י\"נ דקט\"ו וביבמו' דכ\"ג דבמילת בן בכלל אף זרע פסול משא\"כ במילת זרע ואיכא למידק מההיא דפ' ד' מיתות דמייתו התוס' שם בריש דבריהם גבי מעביר בנו ובתו באש דקאמר תלמודא תנא פתח מכי מזרעו וסילק בתתו מזרעו ומשני תנא דרישא אחרינא דריש זרעו אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין ת\"ל בתתו מזרעו וכתב רש\"י ז\"ל דקרא יתירא הוא דלא הו\"ל למכתב בתתו מזרעו דהא במעביר מזרעו משתעי אלא להך דרשא אתא יע\"ש והשתא לפי דבריהם ל\"ל קרא יתירה דהא מקרא דלא ימצא בך מעביר בנו ובתו שמעינן ליה כיון דבכלל בן אף פסולים במשמע ויש ליישב ודוק ודע שדברי התוס' ז\"ל הללו נראין כסותרין למ\"ש הם עצמן לקמן בפ' האומר דס\"ו ע\"ב ד\"ה ולזרעו כו' וז\"ל בריש מכלתין אמרינן וזרע אין לה אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין תלמוד לומר אין לה משמע דלשון זרע לא משמע אלא כשר והכא מרבינן מקרא דולזרעו אחריו אפי' זרע פסול וי\"ל דשאני הכא דולזרעו מיותר דהוה מצי למכתב ולבניו שהרי בבנות לא שייך ברית כהונה ולכך דרשינן מיניה אפילו זרע פסול אבל התם אינו מיותר שהרי התם יש לו בת כמו בן עכ\"ל.
מבואר יוצא מדבריהם אלו דאי הוה כתיב ולבניו לא הוה שמעינן זרע פסול וזה הפך מ\"ש בשני המקומות הנז' דגבי מילת בן שמעינן אף זרע פסול ועיין בס' בתי כהונה חלק בית אבות דכ\"ט ע\"ב עמד על דברי התוספות ז\"ל הללו דפרק האומר לישב מה שהקשה על דבריהם מוהר\"ח עשאל ז\"ל מאותה שאמרו בספרי גבי קרא דדבר אל הכהנים בני אהרן יכול חללים ת\"ל הכהנים דמוכח מיניה דאפי' חללים בכלל בנים אלמל' מילת הכהנים דמיעטינהו יע\"ש, והרב ז\"ל שתי דרכים לפניו גם זה לעומת זה אמרתי אעלם על דל שפתי בדר' קצרה האחד בא לו דע\"כ לא אמרינן דאפי' פסול נכלל בכלל בן אלא כשהכתוב הוצרך ליכתוב מילת בן לשום דרשא כגון למעט בנות או כההיא דיבום ונחלה אז אמרינן דאפילו פסולים במשמע ולכך גבי קרא דדבר אל הכהנים בני אהרן דאצטריך למעט בנות הוה ס\"ד לרבות חללים אלולי מילת הכהנים דמיעטינהו אבל גבי קרא דולזרעו אחריו שאף אלו היה אומר ולבניו הוה מיותר דמהיכא תיתי למעט בניו עד דהוצרך קרא לרבויינהו ולמעט בנות לא אצטריך כמ\"ש התוס' שהרי בבנות לא שייך ברית כהונה ע\"כ הוה אמרינן דאתא למעט זרע פסול את\"ד, הדרך השני הוא הפך מן האמור דע\"כ לא אמרינן דבכלל בן נכלל אף זרע פסול אם לא כשאי אפשר לומר דוקא כשר ולא פסול או היכא דליכא למימר דאתא למעט בנות דאז משו' יתורא אמרינן דאתא לרבות זרע פסול ולכן גבי קרא דדבר אל הכהנים בני אהרן דאי אפשר לומר דאתא למעט חללים דהא שמעינן ליה ממילת הכהנים דמשמע כשרים ולא פסולים הוה ס\"ד לומר דאדרבא אתא לרבות חללים אלולי שדרשו למעט בנות וז\"ש יכול חללים כלומר בתר דכתיב הכהנים דמיניה ממעטינן חללים יכול נדרוש ממילת בני אהרן לרבות חללים דאי אתא קרא למעטינהו הא שמעי' ליה ממילת הכהנים ת\"ל הכהנים כלומר וכיון דמילת הכהנים מורה להפך סברא הוא למדרש מילת בני למעט בנות ולא לרבות חללים ועיין בספר משכנות יעקב דקע\"ז ע\"ב מיהו לפי דרך זה דברי התוס' דבתרא ודיבמות אינן מן הישוב שהרי התם אין מלת בן מיותר ואפ\"ה כתבו דאף זרע פסול במשמע והראשון עיקר.
וסבור הייתי לומר דהכא ודאי אי הוה כתי' ולבניו לא הוה שמעינן אלא דוקא כשרים ולא פסו' דע\"כ לא אמרינן דבכלל בן שמעינן אפי' פסו' אלא היכא דלית לן גילוי מלתא לומר דוקא כשר ולא פסו' דמסתמא אמרינן דאפי' פסו' במשמע אבל היכא דאית לן גילוי מלתא לומר דדוקא כשרים ולא פסו' ודאי דלא מרבינן פסו' בכלל בנים והכא כיון דחללים מחולל קרינהו רחמנא שנתחללו מקדושת כהן כמ\"ש רש\"י מהיכא תיתי לרבות בכלל בנים אפי' פסו' ולכך אי לאו דזרעו מיותר לא הוה שמעינן פסו' אפי' להיכא דעבר ועבד כיון דאית לן גילוי מלתא דאין פסו' במשמ' משא\"כ גבי קרא דבני אהרן דמשו' דמיותר הוא הוה ס\"ד לרבות חללים אבל הא ודאי ליתא דא\"כ לפום מאי דלא אסיקו אדעתייהו התוס' דקרא דולזרעו מיותר אמאי לא קשיא להו נמי הכי דאפילו אם נאמר דבכלל זרע שמעינן אפי' פסו' הכא דאית לן גילוי מלתא ודאי אין פסולים במשמע ועוד דאף אי הוה כתיב ולבניו אמאי אינו מיותר וכמש\"ל ע\"ש הרב בתי כהונה ז\"ל בדרכו הא' ועיין בס' קרית ספר להר\"ב קאזיז יע\"ש.
והנה הרשב\"א בחידושיו יישב עיקר התוס' שם בפ' האומר וז\"ל ומסתברא דלא מקרי זרע פסו' אלא פיסו' קהל כגון נתין וממזר והנהו אצטרי' לרבויינהו מזרע אין לה עיין עליה אבל פסולי כהונה זרעו מקרי ומש\"ה מרבינן ליה הכא מזרעו דמשמע כל זרעו בין מיוחס כמוהו בין שאינו מיוחס כמוהו יע\"ש ומורי הרב המובהק יצחק נוניס הי\"ו תמה על דבריו מההיא דפרק הערל דע\"ד ע\"ב דאמרינן בהדיא חללה לאו זרע אהרן יע\"ש וע\"ש בחי' הרשב\"א ויש ליישב קצת דהתם שאני דכתיב זרע אהרן ופסולי כהונה ודאי דלאו זרעו של אהרן מיקרו דשם אהרן על קדושת כהונה שנתקדש בה אהרן הכהן וכאילו כתיב זרע כהן דמורה בהדיא דמי שאינו בקדוש' כהן אינו בכלל אבל הכא דכתי' ולזרעו ואין שום כינוי של שם הכהונה ודאי דאף זרע פסול במשמע שהרי זרעו הוא אלא דבקדושת כהונה אינו מקודש כשאר זרעו הכשרים עיין בבכורות פ' מעשר בהמה דנ\"ו ע\"ב.
והנה בהך מלתא דכתיבנא דבני בנים הרי הם כבנים אמרינן ביבמות דס\"ב ע\"ב מנא האי מילתא דאמור רבנן בני בני' הרי הם כבנים אילימא מדכתיב הבנות בנותי והבנים בני אלא מעתה והצאן צאני ה\"נ אלא דקנית מנאי ה\"נ דקנית מנאי אלא מהכא ואחר בא חצרון אל בית מכיר אבי גלעד כו' ופרש\"י מנא הא מלתא וכו' אבני בתו קאי דבן בנו פשיטא לן יע\"ש ושמעתי מקשים למה לא פשיט ליה מקרא דכתיב בתורה בפ' וירא גבי לוט עוד מי לך פה חתן ובניך ובנותיך ופרש\"י ובניך בני בנותיך וכתב הרא\"ם שהכריח מדכתיב חתן תחילה יע\"ש ולא ק\"מ דרש\"י לפום קושטא דאית לן קרא דחצרון פי' כן אבל אי לאו קרא דחצרון לא הוה מצי יליף מהאי קרא דחתן ובניך כו' דאפשר דבניך ממש קאמר ונקט חתן תחילה משו' שהיו גדולים ואח\"כ נקט הקטנים שהם הבנים ואף דלפו' קושטא דלא היו בנים ללוט מ\"מ אפשר דאם יש לך קאמרי א\"נ אפשר שהיו לו ולא רצו לצאת ונאבדו ודוק." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש כיון דאהדריה אהדריה לאיסוריה קמא הכונס \n את יבימתו נאסרו צרותיה עליו כו'. עיין בספר פרשת דרכי' בדרך מצותיך דס\"ט ע\"ג שהקשה על רבינו וז\"ל וא\"ת הרי כתב הרמב\"ם הכונס את יבמתו נאסרו צרותיה עליו ועל שאר אחין ואם בא הוא או שאר אחין עליה ה\"ז עובר בעשה שנאמר יבמה יבא עליה ולא עליה ועל צרתה ע\"כ ואמאי לא אמרינן כיון דמיעטא הכתוב משום דכתיב עליה תחזור לאיסורא קמא דחייב כרת דומיא דאיילונית ודוכוותא ועיין במה שתי' הוא ז\"ל ועיין במ\"ש בפ\"א מה' אישות הל\"ח במ\"ש בספר מש\"ל יע\"ש ולע\"ד נראה דהא לא קשיא ע\"פ מ\"ש התוס' בפ\"ב די\"ט די\"ב והביא דבריהם הרב ז\"ל שם דנדרים ונדבות בי\"ט ליכא איסורא בהו אלא איסור עשה דוקא מטעמא דכיון דהותר אוכל נפש אף נדרי' ונדבו' בכלל מטעם מתוך וכי הדר אפיק קרא דנדרים ונדבות בקרא דלכם ולא לגבוה ליכא אלא עשה בלחוד כיון דהות' מעיקרא בהדיא ולא אמרינן הכא כיון דאהדריה אהדריה יע\"ש ה\"נ גבי יבמה כיון דהותרה יבמה משום להקים לאחיו שם כל היבמות והצרות הותרו וכיון דהדר ואמ' עליה לאסור הצרות ליכא אלא לאו הבא מכלל עשה דומיא דנדרים ונדבות ועדיפא מינה הוא הא דיבמ' דכיון דמעיק' כי נפלו שתיהן לפניו כל אחת ואחת הותרה עד שייבם א' מהן וא\"כ הרי הותרה לגמרי דבאורייתא אין ברירה וכיון שכן ודאי לא אמרינן הכא כיון דאהדריה אהדריה ודוק." + ], + [], + [], + [], + [ + "שורש לא חיישינן למיעוטא לפיכך \n יבם קטן שבא על יבימתו וכו' אבל אינו חולץ עד שיגדל ויבדק שהרי איש כתיב בפרשה לענין חליצה. הנה ביבמות דס\"א אפליגו ר\"מ וחכמים גבי קטן וקטנה כו' לא חולצין כו' דר\"מ חייש למיעוטא וכן בנידה ר\"פ בנות כותים חייש ר\"מ למיעוטא דחזיין וכן בר\"פ כל הצלמים גזר כל המקומות אטו מקומו וכן גבי יין של כותים חייש למיעוטא כדאיתא בפר\"ק דחולין ד\"ו יע\"ש והתוס' בפ\"ק דחולין די\"ב ד\"ה פסח וכו' משמע להו דל\"ח למיעוטא אלא מדרבנן ובהכי ניחא דלא פריך התם תלמודא לר\"מ דחייש למיעוטא היכי אזלינן בתר רובא גבי פרה אדומה ושעירי יו\"הכ וכבוד אב ואם דמהנהו מייתי ראיה התם דאזלינן בתר רובא ולא פריך אלא לר\"א דמייתי ראיה מאכילת בשר דלר\"מ היכי אכיל בשרא יע\"ש משום דאף ר\"מ אזיל ומודה דמדאורייתא ל\"ח למיעוטא אבל בפ' כס\"ה דפ\"ו ע\"ב ד\"ה סמוך מיעו' ובנידה די\"ח ד\"ה מיעוטא נסתפקו בזה לר\"מ אם הוא דאורייתא או דרבנן וצ\"ל דה\"נ הו\"מ למיפרך מכל הנהו ודוק.
והנה התוס' בר\"פ כל הצלמים כתבו דאע\"ג דאנן לא קי\"ל כר\"מ דחייש למיעוטא במיעוט המצוי קי\"ל כרשב\"ג דחייש והלכך אע\"ג דרוב נשים אינן מפילות כיון דמיעוטא דמפילות מצוי הוא חיישינן ומשמע מדבריהם דג' מחלוקות בדבר דלר\"מ אפי' במיעוט שאינו מצוי חיישינן ולרבנן דר\"מ אפי' במצוי ל\"ח ולרשב\"ג במצוי חיישינן יע\"ש וקשה דבר\"פ בנות כותים קאמר תלמודא דכי חייש ר\"מ למיעוטא היינו במיעוטא דשכיח אבל במיעוט' דלא שכיח לא חייש ואפשר דמיעוט דמצוי שכיח יותר אך קשה דבר\"פ האשה בתרא מדמי תלמו' מיעוטא דנפלים למיעוטא דאיילונית דמוקי למתני' כר\"מ דחייש למיעוט' דאיילונית גבי קטן וקטנה לא חולצין ולפי דבריהם דמיעוטא דנפלים מצוי וחיישינן הו\"מ לאוקומה למתני' אפי' כרבנן ומשום דמיעוטא דנפלים מצוי חיישינן וצ\"ל דמשמע ליה לתלמודא דמיעוטא דאיילונית ודנפלים כי הדדי נינהו וכי היכי דרבנן לא חיישי לההוא מיעוטא לא חיישי נמי הכא וא\"כ לפום מאי דקי\"ל כרשב\"ג דמיעוטא דנפלים מצוי וחיישי' ה\"נ גבי קטן וקטנה חיישינן כר\"מ וזה לא שמענו דתיקום הלכתא כר\"מ בהא והדבר צ\"ת." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "בד\"א שנתכוון לבעול. וראיתי להרב מ\"ל בפרקין שכתב וז\"ל נסתפקתי בהא דקי\"ל ביבמה אינו קונה אלא בביאה כמאמר הכתוב יבמה יבא עליה וקי\"ל דבין שוגג או מזיד קנה אי בעינן בביא' זו עדים דומייא דקידושי' דקי\"ל המקדש בלא עדים אין קידושיו קידושי' או דילמא כי היכי דגזרת הכתוב הוא ביבמה דאפילו שהיו שניהם שוגגים או אנוסים ואפי' הית' היא ישנ' קנה ה\"נ נימא דביבמ' אפילו דליכא עדים קנה וכו' והביא ראי' ממ\"ש השה\"ג בס\"פ בית שמאי שכתב בשם ריא\"ז דצריך עדים יע\"ש ועיין בתשובת הרשב\"א ז\"ל בח\"ד הנדפס עתה מקרוב בסימן שכ\"ח שנסתפק בזה ופשיט ליה היפך דאין צריך עדים ואייתי בידיה משנה ערוכה יבמה שאמרה לא נבעלתי וממאי דקאמר עלה בגמרא יע\"ש.", + "שורש יבמה אי בעי עדים בביאה במד\"א \n שנתכוון לבעול כו'. והנה הרמ\"ל עלה ונסתפק אי בעינן עדים בביאת היבם כי היכי דבעינן עדים גבי קדושין ואם בא עליה שלא בעדים אפי' שניהם מודים לא קנאה או דילמא כיון דגבי יבום אפילו בא עליה בשוגג או אנוס קנאה ה\"נ לא בעינן עדים ושוב כתב שמצא לריא\"ז בשל\"הג בס\"פ ב\"ש שכתב דבעינן עדים עכ\"ל ובדברי התוס' בפ\"ק דקדושין דף י\"ב ע\"ב ד\"ה משום פריצותא מבואר הדבר דבעינן עדים בין במאמר דתיקנו רבנן ובין בביאה שהיא מדאורייתא וכונת דבריהם בדבור הלז סתומים קצת ועיין להרב המפה בא\"ה סימן קס\"ו ס\"ב ובספר ד\"מ שם ובספר בית שמואל יע\"ש דמבואר ספקו של הרמ\"ל ועיין בחי' לקדושין." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש חזקה ומיעוטא איתרע לרובא וכן \n אשה שהלך בעלה וצרתה למד\"ה ובאו שנים ואמרו לה מת בעליך ה\"ז לא תחלוץ ולא תתייבם לעולם עד שיודע אם ילדה צרתה או לא ילדה. הנה התוס' בפרק עשרה יוחסין ד\"פ גבי תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו דר\"מ מטהר מטעמא דסמוך מיעוטא דתינוקות שאינן מטפחים לחזקה דעיסה שהיתה עומדת בחזקת טהרה ואיתרע לרובא דתינוקות מטפחים והתוס' שם ד\"ה סמוך כו' הוקשה להם דבריש פ\"ב דיבמות דקי\"ט גבי האשה שהלכה בעלה וצרתה למד\"ה ואמרו לה מת בעליך קאמר ר\"מ דלא תנשא ולא תתייבם מטעמא דסמוך מיעוטא דנשים שאינן מתעברות ויולדות לחזקה דהיתה בספקת יבום כשהלכה לה בעלה בלא בנים והו\"ל פלגא ופלגא וה\"נ הול\"ל דעיסה זו לא תשרף ולא תאכל מספקא ואמאי בטיל לרובא ומטהר ותירצו דרוב זה אינו חשוב ובטיל לגבי חזקה ומיעוטא יע\"ש ויש לדקדק על דבריהם מן הסוגיא שבפ' כס\"ה דפ\"ו דעלה דקאמר ר' אמי דטעמא דר\"מ דמחייב על חש\"ו משום נבילה ה\"ט משום דרוב מעשיהן מקולקלין פרכינן מאי אירייא רוב אפי' מיעוט נמי דהא איכא חזקה דבהמה בחייה בחזקת אבר מן החי וכיון דלא ידעינן שנשחטה כראוי מוקמינן לה אחזקתה וכיון דאיכא חזקה ומיעוטא אתרע לרובא כדקא' ר\"מ גבי תינוק בצד העיסה ומשני תלמודא אי אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להתיר יע\"ש.
והנה למאי דמדמי תלמודא ההיא דשחיטת חש\"ו להך דבצק י\"ל דמשמע ליה לתלמודא דרוב מעשיהם מתוקנים לא חשיב רוב כ\"כ כרוב דתינוקות המטפחין דלא חשיב רוב כמ\"ש התוספות אמנם בתר דשני תלמודא דשאני טומאה מאיסור מאי ק\"ל להתוס' הכא מההיא דיבמות דהתם נמי כיון דמידי דאיסור הוא חייש ר\"מ לרוב נשים ומש\"ה הו\"ל כפ\"ופ ולא תנשא ולא תתייבם ואין לומר דהתוס' ז\"ל עיקר קושייתם היא אההיא סוגיא דחולין דפריך לרבי אמי מהך דתנוק דלר\"מ אתרע ליה רובא לגבי חזקה ומיעוטא ולא מסייע ליה מההיא דיבמות דחשיב לר\"מ כפ\"ופ ואמטו להכי הוצרכו לומר דמהתם אין ראיה דרוב חשוב דא\"כ היכי הוה ס\"ד לתרץ ולומר דמאי דמטהר ר\"מ גבי תינוק היינו משום דכיון דהוי ספקא הו\"ל תינוק דבר שאין בו דעת לישאל ואפי' ר\"הי ספקו טהור ולא משום דאתרע לרובא ודחו זה מסוגיין דקאמר דעשאוהו חכמים לתנוק כדבר שיש בו דעת לישאל כו' והשתא אם איתא דקושייתם היתה אההיא דחולין דלא מסייע לרבי אמי מההיא דיבמות אכתי מאי אהנו בזה דאכתי קושייתם לא מתרצו בהכי דתקשי ליה התם מתני' דיבמות למאי דלא אסיק אדעתיה לחלק בין טומאה לאיסור וכעת צ\"י.
והנה הכלל העולה מדבריהם הללו דקדושין הוא דלר\"מ כל שהרוב חשוב כי ההיא דיבמות ואיכא חזקה ומיעוט הסותר אל הרוב הו\"ל כפ\"ופ ובספקא תליא וכל שאין הרוב חשוב כי הך דתנוק ובצק אתרע ליה רובא לגבי מיעוטא וחזקה ואולם לרבנן דר\"מ כל שהרוב חשוב אזלינן בתר רובא ואפי' לגבי מיעוטא וחזקה ולרבנן בההיא דהאשה שהלכה בעלה תנשא לכתחילה ולענין הלכה כתבו התוס' ביבמות דלא קי\"ל כר\"מ וההיא סתמא דלא כהלכתא יע\"ש.
אמנם רבינו בפ\"ג מה' יבום והטור בא\"הע סימן קנ\"ז פסקו לההיא סתמא וכך הסכים הריטב\"א בשיטתו לקדושין ע\"ש הרמב\"ן ז\"ל דהדר לתרוצי מתני' התם משום דכל דאיכא חזקה ומיעוטא חיישי' וחשיב כפ\"ופ אתי ככ\"ע ואפי' לרבנן דר\"מ והא דגבי תינוק קאמר ר\"מ דחזקה ומיעוטא בטיל ליה לרובא ורבנן אמרו דאזלי' בתר רובא ולכ\"ע לא חשיב כפ\"ופ תי' ע\"ש הרמב\"ן דמשום דר\"מ חשיב ליה כפ\"ופ הוא דמטהר דהו\"ל ספק טומאה בר\"הי בדבר שאין בו דעת לישאל ורבנן משום דס\"ל דהרוב מכריע יותר אמרו תולין אבל חשיב כפ\"ופ דחיישי' למיעו' וחזקה וההיא דיבמות אתיא ככ\"ע והריטב\"א כתב דכל דהמיעוט יוצא מן הרוב כי ההיא דיבמות לכ\"ע מצטרף עם החזקה והוי פ\"ופ אבל כשאין המיעוט יוצא מן הרוב כי הא דתנוק פליגי רבנן ור\"מ דלרבנן אין המיעוט מצטרף עם החזקה אלא רובא עיקר ומ\"ש תולין לר\"י ולא אמרו ישרף משום דרוב זה אינו חשוב לשרוף עליו את התרומה אבל לר\"מ אפי' במיעוט זה שאינו יוצא מן הרוב חשיב ליה כפ\"ופ ומצטרף עם החזקה ועפ\"ז ניחא ליה להריטב\"א ההיא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין ולא חיישינן למיעוטא וחזקה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אלא מפני שמיעוט זה אינו יוצא מן הרוב לא חיישי' ליה ואינו מצטרף עם החזקה.
ועפ\"ז ניחא נמי מה שהקשה הרב מח\"א בלשונותיו על רבינו פ\"ג מה' יבום די\"ז ע\"ג דבפ\"ק דחולין די\"א ילפינן דאזלינן בתר רובא מפרה אדומה אע\"ג דהתם איכא נמי חזקה בהדי מיעוטא דמוקמינן גברא בחזקתו שהיה טמא ולא חיישינן למיעוטא וחזקה יע\"ש, וכבר הוקשה לו כן להרב ח\"ה שם ד\"ה מנא הא מלתא ותי' דהא דחיישינן למיעוטא וחזקה אינו אלא מדרבנן ועי\"ל דלמיעוטא דלא שכיח לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה כמ\"ש הרא\"ש והאי מיעוטא דפרה לא שכיח הוא עכ\"ל וישוב זה לא ניתן ליאמר לע\"ד דא\"כ היכי יליף מיניה תלמודא דאזלינן בתר רובא גבי מיעוטא דשכיח כגון גבי קטן וקטנה לא חולצין כו' דהא איכא למימר דשאני פרה דמיעוטא דלא שכיח הוא ואפי' ר\"מ דחייש למיעוטא היכא דלא שכיח לא חייש אלא עכ\"ל דלפום מאי דיליף מיניה תלמודא דאזלינן בתר רובא שמעינן דמיעוטא דשכיח הוא אך מ\"ש דהא דאזלינן בתר חזקה ומיעוטא אינו אלא דרבנן ניתן ליאמר ואמנם ע\"פ דברי הריטב\"א ניחא דמיעוטא דפרה אינו יוצא מן הרוב ולהכי אזלינן בתר רובא ולא חיישינן למיעוטא וחזקה והרב מח\"א שם חילק חילוק אחר דכל שאין החזקה והרוב בגוף אחד כי ההיא דיבמו' שהחזקה סותר את הרוב לגמרי דהחזקה היא שיצתה ריקנית ואינה מעוברת והרוב הוא שהיא מעוברת אין החזק' מצטרף עם המיעוט להחשיבו כפ\"ופ ולהכי בההיא דרוב מצויין אצל שחיטה וגבי פרה אזלינן בתר רובא לגמרי יע\"ש ואין ספק שדבריו אינן אלא לרבנן דר\"מ אבל לר\"מ אפ\"ה חייש למיעוטא וחזקה דהא גבי תנוק שאין החזקה והרוב בגוף אחד חייש ר\"מ למיעוטא וחזקה וכן למ\"ש הרב ח\"ה דמאי דחיישינן למיעוטא וחזקה אינו אלא מדרבנן ה\"ד לרבנן דר\"מ אבל לר\"מ הוי דאורייתא דהא חזינן דמטהר גבי תנוק מה\"ט וכ\"כ התוס' בבכורות ד\"ך ע\"א ד\"ה ואבע\"א יע\"ש והואיל וכן הדרא קושיית הרבנים הנז' לדוכתא אליבא דר\"מ לכל התירוצים דגבי פרה אדומה אזלינן בתר רובא ולא חיישינן למיעוטא וחזקה דלחילוק הריטב\"א שחילק בין מיעוט היוצא מן הרוב לשאינו יוצא מן הרוב הרי לר\"מ לא ס\"ל הכי כדמוכח מההיא דתנוק ואי למ\"ש הרב ח\"ה דהא דחיישי' למיעוטא אינו אלא לרבנן הרי לכ\"ע לא ס\"ל הכי וכן למ\"ש המח\"א ר\"מ לית ליה הכי ולדידיה תקשי היכי אזלינן גבי פרה בתר רובא ולא חייש למיעוטא וחזקה.
ונלע\"ד ליישב לדברי רבינו הנז' דלא קשיא נמי לר\"מ דאף ר\"מ לא חייש למיעוט' וחזקה כי האי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אלא דוקא גבי תנוק שהרוב אינו חשוב כמ\"ש התוס' והריטב\"א שהרי לרבנן דלא חיישי למיעוטא וחזקה ואזלו בתר רובא לא אזלו לגמרי כדי לשרוף את התרומה אלא אמרו תולין וברוב זה דלא חשיב הוא דחייש ר\"מ למיעוטא וחזקה כי האי אף שהמיעוט אינו יוצא מן הרוב לדברי הריטב\"א ואף שאין מבטל הרוב לגמרי לדברי המח\"א ולדברי הרב ח\"ה אף דבעלמא לא חיישינן אלא מדרבנן ולחומרא הכא חיישינן ולקולא כיון שהרוב אינו חשוב אבל גבי פרה וכן ברוב מצויין אצל שחיטה שהרוב חשוב לא חיישינן למיעוטא וחזקה מדאורייתא ואפי' לר\"מ וההיא דפרק כס\"ה דפ\"ו דהוה בעי תלמודא להתיר לר\"מ שחיטת אותו ואת בנו אחר שחיטת חש\"ו ואפי' רוב מעשיהן מתוקנים מטעמא דמיעוטא וחזקה דמההיא הכריחו התוס' בבכורו' דמיעוטא וחזקה לר\"מ הוא דאורייתא יש ליישב דתלמודא ה\"ק אפי' תימא רוב מעשיהן מתוקנים מ\"מ כיון דרוב זה אינו חשוב סמכינן אמיעוטא וחזקה לר\"מ כי ההיא דרוב תינוקות מטפחים כנלע\"ד, ודע שהרשב\"א בתורת הבית גבי רוב מצויין אצל שחיטה חילק באופן אחר וסוגיא דחולין פ' כס\"ה דפ\"ו קשיא עליה וכעת אין הספר מצוי אצלי להעתיק דבריו יע\"ש.
הנה עלה בידינו הסכמת הראשונים זולת התוספות דסתמא דיבמות אליבא דהלכתא היא ומשום דחיישינן למיעוטא וחזקה והילכך האשה שהלכה בעלה וצרתה למד\"ה ובאו ואמרו לה מת בעליך לא תנשא ולא תתייבם וראיתי להרב מח\"א שם בפ\"ג דיבום שתמה על רבינו והטור שפסקו לסיפא דההיא מתני' דקתני יצתה מלאה חוששת דהתם ליכא חזקה המסייעת אל המיעוט כמ\"ש התוס' שם בד\"ה וסיפא חזקה לשותה ומיעוט כו' וכ\"כ הרא\"ש וכיון דליכא אלא מיעוט לבד לא קי\"ל כר\"מ אלא כרבנן דאזלינן בתר רובא וא\"כ סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות והו\"ל זכרים מיעוטא ואמאי חוששת ותי' דלרבנן דלא חיישי למיעוטא לא אמרינן סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות דהמיעוט בטל לגמרי לגבי רוב וכיון דרוב נשים מתעברות הו\"ל כאלו ילדה בן קיימא ודאי אלא היכא דאיכא חזקה הוא דחיישי רבנן למיעוטא ומצטרף אל החזקה אבל כל היכא דליכא חזקה בטל לגמרי ומ\"ש שם בגמ' סמוך למיעוטא דמפילות למחצה דנקבות היינו לר\"מ דחייש למיעוטא יע\"ש ואשתמיט מיניה ההיא דפרק אלמנה לכ\"ג דס\"ז דאפליגו ר\"י ור\"ש גבי בת ישר' שנשאת לכהן והניח בנים והניחה מעוברת דר\"י סבר דאין העבדים אוכלים בתרומה משום חלקו של עובר דחיישינן למיעוטא דזכרים ור\"ש ס\"ל דאוכלים משום דלמיעוטא דזכרים לא חיישינן דסמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות והו\"ל זכרים מיעוטא יע\"ש ופסק הרא\"ש שם כר\"ש וכן פסק רבינו בפ\"ח מהל' תרומות ולדע' הראב\"ד ז\"ל שם ניחא יע\"ש, וכ\"כ קשה מההיא דסוף פרק בהמה המקשה גבי המבכרת שהפילה שלייא דקאמר רבי אמי דה\"ט דישליכנה לכלבים משום סמוך מיעוטא דנדמה למחצה לזה י\"ל דהתם איכא חזקה דבהמה במעי אמה אינה קדושה בבכורה דמסייע למיעוטא דנדמה ותלמודא דלא יהיב טעמא משום מיעוטא וחזקה היינו משו' דבעי לאוקומי מתני' אפי' כר\"מ דחייש בעלמא למיעוטא קאמר דהכא הו\"ל מיעוטא דמיעוטא דלא חייש ר\"מ ודוק אך מההיא דתרומה קשה ואולם גבי איסו' ערוה החמירו וכמ\"ש התוס' בר\"פ האשה יע\"ש.
זאת תורת העולה דלהתוס' לרבנן דר\"מ דקי\"ל כוותייהו לא חיישינן למיעוטא וחזקה לעולם אלא אזלינן בתר רובא לעולם ולהרמב\"ן לעולם חיישינן למיעוטא וחזקה והוי פ\"ופ דהרוב מכריע יותר ונ\"מ לטומ' בר\"הי ולהריטב\"א כי חיישי רבנן למיעוטא וחזקה אינו אלא במיעוט היוצא מן הרוב אבל כשאינו יוצא מן הרוב אזלינן בתר רובא לגמרי וכן לחילוק הרב מח\"א כי חיישי רבנן למיעוטא וחזקה אינו אלא בחזקה הסותרת הרוב לגמרי דהיינו שהחזקה והרוב בגוף א' אבל כל שאין החזקה והרוב בגוף אחד אזלינן בתר רובא לגמרי ולדברי כולם לבד הרמב\"ן כי אזלינן בתר רובא היינו ברוב חשוב אבל ברוב שאינו חשוב לא אזלינן לגמרי אלא חיישינן אל הרוב לחומ' ולדברי כולם כי חיישי' למיעוט' וחזקה היינו ברובא דליתיה קמן אבל בדאיתיה קמן לא חיישי' כלל למעוטא וחזק' והיינו ההיא דעיסה בבית ושרצים וצפרדעים כו' כדאית' בקדושין ד\"פ וכמ\"ש הריטב\"א שם בשיטתו וכמ\"ש שם רש\"י ועיין עוד מ\"ש בשורש מיעוט בלא חזקה אי חיישינן." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין יבמה אסורה ליבם באיסור לאו או עשה היתה \n היבמה אסורה על יבמה איסור לאו או איסור עשה כו'. הנה התוס' ביבמות דף ט' ד\"ה והרי איסור מצוה כו' ובסנהדרין דנ\"ג ע\"ב ד\"ה וחייבי כו' הקשו למה זה בכל דוכתי פשיטא ליה להש\"ס דחייבי לאוין לר\"ע דאמר אין קדושין תופסין לאו בני חליצ' ויבום נינהו כחייבי כריתות ואמאי לא אמרינן נמי לר\"ע דליתי עשה ולדחי ל\"ת יע\"ש ולכאורה עיקר קושייתם לא ק' כלל אאותה שאמרו שם דאיסור קדושה לר\"ע כגון ממזרת ונתינה לישראל אינה עולה ליבום ולחליצה דכיון דלר\"ע אין קדושין תופסין בחייבי לאוין נמצא דממזרת ונתינה זו שנפלה לפניו ליבום לאו אשת אח נינהו כיון דמעיקרא לא תפסו בהן קדושי אחיו ועיקר קושייתם לא חלה אלא לההיא דפ' הערל דס\"ט ופ\"ד מיתות דאמרו פצוע דכא וכרות שפכה לר\"ע לא חולצין ולא מייבמין ואמאי ליתי עשה דיבום ולדחי ל\"ת כיון דאשת אח הוו אבל אחר ההתבוננות אף אההיא דממזרת ונתינה קשיא להו שפיר דהיכי קאמר תלמוד' סתמא דלר\"ע לא חולצין ולא מייבמין הא משכחת לה לר\"ע דחולצין ומייבמין כגון שאחיו של יבם היה ממזר או כרות שפכה דמותר בממזרת ותפסי בה קדושין וכשנפלה לפני יבם אתי עשה ודחי ל\"ת וברור.
ואולם בעיקר קושייתם שמעתי למו\"ה בעל שע\"ה ישוב על פי אותה סוגייא דאיתמר לקמן בפ' כיצד ד\"ך ע\"א עלה דמתני' דאלמנה לכ\"ג חולצת ולא מתייבמת דפריך תלמודא בשלמא אלמנה מן הנשואין עשה ול\"ת הוא ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה אלא מן האירוסין ליתי עשה ולידחי ל\"ת ואמר רב גידל אמר קרא ועלתה יבמתו השערה שאין ת\"ל יבמתו ומה ת\"ל יבמתו יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום ואי זו זו חייבי לאוין ופרכינן ואימא חייבי כריתות ומשנינן אמר קרא אם לא יחפוץ לקחתה הא חפץ ייבם כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה ופרכינן א\"ה חייבי לאוין נמי ומשנינן הא רבי רחמנא יבמתו ומה ראית מסתברא חייבי לאוין תפסי בה קדושין חייבי כריתות לא תפסי בה קידושין יעויין שם אשר מבואר יוצא מסוגייא זו דטעמא דמוקמינן קרא דיבמתו בחייבי לאוין וקרא דאם לא יחפוץ בחייבי כריתות ולא אמרי' איפכא הוא משום דכיון דחייבי לאוין תפסי בהו קדושין משא\"כ בחייבי כריתות היא הנותנת לאוקומי קרא בהכי ומעתה לר\"ע דחייבי לאוין וחייבי כריתות שוין ובשניהם אין קדושין תופסין בהן תו ליכא הוכחה לאוקמי קרא דיבמתו בחייבי לאוין וקרא דלא יחפו' בחייבי כריתות דא\"כ קשה מה ראית ולדידיה ליכא לתרו' כדמשני תלמודא כמובן וכיון שכן לדידיה עכ\"ל דחייבי לאוין וחייבי כריתות כולהו אמעיטו מחליצה ויבום מקרא דלא יחפוץ וקרא דיבמתו מוקמינן דוקא בחייבי עשה לו' דעולות לחליצה ולא ליבום.
והשתא תו ליכא לאקשויי קושיית התוספות ז\"ל דליתי עשה ולידחי לא תעשה דשאני הכא דגלי קרא דלא יחפוץ דאינן עולות לחליצה וליבום ואי תקשי לך דהא הך דרשא דרב גידל דדריש בקרא דיבמתו יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום לא סלקא התם לפום קושטא דהדר פריך רבא עליה דרב גידל מאותה ברייתא דקתני פצוע דכא וכרות שפכה אם בעלו קנו ויהיב טעמא אחריתי גבי אלמנה מן האירוסין דחולצת ולא מייבמת משום גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה יע\"ש הא לאו מילתא היא דהרי כתבו התוס' ז\"ל שם בד\"ה גזירה ביאה ראשונה כו' וגם ה\"ה ז\"ל בפ\"ו מה' יבום כתב ע\"ש הרב בה\"ג ז\"ל דדרשת דרב גידל קיימא נמי לפום קושטא דמילתא אלא דמוקמינן קרא באלמנה מן הנשואין ובחייבי עשה דעולה לחליצה ולא ליבום יע\"ש והשתא לר\"ע לא מצינן לאוקומי קרא בהכי דלדידיה כיון דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין וחייבי כריתות הדרא קושיית הש\"ס לדוכתא ומה ראית למדרש קרא בהכי ולא בחייבי כריתות ולא מצינן לתרוצי מידי אם לא דלדידיה מוקמינן קרא בחייבי עשה אבל בחייבי לאוין וכריתות אינן עולות לא לחליצה ולא ליבום מקרא דלא יחפוץ וכיון דגלי לן קרא דאינן עולות לחליצה וליבום תו ליכא לאקשויי ליתי עשה ולידחי ל\"ת אלו דברי הרב הנז' ואני בע\"ד לא נחה דעתי בזה כלל דמלבד דאיכא למימר דקושיית התוס' ז\"ל מה נפשך היא אי גלי קרא א\"כ מנ\"ל לר\"ע בעלמא כלל זה דאתי עשה ודחי ל\"ת אי משום דיליף לה מכלאים בציצית אדנילף לה מהתם לילף מהכא דגלי קרא דאין עשה דוחה ל\"ת ואי לא גלי קרא אמאי לא אמרינן הכא דליתי עשה ולדחי ל\"ת ועיין להתוספות ז\"ל בזבחים דצ\"ז ע\"ב וביבמות דנ\"ט ע\"ב ד\"ה הא מני ובכתובות ד\"מ ד\"ה ניתי עשה יע\"ש, ש\"ר בחידושי הרשב\"א בשמעתין הקשה כן ועפ\"י ישובו יש לישב זה יע\"ש.
ואולם עדיין לא נחה דעתי בתירוץ זה דאכתי איכא למימר לר\"ע דחייבי לאוין עולות בין לחליצה ובין ליבום וקרא דלא יחפוץ מיירי בחייבי כריתות דוקא ולא בחייבי לאוין וקרא דיבמתו בחייבי עשה דעולה לחליצה ולא ליבום משום דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה וליכא למיפרך מה ראית לדרוש קרא דלא יחפוץ בחייבי כריתות ולא בחייבי לאוין נמי דהא כיון דקרא דלא יחפוץ הכי מדריש כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה תו ליכא למי' דחייבי לאוין אינן עולות לחליצה וליבום מהאי קרא דכיון דגבי חייבי לאוין אית לן למימר דעולות ליבום ולחליצה מטעמא דאתי עשה ודחי ל\"ת היכי שמעי' מקרא דלא יחפוץ דאינן עולות ליבום ולחליצה דהא היא גופה קאמר קרא דכל העולה ליבום עולה לחליצה ובשלמא כי מוקמינן קרא בחייבי כריתות דשמעינן בעלמא דאינן עולו' ליבום מג\"ש דעליה עליה שמעינן שפיר מקרא דלא יחפוץ דאינן עולות לחליצה נמי אבל גבי חייבי לאוין לא שמעי' מידי מקרא דלא יחפוץ דאינן עולות לחליצה וליבום וכמובן וכבר התוס' ז\"ל בסוגייא זו ד\"ה אי הכי הוקשה להם כן למאי דפריך תלמודא ומה ראית כלומר ונימא איפכא דקרא דלא יחפוץ מיירי בחייבי לאוין דאינן עולות לחליצה וליבום דהיכי משתמע מקרא דלא יחפוץ דחייבי לאוין אינן עולות לחליצה וליבום כו' ומתוך כך נדחקו בפי' השמועה לומר דהכי פריך ואימא דקרא דלא יחפוץ מיירי בחייבי לאוין ועשה ולומר דחייבי לאוין דעולות לחליצה וליבום וחייבי עשה אינן עולות לא לחליצה ולא ליבום ובכן מדריש קרא שפיר וכי הדר ומשני מסתברא דחייבי לאוין תפסי בהו קדושין הכי קאמר חייבי לאוין ועשה תפסי בה קדושין ואין סברא לומר דחייבי עשה לא יעלה לחליצה וליבום יע\"ש.
באופן שלפי דבריהם ז\"ל לא אסיק אדעתיה הש\"ס בסוגיא זו לומר דחייבי לאוין לא יעלו לחליצה וליבום כחייבי כריתות מקרא דלא יחפוץ דהא ודאי אין סברא לומר דבר זה מעולם וכל כי הא לא שמעינן מהאי קרא בחייבי לאוין כלל ומעתה אפי' לר\"ע נמי כי מוקמינן קרא דיבמתו בחייבי לאוין לומר דעולו' לחליצה ואינן עולות ליבום וקרא דלא יחפוץ בחייבי כריתות ליכא לאקשויי מה ראית לאוקומי קרא דלא יחפוץ בחייבי כריתות ולא בחייבי לאוין דכל כי האי לאו קושיא היא כמ\"ש התוס' ואי קשיא אינו אלא אמאי לא אוקומה קרא נמי בחייבי עשה דומיא דחייבי כריתות ועל זה אף לר\"ע יצדק התי' שתירצו בש\"ס דליכא לאוקומי קרא דלא יחפוץ בחייבי עשה ולומר דלא יעלו לחליצה וליבום כיון דקדושין תפסי בהו וברור ודע שהרשב\"א ז\"ל דרך דרך אחרת בפי' השמועה הזאת דכי פריך ומה ראית היינו לומר דחייבי לאוין יהיה דינן כחייבי כריתות ממש שלא יעלו לחליצה וליבום וע\"ז משני הש\"ס דהא ליכא למימר משום דחייבי לאוין קדושין תפסי בה יע\"ש ועפ\"י דרכו מתיישב שפיר קושיית התוספו' ז\"ל בפ\"ק די\"ו וגם הוא ז\"ל בחידושיו שם הקשה אותה ולא העלה דבר ברור יע\"ש." + ], + [ + "ויבמה \n שהיא אלמנה מן הנשואין כו' שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה כו'. מצאתי כתוב למורי הרב המובהק יצחק נוניס נר\"ו וז\"ל כתבתי בנדפס דק\"ט ע\"ב דכ\"ג הבא על האלמנה מן הנשואין אי חייב עליה כרת במחלוקת הוא שנוי יע\"ש והן עתה בהיותי בעיר מודונא אינה ה' לידי שיטה כתיבת יד המאיר\"י על מסכת יבמות וראיתי כתוב שם וז\"ל כל זה שביארנו בחייבי לאוין אלמנה לכ\"ג אין הדין שוה בה לשאר חייבי לאוין והענין הוא שאלמנה מן האירוסין דינה כשאר חייבי לאוין לגמרי אבל מן הנשואין דאיכא לאו ועשה דבעולה אי אפשר לומר יבא עשה וידחה ל\"ת ועשה וא\"כ אף מן התורה אינה בת יבום ואין לומר שאף היבום עשה ול\"ת עשה דיבמה יבא עליה ולאו דלא תהיה אשת המת החוצה שהרי לאו זה לא בא למצות יבום אלא לאוסרה לזר הא כל שרוצה להתעגן בלא יבם ובלא זר אין כאן חיוב לאו ומעתה ביאתה או חליצתה אינה פוטרת צרה ואם בעל לא קנה כלל מתורת יבמה שהרי אינה בת יבום כלל אלא שמ\"מ אם בא עליה בתורת קדושין וברצונה צריכה גט שהרי קדושין תופסין בה דבכלל חייבי לאוין הן ויש אומ' שאף בכל צד שנבעלה צריכה גט מגזרה שמא יאמרו קנאה ויצאה בלא גט ובדין הוא ג\"כ שלא תהא צריכה חליצה ד\"ת שכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה אלא שחכמים הצריכוה חליצה גזרה משום אלמנה מן האירוסין מידי דהוי אמקדש אחות יבמה שאעפ\"י שנפטרה צרתה מן התורה אצריכוה רבנן חליצה גזרה שמא יאמרו יבמה נפטר' לשוק בלא חליצה ויש אומרים שאף מן התורה היא בת חליצה ממה שדרש רב גידל ועלתה יבמתו כו' ואעפ\"י שרב גידל לחייבי לאוין אמרה מ\"מ אנו שדחינוה לענין חייבי לאוין משאירין אותה לחייבי לאוין ועשה וכ\"כ בה' גדולות לראשונים ומכאן כתבו רבים שאף ס' סוטה ומחזיר גרושה שאמרו עליהן חולצות ולא מיבמות חולצת דבר תור' קאמר עכ\"ל ומתוך דבריו יתבאר כל מ\"ש ודוק.
ודע שממ\"ש הרב המאירי ואין לומר שאף יבום עשה ולא תעשה כו' למדנו כלל מחודש דהא דאמרי' אין עשה דוחה לא תעשה ועשה היינו דוקא בעשה גרידא אבל עשה ולא תעשה דוחה את לא תעשה ועשה וק\"ל לפי דעתו מהא דגרסינן בפרק א\"מ ואם כהן הוא והיא בבית הקברות אינו חייב להחזיר משום דטומאת כהנים עשה ול\"ת והשבת אבידה עשה ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה יע\"ש הרי אע\"ג דבהשבת אבידה איכא עשה ול\"ת כמ\"ש רבינו בפי\"א מה' גזלה ואבידה הלכה י\"ח כתב דכהן שראה אבידה בב\"הק אינו חייב להחזיר משום דהו\"ל עשה ול\"ת וכתב ה\"ה שהיא גירסת ההלכות ורש\"י אבל האמת שאין אנו צריכין לזה דת\"ל דבעידנא כו' ועיין במ\"ש הנ\"י שם בפרק א\"מ ומדברי כולם דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה אע\"ג דאיכא ל\"ת בהדי עשה הדוחה ושלא כדעת הרב המאירי וצ\"ע ודוק ועיין בה' מילה בשורש אתי עשה ודוחה ל\"ת מ\"ש עוד בזה יעש\"ב." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..8e41f9e6671ce7a228dcb0e35a49ad6a96a1839d --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,99 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Levirate_Marriage_and_Release", + "text": [ + [ + [], + [], + [ + "שורש בני בנים הרי הם כבנים זה \n שנאמר בתורה ובן אין לו אחד הבן ואחד הבת או זרע הבן או זרע הבת הואיל ויש לו זרע מ\"מ כו' אפי' היה לו זרע ממזר כו'. הכי איתא ביבמות ד\"ע ת\"ר וזרע אין לה אין לי אלא זרעה זרע זרעה מניין ת\"ל וזרע אין לה מ\"מ אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין ת\"ל וזרע אין לה עיין עלה והא אפיקתיה לזרע זרעה זרע זרעה לא אצטריך קרא בני בנים הרי הם כבנים הנה התוס' בפ' י\"נ דקט\"ו ד\"ה בן הבת וביבמות דכ\"ב ע\"ב ד\"ה בן אין לו כתבו דלא אמרינן בני בנים הרי הם כבנים אלא דוקא היכא דכתיב זרע ולא היכא דכתיב בן כיבום ונחלה דכתיב ובן אין לו וכ\"כ הריטב\"א ז\"ל בסוגיין ולקמן בס\"פ האומר גבי קרא דכי יסיר את בנך לפי' רש\"י והריטב\"א ז\"ל שם מוכח דאף לבן הבן קרי רחמנא בנו הפך מ\"ש הריטב\"א ז\"ל בסוגיין והכי מוכח נמי מאותה שאמרו בפ' שני שעירי דס\"ו ע\"ב גבי קרא דהאומר לאביו ולאמו לא ראיתיו אלא שיש לומר שאף הם ז\"ל לא כתבו כן אלא היכא דאפשר לפרש קרא בבנו דוקא לא מפרשינן נמי בבן בנו אבל התם דאי אפשר לפרש קרא אלא בבן בנו דוקא ולא בבנו ע\"כ לפרש הכי ועיין בס' גופי הלכות באות הב' ובספ' נאות יעקב יע\"ש.
והנה התוס' ז\"ל בפ' י\"נ הוקשה להם דכיון דאין ב\"ב בכלל בן א\"כ מנ\"ל גבי יבום דב\"ב פוט' מן היבום דדרשת דאין לו עיין עליו אצטריך לרבות ממזר ותירצו דשקולין הם ויבואו שניהם שוב ראיתי להתוספות שם בדקי\"ט ע\"א ד\"ה כיון שהוק' להם דמנ\"ל גבי יבום דבת פוטר דדרשת דאין לו הא אצטריך לרבו' ממזר ותי' דשקולים הם והוק' להם מסוגיין דהוצרך לשנויי דז\"ז לא איצטרי' קרא ותי' דז\"ז פסול עם ז\"ז כשר אינן שקולין אבל זרע פסול עם ז\"ז כשר הם שקולין ותלמודא בסוגיין ז\"ז פסול קאמר כמו שכתבו התוס' בסוגיין יע\"ש אלא דאכתי קשה לפי דבריהם מנ\"ל ז\"ז פסול שיפטור מן היבום דהא ודאי פוט' הוא מן היבום וכל כי האי לא שמעינן מקרא אלא דוקא ז\"ז כשר ואפשר דכיון דבמילת בן שמעינן אפילו פסול כמ\"ש התוס' שם בא\"ד וביבמות דכ\"ג וגבי יבום דוקא אצטריך רבוי דאין לו כי היכי דלא נילף אחוה אחוה מבני יעקב א\"כ השתא דמרבינן מקרא דאין לו אפי' ממזר ה\"נ שמעינן ז\"ז פסול דע\"כ לא כתבו התוס' דלא מרבינן מקרא דאין לו ז\"ז פסול וז\"ז כשר אלא דוקא גבי קרא דוזרע אין לה ולמאי דס\"ד דב\"ב לאו כבנים דכיון דבכלל זרע לא נכלל זרע פסול אלא ז\"ז לית לן לרבויי תרתי ז\"ז ואפי' פסול אבל גבי קרא דובן אין לו דבכלל בן הוי אפי' פסול כי מרבינן מאין לו בני בנים אף פסולים במשמע ואע\"ג דגבי יבום הא אצטריך קרא אחרינא לרבות ממזר ולפ\"ז הו\"ל כאילו כתיב זרע לא היא דכיון דלא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא תרתי שמעינן מיניה.
עוד מבואר מדברי התוס' שם בפ' י\"נ דקט\"ו וביבמו' דכ\"ג דבמילת בן בכלל אף זרע פסול משא\"כ במילת זרע ואיכא למידק מההיא דפ' ד' מיתות דמייתו התוס' שם בריש דבריהם גבי מעביר בנו ובתו באש דקאמר תלמודא תנא פתח מכי מזרעו וסילק בתתו מזרעו ומשני תנא דרישא אחרינא דריש זרעו אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין ת\"ל בתתו מזרעו וכתב רש\"י ז\"ל דקרא יתירא הוא דלא הו\"ל למכתב בתתו מזרעו דהא במעביר מזרעו משתעי אלא להך דרשא אתא יע\"ש והשתא לפי דבריהם ל\"ל קרא יתירה דהא מקרא דלא ימצא בך מעביר בנו ובתו שמעינן ליה כיון דבכלל בן אף פסולים במשמע ויש ליישב ודוק ודע שדברי התוס' ז\"ל הללו נראין כסותרין למ\"ש הם עצמן לקמן בפ' האומר דס\"ו ע\"ב ד\"ה ולזרעו כו' וז\"ל בריש מכלתין אמרינן וזרע אין לה אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין תלמוד לומר אין לה משמע דלשון זרע לא משמע אלא כשר והכא מרבינן מקרא דולזרעו אחריו אפי' זרע פסול וי\"ל דשאני הכא דולזרעו מיותר דהוה מצי למכתב ולבניו שהרי בבנות לא שייך ברית כהונה ולכך דרשינן מיניה אפילו זרע פסול אבל התם אינו מיותר שהרי התם יש לו בת כמו בן עכ\"ל.
מבואר יוצא מדבריהם אלו דאי הוה כתיב ולבניו לא הוה שמעינן זרע פסול וזה הפך מ\"ש בשני המקומות הנז' דגבי מילת בן שמעינן אף זרע פסול ועיין בס' בתי כהונה חלק בית אבות דכ\"ט ע\"ב עמד על דברי התוספות ז\"ל הללו דפרק האומר לישב מה שהקשה על דבריהם מוהר\"ח עשאל ז\"ל מאותה שאמרו בספרי גבי קרא דדבר אל הכהנים בני אהרן יכול חללים ת\"ל הכהנים דמוכח מיניה דאפי' חללים בכלל בנים אלמל' מילת הכהנים דמיעטינהו יע\"ש, והרב ז\"ל שתי דרכים לפניו גם זה לעומת זה אמרתי אעלם על דל שפתי בדר' קצרה האחד בא לו דע\"כ לא אמרינן דאפי' פסול נכלל בכלל בן אלא כשהכתוב הוצרך ליכתוב מילת בן לשום דרשא כגון למעט בנות או כההיא דיבום ונחלה אז אמרינן דאפילו פסולים במשמע ולכך גבי קרא דדבר אל הכהנים בני אהרן דאצטריך למעט בנות הוה ס\"ד לרבות חללים אלולי מילת הכהנים דמיעטינהו אבל גבי קרא דולזרעו אחריו שאף אלו היה אומר ולבניו הוה מיותר דמהיכא תיתי למעט בניו עד דהוצרך קרא לרבויינהו ולמעט בנות לא אצטריך כמ\"ש התוס' שהרי בבנות לא שייך ברית כהונה ע\"כ הוה אמרינן דאתא למעט זרע פסול את\"ד, הדרך השני הוא הפך מן האמור דע\"כ לא אמרינן דבכלל בן נכלל אף זרע פסול אם לא כשאי אפשר לומר דוקא כשר ולא פסול או היכא דליכא למימר דאתא למעט בנות דאז משו' יתורא אמרינן דאתא לרבות זרע פסול ולכן גבי קרא דדבר אל הכהנים בני אהרן דאי אפשר לומר דאתא למעט חללים דהא שמעינן ליה ממילת הכהנים דמשמע כשרים ולא פסולים הוה ס\"ד לומר דאדרבא אתא לרבות חללים אלולי שדרשו למעט בנות וז\"ש יכול חללים כלומר בתר דכתיב הכהנים דמיניה ממעטינן חללים יכול נדרוש ממילת בני אהרן לרבות חללים דאי אתא קרא למעטינהו הא שמעי' ליה ממילת הכהנים ת\"ל הכהנים כלומר וכיון דמילת הכהנים מורה להפך סברא הוא למדרש מילת בני למעט בנות ולא לרבות חללים ועיין בספר משכנות יעקב דקע\"ז ע\"ב מיהו לפי דרך זה דברי התוס' דבתרא ודיבמות אינן מן הישוב שהרי התם אין מלת בן מיותר ואפ\"ה כתבו דאף זרע פסול במשמע והראשון עיקר.
וסבור הייתי לומר דהכא ודאי אי הוה כתי' ולבניו לא הוה שמעינן אלא דוקא כשרים ולא פסו' דע\"כ לא אמרינן דבכלל בן שמעינן אפי' פסו' אלא היכא דלית לן גילוי מלתא לומר דוקא כשר ולא פסו' דמסתמא אמרינן דאפי' פסו' במשמע אבל היכא דאית לן גילוי מלתא לומר דדוקא כשרים ולא פסו' ודאי דלא מרבינן פסו' בכלל בנים והכא כיון דחללים מחולל קרינהו רחמנא שנתחללו מקדושת כהן כמ\"ש רש\"י מהיכא תיתי לרבות בכלל בנים אפי' פסו' ולכך אי לאו דזרעו מיותר לא הוה שמעינן פסו' אפי' להיכא דעבר ועבד כיון דאית לן גילוי מלתא דאין פסו' במשמ' משא\"כ גבי קרא דבני אהרן דמשו' דמיותר הוא הוה ס\"ד לרבות חללים אבל הא ודאי ליתא דא\"כ לפום מאי דלא אסיקו אדעתייהו התוס' דקרא דולזרעו מיותר אמאי לא קשיא להו נמי הכי דאפילו אם נאמר דבכלל זרע שמעינן אפי' פסו' הכא דאית לן גילוי מלתא ודאי אין פסולים במשמע ועוד דאף אי הוה כתיב ולבניו אמאי אינו מיותר וכמש\"ל ע\"ש הרב בתי כהונה ז\"ל בדרכו הא' ועיין בס' קרית ספר להר\"ב קאזיז יע\"ש.
והנה הרשב\"א בחידושיו יישב עיקר התוס' שם בפ' האומר וז\"ל ומסתברא דלא מקרי זרע פסו' אלא פיסו' קהל כגון נתין וממזר והנהו אצטרי' לרבויינהו מזרע אין לה עיין עליה אבל פסולי כהונה זרעו מקרי ומש\"ה מרבינן ליה הכא מזרעו דמשמע כל זרעו בין מיוחס כמוהו בין שאינו מיוחס כמוהו יע\"ש ומורי הרב המובהק יצחק נוניס הי\"ו תמה על דבריו מההיא דפרק הערל דע\"ד ע\"ב דאמרינן בהדיא חללה לאו זרע אהרן יע\"ש וע\"ש בחי' הרשב\"א ויש ליישב קצת דהתם שאני דכתיב זרע אהרן ופסולי כהונה ודאי דלאו זרעו של אהרן מיקרו דשם אהרן על קדושת כהונה שנתקדש בה אהרן הכהן וכאילו כתיב זרע כהן דמורה בהדיא דמי שאינו בקדוש' כהן אינו בכלל אבל הכא דכתי' ולזרעו ואין שום כינוי של שם הכהונה ודאי דאף זרע פסול במשמע שהרי זרעו הוא אלא דבקדושת כהונה אינו מקודש כשאר זרעו הכשרים עיין בבכורות פ' מעשר בהמה דנ\"ו ע\"ב.
והנה בהך מלתא דכתיבנא דבני בנים הרי הם כבנים אמרינן ביבמות דס\"ב ע\"ב מנא האי מילתא דאמור רבנן בני בני' הרי הם כבנים אילימא מדכתיב הבנות בנותי והבנים בני אלא מעתה והצאן צאני ה\"נ אלא דקנית מנאי ה\"נ דקנית מנאי אלא מהכא ואחר בא חצרון אל בית מכיר אבי גלעד כו' ופרש\"י מנא הא מלתא וכו' אבני בתו קאי דבן בנו פשיטא לן יע\"ש ושמעתי מקשים למה לא פשיט ליה מקרא דכתיב בתורה בפ' וירא גבי לוט עוד מי לך פה חתן ובניך ובנותיך ופרש\"י ובניך בני בנותיך וכתב הרא\"ם שהכריח מדכתיב חתן תחילה יע\"ש ולא ק\"מ דרש\"י לפום קושטא דאית לן קרא דחצרון פי' כן אבל אי לאו קרא דחצרון לא הוה מצי יליף מהאי קרא דחתן ובניך כו' דאפשר דבניך ממש קאמר ונקט חתן תחילה משו' שהיו גדולים ואח\"כ נקט הקטנים שהם הבנים ואף דלפו' קושטא דלא היו בנים ללוט מ\"מ אפשר דאם יש לך קאמרי א\"נ אפשר שהיו לו ולא רצו לצאת ונאבדו ודוק." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש כיון דאהדריה אהדריה לאיסוריה קמא הכונס \n את יבימתו נאסרו צרותיה עליו כו'. עיין בספר פרשת דרכי' בדרך מצותיך דס\"ט ע\"ג שהקשה על רבינו וז\"ל וא\"ת הרי כתב הרמב\"ם הכונס את יבמתו נאסרו צרותיה עליו ועל שאר אחין ואם בא הוא או שאר אחין עליה ה\"ז עובר בעשה שנאמר יבמה יבא עליה ולא עליה ועל צרתה ע\"כ ואמאי לא אמרינן כיון דמיעטא הכתוב משום דכתיב עליה תחזור לאיסורא קמא דחייב כרת דומיא דאיילונית ודוכוותא ועיין במה שתי' הוא ז\"ל ועיין במ\"ש בפ\"א מה' אישות הל\"ח במ\"ש בספר מש\"ל יע\"ש ולע\"ד נראה דהא לא קשיא ע\"פ מ\"ש התוס' בפ\"ב די\"ט די\"ב והביא דבריהם הרב ז\"ל שם דנדרים ונדבות בי\"ט ליכא איסורא בהו אלא איסור עשה דוקא מטעמא דכיון דהותר אוכל נפש אף נדרי' ונדבו' בכלל מטעם מתוך וכי הדר אפיק קרא דנדרים ונדבות בקרא דלכם ולא לגבוה ליכא אלא עשה בלחוד כיון דהות' מעיקרא בהדיא ולא אמרינן הכא כיון דאהדריה אהדריה יע\"ש ה\"נ גבי יבמה כיון דהותרה יבמה משום להקים לאחיו שם כל היבמות והצרות הותרו וכיון דהדר ואמ' עליה לאסור הצרות ליכא אלא לאו הבא מכלל עשה דומיא דנדרים ונדבות ועדיפא מינה הוא הא דיבמ' דכיון דמעיק' כי נפלו שתיהן לפניו כל אחת ואחת הותרה עד שייבם א' מהן וא\"כ הרי הותרה לגמרי דבאורייתא אין ברירה וכיון שכן ודאי לא אמרינן הכא כיון דאהדריה אהדריה ודוק." + ], + [], + [], + [], + [ + "שורש לא חיישינן למיעוטא לפיכך \n יבם קטן שבא על יבימתו וכו' אבל אינו חולץ עד שיגדל ויבדק שהרי איש כתיב בפרשה לענין חליצה. הנה ביבמות דס\"א אפליגו ר\"מ וחכמים גבי קטן וקטנה כו' לא חולצין כו' דר\"מ חייש למיעוטא וכן בנידה ר\"פ בנות כותים חייש ר\"מ למיעוטא דחזיין וכן בר\"פ כל הצלמים גזר כל המקומות אטו מקומו וכן גבי יין של כותים חייש למיעוטא כדאיתא בפר\"ק דחולין ד\"ו יע\"ש והתוס' בפ\"ק דחולין די\"ב ד\"ה פסח וכו' משמע להו דל\"ח למיעוטא אלא מדרבנן ובהכי ניחא דלא פריך התם תלמודא לר\"מ דחייש למיעוטא היכי אזלינן בתר רובא גבי פרה אדומה ושעירי יו\"הכ וכבוד אב ואם דמהנהו מייתי ראיה התם דאזלינן בתר רובא ולא פריך אלא לר\"א דמייתי ראיה מאכילת בשר דלר\"מ היכי אכיל בשרא יע\"ש משום דאף ר\"מ אזיל ומודה דמדאורייתא ל\"ח למיעוטא אבל בפ' כס\"ה דפ\"ו ע\"ב ד\"ה סמוך מיעו' ובנידה די\"ח ד\"ה מיעוטא נסתפקו בזה לר\"מ אם הוא דאורייתא או דרבנן וצ\"ל דה\"נ הו\"מ למיפרך מכל הנהו ודוק.
והנה התוס' בר\"פ כל הצלמים כתבו דאע\"ג דאנן לא קי\"ל כר\"מ דחייש למיעוטא במיעוט המצוי קי\"ל כרשב\"ג דחייש והלכך אע\"ג דרוב נשים אינן מפילות כיון דמיעוטא דמפילות מצוי הוא חיישינן ומשמע מדבריהם דג' מחלוקות בדבר דלר\"מ אפי' במיעוט שאינו מצוי חיישינן ולרבנן דר\"מ אפי' במצוי ל\"ח ולרשב\"ג במצוי חיישינן יע\"ש וקשה דבר\"פ בנות כותים קאמר תלמודא דכי חייש ר\"מ למיעוטא היינו במיעוטא דשכיח אבל במיעוט' דלא שכיח לא חייש ואפשר דמיעוט דמצוי שכיח יותר אך קשה דבר\"פ האשה בתרא מדמי תלמו' מיעוטא דנפלים למיעוטא דאיילונית דמוקי למתני' כר\"מ דחייש למיעוט' דאיילונית גבי קטן וקטנה לא חולצין ולפי דבריהם דמיעוטא דנפלים מצוי וחיישינן הו\"מ לאוקומה למתני' אפי' כרבנן ומשום דמיעוטא דנפלים מצוי חיישינן וצ\"ל דמשמע ליה לתלמודא דמיעוטא דאיילונית ודנפלים כי הדדי נינהו וכי היכי דרבנן לא חיישי לההוא מיעוטא לא חיישי נמי הכא וא\"כ לפום מאי דקי\"ל כרשב\"ג דמיעוטא דנפלים מצוי וחיישי' ה\"נ גבי קטן וקטנה חיישינן כר\"מ וזה לא שמענו דתיקום הלכתא כר\"מ בהא והדבר צ\"ת." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "בד\"א שנתכוון לבעול. וראיתי להרב מ\"ל בפרקין שכתב וז\"ל נסתפקתי בהא דקי\"ל ביבמה אינו קונה אלא בביאה כמאמר הכתוב יבמה יבא עליה וקי\"ל דבין שוגג או מזיד קנה אי בעינן בביא' זו עדים דומייא דקידושי' דקי\"ל המקדש בלא עדים אין קידושיו קידושי' או דילמא כי היכי דגזרת הכתוב הוא ביבמה דאפילו שהיו שניהם שוגגים או אנוסים ואפי' הית' היא ישנ' קנה ה\"נ נימא דביבמ' אפילו דליכא עדים קנה וכו' והביא ראי' ממ\"ש השה\"ג בס\"פ בית שמאי שכתב בשם ריא\"ז דצריך עדים יע\"ש ועיין בתשובת הרשב\"א ז\"ל בח\"ד הנדפס עתה מקרוב בסימן שכ\"ח שנסתפק בזה ופשיט ליה היפך דאין צריך עדים ואייתי בידיה משנה ערוכה יבמה שאמרה לא נבעלתי וממאי דקאמר עלה בגמרא יע\"ש.", + "שורש יבמה אי בעי עדים בביאה במד\"א \n שנתכוון לבעול כו'. והנה הרמ\"ל עלה ונסתפק אי בעינן עדים בביאת היבם כי היכי דבעינן עדים גבי קדושין ואם בא עליה שלא בעדים אפי' שניהם מודים לא קנאה או דילמא כיון דגבי יבום אפילו בא עליה בשוגג או אנוס קנאה ה\"נ לא בעינן עדים ושוב כתב שמצא לריא\"ז בשל\"הג בס\"פ ב\"ש שכתב דבעינן עדים עכ\"ל ובדברי התוס' בפ\"ק דקדושין דף י\"ב ע\"ב ד\"ה משום פריצותא מבואר הדבר דבעינן עדים בין במאמר דתיקנו רבנן ובין בביאה שהיא מדאורייתא וכונת דבריהם בדבור הלז סתומים קצת ועיין להרב המפה בא\"ה סימן קס\"ו ס\"ב ובספר ד\"מ שם ובספר בית שמואל יע\"ש דמבואר ספקו של הרמ\"ל ועיין בחי' לקדושין." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש חזקה ומיעוטא איתרע לרובא וכן \n אשה שהלך בעלה וצרתה למד\"ה ובאו שנים ואמרו לה מת בעליך ה\"ז לא תחלוץ ולא תתייבם לעולם עד שיודע אם ילדה צרתה או לא ילדה. הנה התוס' בפרק עשרה יוחסין ד\"פ גבי תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו דר\"מ מטהר מטעמא דסמוך מיעוטא דתינוקות שאינן מטפחים לחזקה דעיסה שהיתה עומדת בחזקת טהרה ואיתרע לרובא דתינוקות מטפחים והתוס' שם ד\"ה סמוך כו' הוקשה להם דבריש פ\"ב דיבמות דקי\"ט גבי האשה שהלכה בעלה וצרתה למד\"ה ואמרו לה מת בעליך קאמר ר\"מ דלא תנשא ולא תתייבם מטעמא דסמוך מיעוטא דנשים שאינן מתעברות ויולדות לחזקה דהיתה בספקת יבום כשהלכה לה בעלה בלא בנים והו\"ל פלגא ופלגא וה\"נ הול\"ל דעיסה זו לא תשרף ולא תאכל מספקא ואמאי בטיל לרובא ומטהר ותירצו דרוב זה אינו חשוב ובטיל לגבי חזקה ומיעוטא יע\"ש ויש לדקדק על דבריהם מן הסוגיא שבפ' כס\"ה דפ\"ו דעלה דקאמר ר' אמי דטעמא דר\"מ דמחייב על חש\"ו משום נבילה ה\"ט משום דרוב מעשיהן מקולקלין פרכינן מאי אירייא רוב אפי' מיעוט נמי דהא איכא חזקה דבהמה בחייה בחזקת אבר מן החי וכיון דלא ידעינן שנשחטה כראוי מוקמינן לה אחזקתה וכיון דאיכא חזקה ומיעוטא אתרע לרובא כדקא' ר\"מ גבי תינוק בצד העיסה ומשני תלמודא אי אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להתיר יע\"ש.
והנה למאי דמדמי תלמודא ההיא דשחיטת חש\"ו להך דבצק י\"ל דמשמע ליה לתלמודא דרוב מעשיהם מתוקנים לא חשיב רוב כ\"כ כרוב דתינוקות המטפחין דלא חשיב רוב כמ\"ש התוספות אמנם בתר דשני תלמודא דשאני טומאה מאיסור מאי ק\"ל להתוס' הכא מההיא דיבמות דהתם נמי כיון דמידי דאיסור הוא חייש ר\"מ לרוב נשים ומש\"ה הו\"ל כפ\"ופ ולא תנשא ולא תתייבם ואין לומר דהתוס' ז\"ל עיקר קושייתם היא אההיא סוגיא דחולין דפריך לרבי אמי מהך דתנוק דלר\"מ אתרע ליה רובא לגבי חזקה ומיעוטא ולא מסייע ליה מההיא דיבמות דחשיב לר\"מ כפ\"ופ ואמטו להכי הוצרכו לומר דמהתם אין ראיה דרוב חשוב דא\"כ היכי הוה ס\"ד לתרץ ולומר דמאי דמטהר ר\"מ גבי תינוק היינו משום דכיון דהוי ספקא הו\"ל תינוק דבר שאין בו דעת לישאל ואפי' ר\"הי ספקו טהור ולא משום דאתרע לרובא ודחו זה מסוגיין דקאמר דעשאוהו חכמים לתנוק כדבר שיש בו דעת לישאל כו' והשתא אם איתא דקושייתם היתה אההיא דחולין דלא מסייע לרבי אמי מההיא דיבמות אכתי מאי אהנו בזה דאכתי קושייתם לא מתרצו בהכי דתקשי ליה התם מתני' דיבמות למאי דלא אסיק אדעתיה לחלק בין טומאה לאיסור וכעת צ\"י.
והנה הכלל העולה מדבריהם הללו דקדושין הוא דלר\"מ כל שהרוב חשוב כי ההיא דיבמות ואיכא חזקה ומיעוט הסותר אל הרוב הו\"ל כפ\"ופ ובספקא תליא וכל שאין הרוב חשוב כי הך דתנוק ובצק אתרע ליה רובא לגבי מיעוטא וחזקה ואולם לרבנן דר\"מ כל שהרוב חשוב אזלינן בתר רובא ואפי' לגבי מיעוטא וחזקה ולרבנן בההיא דהאשה שהלכה בעלה תנשא לכתחילה ולענין הלכה כתבו התוס' ביבמות דלא קי\"ל כר\"מ וההיא סתמא דלא כהלכתא יע\"ש.
אמנם רבינו בפ\"ג מה' יבום והטור בא\"הע סימן קנ\"ז פסקו לההיא סתמא וכך הסכים הריטב\"א בשיטתו לקדושין ע\"ש הרמב\"ן ז\"ל דהדר לתרוצי מתני' התם משום דכל דאיכא חזקה ומיעוטא חיישי' וחשיב כפ\"ופ אתי ככ\"ע ואפי' לרבנן דר\"מ והא דגבי תינוק קאמר ר\"מ דחזקה ומיעוטא בטיל ליה לרובא ורבנן אמרו דאזלי' בתר רובא ולכ\"ע לא חשיב כפ\"ופ תי' ע\"ש הרמב\"ן דמשום דר\"מ חשיב ליה כפ\"ופ הוא דמטהר דהו\"ל ספק טומאה בר\"הי בדבר שאין בו דעת לישאל ורבנן משום דס\"ל דהרוב מכריע יותר אמרו תולין אבל חשיב כפ\"ופ דחיישי' למיעו' וחזקה וההיא דיבמות אתיא ככ\"ע והריטב\"א כתב דכל דהמיעוט יוצא מן הרוב כי ההיא דיבמות לכ\"ע מצטרף עם החזקה והוי פ\"ופ אבל כשאין המיעוט יוצא מן הרוב כי הא דתנוק פליגי רבנן ור\"מ דלרבנן אין המיעוט מצטרף עם החזקה אלא רובא עיקר ומ\"ש תולין לר\"י ולא אמרו ישרף משום דרוב זה אינו חשוב לשרוף עליו את התרומה אבל לר\"מ אפי' במיעוט זה שאינו יוצא מן הרוב חשיב ליה כפ\"ופ ומצטרף עם החזקה ועפ\"ז ניחא ליה להריטב\"א ההיא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין ולא חיישינן למיעוטא וחזקה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אלא מפני שמיעוט זה אינו יוצא מן הרוב לא חיישי' ליה ואינו מצטרף עם החזקה.
ועפ\"ז ניחא נמי מה שהקשה הרב מח\"א בלשונותיו על רבינו פ\"ג מה' יבום די\"ז ע\"ג דבפ\"ק דחולין די\"א ילפינן דאזלינן בתר רובא מפרה אדומה אע\"ג דהתם איכא נמי חזקה בהדי מיעוטא דמוקמינן גברא בחזקתו שהיה טמא ולא חיישינן למיעוטא וחזקה יע\"ש, וכבר הוקשה לו כן להרב ח\"ה שם ד\"ה מנא הא מלתא ותי' דהא דחיישינן למיעוטא וחזקה אינו אלא מדרבנן ועי\"ל דלמיעוטא דלא שכיח לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה כמ\"ש הרא\"ש והאי מיעוטא דפרה לא שכיח הוא עכ\"ל וישוב זה לא ניתן ליאמר לע\"ד דא\"כ היכי יליף מיניה תלמודא דאזלינן בתר רובא גבי מיעוטא דשכיח כגון גבי קטן וקטנה לא חולצין כו' דהא איכא למימר דשאני פרה דמיעוטא דלא שכיח הוא ואפי' ר\"מ דחייש למיעוטא היכא דלא שכיח לא חייש אלא עכ\"ל דלפום מאי דיליף מיניה תלמודא דאזלינן בתר רובא שמעינן דמיעוטא דשכיח הוא אך מ\"ש דהא דאזלינן בתר חזקה ומיעוטא אינו אלא דרבנן ניתן ליאמר ואמנם ע\"פ דברי הריטב\"א ניחא דמיעוטא דפרה אינו יוצא מן הרוב ולהכי אזלינן בתר רובא ולא חיישינן למיעוטא וחזקה והרב מח\"א שם חילק חילוק אחר דכל שאין החזקה והרוב בגוף אחד כי ההיא דיבמו' שהחזקה סותר את הרוב לגמרי דהחזקה היא שיצתה ריקנית ואינה מעוברת והרוב הוא שהיא מעוברת אין החזק' מצטרף עם המיעוט להחשיבו כפ\"ופ ולהכי בההיא דרוב מצויין אצל שחיטה וגבי פרה אזלינן בתר רובא לגמרי יע\"ש ואין ספק שדבריו אינן אלא לרבנן דר\"מ אבל לר\"מ אפ\"ה חייש למיעוטא וחזקה דהא גבי תנוק שאין החזקה והרוב בגוף אחד חייש ר\"מ למיעוטא וחזקה וכן למ\"ש הרב ח\"ה דמאי דחיישינן למיעוטא וחזקה אינו אלא מדרבנן ה\"ד לרבנן דר\"מ אבל לר\"מ הוי דאורייתא דהא חזינן דמטהר גבי תנוק מה\"ט וכ\"כ התוס' בבכורות ד\"ך ע\"א ד\"ה ואבע\"א יע\"ש והואיל וכן הדרא קושיית הרבנים הנז' לדוכתא אליבא דר\"מ לכל התירוצים דגבי פרה אדומה אזלינן בתר רובא ולא חיישינן למיעוטא וחזקה דלחילוק הריטב\"א שחילק בין מיעוט היוצא מן הרוב לשאינו יוצא מן הרוב הרי לר\"מ לא ס\"ל הכי כדמוכח מההיא דתנוק ואי למ\"ש הרב ח\"ה דהא דחיישי' למיעוטא אינו אלא לרבנן הרי לכ\"ע לא ס\"ל הכי וכן למ\"ש המח\"א ר\"מ לית ליה הכי ולדידיה תקשי היכי אזלינן גבי פרה בתר רובא ולא חייש למיעוטא וחזקה.
ונלע\"ד ליישב לדברי רבינו הנז' דלא קשיא נמי לר\"מ דאף ר\"מ לא חייש למיעוט' וחזקה כי האי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אלא דוקא גבי תנוק שהרוב אינו חשוב כמ\"ש התוס' והריטב\"א שהרי לרבנן דלא חיישי למיעוטא וחזקה ואזלו בתר רובא לא אזלו לגמרי כדי לשרוף את התרומה אלא אמרו תולין וברוב זה דלא חשיב הוא דחייש ר\"מ למיעוטא וחזקה כי האי אף שהמיעוט אינו יוצא מן הרוב לדברי הריטב\"א ואף שאין מבטל הרוב לגמרי לדברי המח\"א ולדברי הרב ח\"ה אף דבעלמא לא חיישינן אלא מדרבנן ולחומרא הכא חיישינן ולקולא כיון שהרוב אינו חשוב אבל גבי פרה וכן ברוב מצויין אצל שחיטה שהרוב חשוב לא חיישינן למיעוטא וחזקה מדאורייתא ואפי' לר\"מ וההיא דפרק כס\"ה דפ\"ו דהוה בעי תלמודא להתיר לר\"מ שחיטת אותו ואת בנו אחר שחיטת חש\"ו ואפי' רוב מעשיהן מתוקנים מטעמא דמיעוטא וחזקה דמההיא הכריחו התוס' בבכורו' דמיעוטא וחזקה לר\"מ הוא דאורייתא יש ליישב דתלמודא ה\"ק אפי' תימא רוב מעשיהן מתוקנים מ\"מ כיון דרוב זה אינו חשוב סמכינן אמיעוטא וחזקה לר\"מ כי ההיא דרוב תינוקות מטפחים כנלע\"ד, ודע שהרשב\"א בתורת הבית גבי רוב מצויין אצל שחיטה חילק באופן אחר וסוגיא דחולין פ' כס\"ה דפ\"ו קשיא עליה וכעת אין הספר מצוי אצלי להעתיק דבריו יע\"ש.
הנה עלה בידינו הסכמת הראשונים זולת התוספות דסתמא דיבמות אליבא דהלכתא היא ומשום דחיישינן למיעוטא וחזקה והילכך האשה שהלכה בעלה וצרתה למד\"ה ובאו ואמרו לה מת בעליך לא תנשא ולא תתייבם וראיתי להרב מח\"א שם בפ\"ג דיבום שתמה על רבינו והטור שפסקו לסיפא דההיא מתני' דקתני יצתה מלאה חוששת דהתם ליכא חזקה המסייעת אל המיעוט כמ\"ש התוס' שם בד\"ה וסיפא חזקה לשותה ומיעוט כו' וכ\"כ הרא\"ש וכיון דליכא אלא מיעוט לבד לא קי\"ל כר\"מ אלא כרבנן דאזלינן בתר רובא וא\"כ סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות והו\"ל זכרים מיעוטא ואמאי חוששת ותי' דלרבנן דלא חיישי למיעוטא לא אמרינן סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות דהמיעוט בטל לגמרי לגבי רוב וכיון דרוב נשים מתעברות הו\"ל כאלו ילדה בן קיימא ודאי אלא היכא דאיכא חזקה הוא דחיישי רבנן למיעוטא ומצטרף אל החזקה אבל כל היכא דליכא חזקה בטל לגמרי ומ\"ש שם בגמ' סמוך למיעוטא דמפילות למחצה דנקבות היינו לר\"מ דחייש למיעוטא יע\"ש ואשתמיט מיניה ההיא דפרק אלמנה לכ\"ג דס\"ז דאפליגו ר\"י ור\"ש גבי בת ישר' שנשאת לכהן והניח בנים והניחה מעוברת דר\"י סבר דאין העבדים אוכלים בתרומה משום חלקו של עובר דחיישינן למיעוטא דזכרים ור\"ש ס\"ל דאוכלים משום דלמיעוטא דזכרים לא חיישינן דסמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות והו\"ל זכרים מיעוטא יע\"ש ופסק הרא\"ש שם כר\"ש וכן פסק רבינו בפ\"ח מהל' תרומות ולדע' הראב\"ד ז\"ל שם ניחא יע\"ש, וכ\"כ קשה מההיא דסוף פרק בהמה המקשה גבי המבכרת שהפילה שלייא דקאמר רבי אמי דה\"ט דישליכנה לכלבים משום סמוך מיעוטא דנדמה למחצה לזה י\"ל דהתם איכא חזקה דבהמה במעי אמה אינה קדושה בבכורה דמסייע למיעוטא דנדמה ותלמודא דלא יהיב טעמא משום מיעוטא וחזקה היינו משו' דבעי לאוקומי מתני' אפי' כר\"מ דחייש בעלמא למיעוטא קאמר דהכא הו\"ל מיעוטא דמיעוטא דלא חייש ר\"מ ודוק אך מההיא דתרומה קשה ואולם גבי איסו' ערוה החמירו וכמ\"ש התוס' בר\"פ האשה יע\"ש.
זאת תורת העולה דלהתוס' לרבנן דר\"מ דקי\"ל כוותייהו לא חיישינן למיעוטא וחזקה לעולם אלא אזלינן בתר רובא לעולם ולהרמב\"ן לעולם חיישינן למיעוטא וחזקה והוי פ\"ופ דהרוב מכריע יותר ונ\"מ לטומ' בר\"הי ולהריטב\"א כי חיישי רבנן למיעוטא וחזקה אינו אלא במיעוט היוצא מן הרוב אבל כשאינו יוצא מן הרוב אזלינן בתר רובא לגמרי וכן לחילוק הרב מח\"א כי חיישי רבנן למיעוטא וחזקה אינו אלא בחזקה הסותרת הרוב לגמרי דהיינו שהחזקה והרוב בגוף א' אבל כל שאין החזקה והרוב בגוף אחד אזלינן בתר רובא לגמרי ולדברי כולם לבד הרמב\"ן כי אזלינן בתר רובא היינו ברוב חשוב אבל ברוב שאינו חשוב לא אזלינן לגמרי אלא חיישינן אל הרוב לחומ' ולדברי כולם כי חיישי' למיעוט' וחזקה היינו ברובא דליתיה קמן אבל בדאיתיה קמן לא חיישי' כלל למעוטא וחזק' והיינו ההיא דעיסה בבית ושרצים וצפרדעים כו' כדאית' בקדושין ד\"פ וכמ\"ש הריטב\"א שם בשיטתו וכמ\"ש שם רש\"י ועיין עוד מ\"ש בשורש מיעוט בלא חזקה אי חיישינן." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין יבמה אסורה ליבם באיסור לאו או עשה היתה \n היבמה אסורה על יבמה איסור לאו או איסור עשה כו'. הנה התוס' ביבמות דף ט' ד\"ה והרי איסור מצוה כו' ובסנהדרין דנ\"ג ע\"ב ד\"ה וחייבי כו' הקשו למה זה בכל דוכתי פשיטא ליה להש\"ס דחייבי לאוין לר\"ע דאמר אין קדושין תופסין לאו בני חליצ' ויבום נינהו כחייבי כריתות ואמאי לא אמרינן נמי לר\"ע דליתי עשה ולדחי ל\"ת יע\"ש ולכאורה עיקר קושייתם לא ק' כלל אאותה שאמרו שם דאיסור קדושה לר\"ע כגון ממזרת ונתינה לישראל אינה עולה ליבום ולחליצה דכיון דלר\"ע אין קדושין תופסין בחייבי לאוין נמצא דממזרת ונתינה זו שנפלה לפניו ליבום לאו אשת אח נינהו כיון דמעיקרא לא תפסו בהן קדושי אחיו ועיקר קושייתם לא חלה אלא לההיא דפ' הערל דס\"ט ופ\"ד מיתות דאמרו פצוע דכא וכרות שפכה לר\"ע לא חולצין ולא מייבמין ואמאי ליתי עשה דיבום ולדחי ל\"ת כיון דאשת אח הוו אבל אחר ההתבוננות אף אההיא דממזרת ונתינה קשיא להו שפיר דהיכי קאמר תלמוד' סתמא דלר\"ע לא חולצין ולא מייבמין הא משכחת לה לר\"ע דחולצין ומייבמין כגון שאחיו של יבם היה ממזר או כרות שפכה דמותר בממזרת ותפסי בה קדושין וכשנפלה לפני יבם אתי עשה ודחי ל\"ת וברור.
ואולם בעיקר קושייתם שמעתי למו\"ה בעל שע\"ה ישוב על פי אותה סוגייא דאיתמר לקמן בפ' כיצד ד\"ך ע\"א עלה דמתני' דאלמנה לכ\"ג חולצת ולא מתייבמת דפריך תלמודא בשלמא אלמנה מן הנשואין עשה ול\"ת הוא ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה אלא מן האירוסין ליתי עשה ולידחי ל\"ת ואמר רב גידל אמר קרא ועלתה יבמתו השערה שאין ת\"ל יבמתו ומה ת\"ל יבמתו יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום ואי זו זו חייבי לאוין ופרכינן ואימא חייבי כריתות ומשנינן אמר קרא אם לא יחפוץ לקחתה הא חפץ ייבם כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה ופרכינן א\"ה חייבי לאוין נמי ומשנינן הא רבי רחמנא יבמתו ומה ראית מסתברא חייבי לאוין תפסי בה קדושין חייבי כריתות לא תפסי בה קידושין יעויין שם אשר מבואר יוצא מסוגייא זו דטעמא דמוקמינן קרא דיבמתו בחייבי לאוין וקרא דאם לא יחפוץ בחייבי כריתות ולא אמרי' איפכא הוא משום דכיון דחייבי לאוין תפסי בהו קדושין משא\"כ בחייבי כריתות היא הנותנת לאוקומי קרא בהכי ומעתה לר\"ע דחייבי לאוין וחייבי כריתות שוין ובשניהם אין קדושין תופסין בהן תו ליכא הוכחה לאוקמי קרא דיבמתו בחייבי לאוין וקרא דלא יחפו' בחייבי כריתות דא\"כ קשה מה ראית ולדידיה ליכא לתרו' כדמשני תלמודא כמובן וכיון שכן לדידיה עכ\"ל דחייבי לאוין וחייבי כריתות כולהו אמעיטו מחליצה ויבום מקרא דלא יחפוץ וקרא דיבמתו מוקמינן דוקא בחייבי עשה לו' דעולות לחליצה ולא ליבום.
והשתא תו ליכא לאקשויי קושיית התוספות ז\"ל דליתי עשה ולידחי לא תעשה דשאני הכא דגלי קרא דלא יחפוץ דאינן עולות לחליצה וליבום ואי תקשי לך דהא הך דרשא דרב גידל דדריש בקרא דיבמתו יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום לא סלקא התם לפום קושטא דהדר פריך רבא עליה דרב גידל מאותה ברייתא דקתני פצוע דכא וכרות שפכה אם בעלו קנו ויהיב טעמא אחריתי גבי אלמנה מן האירוסין דחולצת ולא מייבמת משום גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה יע\"ש הא לאו מילתא היא דהרי כתבו התוס' ז\"ל שם בד\"ה גזירה ביאה ראשונה כו' וגם ה\"ה ז\"ל בפ\"ו מה' יבום כתב ע\"ש הרב בה\"ג ז\"ל דדרשת דרב גידל קיימא נמי לפום קושטא דמילתא אלא דמוקמינן קרא באלמנה מן הנשואין ובחייבי עשה דעולה לחליצה ולא ליבום יע\"ש והשתא לר\"ע לא מצינן לאוקומי קרא בהכי דלדידיה כיון דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין וחייבי כריתות הדרא קושיית הש\"ס לדוכתא ומה ראית למדרש קרא בהכי ולא בחייבי כריתות ולא מצינן לתרוצי מידי אם לא דלדידיה מוקמינן קרא בחייבי עשה אבל בחייבי לאוין וכריתות אינן עולות לא לחליצה ולא ליבום מקרא דלא יחפוץ וכיון דגלי לן קרא דאינן עולות לחליצה וליבום תו ליכא לאקשויי ליתי עשה ולידחי ל\"ת אלו דברי הרב הנז' ואני בע\"ד לא נחה דעתי בזה כלל דמלבד דאיכא למימר דקושיית התוס' ז\"ל מה נפשך היא אי גלי קרא א\"כ מנ\"ל לר\"ע בעלמא כלל זה דאתי עשה ודחי ל\"ת אי משום דיליף לה מכלאים בציצית אדנילף לה מהתם לילף מהכא דגלי קרא דאין עשה דוחה ל\"ת ואי לא גלי קרא אמאי לא אמרינן הכא דליתי עשה ולדחי ל\"ת ועיין להתוספות ז\"ל בזבחים דצ\"ז ע\"ב וביבמות דנ\"ט ע\"ב ד\"ה הא מני ובכתובות ד\"מ ד\"ה ניתי עשה יע\"ש, ש\"ר בחידושי הרשב\"א בשמעתין הקשה כן ועפ\"י ישובו יש לישב זה יע\"ש.
ואולם עדיין לא נחה דעתי בתירוץ זה דאכתי איכא למימר לר\"ע דחייבי לאוין עולות בין לחליצה ובין ליבום וקרא דלא יחפוץ מיירי בחייבי כריתות דוקא ולא בחייבי לאוין וקרא דיבמתו בחייבי עשה דעולה לחליצה ולא ליבום משום דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה וליכא למיפרך מה ראית לדרוש קרא דלא יחפוץ בחייבי כריתות ולא בחייבי לאוין נמי דהא כיון דקרא דלא יחפוץ הכי מדריש כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה תו ליכא למי' דחייבי לאוין אינן עולות לחליצה וליבום מהאי קרא דכיון דגבי חייבי לאוין אית לן למימר דעולות ליבום ולחליצה מטעמא דאתי עשה ודחי ל\"ת היכי שמעי' מקרא דלא יחפוץ דאינן עולות ליבום ולחליצה דהא היא גופה קאמר קרא דכל העולה ליבום עולה לחליצה ובשלמא כי מוקמינן קרא בחייבי כריתות דשמעינן בעלמא דאינן עולו' ליבום מג\"ש דעליה עליה שמעינן שפיר מקרא דלא יחפוץ דאינן עולות לחליצה נמי אבל גבי חייבי לאוין לא שמעי' מידי מקרא דלא יחפוץ דאינן עולות לחליצה וליבום וכמובן וכבר התוס' ז\"ל בסוגייא זו ד\"ה אי הכי הוקשה להם כן למאי דפריך תלמודא ומה ראית כלומר ונימא איפכא דקרא דלא יחפוץ מיירי בחייבי לאוין דאינן עולות לחליצה וליבום דהיכי משתמע מקרא דלא יחפוץ דחייבי לאוין אינן עולות לחליצה וליבום כו' ומתוך כך נדחקו בפי' השמועה לומר דהכי פריך ואימא דקרא דלא יחפוץ מיירי בחייבי לאוין ועשה ולומר דחייבי לאוין דעולות לחליצה וליבום וחייבי עשה אינן עולות לא לחליצה ולא ליבום ובכן מדריש קרא שפיר וכי הדר ומשני מסתברא דחייבי לאוין תפסי בהו קדושין הכי קאמר חייבי לאוין ועשה תפסי בה קדושין ואין סברא לומר דחייבי עשה לא יעלה לחליצה וליבום יע\"ש.
באופן שלפי דבריהם ז\"ל לא אסיק אדעתיה הש\"ס בסוגיא זו לומר דחייבי לאוין לא יעלו לחליצה וליבום כחייבי כריתות מקרא דלא יחפוץ דהא ודאי אין סברא לומר דבר זה מעולם וכל כי הא לא שמעינן מהאי קרא בחייבי לאוין כלל ומעתה אפי' לר\"ע נמי כי מוקמינן קרא דיבמתו בחייבי לאוין לומר דעולו' לחליצה ואינן עולות ליבום וקרא דלא יחפוץ בחייבי כריתות ליכא לאקשויי מה ראית לאוקומי קרא דלא יחפוץ בחייבי כריתות ולא בחייבי לאוין דכל כי האי לאו קושיא היא כמ\"ש התוס' ואי קשיא אינו אלא אמאי לא אוקומה קרא נמי בחייבי עשה דומיא דחייבי כריתות ועל זה אף לר\"ע יצדק התי' שתירצו בש\"ס דליכא לאוקומי קרא דלא יחפוץ בחייבי עשה ולומר דלא יעלו לחליצה וליבום כיון דקדושין תפסי בהו וברור ודע שהרשב\"א ז\"ל דרך דרך אחרת בפי' השמועה הזאת דכי פריך ומה ראית היינו לומר דחייבי לאוין יהיה דינן כחייבי כריתות ממש שלא יעלו לחליצה וליבום וע\"ז משני הש\"ס דהא ליכא למימר משום דחייבי לאוין קדושין תפסי בה יע\"ש ועפ\"י דרכו מתיישב שפיר קושיית התוספו' ז\"ל בפ\"ק די\"ו וגם הוא ז\"ל בחידושיו שם הקשה אותה ולא העלה דבר ברור יע\"ש." + ], + [ + "ויבמה \n שהיא אלמנה מן הנשואין כו' שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה כו'. מצאתי כתוב למורי הרב המובהק יצחק נוניס נר\"ו וז\"ל כתבתי בנדפס דק\"ט ע\"ב דכ\"ג הבא על האלמנה מן הנשואין אי חייב עליה כרת במחלוקת הוא שנוי יע\"ש והן עתה בהיותי בעיר מודונא אינה ה' לידי שיטה כתיבת יד המאיר\"י על מסכת יבמות וראיתי כתוב שם וז\"ל כל זה שביארנו בחייבי לאוין אלמנה לכ\"ג אין הדין שוה בה לשאר חייבי לאוין והענין הוא שאלמנה מן האירוסין דינה כשאר חייבי לאוין לגמרי אבל מן הנשואין דאיכא לאו ועשה דבעולה אי אפשר לומר יבא עשה וידחה ל\"ת ועשה וא\"כ אף מן התורה אינה בת יבום ואין לומר שאף היבום עשה ול\"ת עשה דיבמה יבא עליה ולאו דלא תהיה אשת המת החוצה שהרי לאו זה לא בא למצות יבום אלא לאוסרה לזר הא כל שרוצה להתעגן בלא יבם ובלא זר אין כאן חיוב לאו ומעתה ביאתה או חליצתה אינה פוטרת צרה ואם בעל לא קנה כלל מתורת יבמה שהרי אינה בת יבום כלל אלא שמ\"מ אם בא עליה בתורת קדושין וברצונה צריכה גט שהרי קדושין תופסין בה דבכלל חייבי לאוין הן ויש אומ' שאף בכל צד שנבעלה צריכה גט מגזרה שמא יאמרו קנאה ויצאה בלא גט ובדין הוא ג\"כ שלא תהא צריכה חליצה ד\"ת שכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה אלא שחכמים הצריכוה חליצה גזרה משום אלמנה מן האירוסין מידי דהוי אמקדש אחות יבמה שאעפ\"י שנפטרה צרתה מן התורה אצריכוה רבנן חליצה גזרה שמא יאמרו יבמה נפטר' לשוק בלא חליצה ויש אומרים שאף מן התורה היא בת חליצה ממה שדרש רב גידל ועלתה יבמתו כו' ואעפ\"י שרב גידל לחייבי לאוין אמרה מ\"מ אנו שדחינוה לענין חייבי לאוין משאירין אותה לחייבי לאוין ועשה וכ\"כ בה' גדולות לראשונים ומכאן כתבו רבים שאף ס' סוטה ומחזיר גרושה שאמרו עליהן חולצות ולא מיבמות חולצת דבר תור' קאמר עכ\"ל ומתוך דבריו יתבאר כל מ\"ש ודוק.
ודע שממ\"ש הרב המאירי ואין לומר שאף יבום עשה ולא תעשה כו' למדנו כלל מחודש דהא דאמרי' אין עשה דוחה לא תעשה ועשה היינו דוקא בעשה גרידא אבל עשה ולא תעשה דוחה את לא תעשה ועשה וק\"ל לפי דעתו מהא דגרסינן בפרק א\"מ ואם כהן הוא והיא בבית הקברות אינו חייב להחזיר משום דטומאת כהנים עשה ול\"ת והשבת אבידה עשה ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה יע\"ש הרי אע\"ג דבהשבת אבידה איכא עשה ול\"ת כמ\"ש רבינו בפי\"א מה' גזלה ואבידה הלכה י\"ח כתב דכהן שראה אבידה בב\"הק אינו חייב להחזיר משום דהו\"ל עשה ול\"ת וכתב ה\"ה שהיא גירסת ההלכות ורש\"י אבל האמת שאין אנו צריכין לזה דת\"ל דבעידנא כו' ועיין במ\"ש הנ\"י שם בפרק א\"מ ומדברי כולם דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה אע\"ג דאיכא ל\"ת בהדי עשה הדוחה ושלא כדעת הרב המאירי וצ\"ע ודוק ועיין בה' מילה בשורש אתי עשה ודוחה ל\"ת מ\"ש עוד בזה יעש\"ב." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Nashim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..37ba3cd4446624ea360f8f82111ad9d54d53e5d8 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,233 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Marriage", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות אישות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Nashim" + ], + "text": [ + [ + [], + [ + "שורש מצות קידושין לנשים הכשרות וליקוחין \n אלו מצות עשה מן התורה היא ובאחד מג' דברים אלו האשה נקנית בכסף או בשטר כו'. הכי איתא ברפ\"ק דקדושין ובעי בגמ' בכסף מנ\"ל גמר קיחה קיח' משדה עפרון כתיב הכא כי יקח איש אשה וכתיב התם נתתי כסף השדה קח ממני וקיחה אקרי קנין דכתיב השדה אשר קנה אברהם א\"נ שדו' בכסף יקנו כו' וכתבו התוס' בד\"ה א\"נ שדות כו' וקשה א\"כ הו\"ל לאתויי השדה אשר קנה אברהם כו' עיין בחי' הרב מהריב\"ל ז\"ל ובתשו' להרב מהר\"י אדרבי ז\"ל סימן ת\"ז שביארו כונת דברי התוס' ז\"ל ויען הר\"ב מר דרור ג\"כ כיוון לדרכם וספרו מצוי לא העליתי דבריהם על ספר יע\"ש.
כ\"ע התוס' וי\"ל דמההיא ליכא למידק דאיכא למימר השדה אשר קנה אברהם בשטר או בחזקה עכ\"ל הנה הרב מהרש\"ך בח\"ב בתשובותיו סימן ל\"ד נשאל דברי התוס' אלו עם מ\"ש הם עצמן לקמן דכ\"ו ע\"א ד\"ה שדות בכסף יקנו וז\"ל הא דלא מייתי קרא דהשדה אשר קנה אברהם דכתיב גבי עפרון משום דדילמא הני מילי מנכרי שכל קניינו בכסף עכ\"ל, והוא ז\"ל הבין בכונת השואל דהוקשה לו בדבריהם דלמה לא השוו התוס' מידותיהם ולתרץ תי' אחר בשני המקומות דהכא יתרצו מה שתירצו התם והתם מה שתירצו הכא והרב ז\"ל השיב דהכא לא מצו לתרץ מה שתירצו התם משום דאפילו נאמר דשאני נכרי דכל קניינו בכסף אכתי הוה מצי תלמודא למילף שפיר דקיחה דכסף אקרי קנין ולהך מילתא מה לי נכרי מה לי ישראל ומה שלא תירצו התם מה שתירצו הכא עדיפא מינה משנו דלא מבעיא אי מיירי שקנה בשטר או בחזקה דליכא לאוכוחי מידי אלא אפילו אם נאמר דמיירי בכסף אין להוכיח כלל דקרקע נקנה בכסף מהאי קרא דאיכא למימר שאני נכרי דכל קנינו בכסף את\"ד ז\"ל.
ולע\"ד זה שכתב הרב ז\"ל דעדיפא מינה משנו התם מידי דוחקא לא נפקא ואפילו לפי דבריו ז\"ל כל כי האי הי\"ל להתוס' לעלות בזכרונם מ\"ש הכא ולומר בסוף דבריהם שע\"פ מ\"ש הכא אין מקו' ג\"כ לקושי' ז\"ל אמנם לדידי נ\"ל דהתם לא מצו לתרץ כמו שתירצו הכא דהתם אין כונת התוס' כמו שחשב הוא ז\"ל דקשיא להו אמאי לא אייתי קרא דהשדה אשר קנה אברהם לחוד ולא בעי קרא דשדות בכסף יקנו אלא עיקר קושייתם ז\"ל היא דאמאי התם לא אייתי קרא דאברהם מעיקרא והדר נימא א\"נ שדות בכסף יקנו כדקאמר הכא דהשתא אין מקום לתרץ ע\"פ מה שתרצו הכא דכונ' דבריהם הכא הוא לומר דמאי דנייד תלמודא מקרא דהשדה אשר קנה אברהם דמייתי מעיקר' וקאמ' א\"ן הוא משום דיש לדוחה לדחות כמ\"ש בהבנת דבריהם הרב מהריב\"ל והר\"י אדרבי ז\"ל והשתא מקשו התם שפיר אמאי לא קאמר התם כי הכא ואין מקום לתרץ אלא כמו שתירצו התם ודוק ואף כשתמצא לומר שפשט דברי התוס' שם משמע דק\"ל אמאי לא אייתי קרא דאברהם ולא קרא דשדות בכסף דההוא מדנביאי אכתי איכא למימר דלא ניחא להו לתרץ קושיי' ע\"פ מ\"ש הכא כי היכי דלא תיקשי אמאי לא אייתי שתיהן כדקאמר תלמודא הכא.
ולעיקר קושית התוס' נ\"ל לתרץ דמש\"ה נייד תלמודא מקרא דהשדה אשר קנה אברהם ומייתי קרא דשדות בכסף יקנו משום דבעי למפשט נמי שהאשה מתקדשת בשוה פרוטה ומקרא דאברהם אין ראיה דהא לא קנהו השדה אם לא שנתן כל שיוייו ד' מאות שקל כסף עובר לסוחר משא\"כ השתא דמייתי קרא דשדות בכסף יקנו דסתם כסף הוי ש\"פ כדאיתא לקמן בגמ' דף י\"א ע\"ב ואף דהתם קאמר והרי קדושי אשה דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון ותנן בה\"א בפרוטה ובש\"פ כו' דמשמע דמקרא דעפרון נמי שמעינן דהאשה מתקדשת בש\"פ וכ\"כ התוספות בדי\"ג ע\"א ד\"ה כשם שאין האשה מתקדשת וכו' ולפי מ\"ש אין הוכחה משם די\"ל דסמך אקרא דשדות בכסף יקנו ומה שיש לתמוה מאותה סוגיא עמ\"ש מרן ב\"י בח\"מ סימן ק\"ץ כתבתי במקום אחר, ובהכי מתיישב קושית התוס' דלקמן דמש\"ה מייתי קרא דשדות בכסף לאוכוחי דאפילו בש\"פ נקנה הקרקע כמ\"ש הטור בח\"מ סימן ק\"ץ ולפי דברי התוס' איכא למידק דאכתי אמאי לא מייתי מקרא דסוף יאושע ודסו' שמואל יע\"ש.
עוד כתב רבינו שקדושי כסף הם מד\"ס וכתב ה\"ה שאעפ\"י שהם מד\"ס דין תורה גמור יש להם כקדושי שטר וביאה שהם נקראים מדאורייתא ותמה ע\"ז הרב מ\"ל ז\"ל דלקמן בפ\"ד מהל' אישות עמ\"ש רבינו ז\"ל דהמקדש בפסולי עדות של דבריהם הויא ספק מקודשת, כתב ה\"ה שהם קרובי האם שקראן רבינו בפי\"ג מה' עדות שהם מד\"ס ולכך הויא ספק מקודשת יע\"ש ולפי דבריו שכתב כאן דאעפ\"י דקדושי כסף קראן רבינו ד\"ס דין תורה גמור יש להם התם נמי אף על גב שקראן ד\"ס הול\"ל דדינן כדין תורה גמור וכמקדש בפסולי עדות של תורה יע\"ש וקושיא זו הוקשה ג\"כ להלח\"מ ותירץ דקרובי האם לא נפקי מדרשא די\"ג מידות כקדושי כסף אלא מרבוייא ולהכי דינן כדין ד\"ס כשאר מילי דרבנן יע\"ש ולפי מ\"ש רבינו בספר המצות בשורש הב' דכל דבר הנלמד מי\"ג מידות ולא מצאנו בהדיא בגמ' דקראן דאורייתא הו\"ל כד\"ס אין מקום לקושייתם דקדושי כסף חזינן בכל התלמו' דחשיב להו דאורייתא וכמ\"ש הרמב\"ן בס' המצות יע\"ש לא כן גבי קרובי האם ובעיקר דברי רבינו הללו בשורש הזה עיין להרב דברי אמת בקונט' הט' שהעמיק הרחיב בזה יע\"ש ובמ\"ש אנן יד עניי בשורשי המצוות בשורש הב' יע\"ש." + ], + [], + [ + "הבא \n על הפנויה לשם זנות בלא קדושין לוקה מן התורה. עיין בדברי ה\"ה ז\"ל שיש סיוע לרבינו ממ\"ש חז\"ל בכל מקום אין אדם עושה בעילתו ב\"ז ואי כשבועל לשם זנות ליכא אלא איסורא דרבנן לא היו סומכין על חזקה זו דאיסורא דרבנן כלהו אינשי לא זהירי ביה עכ\"ל ועיין בהגהת המ\"ל בפ\"ד מה' מלוה ולוה הל' יו'ד מ\"ש שדברי ה\"ה ז\"ל הללו נראין כסותרין למ\"ש הוא עצמו שם בה' מ\"ול גבי רבית מאוחרת דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזיקינן אע\"ג דרבית מאוחרת איכא למ\"ד דהוי דרבנן עיין בי\"ד סימן קס\"ב ודוק, והרשב\"א בתשו' סי' תתקל\"ח כתב דגרע אפי' מאבק רבית וכתב שאם נשבע ליתן רבית מאוחרת שבועה חלה עליו יע\"ש ויש לחלק דהתם כיון דלית ליה הנאה לנותן שפיר איכא למימר דלא מחזיקינן שעובר אדרבנן בלי הנאה אבל הכא דאית ליה הנאת איסור איכא למימר דבדרבנן לא זהירי אינשי ודוק ועיין במה שאכתוב לקמן בה' גירושין פ\"י הי\"ט בשורש אין אדם עוש' בעילתו בעילת זנות יע\"ש." + ], + [], + [], + [], + [ + "ויש \n איסורי ביאה מן התורה בעשה והן מצרי ואדומי ובעולה לכ\"ג. והקשה הרב לח\"מ אמאי לא מנה הכונס ליבמתו שנאסרו הצרות ליבם בעשה כמ\"ש רבינו פ\"א מהל' יבום די\"ב והרב מש\"ל תירץ דלא מנה רבינו כי אם אותם שבא עליהם אזהרת עשה מיוחד ועפ\"י זה ניחא ליה נמי מה שלא מנה אשה שנסתרה אחר קינוי דאסורה לבעלה דכתי' ונטמאה והיא מאיסורי עשה וכמ\"ש ה\"ה בפי\"א מהל' גרושין הי\"ד וכ\"כ הרא\"ש בפ\"ק דיבמות די\"א וכ\"כ התוס' שם ובסוטה דכ\"ח ד\"ה מה ת\"ל ובפרק אלמנה לכ\"ג דס\"ט ד\"ה כי תהיה אך בפרק יש מותרות דפ\"ו ד\"ה לרבי מתיא כו' כתבו בסוף דבריהם וז\"ל ועוד דלא מרגלא ליה דאיכא השתא תרי לאוי משמע דס\"ל דבספק סוטה איכא לאו ועיין בפ\"ק דסוטה ד\"ז דאמרינן סוטה שהיא בלאו לכ\"ש ופי' רש\"י בלאו דלא יוכל בעלה כו' עכ\"ל.
והנה זה שכתב שלא מנה רבינו כי אם אותם שבא עליהם אזהרת עשה מיוחד כו' עיין להרב עצמו בס' פרשת דרכים דרך מצוותיך דס\"ט ע\"ג ד\"ה ודע שכל הנשים כו' שכתב שקרא דיבמה יבא עליה מיותר הוא דהא כתיב בית אחיו בית אחד הוא בונה ולא שתי בתים וכי כתיב קרא אחרינא יבמה יבא עליה הוא לנתקו מכרת לעשה דמה\"ט לא אמרינן כיון דאהדריה אהדריה לאיסור אשת אח דמעיקרא יע\"ש וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא, ואפשר ליישב דאכתי עיקר קרא דיבמה בא לעש' על היבם שייבם אשת אחיו וממילת עליה דמיית' הוא דילפינן דהכונס ליבמתו אין בו כי אם עשה ואין כאן אזהרת עשה מיוחדת ודוק, ואולם בראיות הללו שהביא מדברי הרא\"ש והתוס' בפ\"ק דסוטה די\"א דס\"ל דספק סוטה היא מאיסורי עשה אני בעניותי לא כן אדמה כי הנה הרואה יראה להתוס' ז\"ל שם בדי\"א ע\"ב ד\"ה מאי שכתבו דאף כשבא עליה בעלה בדרך לוקה משום דהכתוב עשאה לספק סוטה כודאי יע\"ש וזו היא שיטת הרשב\"א שכתב ה\"ה בפי\"א מה' גרושין די\"ד דאף בספק סוטה לוקה וחשיב כעובר על לאו יע\"ש.
ומ\"ש התוס' שם בדי\"א ע\"א ד\"ה צרת סוטה על מה שהקשו וא\"ת כיון שלא נכתב שם טומאה אלא על הודאי אמאי אסורה לביתה ולתרומה ולמאי דפרישית לעיל דלמסקנא דשמעתין טומאה בעריות דכתיב בו דאמר רב היינו במקום לאו ניחא כו' דההיא טומאה לא כתיבה אלא על הודאי נבעלה עכ\"ל דמשמע לכאורה מדבריהם הללו דס\"ל דבספק טומאה ליכא לאו הא לא מכרעא לע\"ד דודאי הם ז\"ל אזלי ומודו דגבי ספק סוטה לא כתיב לאו בהדייא אלא דמפני שהכתוב החמיר עליה לעשותה כודאי הוא שכתבו דלקי כסוטה ודאי ומיהו לא חשיבא טומאה זו דספק סוטה כשאר עריות כיון דלא כתיב לאו בהדייא כי היכי דכתיב גבי סוטה ודאי ומה שיש לדקדק על דברי התוס' הללו עיין להרב מש\"ל בה' יבום פ\"ו די\"ט יע\"ש והן הן דברי הרא\"ש שם באותה סוגיא כאשר יראה הרואה שם, באופן דאכתי אפשר לומר דס\"ל כסברת הרשב\"א שהביא ה\"ה ז\"ל דאף בספק סוטה לקי ולא חשיב כאיסור עשה ובהכי ניחא דברי התוס' בפ' יש מותרות דפ\"ו שדקדק מהם הר\"ב מש\"ל י\"ל דס\"ל דבספק סוטה איכא נמי לאו ולפי דבריו ז\"ל הנה התוס' ז\"ל תברי לגזזייהו ממקום למקום ועפ\"י האמור הנה נכון כי כולם שפה אחת ודברים אחדים הם כדבר האמור.
איברא שבעיקר דברי הרב מש\"ל במה שרצה לדקדק מדברי התוס' הללו דפ' יש מותרו' דס\"ל דבספק סוטה איכא לאו לע\"ד יש לדון בזה כי אפשר לצדד בדבריהם ולומר במ\"ש דהשתא איכא תרי לאוי שאין כונתם לומר חד לאו בספק סוטה דאסור להחזירה ואידך לאו דזונה כמו שהבין המ\"ל זלה\"ה אלא כונתם לומר חד לאו דגרושה ואידך לאו דזונה וקיימי התוס' למה שסיימו לומר ואע\"ג דבלא\"ה אסורה לכהונה משום גרושה כו' וע\"ז כתבו דלר' מתיא ן' חרש דס\"ל דסוטה שבא עליה בעלה בדרך עשאה זונה קאמ' תלמודא שפיר דהוא מרגלא ליה כיון דאיכא תרי לאוי לאו דגרושה ולאו דזונה ואולם לפי מ\"ש אין אנו צריכין לזה שאף אם נאמר דכונתם היתה אלאו דספק סוטה ניחא דס\"ל דס\"ס כיון דלקי חשיב כעובר על הלאו כמ\"ש ה\"ה ע\"ש הרשב\"א ז\"ל, ואולם הראיה שהביא מדברי התוס' דסוטה דכ\"ח דס\"ל דבס\"ס ליכא אלא עשה היא ראיה שאין עליה תשו' ומ\"מ דבריהם סותרין בהדיא למ\"ש ביבמות דאף בס\"ס לקי ולא ידעתי איך לא שת לבו לזה הרב ז\"ל, גם מ\"ש עוד שמדברי התוס' בפרק אלמנה לכ\"ג דס\"ט ד\"ה כי תהיה משמע דס\"ל דבס\"ס ליכא אלא עשה לע\"ד יש לדון בה שהם ז\"ל עמ\"ש שם בגמ' דלרבי עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין מאי כי תהיה כי תבעל הקשו דלר\"ע נמי איכא לפרושי כי תהיה בהנך דאית בהו הוייה וכגון בסוטה שבא עליה בעלה בדרך דליכא אלא עשה וממה שכתבו דליכא אלא עשה דקדק הרב ז\"ל דמשמע להו דבס\"ס לא לקי כיון דלדידהו משמע להו דליכא אלא עשה דונטמאה לחוד ולא לאו דלא יוכל בעלה הראשון וזה הבין בכונת דבריהם הרב דברי אמת בקונטריס ששי דנ\"ו ע\"א והוקשה לו דלפי סברתם הלזו דבס\"ס ליכא אלא עשה דונטמאה ק' לרבנן דלר\"ע בפרק האומר דקדושין אמאי לא מוקמי קרא דכי תהיינה לחייבי עשה כגון סוטה שנסתרה ובהכי מיירי קרא וליכא שום קושיא לא מעם אחד ולא מי כתיב כי תהיינה לבועל אלא ודאי תשמע דסוטה שנסתרה בלאו קאי עכ\"ל.
ולפום מאי' דמשמע להו בהבנת דבריהם אנכי לא ידעתי למה להו להתוס' לומר דלהכי תפסי קדושין משום דליכא אלא עשה דמשמע דאילו הוה כתיב בה לאו דלא יוכל לא הוו תפסי בה קדושין והלא סוטה ודאי דאיכא ביה לאו דלא יוכל כדאמרינן בפ\"ק די\"א ואפי\"ה קדושין תופסין בה כדאמרינן לעיל בפרק החולץ דמ\"ט ובפרק האומר דקדושין דס\"ח אמר אביי הכל מודים בבא על הנידה ועל הסוטה דקדושין תפסי בה וכתבו שם התוספות ז\"ל דאפילו גרשה וחזר ולקחה קדושין תפסי בסוטה ודאי מקרא דלהיות לו לאשה יע\"ש ותו קשה דלפי דבריהם ז\"ל מאי קא ק\"ל להתוס' אמאי לא מוקי קרא דלא תהיה בספק סוטה דתפסי בה קדושין כיון דליכא אלא עשה ומאי קושיא דאכתי הוה קשיא ליה לתלמודא ולמ\"ד אין קדושין תופסין בחייבי עשה מאי איכא למימר וכדאקשי תלמודא בפרק האומר גבי קרא דכי תהיינה לאיש ב' נשים ובכמה דוכתי.
כי ע\"כ הדבר מבואר לע\"ד דכונת התוספות הייתה להקשות אמאי לא מוקי קרא לר\"ע בס\"ס דתפסי בה קדושין ולא מפני שהוא מחייבי עשה כי אם אפילו אם נאמר דאיכא נמי בס\"ס לאו וכסברת הרשב\"א שהביא ה\"ה ז\"ל אכתי קדושין תופסין בה מקרא דלהיות לו לאשה וכמ\"ש התוס' לעיל דמ\"ט ובפרק האומר דקדושין ומשום דהוה מצינן לתרוצי דלהכי לא מוקי לה בס\"ס משום דבס\"ס בלא\"ה היא אסורה בתרומה משעה שנסתרה מקרא דונטמאה דדריש ר\"ע בסוט' פרק כשם דכ\"ח תלת ונטמאה כתיב חד לאוסרה לבעל וחד לאוסרה לבועל וחד לאוסרה בתרומה ע\"ז באו כמשיב דאי מקרא דונטמאה דתרומה ליכא אלא עשה וקרא דובת כהן אתא ללאו ולאוסרה בלאו כשבא עליה בעלה ומאי דלא ק\"ל אמאי לא מוקי לה בסוטה ודאי דאעפ\"י דאיכא לאו קדושין תופסין בה כמ\"ש התוס' לעיל הוא משום דכיון דסוטה ודאי שזינתה תחת בעלה היא מן החמורות מחייבי מיתות ב\"ד כבר כתבו התוס' ז\"ל לעיל ד\"ה נכרי ועבד ע\"ש ר\"י דפשיטא ליה להש\"ס דעיקר קרא דלאיש זר אתא לחייבי כריתות אפילו שאין קדושין תופסין בה מק\"ו דהשתא ממזר הוי ליפסל מיבעיא וכי דרשינן כי תהיה הנך דאית בהו קדושין חידושא קאמר דאפי' הנך דקיל מפסלי בתרומה יע\"ש.
איברא שדבריהם תמוהים דהכא משמע להו דחייבי כריתות ומיתות ב\"ד מהאי קרא נפקי ואפילו הנך בלאו זה מעיקרא ולעיל בפ' ד' אחין דל\"ה ע\"א ד\"ה אע\"פ כתבו דהנך כריתו' דלאו זה מעיקרא נינהו לא נפקי מהאי קרא יע\"ש. ומ\"מ לפי דבריהם שם דאשת איש פסולה לכהונה משום טומאה יתיישב מאי דלא ק\"ל מאשת איש שזינתה בהכי דלהא לא צריך קרא והשתא אין מקום לפרש קרא דכי תהיה בסוטה ודאי דתפסי בה קדושין דמשמע דדוקא משום דנבעלה לבעלה הוא דנאסרה בתרומה והלא משעה שזינתה הרי היא אסור' לאכול בתרומה כיון דנבעלה לפסול לה כשאר חייבי כריתו' דבשעה שנבעלה נאסרה לתרומה מהק\"ו שכתבו התוס' דהשתא ממזר הוי ליפסל מיבעיא ולכן נקטו קושייתם בספק סוטה שבא עליה בעל' בדרך הנה לפי האמור בכונת דבריהם אין מכאן ראיה דס\"ל דס' סוטה ליכא אלא עשה דאפשר ואפשר דס\"ל כשי' הרשב\"א דלקי וחשיב כעובר על הלאו ומ\"ש דליכא אלא עש' דונטמאה לא קאי אעש' דונטמ' דדרשינן ליה לאוסרה לבעל אלא אעשה דונטמאה דדרשי' מיניה לאוסרה בתרומה כדבר האמור, ומ\"מ אף למאי דמשמע להו בכונת דבריהם במ\"ש דליכא אלא עשה דונטמאה דקאי אעשה דונטמאה לאוסרה לבעל אין מכאן ראיה דס\"ל דליכא לאו בס\"ס כסברת הרשב\"א דאכתי אפ\"ל שפיר דס\"ל כסברת הרשב\"א דספק סוטה לקי וחשיב כעובר על הלאו וכמ\"ש בהדיא בדי\"א ע\"ב אלא לענין אי תפסי בה קדושין משמע להו דתפסו שפיר לר\"ע כיון דליכא לאו בהדיא אלא עשה דמה\"ט כתבו התוס' לעיל די\"א דלא חשיב כטומאה דעריות לפוטרה מן החליצה ומן היבום כיון דלא כתיב לאו בהדיא בספק סוטה וא\"כ ה\"נ לר\"ע דלא תפסי בה קדושין בחייבי לאוין מ\"מ גבי ספק סוטה אע\"ג דלקי קדושין תפסי בה כיון דלא כתיב לאו בהדייא והאי דלקי משום דלחומרא עשאה הכתוב לספק כודאי ודוק.
ועיין בס' דברי אמת בקונט' ו' דנ\"ה ע\"ג וע\"ד במה שעמד על דברי הר\"ב מש\"ל ז\"ל הללו ושם הקשה לו קושייא חזקה למה שהוק' להם להמ\"ל ז\"ל ולהל\"מ אמאי לא מנה רבינו צרת סוטה שהיא בעשה דקו' זו קשה על הגמ' בקדושין פ' האומר דלא משכח לאוקומי קרא דכי תהיינה לרבנן באיסורי עשה ולפי דברי רבינו דצרת יבמה היא בעשה אמאי לא מוקי קרא בהכי והביא דברי הרשב\"א ז\"ל בפ\"ק דיבמו' דס\"ל דצרת יבמה היא בלאו יע\"ש, שוב ראיתי להר\"ב מ\"ל גופיה הוק' לו קושיא זו על הש\"ס בפי\"ט מה' א\"ב ד\"ה ואגב גררא יע\"ש ויישבה היטב ודוק, ויתר דבריו שם הם מגומגמים ויותר במה שרצה לומר דגבי סוטה לבועל איכא איסור לאו עיין שם, והנה ראיתי לדברי מהר\"י כולי ז\"ל בהגהתו שציין דברי הירוש' שהביאו התו' בשלהי פ' המגרש וז\"ל בירוש' פריך אמאי אצטריך קרא דלא יוכל בעלה תיפוק לי דבלא\"ה אסור להחזיר סוטתו ומשני לעבור עליו בב' לאוין ע\"כ, עוד ציין מ\"ש התוס' בפ' אלו נערות ד\"מ ד\"ה ניתי עשה דונטמאה הוא עשה יע\"ש, ואין מדברי התוספות הללו דגיטין ראיה לומר דס\"ל דבס\"ס איכא לאו דאפשר דס\"ל דליכא אלא עשה ומ\"ש תרי לאוי הם קיימי אסוטה ודאי דלכ\"ע איכ' לאו כדאמרי' ביבמו' ובסוט' די\"א וראיתי שהבי' דברי הרב פנים מאירו' שהגיה בדברי התוס' הללו דגיטין במקום תרי לאוי לעבור עליו בלאו והכריח כן הרב הנז' בספרו משום דביבמות די\"א אמרינן דלר\"י בן כיפר לאו בסוטה לית ליה ולרבנן ילפינן לאו בסוטה מהאי קרא דלשוב לקחתה א\"כ לא מקשו התו' מידי אמאי אצטריך קרא אלא ע\"כ צ\"ל לעבור עליו ותמה על המפרשים שלא הרגישו בזה ודוק ותשכח עכ\"ל.
ולדעתי אין צורך להגיה ואין מקום לקושייתו בדברי התוס' דהתוס' ז\"ל ק\"ל שפיר דכיון דלב\"ש כי כתיב קרא דוכתב לה ס' כריתות אכי מצא בה ערות דבר קאי דהיינו דבר ערוה בעדים ברורים אם כן לדידהו למה אסרה הכתוב מטעם דהלכה והיתה לאיש אחר דאפי' לא היתה לאיש אחר אסורה מקרא דאחרי אשר הוטמאה דדרשי' לה לרבות סוטה שנסתרה וכיון דאפילו בסוטה שנסתרה לבד רבי לן קרא שהיא אסור' לבעל' למה זה כתיב ושלחה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר דכיון דאפי' בלא שלוחין אסורה דלב\"ה אצטריך להזהיר המחזיר גרושתו אפי' שלא נטמאה ולהזהיר על הנטמאה שהם ב' לאוין אך לב\"ש קש' ולזה תירצו דלב\"ש אתא קרא לעבור עליו בב' לאוין וכאלו כתיב לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה ולא יוכל להושיבה תחתיו אחרי אשר הוטמאה דהשתא כי נטמאת והלכה לאיש אחר עובר משום לא יוכל לקחתה ומשום לא יוכל להושיבה תחתיו ושוב מצאתי הדבר מפורש בהרמב\"ן בפי' התורה בפרשת כי תצא על פסוק זה דאחרי אשר הוטמאה שכתב וז\"ל וא\"כ יאמר הכתוב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשו' לקחתה ואחרי אשר הוטמאה והנה הם ב' לאוין יזהיר במחזיר גרושתו משנשאת ויזהיר במחזיר אשתו שנשאת בזנות עכ\"ל וא\"כ לב\"ש דמחזיר גרושתו היינו שגרשה משום זנות כדכתיב קרא דלעיל מיניה ע\"כ אצטריך לעבור עליו בב' לאוין משום מחזיר גרושתו ומשום מחזיר סוטתו.
גם מ\"ש הרב מהר\"י כולי שהתוס' בפ' אלו נערות כתבו ונטמאה חשיב עשה לא ידעתי למה הביא דבריהם הללו שהם בלי צורך דאף הרשב\"א ז\"ל אזיל ומודה דונטמאה הוא עשה וכי מספקא לן אי בס\"ס איכא לאו היינו מקרא דלא יוכל בעלה הראשון דכיון דהכתוב עשאה לספק כודאי הו\"ל כעובר על הלאו סוף דבר בהא סלקינן ובהא נחתינן שאין מדברי התוספות והרא\"ש דיבמות שום משמעות דס\"ל דגבי ספק סוטה ליכא לאו כשי' הרשב\"א ואדרבא מדבריהם בדי\"א ע\"ב משמע בהדייא דס\"ל כפי' הרשב\"א ז\"ל זולת דבריהם שבסוטה דכ\"ח מוכח דס\"ל דלא כהרשב\"א ז\"ל וזה הפך דבריהם שביבמות כן נלע\"ד ודע שראיתי להרב פני יאושע בס\"פ המגרש עלה דאמרי' התם א\"ל רב פפא לרבא לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מהו א\"ל מדגלי רחמנא גבי אונס דכתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו בעמוד והחזר קאי מכלל דבעלמא מאי דעבד עבד, כתב הרב הנז' וז\"ל וקל\"ט דהא רבא גופיה אמר במסכת תמורה דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא ומקשינן עליה מאונס שגירש אי ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה ואמאי לא לקי כיון דעבר אמימרא דרחמנא ומשני רבא שאני התם דאמר רחמנא כל ימיו בעמוד והחזר ניתקו הכתוב לעשה ולפ\"ז נהי דלא קשיא לן בעיקר מימרא דרבא דהתם אמר אי עביד לא מהני והכא קאמר מאי דעבד עבד דהתם איירי דוקא היכא דאמר רחמנא לא תעביד בלשון לאו משא\"כ בלא מצא לא ערוה ולא דבר אין כאן לאו אבל הא ודאי ק' היאך יליף רבא הכא מדגלי רחמנא גבי אונס כל ימיו מכלל דבעלמא מאי דעבד עבד דהא אפי' אי בעלמא כשגרשה שלא כדין לא מהני אפי\"ה אצטריך לכתוב גבי אונס כל ימיו למימרא דלא לקי דסד\"א כיון דעבר אמימרא דרחמנא לקי משו\"ה נתקו הכתוב לעשה דלא לקי, והנלע\"ד ליישב דמהא מילתא גופיה יליף רבא דכיון דלקושטא דמילתא באונס לא לקי דהו\"ל לאו הניתק לעשה א\"כ אמאי אצטריך כלל קרא דלא יוכל לשלחה כו' וליכא למימר דלא אצטריך לענין כהן דהא לב\"ש בלא\"ה אסור משום זנות ואי משום לעבור עליו בלאו הא ליתא דכיון דלא לקי לא אצטריך למיכתב לאו יתירא כדאיתא בתוס' ר\"פ אז\"ן אע\"ג דלב\"ש היכא דלא מצא בה ערות דבר וגרשה מאי דעבד עבד וא\"כ אצטריך לא יוכל לשלחה והשתא מדב\"ש נשמע לב\"ה דהיכא דלא מצא לא ערוה ולא דבר מאי דעבד עבד כנ\"ל נכון עכ\"ל.
ואנא גברא רבא חזינא ותיובתא חזינא ופירוקא לא חזינא דמ\"ש תחילה כשהביא מימרא דרבא דמס' תמורה גבי כל מילתא דאמר רחמנא דמעיקר מימרא דרבא ל\"ק דהתם דוקא איירי היכא דאמר רחמנא בלשון לאו כו' אשתמיט מיניה מאי דפריך תלמודא התם לרבא ממתני' דאין תורמין מן הרע על היפה ואי תרם תרומתו תרומה דאמאי תרומתו תרומה לרבא כיון דלא מהני והוצרך לשנויי שאני התם דגלי קרא כו' ואם איתא דרבא לא קאמר דלא מהני אלא היכא דאמר רחמנא בלשון לאו הא בתורם מן הרע על היפה ליכא לאו הבא מכלל עשה כמ\"ש שם רש\"י בהדייא מקרא דמכל חלבו ממנו והוי דומיא דגט דכתיב כי מצא בה ערות דבר דהוי לאו הבא מכלל עשה, גם מ\"ש עוד ליישב הקו' השניה דמהא מילתא יליף רבא דא\"כ אמאי אצטריך קרא דלא יוכל לשלחה כו' אחר המחילה רבא לא ידענא מאי קאמר דהא שפיר אצטריך קרא ללאו ולמלקות בין לב\"ש ובין לב\"ה דאע\"ג דהוי לאו הניתק לעשה ולא לקי היינו היכא דקיים העשה אבל אם לא קיים העשה כגון שמתה האשה אחר שגירשה למ\"ד קיימו ולא קיימו או שהרגה באונס או בשגגה למ\"ד ביטלו ולא ביטלו לקי שפיר על הלאו וכן בכהן שעבר וגירשה דלוקה ואינו מחזיר וא\"כ שפיר אצטרי' קרא דלא יוכל לשלחה ללאו ולמלקות והדרא קו' לדוכתה היאך יליף רבא מקרא דכל ימיו בעמוד והחזר למימרא דבעלמא מאי דעבד עבד הא שפיר איכא למימר דבעלמא מאי דעבד לא עבד דכופין אותו להחזירה דהתם גבי אונס אצטריך קרא דכל ימיו לומר דלא לקי אלאו דלא יוכל היכא דמקיים העשה.
והנלע\"ד לעיקר קושיותיו דמאחר דקרא דכל ימיו איכא למדרשיה דאתא למילף בעלמא דאי עבד עבד ולא אתא לנתוקי לעשה ואיכא למדרשיה דאתא לנתוקי לעשה ולא למילף בעלמא דאי עבד עבד כל כה\"ג אמרי' הי מינייהו מפקת ותרתי ש\"מ וכי אתינן למילף דילקי על לאו דלא יוכל אמרי' דילמא אתא קרא לנתוקי לעשה ולא לקי וכי אתינן למילף בעלמא דכופין למי שגירש אשתו בלא ערוה ובלא דבר שיחזור לקחתה אמרינן דאתא קרא למילף בעלמא דאי עבד עבד כנלע\"ד ועדיין צ\"ע." + ] + ], + [], + [ + [ + "שורש ידים מוכיחות אומר \n לה הרי את מקודשת לי או הרי את מאורסת לי כו'. וכתב ה\"ה ז\"ל ואי אמר את מקודשת ולא אמר לי כתבו הרמב\"ן והרשב\"א והרבה מן המפרשים שאינה מקודשת והוכיחו כן מן הסוג' משום דידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים ע\"כ.
הנה בגמ' אמרי' אמר שמואל בקידושין נתן לה כסף ושוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת הרי את מאורסת הרי את לאינתו הרי זו מקודשת כו' א\"ל רב פפא לאביי למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידיים והתנן כו' הכא במאי עסקינן דאמר לי כו' ע\"כ, מה שיש לדקדק בסוגיין מ\"ש דכשלא אמר לי אינה מקודשת מטעמא דהוה ליה ידים שאין מוכיחות דלא פי' בדיבורו למי הוא מקדשה ואלו בפ' האיש מקדש דנ\"ב אמרי' דהאומר אחת מבנותיך מקודשת לא' מבני דכולם מקודשות מספק אע\"פ שלא פי' לאיזה מהן קדש ולמי מקדש יע\"ש עיין להריב\"ש ז\"ל בסי' רס\"ו שתי' לזה דשאני הכא שאין הוכחה בלשון הקידושין שהוא המקדש ושהיא המתקדשת אבל בההיא דלקמן הלשון של הקידושין הוא שלם שהוא המקדש לבתו של פ' ומצד הלשון של הקידושין אין חסרון אלא מצד הענין שלא ידענו מי היא זאת הבת ומי הוא זה הבן ולהכי כולם מקו' מס' ואני אפרש עוד דשאני ההיא דלקמן דמה שחשב בלבו ומה שהוציא בשפתיו הכל א' ואין שום חיסור בלשונו ממה שחשב בלבו שמעיקרא כך חשב בלבו לקדש א' מבנותיו לאחד מבניו לאיזה מהם שירצה לקדש אח\"כ ולומר לו ולשון זה הוא שלם ומפני שלא בירר א' מהם אנו אומרי' שכולם מקודשו' משא\"כ הכא שהוא חשב לקדשה לו ובלשונו לא אמר לי כ\"ן לע\"ד ועיין בתשו' מהר\"י הלוי סי' ד' ה' ו' ז' בסוגייא זו.
וכתב עוד שם דבאומר הריני נותנו לך בתורת קידושין מקודשת ודאי דאין כאן ידים אלא דבור שלם שכיון שהזכיר שהוא הנותן לה בתורת קדושין כבר נראה מלשונו שהוא המקדש והיא המתקדשת דלא שביק איניש מצוה דנפשיה ועביד מידי דלא רמי עליה והביא ראיה מאותה סוגייא דאחת מבנותיך דאמרי' עלה שאפילו מנתה הגדולה שליח לקבל קדושיה אינה מקו' מה\"ט יע\"ש ולכאורה אין דבריו מובנים דמאי אהני לן האי טעמא דלא שביק כו' להיכא שאין הוכחה בלשון שהוא דמקדש לה לדידיה ושהיא עצמה תהיה המתקדשת וההיא דאחת מבנותיך שאני דהלשון והדבור שלם ומובן אלא שאין הוכחה מצד הענין וכבר תמה על דבריו בס' קמ\"ר בה' אישות דל\"ז ע\"א יע\"ש.
ולק\"ד מבואר כוונתו ז\"ל דלדידיה משמע ליה דכל דע\"י האומדנא מבואר לשונו שהוא המקדש והיא המתקדשת ואין שום חסרון בלשונו של המקדש אין כאן ידים כלל אע\"פ שלולי זאת האומדנא לא היה הוכחה בלשון כלל משא\"כ כשיהיה אופן לשונו שאף ע\"י האומדנא אכתי יש חסרון בלשונו ואין דבורו שלם דודאי כל כי האי הו\"ל ידים שאין מוכיחות ולהכי באומר הריני נותנו לך בתורת קדושין דמשמע ליה להרב שכיון שהזכיר שהוא הנותן לה בתורת קדושין כבר נראה מלשונו שהוא המקדש והיא המתקדשת כיון דאיכא אומדנא זו דלא שביק כו' ולזה הביא ראיה דאומדנא זו אלימא טובא שהרי גבי אחת מבנותיך אהני לן אומדנא הלזו לומר דאפילו מנתה אותו שליח שלא תהיה מקודשת אפי' שאמר בתך מקודשת לי ולשון זה דבתך מוכח טפי דעלה קאי ואפ\"ה אמרינן דלא היא ה\"נ כל שהאומדנא מפרש כונת לשונו דמ\"ש הריני נותנו לך הכונה לומר שהוא המקדש אותה הרי זו מקוד' משא\"כ באומר הרי את מקודשת ולא אמר לי דאף דאיכא אומדנא זו מ\"מ לשון המקדש חסר הוא שלא פי' דלדידיה הוא מקדשה ולהכי אינה מקודשת דע\"י האומדנא לא נוסיף על דבריו ונאמר שאמר לי כנלע\"ד.
ועיין עוד בס' הנז' שכתב דמהרלב\"ח ז\"ל בדרל\"א תירץ עוד לזה וז\"ל ולאו דבעינן שיורה לשון הקדושין עד הוא איש מסויים וכן המתקדשת דאי הוה בעינן הכי הוה קשיא לן ההיא דפ' האיש מקדש אבל עיקרא דמילתא דבעינן דלימא לשון מוכח מיניה שמקדשה לשום איש שיחולו בה הקידושי' ושיהיה ההוכחה בלשון הקדו' שהאשה היא המתקדשת לאיש הראוי לאוסרה בקידו' יע\"ש ותירוץ זה מבואר בטעמו יותר אמנם ממ\"ש התוס' דלהכי חשיב ידים שאין מוכיחות כל שלא אמר לי משום דאדם עשוי לקדש אשת חבירו משא\"כ בגט כו' אין מקום לתי' זה דהכא נמי אין אדם עשוי לקדש אשה למי שאין ראוי לקידו' ולדידהו אין ליישב אם לא ע\"פ דברי הריב\"ם ז\"ל והנה התוס' ד\"ה הכא כו' כתבו וז\"ל ומדקאמר שמואל מוקי כו' מכלל דאיהו לא ס\"ל כו' עיין להר\"ן שם בנדרי' שכתב הפך זה והכריח כדבריו וכ\"כ שם הרא\"ש ומה שיש לדקדק בדברי הר\"ן עיין להרב עצמות יוסף בסוגיין ועיין בספר לשון למודים בה' נדרים סי' א'.
וראיתי דק\"ל ז\"ל לפי דבריו אמאי אוקמא שמואל למתני' כר\"י לוקמא אפילו כרבנן כיון דס\"ל דאע\"ג דבעלמא ידים שאין מוכיחות לא הויין ידיים דוקא בגט הויין ידים מטעמא דאין עשוי כו' יע\"ש ולדידי אי מהא לא אירייא דאפשר לומר דתלמודא ה\"ק שמואל מוקי מתני' דנדרים כר\"י כלומר כס' ר\"י דאית ליה גבי גט ידיים שאין מוכיחות הויין ידיים ולא דאתי מתניתין כוותיה דר\"י דוקא אלא ככ\"ע ומשום דלא אשכחן האי סברא דידים שאין מוכיחות דהויין ידים בעלמא אלא לר\"י קאמר דמוקי מתני' כר\"י והדר פריך מנ\"ל לשמואל לחלק בין גיטין לנדרים ולאוקמא מתני' דנדרים כס' ר\"י וקאמר דמתני' קשיתיה כו' ועוד אפ\"ל שאף הר\"ן לא כתב כן אלא לפום סוגיי' דקי' ודגיטין אמנם לפום האי סוגיי' דנדרים הדבר מבואר דליכא לחלק בהכי ודוק.
ובדברי הרא\"ש בסוגייא דקידושין לא יכולתי עמוד על עומק כוונתם דנראי' כסותרים זה לזה בתכ\"ד דבתחילת דבריו משמע דס\"ל דשמואל ס\"ל כר\"י ומשו\"ה מוקי למתני' כוותיה שכתב ומסיק הכא דקאמר לי כו' וק' דבריש נזיר מסיק כו' וי\"ל דהרי את מקודשת ולא אמר לי אבל היכא דאיכא הוכחה קצת כהנהו דריש נדרים הויין ידים כו' הנה מבואר מלשון זה דמשמע ליה דההיא דריש נדרים דאיכא הוכחה קצת ס\"ל דידיים שאין מוכיחות הויין ידיים וע\"כ דמשמע ליה דכי מוקי שמואל מתני' כר\"י היינו משום דהכי ס\"ל ובסוף דבריו משמע להפך שכתב וז\"ל ובלא\"ה הלכ' כההיא סוגייא דנדרי' דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים דשקיל וטרי תלמודא במילתא דשמואל טובא עד דמוקי ליה הכי עכ\"ל הנה מלשונו זה מבואר דס\"ל דשמואל מוקי מתני' כר\"י ולא ס\"ל וכעת צריך ישוב ועיין במהרימ\"ט ז\"ל בח\"י על הרי\"ף דשקיל וטרי עוד בדברי הרא\"ש הללו.
ולענין הלכה במקדש את האשה סתם ולא אמר לי כתב הרב עצמות יוסף שיש לחוש להחמיר כיון שמצאנו ראינו סברת י\"א שהביא הר\"ן ז\"ל בפרקי' גם בהגהות מרדכי בסוף גיטין כתב להחמיר גם הרשב\"א בחי' למס' קידושין נוטה דעתו להחמיר אף שלא אמר לי והביא כל לשונו באורך יע\"ש ולקע\"ד סברת הי\"א שהביא הר\"ן בפרקי' היא היא סברת הרשב\"א בחי' שכתב איכא למימר דכשלא אמר לי יש לחוש ולהחמיר וכ\"כ מהרימ\"ט ז\"ל בחי' על הרי\"ף ועיין בס' קול יעקב שהביא דברי הרשב\"א הללו שלא הבין כן והאריך להקשו' לפי הבנתו ושרי ליה מאריה וכבר ביטל דעתו מפני דעת הי\"א שהביא אחריו אשר ע\"פ דבריהם אין מקום לסברא זו לחוש ולהחמיר כיון דעיקר הראיה אינו אלא מההיא דאיבעייא לן בגיטין אי בעי' ודין או לא ונדחה קרו לה הי\"א והיא היא עיקר הדחית הר\"ן וזו היה לו לה\"ה כאן לכתוב בשם הרשב\"א דכל שלא אמר לי אין לחוש לקידו' ומה שהביא ראיה מת' הרשב\"א סי' תשע\"ד ואלף רל\"ד כבר אפשר לפרש שדעתו דכל דלא אמר לי לא מהני' והכא ה\"ט משום דאמר הריני כו' כמו שפי' הוא באחד מן הפירושים ונמצא שאף הרשב\"א ז\"ל משמע ליה דכל שלא אמר לי אין לחוש לקידושיו ואין מקום לחוש ולהחמי' בזה ושוב ראיתי שכך העלה מהרימ\"ט בחי' על הרי\"ף להלכה ולמעשה וכתב ככל אשר כתבנו.
ועוד אני תמיה בעיקר סברת הי\"א שהביא הר\"ן ז\"ל והיא סברת הרשב\"א ז\"ל שכתב דברי'ה שכתבו דיש להחמיר בדבר כיון דחזינן דתלמודא ספוקי מספקא ליה אי בעי' ודין או לא ולא אפשיטא כו' דמבוארים דבריהם ז\"ל דמשמע להו דמש\"ה מספקא ליה לתלמודא אי בעי' ודין אע\"ג דלפי למאי דקי\"ל דבעי' ידים מוכיחות אין ספק בזה דודאי בעי' ודין אלא דמשו' חומרא הוא דמספ\"ל לתלמודא הכי ומינה דה\"ה גבי קידושין נמי ספקא הוי והוא תימא איך הפה יכולה לדבר דמשום חומרא דגט נחית תלמודא נפשיה לספק זה דא\"כ מה הלשון אומרת בעי' ודין או לא בעי' ודין דלשון זה מוכח דמספק\"ל אי לכתחילה בעי' שיכתוב ודין או לא ובזה ליכא ספקא דפשיטא ודאי דבעי' למכתב ודין כיון דקי\"ל דבעינן ידים מוכיחות ואי עיקר הבעייא היא אי חוששין להחמיר היכא שלא כתב ודין ונ\"מ דאם פשטה ידה וקבלה קדושין שתהיה ספק מקודשת ותהיה צריכה גט משני לא הול\"ל האי לישנא דבעינן או בעי' אלא אם לא כתב ודין מאי ועוד שאם זו היתה עיקר הבעייא היכי הוה ס\"ד דתלמודא למפשט בעיין מההיא דרבא דאתקין בגיטין כו' ואלו ודין לא קאמר ש\"מ לא בעינן ודין והשתא מאי פשיטותא איכא דאטו לדידיה מי ניחא דלכתחיל' ודאי בעי' ודין למאי דקי\"ל כר\"י ואמאי לא אתקין רבא אלא ודאי דעיקר הבעיא דבעי' התם ללכתחילה הוא דבעי לה אי בעי למכתב ודין או לא וכמו שדחה הר\"ן ז\"ל והוא מן התימא איך לא דחה הר\"ן ז\"ל בהכי וכעת צ\"י.
ולענין האומר הריני נותן לך זה לקדושין כתב הר\"ב עצמות יוסף ז\"ל שהרשב\"א בתשו' כתב שיש לחוש ולהחמיר שמא בקדושין בענין זה לא בעי' ידים מוכיחות כו' וכתב שיש לפרש בדבריו ג' פירו' או שטעם החומרא הוא מפני שדעתו להחמיר אפי' בשלא אמר לי או מפני שלשון הריני הוא לשון נאה כמ\"ש הריב\"ש בתשו' או מפני שבנדון הרשב\"א הוא והם מודים שלשם קדושין נתכוונו ותמה על מוהרשד\"ם שבסימן ג' משמע ליה כהבנה השניה ובסימן י\"א וי\"ג משמע ליה כהבנה הראשונה ויש חילוק גדול לענין הדין יע\"ש ועיין בסי' ל\"א ול\"ו ועוד דגם שם משמע כהבנה ראשונה ובסי' ן' ספוקי מספק\"ל בהבנת דברי הרשב\"א יע\"ש ומוהרימ\"ט בחי' על הרי\"ף הסכים על ההבנה השניה והוא הנכון לע\"ד ועיין למרן ב\"י בא\"ה סימן כ\"ז יע\"ש ולענין הלכה למעשה העלה הע\"י דהוא ספק מקודשת והדבר ברור כיון שהרשב\"א בתשו' כתב שיש להחמיר.
וראיתי להרב מש\"ל ברפ\"ג מה' אישו' שתמה על מהרשד\"ם שבסי' ג' כתב דבאומר הריני דעת הריב\"ש הוא דהוו קדושין גמורי' וכ\"כ בסי' ל\"ז ואלו בסי' צ\"ט כתב במי שאמר דעי שאני נותנו לך בתורת קדושין שאין כאן הוכחה לא למקדש ולא למתקדשת וכתב וז\"ל ממה שקשה עליו ממילת אני שמורה שהוא המקדש אם מכח יתור הלשון כמ\"ש בסי' ג' ואם ממ\"ש הריב\"ש דכל שאמר הריני נותנו לך כו' הוא דבור שלם דיש כאן הוכחה בין למקדש כו' זאת ועוד דמדקאמר דעי משמע שהיא המתקד' כמ\"ש הוא ז\"ל בסי' ע\"ו וצ\"ע עכ\"ל והנה מה שהוקשה לו דבריו שבסי' ג' עמ\"ש בסי' צ\"ט לע\"ד אין כאן מקום לקושייתו שבסימן ג' לא סמך על סברת הריב\"ש ז\"ל אם לא מפני הטעמים אחרים שכתב הרב שהיתה משודכתו מקודם ואין אדם עשוי לקדש את משודכתו לאחרים, ועוד שהיו אוכלים ושותים יחד שהיא אומדנא דאין אדם טורח בסעודה וכן נמי שהזכיר ארוסתי בל' הקידושין יע\"ש ובסי' צ\"ט לא היה בה אחד מהטעמים הנז' זולת הריני ולא סמך על הריב\"ש וחשש להחמיר וכן ההיא דסי' ע\"ו מיירי נמי במשודכת ולכך עשה עיקר מלשון מירה קי ווש לודו משא\"כ דסי' צ\"ט.
ועיין עוד במה שתמה על הרב עצמות יוסף שהק' על מה שפסק מוהרשד\"ם בסי' י\"ב וז\"ל ולא ידעתי איך לא שת לבו להחמיר כו' וכתב עליו ותמהני שהרי לא התירו מוהרשד\"ם שכ\"כ בפי' ואע\"פ שחכמי דורו התירו עכ\"ז הוא החמיר בדבר והצריכה גט יע\"ש ולפי ק\"ד כונת הרב ע\"י היתה למה לא חשש להחמיר מטעם זה שאני וכו' והוא לא החמיר מהאי טעמא אלא מטעם שהוא דאפילו באומר הרי את מותרת ולא אמר לי יש לחוש אחר סברת י\"א שהביא הר\"ן ותשו' הרשב\"א שחוששין להחמיר בדבר ולמה לא החמי' מטע' שאמר שאני שלפי דעת הריב\"ש הוייא מקודשת גמורה כמ\"ש הוא בסי' ג' שזה הלשון הוא דבור שלם ובזה אין מקום למה שהאריך עוד לחלק בין מ\"ש בסי' ג' להא בסי' י\"ב כי לא היתה כונת קושייתו ממה שפסק שם כי אם מעיקר תשו' הריב\"ש דס\"ל דזה הלשון הוא דבור שלם ודוק כנעל\"ד, ועיין עוד במה שהק' בתשו' הרשד\"ם שבסי' ל\"ו וסי' ן' עמ\"ש בסי' ך' ויע\"ש וי\"ל דבסי' ל\"ו וסי' ן' מיירי בשדוכין ולכך עשה אותם הדברים ס' להחמיר משא\"כ בסי' ך'.
ולענין גט אי בעי' ודין ומינאי יש ג' מחלוקות בדבר איכא למ\"ד דבעינן לשניהם ואיכא למ\"ד דלא בעי' לא זה ולא זה ואיכא למ\"ד דודין בעינן ומינאי לא בעי' עיין בחי' הר\"ן לנדרים ובנימוקיו על הרי\"ף לגיטין וקידושין ודעתו בדעת רבינו דלא בעינן ודין ולא מינאי ואולם הלח\"מ בפ\"א מה' גירושין ובפ\"ד ומהר\"י הלוי בתשו' והתי\"ט ז\"ל ס\"ל בדעתו דבעינן ודין ובעי' מינאי ועיקר דבריהם תלוי במ\"ש רבינו בפי' המשנה בפ' המגרש גבי פלוגתייהו דר\"י ורבנן שכתב דאף ר\"י מודה דגופו של גט הוא הרי את מותרת לכל אדם ולא בעינן ודין לעיכובא אלא מדרבנן יע\"ש והפ\"ח בה' גיטין סי' קכ\"ה סקל\"ט ד\"ה גרסי' דחה דברי רבי' הללו שבפי' המשנ' מהסוג' דנדרים ומורינו הרב בס' קול יעקב ישב עיקר קושייתו ויע\"ש ולדידי ק\"ל טובא בדברי רבינו הללו שבפי' המשנה ממסקנת אותה סוגייא דנדרים דקאמר אביי אמר אנא דאמרי אפילו כר\"י ע\"כ לא אמר ר\"י כו' והשתא אם איתא דר\"י גופיה אזיל ומודה דעיקר הגט אינו אלא את מותרת ולא בעינן ודין אלא מדרבנן מאי קא ק\"ל לאביי מדר\"י אדרבא ר\"י נמי קאי כוותיה ועיין להרב גט פשוט בסי' קכג ובהרב מכתב מאליהו שגם הם ז\"ל ניחא להו דברי רבינו ע\"פ מ\"ש בפי' המשנה יע\"ש והרשב\"א דקדק מדברי רבינו דגבי גט לא בעי' שיאמר ודין מינאי בשעת הנתינה ותמה עליו הרב קול יעקב דמדברי רבינו נראה דאפילו בכתיבת הגט לא בעי מינאי שהרי הוא ז\"ל כתב דגופו של גט הרי את מותרת לכל אדם יע\"ש ואין ספק שהוא ז\"ל לא דקדק מדברי רבינו כן אלא ממ\"ש גבי נתינת הגט ויאמר הר\"ז גיטך ולא הצריך שיאמר ממני ואף שהוא ז\"ל כתב בזה הלשון דבקדושין הזכירו לי וכגרושין כתבו דברי שמואל כהלכתן כו' לא כתבו כן אלא על דברי הרי\"ף ז\"ל והר\"ב ה\"ג ז\"ל כי רבינו לא הביא דברי שמואל ודוק." + ], + [ + "שורש קדושי ספק הכסף \n נתנה היא ואמרה לו הריני מקודשת וכו'. ברייתא במס' קדוש' ד\"ה ע\"ב ת\"ר כיצד בכסף וכו' סוגייא זו מבוארת כל הצורך בדברי הרב ע\"י ומהא דמשני הכא תלמודא דנתן הוא ואמרה היא נעשה וכו' יש לתמוה עמ\"ש הרב גופי הלכות בכלל תכ\"ג ע\"ש שיטת הראשונים דלא אמרי' נעשה כל היכא דתני סיפא בלשון אבל יע\"ש, ושיטה זו הביאה הר\"ב בשיטה מקובצת לבבא מציעא ד\"ל ע\"א יע\"ש ועיין בהר\"ן ז\"ל ר\"פ בני העיר דיש ראיה לזה ודוק והוא תימה שהרי הכא בשמעתי' משני תלמודא נעשה אע\"ג דתני סיפא בלשון אבל, ואולי אפשר דמשמע להו דמה\"ט משני שינוייא אחרינא, ועוד אפשר לומר דהכא נמי תני סיפא בלשון אבל כי היכי דלא נימא נעשה אכל מאי דדייקינן ברישא שהרי על מה שדקדקו בתוס' דאמאי לא דייק תלמודא דייוקא דרישא ודייוקא דסיפא בחלוקה דנתנה היא ואמר הוא, תירץ הר\"ן דהא לא קשייא משום דהא והא איתא וכאן באדם חשוב וכאן בשאינו חשוב והשתא אי לא תני סיפא בלשון אבל כי מפרשינן לסיפא בנעשה לכל מאי דדייקינן ברישא בין נתן הוא ואמרה היא ובין בנתנה היא ואמר הוא מפרשינן לה וא\"כ עכ\"ל דגם חלוקה דנתנה היא ואמר הוא לעולם אינה מקודשת ואפי' באדם חשוב דומייא דחלוקה דסיפא דנתנה היא ואמר הוא דמפרשינן לה בנעשה והא ודאי ליתא דבנתנה היא ואמר הוא באדם חשוב מקודשת להכי תני סיפא בלשון אבל כי היכי דלא נפרש לה בנעשה אכל מאי דדייקינן ברישא כיון דלשון אבל הוצרך למתני' לחלק ושלח לפרש לה בנעשה לכל מאי דדייקינן ברישא אע\"ג דבחדא מן החלוקות דדייקינן מריש' מפרשינן לסיפא בנעשה אין קפידה ודוק.
ועל מאי דמסקינן בשמעתין דנתן הוא ואמר' היא ספיקא הוי כתב הר\"ן ז\"ל וז\"ל לפיכך אני מסתפק בכל ספק קדושין דאמרינן ספיקא הוי אי חומרא זו דבעייא גט הוא דוקא מדרבנן או דילמא אפילו דאורייתא והרי\"ף ז\"ל לקמן גבי בעייא דכלב רץ אחריה דסלקא בתיקו כתב וז\"ל וכיון דספיקא דאורייתא היא אזלינן לחומרא וצ\"ע עכ\"ל, ועיין למוהרי\"ט ז\"ל בח\"א סימן קל\"ח דקפ\"ה ע\"א וע\"ב שהאריך בדברי הר\"ן ז\"ל הללו, ועיין להרפ\"ח בי\"ד סימן ק\"י בכללי הס\"ס שכתב דלהכי קא מספק\"ל להר\"ן ז\"ל אע\"ג דקי\"ל דמדאוריית' מוקמינן לה אחזקא דמעיקרא משום דמשמע ליה דספקא דדינא חשיב כחסרון דידיעה ועיין להרב יבין שמועה כלל קפ\"ו שכתב להפך דס' דדין קיל מספק דמציאות וצ\"ע ועיין דברי אמת בתשו' די\"ז ע\"ג ועל מה שהוקשה לו להר\"ן מדברי הרי\"ף דלקמן תמה עליו הרפ\"ח איך יצאו דברים אלו מפיו דכונת הרי\"ף מבוארת דמשום דהוי ס' במידי דאורייתא קאמר דאזלינן לחומרא ולעולם דאינו אלא דרבנן מאי דאזלינן לחומרא יע\"ש גם הרב עצמות יוסף כתב שדברי הר\"ן בזה מגומגמים ואין ספק שהוא ז\"ל לא הגדיל מדורת קושיתו כהרפ\"ח משום שי\"ל דהר\"ן ז\"ל דקדק מדברי הרי\"ף מדלא קאמר והו\"ל ספק במידי דאורייתא וכתב והו\"ל ספק דאורייתא דכונתו לומר דאף מדאוריית' נמי אזלינן לחומרא ועיין להרב בני חיי שם בי\"ד סי' ק\"י דע\"ג ע\"ד יע\"ש.
ומהרימ\"ט בחי' על הרי\"ף כתב דטעמו של הרי\"ף ז\"ל דס\"ל דמדאורייתא נמי אזלינן לחומרא ולא מוקמינן לה אחזקה דמעיקרא משום דחזקה דפנויה הא איתרע לה במה שפשטה ידה וקבלה קדושין והביא ראיה ממ\"ש התוס' בפרק האשה שנתארמלה דכ\"ג ע\"א ד\"ה תרווייהו שכתבו דמש\"ה לא אזלינן בתר חזקה דפנויה כשעד א' אומר קרוב לו ועד א' אומר קרוב לה משום דחזקה זו הא איתרעא לה משעה שזרק לה קדושין וכתב שכיונו לומר דמה\"ט לא תינשא לכתחי' אפי' מדאורייתא ומיהו בדיעבד אם נשאת לא תצא כיון דלית לה חזקה דאיסורא דלאוסרה על מי שנשאת צריך כח עכת\"ד ז\"ל ועיין בדברי הר\"ן לקמן בפרקין גבי ההוא גברא דקידש באבנא דכוחלא שכתב בהדיא כדברי מהרימ\"ט הללו ואין ספק דמ\"ש דמדאורייתא נמי אינה נשאת לכתחילה אינו אלא לשיטת האומרים ספקא דאורייתא לחומרא דאורייתא היא וזה ברור ומיהו איכא למידק לפי דבריו בספק גרושין דע\"א אומר קרוב לו וע\"א אומר קרוב לה דמשעה שזרק לה גיטה הא איתרע לה לחזקת א\"א אמאי תני סיפא שאם נשאת תצא ומאי שנא מספק קדושין ואפשר דמדרבנן הוא דאמרינן שאם נשאת תצא בספק גרושין דלא אמרינן דאתרעא לה לחזקת אשת איש משעה שזרק לה גיטה דלחומרא דוקא הוא דאמרינן הכי ולא לקולא וכן ראיתי להרב גופיה בתשו' ח\"א סי' נ\"א שישב כן למה שהקשה עליו מחכמי דורו מההיא דמקוה שנמדד ונמצא חסר דמוקמינן גברא בחזקת טמא אע\"ג שכבר טבל לפנינו והורעה לחזקת טומאה יע\"ש אבל אנכי לא ידעתי למה לא הוקשה להחכם המשיג ע\"ד מהא דספק קדושין והביא ממרחק לחמו ועיין עוד להרב ז\"ל באותה תשו' שכתב דע\"כ לא אמרינן דכל שפשטה ידה וקבלה קדושין דאתרעא לה לחזקת פנויה אלא בשראינו שפשטה ידה וקבלה קדושין קודם שבאו העדים שאמרו קרוב לו וקרוב לה אבל אם לא ידענו ולא שמענו אלא מפי עדים אז לא אמרינן הכי כיון דע\"פ העדים אנו חיים והאומר שנתקדשה אומ' קרוב לה והאומר שלא נתקדשה אומר קרוב לו יע\"ש ומיהו אין ליישב בהכי הא דתני סיפא גבי גרושין שאם נשאת לא תצא דמיירי בכה\"ג שלא ראינו ולא שמענו מהגרושין אלא ע\"פ העדים עצמן דלפ\"ז לא אתרע לה לחזקה דמעיקרא דא\"כ גבי קדושין אמאי לא תנשא לכתחלה כיון דאית לה חזקה דפנויה וברור.
ואולם זו היא שקשה טובא לדבריו דבפ\"ד אחין עלה דמתני' איזהו ספק קדושין זרק לה קדושין ספק קרוב לה ספק קרוב לו שקיל וטרי תלמודא התם למיהב טעמא אמאי לא קתני הכי בספק גרושין ובין לפום מאי דס\"ד למימר מעיקרא ובין למאי דמסיק לבסוף משמע דלא ס\"ל לתלמודא האי כללא דכייל לן הרב ז\"ל דכל שפשטה ידה וקבלה קדושיה וגרושיה הורעא לחזקתה דמעיקרא מן התורה והוא דמעיקרא קאמר תלמוד' דה\"ט דלא קתני הכי גבי ספק גרושין משום דבספק גרושין כה\"ג דספק קרוב לו וספק קרוב לה לא שייך למיתני חולצת ולא מתייבמת משום דאף חליצה נמי לא בעיא שאם אתה אומר חולצת מתייבמת וביבום אסירא כיון דאשה זו עד השתא בחזקת היתר לשוק עומדת ובחזקת איסור ליבם, והשתא לפי דברי הרב ז\"ל דמשעה שזרק לה גרושי' אתרעה לה לחזקה דמעיקרא השתא נמי אם תתייבם אין בכך כלום דהא חזקה זו דהוה לה מעיקרא דהיתר לשוק ואיסור ליבם הא אתרעה לה משעה שזרק לה גרושיה והשתא לית לה לחזקה דמעיקרא דהתר לשוק במה שפשטה ידה א\"כ איך מתירין אותה לשוק בלא חליצה משום גזרה שאם אתה אומר חולצת מתייבמת דכיון דמהשתא אתרעה לחזקה דמעיקרא אשה זו קיימא בספק וכיון דספקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא הו\"ל למימר שתחלוץ מן התורה גם במסקנא אסיקנא התם דתרי ותרי ספקא דרבנן היא דמדאורייתא אזלינן בתר חזקה בין באיסורא כגון אשת איש דתרי אמרי קרוב לה זרק לה גיטה ותרי אמרי קרוב לו דמדאוריית' אזלינן בחר חזקת א\"א דמעיקרא וכן להיתרא כגון בתרי ותרי בספק קדושין יע\"ש וזה הפך מה שכתב הוא ז\"ל דכל דאתרעה לה לחזקה דמעיקרא במה שפשטה ידה לקבל גרושיה וקדושיה הותרעה לחזקתה דמעיקרא מן התורה.
וכבר ראיתי בספר קרית מלך רב בפ\"ג מה' אישות סוף ד\"ב דל\"ז ע\"ד עמד בזה ובסוף דבריו כתב וז\"ל שוב ראיתי שנראה דמהרי\"ט כבר הרגיש מכל הנז' בחי' שם ותירוצו צריך ישוב ונראה דכונתו לומר דכל שקודם שנולד לנו הספק כבר אתרע חזקה דהיינו שידענו שנתקדשה סתם ולא ידענו מהספק כי אם אח\"ך אז לא אזלינן בתר חזקה עכ\"ל והרואה למהרימ\"ט בחי' יראה שדברים אלו לכאורה הם דברי נבואה ולא עלה על דעת מהרי\"ט ז\"ל שמץ דבר ממ\"ש הוא ז\"ל בזה ואולם אף כי באו דברי מהרי\"ט סתומים וחתומים דבר ה' בפיהו אמת ואני אפרש כי הרב כבר הביא דבריו הללו בתשו' ח\"א סי' מ\"א ושם בסימן נ\"א שכתב וז\"ל ואם באת לדחות את דברי היה לך לדחות באוקמתא שבפרק הזורק דאוקמוה למתני' בתרי ותרי ולכך לא אזלינן בתר חזקה אע\"ג שהיא חזקה אלימתא ולכך חולצת ולא מתייבמת ושוב כתב ומ\"מ דברי התוס' שבפרק הזורק אינן הפך מ\"ש בפ\"ב דכתובות דשניהם אמת דאף אם לא היו הגרושין לפנינו אלא ע\"פ שתי כיתי עדים הללו אנו דנין ודאי לא אתרעה חזקתה דהוי כמו קול ושוברו עמו שאלו המחזיקים אותה במגורשת הם מכחישין זה את זה וכמאן דליתניהו דמי ואוקי אתתא אחזקתה.
ומ\"מ כתבו התוס' דבתרי ותרי מדרבנן אין להעמידה אחזקתה דהכי הוא קושטא דמלתא כדמסקינן בפ\"ד אחין וכשהיו הגרושין והקדושין לפנינו אפי' בחד וחד לא אמרינן אוקמא אחזקתה להתירה לכתחילה עכת\"ד מהרימ\"ט יע\"ש וכונתו מבוארת שהרב ז\"ל הוקשה לו לכאורה לדבריו שכתב בסימן מ\"א דטעמא דמתני' שזרק לה הקדושין או הגרושין דאיכא ספקא דחד אמר קרוב לו וחד אמר קרוב לה דחולצת ולא מתייבמת ולא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא היינו משום דחזק' דמעיקרא הורעה משעה שידענו שפשטה ידה לקבל קדושיה וגרושיה והביא ראיה לדבריו דכל כה\"ג לא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא ממ\"ש התוס' בכתובות פרק הכותב דלפי זה אין מקום לקושיתם שהק' בפרק הזורק דע\"ח ע\"ב ד\"ה והא שכתבנו וז\"ל וא\"ת ונימא אוקי תרי בהדי תרי ואוקי איתתא בחזקת א\"א ותירצו וי\"ל כיון דמספ\"ל בתרי ותרי מדרבנן נתנו לה דין מגורשת ואינה מגורשת עכ\"ל והשתא לפי דבריהם שבפרק הכותב לא הוו צריכי לזה דבלא\"ה ניחא משום דחזקה דמעיקרא הורעה לה משעה שזרק לה גרושיה וע\"כ הוצר' הרב ז\"ל לומר דקושטא דמילתא קמשנו דאפילו איכא חזקה אלימתא כגון שלא ראינו הגרושין והקדושין לפנינו מ\"מ כיון דתרי ותרי ס' דרבנן עשאוה ספק מגורשת זה נראה ברור בכונת דברי הרב מהרימ\"ט ז\"ל והרואה יראה שט\"ס נפל בדבריו במ\"ש ומ\"מ דברי התוס' שבפ' המגרש וצ\"ל שבפ' הזורק והן הן הדברים שכתבנו ועיין בס' מוצל מאש שבס\"ס רב יוסף סימן מ\"א.
ואיך שיהיה הנה מבואר יוצא מדבריו הללו דע\"כ ל\"א דכל שפשטה ידה וקבלה גרושיה וקדושי' דאתרע לה לחזקה דמעיקרא אלא בשראינו כן קודם קבלת העדות אבל אם ע\"פי העדים אנו חיים לית לן בה והשתא אותה סוגיא שבפ\"ד אחין דמוכחינן דאזלינן בתר חזקה דמעיקרא מיירי בהכי שלא ראינו ולא שמענו אלא מפי העדים המכחישין זא\"ז ומ\"מ אנכי לא ידעתי אמאי זה דחה הרב דבריו שכתב בסימן מ\"א דטעמא דמתני' היינו משום דאתרע לה לחזקה דמעיקרא כמ\"ש התוס' בפרק הכותב מתוך מאי דאסיקו התם בפ\"ד אחין דתרי ותרי חזקה דרבנן כי אלו לפום מאי דס\"ד דתלמודא דהתם ניחא וכבר כתבנו כי לפום מאי דס\"ד דתלמו' אין מקום לפרש מתני' בכה\"ג דא\"כ יכולה היא לחלוץ ואדרבא אם לא תחלוץ איכא איסורא מדאורייתא והוא תימא בעיני וכעת צ\"י.
ודע שמהרימ\"ט בתשו' ח\"א סימן קל\"ח דקפ\"ז ע\"ג הקשה בהוכחה זו שהכריח הר\"ן דמ\"ש מכל תיקו דממונא דאזלינן ביה בתר חזקה דמעיקרא ותמה עליו דמה הוכחה היא זו דחזקה דממונא ודאי דעדיפא טובא מחזקה דפנויה שהרי חזקה דממונא עדיפא מחזקת הגוף דעדיפא מחזקת דפנויה ואם חזקת ממון עדיף מחזקת הגוף כ\"ש מחזקת פנויה דגריע לגבי חזקת הגוף שהרי בפרק מי שמת תנן לא כתב לה ש\"מ הוא אומר ש\"מ היה והם אומרים בריא היה רמ\"א אם בריא הוא עליו להביא ראיה שהיה ש\"מ וחכמי' אומרי' המע\"ה אלמא רבנן לא חיישי לחזקת הגוף דברי הוה במקום חזקת ממון ובס\"פ המדיר בשמעתתא דכלה אמרינן לא תימא ר\"י לא אזיל בתר חזקה דגופה כלל אלא כי לא אזיל ר\"י בתר חזקה דגופה היכא דאיכא חזקת הגוף כו' וחזקת דגופה עדיפא מחזקה דפנויה כדמוכח התם גבי מומין כדכתבו התוס' שם דמהני חזקת הגוף אעפ\"י שיש חזקה אחרת כנגדה דהיינו העמידנה בחזקת פנויה א\"כ היכי מדמי הר\"ן חזקת פנויה לחזקת ממון דעדיפא טובא וכתב וז\"ל ונראה שעיקר ראית הר\"ן היינו ממ\"ש שהסכימו כל גדולי האחרונים שאפי' תקפו תובע מוציאין אותם והיינו משום דמוקמינן ממונא בחזקת מרא קמא ומפקינן לו מיד התוקף והיינו דומיא דחזקה קמייתא דפנויה אבל חזקת ממון דעדיף מחזקת הגוף היינו הוצאת ממון מיד בעליו הראשונים עכ\"ל.
ואנכי לא ידעתי מה יענה הרב ביום שידובר בו ההיא דפ\"ד אחין דל\"א ע\"א דקא' תלמודא דשתי כיתי עדים דחד אמר קרוב לו היו הקדושין וחד אמר קרוב לה מדאורייתא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא דפנויה וקאמר מידי דהוי אנכסי דבר שטייא דבר שטייא זבין נכסי ואתו תרי ואמרי כשהוא חלים זבין ואתו בי תרי ואמרי כשהוא שוטה זבין ואמר רב אשי אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת דבר שטייא יע\"ש הרי דקמדמי תלמודא חזקה דפנויה לחזקה דממונא ואין לומר דה\"נ מוקמינן ממונא בחזקת בר שטיא ומפקינן לה מיד המוחזק שהרי התוס' בפרק האשה שנתארמלה ד\"ך ע\"א ד\"ה ואוקי ממונא כו' כתבו דדוקא בקרקע הוא דאמרינן הכי דכל היכא דאיתיה בחזקת מאריה קמא איתיה אבל במטלטלין אמרינן דהוו בחזקת המוחזק יע\"ש הרי דמדמי חזקה דפנויה לחזקת ממון אעפ\"י שממון זה לא אתינן לאפוקי מיד המוחזק כי היכי דנימא דדמיין אהדדי על הדרך שכתב הוא ז\"ל בדברי הר\"ן ז\"ל וכעת צ\"ע." + ], + [ + "ואם \n קידש בשטר כותב על הנייר או על החרס וכו' הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי כו'. הכי איתא בפ\"ק דקדושין ד\"ט וכתבו התוס' שם ד\"ה כתב על הנייר או על החרס וז\"ל משמע דשטר כשר על החרס וכו' וקשה דאמרינן בפ\"ב דכתובות דכ\"ח האי מאן דבעי לאחוויי חתימת ידיה בב\"ד ליכתוב אחספא אבל אמגילתא לא דילמא משכח איניש דלא מעלי וכתב עליה מאי דבעי כו' משמע אבל על חרס ליכא למיחש להכי דאפילו כתוב עליו לא יועיל, ואומר ר\"ת דההיא דהכא ודלקמן אתי כר\"א דאמר עידי מסירה כרתי וההיא דכתובות אתי כר\"מ עידי חתימ' כרתי כו' עכ\"ל והדבר קשה דבההיא דכתובות לא שייך שם עידי מסירה כלל וכל כה\"ג אף ר\"א מודה דפסול כיון דמחמת הכתב אנו באין לדון ואפשר שזייפוהו וכן הקשה הרב ע\"י ומה שרצה לתרץ דא\"כ אמגילתא נמי לא שייך שיעשה עידי שקר יע\"ש אין דבריו מובנים כלל וכה הראני מרן מלכא כמהרח\"א נר\"ו כתוב בכתב ידו וז\"ל ואפשר ליישב דלר\"א דאמר עידי מסירה כרתי כל שכתב בכתב ידו ומסרו בפני עדים יש לו דין שטר גמור לגבות אפילו ממשעבדי כמבואר בטח\"מ ס\"ס ס\"ט והשתא לא מצית אמרת דההיא דכתובות אתיא כר\"א דכיון דסבור עידי מסירה כרתי אכתי אף אחספא נמי איכא למיחש שמא היום או מחר ילוה לו אדם א' ויכתוב לו כתב על חרס בחתימת ידו וימסרנו בפ\"ע ואחר הפירעון בחזרת השטר שוב יחזור ויתבענו בחרס זה שמצא בחתימת ידו ואינו נאמן לומר פרעתי כיון דמצי א\"ל שטרא בידי מאי בעי וגם אינו נאמן לומר דכבר החזירו לו השטר וזה שטר אחר הוא שחתם בו על החלק וכסברת החולקים על הטור בסי' ס\"ט וכמ\"ש שם מרן ב\"י וא\"כ ע\"כ ההיא דכתובות לא מצית לאוקמא כר\"א דאדרבא איכא למיחש למידי וברור א\"ד וראויים אליו נר\"ו.
עוד הקשה הרב עצמות יוסף דלפי מ\"ש התוס' בסמוך שלא הכשיר ר\"א אלא בגיטין אבל בשטרו' לא אמאי לא אוקמוה לההיא דכתובות אף כר\"א דהא איהו לא אמר אלא בגיטין יע\"ש וכן הק' הרב ח\"ה ז\"ל שם בכתובות יע\"ש ואין כאן קושיא כלל דהך מילתא במחלוקת היא שנויה שם בפ' כל הגט דלר' יוחנן אף בשאר שטרות מכשיר ר\"א כמבואר שם אמור מעתה לסב' ר' יוחנן אין כאן מקום ישוב כיון דגם בשאר שטרות מכשיר ר\"א והתוס' בסמוך לא כתבו כן אלא להק' מינה לר\"א דסבור התם דלא הכשיר ר\"א אלא בגיטין דהך בריי' דהכא הוייא תיובתיה כיון דע\"כ לאוקמא כר\"א כמ\"ש ר\"ת אמנם לר\"י לק\"מ דאדרבא מסייע ליה כמבואר ומה שתי' ז\"ל דכתב ידו דמי לשטרי מכר וקדושין משום דנאמן לו' פרעתי ואינו עשוי לעמוד ימים רבים יע\"ש הנה התוס' שם בכתובות ד\"ה הוציא חלוקים על הרי\"ף ז\"ל בזה וס\"ל בכתיבת ידו אינו נאמן לומר פרעתי לכן העיקר כמ\"ש וכ\"כ בכרבי הקדש למרן מלכא הרב מהרח\"א נר\"ו.
ועיין בחי' ה\"ה מהרימ\"ט שתמה ע\"ד התוס' דאמאי לא העמידו הכא והתם כר\"מ שאין הכתב שעל החרס ניכר אלא חתימתו לבד ואיכא למיחש דמלת' אחריתי הוה כתיב בה וחתי' עלה וזה מחק וחזר וכתב ולא מנכרא מילת' דדבר שיכול להזדייף הוא אבל הכא דכת' בתך מקו' לי או שדי מכורה לך וניכרת כתיבתו בטביעות עינא הא ליכא למיחש למידי דודאי גוף כתיבתו הוא וחשיב שפיר שטר בין לענין קדושי אשה בין לענין קניין שדה וכי בעי ר\"מ עדים בשטר קדושין כשאין כתיבת השטר אלא מיד סופר אבל אם הוא כתב ידו כמאה עדים דמי וכדתנן בפ' המגרש כתב בכתב ידו כו' וכמ\"ש התוס' דגיטין עכ\"ל יע\"ש. ודבריו ז\"ל הן הן דברי התוס' בפרק חזקת דנ\"א דאחר שהביאו דברי ר\"ת כתבו וז\"ל ועוד י\"ל דהכא ודקדו' לא איירי אלא בכתיבתה כדאמרינן הוציא עליו כתב ידו וזה אינו יכול להזדייף שהיה ניכר שאין זה כתב ידו עכ\"ל והוא תימא איך לא העלה דבריהם על דל שפתיו והנה זה שכתבו התוס' דכת\"י אינו יכול להזדייף אין ספק דהיינו דוקא בכתב ידו לחוד קאמרי דליכא חתימת ידו וכ\"כ הר\"ן ז\"ל בפי' ההלכות עלה דמתני' דכתב בכתב ידו ואין עליו עדים וז\"ל וכתב ידו בלא חתימתו מהני בדיני ממונות והיינו מאי דתנן בס\"פ גט פשוט הוציא עליו כתב ידו ולא קתני חתימת ידו שלא כדברי מי שאומר דכתיבת ידו דמתני' ר\"ל חתימת ידו עכ\"ל וכונת דבריהם מבוארת בהכי וכמ\"ש הרב החסיד מוהריט\"א בקונ' גט מקושר דמ\"ד ע\"ב ויפה השיב על הרב בני יעקב ז\"ל שלא עמד על כוונת דברי התוס' ומוהרימ\"ט יע\"ש.
ועל מ\"ש עוד התוס' והך דהכא לא אתייא כר\"מ דכיון דבעי' כו' ועדים שע\"ג החרס לא חשיבי ואין מוכיח מתוכו כלום ע\"כ וכוונתם מבוארת דהוצרכו לזה כי היכי דלא נימא דאכתי אפשר לאוקומי הך בריית' דהכא כר\"מ דע\"כ לא קאמר ר\"מ התם דאין כותבין על דבר שיכול להזדייף אלא דוקא כשאנו באין לדון מכח היכר חתימתן אמנם אי אתו סהדי קמן ומעידים שלא זייפוהו גם ר\"מ מודה דכשר וכמו שכן הוא דעת רש\"י ז\"ל שם בגיטין יעו\"ש וכיון שכן הוא אפשר לומר דהך ברייתא דהכא מתוקמא אף כר\"מ ובדאיכא סהדי דמסהדו שלא היה בה זייוף כלל וכ\"כ בתוס' רי\"ד בשמעתין לזה כתבו דהך ברייתא לאו כר\"מ דלר\"מ אף אי אתו סהדי השטר פסול דבעי' מוכיח מתוכו שהם ז\"ל אזלי לשיטתייהו דחלוקין על רש\"י בזה כמבואר שם בפ' המביא תניין ד\"ה מאן חכמים יע\"ש ותמה ע\"ז הרב בני יעקב בדקי\"ג ע\"ג דמדברי הרשב\"א ז\"ל שם בחי' לגיטין נר' דדעת ר\"ת בזה כדעת רש\"י דלר\"מ לא בעי' מוכיח מתוכו וכיון שכן למה זה נדחק ר\"ת ז\"ל לאוקומי הך ברייתא כר\"א כיון דגם כר\"מ אתייא כמדובר והוא ז\"ל ניחא ליה דכיון דברייתא סתמא קתני כתב על החרס משמע ליה לר\"ת אפי' לכתחילה קאמ' והא ליתא לר\"מ דלדידיה אסור שמא תזייף ויבא לסמוך על עידי חתימה ומשו\"ה אוקמא כר\"א ושוב נרגש ממ\"ש התוס' דעדים שעל החרס לא חשיבי ואין מוכיח מתוכו ונדחק בפי' דבריהם ושוב דחאו מדברי התוס' בפ' חזקת דנ\"א יע\"ש ואי מהא לא אירייא דאפשר ואפשר דהני מילי לאו ר\"ת גופיה אמרם אלא הן הן דברי התוספות ז\"ל דאזלי לשיטתייהו דס\"ל דלר\"מ בעי' מוכיח מתוכו ומצאו מקום וסייוע לדברי ר\"ת ז\"ל שכתב דהך ברייתא אתייא כר\"א ודלא כר\"מ ואולם ר\"ת גופיה לא תירץ כן אלא מההכרח האמור דברייתא סתמא מיתנייא.
אך הדבר הקשה בזה הוא שאם עיקר דברי ר\"ת לא נאמרו אלא מהטעם האמור דברייתא סתמא מיתנייא הא ודאי אין זה הכרח כלל לאוקמא דוקא כר\"א דאפש' דמשו\"ה נקט תנא סתמא ולא פי' דדוק' בדיעבד שעבר וכתב ובדאיכא סהדי קמן משום דתנא נקט מילתיה ככ\"ע בין לר\"א ובין לר\"מ ואי הוה מפרש דבדיעבד דוקא קא' כמ\"ש הרב ז\"ל לא מצית לאוקמא אלא כר\"מ כמובן מש\"ה נקט סתמא כתב על החרס וסמך על המבין דלמר כדאית ליה עידי מסירה כרתי היינו אפי' לכתחילה ולמר כדאית ליה עידי חתימה כרתי אינו אלא דיעבד וברור באופן שאי אפשר לומר שזו היתה הכרעת ר\"ת לאוקמא לברייתא כר\"א אם לא מהכרח התוס' ז\"ל והדרא קושיין לדוכתא כמדובר ונראה דמעולם לא קאמר ר\"ת דלר\"מ כשר על דבר שיכול להזדייף אי אתו סהדי ומסהדי קמן דהא כיון דשטרא גופיה לאו כלום הוא כיון דבידו לזייפו האי שטרא חספא בעלמא הוא ואין כאן שום שטר ומה בצע בהעדאת העדים שאומרים שלא זייפוהו כל שהשטר גופיה אינו ראוי לקדש בו ובידו לזייפו ונמצא שאין כאן שטר כלל והר\"ז דומה למקדש בשט' שכתבו שלא לשמה שפיסולו מגופו ה\"נ דכוות' כמבואר ברם בההיא דכתב לגרש בו את הגדולה וגרש את הקטנ' דיכול לגרש בו את הגדול' סבור ר\"ת דאפי' לר\"מ אי אתו עידי חתימה ומסהדי דגרש את הגדולה כשר מטעמא דשטרא גופיה מיהא חזי ואין בו שום פיסול מצד עצמו כלל אלא דאנו מסופקים מבחוץ שמא לא מסרו לגדולה אלא לקטנה כל כה\"ג כל דאתו סהדי ומסהדי דלגדולה מסרו שפיר דמי דעדותן מועלת ואין זה דומה לכתב שיכול להזדייף וכמו שביארנו והרשב\"א שם בחידושיו לא קאמר אלא שדעת רש\"י דסבור דגם אם כתבו על דבר שיכול להזדייף אי אתו סהדי ומסהדו קמן כשר והק' עליו התוס' מההיא דפ' כל הגט דאוקמוהו למתני' כר\"א מוכח דאפי' אי אתו סהדי קמן אפי\"ה לא מכשר דכלפי קושייא זו בא הרשב\"א ליישב דעת רש\"י ולומר דמההיא דפ' כל הגט ליכא תברא דאפשר דסבור כסברת ר\"ת דס\"ל בההיא דפרק כל הגט דגם כר\"מ אתי אבל אין מזה הכרח לומר דר\"ת אזיל ומודה לסברת רש\"י דבדבר שיכול להזדייף אי אתו סהדי קמן מכשיר ר\"מ כיון דהשמים בינו לבינו כמ\"ש.
וע\"פ האמור יתיישב מה שהוקשה לו עוד להרב בני יעקב שם בדקכ\"ו עמ\"ש הריטב\"א בחי' בפ\"ב דגיטין שדחה דברי רש\"י וכתב דאף דאתו סהדי קמן לא מכשר ר\"מ ואלו בפ' כל הגט הסכים לדעת ר\"ת ז\"ל וכן תמה על הרמב\"ן יע\"ש וע\"פ האמור ומדובר צדקו דבריה' ז\"ל והרואה דברי הריטב\"א שם בפ\"ב לבבו יבין דכונתו כמו שאמרנו ומדוייקים דבריו שכתב וז\"ל ומיהו אפילו אתו עדים של שטר ומעידים שלא זייף כלום לר\"מ ודאי אינו כשר דכיון דשטרא מגופיה לאו כלום הוא שהרי היה יכול להזדייף ה\"ה דפסול בעדים שהעידו שלא זייפו ע\"כ דברים אלו מורין כמ\"ש וברור וע\"פ זה יש ליישב דברי מרן ב\"י ז\"ל שהביא דבריו סתם בההיא דהיו מוחזקים בעבד כו' וקרא עליו ערער הרב בני יעקב ז\"ל כיון דאיכא כמה מרבוותא ז\"ל הלא הם רש\"י ור\"ת והרמב\"ן והריטב\"א דס\"ל דלא בעינן מוכיח מתוכו למה סתם דבריו עיין שם בדקכ\"ז ע\"ד וע\"פ האמור לא מצינו מי שיסבור כן זולת רש\"י ותוס' רי\"ד בדבר שיכול להזדייף דוקא.
ועל מ\"ש עוד התוס' וז\"ל ואע\"ג דאמרינן בגיטין לא הכשר ר\"א אלא בגטין אבל בשטרות לא הנ\"מ בשטרות העומדות לראיה אבל זה אינו עשוי כו' כעין גטין הוא עכ\"ל, ודבריהם מבוארים דחילוק זה לא ניתן ליאמ' אלא לר\"א אבל לר\"מ דאמר ע\"ח כרתי גם שטרי קניין ודאי פסולי' על החרס דהא גיטין שטרי קניין הם ופסולים לר\"מ אך בס' אסיפת זקנים למס' כתובות כתב ע\"ש הרמב\"ן וז\"ל דכי בעינן כתב שאינו יכול להזדייף היינו בשטרי ראיה שעומד ברשות הקונה אבל שטרי מקנה שעושין לשעתו לקנות בו ולזורקו אע\"פ שיכול להזדייף כשר כי לעולם אין מביאין ראיה ממנו לב\"ד אלא שהעדים יעידו למחר שזכה זה בשטר כתוב וחתום כראוי ואתייא מתני' אפי' כר\"מ דאמר עידי חתימה כרתי והוא תימא דהא לר\"מ אף בשטר העשוי לשעתו מיפסיל בדבר שיכול להזדייף וכדאשכחן בגט דפוסל בו ר\"מ אף דאינו אלא לשעתו לגרש בו את האשה וכדאיתא בפ' המביא תניין דכ\"ב יע\"ש וכבר עמד ע\"ז הרב בני יעקב דקכ\"ו ע\"ב ומה שרצה ליישב בזה אינו מן הישוב וכעת צ\"ע.
ובעיקר דברי התוס' הללו שכתבו דכל שטרי קניין העשויין לשעתן דינן כגיטין וכי קאמר לא הכשיר ר\"א אלא בגיטין ודכוותייהו קאמר וקידושי' לגיטין דמו שעיקרן אינן אלא לראיה וכן כתב הרמב\"ן ז\"ל בפ' חזקת והר\"ן בפי' ההלכות שם בגיטין אמילתיה דר\"א דאמר לא הכשיר ר\"א אלא בגיטין יע\"ש הק' הרב בני יעקב דק\"ל ע\"א על הרמב\"ן והר\"ן ממ\"ש בפ' המגרש עלה דההיא דהלכתא כר\"א בגיטין אבל לא בשטרות דהא בשטרי קניין קאמר דהא מקרא דוכתוב בספר וחתום גמר וההיא בשטרי קנין הוא יע\"ש ומאי שנא האי מהאי כיון דהך מילתא דאין כותבין ע\"ד שיכול להזדייף מלמען יעמדו ימים רבים גמר לה התם בפ' כל הגט והוי בשטר מקנה והצריכה עיון יע\"ש ואין זה מן התימה דשאני ההיא דלמען יעמדו ימים רבים דלעיל מיניה כתיב את ספר המקנה ואת ספר הגלוי ופי' רש\"י שם בפי' ספר הגלוי הוא אשרתא דדייני לעשות הדבר גלוי ומפורסם פן ימותו העדים יע\"ש וכיון שכן י\"ל דעלה קאי מה שאמר הכתוב דלמען יעמדו ימים רבים כיון שעומד לראיה פן ימותו העדי' כמ\"ש רש\"י ואע\"פ שסיים וכתב ורבותינו פי' לענין גט פשוט ומקושר יע\"ש מ\"מ למסקנ' דהתם דר\"פ גט פשוט דאמרי' דגט מקושר דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ע\"כ לפרש כמ\"ש רש\"י ז\"ל וברור.
והנה הר\"ן ז\"ל בפי' ההלכות כתב כדברי התוספו' דהך ברייתא דכתב לו על החרס אתיא כר\"א דעידי מסירה כרתי ומשו\"ה כשר על החרס ומיהו דוקא בדלית ליה עדים אבל בדאית ביה עדים אפי' לר\"א פסול גזירה דילמא אתי למסמך עליה בעידי חתימ' לחוד דמודה ר\"א במזוייף בתוכו שהוא פסול כדאיתא בגטין עכ\"ל, ושמעתי מפי קדוש מרן מלכא מהרח\"א נר\"ו שהוק' לו מהא דאמרי' בפ\"ק דגטין ד\"ט בג' דרכים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים כו' ופרכינן והא איכא לשמה ומחובר ומהדרינן במסקנא דכי קתני מילתא דליתא בקדושין מילתא דאיתא בקדושין לא קתני ופי' רש\"י ז\"ל דערכאות ליתא בקידו' היכא דאיכא עידי מסירה ישראל דבגט ושחרור הוא דגזרינן דילמא אתי למסמך עלייהו ומצרכינן ליה גיטא אחרינא אבל בקדושין כיון דמדאורייתא מקודשת משום ע\"מ אי אמרת שאינה מקודשת שרית אשת איש לעלמא ע\"כ ומעין זה כתבו התוס' שם ד\"ה כי קתני הכי להדייא דהאי דגזרינן במזוייף מתוכו דילמא אתי למסמך עלייהו אינו אלא בגיטין ודוכוותיה אבל בקידושין לא גזרינן וזה הפך דברי הר\"ן ז\"ל שכתבנו ובחי' הר\"ן לגיטין הביא דברי רש\"י וגמגם עליהם דכי היכי דגבי גט אמרינן דהגט פסול וקדושי אחר תופסים בה ה\"נ נימא בקדושין ולכך כתב הוא דבקדושין מילתא דלא שכיחא היא ולכאורה נראה שכוונתו לומר דמילתא דלא שכיחא הוא לחוש לפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר וכמ\"ש התוס' והרשב\"א בחי' שם ולבאר דברי רש\"י הוא בא וכיון שכן קשה דזה הפך מ\"ש כאן דגבי קידושין אי איכא עדים פסול משום גזירה דילמא אתי למסמך אבל אפשר לדחות דכונתו לומר דמילתא דלא שכיחא היא שיעשה שטר קדושין בערכאות של גויים אבל בגיטין לפי שע\"י קטטה הוא מגרשה מצוי הדבר לגרשה בערכאות של גויים וכ\"כ בחי' הרשב\"א ז\"ל ואם זו היתה כונתו אפשר דסבר ז\"ל דגם בקידושין גזרינן דילמא אתי למסמך עליה ואף דמן התורה מקודש' מ\"מ נ\"מ לחזור ולקדשה וכמ\"ש מרן בספ\"ה מה' נדרים ע\"ד הראב\"ד שכתב דאם קדש בגדולין צריך לחזור ולקדש יע\"ש אך קשה שהר\"ן ז\"ל כתב עוד שם בחידושיו לגיטין ועוד דכולהו קדושין לאו בשטר נינהו דהא אפשר בקדושי כסף או ביאה ורובא דעלמא בקידושי כסף מקדשי כיון שכן מילתא דלא שכיחא היא ולא גזרי' אבל בגיטין דלא אפשר אלא בגט חיישינן ע\"כ, ולפי פירוש זה האחרון אכתי תורה יוצאה דקידושין ליכא למגזר דילמא אתי למסמך בע\"ח בלא עידי מסירה וכיון דמילתא דלא שכיחא היא דרובא מקדשי בכסף כמ\"ש ז\"ל וכיון שכן ק' איך כתב הכא בפשיטות דאי איכא עידי חתימה פסול אף בע\"מ משום גזירה דילמא אתי למסמך עליה דזה אינו לפי הפי' האחרון שפי' שם וכדאמרן ועיין עוד להרב בני יעקב דקכ\"ז ע\"ב וג' במה שתמה עוד ע\"ד הר\"ן ז\"ל יע\"ש ע\"כ באו דברי מרן מלכא ז\"ל.
והנה הרואה יראה שהרב נר\"ו עמד מתמיה ע\"ד הר\"ן ז\"ל בין ממ\"ש התוס' שם בפ' המביא ובין ממ\"ש הר\"ן גופיה בא' מהטעמים הנז' ולא כן אנכי עמדי דלפי מה שפי' התוס' ז\"ל ל\"ק כלל שהם ז\"ל נתנו טעם לדבר דבקדושין לא חיישינן משום דלא נפיק מיניה חורבה דאם יסברו לסמוך אעידי חתימה הם אוסרים את המותר וכיון שכן י\"ל דהכא ודאי גבי דבר שיכול להזדיי' שייך למגזר דיפיק מיניה חורבה דדילמא אתי למסמך אעידי חתימה וכיון דהוי דבר שיכול להזדייף אפשר שיזדייף ותכתוב איזה תנאי בשטר מאי דלא הוה מעיקרא ואם יסמכו אעידי חתימה מתירין א\"א לעלמא אם לא קיימה האשה אותו תנאי הכתוב בשטר ונמצא מתירין את האיסור ואולם אי קשייא לדברי הר\"ן דוקא קשייא וכדבר האמור וכבר עמד ע\"ז הרב החסי' מוהריט\"א נר\"ו בקונ' גט מקושר בסי' ד' דל\"ה ע\"ג וע\"ד יע\"ש." + ], + [ + "וצריך \n שיכתוב לשם האשה כו' כתבו שלא לשמה כו' אינה מקודשת כו'. הכי איתא בגמ' בפ\"ק דקדושין ד\"ט ע\"א אתמר כתבו לשמה ושלא מדעתה רב פפא ורב שרבייא אמרי אינה כו' הנה רבינו ז\"ל כאן פסק כרב פפא ורב שרבייא דאינה מקודשת ולפ\"ז מתני' דאין כותבין שטרי ארוסין ונשואין אתייא כפשטה בשטרי אירוסין ממש כדקאמרינן בשמעתין אבל הוא ז\"ל בפכ\"ד מה' מלוה ולוה הביא למתני' דאין כותבין שטרי אירוסין ונשואין בנראה שהוא מפרש לה בשטרי פסיקתא וכ\"כ ה\"ה שם יע\"ש וכבר עמד ע\"ז הל\"מ ואין זו קושייא כ\"כ דאע\"פ שהוא פוסק כרב פפא ורב שרבייא מפרש לההיא מתני' בשטרי פסיקתא כיון דרבא ורבינא מפרשי לה הכי ולענין דינא במקדש שלא מדעתה פסק כרב פפא ורב שרבייא דמסתבר טעמייהו ורב אשי קאי כוותייהו בפ' הנושא ואינהו לא פלוג בעיקר דינא בשטרי פסיקתא ארבא ורבינא אך מה שקשה טובא לדעת רבינו ז\"ל הוא מה שהוקשה לו עוד להרב לח\"מ דמאחר דרבינו פסק בפ\"ו מה' זכיה ומתנה די\"ז דדברים הללו לא ניתנו ליכתב ובפ' הנוש' דק\"ב אמרי' דמאן דאית ליה הכי מוקי הך מתני' דשטרי ארוסין בשטרי אירוסין ממש ולא בשטרי פסיקתא דאי בשטרי פסיקתא הא לא ניתנו ליכתב ומאי אין כותבין אלא מדעתן דקתני אלא ע\"כ בשטרי אירוסין ממש קאמר כדאיתא התם א\"כ איך מפרש לה רבינו בשטרי פסיקתא, והלח\"מ תירץ דלפי המסקנא דתירצו לברייתא אחרת דמייתי התם תלמודא הכא במאי עסקינן בשקנו מידו הך מתני' דאין כותבין שטרי ארוסין נמי מצינן לתרוצי בהכי בשקנו מידו ומיירי בשטרי פסיקתא בשקנו מידו ואע\"ג דבקנו מידו לא בעינן דעת דסתם קנין לכתיבה עומד הכא בשטרי פסיקתא לא אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד אלא בעי' דעת שניהם עכ\"ל יעש\"ב והרואה יראה שאין בזה כדי שביעה דמה טעם לחלק בין שטרי פסיקתא וקנו מידו לשאר שטרי קנין כיון דסתם קנין לכתיבה עומד מה לי שטרי פסיקתא מה לי שאר שטרי קנין.
ואולם אפשר ליישב באופן אחר דלפי מה שנראה מדברי רבינו בפ\"ו מה' זכיה שהוא מפרש מאי דבעי רבינא דברים הללו ניתנו ליכתב או לא ניתנו ליכתב שהכונה אי מהני בהו כתיבה לגבות ממשעבדי או לא מהני בהו כתיבה דאפילו נכתבו אינו טורף ממשעבדי שלא עלה על דעתם להשתעבד באמירה שלהם אלא אצל ב\"ח אבל לא אצל משועבדין כמ\"ש שם ה\"ה ולפ\"ז כי פריך ליה רבינא ור\"א דאמר לא ניתנו ליכתב ולא מהני בהו כתיבה ממתני' דאין כותבין שטרי ארוסין אלא מדעת שניהם הכי פריך דאם איתא דאפילו יכתוב לא מהני בהו כתיבה לטרוף ממשעבדי למה לי דעת שניהם דדעת שניה' מאי מהני וע\"ז תריץ יתיב שפיר ר\"א דמתני' בשטרי אירוסין וכרב פפא ורב שרבייא ועל זה הוקשה לו לרבינו קושיית התוספו' שם דכיון דרבינא ס\"ל דשטרי ארוסין לא בעינן דעתא וע\"כ לאוקמא להך מתני' בשטרי פסיקתא א\"כ מאי קמבעיא ליה אי דברי' הללו ניתנו ליכתב או לא תפשוט ליה מהך מתני' דמהני בהו כתיבה לטרוף ממשעבדי מדבעינן דעת שניהם וליישב זה משמע ליה לרבינו דאע\"ג דמתני' איירי בשטרי פסיקת' אכתי ספוקי מספ\"ל לרבינא בפירושא דמתני' דאין כותבין אלא מדעת שניהם דילמא אף על גב דלא ניתנו ליכתב ולא מהני בהו כתיבה לטרוף ממשעבדי מיהו הבא לכתוב דברים הללו לראיה בעלמא ולטרוף מבני חרי מיהא לא יכתוב אלא מדעת שניהם כלומר עד שידע מפי שניהם שנתרצו בדבר וגמרו אפסיקא דומייא למאי דקתני לעיל מיניה כותבין שטר ללוה אעפ\"י שאין מלוה עמו דהכונה אע\"פ שאינו יודע מפי המלוה שאם הלוהו אם לא וכותבין שטר למוכר אע\"פ שאין הלוקח יודע ועלה קתני דשטר אירוסין אין כותבין לראיה ביד אחד מהם אלא מדעת שניהם דאע\"ג דאין בשטר זה דין שטר ויכול לטעון להד\"מ שהרי אין כאן כתיבת ידו מיהו כל שנכתב בשם העדים פ' פסק כך עם פ' אהני עדותן מיהא לגבות מב\"ח ולכך אין כותבין אלא מידיעת שניהם וכעין זה כתבו התוס' שם בד\"ה ניתנו ליכתב יע\"ש ומאי דפריך ליה רבינא לר\"א דאמר לא ניתנו ליכתב ממתני' דאין כותבין אלא מדעת שניהם הכונה דכיון דמתני' אפשר לפרשה לענין גביה ממשעבדי ולהכי אין כותבין אלא מדעת שניהם אמאי מפשט פשיטא לך לו' דלא ניתנו ליכתב דלא מהני ליה כתיבה וכ\"כ בשיטת הראשונים ז\"ל יע\"ש ודחי ליה ר\"א דמתני' בשטרי אירוסין ולהכי מפשט פשיטא לי בשטרי פסיקתא דלא מהני בהו כתיבה ומ\"מ שמעינן לרבינא דלא מצי לאוקמא בשטרי אירוסין ממש דהא איהו ס\"ל דאפי' שלא מדעתה מקוד' דמתני' בשטרי פסיקתא איירי וכיון דקי\"ל כר\"א דמפשט פשיטא ליה דדברים הללו לא ניתנו ליכתב ע\"כ לפרש מתני' לרבינא בשטרי פסיקתא וכפירושא דאמרן דאין כותבין שטרי פסיקתא לראיה ולגבות מבני חרי אלא מידיעת שניהם שגמרו ביניהם הפסיקא כדבר האמור והן הן דברי רבינו בפכ\"ד מה' מלוה ולוה.
א\"נ אפשר לומר דרבינו משמע ליה דכי אקשי ליה רבינא לר\"א ממתני' דאין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם היינו משום דפשטא משמע דאפי' לא אמר לו המתחייב לכתוב כל שהוא בידיעת שניהם ששניהם נתרצו בדבר דידעו גמר הפסיקא אבל לא ידעו בכתיבה דומיא דהנך דלעיל מיניה כותבין שטר ללוה אע\"פ שאין מלוה וכותבין שטר למוכר אעפ\"י שאין לוקח עמו ולהכי אקשי ליה רבינא לר\"א דאם איתא דדברים הללו לא ניתנו ליכתב כלומר דאפי' נכתבו לא טריף ממשעבדי מפני שאין דעת שניהם להשתעבד באמירה אלא אצל בני חורין אבל לא אצל משועבדין דעת שניהם ל\"ל כיון דליכא תועלת לגבות ממשעבדי בידיעה.
ואולם רבינא גופיה אע\"ג דאיהו מוקי להך מתני' בשטרי פסיקתא כמ\"ש התוס' ז\"ל ניחא ליה מתני' דבעי דעת שניהם דאיהו לא מספקא ליה אי ניתנו ליכתב או לא כלו' אי אהני כתיבה לגבו' ממשעבדי אלא כשנכתב שלא בלשון חיוב ומדעת המתחייב אלא באמירה בעלמא פ' אמר כך ופ' אמר כך והיינו טעמא כמ\"ש ה\"ה ז\"ל שלא עלה על דעתם באמירה לבד אצל משועבדים הילכך אפי' נכתב בספר אמירה זו אינו טורף אבל כשנכתב בלשון חיוב בצווי המתחייב שחייב עצמו טורף ממשעבדי שהרי אין כאן אמירה לבד כי אם חיוב בשטר וכ\"כ הרמב\"ן בס' המלחמות בפירקין על פי' זה וז\"ל שהטעם שכיון שלא קבלו עליהם בחיוב ולא פירש חייב אני לך מנה לבני לענין המשועבדים לא קנו אלא א\"כ פי' חייב אני לך מנה בשטר יע\"ש וכמ\"ש כל זה הרב נתיבות משפט דצ\"ה ע\"ב.
אשר ע\"פ זה מ\"ש רבינו בפכ\"ג מה' אישות וז\"ל מהו אלו שפסקו לזון אותם אם קנו מידו או שחייב עצמו בשטר הרי זה כבעל חוב וטורפת עכ\"ל, יע\"ש ועיין להב\"ח בא\"ה סי' נ\"א הרי דמשמע ליה לרבינו דחיוב בשטר מהני אע\"ג דלא קנו מידו אע\"ג דהוא ז\"ל כתב בפ\"י מה' זכיה דדברים אלו אינן כשטר לטרוף בהם כלומר דלא מהני בהו כתיבה לטרוף ממשעבדי אלא ודאי דיש חילוק בין כתיבה בלשון חייוב ומדעת המתחייב לכתיבת הדברים בלבד פ' אמר כך לפ' מעתה מתני' דאין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם מצינן לפרושה שפיר בכה\"ג דאין כותבין שטרי פסיקתא בלשון חייוב אלא מדעת שניהם דכשהוא מדעת שניהם שגילו דעתם בפי' שרצונם להתחייב בשטר כותבין בלשון חייוב בשטר ואז גובה ממשעבדי ורבינא דחיק ומפרש מתניתין בהכי אע\"ג דלא הוי דומיא דהנך דלעיל כמ\"ש התוס' אלא דרב אשי דמפשט פשיטא ליה טובא דלא ניתנו ליכתב אקשי ליה מהאי מתני' דפשטא אזלא כהנך דלעיל ודחי ליה דהאי מתני' מיתנייא לענין שטרי אירוסין ממש דלא שייכא כלל בהנך דלעיל והילכך לענין הלכה דקי\"ל כר\"א דדברים הללו לא ניתנו ליכתב מפרשינן למתניתין בשטרי אירוסין ושטרי פסיקתא וכדמפרש לה רבינא לענין שאין כותבין אותם הדברים בלשון חייוב שנתחייבו בשטר עד שיהיה מדעתם ומרצונם להתחייב בשטר ואז גובה ממשעבדי כלע\"ד ועיין בב\"הת שער ס\"א ח\"א ובספר גד\"ת שם דף של\"ז ע\"ג במה שתמה שם עמ\"ש התוס' דתלמודא משמע ליה דאין כותבין אלא מדעת שניהם היינו בידיעת שניהם דומיא דכותבין שטר ללוה אע\"פ שאין המלוה עמו ותמה על דבריהם דעל דדייקי מרישא לדייקו מסיפא דקתני אין כותבין למלוה עד שיהא לוה עמו יע\"ש וע\"פ האמור ניחא דרבינו גופיה הכי מפרש למתני' אלא דלר\"א הוא דפריך דמפשט פשיטא ליה מילתא דלא ניתנו ליכתב דכיון דמתני אפשר לפרושה דדומיא דהנך דלעיל הוא דקתני ולא דומיא דסיפא אמאי פשיטא לך מילתא לומר דלא ניתנו ליכתב ודוק." + ], + [ + "והמקדש \n בביאה מסתמא דעתו על גמר ביאה. והנה התוס' בפ\"ק דקדושין דיו\"ד ד\"ה כל הבועל הק' וז\"ל תימה דבפ' הבע\"י ילפינן דאשה נקנית בהעראה כו' ואומר רשב\"א דהתם בשלא עשה כי אם העראה ופירש דמוכח דלא היה דעתו לקנות על גמר ביאה אבל הכא מיירי בשגמר ביאתו וריב\"ם תירץ במפרש לקנות בהעראה והכא בשלא פי' דבסתם דעתו על גמר ביאה עכ\"ל הרב מוהרימ\"ט ז\"ל בתי' שם משמע ליה דרשב\"א וריב\"ם פליגי לענין דינא דלריב\"ם אינו קונה בהעראה אם לא בשפירש בהדיא שדעתו לקנות בהעראה לבד ואפי' הערה ופירש לא קנה כל שלא פי' ועפ\"ז ק\"ל דאמאי לא אמרו בגמרא דנפקא מינה אם הערה ולא גמר אך לפי' רשב\"א ניחא דהא פשיטא דמקודשת כמבואר והוא ז\"ל תירץ דכשלא גמר אין ס' שאינה מקודשת דהו\"ל כאומר הרי את מקודשת במנה ולא נתן לה אלא דינר דאמר ר\"א ה\"ז מקודשת וישלים וכמ\"ד לה ע\"מ דמי וכשינוייא דר\"א דמונה והולך שאני סוף ביאה קונה דכולה ביאה במקום קדושין דש\"פ קיימא וכי היכי דבש\"פ מצי למיהדר בה עד שישלים הפרוטה ה\"נ מצי למיהדר ומסיק כל הבועל כו' עכת\"ד ז\"ל ובכתבי הקדש למרן מלכא מוהרח\"א נר\"ו כתב עליו וז\"ל ובקוצר ידיעתי לא הבנתי כונת הרב ז\"ל חדא דלפום מאי דמשני התם ר\"א מונה והולך שאני א\"כ נראה דבבועל סתם כמונה והולך דמי ואינה מקודשת ועוד דלמאי דמצדד אצדודי ואמר דכולה ביאה במקום קדושין דש\"פ קיימה ומה\"ט אינה מקודשת אמאי לא הכריחו דפשיטא דאינו כן מטעמא דאי לקדו' דש\"פ מדמית ליה א\"כ אמאי במפרש לקנות בהעראה מקו' אטו מי איכא מאן דס\"ל דאם נתרצתה להתקד' בפחו' מש\"פ דמקודש' הא ליתא כמבוא' וכיון דמההי' דיבמו' חזינן דבמפרש לקנות בהעראה דמקודשת הרי מוכח דלאו לקדושין דש\"פ דמו אלא למקדש במנה והיכי קאמר דאינה מקודש' משום דדמי כולה ביאה לש\"פ ויותר היה נראה לע\"ד כמתלמד מדבריו דודאי פשיטא ליה לבעיין דאם הערה בה ופירש שאינה מקו' כיון דגלו דעתייהו מעיקרא להתקדש בביאה וסתם ביאה לגמר ביאה לאנשי משמע להו ולא הערא' אמנם בשגמר ביאתו אפשר לצדד ולומר דמקו' משעת העראה וטעמא דכיון דאי אפשר לגמר ביאה בלא העראה קודם א\"כ נמצא דבהעראה תליא מילתא שהיא הגורמת הנאה לביאה הא למה זה דומה למקדש בכסף שאין הנאתה מן הכסף בשעת הלקיחה כלל אלא שע\"י לקיחת הכסף שלקחה בשעת הקדושין גורם שתהיה האשה נהנית אח\"כ וה\"ה ה\"נ כמובן וכיון דגמר ביאתו נמצא למפרע דהעראה הראויה להתקדש בו הויא משא\"כ בשלא גמר אף שהערה בה אותה העראה לא חשיבה כלל ודוק עכ\"ל.
והאמת יורה דרכו דהני תרי שנויי לא פליגי ומר אמר חדא ומא\"ח וכן משמע מדברי הרא\"ש והרמב\"ן והרשב\"א והריטב\"א וכ\"כ הרמ\"ל בפי\"ז מה' א\"ב דט\"ו ד\"ה נסתפקתי בכ\"ג שבא לקדש אשה כו' יע\"ש וכתב עוד הרמ\"ל שם דאף לפי תירוץ רשב\"א וריב\"ם אסור לכ\"ג לקדש בביאה אם לא שיגמור ביאתו או שיפרש שדעתו לקנות בהעראה וליכא למימר דכיון דאיכא איסו' לא אמרינן כל הבועל דעתו על גמר ביאה אלא אמרינן דעתו לקנות בהעראה דהא קושיא זו שהקשו הראשונים היא ג\"כ על הבעיין דמאי קבעי וכי לא גמר מס' יבמות דגמרי העראה דאשה לבעלה מקיחה קיחה ועוד דהרמב\"ן והרשב\"א החזיקו פירושם מדלא קאמר הבעיין נ\"מ להערה בה ופירש כו' יע\"ש.
וכתב על זה מרן מלכא מהרח\"א נר\"ו וז\"ל ואף כי דברי הרב אינן צריכין חיזור ותור' אמת היתה בפיהו ומה גם שכבר עשה לו סמוכות הן מדברי הבעיין עצמו הן מדברי הרמב\"ן והרשב\"א ע\"ד הבעיין עכ\"ז נראה שהדין דין אמת מטעם אחר דחזינן להראשו' ז\"ל שאחר שכתבו דבסתם אינו קונה בהעראה הם אמרו דיבם ליבמה אף בסתם קונה משעת העראה והכריחו מההיא דפרק כיצד בכ\"ג שנפלה לו יבמה מן האירוסין דמדין תורה מיבם אותה משום דאתי עשה ודחי ל\"ת כו' ככתוב בחי' הרשב\"א והריטב\"א והר\"ן ז\"ל בפי' ההלכות ואי אמרת דבכ\"ג אף בסתם הו\"ל כפירש כיון דאיכא איסורא אין משם ראיה דהתם שאני משום דהו\"ל כפירש כיון דאיכא איסורא כדאמרן אמנם ביבמה דעלמא דלא שייך האי טעמא אה\"נ דכל שלא פירש וגמר ביאתו אינו קונה כי אם בגמר ביאה אלא מוכרח שדינו דין אמת דגם בכ\"ג על הסתם דעתו על גמר ביאה ולא אמרינן דכיון דאיכא איסו' הו\"ל כפירש כמבואר.
ומכאן ק\"ל למ\"ש הריטב\"א הביאו מרן ב\"י ז\"ל בא\"הע סימן מ\"ה שאם יש חרם בעיר שלא לקדש אשה אלא בעשרה אין חוששין לסבלונות שמא הם קדושין וכ\"כ מהרי\"קו בשורש קע\"א שאם שלח סבלונות בשבת שאין חוששין לקדושין יע\"ש ומבואר טעמם דכיון דאיסור רביע עלייהו שלא לקדש אף שהוא איסור מדרבנן ודאי דלא עביד איסורא ולא לשם קדושין שלחם וכדבריהם פסק שם מור\"ם ז\"ל ועיין להרב פ\"מ ח\"א סימן פ\"ח דף רכ\"ד ע\"ג הלא בספרתם ולפי דבריהם ז\"ל אמאי לא אמרי' הכא נמי דאף שגמר ביאתו ולא פירש דלהוי כאלו פירש דאלת\"ה איסורא רביע עליה דקעבר על עשה דבתולה יקח דומיא דסבלונות דאף דסתמא הוו קדושין מ\"מ כל שיש שם איסור אמרינן דהו\"ל כאלו גלי דעתיה דלשם מתנה שלחם ולא לקדושין כמ\"ש ז\"ל.
שוב ראיתי לה\"ה מופת הדור בספר מש\"ל ברפ\"א מה' מכירה שתמה משמעתין דהכא ומתוך מה שהעלו הראשונים על תשו' ה\"ה מהריב\"ל ח\"א סוף כלל י\"ג שכתב שאע\"ג דבמקום שכותבין שטר לא קנה בכסף לבדו אם לא היכא דפריש היכא דאיכא שבועה הוי כפריש וקנה בכסף לבד או בשטר לבד עכ\"ל ותמה עליו דלפי מאי דפירשו הראשונים בשמעתין הויא תיובתיה יע\"ש, ובסוף דבריו העלה שיש לחלק בין היכא שהוא בדה את האיסור להיכא דהאיסור בא מעצמו שבנדון הריב\"ל שנשבע לקיים את המקח הוי כאלו באותה שבועה שנשבע כאלו גילה דעתו שרוצה לקנות באותו קנין משא\"כ גבי כ\"ג דליכא שום גילוי דעת שרוצה לקנות בתחילת ביאה עכ\"ל והדבר ברור שאין זה מעלה ארוכה ומרפא למה שהקשינו ע\"ד הריטב\"א ומהרי\"קו ז\"ל בההיא דסבלונות כמובן.
כי ע\"כ בהורמנותיה דמר אנא דאמרי דאפשר לחלק ולומר דע\"כ לא כתבו הראשונים דבכ\"ג אף על הסתם לא קנה ולא אמרינן כיון דאיכא איסורא הוי כאלו פירש אלא דוקא בההיא דהעראה דלאו כ\"ע דינא גמירי וסוברים דכל שלא גמר ביאתו לא חשיב בעולה וכיון שאינו יודע זה מסתמא דעתו על גמר ביאה ואף דבכ\"ג ליכא למיחש שטועה בזה וכדאמרינן הגדול מאחיו שיהא גדול בחכמה מ\"מ אף דבדידיה ליכא למימר דטעי בהכי מ\"מ בעינן דעת האשה ג\"כ ואם הוא מכוין בתחילת ביאה משו' שיודע דבגמר ביאה נעשית בעולה ואסירא ליה אכתי היא האשה אינה יודעת דבהעראה נעשית בעולה ודעתה לגמר ביאה וכיון שאין כאן דעת שניהם אינה מקודשת משא\"כ בההיא דמהריב\"ל והריטב\"א ומהרי\"קו ז\"ל דידעי אינשי בהכי וברירא להו איסורא דפשיטא דסתמו כפירושו ודוק עכ\"ל מרן נר\"ו ומדבריו הללו זאת שמענו דהא דאמרינן דאי פריש בהדיא שדעתו לקנות בהעראה דקני היינו דוקא כשפירש ג\"כ האשה שרצונה להתקדש בהעראה אבל אם האשה לא גלתה דעתה אינה מקודשת בהעראה אע\"ג דמקדש גילה דעתו שדעתו לקנות בהעראה ודבר זה לא ראינו לשום א' מהפוסקים שיאמרו כן בהדיא.
כ\"ע ור\"ת תירץ דאחרי שנתרבתה העראה בגמר ביאה א\"כ כל מקום שמזכיר ביאה בהעראה קא' וה\"ק תחילת העראה קונה או סוף העראה ולמ\"ד דהעראה זו הכנסת עטרה דשייך בו תחילה וסוף עכ\"ל וכתב ע\"ז הרב מש\"ל בפי\"ז מה' א\"ב הט\"ו ד\"ה עוד כתבו התוספות כו' וז\"ל ולא ידעתי לאיזה דבר קרי תחילת העראה אם הוא לנשיקה הוא דבר תימא שתקרא בעולה ותיאסר לכ\"ג בשביל נשיקה, ושוב כתב שכן תמה הריטב\"א בחי' ע\"ד ר\"ת יע\"ש ולעד\"ן דמעולם לא עלה על דעת ר\"ת לומר דבנשיקה תקרא בעולה דפשיטא שעדיין בתולה מקרי ולא תקרא בעולה אלא בהכנסת עטרה שזו היא הנקראת העראה אמנם דעת ר\"ת לומר דאי סוף ביאה קונה דהיינו אחר גמר העראה אסור לכ\"ג לקדש בזה דכיון דהבעילה והקניה באים כא' אי איפשר לצמצם והרי באותו רגע ממש שהוא קונה אותה הרי היא בעולה אבל אי תחילת ביאה דהיינו נשיקה קונה אותה הרי בשעת הקניה היא בתולה ולא נעשית בעולה עד העראה ומש\"ה אמרו דנ\"מ לכ\"ג והדברי' ברורים.
ומהרימ\"ט הרבה להקשות על סברת ר\"ת הלזו שלפי דבריו אמאי לא אמרו בגמרא דנ\"מ אם עשה תחילת העראה ולא גמר להערות ועו' דמאי קמבעיא ליה בתחילת העראה הא כיון דילפי' קיחה קיחה לא קני אלא מה שקונה בעריות דהיינו בהכנסת ראש עטרה גמורה דפחות מכאן ודאי דלא מחייב שאינו אלא נשיקה כדאמרינן בפרק הבא על יבימתו כ\"ש גבי קדושין דא\"ל דעתו על גמר ביאה ועיין בספר משנה למלך ז\"ל, ועוד הקשה דכיון דמסקינן כל הבועל דעתו על גמר ביאה פשיטא דהיינו מירוק לגמרי דומיא דשפחה דאין סברא לומר שדעתו אהכנסת עטרה ותו לא דהא אמרינן בעלמא תחילתו באונס אעפ\"י שלבסוף אמרה הניחו לו שאלמלא נזקק לה שוכרתו פטורה מ\"ט יצר אלבשה א\"כ היכי אמרינן התם דאשה ניקנית בהעראה ולא אמרי' דעתו על גמר ביאה והוא ז\"ל יישב דפשיטא ליה לר\"ת נמי דבשעשה העראה גמורה ולא מירק דלא הוו קדושין ולא מטעם דלא קניא אלא דקדושי טעות הן שדעתייהו על גמר ביאה והא דאמרינן דניקנית בהעראה היינו לענין שלא תוכל האשה לחזור בה דהו\"ל כע\"מ ומקיים תנאה ואזיל והכא מ\"ל בהעראה גופה שהאשה ניקנית בה אם מתחילת העראה נקנית דלא מצייא למהדר בה או אם היא חוזרת עד סוף העראה ומסיק כל הבועל כו' ולא סגי בלא מירוק דכולה העראה במקום פרוטה דקדושין קיימא ופחו' מכאן לאו כלום הוא עכ\"ל.
ויש לדקדק על דברי הרב חדא דאכתי מה תיקן בזה למה שהקשה דכיון דמקיחה דעריו' ילפינן לה פשיטא שצריך הכנסת עטרה והן עוד היום אף לפי תירוצו ז\"ל דקאמר כמ\"ש בפרק הבע\"י דהעראה קונה היינו דלאחר שגומר ביאתו קני משעת העראה א\"כ דוקא משעת עטרה ואילך הוא דקני שזהו מאי דילפינן מעריות ולא קודם לכן ומדבריו משמע שרוצה ליישב בזה גם קו' זו כמבואר ועוד דלפי דבריו מוכח דסבור ר\"ת שאם פירשו דבריהם מקודם שמתרצים להתקדש בהעראה שמקודשת אף שלא גמר ביאתו דהשתא ליכא טעמא דקדושי טעות וזה ברור אם כן עדיין קשה ע\"ד ר\"ת דאמאי לא אמרו בגמר' דנ\"מ אם פירשו דבריהם ואמרו דבתחילת העראה דהיינו נשיקה שתהיה מקודשת אף שלא יגמור דאי אמרינן דכולה ביאה לקדושי פרוטה דמייא פשיטא שאינה מקו' אך אי לקדושי כסף במנה דמו תנאם קיים ומקו' כמ\"ש הרב והיא גופה קשיא לדעת הר\"ן שכתבו התוס' בתר הכי ועיין בס' עצמו' יוסף דאמאי לא אמרו דנ\"מ אם פי' שדעתו לקנו' ולא ידעתי אמאי לא ערער הרב על תי' ר\"ן.
וסבור הייתי לומר שאף לתי' ר\"ן והיא תי' הרי\"ף כל שפירש דעתו לקנות בהעראה או שלא גמר ביאתו דמוכחא מילתא שדעתו לקנות בהעראה אין ספק שהיא מקו' וכסברת רשב\"א וריב\"ם ז\"ל ומאי דלא אוקמוה ההיא דפרק הבע\"י בכה\"ג היינו משום דס\"ל ז\"ל דמ\"ש התם אשה לבעלה גמר קיחה קיחה היינו נמי בשגמר ביאתו בסתם דהא דומיא דיבם ליבמה קתני לה התם וביבמה עכ\"ל דהיינו אפילו על הסתם וכמ\"ש הראשונים ומש\"ה הוצרכו להעמידה בביאה שלאחר קדושין ונ\"מ להפרת נדריה אם נדרה בין העראה לגמר ביאה דמפר לה בעל או אם מתה בנתיים ליורשה וליטמא לה כמובן וכמו שכן מוכרחין אנו לומר כן לפי דברי ה\"ה שאכתוב בסמוך בס\"ד אך אמנם אנכי הרואה להרב מש\"ל מפשט פשיטא ליה טובא דלהרי\"ף ור\"ן גאון בכל גוונא אסור לכ\"ג לקדש בביאה אף אי אמרינן דביאה עושה נשואין יע\"ש והכי מסתבר וכיון שכן הדרא קושיין לדוכתא אמאי לא אמרו דנ\"מ אם פירש דעתו לקנות בהעראה ולא גמר ביאתו וכדאמרן.
ולכן נלע\"ד דס\"ל להרי\"ף ור\"ן גאון ור\"ת דהעראה לחודה בלא גמר ביאה פשיטא ליה לתלמו' דלא הוו קדושין כלל דאותה העראה כלא חשיב כיון שאין אחריה גמר ביאה והרי זה דומה ממש למקדש בפחות מש\"פ שאינה מקו' וע\"כ לא נסתפקו בגמ' אלא בשגמר ביאתו דהשתא כיון שאי אפשר לגמר ביאה בלא העראה תחילה חשיבא להו שאפשר דקונה וכמ\"ש לעיל ומש\"ה אמרו בגמ' נ\"מ לפשטה ידה א\"נ לכ\"ג כו' דבלא\"ה אין שם נפקותא כלל ופשטוה שגם בזה אינה מקו' ודוק ועיין להרב מש\"ל שם בפי\"ז מה' א\"ב שכתב ע\"ש הרמב\"ן בחי' שכתב ע\"ש ר\"ת שאם פירש ולא גמר ביאתו לדברי הכל לא קנה אבל בשגמר בעינן דמאיזו שעה קנה אם מתחילת ביאה או מסופה ואפשר דהיינו מן הטעם האמור בזה ודוק.
כ\"ע ורבינו נסים גאון תירץ דההיא דיבמות אחר קדושין שע\"י אותה העראה הוי כנשואה כמו חופה דלאחר קדושין וקשה לפי' דקיחה גבי קדושין כתיב ולא מיירי בחופה כלל עכ\"ל גם הרי\"ף בפרק הבע\"י תי' כתי' רבינו נסים גאון והביא דבריו הר\"ן בפי' ההלכות בשמעתין והרשב\"א בחי' הוקשה לו בתי' זה כמו שהקשו התוספו' ותירץ שי\"ל כי יקח ובעלה משמע ביאה לבתר קדושין כדאיתא בשמעתין וכתב ע\"ז ומיהו לא נהיר דא\"כ לעולם לא יקנה עד דקדיש ובתר בעיל וכ\"ת אתא בעולת בעל וגלי על ביאה לבדה שתקנה א\"כ ובעלה לחודה משמע והדרא קושיין לדוכתא עכ\"ל ואין דבריו מובנים דאי בעולת בעל גלי על ביאה לחודה שתקנה תו אין לפקפק דובעלה לחודה משמע דאדרבא היא הנותנת לומר דובעלה לאו לחודה משמע דא\"כ תרי קראי למה לי בביאה לחודה דקני אלא ודאי עכ\"ל דקרא דבעולת בעל אתא לאשמועינן דביאה לחודה קנה ומ\"מ אינה כנשואה ואתא ובעלה לאשמועינן דביאה דאחר קדושין קונה קנין גמור להיות לו כאשתו לכל דבר ולא תימא חופה דוקא בעינן להיות דינה כנשואה וכסף אחר כסף אינו גומר כנודע והוה אמינא ביאה אינו גומר בה כל שלא היה שם חופה להכי אתא קרא לאשמועינן דביאה נמי לאחר קדושין משוה אותה נשואה וכיון שגמר קיחה קיחה מעריות די אפילו בהעראה כמובן ואי קשיא לך דא\"כ מאי האי דפריך תלמו' לר\"י האי ובעלה מאי עביד ליה ומשני דאצטרי' למעט אמה העבריה ולפי האמור שפיר אצטריך קרא ובעלה לאשמועינן דביאה גומר בה להיות דינה כנשואה כדאמרן לזה י\"ל דכיון דאכתי לא ברירא ליה אי ביאה אירוסין עוש' או נשואין עוש' ואפשר דנשואין עושה דובעלה למילתא אחריתי אצטריך דאי לענין שתהיה גומר אחר כסף הא לא אצטריך שאפילו בביאה לחודה היא גומרת למה לי קרא שהיא גומרת אחר כסף אך אי אמרינן דאירוסין עושה אצטריך קרא להכי לומר דביאה גומרת אחר כסף ואפשר דר\"י לפום קושטא הכי ס\"ל דביאה אירוסין עושה וניחא ליה ההיא דיבמות וכ\"כ הר\"ן דאביי ורבא ס\"ל דאירוסין עושה יע\"ש.
ומרן מלכא מהרח\"א נר\"ו כתב בקונטריסו דמשום דאכתי לא ברירא ליה לתלמו' אי בעי' גמר ביאה ואפשר שתחילת ביא' קונה דקרא בתחילת קנין מיירי מש\"ה קאמר דובעלה אצטריך למילתא אחריתי אמנם למאי דאסיקנא שסוף ביאה קונה מצינן למימר שפיר דקרא בביאה לאחר קדושין מיירי לאשמועינן אגב גררא שקונה להיות דינה כנשואה וכדאמרן א\"ד נר\"ו ולא זכיתי להבין אמרי קדוש שמי גילה לו רז זה דכי אמרינן דתחילת ביאה קונה קרא דובעלה בתחילת קנין מיירי ולא בגמר קנין והיינו בביאה לאח' קדושין ואתא קרא לאשמועי' דביאה גומר וכ\"ת שאם איתא דקרא בגמר קנין מיירי א\"כ ג\"ש דקיחה קיחה מעריות למה לי הא שמעינן ליה מעיקר קרא דובעלה דבעילה ביאה אחר קדושין גומר בה להיות דינה כנשואה הא לא קשיא דהוה אמינא היא גופה אתא ג\"ש לאשמועינן דקרא דובעלה בתחילת ביאה מיירי ולא בביאה גמורה וקמ\"ל שתחילת ביאה קונה דאי לאו ג\"ש הוה אמינא דקרא דבעולת בעל בביאה גמורה איירי לעניין תחי' קניין וקרא דובעלה בביאה גמורה שלאחר קדושין ולענין גמר קנין קמ\"ל.
והר\"ן ז\"ל בפי' ההלכות בשמעתין הוק' לו בתי' ר\"ן גאון והרי\"ף שתירצו דההיא דיבמות מיירי לאחר קדושין וז\"ל ואיכא למידק ביאה דקניא אחר קדושין היכי דמי אי דאיכא חופה ביאה ל\"ל ואי דליכא חופה כיון שביאת איסור היא דהא קי\"ל הבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה אינו בדין שתקנה דהא בפ\"ד אחין אמרינן שאפילו למ\"ד מאמר קונה קנין גמור מאמר דהיתרא קני מאמר דאיסורא לא קני וי\"ל דאה\"נ שאם בא שלא לשם נשואין כו' אבל בא עליה לשם נשואין קונה ואינו לוקה ואע\"ג דלא אשכחן בהדיא שאינו קונה אלא חופה סברא היא שכיון דחופה לא קניא אלא מפני שהיא צורך ביאה כ\"ש ביאה עצמ' ועוד שיש ללמוד מדין ק\"ו ומה יבמה שאין כסף קונ' בה ביאה גומרת בה זו שכסף קונה בה אינו דין שביאה גומרת בה וליכא למפרך מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת שאף זאת זקוקה ועומדת עכ\"ל וכדבריו ז\"ל כתוב בחי' הריטב\"א יע\"ש והנה זה שכת' דהבועל ארוסתו בבי' חמיו לוקה וכ\"כ הריטב\"א צריך לפרש במכת מרדות מדרבנן קאמרי וכמ\"ש ה\"ה ברפ\"י מה' אישות וה\"נ משמע בפ' הבע\"י דנ\"ח וכבר עמדתי ע\"ז במקום אחר.
ובעיקר דבריו שכתב דביאת איסור לא קני והביא ראיה מההיא דאמרינן מאמר דהיתרא קני וכו' מרן מלכא מוהרח\"א נר\"ו עמד מתמיה עליו שהרי ביבמה גופה קיל\"ן דאם בא עליה ביאת איסור וכגון שהיא נידה אפי\"ה קונה אותה וכדמוכח בפסחי' פ' אלו דברים דע\"ב ע\"ב וכמ\"ש התוס' בריש יבמות ד\"ה אחות אשתו ובחייבי לאוין דקי\"ל דקדושין תופסין בחייבי לאוין נראה ודאי דאפי' קדשה בביאה מקודשת כדמוכח מדברי הר\"ן בפ' האומר גבי ההיא דנשבית ופדתיה שהק' דנאמניה במיגו דאי בעי אמר קדשתיה בביאה לפסול לה יע\"ש וכן מבואר מדברי התוס' דפ' הבע\"י דנ\"ז ד\"ה רב אמר ומה שהק' שם משם הרי\"ט מיוני ופסקו הטור בא\"ה סי' קס\"ד וההיא דבפ\"ד אחין לא מכרעא דהתם שאני דאכתי לא עבד איסורא כלל ואם אנו אומרים דמאמר קונה בה קנין גמור א\"כ נמצא דע\"י קנין זה הוא בא לעבור את האיסור ולבא על אחות זקוקתו לכתחילה ומשו\"ה דין הוא שנאמר דקנין כזה אינו מועיל ובזה מוצל אותו האיש מאיסור אחות זקוקתו, ברם הכא בבא על ארוסתו בבית חמיו דאיסורא דעבד כבר עבד דאם אנו אומרים דקנין כזה כיון שהוא באיסור לא מהני אצולי לא מצלא ואיסור שבו כדקאי קאי מה בצע בשנאמר דאין קניינו מועיל ואפשר דמהני כמובן, וכ\"כ מוהרימ\"ט בתשו' ח\"א סי' ס\"ט יע\"ש, ועיין בס' קרית מלך רב בפ\"י מה' אישות ד\"ב וקו' זו ע\"ד הר\"ן הצריכה עייון מרן מלכא נר\"ו.
ומורי הרב המובהק בעל שער המלך בקונטריס חופת חתנים ס\"ט כתב ליישב זה וז\"ל ולפי חומר הנושא נראה לומר דודאי הר\"ן ז\"ל אזיל ומודה דחייבי לאוין שקידשו בביאה וא\"נ המקדש אשה נידה בקדושי ביאה דודאי היא מקודשת דכיון דנפ\"ל דקדושין תופסין בחייבי לאוין מקרא דכי תהיינה לאיש ב' נשים וכן גבי נידה מקרא דותהי נידתה עליו כדאיתא בפ' האומר אין לחלק בין קדושי כסף ושטר לקדושי ביאה דהא אתקוש הוייות אהדדי כדאיתא בפ' נערה אמתני' דהאב זכאי בבתו אלא שהר\"ן לא כתב כן אלא למאי דכתב הרי\"ף ז\"ל דביאה דבתר קידושין קני לה ליורשה וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ואהא הוא דק\"ל דאם בא עליה בבית חמיו אינו בדין שתקנה אותה לדברים הללו כיון דביאת איסור היא א\"כ מצינו חוטא נשכר ואהא הוא דמייתי ראיה אותה שאמרו בפ\"ד אחין דאע\"ג דמאמר דהיתרא קני לה קנין גמור ופקע מיניה איסור אחות זקוקתו ומותר בה מכל מקום מאמר דאיסורא אינו בדין שיקנה אותה קנין גמור כדי שיהא נשכר ויהא מותר באחות זקוקתו ואם כן ה\"נ דוכוותא דכיון דביאת איסור היא אינו בדין שיהא נשכר לקנותה לכל הדברים הללו זה נר' לי אמת ויציב בכונת דברי הר\"ן עכ\"ל.
ואני בענייותי אכתי לא נחה דעתי בזה דמאחר דבקנין זה שקונה אותה הבעל מתחייב הוא לה בעשרה דברים והוא אינו זוכה בה אלא בד' דברים וכמו שכתב רבינו ברפי\"ב מה' אישות אין זה נקרא נשכר עד שנאמר שאינו בדין שתקנה משום שלא יהא חוטא נשכר כיון שהוא קרוב להפסד יותר מהשכר ולדידי חזי לי דמשמע ליה להר\"ן דאע\"ג דאשכחן שהאשה מתקדשת בביאה של איסור מ\"מ כל דלא אשכחן בהדייא גבי קנין שהיא נקנית בה לא ילפינן מקדושין ועיקר קנין משום דכיון דהסברא נותנת דכל שהקנין הוא באיסור אינו בדין שתקנה אית לן למימר שלא תהא האשה נקנית בה וגבי קידושין דוקא דגלי קרא גלי דחי' הוא שחידשה תורה גבי קידושין ואין לך בו אלא חידושו וראיה לדבר שהרי אי לאו דגלי קרא בחייבי לאוין דקדושין תופסין בה מקרא דכי תהיינה לא הוו תפסי בה קידושין לרבא דאמר פרק קמא דתמורה כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וכבר מותבינן עליה דרבא התם ד\"ד ממתניתין דאלמנה לכהן גדול דקדושין תופסין בה ומשני דשאני התם דגלי קרא ואין ספק דהכא נמי הוה מצי למפרך מכל חייבי לאוין וצריך לשנוייי דשאני התם דגלי קרא אלא דבפלוגתא לא קמיירי דהא איכא למ\"ד דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין ועיין בפ' האומר דס\"ח ע\"א ולפום קושטא דמילתא דילפינן העראה באשה מיבמה ה\"נ ודאי שהאשה נקנית אפי' בביאה של איסור דילפינן לה מקנין דיבמה שהיא נקנית אפילו בביאה של איסור כדאמרי' בפסחים פ' אלו דברים ודברי הר\"ן אינן אלא לפום מאי דמשמע מדברי הרי\"ף דתלמודא לא קא מספקא ליה אלא בהעראה דוקא ולהכי יליף לה בפ' הבע\"י מיבמה אבל בביאה גמורה מפשט פשיטא ליה דקני לה וע\"ז היטב חרה לו להר\"ן היכי מפשט פשיטא ליה בביאה גמורה כיון דאיכא איסורא והסברא נותנת שלא תהא האשה ניקנית בה וע\"ז הביא ראיה כדוגמא לדבר אותה שאמרו בפ\"ד אחין מאמר דהיתרא קני דאיסורא לא קני הרי דאע\"ג דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ומן התורה יבמה ניקנית בביאה של איסו' כביא' נידה אפי\"ה חכמים לא תקון הכי משום דדבר זה חי' הוא שחידשה תורה וא\"כ ה\"נ כיון דלא אשכחן דגלי קרא בהדייא שהאשה ניקנית לבעלה בביאה של איסור היכי מפשט פשיטא ליה לתלמודא האי מילתא גבי ביאה גמורה דלא הוצרך לאתויי לה אלא להעראה כנלע\"ד ועיין להרב פרשת דרכים בדרך האתרים דרוש א' ד\"ד ע\"ג במה שנתספק בגוי שבא על אמו יע\"ש.
עוד הוקשה לו למרן מלכא מוהרח\"א נר\"ו בדברי הר\"ן ז\"ל הללו דנראה מדבריו דלמאי דס\"ד מעיקרא אין הפרש בין בא עליה לשם נישואין לבא עליה שלא לשם נישואין קונה ולוקה לדעת הרי\"ף וכיון שכן אמאי הוצרך לאתויי למימרא דאינו קונה מההיא דמאמר דהיתרא קני ולא דאיסורא דמההיא אפשר למימר דלא דמי וכמ\"ש לעיל והלא בפי' משמע מדברי הגמ' דלא קני שהרי בפ' הבע\"י דנ\"ח גבי ההיא דאמרי' ותנא תונא אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה ושומרת יבם וקאמר רבא דלא מתרצתא היא משום דבעינן שקדמה שכיבת בעל לבועל ואמר רבא משכחת לה שבא עליה ארוסה בבית אביה ופרכי' דוכוותא גבי שומרת יבם שבא עליה יבם בבית חמיה שומרת יבם קרית לה אשתו מעלייא היא כו' יע\"ש ואם איתא דכל שבא עליה בבית חמיה שלא לשם נשואין קנה מגופה הו\"ל לאקשויי דהא ארוסה קרית לה נשואה הוייא אלא ודאי דלא קנה הפך סברת הרי\"ף ז\"ל ונר' דמעולם לא אסיק אדעתיה הר\"ן ז\"ל דאם בא עליה לשם זנות ולא לשם נשואין דקונה אלא דמעיקרא אסיק אדעתיה דאף בבא עליה לשם נשואין אף שקונה אותה לוקה משום ביאת איסור ולזה הוקשה לו דכיון שלוקה היאך קונה והשתא לא מצי לאתויי מההיא דפ' הבע\"י דאמרן דהתם בבא עליה שלא לשם נישואין אלא דרך זנות ומשו\"ה אינו קונה אבל אה\"ן דאם בא לשם נשואין קונה ולוקה, אמנם מההיא דמאמר דאיסורא הוכיח שפיר דכיון דיש שם איסור אינו קונה ולזה תירץ דדעת הרי\"ף דבא עליה לשם נשואין קונה ואינו לוקה כמבואר וזה נראה דעת רש\"י בסוטה דל\"ד שפי' כגון שבא עליה ארוסה בבית חמיה בזנות ע\"כ הורה לנו דכל שאינו בזנות אלא לשם נשואין קנה.
ואכתי איכא למידק טובא בדברי הר\"ן ז\"ל במה שהכריח דביאה בתר קדושין קונה קנין גמור מק\"ו דיבמה דא\"כ תיקשי ליה ל\"ל ג\"ש דקיחה קיחה דעריות לאשמועינן דהעראה גומרת באשה דתיפו' לי מק\"ו דיבמה דאף שאין כסף קונה בה העראה גומ' בה כדילפינן התם בפ' הבע\"י דנ\"ה ע\"ב מג\"ש דביאה ביאה כ\"ש אשה לבעלה דכסף קונה בה שהעראה גומרת בה והשתא נמי ליכא למיפרך מה ליבמה שכן זקוקה ועומד' דהא נמי זקוקה ועומדת היא ואולי אפשר לחלק דדוקא ביאה גמורה ילפינן לה מק\"ו דיבמה משום דאשכחן דתחילת קנין קונה בה באשה מקרא דבעולת בעל או מקרא דכי יקח ובעלה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל העראה שאינו קונה באשה תחילת קנין ומטעמא דכל הבועל דעתו ע\"ג ביאה ולדעת ר\"ן גאון והרי\"ף אפי' בשפי' שדעתו לקנות בהעראה לא קני כמ\"ש הר\"ב מש\"ל בפי\"ז מה' א\"ב דט\"ז ד\"ה העולה ממ\"ש יע\"ש, אף דאשכחן ביבמה דהעראה גומר בה חידוש הוא שחידשה תורה לא ילפינן מינה לאשה ובעלה מק\"ו אף דאיכא ק\"ו וכעין זה כתב הרב ע\"י לעיל בד\"ד ע\"ב כי הוה בעי תלמו' למילף ביאה באשה מיבמה מק\"ו זה דאע\"ג דהיבמה נקני' בע\"כ באשה לא ילפינן מיניה בע\"כ משום דאין סברא שתהא האשה נקנית לו בע\"כ דלא ילפינן מיבמה אלא שביאה קונה בה וברצונה יע\"ש והכא נמי כיון שהסברא נותנת שלא תהא אשה ניקנית בהערא' מהאי טעמא שאין דעת הבועל אלא על גמר ביאה לא ילפינן מיבמה לענין זה כי היכי דלא ילפינן אנוסה ושוגגת דע\"כ ועדיין צ\"ע.
והרב מש\"ל בפי\"ז מה' א\"ב דט\"ו ד\"ה נסתפקתי בכ\"ג וכו' הוקשה לו בדברי ר\"ן גאון והרי\"ף מההיא דלעיל דפריך תלמודא לר\"י אמאי לא יליף קדושי ביאה מקרא דובעלה וקאמר דאי מהתם הו\"א עד דאקדיש והדר בעיל והקשו ע\"ז דנערה המאורסה היכי משכחת לה יע\"ש ולדעת הרי\"ף אמאי לא הקשו ג\"כ קרא דוהוא אשה בבתוליה יקח היכי משכחת לה דהא לעולם בעינן ביאה וביאה אינו קונה אלא בגמר ביאה כמ\"ש ז\"ל וא\"כ הרי היא בעולה אלא ודאי דכסף קונה ולא מצית לתרוצי השתא כגון שבא עליה ארוס שלא כדרכה דהא פלוגתא דתנאי היא בפ' הבע\"י דנ\"ט ע\"א דאיכא תנא דס\"ל התם דשלא כדרכה לא חזייא לכ\"ג מגזרת הכתוב דכתיב בבתולי' יעש\"ב וליכא לתרוצי דמשו\"ה לא אקשי לר\"י מקרא דוהוא אשה בבתוליה יקח דאפש' דר\"י כר\"ה ס\"ל דחופ' קונ' כדאיתא לעיל בריש פרקין ולדידיה ה\"ה נמי דהעראה קונה וכטעמו של הר\"ן שכתב דכיון דחופה שהיא צורך ביאה קונה כ\"ש ביאה עצמה ותלמודא דמסיק דסוף ביאה קונ' ולא תחי' ביא' אתי דלא כרב הונא אבל ר\"י מצי סבר כר\"ה ולהכי אקשי ליה מנערה המאורסה דהשתא לא מצי לשנויי כגון שקידשה בחופה דאי הכי הוייא לה כנשואה ודינה בחנק ולא בסקיל' עד שהוצרכו לומר שבא עליה ארוס שלא כדרכה תירוץ זה לא ניתן ליאמר חדא דהעראה לא שייכא בחופה כלל דאפשר דחופה קונה ולא העראה והטעם שכתב הר\"ן ז\"ל אינו אלא על ביאה גמורה וכיון דחופה לצורך ביאה היא וקונה כ\"ש ביאה גמורה אבל העראה לא קני כל שלא גמר ביאתו דחופה דוקא קונה מפני שהיא הכנה לצורך ביאה גמורה וכבר עמדתי ע\"ז במקום אחר ועוד דעיקר טעמו של ר\"ה דחופה קונה אינו אלא דיליף לה מק\"ו מכסף וכמו שאמר כסף שאינו גומר קונה כו' חופה שגומרת אינו דין שתקנה ולמאי דס\"ד השתא דכסף לחודיה אינו קונה עד דבעיל ליכא ק\"ו תו למילף מיניה דחופה לחודה קונה וא\"כ לפום מאי דס\"ד השתא הדרא קושיין לדוכתא אמאי לא אקשי דבתולה לכ\"ג היכי משכחת לה.
ולדידי מקום יש לדחות דלהכי לא אקשי ליה תלמודא מקרא דוהוא אשה בבתוליה יקח משום דמצי שפיר למדחי ליה דכ\"ג אינו מוזהר על הבתולה אלא בשעת תחילת קניינו דהיינו בשעת נתינת הכסף דהא קרא והוא אשה בבתוליה יקח כתיב וקיחה היינו כסף כדאמרינן כי יקח איש אשה דהיינו קדושי כסף ותלמודא גופיה ספוקי מספ\"ל בפ' הבע\"י דנ\"ט גבי קרא דוהוא אשה בבתוליה יקח אי קיחה דקדושין בעינן או קיחה דנשואין יע\"ש ובהכי ניחא נמי מה שהוקשה לו למרן מלכא לשיטת כל הראשונים ז\"ל אמאי לא פריך תלמודא לר\"י מהאי קרא דוהוא אשה בבתוליה יקח שהרי הם ז\"ל הוק' להם עלה דהך בעיא דבעי תלמודא תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה ואמרו דנ\"מ לכ\"ג אי מצי לקדש בביאה דאי אמרת דתחילת ביאה קונה יכול לקדש בביאה כו' דהיכי אפשר לכ\"ג לקדש בביאה אפי' אי אמרי' דתחילת ביאה קונה והא בתר נשואין אזלינן ולא בתר אירוסין ובשעת נשואין בעולת עצמו היא ואסורה ותירצו דהכא הוה ס\"ד דביאה נשואין עושה ועיין בתוס' בפרק הבע\"י דנ\"ט ד\"ה הא לא אשתני כנראה דס\"ל כתירוץ זה יע\"ש.
והנה הדבר ברור דלמאי דקאמר ר\"י התם דאי לאו בעולת בעל הו\"א עד דקדיש והדר בעיל עכ\"ל דביאה אירוסין עושה דא\"ת נשואין עושה לא משכחת לה שם ארוסה כלל כיון שמיד שקדשה בכסף או בביאה הויא לה נשואה וכיון שכן עכ\"ל דלפום מאי דס\"ד דאינו קונה עד דקדיש או דבעיל ביאה ודאי אירוסין עושה דע\"כ לא נסתפקו שם אי אירוסין עושה או נשואין עושה אלא לפום קושטא דמילתא וכיון שכן תקשי אמאי לא הק' שם דבתולה לכ\"ג היכי משכחת לה כיון דבשעת נשואין הרי היא בעולה והו\"ל כונס בעולת עצמו והא עדיפא ממאי דפריך התם מנערה המאורסה כמ\"ש הרב מש\"ל ז\"ל ובכן תמה על הרב מ\"ל דאדמקשה ליה קושיא זאת בדעת הרי\"ף אמאי לא תקשי אף לסברת החולקים על הרי\"ף כדבר האמור והשתא לא תעלה ארוכה ומרפא לקושיא זו עפ\"י מה שדחה הוא ז\"ל כמובן וע\"פ האמור ניחא כמדובר.
ובר מן דין לקע\"ד אין כאן קושיא כלל דיסוד זה אשר בנה מנ\"ר נר\"ו דלמאי דקאמר ר\"י דאי לאו בעולת בעל הו\"א עד דאקדיש והדר בעיל עכ\"ל דביאה אירוסין עושה דאי נשואין עושה לא משכחת לה שם ארוסה כלל הנה כשאני לעצמי לא אדע שכו'ל מאי קאמר מר דאה\"נ דלפום האי ס\"ד לא משכחת שם ארוסה כלל וכל הנו מתני' דתני תנא מה בין ארוסה לנשואה היינו לפום קושטא דאית לן קרא דבעולת בעל ותלמודא לא מצי פריך לר\"י מינייהו אלא מהך דנערה המאורסה היכי משכחת לה דבלא קרא דבעולת בעל הא שמעינן דאיכא חילוק בין ארוסה לנשואה ולר\"י ל\"ל קרא דבעולת בעל אבל מעיקר שם ארוסה לא מצי פריך דמצי למימר שפיר דהיינו בתר דגלי לן קרא בבעולת בעל וכיון שכן אכתי מצינן למימר שפיר דר\"י לפום האי ס\"ד נמי ס\"ל דביאה נשואין עושה ולא קשיא מזה לדברי הראשונים ז\"ל כמובן.
תו ק\"ל למרן מלכא נר\"ו לתירוץ ר\"ן גאון והרי\"ף מההיא דאמרינן לעיל ד\"ד ע\"ב ובעלה מלמד שנקנית בביאה והלא דין הוא ומה יבמה שאינה נקנית בכסף נקנית בביאה זו שנקנית בכסף כו' ופרכינן ול\"ל קרא הא אתיא ליה כו' יע\"ש והשתא לפי דברי ר\"ן גאון והרי\"ף ז\"ל מאי קושיא אי מיבמה הוה אמינא דאפילו בהעראה קונה משו\"ה אצטריך קרא דובעלה לאשמועינן דבגמר ביאה דוקא קונה ולא בהעראה והרב נר\"ו תירץ דאה\"נ דלפום מאי דפשיטא לן הכא דכל הבועל דעתו על גמר ביאה והעראה אינה קונה איכא למימר שפיר דמשו\"ה כתיב ובעלה דלא ילפינן מיבמה כאמור אמנם לפום מאי דאיבעיא לן התם אי תחילת ביאה קונה ולא פשיט לה מהך ברייתא דקאמר ובעלה מלמד שנקנית בביאה וע\"כ העראה אינה קונה דאי קונה תפשוט לה מיבמה ולא צריך קרא עכ\"ל דלאו מה\"ט קאמר דאתא קרא למי' דנקנית בביאה אלא מטעם דשאני יבמה משום דזקוקה ועומדת היא כמ\"ש שם ופשוט עכ\"ל ולדידי אין צורך לזה דבלא\"ה תקשי ליה אמאי לא קאמר תלמודא דאי מיבמה הו\"א אפי' בע\"כ ואפי' שוגגת ואנוסה וכמו שהק' הרב ע\"י ז\"ל שם ועכ\"ל דמלתא כדנא דחדוש הוא גבי יבמה לא ילפינן מינה לאשה כמ\"ש הרב הנז' וכיון שכן א\"ל דה\"ה להעראה כיון דדעתו של אדם על גמר ביאה אין סברא שיקנה גבי אשה וכל כי הא לא ילפינן מיבמה משום דחדוש הוא כאמור.
ומורי הרב המובהק בעל שע\"ה הוקשה לו עוד לסברת הרי\"ף והר\"ן גאון ז\"ל אמאי לא אקשי תלמודא מקרא דכתיב גבי סוטה ומבלעדי אישך ודרשינן בפרק הבע\"י ובסוטה דכ\"ד מי שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל יע\"ש והשתא אם איתא דארוסה לא משכחת לה אלא בדקדיש ובעיל וכל דליכא ביאה לא הויא ארוסה כלל אמאי אצטריך קרא למעט משקדמה שכיבת בועל לבעל הא אמרן דכל דליכא שכיבת בעל לא הויא אשתו כלל וארוסה לא משכחת לה עד דקדיש והדר בעיל א\"ד נר\"ו ואפשר דאכתי הוה מצי למדחי דארוסה היא בדקדיש ובא עליה שלא כדרכה וקרא דמבלעדי אישך הוה אמינא דאתא לומר דבעינן ביאת בעל כדרכה תחילה א\"נ הוה ממעטינן שכיבת סריס כדאמרינן בס' ארוסה דכ\"ו אשת סריס שותה פשיטא ומשני מהו דתימא מבלעדי אישך בעינן והאי לאו הכי קמ\"ל יע\"ש, והנכון דכיון דהאי מילתא דקדמה שכיבת בעל לבועל אינה מפורשת בקרא דאתייא מדרשא לא פריך מינה דהוה מצי למדחי דאי לאו קרא דבעולת בעל לא הוה דרשינן קרא להכי ואמטו להכי פריך ליה מההיא דנערה המאורסה היכי משכחת דמפורש בקרא בהדיא דלא הוה בעינן קרא דבעולת בעל.
והנה הרב מ\"ל ז\"ל אחר שהביא תירוץ הרי\"ף כתב וז\"ל ונראה דאף לפי סברא זו דביאה דקדושין בעינן גמר ביאה יבם ליבמתו קני בהעראה דהתם ביבמות אמרינן יבמה מנ\"ל אתייא ביאה ואפשר דטעמא דמילתא הוא דכי היכי דביאה דאחר אירוסין שהיא כדי לקנותה סגי בהעראה מאחר שכבר קדמו קדושין ה\"נ ביבמה שכבר היא זקוקה לו סגי בהעראה שהרי הקש זה כתבו אותו הראשונים ז\"ל ומוכרחין אנו לומר כן דהא בפרק כיצד אמרינן דאלמנה שנפלה ליבום לפני כ\"ג אם היא מן האירוסין מד\"ת מייבם אותה דאתי עשה כו' ואי אמרת דגם יבם אינו קונה אלא בגמר ביאה א\"כ היכי מייבם אותה הרי בשעה שקונה אותה עבר על עשה ול\"ת אלא ודאי כדכתיבנא דיבם ליבמה קונה אותה בהעראה לכ\"ע עכ\"ל והרואה יראה שדברי הרב הללו לא ניתנו ליכתב מרוב פשיטותן ומהיכא תיתי דתיסק אדעתיה דדעת הרי\"ף ביבם ויבמתו אינו קונה בהעראה ומשנה ערוכה שנינו אחד הגומר ואחד המערה קנה וע\"כ לא הוצרכו הראשונים ז\"ל לומר דיבם ויבמתו קונה אותה בהעראה מההיא דפ' כיצד אלא למאן דס\"ל דהעראה אינו קונה באשה אלא כשפירש דעתו או כשהערה בה ולא גמר ביאתו דכל כי האי הוה אפשר למיסק אדעתין ולומר דדכוותא ביבמה דוקא כשפירש שדעתו לקנות בהעראה או שהערה בה בלבד הוא דקני אבל בסתם לא קנה לזה למדונו ז\"ל דבכל גוונא קנה ביבמה ואף בסתם אמנם לדעת הרי\"ף דאין חילוק בין סתם למפרש כלל הא ודאי פשיטא טובא דבכל גוונא קני ביבמה ואי אמרת דיש לחלק א\"כ גם באשה דעלמא נימא הכי ולזה אין צורך למיהב טעמא דמילתא וגם לאתויי עלה מההיא דפ' כיצד וכמובן.
ומרן מלכא נר\"ו ביאר לנו דע' הרב ז\"ל שכיוין בזה לענין אחר דהנה על ההיא דתנן שם בפ' הבע\"י אחד הגומר וא' המערה קנה אמרינן בגמרא דלשמואל לא קנה אלא לדברים המפורשים בפרשה ולא להיות זוכה בה ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה וכיוצא וכתבו שם התוס' דלא קאי מילתיה דשמואל אלא דוקא לשוגג ולאנוס וכיוצ' השנויין במתני' דכיון דאין כיוצ' בהם בעלמ' חשוב קנין ה\"ה ה\"נ לא חשיב קנין גמור ולא קנה אלא לדברים המפורשים בפרשה אמנם העראה דבעלמא קונה קנין גמור מודה שמואל דקנה לכל יע\"ש אמור מעתה תינח לדעת התוס' ז\"ל ודעימייהו דס\"ל דהעראה קונה בעלמא דמש\"ה איכ' למימר ביבמה דאפי' שמואל מודה דקנה קנין גמור אמנם לפי סברת הרי\"ף ז\"ל דסובר דהעראה אינה קונה באשה תחילת קנין אפשר דגם ביבמה לא קנה קנין גמור לשמואל ואתי שפיר לפי זה מה שהביאו שם בגמ' מלתיה דשמואל עלה דההיא דא' המערה כו' ולדברי התוס' ז\"ל צריכין אנו לומר דמשום דסיים קנה וקאי על כל החלוקות האמורות מקודם משו\"ה נקט מילתיה דשמואל עלה כמ\"ש ז\"ל וכיון שכן נמצא דהתוס' והרי\"ף פליגי ביבמה אי קנה לכל או לא כדאמרן לזה השמיענו ז\"ל דגם להרי\"ף ז\"ל קנה לכל ופירש טעמא דמילתא דכיון דיבמה זקוקה ועומדת ובעלמא בזקוקה ועומדת חשיב קנין לדעת הרי\"ף ה\"ה ה\"נ קנ' קנין גמור ועוד הכריח כן מההיא דפרק כיצד דמודעת זאת דכהן גדול מוזהר על הבתולה גם בשעת נשואין אף שבשעת הקידושין היתה בתולה כנודע ואי אמרת דלא קנה קנין גמור הרי בשעת נשואין עובר על עשה ול\"ת אלא ודאי דיבם ויבמתו קונה קנין גמור בהעראה לכ\"ע א\"ד מר\"ן נר\"ן והם ראויים אליו.
ועל מ\"ש הר\"ן דיבמה נקנית בהעראה לכ\"ע והכריח דבריו מההיא דפ' כיצד דהוה בעי תלמודא למימר דכ\"ג מייבם ליבמתו שנפלה לו מן האירוסין כתב עליו הרב מש\"ל דיש לדקדק מה הכרח הוא זה אימא דה\"ק מן האירוסין אמאי לא מייבם ויפרש דעתו לקנות בתחילת ביאה או שלא יגמור ביאתו דהשתא ליכא כי אם ל\"ת מנ\"ל דאפי' בסתם קנה בהעראה ופי' הרב ז\"ל כוונת הר\"ן דאי קושיית הגמ' היתה דמן האירוסין יפרש דעתו או שלא יגמור ביאתו למאי אצטריכו התם לומר גזירה ביאה א' אטו ביאה שניה אימא גזירה אטו שלא יפרש דעתו ויגמור ביאתו סתם שהיא חששא יותר קרובה אלא ודאי דבביאה ראשונה ליכא איסורא אפילו יגמור ומשום דתחילת ביאה קונה יע\"ש ואי מהא לא אירייא דאם איתא דטפי אית לן למגזר תחילת ביאה אטו סוף ביאה הן עוד היום אף שנאמר דביבמה אף בסתם קונה בהעראה זו היא שקשה על מילתא דרבא דקאמר דמשום גזירת ביאה שנייה אינו מייבם א\"כ אמאי לא אמרו ג\"כ בעלמא שכ\"ג לא יקדש בביאה מה\"ט גופיה דגזירה שלא יפרש דכוונתו לקנות בתחילת ביאה ונמצא עובר על עשה דבתולה ושמ\"ת אה\"ן דהא רבא גופיה קאמר הכא דדוקא על הסתם אינו יכול לקדש בביאה אבל אם מפרש או אינו גומר שרי א\"ו עכ\"ל דלא דמייא הא להא כלל ופשיטא ליה לרבא דגזירה שמא לא יפרש דעתו ויגמור ליכא למיגזר כלל דודאי לאו ברשיעי עסקינן דכיון דסמי בידיה לעשות בהיתר לא יעשנו באיסור ופשיטא דכל כה\"ג ליכא למגזר כלל אמנם בגזירה ביאה ראשונה אטו שנייה דבביאה שנייה אי אפשר לו לעשותה בהיתר איכא למיחש שמא יבא עליה באיסור משו\"ה גזרינן ביאה ראשונה אטו שנייה וכיון שכן עדיין קושיית הרב במקומה עומדת ואנו אין לנו אלא כדברי הריטב\"א ז\"ל וכמ\"ש הוא ז\"ל.
עלה בידינו בענין המקדש בתחילת ביאה דלהרא\"ש ז\"ל ודעימיה כל שפי' דעתו לקנות בהעראה או אפי' שלא פי' כל שלא גמר ביאתו מקודשת, ולדעת הרי\"ף ודעימיה אינה מקודשת כמבואר ורבינו ז\"ל כאן נראה שדעתו כדעת הרא\"ש ודעימיה מדכתב והמקדש בביאה סתמא דעתו ע\"ג ביאה וכשתגמור ביאתו תהיה מקודשת נר' דדוקא על הסתם דעתו ע\"ג ביאה אמנם אם פי' ואמר שדעתו לקנות בתחילת ביאה או שלא גמר ביאתו הוו קידושין וכ\"כ ה\"ה ז\"ל אבל הלח\"מ תמה עליו שלא הוצרך הרב ההלכות לומר כן אלא לתרץ קושיית התוס' דבפ' הבע\"י אמרי דנקנית בהעראה והכא אמרינן דכל הבועל דעתו ע\"ג ביאה ולא קני בהעראה לכך תירץ בעל ההלכות דשאני התם דפי' ואמר דדעתו לקנות בתחיל' ביאה אבל הרי\"ף תי' דהתם מיירי בהעראה במקום חופה דאחר קידושין ורבינו אית ליה כדברי הרי\"ף כמ\"ש בפ\"י מהל' אישות וז\"ל והבא על ארוסתו אחר שקידשה משהערה בה קנאה ושם כתב ה\"ה ז\"ל שזה כדעת ההלכות וא\"כ למה הוצרך רבינו ז\"ל לשתי התירוצים ותי' דפשט הדברים דקאמר דעתו ע\"ג ביאה מורה דהיכא דפי' מקודשת דס\"ל ג\"כ כדברי הרי\"ף משום דק\"ל קושיית התוס' שהק' לעיל ד\"ה עלה", + "ובין \n שבא עליה כדרכה ובין שבא עליה שלא כדרכה ה\"ז מקודשת. ע\"כ. והנה הרב כנ\"הג בא\"ה סימן ל\"ג הגה\"ט אות ב' כתב וז\"ל ולענין אם האשה מתקדשת בביאה שלא כדרכה לא ביארו הרמב\"ם והטור אם היא מקודשת אך המפרשים כתבו דמקודשת וגם הרב המפה כתב משם הטור דמקודשת ושוב כתב דמצא בקצת דפוסי הטור שכתב בפי' דמקודשת וכן היתה גירסת מרן הב\"י שם כמבואר שם גם בספרי הרמב\"ם שנדפסו מחדש באמשטרדם כתוב שם בהדייא דאף אם בא עליה שלא כדרכה לשם קדושין דמקודשת וכתב שם ה\"ה דזה מפורש בפ\"ק דקדושין וכ\"כ מרן ב\"י ע\"ד הטור דהכי משמע בפ\"ק דקדושין יע\"ש ואין ספק שכונתם ז\"ל לההיא דאמ' לקמן ד\"ט ע\"ב משכחת לה כגון שבא עליה ארוס שלא כדרכה יע\"ש דמודה דבעילה שלא כדרכה קני באשה ומלבד מה שיש לגמגם בה שלא אמרו כן אלא לפום מאי דס\"ד לומר דאין אשה נקנית אלא בדאקדיש תחילה ואח\"כ בעיל דהשתא כי היכי דלא תקשי נערה המאורסה היכי משכחת לה עכ\"ל דבעילה שלא כדרכה קני אמנם לפום קושטא דכסף לחודיה קני אפשר דאינה נקנית אלא בביאה כדרכה ולא בשלא כדרכה עוד זאת איכא לדחויי ולמימר דדוקא למאי דס\"ד מימר עד דאקדיש והדר בעיל דבעינן תרווייהו הוא דאמרינן הכי ומשום דהוה ילפינן לה שפיר מיבמה מק\"ו דאע\"ג דכסף לא קני בה העראה קני בה כ\"ש אשה דכסף קני בה דהשתא ליכא למדחי מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת דהא נמי זקוקה ועומדת היא ע\"י הקדושין הראשונים אמנם לבתר דמסקינן דכסף לחודיה קני תו ליכא לדמויי ליבמה דאיכא למדחי כדאמרן וכעין זה כתב הר\"ן ז\"ל לקמן גבי מאי דאיבעייא לן אי תחילת ביאה קונ' או סו' בביאה קונה דמה שביאה גומרת אחר כסף בלי סופה הוא משום דאתי מק\"ו דיבמה דליכא למפרך שכן זקוק' ועומדת דהא נמי זקוק' ועומדת היא יע\"ש.
ואמנם אחר מעט התבוננות לאו מילת' היא דשניי' היא ההיא דהר\"ן דלפום מאי דס\"ד השתא דאין אשה נקנית אלא בדאקדיש והדר בעיל כל דלא עביד אלא חדא מינייהו לא מידי עביד ולא זקוקה ועומדת מקרי וא\"כ למאי דס\"ד מימר דאין אשה נקנית אלא בדאקדיש ואח\"כ בעיל לא מצי ילי' לה מיבמה ושפיר דייקו מרן וה\"ה מינה דביאה שלא כדרכה קני באשה אך קמייתא ק' דאימא דלפום קושטא לא קני הכי כדפרישית ובכתבי הקדש למרן מלכא מוהרח\"א נר\"ו כתוב וז\"ל ואפשר דס\"ל ז\"ל דכיון דאמרינן התם דלכ\"ע אם בא עליה בעלה שלא כדרכה הויא בעולה ולא בתולה והכתוב תלאו בבעילה מוכח דבעילה שלא כדרכה קני כיון שנקראת בביאה הלזו בעולה כמובן עכ\"ל והן הן דברי הרב עצמות יוסף ז\"ל לקמן בד\"ט ע\"ב שכתב ובביאה שלא כדרכה נמי נקנית האשה וכ\"כ הפוסקים וראייתם מדקרי לה בגמ' בעולה אפי' שלא כדרכה ואין משם הכרח כ\"כ דנקנית בזה אבל יש בזה מן הירוש' ראיה ברורה עכ\"ל הרי שכתב דמשמעו' הפוסקים הוא מדקרי ליה בעולה בביאה זו ומ\"ש דמן הירושלמי יש ראיה ברורה לזה מרן מלכא נר\"ו הביא דברי הירושלמי הנז' והוא ממ\"ש שם גבי מתני' דהאשה נקנית בביאה לא סוף דבר בכדרכה אלא אף בשלא כדרכה עכ\"ל ועוד ראיה ע\"ז ממ\"ש בסוגיין ובעלה מלמד שנקנית בביאה והלא דין הוא ומה יבמה כו' ת\"ל ובעלה ופרכינן הא אתייא לה ומשנינן משום דאיכא למימר מעיקרא דדינא פירכא ע\"כ והשתא אם איתא דבביאה שלא כדרכה אינה מקודשת מאי קושיא לימא דאי מיבמה הו\"א אפילו שלא כדרכה דומיא דיבמה שנקנית בה כדתנן בפ' הבע\"י להכי אצטריך ובעלה לומר דדוקא כדרכה דאי אפילו שלא כדרכה ל\"ל קרא מק\"ו נפקא אלא ודאי דבקדושין נמי שלא כדרכה מקודשת א\"ד נר\"ו.
ולדידי מלבד דשערי דחיה לא ננעלו דאיכא למדחי דתלמודא גופיה ספוקי מספ\"ל גבי קדושין אי קני לה שלא כדרכה ולהכי לא קאמר דמה\"ט אצטריך ליה לתנא קרא דובעלה דא\"כ פשיטא ליה מילתא דבביאה שלא כדרכה נמי מקודשת ולהכי קאמר פירכא אחריתי לומר דאכתי לא תפשוט מידי, עוד זאת שהרי כתבנו לעיל עוד משם הרב עצמות יוסף דאפילו הכי ילפינן ביאה באשה מיבמה לא ילפינן שהיא נקנית בעל כרחה ושתהא גומרת בה כיבמה אי משום דאין סב' אי משום דאיכא למימר דייו ואינו נעשה פירכא משום דהו\"ל פירכא הבאה אחר דייו ולא פרכינן וכבר חיזקנו זרועותיו מדברי התוס' שהביא ג\"כ הרב גופי הלכות בכלל קכ\"ז יע\"ש ולפי זה אין ראיה זו מכרחת דאיכא למימר דאע\"ג דילפינן עיקר קדושי ביאה באשה מיבמה היינו דוקא קידושי ביאה בכדרכ' ולא דשלא כדרכה כי היכי דלא ילפינן מינה שתהא נקנית בעל כרחה ושתהא גומרת בה הכא נמי אין סברא שתהא נקנית בביאה שלא כדרכה כיון דלית לה שום הנאה ואדרב' היא מצטערת בכך כמ\"ש התוס' ספ\"ד אחין ומשום דאמרינן דייו שתהא בקידושי כסף דאית לה הנאה וכבר כתבנו דזה אינו נעשה פירכא כיון שהיא באה אחר דייו.
ומו\"ר בעל שע\"ה דחה עוד דאיכא למימר דכי קאמר והלא דין הוא כו' לאו אעיקר קרא פריך דאיכא למימר דקרא ודאי אצטריך להכי אלא אדברי עצמו פריך למ\"ל למילף ביאה באשה מקרא הא איכא למילף כן מק\"ו וקאמר דמק\"ו לא שמעת לה וכבר הרב ח\"ה כתב כן בברייתא דלעיל דיליף כסף באשה מקרא וקאמ' והלא דין הוא ע\"ש בד\"ה כתב רחמנא ולע\"ד שנייא היא דבבריית' דלעיל איכא למימר שפיר דתנא אדברי עצמו פריך משו\"ה הוה אתי כסף מק\"ו דאמה מצי שפיר תנא למילף עיקר קידושי כסף ולשון הקידושין מקרא אבל הכא כי יליף תנא עיקר קדושי ביאה מק\"ו דיבמה איכא למיטעי דאף בביאה שלא כדרכה היא מקודשת דומייא דיבמה ולהכי יליף לה מקרא כי היכי דלא נטעי בהכי ואף התוספות בד\"ה אמה העבריה כו' משמע להו דהכא ליכ' לפרושי דתנא אדברי עצמו קפריך דאלת\"ה הוו מצו לתרץ עיקר קושייתם בהכי ודוק.
ודע שאעיקר' דדינא יש לדקדק מאיזה טעם אמרו דאשה נקנית בביאה שלא כדרכה כיון דלא מטי לה שום הנאה וכבר ידוע דבקדושין בעי' שיקדש' במידי דאית לה הנאה וכל שאין האשה נהנית אין שם קידושין כנודע וכיון דבבא עליה שלא כדרכה מלבד דלית לה הנאה היא מצטערת בכך כמ\"ש התוס' ספ\"ד אחין אמאי היא מקודשת ובכתבי הקדש למרן מלכ' מוהרח\"א נר\"ו עמד בזה ותי' דאפשר דקים להו לרבנן דקדושי ביאה לאו משום שהיא נהנית מטו בה אלא הרי הוא כקדושי שטר דאף דלית לה הנאה בגופ' של שטר אפי\"ה קאמר רחמנא דמקוד' ה\"ה והוא הטעם לקדושי ביאה עכ\"ל וע\"פ דבריו יעלה מן הישוב מאי דקשיא לן עלה דהאי מילתא דאמרן דהאשה מתקדשת בביאה מההיא דלקמן ד\"ה ע\"א דקאמר לא לכתוב רחמנא בשטר ותיתי מכסף וביאה ודחינן מה לכסף וביאה שכן הנאתן מרובה ואם בביאה שלא כדרכה נמי מקודשת היכי קאמר דביאה הנאתן מרובה דהא תינח ביאה כדרכ' אבל ביאה שלא כדרכ' מאי איכא למימר אלא משום דמאי דקים להו לרבנן דקדושי ביאה לאו מטעמא דמטי לה הנאה הוא דמקודש' אינו אלא מקדושי שטר דאע\"ג דלית לה הנאה מקודשת א\"כ כל היכא דאכתי לא ידעינן עיקר קדושי שטר אית לן למימר דבביאה שלא כדרכה נמי דלא מטי לה הנאה אינה מקודשת ולהכי כי אתינן למיל' קדושי שטר מקדושי ביאה דחי' שפיר מה לביאה שכן הנאתן מרובה דכיון דאכתי לא שמעינן קידושי שטר אף קידושי ביאה שלא כדרכה נמי לא שמעי' וכן לקמן בד\"ה ע\"ב דילי' רב הונא חופה מק\"ו דכסף וביאה ודחינן מה להנך שכן הנאתן מרובה והדר קאמר שטר יוכיח להכא נמי הוה מצי למימר ביאה שלא כדרכה יוכיח אלא כיון דהיא גופ' לא שמעינן אלא מקדושי שטר ניחא ליה לתלמוד' למימר שטר יוכיח דמיניה אתי ביאה שלא כדרכה.
והנה לשיטת המפרשים לקמן גבי בעיית תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה דמשמע להו דההיא דפ' הבע\"י דילפינן העראה שקונה באשה מג\"ש דקיחה קיחה דחייבי כריתות דמיירי אפי' בתחילת קנין וכגון שלא פי' שאינו רוצה שתקנה כמ\"ש שם התוס' ז\"ל והרא\"ש וכן הוא דעת הטור בסי' ל\"ג הדבר ברור דלדידהו ז\"ל כי היכי דילפינן מההיא לענין העראה ה\"ן ילפי' מינה לענין ביאה שלא כדרכ' דאין ג\"ש למחצה אבל לשי' הרי\"ף ורבינו בפ\"י מה' אישות דלא ילפינן מינה אלא להעראה דבתר קדושין ולענין שתעשה נשואה ה\"נ לא מצינן למילף לענין ביאה שלא כדרכה עיקר קדושין וכיון שכן יש לתמוה על מרן ב\"י למה לא כתב עמ\"ש הטור בסי' כ\"ו דהאשה נקנית בביאה שלא כדרכה דנפ\"ל הכי מההיא דפ' הבע\"י דלשיטת הטור מצי למילף שפיר מהתם וכדאמרן ובחי' הרשב\"א ז\"ל ליבמות דנ\"ד עלה דאמרי' התם ולקחה לו שלא כדרכה כתב וז\"ל וא\"ת שלא כדרכה ל\"ל קרא מג\"ש דביאה ביאה מעריות נפקא דכתיב בהו משכבי אשה ותירצו בתוס' דאצטריך ביבמה שלא תאמר הואיל ועיקר ביאה לקיום זרע הוא ושלא כדרכה ליכא קיום זרע כלל קמ\"ל עכ\"ל וכ\"כ בחי' הריטב\"א מוכח מדבריהם דאי לאו להאי טעמא דקיום זרע הוה ילפינן שפיר ביאה שלא כדרכה ביבמה מעריות כי היכי דילפינן העראה וא\"כ בקדושי אשה דליכא להאי טעמא ילפי' שפיר מהתם לשיטתם ז\"ל זאת תורת העולה דהאשה מתקדשת בביאה שלא כדרכה.
ולענין משמש באבר מת אם האשה נקנית בו כתב הרב שע\"ה דבאנו למחלוקת אביי ורבא בשבועות פ' ידיעות הטומאה ד\"י ע\"א דלרבא דאמר משמש מת בעריות פטור ה\"ן אינה מקודשת דילפי' קיחה קיחה מעריות ולאביי דאמר חייב ה\"ן מקודשת והתוספו' בר\"פ הבע\"י ד\"ה שאנסוהו נכרים כתבו ע\"ש ר\"י וז\"ל ואר\"י דיש לדקדק מכאן דאין יבמה נקנית אלא בבא עליה בקשוי כו' ואיכא למימר דאתי הך סוגייא כמ\"ד משמש מת בעריות פטור וילפינן קיחה קיחה מעריות דאינה נקני' אלא בקשוי עכ\"ל הרי שתלו הדבר בפלוגתא דאביי ורבא וה\"ן דוכוותא ואף שלבתר הכי כתבו וז\"ל ועוד אור\"י דאתייא שפיר אפי' למ\"ד משמש מת בעריות חייב ולענין יבום בעינן ביאה דרך הקמת שם עכ\"ל היינו דוקא גבי יבמה דאיכא למימר להאי טעמא אבל קידושי אשה דמתקדשת בכסף ושטר ועוד שאין בזה משום הקמת שם ודאי דלאביי ילפינן שפיר מעריות ומתקדשת בה מיהו לדידן דקי\"ל כרבא דהמשמש מת בעריות פטור כמ\"ש רבי' פ\"א מה' א\"ב ה\"ן ודאי דאינה מקודשת דילפינן קיחה קיחה מעריות כמ\"ש התוס' ביבמות זאת תורת העול'ה דבמשמש מת אין האשה מקודשת." + ], + [ + "שורש לשון הקידושין הרי \n את שלי הרי את חרופתי מקודשת כו'. הכי איתא בגמ' דקידושין פ\"ק ד\"ו ע\"א שכן ביאודה קורין לארוסה חרופה ורבינו לא חילק בין יאודה לשאר מקומות וכבר ביאר דעתו הרשב\"א בחי' דמשמע ליה דתנא דברייתא דקתני דוקא ביאודה מקודשת ס\"ל כמ\"ד דקרא מיירי בשפחה כנענית אבל לדידן דקי\"ל כמ\"ד דקרא מיירי בחצייה שפחה וחצייה בת חורין האומר חרופתי מקודשת במקדש בת חורין כיון דאשכחן לשון זה בענין יחוד דצד חירות ואע\"ג דנחרפת לאו היינו מאורסת אלא מיוחדת כדדחי תלמודא בפ' השולח הא מיהא ל' יחוד הוי והו\"ל כצלעתי וסגורתי דמשום דאתמר בענין אישו' ויחוד היא מקודשת יע\"ש ואף הריטב\"א ז\"ל כתב כן והביא דבריו מרן בכ\"מ ויש ט\"ס כי לא בא לשונו על נכון יע\"ש, וראיתי למרן כ\"מ אחר שהביא לשון הריטב\"א שכתב וז\"ל ועדיין ק' דהא משמע בהשולח דאפילו למ\"ד התם דתפסי בה קידושין ס' קידושין הן דתניא ואם נשתחררה וקבלה קידושין מאחר מקודשת מס' עכ\"ל ודבריו מגומגמי' דודאי למ\"ד התם דהוייא מקודשת לאו קדושי ס' אלא מקודשת ודאי ומ\"ש דאם נשתחררה וקבלה קידושין מאחר מקוד' מס' אינו אלא משום דמספ\"ל כמאן הלכתא וכ\"כ רש\"י בהדייא משום דפלוגת' דאמוראי הוא דספק\"ל הי מינייהו הוו קדושין יע\"ש.
ולענין האומר מיועדת לי באמה העבריה אם היא מקודשת בלשון זה הדבר מבואר דבספקא תלייא מילתא שאלו היתה מקודשת בכך אין מקום להסתפ' בשאר נשי דעלמא דכל דאשכחן שהוא לשון יחוד גבי אישות אע\"פ שהוא גבי אמה העבריה מינה ילפינן דאלת\"ה היכי הוה בעינן למפשט בעייא דהרי את חרופתי ממ\"ש גבי שפחה חרופה ולפי שיטת רש\"י ורבינו קושטא קאי הכי דהאומר חרופתי מקודשת כמ\"ש ע\"ש הרשב\"א דלשון חרופתי פירושו מיועדת כמ\"ש הר\"ן ז\"ל וכיון שכן ק\"ל עמ\"ש רש\"י בפ' משפטים ד\"ה ואם לבנו יעדנה וז\"ל מלמד שאף בנו קם תחתיו ליעדה ואומר לה הרי את מיועדת לי בכסף שקבל אביך ורבינו בפ\"ד מה' עבדים כתב כיצד מצות יעוד אומר לה הרי את מקודשת הרי את מאורסת הרי את לאנתו עכ\"ל והיא ברייתא שנוייא לקמן די\"ט ע\"ב.
ובהיותי בענין זה כתבתי פתקא א' לעמיתינו בתורה החכם השלם והכולל כמ' אליקים גאטינייו בלשון זה יעיין כת\"ר במ\"ש רש\"י בפ' משפטים בפסוק ואם לבנו יעדנה וז\"ל מלמד שאף בנו קם תחתיו ליעדה ואינו צריך לקדשה קדושין אחרים אלא אומר לה הרי את מיועדת בכסף שקבל אביך ע\"כ דק\"ל דבפ\"ק דקידושין ד\"ה ע\"א מספקא לן גבי קדושין באומר מיועדת לי מהו ולא איפשיטא וא\"כ קשה איך פשיטא ליה לרש\"י ז\"ל באומר לה הרי את מיועדת לי ורבינו בפ\"ד מה' עבדים כתב כיצד מצות יעוד אומר לה הרי את מקודשת הרי את מאורסת הרי את לי לאשה ואלו את מיועדת לא קאמר והכי איתא בברייתא בפ\"ק די\"ט ע\"ב והר\"ן בפ\"ק דקידושין גבי בעייא זו דהרי את מיועדת לי כתב כלשון הזה ויעוד הכתוב באמה העבריה לשון מושאל הוא בודאי ולא לשון מיוחד באישות כדכתיב הילכו ב' יחדיו בלתי אם נועדו ע\"כ ואין לומר דס\"ל לרש\"י דלשון זה מהני גבי אמה העבריה דוקא ובגמ' לא מספקא לן אלא גבי נשים דעלמא ומאמה העבריה לא ילפינן דא\"כ קשה היכי הוה בעי למפשט לשון חרופתי מהא דתנייא האומר חרופתי מקודשת שנאמר והיא שפחה נחרפת לאיש כו' והשתא מאי פשיטותא איכא מהאי קרא שלא נאמר אלא גבי שפחה חרופה לנשי דעלמא ועכ\"ל דכל שנאמר גבי יחוד ואישות אפי' שנאמר גבי שפחה ילפינן מינה וא\"כ ה\"נ נאמר ללשון זה דמיועדת לי ועיין בחי' הרשב\"א שם באותה סוגייא שדקדק מפי' רש\"י דס\"ל לפום קושטא דמילתא דהאומר חרופתי מקודשת וכסברת הרמב\"ם בפ\"ג מה' אישות יע\"ש ומיהו ק\"ק אמאי לא פשיט תלמודא בעיין דהאומר מיועדת לי דלא מהני מאותה ברייתא דמייתי לקמן בדי\"ט ע\"ב דקתני כיצד מצות יעוד הרי את מקודש' הרי את מאורסת ואילו הרי את מיועדת לא קאמר וכעת צ\"ע.
ועיין עוד בלשון הר\"ן שם שכתב על מה שפסק רבינו דהאומר הרי את חרופתי מקודשת וז\"ל וראיתי שהק' היאך אפשר דטפי עדיף לשון חרופה שפירושו מיועדת משום דאיתיה בחציה בת חורין יותר מאמה העבריה דשייכי בה קידושין גמורים וכתיב בה לשון יעוד וא\"ה מספ\"ל מיועדת לי מהו כו' והא ל\"ק לי מידי דלשון יעוד דכתיב באמה העבריה כו' אבל ל' חרופתי גבי אישו' דחצי' שפח' וחצי' בת חורין אפש' שהוא מיוחד בו עכ\"ל ודוק וע\"פ דבריו הללו אפש' ליישב בדוחק דס\"ל לרש\"י דבתר דמייתי תלמודא ברייתא דהאומר חרופתי מקודשת למפשט בעיין דהאומר חרופתי כו' ה\"ן איפשיטא דמיועדת לי נמי מכל דכן דהא חרופתי הוי פי' מיועדת כמ\"ש הר\"ן וכיון דבאומר חרופתי מקודשת כ\"ש מיועדת לי וכיון דלשיטת רש\"י באומר חרופתי לפום קושטא דמילתא אפשיטא בעיין ולשיטת רבינו ה\"נ גבי מיועדת לי נמי איפשיטא בעיין כנלע\"ד.
ועל זה שלח אלי פתקא אחת החכם השלם הנז' וז\"ל על מאי דבדיק לן כת\"ר במאי דכתב רש\"י קושייא מעיקרא ליכא דהרי כתב רש\"י בגמ' בלשון הבעייא וז\"ל מיועדת לי לשון אשר לא יעדה שהוא לשון קידושין באמה העבריה וכ\"כ הר\"ן נמצא דכל הספק הוא בשאר קידושין ולא באמה העברי' דהתם ודאי כך הוא לשון הכתוב עכ\"ל וכה היתה תשובתי אליו חזיתיה לדעתיה דמשפט פשיטא ליה טובא בכוונת רש\"י והר\"ן ז\"ל דבעו מימר דלשון מיועדת הוא לשון קידושין באמה העבריה והיא מתקדשת בהאי לישנא ולבבי לא כן יחשוב דא\"כ מאי טעמא ספוקי מספ\"ל להש\"ס בשאר נשים טפי מאמה העברי' דכיון דאשכחן באמה העבריה שהיא מתקדשת מהיכא תיתי לבא לידי ספק בשאר נשים וכי תימא דשאני אמה העבריה שהיא מתקדשת בכסף מכירתה א\"כ נימא דדוקא בלשון מיועדת היא מתקדשת ולא בלשון אחר ואלו בבריית' לקמן די\"ט וכתבה רבינו בפ\"ד מה' עבדים קתני כיצד מצות יעוד הרי את מקודשת הרי את מאורסת וכיון דבשאר לשונות מתקדשת כשאר נשים א\"כ היא כשאר נשים וכיון דגלי לן קרא דבלשון יעוד היא מתקדשת א\"כ נימא נמי שגם בשאר נשים נמי דינא הכי ועוד דא\"כ היכי פשי' תלמודא לשון חרופתי מקרא דוהיא שפחה נחרפת לאיש לימא דבחציה שפחה שייך לשון זה ולא בשאר נשים וכבר הר\"ן הוקשה לו כן לפום מאי דמשמע ליה לרש\"י ורבינו לפום קושטא דהאומר חרופתי מקודשת דמאי שנא לשון מיועד' לי ותריץ יתיב דשאני לשון יעוד שהוא לשון מושאל ולא ל' מיוחד באישו' יע\"ש וכוונתו ז\"ל לע\"ד דהכתוב כיון דלא מיירי בלשון המקדש לא קפיד למינקט לשון מושאל אבל במקדש עצמו צריך לקדש בלשון ברור ולא בלשון יעוד דמשמע נמי לשון כדכתיב הילכו ב' ולהכי קמספ\"ל לתלמו' בלשון מיועדת לי טפי מלשון חרופתי והעד ע\"ז שבברית' לקמן די\"ט ורבינו בפ\"ד מהל' עבדים לא נקטו בקדושי אמה העבריה לשון מיועדת לי וזה ברור אצלי והדרא קו' ע\"ד רש\"י שבפי' התורה לדוכתא דמילתא דפשיטא ליה ספוקי מספ\"ל להש\"ס.
ואולם את זה אחוה לך מה שראיתי בס' הילקוט בפ' משפטים נוסח הברייתא דלקמן בדף י\"ט כיצד מצות יעוד הרי את מיועדת לי הרי את מקוד' כו' וכן מצאתי בדברי הרי\"ף בפ\"ק דקידושין ד\"ה ע\"ב הביא ברייתא זו אגב גררא וגריס בה בהדייא הכי יע\"ש ולפ\"ז צריכין אנו לומר דהכא לא מספק\"ל אלא בשאר נשי' ולא באמה העבריה ומאי דקשיא לן אמאי לא פשיט מינה תלמודא לשאר נשי' י\"ל דכיון דהכתוב נקט באמה העבריה לשון יעוד במקום לשון קידושין מעתה תו ליכא לאסתפוקי שמא לשון יעוד קאמר משא\"כ בשאר נשים ומעיקר קרא לא מצי למפשט מידי דהכתוב לשון מושאל נקט אלא דבתר דנקט קרא לשון מושאל מינה דמצי לקדש בהאי לישנא באמה העבריה דוקא ולא בשאר נשים." + ], + [], + [ + "היה \n מדבר עם האשה על עסקי הקידו' ורצתה ועמד וקדש דייו כו'. ודקדק מרן בכ\"מ ממ\"ש ורצתה שצריך שתאמר אין ואם לא אמרה אין לא מהני ועיין להלח\"מ ולמוהרימ\"ט בחי' על הר\"ן שחלקו עליו בזה דודאי כל ששתקה אין לך הוכחה שנתרצית גדולה מזו ותו אם ברצתה ואמרה אין ההיא שדוכין מקרו דאפי' קדשה בגזל וחמס דידה ושתקה מקודשת ולא מציא אמרה דידי שקלי וכן הוא לשון הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ה מה' אישות אם קדם ביניהם שידוכין כו' ומה שהכריח מרן ממ\"ש ורצתה ולא כתב ומחתה כו' דדוקא בשאמר' אין אין זו ראיה דרצתה נמי יש במשמע נמי שלא מיחתה כו' כדאמרינן בפ' האומר ע\"מ שירצה הבעל ע\"מ שלא ימחה כו' יע\"ש באורך עכ\"ל והנה מה שהכריח דאי רצתה ואמרה אין ההיא שידוכין מקרו עיין להתוס' ד\"ן ד\"ה חוששין יע\"ש ומ\"ש דרצתה יש במשמע ששתקה ולא מיחתה עדיפא מינה עיין למרן ב\"י בח\"מ סי' ר\"ז גבי הא דאמרינן בפ' הכונס הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני שפי' הא דשתק הא דלא שתק ועיין עוד בדברי רבינו בפ' זה הלכה ח\"י ועיין בס' דינא דחיי בעשין די\"ו ע\"א ועיין עוד למר\"ן החביב בסי' כ\"ח הגהת ב\"י אות ה' ומ\"ש בס' שער יוסף ד\"ב רע\"ג ולענין הל' בהיה מדבר עם האשה מענין לענין ונתן לה סתם כתב הרב עצמות יוסף דאינה מקודשת וגמגם על מרן ב\"י שכתב כן ע\"ש הרי\"ף דא\"כ למאי הלכתא הביא כל הך שקלא וטריא וכן נר' בהדייא בחי' הרשב\"א והרא\"ש ומ\"מ לענין הל' העלה הר\"ש יונה להחמיר ובנותן לאשה כסף סתם ולא היה מדברת על עסקי קדושין כלל כתב ה\"ה ע\"ש הרשב\"א שאם רצה לקדשה עכשיו צריך שיחזור ויקח הכסף ויתננו לה בתורת קידושין ופי' הטעם הלח\"מ ומוהרימ\"ט בסי' מ\"ג דכיון דמעיקרא נתנו לה סתם לשם מתנה איכוון, וכן כתב בחי' הרשב\"א בשמעתין בהדייא וכ\"כ הר\"ן לקמן עלה דתן מנה לפ' ואקדש אני לך דהנותן לחבירו דבר סתם לשם מתנה הוא יע\"ש ודברים אלו נעלמו מעיני הרב מש\"ל כמ\"ש בס' קרית מלך רב ועיין בס' אש דת בפרשת שלח לך שכתב ע\"ש ס' גבורת אנשים שמי שאמר לחבירו תן לי דבר זה במתנה ונתנו לו סתם דיכול לומר לפקדון נתתיו, והרב ז\"ל עשה לו סמוכות מההיא דפ' אז\"ן האי מאן דיוזיף לחבריו ואשכח טופיינא יע\"ש ואין זו סמיכה ודברי הרשב\"א והר\"ן ז\"ל הויין תיובתיה ולענין דינא אם היא מקודשת עיין למרן החבי\"ב בא\"ה סי' כ\"ח הג\"הט אות ל\"ז." + ] + ], + [ + [ + "שורש מקדש בעל כרחה אין \n האשה מתקדשת אלא לרצונה והמקדש אשה בע\"כ אינה מקודשת כו'. הכי אמרינן במס' קידושין ד\"ב ע\"ב אי תנא האיש קונה כו' תנא האשה נקנית דמדעתה אין שלא מדעתה לא ע\"כ ואפי' לרב אשי דאמר בפ' חזקת דמ\"ח ע\"ב דתלוה וקדי' קדושיו קדושין היינו דוקא כשקבל' קדושין אחר האונס ולא גילה דעתה שאין רצונה בכך אבל אם מסרה מודעא או שצוחה בשעת קבלת הקדושין שאין רצונה בכך אינה מקודשת ולדעת הראב\"ד דכל שלא אמרה רוצה אני חשיב כאלו מסרה מודעא וצוחה בשעת הקדושין, ותלמודא הכא מיירי בכה\"ג בגילה דעתה שאין רצונה בכך למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דלכ\"ע אינה מקודשת ודוק בלשון רבינו שכפל לשונו ותראה איך רמז בדבריו שני עניינים אלו ועיין בדברי ה\"ה שנר' ברור מדבריו דבתלוה וזבין לא בעינן שיאמר רוצה אני והלח\"מ ז\"ל תמה עליו מהסוגייא דפ' הכונס דמשמע מינה דבעינן שיאמר רוצה אני וכתב שאף שמרן ב\"י ז\"ל בח\"מ סי' ר\"ז כתב דהוא ז\"ל מפרש דמאי דקאמר תלמודא הא דאמ' רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני אין הכונה שיאמר בפי' כן אלא לומר הא דשתק הא דלא שתק מ\"מ צרי' הכרח לדבריו מנין לו כן יע\"ש ולע\"ד יש לו סמוכות מסוגייא דפ' האומ' משקלי עלי דדייק רב ששת ממתני' דאמר כופין אותו עד שיאמר רוצה אני דצריך שיבטל המודעא שמס' על הגט מדקתני עד שיאמר רוצה אני ולא קתני עד שיתן ואם איתא דגבי תלוה וזבין כל שלא אמר בפי' לאו זביני זביני מאי קאמר ליתני עד שיתן דהא כל שלא אמר בפירוש רוצה אני לאו מידי הוא אלא ודאי דכל ששתק ועביד מעשה ולא גילה דעתו ע\"י מודעא חשיב כאומר רוצה אני ודוק.
ועיין להלח\"מ ברפ\"י מה' מכירה שתמה עמ\"ש ה\"ה בפ\"א מה' גזילה שדעת רבינו ז\"ל הוא דהחומד ממון חבירו ולקחו ממנו אעפ\"י שהמקח קיים עובר הוא על לאו דלא תחמוד ותמה עליו מסוגייא דפ' הכונס דפרי' תלמודא אי יהיב דמי חמסן קרית ליה ומאי קושייא הא אעפ\"י שהוא חמסן מקחו קיים כמו שהוא האמת לדעת רבינו וצ\"ע עכ\"ל.
ולע\"ד נראה דתלמודא פריך שפיר היכי קרי ליה חמסן כיון דמקחו קיים דחמסן לא מקרי אלא למי שגוזל ממון חבירו שלא כדין וזהו פי' של חמסן על דרך כי מלאה הארץ חמס מפניהם והיינו דבעי מאי בין גזלן לחמסן כלומר שניהם גזלנים הם וממונם אינ' שלהם וע\"ז השיב דגזלן לא יהיב דמי וחמסן יהיב דמי ואפ\"ה לא קני ליה וע\"ז פריך מהא דרב הונא דזביני זביני ומשני הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני כלו' דכל שלא נתרצה המוכ' הא לא קני אפי' שנתן דמים והו\"ל גזלן ואין הדבר כמו שחשב הוא ז\"ל בדעת רבינו דכל דעבר על לאו דלא תחמוד מקרי חמסן, ועיין לרבינו בפ\"י מהל' עדות הלכה ד' ותראה איך קורא לחמסנים גזלני' שלוקחים ממון שאינם שלהם יע\"ש וכ\"כ הר\"ב ע\"י ותמה ע\"ד מרן ב\"מ במ\"ש בפ\"י מה' עדות דדעת רבינו הוא דכל שנותן דמים אינו עובר על לאו דלא תחמוד ומש\"ה לא פסילי החמסנים אלא מדרבנן שזה הפך דברי רבינו שבפ' ראשון מה' גזילה דנר' בהדייא מדבריו דאפי' שנותן דמים עובר על לאו דלא תחמוד אלא שאינו לוקה על לאו זה כמ\"ש ה\"ה ז\"ל יע\"ש.
והוא ז\"ל כתב דלדעת רבינו יש ב' חמסנין חמסן דאורייתא וחמסן דרבנן דכל דלא אמר רוצה אני הוא חמסן דאורייתא ואם אמר רוצה אני הוי דרבנן ובשניהם הוא פסול לעדות יע\"ש, ולא כן אנכי בענייותי אלא דדעת רבינו ז\"ל דכל דיהיב דמיהם אפי' שאין הבעלים מתרצים לא פסיל לעדות אלא מדרבנן דמדאורייתא לא מיפסיל דלא מיקרי רשע דחמס אלא בגזלן שאינו נותן דמים ואע\"ג דעבר על לאו דלא תחמוד כיון שאין לוקין על זה כמ\"ש בפ\"א מה' גזילה לא מיפסיל לעדות שהרי כתב הוא ז\"ל בפ\"י מהלכו' גזילה דלא מיפסיל לעדות מן התורה אלא בעובר על לאו שחייבים עליו מלקות שקראו התורה רשע אם בן הכות הרשע או ברשע דחמס יע\"ש ומאי דבעי תלמודא בפרק הכונס מאי בין גזלן לחמסן לדעת רבינו ז\"ל צריך לומר דבעי מאי בין גזלן דאורייתא לחמסן דרבנן ועיין למרן מלכא בס' בתי כהונה ח\"א חב\"ו דע\"ד ע\"ב ולענין אם האיש שקדש בע\"כ ע\"י שאנסוהו לקדש אם קידושיו קידושין כבר האריכו בה הרב עצמות יוסף וה\"ה מוהרימ\"ט ז\"ל כיד ה' הטובה עליהם ועיין לשון ערומים ד\"ה ע\"ד וכעת אין כל חדש בענין זה." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המקדש \n אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין אינה מקודשת קידושין גמורים עד שתשתחרר וכיון שנשתחררה גמרו קידושיה כקדושי קטנה שגדלה ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים בא אחר וקדשה אחר שנשתחררה הרי זו ספק קדושין לשניהם. ע\"כ. והשיג עליו הראב\"ד שאם גמרו קדושיה אחר שנשתחררא איך תהיה מקודשת מספק לשני והם דברים סותרים, וה\"ה ז\"ל יישב דבריו דמ\"ש שהם קדושין גמורים מיירי בשבעל אחר שנשתחררה ומשום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות גמר ובעל לשם קדושין ומ\"ש שאם בא אחר וקדשה דהרי זו ספק קדושין מיירי בשלא בעל וזה רמז במ\"ש הרי זו כקדושי קטנה שגדלה דהתם נמי מיירי בהכי עכ\"ל, והר\"ן ז\"ל הביא דבריו מרן בכ\"מ דחה תירוץ זה משום דלא אמרינן הכי אלא גבי קטנה שגדלה דוק' דאדם יודע שאין קידושי קטנה כלום אבל הכא גבי שפחה שנשתחררה דמספקא לן אי גמרו הקדושין הראשונים או לא היכי נימא דאדם יודע כו' דמי איכא מידי דאנן לא ידעינן ואיהו ידע עכ\"ל, ומרן כ\"מ יישב זה באומרו דהכא נמי נאמר דאדם יודע שאין קדושין תופסין בשפחה וכשהיא חציה שפחה מספקא לן וגמר ובעל לשם קדושין.
וראיתי למוהרימ\"ט בחידושיו על הרי\"ף ד\"ע ע\"א שגם הוא ז\"ל כ\"כ והבי' ראיה לדבריו דגבי ספקא נמי נחית איניש נפשיה לספקא וגמר ובעל לשם קידושין מההיא דאמרינן בפרק האומר ובכתובו' בפ' המדיר דהמקדש על תנאי ובעל סתם לשם קדושין בעל וכתב דהתם שאני שהוא חושש שמא לא יתקיים תנאו ותהא מופקעת ממנו לגמרי והו\"ל בעיל' זנות למפרע אבל גבי חציה שפחה וחציה ב\"ח לעולם אגידא ביה משום ספיקא ואע\"ג דקמי שמייא גלייא והו\"ל בעילת זנות מ\"מ כיון דמנטרא ליה וזרעו מיוחס אחריו לא חשיב ליה זנות ולא יהיב דעתו לקדשה אח\"ך עכ\"ל, והרואה יראה כמה יש מהדוחק בתירוץ זה, ולקע\"ד נ\"ל דמעיקרא קושיא ליכא דשנייא היא ההיא דמקדש על תנאי דכיון דאיהו מתנה בדבר וידע איהו בתנאיה שאם לא יתקיים תהיה בעילתו בעילת זנות ולכך גומר ובועל לשם קידושין משא\"כ הכא גבי שפחה דפלוגתא דאמוראי היא ואיכא למ\"ד דהוייא מקודשת גמורה מי יימר שלא יעלה בדעתו שהיא מקודשת גמורה כמ\"ד הכי ולא תהיה בועל לשם קידושין דמילת' כדנא בסברא תלייא ואפשר שתדמה בדעתו שהיא מקודש' וכמ\"ד הכי ומ\"ש הר\"ן דמי איכא מידי דאנן לא ידעינן ואיהו ידע אין הכוונה לומר דלדידיה ספוקי מספק\"ל אלא דהכא ודאי ליכא למימר דגמר ובעל לשם קדושין אם לא בשנאמר דקים ליה הלכתא כמ\"ד דאינה מקודשת דאי משום ספיקא מי יימר דנחית נפשי' לספקא ואנן לא קמספקא לן אלא משום דאשכחן פלוגתא דמר אמר הכי ומר אמר הכי אבל האי גברא אזיל בתר סברתיה וע\"ז כתב הוא ז\"ל דמי איכא מידי דאנן לא ידעינן ואיהו ידע לאסוקי שמעתתא כמ\"ד דאינה מקודשת אלא כיון דאיכא למימר הכי והכי אפשר שתדמה בדעתו שהיא מקודשת ולא יבעול לשם קידושין כנלע\"ד.
ומרן בכ\"מ תירץ עוד בדעת רבינו דמיירי כשלא בעל ומשמע ליה דמאי דאיפליגו אמוראי בגמרא היינו אם בא אחר וקדשה אבל בשלא בא אחר וקדשה אינה צריכה קדושין אחרים יע\"ש, והוא פליאה למה לא יהיה צריך קידושין אחרי' דומייא דקטנ' שהגדילה דמודה הוא ז\"ל דבעי קידושין אחרים כמ\"ש בתחי' דבריו וכבר עמד על דבריו הללו מוהרימ\"ט שם בחידושיו על הר\"ן ועוד הוקשה לו לפי דרכו לישנא דגמרא מר סבר פקעי ומר סבר גמרי ואי מ\"ד פקעי מיירי בשקדשה שני ה\"נ מ\"ד גמרי מיירי בהכי דבחדא מילתא מיירו יע\"ש ולדידי נ\"ל דרבינו קשיתיה קושיית הרא\"ש שם בפ' השולח וז\"ל תמיה לי למ\"ד אין קדושיו קדושין היכי מצי למימר דאין חייבים עליה אשם ואפילו אי מוקי קרא בשפחה כנענית המיוחדת לע\"ע כו' וכי בשביל שחציה ב\"ח גריע טפי וכתב הרמ\"ה כו' יע\"ש, והשתא מתוך קושייא זו הוכרח לומר דמ\"ד קדושיה קדושין היינו לומר שאינה צריכה קדושין אחרים לעולם ומ\"ד אין קידושיה קידושין היינו לומר דלאחר שתשתחרר צריכה קידושין אחרים דלאחר שתשתחרר לא נ\"מ מידי דלעולם הבא עליה באשם קאי ולזה לענין שלא יצטרך קדושין אחרים פסק כמ\"ד דקדושיה קידושין ולענין אם בא אחר וקדשה אחר שנשתחררה דפליגי בה אמוראי בתר הכי דמר אמר פקעי קדושין ומר אמר גמרי פסק דהוייא ספק מקודשת ודוק כנלע\"ד.
והרב פ\"ח בחידושיו לגיטין שם בדמ\"ג עמד ע\"ד רבינו ודחה דברי ה\"ה ז\"ל ממ\"ש רבינו בפ\"ג מהלכו' א\"ב וז\"ל שפחה חרופה האמור בתורה היא שחציה שפחה וחציה ב\"ח המקודשת לע\"ע שנאמר לא יומתו כי לא חופשה הא אם נשתחררה כולה חייבי' עליה מיתת בית דין וכ\"כ בפ\"ו מהלכות עבדים שפחה חרופה אם רצה לשחרר חציה הנשאר דתעשה אשת איש גמורה ה\"ז משחרר עכ\"ל הרי בהדייא שכל שנשתחררה הוייא כא\"א גמורה ומתוך כך כתב שנ\"ל בדעת הרב ז\"ל דס\"ל דלכ\"ע כל שלא בא אחר וקדשה אחר שנשתחררה ה\"ז מקודשת גמורה והבא עליה חייב מיתת ב\"ד ופלוגתייהו דהני אמוראי אינו אלא לכשנתקדשה מאחר אחר שנשתחררה דמר סבר דע\"י קידושי שני שמצאו מקום לנוח בשעת חירות פקעי קדושי ראשון שאלו הקדושין השניים הולכים ומתפשטים בכולה ופקעי קידושי ראשון ומר סבר דקדושי ראשון גמרי אחר שנשתחררה ואין חלות לקדושי שני את\"ד ז\"ל.
ואחר שאלת אלף מחילות מעצמותיו הקדושים לא ידעתי אם יצאו דברים אלו מפי קדוש כי איך הפה יכולה לדבר שהבא עליה יהיה חייב מיתת ב\"ד ותהיה מקודשת מס' לשני כי הן דברים סותרים ז\"לז ועוד דאם איתא דכל שלא נתקדשה לב' הבא עליה חייב מיתת ב\"ד הא ודאי מודה הוא ז\"ל דטעמא דכשנתקדשה לב' פקעי קדושי ראשון אינו אלא דמיגז גייז לקדושי ראשון מפני שע\"י אלו הקדושין מתפשטין והולכין בכולה ופקעי לקדושי ראשון מכאן ולהבא דאי מעיקר עקרי להו מעיקרא וכאלו לא נתקדשה מעולם א\"כ למה כשלא נתקדשה יתחייב הבא עליה מיתת ב\"ד יקדשנה לו ויפטר ממיתת ב\"ד וא\"כ קש' דכיון דקדושי ראשון לא פקעי מעיקרא אלא מכאן ולהבא היכי קאמר תלמודא שאין אני קורא בה אשת שני מתים ומותרת להתייבם לאחיו הג' דאין לך אשת שני מתים גדולה מזו ולפי דברי הרב צ\"ל דמיירי באופן שאין מקום לקדשה לו מהשתא וזה דוחק גדול ועוד דלמה לא נאמר שכשבא עליה כיוין לקדשה בביאה והעדים המעידים שבא עלי' הן הן עידי הקדושין וטעמא רבא איכא שאין אדם עושה בב\"ז.
סוף דבר אין מקום חלות לדרך זה ועיקר קושייתו לדרכו של ה\"ה ז\"ל מאותם המקומות שהביא מדברי רבינו אינן מכריחות כי מה דוחק מצא יות' באותם המקומות לפרש דבריו בשבעל אחר שנשתחררה טפי ממ\"ש כאן בפ\"ד מה' אישות וביאר דבריו ה\"ה ז\"ל דמיירי בשבעל אחר שנשתחררה, האמנם דרכו של מרן כ\"מ ומה שכתבנו אנן בענייותינו הוא נדחה ממקומות הללו שכ' רבינו בהדייא שכל שנשתחררה הרי היא א\"א גמורה ולפי דרכינו אינו כן אלא לענין שלא יצטרך לקדושין אחרים בעודה תחתיו אבל אם בא עליה אחר אין בה חיוב מיתת ב\"ד כא\"א שהרי קדושין תופסי' בה, ועיין למרן החבי\"ב בא\"ה סי' מ\"ד הגב\"י אות ט' שכתב שראה לא' קדוש יישב דברי רבינו בכל המקומות ולא זכינו לאורו ה' יאיר עינינו בתורתו." + ], + [], + [], + [ + "שורש מקדש בספק אי שוה פרוטה קדשה \n באוכל כו' ה\"ז מקודשת מספק שמא דבר זה שוה פרוטה במקום אחר כו'. וכתב ה\"ה פ\"ק אמר שמואל קדשה בתמרה כו' ע\"כ הנה הרשב\"א והר\"ן דקדקו מלישנא דמשני תלמודא הא בקדושי ודאי הא בקדושי ספק ולא קאמר הא מדאוריי' הא מדרבנן דכל שידוע שש\"פ במדי הרי אלו קדושי תורה וכל שאינו ידוע הו\"ל ספקא דאורייתא, והר\"ן ז\"ל הוסי' בה דברים וכתב דכיון שהיא נתרצתה בהן וש\"פ באיזה מקום אילו ידעו העדים שדרכה לתת פרוטה באותו דבר הו\"ל כאלו אמרה לדידי שוה כדאמרי' לעיל גבי דעגל זה לפדיון בני עכ\"ל, ומשמע לכאורה מדבריו שכל שאין העדי' יודעין שדרכה להתייקר אין כאן קדושין אפי' במידי דספק שמא ש\"פ במדי כיון דליכא עדות בדבר שקבלה ש\"פ וכ\"כ הוא ז\"ל לעיל גבי ההיא דעגל זה לפדיון בני וז\"ל ומיהו פשיטא לי שכשאין העדים יודעין שדרכה להתייקר בו לא מהני דהו\"ל כקדושין בלא עדים דלא מהני אפי' ב' מודים עכ\"ל וכ\"כ הר\"ב ע\"י בשמעתי' וז\"ל ולענין הלכה באתי לחדש מה שמצאתי להר\"ן לעיל גבי עגל זה לפדיון בני כו' וסיים עו' וז\"ל ואפי' למפרשים דס\"ל דטעם גזירה זו דשמא ש\"פ במדי הוא משום דילמא יהיה כאן אחד מאנשי מדי אפי\"ה נראה דלא גזרינן אלא היכא דאפשר להיות שדעת האשה לתת פרוטה באותו דבר הא לא\"ה הוי כמקדשה בלא עדים עכ\"ל.
ואני בעניותי לא כן אדמה ולבבי לא כן יחשו' דודאי אף הר\"ן ז\"ל אזיל ומודה כשאפשר שוה פרוטה במדי אעפ\"י שאין העדים יודעין שדרכה לתת פרוטה בכך מידי ספקא לא נפקא ומקודשת מספק, ומ\"ש הר\"ן דבעינן שידעו העדים שדרכה להתייקר בכך ולדידה ש\"פ היינו כדי שתהיה מקודשת גמור' מדאורייתא דכל שאין העדי' יודעין אינה מקודשת גמורה אבל מידי ספקא לא נפקא, ומ\"ש הר\"ן ז\"ל לעיל דכל שאין העדים יודעין שדרכה להתייקר הו\"ל כמקדש בלא עדים ע\"כ לפרש דהיינו דוקא במקדש אותה בדבר שיודע שאינו ש\"פ בשום מקום כגון בדבר שאינו מתקיים לדעת רבינו והיא קאמרה דלדידה ש\"פ דהתם ודאי כל שאין העדים יודעין בכך אין כאן קדושין אבל בדבר שאפשר שש\"פ בשום מקום אף כשאין העדים יודעין שדרכה של אשה להתייקר בכך כיון דאינהו נמי ספוקי מספ\"ל שמא ש\"פ במדי הו\"ל ספק מקודשת והרי זה דומה לעדים שראו שזרק לה קדושין ס' קרוב לו ס' קרוב לה דמקודשת מס' וראיה לזה דאם איתא דכל שלא ידעו העדים שדרכה להתייקר בכך אינה מקודשת א\"כ כי אמרינן בשמעתין דחיישינן לדשמואל דילמא ש\"פ במדי עכ\"ל דמיירי שידעו העדים שדרכה להתייקר בכך ואפ\"ה אי לאו דתלינן טעמא דילמא ש\"פ במדי אפילו שדרכה להתייקר בכך לא היתה מקודשת וא\"כ מאי קמספ\"ל להר\"ן לעיל במקדש את האשה בדבר שאינו ש\"פ ואיהי אמרה לדידי ש\"פ והעדים יודעין בכך אי הויא מקודשת דמ\"נ במאי קמיירי הר\"ן אי בדבר שאינו ש\"פ בשום מקום תפשוט דאינה מקודשת מדקאמר שמואל בשמעתין טעמא דדילמא ש\"פ במדי ולא קאמר בפשיטות דאינה מקודשת משום דדעתה להתייקר בכך ש\"מ דמה\"ט אינה מקודשת ואי הר\"ן ז\"ל מיירי לעיל בדבר שהוא ספק אי ש\"פ במדי הנה אין מקום לזה דעיקר ספיקו הוא דברי שמואל דקא' דילמא ש\"פ במדי ומאי קמספקא ליה להר\"ן ז\"ל אלא ודאי דהר\"ן ז\"ל לעיל מיירי במקדש את האשה בדבר שידוע שאינו ש\"פ בשום מקום ולהכי ספוקי מספ\"ל כי קאמרה איהי דלדידה ש\"פ והעדים יודעין בכך אי מקודשת או לא ולא מצי למפשט ספיקו מדשמעתין דתלינן טעמא דמקודשת דשמא ש\"פ במדי ולא בדרכה להתייקר דהכא מיירי בדבר שאין דרכה להתייקר בכך ואפי\"ה אמרינן דמקו' מספק שמא ש\"פ במדי מיהא וכי קמספ\"ל להר\"ן הוא כשידוע שאינו ש\"פ בשום מקום ואיהי דרכה להתייקר בכך.
באופן דחידוש דין זה שחידש לנו הר\"ב ע\"י ז\"ל דכל שלא ידעו העדים שדרכה להתייקר בכך אפילו בדבר דאיכא למיחש שמא ש\"פ במדי לא נהירא לקע\"ד, ועיין להרב בית שמואל סי' ל\"א סק\"י שכ' וז\"ל וא\"ת מאי מהני אי ש\"פ במקום אחר כיון שאינו ש\"פ במקומו הוה ליה כאלו קידש אותה בלא עדים דהא במקום שהעדים עומדים אינו ש\"פ, וי\"ל כיון דהאי ס' שמא ש\"פ במקום אחר ספק הוא גם להעדים לכן חוששין לקדושין עכ\"ל, הנה דבריו ז\"ל הפך דברי הרב ע\"י ז\"ל ומיהו מ\"ש עו' הרב בית שמואל שם דכי מספ\"ל להר\"ן ז\"ל באומרת לדידי ש\"פ היינו היכא דאינו ידוע שש\"פ במקום אחר כו' לפי האמור לא דקדק יפה בלשונו וצריך לומר דכי מספ\"ל להר\"ן ז\"ל היינו היכא שידוע שאינו ש\"פ במקום אחר דאלו באינו ידוע לא הוה מספ\"ל להר\"ן דהוה מצי למפשט לה שפיר משמעתין כמדובר, עוד ראיתי להרב בית שמואל שם שהוק' לו למ\"ש הרא\"ש ז\"ל ע\"ש ר\"י דאפי' כשידוע שש\"פ במקום אחר אינה מקודשת מדאורייתא משום דאין להקדש אלא מקומו ושעתו מההיא דפ\"ב דנ\"ג גבי המקדש במעשר שני שכתב רש\"י ז\"ל לפי' שני דמקודשת מיד אפי' שאינו שוה כאן ש\"פ אלא בירו' יע\"ש, ואשתמיט מיניה דמר דברי הריטב\"א שם בחידושיו יע\"ש ודו\"ק.
ודע דבגמ' אחר שהביא האי מימרא דשמואל מייתי עובדא אחריתי דההוא גברא דאקדיש באבנא דכוחלא כו' ויתיב ר\"ח וקא שמעה ליה אי אית ביה ש\"פ אין ואם לאו לא ופרי' ואי לית ביה ש\"פ לא והא אמר שמואל חיישינן כו' ר\"ח לא סבר להא דשמואל וכתבו התוס' ד\"ה ר\"ח כו' לא מצי לשנויי כו' משום דמיירי שקדשה אחיו עיין למוהרימ\"ט בחידושיו שכתב דמש\"ה הוצרכו התוספות לומר דמיירי בשקדשה אחיו דאי לא\"ה אף ר\"ח היה אוסרה לשני משום דאיהי שויתיה נפשה חתיכה דאיסורא וכל כה\"ג לא אמרינן עיניה נתנה באחר כדתנן בסוף נדרים כיון דבדבורא לא נאסרה לב' לעולם שהרי יכול לגרש ראשון ומצי להנשא לב' או כשמת ראשון יעש\"ב, ולכאורה קשה מי הגיד להם שהאשה עצמה היתה מודה לדברי אמה כדי שנאמר שויתיה נפשה חתיכה דאיסורא דאפש' שהאשה עצמה לא היתה יודעת אם בשע' קדושין היה ש\"פ ושוב ראיתי לחי' הריטב\"א שהכריח בהדייא שהאש' עצמה מודה לדברי אמה מדברי ר\"ח הא דמדמה דהכא לדיאודי' דביתהו דר\"ח ולא מדמי לה למתני' דלקמן דתנן הוא אומ' קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני אלא בתי בתו מותרת לקרוביו אלמא שאין האם נאמנת יע\"ש, ולדבריו ז\"ל צ\"ל דיאודית דביתהו דר\"ח אעפ\"י שהיתה אומרת שאמה אמרה לה שקיבל אביה קדושיה כשהיא קטנה ובודאי דלא ידעה במילי דאבוה מ\"מ כיון שהיא היתה סומכת על דברי אמה ומהמנא לה כבי תרי חשיבא לדידה ומה\"ט הוא אסירא ליה כעובדא דסמייא דלקמן ולא מפני שאמ' לאו בר סמכה היא לא נאסרה עליה דר\"ח ומשו\"ה מדמי ר\"ח שפיר הא דידיה לההיא עובדא דביתהו דר\"ח ואף ע\"ג דהתם איהי נמי שויתיה נפשה חתיכה דאיסורא אפ\"ה לא נאסרה עליה דר\"ח.
ובהכי ניחא לי מ\"ש התוס' רי\"ד עלה דהך עובדא דר\"ח וז\"ל אמרה לה לאו כל כמינך דאסרת ליך עילוואי פי' ואע\"ג דהיא מהמנא לשווייא נפשה חתיכה דאיסורא ותנן לקמן היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסור' בקרוביו התם משום דלא אגידה ביה ולא מפסל' לאחריני אבל הכא דאגידה ביה ומשעבדא ליה ומטי איסו' לגביה לא מהימנא וכדאמרי' בשלהי נדרים עכ\"ל, וראיתי למוהריב\"ל בח\"ג סי' ק' שכתב וז\"ל ואיברא דהך לישנא מזה החכם לכאורה ק' טובא דמאן דכר שמיה דשוי אנפשיה חתיכה דאיסורא בהך עובדא דיאודית דהרי לא ידעה דבר מהקדושין אלא דאמה היא דאמרה קבל אביך קדושין אדזוטרת והך קושייא איכא לאקשויי נמי בהגהות מרדכי דהוה ק' בעיני ה\"ר שמואל על המעשה הנעשה כו' דהא לא חיישינן לה ונראה דקאי על ההוא דיאודית דלא חיישינן לה ומה ענין זל\"ז דההיא דיהודית לא מפיה אנו חיים אלא מפי האם דקאמרה לה קיב' ביך אביך קדו' כדזוטרת וכדכתבינן וכבר היה אפשר לתרץ בדוחק כי אלו החכמים תוס' רי\"ד והר\"ש ז\"ל הי\"ל הנוס' לאו כל כמינך דאסרת ליך עילוואי ולא גרסי לא כ\"כ דאימך וכ\"כ בתו' רי\"ד דס\"ל דה\"ק ליה ר\"ח דאפי' אם אתה היית אומרת שקבלת קדושין מאחר לאו כ\"כ ואין ספק כי זה התירוץ הוא דחוק וצ\"ע עכ\"ל.
ועפ\"י האמור צדקו יחדיו דברי תוס' רי\"ד והר\"ש ז\"ל דמשמע להו דכל שהיא סומכת לדברי האם ומהימנא לגבי דידה חשיבא כאומרת בפירוש שהיא יודעת בכך ושויתיה אנפשה חתיכה דאיסורא אם לא דלא משגחינן בה מטעמא דלאו כ\"כ למסרא ליה אבתר' ובעיקר תירוץ זה שתירצו בתוס' רי\"ד לעיקר הקושייא עיין למהרימ\"ט ז\"ל בח\"א מתשו' סי' צ\"ב מה שהוקשה לו על דבריהם מההיא מתני' דסוף נדרים ונראה מדבריו דס\"ל דענין זה דשוי אנפשיה חתיכה דאיסורא מדין נדרי איסר נגעו בה יע\"ש ובזה נסתפק הרב מוהר\"י באסאן ז\"ל בתשו' סי' פ' והרב מ\"ץ ח\"א סי' ס\"ה מפשט פשיטא ליה דמדין נדרי איסר נגעו בה ובכן עמד מתמיה על תשו' הרשד\"ם שעלה לחלק בין אותה שכתב הרשב\"א בתשובותיו בעובדא דטבח שהטבח נאמן על עצמו לומר שהוא לא שחטה להיכא שאומר קדשתי את בתי ויש עדים שלא קדשה יע\"ש, ואשתמיט מיניה תשו' הרשב\"א בדין הקדו' הביאה מרן ב\"י בא\"ה סימן מ\"ה דהתם אפילו נגד עדים נמי הוא ומה שייחס עוד הר\"ב מ\"ץ בדעת הרא\"ש ז\"ל דס\"ל הכי הנה דברי הרא\"ש ביבמות דכ\"ב הויין תיובתיה ואשתמיט מיניה.
ולעיקר קו' הרב מוהרימ\"ט ז\"ל על מה שתירצו בתוס' רי\"ד מההיא מתני' דסוף נדרים מקום יש ליישב ע\"פ מ\"ש הר\"ן ז\"ל שם אבל התוס' חלוקים ע\"ד הר\"ן ולדבריהם הדרא קו' התוס' בשמעתין לדוכת' וליכא לתרוצי כתירוץ מוהרימ\"ט ז\"ל דסוגיין לא אזלא כוותיה בין ממ\"ש ר\"ח בההוא עובדא דאבנא דכוחלא דהתם נמי אמיה הוה בין מעובדא דדביתהו דר\"ח דאיהי לא הוה בעי לאנסובי לאיניש אחרינא משום צער לידה וליכא חששא דשמא עיניה נתנה באחר ובזה יש מקום להתיישב, מיהו אפשר ליישב קו' תוס' רי\"ד לדברי התוס' דסוף נדרים דמשו\"ה לא מייתי רב חסדא ראיה מההיא מתני' דלקמן משום דשנייא היא הך עובדא דהיא אינה יודעת עיקר העדות ואדברי אמה קסמכה ואפשר דכל כה\"ג שאינה מעידה מצד עצמה ליכא למיחש לשמא עיניה נתנה באחר ולהכי מדמי לה לההיא דיאודית ובכן ע\"פי האמור יש ליישב ג\"כ תשו' הרא\"ש ז\"ל שהביא מרן ב\"י בא\"ה ס\"ס מ\"ו שעמד מתמיה עליה הר\"ב ע\"י ושאר האחרונים ז\"ל מהא דשמעתין דהתם שאני שהיא היתה יודעת שנתקדשה לאחר וכל כה\"ג אמרינן ודאי שוייא אנפשה חתיכה דאיסורא ועיין בזה להר\"ב ד\"מ שדבריו תמוהים גם מ\"ש הר\"ב עצמות יוסף ז\"ל קשה יע\"ש, ועוד אחרת י\"ל לתשובת הרא\"ש ז\"ל הלזו ע\"פי מ\"ש התו' בכתובות דס\"ג ע\"ב באחד מן התירוצים שתרצו שם עיין עליהם ואע\"פ שהרא\"ש דחה תירוצם הלזו שם באותה סוגייא ולא חילק בין היכא דמפסדא כתובה להיכא דלא מפסדא יע\"ש, הנה בתשובותיו חשש לסברא זו דכל דמפסדה כתובה אמרינן ודאי שוייא נפשה חתיכ' דאיסורא ולא אמרינן עיניה נתנה באחר, ואותה סוגייא דסוף נדרים מיירי באשת כהן שנאנסה דלא מפסדה כתוב' לפי דברי התוס' והרא\"ש הנז', ובכן יש לתמוה על מ\"ש מרן ב\"י בא\"ה סימן קט\"ו עמ\"ש הטור דאיהי מהימנא לומר שנטמאת להפסידה כתובתה וציין מרן ז\"ל מתני' דסוף נדרים וכתב דפשוט הוא ולא זכר ש'ר דברי התו' דכתובות הנז' שלפי דבריהם ההיא מתני' לא מכרעא דמיירי באשת כהן שאומרת שנאנסה וליכא הפסד כתובה ודוק.
ודע שרבינו בפכ\"ד מהלכות אישות די\"ח משמע דסבור כשיטת התוס' דכתובות הנז' ודבריו סותרין למ\"ש בפי\"ד ד\"ח יע\"ש, ושמעתי מפי מו\"ה בעל שע\"ה שיישב דבריו בהקדים לבאר כוונת התוס' שם בכתובות שהק' הקו' האחרונה באומרם שיהא נאמן במיגו ולא הוק' להם סתמא בפשיטות והיינו טעמא דאי לאו דאיכא מיגו לא הוה ק\"ל מידי דאיכא למימר שאני הכא דאיכא סברא לומר אין אדם מע\"ר אבל היכא דאיכא מגו אמרינן שפיר אפילו היכא שמשים עצמו רשע וזה כדברי הרשב\"א בתשו' ושלא כדברי מהריב\"ל שכתב דלא אמרינן מיגו היכא שמע\"ר ולדידי אכתי אין זה נכון שהרי כתבו התוס' בדוכתי טובא הביא דבריהם בספר ארעא דרבנן דלא אמרינן אין אדם מע\"ר היכא שהוא מכוין לטוב יע\"ש עוד יש ליישב תשו' הרא\"ש שהביא מרן ב\"י בא\"ה ס\"ס מ\"ו ע\"פ מ\"ש הרא\"ש גופיה בסוף נדרים וז\"ל ועוד נ\"ל טעם טוב דהלכתא כרב המנונא שאפי' למשנה אחרונה היא תובעת שיגרשנה בעלה דחיישינן שמא נתנה עיניה באחר ותנשא לו אחר שיגרשנה בעלה אבל ודאי חזקה שלא תאמר אשה לבעלה גרשתני להפקיע עצמה בטענת שקר מתחת בעלה להיותה באיסור א\"א כל ימיה יע\"ש ה\"נ דוכוותא היא ודוק.", + "שורש מקדש בשוה כסף ככסף\n הא \n למדת שכל המקדש בש\"פ כו' הרי אלו קדושי ודאי כו'. הנה התוס' ז\"ל בפ\"ק ד\"א ד\"ה בפרוטה כתבו וז\"ל ואם תאמר ומנ\"ל דשוה כסף ככסף כו' ופדיון הבן דכתיב ביה כסף ואמרינן לקמן דרב כהנא שקל סודרא בפדיון הבן מנ\"ל דשוה כסף ככסף ומיהו בפ\"ק דשבועות דריש בכלל ופרט עכ\"ל ואנכי לא ידעתי למה לא הביאו ראיה דגבי פדיון הבן דש\"כ ככסף ממשנה ערוכה דתני תנא בפ' יש בכור דמ\"ט ע\"ב וכולם נפדין בכסף ובש\"כ ועיין שם בפי' הרע\"ב ז\"ל גם במ\"ש בפ\"ק דשבועות דריש לה בכלל ופרט וכלל לא ידעתי למה הביאו ממרחק לחמם ממס' שבועות והיא משנה ערוכה שם בפ' יש בכור עלה דהך מתני' דלכולם נפדין בכסף ובש\"כ דתנן אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעו' ומפרשינן טעמא בגמ' משום כלל ופרט וכלל וצ\"ע.
כ\"ע אבל גבי ערכין דכתיב ביה כסף והקדש נמי דתנן בערכין כו' מנ\"ל דש\"כ ככסף עכ\"ל הנה למאי דמשמע להו דגבי ערכין נמי ש\"כ ככסף לא הביאו ראיה מהיכא משמע להו כן ואי מהא דתנן בספ\"ו דערכין דחייבי ערכין ממשכנין אותם ונפרעין מעבדי' וקרקעות שלהם כדאיתא התם ופסק כן רבינו בספ\"ג מהל' ערכין משם תשו' יוצאה לעיקר קושייתם דקראי טובא איכא להכי ומינייהו ילפינן דלאו דוקא כסף ועוד דמהתם ליכא ראיה שעיקר לקיחת עבדים וקרקעות אינו אלא כדי למוכרן ולגבות מהדמים שלהם וכי קפיד קרא הוא שלא יהיה עיקר פרעון חובו משווי העבדים והקרקעות סוף דבר לא ידעתי מהיכא משמע להו גבי ערכין דש\"כ ככס' ועיין בדברי הריטב\"א דמשמע ליה דערכין נמי דין הקדשות אית להו יע\"ש.
כ\"ע מיהו בהקדשו' אפשר דדרשינן כלל ופרט כו' עיין בדבריהם בפ' הזהב כי שם פירשו ענין כלל ופרט דנפ\"ל מקרא דויסף חמשית כסף ערכך והיה לו ויסף חמשית כלל כסף פרט והיה לו חזר וכלל והקשה לזה וז\"ל וא\"ת דאי לא הוה כתוב אלא כסף לחודיה הו\"א ש\"כ ככסף והשתא דכתיבי כללי ממעטינן קרקעות עכ\"ל וכתב ע\"ד הר' ח\"ה וז\"ל מצינן למימר השתא דכסף דהכא דוקא ולא גמרינן ליה מנזקין ועבד אלא דניחא להו למימר דכסף דה\"נ כסף ואפילו ש\"כ דילפי' ליה מנזקין ועבד עכ\"ל והרואה ירא' שדבריו הם כמילתא בלא טעמא דאמאי ניחא להו למימר הכי ולבקש תשו' אחרות ליישב קושייתם אבל הדבר מבואר דמשמע להו הכי דאי לא הוה כתיב אלא כסף לחודיה הוה ילפינן מנזקין וע\"ע דה\"ה ש\"כ כי היכי דילפינן כסף דקידושין וערכין מהנהו וכמ\"ש הם ז\"ל הכא בקידושין וברור ומיהו התוס' ז\"ל בפ' יש בכור דנ\"א ע\"א ד\"ה אימא כתבו דבת\"כ פ' אם בחוקותי דריש לכלל ופרט מקרא דוכל ערכך יהיה בשקל הקדש ומאי דמייתי תלמודא בפ' הזהב קרא דונתן הכסף וקם לו לא חש לו להביא אלא חד מקראי דכתיב כסף ועיין בספר לשון ערומים בלשונות הרמב\"ם ד\"ח ע\"ג.
כ\"ע וי\"ל דילפינן מנזקין וע\"ע כו' הרב ע\"י הק' דא\"כ אמאי לא ילפינן עיקר קנין כסף מע\"ע ולמה אצטריך ג\"ש דקיחה קיחה והאריך בזה יע\"ש ותמיה לי על דבריו דהא לקמן ד\"ד ע\"ב כי הוה בעי תלמו' למילף קנין כסף באשה מאמה העבריה מק\"ו פריך מה לאמה העבריה שכן יוצאה בכסף יע\"ש והשתא היכי מצינן למילף עיקר קנין כסף מע\"ע דאיכא למפרך הכי משא\"כ גילוי מילתא דכסף דקרא לאו דוקא אלא ה\"ה שוה כסף ילפינן שפיר מהתם ודוק והרב ח\"ה ז\"ל כתב ע\"ד התו' הללו וז\"ל דע\"כ מפדיון הבן והקדש לא נילף להו דהא קדושין איתנהו בקרקע וכן בשטר וה\"נ פשיטא להו בערכין דאיתא בשטר וקרקע עכ\"ל הנה הרב ז\"ל מינח ניחא ליה בהכי מה שלא כתבו התוס' דש\"כ דקדושין וערכין ילפי' מפדיון והקדש משום דמשמע להו דאיתנהו בשטר וקרקע דאי מהתם ילפינן לה הו\"ל למעוטינהו דומיא דהנך.
ואולם אכתי היא גופא קשיא מהיכא משמע להו דאיתנהו בשטר וקרקע אם לא משום דילפינן לה מע\"ע ונזיקין ואם כן דאדילפי לה מעבד עברי וניזקין ומרבו אפילו שטר וקרקע לילף מהקדש ופדיון ונמעוט שטר וקרקע ומה תקן הוא ז\"ל בזה, וראיתי להרב עצמו' יוסף שכתב דמרבויי קניינין אית לן למילף ולא ממיעוט קניינין ולדידי נ\"ל דמהקדש ופדיון ליכא למילף דהוה ליה שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ואף שהוא ז\"ל דחה זה יש לעמוד על דבריו ולא עת האסף עוד כתב הרב חידושי הלכות ז\"ל וז\"ל מיהו ק\"ק אמאי לא ניחא להו כדבעו למימר מעיקר' דמס' נימא דש\"כ ככסף בקידושין וערכין ומיהו אצטריך קראי בע\"ע ונזיקין דאי לא הוה כתיב בע\"ע ס\"ד דלא יהיה ש\"כ ככסף לפי שהוא גרם לו למכר כמ\"ש התוס' בתירו' שני וכן בנזיקין לפי שמצינו שהקפיד הכתוב לענין מיטב כמ\"ש התוס' בתירוץ קמא עכ\"ל, ואין מקום לקושייתו לע\"ד דודאי אי הסברא היה נותן לומר דכל מקו' דכתיב כסף ה\"ה ש\"כ מהיכא תיתי למעט נזיקין וע\"ע מהני טעמי דאז הו\"ל כאילו כתיב קרא בהדייא בהו דמהני ש\"כ והתוס' לא כתבו דמהני טעמי לא ילפי מהדדי אלא לפום קושטא דמשמ' להו דכל דלא רבי קרא ש\"כ בהדיא אין סברא לרבויי ממילא ועיין בס' לשון ערומים בלשונו' הרמב\"ם ד\"ח ע\"ג.
כ\"ע וא\"ת והא גבי ניזקין כו' א\"נ י\"ל אי כתיב בעבד הו\"א דדין הוא שנקל עליו כדי שלא יטמע עכ\"ל והק' הרב ע\"י דאכתי נימא פדיון הבן יוכי' דאע\"ג דליכא האי טעמא שכ\"כ וליכא למימר דכי אמרי' הכי הו\"א דייו לבא מן הדין להיות כנדון ומה פדיון הבן שטר לא אף נזיקין כן שהרי כתב הרא\"ש ז\"ל בפ\"ק דבבא קמא ד\"ו ע\"א דלא אמרינן דיין ויוכיח ולהכי כי ילפינן התם אבנו סכינו ומשאו מבור ומאש כתב הוא ז\"ל דיהבי' להו כל דין בור אע\"ג דמבור לחודיה לו אתו אלא מבינייא דבור ואש לא אמרינן דייו שיהא דינם כאש ונפטור בהו טמון דומייא דאש הואיל ועיקר הילפותא אינו אלא מבור ואש אינו אלא יוכיח לא אמרי' דייו איוכיח וה\"נ כי אמרי' פדיון הבן יוכיח לא אמרינן דייו שיהא דינו כפדיון ע\"כ ת\"ד ז\"ל ולע\"ד י\"ל דדוקא התם הוא דכתב הרא\"ש דלא אמרי' דייו איוכיח משום דאבנו סכינו ומשאו דמו טפי לבור ובור גמור היינו משום דלא דמו לגמרי בהך מילתא דתחילת עשייתה לנזק או משום דדבר אחר מעורב בו בעשייתן או שלא גרמו לו מעשיו או שעשייתה ברשות כל דאשכח בשאר נזיקין כה\"ג שלא מנע הכתוב החייוב בהם גם אלה לא יצאו מכלל בור משום הנך פירכות וכל דין בור יש להם קלות וחמורות שבו כמ\"ש כל זה הרא\"ש ז\"ל משא\"כ הכא דלא דמו נזיקין לע\"ע טפי מפדיון הבן ועיקר הילפותא היא דכי היכי דהתם גלי רחמנא דבכסף לאו דוקא ה\"נ הכא א\"כ כי אמרינן פדיון הבן יוכיח איכא למימ' דיהבינן ליה כל דין פדייון מטעם דיו.
עלה בידינו מכלל דברי התוס' דמשמע להו דמאי דמהני ש\"כ גבי קידושין הוא משום דילפינן הכי מנזיקין וע\"ע אבל הרמב\"ן והרשב\"א והריטב\"א והר\"ן כתבו דמסברא אית לן למימר הכי בכל קנין דהא לדידהו דמקנה וקונה ניחא להו בהכי משא\"כ גבי ע\"ע דכיון דע\"כ דרבו הוא מגרע פדייונו ויוצא סד\"א כסף דוקא להכי אצטריך קרא לרבות ש\"כ וכן גבי נזיקין אע\"ג דמסברא הו\"ל למימר דש\"כ ככסף דדומייא דמה שהזיק ישלם מ\"מ הואיל וקפיד קרא שישלם לו ממיטב סד\"א דה\"נ קפיד אכסף דוקא קמ\"ל דלאו דוקא ועיין עוד בדברי הרשב\"א והריטב\"א שיישבו לפי שיטתם ההיא דאמרינן לקמן ד\"ח ע\"א האי תבואה וכלים היכי דמי ישיב אמר רחמנא לרבו' ש\"כ כו' יע\"ש.
ולדידי ק\"ל לפי דבריהם עיקר מימרא דרב יוסף שם דקיליף מכסף דמידי דלא קייץ לא מהני לקדושין דמה כסף מידי דקייץ אף ש\"כ מידי דקייץ והשתא כיון דבמידי דקייץ בדידהו דמקנה וקונה תלייא מילתא ומה\"ט אמרינן דכסף לאו דוקא וה\"ה ש\"כ ה\"נ נימא במידי דלא קייץ נמי דלאו דוקא כיון דלדידהו דמקנה וקונה הא ניחא להו בהכי ועיקר הילפותא דיליף מע\"ע דבעינן מידי דקייץ לפי דבריהם לא מכרעא דשאני ע\"ע כיון דע\"כ דרבו הוא מגרע פדיונו ויוצא החמירה עליו התורה שלא תצא כי אם במידי דקייץ משא\"כ באשה דהסברא היא שתקנה עצמה בכל מידי דבעי דומייא דש\"כ.
והנה הרב פר\"ח בתשובותיו שבס\"ס מים חיים סי' ה' העלה דגבי פדיון הבן וכל שאר מתנות כהונה אם נתנה בע\"כ של כהן יצא י\"ח נתינה דנתינה בע\"כ במידי דממונא שמה נתינה וראיתי למורינו הרב בס' קול יעקב בקונט' חידושי הלכות דנ\"ז ע\"ג שדחה דבריו משיטת הראשונים הללו שכתבו דגבי ע\"ע אצטריך קרא לרבות ש\"כ דכיון דע\"כ דרבו מגרע פדיונו ויוצא הו\"א דוקא כסף והשתא לפי דברי הרב פר\"ח ז\"ל אכתי תקשי דלמה לי קרא דהא מפדיון הבן דנתינה בע\"כ שמה נתינה ואפי' בש\"כ כדאמרינן רב כהנא שקל סודרא בפדיון הבן מניה הוה שמעינן דה\"ה בע\"ע יע\"ש ולק\"ד אין דמיונו' עולה יפה דאכתי איכא למימר דגבי ע\"ע שאני דאיכא פסידא לרבו שהרי אנו באין להוציאו לעבד מרשותו בע\"כ הילכך אית לן למימר שפיר דקפיד קרא אכסף דוקא ולא אש\"כ משא\"כ גבי פדיון הבן דכיון דמתנה הוא דיהיב ליה רחמנא ולית ליה פסידא כי יהיב ליה ש\"כ דינא הוא דאפי' בע\"כ שמה נתינה ועוד דגבי עבד כשקנאו רבו נתן כסף ועכשיו שאנו באים להוציאו מרשותו נותנין לו ש\"כ משא\"כ גבי פדיון ועוד דאי מפדיון הבן הוה שמעינן לע\"ע הו\"א דייו לבא מן הדין להיות כנדון ומה פדיון הבן שטר וקרקע לא מהני ה\"נ הכא להכי אצטריך קרא גבי ע\"ע.
ודע שהרב מש\"ל ברפ\"ד מה' מלוה ולוה מייתי הא דתניא בר\"פ אז\"נ נשך כסף נשך אוכל אין לי אלא אלו מנין לרבות כל דבר ת\"ל נשך כל דבר והקשה הרב דלמה אצטריך כל דבר דהרי גבי קדושין כתיב כסף ומרבינן כל דבר ואפי' קרקעות ואפילו מאן דפליג בקרקעו' היינו משום היקשא דויצאה והיתה ועיין במה שישב הוא ז\"ל ולשיטת הראשונים הללו דמשמע להו דה\"ט שמרבינן ש\"כ בקדושין אינו אלא מסברא דגבי קנין בדידהו דמקנה וקונה תליא מילתא אין מקום לקושייתו דגבי רבית מהיכא תיתי לרבויי ש\"כ ועיקר קושייתו לא חלה כי אם לדברי התוס' דנפ\"ל מקרא דנזיקין וע\"ע והוא מן הקושי למה לא בירר שיחותיו בזה והרב מהרימ\"ט עלה ונסתפק לשיטת הראשונים הללו דנפ\"ל ש\"כ דגבי קדושין מסברא אי מהני נתינה בעל כרחה אפילו בש\"כ כגון שאמר לאשה הרי את מקודשת לי ע\"מ שאתן ליך ק\"ק זוז ונתן לה בע\"כ כדי שווים מהו כיון דבע\"כ יהיב מסתברא דכסף דוקא וכ\"כ נסתפק גבי הלוהו על שדהו ואמר אם אין אתה נותן לי מכאן ועד יום פ' הרי היא שלי ונתן לו ש\"כ בע\"כ אם קיים תנאו בהכי או לא וכתב דמע\"ע לא מצינן למילף דשאני ע\"ע דאקיל רחמנא גביה כדי שלא יטמע בין הגוים ובע\"ע הנמכר לישראל מפני שריבה לו הכתוב יציאות הרבה בשנים וביובל והתורה הקפי' על ישראל שלא ישתעב' דכתיב עבדי הם וכתב דגבי גט מסתברא ודאי דלא מהני שהרי לצעורה קא מכוין כי ההיא דאמרינן גבי אצטלית בפרק מי שאחזו אבל גבי קדושין וקרקע בספקא תליא מילתא עכ\"ל ואין ספק כי לשיטת התוס' דנפקא להו ש\"כ גבי קדושין מקרא דע\"ע דדינא הוא דאפי' בע\"כ נמי מהני דומיא דע\"ע ועיקר ספקו של הרב ז\"ל אינו אלא לפי שיטת הראשונים שכתבנו ולענין כשהתנה עמו ע\"מ שתתן לי כלי פ' וישנו כגון אם יכול ליתן כלי אחר כמוהו נראה ברור שיכול ליתן אחר אך כשאומר כלי שלי פ' עיין בס' בני אהרן בביאורו לטח\"מ סי' רע\"א דקכ\"ז ע\"א ד\"ה אבל גם איפכא לא קא מספק\"ל להרב ז\"ל כגון אם התנה לתת לה חפץ פלוני ונתן דמים אי מהני שדבר זה כבר בא מפורש בדברי הרא\"ש שם בפרק מי שאחזו ובפרק לולב הגזול שחזרת דמים מהני בכל מקום לבד מגט משום דלצעורה קמכוין ועיין להר' מח\"א ה' זכיה סי' ך' ודברי הרב בית שמואל בא\"הע ריש סימן כ\"ז במ\"ש ע\"ד מהרימ\"ט הללו תמוהים הרבה וכמו שתפס עליו בס' אור יקרות.
ואולם עיקר ספיקו של הרב ז\"ל במחלוקת הוא שנוי בין גדולי האחרונים ודעת הרב מהר\"י בירב הובאו דבריו במהר\"ם אלשקאר ז\"ל סימן ל\"ב ובהרלב\"ח סימן קל\"ד דאפילו בגיטין כל כה\"ג שהתנה לתת דמים ואפי' בש\"פ ממטבע פ' יכול ליתן שוויים אפי' בע\"כ שע\"כ לא פליגי רשב\"ג ורבנן גבי גט אלא כשהתנה לתת איצטלית ורצה ליתן דמים אבל כשהתנה לתת דמים כולי עלמא מודו שיכול ליתן שוויים ועי' בספר משאת משה ח\"ג תשו' בנו סימן כ\"ז בריש התשובה שכתב וז\"ל שראובן חייב ליתן לסופר השלשים אמות חיטא'י ואע\"ג שבכל אתר ש\"כ ככסף בכל שכן הוא בנ\"ד דכסף גופיה עדיף מש\"כ דאדרבא לקיחת הדמים עדיף מל' אמות חיטא'י מ\"מ כו' ולא זכר דברי הר\"י בירב אלו דאזיל בתר איפכא ועיין בתשובו' הרא\"ש כלל ח' סימן ט\"ז והרלנ\"ח והר\"ם אלשקאר חלקו על מהר\"י בירב כמו שתראה למרן החבי\"ב בא\"הע סימן ל\"ח הג\"הט אות י\"ג וי\"ד ובסי' קמ\"ג הג\"הט אות ס\"א ושם בסימן ל\"ח כתב שהרב המבי\"ט הסכים לדברי מהר\"י בירב ז\"ל והוא מן התימא איך אשתמיט מיניה דמהרימ\"ט ז\"ל תשו' זו כי כל רז לא אניס ליה.
ולענין אם האשה מתקדשת במחובר לקרקע מדין כסף כתב הר\"ן דאיכא מ\"ד דלא מהני דהא אתקש הויה ליציאה ותנן גבי גט בפרק המביא תניין אין כותבין במחובר לקרקע והביאו ראיה לדבריהם מההיא דפריך תלמו' בפ\"ק דגטין ד\"ט עלה דתניא בג' דרכים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים דאמאי לא תני נמי פסול מחובר ומשני מילתא דאיתיה בקדושין לא קתני ודחה הר\"ן ז\"ל דבריהם דהתם מיירי לענין קדושי שטר אבל גבי קדושי כסף לא מקשינן הויה ליציאה כדמשמע ההיא דריש לקיש לקמן בסוגין דף ט' שאמר הויות להדדי מקשינן כו' ואף על פי שדחה זה באומר ודהתם מיירי לענין לשמה דאין סברא אפילו לשיטת החולקים להקיש הויה ליציאה מ\"מ דחה דבריהם מכח התוספתא דתניא במכילתין פ\"ד גבי המקדש בעיר הנידחת דמינה משמע דקדושי כסף מהני במחובר יע\"ש.
וראיתי למהרימ\"ט ז\"ל בנימוקיו על הרי\"ף והר\"ן שכתב דבריו הללו וז\"ל וא\"ת אם איתא דפיסול מחובר ליתיה בקדושי כסף היכי מבעיא ליה לר\"ל הויות להדדי מקשינן כלומר שיהא שוה שטר לכסף הרי מחובר דפסול בשטר ולא בכסף וכ\"ת ודאי דלמאי דמספ\"ל דהויות להדדי מקשינן אף כס' פסול במחובר אבל לפי המסקנא לא גמרינן אלא בשטר אין לנו לומר כן כו' עד וי\"ל דבתר דאסיקנן לענין לשמה דהויה מיציאה ילפי' ה\"ה לענין מחובר דלא ילפינן אלא בשטר דדיו לבא מן הדין להיו' כנדון מה התם בשטר דוקא אף הכא בשטר ולא בכסף ולדידי נ\"ל דודאי דמאי דמספ\"ל לר\"ל אי בעינן גבי שטר אירוסין לשמה ה\"נ מספ\"ל לענין מחובר ולמאי דבעינן מימר אתקוש הויות להדדי ה\"נ גבי שטר אירוסין מהני מחובר דומיא דהויה דכסף דלא מפסיל במחובר כיון דליכא היקשא דהויה ויציאה ור\"ל נקט בעייתו בענין לשמה וה\"ה לענין מחובר כמ\"ש הרב עצמו שם לעיל מזה יע\"ש ומה שתירץ הוא ז\"ל דכי מספ\"ל אי אמרינן אתקוש הויות להדדי אף כסף פסול במחובר אלא דלמאי דפשיטא ליה דאתקש הויה ליציאה לא אמרינן הכי אלא גבי קדושי שטר דמיניה הוא דאתי לקדושי כסף משום דדיו לבא מן הדין להיות כנדון אכתי קשה דנהי דמיניה לא אתי אכתי נילף הכי מקדושי שטר ומשום היקשא דהויות להדדי ונילף שטר מיניה וכסף משטר.
ואולם הא ק\"ל למו\"ה בספר שער המלך דכיון דעכ\"ל דכי מספ\"ל לר\"ל בקדושי שטר אי בעינן לשמה ה\"נ מספ\"ל לענין מחובר א\"כ אמאי לא פשיט לה מאותה ברייתא דפרק המביא ד\"ט דאייתי הר\"ן דלא מני פיסול מחובר בהדי אינך דברים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים דלית לן למימר אלא כדמשני התם תלמו' מילתא דאיתיה בקדושין לא קתני וכיון דילפינן מינה לענין מחובר ה\"נ לענין לשמה דלפי שיטת הר\"ן כהדדי נינהו משא\"כ לפי שיטת החולקים על הר\"ן שלענין מחובר מפשט פשיטא ליה לר\"ל דפסיל ולענין לשמה דוקא הוא דמספ\"ל אי מקשינן הויות להדדי דגבי קדושי כסף פשיטא ליה דבעינן לשמה דמפני שיוויו היא מתקדשת ולא מפני טבועו כמ\"ש הר\"ן ז\"ל ואין לומר ולדידך מי ניחא דסו' סוף תקשי אמאי לא פשיט מינה לענין לשמה דמדלא מני להו התם מוכח דאיתיה נמי גבי קדושין דהא ודאי לא קשיא דאיכא למימר דר\"ל ס\"ל כרבא דטעמא שצ\"ל בפני נכתב ובפ\"נ הוא מה\"ט שלשמה והא מני לה יע\"ש ואפשר לומר בדוחק דכיון דאותה ברייתא לא יהיב טעמ' אמאי פסיל מחובר גבי שטר קדושין ולא ילפינן היתרא מהיקשא דהויות להדדי לא מייתי מינה ראיה אע\"ג דמינה שמעינן עיקר דינא וא\"נ אפשר לומר דהא דמשני התם תלמו' מילתא דאיתי' בקדושין לא קתני היינו בתר דשמעי' לר\"ל דמפשט פשיטא ליה דאית לן למימר אתקש הוייה ליציאה אמנם לפי מאי דס\"ד דר\"ל דהוייות להדדי מקשי' לא שמעינן מידי מההיא ברייתא דאיכא למימר איפכא דמילתא דליתיה בקדושין קתני וטעמא רבה איכא למימר הכי דכיון דתנא תני גיטי נשי' רצה לכלול במילתיה שני גיטין דהיינו ב' שטרות שטר גרושין ושט' קדושין ומילתא דאיתא בשניהם קתני דליתיה בשניהם לא קתני והוה שמעינן נמי דגבי שטר קדושין צריך שיאמר השליח בפ\"נ ובפ\"ן והוה פסלי' ליה בנעשה ע\"י ערכאות והוה מכשרינן בעד כותי וטעמא איכא למימר הכי דשטר קדושין מיניה דגרושין ילפינן ליה השוו חכמים מידותיהם בהם ועיין שם בדברי המפרשים ז\"ל.
תו ק\"ל למו\"ה הנז' נר\"ו לשיטת הר\"ן דמחוב' ולשמה כי הדדי נינהו לענין קדושי כסף א\"כ לקמן בפרק הא\"מ דף מ\"ח דקאמר תלמודא דר\"א לית ליה הך פשיטותא דר\"ל אלא סבירא ליה דלא בעינן לשמה לענין קידושין הכא נמי ודאי דלית ליה הא דמחובר אלא לדידיה מצי לקדש במחובר וכיון שכן ק' אמאי לא מני באותה ברייתא דפ' המביא לר\"א ד' דברים דליתני מחובר נמי דהא לר\"א ליתיה בקידושין והו\"ל למימר ולדברי ר\"א בד' כדקתני ולר\"מ בד' ועיין להתוס' בגיטין פ' כל הגט דכ\"ו ע\"א ד\"ה חוץ תו ק\"ל למו\"ה הנז' אמאי לא אייתי הר\"ן ז\"ל סייעתא לדבריו דלא ילפינן מהוייה ליציאה אלא דוקא גבי קידושי שטר ולא גבי קדושי כסף מדברי הירושל' הביאם הר\"ן גופיה בר\"פ האומר דקאמר התם הרי את מקודשת לי ל' יום הרי היא מקודשת לעולם אמר ר\"י בר אלעזר הדא דתימר מקודשת בשקידשה בכסף אבל אם קידשה בשטר הואיל ולא למדנו כתב קידושין אלא מגירושין מה בגירושין אינה מגורשת אף בקידושין אינה מקודשת ואע\"פ שהר\"ן ז\"ל כתב שם דמאי דמשמע ליה מהירוש' דבגרושין אינה מגורשת תלמודא דידן פליג וקי\"ל דמגורשת מ\"מ במאי דמשמע ליה מהירוש' דיש חילוק בין שטר לכסף לענין היקשה דהוייה ליציאה לא אשכחן פלוג' בהא את\"ד נר'ו ושוב ראיתי להרב מש\"ל בפ\"ו מה' אישות ד\"י ציין דברי הר\"ן ז\"ל הללו בשני המקומות כנר' שרצה להק' לו כן ועיין בנדרים פ\"ד דכ\"ט ע\"א דקאמר תלמודא ומה אלו אמר לאשה היום את אשתי ומחר אין את אשתי נפקא בלא גט וכתבו שם התוס' והרא\"ש דפשי' ליה הכי מהקשא דהוייה ליציאה דכי היכי דגבי גט קי\"ל דכיון דפסקא פסקא ה\"נ גבי קידושין יע\"ש והשתא מדקא' תלמודא סתמא דמקודשת לעולם ולא חילקו בין קידושי כסף לקידושי שטר משמע דפליג תלמודא דידן אירושלמי דמחלק בהכי.
איברא דלפי זה אפסדן לקמייתא דהשתא תיקשי לן איפכא לשיטת הר\"ן איך כתב דגבי קידושי כסף לא עבדינן הקשא דהוייה ליציאה וההיא דנדרים הוייא תיובתיה ויש ליישב דאף הר\"ן לא כתב כן אלא דוקא לענין מחובר דסברא הוא שלא לפסול קידושי כסף במחובר כיון דבהנאה תליא מילתא והא אית לה משא\"כ בההיא דנדרים דאין מקום לחלק בהכי ובהכי ניחא ההיא דר\"פ המגרש דפשיט ר' אבא דהמקדש לאשה חוץ מפ' שאינה מקודשת לרבנן משום דמקשינן הוייה ליציאה ולא אשכחן דמחלק תלמודא בין קידושי כסף לקידושי שטר ועיין שם בדברי הר\"ן ז\"ל גם הרא\"ש והטור ז\"ל בא\"ה ס\"סי ל\"ח פסקו לדרבי אבא ולא חילקו ביניהם גם רבינו בפ\"ז מה' אישות דפסק דהוייא ס' מקודשת לא חילק בהכי וע\"פ האמור הנה נכון ועיין בס' קרית מלך רב בפ\"ז מה' אישות דס\"ד ע\"ג שתמה ע\"ד הר\"ן ז\"ל מהא דאיבעיא לן לקמן דפ\"ז ונקיש הוייה ליציאה מה הוייה בכסף אף יציאה בכסף דנר' משם דגם לענין כסף מקשינן הוייה ליציאה יע\"ש ואין מקום לקושייתו דאף הר\"ן לא כתב כן אלא לפום קושטא דמילתא דלית לן כסף גבי גירושין אלא שטר דוקא ותלמודא פריך שפיר דאמאי לא ניל' ליה מהקשא דהוייה ליציאה והדברי' ברורים.
ולשיטת החולקים שהביא הר\"ן ז\"ל הקשה מורי הרב נר\"ו מהא דלקמן ד\"ד ע\"ב דהוה בעי תנא לאתויי כסף גבי קדושין מק\"ו דאמה העבריה אף על גב דאינה נקנית בביאה ודחי לה יע\"ש והשתא לפי שיטת החולקים דמשמע דאף בקידושי כסף מקשינן הוייה ליציא' ופסלינן מחובר היכי הוה ס\"ד למילף מאמה העבריה דאיכא למידחי מה לאמה העבריה שכן נקנית במחובר מקרא דישיב דמרבינן כל מילי תאמר באשה שאינ' נקנית עכת\"ד נר\"ו ולדידי הא ל\"ק כלל די\"ל שאף החולקים על הר\"ן אזלי ומודו דאי הוה ילפינן כסף גבי קידושין מאמה העבריה דלא הוה עבדינן הקשא דויצאה והיתה לענין כסף לפסול מחובר דכיון דילי' לה מאמה העבריה יהבינן לה כל דין אמה העבריה בענין כסף והקשא דויצאה והיתה היינו דוקא לענין שטר וכדברי הר\"ן ז\"ל וא\"נ י\"ל דכי פרכינן הכי מצינן מימר הקדש יוכיח דאע\"ג שאינו נפדה במחובר לקרקע נפדה הוא בכסף ודוק.
תו ק\"ל למו\"ה הנז' לשיטת החולקי' על הר\"ן ומשמע להו דגבי קדושי כסף נמי מקשי' הוייה ליציאה ופסלינן מחובר א\"כ לר\"י הגלילי דאית ליה דאין כותבין הגט לא על דבר שיש בו רוח חיים ולא על האוכלי' מדכתיב וכתב לה ספר כריתות מה ספר שאין בו רוח חיים ולא אוכל כדאיתא בפ' המביא תניין דכ\"א ע\"ב ה\"נ ודאי גבי קדושין ממעטינן להו מהקשא דהוייה ליציאה וזה לא שמענו בשום מקום דלר\"י הגלילי אין קדושין במידי דאית ביה רוח חיים ואוכלין, ועוד דבפ' הא\"מ דב\"ן ע\"א עלה דתנן המקדש בחלקו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אינה מקודשת קאמר תלמוד' נימא מתני' דלא כר\"י הגלילי כו' יע\"ש, ואם איתא דלר\"י הגלילי אין קדושין במידי דאוכלין פשיטא ודאי דמתניתין דלא כוותיה את\"ד נר\"ו.
איברא דלע\"ד הא לא מכרע' כולי האי דאיכא למימר דתלמוד' ה\"ק נימא תנא דמתני' לית ליה כר\"י הגלילי לענין זה דמאי דמשמ' ממתני' דמהני קדושין באוכלין פשיטא ודאי דלית ליה כר\"י הגלילי בהא נמי נימא דלית ליה כוותיה, ומשני דבהא מצי סבר כוותיה מ\"מ מדלא אשכחן לר\"י הגלילי בעלמא דס\"ל הכי הא ודאי מכרעא דלדידיה נמי מהני קדושין באוכלין ועוד דקרא כתיב תנה את אשתי את מיכל אשר ארסתי לי במאה ערלות פלשתים וכיון דלר\"י הגלילי עכ\"ל דלא מקשי' הוייה ליציאה לענין קדושי כסף ה\"נ אית לן למימ' לרבנן דאפושי בפלוגתא לא מפשינן את\"ד מו\"ה נר\"ו.
ולע\"ד איכא למימר לשיטת החולקים הנז' דלר\"י הגלילי ודאי דאין סברא להקיש הויי' ליציאה ולמעט אוכלין דכיון דאוכלין מטלטלי' נינהו ודמו לכסף אית לן למימר דבכלל כסף נינהו וכיון דגלי רחמנ' גבי קדושין דמהני ביה כסף כל מידי דדמו לכסף מרבינן מסברא דעיקר טעמא משום הנאה הא אית לה הנאה מה שא\"כ במחובר לקרקע כיון דלא דמי לכסף דהוי מידי דמטלטל ואית לן הקשא דהוייה ליציאה אית לן למעוטי וכה\"ג אשכחן לקמן דקממעט רב יוסף מידי דלא קייץ משום דלא דמו לכסף דשוה כסף דומייא דכסף בעי' ואף ע\"ג דלא קי\"ל כרב יוסף הכא דאית לן הקשא ממעטינן ליה משום הקשא ודוק.
ואולם בראיה זו שהביא הר\"ן ז\"ל מהתו' דמכלתין ועליה בנה דייק לדחו' סברת החולקי' הנה הרשב\"א ז\"ל נידחית קרי לה דאפש' דמשום סיפ' דמכרן וקידש בדמיהם נקט לה בעיר הנדחת ובאשרה יע\"ש, ולדידי ק\"ל לדעת הר\"ן ז\"ל דעשה ממנה עיקר לדחות סברת החולקים אמאי לא פריך מינה תלמודא לקמן לר\"י דאמר דש\"כ דומייא דכסף בעינן ומה כסף מידי דקייץ אף כל מידי דקייץ דהשתא לדידיה ודאי ה\"נ ממעטינן מחובר לקרקע דלא דמי לכסף דהוי מידי דמטלטל ולא מרבינן לדידיה אלא מטלטלין דומייא דכסף וא\"כ תקשי ליה הך ברייתא דאייתי הר\"ן ז\"ל דמינה משמע דמחובר לקרקע מהני בקדושי כסף דהיא היא עיקר ראיית הר\"ן ז\"ל, ועיין להרב מוהריט\"א נר\"ו בקונט' גט מקושר מה שתמה על ראיה זו שהביא הרשב\"א מהתוספתא הלזו יע\"ש, זאת תורת העול'ה דדע' הרשב\"א והר\"ן ז\"ל דהאשה מתקדשת במחובר לקרקע מדין כסף ולא מדין שטר דבשטר אזלי ומודו דאינה מקודשת כדמוכח ההיא דפ\"ק דגיטין ד\"ט כהא דר\"ל דלקמן דפסיל בשנכתב שלא לשמה משום דמקשינן הוייה ליציאה לענין קדושי שטר ודברי הרשב\"א בתשו' סי' ת\"ר כבר תמה עליהם מוהריב\"ל בח\"ב סי' ל\"ג ומוהרימ\"ט ז\"ל בנימוקיו על הרי\"ף בסוגיין ועיין בספר בני חיי בחי' לגיטין ד\"י ואין בדבריו כדי שביעה.
ולענין תלוש ולבסו' חברו וביטלו אי דינו כתלוש או כמחובר ונ\"מ לענין שטר אירוסין דפסול במחובר לכ\"ע אם כתבו על תלוש כזה אי מהני או לאו הנה הרשב\"א בחי' לגיטין פ' המביא תניין דכ\"א עלה דתנן אין כותבין במחובר מסכים הולך דדינו כמחובר ועיקר יסודו מדתנן התם ר\"י פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש דנקט חתימתו אע\"ג דממילא משמע ודאי כיון דכתיבתו מיהא צריך שיהיה בתלוש לאשמועינן האי דינא דאם אחר שכתבו בתלוש וחיברו וביטלו דלא מהני עד שתהא כתיבתו בתלוש וכן נוטי' פשט דברי הירוש' שהביא הרב שם יע\"ש, אמנם בתשו' סימן אלף רל\"ג נסתפק בדעת השואל אי ס\"ל דדינו כתלוש או כמחובר וצידד שני צדדין בדבריו והוא ז\"ל לא גילה דעתו בדבר זה יעו\"ש, ויש בו מן התימא למה לא דחה הצד הראשון אשר רצה לצדד בדברי השואל דס\"ל דדינו כתלוש עפ\"י שיטתו שהסכים במס' גיטין דדינו כמחובר ועיין עוד בתשו' שהביא מרן ב\"י בה' נדרים סס\"י רכ\"א שכתב וז\"ל ועו' דאפשר דתלוש וחיברו וביטלו לענין הקדש כתלוש דמי משמע דלשאר דברים מפשט פשיטא ליה דדינו כמחובר יעויין שם.
עוד כתב באותה תשו' וז\"ל גם מה שאמר' דבאשרה ופירותיה דקתני בברייתא דאינה מקו' מיירי באשרה שנטעה מתחי' לכך ומשמע לי מתוך דבריך שאתה סבור לומר שגם זו כתלוש וטעמא דאינה מקודשת משום ע\"ז הא בעלמא מקודשת גם זה אינו שלא מצינו בשום מקום תלוש ונטעו שיהא דינו כתלוש לשום דבר דתלוש וחברו אמרו תלוש ונטעו לא אמרו עכ\"ל ודבריו תמוהים שהרי בפ' כל הצלמים דמ\"ה ע\"ב מוקי תלמוד' פלוגתייהו דר\"י ורבנן באילן שנטעו ולבסוף עבדו ולפי שיטת רש\"י ז\"ל שם קמפלגי באילן שנטעו גרעין ואפ\"ה לר\"י הגלילי דינו כתלוש ולרבנן בנטעו אילן מיהא דינו כתלוש, ולפי שיטת התוס' בנטעו אילן הוא דפליגי אבל בנטעו גרעין כ\"ע מודו דדינו כמחובר לר\"י הגלילי מיהא שמעינן דכל שנטעו אילן דינו כתלוש והשתא בין לשיטת רש\"י בין לשי' התוס' ז\"ל דברי השואל נכונין דלשיטת רש\"י ז\"ל מצי אתי ברייתא ככ\"ע וכגון שנטע אשירה זו אחר שנעשה אילן דבהא כ\"ע מודו דדינו כתלוש ואי לאו משום איסור ע\"ז מקודשת ואי לשיטת התוס' אכתי מצינן מימר דהך בריית' אתייא כר\"י הגלילי דס\"ל שכל שנטעו אילן דינו כתלוש.
איברא דדברי השואל שכתב דמיירי באשי' שנטעה מתחיל' לכך משמ' דאם נטעו ואח\"ך עבדו אינ' נאס' והיינו כרבנן דר\"י הגלילי דס\"ל דאילן שנטעו ולבסו' עבדו אינו נאסר דהו\"ל מחובר לשיט' רש\"י בנטעו גרעין ולשי' התוס' בנטעו אילן ולפ\"ז ק\"ט דאיך כתב דאי לאו טעמא דע\"ז היתה מקודש' דהא לרבנן דר\"י הגלילי אי לאו שנטעו מתחילה לכך לא היה נאסר משום דלדידהו הו\"ל מחובר ואיך כתב דמקודשת משום דהו\"ל תלוש ואפשר דלהכי קאמר דאיירי באשירה שנטעה מתחילה לכך דאי בנטעה כשהוא אילן ולבסו' עבדו דאתי כר\"י הגלילי לשיטת התוס' וא\"נ אפי' כרבנן לשיטת רש\"י הוייא מקו' בעיקרו של אילן כשידעה האשה שהוא אילן של ע\"ז שהרי כתב רש\"י באותה סוגייא דאף לר\"י הגלילי דאסר בנטעו ולבסו' עבדו מודה הוא דעיקרו מיהא שרי כדאמר שמואל לקמן עלה דמתני' דג' אשירות וה\"ן ודאי לרבנן דמודו לר\"י הגלילי כשנטעו כשהוא אילן ואח\"כ עבדו לשיטת רש\"י, ועיין בדברי רש\"י פ' נגמר הדין דמ\"ז ע\"ב ד\"ה בקבר בנין שכתב דכוותיה בע\"ז בית שבנאו מתחילה לע\"ז אסור דתלוש ולבסו' חברו הוי תלוש בענין ע\"ז עכ\"ל והן דברים תמו' דבית שבנאו מתחילה לע\"ז לאו משום דתלוש שחברו דינו כתלוש הוא שהרי עלה דאמר רב בפ' כל הצלמים דמ\"ז ע\"ב דהמשתחוה לבית אסרה פריך תלמודא לימא תלוש שחברו דינו כתלוש והא בנאו מתחילה לע\"ז תנן ומשני כו' יע\"ש וצ\"ע ועיין בדברי התוס' בפ\"ק דגיטין ד\"ד ע\"א ד\"ה עד שתהא כו' דנראה מדבריהם דאף כשחברו וביטלו דינו כתלוש כל שלא השריש.
ועיין בהריטב\"א בחי' לגיטין בפ' המביא תניין עלה דמתני' דאין כותבין במחובר כתב וז\"ל ולענין תלוש שחברו וביטלו י\"א דפסול מדאמ' ר\"י עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש ורבינו נר\"ו אמר דאין מכאן ראיה דאצטריך דאי אמר כתיבתו הו\"א דלא בעינן חתימה לשמה ובפ\"ק מוקמינן מתני' דבעינן כתיבה וחתימה לשמה כר\"י דלא אשכח תנא דאית ליה הכי בהדיא ועוד דאפשר שיהא כתיבתו בתלוש כגון שכתב הגט על עץ לח ונטעו ואחר ג' ימים שנקלטו הנטיעות דהוי מחובר גמור אפשר שיחתום בו עדים משו\"ה אצטריך עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש הילכך אפשר בתלוש ולבסו' חברו וביטלו דלא חשיב כמחובר דהא לענין ע\"ז והכשר זרעים הוי כתלוש כדאי' בפ\"ק דחולין תדע דלר\"י אין ראיה דבירוש' דבעי כתבו בתלוש וחברו מהו אמאי לא פשיט זה מר\"י מיהו אפשר דגמרין פשיטא להו דהוי כע\"ז וזרעים עכ\"ל והר' בני יעקב בדקכ\"ה ע\"ד הרבה להשיב ע\"ד הריטב\"א ז\"ל הללו במה שהכריח דבריו מדברי הירוש' דאדרבא משם ראיה הפך דבריו דנראה דפשיטא להו דדינו כמחובר שהרי לשון הירוש' שהביאו הרשב\"א והר' העיטור הוא זה בעי ר\"ש בר אבא כתבו בתלוש חברו חתמו תלשו ונתנו לה מה אמרין ביה רבנן בעי ר\"א בר בון כתבו וחתמו בתלוש חברו ותלשו ונתנו לה מה אמר ר\"י כו' ומדקבעי היכא דכתבו בתלוש ואחר שחברו חתמו לרבנן וכן היכא שכתבו וחתמו בתלוש לאחר שחברו נתנו לר\"י משמע דמפשט פשיט' ליה שאם כתבו לרבנן וחתמו לר\"י בתלוש אחר שחברו דפסול משום מחובר וזה הפך דברי הריטב\"א יע\"ש שהארי'.
ולקע\"ד הדבר ברור דהריטב\"א ז\"ל משמע ליה דה\"ה דהוה מצי למבעי נמי היכא שחברו וביטלו וכתב בו את הגט אלא דנקטיה בכה\"ג משום דאף בכה\"ג נמי קמבעיא ליה כמ\"ש הרב פר\"ח בקונטרי' מים חיים בחי' לגיטין דכ\"ה וע\"ש במ\"ש וז\"ל אבל סברת הרשב\"א להכשיר כשכתבו וחתמו בתלוש ואח\"ך חברו ותלשו ונתנו לה אינה מחוורת דאיכא למימר כמ\"ש התוס' ד\"ד דמשכחת לה שכתבו על אילן תלוש ואח\"ך נטעו והשריש ובהכי נדחו כל דברי הרשב\"א עכ\"ל ודברים אלו משוללי הבנה דאיך ע\"פ דברי התוס' נידחה קרי לה ס' הרשב\"א הלזו ואדרבא מדברי התוס' יש ראיה לדבריו דמשמע להו דכל שלא השריש אפי' ביטלו דינו כתלוש וכ\"ש כשכתבו בתלוש ואח\"ך חברו ותלשו ונתנו דפשיטא דכשר ולע\"ד ט\"ס יש בדברי הפ\"ח ז\"ל ובמקום להכשיר שכתב צ\"ל לפסול ושיעור לשונו הוא זה דסברת הרשב\"א שכתב לפסול הגט בשכתבו וחתמו בתלוש ואח\"ך חברו דסבירא ליה להרשב\"א ז\"ל דתלוש ואחר כך חברו דינו כמחובר אינה מחוורת דאיכא למימר כדברי התוס' דמתני' בשחברו והשריש והן הן דברי הריטב\"א ז\"ל שכתבנו ועדיין צ\"י, ועיין בדברי הטור א\"ה סי' קכ\"ד שכתב ע\"ש הרמ\"ה דאפי' בלא ביטלו כל שחברו דינו כמחובר וע\"ש בדברי הפ\"ח דנ\"ט לדבריו והנראה שהרמ\"ה ז\"ל דעתו לפסוק כר\"י דפ' נגמר הדין דמ\"ו דס\"ל דמחוסר תלישה לבד חשיב מחוסר מעשה ורבינו בפט\"ו מה' סנהדרין פסק כרבנן דדוקא מחובר גמור הוא דאסור ויש בדברי מרן כ\"מ מקום גמגום במה שדקדק דדעת רבינו לפסוק כן ממה שפסק בהל' י\"ו ודברי רבינו ברור מללו שם בהל' ז' שכתב משקעין את הקורה וכמו שגמגם עליו הפ\"ח בחי' על רבינו ויש ליישב שרצה לדקדק דדעתו ז\"ל דאפי' כשבטלו חשיב כתלוש ולא אסר אלא דומיא דאילן שהוא מחובר גמור שהשריש ודוק.
ודע שדעת רבינו דתלוש שחברו וביטלו דינו כתלוש לענין ע\"ז בפ\"ח מהל' ע\"ז ה\"ד וכן לענין שחיטה דבעינן דבר תלוש כתב בפ\"א מהל' שחיטה די\"ט שאם חברו וביטלו בדיעבד אם שחט שחיטתו כשרה וכ\"כ לענין הכשר זרעים בפי\"ב מה' טומאת אוכלין ד\"ג אבל לענין מעילה בפ\"ה מה' מעילה ד\"ה כתב דדינו כמחובר וע\"ש בדברי מרן כ\"מ שכתב דלענין ע\"ז דוקא הוא דקי\"ל דדינו כתלוש משום חומרת ע\"ז וכ\"נ מדברי הרשב\"א ז\"ל בתשו' סי' אלף רל\"ג ומדברי הרדב\"ז בתשו' הנז' וקשה שהרי לענין שחיטה נמי פסק כן ואפילו שהוא להקל ועיין בס' צרור החיים שם ע\"ש ובעיקר דברי רבינו הללו תמה הלח\"מ בפ\"ו מה' ערכין הל' ל' שדבריו סותרים למה שפסק שם דהמשכיר בית לחברו והקדישו ה\"ז קדש ופקעה שכירות ואם דר בו השוכר מעל הרי דגבי בית נמי פסק דאית בה מעילה הפך מה שכתב כאן בהלכות מעילה גם הרב ברכת הזבח בסוף פרק רביעי מערכין דף כ\"א עמד ע\"ז ועיין במה שתירץ חתנו ז\"ל בס' צאן קדשים שם ובס' חזון נחום ואין בדבריהם כדי שביעה ועיין להרדב\"ז בתשו' החדשות ח\"ב סי' קי\"ט שעמד בזה ויישב דבריו באומרו דבה' ערכין דמיירי בבית העשויה להשכיר כשעשאה הקדש חייל ההקדש על דמי השכירות ולהכי מעל כשדר בו יע\"ש וק' טובא דא\"כ כי מעלי דמי השכירו' להקדש אמאי מעל וקפריך תלמודא דהיכי מעלי שכר להקדש והא מכי מעל ביה נפק שכר לחולין.
ומורי הרב הי\"ו יישב דברי רבינו ע\"פ חילוק זה שחילק הרדב\"ז ז\"ל דשאני ההיא דהלכות ערכין דמיירי בשעשויה הבית להשכיר ואולם אין הטעם כמו שכתב הוא ז\"ל אלא דכיון דעשויה להשכיר הדר בו בשכירות ודאי מעל דהא קי\"ל שכירות ליומיה ממכר וכיון שכן נמצא שהשוכר הפקיע הבית מרשות הקדש והניחה ברשותו ע\"י שכירותו וחזקתו דכל דאיכא שינוי מרשות לרשות אפי' במחובר כי האי ודאי מעל דכי ילפי' מתרומה מג\"ש דחטא חטא למעוטי מחובר כדאיתא בר\"פ הנהנה אינו אלא לענין נהנה מהקדש בלי הוצאה מרשות לרשות דומיא דתרומה אבל הוצאה מרשות לרשות מע\"ז ילפינן לה דכתיב וימעלו בני ישראל מעל בה' כמ\"ש התוס' שם ואפילו בלי שום הנאה דומיא דע\"ז וכיון שכן אפילו מחובר כי האי נמי שהוציא מרשות לרשות כה\"ג שעשויה בית להשכיר והשכירה מהקדש ודר בו בשכירות הרי הוציאה מרשות הקדש ומעל וכי הוה בעי תלמודא לסייועי לרב מהא דתנייא הדר בבית של הקדש מעל ומוקי לה ר\"ל בשהקדישו ואח\"ך בנאו היינו בסתם בית שאינה עשויה להשכיר דסתמא קתני ואפ\"ה הוה בעי לסייועי ליה לרב דכי היכי דלענין ע\"ז תלוש וחברו חשיב ליה כתלוש ואסרו ה\"נ לענין מעילה חשיב כתלוש דכל שנהנה בו מעל דאע\"ג דגבי תרומה לא אשכחן דתלוש שחברו שיהא דינו כתלוש מ\"מ ילפינן הכי מע\"ז ודחי ר\"ל דכיון דגבי תרומה דמיניה ילפי' דהנהנה מהקדש מעל לא אשכחן תלוש שחברו שיהא דינו כתלוש ה\"נ לענין מעיל' וה\"נ לענין הנאה דילפינן לה מתרומה משא\"כ לענין הוצאה מרשות לרשות דילפינן לה מע\"ז דכי היכי דלענין ע\"ז חשיב כתלוש ה\"נ לענין הקדש את\"ד נר\"ו.
ולדידי איכא למשדי נרגא בתי' זה דאף כי נימא דע\"י השכירות מוציא הבית מרשות הקדש אכתי צריך לדעת למה מעל אחר שהוא נותן הדמים של שכירו' ואשכחן בפ\"ד דשקלי' מ\"ז ופסקה ר' בפ\"ה מה' ערכין ד\"ז דהמקדיש נכסיו והיו בהם בהמה ראויה למזבח זכרים ימכרו לצורכי עולות ונקבות ימכרו לצורכי שלמים וכן המקדיש נכסיו והיו בהם יינות שמנים וסלתות ימכרו לצורכי אותו המין הרי דהקדש ב\"ה יכולים למוכרו ולהוצי' מרשות הקדש מפני הדמים שנכנסים תחת הדבר היוצא לחולין וה\"נ כיון שנותן דמי שכירות הבית למה ימעול ודוחק לומר דהכא מיירי כשנותן דמי השכירות לבסוף דוקא ולהכי מעל כיון שבשעה שהוציא הבית מרשות הקדש עדיין לא נתן הדמים כדי שיחול בהם ההקדש אבל אם נתן הדמים תחילה אפשר דלא מעל וכי פריך תלמודא דאחר דמעל היכי מעל' שכר להקדש ה\"ט דלא משני דמיירי בשמעל' שכר תחי' דל' מעל' שכר להקדש משמע שנותן השכר לבסוף כדין שכירות שאינה משתלמת אלא לבסוף, ודוק ועיין במ\"ש הרע\"ב ז\"ל בפ\"ד מה' שקלים מ\"ה ובס' מוצל מאש דת סי' מ\"ד יישב דברי רבינו ז\"ל הללו דמ\"ש ואם דר בו השוכר מעל לאו דוקא מעל אלא איסורא קאמר כמ\"ש הרשב\"א בתשו' הביאה מרן בה' נדרים סי' רכ\"א דאע\"ג דאין מעילה במחובר איסורא מיהא איכא יע\"ש ולא ידעתי מה יענה לסוגיא דס\"פ האומר משקלי דפריך כיון דמעל ביה נפק שכר לחולין דמוכח מינה דמעילה ממש קאמר ועיין בס' בני דוד בה' מעילה.
באופן עלה בידינו דדבר זה דתלוש ולבסוף חברו לענין גט וה\"ה לקדושין ג' מחלוקות בדבר דלדעת הרשב\"א כל שחברו וביטלו דינו כמחובר גמור דמדמי ליה לאיסור ע\"ז ולדעת התוס' אפי' ביטלו דינו כתלוש כל שלא השריש בקרקע ולהריטב\"א ז\"ל ספוקי מספ\"ל ולדעת הרמ\"ה שהביא הטור בא\"ה סימן קכ\"ד אפי' אם לא ביטלו דינו כמחובר ולענין שחיטה לכ\"ע דינו כתלוש לענין אם שחט דיעבד ובשלא ביטלו אבל בשביטלו דעת הרא\"ש ז\"ל דדינו כמחובר כמ\"ש מרן כ\"מ בה' שחיטה, ולענין הכשר זרעים לכ\"ע דינו כתלו' ואפי' בטלו ולענין הקדש דעת רבינו דדינו כתלוש והרשב\"א ז\"ל ספוקי מספ\"ל וכמו שנראה מתשובה שהביא מרן ב\"י בה' נדרים ססי' רכ\"א, ועיין להתוס' ז\"ל בערובין דל\"א ע\"ב ד\"ה ונתן הכסף דמפשט פשיטא להו גבי חילול הקדש דתלוש שחברו דינו כתלוש וע\"פ דבריה' יש לפשוט ג\"כ לענין פדיון הבן דאין פודין במחובר, ועיין להר\"ב פו\"ד בי\"ד סי' ו' ועיין להש\"ך בח\"מ סי' צ\"ה דמפשט פשיטא ליה לכ\"ע דגבי ממונא בית דינו כמחובר יע\"ש, ולכאורה עלה על דעתי להביא ראיה דתלו' שחברו ובטלו לענין הקדש דינו כתלוש מאותה שאמרו בפרק כל שעה דכ\"ו אמר רבא מנא אמינא ליה דתניא לולין היו פותחין לבית קדש הקדשים שבהם היו משלשלים האומנים כדי שלא יזונו עיניהם כו' ותסברא והא אמר ר\"ש בן פזי קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה יע\"ש, ואם איתא דתלוש שחברו וביטלו דינו כמחובר אמאי לא דחי לה מהאי טעמא והא אין מעילה במחובר אלא משמע דכיון דמתחילה היה תלוש דינו כתלוש לענין מעילה ומשו' הכי הוצרך לדחות מטעמא דמראה אין בה משום מעילה ושוב ראיתי דאין זו ראיה דשאני מקדש דכל דבר שהיו צריכין לו היו מקדישין אותו ואח\"ך היו בונין אותו כמ\"ש רבינו בפ\"ח מה' מעילה ה\"ד לכך יש לו דין תלוש כיון שההקדש חל עליו בעודו תלוש כדדחי ר\"ל בספ\"ה דמעילה דלא נסייעיה לרב מאותה ברייתא דהדר בבית של הקדש מעל דמיירי בשהקדישו והדר בנאו כמ\"ש רבינו בפרק ה' מהלכות מעילה ותו לא מידי." + ], + [], + [], + [ + "שורש ספקא דאורייתא לחומרא אי הוי דאורייתא או דרבנן היו \n עומדים בר\"ה כו' או שהיו ס' קרוב לו ס' קרוב לה ה\"ז ס' מקודשת כו'. ע\"כ. הנה בענין ספקא דאורייתא לחומרא אם הוא דאורייתא או דרבנן הפליגו הראשונים ז\"ל כמו שכתבתי בשורש קדושי ספק פ\"ג מה' אלו ה\"ג והרב פר\"ח בי\"ד סי' ק\"י הביא ראיה לשיטת רבינו ודעימיה דס\"ל דהוי דרבנן מההיא דפ\"ב דיומא דאפליגו ר\"י ור\"ל בחצי שיעור אם הוא דאורייתא או דרבנן ומייתי ההיא בריי' דקאמר כל חלב לרבות חצי שיעור ושני ר\"ל דקרא אינו אלא אסמ' בעלמא וראיה מדקתני נמי כוי ואי מדאורייתא אצטריך קרא לאתויי ספקא הרי דכוי שהוא ספק וחצי שיעור הוא מדרבנן ואף לר\"י דפליג אר\"ל תנא כוי משום שהוא בריה בפני עצמה הא לא\"ה לא הוה אסיר מדאורייתא יע\"ש.
ומורי הרב המו' מר יאוד' אשכנזי ז\"ל דחה ראיה זו משום דע\"כ לא מספקא לן אלא בספק שקול דליכא חזקה לאחד מן הצדדים אבל כל דאיכא חזקה המסייע סמכינן אחזקה וגבי כוי אית ליה חזקה דמעי אמו שאין איסור חלב בשליל כמ\"ש רבינו בפ\"ז מה' מ\"א וכבר התוס' ביבמות דקי\"ט ע\"א ד\"ה מחוורתא כו' ובפ\"ק דחולין די\"א ע\"ב לר\"מ כתבו דחזקת מעי אמו חשיבא חזקה ומש\"ה לא אמרינן סמוך מיעוטא דחולבות אעפ\"י שאינן יולדות אחזקה דבהמה שלא ילדה משום דאיכא נמי חזקה דולד שאינו קדוש בבכורה במעי אמו יע\"ש.
ולק\"ד יש לחלק דשאני גבי איסור חלב דאשכחן דאף במעי אמו אסור וכגון כשכלו לו חדשיו כמ\"ש רבינו ה\"נ ואף לשיטת החולקים שכתב גם ה\"ה ז\"ל אזלי ומודו דכל שהושיט ידו לתוך מעיו ותלש חלב מבן ט' חי דחייב לר\"י משא\"כ גבי איסור קדושת בכורה דכל שלא פטר את הרחם אע\"פ שכלו לו חדשיו אינו קדוש בבכורה ואין לומר דגבי חלב נוקים ליה אחזקה דקודם שכלו לו חדשיו דחזקה זו לא חשיבא חזקה משום דקודם שכלו חדשיו לא הותר חלבו אלא מטעמא דחשיבא כירך אמו ואינה אלא פרשא בעלמא ומה\"ט ניתרת בשחיטת אמו ואם נתנבלה האם היא נמי אסירא מה\"ט משא\"כ בשכלו לו חדשיו דחשיבא בפני עצמה ואינה נמשכת בתר אמו ומה שניתרת בשחיטת אמו היא מגזרת הכתוב כל בהמה תאכלו כל שבבהמה תאכלו כדאיתא בגמ' ומש\"ה חלבה אסיר ופנים חדשות באו לכאן לא כן גבי קדושת בכורה דאף כשכלו לו חדשיו ואינה נמשכת בתר אימה אינה קדושה עד שיפטור את הרחם דאז ודאי איכא לאוקמא אחזקה דמעי אמו דחזקת התר זה הותר מכללו בגופו של עובר ולא מצד אמו ויש לחזק חילוק זה מדברי התוס' דפ\"ק דחולין די\"א ע\"א ד\"ה אתייא מפרה אדומה וכמו שיראה המעיין שם.
ומ\"מ בעיקר דברי התוס' ז\"ל הללו דחזקת מעי אמו חשיבא חזקה יש לדון בהם מההיא דר\"פ בהמה המקשה דע\"ז ע\"ב עלה דמתני' דמבקרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים כו' דקאמר בגמ' טעמא משום דרוב בהמות יולדות דבר הקדוש בבכורה ומיעוט בהמות יולדות דבר שאינו קדוש כגון נדמה וכל היולדות יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות סמוך מיעוטא דנקבות למיעוטא דנדמה והו\"ל זכרים מיעוטא יע\"ש, והשתא לפי דברי התוס' ז\"ל למה הוצרך להכי דתיפוק ליה דאפי' הוו מחצה על מחצה אכתי סמכינן אחזקה דמעי אמו דלא קדשה ואוקמינן לה אחזקתה דמעי אמו ויש לישב דתלמודא הוצרך לזה לאוקמא סתם מתני' כר\"מ ואלו לר\"מ אפי' כי סמכינן אחזקה וחשיב חזקה ומחצה כרוב בהמות דיולדות דבר שאינו קדוש מ\"מ כיון דאיכא מיעוטא דיולדות דבר הקדוש חייש רבי מאיר למיעוטא כדאמרינן בפרק קמא דחולין ד\"ו דגזר ר\"מ ביין של כותי מהאי טעמ' וכן ביבמות דס\"א גבי קטן וקטנה לא חולצין כו' וסוגיין דהכא ושם דקי\"ט ע\"א ובר\"פ כל הצלמי' גזר כל המקומות אטו מקומו ובנידה בפרק בנות כותי' נידות מעריסתן משום מיעוטא דחזייא אמנם למאי דקא' השתא תלמו' אתיא נמי כר\"מ דהא ר\"מ מיעוטא דמיעוטא לא חייש כדאמרי' הכא בסוגייא דיבמות דקי\"ט ובע\"ז דף ל\"ד ותו לא מידי.
ודע דלכאורה עלה על דעתי להביא ראיה לשיטת האומרים דספקא דאורייתא לחומרא הוי דאורייתא מאותה שאמרו בפרק הקומץ רבה דל\"א ע\"א אמר ר\"ש שזורי פעם אחת נתערב לי טבל בחולין ובאתי ושאלתי את ר\"ט ואמר לי קח לך מן השוק ועשר עליו ואמרינן קסבר דאורייתא ברובא בטיל ורוב ע\"ה מעשרין הם וכתב רש\"י וז\"ל ונ\"ל שהטבל הזה טבל גמור היה וכיון שנתערב בחולין בטיל דאורייתא והו\"ל פטור דאורייתא ורבנן הוא דאחמור ביה ואמרו טבל אוס' במשהו והצריכו להפריש עליו תרומה ומיהו מיניה וביה לא דחולין מתוקנין נפטרו לגמרי ואפילו חיובא דרבנן ליכא ואמר לו צא ולקח מן השוק ועשר עליו לפי חשבון קסבר רוב ע\"ה מעשרין והו\"ל פטור מדאורייתא וחייב מדרבנן ע\"כ ואמרינן תו איכא דאמרי אמר ליה לך קח מן הגוי קסבר יש קנין כו' ולימא ליה קח לך מן השוק קסבר אין ע\"ה מעשרין וכתב רש\"י איכא דאמרי כו' קסבר אין רוב ע\"ה כו' ושמא זה שמכרו לא עשר והו\"ל מדאוריי' וטבל המעורב בה פטור דאורייתא עכ\"ל, והשתא אם איתא דספקא דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן מאי קאמר קסבר רוב ע\"ה מעשרין כו' ואפי' נימא דאין רוב ע\"ה מעשרין אלא ספק שקול אכתי לא מחייב אלא מדרבנן אלא ודאי דכל דהוי ספק שקול אזלינן לחומרא מדאוריי' אלא דלזה יש לדחות דהכא איכא חזקה דמעיקרא שלא היה מעושר וכל דאיכא חזקה לכ\"ע סמכי' אחזקה ומדאו' אסיר ולשיטת האומרים דספקא דאורייתא לחומרא הוי מדרבנן לכאורה יש להביא ראיה מאותה שאמרו בפסחים פ' האשה גבי שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון דדוקא גבי מלך התירו משום שלום מלכות אבל לשאר בני אדם אסו' לאכול משניהם משום דאין ברירה בדאורייתא יע\"ש והנה הא דקי\"ל דאין ברירה בדאורייתא כתב הר\"ן בפרק כל הגט דתקס\"ו ע\"א דאינו אלא משום דקי\"ל ספקא דאורייתא לחומרא יע\"ש והשתא לשיטת האומרים דהא דקי\"ל ספק' דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן ניחא דהתירו למלך משו' שלום מלכות דהם אמרו והם אמרו אבל אי הא דקי\"ל דספקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא איך התירו משום שלום מלכות.
וראיתי להרב תי\"ט בפרק האשה מ\"ב דספוקי מספ\"ל בהאי מילתא דקי\"ל דבדאוריי' אין ברירה אם הוא מדאורייתא או מדרבנן ובתחילה צדד לומר דהוא מדרבנן מדהתירו למלך משום שלום מלכות ושוב כתב שיותר נ\"ל דהוי מדאורייתא ואפי\"ה התירו למלך משום שלום מלכות כדאמרינן בעלמא כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש כו' ה\"נ כל שיהיה ספק לאדם בפסחו נתלה בדעת החכמים והחכמים קבעו לראשון ודוקא למלך קבעו חכמים ראשון אבל לכל אדם לא רצו לתלות בדעתם לפי שאין בו צורך כמו גבי קדושין דשכיח הדבר ויש הכרח גדול בזה לתקן הרבה עיקרי דינים אבל גבי ק\"פ דלא שכיח לא רצו חכמים שיסמכו על דעתם אלא דוקא גבי מלך משום שלום מלכות עכ\"ל והנה מה שנסתפק הרב אי הוי דאוריי' או דרבנן אין כאן מקום להסתפק דהדבר מבואר דזה תלוי בפלוגתא דרבוותא דאפליגו בעלמא דספק דאורייתא לחומרא אי הוי דאורייתא או דרבנן ולמ\"ד דהוי מדרבנן ה\"נ גבי ברירה דמשום ספיקא הוא דתלינן לחומרא בדאו' כמ\"ש הר\"ן בפרק כל הגט הוי דרבנן ומ\"מ הראיה שהבאתי לשיטת האומרים דהוי מדרבנן מההיא דפ' האשה לפי מ\"ש התי\"ט שם יש מקום לדחותה כמובן אלא שבעיקר דברי התוספות י\"ט יש לדון במה שדימה נדון זה לההיא דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ודוק.
וכעת יש להביא ראיה קצת לשיטת הנז' דס\"ל דספק דאוריית' לחומרא הוי מדרבנן מההיא דמסכת נידה דע\"א ע\"א עלה דאפליגו תנאי בדם תבוסה דהני ס' יצא מחיים או לאחר מיתה ואלו בפרק האשה שם דס\"ב ע\"ב אמרו דדם תבוסה דרבנן וה\"נ אמרו בב\"ק דק\"א וצ\"ע ועיין בס' שער אפרים סימן ע\"ט ועיין למרן החבי\"ב בי\"ד סי' רכ\"ח הגהב\"י אות נ\"א ועיין להרפ\"ח בי\"ד סי' ס\"ב סק\"ז ד\"ה ולענין דינא בני דוד פ\"י מה' כלאים ועיין תשו' הראנ\"ח ח\"א סימן נ\"ב דפ\"ה ע\"ג, ודע שהרב מוהריט\"א נר\"ו בס' הלכות יום טוב דכ\"ב כתב דבמ\"ע ספקא דאורייתא לחומרא לכ\"ע הוי דאורייתא והוכיח כן מההיא דחטאת העוף וליתא ועיין למוהרימ\"ט חי\"ד סי' א' מה שתמה על זה לדברי מוהר\"ש חייון שכתב שאשם תלוי יוכיח דלקרבן בעינן חתיכה אחת משני חתיכו' משא\"כ בקרבן זיבה ויולדת ואיסורא מהכשר קרבן לא ילפינן ועיין בס' שער המלך בה' מקוואות בכללי הס\"ס ס\"ז שכתב גבי ספקא דרבנן לקולא במ\"ע אף דהוו תרתי דסתרן אזלינן לקולא משא\"כ בס' איסור וגם זה אינו נרא' לע\"ד ועיין למוהרימ\"ט חי\"ד סי' ב' שלא חילק בין ס' מצוה לספק איסור.
ואמנם לעיקר קושייתו יש לחלק דגבי מגילה כיון דע\"כ מחייב לקרות בי\"ד משום ה\"ט דאי לא מיעקר ודאי תקנתא דרבנן ומשו\"ה אמרי' דחייב לקרותה בא' מהם ואם אנו באים לקרותה בי\"ד או בט\"ו ע\"כ מחייבי' ליה בי\"ד דמאי חזית לקרות בט\"ו ולא בי\"ד הבא ראשון וכיון דע\"כ באים בזה אח\"ז כיון דקרא בי\"ד שוב לא יקרא בט\"ו מספק וגבי ארבע כוסות הוה אמרי' דוכוות' אי לאו מטעמא אחרינא נגעו בה שאפשר דלא נתקיימה כלל תקנת חכמים משא\"כ גבי אתרוג דס' מעשר עני וס' מעשר שני שניהם באים בבת א' ואם אנו באים לומר נפרוש מ\"ע ושוב לא יפרוש מ\"ב אמרינן מאי חזית דאזלת לקולא בהאי טפי מהאי ואם באנו לומר בהפך ה\"נ י\"ל מאי חזית כיון שהשני חיובים באים בבת אחת וכשבא לעשר עישור א' יהיה מה שיהיה ולהפטר מחברו אמרינן מאי חזית לעשר הך עישור ולא חבירו ולהכי מחייבינן ליה בשניהם משא\"כ בשאין כל החיוב בבת אחת ואי אפשר לבא אלא בזה אחר זה החיוב הבא ראשון מותר עליו לעשות כיון שאי אפשר למיזל לקולא בשניהם ואם בא למינקט חד ולמישבק חד אם בא להניח המוקדם אצל המאוחר אמרינן ליה מאי חזית ואדרבא אמרינן מצוה הבאה לידך קיים אותה ואין מעבירין על המצות והיינו טעמא דמגילה וגבי הסיבה שאני וכמ\"ש הרמ\"ל ודוק." + ] + ], + [ + [], + [ + "שורש מקדש בשור הנסקל אבל \n המקדש בפרש שור הנסקל ה\"ז מקו' אעפ\"י ששור הנסקל אסור בהנאה כו'. ע\"כ. והנה התוס' בזבחים ר\"פ כל הזבחים ד\"ה אפי' ובסנהדרין פרק הנשרפין דע\"ט ע\"ב ד\"ה בשור כתבו ע\"ש ר\"ת ז\"ל דשור הנסקל ורובע ונרבע אינן אסורין בהנאה לאחר שנגמר דינן אלא לאחר מיתה אבל קודם מיתה בעודן חיים מותרין בהנאה כגון לרכוב עליו ולחרוש בו עד שעת מיתה יע\"ש ועיין להתוס' בפ' הא\"מ דנ\"ז ע\"ב ד\"ה הרי רובע כו' ובב\"ק פרק שור שנגח דמ\"ה ע\"א ד\"ה מכור יע\"ש ובכריתות דכ\"ד ע\"א ד\"ה אם יע\"ש ולפ\"ז נראה שאם קדש את האשה בשור הנסקל לאחר שנגמר דינו ליהנות בו בשערות או לחרוש בו או לרכוב עליו מקו' מיהו לפי מ\"ש התוס' שם בזבחים שאע\"ג שמותר בהנאה אם מכרו לאותה הנאה אינו מכור שהלוקח אינו יכול לזכות בו טפי משאר אדם שכל שאין לו בעלים אין לו מכר יע\"ש לפ\"ז אם קדש בו את האשה נמי אינה מקו' שהרי לא זכתה בה האש' טפי משאר אדם וכשם שאינו מכור כך אינה מקו' מיהו נראה שאם אמר לה הרי את מקו' לי באותה הנאה שנתתי ליך דבר זה שתתהני בו מקו' וכמ\"ש הרדב\"ז בתשו' הביאה הרמ\"ל ברפ\"ו מהל' אישות גבי מקדש בדבר האסור בהנאה שאם אמר לה כן מקו' יע\"ש.
ודע שבפ' אין מעמידין דל\"ד אמרינן שהמקדש בפרש של שור הנסקל מקו' מפני שהפרש אינו חשוב ופירשא בעלמא הוא יע\"ש ולפי דברי ר\"ת ז\"ל צריך לומר דמיירי במקדש בו לאחר מיתת השור דאי מחיים מאי אירייא משום דלא הוי דבר חשוב שאפילו אם יהיה חשוב כיון שאינו נאסר מחיים הרי היא מקו' בו ולפי מ\"ש ע\"ש ר\"ת ז\"ל דכל שאין לו בעלים אין לו מכר שאין הלוקח זוכה בו טפי משאר אדם לפ\"ז אין צורך לומר דמיירי במקדש בו לאחר מיתה שאפילו מחיים נמי אינה מקודשת מיהו מדברי התוס' בפרק כיצד הרגל דכ\"ג ע\"ב ד\"ה ולא ישמרנו מבואר מדבריהם דלר\"ת כל שלא נסקל השור אף על פי שנגמר דינו עדיין של בעלים ראשונים הוא והנאתו שלו הוא ומה\"ט אם נגח והמית אחר שנגמר דינו מחייבי הבעלים כופר שלם יע\"ש ולפ\"ז ודאי דההיא דהמקדש בפרש של שור הנסקל שהוצרך לטעמא דפירשא בעלמא היא מיירי לאחר מיתה דאי מקודם מיתה פשיט' דמקו' כיון דמחיים לא נאסר.
ודע שלפי דבריהם הללו שכתבו בפרק כיצד הרגל דשור הנסקל לאחר שנגמר דינו עדיין של בעלים הוא עד לאחר מיתה יש לדקדק מאותה שאמרו בכריתות פרק המביא אשם דכ\"ד ע\"א שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו יע\"ש ולפי דברי ר\"ת למה זכה זה בו כיון שלא נסקל עדיין של בעלים הוא דמה\"ט מחייב בכופר שלם כשהרג לאחר גמר דין ויש ליישב קצת ע\"פ מ\"ש התוס' שם בכריתות למה שהוק' להם לפי' רבי' אפרים יע\"ש והיותר נכון שר\"ת ז\"ל מפרש לה בהוזמו עדיו אחר שנסקל ודוק ועיין לרש\"י בפרק החובל דצ\"א ע\"א ד\"ה ומשני שנראה דקאי בשיטת ר\"ת דכל שלא נסקל נפטר בהנאה ועיין שם בע\"ב גבי מ\"ש האומר שורי הרגת מאי קטעין ליה כו' יע\"ש.
והנה הרמ\"ל בה' מכירה פי\"ו הי\"ד עלה ונסתפק במוכר לחבירו דבר שאסור בהנאה וידע הלוקח שאסור בהנאה ואעפ\"כ נתחייב לתת לו המעות אי מחייבינן ליה ללוקח ליתן דכיון שידע ונתחייב הו\"ל כמתחייב לתת מתנה לחבירו וכפינן ליה או דילמא כיון שהמעות אסורות למוכר לא כפינן ליה והעלה הרב שם מתוך דברי הרב התרומות ז\"ל דלא כפינן ליה יע\"ש, ועיין במ\"ש התוס' בב\"ק פ' שור שנגח דמ\"ה ע\"א ד\"ה מכור וז\"ל וא\"ת וסיפא כשנגמר דינו דקתני אינו מכור מסתמא יודע שנגח ושנגמר דינו דומיא דרישא שיודע שהרג וא\"כ להוי מעות מתנה כמו במקדש אחותו וי\"ל שאין הכל בקיאין עכ\"ל והשתא אם איתא דס\"ל דכל שלא נתן הלוקח המעות לא מחייבינן ליה ליתן מאי ק\"ל דלהוי המעות מתנה דאה\"נ דכל שנתן המעות במתנה הם מיהו להכי תני שאם מכרו אינו מכור לומר שאם לא נתן הלוקח המעות לא כפינן ליה ליתן אלא ודאי משמע דכל שנתחייב ליתן כפינן ליה ליתן איברא שהדברים תמוהים דאיך הפה יכולה לדבר דכל שעדיין לא נתן המעו' למוכר שנחייב אותו ליתן דכיון שהוא אסור בהנאה לאו מידי יהיב ליה ונהי דכשכבר עבר ונתן אמרינן דמתנה קא יהיב ליה כדאמרינן במקדש את אחותו אבל כל שעדיין לא נתן מה מקום לו' דמחייב לו ליתן דאע\"ג דמעיקרא נתחייב ליתן הרי הוא חוזר בו וממאן ליתן ואדרבא על הרמ\"ל יש לתמוה לכאור' שהוצרך ללמו' דבר זה מדברי הרב התרומות שדבר זה לא נכנס בסוג ספק כלל.
ונראה דעיקר ספק הרב הוא בנתחייב בקנין לתת המעות לחבירו דשוב אינו יכול לחזור בו כמבואר בח\"מ סימן ס' וקא מספ\"ל דכיון שעדיין לא נתן המעות לא כפינן ליה ליתן דכיון דמתנה זו שנותן הלוקח למוכר בשביל הדברים האסורים בהנאה הוא שנותן ונמצא שהמוכר נהנה בהם שהוא מקבל מתנה מהלוקח בשבי' דבר האסור בהנאה ובשעה שהוא מקבל המתנה הו\"ל כנהנה באותן הדברים האסורים בהנאה ולכן לא כפינן ליה ליתן או\"ד לא חשיב כאלו באותה שעה החליפן דמיד שנתחייב הלוקח ליתן הו\"ל כאלו באו לידו וכפינן ליה אח\"כ ללוקח ליתן כיון שהרי נתחייב בקנין לתת מתנה לחבירו וע\"ז פשיט הרב מדברי הרב התרומות שאפי' לדעת רבינו דס\"ל דדמי איסורי הנאה מותרי' היינו היכ' שבאו לידו כבר אבל כל שלא באו אפי' כשנתחייב הלוקח ליתן דמי איסורי הנאה לא כפינן ליה ליתן דבשעה שנותן הו\"ל כאלו באותה שעה מחליפן ואסור ומשמע ליה להר' ז\"ל שהר\"ב התרומות מיירי בשנתחייב הלוקח ליתן בקנין או בהודאה דלא מצי לחזור בו אם לא מטעם דאסור המוכר בדמים אלו דאי ס\"ל להרב ז\"ל דהרב התרומות מיירי היכא דליכא קנין או בדרך הודאה לא פשיט מידי מדבריו ז\"ל דמש\"ה כת' הרב דלא כפינן ליה משום דמצי למימר מתנה הוא דיהיבנא לך וחזרתי בי וזה מבואר בכונת דברי הרב ז\"ל ובכן דברי התוס' שבפרק שור שנגח הם תמוהים אמאי לא תירצו דלהכי תני אם מכרו אינו מכור לומר דלא כפינן ללוקח ליתן לו את הדמים מפני שהמוכר אסור בהם ואפשר דמדקתני סתמא אינו מכור משמע להו אפי' בשכבר קבל המעות המוכר אינו מכור ומחזיר את הדמים, ומ\"מ זה דוחק דמי הגיד להם כן שאפי' בשקבל המעות קא' דאיכא למימר שאינו מכור דקתני היינו לענין שאם לא נתן המעו' לא יתן ואף כשנתן לא מתורת מכר זכה המוכר אלא מתורת מתנה ונראה דהתוס' לא ניחא להו לפרש כן שאינו מכור דקתני היינו לענין שאם לא נתן המעות הלוקח לא כפינן ליה משום דאכתי קשה לשיטת ר\"ת שכתב דשור הנסקל מותר בהנאה בעודו בחיים אין סברא לומר דלא כפינן ללוקח שיתן המעות למוכר שנתחייב ליתן שהרי המוכר מותר בדמים אלו וע\"כ לא כתב הר\"ב התרומות דלא כפינן ללוקח ליתן אלא בשלקח מהמוכר דבר שאסור בהנאת המוכר אבל במוכר שור הנסקל לאחר שנגמר דינו בעודו חי שלדעת ר\"ת מותר בהנאה כפינן ללוקח שיתן ועיין בתשו' הרשב\"א אלף קכ\"א.
ונראה דספיקו של הרמ\"ל תלוי במחלו' הפוסקי' במי שנשבע שלא למכור ועבר ומכר אי הוי המכר מכר ומרן הב\"י בח\"מ סימן ר\"ח כתב בשם המרדכי שאם עבר ומכר שאין מכירתו מכירה ומרן ז\"ל דחה דבריו שם והב\"ח והסמ\"ע והש\"ך כתבו דהמע\"ה יע\"ש ובכן ה\"נ כיון דאמור רבנן דלא לזבון איניש דבר האסור בהנאה כמ\"ש הריטב\"א בפ' הא\"מ דנ\"ח עלה דמתני' דמכרן וקדש בדמיהן וכו' דאיכא איסור למכור משום שנראה כמתהנה מאיסורי הנאה א\"כ אם עבר ומכר אין מכירתו מכירה אלא כפינן ליתן לו את הדמים ללוקח וכ\"ת אם איתא שאין מכירתו מכירה היאך קתני מתני' שאם עבר וקדש בדמיהן מקודשת כבר כתב הרמ\"ל שם דכיון שידע הלוקח שהוא מאיסורי הנאה ואפ\"ה נתן לו המעו' למתנה הוא שנתן לו וליכא למימר דאכתי משם אין ראיה דאפשר דהתם שאני דהוי מילתא דאמר רחמנא לא תעביד לדעת המרדכי אבל באיסורים דרבנן היכא דאשכחן דאמור רבנן בהדיא דאי עביד לא מהני אמור ואי לא לא דהא ליתא כמ\"ש הרב חזון נחום במס' תמורה דקנ\"א ע\"א יע\"ש.
ודע שכתב הטור בא\"הע ס\"ס כ\"ח ובמוכר איסורים דאורייתא ומקדש בדמיהן דמקודשת דוקא במכרו לגוי או לישראל ויודע הלוקח שהוא איסורי הנאה אבל אם אינו יודע לא חל המכר ונראה שאם הלוקח טוען שהוא לא היה יודע שאסור בהנאה המעות גזל ביד המוכר ואינה מקו' כ\"ן מדברי התוס' שבפ' שור שנגח ד\"וה דמ\"ה ע\"א ד\"ה מכור יע\"ש." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מקדש במלוה או בהנאת מלוה המקדש \n במלוה אפי' היתה בשטר אינה מקודשת כו'. ע\"כ. וכתב ה\"ה ז\"ל פ\"ק מימרא המקדש במלוה אינה מקודשת כו' ע\"כ וכתוב בחי' הריטב\"א ואיכא דק\"ל מ\"ש מקדש במלוה שאינה מקודשת מהאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום בכסף זה שאם לא חזרה בה בתוך ל' יום מקודשת ואע\"פ שנתאכלו המעות והא התם הנהו מעות עד ל' יום בתורת מלוה הם ברשותה ואף ע\"ג דליתנהו בשעת חלות הקדושין ואיכא למימר דשאני התם דכיון דלתורת קדושין יהבינהו ניהלה הרי הוא כאלו פירש שתתקדש לו בהם לאחר ל' בהנאה שהלוה אותם לה ונפטרת מהם דודאי להכי אקדמינהו ניהליה ויהבינהו לה לאנפיקינון שתהנה בהם ותתקדש בהנאתן אבל הכא דבתורת מלוה הגיעו לידה ושלה הם לגמרי והוא בא לקדשה בממון שלה אינה מקודשת עכ\"ל ודבריו ז\"ל סוגייא ערוכה היא לקמן בר\"פ האומר דנ\"ט ע\"א דאמרי' התם לא בא אחר וקדשה בתוך ל\"י מהו רב ושמואל דאמרי תרווייהו מקודשת אע\"פ שנתאכלו המעות מ\"ט הני זוזי לא למלוה דמו ולא לפקדון דמו לפקדון לא דמו פקדון ברשותא דמריה קמתאכלי והני ברשותה דידה קמתאכלי למלוה נמי לא דמו מלוה להוצאה ניתנה הני בתורת קדושין יהבינהו ניהלה ע\"כ, ועיין שם בחי' הריטב\"א והרשב\"א והר\"ן ועיין להתוס' בפרק האשה רבה דצ\"ג ע\"א ד\"ה קנויה וצ\"ע ולענין דינא אם היא מקודשת עיין למרן החבי\"ב בא\"ה סימן כ\"ח הגה\"ט אות ל\"ו יע\"ש ואפשר ליישב דברי הריטב\"א דכונתו להקשות למה לא הקשה הש\"ס עתה על אביי מההיא דשמואל ולימא כהתם ולזה תירץ דבלאו הכי ממלוה לחוד לההיא דשמואל לא ק\"ל להש\"ס אבל התם יהיב טעמא למה לא יהיו מעות הקדושין פקדון בידה עד ל' יום ודוק." + ], + [], + [ + "המקדש \n בהנאת מלוה ה\"ז מקודשת וכו' ואסור לעשות כן מפני שהיא כרבית כו'. ע\"כ. מימרא דאביי בפ\"ק דקדושין ד\"ו ע\"ב המקד' בהנאת מלוה מקודשת ופריך בגמ' האי הנאת מלוה היכי דמי אילימא דאזקפה לה ד' בה' האי רבית מעלייתא היא כו' כתוב בחידושי הריטב\"א פי' לישנא בעלמא קמקשה היכי קרי לה הערמת רבית אבל ודאי אפילו ברבית גמורה אם כבר פרעתו לו וחזר וקדשה בו מקודשת דמעות דרביתא שפרעם לוה למלוה קנאו לגמרי וממונו גמור הוא אלא שיש עליו חובה להחזירו וב\"ד מוציאין ממנו ואם מת אין בניו חייבים להחזיר אלא בדבר מסויים משום כבו' אביהם ולא עו' אלא שאפילו בחזרה לא מתקן לאויה כדמתקין לאו דגזל וכדפרישית בפרק אז\"ן פי' מרווח עכ\"ל ודבריו בפ' אז\"ן הם בדס\"ה ע\"א עלה דאמרינן התם האי מאן דמסיק זוזי דרביתא בחבריה כי מפקינן מיניה ה' מפקינן מיניה הובאו דבריו בש\"מ.
ועיין להרב מח\"א בה' מלוה ולוה סימן ב' דפ\"ה ע\"ב שעל דבריו הללו שכתב בשמעתין כתב עליו וז\"ל ודברים אלו קשים לע\"ד שאפילו אם נודה לדבריו במ\"ש דזוזי דרביתא אחר שבאו ליד המלוה קנאם ואם קדש בהם את האשה מקו' מ\"מ כשעדיין לא באו לידו אין סברא שיוכל לקדש בהם את האשה דכיון דרבית קצוצה יוצאה בדיינין לאו מידי קא יהיב לה וכ\"ן מדלא נקט אביי למילתיה במקדש בהנאת מלוה אפי' בכה\"ג דהוי רבית קצוצה עכ\"ל, ותמוהים דבריו לע\"ד דהיכן ראה הרב בדברי הריטב\"א דס\"ל שאפי' בשלא הגיעו ליד המלוה מעות של רבית שיכול לקדש בהם את האשה ודבריו ברור מללו דוקא כשפרעם ובאו ליד המלוה הוא דמצי לקדש בהם את האשה ומ\"ש בפי' השמועה דלישנא בעלמא הוא דמקשה דמשמע שהאשה מקו' אע\"ג דהכא מיירינן כשלא באו ליד המלוה כוונתו רצויה דלמאי דלא אקשי אכתי תלמו' ועו' היינו מלוה משמע דבעי להקשו' דאפי' כשיגיעו המעות ליד המלוה לא תהא מקו' משום דרבית מעלייתא הוא והדר פריך ועוד היינו מלוה כלומר דהכא בלא\"ה מיירינן בשלא הגיעו ליד המלוה והיינו מלוה וכו' וע\"ז כתב הריטב\"א דמאי דאקשי תחי' רבית מעלייתא הוא ואפי' בשהגיעו ליד המלוה לאו בענין שלא תהא מקו' אלא לישנא בעלמא קמקשה אמאי קרי ליה הערמת רבית ולא רבית מעלייתא אבל ודאי כשהגיעו המעות ליד המלוה היא מקו' בהם שהרי קנאם כן נרא' לי ברור בהבנת דברי הריטב\"א וההכרח הזה שהכריח הרב מדלא נקיט אביי למילתיה אפי' בכה\"ג דהוי רבית קצוצה ש\"מ דכל שלא באו ליד המלוה אינה מקו' בהם מפני שעדיין לא קנאם אינו מובן לע\"ד דאפי' אם נאמר שקנאם אכתי מלוה נינהו גבה והמקדש במלוה אינה מקו' והיכי מצי נקיט לה אביי למלתיה בכה\"ג אבל נר' שכונתו לומר אמאי לא אשמועינן לה אביי בקדשה בהנאת מחילת מעות של רבית אלא ש\"מ שעדיין לא קנאם כיון שלא באו לידו ועדיין אין זה הכרח לע\"ד דאביי לאו להכי אתא אלא לענין קדושין ומה לו השתא לאשמועינן מילתא דלא שייך בקדושין ומ\"מ האמת יורה דרכו בדעת הריטב\"א דודאי כל שלא הגיעו המעות ליד המלוה שלא קנאם המלוה כיון דעתידין להיות יוצאין בדיינין מהיכא תיתי שכל שלא באו לידו שיהיה קונה אותם וכ\"כ בהדייא בספ' בית שמואל בסי' כ\"ח ס\"ק י\"ו בדברי הריטב\"א ז\"ל ודוק.
איברא שמדברי הרשב\"א שכתב הוא ז\"ל בסוף דבריו נראה לע\"ד דאפי' לא באו לידו של מלוה קנאם שהרי הוא ז\"ל כתב דאם הלוה לחבירו ע\"מ שידור בביתו חינם או שישתמש במשכונה התנאי קיים והרי החצר קנוי למלוה לדור ואע\"פ שהתנה באיסו' והביא ראיה מההיא דאז\"ן דהוה מסיק זוזי דרביתא בחבריה ומכר לו החפץ בעדם דהמקח קיים והרי התם דהחצר והמשכונה לא יצאו מרשות הלוה ליד המלוה דהיכא דאיתיה ברשות הלוה איתיה ואפי\"ה בשביל התנאי שהתנ' עמו נתחייב הלוה ומיד נכנסו ברשו' המלו' ה\"נ בענין הדמי' שנתחייב ליתן הרי קנאם המלוה אלא דאיתנהו לגבי לוה כמלוה וכחוב בעלמא וכל שקדש בהנאת מחילת חוב זה תהיה מקודשת מיהו אף שמדברי הרשב\"א נוכל לדקדק כן מדברי הריטב\"א הללו דשמעתין לא משמע הכי וצריך להתיישב בזה ועיין למרן החביב בסי' כ\"ח הג\"הט אות נ\"ו יע\"ש.
עוד כתב הרב מח\"א שם שנ\"ל דזוזי דרביתא אפי' אחר שבאו ליד המלוה לא קנאם וצריך הוא להחזיר הדמים עצמן או אותו החפץ שלקח ברבית והביא ראיה מההיא דריש הגוזל בתרא דאמר רמי בר חמא זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דמי כו' ועמ\"ש התוס' שם יע\"ש ויש לדחות דהריטב\"א לא כ\"כ אלא למאי דקי\"ל כרבא דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי וטעמא דהיורשי' פטורים משום דדוקא גבי אביהן חייב מקרא דוחי אחיך אהדר ליה כי היכי דנחיה לדידיה קמזהר רחמנא ולא לבניו ומשמע ליה דטעמא ודאי לאו משום דגזרת הכתוב הוא אלא משום דרבית לא הוי כגזל דהא מדעתו של לוה באו לידו וכן מוכח לשון הריטב\"א שבפ' אז\"ן דמדפטרינהו רחמנא ליורשין שמעינן דרבית ממון גמור הוא והיינו ודאי כרבא דיליף הכי מקרא דוחי אחיך ודלא כרמי בר חמא ודברי התוס' דר\"פ הגוזל עצים לרמי בר חמא נינהו, גם מה שהקשה עוד לדברי הריטב\"א מההיא דר\"פ קמא דתמורה דלא קאמר איכא בינייהו דרבא ואביי לענין רבית אי קנינהו מלוה או לא אינה קושייא כלל דכיון דגלי קרא דהיורשים פטורים לא מצי למימר לרבא דלא קנינהו מלוה דא\"כ הוי כגזל והיורשים חייבים ומדפטרינהו רחמנא ליורשים ש\"מ שהמלוה קנאן דלאו כגזל דמו וממון גמור הוא באופן שאין מכל ראיותיו הכרח לדחות דברי הריטב\"א וכ\"ש שכבר מצינו לו חבר להרשב\"א כמ\"ש הוא ז\"ל שם וגם עיקר דברי הריטב\"א הם משם הרמב\"ן ומצינו שלושת הרועים בסברא זו ועיין להרב עצמות יוסף שכתב שרי\"ו חולק בסברא זו יע\"ש ועיין להרב מש\"ל בפ\"ד מהלכו' מלוה ולוה הל' ג' וד' כי שם הביא דברי הריטב\"א הללו ויישב ההיא דרמי ב\"ח כאשר כתבנו ועיין עוד שם שהבי' מחלו' בדבר שהרב החינוך ור\"יו ס\"ל דרבית וגזל כי הדדי נינהו וצריך להחזיר הכל בעין יע\"ש ועיין בפ\"ח דט\"ל כי שם כתב בפשיטות דהנותן חפץ ברבית צריך להחזיר החפץ עצמו ולא זכר ש'ר דברי הרשב\"א והריטב\"א דהכא וצ\"ע.
והנה התוס' בפ\"ק דקידושין ד\"ו ע\"ב ד\"ה דארווח לה זימנא כתבו וז\"ל פי' רש\"י שהייתה חייבת לו ונתן לה זמן כו' עיין בחי' הריטב\"א שכתב דלא חשיב רבית במה שמתנה עצמה מפני שבזה אדרבא קונה אדון לעצמו כלומר שהוא מתחייב עכשיו בשאר כסות ועונה ואין זה רבית שכל הנאה של מעות דרבית למלוה וכעין זה כתב הרשב\"א ז\"ל ועיין להרב לח\"מ בפ\"א מה' אישות בדין זה דהמקדש במלוה יע\"ש ועיין להרב מח\"א ה' מלוה ולוה סי' ט' הביא דברי הריטב\"א ושקיל וטרי בהו ע\"ש ובספר מוצל מאש שבס\"ס רב יוסף סי' ט\"ו הביא דברי הריטב\"א ז\"ל אלו וכתב וז\"ל הנה מכאן ראיה למ\"ש במקום אחר לענין אתנן דהצריכו חז\"ל משיכה לשיהיה לו דין אתנן דהכי הקשו בפ\"ב דע\"ז והא מחסרא משיכה ותרצו דקאי בחצרה וק' לן דכיון דמן התורה מעות קונות הוייא לה אתנן ומ\"ש ממ\"ש הרמב\"ם בספ\"ט מה' תרומות שאם מכר כהן פרתו לישראל ולקח הדמים אף על פי שלא משך הרי זה אסור להאכילה תרומה דמן התורה מעות קונות וניחא לי דהביאה לא מקרייא מעות לענין זה אעפ\"י שהיא יוצאה בדיינים דלא אמרינן מעות קונות אלא מעות בעין, ועתה נלע\"ד ראיה גדולה מדברי הריטב\"א ז\"ל הללו דלא מיקרי ממון מה שנקנית האשה וכל שכן דהביאה לא מקרייא ממון לקנות הטלה מדין מעו' קונות עכ\"ל, והדברים תמוהים עד מאד דמלבד דאין מדברי הריטב\"א הללו ראיה כלל דאין כונ' הריטב\"א לומ' דהביאה מקרייא מעות אלא כונתו לומר דאין זה רבית כיון דהוא ג\"כ מתחייב בשאר כסות ועונה ואין כל הנאה של המלוה ואדרבא מגרעות נתן בקניה זו דהוא קונה אדון לעצמו ואם היא נותנת לעצמו הוא ג\"כ מתחייב בעשרה דברים מה שא\"כ כשנותן לה טלה באתננה דהביאה קרויה ממון ולפי דעתו דהביאה אינה קרויה מעות יש לתמוה מה תרצו בגמ' לקושיית והא מחסרה משיכה בזונה נכרית דלא קנייא במשיכה יע\"ש, מוכח בהדייא דהביאה קרויה מעות ולהכי בזונה נכרית דלא קנייא במשיכ' אלא במעות קנייא היא לאותו טלה בביאה ולהכי אסיר ועיק' קושייתו מההיא דתרומה לא קשייא כלל עפ\"י מ\"ש התוס' ז\"ל שם ד\"ה והא מחסרא משיכה כו' שכתבו ולא דמייא לההי' דפ' הזהב נתנה לסיטון מעל שקניית הכסף מועיל דכיון דמעל מן התורה מי יפקיע המעילה ממעות הקדש עכ\"ל וביאור דבריהם עיין להרב לח\"מ בריש פרק ג' מהלכות מכירה יע\"ש.
עוד כתבו התוס' בקדושין בא\"ד וכ\"ש אם קדשה בהנאת מחילת מלוה ולזה הסכים הרא\"ש והריטב\"א ושאר הפוסקים אבל הר\"ן ז\"ל כתב דאפש' דכל שמחל המלוה עצמה אפי' אמר לה בההיא הנאה דעתה אזוזי ומש\"ה נקט לה בארווח לה זימנא דליכא אלא הנאה גרידא יע\"ש, וכעין זה כתבו התוס' בפ' הגוזל עצים דצ\"ט ע\"א ד\"ה אלא במאי מקדשה כו' וז\"ל ואומר ר\"י דסברא הוא כו' שאינה מקודשת במה שמוחל לו שכרו אפי' לא יהא אלא מלוה והוא מוחל לה אינה מקו' שאין דעתה להתקדש עד שיבואו הנזמים לידה, ולכאורה קשה בדברי הר\"ן והתוס' הללו דהא קי\"ל כרבא דהמקד' במלוה ופרוטה שהיא מקודשת משום דדעתה אפרוטה ולא אמלו' כמו שהביאה הר\"ן ז\"ל לזו סמוך ונראה בסוגיין וא\"כ ה\"נ דהנאת מחילת מלוה חשיבה כפרוטה למה לא תהא מקודשת ולמה אמרו שדעתה אמלוה, וי\"ל דשנייא היא היכא דיהיב בידה פרוטה מיהא בעין להיכא דמקדש לה בהנאת מחילת מלוה דלא יהיב לה מידי וברור ועיין מ\"ש בתוס' רי\"ד לקמן דמ\"ח גבי עשה לי שיריים ונזמים ובס' פרישה בא\"ה סי' כ\"ח יע\"ש, ומדברי התוס' שם בא\"ד הכריח הרב מח\"א בה' קנין מעות סי' ג' די\"ג ע\"א דלא אמרינן דהמקדש בהנאת מחילת מלוה דמקודשת אלא בשהגיע זמן המלוה ליפרע אבל קודם לכן אינה מקודשת יע\"ש, עוד כתבו התוס' בא\"ד לכן פי' ר\"ת כו' וא\"ת אמאי אסור כו' וי\"ל היינו כשאין הלוה נותן כלום לנותן אבל אם היה נותן היה נראה כשלוחו ואסור עכ\"ל הדבר מבואר דאסור זה משום דנראה כשלוחו אינו אלא מדרבנן כדמוכח בגמ' דאמר ואסור לעשות כן מפני הערמ' רבית ועיין להר\"ב גד\"ת בדר\"ם ע\"ב שכתב עמ\"ש מרן ב\"י ז\"ל שהרוצה לסמוך על דברי המתירים בזה רשאי כיון דמידי דרבנן הוא כו' כתב וז\"ל ויש לגמגם על פסק זה דכיון דפלוגתא דהני רבוותא הוא אי הוי כשלוחו או לא הא אי הוי כשלוחו הרי הוא כמותו ואסור מן התורה כו' יע\"ש ואין ספק דאשתמיט מיניה דברי התוס' הללו דמוכיחים דבריהם דליכא איסורא אלא מדרבנן וברור.
ודע שעיקר דברי ר\"ת ז\"ל הללו הביאן שם הר\"ב התרומות והוסיף עוד וז\"ל גם הראב\"ד ז\"ל כתב דדוקא בשלא דבר הלוה עם המלוה בשום רבית אבל אם דבר עמו ואמר לו אני לא אתן לך רבית אבל פלוני אהובי יתן לך לאהבתי אסור מפני שהוא כשלוחו וכ\"ש אם יפייס אותו שיתן עכ\"ל, והרב גד\"ת ז\"ל כתב וז\"ל נראה מדברי רבינו מדעירב דברי ר\"ת עם דברי הראב\"ד דכולם אמרו דבר אחד ומה שיסבור מר יסבור מר ואין זה מוכרח דנהי דהראב\"ד ז\"ל יסכים לדברי ר\"ת דלדידיה אפי' פיוס אסור אע\"ג דלא פרע מידי כ\"ש כשמחזיר לו מעות מ\"מ ר\"ת ז\"ל יסבור דדוקא כשמחזיר המעות הוא דהוי כשלוחו אבל פיוס דברים בעלמא לאו כלום הוא תדע דהרמב\"ן סובר כן עכ\"ל, ולדידי מאי דמפשט פשי' ליה להרב ז\"ל דהראב\"ד מודה לר\"ת ספוקי מספ\"ל טובא דאפשר לומר דפיוס דברים לנותן מחזי כשלוחו טפי מחזר' המעות לנותן משום דבפיוס דברים עינינו הרואות שקבל מלוה מעות הרבית ע\"פ דבורו ופיוסו של לוה והו\"ל כאלו באו מידו של לוה משא\"כ כשהנותן נתן שלא מדעת הלוה אעפ\"י שחזר ופרען איכא למימר שכר טרחו הוא שנותן לו ולא מעות של רבית ובשיטה מקובצת לבבא מציעא בפרק אז\"ן כתוב ע\"ש הריטב\"א שאפי' פייסו הלוה לנותן שיתן משלו למלוה כדי שילוה לו ואח\"כ חזר ופרע לו אין בכך כלום דכיון דמדינא אינו חייב הלוה לשלם לנותן שכר טורחו הוא דיהיב ליה מנפשיה עכ\"ל יע\"ש, ועיין במ\"ש הריטב\"א בחי' למסכת קדושין שהסכים לדברי התוס' דכל שחזר המעות לנותן אסור וזה הפך דבריו הללו שבפ' א\"ן ויש ליישב שלא הסכים לדברי התוס' אלא לפי' השמועה ובענין שהאשה אמר' לו כן מעיקרא שיתן למלוה בעבורה והיא יתקדש לו וכל כה\"ג ודאי אסיר ועיין בדברי הר\"ן בשמעתין.
אבל יש לתמוה על מ\"ש עוד לקמן עלה דאמר רבא תן מנה לפ' ואקדש אני לך מקו' מדין ערב וצ\"ע ואלו היה רואה הרב גד\"ת דברי הריטב\"א הללו אפשר דהוה מספ\"ל בדעת הראב\"ד ז\"ל אם הוא מודה לר\"ת דהא איכא טעמא רבה למילתא דפיוס דברים מחזי כשלוחו טפי גם מ\"ש עוד הרב ז\"ל דלדעת הרמב\"ן והרשב\"א כל דאיכא שתיהן פיוס דברים וחזרת המעות לכ\"ע אסור לפי מ\"ש ע\"ש הריטב\"א אפשר דאף הרמב\"ן והרשב\"א מודו בה דאל\"כ לא היה מחליט הדבר הריטב\"א ז\"ל וכל כי האי הול\"ל דאין הרמב\"ן והרשב\"א מודו בדבר גם מה שנסתפק עו' שם הרב אם בחזרת המעות לנותן בלי פיוס מודו הרמב\"ן והרשב\"א לפי מ\"ש ע\"ש הריטב\"א דאפילו בדאיכא שתיהן שרי כ\"ש חדא מינייהו דשרי ועיין להרמ\"ל בפ\"ו מה' מלוה ולוה הל' יו'ד ד\"ה כתב הטור דפשיטא ליה בדעת הרשב\"א דבחזרת המעות אסור מכח אותה תשובה שהביא מרן ב\"י ע\"ש, והוא ז\"ל עלה ונסתפק היכא שלא פייס ולא נתן אלא שדבר עם המלוה פ' יתן לאהבתי אם יודו הרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל להראב\"ד דאסיר יע\"ש והוא תימא מה מקום יש בזה לבא לידי ספק דמדברי הראב\"ד שהביא הר\"ב התרומות משמע דטפי מחזי כשלוחו במפייס הלוה לנותן שיתן למלוה משלו מהיכא שדבר עם המלוה פ' יתן לאהבתי דאחר שכתב הראב\"ד שלא ידבר הלוה עם המלוה פ' יתן לאהבתי סיים וכ\"ש אם פייס את הנותן שיתן ומבואר מדברי מרן ב\"י דהאי וכ\"ש חלוקה בפני עצמה היא וכן נראה מדברי הרב גד\"ת יע\"ש וכיון דבחלוקה זו דפיוס הלוה חלקו עליו הרמב\"ן והרשב\"א דמשמע להו דשרי כ\"ש בחלוקה ראשונה דפ' יתן לאהבתי דודאי לדידהו ז\"ל שרי במכ\"ש ואפי' כשתירצה לומר דהאי וכ\"ש שכתב הראב\"ד אינה חלוקה אחרת אלא סיום חלוקה הראשו' וכונתו לומר וכ\"ש בדאיכא שתיהן הנה הרמב\"ן והרשב\"א עליו דהראב\"ד אתו וחלקו עליו כמו שתראה בסדור הלשון המובא בשיטה מקו' לבב\"מ פ' א\"ן יע\"ש ונמצא שהם ז\"ל התירו בשתיהן בדאיכא פיוס של הלוה לנותן וגם הלוה עם המלוה וא\"ל פ' יתן לאהבתי באופן שאין מקום להסתפק בדעתן אי שרו לומר פ' יתן לאהבתי ולענין הלכה במקדש לה בהנאת הרוחת זמן עיין למהר\"ש יונה בסי' ס\"ב אסף וקבץ סברות כל הפוסקים בזה ונשא ונתן לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא יע\"ש." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש קידושין בדין ערב האשה \n שאמרה תן דינר לפ' מתנה ואתקדש אני לך הרי זו מקודשת כו'. הכי איתא בגמ' קידושין ד\"ז ע\"א אמר רבא תן מנה לפ' ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב פרש\"י וכשנתנו אמר לה התקדשי לי מקודש' ואע\"ג דלא מטי הנאה לידה הרא\"ש כתב וז\"ל וכשנתן המנה לאותו פ' אמר לה הרי את מקודשת ממנה שנתתי לפ' וכ\"כ הטור בא\"ה ר\"ס כ\"ט אבל הרשב\"א והריטב\"א והר\"ן כתבו שהיא מקודשת בהנאה זו שנתן המנה על פיה שיש בהנאה זו שוה פרוטה שהיתה נותנת לאחרים שיעשו רצונה אבל במנה עצמו אינה מקודשת שהרי לא הגיעו לידה והתוס' ז\"ל בפרק הריבית דע\"א ע\"ב ד\"ה מצאו ישראל ובפ' הזהב דנ\"ח ד\"ה לספק סלתות משמע להו נמי כשיטת הרא\"ש והטור שהיא מקודשת במנה עצמו שנתן על פיה דחשיב כאלו באו לידה ולכך כתבו דכשהלוה לחבירו ע\"מ שיתן מנה לפ' חשיב כאילו קיבל הוא המנה שנתן לאותו פ' על פיו וכתב שם המרדכי דכי מפקינן מיניה מפקינן כל מה שנתן לאותו פ' על פיו יע\"ש לא כן לשיטת הרשב\"א והריטב\"א והר\"ן בשמעתין דלא מפקינן מיניה מידי שאפילו הנאת אותה פרוטה לא קץ ליה ולא חשיב רבית קצוצה וכמ\"ש רש\"י ז\"ל לעיל גבי המקדש בהנאת מחילת מלוה יע\"ש ועיין להרב מח\"א בה' מלוה ולוה סי' י\"א דשקיל וטרי בדברי הריטב\"א במ\"ש בשמעתין עמ\"ש בפ' הריבית יע\"ש.
וכעין זה איכא למידק על הש\"ך והט\"ז בי\"ד רס\"י ק\"ס דמאחר שמר\"ן ז\"ל בא\"ה ריש סי' כ\"ט הסכים לשיטת המפרשים שאינה מקודשת אלא בהנאת פרוטה זו שעשתה רצונה איך כתבו שם בי\"ד דברי הטור שהוא הולך שם לשיטתו שכתב כאן בא\"ה שהיא מקודשת באותו מנה עצמו ולכן גם לענין רבית כתב ג\"כ דחשיב כאלו קבל המנה עצמו שנתן על פיו לא כן לדעת מרן ז\"ל ודוק ובעיקר מחלוקת זה של הרא\"ש והתוס' עם שאר המפרשים שכתבנו דאיכא מ\"ד דנתינת מעות לאחר ע\"פ דבורו של זה חשיב כאלו באו המעות לידו של זה ממש ואיכא מ\"ד דליכא אלא הנאת פרוטה עיין להרב מח\"א ז\"ל בה' קנין מעות ס\"ב שכתב נפקותא אחרת לענין מכי' מטלטלין ע\"מ שיתן לפ' מנה אי קנה בזה כקנין חליפין או לא דלדעת הרא\"ש והתוס' דחשיב כאלו באו המעות שנתן ע\"פ דבורו כאילו נתנו לו ממש במוכר מטלטלין כי האי גוונא לא קנה שהרי מטלטלין אינן נקנין בכסף ולדעת שאר המפרשים דליכא אלא הנאה שקיים דברו הרי כתב הר\"ן בשמעתין ע\"ש ר\"ח דהנאה זו חשיב כחליפין וקני אף מטלטלין אלו דבריו יע\"ש ולפ\"ז לדעת מרן ב\"י שפסק בא\"ה סי' כ\"ט כשיטת המפרשים דליכא אלא הנאה שעשה רצונה א\"כ לענין מכירת מטלטלין באופן זה קנה כמ\"ש אבל מרן החבי\"ב בח\"מ סי' ק\"ץ הגהת ב\"י אות ד' כתב ע\"ש הרב משאת בנימין בסי' י\"ז שכתבו לדברי מרן ב\"י דבמטלטלין לא קנה באופן זה אם לא באותה שכתב הר\"ן ז\"ל ע\"ש ר\"ח ז\"ל דוקא ע\"ש וכעת צריך ישוב." + ], + [ + "אמר \n לה הילך דינר זה במתנ' והתקדשי לפ' וקדשה אותו פ' כו'. הכי איתא בגמ' אמר רבא הילך מנה והתקדשי לפ' מקודשת מדין עבד כנעני כתב רש\"י והוא שלוחו אלא שמקדשה משלו עכ\"ל וכתב הרשב\"א ז\"ל וכיוון בזה לומר שאם לא עשאו שליח אינה מקודשת ואפילו נתרצה לבסוף משום דבשעת קדו' מיהא לא מקנייא דהא איהו לא שוייא שליח ודילמא לא נתרצה מעיקרא בהכי והא דאמרינן לקמן בפרק האיש מקדש דמ\"ה ודלמא ארצויי ארצי קמיה ה\"ק דמעיקרא גילה דעתו דניחא ליה בהא וכן פרש\"י ז\"ל שם עכ\"ל ולכאו' קשה על דברי הרא\"ש דבההיא דלקמן כתב כפי' רש\"י ז\"ל דאפילו נתרצה הבן אח\"כ אינו מועיל וכאן כתב דאפילו לא עשאו שליח אלא שאח\"ך אמר המקדש הרי את מקוד' במנה שנתן ליך פ' מקודשת ע\"ש וי\"ל דאפילו רש\"י ז\"ל לא אמר אלא כשנתרצה אח\"כ בקידושין שקדשה הראשון דאז לא מהני דילמ' לא נתרצה מעיקרא דכיון דבשעה שנתקדשה מן הראשון לא נתרצ' לא מהני מה שנתרצ' אח\"כ כיון דבשעת קידושין לא מקניא כמ\"ש הרשב\"א אבל כשחוזר הוא ומקדשה אח\"ך במנה שנתן אותו פ' ודאי מקודשת דמהשת' מתחילין הקידושין ואע\"ג דהשתא לא יהיב לה מידי לא הוי כמקדש במלוה כיון דמעות הללו מעיקרא בתורת קידושין הגיעו לידה והו\"ל כנותן מעות לאשה שתתקדש לו מעכשיו ולאחר שלושים יום דאמרי' בפ' האומר דנ\"ט דמקודשת דהני זוזי לאו למלוה דמו ולא לפקדון דמו יע\"ש.
והנה בעיקר ילפותא זו דילפינן מדין עבד כנעני להך דקידושין יש להכריח קצת שיטת הראשונים שכתב הר\"ן לקמן עלה דמתני' דבכסף על ידי אחרים שכתבו דעבד כנעני אינו יוצא בכסף שע\"י אחרים אלא כשיהיה ברצונו אבל אם הוא בע\"כ אינו יוצא דאין זכין לו לאדם ע\"כ יע\"ש והשתא מדמדמינן אשה לעבד כנעני משמע מינה הכי דאי לא הא איכא למפרך מה לעבד שכן יוצא על ידי אחרים אפילו בע\"כ לא כן באשה והיכי מדמינן להו אהדדי ויש לדחות ועיין בטור ח\"מ סימן ק\"ץ לענין ממונא ועיין שם בב\"י ועיין להרב מח\"א הלכות שלוחין סי' ט\"ו ובס' דברי אמת בקונ' דנ\"ג ע\"א כת' וז\"ל תן מנה לפ' ואקדש אני לו מקודשת מדין שניהם כו' הרמב\"ם בפ\"ה מהל' אישות כתב שצריך שיאמר המקדש הרי את מקודשת בהנאה שהבאתי ברצונך והשיג עליו הרשב\"א דזה הוי כנתנה היא ואמר הוא והר\"ן ז\"ל הליץ בעדו ודבריו צריכין ביאור כי יש חיסור לשון בדבריו ועיין למהריב\"ל בס\"ג סי' ס\"ו יע\"ש.
שורש סתם אדם אם יש לו דין קרקע\n ומ\"ש עוד רבינו אמרה \n לו הילך דינר זה מתנה ואקדש אני לך ולקחו כו' ואם אדם חשוב הוא ה\"ז מקודשת שהנאה יש לה בהיותה נהנה ממנו כו'. הכי איתא בגמרא שם בעי רבא הילך מנה ואקדש אני לך כו' א\"ל רב אשי א\"כ הו\"ל נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות וכתבו התוס' פירש\"י דאדם הוקש לקרקעות וקשה דההוא קרא כתיב בעבד אבל בן חורין לא אתקש אלא דוקא לדמי עלי לפי ששמין אותו כעבד כדאיתא בפ\"ק דסנהדרין עכ\"ל וכדבריהם כתבו הרשב\"א והריטב\"א בשמעתין ולדברי כולם הדבר מבואר דעבד עברי אתקש לקרקע דומיא דעבד כנעני דהא ההיא דסנהדרין דהאומר דמי עלי דשמין אותו כעבד לית פתרי לדבריהם אלא בהכי דאע\"ג דבן חורין הוא האומר דמי עלי אפי\"ה יש לו דין קרקע משום דשמין אותו כעבד ועבד אתקש לקרקע ואותו עבד לאו כנעני הוא דמהיכא תיתי לעשותו לבן חורין זה משום דאמר דמי עלי עבד כנעני ועיין להתוס' במגילה דכ\"ג ע\"ב ד\"ה שמין אותו כעבד ובמ\"ש שם הרב חידושי הלכות ז\"ל דמ\"ש שמין אותו כעבד היינו כעבד כנעני יע\"ש ודבריו תמוהים דעבד כנעני מאן דכר שמיה כיון דישראל גמור הוא ומשום דאמר דמי עלי הוא דיהבינן ליה דין עבד לשומו כעבד וא\"כ למה זה נידון אותו בכבודו כעבד כנעני ולא כעבד עברי ואפשר דכיון דאמר דמי עלי כונתו לומר שהוא מקדיש דמי גופו כפי מה ששוה למי שיקנה אותו לעבוד בו כל ימי חייו וזה כעבד כנעני שאינו יוצא בשש וביובל וכיון שכן דנין אותו כעבד כנעני ממש דאיתקש לקרקע ועפ\"י האמור ניחא דההיא דאמרינן בסנהדרין אית לה פתרי כמ\"ש הרב חידושי הלכות.
ועפ\"י דברי הרב ז\"ל הללו נוחים אצלי דברי הר\"ן ז\"ל שכתב לקמן בפרקין דכ\"ח עלה דאמרינן עד היכן גילגול שבועה כו' אמר רבא השתבע לי שאין אתה עבדי וכתב שם הר\"ן בפי' ההלכות וכן בפרק כל הנשבעין דלאו למימרא דעבד עברי הוי כקרקע דהא לא איתקש לקרקע אלא עבד כנעני כו' יע\"ש, ותמה עליו הרב ש\"ך ז\"ל בח\"מ סימן צ\"ה בדין החופר בשדה חבירו כו' דמההיא דריש סנהדרין מוכח דעבד עברי נמי איתקש לקרקע יע\"ש ועיין להרב ט\"ז בה' שבת סס\"י של\"ו שכתב וז\"ל יש ליזהר שלא יתלוש מן העור שבידו או שבמקום אחר שבגופו בשבת דהאדם הוי כמחובר לקרקע כדמשמע בריש סנהדרין עכ\"ל ולא זכר שר שדבר זה במחלוקת הוא שנוי בין רש\"י והתוס' ז\"ל בשמעתין וההיא דסנהדרין לא מכרעא כמ\"ש התוס' בשמעתין ועיין להריב\"ש בסימן קכ\"ט שנראה קצת מדבריו דסתם אדם לא הוקש לקרקע כעבד יע\"ש.
ולדידי קשיא לשיטת רש\"י ז\"ל דס\"ל דכל אדם הוקש לקרקע כעבד מאותה ששנינו בר\"פ המצניע דצ\"ד ע\"ב הנוטל צפורניו זו בזו או בשיניו וכן שערו וכן שפמו וכן זקנו ר\"א מחייב חטאת וחכמים אוסרין משום שבות ואמרינן בגמ' מחלוקת ביד אבל בכלי דברי הכל חייב ופירש\"י ז\"ל דביד פטור משום דאין דרך גזיזה בכך בחול יע\"ש והשתא לפי שיטתו כאן דכל אדם הוקש לקרקע לחייב משו' תולש מן הקרקע דאב מלאכ' שלו משום קוצר כמ\"ש רבינו בפ\"ח מה' שבת הל' ג' דכל התולש או העוקר דבר מגידולו חייב משום קוצר וכתב הלח\"מ ז\"ל דאפי' ביד נמי חייב משום תולדה זו דקוצר יע\"ש ואף דבפ' הלוקח בהמה דכ\"ה ע\"א מוכח דאף אם נאמר דתולש דבר מבעלי חיים חייב משום עוקר דבר מגידולו לא מחייב אלא בכלי ולא ביד דהו\"ל עוקר דבר מגידולו כלאחר יד וא\"כ לא נ\"מ מידי בין אם נאמר דטעמא דהנוטל צפורניו כו' הוא משום תולדת גוזז או משום תולדת קוצר דלעולם אינו חייב אלא בכלי ולא ביד מ\"מ הרואה יראה דלא אתמר התם הכי אלא גבי בעלי חיים שתולדת עוקר שלהם הוא משום גוזז וגוזז ליכא אלא בכלי ולא ביד אך לפי שיטת רש\"י דאדם סתם הוקש לקרקע למה לא יתחייב בתולש מניה וביה כתולש מן הקרקע בין ביד ובין בכלי וכמ\"ש הרב ט\"ז וכעת צריך טעם לחלק בזה בין איסורי שבת לשאר דברים ועיין להתו' בשבת פ' השואל ד\"ק גבי ענבים העומדות ליבצר יע\"ש ועיין מ\"ש רש\"י בפ\"ק דכתובות ד\"ז ע\"ב גבי המפיס מורסא בשבת חייב וז\"ל חייב שהוא מתקן פתח וחייב משום בונה דאשכחן בנין בבעלי חיים כדכתיב ויבן ה' אלהים את הצלע עכ\"ל מוכח דאדם דין קרקע יש לו ועיין בפרק שילוח הקן דקל\"ט גבי מצא קן בראשו של אדם דחייב בשילוח מדכתיב ואדמה על ראשו יע\"ש.
ודע דבנדרים פר\"א דס\"ה ע\"ב עלה דמתני' דפותחין לאדם בכתובת אשתו כו' אמרינן בגמ' מטלטלי מי משתעבדי לכתובה אמר אביי קרקע שוה שמונה מאות דינר קאמר ופרכינן והא קתני שער ראשו ושער ראשו מטלטלי הוא יע\"ש ויש מכאן קצת ראיה לדברי התוס' ז\"ל דמשמע להו דסתם אדם לא הוקש לקרקע אלא עבדים דוקא מדקרי התם לשער ראשו מטלטלי אע\"ג דשער הראש מחובר בגוף האדם הם ואם סתם אדם הוקש לקרקע גם שער הראש שמחובר בו דין קרקע יש לו ומדקרי ליה תלמודא לשער הראש מטלטלין משמע כדברי התוס' ז\"ל דלא הוקש לקרקע אלא עבדי' דוקא וראיתי לרש\"י ולהרא\"ש ז\"ל שכתבו וז\"ל ושער ראשו מטלטלי הוא דכל העומד ליגזז כגזוז דמי עכ\"ל כנראה שבאו לשלול מ\"ש דלא מפני שגוף האדם יש לו דין מטלטלין הוא דחשיב שער ראשו כמטלטלין אלא מפני שעומד ליגזז הוא.
ואולם מרן מלכא הרב המופלא מוהרח\"א נר\"ו הק' לדבריהם ז\"ל מההיא דפ' השולח דל\"ט ע\"א דאיתא התם פלוגתא דרבנן ורשב\"ג גבי שער הראש אי אמרינן ביה כל העומד ליגזז כגזוז דמי ולרבנן דרשב\"ג דהלכתא כוותייהו ס\"ל דגבי שער הראש לא אמרינן כל העומד ליגזז כגזוז דמי ואפילו לר\"מ דס\"ל גבי ענבים העומדות ליבצר דכבצורות דמיין אמרינן התם גבי שער הראש מודה הוא לרבנן דרשב\"ג דלאו כגזוז דמי משו' דשער הראש כל כמה דקאי שבוחי משבח יע\"ש והשתא הך סוגייא דנדרים לפי דברי רש\"י והרא\"ש ז\"ל אזלא דלא כהלכתא והיותר תימה על הרא\"ש שהוא ז\"ל כתב בסוגיין דקידושין כתוספותיו שבנדרים דסתם אדם לא הוקש לקרקע זולת עבדים דוקא והכריח כן מההיא דרפ\"ק דסנהדרין וא\"כ לא ידעתי למה לו לפרש ההיא דנדרים דקרי לשער הראש מטלטלי מטעם זה דעומד ליגזז וטפי היה לו לפרש משו' דסתם אדם לא הוקש לקרקע ודין מטלטלין יש לו ומיהו מאי דקשיא לן מההיא דפרק השולח דרבנן דרשב\"ג ור\"מ ס\"ל גבי שער הראש דלא אמרינן ביה כגזוז דמי הנה מקום איתי ליישב זה עפ\"י מ\"ש התוס' ז\"ל בסנהדרין דף ט\"ו ע\"א ד\"ה בענבים כו' דגבי בעל חוב כ\"ע מודו דלא גבי מדבר העומד ליגזז אפי' למ\"ד דלאו כגזוז דמי משו' דאיכא טעמא דלא סמכא דעתיה דבעל חוב לגבות מדבר העומד ליגזז יע\"ש ועיין להתוס' ביבמות דצ\"ט ע\"א ד\"ה מאי והשתא הן הן דברי רש\"י והרא\"ש שכתבו דשער הראש העומד ליגזז כגזוז דמי משום דקאי תלמודא גבי בעל חוב ובבעל חוב כ\"ע מודו דחשיב כגזוז מטעמא דלא סמכה דעתיה ואע\"ג דבתמרי הצריכי לדיקלא אמרינן בפ' נערה דבעל חוב גובה ממנו וא\"כ גבי שער הראש דכל כמה דקאי שבוחי משבח הו\"ל כתמרי דדיקלא לא היא דהתם כיון דצריכי לדיקלא אינן עומדות ליבצר אבל בשער הראש אע\"ג דצריך לגוף כל שעומד ליגוז גוזזן מיד ודוק.
ודע שגם הרב המגיד ז\"ל בפ\"א מה' טוען הל' ב' קאי ג\"כ כשיטת התוס' ז\"ל דשמעתין שלא הוקשו לקרקע אלא דוקא עבדים שכתב שם וז\"ל דכי אמרינן דאדם הוקש לקרקע הני מילי עבדים דכתיב בהו בהדיא והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אבל שאר אנשים ודאי לא עכ\"ל וראיתי להרב משנה למלך שכתב שם וז\"ל זה אינו דאף שאר אינשי הוקשו לקרקע וכ\"כ רבינו בפרק י\"ג מהל' מכירה דהשוכר את הפועל בין בקרקע בין במטלטלין אין להם אונאה מפני שהוא כקונה אותו לזמן ועבדים אין להם אונאה וטעמא מפני שהוקשו לקרקע ושמא יאמר הרב דהתם דוקא אתמר שהוא מטעם שכתב רבינו שהוא כקונה אותו לזמן ועבדים אין להם אונאה אבל אין דברי הרב המגיד ז\"ל מיושבים שכתב הנ\"מ עבדים דכתיב בהו בהדיא והתנחלתם וההוא בעבד כנעני הכתוב מדבר ויש ליישב בדוחק ובודאי כך היא כוונתו עכ\"ל, והדברים מוכרחים ליאמר בדעת ה\"ה ז\"ל שהרי הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ח מהל' ערכין ד\"ב פסק כאותה סוגייא דריש פ\"ק דסנהדרין דהאומר דמי עלי שמין אותו כעבד בעשרה ואחד כהן משום דאיתקש לקרקע הרי דסתם אדם נמי הוקש לקרקע משום דשמין אותו כעבד שמע מינה דעבד עברי נמי אתקש לקרקע ומ\"מ יש לדחות במ\"ש לעיל ע\"ש הרב חידושי הלכות ז\"ל במגילה.
וראיתי להרמ\"ל שם בפ\"ח דערכין שכתב ע\"ד הרמב\"ם וז\"ל ולא ביאר רבינו בעבדים ישראלים אי סגי בג' או בעינן עשרה ובירוש' פ\"ק דסנהדרין ובפרק הקורא עומד איתא דסגי בג' וכ\"כ התוס' בפ' הקורא אך מדבריהם פ\"ק דסנהדרין נר' דס\"ל דאף בעבדים בעינן עשרה עכ\"ל ולא ידעתי כונתו דודאי עיקר ספיקו ז\"ל לא חלו בו ידים אלא במקדיש עבדו העברי דאי באומר דמי עלי מי גרע משאר אינשי שכתב רבינו בדין הנז' שאם אמר דמי פ' עלי שמין אותו בעשרה וא\"כ הוא קשיא טובא שהרי כתב הרמב\"ם בפ\"ו מה' ערכין הל' כ\"א שדוקא עבד עברי אינו נקדש שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואפילו האומר שיהיה קדוש לדמיו נראה מדברי התוספות בפרק השולח דל\"ח ע\"ב ד\"ה גופיה כו' שאינו קדוש אלא דוקא באומר דמיו עלי דוקא יע\"ש ועיין שם בחי' הרשב\"א ז\"ל וכעת צריך ישוב אצלי ולפי מ\"ש הוא ז\"ל כאן דרבי' ס\"ל דאפי' בפועל דינו כעבד לענין אונאה דאתקש לקרקע לא מצאתי מקום לספיקו בדעתו ז\"ל דאם פועל בעלמא יהבינן ליה דין עבד כנעני דאתקש לקרקע כ\"ש בעבד עברי דקנין כספו הוא וגופו קנוי דודאי דין עבד כנעני יש לו דאתקש לקרקע ושמין אותו בעשרה ורבינו לא הוצרך לבארו משום דכיון שכתב דסתם אדם נמי באומר דמי עלי שמין אותו בעשרה מכל שכן אתי עבד עברי כנלע\"ד.
ודע שלפי דברי רבינו ז\"ל הללו שהביא הרמ\"ל בפרק י\"ג מה' מכירה שאפי' פועל בעלמא יש לו דין עבד לענין אונאה דאין אונאה לקרקעות יש ללמו' ממנו נמי לענין שבועה שאין נשבעין על העבדים ועל הקרקעו' שאין נשבעין ג\"כ על הפועלים כיון דאתקש לקרקעות ואי תיקשי לך אותה שכתב רבינו בפי\"א מה' שכירות ד\"ו כל שכיר ששכרוהו בעדים כו' שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם יכול לומר כו' וישבע בע\"הב היסת או שבועת התורה אם הודה במקצת עכ\"ל והשתא לפי מ\"ש דפועל דינו כעבד היאך יכול לישבע שבועת התורה כיון דאתקש לקרקע וכן קשה במ\"ש שם הר' המגיד ד\"ה היה לו עד א' ששכרו אינו מועיל לו כלום שבקש טעם לדבר ולא כתב מהטעם שכתבנו דאיתקש לקרקע והיותר תימא מ\"ש ע\"ש רבינו מאיר ז\"ל שחייב בעל הבית לישבע שבועת התורה ולא זכר שר שלפי דברי רבינו הנז' דפי\"ג מהל' מכירה ליתיה לדברי הרמ\"ה ז\"ל.
איברא דלפי מ\"ש הרב המגיד בפ\"ה מהל' טוען ד\"ה גבי הטוען את חבירו ב' חדשים שכנת בחצרי כו' ששכירות קרקע אחר הזמן חוב גמור הוא כיון שמחלוקתן בדמים שאם היה מחלוקת זו שזה אומר יש לי לדור עדין והלה כופר הרי זה תביעת קרקע והרי הוא כקרקע לענין קניה ואונאה כו' אבל כאן שאין מחלוקת אלא בתביעת דמי השכירות נר' שזה כשאר חיובין יע\"ש באורך והשתא לפי דברי הרב המגיד הללו יש לומר דההיא דפי\"א מה' שכירות הוי נמי כה\"ג שהם מחולקים בדמי השכירות שזה אומר שכרתני ולא נתת לי שכרך וזה מודה לו במקצת אבל אם מחלוקתן הוא בשכירות עצמו שזה אומר שכרתיך לב' ימים ולא עבדת עמי אלא יום א' וזה אומר כבר עבדתיך שני ימים הוי כשכירו' דבית שמחולקים בימי השכירות דאין נשבעין עליו ואי תיקשי לך אכתי נהמניה לבעל הבית במה שטוען עכשיו בלי שבועת התורה במיגו דאי בעי הוה טעין הרי שכרתיך ועדיין לא עבדת עמי דבשכרו שלא בעדים עסקינן והיינו שלא ראוהו עדים במלאכה כמ\"ש שם ה\"ה בפי\"א מה' שכירות ואלו היה טוען הכי אז היה פטור אפי' משבועה כמ\"ש דכיון דהיה טענתם על עיקר השכירות אין נשבעין על הקרקעו' כמדו' הא לא קשיא כלל דכלל זה בידינו בדעת רבינו ז\"ל דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרי' וכמ\"ש בפי\"ג מה' מלוה בדין הטוען על המשכון.
ואגב אורחי עמדתי על דברי ה\"ה ז\"ל בפי\"ד מהל' טוען ד\"ט עמ\"ש רבינו גבי אכלו שני חזקה בחיי אביהן מתוך שיוכל לומר לקוחה היא בידי מאביהן נאמן לומר חוב יש לי על אביהן וגובהו שלא בשבועה כו' והשיג עליו הראב\"ד ז\"ל דאמאי גובהו שלא בשבועה כיון דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן כו' וכתב על זה הרב המגיד וז\"ל עוד הקשה הראב\"ד בהשגו' ממה שהסכימו הגאונים ונתבאר בדברי רבינו בהרבה מקומות ומהם פ\"ח שכשטוען על המשכון שהוא נאמן עד כדי דמיו שאינו נוטל אלא בנקיטת חפץ אף כאן אם בא לגבות לכתחילה צריך הוא לישבע ויש לי לתרץ דחילוק יש בין משכון מטלטלין לקרקע שהרי דבר תורה אין נשבעין על הקרקעו' ושבועת היסת אין כאן לפי שאין טענת בריא הפך דברי זה המחזיק ואין נשבעין היסת על טענת שמא עכ\"ל.
וראיתי להרב גד\"ת בשער י\"ד ח\"א דפ\"א ע\"ג שכתב על דברי ה\"ה הללו וז\"ל ואם השגת הראב\"ד היא השגה נר' שתירוצו של ה\"ה לא העלה לה ארוכה שהמיגו לא יועיל לפוטרו משבועה מפני הכלל שלמדנו מדין המשכון שנתבאר פ\"ג מה' מלוה דאין אומרי' מיגו לאפטורי משבוע' ולא לפוטרו ממון וכלל זה הוא מוחלט ולא פרטי ומה יועיל היות כאן משכון על הקרקע ולא של טלטול ס\"ס כיון שאתה בא לפוטרו משבו' מטעם מיגו הרי נתבאר שאין כח במיגו לפוטרו משובע' בכל ענין שתהיה ל\"ש טלטול ל\"ש קרקע עד כאן לשונו יע\"ש, ולק\"ד דברי הרב המגיד נכונים וטעמם ונימוקם עמם דשני' היא משכון קרקע ממשכון דמטלטל דמשכון קרקע שעיקר טענתו של המחזיק שחוב יש לו לגבותו מזה הקרקע ושבעל הקרקע הורידו לתוכו לאכול הפירות עד שיפרע חובו ואלו היה בעל הקרקע קיים והיה מכחישו כל שיש לו טענת מיגו לא היה צריך שבוע' אפי' בטענת מודה מקצת וכההיא דפ\"ה מה' טוען גבי הטוען את חבי' שתי חדשים שכנת בחצרי שכ' שם ה\"ה דכל שטענתם ומחלוקותם הוא בעיקר השכירות שזה אומר יש לי לדור עדיין בתוכו וזה מכחישו אז הו\"ל כפירת שעבוד קרקע ואין נשבעין על הקרקעות וא\"כ ה\"ן גבי יתומים כיון שטענתו של המחזיק הוא זה שאביהם הורידו לתוכו כדי שיפרע חובו אף שטענינן ליתמי שלא הורידו לתוכו כל שיש לו מיגו לא מצינן להשביעו כיון דאין נשבעין על הקרקעות ומה לי הם מה לי אביהם כן נלע\"ד נכון.", + "שורש קידושי אדם חשוב\n ומ\"ש עוד רבינו ובהנאה \n זו הקנה עצמה לו. הכי איתא בגמ' הכא באדם חשוב עסקינן דבההיא הנאה דקא מקבל מינה מתנה גמרה ומקניא עצמה ע\"כ הנה אני בעניותי נסתפקתי לענין אתנן זונה דאמרינן בפ' כל האיסורים דכ\"ט ופסקה רבינו בפ\"ד מה' איסורי מזבח הל' ט' שאם נתנה האשה אתנן לבועל דהוא מותר ואין בו משום אתנן אם היה המקבל אדם חשוב דלגבי קידושין חשיב כאלו נתן הוא לאשה והיא מקודשת בקבלתו אי אמרי' ה\"נ גבי אתנן דחשיב כאלו נתן הוא לה ואסיר או דילמא הכא גבי קידושין מה שהיא מקודשת לא מפני דחשיב נתינתה כקבלה הוא אלא משום דבאותה הנאה שעושה רצונה לקבל מידה דחשיבא כפרוט' הוא דמקודשת ולכן גבי אתנן שהדבר עצמו לא בא מידו לידה ודאי דשרי דאין כאן אתנן וכן נמי יש להסתפק במנות ביום פורים ששלח לאדם חשוב אם יצא י\"ח ולכאו' עלה על דעתי לומר דדבר זה תלוי במחלוקותן של ראשונים שכתבנו לעיל גבי תן מנה לפלוני ואקדש אני לך דאיכא למ\"ד דחשיב כאלו נתן המעות לידה ואיכא למ\"ד דליכא אלא הנאה לבד שעשה רצונה ליתן לאותו פלוני בעבורה ושוויא ההיא הנאה כפרוטה ובאותה פרוטה היא דמקו' עיין מש\"ל בשורש קידושין בדין ערב הובאו דבריהם ז\"ל וה\"נ אפשר דכל שהיא נהנית בקבלה זו חשיבה הנאה זו כאילו נתן לידה בעצמו שנתנה לו ואסור משום אתנן לחד מ\"ד שוב ראיתי דלא דמיא לההיא דאפי' למ\"ד התם דחשיב כאלו באו לידה לאו משום הנאתה הוא אלא כיון שנתן לאותו פ' ע\"פ דבריה אעפ\"י שהיא לא קבלה מידו חשיב כאלו היא קבלתן ונתנה לאותו פ' וכיון דאית לה הנאה נתחייבה בדבר אבל הכא ליכא נתינה לידה כלל והיא הנותנת וליכא אלא הנאה שקיבל מידה ומהיכא תיתי לומר דחשיב' נתינ' זו כקבלה עיין בחידושי הריטב\"א ובהר\"ן וברבינו ז\"ל שכתבו דכשמקדש לה אומר לה הרי את מקו' בהנאה זו שקבלתי ממך ודוק.
וכתוב בחי' הרמב\"ן וז\"ל הכא באדם חשוב וכו' תמהני ללוי דאמר בפרק הזהב קונין בכליו של מקנה ומפרשינן טעמא משום דבההיא הנאה דקמקבל מיניה גמר ומקני ליה ולא בעינן אדם חשוב הכא אמאי בעינן אדם חשוב ואיכא למימר דקדושין שאני שאינה מקנה עצמה בהנאת פורתא אבל התם אעפ\"י שאין בו שוה פרוט' קונין ועוד דהתם מה שנהנה בכך שויוה רבנן אדם חשוב ותמיה לי לרב דאמר קונין בכליו של לוקח ולא בשל מקנה באדם חשוב אמאי אין קונין בכליו של קונה לא קשיא דההיא הנאה דקמקבל מיניה דמים הוא והמעות אינן קונות מטלט' לפיכך לא תקינו חליפי סודר אפי' בקרקע אלא בשל קונה ועו' דסתם מקנה זו היא ע\"מ להחזי' אינה מקנה של הנאה שיקנה באותה הנאה עכ\"ל והנה זה שכתב דהנאה זו דמקבל מינה היא גופה אינה אלא דמים הרשב\"א והר\"ן דחו דבריו וכתבו שהנאה זו חשיבא דמים וחשיבא מטלט' ולגבי קידושין חשיבא דמים ולגבי קנין חשיבא מטלט' יע\"ש וכדבריהם משמע ודאי מדלוי דאמר קונין בכליו של מקנה ומפרש רש\"י טעמא משו' דבההי' הנא' דמקבל כו' ואי חשיבא ההיא הנאה דמים אכתי היכי קני מטלט' ולדבריו צ\"ל דבהא פליגי לוי ורב דמר חשיב ליה לההיא הנאה מטלט' ומר חשיב ליה דמים והוא דוחק.
ובדברי הר\"ן ג\"כ יש לגמגם שהוא ז\"ל כת' דלרב לא קשיא אמאי אין קונין בכליו של מקנ' כשהוא אדם חשוב משום דלא מקרייא הנאה דאדם חשוב מקנה אלא במתנה גמורה אבל במקבל ע\"מ להחזיר שאין הנותן מתחשב בשביל כך ולא חשיבא מקנה וסתם חליפי סודר ע\"מ להחזיר היא עכ\"ל וקשה שהוא ז\"ל הביא לקמיה דברי ר\"ח שכתבה למימרא דרב אהילך מנה ויקנו לך נכסי דבאדם חשוב קנה משו' דההיא הנאה חשיבא כקבלת מטבע' וקני אפי' מטלט' וכתב הוא ז\"ל דהנאה זו חשיבא דמים וחשיבא חליפין ולהכי גבי אשה היא מתקדשת באותה הנאה כקבלת דמים וגבי קנין קונין באותה הנאה כקנין חליפין יע\"ש וכיון שכן הדרא קושיין לדוכתא לרב אמאי אין קונין בכליו של מקנ' מדין חליפין דאפי' שאין הנותן מתחשב בשבי' כך כל שהוא בתורת חליפין הנאה כל שהוא מהניא וכמ\"ש הוא ז\"ל ללוי דאמר קונין בכליו של מקנה ואפי' שלא באדם חשוב יע\"ש ובשלמא אי חשיבא הנאה זו כקבלת דמים ניחא לרב דלא קני דכיון שאין בהנאתה שוה פרוטה לא קני אבל אי חשיבא חליפין קשה וי\"ל דמשמע לרב דכל שאין הנותן מתחשב בשבי' כך לא חשיבא הנאה כלל ובהא הוא דפליגי לוי ורב לפי דבריו." + ], + [ + "שורש קדושי משכון האומר \n לאשה התקדשי לי בדינר וה\"ז המשכון בידיך עד שאתן אינה מקו' כו'. הכי איתא בגמ' אמר רבא אמר רב נחמן אמר לה התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליו אינה מקו' מנה אין כאן משכון אין כאן הנה הרמב\"ן משמע ליה דאפי' נתחייב בקנין על המלוה והניח עליו משכון או שא\"ל זכי בגוף משכון זה לשעבו' מנה אינה מקו' אבל הראב\"ד חלוק וס\"ל דכל שנתחייב בקנין על המלוה והניח עליו משכון או שא\"ל זכי במשכון זה לשעבו' מנה מקו' וכן כל מידי דמקני בכסף מהני בכה\"ג והריטב\"א הסכים לס' הראב\"ד ודעת הרשב\"א כדעת הרמב\"ן כמ\"ש בשמעתין בהדיא דאפי' אמר לה הריני מתחייב בקנין אינה מקו' שאין כאן מנה אבל אידך שכתב הרמב\"ן דגם באומר לה זכי במשכון זה לשעבו' מנה דאינה מקו' לא כתב כנראה דבהא מודה ליה להראב\"ד וכן יש לדקדק קצת מדבריו שכתב לקמן בדף י\"ט ע\"א עלה דאמר רבא המקדש במלוה שיש עליה משכון מקו' שכתב בתוך דבריו וז\"ל ואינו דומה לאידך דרבא אמר רב נחמן דאמר לעיל התקדשי לי במנה והניח עליו משכון אינ' מקו' דהתם לא היה המשכון קנוי לשעבו' המנה אלא במנה גרידא הוא מקדשה ואח\"כ הוא משעבד המשכון למלוה כו' יע\"ש כנראה מדבריו שאם א\"ל תחילת דבר זכי במשכון זה לשעבו' מנה והתקדשי לי בו מקו' שהרי יש לו קנין במשכון לשעבו' המנה ומ\"מ אין מכאן ראיה כ\"כ.
והרא\"ש ז\"ל הסכים לשיטת הראב\"ד ז\"ל דכל שנתחייב בקנין על המנה והניח עליו משכון היא מקודשת אבל אידך שכתב הראב\"ד ז\"ל דאף באומר לה זכי במשכון זה לשעבוד מנה דמקודשת לא בא הדבר מבואר בדבריו ומתוך הלשון שכתב בתוך דבריו לענין השדוכין וז\"ל הלכך כשעושין שידוכין ונותנין ערבונות לשם קנס לא יאמר אם אחזור בי אני אתן כו' אלא צריך להקנות לו בקנין או יאמר תזכה בגוף משכון זה בכך וכך עכ\"ל נראה דלדידיה משמע ליה דלא מהני בשיאמר תזכה בגוף משכון זה לשעבוד מנה אלא צריך לומר תזכה בגוף משכון זה סתם דכשאומר תזכה בגוף זה לשעבוד מנה כיון דלא קדם לו חיוב ושעבוד לא מהני לשון זה דאמרינן שעבוד אין כאן זכיה אין כאן אבל כשאומר זכה במשכון זה שיעור מנה אין לך זכיה גדולה מזו. ונמצא דהרא\"ש ז\"ל מודה ליה להראב\"ד בחד' ופליג בחדא וזה הבין מוהרימ\"ט ז\"ל בדעת הרא\"ש שכתב שדברי הרא\"ש אינן לא כדברי הרמב\"ן ולא כדברי הראב\"ד ז\"ל והרב בני יעקב במאמר קנין דק\"ב ע\"ג כתב שלדעתו אין בין דברי הראב\"ד לדברי הרא\"ש כמלא נימא ולא צדק בזה דהמרחק בניהם רב ועיין במ\"ש הוא ז\"ל לקמן דק\"ג ע\"ד על דברי הרא\"ש ז\"ל הללו.
והן עתה נדפס מחדש ס' קהלת יעקב וראיתי לו ז\"ל שם באות פ' דצ\"ו ע\"ד עמד בזה ובהכי ניחא מה שתמה הוא ז\"ל על הרב המפה בסי' כ\"ט שכתב על מ\"ש מרן דאם הניח עליה משכון אינה מקודשת וה\"ה אם כתב עליה שטר אבל אי א\"ל זכי במשכון זה בשעבוד מנה מקודשת עכ\"ל ותמה עליו דהרב פסק תרתי דסתרן דכיון דפסק דאפילו אם כתב שטר אינה מקודשת עכ\"ל דה\"ט משום דהו\"ל מקדש במלוה וכדברי הרמב\"ן וכפי הטעם הזה אפילו אמר לה זכי במשכון שעבוד מנה אינה מקוד' ואיך כתב דאם אמר לה זכי במשכון זה שעבוד מנה אינה מקודשת והניח דבריו בצ\"ע והרואה דברי הרב המפה על מרן שכתב יראה דלא ק\"מ שהרי הוא ז\"ל כתב כלשון הזה אבל א\"ל הרי את מקודשת לי בדינר ותזכה בו בגו' המשכון שאני נותן לך על זה הרי זו מקודשת וציין שהוא מדברי ר\"יו נ\"ג ואין ספק שהן הן דברי הרא\"ש ז\"ל כאשר כתבנו דאע\"ג דפליג עליה דהראב\"ד באומר זכי במשכון זה לשעבו' מנה מודה הוא ז\"ל באומר זכי במשכון זה שיעור מנה ידע דלשיטת הראב\"ד ז\"ל כשמתחייב בקניין לתת לה מנה ומקדשה לה בההוא מנה מקודש' ואפי' לא נתן לה משכון עליה וזה מבואר בדברי הריטב\"א שכת' וז\"ל אבל אם נתחיי' לה מנה בקנין וחזר וקדשה בו או שלקח ממנו שדה אשה מקודשת ושדה מכורה ומה שסיים עוד על זה וז\"ל ואם נתן משכון על אותו מנה זכתה בו דהא איכא הנאה דשויא פרוטה להתקדש בו ומילתא באפי נפשיה היא דכיון דהיא מקודשת בחיוב המנה דאית לה הנאת ש\"פ בחיוב זה כשנתן לה משכון זכתה בו ולא בעינן חיוב ומשכון וזה ברור לע\"ד.
אשר עפ\"ז אפשר לישב מה שהוק' לו למהרימ\"ט ז\"ל בחי' על הר\"ן ז\"ל לשיטת הראב\"ד ז\"ל הלזו דס\"ל דכל שאמר לה זכי במשכון זה לשיעבוד מנה דמקודשת מאי האי דפריך רבא לרב נחמן מהא דתניא קדשה במשכון מקודשת והוצרך לשנויי במשכון דאחרים כו' ואמאי לא משני דקדשה במשכון דידיה ובכה\"ג דא\"ל זכי במשכון זה לשעבוד מנה והוא ז\"ל תירץ דהא פשי' ליה יעויין שם, ולפי דעתי יש לומר דאי תנא דברייתא נחית לאשמועינן האי דינא הוה ליה לאשמועי' עדיפא מינה אפילו במקדשה בחיוב מנה בקנין לבד שאינו מוסר בידה כלום וכ\"ש בקדשה במשכון שהרי איכא נתינה מידו לידה ואי משום דהא עדיפא ליה שהרי כתבנו בדעת הרא\"ש דאע\"ג דמודה ליה להראב\"ד במקדשה בחיוב מנה ובקנין פליג עליה בההיא דזכי במשכון זה לשעבוד מנה הא ליתא דהיכן השמיענו תנא דברייתא דמיירי באומר זכי במשכון לשעבוד מנה דאפשר דמיירי באומר זכי בגוף המשכון שיעור מנה דבהא מודה נמי הרא\"ש ועיין במה שהוקשה עוד למהרימ\"ט על שיטת הראב\"ד מההיא דגיטין פ' האומר דס\"ו גבי גניבא יוצא בקולר הוה כי הוה קא נפיק אמר הבו ארבע מאה זוזי לרבי אבינא מחמרא דנהר פניא כו' דאמר רבי אבא חמרא לא קאמר דמי חמרא לא קאמר מחמרא קאמר ואידך כדי ליפות את כחו יע\"ש ועיין בכתובות ס\"פ נערה דנ\"ד ע\"ב תוס' ד\"ה ארבע כו' ועיין בפ' מי שמת.
עוד ראיתי להרב בני יעקב שם דק\"ב ע\"ד שכתב תמיה על הרא\"ש במ\"ש דבערבונות של שידוכין צריך שיתחייב בקנין תחילה ואח\"ך יתן לו המשכון דאי לא\"ה לא מתפיס דמאחר שהטור בח\"מ סי' ר\"ז כתב ע\"ש הרא\"ש דבערבונות של שדוכין אין צריך לקנות בב\"ד חשוב משום דשפיר מתחייב בקנס אם חזר בו שביישו א\"כ למה הצריך שיתחייב לו בקנין תחילה כיון דהרי מחוייב ועומד וכשנתן המשכון שפיר מתפיס כדאמרינן גבי פועלים אם באת חבילתה לידו מחייבינן לקיים דבורם שהרי גרמו לו הפסד וכמו כן תמה על הטור ממ\"ש בח\"מ סי' ר\"ז למ\"ש בא\"ה סי' ן' יע\"ש וזו אינה קושיא לע\"ד דכל דליכא קנין אע\"ג דכשהמשכון תחת ידו גובה בו מיהו אם יצא מתחת ידו אינו יכול לגבות כדאמרי' גבי פועלים שאם לא באת חבילתה ליד בע\"ה אע\"ג דגרמו לו הפסד אינו יכול לגבות מהם ה\"ן הכא אם יצא המשכון מתחת ידו אינו יכול לגבות מידי ולהכי הצריך קנין כדי שיוכל לגבות לעולם ואמנם מה שהוצרך קנין דלא כאסמכתא בב\"ד חשוב זה תימה וכבר עמד ע\"ז מר\"ן ב\"י ועיין בספר ב\"ח ובקיצור פסקי הרא\"ש בשמעתין לא ראיתי שהעתיק דבר זה יע\"ש ועיין עוד בדברי הרב בני יעקב דק\"ב ע\"ד במה שנסתפק גבי פדיון אי מהני על ידי משכון דפשיטא ליה מדברי הרשב\"א בשמעתין ומההיא דפ' יש בכור דחיוב לא מהני גבי פדיון וכיון דלא מהני חיוב לא מהני משכון דמנה אין כאן משכון אין כאן דגבי פדיון נתינה מעליא בעינן לכ\"ע וכעין זה יש להסתפק לענין מתנות לאביונים בפורים אם יצא ידי נתינה ע\"י משכון או דילמא מנה אין כאן משכון אין כאן ולא עת האסף ועיין בדינים אלו דמנה אין כאן בטור ח\"מ סי' ס' ובס' דברי אמת בקונט' ז' סי' ב' יע\"ש.
ומ\"ש עוד רבינו היה \n בידו משכון על חוב שיש לו אצל אחרים וקידש בו אשה כו'. הכי איתא בגמרא ד\"ח התם במשכון דאחרים וכדר\"י דאמר ר\"י מניין לבעל חוב שקונה משכון כו' כתב רש\"י במשכון דאחרים וקדשה בחוב שיש לו עליו כו' אבל מדברי כל הראשונים משמע דמקדשה במשכון עצמו ועיין למהר\"ש יונה בסי' ס\"ג מה שהוקשה לו לפי' רש\"י ולא קשיא כלל כאשר יראה הרואה ולפקע\"ד היה נר' דהוצרך רש\"י לפרש דקדשה בחוב שיש לו עליו דאי לא קדשה אלא במשכון לבד ומפני שהוא קנוי לו הוא דמקודש' לו אכתי ק' היכי מקדשה דהא אמרי' לקמן בפ\"ב דמ\"ח דהיינו טעמא דהמקדש במלוה של אחרים אינה מקודשת משום דלא סמכה דעתה מימר אמרה הוא מחיל ליה כדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול והשתא כי מקדש לה במשכון ועיקר המלוה והחוב הוא של הבעל מאי הוי אכתי לא סמכא דעתה דמימר אמרה שהבעל מוחל חובו ללוה וממילא לא נשאר לה שום קנין על המשכון משא\"כ כשהוא מקדשה בעיקר החוב ומוסר המשכון בידה דמקודשת דהשתא איהו לא מצי מחיל כמ\"ש הרשב\"א ז\"ל בשמעתין והר\"ן והריטב\"א ז\"ל בגיטין דל\"ז דקדקו כן מהא דר\"י דשמעתין יע\"ש.
אלא שלפ\"ז משמע דלדעת רש\"י אם קדש במתנה שנתנו לו ע\"מ להחזיר אינה מקודשת כיון דעתיד לחזור ולא כן משמע מדברי הרא\"ש ז\"ל לקמן דף ט\"ז סימן ך' דפשיטא ליה דהמקדש במתנה שנתנו לו ע\"מ להחזיר מקודשת ומחזיר המתנה ונותן לה דמים תחת המתנה יע\"ש וטעם הדבר כיון דבשעת שקדשה היה שלו הרי באותה שעה נתן לה כסף משלו וקנאה מקודש' גמורה היא וכשחוזר ולוקחה ממנה בדמים שנותן לה כאילו חוזר וקונה הדבר ממנה ואפשר דאפי' חוזר ולוקחה ממנה בע\"כ לא מפני זה נאמר שאינה מקודשת אלא חשיב כאילו גוזלה אבל הקדושין שקדש במקומן עומדין ואם כן ה\"ה נמי הכא כשקדשה במשכון דבשעת הקדושין קנוי לו כדר\"י ומקדש אותה במשכון זה אע\"ג דכשחוזר ומוחל החוב פקע שעבודו הו\"ל כמתנה ע\"מ להחזיר דמקודשת גמורה היא כיון דבשעת הקדושין היה שלו ואם כן צ\"ל דמ\"ש רש\"י ז\"ל וקדשה בחוב שיש לו עליה לחידושא נקטיה דלא מבעיא דמקדשה במשכון אלא אפי' במקדשה בחוב היא מקדושת.
ודע שכתב הרשב\"א ז\"ל בשמעתין דאע\"ג דמשכון דאחרי' קנוי לו ומצי מקדש בו את האשה אפי\"ה אינו קנוי לו ממש ואי אקדיש ליה מלוה או זבין מלוה לא עבד כלום ולענין קדושין כיון שיש לו מקצת קנין לענין שביעית ושאינו נעשה מטלט' אצל בניו הו\"ל כדידיה ומתקדשת האשה בו יע\"ש ואיכא למידק לכאורה ממ\"ש לקמן בפ' האיש מקדש דנ\"ב ע\"א גבי מאי דקאמר רב המקדש בגזל אינה מקודשת וקאמר ר\"י עלה מי קאמר רב הכי ופרכינן והוא לא אמר הכי והא אמר ר\"י גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו כו' יע\"ש דמשמע דקדושין והקדש כי הדדי נינהו וכל היכא דלא מצי מקדיש לא מצי מקדש ומשו\"ה פריך לר\"י דאמר ומי אמר רב הכי ממאי דאמר איהו גבי הקדש ולפי דברי הרשב\"א ז\"ל מאי קושיא הרי מצינו במשכון של אחרים דאע\"ג דלא מצי מקדיש מצי מקדש בו ואם כן אע\"ג דגבי גזל ס\"ל לר\"י דלא מצי מקדיש אפשר דס\"ל דמצי מקדש והדבר ברור דהתם לא משום דגבי הקדש קאמר ר\"י דלא מצי מקדיש הוא דפריך אלא ממאי דקאמר דה\"ט דגזל משום שאינו שלו וכיון שאינו שלו מינה דלא מצי מקדש בו ועיין להרב ש\"ך בח\"מ סימן ע\"ב ס\"ק י\"ז שהכריח מאותה סוגיא דהקדש וקדושין כי הדדי נינהו ומתוך כל העלה דמשכון אחרים כיון דמצי מקדש בו יכול להקדיש יע\"ש ואישתמיט מיניה דברי הרשב\"א ז\"ל בסוגיין וצ\"ע.
ומ\"מ לדידי ק\"ל לדברי הרשב\"א ז\"ל הללו מ\"ש ממתנה על מנת להחזיר דאמרינן בפ' יש נוחלין דאם לא אמר ע\"מ שתחזירהו לי הקדישו והחזירו מוקדש ומוחזר וי\"ל דהתם קנוי לו לגמרי לאותו זמן שנתנו לו אבל הכא אינו קנוי לו לגמרי ויש להסתפק בממשכן את חבירו אתרוג שלא בשעת הלואה אי קני ליה לצאת בו ידי חובה מי אמרינן כיון דלא מצי מקדיש ליה לא קרינן ביה לכם או דילמא כיון שיש לו מקצת קנין ולענין חמץ קרינן ביה לך וכן לענין שמיטה אם יוכל לקדש בו את האשה והסברא נותנת דכיון דאתרוג של שות' אינו יוצא בו ה\"נ לא נפיק ביה כיון דאין לו אלא מקצת קנין כנלע\"ד אבל יש להסתפק אם יכול הלוה לקדש במשכון זה שנתן למלוה כיון שמן הדין קנוי למלוה או דילמא כיון שיכול להוציאו בדמים חשיב שלו והסברא נוטה לזה, ושוב מצאתי בדברי הרמב\"ן בחי' לקדושין שכתב בהדיא דלוה מצי מקדיש ליה יע\"ש.
ולענין משכון זה של אחרים אם הוא דוקא במשכון שמשכנו שלא בשעת הלואתו או לאו דוקא אלא אפי' משכנו בשעת הלואתו עיין בזה להרא\"ש ז\"ל ועיין במהר\"ש יונה סימן ס\"ג שעמד על דבריו במה שיש בהם מן הקושי יע\"ש והרמב\"ן וכן הרשב\"א והריטב\"א בגיטין משמ' להו דאפי' במשכון שמשכנו בשעת הלואתו היא ומקודשת ועיין בספר המלחמות להרמב\"ן בפרק שבועת הדיינים כי שם הרבה להשיב על שיטת רש\"י והרז\"ה דס\"ל דהך דר\"י לא אתמר אלא שלא בשעת הלואתו דוקא ולפי דבריהם מתחייב באונסים ג\"כ לא כן במשכנו בשעת הלואתו שאינו חייב באונסים והוא ז\"ל השוה מידותיהן ובין בשע' הלואתו ובין שלא בשעת הלואתו לא מחייב אלא בגניבה ואבידה כיון שאין כל הנאה שלו והוכיח מתוך סוגיא זו דקדושין ודפסחים וגטין דהך דר\"י אפי' בשעת הלואתו מיירי ואי כדברי רש\"י והרז\"ה דמחייב אפי' באונסים הא לענין משכון בשעת הלואה משנה ערוכה שנינו בפרק האומנים מלוה על המשכון כו' ואיך יתכן לומר דדברי ר\"י שנאמרו סתמא בכל משכון שיהיה דברו לחצאין ובמשכון דבשעת הלואתו קנוי לו להיות ש\"ש ושלא בשעת הלואתו להיות כשואל.
וכבר הרב ש\"ך בח\"מ סי' ע\"ב עמד על כל דבריו ז\"ל ויש גימגום בדבריו ובסו' דבריו המצי' לנו דבר חדש דכל שחטף משכון מיד חבירו שלא ברשות ב\"ד ושלא מדעת הלוה אפי' לדעת הרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל חייב באונסים שהרי נעשה שלו והביא ראיה מדברי רבינו בפ\"י מה' שכירות דקאי כשיטת הרמב\"ן דבמשכנו שלא בשע' הלואתו לא מחייב אלא בגניבה ואבידה ואפ\"ה כתב בפ\"ו מה' מלוה ולוה הל' ד' דהממשכן את חבירו שלא ברשות ב\"ד חייב באונסין וכמ\"ש שם ה\"ה ז\"ל ועפ\"ז ניחא ליה ההיא דפרק אלו הן הלוקין דקאמר ותו ליכא והא איכא השבת העבוט כו' יע\"ש ולפי דבריו הללו דחיוב דאונסין הוא מפני דהו\"ל גזלן לא ידעתי לכאורה טעמו של הראב\"ד דאיהו ז\"ל בספ\"ג מה' אבידה השיג על רבינו וס\"ל דהממשכן שלא ברשות אינו נקרא גזלן ומתני' דפרק כל הנשבעין ששנינו דשכנגדו נשבע ונוטל היינו דוקא בנמצא שלא היה לו חוב יע\"ש וי\"ל דהראב\"ד לשיטתיה אזיל דס\"ל דמשכנו שלא בשעת הלואתו קני ליה לגמרי אפי' לאונסים ואם כן הכא אמאי חייב באונסים וע\"ד ה\"ה יש לעמוד שכתב שלדעת רבינו אינו נקרא גזלן ושם בספ\"ג מה' אבידה קראו רבינו גזלן יע\"ש ועיין להרב מח\"א בהגהותיו על רבינו פ\"ג מה' מלוה וכבר עמדתי ע\"ז בחיבורי על הש\"ע ח\"מ סי' ע\"ב.
והנה הרמ\"ל בפ\"י מה' שכירו' הביא דברי מהריט\"ץ בתשובו' סימן י\"ב שכתב דכל שמשכנו שלא בשעת הלואתו אפי' שלא ברשות ב\"ד כי אם שהלוה בעצמו משכן לו ברצונו חייב באונסים לשיטת רש\"י ז\"ל והרז\"ה ז\"ל וכתב עליו שטעה בזה שזה אינו אלא דוקא במשכנו לבסוף ע\"י ב\"ד ששם הוזהר המלוה להחזיר כסות של יום ביום וכסות לילה בלילה ושם הוא דאמר ר' יצחק בעל חוב קונה משכון אבל במשכון הבא מיד הלוה ליד המלוה ברצו' כך הוא שעת ההלואה כשלא בשעת ההלואה לכ\"ע אין בו למרבה אלא ש\"ש ואלו דברים ברורים הם עכ\"ל ודבריו תמוהים שהרי בהדיא כתב רבינו בפ\"ג מה' מלוה ולוה הל' ה' דאפי' במשכנו מדעת הלוה הוזהר להחזיר לו העבוט בעת הצריך לו את הכר בלילה ואת המחרישה ביום והכי איתא בפרק אלו מציאות דל\"ז ע\"ב השב תשיב אין לי אלא שמשכנו ברשות ב\"ד שלא ברשות ב\"ד מנין ת\"ל השב תשיב ועיין בס\"פ אלו הן הלוקין דפרכינן ותו ליכא והא איכא השבת העבוט דכתיב השב תשיב כו' ומיירי במשכנו שלא ברשות ב\"ד אלא דמהתם אין ראיה כ\"כ דהתם מיירי במשכנו בע\"כ אבל ההיא דאלו מציאות מוכח דאפי' מדעת הלוה איכא השב תשיב ועיין בפי' רש\"י ז\"ל שם.
הן אמת כי זה שכתב דכל שלא משכנו שלא ברשות ב\"ד כי אם מדע' הלוה ומרצונו אינו מתחייב באונסים כן משמע מתוך פירש\"י שם בפרק האומנים דפ\"ב עלה דהך מימרא דר\"י וכן בפרק המקבל דקי\"ג במתני' דהמלוה את חבירו לא ימשכנינו אלא בב\"ד יע\"ש ועיין להרב מח\"א ה' גביית חוב סימן י\"א דק\"ב ע\"ב אמנם אין הטעם בדבריו מפני ששם לא הוזהר המלוה להחזיר דאע\"ג שהוזהר להחזיר מ\"מ קרא דולך תהיה צדקה משמע דלא קאי אלא אמה שמפורש בכתוב שהוא על הממשכן ע\"י ב\"ד ולא על מאי דמרבינן מריבוייא דהשב ישיב שהרי בריבוי הכתוב מרבינן נמי על הממשכנו בעל כרחו שאז נקרא גזלן כמ\"ש רבינו בספ\"ג מה' אבידה ולדעת רבינו אין הבעל חוב קונה משכון אלא להתחייב בגניבה ואבידה והממשכן את חבירו בע\"כ מתחייב הוא באונסין ג\"כ כדין גזלן כמ\"ש בפ\"ג מה' מלוה ולוה ואי קרא דולך תהיה צדקה קאי על הממשכן חבירו בע\"כ אין סברא שיפורש הכתוב בשני ענינים דעל הממשכנו מדעתו הוא חייב בגניבה ואבידה והממשכנו בע\"כ שיתחייב באונסין ועדיין צ\"ע." + ], + [ + "שורש אי אשה נקנית בחליפין האומר \n לאשה הרי את מקודשת לי בדינר זה ע\"מ שתחזירהו לי אינה מקודשת כו'. הנה מתוך דברי הר\"ן משמע שאם קדשה במתנה ע\"מ להחזיר ופי' ואמר שתהא מקוד' בהנאת קשוט שהיא נהני' בזמן שהמתנ' בידה הרי היא מקו' שכתב וז\"ל אבל רבינו בפ\"ה מה' אישות נראה שהוא מפרש דמתנה ע\"מ להחזיר הרי הוא כחליפין לגבי אשה כו' שהרי אם אינה מחזרת אותה לא קנתה ואם מחזרת אותה הרי לא נהנית באותה מתנה ואפילו נהנית בש\"פ קודם שהחזירתה איהו לאו בההיא הנאה קאמר לה כו' יע\"ש משמע שאם פי' בהדיא ואמר שתהא מקודשת בההיא הנאה הויא מקודשת וכ\"ן מדברי הרא\"ש ז\"ל לקמן בפרקין די\"ב סי' ך' גבי מקדש בטבעת שאולה שכתב וז\"ל ואני אומר אם השאילו לו הטבעת לזמן ידוע ונתנו לו רשות להשאילו לאחר לקדש בו את האשה והודיע שהיא שאולה בידו עד זמן פ' ומסרו לה שהיא מקודשת בהנאת שמוש וקשוט שתוכל להתקשט בו עד זמן פ' ושמין אם יש בהנאת אותו קשוט ש\"פ מקו' ואעפ\"י שאין גוף הטבעת שלו דכל הנאת ש\"פ אשה מקוד' בה מידי דהוי מרווח לה זימנא ונותנת מנה לאדם חשוב עכ\"ל וא\"כ יש לגמגם על מרן ב\"י ז\"ל שבא\"הע ר\"ס כ\"ט כתב דבר זה שאם קדשה בהנאת קשוט אפי' במתנה ע\"מ להחזיר שהיא מקודשת בשם רי\"ו ולא זכר שר דברי הר\"ן והרא\"ש הללו.
ומיהו יש לדחות דאין מדברי הר\"ן והרא\"ש ראיה כ\"כ לענין מתנה ע\"מ להחזיר שתהא מקו' בהנאת קשוט שהיא נהנית בזמן שהיא בידה דאפשר דכיון שאם קדשה במתנה עצמה אינה מקודשת מדרבנן משום דדמי לחליפין אע\"ג דמדאורייתא היא מקודשת גמורה כמו שפירשו התוס' וכל המפרשים ה\"נ כשקדשה בהנאת קשוט דמתנה ע\"מ להחזיר לא תהא מקודשת מדרבנן דאתו למיטעי שהיא מתקדשת במתנה עצמ' אע\"ג דהדרא למריה ודברי הר\"ן אפשר לומר שאינן אלא לדעת רבי' שסובר דמתנה ע\"מ להחזיר לגבי אשה כחליפין ממש הוא ואף מדאורייתא אינה מקודשת ולא משום גזרה אתינן עלה ולהכי כתב דלדבריו אם קדשה בהנאת קשוט שהיא נהנית כל זמן שהיא בידה היא מקודשת דלדידיה ליכא למיגזר כלל ודברי הרא\"ש דלקמן ג\"כ אינן אלא בטבעת שאולה דליכא בה משום גזרה אבל במתנה ע\"מ להחזיר אפשר דכי היכי דגזרינן במקדש במתנה עצמה ה\"נ גזרינן בהנאת קשוט המתנה ולהכי הוצרך הרב להביא הדבר בשם רי\"ו שאמר כן אפי' במתנה ע\"מ להחזיר ועיין בספר חלקת מחוקק סימן כ\"ח ס\"ק ל\"ה וסימן כ\"ט סק\"ג ועיין להרשב\"א בשמעתין.
והנה התוס' ד\"ה לבר מאשה כו' כתבו וא\"ת במאי דמו לחליפין הא חליפין גופייהו אמרינן בפ' השותפין דאי תפס מתפיס ונר' לר\"י דלאו חליפין כו' אלא לפי שדרך העולם להחזיר חליפין והוי כעין חליפין עכ\"ל גם הרא\"ש בשמעתין כתב וז\"ל אלא אמר רבא בכולהו קני לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין לפי שדרך הוא להחזי' הסודר שמקנין בו כו' עכ\"ל משמע דס\"ל כשיטת התוס' דחליפין נמי אי תפיס מתפיס מדינא אלא שאין דרך להתפיס וקשה דבנדרים ס\"פ השותפין פסק דבחליפין אי תפיס לא מתפיס שכתב שם וז\"ל כתב הרמב\"ן דהלכת' כר\"י דסודרא קני ע\"מ להקנות הוא כלומר מתנה ע\"מ להחזיר ואע\"ג דאמר רב אשי ומאן לימא לן דסודרא אי תפיס לא מתפיס הא רב נחמן אמר דלא ועוד דר\"א גופיה מדחי הוא דדחי כו' אבל איהו גופיה כר\"נ ס\"ל דגרסינן בפ\"ק דקדושין כו' שמעינן מינה דחליפין קני ע\"מ להקנות הוא ואי תפיס לא מתפיס וה\"נ פסק הגאון בס' מקח וממכר עכ\"ל וכעת צ\"ע.
ולענין הלכה מרן ב\"י בח\"מ סימן קצ\"ה אסף וקבץ דעת כל הפוסקים בזה ובסעיף ה' כתב שהרב בעל העיטור במ\"ב קאי כשיטת הרא\"ש והר\"ן דנדרי' דאי תפיס מתפיס אבל בהגהת אשר\"י דפרק הזהב וכן הג\"מי בפ\"ה מהל' מכירה כתבו בשם רב עמרם דאי תפיס מתפיס כדעת התוס' דשמעתין ולקמן בדכ\"ו ע\"ב ד\"ה ה\"ג ובסעיף ו' הביא דברי רב עמרם בשם הרב העיטור במ\"ב עש\"ב ובסעיף יו'ד אחר שהביא דברי הרא\"ש והר\"ן דנדרים כתב וז\"ל ומ\"ש לעיל בשם ר\"ע דאי בעי מקנה פסיק לסוד' אפשר דס\"ל כר\"א ולא תיקשי ליה ההיא דקידושין דכיון דיכולין להקנות בסודר ואז לא מצי למפסקיה גזרי אפילו היכא שקונה הבעל בסודר עכ\"ל והנה זה שכתב דכשקוני' בסודר אז לא מצי למפסקיה הוא ט\"ס וצ\"ל אז לא חציף למפסקיה וכן הוא בדברי רב עמרם שהביא הוא ז\"ל לעיל בסעיף ו' יע\"ש אלא שדבריו תמוהים במ\"ש דכשקונה הבעל בסודר גזרו משום היכא שקונה בסודר דלא חציף למפסקי' דקנין סודר דבעל באשה לנוטלן משום גזרה דעדים שהרי אמרו בגמ' לעיל דאתתא בחליפין לא מקנייא משום דחליפי' איתנהו בפחות מש\"פ ואתתא בפחות מש\"פ לא מקנייא נפשה ופי' רש\"י חליפין קנין סודר יע\"ש והרא\"ש והר\"ן בנדרים לא הביאו ראיה משמעתין דחליפין אי תפיס לא מתפיס אלא מדמדמי תלמודא מתנה ע\"מ להחזיר לקנין סודר דמשמע דקנין סודר נמי הדרא למריה כמתנה ע\"מ להחזיר אבל קנין סודר ודאי טעמא דלא מהני באשה לאו משום דהדרא הוא אלא משום דאיתיה בפחות מש\"פ כדאמ' לעיל וליישב סוגיא דשמעתין לדעת ר\"ע דס\"ל דסודר אי תפיס מתפיס וא\"כ היכי מדמי לה לתלמודא למתנה ע\"מ להחזיר כבר כתבו התוס' הכא דמשום דרגילות הוא להחזיר דמו אהדדי אף על גב דמדינא אי תפיס מתפיס והדברים ברורים ודברי מרן ב\"י בזה לדידן צ\"י.
ודע שבעיקרן של דברים הללו דקמפלגי התם בס\"פ השותפין ר\"נ ורב אשי אי קני ע\"מ להקנות קני או לא קני ומייתי ראיה ר\"נ מהא דקנין סודר ודחי לה רב אשי יש לגמגם קצת אמאי לא מייתי ראיה דקני ע\"מ להקנות קני מאותה ששנינו בפ' המביא תניין דכ\"ב האשה כותבת את גיטה והאיש כותב את שוברו ופירש\"י כותבת את גיטה ומקנהו לבעל וחוזר ומוסרו לה הרי דקנין זה שמקנהו האשה לבעל אינו אלא כדי שאח\"כ יקנהו לה וה\"ל כמקנה ע\"מ להקנות וכ\"כ הר\"ן והריטב\"א ז\"ל שם בדכ\"א דמייתי התם תלמודא להך מתניתא והא ודאי בורכא דהתם הוי כמתנה ע\"מ להחזיר דאית ליה תועלת למקבל באותה מתנה לזמן שהיא בידו ה\"נ אית ליה תועלת במתנה זו שאינו נותן הגט משלו וכל כי האי הו\"ל מתנה על מנת להחזיר והדבר מבואר משא\"כ בקני ע\"מ להקנות שלא זכה הקונה אותו לשום דבר זולת להיות מקנה אותו לאחר." + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש חזקה שליח עושה שליחותו האומר \n לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת השליח כו' שחזקת שליח לעשות שליחותו כו' והואיל ואינו ידוע איזו קדש לו ה\"ז אסור בכל אשה שיש לה קרובות שהן ערוה עמה כגון כו'. הנה הרב מש\"ל עלה ונסתפק אם מותר בשניות שאיסורן הוא מדרבנן וכתב תחילה דדבר זה במחלוקת הוא שנוי דלדעת התוס' שם בנזיר דס\"ל דחזקה זו אינה מן הדין לאסור עליו כל הנשים שבעולם דדילמא לא נתרצתה שום אשה להתקדש לו ועוד אפילו תימא נתרצתה שום אשה למה נאסור אותו בכל הנשים נזיל בתר רובא שלא נתקדשו וע\"כ מה שאנו אוסרין אותו אינו אלא מטעם קנס יע\"ש ולפ\"ז י\"ל שפיר דלא קנסו אותו אלא באיסור תורה ולא בשניות שהן מדרבנן כו' אבל לדעת הרמב\"ן דס\"ל דלא מתורת קנס נגעו בה אלא מדינא א\"כ אף בשניות אסור עכ\"ל והנה זה שכתב דלהרמב\"ן הוא מדינא ולא מתורת קנס לימדו הרב ממ\"ש ה\"ה על שמו שישב הוא ז\"ל קושיית התוס' בנזיר שהקשו למה לא נאסר כל הנשים הפנויות לינשא מה\"ט דחזקה וכן קטנות שמתו אביהן והוא ז\"ל לא ניחא ליה דהכא משום קנסא הוא ולדידיה גזרו ולא לדידה אלא תי' תירו' אחר דחזקה זו מהנייא לאסור לו כל הנשים שיש להם קרובות ואין אנו יודעין מה בפיהן של אותן קרובות דאפשר שיודו שנתקדשו ולא אתי חזקה דמה שהיו פנויות מקודם לבטל חזקה זו כל שאפשר שהם ג\"כ יודו שנתקדשו אבל כשיודו שלא נתקדשו ודאי נאמנות דע\"א נאמן באיסו' וכל שכן הכא דלא אתחזק איסורא דנאמנות נמצא דלהרמב\"ן לא מתורת קנס נאסרו קרובותיה אלא מדינא דכל דאתו הקרובות לב\"ד ואמרו לא קדשנו איכא חזקת שליח דעשה שליחותו ולפ\"ז אומר הרב שכל הנשים אסורו' אף שניות דרבנן.
ואני לא ידעתי כונתו דכיון דההכרח שהכריחו התוס' שהוא קנס הוא משום דמדינא היה לנו לילך בתר רובא או שמא לא נתרצית האשה להתקדש וליכא חזקה א\"כ מה\"ט אפילו לדעת הרמב\"ן אינו אלא מדרבנן מה שאנו הולכין אחר חזקה זו ולחומרא בעלמא דהרי ההכרח שהכריחו התוס' חזקים הם כראי מוצק ואין ספק דמה\"ט אמרו בפ' התקבל דס\"ד דחזקה זו לא אזלינן בתרה אלא לחומרא ולא לקולא וכיון שהוא מדרבנן ולחומר' ודאי דבשניות שהן מדרבנן שרי ואין בין דברי התוספות והרמב\"ן אלא שהתוס' קנסו אותו אפילו כשהקרובות באות לפנינו ואומרות שלא נתקדשו דאסורות לו משום קנס ולהרמב\"ן כל שהן באות לפנינו ואומרות שלא נתקדשו ע\"א נאמן באיסורי' ואולם לכ\"ע כשאינן באות לפנינו אינן אסורות כי אם מדרבנן וכי היכי דלדעת התוס' ז\"ל מפשט פשיטא ליה להרב דמותרות ה\"ן לדעת הרמב\"ן ז\"ל לפקע\"ד.
האמנם ספקו של הרב יש להסתפק כשהשניו' באות לפנינו לב\"ד ואומרות שלא נתקדשו אם שרו לדעת התוס' דאפשר דע\"כ לא קנסו אלא באיסור תורה כה\"ג ולא באיסור של דבריהם וספק זה ליתיה אלא כשנאמר בדעת התוס' דאפי' בשניות גזרו אבל כבר פשיט' ליה להרב ז\"ל דלא גזרו בשניות לדעת התוס' יע\"ש.
עוד כתב הרב ז\"ל שם דאף לדעת הרמב\"ן דלא אזלו בתר חזקה זו משום קנסא אלא מדינא דשניות מותרות דהא בפ' התקבל דס\"ד מוכח דחזקה זו אינה אלא מדרבנן כדאמרו שם דכי אזלינן בתר חזקה זו לחומרא לקולא מי אזלינן יע\"ש וכיון שאינו אלא מדרבנן בשניות דרבנן לא גזרו ולפי דבריו הללו אף למ\"ש הוא תחי' בדעת התוס' דבאומר צא וקדש לי אשה פ' אסור בקרובותיה מדינא אינו אסור כי אם מדרבנן דהאי מאי דס\"ל לתוס' באשה פ' שהוא מדינא ס\"ל להרמב\"ן בצא וקדש לי אשה סתם שאסור בקרובותיה מדינא וכי היכי דמפשט פשיטא ליה בדעת הרמב\"ן דאינו אסור כי אם מדרבנן מאותה סוגייא דפ' התקבל ה\"נ ס\"ל להתוס' ולפ\"ז לא ידעתי מהו זה שכתב בתר הכי סמוך ונראה וז\"ל והא דכתיבנא דאפילו לדעת התוס' דאית להו דמה שאסור בכל הנשים הוא מדרבנן משום קנסא באומר צא וקדש לי אשה פ' דאסור בקרובותיה מדינא לדעתי איכא לעייוני טובא שהרי התוס' כתבו בזה ב' טעמים לומר שאין איסורו מן הדין חדא דאית לן למיזל בתר רובא ורובא דנשים מותרות לזה אך לפי הטעם האחר שכתבו דאין זו חזקה גמורה דשמא לא תתרצה וטעם זה שייך אף באומר צא וקדש לי אשה פ' וק\"ו הדברים אם באומר צא וקדש לי אשה סתם דרחוק הוא לעלות על הדעת ששום אשה שבעולם לא תתרצה להתקדש אפ\"ה אמרי' כ\"ש באומר אשה פ' דאפשר דאותה האשה לא רצתה דפשיטא דלא אמרי' בזה חזקת שליח עושה שליחותו וכיון שכן נר' דמותר בקרובותי' היכא דמיית השליח דמדינא אין כאן חזקת שליח וקנסא ליכא דהא קנס לא שייך באשה פלונית אלו דבריו ז\"ל.
הרי דמשמע דתפס עיקר בדעת התוס' דלהטעם הראשון שכתבו דחזקה זו הוא קנסא משום דמדינא הו\"ל למיזל בתר רוב נשים דכל שהוא אומר אשה פ' אפי' השניות אסורות דהכא ליכא טעמא דרובא שהרי אמר אשה פ' וכיון דמדינא אסורות גם השניות אסורות וק\"ל טובא דכיון שהוא ז\"ל הסכים בדעת הרמב\"ן דאפילו דס\"ל דחזקה זו הוא משום דינא אפ\"ה אינו אלא מדרבנן וכדמוכח מאותה סוגייא דפ' התקבל א\"כ גם לדעת התו' עכ\"ל כן דליכא איסורא כי אם מדרבנן אפי' היכא דליכא טעמא דרובא כגון באומר צא וקדש לי אשה פ' כדמוכח אותה סוגייא דפ' התקבל דמאי דס\"ל להרמב\"ן ז\"ל בכל הנשים ס\"ל להתוס' באשה זו וכדאמרן ולומר דלא כתב הרב כן אלא לפום מאי דס\"ד תחילה לומר לדעת הרמב\"ן דלדידיה איכא איסורא אפי' בשניות ואה\"ן דלפום מאי דאסיק בתר הכי דלהרמב\"ן נמי ליכא אלא איסורא דרבנן ומותר בשניות ה\"נ לדעת התוס' באומר אשה זו לא אסיר אלא מדרבנן ומותר בשניות הוא דוחק והא ודאי בורכא היא דאף הרב ז\"ל לא כתב אלא דאיכא איסורא מדינא באומר אשה פ' אבל אה\"ן דאינו אלא מדרבנן כמ\"ש לדעת הרמב\"ן והשניות מותרות וכל עיקרו ז\"ל לא בא אלא לומר דלא אסיר משום קנסא אלא מדינא ושזה אינו אלא לפי הטעם הראשון דאז אסור בקרובותיה של אשה זו מן הדין דחזקת שליח עושה שליחותו וליכא למימר נזיל בתר רובא דמאי רובא איכא באשה זו ואע\"ג דמוכח בפרק התקבל דחזקה זו הוא מדרבנן ה\"נ אסור מדינא מדרבנן לפי הטעם הב' שכתבו שמא לא נתרצו ה\"נ איכא למימר שמא לא נתרצו ומותר בקרובותיה דמאיזה טעם נאסור אותו.
ודע שראיתי לר' בפ\"א מה' מעשר ה\"ח שכתב וז\"ל האומר לחבירו הריני מעשר על ידיך אינו צריך לעמוד עמו עד שיראה אם יעשר או לא יעשר ואם אמר הוא לחבירו עשר ע\"י צריך לעמוד עמו וכתב הרב כ\"מ שהוא ירוש' פ\"ב דמעשרות והטעם דכיון שהשליח פתח לומר שהוא רוצה לעשר על ידו חזקתו שעשה שליחו' משא\"כ כשלא פתח הוא ועיין להמש\"ל בה' בכורות בתשובתו הרמת'ה פ\"ד ה\"א דק\"ג ע\"ב שכתב וז\"ל וזה כלל גדול דאף דקי\"ל דלא מהני חזקת שליח לקולא היכא דהשליח פתח תחילה לומר שהוא רוצה לעשות פעולה א' אמרינן דחזקת שליח עושה שליחותו ואפילו לקולא יעש\"ב." + ] + ], + [ + [], + [ + "שורש אי חופה קונה כיון \n שנכנסה ארוסה לחופה וכו'. הנה הרא\"ש פ\"ק דקדושין כתב שהרמב\"ן פסק דלא כר\"ה ושכן נראה דעת הרי\"ף מדלא הביא דברי ר\"ה משמע דס\"ל דלית הלכתא כוותיה והאריך בדבר ובסוף דבריו כתב שלזה הסכימו כל הפוסקים ושלא כדעת ר\"ח שכתב דהא דר\"ה ספיקא הוי א\"ד ז\"ל וראיתי למו\"ה בעל שער המלך בקונטריס חופת חתנים ס\"א שכתב וז\"ל האמנם זו היא שקשה טובא לדעת ר\"ח וסיעתיה דס\"ל דהלכה כר' הונא דכיון דהך ק\"ו פריכא הוא דאיכא למימר דייו וסוף דינא מה חופה גומרת אחר כסף אף כאן אחר כסף וכמו שהקשו התוספות בד\"ה חופה ולא מצאו מענה לזה אלא בשנאמר דהא דר\"ה אתי כר\"ט דהיכא דמיפריך ק\"ו לא אמרינן דייו וא\"כ מאחר דקי\"ל כרבנן דר\"ט דאפי' בחצר הניזק משלם חצי נזק וכמ\"ש כל הפוס' וע\"כ משום דאמרי' דייו אפי' היכא דמפריך ק\"ו א\"כ הא דר\"ה אין לה ישיב' בעולם דכיון דאיכא למימר דייו ק\"ו פריכא איהו וכבר נתקשה בזה הרב עצמות יוסף והניחה בצ\"ע ואיהו ז\"ל יישב זה בהקדים לבאר כונת התוס' שלכאורה יש בהם מן הקושי שלפי דבריהם דהא דר\"ה אין לה מקום פטור אלא בשנא' דאתי כר\"ט א\"כ מאי קא ק\"ל לרבא דקאמר שתי תשובות בדבר חדא דשלש תנן וארבע לא תנן ודחיק אביי לשנויי מתני' מילתא דכתיבא בהדיא קתני מילתא דלא כתיבא בהדיא לא קתני ואמאי לא משני עדיפא מינה דכיון דהא דר\"ה בפלוגתא מתנייא מתני' מילתא דתליא בפלוגתא לא קתני כדמשני תלמודא בדוכתי טובא ובר מן דין ק' דאם איתא דהא דר\"ה לא מתאמרה אלא אליבא דר\"ט כל כי האי לא הו\"ל לר\"ה למסתם סתומי כאלו היא הלכה פסוק' כי ע\"כ פי' דבריהם ע\"פ מ\"ש הרב יבין שמועה בדל\"ד ע\"ב כלל ע\"ו דלפעמים דורש הגמ' ק\"ו ולאו דוקא אלא סמך אמ\"מ ונקט ק\"ו משום דאלים ולהכי במקומות שאינו אומר הגמ' דייו איכא למימר סמך אמ\"מ והאריך בזה ובסוף דבריו הוקשה לו דברי התוס' דשמעתין דאמאי לא תירצו דר\"ה סמך אמ\"מ וישב זה באומרו דע\"כ מוכח הכא דלא מצינן למימר סמך אמ\"מ מדפריך רבא וקאמר שתי תשו' בדבר כו' ועוד כלום חופה גומרת אלא ע\"י קי' וכי דנין חופה שלא ע\"י קדושין מחופה שע\"י קדושין דהיינו כעין דייו וחזינן דלא משני תלמודא דק\"ו לאו דוקא וסמך אמ\"מ אלא אדרבא מכח קושיא זו דחיק אביי לשנויי ר\"ה ה\"ק כו' ומש\"ה ק\"ל להתוס' שפיר דכיון דע\"כ בשמעתין לא מצית למימר סמך אמ\"מ סוף סוף איך תקן פרכת דייו את\"ד הרב יבין שמועה.
ובעיקר דבריו הללו הוקשה לו למורי הרב הנזכר דאם איתא דבשמעתין לא מצית מימר דסמך אמ\"מ וע\"כ ודאי משום דאיכא למיפרך שום פירכא ואנחנו לא נדע הן עוד היום היכי מייתי לה במה הצד משלשתן כסף שטר וביאה והדר דינא למ\"מ ולא פריך תלמודא אותה פירכא דשייכא אמ\"מ אלא ודאי דלר\"ה לית ליה שום פירכא אף כי מייתינן לה במ\"מ וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא דמאי ק\"ל להתוס' וכמו כן קשה מאי דפריך תלמודא כלום חופה גומרת ולא משני דסמך אמ\"מ כי ע\"כ נראה דודאי מילתיה דר\"ה א\"ש במ\"מ אלא דתלמו' לא מצי לשנויי דר\"ה סמך אמ\"מ משום דחזינן דמעיקרא הוה מייתי לה ר\"ה מק\"ו דכסף שאינו מאכיל בתרומה וכי פרכינן והאמר עולא דבר תורה ארוסה בת ישר' אוכלת בתרומה הדר ביה וקאמר אלא פריך הכי ומה כסף שאינו גומר כו' והשתא אם איתא דבהך ק\"ו איכא למיפר' מידי וסמך ר\"ה אמ\"מ א\"כ אמאי הדר ביה ר\"ה מהק\"ו דעביד מעיקרא ואיכפל לאתויי ק\"ו אחר ואמאי לא משני מיד דק\"ו לאו דוקא וסמך אמ\"מ כיון דעוד היום מייתי לה מהך ק\"ו ע\"כ לומר הכי דק\"ו לאו דוקא וסמך אמ\"מ אלא עכ\"ל דרב הונא ס\"ל דהך ק\"ו לית ליה פירכא ומש\"ה ק\"ל להתוס' שפיר דנימא דייו אסוף דינא ולזה תירצו דר\"ה אתי כר\"ט דכיון דמפריך ק\"ו לא אמרינן דייו וכונתם דכיון דר\"ה ס\"ל כר\"ט מש\"ה מייתי לה בק\"ו דהשת' לדידיה לית ליה פירכא ומ\"מ לאלומי מילתיה מייתי לה בק\"ו דאלים טפי וכן נמי מאי דפריך בגמ' כלום חופה גומרת כו' הכי פריך כיון דהך ק\"ו פריכא איהו אמאי איכפל ר\"ה לאתויי ליה מק\"ו והול\"ל דסמך אמ\"מ ואהא משני אביי שפיר דר\"ה ה\"ק כו' ושפיר מייתי לה מק\"ו וכיון שכן איכא למימר דאפילו למאי דקי\"ל בהא כר\"ה משו' דאע\"ג דלא מצי אתי הא דר\"ה בק\"ו מייתינן ליה במ\"מ את\"ד מו\"ה נר\"ו.
ולקע\"ד דרך זה דחוי מעיקרו הוא דהכ' בשמעת' ליכא למימר דק\"ו לאו דוקא אלא דסמך אמ\"מ שהרי הכריח הרב עצמות יוסף בשמעתין דבק\"ו של מקומות ליכא למילף במ\"מ כמ\"ש התוס' בחולין דכ\"ג ע\"ב ד\"ה ותהא פרה כו' והסברא נוטה לזה גם זה שהכריח דמדהדר ביה ר\"ה מהק\"ו דעביד מעיקרא ש\"מ דלא סמך אמ\"מ אין דעתי נוחה בזה דע\"כ לא כתב הרב יבין שמו' דלפעמי' עביד הש\"ס ק\"ו וסמך אמ\"מ אלא היכא שאותו ק\"ו אית ביה שום פירכא מבחוץ אבל היכא שהק\"ו דחוי מעיק' כי הכא בשמעתין מה מקום יש לומר דסמך אמ\"מ ונקט ק\"ו משום דאלים דמאי אולמיה וא\"כ אכתי אפ\"ל דר\"ה מש\"ה הדר ביה ועביד ק\"ו אחר אע\"ג דלא דוקא אלא דסמך אמ\"מ משום דהך ק\"ו דהוה עביד מעיקרא דחוי מעיקרו הוא גם מה שהוקשה לו בדברי הרב יבין שמועה שכתב דהכא בשמעתין ליכא למימר דסמך אמ\"מ וכו' דא\"כ עוד היום היכי מייתי לה במה הצד כו' הא לק\"מ לע\"ד למי שיעיין במ\"ש הרב עצמו בס' גופי הלכות בכלל תפ\"ז יע\"ש.
ובמ\"ש הרמב\"ן והרשב\"א שדעת הרי\"ף ז\"ל כדעת ר\"ח דרפויי מרפייא בידיה אי קי\"ל הלכה כר\"ה עיין במ\"ש ע\"ז מו\"ה בספר שע\"ה בדין זה ס\"ב משם מרן מלכא הרב המופלא מהרח\"א נר\"ו ובסו' דבריו כתב וז\"ל מיהו מאי דקשיא ליה תו דאם איתא דלר\"ה העראה אינו קונה איכא למיפרך העראה תוכיח הא ודאי קשה טובא ועיין להרב עצמות יוסף לקמן באותה סוגיא דתחילת ביאה קונה כו' שכתב דלהסוברים העראה אינו קונה תחילת קנין כלל עכ\"ל דר\"ה אית ליה הא דרבא והפוסקים כר\"ה לא יפרשו כפי' הר\"ן והרי\"ף יע\"ש ומו\"ה חשב ליישב זה ע\"פ מה שנסתפק הרמ\"ל בפ\"ג מה' אישות הי\"א במי שקדש את בתו פחותה מבת ג' שנים ויום אחד בכסף דאי\"ל דהוי אשת איש גמורה אם הכניסה אביה לחופה אי חופתה חופה אי חשיבא נשואה או לא והאריך שם וכלל דבריו שלדעת הרשב\"א חופה דפחותה מבת ג' חשיבא חופה יעש\"ב וא\"כ אף אנו נאמר שדעת הרי\"ף כדעת הרשב\"א ומש\"ה ליכא למימר העראה יוכיח משום דאיכא למימר מה להעראה שכן אינה גומרת בפחותה מבת ג' דלא חשיבא ביאה כלל תאמר בחופה בהעראה שגומרת בפחות' מבת ג\"ש ואכתי אפשר דס\"ל לר\"ה דהעראה אינו קונה ואחר מעט התבוננות יראה הרואה שדבר זה אין לו שחר שהרי כתב שם הרב ז\"ל שלדעת הרשב\"א דס\"ל דחופה פחותה מבת ג\"ש חשיבא חופה חופת נידה נמי חשיבא וכו' יעש\"ב.
ולקע\"ד אפשר ליישב בדוחק ע\"פ מה שמצאנו ראינו לבעלי הכללים ומלכם בראשם הוא המלך שלמה בספר גופי הלכות כלל תע\"ד שכתבו שלפעמי' פריך תלמודא על ק\"ו ומ\"מ מה לפלוני שכן ישנו במינו כך כההיא דרפ\"ב דזבחים מה לשם יושב שכן פסול לעדות וכ\"כ בתוספי הרא\"ש בר\"פ כיצד מברכים עכ\"ל ואם כן אפשר דכי היכי דבק\"ו פרכינן פירכא כי האי ה\"ה נמי גבי יוכיח דהוי כעין מ\"מ דחינן הכי ומה\"ט הוא דלא דחי בשמעתין העראה יוכיח משום דאיכא למידחי מה לביאה בהעראה שכן במינו דהיינו בביאה גמורה קונה ואמטול היא גומרת כנ\"ל בדוחק ואולם לדידי ק\"ל קושיא זו באופן אחר והוא כי הנה זו שמענו להרי\"ף בפרק אעפ\"י דס\"ל דחופת נידה לא קניא מפני שאינה ראויה לביאה והואיל וכן עכ\"ל דלית ליה כר\"ה דחופה קונה דהא לדידי' דר\"ה עכ\"ל דס\"ל דחופת נידה קניא דאי לא היכי יליף לחופה שקונה במה הצד מכסף ושטר וביאה הא איכא למיפרך מה להצד השוה שבהם שכן קונין אפי' באיסו' שאפי' קדשה בביאת נידה היא מקודשת גמורה אלא עכ\"ל דלר\"ה חופת נידה נמי קניא וא\"כ איך יתכן דהרי\"ף שפסק דחופת נידה לא קניא שיפסוק להא דר\"ה." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מתנה על מה שכתוב בתורה התנה \n עמה שאין לה עליו עונה תנאו בטל וחייב בעונתה שהרי התנה עמ\"ש בתו' ואינו תנאי ממון כו'. הנה בתנאי שאינו של ממון ליכא פלוגתא ולכ\"ע כל שמתנה עמ\"ש בתורה תנאו בטל ומשנה ערוכה שנינו בספ\"ו ממסכת פאה הריני קוצר ע\"מ מה שאני שוכח אני אטול יש לו ופירשו הטעם בירוש' והביאו הר\"ש ז\"ל מפני שהוא מתנה עמש\"ב וכ\"כ רבינו בפ\"ה מה' מתנות עניים ה\"ח וז\"ל וכל האומר הריני קוצר ע\"מ כו' יש לו שכחה שכל המתנה עמש\"ב תנאו בטל עכ\"ל ובפ\"ק דקדושין די\"ט ע\"ב תניא המוכר את בתו ופסק ע\"מ שלא לייעד נתקיים התנאי דברי ר\"מ וחכ\"א אם רצה לייעד מייעד מפני שהתנה עמש\"ב וכל המתנה עמש\"ב תנאו בטל ופרכינן ולר\"מ תנאו קיים והתניא האומר לאשה ע\"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה הרי זה מקודשת ותנאו בטל דברי ר\"מ רי\"א בדבר שבממון תנאו קיים ומשנינן אמר חזקיה שאני הכא דאמר קרא לאמר פעמים כו' יע\"ש וכ\"כ רבינו בספ\"ד מה' עבדים המוכר את בתו ופסק על האדון ע\"מ שלא לייעד אותה אם רצה האדון לייעד מייעד שהתנ' עמש\"ב שתנאו בטל עכ\"ל.
ובפ\"ב דמסכת נזיר שנינו הריני נזיר ע\"מ שאהא שותה יין ומטמא למתים ה\"ז נזיר ואסור בכולן יודע אני שיש נזירות אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין ה\"ז אסור ור\"ש מתיר ופריך בגמרא ולפלוג נמי ר\"ש ברישא כי היכי דפליג בסיפא וס\"ל דלא חייל עליו נזירו' משום דלא קיבל כל דקדוקי נזירות אמר ריב\"ל חלוק היה ר\"ש אף ברישא רבינא אמר ברישא לא פליג ר\"ש מ\"ט משו' דהו\"ל מתנה עמש\"ב דתנאו בטל וכתב רש\"י בד\"ה רבינא אמר ברישא לא פליג ר\"ש דאלו התם כיון דאמר הריני נזיר קבל עליו כל תורת נזיר והאי דאמר ע\"מ הוה ליה מעמ\"ש בתורה ואין בתנאו כלום והו\"ל נזיר גמור דהו\"ל כמי שאמר ע\"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה והדר מותבינן לריב\"ל היאך קאמר כי חלוק היה ר\"ש אף ברישא הא הו\"ל מתנה עמש\"ב ומשנינן אמר לך ריב\"ל האי ע\"מ כחוץ דמי ופרש\"י כיון שקבל עליו נזירות במקצת לא הוי מתנה עמש\"ב דאלו לגבי מ\"ד ע\"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה לא קבל עליו כלום אבל הכא קבל עליו במקצ' ומש\"ה הוי תנאו קיים ואינו נזיר לפי שאין דבריו הראשו' כלום משום דלר\"ש לא הוי נזיר עד שיזור מכולן עכ\"ל.
מבואר יוצא מדבריו דבין לרבינא ובין לריב\"ל אף לר\"ש מתנה עמש\"ב תנאו בטל מיהו בהא פליגי דלרבינא אפי' מתנה לעקור מקצת מש\"ב תנאו בטל וע\"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה אפי' במתנה לעקור א' מהם תנאו בטל לר\"מ אמנם לריב\"ל כל שמתנה לעקור מקצת מ\"ש בתורה ולקיים מקצת תנאו קיים וההיא דע\"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה דלר\"מ תנאו בטל מפני שהתנה עמש\"ב מיירי במתנה לעקור שלשתן אבל במתנה לעקור א' מהם מהני תנאו שפיר לריב\"ל ולפי דבריו ז\"ל אותה ששנינו בספ\"ו דפאה הריני קוצר ע\"מ מה שאני שוכח אני אטול יש לו שכחה ופירשו הטעם בירוש' מפני שהוא מתנה עמש\"ב לריב\"ל מיירי במתנה ליטול כל מה שהוא שוכח אבל אם מתנה על מקצת מה שהוא שוכח שאינו עוקר מצו' שכחה לגמרי מהני תנאו שפיר וכן אותה ששנה רשב\"ג בר\"פ הכותב דין ודברים אין לי בנכסייך בחייך ובמותיך אם מתה ירשנה מפני שמעמ\"ש בתורה צ\"ל לריב\"ל דמיירי במתנה שאין לו דין ודברים בכל נכסיה אבל אם התנה כן על מקצת נכסיה מהני תנאו שפיר שהרי מקיים מצות ירושה במקצת נכסיה אך ק' מההיא דר\"פ אעפ\"י דקתני ר\"מ כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילתו בעילת זנות ודייקינן התם בגמ' דנ\"ו ע\"ב כל הפוחת אפי' בתנאה דכל המתנה עמש\"ב תנאו בטל יע\"ש אלמא אפי' שאינו מתנה לעקור כתובתה לגמרי אלא מקצ' אמר ר\"מ דחשיב מתנה עמש\"ב דס\"ל כתובה דאורייתא ודוחק לומר דלריב\"ל דוקא לר\"ש הוא דס\"ל הכי דבמתנה לעקור מקצת מש\"ב תנאו קיים אבל ר\"מ ושאר תנאי פליגי וס\"ל דאפי' במתנה לעקור במקצת תנאו בטל דכיון דלא אשכחן דפליגי בהכי אפושי פלוגתא לא מפשינן וי\"ל ודוק.
ומדברי התוס' ז\"ל בד\"ה האי ע\"מ ובד\"ה תניא כו' נראה דמשמע להו דרבינא וריב\"ל פליגי בע\"מ זה אי תנאה הוי ולא מהני או חוץ הוי וה\"ל כאומר חוץ מן היין ומן הטומאה ואין זה מתנה עמש\"ב דלרבינא תנאה הוי וחשיב מעמש\"ב ולריב\"ל חוץ הוי ואין כאן משום מתנה עמש\"ב וכתבו דלריב\"ל דהוי כאומר חוץ מן היין לא קשיא מההיא דע\"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה דחשיב מעמש\"ב דהתם אפי' אמר חוץ משאר לא מהני ליה דבורו דאין קידושין לחצאין אבל גבי נזיר ילפי' לעיל מקראי דצריך שיזיר מכלן דאם נזר מאחד מהם לא הוי נזיר עכ\"ל גם הרמב\"ן ז\"ל בחי' לב\"ב פ' המוכר את הבית דס\"ג גבי ברייתא דב\"ל שמכר שדה לישראל ואמר ע\"מ שהמעשרות שלי כו' שפיר' הוא ז\"ל דכשאומר לו ע\"מ שהמעשר שלו ר\"ל שהוא משיירו לעצמו ולא מוכרו ואינו כתולה ממכרו במעשר הילכך אע\"פ שלא נתן אין המכר בטל בכך כו' סיים וכתב דסוגייא דשמעתתא סלקא ע\"מ שיורא הוא לא שנא שיתנה על הלוקח בלשון חוץ או שהתנה בלשון ע\"מ הכל שיורא כדאמרי' מקום מעשר שיורי שייר ודמי להא דגרסינן בחולין גבי ע\"מ שהמתנות שלי דמר סבר ע\"מ כחוץ דמי ומ\"ס ע\"מ לאו כחוץ דמי חוץ שייורא ע\"מ לאו שייורא ואפי' למ\"ד לאו שייורא הוא אין ממכרו בטל דהא תניא ע\"מ שהמתנות שלי נותנן לכל כהן שירצה ובדדמי להא דע\"מ חוץ הוי אתמר בנזיר פ\"ב עכ\"ל והיינו הך דשמעתין דלריב\"ל ע\"מ חוץ הוי ומשו\"ה ס\"ל דלר\"ש לא חשיב מתנה עמש\"ב והן הן דברי התוס' דנזיר.
ואיכא למידק לפי שיטתם ז\"ל אמאי לא מסייע תלמודא לריב\"ל מאותה ברייתא דפרק המוכר את הבית ומאותה ברייתא דפ' הזרוע דף קל\"ד דס\"ל דע\"מ חוץ הוי וכמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל וכ\"כ ג\"כ הרא\"ש בפ' הזרוע דאותה ברייתא דפ' המוכר את הבית גבי ן' לוי שמכר שדהו לישראל ע\"מ שהמעשר ראשון שלו דהמעשר ראשון שלו ס\"ל דע\"מ שיורא הוא יע\"ש ולרבינא נמי הוה מצי לסיועי מאידך ברייתא דמייתי התם בפרק הזרוע דקתני ע\"מ שהמתנות שלי נותנן לכל כהן שירצה משום דס\"ל דע\"מ תנאה הוי והו\"ל מעמש\"ב כמ\"ש התוספות ז\"ל והרא\"ש שם יע\"ש וראיתי להרא\"ש ז\"ל שם בפ' המוכר את הבית שכתב דהטעם דס\"ל לתנא דע\"מ שיורא הוי ולא תנאה משום דבתנאה לא מצי לאתנויי דלא שקיל לוי חלף עבודתו דמעשר אלא בשביל התנאי יע\"ש וכעין זה כתב בפ' הזרוע וז\"ל אבל אם אמר כהן לישראל פרה זו מכור' לך ע\"מ שהמתנות שלי נותנן לכל כהן שירצה דע\"מ לאו שיורא הוא אלא תנאי שמכר לו הכל בתנאי שיהיו המתנו' שלו ואין בו כח להתנות זה שהתורה אמרה שיתנם לכל כהן שירצה ולא אמרי' שהמכר בטל מאחר שאין התנאי מתקיים משום דמתנה עמש\"ב התנאי בטל והמעשה קיים ודוכוותא אמרי' בפ' המוכר את הבית גבי בן לוי כו' משום דסבר הך תנא דע\"מ שיורא הוא ושיורא שייר למקום מעשר אבל בתנאי לא מצי לאתנויי שיתן לו המעשר בכל שנה ושנה דמתנה עמש\"ב הוא עכ\"ל אשר מבוארים דבריו ז\"ל דאי לאו טעמא דמתנה עמש\"ב הוא או משום טעמא דלא שקיל לוי חלף עבודתו היינו אומרים דע\"מ תנאה הוי ולא שיורא.
והשתא איכא למימר דמשו\"ה לא מסייע ליה הכא תלמודא לריב\"ל דע\"מ חוץ הוא ולא תנאי מאותם הברייתות משום דהתם שאני דאיכא טעמא למימ' דע\"מ חוץ הוא ולא תנאי משו' דכי מפרשינן ליה לע\"מ בלשון חוץ אהני תנאו שפיר ואין אנו מוציאין דבריו של מתנה לבטלה אבל הכא אם נאמר דחוץ הא דקאמר וקיבל עליו נזירות במקצת במ\"ש הריני נזיר אין דבריו הראשונים כלום משום דלר\"ש אין זה נזיר עד שיזור מכולם וע\"כ לומר שזה הוציא דבריו לבטלה וכן אם נאמר דתנאה הוא דקאמר מעמש\"ב הוא ותנאו בטל באופן דבין הכי ובין הכי עכ\"ל שזה הוציא דבריו לבטלה א\"כ טפי אית לן למימר דע\"מ תנאה הוי ומעמש\"ב הוא והרי הוא נזיר לחומרא מלומר דחוץ הוי ולא הוי נזיר ודוק.
והנה התוס' שם בפ' הזרוע דקל\"ד ד\"ה חוץ שיורא כתבו וז\"ל וא\"ת כי אמר ליה ע\"מ דאמרי' נותנן לכל כהן שירצה א\"כ המקח בטל שלא נתן לו הבהמה אלא ע\"מ שהמתנות שלו וי\"ל דמיירי שהתנו שיהיו המתנות שלו ואם לא יתן לא יהיה המקח בטל א\"נ הוי כמו מתנה עמ\"ש בתורה שהרשתו תורה ליתנן לכל כהן שירצה עכ\"ל וראיתי למרן החביב בי\"ד סי' ס\"א הגהת הטור אות נ\"ד כתב על דבריהם וז\"ל וצריך להבין דלפי הנראה גם בתי' הא' צריכים הם למ\"ש בתי' השני דהוי מתנה עמש\"ב דאי לא\"ה דהמקח קיים מ\"מ המתנות שלו מחמת התנאי אלא ע\"כ דהמקח קיים משום שכך התנה בפי' דאפי' לא יתן לו המתנות המקח קיים והמתנות נותנן לכל כהן שירצה מפני שאף אם הוא תנאי מעמש\"ב הוא והתנאי בטל והמעשה קיים וא\"כ מה חידשו התוס' בתי' האחרון ונר' שכגון דא אינה צריכה רבה דלא חדשו התוס' בתי' השני אלא דאין צ\"ל שהתנו בפי' דאפי' לא יתן המתנות המכר קיים ויתקיים המכר ולא יתן המתנות דכיון דהתנו ע\"מ שכתוב בתורה הרי הוא כאלו אין כאן תנאי וזהו שהרא\"ש והר\"ן והטור ור\"יו ז\"ל לא הזכירו אלא התי' השני מפני שכיון דבין הכי ובין הכי צריכין לטעמא דמתנה עמש\"ב אין צורך לומר דהתנו בפי' ואף התוס' סתמו בתי' הב' מה\"ט והן הן דברי הרמב\"ם בפ\"ו מהל' בכורים שהאומר ע\"מ לא שייר לו במתנות כלום הואיל ולא שייר לו בהן שותפות לא קנאן בתנאי זה כלומר כיון שלא שייר לא הוי אלא תנאי ותנאי לא מהני ועיין בדמש\"א דתי\"ח ע\"ב וא\"ת ומה בכך שהתנה עמש\"ב דבדבר של ממון תנאו קיים וי\"ל דהא איסו' הוא כיון שהרשתו תורה ליתנן לכל כהן שירצה שיזכה במצות הפרשה כל שנותנן לכהן זה לא קיים מצות ונתן עכ\"ל.
ולע\"ד מה שעלה לישב בכונת דברי התוס' ז\"ל לא נחה דעתי בו דלפי דבריו ז\"ל שאף בתי' הראשון צריכין הן לומר דהכא הוי מע\"מש בתורה ומה\"ט התנאי בטל ולא באו לחדש בתירוץ השני אלא דמה\"ט נמי הוי המעשה קיים ולא מפני שהתנה כן בפי' כו' לפי זה העיקר חסר מדבריהם דכיון דלא באו לחדש בתי' הב' אלא דבר זה לא היה להם לומר אלא א\"נ כיון שמתנה עמש\"ב הוא התנאי בטל והמעשה קיים ומתוך לשונם מבואר שבאו לחדש דהכא חשיב מתנה עמש\"ב מפני שהרשתו תורה ליתנם לכל כהן ולפי דברי הרב ז\"ל זה היה ידוע להם בתירוץ הראשון ועוד דכיון שלפי תירוצם הראשון צריכין לומר ע\"כ דהכא הוי מעמש\"ב אם כן מה צורך להם ז\"ל לידחק דמיירי שהתנה כן בפי' וכי נעלם מהם דמי שמתנה עמש\"ב תנאו בטל ומעשהו קיים אלא ודאי דלפי תירוצם הראשון משמע להו דהכא לא חשיב מתנה עמש\"ב דדבר זה כממון הוא דתנאו קיים כמו שהוקשה לו להרב ז\"ל בתר הכי.
ולעיקר קושייתו ז\"ל בדברי התוס' בתי' הראשון שהוקשה לו דאפי' התנו כן בפי' שהמקח יהיה קיים א\"כ המתנות שלו מחמת התנאי ואיך קתני בברייתא נותנן לכל כהן שירצה נלע\"ד דלא קשיא דכיון דתנאי זה לפי מ\"ש התוס' ז\"ל בתי' זה לא אגיד בעיקר המקח שהרי התנו בפי' שאפי' לא יתן יהיה המקח קיים א\"כ תנאי זה אינו אלא פטומי מילי בעלמא כיון שאין זה מחילת דבר וליכא הכא קניין אלא דברים בעלמא ותנא דברייתא גופיה לא נחית לאשמועינן דבר זה דמילתא דפשיטא הוא שתנאי דברים בלתי קניין מועיל לא מהני ולא אתא לאשמועינן אלא דע\"מ לא הוי חוץ אלא תנאה ולאו שיורא הוא דאי הוה שיורא אעפ\"י שהתנו בפירוש שאפי' לא יתן לא יהיה המקח בטל מ\"מ מיחייב הוא לשלם לו דמי המתנות כיון דשיירן לעצמו ולא מכרן לו וזה מבואר לע\"ד ופשוט בכונת דבריהם וזה לע\"ד כונת רבינו ז\"ל בפ\"ט מה' בכורים שכתב שהאומר ע\"מ לא שייר לו במתנות כלום הואיל ולא שייר לו בהן שותפות לא קנאן בתנאי זה כלומר מפני שתנאי זה אינו אלא פטומי מילי בעלמא שאם כונתו ז\"ל כמ\"ש מרן החבי\"ב ז\"ל שלא קנאן בתנאי זה הוא מפני דהו\"ל מתנה עמש\"ב כל כי האי לא היה לו לרבינו ז\"ל להכחיד תחת לשונו ועוד דהיה לו לומר בפי' מפני שמתנה עמש\"ב כדרכו בכל מקום בענין זה וכמ\"ש בפ\"א מה' מתנות עניים ופ\"א מה' נזירות הי\"ג ופ\"ט מה' שמיטה ה' יו'ד ובספ\"ד מה' עבדים ובפרקין אלא ודאי שכונתו ז\"ל כמ\"ש והן הן דברי התוס' בתירוץ הראשון וכמדובר וא\"ת אם כונת רבינו ז\"ל כן אכתי היה לו לבאר שהתנו כן בפי' שאפי' לא יתן לו המתנות לא יהיה המקח בטל כמ\"ש התוס' בתי' הראשון לזה נרא' לע\"ד דרבינו לשיטתיה אזיל שכת' בפ\"ו מה' אישות ופ\"ג מה' זכיה דאף בתנאי שבממון בעי' משפטי התנאים וחד מינייהו שיהיה התנאי כפול ואם לא כפליה התנאי בטל והמעשה קיים ובכן הכא מיירי בשלא כפל תנאו ולכן לא הוצרך לבאר אלא דע\"מ זה לאו חוץ הוא וליכא שיורא וכיון שאינו אלא תנאה ממילא דכיון דלא עשאו כדינו תנאו בטל אמנם התוס' נראה דאזלי בשיטת הגאונים דס\"ל דבתנאי שבממון לא בעינן שיהיה כפול ומש\"ה הוצרכו לידחק בתי' הראשון דמיירי שהתנו בפי' שאף אם לא יתן לא יהיה המקח בטל ובתי' הב' הוצרכו לומר דחשיב מעמש\"ב כן נראה לע\"ד ודוק.
הוספה
כתבתי לעיל בפי' דברי רבינו דפ\"ט מה' בכורים שהאומר ע\"מ לא קנאן בתנאי זה דר\"ל מפני שתנאי זה אינו אלא פטומי בעלמא וע\"ז נתקשה אצלי דא\"כ הי\"ל לבאר שהתנו כן בפי' שאפילו לא יתן המתנות. ותרצתי לזה דרבינו אזיל לשיטתו דאף בממון בעינן משפטי התנאים וחד מינייהו כפול והכא מיירי שלא כפל תנאו עכ\"ל. ועתה בהיות הס' על מזבח הדפוס הק' אלי רחימא דנפשאי החכם השלם עצו\"ר כמה\"ר רפאל ן' חסון נר\"ו וז\"ל ואני בעוניי לא ירדתי לסוף דעתו שהרי מפורש יוצא בדברי רבינו שם סוף הפרק ובה\"ז פרק ג' ה\"ח דס\"ל דבמעכשיו או באומר ע\"מ אין צריך ת\"כ וא\"כ הכא דמיירי באומ' ע\"מ התנאי קיים בלי ת\"כ עכ\"ל.
ואני אומר דאין ספק דאישתמיט מיניה דמר מ\"ש הרשב\"א בס' תולדות אדם סימן ק\"מ כי לא כל ע\"מ האמור בש\"ס שוה פירושו לע\"מ דהרי את מקודשת או מגורשת ע\"מ שתתן או אתן ק\"ק זוז וכיוצא כי יש ע\"מ שפי' ובלבד שתהא כו\"כ יע\"ש. א\"כ אפשר לומר דע\"מ זה שכתב הרמב\"ם בעניין זה שאהי' שותף עמך ע\"מ שהמתנות שלי שאינו עוש' שום מעש' כקידושי' וגרושי' ע\"מ כו\"כ הו\"ל ע\"מ זה כאומר אהיה שותף עמך בתנאי אם יהיו המתנות שלי וכל כה\"ג לדעת רבינו צריך לכפול תנאו זה נ\"ל לדעת רבינו דע\"מ זה הוא כתנאי אם ואין ע\"מ זה כההיא דהרי את מקודשת או מגורשת ע\"מ כו\"כ שעוש' מעש' הקידושין והגירושין משא\"כ באומר אהיה שותף עמך ע\"מ שהמתנו' שלי שאין כאן מעש' ודוק.
עוד ראיתי שכתב על מה שהקשתי שם על הרב מוהרח\"א מסוגייא דפ' עד כמה וז\"ל כת\"ר ובזה לא ידענא מאי קשיתיה דלע\"ד הא ודאי אזיל ומוד' דגם בכהנים איכא איסור מסייע בבית הגרנות כנודע אלא דס\"ל בפי' דברי הרא\"ש דפ' המוכר את הבית דבבן לוי לא מצי לאתנויי משום דלא שקיל חלף עבודתו אלא משום תנאו והו\"ל כאלו לא עישר כלל משא\"כ גבי איסור כהן המסייע דאי עבד האיסור נהי דחילל כהונתו מעשיו קיימי' וכמ\"ש בהלכות תרומות עכ\"ל והנה זה שכתב כת\"ר שיש חילוק בין תרומה למעשר באיסור זה דמסייע בבית הגרנות דבתרומה מעשיו קיימים אע\"פ שעבר האיסור דמסייע משא\"כ במעשר שאם עבר ונתן במסייע בבית הגרנות דאין מעשיו קיימ' ושכ\"כ הר\"מ ז\"ל בהלכות תרומות עכ\"ל כת\"ר. ואני חזרתי ע\"כ דברי הר\"מ בהלכות תרומות ולא מצאתי חילוק זה אלא אדרב' מלשונו של רבינו שכתב בדין זה דמסייע בבית הגרנות השוה מידותיו מעשר לתרומה שכ\"כ בהלכות תרומות פי\"ב הח\"י אסור לכהני' וללויים לסייע בבית הגרנות כדי ליטול מתנותיהם וכל המחלל חילל קדש ה' ועליהם נאמר שיחתם ברית הלוי וכו' הרי לך בהדייא דכולם שוים באיסור זה ככהן כלוי ואין חילוק ביניהם אפי' כמלוא נימא. ובני ותלמידי החכם המרומם מרדכי נחום ה\"י הביא ראיה דאין חילוק בין תרומה למעשר דכל מאי דאמרינן בתרומה דאין תרומתו תרומה ה\"נ במעשר וכן איפכא ממ\"ש רבינו בפרק ז' מהלכות מעשר יע\"ש. ואם כן קשה מנ\"ל חילוק זה דמעשר לתרומה. [עד כאן ההוספה].
עוד ראיתי למרן החבי\"ב שהקוש' לו במ\"ש התוס' בתי' הב' דמש\"ה תנאו בטל דמתנ' עמש\"ב הוא דמה בכך הא קי\"ל בדבר שבממון תנאו קיים ועלה לתרץ דהא איסור' הוא דכיון דהרשתו תורה ליתנם לכל כהן שירצה ושירצה במצות הפרשה כל שנותן לכהן זה לא קיים מצות ונתן עכ\"ל ולא נתקררה דעתי בתי' זה דכיון דהתורה הרשתו ליתנם לכל כהן שירצה וזה ברצונו נותנו לכהן זה בשביל שרוצה בקיום המקח למה זה נאמר שלא קיים מצות ונתן ומ\"ש ממצות שארה וכסותה שאם התנה עם האשה ע\"מ שאין לך עלי שאר כסות דלדידן דקי\"ל כר\"י דבדבר שבממון תנאו קיים מהני תנאו שפיר ולא אמרינן דחשיב מעמש\"ב דעבר על מצות שארה וכסותה לא יגרע וטעמא דמילתא דכיון דמידי דממון ניתן למחילה הו\"ל כאומ' ע\"מ שתמחלי לי ממון השאר והכסות שזכתה לך תורה והיינו טעמא נמי דע\"מ שאין לך עלי אונאה כמ\"ש הרב בספר אסיפת זקנים בשם הרשב\"א ז\"ל בכתובות פרק אעפ\"י יע\"ש, וכ\"כ נמי הרמב\"ן בחידושיו לב\"ב דקכ\"ו וז\"ל ובדבר של ממון יכול הוא למחול שלא אמרה תורה שיתחייב אלא ברצונו של זה כו' יע\"ש וא\"כ דוכוותא נמי הכי דכיון שהתו' הרשתו ליתנם לכל כהן שירצה וזה התנה עמו שברצונו יתנם לו ולא לכהן אחר אין כאן עקירת מצות ונתן שהרי הוא נותנם לכהן אלא שמחל רשותו וכחו אצל כהן זה ובס' מוצל מאש ח\"א סימן ד\"ן הוקשה לו קו' מרן החבי\"ב הלזו והניחה בצ\"ע.
והנראה לע\"ד ליישב בזה הוא בהקדים ליישב מה שהקשה עוד בס' הנז' על הרא\"ש ז\"ל דבפ' הזרוע יהיב טעמ' דהתנאי בטל באומר ע\"מ שהמתנו' שלי משום דהוי מתנה עמש\"ב והתורה הרשתו ליתנם לכל כהן שירצה ואילו בפ' המוכר את הבית כתב דטעמא דלא מצי לאתנויי הלוי ע\"מ שהמעשרות שלי משום דלא שקיל לוי חלף עבודתו אלא בשביל תנאו דלמה לי האי טעמ' דלא שקיל לוי כו' תיפוק לי מהטעם שכתב בפרק הזרוע דהו\"ל מתנה עמש\"ב ועיין בספר נחפה בכסף חי\"ד סימן ב' דכ\"ד ע\"ג מה שרצה ליישב לזה ולא עלה בידו יע\"ש והוא ז\"ל כתב וז\"ל ונראה לומר בדוחק דדוקא גבי בן לוי שייך הך טעמא דלא שקיל לוי חלף עבודתו משום דהאי קרא דחלף עבודתו גבי בן לוי כתיב אבל גבי כהן לא שייך הך טעמא ומש\"ה אצטריך למיהב טעמא מפני שהתורה אמרה שיתנם לכל כהן שירצה והא דלא יהיב הרא\"ש ז\"ל טעמא גבי בן לוי מפני שהתור' אמר' כו' עדיפא מיניה נקט וזה דוחק גדול ומה גם דהרשב\"ץ בספר זוהר הרקיע מצוה נ\"ו כתב דכהן נמי לא מצי שקיל אלא חלף עבודתו עכ\"ל.
ומהתימא על הרב שנראה דאשתמיט מיניה אותה שאמרו בר\"פ עד כמה דכ\"ו ע\"ב ופסקה רבינו בפי\"ב מה' תרומות הלכה ח\"י דכהנים ולויים המסייעים בבית הרועים ובבית המטבחיים ובבית הגרנות אין נותנין להם תרומה ומעשר בשכרן ואם עשו כן חיללו ועליהן נאמר שיחתם ברית הלוי ואומר ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו מאי ואומר וכ\"ת מיתה לא ת\"ש כו' ובקשו חכמים לקונסם ולהיות מפרישין תרומה משלם כו' יע\"ש הרי בהדיא דגם הכהנים מוזהרים שלא ליטול מתנותיהן אלא חלף עבודתם וחייבים עליהן מיתה ובפ\"ק דקדושין ד\"ו ע\"ב גבי מתנה ע\"מ להחזיר אמרינן בתרומה יצא ידי נתינה ואסור לעשות כן מפני שנר' ככהן המסייע בבית הגרנות ועיין בטי\"ד סימן ש\"ה בענין הפודה את בנו במתנה ע\"מ להחזיר יע\"ש ועיין בערכין דכ\"ח ע\"ב ברש\"י ותוס' ד\"ה לבן בתו או לבן אחותו דמבואר מדבריהם שם דאפי' ליתן הכהן לבע\"ה פרוטה כדי שיתן תרומותיו לבנו אסור משום כהן המסייע בבית הגרנות יע\"ש ואין ספק דטעם זה שכתב הרא\"ש גבי בן לוי דלא מצי לאתנויי משום דלא שקיל חלף עבודתו היינו ודאי איסורא דמסייע בבית הגרנות וכן מבואר בדברי התוספו' שם בפרק המוכר את הבית דע\"ג ד\"ה ע\"מ יע\"ש וא\"כ לא ידעתי איך עלה על דעתו ז\"ל לחלק בענין איסור חלף עבודתו בין כהן ללוי והביא ממרחק לחמו ממ\"ש בס' זוהר הרקיע וצ\"ע.
ואשר אני אחזה לע\"ד הוא זה דשתי טעמי' הללו שכתב הרא\"ש בפ' הזרוע ובפרק המוכר תרווייהו צריכי והא בלא הא לא סגי והיינו משום דבלשון התנאי הזה דע\"מ שהמתנות או המעשר שלו יש במשמעו' שתי כונות דאפשר לפרש שכונתו להתנות עם הלוקח דע\"מ שתתן לו המתנות או המעשר הוא מוכר לו את המקח הזה ואם זו היתה כונתו אין לבטל את התנאי משו' דהו\"ל מעמש\"ב משום שהתורה הרשתו ליתנם לכל כהן שירצה שהרי כתבנו דכל כה\"ג אין כאן משום מעמש\"ב דכיון שעיקר תנאו הוא עם הלוקח שיתנם לו הו\"ל ככל תנאי שבממון דתנאו קיים כמדובר אמנם אם זו היתה כונתו יש לבטל התנאי הזה מהטעם שכתב הרא\"ש בפרק המוכר את הבית דאם כן לא שקיל המתנות משום חלף עבודתו אלא משום תנאו והתורה אמרה שיקחם חלף עבודתו והו\"ל כמסייע בבית הגרנות ותנאו בטל מיהו אפשר לפרש עוד כונת התנאי הזה ע\"מ שהמתנות או המעשר שלי שהוא מכוין להתנות עם התורה דאף שהתורה נתנה לך רשות שתתן המתנות למי שתרצה אני מתנה לעקור כח ורשות זה שנתנה לך והריני מוכר לך את המקח הזה על מנת שאלו המתנות יהיו שלי ולא יהיה לך רשות בהם לתתן למי שתרצה והו\"ל כאותה שאמרו בפ\"ק דמכות גבי ע\"מ שלא תשמטני שביעית שאין התנאי עם הלוה ע\"מ שלא תשמיטהו בשביעית אלא עיקר תנאו הוא עם התור' שציותה על השביעית כמ\"ש שם רש\"י והרמב\"ם בפ\"ט מה' שביעית די\"ב וכעין זה כתב הריטב\"א ז\"ל בחי' לגיטין פ' המגרש דפ\"ד ע\"ב יע\"ש.
ואם זו היתה כוונתו בתנאי זה אין לבטל התנאי מהטעם שכתב הרא\"ש בפ' המוכר דלא שקיל לוי חלף עבודתו דכיון שלא התנה עם הלוקח שיתן לו המתנות אלא עיקר תנאו הוא עם התורה אי הוה מהני תנאי זה ולא היה בזה משום מעמש\"ב חשיב מתנות אלו כמתנות של בהמתו דליכא בהו משום חלף עבודתו אמנם קושטא קאי דמתנה עמש\"ב הוא כמ\"ש הרא\"ש ז\"ל בפרק הזרוע והשתא שפיר כתב הרא\"ש שתי הטעמים הללו לומר דבין אם יהיה כוונת התנאי הכי או הכי עכ\"פ תנאו בטל משתי הטעמים הללו ובכן ממילא נתיישב מה שהוק' לו מרן החבי\"ב ולהרב מוצל מאש ז\"ל דאחר דהוי דבר שבממון למה לא מהני תנאו דלפי האמור לא דמי לשאר תנאי שבממון כההיא דע\"מ שאין לך שאר כסות וע\"מ שאין עלי אונאה דהתם לשון התנאי מורה שהוא מתנה עם האשה או עם הלוקח שימחלו לו וממון ניתן למחילה כמ\"ש לעיל בשם הרשב\"א והרמב\"ן ז\"ל אמנם בתנאי זו דע\"מ שהמתנות או המעשר שלי משמע להו להתוס' והרא\"ש בפר' הזרוע דמדלא קאמר ע\"מ שתתן לי המתנות אלא שהמתנות שלי משמע טפי שכונתו לעקור כח ורשות שנתנה התורה לנותן דומה לע\"מ שלא תשמטני שביעית ובכן אפי' דהוי דבר שבממון תנאו בטל שאין כח בידו לבטל מ\"ש בתורה כנלע\"ד.
וע\"פ האמור מינח ניחא לי נמי מה שהקשה הרב מח\"א בהלכות מלוה סימן ל\"ח דצ\"ו ע\"ג בתי' התוס' והרא\"ש ז\"ל הלזו שתי' בפ' הזרוע וז\"ל ולכאורה ק' דמ\"ש מע\"מ שתאכל בשר חזיר דאמרי' דלא חשיב מתנה על מש\"ב משום דאמרי' לא תיכול ולא תגרש ה\"נ נימא לא תתן ולא יקנה ונדחק ליישב כיע\"ש אמנם ע\"פ מ\"ש לא דמי לההיא כלל דהתם אין התנאי עם התורה כמ\"ש שם הריטב\"א בחי' אלא התנאי הוא עם האשה שתאכל בשר חזיר וכמ\"ש משא\"כ בלשון זה דע\"מ שהמתנות שלי דדמי לע\"מ שלא תשמטני שביעית כמדובר.
וראיתי עוד למרן החבי\"ב ז\"ל שכתב וז\"ל וכתב הסמ\"ע בח\"מ סי' כ\"ב ס\"ק ט\"ו דאע\"פ שאסור לדון בדיני גויים ואם קנו מיניה לדון בדיני גויים אין הקנין כלום ואסור לדון בפניהם היינו דוקא היכא דאין יפוי כח וזכות לאחד מבעלי דינין במשפט הגויים טפי מבמשפט ישראל אבל אם יש לאחד מהם יפוי כח וזכות במשפטם טפי מבמשפט ישראל אז מהני הקנין ולא אמרינן אין אדם מתנה עמ\"ש בתורה כי אם בתנאין בעלמא אבל אין לאחר קניין כלום עכ\"ל ויש לחקור אם מהני קניין כאן במתנה ע\"מ שהמתנות שלי אע\"ג דהוי מתנה עמש\"ב דומייא דהמקבל עליו לדון בדיני גויים וקנה בקניין דתנאו קיים על הדרך שכתב הסמ\"ע ויראה ודאי דהתם שאני דיש לו יפוי כח במשפט הגויים מבמשפט ישראל וכאן לא שייך זה עכ\"ל.
והנה לפי הטעם שכתבו התוס' והרא\"ש שם בפרק הזרוע דמאי דחשיב מתנה עמש\"ב הוא מפני שהתורה הרשתו ליתנם לכל כהן שירצה ופירשנו כוונתם ז\"ל דמשמע להו דלשון תנאי זה דע\"מ שהמתנות שלי הוי כלשון ע\"מ שתשמטני שביעית שהוא מתנה עם התורה לעקור כח ורשות שנתנה לו ללוקח כמדובר לעיל, הנה לפי הטעם הזה אין מקום לע\"ד לדברי הרב ז\"ל דבנדון זה כשקנה מיד הלוקח גילה דעתו המתנה שאין כוונתו בתנאי זה לעקור מ\"ש תורה שהרשות ביד הלוקח ליתנם לכל כהן שירצה אלא כוונתו להתנות עם הלוקח ע\"מ שתתן לי המתנות וכבר כתבנו דכל כה\"ג אין כאן משום מעמש\"ב דאע\"פ שהתורה הרשתו ליתנם לכל כהן שירצה יכול הוא להתנות שיתנם לו כיון שהרשות בידו ומפני שעיקר תנאו הוא עם הלוקח לכך קנו מידו בקנין כדי שלא יוכל לחזור בו שאם כוונתו היה להתנות עם התורה ע\"מ שלא יהיה לך כח ורשות שנתנה לך תורה כמו ע\"מ שלא תשמיטני שביעית קנין מאי בעי הכא, מיהו אם יש מקום להסתפק לפי דברי הסמ\"ע ז\"ל הוא לפי הטעם שכתב הרא\"ש בפרק המוכר את הבית דטעמא דלא מהני תנאי זה דע\"מ שהמתנות הוא מפני דא\"כ לא שקיל להו למתנות חלף עבודתו אלא מפני תנאו וכל שקנה מידו יש להסתפק אם קנאן למתנות ע\"י הקנין אע\"פ שיש איסור בדבר דומייא דמתנה לדון לפני גוים וקנה בקנין דמהני.
ולעד\"ן דכי היכי דהתם מהני הקנין ה\"נ מהני הכא דאע\"ג דאיכא איסורא כיון שע\"י הקנין הרי עבר וקנאו אין לאחר קנין כלום כמ\"ש הסמ\"ע ז\"ל, וראיה לדבר שהרי בפרק עד כמה לא אמרו אלא דכהנים ולויים המסייעין בבית הגרנות אין נותנין להם תרומה ומעשר בשכרן והיינו דוקא לכתחילה אבל עם עברו ונתנו להן מה שעשו עשו וכמו שסיימו בברייתא ואם עשו כן חיללו ובקשו חכמים לקונסם כו' הרי מבואר דכל שבאו לידם אע\"ג דעבדו איסורא דלא נטלום בשביל חלף עבודתן מה שעשו עשו ה\"נ כל שקנאן ע\"י קנין כמי שבאו לידם דמי, וכי תימא אדרבא משם ראיה דע\"י קנין לאו כמי שבאו לידם דמי שהרי פועלים קונין שכר עבודתן ע\"י פעולתן ולא בעו קנין כנודע דקנין דידהו היינו פעולתן ואפי\"ה אמרו דלכתחילה אין נותנין להם תרומה ומעשר בשכרן ואם איתא דכל שקנו בקנין כמי שבאו לידם דמי אמאי אין נותנין להם תרומה ומעשר בשכר פעולתן שסייעו בבית הגרנות וקנו אותם בשכרן אלא ודאי דכל שלא באו לידם ממש לא מהני בהו קנין נלע\"ד דאי מהא לא אירייא שהרי כתב הרא\"ש בע\"ז פרק השוכר את הפועל דס\"ג דקנין דפועל גרע מקנין דעלמא שכתב שם וז\"ל ומכאן נ\"ל לדקדק דהאומר לפועל עשה עמי מלאכה זו ואני אתן לך חפץ פ' בשכרך יכול ליתן לו דמי החפץ כו' אבל גוף החפץ אי אפשר לו לקנו' אלא במשיכה או שיהיה ברשות הפועל בשעת עשיית מלאכה עכ\"ל וכ\"כ ג\"כ הר\"ן ז\"ל שם בהלכות והביא דבריהם רמ\"א בח\"מ סימן של\"ב ס\"ד ובסי' רמ\"א ס\"ז יע\"ש, ועיין למהרימ\"ט ז\"ל בח\"א סימן כ\"ב ובחח\"מ סימן כ\"ג ובדברי הר\"ב משנה למלך פ\"ד מהלכו' איסורי מזבח הלכה יו\"ד ובדברי הר\"ב מח\"א ז\"ל בהגהותיו על מוהרימ\"ט ז\"ל, ועיין בספר פנים מאירות סימן צ\"ב ובספר משאת משה ח\"ג סימן כ\"ה ובספר זכרון דברים דנ\"ז ע\"ג יע\"ש ובכן איכא למימר שפיר דכהנים ולויים המסייעים בבית הגרנות בשביל תרומות ומעשרות אם קנו מיד הבע\"ה בקנין קנו שפיר וכמי שבאו לידם דמי וצריך ליתנם להן כנלע\"ד.
וא\"ת כיון דקנין זה באיסור הוא לא מהני דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ואיך כתב הסמ\"ע דאם קנה בקנין לדון בדיני גוים כל שיש יפוי כח וזכות לאחד מהם דאין לאחר קנין כלום והלא הסמ\"ע גופיה בסימן ר\"ח כתב דאפי' באיסור דרבנן אי עביד לא מהני וכ\"כ הש\"ך ז\"ל שם יע\"ש, הא לא קשיא שכבר עלו לחלק שם הם ז\"ל בין מקח שנעשה באיסור כגון נשבע או נדר שלא למכור ועבר ומכר בקנין שאי אפשר לקיים המקח אא\"כ ע\"י האיסור דכל כה\"ג אי עביד לא מהני אבל היכא שאפשר לקיים המקח בלתי איסור כההיא דמוכר גלימא בדמי רבית דכל שמסלקים האיסור המקח קיים מהני יע\"ש, ה\"נ במקנה בקנין לדון בדיני גוים שעיקר הקנין שקנו ממנו הוא לתת כח וזכות לחבירו בממונו ובזה אין בו איסור והאיסור הוא לבא לפני הערכאות לדון לפניהם כשמסלקים האיסור שלא לבא לדון לפניהם כיון שהדבר ידוע שיש לזה יפוי כח זכות בדיניהם זכה שפיר, ובנ\"ד ג\"כ שהקנה לו המתנות בשביל תנאו אין האיסור תלוי בעיקר הקניין אלא במה שהתנה מתחילת המכר שיתן לו כל שקנאן בקניין והרי הן שלו אין לנו להוציאן מרשותו בשביל התנאי דסמי מכאן עיקר התנאי והרי הוא נוטלן בשביל קניינו כאלו הקנה אותן לו בלתי תנאי, ואפי' אם נאמר דנ\"ד דמי טפי למקח שנעשה באיסור כי ההיא דנשבע שלא ימכור כו' כבר הוכחנו מההיא דר\"פ עד כמה דכהנים ולוי' שסייעו בבית הגרנות אם כבר באו לידם המתנות אין מוציאין מידם וכיון דקליש איסור זה שהרי אין מוציאין מידם אף אם קנו מידם נמי קנו דלא דמי לההיא דנשבע שלא ימכור דאפי' בא המקח לידו צריך לחזור ועיין בס' חזון נחום דקנ\"א ע\"א שכתב דאיכא איסורי' דרבנן דאי עביד מהני דהם אמרו והם אמרו כדאמרי' בפ\"ק דתמור' שאני התם דגלי קרא יע\"ש.
עוד ראיתי למרן החבי\"ב ז\"ל עמד על דברי רבינו הר\"ם במז\"ל דבפ\"ט מה' בכורים הי\"א פסק דהאומר ע\"מ שהמתנות שלי תנאו בטל מפני שמתנ' ע\"מ ש\"ב ואלו בפ\"ו מה' מעשר הי\"ט גבי בן לוי שמכר שדהו לישראל ואמר ע\"מ שהמעשר שלי פ' דתנאו קיי' והמעשר שלו משום דע\"מ שיור הוא ושייורי שייר למקום מעש' וכבר עמדו בזה הר\"ב ט\"ז והש\"ך ז\"ל שם ס\"ק ח\"י, ומרן החביב ז\"ל עלה לחלק דהתם גבי בן לוי משו\"ה חשבי' לתנאי דע\"מ כאומר חוץ ושיורא הוי משום דאי תנאה הוי הא קי\"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ועכ\"ל דשייר מקום כדי שיקנה ולא תהוי דשב\"ל וכיון דשייורי שייר מקום מעשר תו ליכא משום מתנה עמש\"ב אבל במוכר פרה ואמר ע\"מ שהמתנות שלי דליכא טעמא דמקנה דבר שלא בא לעולם תנאי גמור הוא והו\"ל מתנה עמש\"ב אלו תורף דבריו ז\"ל יע\"ש וכדבריו ז\"ל כתב ג\"כ הרפ\"ח שם ס\"ק מ\"ד.
ואני בעוניי לא זכיתי להבין דבריהם ז\"ל דמלבד דאין הטעם הזה מספיק לע\"ד לחלק דמה לי טעמא דמתנה עמש\"ב ומה לי טעמא דאין אדם מקנה דשלב\"ל דכי היכי דמשום טעמא דאין אדם מקנה דשלב\"ל אנו אומרים דע\"מ חוץ הוא ושייורי שייר למקום מעשר ה\"נ משום טעמא דאין אדם מתנה עמש\"ב הוה לן למימר דע\"מ חוץ הוא ולא תנאה, וכבר תפס על הפ\"ח ז\"ל בזה בהגהת הרב ט\"ז ז\"ל סי' רי\"ב ס\"ג, ועיין בספר נחפה בכסף חי\"ד סי' ב' דכ\"ד ע\"ד שעמד ליישב דברי הפר\"ח ז\"ל ומרן החבי\"ב ואין בדבריו כדי שביעה, ולבר מן דין נר' דאשתמיט מינייהו מ\"ש הרא\"ש ז\"ל בפרק המוכר את הבית דס\"ג דאע\"ג דאין אדם מקנ' דשלב\"ל אדם מתנ' בדבר שלב\"ל עד שמתוך כך הוצרך הרא\"ש ז\"ל לומר דההיא דפריך תלמודא בפ' המוכר והא אין אדם מקנה דשלב\"ל היינו משום דע\"כ האי תנא סבר דע\"מ שיור' הוא ולא תנאה דאי תנאה הוא מתנה עמש\"ב הוא יע\"ש אשר מבואר יוצא מתוך דבריו ז\"ל דטעמא דמשמע ליה לתנא דע\"מ שיורא הוא ולא תנאה לאו משום טעמא דאין אדם מקנה דשלב\"ל הוא כדמשמע מפשט השמוע' דהא ודאי ליתא דהא אדם מתנ' בדשלב\"ל אלא עיקר טעמא הוא משום דאי תנאה הוא הו\"ל מתנה עמש\"ב הפך דברי מרן החבי\"ב והפ\"ח ז\"ל וצ\"ע, ועיין למרן ב\"י בח\"מ ס\"ס ר\"ט שכתב ע\"ש הרמב\"ן והרשב\"א והר\"ן ז\"ל דכל תנאי שהוא מתנה בעיקר המקח לכ\"ע לאו תנאה הוא אלא שיור' יע\"ש, ועיין למוהר\"ש יונה ז\"ל בסי' כ\"ה מה שהקשה בעיקר דברי הרמב\"ן ז\"ל ועיין בס' נחפה בכסף שם דף כ\"ד.
והרב ש\"ך ז\"ל תירץ דלישנא דע\"מ משמע תנאה ומשמע שיורא ולכן ס\"ל להר\"ם במז\"ל דיש חילוק בין קרקע למטלטלים דגבי בן לוי שמכ' שדהו ע\"מ שהמעשר שלי כיון דקרקע בחזקת בעלים הראשו' עומדת אמרי' דע\"מ לאו תנאה ושייורי שייר מקו' מעשר אבל גבי מוכר פרה ע\"מ שהמתנות שלו כיון דמסר' הבהמ' ללוקח וקאי בידיה לא אמרי' שייורי שייר לאפוקי מיני' המתנות את\"ד ז\"ל יע\"ש, ותירוץ זה לא איפר' מחולשא דלפ\"ז צ\"ל לדעת רבינו ז\"ל דתנא גופיה ספוקי מספ\"ל בלשון ע\"מ אי תנא' הוי או שיורא הוי וזה דוחק.
ולכן נלע\"ד דמשמע ליה לרבינו ז\"ל דלישנ' דע\"מ תנא' הוי והיינו טעמא משום דאי חוץ הוי למה אפקיה המתנה הזה בלשון ע\"מ ולא בלשון חוץ אם היתה כונתו לשיורא דטפי הול\"ל חוץ דהוא לשון מבורר ומדאפקי' בהאי לישנא דע\"מ אנו אומרים שכונתו הוא לתנא' ולא לשיורא מיהו היכא דאיכא טעמא למימ' דחוץ הוא והא דאפקי' בלשון ע\"מ משום דאי הוה אמר חוץ הוה משמע שיורא טפי ממאי דבעי לשייר ולהכי אפקי' בלשון ע\"מ אז אנו אומרים דע\"מ חוץ הוי ובכן ממיל' מתיישב דחילוק יש בין ההיא דבן לוי שמכ' שדהו ע\"מ שהמעשרו' שלי לההיא דמוכר פרה ע\"מ שהמתנות שלי דגבי ההיא דבן לוי להכי אנו אומרים דע\"מ שיורא משום טעמא דאי תנאה הוא הו\"ל מתנה עמש\"ב כמ\"ש הרא\"ש בפ' הזרוע א\"נ משום דלא שקיל לוי חלף עבודתו והא דלא אפקיה בלשון חוץ ממקום המעשר הוא משום דאי הוה אמר הכי לא היה לו כח ללוקח באותו מקום כדי לעשר על חלקו דהא שייר המוכר אותו מקום לעצמו לגמרי ולהכי קאמר לשון זה דע\"מ דמשמע נמי תנאה ולא שיורא מפני שהוא מכר ללוקח כח זה במקום המעשר שיהיה כשלו כדי שיוכל לעשר ממנו על חלקו וכמ\"ש התוספות ז\"ל בפרק המוכר את הבית דס\"ג ד\"ה ע\"מ וז\"ל הכא לא הוי כמו כהן המסייע בבית הגרנות דהא קאמר מקום מעש' שיורי שייר והוי מעשר שלו לגמרי אלא שמכר לו כח זה שיוכל לעשר על חלקו עכ\"ל, אבל גבי מוכר פרה ע\"מ שהמתנו' שלו אם כונת המתנה הוא לשייר לעצמו המתנות לגמרי ולא למוכרן ללוקח הול\"ל חוץ מהמתנות ומדאפקיה בלשון ע\"מ ש\"מ תנאה הוי ולא שיורא דהתם ליכא טעמ' למימר דלהכי אמר ע\"מ משום דשייר ללוקח כח וזכות שיוכ' לעשר על חלקו דהתם לא שייכא האי מילתא כמובן כן נר' לע\"ד ודוק.
עוד ראיתי למרן החבי\"ב ז\"ל הביא ההיא דאמר ר\"ל עלה דהך ברייתא דבן לוי זאת אומרת המוכר בית לחבירו ואמר ע\"מ שהדיוטא העליונה שלי דיוטא העליונה שלו וקאמר ר\"ל דנ\"מ להוציא זיזין לחצר ופסקו כן הרמב\"ם בפכ\"ד מה' מכירה והטור והש\"ע בח\"מ סי' רי\"ב ורי\"ד וכתב על זה ואע\"ג דע\"מ לא מהני לדידן בבן לוי שמכר כו' משום דלדידן ע\"מ לאו שיורא הוא וא\"כ ה\"ה נמי גבי דיוטא שלמד ממנה ר\"ל לא היא דגבי מעשר ומתנות ל\"מ משום דמעמש\"ב הוא אבל גבי דיוטא לא הוי מעמש\"ב ותנאו קיים עכ\"ל, והנה לפ\"ד ז\"ל קל\"ט דאם כן למה הוצרך ר\"ל ללמוד דבר זה מבריית' דבן לוי ועל הדרך שפי' הרא\"ש ז\"ל שם דתפ\"ל דמשום תנאו שהתנה להוציא זיזין לאויר מהני תנאו שפיר דאע\"ג דאין אמ\"ד שב\"ל וה\"ה דבר שאין בו ממש מ\"מ אדם מתנה ע\"ד שב\"ל וה\"ה בדבר שאין בו ממש דגבי ע\"מ שהמעשר שלי לא הוצרכנו לטעמא דשיור מקום אלא משום דס\"ל לתנא דע\"מ לאו תנאה הוא אלא שיורא כמ\"ש הרא\"ש ז\"ל שם ואין אדם משייר דשב\"ל אבל בע\"מ שדיוטא עליונה שלי דלית בה משום מתנה עמש\"ב ותנאה הוא מה צור' לטעמ' דשיור מקום כי ע\"כ נרא' לע\"ד דההיא דר\"ל ל\"מ אלא באומר חוץ מדיוטא העליונה וע\"מ דנקט לאו דוק' כמו שכ' רשב\"ם ז\"ל שם והרא\"ש והטור ז\"ל הביאו הא דר\"ל ללמוד ממנו לענין האומר חוץ מדיוטא כו' דבאומ' ע\"מ אין צורך לטעמא דשיור מקום כמדובר וכ\"כ בהגה' הט\"ז בסי' רי\"ב יע\"ש.
ודע שהר\"ב פר\"ח ז\"ל בס' מים חיים בתשו' סימן ו' נשאל על מי שקידש אשה ע\"מ שאם תפו' לפני יבם שתחלוץ מי אמרי' דמתנה עמש\"ב הוא ותנאו בטל או דילמא כיון דמן התורה מצי לחלוץ אין זה מתנה על מש\"ב וכ\"ש למ\"ד מצות חליצה קודמת, והשיב כיון דמן התורה מצי לחלוץ או ליבם ואיהו קמתני שלא ליבם הו\"ל מעמש\"ב ותנאו בטל וראיה לדבר מהא דאיתא בפ' הזרוע דקל\"ד דכהן שמכר פרה לישראל ע\"מ שהמתנות שלו תנאו בטל וטעמא דמילתא משום דהוי מתנה עמש\"ב שהרי מן התורה יכול ליתנם לכל כהן שירצה וה\"נ דוכוותא כן נ\"ל עכ\"ל, והנה לא זכר הרב ז\"ל הטעם שכתב הרא\"ש בפרק המוכר את הבית דטעמא דלא מהני תנאי זה דע\"מ שהמ' שלי הוא מפני דא\"כ לא שקי' להו למתנות חלף עבודתו אלא מפני תנאו דלפי אותו הטעם אין ראיה מההי' לנדון הרב ז\"ל מיהו לפי מ\"ש אנן יד עניי לעי' בישוב שתי הלשונות שכתב הרא\"ש בפ' הזרוע ובפ' המוכר דאותו הטעם שכתב הרא\"ש בפ' המוכר הוצרך אפי' אם נפרש כוונת לשון התנאי שהוא מתנה עם הלוקח שתתן לו המתנות שאם זו היתה כונתו אין בזה משום מעמש\"ב דומיא דע\"מ שאין לך עלי שאר כסות וכיוצא כמדובר לעיל, אמנם כשהוא מתנ' עם התורה ע\"מ שלא יתחייב במ\"ש התורה כההיא דע\"מ שלא תשמטני שביעית וכן ע\"מ שהמת' שלי אם כונתו לעקו' כח ורשו' שנתנ' התו' ללוק' ליתנם למי שירצ' והוא מתנה עם התור' שיהיו המתנות שלו ולא יהיה ללוקח כח ורשות בהם אלא ליתנם לו בזה מודה הרא\"ש דתנאו בטל מטעם מעש\"ב וזהו שכתב בפ' הזרוע דטעמא דתנאו בטל הוא משום דמתנה עמש\"ב הוא לפ\"ז שפיר מייתי הרב ראיה מההיא לנדון שלו שהוא מתנה בקדושין שאם תיפול לפני יבם שתחלוץ דכיון שהתורה נתנה רשות ליבם או לחלוץ אין בידו של מקדש לעקור כח ורשות שנתנה תורה ליבם והרי תנאי זה הוא עם התורה ממש ותנאו בטל משום מעמש\"ב.
ואף שהתוס' ז\"ל בפ' הזרוע תירצו בתי' א' דטעמ' דלא מהני תנאו הוא משום שאין התנאי אגיד בעיקר המקח דמיירי שהתנו בפי' שאפילו לא יתן לו המתנות שלא יתבטל המקח והו\"ל תנאי זה פטומי מילי בעלמא ולא קנה זה המתנות משום תנאי בעלמא וכבר כתבנו לעיל דהכי נמי משמע ליה לרבינו ז\"ל בפ\"ט מה' בכורים כמדובר לעיל וא\"כ לפי תירוץ זה אזדא ליה ראית הפר\"ח ז\"ל לא היא דהתוס' ז\"ל בתי' הראשון משמע להו דלשון תנאי זה דע\"מ שהמתנות שלי כונתו ע\"מ שתתן לי המתנות דעיקר תנאו הוא עם הלוקח ולא לעקור מ\"ש בתור' ואין בזה משום מעמש\"ב ולזה הוצרכו לומר דטעמ' דתנאו בטל הוא משום דלא אגיד בעיקר המקח מיהו למאי דמשמע להו בתירוץ הב' דכונת לשון התנאי הוא לעקור כח ורשות שנתנה תורה ללוקח ויש בזה משום מתנה עמש\"ב שמעינן מדבריהם ז\"ל דאפי' במתנה לעקור מקצת מ\"ש בתורה כההיא דע\"מ שהמתנות שהוא מתנה שלא יהיה ללוקח כח ורשות כי אם לתתם לו חשיב שפיר מתנה עמש\"ב ובזה לא נחלקו התוס' בתי' הראשון וא\"כ בנדון הפ\"ח שהוא מתנה בהדייא עמש\"ב כמדובר דן הרב דאפי' דהוי מתנה לעקור מקצת מש\"ב דתנאו בטל כדברי התוס' והרא\"ש שם ודוק.
ובעומדי בענין זה כן בא אצלינו חד צורבא מרבנן מע\"הק ירושלי' תובב\"א הוא החה\"ש עצ\"ור כמה\"ר מ" + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש נודרת על דעת רבים ואם \n נשאת כו' אבל אינה נודרת שמא יפר לה בעלה. ע\"כ. הכי איתא בפ' השולח דל\"ה ע\"ב דקאמר ר\"ן אפי' נישאת מדרינן לה כו' ופרכי' נשאת ודאי מפר לה בעל ומשני דמדרינן לה ברבי' וכתב רש\"י ז\"ל בד\"ה ברבים נודרת בפני עשרה וקסבר נדר שהודר ברבים אין לו הפרה ע\"כ שמעתי מקשים שדברי רש\"י הללו הוא הפך מ\"ש בפ' השולח דמ\"ה ע\"א וכמה רבים ר\"ן אמר ג' ר\"י אמר עשרה ר\"ן אמר ג' כו' וא\"כ הכא דקיימינן אליבא דר\"ן איך פרש\"י דמדרינן לה ברבים היינו עשרה הפך מאי דס\"ל לר\"ן ואף דמדברי התוס' לקמן נר' דהוו גרסי ר\"ן בר יצחק ואפשר דהכי הוה גריס רש\"י ז\"ל שם והכא גריס ר\"ן סתם והוא ר\"ן בר יעקב או ר\"ן בר חסדא מלבד שזה לא ניתן ליאמר דהא לשיט' רש\"י ר\"ן סתם נמי הוא ר\"ן בר יצחק כמ\"ש התוס' ז\"ל בגיטין ס\"פ הנזיקין דל\"א ע\"ב ד\"ה אנא יע\"ש, עוד בה דאפי' אם נפרש הכא שהוא ר\"ן בר יעקב אכתי קשה מנא ליה לרש\"י לפרושי דר\"ן ב\"י ס\"ל דרבים היינו עשרה ולא פי' דס\"ל דהיינו ג' וכמו שכן פסקו כל הפוסקים לענין נודר ע\"ד רבים דהיינו ג' ואפשר דרש\"י ז\"ל משום דקשיתיה לישנא דתלמודא דקאמר דמדרינן לה ברבים דמשמע דכי ניסת דוקא הוא דמדרינן לה ברבים כדי שלא יפר לה הבעל אבל כי לא ניסת לא מדרינן לה ברבים וזה ק' דהא מקמי הכי שם דל\"ה ע\"א אמרינן דא\"ל רב יאודה לרב ירמי' ביראה אדרה בב\"ד ואשבעה חוץ לב\"ד נראה דאפי' סתם אלמנה כי מדרינן לה לא מדרינן לה אלא בב\"ד וסתם ב\"ד היינו ג' וא\"כ כי מקשה הכא תלמודא עליה ניסת ודאי מפר לה בעל הו\"ל לשנויי הכי הא מדרינן לה בב\"ד דהוי רבים ומדקאמר דמדרינן לה ברבים משמע דס\"ל להאי תרצן דכי ניסת עבדינן לה מילתא יתירתא טפי מב\"ד ועכ\"ל דהכי קאמר דמדרינן לה בעשרה דאע\"ג דסתם אלמנה מדרינן לה בב\"ד של ג' כי ניסת עבדינן לה מילתא יתירתא להדיר לה ברבים דהיינו עשרה ודוק ועיין להרב ב\"ד חא\"ה סי' פ\"ו וסי' צ\"ט ודוק." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה הבעל \n שמכר נכסיו כו' אבל אם קנו מיד האשה תחילה שאין לה שעבוד במקום זה ואח\"ך מכר אותו הבעל אינה טורפת אותו. ע\"כ. הנה דברי רבינו מבוארים הם בפרק מי שהיה נשוי דצ\"א ע\"א ובמ\"ש התוס' שם ד\"ה תימה כו' ומתני' דלקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש דמייתי התם הש\"ס כתבה רבינו בפ\"ל מה' מכירה ד\"ג והביא דבריו ה\"ה ז\"ל לקמן בפ' כ\"ב ה' י\"ו וז\"ל וכשנתנה לאחרים או מכרה פשוט הוא שאין מעשיה כלום אא\"כ רצה הבעל אח\"ך אבל ודאי אם רצה בעל לקיים יקיים דהו\"ל קנו מן האשה וחזרו וקנו מן האיש שהמקח קיים כנזכר פ' הנזיקין ונתבאר פ\"א מה' מכירה וראיתי למרן ב\"י בס' ב\"ה בא\"ה ס\"ס צ' שכתב וז\"ל ולדברי רבינו אף בנדון תשו' הרא\"ש שהסילוק לגבי בעלה מהני שהרי מבואר מדבריו דהא דתנן לקח מן האישה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים האי לקח מן האשה לא מכרה לו היא אלא לסילוק כתובתה קרי לקח מן האשה שהרי כתב בפי\"ז מה' אישות וז\"ל אבל אם קנו מיד האשה כו' עכ\"ל.
וזה לי ימים נשאלתי מהחכם השלם והכולל עצום ורב ספרא רבא כמוה\"ר בנימין פונטרימולי נר\"ו להבין כונת מרן בזה דאיך שם מרן ז\"ל מחלוקת בזה בין הרמב\"ם להרא\"ש והלא דברי רבי' הללו מבוארים הם בסוגייא דפ' מי שהיה נשוי ומי זה אמר שהרמב\"ם מפרש פי' אחר במתני' דלקח מן האשה והלא בפ' ל' מהלכות מכירה ד\"ג ומדברי ה\"ה לקמן בפ' כ\"ב מבואר דאף הוא מפרשה למתני' דלקח מן האשה כפשטה כמבואר שם אלו ת\"ד והנלע\"ד דכונת מרן לומר דמדברי רבינו משמע דאפילו לא סילק האשה שעבודה ממקום זה אלא לגבי הבעל לבד ולא כתבה כן ללוקח בפי' מהני ומדברי הרא\"ש לא משמע הכי אלא בעינן שיכתוב כן ללוקח שסילק שעבוד' מזה ולא תטרוף ממנו דאלו לא כתבה כן ללוקח בפירוש אלא לבעלה לא מהני דהו\"ל כאלו לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה כמבואר בתשו' הרא\"ש שהביא הטור שם ומה שכתב שהרי מבואר מדבריו דהא דתנן לקח מן האשה לא מכרה לו היא אלא לסלוק שעבודה קרי לקח מן האשה כו' כונת דבריו דלדעת רבינו דסילוק שעבודה מהני אפי' שלא כתבה כן ללוקח בפי' עכ\"ל דמאי דנקט מתני' לקח מן האשה לאו דוקא שהלוקח לקח בפי' מן האשה אלא שעדיפא מינה הו\"ל לאשמועי' דאפי' שסילוק שעבודה לגבי הבעל מהני אלא היא היא כוונת מתני' שהאשה סלקה שעבוד כתובתה משדה זו לגבי הבעל וכאלו לקח ממנה תחי' קאמר משא\"כ לדעת הרא\"ש דמתני' דוקא קאמר שלקח הלוקח ממנה תחי' או שקנה ממנה שנסתלקה משעבודה כנלע\"ד כונת מרן אף כי לא ימלט מן הדוחק קצת ועיין למרן החביב בס' דינא דחיי עשין מ\"ח ד\"מ ע\"ב ד\"ה אבל שדבריו תמוהים יותר ואין מקום לישבן ע\"פי דרך זה וכנראה דאשתמיט מיניה סוגייא דפ' מי שהיה נשוי דצ\"ו ודברי התוס' שם וצ\"ע ועיין בס' אדמת קדש חא\"ה סי' ל\"ד ועיין בפני משה ח\"א סי' ס\"ו יע\"ש." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דברים הנקנין באמירה איש \n ואשה שהיו ביניהם שדוכין ואמר לה כמה את מכנסת לי כך וכך כו' קנו אותן הדברים ואעפ\"י שלא היה ביניהם קנין ואלו הן הדברים הנקנין באמירה. ע\"כ. הכי איתא במס' קדושין דף ט' וכרב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כו' הן הן הדברים הנקנין באמיר' ע\"כ הנה הריב\"ש ז\"ל בסי' שמ\"ה הביא דבריו מרן ב\"י בא\"ה סי' נ\"א כתב דהא דרב גידל לאו דוקא כשהתנו כן בשעת קדושין דה\"ה בשעת נשואין ושכן נר' מלשון רבינו פי\"א מה' מכירה שלא הזכי' שם אלא שעת נשואין וטעמא דההיא שעתא הוי גמר החיתון ואיכא אקרובי דעתא ורב גידל נקט וקדשה לרבות' דבקדושין לחוד מהני אעפ\"י שלא נזכר התנאי בשעת הנשואין עכ\"ל ומדברי התוס' בכתובות פ' נערה דנ\"ג ד\"ה השתא נמי אהדר בי שכתבו וז\"ל ואע\"ג דהן הן הדברי' הנקנין באמירה היינו היכא דעמדו וקדשו והכא כשרצה לחזור עדיין לא קדשו א\"נ הכא כבר קידשו קודם לכן ואח\"ך כתבו ולא אמרינן הן הן הדברים דנקנים באמיר' אלא כשקידשו אחר כך עכ\"ל.
והנה מתירוץ הלז שתירצו דהכא כבר קדשו ואחר כך כתבו ולא אמרו הן הן הדברי' אלא כשקדשו אח\"כ משמע דס\"ל דבשעת הנשואין לא מהני תנאה דאי בשע' נשו' מהני תנאה אכתי תקשי להו דאפי' אם כבר קדשו תקני באמיר' כיון דאיכא נשואין עדיין וגמר ומקנה בההיא הנאה דנשו' ואין לומר דאע\"ג דבשעת הנשואין גמר ומקנה היינו דוקא בשעמדו ונשאת והתם כשפסק אבא סוראה והדר ביה עדיין לא גמרו הנשואין דא\"כ מה הועילו התוס' בתירוצם השני כיון דאכתי תירוץ זה הוא ניהו מעין התירוץ הא' שעדיין לא קדשו או שעדיין לא נישאו אלא ודאי דכונתם לומר בתירוץ זה דאפילו הו\"מ למהדר ביה לעולם וכי אמר אבא סוראה השתא נמי אהדר כי לאו דוקא השתא אלא כי בעינן למהדר הדרנא בי היינו משום דכבר קדשו ומשמע דאפילו עמדו ונשאו נמי מצי למהדר ביה ויש לדחות דודאי התוס' אזלי ומודו דאי התנה נמי בשעת נשואין ועמדו וגמרו הנישואין הן הן הדברים הנקנין באמי' וכשתירצו דהכא כבר קדשו קודם לכן כונתם לומר דהשתא ארווח לן דכי אמרינן דלא קנה באמירה לבד משום דעדיין לא נישאו אין זה דוחק דהא באותו מעמד הוא דהוה בעי למהדר אבא סוראה ובודאי דעדיין לא נשאו משא\"כ אי הוה עובדא שפסק קודם קדושין דאפשר ואפ' דבמה שפסק עמדו וקדשו ומ\"מ פשט דבריהם מורים כמ\"ש מעיקרא וכבר הרב נ\"מ בדצ\"א ע\"ג דקדק מדברי המרדכי ג\"כ דאזיל בתר סברת הריב\"ש הלזו יע\"ש.
ואני בעניותי עיקר סברת הריב\"ש הלזו לא יכולתי להולמה שכ' דר\"ג נקט קידושין לרבותא דאפילו התנה כן בשעת קדושין ולא בשעת נשואין דאיכא אקרובי דעתא טפי אפ\"ה מהני תנאה באמירה בעלמא והדא מן התימה בעיני דכיון דנישואין בתר קדושין גרירי ועיקר אחתוני אהדדי בקדושין הוא והגע עצמך במי שקדש אשה סתם בלי שום תנאי ובשעת הנשואין היא האשה אינה רוצה לינשא אם לא כשיתן לה האיש כך וכך או להפך וכי הדין נותן שלא תנשא לו אם לא יקיים תנאה אשר שאלה זו אין הדעת סובלו דכיון דקדש סתם שורת הדין מחייב שתנשא לו סתם וכיון שכן איך הפה יכולה לדבר דרב גידל נקט קדושין לרבותא וכ\"ש כשהתנו כן בשעת הנשואין דאדרבא נהפוך הוא דדוקא בשעת הקדושין דכל אחד רשאי בעצמו וע\"י התנאי' גמרו וקדשו ואחתנו אהדדי אז הוא דמהני תנאי באמירה בעלמא אבל בשכבר קדשו סתם ובשעת הנשואין התנו תנאם ודאי דפטומי מילי בעלמא נינהו הואיל וליכא השתא הנאת דמחתני אהדדי דכבר אחתנו להו ואינן יכולין למאן זה בזה בנשואין.
והנה דבר זה היה מקום ליישב ולומר דהכא לאו מטעם דגמרו להתחתן זה בזה ע\"פ תנאם הוא דאמרינן דבאמירה בעלמא גמרי ומקנו דומי' דערב דבההיא הנאה דסמך מלוה אדבורא דערב ויזיף ליה גמר ערב ומשעבד נפשיה ה\"נ בההיא הנאה דצייתי ומחתני אהדדי גמר ומקנה כי זו היא סברת חכמי צרפת המובא בהגהות מיימוניות בפכ\"ג מהלכות אישות וכבר נדחה קרו לה לסברא זו דא\"כ שאר אינשי נמי שייכי בהכי ואלו בירוש' אמרו בהדיא דוקא אב ולא אחי אלא עיקר טעמא דדוקא אב שדעתו קרובה אצל בנו ומרוב שמחתו בנשואין הראשוני' גמר ומקנה ליה באם וא\"כ איכא למימ' דאפילו עמדו וקדשו כבר כל שהוא מתנה ליתן בשעת הנשואין גמר ויהיב ולאו משום דאי לא יהיב לא מחתני אהדדי וכי יהיב מחתני אלא כל שהוא מוציא בפיו ובשפתיו בעת ההיא לאמר גמר ויהיב באמירה בעלמא מרוב שמחתו אשר ראו עיניו נשואי בנו וחתון דידיה אשר קרב את הרחוקים ועוד כי במתנות אלו אשר הוא נותן דין גרמא שיהיו כולם שמחים אלי גיל ולא יעבור בהם דרך עוצב ובההיא הנאה הוא דגמר ויהיב באמירה בעלמא לא כן באדם דעלמא כי לגבי דידיה לשמחה מה זאת עושה.
אך קשה דא\"כ אפי' לא התנו על כך אלא שהוא מעצמו אמר ליתן נימא דגמר ויהיב באמירה בעלמא כיון דעיקר טעמא בשמחה תליא מילתא וכדאמרן ואלו הריב\"ש ז\"ל גופיה הביא דבריו מרן ז\"ל שם בב\"י כתב דדוקא אם התנו ליתן מהני תנאה אבל אם מעצמו עשה כן הו\"ל כשאר חוב דעלמא ולא מקני באמירה ע\"כ לשונו יע\"ש ויש לישב והדבר תלוי בשיקול הדעת ודוק.
ודע שמרן בכ\"מ בפכ\"ג מה' אישות הל' י\"ג הביא דברי הריב\"ש הללו דמשמע ליה דהא דרב גידל לאו דוקא בקידושין דה\"ה בנשואין וקדושין לרבותא נקטיה וכתב שכן משמע מדברי רבינו ז\"ל יע\"ש וקשה טובא שהרב עצמו לקמן בהל' י\"ז עמ\"ש רבינו הפוסק עם האשה שיזון את בתה ה' שנים והוא שיתנו ע\"ז בשע' קידו' אבל שלא בשע' קדו' עד שיתנו כתב דדבר שאינו קצוב כשהוא בשעת קדושין שלא באמירה בעלמא סגי וכשהוא בשעת נישואין לא קני באמי' עד דאיכא קנין דכיון שכבר קדש לא קני באמירה כו' וכ\"כ בפי\"א מה' מכירה יע\"ש וכיון שכן דבשעת נשואין גרע לדעתו משעת קדושין לענין דבר שאינו קצוב א\"כ איך יחס בדעת רבינו כסברת הריב\"ש ז\"ל דאפילו בשעת נשואין נמי אמרינן הן הן הדברים הנקנין באמירה ומנ\"ל הא לרבינו כיון דרב גידל נקט קדושין איכא למימר דוקא קדושין ולא נשואין דלדעתו ליכא למימר דקדושין דנקט רב גידל לרבותא נקטיה דהא לדידיה נשואין גרע מקדושין לענין דבר שאינו קצוב דבעי קנין לא כן בשעת קדושין.
ובעיקר חילוק זה שחילק הרב ז\"ל לענין דבר שאינו קצוב בין באמירה דשעת קדושין לאמירה דשעת נשואין ראיתי להרב גד\"ת בד' שמ\"ו ע\"ג שכתב וז\"ל לדעתו ז\"ל גרע שעת נישואין משעת קדושין ואלו הריב\"ש ז\"ל בסי' שמ\"ו כתב דרב גידל נקט קדושין לרבותא דבקדושין לחוד מהני ולפי דבריו הדבר קשה לאוקמא ההיא דרב גידל דוקא בקדושין דהא מתני' קתני הנושא את האשה ופסקה עמו כדי לזון את בתה ה' שנים חייב לזונה ה' שנים עד הפקחין היו כותבין ע\"מ שאזון את בתך כל זמן שאת עמי ומסתמא משמע דהך סיפא דהפקחין קאי ארישא דהנושא את האשה ופסקה עמה לזון את בתה דהיינו פסקה בשעת נישואין שכן הוא משמעות הנושא ועלה קאמר דהפקחין כשעושין פסיקא זו מפרשי כל זמן שאת עמי ובגמ' שיילינן בהא דרב גידל אי ניתן ליכתב או לא וקאמר רב אשי דלא ניתנו ליכתב ואותיב עלה רבינ' מהא דהפקחין היו כותבין ומשני מאי כותבין אומרים כו' ואם כדעת הרב כ\"מ כיון דאוקימנא למתני' דאיירי בנשואין היכי מצינן לאוקומא באמירה הא ע\"כ לא סגי בלא כתיבה או קנין עם כי זה היה מקום לתרץ בדוחק קשה עוד כיון דלדעתו ז\"ל כך היא כתיבה בנשואין כמו אמרו בקדושין למה לי לדחוקי דקרי ליה לאמירה כתיבה לימא דהך כתיבה היינו משום דהוייא בשעת נישואין דלא סגי בלא כתיבה ואין לו כח אלא באמירה בשעת קדו' ולעולם דההיא דרב גידל לא ניתן ליכתב עכ\"ל.
ולא ידעתי אמאי לא הוקשה לו בפשיטו' טפי למאי דמשמע ליה ז\"ל דהנושא דקתני במתני' היינו נשואין ולא קדושין מתחילת הסוגייא דפריך תלמודא לר\"ל מהא דתנן הנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה ה' שנים ומוקי לה בשטרי פסיקתא וכדרב גידל יע\"ש, וליכא למימר דבקנין הוא דמוקי למתני' ומייתינן לרב גידל לומר דכי היכי דמהני בשעת קדושין אמירה בדבר קצוב ה\"נ מהני בקנין בשעת נישואין בדבר שאינו קצוב דהא ליתא שהרי בדי\"ג עמ\"ש ר' איש ואשה שהיו ביניהם שידוכין והתנו ביניה' הרי הם דברי' הנקנין באמי' כת' מרן כ\"מ דמש' לר' דההי' דר\"ג לאו דוק' באב אצל בנו דהה\"נ בבעל עם אשתו וראייה לזה מההיא דר\"פ הנושא דמוקמי' מתני' דהנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה בדרב גידל יע\"ש הרי דמשמע ליה דמתני' בלתי שום קנין איירי ולפי דבריו ז\"ל דבשעת הנישואין ודבר שאינו קצוב לא מהני אמירה בעלמא אם לא בקנין היכי מוקמינן לה כדרב גידל ויש לישב לזו דאה\"נ דכי מפרשינן למתני' בשטרי פסיקת' ע\"כ לאוקומה בקנין כיון דהוי בשעת נשואין ודבר שאינו קצוב מיהו מינה יליף רבינו ז\"ל לדבר שאינו קצוב בשע' קדו' לגבי בעל ואשתו דכי היכי דמהני תנאה בשעת נישואין בדבר שאינו קצוב ובקנין ה\"נ מהני בשעת קדושין או נשואין בלתי קנין בדבר קצוב דשקולין הם שעת נישואין בקנין בדבר שאינו קצוב כשעת קדושין בלתי קנין ואפי' בדב' שאינו קצוב.
ומיהו האמת יורה דרכו דמשמע ליה למרן ז\"ל דלישנא דהנושא לאו דוקא נשואין אלא ה\"ה דלקדושין נמי קרי ליה נשואין וכ\"כ רבינו בפ' כ\"ג מה' אישות די\"ז הנושא את האשה כו' והוא שיתנו על זה בשעת קדושין כו' ובשעת קדושין אפי' דבר שאינו קצוב הוא נקנו באמירה בלתי קנין ולהכי מדמי תלמודא שפיר כי מוקמי' מתני' דהנושא בשטרי פסיקתא לההיא דרב גידל דמיירי בלי קנין כי אם באמירה לבד ומינה יליף רבינו לאיש ואשה שהתנו בשעת קדושין דמהני בהו תנאי בלי קנין באמירה בעלמא ובהכי מתישב שפי' מה שהוקשה לו להרב גד\"ת ז\"ל מההיא דפריך תלמודא מהפקחין היו כותבין דכיון דהנושא לאו דוקא אמאי היו כותבין בשעת קדושין באמירה בעלמא מחייבי ודחיקא ליה לאוקומה בשעת נשואין דוקא ועיין להר\"ב נ\"מ ז\"ל בדצ\"א ע\"ג.
ולענין אם הבעל מתחייב לאשתו בשעת נשואין באמירה בלבד מדברי רבינו פכ\"ג הל' י\"ג מבואר דמהני תנאם וכתב ה\"ה ז\"ל דכ\"ש הוא מדין האב וג\"כ מתבאר מן הגמרא עכ\"ל וכבר ביאר מרן בכ\"מ ז\"ל ראיית הגמרא ואין ראייתו מכרחת לדברי הראב\"ד ז\"ל וסיעתו שכתבו דר\"ל הוא דמוקי למתני' דהנוש' את האשה בשטרי פסיקתא אבל לר\"י מתוקמא באומר חייב אני לך מנה בשטר וכמ\"ש הרב נ\"מ ז\"ל בד' צ\"ב ע\"ב והוא ז\"ל הכריח שפיר מסוף אותה סוגייא דפ' הנושא בד' ק\"ב דפרכינן לרב אשי דאמר דברים אלו לא ניתנו ליכתב ממתני' דבנותיו נזונות מנכסים ב\"ח והיא נזונת מנכסים משועבדים ומשני בשקנו מידו ופריך עלה בנותיו נמי ומשני בשקנו לזו ולא קנו לזו ופרכינן אמאי פסקא כו' ומאי פריך ומאי פסקא האי כדיניה והאי כדיניה בנותיו דאיתנהו בתנאי ב\"ד ולא בעו קנין מסתמא לא קנו מידו אבל בעל אשתו כיון שהוא פסק אי לא סגי באמירה מסתמא קנו מידו אלא עכ\"ל דבת אשתו נמי קנו באמירה וכיון שעם כל זה נקט למלתיה בשקנו מידו אמאי לא נקט הכי גבי בנותיו אלו דבריו ז\"ל.
ולא ידעתי אמאי לא הביא ראיה מהא דפרי' תלמו' מקמי הכי לרב אשי דאמר דברים אלו לא ניתנו ליכתב מהא דתנן הפקחין היו כותבין ע\"מ שאזון את בתך כו' ואם איתא דבעל עם אשתו לא קני בלא כתיבא או קנין מאי קושיא לרב אשי מההיא מתניתין דמיירי בבעל שהתנה לזון את בת אשתו אלא ודאי דאף בבעל עם אשתו דינא הכי דמהני תנאה באמירה בעלמא וראיה זו היא ראיה פשוט' ואלימא טובא ולא ידעתי איך העלימה הרב מנגד עיניו.
וכתב עוד הרב נ\"מ ז\"ל דסברת רבינו הלזו כבר נמצא מי שחולק בה והוא רשב\"ט ז\"ל שכתבו בהגהות מיימוניות שם בפ' כ\"ג מהלכות אישות על שמו דדוקא אב ולא בעל ויש לו על מה שיסמוך מן הירוש' שאמרו בפ' אעפ\"י כשם שהאב פוסק כך הבעל פוס' אלא שהבעל בכתב והאב בדברים ע\"כ והרי זה מפורש בדבריו אלא דשאר רבוותא אפשר דס\"ל דכיון דבגמ' דידן מוכח איפכא לא שבקינן תלמודא דידן ועבדינן כירושלמי עכ\"ל ואם הירושלמי הזה מפורש כסברת רשב\"ט ז\"ל קשה טובא על דברי ה\"ה ז\"ל שכתב הבעל לגבי אשתו אתי מכל דכן דאב לגבי בנו שהרי מירושלמי הזה מוכח איפכא קאזיל ולולי שבש\"ס דידן מוכח איפכא הוה אזלינן בתריה ולא מצד הסברא דליתא להך סברא, ולדידי יש קצת ראיה לסברת רשב\"ט ז\"ל הלזו מתלמודא דילן מאותה שאמרו בס\"פ הכותב דפ\"ט ע\"ב א\"ל מר קשישא ברי' דרב חסדא לרב אשי אלמנה מן הארוסין מנ\"ל דאית לה כתובה אי לימא מהא דתנן נתארמלה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנשואין גובה את הכל דילמא דכתב לה כו' וכ\"ת מאי למימרא לאפוקי מדר\"א בן עזריא כו' ואלא מדתני ר\"ח בר אבין אשתו ארוסה כו' מת הוא גובה כתובתה דילמא דכתב לה וכי תימא אי כתב לה מאי למימ' מתה אינה יורשה אצטריכא ליה כו' יע\"ש והשתא אמאי לא קאמר דמתני' בשפסק עמה והא קמ\"ל כרב גידל דהן הן הדברים הנקנין באמירה ומדלא דחי הכי משמע דהא דרב גידל ליתא בבעל עם אשתו ואין זה ראיה כל כך כאשר יראה הרואה ובפרט דסוגיין דפ' הנושא מוכחא איפכא כמדובר ומ\"מ סברת רשב\"ט הלזו נידחה קרו לה כל הפוסקים ז\"ל.
ודע דרבני צרפת הביאו דבריהם בהגהות מימון פכ\"ג מה' אישות כתבו דאפי' כל אדם נמי משתעבד באמירה בשעת קדושין כיון שעפ\"י דיבורם נגמרו הקדושין והוה ליה כערב דמשתעבד בההיא הנאה דמהימן ליה ומ\"ש רב גידל בההיא הנאה דמחתני אהדדי הכונה בההיא הנאה דצייתי ליה ומחתני אהדדי גמר ומשעבד נפשיה ורשב\"ט ז\"ל דחה דבריה' מדברי הירושלמי יע\"ש, ונר' שזו היתה סברת הרב המבי\"ט ז\"ל בח\"א סי' רכ\"ג שכתב והטעם השני דאף אם לא קדש לא היה יכול לחזור כיון שעשו שידוכין על פיהם ואינן יכולים לחזור בהם ולא נתחייבו אלא על מה שפסקו להם אביהם לכן חייבים לקיים מה שפסקו וכי לא נשתעבדו אלא על דבו' אביהם והו\"ל כערב לזר ואני ערב לך כו' עכ\"ל, והרב נ\"מ ז\"ל בד' צ\"א ע\"ד הרבה להשיב על טעם זה עד שהניחו טועה ח\"ו להרב ז\"ל בזה יע\"ש, ולדעתי הן הן דברי חכמי צרפת הללו שעשה מדבריהם הרב ז\"ל סניף לדבריו שם ומבוארים דבריו לע\"ד וכבר כתב הרב המבי\"ט דלענין הלכה הוא לא היה סומך על הטעם הזה לבד כי סברת חכמי צרפת הלזו נדחה היא לדעת שאר כל הפוסקים.
ולענין אם בעינן עמדו וקדשו מיד מתו' הדברים הנה התוס' ז\"ל כתבו ע\"ש רשב\"ם דדוקא בשמתוך התנאים עמדו וקידשו אז ניקנית באמירה ולזה הסכים הטור בא\"ה סי' נ\"א ומרן כ\"מ בפ' כ\"ג מה' אישות הל' י\"ד יחס סברא זו בדעת רבינו וכתב שכן כתב הטור שהוא דעת רבינו יע\"ש, ואני חפשתי בדברי הטור ולא מצאתי שכתב שזו היא דעת הר\"ם במז\"ל כי אם בא\"ה סי' נ\"א הביא סברא זו מעצמו ולא ע\"ש הרמב\"ם כאשר יר' הרואה שם, ואם מדברי רבינו אין הכרח לזה דמה שכתב מרן ז\"ל שיש ללמוד כן מדבריו ממ\"ש גבי פוסק לזון את בת אשתו והוא שיתנו על דבר זה בשעת הקדושין וכן ממ\"ש שם בסוף הפרק ואם פסקו בשעת הקדושין כו' יש לדחות דדוקא בפוסק לזון את בת אשתו דהוי דבר שאינו קצוב מצריך הרמב\"ם שעת הקדושין אבל בפיסוק דמים דליכא רעותא אפי' שלא בשעת קדושין מהני כי היכי דמחל' הרב ז\"ל בין שעת הנשואין לשעת הקדושין בדבר שאינו קצוב לדבר קצוב דבדבר קצוב אפי' פסק עמה אחר הקדושין קודם נשואין אהני תנאם בדברים בעלמא בלי קנין ואלו בדבר שאינו קצוב בעי קנין כל שלא היה בשעת הקדושין וכמ\"ש שם בהל' י\"ז ובפי\"א מה' מכירה יע\"ש וכבר עמדו ע\"ז הרב גד\"ת בד' שמ\"ז ע\"א ודחה הכרעת מרן הלזו כדבר האמור, וכתבו עוד התוס' ז\"ל ע\"ש ר\"ת ז\"ל דהא דרב גידל דוקא באב הפוסק לבנו בנשואין ראשונים אבל בנשואין ב' לא קני באמירה בעלמא עד דאיכא קנין וכ\"כ הרי\"ף והרא\"ש בפ' הנושא משם הירושלמי וכ\"כ רבינו בפ' כ\"ג מה' אישות והטור באבן העזר סימן נ\"א יע\"ש.
ונסתפק הרב נ\"מ ז\"ל בד' צ\"ד ע\"ד אי בעינן נשואי ראשוני' מדידיה ודידה או בחד מינייהו סגי להתחייב לכל אחד מהם שאפי' הם נשואין הראשונים לגבי הבן אפי' דלגבי דידה הם שניים מתחייב אבי הבן כיון דלגבי דידיה איכא שמחה דהוו נשואין ראשו' וכן להפך יע\"ש והנ' מההיא דר\"פ הנושא דמוקמי' מתניתין דהנושא את האשה ופסק עמה לזון את בתה חמשה שנים בשטרי פסיקתא וכדרב גידל יש להבי' ראיה דאפי' בנשואין ראשונים דידיה מהני תנאה שהרי התם לגבי האשה הזו נשואין שניים שהרי בתה מורכב לה על כתפה ובדידה קטרח להתנות ע\"מ שיזון אותה הבעל הזה חמשה שנים ומוקמינן לה כרב גידל דבאמיר' בעלמא מתחייב ומוקמינן בדרב גידל בנשואין ראשונים דוקא, איברא כי לפי מ\"ש הריב\"ש ז\"ל בסי' שמ\"ו הביא דבריו מרן ב\"י בא\"ה סי' נ\"א דאפשר דלא חלקו בין נשואין ראשונים לשניים אלא באב הפוסק ע\"י בנו או בתו שעל זה נזכר בירושלמי אבל חתן עצמו הפוסק לאשתו אפי' בנשואין שניים וכו' שכן נראה מדברי רבינו ז\"ל עכ\"ל.
הנה אין משם ראייה דאפש' דלגבי אב לגבי בנו או בתו בעינן נשואין ראשונים מצד שניהם ומאי דמהני תנאי דברים לגבי בעל אפי' דליכא נשואין ראשונים לגבי דידה משום דלגבי בעל הפוסק לאשתו אפי' נשואים שניים מהני תנאה וע\"כ לחלק בהכי שהרי בנשו' שניים מצד שניהם אין ספק דלא מהני תנאה דדברים בעלמא לגבי אב הפוסק לבנו או לבתו וכמ\"ש בהדייא כל הפוסקים ודוקא בנשואין ראשונים ולפחות בעינן שיהיו ראשונים לגבי אחד מהם כדי שיתחייב בדברים כמבואר ואלו לגבי בעל עם אשתו אפי' דלגבי דידיה ודידה הוו נשואין שניים אהני תנאי דברים להתחייב ומנא אמינ' לה מאותה סוגייא דר\"פ הנושא דק\"ב ע\"ב דפריך רבינא לרב אשי דאמר דברים הללו לא ניתנו ליכתב מדת' בנו' בנותיהם נזונות מב\"ח והיא ניזונת ממשעבדי ומשני בשקנו מידו והד' פריך אי בשקנו מידו אפי' בנו' נמי ומשני בשקנו לזו ולא לזו והדר פריך ומאי פסק' ומשנינן איהי דהוואי בשע' קנין מהני להו קנין בנות דלא הוו בשעת קנין לא מהני בהו קנין והדר פריך מי לא עסקינן דבנות נמי הוו בשעת קנין והיכי דמי כגון דגרשה ואהדרה אלא כו' יע\"ש.
והנה מהך דפריך מי לא עסקינן דבנות נמי הוו בשעת קנין והיכי דמי כגון דגרשה ואהדרה מוכח דאפי' בגרשה ואהדרה דהוו נשואין שניים דידיה ודידה מהני נמי תנאי דברים ומשו\"ה פריך שפיר דכיון דמשכחת לה דגרשה ואהדרה ומהני בה תנאי דברים ואפי' הכי אוקימת' לה בשקנו מידו דמש\"ה גובה מן המשועבדים א\"כ בנות נמי בשקנו מידו מיירי דומיא דבת אשתו ואמאי גבי מב\"ח אבל בשגרשה ואהדרה דהוו נשואין שניים לגבי דידיה לא מהני ביה תנאי דברים בעלמא לגבות אפילו מב\"ח וע\"כ לאוקמה בשקנו מידו אפי' לגבי בת אשתו א\"כ מאי פריך מינה לרב אשי דאמר דברים הללו לא ניתנו ליכתב דאטו לדידך מי ניחא דכיון דמתני' סתמא מיירי ואפי' בגרשה ואהדרה א\"כ לגבי בת אשתו ע\"כ לאוקמה בשקנו מידו דאי לא הו\"ל תנאי דברים בעלמא ולא קני וכיון שכן לגבי בנות נמי בשקנו מידו הוא ואמאי לא גבו מן המשועבדים כיון שקנו מידו ודוק.
שוב ראיתי שאין מכאן ראיה דודאי כי מוקמינן לה בשגרשה ואהדרה ודאי דכי פסקה עמו לזון את בת אשתו בתר דגרשה ואהדרה צריך שיהיה בקנין כיון דהוו נשואין שניים לגבי בעל וליכא שמחה מיהו ליכא למידק דדומיא דתנאי דפיסוק דבת אשתו הוי נמי תנאי דבנות נמי דידיה והיינו דוקא בקנין משום דאיכא למימר האי כדיניה והאי כדיניה בנותיו דאיתנהו בתנאי ב\"ד ולא בעי קנין מסתמא לא קנו מידו אבל בת אשתו דליתא בתנאי ב\"ד ואיהו פסק לה ולא סגי באמירה בעלמא כיון דהוו נשואין שניים מסתמ' קנו מידו ולהכי בת אשתו דאית לה קנין גובה מן המשועבדים בנותיו דליתנהו בקנין גבו מב\"ח אבל לרב אשי פריך תלמודא שפיר דלדידי' דמשמע ליה דבת אשתו נמי לא גבי ממשעבדי אלא בדקנו מידו וכשלא קנו מידו גובה מב\"ח ולדידיה תנא דמתני' דקתני דבת אשתו גובה ממשעבדי בהכי מיירי בשקנו מידו דוקא ע\"ז קמתמ' תלמוד' דא\"כ דנחית תנא למתני גבי בת אשתו דגובה מן המשועבדים בדקנו מידו אמאי לא נחי' לאשמו' נמי גבי בנות דגבו ממשעבדי בדקנו מידו וגרשה ואהדרה אלא ודאי דליתא דלרב אשי בת אשתו אפי' בלא קנין גובה מן המשועבדים ותנא קא סתים ותני דבת אשתו לעולם היא גובה מן המשועבדים דאי בנשואין ראשונים אפילו שלא קנו מידו ובדברים בעלמא היא גובה מן המשועבדים דדברים הללו ניתנו ליכתב ואי בנשואין ב' לעולם לא גבי אפי' מב\"ח אלא בקנין וכיון שקנו מידו גובה מן המשו' לא כן בבנות דידיה דמשכח' לה דגובה מב\"ח ולא ממשעבדי בשלא קנו מידו וסמך אתנאי ב\"ד וכיון דמשכחת לה דגוב' מב\"ח ולא ממשעבדי לא קשיא אמאי לא תני תנא דגבו ממשעבדי בשקנו מידו וגרשה ואהדרה דתנא מילתא פסיקתא קתני דבת אשתו לא משכחת לה דגבי אלא מן משעבדי אבל בנות גבו מב\"ח בשלא קנו מידו באופן דאכתי שפיר איכא למימר דבעל נמי לא מתחיי' בדברים אלא בנשואין ראשונים ולא בשניים וההיא דפ' הנושא לא מכרעא וכדאמרן.
ובהכי ניחא דהריב\"ש ז\"ל שחילק בין בעל לאב לא הביא ראיה מההיא דפ' הנושא דאיכא למידחי כמדובר ומ\"מ מדברי הריב\"ש ז\"ל הללו יש לפשוט הספק הזה שנסתפק הרב נ\"מ ז\"ל דאם איתא דלגבי אב הפוסק לבנו או בתו בעינן שיהיו נשואין ראשוני' מדידיה ודידה ואי לאו הכי אפילו שיהיו ראשונים לגבי אחד מהם לא משתעבד אמאי לא פשיט הריב\"ש ז\"ל דלגבי בעל עם אשתו לא בעינן נשואין ראשונים מדחזינן בפרק הנושא דבעל שפסק לזון את בת אשתו בקנין דבריה' בעלמ' משתעבד וכדרב גידל הרי דאפילו שהאשה היתה נשואה מקודם ולגבי דידה הוו נשואין שניי' הבעל מתחיי' בדברים בעלמא ולגבי אב בעינן שתהיה אשתו ראשונה ובעל רא' אלא ודאי דלגבי בעל לא בעינן נשואין ראשונים ואמאי אמרה הרב ז\"ל לסברתו בדרך אפשר אלא ודאי דמשמ' ליה להריב\"ש דנשואין ראשונים לגבי א' מהם בעי' ולהכי ליכא שום ראיה מההיא דפ' הנושא דאפש' דבבעל הפוס' בנשו' ראשונים דידיה הוו וכ\"ש לפי מה שדחה הרב נ\"מ ז\"ל דברי הריב\"ש שם בדצ\"ב ע\"ב מדברי הירושלמי שחלקו בין נשואים ראשונים לשניים בבעל עצמו דעלה דמתניתין דהפקחין היו כותבין אמרו ובלבד מן הנשו' הראשונים כו' יע\"ש, דלפ\"ז מבואר הדבר דנשואין ראשונים היינו לגבי אחד מהם כמובן.
ואת זה חזיתי להרב נ\"מ ז\"ל בדף צ\"ב ע\"ד שכתב דמדברי התוס' והרא\"ש יש להוכיח הפך דברי הריב\"ש שהקשו עלה דהך מילתא דרב גידל מפלוגתא דאדמון וחכמים גבי הפוסק מעות לחתנו ופשט לו הרגל כו' ואמאי כיון שהן דברים הנקנין באמירה מוציא ממנו בב\"ד מה שפסק לו ותרצו דמיירי בנשואין ב' דלא קנו באמירה ואם כדברי הריב\"ש ז\"ל אכתי לא מתרצא דקתני התם בברייתא לא נחלקו על הפוסק לחתנו כו' על מה נחלקו על אשה שפסקה היא לעצמה אדמון אומר דסבור אני כו' ואם איתא דאפי' בנשואין ב' כשפסק' היא לעצמה קנה הבעל באמירה איך שייך לומר דסבו' אני כיון שהיא חייבת מהדין לפרוע לו מה שפסקה לעצמה ויכול להוציא ממנה בב\"ד מה שפסקה לו אלא עכ\"ל דאף לגבי דידה בנשואין שניים לא קנה עד כאן לשונו.
ואין זו ראיה לע\"ד לדחות דברי הריב\"ש דאפשר דאף הריב\"ש אזיל ומודה דכל שהאשה יכולה לטעון דסבורה אני שאבא פסק עלי טענה אלימתא היא ואפי' בנשואין ראשונים מצי למטען הכי ועיין בשי' מקובצת מ\"ש שם הרשב\"א ז\"ל בטעם הדבר דמיירי שפסקה במעמד אביה ואביה שתק אבל בפוסקת שלא במעמד אביה תשב עד שתלבין ראשה והריב\"ש ז\"ל לא אמר דבשפסק' היא לעצמה בנשואין שניים קני באמירה בעלמא אלא כשפסק' לעצמה ואינה יכולה לטעון טענה זו דאז ודאי גמרה והקנה בדברים בעלמא ואינו תלוי זה בזה מיהו הוה מצי הרב ז\"ל להביא ראיה מדברי חכמים דפליגי אאדמון ואמרו תשב עד שתלבין ראשה דלדידהו הלא מצי למטען כסבורה אני שאבא פסק עלי אם כן הוה ליה כשאר נשים דפוסקות לעצמן וכיון שכן אמאי תשב עד שתלבין ראשה יכופו אותה לקיים דיבורה כיון שקנה הבע' בדברים בעלמא ואפי' בנשואין ב' אם איתא לדברי הריב\"ש וכמו כן יש לדקדק מדברי אדמון דמתניתין דאמר יכולה היא שתאמר אילו אני פסקתי לעצמי אשב עד שתלבין ראשי כו' ואמאי תשב עד שתלבין ראשה כשפסקה היא לעצמה ישלם לה מה שפסק דהן הן הדברי' הנקנין באמירה א\"ו דאף לגבי דידה בנשואין שניים לא קנה ומהתימה על הרב ז\"ל שהעלים עין מזה.
ועוד זאת חזי הוית בדברי הרב ז\"ל דברים תמוהים שכתב ע\"ש וז\"ל וכן מצאתי במרדכי פ' נערה אההיא דכתב לה פירות כסות וכלים שכתב וז\"ל ה\"ה אם לא כתב אלא באמירה בעלמא ור' שמואל בר רב פי' דהא דנקט כתב לו משום דבירוש' מחלק בין נישואין ראשונים לשניים דלא קני אלא בכתיבה משום הכי נקט מלתא פסיק' עכ\"ד, וההיא בכתב הבעל לאשתו מיירי ועכ\"ז כתב דמשו' הכי נקט ולא באמירה משום דמילתא פסיקתא קתני ואף בנשואין שניים דלא קני באמירה הרי דגם בחתן הפוסק לעצמו לא קני באמירה בנשואין ב' כלל ודברים אלו יש לתמוה אם יצאו מפה קדוש דההיא דכתב לה פירות כסות וכלים מבואר בגמ' בפ' נערה דמ\"ז ע\"א דבכתב לה האב לבתו מיירי כמ\"ש שם רש\"י ז\"ל וכמבואר שם ולית לה פתרי באופן אחר כאשר יראה הרואה והדא מן התימה וצ\"ע." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..a4430f137bd88d8e56ab64a46d4166af2a3bea09 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,230 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Marriage", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Marriage", + "text": [ + [ + [], + [ + "שורש מצות קידושין לנשים הכשרות וליקוחין \n אלו מצות עשה מן התורה היא ובאחד מג' דברים אלו האשה נקנית בכסף או בשטר כו'. הכי איתא ברפ\"ק דקדושין ובעי בגמ' בכסף מנ\"ל גמר קיחה קיח' משדה עפרון כתיב הכא כי יקח איש אשה וכתיב התם נתתי כסף השדה קח ממני וקיחה אקרי קנין דכתיב השדה אשר קנה אברהם א\"נ שדו' בכסף יקנו כו' וכתבו התוס' בד\"ה א\"נ שדות כו' וקשה א\"כ הו\"ל לאתויי השדה אשר קנה אברהם כו' עיין בחי' הרב מהריב\"ל ז\"ל ובתשו' להרב מהר\"י אדרבי ז\"ל סימן ת\"ז שביארו כונת דברי התוס' ז\"ל ויען הר\"ב מר דרור ג\"כ כיוון לדרכם וספרו מצוי לא העליתי דבריהם על ספר יע\"ש.
כ\"ע התוס' וי\"ל דמההיא ליכא למידק דאיכא למימר השדה אשר קנה אברהם בשטר או בחזקה עכ\"ל הנה הרב מהרש\"ך בח\"ב בתשובותיו סימן ל\"ד נשאל דברי התוס' אלו עם מ\"ש הם עצמן לקמן דכ\"ו ע\"א ד\"ה שדות בכסף יקנו וז\"ל הא דלא מייתי קרא דהשדה אשר קנה אברהם דכתיב גבי עפרון משום דדילמא הני מילי מנכרי שכל קניינו בכסף עכ\"ל, והוא ז\"ל הבין בכונת השואל דהוקשה לו בדבריהם דלמה לא השוו התוס' מידותיהם ולתרץ תי' אחר בשני המקומות דהכא יתרצו מה שתירצו התם והתם מה שתירצו הכא והרב ז\"ל השיב דהכא לא מצו לתרץ מה שתירצו התם משום דאפילו נאמר דשאני נכרי דכל קניינו בכסף אכתי הוה מצי תלמודא למילף שפיר דקיחה דכסף אקרי קנין ולהך מילתא מה לי נכרי מה לי ישראל ומה שלא תירצו התם מה שתירצו הכא עדיפא מינה משנו דלא מבעיא אי מיירי שקנה בשטר או בחזקה דליכא לאוכוחי מידי אלא אפילו אם נאמר דמיירי בכסף אין להוכיח כלל דקרקע נקנה בכסף מהאי קרא דאיכא למימר שאני נכרי דכל קנינו בכסף את\"ד ז\"ל.
ולע\"ד זה שכתב הרב ז\"ל דעדיפא מינה משנו התם מידי דוחקא לא נפקא ואפילו לפי דבריו ז\"ל כל כי האי הי\"ל להתוס' לעלות בזכרונם מ\"ש הכא ולומר בסוף דבריהם שע\"פ מ\"ש הכא אין מקו' ג\"כ לקושי' ז\"ל אמנם לדידי נ\"ל דהתם לא מצו לתרץ כמו שתירצו הכא דהתם אין כונת התוס' כמו שחשב הוא ז\"ל דקשיא להו אמאי לא אייתי קרא דהשדה אשר קנה אברהם לחוד ולא בעי קרא דשדות בכסף יקנו אלא עיקר קושייתם ז\"ל היא דאמאי התם לא אייתי קרא דאברהם מעיקרא והדר נימא א\"נ שדות בכסף יקנו כדקאמר הכא דהשתא אין מקום לתרץ ע\"פ מה שתרצו הכא דכונ' דבריהם הכא הוא לומר דמאי דנייד תלמודא מקרא דהשדה אשר קנה אברהם דמייתי מעיקר' וקאמ' א\"ן הוא משום דיש לדוחה לדחות כמ\"ש בהבנת דבריהם הרב מהריב\"ל והר\"י אדרבי ז\"ל והשתא מקשו התם שפיר אמאי לא קאמר התם כי הכא ואין מקום לתרץ אלא כמו שתירצו התם ודוק ואף כשתמצא לומר שפשט דברי התוס' שם משמע דק\"ל אמאי לא אייתי קרא דאברהם ולא קרא דשדות בכסף דההוא מדנביאי אכתי איכא למימר דלא ניחא להו לתרץ קושיי' ע\"פ מ\"ש הכא כי היכי דלא תיקשי אמאי לא אייתי שתיהן כדקאמר תלמודא הכא.
ולעיקר קושית התוס' נ\"ל לתרץ דמש\"ה נייד תלמודא מקרא דהשדה אשר קנה אברהם ומייתי קרא דשדות בכסף יקנו משום דבעי למפשט נמי שהאשה מתקדשת בשוה פרוטה ומקרא דאברהם אין ראיה דהא לא קנהו השדה אם לא שנתן כל שיוייו ד' מאות שקל כסף עובר לסוחר משא\"כ השתא דמייתי קרא דשדות בכסף יקנו דסתם כסף הוי ש\"פ כדאיתא לקמן בגמ' דף י\"א ע\"ב ואף דהתם קאמר והרי קדושי אשה דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון ותנן בה\"א בפרוטה ובש\"פ כו' דמשמע דמקרא דעפרון נמי שמעינן דהאשה מתקדשת בש\"פ וכ\"כ התוספות בדי\"ג ע\"א ד\"ה כשם שאין האשה מתקדשת וכו' ולפי מ\"ש אין הוכחה משם די\"ל דסמך אקרא דשדות בכסף יקנו ומה שיש לתמוה מאותה סוגיא עמ\"ש מרן ב\"י בח\"מ סימן ק\"ץ כתבתי במקום אחר, ובהכי מתיישב קושית התוס' דלקמן דמש\"ה מייתי קרא דשדות בכסף לאוכוחי דאפילו בש\"פ נקנה הקרקע כמ\"ש הטור בח\"מ סימן ק\"ץ ולפי דברי התוס' איכא למידק דאכתי אמאי לא מייתי מקרא דסוף יאושע ודסו' שמואל יע\"ש.
עוד כתב רבינו שקדושי כסף הם מד\"ס וכתב ה\"ה שאעפ\"י שהם מד\"ס דין תורה גמור יש להם כקדושי שטר וביאה שהם נקראים מדאורייתא ותמה ע\"ז הרב מ\"ל ז\"ל דלקמן בפ\"ד מהל' אישות עמ\"ש רבינו ז\"ל דהמקדש בפסולי עדות של דבריהם הויא ספק מקודשת, כתב ה\"ה שהם קרובי האם שקראן רבינו בפי\"ג מה' עדות שהם מד\"ס ולכך הויא ספק מקודשת יע\"ש ולפי דבריו שכתב כאן דאעפ\"י דקדושי כסף קראן רבינו ד\"ס דין תורה גמור יש להם התם נמי אף על גב שקראן ד\"ס הול\"ל דדינן כדין תורה גמור וכמקדש בפסולי עדות של תורה יע\"ש וקושיא זו הוקשה ג\"כ להלח\"מ ותירץ דקרובי האם לא נפקי מדרשא די\"ג מידות כקדושי כסף אלא מרבוייא ולהכי דינן כדין ד\"ס כשאר מילי דרבנן יע\"ש ולפי מ\"ש רבינו בספר המצות בשורש הב' דכל דבר הנלמד מי\"ג מידות ולא מצאנו בהדיא בגמ' דקראן דאורייתא הו\"ל כד\"ס אין מקום לקושייתם דקדושי כסף חזינן בכל התלמו' דחשיב להו דאורייתא וכמ\"ש הרמב\"ן בס' המצות יע\"ש לא כן גבי קרובי האם ובעיקר דברי רבינו הללו בשורש הזה עיין להרב דברי אמת בקונט' הט' שהעמיק הרחיב בזה יע\"ש ובמ\"ש אנן יד עניי בשורשי המצוות בשורש הב' יע\"ש." + ], + [], + [ + "הבא \n על הפנויה לשם זנות בלא קדושין לוקה מן התורה. עיין בדברי ה\"ה ז\"ל שיש סיוע לרבינו ממ\"ש חז\"ל בכל מקום אין אדם עושה בעילתו ב\"ז ואי כשבועל לשם זנות ליכא אלא איסורא דרבנן לא היו סומכין על חזקה זו דאיסורא דרבנן כלהו אינשי לא זהירי ביה עכ\"ל ועיין בהגהת המ\"ל בפ\"ד מה' מלוה ולוה הל' יו'ד מ\"ש שדברי ה\"ה ז\"ל הללו נראין כסותרין למ\"ש הוא עצמו שם בה' מ\"ול גבי רבית מאוחרת דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזיקינן אע\"ג דרבית מאוחרת איכא למ\"ד דהוי דרבנן עיין בי\"ד סימן קס\"ב ודוק, והרשב\"א בתשו' סי' תתקל\"ח כתב דגרע אפי' מאבק רבית וכתב שאם נשבע ליתן רבית מאוחרת שבועה חלה עליו יע\"ש ויש לחלק דהתם כיון דלית ליה הנאה לנותן שפיר איכא למימר דלא מחזיקינן שעובר אדרבנן בלי הנאה אבל הכא דאית ליה הנאת איסור איכא למימר דבדרבנן לא זהירי אינשי ודוק ועיין במה שאכתוב לקמן בה' גירושין פ\"י הי\"ט בשורש אין אדם עוש' בעילתו בעילת זנות יע\"ש." + ], + [], + [], + [], + [ + "ויש \n איסורי ביאה מן התורה בעשה והן מצרי ואדומי ובעולה לכ\"ג. והקשה הרב לח\"מ אמאי לא מנה הכונס ליבמתו שנאסרו הצרות ליבם בעשה כמ\"ש רבינו פ\"א מהל' יבום די\"ב והרב מש\"ל תירץ דלא מנה רבינו כי אם אותם שבא עליהם אזהרת עשה מיוחד ועפ\"י זה ניחא ליה נמי מה שלא מנה אשה שנסתרה אחר קינוי דאסורה לבעלה דכתי' ונטמאה והיא מאיסורי עשה וכמ\"ש ה\"ה בפי\"א מהל' גרושין הי\"ד וכ\"כ הרא\"ש בפ\"ק דיבמות די\"א וכ\"כ התוס' שם ובסוטה דכ\"ח ד\"ה מה ת\"ל ובפרק אלמנה לכ\"ג דס\"ט ד\"ה כי תהיה אך בפרק יש מותרות דפ\"ו ד\"ה לרבי מתיא כו' כתבו בסוף דבריהם וז\"ל ועוד דלא מרגלא ליה דאיכא השתא תרי לאוי משמע דס\"ל דבספק סוטה איכא לאו ועיין בפ\"ק דסוטה ד\"ז דאמרינן סוטה שהיא בלאו לכ\"ש ופי' רש\"י בלאו דלא יוכל בעלה כו' עכ\"ל.
והנה זה שכתב שלא מנה רבינו כי אם אותם שבא עליהם אזהרת עשה מיוחד כו' עיין להרב עצמו בס' פרשת דרכים דרך מצוותיך דס\"ט ע\"ג ד\"ה ודע שכל הנשים כו' שכתב שקרא דיבמה יבא עליה מיותר הוא דהא כתיב בית אחיו בית אחד הוא בונה ולא שתי בתים וכי כתיב קרא אחרינא יבמה יבא עליה הוא לנתקו מכרת לעשה דמה\"ט לא אמרינן כיון דאהדריה אהדריה לאיסור אשת אח דמעיקרא יע\"ש וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא, ואפשר ליישב דאכתי עיקר קרא דיבמה בא לעש' על היבם שייבם אשת אחיו וממילת עליה דמיית' הוא דילפינן דהכונס ליבמתו אין בו כי אם עשה ואין כאן אזהרת עשה מיוחדת ודוק, ואולם בראיות הללו שהביא מדברי הרא\"ש והתוס' בפ\"ק דסוטה די\"א דס\"ל דספק סוטה היא מאיסורי עשה אני בעניותי לא כן אדמה כי הנה הרואה יראה להתוס' ז\"ל שם בדי\"א ע\"ב ד\"ה מאי שכתבו דאף כשבא עליה בעלה בדרך לוקה משום דהכתוב עשאה לספק סוטה כודאי יע\"ש וזו היא שיטת הרשב\"א שכתב ה\"ה בפי\"א מה' גרושין די\"ד דאף בספק סוטה לוקה וחשיב כעובר על לאו יע\"ש.
ומ\"ש התוס' שם בדי\"א ע\"א ד\"ה צרת סוטה על מה שהקשו וא\"ת כיון שלא נכתב שם טומאה אלא על הודאי אמאי אסורה לביתה ולתרומה ולמאי דפרישית לעיל דלמסקנא דשמעתין טומאה בעריות דכתיב בו דאמר רב היינו במקום לאו ניחא כו' דההיא טומאה לא כתיבה אלא על הודאי נבעלה עכ\"ל דמשמע לכאורה מדבריהם הללו דס\"ל דבספק טומאה ליכא לאו הא לא מכרעא לע\"ד דודאי הם ז\"ל אזלי ומודו דגבי ספק סוטה לא כתיב לאו בהדייא אלא דמפני שהכתוב החמיר עליה לעשותה כודאי הוא שכתבו דלקי כסוטה ודאי ומיהו לא חשיבא טומאה זו דספק סוטה כשאר עריות כיון דלא כתיב לאו בהדייא כי היכי דכתיב גבי סוטה ודאי ומה שיש לדקדק על דברי התוס' הללו עיין להרב מש\"ל בה' יבום פ\"ו די\"ט יע\"ש והן הן דברי הרא\"ש שם באותה סוגיא כאשר יראה הרואה שם, באופן דאכתי אפשר לומר דס\"ל כסברת הרשב\"א שהביא ה\"ה ז\"ל דאף בספק סוטה לקי ולא חשיב כאיסור עשה ובהכי ניחא דברי התוס' בפ' יש מותרות דפ\"ו שדקדק מהם הר\"ב מש\"ל י\"ל דס\"ל דבספק סוטה איכא נמי לאו ולפי דבריו ז\"ל הנה התוס' ז\"ל תברי לגזזייהו ממקום למקום ועפ\"י האמור הנה נכון כי כולם שפה אחת ודברים אחדים הם כדבר האמור.
איברא שבעיקר דברי הרב מש\"ל במה שרצה לדקדק מדברי התוס' הללו דפ' יש מותרו' דס\"ל דבספק סוטה איכא לאו לע\"ד יש לדון בזה כי אפשר לצדד בדבריהם ולומר במ\"ש דהשתא איכא תרי לאוי שאין כונתם לומר חד לאו בספק סוטה דאסור להחזירה ואידך לאו דזונה כמו שהבין המ\"ל זלה\"ה אלא כונתם לומר חד לאו דגרושה ואידך לאו דזונה וקיימי התוס' למה שסיימו לומר ואע\"ג דבלא\"ה אסורה לכהונה משום גרושה כו' וע\"ז כתבו דלר' מתיא ן' חרש דס\"ל דסוטה שבא עליה בעלה בדרך עשאה זונה קאמ' תלמודא שפיר דהוא מרגלא ליה כיון דאיכא תרי לאוי לאו דגרושה ולאו דזונה ואולם לפי מ\"ש אין אנו צריכין לזה שאף אם נאמר דכונתם היתה אלאו דספק סוטה ניחא דס\"ל דס\"ס כיון דלקי חשיב כעובר על הלאו כמ\"ש ה\"ה ע\"ש הרשב\"א ז\"ל, ואולם הראיה שהביא מדברי התוס' דסוטה דכ\"ח דס\"ל דבס\"ס ליכא אלא עשה היא ראיה שאין עליה תשו' ומ\"מ דבריהם סותרין בהדיא למ\"ש ביבמות דאף בס\"ס לקי ולא ידעתי איך לא שת לבו לזה הרב ז\"ל, גם מ\"ש עוד שמדברי התוס' בפרק אלמנה לכ\"ג דס\"ט ד\"ה כי תהיה משמע דס\"ל דבס\"ס ליכא אלא עשה לע\"ד יש לדון בה שהם ז\"ל עמ\"ש שם בגמ' דלרבי עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין מאי כי תהיה כי תבעל הקשו דלר\"ע נמי איכא לפרושי כי תהיה בהנך דאית בהו הוייה וכגון בסוטה שבא עליה בעלה בדרך דליכא אלא עשה וממה שכתבו דליכא אלא עשה דקדק הרב ז\"ל דמשמע להו דבס\"ס לא לקי כיון דלדידהו משמע להו דליכא אלא עשה דונטמאה לחוד ולא לאו דלא יוכל בעלה הראשון וזה הבין בכונת דבריהם הרב דברי אמת בקונטריס ששי דנ\"ו ע\"א והוקשה לו דלפי סברתם הלזו דבס\"ס ליכא אלא עשה דונטמאה ק' לרבנן דלר\"ע בפרק האומר דקדושין אמאי לא מוקמי קרא דכי תהיינה לחייבי עשה כגון סוטה שנסתרה ובהכי מיירי קרא וליכא שום קושיא לא מעם אחד ולא מי כתיב כי תהיינה לבועל אלא ודאי תשמע דסוטה שנסתרה בלאו קאי עכ\"ל.
ולפום מאי' דמשמע להו בהבנת דבריהם אנכי לא ידעתי למה להו להתוס' לומר דלהכי תפסי קדושין משום דליכא אלא עשה דמשמע דאילו הוה כתיב בה לאו דלא יוכל לא הוו תפסי בה קדושין והלא סוטה ודאי דאיכא ביה לאו דלא יוכל כדאמרינן בפ\"ק די\"א ואפי\"ה קדושין תופסין בה כדאמרינן לעיל בפרק החולץ דמ\"ט ובפרק האומר דקדושין דס\"ח אמר אביי הכל מודים בבא על הנידה ועל הסוטה דקדושין תפסי בה וכתבו שם התוספות ז\"ל דאפילו גרשה וחזר ולקחה קדושין תפסי בסוטה ודאי מקרא דלהיות לו לאשה יע\"ש ותו קשה דלפי דבריהם ז\"ל מאי קא ק\"ל להתוס' אמאי לא מוקי קרא דלא תהיה בספק סוטה דתפסי בה קדושין כיון דליכא אלא עשה ומאי קושיא דאכתי הוה קשיא ליה לתלמודא ולמ\"ד אין קדושין תופסין בחייבי עשה מאי איכא למימר וכדאקשי תלמודא בפרק האומר גבי קרא דכי תהיינה לאיש ב' נשים ובכמה דוכתי.
כי ע\"כ הדבר מבואר לע\"ד דכונת התוספות הייתה להקשות אמאי לא מוקי קרא לר\"ע בס\"ס דתפסי בה קדושין ולא מפני שהוא מחייבי עשה כי אם אפילו אם נאמר דאיכא נמי בס\"ס לאו וכסברת הרשב\"א שהביא ה\"ה ז\"ל אכתי קדושין תופסין בה מקרא דלהיות לו לאשה וכמ\"ש התוס' לעיל דמ\"ט ובפרק האומר דקדושין ומשום דהוה מצינן לתרוצי דלהכי לא מוקי לה בס\"ס משום דבס\"ס בלא\"ה היא אסורה בתרומה משעה שנסתרה מקרא דונטמאה דדריש ר\"ע בסוט' פרק כשם דכ\"ח תלת ונטמאה כתיב חד לאוסרה לבעל וחד לאוסרה לבועל וחד לאוסרה בתרומה ע\"ז באו כמשיב דאי מקרא דונטמאה דתרומה ליכא אלא עשה וקרא דובת כהן אתא ללאו ולאוסרה בלאו כשבא עליה בעלה ומאי דלא ק\"ל אמאי לא מוקי לה בסוטה ודאי דאעפ\"י דאיכא לאו קדושין תופסין בה כמ\"ש התוס' לעיל הוא משום דכיון דסוטה ודאי שזינתה תחת בעלה היא מן החמורות מחייבי מיתות ב\"ד כבר כתבו התוס' ז\"ל לעיל ד\"ה נכרי ועבד ע\"ש ר\"י דפשיטא ליה להש\"ס דעיקר קרא דלאיש זר אתא לחייבי כריתות אפילו שאין קדושין תופסין בה מק\"ו דהשתא ממזר הוי ליפסל מיבעיא וכי דרשינן כי תהיה הנך דאית בהו קדושין חידושא קאמר דאפי' הנך דקיל מפסלי בתרומה יע\"ש.
איברא שדבריהם תמוהים דהכא משמע להו דחייבי כריתות ומיתות ב\"ד מהאי קרא נפקי ואפילו הנך בלאו זה מעיקרא ולעיל בפ' ד' אחין דל\"ה ע\"א ד\"ה אע\"פ כתבו דהנך כריתו' דלאו זה מעיקרא נינהו לא נפקי מהאי קרא יע\"ש. ומ\"מ לפי דבריהם שם דאשת איש פסולה לכהונה משום טומאה יתיישב מאי דלא ק\"ל מאשת איש שזינתה בהכי דלהא לא צריך קרא והשתא אין מקום לפרש קרא דכי תהיה בסוטה ודאי דתפסי בה קדושין דמשמע דדוקא משום דנבעלה לבעלה הוא דנאסרה בתרומה והלא משעה שזינתה הרי היא אסור' לאכול בתרומה כיון דנבעלה לפסול לה כשאר חייבי כריתו' דבשעה שנבעלה נאסרה לתרומה מהק\"ו שכתבו התוס' דהשתא ממזר הוי ליפסל מיבעיא ולכן נקטו קושייתם בספק סוטה שבא עליה בעל' בדרך הנה לפי האמור בכונת דבריהם אין מכאן ראיה דס\"ל דס' סוטה ליכא אלא עשה דאפשר ואפשר דס\"ל כשי' הרשב\"א דלקי וחשיב כעובר על הלאו ומ\"ש דליכא אלא עש' דונטמאה לא קאי אעש' דונטמ' דדרשינן ליה לאוסרה לבעל אלא אעשה דונטמאה דדרשי' מיניה לאוסרה בתרומה כדבר האמור, ומ\"מ אף למאי דמשמע להו בכונת דבריהם במ\"ש דליכא אלא עשה דונטמאה דקאי אעשה דונטמאה לאוסרה לבעל אין מכאן ראיה דס\"ל דליכא לאו בס\"ס כסברת הרשב\"א דאכתי אפ\"ל שפיר דס\"ל כסברת הרשב\"א דספק סוטה לקי וחשיב כעובר על הלאו וכמ\"ש בהדיא בדי\"א ע\"ב אלא לענין אי תפסי בה קדושין משמע להו דתפסו שפיר לר\"ע כיון דליכא לאו בהדיא אלא עשה דמה\"ט כתבו התוס' לעיל די\"א דלא חשיב כטומאה דעריות לפוטרה מן החליצה ומן היבום כיון דלא כתיב לאו בהדיא בספק סוטה וא\"כ ה\"נ לר\"ע דלא תפסי בה קדושין בחייבי לאוין מ\"מ גבי ספק סוטה אע\"ג דלקי קדושין תפסי בה כיון דלא כתיב לאו בהדייא והאי דלקי משום דלחומרא עשאה הכתוב לספק כודאי ודוק.
ועיין בס' דברי אמת בקונט' ו' דנ\"ה ע\"ג וע\"ד במה שעמד על דברי הר\"ב מש\"ל ז\"ל הללו ושם הקשה לו קושייא חזקה למה שהוק' להם להמ\"ל ז\"ל ולהל\"מ אמאי לא מנה רבינו צרת סוטה שהיא בעשה דקו' זו קשה על הגמ' בקדושין פ' האומר דלא משכח לאוקומי קרא דכי תהיינה לרבנן באיסורי עשה ולפי דברי רבינו דצרת יבמה היא בעשה אמאי לא מוקי קרא בהכי והביא דברי הרשב\"א ז\"ל בפ\"ק דיבמו' דס\"ל דצרת יבמה היא בלאו יע\"ש, שוב ראיתי להר\"ב מ\"ל גופיה הוק' לו קושיא זו על הש\"ס בפי\"ט מה' א\"ב ד\"ה ואגב גררא יע\"ש ויישבה היטב ודוק, ויתר דבריו שם הם מגומגמים ויותר במה שרצה לומר דגבי סוטה לבועל איכא איסור לאו עיין שם, והנה ראיתי לדברי מהר\"י כולי ז\"ל בהגהתו שציין דברי הירוש' שהביאו התו' בשלהי פ' המגרש וז\"ל בירוש' פריך אמאי אצטריך קרא דלא יוכל בעלה תיפוק לי דבלא\"ה אסור להחזיר סוטתו ומשני לעבור עליו בב' לאוין ע\"כ, עוד ציין מ\"ש התוס' בפ' אלו נערות ד\"מ ד\"ה ניתי עשה דונטמאה הוא עשה יע\"ש, ואין מדברי התוספות הללו דגיטין ראיה לומר דס\"ל דבס\"ס איכא לאו דאפשר דס\"ל דליכא אלא עשה ומ\"ש תרי לאוי הם קיימי אסוטה ודאי דלכ\"ע איכ' לאו כדאמרי' ביבמו' ובסוט' די\"א וראיתי שהבי' דברי הרב פנים מאירו' שהגיה בדברי התוס' הללו דגיטין במקום תרי לאוי לעבור עליו בלאו והכריח כן הרב הנז' בספרו משום דביבמות די\"א אמרינן דלר\"י בן כיפר לאו בסוטה לית ליה ולרבנן ילפינן לאו בסוטה מהאי קרא דלשוב לקחתה א\"כ לא מקשו התו' מידי אמאי אצטריך קרא אלא ע\"כ צ\"ל לעבור עליו ותמה על המפרשים שלא הרגישו בזה ודוק ותשכח עכ\"ל.
ולדעתי אין צורך להגיה ואין מקום לקושייתו בדברי התוס' דהתוס' ז\"ל ק\"ל שפיר דכיון דלב\"ש כי כתיב קרא דוכתב לה ס' כריתות אכי מצא בה ערות דבר קאי דהיינו דבר ערוה בעדים ברורים אם כן לדידהו למה אסרה הכתוב מטעם דהלכה והיתה לאיש אחר דאפי' לא היתה לאיש אחר אסורה מקרא דאחרי אשר הוטמאה דדרשי' לה לרבות סוטה שנסתרה וכיון דאפילו בסוטה שנסתרה לבד רבי לן קרא שהיא אסור' לבעל' למה זה כתיב ושלחה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר דכיון דאפי' בלא שלוחין אסורה דלב\"ה אצטריך להזהיר המחזיר גרושתו אפי' שלא נטמאה ולהזהיר על הנטמאה שהם ב' לאוין אך לב\"ש קש' ולזה תירצו דלב\"ש אתא קרא לעבור עליו בב' לאוין וכאלו כתיב לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה ולא יוכל להושיבה תחתיו אחרי אשר הוטמאה דהשתא כי נטמאת והלכה לאיש אחר עובר משום לא יוכל לקחתה ומשום לא יוכל להושיבה תחתיו ושוב מצאתי הדבר מפורש בהרמב\"ן בפי' התורה בפרשת כי תצא על פסוק זה דאחרי אשר הוטמאה שכתב וז\"ל וא\"כ יאמר הכתוב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשו' לקחתה ואחרי אשר הוטמאה והנה הם ב' לאוין יזהיר במחזיר גרושתו משנשאת ויזהיר במחזיר אשתו שנשאת בזנות עכ\"ל וא\"כ לב\"ש דמחזיר גרושתו היינו שגרשה משום זנות כדכתיב קרא דלעיל מיניה ע\"כ אצטריך לעבור עליו בב' לאוין משום מחזיר גרושתו ומשום מחזיר סוטתו.
גם מ\"ש הרב מהר\"י כולי שהתוס' בפ' אלו נערות כתבו ונטמאה חשיב עשה לא ידעתי למה הביא דבריהם הללו שהם בלי צורך דאף הרשב\"א ז\"ל אזיל ומודה דונטמאה הוא עשה וכי מספקא לן אי בס\"ס איכא לאו היינו מקרא דלא יוכל בעלה הראשון דכיון דהכתוב עשאה לספק כודאי הו\"ל כעובר על הלאו סוף דבר בהא סלקינן ובהא נחתינן שאין מדברי התוספות והרא\"ש דיבמות שום משמעות דס\"ל דגבי ספק סוטה ליכא לאו כשי' הרשב\"א ואדרבא מדבריהם בדי\"א ע\"ב משמע בהדייא דס\"ל כפי' הרשב\"א ז\"ל זולת דבריהם שבסוטה דכ\"ח מוכח דס\"ל דלא כהרשב\"א ז\"ל וזה הפך דבריהם שביבמות כן נלע\"ד ודע שראיתי להרב פני יאושע בס\"פ המגרש עלה דאמרי' התם א\"ל רב פפא לרבא לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מהו א\"ל מדגלי רחמנא גבי אונס דכתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו בעמוד והחזר קאי מכלל דבעלמא מאי דעבד עבד, כתב הרב הנז' וז\"ל וקל\"ט דהא רבא גופיה אמר במסכת תמורה דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא ומקשינן עליה מאונס שגירש אי ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה ואמאי לא לקי כיון דעבר אמימרא דרחמנא ומשני רבא שאני התם דאמר רחמנא כל ימיו בעמוד והחזר ניתקו הכתוב לעשה ולפ\"ז נהי דלא קשיא לן בעיקר מימרא דרבא דהתם אמר אי עביד לא מהני והכא קאמר מאי דעבד עבד דהתם איירי דוקא היכא דאמר רחמנא לא תעביד בלשון לאו משא\"כ בלא מצא לא ערוה ולא דבר אין כאן לאו אבל הא ודאי ק' היאך יליף רבא הכא מדגלי רחמנא גבי אונס כל ימיו מכלל דבעלמא מאי דעבד עבד דהא אפי' אי בעלמא כשגרשה שלא כדין לא מהני אפי\"ה אצטריך לכתוב גבי אונס כל ימיו למימרא דלא לקי דסד\"א כיון דעבר אמימרא דרחמנא לקי משו\"ה נתקו הכתוב לעשה דלא לקי, והנלע\"ד ליישב דמהא מילתא גופיה יליף רבא דכיון דלקושטא דמילתא באונס לא לקי דהו\"ל לאו הניתק לעשה א\"כ אמאי אצטריך כלל קרא דלא יוכל לשלחה כו' וליכא למימר דלא אצטריך לענין כהן דהא לב\"ש בלא\"ה אסור משום זנות ואי משום לעבור עליו בלאו הא ליתא דכיון דלא לקי לא אצטריך למיכתב לאו יתירא כדאיתא בתוס' ר\"פ אז\"ן אע\"ג דלב\"ש היכא דלא מצא בה ערות דבר וגרשה מאי דעבד עבד וא\"כ אצטריך לא יוכל לשלחה והשתא מדב\"ש נשמע לב\"ה דהיכא דלא מצא לא ערוה ולא דבר מאי דעבד עבד כנ\"ל נכון עכ\"ל.
ואנא גברא רבא חזינא ותיובתא חזינא ופירוקא לא חזינא דמ\"ש תחילה כשהביא מימרא דרבא דמס' תמורה גבי כל מילתא דאמר רחמנא דמעיקר מימרא דרבא ל\"ק דהתם דוקא איירי היכא דאמר רחמנא בלשון לאו כו' אשתמיט מיניה מאי דפריך תלמודא התם לרבא ממתני' דאין תורמין מן הרע על היפה ואי תרם תרומתו תרומה דאמאי תרומתו תרומה לרבא כיון דלא מהני והוצרך לשנויי שאני התם דגלי קרא כו' ואם איתא דרבא לא קאמר דלא מהני אלא היכא דאמר רחמנא בלשון לאו הא בתורם מן הרע על היפה ליכא לאו הבא מכלל עשה כמ\"ש שם רש\"י בהדייא מקרא דמכל חלבו ממנו והוי דומיא דגט דכתיב כי מצא בה ערות דבר דהוי לאו הבא מכלל עשה, גם מ\"ש עוד ליישב הקו' השניה דמהא מילתא יליף רבא דא\"כ אמאי אצטריך קרא דלא יוכל לשלחה כו' אחר המחילה רבא לא ידענא מאי קאמר דהא שפיר אצטריך קרא ללאו ולמלקות בין לב\"ש ובין לב\"ה דאע\"ג דהוי לאו הניתק לעשה ולא לקי היינו היכא דקיים העשה אבל אם לא קיים העשה כגון שמתה האשה אחר שגירשה למ\"ד קיימו ולא קיימו או שהרגה באונס או בשגגה למ\"ד ביטלו ולא ביטלו לקי שפיר על הלאו וכן בכהן שעבר וגירשה דלוקה ואינו מחזיר וא\"כ שפיר אצטרי' קרא דלא יוכל לשלחה ללאו ולמלקות והדרא קו' לדוכתה היאך יליף רבא מקרא דכל ימיו בעמוד והחזר למימרא דבעלמא מאי דעבד עבד הא שפיר איכא למימר דבעלמא מאי דעבד לא עבד דכופין אותו להחזירה דהתם גבי אונס אצטריך קרא דכל ימיו לומר דלא לקי אלאו דלא יוכל היכא דמקיים העשה.
והנלע\"ד לעיקר קושיותיו דמאחר דקרא דכל ימיו איכא למדרשיה דאתא למילף בעלמא דאי עבד עבד ולא אתא לנתוקי לעשה ואיכא למדרשיה דאתא לנתוקי לעשה ולא למילף בעלמא דאי עבד עבד כל כה\"ג אמרי' הי מינייהו מפקת ותרתי ש\"מ וכי אתינן למילף דילקי על לאו דלא יוכל אמרי' דילמא אתא קרא לנתוקי לעשה ולא לקי וכי אתינן למילף בעלמא דכופין למי שגירש אשתו בלא ערוה ובלא דבר שיחזור לקחתה אמרינן דאתא קרא למילף בעלמא דאי עבד עבד כנלע\"ד ועדיין צ\"ע." + ] + ], + [], + [ + [ + "שורש ידים מוכיחות אומר \n לה הרי את מקודשת לי או הרי את מאורסת לי כו'. וכתב ה\"ה ז\"ל ואי אמר את מקודשת ולא אמר לי כתבו הרמב\"ן והרשב\"א והרבה מן המפרשים שאינה מקודשת והוכיחו כן מן הסוג' משום דידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים ע\"כ.
הנה בגמ' אמרי' אמר שמואל בקידושין נתן לה כסף ושוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת הרי את מאורסת הרי את לאינתו הרי זו מקודשת כו' א\"ל רב פפא לאביי למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידיים והתנן כו' הכא במאי עסקינן דאמר לי כו' ע\"כ, מה שיש לדקדק בסוגיין מ\"ש דכשלא אמר לי אינה מקודשת מטעמא דהוה ליה ידים שאין מוכיחות דלא פי' בדיבורו למי הוא מקדשה ואלו בפ' האיש מקדש דנ\"ב אמרי' דהאומר אחת מבנותיך מקודשת לא' מבני דכולם מקודשות מספק אע\"פ שלא פי' לאיזה מהן קדש ולמי מקדש יע\"ש עיין להריב\"ש ז\"ל בסי' רס\"ו שתי' לזה דשאני הכא שאין הוכחה בלשון הקידושין שהוא המקדש ושהיא המתקדשת אבל בההיא דלקמן הלשון של הקידושין הוא שלם שהוא המקדש לבתו של פ' ומצד הלשון של הקידושין אין חסרון אלא מצד הענין שלא ידענו מי היא זאת הבת ומי הוא זה הבן ולהכי כולם מקו' מס' ואני אפרש עוד דשאני ההיא דלקמן דמה שחשב בלבו ומה שהוציא בשפתיו הכל א' ואין שום חיסור בלשונו ממה שחשב בלבו שמעיקרא כך חשב בלבו לקדש א' מבנותיו לאחד מבניו לאיזה מהם שירצה לקדש אח\"כ ולומר לו ולשון זה הוא שלם ומפני שלא בירר א' מהם אנו אומרי' שכולם מקודשו' משא\"כ הכא שהוא חשב לקדשה לו ובלשונו לא אמר לי כ\"ן לע\"ד ועיין בתשו' מהר\"י הלוי סי' ד' ה' ו' ז' בסוגייא זו.
וכתב עוד שם דבאומר הריני נותנו לך בתורת קידושין מקודשת ודאי דאין כאן ידים אלא דבור שלם שכיון שהזכיר שהוא הנותן לה בתורת קדושין כבר נראה מלשונו שהוא המקדש והיא המתקדשת דלא שביק איניש מצוה דנפשיה ועביד מידי דלא רמי עליה והביא ראיה מאותה סוגייא דאחת מבנותיך דאמרי' עלה שאפילו מנתה הגדולה שליח לקבל קדושיה אינה מקו' מה\"ט יע\"ש ולכאורה אין דבריו מובנים דמאי אהני לן האי טעמא דלא שביק כו' להיכא שאין הוכחה בלשון שהוא דמקדש לה לדידיה ושהיא עצמה תהיה המתקדשת וההיא דאחת מבנותיך שאני דהלשון והדבור שלם ומובן אלא שאין הוכחה מצד הענין וכבר תמה על דבריו בס' קמ\"ר בה' אישות דל\"ז ע\"א יע\"ש.
ולק\"ד מבואר כוונתו ז\"ל דלדידיה משמע ליה דכל דע\"י האומדנא מבואר לשונו שהוא המקדש והיא המתקדשת ואין שום חסרון בלשונו של המקדש אין כאן ידים כלל אע\"פ שלולי זאת האומדנא לא היה הוכחה בלשון כלל משא\"כ כשיהיה אופן לשונו שאף ע\"י האומדנא אכתי יש חסרון בלשונו ואין דבורו שלם דודאי כל כי האי הו\"ל ידים שאין מוכיחות ולהכי באומר הריני נותנו לך בתורת קדושין דמשמע ליה להרב שכיון שהזכיר שהוא הנותן לה בתורת קדושין כבר נראה מלשונו שהוא המקדש והיא המתקדשת כיון דאיכא אומדנא זו דלא שביק כו' ולזה הביא ראיה דאומדנא זו אלימא טובא שהרי גבי אחת מבנותיך אהני לן אומדנא הלזו לומר דאפילו מנתה אותו שליח שלא תהיה מקודשת אפי' שאמר בתך מקודשת לי ולשון זה דבתך מוכח טפי דעלה קאי ואפ\"ה אמרינן דלא היא ה\"נ כל שהאומדנא מפרש כונת לשונו דמ\"ש הריני נותנו לך הכונה לומר שהוא המקדש אותה הרי זו מקוד' משא\"כ באומר הרי את מקודשת ולא אמר לי דאף דאיכא אומדנא זו מ\"מ לשון המקדש חסר הוא שלא פי' דלדידיה הוא מקדשה ולהכי אינה מקודשת דע\"י האומדנא לא נוסיף על דבריו ונאמר שאמר לי כנלע\"ד.
ועיין עוד בס' הנז' שכתב דמהרלב\"ח ז\"ל בדרל\"א תירץ עוד לזה וז\"ל ולאו דבעינן שיורה לשון הקדושין עד הוא איש מסויים וכן המתקדשת דאי הוה בעינן הכי הוה קשיא לן ההיא דפ' האיש מקדש אבל עיקרא דמילתא דבעינן דלימא לשון מוכח מיניה שמקדשה לשום איש שיחולו בה הקידושי' ושיהיה ההוכחה בלשון הקדו' שהאשה היא המתקדשת לאיש הראוי לאוסרה בקידו' יע\"ש ותירוץ זה מבואר בטעמו יותר אמנם ממ\"ש התוס' דלהכי חשיב ידים שאין מוכיחות כל שלא אמר לי משום דאדם עשוי לקדש אשת חבירו משא\"כ בגט כו' אין מקום לתי' זה דהכא נמי אין אדם עשוי לקדש אשה למי שאין ראוי לקידו' ולדידהו אין ליישב אם לא ע\"פ דברי הריב\"ם ז\"ל והנה התוס' ד\"ה הכא כו' כתבו וז\"ל ומדקאמר שמואל מוקי כו' מכלל דאיהו לא ס\"ל כו' עיין להר\"ן שם בנדרי' שכתב הפך זה והכריח כדבריו וכ\"כ שם הרא\"ש ומה שיש לדקדק בדברי הר\"ן עיין להרב עצמות יוסף בסוגיין ועיין בספר לשון למודים בה' נדרים סי' א'.
וראיתי דק\"ל ז\"ל לפי דבריו אמאי אוקמא שמואל למתני' כר\"י לוקמא אפילו כרבנן כיון דס\"ל דאע\"ג דבעלמא ידים שאין מוכיחות לא הויין ידיים דוקא בגט הויין ידים מטעמא דאין עשוי כו' יע\"ש ולדידי אי מהא לא אירייא דאפשר לומר דתלמודא ה\"ק שמואל מוקי מתני' דנדרים כר\"י כלומר כס' ר\"י דאית ליה גבי גט ידיים שאין מוכיחות הויין ידיים ולא דאתי מתניתין כוותיה דר\"י דוקא אלא ככ\"ע ומשום דלא אשכחן האי סברא דידים שאין מוכיחות דהויין ידים בעלמא אלא לר\"י קאמר דמוקי מתני' כר\"י והדר פריך מנ\"ל לשמואל לחלק בין גיטין לנדרים ולאוקמא מתני' דנדרים כס' ר\"י וקאמר דמתני' קשיתיה כו' ועוד אפ\"ל שאף הר\"ן לא כתב כן אלא לפום סוגיי' דקי' ודגיטין אמנם לפום האי סוגיי' דנדרים הדבר מבואר דליכא לחלק בהכי ודוק.
ובדברי הרא\"ש בסוגייא דקידושין לא יכולתי עמוד על עומק כוונתם דנראי' כסותרים זה לזה בתכ\"ד דבתחילת דבריו משמע דס\"ל דשמואל ס\"ל כר\"י ומשו\"ה מוקי למתני' כוותיה שכתב ומסיק הכא דקאמר לי כו' וק' דבריש נזיר מסיק כו' וי\"ל דהרי את מקודשת ולא אמר לי אבל היכא דאיכא הוכחה קצת כהנהו דריש נדרים הויין ידים כו' הנה מבואר מלשון זה דמשמע ליה דההיא דריש נדרים דאיכא הוכחה קצת ס\"ל דידיים שאין מוכיחות הויין ידיים וע\"כ דמשמע ליה דכי מוקי שמואל מתני' כר\"י היינו משום דהכי ס\"ל ובסוף דבריו משמע להפך שכתב וז\"ל ובלא\"ה הלכ' כההיא סוגייא דנדרי' דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים דשקיל וטרי תלמודא במילתא דשמואל טובא עד דמוקי ליה הכי עכ\"ל הנה מלשונו זה מבואר דס\"ל דשמואל מוקי מתני' כר\"י ולא ס\"ל וכעת צריך ישוב ועיין במהרימ\"ט ז\"ל בח\"י על הרי\"ף דשקיל וטרי עוד בדברי הרא\"ש הללו.
ולענין הלכה במקדש את האשה סתם ולא אמר לי כתב הרב עצמות יוסף שיש לחוש להחמיר כיון שמצאנו ראינו סברת י\"א שהביא הר\"ן ז\"ל בפרקי' גם בהגהות מרדכי בסוף גיטין כתב להחמיר גם הרשב\"א בחי' למס' קידושין נוטה דעתו להחמיר אף שלא אמר לי והביא כל לשונו באורך יע\"ש ולקע\"ד סברת הי\"א שהביא הר\"ן בפרקי' היא היא סברת הרשב\"א בחי' שכתב איכא למימר דכשלא אמר לי יש לחוש ולהחמיר וכ\"כ מהרימ\"ט ז\"ל בחי' על הרי\"ף ועיין בס' קול יעקב שהביא דברי הרשב\"א הללו שלא הבין כן והאריך להקשו' לפי הבנתו ושרי ליה מאריה וכבר ביטל דעתו מפני דעת הי\"א שהביא אחריו אשר ע\"פ דבריהם אין מקום לסברא זו לחוש ולהחמיר כיון דעיקר הראיה אינו אלא מההיא דאיבעייא לן בגיטין אי בעי' ודין או לא ונדחה קרו לה הי\"א והיא היא עיקר הדחית הר\"ן וזו היה לו לה\"ה כאן לכתוב בשם הרשב\"א דכל שלא אמר לי אין לחוש לקידו' ומה שהביא ראיה מת' הרשב\"א סי' תשע\"ד ואלף רל\"ד כבר אפשר לפרש שדעתו דכל דלא אמר לי לא מהני' והכא ה\"ט משום דאמר הריני כו' כמו שפי' הוא באחד מן הפירושים ונמצא שאף הרשב\"א ז\"ל משמע ליה דכל שלא אמר לי אין לחוש לקידושיו ואין מקום לחוש ולהחמי' בזה ושוב ראיתי שכך העלה מהרימ\"ט בחי' על הרי\"ף להלכה ולמעשה וכתב ככל אשר כתבנו.
ועוד אני תמיה בעיקר סברת הי\"א שהביא הר\"ן ז\"ל והיא סברת הרשב\"א ז\"ל שכתב דברי'ה שכתבו דיש להחמיר בדבר כיון דחזינן דתלמודא ספוקי מספקא ליה אי בעי' ודין או לא ולא אפשיטא כו' דמבוארים דבריהם ז\"ל דמשמע להו דמש\"ה מספקא ליה לתלמודא אי בעי' ודין אע\"ג דלפי למאי דקי\"ל דבעי' ידים מוכיחות אין ספק בזה דודאי בעי' ודין אלא דמשו' חומרא הוא דמספ\"ל לתלמודא הכי ומינה דה\"ה גבי קידושין נמי ספקא הוי והוא תימא איך הפה יכולה לדבר דמשום חומרא דגט נחית תלמודא נפשיה לספק זה דא\"כ מה הלשון אומרת בעי' ודין או לא בעי' ודין דלשון זה מוכח דמספק\"ל אי לכתחילה בעי' שיכתוב ודין או לא ובזה ליכא ספקא דפשיטא ודאי דבעי' למכתב ודין כיון דקי\"ל דבעינן ידים מוכיחות ואי עיקר הבעייא היא אי חוששין להחמיר היכא שלא כתב ודין ונ\"מ דאם פשטה ידה וקבלה קדושין שתהיה ספק מקודשת ותהיה צריכה גט משני לא הול\"ל האי לישנא דבעינן או בעי' אלא אם לא כתב ודין מאי ועוד שאם זו היתה עיקר הבעייא היכי הוה ס\"ד דתלמודא למפשט בעיין מההיא דרבא דאתקין בגיטין כו' ואלו ודין לא קאמר ש\"מ לא בעינן ודין והשתא מאי פשיטותא איכא דאטו לדידיה מי ניחא דלכתחיל' ודאי בעי' ודין למאי דקי\"ל כר\"י ואמאי לא אתקין רבא אלא ודאי דעיקר הבעיא דבעי' התם ללכתחילה הוא דבעי לה אי בעי למכתב ודין או לא וכמו שדחה הר\"ן ז\"ל והוא מן התימא איך לא דחה הר\"ן ז\"ל בהכי וכעת צ\"י.
ולענין האומר הריני נותן לך זה לקדושין כתב הר\"ב עצמות יוסף ז\"ל שהרשב\"א בתשו' כתב שיש לחוש ולהחמיר שמא בקדושין בענין זה לא בעי' ידים מוכיחות כו' וכתב שיש לפרש בדבריו ג' פירו' או שטעם החומרא הוא מפני שדעתו להחמיר אפי' בשלא אמר לי או מפני שלשון הריני הוא לשון נאה כמ\"ש הריב\"ש בתשו' או מפני שבנדון הרשב\"א הוא והם מודים שלשם קדושין נתכוונו ותמה על מוהרשד\"ם שבסימן ג' משמע ליה כהבנה השניה ובסימן י\"א וי\"ג משמע ליה כהבנה הראשונה ויש חילוק גדול לענין הדין יע\"ש ועיין בסי' ל\"א ול\"ו ועוד דגם שם משמע כהבנה ראשונה ובסי' ן' ספוקי מספק\"ל בהבנת דברי הרשב\"א יע\"ש ומוהרימ\"ט בחי' על הרי\"ף הסכים על ההבנה השניה והוא הנכון לע\"ד ועיין למרן ב\"י בא\"ה סימן כ\"ז יע\"ש ולענין הלכה למעשה העלה הע\"י דהוא ספק מקודשת והדבר ברור כיון שהרשב\"א בתשו' כתב שיש להחמיר.
וראיתי להרב מש\"ל ברפ\"ג מה' אישו' שתמה על מהרשד\"ם שבסי' ג' כתב דבאומר הריני דעת הריב\"ש הוא דהוו קדושין גמורי' וכ\"כ בסי' ל\"ז ואלו בסי' צ\"ט כתב במי שאמר דעי שאני נותנו לך בתורת קדושין שאין כאן הוכחה לא למקדש ולא למתקדשת וכתב וז\"ל ממה שקשה עליו ממילת אני שמורה שהוא המקדש אם מכח יתור הלשון כמ\"ש בסי' ג' ואם ממ\"ש הריב\"ש דכל שאמר הריני נותנו לך כו' הוא דבור שלם דיש כאן הוכחה בין למקדש כו' זאת ועוד דמדקאמר דעי משמע שהיא המתקד' כמ\"ש הוא ז\"ל בסי' ע\"ו וצ\"ע עכ\"ל והנה מה שהוקשה לו דבריו שבסי' ג' עמ\"ש בסי' צ\"ט לע\"ד אין כאן מקום לקושייתו שבסימן ג' לא סמך על סברת הריב\"ש ז\"ל אם לא מפני הטעמים אחרים שכתב הרב שהיתה משודכתו מקודם ואין אדם עשוי לקדש את משודכתו לאחרים, ועוד שהיו אוכלים ושותים יחד שהיא אומדנא דאין אדם טורח בסעודה וכן נמי שהזכיר ארוסתי בל' הקידושין יע\"ש ובסי' צ\"ט לא היה בה אחד מהטעמים הנז' זולת הריני ולא סמך על הריב\"ש וחשש להחמיר וכן ההיא דסי' ע\"ו מיירי נמי במשודכת ולכך עשה עיקר מלשון מירה קי ווש לודו משא\"כ דסי' צ\"ט.
ועיין עוד במה שתמה על הרב עצמות יוסף שהק' על מה שפסק מוהרשד\"ם בסי' י\"ב וז\"ל ולא ידעתי איך לא שת לבו להחמיר כו' וכתב עליו ותמהני שהרי לא התירו מוהרשד\"ם שכ\"כ בפי' ואע\"פ שחכמי דורו התירו עכ\"ז הוא החמיר בדבר והצריכה גט יע\"ש ולפי ק\"ד כונת הרב ע\"י היתה למה לא חשש להחמיר מטעם זה שאני וכו' והוא לא החמיר מהאי טעמא אלא מטעם שהוא דאפילו באומר הרי את מותרת ולא אמר לי יש לחוש אחר סברת י\"א שהביא הר\"ן ותשו' הרשב\"א שחוששין להחמיר בדבר ולמה לא החמי' מטע' שאמר שאני שלפי דעת הריב\"ש הוייא מקודשת גמורה כמ\"ש הוא בסי' ג' שזה הלשון הוא דבור שלם ובזה אין מקום למה שהאריך עוד לחלק בין מ\"ש בסי' ג' להא בסי' י\"ב כי לא היתה כונת קושייתו ממה שפסק שם כי אם מעיקר תשו' הריב\"ש דס\"ל דזה הלשון הוא דבור שלם ודוק כנעל\"ד, ועיין עוד במה שהק' בתשו' הרשד\"ם שבסי' ל\"ו וסי' ן' עמ\"ש בסי' ך' ויע\"ש וי\"ל דבסי' ל\"ו וסי' ן' מיירי בשדוכין ולכך עשה אותם הדברים ס' להחמיר משא\"כ בסי' ך'.
ולענין גט אי בעי' ודין ומינאי יש ג' מחלוקות בדבר איכא למ\"ד דבעינן לשניהם ואיכא למ\"ד דלא בעי' לא זה ולא זה ואיכא למ\"ד דודין בעינן ומינאי לא בעי' עיין בחי' הר\"ן לנדרים ובנימוקיו על הרי\"ף לגיטין וקידושין ודעתו בדעת רבינו דלא בעינן ודין ולא מינאי ואולם הלח\"מ בפ\"א מה' גירושין ובפ\"ד ומהר\"י הלוי בתשו' והתי\"ט ז\"ל ס\"ל בדעתו דבעינן ודין ובעי' מינאי ועיקר דבריהם תלוי במ\"ש רבינו בפי' המשנה בפ' המגרש גבי פלוגתייהו דר\"י ורבנן שכתב דאף ר\"י מודה דגופו של גט הוא הרי את מותרת לכל אדם ולא בעינן ודין לעיכובא אלא מדרבנן יע\"ש והפ\"ח בה' גיטין סי' קכ\"ה סקל\"ט ד\"ה גרסי' דחה דברי רבי' הללו שבפי' המשנ' מהסוג' דנדרים ומורינו הרב בס' קול יעקב ישב עיקר קושייתו ויע\"ש ולדידי ק\"ל טובא בדברי רבינו הללו שבפי' המשנה ממסקנת אותה סוגייא דנדרים דקאמר אביי אמר אנא דאמרי אפילו כר\"י ע\"כ לא אמר ר\"י כו' והשתא אם איתא דר\"י גופיה אזיל ומודה דעיקר הגט אינו אלא את מותרת ולא בעינן ודין אלא מדרבנן מאי קא ק\"ל לאביי מדר\"י אדרבא ר\"י נמי קאי כוותיה ועיין להרב גט פשוט בסי' קכג ובהרב מכתב מאליהו שגם הם ז\"ל ניחא להו דברי רבינו ע\"פ מ\"ש בפי' המשנה יע\"ש והרשב\"א דקדק מדברי רבינו דגבי גט לא בעי' שיאמר ודין מינאי בשעת הנתינה ותמה עליו הרב קול יעקב דמדברי רבינו נראה דאפילו בכתיבת הגט לא בעי מינאי שהרי הוא ז\"ל כתב דגופו של גט הרי את מותרת לכל אדם יע\"ש ואין ספק שהוא ז\"ל לא דקדק מדברי רבינו כן אלא ממ\"ש גבי נתינת הגט ויאמר הר\"ז גיטך ולא הצריך שיאמר ממני ואף שהוא ז\"ל כתב בזה הלשון דבקדושין הזכירו לי וכגרושין כתבו דברי שמואל כהלכתן כו' לא כתבו כן אלא על דברי הרי\"ף ז\"ל והר\"ב ה\"ג ז\"ל כי רבינו לא הביא דברי שמואל ודוק." + ], + [ + "שורש קדושי ספק הכסף \n נתנה היא ואמרה לו הריני מקודשת וכו'. ברייתא במס' קדוש' ד\"ה ע\"ב ת\"ר כיצד בכסף וכו' סוגייא זו מבוארת כל הצורך בדברי הרב ע\"י ומהא דמשני הכא תלמודא דנתן הוא ואמרה היא נעשה וכו' יש לתמוה עמ\"ש הרב גופי הלכות בכלל תכ\"ג ע\"ש שיטת הראשונים דלא אמרי' נעשה כל היכא דתני סיפא בלשון אבל יע\"ש, ושיטה זו הביאה הר\"ב בשיטה מקובצת לבבא מציעא ד\"ל ע\"א יע\"ש ועיין בהר\"ן ז\"ל ר\"פ בני העיר דיש ראיה לזה ודוק והוא תימה שהרי הכא בשמעתי' משני תלמודא נעשה אע\"ג דתני סיפא בלשון אבל, ואולי אפשר דמשמע להו דמה\"ט משני שינוייא אחרינא, ועוד אפשר לומר דהכא נמי תני סיפא בלשון אבל כי היכי דלא נימא נעשה אכל מאי דדייקינן ברישא שהרי על מה שדקדקו בתוס' דאמאי לא דייק תלמודא דייוקא דרישא ודייוקא דסיפא בחלוקה דנתנה היא ואמר הוא, תירץ הר\"ן דהא לא קשייא משום דהא והא איתא וכאן באדם חשוב וכאן בשאינו חשוב והשתא אי לא תני סיפא בלשון אבל כי מפרשינן לסיפא בנעשה לכל מאי דדייקינן ברישא בין נתן הוא ואמרה היא ובין בנתנה היא ואמר הוא מפרשינן לה וא\"כ עכ\"ל דגם חלוקה דנתנה היא ואמר הוא לעולם אינה מקודשת ואפי' באדם חשוב דומייא דחלוקה דסיפא דנתנה היא ואמר הוא דמפרשינן לה בנעשה והא ודאי ליתא דבנתנה היא ואמר הוא באדם חשוב מקודשת להכי תני סיפא בלשון אבל כי היכי דלא נפרש לה בנעשה אכל מאי דדייקינן ברישא כיון דלשון אבל הוצרך למתני' לחלק ושלח לפרש לה בנעשה לכל מאי דדייקינן ברישא אע\"ג דבחדא מן החלוקות דדייקינן מריש' מפרשינן לסיפא בנעשה אין קפידה ודוק.
ועל מאי דמסקינן בשמעתין דנתן הוא ואמר' היא ספיקא הוי כתב הר\"ן ז\"ל וז\"ל לפיכך אני מסתפק בכל ספק קדושין דאמרינן ספיקא הוי אי חומרא זו דבעייא גט הוא דוקא מדרבנן או דילמא אפילו דאורייתא והרי\"ף ז\"ל לקמן גבי בעייא דכלב רץ אחריה דסלקא בתיקו כתב וז\"ל וכיון דספיקא דאורייתא היא אזלינן לחומרא וצ\"ע עכ\"ל, ועיין למוהרי\"ט ז\"ל בח\"א סימן קל\"ח דקפ\"ה ע\"א וע\"ב שהאריך בדברי הר\"ן ז\"ל הללו, ועיין להרפ\"ח בי\"ד סימן ק\"י בכללי הס\"ס שכתב דלהכי קא מספק\"ל להר\"ן ז\"ל אע\"ג דקי\"ל דמדאוריית' מוקמינן לה אחזקא דמעיקרא משום דמשמע ליה דספקא דדינא חשיב כחסרון דידיעה ועיין להרב יבין שמועה כלל קפ\"ו שכתב להפך דס' דדין קיל מספק דמציאות וצ\"ע ועיין דברי אמת בתשו' די\"ז ע\"ג ועל מה שהוקשה לו להר\"ן מדברי הרי\"ף דלקמן תמה עליו הרפ\"ח איך יצאו דברים אלו מפיו דכונת הרי\"ף מבוארת דמשום דהוי ס' במידי דאורייתא קאמר דאזלינן לחומרא ולעולם דאינו אלא דרבנן מאי דאזלינן לחומרא יע\"ש גם הרב עצמות יוסף כתב שדברי הר\"ן בזה מגומגמים ואין ספק שהוא ז\"ל לא הגדיל מדורת קושיתו כהרפ\"ח משום שי\"ל דהר\"ן ז\"ל דקדק מדברי הרי\"ף מדלא קאמר והו\"ל ספק במידי דאורייתא וכתב והו\"ל ספק דאורייתא דכונתו לומר דאף מדאוריית' נמי אזלינן לחומרא ועיין להרב בני חיי שם בי\"ד סי' ק\"י דע\"ג ע\"ד יע\"ש.
ומהרימ\"ט בחי' על הרי\"ף כתב דטעמו של הרי\"ף ז\"ל דס\"ל דמדאורייתא נמי אזלינן לחומרא ולא מוקמינן לה אחזקה דמעיקרא משום דחזקה דפנויה הא איתרע לה במה שפשטה ידה וקבלה קדושין והביא ראיה ממ\"ש התוס' בפרק האשה שנתארמלה דכ\"ג ע\"א ד\"ה תרווייהו שכתבו דמש\"ה לא אזלינן בתר חזקה דפנויה כשעד א' אומר קרוב לו ועד א' אומר קרוב לה משום דחזקה זו הא איתרעא לה משעה שזרק לה קדושין וכתב שכיונו לומר דמה\"ט לא תינשא לכתחי' אפי' מדאורייתא ומיהו בדיעבד אם נשאת לא תצא כיון דלית לה חזקה דאיסורא דלאוסרה על מי שנשאת צריך כח עכת\"ד ז\"ל ועיין בדברי הר\"ן לקמן בפרקין גבי ההוא גברא דקידש באבנא דכוחלא שכתב בהדיא כדברי מהרימ\"ט הללו ואין ספק דמ\"ש דמדאורייתא נמי אינה נשאת לכתחילה אינו אלא לשיטת האומרים ספקא דאורייתא לחומרא דאורייתא היא וזה ברור ומיהו איכא למידק לפי דבריו בספק גרושין דע\"א אומר קרוב לו וע\"א אומר קרוב לה דמשעה שזרק לה גיטה הא איתרע לה לחזקת א\"א אמאי תני סיפא שאם נשאת תצא ומאי שנא מספק קדושין ואפשר דמדרבנן הוא דאמרינן שאם נשאת תצא בספק גרושין דלא אמרינן דאתרעא לה לחזקת אשת איש משעה שזרק לה גיטה דלחומרא דוקא הוא דאמרינן הכי ולא לקולא וכן ראיתי להרב גופיה בתשו' ח\"א סי' נ\"א שישב כן למה שהקשה עליו מחכמי דורו מההיא דמקוה שנמדד ונמצא חסר דמוקמינן גברא בחזקת טמא אע\"ג שכבר טבל לפנינו והורעה לחזקת טומאה יע\"ש אבל אנכי לא ידעתי למה לא הוקשה להחכם המשיג ע\"ד מהא דספק קדושין והביא ממרחק לחמו ועיין עוד להרב ז\"ל באותה תשו' שכתב דע\"כ לא אמרינן דכל שפשטה ידה וקבלה קדושין דאתרעא לה לחזקת פנויה אלא בשראינו שפשטה ידה וקבלה קדושין קודם שבאו העדים שאמרו קרוב לו וקרוב לה אבל אם לא ידענו ולא שמענו אלא מפי עדים אז לא אמרינן הכי כיון דע\"פ העדים אנו חיים והאומר שנתקדשה אומ' קרוב לה והאומר שלא נתקדשה אומר קרוב לו יע\"ש ומיהו אין ליישב בהכי הא דתני סיפא גבי גרושין שאם נשאת לא תצא דמיירי בכה\"ג שלא ראינו ולא שמענו מהגרושין אלא ע\"פ העדים עצמן דלפ\"ז לא אתרע לה לחזקה דמעיקרא דא\"כ גבי קדושין אמאי לא תנשא לכתחלה כיון דאית לה חזקה דפנויה וברור.
ואולם זו היא שקשה טובא לדבריו דבפ\"ד אחין עלה דמתני' איזהו ספק קדושין זרק לה קדושין ספק קרוב לה ספק קרוב לו שקיל וטרי תלמודא התם למיהב טעמא אמאי לא קתני הכי בספק גרושין ובין לפום מאי דס\"ד למימר מעיקרא ובין למאי דמסיק לבסוף משמע דלא ס\"ל לתלמודא האי כללא דכייל לן הרב ז\"ל דכל שפשטה ידה וקבלה קדושיה וגרושיה הורעא לחזקתה דמעיקרא מן התורה והוא דמעיקרא קאמר תלמוד' דה\"ט דלא קתני הכי גבי ספק גרושין משום דבספק גרושין כה\"ג דספק קרוב לו וספק קרוב לה לא שייך למיתני חולצת ולא מתייבמת משום דאף חליצה נמי לא בעיא שאם אתה אומר חולצת מתייבמת וביבום אסירא כיון דאשה זו עד השתא בחזקת היתר לשוק עומדת ובחזקת איסור ליבם, והשתא לפי דברי הרב ז\"ל דמשעה שזרק לה גרושי' אתרעה לה לחזקה דמעיקרא השתא נמי אם תתייבם אין בכך כלום דהא חזקה זו דהוה לה מעיקרא דהיתר לשוק ואיסור ליבם הא אתרעה לה משעה שזרק לה גרושיה והשתא לית לה לחזקה דמעיקרא דהתר לשוק במה שפשטה ידה א\"כ איך מתירין אותה לשוק בלא חליצה משום גזרה שאם אתה אומר חולצת מתייבמת דכיון דמהשתא אתרעה לחזקה דמעיקרא אשה זו קיימא בספק וכיון דספקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא הו\"ל למימר שתחלוץ מן התורה גם במסקנא אסיקנא התם דתרי ותרי ספקא דרבנן היא דמדאורייתא אזלינן בתר חזקה בין באיסורא כגון אשת איש דתרי אמרי קרוב לה זרק לה גיטה ותרי אמרי קרוב לו דמדאוריית' אזלינן בחר חזקת א\"א דמעיקרא וכן להיתרא כגון בתרי ותרי בספק קדושין יע\"ש וזה הפך מה שכתב הוא ז\"ל דכל דאתרעה לה לחזקה דמעיקרא במה שפשטה ידה לקבל גרושיה וקדושיה הותרעה לחזקתה דמעיקרא מן התורה.
וכבר ראיתי בספר קרית מלך רב בפ\"ג מה' אישות סוף ד\"ב דל\"ז ע\"ד עמד בזה ובסוף דבריו כתב וז\"ל שוב ראיתי שנראה דמהרי\"ט כבר הרגיש מכל הנז' בחי' שם ותירוצו צריך ישוב ונראה דכונתו לומר דכל שקודם שנולד לנו הספק כבר אתרע חזקה דהיינו שידענו שנתקדשה סתם ולא ידענו מהספק כי אם אח\"ך אז לא אזלינן בתר חזקה עכ\"ל והרואה למהרימ\"ט בחי' יראה שדברים אלו לכאורה הם דברי נבואה ולא עלה על דעת מהרי\"ט ז\"ל שמץ דבר ממ\"ש הוא ז\"ל בזה ואולם אף כי באו דברי מהרי\"ט סתומים וחתומים דבר ה' בפיהו אמת ואני אפרש כי הרב כבר הביא דבריו הללו בתשו' ח\"א סי' מ\"א ושם בסימן נ\"א שכתב וז\"ל ואם באת לדחות את דברי היה לך לדחות באוקמתא שבפרק הזורק דאוקמוה למתני' בתרי ותרי ולכך לא אזלינן בתר חזקה אע\"ג שהיא חזקה אלימתא ולכך חולצת ולא מתייבמת ושוב כתב ומ\"מ דברי התוס' שבפרק הזורק אינן הפך מ\"ש בפ\"ב דכתובות דשניהם אמת דאף אם לא היו הגרושין לפנינו אלא ע\"פ שתי כיתי עדים הללו אנו דנין ודאי לא אתרעה חזקתה דהוי כמו קול ושוברו עמו שאלו המחזיקים אותה במגורשת הם מכחישין זה את זה וכמאן דליתניהו דמי ואוקי אתתא אחזקתה.
ומ\"מ כתבו התוס' דבתרי ותרי מדרבנן אין להעמידה אחזקתה דהכי הוא קושטא דמלתא כדמסקינן בפ\"ד אחין וכשהיו הגרושין והקדושין לפנינו אפי' בחד וחד לא אמרינן אוקמא אחזקתה להתירה לכתחילה עכת\"ד מהרימ\"ט יע\"ש וכונתו מבוארת שהרב ז\"ל הוקשה לו לכאורה לדבריו שכתב בסימן מ\"א דטעמא דמתני' שזרק לה הקדושין או הגרושין דאיכא ספקא דחד אמר קרוב לו וחד אמר קרוב לה דחולצת ולא מתייבמת ולא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא היינו משום דחזק' דמעיקרא הורעה משעה שידענו שפשטה ידה לקבל קדושיה וגרושיה והביא ראיה לדבריו דכל כה\"ג לא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא ממ\"ש התוס' בכתובות פרק הכותב דלפי זה אין מקום לקושיתם שהק' בפרק הזורק דע\"ח ע\"ב ד\"ה והא שכתבנו וז\"ל וא\"ת ונימא אוקי תרי בהדי תרי ואוקי איתתא בחזקת א\"א ותירצו וי\"ל כיון דמספ\"ל בתרי ותרי מדרבנן נתנו לה דין מגורשת ואינה מגורשת עכ\"ל והשתא לפי דבריהם שבפרק הכותב לא הוו צריכי לזה דבלא\"ה ניחא משום דחזקה דמעיקרא הורעה לה משעה שזרק לה גרושיה וע\"כ הוצר' הרב ז\"ל לומר דקושטא דמילתא קמשנו דאפילו איכא חזקה אלימתא כגון שלא ראינו הגרושין והקדושין לפנינו מ\"מ כיון דתרי ותרי ס' דרבנן עשאוה ספק מגורשת זה נראה ברור בכונת דברי הרב מהרימ\"ט ז\"ל והרואה יראה שט\"ס נפל בדבריו במ\"ש ומ\"מ דברי התוס' שבפ' המגרש וצ\"ל שבפ' הזורק והן הן הדברים שכתבנו ועיין בס' מוצל מאש שבס\"ס רב יוסף סימן מ\"א.
ואיך שיהיה הנה מבואר יוצא מדבריו הללו דע\"כ ל\"א דכל שפשטה ידה וקבלה גרושיה וקדושי' דאתרע לה לחזקה דמעיקרא אלא בשראינו כן קודם קבלת העדות אבל אם ע\"פי העדים אנו חיים לית לן בה והשתא אותה סוגיא שבפ\"ד אחין דמוכחינן דאזלינן בתר חזקה דמעיקרא מיירי בהכי שלא ראינו ולא שמענו אלא מפי העדים המכחישין זא\"ז ומ\"מ אנכי לא ידעתי אמאי זה דחה הרב דבריו שכתב בסימן מ\"א דטעמא דמתני' היינו משום דאתרע לה לחזקה דמעיקרא כמ\"ש התוס' בפרק הכותב מתוך מאי דאסיקו התם בפ\"ד אחין דתרי ותרי חזקה דרבנן כי אלו לפום מאי דס\"ד דתלמודא דהתם ניחא וכבר כתבנו כי לפום מאי דס\"ד דתלמו' אין מקום לפרש מתני' בכה\"ג דא\"כ יכולה היא לחלוץ ואדרבא אם לא תחלוץ איכא איסורא מדאורייתא והוא תימא בעיני וכעת צ\"י.
ודע שמהרימ\"ט בתשו' ח\"א סימן קל\"ח דקפ\"ז ע\"ג הקשה בהוכחה זו שהכריח הר\"ן דמ\"ש מכל תיקו דממונא דאזלינן ביה בתר חזקה דמעיקרא ותמה עליו דמה הוכחה היא זו דחזקה דממונא ודאי דעדיפא טובא מחזקה דפנויה שהרי חזקה דממונא עדיפא מחזקת הגוף דעדיפא מחזקת דפנויה ואם חזקת ממון עדיף מחזקת הגוף כ\"ש מחזקת פנויה דגריע לגבי חזקת הגוף שהרי בפרק מי שמת תנן לא כתב לה ש\"מ הוא אומר ש\"מ היה והם אומרים בריא היה רמ\"א אם בריא הוא עליו להביא ראיה שהיה ש\"מ וחכמי' אומרי' המע\"ה אלמא רבנן לא חיישי לחזקת הגוף דברי הוה במקום חזקת ממון ובס\"פ המדיר בשמעתתא דכלה אמרינן לא תימא ר\"י לא אזיל בתר חזקה דגופה כלל אלא כי לא אזיל ר\"י בתר חזקה דגופה היכא דאיכא חזקת הגוף כו' וחזקת דגופה עדיפא מחזקה דפנויה כדמוכח התם גבי מומין כדכתבו התוס' שם דמהני חזקת הגוף אעפ\"י שיש חזקה אחרת כנגדה דהיינו העמידנה בחזקת פנויה א\"כ היכי מדמי הר\"ן חזקת פנויה לחזקת ממון דעדיפא טובא וכתב וז\"ל ונראה שעיקר ראית הר\"ן היינו ממ\"ש שהסכימו כל גדולי האחרונים שאפי' תקפו תובע מוציאין אותם והיינו משום דמוקמינן ממונא בחזקת מרא קמא ומפקינן לו מיד התוקף והיינו דומיא דחזקה קמייתא דפנויה אבל חזקת ממון דעדיף מחזקת הגוף היינו הוצאת ממון מיד בעליו הראשונים עכ\"ל.
ואנכי לא ידעתי מה יענה הרב ביום שידובר בו ההיא דפ\"ד אחין דל\"א ע\"א דקא' תלמודא דשתי כיתי עדים דחד אמר קרוב לו היו הקדושין וחד אמר קרוב לה מדאורייתא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא דפנויה וקאמר מידי דהוי אנכסי דבר שטייא דבר שטייא זבין נכסי ואתו תרי ואמרי כשהוא חלים זבין ואתו בי תרי ואמרי כשהוא שוטה זבין ואמר רב אשי אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת דבר שטייא יע\"ש הרי דקמדמי תלמודא חזקה דפנויה לחזקה דממונא ואין לומר דה\"נ מוקמינן ממונא בחזקת בר שטיא ומפקינן לה מיד המוחזק שהרי התוס' בפרק האשה שנתארמלה ד\"ך ע\"א ד\"ה ואוקי ממונא כו' כתבו דדוקא בקרקע הוא דאמרינן הכי דכל היכא דאיתיה בחזקת מאריה קמא איתיה אבל במטלטלין אמרינן דהוו בחזקת המוחזק יע\"ש הרי דמדמי חזקה דפנויה לחזקת ממון אעפ\"י שממון זה לא אתינן לאפוקי מיד המוחזק כי היכי דנימא דדמיין אהדדי על הדרך שכתב הוא ז\"ל בדברי הר\"ן ז\"ל וכעת צ\"ע." + ], + [ + "ואם \n קידש בשטר כותב על הנייר או על החרס וכו' הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי כו'. הכי איתא בפ\"ק דקדושין ד\"ט וכתבו התוס' שם ד\"ה כתב על הנייר או על החרס וז\"ל משמע דשטר כשר על החרס וכו' וקשה דאמרינן בפ\"ב דכתובות דכ\"ח האי מאן דבעי לאחוויי חתימת ידיה בב\"ד ליכתוב אחספא אבל אמגילתא לא דילמא משכח איניש דלא מעלי וכתב עליה מאי דבעי כו' משמע אבל על חרס ליכא למיחש להכי דאפילו כתוב עליו לא יועיל, ואומר ר\"ת דההיא דהכא ודלקמן אתי כר\"א דאמר עידי מסירה כרתי וההיא דכתובות אתי כר\"מ עידי חתימ' כרתי כו' עכ\"ל והדבר קשה דבההיא דכתובות לא שייך שם עידי מסירה כלל וכל כה\"ג אף ר\"א מודה דפסול כיון דמחמת הכתב אנו באין לדון ואפשר שזייפוהו וכן הקשה הרב ע\"י ומה שרצה לתרץ דא\"כ אמגילתא נמי לא שייך שיעשה עידי שקר יע\"ש אין דבריו מובנים כלל וכה הראני מרן מלכא כמהרח\"א נר\"ו כתוב בכתב ידו וז\"ל ואפשר ליישב דלר\"א דאמר עידי מסירה כרתי כל שכתב בכתב ידו ומסרו בפני עדים יש לו דין שטר גמור לגבות אפילו ממשעבדי כמבואר בטח\"מ ס\"ס ס\"ט והשתא לא מצית אמרת דההיא דכתובות אתיא כר\"א דכיון דסבור עידי מסירה כרתי אכתי אף אחספא נמי איכא למיחש שמא היום או מחר ילוה לו אדם א' ויכתוב לו כתב על חרס בחתימת ידו וימסרנו בפ\"ע ואחר הפירעון בחזרת השטר שוב יחזור ויתבענו בחרס זה שמצא בחתימת ידו ואינו נאמן לומר פרעתי כיון דמצי א\"ל שטרא בידי מאי בעי וגם אינו נאמן לומר דכבר החזירו לו השטר וזה שטר אחר הוא שחתם בו על החלק וכסברת החולקים על הטור בסי' ס\"ט וכמ\"ש שם מרן ב\"י וא\"כ ע\"כ ההיא דכתובות לא מצית לאוקמא כר\"א דאדרבא איכא למיחש למידי וברור א\"ד וראויים אליו נר\"ו.
עוד הקשה הרב עצמות יוסף דלפי מ\"ש התוס' בסמוך שלא הכשיר ר\"א אלא בגיטין אבל בשטרו' לא אמאי לא אוקמוה לההיא דכתובות אף כר\"א דהא איהו לא אמר אלא בגיטין יע\"ש וכן הק' הרב ח\"ה ז\"ל שם בכתובות יע\"ש ואין כאן קושיא כלל דהך מילתא במחלוקת היא שנויה שם בפ' כל הגט דלר' יוחנן אף בשאר שטרות מכשיר ר\"א כמבואר שם אמור מעתה לסב' ר' יוחנן אין כאן מקום ישוב כיון דגם בשאר שטרות מכשיר ר\"א והתוס' בסמוך לא כתבו כן אלא להק' מינה לר\"א דסבור התם דלא הכשיר ר\"א אלא בגיטין דהך בריי' דהכא הוייא תיובתיה כיון דע\"כ לאוקמא כר\"א כמ\"ש ר\"ת אמנם לר\"י לק\"מ דאדרבא מסייע ליה כמבואר ומה שתי' ז\"ל דכתב ידו דמי לשטרי מכר וקדושין משום דנאמן לו' פרעתי ואינו עשוי לעמוד ימים רבים יע\"ש הנה התוס' שם בכתובות ד\"ה הוציא חלוקים על הרי\"ף ז\"ל בזה וס\"ל בכתיבת ידו אינו נאמן לומר פרעתי לכן העיקר כמ\"ש וכ\"כ בכרבי הקדש למרן מלכא הרב מהרח\"א נר\"ו.
ועיין בחי' ה\"ה מהרימ\"ט שתמה ע\"ד התוס' דאמאי לא העמידו הכא והתם כר\"מ שאין הכתב שעל החרס ניכר אלא חתימתו לבד ואיכא למיחש דמלת' אחריתי הוה כתיב בה וחתי' עלה וזה מחק וחזר וכתב ולא מנכרא מילת' דדבר שיכול להזדייף הוא אבל הכא דכת' בתך מקו' לי או שדי מכורה לך וניכרת כתיבתו בטביעות עינא הא ליכא למיחש למידי דודאי גוף כתיבתו הוא וחשיב שפיר שטר בין לענין קדושי אשה בין לענין קניין שדה וכי בעי ר\"מ עדים בשטר קדושין כשאין כתיבת השטר אלא מיד סופר אבל אם הוא כתב ידו כמאה עדים דמי וכדתנן בפ' המגרש כתב בכתב ידו כו' וכמ\"ש התוס' דגיטין עכ\"ל יע\"ש. ודבריו ז\"ל הן הן דברי התוס' בפרק חזקת דנ\"א דאחר שהביאו דברי ר\"ת כתבו וז\"ל ועוד י\"ל דהכא ודקדו' לא איירי אלא בכתיבתה כדאמרינן הוציא עליו כתב ידו וזה אינו יכול להזדייף שהיה ניכר שאין זה כתב ידו עכ\"ל והוא תימא איך לא העלה דבריהם על דל שפתיו והנה זה שכתבו התוס' דכת\"י אינו יכול להזדייף אין ספק דהיינו דוקא בכתב ידו לחוד קאמרי דליכא חתימת ידו וכ\"כ הר\"ן ז\"ל בפי' ההלכות עלה דמתני' דכתב בכתב ידו ואין עליו עדים וז\"ל וכתב ידו בלא חתימתו מהני בדיני ממונות והיינו מאי דתנן בס\"פ גט פשוט הוציא עליו כתב ידו ולא קתני חתימת ידו שלא כדברי מי שאומר דכתיבת ידו דמתני' ר\"ל חתימת ידו עכ\"ל וכונת דבריהם מבוארת בהכי וכמ\"ש הרב החסיד מוהריט\"א בקונ' גט מקושר דמ\"ד ע\"ב ויפה השיב על הרב בני יעקב ז\"ל שלא עמד על כוונת דברי התוס' ומוהרימ\"ט יע\"ש.
ועל מ\"ש עוד התוס' והך דהכא לא אתייא כר\"מ דכיון דבעי' כו' ועדים שע\"ג החרס לא חשיבי ואין מוכיח מתוכו כלום ע\"כ וכוונתם מבוארת דהוצרכו לזה כי היכי דלא נימא דאכתי אפשר לאוקומי הך בריית' דהכא כר\"מ דע\"כ לא קאמר ר\"מ התם דאין כותבין על דבר שיכול להזדייף אלא דוקא כשאנו באין לדון מכח היכר חתימתן אמנם אי אתו סהדי קמן ומעידים שלא זייפוהו גם ר\"מ מודה דכשר וכמו שכן הוא דעת רש\"י ז\"ל שם בגיטין יעו\"ש וכיון שכן הוא אפשר לומר דהך ברייתא דהכא מתוקמא אף כר\"מ ובדאיכא סהדי דמסהדו שלא היה בה זייוף כלל וכ\"כ בתוס' רי\"ד בשמעתין לזה כתבו דהך ברייתא לאו כר\"מ דלר\"מ אף אי אתו סהדי השטר פסול דבעי' מוכיח מתוכו שהם ז\"ל אזלי לשיטתייהו דחלוקין על רש\"י בזה כמבואר שם בפ' המביא תניין ד\"ה מאן חכמים יע\"ש ותמה ע\"ז הרב בני יעקב בדקי\"ג ע\"ג דמדברי הרשב\"א ז\"ל שם בחי' לגיטין נר' דדעת ר\"ת בזה כדעת רש\"י דלר\"מ לא בעי' מוכיח מתוכו וכיון שכן למה זה נדחק ר\"ת ז\"ל לאוקומי הך ברייתא כר\"א כיון דגם כר\"מ אתייא כמדובר והוא ז\"ל ניחא ליה דכיון דברייתא סתמא קתני כתב על החרס משמע ליה לר\"ת אפי' לכתחילה קאמ' והא ליתא לר\"מ דלדידיה אסור שמא תזייף ויבא לסמוך על עידי חתימה ומשו\"ה אוקמא כר\"א ושוב נרגש ממ\"ש התוס' דעדים שעל החרס לא חשיבי ואין מוכיח מתוכו ונדחק בפי' דבריהם ושוב דחאו מדברי התוס' בפ' חזקת דנ\"א יע\"ש ואי מהא לא אירייא דאפשר ואפשר דהני מילי לאו ר\"ת גופיה אמרם אלא הן הן דברי התוספות ז\"ל דאזלי לשיטתייהו דס\"ל דלר\"מ בעי' מוכיח מתוכו ומצאו מקום וסייוע לדברי ר\"ת ז\"ל שכתב דהך ברייתא אתייא כר\"א ודלא כר\"מ ואולם ר\"ת גופיה לא תירץ כן אלא מההכרח האמור דברייתא סתמא מיתנייא.
אך הדבר הקשה בזה הוא שאם עיקר דברי ר\"ת לא נאמרו אלא מהטעם האמור דברייתא סתמא מיתנייא הא ודאי אין זה הכרח כלל לאוקמא דוקא כר\"א דאפש' דמשו\"ה נקט תנא סתמא ולא פי' דדוק' בדיעבד שעבר וכתב ובדאיכא סהדי קמן משום דתנא נקט מילתיה ככ\"ע בין לר\"א ובין לר\"מ ואי הוה מפרש דבדיעבד דוקא קא' כמ\"ש הרב ז\"ל לא מצית לאוקמא אלא כר\"מ כמובן מש\"ה נקט סתמא כתב על החרס וסמך על המבין דלמר כדאית ליה עידי מסירה כרתי היינו אפי' לכתחילה ולמר כדאית ליה עידי חתימה כרתי אינו אלא דיעבד וברור באופן שאי אפשר לומר שזו היתה הכרעת ר\"ת לאוקמא לברייתא כר\"א אם לא מהכרח התוס' ז\"ל והדרא קושיין לדוכתא כמדובר ונראה דמעולם לא קאמר ר\"ת דלר\"מ כשר על דבר שיכול להזדייף אי אתו סהדי ומסהדי קמן דהא כיון דשטרא גופיה לאו כלום הוא כיון דבידו לזייפו האי שטרא חספא בעלמא הוא ואין כאן שום שטר ומה בצע בהעדאת העדים שאומרים שלא זייפוהו כל שהשטר גופיה אינו ראוי לקדש בו ובידו לזייפו ונמצא שאין כאן שטר כלל והר\"ז דומה למקדש בשט' שכתבו שלא לשמה שפיסולו מגופו ה\"נ דכוות' כמבואר ברם בההיא דכתב לגרש בו את הגדולה וגרש את הקטנ' דיכול לגרש בו את הגדול' סבור ר\"ת דאפי' לר\"מ אי אתו עידי חתימה ומסהדי דגרש את הגדולה כשר מטעמא דשטרא גופיה מיהא חזי ואין בו שום פיסול מצד עצמו כלל אלא דאנו מסופקים מבחוץ שמא לא מסרו לגדולה אלא לקטנה כל כה\"ג כל דאתו סהדי ומסהדי דלגדולה מסרו שפיר דמי דעדותן מועלת ואין זה דומה לכתב שיכול להזדייף וכמו שביארנו והרשב\"א שם בחידושיו לא קאמר אלא שדעת רש\"י דסבור דגם אם כתבו על דבר שיכול להזדייף אי אתו סהדי ומסהדו קמן כשר והק' עליו התוס' מההיא דפ' כל הגט דאוקמוהו למתני' כר\"א מוכח דאפי' אי אתו סהדי קמן אפי\"ה לא מכשר דכלפי קושייא זו בא הרשב\"א ליישב דעת רש\"י ולומר דמההיא דפ' כל הגט ליכא תברא דאפשר דסבור כסברת ר\"ת דס\"ל בההיא דפרק כל הגט דגם כר\"מ אתי אבל אין מזה הכרח לומר דר\"ת אזיל ומודה לסברת רש\"י דבדבר שיכול להזדייף אי אתו סהדי קמן מכשיר ר\"מ כיון דהשמים בינו לבינו כמ\"ש.
וע\"פ האמור יתיישב מה שהוקשה לו עוד להרב בני יעקב שם בדקכ\"ו עמ\"ש הריטב\"א בחי' בפ\"ב דגיטין שדחה דברי רש\"י וכתב דאף דאתו סהדי קמן לא מכשר ר\"מ ואלו בפ' כל הגט הסכים לדעת ר\"ת ז\"ל וכן תמה על הרמב\"ן יע\"ש וע\"פ האמור ומדובר צדקו דבריה' ז\"ל והרואה דברי הריטב\"א שם בפ\"ב לבבו יבין דכונתו כמו שאמרנו ומדוייקים דבריו שכתב וז\"ל ומיהו אפילו אתו עדים של שטר ומעידים שלא זייף כלום לר\"מ ודאי אינו כשר דכיון דשטרא מגופיה לאו כלום הוא שהרי היה יכול להזדייף ה\"ה דפסול בעדים שהעידו שלא זייפו ע\"כ דברים אלו מורין כמ\"ש וברור וע\"פ זה יש ליישב דברי מרן ב\"י ז\"ל שהביא דבריו סתם בההיא דהיו מוחזקים בעבד כו' וקרא עליו ערער הרב בני יעקב ז\"ל כיון דאיכא כמה מרבוותא ז\"ל הלא הם רש\"י ור\"ת והרמב\"ן והריטב\"א דס\"ל דלא בעינן מוכיח מתוכו למה סתם דבריו עיין שם בדקכ\"ז ע\"ד וע\"פ האמור לא מצינו מי שיסבור כן זולת רש\"י ותוס' רי\"ד בדבר שיכול להזדייף דוקא.
ועל מ\"ש עוד התוס' וז\"ל ואע\"ג דאמרינן בגיטין לא הכשר ר\"א אלא בגטין אבל בשטרות לא הנ\"מ בשטרות העומדות לראיה אבל זה אינו עשוי כו' כעין גטין הוא עכ\"ל, ודבריהם מבוארים דחילוק זה לא ניתן ליאמ' אלא לר\"א אבל לר\"מ דאמר ע\"ח כרתי גם שטרי קניין ודאי פסולי' על החרס דהא גיטין שטרי קניין הם ופסולים לר\"מ אך בס' אסיפת זקנים למס' כתובות כתב ע\"ש הרמב\"ן וז\"ל דכי בעינן כתב שאינו יכול להזדייף היינו בשטרי ראיה שעומד ברשות הקונה אבל שטרי מקנה שעושין לשעתו לקנות בו ולזורקו אע\"פ שיכול להזדייף כשר כי לעולם אין מביאין ראיה ממנו לב\"ד אלא שהעדים יעידו למחר שזכה זה בשטר כתוב וחתום כראוי ואתייא מתני' אפי' כר\"מ דאמר עידי חתימה כרתי והוא תימא דהא לר\"מ אף בשטר העשוי לשעתו מיפסיל בדבר שיכול להזדייף וכדאשכחן בגט דפוסל בו ר\"מ אף דאינו אלא לשעתו לגרש בו את האשה וכדאיתא בפ' המביא תניין דכ\"ב יע\"ש וכבר עמד ע\"ז הרב בני יעקב דקכ\"ו ע\"ב ומה שרצה ליישב בזה אינו מן הישוב וכעת צ\"ע.
ובעיקר דברי התוס' הללו שכתבו דכל שטרי קניין העשויין לשעתן דינן כגיטין וכי קאמר לא הכשיר ר\"א אלא בגיטין ודכוותייהו קאמר וקידושי' לגיטין דמו שעיקרן אינן אלא לראיה וכן כתב הרמב\"ן ז\"ל בפ' חזקת והר\"ן בפי' ההלכות שם בגיטין אמילתיה דר\"א דאמר לא הכשיר ר\"א אלא בגיטין יע\"ש הק' הרב בני יעקב דק\"ל ע\"א על הרמב\"ן והר\"ן ממ\"ש בפ' המגרש עלה דההיא דהלכתא כר\"א בגיטין אבל לא בשטרות דהא בשטרי קניין קאמר דהא מקרא דוכתוב בספר וחתום גמר וההיא בשטרי קנין הוא יע\"ש ומאי שנא האי מהאי כיון דהך מילתא דאין כותבין ע\"ד שיכול להזדייף מלמען יעמדו ימים רבים גמר לה התם בפ' כל הגט והוי בשטר מקנה והצריכה עיון יע\"ש ואין זה מן התימה דשאני ההיא דלמען יעמדו ימים רבים דלעיל מיניה כתיב את ספר המקנה ואת ספר הגלוי ופי' רש\"י שם בפי' ספר הגלוי הוא אשרתא דדייני לעשות הדבר גלוי ומפורסם פן ימותו העדים יע\"ש וכיון שכן י\"ל דעלה קאי מה שאמר הכתוב דלמען יעמדו ימים רבים כיון שעומד לראיה פן ימותו העדי' כמ\"ש רש\"י ואע\"פ שסיים וכתב ורבותינו פי' לענין גט פשוט ומקושר יע\"ש מ\"מ למסקנ' דהתם דר\"פ גט פשוט דאמרי' דגט מקושר דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ע\"כ לפרש כמ\"ש רש\"י ז\"ל וברור.
והנה הר\"ן ז\"ל בפי' ההלכות כתב כדברי התוספו' דהך ברייתא דכתב לו על החרס אתיא כר\"א דעידי מסירה כרתי ומשו\"ה כשר על החרס ומיהו דוקא בדלית ליה עדים אבל בדאית ביה עדים אפי' לר\"א פסול גזירה דילמא אתי למסמך עליה בעידי חתימ' לחוד דמודה ר\"א במזוייף בתוכו שהוא פסול כדאיתא בגטין עכ\"ל, ושמעתי מפי קדוש מרן מלכא מהרח\"א נר\"ו שהוק' לו מהא דאמרי' בפ\"ק דגטין ד\"ט בג' דרכים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים כו' ופרכינן והא איכא לשמה ומחובר ומהדרינן במסקנא דכי קתני מילתא דליתא בקדושין מילתא דאיתא בקדושין לא קתני ופי' רש\"י ז\"ל דערכאות ליתא בקידו' היכא דאיכא עידי מסירה ישראל דבגט ושחרור הוא דגזרינן דילמא אתי למסמך עלייהו ומצרכינן ליה גיטא אחרינא אבל בקדושין כיון דמדאורייתא מקודשת משום ע\"מ אי אמרת שאינה מקודשת שרית אשת איש לעלמא ע\"כ ומעין זה כתבו התוס' שם ד\"ה כי קתני הכי להדייא דהאי דגזרינן במזוייף מתוכו דילמא אתי למסמך עלייהו אינו אלא בגיטין ודוכוותיה אבל בקידושין לא גזרינן וזה הפך דברי הר\"ן ז\"ל שכתבנו ובחי' הר\"ן לגיטין הביא דברי רש\"י וגמגם עליהם דכי היכי דגבי גט אמרינן דהגט פסול וקדושי אחר תופסים בה ה\"נ נימא בקדושין ולכך כתב הוא דבקדושין מילתא דלא שכיחא היא ולכאורה נראה שכוונתו לומר דמילתא דלא שכיחא הוא לחוש לפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר וכמ\"ש התוס' והרשב\"א בחי' שם ולבאר דברי רש\"י הוא בא וכיון שכן קשה דזה הפך מ\"ש כאן דגבי קידושין אי איכא עדים פסול משום גזירה דילמא אתי למסמך אבל אפשר לדחות דכונתו לומר דמילתא דלא שכיחא היא שיעשה שטר קדושין בערכאות של גויים אבל בגיטין לפי שע\"י קטטה הוא מגרשה מצוי הדבר לגרשה בערכאות של גויים וכ\"כ בחי' הרשב\"א ז\"ל ואם זו היתה כונתו אפשר דסבר ז\"ל דגם בקידושין גזרינן דילמא אתי למסמך עליה ואף דמן התורה מקודש' מ\"מ נ\"מ לחזור ולקדשה וכמ\"ש מרן בספ\"ה מה' נדרים ע\"ד הראב\"ד שכתב דאם קדש בגדולין צריך לחזור ולקדש יע\"ש אך קשה שהר\"ן ז\"ל כתב עוד שם בחידושיו לגיטין ועוד דכולהו קדושין לאו בשטר נינהו דהא אפשר בקדושי כסף או ביאה ורובא דעלמא בקידושי כסף מקדשי כיון שכן מילתא דלא שכיחא היא ולא גזרי' אבל בגיטין דלא אפשר אלא בגט חיישינן ע\"כ, ולפי פירוש זה האחרון אכתי תורה יוצאה דקידושין ליכא למגזר דילמא אתי למסמך בע\"ח בלא עידי מסירה וכיון דמילתא דלא שכיחא היא דרובא מקדשי בכסף כמ\"ש ז\"ל וכיון שכן ק' איך כתב הכא בפשיטות דאי איכא עידי חתימה פסול אף בע\"מ משום גזירה דילמא אתי למסמך עליה דזה אינו לפי הפי' האחרון שפי' שם וכדאמרן ועיין עוד להרב בני יעקב דקכ\"ז ע\"ב וג' במה שתמה עוד ע\"ד הר\"ן ז\"ל יע\"ש ע\"כ באו דברי מרן מלכא ז\"ל.
והנה הרואה יראה שהרב נר\"ו עמד מתמיה ע\"ד הר\"ן ז\"ל בין ממ\"ש התוס' שם בפ' המביא ובין ממ\"ש הר\"ן גופיה בא' מהטעמים הנז' ולא כן אנכי עמדי דלפי מה שפי' התוס' ז\"ל ל\"ק כלל שהם ז\"ל נתנו טעם לדבר דבקדושין לא חיישינן משום דלא נפיק מיניה חורבה דאם יסברו לסמוך אעידי חתימה הם אוסרים את המותר וכיון שכן י\"ל דהכא ודאי גבי דבר שיכול להזדיי' שייך למגזר דיפיק מיניה חורבה דדילמא אתי למסמך אעידי חתימה וכיון דהוי דבר שיכול להזדייף אפשר שיזדייף ותכתוב איזה תנאי בשטר מאי דלא הוה מעיקרא ואם יסמכו אעידי חתימה מתירין א\"א לעלמא אם לא קיימה האשה אותו תנאי הכתוב בשטר ונמצא מתירין את האיסור ואולם אי קשייא לדברי הר\"ן דוקא קשייא וכדבר האמור וכבר עמד ע\"ז הרב החסי' מוהריט\"א נר\"ו בקונ' גט מקושר בסי' ד' דל\"ה ע\"ג וע\"ד יע\"ש." + ], + [ + "וצריך \n שיכתוב לשם האשה כו' כתבו שלא לשמה כו' אינה מקודשת כו'. הכי איתא בגמ' בפ\"ק דקדושין ד\"ט ע\"א אתמר כתבו לשמה ושלא מדעתה רב פפא ורב שרבייא אמרי אינה כו' הנה רבינו ז\"ל כאן פסק כרב פפא ורב שרבייא דאינה מקודשת ולפ\"ז מתני' דאין כותבין שטרי ארוסין ונשואין אתייא כפשטה בשטרי אירוסין ממש כדקאמרינן בשמעתין אבל הוא ז\"ל בפכ\"ד מה' מלוה ולוה הביא למתני' דאין כותבין שטרי אירוסין ונשואין בנראה שהוא מפרש לה בשטרי פסיקתא וכ\"כ ה\"ה שם יע\"ש וכבר עמד ע\"ז הל\"מ ואין זו קושייא כ\"כ דאע\"פ שהוא פוסק כרב פפא ורב שרבייא מפרש לההיא מתני' בשטרי פסיקתא כיון דרבא ורבינא מפרשי לה הכי ולענין דינא במקדש שלא מדעתה פסק כרב פפא ורב שרבייא דמסתבר טעמייהו ורב אשי קאי כוותייהו בפ' הנושא ואינהו לא פלוג בעיקר דינא בשטרי פסיקתא ארבא ורבינא אך מה שקשה טובא לדעת רבינו ז\"ל הוא מה שהוקשה לו עוד להרב לח\"מ דמאחר דרבינו פסק בפ\"ו מה' זכיה ומתנה די\"ז דדברים הללו לא ניתנו ליכתב ובפ' הנוש' דק\"ב אמרי' דמאן דאית ליה הכי מוקי הך מתני' דשטרי ארוסין בשטרי אירוסין ממש ולא בשטרי פסיקתא דאי בשטרי פסיקתא הא לא ניתנו ליכתב ומאי אין כותבין אלא מדעתן דקתני אלא ע\"כ בשטרי אירוסין ממש קאמר כדאיתא התם א\"כ איך מפרש לה רבינו בשטרי פסיקתא, והלח\"מ תירץ דלפי המסקנא דתירצו לברייתא אחרת דמייתי התם תלמודא הכא במאי עסקינן בשקנו מידו הך מתני' דאין כותבין שטרי ארוסין נמי מצינן לתרוצי בהכי בשקנו מידו ומיירי בשטרי פסיקתא בשקנו מידו ואע\"ג דבקנו מידו לא בעינן דעת דסתם קנין לכתיבה עומד הכא בשטרי פסיקתא לא אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד אלא בעי' דעת שניהם עכ\"ל יעש\"ב והרואה יראה שאין בזה כדי שביעה דמה טעם לחלק בין שטרי פסיקתא וקנו מידו לשאר שטרי קנין כיון דסתם קנין לכתיבה עומד מה לי שטרי פסיקתא מה לי שאר שטרי קנין.
ואולם אפשר ליישב באופן אחר דלפי מה שנראה מדברי רבינו בפ\"ו מה' זכיה שהוא מפרש מאי דבעי רבינא דברים הללו ניתנו ליכתב או לא ניתנו ליכתב שהכונה אי מהני בהו כתיבה לגבות ממשעבדי או לא מהני בהו כתיבה דאפילו נכתבו אינו טורף ממשעבדי שלא עלה על דעתם להשתעבד באמירה שלהם אלא אצל ב\"ח אבל לא אצל משועבדין כמ\"ש שם ה\"ה ולפ\"ז כי פריך ליה רבינא ור\"א דאמר לא ניתנו ליכתב ולא מהני בהו כתיבה ממתני' דאין כותבין שטרי ארוסין אלא מדעת שניהם הכי פריך דאם איתא דאפילו יכתוב לא מהני בהו כתיבה לטרוף ממשעבדי למה לי דעת שניהם דדעת שניה' מאי מהני וע\"ז תריץ יתיב שפיר ר\"א דמתני' בשטרי אירוסין וכרב פפא ורב שרבייא ועל זה הוקשה לו לרבינו קושיית התוספו' שם דכיון דרבינא ס\"ל דשטרי ארוסין לא בעינן דעתא וע\"כ לאוקמא להך מתני' בשטרי פסיקתא א\"כ מאי קמבעיא ליה אי דברי' הללו ניתנו ליכתב או לא תפשוט ליה מהך מתני' דמהני בהו כתיבה לטרוף ממשעבדי מדבעינן דעת שניהם וליישב זה משמע ליה לרבינו דאע\"ג דמתני' איירי בשטרי פסיקת' אכתי ספוקי מספ\"ל לרבינא בפירושא דמתני' דאין כותבין אלא מדעת שניהם דילמא אף על גב דלא ניתנו ליכתב ולא מהני בהו כתיבה לטרוף ממשעבדי מיהו הבא לכתוב דברים הללו לראיה בעלמא ולטרוף מבני חרי מיהא לא יכתוב אלא מדעת שניהם כלומר עד שידע מפי שניהם שנתרצו בדבר וגמרו אפסיקא דומייא למאי דקתני לעיל מיניה כותבין שטר ללוה אעפ\"י שאין מלוה עמו דהכונה אע\"פ שאינו יודע מפי המלוה שאם הלוהו אם לא וכותבין שטר למוכר אע\"פ שאין הלוקח יודע ועלה קתני דשטר אירוסין אין כותבין לראיה ביד אחד מהם אלא מדעת שניהם דאע\"ג דאין בשטר זה דין שטר ויכול לטעון להד\"מ שהרי אין כאן כתיבת ידו מיהו כל שנכתב בשם העדים פ' פסק כך עם פ' אהני עדותן מיהא לגבות מב\"ח ולכך אין כותבין אלא מידיעת שניהם וכעין זה כתבו התוס' שם בד\"ה ניתנו ליכתב יע\"ש ומאי דפריך ליה רבינא לר\"א דאמר לא ניתנו ליכתב ממתני' דאין כותבין אלא מדעת שניהם הכונה דכיון דמתני' אפשר לפרשה לענין גביה ממשעבדי ולהכי אין כותבין אלא מדעת שניהם אמאי מפשט פשיטא לך לו' דלא ניתנו ליכתב דלא מהני ליה כתיבה וכ\"כ בשיטת הראשונים ז\"ל יע\"ש ודחי ליה ר\"א דמתני' בשטרי אירוסין ולהכי מפשט פשיטא לי בשטרי פסיקתא דלא מהני בהו כתיבה ומ\"מ שמעינן לרבינא דלא מצי לאוקמא בשטרי אירוסין ממש דהא איהו ס\"ל דאפי' שלא מדעתה מקוד' דמתני' בשטרי פסיקתא איירי וכיון דקי\"ל כר\"א דמפשט פשיטא ליה דדברים הללו לא ניתנו ליכתב ע\"כ לפרש מתני' לרבינא בשטרי פסיקתא וכפירושא דאמרן דאין כותבין שטרי פסיקתא לראיה ולגבות מבני חרי אלא מידיעת שניהם שגמרו ביניהם הפסיקא כדבר האמור והן הן דברי רבינו בפכ\"ד מה' מלוה ולוה.
א\"נ אפשר לומר דרבינו משמע ליה דכי אקשי ליה רבינא לר\"א ממתני' דאין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם היינו משום דפשטא משמע דאפי' לא אמר לו המתחייב לכתוב כל שהוא בידיעת שניהם ששניהם נתרצו בדבר דידעו גמר הפסיקא אבל לא ידעו בכתיבה דומיא דהנך דלעיל מיניה כותבין שטר ללוה אע\"פ שאין מלוה וכותבין שטר למוכר אעפ\"י שאין לוקח עמו ולהכי אקשי ליה רבינא לר\"א דאם איתא דדברים הללו לא ניתנו ליכתב כלומר דאפי' נכתבו לא טריף ממשעבדי מפני שאין דעת שניהם להשתעבד באמירה אלא אצל בני חורין אבל לא אצל משועבדין דעת שניהם ל\"ל כיון דליכא תועלת לגבות ממשעבדי בידיעה.
ואולם רבינא גופיה אע\"ג דאיהו מוקי להך מתני' בשטרי פסיקתא כמ\"ש התוס' ז\"ל ניחא ליה מתני' דבעי דעת שניהם דאיהו לא מספקא ליה אי ניתנו ליכתב או לא כלו' אי אהני כתיבה לגבו' ממשעבדי אלא כשנכתב שלא בלשון חיוב ומדעת המתחייב אלא באמירה בעלמא פ' אמר כך ופ' אמר כך והיינו טעמא כמ\"ש ה\"ה ז\"ל שלא עלה על דעתם באמירה לבד אצל משועבדים הילכך אפי' נכתב בספר אמירה זו אינו טורף אבל כשנכתב בלשון חיוב בצווי המתחייב שחייב עצמו טורף ממשעבדי שהרי אין כאן אמירה לבד כי אם חיוב בשטר וכ\"כ הרמב\"ן בס' המלחמות בפירקין על פי' זה וז\"ל שהטעם שכיון שלא קבלו עליהם בחיוב ולא פירש חייב אני לך מנה לבני לענין המשועבדים לא קנו אלא א\"כ פי' חייב אני לך מנה בשטר יע\"ש וכמ\"ש כל זה הרב נתיבות משפט דצ\"ה ע\"ב.
אשר ע\"פ זה מ\"ש רבינו בפכ\"ג מה' אישות וז\"ל מהו אלו שפסקו לזון אותם אם קנו מידו או שחייב עצמו בשטר הרי זה כבעל חוב וטורפת עכ\"ל, יע\"ש ועיין להב\"ח בא\"ה סי' נ\"א הרי דמשמע ליה לרבינו דחיוב בשטר מהני אע\"ג דלא קנו מידו אע\"ג דהוא ז\"ל כתב בפ\"י מה' זכיה דדברים אלו אינן כשטר לטרוף בהם כלומר דלא מהני בהו כתיבה לטרוף ממשעבדי אלא ודאי דיש חילוק בין כתיבה בלשון חייוב ומדעת המתחייב לכתיבת הדברים בלבד פ' אמר כך לפ' מעתה מתני' דאין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם מצינן לפרושה שפיר בכה\"ג דאין כותבין שטרי פסיקתא בלשון חייוב אלא מדעת שניהם דכשהוא מדעת שניהם שגילו דעתם בפי' שרצונם להתחייב בשטר כותבין בלשון חייוב בשטר ואז גובה ממשעבדי ורבינא דחיק ומפרש מתניתין בהכי אע\"ג דלא הוי דומיא דהנך דלעיל כמ\"ש התוס' אלא דרב אשי דמפשט פשיטא ליה טובא דלא ניתנו ליכתב אקשי ליה מהאי מתני' דפשטא אזלא כהנך דלעיל ודחי ליה דהאי מתני' מיתנייא לענין שטרי אירוסין ממש דלא שייכא כלל בהנך דלעיל והילכך לענין הלכה דקי\"ל כר\"א דדברים הללו לא ניתנו ליכתב מפרשינן למתניתין בשטרי אירוסין ושטרי פסיקתא וכדמפרש לה רבינא לענין שאין כותבין אותם הדברים בלשון חייוב שנתחייבו בשטר עד שיהיה מדעתם ומרצונם להתחייב בשטר ואז גובה ממשעבדי כלע\"ד ועיין בב\"הת שער ס\"א ח\"א ובספר גד\"ת שם דף של\"ז ע\"ג במה שתמה שם עמ\"ש התוס' דתלמודא משמע ליה דאין כותבין אלא מדעת שניהם היינו בידיעת שניהם דומיא דכותבין שטר ללוה אע\"פ שאין המלוה עמו ותמה על דבריהם דעל דדייקי מרישא לדייקו מסיפא דקתני אין כותבין למלוה עד שיהא לוה עמו יע\"ש וע\"פ האמור ניחא דרבינו גופיה הכי מפרש למתני' אלא דלר\"א הוא דפריך דמפשט פשיטא ליה מילתא דלא ניתנו ליכתב דכיון דמתני אפשר לפרושה דדומיא דהנך דלעיל הוא דקתני ולא דומיא דסיפא אמאי פשיטא לך מילתא לומר דלא ניתנו ליכתב ודוק." + ], + [ + "והמקדש \n בביאה מסתמא דעתו על גמר ביאה. והנה התוס' בפ\"ק דקדושין דיו\"ד ד\"ה כל הבועל הק' וז\"ל תימה דבפ' הבע\"י ילפינן דאשה נקנית בהעראה כו' ואומר רשב\"א דהתם בשלא עשה כי אם העראה ופירש דמוכח דלא היה דעתו לקנות על גמר ביאה אבל הכא מיירי בשגמר ביאתו וריב\"ם תירץ במפרש לקנות בהעראה והכא בשלא פי' דבסתם דעתו על גמר ביאה עכ\"ל הרב מוהרימ\"ט ז\"ל בתי' שם משמע ליה דרשב\"א וריב\"ם פליגי לענין דינא דלריב\"ם אינו קונה בהעראה אם לא בשפירש בהדיא שדעתו לקנות בהעראה לבד ואפי' הערה ופירש לא קנה כל שלא פי' ועפ\"ז ק\"ל דאמאי לא אמרו בגמרא דנפקא מינה אם הערה ולא גמר אך לפי' רשב\"א ניחא דהא פשיטא דמקודשת כמבואר והוא ז\"ל תירץ דכשלא גמר אין ס' שאינה מקודשת דהו\"ל כאומר הרי את מקודשת במנה ולא נתן לה אלא דינר דאמר ר\"א ה\"ז מקודשת וישלים וכמ\"ד לה ע\"מ דמי וכשינוייא דר\"א דמונה והולך שאני סוף ביאה קונה דכולה ביאה במקום קדושין דש\"פ קיימא וכי היכי דבש\"פ מצי למיהדר בה עד שישלים הפרוטה ה\"נ מצי למיהדר ומסיק כל הבועל כו' עכת\"ד ז\"ל ובכתבי הקדש למרן מלכא מוהרח\"א נר\"ו כתב עליו וז\"ל ובקוצר ידיעתי לא הבנתי כונת הרב ז\"ל חדא דלפום מאי דמשני התם ר\"א מונה והולך שאני א\"כ נראה דבבועל סתם כמונה והולך דמי ואינה מקודשת ועוד דלמאי דמצדד אצדודי ואמר דכולה ביאה במקום קדושין דש\"פ קיימה ומה\"ט אינה מקודשת אמאי לא הכריחו דפשיטא דאינו כן מטעמא דאי לקדו' דש\"פ מדמית ליה א\"כ אמאי במפרש לקנות בהעראה מקו' אטו מי איכא מאן דס\"ל דאם נתרצתה להתקד' בפחו' מש\"פ דמקודש' הא ליתא כמבוא' וכיון דמההי' דיבמו' חזינן דבמפרש לקנות בהעראה דמקודשת הרי מוכח דלאו לקדושין דש\"פ דמו אלא למקדש במנה והיכי קאמר דאינה מקודש' משום דדמי כולה ביאה לש\"פ ויותר היה נראה לע\"ד כמתלמד מדבריו דודאי פשיטא ליה לבעיין דאם הערה בה ופירש שאינה מקו' כיון דגלו דעתייהו מעיקרא להתקדש בביאה וסתם ביאה לגמר ביאה לאנשי משמע להו ולא הערא' אמנם בשגמר ביאתו אפשר לצדד ולומר דמקו' משעת העראה וטעמא דכיון דאי אפשר לגמר ביאה בלא העראה קודם א\"כ נמצא דבהעראה תליא מילתא שהיא הגורמת הנאה לביאה הא למה זה דומה למקדש בכסף שאין הנאתה מן הכסף בשעת הלקיחה כלל אלא שע\"י לקיחת הכסף שלקחה בשעת הקדושין גורם שתהיה האשה נהנית אח\"כ וה\"ה ה\"נ כמובן וכיון דגמר ביאתו נמצא למפרע דהעראה הראויה להתקדש בו הויא משא\"כ בשלא גמר אף שהערה בה אותה העראה לא חשיבה כלל ודוק עכ\"ל.
והאמת יורה דרכו דהני תרי שנויי לא פליגי ומר אמר חדא ומא\"ח וכן משמע מדברי הרא\"ש והרמב\"ן והרשב\"א והריטב\"א וכ\"כ הרמ\"ל בפי\"ז מה' א\"ב דט\"ו ד\"ה נסתפקתי בכ\"ג שבא לקדש אשה כו' יע\"ש וכתב עוד הרמ\"ל שם דאף לפי תירוץ רשב\"א וריב\"ם אסור לכ\"ג לקדש בביאה אם לא שיגמור ביאתו או שיפרש שדעתו לקנות בהעראה וליכא למימר דכיון דאיכא איסו' לא אמרינן כל הבועל דעתו על גמר ביאה אלא אמרינן דעתו לקנות בהעראה דהא קושיא זו שהקשו הראשונים היא ג\"כ על הבעיין דמאי קבעי וכי לא גמר מס' יבמות דגמרי העראה דאשה לבעלה מקיחה קיחה ועוד דהרמב\"ן והרשב\"א החזיקו פירושם מדלא קאמר הבעיין נ\"מ להערה בה ופירש כו' יע\"ש.
וכתב על זה מרן מלכא מהרח\"א נר\"ו וז\"ל ואף כי דברי הרב אינן צריכין חיזור ותור' אמת היתה בפיהו ומה גם שכבר עשה לו סמוכות הן מדברי הבעיין עצמו הן מדברי הרמב\"ן והרשב\"א ע\"ד הבעיין עכ\"ז נראה שהדין דין אמת מטעם אחר דחזינן להראשו' ז\"ל שאחר שכתבו דבסתם אינו קונה בהעראה הם אמרו דיבם ליבמה אף בסתם קונה משעת העראה והכריחו מההיא דפרק כיצד בכ\"ג שנפלה לו יבמה מן האירוסין דמדין תורה מיבם אותה משום דאתי עשה ודחי ל\"ת כו' ככתוב בחי' הרשב\"א והריטב\"א והר\"ן ז\"ל בפי' ההלכות ואי אמרת דבכ\"ג אף בסתם הו\"ל כפירש כיון דאיכא איסורא אין משם ראיה דהתם שאני משום דהו\"ל כפירש כיון דאיכא איסורא כדאמרן אמנם ביבמה דעלמא דלא שייך האי טעמא אה\"נ דכל שלא פירש וגמר ביאתו אינו קונה כי אם בגמר ביאה אלא מוכרח שדינו דין אמת דגם בכ\"ג על הסתם דעתו על גמר ביאה ולא אמרינן דכיון דאיכא איסו' הו\"ל כפירש כמבואר.
ומכאן ק\"ל למ\"ש הריטב\"א הביאו מרן ב\"י ז\"ל בא\"הע סימן מ\"ה שאם יש חרם בעיר שלא לקדש אשה אלא בעשרה אין חוששין לסבלונות שמא הם קדושין וכ\"כ מהרי\"קו בשורש קע\"א שאם שלח סבלונות בשבת שאין חוששין לקדושין יע\"ש ומבואר טעמם דכיון דאיסור רביע עלייהו שלא לקדש אף שהוא איסור מדרבנן ודאי דלא עביד איסורא ולא לשם קדושין שלחם וכדבריהם פסק שם מור\"ם ז\"ל ועיין להרב פ\"מ ח\"א סימן פ\"ח דף רכ\"ד ע\"ג הלא בספרתם ולפי דבריהם ז\"ל אמאי לא אמרי' הכא נמי דאף שגמר ביאתו ולא פירש דלהוי כאלו פירש דאלת\"ה איסורא רביע עליה דקעבר על עשה דבתולה יקח דומיא דסבלונות דאף דסתמא הוו קדושין מ\"מ כל שיש שם איסור אמרינן דהו\"ל כאלו גלי דעתיה דלשם מתנה שלחם ולא לקדושין כמ\"ש ז\"ל.
שוב ראיתי לה\"ה מופת הדור בספר מש\"ל ברפ\"א מה' מכירה שתמה משמעתין דהכא ומתוך מה שהעלו הראשונים על תשו' ה\"ה מהריב\"ל ח\"א סוף כלל י\"ג שכתב שאע\"ג דבמקום שכותבין שטר לא קנה בכסף לבדו אם לא היכא דפריש היכא דאיכא שבועה הוי כפריש וקנה בכסף לבד או בשטר לבד עכ\"ל ותמה עליו דלפי מאי דפירשו הראשונים בשמעתין הויא תיובתיה יע\"ש, ובסוף דבריו העלה שיש לחלק בין היכא שהוא בדה את האיסור להיכא דהאיסור בא מעצמו שבנדון הריב\"ל שנשבע לקיים את המקח הוי כאלו באותה שבועה שנשבע כאלו גילה דעתו שרוצה לקנות באותו קנין משא\"כ גבי כ\"ג דליכא שום גילוי דעת שרוצה לקנות בתחילת ביאה עכ\"ל והדבר ברור שאין זה מעלה ארוכה ומרפא למה שהקשינו ע\"ד הריטב\"א ומהרי\"קו ז\"ל בההיא דסבלונות כמובן.
כי ע\"כ בהורמנותיה דמר אנא דאמרי דאפשר לחלק ולומר דע\"כ לא כתבו הראשונים דבכ\"ג אף על הסתם לא קנה ולא אמרינן כיון דאיכא איסורא הוי כאלו פירש אלא דוקא בההיא דהעראה דלאו כ\"ע דינא גמירי וסוברים דכל שלא גמר ביאתו לא חשיב בעולה וכיון שאינו יודע זה מסתמא דעתו על גמר ביאה ואף דבכ\"ג ליכא למיחש שטועה בזה וכדאמרינן הגדול מאחיו שיהא גדול בחכמה מ\"מ אף דבדידיה ליכא למימר דטעי בהכי מ\"מ בעינן דעת האשה ג\"כ ואם הוא מכוין בתחילת ביאה משו' שיודע דבגמר ביאה נעשית בעולה ואסירא ליה אכתי היא האשה אינה יודעת דבהעראה נעשית בעולה ודעתה לגמר ביאה וכיון שאין כאן דעת שניהם אינה מקודשת משא\"כ בההיא דמהריב\"ל והריטב\"א ומהרי\"קו ז\"ל דידעי אינשי בהכי וברירא להו איסורא דפשיטא דסתמו כפירושו ודוק עכ\"ל מרן נר\"ו ומדבריו הללו זאת שמענו דהא דאמרינן דאי פריש בהדיא שדעתו לקנות בהעראה דקני היינו דוקא כשפירש ג\"כ האשה שרצונה להתקדש בהעראה אבל אם האשה לא גלתה דעתה אינה מקודשת בהעראה אע\"ג דמקדש גילה דעתו שדעתו לקנות בהעראה ודבר זה לא ראינו לשום א' מהפוסקים שיאמרו כן בהדיא.
כ\"ע ור\"ת תירץ דאחרי שנתרבתה העראה בגמר ביאה א\"כ כל מקום שמזכיר ביאה בהעראה קא' וה\"ק תחילת העראה קונה או סוף העראה ולמ\"ד דהעראה זו הכנסת עטרה דשייך בו תחילה וסוף עכ\"ל וכתב ע\"ז הרב מש\"ל בפי\"ז מה' א\"ב הט\"ו ד\"ה עוד כתבו התוספות כו' וז\"ל ולא ידעתי לאיזה דבר קרי תחילת העראה אם הוא לנשיקה הוא דבר תימא שתקרא בעולה ותיאסר לכ\"ג בשביל נשיקה, ושוב כתב שכן תמה הריטב\"א בחי' ע\"ד ר\"ת יע\"ש ולעד\"ן דמעולם לא עלה על דעת ר\"ת לומר דבנשיקה תקרא בעולה דפשיטא שעדיין בתולה מקרי ולא תקרא בעולה אלא בהכנסת עטרה שזו היא הנקראת העראה אמנם דעת ר\"ת לומר דאי סוף ביאה קונה דהיינו אחר גמר העראה אסור לכ\"ג לקדש בזה דכיון דהבעילה והקניה באים כא' אי איפשר לצמצם והרי באותו רגע ממש שהוא קונה אותה הרי היא בעולה אבל אי תחילת ביאה דהיינו נשיקה קונה אותה הרי בשעת הקניה היא בתולה ולא נעשית בעולה עד העראה ומש\"ה אמרו דנ\"מ לכ\"ג והדברי' ברורים.
ומהרימ\"ט הרבה להקשות על סברת ר\"ת הלזו שלפי דבריו אמאי לא אמרו בגמרא דנ\"מ אם עשה תחילת העראה ולא גמר להערות ועו' דמאי קמבעיא ליה בתחילת העראה הא כיון דילפי' קיחה קיחה לא קני אלא מה שקונה בעריות דהיינו בהכנסת ראש עטרה גמורה דפחות מכאן ודאי דלא מחייב שאינו אלא נשיקה כדאמרינן בפרק הבא על יבימתו כ\"ש גבי קדושין דא\"ל דעתו על גמר ביאה ועיין בספר משנה למלך ז\"ל, ועוד הקשה דכיון דמסקינן כל הבועל דעתו על גמר ביאה פשיטא דהיינו מירוק לגמרי דומיא דשפחה דאין סברא לומר שדעתו אהכנסת עטרה ותו לא דהא אמרינן בעלמא תחילתו באונס אעפ\"י שלבסוף אמרה הניחו לו שאלמלא נזקק לה שוכרתו פטורה מ\"ט יצר אלבשה א\"כ היכי אמרינן התם דאשה ניקנית בהעראה ולא אמרי' דעתו על גמר ביאה והוא ז\"ל יישב דפשיטא ליה לר\"ת נמי דבשעשה העראה גמורה ולא מירק דלא הוו קדושין ולא מטעם דלא קניא אלא דקדושי טעות הן שדעתייהו על גמר ביאה והא דאמרינן דניקנית בהעראה היינו לענין שלא תוכל האשה לחזור בה דהו\"ל כע\"מ ומקיים תנאה ואזיל והכא מ\"ל בהעראה גופה שהאשה ניקנית בה אם מתחילת העראה נקנית דלא מצייא למהדר בה או אם היא חוזרת עד סוף העראה ומסיק כל הבועל כו' ולא סגי בלא מירוק דכולה העראה במקום פרוטה דקדושין קיימא ופחו' מכאן לאו כלום הוא עכ\"ל.
ויש לדקדק על דברי הרב חדא דאכתי מה תיקן בזה למה שהקשה דכיון דמקיחה דעריו' ילפינן לה פשיטא שצריך הכנסת עטרה והן עוד היום אף לפי תירוצו ז\"ל דקאמר כמ\"ש בפרק הבע\"י דהעראה קונה היינו דלאחר שגומר ביאתו קני משעת העראה א\"כ דוקא משעת עטרה ואילך הוא דקני שזהו מאי דילפינן מעריות ולא קודם לכן ומדבריו משמע שרוצה ליישב בזה גם קו' זו כמבואר ועוד דלפי דבריו מוכח דסבור ר\"ת שאם פירשו דבריהם מקודם שמתרצים להתקדש בהעראה שמקודשת אף שלא גמר ביאתו דהשתא ליכא טעמא דקדושי טעות וזה ברור אם כן עדיין קשה ע\"ד ר\"ת דאמאי לא אמרו בגמר' דנ\"מ אם פירשו דבריהם ואמרו דבתחילת העראה דהיינו נשיקה שתהיה מקודשת אף שלא יגמור דאי אמרינן דכולה ביאה לקדושי פרוטה דמייא פשיטא שאינה מקו' אך אי לקדושי כסף במנה דמו תנאם קיים ומקו' כמ\"ש הרב והיא גופה קשיא לדעת הר\"ן שכתבו התוס' בתר הכי ועיין בס' עצמו' יוסף דאמאי לא אמרו דנ\"מ אם פי' שדעתו לקנו' ולא ידעתי אמאי לא ערער הרב על תי' ר\"ן.
וסבור הייתי לומר שאף לתי' ר\"ן והיא תי' הרי\"ף כל שפירש דעתו לקנות בהעראה או שלא גמר ביאתו דמוכחא מילתא שדעתו לקנות בהעראה אין ספק שהיא מקו' וכסברת רשב\"א וריב\"ם ז\"ל ומאי דלא אוקמוה ההיא דפרק הבע\"י בכה\"ג היינו משום דס\"ל ז\"ל דמ\"ש התם אשה לבעלה גמר קיחה קיחה היינו נמי בשגמר ביאתו בסתם דהא דומיא דיבם ליבמה קתני לה התם וביבמה עכ\"ל דהיינו אפילו על הסתם וכמ\"ש הראשונים ומש\"ה הוצרכו להעמידה בביאה שלאחר קדושין ונ\"מ להפרת נדריה אם נדרה בין העראה לגמר ביאה דמפר לה בעל או אם מתה בנתיים ליורשה וליטמא לה כמובן וכמו שכן מוכרחין אנו לומר כן לפי דברי ה\"ה שאכתוב בסמוך בס\"ד אך אמנם אנכי הרואה להרב מש\"ל מפשט פשיטא ליה טובא דלהרי\"ף ור\"ן גאון בכל גוונא אסור לכ\"ג לקדש בביאה אף אי אמרינן דביאה עושה נשואין יע\"ש והכי מסתבר וכיון שכן הדרא קושיין לדוכתא אמאי לא אמרו דנ\"מ אם פירש דעתו לקנות בהעראה ולא גמר ביאתו וכדאמרן.
ולכן נלע\"ד דס\"ל להרי\"ף ור\"ן גאון ור\"ת דהעראה לחודה בלא גמר ביאה פשיטא ליה לתלמו' דלא הוו קדושין כלל דאותה העראה כלא חשיב כיון שאין אחריה גמר ביאה והרי זה דומה ממש למקדש בפחות מש\"פ שאינה מקו' וע\"כ לא נסתפקו בגמ' אלא בשגמר ביאתו דהשתא כיון שאי אפשר לגמר ביאה בלא העראה תחילה חשיבא להו שאפשר דקונה וכמ\"ש לעיל ומש\"ה אמרו בגמ' נ\"מ לפשטה ידה א\"נ לכ\"ג כו' דבלא\"ה אין שם נפקותא כלל ופשטוה שגם בזה אינה מקו' ודוק ועיין להרב מש\"ל שם בפי\"ז מה' א\"ב שכתב ע\"ש הרמב\"ן בחי' שכתב ע\"ש ר\"ת שאם פירש ולא גמר ביאתו לדברי הכל לא קנה אבל בשגמר בעינן דמאיזו שעה קנה אם מתחילת ביאה או מסופה ואפשר דהיינו מן הטעם האמור בזה ודוק.
כ\"ע ורבינו נסים גאון תירץ דההיא דיבמות אחר קדושין שע\"י אותה העראה הוי כנשואה כמו חופה דלאחר קדושין וקשה לפי' דקיחה גבי קדושין כתיב ולא מיירי בחופה כלל עכ\"ל גם הרי\"ף בפרק הבע\"י תי' כתי' רבינו נסים גאון והביא דבריו הר\"ן בפי' ההלכות בשמעתין והרשב\"א בחי' הוקשה לו בתי' זה כמו שהקשו התוספו' ותירץ שי\"ל כי יקח ובעלה משמע ביאה לבתר קדושין כדאיתא בשמעתין וכתב ע\"ז ומיהו לא נהיר דא\"כ לעולם לא יקנה עד דקדיש ובתר בעיל וכ\"ת אתא בעולת בעל וגלי על ביאה לבדה שתקנה א\"כ ובעלה לחודה משמע והדרא קושיין לדוכתא עכ\"ל ואין דבריו מובנים דאי בעולת בעל גלי על ביאה לחודה שתקנה תו אין לפקפק דובעלה לחודה משמע דאדרבא היא הנותנת לומר דובעלה לאו לחודה משמע דא\"כ תרי קראי למה לי בביאה לחודה דקני אלא ודאי עכ\"ל דקרא דבעולת בעל אתא לאשמועינן דביאה לחודה קנה ומ\"מ אינה כנשואה ואתא ובעלה לאשמועינן דביאה דאחר קדושין קונה קנין גמור להיות לו כאשתו לכל דבר ולא תימא חופה דוקא בעינן להיות דינה כנשואה וכסף אחר כסף אינו גומר כנודע והוה אמינא ביאה אינו גומר בה כל שלא היה שם חופה להכי אתא קרא לאשמועינן דביאה נמי לאחר קדושין משוה אותה נשואה וכיון שגמר קיחה קיחה מעריות די אפילו בהעראה כמובן ואי קשיא לך דא\"כ מאי האי דפריך תלמו' לר\"י האי ובעלה מאי עביד ליה ומשני דאצטרי' למעט אמה העבריה ולפי האמור שפיר אצטריך קרא ובעלה לאשמועינן דביאה גומר בה להיות דינה כנשואה כדאמרן לזה י\"ל דכיון דאכתי לא ברירא ליה אי ביאה אירוסין עוש' או נשואין עוש' ואפשר דנשואין עושה דובעלה למילתא אחריתי אצטריך דאי לענין שתהיה גומר אחר כסף הא לא אצטריך שאפילו בביאה לחודה היא גומרת למה לי קרא שהיא גומרת אחר כסף אך אי אמרינן דאירוסין עושה אצטריך קרא להכי לומר דביאה גומרת אחר כסף ואפשר דר\"י לפום קושטא הכי ס\"ל דביאה אירוסין עושה וניחא ליה ההיא דיבמות וכ\"כ הר\"ן דאביי ורבא ס\"ל דאירוסין עושה יע\"ש.
ומרן מלכא מהרח\"א נר\"ו כתב בקונטריסו דמשום דאכתי לא ברירא ליה לתלמו' אי בעי' גמר ביאה ואפשר שתחילת ביא' קונה דקרא בתחילת קנין מיירי מש\"ה קאמר דובעלה אצטריך למילתא אחריתי אמנם למאי דאסיקנא שסוף ביאה קונה מצינן למימר שפיר דקרא בביאה לאחר קדושין מיירי לאשמועינן אגב גררא שקונה להיות דינה כנשואה וכדאמרן א\"ד נר\"ו ולא זכיתי להבין אמרי קדוש שמי גילה לו רז זה דכי אמרינן דתחילת ביאה קונה קרא דובעלה בתחילת קנין מיירי ולא בגמר קנין והיינו בביאה לאח' קדושין ואתא קרא לאשמועי' דביאה גומר וכ\"ת שאם איתא דקרא בגמר קנין מיירי א\"כ ג\"ש דקיחה קיחה מעריות למה לי הא שמעינן ליה מעיקר קרא דובעלה דבעילה ביאה אחר קדושין גומר בה להיות דינה כנשואה הא לא קשיא דהוה אמינא היא גופה אתא ג\"ש לאשמועינן דקרא דובעלה בתחילת ביאה מיירי ולא בביאה גמורה וקמ\"ל שתחילת ביאה קונה דאי לאו ג\"ש הוה אמינא דקרא דבעולת בעל בביאה גמורה איירי לעניין תחי' קניין וקרא דובעלה בביאה גמורה שלאחר קדושין ולענין גמר קנין קמ\"ל.
והר\"ן ז\"ל בפי' ההלכות בשמעתין הוק' לו בתי' ר\"ן גאון והרי\"ף שתירצו דההיא דיבמות מיירי לאחר קדושין וז\"ל ואיכא למידק ביאה דקניא אחר קדושין היכי דמי אי דאיכא חופה ביאה ל\"ל ואי דליכא חופה כיון שביאת איסור היא דהא קי\"ל הבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה אינו בדין שתקנה דהא בפ\"ד אחין אמרינן שאפילו למ\"ד מאמר קונה קנין גמור מאמר דהיתרא קני מאמר דאיסורא לא קני וי\"ל דאה\"נ שאם בא שלא לשם נשואין כו' אבל בא עליה לשם נשואין קונה ואינו לוקה ואע\"ג דלא אשכחן בהדיא שאינו קונה אלא חופה סברא היא שכיון דחופה לא קניא אלא מפני שהיא צורך ביאה כ\"ש ביאה עצמ' ועוד שיש ללמוד מדין ק\"ו ומה יבמה שאין כסף קונ' בה ביאה גומרת בה זו שכסף קונה בה אינו דין שביאה גומרת בה וליכא למפרך מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת שאף זאת זקוקה ועומדת עכ\"ל וכדבריו ז\"ל כתוב בחי' הריטב\"א יע\"ש והנה זה שכת' דהבועל ארוסתו בבי' חמיו לוקה וכ\"כ הריטב\"א צריך לפרש במכת מרדות מדרבנן קאמרי וכמ\"ש ה\"ה ברפ\"י מה' אישות וה\"נ משמע בפ' הבע\"י דנ\"ח וכבר עמדתי ע\"ז במקום אחר.
ובעיקר דבריו שכתב דביאת איסור לא קני והביא ראיה מההיא דאמרינן מאמר דהיתרא קני וכו' מרן מלכא מוהרח\"א נר\"ו עמד מתמיה עליו שהרי ביבמה גופה קיל\"ן דאם בא עליה ביאת איסור וכגון שהיא נידה אפי\"ה קונה אותה וכדמוכח בפסחי' פ' אלו דברים דע\"ב ע\"ב וכמ\"ש התוס' בריש יבמות ד\"ה אחות אשתו ובחייבי לאוין דקי\"ל דקדושין תופסין בחייבי לאוין נראה ודאי דאפי' קדשה בביאה מקודשת כדמוכח מדברי הר\"ן בפ' האומר גבי ההיא דנשבית ופדתיה שהק' דנאמניה במיגו דאי בעי אמר קדשתיה בביאה לפסול לה יע\"ש וכן מבואר מדברי התוס' דפ' הבע\"י דנ\"ז ד\"ה רב אמר ומה שהק' שם משם הרי\"ט מיוני ופסקו הטור בא\"ה סי' קס\"ד וההיא דבפ\"ד אחין לא מכרעא דהתם שאני דאכתי לא עבד איסורא כלל ואם אנו אומרים דמאמר קונה בה קנין גמור א\"כ נמצא דע\"י קנין זה הוא בא לעבור את האיסור ולבא על אחות זקוקתו לכתחילה ומשו\"ה דין הוא שנאמר דקנין כזה אינו מועיל ובזה מוצל אותו האיש מאיסור אחות זקוקתו, ברם הכא בבא על ארוסתו בבית חמיו דאיסורא דעבד כבר עבד דאם אנו אומרים דקנין כזה כיון שהוא באיסור לא מהני אצולי לא מצלא ואיסור שבו כדקאי קאי מה בצע בשנאמר דאין קניינו מועיל ואפשר דמהני כמובן, וכ\"כ מוהרימ\"ט בתשו' ח\"א סי' ס\"ט יע\"ש, ועיין בס' קרית מלך רב בפ\"י מה' אישות ד\"ב וקו' זו ע\"ד הר\"ן הצריכה עייון מרן מלכא נר\"ו.
ומורי הרב המובהק בעל שער המלך בקונטריס חופת חתנים ס\"ט כתב ליישב זה וז\"ל ולפי חומר הנושא נראה לומר דודאי הר\"ן ז\"ל אזיל ומודה דחייבי לאוין שקידשו בביאה וא\"נ המקדש אשה נידה בקדושי ביאה דודאי היא מקודשת דכיון דנפ\"ל דקדושין תופסין בחייבי לאוין מקרא דכי תהיינה לאיש ב' נשים וכן גבי נידה מקרא דותהי נידתה עליו כדאיתא בפ' האומר אין לחלק בין קדושי כסף ושטר לקדושי ביאה דהא אתקוש הוייות אהדדי כדאיתא בפ' נערה אמתני' דהאב זכאי בבתו אלא שהר\"ן לא כתב כן אלא למאי דכתב הרי\"ף ז\"ל דביאה דבתר קידושין קני לה ליורשה וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ואהא הוא דק\"ל דאם בא עליה בבית חמיו אינו בדין שתקנה אותה לדברים הללו כיון דביאת איסור היא א\"כ מצינו חוטא נשכר ואהא הוא דמייתי ראיה אותה שאמרו בפ\"ד אחין דאע\"ג דמאמר דהיתרא קני לה קנין גמור ופקע מיניה איסור אחות זקוקתו ומותר בה מכל מקום מאמר דאיסורא אינו בדין שיקנה אותה קנין גמור כדי שיהא נשכר ויהא מותר באחות זקוקתו ואם כן ה\"נ דוכוותא דכיון דביאת איסור היא אינו בדין שיהא נשכר לקנותה לכל הדברים הללו זה נר' לי אמת ויציב בכונת דברי הר\"ן עכ\"ל.
ואני בענייותי אכתי לא נחה דעתי בזה דמאחר דבקנין זה שקונה אותה הבעל מתחייב הוא לה בעשרה דברים והוא אינו זוכה בה אלא בד' דברים וכמו שכתב רבינו ברפי\"ב מה' אישות אין זה נקרא נשכר עד שנאמר שאינו בדין שתקנה משום שלא יהא חוטא נשכר כיון שהוא קרוב להפסד יותר מהשכר ולדידי חזי לי דמשמע ליה להר\"ן דאע\"ג דאשכחן שהאשה מתקדשת בביאה של איסור מ\"מ כל דלא אשכחן בהדייא גבי קנין שהיא נקנית בה לא ילפינן מקדושין ועיקר קנין משום דכיון דהסברא נותנת דכל שהקנין הוא באיסור אינו בדין שתקנה אית לן למימר שלא תהא האשה נקנית בה וגבי קידושין דוקא דגלי קרא גלי דחי' הוא שחידשה תורה גבי קידושין ואין לך בו אלא חידושו וראיה לדבר שהרי אי לאו דגלי קרא בחייבי לאוין דקדושין תופסין בה מקרא דכי תהיינה לא הוו תפסי בה קידושין לרבא דאמר פרק קמא דתמורה כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וכבר מותבינן עליה דרבא התם ד\"ד ממתניתין דאלמנה לכהן גדול דקדושין תופסין בה ומשני דשאני התם דגלי קרא ואין ספק דהכא נמי הוה מצי למפרך מכל חייבי לאוין וצריך לשנוייי דשאני התם דגלי קרא אלא דבפלוגתא לא קמיירי דהא איכא למ\"ד דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין ועיין בפ' האומר דס\"ח ע\"א ולפום קושטא דמילתא דילפינן העראה באשה מיבמה ה\"נ ודאי שהאשה נקנית אפי' בביאה של איסור דילפינן לה מקנין דיבמה שהיא נקנית אפילו בביאה של איסור כדאמרי' בפסחים פ' אלו דברים ודברי הר\"ן אינן אלא לפום מאי דמשמע מדברי הרי\"ף דתלמודא לא קא מספקא ליה אלא בהעראה דוקא ולהכי יליף לה בפ' הבע\"י מיבמה אבל בביאה גמורה מפשט פשיטא ליה דקני לה וע\"ז היטב חרה לו להר\"ן היכי מפשט פשיטא ליה בביאה גמורה כיון דאיכא איסורא והסברא נותנת שלא תהא האשה ניקנית בה וע\"ז הביא ראיה כדוגמא לדבר אותה שאמרו בפ\"ד אחין מאמר דהיתרא קני דאיסורא לא קני הרי דאע\"ג דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ומן התורה יבמה ניקנית בביאה של איסו' כביא' נידה אפי\"ה חכמים לא תקון הכי משום דדבר זה חי' הוא שחידשה תורה וא\"כ ה\"נ כיון דלא אשכחן דגלי קרא בהדייא שהאשה ניקנית לבעלה בביאה של איסור היכי מפשט פשיטא ליה לתלמודא האי מילתא גבי ביאה גמורה דלא הוצרך לאתויי לה אלא להעראה כנלע\"ד ועיין להרב פרשת דרכים בדרך האתרים דרוש א' ד\"ד ע\"ג במה שנתספק בגוי שבא על אמו יע\"ש.
עוד הוקשה לו למרן מלכא מוהרח\"א נר\"ו בדברי הר\"ן ז\"ל הללו דנראה מדבריו דלמאי דס\"ד מעיקרא אין הפרש בין בא עליה לשם נישואין לבא עליה שלא לשם נישואין קונה ולוקה לדעת הרי\"ף וכיון שכן אמאי הוצרך לאתויי למימרא דאינו קונה מההיא דמאמר דהיתרא קני ולא דאיסורא דמההיא אפשר למימר דלא דמי וכמ\"ש לעיל והלא בפי' משמע מדברי הגמ' דלא קני שהרי בפ' הבע\"י דנ\"ח גבי ההיא דאמרי' ותנא תונא אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה ושומרת יבם וקאמר רבא דלא מתרצתא היא משום דבעינן שקדמה שכיבת בעל לבועל ואמר רבא משכחת לה שבא עליה ארוסה בבית אביה ופרכי' דוכוותא גבי שומרת יבם שבא עליה יבם בבית חמיה שומרת יבם קרית לה אשתו מעלייא היא כו' יע\"ש ואם איתא דכל שבא עליה בבית חמיה שלא לשם נשואין קנה מגופה הו\"ל לאקשויי דהא ארוסה קרית לה נשואה הוייא אלא ודאי דלא קנה הפך סברת הרי\"ף ז\"ל ונר' דמעולם לא אסיק אדעתיה הר\"ן ז\"ל דאם בא עליה לשם זנות ולא לשם נשואין דקונה אלא דמעיקרא אסיק אדעתיה דאף בבא עליה לשם נשואין אף שקונה אותה לוקה משום ביאת איסור ולזה הוקשה לו דכיון שלוקה היאך קונה והשתא לא מצי לאתויי מההיא דפ' הבע\"י דאמרן דהתם בבא עליה שלא לשם נישואין אלא דרך זנות ומשו\"ה אינו קונה אבל אה\"ן דאם בא לשם נשואין קונה ולוקה, אמנם מההיא דמאמר דאיסורא הוכיח שפיר דכיון דיש שם איסור אינו קונה ולזה תירץ דדעת הרי\"ף דבא עליה לשם נשואין קונה ואינו לוקה כמבואר וזה נראה דעת רש\"י בסוטה דל\"ד שפי' כגון שבא עליה ארוסה בבית חמיה בזנות ע\"כ הורה לנו דכל שאינו בזנות אלא לשם נשואין קנה.
ואכתי איכא למידק טובא בדברי הר\"ן ז\"ל במה שהכריח דביאה בתר קדושין קונה קנין גמור מק\"ו דיבמה דא\"כ תיקשי ליה ל\"ל ג\"ש דקיחה קיחה דעריות לאשמועינן דהעראה גומרת באשה דתיפו' לי מק\"ו דיבמה דאף שאין כסף קונה בה העראה גומ' בה כדילפינן התם בפ' הבע\"י דנ\"ה ע\"ב מג\"ש דביאה ביאה כ\"ש אשה לבעלה דכסף קונה בה שהעראה גומרת בה והשתא נמי ליכא למיפרך מה ליבמה שכן זקוקה ועומד' דהא נמי זקוקה ועומדת היא ואולי אפשר לחלק דדוקא ביאה גמורה ילפינן לה מק\"ו דיבמה משום דאשכחן דתחילת קנין קונה בה באשה מקרא דבעולת בעל או מקרא דכי יקח ובעלה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל העראה שאינו קונה באשה תחילת קנין ומטעמא דכל הבועל דעתו ע\"ג ביאה ולדעת ר\"ן גאון והרי\"ף אפי' בשפי' שדעתו לקנות בהעראה לא קני כמ\"ש הר\"ב מש\"ל בפי\"ז מה' א\"ב דט\"ז ד\"ה העולה ממ\"ש יע\"ש, אף דאשכחן ביבמה דהעראה גומר בה חידוש הוא שחידשה תורה לא ילפינן מינה לאשה ובעלה מק\"ו אף דאיכא ק\"ו וכעין זה כתב הרב ע\"י לעיל בד\"ד ע\"ב כי הוה בעי תלמו' למילף ביאה באשה מיבמה מק\"ו זה דאע\"ג דהיבמה נקני' בע\"כ באשה לא ילפינן מיניה בע\"כ משום דאין סברא שתהא האשה נקנית לו בע\"כ דלא ילפינן מיבמה אלא שביאה קונה בה וברצונה יע\"ש והכא נמי כיון שהסברא נותנת שלא תהא אשה ניקנית בהערא' מהאי טעמא שאין דעת הבועל אלא על גמר ביאה לא ילפינן מיבמה לענין זה כי היכי דלא ילפינן אנוסה ושוגגת דע\"כ ועדיין צ\"ע.
והרב מש\"ל בפי\"ז מה' א\"ב דט\"ו ד\"ה נסתפקתי בכ\"ג וכו' הוקשה לו בדברי ר\"ן גאון והרי\"ף מההיא דלעיל דפריך תלמודא לר\"י אמאי לא יליף קדושי ביאה מקרא דובעלה וקאמר דאי מהתם הו\"א עד דאקדיש והדר בעיל והקשו ע\"ז דנערה המאורסה היכי משכחת לה יע\"ש ולדעת הרי\"ף אמאי לא הקשו ג\"כ קרא דוהוא אשה בבתוליה יקח היכי משכחת לה דהא לעולם בעינן ביאה וביאה אינו קונה אלא בגמר ביאה כמ\"ש ז\"ל וא\"כ הרי היא בעולה אלא ודאי דכסף קונה ולא מצית לתרוצי השתא כגון שבא עליה ארוס שלא כדרכה דהא פלוגתא דתנאי היא בפ' הבע\"י דנ\"ט ע\"א דאיכא תנא דס\"ל התם דשלא כדרכה לא חזייא לכ\"ג מגזרת הכתוב דכתיב בבתולי' יעש\"ב וליכא לתרוצי דמשו\"ה לא אקשי לר\"י מקרא דוהוא אשה בבתוליה יקח דאפש' דר\"י כר\"ה ס\"ל דחופ' קונ' כדאיתא לעיל בריש פרקין ולדידיה ה\"ה נמי דהעראה קונה וכטעמו של הר\"ן שכתב דכיון דחופה שהיא צורך ביאה קונה כ\"ש ביאה עצמה ותלמודא דמסיק דסוף ביאה קונ' ולא תחי' ביא' אתי דלא כרב הונא אבל ר\"י מצי סבר כר\"ה ולהכי אקשי ליה מנערה המאורסה דהשתא לא מצי לשנויי כגון שקידשה בחופה דאי הכי הוייא לה כנשואה ודינה בחנק ולא בסקיל' עד שהוצרכו לומר שבא עליה ארוס שלא כדרכה תירוץ זה לא ניתן ליאמר חדא דהעראה לא שייכא בחופה כלל דאפשר דחופה קונה ולא העראה והטעם שכתב הר\"ן ז\"ל אינו אלא על ביאה גמורה וכיון דחופה לצורך ביאה היא וקונה כ\"ש ביאה גמורה אבל העראה לא קני כל שלא גמר ביאתו דחופה דוקא קונה מפני שהיא הכנה לצורך ביאה גמורה וכבר עמדתי ע\"ז במקום אחר ועוד דעיקר טעמו של ר\"ה דחופה קונה אינו אלא דיליף לה מק\"ו מכסף וכמו שאמר כסף שאינו גומר קונה כו' חופה שגומרת אינו דין שתקנה ולמאי דס\"ד השתא דכסף לחודיה אינו קונה עד דבעיל ליכא ק\"ו תו למילף מיניה דחופה לחודה קונה וא\"כ לפום מאי דס\"ד השתא הדרא קושיין לדוכתא אמאי לא אקשי דבתולה לכ\"ג היכי משכחת לה.
ולדידי מקום יש לדחות דלהכי לא אקשי ליה תלמודא מקרא דוהוא אשה בבתוליה יקח משום דמצי שפיר למדחי ליה דכ\"ג אינו מוזהר על הבתולה אלא בשעת תחילת קניינו דהיינו בשעת נתינת הכסף דהא קרא והוא אשה בבתוליה יקח כתיב וקיחה היינו כסף כדאמרינן כי יקח איש אשה דהיינו קדושי כסף ותלמודא גופיה ספוקי מספ\"ל בפ' הבע\"י דנ\"ט גבי קרא דוהוא אשה בבתוליה יקח אי קיחה דקדושין בעינן או קיחה דנשואין יע\"ש ובהכי ניחא נמי מה שהוקשה לו למרן מלכא לשיטת כל הראשונים ז\"ל אמאי לא פריך תלמודא לר\"י מהאי קרא דוהוא אשה בבתוליה יקח שהרי הם ז\"ל הוק' להם עלה דהך בעיא דבעי תלמודא תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה ואמרו דנ\"מ לכ\"ג אי מצי לקדש בביאה דאי אמרת דתחילת ביאה קונה יכול לקדש בביאה כו' דהיכי אפשר לכ\"ג לקדש בביאה אפי' אי אמרי' דתחילת ביאה קונה והא בתר נשואין אזלינן ולא בתר אירוסין ובשעת נשואין בעולת עצמו היא ואסורה ותירצו דהכא הוה ס\"ד דביאה נשואין עושה ועיין בתוס' בפרק הבע\"י דנ\"ט ד\"ה הא לא אשתני כנראה דס\"ל כתירוץ זה יע\"ש.
והנה הדבר ברור דלמאי דקאמר ר\"י התם דאי לאו בעולת בעל הו\"א עד דקדיש והדר בעיל עכ\"ל דביאה אירוסין עושה דא\"ת נשואין עושה לא משכחת לה שם ארוסה כלל כיון שמיד שקדשה בכסף או בביאה הויא לה נשואה וכיון שכן עכ\"ל דלפום מאי דס\"ד דאינו קונה עד דקדיש או דבעיל ביאה ודאי אירוסין עושה דע\"כ לא נסתפקו שם אי אירוסין עושה או נשואין עושה אלא לפום קושטא דמילתא וכיון שכן תקשי אמאי לא הק' שם דבתולה לכ\"ג היכי משכחת לה כיון דבשעת נשואין הרי היא בעולה והו\"ל כונס בעולת עצמו והא עדיפא ממאי דפריך התם מנערה המאורסה כמ\"ש הרב מש\"ל ז\"ל ובכן תמה על הרב מ\"ל דאדמקשה ליה קושיא זאת בדעת הרי\"ף אמאי לא תקשי אף לסברת החולקים על הרי\"ף כדבר האמור והשתא לא תעלה ארוכה ומרפא לקושיא זו עפ\"י מה שדחה הוא ז\"ל כמובן וע\"פ האמור ניחא כמדובר.
ובר מן דין לקע\"ד אין כאן קושיא כלל דיסוד זה אשר בנה מנ\"ר נר\"ו דלמאי דקאמר ר\"י דאי לאו בעולת בעל הו\"א עד דאקדיש והדר בעיל עכ\"ל דביאה אירוסין עושה דאי נשואין עושה לא משכחת לה שם ארוסה כלל הנה כשאני לעצמי לא אדע שכו'ל מאי קאמר מר דאה\"נ דלפום האי ס\"ד לא משכחת שם ארוסה כלל וכל הנו מתני' דתני תנא מה בין ארוסה לנשואה היינו לפום קושטא דאית לן קרא דבעולת בעל ותלמודא לא מצי פריך לר\"י מינייהו אלא מהך דנערה המאורסה היכי משכחת לה דבלא קרא דבעולת בעל הא שמעינן דאיכא חילוק בין ארוסה לנשואה ולר\"י ל\"ל קרא דבעולת בעל אבל מעיקר שם ארוסה לא מצי פריך דמצי למימר שפיר דהיינו בתר דגלי לן קרא בבעולת בעל וכיון שכן אכתי מצינן למימר שפיר דר\"י לפום האי ס\"ד נמי ס\"ל דביאה נשואין עושה ולא קשיא מזה לדברי הראשונים ז\"ל כמובן.
תו ק\"ל למרן מלכא נר\"ו לתירוץ ר\"ן גאון והרי\"ף מההיא דאמרינן לעיל ד\"ד ע\"ב ובעלה מלמד שנקנית בביאה והלא דין הוא ומה יבמה שאינה נקנית בכסף נקנית בביאה זו שנקנית בכסף כו' ופרכינן ול\"ל קרא הא אתיא ליה כו' יע\"ש והשתא לפי דברי ר\"ן גאון והרי\"ף ז\"ל מאי קושיא אי מיבמה הוה אמינא דאפילו בהעראה קונה משו\"ה אצטריך קרא דובעלה לאשמועינן דבגמר ביאה דוקא קונה ולא בהעראה והרב נר\"ו תירץ דאה\"נ דלפום מאי דפשיטא לן הכא דכל הבועל דעתו על גמר ביאה והעראה אינה קונה איכא למימר שפיר דמשו\"ה כתיב ובעלה דלא ילפינן מיבמה כאמור אמנם לפום מאי דאיבעיא לן התם אי תחילת ביאה קונה ולא פשיט לה מהך ברייתא דקאמר ובעלה מלמד שנקנית בביאה וע\"כ העראה אינה קונה דאי קונה תפשוט לה מיבמה ולא צריך קרא עכ\"ל דלאו מה\"ט קאמר דאתא קרא למי' דנקנית בביאה אלא מטעם דשאני יבמה משום דזקוקה ועומדת היא כמ\"ש שם ופשוט עכ\"ל ולדידי אין צורך לזה דבלא\"ה תקשי ליה אמאי לא קאמר תלמודא דאי מיבמה הו\"א אפי' בע\"כ ואפי' שוגגת ואנוסה וכמו שהק' הרב ע\"י ז\"ל שם ועכ\"ל דמלתא כדנא דחדוש הוא גבי יבמה לא ילפינן מינה לאשה כמ\"ש הרב הנז' וכיון שכן א\"ל דה\"ה להעראה כיון דדעתו של אדם על גמר ביאה אין סברא שיקנה גבי אשה וכל כי הא לא ילפינן מיבמה משום דחדוש הוא כאמור.
ומורי הרב המובהק בעל שע\"ה הוקשה לו עוד לסברת הרי\"ף והר\"ן גאון ז\"ל אמאי לא אקשי תלמודא מקרא דכתיב גבי סוטה ומבלעדי אישך ודרשינן בפרק הבע\"י ובסוטה דכ\"ד מי שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל יע\"ש והשתא אם איתא דארוסה לא משכחת לה אלא בדקדיש ובעיל וכל דליכא ביאה לא הויא ארוסה כלל אמאי אצטריך קרא למעט משקדמה שכיבת בועל לבעל הא אמרן דכל דליכא שכיבת בעל לא הויא אשתו כלל וארוסה לא משכחת לה עד דקדיש והדר בעיל א\"ד נר\"ו ואפשר דאכתי הוה מצי למדחי דארוסה היא בדקדיש ובא עליה שלא כדרכה וקרא דמבלעדי אישך הוה אמינא דאתא לומר דבעינן ביאת בעל כדרכה תחילה א\"נ הוה ממעטינן שכיבת סריס כדאמרינן בס' ארוסה דכ\"ו אשת סריס שותה פשיטא ומשני מהו דתימא מבלעדי אישך בעינן והאי לאו הכי קמ\"ל יע\"ש, והנכון דכיון דהאי מילתא דקדמה שכיבת בעל לבועל אינה מפורשת בקרא דאתייא מדרשא לא פריך מינה דהוה מצי למדחי דאי לאו קרא דבעולת בעל לא הוה דרשינן קרא להכי ואמטו להכי פריך ליה מההיא דנערה המאורסה היכי משכחת דמפורש בקרא בהדיא דלא הוה בעינן קרא דבעולת בעל.
והנה הרב מ\"ל ז\"ל אחר שהביא תירוץ הרי\"ף כתב וז\"ל ונראה דאף לפי סברא זו דביאה דקדושין בעינן גמר ביאה יבם ליבמתו קני בהעראה דהתם ביבמות אמרינן יבמה מנ\"ל אתייא ביאה ואפשר דטעמא דמילתא הוא דכי היכי דביאה דאחר אירוסין שהיא כדי לקנותה סגי בהעראה מאחר שכבר קדמו קדושין ה\"נ ביבמה שכבר היא זקוקה לו סגי בהעראה שהרי הקש זה כתבו אותו הראשונים ז\"ל ומוכרחין אנו לומר כן דהא בפרק כיצד אמרינן דאלמנה שנפלה ליבום לפני כ\"ג אם היא מן האירוסין מד\"ת מייבם אותה דאתי עשה כו' ואי אמרת דגם יבם אינו קונה אלא בגמר ביאה א\"כ היכי מייבם אותה הרי בשעה שקונה אותה עבר על עשה ול\"ת אלא ודאי כדכתיבנא דיבם ליבמה קונה אותה בהעראה לכ\"ע עכ\"ל והרואה יראה שדברי הרב הללו לא ניתנו ליכתב מרוב פשיטותן ומהיכא תיתי דתיסק אדעתיה דדעת הרי\"ף ביבם ויבמתו אינו קונה בהעראה ומשנה ערוכה שנינו אחד הגומר ואחד המערה קנה וע\"כ לא הוצרכו הראשונים ז\"ל לומר דיבם ויבמתו קונה אותה בהעראה מההיא דפ' כיצד אלא למאן דס\"ל דהעראה אינו קונה באשה אלא כשפירש דעתו או כשהערה בה ולא גמר ביאתו דכל כי האי הוה אפשר למיסק אדעתין ולומר דדכוותא ביבמה דוקא כשפירש שדעתו לקנות בהעראה או שהערה בה בלבד הוא דקני אבל בסתם לא קנה לזה למדונו ז\"ל דבכל גוונא קנה ביבמה ואף בסתם אמנם לדעת הרי\"ף דאין חילוק בין סתם למפרש כלל הא ודאי פשיטא טובא דבכל גוונא קני ביבמה ואי אמרת דיש לחלק א\"כ גם באשה דעלמא נימא הכי ולזה אין צורך למיהב טעמא דמילתא וגם לאתויי עלה מההיא דפ' כיצד וכמובן.
ומרן מלכא נר\"ו ביאר לנו דע' הרב ז\"ל שכיוין בזה לענין אחר דהנה על ההיא דתנן שם בפ' הבע\"י אחד הגומר וא' המערה קנה אמרינן בגמרא דלשמואל לא קנה אלא לדברים המפורשים בפרשה ולא להיות זוכה בה ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה וכיוצא וכתבו שם התוס' דלא קאי מילתיה דשמואל אלא דוקא לשוגג ולאנוס וכיוצ' השנויין במתני' דכיון דאין כיוצ' בהם בעלמ' חשוב קנין ה\"ה ה\"נ לא חשיב קנין גמור ולא קנה אלא לדברים המפורשים בפרשה אמנם העראה דבעלמא קונה קנין גמור מודה שמואל דקנה לכל יע\"ש אמור מעתה תינח לדעת התוס' ז\"ל ודעימייהו דס\"ל דהעראה קונה בעלמא דמש\"ה איכ' למימר ביבמה דאפי' שמואל מודה דקנה קנין גמור אמנם לפי סברת הרי\"ף ז\"ל דסובר דהעראה אינה קונה באשה תחילת קנין אפשר דגם ביבמה לא קנה קנין גמור לשמואל ואתי שפיר לפי זה מה שהביאו שם בגמ' מלתיה דשמואל עלה דההיא דא' המערה כו' ולדברי התוס' ז\"ל צריכין אנו לומר דמשום דסיים קנה וקאי על כל החלוקות האמורות מקודם משו\"ה נקט מילתיה דשמואל עלה כמ\"ש ז\"ל וכיון שכן נמצא דהתוס' והרי\"ף פליגי ביבמה אי קנה לכל או לא כדאמרן לזה השמיענו ז\"ל דגם להרי\"ף ז\"ל קנה לכל ופירש טעמא דמילתא דכיון דיבמה זקוקה ועומדת ובעלמא בזקוקה ועומדת חשיב קנין לדעת הרי\"ף ה\"ה ה\"נ קנ' קנין גמור ועוד הכריח כן מההיא דפרק כיצד דמודעת זאת דכהן גדול מוזהר על הבתולה גם בשעת נשואין אף שבשעת הקידושין היתה בתולה כנודע ואי אמרת דלא קנה קנין גמור הרי בשעת נשואין עובר על עשה ול\"ת אלא ודאי דיבם ויבמתו קונה קנין גמור בהעראה לכ\"ע א\"ד מר\"ן נר\"ן והם ראויים אליו.
ועל מ\"ש הר\"ן דיבמה נקנית בהעראה לכ\"ע והכריח דבריו מההיא דפ' כיצד דהוה בעי תלמודא למימר דכ\"ג מייבם ליבמתו שנפלה לו מן האירוסין כתב עליו הרב מש\"ל דיש לדקדק מה הכרח הוא זה אימא דה\"ק מן האירוסין אמאי לא מייבם ויפרש דעתו לקנות בתחילת ביאה או שלא יגמור ביאתו דהשתא ליכא כי אם ל\"ת מנ\"ל דאפי' בסתם קנה בהעראה ופי' הרב ז\"ל כוונת הר\"ן דאי קושיית הגמ' היתה דמן האירוסין יפרש דעתו או שלא יגמור ביאתו למאי אצטריכו התם לומר גזירה ביאה א' אטו ביאה שניה אימא גזירה אטו שלא יפרש דעתו ויגמור ביאתו סתם שהיא חששא יותר קרובה אלא ודאי דבביאה ראשונה ליכא איסורא אפילו יגמור ומשום דתחילת ביאה קונה יע\"ש ואי מהא לא אירייא דאם איתא דטפי אית לן למגזר תחילת ביאה אטו סוף ביאה הן עוד היום אף שנאמר דביבמה אף בסתם קונה בהעראה זו היא שקשה על מילתא דרבא דקאמר דמשום גזירת ביאה שנייה אינו מייבם א\"כ אמאי לא אמרו ג\"כ בעלמא שכ\"ג לא יקדש בביאה מה\"ט גופיה דגזירה שלא יפרש דכוונתו לקנות בתחילת ביאה ונמצא עובר על עשה דבתולה ושמ\"ת אה\"ן דהא רבא גופיה קאמר הכא דדוקא על הסתם אינו יכול לקדש בביאה אבל אם מפרש או אינו גומר שרי א\"ו עכ\"ל דלא דמייא הא להא כלל ופשיטא ליה לרבא דגזירה שמא לא יפרש דעתו ויגמור ליכא למיגזר כלל דודאי לאו ברשיעי עסקינן דכיון דסמי בידיה לעשות בהיתר לא יעשנו באיסור ופשיטא דכל כה\"ג ליכא למגזר כלל אמנם בגזירה ביאה ראשונה אטו שנייה דבביאה שנייה אי אפשר לו לעשותה בהיתר איכא למיחש שמא יבא עליה באיסור משו\"ה גזרינן ביאה ראשונה אטו שנייה וכיון שכן עדיין קושיית הרב במקומה עומדת ואנו אין לנו אלא כדברי הריטב\"א ז\"ל וכמ\"ש הוא ז\"ל.
עלה בידינו בענין המקדש בתחילת ביאה דלהרא\"ש ז\"ל ודעימיה כל שפי' דעתו לקנות בהעראה או אפי' שלא פי' כל שלא גמר ביאתו מקודשת, ולדעת הרי\"ף ודעימיה אינה מקודשת כמבואר ורבינו ז\"ל כאן נראה שדעתו כדעת הרא\"ש ודעימיה מדכתב והמקדש בביאה סתמא דעתו ע\"ג ביאה וכשתגמור ביאתו תהיה מקודשת נר' דדוקא על הסתם דעתו ע\"ג ביאה אמנם אם פי' ואמר שדעתו לקנות בתחילת ביאה או שלא גמר ביאתו הוו קידושין וכ\"כ ה\"ה ז\"ל אבל הלח\"מ תמה עליו שלא הוצרך הרב ההלכות לומר כן אלא לתרץ קושיית התוס' דבפ' הבע\"י אמרי דנקנית בהעראה והכא אמרינן דכל הבועל דעתו ע\"ג ביאה ולא קני בהעראה לכך תירץ בעל ההלכות דשאני התם דפי' ואמר דדעתו לקנות בתחיל' ביאה אבל הרי\"ף תי' דהתם מיירי בהעראה במקום חופה דאחר קידושין ורבינו אית ליה כדברי הרי\"ף כמ\"ש בפ\"י מהל' אישות וז\"ל והבא על ארוסתו אחר שקידשה משהערה בה קנאה ושם כתב ה\"ה ז\"ל שזה כדעת ההלכות וא\"כ למה הוצרך רבינו ז\"ל לשתי התירוצים ותי' דפשט הדברים דקאמר דעתו ע\"ג ביאה מורה דהיכא דפי' מקודשת דס\"ל ג\"כ כדברי הרי\"ף משום דק\"ל קושיית התוס' שהק' לעיל ד\"ה עלה", + "ובין \n שבא עליה כדרכה ובין שבא עליה שלא כדרכה ה\"ז מקודשת. ע\"כ. והנה הרב כנ\"הג בא\"ה סימן ל\"ג הגה\"ט אות ב' כתב וז\"ל ולענין אם האשה מתקדשת בביאה שלא כדרכה לא ביארו הרמב\"ם והטור אם היא מקודשת אך המפרשים כתבו דמקודשת וגם הרב המפה כתב משם הטור דמקודשת ושוב כתב דמצא בקצת דפוסי הטור שכתב בפי' דמקודשת וכן היתה גירסת מרן הב\"י שם כמבואר שם גם בספרי הרמב\"ם שנדפסו מחדש באמשטרדם כתוב שם בהדייא דאף אם בא עליה שלא כדרכה לשם קדושין דמקודשת וכתב שם ה\"ה דזה מפורש בפ\"ק דקדושין וכ\"כ מרן ב\"י ע\"ד הטור דהכי משמע בפ\"ק דקדושין יע\"ש ואין ספק שכונתם ז\"ל לההיא דאמ' לקמן ד\"ט ע\"ב משכחת לה כגון שבא עליה ארוס שלא כדרכה יע\"ש דמודה דבעילה שלא כדרכה קני באשה ומלבד מה שיש לגמגם בה שלא אמרו כן אלא לפום מאי דס\"ד לומר דאין אשה נקנית אלא בדאקדיש תחילה ואח\"כ בעיל דהשתא כי היכי דלא תקשי נערה המאורסה היכי משכחת לה עכ\"ל דבעילה שלא כדרכה קני אמנם לפום קושטא דכסף לחודיה קני אפשר דאינה נקנית אלא בביאה כדרכה ולא בשלא כדרכה עוד זאת איכא לדחויי ולמימר דדוקא למאי דס\"ד מימר עד דאקדיש והדר בעיל דבעינן תרווייהו הוא דאמרינן הכי ומשום דהוה ילפינן לה שפיר מיבמה מק\"ו דאע\"ג דכסף לא קני בה העראה קני בה כ\"ש אשה דכסף קני בה דהשתא ליכא למדחי מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת דהא נמי זקוקה ועומדת היא ע\"י הקדושין הראשונים אמנם לבתר דמסקינן דכסף לחודיה קני תו ליכא לדמויי ליבמה דאיכא למדחי כדאמרן וכעין זה כתב הר\"ן ז\"ל לקמן גבי מאי דאיבעייא לן אי תחילת ביאה קונ' או סו' בביאה קונה דמה שביאה גומרת אחר כסף בלי סופה הוא משום דאתי מק\"ו דיבמה דליכא למפרך שכן זקוק' ועומדת דהא נמי זקוק' ועומדת היא יע\"ש.
ואמנם אחר מעט התבוננות לאו מילת' היא דשניי' היא ההיא דהר\"ן דלפום מאי דס\"ד השתא דאין אשה נקנית אלא בדאקדיש והדר בעיל כל דלא עביד אלא חדא מינייהו לא מידי עביד ולא זקוקה ועומדת מקרי וא\"כ למאי דס\"ד מימר דאין אשה נקנית אלא בדאקדיש ואח\"כ בעיל לא מצי ילי' לה מיבמה ושפיר דייקו מרן וה\"ה מינה דביאה שלא כדרכה קני באשה אך קמייתא ק' דאימא דלפום קושטא לא קני הכי כדפרישית ובכתבי הקדש למרן מלכא מוהרח\"א נר\"ו כתוב וז\"ל ואפשר דס\"ל ז\"ל דכיון דאמרינן התם דלכ\"ע אם בא עליה בעלה שלא כדרכה הויא בעולה ולא בתולה והכתוב תלאו בבעילה מוכח דבעילה שלא כדרכה קני כיון שנקראת בביאה הלזו בעולה כמובן עכ\"ל והן הן דברי הרב עצמות יוסף ז\"ל לקמן בד\"ט ע\"ב שכתב ובביאה שלא כדרכה נמי נקנית האשה וכ\"כ הפוסקים וראייתם מדקרי לה בגמ' בעולה אפי' שלא כדרכה ואין משם הכרח כ\"כ דנקנית בזה אבל יש בזה מן הירוש' ראיה ברורה עכ\"ל הרי שכתב דמשמעו' הפוסקים הוא מדקרי ליה בעולה בביאה זו ומ\"ש דמן הירושלמי יש ראיה ברורה לזה מרן מלכא נר\"ו הביא דברי הירושלמי הנז' והוא ממ\"ש שם גבי מתני' דהאשה נקנית בביאה לא סוף דבר בכדרכה אלא אף בשלא כדרכה עכ\"ל ועוד ראיה ע\"ז ממ\"ש בסוגיין ובעלה מלמד שנקנית בביאה והלא דין הוא ומה יבמה כו' ת\"ל ובעלה ופרכינן הא אתייא לה ומשנינן משום דאיכא למימר מעיקרא דדינא פירכא ע\"כ והשתא אם איתא דבביאה שלא כדרכה אינה מקודשת מאי קושיא לימא דאי מיבמה הו\"א אפילו שלא כדרכה דומיא דיבמה שנקנית בה כדתנן בפ' הבע\"י להכי אצטריך ובעלה לומר דדוקא כדרכה דאי אפילו שלא כדרכה ל\"ל קרא מק\"ו נפקא אלא ודאי דבקדושין נמי שלא כדרכה מקודשת א\"ד נר\"ו.
ולדידי מלבד דשערי דחיה לא ננעלו דאיכא למדחי דתלמודא גופיה ספוקי מספ\"ל גבי קדושין אי קני לה שלא כדרכה ולהכי לא קאמר דמה\"ט אצטריך ליה לתנא קרא דובעלה דא\"כ פשיטא ליה מילתא דבביאה שלא כדרכה נמי מקודשת ולהכי קאמר פירכא אחריתי לומר דאכתי לא תפשוט מידי, עוד זאת שהרי כתבנו לעיל עוד משם הרב עצמות יוסף דאפילו הכי ילפינן ביאה באשה מיבמה לא ילפינן שהיא נקנית בעל כרחה ושתהא גומרת בה כיבמה אי משום דאין סב' אי משום דאיכא למימר דייו ואינו נעשה פירכא משום דהו\"ל פירכא הבאה אחר דייו ולא פרכינן וכבר חיזקנו זרועותיו מדברי התוס' שהביא ג\"כ הרב גופי הלכות בכלל קכ\"ז יע\"ש ולפי זה אין ראיה זו מכרחת דאיכא למימר דאע\"ג דילפינן עיקר קדושי ביאה באשה מיבמה היינו דוקא קידושי ביאה בכדרכ' ולא דשלא כדרכה כי היכי דלא ילפינן מינה שתהא נקנית בעל כרחה ושתהא גומרת בה הכא נמי אין סברא שתהא נקנית בביאה שלא כדרכה כיון דלית לה שום הנאה ואדרב' היא מצטערת בכך כמ\"ש התוס' ספ\"ד אחין ומשום דאמרינן דייו שתהא בקידושי כסף דאית לה הנאה וכבר כתבנו דזה אינו נעשה פירכא כיון שהיא באה אחר דייו.
ומו\"ר בעל שע\"ה דחה עוד דאיכא למימר דכי קאמר והלא דין הוא כו' לאו אעיקר קרא פריך דאיכא למימר דקרא ודאי אצטריך להכי אלא אדברי עצמו פריך למ\"ל למילף ביאה באשה מקרא הא איכא למילף כן מק\"ו וקאמר דמק\"ו לא שמעת לה וכבר הרב ח\"ה כתב כן בברייתא דלעיל דיליף כסף באשה מקרא וקאמ' והלא דין הוא ע\"ש בד\"ה כתב רחמנא ולע\"ד שנייא היא דבבריית' דלעיל איכא למימר שפיר דתנא אדברי עצמו פריך משו\"ה הוה אתי כסף מק\"ו דאמה מצי שפיר תנא למילף עיקר קידושי כסף ולשון הקידושין מקרא אבל הכא כי יליף תנא עיקר קדושי ביאה מק\"ו דיבמה איכא למיטעי דאף בביאה שלא כדרכה היא מקודשת דומייא דיבמה ולהכי יליף לה מקרא כי היכי דלא נטעי בהכי ואף התוספות בד\"ה אמה העבריה כו' משמע להו דהכא ליכ' לפרושי דתנא אדברי עצמו קפריך דאלת\"ה הוו מצו לתרץ עיקר קושייתם בהכי ודוק.
ודע שאעיקר' דדינא יש לדקדק מאיזה טעם אמרו דאשה נקנית בביאה שלא כדרכה כיון דלא מטי לה שום הנאה וכבר ידוע דבקדושין בעי' שיקדש' במידי דאית לה הנאה וכל שאין האשה נהנית אין שם קידושין כנודע וכיון דבבא עליה שלא כדרכה מלבד דלית לה הנאה היא מצטערת בכך כמ\"ש התוס' ספ\"ד אחין אמאי היא מקודשת ובכתבי הקדש למרן מלכ' מוהרח\"א נר\"ו עמד בזה ותי' דאפשר דקים להו לרבנן דקדושי ביאה לאו משום שהיא נהנית מטו בה אלא הרי הוא כקדושי שטר דאף דלית לה הנאה בגופ' של שטר אפי\"ה קאמר רחמנא דמקוד' ה\"ה והוא הטעם לקדושי ביאה עכ\"ל וע\"פ דבריו יעלה מן הישוב מאי דקשיא לן עלה דהאי מילתא דאמרן דהאשה מתקדשת בביאה מההיא דלקמן ד\"ה ע\"א דקאמר לא לכתוב רחמנא בשטר ותיתי מכסף וביאה ודחינן מה לכסף וביאה שכן הנאתן מרובה ואם בביאה שלא כדרכה נמי מקודשת היכי קאמר דביאה הנאתן מרובה דהא תינח ביאה כדרכ' אבל ביאה שלא כדרכ' מאי איכא למימר אלא משום דמאי דקים להו לרבנן דקדושי ביאה לאו מטעמא דמטי לה הנאה הוא דמקודש' אינו אלא מקדושי שטר דאע\"ג דלית לה הנאה מקודשת א\"כ כל היכא דאכתי לא ידעינן עיקר קדושי שטר אית לן למימר דבביאה שלא כדרכה נמי דלא מטי לה הנאה אינה מקודשת ולהכי כי אתינן למיל' קדושי שטר מקדושי ביאה דחי' שפיר מה לביאה שכן הנאתן מרובה דכיון דאכתי לא שמעינן קידושי שטר אף קידושי ביאה שלא כדרכה נמי לא שמעי' וכן לקמן בד\"ה ע\"ב דילי' רב הונא חופה מק\"ו דכסף וביאה ודחינן מה להנך שכן הנאתן מרובה והדר קאמר שטר יוכיח להכא נמי הוה מצי למימר ביאה שלא כדרכה יוכיח אלא כיון דהיא גופ' לא שמעינן אלא מקדושי שטר ניחא ליה לתלמוד' למימר שטר יוכיח דמיניה אתי ביאה שלא כדרכה.
והנה לשיטת המפרשים לקמן גבי בעיית תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה דמשמע להו דההיא דפ' הבע\"י דילפינן העראה שקונה באשה מג\"ש דקיחה קיחה דחייבי כריתות דמיירי אפי' בתחילת קנין וכגון שלא פי' שאינו רוצה שתקנה כמ\"ש שם התוס' ז\"ל והרא\"ש וכן הוא דעת הטור בסי' ל\"ג הדבר ברור דלדידהו ז\"ל כי היכי דילפינן מההיא לענין העראה ה\"ן ילפי' מינה לענין ביאה שלא כדרכ' דאין ג\"ש למחצה אבל לשי' הרי\"ף ורבינו בפ\"י מה' אישות דלא ילפינן מינה אלא להעראה דבתר קדושין ולענין שתעשה נשואה ה\"נ לא מצינן למילף לענין ביאה שלא כדרכה עיקר קדושין וכיון שכן יש לתמוה על מרן ב\"י למה לא כתב עמ\"ש הטור בסי' כ\"ו דהאשה נקנית בביאה שלא כדרכה דנפ\"ל הכי מההיא דפ' הבע\"י דלשיטת הטור מצי למילף שפיר מהתם וכדאמרן ובחי' הרשב\"א ז\"ל ליבמות דנ\"ד עלה דאמרי' התם ולקחה לו שלא כדרכה כתב וז\"ל וא\"ת שלא כדרכה ל\"ל קרא מג\"ש דביאה ביאה מעריות נפקא דכתיב בהו משכבי אשה ותירצו בתוס' דאצטריך ביבמה שלא תאמר הואיל ועיקר ביאה לקיום זרע הוא ושלא כדרכה ליכא קיום זרע כלל קמ\"ל עכ\"ל וכ\"כ בחי' הריטב\"א מוכח מדבריהם דאי לאו להאי טעמא דקיום זרע הוה ילפינן שפיר ביאה שלא כדרכה ביבמה מעריות כי היכי דילפינן העראה וא\"כ בקדושי אשה דליכא להאי טעמא ילפי' שפיר מהתם לשיטתם ז\"ל זאת תורת העולה דהאשה מתקדשת בביאה שלא כדרכה.
ולענין משמש באבר מת אם האשה נקנית בו כתב הרב שע\"ה דבאנו למחלוקת אביי ורבא בשבועות פ' ידיעות הטומאה ד\"י ע\"א דלרבא דאמר משמש מת בעריות פטור ה\"ן אינה מקודשת דילפי' קיחה קיחה מעריות ולאביי דאמר חייב ה\"ן מקודשת והתוספו' בר\"פ הבע\"י ד\"ה שאנסוהו נכרים כתבו ע\"ש ר\"י וז\"ל ואר\"י דיש לדקדק מכאן דאין יבמה נקנית אלא בבא עליה בקשוי כו' ואיכא למימר דאתי הך סוגייא כמ\"ד משמש מת בעריות פטור וילפינן קיחה קיחה מעריות דאינה נקני' אלא בקשוי עכ\"ל הרי שתלו הדבר בפלוגתא דאביי ורבא וה\"ן דוכוותא ואף שלבתר הכי כתבו וז\"ל ועוד אור\"י דאתייא שפיר אפי' למ\"ד משמש מת בעריות חייב ולענין יבום בעינן ביאה דרך הקמת שם עכ\"ל היינו דוקא גבי יבמה דאיכא למימר להאי טעמא אבל קידושי אשה דמתקדשת בכסף ושטר ועוד שאין בזה משום הקמת שם ודאי דלאביי ילפינן שפיר מעריות ומתקדשת בה מיהו לדידן דקי\"ל כרבא דהמשמש מת בעריות פטור כמ\"ש רבי' פ\"א מה' א\"ב ה\"ן ודאי דאינה מקודשת דילפינן קיחה קיחה מעריות כמ\"ש התוס' ביבמות זאת תורת העול'ה דבמשמש מת אין האשה מקודשת." + ], + [ + "שורש לשון הקידושין הרי \n את שלי הרי את חרופתי מקודשת כו'. הכי איתא בגמ' דקידושין פ\"ק ד\"ו ע\"א שכן ביאודה קורין לארוסה חרופה ורבינו לא חילק בין יאודה לשאר מקומות וכבר ביאר דעתו הרשב\"א בחי' דמשמע ליה דתנא דברייתא דקתני דוקא ביאודה מקודשת ס\"ל כמ\"ד דקרא מיירי בשפחה כנענית אבל לדידן דקי\"ל כמ\"ד דקרא מיירי בחצייה שפחה וחצייה בת חורין האומר חרופתי מקודשת במקדש בת חורין כיון דאשכחן לשון זה בענין יחוד דצד חירות ואע\"ג דנחרפת לאו היינו מאורסת אלא מיוחדת כדדחי תלמודא בפ' השולח הא מיהא ל' יחוד הוי והו\"ל כצלעתי וסגורתי דמשום דאתמר בענין אישו' ויחוד היא מקודשת יע\"ש ואף הריטב\"א ז\"ל כתב כן והביא דבריו מרן בכ\"מ ויש ט\"ס כי לא בא לשונו על נכון יע\"ש, וראיתי למרן כ\"מ אחר שהביא לשון הריטב\"א שכתב וז\"ל ועדיין ק' דהא משמע בהשולח דאפילו למ\"ד התם דתפסי בה קידושין ס' קידושין הן דתניא ואם נשתחררה וקבלה קידושין מאחר מקודשת מס' עכ\"ל ודבריו מגומגמי' דודאי למ\"ד התם דהוייא מקודשת לאו קדושי ס' אלא מקודשת ודאי ומ\"ש דאם נשתחררה וקבלה קידושין מאחר מקוד' מס' אינו אלא משום דמספ\"ל כמאן הלכתא וכ\"כ רש\"י בהדייא משום דפלוגת' דאמוראי הוא דספק\"ל הי מינייהו הוו קדושין יע\"ש.
ולענין האומר מיועדת לי באמה העבריה אם היא מקודשת בלשון זה הדבר מבואר דבספקא תלייא מילתא שאלו היתה מקודשת בכך אין מקום להסתפ' בשאר נשי דעלמא דכל דאשכחן שהוא לשון יחוד גבי אישות אע\"פ שהוא גבי אמה העבריה מינה ילפינן דאלת\"ה היכי הוה בעינן למפשט בעייא דהרי את חרופתי ממ\"ש גבי שפחה חרופה ולפי שיטת רש\"י ורבינו קושטא קאי הכי דהאומר חרופתי מקודשת כמ\"ש ע\"ש הרשב\"א דלשון חרופתי פירושו מיועדת כמ\"ש הר\"ן ז\"ל וכיון שכן ק\"ל עמ\"ש רש\"י בפ' משפטים ד\"ה ואם לבנו יעדנה וז\"ל מלמד שאף בנו קם תחתיו ליעדה ואומר לה הרי את מיועדת לי בכסף שקבל אביך ורבינו בפ\"ד מה' עבדים כתב כיצד מצות יעוד אומר לה הרי את מקודשת הרי את מאורסת הרי את לאנתו עכ\"ל והיא ברייתא שנוייא לקמן די\"ט ע\"ב.
ובהיותי בענין זה כתבתי פתקא א' לעמיתינו בתורה החכם השלם והכולל כמ' אליקים גאטינייו בלשון זה יעיין כת\"ר במ\"ש רש\"י בפ' משפטים בפסוק ואם לבנו יעדנה וז\"ל מלמד שאף בנו קם תחתיו ליעדה ואינו צריך לקדשה קדושין אחרים אלא אומר לה הרי את מיועדת בכסף שקבל אביך ע\"כ דק\"ל דבפ\"ק דקידושין ד\"ה ע\"א מספקא לן גבי קדושין באומר מיועדת לי מהו ולא איפשיטא וא\"כ קשה איך פשיטא ליה לרש\"י ז\"ל באומר לה הרי את מיועדת לי ורבינו בפ\"ד מה' עבדים כתב כיצד מצות יעוד אומר לה הרי את מקודשת הרי את מאורסת הרי את לי לאשה ואלו את מיועדת לא קאמר והכי איתא בברייתא בפ\"ק די\"ט ע\"ב והר\"ן בפ\"ק דקידושין גבי בעייא זו דהרי את מיועדת לי כתב כלשון הזה ויעוד הכתוב באמה העבריה לשון מושאל הוא בודאי ולא לשון מיוחד באישות כדכתיב הילכו ב' יחדיו בלתי אם נועדו ע\"כ ואין לומר דס\"ל לרש\"י דלשון זה מהני גבי אמה העבריה דוקא ובגמ' לא מספקא לן אלא גבי נשים דעלמא ומאמה העבריה לא ילפינן דא\"כ קשה היכי הוה בעי למפשט לשון חרופתי מהא דתנייא האומר חרופתי מקודשת שנאמר והיא שפחה נחרפת לאיש כו' והשתא מאי פשיטותא איכא מהאי קרא שלא נאמר אלא גבי שפחה חרופה לנשי דעלמא ועכ\"ל דכל שנאמר גבי יחוד ואישות אפי' שנאמר גבי שפחה ילפינן מינה וא\"כ ה\"נ נאמר ללשון זה דמיועדת לי ועיין בחי' הרשב\"א שם באותה סוגייא שדקדק מפי' רש\"י דס\"ל לפום קושטא דמילתא דהאומר חרופתי מקודשת וכסברת הרמב\"ם בפ\"ג מה' אישות יע\"ש ומיהו ק\"ק אמאי לא פשיט תלמודא בעיין דהאומר מיועדת לי דלא מהני מאותה ברייתא דמייתי לקמן בדי\"ט ע\"ב דקתני כיצד מצות יעוד הרי את מקודש' הרי את מאורסת ואילו הרי את מיועדת לא קאמר וכעת צ\"ע.
ועיין עוד בלשון הר\"ן שם שכתב על מה שפסק רבינו דהאומר הרי את חרופתי מקודשת וז\"ל וראיתי שהק' היאך אפשר דטפי עדיף לשון חרופה שפירושו מיועדת משום דאיתיה בחציה בת חורין יותר מאמה העבריה דשייכי בה קידושין גמורים וכתיב בה לשון יעוד וא\"ה מספ\"ל מיועדת לי מהו כו' והא ל\"ק לי מידי דלשון יעוד דכתיב באמה העבריה כו' אבל ל' חרופתי גבי אישו' דחצי' שפח' וחצי' בת חורין אפש' שהוא מיוחד בו עכ\"ל ודוק וע\"פ דבריו הללו אפש' ליישב בדוחק דס\"ל לרש\"י דבתר דמייתי תלמודא ברייתא דהאומר חרופתי מקודשת למפשט בעיין דהאומר חרופתי כו' ה\"ן איפשיטא דמיועדת לי נמי מכל דכן דהא חרופתי הוי פי' מיועדת כמ\"ש הר\"ן וכיון דבאומר חרופתי מקודשת כ\"ש מיועדת לי וכיון דלשיטת רש\"י באומר חרופתי לפום קושטא דמילתא אפשיטא בעיין ולשיטת רבינו ה\"נ גבי מיועדת לי נמי איפשיטא בעיין כנלע\"ד.
ועל זה שלח אלי פתקא אחת החכם השלם הנז' וז\"ל על מאי דבדיק לן כת\"ר במאי דכתב רש\"י קושייא מעיקרא ליכא דהרי כתב רש\"י בגמ' בלשון הבעייא וז\"ל מיועדת לי לשון אשר לא יעדה שהוא לשון קידושין באמה העבריה וכ\"כ הר\"ן נמצא דכל הספק הוא בשאר קידושין ולא באמה העברי' דהתם ודאי כך הוא לשון הכתוב עכ\"ל וכה היתה תשובתי אליו חזיתיה לדעתיה דמשפט פשיטא ליה טובא בכוונת רש\"י והר\"ן ז\"ל דבעו מימר דלשון מיועדת הוא לשון קידושין באמה העבריה והיא מתקדשת בהאי לישנא ולבבי לא כן יחשוב דא\"כ מאי טעמא ספוקי מספ\"ל להש\"ס בשאר נשים טפי מאמה העברי' דכיון דאשכחן באמה העבריה שהיא מתקדשת מהיכא תיתי לבא לידי ספק בשאר נשים וכי תימא דשאני אמה העבריה שהיא מתקדשת בכסף מכירתה א\"כ נימא דדוקא בלשון מיועדת היא מתקדשת ולא בלשון אחר ואלו בבריית' לקמן די\"ט וכתבה רבינו בפ\"ד מה' עבדים קתני כיצד מצות יעוד הרי את מקודשת הרי את מאורסת וכיון דבשאר לשונות מתקדשת כשאר נשים א\"כ היא כשאר נשים וכיון דגלי לן קרא דבלשון יעוד היא מתקדשת א\"כ נימא נמי שגם בשאר נשים נמי דינא הכי ועוד דא\"כ היכי פשי' תלמודא לשון חרופתי מקרא דוהיא שפחה נחרפת לאיש לימא דבחציה שפחה שייך לשון זה ולא בשאר נשים וכבר הר\"ן הוקשה לו כן לפום מאי דמשמע ליה לרש\"י ורבינו לפום קושטא דהאומר חרופתי מקודשת דמאי שנא לשון מיועד' לי ותריץ יתיב דשאני לשון יעוד שהוא לשון מושאל ולא ל' מיוחד באישו' יע\"ש וכוונתו ז\"ל לע\"ד דהכתוב כיון דלא מיירי בלשון המקדש לא קפיד למינקט לשון מושאל אבל במקדש עצמו צריך לקדש בלשון ברור ולא בלשון יעוד דמשמע נמי לשון כדכתיב הילכו ב' ולהכי קמספ\"ל לתלמו' בלשון מיועדת לי טפי מלשון חרופתי והעד ע\"ז שבברית' לקמן די\"ט ורבינו בפ\"ד מהל' עבדים לא נקטו בקדושי אמה העבריה לשון מיועדת לי וזה ברור אצלי והדרא קו' ע\"ד רש\"י שבפי' התורה לדוכתא דמילתא דפשיטא ליה ספוקי מספ\"ל להש\"ס.
ואולם את זה אחוה לך מה שראיתי בס' הילקוט בפ' משפטים נוסח הברייתא דלקמן בדף י\"ט כיצד מצות יעוד הרי את מיועדת לי הרי את מקוד' כו' וכן מצאתי בדברי הרי\"ף בפ\"ק דקידושין ד\"ה ע\"ב הביא ברייתא זו אגב גררא וגריס בה בהדייא הכי יע\"ש ולפ\"ז צריכין אנו לומר דהכא לא מספק\"ל אלא בשאר נשי' ולא באמה העבריה ומאי דקשיא לן אמאי לא פשיט מינה תלמודא לשאר נשי' י\"ל דכיון דהכתוב נקט באמה העבריה לשון יעוד במקום לשון קידושין מעתה תו ליכא לאסתפוקי שמא לשון יעוד קאמר משא\"כ בשאר נשים ומעיקר קרא לא מצי למפשט מידי דהכתוב לשון מושאל נקט אלא דבתר דנקט קרא לשון מושאל מינה דמצי לקדש בהאי לישנא באמה העבריה דוקא ולא בשאר נשים." + ], + [], + [ + "היה \n מדבר עם האשה על עסקי הקידו' ורצתה ועמד וקדש דייו כו'. ודקדק מרן בכ\"מ ממ\"ש ורצתה שצריך שתאמר אין ואם לא אמרה אין לא מהני ועיין להלח\"מ ולמוהרימ\"ט בחי' על הר\"ן שחלקו עליו בזה דודאי כל ששתקה אין לך הוכחה שנתרצית גדולה מזו ותו אם ברצתה ואמרה אין ההיא שדוכין מקרו דאפי' קדשה בגזל וחמס דידה ושתקה מקודשת ולא מציא אמרה דידי שקלי וכן הוא לשון הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ה מה' אישות אם קדם ביניהם שידוכין כו' ומה שהכריח מרן ממ\"ש ורצתה ולא כתב ומחתה כו' דדוקא בשאמר' אין אין זו ראיה דרצתה נמי יש במשמע נמי שלא מיחתה כו' כדאמרינן בפ' האומר ע\"מ שירצה הבעל ע\"מ שלא ימחה כו' יע\"ש באורך עכ\"ל והנה מה שהכריח דאי רצתה ואמרה אין ההיא שידוכין מקרו עיין להתוס' ד\"ן ד\"ה חוששין יע\"ש ומ\"ש דרצתה יש במשמע ששתקה ולא מיחתה עדיפא מינה עיין למרן ב\"י בח\"מ סי' ר\"ז גבי הא דאמרינן בפ' הכונס הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני שפי' הא דשתק הא דלא שתק ועיין עוד בדברי רבינו בפ' זה הלכה ח\"י ועיין בס' דינא דחיי בעשין די\"ו ע\"א ועיין עוד למר\"ן החביב בסי' כ\"ח הגהת ב\"י אות ה' ומ\"ש בס' שער יוסף ד\"ב רע\"ג ולענין הל' בהיה מדבר עם האשה מענין לענין ונתן לה סתם כתב הרב עצמות יוסף דאינה מקודשת וגמגם על מרן ב\"י שכתב כן ע\"ש הרי\"ף דא\"כ למאי הלכתא הביא כל הך שקלא וטריא וכן נר' בהדייא בחי' הרשב\"א והרא\"ש ומ\"מ לענין הל' העלה הר\"ש יונה להחמיר ובנותן לאשה כסף סתם ולא היה מדברת על עסקי קדושין כלל כתב ה\"ה ע\"ש הרשב\"א שאם רצה לקדשה עכשיו צריך שיחזור ויקח הכסף ויתננו לה בתורת קידושין ופי' הטעם הלח\"מ ומוהרימ\"ט בסי' מ\"ג דכיון דמעיקרא נתנו לה סתם לשם מתנה איכוון, וכן כתב בחי' הרשב\"א בשמעתין בהדייא וכ\"כ הר\"ן לקמן עלה דתן מנה לפ' ואקדש אני לך דהנותן לחבירו דבר סתם לשם מתנה הוא יע\"ש ודברים אלו נעלמו מעיני הרב מש\"ל כמ\"ש בס' קרית מלך רב ועיין בס' אש דת בפרשת שלח לך שכתב ע\"ש ס' גבורת אנשים שמי שאמר לחבירו תן לי דבר זה במתנה ונתנו לו סתם דיכול לומר לפקדון נתתיו, והרב ז\"ל עשה לו סמוכות מההיא דפ' אז\"ן האי מאן דיוזיף לחבריו ואשכח טופיינא יע\"ש ואין זו סמיכה ודברי הרשב\"א והר\"ן ז\"ל הויין תיובתיה ולענין דינא אם היא מקודשת עיין למרן החבי\"ב בא\"ה סי' כ\"ח הג\"הט אות ל\"ז." + ] + ], + [ + [ + "שורש מקדש בעל כרחה אין \n האשה מתקדשת אלא לרצונה והמקדש אשה בע\"כ אינה מקודשת כו'. הכי אמרינן במס' קידושין ד\"ב ע\"ב אי תנא האיש קונה כו' תנא האשה נקנית דמדעתה אין שלא מדעתה לא ע\"כ ואפי' לרב אשי דאמר בפ' חזקת דמ\"ח ע\"ב דתלוה וקדי' קדושיו קדושין היינו דוקא כשקבל' קדושין אחר האונס ולא גילה דעתה שאין רצונה בכך אבל אם מסרה מודעא או שצוחה בשעת קבלת הקדושין שאין רצונה בכך אינה מקודשת ולדעת הראב\"ד דכל שלא אמרה רוצה אני חשיב כאלו מסרה מודעא וצוחה בשעת הקדושין, ותלמודא הכא מיירי בכה\"ג בגילה דעתה שאין רצונה בכך למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דלכ\"ע אינה מקודשת ודוק בלשון רבינו שכפל לשונו ותראה איך רמז בדבריו שני עניינים אלו ועיין בדברי ה\"ה שנר' ברור מדבריו דבתלוה וזבין לא בעינן שיאמר רוצה אני והלח\"מ ז\"ל תמה עליו מהסוגייא דפ' הכונס דמשמע מינה דבעינן שיאמר רוצה אני וכתב שאף שמרן ב\"י ז\"ל בח\"מ סי' ר\"ז כתב דהוא ז\"ל מפרש דמאי דקאמר תלמודא הא דאמ' רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני אין הכונה שיאמר בפי' כן אלא לומר הא דשתק הא דלא שתק מ\"מ צרי' הכרח לדבריו מנין לו כן יע\"ש ולע\"ד יש לו סמוכות מסוגייא דפ' האומ' משקלי עלי דדייק רב ששת ממתני' דאמר כופין אותו עד שיאמר רוצה אני דצריך שיבטל המודעא שמס' על הגט מדקתני עד שיאמר רוצה אני ולא קתני עד שיתן ואם איתא דגבי תלוה וזבין כל שלא אמר בפי' לאו זביני זביני מאי קאמר ליתני עד שיתן דהא כל שלא אמר בפירוש רוצה אני לאו מידי הוא אלא ודאי דכל ששתק ועביד מעשה ולא גילה דעתו ע\"י מודעא חשיב כאומר רוצה אני ודוק.
ועיין להלח\"מ ברפ\"י מה' מכירה שתמה עמ\"ש ה\"ה בפ\"א מה' גזילה שדעת רבינו ז\"ל הוא דהחומד ממון חבירו ולקחו ממנו אעפ\"י שהמקח קיים עובר הוא על לאו דלא תחמוד ותמה עליו מסוגייא דפ' הכונס דפרי' תלמודא אי יהיב דמי חמסן קרית ליה ומאי קושייא הא אעפ\"י שהוא חמסן מקחו קיים כמו שהוא האמת לדעת רבינו וצ\"ע עכ\"ל.
ולע\"ד נראה דתלמודא פריך שפיר היכי קרי ליה חמסן כיון דמקחו קיים דחמסן לא מקרי אלא למי שגוזל ממון חבירו שלא כדין וזהו פי' של חמסן על דרך כי מלאה הארץ חמס מפניהם והיינו דבעי מאי בין גזלן לחמסן כלומר שניהם גזלנים הם וממונם אינ' שלהם וע\"ז השיב דגזלן לא יהיב דמי וחמסן יהיב דמי ואפ\"ה לא קני ליה וע\"ז פריך מהא דרב הונא דזביני זביני ומשני הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני כלו' דכל שלא נתרצה המוכ' הא לא קני אפי' שנתן דמים והו\"ל גזלן ואין הדבר כמו שחשב הוא ז\"ל בדעת רבינו דכל דעבר על לאו דלא תחמוד מקרי חמסן, ועיין לרבינו בפ\"י מהל' עדות הלכה ד' ותראה איך קורא לחמסנים גזלני' שלוקחים ממון שאינם שלהם יע\"ש וכ\"כ הר\"ב ע\"י ותמה ע\"ד מרן ב\"מ במ\"ש בפ\"י מה' עדות דדעת רבינו הוא דכל שנותן דמים אינו עובר על לאו דלא תחמוד ומש\"ה לא פסילי החמסנים אלא מדרבנן שזה הפך דברי רבינו שבפ' ראשון מה' גזילה דנר' בהדייא מדבריו דאפי' שנותן דמים עובר על לאו דלא תחמוד אלא שאינו לוקה על לאו זה כמ\"ש ה\"ה ז\"ל יע\"ש.
והוא ז\"ל כתב דלדעת רבינו יש ב' חמסנין חמסן דאורייתא וחמסן דרבנן דכל דלא אמר רוצה אני הוא חמסן דאורייתא ואם אמר רוצה אני הוי דרבנן ובשניהם הוא פסול לעדות יע\"ש, ולא כן אנכי בענייותי אלא דדעת רבינו ז\"ל דכל דיהיב דמיהם אפי' שאין הבעלים מתרצים לא פסיל לעדות אלא מדרבנן דמדאורייתא לא מיפסיל דלא מיקרי רשע דחמס אלא בגזלן שאינו נותן דמים ואע\"ג דעבר על לאו דלא תחמוד כיון שאין לוקין על זה כמ\"ש בפ\"א מה' גזילה לא מיפסיל לעדות שהרי כתב הוא ז\"ל בפ\"י מהלכו' גזילה דלא מיפסיל לעדות מן התורה אלא בעובר על לאו שחייבים עליו מלקות שקראו התורה רשע אם בן הכות הרשע או ברשע דחמס יע\"ש ומאי דבעי תלמודא בפרק הכונס מאי בין גזלן לחמסן לדעת רבינו ז\"ל צריך לומר דבעי מאי בין גזלן דאורייתא לחמסן דרבנן ועיין למרן מלכא בס' בתי כהונה ח\"א חב\"ו דע\"ד ע\"ב ולענין אם האיש שקדש בע\"כ ע\"י שאנסוהו לקדש אם קידושיו קידושין כבר האריכו בה הרב עצמות יוסף וה\"ה מוהרימ\"ט ז\"ל כיד ה' הטובה עליהם ועיין לשון ערומים ד\"ה ע\"ד וכעת אין כל חדש בענין זה." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המקדש \n אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין אינה מקודשת קידושין גמורים עד שתשתחרר וכיון שנשתחררה גמרו קידושיה כקדושי קטנה שגדלה ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים בא אחר וקדשה אחר שנשתחררה הרי זו ספק קדושין לשניהם. ע\"כ. והשיג עליו הראב\"ד שאם גמרו קדושיה אחר שנשתחררא איך תהיה מקודשת מספק לשני והם דברים סותרים, וה\"ה ז\"ל יישב דבריו דמ\"ש שהם קדושין גמורים מיירי בשבעל אחר שנשתחררה ומשום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות גמר ובעל לשם קדושין ומ\"ש שאם בא אחר וקדשה דהרי זו ספק קדושין מיירי בשלא בעל וזה רמז במ\"ש הרי זו כקדושי קטנה שגדלה דהתם נמי מיירי בהכי עכ\"ל, והר\"ן ז\"ל הביא דבריו מרן בכ\"מ דחה תירוץ זה משום דלא אמרינן הכי אלא גבי קטנה שגדלה דוק' דאדם יודע שאין קידושי קטנה כלום אבל הכא גבי שפחה שנשתחררה דמספקא לן אי גמרו הקדושין הראשונים או לא היכי נימא דאדם יודע כו' דמי איכא מידי דאנן לא ידעינן ואיהו ידע עכ\"ל, ומרן כ\"מ יישב זה באומרו דהכא נמי נאמר דאדם יודע שאין קדושין תופסין בשפחה וכשהיא חציה שפחה מספקא לן וגמר ובעל לשם קדושין.
וראיתי למוהרימ\"ט בחידושיו על הרי\"ף ד\"ע ע\"א שגם הוא ז\"ל כ\"כ והבי' ראיה לדבריו דגבי ספקא נמי נחית איניש נפשיה לספקא וגמר ובעל לשם קידושין מההיא דאמרינן בפרק האומר ובכתובו' בפ' המדיר דהמקדש על תנאי ובעל סתם לשם קדושין בעל וכתב דהתם שאני שהוא חושש שמא לא יתקיים תנאו ותהא מופקעת ממנו לגמרי והו\"ל בעיל' זנות למפרע אבל גבי חציה שפחה וחציה ב\"ח לעולם אגידא ביה משום ספיקא ואע\"ג דקמי שמייא גלייא והו\"ל בעילת זנות מ\"מ כיון דמנטרא ליה וזרעו מיוחס אחריו לא חשיב ליה זנות ולא יהיב דעתו לקדשה אח\"ך עכ\"ל, והרואה יראה כמה יש מהדוחק בתירוץ זה, ולקע\"ד נ\"ל דמעיקרא קושיא ליכא דשנייא היא ההיא דמקדש על תנאי דכיון דאיהו מתנה בדבר וידע איהו בתנאיה שאם לא יתקיים תהיה בעילתו בעילת זנות ולכך גומר ובועל לשם קידושין משא\"כ הכא גבי שפחה דפלוגתא דאמוראי היא ואיכא למ\"ד דהוייא מקודשת גמורה מי יימר שלא יעלה בדעתו שהיא מקודשת גמורה כמ\"ד הכי ולא תהיה בועל לשם קידושין דמילת' כדנא בסברא תלייא ואפשר שתדמה בדעתו שהיא מקודש' וכמ\"ד הכי ומ\"ש הר\"ן דמי איכא מידי דאנן לא ידעינן ואיהו ידע אין הכוונה לומר דלדידיה ספוקי מספק\"ל אלא דהכא ודאי ליכא למימר דגמר ובעל לשם קדושין אם לא בשנאמר דקים ליה הלכתא כמ\"ד דאינה מקודשת דאי משום ספיקא מי יימר דנחית נפשי' לספקא ואנן לא קמספקא לן אלא משום דאשכחן פלוגתא דמר אמר הכי ומר אמר הכי אבל האי גברא אזיל בתר סברתיה וע\"ז כתב הוא ז\"ל דמי איכא מידי דאנן לא ידעינן ואיהו ידע לאסוקי שמעתתא כמ\"ד דאינה מקודשת אלא כיון דאיכא למימר הכי והכי אפשר שתדמה בדעתו שהיא מקודשת ולא יבעול לשם קידושין כנלע\"ד.
ומרן בכ\"מ תירץ עוד בדעת רבינו דמיירי כשלא בעל ומשמע ליה דמאי דאיפליגו אמוראי בגמרא היינו אם בא אחר וקדשה אבל בשלא בא אחר וקדשה אינה צריכה קדושין אחרים יע\"ש, והוא פליאה למה לא יהיה צריך קידושין אחרי' דומייא דקטנ' שהגדילה דמודה הוא ז\"ל דבעי קידושין אחרים כמ\"ש בתחי' דבריו וכבר עמד על דבריו הללו מוהרימ\"ט שם בחידושיו על הר\"ן ועוד הוקשה לו לפי דרכו לישנא דגמרא מר סבר פקעי ומר סבר גמרי ואי מ\"ד פקעי מיירי בשקדשה שני ה\"נ מ\"ד גמרי מיירי בהכי דבחדא מילתא מיירו יע\"ש ולדידי נ\"ל דרבינו קשיתיה קושיית הרא\"ש שם בפ' השולח וז\"ל תמיה לי למ\"ד אין קדושיו קדושין היכי מצי למימר דאין חייבים עליה אשם ואפילו אי מוקי קרא בשפחה כנענית המיוחדת לע\"ע כו' וכי בשביל שחציה ב\"ח גריע טפי וכתב הרמ\"ה כו' יע\"ש, והשתא מתוך קושייא זו הוכרח לומר דמ\"ד קדושיה קדושין היינו לומר שאינה צריכה קדושין אחרים לעולם ומ\"ד אין קידושיה קידושין היינו לומר דלאחר שתשתחרר צריכה קידושין אחרים דלאחר שתשתחרר לא נ\"מ מידי דלעולם הבא עליה באשם קאי ולזה לענין שלא יצטרך קדושין אחרים פסק כמ\"ד דקדושיה קידושין ולענין אם בא אחר וקדשה אחר שנשתחררה דפליגי בה אמוראי בתר הכי דמר אמר פקעי קדושין ומר אמר גמרי פסק דהוייא ספק מקודשת ודוק כנלע\"ד.
והרב פ\"ח בחידושיו לגיטין שם בדמ\"ג עמד ע\"ד רבינו ודחה דברי ה\"ה ז\"ל ממ\"ש רבינו בפ\"ג מהלכו' א\"ב וז\"ל שפחה חרופה האמור בתורה היא שחציה שפחה וחציה ב\"ח המקודשת לע\"ע שנאמר לא יומתו כי לא חופשה הא אם נשתחררה כולה חייבי' עליה מיתת בית דין וכ\"כ בפ\"ו מהלכות עבדים שפחה חרופה אם רצה לשחרר חציה הנשאר דתעשה אשת איש גמורה ה\"ז משחרר עכ\"ל הרי בהדייא שכל שנשתחררה הוייא כא\"א גמורה ומתוך כך כתב שנ\"ל בדעת הרב ז\"ל דס\"ל דלכ\"ע כל שלא בא אחר וקדשה אחר שנשתחררה ה\"ז מקודשת גמורה והבא עליה חייב מיתת ב\"ד ופלוגתייהו דהני אמוראי אינו אלא לכשנתקדשה מאחר אחר שנשתחררה דמר סבר דע\"י קידושי שני שמצאו מקום לנוח בשעת חירות פקעי קדושי ראשון שאלו הקדושין השניים הולכים ומתפשטים בכולה ופקעי קידושי ראשון ומר סבר דקדושי ראשון גמרי אחר שנשתחררה ואין חלות לקדושי שני את\"ד ז\"ל.
ואחר שאלת אלף מחילות מעצמותיו הקדושים לא ידעתי אם יצאו דברים אלו מפי קדוש כי איך הפה יכולה לדבר שהבא עליה יהיה חייב מיתת ב\"ד ותהיה מקודשת מס' לשני כי הן דברים סותרים ז\"לז ועוד דאם איתא דכל שלא נתקדשה לב' הבא עליה חייב מיתת ב\"ד הא ודאי מודה הוא ז\"ל דטעמא דכשנתקדשה לב' פקעי קדושי ראשון אינו אלא דמיגז גייז לקדושי ראשון מפני שע\"י אלו הקדושין מתפשטין והולכין בכולה ופקעי לקדושי ראשון מכאן ולהבא דאי מעיקר עקרי להו מעיקרא וכאלו לא נתקדשה מעולם א\"כ למה כשלא נתקדשה יתחייב הבא עליה מיתת ב\"ד יקדשנה לו ויפטר ממיתת ב\"ד וא\"כ קש' דכיון דקדושי ראשון לא פקעי מעיקרא אלא מכאן ולהבא היכי קאמר תלמודא שאין אני קורא בה אשת שני מתים ומותרת להתייבם לאחיו הג' דאין לך אשת שני מתים גדולה מזו ולפי דברי הרב צ\"ל דמיירי באופן שאין מקום לקדשה לו מהשתא וזה דוחק גדול ועוד דלמה לא נאמר שכשבא עליה כיוין לקדשה בביאה והעדים המעידים שבא עלי' הן הן עידי הקדושין וטעמא רבא איכא שאין אדם עושה בב\"ז.
סוף דבר אין מקום חלות לדרך זה ועיקר קושייתו לדרכו של ה\"ה ז\"ל מאותם המקומות שהביא מדברי רבינו אינן מכריחות כי מה דוחק מצא יות' באותם המקומות לפרש דבריו בשבעל אחר שנשתחררה טפי ממ\"ש כאן בפ\"ד מה' אישות וביאר דבריו ה\"ה ז\"ל דמיירי בשבעל אחר שנשתחררה, האמנם דרכו של מרן כ\"מ ומה שכתבנו אנן בענייותינו הוא נדחה ממקומות הללו שכ' רבינו בהדייא שכל שנשתחררה הרי היא א\"א גמורה ולפי דרכינו אינו כן אלא לענין שלא יצטרך לקדושין אחרים בעודה תחתיו אבל אם בא עליה אחר אין בה חיוב מיתת ב\"ד כא\"א שהרי קדושין תופסי' בה, ועיין למרן החבי\"ב בא\"ה סי' מ\"ד הגב\"י אות ט' שכתב שראה לא' קדוש יישב דברי רבינו בכל המקומות ולא זכינו לאורו ה' יאיר עינינו בתורתו." + ], + [], + [], + [ + "שורש מקדש בספק אי שוה פרוטה קדשה \n באוכל כו' ה\"ז מקודשת מספק שמא דבר זה שוה פרוטה במקום אחר כו'. וכתב ה\"ה פ\"ק אמר שמואל קדשה בתמרה כו' ע\"כ הנה הרשב\"א והר\"ן דקדקו מלישנא דמשני תלמודא הא בקדושי ודאי הא בקדושי ספק ולא קאמר הא מדאוריי' הא מדרבנן דכל שידוע שש\"פ במדי הרי אלו קדושי תורה וכל שאינו ידוע הו\"ל ספקא דאורייתא, והר\"ן ז\"ל הוסי' בה דברים וכתב דכיון שהיא נתרצתה בהן וש\"פ באיזה מקום אילו ידעו העדים שדרכה לתת פרוטה באותו דבר הו\"ל כאלו אמרה לדידי שוה כדאמרי' לעיל גבי דעגל זה לפדיון בני עכ\"ל, ומשמע לכאורה מדבריו שכל שאין העדי' יודעין שדרכה להתייקר אין כאן קדושין אפי' במידי דספק שמא ש\"פ במדי כיון דליכא עדות בדבר שקבלה ש\"פ וכ\"כ הוא ז\"ל לעיל גבי ההיא דעגל זה לפדיון בני וז\"ל ומיהו פשיטא לי שכשאין העדים יודעין שדרכה להתייקר בו לא מהני דהו\"ל כקדושין בלא עדים דלא מהני אפי' ב' מודים עכ\"ל וכ\"כ הר\"ב ע\"י בשמעתי' וז\"ל ולענין הלכה באתי לחדש מה שמצאתי להר\"ן לעיל גבי עגל זה לפדיון בני כו' וסיים עו' וז\"ל ואפי' למפרשים דס\"ל דטעם גזירה זו דשמא ש\"פ במדי הוא משום דילמא יהיה כאן אחד מאנשי מדי אפי\"ה נראה דלא גזרינן אלא היכא דאפשר להיות שדעת האשה לתת פרוטה באותו דבר הא לא\"ה הוי כמקדשה בלא עדים עכ\"ל.
ואני בעניותי לא כן אדמה ולבבי לא כן יחשו' דודאי אף הר\"ן ז\"ל אזיל ומודה כשאפשר שוה פרוטה במדי אעפ\"י שאין העדים יודעין שדרכה לתת פרוטה בכך מידי ספקא לא נפקא ומקודשת מספק, ומ\"ש הר\"ן דבעינן שידעו העדים שדרכה להתייקר בכך ולדידה ש\"פ היינו כדי שתהיה מקודשת גמור' מדאורייתא דכל שאין העדי' יודעין אינה מקודשת גמורה אבל מידי ספקא לא נפקא, ומ\"ש הר\"ן ז\"ל לעיל דכל שאין העדים יודעין שדרכה להתייקר הו\"ל כמקדש בלא עדים ע\"כ לפרש דהיינו דוקא במקדש אותה בדבר שיודע שאינו ש\"פ בשום מקום כגון בדבר שאינו מתקיים לדעת רבינו והיא קאמרה דלדידה ש\"פ דהתם ודאי כל שאין העדים יודעין בכך אין כאן קדושין אבל בדבר שאפשר שש\"פ בשום מקום אף כשאין העדים יודעין שדרכה של אשה להתייקר בכך כיון דאינהו נמי ספוקי מספ\"ל שמא ש\"פ במדי הו\"ל ספק מקודשת והרי זה דומה לעדים שראו שזרק לה קדושין ס' קרוב לו ס' קרוב לה דמקודשת מס' וראיה לזה דאם איתא דכל שלא ידעו העדים שדרכה להתייקר בכך אינה מקודשת א\"כ כי אמרינן בשמעתין דחיישינן לדשמואל דילמא ש\"פ במדי עכ\"ל דמיירי שידעו העדים שדרכה להתייקר בכך ואפ\"ה אי לאו דתלינן טעמא דילמא ש\"פ במדי אפילו שדרכה להתייקר בכך לא היתה מקודשת וא\"כ מאי קמספ\"ל להר\"ן לעיל במקדש את האשה בדבר שאינו ש\"פ ואיהי אמרה לדידי ש\"פ והעדים יודעין בכך אי הויא מקודשת דמ\"נ במאי קמיירי הר\"ן אי בדבר שאינו ש\"פ בשום מקום תפשוט דאינה מקודשת מדקאמר שמואל בשמעתין טעמא דדילמא ש\"פ במדי ולא קאמר בפשיטות דאינה מקודשת משום דדעתה להתייקר בכך ש\"מ דמה\"ט אינה מקודשת ואי הר\"ן ז\"ל מיירי לעיל בדבר שהוא ספק אי ש\"פ במדי הנה אין מקום לזה דעיקר ספיקו הוא דברי שמואל דקא' דילמא ש\"פ במדי ומאי קמספקא ליה להר\"ן ז\"ל אלא ודאי דהר\"ן ז\"ל לעיל מיירי במקדש את האשה בדבר שידוע שאינו ש\"פ בשום מקום ולהכי ספוקי מספ\"ל כי קאמרה איהי דלדידה ש\"פ והעדים יודעין בכך אי מקודשת או לא ולא מצי למפשט ספיקו מדשמעתין דתלינן טעמא דמקודשת דשמא ש\"פ במדי ולא בדרכה להתייקר דהכא מיירי בדבר שאין דרכה להתייקר בכך ואפי\"ה אמרינן דמקו' מספק שמא ש\"פ במדי מיהא וכי קמספ\"ל להר\"ן הוא כשידוע שאינו ש\"פ בשום מקום ואיהי דרכה להתייקר בכך.
באופן דחידוש דין זה שחידש לנו הר\"ב ע\"י ז\"ל דכל שלא ידעו העדים שדרכה להתייקר בכך אפילו בדבר דאיכא למיחש שמא ש\"פ במדי לא נהירא לקע\"ד, ועיין להרב בית שמואל סי' ל\"א סק\"י שכ' וז\"ל וא\"ת מאי מהני אי ש\"פ במקום אחר כיון שאינו ש\"פ במקומו הוה ליה כאלו קידש אותה בלא עדים דהא במקום שהעדים עומדים אינו ש\"פ, וי\"ל כיון דהאי ס' שמא ש\"פ במקום אחר ספק הוא גם להעדים לכן חוששין לקדושין עכ\"ל, הנה דבריו ז\"ל הפך דברי הרב ע\"י ז\"ל ומיהו מ\"ש עו' הרב בית שמואל שם דכי מספ\"ל להר\"ן ז\"ל באומרת לדידי ש\"פ היינו היכא דאינו ידוע שש\"פ במקום אחר כו' לפי האמור לא דקדק יפה בלשונו וצריך לומר דכי מספ\"ל להר\"ן ז\"ל היינו היכא שידוע שאינו ש\"פ במקום אחר דאלו באינו ידוע לא הוה מספ\"ל להר\"ן דהוה מצי למפשט לה שפיר משמעתין כמדובר, עוד ראיתי להרב בית שמואל שם שהוק' לו למ\"ש הרא\"ש ז\"ל ע\"ש ר\"י דאפי' כשידוע שש\"פ במקום אחר אינה מקודשת מדאורייתא משום דאין להקדש אלא מקומו ושעתו מההיא דפ\"ב דנ\"ג גבי המקדש במעשר שני שכתב רש\"י ז\"ל לפי' שני דמקודשת מיד אפי' שאינו שוה כאן ש\"פ אלא בירו' יע\"ש, ואשתמיט מיניה דמר דברי הריטב\"א שם בחידושיו יע\"ש ודו\"ק.
ודע דבגמ' אחר שהביא האי מימרא דשמואל מייתי עובדא אחריתי דההוא גברא דאקדיש באבנא דכוחלא כו' ויתיב ר\"ח וקא שמעה ליה אי אית ביה ש\"פ אין ואם לאו לא ופרי' ואי לית ביה ש\"פ לא והא אמר שמואל חיישינן כו' ר\"ח לא סבר להא דשמואל וכתבו התוס' ד\"ה ר\"ח כו' לא מצי לשנויי כו' משום דמיירי שקדשה אחיו עיין למוהרימ\"ט בחידושיו שכתב דמש\"ה הוצרכו התוספות לומר דמיירי בשקדשה אחיו דאי לא\"ה אף ר\"ח היה אוסרה לשני משום דאיהי שויתיה נפשה חתיכה דאיסורא וכל כה\"ג לא אמרינן עיניה נתנה באחר כדתנן בסוף נדרים כיון דבדבורא לא נאסרה לב' לעולם שהרי יכול לגרש ראשון ומצי להנשא לב' או כשמת ראשון יעש\"ב, ולכאורה קשה מי הגיד להם שהאשה עצמה היתה מודה לדברי אמה כדי שנאמר שויתיה נפשה חתיכה דאיסורא דאפש' שהאשה עצמה לא היתה יודעת אם בשע' קדושין היה ש\"פ ושוב ראיתי לחי' הריטב\"א שהכריח בהדייא שהאש' עצמה מודה לדברי אמה מדברי ר\"ח הא דמדמה דהכא לדיאודי' דביתהו דר\"ח ולא מדמי לה למתני' דלקמן דתנן הוא אומ' קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני אלא בתי בתו מותרת לקרוביו אלמא שאין האם נאמנת יע\"ש, ולדבריו ז\"ל צ\"ל דיאודית דביתהו דר\"ח אעפ\"י שהיתה אומרת שאמה אמרה לה שקיבל אביה קדושיה כשהיא קטנה ובודאי דלא ידעה במילי דאבוה מ\"מ כיון שהיא היתה סומכת על דברי אמה ומהמנא לה כבי תרי חשיבא לדידה ומה\"ט הוא אסירא ליה כעובדא דסמייא דלקמן ולא מפני שאמ' לאו בר סמכה היא לא נאסרה עליה דר\"ח ומשו\"ה מדמי ר\"ח שפיר הא דידיה לההיא עובדא דביתהו דר\"ח ואף ע\"ג דהתם איהי נמי שויתיה נפשה חתיכה דאיסורא אפ\"ה לא נאסרה עליה דר\"ח.
ובהכי ניחא לי מ\"ש התוס' רי\"ד עלה דהך עובדא דר\"ח וז\"ל אמרה לה לאו כל כמינך דאסרת ליך עילוואי פי' ואע\"ג דהיא מהמנא לשווייא נפשה חתיכה דאיסורא ותנן לקמן היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסור' בקרוביו התם משום דלא אגידה ביה ולא מפסל' לאחריני אבל הכא דאגידה ביה ומשעבדא ליה ומטי איסו' לגביה לא מהימנא וכדאמרי' בשלהי נדרים עכ\"ל, וראיתי למוהריב\"ל בח\"ג סי' ק' שכתב וז\"ל ואיברא דהך לישנא מזה החכם לכאורה ק' טובא דמאן דכר שמיה דשוי אנפשיה חתיכה דאיסורא בהך עובדא דיאודית דהרי לא ידעה דבר מהקדושין אלא דאמה היא דאמרה קבל אביך קדושין אדזוטרת והך קושייא איכא לאקשויי נמי בהגהות מרדכי דהוה ק' בעיני ה\"ר שמואל על המעשה הנעשה כו' דהא לא חיישינן לה ונראה דקאי על ההוא דיאודית דלא חיישינן לה ומה ענין זל\"ז דההיא דיהודית לא מפיה אנו חיים אלא מפי האם דקאמרה לה קיב' ביך אביך קדו' כדזוטרת וכדכתבינן וכבר היה אפשר לתרץ בדוחק כי אלו החכמים תוס' רי\"ד והר\"ש ז\"ל הי\"ל הנוס' לאו כל כמינך דאסרת ליך עילוואי ולא גרסי לא כ\"כ דאימך וכ\"כ בתו' רי\"ד דס\"ל דה\"ק ליה ר\"ח דאפי' אם אתה היית אומרת שקבלת קדושין מאחר לאו כ\"כ ואין ספק כי זה התירוץ הוא דחוק וצ\"ע עכ\"ל.
ועפ\"י האמור צדקו יחדיו דברי תוס' רי\"ד והר\"ש ז\"ל דמשמע להו דכל שהיא סומכת לדברי האם ומהימנא לגבי דידה חשיבא כאומרת בפירוש שהיא יודעת בכך ושויתיה אנפשה חתיכה דאיסורא אם לא דלא משגחינן בה מטעמא דלאו כ\"כ למסרא ליה אבתר' ובעיקר תירוץ זה שתירצו בתוס' רי\"ד לעיקר הקושייא עיין למהרימ\"ט ז\"ל בח\"א מתשו' סי' צ\"ב מה שהוקשה לו על דבריהם מההיא מתני' דסוף נדרים ונראה מדבריו דס\"ל דענין זה דשוי אנפשיה חתיכה דאיסורא מדין נדרי איסר נגעו בה יע\"ש ובזה נסתפק הרב מוהר\"י באסאן ז\"ל בתשו' סי' פ' והרב מ\"ץ ח\"א סי' ס\"ה מפשט פשיטא ליה דמדין נדרי איסר נגעו בה ובכן עמד מתמיה על תשו' הרשד\"ם שעלה לחלק בין אותה שכתב הרשב\"א בתשובותיו בעובדא דטבח שהטבח נאמן על עצמו לומר שהוא לא שחטה להיכא שאומר קדשתי את בתי ויש עדים שלא קדשה יע\"ש, ואשתמיט מיניה תשו' הרשב\"א בדין הקדו' הביאה מרן ב\"י בא\"ה סימן מ\"ה דהתם אפילו נגד עדים נמי הוא ומה שייחס עוד הר\"ב מ\"ץ בדעת הרא\"ש ז\"ל דס\"ל הכי הנה דברי הרא\"ש ביבמות דכ\"ב הויין תיובתיה ואשתמיט מיניה.
ולעיקר קו' הרב מוהרימ\"ט ז\"ל על מה שתירצו בתוס' רי\"ד מההיא מתני' דסוף נדרים מקום יש ליישב ע\"פ מ\"ש הר\"ן ז\"ל שם אבל התוס' חלוקים ע\"ד הר\"ן ולדבריהם הדרא קו' התוס' בשמעתין לדוכת' וליכא לתרוצי כתירוץ מוהרימ\"ט ז\"ל דסוגיין לא אזלא כוותיה בין ממ\"ש ר\"ח בההוא עובדא דאבנא דכוחלא דהתם נמי אמיה הוה בין מעובדא דדביתהו דר\"ח דאיהי לא הוה בעי לאנסובי לאיניש אחרינא משום צער לידה וליכא חששא דשמא עיניה נתנה באחר ובזה יש מקום להתיישב, מיהו אפשר ליישב קו' תוס' רי\"ד לדברי התוס' דסוף נדרים דמשו\"ה לא מייתי רב חסדא ראיה מההיא מתני' דלקמן משום דשנייא היא הך עובדא דהיא אינה יודעת עיקר העדות ואדברי אמה קסמכה ואפשר דכל כה\"ג שאינה מעידה מצד עצמה ליכא למיחש לשמא עיניה נתנה באחר ולהכי מדמי לה לההיא דיאודית ובכן ע\"פי האמור יש ליישב ג\"כ תשו' הרא\"ש ז\"ל שהביא מרן ב\"י בא\"ה ס\"ס מ\"ו שעמד מתמיה עליה הר\"ב ע\"י ושאר האחרונים ז\"ל מהא דשמעתין דהתם שאני שהיא היתה יודעת שנתקדשה לאחר וכל כה\"ג אמרינן ודאי שוייא אנפשה חתיכה דאיסורא ועיין בזה להר\"ב ד\"מ שדבריו תמוהים גם מ\"ש הר\"ב עצמות יוסף ז\"ל קשה יע\"ש, ועוד אחרת י\"ל לתשובת הרא\"ש ז\"ל הלזו ע\"פי מ\"ש התו' בכתובות דס\"ג ע\"ב באחד מן התירוצים שתרצו שם עיין עליהם ואע\"פ שהרא\"ש דחה תירוצם הלזו שם באותה סוגייא ולא חילק בין היכא דמפסדא כתובה להיכא דלא מפסדא יע\"ש, הנה בתשובותיו חשש לסברא זו דכל דמפסדה כתובה אמרינן ודאי שוייא נפשה חתיכ' דאיסורא ולא אמרינן עיניה נתנה באחר, ואותה סוגייא דסוף נדרים מיירי באשת כהן שנאנסה דלא מפסדה כתוב' לפי דברי התוס' והרא\"ש הנז', ובכן יש לתמוה על מ\"ש מרן ב\"י בא\"ה סימן קט\"ו עמ\"ש הטור דאיהי מהימנא לומר שנטמאת להפסידה כתובתה וציין מרן ז\"ל מתני' דסוף נדרים וכתב דפשוט הוא ולא זכר ש'ר דברי התו' דכתובות הנז' שלפי דבריהם ההיא מתני' לא מכרעא דמיירי באשת כהן שאומרת שנאנסה וליכא הפסד כתובה ודוק.
ודע שרבינו בפכ\"ד מהלכות אישות די\"ח משמע דסבור כשיטת התוס' דכתובות הנז' ודבריו סותרין למ\"ש בפי\"ד ד\"ח יע\"ש, ושמעתי מפי מו\"ה בעל שע\"ה שיישב דבריו בהקדים לבאר כוונת התוס' שם בכתובות שהק' הקו' האחרונה באומרם שיהא נאמן במיגו ולא הוק' להם סתמא בפשיטות והיינו טעמא דאי לאו דאיכא מיגו לא הוה ק\"ל מידי דאיכא למימר שאני הכא דאיכא סברא לומר אין אדם מע\"ר אבל היכא דאיכא מגו אמרינן שפיר אפילו היכא שמשים עצמו רשע וזה כדברי הרשב\"א בתשו' ושלא כדברי מהריב\"ל שכתב דלא אמרינן מיגו היכא שמע\"ר ולדידי אכתי אין זה נכון שהרי כתבו התוס' בדוכתי טובא הביא דבריהם בספר ארעא דרבנן דלא אמרינן אין אדם מע\"ר היכא שהוא מכוין לטוב יע\"ש עוד יש ליישב תשו' הרא\"ש שהביא מרן ב\"י בא\"ה ס\"ס מ\"ו ע\"פ מ\"ש הרא\"ש גופיה בסוף נדרים וז\"ל ועוד נ\"ל טעם טוב דהלכתא כרב המנונא שאפי' למשנה אחרונה היא תובעת שיגרשנה בעלה דחיישינן שמא נתנה עיניה באחר ותנשא לו אחר שיגרשנה בעלה אבל ודאי חזקה שלא תאמר אשה לבעלה גרשתני להפקיע עצמה בטענת שקר מתחת בעלה להיותה באיסור א\"א כל ימיה יע\"ש ה\"נ דוכוותא היא ודוק.", + "שורש מקדש בשוה כסף ככסף\n הא \n למדת שכל המקדש בש\"פ כו' הרי אלו קדושי ודאי כו'. הנה התוס' ז\"ל בפ\"ק ד\"א ד\"ה בפרוטה כתבו וז\"ל ואם תאמר ומנ\"ל דשוה כסף ככסף כו' ופדיון הבן דכתיב ביה כסף ואמרינן לקמן דרב כהנא שקל סודרא בפדיון הבן מנ\"ל דשוה כסף ככסף ומיהו בפ\"ק דשבועות דריש בכלל ופרט עכ\"ל ואנכי לא ידעתי למה לא הביאו ראיה דגבי פדיון הבן דש\"כ ככסף ממשנה ערוכה דתני תנא בפ' יש בכור דמ\"ט ע\"ב וכולם נפדין בכסף ובש\"כ ועיין שם בפי' הרע\"ב ז\"ל גם במ\"ש בפ\"ק דשבועות דריש לה בכלל ופרט וכלל לא ידעתי למה הביאו ממרחק לחמם ממס' שבועות והיא משנה ערוכה שם בפ' יש בכור עלה דהך מתני' דלכולם נפדין בכסף ובש\"כ דתנן אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעו' ומפרשינן טעמא בגמ' משום כלל ופרט וכלל וצ\"ע.
כ\"ע אבל גבי ערכין דכתיב ביה כסף והקדש נמי דתנן בערכין כו' מנ\"ל דש\"כ ככסף עכ\"ל הנה למאי דמשמע להו דגבי ערכין נמי ש\"כ ככסף לא הביאו ראיה מהיכא משמע להו כן ואי מהא דתנן בספ\"ו דערכין דחייבי ערכין ממשכנין אותם ונפרעין מעבדי' וקרקעות שלהם כדאיתא התם ופסק כן רבינו בספ\"ג מהל' ערכין משם תשו' יוצאה לעיקר קושייתם דקראי טובא איכא להכי ומינייהו ילפינן דלאו דוקא כסף ועוד דמהתם ליכא ראיה שעיקר לקיחת עבדים וקרקעות אינו אלא כדי למוכרן ולגבות מהדמים שלהם וכי קפיד קרא הוא שלא יהיה עיקר פרעון חובו משווי העבדים והקרקעות סוף דבר לא ידעתי מהיכא משמע להו גבי ערכין דש\"כ ככס' ועיין בדברי הריטב\"א דמשמע ליה דערכין נמי דין הקדשות אית להו יע\"ש.
כ\"ע מיהו בהקדשו' אפשר דדרשינן כלל ופרט כו' עיין בדבריהם בפ' הזהב כי שם פירשו ענין כלל ופרט דנפ\"ל מקרא דויסף חמשית כסף ערכך והיה לו ויסף חמשית כלל כסף פרט והיה לו חזר וכלל והקשה לזה וז\"ל וא\"ת דאי לא הוה כתוב אלא כסף לחודיה הו\"א ש\"כ ככסף והשתא דכתיבי כללי ממעטינן קרקעות עכ\"ל וכתב ע\"ד הר' ח\"ה וז\"ל מצינן למימר השתא דכסף דהכא דוקא ולא גמרינן ליה מנזקין ועבד אלא דניחא להו למימר דכסף דה\"נ כסף ואפילו ש\"כ דילפי' ליה מנזקין ועבד עכ\"ל והרואה ירא' שדבריו הם כמילתא בלא טעמא דאמאי ניחא להו למימר הכי ולבקש תשו' אחרות ליישב קושייתם אבל הדבר מבואר דמשמע להו הכי דאי לא הוה כתיב אלא כסף לחודיה הוה ילפינן מנזקין וע\"ע דה\"ה ש\"כ כי היכי דילפינן כסף דקידושין וערכין מהנהו וכמ\"ש הם ז\"ל הכא בקידושין וברור ומיהו התוס' ז\"ל בפ' יש בכור דנ\"א ע\"א ד\"ה אימא כתבו דבת\"כ פ' אם בחוקותי דריש לכלל ופרט מקרא דוכל ערכך יהיה בשקל הקדש ומאי דמייתי תלמודא בפ' הזהב קרא דונתן הכסף וקם לו לא חש לו להביא אלא חד מקראי דכתיב כסף ועיין בספר לשון ערומים בלשונות הרמב\"ם ד\"ח ע\"ג.
כ\"ע וי\"ל דילפינן מנזקין וע\"ע כו' הרב ע\"י הק' דא\"כ אמאי לא ילפינן עיקר קנין כסף מע\"ע ולמה אצטריך ג\"ש דקיחה קיחה והאריך בזה יע\"ש ותמיה לי על דבריו דהא לקמן ד\"ד ע\"ב כי הוה בעי תלמו' למילף קנין כסף באשה מאמה העבריה מק\"ו פריך מה לאמה העבריה שכן יוצאה בכסף יע\"ש והשתא היכי מצינן למילף עיקר קנין כסף מע\"ע דאיכא למפרך הכי משא\"כ גילוי מילתא דכסף דקרא לאו דוקא אלא ה\"ה שוה כסף ילפינן שפיר מהתם ודוק והרב ח\"ה ז\"ל כתב ע\"ד התו' הללו וז\"ל דע\"כ מפדיון הבן והקדש לא נילף להו דהא קדושין איתנהו בקרקע וכן בשטר וה\"נ פשיטא להו בערכין דאיתא בשטר וקרקע עכ\"ל הנה הרב ז\"ל מינח ניחא ליה בהכי מה שלא כתבו התוס' דש\"כ דקדושין וערכין ילפי' מפדיון והקדש משום דמשמע להו דאיתנהו בשטר וקרקע דאי מהתם ילפינן לה הו\"ל למעוטינהו דומיא דהנך.
ואולם אכתי היא גופא קשיא מהיכא משמע להו דאיתנהו בשטר וקרקע אם לא משום דילפינן לה מע\"ע ונזיקין ואם כן דאדילפי לה מעבד עברי וניזקין ומרבו אפילו שטר וקרקע לילף מהקדש ופדיון ונמעוט שטר וקרקע ומה תקן הוא ז\"ל בזה, וראיתי להרב עצמו' יוסף שכתב דמרבויי קניינין אית לן למילף ולא ממיעוט קניינין ולדידי נ\"ל דמהקדש ופדיון ליכא למילף דהוה ליה שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ואף שהוא ז\"ל דחה זה יש לעמוד על דבריו ולא עת האסף עוד כתב הרב חידושי הלכות ז\"ל וז\"ל מיהו ק\"ק אמאי לא ניחא להו כדבעו למימר מעיקר' דמס' נימא דש\"כ ככסף בקידושין וערכין ומיהו אצטריך קראי בע\"ע ונזיקין דאי לא הוה כתיב בע\"ע ס\"ד דלא יהיה ש\"כ ככסף לפי שהוא גרם לו למכר כמ\"ש התוס' בתירו' שני וכן בנזיקין לפי שמצינו שהקפיד הכתוב לענין מיטב כמ\"ש התוס' בתירוץ קמא עכ\"ל, ואין מקום לקושייתו לע\"ד דודאי אי הסברא היה נותן לומר דכל מקו' דכתיב כסף ה\"ה ש\"כ מהיכא תיתי למעט נזיקין וע\"ע מהני טעמי דאז הו\"ל כאילו כתיב קרא בהדייא בהו דמהני ש\"כ והתוס' לא כתבו דמהני טעמי לא ילפי מהדדי אלא לפום קושטא דמשמ' להו דכל דלא רבי קרא ש\"כ בהדיא אין סברא לרבויי ממילא ועיין בס' לשון ערומים בלשונו' הרמב\"ם ד\"ח ע\"ג.
כ\"ע וא\"ת והא גבי ניזקין כו' א\"נ י\"ל אי כתיב בעבד הו\"א דדין הוא שנקל עליו כדי שלא יטמע עכ\"ל והק' הרב ע\"י דאכתי נימא פדיון הבן יוכי' דאע\"ג דליכא האי טעמא שכ\"כ וליכא למימר דכי אמרי' הכי הו\"א דייו לבא מן הדין להיות כנדון ומה פדיון הבן שטר לא אף נזיקין כן שהרי כתב הרא\"ש ז\"ל בפ\"ק דבבא קמא ד\"ו ע\"א דלא אמרינן דיין ויוכיח ולהכי כי ילפינן התם אבנו סכינו ומשאו מבור ומאש כתב הוא ז\"ל דיהבי' להו כל דין בור אע\"ג דמבור לחודיה לו אתו אלא מבינייא דבור ואש לא אמרינן דייו שיהא דינם כאש ונפטור בהו טמון דומייא דאש הואיל ועיקר הילפותא אינו אלא מבור ואש אינו אלא יוכיח לא אמרי' דייו איוכיח וה\"נ כי אמרי' פדיון הבן יוכיח לא אמרינן דייו שיהא דינו כפדיון ע\"כ ת\"ד ז\"ל ולע\"ד י\"ל דדוקא התם הוא דכתב הרא\"ש דלא אמרי' דייו איוכיח משום דאבנו סכינו ומשאו דמו טפי לבור ובור גמור היינו משום דלא דמו לגמרי בהך מילתא דתחילת עשייתה לנזק או משום דדבר אחר מעורב בו בעשייתן או שלא גרמו לו מעשיו או שעשייתה ברשות כל דאשכח בשאר נזיקין כה\"ג שלא מנע הכתוב החייוב בהם גם אלה לא יצאו מכלל בור משום הנך פירכות וכל דין בור יש להם קלות וחמורות שבו כמ\"ש כל זה הרא\"ש ז\"ל משא\"כ הכא דלא דמו נזיקין לע\"ע טפי מפדיון הבן ועיקר הילפותא היא דכי היכי דהתם גלי רחמנא דבכסף לאו דוקא ה\"נ הכא א\"כ כי אמרינן פדיון הבן יוכיח איכא למימ' דיהבינן ליה כל דין פדייון מטעם דיו.
עלה בידינו מכלל דברי התוס' דמשמע להו דמאי דמהני ש\"כ גבי קידושין הוא משום דילפינן הכי מנזיקין וע\"ע אבל הרמב\"ן והרשב\"א והריטב\"א והר\"ן כתבו דמסברא אית לן למימר הכי בכל קנין דהא לדידהו דמקנה וקונה ניחא להו בהכי משא\"כ גבי ע\"ע דכיון דע\"כ דרבו הוא מגרע פדייונו ויוצא סד\"א כסף דוקא להכי אצטריך קרא לרבות ש\"כ וכן גבי נזיקין אע\"ג דמסברא הו\"ל למימר דש\"כ ככסף דדומייא דמה שהזיק ישלם מ\"מ הואיל וקפיד קרא שישלם לו ממיטב סד\"א דה\"נ קפיד אכסף דוקא קמ\"ל דלאו דוקא ועיין עוד בדברי הרשב\"א והריטב\"א שיישבו לפי שיטתם ההיא דאמרינן לקמן ד\"ח ע\"א האי תבואה וכלים היכי דמי ישיב אמר רחמנא לרבו' ש\"כ כו' יע\"ש.
ולדידי ק\"ל לפי דבריהם עיקר מימרא דרב יוסף שם דקיליף מכסף דמידי דלא קייץ לא מהני לקדושין דמה כסף מידי דקייץ אף ש\"כ מידי דקייץ והשתא כיון דבמידי דקייץ בדידהו דמקנה וקונה תלייא מילתא ומה\"ט אמרינן דכסף לאו דוקא וה\"ה ש\"כ ה\"נ נימא במידי דלא קייץ נמי דלאו דוקא כיון דלדידהו דמקנה וקונה הא ניחא להו בהכי ועיקר הילפותא דיליף מע\"ע דבעינן מידי דקייץ לפי דבריהם לא מכרעא דשאני ע\"ע כיון דע\"כ דרבו הוא מגרע פדיונו ויוצא החמירה עליו התורה שלא תצא כי אם במידי דקייץ משא\"כ באשה דהסברא היא שתקנה עצמה בכל מידי דבעי דומייא דש\"כ.
והנה הרב פר\"ח בתשובותיו שבס\"ס מים חיים סי' ה' העלה דגבי פדיון הבן וכל שאר מתנות כהונה אם נתנה בע\"כ של כהן יצא י\"ח נתינה דנתינה בע\"כ במידי דממונא שמה נתינה וראיתי למורינו הרב בס' קול יעקב בקונט' חידושי הלכות דנ\"ז ע\"ג שדחה דבריו משיטת הראשונים הללו שכתבו דגבי ע\"ע אצטריך קרא לרבות ש\"כ דכיון דע\"כ דרבו מגרע פדיונו ויוצא הו\"א דוקא כסף והשתא לפי דברי הרב פר\"ח ז\"ל אכתי תקשי דלמה לי קרא דהא מפדיון הבן דנתינה בע\"כ שמה נתינה ואפי' בש\"כ כדאמרינן רב כהנא שקל סודרא בפדיון הבן מניה הוה שמעינן דה\"ה בע\"ע יע\"ש ולק\"ד אין דמיונו' עולה יפה דאכתי איכא למימר דגבי ע\"ע שאני דאיכא פסידא לרבו שהרי אנו באין להוציאו לעבד מרשותו בע\"כ הילכך אית לן למימר שפיר דקפיד קרא אכסף דוקא ולא אש\"כ משא\"כ גבי פדיון הבן דכיון דמתנה הוא דיהיב ליה רחמנא ולית ליה פסידא כי יהיב ליה ש\"כ דינא הוא דאפי' בע\"כ שמה נתינה ועוד דגבי עבד כשקנאו רבו נתן כסף ועכשיו שאנו באים להוציאו מרשותו נותנין לו ש\"כ משא\"כ גבי פדיון ועוד דאי מפדיון הבן הוה שמעינן לע\"ע הו\"א דייו לבא מן הדין להיות כנדון ומה פדיון הבן שטר וקרקע לא מהני ה\"נ הכא להכי אצטריך קרא גבי ע\"ע.
ודע שהרב מש\"ל ברפ\"ד מה' מלוה ולוה מייתי הא דתניא בר\"פ אז\"נ נשך כסף נשך אוכל אין לי אלא אלו מנין לרבות כל דבר ת\"ל נשך כל דבר והקשה הרב דלמה אצטריך כל דבר דהרי גבי קדושין כתיב כסף ומרבינן כל דבר ואפי' קרקעות ואפילו מאן דפליג בקרקעו' היינו משום היקשא דויצאה והיתה ועיין במה שישב הוא ז\"ל ולשיטת הראשונים הללו דמשמע להו דה\"ט שמרבינן ש\"כ בקדושין אינו אלא מסברא דגבי קנין בדידהו דמקנה וקונה תליא מילתא אין מקום לקושייתו דגבי רבית מהיכא תיתי לרבויי ש\"כ ועיקר קושייתו לא חלה כי אם לדברי התוס' דנפ\"ל מקרא דנזיקין וע\"ע והוא מן הקושי למה לא בירר שיחותיו בזה והרב מהרימ\"ט עלה ונסתפק לשיטת הראשונים הללו דנפ\"ל ש\"כ דגבי קדושין מסברא אי מהני נתינה בעל כרחה אפילו בש\"כ כגון שאמר לאשה הרי את מקודשת לי ע\"מ שאתן ליך ק\"ק זוז ונתן לה בע\"כ כדי שווים מהו כיון דבע\"כ יהיב מסתברא דכסף דוקא וכ\"כ נסתפק גבי הלוהו על שדהו ואמר אם אין אתה נותן לי מכאן ועד יום פ' הרי היא שלי ונתן לו ש\"כ בע\"כ אם קיים תנאו בהכי או לא וכתב דמע\"ע לא מצינן למילף דשאני ע\"ע דאקיל רחמנא גביה כדי שלא יטמע בין הגוים ובע\"ע הנמכר לישראל מפני שריבה לו הכתוב יציאות הרבה בשנים וביובל והתורה הקפי' על ישראל שלא ישתעב' דכתיב עבדי הם וכתב דגבי גט מסתברא ודאי דלא מהני שהרי לצעורה קא מכוין כי ההיא דאמרינן גבי אצטלית בפרק מי שאחזו אבל גבי קדושין וקרקע בספקא תליא מילתא עכ\"ל ואין ספק כי לשיטת התוס' דנפקא להו ש\"כ גבי קדושין מקרא דע\"ע דדינא הוא דאפי' בע\"כ נמי מהני דומיא דע\"ע ועיקר ספקו של הרב ז\"ל אינו אלא לפי שיטת הראשונים שכתבנו ולענין כשהתנה עמו ע\"מ שתתן לי כלי פ' וישנו כגון אם יכול ליתן כלי אחר כמוהו נראה ברור שיכול ליתן אחר אך כשאומר כלי שלי פ' עיין בס' בני אהרן בביאורו לטח\"מ סי' רע\"א דקכ\"ז ע\"א ד\"ה אבל גם איפכא לא קא מספק\"ל להרב ז\"ל כגון אם התנה לתת לה חפץ פלוני ונתן דמים אי מהני שדבר זה כבר בא מפורש בדברי הרא\"ש שם בפרק מי שאחזו ובפרק לולב הגזול שחזרת דמים מהני בכל מקום לבד מגט משום דלצעורה קמכוין ועיין להר' מח\"א ה' זכיה סי' ך' ודברי הרב בית שמואל בא\"הע ריש סימן כ\"ז במ\"ש ע\"ד מהרימ\"ט הללו תמוהים הרבה וכמו שתפס עליו בס' אור יקרות.
ואולם עיקר ספיקו של הרב ז\"ל במחלוקת הוא שנוי בין גדולי האחרונים ודעת הרב מהר\"י בירב הובאו דבריו במהר\"ם אלשקאר ז\"ל סימן ל\"ב ובהרלב\"ח סימן קל\"ד דאפילו בגיטין כל כה\"ג שהתנה לתת דמים ואפי' בש\"פ ממטבע פ' יכול ליתן שוויים אפי' בע\"כ שע\"כ לא פליגי רשב\"ג ורבנן גבי גט אלא כשהתנה לתת איצטלית ורצה ליתן דמים אבל כשהתנה לתת דמים כולי עלמא מודו שיכול ליתן שוויים ועי' בספר משאת משה ח\"ג תשו' בנו סימן כ\"ז בריש התשובה שכתב וז\"ל שראובן חייב ליתן לסופר השלשים אמות חיטא'י ואע\"ג שבכל אתר ש\"כ ככסף בכל שכן הוא בנ\"ד דכסף גופיה עדיף מש\"כ דאדרבא לקיחת הדמים עדיף מל' אמות חיטא'י מ\"מ כו' ולא זכר דברי הר\"י בירב אלו דאזיל בתר איפכא ועיין בתשובו' הרא\"ש כלל ח' סימן ט\"ז והרלנ\"ח והר\"ם אלשקאר חלקו על מהר\"י בירב כמו שתראה למרן החבי\"ב בא\"הע סימן ל\"ח הג\"הט אות י\"ג וי\"ד ובסי' קמ\"ג הג\"הט אות ס\"א ושם בסימן ל\"ח כתב שהרב המבי\"ט הסכים לדברי מהר\"י בירב ז\"ל והוא מן התימא איך אשתמיט מיניה דמהרימ\"ט ז\"ל תשו' זו כי כל רז לא אניס ליה.
ולענין אם האשה מתקדשת במחובר לקרקע מדין כסף כתב הר\"ן דאיכא מ\"ד דלא מהני דהא אתקש הויה ליציאה ותנן גבי גט בפרק המביא תניין אין כותבין במחובר לקרקע והביאו ראיה לדבריהם מההיא דפריך תלמו' בפ\"ק דגטין ד\"ט עלה דתניא בג' דרכים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים דאמאי לא תני נמי פסול מחובר ומשני מילתא דאיתיה בקדושין לא קתני ודחה הר\"ן ז\"ל דבריהם דהתם מיירי לענין קדושי שטר אבל גבי קדושי כסף לא מקשינן הויה ליציאה כדמשמע ההיא דריש לקיש לקמן בסוגין דף ט' שאמר הויות להדדי מקשינן כו' ואף על פי שדחה זה באומר ודהתם מיירי לענין לשמה דאין סברא אפילו לשיטת החולקים להקיש הויה ליציאה מ\"מ דחה דבריהם מכח התוספתא דתניא במכילתין פ\"ד גבי המקדש בעיר הנידחת דמינה משמע דקדושי כסף מהני במחובר יע\"ש.
וראיתי למהרימ\"ט ז\"ל בנימוקיו על הרי\"ף והר\"ן שכתב דבריו הללו וז\"ל וא\"ת אם איתא דפיסול מחובר ליתיה בקדושי כסף היכי מבעיא ליה לר\"ל הויות להדדי מקשינן כלומר שיהא שוה שטר לכסף הרי מחובר דפסול בשטר ולא בכסף וכ\"ת ודאי דלמאי דמספ\"ל דהויות להדדי מקשינן אף כס' פסול במחובר אבל לפי המסקנא לא גמרינן אלא בשטר אין לנו לומר כן כו' עד וי\"ל דבתר דאסיקנן לענין לשמה דהויה מיציאה ילפי' ה\"ה לענין מחובר דלא ילפינן אלא בשטר דדיו לבא מן הדין להיו' כנדון מה התם בשטר דוקא אף הכא בשטר ולא בכסף ולדידי נ\"ל דודאי דמאי דמספ\"ל לר\"ל אי בעינן גבי שטר אירוסין לשמה ה\"נ מספ\"ל לענין מחובר ולמאי דבעינן מימר אתקוש הויות להדדי ה\"נ גבי שטר אירוסין מהני מחובר דומיא דהויה דכסף דלא מפסיל במחובר כיון דליכא היקשא דהויה ויציאה ור\"ל נקט בעייתו בענין לשמה וה\"ה לענין מחובר כמ\"ש הרב עצמו שם לעיל מזה יע\"ש ומה שתירץ הוא ז\"ל דכי מספ\"ל אי אמרינן אתקוש הויות להדדי אף כסף פסול במחובר אלא דלמאי דפשיטא ליה דאתקש הויה ליציאה לא אמרינן הכי אלא גבי קדושי שטר דמיניה הוא דאתי לקדושי כסף משום דדיו לבא מן הדין להיות כנדון אכתי קשה דנהי דמיניה לא אתי אכתי נילף הכי מקדושי שטר ומשום היקשא דהויות להדדי ונילף שטר מיניה וכסף משטר.
ואולם הא ק\"ל למו\"ה בספר שער המלך דכיון דעכ\"ל דכי מספ\"ל לר\"ל בקדושי שטר אי בעינן לשמה ה\"נ מספ\"ל לענין מחובר א\"כ אמאי לא פשיט לה מאותה ברייתא דפרק המביא ד\"ט דאייתי הר\"ן דלא מני פיסול מחובר בהדי אינך דברים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים דלית לן למימר אלא כדמשני התם תלמו' מילתא דאיתיה בקדושין לא קתני וכיון דילפינן מינה לענין מחובר ה\"נ לענין לשמה דלפי שיטת הר\"ן כהדדי נינהו משא\"כ לפי שיטת החולקים על הר\"ן שלענין מחובר מפשט פשיטא ליה לר\"ל דפסיל ולענין לשמה דוקא הוא דמספ\"ל אי מקשינן הויות להדדי דגבי קדושי כסף פשיטא ליה דבעינן לשמה דמפני שיוויו היא מתקדשת ולא מפני טבועו כמ\"ש הר\"ן ז\"ל ואין לומר ולדידך מי ניחא דסו' סוף תקשי אמאי לא פשיט מינה לענין לשמה דמדלא מני להו התם מוכח דאיתיה נמי גבי קדושין דהא ודאי לא קשיא דאיכא למימר דר\"ל ס\"ל כרבא דטעמא שצ\"ל בפני נכתב ובפ\"נ הוא מה\"ט שלשמה והא מני לה יע\"ש ואפשר לומר בדוחק דכיון דאותה ברייתא לא יהיב טעמ' אמאי פסיל מחובר גבי שטר קדושין ולא ילפינן היתרא מהיקשא דהויות להדדי לא מייתי מינה ראיה אע\"ג דמינה שמעינן עיקר דינא וא\"נ אפשר לומר דהא דמשני התם תלמו' מילתא דאיתי' בקדושין לא קתני היינו בתר דשמעי' לר\"ל דמפשט פשיטא ליה דאית לן למימר אתקש הוייה ליציאה אמנם לפי מאי דס\"ד דר\"ל דהוייות להדדי מקשי' לא שמעינן מידי מההיא ברייתא דאיכא למימר איפכא דמילתא דליתיה בקדושין קתני וטעמא רבה איכא למימר הכי דכיון דתנא תני גיטי נשי' רצה לכלול במילתיה שני גיטין דהיינו ב' שטרות שטר גרושין ושט' קדושין ומילתא דאיתא בשניהם קתני דליתיה בשניהם לא קתני והוה שמעינן נמי דגבי שטר קדושין צריך שיאמר השליח בפ\"נ ובפ\"ן והוה פסלי' ליה בנעשה ע\"י ערכאות והוה מכשרינן בעד כותי וטעמא איכא למימר הכי דשטר קדושין מיניה דגרושין ילפינן ליה השוו חכמים מידותיהם בהם ועיין שם בדברי המפרשים ז\"ל.
תו ק\"ל למו\"ה הנז' נר\"ו לשיטת הר\"ן דמחוב' ולשמה כי הדדי נינהו לענין קדושי כסף א\"כ לקמן בפרק הא\"מ דף מ\"ח דקאמר תלמודא דר\"א לית ליה הך פשיטותא דר\"ל אלא סבירא ליה דלא בעינן לשמה לענין קידושין הכא נמי ודאי דלית ליה הא דמחובר אלא לדידיה מצי לקדש במחובר וכיון שכן ק' אמאי לא מני באותה ברייתא דפ' המביא לר\"א ד' דברים דליתני מחובר נמי דהא לר\"א ליתיה בקידושין והו\"ל למימר ולדברי ר\"א בד' כדקתני ולר\"מ בד' ועיין להתוס' בגיטין פ' כל הגט דכ\"ו ע\"א ד\"ה חוץ תו ק\"ל למו\"ה הנז' אמאי לא אייתי הר\"ן ז\"ל סייעתא לדבריו דלא ילפינן מהוייה ליציאה אלא דוקא גבי קידושי שטר ולא גבי קדושי כסף מדברי הירושל' הביאם הר\"ן גופיה בר\"פ האומר דקאמר התם הרי את מקודשת לי ל' יום הרי היא מקודשת לעולם אמר ר\"י בר אלעזר הדא דתימר מקודשת בשקידשה בכסף אבל אם קידשה בשטר הואיל ולא למדנו כתב קידושין אלא מגירושין מה בגירושין אינה מגורשת אף בקידושין אינה מקודשת ואע\"פ שהר\"ן ז\"ל כתב שם דמאי דמשמע ליה מהירוש' דבגרושין אינה מגורשת תלמודא דידן פליג וקי\"ל דמגורשת מ\"מ במאי דמשמע ליה מהירוש' דיש חילוק בין שטר לכסף לענין היקשה דהוייה ליציאה לא אשכחן פלוג' בהא את\"ד נר'ו ושוב ראיתי להרב מש\"ל בפ\"ו מה' אישות ד\"י ציין דברי הר\"ן ז\"ל הללו בשני המקומות כנר' שרצה להק' לו כן ועיין בנדרים פ\"ד דכ\"ט ע\"א דקאמר תלמודא ומה אלו אמר לאשה היום את אשתי ומחר אין את אשתי נפקא בלא גט וכתבו שם התוס' והרא\"ש דפשי' ליה הכי מהקשא דהוייה ליציאה דכי היכי דגבי גט קי\"ל דכיון דפסקא פסקא ה\"נ גבי קידושין יע\"ש והשתא מדקא' תלמודא סתמא דמקודשת לעולם ולא חילקו בין קידושי כסף לקידושי שטר משמע דפליג תלמודא דידן אירושלמי דמחלק בהכי.
איברא דלפי זה אפסדן לקמייתא דהשתא תיקשי לן איפכא לשיטת הר\"ן איך כתב דגבי קידושי כסף לא עבדינן הקשא דהוייה ליציאה וההיא דנדרים הוייא תיובתיה ויש ליישב דאף הר\"ן לא כתב כן אלא דוקא לענין מחובר דסברא הוא שלא לפסול קידושי כסף במחובר כיון דבהנאה תליא מילתא והא אית לה משא\"כ בההיא דנדרים דאין מקום לחלק בהכי ובהכי ניחא ההיא דר\"פ המגרש דפשיט ר' אבא דהמקדש לאשה חוץ מפ' שאינה מקודשת לרבנן משום דמקשינן הוייה ליציאה ולא אשכחן דמחלק תלמודא בין קידושי כסף לקידושי שטר ועיין שם בדברי הר\"ן ז\"ל גם הרא\"ש והטור ז\"ל בא\"ה ס\"סי ל\"ח פסקו לדרבי אבא ולא חילקו ביניהם גם רבינו בפ\"ז מה' אישות דפסק דהוייא ס' מקודשת לא חילק בהכי וע\"פ האמור הנה נכון ועיין בס' קרית מלך רב בפ\"ז מה' אישות דס\"ד ע\"ג שתמה ע\"ד הר\"ן ז\"ל מהא דאיבעיא לן לקמן דפ\"ז ונקיש הוייה ליציאה מה הוייה בכסף אף יציאה בכסף דנר' משם דגם לענין כסף מקשינן הוייה ליציאה יע\"ש ואין מקום לקושייתו דאף הר\"ן לא כתב כן אלא לפום קושטא דמילתא דלית לן כסף גבי גירושין אלא שטר דוקא ותלמודא פריך שפיר דאמאי לא ניל' ליה מהקשא דהוייה ליציאה והדברי' ברורים.
ולשיטת החולקים שהביא הר\"ן ז\"ל הקשה מורי הרב נר\"ו מהא דלקמן ד\"ד ע\"ב דהוה בעי תנא לאתויי כסף גבי קדושין מק\"ו דאמה העבריה אף על גב דאינה נקנית בביאה ודחי לה יע\"ש והשתא לפי שיטת החולקים דמשמע דאף בקידושי כסף מקשינן הוייה ליציא' ופסלינן מחובר היכי הוה ס\"ד למילף מאמה העבריה דאיכא למידחי מה לאמה העבריה שכן נקנית במחובר מקרא דישיב דמרבינן כל מילי תאמר באשה שאינ' נקנית עכת\"ד נר\"ו ולדידי הא ל\"ק כלל די\"ל שאף החולקים על הר\"ן אזלי ומודו דאי הוה ילפינן כסף גבי קידושין מאמה העבריה דלא הוה עבדינן הקשא דויצאה והיתה לענין כסף לפסול מחובר דכיון דילי' לה מאמה העבריה יהבינן לה כל דין אמה העבריה בענין כסף והקשא דויצאה והיתה היינו דוקא לענין שטר וכדברי הר\"ן ז\"ל וא\"נ י\"ל דכי פרכינן הכי מצינן מימר הקדש יוכיח דאע\"ג שאינו נפדה במחובר לקרקע נפדה הוא בכסף ודוק.
תו ק\"ל למו\"ה הנז' לשיטת החולקי' על הר\"ן ומשמע להו דגבי קדושי כסף נמי מקשי' הוייה ליציאה ופסלינן מחובר א\"כ לר\"י הגלילי דאית ליה דאין כותבין הגט לא על דבר שיש בו רוח חיים ולא על האוכלי' מדכתיב וכתב לה ספר כריתות מה ספר שאין בו רוח חיים ולא אוכל כדאיתא בפ' המביא תניין דכ\"א ע\"ב ה\"נ ודאי גבי קדושין ממעטינן להו מהקשא דהוייה ליציאה וזה לא שמענו בשום מקום דלר\"י הגלילי אין קדושין במידי דאית ביה רוח חיים ואוכלין, ועוד דבפ' הא\"מ דב\"ן ע\"א עלה דתנן המקדש בחלקו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אינה מקודשת קאמר תלמוד' נימא מתני' דלא כר\"י הגלילי כו' יע\"ש, ואם איתא דלר\"י הגלילי אין קדושין במידי דאוכלין פשיטא ודאי דמתניתין דלא כוותיה את\"ד נר\"ו.
איברא דלע\"ד הא לא מכרע' כולי האי דאיכא למימר דתלמוד' ה\"ק נימא תנא דמתני' לית ליה כר\"י הגלילי לענין זה דמאי דמשמ' ממתני' דמהני קדושין באוכלין פשיטא ודאי דלית ליה כר\"י הגלילי בהא נמי נימא דלית ליה כוותיה, ומשני דבהא מצי סבר כוותיה מ\"מ מדלא אשכחן לר\"י הגלילי בעלמא דס\"ל הכי הא ודאי מכרעא דלדידיה נמי מהני קדושין באוכלין ועוד דקרא כתיב תנה את אשתי את מיכל אשר ארסתי לי במאה ערלות פלשתים וכיון דלר\"י הגלילי עכ\"ל דלא מקשי' הוייה ליציאה לענין קדושי כסף ה\"נ אית לן למימ' לרבנן דאפושי בפלוגתא לא מפשינן את\"ד מו\"ה נר\"ו.
ולע\"ד איכא למימר לשיטת החולקים הנז' דלר\"י הגלילי ודאי דאין סברא להקיש הויי' ליציאה ולמעט אוכלין דכיון דאוכלין מטלטלי' נינהו ודמו לכסף אית לן למימר דבכלל כסף נינהו וכיון דגלי רחמנ' גבי קדושין דמהני ביה כסף כל מידי דדמו לכסף מרבינן מסברא דעיקר טעמא משום הנאה הא אית לה הנאה מה שא\"כ במחובר לקרקע כיון דלא דמי לכסף דהוי מידי דמטלטל ואית לן הקשא דהוייה ליציאה אית לן למעוטי וכה\"ג אשכחן לקמן דקממעט רב יוסף מידי דלא קייץ משום דלא דמו לכסף דשוה כסף דומייא דכסף בעי' ואף ע\"ג דלא קי\"ל כרב יוסף הכא דאית לן הקשא ממעטינן ליה משום הקשא ודוק.
ואולם בראיה זו שהביא הר\"ן ז\"ל מהתו' דמכלתין ועליה בנה דייק לדחו' סברת החולקי' הנה הרשב\"א ז\"ל נידחית קרי לה דאפש' דמשום סיפ' דמכרן וקידש בדמיהם נקט לה בעיר הנדחת ובאשרה יע\"ש, ולדידי ק\"ל לדעת הר\"ן ז\"ל דעשה ממנה עיקר לדחות סברת החולקים אמאי לא פריך מינה תלמודא לקמן לר\"י דאמר דש\"כ דומייא דכסף בעינן ומה כסף מידי דקייץ אף כל מידי דקייץ דהשתא לדידיה ודאי ה\"נ ממעטינן מחובר לקרקע דלא דמי לכסף דהוי מידי דמטלטל ולא מרבינן לדידיה אלא מטלטלין דומייא דכסף וא\"כ תקשי ליה הך ברייתא דאייתי הר\"ן ז\"ל דמינה משמע דמחובר לקרקע מהני בקדושי כסף דהיא היא עיקר ראיית הר\"ן ז\"ל, ועיין להרב מוהריט\"א נר\"ו בקונט' גט מקושר מה שתמה על ראיה זו שהביא הרשב\"א מהתוספתא הלזו יע\"ש, זאת תורת העול'ה דדע' הרשב\"א והר\"ן ז\"ל דהאשה מתקדשת במחובר לקרקע מדין כסף ולא מדין שטר דבשטר אזלי ומודו דאינה מקודשת כדמוכח ההיא דפ\"ק דגיטין ד\"ט כהא דר\"ל דלקמן דפסיל בשנכתב שלא לשמה משום דמקשינן הוייה ליציאה לענין קדושי שטר ודברי הרשב\"א בתשו' סי' ת\"ר כבר תמה עליהם מוהריב\"ל בח\"ב סי' ל\"ג ומוהרימ\"ט ז\"ל בנימוקיו על הרי\"ף בסוגיין ועיין בספר בני חיי בחי' לגיטין ד\"י ואין בדבריו כדי שביעה.
ולענין תלוש ולבסו' חברו וביטלו אי דינו כתלוש או כמחובר ונ\"מ לענין שטר אירוסין דפסול במחובר לכ\"ע אם כתבו על תלוש כזה אי מהני או לאו הנה הרשב\"א בחי' לגיטין פ' המביא תניין דכ\"א עלה דתנן אין כותבין במחובר מסכים הולך דדינו כמחובר ועיקר יסודו מדתנן התם ר\"י פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש דנקט חתימתו אע\"ג דממילא משמע ודאי כיון דכתיבתו מיהא צריך שיהיה בתלוש לאשמועינן האי דינא דאם אחר שכתבו בתלוש וחיברו וביטלו דלא מהני עד שתהא כתיבתו בתלוש וכן נוטי' פשט דברי הירוש' שהביא הרב שם יע\"ש, אמנם בתשו' סימן אלף רל\"ג נסתפק בדעת השואל אי ס\"ל דדינו כתלוש או כמחובר וצידד שני צדדין בדבריו והוא ז\"ל לא גילה דעתו בדבר זה יעו\"ש, ויש בו מן התימא למה לא דחה הצד הראשון אשר רצה לצדד בדברי השואל דס\"ל דדינו כתלוש עפ\"י שיטתו שהסכים במס' גיטין דדינו כמחובר ועיין עוד בתשו' שהביא מרן ב\"י בה' נדרים סס\"י רכ\"א שכתב וז\"ל ועו' דאפשר דתלוש וחיברו וביטלו לענין הקדש כתלוש דמי משמע דלשאר דברים מפשט פשיטא ליה דדינו כמחובר יעויין שם.
עוד כתב באותה תשו' וז\"ל גם מה שאמר' דבאשרה ופירותיה דקתני בברייתא דאינה מקו' מיירי באשרה שנטעה מתחי' לכך ומשמע לי מתוך דבריך שאתה סבור לומר שגם זו כתלוש וטעמא דאינה מקודשת משום ע\"ז הא בעלמא מקודשת גם זה אינו שלא מצינו בשום מקום תלוש ונטעו שיהא דינו כתלוש לשום דבר דתלוש וחברו אמרו תלוש ונטעו לא אמרו עכ\"ל ודבריו תמוהים שהרי בפ' כל הצלמים דמ\"ה ע\"ב מוקי תלמוד' פלוגתייהו דר\"י ורבנן באילן שנטעו ולבסוף עבדו ולפי שיטת רש\"י ז\"ל שם קמפלגי באילן שנטעו גרעין ואפ\"ה לר\"י הגלילי דינו כתלוש ולרבנן בנטעו אילן מיהא דינו כתלוש, ולפי שיטת התוס' בנטעו אילן הוא דפליגי אבל בנטעו גרעין כ\"ע מודו דדינו כמחובר לר\"י הגלילי מיהא שמעינן דכל שנטעו אילן דינו כתלוש והשתא בין לשיטת רש\"י בין לשי' התוס' ז\"ל דברי השואל נכונין דלשיטת רש\"י ז\"ל מצי אתי ברייתא ככ\"ע וכגון שנטע אשירה זו אחר שנעשה אילן דבהא כ\"ע מודו דדינו כתלוש ואי לאו משום איסור ע\"ז מקודשת ואי לשיטת התוס' אכתי מצינן מימר דהך בריית' אתייא כר\"י הגלילי דס\"ל שכל שנטעו אילן דינו כתלוש.
איברא דדברי השואל שכתב דמיירי באשי' שנטעה מתחיל' לכך משמ' דאם נטעו ואח\"ך עבדו אינ' נאס' והיינו כרבנן דר\"י הגלילי דס\"ל דאילן שנטעו ולבסו' עבדו אינו נאסר דהו\"ל מחובר לשיט' רש\"י בנטעו גרעין ולשי' התוס' בנטעו אילן ולפ\"ז ק\"ט דאיך כתב דאי לאו טעמא דע\"ז היתה מקודש' דהא לרבנן דר\"י הגלילי אי לאו שנטעו מתחילה לכך לא היה נאסר משום דלדידהו הו\"ל מחובר ואיך כתב דמקודשת משום דהו\"ל תלוש ואפשר דלהכי קאמר דאיירי באשירה שנטעה מתחילה לכך דאי בנטעה כשהוא אילן ולבסו' עבדו דאתי כר\"י הגלילי לשיטת התוס' וא\"נ אפי' כרבנן לשיטת רש\"י הוייא מקו' בעיקרו של אילן כשידעה האשה שהוא אילן של ע\"ז שהרי כתב רש\"י באותה סוגייא דאף לר\"י הגלילי דאסר בנטעו ולבסו' עבדו מודה הוא דעיקרו מיהא שרי כדאמר שמואל לקמן עלה דמתני' דג' אשירות וה\"ן ודאי לרבנן דמודו לר\"י הגלילי כשנטעו כשהוא אילן ואח\"כ עבדו לשיטת רש\"י, ועיין בדברי רש\"י פ' נגמר הדין דמ\"ז ע\"ב ד\"ה בקבר בנין שכתב דכוותיה בע\"ז בית שבנאו מתחילה לע\"ז אסור דתלוש ולבסו' חברו הוי תלוש בענין ע\"ז עכ\"ל והן דברים תמו' דבית שבנאו מתחילה לע\"ז לאו משום דתלוש שחברו דינו כתלוש הוא שהרי עלה דאמר רב בפ' כל הצלמים דמ\"ז ע\"ב דהמשתחוה לבית אסרה פריך תלמודא לימא תלוש שחברו דינו כתלוש והא בנאו מתחילה לע\"ז תנן ומשני כו' יע\"ש וצ\"ע ועיין בדברי התוס' בפ\"ק דגיטין ד\"ד ע\"א ד\"ה עד שתהא כו' דנראה מדבריהם דאף כשחברו וביטלו דינו כתלוש כל שלא השריש.
ועיין בהריטב\"א בחי' לגיטין בפ' המביא תניין עלה דמתני' דאין כותבין במחובר כתב וז\"ל ולענין תלוש שחברו וביטלו י\"א דפסול מדאמ' ר\"י עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש ורבינו נר\"ו אמר דאין מכאן ראיה דאצטריך דאי אמר כתיבתו הו\"א דלא בעינן חתימה לשמה ובפ\"ק מוקמינן מתני' דבעינן כתיבה וחתימה לשמה כר\"י דלא אשכח תנא דאית ליה הכי בהדיא ועוד דאפשר שיהא כתיבתו בתלוש כגון שכתב הגט על עץ לח ונטעו ואחר ג' ימים שנקלטו הנטיעות דהוי מחובר גמור אפשר שיחתום בו עדים משו\"ה אצטריך עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש הילכך אפשר בתלוש ולבסו' חברו וביטלו דלא חשיב כמחובר דהא לענין ע\"ז והכשר זרעים הוי כתלוש כדאי' בפ\"ק דחולין תדע דלר\"י אין ראיה דבירוש' דבעי כתבו בתלוש וחברו מהו אמאי לא פשיט זה מר\"י מיהו אפשר דגמרין פשיטא להו דהוי כע\"ז וזרעים עכ\"ל והר' בני יעקב בדקכ\"ה ע\"ד הרבה להשיב ע\"ד הריטב\"א ז\"ל הללו במה שהכריח דבריו מדברי הירוש' דאדרבא משם ראיה הפך דבריו דנראה דפשיטא להו דדינו כמחובר שהרי לשון הירוש' שהביאו הרשב\"א והר' העיטור הוא זה בעי ר\"ש בר אבא כתבו בתלוש חברו חתמו תלשו ונתנו לה מה אמרין ביה רבנן בעי ר\"א בר בון כתבו וחתמו בתלוש חברו ותלשו ונתנו לה מה אמר ר\"י כו' ומדקבעי היכא דכתבו בתלוש ואחר שחברו חתמו לרבנן וכן היכא שכתבו וחתמו בתלוש לאחר שחברו נתנו לר\"י משמע דמפשט פשיט' ליה שאם כתבו לרבנן וחתמו לר\"י בתלוש אחר שחברו דפסול משום מחובר וזה הפך דברי הריטב\"א יע\"ש שהארי'.
ולקע\"ד הדבר ברור דהריטב\"א ז\"ל משמע ליה דה\"ה דהוה מצי למבעי נמי היכא שחברו וביטלו וכתב בו את הגט אלא דנקטיה בכה\"ג משום דאף בכה\"ג נמי קמבעיא ליה כמ\"ש הרב פר\"ח בקונטרי' מים חיים בחי' לגיטין דכ\"ה וע\"ש במ\"ש וז\"ל אבל סברת הרשב\"א להכשיר כשכתבו וחתמו בתלוש ואח\"ך חברו ותלשו ונתנו לה אינה מחוורת דאיכא למימר כמ\"ש התוס' ד\"ד דמשכחת לה שכתבו על אילן תלוש ואח\"ך נטעו והשריש ובהכי נדחו כל דברי הרשב\"א עכ\"ל ודברים אלו משוללי הבנה דאיך ע\"פ דברי התוס' נידחה קרי לה ס' הרשב\"א הלזו ואדרבא מדברי התוס' יש ראיה לדבריו דמשמע להו דכל שלא השריש אפי' ביטלו דינו כתלוש וכ\"ש כשכתבו בתלוש ואח\"ך חברו ותלשו ונתנו דפשיטא דכשר ולע\"ד ט\"ס יש בדברי הפ\"ח ז\"ל ובמקום להכשיר שכתב צ\"ל לפסול ושיעור לשונו הוא זה דסברת הרשב\"א שכתב לפסול הגט בשכתבו וחתמו בתלוש ואח\"ך חברו דסבירא ליה להרשב\"א ז\"ל דתלוש ואחר כך חברו דינו כמחובר אינה מחוורת דאיכא למימר כדברי התוס' דמתני' בשחברו והשריש והן הן דברי הריטב\"א ז\"ל שכתבנו ועדיין צ\"י, ועיין בדברי הטור א\"ה סי' קכ\"ד שכתב ע\"ש הרמ\"ה דאפי' בלא ביטלו כל שחברו דינו כמחובר וע\"ש בדברי הפ\"ח דנ\"ט לדבריו והנראה שהרמ\"ה ז\"ל דעתו לפסוק כר\"י דפ' נגמר הדין דמ\"ו דס\"ל דמחוסר תלישה לבד חשיב מחוסר מעשה ורבינו בפט\"ו מה' סנהדרין פסק כרבנן דדוקא מחובר גמור הוא דאסור ויש בדברי מרן כ\"מ מקום גמגום במה שדקדק דדעת רבינו לפסוק כן ממה שפסק בהל' י\"ו ודברי רבינו ברור מללו שם בהל' ז' שכתב משקעין את הקורה וכמו שגמגם עליו הפ\"ח בחי' על רבינו ויש ליישב שרצה לדקדק דדעתו ז\"ל דאפי' כשבטלו חשיב כתלוש ולא אסר אלא דומיא דאילן שהוא מחובר גמור שהשריש ודוק.
ודע שדעת רבינו דתלוש שחברו וביטלו דינו כתלוש לענין ע\"ז בפ\"ח מהל' ע\"ז ה\"ד וכן לענין שחיטה דבעינן דבר תלוש כתב בפ\"א מהל' שחיטה די\"ט שאם חברו וביטלו בדיעבד אם שחט שחיטתו כשרה וכ\"כ לענין הכשר זרעים בפי\"ב מה' טומאת אוכלין ד\"ג אבל לענין מעילה בפ\"ה מה' מעילה ד\"ה כתב דדינו כמחובר וע\"ש בדברי מרן כ\"מ שכתב דלענין ע\"ז דוקא הוא דקי\"ל דדינו כתלוש משום חומרת ע\"ז וכ\"נ מדברי הרשב\"א ז\"ל בתשו' סי' אלף רל\"ג ומדברי הרדב\"ז בתשו' הנז' וקשה שהרי לענין שחיטה נמי פסק כן ואפילו שהוא להקל ועיין בס' צרור החיים שם ע\"ש ובעיקר דברי רבינו הללו תמה הלח\"מ בפ\"ו מה' ערכין הל' ל' שדבריו סותרים למה שפסק שם דהמשכיר בית לחברו והקדישו ה\"ז קדש ופקעה שכירות ואם דר בו השוכר מעל הרי דגבי בית נמי פסק דאית בה מעילה הפך מה שכתב כאן בהלכות מעילה גם הרב ברכת הזבח בסוף פרק רביעי מערכין דף כ\"א עמד ע\"ז ועיין במה שתירץ חתנו ז\"ל בס' צאן קדשים שם ובס' חזון נחום ואין בדבריהם כדי שביעה ועיין להרדב\"ז בתשו' החדשות ח\"ב סי' קי\"ט שעמד בזה ויישב דבריו באומרו דבה' ערכין דמיירי בבית העשויה להשכיר כשעשאה הקדש חייל ההקדש על דמי השכירות ולהכי מעל כשדר בו יע\"ש וק' טובא דא\"כ כי מעלי דמי השכירו' להקדש אמאי מעל וקפריך תלמודא דהיכי מעלי שכר להקדש והא מכי מעל ביה נפק שכר לחולין.
ומורי הרב הי\"ו יישב דברי רבינו ע\"פ חילוק זה שחילק הרדב\"ז ז\"ל דשאני ההיא דהלכות ערכין דמיירי בשעשויה הבית להשכיר ואולם אין הטעם כמו שכתב הוא ז\"ל אלא דכיון דעשויה להשכיר הדר בו בשכירות ודאי מעל דהא קי\"ל שכירות ליומיה ממכר וכיון שכן נמצא שהשוכר הפקיע הבית מרשות הקדש והניחה ברשותו ע\"י שכירותו וחזקתו דכל דאיכא שינוי מרשות לרשות אפי' במחובר כי האי ודאי מעל דכי ילפי' מתרומה מג\"ש דחטא חטא למעוטי מחובר כדאיתא בר\"פ הנהנה אינו אלא לענין נהנה מהקדש בלי הוצאה מרשות לרשות דומיא דתרומה אבל הוצאה מרשות לרשות מע\"ז ילפינן לה דכתיב וימעלו בני ישראל מעל בה' כמ\"ש התוס' שם ואפילו בלי שום הנאה דומיא דע\"ז וכיון שכן אפילו מחובר כי האי נמי שהוציא מרשות לרשות כה\"ג שעשויה בית להשכיר והשכירה מהקדש ודר בו בשכירות הרי הוציאה מרשות הקדש ומעל וכי הוה בעי תלמודא לסייועי לרב מהא דתנייא הדר בבית של הקדש מעל ומוקי לה ר\"ל בשהקדישו ואח\"ך בנאו היינו בסתם בית שאינה עשויה להשכיר דסתמא קתני ואפ\"ה הוה בעי לסייועי ליה לרב דכי היכי דלענין ע\"ז תלוש וחברו חשיב ליה כתלוש ואסרו ה\"נ לענין מעילה חשיב כתלוש דכל שנהנה בו מעל דאע\"ג דגבי תרומה לא אשכחן דתלוש שחברו שיהא דינו כתלוש מ\"מ ילפינן הכי מע\"ז ודחי ר\"ל דכיון דגבי תרומה דמיניה ילפי' דהנהנה מהקדש מעל לא אשכחן תלוש שחברו שיהא דינו כתלוש ה\"נ לענין מעיל' וה\"נ לענין הנאה דילפינן לה מתרומה משא\"כ לענין הוצאה מרשות לרשות דילפינן לה מע\"ז דכי היכי דלענין ע\"ז חשיב כתלוש ה\"נ לענין הקדש את\"ד נר\"ו.
ולדידי איכא למשדי נרגא בתי' זה דאף כי נימא דע\"י השכירות מוציא הבית מרשות הקדש אכתי צריך לדעת למה מעל אחר שהוא נותן הדמים של שכירו' ואשכחן בפ\"ד דשקלי' מ\"ז ופסקה ר' בפ\"ה מה' ערכין ד\"ז דהמקדיש נכסיו והיו בהם בהמה ראויה למזבח זכרים ימכרו לצורכי עולות ונקבות ימכרו לצורכי שלמים וכן המקדיש נכסיו והיו בהם יינות שמנים וסלתות ימכרו לצורכי אותו המין הרי דהקדש ב\"ה יכולים למוכרו ולהוצי' מרשות הקדש מפני הדמים שנכנסים תחת הדבר היוצא לחולין וה\"נ כיון שנותן דמי שכירות הבית למה ימעול ודוחק לומר דהכא מיירי כשנותן דמי השכירות לבסוף דוקא ולהכי מעל כיון שבשעה שהוציא הבית מרשות הקדש עדיין לא נתן הדמים כדי שיחול בהם ההקדש אבל אם נתן הדמים תחילה אפשר דלא מעל וכי פריך תלמודא דאחר דמעל היכי מעל' שכר להקדש ה\"ט דלא משני דמיירי בשמעל' שכר תחי' דל' מעל' שכר להקדש משמע שנותן השכר לבסוף כדין שכירות שאינה משתלמת אלא לבסוף, ודוק ועיין במ\"ש הרע\"ב ז\"ל בפ\"ד מה' שקלים מ\"ה ובס' מוצל מאש דת סי' מ\"ד יישב דברי רבינו ז\"ל הללו דמ\"ש ואם דר בו השוכר מעל לאו דוקא מעל אלא איסורא קאמר כמ\"ש הרשב\"א בתשו' הביאה מרן בה' נדרים סי' רכ\"א דאע\"ג דאין מעילה במחובר איסורא מיהא איכא יע\"ש ולא ידעתי מה יענה לסוגיא דס\"פ האומר משקלי דפריך כיון דמעל ביה נפק שכר לחולין דמוכח מינה דמעילה ממש קאמר ועיין בס' בני דוד בה' מעילה.
באופן עלה בידינו דדבר זה דתלוש ולבסוף חברו לענין גט וה\"ה לקדושין ג' מחלוקות בדבר דלדעת הרשב\"א כל שחברו וביטלו דינו כמחובר גמור דמדמי ליה לאיסור ע\"ז ולדעת התוס' אפי' ביטלו דינו כתלוש כל שלא השריש בקרקע ולהריטב\"א ז\"ל ספוקי מספ\"ל ולדעת הרמ\"ה שהביא הטור בא\"ה סימן קכ\"ד אפי' אם לא ביטלו דינו כמחובר ולענין שחיטה לכ\"ע דינו כתלוש לענין אם שחט דיעבד ובשלא ביטלו אבל בשביטלו דעת הרא\"ש ז\"ל דדינו כמחובר כמ\"ש מרן כ\"מ בה' שחיטה, ולענין הכשר זרעים לכ\"ע דינו כתלו' ואפי' בטלו ולענין הקדש דעת רבינו דדינו כתלוש והרשב\"א ז\"ל ספוקי מספ\"ל וכמו שנראה מתשובה שהביא מרן ב\"י בה' נדרים ססי' רכ\"א, ועיין להתוס' ז\"ל בערובין דל\"א ע\"ב ד\"ה ונתן הכסף דמפשט פשיטא להו גבי חילול הקדש דתלוש שחברו דינו כתלוש וע\"פ דבריה' יש לפשוט ג\"כ לענין פדיון הבן דאין פודין במחובר, ועיין להר\"ב פו\"ד בי\"ד סי' ו' ועיין להש\"ך בח\"מ סי' צ\"ה דמפשט פשיטא ליה לכ\"ע דגבי ממונא בית דינו כמחובר יע\"ש, ולכאורה עלה על דעתי להביא ראיה דתלו' שחברו ובטלו לענין הקדש דינו כתלוש מאותה שאמרו בפרק כל שעה דכ\"ו אמר רבא מנא אמינא ליה דתניא לולין היו פותחין לבית קדש הקדשים שבהם היו משלשלים האומנים כדי שלא יזונו עיניהם כו' ותסברא והא אמר ר\"ש בן פזי קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה יע\"ש, ואם איתא דתלוש שחברו וביטלו דינו כמחובר אמאי לא דחי לה מהאי טעמא והא אין מעילה במחובר אלא משמע דכיון דמתחילה היה תלוש דינו כתלוש לענין מעילה ומשו' הכי הוצרך לדחות מטעמא דמראה אין בה משום מעילה ושוב ראיתי דאין זו ראיה דשאני מקדש דכל דבר שהיו צריכין לו היו מקדישין אותו ואח\"ך היו בונין אותו כמ\"ש רבינו בפ\"ח מה' מעילה ה\"ד לכך יש לו דין תלוש כיון שההקדש חל עליו בעודו תלוש כדדחי ר\"ל בספ\"ה דמעילה דלא נסייעיה לרב מאותה ברייתא דהדר בבית של הקדש מעל דמיירי בשהקדישו והדר בנאו כמ\"ש רבינו בפרק ה' מהלכות מעילה ותו לא מידי." + ], + [], + [], + [ + "שורש ספקא דאורייתא לחומרא אי הוי דאורייתא או דרבנן היו \n עומדים בר\"ה כו' או שהיו ס' קרוב לו ס' קרוב לה ה\"ז ס' מקודשת כו'. ע\"כ. הנה בענין ספקא דאורייתא לחומרא אם הוא דאורייתא או דרבנן הפליגו הראשונים ז\"ל כמו שכתבתי בשורש קדושי ספק פ\"ג מה' אלו ה\"ג והרב פר\"ח בי\"ד סי' ק\"י הביא ראיה לשיטת רבינו ודעימיה דס\"ל דהוי דרבנן מההיא דפ\"ב דיומא דאפליגו ר\"י ור\"ל בחצי שיעור אם הוא דאורייתא או דרבנן ומייתי ההיא בריי' דקאמר כל חלב לרבות חצי שיעור ושני ר\"ל דקרא אינו אלא אסמ' בעלמא וראיה מדקתני נמי כוי ואי מדאורייתא אצטריך קרא לאתויי ספקא הרי דכוי שהוא ספק וחצי שיעור הוא מדרבנן ואף לר\"י דפליג אר\"ל תנא כוי משום שהוא בריה בפני עצמה הא לא\"ה לא הוה אסיר מדאורייתא יע\"ש.
ומורי הרב המו' מר יאוד' אשכנזי ז\"ל דחה ראיה זו משום דע\"כ לא מספקא לן אלא בספק שקול דליכא חזקה לאחד מן הצדדים אבל כל דאיכא חזקה המסייע סמכינן אחזקה וגבי כוי אית ליה חזקה דמעי אמו שאין איסור חלב בשליל כמ\"ש רבינו בפ\"ז מה' מ\"א וכבר התוס' ביבמות דקי\"ט ע\"א ד\"ה מחוורתא כו' ובפ\"ק דחולין די\"א ע\"ב לר\"מ כתבו דחזקת מעי אמו חשיבא חזקה ומש\"ה לא אמרינן סמוך מיעוטא דחולבות אעפ\"י שאינן יולדות אחזקה דבהמה שלא ילדה משום דאיכא נמי חזקה דולד שאינו קדוש בבכורה במעי אמו יע\"ש.
ולק\"ד יש לחלק דשאני גבי איסור חלב דאשכחן דאף במעי אמו אסור וכגון כשכלו לו חדשיו כמ\"ש רבינו ה\"נ ואף לשיטת החולקים שכתב גם ה\"ה ז\"ל אזלי ומודו דכל שהושיט ידו לתוך מעיו ותלש חלב מבן ט' חי דחייב לר\"י משא\"כ גבי איסור קדושת בכורה דכל שלא פטר את הרחם אע\"פ שכלו לו חדשיו אינו קדוש בבכורה ואין לומר דגבי חלב נוקים ליה אחזקה דקודם שכלו לו חדשיו דחזקה זו לא חשיבא חזקה משום דקודם שכלו חדשיו לא הותר חלבו אלא מטעמא דחשיבא כירך אמו ואינה אלא פרשא בעלמא ומה\"ט ניתרת בשחיטת אמו ואם נתנבלה האם היא נמי אסירא מה\"ט משא\"כ בשכלו לו חדשיו דחשיבא בפני עצמה ואינה נמשכת בתר אמו ומה שניתרת בשחיטת אמו היא מגזרת הכתוב כל בהמה תאכלו כל שבבהמה תאכלו כדאיתא בגמ' ומש\"ה חלבה אסיר ופנים חדשות באו לכאן לא כן גבי קדושת בכורה דאף כשכלו לו חדשיו ואינה נמשכת בתר אימה אינה קדושה עד שיפטור את הרחם דאז ודאי איכא לאוקמא אחזקה דמעי אמו דחזקת התר זה הותר מכללו בגופו של עובר ולא מצד אמו ויש לחזק חילוק זה מדברי התוס' דפ\"ק דחולין די\"א ע\"א ד\"ה אתייא מפרה אדומה וכמו שיראה המעיין שם.
ומ\"מ בעיקר דברי התוס' ז\"ל הללו דחזקת מעי אמו חשיבא חזקה יש לדון בהם מההיא דר\"פ בהמה המקשה דע\"ז ע\"ב עלה דמתני' דמבקרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים כו' דקאמר בגמ' טעמא משום דרוב בהמות יולדות דבר הקדוש בבכורה ומיעוט בהמות יולדות דבר שאינו קדוש כגון נדמה וכל היולדות יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות סמוך מיעוטא דנקבות למיעוטא דנדמה והו\"ל זכרים מיעוטא יע\"ש, והשתא לפי דברי התוס' ז\"ל למה הוצרך להכי דתיפוק ליה דאפי' הוו מחצה על מחצה אכתי סמכינן אחזקה דמעי אמו דלא קדשה ואוקמינן לה אחזקתה דמעי אמו ויש לישב דתלמודא הוצרך לזה לאוקמא סתם מתני' כר\"מ ואלו לר\"מ אפי' כי סמכינן אחזקה וחשיב חזקה ומחצה כרוב בהמות דיולדות דבר שאינו קדוש מ\"מ כיון דאיכא מיעוטא דיולדות דבר הקדוש חייש רבי מאיר למיעוטא כדאמרינן בפרק קמא דחולין ד\"ו דגזר ר\"מ ביין של כותי מהאי טעמ' וכן ביבמות דס\"א גבי קטן וקטנה לא חולצין כו' וסוגיין דהכא ושם דקי\"ט ע\"א ובר\"פ כל הצלמי' גזר כל המקומות אטו מקומו ובנידה בפרק בנות כותי' נידות מעריסתן משום מיעוטא דחזייא אמנם למאי דקא' השתא תלמו' אתיא נמי כר\"מ דהא ר\"מ מיעוטא דמיעוטא לא חייש כדאמרי' הכא בסוגייא דיבמות דקי\"ט ובע\"ז דף ל\"ד ותו לא מידי.
ודע דלכאורה עלה על דעתי להביא ראיה לשיטת האומרים דספקא דאורייתא לחומרא הוי דאורייתא מאותה שאמרו בפרק הקומץ רבה דל\"א ע\"א אמר ר\"ש שזורי פעם אחת נתערב לי טבל בחולין ובאתי ושאלתי את ר\"ט ואמר לי קח לך מן השוק ועשר עליו ואמרינן קסבר דאורייתא ברובא בטיל ורוב ע\"ה מעשרין הם וכתב רש\"י וז\"ל ונ\"ל שהטבל הזה טבל גמור היה וכיון שנתערב בחולין בטיל דאורייתא והו\"ל פטור דאורייתא ורבנן הוא דאחמור ביה ואמרו טבל אוס' במשהו והצריכו להפריש עליו תרומה ומיהו מיניה וביה לא דחולין מתוקנין נפטרו לגמרי ואפילו חיובא דרבנן ליכא ואמר לו צא ולקח מן השוק ועשר עליו לפי חשבון קסבר רוב ע\"ה מעשרין והו\"ל פטור מדאורייתא וחייב מדרבנן ע\"כ ואמרינן תו איכא דאמרי אמר ליה לך קח מן הגוי קסבר יש קנין כו' ולימא ליה קח לך מן השוק קסבר אין ע\"ה מעשרין וכתב רש\"י איכא דאמרי כו' קסבר אין רוב ע\"ה כו' ושמא זה שמכרו לא עשר והו\"ל מדאוריי' וטבל המעורב בה פטור דאורייתא עכ\"ל, והשתא אם איתא דספקא דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן מאי קאמר קסבר רוב ע\"ה מעשרין כו' ואפי' נימא דאין רוב ע\"ה מעשרין אלא ספק שקול אכתי לא מחייב אלא מדרבנן אלא ודאי דכל דהוי ספק שקול אזלינן לחומרא מדאוריי' אלא דלזה יש לדחות דהכא איכא חזקה דמעיקרא שלא היה מעושר וכל דאיכא חזקה לכ\"ע סמכי' אחזקה ומדאו' אסיר ולשיטת האומרים דספקא דאורייתא לחומרא הוי מדרבנן לכאורה יש להביא ראיה מאותה שאמרו בפסחים פ' האשה גבי שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון דדוקא גבי מלך התירו משום שלום מלכות אבל לשאר בני אדם אסו' לאכול משניהם משום דאין ברירה בדאורייתא יע\"ש והנה הא דקי\"ל דאין ברירה בדאורייתא כתב הר\"ן בפרק כל הגט דתקס\"ו ע\"א דאינו אלא משום דקי\"ל ספקא דאורייתא לחומרא יע\"ש והשתא לשיטת האומרים דהא דקי\"ל ספק' דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן ניחא דהתירו למלך משו' שלום מלכות דהם אמרו והם אמרו אבל אי הא דקי\"ל דספקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא איך התירו משום שלום מלכות.
וראיתי להרב תי\"ט בפרק האשה מ\"ב דספוקי מספ\"ל בהאי מילתא דקי\"ל דבדאוריי' אין ברירה אם הוא מדאורייתא או מדרבנן ובתחילה צדד לומר דהוא מדרבנן מדהתירו למלך משום שלום מלכות ושוב כתב שיותר נ\"ל דהוי מדאורייתא ואפי\"ה התירו למלך משום שלום מלכות כדאמרינן בעלמא כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש כו' ה\"נ כל שיהיה ספק לאדם בפסחו נתלה בדעת החכמים והחכמים קבעו לראשון ודוקא למלך קבעו חכמים ראשון אבל לכל אדם לא רצו לתלות בדעתם לפי שאין בו צורך כמו גבי קדושין דשכיח הדבר ויש הכרח גדול בזה לתקן הרבה עיקרי דינים אבל גבי ק\"פ דלא שכיח לא רצו חכמים שיסמכו על דעתם אלא דוקא גבי מלך משום שלום מלכות עכ\"ל והנה מה שנסתפק הרב אי הוי דאוריי' או דרבנן אין כאן מקום להסתפק דהדבר מבואר דזה תלוי בפלוגתא דרבוותא דאפליגו בעלמא דספק דאורייתא לחומרא אי הוי דאורייתא או דרבנן ולמ\"ד דהוי מדרבנן ה\"נ גבי ברירה דמשום ספיקא הוא דתלינן לחומרא בדאו' כמ\"ש הר\"ן בפרק כל הגט הוי דרבנן ומ\"מ הראיה שהבאתי לשיטת האומרים דהוי מדרבנן מההיא דפ' האשה לפי מ\"ש התי\"ט שם יש מקום לדחותה כמובן אלא שבעיקר דברי התוספות י\"ט יש לדון במה שדימה נדון זה לההיא דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ודוק.
וכעת יש להביא ראיה קצת לשיטת הנז' דס\"ל דספק דאוריית' לחומרא הוי מדרבנן מההיא דמסכת נידה דע\"א ע\"א עלה דאפליגו תנאי בדם תבוסה דהני ס' יצא מחיים או לאחר מיתה ואלו בפרק האשה שם דס\"ב ע\"ב אמרו דדם תבוסה דרבנן וה\"נ אמרו בב\"ק דק\"א וצ\"ע ועיין בס' שער אפרים סימן ע\"ט ועיין למרן החבי\"ב בי\"ד סי' רכ\"ח הגהב\"י אות נ\"א ועיין להרפ\"ח בי\"ד סי' ס\"ב סק\"ז ד\"ה ולענין דינא בני דוד פ\"י מה' כלאים ועיין תשו' הראנ\"ח ח\"א סימן נ\"ב דפ\"ה ע\"ג, ודע שהרב מוהריט\"א נר\"ו בס' הלכות יום טוב דכ\"ב כתב דבמ\"ע ספקא דאורייתא לחומרא לכ\"ע הוי דאורייתא והוכיח כן מההיא דחטאת העוף וליתא ועיין למוהרימ\"ט חי\"ד סי' א' מה שתמה על זה לדברי מוהר\"ש חייון שכתב שאשם תלוי יוכיח דלקרבן בעינן חתיכה אחת משני חתיכו' משא\"כ בקרבן זיבה ויולדת ואיסורא מהכשר קרבן לא ילפינן ועיין בס' שער המלך בה' מקוואות בכללי הס\"ס ס\"ז שכתב גבי ספקא דרבנן לקולא במ\"ע אף דהוו תרתי דסתרן אזלינן לקולא משא\"כ בס' איסור וגם זה אינו נרא' לע\"ד ועיין למוהרימ\"ט חי\"ד סי' ב' שלא חילק בין ס' מצוה לספק איסור.
ואמנם לעיקר קושייתו יש לחלק דגבי מגילה כיון דע\"כ מחייב לקרות בי\"ד משום ה\"ט דאי לא מיעקר ודאי תקנתא דרבנן ומשו\"ה אמרי' דחייב לקרותה בא' מהם ואם אנו באים לקרותה בי\"ד או בט\"ו ע\"כ מחייבי' ליה בי\"ד דמאי חזית לקרות בט\"ו ולא בי\"ד הבא ראשון וכיון דע\"כ באים בזה אח\"ז כיון דקרא בי\"ד שוב לא יקרא בט\"ו מספק וגבי ארבע כוסות הוה אמרי' דוכוות' אי לאו מטעמא אחרינא נגעו בה שאפשר דלא נתקיימה כלל תקנת חכמים משא\"כ גבי אתרוג דס' מעשר עני וס' מעשר שני שניהם באים בבת א' ואם אנו באים לומר נפרוש מ\"ע ושוב לא יפרוש מ\"ב אמרינן מאי חזית דאזלת לקולא בהאי טפי מהאי ואם באנו לומר בהפך ה\"נ י\"ל מאי חזית כיון שהשני חיובים באים בבת אחת וכשבא לעשר עישור א' יהיה מה שיהיה ולהפטר מחברו אמרינן מאי חזית לעשר הך עישור ולא חבירו ולהכי מחייבינן ליה בשניהם משא\"כ בשאין כל החיוב בבת אחת ואי אפשר לבא אלא בזה אחר זה החיוב הבא ראשון מותר עליו לעשות כיון שאי אפשר למיזל לקולא בשניהם ואם בא למינקט חד ולמישבק חד אם בא להניח המוקדם אצל המאוחר אמרינן ליה מאי חזית ואדרבא אמרינן מצוה הבאה לידך קיים אותה ואין מעבירין על המצות והיינו טעמא דמגילה וגבי הסיבה שאני וכמ\"ש הרמ\"ל ודוק." + ] + ], + [ + [], + [ + "שורש מקדש בשור הנסקל אבל \n המקדש בפרש שור הנסקל ה\"ז מקו' אעפ\"י ששור הנסקל אסור בהנאה כו'. ע\"כ. והנה התוס' בזבחים ר\"פ כל הזבחים ד\"ה אפי' ובסנהדרין פרק הנשרפין דע\"ט ע\"ב ד\"ה בשור כתבו ע\"ש ר\"ת ז\"ל דשור הנסקל ורובע ונרבע אינן אסורין בהנאה לאחר שנגמר דינן אלא לאחר מיתה אבל קודם מיתה בעודן חיים מותרין בהנאה כגון לרכוב עליו ולחרוש בו עד שעת מיתה יע\"ש ועיין להתוס' בפ' הא\"מ דנ\"ז ע\"ב ד\"ה הרי רובע כו' ובב\"ק פרק שור שנגח דמ\"ה ע\"א ד\"ה מכור יע\"ש ובכריתות דכ\"ד ע\"א ד\"ה אם יע\"ש ולפ\"ז נראה שאם קדש את האשה בשור הנסקל לאחר שנגמר דינו ליהנות בו בשערות או לחרוש בו או לרכוב עליו מקו' מיהו לפי מ\"ש התוס' שם בזבחים שאע\"ג שמותר בהנאה אם מכרו לאותה הנאה אינו מכור שהלוקח אינו יכול לזכות בו טפי משאר אדם שכל שאין לו בעלים אין לו מכר יע\"ש לפ\"ז אם קדש בו את האשה נמי אינה מקו' שהרי לא זכתה בה האש' טפי משאר אדם וכשם שאינו מכור כך אינה מקו' מיהו נראה שאם אמר לה הרי את מקו' לי באותה הנאה שנתתי ליך דבר זה שתתהני בו מקו' וכמ\"ש הרדב\"ז בתשו' הביאה הרמ\"ל ברפ\"ו מהל' אישות גבי מקדש בדבר האסור בהנאה שאם אמר לה כן מקו' יע\"ש.
ודע שבפ' אין מעמידין דל\"ד אמרינן שהמקדש בפרש של שור הנסקל מקו' מפני שהפרש אינו חשוב ופירשא בעלמא הוא יע\"ש ולפי דברי ר\"ת ז\"ל צריך לומר דמיירי במקדש בו לאחר מיתת השור דאי מחיים מאי אירייא משום דלא הוי דבר חשוב שאפילו אם יהיה חשוב כיון שאינו נאסר מחיים הרי היא מקו' בו ולפי מ\"ש ע\"ש ר\"ת ז\"ל דכל שאין לו בעלים אין לו מכר שאין הלוקח זוכה בו טפי משאר אדם לפ\"ז אין צורך לומר דמיירי במקדש בו לאחר מיתה שאפילו מחיים נמי אינה מקודשת מיהו מדברי התוס' בפרק כיצד הרגל דכ\"ג ע\"ב ד\"ה ולא ישמרנו מבואר מדבריהם דלר\"ת כל שלא נסקל השור אף על פי שנגמר דינו עדיין של בעלים ראשונים הוא והנאתו שלו הוא ומה\"ט אם נגח והמית אחר שנגמר דינו מחייבי הבעלים כופר שלם יע\"ש ולפ\"ז ודאי דההיא דהמקדש בפרש של שור הנסקל שהוצרך לטעמא דפירשא בעלמא היא מיירי לאחר מיתה דאי מקודם מיתה פשיט' דמקו' כיון דמחיים לא נאסר.
ודע שלפי דבריהם הללו שכתבו בפרק כיצד הרגל דשור הנסקל לאחר שנגמר דינו עדיין של בעלים הוא עד לאחר מיתה יש לדקדק מאותה שאמרו בכריתות פרק המביא אשם דכ\"ד ע\"א שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו יע\"ש ולפי דברי ר\"ת למה זכה זה בו כיון שלא נסקל עדיין של בעלים הוא דמה\"ט מחייב בכופר שלם כשהרג לאחר גמר דין ויש ליישב קצת ע\"פ מ\"ש התוס' שם בכריתות למה שהוק' להם לפי' רבי' אפרים יע\"ש והיותר נכון שר\"ת ז\"ל מפרש לה בהוזמו עדיו אחר שנסקל ודוק ועיין לרש\"י בפרק החובל דצ\"א ע\"א ד\"ה ומשני שנראה דקאי בשיטת ר\"ת דכל שלא נסקל נפטר בהנאה ועיין שם בע\"ב גבי מ\"ש האומר שורי הרגת מאי קטעין ליה כו' יע\"ש.
והנה הרמ\"ל בה' מכירה פי\"ו הי\"ד עלה ונסתפק במוכר לחבירו דבר שאסור בהנאה וידע הלוקח שאסור בהנאה ואעפ\"כ נתחייב לתת לו המעות אי מחייבינן ליה ללוקח ליתן דכיון שידע ונתחייב הו\"ל כמתחייב לתת מתנה לחבירו וכפינן ליה או דילמא כיון שהמעות אסורות למוכר לא כפינן ליה והעלה הרב שם מתוך דברי הרב התרומות ז\"ל דלא כפינן ליה יע\"ש, ועיין במ\"ש התוס' בב\"ק פ' שור שנגח דמ\"ה ע\"א ד\"ה מכור וז\"ל וא\"ת וסיפא כשנגמר דינו דקתני אינו מכור מסתמא יודע שנגח ושנגמר דינו דומיא דרישא שיודע שהרג וא\"כ להוי מעות מתנה כמו במקדש אחותו וי\"ל שאין הכל בקיאין עכ\"ל והשתא אם איתא דס\"ל דכל שלא נתן הלוקח המעות לא מחייבינן ליה ליתן מאי ק\"ל דלהוי המעות מתנה דאה\"נ דכל שנתן המעות במתנה הם מיהו להכי תני שאם מכרו אינו מכור לומר שאם לא נתן הלוקח המעות לא כפינן ליה ליתן אלא ודאי משמע דכל שנתחייב ליתן כפינן ליה ליתן איברא שהדברים תמוהים דאיך הפה יכולה לדבר דכל שעדיין לא נתן המעו' למוכר שנחייב אותו ליתן דכיון שהוא אסור בהנאה לאו מידי יהיב ליה ונהי דכשכבר עבר ונתן אמרינן דמתנה קא יהיב ליה כדאמרינן במקדש את אחותו אבל כל שעדיין לא נתן מה מקום לו' דמחייב לו ליתן דאע\"ג דמעיקרא נתחייב ליתן הרי הוא חוזר בו וממאן ליתן ואדרבא על הרמ\"ל יש לתמוה לכאור' שהוצרך ללמו' דבר זה מדברי הרב התרומות שדבר זה לא נכנס בסוג ספק כלל.
ונראה דעיקר ספק הרב הוא בנתחייב בקנין לתת המעות לחבירו דשוב אינו יכול לחזור בו כמבואר בח\"מ סימן ס' וקא מספ\"ל דכיון שעדיין לא נתן המעות לא כפינן ליה ליתן דכיון דמתנה זו שנותן הלוקח למוכר בשביל הדברים האסורים בהנאה הוא שנותן ונמצא שהמוכר נהנה בהם שהוא מקבל מתנה מהלוקח בשבי' דבר האסור בהנאה ובשעה שהוא מקבל המתנה הו\"ל כנהנה באותן הדברים האסורים בהנאה ולכן לא כפינן ליה ליתן או\"ד לא חשיב כאלו באותה שעה החליפן דמיד שנתחייב הלוקח ליתן הו\"ל כאלו באו לידו וכפינן ליה אח\"כ ללוקח ליתן כיון שהרי נתחייב בקנין לתת מתנה לחבירו וע\"ז פשיט הרב מדברי הרב התרומות שאפי' לדעת רבינו דס\"ל דדמי איסורי הנאה מותרי' היינו היכ' שבאו לידו כבר אבל כל שלא באו אפי' כשנתחייב הלוקח ליתן דמי איסורי הנאה לא כפינן ליה ליתן דבשעה שנותן הו\"ל כאלו באותה שעה מחליפן ואסור ומשמע ליה להר' ז\"ל שהר\"ב התרומות מיירי בשנתחייב הלוקח ליתן בקנין או בהודאה דלא מצי לחזור בו אם לא מטעם דאסור המוכר בדמים אלו דאי ס\"ל להרב ז\"ל דהרב התרומות מיירי היכא דליכא קנין או בדרך הודאה לא פשיט מידי מדבריו ז\"ל דמש\"ה כת' הרב דלא כפינן ליה משום דמצי למימר מתנה הוא דיהיבנא לך וחזרתי בי וזה מבואר בכונת דברי הרב ז\"ל ובכן דברי התוס' שבפרק שור שנגח הם תמוהים אמאי לא תירצו דלהכי תני אם מכרו אינו מכור לומר דלא כפינן ללוקח ליתן לו את הדמים מפני שהמוכר אסור בהם ואפשר דמדקתני סתמא אינו מכור משמע להו אפי' בשכבר קבל המעות המוכר אינו מכור ומחזיר את הדמים, ומ\"מ זה דוחק דמי הגיד להם כן שאפי' בשקבל המעות קא' דאיכא למימר שאינו מכור דקתני היינו לענין שאם לא נתן המעו' לא יתן ואף כשנתן לא מתורת מכר זכה המוכר אלא מתורת מתנה ונראה דהתוס' לא ניחא להו לפרש כן שאינו מכור דקתני היינו לענין שאם לא נתן המעות הלוקח לא כפינן ליה משום דאכתי קשה לשיטת ר\"ת שכתב דשור הנסקל מותר בהנאה בעודו בחיים אין סברא לומר דלא כפינן ללוקח שיתן המעות למוכר שנתחייב ליתן שהרי המוכר מותר בדמים אלו וע\"כ לא כתב הר\"ב התרומות דלא כפינן ללוקח ליתן אלא בשלקח מהמוכר דבר שאסור בהנאת המוכר אבל במוכר שור הנסקל לאחר שנגמר דינו בעודו חי שלדעת ר\"ת מותר בהנאה כפינן ללוקח שיתן ועיין בתשו' הרשב\"א אלף קכ\"א.
ונראה דספיקו של הרמ\"ל תלוי במחלו' הפוסקי' במי שנשבע שלא למכור ועבר ומכר אי הוי המכר מכר ומרן הב\"י בח\"מ סימן ר\"ח כתב בשם המרדכי שאם עבר ומכר שאין מכירתו מכירה ומרן ז\"ל דחה דבריו שם והב\"ח והסמ\"ע והש\"ך כתבו דהמע\"ה יע\"ש ובכן ה\"נ כיון דאמור רבנן דלא לזבון איניש דבר האסור בהנאה כמ\"ש הריטב\"א בפ' הא\"מ דנ\"ח עלה דמתני' דמכרן וקדש בדמיהן וכו' דאיכא איסור למכור משום שנראה כמתהנה מאיסורי הנאה א\"כ אם עבר ומכר אין מכירתו מכירה אלא כפינן ליתן לו את הדמים ללוקח וכ\"ת אם איתא שאין מכירתו מכירה היאך קתני מתני' שאם עבר וקדש בדמיהן מקודשת כבר כתב הרמ\"ל שם דכיון שידע הלוקח שהוא מאיסורי הנאה ואפ\"ה נתן לו המעו' למתנה הוא שנתן לו וליכא למימר דאכתי משם אין ראיה דאפשר דהתם שאני דהוי מילתא דאמר רחמנא לא תעביד לדעת המרדכי אבל באיסורים דרבנן היכא דאשכחן דאמור רבנן בהדיא דאי עביד לא מהני אמור ואי לא לא דהא ליתא כמ\"ש הרב חזון נחום במס' תמורה דקנ\"א ע\"א יע\"ש.
ודע שכתב הטור בא\"הע ס\"ס כ\"ח ובמוכר איסורים דאורייתא ומקדש בדמיהן דמקודשת דוקא במכרו לגוי או לישראל ויודע הלוקח שהוא איסורי הנאה אבל אם אינו יודע לא חל המכר ונראה שאם הלוקח טוען שהוא לא היה יודע שאסור בהנאה המעות גזל ביד המוכר ואינה מקו' כ\"ן מדברי התוס' שבפ' שור שנגח ד\"וה דמ\"ה ע\"א ד\"ה מכור יע\"ש." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מקדש במלוה או בהנאת מלוה המקדש \n במלוה אפי' היתה בשטר אינה מקודשת כו'. ע\"כ. וכתב ה\"ה ז\"ל פ\"ק מימרא המקדש במלוה אינה מקודשת כו' ע\"כ וכתוב בחי' הריטב\"א ואיכא דק\"ל מ\"ש מקדש במלוה שאינה מקודשת מהאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום בכסף זה שאם לא חזרה בה בתוך ל' יום מקודשת ואע\"פ שנתאכלו המעות והא התם הנהו מעות עד ל' יום בתורת מלוה הם ברשותה ואף ע\"ג דליתנהו בשעת חלות הקדושין ואיכא למימר דשאני התם דכיון דלתורת קדושין יהבינהו ניהלה הרי הוא כאלו פירש שתתקדש לו בהם לאחר ל' בהנאה שהלוה אותם לה ונפטרת מהם דודאי להכי אקדמינהו ניהליה ויהבינהו לה לאנפיקינון שתהנה בהם ותתקדש בהנאתן אבל הכא דבתורת מלוה הגיעו לידה ושלה הם לגמרי והוא בא לקדשה בממון שלה אינה מקודשת עכ\"ל ודבריו ז\"ל סוגייא ערוכה היא לקמן בר\"פ האומר דנ\"ט ע\"א דאמרי' התם לא בא אחר וקדשה בתוך ל\"י מהו רב ושמואל דאמרי תרווייהו מקודשת אע\"פ שנתאכלו המעות מ\"ט הני זוזי לא למלוה דמו ולא לפקדון דמו לפקדון לא דמו פקדון ברשותא דמריה קמתאכלי והני ברשותה דידה קמתאכלי למלוה נמי לא דמו מלוה להוצאה ניתנה הני בתורת קדושין יהבינהו ניהלה ע\"כ, ועיין שם בחי' הריטב\"א והרשב\"א והר\"ן ועיין להתוס' בפרק האשה רבה דצ\"ג ע\"א ד\"ה קנויה וצ\"ע ולענין דינא אם היא מקודשת עיין למרן החבי\"ב בא\"ה סימן כ\"ח הגה\"ט אות ל\"ו יע\"ש ואפשר ליישב דברי הריטב\"א דכונתו להקשות למה לא הקשה הש\"ס עתה על אביי מההיא דשמואל ולימא כהתם ולזה תירץ דבלאו הכי ממלוה לחוד לההיא דשמואל לא ק\"ל להש\"ס אבל התם יהיב טעמא למה לא יהיו מעות הקדושין פקדון בידה עד ל' יום ודוק." + ], + [], + [ + "המקדש \n בהנאת מלוה ה\"ז מקודשת וכו' ואסור לעשות כן מפני שהיא כרבית כו'. ע\"כ. מימרא דאביי בפ\"ק דקדושין ד\"ו ע\"ב המקד' בהנאת מלוה מקודשת ופריך בגמ' האי הנאת מלוה היכי דמי אילימא דאזקפה לה ד' בה' האי רבית מעלייתא היא כו' כתוב בחידושי הריטב\"א פי' לישנא בעלמא קמקשה היכי קרי לה הערמת רבית אבל ודאי אפילו ברבית גמורה אם כבר פרעתו לו וחזר וקדשה בו מקודשת דמעות דרביתא שפרעם לוה למלוה קנאו לגמרי וממונו גמור הוא אלא שיש עליו חובה להחזירו וב\"ד מוציאין ממנו ואם מת אין בניו חייבים להחזיר אלא בדבר מסויים משום כבו' אביהם ולא עו' אלא שאפילו בחזרה לא מתקן לאויה כדמתקין לאו דגזל וכדפרישית בפרק אז\"ן פי' מרווח עכ\"ל ודבריו בפ' אז\"ן הם בדס\"ה ע\"א עלה דאמרינן התם האי מאן דמסיק זוזי דרביתא בחבריה כי מפקינן מיניה ה' מפקינן מיניה הובאו דבריו בש\"מ.
ועיין להרב מח\"א בה' מלוה ולוה סימן ב' דפ\"ה ע\"ב שעל דבריו הללו שכתב בשמעתין כתב עליו וז\"ל ודברים אלו קשים לע\"ד שאפילו אם נודה לדבריו במ\"ש דזוזי דרביתא אחר שבאו ליד המלוה קנאם ואם קדש בהם את האשה מקו' מ\"מ כשעדיין לא באו לידו אין סברא שיוכל לקדש בהם את האשה דכיון דרבית קצוצה יוצאה בדיינין לאו מידי קא יהיב לה וכ\"ן מדלא נקט אביי למילתיה במקדש בהנאת מלוה אפי' בכה\"ג דהוי רבית קצוצה עכ\"ל, ותמוהים דבריו לע\"ד דהיכן ראה הרב בדברי הריטב\"א דס\"ל שאפי' בשלא הגיעו ליד המלוה מעות של רבית שיכול לקדש בהם את האשה ודבריו ברור מללו דוקא כשפרעם ובאו ליד המלוה הוא דמצי לקדש בהם את האשה ומ\"ש בפי' השמועה דלישנא בעלמא הוא דמקשה דמשמע שהאשה מקו' אע\"ג דהכא מיירינן כשלא באו ליד המלוה כוונתו רצויה דלמאי דלא אקשי אכתי תלמו' ועו' היינו מלוה משמע דבעי להקשו' דאפי' כשיגיעו המעות ליד המלוה לא תהא מקו' משום דרבית מעלייתא הוא והדר פריך ועוד היינו מלוה כלומר דהכא בלא\"ה מיירינן בשלא הגיעו ליד המלוה והיינו מלוה וכו' וע\"ז כתב הריטב\"א דמאי דאקשי תחי' רבית מעלייתא הוא ואפי' בשהגיעו ליד המלוה לאו בענין שלא תהא מקו' אלא לישנא בעלמא קמקשה אמאי קרי ליה הערמת רבית ולא רבית מעלייתא אבל ודאי כשהגיעו המעות ליד המלוה היא מקו' בהם שהרי קנאם כן נרא' לי ברור בהבנת דברי הריטב\"א וההכרח הזה שהכריח הרב מדלא נקיט אביי למילתיה אפי' בכה\"ג דהוי רבית קצוצה ש\"מ דכל שלא באו ליד המלוה אינה מקו' בהם מפני שעדיין לא קנאם אינו מובן לע\"ד דאפי' אם נאמר שקנאם אכתי מלוה נינהו גבה והמקדש במלוה אינה מקו' והיכי מצי נקיט לה אביי למלתיה בכה\"ג אבל נר' שכונתו לומר אמאי לא אשמועינן לה אביי בקדשה בהנאת מחילת מעות של רבית אלא ש\"מ שעדיין לא קנאם כיון שלא באו לידו ועדיין אין זה הכרח לע\"ד דאביי לאו להכי אתא אלא לענין קדושין ומה לו השתא לאשמועינן מילתא דלא שייך בקדושין ומ\"מ האמת יורה דרכו בדעת הריטב\"א דודאי כל שלא הגיעו המעות ליד המלוה שלא קנאם המלוה כיון דעתידין להיות יוצאין בדיינין מהיכא תיתי שכל שלא באו לידו שיהיה קונה אותם וכ\"כ בהדייא בספ' בית שמואל בסי' כ\"ח ס\"ק י\"ו בדברי הריטב\"א ז\"ל ודוק.
איברא שמדברי הרשב\"א שכתב הוא ז\"ל בסוף דבריו נראה לע\"ד דאפי' לא באו לידו של מלוה קנאם שהרי הוא ז\"ל כתב דאם הלוה לחבירו ע\"מ שידור בביתו חינם או שישתמש במשכונה התנאי קיים והרי החצר קנוי למלוה לדור ואע\"פ שהתנה באיסו' והביא ראיה מההיא דאז\"ן דהוה מסיק זוזי דרביתא בחבריה ומכר לו החפץ בעדם דהמקח קיים והרי התם דהחצר והמשכונה לא יצאו מרשות הלוה ליד המלוה דהיכא דאיתיה ברשות הלוה איתיה ואפי\"ה בשביל התנאי שהתנ' עמו נתחייב הלוה ומיד נכנסו ברשו' המלו' ה\"נ בענין הדמי' שנתחייב ליתן הרי קנאם המלוה אלא דאיתנהו לגבי לוה כמלוה וכחוב בעלמא וכל שקדש בהנאת מחילת חוב זה תהיה מקודשת מיהו אף שמדברי הרשב\"א נוכל לדקדק כן מדברי הריטב\"א הללו דשמעתין לא משמע הכי וצריך להתיישב בזה ועיין למרן החביב בסי' כ\"ח הג\"הט אות נ\"ו יע\"ש.
עוד כתב הרב מח\"א שם שנ\"ל דזוזי דרביתא אפי' אחר שבאו ליד המלוה לא קנאם וצריך הוא להחזיר הדמים עצמן או אותו החפץ שלקח ברבית והביא ראיה מההיא דריש הגוזל בתרא דאמר רמי בר חמא זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דמי כו' ועמ\"ש התוס' שם יע\"ש ויש לדחות דהריטב\"א לא כ\"כ אלא למאי דקי\"ל כרבא דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי וטעמא דהיורשי' פטורים משום דדוקא גבי אביהן חייב מקרא דוחי אחיך אהדר ליה כי היכי דנחיה לדידיה קמזהר רחמנא ולא לבניו ומשמע ליה דטעמא ודאי לאו משום דגזרת הכתוב הוא אלא משום דרבית לא הוי כגזל דהא מדעתו של לוה באו לידו וכן מוכח לשון הריטב\"א שבפ' אז\"ן דמדפטרינהו רחמנא ליורשין שמעינן דרבית ממון גמור הוא והיינו ודאי כרבא דיליף הכי מקרא דוחי אחיך ודלא כרמי בר חמא ודברי התוס' דר\"פ הגוזל עצים לרמי בר חמא נינהו, גם מה שהקשה עוד לדברי הריטב\"א מההיא דר\"פ קמא דתמורה דלא קאמר איכא בינייהו דרבא ואביי לענין רבית אי קנינהו מלוה או לא אינה קושייא כלל דכיון דגלי קרא דהיורשים פטורים לא מצי למימר לרבא דלא קנינהו מלוה דא\"כ הוי כגזל והיורשים חייבים ומדפטרינהו רחמנא ליורשים ש\"מ שהמלוה קנאן דלאו כגזל דמו וממון גמור הוא באופן שאין מכל ראיותיו הכרח לדחות דברי הריטב\"א וכ\"ש שכבר מצינו לו חבר להרשב\"א כמ\"ש הוא ז\"ל שם וגם עיקר דברי הריטב\"א הם משם הרמב\"ן ומצינו שלושת הרועים בסברא זו ועיין להרב עצמות יוסף שכתב שרי\"ו חולק בסברא זו יע\"ש ועיין להרב מש\"ל בפ\"ד מהלכו' מלוה ולוה הל' ג' וד' כי שם הביא דברי הריטב\"א הללו ויישב ההיא דרמי ב\"ח כאשר כתבנו ועיין עוד שם שהבי' מחלו' בדבר שהרב החינוך ור\"יו ס\"ל דרבית וגזל כי הדדי נינהו וצריך להחזיר הכל בעין יע\"ש ועיין בפ\"ח דט\"ל כי שם כתב בפשיטות דהנותן חפץ ברבית צריך להחזיר החפץ עצמו ולא זכר ש'ר דברי הרשב\"א והריטב\"א דהכא וצ\"ע.
והנה התוס' בפ\"ק דקידושין ד\"ו ע\"ב ד\"ה דארווח לה זימנא כתבו וז\"ל פי' רש\"י שהייתה חייבת לו ונתן לה זמן כו' עיין בחי' הריטב\"א שכתב דלא חשיב רבית במה שמתנה עצמה מפני שבזה אדרבא קונה אדון לעצמו כלומר שהוא מתחייב עכשיו בשאר כסות ועונה ואין זה רבית שכל הנאה של מעות דרבית למלוה וכעין זה כתב הרשב\"א ז\"ל ועיין להרב לח\"מ בפ\"א מה' אישות בדין זה דהמקדש במלוה יע\"ש ועיין להרב מח\"א ה' מלוה ולוה סי' ט' הביא דברי הריטב\"א ושקיל וטרי בהו ע\"ש ובספר מוצל מאש שבס\"ס רב יוסף סי' ט\"ו הביא דברי הריטב\"א ז\"ל אלו וכתב וז\"ל הנה מכאן ראיה למ\"ש במקום אחר לענין אתנן דהצריכו חז\"ל משיכה לשיהיה לו דין אתנן דהכי הקשו בפ\"ב דע\"ז והא מחסרא משיכה ותרצו דקאי בחצרה וק' לן דכיון דמן התורה מעות קונות הוייא לה אתנן ומ\"ש ממ\"ש הרמב\"ם בספ\"ט מה' תרומות שאם מכר כהן פרתו לישראל ולקח הדמים אף על פי שלא משך הרי זה אסור להאכילה תרומה דמן התורה מעות קונות וניחא לי דהביאה לא מקרייא מעות לענין זה אעפ\"י שהיא יוצאה בדיינים דלא אמרינן מעות קונות אלא מעות בעין, ועתה נלע\"ד ראיה גדולה מדברי הריטב\"א ז\"ל הללו דלא מיקרי ממון מה שנקנית האשה וכל שכן דהביאה לא מקרייא ממון לקנות הטלה מדין מעו' קונות עכ\"ל, והדברים תמוהים עד מאד דמלבד דאין מדברי הריטב\"א הללו ראיה כלל דאין כונ' הריטב\"א לומ' דהביאה מקרייא מעות אלא כונתו לומר דאין זה רבית כיון דהוא ג\"כ מתחייב בשאר כסות ועונה ואין כל הנאה של המלוה ואדרבא מגרעות נתן בקניה זו דהוא קונה אדון לעצמו ואם היא נותנת לעצמו הוא ג\"כ מתחייב בעשרה דברים מה שא\"כ כשנותן לה טלה באתננה דהביאה קרויה ממון ולפי דעתו דהביאה אינה קרויה מעות יש לתמוה מה תרצו בגמ' לקושיית והא מחסרה משיכה בזונה נכרית דלא קנייא במשיכה יע\"ש, מוכח בהדייא דהביאה קרויה מעות ולהכי בזונה נכרית דלא קנייא במשיכ' אלא במעות קנייא היא לאותו טלה בביאה ולהכי אסיר ועיק' קושייתו מההיא דתרומה לא קשייא כלל עפ\"י מ\"ש התוס' ז\"ל שם ד\"ה והא מחסרא משיכה כו' שכתבו ולא דמייא לההי' דפ' הזהב נתנה לסיטון מעל שקניית הכסף מועיל דכיון דמעל מן התורה מי יפקיע המעילה ממעות הקדש עכ\"ל וביאור דבריהם עיין להרב לח\"מ בריש פרק ג' מהלכות מכירה יע\"ש.
עוד כתבו התוס' בקדושין בא\"ד וכ\"ש אם קדשה בהנאת מחילת מלוה ולזה הסכים הרא\"ש והריטב\"א ושאר הפוסקים אבל הר\"ן ז\"ל כתב דאפש' דכל שמחל המלוה עצמה אפי' אמר לה בההיא הנאה דעתה אזוזי ומש\"ה נקט לה בארווח לה זימנא דליכא אלא הנאה גרידא יע\"ש, וכעין זה כתבו התוס' בפ' הגוזל עצים דצ\"ט ע\"א ד\"ה אלא במאי מקדשה כו' וז\"ל ואומר ר\"י דסברא הוא כו' שאינה מקודשת במה שמוחל לו שכרו אפי' לא יהא אלא מלוה והוא מוחל לה אינה מקו' שאין דעתה להתקדש עד שיבואו הנזמים לידה, ולכאורה קשה בדברי הר\"ן והתוס' הללו דהא קי\"ל כרבא דהמקד' במלוה ופרוטה שהיא מקודשת משום דדעתה אפרוטה ולא אמלו' כמו שהביאה הר\"ן ז\"ל לזו סמוך ונראה בסוגיין וא\"כ ה\"נ דהנאת מחילת מלוה חשיבה כפרוטה למה לא תהא מקודשת ולמה אמרו שדעתה אמלוה, וי\"ל דשנייא היא היכא דיהיב בידה פרוטה מיהא בעין להיכא דמקדש לה בהנאת מחילת מלוה דלא יהיב לה מידי וברור ועיין מ\"ש בתוס' רי\"ד לקמן דמ\"ח גבי עשה לי שיריים ונזמים ובס' פרישה בא\"ה סי' כ\"ח יע\"ש, ומדברי התוס' שם בא\"ד הכריח הרב מח\"א בה' קנין מעות סי' ג' די\"ג ע\"א דלא אמרינן דהמקדש בהנאת מחילת מלוה דמקודשת אלא בשהגיע זמן המלוה ליפרע אבל קודם לכן אינה מקודשת יע\"ש, עוד כתבו התוס' בא\"ד לכן פי' ר\"ת כו' וא\"ת אמאי אסור כו' וי\"ל היינו כשאין הלוה נותן כלום לנותן אבל אם היה נותן היה נראה כשלוחו ואסור עכ\"ל הדבר מבואר דאסור זה משום דנראה כשלוחו אינו אלא מדרבנן כדמוכח בגמ' דאמר ואסור לעשות כן מפני הערמ' רבית ועיין להר\"ב גד\"ת בדר\"ם ע\"ב שכתב עמ\"ש מרן ב\"י ז\"ל שהרוצה לסמוך על דברי המתירים בזה רשאי כיון דמידי דרבנן הוא כו' כתב וז\"ל ויש לגמגם על פסק זה דכיון דפלוגתא דהני רבוותא הוא אי הוי כשלוחו או לא הא אי הוי כשלוחו הרי הוא כמותו ואסור מן התורה כו' יע\"ש ואין ספק דאשתמיט מיניה דברי התוס' הללו דמוכיחים דבריהם דליכא איסורא אלא מדרבנן וברור.
ודע שעיקר דברי ר\"ת ז\"ל הללו הביאן שם הר\"ב התרומות והוסיף עוד וז\"ל גם הראב\"ד ז\"ל כתב דדוקא בשלא דבר הלוה עם המלוה בשום רבית אבל אם דבר עמו ואמר לו אני לא אתן לך רבית אבל פלוני אהובי יתן לך לאהבתי אסור מפני שהוא כשלוחו וכ\"ש אם יפייס אותו שיתן עכ\"ל, והרב גד\"ת ז\"ל כתב וז\"ל נראה מדברי רבינו מדעירב דברי ר\"ת עם דברי הראב\"ד דכולם אמרו דבר אחד ומה שיסבור מר יסבור מר ואין זה מוכרח דנהי דהראב\"ד ז\"ל יסכים לדברי ר\"ת דלדידיה אפי' פיוס אסור אע\"ג דלא פרע מידי כ\"ש כשמחזיר לו מעות מ\"מ ר\"ת ז\"ל יסבור דדוקא כשמחזיר המעות הוא דהוי כשלוחו אבל פיוס דברים בעלמא לאו כלום הוא תדע דהרמב\"ן סובר כן עכ\"ל, ולדידי מאי דמפשט פשי' ליה להרב ז\"ל דהראב\"ד מודה לר\"ת ספוקי מספ\"ל טובא דאפשר לומר דפיוס דברים לנותן מחזי כשלוחו טפי מחזר' המעות לנותן משום דבפיוס דברים עינינו הרואות שקבל מלוה מעות הרבית ע\"פ דבורו ופיוסו של לוה והו\"ל כאלו באו מידו של לוה משא\"כ כשהנותן נתן שלא מדעת הלוה אעפ\"י שחזר ופרען איכא למימר שכר טרחו הוא שנותן לו ולא מעות של רבית ובשיטה מקובצת לבבא מציעא בפרק אז\"ן כתוב ע\"ש הריטב\"א שאפי' פייסו הלוה לנותן שיתן משלו למלוה כדי שילוה לו ואח\"כ חזר ופרע לו אין בכך כלום דכיון דמדינא אינו חייב הלוה לשלם לנותן שכר טורחו הוא דיהיב ליה מנפשיה עכ\"ל יע\"ש, ועיין במ\"ש הריטב\"א בחי' למסכת קדושין שהסכים לדברי התוס' דכל שחזר המעות לנותן אסור וזה הפך דבריו הללו שבפ' א\"ן ויש ליישב שלא הסכים לדברי התוס' אלא לפי' השמועה ובענין שהאשה אמר' לו כן מעיקרא שיתן למלוה בעבורה והיא יתקדש לו וכל כה\"ג ודאי אסיר ועיין בדברי הר\"ן בשמעתין.
אבל יש לתמוה על מ\"ש עוד לקמן עלה דאמר רבא תן מנה לפ' ואקדש אני לך מקו' מדין ערב וצ\"ע ואלו היה רואה הרב גד\"ת דברי הריטב\"א הללו אפשר דהוה מספ\"ל בדעת הראב\"ד ז\"ל אם הוא מודה לר\"ת דהא איכא טעמא רבה למילתא דפיוס דברים מחזי כשלוחו טפי גם מ\"ש עוד הרב ז\"ל דלדעת הרמב\"ן והרשב\"א כל דאיכא שתיהן פיוס דברים וחזרת המעות לכ\"ע אסור לפי מ\"ש ע\"ש הריטב\"א אפשר דאף הרמב\"ן והרשב\"א מודו בה דאל\"כ לא היה מחליט הדבר הריטב\"א ז\"ל וכל כי האי הול\"ל דאין הרמב\"ן והרשב\"א מודו בדבר גם מה שנסתפק עו' שם הרב אם בחזרת המעות לנותן בלי פיוס מודו הרמב\"ן והרשב\"א לפי מ\"ש ע\"ש הריטב\"א דאפילו בדאיכא שתיהן שרי כ\"ש חדא מינייהו דשרי ועיין להרמ\"ל בפ\"ו מה' מלוה ולוה הל' יו'ד ד\"ה כתב הטור דפשיטא ליה בדעת הרשב\"א דבחזרת המעות אסור מכח אותה תשובה שהביא מרן ב\"י ע\"ש, והוא ז\"ל עלה ונסתפק היכא שלא פייס ולא נתן אלא שדבר עם המלוה פ' יתן לאהבתי אם יודו הרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל להראב\"ד דאסיר יע\"ש והוא תימא מה מקום יש בזה לבא לידי ספק דמדברי הראב\"ד שהביא הר\"ב התרומות משמע דטפי מחזי כשלוחו במפייס הלוה לנותן שיתן למלוה משלו מהיכא שדבר עם המלוה פ' יתן לאהבתי דאחר שכתב הראב\"ד שלא ידבר הלוה עם המלוה פ' יתן לאהבתי סיים וכ\"ש אם פייס את הנותן שיתן ומבואר מדברי מרן ב\"י דהאי וכ\"ש חלוקה בפני עצמה היא וכן נראה מדברי הרב גד\"ת יע\"ש וכיון דבחלוקה זו דפיוס הלוה חלקו עליו הרמב\"ן והרשב\"א דמשמע להו דשרי כ\"ש בחלוקה ראשונה דפ' יתן לאהבתי דודאי לדידהו ז\"ל שרי במכ\"ש ואפי' כשתירצה לומר דהאי וכ\"ש שכתב הראב\"ד אינה חלוקה אחרת אלא סיום חלוקה הראשו' וכונתו לומר וכ\"ש בדאיכא שתיהן הנה הרמב\"ן והרשב\"א עליו דהראב\"ד אתו וחלקו עליו כמו שתראה בסדור הלשון המובא בשיטה מקו' לבב\"מ פ' א\"ן יע\"ש ונמצא שהם ז\"ל התירו בשתיהן בדאיכא פיוס של הלוה לנותן וגם הלוה עם המלוה וא\"ל פ' יתן לאהבתי באופן שאין מקום להסתפק בדעתן אי שרו לומר פ' יתן לאהבתי ולענין הלכה במקדש לה בהנאת הרוחת זמן עיין למהר\"ש יונה בסי' ס\"ב אסף וקבץ סברות כל הפוסקים בזה ונשא ונתן לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא יע\"ש." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש קידושין בדין ערב האשה \n שאמרה תן דינר לפ' מתנה ואתקדש אני לך הרי זו מקודשת כו'. הכי איתא בגמ' קידושין ד\"ז ע\"א אמר רבא תן מנה לפ' ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב פרש\"י וכשנתנו אמר לה התקדשי לי מקודש' ואע\"ג דלא מטי הנאה לידה הרא\"ש כתב וז\"ל וכשנתן המנה לאותו פ' אמר לה הרי את מקודשת ממנה שנתתי לפ' וכ\"כ הטור בא\"ה ר\"ס כ\"ט אבל הרשב\"א והריטב\"א והר\"ן כתבו שהיא מקודשת בהנאה זו שנתן המנה על פיה שיש בהנאה זו שוה פרוטה שהיתה נותנת לאחרים שיעשו רצונה אבל במנה עצמו אינה מקודשת שהרי לא הגיעו לידה והתוס' ז\"ל בפרק הריבית דע\"א ע\"ב ד\"ה מצאו ישראל ובפ' הזהב דנ\"ח ד\"ה לספק סלתות משמע להו נמי כשיטת הרא\"ש והטור שהיא מקודשת במנה עצמו שנתן על פיה דחשיב כאלו באו לידה ולכך כתבו דכשהלוה לחבירו ע\"מ שיתן מנה לפ' חשיב כאילו קיבל הוא המנה שנתן לאותו פ' על פיו וכתב שם המרדכי דכי מפקינן מיניה מפקינן כל מה שנתן לאותו פ' על פיו יע\"ש לא כן לשיטת הרשב\"א והריטב\"א והר\"ן בשמעתין דלא מפקינן מיניה מידי שאפילו הנאת אותה פרוטה לא קץ ליה ולא חשיב רבית קצוצה וכמ\"ש רש\"י ז\"ל לעיל גבי המקדש בהנאת מחילת מלוה יע\"ש ועיין להרב מח\"א בה' מלוה ולוה סי' י\"א דשקיל וטרי בדברי הריטב\"א במ\"ש בשמעתין עמ\"ש בפ' הריבית יע\"ש.
וכעין זה איכא למידק על הש\"ך והט\"ז בי\"ד רס\"י ק\"ס דמאחר שמר\"ן ז\"ל בא\"ה ריש סי' כ\"ט הסכים לשיטת המפרשים שאינה מקודשת אלא בהנאת פרוטה זו שעשתה רצונה איך כתבו שם בי\"ד דברי הטור שהוא הולך שם לשיטתו שכתב כאן בא\"ה שהיא מקודשת באותו מנה עצמו ולכן גם לענין רבית כתב ג\"כ דחשיב כאלו קבל המנה עצמו שנתן על פיו לא כן לדעת מרן ז\"ל ודוק ובעיקר מחלוקת זה של הרא\"ש והתוס' עם שאר המפרשים שכתבנו דאיכא מ\"ד דנתינת מעות לאחר ע\"פ דבורו של זה חשיב כאלו באו המעות לידו של זה ממש ואיכא מ\"ד דליכא אלא הנאת פרוטה עיין להרב מח\"א ז\"ל בה' קנין מעות ס\"ב שכתב נפקותא אחרת לענין מכי' מטלטלין ע\"מ שיתן לפ' מנה אי קנה בזה כקנין חליפין או לא דלדעת הרא\"ש והתוס' דחשיב כאלו באו המעות שנתן ע\"פ דבורו כאילו נתנו לו ממש במוכר מטלטלין כי האי גוונא לא קנה שהרי מטלטלין אינן נקנין בכסף ולדעת שאר המפרשים דליכא אלא הנאה שקיים דברו הרי כתב הר\"ן בשמעתין ע\"ש ר\"ח דהנאה זו חשיב כחליפין וקני אף מטלטלין אלו דבריו יע\"ש ולפ\"ז לדעת מרן ב\"י שפסק בא\"ה סי' כ\"ט כשיטת המפרשים דליכא אלא הנאה שעשה רצונה א\"כ לענין מכירת מטלטלין באופן זה קנה כמ\"ש אבל מרן החבי\"ב בח\"מ סי' ק\"ץ הגהת ב\"י אות ד' כתב ע\"ש הרב משאת בנימין בסי' י\"ז שכתבו לדברי מרן ב\"י דבמטלטלין לא קנה באופן זה אם לא באותה שכתב הר\"ן ז\"ל ע\"ש ר\"ח ז\"ל דוקא ע\"ש וכעת צריך ישוב." + ], + [ + "אמר \n לה הילך דינר זה במתנ' והתקדשי לפ' וקדשה אותו פ' כו'. הכי איתא בגמ' אמר רבא הילך מנה והתקדשי לפ' מקודשת מדין עבד כנעני כתב רש\"י והוא שלוחו אלא שמקדשה משלו עכ\"ל וכתב הרשב\"א ז\"ל וכיוון בזה לומר שאם לא עשאו שליח אינה מקודשת ואפילו נתרצה לבסוף משום דבשעת קדו' מיהא לא מקנייא דהא איהו לא שוייא שליח ודילמא לא נתרצה מעיקרא בהכי והא דאמרינן לקמן בפרק האיש מקדש דמ\"ה ודלמא ארצויי ארצי קמיה ה\"ק דמעיקרא גילה דעתו דניחא ליה בהא וכן פרש\"י ז\"ל שם עכ\"ל ולכאו' קשה על דברי הרא\"ש דבההיא דלקמן כתב כפי' רש\"י ז\"ל דאפילו נתרצה הבן אח\"כ אינו מועיל וכאן כתב דאפילו לא עשאו שליח אלא שאח\"ך אמר המקדש הרי את מקוד' במנה שנתן ליך פ' מקודשת ע\"ש וי\"ל דאפילו רש\"י ז\"ל לא אמר אלא כשנתרצה אח\"כ בקידושין שקדשה הראשון דאז לא מהני דילמ' לא נתרצה מעיקרא דכיון דבשעה שנתקדשה מן הראשון לא נתרצ' לא מהני מה שנתרצ' אח\"כ כיון דבשעת קידושין לא מקניא כמ\"ש הרשב\"א אבל כשחוזר הוא ומקדשה אח\"ך במנה שנתן אותו פ' ודאי מקודשת דמהשת' מתחילין הקידושין ואע\"ג דהשתא לא יהיב לה מידי לא הוי כמקדש במלוה כיון דמעות הללו מעיקרא בתורת קידושין הגיעו לידה והו\"ל כנותן מעות לאשה שתתקדש לו מעכשיו ולאחר שלושים יום דאמרי' בפ' האומר דנ\"ט דמקודשת דהני זוזי לאו למלוה דמו ולא לפקדון דמו יע\"ש.
והנה בעיקר ילפותא זו דילפינן מדין עבד כנעני להך דקידושין יש להכריח קצת שיטת הראשונים שכתב הר\"ן לקמן עלה דמתני' דבכסף על ידי אחרים שכתבו דעבד כנעני אינו יוצא בכסף שע\"י אחרים אלא כשיהיה ברצונו אבל אם הוא בע\"כ אינו יוצא דאין זכין לו לאדם ע\"כ יע\"ש והשתא מדמדמינן אשה לעבד כנעני משמע מינה הכי דאי לא הא איכא למפרך מה לעבד שכן יוצא על ידי אחרים אפילו בע\"כ לא כן באשה והיכי מדמינן להו אהדדי ויש לדחות ועיין בטור ח\"מ סימן ק\"ץ לענין ממונא ועיין שם בב\"י ועיין להרב מח\"א הלכות שלוחין סי' ט\"ו ובס' דברי אמת בקונ' דנ\"ג ע\"א כת' וז\"ל תן מנה לפ' ואקדש אני לו מקודשת מדין שניהם כו' הרמב\"ם בפ\"ה מהל' אישות כתב שצריך שיאמר המקדש הרי את מקודשת בהנאה שהבאתי ברצונך והשיג עליו הרשב\"א דזה הוי כנתנה היא ואמר הוא והר\"ן ז\"ל הליץ בעדו ודבריו צריכין ביאור כי יש חיסור לשון בדבריו ועיין למהריב\"ל בס\"ג סי' ס\"ו יע\"ש.
שורש סתם אדם אם יש לו דין קרקע\n ומ\"ש עוד רבינו אמרה \n לו הילך דינר זה מתנה ואקדש אני לך ולקחו כו' ואם אדם חשוב הוא ה\"ז מקודשת שהנאה יש לה בהיותה נהנה ממנו כו'. הכי איתא בגמרא שם בעי רבא הילך מנה ואקדש אני לך כו' א\"ל רב אשי א\"כ הו\"ל נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות וכתבו התוס' פירש\"י דאדם הוקש לקרקעות וקשה דההוא קרא כתיב בעבד אבל בן חורין לא אתקש אלא דוקא לדמי עלי לפי ששמין אותו כעבד כדאיתא בפ\"ק דסנהדרין עכ\"ל וכדבריהם כתבו הרשב\"א והריטב\"א בשמעתין ולדברי כולם הדבר מבואר דעבד עברי אתקש לקרקע דומיא דעבד כנעני דהא ההיא דסנהדרין דהאומר דמי עלי דשמין אותו כעבד לית פתרי לדבריהם אלא בהכי דאע\"ג דבן חורין הוא האומר דמי עלי אפי\"ה יש לו דין קרקע משום דשמין אותו כעבד ועבד אתקש לקרקע ואותו עבד לאו כנעני הוא דמהיכא תיתי לעשותו לבן חורין זה משום דאמר דמי עלי עבד כנעני ועיין להתוס' במגילה דכ\"ג ע\"ב ד\"ה שמין אותו כעבד ובמ\"ש שם הרב חידושי הלכות ז\"ל דמ\"ש שמין אותו כעבד היינו כעבד כנעני יע\"ש ודבריו תמוהים דעבד כנעני מאן דכר שמיה כיון דישראל גמור הוא ומשום דאמר דמי עלי הוא דיהבינן ליה דין עבד לשומו כעבד וא\"כ למה זה נידון אותו בכבודו כעבד כנעני ולא כעבד עברי ואפשר דכיון דאמר דמי עלי כונתו לומר שהוא מקדיש דמי גופו כפי מה ששוה למי שיקנה אותו לעבוד בו כל ימי חייו וזה כעבד כנעני שאינו יוצא בשש וביובל וכיון שכן דנין אותו כעבד כנעני ממש דאיתקש לקרקע ועפ\"י האמור ניחא דההיא דאמרינן בסנהדרין אית לה פתרי כמ\"ש הרב חידושי הלכות.
ועפ\"י דברי הרב ז\"ל הללו נוחים אצלי דברי הר\"ן ז\"ל שכתב לקמן בפרקין דכ\"ח עלה דאמרינן עד היכן גילגול שבועה כו' אמר רבא השתבע לי שאין אתה עבדי וכתב שם הר\"ן בפי' ההלכות וכן בפרק כל הנשבעין דלאו למימרא דעבד עברי הוי כקרקע דהא לא איתקש לקרקע אלא עבד כנעני כו' יע\"ש, ותמה עליו הרב ש\"ך ז\"ל בח\"מ סימן צ\"ה בדין החופר בשדה חבירו כו' דמההיא דריש סנהדרין מוכח דעבד עברי נמי איתקש לקרקע יע\"ש ועיין להרב ט\"ז בה' שבת סס\"י של\"ו שכתב וז\"ל יש ליזהר שלא יתלוש מן העור שבידו או שבמקום אחר שבגופו בשבת דהאדם הוי כמחובר לקרקע כדמשמע בריש סנהדרין עכ\"ל ולא זכר שר שדבר זה במחלוקת הוא שנוי בין רש\"י והתוס' ז\"ל בשמעתין וההיא דסנהדרין לא מכרעא כמ\"ש התוס' בשמעתין ועיין להריב\"ש בסימן קכ\"ט שנראה קצת מדבריו דסתם אדם לא הוקש לקרקע כעבד יע\"ש.
ולדידי קשיא לשיטת רש\"י ז\"ל דס\"ל דכל אדם הוקש לקרקע כעבד מאותה ששנינו בר\"פ המצניע דצ\"ד ע\"ב הנוטל צפורניו זו בזו או בשיניו וכן שערו וכן שפמו וכן זקנו ר\"א מחייב חטאת וחכמים אוסרין משום שבות ואמרינן בגמ' מחלוקת ביד אבל בכלי דברי הכל חייב ופירש\"י ז\"ל דביד פטור משום דאין דרך גזיזה בכך בחול יע\"ש והשתא לפי שיטתו כאן דכל אדם הוקש לקרקע לחייב משו' תולש מן הקרקע דאב מלאכ' שלו משום קוצר כמ\"ש רבינו בפ\"ח מה' שבת הל' ג' דכל התולש או העוקר דבר מגידולו חייב משום קוצר וכתב הלח\"מ ז\"ל דאפי' ביד נמי חייב משום תולדה זו דקוצר יע\"ש ואף דבפ' הלוקח בהמה דכ\"ה ע\"א מוכח דאף אם נאמר דתולש דבר מבעלי חיים חייב משום עוקר דבר מגידולו לא מחייב אלא בכלי ולא ביד דהו\"ל עוקר דבר מגידולו כלאחר יד וא\"כ לא נ\"מ מידי בין אם נאמר דטעמא דהנוטל צפורניו כו' הוא משום תולדת גוזז או משום תולדת קוצר דלעולם אינו חייב אלא בכלי ולא ביד מ\"מ הרואה יראה דלא אתמר התם הכי אלא גבי בעלי חיים שתולדת עוקר שלהם הוא משום גוזז וגוזז ליכא אלא בכלי ולא ביד אך לפי שיטת רש\"י דאדם סתם הוקש לקרקע למה לא יתחייב בתולש מניה וביה כתולש מן הקרקע בין ביד ובין בכלי וכמ\"ש הרב ט\"ז וכעת צריך טעם לחלק בזה בין איסורי שבת לשאר דברים ועיין להתו' בשבת פ' השואל ד\"ק גבי ענבים העומדות ליבצר יע\"ש ועיין מ\"ש רש\"י בפ\"ק דכתובות ד\"ז ע\"ב גבי המפיס מורסא בשבת חייב וז\"ל חייב שהוא מתקן פתח וחייב משום בונה דאשכחן בנין בבעלי חיים כדכתיב ויבן ה' אלהים את הצלע עכ\"ל מוכח דאדם דין קרקע יש לו ועיין בפרק שילוח הקן דקל\"ט גבי מצא קן בראשו של אדם דחייב בשילוח מדכתיב ואדמה על ראשו יע\"ש.
ודע דבנדרים פר\"א דס\"ה ע\"ב עלה דמתני' דפותחין לאדם בכתובת אשתו כו' אמרינן בגמ' מטלטלי מי משתעבדי לכתובה אמר אביי קרקע שוה שמונה מאות דינר קאמר ופרכינן והא קתני שער ראשו ושער ראשו מטלטלי הוא יע\"ש ויש מכאן קצת ראיה לדברי התוס' ז\"ל דמשמע להו דסתם אדם לא הוקש לקרקע אלא עבדים דוקא מדקרי התם לשער ראשו מטלטלי אע\"ג דשער הראש מחובר בגוף האדם הם ואם סתם אדם הוקש לקרקע גם שער הראש שמחובר בו דין קרקע יש לו ומדקרי ליה תלמודא לשער הראש מטלטלין משמע כדברי התוס' ז\"ל דלא הוקש לקרקע אלא עבדי' דוקא וראיתי לרש\"י ולהרא\"ש ז\"ל שכתבו וז\"ל ושער ראשו מטלטלי הוא דכל העומד ליגזז כגזוז דמי עכ\"ל כנראה שבאו לשלול מ\"ש דלא מפני שגוף האדם יש לו דין מטלטלין הוא דחשיב שער ראשו כמטלטלין אלא מפני שעומד ליגזז הוא.
ואולם מרן מלכא הרב המופלא מוהרח\"א נר\"ו הק' לדבריהם ז\"ל מההיא דפ' השולח דל\"ט ע\"א דאיתא התם פלוגתא דרבנן ורשב\"ג גבי שער הראש אי אמרינן ביה כל העומד ליגזז כגזוז דמי ולרבנן דרשב\"ג דהלכתא כוותייהו ס\"ל דגבי שער הראש לא אמרינן כל העומד ליגזז כגזוז דמי ואפילו לר\"מ דס\"ל גבי ענבים העומדות ליבצר דכבצורות דמיין אמרינן התם גבי שער הראש מודה הוא לרבנן דרשב\"ג דלאו כגזוז דמי משו' דשער הראש כל כמה דקאי שבוחי משבח יע\"ש והשתא הך סוגייא דנדרים לפי דברי רש\"י והרא\"ש ז\"ל אזלא דלא כהלכתא והיותר תימה על הרא\"ש שהוא ז\"ל כתב בסוגיין דקידושין כתוספותיו שבנדרים דסתם אדם לא הוקש לקרקע זולת עבדים דוקא והכריח כן מההיא דרפ\"ק דסנהדרין וא\"כ לא ידעתי למה לו לפרש ההיא דנדרים דקרי לשער הראש מטלטלי מטעם זה דעומד ליגזז וטפי היה לו לפרש משו' דסתם אדם לא הוקש לקרקע ודין מטלטלין יש לו ומיהו מאי דקשיא לן מההיא דפרק השולח דרבנן דרשב\"ג ור\"מ ס\"ל גבי שער הראש דלא אמרינן ביה כגזוז דמי הנה מקום איתי ליישב זה עפ\"י מ\"ש התוס' ז\"ל בסנהדרין דף ט\"ו ע\"א ד\"ה בענבים כו' דגבי בעל חוב כ\"ע מודו דלא גבי מדבר העומד ליגזז אפי' למ\"ד דלאו כגזוז דמי משו' דאיכא טעמא דלא סמכא דעתיה דבעל חוב לגבות מדבר העומד ליגזז יע\"ש ועיין להתוס' ביבמות דצ\"ט ע\"א ד\"ה מאי והשתא הן הן דברי רש\"י והרא\"ש שכתבו דשער הראש העומד ליגזז כגזוז דמי משום דקאי תלמודא גבי בעל חוב ובבעל חוב כ\"ע מודו דחשיב כגזוז מטעמא דלא סמכה דעתיה ואע\"ג דבתמרי הצריכי לדיקלא אמרינן בפ' נערה דבעל חוב גובה ממנו וא\"כ גבי שער הראש דכל כמה דקאי שבוחי משבח הו\"ל כתמרי דדיקלא לא היא דהתם כיון דצריכי לדיקלא אינן עומדות ליבצר אבל בשער הראש אע\"ג דצריך לגוף כל שעומד ליגוז גוזזן מיד ודוק.
ודע שגם הרב המגיד ז\"ל בפ\"א מה' טוען הל' ב' קאי ג\"כ כשיטת התוס' ז\"ל דשמעתין שלא הוקשו לקרקע אלא דוקא עבדים שכתב שם וז\"ל דכי אמרינן דאדם הוקש לקרקע הני מילי עבדים דכתיב בהו בהדיא והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אבל שאר אנשים ודאי לא עכ\"ל וראיתי להרב משנה למלך שכתב שם וז\"ל זה אינו דאף שאר אינשי הוקשו לקרקע וכ\"כ רבינו בפרק י\"ג מהל' מכירה דהשוכר את הפועל בין בקרקע בין במטלטלין אין להם אונאה מפני שהוא כקונה אותו לזמן ועבדים אין להם אונאה וטעמא מפני שהוקשו לקרקע ושמא יאמר הרב דהתם דוקא אתמר שהוא מטעם שכתב רבינו שהוא כקונה אותו לזמן ועבדים אין להם אונאה אבל אין דברי הרב המגיד ז\"ל מיושבים שכתב הנ\"מ עבדים דכתיב בהו בהדיא והתנחלתם וההוא בעבד כנעני הכתוב מדבר ויש ליישב בדוחק ובודאי כך היא כוונתו עכ\"ל, והדברים מוכרחים ליאמר בדעת ה\"ה ז\"ל שהרי הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ח מהל' ערכין ד\"ב פסק כאותה סוגייא דריש פ\"ק דסנהדרין דהאומר דמי עלי שמין אותו כעבד בעשרה ואחד כהן משום דאיתקש לקרקע הרי דסתם אדם נמי הוקש לקרקע משום דשמין אותו כעבד שמע מינה דעבד עברי נמי אתקש לקרקע ומ\"מ יש לדחות במ\"ש לעיל ע\"ש הרב חידושי הלכות ז\"ל במגילה.
וראיתי להרמ\"ל שם בפ\"ח דערכין שכתב ע\"ד הרמב\"ם וז\"ל ולא ביאר רבינו בעבדים ישראלים אי סגי בג' או בעינן עשרה ובירוש' פ\"ק דסנהדרין ובפרק הקורא עומד איתא דסגי בג' וכ\"כ התוס' בפ' הקורא אך מדבריהם פ\"ק דסנהדרין נר' דס\"ל דאף בעבדים בעינן עשרה עכ\"ל ולא ידעתי כונתו דודאי עיקר ספיקו ז\"ל לא חלו בו ידים אלא במקדיש עבדו העברי דאי באומר דמי עלי מי גרע משאר אינשי שכתב רבינו בדין הנז' שאם אמר דמי פ' עלי שמין אותו בעשרה וא\"כ הוא קשיא טובא שהרי כתב הרמב\"ם בפ\"ו מה' ערכין הל' כ\"א שדוקא עבד עברי אינו נקדש שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואפילו האומר שיהיה קדוש לדמיו נראה מדברי התוספות בפרק השולח דל\"ח ע\"ב ד\"ה גופיה כו' שאינו קדוש אלא דוקא באומר דמיו עלי דוקא יע\"ש ועיין שם בחי' הרשב\"א ז\"ל וכעת צריך ישוב אצלי ולפי מ\"ש הוא ז\"ל כאן דרבי' ס\"ל דאפי' בפועל דינו כעבד לענין אונאה דאתקש לקרקע לא מצאתי מקום לספיקו בדעתו ז\"ל דאם פועל בעלמא יהבינן ליה דין עבד כנעני דאתקש לקרקע כ\"ש בעבד עברי דקנין כספו הוא וגופו קנוי דודאי דין עבד כנעני יש לו דאתקש לקרקע ושמין אותו בעשרה ורבינו לא הוצרך לבארו משום דכיון שכתב דסתם אדם נמי באומר דמי עלי שמין אותו בעשרה מכל שכן אתי עבד עברי כנלע\"ד.
ודע שלפי דברי רבינו ז\"ל הללו שהביא הרמ\"ל בפרק י\"ג מה' מכירה שאפי' פועל בעלמא יש לו דין עבד לענין אונאה דאין אונאה לקרקעות יש ללמו' ממנו נמי לענין שבועה שאין נשבעין על העבדים ועל הקרקעו' שאין נשבעין ג\"כ על הפועלים כיון דאתקש לקרקעות ואי תיקשי לך אותה שכתב רבינו בפי\"א מה' שכירות ד\"ו כל שכיר ששכרוהו בעדים כו' שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם יכול לומר כו' וישבע בע\"הב היסת או שבועת התורה אם הודה במקצת עכ\"ל והשתא לפי מ\"ש דפועל דינו כעבד היאך יכול לישבע שבועת התורה כיון דאתקש לקרקע וכן קשה במ\"ש שם הר' המגיד ד\"ה היה לו עד א' ששכרו אינו מועיל לו כלום שבקש טעם לדבר ולא כתב מהטעם שכתבנו דאיתקש לקרקע והיותר תימא מ\"ש ע\"ש רבינו מאיר ז\"ל שחייב בעל הבית לישבע שבועת התורה ולא זכר שר שלפי דברי רבינו הנז' דפי\"ג מהל' מכירה ליתיה לדברי הרמ\"ה ז\"ל.
איברא דלפי מ\"ש הרב המגיד בפ\"ה מהל' טוען ד\"ה גבי הטוען את חבירו ב' חדשים שכנת בחצרי כו' ששכירות קרקע אחר הזמן חוב גמור הוא כיון שמחלוקתן בדמים שאם היה מחלוקת זו שזה אומר יש לי לדור עדין והלה כופר הרי זה תביעת קרקע והרי הוא כקרקע לענין קניה ואונאה כו' אבל כאן שאין מחלוקת אלא בתביעת דמי השכירות נר' שזה כשאר חיובין יע\"ש באורך והשתא לפי דברי הרב המגיד הללו יש לומר דההיא דפי\"א מה' שכירות הוי נמי כה\"ג שהם מחולקים בדמי השכירות שזה אומר שכרתני ולא נתת לי שכרך וזה מודה לו במקצת אבל אם מחלוקתן הוא בשכירות עצמו שזה אומר שכרתיך לב' ימים ולא עבדת עמי אלא יום א' וזה אומר כבר עבדתיך שני ימים הוי כשכירו' דבית שמחולקים בימי השכירות דאין נשבעין עליו ואי תיקשי לך אכתי נהמניה לבעל הבית במה שטוען עכשיו בלי שבועת התורה במיגו דאי בעי הוה טעין הרי שכרתיך ועדיין לא עבדת עמי דבשכרו שלא בעדים עסקינן והיינו שלא ראוהו עדים במלאכה כמ\"ש שם ה\"ה בפי\"א מה' שכירות ואלו היה טוען הכי אז היה פטור אפי' משבועה כמ\"ש דכיון דהיה טענתם על עיקר השכירות אין נשבעין על הקרקעו' כמדו' הא לא קשיא כלל דכלל זה בידינו בדעת רבינו ז\"ל דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרי' וכמ\"ש בפי\"ג מה' מלוה בדין הטוען על המשכון.
ואגב אורחי עמדתי על דברי ה\"ה ז\"ל בפי\"ד מהל' טוען ד\"ט עמ\"ש רבינו גבי אכלו שני חזקה בחיי אביהן מתוך שיוכל לומר לקוחה היא בידי מאביהן נאמן לומר חוב יש לי על אביהן וגובהו שלא בשבועה כו' והשיג עליו הראב\"ד ז\"ל דאמאי גובהו שלא בשבועה כיון דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן כו' וכתב על זה הרב המגיד וז\"ל עוד הקשה הראב\"ד בהשגו' ממה שהסכימו הגאונים ונתבאר בדברי רבינו בהרבה מקומות ומהם פ\"ח שכשטוען על המשכון שהוא נאמן עד כדי דמיו שאינו נוטל אלא בנקיטת חפץ אף כאן אם בא לגבות לכתחילה צריך הוא לישבע ויש לי לתרץ דחילוק יש בין משכון מטלטלין לקרקע שהרי דבר תורה אין נשבעין על הקרקעו' ושבועת היסת אין כאן לפי שאין טענת בריא הפך דברי זה המחזיק ואין נשבעין היסת על טענת שמא עכ\"ל.
וראיתי להרב גד\"ת בשער י\"ד ח\"א דפ\"א ע\"ג שכתב על דברי ה\"ה הללו וז\"ל ואם השגת הראב\"ד היא השגה נר' שתירוצו של ה\"ה לא העלה לה ארוכה שהמיגו לא יועיל לפוטרו משבועה מפני הכלל שלמדנו מדין המשכון שנתבאר פ\"ג מה' מלוה דאין אומרי' מיגו לאפטורי משבוע' ולא לפוטרו ממון וכלל זה הוא מוחלט ולא פרטי ומה יועיל היות כאן משכון על הקרקע ולא של טלטול ס\"ס כיון שאתה בא לפוטרו משבו' מטעם מיגו הרי נתבאר שאין כח במיגו לפוטרו משובע' בכל ענין שתהיה ל\"ש טלטול ל\"ש קרקע עד כאן לשונו יע\"ש, ולק\"ד דברי הרב המגיד נכונים וטעמם ונימוקם עמם דשני' היא משכון קרקע ממשכון דמטלטל דמשכון קרקע שעיקר טענתו של המחזיק שחוב יש לו לגבותו מזה הקרקע ושבעל הקרקע הורידו לתוכו לאכול הפירות עד שיפרע חובו ואלו היה בעל הקרקע קיים והיה מכחישו כל שיש לו טענת מיגו לא היה צריך שבוע' אפי' בטענת מודה מקצת וכההיא דפ\"ה מה' טוען גבי הטוען את חבי' שתי חדשים שכנת בחצרי שכ' שם ה\"ה דכל שטענתם ומחלוקותם הוא בעיקר השכירות שזה אומר יש לי לדור עדיין בתוכו וזה מכחישו אז הו\"ל כפירת שעבוד קרקע ואין נשבעין על הקרקעות וא\"כ ה\"ן גבי יתומים כיון שטענתו של המחזיק הוא זה שאביהם הורידו לתוכו כדי שיפרע חובו אף שטענינן ליתמי שלא הורידו לתוכו כל שיש לו מיגו לא מצינן להשביעו כיון דאין נשבעין על הקרקעות ומה לי הם מה לי אביהם כן נלע\"ד נכון.", + "שורש קידושי אדם חשוב\n ומ\"ש עוד רבינו ובהנאה \n זו הקנה עצמה לו. הכי איתא בגמ' הכא באדם חשוב עסקינן דבההיא הנאה דקא מקבל מינה מתנה גמרה ומקניא עצמה ע\"כ הנה אני בעניותי נסתפקתי לענין אתנן זונה דאמרינן בפ' כל האיסורים דכ\"ט ופסקה רבינו בפ\"ד מה' איסורי מזבח הל' ט' שאם נתנה האשה אתנן לבועל דהוא מותר ואין בו משום אתנן אם היה המקבל אדם חשוב דלגבי קידושין חשיב כאלו נתן הוא לאשה והיא מקודשת בקבלתו אי אמרי' ה\"נ גבי אתנן דחשיב כאלו נתן הוא לה ואסיר או דילמא הכא גבי קידושין מה שהיא מקודשת לא מפני דחשיב נתינתה כקבלה הוא אלא משום דבאותה הנאה שעושה רצונה לקבל מידה דחשיבא כפרוט' הוא דמקודשת ולכן גבי אתנן שהדבר עצמו לא בא מידו לידה ודאי דשרי דאין כאן אתנן וכן נמי יש להסתפק במנות ביום פורים ששלח לאדם חשוב אם יצא י\"ח ולכאו' עלה על דעתי לומר דדבר זה תלוי במחלוקותן של ראשונים שכתבנו לעיל גבי תן מנה לפלוני ואקדש אני לך דאיכא למ\"ד דחשיב כאלו נתן המעות לידה ואיכא למ\"ד דליכא אלא הנאה לבד שעשה רצונה ליתן לאותו פלוני בעבורה ושוויא ההיא הנאה כפרוטה ובאותה פרוטה היא דמקו' עיין מש\"ל בשורש קידושין בדין ערב הובאו דבריהם ז\"ל וה\"נ אפשר דכל שהיא נהנית בקבלה זו חשיבה הנאה זו כאילו נתן לידה בעצמו שנתנה לו ואסור משום אתנן לחד מ\"ד שוב ראיתי דלא דמיא לההיא דאפי' למ\"ד התם דחשיב כאלו באו לידה לאו משום הנאתה הוא אלא כיון שנתן לאותו פ' ע\"פ דבריה אעפ\"י שהיא לא קבלה מידו חשיב כאלו היא קבלתן ונתנה לאותו פ' וכיון דאית לה הנאה נתחייבה בדבר אבל הכא ליכא נתינה לידה כלל והיא הנותנת וליכא אלא הנאה שקיבל מידה ומהיכא תיתי לומר דחשיב' נתינ' זו כקבלה עיין בחידושי הריטב\"א ובהר\"ן וברבינו ז\"ל שכתבו דכשמקדש לה אומר לה הרי את מקו' בהנאה זו שקבלתי ממך ודוק.
וכתוב בחי' הרמב\"ן וז\"ל הכא באדם חשוב וכו' תמהני ללוי דאמר בפרק הזהב קונין בכליו של מקנה ומפרשינן טעמא משום דבההיא הנאה דקמקבל מיניה גמר ומקני ליה ולא בעינן אדם חשוב הכא אמאי בעינן אדם חשוב ואיכא למימר דקדושין שאני שאינה מקנה עצמה בהנאת פורתא אבל התם אעפ\"י שאין בו שוה פרוט' קונין ועוד דהתם מה שנהנה בכך שויוה רבנן אדם חשוב ותמיה לי לרב דאמר קונין בכליו של לוקח ולא בשל מקנה באדם חשוב אמאי אין קונין בכליו של קונה לא קשיא דההיא הנאה דקמקבל מיניה דמים הוא והמעות אינן קונות מטלט' לפיכך לא תקינו חליפי סודר אפי' בקרקע אלא בשל קונה ועו' דסתם מקנה זו היא ע\"מ להחזי' אינה מקנה של הנאה שיקנה באותה הנאה עכ\"ל והנה זה שכתב דהנאה זו דמקבל מינה היא גופה אינה אלא דמים הרשב\"א והר\"ן דחו דבריו וכתבו שהנאה זו חשיבא דמים וחשיבא מטלט' ולגבי קידושין חשיבא דמים ולגבי קנין חשיבא מטלט' יע\"ש וכדבריהם משמע ודאי מדלוי דאמר קונין בכליו של מקנה ומפרש רש\"י טעמא משו' דבההי' הנא' דמקבל כו' ואי חשיבא ההיא הנאה דמים אכתי היכי קני מטלט' ולדבריו צ\"ל דבהא פליגי לוי ורב דמר חשיב ליה לההיא הנאה מטלט' ומר חשיב ליה דמים והוא דוחק.
ובדברי הר\"ן ג\"כ יש לגמגם שהוא ז\"ל כת' דלרב לא קשיא אמאי אין קונין בכליו של מקנ' כשהוא אדם חשוב משום דלא מקרייא הנאה דאדם חשוב מקנה אלא במתנה גמורה אבל במקבל ע\"מ להחזיר שאין הנותן מתחשב בשביל כך ולא חשיבא מקנה וסתם חליפי סודר ע\"מ להחזיר היא עכ\"ל וקשה שהוא ז\"ל הביא לקמיה דברי ר\"ח שכתבה למימרא דרב אהילך מנה ויקנו לך נכסי דבאדם חשוב קנה משו' דההיא הנאה חשיבא כקבלת מטבע' וקני אפי' מטלט' וכתב הוא ז\"ל דהנאה זו חשיבא דמים וחשיבא חליפין ולהכי גבי אשה היא מתקדשת באותה הנאה כקבלת דמים וגבי קנין קונין באותה הנאה כקנין חליפין יע\"ש וכיון שכן הדרא קושיין לדוכתא לרב אמאי אין קונין בכליו של מקנ' מדין חליפין דאפי' שאין הנותן מתחשב בשבי' כך כל שהוא בתורת חליפין הנאה כל שהוא מהניא וכמ\"ש הוא ז\"ל ללוי דאמר קונין בכליו של מקנה ואפי' שלא באדם חשוב יע\"ש ובשלמא אי חשיבא הנאה זו כקבלת דמים ניחא לרב דלא קני דכיון שאין בהנאתה שוה פרוטה לא קני אבל אי חשיבא חליפין קשה וי\"ל דמשמע לרב דכל שאין הנותן מתחשב בשבי' כך לא חשיבא הנאה כלל ובהא הוא דפליגי לוי ורב לפי דבריו." + ], + [ + "שורש קדושי משכון האומר \n לאשה התקדשי לי בדינר וה\"ז המשכון בידיך עד שאתן אינה מקו' כו'. הכי איתא בגמ' אמר רבא אמר רב נחמן אמר לה התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליו אינה מקו' מנה אין כאן משכון אין כאן הנה הרמב\"ן משמע ליה דאפי' נתחייב בקנין על המלוה והניח עליו משכון או שא\"ל זכי בגוף משכון זה לשעבו' מנה אינה מקו' אבל הראב\"ד חלוק וס\"ל דכל שנתחייב בקנין על המלוה והניח עליו משכון או שא\"ל זכי במשכון זה לשעבו' מנה מקו' וכן כל מידי דמקני בכסף מהני בכה\"ג והריטב\"א הסכים לס' הראב\"ד ודעת הרשב\"א כדעת הרמב\"ן כמ\"ש בשמעתין בהדיא דאפי' אמר לה הריני מתחייב בקנין אינה מקו' שאין כאן מנה אבל אידך שכתב הרמב\"ן דגם באומר לה זכי במשכון זה לשעבו' מנה דאינה מקו' לא כתב כנראה דבהא מודה ליה להראב\"ד וכן יש לדקדק קצת מדבריו שכתב לקמן בדף י\"ט ע\"א עלה דאמר רבא המקדש במלוה שיש עליה משכון מקו' שכתב בתוך דבריו וז\"ל ואינו דומה לאידך דרבא אמר רב נחמן דאמר לעיל התקדשי לי במנה והניח עליו משכון אינ' מקו' דהתם לא היה המשכון קנוי לשעבו' המנה אלא במנה גרידא הוא מקדשה ואח\"כ הוא משעבד המשכון למלוה כו' יע\"ש כנראה מדבריו שאם א\"ל תחילת דבר זכי במשכון זה לשעבו' מנה והתקדשי לי בו מקו' שהרי יש לו קנין במשכון לשעבו' המנה ומ\"מ אין מכאן ראיה כ\"כ.
והרא\"ש ז\"ל הסכים לשיטת הראב\"ד ז\"ל דכל שנתחייב בקנין על המנה והניח עליו משכון היא מקודשת אבל אידך שכתב הראב\"ד ז\"ל דאף באומר לה זכי במשכון זה לשעבוד מנה דמקודשת לא בא הדבר מבואר בדבריו ומתוך הלשון שכתב בתוך דבריו לענין השדוכין וז\"ל הלכך כשעושין שידוכין ונותנין ערבונות לשם קנס לא יאמר אם אחזור בי אני אתן כו' אלא צריך להקנות לו בקנין או יאמר תזכה בגוף משכון זה בכך וכך עכ\"ל נראה דלדידיה משמע ליה דלא מהני בשיאמר תזכה בגוף משכון זה לשעבוד מנה אלא צריך לומר תזכה בגוף משכון זה סתם דכשאומר תזכה בגוף זה לשעבוד מנה כיון דלא קדם לו חיוב ושעבוד לא מהני לשון זה דאמרינן שעבוד אין כאן זכיה אין כאן אבל כשאומר זכה במשכון זה שיעור מנה אין לך זכיה גדולה מזו. ונמצא דהרא\"ש ז\"ל מודה ליה להראב\"ד בחד' ופליג בחדא וזה הבין מוהרימ\"ט ז\"ל בדעת הרא\"ש שכתב שדברי הרא\"ש אינן לא כדברי הרמב\"ן ולא כדברי הראב\"ד ז\"ל והרב בני יעקב במאמר קנין דק\"ב ע\"ג כתב שלדעתו אין בין דברי הראב\"ד לדברי הרא\"ש כמלא נימא ולא צדק בזה דהמרחק בניהם רב ועיין במ\"ש הוא ז\"ל לקמן דק\"ג ע\"ד על דברי הרא\"ש ז\"ל הללו.
והן עתה נדפס מחדש ס' קהלת יעקב וראיתי לו ז\"ל שם באות פ' דצ\"ו ע\"ד עמד בזה ובהכי ניחא מה שתמה הוא ז\"ל על הרב המפה בסי' כ\"ט שכתב על מ\"ש מרן דאם הניח עליה משכון אינה מקודשת וה\"ה אם כתב עליה שטר אבל אי א\"ל זכי במשכון זה בשעבוד מנה מקודשת עכ\"ל ותמה עליו דהרב פסק תרתי דסתרן דכיון דפסק דאפילו אם כתב שטר אינה מקודשת עכ\"ל דה\"ט משום דהו\"ל מקדש במלוה וכדברי הרמב\"ן וכפי הטעם הזה אפילו אמר לה זכי במשכון שעבוד מנה אינה מקוד' ואיך כתב דאם אמר לה זכי במשכון זה שעבוד מנה אינה מקודשת והניח דבריו בצ\"ע והרואה דברי הרב המפה על מרן שכתב יראה דלא ק\"מ שהרי הוא ז\"ל כתב כלשון הזה אבל א\"ל הרי את מקודשת לי בדינר ותזכה בו בגו' המשכון שאני נותן לך על זה הרי זו מקודשת וציין שהוא מדברי ר\"יו נ\"ג ואין ספק שהן הן דברי הרא\"ש ז\"ל כאשר כתבנו דאע\"ג דפליג עליה דהראב\"ד באומר זכי במשכון זה לשעבו' מנה מודה הוא ז\"ל באומר זכי במשכון זה שיעור מנה ידע דלשיטת הראב\"ד ז\"ל כשמתחייב בקניין לתת לה מנה ומקדשה לה בההוא מנה מקודש' ואפי' לא נתן לה משכון עליה וזה מבואר בדברי הריטב\"א שכת' וז\"ל אבל אם נתחיי' לה מנה בקנין וחזר וקדשה בו או שלקח ממנו שדה אשה מקודשת ושדה מכורה ומה שסיים עוד על זה וז\"ל ואם נתן משכון על אותו מנה זכתה בו דהא איכא הנאה דשויא פרוטה להתקדש בו ומילתא באפי נפשיה היא דכיון דהיא מקודשת בחיוב המנה דאית לה הנאת ש\"פ בחיוב זה כשנתן לה משכון זכתה בו ולא בעינן חיוב ומשכון וזה ברור לע\"ד.
אשר עפ\"ז אפשר לישב מה שהוק' לו למהרימ\"ט ז\"ל בחי' על הר\"ן ז\"ל לשיטת הראב\"ד ז\"ל הלזו דס\"ל דכל שאמר לה זכי במשכון זה לשיעבוד מנה דמקודשת מאי האי דפריך רבא לרב נחמן מהא דתניא קדשה במשכון מקודשת והוצרך לשנויי במשכון דאחרים כו' ואמאי לא משני דקדשה במשכון דידיה ובכה\"ג דא\"ל זכי במשכון זה לשעבוד מנה והוא ז\"ל תירץ דהא פשי' ליה יעויין שם, ולפי דעתי יש לומר דאי תנא דברייתא נחית לאשמועינן האי דינא הוה ליה לאשמועי' עדיפא מינה אפילו במקדשה בחיוב מנה בקנין לבד שאינו מוסר בידה כלום וכ\"ש בקדשה במשכון שהרי איכא נתינה מידו לידה ואי משום דהא עדיפא ליה שהרי כתבנו בדעת הרא\"ש דאע\"ג דמודה ליה להראב\"ד במקדשה בחיוב מנה ובקנין פליג עליה בההיא דזכי במשכון זה לשעבוד מנה הא ליתא דהיכן השמיענו תנא דברייתא דמיירי באומר זכי במשכון לשעבוד מנה דאפשר דמיירי באומר זכי בגוף המשכון שיעור מנה דבהא מודה נמי הרא\"ש ועיין במה שהוקשה עוד למהרימ\"ט על שיטת הראב\"ד מההיא דגיטין פ' האומר דס\"ו גבי גניבא יוצא בקולר הוה כי הוה קא נפיק אמר הבו ארבע מאה זוזי לרבי אבינא מחמרא דנהר פניא כו' דאמר רבי אבא חמרא לא קאמר דמי חמרא לא קאמר מחמרא קאמר ואידך כדי ליפות את כחו יע\"ש ועיין בכתובות ס\"פ נערה דנ\"ד ע\"ב תוס' ד\"ה ארבע כו' ועיין בפ' מי שמת.
עוד ראיתי להרב בני יעקב שם דק\"ב ע\"ד שכתב תמיה על הרא\"ש במ\"ש דבערבונות של שידוכין צריך שיתחייב בקנין תחילה ואח\"ך יתן לו המשכון דאי לא\"ה לא מתפיס דמאחר שהטור בח\"מ סי' ר\"ז כתב ע\"ש הרא\"ש דבערבונות של שדוכין אין צריך לקנות בב\"ד חשוב משום דשפיר מתחייב בקנס אם חזר בו שביישו א\"כ למה הצריך שיתחייב לו בקנין תחילה כיון דהרי מחוייב ועומד וכשנתן המשכון שפיר מתפיס כדאמרינן גבי פועלים אם באת חבילתה לידו מחייבינן לקיים דבורם שהרי גרמו לו הפסד וכמו כן תמה על הטור ממ\"ש בח\"מ סי' ר\"ז למ\"ש בא\"ה סי' ן' יע\"ש וזו אינה קושיא לע\"ד דכל דליכא קנין אע\"ג דכשהמשכון תחת ידו גובה בו מיהו אם יצא מתחת ידו אינו יכול לגבות כדאמרי' גבי פועלים שאם לא באת חבילתה ליד בע\"ה אע\"ג דגרמו לו הפסד אינו יכול לגבות מהם ה\"ן הכא אם יצא המשכון מתחת ידו אינו יכול לגבות מידי ולהכי הצריך קנין כדי שיוכל לגבות לעולם ואמנם מה שהוצרך קנין דלא כאסמכתא בב\"ד חשוב זה תימה וכבר עמד ע\"ז מר\"ן ב\"י ועיין בספר ב\"ח ובקיצור פסקי הרא\"ש בשמעתין לא ראיתי שהעתיק דבר זה יע\"ש ועיין עוד בדברי הרב בני יעקב דק\"ב ע\"ד במה שנסתפק גבי פדיון אי מהני על ידי משכון דפשיטא ליה מדברי הרשב\"א בשמעתין ומההיא דפ' יש בכור דחיוב לא מהני גבי פדיון וכיון דלא מהני חיוב לא מהני משכון דמנה אין כאן משכון אין כאן דגבי פדיון נתינה מעליא בעינן לכ\"ע וכעין זה יש להסתפק לענין מתנות לאביונים בפורים אם יצא ידי נתינה ע\"י משכון או דילמא מנה אין כאן משכון אין כאן ולא עת האסף ועיין בדינים אלו דמנה אין כאן בטור ח\"מ סי' ס' ובס' דברי אמת בקונט' ז' סי' ב' יע\"ש.
ומ\"ש עוד רבינו היה \n בידו משכון על חוב שיש לו אצל אחרים וקידש בו אשה כו'. הכי איתא בגמרא ד\"ח התם במשכון דאחרים וכדר\"י דאמר ר\"י מניין לבעל חוב שקונה משכון כו' כתב רש\"י במשכון דאחרים וקדשה בחוב שיש לו עליו כו' אבל מדברי כל הראשונים משמע דמקדשה במשכון עצמו ועיין למהר\"ש יונה בסי' ס\"ג מה שהוקשה לו לפי' רש\"י ולא קשיא כלל כאשר יראה הרואה ולפקע\"ד היה נר' דהוצרך רש\"י לפרש דקדשה בחוב שיש לו עליו דאי לא קדשה אלא במשכון לבד ומפני שהוא קנוי לו הוא דמקודש' לו אכתי ק' היכי מקדשה דהא אמרי' לקמן בפ\"ב דמ\"ח דהיינו טעמא דהמקדש במלוה של אחרים אינה מקודשת משום דלא סמכה דעתה מימר אמרה הוא מחיל ליה כדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול והשתא כי מקדש לה במשכון ועיקר המלוה והחוב הוא של הבעל מאי הוי אכתי לא סמכא דעתה דמימר אמרה שהבעל מוחל חובו ללוה וממילא לא נשאר לה שום קנין על המשכון משא\"כ כשהוא מקדשה בעיקר החוב ומוסר המשכון בידה דמקודשת דהשתא איהו לא מצי מחיל כמ\"ש הרשב\"א ז\"ל בשמעתין והר\"ן והריטב\"א ז\"ל בגיטין דל\"ז דקדקו כן מהא דר\"י דשמעתין יע\"ש.
אלא שלפ\"ז משמע דלדעת רש\"י אם קדש במתנה שנתנו לו ע\"מ להחזיר אינה מקודשת כיון דעתיד לחזור ולא כן משמע מדברי הרא\"ש ז\"ל לקמן דף ט\"ז סימן ך' דפשיטא ליה דהמקדש במתנה שנתנו לו ע\"מ להחזיר מקודשת ומחזיר המתנה ונותן לה דמים תחת המתנה יע\"ש וטעם הדבר כיון דבשעת שקדשה היה שלו הרי באותה שעה נתן לה כסף משלו וקנאה מקודש' גמורה היא וכשחוזר ולוקחה ממנה בדמים שנותן לה כאילו חוזר וקונה הדבר ממנה ואפשר דאפי' חוזר ולוקחה ממנה בע\"כ לא מפני זה נאמר שאינה מקודשת אלא חשיב כאילו גוזלה אבל הקדושין שקדש במקומן עומדין ואם כן ה\"ה נמי הכא כשקדשה במשכון דבשעת הקדושין קנוי לו כדר\"י ומקדש אותה במשכון זה אע\"ג דכשחוזר ומוחל החוב פקע שעבודו הו\"ל כמתנה ע\"מ להחזיר דמקודשת גמורה היא כיון דבשעת הקדושין היה שלו ואם כן צ\"ל דמ\"ש רש\"י ז\"ל וקדשה בחוב שיש לו עליה לחידושא נקטיה דלא מבעיא דמקדשה במשכון אלא אפי' במקדשה בחוב היא מקדושת.
ודע שכתב הרשב\"א ז\"ל בשמעתין דאע\"ג דמשכון דאחרי' קנוי לו ומצי מקדש בו את האשה אפי\"ה אינו קנוי לו ממש ואי אקדיש ליה מלוה או זבין מלוה לא עבד כלום ולענין קדושין כיון שיש לו מקצת קנין לענין שביעית ושאינו נעשה מטלט' אצל בניו הו\"ל כדידיה ומתקדשת האשה בו יע\"ש ואיכא למידק לכאורה ממ\"ש לקמן בפ' האיש מקדש דנ\"ב ע\"א גבי מאי דקאמר רב המקדש בגזל אינה מקודשת וקאמר ר\"י עלה מי קאמר רב הכי ופרכינן והוא לא אמר הכי והא אמר ר\"י גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו כו' יע\"ש דמשמע דקדושין והקדש כי הדדי נינהו וכל היכא דלא מצי מקדיש לא מצי מקדש ומשו\"ה פריך לר\"י דאמר ומי אמר רב הכי ממאי דאמר איהו גבי הקדש ולפי דברי הרשב\"א ז\"ל מאי קושיא הרי מצינו במשכון של אחרים דאע\"ג דלא מצי מקדיש מצי מקדש בו ואם כן אע\"ג דגבי גזל ס\"ל לר\"י דלא מצי מקדיש אפשר דס\"ל דמצי מקדש והדבר ברור דהתם לא משום דגבי הקדש קאמר ר\"י דלא מצי מקדיש הוא דפריך אלא ממאי דקאמר דה\"ט דגזל משום שאינו שלו וכיון שאינו שלו מינה דלא מצי מקדש בו ועיין להרב ש\"ך בח\"מ סימן ע\"ב ס\"ק י\"ז שהכריח מאותה סוגיא דהקדש וקדושין כי הדדי נינהו ומתוך כל העלה דמשכון אחרים כיון דמצי מקדש בו יכול להקדיש יע\"ש ואישתמיט מיניה דברי הרשב\"א ז\"ל בסוגיין וצ\"ע.
ומ\"מ לדידי ק\"ל לדברי הרשב\"א ז\"ל הללו מ\"ש ממתנה על מנת להחזיר דאמרינן בפ' יש נוחלין דאם לא אמר ע\"מ שתחזירהו לי הקדישו והחזירו מוקדש ומוחזר וי\"ל דהתם קנוי לו לגמרי לאותו זמן שנתנו לו אבל הכא אינו קנוי לו לגמרי ויש להסתפק בממשכן את חבירו אתרוג שלא בשעת הלואה אי קני ליה לצאת בו ידי חובה מי אמרינן כיון דלא מצי מקדיש ליה לא קרינן ביה לכם או דילמא כיון שיש לו מקצת קנין ולענין חמץ קרינן ביה לך וכן לענין שמיטה אם יוכל לקדש בו את האשה והסברא נותנת דכיון דאתרוג של שות' אינו יוצא בו ה\"נ לא נפיק ביה כיון דאין לו אלא מקצת קנין כנלע\"ד אבל יש להסתפק אם יכול הלוה לקדש במשכון זה שנתן למלוה כיון שמן הדין קנוי למלוה או דילמא כיון שיכול להוציאו בדמים חשיב שלו והסברא נוטה לזה, ושוב מצאתי בדברי הרמב\"ן בחי' לקדושין שכתב בהדיא דלוה מצי מקדיש ליה יע\"ש.
ולענין משכון זה של אחרים אם הוא דוקא במשכון שמשכנו שלא בשעת הלואתו או לאו דוקא אלא אפי' משכנו בשעת הלואתו עיין בזה להרא\"ש ז\"ל ועיין במהר\"ש יונה סימן ס\"ג שעמד על דבריו במה שיש בהם מן הקושי יע\"ש והרמב\"ן וכן הרשב\"א והריטב\"א בגיטין משמ' להו דאפי' במשכון שמשכנו בשעת הלואתו היא ומקודשת ועיין בספר המלחמות להרמב\"ן בפרק שבועת הדיינים כי שם הרבה להשיב על שיטת רש\"י והרז\"ה דס\"ל דהך דר\"י לא אתמר אלא שלא בשעת הלואתו דוקא ולפי דבריהם מתחייב באונסים ג\"כ לא כן במשכנו בשעת הלואתו שאינו חייב באונסים והוא ז\"ל השוה מידותיהן ובין בשע' הלואתו ובין שלא בשעת הלואתו לא מחייב אלא בגניבה ואבידה כיון שאין כל הנאה שלו והוכיח מתוך סוגיא זו דקדושין ודפסחים וגטין דהך דר\"י אפי' בשעת הלואתו מיירי ואי כדברי רש\"י והרז\"ה דמחייב אפי' באונסים הא לענין משכון בשעת הלואה משנה ערוכה שנינו בפרק האומנים מלוה על המשכון כו' ואיך יתכן לומר דדברי ר\"י שנאמרו סתמא בכל משכון שיהיה דברו לחצאין ובמשכון דבשעת הלואתו קנוי לו להיות ש\"ש ושלא בשעת הלואתו להיות כשואל.
וכבר הרב ש\"ך בח\"מ סי' ע\"ב עמד על כל דבריו ז\"ל ויש גימגום בדבריו ובסו' דבריו המצי' לנו דבר חדש דכל שחטף משכון מיד חבירו שלא ברשות ב\"ד ושלא מדעת הלוה אפי' לדעת הרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל חייב באונסים שהרי נעשה שלו והביא ראיה מדברי רבינו בפ\"י מה' שכירות דקאי כשיטת הרמב\"ן דבמשכנו שלא בשע' הלואתו לא מחייב אלא בגניבה ואבידה ואפ\"ה כתב בפ\"ו מה' מלוה ולוה הל' ד' דהממשכן את חבירו שלא ברשות ב\"ד חייב באונסין וכמ\"ש שם ה\"ה ז\"ל ועפ\"ז ניחא ליה ההיא דפרק אלו הן הלוקין דקאמר ותו ליכא והא איכא השבת העבוט כו' יע\"ש ולפי דבריו הללו דחיוב דאונסין הוא מפני דהו\"ל גזלן לא ידעתי לכאורה טעמו של הראב\"ד דאיהו ז\"ל בספ\"ג מה' אבידה השיג על רבינו וס\"ל דהממשכן שלא ברשות אינו נקרא גזלן ומתני' דפרק כל הנשבעין ששנינו דשכנגדו נשבע ונוטל היינו דוקא בנמצא שלא היה לו חוב יע\"ש וי\"ל דהראב\"ד לשיטתיה אזיל דס\"ל דמשכנו שלא בשעת הלואתו קני ליה לגמרי אפי' לאונסים ואם כן הכא אמאי חייב באונסים וע\"ד ה\"ה יש לעמוד שכתב שלדעת רבינו אינו נקרא גזלן ושם בספ\"ג מה' אבידה קראו רבינו גזלן יע\"ש ועיין להרב מח\"א בהגהותיו על רבינו פ\"ג מה' מלוה וכבר עמדתי ע\"ז בחיבורי על הש\"ע ח\"מ סי' ע\"ב.
והנה הרמ\"ל בפ\"י מה' שכירו' הביא דברי מהריט\"ץ בתשובו' סימן י\"ב שכתב דכל שמשכנו שלא בשעת הלואתו אפי' שלא ברשות ב\"ד כי אם שהלוה בעצמו משכן לו ברצונו חייב באונסים לשיטת רש\"י ז\"ל והרז\"ה ז\"ל וכתב עליו שטעה בזה שזה אינו אלא דוקא במשכנו לבסוף ע\"י ב\"ד ששם הוזהר המלוה להחזיר כסות של יום ביום וכסות לילה בלילה ושם הוא דאמר ר' יצחק בעל חוב קונה משכון אבל במשכון הבא מיד הלוה ליד המלוה ברצו' כך הוא שעת ההלואה כשלא בשעת ההלואה לכ\"ע אין בו למרבה אלא ש\"ש ואלו דברים ברורים הם עכ\"ל ודבריו תמוהים שהרי בהדיא כתב רבינו בפ\"ג מה' מלוה ולוה הל' ה' דאפי' במשכנו מדעת הלוה הוזהר להחזיר לו העבוט בעת הצריך לו את הכר בלילה ואת המחרישה ביום והכי איתא בפרק אלו מציאות דל\"ז ע\"ב השב תשיב אין לי אלא שמשכנו ברשות ב\"ד שלא ברשות ב\"ד מנין ת\"ל השב תשיב ועיין בס\"פ אלו הן הלוקין דפרכינן ותו ליכא והא איכא השבת העבוט דכתיב השב תשיב כו' ומיירי במשכנו שלא ברשות ב\"ד אלא דמהתם אין ראיה כ\"כ דהתם מיירי במשכנו בע\"כ אבל ההיא דאלו מציאות מוכח דאפי' מדעת הלוה איכא השב תשיב ועיין בפי' רש\"י ז\"ל שם.
הן אמת כי זה שכתב דכל שלא משכנו שלא ברשות ב\"ד כי אם מדע' הלוה ומרצונו אינו מתחייב באונסים כן משמע מתוך פירש\"י שם בפרק האומנים דפ\"ב עלה דהך מימרא דר\"י וכן בפרק המקבל דקי\"ג במתני' דהמלוה את חבירו לא ימשכנינו אלא בב\"ד יע\"ש ועיין להרב מח\"א ה' גביית חוב סימן י\"א דק\"ב ע\"ב אמנם אין הטעם בדבריו מפני ששם לא הוזהר המלוה להחזיר דאע\"ג שהוזהר להחזיר מ\"מ קרא דולך תהיה צדקה משמע דלא קאי אלא אמה שמפורש בכתוב שהוא על הממשכן ע\"י ב\"ד ולא על מאי דמרבינן מריבוייא דהשב ישיב שהרי בריבוי הכתוב מרבינן נמי על הממשכנו בעל כרחו שאז נקרא גזלן כמ\"ש רבינו בספ\"ג מה' אבידה ולדעת רבינו אין הבעל חוב קונה משכון אלא להתחייב בגניבה ואבידה והממשכן את חבירו בע\"כ מתחייב הוא באונסין ג\"כ כדין גזלן כמ\"ש בפ\"ג מה' מלוה ולוה ואי קרא דולך תהיה צדקה קאי על הממשכן חבירו בע\"כ אין סברא שיפורש הכתוב בשני ענינים דעל הממשכנו מדעתו הוא חייב בגניבה ואבידה והממשכנו בע\"כ שיתחייב באונסין ועדיין צ\"ע." + ], + [ + "שורש אי אשה נקנית בחליפין האומר \n לאשה הרי את מקודשת לי בדינר זה ע\"מ שתחזירהו לי אינה מקודשת כו'. הנה מתוך דברי הר\"ן משמע שאם קדשה במתנה ע\"מ להחזיר ופי' ואמר שתהא מקוד' בהנאת קשוט שהיא נהני' בזמן שהמתנ' בידה הרי היא מקו' שכתב וז\"ל אבל רבינו בפ\"ה מה' אישות נראה שהוא מפרש דמתנה ע\"מ להחזיר הרי הוא כחליפין לגבי אשה כו' שהרי אם אינה מחזרת אותה לא קנתה ואם מחזרת אותה הרי לא נהנית באותה מתנה ואפילו נהנית בש\"פ קודם שהחזירתה איהו לאו בההיא הנאה קאמר לה כו' יע\"ש משמע שאם פי' בהדיא ואמר שתהא מקודשת בההיא הנאה הויא מקודשת וכ\"ן מדברי הרא\"ש ז\"ל לקמן בפרקין די\"ב סי' ך' גבי מקדש בטבעת שאולה שכתב וז\"ל ואני אומר אם השאילו לו הטבעת לזמן ידוע ונתנו לו רשות להשאילו לאחר לקדש בו את האשה והודיע שהיא שאולה בידו עד זמן פ' ומסרו לה שהיא מקודשת בהנאת שמוש וקשוט שתוכל להתקשט בו עד זמן פ' ושמין אם יש בהנאת אותו קשוט ש\"פ מקו' ואעפ\"י שאין גוף הטבעת שלו דכל הנאת ש\"פ אשה מקוד' בה מידי דהוי מרווח לה זימנא ונותנת מנה לאדם חשוב עכ\"ל וא\"כ יש לגמגם על מרן ב\"י ז\"ל שבא\"הע ר\"ס כ\"ט כתב דבר זה שאם קדשה בהנאת קשוט אפי' במתנה ע\"מ להחזיר שהיא מקודשת בשם רי\"ו ולא זכר שר דברי הר\"ן והרא\"ש הללו.
ומיהו יש לדחות דאין מדברי הר\"ן והרא\"ש ראיה כ\"כ לענין מתנה ע\"מ להחזיר שתהא מקו' בהנאת קשוט שהיא נהנית בזמן שהיא בידה דאפשר דכיון שאם קדשה במתנה עצמה אינה מקודשת מדרבנן משום דדמי לחליפין אע\"ג דמדאורייתא היא מקודשת גמורה כמו שפירשו התוס' וכל המפרשים ה\"נ כשקדשה בהנאת קשוט דמתנה ע\"מ להחזיר לא תהא מקודשת מדרבנן דאתו למיטעי שהיא מתקדשת במתנה עצמ' אע\"ג דהדרא למריה ודברי הר\"ן אפשר לומר שאינן אלא לדעת רבי' שסובר דמתנה ע\"מ להחזיר לגבי אשה כחליפין ממש הוא ואף מדאורייתא אינה מקודשת ולא משום גזרה אתינן עלה ולהכי כתב דלדבריו אם קדשה בהנאת קשוט שהיא נהנית כל זמן שהיא בידה היא מקודשת דלדידיה ליכא למיגזר כלל ודברי הרא\"ש דלקמן ג\"כ אינן אלא בטבעת שאולה דליכא בה משום גזרה אבל במתנה ע\"מ להחזיר אפשר דכי היכי דגזרינן במקדש במתנה עצמה ה\"נ גזרינן בהנאת קשוט המתנה ולהכי הוצרך הרב להביא הדבר בשם רי\"ו שאמר כן אפי' במתנה ע\"מ להחזיר ועיין בספר חלקת מחוקק סימן כ\"ח ס\"ק ל\"ה וסימן כ\"ט סק\"ג ועיין להרשב\"א בשמעתין.
והנה התוס' ד\"ה לבר מאשה כו' כתבו וא\"ת במאי דמו לחליפין הא חליפין גופייהו אמרינן בפ' השותפין דאי תפס מתפיס ונר' לר\"י דלאו חליפין כו' אלא לפי שדרך העולם להחזיר חליפין והוי כעין חליפין עכ\"ל גם הרא\"ש בשמעתין כתב וז\"ל אלא אמר רבא בכולהו קני לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין לפי שדרך הוא להחזי' הסודר שמקנין בו כו' עכ\"ל משמע דס\"ל כשיטת התוס' דחליפין נמי אי תפיס מתפיס מדינא אלא שאין דרך להתפיס וקשה דבנדרים ס\"פ השותפין פסק דבחליפין אי תפיס לא מתפיס שכתב שם וז\"ל כתב הרמב\"ן דהלכת' כר\"י דסודרא קני ע\"מ להקנות הוא כלומר מתנה ע\"מ להחזיר ואע\"ג דאמר רב אשי ומאן לימא לן דסודרא אי תפיס לא מתפיס הא רב נחמן אמר דלא ועוד דר\"א גופיה מדחי הוא דדחי כו' אבל איהו גופיה כר\"נ ס\"ל דגרסינן בפ\"ק דקדושין כו' שמעינן מינה דחליפין קני ע\"מ להקנות הוא ואי תפיס לא מתפיס וה\"נ פסק הגאון בס' מקח וממכר עכ\"ל וכעת צ\"ע.
ולענין הלכה מרן ב\"י בח\"מ סימן קצ\"ה אסף וקבץ דעת כל הפוסקים בזה ובסעיף ה' כתב שהרב בעל העיטור במ\"ב קאי כשיטת הרא\"ש והר\"ן דנדרי' דאי תפיס מתפיס אבל בהגהת אשר\"י דפרק הזהב וכן הג\"מי בפ\"ה מהל' מכירה כתבו בשם רב עמרם דאי תפיס מתפיס כדעת התוס' דשמעתין ולקמן בדכ\"ו ע\"ב ד\"ה ה\"ג ובסעיף ו' הביא דברי רב עמרם בשם הרב העיטור במ\"ב עש\"ב ובסעיף יו'ד אחר שהביא דברי הרא\"ש והר\"ן דנדרים כתב וז\"ל ומ\"ש לעיל בשם ר\"ע דאי בעי מקנה פסיק לסוד' אפשר דס\"ל כר\"א ולא תיקשי ליה ההיא דקידושין דכיון דיכולין להקנות בסודר ואז לא מצי למפסקיה גזרי אפילו היכא שקונה הבעל בסודר עכ\"ל והנה זה שכתב דכשקוני' בסודר אז לא מצי למפסקיה הוא ט\"ס וצ\"ל אז לא חציף למפסקיה וכן הוא בדברי רב עמרם שהביא הוא ז\"ל לעיל בסעיף ו' יע\"ש אלא שדבריו תמוהים במ\"ש דכשקונה הבעל בסודר גזרו משום היכא שקונה בסודר דלא חציף למפסקי' דקנין סודר דבעל באשה לנוטלן משום גזרה דעדים שהרי אמרו בגמ' לעיל דאתתא בחליפין לא מקנייא משום דחליפי' איתנהו בפחות מש\"פ ואתתא בפחות מש\"פ לא מקנייא נפשה ופי' רש\"י חליפין קנין סודר יע\"ש והרא\"ש והר\"ן בנדרים לא הביאו ראיה משמעתין דחליפין אי תפיס לא מתפיס אלא מדמדמי תלמודא מתנה ע\"מ להחזיר לקנין סודר דמשמע דקנין סודר נמי הדרא למריה כמתנה ע\"מ להחזיר אבל קנין סודר ודאי טעמא דלא מהני באשה לאו משום דהדרא הוא אלא משום דאיתיה בפחות מש\"פ כדאמ' לעיל וליישב סוגיא דשמעתין לדעת ר\"ע דס\"ל דסודר אי תפיס מתפיס וא\"כ היכי מדמי לה לתלמודא למתנה ע\"מ להחזיר כבר כתבו התוס' הכא דמשום דרגילות הוא להחזיר דמו אהדדי אף על גב דמדינא אי תפיס מתפיס והדברים ברורים ודברי מרן ב\"י בזה לדידן צ\"י.
ודע שבעיקרן של דברים הללו דקמפלגי התם בס\"פ השותפין ר\"נ ורב אשי אי קני ע\"מ להקנות קני או לא קני ומייתי ראיה ר\"נ מהא דקנין סודר ודחי לה רב אשי יש לגמגם קצת אמאי לא מייתי ראיה דקני ע\"מ להקנות קני מאותה ששנינו בפ' המביא תניין דכ\"ב האשה כותבת את גיטה והאיש כותב את שוברו ופירש\"י כותבת את גיטה ומקנהו לבעל וחוזר ומוסרו לה הרי דקנין זה שמקנהו האשה לבעל אינו אלא כדי שאח\"כ יקנהו לה וה\"ל כמקנה ע\"מ להקנות וכ\"כ הר\"ן והריטב\"א ז\"ל שם בדכ\"א דמייתי התם תלמודא להך מתניתא והא ודאי בורכא דהתם הוי כמתנה ע\"מ להחזיר דאית ליה תועלת למקבל באותה מתנה לזמן שהיא בידו ה\"נ אית ליה תועלת במתנה זו שאינו נותן הגט משלו וכל כי האי הו\"ל מתנה על מנת להחזיר והדבר מבואר משא\"כ בקני ע\"מ להקנות שלא זכה הקונה אותו לשום דבר זולת להיות מקנה אותו לאחר." + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש חזקה שליח עושה שליחותו האומר \n לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת השליח כו' שחזקת שליח לעשות שליחותו כו' והואיל ואינו ידוע איזו קדש לו ה\"ז אסור בכל אשה שיש לה קרובות שהן ערוה עמה כגון כו'. הנה הרב מש\"ל עלה ונסתפק אם מותר בשניות שאיסורן הוא מדרבנן וכתב תחילה דדבר זה במחלוקת הוא שנוי דלדעת התוס' שם בנזיר דס\"ל דחזקה זו אינה מן הדין לאסור עליו כל הנשים שבעולם דדילמא לא נתרצתה שום אשה להתקדש לו ועוד אפילו תימא נתרצתה שום אשה למה נאסור אותו בכל הנשים נזיל בתר רובא שלא נתקדשו וע\"כ מה שאנו אוסרין אותו אינו אלא מטעם קנס יע\"ש ולפ\"ז י\"ל שפיר דלא קנסו אותו אלא באיסור תורה ולא בשניות שהן מדרבנן כו' אבל לדעת הרמב\"ן דס\"ל דלא מתורת קנס נגעו בה אלא מדינא א\"כ אף בשניות אסור עכ\"ל והנה זה שכתב דלהרמב\"ן הוא מדינא ולא מתורת קנס לימדו הרב ממ\"ש ה\"ה על שמו שישב הוא ז\"ל קושיית התוס' בנזיר שהקשו למה לא נאסר כל הנשים הפנויות לינשא מה\"ט דחזקה וכן קטנות שמתו אביהן והוא ז\"ל לא ניחא ליה דהכא משום קנסא הוא ולדידיה גזרו ולא לדידה אלא תי' תירו' אחר דחזקה זו מהנייא לאסור לו כל הנשים שיש להם קרובות ואין אנו יודעין מה בפיהן של אותן קרובות דאפשר שיודו שנתקדשו ולא אתי חזקה דמה שהיו פנויות מקודם לבטל חזקה זו כל שאפשר שהם ג\"כ יודו שנתקדשו אבל כשיודו שלא נתקדשו ודאי נאמנות דע\"א נאמן באיסו' וכל שכן הכא דלא אתחזק איסורא דנאמנות נמצא דלהרמב\"ן לא מתורת קנס נאסרו קרובותיה אלא מדינא דכל דאתו הקרובות לב\"ד ואמרו לא קדשנו איכא חזקת שליח דעשה שליחותו ולפ\"ז אומר הרב שכל הנשים אסורו' אף שניות דרבנן.
ואני לא ידעתי כונתו דכיון דההכרח שהכריחו התוס' שהוא קנס הוא משום דמדינא היה לנו לילך בתר רובא או שמא לא נתרצית האשה להתקדש וליכא חזקה א\"כ מה\"ט אפילו לדעת הרמב\"ן אינו אלא מדרבנן מה שאנו הולכין אחר חזקה זו ולחומרא בעלמא דהרי ההכרח שהכריחו התוס' חזקים הם כראי מוצק ואין ספק דמה\"ט אמרו בפ' התקבל דס\"ד דחזקה זו לא אזלינן בתרה אלא לחומרא ולא לקולא וכיון שהוא מדרבנן ולחומר' ודאי דבשניות שהן מדרבנן שרי ואין בין דברי התוספות והרמב\"ן אלא שהתוס' קנסו אותו אפילו כשהקרובות באות לפנינו ואומרות שלא נתקדשו דאסורות לו משום קנס ולהרמב\"ן כל שהן באות לפנינו ואומרות שלא נתקדשו ע\"א נאמן באיסורי' ואולם לכ\"ע כשאינן באות לפנינו אינן אסורות כי אם מדרבנן וכי היכי דלדעת התוס' ז\"ל מפשט פשיטא ליה להרב דמותרות ה\"ן לדעת הרמב\"ן ז\"ל לפקע\"ד.
האמנם ספקו של הרב יש להסתפק כשהשניו' באות לפנינו לב\"ד ואומרות שלא נתקדשו אם שרו לדעת התוס' דאפשר דע\"כ לא קנסו אלא באיסור תורה כה\"ג ולא באיסור של דבריהם וספק זה ליתיה אלא כשנאמר בדעת התוס' דאפי' בשניות גזרו אבל כבר פשיט' ליה להרב ז\"ל דלא גזרו בשניות לדעת התוס' יע\"ש.
עוד כתב הרב ז\"ל שם דאף לדעת הרמב\"ן דלא אזלו בתר חזקה זו משום קנסא אלא מדינא דשניות מותרות דהא בפ' התקבל דס\"ד מוכח דחזקה זו אינה אלא מדרבנן כדאמרו שם דכי אזלינן בתר חזקה זו לחומרא לקולא מי אזלינן יע\"ש וכיון שאינו אלא מדרבנן בשניות דרבנן לא גזרו ולפי דבריו הללו אף למ\"ש הוא תחי' בדעת התוס' דבאומר צא וקדש לי אשה פ' אסור בקרובותיה מדינא אינו אסור כי אם מדרבנן דהאי מאי דס\"ל לתוס' באשה פ' שהוא מדינא ס\"ל להרמב\"ן בצא וקדש לי אשה סתם שאסור בקרובותיה מדינא וכי היכי דמפשט פשיטא ליה בדעת הרמב\"ן דאינו אסור כי אם מדרבנן מאותה סוגייא דפ' התקבל ה\"נ ס\"ל להתוס' ולפ\"ז לא ידעתי מהו זה שכתב בתר הכי סמוך ונראה וז\"ל והא דכתיבנא דאפילו לדעת התוס' דאית להו דמה שאסור בכל הנשים הוא מדרבנן משום קנסא באומר צא וקדש לי אשה פ' דאסור בקרובותיה מדינא לדעתי איכא לעייוני טובא שהרי התוס' כתבו בזה ב' טעמים לומר שאין איסורו מן הדין חדא דאית לן למיזל בתר רובא ורובא דנשים מותרות לזה אך לפי הטעם האחר שכתבו דאין זו חזקה גמורה דשמא לא תתרצה וטעם זה שייך אף באומר צא וקדש לי אשה פ' וק\"ו הדברים אם באומר צא וקדש לי אשה סתם דרחוק הוא לעלות על הדעת ששום אשה שבעולם לא תתרצה להתקדש אפ\"ה אמרי' כ\"ש באומר אשה פ' דאפשר דאותה האשה לא רצתה דפשיטא דלא אמרי' בזה חזקת שליח עושה שליחותו וכיון שכן נר' דמותר בקרובותי' היכא דמיית השליח דמדינא אין כאן חזקת שליח וקנסא ליכא דהא קנס לא שייך באשה פלונית אלו דבריו ז\"ל.
הרי דמשמע דתפס עיקר בדעת התוס' דלהטעם הראשון שכתבו דחזקה זו הוא קנסא משום דמדינא הו\"ל למיזל בתר רוב נשים דכל שהוא אומר אשה פ' אפי' השניות אסורות דהכא ליכא טעמא דרובא שהרי אמר אשה פ' וכיון דמדינא אסורות גם השניות אסורות וק\"ל טובא דכיון שהוא ז\"ל הסכים בדעת הרמב\"ן דאפילו דס\"ל דחזקה זו הוא משום דינא אפ\"ה אינו אלא מדרבנן וכדמוכח מאותה סוגייא דפ' התקבל א\"כ גם לדעת התו' עכ\"ל כן דליכא איסורא כי אם מדרבנן אפי' היכא דליכא טעמא דרובא כגון באומר צא וקדש לי אשה פ' כדמוכח אותה סוגייא דפ' התקבל דמאי דס\"ל להרמב\"ן ז\"ל בכל הנשים ס\"ל להתוס' באשה זו וכדאמרן ולומר דלא כתב הרב כן אלא לפום מאי דס\"ד תחילה לומר לדעת הרמב\"ן דלדידיה איכא איסורא אפי' בשניות ואה\"ן דלפום מאי דאסיק בתר הכי דלהרמב\"ן נמי ליכא אלא איסורא דרבנן ומותר בשניות ה\"נ לדעת התוס' באומר אשה זו לא אסיר אלא מדרבנן ומותר בשניות הוא דוחק והא ודאי בורכא היא דאף הרב ז\"ל לא כתב אלא דאיכא איסורא מדינא באומר אשה פ' אבל אה\"ן דאינו אלא מדרבנן כמ\"ש לדעת הרמב\"ן והשניות מותרות וכל עיקרו ז\"ל לא בא אלא לומר דלא אסיר משום קנסא אלא מדינא ושזה אינו אלא לפי הטעם הראשון דאז אסור בקרובותיה של אשה זו מן הדין דחזקת שליח עושה שליחותו וליכא למימר נזיל בתר רובא דמאי רובא איכא באשה זו ואע\"ג דמוכח בפרק התקבל דחזקה זו הוא מדרבנן ה\"נ אסור מדינא מדרבנן לפי הטעם הב' שכתבו שמא לא נתרצו ה\"נ איכא למימר שמא לא נתרצו ומותר בקרובותיה דמאיזה טעם נאסור אותו.
ודע שראיתי לר' בפ\"א מה' מעשר ה\"ח שכתב וז\"ל האומר לחבירו הריני מעשר על ידיך אינו צריך לעמוד עמו עד שיראה אם יעשר או לא יעשר ואם אמר הוא לחבירו עשר ע\"י צריך לעמוד עמו וכתב הרב כ\"מ שהוא ירוש' פ\"ב דמעשרות והטעם דכיון שהשליח פתח לומר שהוא רוצה לעשר על ידו חזקתו שעשה שליחו' משא\"כ כשלא פתח הוא ועיין להמש\"ל בה' בכורות בתשובתו הרמת'ה פ\"ד ה\"א דק\"ג ע\"ב שכתב וז\"ל וזה כלל גדול דאף דקי\"ל דלא מהני חזקת שליח לקולא היכא דהשליח פתח תחילה לומר שהוא רוצה לעשות פעולה א' אמרינן דחזקת שליח עושה שליחותו ואפילו לקולא יעש\"ב." + ] + ], + [ + [], + [ + "שורש אי חופה קונה כיון \n שנכנסה ארוסה לחופה וכו'. הנה הרא\"ש פ\"ק דקדושין כתב שהרמב\"ן פסק דלא כר\"ה ושכן נראה דעת הרי\"ף מדלא הביא דברי ר\"ה משמע דס\"ל דלית הלכתא כוותיה והאריך בדבר ובסוף דבריו כתב שלזה הסכימו כל הפוסקים ושלא כדעת ר\"ח שכתב דהא דר\"ה ספיקא הוי א\"ד ז\"ל וראיתי למו\"ה בעל שער המלך בקונטריס חופת חתנים ס\"א שכתב וז\"ל האמנם זו היא שקשה טובא לדעת ר\"ח וסיעתיה דס\"ל דהלכה כר' הונא דכיון דהך ק\"ו פריכא הוא דאיכא למימר דייו וסוף דינא מה חופה גומרת אחר כסף אף כאן אחר כסף וכמו שהקשו התוספות בד\"ה חופה ולא מצאו מענה לזה אלא בשנאמר דהא דר\"ה אתי כר\"ט דהיכא דמיפריך ק\"ו לא אמרינן דייו וא\"כ מאחר דקי\"ל כרבנן דר\"ט דאפי' בחצר הניזק משלם חצי נזק וכמ\"ש כל הפוס' וע\"כ משום דאמרי' דייו אפי' היכא דמפריך ק\"ו א\"כ הא דר\"ה אין לה ישיב' בעולם דכיון דאיכא למימר דייו ק\"ו פריכא איהו וכבר נתקשה בזה הרב עצמות יוסף והניחה בצ\"ע ואיהו ז\"ל יישב זה בהקדים לבאר כונת התוס' שלכאורה יש בהם מן הקושי שלפי דבריהם דהא דר\"ה אין לה מקום פטור אלא בשנא' דאתי כר\"ט א\"כ מאי קא ק\"ל לרבא דקאמר שתי תשובות בדבר חדא דשלש תנן וארבע לא תנן ודחיק אביי לשנויי מתני' מילתא דכתיבא בהדיא קתני מילתא דלא כתיבא בהדיא לא קתני ואמאי לא משני עדיפא מינה דכיון דהא דר\"ה בפלוגתא מתנייא מתני' מילתא דתליא בפלוגתא לא קתני כדמשני תלמודא בדוכתי טובא ובר מן דין ק' דאם איתא דהא דר\"ה לא מתאמרה אלא אליבא דר\"ט כל כי האי לא הו\"ל לר\"ה למסתם סתומי כאלו היא הלכה פסוק' כי ע\"כ פי' דבריהם ע\"פ מ\"ש הרב יבין שמועה בדל\"ד ע\"ב כלל ע\"ו דלפעמים דורש הגמ' ק\"ו ולאו דוקא אלא סמך אמ\"מ ונקט ק\"ו משום דאלים ולהכי במקומות שאינו אומר הגמ' דייו איכא למימר סמך אמ\"מ והאריך בזה ובסוף דבריו הוקשה לו דברי התוס' דשמעתין דאמאי לא תירצו דר\"ה סמך אמ\"מ וישב זה באומרו דע\"כ מוכח הכא דלא מצינן למימר סמך אמ\"מ מדפריך רבא וקאמר שתי תשו' בדבר כו' ועוד כלום חופה גומרת אלא ע\"י קי' וכי דנין חופה שלא ע\"י קדושין מחופה שע\"י קדושין דהיינו כעין דייו וחזינן דלא משני תלמודא דק\"ו לאו דוקא וסמך אמ\"מ אלא אדרבא מכח קושיא זו דחיק אביי לשנויי ר\"ה ה\"ק כו' ומש\"ה ק\"ל להתוס' שפיר דכיון דע\"כ בשמעתין לא מצית למימר סמך אמ\"מ סוף סוף איך תקן פרכת דייו את\"ד הרב יבין שמועה.
ובעיקר דבריו הללו הוקשה לו למורי הרב הנזכר דאם איתא דבשמעתין לא מצית מימר דסמך אמ\"מ וע\"כ ודאי משום דאיכא למיפרך שום פירכא ואנחנו לא נדע הן עוד היום היכי מייתי לה במה הצד משלשתן כסף שטר וביאה והדר דינא למ\"מ ולא פריך תלמודא אותה פירכא דשייכא אמ\"מ אלא ודאי דלר\"ה לית ליה שום פירכא אף כי מייתינן לה במ\"מ וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא דמאי ק\"ל להתוס' וכמו כן קשה מאי דפריך תלמודא כלום חופה גומרת ולא משני דסמך אמ\"מ כי ע\"כ נראה דודאי מילתיה דר\"ה א\"ש במ\"מ אלא דתלמו' לא מצי לשנויי דר\"ה סמך אמ\"מ משום דחזינן דמעיקרא הוה מייתי לה ר\"ה מק\"ו דכסף שאינו מאכיל בתרומה וכי פרכינן והאמר עולא דבר תורה ארוסה בת ישר' אוכלת בתרומה הדר ביה וקאמר אלא פריך הכי ומה כסף שאינו גומר כו' והשתא אם איתא דבהך ק\"ו איכא למיפר' מידי וסמך ר\"ה אמ\"מ א\"כ אמאי הדר ביה ר\"ה מהק\"ו דעביד מעיקרא ואיכפל לאתויי ק\"ו אחר ואמאי לא משני מיד דק\"ו לאו דוקא וסמך אמ\"מ כיון דעוד היום מייתי לה מהך ק\"ו ע\"כ לומר הכי דק\"ו לאו דוקא וסמך אמ\"מ אלא עכ\"ל דרב הונא ס\"ל דהך ק\"ו לית ליה פירכא ומש\"ה ק\"ל להתוס' שפיר דנימא דייו אסוף דינא ולזה תירצו דר\"ה אתי כר\"ט דכיון דמפריך ק\"ו לא אמרינן דייו וכונתם דכיון דר\"ה ס\"ל כר\"ט מש\"ה מייתי לה בק\"ו דהשת' לדידיה לית ליה פירכא ומ\"מ לאלומי מילתיה מייתי לה בק\"ו דאלים טפי וכן נמי מאי דפריך בגמ' כלום חופה גומרת כו' הכי פריך כיון דהך ק\"ו פריכא איהו אמאי איכפל ר\"ה לאתויי ליה מק\"ו והול\"ל דסמך אמ\"מ ואהא משני אביי שפיר דר\"ה ה\"ק כו' ושפיר מייתי לה מק\"ו וכיון שכן איכא למימר דאפילו למאי דקי\"ל בהא כר\"ה משו' דאע\"ג דלא מצי אתי הא דר\"ה בק\"ו מייתינן ליה במ\"מ את\"ד מו\"ה נר\"ו.
ולקע\"ד דרך זה דחוי מעיקרו הוא דהכ' בשמעת' ליכא למימר דק\"ו לאו דוקא אלא דסמך אמ\"מ שהרי הכריח הרב עצמות יוסף בשמעתין דבק\"ו של מקומות ליכא למילף במ\"מ כמ\"ש התוס' בחולין דכ\"ג ע\"ב ד\"ה ותהא פרה כו' והסברא נוטה לזה גם זה שהכריח דמדהדר ביה ר\"ה מהק\"ו דעביד מעיקרא ש\"מ דלא סמך אמ\"מ אין דעתי נוחה בזה דע\"כ לא כתב הרב יבין שמו' דלפעמי' עביד הש\"ס ק\"ו וסמך אמ\"מ אלא היכא שאותו ק\"ו אית ביה שום פירכא מבחוץ אבל היכא שהק\"ו דחוי מעיק' כי הכא בשמעתין מה מקום יש לומר דסמך אמ\"מ ונקט ק\"ו משום דאלים דמאי אולמיה וא\"כ אכתי אפ\"ל דר\"ה מש\"ה הדר ביה ועביד ק\"ו אחר אע\"ג דלא דוקא אלא דסמך אמ\"מ משום דהך ק\"ו דהוה עביד מעיקרא דחוי מעיקרו הוא גם מה שהוקשה לו בדברי הרב יבין שמועה שכתב דהכא בשמעתין ליכא למימר דסמך אמ\"מ וכו' דא\"כ עוד היום היכי מייתי לה במה הצד כו' הא לק\"מ לע\"ד למי שיעיין במ\"ש הרב עצמו בס' גופי הלכות בכלל תפ\"ז יע\"ש.
ובמ\"ש הרמב\"ן והרשב\"א שדעת הרי\"ף ז\"ל כדעת ר\"ח דרפויי מרפייא בידיה אי קי\"ל הלכה כר\"ה עיין במ\"ש ע\"ז מו\"ה בספר שע\"ה בדין זה ס\"ב משם מרן מלכא הרב המופלא מהרח\"א נר\"ו ובסו' דבריו כתב וז\"ל מיהו מאי דקשיא ליה תו דאם איתא דלר\"ה העראה אינו קונה איכא למיפרך העראה תוכיח הא ודאי קשה טובא ועיין להרב עצמות יוסף לקמן באותה סוגיא דתחילת ביאה קונה כו' שכתב דלהסוברים העראה אינו קונה תחילת קנין כלל עכ\"ל דר\"ה אית ליה הא דרבא והפוסקים כר\"ה לא יפרשו כפי' הר\"ן והרי\"ף יע\"ש ומו\"ה חשב ליישב זה ע\"פ מה שנסתפק הרמ\"ל בפ\"ג מה' אישות הי\"א במי שקדש את בתו פחותה מבת ג' שנים ויום אחד בכסף דאי\"ל דהוי אשת איש גמורה אם הכניסה אביה לחופה אי חופתה חופה אי חשיבא נשואה או לא והאריך שם וכלל דבריו שלדעת הרשב\"א חופה דפחותה מבת ג' חשיבא חופה יעש\"ב וא\"כ אף אנו נאמר שדעת הרי\"ף כדעת הרשב\"א ומש\"ה ליכא למימר העראה יוכיח משום דאיכא למימר מה להעראה שכן אינה גומרת בפחותה מבת ג' דלא חשיבא ביאה כלל תאמר בחופה בהעראה שגומרת בפחות' מבת ג\"ש ואכתי אפשר דס\"ל לר\"ה דהעראה אינו קונה ואחר מעט התבוננות יראה הרואה שדבר זה אין לו שחר שהרי כתב שם הרב ז\"ל שלדעת הרשב\"א דס\"ל דחופה פחותה מבת ג\"ש חשיבא חופה חופת נידה נמי חשיבא וכו' יעש\"ב.
ולקע\"ד אפשר ליישב בדוחק ע\"פ מה שמצאנו ראינו לבעלי הכללים ומלכם בראשם הוא המלך שלמה בספר גופי הלכות כלל תע\"ד שכתבו שלפעמי' פריך תלמודא על ק\"ו ומ\"מ מה לפלוני שכן ישנו במינו כך כההיא דרפ\"ב דזבחים מה לשם יושב שכן פסול לעדות וכ\"כ בתוספי הרא\"ש בר\"פ כיצד מברכים עכ\"ל ואם כן אפשר דכי היכי דבק\"ו פרכינן פירכא כי האי ה\"ה נמי גבי יוכיח דהוי כעין מ\"מ דחינן הכי ומה\"ט הוא דלא דחי בשמעתין העראה יוכיח משום דאיכא למידחי מה לביאה בהעראה שכן במינו דהיינו בביאה גמורה קונה ואמטול היא גומרת כנ\"ל בדוחק ואולם לדידי ק\"ל קושיא זו באופן אחר והוא כי הנה זו שמענו להרי\"ף בפרק אעפ\"י דס\"ל דחופת נידה לא קניא מפני שאינה ראויה לביאה והואיל וכן עכ\"ל דלית ליה כר\"ה דחופה קונה דהא לדידי' דר\"ה עכ\"ל דס\"ל דחופת נידה קניא דאי לא היכי יליף לחופה שקונה במה הצד מכסף ושטר וביאה הא איכא למיפרך מה להצד השוה שבהם שכן קונין אפי' באיסו' שאפי' קדשה בביאת נידה היא מקודשת גמורה אלא עכ\"ל דלר\"ה חופת נידה נמי קניא וא\"כ איך יתכן דהרי\"ף שפסק דחופת נידה לא קניא שיפסוק להא דר\"ה." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מתנה על מה שכתוב בתורה התנה \n עמה שאין לה עליו עונה תנאו בטל וחייב בעונתה שהרי התנה עמ\"ש בתו' ואינו תנאי ממון כו'. הנה בתנאי שאינו של ממון ליכא פלוגתא ולכ\"ע כל שמתנה עמ\"ש בתורה תנאו בטל ומשנה ערוכה שנינו בספ\"ו ממסכת פאה הריני קוצר ע\"מ מה שאני שוכח אני אטול יש לו ופירשו הטעם בירוש' והביאו הר\"ש ז\"ל מפני שהוא מתנה עמש\"ב וכ\"כ רבינו בפ\"ה מה' מתנות עניים ה\"ח וז\"ל וכל האומר הריני קוצר ע\"מ כו' יש לו שכחה שכל המתנה עמש\"ב תנאו בטל עכ\"ל ובפ\"ק דקדושין די\"ט ע\"ב תניא המוכר את בתו ופסק ע\"מ שלא לייעד נתקיים התנאי דברי ר\"מ וחכ\"א אם רצה לייעד מייעד מפני שהתנה עמש\"ב וכל המתנה עמש\"ב תנאו בטל ופרכינן ולר\"מ תנאו קיים והתניא האומר לאשה ע\"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה הרי זה מקודשת ותנאו בטל דברי ר\"מ רי\"א בדבר שבממון תנאו קיים ומשנינן אמר חזקיה שאני הכא דאמר קרא לאמר פעמים כו' יע\"ש וכ\"כ רבינו בספ\"ד מה' עבדים המוכר את בתו ופסק על האדון ע\"מ שלא לייעד אותה אם רצה האדון לייעד מייעד שהתנ' עמש\"ב שתנאו בטל עכ\"ל.
ובפ\"ב דמסכת נזיר שנינו הריני נזיר ע\"מ שאהא שותה יין ומטמא למתים ה\"ז נזיר ואסור בכולן יודע אני שיש נזירות אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין ה\"ז אסור ור\"ש מתיר ופריך בגמרא ולפלוג נמי ר\"ש ברישא כי היכי דפליג בסיפא וס\"ל דלא חייל עליו נזירו' משום דלא קיבל כל דקדוקי נזירות אמר ריב\"ל חלוק היה ר\"ש אף ברישא רבינא אמר ברישא לא פליג ר\"ש מ\"ט משו' דהו\"ל מתנה עמש\"ב דתנאו בטל וכתב רש\"י בד\"ה רבינא אמר ברישא לא פליג ר\"ש דאלו התם כיון דאמר הריני נזיר קבל עליו כל תורת נזיר והאי דאמר ע\"מ הוה ליה מעמ\"ש בתורה ואין בתנאו כלום והו\"ל נזיר גמור דהו\"ל כמי שאמר ע\"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה והדר מותבינן לריב\"ל היאך קאמר כי חלוק היה ר\"ש אף ברישא הא הו\"ל מתנה עמש\"ב ומשנינן אמר לך ריב\"ל האי ע\"מ כחוץ דמי ופרש\"י כיון שקבל עליו נזירות במקצת לא הוי מתנה עמש\"ב דאלו לגבי מ\"ד ע\"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה לא קבל עליו כלום אבל הכא קבל עליו במקצ' ומש\"ה הוי תנאו קיים ואינו נזיר לפי שאין דבריו הראשו' כלום משום דלר\"ש לא הוי נזיר עד שיזור מכולן עכ\"ל.
מבואר יוצא מדבריו דבין לרבינא ובין לריב\"ל אף לר\"ש מתנה עמש\"ב תנאו בטל מיהו בהא פליגי דלרבינא אפי' מתנה לעקור מקצת מש\"ב תנאו בטל וע\"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה אפי' במתנה לעקור א' מהם תנאו בטל לר\"מ אמנם לריב\"ל כל שמתנה לעקור מקצת מ\"ש בתורה ולקיים מקצת תנאו קיים וההיא דע\"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה דלר\"מ תנאו בטל מפני שהתנה עמש\"ב מיירי במתנה לעקור שלשתן אבל במתנה לעקור א' מהם מהני תנאו שפיר לריב\"ל ולפי דבריו ז\"ל אותה ששנינו בספ\"ו דפאה הריני קוצר ע\"מ מה שאני שוכח אני אטול יש לו שכחה ופירשו הטעם בירוש' מפני שהוא מתנה עמש\"ב לריב\"ל מיירי במתנה ליטול כל מה שהוא שוכח אבל אם מתנה על מקצת מה שהוא שוכח שאינו עוקר מצו' שכחה לגמרי מהני תנאו שפיר וכן אותה ששנה רשב\"ג בר\"פ הכותב דין ודברים אין לי בנכסייך בחייך ובמותיך אם מתה ירשנה מפני שמעמ\"ש בתורה צ\"ל לריב\"ל דמיירי במתנה שאין לו דין ודברים בכל נכסיה אבל אם התנה כן על מקצת נכסיה מהני תנאו שפיר שהרי מקיים מצות ירושה במקצת נכסיה אך ק' מההיא דר\"פ אעפ\"י דקתני ר\"מ כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילתו בעילת זנות ודייקינן התם בגמ' דנ\"ו ע\"ב כל הפוחת אפי' בתנאה דכל המתנה עמש\"ב תנאו בטל יע\"ש אלמא אפי' שאינו מתנה לעקור כתובתה לגמרי אלא מקצ' אמר ר\"מ דחשיב מתנה עמש\"ב דס\"ל כתובה דאורייתא ודוחק לומר דלריב\"ל דוקא לר\"ש הוא דס\"ל הכי דבמתנה לעקור מקצת מש\"ב תנאו קיים אבל ר\"מ ושאר תנאי פליגי וס\"ל דאפי' במתנה לעקור במקצת תנאו בטל דכיון דלא אשכחן דפליגי בהכי אפושי פלוגתא לא מפשינן וי\"ל ודוק.
ומדברי התוס' ז\"ל בד\"ה האי ע\"מ ובד\"ה תניא כו' נראה דמשמע להו דרבינא וריב\"ל פליגי בע\"מ זה אי תנאה הוי ולא מהני או חוץ הוי וה\"ל כאומר חוץ מן היין ומן הטומאה ואין זה מתנה עמש\"ב דלרבינא תנאה הוי וחשיב מעמש\"ב ולריב\"ל חוץ הוי ואין כאן משום מתנה עמש\"ב וכתבו דלריב\"ל דהוי כאומר חוץ מן היין לא קשיא מההיא דע\"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה דחשיב מעמש\"ב דהתם אפי' אמר חוץ משאר לא מהני ליה דבורו דאין קידושין לחצאין אבל גבי נזיר ילפי' לעיל מקראי דצריך שיזיר מכלן דאם נזר מאחד מהם לא הוי נזיר עכ\"ל גם הרמב\"ן ז\"ל בחי' לב\"ב פ' המוכר את הבית דס\"ג גבי ברייתא דב\"ל שמכר שדה לישראל ואמר ע\"מ שהמעשרות שלי כו' שפיר' הוא ז\"ל דכשאומר לו ע\"מ שהמעשר שלו ר\"ל שהוא משיירו לעצמו ולא מוכרו ואינו כתולה ממכרו במעשר הילכך אע\"פ שלא נתן אין המכר בטל בכך כו' סיים וכתב דסוגייא דשמעתתא סלקא ע\"מ שיורא הוא לא שנא שיתנה על הלוקח בלשון חוץ או שהתנה בלשון ע\"מ הכל שיורא כדאמרי' מקום מעשר שיורי שייר ודמי להא דגרסינן בחולין גבי ע\"מ שהמתנות שלי דמר סבר ע\"מ כחוץ דמי ומ\"ס ע\"מ לאו כחוץ דמי חוץ שייורא ע\"מ לאו שייורא ואפי' למ\"ד לאו שייורא הוא אין ממכרו בטל דהא תניא ע\"מ שהמתנות שלי נותנן לכל כהן שירצה ובדדמי להא דע\"מ חוץ הוי אתמר בנזיר פ\"ב עכ\"ל והיינו הך דשמעתין דלריב\"ל ע\"מ חוץ הוי ומשו\"ה ס\"ל דלר\"ש לא חשיב מתנה עמש\"ב והן הן דברי התוס' דנזיר.
ואיכא למידק לפי שיטתם ז\"ל אמאי לא מסייע תלמודא לריב\"ל מאותה ברייתא דפרק המוכר את הבית ומאותה ברייתא דפ' הזרוע דף קל\"ד דס\"ל דע\"מ חוץ הוי וכמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל וכ\"כ ג\"כ הרא\"ש בפ' הזרוע דאותה ברייתא דפ' המוכר את הבית גבי ן' לוי שמכר שדהו לישראל ע\"מ שהמעשר ראשון שלו דהמעשר ראשון שלו ס\"ל דע\"מ שיורא הוא יע\"ש ולרבינא נמי הוה מצי לסיועי מאידך ברייתא דמייתי התם בפרק הזרוע דקתני ע\"מ שהמתנות שלי נותנן לכל כהן שירצה משום דס\"ל דע\"מ תנאה הוי והו\"ל מעמש\"ב כמ\"ש התוספות ז\"ל והרא\"ש שם יע\"ש וראיתי להרא\"ש ז\"ל שם בפ' המוכר את הבית שכתב דהטעם דס\"ל לתנא דע\"מ שיורא הוי ולא תנאה משום דבתנאה לא מצי לאתנויי דלא שקיל לוי חלף עבודתו דמעשר אלא בשביל התנאי יע\"ש וכעין זה כתב בפ' הזרוע וז\"ל אבל אם אמר כהן לישראל פרה זו מכור' לך ע\"מ שהמתנות שלי נותנן לכל כהן שירצה דע\"מ לאו שיורא הוא אלא תנאי שמכר לו הכל בתנאי שיהיו המתנו' שלו ואין בו כח להתנות זה שהתורה אמרה שיתנם לכל כהן שירצה ולא אמרי' שהמכר בטל מאחר שאין התנאי מתקיים משום דמתנה עמש\"ב התנאי בטל והמעשה קיים ודוכוותא אמרי' בפ' המוכר את הבית גבי בן לוי כו' משום דסבר הך תנא דע\"מ שיורא הוא ושיורא שייר למקום מעשר אבל בתנאי לא מצי לאתנויי שיתן לו המעשר בכל שנה ושנה דמתנה עמש\"ב הוא עכ\"ל אשר מבוארים דבריו ז\"ל דאי לאו טעמא דמתנה עמש\"ב הוא או משום טעמא דלא שקיל לוי חלף עבודתו היינו אומרים דע\"מ תנאה הוי ולא שיורא.
והשתא איכא למימר דמשו\"ה לא מסייע ליה הכא תלמודא לריב\"ל דע\"מ חוץ הוא ולא תנאי מאותם הברייתות משום דהתם שאני דאיכא טעמא למימ' דע\"מ חוץ הוא ולא תנאי משו' דכי מפרשינן ליה לע\"מ בלשון חוץ אהני תנאו שפיר ואין אנו מוציאין דבריו של מתנה לבטלה אבל הכא אם נאמר דחוץ הא דקאמר וקיבל עליו נזירות במקצת במ\"ש הריני נזיר אין דבריו הראשונים כלום משום דלר\"ש אין זה נזיר עד שיזור מכולם וע\"כ לומר שזה הוציא דבריו לבטלה וכן אם נאמר דתנאה הוא דקאמר מעמש\"ב הוא ותנאו בטל באופן דבין הכי ובין הכי עכ\"ל שזה הוציא דבריו לבטלה א\"כ טפי אית לן למימר דע\"מ תנאה הוי ומעמש\"ב הוא והרי הוא נזיר לחומרא מלומר דחוץ הוי ולא הוי נזיר ודוק.
והנה התוס' שם בפ' הזרוע דקל\"ד ד\"ה חוץ שיורא כתבו וז\"ל וא\"ת כי אמר ליה ע\"מ דאמרי' נותנן לכל כהן שירצה א\"כ המקח בטל שלא נתן לו הבהמה אלא ע\"מ שהמתנות שלו וי\"ל דמיירי שהתנו שיהיו המתנות שלו ואם לא יתן לא יהיה המקח בטל א\"נ הוי כמו מתנה עמ\"ש בתורה שהרשתו תורה ליתנן לכל כהן שירצה עכ\"ל וראיתי למרן החביב בי\"ד סי' ס\"א הגהת הטור אות נ\"ד כתב על דבריהם וז\"ל וצריך להבין דלפי הנראה גם בתי' הא' צריכים הם למ\"ש בתי' השני דהוי מתנה עמש\"ב דאי לא\"ה דהמקח קיים מ\"מ המתנות שלו מחמת התנאי אלא ע\"כ דהמקח קיים משום שכך התנה בפי' דאפי' לא יתן לו המתנות המקח קיים והמתנות נותנן לכל כהן שירצה מפני שאף אם הוא תנאי מעמש\"ב הוא והתנאי בטל והמעשה קיים וא\"כ מה חידשו התוס' בתי' האחרון ונר' שכגון דא אינה צריכה רבה דלא חדשו התוס' בתי' השני אלא דאין צ\"ל שהתנו בפי' דאפי' לא יתן המתנות המכר קיים ויתקיים המכר ולא יתן המתנות דכיון דהתנו ע\"מ שכתוב בתורה הרי הוא כאלו אין כאן תנאי וזהו שהרא\"ש והר\"ן והטור ור\"יו ז\"ל לא הזכירו אלא התי' השני מפני שכיון דבין הכי ובין הכי צריכין לטעמא דמתנה עמש\"ב אין צורך לומר דהתנו בפי' ואף התוס' סתמו בתי' הב' מה\"ט והן הן דברי הרמב\"ם בפ\"ו מהל' בכורים שהאומר ע\"מ לא שייר לו במתנות כלום הואיל ולא שייר לו בהן שותפות לא קנאן בתנאי זה כלומר כיון שלא שייר לא הוי אלא תנאי ותנאי לא מהני ועיין בדמש\"א דתי\"ח ע\"ב וא\"ת ומה בכך שהתנה עמש\"ב דבדבר של ממון תנאו קיים וי\"ל דהא איסו' הוא כיון שהרשתו תורה ליתנן לכל כהן שירצה שיזכה במצות הפרשה כל שנותנן לכהן זה לא קיים מצות ונתן עכ\"ל.
ולע\"ד מה שעלה לישב בכונת דברי התוס' ז\"ל לא נחה דעתי בו דלפי דבריו ז\"ל שאף בתי' הראשון צריכין הן לומר דהכא הוי מע\"מש בתורה ומה\"ט התנאי בטל ולא באו לחדש בתירוץ השני אלא דמה\"ט נמי הוי המעשה קיים ולא מפני שהתנה כן בפי' כו' לפי זה העיקר חסר מדבריהם דכיון דלא באו לחדש בתי' הב' אלא דבר זה לא היה להם לומר אלא א\"נ כיון שמתנה עמש\"ב הוא התנאי בטל והמעשה קיים ומתוך לשונם מבואר שבאו לחדש דהכא חשיב מתנה עמש\"ב מפני שהרשתו תורה ליתנם לכל כהן ולפי דברי הרב ז\"ל זה היה ידוע להם בתירוץ הראשון ועוד דכיון שלפי תירוצם הראשון צריכין לומר ע\"כ דהכא הוי מעמש\"ב אם כן מה צורך להם ז\"ל לידחק דמיירי שהתנה כן בפי' וכי נעלם מהם דמי שמתנה עמש\"ב תנאו בטל ומעשהו קיים אלא ודאי דלפי תירוצם הראשון משמע להו דהכא לא חשיב מתנה עמש\"ב דדבר זה כממון הוא דתנאו קיים כמו שהוקשה לו להרב ז\"ל בתר הכי.
ולעיקר קושייתו ז\"ל בדברי התוס' בתי' הראשון שהוקשה לו דאפי' התנו כן בפי' שהמקח יהיה קיים א\"כ המתנות שלו מחמת התנאי ואיך קתני בברייתא נותנן לכל כהן שירצה נלע\"ד דלא קשיא דכיון דתנאי זה לפי מ\"ש התוס' ז\"ל בתי' זה לא אגיד בעיקר המקח שהרי התנו בפי' שאפי' לא יתן יהיה המקח קיים א\"כ תנאי זה אינו אלא פטומי מילי בעלמא כיון שאין זה מחילת דבר וליכא הכא קניין אלא דברים בעלמא ותנא דברייתא גופיה לא נחית לאשמועינן דבר זה דמילתא דפשיטא הוא שתנאי דברים בלתי קניין מועיל לא מהני ולא אתא לאשמועינן אלא דע\"מ לא הוי חוץ אלא תנאה ולאו שיורא הוא דאי הוה שיורא אעפ\"י שהתנו בפירוש שאפי' לא יתן לא יהיה המקח בטל מ\"מ מיחייב הוא לשלם לו דמי המתנות כיון דשיירן לעצמו ולא מכרן לו וזה מבואר לע\"ד ופשוט בכונת דבריהם וזה לע\"ד כונת רבינו ז\"ל בפ\"ט מה' בכורים שכתב שהאומר ע\"מ לא שייר לו במתנות כלום הואיל ולא שייר לו בהן שותפות לא קנאן בתנאי זה כלומר מפני שתנאי זה אינו אלא פטומי מילי בעלמא שאם כונתו ז\"ל כמ\"ש מרן החבי\"ב ז\"ל שלא קנאן בתנאי זה הוא מפני דהו\"ל מתנה עמש\"ב כל כי האי לא היה לו לרבינו ז\"ל להכחיד תחת לשונו ועוד דהיה לו לומר בפי' מפני שמתנה עמש\"ב כדרכו בכל מקום בענין זה וכמ\"ש בפ\"א מה' מתנות עניים ופ\"א מה' נזירות הי\"ג ופ\"ט מה' שמיטה ה' יו'ד ובספ\"ד מה' עבדים ובפרקין אלא ודאי שכונתו ז\"ל כמ\"ש והן הן דברי התוס' בתירוץ הראשון וכמדובר וא\"ת אם כונת רבינו ז\"ל כן אכתי היה לו לבאר שהתנו כן בפי' שאפי' לא יתן לו המתנות לא יהיה המקח בטל כמ\"ש התוס' בתי' הראשון לזה נרא' לע\"ד דרבינו לשיטתיה אזיל שכת' בפ\"ו מה' אישות ופ\"ג מה' זכיה דאף בתנאי שבממון בעי' משפטי התנאים וחד מינייהו שיהיה התנאי כפול ואם לא כפליה התנאי בטל והמעשה קיים ובכן הכא מיירי בשלא כפל תנאו ולכן לא הוצרך לבאר אלא דע\"מ זה לאו חוץ הוא וליכא שיורא וכיון שאינו אלא תנאה ממילא דכיון דלא עשאו כדינו תנאו בטל אמנם התוס' נראה דאזלי בשיטת הגאונים דס\"ל דבתנאי שבממון לא בעינן שיהיה כפול ומש\"ה הוצרכו לידחק בתי' הראשון דמיירי שהתנו בפי' שאף אם לא יתן לא יהיה המקח בטל ובתי' הב' הוצרכו לומר דחשיב מעמש\"ב כן נראה לע\"ד ודוק.
הוספה
כתבתי לעיל בפי' דברי רבינו דפ\"ט מה' בכורים שהאומר ע\"מ לא קנאן בתנאי זה דר\"ל מפני שתנאי זה אינו אלא פטומי בעלמא וע\"ז נתקשה אצלי דא\"כ הי\"ל לבאר שהתנו כן בפי' שאפילו לא יתן המתנות. ותרצתי לזה דרבינו אזיל לשיטתו דאף בממון בעינן משפטי התנאים וחד מינייהו כפול והכא מיירי שלא כפל תנאו עכ\"ל. ועתה בהיות הס' על מזבח הדפוס הק' אלי רחימא דנפשאי החכם השלם עצו\"ר כמה\"ר רפאל ן' חסון נר\"ו וז\"ל ואני בעוניי לא ירדתי לסוף דעתו שהרי מפורש יוצא בדברי רבינו שם סוף הפרק ובה\"ז פרק ג' ה\"ח דס\"ל דבמעכשיו או באומר ע\"מ אין צריך ת\"כ וא\"כ הכא דמיירי באומ' ע\"מ התנאי קיים בלי ת\"כ עכ\"ל.
ואני אומר דאין ספק דאישתמיט מיניה דמר מ\"ש הרשב\"א בס' תולדות אדם סימן ק\"מ כי לא כל ע\"מ האמור בש\"ס שוה פירושו לע\"מ דהרי את מקודשת או מגורשת ע\"מ שתתן או אתן ק\"ק זוז וכיוצא כי יש ע\"מ שפי' ובלבד שתהא כו\"כ יע\"ש. א\"כ אפשר לומר דע\"מ זה שכתב הרמב\"ם בעניין זה שאהי' שותף עמך ע\"מ שהמתנות שלי שאינו עוש' שום מעש' כקידושי' וגרושי' ע\"מ כו\"כ הו\"ל ע\"מ זה כאומר אהיה שותף עמך בתנאי אם יהיו המתנות שלי וכל כה\"ג לדעת רבינו צריך לכפול תנאו זה נ\"ל לדעת רבינו דע\"מ זה הוא כתנאי אם ואין ע\"מ זה כההיא דהרי את מקודשת או מגורשת ע\"מ כו\"כ שעוש' מעש' הקידושין והגירושין משא\"כ באומר אהיה שותף עמך ע\"מ שהמתנו' שלי שאין כאן מעש' ודוק.
עוד ראיתי שכתב על מה שהקשתי שם על הרב מוהרח\"א מסוגייא דפ' עד כמה וז\"ל כת\"ר ובזה לא ידענא מאי קשיתיה דלע\"ד הא ודאי אזיל ומוד' דגם בכהנים איכא איסור מסייע בבית הגרנות כנודע אלא דס\"ל בפי' דברי הרא\"ש דפ' המוכר את הבית דבבן לוי לא מצי לאתנויי משום דלא שקיל חלף עבודתו אלא משום תנאו והו\"ל כאלו לא עישר כלל משא\"כ גבי איסור כהן המסייע דאי עבד האיסור נהי דחילל כהונתו מעשיו קיימי' וכמ\"ש בהלכות תרומות עכ\"ל והנה זה שכתב כת\"ר שיש חילוק בין תרומה למעשר באיסור זה דמסייע בבית הגרנות דבתרומה מעשיו קיימים אע\"פ שעבר האיסור דמסייע משא\"כ במעשר שאם עבר ונתן במסייע בבית הגרנות דאין מעשיו קיימ' ושכ\"כ הר\"מ ז\"ל בהלכות תרומות עכ\"ל כת\"ר. ואני חזרתי ע\"כ דברי הר\"מ בהלכות תרומות ולא מצאתי חילוק זה אלא אדרב' מלשונו של רבינו שכתב בדין זה דמסייע בבית הגרנות השוה מידותיו מעשר לתרומה שכ\"כ בהלכות תרומות פי\"ב הח\"י אסור לכהני' וללויים לסייע בבית הגרנות כדי ליטול מתנותיהם וכל המחלל חילל קדש ה' ועליהם נאמר שיחתם ברית הלוי וכו' הרי לך בהדייא דכולם שוים באיסור זה ככהן כלוי ואין חילוק ביניהם אפי' כמלוא נימא. ובני ותלמידי החכם המרומם מרדכי נחום ה\"י הביא ראיה דאין חילוק בין תרומה למעשר דכל מאי דאמרינן בתרומה דאין תרומתו תרומה ה\"נ במעשר וכן איפכא ממ\"ש רבינו בפרק ז' מהלכות מעשר יע\"ש. ואם כן קשה מנ\"ל חילוק זה דמעשר לתרומה. [עד כאן ההוספה].
עוד ראיתי למרן החבי\"ב שהקוש' לו במ\"ש התוס' בתי' הב' דמש\"ה תנאו בטל דמתנ' עמש\"ב הוא דמה בכך הא קי\"ל בדבר שבממון תנאו קיים ועלה לתרץ דהא איסור' הוא דכיון דהרשתו תורה ליתנם לכל כהן שירצה ושירצה במצות הפרשה כל שנותן לכהן זה לא קיים מצות ונתן עכ\"ל ולא נתקררה דעתי בתי' זה דכיון דהתורה הרשתו ליתנם לכל כהן שירצה וזה ברצונו נותנו לכהן זה בשביל שרוצה בקיום המקח למה זה נאמר שלא קיים מצות ונתן ומ\"ש ממצות שארה וכסותה שאם התנה עם האשה ע\"מ שאין לך עלי שאר כסות דלדידן דקי\"ל כר\"י דבדבר שבממון תנאו קיים מהני תנאו שפיר ולא אמרינן דחשיב מעמש\"ב דעבר על מצות שארה וכסותה לא יגרע וטעמא דמילתא דכיון דמידי דממון ניתן למחילה הו\"ל כאומ' ע\"מ שתמחלי לי ממון השאר והכסות שזכתה לך תורה והיינו טעמא נמי דע\"מ שאין לך עלי אונאה כמ\"ש הרב בספר אסיפת זקנים בשם הרשב\"א ז\"ל בכתובות פרק אעפ\"י יע\"ש, וכ\"כ נמי הרמב\"ן בחידושיו לב\"ב דקכ\"ו וז\"ל ובדבר של ממון יכול הוא למחול שלא אמרה תורה שיתחייב אלא ברצונו של זה כו' יע\"ש וא\"כ דוכוותא נמי הכי דכיון שהתו' הרשתו ליתנם לכל כהן שירצה וזה התנה עמו שברצונו יתנם לו ולא לכהן אחר אין כאן עקירת מצות ונתן שהרי הוא נותנם לכהן אלא שמחל רשותו וכחו אצל כהן זה ובס' מוצל מאש ח\"א סימן ד\"ן הוקשה לו קו' מרן החבי\"ב הלזו והניחה בצ\"ע.
והנראה לע\"ד ליישב בזה הוא בהקדים ליישב מה שהקשה עוד בס' הנז' על הרא\"ש ז\"ל דבפ' הזרוע יהיב טעמ' דהתנאי בטל באומר ע\"מ שהמתנו' שלי משום דהוי מתנה עמש\"ב והתורה הרשתו ליתנם לכל כהן שירצה ואילו בפ' המוכר את הבית כתב דטעמא דלא מצי לאתנויי הלוי ע\"מ שהמעשרות שלי משום דלא שקיל לוי חלף עבודתו אלא בשביל תנאו דלמה לי האי טעמ' דלא שקיל לוי כו' תיפוק לי מהטעם שכתב בפרק הזרוע דהו\"ל מתנה עמש\"ב ועיין בספר נחפה בכסף חי\"ד סימן ב' דכ\"ד ע\"ג מה שרצה ליישב לזה ולא עלה בידו יע\"ש והוא ז\"ל כתב וז\"ל ונראה לומר בדוחק דדוקא גבי בן לוי שייך הך טעמא דלא שקיל לוי חלף עבודתו משום דהאי קרא דחלף עבודתו גבי בן לוי כתיב אבל גבי כהן לא שייך הך טעמא ומש\"ה אצטריך למיהב טעמא מפני שהתורה אמרה שיתנם לכל כהן שירצה והא דלא יהיב הרא\"ש ז\"ל טעמא גבי בן לוי מפני שהתור' אמר' כו' עדיפא מיניה נקט וזה דוחק גדול ומה גם דהרשב\"ץ בספר זוהר הרקיע מצוה נ\"ו כתב דכהן נמי לא מצי שקיל אלא חלף עבודתו עכ\"ל.
ומהתימא על הרב שנראה דאשתמיט מיניה אותה שאמרו בר\"פ עד כמה דכ\"ו ע\"ב ופסקה רבינו בפי\"ב מה' תרומות הלכה ח\"י דכהנים ולויים המסייעים בבית הרועים ובבית המטבחיים ובבית הגרנות אין נותנין להם תרומה ומעשר בשכרן ואם עשו כן חיללו ועליהן נאמר שיחתם ברית הלוי ואומר ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו מאי ואומר וכ\"ת מיתה לא ת\"ש כו' ובקשו חכמים לקונסם ולהיות מפרישין תרומה משלם כו' יע\"ש הרי בהדיא דגם הכהנים מוזהרים שלא ליטול מתנותיהן אלא חלף עבודתם וחייבים עליהן מיתה ובפ\"ק דקדושין ד\"ו ע\"ב גבי מתנה ע\"מ להחזיר אמרינן בתרומה יצא ידי נתינה ואסור לעשות כן מפני שנר' ככהן המסייע בבית הגרנות ועיין בטי\"ד סימן ש\"ה בענין הפודה את בנו במתנה ע\"מ להחזיר יע\"ש ועיין בערכין דכ\"ח ע\"ב ברש\"י ותוס' ד\"ה לבן בתו או לבן אחותו דמבואר מדבריהם שם דאפי' ליתן הכהן לבע\"ה פרוטה כדי שיתן תרומותיו לבנו אסור משום כהן המסייע בבית הגרנות יע\"ש ואין ספק דטעם זה שכתב הרא\"ש גבי בן לוי דלא מצי לאתנויי משום דלא שקיל חלף עבודתו היינו ודאי איסורא דמסייע בבית הגרנות וכן מבואר בדברי התוספו' שם בפרק המוכר את הבית דע\"ג ד\"ה ע\"מ יע\"ש וא\"כ לא ידעתי איך עלה על דעתו ז\"ל לחלק בענין איסור חלף עבודתו בין כהן ללוי והביא ממרחק לחמו ממ\"ש בס' זוהר הרקיע וצ\"ע.
ואשר אני אחזה לע\"ד הוא זה דשתי טעמי' הללו שכתב הרא\"ש בפ' הזרוע ובפרק המוכר תרווייהו צריכי והא בלא הא לא סגי והיינו משום דבלשון התנאי הזה דע\"מ שהמתנות או המעשר שלו יש במשמעו' שתי כונות דאפשר לפרש שכונתו להתנות עם הלוקח דע\"מ שתתן לו המתנות או המעשר הוא מוכר לו את המקח הזה ואם זו היתה כונתו אין לבטל את התנאי משו' דהו\"ל מעמש\"ב משום שהתורה הרשתו ליתנם לכל כהן שירצה שהרי כתבנו דכל כה\"ג אין כאן משום מעמש\"ב דכיון שעיקר תנאו הוא עם הלוקח שיתנם לו הו\"ל ככל תנאי שבממון דתנאו קיים כמדובר אמנם אם זו היתה כונתו יש לבטל התנאי הזה מהטעם שכתב הרא\"ש בפרק המוכר את הבית דאם כן לא שקיל המתנות משום חלף עבודתו אלא משום תנאו והתורה אמרה שיקחם חלף עבודתו והו\"ל כמסייע בבית הגרנות ותנאו בטל מיהו אפשר לפרש עוד כונת התנאי הזה ע\"מ שהמתנות או המעשר שלי שהוא מכוין להתנות עם התורה דאף שהתורה נתנה לך רשות שתתן המתנות למי שתרצה אני מתנה לעקור כח ורשות זה שנתנה לך והריני מוכר לך את המקח הזה על מנת שאלו המתנות יהיו שלי ולא יהיה לך רשות בהם לתתן למי שתרצה והו\"ל כאותה שאמרו בפ\"ק דמכות גבי ע\"מ שלא תשמטני שביעית שאין התנאי עם הלוה ע\"מ שלא תשמיטהו בשביעית אלא עיקר תנאו הוא עם התור' שציותה על השביעית כמ\"ש שם רש\"י והרמב\"ם בפ\"ט מה' שביעית די\"ב וכעין זה כתב הריטב\"א ז\"ל בחי' לגיטין פ' המגרש דפ\"ד ע\"ב יע\"ש.
ואם זו היתה כוונתו בתנאי זה אין לבטל התנאי מהטעם שכתב הרא\"ש בפ' המוכר דלא שקיל לוי חלף עבודתו דכיון שלא התנה עם הלוקח שיתן לו המתנות אלא עיקר תנאו הוא עם התורה אי הוה מהני תנאי זה ולא היה בזה משום מעמש\"ב חשיב מתנות אלו כמתנות של בהמתו דליכא בהו משום חלף עבודתו אמנם קושטא קאי דמתנה עמש\"ב הוא כמ\"ש הרא\"ש ז\"ל בפרק הזרוע והשתא שפיר כתב הרא\"ש שתי הטעמים הללו לומר דבין אם יהיה כוונת התנאי הכי או הכי עכ\"פ תנאו בטל משתי הטעמים הללו ובכן ממילא נתיישב מה שהוק' לו מרן החבי\"ב ולהרב מוצל מאש ז\"ל דאחר דהוי דבר שבממון למה לא מהני תנאו דלפי האמור לא דמי לשאר תנאי שבממון כההיא דע\"מ שאין לך שאר כסות וע\"מ שאין עלי אונאה דהתם לשון התנאי מורה שהוא מתנה עם האשה או עם הלוקח שימחלו לו וממון ניתן למחילה כמ\"ש לעיל בשם הרשב\"א והרמב\"ן ז\"ל אמנם בתנאי זו דע\"מ שהמתנות או המעשר שלי משמע להו להתוס' והרא\"ש בפר' הזרוע דמדלא קאמר ע\"מ שתתן לי המתנות אלא שהמתנות שלי משמע טפי שכונתו לעקור כח ורשות שנתנה התורה לנותן דומה לע\"מ שלא תשמטני שביעית ובכן אפי' דהוי דבר שבממון תנאו בטל שאין כח בידו לבטל מ\"ש בתורה כנלע\"ד.
וע\"פ האמור מינח ניחא לי נמי מה שהקשה הרב מח\"א בהלכות מלוה סימן ל\"ח דצ\"ו ע\"ג בתי' התוס' והרא\"ש ז\"ל הלזו שתי' בפ' הזרוע וז\"ל ולכאורה ק' דמ\"ש מע\"מ שתאכל בשר חזיר דאמרי' דלא חשיב מתנה על מש\"ב משום דאמרי' לא תיכול ולא תגרש ה\"נ נימא לא תתן ולא יקנה ונדחק ליישב כיע\"ש אמנם ע\"פ מ\"ש לא דמי לההיא כלל דהתם אין התנאי עם התורה כמ\"ש שם הריטב\"א בחי' אלא התנאי הוא עם האשה שתאכל בשר חזיר וכמ\"ש משא\"כ בלשון זה דע\"מ שהמתנות שלי דדמי לע\"מ שלא תשמטני שביעית כמדובר.
וראיתי עוד למרן החבי\"ב ז\"ל שכתב וז\"ל וכתב הסמ\"ע בח\"מ סי' כ\"ב ס\"ק ט\"ו דאע\"פ שאסור לדון בדיני גויים ואם קנו מיניה לדון בדיני גויים אין הקנין כלום ואסור לדון בפניהם היינו דוקא היכא דאין יפוי כח וזכות לאחד מבעלי דינין במשפט הגויים טפי מבמשפט ישראל אבל אם יש לאחד מהם יפוי כח וזכות במשפטם טפי מבמשפט ישראל אז מהני הקנין ולא אמרינן אין אדם מתנה עמ\"ש בתורה כי אם בתנאין בעלמא אבל אין לאחר קניין כלום עכ\"ל ויש לחקור אם מהני קניין כאן במתנה ע\"מ שהמתנות שלי אע\"ג דהוי מתנה עמש\"ב דומייא דהמקבל עליו לדון בדיני גויים וקנה בקניין דתנאו קיים על הדרך שכתב הסמ\"ע ויראה ודאי דהתם שאני דיש לו יפוי כח במשפט הגויים מבמשפט ישראל וכאן לא שייך זה עכ\"ל.
והנה לפי הטעם שכתבו התוס' והרא\"ש שם בפרק הזרוע דמאי דחשיב מתנה עמש\"ב הוא מפני שהתורה הרשתו ליתנם לכל כהן שירצה ופירשנו כוונתם ז\"ל דמשמע להו דלשון תנאי זה דע\"מ שהמתנות שלי הוי כלשון ע\"מ שתשמטני שביעית שהוא מתנה עם התורה לעקור כח ורשות שנתנה לו ללוקח כמדובר לעיל, הנה לפי הטעם הזה אין מקום לע\"ד לדברי הרב ז\"ל דבנדון זה כשקנה מיד הלוקח גילה דעתו המתנה שאין כוונתו בתנאי זה לעקור מ\"ש תורה שהרשות ביד הלוקח ליתנם לכל כהן שירצה אלא כוונתו להתנות עם הלוקח ע\"מ שתתן לי המתנות וכבר כתבנו דכל כה\"ג אין כאן משום מעמש\"ב דאע\"פ שהתורה הרשתו ליתנם לכל כהן שירצה יכול הוא להתנות שיתנם לו כיון שהרשות בידו ומפני שעיקר תנאו הוא עם הלוקח לכך קנו מידו בקנין כדי שלא יוכל לחזור בו שאם כוונתו היה להתנות עם התורה ע\"מ שלא יהיה לך כח ורשות שנתנה לך תורה כמו ע\"מ שלא תשמיטני שביעית קנין מאי בעי הכא, מיהו אם יש מקום להסתפק לפי דברי הסמ\"ע ז\"ל הוא לפי הטעם שכתב הרא\"ש בפרק המוכר את הבית דטעמא דלא מהני תנאי זה דע\"מ שהמתנות הוא מפני דא\"כ לא שקיל להו למתנות חלף עבודתו אלא מפני תנאו וכל שקנה מידו יש להסתפק אם קנאן למתנות ע\"י הקנין אע\"פ שיש איסור בדבר דומייא דמתנה לדון לפני גוים וקנה בקנין דמהני.
ולעד\"ן דכי היכי דהתם מהני הקנין ה\"נ מהני הכא דאע\"ג דאיכא איסורא כיון שע\"י הקנין הרי עבר וקנאו אין לאחר קנין כלום כמ\"ש הסמ\"ע ז\"ל, וראיה לדבר שהרי בפרק עד כמה לא אמרו אלא דכהנים ולויים המסייעין בבית הגרנות אין נותנין להם תרומה ומעשר בשכרן והיינו דוקא לכתחילה אבל עם עברו ונתנו להן מה שעשו עשו וכמו שסיימו בברייתא ואם עשו כן חיללו ובקשו חכמים לקונסם כו' הרי מבואר דכל שבאו לידם אע\"ג דעבדו איסורא דלא נטלום בשביל חלף עבודתן מה שעשו עשו ה\"נ כל שקנאן ע\"י קנין כמי שבאו לידם דמי, וכי תימא אדרבא משם ראיה דע\"י קנין לאו כמי שבאו לידם דמי שהרי פועלים קונין שכר עבודתן ע\"י פעולתן ולא בעו קנין כנודע דקנין דידהו היינו פעולתן ואפי\"ה אמרו דלכתחילה אין נותנין להם תרומה ומעשר בשכרן ואם איתא דכל שקנו בקנין כמי שבאו לידם דמי אמאי אין נותנין להם תרומה ומעשר בשכר פעולתן שסייעו בבית הגרנות וקנו אותם בשכרן אלא ודאי דכל שלא באו לידם ממש לא מהני בהו קנין נלע\"ד דאי מהא לא אירייא שהרי כתב הרא\"ש בע\"ז פרק השוכר את הפועל דס\"ג דקנין דפועל גרע מקנין דעלמא שכתב שם וז\"ל ומכאן נ\"ל לדקדק דהאומר לפועל עשה עמי מלאכה זו ואני אתן לך חפץ פ' בשכרך יכול ליתן לו דמי החפץ כו' אבל גוף החפץ אי אפשר לו לקנו' אלא במשיכה או שיהיה ברשות הפועל בשעת עשיית מלאכה עכ\"ל וכ\"כ ג\"כ הר\"ן ז\"ל שם בהלכות והביא דבריהם רמ\"א בח\"מ סימן של\"ב ס\"ד ובסי' רמ\"א ס\"ז יע\"ש, ועיין למהרימ\"ט ז\"ל בח\"א סימן כ\"ב ובחח\"מ סימן כ\"ג ובדברי הר\"ב משנה למלך פ\"ד מהלכו' איסורי מזבח הלכה יו\"ד ובדברי הר\"ב מח\"א ז\"ל בהגהותיו על מוהרימ\"ט ז\"ל, ועיין בספר פנים מאירות סימן צ\"ב ובספר משאת משה ח\"ג סימן כ\"ה ובספר זכרון דברים דנ\"ז ע\"ג יע\"ש ובכן איכא למימר שפיר דכהנים ולויים המסייעים בבית הגרנות בשביל תרומות ומעשרות אם קנו מיד הבע\"ה בקנין קנו שפיר וכמי שבאו לידם דמי וצריך ליתנם להן כנלע\"ד.
וא\"ת כיון דקנין זה באיסור הוא לא מהני דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ואיך כתב הסמ\"ע דאם קנה בקנין לדון בדיני גוים כל שיש יפוי כח וזכות לאחד מהם דאין לאחר קנין כלום והלא הסמ\"ע גופיה בסימן ר\"ח כתב דאפי' באיסור דרבנן אי עביד לא מהני וכ\"כ הש\"ך ז\"ל שם יע\"ש, הא לא קשיא שכבר עלו לחלק שם הם ז\"ל בין מקח שנעשה באיסור כגון נשבע או נדר שלא למכור ועבר ומכר בקנין שאי אפשר לקיים המקח אא\"כ ע\"י האיסור דכל כה\"ג אי עביד לא מהני אבל היכא שאפשר לקיים המקח בלתי איסור כההיא דמוכר גלימא בדמי רבית דכל שמסלקים האיסור המקח קיים מהני יע\"ש, ה\"נ במקנה בקנין לדון בדיני גוים שעיקר הקנין שקנו ממנו הוא לתת כח וזכות לחבירו בממונו ובזה אין בו איסור והאיסור הוא לבא לפני הערכאות לדון לפניהם כשמסלקים האיסור שלא לבא לדון לפניהם כיון שהדבר ידוע שיש לזה יפוי כח זכות בדיניהם זכה שפיר, ובנ\"ד ג\"כ שהקנה לו המתנות בשביל תנאו אין האיסור תלוי בעיקר הקניין אלא במה שהתנה מתחילת המכר שיתן לו כל שקנאן בקניין והרי הן שלו אין לנו להוציאן מרשותו בשביל התנאי דסמי מכאן עיקר התנאי והרי הוא נוטלן בשביל קניינו כאלו הקנה אותן לו בלתי תנאי, ואפי' אם נאמר דנ\"ד דמי טפי למקח שנעשה באיסור כי ההיא דנשבע שלא ימכור כו' כבר הוכחנו מההיא דר\"פ עד כמה דכהנים ולוי' שסייעו בבית הגרנות אם כבר באו לידם המתנות אין מוציאין מידם וכיון דקליש איסור זה שהרי אין מוציאין מידם אף אם קנו מידם נמי קנו דלא דמי לההיא דנשבע שלא ימכור דאפי' בא המקח לידו צריך לחזור ועיין בס' חזון נחום דקנ\"א ע\"א שכתב דאיכא איסורי' דרבנן דאי עביד מהני דהם אמרו והם אמרו כדאמרי' בפ\"ק דתמור' שאני התם דגלי קרא יע\"ש.
עוד ראיתי למרן החבי\"ב ז\"ל עמד על דברי רבינו הר\"ם במז\"ל דבפ\"ט מה' בכורים הי\"א פסק דהאומר ע\"מ שהמתנות שלי תנאו בטל מפני שמתנ' ע\"מ ש\"ב ואלו בפ\"ו מה' מעשר הי\"ט גבי בן לוי שמכר שדהו לישראל ואמר ע\"מ שהמעשר שלי פ' דתנאו קיי' והמעשר שלו משום דע\"מ שיור הוא ושייורי שייר למקום מעש' וכבר עמדו בזה הר\"ב ט\"ז והש\"ך ז\"ל שם ס\"ק ח\"י, ומרן החביב ז\"ל עלה לחלק דהתם גבי בן לוי משו\"ה חשבי' לתנאי דע\"מ כאומר חוץ ושיורא הוי משום דאי תנאה הוי הא קי\"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ועכ\"ל דשייר מקום כדי שיקנה ולא תהוי דשב\"ל וכיון דשייורי שייר מקום מעשר תו ליכא משום מתנה עמש\"ב אבל במוכר פרה ואמר ע\"מ שהמתנות שלי דליכא טעמא דמקנה דבר שלא בא לעולם תנאי גמור הוא והו\"ל מתנה עמש\"ב אלו תורף דבריו ז\"ל יע\"ש וכדבריו ז\"ל כתב ג\"כ הרפ\"ח שם ס\"ק מ\"ד.
ואני בעוניי לא זכיתי להבין דבריהם ז\"ל דמלבד דאין הטעם הזה מספיק לע\"ד לחלק דמה לי טעמא דמתנה עמש\"ב ומה לי טעמא דאין אדם מקנה דשלב\"ל דכי היכי דמשום טעמא דאין אדם מקנה דשלב\"ל אנו אומרים דע\"מ חוץ הוא ושייורי שייר למקום מעשר ה\"נ משום טעמא דאין אדם מתנה עמש\"ב הוה לן למימר דע\"מ חוץ הוא ולא תנאה, וכבר תפס על הפ\"ח ז\"ל בזה בהגהת הרב ט\"ז ז\"ל סי' רי\"ב ס\"ג, ועיין בספר נחפה בכסף חי\"ד סי' ב' דכ\"ד ע\"ד שעמד ליישב דברי הפר\"ח ז\"ל ומרן החבי\"ב ואין בדבריו כדי שביעה, ולבר מן דין נר' דאשתמיט מינייהו מ\"ש הרא\"ש ז\"ל בפרק המוכר את הבית דס\"ג דאע\"ג דאין אדם מקנ' דשלב\"ל אדם מתנ' בדבר שלב\"ל עד שמתוך כך הוצרך הרא\"ש ז\"ל לומר דההיא דפריך תלמודא בפ' המוכר והא אין אדם מקנה דשלב\"ל היינו משום דע\"כ האי תנא סבר דע\"מ שיור' הוא ולא תנאה דאי תנאה הוא מתנה עמש\"ב הוא יע\"ש אשר מבואר יוצא מתוך דבריו ז\"ל דטעמא דמשמע ליה לתנא דע\"מ שיורא הוא ולא תנאה לאו משום טעמא דאין אדם מקנה דשלב\"ל הוא כדמשמע מפשט השמוע' דהא ודאי ליתא דהא אדם מתנ' בדשלב\"ל אלא עיקר טעמא הוא משום דאי תנאה הוא הו\"ל מתנה עמש\"ב הפך דברי מרן החבי\"ב והפ\"ח ז\"ל וצ\"ע, ועיין למרן ב\"י בח\"מ ס\"ס ר\"ט שכתב ע\"ש הרמב\"ן והרשב\"א והר\"ן ז\"ל דכל תנאי שהוא מתנה בעיקר המקח לכ\"ע לאו תנאה הוא אלא שיור' יע\"ש, ועיין למוהר\"ש יונה ז\"ל בסי' כ\"ה מה שהקשה בעיקר דברי הרמב\"ן ז\"ל ועיין בס' נחפה בכסף שם דף כ\"ד.
והרב ש\"ך ז\"ל תירץ דלישנא דע\"מ משמע תנאה ומשמע שיורא ולכן ס\"ל להר\"ם במז\"ל דיש חילוק בין קרקע למטלטלים דגבי בן לוי שמכ' שדהו ע\"מ שהמעשר שלי כיון דקרקע בחזקת בעלים הראשו' עומדת אמרי' דע\"מ לאו תנאה ושייורי שייר מקו' מעשר אבל גבי מוכר פרה ע\"מ שהמתנות שלו כיון דמסר' הבהמ' ללוקח וקאי בידיה לא אמרי' שייורי שייר לאפוקי מיני' המתנות את\"ד ז\"ל יע\"ש, ותירוץ זה לא איפר' מחולשא דלפ\"ז צ\"ל לדעת רבינו ז\"ל דתנא גופיה ספוקי מספ\"ל בלשון ע\"מ אי תנא' הוי או שיורא הוי וזה דוחק.
ולכן נלע\"ד דמשמע ליה לרבינו ז\"ל דלישנ' דע\"מ תנא' הוי והיינו טעמא משום דאי חוץ הוי למה אפקיה המתנה הזה בלשון ע\"מ ולא בלשון חוץ אם היתה כונתו לשיורא דטפי הול\"ל חוץ דהוא לשון מבורר ומדאפקי' בהאי לישנא דע\"מ אנו אומרים שכונתו הוא לתנא' ולא לשיורא מיהו היכא דאיכא טעמא למימ' דחוץ הוא והא דאפקי' בלשון ע\"מ משום דאי הוה אמר חוץ הוה משמע שיורא טפי ממאי דבעי לשייר ולהכי אפקי' בלשון ע\"מ אז אנו אומרים דע\"מ חוץ הוי ובכן ממיל' מתיישב דחילוק יש בין ההיא דבן לוי שמכ' שדהו ע\"מ שהמעשרו' שלי לההיא דמוכר פרה ע\"מ שהמתנות שלי דגבי ההיא דבן לוי להכי אנו אומרים דע\"מ שיורא משום טעמא דאי תנאה הוא הו\"ל מתנה עמש\"ב כמ\"ש הרא\"ש בפ' הזרוע א\"נ משום דלא שקיל לוי חלף עבודתו והא דלא אפקיה בלשון חוץ ממקום המעשר הוא משום דאי הוה אמר הכי לא היה לו כח ללוקח באותו מקום כדי לעשר על חלקו דהא שייר המוכר אותו מקום לעצמו לגמרי ולהכי קאמר לשון זה דע\"מ דמשמע נמי תנאה ולא שיורא מפני שהוא מכר ללוקח כח זה במקום המעשר שיהיה כשלו כדי שיוכל לעשר ממנו על חלקו וכמ\"ש התוספות ז\"ל בפרק המוכר את הבית דס\"ג ד\"ה ע\"מ וז\"ל הכא לא הוי כמו כהן המסייע בבית הגרנות דהא קאמר מקום מעש' שיורי שייר והוי מעשר שלו לגמרי אלא שמכר לו כח זה שיוכל לעשר על חלקו עכ\"ל, אבל גבי מוכר פרה ע\"מ שהמתנו' שלו אם כונת המתנה הוא לשייר לעצמו המתנות לגמרי ולא למוכרן ללוקח הול\"ל חוץ מהמתנות ומדאפקיה בלשון ע\"מ ש\"מ תנאה הוי ולא שיורא דהתם ליכא טעמ' למימר דלהכי אמר ע\"מ משום דשייר ללוקח כח וזכות שיוכ' לעשר על חלקו דהתם לא שייכא האי מילתא כמובן כן נר' לע\"ד ודוק.
עוד ראיתי למרן החבי\"ב ז\"ל הביא ההיא דאמר ר\"ל עלה דהך ברייתא דבן לוי זאת אומרת המוכר בית לחבירו ואמר ע\"מ שהדיוטא העליונה שלי דיוטא העליונה שלו וקאמר ר\"ל דנ\"מ להוציא זיזין לחצר ופסקו כן הרמב\"ם בפכ\"ד מה' מכירה והטור והש\"ע בח\"מ סי' רי\"ב ורי\"ד וכתב על זה ואע\"ג דע\"מ לא מהני לדידן בבן לוי שמכר כו' משום דלדידן ע\"מ לאו שיורא הוא וא\"כ ה\"ה נמי גבי דיוטא שלמד ממנה ר\"ל לא היא דגבי מעשר ומתנות ל\"מ משום דמעמש\"ב הוא אבל גבי דיוטא לא הוי מעמש\"ב ותנאו קיים עכ\"ל, והנה לפ\"ד ז\"ל קל\"ט דאם כן למה הוצרך ר\"ל ללמוד דבר זה מבריית' דבן לוי ועל הדרך שפי' הרא\"ש ז\"ל שם דתפ\"ל דמשום תנאו שהתנה להוציא זיזין לאויר מהני תנאו שפיר דאע\"ג דאין אמ\"ד שב\"ל וה\"ה דבר שאין בו ממש מ\"מ אדם מתנה ע\"ד שב\"ל וה\"ה בדבר שאין בו ממש דגבי ע\"מ שהמעשר שלי לא הוצרכנו לטעמא דשיור מקום אלא משום דס\"ל לתנא דע\"מ לאו תנאה הוא אלא שיורא כמ\"ש הרא\"ש ז\"ל שם ואין אדם משייר דשב\"ל אבל בע\"מ שדיוטא עליונה שלי דלית בה משום מתנה עמש\"ב ותנאה הוא מה צור' לטעמ' דשיור מקום כי ע\"כ נרא' לע\"ד דההיא דר\"ל ל\"מ אלא באומר חוץ מדיוטא העליונה וע\"מ דנקט לאו דוק' כמו שכ' רשב\"ם ז\"ל שם והרא\"ש והטור ז\"ל הביאו הא דר\"ל ללמוד ממנו לענין האומר חוץ מדיוטא כו' דבאומ' ע\"מ אין צורך לטעמא דשיור מקום כמדובר וכ\"כ בהגה' הט\"ז בסי' רי\"ב יע\"ש.
ודע שהר\"ב פר\"ח ז\"ל בס' מים חיים בתשו' סימן ו' נשאל על מי שקידש אשה ע\"מ שאם תפו' לפני יבם שתחלוץ מי אמרי' דמתנה עמש\"ב הוא ותנאו בטל או דילמא כיון דמן התורה מצי לחלוץ אין זה מתנה על מש\"ב וכ\"ש למ\"ד מצות חליצה קודמת, והשיב כיון דמן התורה מצי לחלוץ או ליבם ואיהו קמתני שלא ליבם הו\"ל מעמש\"ב ותנאו בטל וראיה לדבר מהא דאיתא בפ' הזרוע דקל\"ד דכהן שמכר פרה לישראל ע\"מ שהמתנות שלו תנאו בטל וטעמא דמילתא משום דהוי מתנה עמש\"ב שהרי מן התורה יכול ליתנם לכל כהן שירצה וה\"נ דוכוותא כן נ\"ל עכ\"ל, והנה לא זכר הרב ז\"ל הטעם שכתב הרא\"ש בפרק המוכר את הבית דטעמא דלא מהני תנאי זה דע\"מ שהמ' שלי הוא מפני דא\"כ לא שקי' להו למתנות חלף עבודתו אלא מפני תנאו דלפי אותו הטעם אין ראיה מההי' לנדון הרב ז\"ל מיהו לפי מ\"ש אנן יד עניי לעי' בישוב שתי הלשונות שכתב הרא\"ש בפ' הזרוע ובפ' המוכר דאותו הטעם שכתב הרא\"ש בפ' המוכר הוצרך אפי' אם נפרש כוונת לשון התנאי שהוא מתנה עם הלוקח שתתן לו המתנות שאם זו היתה כונתו אין בזה משום מעמש\"ב דומיא דע\"מ שאין לך עלי שאר כסות וכיוצא כמדובר לעיל, אמנם כשהוא מתנ' עם התורה ע\"מ שלא יתחייב במ\"ש התורה כההיא דע\"מ שלא תשמטני שביעית וכן ע\"מ שהמת' שלי אם כונתו לעקו' כח ורשו' שנתנ' התו' ללוק' ליתנם למי שירצ' והוא מתנה עם התור' שיהיו המתנות שלו ולא יהיה ללוקח כח ורשות בהם אלא ליתנם לו בזה מודה הרא\"ש דתנאו בטל מטעם מעש\"ב וזהו שכתב בפ' הזרוע דטעמא דתנאו בטל הוא משום דמתנה עמש\"ב הוא לפ\"ז שפיר מייתי הרב ראיה מההיא לנדון שלו שהוא מתנה בקדושין שאם תיפול לפני יבם שתחלוץ דכיון שהתורה נתנה רשות ליבם או לחלוץ אין בידו של מקדש לעקור כח ורשות שנתנה תורה ליבם והרי תנאי זה הוא עם התורה ממש ותנאו בטל משום מעמש\"ב.
ואף שהתוס' ז\"ל בפ' הזרוע תירצו בתי' א' דטעמ' דלא מהני תנאו הוא משום שאין התנאי אגיד בעיקר המקח דמיירי שהתנו בפי' שאפילו לא יתן לו המתנות שלא יתבטל המקח והו\"ל תנאי זה פטומי מילי בעלמא ולא קנה זה המתנות משום תנאי בעלמא וכבר כתבנו לעיל דהכי נמי משמע ליה לרבינו ז\"ל בפ\"ט מה' בכורים כמדובר לעיל וא\"כ לפי תירוץ זה אזדא ליה ראית הפר\"ח ז\"ל לא היא דהתוס' ז\"ל בתי' הראשון משמע להו דלשון תנאי זה דע\"מ שהמתנות שלי כונתו ע\"מ שתתן לי המתנות דעיקר תנאו הוא עם הלוקח ולא לעקור מ\"ש בתור' ואין בזה משום מעמש\"ב ולזה הוצרכו לומר דטעמ' דתנאו בטל הוא משום דלא אגיד בעיקר המקח מיהו למאי דמשמע להו בתירוץ הב' דכונת לשון התנאי הוא לעקור כח ורשות שנתנה תורה ללוקח ויש בזה משום מתנה עמש\"ב שמעינן מדבריהם ז\"ל דאפי' במתנה לעקור מקצת מ\"ש בתורה כההיא דע\"מ שהמתנות שהוא מתנה שלא יהיה ללוקח כח ורשות כי אם לתתם לו חשיב שפיר מתנה עמש\"ב ובזה לא נחלקו התוס' בתי' הראשון וא\"כ בנדון הפ\"ח שהוא מתנה בהדייא עמש\"ב כמדובר דן הרב דאפי' דהוי מתנה לעקור מקצת מש\"ב דתנאו בטל כדברי התוס' והרא\"ש שם ודוק.
ובעומדי בענין זה כן בא אצלינו חד צורבא מרבנן מע\"הק ירושלי' תובב\"א הוא החה\"ש עצ\"ור כמה\"ר מ" + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש נודרת על דעת רבים ואם \n נשאת כו' אבל אינה נודרת שמא יפר לה בעלה. ע\"כ. הכי איתא בפ' השולח דל\"ה ע\"ב דקאמר ר\"ן אפי' נישאת מדרינן לה כו' ופרכי' נשאת ודאי מפר לה בעל ומשני דמדרינן לה ברבי' וכתב רש\"י ז\"ל בד\"ה ברבים נודרת בפני עשרה וקסבר נדר שהודר ברבים אין לו הפרה ע\"כ שמעתי מקשים שדברי רש\"י הללו הוא הפך מ\"ש בפ' השולח דמ\"ה ע\"א וכמה רבים ר\"ן אמר ג' ר\"י אמר עשרה ר\"ן אמר ג' כו' וא\"כ הכא דקיימינן אליבא דר\"ן איך פרש\"י דמדרינן לה ברבים היינו עשרה הפך מאי דס\"ל לר\"ן ואף דמדברי התוס' לקמן נר' דהוו גרסי ר\"ן בר יצחק ואפשר דהכי הוה גריס רש\"י ז\"ל שם והכא גריס ר\"ן סתם והוא ר\"ן בר יעקב או ר\"ן בר חסדא מלבד שזה לא ניתן ליאמר דהא לשיט' רש\"י ר\"ן סתם נמי הוא ר\"ן בר יצחק כמ\"ש התוס' ז\"ל בגיטין ס\"פ הנזיקין דל\"א ע\"ב ד\"ה אנא יע\"ש, עוד בה דאפי' אם נפרש הכא שהוא ר\"ן בר יעקב אכתי קשה מנא ליה לרש\"י לפרושי דר\"ן ב\"י ס\"ל דרבים היינו עשרה ולא פי' דס\"ל דהיינו ג' וכמו שכן פסקו כל הפוסקים לענין נודר ע\"ד רבים דהיינו ג' ואפשר דרש\"י ז\"ל משום דקשיתיה לישנא דתלמודא דקאמר דמדרינן לה ברבים דמשמע דכי ניסת דוקא הוא דמדרינן לה ברבים כדי שלא יפר לה הבעל אבל כי לא ניסת לא מדרינן לה ברבים וזה ק' דהא מקמי הכי שם דל\"ה ע\"א אמרינן דא\"ל רב יאודה לרב ירמי' ביראה אדרה בב\"ד ואשבעה חוץ לב\"ד נראה דאפי' סתם אלמנה כי מדרינן לה לא מדרינן לה אלא בב\"ד וסתם ב\"ד היינו ג' וא\"כ כי מקשה הכא תלמודא עליה ניסת ודאי מפר לה בעל הו\"ל לשנויי הכי הא מדרינן לה בב\"ד דהוי רבים ומדקאמר דמדרינן לה ברבים משמע דס\"ל להאי תרצן דכי ניסת עבדינן לה מילתא יתירתא טפי מב\"ד ועכ\"ל דהכי קאמר דמדרינן לה בעשרה דאע\"ג דסתם אלמנה מדרינן לה בב\"ד של ג' כי ניסת עבדינן לה מילתא יתירתא להדיר לה ברבים דהיינו עשרה ודוק ועיין להרב ב\"ד חא\"ה סי' פ\"ו וסי' צ\"ט ודוק." + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה הבעל \n שמכר נכסיו כו' אבל אם קנו מיד האשה תחילה שאין לה שעבוד במקום זה ואח\"ך מכר אותו הבעל אינה טורפת אותו. ע\"כ. הנה דברי רבינו מבוארים הם בפרק מי שהיה נשוי דצ\"א ע\"א ובמ\"ש התוס' שם ד\"ה תימה כו' ומתני' דלקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש דמייתי התם הש\"ס כתבה רבינו בפ\"ל מה' מכירה ד\"ג והביא דבריו ה\"ה ז\"ל לקמן בפ' כ\"ב ה' י\"ו וז\"ל וכשנתנה לאחרים או מכרה פשוט הוא שאין מעשיה כלום אא\"כ רצה הבעל אח\"ך אבל ודאי אם רצה בעל לקיים יקיים דהו\"ל קנו מן האשה וחזרו וקנו מן האיש שהמקח קיים כנזכר פ' הנזיקין ונתבאר פ\"א מה' מכירה וראיתי למרן ב\"י בס' ב\"ה בא\"ה ס\"ס צ' שכתב וז\"ל ולדברי רבינו אף בנדון תשו' הרא\"ש שהסילוק לגבי בעלה מהני שהרי מבואר מדבריו דהא דתנן לקח מן האישה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים האי לקח מן האשה לא מכרה לו היא אלא לסילוק כתובתה קרי לקח מן האשה שהרי כתב בפי\"ז מה' אישות וז\"ל אבל אם קנו מיד האשה כו' עכ\"ל.
וזה לי ימים נשאלתי מהחכם השלם והכולל עצום ורב ספרא רבא כמוה\"ר בנימין פונטרימולי נר\"ו להבין כונת מרן בזה דאיך שם מרן ז\"ל מחלוקת בזה בין הרמב\"ם להרא\"ש והלא דברי רבי' הללו מבוארים הם בסוגייא דפ' מי שהיה נשוי ומי זה אמר שהרמב\"ם מפרש פי' אחר במתני' דלקח מן האשה והלא בפ' ל' מהלכות מכירה ד\"ג ומדברי ה\"ה לקמן בפ' כ\"ב מבואר דאף הוא מפרשה למתני' דלקח מן האשה כפשטה כמבואר שם אלו ת\"ד והנלע\"ד דכונת מרן לומר דמדברי רבינו משמע דאפילו לא סילק האשה שעבודה ממקום זה אלא לגבי הבעל לבד ולא כתבה כן ללוקח בפי' מהני ומדברי הרא\"ש לא משמע הכי אלא בעינן שיכתוב כן ללוקח שסילק שעבוד' מזה ולא תטרוף ממנו דאלו לא כתבה כן ללוקח בפירוש אלא לבעלה לא מהני דהו\"ל כאלו לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה כמבואר בתשו' הרא\"ש שהביא הטור שם ומה שכתב שהרי מבואר מדבריו דהא דתנן לקח מן האשה לא מכרה לו היא אלא לסלוק שעבודה קרי לקח מן האשה כו' כונת דבריו דלדעת רבינו דסילוק שעבודה מהני אפי' שלא כתבה כן ללוקח בפי' עכ\"ל דמאי דנקט מתני' לקח מן האשה לאו דוקא שהלוקח לקח בפי' מן האשה אלא שעדיפא מינה הו\"ל לאשמועי' דאפי' שסילוק שעבודה לגבי הבעל מהני אלא היא היא כוונת מתני' שהאשה סלקה שעבוד כתובתה משדה זו לגבי הבעל וכאלו לקח ממנה תחי' קאמר משא\"כ לדעת הרא\"ש דמתני' דוקא קאמר שלקח הלוקח ממנה תחי' או שקנה ממנה שנסתלקה משעבודה כנלע\"ד כונת מרן אף כי לא ימלט מן הדוחק קצת ועיין למרן החביב בס' דינא דחיי עשין מ\"ח ד\"מ ע\"ב ד\"ה אבל שדבריו תמוהים יותר ואין מקום לישבן ע\"פי דרך זה וכנראה דאשתמיט מיניה סוגייא דפ' מי שהיה נשוי דצ\"ו ודברי התוס' שם וצ\"ע ועיין בס' אדמת קדש חא\"ה סי' ל\"ד ועיין בפני משה ח\"א סי' ס\"ו יע\"ש." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דברים הנקנין באמירה איש \n ואשה שהיו ביניהם שדוכין ואמר לה כמה את מכנסת לי כך וכך כו' קנו אותן הדברים ואעפ\"י שלא היה ביניהם קנין ואלו הן הדברים הנקנין באמירה. ע\"כ. הכי איתא במס' קדושין דף ט' וכרב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כו' הן הן הדברים הנקנין באמיר' ע\"כ הנה הריב\"ש ז\"ל בסי' שמ\"ה הביא דבריו מרן ב\"י בא\"ה סי' נ\"א כתב דהא דרב גידל לאו דוקא כשהתנו כן בשעת קדושין דה\"ה בשעת נשואין ושכן נר' מלשון רבינו פי\"א מה' מכירה שלא הזכי' שם אלא שעת נשואין וטעמא דההיא שעתא הוי גמר החיתון ואיכא אקרובי דעתא ורב גידל נקט וקדשה לרבות' דבקדושין לחוד מהני אעפ\"י שלא נזכר התנאי בשעת הנשואין עכ\"ל ומדברי התוס' בכתובות פ' נערה דנ\"ג ד\"ה השתא נמי אהדר בי שכתבו וז\"ל ואע\"ג דהן הן הדברי' הנקנין באמירה היינו היכא דעמדו וקדשו והכא כשרצה לחזור עדיין לא קדשו א\"נ הכא כבר קידשו קודם לכן ואח\"ך כתבו ולא אמרינן הן הן הדברים דנקנים באמיר' אלא כשקידשו אחר כך עכ\"ל.
והנה מתירוץ הלז שתירצו דהכא כבר קדשו ואחר כך כתבו ולא אמרו הן הן הדברי' אלא כשקדשו אח\"כ משמע דס\"ל דבשעת הנשואין לא מהני תנאה דאי בשע' נשו' מהני תנאה אכתי תקשי להו דאפי' אם כבר קדשו תקני באמיר' כיון דאיכא נשואין עדיין וגמר ומקנה בההיא הנאה דנשו' ואין לומר דאע\"ג דבשעת הנשואין גמר ומקנה היינו דוקא בשעמדו ונשאת והתם כשפסק אבא סוראה והדר ביה עדיין לא גמרו הנשואין דא\"כ מה הועילו התוס' בתירוצם השני כיון דאכתי תירוץ זה הוא ניהו מעין התירוץ הא' שעדיין לא קדשו או שעדיין לא נישאו אלא ודאי דכונתם לומר בתירוץ זה דאפילו הו\"מ למהדר ביה לעולם וכי אמר אבא סוראה השתא נמי אהדר כי לאו דוקא השתא אלא כי בעינן למהדר הדרנא בי היינו משום דכבר קדשו ומשמע דאפילו עמדו ונשאו נמי מצי למהדר ביה ויש לדחות דודאי התוס' אזלי ומודו דאי התנה נמי בשעת נשואין ועמדו וגמרו הנישואין הן הן הדברים הנקנין באמי' וכשתירצו דהכא כבר קדשו קודם לכן כונתם לומר דהשתא ארווח לן דכי אמרינן דלא קנה באמירה לבד משום דעדיין לא נישאו אין זה דוחק דהא באותו מעמד הוא דהוה בעי למהדר אבא סוראה ובודאי דעדיין לא נשאו משא\"כ אי הוה עובדא שפסק קודם קדושין דאפשר ואפ' דבמה שפסק עמדו וקדשו ומ\"מ פשט דבריהם מורים כמ\"ש מעיקרא וכבר הרב נ\"מ בדצ\"א ע\"ג דקדק מדברי המרדכי ג\"כ דאזיל בתר סברת הריב\"ש הלזו יע\"ש.
ואני בעניותי עיקר סברת הריב\"ש הלזו לא יכולתי להולמה שכ' דר\"ג נקט קידושין לרבותא דאפילו התנה כן בשעת קדושין ולא בשעת נשואין דאיכא אקרובי דעתא טפי אפ\"ה מהני תנאה באמירה בעלמא והדא מן התימה בעיני דכיון דנישואין בתר קדושין גרירי ועיקר אחתוני אהדדי בקדושין הוא והגע עצמך במי שקדש אשה סתם בלי שום תנאי ובשעת הנשואין היא האשה אינה רוצה לינשא אם לא כשיתן לה האיש כך וכך או להפך וכי הדין נותן שלא תנשא לו אם לא יקיים תנאה אשר שאלה זו אין הדעת סובלו דכיון דקדש סתם שורת הדין מחייב שתנשא לו סתם וכיון שכן איך הפה יכולה לדבר דרב גידל נקט קדושין לרבותא וכ\"ש כשהתנו כן בשעת הנשואין דאדרבא נהפוך הוא דדוקא בשעת הקדושין דכל אחד רשאי בעצמו וע\"י התנאי' גמרו וקדשו ואחתנו אהדדי אז הוא דמהני תנאי באמירה בעלמא אבל בשכבר קדשו סתם ובשעת הנשואין התנו תנאם ודאי דפטומי מילי בעלמא נינהו הואיל וליכא השתא הנאת דמחתני אהדדי דכבר אחתנו להו ואינן יכולין למאן זה בזה בנשואין.
והנה דבר זה היה מקום ליישב ולומר דהכא לאו מטעם דגמרו להתחתן זה בזה ע\"פ תנאם הוא דאמרינן דבאמירה בעלמא גמרי ומקנו דומי' דערב דבההיא הנאה דסמך מלוה אדבורא דערב ויזיף ליה גמר ערב ומשעבד נפשיה ה\"נ בההיא הנאה דצייתי ומחתני אהדדי גמר ומקנה כי זו היא סברת חכמי צרפת המובא בהגהות מיימוניות בפכ\"ג מהלכות אישות וכבר נדחה קרו לה לסברא זו דא\"כ שאר אינשי נמי שייכי בהכי ואלו בירוש' אמרו בהדיא דוקא אב ולא אחי אלא עיקר טעמא דדוקא אב שדעתו קרובה אצל בנו ומרוב שמחתו בנשואין הראשוני' גמר ומקנה ליה באם וא\"כ איכא למימ' דאפילו עמדו וקדשו כבר כל שהוא מתנה ליתן בשעת הנשואין גמר ויהיב ולאו משום דאי לא יהיב לא מחתני אהדדי וכי יהיב מחתני אלא כל שהוא מוציא בפיו ובשפתיו בעת ההיא לאמר גמר ויהיב באמירה בעלמא מרוב שמחתו אשר ראו עיניו נשואי בנו וחתון דידיה אשר קרב את הרחוקים ועוד כי במתנות אלו אשר הוא נותן דין גרמא שיהיו כולם שמחים אלי גיל ולא יעבור בהם דרך עוצב ובההיא הנאה הוא דגמר ויהיב באמירה בעלמא לא כן באדם דעלמא כי לגבי דידיה לשמחה מה זאת עושה.
אך קשה דא\"כ אפי' לא התנו על כך אלא שהוא מעצמו אמר ליתן נימא דגמר ויהיב באמירה בעלמא כיון דעיקר טעמא בשמחה תליא מילתא וכדאמרן ואלו הריב\"ש ז\"ל גופיה הביא דבריו מרן ז\"ל שם בב\"י כתב דדוקא אם התנו ליתן מהני תנאה אבל אם מעצמו עשה כן הו\"ל כשאר חוב דעלמא ולא מקני באמירה ע\"כ לשונו יע\"ש ויש לישב והדבר תלוי בשיקול הדעת ודוק.
ודע שמרן בכ\"מ בפכ\"ג מה' אישות הל' י\"ג הביא דברי הריב\"ש הללו דמשמע ליה דהא דרב גידל לאו דוקא בקידושין דה\"ה בנשואין וקדושין לרבותא נקטיה וכתב שכן משמע מדברי רבינו ז\"ל יע\"ש וקשה טובא שהרב עצמו לקמן בהל' י\"ז עמ\"ש רבינו הפוסק עם האשה שיזון את בתה ה' שנים והוא שיתנו ע\"ז בשע' קידו' אבל שלא בשע' קדו' עד שיתנו כתב דדבר שאינו קצוב כשהוא בשעת קדושין שלא באמירה בעלמא סגי וכשהוא בשעת נישואין לא קני באמי' עד דאיכא קנין דכיון שכבר קדש לא קני באמירה כו' וכ\"כ בפי\"א מה' מכירה יע\"ש וכיון שכן דבשעת נשואין גרע לדעתו משעת קדושין לענין דבר שאינו קצוב א\"כ איך יחס בדעת רבינו כסברת הריב\"ש ז\"ל דאפילו בשעת נשואין נמי אמרינן הן הן הדברים הנקנין באמירה ומנ\"ל הא לרבינו כיון דרב גידל נקט קדושין איכא למימר דוקא קדושין ולא נשואין דלדעתו ליכא למימר דקדושין דנקט רב גידל לרבותא נקטיה דהא לדידיה נשואין גרע מקדושין לענין דבר שאינו קצוב דבעי קנין לא כן בשעת קדושין.
ובעיקר חילוק זה שחילק הרב ז\"ל לענין דבר שאינו קצוב בין באמירה דשעת קדושין לאמירה דשעת נשואין ראיתי להרב גד\"ת בד' שמ\"ו ע\"ג שכתב וז\"ל לדעתו ז\"ל גרע שעת נישואין משעת קדושין ואלו הריב\"ש ז\"ל בסי' שמ\"ו כתב דרב גידל נקט קדושין לרבותא דבקדושין לחוד מהני ולפי דבריו הדבר קשה לאוקמא ההיא דרב גידל דוקא בקדושין דהא מתני' קתני הנושא את האשה ופסקה עמו כדי לזון את בתה ה' שנים חייב לזונה ה' שנים עד הפקחין היו כותבין ע\"מ שאזון את בתך כל זמן שאת עמי ומסתמא משמע דהך סיפא דהפקחין קאי ארישא דהנושא את האשה ופסקה עמה לזון את בתה דהיינו פסקה בשעת נישואין שכן הוא משמעות הנושא ועלה קאמר דהפקחין כשעושין פסיקא זו מפרשי כל זמן שאת עמי ובגמ' שיילינן בהא דרב גידל אי ניתן ליכתב או לא וקאמר רב אשי דלא ניתנו ליכתב ואותיב עלה רבינ' מהא דהפקחין היו כותבין ומשני מאי כותבין אומרים כו' ואם כדעת הרב כ\"מ כיון דאוקימנא למתני' דאיירי בנשואין היכי מצינן לאוקומא באמירה הא ע\"כ לא סגי בלא כתיבה או קנין עם כי זה היה מקום לתרץ בדוחק קשה עוד כיון דלדעתו ז\"ל כך היא כתיבה בנשואין כמו אמרו בקדושין למה לי לדחוקי דקרי ליה לאמירה כתיבה לימא דהך כתיבה היינו משום דהוייא בשעת נישואין דלא סגי בלא כתיבה ואין לו כח אלא באמירה בשעת קדו' ולעולם דההיא דרב גידל לא ניתן ליכתב עכ\"ל.
ולא ידעתי אמאי לא הוקשה לו בפשיטו' טפי למאי דמשמע ליה ז\"ל דהנושא דקתני במתני' היינו נשואין ולא קדושין מתחילת הסוגייא דפריך תלמודא לר\"ל מהא דתנן הנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה ה' שנים ומוקי לה בשטרי פסיקתא וכדרב גידל יע\"ש, וליכא למימר דבקנין הוא דמוקי למתני' ומייתינן לרב גידל לומר דכי היכי דמהני בשעת קדושין אמירה בדבר קצוב ה\"נ מהני בקנין בשעת נישואין בדבר שאינו קצוב דהא ליתא שהרי בדי\"ג עמ\"ש ר' איש ואשה שהיו ביניהם שידוכין והתנו ביניה' הרי הם דברי' הנקנין באמי' כת' מרן כ\"מ דמש' לר' דההי' דר\"ג לאו דוק' באב אצל בנו דהה\"נ בבעל עם אשתו וראייה לזה מההיא דר\"פ הנושא דמוקמי' מתני' דהנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה בדרב גידל יע\"ש הרי דמשמע ליה דמתני' בלתי שום קנין איירי ולפי דבריו ז\"ל דבשעת הנישואין ודבר שאינו קצוב לא מהני אמירה בעלמא אם לא בקנין היכי מוקמינן לה כדרב גידל ויש לישב לזו דאה\"נ דכי מפרשינן למתני' בשטרי פסיקת' ע\"כ לאוקומה בקנין כיון דהוי בשעת נשואין ודבר שאינו קצוב מיהו מינה יליף רבינו ז\"ל לדבר שאינו קצוב בשע' קדו' לגבי בעל ואשתו דכי היכי דמהני תנאה בשעת נישואין בדבר שאינו קצוב ובקנין ה\"נ מהני בשעת קדושין או נשואין בלתי קנין בדבר קצוב דשקולין הם שעת נישואין בקנין בדבר שאינו קצוב כשעת קדושין בלתי קנין ואפי' בדב' שאינו קצוב.
ומיהו האמת יורה דרכו דמשמע ליה למרן ז\"ל דלישנא דהנושא לאו דוקא נשואין אלא ה\"ה דלקדושין נמי קרי ליה נשואין וכ\"כ רבינו בפ' כ\"ג מה' אישות די\"ז הנושא את האשה כו' והוא שיתנו על זה בשעת קדושין כו' ובשעת קדושין אפי' דבר שאינו קצוב הוא נקנו באמירה בלתי קנין ולהכי מדמי תלמודא שפיר כי מוקמי' מתני' דהנושא בשטרי פסיקתא לההיא דרב גידל דמיירי בלי קנין כי אם באמירה לבד ומינה יליף רבינו לאיש ואשה שהתנו בשעת קדושין דמהני בהו תנאי בלי קנין באמירה בעלמא ובהכי מתישב שפי' מה שהוקשה לו להרב גד\"ת ז\"ל מההיא דפריך תלמודא מהפקחין היו כותבין דכיון דהנושא לאו דוקא אמאי היו כותבין בשעת קדושין באמירה בעלמא מחייבי ודחיקא ליה לאוקומה בשעת נשואין דוקא ועיין להר\"ב נ\"מ ז\"ל בדצ\"א ע\"ג.
ולענין אם הבעל מתחייב לאשתו בשעת נשואין באמירה בלבד מדברי רבינו פכ\"ג הל' י\"ג מבואר דמהני תנאם וכתב ה\"ה ז\"ל דכ\"ש הוא מדין האב וג\"כ מתבאר מן הגמרא עכ\"ל וכבר ביאר מרן בכ\"מ ז\"ל ראיית הגמרא ואין ראייתו מכרחת לדברי הראב\"ד ז\"ל וסיעתו שכתבו דר\"ל הוא דמוקי למתני' דהנוש' את האשה בשטרי פסיקתא אבל לר\"י מתוקמא באומר חייב אני לך מנה בשטר וכמ\"ש הרב נ\"מ ז\"ל בד' צ\"ב ע\"ב והוא ז\"ל הכריח שפיר מסוף אותה סוגייא דפ' הנושא בד' ק\"ב דפרכינן לרב אשי דאמר דברים אלו לא ניתנו ליכתב ממתני' דבנותיו נזונות מנכסים ב\"ח והיא נזונת מנכסים משועבדים ומשני בשקנו מידו ופריך עלה בנותיו נמי ומשני בשקנו לזו ולא קנו לזו ופרכינן אמאי פסקא כו' ומאי פריך ומאי פסקא האי כדיניה והאי כדיניה בנותיו דאיתנהו בתנאי ב\"ד ולא בעו קנין מסתמא לא קנו מידו אבל בעל אשתו כיון שהוא פסק אי לא סגי באמירה מסתמא קנו מידו אלא עכ\"ל דבת אשתו נמי קנו באמירה וכיון שעם כל זה נקט למלתיה בשקנו מידו אמאי לא נקט הכי גבי בנותיו אלו דבריו ז\"ל.
ולא ידעתי אמאי לא הביא ראיה מהא דפרי' תלמו' מקמי הכי לרב אשי דאמר דברים אלו לא ניתנו ליכתב מהא דתנן הפקחין היו כותבין ע\"מ שאזון את בתך כו' ואם איתא דבעל עם אשתו לא קני בלא כתיבא או קנין מאי קושיא לרב אשי מההיא מתניתין דמיירי בבעל שהתנה לזון את בת אשתו אלא ודאי דאף בבעל עם אשתו דינא הכי דמהני תנאה באמירה בעלמא וראיה זו היא ראיה פשוט' ואלימא טובא ולא ידעתי איך העלימה הרב מנגד עיניו.
וכתב עוד הרב נ\"מ ז\"ל דסברת רבינו הלזו כבר נמצא מי שחולק בה והוא רשב\"ט ז\"ל שכתבו בהגהות מיימוניות שם בפ' כ\"ג מהלכות אישות על שמו דדוקא אב ולא בעל ויש לו על מה שיסמוך מן הירוש' שאמרו בפ' אעפ\"י כשם שהאב פוסק כך הבעל פוס' אלא שהבעל בכתב והאב בדברים ע\"כ והרי זה מפורש בדבריו אלא דשאר רבוותא אפשר דס\"ל דכיון דבגמ' דידן מוכח איפכא לא שבקינן תלמודא דידן ועבדינן כירושלמי עכ\"ל ואם הירושלמי הזה מפורש כסברת רשב\"ט ז\"ל קשה טובא על דברי ה\"ה ז\"ל שכתב הבעל לגבי אשתו אתי מכל דכן דאב לגבי בנו שהרי מירושלמי הזה מוכח איפכא קאזיל ולולי שבש\"ס דידן מוכח איפכא הוה אזלינן בתריה ולא מצד הסברא דליתא להך סברא, ולדידי יש קצת ראיה לסברת רשב\"ט ז\"ל הלזו מתלמודא דילן מאותה שאמרו בס\"פ הכותב דפ\"ט ע\"ב א\"ל מר קשישא ברי' דרב חסדא לרב אשי אלמנה מן הארוסין מנ\"ל דאית לה כתובה אי לימא מהא דתנן נתארמלה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנשואין גובה את הכל דילמא דכתב לה כו' וכ\"ת מאי למימרא לאפוקי מדר\"א בן עזריא כו' ואלא מדתני ר\"ח בר אבין אשתו ארוסה כו' מת הוא גובה כתובתה דילמא דכתב לה וכי תימא אי כתב לה מאי למימ' מתה אינה יורשה אצטריכא ליה כו' יע\"ש והשתא אמאי לא קאמר דמתני' בשפסק עמה והא קמ\"ל כרב גידל דהן הן הדברים הנקנין באמירה ומדלא דחי הכי משמע דהא דרב גידל ליתא בבעל עם אשתו ואין זה ראיה כל כך כאשר יראה הרואה ובפרט דסוגיין דפ' הנושא מוכחא איפכא כמדובר ומ\"מ סברת רשב\"ט הלזו נידחה קרו לה כל הפוסקים ז\"ל.
ודע דרבני צרפת הביאו דבריהם בהגהות מימון פכ\"ג מה' אישות כתבו דאפי' כל אדם נמי משתעבד באמירה בשעת קדושין כיון שעפ\"י דיבורם נגמרו הקדושין והוה ליה כערב דמשתעבד בההיא הנאה דמהימן ליה ומ\"ש רב גידל בההיא הנאה דמחתני אהדדי הכונה בההיא הנאה דצייתי ליה ומחתני אהדדי גמר ומשעבד נפשיה ורשב\"ט ז\"ל דחה דבריה' מדברי הירושלמי יע\"ש, ונר' שזו היתה סברת הרב המבי\"ט ז\"ל בח\"א סי' רכ\"ג שכתב והטעם השני דאף אם לא קדש לא היה יכול לחזור כיון שעשו שידוכין על פיהם ואינן יכולים לחזור בהם ולא נתחייבו אלא על מה שפסקו להם אביהם לכן חייבים לקיים מה שפסקו וכי לא נשתעבדו אלא על דבו' אביהם והו\"ל כערב לזר ואני ערב לך כו' עכ\"ל, והרב נ\"מ ז\"ל בד' צ\"א ע\"ד הרבה להשיב על טעם זה עד שהניחו טועה ח\"ו להרב ז\"ל בזה יע\"ש, ולדעתי הן הן דברי חכמי צרפת הללו שעשה מדבריהם הרב ז\"ל סניף לדבריו שם ומבוארים דבריו לע\"ד וכבר כתב הרב המבי\"ט דלענין הלכה הוא לא היה סומך על הטעם הזה לבד כי סברת חכמי צרפת הלזו נדחה היא לדעת שאר כל הפוסקים.
ולענין אם בעינן עמדו וקדשו מיד מתו' הדברים הנה התוס' ז\"ל כתבו ע\"ש רשב\"ם דדוקא בשמתוך התנאים עמדו וקידשו אז ניקנית באמירה ולזה הסכים הטור בא\"ה סי' נ\"א ומרן כ\"מ בפ' כ\"ג מה' אישות הל' י\"ד יחס סברא זו בדעת רבינו וכתב שכן כתב הטור שהוא דעת רבינו יע\"ש, ואני חפשתי בדברי הטור ולא מצאתי שכתב שזו היא דעת הר\"ם במז\"ל כי אם בא\"ה סי' נ\"א הביא סברא זו מעצמו ולא ע\"ש הרמב\"ם כאשר יר' הרואה שם, ואם מדברי רבינו אין הכרח לזה דמה שכתב מרן ז\"ל שיש ללמוד כן מדבריו ממ\"ש גבי פוסק לזון את בת אשתו והוא שיתנו על דבר זה בשעת הקדושין וכן ממ\"ש שם בסוף הפרק ואם פסקו בשעת הקדושין כו' יש לדחות דדוקא בפוסק לזון את בת אשתו דהוי דבר שאינו קצוב מצריך הרמב\"ם שעת הקדושין אבל בפיסוק דמים דליכא רעותא אפי' שלא בשעת קדושין מהני כי היכי דמחל' הרב ז\"ל בין שעת הנשואין לשעת הקדושין בדבר שאינו קצוב לדבר קצוב דבדבר קצוב אפי' פסק עמה אחר הקדושין קודם נשואין אהני תנאם בדברים בעלמא בלי קנין ואלו בדבר שאינו קצוב בעי קנין כל שלא היה בשעת הקדושין וכמ\"ש שם בהל' י\"ז ובפי\"א מה' מכירה יע\"ש וכבר עמדו ע\"ז הרב גד\"ת בד' שמ\"ז ע\"א ודחה הכרעת מרן הלזו כדבר האמור, וכתבו עוד התוס' ז\"ל ע\"ש ר\"ת ז\"ל דהא דרב גידל דוקא באב הפוסק לבנו בנשואין ראשונים אבל בנשואין ב' לא קני באמירה בעלמא עד דאיכא קנין וכ\"כ הרי\"ף והרא\"ש בפ' הנושא משם הירושלמי וכ\"כ רבינו בפ' כ\"ג מה' אישות והטור באבן העזר סימן נ\"א יע\"ש.
ונסתפק הרב נ\"מ ז\"ל בד' צ\"ד ע\"ד אי בעינן נשואי ראשוני' מדידיה ודידה או בחד מינייהו סגי להתחייב לכל אחד מהם שאפי' הם נשואין הראשונים לגבי הבן אפי' דלגבי דידה הם שניים מתחייב אבי הבן כיון דלגבי דידיה איכא שמחה דהוו נשואין ראשו' וכן להפך יע\"ש והנ' מההיא דר\"פ הנושא דמוקמי' מתניתין דהנושא את האשה ופסק עמה לזון את בתה חמשה שנים בשטרי פסיקתא וכדרב גידל יש להבי' ראיה דאפי' בנשואין ראשונים דידיה מהני תנאה שהרי התם לגבי האשה הזו נשואין שניים שהרי בתה מורכב לה על כתפה ובדידה קטרח להתנות ע\"מ שיזון אותה הבעל הזה חמשה שנים ומוקמינן לה כרב גידל דבאמיר' בעלמא מתחייב ומוקמינן בדרב גידל בנשואין ראשונים דוקא, איברא כי לפי מ\"ש הריב\"ש ז\"ל בסי' שמ\"ו הביא דבריו מרן ב\"י בא\"ה סי' נ\"א דאפשר דלא חלקו בין נשואין ראשונים לשניים אלא באב הפוסק ע\"י בנו או בתו שעל זה נזכר בירושלמי אבל חתן עצמו הפוסק לאשתו אפי' בנשואין שניים וכו' שכן נראה מדברי רבינו ז\"ל עכ\"ל.
הנה אין משם ראייה דאפש' דלגבי אב לגבי בנו או בתו בעינן נשואין ראשונים מצד שניהם ומאי דמהני תנאי דברים לגבי בעל אפי' דליכא נשואין ראשונים לגבי דידה משום דלגבי בעל הפוסק לאשתו אפי' נשואים שניים מהני תנאה וע\"כ לחלק בהכי שהרי בנשו' שניים מצד שניהם אין ספק דלא מהני תנאה דדברים בעלמא לגבי אב הפוסק לבנו או לבתו וכמ\"ש בהדייא כל הפוסקים ודוקא בנשואין ראשונים ולפחות בעינן שיהיו ראשונים לגבי אחד מהם כדי שיתחייב בדברים כמבואר ואלו לגבי בעל עם אשתו אפי' דלגבי דידיה ודידה הוו נשואין שניים אהני תנאי דברים להתחייב ומנא אמינ' לה מאותה סוגייא דר\"פ הנושא דק\"ב ע\"ב דפריך רבינא לרב אשי דאמר דברים הללו לא ניתנו ליכתב מדת' בנו' בנותיהם נזונות מב\"ח והיא ניזונת ממשעבדי ומשני בשקנו מידו והד' פריך אי בשקנו מידו אפי' בנו' נמי ומשני בשקנו לזו ולא לזו והדר פריך ומאי פסק' ומשנינן איהי דהוואי בשע' קנין מהני להו קנין בנות דלא הוו בשעת קנין לא מהני בהו קנין והדר פריך מי לא עסקינן דבנות נמי הוו בשעת קנין והיכי דמי כגון דגרשה ואהדרה אלא כו' יע\"ש.
והנה מהך דפריך מי לא עסקינן דבנות נמי הוו בשעת קנין והיכי דמי כגון דגרשה ואהדרה מוכח דאפי' בגרשה ואהדרה דהוו נשואין שניים דידיה ודידה מהני נמי תנאי דברים ומשו\"ה פריך שפיר דכיון דמשכחת לה דגרשה ואהדרה ומהני בה תנאי דברים ואפי' הכי אוקימת' לה בשקנו מידו דמש\"ה גובה מן המשועבדים א\"כ בנות נמי בשקנו מידו מיירי דומיא דבת אשתו ואמאי גבי מב\"ח אבל בשגרשה ואהדרה דהוו נשואין שניים לגבי דידיה לא מהני ביה תנאי דברים בעלמא לגבות אפילו מב\"ח וע\"כ לאוקמה בשקנו מידו אפי' לגבי בת אשתו א\"כ מאי פריך מינה לרב אשי דאמר דברים הללו לא ניתנו ליכתב דאטו לדידך מי ניחא דכיון דמתני' סתמא מיירי ואפי' בגרשה ואהדרה א\"כ לגבי בת אשתו ע\"כ לאוקמה בשקנו מידו דאי לא הו\"ל תנאי דברים בעלמא ולא קני וכיון שכן לגבי בנות נמי בשקנו מידו הוא ואמאי לא גבו מן המשועבדים כיון שקנו מידו ודוק.
שוב ראיתי שאין מכאן ראיה דודאי כי מוקמינן לה בשגרשה ואהדרה ודאי דכי פסקה עמו לזון את בת אשתו בתר דגרשה ואהדרה צריך שיהיה בקנין כיון דהוו נשואין שניים לגבי בעל וליכא שמחה מיהו ליכא למידק דדומיא דתנאי דפיסוק דבת אשתו הוי נמי תנאי דבנות נמי דידיה והיינו דוקא בקנין משום דאיכא למימר האי כדיניה והאי כדיניה בנותיו דאיתנהו בתנאי ב\"ד ולא בעי קנין מסתמא לא קנו מידו אבל בת אשתו דליתא בתנאי ב\"ד ואיהו פסק לה ולא סגי באמירה בעלמא כיון דהוו נשואין שניים מסתמ' קנו מידו ולהכי בת אשתו דאית לה קנין גובה מן המשועבדים בנותיו דליתנהו בקנין גבו מב\"ח אבל לרב אשי פריך תלמודא שפיר דלדידי' דמשמע ליה דבת אשתו נמי לא גבי ממשעבדי אלא בדקנו מידו וכשלא קנו מידו גובה מב\"ח ולדידיה תנא דמתני' דקתני דבת אשתו גובה ממשעבדי בהכי מיירי בשקנו מידו דוקא ע\"ז קמתמ' תלמוד' דא\"כ דנחית תנא למתני גבי בת אשתו דגובה מן המשועבדים בדקנו מידו אמאי לא נחי' לאשמו' נמי גבי בנות דגבו ממשעבדי בדקנו מידו וגרשה ואהדרה אלא ודאי דליתא דלרב אשי בת אשתו אפי' בלא קנין גובה מן המשועבדים ותנא קא סתים ותני דבת אשתו לעולם היא גובה מן המשועבדים דאי בנשואין ראשונים אפילו שלא קנו מידו ובדברים בעלמא היא גובה מן המשועבדים דדברים הללו ניתנו ליכתב ואי בנשואין ב' לעולם לא גבי אפי' מב\"ח אלא בקנין וכיון שקנו מידו גובה מן המשו' לא כן בבנות דידיה דמשכח' לה דגובה מב\"ח ולא ממשעבדי בשלא קנו מידו וסמך אתנאי ב\"ד וכיון דמשכחת לה דגוב' מב\"ח ולא ממשעבדי לא קשיא אמאי לא תני תנא דגבו ממשעבדי בשקנו מידו וגרשה ואהדרה דתנא מילתא פסיקתא קתני דבת אשתו לא משכחת לה דגבי אלא מן משעבדי אבל בנות גבו מב\"ח בשלא קנו מידו באופן דאכתי שפיר איכא למימר דבעל נמי לא מתחיי' בדברים אלא בנשואין ראשונים ולא בשניים וההיא דפ' הנושא לא מכרעא וכדאמרן.
ובהכי ניחא דהריב\"ש ז\"ל שחילק בין בעל לאב לא הביא ראיה מההיא דפ' הנושא דאיכא למידחי כמדובר ומ\"מ מדברי הריב\"ש ז\"ל הללו יש לפשוט הספק הזה שנסתפק הרב נ\"מ ז\"ל דאם איתא דלגבי אב הפוסק לבנו או בתו בעינן שיהיו נשואין ראשוני' מדידיה ודידה ואי לאו הכי אפילו שיהיו ראשונים לגבי אחד מהם לא משתעבד אמאי לא פשיט הריב\"ש ז\"ל דלגבי בעל עם אשתו לא בעינן נשואין ראשונים מדחזינן בפרק הנושא דבעל שפסק לזון את בת אשתו בקנין דבריה' בעלמ' משתעבד וכדרב גידל הרי דאפילו שהאשה היתה נשואה מקודם ולגבי דידה הוו נשואין שניי' הבעל מתחיי' בדברים בעלמא ולגבי אב בעינן שתהיה אשתו ראשונה ובעל רא' אלא ודאי דלגבי בעל לא בעינן נשואין ראשונים ואמאי אמרה הרב ז\"ל לסברתו בדרך אפשר אלא ודאי דמשמ' ליה להריב\"ש דנשואין ראשונים לגבי א' מהם בעי' ולהכי ליכא שום ראיה מההיא דפ' הנושא דאפש' דבבעל הפוס' בנשו' ראשונים דידיה הוו וכ\"ש לפי מה שדחה הרב נ\"מ ז\"ל דברי הריב\"ש שם בדצ\"ב ע\"ב מדברי הירושלמי שחלקו בין נשואים ראשונים לשניים בבעל עצמו דעלה דמתניתין דהפקחין היו כותבין אמרו ובלבד מן הנשו' הראשונים כו' יע\"ש, דלפ\"ז מבואר הדבר דנשואין ראשונים היינו לגבי אחד מהם כמובן.
ואת זה חזיתי להרב נ\"מ ז\"ל בדף צ\"ב ע\"ד שכתב דמדברי התוס' והרא\"ש יש להוכיח הפך דברי הריב\"ש שהקשו עלה דהך מילתא דרב גידל מפלוגתא דאדמון וחכמים גבי הפוסק מעות לחתנו ופשט לו הרגל כו' ואמאי כיון שהן דברים הנקנין באמירה מוציא ממנו בב\"ד מה שפסק לו ותרצו דמיירי בנשואין ב' דלא קנו באמירה ואם כדברי הריב\"ש ז\"ל אכתי לא מתרצא דקתני התם בברייתא לא נחלקו על הפוסק לחתנו כו' על מה נחלקו על אשה שפסקה היא לעצמה אדמון אומר דסבור אני כו' ואם איתא דאפי' בנשואין ב' כשפסק' היא לעצמה קנה הבעל באמירה איך שייך לומר דסבו' אני כיון שהיא חייבת מהדין לפרוע לו מה שפסקה לעצמה ויכול להוציא ממנה בב\"ד מה שפסקה לו אלא עכ\"ל דאף לגבי דידה בנשואין שניים לא קנה עד כאן לשונו.
ואין זו ראיה לע\"ד לדחות דברי הריב\"ש דאפשר דאף הריב\"ש אזיל ומודה דכל שהאשה יכולה לטעון דסבורה אני שאבא פסק עלי טענה אלימתא היא ואפי' בנשואין ראשונים מצי למטען הכי ועיין בשי' מקובצת מ\"ש שם הרשב\"א ז\"ל בטעם הדבר דמיירי שפסקה במעמד אביה ואביה שתק אבל בפוסקת שלא במעמד אביה תשב עד שתלבין ראשה והריב\"ש ז\"ל לא אמר דבשפסק' היא לעצמה בנשואין שניים קני באמירה בעלמא אלא כשפסק' לעצמה ואינה יכולה לטעון טענה זו דאז ודאי גמרה והקנה בדברים בעלמא ואינו תלוי זה בזה מיהו הוה מצי הרב ז\"ל להביא ראיה מדברי חכמים דפליגי אאדמון ואמרו תשב עד שתלבין ראשה דלדידהו הלא מצי למטען כסבורה אני שאבא פסק עלי אם כן הוה ליה כשאר נשים דפוסקות לעצמן וכיון שכן אמאי תשב עד שתלבין ראשה יכופו אותה לקיים דיבורה כיון שקנה הבע' בדברים בעלמא ואפי' בנשואין ב' אם איתא לדברי הריב\"ש וכמו כן יש לדקדק מדברי אדמון דמתניתין דאמר יכולה היא שתאמר אילו אני פסקתי לעצמי אשב עד שתלבין ראשי כו' ואמאי תשב עד שתלבין ראשה כשפסקה היא לעצמה ישלם לה מה שפסק דהן הן הדברי' הנקנין באמירה א\"ו דאף לגבי דידה בנשואין שניים לא קנה ומהתימה על הרב ז\"ל שהעלים עין מזה.
ועוד זאת חזי הוית בדברי הרב ז\"ל דברים תמוהים שכתב ע\"ש וז\"ל וכן מצאתי במרדכי פ' נערה אההיא דכתב לה פירות כסות וכלים שכתב וז\"ל ה\"ה אם לא כתב אלא באמירה בעלמא ור' שמואל בר רב פי' דהא דנקט כתב לו משום דבירוש' מחלק בין נישואין ראשונים לשניים דלא קני אלא בכתיבה משום הכי נקט מלתא פסיק' עכ\"ד, וההיא בכתב הבעל לאשתו מיירי ועכ\"ז כתב דמשו' הכי נקט ולא באמירה משום דמילתא פסיקתא קתני ואף בנשואין שניים דלא קני באמירה הרי דגם בחתן הפוסק לעצמו לא קני באמירה בנשואין ב' כלל ודברים אלו יש לתמוה אם יצאו מפה קדוש דההיא דכתב לה פירות כסות וכלים מבואר בגמ' בפ' נערה דמ\"ז ע\"א דבכתב לה האב לבתו מיירי כמ\"ש שם רש\"י ז\"ל וכמבואר שם ולית לה פתרי באופן אחר כאשר יראה הרואה והדא מן התימה וצ\"ע." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות אישות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Nashim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Virgin Maiden/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Virgin Maiden/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..3dc16bccea865568a57e2c5eed5419884d8d343b --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Virgin Maiden/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,89 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Virgin Maiden", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות נערה בתולה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Nashim" + ], + "text": [ + [ + [], + [ + "שורש דין חזקת אנוסה או מפותה כל \n הנבעלת בשדה הרי זו בחזקת אנוסה כו' וכל הנבעלת בעיר הר\"ז בחזקת מפותה. כלומר ונ\"מ לדמי הצער דאיכא בין אונס למפתה דכשהאיש והאשה מחולקים בטענותיהן והיא אומרת אנסת אותי וחייב אתה לאבי אף בדמי הצער והוא אומר לא כי אלא פיתיתי אותך ופטור אני מדמי הצער חזינן אי שניהם מודים שהמעשה היה בשדה חזקת השדה הוא שהייתה אנוסה ומשלם לאביה אף דמי הצער ואם שניהם מודים שהיה בעיר חזקת עיר הוא שהיתה מפותה ומשלם לאביה שאר הדברים חוץ מהצער ובשאין לה אב דאז קנס וב\"ופ לעצמה וכשהיא מפותה אין לה לא קנס ולא ב\"ופ דאחוליה אחילתיה כדמוכח בריש אלו נערות דל\"ב ובריש פ' נערה ד\"מ וכמ\"ש מרן כ\"מ לקמן בפ\"ב הל' י' נ\"מ לכל הדברים דאם היה המעשה בעיר דעומדת בחזקת מפותה פטור המפתה בכל ואם היה המעשה בשדה והיא בחזקת אנוסה חייב בכל.
וכתוב בהשג' הראב\"ד וז\"ל חיי ראשי חזקה זו איני יודע מה תועלת יש בה אם יש שם עדים יבואו ויעידו ואם אין שם עדים קנס אין שם ואם לענין ג' דברים אם יש טענה ביניהם זה כלל גדול בדין המע\"ה והעיר והשדה שוות הם עכ\"ל הנה זה שכתב הרב דכשאין עדים בדבר קנס אין שם אלא ג' דברים הוא דאיכא בינייהו לפי מ\"ש אף ג' דברים ליכא בינייהו אלא כשאין לה אב דלפי טענתה שהיתה אנוסה חייב בבושת ופגם וצער לעצמה ולפי טענתו שפיתה אותה פטור מכולם אבל כשיש לה אב שאפילו היתה מפותה כדבריו חייב בבושת ופגם וכמ\"ש רבינו לקמן בפ\"ב הל' י\"ב ליכא בינייהו אלא צער בלבד וחדא מינייהו נקט הראב\"ד ז\"ל ומ\"ש דכל שאין עדים בדבר זה כלל גדול בדין המע\"ה והעיר והשד' שוות הן כוונתו ז\"ל דאע\"ג דאיכא בשדה חזק' דאנוס' כל דליכא עדים בדבר אלא שהוא הודה שהיה המעש' בשדה מהמנינן ליה במ\"ש שהיתה מפותה במיגו דאי בעי אמר בעיר היה או להד\"מ דאע\"ג דעכשיו שהוא אומר שהיה בשדה איכא חזקה דאנוסה והו\"ל כמיגו במקום חזקה אפ\"ה מהימן ולא מפקי' מיניה ממונא דמיגו במקום חזקה אי אמרינן או לא בעיא דלא איפשיטא היא בפ\"ק דב\"ב ד\"ה ע\"ב ופסקו הפוסקים ז\"ל דמספקא לא מפקינן ממונא מיד המוחזק וכמו שבא הדבר מבואר בדברי מרן ב\"י ח\"מ סי' ע\"ח ולהרב ש\"ך שם ס\"ק י\"ט ובכללי המיגו שלו שם סי' פ\"ב סק\"י וע\"ש.
ומרן כ\"מ ז\"ל ישב דברי רבינו ז\"ל דמיירי בדאיכא עדים על עיקר המעשה והמה ראו אם היה בעיר או בשדה אלא שלא ידעו אם היה באונס או ברצון אם היה בעיר חזקה שהיא מפותה אם לא צעקה ולא העידו העדים ששלף חרבו עליה ואם היה בשדה חזקה שהיא אנוסה עכ\"ל ומבוארים דבריו דאי ליכא עדים בדבר על עיקר המעשה אף רבינו אזיל ומודה לדברי הראב\"ד ז\"ל שאפילו הודה האיש שהיה המעשה בשדה מהימן במ\"ש שהיתה מפותה ולא מהני חזקת השדה כלל והיינו מהטעם שכתבנו דאז מהימן האיש במיגו ועיין למהר\"ם אלשקר בסימן צ\"ד שדבריו תמוהים בזה יע\"ש ולפי האמור בטעמו של הראב\"ד דלא השוה העיר והשדה אלא בדליכא עדים מטעם דאית ליה לאונס מיגו כדאמרן הנה לענין איסורא דאשת איש שזינתה אפשר דאזיל ומודה דחזקת עיר שהיתה מפותה ואסורה לבעלה וחזקת שדה שהיתה אנוסה וכ\"כ מהר\"ם אלשקר בסי' ע\"ז וצ\"ד, וראיתי למרן החבי\"ב ז\"ל בסי' קע\"ז הגהת הטור אות ב' שתמה עליו דא\"כ מאי מקשה הראב\"ד לרבינו חזקה זו איני יודע מה תועלת יש בה כו' כיון דמהני חזקה זו לענין איסורא היכא דליכא עדים יע\"ש וזו אינה קושיא לדעתי הקצרה דמדברי רבינו מבואר דחזק' זו אהני לענין ממונא דאונס ומפת' וע\"ז השיגו דלענין ממונ' לא נ\"מ מידי דזה כלל גדול בדין המע\"ה אבל לענין איסורא ודאי אזיל ומודה והדבר ברור.
והרב מ\"ל ז\"ל כתב וז\"ל נראה בעיני דלא אמר רבינו חזקה זו אלא לומר שאם ראוה עדים מרחוק ולא ידעו אם באונס אם ברצון דבעיר אינה נאמנת לומר אנוסה הייתי ליטול הצער ולהנשא לו בע\"כ ובשדה נאמנת ודנין בה כדין אנוסה אבל לעולם אם טענה בין בעיר בין בשדה שהיתה אנוסה משביעין אותו על טענתה כדי לפטור עצמו מן הצער ולא אמרי' כיון שלפי דבריו נבעלת בעיר ע\"כ מפותה היתה מהאי חזקה דכל הנבעלת בעיר דאטו לא סגי בלא\"ה הרי אפשר דבעיר נמי נאנסה ולא תועיל חזקה זו אלא שלא להאמינה ליטול המינו ותדע שהרי כתב רבינו לקמן היא אומרת אנסת אותי והוא אומר פיתיתי אותך נשבע שבועת התורה על דמי הצער ומשלם בושת ופגם ואם איתא נשאל אותה אם טענתה היא שנבעלת שאמרה אנסת אותי טענה כו' אלא ודאי לענין שבועה בין בעיר בין בשדה משביעין אותו שבועת הסת וה\"ה למ\"מ ודלא כמהרח\"ש בא\"ה סי' ט\"ז שכתב כיון דחזקה דעיר מפותה היא אינה יכולה להשביעו אם טענה אנוסה הייתי עכ\"ל.
ובדברי הרב מ\"ל הללו נדרשתי מאת מורינו הרב המופלא מקור מים חיים נר\"ו לגלות דעתי בכוונת דבריו וכה הייתה תשובתי, אחרי נשיקת מדרך כפות רגלי אדוני בכריעה והשתחויה על אפים הנה באתי היום בהורמנותיה דמר להרצות לפניו קוצר דעתי החלושה בדברי הרב מ\"ל ז\"ל אשר מר ניהו רבא מבקש לו תבונות בכונת דבריו כי לכאורה באו משוללי הבנה דמאחר שהקדים הרב ז\"ל וכתב דכל דאיכא עדים בדבר דוקא בעיר אינה נאמנת האש' לומר אנוסה הייתי ליטול הצער ולהנשא לו בע\"כ אבל בשדה היא נאמנת לומר אנוסה הייתי ודנין בה כדין אנוסה משום דאית לה חזקה איך חזר תכ\"ד וכתב אבל לעולם אם טענה בין בעיר בין בשדה אנוסה הייתי דמשביעין אותו על טענתה דלפ\"ז העיר והשדה שוות הן דלעולם האיש נאמן בשבועה ומאי אהני לן חזקת העיר וחזקת שדה כיון דלא נ\"מ מידי ועוד דלפי מה שסובר השתא דאפילו בשדה דאית לה לאשה חזקת אנוסה האיש מהימן בשבועה מה זה שכתב אחר כך ולא תועיל חזקת מפותה בעיר אלא לשלא נאמין אותה על טענתה ליטול ממנו דמבוארין דבריו דכל דלית ליה חזקה המסייעו מהמנינן לדידה שתטול ממנו וזה הפך מ\"ש תחילה דאפי' בשדה משביעין אותו על טענתה ואף אם נאמר שזה שכ' דבין בעיר בין בשדה משביעין אותו באו הדברים שלא בדקדוק דודאי אזיל ומודה הרב ז\"ל דבשדה היא נאמנת ותטול והוא ז\"ל לא בא אלא לומר דבעיר אע\"ג דמסייע ליה החזקה דמפותה לא מהימן בלי שבועה הפך מ\"ש מהרח\"ש ז\"ל מלבד מה שיש בזה מהדוחק דמדאיכפל תנא ותני זה פעמים כלשון הזה דבין בעיר בין בשדה משביעין אותו ש\"מ תנא דוקנא הוא עוד בה מה טעם יש לחלק בין החזקות ולמה בחזקה דעיר לא מהמנינן לאיש בלא שבועה משום דאמרינן אטו לא סגי בלא\"ה דאפשר דבעיר נמי נאנסה ובשדה מהמנינן לדידה שתטול ולא אמרינן מהאי טעמא דאטו לא סגי בלא\"ה דאפשר דבשדה נמי נתפתתה ועוד דמה זו ראיה מצא לדבריו מדברי רבינו לקמן בפ\"ב גבי היא אומרת אנסת אותי כו' ואם איתא נשאל אותה על טענתה כו' דאטו לדידיה מי ניחא דלדידיה נמי תקשי אמאי סתם וכתב משביעין אותו נשאל אותו אם יאמר שהיו בשדה תהיה היא נאמנת ותיטול שהרי לדידיה חזקת שדה אלימא טובא דמהמנינן לדידה שתטול ממנו.
כי ע\"כ נלע\"ד בירורן של דברים דודאי מילתא דפשי' טובא היא דכל דאיכא עדים על עיקר המעשה שראו הדבר מרחוק והמה ראו אם היו בעיר או בשדה אלא שלא ידעו אם היה תחילתו באונס או ברצון דאהני חזקת השדה להאמינה לדידה ולדון אותה בחזקת אנוסה וכמו שהקדים הרב וכתב בפתח דבריו אבל כשאין עדים על עיקר המעשה ועל פיהם וטענתם של האיש והאשה אנו עתידין ליתן את הדין אז ודאי אם טענה האשה בין בעיר בין בשדה שהיתה אנוסה והוא אומר דמפותה היתה אז מהמנינן ליה אפי' בשדה דאית לה חזקה דאנוסה במ\"ש שהיתה מפותה ובשבועה והטעם דכל דליכא עדים אית ליה מיגו ומיגו במקום חזקה בעיא דלא אפשיטא היא בפ' קמא דב\"ב ומספיקא לא מפקינן ממונא יע\"ש, ובדליכא עדים על עיקר המעשה הוא שכתב הרב מ\"ל דבין בעיר בין בשדה משביעין אותו על טענתה ושיעור דבריו כך הוא דמתחילה הקדים וכתב דנראה בעיניו דלא אמר רבינו חזקה דמהמנינן לאשה בחזקה דשדה אלא בדאיכא עדים על עיקר המעשה אבל כל דליכא עדים לא מהמנא ואח\"כ כתב דלעולם כלומר אפי' יהיה האופן דליכא עדים בדבר דמהמנינן לאיש בין בעיר בין בשדה לא מהמנינן ליה בלי שבועה אפילו בעיר דאית ליה מיגו דלהד\"מ וחזקה דמפות' מטעמא דאטו לא סגי בלא\"ה וע\"ז כתב ולא תועיל חזקה דעיר אלא שלא להאמינה ליטול ממנו כלומר דממ\"ש רבי' דחזקה דעיר שהיא מפותה משמע לכאורה דבא לומר דכיון דאיכא חזקה דמפותה מפטר בלא שבועה דאי לא למנ\"מ כתב כן כיון דבין בדאית ליה חזקה דמפותה ובין היכא דלית ליה חייב שבועה לזה כתב דאה\"נ דלא היה צריך לומר אלא דחזקת שדה שהיא אנוסה דבחזקת עיר שהיא מפותה לא נ\"מ מידי אלא שכתב כן לומר שאינה בחזקת אנוסה כחזקה דשדה שאלו היה כן היתה נאמנת ותטול ודוקא בדאיכא עדים על עיקר המעשה דבהכי מיירי רבינו ז\"ל כמו שהקדים הרב בתחילת דבריו.
ומ\"מ נלע\"ד שאף בשדה דמהימנינן לאשה שהיא בחזקת אנוסה ותטול לא מהימנינן לה בלי שבועה מהטעם הזה שכתב הרב דאטו לא סגי בלא\"ה, ואפשר דבשדה נתפתתה ובריש כל הנשבעין שנינו שהנחבל הוא מהנשבעין ונוטלין וזו ג\"כ מכללן היא אלא שהרב ז\"ל עדיפא מינה אצטריך לאשמועינן דאפי' לגבי דידיה דאיכא תרתי לטיבותא חזקת עיר מפותה ומיגו וחזקה דממונא אפ\"ה משביעין אותו כ\"ש לגבי דידה דלא מהימנא אלא בשבועה דלית לה אלא חזקה דשדה לחודה וע\"ז הביא ראיה לדבריו דאפי' בעיר ואפי' היכא דליכא עדים משבי' אותו על טענתה ממ\"ש רבינו לקמן בפ\"ב גבי היא אומרת אנסת אותי והוא אומר כו' דמשביעין אותו שבועת התורה כמודה מקצת וע\"כ דמיירי בדליכא עדים על עיקר המעשה מדחייבו שבועת התורה משום מודה מקצת שהודה על הבושת והפגם וכפר בצער ואי איכא עדים בעיקר המעשה לא הוי מודה מקצת וכמ\"ש רבינו בפ\"ב מה' טוען דכל שלא היה יכול לכפור בדבר לא מקרי מ\"מ ואי איכא עדים בדבר הרי אינו יכול לכפור מעתה כיון דרבינו מיירי בדליכא עדים על עיקר המעשה אין מקום למה שהקשינו לדברי הרב דלדידיה תקשי אמאי סתם וכתב דמשביעין אותו דנשאל אותה ואם תאמר שהיו בשדה תהיה האשה נאמנת דכל דליכא עדים אפי' שיאמר שהיו בשדה האיש נאמן משום דאית ליה מיגו דלהד\"מ או היה בעיר, באופן עלו ובאו דברי המ\"ל דבר דבור על אופניו אין בהם נפתל ועקש לקוצר דעתי החלושה ואם בעיני דמר דשפיר חזו יכשר הדבר מה טוב ואם אין יהיו דברי כקש ומלאך ה' דוחה והיה שכרי על הדרישה ועל הפרישה ויחי אדוני המלך חיים עד העולם אכי\"ר." + ], + [ + "שורש אונס ומפתה המפותה \n שלא רצה להנשא וכו' הר\"ז נותן קנס. בפרק אלו נערות דף ט\"ל וכתב הרמ\"ל דמפתה שפיתה אשה האסור' לו וקדש אותה אם היא מחייבי לאוין או עשה דתפסי בה קדושין אע\"פ שכופין אותו להוציא מועיל כניסתו לפטור עצמו מהקנס שהרי קיים קרא דמהר ימהרנה לו לאשה בקדושין אלו והכי איתא בפרק הבא על יבמתו דנ\"ט גבי מ\"ש אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי דקאמר רב אחא בר יעקב דלהכי קתני אם נשא נשוי לומר שאינו משלם קנס במפותה אע\"ג דקי\"ל כרב דמוציאה כמו שפסק רבינו לקמן בפרקין הל' ו' ופי\"ז מה' א\"ב הל' ט\"ז ותמה על רבינו שלא השמיענו חידוש זה דרב אחא בר יעקב והניחה בתימא ולכאורה עלה על דעתי לומר ע\"פ מה שהקשו התוס' שם דלמאי נ\"מ קאמר דאינו משלם קנס כיון דס\"ס הרי יש לה כתובה ותירצו דכתובת בעולה דרבנן א\"נ מה שמוציאה בגט היינו מדרבנן יע\"ש וסבור הייתי שכונתם לו' דתנא דבריי' דקתני דאם נשא נשוי לומר שאינו משלם קנס במפותה היינו לדין התורה דליכא כתובה אבל השתא דתקינו רבנן כתובה לבעולה לא נ\"מ מידי כיון דבמקו' קנס איכא כתובה שוב ראיתי להרב ז\"ל לקמן הביא דברי התוס' הללו וכתב שכונתם היתה למ\"ש הרב הנמקי דאיכא טובא בין קנס דאורייתא לכתובה דרבנן שזו כסף צורי וזו כסף מדינה וזו היא שיטת רבינו בפ\"ד מהל' אישות דכתובה אינו אלא מדרבנן ומכסף מדינה יע\"ש.
עוד כתב הרב דמאי דנקט לה תנא דבריית' במפותה לכ\"ג ולא בשאר איסורי לאוין ועשה משום דבעי למנקט לה אליבא דכ\"ע ואף לר\"ע דס\"ל אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ועשה ושוב הוקשה לו אמאי לא נקט לה במחזיר סוטתו וכגון שזינתה אשתו מן האירוסין שלא כדרכה וגרשה וחזר ופיתה אותה דאם נשאה אהנו לה נשואין למפטריה מקנסא וכי תימא היא גופה תיקשי לסוגיית הגמרא דלא אשכח פתרי לאוקומי קרא דכי תהינה לאיש שתי נשים אליבא דר\"ע כי אם בבעולה לכ\"ג ואמאי לא אוקמוה במחזיר סוטתו כבר התוס' בפרק החולץ דמ\"ט ד\"ה סוטה הקשו קושיא זו ותירצו דלא בעי לאוקומיה בסוטה משום דשנואה משמע שהיתה שנואה מתחלה ע\"כ ותמה על דברי התוספות הללו שאם היתה הקושיא דלוקמה לקרא אליבא דר\"ע במי שזינתה אשתו תחתיו ולא גרשה הוה ניחא תירוצם שזו לא היתה שנואה בתחילת נישואיה אבל אם הקושיא היא למחזיר סוטתו לאחר שגרשה שכבר הכריחו התוס' שאף זו לר\"ע לא תפסי בה קדושין א\"כ הרי זו שנואה בתחילת נשואיה עכ\"ל וקושיא זו איני מכיר דאף בשגרשה וחזרה נמי לא מקרי שנואה מעיקר' כל שהיתה מותרת לו בנשואין הראשונים קודם שזינתה דשנואה מתחילת ביאתה לעולם בעינן שלא היתה לו אצלה שעת התר וראיה לדבר ההיא דפריך תלמודא בפ' אלמנה לכ\"ג דס\"ט גבי קרא דובת כהן כי תהיה לאיש זר ואימא נבעלה לפסול לה אף מחזיר גרושתו ומשנינן לאיש זר אמר רחמנא מי שזר אצלה מעיקרא והאי לאו זר אצלה מעיקרא הרי דאפי' גבי מחזיר גרושתו קאמר דלא מקרי זר אצלה מעיקרא אע\"ג דבנשואין הללו זר אצלה מעיקר' הוא א\"ו כדאמרן דבעינן שיהיה זר או שנואה מעיקרא שלא היה להם שעת התר בעולם ומהתימה על הרב מ\"ל איך אשתמיט מיניה סוגיא זו וצ\"ע.
ולעיקר הקושיא תירוציו נכונים דלהכי לא נקטו בגמ' מפתה סוטתו ונשאה דפטור מקנס אי משום דאפי' לא נשאה אין לה קנס דהו\"ל כיוצאת משום שם רע דאין לה קנס ואי משום דכיון דקנסה לעצמה הא אחילתיה כדאיתא בפ' א\"נ דל\"ב ובריש פרק נערה ד\"מ ואי משום דבסיפא דההיא ברייתא פליגי ר\"א וחכמים ונקט רישא בהכי אגב סיפא וע\"פ מ\"ש דמחזיר סוטתו הוי כיוצאת משום ש\"ר דאין לה קנס ישב ג\"כ ההיא דדף כ\"ט גבי פלוגתא דר\"ש התימני ורשב\"מ בקרא דולו תהיה לאשה דמהדר תלמודא אמאי דביני ביני ולא קא' דמחזיר סוטתו איכא בינייהו אמנם ע\"פ האמו' ניחא דהו\"ל כיוצאת משום ש\"ר דלכ\"ע אין לו קנס וליכא בינייהו מידי.
עוד כתב ואני מסתפק באונס יבמה לשוק ועבר וכנסה מהו כיון דבעניותינו צריכה גט מספק דלא ידעינן אי קדושין תפסין בה או לא וא\"ת דאין קדושין תופסין פשיטא דלא אהנו מעשיו כלל וחייב הוא בקנס וא\"כ כיון דפשיטא דהוא חייב בקנס בודאי וס' הוא אם בכניסה זו נפטר הו\"ל כבריא בחיובא וס' בחזרה כו' ודעתי נוטה דפטור ואין כאן מקום להאריך עכ\"ל ואין ס' שט\"ס נפל בדברי הרב ז\"ל ובמקום אונס יבמה לשוק צ\"ל מפתה יבמה לשוק דהא באונס לא מפטר בכניסה דהאונס נותן מיד והמפתה כשלא יכנוס אלא שעדיין יש לתמוה דבמפתה נמי אין מקום לספק זה שהרי כיון שהיא יבמה הרי נתארסה ונתגרשה דקנסה לעצמה ובמפותה ליכא מידי דהא אחילתיה וכמ\"ש הרב ז\"ל גופיה לעיל מזה סמוך ונראה ואי לר\"י הגלילי אין קנס לארוסה שנתגרשה ואולי קמספקא ליה הכי לתנא דברייתא דמייתי התם תלמודא בדף ל\"ח ע\"א דס\"ל לר\"ע דנערה שנתארסה ונתגרשה קנסה לאביה דהשתא לאו בת מחילה היא, ובחופשי בשיטת הר\"ב ז\"ל שם באותה סוגייא ראיתי שהביא מ\"ש התוס' בפ' בן סורר דע\"ג ע\"ב ד\"ה במפותה כו' דמפותה שאמרו בשעה שבא עליה שאינה מוחלת לו הקנס מחייב שהרי לא מחלה יע\"ש והשתא אפ' דמספ\"ל בשפיתה יבמה ואמרה בשעה שבא עליה שאינ' מוחלת לו הקנס וחזר וכנסה אי מפטר בכניסה זו.
איברא שבעיקר דברי התוס' ז\"ל הללו יש לי לדון עליהן מההיא דפריך תלמודא בריש פ' נערה לאביה נמי פשיטא מדקיהיב מפתה דאי לעצמה כו' מדעתה עבד יע\"ש ולדברי התוס' דכל שאמרה בשעה שבא עליה שאינה מוחלת לו חייב מאי קושיא דאכתי לא שמעינן מההיא דריש א\"נ דקנסה לאביה דשפיר איכא למימר דהוי לדידה והא דקיהיב מפתה היינו בשאמרה בשעה שבא עליה שאינה מוחלת לו ואין לומר דאי מתני' דאלו נערות מיירי בשאמרה בפי' שאינה מוחלת אמאי קתני מתני' דהמפתה נותן ג' דברים דהיינו בושת ופגם וקנס ואי בשפירשה ואמרה שאינה מוחלת לתני נמי דמשל' לה את הצער שהרי פירשה שאינה מוחלת לו כלום דהא לא קשיא דאיכא למימר דצער אינו משלם לעולם אפילו בשפירשה בפי' שאינה מוחלת לו דכיון דס\"ס מדעתה עבד וכל דמדעתה ליכא צערא כדאמרינן בגמ' לא מחייב בדבר שלא היה לה אבל קנס שחייבו הכתוב בשביל הנאת ביאתו וכן בושת ופגם הבא עליה בשבילה כל שפירש' שאינה מוחלת לו מחייב לעולם שהרי לא מחלה לו ואפ' דדחיקא ליה מלתא לאוקומה למתני' דא\"נ בשאמרה בפי' בשעה שבא עליה שאינה מוחלת דכל כי האי הי\"ל לפרש.
שוב ראיתי למהרי\"ק בשורש קכ\"ט שכתב דאפי' התנה עמה בשעת מעשה שישאנה וע\"מ כן נתפתתה אפי' לא ישאנה אח\"כ אינו משלם לה כלום כיון דמדעתה עבד והביא ראיה לדבריו מהך דריש פרק נערה דפריך לאביה נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה דאי לעצמה כו' מדעתה עבד ואם איתא דכשהתנה עמה שישאנה וע\"מ כן נתפתתה כשלא ישאנה אח\"כ מחייב בקנס וב\"וף מאי קושיא אימא דאי ממתני' דא\"נ אכתי לא הוה שמעינן דלאביה הוא ולא לעצמה ומאי דקא יהיב מפתה היינו בשהתנה עמה בשעת מעשה שישאנה ואח\"כ לא נשאה ואין זה דוחק דהא עיקר קרא דמפתה מיירי במפתה לשם אישות כדאיתא בקדושין פ\"ב דמ\"ו ע\"א לרב הונא ולחייא בר רב וכן רב יוסף לשיטת רש\"י ולשיטת הערוך ולרוב גירסת הספרים דגרסי אלא אמר רב נחמן בר יצחק לומר שמשלם קנס במפותה והכי הוי מסקנא דסוגיא התם ודחייא דרב דבעי לאוקומי התם בפיתה שלא לשם אישות לא קאי התם לפי אותה גירסא וא\"כ שפיר מצינן לפרושי מתני' דא\"נ דקתני דהמפתה נותן ג' דברים דמיירי לעצמה ובפיתה לשם אישות ואח\"כ אינו רוצה לכנוס כדקתני סיפא המפתה כשיוציא דהיינו כשלא יכניס אלא ודאי כל דמדע' עבדה אעפ\"י דקמטעי לה לא מחייב דאע\"ג דבעלמא אמרינן מחילה בטעות לא הויא מחילה הכא שאני דכיון שנבעלה שלא ע\"י קדושין גילה דעתה דלא איכפת לה בב\"ופ דלא נתכוונה זו אלא להנאת בעילה דהא פשיטא דאפי' פיתו אותה לשם אישות אינה מקודשת כיון שלא נתרצה האב ועיין להראנ\"ח ח\"א סי' י\"ו ומהר\"מ די בוטון סי' כ\"ה שהסכימו בזה עם מהרי\"קו יע\"ש.
ולדידי הדבר צ\"ת שלפי דברי מהרי\"ק נלע\"ד דאפילו בשהתנה עמה לשלם לה הבושת והפגם והקנס וע\"מ כן נתפתתה יהיה פטור כיון דסוף סוף מדעתה עבד והויא לה כמחי' בטעות דכיון שנתפתת' גילה דעתה דלא איכפת לה בב\"ופ ולא נתכונה זאת אלא להנאת בעילה ואעפ\"י שאמרה בשעת מעשה שהיא אינה מוחלת סוף סוף הרי מדעתה בא עליה ואעפ\"י שהיתה סבורה שהיה חייב לשלם אכתי הו\"ל כמחילה בטעו' וכיון שכן דברי התוס' בסנהדרין דע\"ג שכתבו שאם אמרה בשעת מעשה שהיה חייב לה הקנס מיחייב הם הפך דברי מהרי\"קו ז\"ל ועיין במ\"ש לקמן בפ\"ב הל' טו\"ב בס\"ד ומ\"מ בעיקר הראיה שהביא מההיא דריש פרק נערה יש לגמגם בה דכיון דמקרא דאם מאן ימאן שמעינן דאפי' כשהיה ממאנ' בו חייב לשלם הקנס א\"כ שפיר פריך תלמודא דמדקיהיב מפתה אפי' כשרוצ' לכונס' והיא ממאנ' בו שמעי' דלאביה הוא דאי לעצמה הא מדעתה עבד ואמאי כשהיא ממאנת בו משלם קנס וי\"ל ועיין בליקוטי הרב בצלאל שם בר\"פ נערה ודוק.
ולמאי דאתינן עלה בעיקר הס' שנסתפק הרב מש\"ל ז\"ל במפתה יבמה לשוק מלבד מ\"ש ליישב דעיקר הס' הזה הוא בשאמרה בשעת מעשה שאינה מוחלת לו הקנס וכמ\"ש ע\"ש התוס' עוד י\"ל דנפקא מינה על הקטנה דלאו בת מחילה היא כמ\"ש התוס' ז\"ל שם בר\"פ נערה על הא דפרכינן ואביה נמי פשיטא וז\"ל אף ע\"ג דא\"ל דהא דמחייבינן מפותה היינו בקטנה דלא שייך בה מחילה וכדרבנן דאמרי יש קנס במקום מכר מ\"מ משמע ליה דבנערה מיירי דפשטא דמתני' על אלו נערות דרישא קאי עכ\"ל וכן כתוב בליקוטי הר\"ב שם ע\"ש הרא\"ש ז\"ל יע\"ש ועיין להרב מש\"ל ז\"ל לקמן בפ\"ב די\"ג שכתב שדבר זה אם פתוי קטנה במקום שהקנס לעצמה אי אמרי' לאו בת מחילה היא צריכין אנו למוד'עי יע\"ש ודברי תוס' הללו מבוארים דאפי' במקום שהיא שלה לאו בת מחילה היא ולאו למוד'עי הוא צריך ודוק.
איברא שבעיקר דברי התוס' יש לגמגם דהיכי מצינן למימר דהא דמחייבינן מפתה היינו בקטנה דא\"כ יתחייב ג\"כ בדמי צערה כדין אונס והא קי\"ל פתוי קטנה אונס הוא וכדאיתא בפ\"ד אחים דל\"ג ובפ' הבא על יבמתו דס\"א וכמ\"ש התוס' עצמן לעיל בפ\"ק ד\"ט ע\"א ד\"ה אבע\"א ולעיל בפ' א\"נ ד\"מ ע\"ב ד\"ה הא לא\"ה כו' יע\"ש ואלו התם בפרק א\"נ קתני המפתה נותן ג' דברים והאונס ד' מה בין אונס למפתה האונס נותן את הצער ואי מיירי בקטנה כיון דפיתוי קטנה אונס הוא הי\"ל לשלם את הצער ואין לומר דאף אם נאמר דפיתוי קטנה אונס הוא מ\"מ אינו משלם את הצער כיון שלא בא עליה באונס אלא ברצון ולית לה צער דהא ודאי ליתא כיון דאין לקטנה רצון דקלישה דעתה אין ס' דאית לה צער וכ\"כ בהדייא הראב\"ד ז\"ל בהשגות פ\"ב מה' סוטה הל' ד' יע\"ש וכמו כן ק' דאי בקטנה אמאי קתני אם רצה להוציא יוציא הרי פיתוי קטנה אונס הוא ומחייב בעשה דולו תהיה לאשה כאונס ועיין להרב מ\"ל לעיל פי\"א מה' אישות הל' ח' ד\"ה הן אמת כי שם הכריח בדברי התוס' שכתבנו דפיתוי קטנה אונס הוא ולפ\"ז לא ידעתי מאי קא מספקא ליה הכא לגבי קטנה כשקנסה לעצמה אם היא בת מחילה וכעת צריך ישוב.
ועמ\"ש רבינו ואם \n רצה וכנסה למפותה כו' כותב לה כתובה כשאר הבתולות. כתב הרב מ\"ל שלא מצא מקום לדין זה ושהתוס' ורבינו יהונתן הביא דבריו הנ\"י ז\"ל בפרק הבע\"י ד\"ס עלה דאמרינן התם לומר שאינו משלם קנס במפותה כתבו דכתובת מפותה אינו אלא מנה כשאר הבעולות וכן הוא דעת הראב\"ד הביא דבריו הר\"ב בליקוטיו בפ' א\"ן דט\"ל עלה דאמרי' לכשיוציא אשתו היא יע\"ש וע\"ז הביא דברי רש\"י בפ' משפטים על פסוק מהר ימהרינה לו לאשה שכתב ג\"כ כדברי רבינו שכותב לה כתובה מאתים כשאר בתולות וצדד בדברי רש\"י הללו ב' צדדים דאפשר דס\"ל דכתובת בתולה דאורייתא היא וא\"נ דמדרבנן היא אלא דפי' הכתוב דויצאה אשתו עמו דקאי קרא על המנהג הנהוג בפני האדם יע\"ש וצד זה האחרון נראה יותר דס\"ל לרש\"י דעיקר כתובה הוא מדרבנן ואפילו כתובת בתולה וכמו שהכריחו ההגהות מיימוניות לעיל פ\"י מהל' אישות ד\"ז מדברי רש\"י פ\"ק דסנהדרין יע\"ש ודלא כמ\"ש הרא\"ם דרש\"י פסק כמ\"ד דהויא דאורייתא דההיא דסנהדרין הוי תיובתיה באופן דמלתא כדנא אי כתובת אשה הויא דאורייתא או דרבנן במחלוקת היא שנוייה כמ\"ש ההגהות מיימוניות ז\"ל לעיל פ\"י מה' אישות ואי כתובת מפותה היא מנה או מאתים ג\"כ שנויה במחלוקת ולדעת רבינו והטור בסי' קע\"ז הוי מאתים ולדעת התוס' ורבינו יהונתן והראב\"ד אינה אלא מנה ועיין בתשו' הר\"ש בן הרשב\"ץ סי' נ\"א ותשובה זו לא ראה הרב מ\"ל ועיין יד אהרן סי' קע\"ז אות ה'.
ומ\"ש עוד רבינו רצתה \n היא כו' כופין אותו וכונס ונותן קנס שנאמר ולו תהיה לאשה הר\"ז מצות עשה כו'. הנה הרדב\"ז ז\"ל בתשו' השניות ח\"א סי' ס\"ח נשאל על מי שאנס נערה ואסר הנאתה עליו אי חל עליה איסור הנדר להפקיע מעליו עשה דולו תהיה לאשה והשיב דכיון דחל עליו מעיקרא עשה דולו תהיה לאשה תו לא פקע עשה זה ע\"י נדרו ולא דמי למי שאוסר על עצמו ישיבת סוכה או אכילת מצה דחל הנדר דהתם שאני דהוו מצות שבין אדם למקום אבל בדברים שבין אדם לחבירו לא חל הגע עצמך שהיה חייב לחבירו מנה ואמר פ' מודר מנכסי כלום חל הנדר על המנה שהוא חייב ה\"נ לא שנא והמדי' את אשתו דחל עליו הנד' היינו משום דבידו לגרשה והביא עוד ראיה מהא דאמרינן כהן שאנס אשה ונשאה ועבר וגרשה הר\"ז לוקה שהרי עבר על לא תעשה ואינו יכול לקיים עשה שבו ואמאי לוקה יאסור הנאתו עליה ונדחה העשה למפרע מעליו אלא ודאי לא יועיל ועליו לקיים העשה ונושא אותה ולא יוכל לשלחה כל ימיו אלא שב\"ד כופין את האונס לרצות את הבת עד שתתרצה ואם לא נתרצי' פטור מהנדר עכ\"ל יע\"ש.
ויש לתמוה שנראין דבריו הפך סוגיית הגמ' במכות דט\"ז ע\"א עלה דאמרי' התם זה הכלל כל מצות ל\"ת שיש בה קום עשה אין חייבים עליה אר\"י אין לנו אלא זאת ועוד אחרת א\"ל ר' אלעזר היכא א\"ל לכי תשכח נפק דק ואשכח דתניא אונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה ואם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר הניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו אלא למאן דתני בטלו ולא בטלו היכי משכחת לה כו' אלא אמר רב שמי מנהרדעא כגון שהדירה ברבים כו' ואם איתא לדברי הרב ז\"ל דכל שיש עשה דולו תהיה לא חל הנדר היכי קאמרי בגמ' משכחת לה בטלו ולא בטלו כגון שהדירה ברבים או שהדירה ע\"ד רבים והלא אין הנדר חל כיון דאיכא עליה מצות דולו תהיה לאשה איברא כי לפי מ\"ש רש\"י שם בד\"ה ע\"ד רבים וז\"ל שמצא בה עון שאסורה לו והדירה ע\"ד רבים וע\"ד ב\"ד בזה נוחים דברי הרב דהרב לא כתב דלא חל הנדר אלא היכא שאין לה שום עון אבל בגמ' איירי היכא שיש לה עון שאסורה לו כמדובר אמנם התוס' דחו דברי רש\"י ז\"ל ממ\"ש בגמרא לקמן שכתבו וז\"ל ול\"נ דא\"כ אינו מצוה לקיימה אלא נר' שהדירה בלא שום עון ושפיר חל עליה כגון דאמר קונם תשמישך עלי כדאיתא בנדרים וכן כתב הריטב\"א ז\"ל שם וא\"כ הדרא קושית הרב לדוכתה וצ\"ע.
והנה מבוארין דבריו דאם קודם שנאנס ופיתה אסרה עליו תו לא אתי עשה דולו תהיה לאשה ודחי לאו דבל יחל דכל שקדם הלאו דבל יחל תחילה דומה לשאר נשים דאית בהו עשה או לאו דלא מחייב בעשה דולו תהיה לאשה דבעינן אשה הראוייה לו יע\"ש ואיכא למידק דכיון דעשה ול\"ת דנדר קיל דהא איתי' בשאלה אמאי לא אתי עשה דולו תהיה לאשה ודחי ליה דכה\"ג אמרי' בפ' שני נזירים דנ\"ח דעשה דגילוח דמצורע דחי עשה ול\"ת דנזיר דקיל הואיל ואיתיה בשאלה והכי איתא בריש יבמות ד\"ה יע\"ש ה\"נ נימא דליתי עשה דולו תהיה לאשה ולידחי ל\"ת דבל יחל אפי' בשקדם הנדר הא ל\"ק דהיא גופא תקשי לך בההיא דהנודר מישיבת סוכה ולולב ואכיל' מצה בפסח אמאי חל עליו הנדר ולא אמרי' דליתי עשה ולדחי ל\"ת וע\"כ צריך אתה לומר כמ\"ש התוס' בעירו' ס\"פ המוציא תפילין דכל שהיה אפשר לעשה להתקיים בלי דחיית לאו ועל ידי מעשיו הביא לאו אין עשה דוחה אותו ה\"נ דכוותא, ועיין במ\"ש בזה במקום אחר.
ואולם בעיקר דברי הרדב\"ז ז\"ל הללו שכתב דכל שחל עליה עשה דולו תהיה לאשה תו לא פקע מיניה ע\"י נדרו איכא למידק דמ\"ש מאותה ששנינו בפי\"א דיבמות דקי\"א הנודרת הנאה מיבמה אחר מיתת בעלה מבקשין ממנו שיחלוץ לה יע\"ש ומשמע ודאי דחל עליה הנדר ואסורה להתיבם לו מדינ' וכשלא רצה היבם לחלוץ כותבין עליו אגרת מרד או תשב עגונה כל ימיה וכמו שנר' מדברי רבינו וה\"ה בפ\"ב מה' יבום וחליצה דט\"ו יע\"ש והשתא לדברי הרב ז\"ל אמאי חייל הנדר דליתי עשה דיבום ולידחי ל\"ת דבל יחל וליכא למימר דהו\"ל מצוה שבין אדם למקום כישיבת סוכה דיבמה ניקני' בעל כרחה וכי תימא התם שאני דאפשר בחליצה הכא נמי אפשר שתמחול האשה אלא כל עוד שלא מחלה מחייב בעשה זה דולו תהיה לאשה והת' נמי כיון שאין היבם רוצה בחליצ' אלא ביבום ליתי עשה ולידחי ל\"ת והרשב\"א ז\"ל בחידושיו בר\"פ קמא כתב דה\"ט דאין עשה דיבום דוחה ל\"ת דבל יחל משום דגבי נדר איכא עשה ול\"ת ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה יע\"ש הן אמת שדבריו צריכין ישוב ממה שתמה עליו הרב מ\"ל הובאו דבריו בספר בני דוד דנ\"ח ע\"ב ודבריו עמדנו עליהן במקום אחר וכעת צ\"ע ואין ליישב קוש' דשאני יבום דחייל הנדר מפני שאפ' בחליצ' דא\"כ מאי פריך תלמודא ביבמות ד\"ך ע\"ב ודס\"א ע\"א גבי כ\"ג חולץ ואינו מיבם וליתי עשה ולדחי ל\"ת לישני שאני הכא דאפשר בחליצ' אלא ודאי דהא ליתא, ועיין עוד להרדב\"ז ח\"ב סימן תרנ\"ה." + ], + [], + [ + "היתה \n אנוסה זו אסורה עליו אפילו מחייבי עשה ואפי' שניה הר\"ז לא ישאנה. יש להסתפק באונס ומפתה נערה שהוחזק' קטלנית מן הארוסין לסברת הפוסקים דכופין אותו להוציא אם מחייב בעשה דולו תהיה לאשה מי נימא דדמי לשניה מדברי סופרים דפטור או דילמא כיון שאדם רשאי לחבול בעצמו ואונס שותה בעציצו וליכא שום סייג לדברי תורה כשניה מחייב לקחתה לו לאשה ועיין בטור אבן העזר סימן ט' בדין קטלנית ולענין יבום מרן החבי\"ב בהלכות יבום סימן קע\"ד הביא מחלוקת בדבר יע\"ש, ועיין בתשו' הרב צבי סימן א' ועיין להרב מ\"ל ז\"ל לקמן בה' סוטה פ\"ב הל' יוד ד\"ה ודע שיש עדין קצת נשים דאיכא איסור בלקיחתן ולא הוזכרו במשנה כו' וכמו כן יש להסתפק בנערה עקרה ששתה כוס של עיקרין וכן במי שנדרה הנאה מתשמיש וכבר כתבנו לזה מ\"ש הרדב\"ז בתשובות שניות ח\"א סימן ס\"ח לעיל בהל' ג' יע\"ש.
ועיין מ\"ש מרן כ\"מ ז\"ל דחייבי עשה מסקינן בפ' א\"נ דכ\"ט שאינה ראויה לקיימ' ואמטול הכי כתב ר' לא ישאנה ועיין להרב מ\"ל בדין זה ד\"ה עוד ראיתי כו' שתמה עליו שאין צורך לזה דלדידן דחייבי לאוין קדושין תופסין בחייבי עשה אין הפרש ביניהם ובר\"פ א\"נ לא חלקו בין חייבי לאוין לחייבי עשה אלא לר\"ע דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ואף לר\"ע לא חלקו כן אלא למאן דדריש ולו תהיה לאשה באשה שיש בה הויה אבל למאן דדריש לה באשה הראויה לקיימה אין חילוק דחייבי עשה נמי אינה ראויה לקיימה ואף למאן דדריש קרא באשה שיש בה הויה ולר\"ע לא חלקו בהכי אלא לענין קנס אי מחייב בקנס או לא אבל לענין לקיחה לו לאשה כ\"ע מודו דכל דאיכא איסור עשה לא מחייב לקחתה דאין עשה דולו תהיה לאשה דחי עשה ואף להרשב\"א שכתב בחי' דעשה דאיסורי ביאה קילי ואתי עשה ודחי אותם מ\"מ עשה דולו תהיה נמי קיל דאי אמרה לא בעינא ליתי לעשה כלל באופן דפלוגתייהו דר\"ש התמני ורשב\"ם בקרא דולו תהיה לאשה אי מפרשי' ליה באשה שיש בה הויה או באשה הראויה לקיימה לא נ\"מ מידי אלא לענין קנס דלענין לקחתה פשיטא דלכ\"ע אסיר ועיין בדברי הרב ז\"ל עוד שם בד\"ה והנני יוצא לידון כו' יע\"ש.
ועמ\"ש עוד דשניות אף על גב דמדרבנן הם כיון דחכמים מצאו מקום לאסור אותם מקרא דושמרתם את משמרתי וא\"נ כיון דאיכא לאו דלא תסור חשיבי כדאורייתא ואמעיטו מקרא דולו תהיה לאשה וכן כתב ג\"כ ברפ\"ג מה' עבדים עמ\"ש רבינו היתה אשתו של ע\"ע מחייבי לאוין או שניה אינו חייב במזונותיה שנאמר אשתו עמו אשה הראויה לעמוד עמו יע\"ש והקשה ע\"ז מוהר\"א ששון ז\"ל ממ\"ש בפ' א\"נ דף ל\"ו ע\"א שניות כיון דמדאורייתא חזיין אמאי אין להן קנס כו' ולדברי מרן ז\"ל שניות נמי דאורייתא נינהו ומאי קושיא יע\"ש, והרב מ\"ל ז\"ל תי' לזה דלפום מאי דס\"ד לומר דברייתא אתיא כשמעון התמני דדריש קרא באשה שיש בה הויה פריך שפיר שניות אמאי אמעיטו דהא שניות יש בהן הויה ומשני שפיר ללישנא קמא דאתיא כשמעון התמני ומאי שניות שניות לעריות וללישנא בתרא מוקי לה כרשב\"ם ומאי עריות חייבי מיתות ב\"ד וחייבי כריתות שניות חייבי לאוין נוקט הברייתא שני סוגין של איסורי ביאה איסורי ביאה שאין בהן קדושין ואיסורי ביאה דתפסי בהם קדושין ולפ\"ז ה\"ה לשניות דרבנן דהא אשה שאינה ראויה לקיימה היא ולא הוזכרה בגמ' בפי' כשם שלא הוזכרו חייבי עשה דודאי רשב\"ם מודה בה דאינה ראויה לקיימה כדאמרן לעיל והא דלא מפרשי' השתא שניות ממש הוא משום דדחיקא ליה עריות דרישא לפרש בעריות דתפסי בה קדושין וכיון דעריות הן מחייבי מיתות' וכריתות לא שביק תנא חייבי לאוין ונקט שניות דרבנן להכי הוצרכו לומר מאי שניות חייבי לאוין ולאו דוקא דה\"ה חייבי עשה ושניות דרבנן אלו דבריו ז\"ל ועיין בספר אורים גדולים לימוד קס\"ט כי גם הרב ז\"ל שם ישב כן דברי מרן כ\"מ ז\"ל ומוהרי\"ך ז\"ל לא הונח לו לומר דלרשב\"ם ה\"ה שניות דרבנן דא\"כ לא הוה נייד תלמודא מלפרש שניות כפשטיה ע\"ש בד' ע\"ו ע\"א ד\"ה ומאי ושוב חזר מוהר\"א זאבי ז\"ל שם בד' ע\"ח ע\"א וב' וחיזק דרך זה בסוגיית הגמרא במסמרות נטועים וכדברי הרב מ\"ל ז\"ל הנז' והוא דרך סלולה וישרה ומוצל אותו צדיק מר\"ן ז\"ל מאותה סוגיא דלא הוה תיובתיה ונכון הדבר מאת האלהים הן ב' נביאים מתנבאים בסגנון אחד יע\"ש וה' הוא היודע ועד כי מה שעלתה עוד על דעתי הקצרה בישוב אותה סוגיא לדעת מרן ז\"ל כן בקדש חזיתיו שם בס' הנז' בפתיחה דחכימי ולהחכם השלם כמה\"ר רפאל הלוי נ\"ע כמ\"ש שם בד' ע\"ג ע\"כ ד\"ה ואולם יע\"ש:
והן עתה לדידי חזי לי עוד לישב אותה סוגיא על פי אותה שאמרו בריש פרק שבועת העדות עלה דקתני מתני' ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד רב פפא אמר לאפוקי מלך רב אחא בר יעקב אמר לאפוקי משחק בקוביא ואמרינן עלה מ\"ד מלך אבל משחק בקוביא לא משום דמדאורייתא מחזא חזי ורבנן הוא דפסלוהו וכתב רש\"י ז\"ל אבל רב אחא סבר הואיל וס\"ס אי מסהיד לא מקבלינן מיניה לא קרינן ביה והוא עד עכ\"ל והכי איתא ביומא ר\"פ יוה\"כ דף ע\"ד ע\"א יע\"ש. ורבינו פסק כרב אחא בריש פ\"י מהלכות שבועות יע\"ש. והשתא י\"ל דההיא דפריך תלמודא בפרק א\"נ שניות כיון דמדאורייתא חזיא אמאי אין להם קנס היינו לדעת רב פפא דאמר לאפוקי מלך אבל דרבנן מחזא חזי כנלע\"ד:
ועל מה שהוקש' לו עוד למוהר\"א ששון ז\"ל בדברי מרן כ\"מ דהכא משמע ליה דלרשב\"ם אפילו חייבי עשה אינה ראויה לקיימה מקרו, ואמטו להכי כתב רבינו שאפילו חייבי עשה לא ישאנה ולקמן בהל' י\"ב על מ\"ש רבינו ז\"ל דחייבי עשה חייבות בקנס בין התרו בו בין לא התרו בו כתב דנפקא ליה לרבינו זה מאות' שאמרו בפרק א\"נ דל\"ה ללישנא בתרא דמוקי לברייתא כרשב\"ם מאי שניות חייבי לאוין ומשמע דוקא חייבי לאוין אבל לא חייבי עשה יע\"ש ועיין שם בדין הנז' להר\"ב מ\"ל ז\"ל שלא מצא מקום ישוב לדברי מרן ז\"ל הנז' וכתב שתלמיד טועה כתבן יע\"ש ועיין בס' אורים גדולים בדע\"ד ע\"א שישב דברי מרן כ\"מ ז\"ל הנז' באומרו דמשמע לי' למרן כ\"מ ז\"ל דאי אוקימנא לברייתא כרשב\"ם ללישנא בתרא היינו לומר דרשב\"ם דפטר לעריות ולחייבי לאוין מהקנס דוקא בדהתרו ומשום דאין אדם לוקה ומשלם אבל כי לא התרו בו משמע ליה לרשב\"ם דמחייב בקנס דאית ליה לרשב\"ם כתנא דא\"נ דאתו תרי רבויי ואתרבו חייבי כריתות וגם חייבי לאוין ועשה לקנס והכריחו למרן כ\"מ לפרש כן בסוגיית הגמרא קצת ראיות מכריחות עש\"ב. ואמת כי לפ\"ז דברי מרן כ\"מ באו על נכון ומדוקדקים דבריו ז\"ל אך עיקר שיט' זו דחוייה היא בסוגיית הגמראכאשר האריך שם מוהרי\"ך ז\"ל וגם הרב ז\"ל חזר והודה לדבריו אלא שהוא ז\"ל לא בא אלא לתת פנים הנראין לשיטת מר\"ן יע\"ש:
ודע שמוהרי\"ך ז\"ל שם בפתיחת דבריו הוקשה לו לדברי מרן הללו שכתב דמשמע דמשום דאיכא באיסורין דרבנן עשה דושמרתם ול\"ת דלא תסור יבואו לכלל איסורי תורה ויכללם הלאו והעשה האמור בתורה כי הך דה' נערה וה' עבדים דממעטינן לשניות מקרא דולו תהיה לאשה ומקרא דויצאה אשתו עמו וכן בהלכו' סוטה פ\"ב הל' ח' מיעט לשניות מקרא דונקה האיש מעון אם כן למה בפ' י\"ח מה' א\"ב כתב דשניות לאו בכלל זונה האמורה בתורה הן כיון דמן התורה שריין ולולי דברי מרן היינו יכולים לומר דר' לאו מעיקר קרא מעטינהו דודאי כיון דמדרבנן הן אע\"ג דאית בהו עשה ול\"ת מ\"מ אינן נכללות באיסור זנות האמור בתורה וכן בשם אשה הראויה לקיימה האמורה בתורה דודאי התורה לא דברה אלא באותן האסורות מן התורה בעת ההיא לאמר, אבל שניות האסורות מדרבנן העובר ונושאן עובר על עשה דושמרתם ול\"ת דלא תסור אבל לא מפני זה נקראו' זונות האמורות בתורה או נשים שאינן ראויות מן התורה וכמ\"ש מוהר\"א ששון ז\"ל, ומוהר\"א זאבי זלה\"ה כתב דפשט דברי רבינו מוכיחים כדברי מרן וההיא דפרק י\"ח מהלכות א\"ב לא קשייא דשאני התם דבעינן שיהיו זר אצלה מעיקרא ושניות לאו זר אצלה מעיקרא נינהו שהרי אותם שנמצאו בשעת הגזירה היו מותרות מקודם ועכ\"ל כן שהרי גבי נתינין שהן דרבנן כתב שם רבינו דאסורות משום זונה יע\"ש: וחילוק זה אין בו טעם אבל יש לחלק עוד דשאני נתינים שמצד עצמן אסורים לא כן בשניות שאין האיסור בא מחמת גופן אלא מצד קרובותיה, ועיין עוד בתשו' הרב מוהר\"א זאבי במה שיישב לההיא דפ\"ב מהלכות סוטה שהביא מוהרי\"ך ז\"ל וכעת לא הבנתי כוונתו ז\"ל דהתם כתב רבינו בהדייא דשנייה אינה שותה משום קרא דונקה האיש מעון דכל שאינו מנוקה אפילו מאיסור דרבנן אין המים בודקין אותה ואיך יתכן דמשום איסור דרבנן שלא יהיו המים בודקין כיון דמדאורייתא חזי לה ואיך נכלול איסור דרבנן לענין בדיקת המים בקרא דונקה האיש מעון אם לא מה\"ט דכיון דאיכא עשה ול\"ת חשיב כדאורייתא גמורה ונכלול אותו בכתוב זה. וכבר הר\"ב מ\"ל הכריח ג\"כ מלשון זה דחכמים העמידו דבריהם במקום תורה אף היכא דליכא לא משום סייג ולא משום גדר וכתב ובירורן של דברים הוא כמ\"ש מרן כ\"מ ז\"ל דכל היכא דהכתוב כתב סתם כי הכא גבי אונס וסוטה דרחמנא אמר ונקה האיש מעון ובא הפירוש המקובל לדעת רבינו שבא למעט למי שבא ביאה אסורה אין חילוק בין ביאה האסורה מן התורה לביאה האסורה מד\"ס דלעולם חשיב אינו מנוקה מעון יע\"ש ועיין בספר בתי כהונה חלק בית ועד די\"ז ע\"ג וד', באופן עלה בידינו מדבריו שחכמים העמידו דבריהם במקום תורה וכללו דבריהם באיסור האמו' בתורה באיזה שם מהשמות או אשה שאינה ראויה או שאינו מנוקה מעון וכיוצא ועיין לרבינו והרמב\"ן בס' המצות שורש ראשון ולמליצים העומדים על שפתם יע\"ש ועיין במה שעמדתי ע\"ד הרמ\"ל לקמן בהל' סוטה פ\"ב הל' ט' שדבריו שם נראין כסותרין למ\"ש כאן יע\"ש ודוק:" + ], + [ + "כ\"ג \n שאנס כו'. עיין בפרק י\"ז מה' א\"ב הל' י\"ז ובדברי ה\"ה ז\"ל שם ודברי מרן כאן לא ידעתי מה טיבן ועיין בפר' א\"נ בדף ל' ע\"א בתוס' ד\"ה איכא בינייהו יע\"ש:" + ], + [], + [ + "אין \n האונס או המפתה חייב בקנס עד שיבא עליה כדרכה. סברת רבינו הלזו היא תמוה וכמ\"ש הרא\"ש בפ' א\"נ ד\"מ ע\"א ועיין בלקוטי הרב שכתב שכל הראשוני' חלוקים על רבינו בזה ועיין להרב מ\"ל בפי\"ז מה' א\"ב הל' י\"ג ה\"ה והיכא דאנס שכתב שמצא קצת סמך לדברי רבינו מאותה שאמרו בפרק בן סורר דף ע\"ג אמר ר\"ח כגון שבא עליה של\"כ וחזר ובא עליה כדרכה יע\"ש ובפרק י\"ח מה' א\"ב הל' ב' ה\"ה ועתה ע\"ש ועיין בהגמ\"י בדין זה ובדברי מרן ב\"י סימן קע\"ז ובפרק נערה דמ\"ו ע\"א אמרינן לא מצינו בכל התורה כולה שחילק הכתוב בין ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה למכו' ולעונשין משמע הפך סברת רבינו ועיין בספר מגדל עוז יע\"ש, ועיין בשיטה חדשה למסכת קדושין בד\"ט ע\"ב שעמד שם על דברי רבינו וישב אותה סוגיא לדעתו ז\"ל והביא ראיה לדבריו מההיא דפרק ן' סורר וכמ\"ש הרמ\"ל ודע דמאותה סוגיא דפ\"ק דקדושין ד\"ט ע\"ב מבואר דע\"כ לא אמרינן דביאה שלא כדרכה חשיבא ביאה לענין קנס ועדיין בתולה היא ואם באו עליו עשרה כולם חייבים בקנס אלא בבאו עליה זרים אבל בא עליה בעלה שלא כדרכה עשאה בעולה ואם גירשה ובאו עליה פטורים מקנס אעפ\"י שעדיין בתולה היא יע\"ש ומסוגיא הלזו יש לתמוה ע\"ד התוספות בר\"פ א\"נ ד\"ה הכותית שהקשו אמאי לא מני במתניתין מחזיר גרושתו משנשאת ובא עליה שלא כדרכה וכו' יע\"ש ולפי סוגיא זו אין כאן תימא כלל דכיון שנשאת אעפ\"י שבא עליה שלא כדרכה הרי עשאה בעולה ותו ליכא קנס אם לא שנאמר דהתוספות שם ס\"ל כשיטה החדשה דקדושין וצ\"ע ועיין בחידושינו לקדושין בה' אישות יע\"ש:" + ], + [ + "ואלו \n שאין להן קנס הבוגרת והממאנת כו'. בפי' ממאנת נחלקו רש\"י והתוס' בפרק א\"נ דל\"ה ע\"ב דרש\"י פירש דממאנת אין לה קנס לפי שהיא עומדת בחזקת בעולה הואיל וניסת ומיירי ביתומה שנאנסה או נתפתתה אחר שמיאנה בבעלה אבל התוס' שם דחו פירושו ופירשו דה\"ק דיתומה שאנסה בעלה ופיתה אותה כשהיתה תחתיה קודם מיאון אע\"ג דכשמיאנה אח\"כ איגלאי מלתא למפרע שלא היתה אשתו אפ\"ה אין לו קנס יע\"ש ובדברי רבינו אין הכרח לאחד מן הפירושים ומרן כ\"מ הביא פירוש רש\"י כנראה דהכי משמע ליה בדעת רבינו דמפרש כפי' רש\"י ולפום מאי דמשמע ליה בדעת רבינו דמפרש כפי' רש\"י לא ידעתי למה הוצרך הרב לומר דדין מגורשת מן הנישואין דאין לו קנס הוציאה כדינו מההיא דפ\"ק דכתובות גבי טענת בתולים והביא ממרחק לחמו ולא הי\"ל צורך לזה דמהא דממאנת הי\"ל לומר דנפ\"ל לרבינו ההיא דמגורשת מן הנשואין דחד טעמא אית להו לפום מאי דמשמע ליה דמפרש כפי' רש\"י ועיין בלקוטי הרב ז\"ל שם:
ודע שעל פירוש רש\"י ז\"ל שמעתי מקשים מאותה שאמרו בפ' הבע\"י דנ\"ט עלה דאמר רב נבעלה שלא כדרכה פסולה לכ\"ג ומפרשי' לה בממאנת ופי' רש\"י ביתומה קטנה הנשאת לבעל ובעלה של\"כ ומיאנה בו דאין כאן פיסול זנות ולא אלמנות ולא גירושין ואשמועינן רב דפסולה משום בעולה לכ\"ג יע\"ש והשתא כיון דנשאת הרי היא עומדת בחזקת בעולה כדרכה ותיפוק לי משום בעולה כדרכה דמה\"ט לא מחייב האונס את הממאנת בקנס משו' דבחזקת בעולה קיימה ומה\"ט הנושא את הבתולה מן הנשו' אין לה אלא מנה ואין לה טענת בתולים ודוחק לומר דאין הכי נמי דלפום מאי דמפרשינן בפרק א\"נ ההיא דממאנת בשנשאת ומיאנה דלא אצטריך ההיא דרב משום בעולה של\"כ דבלא\"ה כיון שנשאת בחזקת בעולה כדרכה קיימה כדאמרינן גבי קנס וההיא דרב אתיא כרפרם דמפרש מאי ממאנת הראויה למאן ולא שנשאת ומיאנה דמנ\"ל דרפרם פליג אמאי דמשמע מאוקמתא קמייתא דכל שנשאת בחזקת בעולה קיימא דאפשר דאיהו לא פליג אלא בפירוש ממאנת דברייתא אבל לענין דינא מודה, ולדידי אין כאן קושיא לפי מ\"ש בלקוטי הרב ע\"ש הרמב\"ן וז\"ל פי' רש\"י ממאנת אין לו קנס לפי שאינה בחזקת בתולה הואיל ונשאת ולא נהיר אי שהתה עמו כדי ביאה פשי' ואם יש עדים שלא נתייחד' עמו אמאי אין לו קנס ואיכא למימ' לעולם בששהתה עמו כדי ביאה ואצטריך סד\"א אוקמא אחזקה והיכא דטענה ליה א\"נ לא טענה ליה כיון דליכא סהדי ישלם כדי שלא יהא חוטא נשכר קמ\"ל אי נמי לאשמועינן הא קטנה בעלמא יש לו קנס ועיקר עכ\"ל, מעתה איכא למימר דההיא דרב בפרק הבא על יבמתו מיירי בדאיכא עדים המעידים שלא נבעלה אלא שלא כדרכה ומיד מיאנה דכל כי האי לא מוקמינן לה בחזקת בעולה כדרכה:
ואולם ראיתי עוד בלקוטי הרב שם שכתב ע\"ש הרשב\"א ז\"ל וז\"ל הממאנת פירש\"י שאינה בחזקת בתולה כיון שנשאת וא\"ת היכי דמי אי כשנסתרה פשיטא ואי כשיש לה עדים שלא נסתרה אמאי לא כו' י\"ל דאפילו יש לו עדים שלא נסתרה אפ\"ה לא סמכינן אעדים לאפוקי ממונא בכי הא דעדים לא דייקי שפיר במילתא דלא סלקא דעתייהו לאסהודי עלה וכדאמרינן בפ\"ק כנס הא' לשם נשואין ויש לו עדים שלא נסתרה אין השני יכול לטעון טענת דמים א\"נ כשנסתרה ואצטריך לאשמועינן דקטנה בעלמא יש לה קנס עכ\"ל הנה לפום מאי דמשמע ליה דאפילו עדים מעידים שלא נסתרה כו' אפי\"ה לא סמכינן אעדים ומוקמינן לה בחזקת בעולה כדרכה הדרא קושיין לדוכתה ולולי דברי רש\"י שם בפרק הבע\"י שפירש דמיירי בממאנת מן הנשואין היינו יכולין לפרש לה בממאנת מן האירוסין ובא עליה של\"ך דהשתא לית לה חזקה דבעולה כדרכה אך לפי' רש\"י ז\"ל קשיא ומ\"מ אפשר דרש\"י ס\"ל כסברת הרמב\"ן ז\"ל דכל דאיכא עדים המעידים שלא נסתרה מוקמינן לה בחזקת בתולה וההיא דפ\"ק שכתב הרשב\"א ז\"ל לא מכרעא דהתם לאו משום דלא מהימנינן להו לעדים הוא אלא דכיון שכינסה הא' לשם נשואין שוב אין לה חן כבתולה אלא הרי היא בעיני כל אדם כבעולה וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל שם בדי\"ב ע\"א עלה דאמר רב אשי התם שהרי כנסה הראשון כו' עיין בליקוטי הרב ז\"ל דנ\"ה ע\"ד ד\"ה הא דאמר כו' יע\"ש:
ובהכי ניחא לי דברי רבינו דכאן פסק דממאנת ומגורשת מן הנשואין אין לה קנס וע\"כ משום דמוקמינן להו בחזקת דבעולה וכ\"כ בפי\"ט מה' א\"ב ה\"ג גבי כהן שקידש אשה מאיסורי ביאה לכהונה ונתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין לא נתחללה ואם נשאת אעפ\"י שלא נבעלה נתחללה שכל נשואה בחזקת בעולה היא אע\"פ שנמצאת בתולה עכ\"ל, וכתב ה\"ה דנפ\"ל לרבינו מאותה ששנינו בפ' הבע\"י דף נ\"ו ע\"ב נתאלמנו או נתגרשו מן הנשואין פסולות ולמד כן ממ\"ש סתם מן הנשואין ולענין כתובה אמרו בפ\"ק דכתובות די\"א שכל אלמנה מן הנשואין כתובתן מנה והרי היא בחזקת בעולה וכ\"ש באיסור של תורה עכ\"ל ומשמע ודאי דחללה מדאורייתא קא' מדסתם וכתב אע\"פ שלא נבעלה נתחללה שכל נשואה בחזקת בעולה היא ע\"כ ואלו בה' סוטה פ\"ב הל' ה' כתב דנשואה שקנא לה ונסתרה קודם שיבעול אותה בעלה אינה שותה ויוצאה בלא כתובה ואסורה עליו לעולם שנאמר ויתן [איש] בך את שכבתו מבלעדי אישך שקדמה שכיבת בעל לשכיבת בועל יע\"ש והשתא אמאי לא מוקמינן לה בחזקת בעולה כיון שנשאת כי היכי דמוקמינן לה בחזקת בעולה לענין קנס ולענין חללה וליכא למימר דגבי סוטה שאני דכיון דהבעל הוא האומר שלא בא עליה ואיהו קים ליה במילתיה מהימן משא\"כ בעדים מעידים שלא נסתרה דהתם אמרינן עדים לא דייקי במילתא דלא סליק אדעתייהו לאסהודי דהא ודאי ליתא דמהיכא תיתי למהימני לבעל במ\"ש שלא בא עליה במקום דאיכא פסידא לאשה שלא תשתה ותצא בלא כתובה אלא ודאי בדאיכא עדים שלא נסתרה מיירי וא\"כ קשה מ\"ש מקנס וחללה דמוקמינן לה בחזקת בעולה אמנם עפ\"י דברי הרמב\"ן ז\"ל שכתבנו נוחים דברי רבינו דודאי כל דאיכא עדים שלא נסתרה בחזקת בעולה קיימא אפי' נשאת וההיא דסוטה בהכי מיירי ומה\"ט אינה שותה דלא קרינן בה שקדמה שכיבת בעל לבועל והא דממאנת ומגורש' מן הנשואין שכ' ר' דאין להן קנס בסתמ' מיירי שהיא אומר' שלא נבעלה וליכא עדים בדבר וכמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל בשמעתין וכן ההיא דחללה נמי בהכי מיירי דליכא עדי' בדבר ומה\"ט מוקמינן להו בחזקת בעולה, אמנם כל זה דוחק דפשיטא מילתא טובא ומאי קמ\"ל וכמו שהק' הרמב\"ן בשמעתין ותירוץ השני לא יתכן לדעת רבינו ותירוץ הראשון דחוק ועוד דבדין החללה כתב ה\"ה ז\"ל דלמדו רבינו מדין כתובה דכל אלמנה מן הנשואין בחזקת בעולה עומדת והתם אפילו בדאיכא עדים שלא נסתרה הוא כמ\"ש שם בגמרא כי על כן נלע\"ד דלגבי סוט' אם האשה מכחישתו ואומרת שבא עליה אחר שנשאת והיא ראויה לשתות משקינן לה ולא מהימנינן ליה במ\"ש שלא בא עליה ודברי רבינו הם בששניהם האיש והאשה מודים שלא בא עליה דהשת' אין לך עדות גמור מזה ואמטו להכי כתב רבינו דאינ' שותה ויוצאת בלי כתובה כנלע\"ד:
באופן עלה בידינו לפי מ\"ש דדעת רבינו כדעת הרשב\"א ז\"ל דאפילו בדאיכא עדים על הנשואה שלא נסתרה לא מהימנינן להו ומוקמינן לה בחזקה שנבעלה בין לענין קנס דאונס ומפתה ובין לענין חללה לכהונה וכן לענין כתובה וההיא דפ\"ב דסוטה בששניהם מודים שלא בא עליה, ומעתה בא ונצווח על מ\"ש ה\"ה ז\"ל בפי\"ז מהלכות א\"ב הל' ח\"י עמ\"ש רבינו דהממאנת מותרת לכהן כתב וז\"ל כבר נתבאר זה פי\"א מהלכו' גרושין ומשנה היא פ' ב\"ש ביבמות ובפרק הבע\"י דנ\"ט מבואר בסוגיא דאפילו לכ\"ג מותרת ובשלא נבעלה כלל כדאיתא התם ופשוט הוא דכל שנבעלה הרי היא אסורה לכ\"ג לפי שאינה בתולה עכ\"ל, הנה זה שכת' דבפרק הבע\"י מבואר דממאנת מותרת לכ\"ג בשלא נבעלה כלל היינו ההיא דרב דאמר התם דנבעלה של\"ך פסולה לכ\"ג ומפרשי' למימריה בממאנת שנבעלה של\"ך ומשמע דוקא בשנבעלה של\"ך אבל אי לא נבעלה כלל כשרה לכ\"ג וברור, ולפי מ\"ש בדעת רבינו דאפילו בדאיכא עדים שלא נסתרה אכתי בחזקת בעולה מוקמינן לה הואיל ונשאת ההיא מימרא דרב דנקט טעמא דממאנת משום בעולה של\"ך לית לה פתרי לע\"ד בממאנת מן הנשואין דבלא\"ה הרי היא עומדת בחזקת בעולה כדרכה אלא בממאנת מן האירוסין היא ובא עליה ארוס של\"ך דהשתא ליכא חזקה דבעולה כדרכה ואילו פשט דברי ה\"ה ז\"ל דקאי על דברי רבינו שכתב דהממאנת מותרת לכהן ואפילו בממאנת מן הנשואין קאמר רבינו וע\"ז כתב דאפי' לכ\"ג מותרת הממאנת בשלא נבעלה כלל משמע דאפילו ממאנת מן הנשואין כשרה לכ\"ג, והוא תימא דכיון שנשאת הרי היא בחזקת בעולה ואסורה לכ\"ג כדבר האמור אם לא שנדחוק דבממאנת מן האירוסין קאמר ויצא לידון בדבר חדש וא\"נ אפשר דהוא ז\"ל מפרש בדעת רבינו כמ\"ש לעיל דס\"ל כדעת הרמב\"ן דכל דאיכא עדים שלא נסתרה מהימנינן להו ודברי רבינו מבוארין ע\"פ מ\"ש ודו\"ק. ועיין בספר שע\"ה בהלכות אישות בענין חופת חתנים ס\"ה מ\"ש שם אי נשואין חשיבי כבעולה יע\"ש:", + "ובמ\"ש עוד רבינו דהשוטה \n והחרשת אין להם קנס. עיין בדברי מר\"ן כ\"מ ז\"ל ועיין בדברי הרב מ\"ל ז\"ל בפי\"א מה' אישות הל' ח' ה\"ה ולענין קנס כו' שעמד מתמיה על דברי מרן כ\"מ ז\"ל שכתב דלר\"ג כי היכי דלית להו טענת בתולים ה\"נ לית להו קנס דמה ענין זה לזה יע\"ש והוא ז\"ל לשיטתיה אזיל דמשמע ליה בדעת רבינו דמוכת עץ יש לה קנס ואמטו להכי הוקשה לו לדעת מרן מ\"ע זה לזה דמ\"ע יוכיח, ותמיהתו על דברי מרן לא במקום זה לבד' היא שעמדה לו שהרי לקמן בדין זה ובהל' יו\"ד ג\"כ קשיא עליה שכתב דדין מגורשת מן הנשואין ודין גיורת ומשוחררת מדין טענת בתולים יליף לה רבינו יע\"ש ולפי דבריו אין ענין זה לזה והנראה בדעת מרן ז\"ל דמשמע ליה בדעת רבינו דאף מ\"ע אין לה קנס ואתיא מכ\"ש דחרשת ושוטה ומגורשת מן הנשואין ויוצאה משום ש\"ר דאע\"ג דכל הנך משום חששא דאין להן בתולים הוא דאין להן קנס וכ\"ש מ\"ע שהרי ראינו שאין לה בתולים שנשרו ע\"י מכתה ומה שלא מנה אותה רבינו בהדי הנך עשרה שאין להן קנס משום דהוא לא מנה אלא הנך דמשום חששא בעלמא פטרינן להו מקנס ובוגרת ואיילונית משום גזירת הכתוב דלאו נערה נינהו אבל מ\"ע לא איצטריכא ליה דהרי אינה בתולה ותחילת דברו בה' אלו היה מי שאנס בתולה כנלע\"ד:
ומ\"מ לדעת הראב\"ד ז\"ל שכתב דחרשת ושוטה יש להן קנס מצינו לו חמודות מאותה ששנינו בפר' איזהו נשך דף ט\"ל ע\"א אונס שותה בעציצו כיצד אפי' היא חגרת אפילו היא סומא כו' ואם איתא דחרשת ושוטה יש להן קנס לתני אפי' היא חרשת ואפי' היא שוטה דהוו טפי כעורות מאלו אלא ודאי דחרש' ושוטה אין להן קנס ומכאן ראיה למה שנסתפק הרב מוהרדב\"ז בתשו' אי עשה דולו תהיה לאשה חשיב קנס ולקמן בפ\"ב ה\"י והל' י\"א נעמוד ע\"ז בס\"ד ולדברי רבינו דשוטה אין לה קנס ק\"ק מאותה שאמרו בפ' א\"נ דל\"ב ע\"א אמר עולא ל\"ק כאן באחותו נערה כאן באחותו בוגרת אחותו בוגרת נמי אית לה בושת ופגם בשוטה כו' ולדברי רבינו קשה אמאי מוקי לה תלמודא בבוגרת ובשוטה כיון דבשוטה אין לה קנס כי מוקמינן לה בשוטה לבד ניחא ויש לישב דאה\"נ דכי מוקמי' לה בשוטה תו לא בעי' דמיירי בבוגרת ודוק:" + ], + [ + "הגיורת \n והשבויה והמשוחררת אם היא בת ג' שנים או פחות יש לה קנס כו'. דברי רבינו הללו הם משניות ערוכות בר\"פ א\"נ שנויות לענין קנס וכ\"כ מרן בב\"י סימן קע\"ז ומהתימה שכאן בכ\"מ כתב שדין זה נלמד מפ\"ק דכתובות גבי טענת בתולים וכבר עמד מתמיה ע\"ז הרב פר\"ח ז\"ל בספר מים חיים והוא פלא וצ\"ע:" + ], + [ + "היתה \n בתולה זו אסורה על האונס או המפתה מחייבי כריתות כו' אם התרו בו לוקה ואינו משלם קנס ואם לא התרו בו הואיל ואינו חייב מלקו' הר\"ז משלם קנס. ע\"כ. דברי רבינו מבוארי' פ' א\"נ דל\"א כמ\"ש מרן כ\"מ אבל אכתי קשה דאפילו לא התרו בו דליכא מלקות אכתי פטור הוא מהקנס הואיל והתיר עצמו למיתה דהרודף אחר הערוה מצילין אותה בנפשו של רודף וכמ\"ש רבינו בה' רוצח וזה שאנס א' מחייבי כריתות הרי התיר עצמו למיתה ואע\"ג דהא לא אקטיל פטור הוא מתשלומין כמ\"ש רבינו בהל' י\"ג גבי חייבי מיתו' ב\"ד דאפילו שוגגין דליכא בהו מיתת ב\"ד פטורין מתשלו' מקרא דמכה בהמה שלא חילק הכתוב בין שוגג למזיד, ובפ' בן סורר דע\"ג ע\"ב פריך הכי תלמוד' עלה דקתני בבריי' דחייבי כריתות ניתן להצילן בנפשן של רודף מדתנן הבא על אחותו חייב בקנס ומשני רב חסדא דמש\"ה חייב בקנס משום דמשעת העראה דפגמה אפטר מקטלא וממונא דקנס' לא משלם עד גמר ביאה ופרכינן עליה הניחא למ\"ד הערא' זו נשיק' אלא למ\"ד העראה זו הכנסת עטרה מאי איכא למימר והדר אמר רב חסדא הבא על אחותו מחייב קנס כשבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכ' דלא ניתן בביאה זו להצילה בנפשו שהרי נפגמה בביאה ראשונ' ורבא משני דבא על אחותו מחייב בקנס במניחתו שלא יהרגנה ורבי יאודה היא דאמר דלא ניתן להצילה בנפשו כשאמרה הכי ור\"פ משני במפות' דליכא מיתה לדברי הכל ואביי אמר בשיכול להצילה באחד מאבריו ור\"י בן שאול היא:
והשתא מכל אלו השינוים לא יתיישבו דברי רבינו אלא בשנוייא דאביי דמשני בשיכול להצילו בא' מאבריו דשינוייא דמשני מעיקרא ר\"ח דמשעת העראה פגמה לא יתכן לדעת רבינו דהא אמרינן עלה דאכתי תקשי למ\"ד העראה זו הכנסת עטרה וכן פסק רבי' בפ\"א מה' א\"ב הל' יו\"ד ושינוייא דבא עליה תחיל' שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכה גם זה לא יתכן להולמו בדברי רבינו דסתם וכתב האונס כו' ושינוייא דרבא במניחתו שלא יהרגנה לא יתכן ג\"כ בדעת רבינו שפסק בפ\"א מהל' רוצח די\"ב דלעולם מצילין אותה בנפשו אפילו היא אומ' שלא יהרגנה ותירוץ מפותה נמי הדבר מבואר בדברי רבינו שכתב אונס או מפתה כו' ואין לנו לומר אלא דס\"ל כשינוייא דאביי דביכול להציל בא' מאבריו דליכא חיוב מיתה מחייב בקנס ומשום דאורחא דמילתא הכי הוא לא הוצרך רבינו לפרש במילתיה וכמו כן צריכין אנו לומר במ\"ש רבינו ברפ\"ה מה' חובל גבי הנואף את האשה ויצאו ילדיה שכתב דמשלם דמי ולדות לבעל שלא פי' שאם נתכוון להמית הוא פטור מתשלומין שהרי התיר עצמו למיתה אלא כיון שיכולין להצילו בא' מאבריו מחייב והכי אמרי' בהדייא התם בפ' בן סורר יע\"ש וכן במ\"ש בספ\"ח מהל' חובל די\"ב דרודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו ושבר כלים פטור מן התשלומין מפני שמתחייב בנפשו ק' דהי\"ל לפרש דלא מפטר אלא בשאינן יכולים להצילו באחד מאבריו דאי יכול להצילו בא' מאבריו מחייב ודא עקא, ועיין בס' בתי כהונה ח\"א ח' בית ועד עמד בזה יע\"ש:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין בושת ופגם.\n כל \n בת שיש לה קנס יש לה בושת ופגם כו' וכל בת שאין לה קנס כך אין לה בו\"פ אם נתפתתה וכן אם נאנסה חוץ מבוגרת וממאנת ושוטה וחרשת. כיצד האונס את הבוגרת ואת הממאנת אע\"פ שאין להן קנס יש להן בו\"פ וצער והאונס שוטה או חרשת משלם צער בלבד אבל המפתה את כולן פטור מכלום. ע\"כ. הנה הטור בא\"ה סימן קע\"ז ומרן שם בב\"י ובכ\"מ תמהו על דברי רבינו שתלה הצער והבו\"פ בקנס דמה ענין זה אל זה דאע\"פ שאין להם קנס למה לא יהיה להם צער ובו\"פ יע\"ש ואנכי לא ידעתי למה לא תמה עוד על דבריו דלדעתו ז\"ל למה נשתנו בוגרת וממאנת מהשאר שבשתים אלו כתב דאע\"פ שאין להם קנס יש להם בו\"פ והשאר פטרן מכל ועוד קשה דהיכא אשכח רבינו בגמ' דהממאנת יש לה בו\"פ אע\"פ שאין להם קנס וגבי בוגרת דוקא אשכח בפרק א\"נ דל\"ב ע\"א דקאמר בגמרא דמחייב בבו\"פ דעלה דמוקמינן למתני' דהבא על אחותו בבוגרת פרכינן והא אית לה בו\"פ ומשנינן בשוטה כו' יע\"ש אבל ממאנת אפשר דכי היכי דלית לה קנס ה\"נ לית לה בושת ופגם לדעתו ז\"ל דתלוי זה בזה ועוד יש לתמוה דממאנת ומגורשת מן הנשואין חד טעמא אית להו דכיון שנשאו בחזקת בעולות עומדות ולמה הוציא את הממאנת מן הכלל והניח את המגורשת מן הנשואין ודוחק לומר דחדא מינייהו נקט ואף אם נדחוק עצמינו בכך מה נשתנו אלו מהגיורת והשבויה ומשוחררת דאין להן בו\"פ דכל הנך בחזקת בעולות עומדות ומה\"ט פטורות מהקנס כממאנת ומגורשת מן הנשואין ומה מקום יש לחל' ביניהם ואי לאו דמסתפינא הייתי מגיה בדברי רבינו במקום הממאנת האיילונית ומשום דבוגרת ואיילונית בתולות הן אלא שמפני גזרת הכתוב דאמר נערה הוא דממעטי' להו ומשמע ליה לרבינו דכי היכי דבוגרת מצינו בגמ' דאית לה בו\"פ ה\"נ אית לה לאיילונית דחד טעמא אית להו אבל שאר הבנות דאין להם קנס משום דבחזקת בעולות עומדות משמע ליה לרבינו דכי היכי דפטרן הכתוב מקנס ה\"נ פטרן מבו\"פ וצער:
ודע דאף לדעת רבינו דפטר לנשים האלו מבו\"פ וצער לא פטרן אלא בדין זה דאונס ומפתה אבל בעלמא בדין חובל את חבירו שחייב בה' דברים אין ס' דהנשים הללו לא יצאו מהכלל והמבייש אותן והחובל בהן מחייב בבו\"פ ובה' חובל פ\"ג כתב רבינו דהמבייש את החרש חייב בבושת וכ\"כ שם דהמבייש את הגר חייב בבושת ושם בפ\"ד ג\"כ כתב דהמבייש למי שחציו עבד וחציו ב\"ח אם הוא ביום שהוא של רבו לרבו ואם הוא ביום שלו שלו ושם בדי\"ו כתב דאשה נשואה יש לה בו\"פ יע\"ש ודוקא הכא בדין אונס ומפתה הוא דפטרן רבינו דמשמע ליה דבו\"פ וצער זה אינו אלא מפני השרת הבתולים וכל דמוקמי' להו בחזקת בעולות לא מחייב בהן אמנם הטור ומרן ז\"ל משמ' להו דבושת וצער אינו תלוי בבתולים אלא בשכיבה בעלמא אשר שכב עמה ויעניה מיחייב ומ\"מ אף לדברי הטור ומרן ז\"ל בנשים העומדות בחזקת בעולות לא מחייב בפגם דהא פגם אינו משלם אלא בשביל שעשאה בעולה וכל שעומדת בחזקת בעולה ודאי דלא מחייב בפגם ומ\"ש הטור למה לא יהיה להם צער ובו\"פ אין ספק דפגם לגררא נקטיה א\"נ לחלוקה דאיילונית שעומדת בחזקת בתולה נקט לה ובשוטה ג\"כ מבואר הדבר שאף לדברי הטור ומרן אין לה בושת שהרי לענין בושת דעלמא קי\"ל דאין לשוטה בושת וכמו שפסק רבינו בפ\"ג מה' חובל ומבואר בפ' החובל וכ\"כ הטור בח\"מ יע\"ש:
תו איכא למידק במ\"ש רבינו דהאונס את השוטה ואת החרשת יש להן צער דלמה בהנך תרתי לבד מחייב בצער טפי משאר דלדבריו ז\"ל הבושת והפגם והצער תלוי בבתולים וכל העומדת בחזקת בעולה לא מחייב בצער ובו\"פ ומה\"ט פטר לאונס את המגורשת מן הנשואין וכל הנך מהנך מילי וא\"כ למה בהנך תרתי מחייב בצער כיון דבחזק' מוכת עץ קיימי ואולי מוכת עץ שלא נבעלה ע\"י אדם בבעילה ראשונה אית לה צער והדבר צ\"ת מנ\"ל לרבינו הך מילתא איברא דבשוטה אשכחן דקאמ' תלמודא בפ' א\"נ דל\"ב ע\"א דאית לה צער כדאיתא התם אבל ק' מנ\"ל לרבינו לחלק בין שוטה וחרשת לכל הנך והדבר צ\"ת:
ונשאלתי מחד צורבא מרבנן לדעת רבינו שפטר את השוטה ואת החרשת מבו\"פ למה זה כשהקשו שם בפ' א\"נ דל\"ב ע\"א דאוקי' למתני' בבוגרת הא אית לה בושת ופגם ומשנינן בשוטה אמאי לא משני בחרשת דהוי רבותא טפי דאע\"ג דבעלמא גבי חבלה אית לה בושת הכא לית לה ולפחות היל\"ל בשוטה וחרשת דהכי הוי אורחא דתלמודא למיתנינהו גבי הדדי ומדשבקי הכא לבר זוגיה משמע דהכא נמי אית לה בו\"פ לחרשת, וכה היתה תשובתי אליו הא לאו מילתא היא דמשמע ליה לרבי' דתלמודא מילתא פסיקתא נקט אליבא דכ\"ע דאפי' לתנא דמייתי תלמודא לקמן דל\"ה דתני חרשת ושוטה יש להן קנס ולדידי' אית להו נמי בו\"פ אפי\"ה בשוט' אזיל ומודה דלית לה בושת שהרי לגבי בושת דעלמא גבי חבלה לית לה כדאיתא בפ' החובל דפ\"ו כנלע\"ד ודוק:" + ], + [ + "שורש דין בושת ופגם.\n כל \n בת שיש לה קנס יש לה בושת ופגם כו' וכל בת שאין לה קנס כך אין לה בו\"פ אם נתפתתה וכן אם נאנסה חוץ מבוגרת וממאנת ושוטה וחרשת. כיצד האונס את הבוגרת ואת הממאנת אע\"פ שאין להן קנס יש להן בו\"פ וצער והאונס שוטה או חרשת משלם צער בלבד אבל המפתה את כולן פטור מכלום. ע\"כ. הנה הטור בא\"ה סימן קע\"ז ומרן שם בב\"י ובכ\"מ תמהו על דברי רבינו שתלה הצער והבו\"פ בקנס דמה ענין זה אל זה דאע\"פ שאין להם קנס למה לא יהיה להם צער ובו\"פ יע\"ש ואנכי לא ידעתי למה לא תמה עוד על דבריו דלדעתו ז\"ל למה נשתנו בוגרת וממאנת מהשאר שבשתים אלו כתב דאע\"פ שאין להם קנס יש להם בו\"פ והשאר פטרן מכל ועוד קשה דהיכא אשכח רבינו בגמ' דהממאנת יש לה בו\"פ אע\"פ שאין להם קנס וגבי בוגרת דוקא אשכח בפרק א\"נ דל\"ב ע\"א דקאמר בגמרא דמחייב בבו\"פ דעלה דמוקמינן למתני' דהבא על אחותו בבוגרת פרכינן והא אית לה בו\"פ ומשנינן בשוטה כו' יע\"ש אבל ממאנת אפשר דכי היכי דלית לה קנס ה\"נ לית לה בושת ופגם לדעתו ז\"ל דתלוי זה בזה ועוד יש לתמוה דממאנת ומגורשת מן הנשואין חד טעמא אית להו דכיון שנשאו בחזקת בעולות עומדות ולמה הוציא את הממאנת מן הכלל והניח את המגורשת מן הנשואין ודוחק לומר דחדא מינייהו נקט ואף אם נדחוק עצמינו בכך מה נשתנו אלו מהגיורת והשבויה ומשוחררת דאין להן בו\"פ דכל הנך בחזקת בעולות עומדות ומה\"ט פטורות מהקנס כממאנת ומגורשת מן הנשואין ומה מקום יש לחל' ביניהם ואי לאו דמסתפינא הייתי מגיה בדברי רבינו במקום הממאנת האיילונית ומשום דבוגרת ואיילונית בתולות הן אלא שמפני גזרת הכתוב דאמר נערה הוא דממעטי' להו ומשמע ליה לרבינו דכי היכי דבוגרת מצינו בגמ' דאית לה בו\"פ ה\"נ אית לה לאיילונית דחד טעמא אית להו אבל שאר הבנות דאין להם קנס משום דבחזקת בעולות עומדות משמע ליה לרבינו דכי היכי דפטרן הכתוב מקנס ה\"נ פטרן מבו\"פ וצער:
ודע דאף לדעת רבינו דפטר לנשים האלו מבו\"פ וצער לא פטרן אלא בדין זה דאונס ומפתה אבל בעלמא בדין חובל את חבירו שחייב בה' דברים אין ס' דהנשים הללו לא יצאו מהכלל והמבייש אותן והחובל בהן מחייב בבו\"פ ובה' חובל פ\"ג כתב רבינו דהמבייש את החרש חייב בבושת וכ\"כ שם דהמבייש את הגר חייב בבושת ושם בפ\"ד ג\"כ כתב דהמבייש למי שחציו עבד וחציו ב\"ח אם הוא ביום שהוא של רבו לרבו ואם הוא ביום שלו שלו ושם בדי\"ו כתב דאשה נשואה יש לה בו\"פ יע\"ש ודוקא הכא בדין אונס ומפתה הוא דפטרן רבינו דמשמע ליה דבו\"פ וצער זה אינו אלא מפני השרת הבתולים וכל דמוקמי' להו בחזקת בעולות לא מחייב בהן אמנם הטור ומרן ז\"ל משמ' להו דבושת וצער אינו תלוי בבתולים אלא בשכיבה בעלמא אשר שכב עמה ויעניה מיחייב ומ\"מ אף לדברי הטור ומרן ז\"ל בנשים העומדות בחזקת בעולות לא מחייב בפגם דהא פגם אינו משלם אלא בשביל שעשאה בעולה וכל שעומדת בחזקת בעולה ודאי דלא מחייב בפגם ומ\"ש הטור למה לא יהיה להם צער ובו\"פ אין ספק דפגם לגררא נקטיה א\"נ לחלוקה דאיילונית שעומדת בחזקת בתולה נקט לה ובשוטה ג\"כ מבואר הדבר שאף לדברי הטור ומרן אין לה בושת שהרי לענין בושת דעלמא קי\"ל דאין לשוטה בושת וכמו שפסק רבינו בפ\"ג מה' חובל ומבואר בפ' החובל וכ\"כ הטור בח\"מ יע\"ש:
תו איכא למידק במ\"ש רבינו דהאונס את השוטה ואת החרשת יש להן צער דלמה בהנך תרתי לבד מחייב בצער טפי משאר דלדבריו ז\"ל הבושת והפגם והצער תלוי בבתולים וכל העומדת בחזקת בעולה לא מחייב בצער ובו\"פ ומה\"ט פטר לאונס את המגורשת מן הנשואין וכל הנך מהנך מילי וא\"כ למה בהנך תרתי מחייב בצער כיון דבחזק' מוכת עץ קיימי ואולי מוכת עץ שלא נבעלה ע\"י אדם בבעילה ראשונה אית לה צער והדבר צ\"ת מנ\"ל לרבינו הך מילתא איברא דבשוטה אשכחן דקאמ' תלמודא בפ' א\"נ דל\"ב ע\"א דאית לה צער כדאיתא התם אבל ק' מנ\"ל לרבינו לחלק בין שוטה וחרשת לכל הנך והדבר צ\"ת:
ונשאלתי מחד צורבא מרבנן לדעת רבינו שפטר את השוטה ואת החרשת מבו\"פ למה זה כשהקשו שם בפ' א\"נ דל\"ב ע\"א דאוקי' למתני' בבוגרת הא אית לה בושת ופגם ומשנינן בשוטה אמאי לא משני בחרשת דהוי רבותא טפי דאע\"ג דבעלמא גבי חבלה אית לה בושת הכא לית לה ולפחות היל\"ל בשוטה וחרשת דהכי הוי אורחא דתלמודא למיתנינהו גבי הדדי ומדשבקי הכא לבר זוגיה משמע דהכא נמי אית לה בו\"פ לחרשת, וכה היתה תשובתי אליו הא לאו מילתא היא דמשמע ליה לרבי' דתלמודא מילתא פסיקתא נקט אליבא דכ\"ע דאפי' לתנא דמייתי תלמודא לקמן דל\"ה דתני חרשת ושוטה יש להן קנס ולדידי' אית להו נמי בו\"פ אפי\"ה בשוט' אזיל ומודה דלית לה בושת שהרי לגבי בושת דעלמא גבי חבלה לית לה כדאיתא בפ' החובל דפ\"ו כנלע\"ד ודוק:" + ], + [ + "אין \n אדם משלם קנס בהודאת פיו אלא ע\"פ עדים לפיכך האומר אנסתי או פיתיתי בתו של פ' אינו משלם קנס. ע\"כ. הנה הרדב\"ז ז\"ל בתשו' השניות ח\"א סי' י\"ט נשאל במי שאנס נערה והודה דקי\"ל דמודה בקנס פטור אם פטור ג\"כ מלישא אותה כיון שפטור מן הקנס א\"ד כופין אותה לישא אותה והשיב הרב ז\"ל וז\"ל דבר זה לא ראיתי באחד מן המפרשים ומסתברא לי שכופין אותו וישא אותה וישתה בעציצו תדע דשתי מצות עשה נינהו א' ליתן הקנס וא' לישא אותה וכן מנאן הרמב\"ם משמע דלאו הא בהא תלייא דמודה בקנס פטור אמרינן והא לאו קנס הוא אלא ממון נתחייב בשאר כסו' ועונה ואפילו תימא עונש המוד' בעונשו אינו נפטר ממנו והאומר עברתי עבירה פ' שאין מלקין אותו היינו משום דאין אדם מע\"ר כו' ותו דחידוש הוא שחידשו חכמים ואין לך בו אלא חידושו גבי קנס של ממון דוקא ותו דחידוש גדול כזה לא לישתמיט חד מהפוסקים שישמיענו אותו ובשלמא גבי מפתה שאם רצה לפרוע הקנס אינו נושא אותה כיון שהודה בקנס ונפטר ממנו נפטר נמי מליש' אותה כאלו נתן את הקנס אבל גבי אונס שחייב תרתי לישא אותה ולתת הקנס אפילו אם הודה בקנס ונפטר עדיין נשאר החיוב השני דכמו שחייב בבושת ופגם שהן ממון ה\"נ חייב לישא אותה וכופין אותו על ככה ואפשר כי מרוב פשיטו' הדבר לא דברו בו הראשונים עכ\"ל ועיין עוד שם בסי' ס\"ג:
ולע\"ד נר' לי דדעת רבינו דעשה זה אינו אלא קנס בעלמא וכל דמפטר מקנס הן' כסף מפטר נמי מעשה זה ואמינא לה ממ\"ש רבינו ז\"ל לקמן פ\"ג ה\"ט גבי קדש נערה וגרשה וחזר וקדשה והוציא עליה ש\"ר והביא עדים שזינתה תחתיה בקדושי' הראשונים ונמצאו זוממין הר\"ז פטור כו' וסיים וכל הרוצה לגרש יגרש עכ\"ל והנה דין זה דמוציא ש\"ר על הנשואין הראשונים אי מחייב בקנס בעיא דלא אפשיטא היא בפ' נערה דף מ\"ז וכתב מרן כ\"מ דמשום דלא אפשיטא פסקה רבינו לקולא יע\"ש והשתא אי ס\"ל דעשה זו דולו תהיה לאשה אינו אלא קנס בעלמא כעשה דק' כסף ניחא מ\"ש דכל הפטור מתשלום אם רצה לגרש יגרש דס\"ל דעשה זה נמי כיון דאינו אלא קנס מספקא לא קנסינן ליה אע\"ג דאיכא עשה דומיא דק' כסף אבל אי ס\"ל דעשה לחודיה קאי ואינו קנס ק' כסף איך יכול לגרשה והלא ספיקא דאורייתא היא ופשיט' דאזלינן לחומרא וכמו שתמה ע\"ז הרב מ\"ל ז\"ל שם יע\"ש ואין ספק דאין לחלק בזה בין מוציא ש\"ר לאונס ומפתה דמה טעם יש לחלק ביניהם ולמה שצידד הרב ז\"ל לומר דעשה זה עונש הוא יש לדחות ראיה זו דגבי עונש נמי מספיקא לא ענשינן ליה אבל ממרוצת לשונו משמע דס\"ל דאין זה אונס אלא ממון יע\"ש:
והנה מוהריט\"ץ ז\"ל בתשו' סי' ק\"ח דצ\"ט ע\"ב כתב וז\"ל ונשאלתי מבעלי ההוראה אם האונס את הבוגרת חייב לקחתה לו לאשה אע\"פ שאין לה קנס א\"ד כיון דפטרי' ליה מקנס מטעמא דנערה ולא בוגרת א\"כ גם לקחת' לו לאשה בע\"כ אין לו דקרא כתיב ונתן לאבי הנערה ן' כסף היכא דאיכא ן' כסף לו תהיה לאשה היכא דליכא ן' כסף כמו בוגרת אינו חייב לקחת' ובאמת חפשתי בסוגיית הגמ' ובפוסקים ולא מצאתי גילוי לזה, ובעיני יפלא איך אישתמיט מינייהו דברי רבינו ז\"ל שכתבנו גם עיקר ספק זה לא שמיע לי דמהיכא תיתי לחייב האונס את הבוגרת בעשה זה כיון דנערה מלא דבר הכתוב ועליה קאי עשה זה ואף הרדב\"ז ז\"ל לא נסתפק בזה אלא במודה בקנס דוקא כנר' דבבוגרת מפשט פשיטא ליה והסברא נוטה לזה:
וראיתי עוד למהריט\"ץ ז\"ל שכתב וז\"ל ומתוך דבור התוס' דפ' א\"נ המתחי' אין לי אלא אביו מצאנו שסוב' התו' שאין לבוגרת גם בו\"פ מדכתבו התו' ואי דאין לה אב או שבגרה אח\"ך ומדנקטו אח\"כ משמע דבוגרת אין לה עכ\"ל ושותיה דמר לא ידענא דמהיכן משמע ליה מדברי התוס' הללו דס\"ל דאין לבוגרת גם בושת ופגם שהתוס' שם בדבור הנז' אין להם עסק שם בענין בו\"פ ואיך יתכן לומר דבר זה דאין לבוגרת בו\"פ דתלמוד ערוך הוא בר\"פ א\"נ דל\"ב ע\"א ובריש פרק נערה דמ\"ב דבוגרת אע\"ג דאין לה קנס יש לה בו\"פ וכמ\"ש רבי' בדין הקודם ואף אם נאמר דטעות נפל בדבריו וצ\"ל דאין לבוגרת עשה דולו תהיה לאשה או שהרב ז\"ל קורא לעשה זו בו\"פ כמו שנר' מדבריו שכתב אח\"ך אכתי לא ידעתי מה הכרח מצא מדברי התוס' הללו דקיימי במפות' דודאי כל שהיתה בוגרת בשעה שנתפתתה פטור הוא מעשה זה שהרי אחולי אחילתא וכמש\"ל ע\"ש הרדב\"ז ומש\"ה הוצרכו התוס' לומר או שבגרה אח\"ך דכיון דבשעה שנתפתתה לא היתה בוגרת וקנסה לאביה לא היתה יכולה למחול וספק בעלי ההוראה אינו אלא באונס את הבוגרת:
עוד ראיתי לו ז\"ל שם שכתב וז\"ל אמנם הרמב\"ם ז\"ל כתב בפ\"ב דבוגרת ואיילונית מפותה אין להם בו\"פ כיון שאין להם קנס ובודאי שהדבר תמוה מה לבו\"פ עם הקנס והטור ז\"ל גם כן כתב שאינו מבין דבריו דאע\"פ שאין להם קנס למה לא יהיה להם שאר דברים וכתב מוהרי\"ק שגם בעיניו יפלא ולענין בוגרת מפותה דאין לה בו\"פ סברא היא דמחלה וכ\"כ מוהרי\"ק וכ\"כ הרי\"ף והרא\"ש והנה תמיהת הטור כפי הנר' על בוגרת נמי מתמי' דהא הרמב\"ם נקט בוגרת ואיילונית שאין להם בו\"פ במפותה והטור תמה למה לא יהיה להם בו\"פ דמשמע דעל שניהם תמה מדקאמר להם משמע דקאי אשתים שהזכיר הרמב\"ם וק' ע\"ז שחילק על הרא\"ש אביו ולא יפרש אשר ע\"כ צ\"ל דלא חילק אלא על איילונית ולא על בוגרת דבוגר' מפותה שייך מחילה כיון דמדעתא עבדה עכ\"ל אמת יהגה חיכו שאם הדברים ככתבן דלית בהו חסיר חליף או יתיר אנכי לא אדע שכו\"ל מה הלשון אומרת דהיכן ראה להטור ז\"ל שחולק עמ\"ש רבי' דבוגרת מפותה אין לה קנס ואחד הרוא' דברי הטור על מקומן יראה שלא חלק על רבינו אלא בדין האונס את הבוגרת והאיילוני' וכל הנך שכתב רבי' דכל הנך שפטורות מהקנס פטורו' מבו\"פ אבל במפתה את הבוג' והאיילונית וכל דלית להו אב פשיטא טובא דכיון דקנסא לעצמה אזיל ומודה הטור דלית להו בו\"פ, והדבר ברור מאליו ועיין עוד שם במה שתמה על דברי רבי' שפטר את הבוגרת מפותה מדין בו\"פ מההיא דר\"פ א\"ן דל\"ב ע\"א יע\"ש והס כי לא להזכיר ולדעתי בתשו' זו הוסיפו בה דברים שלא יצאו מפי קדוש מהריט\"ץ ולאו מר חתים עלה יע\"ש:" + ], + [], + [ + "ג' \n דברים של מפתה כו' של אונס הרי הן של אב שכל כו' ואם אין לה אב הרי הן של עצמה. כתב הרב מ\"ל ז\"ל דכשאין לה אב אינן לעצמה אלא באונס אבל מפותה לא שכבר מחלה דע\"כ אין לה אב שכתב רבינו היינו כשנתפתתה דאם בשעת תביע' קאמר היינו בבא דבסמוך עכ\"ל ולפי מ\"ש התוס' ז\"ל בפרק בן סורר דע\"ג ע\"ב ד\"ה במפות' דאפילו במפות' מחייב אי אמרה בשעה שבא עלי' שאינה מוחלת הקנס יע\"ש וזה נר' דעת רבינו לקמן בהל' ט\"ז כמו שאכתוב בע\"ה ניחא טפי דאפשר דאף מפותה נמי אמר דכשאין לה אב קנסא לעצמה וכאשר יהיה האופן שלא נתפתתה אלא ע\"מ שישלם לה הקנס ובו\"פ ועיין במ\"ש לעיל פ\"א ה\"ג ע\"ש מוהרי\"קו זלה\"ה:" + ], + [], + [], + [ + "שורש דין קדשה\n אני \n אומר שזה שנאמר בתור' אל תחלל את בתך להזנותה שלא יאמר האב כו' הריני שוכר בתי הבתולה לזה לבא עליה בכל ממון שארצ' או אניח זה לבא בחינם כו' שזה שחייב תורה לאונס ומפתה בשאירע הדבר במקרה ולא הכינה עצמה לכך, אבל אם הניח בתו הבתול' מוכנת לכל מי שיבא עליה גורם שתמלא הארץ זימה כו' והמכין בתו לכך הרי היא קדשה ולוקה הבועל והנבעלת משום לא יהיה קדשה ואין קונסין אותו שלא חייבה תורה אלא לאונס ומפתה אבל זו שהכינה עצמה לכך בין מדעתה בין מדעת אביה הרי זו קדשה. עכ\"ל. לכאורה דברי רבינו קשה דיוקא אדיוקא דמתחילת לשונו שכתב שלא יאמר האב הריני שוכר בתי הבתולה לזה לבא עליה בכל ממון שארצה משמע דאפילו לא הכינה אלא לא' המיוחד הרי זה בכלל לא תחלל כו' ואלו ממה שסיים וכתב אבל אם הניח בתו הבתולה מוכנת לכל משמע דוקא במכינה לכל הוא דמוזהר בלאו זה אבל אם הכינה לא' דוקא לא ועוד קשה מה שהקשה מרן כ\"מ ז\"ל דמדברי רבינו הכא משמע דאינו לוקה משום קדשה אא\"כ היא מוכנת לכך ובפ\"א מה' אישות כתב כל הבועל אשה לשם זנות בלא קדושין לוקה מן התורה. לפי שבעל קדשה יע\"ש ומ\"ש שצריך לדחוק שסמך שם אמ\"ש כאן אין לך דוחק גדול מזה ולא זו הדרך לסמוך אמה שיכתוב לקמיה:
וראיתי לרבינו בס' המצוות מצוה שנ\"ה שכתב כלשון הזה הזהירנו שלא לבא על אשה בלא כתובה ובלא קדושין והוא אומרו לא תהיה קדשה מבנות ישראל וכבר נכפלה אזהרה בזה הענין בלשון אחר והוא אומרו אל תחלל את בתך להזנותה ולשון ספרי אל תחלל את בתך להזנותה זה המוסר בתו פנויה שלא לשם אישות ושמע ממני למה כפל לאו זה בזה הלשון ואין זה ענין נוסף בו וזה כבר קדם שהבא על הבתולה בין שיהיה מפתה או אונס שאין חייב שום עונש מן העונשין אלא קנס ממון ולקחת אותה כמו שיתבאר והיה עול' במחשבתינו שאחר שזה הדבר אין בו אלא קנס ממון שיהיה דינו כדין כל דבר שבממון וכמו שיש רשות לאדם ליתן לחבירו ממון כמו שירצ' ויפטרהו במה שיש לו אצלו שיהיה לו כמו כן התר שיקח בתו נערה ויתננה לאיש שיבעול אותה ויפטרהו מזה אחר שזה זכות מזכיותיו ר\"ל הן' כסף שהם לאבי הנערה או ג\"כ יתננה לו ע\"מ שיקח ממנו כך וכך דינרים על כן הזהיר מזה ואמר אל תחלל כו' לפי שזה שדנתי לעונשו ממון לבד הוא בשיקרה שיפתנה איש או יאנס אותה אבל כשיהיה הענין ברצון שניהם יחד ובהסכמ' אחת אין דרך לזה והראיה בזה הטעם באומרו ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זימה לפי שהפתוי והאונס לא יקרה אלא מעט אבל כשיהיה הענין בבחיר' והסכמ' ירבה זה ויתפשט בארץ וזה טעם יפה ומשובח בזה הפסוק וזה לאו דפנויה לוקין עכ\"ל:
והנה מדבריו הללו השומע ישמע שדעת שפתיו ברור מללו דאפי' בשלא הכינה לכל אלא לזה האיש לבד הר\"ז עובר על לאו דקדשה ולאו דאל תחלל כמבואר אלא שבטעם הכתוב דלא תזנה הארץ ומלאה הארץ זימה פירש שהכונה לומר כי האיש העושה זה יבא להרבות זמה בארץ דכשם שבחר והסכים להשכיר את בתו לאיש הזה יבא לשוכרה לאחר ולמחר אחריני ויבואו לידי זמה שהאב יקח את בתו ואח את אחותו וע\"פ דבריו הללו הנה דברי רבינו בדין זה מבואר יפה דמתחי' כתב דקרא דאל תחלל הזהיר על האב שלא ישכיר את בתו הבתולה לבא עליה ואפי' לאדם אחד מיוחד מפני שאין האב רשאי בבתו לשוכרה בשביל ממון ומה שזכתה לו תורה ממון קנסה אינו אלא כשבא הדבר דרך מקרה ולא מפני שהוא רשאי לשוכרה וע\"ז נתן טעם שאם יש רשות לשוכרה למי שירצה יבא הדבר לידי זימה שכשם ששוכרה לאחד ישכור אותה לאחרים וז\"ש אבל אם הניח בתו הבתולה מוכנת לכל גורם שתמלא הארץ זימה והוא הטעם האמור בסיפיה דקרא דאל תחלל ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זימה וכמו שביאר הרב עצמו בס' המצוות דכשיהיה הענין ברצון שניהם יחד ובהסכמ' אחת ירבה זו ויתפשט בארץ ויבא הדב' לידי זימה וע\"ז סיים והמכין בתו לכך הרי היא קדשה כו' ולוקה הבועל והנבעלת כו' כלומר דהמכין בתו אפי' לאדם אחד שלא בא הדבר דרך מקרה אלא שברצון ובהסכמת שניהם היה הדבר הרי זה לוק' משום לא תהיה קדשה כו' מעתה דברי רבינו שבדין זה ודבריו שבפ\"א מה' אישות הן שפה א' ודברים אחדים ומפני שהראב\"ד ז\"ל הבין כן השיגו שאין קדשה אלא בעומדת בקוב' של זונות כו' ולאו דוקא שעומדת ממש בקובה של זונות אלא שתהיה מופקרת לכל קאמר ומפני דלדעתו ז\"ל בעינן שתהיה מופקרת לכל דמהיכן נדע שהפקירה עצמה לכל ואפשר כי זה הבכו'ר על כן פירש דבריו ואמר שכשתהיה עומדת בקוב' של זונות מיד הרי היא נעשית קדשה והבועל אותה אפי' יהיה ראשון לפורענות ילקה מיד ודברי הראב\"ד ז\"ל שבכאן ושבפ\"א מה' אישות הם דברים אחדים ושלא כדברי מרן כ\"מ ז\"ל שהבין בדעת הראב\"ד דבעינן שתהיה היא יושבת דוקא הא לא\"ה אע\"פ שידענו שהיא מופקרת לכל לא הוייא קדשה:
ולבבי לא כן יחשוב דודאי כל שהפקיר' עצמה לכל והיא מוכנת לכל הבא עליה הרי היא קדש' כיון שידענו שזנת' עם אנשים הרבה ועדיין היא מופקרת אלא שמפני שלא יודע דבר זה בעומד' בחצרה וקרפיפה דיתכן דחזרה בה מיד אבל כשיהיה לה בית מיוחד' להכין עצמ' לבאין אליה אז יודע שהיא מופקרת אפי' היא מוכנת לדבר זה כדרך תמנתה ונקט הראב\"ד קוב' של זונות כי כך היא הדרך להיות מופקרת לכל כנ\"ל ועיין להרד\"ך ז\"ל בבית ט' חדר ז' ומ\"מ עיקר השגת הראב\"ד ז\"ל על רבינו הוא זה דמשמע ליה בדעת רבינו דאפי' שאינה מופקרת לכל אלא שזנתה ברצונה בלי פיתוי עם איש אחד לוקה משום קדשה וכמ\"ש בספר המצוות בהדיא ע\"ז השיגו שלדעתו ז\"ל אין קדשה אלא המופקרת לכל באופן שדברי רבינו והראב\"ד בדין זה הן הן הדברים שבפ\"א מה' אישות מר כי אתריה ומר כי אתריה יע\"ש:
ואין ספק שזה הבין ה\"ה בדעת רבינו בדין זה כי שם בפ\"א מה' אישות משמע ליה בדעת רבינו דאפי' בזונה שאינה מופקרת לכל לוקין משום קדשה ואם דברי רבינו שבדין זה הם כמו שהבין מרן כ\"מ יש לתמוה על ה\"ה שם שלא העלה בזכרונו דברים אלו שהם הפך דבריו ועיין ג\"כ למרן כ\"מ בפ\"ד מה' מלכים שהסכים בדעת רבינו דאפי' בשאינה מופקרת לכל היא קדשה והם הפך דבריו שכתב כאן ואין ספק דהדר ביה הרב ז\"ל כי הנכון כמ\"ש ועיין בפתיחת הספר להרב ע\"י שהשוה דעת רבינו עם דעת הראב\"ד ממ\"ש רבינו כאן בדין זה יעו\"ש ולדעתי הקצרה לא כיון יפה ואשתמיט מיניה דבריו שבס' המצוות שכתבנו ולדעתו השגת הראב\"ד על רבינו היא על הדרך שכתב מרן כ\"מ ואין בזה טעם:
וראיתי לה\"ה ז\"ל שם שכתב ע\"ש הראב\"ד שהשיגו לרבינו שאם כדבריו דאפי' בבא על האשה שאינה מופקרת לכל כל שבא עליה שלא בכתובה ושלא בקדושין לוקה משום קדשה א\"כ המפותה היאך משלם עליה ממון והלא לוקה אלא ודאי מדהוצרך לפיתוי אינה קדשה עכ\"ל וכונתו לומ' דבשלמא לדעתו ז\"ל מש\"ה משלם קנס ולא אמרינן מדנתפתתה הרי הפקירה עצמה לכל דזה אינו דמדהוצרך לפתותה ש\"מ שזו אינה ברצונה להבעל לו כמו הקדשה שברצונה מפקרת עצמה לכל מה שא\"כ לדעת רבינו דמיד שנתפתתה ובא עליה שלא לשם קדושין ילקה עליה משום קדש' ולא ישלם וזו ודאי אינה קושיא כלל לדעת רבינו שהרי ביאר דעתו בספר המצוות שהאונס והפיתוי כיון שאינן באין אלא דרך מקרה לא יהיה בזה שם קדשה דקדש' היא שמכינה עצמה לכך בלי פיתוי כלל דמיד שדברה עמה הסכימ' דעתה או דעת אביה לזה ומפני שכשיהיה הדבר בהסכמת שניהם יבא הדבר לידי זימ' שיתפשט וירבה כן כמ\"ש בספר המצוות ולהכי אינו לוק' עליו כי לא היתה בזה קדש' והדבר מבואר ומרוב פשיטותו לא חש ה\"ה ז\"ל לישב דבר זה ועיין בס' עץ החיים בלשונות רבינו ד\"א ע\"א ודוק ומה שיש לעמוד עוד על דברי רבינו דכאן הסכים לומר שכל הנבעלת בלא כתוב' וקדושין אנו קורין עליה אל תחלל את בתך להזנות' הרי שקראה זונ' לבא על הפנויה ואלו הוא ז\"ל פסק כרבנן דר\"א דאין זונ' אלא למי שנבעלת למי שאין קדושין תופסין בה עיין בדברי הרא\"ם בפרשת קדושים בפסוק זה דאל תחלל את בתך להזנות' ועיין שם בדברי הרמב\"ן בפי' התור' ובמ\"ש בספר המצוות בשורש החמישי ובמצוה שנ\"ה ועיין בס' ת\"ר שלא הבין כונת הרמב\"ן ותמה עליו מסוגיא דסנהדרין דע\"ו:
ועל מ\"ש רבינו ואין קונסין אותו שלא חייבה התור' קנס כו' אבל זו שהכינ' עצמה לכך הר\"ז קדשה כתב הראב\"ד ז\"ל וז\"ל ועוד שגם היא מפותה ומדעתה עשה עכ\"ל ונ\"ל שדעת רבינו הוא כמ\"ש התוס' בסנהדרין פ' בן סורר דע\"ג ע\"ב ד\"ה במפות' כו' דמפות' שאמרה בשעה שבא עליה שאינה מוחלת לו הקנס חייב לשלם לה יע\"ש והשתא מש\"ה פטר רבינו לקדשה מטעם קדשה ולא מטעם שהיא מפותה דאי מטעם מפות' משכח' לה שיתחייב אפי' שהיא מפותה בשאמרה בעת הפיתוי שאינה מוחלת הקנס וע\"מ כן נתפתתה וכן מבואר מדברי רבינו שכתב בתחילת דבריו שלא יאמר האב הריני שוכר בתי הבתולה בכל ממון שארצה כו' וע\"ז קאמר דכל שבא הדבר בהסכמת שניהם שלא בדרך פיתוי והכין בתו לכך אפי' שפי' שהוא שוכרה ע\"מ שישלם הקנס אין קונסין אותו אפי' ממון הקנס שאין אדם לוקה ומשלם ואפי' לא התרו בו נמי שאין כאן מלקות אינו משלם שאין זו אנוס' ומפותה שאמרה תורה והר\"ז קדשה דהשתא אין לפוטרו מהטעם שכתב הראב\"ד דמדעתו עבד דאף דמדעתו עבד מ\"מ הרי פי' שאינו מוחל לו הקנס ומ\"מ נראה שהראב\"ד חלוק ע\"ז וס\"ל דאע\"פ שאמרה בפי' דאינו מוחל לו כיון דס\"ס הרי נתפתתה ומדעתו עבד אין לו קנס דכיון דעיקר המעשה היה ברצונו או ברצונה אע\"פ שאמרה שאינה מוחל' לו הקנס אין לו עליו כלום שלא חייבה תורה אלא לאונס או על המפתה שלא מדעת אביה שעיקר המעשה היה באונס אבל כשהיה מדעת שניהם אין כאן קנס:
ויש להסתפק בבא על המפותה ונתחייב לתת לה כו\"כ ולא קנו מידו אם נתחייב במה שאמר לתת דנהי דקנס ליכא במפותה אבל במה שנתחייב בהנאת ביאתו חייב ואף למ\"ש התוס' בסנהדרין דמפותה שאמרה בשעה שבא עליה שאינה מוחלת לו הקנס דחייב לשלם יש לומר דדוקא בכי האי גוונא שאמרה שאינה מוחלת לו הקנס מחייב דכיון שלא נתפתתה אלא בהכי הו\"ל כאנוסה דהשתא לאו מדעתה עבדה שהרי פירשה שלא מחלה נרא' דהה\"נ כשנתפתתה ע\"מ שיתן לה כו\"כ אפשר שהוא חייב לתת כיון דבשביל הנאת ביאתו הוא מתחייב ומדברי מוהריק\"ו ז\"ל שכתבנו לעיל פ\"א הל' ג' שכתב בשורש קכ\"ט דמפתה שפיתה אותה ע\"מ שישא אותה לא מחייב לנושאה ולא לשלם לה קנס ובו\"פ נר' דה\"ה פיתה אותה ע\"מ שיתן לה כו\"כ וזה נראה הפך מ\"ש התוס' בסנהדרין כנז\"ל ואולם יש לחלק דדברי התוס' הם בשאמרה שאינה מוחלת לו הקנס דהו\"ל כאנוסה שהרי גילה דעתה שלא מחלה אבל כשמחלה הקנס ונתפתתה על תנאי שישאנה כל שלא קנו מידו אין כאן חיוב וכן נראה מדברי מהרימ\"ט בתשו' חח\"מ סימן כ\"ג שכתב עמ\"ש בגמ' בע\"ז ר\"פ השוכר את הפועל דס\"ג גבי אתנן בא עליה ואח\"ך נתן אתננה מותר ומוקמי' לה בישר' זונה שאמר לה הבעלי לי בטלה זה דלא קנאתו דבעי משיכ' וכתב ע\"ז הרב הנז' ושמא דאפילו חיוב אין כאן דכיון שאמר לה בטלה זה והיא לא זכתה בטלה ליכא נמי חיובא יע\"ש:
שוב ראיתי להרא\"ש בפסקיו שם באותה סוגיא דפ' השוכר שכתב וז\"ל טלה זה הא קמחסרה משיכה ק' לן הא שכר פעולה לא בעי קנין דפועל העושה עם בעה\"ב במה קנה שכרו וביאה דבר שנותנין שכר עליה הוא ואמאי לא נקנה הטלה לה בביאה ומכאן נ\"ל לדקדק דהאומר לפועל עשה עמי מלאכה זו ואני אתן לך חפץ פ' בשכרך יכול ליתן לו דמי החפץ אבל ודאי נתחייב לו החפץ או הדמים אבל גוף החפץ א\"א לו לקנות אלא במשיכה או שיהיה ברשות הפועל בשעת עשיית מלאכה עכ\"ל הנה מבוארי' דבריו דהבועל לשם זנות ונתחייב בכו\"כ חייב לתת דהו\"ל כשכירות פועל דלא בעי קנין ודברים אלו הם הפך דברי מהרימ\"ט שכתב ושמא כו' וכבר עמד על דבריו המ\"ל בפ\"ד מה' איסורי מזבח די\"ג גם על דברי מוהריק\"ו בתשו' קכ\"ט שכתבנו יש לתמוה דאמאי לא יתחייב לנושאה ולתת לו שאר כסות ועונה כיון שפיתה אותה ע\"מ כן דתיפוק לי משום שכירות בעלמא וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל דבמה שנתחייב לה הוא חייב ולא בעי קנין וכעת לדידי צריך ישוב:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Virgin Maiden/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Virgin Maiden/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..006de0107ca9babb6ca297170a1c0fd8fa88e714 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Virgin Maiden/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,86 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Virgin Maiden", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Virgin_Maiden", + "text": [ + [ + [], + [ + "שורש דין חזקת אנוסה או מפותה כל \n הנבעלת בשדה הרי זו בחזקת אנוסה כו' וכל הנבעלת בעיר הר\"ז בחזקת מפותה. כלומר ונ\"מ לדמי הצער דאיכא בין אונס למפתה דכשהאיש והאשה מחולקים בטענותיהן והיא אומרת אנסת אותי וחייב אתה לאבי אף בדמי הצער והוא אומר לא כי אלא פיתיתי אותך ופטור אני מדמי הצער חזינן אי שניהם מודים שהמעשה היה בשדה חזקת השדה הוא שהייתה אנוסה ומשלם לאביה אף דמי הצער ואם שניהם מודים שהיה בעיר חזקת עיר הוא שהיתה מפותה ומשלם לאביה שאר הדברים חוץ מהצער ובשאין לה אב דאז קנס וב\"ופ לעצמה וכשהיא מפותה אין לה לא קנס ולא ב\"ופ דאחוליה אחילתיה כדמוכח בריש אלו נערות דל\"ב ובריש פ' נערה ד\"מ וכמ\"ש מרן כ\"מ לקמן בפ\"ב הל' י' נ\"מ לכל הדברים דאם היה המעשה בעיר דעומדת בחזקת מפותה פטור המפתה בכל ואם היה המעשה בשדה והיא בחזקת אנוסה חייב בכל.
וכתוב בהשג' הראב\"ד וז\"ל חיי ראשי חזקה זו איני יודע מה תועלת יש בה אם יש שם עדים יבואו ויעידו ואם אין שם עדים קנס אין שם ואם לענין ג' דברים אם יש טענה ביניהם זה כלל גדול בדין המע\"ה והעיר והשדה שוות הם עכ\"ל הנה זה שכתב הרב דכשאין עדים בדבר קנס אין שם אלא ג' דברים הוא דאיכא בינייהו לפי מ\"ש אף ג' דברים ליכא בינייהו אלא כשאין לה אב דלפי טענתה שהיתה אנוסה חייב בבושת ופגם וצער לעצמה ולפי טענתו שפיתה אותה פטור מכולם אבל כשיש לה אב שאפילו היתה מפותה כדבריו חייב בבושת ופגם וכמ\"ש רבינו לקמן בפ\"ב הל' י\"ב ליכא בינייהו אלא צער בלבד וחדא מינייהו נקט הראב\"ד ז\"ל ומ\"ש דכל שאין עדים בדבר זה כלל גדול בדין המע\"ה והעיר והשד' שוות הן כוונתו ז\"ל דאע\"ג דאיכא בשדה חזק' דאנוס' כל דליכא עדים בדבר אלא שהוא הודה שהיה המעש' בשדה מהמנינן ליה במ\"ש שהיתה מפותה במיגו דאי בעי אמר בעיר היה או להד\"מ דאע\"ג דעכשיו שהוא אומר שהיה בשדה איכא חזקה דאנוסה והו\"ל כמיגו במקום חזקה אפ\"ה מהימן ולא מפקי' מיניה ממונא דמיגו במקום חזקה אי אמרינן או לא בעיא דלא איפשיטא היא בפ\"ק דב\"ב ד\"ה ע\"ב ופסקו הפוסקים ז\"ל דמספקא לא מפקינן ממונא מיד המוחזק וכמו שבא הדבר מבואר בדברי מרן ב\"י ח\"מ סי' ע\"ח ולהרב ש\"ך שם ס\"ק י\"ט ובכללי המיגו שלו שם סי' פ\"ב סק\"י וע\"ש.
ומרן כ\"מ ז\"ל ישב דברי רבינו ז\"ל דמיירי בדאיכא עדים על עיקר המעשה והמה ראו אם היה בעיר או בשדה אלא שלא ידעו אם היה באונס או ברצון אם היה בעיר חזקה שהיא מפותה אם לא צעקה ולא העידו העדים ששלף חרבו עליה ואם היה בשדה חזקה שהיא אנוסה עכ\"ל ומבוארים דבריו דאי ליכא עדים בדבר על עיקר המעשה אף רבינו אזיל ומודה לדברי הראב\"ד ז\"ל שאפילו הודה האיש שהיה המעשה בשדה מהימן במ\"ש שהיתה מפותה ולא מהני חזקת השדה כלל והיינו מהטעם שכתבנו דאז מהימן האיש במיגו ועיין למהר\"ם אלשקר בסימן צ\"ד שדבריו תמוהים בזה יע\"ש ולפי האמור בטעמו של הראב\"ד דלא השוה העיר והשדה אלא בדליכא עדים מטעם דאית ליה לאונס מיגו כדאמרן הנה לענין איסורא דאשת איש שזינתה אפשר דאזיל ומודה דחזקת עיר שהיתה מפותה ואסורה לבעלה וחזקת שדה שהיתה אנוסה וכ\"כ מהר\"ם אלשקר בסי' ע\"ז וצ\"ד, וראיתי למרן החבי\"ב ז\"ל בסי' קע\"ז הגהת הטור אות ב' שתמה עליו דא\"כ מאי מקשה הראב\"ד לרבינו חזקה זו איני יודע מה תועלת יש בה כו' כיון דמהני חזקה זו לענין איסורא היכא דליכא עדים יע\"ש וזו אינה קושיא לדעתי הקצרה דמדברי רבינו מבואר דחזק' זו אהני לענין ממונא דאונס ומפת' וע\"ז השיגו דלענין ממונ' לא נ\"מ מידי דזה כלל גדול בדין המע\"ה אבל לענין איסורא ודאי אזיל ומודה והדבר ברור.
והרב מ\"ל ז\"ל כתב וז\"ל נראה בעיני דלא אמר רבינו חזקה זו אלא לומר שאם ראוה עדים מרחוק ולא ידעו אם באונס אם ברצון דבעיר אינה נאמנת לומר אנוסה הייתי ליטול הצער ולהנשא לו בע\"כ ובשדה נאמנת ודנין בה כדין אנוסה אבל לעולם אם טענה בין בעיר בין בשדה שהיתה אנוסה משביעין אותו על טענתה כדי לפטור עצמו מן הצער ולא אמרי' כיון שלפי דבריו נבעלת בעיר ע\"כ מפותה היתה מהאי חזקה דכל הנבעלת בעיר דאטו לא סגי בלא\"ה הרי אפשר דבעיר נמי נאנסה ולא תועיל חזקה זו אלא שלא להאמינה ליטול המינו ותדע שהרי כתב רבינו לקמן היא אומרת אנסת אותי והוא אומר פיתיתי אותך נשבע שבועת התורה על דמי הצער ומשלם בושת ופגם ואם איתא נשאל אותה אם טענתה היא שנבעלת שאמרה אנסת אותי טענה כו' אלא ודאי לענין שבועה בין בעיר בין בשדה משביעין אותו שבועת הסת וה\"ה למ\"מ ודלא כמהרח\"ש בא\"ה סי' ט\"ז שכתב כיון דחזקה דעיר מפותה היא אינה יכולה להשביעו אם טענה אנוסה הייתי עכ\"ל.
ובדברי הרב מ\"ל הללו נדרשתי מאת מורינו הרב המופלא מקור מים חיים נר\"ו לגלות דעתי בכוונת דבריו וכה הייתה תשובתי, אחרי נשיקת מדרך כפות רגלי אדוני בכריעה והשתחויה על אפים הנה באתי היום בהורמנותיה דמר להרצות לפניו קוצר דעתי החלושה בדברי הרב מ\"ל ז\"ל אשר מר ניהו רבא מבקש לו תבונות בכונת דבריו כי לכאורה באו משוללי הבנה דמאחר שהקדים הרב ז\"ל וכתב דכל דאיכא עדים בדבר דוקא בעיר אינה נאמנת האש' לומר אנוסה הייתי ליטול הצער ולהנשא לו בע\"כ אבל בשדה היא נאמנת לומר אנוסה הייתי ודנין בה כדין אנוסה משום דאית לה חזקה איך חזר תכ\"ד וכתב אבל לעולם אם טענה בין בעיר בין בשדה אנוסה הייתי דמשביעין אותו על טענתה דלפ\"ז העיר והשדה שוות הן דלעולם האיש נאמן בשבועה ומאי אהני לן חזקת העיר וחזקת שדה כיון דלא נ\"מ מידי ועוד דלפי מה שסובר השתא דאפילו בשדה דאית לה לאשה חזקת אנוסה האיש מהימן בשבועה מה זה שכתב אחר כך ולא תועיל חזקת מפותה בעיר אלא לשלא נאמין אותה על טענתה ליטול ממנו דמבוארין דבריו דכל דלית ליה חזקה המסייעו מהמנינן לדידה שתטול ממנו וזה הפך מ\"ש תחילה דאפי' בשדה משביעין אותו על טענתה ואף אם נאמר שזה שכ' דבין בעיר בין בשדה משביעין אותו באו הדברים שלא בדקדוק דודאי אזיל ומודה הרב ז\"ל דבשדה היא נאמנת ותטול והוא ז\"ל לא בא אלא לומר דבעיר אע\"ג דמסייע ליה החזקה דמפותה לא מהימן בלי שבועה הפך מ\"ש מהרח\"ש ז\"ל מלבד מה שיש בזה מהדוחק דמדאיכפל תנא ותני זה פעמים כלשון הזה דבין בעיר בין בשדה משביעין אותו ש\"מ תנא דוקנא הוא עוד בה מה טעם יש לחלק בין החזקות ולמה בחזקה דעיר לא מהמנינן לאיש בלא שבועה משום דאמרינן אטו לא סגי בלא\"ה דאפשר דבעיר נמי נאנסה ובשדה מהמנינן לדידה שתטול ולא אמרינן מהאי טעמא דאטו לא סגי בלא\"ה דאפשר דבשדה נמי נתפתתה ועוד דמה זו ראיה מצא לדבריו מדברי רבינו לקמן בפ\"ב גבי היא אומרת אנסת אותי כו' ואם איתא נשאל אותה על טענתה כו' דאטו לדידיה מי ניחא דלדידיה נמי תקשי אמאי סתם וכתב משביעין אותו נשאל אותו אם יאמר שהיו בשדה תהיה היא נאמנת ותיטול שהרי לדידיה חזקת שדה אלימא טובא דמהמנינן לדידה שתטול ממנו.
כי ע\"כ נלע\"ד בירורן של דברים דודאי מילתא דפשי' טובא היא דכל דאיכא עדים על עיקר המעשה שראו הדבר מרחוק והמה ראו אם היו בעיר או בשדה אלא שלא ידעו אם היה תחילתו באונס או ברצון דאהני חזקת השדה להאמינה לדידה ולדון אותה בחזקת אנוסה וכמו שהקדים הרב וכתב בפתח דבריו אבל כשאין עדים על עיקר המעשה ועל פיהם וטענתם של האיש והאשה אנו עתידין ליתן את הדין אז ודאי אם טענה האשה בין בעיר בין בשדה שהיתה אנוסה והוא אומר דמפותה היתה אז מהמנינן ליה אפי' בשדה דאית לה חזקה דאנוסה במ\"ש שהיתה מפותה ובשבועה והטעם דכל דליכא עדים אית ליה מיגו ומיגו במקום חזקה בעיא דלא אפשיטא היא בפ' קמא דב\"ב ומספיקא לא מפקינן ממונא יע\"ש, ובדליכא עדים על עיקר המעשה הוא שכתב הרב מ\"ל דבין בעיר בין בשדה משביעין אותו על טענתה ושיעור דבריו כך הוא דמתחילה הקדים וכתב דנראה בעיניו דלא אמר רבינו חזקה דמהמנינן לאשה בחזקה דשדה אלא בדאיכא עדים על עיקר המעשה אבל כל דליכא עדים לא מהמנא ואח\"כ כתב דלעולם כלומר אפי' יהיה האופן דליכא עדים בדבר דמהמנינן לאיש בין בעיר בין בשדה לא מהמנינן ליה בלי שבועה אפילו בעיר דאית ליה מיגו דלהד\"מ וחזקה דמפות' מטעמא דאטו לא סגי בלא\"ה וע\"ז כתב ולא תועיל חזקה דעיר אלא שלא להאמינה ליטול ממנו כלומר דממ\"ש רבי' דחזקה דעיר שהיא מפותה משמע לכאורה דבא לומר דכיון דאיכא חזקה דמפותה מפטר בלא שבועה דאי לא למנ\"מ כתב כן כיון דבין בדאית ליה חזקה דמפותה ובין היכא דלית ליה חייב שבועה לזה כתב דאה\"נ דלא היה צריך לומר אלא דחזקת שדה שהיא אנוסה דבחזקת עיר שהיא מפותה לא נ\"מ מידי אלא שכתב כן לומר שאינה בחזקת אנוסה כחזקה דשדה שאלו היה כן היתה נאמנת ותטול ודוקא בדאיכא עדים על עיקר המעשה דבהכי מיירי רבינו ז\"ל כמו שהקדים הרב בתחילת דבריו.
ומ\"מ נלע\"ד שאף בשדה דמהימנינן לאשה שהיא בחזקת אנוסה ותטול לא מהימנינן לה בלי שבועה מהטעם הזה שכתב הרב דאטו לא סגי בלא\"ה, ואפשר דבשדה נתפתתה ובריש כל הנשבעין שנינו שהנחבל הוא מהנשבעין ונוטלין וזו ג\"כ מכללן היא אלא שהרב ז\"ל עדיפא מינה אצטריך לאשמועינן דאפי' לגבי דידיה דאיכא תרתי לטיבותא חזקת עיר מפותה ומיגו וחזקה דממונא אפ\"ה משביעין אותו כ\"ש לגבי דידה דלא מהימנא אלא בשבועה דלית לה אלא חזקה דשדה לחודה וע\"ז הביא ראיה לדבריו דאפי' בעיר ואפי' היכא דליכא עדים משבי' אותו על טענתה ממ\"ש רבינו לקמן בפ\"ב גבי היא אומרת אנסת אותי והוא אומר כו' דמשביעין אותו שבועת התורה כמודה מקצת וע\"כ דמיירי בדליכא עדים על עיקר המעשה מדחייבו שבועת התורה משום מודה מקצת שהודה על הבושת והפגם וכפר בצער ואי איכא עדים בעיקר המעשה לא הוי מודה מקצת וכמ\"ש רבינו בפ\"ב מה' טוען דכל שלא היה יכול לכפור בדבר לא מקרי מ\"מ ואי איכא עדים בדבר הרי אינו יכול לכפור מעתה כיון דרבינו מיירי בדליכא עדים על עיקר המעשה אין מקום למה שהקשינו לדברי הרב דלדידיה תקשי אמאי סתם וכתב דמשביעין אותו דנשאל אותה ואם תאמר שהיו בשדה תהיה האשה נאמנת דכל דליכא עדים אפי' שיאמר שהיו בשדה האיש נאמן משום דאית ליה מיגו דלהד\"מ או היה בעיר, באופן עלו ובאו דברי המ\"ל דבר דבור על אופניו אין בהם נפתל ועקש לקוצר דעתי החלושה ואם בעיני דמר דשפיר חזו יכשר הדבר מה טוב ואם אין יהיו דברי כקש ומלאך ה' דוחה והיה שכרי על הדרישה ועל הפרישה ויחי אדוני המלך חיים עד העולם אכי\"ר." + ], + [ + "שורש אונס ומפתה המפותה \n שלא רצה להנשא וכו' הר\"ז נותן קנס. בפרק אלו נערות דף ט\"ל וכתב הרמ\"ל דמפתה שפיתה אשה האסור' לו וקדש אותה אם היא מחייבי לאוין או עשה דתפסי בה קדושין אע\"פ שכופין אותו להוציא מועיל כניסתו לפטור עצמו מהקנס שהרי קיים קרא דמהר ימהרנה לו לאשה בקדושין אלו והכי איתא בפרק הבא על יבמתו דנ\"ט גבי מ\"ש אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי דקאמר רב אחא בר יעקב דלהכי קתני אם נשא נשוי לומר שאינו משלם קנס במפותה אע\"ג דקי\"ל כרב דמוציאה כמו שפסק רבינו לקמן בפרקין הל' ו' ופי\"ז מה' א\"ב הל' ט\"ז ותמה על רבינו שלא השמיענו חידוש זה דרב אחא בר יעקב והניחה בתימא ולכאורה עלה על דעתי לומר ע\"פ מה שהקשו התוס' שם דלמאי נ\"מ קאמר דאינו משלם קנס כיון דס\"ס הרי יש לה כתובה ותירצו דכתובת בעולה דרבנן א\"נ מה שמוציאה בגט היינו מדרבנן יע\"ש וסבור הייתי שכונתם לו' דתנא דבריי' דקתני דאם נשא נשוי לומר שאינו משלם קנס במפותה היינו לדין התורה דליכא כתובה אבל השתא דתקינו רבנן כתובה לבעולה לא נ\"מ מידי כיון דבמקו' קנס איכא כתובה שוב ראיתי להרב ז\"ל לקמן הביא דברי התוס' הללו וכתב שכונתם היתה למ\"ש הרב הנמקי דאיכא טובא בין קנס דאורייתא לכתובה דרבנן שזו כסף צורי וזו כסף מדינה וזו היא שיטת רבינו בפ\"ד מהל' אישות דכתובה אינו אלא מדרבנן ומכסף מדינה יע\"ש.
עוד כתב הרב דמאי דנקט לה תנא דבריית' במפותה לכ\"ג ולא בשאר איסורי לאוין ועשה משום דבעי למנקט לה אליבא דכ\"ע ואף לר\"ע דס\"ל אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ועשה ושוב הוקשה לו אמאי לא נקט לה במחזיר סוטתו וכגון שזינתה אשתו מן האירוסין שלא כדרכה וגרשה וחזר ופיתה אותה דאם נשאה אהנו לה נשואין למפטריה מקנסא וכי תימא היא גופה תיקשי לסוגיית הגמרא דלא אשכח פתרי לאוקומי קרא דכי תהינה לאיש שתי נשים אליבא דר\"ע כי אם בבעולה לכ\"ג ואמאי לא אוקמוה במחזיר סוטתו כבר התוס' בפרק החולץ דמ\"ט ד\"ה סוטה הקשו קושיא זו ותירצו דלא בעי לאוקומיה בסוטה משום דשנואה משמע שהיתה שנואה מתחלה ע\"כ ותמה על דברי התוספות הללו שאם היתה הקושיא דלוקמה לקרא אליבא דר\"ע במי שזינתה אשתו תחתיו ולא גרשה הוה ניחא תירוצם שזו לא היתה שנואה בתחילת נישואיה אבל אם הקושיא היא למחזיר סוטתו לאחר שגרשה שכבר הכריחו התוס' שאף זו לר\"ע לא תפסי בה קדושין א\"כ הרי זו שנואה בתחילת נשואיה עכ\"ל וקושיא זו איני מכיר דאף בשגרשה וחזרה נמי לא מקרי שנואה מעיקר' כל שהיתה מותרת לו בנשואין הראשונים קודם שזינתה דשנואה מתחילת ביאתה לעולם בעינן שלא היתה לו אצלה שעת התר וראיה לדבר ההיא דפריך תלמודא בפ' אלמנה לכ\"ג דס\"ט גבי קרא דובת כהן כי תהיה לאיש זר ואימא נבעלה לפסול לה אף מחזיר גרושתו ומשנינן לאיש זר אמר רחמנא מי שזר אצלה מעיקרא והאי לאו זר אצלה מעיקרא הרי דאפי' גבי מחזיר גרושתו קאמר דלא מקרי זר אצלה מעיקרא אע\"ג דבנשואין הללו זר אצלה מעיקר' הוא א\"ו כדאמרן דבעינן שיהיה זר או שנואה מעיקרא שלא היה להם שעת התר בעולם ומהתימה על הרב מ\"ל איך אשתמיט מיניה סוגיא זו וצ\"ע.
ולעיקר הקושיא תירוציו נכונים דלהכי לא נקטו בגמ' מפתה סוטתו ונשאה דפטור מקנס אי משום דאפי' לא נשאה אין לה קנס דהו\"ל כיוצאת משום שם רע דאין לה קנס ואי משום דכיון דקנסה לעצמה הא אחילתיה כדאיתא בפ' א\"נ דל\"ב ובריש פרק נערה ד\"מ ואי משום דבסיפא דההיא ברייתא פליגי ר\"א וחכמים ונקט רישא בהכי אגב סיפא וע\"פ מ\"ש דמחזיר סוטתו הוי כיוצאת משום ש\"ר דאין לה קנס ישב ג\"כ ההיא דדף כ\"ט גבי פלוגתא דר\"ש התימני ורשב\"מ בקרא דולו תהיה לאשה דמהדר תלמודא אמאי דביני ביני ולא קא' דמחזיר סוטתו איכא בינייהו אמנם ע\"פ האמו' ניחא דהו\"ל כיוצאת משום ש\"ר דלכ\"ע אין לו קנס וליכא בינייהו מידי.
עוד כתב ואני מסתפק באונס יבמה לשוק ועבר וכנסה מהו כיון דבעניותינו צריכה גט מספק דלא ידעינן אי קדושין תפסין בה או לא וא\"ת דאין קדושין תופסין פשיטא דלא אהנו מעשיו כלל וחייב הוא בקנס וא\"כ כיון דפשיטא דהוא חייב בקנס בודאי וס' הוא אם בכניסה זו נפטר הו\"ל כבריא בחיובא וס' בחזרה כו' ודעתי נוטה דפטור ואין כאן מקום להאריך עכ\"ל ואין ס' שט\"ס נפל בדברי הרב ז\"ל ובמקום אונס יבמה לשוק צ\"ל מפתה יבמה לשוק דהא באונס לא מפטר בכניסה דהאונס נותן מיד והמפתה כשלא יכנוס אלא שעדיין יש לתמוה דבמפתה נמי אין מקום לספק זה שהרי כיון שהיא יבמה הרי נתארסה ונתגרשה דקנסה לעצמה ובמפותה ליכא מידי דהא אחילתיה וכמ\"ש הרב ז\"ל גופיה לעיל מזה סמוך ונראה ואי לר\"י הגלילי אין קנס לארוסה שנתגרשה ואולי קמספקא ליה הכי לתנא דברייתא דמייתי התם תלמודא בדף ל\"ח ע\"א דס\"ל לר\"ע דנערה שנתארסה ונתגרשה קנסה לאביה דהשתא לאו בת מחילה היא, ובחופשי בשיטת הר\"ב ז\"ל שם באותה סוגייא ראיתי שהביא מ\"ש התוס' בפ' בן סורר דע\"ג ע\"ב ד\"ה במפותה כו' דמפותה שאמרו בשעה שבא עליה שאינה מוחלת לו הקנס מחייב שהרי לא מחלה יע\"ש והשתא אפ' דמספ\"ל בשפיתה יבמה ואמרה בשעה שבא עליה שאינ' מוחלת לו הקנס וחזר וכנסה אי מפטר בכניסה זו.
איברא שבעיקר דברי התוס' ז\"ל הללו יש לי לדון עליהן מההיא דפריך תלמודא בריש פ' נערה לאביה נמי פשיטא מדקיהיב מפתה דאי לעצמה כו' מדעתה עבד יע\"ש ולדברי התוס' דכל שאמרה בשעה שבא עליה שאינה מוחלת לו חייב מאי קושיא דאכתי לא שמעינן מההיא דריש א\"נ דקנסה לאביה דשפיר איכא למימר דהוי לדידה והא דקיהיב מפתה היינו בשאמרה בשעה שבא עליה שאינה מוחלת לו ואין לומר דאי מתני' דאלו נערות מיירי בשאמרה בפי' שאינה מוחלת אמאי קתני מתני' דהמפתה נותן ג' דברים דהיינו בושת ופגם וקנס ואי בשפירשה ואמרה שאינה מוחלת לתני נמי דמשל' לה את הצער שהרי פירשה שאינה מוחלת לו כלום דהא לא קשיא דאיכא למימר דצער אינו משלם לעולם אפילו בשפירשה בפי' שאינה מוחלת לו דכיון דס\"ס מדעתה עבד וכל דמדעתה ליכא צערא כדאמרינן בגמ' לא מחייב בדבר שלא היה לה אבל קנס שחייבו הכתוב בשביל הנאת ביאתו וכן בושת ופגם הבא עליה בשבילה כל שפירש' שאינה מוחלת לו מחייב לעולם שהרי לא מחלה לו ואפ' דדחיקא ליה מלתא לאוקומה למתני' דא\"נ בשאמרה בפי' בשעה שבא עליה שאינה מוחלת דכל כי האי הי\"ל לפרש.
שוב ראיתי למהרי\"ק בשורש קכ\"ט שכתב דאפי' התנה עמה בשעת מעשה שישאנה וע\"מ כן נתפתתה אפי' לא ישאנה אח\"כ אינו משלם לה כלום כיון דמדעתה עבד והביא ראיה לדבריו מהך דריש פרק נערה דפריך לאביה נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה דאי לעצמה כו' מדעתה עבד ואם איתא דכשהתנה עמה שישאנה וע\"מ כן נתפתתה כשלא ישאנה אח\"כ מחייב בקנס וב\"וף מאי קושיא אימא דאי ממתני' דא\"נ אכתי לא הוה שמעינן דלאביה הוא ולא לעצמה ומאי דקא יהיב מפתה היינו בשהתנה עמה בשעת מעשה שישאנה ואח\"כ לא נשאה ואין זה דוחק דהא עיקר קרא דמפתה מיירי במפתה לשם אישות כדאיתא בקדושין פ\"ב דמ\"ו ע\"א לרב הונא ולחייא בר רב וכן רב יוסף לשיטת רש\"י ולשיטת הערוך ולרוב גירסת הספרים דגרסי אלא אמר רב נחמן בר יצחק לומר שמשלם קנס במפותה והכי הוי מסקנא דסוגיא התם ודחייא דרב דבעי לאוקומי התם בפיתה שלא לשם אישות לא קאי התם לפי אותה גירסא וא\"כ שפיר מצינן לפרושי מתני' דא\"נ דקתני דהמפתה נותן ג' דברים דמיירי לעצמה ובפיתה לשם אישות ואח\"כ אינו רוצה לכנוס כדקתני סיפא המפתה כשיוציא דהיינו כשלא יכניס אלא ודאי כל דמדע' עבדה אעפ\"י דקמטעי לה לא מחייב דאע\"ג דבעלמא אמרינן מחילה בטעות לא הויא מחילה הכא שאני דכיון שנבעלה שלא ע\"י קדושין גילה דעתה דלא איכפת לה בב\"ופ דלא נתכוונה זו אלא להנאת בעילה דהא פשיטא דאפי' פיתו אותה לשם אישות אינה מקודשת כיון שלא נתרצה האב ועיין להראנ\"ח ח\"א סי' י\"ו ומהר\"מ די בוטון סי' כ\"ה שהסכימו בזה עם מהרי\"קו יע\"ש.
ולדידי הדבר צ\"ת שלפי דברי מהרי\"ק נלע\"ד דאפילו בשהתנה עמה לשלם לה הבושת והפגם והקנס וע\"מ כן נתפתתה יהיה פטור כיון דסוף סוף מדעתה עבד והויא לה כמחי' בטעות דכיון שנתפתת' גילה דעתה דלא איכפת לה בב\"ופ ולא נתכונה זאת אלא להנאת בעילה ואעפ\"י שאמרה בשעת מעשה שהיא אינה מוחלת סוף סוף הרי מדעתה בא עליה ואעפ\"י שהיתה סבורה שהיה חייב לשלם אכתי הו\"ל כמחילה בטעו' וכיון שכן דברי התוס' בסנהדרין דע\"ג שכתבו שאם אמרה בשעת מעשה שהיה חייב לה הקנס מיחייב הם הפך דברי מהרי\"קו ז\"ל ועיין במ\"ש לקמן בפ\"ב הל' טו\"ב בס\"ד ומ\"מ בעיקר הראיה שהביא מההיא דריש פרק נערה יש לגמגם בה דכיון דמקרא דאם מאן ימאן שמעינן דאפי' כשהיה ממאנ' בו חייב לשלם הקנס א\"כ שפיר פריך תלמודא דמדקיהיב מפתה אפי' כשרוצ' לכונס' והיא ממאנ' בו שמעי' דלאביה הוא דאי לעצמה הא מדעתה עבד ואמאי כשהיא ממאנת בו משלם קנס וי\"ל ועיין בליקוטי הרב בצלאל שם בר\"פ נערה ודוק.
ולמאי דאתינן עלה בעיקר הס' שנסתפק הרב מש\"ל ז\"ל במפתה יבמה לשוק מלבד מ\"ש ליישב דעיקר הס' הזה הוא בשאמרה בשעת מעשה שאינה מוחלת לו הקנס וכמ\"ש ע\"ש התוס' עוד י\"ל דנפקא מינה על הקטנה דלאו בת מחילה היא כמ\"ש התוס' ז\"ל שם בר\"פ נערה על הא דפרכינן ואביה נמי פשיטא וז\"ל אף ע\"ג דא\"ל דהא דמחייבינן מפותה היינו בקטנה דלא שייך בה מחילה וכדרבנן דאמרי יש קנס במקום מכר מ\"מ משמע ליה דבנערה מיירי דפשטא דמתני' על אלו נערות דרישא קאי עכ\"ל וכן כתוב בליקוטי הר\"ב שם ע\"ש הרא\"ש ז\"ל יע\"ש ועיין להרב מש\"ל ז\"ל לקמן בפ\"ב די\"ג שכתב שדבר זה אם פתוי קטנה במקום שהקנס לעצמה אי אמרי' לאו בת מחילה היא צריכין אנו למוד'עי יע\"ש ודברי תוס' הללו מבוארים דאפי' במקום שהיא שלה לאו בת מחילה היא ולאו למוד'עי הוא צריך ודוק.
איברא שבעיקר דברי התוס' יש לגמגם דהיכי מצינן למימר דהא דמחייבינן מפתה היינו בקטנה דא\"כ יתחייב ג\"כ בדמי צערה כדין אונס והא קי\"ל פתוי קטנה אונס הוא וכדאיתא בפ\"ד אחים דל\"ג ובפ' הבא על יבמתו דס\"א וכמ\"ש התוס' עצמן לעיל בפ\"ק ד\"ט ע\"א ד\"ה אבע\"א ולעיל בפ' א\"נ ד\"מ ע\"ב ד\"ה הא לא\"ה כו' יע\"ש ואלו התם בפרק א\"נ קתני המפתה נותן ג' דברים והאונס ד' מה בין אונס למפתה האונס נותן את הצער ואי מיירי בקטנה כיון דפיתוי קטנה אונס הוא הי\"ל לשלם את הצער ואין לומר דאף אם נאמר דפיתוי קטנה אונס הוא מ\"מ אינו משלם את הצער כיון שלא בא עליה באונס אלא ברצון ולית לה צער דהא ודאי ליתא כיון דאין לקטנה רצון דקלישה דעתה אין ס' דאית לה צער וכ\"כ בהדייא הראב\"ד ז\"ל בהשגות פ\"ב מה' סוטה הל' ד' יע\"ש וכמו כן ק' דאי בקטנה אמאי קתני אם רצה להוציא יוציא הרי פיתוי קטנה אונס הוא ומחייב בעשה דולו תהיה לאשה כאונס ועיין להרב מ\"ל לעיל פי\"א מה' אישות הל' ח' ד\"ה הן אמת כי שם הכריח בדברי התוס' שכתבנו דפיתוי קטנה אונס הוא ולפ\"ז לא ידעתי מאי קא מספקא ליה הכא לגבי קטנה כשקנסה לעצמה אם היא בת מחילה וכעת צריך ישוב.
ועמ\"ש רבינו ואם \n רצה וכנסה למפותה כו' כותב לה כתובה כשאר הבתולות. כתב הרב מ\"ל שלא מצא מקום לדין זה ושהתוס' ורבינו יהונתן הביא דבריו הנ\"י ז\"ל בפרק הבע\"י ד\"ס עלה דאמרינן התם לומר שאינו משלם קנס במפותה כתבו דכתובת מפותה אינו אלא מנה כשאר הבעולות וכן הוא דעת הראב\"ד הביא דבריו הר\"ב בליקוטיו בפ' א\"ן דט\"ל עלה דאמרי' לכשיוציא אשתו היא יע\"ש וע\"ז הביא דברי רש\"י בפ' משפטים על פסוק מהר ימהרינה לו לאשה שכתב ג\"כ כדברי רבינו שכותב לה כתובה מאתים כשאר בתולות וצדד בדברי רש\"י הללו ב' צדדים דאפשר דס\"ל דכתובת בתולה דאורייתא היא וא\"נ דמדרבנן היא אלא דפי' הכתוב דויצאה אשתו עמו דקאי קרא על המנהג הנהוג בפני האדם יע\"ש וצד זה האחרון נראה יותר דס\"ל לרש\"י דעיקר כתובה הוא מדרבנן ואפילו כתובת בתולה וכמו שהכריחו ההגהות מיימוניות לעיל פ\"י מהל' אישות ד\"ז מדברי רש\"י פ\"ק דסנהדרין יע\"ש ודלא כמ\"ש הרא\"ם דרש\"י פסק כמ\"ד דהויא דאורייתא דההיא דסנהדרין הוי תיובתיה באופן דמלתא כדנא אי כתובת אשה הויא דאורייתא או דרבנן במחלוקת היא שנוייה כמ\"ש ההגהות מיימוניות ז\"ל לעיל פ\"י מה' אישות ואי כתובת מפותה היא מנה או מאתים ג\"כ שנויה במחלוקת ולדעת רבינו והטור בסי' קע\"ז הוי מאתים ולדעת התוס' ורבינו יהונתן והראב\"ד אינה אלא מנה ועיין בתשו' הר\"ש בן הרשב\"ץ סי' נ\"א ותשובה זו לא ראה הרב מ\"ל ועיין יד אהרן סי' קע\"ז אות ה'.
ומ\"ש עוד רבינו רצתה \n היא כו' כופין אותו וכונס ונותן קנס שנאמר ולו תהיה לאשה הר\"ז מצות עשה כו'. הנה הרדב\"ז ז\"ל בתשו' השניות ח\"א סי' ס\"ח נשאל על מי שאנס נערה ואסר הנאתה עליו אי חל עליה איסור הנדר להפקיע מעליו עשה דולו תהיה לאשה והשיב דכיון דחל עליו מעיקרא עשה דולו תהיה לאשה תו לא פקע עשה זה ע\"י נדרו ולא דמי למי שאוסר על עצמו ישיבת סוכה או אכילת מצה דחל הנדר דהתם שאני דהוו מצות שבין אדם למקום אבל בדברים שבין אדם לחבירו לא חל הגע עצמך שהיה חייב לחבירו מנה ואמר פ' מודר מנכסי כלום חל הנדר על המנה שהוא חייב ה\"נ לא שנא והמדי' את אשתו דחל עליו הנד' היינו משום דבידו לגרשה והביא עוד ראיה מהא דאמרינן כהן שאנס אשה ונשאה ועבר וגרשה הר\"ז לוקה שהרי עבר על לא תעשה ואינו יכול לקיים עשה שבו ואמאי לוקה יאסור הנאתו עליה ונדחה העשה למפרע מעליו אלא ודאי לא יועיל ועליו לקיים העשה ונושא אותה ולא יוכל לשלחה כל ימיו אלא שב\"ד כופין את האונס לרצות את הבת עד שתתרצה ואם לא נתרצי' פטור מהנדר עכ\"ל יע\"ש.
ויש לתמוה שנראין דבריו הפך סוגיית הגמ' במכות דט\"ז ע\"א עלה דאמרי' התם זה הכלל כל מצות ל\"ת שיש בה קום עשה אין חייבים עליה אר\"י אין לנו אלא זאת ועוד אחרת א\"ל ר' אלעזר היכא א\"ל לכי תשכח נפק דק ואשכח דתניא אונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה ואם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר הניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו אלא למאן דתני בטלו ולא בטלו היכי משכחת לה כו' אלא אמר רב שמי מנהרדעא כגון שהדירה ברבים כו' ואם איתא לדברי הרב ז\"ל דכל שיש עשה דולו תהיה לא חל הנדר היכי קאמרי בגמ' משכחת לה בטלו ולא בטלו כגון שהדירה ברבים או שהדירה ע\"ד רבים והלא אין הנדר חל כיון דאיכא עליה מצות דולו תהיה לאשה איברא כי לפי מ\"ש רש\"י שם בד\"ה ע\"ד רבים וז\"ל שמצא בה עון שאסורה לו והדירה ע\"ד רבים וע\"ד ב\"ד בזה נוחים דברי הרב דהרב לא כתב דלא חל הנדר אלא היכא שאין לה שום עון אבל בגמ' איירי היכא שיש לה עון שאסורה לו כמדובר אמנם התוס' דחו דברי רש\"י ז\"ל ממ\"ש בגמרא לקמן שכתבו וז\"ל ול\"נ דא\"כ אינו מצוה לקיימה אלא נר' שהדירה בלא שום עון ושפיר חל עליה כגון דאמר קונם תשמישך עלי כדאיתא בנדרים וכן כתב הריטב\"א ז\"ל שם וא\"כ הדרא קושית הרב לדוכתה וצ\"ע.
והנה מבוארין דבריו דאם קודם שנאנס ופיתה אסרה עליו תו לא אתי עשה דולו תהיה לאשה ודחי לאו דבל יחל דכל שקדם הלאו דבל יחל תחילה דומה לשאר נשים דאית בהו עשה או לאו דלא מחייב בעשה דולו תהיה לאשה דבעינן אשה הראוייה לו יע\"ש ואיכא למידק דכיון דעשה ול\"ת דנדר קיל דהא איתי' בשאלה אמאי לא אתי עשה דולו תהיה לאשה ודחי ליה דכה\"ג אמרי' בפ' שני נזירים דנ\"ח דעשה דגילוח דמצורע דחי עשה ול\"ת דנזיר דקיל הואיל ואיתיה בשאלה והכי איתא בריש יבמות ד\"ה יע\"ש ה\"נ נימא דליתי עשה דולו תהיה לאשה ולידחי ל\"ת דבל יחל אפי' בשקדם הנדר הא ל\"ק דהיא גופא תקשי לך בההיא דהנודר מישיבת סוכה ולולב ואכיל' מצה בפסח אמאי חל עליו הנדר ולא אמרי' דליתי עשה ולדחי ל\"ת וע\"כ צריך אתה לומר כמ\"ש התוס' בעירו' ס\"פ המוציא תפילין דכל שהיה אפשר לעשה להתקיים בלי דחיית לאו ועל ידי מעשיו הביא לאו אין עשה דוחה אותו ה\"נ דכוותא, ועיין במ\"ש בזה במקום אחר.
ואולם בעיקר דברי הרדב\"ז ז\"ל הללו שכתב דכל שחל עליה עשה דולו תהיה לאשה תו לא פקע מיניה ע\"י נדרו איכא למידק דמ\"ש מאותה ששנינו בפי\"א דיבמות דקי\"א הנודרת הנאה מיבמה אחר מיתת בעלה מבקשין ממנו שיחלוץ לה יע\"ש ומשמע ודאי דחל עליה הנדר ואסורה להתיבם לו מדינ' וכשלא רצה היבם לחלוץ כותבין עליו אגרת מרד או תשב עגונה כל ימיה וכמו שנר' מדברי רבינו וה\"ה בפ\"ב מה' יבום וחליצה דט\"ו יע\"ש והשתא לדברי הרב ז\"ל אמאי חייל הנדר דליתי עשה דיבום ולידחי ל\"ת דבל יחל וליכא למימר דהו\"ל מצוה שבין אדם למקום כישיבת סוכה דיבמה ניקני' בעל כרחה וכי תימא התם שאני דאפשר בחליצה הכא נמי אפשר שתמחול האשה אלא כל עוד שלא מחלה מחייב בעשה זה דולו תהיה לאשה והת' נמי כיון שאין היבם רוצה בחליצ' אלא ביבום ליתי עשה ולידחי ל\"ת והרשב\"א ז\"ל בחידושיו בר\"פ קמא כתב דה\"ט דאין עשה דיבום דוחה ל\"ת דבל יחל משום דגבי נדר איכא עשה ול\"ת ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה יע\"ש הן אמת שדבריו צריכין ישוב ממה שתמה עליו הרב מ\"ל הובאו דבריו בספר בני דוד דנ\"ח ע\"ב ודבריו עמדנו עליהן במקום אחר וכעת צ\"ע ואין ליישב קוש' דשאני יבום דחייל הנדר מפני שאפ' בחליצ' דא\"כ מאי פריך תלמודא ביבמות ד\"ך ע\"ב ודס\"א ע\"א גבי כ\"ג חולץ ואינו מיבם וליתי עשה ולדחי ל\"ת לישני שאני הכא דאפשר בחליצ' אלא ודאי דהא ליתא, ועיין עוד להרדב\"ז ח\"ב סימן תרנ\"ה." + ], + [], + [ + "היתה \n אנוסה זו אסורה עליו אפילו מחייבי עשה ואפי' שניה הר\"ז לא ישאנה. יש להסתפק באונס ומפתה נערה שהוחזק' קטלנית מן הארוסין לסברת הפוסקים דכופין אותו להוציא אם מחייב בעשה דולו תהיה לאשה מי נימא דדמי לשניה מדברי סופרים דפטור או דילמא כיון שאדם רשאי לחבול בעצמו ואונס שותה בעציצו וליכא שום סייג לדברי תורה כשניה מחייב לקחתה לו לאשה ועיין בטור אבן העזר סימן ט' בדין קטלנית ולענין יבום מרן החבי\"ב בהלכות יבום סימן קע\"ד הביא מחלוקת בדבר יע\"ש, ועיין בתשו' הרב צבי סימן א' ועיין להרב מ\"ל ז\"ל לקמן בה' סוטה פ\"ב הל' יוד ד\"ה ודע שיש עדין קצת נשים דאיכא איסור בלקיחתן ולא הוזכרו במשנה כו' וכמו כן יש להסתפק בנערה עקרה ששתה כוס של עיקרין וכן במי שנדרה הנאה מתשמיש וכבר כתבנו לזה מ\"ש הרדב\"ז בתשובות שניות ח\"א סימן ס\"ח לעיל בהל' ג' יע\"ש.
ועיין מ\"ש מרן כ\"מ ז\"ל דחייבי עשה מסקינן בפ' א\"נ דכ\"ט שאינה ראויה לקיימ' ואמטול הכי כתב ר' לא ישאנה ועיין להרב מ\"ל בדין זה ד\"ה עוד ראיתי כו' שתמה עליו שאין צורך לזה דלדידן דחייבי לאוין קדושין תופסין בחייבי עשה אין הפרש ביניהם ובר\"פ א\"נ לא חלקו בין חייבי לאוין לחייבי עשה אלא לר\"ע דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ואף לר\"ע לא חלקו כן אלא למאן דדריש ולו תהיה לאשה באשה שיש בה הויה אבל למאן דדריש לה באשה הראויה לקיימה אין חילוק דחייבי עשה נמי אינה ראויה לקיימה ואף למאן דדריש קרא באשה שיש בה הויה ולר\"ע לא חלקו בהכי אלא לענין קנס אי מחייב בקנס או לא אבל לענין לקיחה לו לאשה כ\"ע מודו דכל דאיכא איסור עשה לא מחייב לקחתה דאין עשה דולו תהיה לאשה דחי עשה ואף להרשב\"א שכתב בחי' דעשה דאיסורי ביאה קילי ואתי עשה ודחי אותם מ\"מ עשה דולו תהיה נמי קיל דאי אמרה לא בעינא ליתי לעשה כלל באופן דפלוגתייהו דר\"ש התמני ורשב\"ם בקרא דולו תהיה לאשה אי מפרשי' ליה באשה שיש בה הויה או באשה הראויה לקיימה לא נ\"מ מידי אלא לענין קנס דלענין לקחתה פשיטא דלכ\"ע אסיר ועיין בדברי הרב ז\"ל עוד שם בד\"ה והנני יוצא לידון כו' יע\"ש.
ועמ\"ש עוד דשניות אף על גב דמדרבנן הם כיון דחכמים מצאו מקום לאסור אותם מקרא דושמרתם את משמרתי וא\"נ כיון דאיכא לאו דלא תסור חשיבי כדאורייתא ואמעיטו מקרא דולו תהיה לאשה וכן כתב ג\"כ ברפ\"ג מה' עבדים עמ\"ש רבינו היתה אשתו של ע\"ע מחייבי לאוין או שניה אינו חייב במזונותיה שנאמר אשתו עמו אשה הראויה לעמוד עמו יע\"ש והקשה ע\"ז מוהר\"א ששון ז\"ל ממ\"ש בפ' א\"נ דף ל\"ו ע\"א שניות כיון דמדאורייתא חזיין אמאי אין להן קנס כו' ולדברי מרן ז\"ל שניות נמי דאורייתא נינהו ומאי קושיא יע\"ש, והרב מ\"ל ז\"ל תי' לזה דלפום מאי דס\"ד לומר דברייתא אתיא כשמעון התמני דדריש קרא באשה שיש בה הויה פריך שפיר שניות אמאי אמעיטו דהא שניות יש בהן הויה ומשני שפיר ללישנא קמא דאתיא כשמעון התמני ומאי שניות שניות לעריות וללישנא בתרא מוקי לה כרשב\"ם ומאי עריות חייבי מיתות ב\"ד וחייבי כריתות שניות חייבי לאוין נוקט הברייתא שני סוגין של איסורי ביאה איסורי ביאה שאין בהן קדושין ואיסורי ביאה דתפסי בהם קדושין ולפ\"ז ה\"ה לשניות דרבנן דהא אשה שאינה ראויה לקיימה היא ולא הוזכרה בגמ' בפי' כשם שלא הוזכרו חייבי עשה דודאי רשב\"ם מודה בה דאינה ראויה לקיימה כדאמרן לעיל והא דלא מפרשי' השתא שניות ממש הוא משום דדחיקא ליה עריות דרישא לפרש בעריות דתפסי בה קדושין וכיון דעריות הן מחייבי מיתות' וכריתות לא שביק תנא חייבי לאוין ונקט שניות דרבנן להכי הוצרכו לומר מאי שניות חייבי לאוין ולאו דוקא דה\"ה חייבי עשה ושניות דרבנן אלו דבריו ז\"ל ועיין בספר אורים גדולים לימוד קס\"ט כי גם הרב ז\"ל שם ישב כן דברי מרן כ\"מ ז\"ל ומוהרי\"ך ז\"ל לא הונח לו לומר דלרשב\"ם ה\"ה שניות דרבנן דא\"כ לא הוה נייד תלמודא מלפרש שניות כפשטיה ע\"ש בד' ע\"ו ע\"א ד\"ה ומאי ושוב חזר מוהר\"א זאבי ז\"ל שם בד' ע\"ח ע\"א וב' וחיזק דרך זה בסוגיית הגמרא במסמרות נטועים וכדברי הרב מ\"ל ז\"ל הנז' והוא דרך סלולה וישרה ומוצל אותו צדיק מר\"ן ז\"ל מאותה סוגיא דלא הוה תיובתיה ונכון הדבר מאת האלהים הן ב' נביאים מתנבאים בסגנון אחד יע\"ש וה' הוא היודע ועד כי מה שעלתה עוד על דעתי הקצרה בישוב אותה סוגיא לדעת מרן ז\"ל כן בקדש חזיתיו שם בס' הנז' בפתיחה דחכימי ולהחכם השלם כמה\"ר רפאל הלוי נ\"ע כמ\"ש שם בד' ע\"ג ע\"כ ד\"ה ואולם יע\"ש:
והן עתה לדידי חזי לי עוד לישב אותה סוגיא על פי אותה שאמרו בריש פרק שבועת העדות עלה דקתני מתני' ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד רב פפא אמר לאפוקי מלך רב אחא בר יעקב אמר לאפוקי משחק בקוביא ואמרינן עלה מ\"ד מלך אבל משחק בקוביא לא משום דמדאורייתא מחזא חזי ורבנן הוא דפסלוהו וכתב רש\"י ז\"ל אבל רב אחא סבר הואיל וס\"ס אי מסהיד לא מקבלינן מיניה לא קרינן ביה והוא עד עכ\"ל והכי איתא ביומא ר\"פ יוה\"כ דף ע\"ד ע\"א יע\"ש. ורבינו פסק כרב אחא בריש פ\"י מהלכות שבועות יע\"ש. והשתא י\"ל דההיא דפריך תלמודא בפרק א\"נ שניות כיון דמדאורייתא חזיא אמאי אין להם קנס היינו לדעת רב פפא דאמר לאפוקי מלך אבל דרבנן מחזא חזי כנלע\"ד:
ועל מה שהוקש' לו עוד למוהר\"א ששון ז\"ל בדברי מרן כ\"מ דהכא משמע ליה דלרשב\"ם אפילו חייבי עשה אינה ראויה לקיימה מקרו, ואמטו להכי כתב רבינו שאפילו חייבי עשה לא ישאנה ולקמן בהל' י\"ב על מ\"ש רבינו ז\"ל דחייבי עשה חייבות בקנס בין התרו בו בין לא התרו בו כתב דנפקא ליה לרבינו זה מאות' שאמרו בפרק א\"נ דל\"ה ללישנא בתרא דמוקי לברייתא כרשב\"ם מאי שניות חייבי לאוין ומשמע דוקא חייבי לאוין אבל לא חייבי עשה יע\"ש ועיין שם בדין הנז' להר\"ב מ\"ל ז\"ל שלא מצא מקום ישוב לדברי מרן ז\"ל הנז' וכתב שתלמיד טועה כתבן יע\"ש ועיין בס' אורים גדולים בדע\"ד ע\"א שישב דברי מרן כ\"מ ז\"ל הנז' באומרו דמשמע לי' למרן כ\"מ ז\"ל דאי אוקימנא לברייתא כרשב\"ם ללישנא בתרא היינו לומר דרשב\"ם דפטר לעריות ולחייבי לאוין מהקנס דוקא בדהתרו ומשום דאין אדם לוקה ומשלם אבל כי לא התרו בו משמע ליה לרשב\"ם דמחייב בקנס דאית ליה לרשב\"ם כתנא דא\"נ דאתו תרי רבויי ואתרבו חייבי כריתות וגם חייבי לאוין ועשה לקנס והכריחו למרן כ\"מ לפרש כן בסוגיית הגמרא קצת ראיות מכריחות עש\"ב. ואמת כי לפ\"ז דברי מרן כ\"מ באו על נכון ומדוקדקים דבריו ז\"ל אך עיקר שיט' זו דחוייה היא בסוגיית הגמראכאשר האריך שם מוהרי\"ך ז\"ל וגם הרב ז\"ל חזר והודה לדבריו אלא שהוא ז\"ל לא בא אלא לתת פנים הנראין לשיטת מר\"ן יע\"ש:
ודע שמוהרי\"ך ז\"ל שם בפתיחת דבריו הוקשה לו לדברי מרן הללו שכתב דמשמע דמשום דאיכא באיסורין דרבנן עשה דושמרתם ול\"ת דלא תסור יבואו לכלל איסורי תורה ויכללם הלאו והעשה האמור בתורה כי הך דה' נערה וה' עבדים דממעטינן לשניות מקרא דולו תהיה לאשה ומקרא דויצאה אשתו עמו וכן בהלכו' סוטה פ\"ב הל' ח' מיעט לשניות מקרא דונקה האיש מעון אם כן למה בפ' י\"ח מה' א\"ב כתב דשניות לאו בכלל זונה האמורה בתורה הן כיון דמן התורה שריין ולולי דברי מרן היינו יכולים לומר דר' לאו מעיקר קרא מעטינהו דודאי כיון דמדרבנן הן אע\"ג דאית בהו עשה ול\"ת מ\"מ אינן נכללות באיסור זנות האמור בתורה וכן בשם אשה הראויה לקיימה האמורה בתורה דודאי התורה לא דברה אלא באותן האסורות מן התורה בעת ההיא לאמר, אבל שניות האסורות מדרבנן העובר ונושאן עובר על עשה דושמרתם ול\"ת דלא תסור אבל לא מפני זה נקראו' זונות האמורות בתורה או נשים שאינן ראויות מן התורה וכמ\"ש מוהר\"א ששון ז\"ל, ומוהר\"א זאבי זלה\"ה כתב דפשט דברי רבינו מוכיחים כדברי מרן וההיא דפרק י\"ח מהלכות א\"ב לא קשייא דשאני התם דבעינן שיהיו זר אצלה מעיקרא ושניות לאו זר אצלה מעיקרא נינהו שהרי אותם שנמצאו בשעת הגזירה היו מותרות מקודם ועכ\"ל כן שהרי גבי נתינין שהן דרבנן כתב שם רבינו דאסורות משום זונה יע\"ש: וחילוק זה אין בו טעם אבל יש לחלק עוד דשאני נתינים שמצד עצמן אסורים לא כן בשניות שאין האיסור בא מחמת גופן אלא מצד קרובותיה, ועיין עוד בתשו' הרב מוהר\"א זאבי במה שיישב לההיא דפ\"ב מהלכות סוטה שהביא מוהרי\"ך ז\"ל וכעת לא הבנתי כוונתו ז\"ל דהתם כתב רבינו בהדייא דשנייה אינה שותה משום קרא דונקה האיש מעון דכל שאינו מנוקה אפילו מאיסור דרבנן אין המים בודקין אותה ואיך יתכן דמשום איסור דרבנן שלא יהיו המים בודקין כיון דמדאורייתא חזי לה ואיך נכלול איסור דרבנן לענין בדיקת המים בקרא דונקה האיש מעון אם לא מה\"ט דכיון דאיכא עשה ול\"ת חשיב כדאורייתא גמורה ונכלול אותו בכתוב זה. וכבר הר\"ב מ\"ל הכריח ג\"כ מלשון זה דחכמים העמידו דבריהם במקום תורה אף היכא דליכא לא משום סייג ולא משום גדר וכתב ובירורן של דברים הוא כמ\"ש מרן כ\"מ ז\"ל דכל היכא דהכתוב כתב סתם כי הכא גבי אונס וסוטה דרחמנא אמר ונקה האיש מעון ובא הפירוש המקובל לדעת רבינו שבא למעט למי שבא ביאה אסורה אין חילוק בין ביאה האסורה מן התורה לביאה האסורה מד\"ס דלעולם חשיב אינו מנוקה מעון יע\"ש ועיין בספר בתי כהונה חלק בית ועד די\"ז ע\"ג וד', באופן עלה בידינו מדבריו שחכמים העמידו דבריהם במקום תורה וכללו דבריהם באיסור האמו' בתורה באיזה שם מהשמות או אשה שאינה ראויה או שאינו מנוקה מעון וכיוצא ועיין לרבינו והרמב\"ן בס' המצות שורש ראשון ולמליצים העומדים על שפתם יע\"ש ועיין במה שעמדתי ע\"ד הרמ\"ל לקמן בהל' סוטה פ\"ב הל' ט' שדבריו שם נראין כסותרין למ\"ש כאן יע\"ש ודוק:" + ], + [ + "כ\"ג \n שאנס כו'. עיין בפרק י\"ז מה' א\"ב הל' י\"ז ובדברי ה\"ה ז\"ל שם ודברי מרן כאן לא ידעתי מה טיבן ועיין בפר' א\"נ בדף ל' ע\"א בתוס' ד\"ה איכא בינייהו יע\"ש:" + ], + [], + [ + "אין \n האונס או המפתה חייב בקנס עד שיבא עליה כדרכה. סברת רבינו הלזו היא תמוה וכמ\"ש הרא\"ש בפ' א\"נ ד\"מ ע\"א ועיין בלקוטי הרב שכתב שכל הראשוני' חלוקים על רבינו בזה ועיין להרב מ\"ל בפי\"ז מה' א\"ב הל' י\"ג ה\"ה והיכא דאנס שכתב שמצא קצת סמך לדברי רבינו מאותה שאמרו בפרק בן סורר דף ע\"ג אמר ר\"ח כגון שבא עליה של\"כ וחזר ובא עליה כדרכה יע\"ש ובפרק י\"ח מה' א\"ב הל' ב' ה\"ה ועתה ע\"ש ועיין בהגמ\"י בדין זה ובדברי מרן ב\"י סימן קע\"ז ובפרק נערה דמ\"ו ע\"א אמרינן לא מצינו בכל התורה כולה שחילק הכתוב בין ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה למכו' ולעונשין משמע הפך סברת רבינו ועיין בספר מגדל עוז יע\"ש, ועיין בשיטה חדשה למסכת קדושין בד\"ט ע\"ב שעמד שם על דברי רבינו וישב אותה סוגיא לדעתו ז\"ל והביא ראיה לדבריו מההיא דפרק ן' סורר וכמ\"ש הרמ\"ל ודע דמאותה סוגיא דפ\"ק דקדושין ד\"ט ע\"ב מבואר דע\"כ לא אמרינן דביאה שלא כדרכה חשיבא ביאה לענין קנס ועדיין בתולה היא ואם באו עליו עשרה כולם חייבים בקנס אלא בבאו עליה זרים אבל בא עליה בעלה שלא כדרכה עשאה בעולה ואם גירשה ובאו עליה פטורים מקנס אעפ\"י שעדיין בתולה היא יע\"ש ומסוגיא הלזו יש לתמוה ע\"ד התוספות בר\"פ א\"נ ד\"ה הכותית שהקשו אמאי לא מני במתניתין מחזיר גרושתו משנשאת ובא עליה שלא כדרכה וכו' יע\"ש ולפי סוגיא זו אין כאן תימא כלל דכיון שנשאת אעפ\"י שבא עליה שלא כדרכה הרי עשאה בעולה ותו ליכא קנס אם לא שנאמר דהתוספות שם ס\"ל כשיטה החדשה דקדושין וצ\"ע ועיין בחידושינו לקדושין בה' אישות יע\"ש:" + ], + [ + "ואלו \n שאין להן קנס הבוגרת והממאנת כו'. בפי' ממאנת נחלקו רש\"י והתוס' בפרק א\"נ דל\"ה ע\"ב דרש\"י פירש דממאנת אין לה קנס לפי שהיא עומדת בחזקת בעולה הואיל וניסת ומיירי ביתומה שנאנסה או נתפתתה אחר שמיאנה בבעלה אבל התוס' שם דחו פירושו ופירשו דה\"ק דיתומה שאנסה בעלה ופיתה אותה כשהיתה תחתיה קודם מיאון אע\"ג דכשמיאנה אח\"כ איגלאי מלתא למפרע שלא היתה אשתו אפ\"ה אין לו קנס יע\"ש ובדברי רבינו אין הכרח לאחד מן הפירושים ומרן כ\"מ הביא פירוש רש\"י כנראה דהכי משמע ליה בדעת רבינו דמפרש כפי' רש\"י ולפום מאי דמשמע ליה בדעת רבינו דמפרש כפי' רש\"י לא ידעתי למה הוצרך הרב לומר דדין מגורשת מן הנישואין דאין לו קנס הוציאה כדינו מההיא דפ\"ק דכתובות גבי טענת בתולים והביא ממרחק לחמו ולא הי\"ל צורך לזה דמהא דממאנת הי\"ל לומר דנפ\"ל לרבינו ההיא דמגורשת מן הנשואין דחד טעמא אית להו לפום מאי דמשמע ליה דמפרש כפי' רש\"י ועיין בלקוטי הרב ז\"ל שם:
ודע שעל פירוש רש\"י ז\"ל שמעתי מקשים מאותה שאמרו בפ' הבע\"י דנ\"ט עלה דאמר רב נבעלה שלא כדרכה פסולה לכ\"ג ומפרשי' לה בממאנת ופי' רש\"י ביתומה קטנה הנשאת לבעל ובעלה של\"כ ומיאנה בו דאין כאן פיסול זנות ולא אלמנות ולא גירושין ואשמועינן רב דפסולה משום בעולה לכ\"ג יע\"ש והשתא כיון דנשאת הרי היא עומדת בחזקת בעולה כדרכה ותיפוק לי משום בעולה כדרכה דמה\"ט לא מחייב האונס את הממאנת בקנס משו' דבחזקת בעולה קיימה ומה\"ט הנושא את הבתולה מן הנשו' אין לה אלא מנה ואין לה טענת בתולים ודוחק לומר דאין הכי נמי דלפום מאי דמפרשינן בפרק א\"נ ההיא דממאנת בשנשאת ומיאנה דלא אצטריך ההיא דרב משום בעולה של\"כ דבלא\"ה כיון שנשאת בחזקת בעולה כדרכה קיימה כדאמרינן גבי קנס וההיא דרב אתיא כרפרם דמפרש מאי ממאנת הראויה למאן ולא שנשאת ומיאנה דמנ\"ל דרפרם פליג אמאי דמשמע מאוקמתא קמייתא דכל שנשאת בחזקת בעולה קיימא דאפשר דאיהו לא פליג אלא בפירוש ממאנת דברייתא אבל לענין דינא מודה, ולדידי אין כאן קושיא לפי מ\"ש בלקוטי הרב ע\"ש הרמב\"ן וז\"ל פי' רש\"י ממאנת אין לו קנס לפי שאינה בחזקת בתולה הואיל ונשאת ולא נהיר אי שהתה עמו כדי ביאה פשי' ואם יש עדים שלא נתייחד' עמו אמאי אין לו קנס ואיכא למימ' לעולם בששהתה עמו כדי ביאה ואצטריך סד\"א אוקמא אחזקה והיכא דטענה ליה א\"נ לא טענה ליה כיון דליכא סהדי ישלם כדי שלא יהא חוטא נשכר קמ\"ל אי נמי לאשמועינן הא קטנה בעלמא יש לו קנס ועיקר עכ\"ל, מעתה איכא למימר דההיא דרב בפרק הבא על יבמתו מיירי בדאיכא עדים המעידים שלא נבעלה אלא שלא כדרכה ומיד מיאנה דכל כי האי לא מוקמינן לה בחזקת בעולה כדרכה:
ואולם ראיתי עוד בלקוטי הרב שם שכתב ע\"ש הרשב\"א ז\"ל וז\"ל הממאנת פירש\"י שאינה בחזקת בתולה כיון שנשאת וא\"ת היכי דמי אי כשנסתרה פשיטא ואי כשיש לה עדים שלא נסתרה אמאי לא כו' י\"ל דאפילו יש לו עדים שלא נסתרה אפ\"ה לא סמכינן אעדים לאפוקי ממונא בכי הא דעדים לא דייקי שפיר במילתא דלא סלקא דעתייהו לאסהודי עלה וכדאמרינן בפ\"ק כנס הא' לשם נשואין ויש לו עדים שלא נסתרה אין השני יכול לטעון טענת דמים א\"נ כשנסתרה ואצטריך לאשמועינן דקטנה בעלמא יש לה קנס עכ\"ל הנה לפום מאי דמשמע ליה דאפילו עדים מעידים שלא נסתרה כו' אפי\"ה לא סמכינן אעדים ומוקמינן לה בחזקת בעולה כדרכה הדרא קושיין לדוכתה ולולי דברי רש\"י שם בפרק הבע\"י שפירש דמיירי בממאנת מן הנשואין היינו יכולין לפרש לה בממאנת מן האירוסין ובא עליה של\"ך דהשתא לית לה חזקה דבעולה כדרכה אך לפי' רש\"י ז\"ל קשיא ומ\"מ אפשר דרש\"י ס\"ל כסברת הרמב\"ן ז\"ל דכל דאיכא עדים המעידים שלא נסתרה מוקמינן לה בחזקת בתולה וההיא דפ\"ק שכתב הרשב\"א ז\"ל לא מכרעא דהתם לאו משום דלא מהימנינן להו לעדים הוא אלא דכיון שכינסה הא' לשם נשואין שוב אין לה חן כבתולה אלא הרי היא בעיני כל אדם כבעולה וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל שם בדי\"ב ע\"א עלה דאמר רב אשי התם שהרי כנסה הראשון כו' עיין בליקוטי הרב ז\"ל דנ\"ה ע\"ד ד\"ה הא דאמר כו' יע\"ש:
ובהכי ניחא לי דברי רבינו דכאן פסק דממאנת ומגורשת מן הנשואין אין לה קנס וע\"כ משום דמוקמינן להו בחזקת דבעולה וכ\"כ בפי\"ט מה' א\"ב ה\"ג גבי כהן שקידש אשה מאיסורי ביאה לכהונה ונתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין לא נתחללה ואם נשאת אעפ\"י שלא נבעלה נתחללה שכל נשואה בחזקת בעולה היא אע\"פ שנמצאת בתולה עכ\"ל, וכתב ה\"ה דנפ\"ל לרבינו מאותה ששנינו בפ' הבע\"י דף נ\"ו ע\"ב נתאלמנו או נתגרשו מן הנשואין פסולות ולמד כן ממ\"ש סתם מן הנשואין ולענין כתובה אמרו בפ\"ק דכתובות די\"א שכל אלמנה מן הנשואין כתובתן מנה והרי היא בחזקת בעולה וכ\"ש באיסור של תורה עכ\"ל ומשמע ודאי דחללה מדאורייתא קא' מדסתם וכתב אע\"פ שלא נבעלה נתחללה שכל נשואה בחזקת בעולה היא ע\"כ ואלו בה' סוטה פ\"ב הל' ה' כתב דנשואה שקנא לה ונסתרה קודם שיבעול אותה בעלה אינה שותה ויוצאה בלא כתובה ואסורה עליו לעולם שנאמר ויתן [איש] בך את שכבתו מבלעדי אישך שקדמה שכיבת בעל לשכיבת בועל יע\"ש והשתא אמאי לא מוקמינן לה בחזקת בעולה כיון שנשאת כי היכי דמוקמינן לה בחזקת בעולה לענין קנס ולענין חללה וליכא למימר דגבי סוטה שאני דכיון דהבעל הוא האומר שלא בא עליה ואיהו קים ליה במילתיה מהימן משא\"כ בעדים מעידים שלא נסתרה דהתם אמרינן עדים לא דייקי במילתא דלא סליק אדעתייהו לאסהודי דהא ודאי ליתא דמהיכא תיתי למהימני לבעל במ\"ש שלא בא עליה במקום דאיכא פסידא לאשה שלא תשתה ותצא בלא כתובה אלא ודאי בדאיכא עדים שלא נסתרה מיירי וא\"כ קשה מ\"ש מקנס וחללה דמוקמינן לה בחזקת בעולה אמנם עפ\"י דברי הרמב\"ן ז\"ל שכתבנו נוחים דברי רבינו דודאי כל דאיכא עדים שלא נסתרה בחזקת בעולה קיימא אפי' נשאת וההיא דסוטה בהכי מיירי ומה\"ט אינה שותה דלא קרינן בה שקדמה שכיבת בעל לבועל והא דממאנת ומגורש' מן הנשואין שכ' ר' דאין להן קנס בסתמ' מיירי שהיא אומר' שלא נבעלה וליכא עדים בדבר וכמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל בשמעתין וכן ההיא דחללה נמי בהכי מיירי דליכא עדי' בדבר ומה\"ט מוקמינן להו בחזקת בעולה, אמנם כל זה דוחק דפשיטא מילתא טובא ומאי קמ\"ל וכמו שהק' הרמב\"ן בשמעתין ותירוץ השני לא יתכן לדעת רבינו ותירוץ הראשון דחוק ועוד דבדין החללה כתב ה\"ה ז\"ל דלמדו רבינו מדין כתובה דכל אלמנה מן הנשואין בחזקת בעולה עומדת והתם אפילו בדאיכא עדים שלא נסתרה הוא כמ\"ש שם בגמרא כי על כן נלע\"ד דלגבי סוט' אם האשה מכחישתו ואומרת שבא עליה אחר שנשאת והיא ראויה לשתות משקינן לה ולא מהימנינן ליה במ\"ש שלא בא עליה ודברי רבינו הם בששניהם האיש והאשה מודים שלא בא עליה דהשת' אין לך עדות גמור מזה ואמטו להכי כתב רבינו דאינ' שותה ויוצאת בלי כתובה כנלע\"ד:
באופן עלה בידינו לפי מ\"ש דדעת רבינו כדעת הרשב\"א ז\"ל דאפילו בדאיכא עדים על הנשואה שלא נסתרה לא מהימנינן להו ומוקמינן לה בחזקה שנבעלה בין לענין קנס דאונס ומפתה ובין לענין חללה לכהונה וכן לענין כתובה וההיא דפ\"ב דסוטה בששניהם מודים שלא בא עליה, ומעתה בא ונצווח על מ\"ש ה\"ה ז\"ל בפי\"ז מהלכות א\"ב הל' ח\"י עמ\"ש רבינו דהממאנת מותרת לכהן כתב וז\"ל כבר נתבאר זה פי\"א מהלכו' גרושין ומשנה היא פ' ב\"ש ביבמות ובפרק הבע\"י דנ\"ט מבואר בסוגיא דאפילו לכ\"ג מותרת ובשלא נבעלה כלל כדאיתא התם ופשוט הוא דכל שנבעלה הרי היא אסורה לכ\"ג לפי שאינה בתולה עכ\"ל, הנה זה שכת' דבפרק הבע\"י מבואר דממאנת מותרת לכ\"ג בשלא נבעלה כלל היינו ההיא דרב דאמר התם דנבעלה של\"ך פסולה לכ\"ג ומפרשי' למימריה בממאנת שנבעלה של\"ך ומשמע דוקא בשנבעלה של\"ך אבל אי לא נבעלה כלל כשרה לכ\"ג וברור, ולפי מ\"ש בדעת רבינו דאפילו בדאיכא עדים שלא נסתרה אכתי בחזקת בעולה מוקמינן לה הואיל ונשאת ההיא מימרא דרב דנקט טעמא דממאנת משום בעולה של\"ך לית לה פתרי לע\"ד בממאנת מן הנשואין דבלא\"ה הרי היא עומדת בחזקת בעולה כדרכה אלא בממאנת מן האירוסין היא ובא עליה ארוס של\"ך דהשתא ליכא חזקה דבעולה כדרכה ואילו פשט דברי ה\"ה ז\"ל דקאי על דברי רבינו שכתב דהממאנת מותרת לכהן ואפילו בממאנת מן הנשואין קאמר רבינו וע\"ז כתב דאפי' לכ\"ג מותרת הממאנת בשלא נבעלה כלל משמע דאפילו ממאנת מן הנשואין כשרה לכ\"ג, והוא תימא דכיון שנשאת הרי היא בחזקת בעולה ואסורה לכ\"ג כדבר האמור אם לא שנדחוק דבממאנת מן האירוסין קאמר ויצא לידון בדבר חדש וא\"נ אפשר דהוא ז\"ל מפרש בדעת רבינו כמ\"ש לעיל דס\"ל כדעת הרמב\"ן דכל דאיכא עדים שלא נסתרה מהימנינן להו ודברי רבינו מבוארין ע\"פ מ\"ש ודו\"ק. ועיין בספר שע\"ה בהלכות אישות בענין חופת חתנים ס\"ה מ\"ש שם אי נשואין חשיבי כבעולה יע\"ש:", + "ובמ\"ש עוד רבינו דהשוטה \n והחרשת אין להם קנס. עיין בדברי מר\"ן כ\"מ ז\"ל ועיין בדברי הרב מ\"ל ז\"ל בפי\"א מה' אישות הל' ח' ה\"ה ולענין קנס כו' שעמד מתמיה על דברי מרן כ\"מ ז\"ל שכתב דלר\"ג כי היכי דלית להו טענת בתולים ה\"נ לית להו קנס דמה ענין זה לזה יע\"ש והוא ז\"ל לשיטתיה אזיל דמשמע ליה בדעת רבינו דמוכת עץ יש לה קנס ואמטו להכי הוקשה לו לדעת מרן מ\"ע זה לזה דמ\"ע יוכיח, ותמיהתו על דברי מרן לא במקום זה לבד' היא שעמדה לו שהרי לקמן בדין זה ובהל' יו\"ד ג\"כ קשיא עליה שכתב דדין מגורשת מן הנשואין ודין גיורת ומשוחררת מדין טענת בתולים יליף לה רבינו יע\"ש ולפי דבריו אין ענין זה לזה והנראה בדעת מרן ז\"ל דמשמע ליה בדעת רבינו דאף מ\"ע אין לה קנס ואתיא מכ\"ש דחרשת ושוטה ומגורשת מן הנשואין ויוצאה משום ש\"ר דאע\"ג דכל הנך משום חששא דאין להן בתולים הוא דאין להן קנס וכ\"ש מ\"ע שהרי ראינו שאין לה בתולים שנשרו ע\"י מכתה ומה שלא מנה אותה רבינו בהדי הנך עשרה שאין להן קנס משום דהוא לא מנה אלא הנך דמשום חששא בעלמא פטרינן להו מקנס ובוגרת ואיילונית משום גזירת הכתוב דלאו נערה נינהו אבל מ\"ע לא איצטריכא ליה דהרי אינה בתולה ותחילת דברו בה' אלו היה מי שאנס בתולה כנלע\"ד:
ומ\"מ לדעת הראב\"ד ז\"ל שכתב דחרשת ושוטה יש להן קנס מצינו לו חמודות מאותה ששנינו בפר' איזהו נשך דף ט\"ל ע\"א אונס שותה בעציצו כיצד אפי' היא חגרת אפילו היא סומא כו' ואם איתא דחרשת ושוטה יש להן קנס לתני אפי' היא חרשת ואפי' היא שוטה דהוו טפי כעורות מאלו אלא ודאי דחרש' ושוטה אין להן קנס ומכאן ראיה למה שנסתפק הרב מוהרדב\"ז בתשו' אי עשה דולו תהיה לאשה חשיב קנס ולקמן בפ\"ב ה\"י והל' י\"א נעמוד ע\"ז בס\"ד ולדברי רבינו דשוטה אין לה קנס ק\"ק מאותה שאמרו בפ' א\"נ דל\"ב ע\"א אמר עולא ל\"ק כאן באחותו נערה כאן באחותו בוגרת אחותו בוגרת נמי אית לה בושת ופגם בשוטה כו' ולדברי רבינו קשה אמאי מוקי לה תלמודא בבוגרת ובשוטה כיון דבשוטה אין לה קנס כי מוקמינן לה בשוטה לבד ניחא ויש לישב דאה\"נ דכי מוקמי' לה בשוטה תו לא בעי' דמיירי בבוגרת ודוק:" + ], + [ + "הגיורת \n והשבויה והמשוחררת אם היא בת ג' שנים או פחות יש לה קנס כו'. דברי רבינו הללו הם משניות ערוכות בר\"פ א\"נ שנויות לענין קנס וכ\"כ מרן בב\"י סימן קע\"ז ומהתימה שכאן בכ\"מ כתב שדין זה נלמד מפ\"ק דכתובות גבי טענת בתולים וכבר עמד מתמיה ע\"ז הרב פר\"ח ז\"ל בספר מים חיים והוא פלא וצ\"ע:" + ], + [ + "היתה \n בתולה זו אסורה על האונס או המפתה מחייבי כריתות כו' אם התרו בו לוקה ואינו משלם קנס ואם לא התרו בו הואיל ואינו חייב מלקו' הר\"ז משלם קנס. ע\"כ. דברי רבינו מבוארי' פ' א\"נ דל\"א כמ\"ש מרן כ\"מ אבל אכתי קשה דאפילו לא התרו בו דליכא מלקות אכתי פטור הוא מהקנס הואיל והתיר עצמו למיתה דהרודף אחר הערוה מצילין אותה בנפשו של רודף וכמ\"ש רבינו בה' רוצח וזה שאנס א' מחייבי כריתות הרי התיר עצמו למיתה ואע\"ג דהא לא אקטיל פטור הוא מתשלומין כמ\"ש רבינו בהל' י\"ג גבי חייבי מיתו' ב\"ד דאפילו שוגגין דליכא בהו מיתת ב\"ד פטורין מתשלו' מקרא דמכה בהמה שלא חילק הכתוב בין שוגג למזיד, ובפ' בן סורר דע\"ג ע\"ב פריך הכי תלמוד' עלה דקתני בבריי' דחייבי כריתות ניתן להצילן בנפשן של רודף מדתנן הבא על אחותו חייב בקנס ומשני רב חסדא דמש\"ה חייב בקנס משום דמשעת העראה דפגמה אפטר מקטלא וממונא דקנס' לא משלם עד גמר ביאה ופרכינן עליה הניחא למ\"ד הערא' זו נשיק' אלא למ\"ד העראה זו הכנסת עטרה מאי איכא למימר והדר אמר רב חסדא הבא על אחותו מחייב קנס כשבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכ' דלא ניתן בביאה זו להצילה בנפשו שהרי נפגמה בביאה ראשונ' ורבא משני דבא על אחותו מחייב בקנס במניחתו שלא יהרגנה ורבי יאודה היא דאמר דלא ניתן להצילה בנפשו כשאמרה הכי ור\"פ משני במפות' דליכא מיתה לדברי הכל ואביי אמר בשיכול להצילה באחד מאבריו ור\"י בן שאול היא:
והשתא מכל אלו השינוים לא יתיישבו דברי רבינו אלא בשנוייא דאביי דמשני בשיכול להצילו בא' מאבריו דשינוייא דמשני מעיקרא ר\"ח דמשעת העראה פגמה לא יתכן לדעת רבינו דהא אמרינן עלה דאכתי תקשי למ\"ד העראה זו הכנסת עטרה וכן פסק רבי' בפ\"א מה' א\"ב הל' יו\"ד ושינוייא דבא עליה תחיל' שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכה גם זה לא יתכן להולמו בדברי רבינו דסתם וכתב האונס כו' ושינוייא דרבא במניחתו שלא יהרגנה לא יתכן ג\"כ בדעת רבינו שפסק בפ\"א מהל' רוצח די\"ב דלעולם מצילין אותה בנפשו אפילו היא אומ' שלא יהרגנה ותירוץ מפותה נמי הדבר מבואר בדברי רבינו שכתב אונס או מפתה כו' ואין לנו לומר אלא דס\"ל כשינוייא דאביי דביכול להציל בא' מאבריו דליכא חיוב מיתה מחייב בקנס ומשום דאורחא דמילתא הכי הוא לא הוצרך רבינו לפרש במילתיה וכמו כן צריכין אנו לומר במ\"ש רבינו ברפ\"ה מה' חובל גבי הנואף את האשה ויצאו ילדיה שכתב דמשלם דמי ולדות לבעל שלא פי' שאם נתכוון להמית הוא פטור מתשלומין שהרי התיר עצמו למיתה אלא כיון שיכולין להצילו בא' מאבריו מחייב והכי אמרי' בהדייא התם בפ' בן סורר יע\"ש וכן במ\"ש בספ\"ח מהל' חובל די\"ב דרודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו ושבר כלים פטור מן התשלומין מפני שמתחייב בנפשו ק' דהי\"ל לפרש דלא מפטר אלא בשאינן יכולים להצילו באחד מאבריו דאי יכול להצילו בא' מאבריו מחייב ודא עקא, ועיין בס' בתי כהונה ח\"א ח' בית ועד עמד בזה יע\"ש:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין בושת ופגם.\n כל \n בת שיש לה קנס יש לה בושת ופגם כו' וכל בת שאין לה קנס כך אין לה בו\"פ אם נתפתתה וכן אם נאנסה חוץ מבוגרת וממאנת ושוטה וחרשת. כיצד האונס את הבוגרת ואת הממאנת אע\"פ שאין להן קנס יש להן בו\"פ וצער והאונס שוטה או חרשת משלם צער בלבד אבל המפתה את כולן פטור מכלום. ע\"כ. הנה הטור בא\"ה סימן קע\"ז ומרן שם בב\"י ובכ\"מ תמהו על דברי רבינו שתלה הצער והבו\"פ בקנס דמה ענין זה אל זה דאע\"פ שאין להם קנס למה לא יהיה להם צער ובו\"פ יע\"ש ואנכי לא ידעתי למה לא תמה עוד על דבריו דלדעתו ז\"ל למה נשתנו בוגרת וממאנת מהשאר שבשתים אלו כתב דאע\"פ שאין להם קנס יש להם בו\"פ והשאר פטרן מכל ועוד קשה דהיכא אשכח רבינו בגמ' דהממאנת יש לה בו\"פ אע\"פ שאין להם קנס וגבי בוגרת דוקא אשכח בפרק א\"נ דל\"ב ע\"א דקאמר בגמרא דמחייב בבו\"פ דעלה דמוקמינן למתני' דהבא על אחותו בבוגרת פרכינן והא אית לה בו\"פ ומשנינן בשוטה כו' יע\"ש אבל ממאנת אפשר דכי היכי דלית לה קנס ה\"נ לית לה בושת ופגם לדעתו ז\"ל דתלוי זה בזה ועוד יש לתמוה דממאנת ומגורשת מן הנשואין חד טעמא אית להו דכיון שנשאו בחזקת בעולות עומדות ולמה הוציא את הממאנת מן הכלל והניח את המגורשת מן הנשואין ודוחק לומר דחדא מינייהו נקט ואף אם נדחוק עצמינו בכך מה נשתנו אלו מהגיורת והשבויה ומשוחררת דאין להן בו\"פ דכל הנך בחזקת בעולות עומדות ומה\"ט פטורות מהקנס כממאנת ומגורשת מן הנשואין ומה מקום יש לחל' ביניהם ואי לאו דמסתפינא הייתי מגיה בדברי רבינו במקום הממאנת האיילונית ומשום דבוגרת ואיילונית בתולות הן אלא שמפני גזרת הכתוב דאמר נערה הוא דממעטי' להו ומשמע ליה לרבינו דכי היכי דבוגרת מצינו בגמ' דאית לה בו\"פ ה\"נ אית לה לאיילונית דחד טעמא אית להו אבל שאר הבנות דאין להם קנס משום דבחזקת בעולות עומדות משמע ליה לרבינו דכי היכי דפטרן הכתוב מקנס ה\"נ פטרן מבו\"פ וצער:
ודע דאף לדעת רבינו דפטר לנשים האלו מבו\"פ וצער לא פטרן אלא בדין זה דאונס ומפתה אבל בעלמא בדין חובל את חבירו שחייב בה' דברים אין ס' דהנשים הללו לא יצאו מהכלל והמבייש אותן והחובל בהן מחייב בבו\"פ ובה' חובל פ\"ג כתב רבינו דהמבייש את החרש חייב בבושת וכ\"כ שם דהמבייש את הגר חייב בבושת ושם בפ\"ד ג\"כ כתב דהמבייש למי שחציו עבד וחציו ב\"ח אם הוא ביום שהוא של רבו לרבו ואם הוא ביום שלו שלו ושם בדי\"ו כתב דאשה נשואה יש לה בו\"פ יע\"ש ודוקא הכא בדין אונס ומפתה הוא דפטרן רבינו דמשמע ליה דבו\"פ וצער זה אינו אלא מפני השרת הבתולים וכל דמוקמי' להו בחזקת בעולות לא מחייב בהן אמנם הטור ומרן ז\"ל משמ' להו דבושת וצער אינו תלוי בבתולים אלא בשכיבה בעלמא אשר שכב עמה ויעניה מיחייב ומ\"מ אף לדברי הטור ומרן ז\"ל בנשים העומדות בחזקת בעולות לא מחייב בפגם דהא פגם אינו משלם אלא בשביל שעשאה בעולה וכל שעומדת בחזקת בעולה ודאי דלא מחייב בפגם ומ\"ש הטור למה לא יהיה להם צער ובו\"פ אין ספק דפגם לגררא נקטיה א\"נ לחלוקה דאיילונית שעומדת בחזקת בתולה נקט לה ובשוטה ג\"כ מבואר הדבר שאף לדברי הטור ומרן אין לה בושת שהרי לענין בושת דעלמא קי\"ל דאין לשוטה בושת וכמו שפסק רבינו בפ\"ג מה' חובל ומבואר בפ' החובל וכ\"כ הטור בח\"מ יע\"ש:
תו איכא למידק במ\"ש רבינו דהאונס את השוטה ואת החרשת יש להן צער דלמה בהנך תרתי לבד מחייב בצער טפי משאר דלדבריו ז\"ל הבושת והפגם והצער תלוי בבתולים וכל העומדת בחזקת בעולה לא מחייב בצער ובו\"פ ומה\"ט פטר לאונס את המגורשת מן הנשואין וכל הנך מהנך מילי וא\"כ למה בהנך תרתי מחייב בצער כיון דבחזק' מוכת עץ קיימי ואולי מוכת עץ שלא נבעלה ע\"י אדם בבעילה ראשונה אית לה צער והדבר צ\"ת מנ\"ל לרבינו הך מילתא איברא דבשוטה אשכחן דקאמ' תלמודא בפ' א\"נ דל\"ב ע\"א דאית לה צער כדאיתא התם אבל ק' מנ\"ל לרבינו לחלק בין שוטה וחרשת לכל הנך והדבר צ\"ת:
ונשאלתי מחד צורבא מרבנן לדעת רבינו שפטר את השוטה ואת החרשת מבו\"פ למה זה כשהקשו שם בפ' א\"נ דל\"ב ע\"א דאוקי' למתני' בבוגרת הא אית לה בושת ופגם ומשנינן בשוטה אמאי לא משני בחרשת דהוי רבותא טפי דאע\"ג דבעלמא גבי חבלה אית לה בושת הכא לית לה ולפחות היל\"ל בשוטה וחרשת דהכי הוי אורחא דתלמודא למיתנינהו גבי הדדי ומדשבקי הכא לבר זוגיה משמע דהכא נמי אית לה בו\"פ לחרשת, וכה היתה תשובתי אליו הא לאו מילתא היא דמשמע ליה לרבי' דתלמודא מילתא פסיקתא נקט אליבא דכ\"ע דאפי' לתנא דמייתי תלמודא לקמן דל\"ה דתני חרשת ושוטה יש להן קנס ולדידי' אית להו נמי בו\"פ אפי\"ה בשוט' אזיל ומודה דלית לה בושת שהרי לגבי בושת דעלמא גבי חבלה לית לה כדאיתא בפ' החובל דפ\"ו כנלע\"ד ודוק:" + ], + [ + "שורש דין בושת ופגם.\n כל \n בת שיש לה קנס יש לה בושת ופגם כו' וכל בת שאין לה קנס כך אין לה בו\"פ אם נתפתתה וכן אם נאנסה חוץ מבוגרת וממאנת ושוטה וחרשת. כיצד האונס את הבוגרת ואת הממאנת אע\"פ שאין להן קנס יש להן בו\"פ וצער והאונס שוטה או חרשת משלם צער בלבד אבל המפתה את כולן פטור מכלום. ע\"כ. הנה הטור בא\"ה סימן קע\"ז ומרן שם בב\"י ובכ\"מ תמהו על דברי רבינו שתלה הצער והבו\"פ בקנס דמה ענין זה אל זה דאע\"פ שאין להם קנס למה לא יהיה להם צער ובו\"פ יע\"ש ואנכי לא ידעתי למה לא תמה עוד על דבריו דלדעתו ז\"ל למה נשתנו בוגרת וממאנת מהשאר שבשתים אלו כתב דאע\"פ שאין להם קנס יש להם בו\"פ והשאר פטרן מכל ועוד קשה דהיכא אשכח רבינו בגמ' דהממאנת יש לה בו\"פ אע\"פ שאין להם קנס וגבי בוגרת דוקא אשכח בפרק א\"נ דל\"ב ע\"א דקאמר בגמרא דמחייב בבו\"פ דעלה דמוקמינן למתני' דהבא על אחותו בבוגרת פרכינן והא אית לה בו\"פ ומשנינן בשוטה כו' יע\"ש אבל ממאנת אפשר דכי היכי דלית לה קנס ה\"נ לית לה בושת ופגם לדעתו ז\"ל דתלוי זה בזה ועוד יש לתמוה דממאנת ומגורשת מן הנשואין חד טעמא אית להו דכיון שנשאו בחזקת בעולות עומדות ולמה הוציא את הממאנת מן הכלל והניח את המגורשת מן הנשואין ודוחק לומר דחדא מינייהו נקט ואף אם נדחוק עצמינו בכך מה נשתנו אלו מהגיורת והשבויה ומשוחררת דאין להן בו\"פ דכל הנך בחזקת בעולות עומדות ומה\"ט פטורות מהקנס כממאנת ומגורשת מן הנשואין ומה מקום יש לחל' ביניהם ואי לאו דמסתפינא הייתי מגיה בדברי רבינו במקום הממאנת האיילונית ומשום דבוגרת ואיילונית בתולות הן אלא שמפני גזרת הכתוב דאמר נערה הוא דממעטי' להו ומשמע ליה לרבינו דכי היכי דבוגרת מצינו בגמ' דאית לה בו\"פ ה\"נ אית לה לאיילונית דחד טעמא אית להו אבל שאר הבנות דאין להם קנס משום דבחזקת בעולות עומדות משמע ליה לרבינו דכי היכי דפטרן הכתוב מקנס ה\"נ פטרן מבו\"פ וצער:
ודע דאף לדעת רבינו דפטר לנשים האלו מבו\"פ וצער לא פטרן אלא בדין זה דאונס ומפתה אבל בעלמא בדין חובל את חבירו שחייב בה' דברים אין ס' דהנשים הללו לא יצאו מהכלל והמבייש אותן והחובל בהן מחייב בבו\"פ ובה' חובל פ\"ג כתב רבינו דהמבייש את החרש חייב בבושת וכ\"כ שם דהמבייש את הגר חייב בבושת ושם בפ\"ד ג\"כ כתב דהמבייש למי שחציו עבד וחציו ב\"ח אם הוא ביום שהוא של רבו לרבו ואם הוא ביום שלו שלו ושם בדי\"ו כתב דאשה נשואה יש לה בו\"פ יע\"ש ודוקא הכא בדין אונס ומפתה הוא דפטרן רבינו דמשמע ליה דבו\"פ וצער זה אינו אלא מפני השרת הבתולים וכל דמוקמי' להו בחזקת בעולות לא מחייב בהן אמנם הטור ומרן ז\"ל משמ' להו דבושת וצער אינו תלוי בבתולים אלא בשכיבה בעלמא אשר שכב עמה ויעניה מיחייב ומ\"מ אף לדברי הטור ומרן ז\"ל בנשים העומדות בחזקת בעולות לא מחייב בפגם דהא פגם אינו משלם אלא בשביל שעשאה בעולה וכל שעומדת בחזקת בעולה ודאי דלא מחייב בפגם ומ\"ש הטור למה לא יהיה להם צער ובו\"פ אין ספק דפגם לגררא נקטיה א\"נ לחלוקה דאיילונית שעומדת בחזקת בתולה נקט לה ובשוטה ג\"כ מבואר הדבר שאף לדברי הטור ומרן אין לה בושת שהרי לענין בושת דעלמא קי\"ל דאין לשוטה בושת וכמו שפסק רבינו בפ\"ג מה' חובל ומבואר בפ' החובל וכ\"כ הטור בח\"מ יע\"ש:
תו איכא למידק במ\"ש רבינו דהאונס את השוטה ואת החרשת יש להן צער דלמה בהנך תרתי לבד מחייב בצער טפי משאר דלדבריו ז\"ל הבושת והפגם והצער תלוי בבתולים וכל העומדת בחזקת בעולה לא מחייב בצער ובו\"פ ומה\"ט פטר לאונס את המגורשת מן הנשואין וכל הנך מהנך מילי וא\"כ למה בהנך תרתי מחייב בצער כיון דבחזק' מוכת עץ קיימי ואולי מוכת עץ שלא נבעלה ע\"י אדם בבעילה ראשונה אית לה צער והדבר צ\"ת מנ\"ל לרבינו הך מילתא איברא דבשוטה אשכחן דקאמ' תלמודא בפ' א\"נ דל\"ב ע\"א דאית לה צער כדאיתא התם אבל ק' מנ\"ל לרבינו לחלק בין שוטה וחרשת לכל הנך והדבר צ\"ת:
ונשאלתי מחד צורבא מרבנן לדעת רבינו שפטר את השוטה ואת החרשת מבו\"פ למה זה כשהקשו שם בפ' א\"נ דל\"ב ע\"א דאוקי' למתני' בבוגרת הא אית לה בושת ופגם ומשנינן בשוטה אמאי לא משני בחרשת דהוי רבותא טפי דאע\"ג דבעלמא גבי חבלה אית לה בושת הכא לית לה ולפחות היל\"ל בשוטה וחרשת דהכי הוי אורחא דתלמודא למיתנינהו גבי הדדי ומדשבקי הכא לבר זוגיה משמע דהכא נמי אית לה בו\"פ לחרשת, וכה היתה תשובתי אליו הא לאו מילתא היא דמשמע ליה לרבי' דתלמודא מילתא פסיקתא נקט אליבא דכ\"ע דאפי' לתנא דמייתי תלמודא לקמן דל\"ה דתני חרשת ושוטה יש להן קנס ולדידי' אית להו נמי בו\"פ אפי\"ה בשוט' אזיל ומודה דלית לה בושת שהרי לגבי בושת דעלמא גבי חבלה לית לה כדאיתא בפ' החובל דפ\"ו כנלע\"ד ודוק:" + ], + [ + "אין \n אדם משלם קנס בהודאת פיו אלא ע\"פ עדים לפיכך האומר אנסתי או פיתיתי בתו של פ' אינו משלם קנס. ע\"כ. הנה הרדב\"ז ז\"ל בתשו' השניות ח\"א סי' י\"ט נשאל במי שאנס נערה והודה דקי\"ל דמודה בקנס פטור אם פטור ג\"כ מלישא אותה כיון שפטור מן הקנס א\"ד כופין אותה לישא אותה והשיב הרב ז\"ל וז\"ל דבר זה לא ראיתי באחד מן המפרשים ומסתברא לי שכופין אותו וישא אותה וישתה בעציצו תדע דשתי מצות עשה נינהו א' ליתן הקנס וא' לישא אותה וכן מנאן הרמב\"ם משמע דלאו הא בהא תלייא דמודה בקנס פטור אמרינן והא לאו קנס הוא אלא ממון נתחייב בשאר כסו' ועונה ואפילו תימא עונש המוד' בעונשו אינו נפטר ממנו והאומר עברתי עבירה פ' שאין מלקין אותו היינו משום דאין אדם מע\"ר כו' ותו דחידוש הוא שחידשו חכמים ואין לך בו אלא חידושו גבי קנס של ממון דוקא ותו דחידוש גדול כזה לא לישתמיט חד מהפוסקים שישמיענו אותו ובשלמא גבי מפתה שאם רצה לפרוע הקנס אינו נושא אותה כיון שהודה בקנס ונפטר ממנו נפטר נמי מליש' אותה כאלו נתן את הקנס אבל גבי אונס שחייב תרתי לישא אותה ולתת הקנס אפילו אם הודה בקנס ונפטר עדיין נשאר החיוב השני דכמו שחייב בבושת ופגם שהן ממון ה\"נ חייב לישא אותה וכופין אותו על ככה ואפשר כי מרוב פשיטו' הדבר לא דברו בו הראשונים עכ\"ל ועיין עוד שם בסי' ס\"ג:
ולע\"ד נר' לי דדעת רבינו דעשה זה אינו אלא קנס בעלמא וכל דמפטר מקנס הן' כסף מפטר נמי מעשה זה ואמינא לה ממ\"ש רבינו ז\"ל לקמן פ\"ג ה\"ט גבי קדש נערה וגרשה וחזר וקדשה והוציא עליה ש\"ר והביא עדים שזינתה תחתיה בקדושי' הראשונים ונמצאו זוממין הר\"ז פטור כו' וסיים וכל הרוצה לגרש יגרש עכ\"ל והנה דין זה דמוציא ש\"ר על הנשואין הראשונים אי מחייב בקנס בעיא דלא אפשיטא היא בפ' נערה דף מ\"ז וכתב מרן כ\"מ דמשום דלא אפשיטא פסקה רבינו לקולא יע\"ש והשתא אי ס\"ל דעשה זו דולו תהיה לאשה אינו אלא קנס בעלמא כעשה דק' כסף ניחא מ\"ש דכל הפטור מתשלום אם רצה לגרש יגרש דס\"ל דעשה זה נמי כיון דאינו אלא קנס מספקא לא קנסינן ליה אע\"ג דאיכא עשה דומיא דק' כסף אבל אי ס\"ל דעשה לחודיה קאי ואינו קנס ק' כסף איך יכול לגרשה והלא ספיקא דאורייתא היא ופשיט' דאזלינן לחומרא וכמו שתמה ע\"ז הרב מ\"ל ז\"ל שם יע\"ש ואין ספק דאין לחלק בזה בין מוציא ש\"ר לאונס ומפתה דמה טעם יש לחלק ביניהם ולמה שצידד הרב ז\"ל לומר דעשה זה עונש הוא יש לדחות ראיה זו דגבי עונש נמי מספיקא לא ענשינן ליה אבל ממרוצת לשונו משמע דס\"ל דאין זה אונס אלא ממון יע\"ש:
והנה מוהריט\"ץ ז\"ל בתשו' סי' ק\"ח דצ\"ט ע\"ב כתב וז\"ל ונשאלתי מבעלי ההוראה אם האונס את הבוגרת חייב לקחתה לו לאשה אע\"פ שאין לה קנס א\"ד כיון דפטרי' ליה מקנס מטעמא דנערה ולא בוגרת א\"כ גם לקחת' לו לאשה בע\"כ אין לו דקרא כתיב ונתן לאבי הנערה ן' כסף היכא דאיכא ן' כסף לו תהיה לאשה היכא דליכא ן' כסף כמו בוגרת אינו חייב לקחת' ובאמת חפשתי בסוגיית הגמ' ובפוסקים ולא מצאתי גילוי לזה, ובעיני יפלא איך אישתמיט מינייהו דברי רבינו ז\"ל שכתבנו גם עיקר ספק זה לא שמיע לי דמהיכא תיתי לחייב האונס את הבוגרת בעשה זה כיון דנערה מלא דבר הכתוב ועליה קאי עשה זה ואף הרדב\"ז ז\"ל לא נסתפק בזה אלא במודה בקנס דוקא כנר' דבבוגרת מפשט פשיטא ליה והסברא נוטה לזה:
וראיתי עוד למהריט\"ץ ז\"ל שכתב וז\"ל ומתוך דבור התוס' דפ' א\"נ המתחי' אין לי אלא אביו מצאנו שסוב' התו' שאין לבוגרת גם בו\"פ מדכתבו התו' ואי דאין לה אב או שבגרה אח\"ך ומדנקטו אח\"כ משמע דבוגרת אין לה עכ\"ל ושותיה דמר לא ידענא דמהיכן משמע ליה מדברי התוס' הללו דס\"ל דאין לבוגרת גם בושת ופגם שהתוס' שם בדבור הנז' אין להם עסק שם בענין בו\"פ ואיך יתכן לומר דבר זה דאין לבוגרת בו\"פ דתלמוד ערוך הוא בר\"פ א\"נ דל\"ב ע\"א ובריש פרק נערה דמ\"ב דבוגרת אע\"ג דאין לה קנס יש לה בו\"פ וכמ\"ש רבי' בדין הקודם ואף אם נאמר דטעות נפל בדבריו וצ\"ל דאין לבוגרת עשה דולו תהיה לאשה או שהרב ז\"ל קורא לעשה זו בו\"פ כמו שנר' מדבריו שכתב אח\"ך אכתי לא ידעתי מה הכרח מצא מדברי התוס' הללו דקיימי במפות' דודאי כל שהיתה בוגרת בשעה שנתפתתה פטור הוא מעשה זה שהרי אחולי אחילתא וכמש\"ל ע\"ש הרדב\"ז ומש\"ה הוצרכו התוס' לומר או שבגרה אח\"ך דכיון דבשעה שנתפתתה לא היתה בוגרת וקנסה לאביה לא היתה יכולה למחול וספק בעלי ההוראה אינו אלא באונס את הבוגרת:
עוד ראיתי לו ז\"ל שם שכתב וז\"ל אמנם הרמב\"ם ז\"ל כתב בפ\"ב דבוגרת ואיילונית מפותה אין להם בו\"פ כיון שאין להם קנס ובודאי שהדבר תמוה מה לבו\"פ עם הקנס והטור ז\"ל גם כן כתב שאינו מבין דבריו דאע\"פ שאין להם קנס למה לא יהיה להם שאר דברים וכתב מוהרי\"ק שגם בעיניו יפלא ולענין בוגרת מפותה דאין לה בו\"פ סברא היא דמחלה וכ\"כ מוהרי\"ק וכ\"כ הרי\"ף והרא\"ש והנה תמיהת הטור כפי הנר' על בוגרת נמי מתמי' דהא הרמב\"ם נקט בוגרת ואיילונית שאין להם בו\"פ במפותה והטור תמה למה לא יהיה להם בו\"פ דמשמע דעל שניהם תמה מדקאמר להם משמע דקאי אשתים שהזכיר הרמב\"ם וק' ע\"ז שחילק על הרא\"ש אביו ולא יפרש אשר ע\"כ צ\"ל דלא חילק אלא על איילונית ולא על בוגרת דבוגר' מפותה שייך מחילה כיון דמדעתא עבדה עכ\"ל אמת יהגה חיכו שאם הדברים ככתבן דלית בהו חסיר חליף או יתיר אנכי לא אדע שכו\"ל מה הלשון אומרת דהיכן ראה להטור ז\"ל שחולק עמ\"ש רבי' דבוגרת מפותה אין לה קנס ואחד הרוא' דברי הטור על מקומן יראה שלא חלק על רבינו אלא בדין האונס את הבוגרת והאיילוני' וכל הנך שכתב רבי' דכל הנך שפטורות מהקנס פטורו' מבו\"פ אבל במפתה את הבוג' והאיילונית וכל דלית להו אב פשיטא טובא דכיון דקנסא לעצמה אזיל ומודה הטור דלית להו בו\"פ, והדבר ברור מאליו ועיין עוד שם במה שתמה על דברי רבי' שפטר את הבוגרת מפותה מדין בו\"פ מההיא דר\"פ א\"ן דל\"ב ע\"א יע\"ש והס כי לא להזכיר ולדעתי בתשו' זו הוסיפו בה דברים שלא יצאו מפי קדוש מהריט\"ץ ולאו מר חתים עלה יע\"ש:" + ], + [], + [ + "ג' \n דברים של מפתה כו' של אונס הרי הן של אב שכל כו' ואם אין לה אב הרי הן של עצמה. כתב הרב מ\"ל ז\"ל דכשאין לה אב אינן לעצמה אלא באונס אבל מפותה לא שכבר מחלה דע\"כ אין לה אב שכתב רבינו היינו כשנתפתתה דאם בשעת תביע' קאמר היינו בבא דבסמוך עכ\"ל ולפי מ\"ש התוס' ז\"ל בפרק בן סורר דע\"ג ע\"ב ד\"ה במפות' דאפילו במפות' מחייב אי אמרה בשעה שבא עלי' שאינה מוחלת הקנס יע\"ש וזה נר' דעת רבינו לקמן בהל' ט\"ז כמו שאכתוב בע\"ה ניחא טפי דאפשר דאף מפותה נמי אמר דכשאין לה אב קנסא לעצמה וכאשר יהיה האופן שלא נתפתתה אלא ע\"מ שישלם לה הקנס ובו\"פ ועיין במ\"ש לעיל פ\"א ה\"ג ע\"ש מוהרי\"קו זלה\"ה:" + ], + [], + [], + [ + "שורש דין קדשה\n אני \n אומר שזה שנאמר בתור' אל תחלל את בתך להזנותה שלא יאמר האב כו' הריני שוכר בתי הבתולה לזה לבא עליה בכל ממון שארצ' או אניח זה לבא בחינם כו' שזה שחייב תורה לאונס ומפתה בשאירע הדבר במקרה ולא הכינה עצמה לכך, אבל אם הניח בתו הבתול' מוכנת לכל מי שיבא עליה גורם שתמלא הארץ זימה כו' והמכין בתו לכך הרי היא קדשה ולוקה הבועל והנבעלת משום לא יהיה קדשה ואין קונסין אותו שלא חייבה תורה אלא לאונס ומפתה אבל זו שהכינה עצמה לכך בין מדעתה בין מדעת אביה הרי זו קדשה. עכ\"ל. לכאורה דברי רבינו קשה דיוקא אדיוקא דמתחילת לשונו שכתב שלא יאמר האב הריני שוכר בתי הבתולה לזה לבא עליה בכל ממון שארצה משמע דאפילו לא הכינה אלא לא' המיוחד הרי זה בכלל לא תחלל כו' ואלו ממה שסיים וכתב אבל אם הניח בתו הבתולה מוכנת לכל משמע דוקא במכינה לכל הוא דמוזהר בלאו זה אבל אם הכינה לא' דוקא לא ועוד קשה מה שהקשה מרן כ\"מ ז\"ל דמדברי רבינו הכא משמע דאינו לוקה משום קדשה אא\"כ היא מוכנת לכך ובפ\"א מה' אישות כתב כל הבועל אשה לשם זנות בלא קדושין לוקה מן התורה. לפי שבעל קדשה יע\"ש ומ\"ש שצריך לדחוק שסמך שם אמ\"ש כאן אין לך דוחק גדול מזה ולא זו הדרך לסמוך אמה שיכתוב לקמיה:
וראיתי לרבינו בס' המצוות מצוה שנ\"ה שכתב כלשון הזה הזהירנו שלא לבא על אשה בלא כתובה ובלא קדושין והוא אומרו לא תהיה קדשה מבנות ישראל וכבר נכפלה אזהרה בזה הענין בלשון אחר והוא אומרו אל תחלל את בתך להזנותה ולשון ספרי אל תחלל את בתך להזנותה זה המוסר בתו פנויה שלא לשם אישות ושמע ממני למה כפל לאו זה בזה הלשון ואין זה ענין נוסף בו וזה כבר קדם שהבא על הבתולה בין שיהיה מפתה או אונס שאין חייב שום עונש מן העונשין אלא קנס ממון ולקחת אותה כמו שיתבאר והיה עול' במחשבתינו שאחר שזה הדבר אין בו אלא קנס ממון שיהיה דינו כדין כל דבר שבממון וכמו שיש רשות לאדם ליתן לחבירו ממון כמו שירצ' ויפטרהו במה שיש לו אצלו שיהיה לו כמו כן התר שיקח בתו נערה ויתננה לאיש שיבעול אותה ויפטרהו מזה אחר שזה זכות מזכיותיו ר\"ל הן' כסף שהם לאבי הנערה או ג\"כ יתננה לו ע\"מ שיקח ממנו כך וכך דינרים על כן הזהיר מזה ואמר אל תחלל כו' לפי שזה שדנתי לעונשו ממון לבד הוא בשיקרה שיפתנה איש או יאנס אותה אבל כשיהיה הענין ברצון שניהם יחד ובהסכמ' אחת אין דרך לזה והראיה בזה הטעם באומרו ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זימה לפי שהפתוי והאונס לא יקרה אלא מעט אבל כשיהיה הענין בבחיר' והסכמ' ירבה זה ויתפשט בארץ וזה טעם יפה ומשובח בזה הפסוק וזה לאו דפנויה לוקין עכ\"ל:
והנה מדבריו הללו השומע ישמע שדעת שפתיו ברור מללו דאפי' בשלא הכינה לכל אלא לזה האיש לבד הר\"ז עובר על לאו דקדשה ולאו דאל תחלל כמבואר אלא שבטעם הכתוב דלא תזנה הארץ ומלאה הארץ זימה פירש שהכונה לומר כי האיש העושה זה יבא להרבות זמה בארץ דכשם שבחר והסכים להשכיר את בתו לאיש הזה יבא לשוכרה לאחר ולמחר אחריני ויבואו לידי זמה שהאב יקח את בתו ואח את אחותו וע\"פ דבריו הללו הנה דברי רבינו בדין זה מבואר יפה דמתחי' כתב דקרא דאל תחלל הזהיר על האב שלא ישכיר את בתו הבתולה לבא עליה ואפי' לאדם אחד מיוחד מפני שאין האב רשאי בבתו לשוכרה בשביל ממון ומה שזכתה לו תורה ממון קנסה אינו אלא כשבא הדבר דרך מקרה ולא מפני שהוא רשאי לשוכרה וע\"ז נתן טעם שאם יש רשות לשוכרה למי שירצה יבא הדבר לידי זימה שכשם ששוכרה לאחד ישכור אותה לאחרים וז\"ש אבל אם הניח בתו הבתולה מוכנת לכל גורם שתמלא הארץ זימה והוא הטעם האמור בסיפיה דקרא דאל תחלל ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זימה וכמו שביאר הרב עצמו בס' המצוות דכשיהיה הענין ברצון שניהם יחד ובהסכמ' אחת ירבה זו ויתפשט בארץ ויבא הדב' לידי זימה וע\"ז סיים והמכין בתו לכך הרי היא קדשה כו' ולוקה הבועל והנבעלת כו' כלומר דהמכין בתו אפי' לאדם אחד שלא בא הדבר דרך מקרה אלא שברצון ובהסכמת שניהם היה הדבר הרי זה לוק' משום לא תהיה קדשה כו' מעתה דברי רבינו שבדין זה ודבריו שבפ\"א מה' אישות הן שפה א' ודברים אחדים ומפני שהראב\"ד ז\"ל הבין כן השיגו שאין קדשה אלא בעומדת בקוב' של זונות כו' ולאו דוקא שעומדת ממש בקובה של זונות אלא שתהיה מופקרת לכל קאמר ומפני דלדעתו ז\"ל בעינן שתהיה מופקרת לכל דמהיכן נדע שהפקירה עצמה לכל ואפשר כי זה הבכו'ר על כן פירש דבריו ואמר שכשתהיה עומדת בקוב' של זונות מיד הרי היא נעשית קדשה והבועל אותה אפי' יהיה ראשון לפורענות ילקה מיד ודברי הראב\"ד ז\"ל שבכאן ושבפ\"א מה' אישות הם דברים אחדים ושלא כדברי מרן כ\"מ ז\"ל שהבין בדעת הראב\"ד דבעינן שתהיה היא יושבת דוקא הא לא\"ה אע\"פ שידענו שהיא מופקרת לכל לא הוייא קדשה:
ולבבי לא כן יחשוב דודאי כל שהפקיר' עצמה לכל והיא מוכנת לכל הבא עליה הרי היא קדש' כיון שידענו שזנת' עם אנשים הרבה ועדיין היא מופקרת אלא שמפני שלא יודע דבר זה בעומד' בחצרה וקרפיפה דיתכן דחזרה בה מיד אבל כשיהיה לה בית מיוחד' להכין עצמ' לבאין אליה אז יודע שהיא מופקרת אפי' היא מוכנת לדבר זה כדרך תמנתה ונקט הראב\"ד קוב' של זונות כי כך היא הדרך להיות מופקרת לכל כנ\"ל ועיין להרד\"ך ז\"ל בבית ט' חדר ז' ומ\"מ עיקר השגת הראב\"ד ז\"ל על רבינו הוא זה דמשמע ליה בדעת רבינו דאפי' שאינה מופקרת לכל אלא שזנתה ברצונה בלי פיתוי עם איש אחד לוקה משום קדשה וכמ\"ש בספר המצוות בהדיא ע\"ז השיגו שלדעתו ז\"ל אין קדשה אלא המופקרת לכל באופן שדברי רבינו והראב\"ד בדין זה הן הן הדברים שבפ\"א מה' אישות מר כי אתריה ומר כי אתריה יע\"ש:
ואין ספק שזה הבין ה\"ה בדעת רבינו בדין זה כי שם בפ\"א מה' אישות משמע ליה בדעת רבינו דאפי' בזונה שאינה מופקרת לכל לוקין משום קדשה ואם דברי רבינו שבדין זה הם כמו שהבין מרן כ\"מ יש לתמוה על ה\"ה שם שלא העלה בזכרונו דברים אלו שהם הפך דבריו ועיין ג\"כ למרן כ\"מ בפ\"ד מה' מלכים שהסכים בדעת רבינו דאפי' בשאינה מופקרת לכל היא קדשה והם הפך דבריו שכתב כאן ואין ספק דהדר ביה הרב ז\"ל כי הנכון כמ\"ש ועיין בפתיחת הספר להרב ע\"י שהשוה דעת רבינו עם דעת הראב\"ד ממ\"ש רבינו כאן בדין זה יעו\"ש ולדעתי הקצרה לא כיון יפה ואשתמיט מיניה דבריו שבס' המצוות שכתבנו ולדעתו השגת הראב\"ד על רבינו היא על הדרך שכתב מרן כ\"מ ואין בזה טעם:
וראיתי לה\"ה ז\"ל שם שכתב ע\"ש הראב\"ד שהשיגו לרבינו שאם כדבריו דאפי' בבא על האשה שאינה מופקרת לכל כל שבא עליה שלא בכתובה ושלא בקדושין לוקה משום קדשה א\"כ המפותה היאך משלם עליה ממון והלא לוקה אלא ודאי מדהוצרך לפיתוי אינה קדשה עכ\"ל וכונתו לומ' דבשלמא לדעתו ז\"ל מש\"ה משלם קנס ולא אמרינן מדנתפתתה הרי הפקירה עצמה לכל דזה אינו דמדהוצרך לפתותה ש\"מ שזו אינה ברצונה להבעל לו כמו הקדשה שברצונה מפקרת עצמה לכל מה שא\"כ לדעת רבינו דמיד שנתפתתה ובא עליה שלא לשם קדושין ילקה עליה משום קדש' ולא ישלם וזו ודאי אינה קושיא כלל לדעת רבינו שהרי ביאר דעתו בספר המצוות שהאונס והפיתוי כיון שאינן באין אלא דרך מקרה לא יהיה בזה שם קדשה דקדש' היא שמכינה עצמה לכך בלי פיתוי כלל דמיד שדברה עמה הסכימ' דעתה או דעת אביה לזה ומפני שכשיהיה הדבר בהסכמת שניהם יבא הדבר לידי זימ' שיתפשט וירבה כן כמ\"ש בספר המצוות ולהכי אינו לוק' עליו כי לא היתה בזה קדש' והדבר מבואר ומרוב פשיטותו לא חש ה\"ה ז\"ל לישב דבר זה ועיין בס' עץ החיים בלשונות רבינו ד\"א ע\"א ודוק ומה שיש לעמוד עוד על דברי רבינו דכאן הסכים לומר שכל הנבעלת בלא כתוב' וקדושין אנו קורין עליה אל תחלל את בתך להזנות' הרי שקראה זונ' לבא על הפנויה ואלו הוא ז\"ל פסק כרבנן דר\"א דאין זונ' אלא למי שנבעלת למי שאין קדושין תופסין בה עיין בדברי הרא\"ם בפרשת קדושים בפסוק זה דאל תחלל את בתך להזנות' ועיין שם בדברי הרמב\"ן בפי' התור' ובמ\"ש בספר המצוות בשורש החמישי ובמצוה שנ\"ה ועיין בס' ת\"ר שלא הבין כונת הרמב\"ן ותמה עליו מסוגיא דסנהדרין דע\"ו:
ועל מ\"ש רבינו ואין קונסין אותו שלא חייבה התור' קנס כו' אבל זו שהכינ' עצמה לכך הר\"ז קדשה כתב הראב\"ד ז\"ל וז\"ל ועוד שגם היא מפותה ומדעתה עשה עכ\"ל ונ\"ל שדעת רבינו הוא כמ\"ש התוס' בסנהדרין פ' בן סורר דע\"ג ע\"ב ד\"ה במפות' כו' דמפות' שאמרה בשעה שבא עליה שאינה מוחלת לו הקנס חייב לשלם לה יע\"ש והשתא מש\"ה פטר רבינו לקדשה מטעם קדשה ולא מטעם שהיא מפותה דאי מטעם מפות' משכח' לה שיתחייב אפי' שהיא מפותה בשאמרה בעת הפיתוי שאינה מוחלת הקנס וע\"מ כן נתפתתה וכן מבואר מדברי רבינו שכתב בתחילת דבריו שלא יאמר האב הריני שוכר בתי הבתולה בכל ממון שארצה כו' וע\"ז קאמר דכל שבא הדבר בהסכמת שניהם שלא בדרך פיתוי והכין בתו לכך אפי' שפי' שהוא שוכרה ע\"מ שישלם הקנס אין קונסין אותו אפי' ממון הקנס שאין אדם לוקה ומשלם ואפי' לא התרו בו נמי שאין כאן מלקות אינו משלם שאין זו אנוס' ומפותה שאמרה תורה והר\"ז קדשה דהשתא אין לפוטרו מהטעם שכתב הראב\"ד דמדעתו עבד דאף דמדעתו עבד מ\"מ הרי פי' שאינו מוחל לו הקנס ומ\"מ נראה שהראב\"ד חלוק ע\"ז וס\"ל דאע\"פ שאמרה בפי' דאינו מוחל לו כיון דס\"ס הרי נתפתתה ומדעתו עבד אין לו קנס דכיון דעיקר המעשה היה ברצונו או ברצונה אע\"פ שאמרה שאינה מוחל' לו הקנס אין לו עליו כלום שלא חייבה תורה אלא לאונס או על המפתה שלא מדעת אביה שעיקר המעשה היה באונס אבל כשהיה מדעת שניהם אין כאן קנס:
ויש להסתפק בבא על המפותה ונתחייב לתת לה כו\"כ ולא קנו מידו אם נתחייב במה שאמר לתת דנהי דקנס ליכא במפותה אבל במה שנתחייב בהנאת ביאתו חייב ואף למ\"ש התוס' בסנהדרין דמפותה שאמרה בשעה שבא עליה שאינה מוחלת לו הקנס דחייב לשלם יש לומר דדוקא בכי האי גוונא שאמרה שאינה מוחלת לו הקנס מחייב דכיון שלא נתפתתה אלא בהכי הו\"ל כאנוסה דהשתא לאו מדעתה עבדה שהרי פירשה שלא מחלה נרא' דהה\"נ כשנתפתתה ע\"מ שיתן לה כו\"כ אפשר שהוא חייב לתת כיון דבשביל הנאת ביאתו הוא מתחייב ומדברי מוהריק\"ו ז\"ל שכתבנו לעיל פ\"א הל' ג' שכתב בשורש קכ\"ט דמפתה שפיתה אותה ע\"מ שישא אותה לא מחייב לנושאה ולא לשלם לה קנס ובו\"פ נר' דה\"ה פיתה אותה ע\"מ שיתן לה כו\"כ וזה נראה הפך מ\"ש התוס' בסנהדרין כנז\"ל ואולם יש לחלק דדברי התוס' הם בשאמרה שאינה מוחלת לו הקנס דהו\"ל כאנוסה שהרי גילה דעתה שלא מחלה אבל כשמחלה הקנס ונתפתתה על תנאי שישאנה כל שלא קנו מידו אין כאן חיוב וכן נראה מדברי מהרימ\"ט בתשו' חח\"מ סימן כ\"ג שכתב עמ\"ש בגמ' בע\"ז ר\"פ השוכר את הפועל דס\"ג גבי אתנן בא עליה ואח\"ך נתן אתננה מותר ומוקמי' לה בישר' זונה שאמר לה הבעלי לי בטלה זה דלא קנאתו דבעי משיכ' וכתב ע\"ז הרב הנז' ושמא דאפילו חיוב אין כאן דכיון שאמר לה בטלה זה והיא לא זכתה בטלה ליכא נמי חיובא יע\"ש:
שוב ראיתי להרא\"ש בפסקיו שם באותה סוגיא דפ' השוכר שכתב וז\"ל טלה זה הא קמחסרה משיכה ק' לן הא שכר פעולה לא בעי קנין דפועל העושה עם בעה\"ב במה קנה שכרו וביאה דבר שנותנין שכר עליה הוא ואמאי לא נקנה הטלה לה בביאה ומכאן נ\"ל לדקדק דהאומר לפועל עשה עמי מלאכה זו ואני אתן לך חפץ פ' בשכרך יכול ליתן לו דמי החפץ אבל ודאי נתחייב לו החפץ או הדמים אבל גוף החפץ א\"א לו לקנות אלא במשיכה או שיהיה ברשות הפועל בשעת עשיית מלאכה עכ\"ל הנה מבוארי' דבריו דהבועל לשם זנות ונתחייב בכו\"כ חייב לתת דהו\"ל כשכירות פועל דלא בעי קנין ודברים אלו הם הפך דברי מהרימ\"ט שכתב ושמא כו' וכבר עמד על דבריו המ\"ל בפ\"ד מה' איסורי מזבח די\"ג גם על דברי מוהריק\"ו בתשו' קכ\"ט שכתבנו יש לתמוה דאמאי לא יתחייב לנושאה ולתת לו שאר כסות ועונה כיון שפיתה אותה ע\"מ כן דתיפוק לי משום שכירות בעלמא וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל דבמה שנתחייב לה הוא חייב ולא בעי קנין וכעת לדידי צריך ישוב:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות נערה בתולה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Nashim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..cf5961ffd559030a046b136e3e4977679e7f3e0a --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,123 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות סוטה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Nashim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [ + "שורש דיני קינוי וסתירה\n קנא \n לה על שנים כא' כו'. עיין בדברי מרן כ\"מ שהביא לשון הירוש' דבעו התם מהו שיקנא לה מב' ב\"א כאחד ואמרו דלמ\"ד דמקנא לה מאביה או מבנה ה\"נ מקנא לה משני ב\"א כא' יע\"ש. והרב מש\"ל ביאר כוונת הירוש' דעיקר הבעייא היתה דאפשר דלא שייך קנוי וסתירה אלא בסתירה האסורה מן הדין דקי\"ל דיחוד אסור מן התורה אבל ביחוד דב' ב\"א דליכא איסור מן הדין זולת בפרוצים ומוחזקים ברשע אפשר דלא חשיב קינוי וע\"ז אמרו דלמ\"ד דמקנא לה ע\"י אביה ואחיה אע\"ג דבהנהו ליכא איסור יחוד כדאיתא בקדושין ה\"נ מקנא לה מב' ב\"א כא' את\"ד הרב ולדידי ק\"ל דיחוד דאדם אחד נמי אינה אסורה מן הדין כל שבעלה בעיר וכמו שפסק רבינו לקמן בפכ\"ב מהלכו' א\"ב ואפ\"ה מקנא לה ודוחק לומר דקינוי דאדם אחד נמי אינו אלא בשאין בעלה בעיר למ\"ד דאינו מקנא לה מאביה ובנה ומב' ב\"א כא' ואולי דיחוד דאדם אחד אף ע\"ג דכשבעלה בעיר הוא מותר מן הדין מיהו כיון דכשאין בעלה בעיר איכא איסור מן הדין איכא קינוי ביחוד זה דכיון דקפיד בעל חשיב כאלו אין בעלה בעיר אבל יחוד דב' ב\"א או מקרוביו כאביה ובנה לא מצינו בו איסור כלל ומיהו לפי דברי הירוש' הלז ופסקו רבינו ק' מאי פריך תלמודא בפ' ארוסה דכ\"ו עלה דמתני' דקתני ע\"י כל העריות מקנאין כו' פשיטא והשתא מאי פשיטותא איכא טובא קמ\"ל מתני' דלא תימא דקינוי דאביה ואחיה לא הוי קינוי משום דבדידהו ליכא איסור יחוד קמ\"ל דאפי' הכי מקנאין ע\"י וי\"ל בדוחק וק\"ל ואי ק\"ל מאותה שאמרו בר\"פ שני נזירין ספק טומאה ברה\"י מהיכן גמרינן לה מסוטה מה סוטה בועל בנבעלת אף כל ספק טומאה ברה\"י כגון דאיכא בי תרי אבל הכא שנים והאי דקאי גביהון הא תלתא ומשני רבא בר רב הונא באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניהם כו' ופסק רבי' בפ\"ט דנזיר יע\"ש הא ודאי ל\"ק כלל דודאי כל שקינא לה עם ב' חשיבי כחד כיון דהספק הוי עם ב' ולא ממעטינן אלא אדם אחר שלא קינא אותה עמו דלא נכנס בכלל הספק ועיין במ\"ש הר' תוי\"ט שם בנזיר בשם הר\"ש בפי' ממסכת תרומות:
והנה הרב ז\"ל תוך דבריו הביא דברי התוס' בר\"פ ארוסה שהקשו דאמאי לא מסייע תלמודא לרב המנונא דאמר שומרת יבם שזינתה אסורה ליבם מדאיצטריך קרא למעט שומרת יבם שאינה שותה כדכתיב תחת אישך ואם היא מותרת ליבם אמאי אצטריך קרא למעוטי הא תנן בפ' היה מביא כל שתבעל ולא תהא אסורה לו לא היא מקנא דמאי קינוי שייך היכא דלא מתסרא בסתירתה אלא ש\"מ דמתסרא כו' יע\"ש ותמה ע\"ד דשם בד' כ\"ו ממעטינן מקר' דשכבת זרע פרט למקנא לה דרך אברים ופרכינן פריצותא בעלמא הוא ופריצותא מי אסר רחמנא ומשנינן מהו דתימא בקפידא דבעל תליא רחמנא ובעל הא קא קפיד קמ\"ל הרי דאפילו בקנוי דדרך אברי' ואינה נאסרת עליו אצטריך קרא למעט ומאי ק\"ל והניחה בצ\"ע ולענ\"ד לק\"מ דס\"ל להתוס' דבתר דגלי לן קרא דשכבת זרע דלא אזלינן בתר קפידא דבעל תו לא צריך קרא גבי שומרת יבם למעוטי מקינו' וסתירה דכיון דלא מתסרא בסתירת' פשיטא דאינו מקנא לה דאי בתר קפידא דבעל לא אזלי' כ\"ש בתר קפידא דיבם ושפיר ק\"ל להתוס' אי לא ק\"ל כרב המנונא דשומרת יבם שזינתה אסורה לבעלה למה לן קרא למעט לן כיון דלא מתסרא בסתירתה והדברי' ברורים:
וראיתי עוד להרב שכתב בדעת רבינו דס\"ל דקטן פחות מבן ט' מיעטו קרא דאיש איש אע\"ג שאין האשה נאסרת בכך משום דהו\"א דבקפידא דבעל תלי רחמנא יע\"ש ואין להקשות דלמה לן תרי קראי כיון דהא שמעינן דלא אזלינן בתר קפידא דבעל מקרא דשכבת זרע דאיכא למימר בדעת רבינו דדוקא קפידא דדרך אברים לא חשיבא קפידא אבל קפידא דביאה דקטן אלימא טפי מדרך אברים וכן איפכא ולהכי אצטריך תרי מיעוטי ועיין בספר שמש צדקה בחי\"ד סימן ס\"ד דק\"ח ע\"ג וע\"ד ודוק אך ק' דאם איתא דכי ממעטינן קטן היינו פחות מבן ט' א\"כ למה זה לא אקשי תלמודא עלה הא פריצותא בעלמא הוא כדפריך בתר הכי בההיא דקינא לה דרך אברים ולשיטת התוס' דמיירי בקטן פחות מי\"ג ניחא אך לדעת רבינו ק' וי\"ל דאה\"נ דהוה מצי לאקשויי הכי משום דמצי למדחי ליה דמיירי בקטן בפחות מי\"ג ומשום הכי לא אקשי לעיל הכי אבל בתר דשמעיה ליה דבשקינא לה דרך אברים אצטריך קרא למעוטי משום דהו\"א נזיל בתר קפידא דבעל מעתה ההיא דקטן שבקינן ליה לפשטיה בפחות מבן ט' והיא גופה קמ\"ל דלא אזלינן בתר קפידא דבעל אף בביאת קטן כזה ודוק:
ומה שהקשה הרמ\"ל במ\"ש מרן דרבינו פסק כמ\"ד דמקנא לה ע\"י שנים משום דבפ\"ב דכריתות תנן ומקנא לה ע\"י אנשים הרבה ותמה עליו דבפירוש דמתני' הוא דמקנא לה ע\"י אנשים הרבה בכל אחד לבדו כו' לכאורה קו' אלימתא היא ואפשר דהמביאו למרן כ\"מ לדחות פי' זה הוא מה שהקשו התוס' ישנים עלה דמתני' דבסוטה אמרו לרבנן אין אשה שותה ושונה באיש אחד ושנים בועלים אינה שונה וכיון דאינה שונה למאי אצטרי' לומר דאינה מביאה אלא קרבן אחד והניחוה בתימא ומתוך כך פי' מרן פי' זה וכן ראיתי בספר שם אהרן בחי' למס' כריתות ולא דק שהרי פסק רבינו לקמן הל' י\"ד לההיא מתני' ופי' רבינו כפי' הרב מ\"ל וכעת צ\"י:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "האשה \n שקנא לה בעלה ונסתרה וכו' ובא עד אחד והעיד שנבעלה עם זה שקנא הרי זו אסור' על בעלה לעולם. ע\"כ. וכתב הרמ\"ל דבין לדברי רבינו ובין לדברי רש\"י דפ\"ק דסוטה וכן ברפ\"ו אין עד זה נאמן לאוסרה על בעלה אלא בשמעיד שזינתה עם האיש הלזה שקינא לה ונסתרה אבל אם מעיד שזינתה אם אדם אחר לא מהני מידי זולת כשמהימן ליה לבעל כבי תרי ומתוך כך תמה על תשו' הרשב\"א בסימן תקנ\"ב שנשאל וז\"ל זה שאמרו אפי' שמע מעוף הפורח לא תשתה אם הודה החשוד מהו לא נהמניהו משום דאין אדם מע\"ר א\"ד פלגינן דבוריה והשיב מסתברא דפלגינן דבוריה ואין אנו דנין שהוא עצמו בא עליה אלא כאלו העיד שזינתה עם אחר עכ\"ל, ותמה עליו הרב דכי פלגינן דבוריה ואינו מעיד שנטמאת עמו שהוא החשוד שקינא לה אלא עם אחר מה יהנה לן עדות זו כיון דלכ\"ע בעינן שיעיד העד הזה שזינתה עם אותו שקינא לה ואין לומר דהוא ז\"ל מיירי לענין לאוסרה על בעלה דא\"כ אין הדבר תלוי בפלגינן דבוריה אלא בנאמנות הבעל ואי מהימן ליה אפי' שהוא מעיד על עצמו ואין אדם מע\"ר הו\"ל כעדות גוי דאי מהימן לבעל אסירא ליה ועוד דמדברי השאלה מוכח דבענין שתיית מי סוטה הוא נשאל יע\"ש:
ולע\"ד יש לישב דברי הרשב\"א דמיירי לענין שתיית מי סוטה אלא דמלבד החשוד הזה יש עד אחר המעיד שנטמאת האשה הזאת עם איש אחר שאינו אותו שקינא לה הבעל והשתא אי פלגינן דבוריה של זה החשוד הו\"ל שני עדים המעידים שנטמאת האשה עם איש אחר ששוב לא היתה שותה כמו שהוכיח לקמן הרמ\"ל ואי לא פלגינן דבוריה הו\"ל עד א' המעיד שנטמאת עם איש אחר שהיתה שותה לכ\"ע ומצאתי למהריק\"ש בהגהותיו לא\"ה סימן קט\"ו שכתב וז\"ל אמר על אשה שזינתה עמו נאמן כעד א' דפלגינן דבוריה ולדעתי הן הן דברי תשו' הרשב\"א ושוב ראיתי להר\"ב חלקת מחוקק באה\"ע ס\"ק כ\"ה פי' כן בכונת תשובת הרשב\"א הלזו וע\"ש עוד אי נמי י\"ל דברי הרשב\"א ע\"פ מ\"ש הרב כ\"מ לעיל בהל' ח' עמ\"ש רבינו וכן היו העם מרננים אחריה עד ששמע מהנשי' הטוות לאור הלבנה נושאות ונותנות בה שזינתה עם האיש שקינא לה ה\"ז אסור לקיימה ויוציא ויתן כתובה ע\"כ וכתב מרן כ\"מ דהכי איתא בר\"פ מי שקינא דל\"א מי שקינא לאשתו ונסתרה ר\"א אומר אפי' שמע מעוף הפורח יוציא ויתן כתובה ר\"י אומר עד שישאו ויתנו בה נשים המוזרות בלבנה וידוע דהלכה כר\"י ויש לתמוה על רבינו דלעיל בה\"ב כתב דבקנוי וסתירה לבד תצא בלא כתובה והכא כתב מלבד הקנוי והסתירה שמע מהעם המרננים אחריה תצא בכתובה ותי' דהכא מיירי דלא היו בסתירה אלא עד אחד ולהכי ברינון יוציא ויתן כתובה עכ\"ל והשתא הרשב\"א בכה\"ג דמתני' היתה שאלתו שיש ע\"א בסתירה זאת ועדות החשוד הזה שאומר שנטמאה עמו ונשאל הרב אי פלגינן דבוריה והו\"ל עד זה כנשים המוזרות בלבנה ולא היתה שותה ויוצאה בכתובה והשיב דודאי דפלגינן דבוריה ולא היתה שותה דחשיב עדות זה החשוד כרינון דנשים הטוות בלבנה ואע\"ג דלכ\"ע עדות ע\"א לא מהני אפי' בדאיכא עדות גמור בסתירה אלא כשמעיד שנטמאת עם אותו שקינא לה בעל ה\"ד להחשיבה כודאי זונה ולענין שתצא בלא כתובה אבל עד אחד המעיד שנטמאת עם אחר לא גרע מעדות נשים המוזרות בלבנה כנ\"ל לע\"ד:
איברא דלדברי רבינו שכתב עד אחד ששמע מהנשי' הטוות מאור הלבנה נושאות ונותנו' בה שזינתה עם האיש שקינא לה יש לבעל דין לחלוק ולומר דלא דמי עדות ע\"א המעיד שנטמאת עם אחר לעדות הנשים הללו שהן מעידות על פריצותה באותו האיש שקינא לה ואיכא למימר כיון דאיכא סתירה רגלים לדבר שהאמת אתם כי היכי דמהימנינן ליה לע\"א באותה סתירה אע\"ג דבעלמא לא מהימן ע\"א אבל רש\"י לא כתב כלשון רבינו משמע דכל שנושאות ונותנות בפריצותא אפי' עם אדם אחר שוב אין המים בודקין אותה וא\"כ אפשר דע\"א נמי לא גרע מעדות נשים:
ודע שבעיקר קושית מרן כ\"מ יש לגמגם לע\"ד שנקט הקושיא בדרך קל וחומר דלעיל בהל' ב' דאיכא קנוי וסתירה לבד בלתי רינון נשים יוצאה שלא בכתובה וכאן דאיכא ג\"כ רינון יוצאה בכתובה ואין זה ק\"ו דלעיל מיירי בזמן דליכא מי סוטה וכאן מיירי בזמן דאיכא מי סוט' ואלולי שהנשים המוזרות היו מרננין אחריה היתה נוטלת כתובתה אלו היתה רוצה לשתות ובעלה לא היה רוצה לשתו' שוב ראיתי להפ\"ח בספר מים חיים הוקשה לו כן בדברי מרן הללו וכבר התוספו' שם בר\"פ מי שקנא הוקשה להם קושיא זו לפי' רש\"י והיא היא גירסת רבינו ותירצו מעין מה שתירץ מרן כ\"מ ז\"ל ועיין שם בדברי הרב חי' הלכות שכתב שהתוס' לא ניחא להו בהכי מפני שלפ\"ז דברי ר\"י לא הוו דומיא דר\"א יע\"ש גם לדידי דחיקא לי מימר כן לדעת הרמב\"ם דכל כי האי הו\"ל לפרש בפי' המשנה דסתירה זו היינו בע\"א כי ע\"כ נלע\"ד דמשמע ליה לרבי' דלא דמי הא דנשים המוזרות בלבנה לההיא דסוטה שנסת' בזמן דליכא מי סוטה או לארוסה ושומרת יבם שהביאו התוס' דלא שותות ולא נוטלות כתובה משום דהנך הן גרמו ליאסר שנסתרו ומשעת הסתירה הדבר ידוע שלא היו יכו' לשתות ועל כן אבדו כתובתן כיון שהן גרמו ליאסר עולמית אבל באשה זו דמרננו אבתרה נשים המוזרות בלבנה שנסתרה לפי דבריה שהיא אומרת שטהורה היא לא אסרה עצמה במה שנסתרה שהרי לפי דבריה בשעת הסתירה יכולה היתה לשתות וליבדק ועכשיו שהנשים מרננות אחריה הוא שהמים אינן בודקין אותה ומפני זה היא לא תפסיד כתובתה שהיא אומרת ששקר ענו בה וטהורה היא והיא לא היתה יודעת בשעה שנסתרה שיהיו הנשי' מרננו' אחריה לאור הלבנה ולא יהיו המים בודקין כדי שנאמר שהיא גרמה לו ליאסר כי לפי דעתה יכולה היא לשתות ולכך אמרינן שיוציא ויתן כתובה כן נלע\"ד:
ונסתפק הרמ\"ל אם כשיש עדים דטומאה עם איש אחר אם היתה שותה והאריך לצדד ולומר דיכולה לשתות אע\"ג דבלא\"ה אסורה לבעל כמו שמצינו באלמנה לכ\"ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט דאי לאו קרא דתחת אישך לרש\"י ולהרמב\"ם משום דאין האיש מנוקה מעון היו שותות ובאשה זו לא שייך הני טעמי כמו שהאריך לקמן הוא ז\"ל והעלה הוא מההיא סוגיא דרפ\"ק דסוטה ד\"ו עלה דאמר רב ששת סוטה שיש לה עדים במד\"ה אין המים בודקין אותה כו' דלא היתה שותה דכל שיש לה עדים במדינת הים בין מאותה טומאה בין מטומאה אחרת אין המים בודקין אותה אבל לקמן בד\"ה וראיתי לרש\"י כו' דקדק מדברי רש\"י עלה דמלתא דרב ששת דס\"ל דדוקא כשיש עדים על אותה טומאה הוא דאין המים בודקין אבל אם יש עדים על טומאה אחרת היו המים בודקין ולא ידעתי למה לא הוקשה לו לדבריו מה יענה למאי דאקשי התם תלמודא לר\"ש ממתניתין דואלו שמנחותיהן נשרפות כו' ואמאי לא משני התם בשבאו עדים דטומאה מאיניש אחרינא דהמים בודקין אותה ואין לומר דס\"ל דכיון שהמים בודקים היתה שותה ולא היתה מנחתה נשרפת דאם כן כי משני תלמודא כגון שנטמאת בעזרה והיינו שנטמאת עם אחר כמו שהכריח הרמ\"ל אמאי נשרפ' כיון שהיו המים בודקין אותה א\"ו שאעפ\"י שהיו המים בודקין אותה כל שידוע שזינתה והרי היא אסורה לבעלה לא היתה שותה והיה המנחה נשרפת שוב ראיתי להרב ז\"ל לקמן ד\"ה וכל שיישב כן לדעת רש\"י ז\"ל ולא זכר ש'ר שהוא הכריח דאי אפשר לפרש דזנות זה שזינתה בעזרה היה עם אותו שקינא לה וצ\"י:
עוד ראיתי לו ז\"ל שכתב וז\"ל ודע דנהי שהוכחנו דטומאה דלעבר נמי כי יש עדים אין המים בודקין מ\"מ עדיין יש לחקור אשה ששהתה והיתה טמאה ולא היו עדים בטומא' זו שקינא לה אבל היו עדים בטומא' אחרת מהו מי אמרינן כל שיש עדים דטומא' אפי' אחרת שוב אין המים בודקין אפי' טומא' דליכא עדים או דילמא עדים לא אהנו אלא לאותה טומא' שהיו המים באים לבדוק אבל לא לטומאה אחרת כו' יע\"ש ולא ידעתי במה נסתפק אחר שהוא ז\"ל לעיל בה\"ה אשר כתב וז\"ל ומאי דלא אוקי תלמודא מתני' כגון שבאו עדים שזינתה מקודם ולא עם זה שקינא לה אלא עם אחר הוא משום דרב ששת דאמר סוטה שיש לה עדים במד\"ה אין המים בודקין אותה אין חילוק בטומאה זו אם היתה עם זה שקינא לה או עם אחר דלעולם כל דאיכא עדי טומאה אין המים בודקין ומשו\"ה הוצרך לאוקומיה בשזינתה בעזרה דאי מקודם הדרא קושיא לדוכתא תגלי מילתא למפרע דכי קדיש מעיקרא בטעות קדיש וטעמא דמילתא וכו' יע\"ש הרי שכתב דאפי' בשביל עידי טומא' אחרת לא היו המים בודקין אפילו טומא' דליכא עדים דמה\"ט מקשי תלמודא בפשיטות לרב ששת אמאי היתה המנחה נשרפת כיון שלא נתקדשה המנח' בכלי ועיין במ\"ש עוד הרב בד\"ה אך ודוק:
עוד חזר הרב ז\"ל וצידד לומר לפום קושטא דלרב ששת כל שלא באו עדי טומא' אחרת לפנינו היו המים בודקין אות' והוא לא אמר שלא היו המים בודקים אותה אלא בטומאה זו שקינא לה וכו' ולא זכיתי להבין דבריו הללו לפי מ\"ש לעיל דמהראיה שהביא רב ששת ממתני' דמי שבאו עדים שהיא טמאה כו' משמע דכל שיש עדים שהיא טמאה אפילו מטומא' אחרת שוב לא היתה שותה ותמה מזה על פרש\"י ז\"ל וצ\"ע כעת:
עוד ראיתי להרמ\"ל בד\"ה ודע הביא דברי מהרי\"ט ז\"ל שהק' עמ\"ש רבינו ז\"ל דהאשה שותה ושונה בשקינא לה עם אחר בפעם שניה שאינו אותו שקינא לה תחילה דלמאי הלכתא חוזר ושונה הא אם אמת היה הדבר שנטמאת בקינוי ב' היו המים דשתיה ראשונ' בודקין אותה דהא קי\"ל כר\"מ דאמר שהמים היו בודקין אותה בין להבא בין לשעבר עכ\"ל ואין לומר דהית' שותה שניה שמא הזכות תלתה לה דא\"כ הזכו' תולה לה השתא נמי וראיתי בספר קרבן חגיגה שאם הזכו' תלה לה על איסור מחיקת השם פעם א' לא יתלה לה על ב' פעמים ותירץ דלא היו בודקין המים להבא אלא לאותו בועל ולא כשנטמאת עם בועל אחר יע\"ש ודבר זה ניתן ליאמר ומ\"ש אמן מאיש זה אמן מאיש אחר אמן שלא נטמאתי אמן שלא אטמא הכי קאמר מאיש זה ומאיש אחר באותו קינוי שלא נטמאתי ושלא אטמא באותו בועל עצמו שנסתר' השתא עמו ועוד תירץ שאם לא בדקו אות' בשתיה ראשונ' מפני שהיה בידו עון אשר חטא כשעש' תשוב' בנתים יועילו לה המים האחרו' לבודק' וכ\"כ בספר אור יקרות בחי' על הרמב\"ם דמ\"ד ע\"ג וגם בזה לא כיוונו יפה שכבר הכריח הרב מ\"ל לקמן בפ\"ב ה\"ח שאין תשו' מועלת לענין מי סוטה ולבר מן דין כבר כתב עוד הרב ז\"ל שם בד\"ה וראיתי להרא\"ש דב\"ד היו מזהירין אותו שאם היה יודע שיש בידו עון אשר חטא אין המים בודקים אותה ואין ס' שאם היה יודע שיש בידו עון אשר חטא לא היה משקה אותה בלא הועי' ואין לומר דשמא שכתב אותה שעה שהיה בידו עון שהרי הכריח הרב שם בד\"ה אחר שכתבתי דכל ששכח אפי' חטא במזיד המים בודקים את אשתו יע\"ש והנכון בזה מה שתי' מוהרימ\"ט שלא היתה שונה אלא בשלא גלגל ועמד בשבועתו להבא דאז אין המים בודקים אותה ולפי מה שצדד הרב לקמן פ\"ג הל' י\"ז שלא היו המים בודקין לבועל אלא לאותו בועל שנסתרה עמו ועל ידו הוא משקה אותה אבל לבועל אחר דלהבא לא היו המים בודקים יע\"ש אפשר דלכך היתה שונה לשתו' כדי שיבדקו המים לבועל השני ודוק:" + ], + [ + "אף \n ה' נשים ששונאו' זו את זו מעידו' זע\"ז לומר שנטמאת כו'. כתב מוהר\"י כולי בהגהתו דלפי מה שהעלה הרב מ\"ל לעיל פי\"ב מה' גרושין די\"ו דלדעת רבינו הני נשי למדו לשונם דבר שקר ואין בעדותן עדות כלל והויא לה כאשת איש גמורה ק' אמאי נאמנות הכא לאוסרה על בעלה ולדעת הראב\"ד אסורה לבעלה מס' עכ\"ל ואחר המחילה איני יודע מה הוא סח דמה שאסורה על בעלה לא מפני עדותן של אלו הוא דבלא\"ה כל שאינה שותה אסירא וקיימא מן התורה מקרא דוהיא נטמאה וכמ\"ש רבינו בר\"פ ה\"ב ועדותן של אלו הנשים לא מהני אלא שלא להשקותה מקרא דועד אין בה והו\"ל כנשים המוזרות בלבנה וכיוצא שמונעות אותה מלהשקותה וכיון שאין משקין אותה ממילא היא אסורה לבעלה ודוק:" + ] + ], + [ + [ + "וכן \n אם אמר בעלה איני משקה אותה. העלה הרב מ\"ל דהטעם שנוטלו' כתובת' ואינה מפסדת אותה מפני שעברה על דת יאודית הוא משום דעיקר טעמא דעוברת על דת יאודית שאינה נוטל' כתובה אינה אלא מפני שאסורה על בעלה מפני חשש זנות דפריצותה מוכחת עלה וכל היכא דסמי בידן לברורי שלא זינתה והוא אינו רוצה להשקותה אינה מפסדת כתובתה ועיין בדברי הרב פ\"א די\"ד ד\"ה ודע ומ\"ש שהרא\"ש כתב בתשו' שעוברת על דת יוצאה בלא כתובה מפני שמכשיל את בעל' כו' לא היה צריך לדבריו שבתשו' דבהדייא כתב כן בפסקיו בפ' המדיר וכ\"כ הטור בא\"ה ר\"ס קט\"ו יע\"ש ומ\"ש רבינו דכשאמר' טמא' אני לא היתה שותה כך שנינו בפ\"ק דסוטה ד\"ז אמרה טמאה אני שוברת כתוב' ויוצאה:
ודרך אגב נתקשיתי על מ\"ש הראב\"ד הביאו הר\"ן בפ' המדיר עלה דמתני' דואלו יוצאות שלא בכתובה שאם האשה הודית שעברה על דת משה ויהודית לא הפסידה כתובתה שאין אדם מע\"ר והר\"ן ז\"ל חלק עליו דלהפסיד כתובה ודאי נאמנת הודאת בעל דין כק' עדים דמי יע\"ש וכ\"כ הריטב\"א הובאו דבריו בליקוטי הר\"ב ז\"ל דלענין תשלומי ממון לא אמרינן הכי שהרי המוד' לחבירו שגזלו או שחבל בו חייב הוא לשלם לו ממון ולא אמרו שאינו משלם ע\"פ עצמו אלא קנס לבד עכ\"ל יע\"ש. ולא ידעתי אמאי לא תמהו עליו מהך מתני' דאומרת טמאה אני לך שהיתה יוצאה שלא בכתובה שוב ראיתי שאין מכאן ראיה כלל דשאני הכא שכשאמרה טמאה אני לא היתה שותה כיון דאיכא עידי קינוי וסתירה אסורה על בעלה לעולם ומש\"ה הפסידה כתובתה אבל בעלמא שאין עידי קינוי וסתירה אמרינן אין אדם מע\"ר אך ק' דת\"ל דלא מהימנינן לה כדאמרינן עיניה נתנה באחר כדאיתא בפ' אחרון דנדרים ד\"ץ גבי אומרת טמאה אני לך וי\"ל דהתם מיירי באומרת טמאה אני באונס ולאסור עצמה בכהונה כדמוקמינן למתני' התם בגמ' הילכך לא מצי למיהב טעמא משום דאין אדם מע\"ר כיון שהיא אומרת שבאונס נטמאה ומשום דאינה מפסדת כתובתה בכך חיישי' שמא עיניה נתנה באחר אבל בטוענת שעברה על דת יאודית דמפסד' כתובתה בכך לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר ולכך יהיב הראב\"ד טעמא משום דאין אדם מע\"ר וחילוק זה כתבו התוס' בפ' אע\"פ דע\"ג ע\"ב ד\"ה אבל אמרה מאיס עלי כו' יע\"ש:
אך ק' דלמאי דאסיק אדעתיה תלמודא התם למימר דמתני' מיירי באשת ישראל ובאומרת שנטמאה ברצונה אמאי לא פריך א\"ה אמאי יוצאת והא אין אדם מע\"ר וקושיא זו לא על הראב\"ד ז\"ל בלבד קשיא דלכ\"ע קשיא אמאי יוצאת מתחת בעלה דהא ממתניתין מוכח דאיכא איסורא בדבר מדתני חזרו לומר כמשנה אחרונה שאינה יוצאת משום דחיישינן שמא עיני' נתנה באחר וברור וזה קשה דאמאי נאסרת לבעלה הא קי\"ל אין אדם מע\"ר ודבר זה יש ליישב ע\"פ מ\"ש בס' ארעא דרבנן בכלל זה דאין אדם מע\"ר יעש\"ב ועיין בלקוטי הר'ב לבבא מציעא יע\"ש ובהכי יתיישב מה שלא נתנו טעם הריטב\"א והר\"ן בההיא דהודית שהאכילתו דבר שאינו מעושר דלהכי לא מוקי לה תלמודא כשהוד' היא עצמה משום דבעי למיתני היוצאת מתחת בעלה ואי בשהודית היא עצמה נהי דלהפסי' כתובה נאמנת אבל לאסור עצמה על בעלה אינה נאמנת דאין אדם מע\"ר וע\"פ מ\"ש בס' הנז' נכון וצרי' להתיישב בכל זה:
ושוב ראיתי להרב משפט צדק ח\"א סי' ס\"ז הוק' לו בדברי הראב\"ד ז\"ל הללו מההיא דפרק בתרא דנדרים ודבריו תמוהים כי לא על דברי הראב\"ד תלונותיו כי אם אף לכל הראשונים החולקים על הראב\"ד שהם לא חלקו אלא שאינה מפסדת כתובתה כיון שאינה נאמנת לאסור עצמה עליה אלא שלא ידעתי אמאי נקט טעמא משום דאין אדם מע\"ר ת\"ל דחיישי' שמא עיניה נתנה באחר ואינה יוצאת מתחת בעלה וי\"ל דבעיא היא בפ' ארוסה בעוברת על דת אם רשאי הבעל לקיימה ולא איפשיט' ופסקו הפוסקים דאין כופין אותה להוציאה אלא שמצוה עליו לגרשה כדכתב הטור בא\"ה סי' קט\"ו יע\"ש וכיון דליכא כפיה בדבר ליכא למיחש להכי ולכך נתן הטעם מפני שאין אדם מע\"ר אלא דלגבי האשה שאמרה טמאה אני לא היינו צריכין לטעם זה דשמא עיניה נתנה באחר דת\"ל משום דאין אדם מע\"ר וי\"ל דכיון שהיא מפסדת כתובת' בכך יש סברא לומר דהאמת אתה לכך הוצרכו להאי טעמא ואיך שיהיה הנה דברי הראב\"ד אינן מוקשין מההיא מתני' דסוטה:
וראיתי למרן ב\"י שם בא\"ה סימן קט\"ו עמ\"ש הטור דכשאין עדים שזינתה והיא אמרה שזינתה דאין חוששין לה אבל אבדה כתובתה כו' כתב וז\"ל ומ\"ש שאינו נותן לה כתובה משום דהודאתה כמאה עדים דמיא וכך מבואר בדברי רבינו ומשנה שלימה היא בפ\"ק דסוטה אם אמרה טמאה אני לך שוברת כתובתה ויוצאה עכ\"ל ולא ידעתי מה ראיה היא זו לפי מ\"ש דשאני התם דאיכא עידי קנוי וסתירה ולפי דבריו ז\"ל לא ידעתי למה כשהביא דברי הראב\"ד בתחילת הסימן לא תפס עליו ממשנה זו וגם בזה לא העלהו בזכרונו וכעת צ\"ע וה\"ה בפכ\"ד מה' אישות הל' ח\"י עמ\"ש רבינו דאם אמרה האשה שזינת' ברצונה אין משגיחין לדבריה אבל אבדה כתובתה הביא ראיה לדבריו מאותה שאמרו בנדרים פרק בתרא ד\"ץ עלה דמתני' דבראשונה היו אומרים ג' נשים יוצאות ונוטלות כתובה כו' במאי עסקינן אי באשת ישראל שאמרה שזינת' ברצון כלום יש לה כתובה כו' יע\"ש וכתב ומסוגיא זו יש להביא ראיה לדברי רבינו במ\"ש שהיא מפסדת כתובתה בהודאת' יע\"ש ולא ידעתי למה זה לעיל בהל' י\"א גבי עוברת על דת כתב בשם הרשב\"א דכשהיא מודה מפסדת כתובה ולא הביא דברי רבינו שבדין זה שמבוארים דבריו כדברי הרשב\"א ז\"ל וצ\"ע:" + ], + [ + "ואלו \n הנשים שאינן ראויות לשתות כו' וקטנה אשת הגדול וגדולה אשת הקטן ואנדרוגינוס כו'. כתב מרן כ\"מ ז\"ל נר' שהטעם משום דכתיב והביא האיש את אשתו איש לאפוקי קטן אשתו לאפוקי קטנה ותו דרשינן איש ודאי לאפוקי אנדרוגינוס ואנכי לא ידעתי מה עול מצא לדברי רבינו שכתב בדין שאח\"ז דקטן וקטנה ואשת אנדרוגינוס ממעטינן להו מקרא דאשר תשטה אשה תחת אישה כו' אשה פרט לקטנה תחת אישה פרט לקטן ואנדרוגינוס שאינו איש איברא שבעיקר דברי רבינו אני מתמיה ל\"ל קרא למעט אשת קטן משתיית סוטה כיון דאין קדושין לקטן כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן וכיון דאין לו קדושין אפי' זינתה תחתיו מותרת לו ומהיכא תיתי להשקותה עד דאצטריך קרא למעטה ובקטנה ל\"ק לי כלל דרבינו מיירי בקטנה שקדש' אביה והרי היא מקודשת מדאורייתא ולהכי אצט' קרא למעוטה אבל גבי קטן לא ידעתי למה לי קרא ולא דיי לי זה הצער אלא שמרן ז\"ל הוסיף עלינו מקרא שכתוב והביא האיש את אשתו ולא ידעתי למה ואולי רבינו אזיל בשיטת ר\"י בר ברזילי שהביא מוהרי\"קו בשורש ל' דאית ליה דקטן שקידש לו אביו אשה צריכה גט משום דזכין לו שלא בפניו ולפי הנר' משום קדושי תורה אתי עלה יע\"ש, ועיין בדברי הרב מ\"ל בפ\"ו מה' גרושין ריש הל' ג' יע\"ש והשתא אפשר דאצטריך קטן למעט אשת קטן משתיית סוטה בשנתקדשה ע\"י אביו של קטן יע\"ש:
וכל זה איננו שוה לי דסברא זו נידחה קרו לה רוב הפוסקים וכמעט כולם כמ\"ש מוהראנ\"ח בתשו' ואין סברא ליחס סברא זו לרבינו אבל אפשר לישב דברי רבינו באותה שאמרו בפ\"ק דקדושין די\"ט ע\"א עלה דבעי ר\"ל מהו שמיעד אדם לבנו קטן ואמר ר\"ז ת\"ש איש פרט לקטן אשר ינאף פרט לאשת קטן ואי אמרת מייעד א\"כ מצינו אישות לקטן ופרכינן ואלא מאי אינו מייעד אמאי קממעט ליה קרא תפשוט מינה דמייעד ואמר רב אשי הכא ביבם בן ט' שנים ויום אחד הבא על יבמתו עסקינן מהו דתימא כיון דמדאורייתא חזייא ליה וביאתו ביאה הבא עליה מתחייב באשת איש קמ\"ל יע\"ש והשתא אפשר דכי אצטריך קרא נמי גבי סוטה למעט אשת קטן משתיית סוטה מיירי ביבם בן תשע הבא על יבמתו דמהו דתימא כיון דמדאורייתא חזייא ליה וביאתו ביאה הבא עליה אסרה עליו קמ\"ל דלא דאין קדושין לקטן כלל ואפי' ביבמה וכי תימא אכתי ל\"ל קרא גבי סוטה הא ילפינן לה מקרא דאשר ינאף את א\"א דלא קנאה הא ל\"ק דאי מהתם הו\"א דקנאה והרי היא כאשתו לכל דבר וכמו שסובר רש\"י ז\"ל לפום קושטא ומיהו ממיתה דוקא פטרו הכתוב להבא עליה להכי אצטריך קרא גבי סוטה לומר שאינה אסורה לבעל משום דלא קנאה כלל וכמ\"ש התוס' ז\"ל יע\"ש:
ומתוך סוגיא זו תמיה לי טובא על סברת ר\"י בר ברזילי שכתב מוהרי\"קו ז\"ל דהיכא דקדש אביו לקטן הרי היא מקודשת מדאורייתא דלפ\"ז אמאי דחיק תלמודא לאוקומי הך ברייתא דקתני אשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן ביבם בן ט' ואמאי לא מוקי ליה בקטן שקדש לו אביו אשה וכעת צל\"ע, ועיין בספר לשון ערומים בדרושיו ד\"ט ע\"א וד\"י ע\"א יע\"ש ומ\"מ עדין לא נחה דעתי בזה לדברי רבינו דמיעט אשת קטן מקרא דמנ\"ל לרבינו לדרוש מדעתו מה שלא דרשו בו חכמים המשנה והש\"ס וחפשתי בדברי הספרי ולא מצאתי שמיעטו מקרא דאיש ואשה לא קטן ולא קטנה ואין ספק דקטנים ג\"כ לא אצטריך קרא למעט כיון דפיתוי קטנה אונס הוא ואין לה רצון והרי היא בכלל מ\"ש והיא לא נתפסה וכסברת הראב\"ד ז\"ל דאפי' אביה קבל קדושיה אינה נאסרת על בעלה וכמו שאכתוב לקמן בהל' ד' בס\"ד אך את זה מצאתי בספרי שדרשו קרא דושכב איש אותך שכבת זרע להוציא את הקטן שאינו איש וכמו כן שנינו בפ' ארוסה דכ\"ד ע\"י כל העריות מקנין חוץ מן הקטן ואמרי' בגמ' איש אמר רחמנא ולא קטן ופי' רש\"י דכתיב ושכב איש אותך יע\"ש וכבר הביא דין זה רבינו לעיל פ\"א הל' ו' יע\"ש:" + ], + [], + [ + "קטנה \n שהשיאה אביה אם זינתה ברצונה נאסרה על בעלה כו'. וכתב הראב\"ד ז\"ל והרי אמרו פיתוי קטנה אונס הוא ועוד התראה לקטנה אינה התראה שאין לה דעת ואין לחלק בין קטן לקטנה לענין פיתוי לומר קטנה בת מיאון אין לה רצון ויתן את הצער כמו אנוסה אלא כולן שוות להתפתות בקלות הדעת עכ\"ל כונת דבריו במ\"ש ועוד התראה לקטנה אינה התראה וכו' כלומר וכיון דאינה התראה א\"כ קינוי זה שקנא לה בעלה אינו קינוי וכיון דליכא קינוי בהדי סתירה אין מקום לאוסרה על בעלה ומ\"ש עוד ואין לחלק בין קטן לקטנה לענין פיתוי כו' כונתו לומר דלדעת רבינו צריכין אנו לחלק בהכי ואין זו סברא כיון דשתיהן שוות להתפתות והו\"ל אנוסות לא כן לענין לאוסרן על בעליהן יש טעם קצת לדברי רבינו לחלק ביניהם כיון דקטנה שקדשה אביה עבדא איסו' דאורייתא והבועל נהרג עליה לא כן לענין פיתוי ואונס אין סבר' לחל' ביניהן וה\"ה בפ\"ג מה' איסורי ביאה עמד מתמיה על השגת הראב\"ד והביא סוגיא שבפ\"ד אחין דל\"ג ע\"ב דאמרן פיתוי קטנה אונס הוא וכתב לישב דאותה סוגיא לאו בדוקא הוא אתמר אלא בדרך דחיה והפ\"ח בס' מים חיים עמד מתמיה עליו שנעלם ממנו הסוגיא דפ' הבע\"י דס\"א ע\"ב דאיתא התם בפשיטו' דפיתוי קטנה אונס הוא יע\"ש:
ועיין להרמ\"ל בפי\"א מה' אישות הל' ח' ד\"ה הן אמת שגם הוא ז\"ל תמה על ה\"ה בזה וז\"ל ולא ידעתי מה יענה הרב בההיא דאמרינן בפרק הבע\"י דס\"א תניא ר\"א אומר לא ישא אדם את הקטנה ואמר רבא דטעמיה דר\"א הוא דחיישינן שמא תתפתה עליו והק' כו' הרי דלר\"א ס\"ל דפיתוי דקטנה אונס הוא ולא מצינו בזה שנחלקו כו' אבל במאי דס\"ל לר\"א דפיתוי קטנה אונס הוא לא מצינו מי שיחלוק עליו ולפי קע\"ד אין מכאן תשו' לדברי ה\"ה ואדרבא יש להביא קצת ראיה ממנה לדברי רבינו אשר ביקש ה\"ה ולא מצא ראיה לדבריו דחזינן לסתמא דתלמודא דמייתי להך דרבא דמוקי להך דר\"א בכהן הדיוט ומשום דחיישי' שמא תתפתה דפריך עלה א\"ה ישראל נמי עד דהדר ומתרץ פיתוי קטנ' אונס ואונס בישראל משרא שרי ובתר הכי מייתי תלמוד' ההיא דר\"פ דאמ' דהך דר\"א מיירי בכ\"ג וס\"ל כהאי תנא דתניא בתול' יכול קטנה ת\"ל אשה אי אשה יכול בוגרת ת\"ל בתולה הא כיצד יצתה מכלל קטנות ולכלל בגרות לא באתה ור\"נ ב\"י נמי מוקי לה בכ\"ג והאי תנא הוא דתניא בתולה אין בתול' אלא נערה יע\"ש והשתא מדחזינן לסתמא דתלמודא דפריך א\"ה ישר' נמי משמע ליה לרבינו דהכי קי\"ל וכי משני רבא פיתוי קטנה אונס ואונס בישראל משרא שרי לדעת ר\"א הוא דמשני הכי דאפשר דר\"א הכי ס\"ל ומה\"ט הוא דהדרי אמוראי לאוקמי ההיא דר\"א באנפא אחרינא ולאוקמא בכ\"ג משום דדחיקא להו מימר דר\"א ס\"ל דפיתוי קטנה אונס הוא אפי' בשקדש' ואמטו להכי ניחא להו שפיר לדחוקי ולפרושי לה בכ\"ג אע\"ג דקתני סתם כהן כי היכי דלא נשוי מחלוקת בדבר הזה ואולי שמפני שכבר כתב ה\"ה דההיא סוגיא דפ\"ד אחין בדל\"ג בדרך דחיה אתמר לא הוצרך להביא סוגיא זו ולומר דרבא לפרושי הך ברייתא דלא ידעינן טעמא מאי דלא ישא את הקטנ' ההוא אמר דר\"א ס\"ל דפיתוי קטנ' אונס הוא אפילו בקטנ' שקדש' אביה אבל בתר דחדית לן ר\"פ ורנב\"י הנהו אוקמתי לסברתין דפיתוי קטנ' כזאת לאו אונס הוא פשטא דסוגיא לדידיה הכי רהטא טפי ויש קצת ראיה לדעת רבינו כנלע\"ד:
ומרן כ\"מ ז\"ל כתב דיש ראיה לדברי רבינו ממ\"ש בנידה דנ\"ב והיא לא נתפס' אסור' וכו' ואיזו זו שקידושיה קדושי טעות מוכח בהדיא דדוקא קדושי טעות כגון קדושי קטנ' דאין מעשיה כלום שהיא בת מיאון וכדפי' רש\"י שם והכריחו התוס' דבקדושי קטנות נמי מיירי הא בקדושי קטנות שאינן קדושי טעות כגון שקדש' אביה אסו' וזהו שחילק רבינו בין בת מיאון לאינ' בת מיאון עכ\"ל, וראיה זו איני מכיר דהתם כשזינת' כשהיא גדולה מיירי וקאמ' רבי ישמעאל כיון שעיקר הקדושין לא היו אלא בעודה קטנה מותרת ולא אמרינן דעל דעת קדושין אחרים בא עליה בעלה משגדלה ואמטול הכי נקט דוקא קדושי טעות דהיינו שלא היה בה קדושין דאורייתא דאי בקדושין דאוריי' כגון שקדשה אביה נהי דכשזינתה בעודה קטנה מותרת משום דפיתוי קטנ' אונס הוא וכמ\"ש הראב\"ד ז\"ל, מיהו כשזינתה כשהיא גדולה אסור' שהרי היא א\"א גמורה ואין לפוטרה לא משום אונס שהרי כשהיא גדולה זינתה ולא משום קדושי טעות שהרי קדשה אביה באופן שאין מכאן ראיה לדברי רבינו לע\"ד ולדידי דברי מרן צ\"ע ועיין בס' בני משה בלקוטיו ד\"א ע\"ד שיטה מ\"א ודבריו הס כי לא להזכיר יע\"ש:" + ], + [ + "נשואה \n שקינא לה ונסתרה וכו'. עיין בחידושינו פ\"א מה' נערה הל' ט':" + ], + [ + "שורש דין השקאת סוטה בגיורת\n הגיורת \n והמשוחררת וכו'. משנה פ\"ה דעדויות עקביא ב\"מ אומר אין משקין לא את הגיורת ולא את המשוחררת וחכ\"א משקין וטעמא דעקביא פי' רש\"י פ\"ג דברכות די\"ט וז\"ל דבנ\"י אמור בפ' פרט לאשת גר ועבד משוחרר עכ\"ל וכתב הרמ\"ל ז\"ל וז\"ל והנר' דרש\"י ז\"ל ס\"ל דעקביא היה ממעט מבני ישראל הגיורת ואשת הגר דהוא בעי דשניהם יהיו ישראלים ורבנן כי היכי דס\"ל דואמרת רבוייא הוא לאשת הגר ה\"ה נמי דרבינן מיניה לגר ולא ידעתי למה לא הוזכר מחלוקו' כי אם בגיורת ולא בגר עכ\"ל ולדבריו ז\"ל מ\"ש רש\"י פרט לאשת הגר ואשת עבד משוחרר לאו דוקא וכונתו לומר דכי היכי דממעטינן אשת גר ועבד משוחרר ה\"נ ממעטינן גיורת ומשוחררת לדע' עקביא ב\"מ ולרבנן מרבינן לארבעתן מרבוייא דואמרת, ולבבי לא כן יחשוב בכונת דברי רש\"י דהעיקר חסר מלשונו אם זו היתה כונתו ז\"ל וכל כי האי הי\"ל לסיים ולומר וה\"ה גבי גיורת ומשוחררת דאשת גר ואשת עבד משוחרר מאן דכר שמיהו בהך מתני' והיל\"ל דבסוטה מרבינן להו מקרא דואמרת והיינו לדעת רבנן:
כי ע\"כ נלע\"ד דרש\"י משמע ליה דגיורת ומשוחרר' דקתני מתני' היא היא אשת גר ואשת עבד משוחרר וקרי להו התנא גיורת ומשוחררת מפני שנשואות לגר ועבד משוחרר וכבר בירושלמי שהביא הרב מ\"ל ז\"ל צדדו לפרש כן ואמרו במה אנן קיימין אם בגר שנשא בת ישראל כו' ולכך סתם וכתב רש\"י דבני ישראל האמור בפ' פרט לאשת גר ואשת עבד משוחרר דמשמע ליה דהיינו פלוגתייהו דעקביא וחכמים ואותה ברייתא שהביאו בפ\"ד דסוטה דכ\"ו דקתני אשת גר ואשת עבד משוחרר שותות אתיא כחכמים דפליגי אעקביא והשתא ניחא דממעטינן להו לעקביא מקרא דבני ישראל דהכתוב מדבר על האישים ואי גיורת ומשוחררת הם אשת גר ועבד משוחרר אמעיטו שפיר מבני ישראל שהרי גר ועבד משוחרר אשר לא מבני ישראל המה אבל אי גיורת ומשוחררת הם כפשטן אבל בעליהן ישראל לא ממעטו מקרא דבני ישראל דבעלמא דרשינן בני ישראל ולא בנות ישראל גבי קרא דועשו להם ציצית וכן גבי קרא דבני אהרן וכו' יע\"ש וע\"פ האמור ניחא דאף עקביא ב\"מ מודה בגיורת ממש והיא נשואה לישראל דשותה דלית לן מיעוטא:
ומ\"מ בין אם נאמר שזו היתה כונת רש\"י ז\"ל או שנאמר שכונתו למ\"ש הר\"ב מ\"ל לא ידעתי מאי האי דמקשינן בפ\"ד דסוטה דכ\"ו עלה דהך ברייתא דקתני אשת הגר ועבד משוחרר שותות פשיטא ומשנינא מהו דתימא בני ישראל כתיב קמ\"ל יע\"ש והשתא לפי דברי רש\"י ז\"ל ע\"כ דאותה ברייתא אזלא כרבנן דעקביא אבל עקביא פליג עלה וא\"כ מאי בעי פשיטא כיון דדבר זה במחלוקת הוא שנוי ואי משום דאכתי לא ידע טעמא דעקביא תיקשי ליה אעיקר דברי עקביא ב\"מ מפני מה אינה שותות ולא הו\"ל למפרך פשיט' ואפשר ליישב בדוחק דלפום ס\"ד דפריך פשיטא משמע ליה דעקביא וחכמים פליגי דוקא בגיורת ומשוחררת הנשואות לישראל וטעמא דעקביא משו' דכתיב לאלה ולשבועה בתוך עמך פרט לאלה שאינן בתוך עמם וכדמשמ' ליה לפום קושטא להרע\"ב ז\"ל אלא דלמאי דהדר תלמודא ואמר מהו דתימא בני ישראל כתיב משמע ליה לרש\"י דהשתא הדרינן מימר דהיינו פלוגתייהו דעקביא וחכמים:
עוד שם\n אשת \n סריס חמה או סריס אדם כו'. כתב מרן כ\"מ וז\"ל ומ\"ש ואשת סריס חמה שם במשנה אשת סריס שותה ופי' רש\"י בגמרא דבסריס חמה קאמר דמותר לקיימה ולא בסריס אדם דאסור לקיימה משום לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה וכתבו התוס' ולא ידעי' מנלן דסריס אדם כגון ששתה כוס עיקרין דאסור לקיימה עכ\"ל ואני אומר דלא איירי רש\"י בהכי דלא מקרי סריס אדם אלא בששלטה יד אדם באברי ההולדה וכקרא דמייתי פצוע דכא וכרות שפכה ורבינו שכתב או סריס אדם צ\"ל דמיירי בששתה כוס של עיקרין שמותרת לו וקרי ליה סריס אדם לפי שע\"י אדם בא לו עכ\"ל ועיין להרב זרע אברהם חא\"ה סימן י\"א דל\"ז ע\"ב דמפשט פשיטא ליה טובא להרב ז\"ל שם דסריס שנעשה ע\"י כוס עיקרין הרי הוא בכלל פצוע דכא וכרות שפכה ולא זכר ש'ר דברי התוס' ומרן ז\"ל הללו דאזלי בתר איפכא וכבר עמד על דבריו חתנו המגיה שם יע\"ש ולדידי חזי לי דרש\"י בשיטתיה קאי וכמו שיחסו התוס' בדעתו ז\"ל ושלא כדברי מרן כ\"מ שכתב דאף לדעת רש\"י אזיל ומודה לדבריהם שהרי רש\"י בפרק כיצד ד\"ך ע\"ב ובפרק הערל דע\"ט ע\"ב עלה דקתני בברייתא שהביאו התוס' בסוטה פצוע דכא וכרות שפכה סריס אדם והזקן חולצין כו' ואם בעלו קנו ואסו' לקיימן משום שנאמר לא יבא פצוע דכא כתב רש\"י וז\"ל ואסור לקיימן לאו אזקן קאי עכ\"ל מבוארין דבריו דדוקא זקן אינו אסור לקיימן אבל סריס אדם המוזכר בברייתא קאי בלא יבא וע\"כ דסריס אדם המוזכר בהך ברייתא היינו ששתה כוס של עיקרין דאי בששלט יד אדם באברי ההולדה הא קתני בהדיא פצוע דכא וכרות שפכה ומדהדר קתני סריס אדם ע\"כ דבשתה כוס עיקרין קאמר והכי משמע להו להתוס' שם בפ\"ד דסוטה יע\"ש ומהתימא על מרן כ\"מ שרצה לייחס שיטת התוס' בדעת רש\"י ואין ספק שדברי רש\"י הללו הביאן להתוס' ז\"ל לומר דרש\"י בשיטה זו קאי ועיין עוד במ\"ש רש\"י שם בפרק כיצד ד\"ה סריס שכתב וז\"ל שנסתרס ע\"י אדם ולא ע\"י חולי ע\"ש ועיין בספר תומת ישרים סימן נ\"ב וקכ\"ה שכתב בשם מהר\"י אבאייוב ז\"ל דמי שנעשה כרות שפכה ע\"י חולי אין כופין אותו לגרש אבל מנדין אותו שיפרוש ממנה, או נגזור על עצמינו שלא נישא וניתן עמו אבל בסימן נ\"ח ונ\"ג כתב משמיה דנפשיה דלא עבדינן ליה לא זה ולא אותו לא נידוי ולא הפרשה וכ\"כ בסימן רי\"ב בשם מהר\"י דונדון עיין למרן החבי\"ב באה\"ע סימן קנ\"ד הג\"הט אות ס\"ד וצריך אני להתיישב בזה וכעת אין הספרים הללו בידי לחזות בנועם דבריהם:
ולדידי ק\"ל בשיטת התוס' דמשמע להו דע\"י כוס עיקרין לא הוי בכלל פצוע דכא מההיא דפריך תלמודא דע\"ט ע\"ב עלה דקתני מתני' אמר ר\"ע סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו כו' מכדי שמעינן ליה לר\"ע דאמר דחייבי לאוין כחייבי כריתות וחייבי כריתו' לאו בני חליצ' נינהו ואמר רבי אמי הב\"ע בשנשא אחיו גיורת ור\"ע סבר כר\"י דאמר קהל גרים לא מקרי קהל יע\"ש והשתא לדברי התוס' אמאי לא משני דסריס אדם דקאמר ר\"ע היינו בששתה כוס עיקרין והוי דומיא דסריס חמה אלא שזה בידי שמים וזה בידי אדם ודוחק לומר דסריס אדם סתם משמע דשלט יד אדם באברי ההולדה וכן ראיתי שכתב הרב תוי\"ט שם בפ\"ד דסוטה יע\"ש דהא באותה ברייתא דקתני פצוע דכא וכרות שפכה סריס אדם והזקן ע\"כ דסריס אדם ע\"י כוס עיקרין קאמר, ואולי שניא היא דהא קתני בהדיא כרות שפכה אבל סריס אדם סתם שנסתרס באברי ההולדה משמע ולהכי מהדר תלמו' אשינויי אחריני ועוד נ\"ל ליישב דעת התוס' דמש\"ה לא משני דסריס אדם דקאמר ר\"ע מיירי בששתה כוס של עיקרין דמש' ליה לתלמודא דכל שלא שלט יד אדם באברי ההולד' יש לו רפואה ע\"י סמים אחרים כדאית ליה רפואה לסריס חמה וא\"כ היכי קתני ר\"א סריס אדם אינו חולץ משום שאין לו רפואה אלא ודאי דבסריס שנסתרס ע\"י אדם באברי ההולדה מיירי ר\"ע ועלה קאמר ר\"א דאינו חולץ משום שאין לו רפואה כן נראה לע\"ד:
וכתב הרמ\"ל וז\"ל ודע שראיתי לרש\"י ז\"ל בר\"פ ארוסה שכתב וז\"ל אשת סריס שותה כגון שנסתרס לאחר שנשאה וקדמה שכיבת בעל לבועל ובגמרא עלה דמתני' אמרינן פשיטא מהו דתימא מבלעדי אישך אמר רחמנא והאי לאו בר הכי הוא קמ\"ל ופי' רש\"י קמ\"ל דלמיקדם שכיבת בעל לבועל הוא דאתא וסריס בר שכיבת הוא אלא שאינו בר זריעה ע\"כ ודבריו הללו סותרין מ\"ש במתני' דמהתם משמע דסריס לאו בר שכיבה הוא דלהכי מוקי לה בשנסתרס אחר שנשאה והרב ח\"ה כתב דדברי רש\"י במתני' אינו אלא גיליון ובפירו' ישנים אינו כפי' רש\"י דמתני' והרב ניחא ליה דברי רש\"י שכתב במתני' וקשיא ליה טובא דבריו שבסוגיית הגמרא דמ\"ש במתני' הוא כפי הקושיא דפריך פשיטא דס\"ל דהתלמוד שהקשה פשיטא הוא משום דס\"ל דמתני' איירי בשנסתרס אח\"כ דאי לא לא קדמה שכיבת בעל לבועל ומש\"ה הקשו פשיטא ותרצו דאינו כן אלא מתני' איירי בסריס קודם שנשאה דאפ\"ה משקה אותה משום דבר שכיבת הוא אף שאינו בר זריעה ואשמועינן מתני' דלא תימא לא קדמה שכיבת בעל לבועל קמ\"ל דקדמה וידוע הוא שדרכו של רש\"י ז\"ל לפרש המשנה כפי הס\"ד אלא שמ\"ש רש\"י קמ\"ל דלמקדם שכיבת בעל לבועל כו' עמדו לפניו ככותל דמאי קאמר דלמקדם הוא דאתא דזה כבר ידענו אותו אלא דס\"ד דכל שנסתרס קודם שנשאה לא מקרי קדימה דהול\"ל קמ\"ל דבר שכיבה הוא וקרי כאן שקדמה שכיבת בעל לבועל אעפ\"י שהיה סריס קודם שנשאה ואם הס\"ד דמהו דתימא הוא דבעינן שיהיה בר שכיבה בשעת שתיה א\"כ לא הוה ליה למימר אלא קמ\"ל דלא בעינן שיהיה בר הכי אלא דהקפידה אינו אלא שיקדום שכיבת בעל ומ\"ש דסריס בר שכיבה אינו ענין לזה ועוד דאי סריס בר שכיבה הוא א\"כ אף דנימא דבעינן שיהיה בר שכיבה בשעת שתיה נמי לא ממעיט אסריס את\"ד הרב:
ולדידי הס\"ד דמהו דתימא הוא דקרא דמבלעדי אישך לא אתא לשיקדום שכיבת בעל לבועל אלא להשוות השכיבות שיהיה שכיבת הבעל כשכיב' הבועל ואמטול הכי כשהבעל סריס והבועל אינו סריס לא היתה שותה כיון שאין שכיבת שניהם שוה וקרא מבלעדי אישך כתיב שיהיה הבעל בר הכי כבועל וקאמר קמ\"ל דמבלעדי אישך לא אתא אלא לשיקדום שכיבת בעל לבועל אבל לא בעי' שיהיה שכיבת בעל כשכיבת בועל דסריס בר שכיבה הוא אלא שאינו בר זריעה והרי היא כקדמה בשכיבתו כן נלע\"ד ודברי רש\"י שבפי' המשנה הם לפי הס\"ד דפריך פשיטא ועל הדרך שכתב הרמ\"ל אלא דזה שכתב הרב דכבר ידוע שדרכו של רש\"י לפרש המשנה לפי הס\"ד לא היה צורך לזה שהרי בפי' אתמר בדברי רש\"י דמתני' דקאי לפי הס\"ד מדסיים וכתב ובגמ' פריך פשיטא הרי בהדיא דקאי לפי הס\"ד:" + ], + [ + "שורש דין השקאת סוטה במעוברת\n מעוברת \n ומניקת כו'. ברייתא בסוטה פ\"ד דכ\"ו מעוברת ומנקת עצמו או שותה או לא נוטלת כתובה ופירש רש\"י ולא אמרינן לא לקטליה לולד ע\"כ והתוס' דחו פירושו דאמאי אית לן למקטליה נמתין עד שתלד דהא דתנן בערכין האשה היוצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד התם גזרת הכתוב הוא ומתו גם שניהם כו' ומתוך כך פירשו הם ז\"ל דלעולם ממתינין וה\"פ מעוברת עצמו אע\"פ שקינא לה כשהיא מעוברת שותה לאחר שתלד ולא אמרינן כמו גבי מעוברת חבירו דאם קינא לה כשהיא מעוברת וילדה ומת הולד או הפילה אינה שותה דלאו בת קינוי היתה וכדאמ' בירוש' לא היו לו אשה ובנים ונולדו לו כבר נדחית שלא לשתות עכ\"ל, והנה זה שכתבו כמו גבי מעוברת חבירו כו' כתב הרמ\"ל שלא ידע כונתם דאליבא דמאן קיימי אי אליבא דר\"מ אפילו שמת הולד או שהפילה אינה ראויה לשתות כיון דאיהו סבר יוציא ולא יחזיר עולמית ואי אליבא דרבנן לעולם היא שותה דראויה לאישות היא כיון דבידו להחזירה וכתב ואי לאו דמסתפינא הו\"א להגיה כל זה מדברי התוס' ולא היו מביאין ראיה כי אם מדברי הירוש' דקיימי עלה דמתני' דאיילונית וזקנה עכ\"ל יע\"ש:
ולק\"ד א\"צ להגיה כל זה מדברי התוס' זולת מילת כמו לבד צריך להגיה וצ\"ל נמי ולא אמרי' נמי גבי מעוברת חבירו וכונתם ז\"ל למ\"ש הרב ז\"ל לקמיה דלדעת התוס' במעובר' חבירו נמי צריכה להמתין עד שתלד וכתב דלא גרע ממעוברת עצמו וכתב דלא תקשי בין לרש\"י בין להתוספו' מאי קמ\"ל הברייתא במעוברת עצמו דהא שמעינן לה ממעוברת חבירו משום דהו\"א דמעוברת חבירו איירי בשקינא לה לאחר שתלד אבל בעודה מעוברת עדיין לא למדנו אם מקנא לה לדעת התוס' ולא למדנו אלא ממעוברת עצמו עכ\"ל נמצא דהמלמדינו דעת דמצי מקנא לה אפי' בעודה מעוברת וילדה או הפילה דשותה אח\"כ לרבנן דר\"מ אינו אלא חלוקה זו דמעוברת עצמו דאי לא ה\"א דאף במעוברת לא מצי מקנא לה עד אחר שתלד או שהפילה דקינוי דמקמיה הכי לא מהני והיא גופ' היא כונת התוספו' שכתבו דבמעוברת עצמו הכי פירושו דמצי מקנא לה כשהיא מעוברת כי היכי דלא תקשי לך דהא שמעינן לה מחלוקת מעוברת חבירו כמ\"ש הרמ\"ל לזה כתבו דהא קמ\"ל דלא אמרינן נמי גבי מעוברת חבירו דלא מצי מקנא לה בעודה מעוברת דאם לא היה התנא שונה חלוק' זו לאשמועינן גבי מעוברת חבירו דינא נמי הכי דמצי מקנא לה לרבנן דר\"מ אפי' בעודה מעוברת כנ\"ל ונכון:" + ], + [ + "שורש אשה שנשאה באיסור אין המים בודקין\n כל \n איש שבא ביאה אסור' מימיו כו'. לפיכך אם היתה אשתו אסו' עליו וכו' אינה שותה. ע\"כ. הנה דעת רבינו ז\"ל מבואר דס\"ל דטעמא דמתני' דתנן בר\"פ ארוסה אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכ\"ה כו' לא שותות ולא נוטלות כתוב' היינו משום דאין האיש מנוקה מעון וכתב הרמ\"ל ז\"ל דטעמא דלא אשמועינן מתני' חידושא טפי דאפילו עבר עבירה אחת בימיו משהגדיל שוב אין המים בודקין את אשתו וכ\"ש הני נשי דכל ימיו באיסור קאי הוא משום דמתני' בעי למתני ולא נוטלות כתובה ומי שבא ביאה אסור' דקי\"ל דאין משקין אותה מ\"מ אינה מפסדת כתובת' וכמ\"ש רבינו לעיל בריש פרקין דאם בא עליה בעלה אחר שנסתרה ה\"ז אינה שותה ונוטלת כתובת' אלא דאלמנה לכ\"ג ודכוותייהו כיון דבסיבתן אינן ראויות לשתות דאין האיש מנוקה מעון אינן נוטלות כתובה וכתב עוד וכי תימא בא עליה בעלה אחר שנסתרה היא היתה סיבה שלא תשתה הא לא קשיא משום דשאני בא עליה שהיא אומרת שהיא טהורה ואין כאן איסור כלל אבל לדידיה הוא מוזהר עליה בלאו הבא מכלל עשה ואפילו אם היא טהורה נענש בב\"ד של מעלה כמ\"ש התוס' בר\"פ כשם ד\"ה מה ת\"ל יע\"ש:
עוד כתב הרב ז\"ל וז\"ל ועוד נ\"ל דמי שבא על אשה בלא קדושין דפשיטא דאינו מנוקה מעון דהא אליבא דרבינו לוקה וכמ\"ש בריש הלכות אישות אם חזר ולקחה נהי שאינו יכול להשקותה משום שאינו מנוק' מעון מיהו אינה מפסדת כתובתה ואף שהיא היתה סיבת העון משום דדוקא היכא שהנשואין היו באיסור הוא דאמרינן דמפסדת כתובת' אבל היכא שהנשואין היו בהיתר אף שקודם לזה קדם ביאה אסורה אינה מפסדת כתובת' והיינו טעמא דבא עליה בעלה אחר שנסתר' שאינה מפסדת כתוב' לפי שנשואיה בהיתר היו עכ\"ל ולפי דבריו ז\"ל אין ספק שאם בא על ארוסתו בבית חמיו ואח\"כ נשאה וקנא לה ונסתרה אעפ\"י שזו אינה שותה לדעת רבינו שהרי אינו מנוקה מעון מיהו אינה מפסדת דאף שהיא היתה סיבת העון מ\"מ הנשואין בהיתר היו:
והנה אמת שאם עיקר הטעם תלוי במ\"ש הרב ז\"ל דכל שנשואיה היו בהיתר אף שהיא היתה סיבת העון אינה מפסדת כתובת' יפה דן יפה זיכה, ואולם אני בע\"ד לא כן אדמה כי מי גילה לו להרב ז\"ל רז זה בטעמו של דבר דאפשר לומר טעם יותר נכון והוא דכל שקדמה לה הידיעה קודם סתירת' שאם תבא לידי שתיה שאין המים בודקים אותה בא' מהסיבות המונעות בדיקת המים ואפ\"ה הלכה ונסתר' באותו שקינא לה אז ודאי הפסיד' כתובת' כיון שהיא גרמה לה והפסידה נפשה דמאחר שהיתה יודעת שאין המים בודקין אותה על מה סמכה נפשה להסתתר ולומר שהיא טהורה כיון דלא סמא בידה להכריע דבריה שהיא טהורה וע\"כ באלמנה לכ\"ג וחלוצה לכהן הדיוט וכיוצא דקדמה לה הידיעה קודם סתירתה שאם תסתתר לא תבא לידי שתיה כיון שאין המי' בודקין אותה בעבור בעלה שאינו מנוקה מעון כשהלכו ונסתרו אבדו כתובתן שהרי עשה הכתוב ספק סוטה כודאי מה\"ט קפיד רחמנא אבעל שאם קינא לה ונסתרה שלא תזקק לה עד שתשתה משו\"ה אין אנו מאמינים אותן במה שיאמרו טהורות הן שאנו תולין שנטמאו בודאי וכיון שאינן ראויות לשתות והלכו ונסתרו אינהו דאיפסידו אנפשייהו לא כן בבא עליה בעלה אחר שנסתרה דבשעה שנסתרה היתה ראויה לשתות ואח\"כ הוא דאירע הדבר שאינה ראויה לשתות נאמנת בדבריה שאומרת שטהורה היא ואין בסתירתה הוכחה שנטמאת דבשעה שנסתרה ראויה היתה לשתות ועל שהיתה ראויה לשתות וסמא בידה להוכיח שלא נטמאת סמכה נפשה ונסתרה וכשאירע הדבר אח\"ך שאינה יכולה לשתות לא מפני זה תפסיד כתובתה כיון דסתירה האוסרתה לא מכרעת לומר שנטמאת ועיין להתוס' בר\"פ כשם ד\"ה ה\"ג כו' באופן שטעם הפסד הכתובה תלויה ועומדת במעשיה וגרמא דידה שנסתרה ואינה יכולה לברר שהיא טהורה וכל שבשעה שנסתרה סמא בידה לברורי שהיא טהורה לא הפסידה אנפשה בסתירתה דסמכ' אנפשה שיכולה לברר שהיא טהורה ועיין במ\"ש הרב ז\"ל לעיל בריש הפרק:
מעתה בבא עליה בעלה בעודה ארוסה וכן בבא עליה בלי קידושין דקודם הסתירה הדבר ידוע שאין המים בודקין אותה כשהלכה ונסתרה הפסידה כתובתה בודאי דדמיין לאלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט דמשום שקדמה להן הידיעה מקודם אפסידו אנפשייהו כדבר האמור, וראיה לדברינו מ\"ש רבי' ברפ\"א דבזמן שאין מי הסוטה וקנא לה ונסתרה תצא בלא כתובה יע\"ש, הרי דאפילו שהנשואין היו בהיתר אפ\"ה כשאינה יכולה לשתות אמרינן שתצא בלא כתוב' והדבר ברור שהט' תלוי בדבר האמור דהתם איהי אפסידה אנפשה כיון שהדבר ידוע שאין המים בודקין ואפי\"ה הלכה ושתתה. ואם כנים אנחנו בזה הדרא קושיית הרב לדוכתא למה נקט מתני' אלמנ' לכ\"ג דהיינו שנשא אשה באיסור תיפוק לי דאפילו עבר עבירה אחת בימיו כגון שבא על ארוסתו בבית חמיו ואח\"ך נשאה או שלקחה בלי קידושין דאפ\"ה מפסדת כתובתה ובזה לא יצדק תשובת הרב ז\"ל כמובן, כי ע\"כ נלע\"ד דלחידושא נקט תנא הני נשי דאפילו שהן אסורות לבעליהן אפי\"ה מקנו להן וכדדייקינן בגמרא משתא הוא דלא שתו הא קינוי מקנו למאי אי לאוסרן לבעל הרי אסירן וקיימא אלא לאוסרן לבועל יע\"ש, ומשום דהוה ס\"ד לומר דדוקא כשקינוי הוא לאוסרן לבעל מצי מקנא לה ונאסרה בקינוייו אבל כשאסורות ועומדות לבעל לא מהני קינוי ואפילו לבועל אינן אסורות קמ\"ל כנלע\"ד:
תו ק\"ל במ\"ש הרב ז\"ל דאשה שבא עליה בעל' אחר שנסתרה והיא אומרת שהיא טהורה לדידה אין כאן איסור כלל אבל לדידיה הוא מוזהר עליה בלאו הבא מכלל עשה ואפילו אם היא טהורה הוא מוזהר בב\"ד של מעלה עכ\"ל ובקצורי לא זכיתי להבין מנ\"ל להרב ז\"ל דכיון דקרא עשאה כודאי סוטה אעפ\"י שהיא צווחת ואומרת שהיא טהורה למה לא יהיה היא ג\"כ בכלל האיסור והרי אנו פוסלין אותה מתרומה מקרא דונטמאה אע\"פ שהיא האוכלת ואין לזרים איתה ולא אמרינן היא יודעת בנפשה שהיא טהורה ותאכל ותשבע אלא ודאי דאעפ\"י שהאמת כדבריה גזירת הכתוב היא שכל שלא שתה מי סוטה ותוציא לאור אמיתות דבריה הרי היא כודאי סוט' והרי היא בכלל העונש כשאר עונשים שבתורה אחד האיש ואחד האשה שוים:
עוד זאת חזינא ליה להרב ז\"ל דממשנה זו דאלמנה לכ\"ג הוציא רבינו הדין שכתב לקמן בפרקין ה\"ט שאם היתה אשתו אסורה עליו ואפילו שניה שאינה שותה משום דבמתני' קתני חלוצה והדבר פשוט דאיסור חלוצה אינו אלא מד\"ס עכ\"ל. הנה הרב ז\"ל גופי' לעיל בפ\"א מהלכות נערה בתולה הל' ה' עמ\"ש רבינו שאם היתה האנוסה אסורה עליו אפילו שניה מד\"ס לא ישאינה כתב הרב ז\"ל בד\"ה גם מה שרצה להכריח מוהר\"א ששון ז\"ל מסוגיא דפרק הבע\"י דאף באיסורין דרבנן לא ישאינה מדקתני חלוצה והחלוצה אסורה מד\"ס לדידי לא מכרעא ראיה זו שהרי מצינו במקומות רבים דקתני החלוצ' והוי אשגרת לישן והאריך בראיות וכתב שכ\"כ מרן ב\"י בא\"ה סימן קי\"ו והן דבריו בכ\"מ פכ\"ד מהלכות אישות הל' ד' ועל כן טרח הרב ז\"ל שם לבקש מקום ראיה לדברי רבינו עיין עליו ולא ידעתי איך לא שת לבו לדבריו שכתב כאן:
איברא כי באותו הדין עצמו לעיל מזה ד\"ה עוד ראיתי להרב הנז' כתב הרב דברי' הפכיים כי שם הביא אותה ברייתא דפ\"ב דיבמות דקתני אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הרי הן כאשתו ואינו מטמא לה והכריח דמדקתני חלוצה דאפילו באיסורין של דבריהם בטלו עשה דלה יטמא וסיים וכי תימא האי דנקט חלוצה לאו דוקא אלא אשגרת לישן היא ויש לנו כיוצא בזה בתלמוד וכמו שיתבאר לקמן הא ליתא דודאי חלוצה דקתני הכא בדוקא הוא דהא רישא דהך ברייתא הביאו אותה בפ' יש מותרות דפ\"ה לענין כתובה ואמרו דרבי חלוצה קא קשייא ליה והא חלוצה דרבנן ואית לה כתובה כו' מוכח בהדייא דס\"ל דחלוצה לאו אשגרת לישן הוא אלא בדוקא נשנית עכ\"ל. הרי שהכריח הרב דאותה ברייתא דקתני שהחלוצה שאין לה כתובה בדוקא נשנית וזה היפך דברי מרן ב\"י בא\"ה ס\"י שהביא הרב ז\"ל שכתב דאותה ברייתא דקתני חלוצה לאו דוקא היא. ויש ליישב בדוחק דודאי לסברת איכא מ\"ד דר' קתני לה וקשייא ליה חלוצה ה\"נ ודאי דס\"ל דחלוצה דוקא ולאו אשגרת לישן אמנם לסברת איכא מ\"ד דר' אלעזר קתני לה חלוצ' לאו דוקא וכן מבואר בדברי מרן כ\"מ בפכ\"ד מהל' אישות הל' ד' דבפלוגתא דלישני תלייא מילתא יע\"ש מעתה נוחי' דברי מרן ודברי הרב ז\"ל וכמובן:
עוד ראיתי להרב ז\"ל שכתב וז\"ל אך ראיתי לרש\"י שפי' טעמא דמתני' משום דכתיב כי תשטה אשתו בראויה לאישות הכתוב מדבר וכתב דהכי תניי' בספרי ותמה עליו ז\"ל דלדידיה תקשי קרא למאי איצטריך למעט שאינה ראויה לאישות ת\"ל דאינה מנוקה מעון דהא ע\"כ בבא עליה איירי דאי לא הא קדם שכיבת בועל לבעל וכי תימא קרא אתא להפסידה כתובתה הא ליתא דהא כתובה אינה מן התורה ואפי' לרשב\"ג דאמר בכתובות דכתובת אשה דאורייתא כבר כתבו הראשונים דלאו משום דאורייתא הוא אלא דאית ליה סמך מן התורה ועלה על דעתו לומר דרש\"י ז\"ל חולק על רבינו ומשמע ליה דקרא דונקה האיש מעון לא מיירי אלא בעון דבא על אשתו אחר שנסתרה ושוב הביא אותה סוגייא דפ' עגלה ערופה דמ\"ז דאמרי' בהדייא דאפי' על עון דבניה ובנותיה אין המים בודקי' אותה ורש\"י ז\"ל ג\"כ ע\"כ דמודה בזה והדר' קושיין לדוכתא והניח דבריו בצ\"ע:
והנה לפי מ\"ש הרב ז\"ל עצמו בפ\"א מה' נערה ה\"ג ד\"ה וראיתי לרש\"י בפי' החומש וז\"ל ונר' דאף למ\"ד כתובת אשה דרבנן דריש קרא דמהר ימהרנה לו כדדריש ליה רש\"י ז\"ל יפסוק לו מוה' כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתוב' וישאינה שהרי מצינו כיוצא בזה בעבד עברי דכתיב ויצאה אשתו עמו ואמרינן בפ\"ק דקדושין מי הכניסם שיצאו ואמרו מכאן שהאדון חייב במזונות אשתו ובניו וכתבו הראשונים ז\"ל דאע\"ג דמדין תורה אין הבעל חייב במזונות אשתו מ\"מ כיון דמנהגם היה שהבעל היה זן אשתו ואת בניו הכתוב חייב לאדון בכל מה שהיה נוהג העבד שהיה מפרנס את אשתו ואת בניו ה\"נ נהי דליכא כתובה מן התורה מ\"מ כיון דהמנהג היה שכל הנושא בתולה היה כותב לה כתובה ולזה בא הכתוב גבי מפתה לומר דאף שהיא בעולה שיכתוב לה כתוב' כמו שהוא המנהג לכתוב לבתולו' עכ\"ל עי\"ש ולפ\"ז אפשר גם כן לומר דקרא דכי תשטה אשתו נמי אצטריך להפסי' כתובתה דאף על גב דמעיקר דינא דאורייתא לא מחייב מ\"מ כיון שהמנהג היה לכתוב לה כתובה אתא קרא לומר שיפסיד כתובה ואינה יכולה לתבוע מצד המנהג כי היכי דאמרי' בהנהו קראי דויצאה אשתו ובקרא דמהר ימהרנה לו ומ\"מ דבר זה לא ימלט מהדוחק:
כי ע\"כ נלע\"ד דמעיקרא קושייא ליכא דקרא דכי תשטה אשתו אצטריך לגלויי אקרא דונק' דלאו דוקא אעון דבא עליה אחר שנסתרה הוא דאינו מנוקה מעון אלא אף אשאר עון דאיסורי ביאה דפשטיה דקרא כונתיה משמע דמיירי בעון דבא עליה אחר שנסתר' דוקא דבהכי מיירי כוליה עניינא דקרא אתא קרא דכי תשטה אשתו בראוי לאישות פרט לאלמנה לכ\"ג דבעמוד והוצא קאי וגלי אקרא דונקה דלאו דוקא בבא עליה אחר שנסתר' אלא אף אשאר עונות נמי ואצטריך קרא דונקה ואצטריך קרא דכי תשטה דאי לאו קרא דונקה הו\"א דדוק' כשנשא אשה באיסור הוא דאין המים בודקין אות' אבל מי שעבר עבירה אחת בימיו משהגדיל אפשר שהמים בודקין את אשתו להכי אצטריך קרא דונקה לומר דאפי' בשביל עבירה אחת שעבר בימיו לוקה. ושוב זכיתי ומצאתי כדברי להרב הגדול מוהר\"א זאבי ז\"ל בס' אורים גדולים למוד ק\"ע דע\"ז ע\"א:
ובעומדי בזה עם מורי הרב המובהק מוהר\"י נוניש נר\"ו ההוא אמר דלא קשייא אעיקר קרא למה אצטריך דאפשר דקרא אצטריך לאלמנה לכ\"ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט שנפלה להם יבמה מן האירוסין דמן התורה ביאה ראשונה ליכא איסורא דאתי עשה דיבום ודחי ל\"ת דאלמנה לא יקח וחכמי' הוא דגזרו ביאה ראשונה אטו ביאה שניה כדאיתא ביבמות בפר' ב' ד\"ך ע\"ב ואהא אתא קרא דתחת אישך בראויה לאישות פרט לאלו שאינן ראויות לאישות דאע\"ג דאיסורא ליכא בהו והרי הם מנוקים מעון מ\"מ משום שאינן ראויות לאישות אינן שותות אלו דבריו נר\"ו, מיהו אכתי לא נחה דעתי בזה דודאי מתני' דקתני אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט לא שותו' ולא נוטלות כתובה לא מיירי באלמנה מן האירוסין ובשנפלה לפניו ליבום וכן חלוצה וגרושה שנפלו לפניו ליבום ובא עליהן ביאה ראשונה דא\"כ אמאי אינן נוטלות כתובה כיון דמדינא דאורייתא קנאן כאשתו לכל דבר ואין כאן עון אשר חטא:
ולפי דברי הרב מ\"ל ז\"ל טעמא דכל הנהו דאינן נוטלות כתובה אינו אלא מפני שהנשואין היו באיסור והן היו סיבת העון דבסיבתן אינן ראויות לשתות שאין האיש מנוקה מעון וכמ\"ש בתחילת דבריו וכיון שכן באלמנה מן האירוסין ואינך הבאות לו ליבם דבביאה ראשונה ליכא איסורא ודאי דאינה מפסד' כתובה ומדקתני מתני' דאינה נוטלת כתובה ודאי דבאלמנה מן הנשואין או בשאר אלמנות וגרושות דעלמא דליכא בהו מצות יבום קמיירי והדרא קושייא לדוכתא למה לו לרש\"י ז\"ל להביא ראיה מקרא דכי תשטה אשתו ת\"ל מקרא דונקה האיש מעון וזה אינו מנוקה מעון, וע\"ז השיב מורי הרב הנז' דעל רש\"י ז\"ל לא קשיא ליה להרב מ\"ל דרש\"י ז\"ל מייתי האי קרא למיהב טעמא דמפסד' כתובה ומתני' ודאי בשאר אלמנות וגרושות דעלמ' קמיירי ועיקר קושיית הרב ז\"ל אינה אלא דעיקר קרא למאי איצטריך כיון דכתובה אינה מן התורה כמבואר בדבריו א\"ד נר\"ו:
והנה אמת דבריו מוצדקים לפי דברי הרב מ\"ל מיהו כשאני לעצמי עיקר דברי הרב מ\"ל ז\"ל הללו שכתב דרש\"י ז\"ל מייתי האי קרא למיהב טעמא למה אינה נוטלת כתובה לא אדע שכו\"ל מאי קאמר שהרי לפי מ\"ש הוא ז\"ל דטעמא דהנהו שאינן נוטלות כתוב' הוא מפני שהן היו סיבת העון ובסיבתן אינן ראויות לשתות שאין האיש מנוקה מעון לפ\"ז עיקר הטעם תלוי בסברא וקרא למה ליה לרש\"י ומהיכא משמע מהאי קרא שאינה נוטלת כתובה דמעיקר קרא ליכא למילף אלא שאינן שותות ולא שאינן נוטלות כתובה שהרי כתובה אינה מן התורה מיהו לפי מ\"ש אנן יד עניי לעיל מזה דטעמא דאינן נוטלות כתוב' הוא משו' דאינהו אפסידו אנפשייהו שנסתרו ויודעות שאינן ראויות לשתות יצדק תירוץ הרב הנז' נר\"ו הדק הטב. ואפשר לאוקמי שפיר מתניתין באלמנה מן האירוסין ושנפלה לפניו ליבום ובא עליה ולהכי איצטריך תשט' אשתו ללמוד דאינ' שות' אע\"פ שהאי' מנוקה מעון משו' שאינה ראויה לאישות ולכן אינה נוטל' כתובה כיון שהיתה יודעת שאין המים בודקין אותה ואפ\"ה נסתרה דהשתא איהי אפסידה אנפשה ונכון הדבר ועוד אפשר לומר לע\"ד דעיקר קרא אצטריך למי שנעשה כרות שפכה אחר שנשא' ובא עליה דבשעת השתיה אינה ראויה לאישות וליכא טעמא דמנוקה מעון וברור ועיין לקמן ודע שאחרי כותבי תירוץ מו\"ה נר\"ו כן בקדש חזיתיו דברים כהווייתן בס' נצח ישראל דט\"ו ד\"ה ועתה יע\"ש:
עוד כתב הרב ז\"ל בד\"ה ולדעת רבינו דמה שלא מנה במתני' דואלו שמנחותיהן נשרפות מי שבעלה בעילת איסור במקום מי שבעלה בא עליה בדרך משום דלחידושא נקטיה דאפי' באיסור דלאחר סתירה דכבר נראית לשתות בסתירה אפ\"ה אינה שותה וה\"ה דהו\"מ מימר מי שבעל ביאה אסורה אחר סתירה דהא נראית לשתות אלא נקט כה\"ג דשכיח דהא מוסרין ב' ת\"ח עכ\"ל, ודבריו תמוהים שהרי לקמן סמוך ונראה בד\"ה אך כתב בהפך דעבירה זו דבא עליה אחר שנסתרה לא שכיח אי משום דהיו מוסרין לו ב' ת\"ח ואי משום דמאיס' היא גביה וכמ\"ש הירוש' אבל שאר ביאות של איסו' שכיח טפי דהא רבי יוחנן תיקן זמן בגיטין משום זנות, ולכן נלע\"ד דכיון דבמתני' דר\"פ ארוסה גבי ההוא דלא שותות ולא נוטלות כתובה הוצרך תנא למתני לחידושא ושבעלה בא עליה בדרך דאע\"פ שהיא גרמא שלא תשתה אפי' הכי נוטלת כתובה כמ\"ש הרב ז\"ל נקט נמי בהנו דאלו שמנחו' נשרפות ומתני' דאלו שאינן אוכלות בתרומה ושבעלה בא עליה בדרך בהדי אידך השנויות שם דתנא סירכיה נקיט ואזיל בכל דוכתא והוא הנכון ומה שהוקשה עוד להרב ז\"ל למה השמיט רבינו לקמן פ\"ד הל' י\"ד גבי אלו שמנחותיהן נשרפות חלוקא דבא עליה בעלה בדרך י\"ל דרבינו הוקשה לו קושיית התו' שם בדכ\"ב דכיון שבעלה בא עליה בדרך קודם שנקדוש המנחה למה נשרפת ומתוך כך סובר דחלוק' זו לאו דוקא ואשגרת לישנא הוא כמו שמצינו במקומות רבים וכמ\"ש הרב בפ\"א הל' ה' בד\"ה גם לענין חלוצה מד\"ס:
עוד כתב הרב בד\"ה אך מאי דקשיא לי בדברי רבי' דס\"ל דכל ביאה אסורה מונעת הבדיקה מהא דתנן בפ\"ג דכ\"ב רש\"א אין זכות תולה במים המרים שאם אתה אומר תולה אתה מוציא ש\"ר על הטהורות ששתו שהן אומרות טמאות היו אלא שתלה להם זכות ולדעת רבינו אכתי אתה מוציא לעז על הטהורות שהן אומרות טמאות היו אלא שבעליהן בעלו בעילת איסור ובשלמא אי אמרינן דדוקא בבא עליה בעלה בדרך הוא דלא היו בודקין איכא למימר דהא לא שכיח ואינן תולין בכך וכ\"כ התוס' בפ\"ק דסוטה עלה דאמרינן סוטה שיש עליה עדים במ\"ה אין המים בודקין אותה יע\"ש וכתב ע\"ז דאפשר ליישב שהרי מדברי רש\"י ביבמות פ\"ו דח\"ן ע\"ב נר' דאיכא תנא דלא דריש הך דרשא דונקה האיש מעון ואפשר דר\"ש הכי ס\"ל ומשו\"ה לא הוקשה לו כי אם מזכות תולה ומה שהק' בגמ' לר\"ש מהיו לה עדים במ\"ה הוא משום דלא מצאו תנא שיחלוק בדרשא זו דטהור' ולא שיש לה עדים במ\"ה עכ\"ל הנה דברי רש\"י הללו שכתב הרב דמשמע ליה דאיכא תנא דלא דריש הך דרשא דונקה האיש מעון מלבד שהתוס' לא ניחא להו כפי' מדמצינו בכמה דוכתי דפריך תלמודא ומי בדקי לה מייא והתנייא ונקה האיש מעון כו' ולא משני האי תנא הוא משמע דליכא מאן דפליג:
ועוד זאת שמעתי ממו\"ה המובהק מוהרי\"ן נר\"ו שתמה דאיך אפשר לומר דרב פפא ס\"ל דההוא תנא דתני אין מקנין לארוסה להשקותה כשהיא ארוסה אבל מקנין להשקותה כשהיא נשואה לית ליה הך דרשא דונקה האיש מעון והא רב פפא גופיה בפ' ארוסה דכ\"ד ע\"א עלה דאיבעייא לן התם אי עוברת על דת צריכ' התראה להפסידה כתובת' ובעינן למפשט מהא דתנן ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה ודייקי' משתא הוא דלא שתי הא קינוי מקנא למאי לאו להפסידה כתובה ודחי ר\"פ לא להשקותה כשהיא נשואה כדתניא אין מקנין לארוסה להשקותה כשהיא ארוסה אבל מקנין לה להשקותה כשהיא נשואה יע\"ש הרי דמוקי למתני' דארוסה ושומרת יבם דס\"ל כאידך דאין מקנין לארוסה להשקותה כשהיא ארוסה אבל מקנין לארוסה להשקותה כשהיא נשואה ואם איתא למה שכתב רש\"י ז\"ל דהך תנא דאין מקנין לית ליה הך דרשא דונקה האיש מעון היכי מצי' לאוקמי' מתני' דארוסה דס\"ל כהך תנא דאין מקנין דהא בסיפא דהך מתני' דארוסה ושומרת יבם קתני ושבעלה בא עליה בדרך נוטלת כתובה ואינה שותה וטעמא דאינה שותה הוא משום דאינו מנוקה מעון וכמ\"ש רש\"י בפ\"ק ד\"ו ע\"א עלה דמתני' דואלו אסורות לאכול בתרומה יע\"ש וע\"כ לפרש כלישנא קמא שכתב רש\"י דהא דקתני אין מקנין לה כשהיא ארוסה אבל מקנין לה להשקותה כשהיא נשואה דה\"ק דקני לה כשהיא ארוסה ונשאה ובא עליה והדר אסתתר ומשקה לה ע\"י אותו קינוי דהשתא ליכא עון ושפיר בדקי לה מיא וכמ\"ש התוס' ז\"ל ונמצא דליכא מאן דפליג בהך דרשא דונקה האיש מעון והדרא קושיית הרב לדוכתא והתירוץ הנכון לזה מה שהעלה הרב בסוף דבריו כמו שיבא בע\"ה:
וליישב דברי רש\"י ז\"ל הנז' ממה שהוקשה למו\"ה המובהק נר\"ו נלע\"ד דודאי למה שפירש רש\"י בלישנא בתרא דהא דקתני דאין מקנין כו' אבל מקנין לה להשקותה כשהיא נשואה בשקינה לה ונסתרה בעודה ארוסה ומשקה לה כשהיא נשואה קאמר וכמו שהכריח מההיא דאמן שלא שתיתי ארוסה כו' עכ\"ל דלית ליה להך תנא דרשא דונקה האיש מעון מיהו ההיא דפ' ארוסה דדחי רב פפא דמתני' להשקותה כשהיא נשואה קאמר ע\"כ דה\"ק דמתני' בשקנא לה בעודה ארוסה ואח\"ך נשאה ונסתרה בעוד' נשואה ומשקה לה דהא מתני' אית ליה דרשא דונק' האיש מעון ואי נסתר' בעוד' ארוס' תו לא מצי להשקות' דהא אינו מנוקה מעון והא דקאמר כדתניא אין מקנין לה לארוסה אבל מקנין לה כו' לאו למימרא דמתני' דומיא דברייתא מיירי ובשנסתר' בעוד' ארוסה דהא ודאי לא מצי' מימר הכי וכמדובר אלא סיעתא בעלמא קמייתי מינה דקינוי דארוסה הוי קינוי אע\"פ שאינה ראויה לשתיה בזמן הקינוי וכדתניא אין מקנין לה כו' אבל מקנין לה להשקו' כשהיא נשואה הרי דקינוי דארוסה חשיב קינוי ובהא לא פליגי אבל במאי דמשמע לתנא דהך בריית' דאפי' נסתרה בעודה ארוסה מצי להשקותה כשנשאת ולית ליה דרשא דונקה האיש מעון בהא ודאי פליגי תנא דמתני' עם תנא דברייתא והדברים ברורים:
עוד הוקשה לו להרב ז\"ל בשיטת רבינו דס\"ל דכל שבא ביאה אסורה מימיו שלא היו המים בודקין אותה מהא דרב ששת סוטה שיש עליה עדים במ\"ה אין המים בודקין אותה ופשיט לה מדתנן אלו אסורות לאכול בתרומה ושבאו עדים שהיא טמאה והכריח שבאו עדים אחר השתיה ואי אמרת דהמים בודקין אותה תגלי מלתא למפרע דסהדי שקרי נינהו ורב יוסף רצה לדחות ראיה זו דילמא זכות תלה ורב השיבו דלעולם מתכוונת וכדאיתא התם ואם איתא לשי' רבינו אימא דלעולם המים בודקין אותה והכא ה\"ט משום דילמא בעל בעילת איסור ומשמא בא עליה בדרך לא קשיא משום דמאוסה היא א\"נ דהא איכא עדים אך לרבינו ק' והגדיל הרב מדורת קושייתו ממ\"ש רבינו עצמו לקמן בספ\"ג הל' כ\"ג באו עידי טומאה כו' ועוד דשמא בעלה אינו מנוקה מעון וא\"כ אזדא ליה ראיית רב ששת דאין לומר דס\"ל לרב ששת דנהי דמי שבא ביאה אסורה אין המים בודקין אותה מכל מקום מתכוונת היא דומיא דזכות דמדברי רבינו בספ\"ג דכתב ב' טעמי' למה לא בדקוה המים והיינו שיש לה עדים או שמא בעלה אינו מנוקה מעון ולא כתב דשמא הזכות תלה ש\"מ דאיהו אזיל לשיטתיה דהזכות תולה אבל היתה מתכוונת אבל בב' טעמים שכתב אין שטן' ואין פ\"ר ומש\"ה לא נקט אלא הני תרי טעמי שהרי ראינוה שלא היתה מתכוונת והניח הדבר בצ\"ע ובד\"ה אחר שכתבתי הביא דברי התוס' בפ\"ק דקדושין דז\"ך ד\"ה ונקה שכתבו דכל שבשעת ההשקאה היה יודע שבא ביאת איסור מימיו אפי' שהיתה בשוגג שוב אין המים בודקין אותה אבל אם בשעת השקאה לא היה יודע אף שעבר עבירה בימיו היו המים בודקין אותה בין שעבר בשוגג בין שעבר במזיד ועפ\"ז העלה מן הישו'ב דברי רבינו דלא קשיא כלל מההיא דרב ששת דהוה ס\"ל לרב ששת דאי המים בודקין אותה בשיש לה עדי' במ\"ה א\"כ תגלי מילתא למפרע דהני סהדי שקרי נינהו מדלא בדקו לה מייא והשת' ליכ' למי' דילמ' בעל בעיל' אסורה ומשו\"ה לא בדקו לה מייא דממ\"נ אם בשעת השקאה היה יודע שעבר עביר' בימיו אומדנ' דמוכח שהוא לא היה משקה אותה שהרי היו אומרים לו ב\"ד שאם יש בידו עון אשר חטא וזכור הוא אין המים בודקין אותה ואין ספק שהוא לא היה משקה אותה ומוחק את השם בלא הועיל ואם הוא שכח בשע' השקאה שעבר עבירה בימיו הרי הוכחנו שהמים בודקין אותה וא\"כ שפיר הוכיח רב ששת דכל שיש לה עדים במ\"ה אין המים בודקין אותה ומה\"ט מהימנינן לעדים את\"ד הרב ז\"ל שם בא\"ד יע\"ש:
ואנכי לא ידעתי איך נחה דעתו של הרב ז\"ל בכך דאכתי לשון רבינו בספ\"ב מה' אלו הכ\"ג שכתב באו עידי טומאה אחר ששתה הר\"ז תצא מפני שאין המים בודקין אותה אלא מי שאין לה עדים שמעידין על זנותה ועוד דשמא בעלה אינו מנוקה מעון לפיכך לא בדקו המים את אשתו הנה לשון זה עומד ומנגדו דחייש הרב לשמא אינו מנוקה מעון ובטלה האומדנא שכתב הרב ז\"ל לדעתו וכיון שכן הדרא קושייא לדוכתא מההיא דרב ששת ולית לה פתרי במ\"ש הוא ז\"ל וכעת צ\"ע:
עוד ראיתי להרב ז\"ל שבסוף לשונו ד\"ה אחרי הודיע אלהי'ם כו' עמד מתמיה ע\"ד הרא\"ש במה שהכריח דאף בעון בניו וכלותיו אין המים בודקין אותה אלא דוקא בשידע ולא מיחה מההיא דרב ששת דאמר סוטה שיש עליה עדים במ\"ה אין המים בודקין אותה ודייק לה ממתני' דשבאו עדים שהיא טמאה כו' ואם איתא מאי קדייק ממתני' נימא הא דלא בדקוה מייא משום עון בניו וכלותיו אלא ודאי דוקא היכא שיודע ואינו מוחה אז ודאי לא היו משקין אותה כיון שיודע שאין המים בודקין אותה ע\"כ ותמה הרב ז\"ל עליו דכיון דעכ\"ל שיש חילוק בין כשיודע בשע' השקא' שחטא לכשאינו יודע וכמ\"ש התוס' דז\"ך ע\"ב א\"כ אימא דלעולם משום עון בניו וכלותיו אפילו שלא ידע אין המים בודקין אותה מיהו היינו דוקא בשידע בשע' ההשקאה שחטאו בניו וכיון שידע פשיטא שלא היה משקה אותה אבל אם לא ידע בשע' ההשקאה המים בודקין דומיא דעון דידיה את\"ד והניחה בצ\"ע:
והנה אמת קושייא זו לא קשייא אלא לפי היסוד אשר בנה ונטע הרב ז\"ל בדיבור הקוד' דעון דמזיד ודשוגג כי הדדי נינהו ועל כולם שר של שכת' מצוי לא ימיש מתוך האהל דלפי\"ז אין לנו טעם למה התורה התירה ע\"י שתיית סוטה ולא תלינן דילמא חטא בשוגג או במזיד והוא לא ידע בעת ההשקאה אלא משום דכל דלא ידע בשעת ההשקאה חשיב מנוקה מעון ובכן יפה השיב על הכרעת הרא\"ש כמדובר:
ואולם אנו בענייותנו לא כן אחשב דהסבר' נותנת דע\"כ לא נאמר כלל זה דכל שלא ידע בשעת ההשקאה שחטא דחשיב מנוקה מעון אלא בעון דשוגג אבל בעון דבמזיד אדרבא כיון שהוא עבר במזיד ולא שם חטאתו נגדו תמיד לעשות תשובה הראויה אין לך עון גדול מזו דומה למ\"ש התוס' בשבועות ד\"ה והביאו הרב ז\"ל לעיל בד\"ה ומ\"מ אני מסתפק יע\"ש, ואדרבא פושע מיקרי ומשוח שישראל כשרין הן ואם עבר וחטא במזי' הנה לעולם חטאתו נגדו תמיד לשוב בתשובה כי ע\"כ התירה התורה ע\"י שתיית סוטה ולא תלינן שמא חטא במזיד דמילתא דלא שכיח הוא שיחטא וישכח דחזקה אלימתא שאם חטא במזיד דלא היה שוכח ועל כן משרבו המנאפין בטלו מי סוטה ולא סמכו על האומדנ' והחזקה דכיון שרבו המנאפין בטלה חזקה זו דאין אדם חוטא ושוכח שהרי נעשי' להם כהתר דכיון שעבר עבירה ושנה ושלש נעשית לו כהתר ובודאי שכח ולא שם לבו עליה ולדברי הרב ז\"ל קשה למה בטלו מי סוט' משרבו דכיון שהיו מודיעין להם שאין המים בודקין ואעפ\"י כן היה משקה אין לך אומדנא גדולה מזו דאפי' עבר עביר' ושכח בעת ההשקא' דהמים בודקין אותה אלא ודאי כדאמרן:
ובכן דברי הרא\"ש יעלו על נכון דמעיקר' נסתפק הרב דשמא על עון בניו וכלותיו שעברו במזיד חשיב כעון דידיה דאין המים בודקין אותה וע\"ז העלה דכל שלא ידע למחות אעפ\"י שהם עברו במזי' ותהי עונותם על עצמותם המים בודקין אותה דאלת\"ה מאי קדייק רב ששת ממתני' כיון דאיכא למתלי בעון בניו וכלותיו שעברו במזיד והוא לא ידע דבעון דידיה כה\"ג אין המים בודקין אותה אלא ודאי דכל שלא ידע למחות בהם אין בו עון אשר חטא כלל ומה שהק' על הרא\"ש ז\"ל למה לא הכריח דינו ממקום זה דאי אמרת אפילו שלא ידע אין המים בודקין איך התירה תורה לאשה אחר ששת' ולא תלינן דילמא חטאו בניו הדבר מבואר אצלי דאי מהא לא אירייא דכל התורה כולה סמכו אחזקה וכל ישראל בחזקת כשרים שלא חטאו בשאט בנפש אבל בההיא דרב ששת דאיכא סהדי דמסהדו שנטמאת כי חזינן דאין המי' בודקין אות' ודאי בטלה חזק' זו לגבי עדים וכל היכא דאיכא למיתלי תלינן וא\"כ אפשר דעדיפא מינה קא מוכח הרא\"ש מההיא דרב ששת אפי' דאיכא עדים וכמ\"ש הרב ז\"ל לעיל סד\"ה ונר' כו' יע\"ש:
ואולם אי קשייא לי הא קשייא לי עמ\"ש התוס' בפ' קמא דסוטה והביא דבריהם הרב לעיל בד\"ה אך כו' עמ\"ש בגמ' עדים במ\"ה לא שכיח כתבו הם ז\"ל וה\"ה בא בעלה בדרך לא שכיח יע\"ש והשתא למה זה הוצרכו לומר דבא עליה בעלה בדרך לא שכיח ואפילו אם נאמר דשכיח ושכיח מ\"מ אם ידע בעת ההשקא' שבא עליה אומדנא גדולה איכא בדבר שהוא לא היה משק' אותה ואם לא ידע בעת ההשקאה הרי המים בודקין אותה בין על עון דשוגג בין על עון דמזי' לדברי הרב ז\"ל ולדברינו על עון דשוגג ועל דמזיד ליכא למיחש שהוא לא ידע דודאי זכור הוא בעת ההשקאה דאין אדם חוטא במזיד ושוכח דמה\"ט שרינן לאשה ע\"י שתיית מי סוטה ועל הרב ז\"ל יש לתמוה אמאי לא עמד על דעת התוספות הללו וכעת צ\"ע:
שורש בא על ארוסתו אין המים בודקין\n עוד כתב רבינו ואפי' \n בא על ארוסתו בבית חמיו כו.' וכתוב בהשגו' האי דלא כהלכתא משמעתתא דריש ארוסה ושומרת יבם וכתב מרן כ\"מ דהיינו מדאמרי' התם טעמא דכתיבי הני קראי הא לא\"ה ארוסה שתייא והא כי אתא ר' אחא כו' מבלעדי אישך שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל ואמר רמי בר חמא משכח' לה כגון שבא עלי' ארוס בבית חמיו משמע מהכא דאע\"ג דבא עליה ארוס בבית חמיו הוה שתייא אי לא דממעט קרא דלא שתייא והשתא אם איתא דבא על ארוסתו בבית חמיו אינו מנוקה מעון ל\"ל קרא למעט ארוסה ת\"ל דאינו מנוקה מעון ואפשר לדחוק ולומ' דקרא תרי טעמי יהיב למעט ארוסה עכ\"ל ודברי מרן ז\"ל הללו לפי פשטן מרפסן אגרי וכל השומע יתמה היכן מצינו קראי יתירי לרבות בטעמים ואנן לא דרשינן טעמא דקרא כלל ועוד דא\"כ מאי קמקשי בגמרא מההיא דרב אחא אימא דקרא תרי טעמי יהיב אי משום ארוס' ואי משום שקדמה שכיבת בועל לבעל ועוד דמעיקרא ליכא קושייא ביתור הפסוקים דשפיר אצטריך קרא דתחת אישך למעט ארוסה משום דמן התורה ליכא איסור בבא על ארוסתו בבית חמיו כי היכי דנמעט מקרא דונקה האיש מעון ונהי דכי אתו רבנן ואסרו בבא על ארוסתו בבית חמיו שפיר ממעיט מקרא דונקה שאין זה מנוקה מעון מיהו עיקר קרא אצטריך למעט ארוסה לקודם שאסרו חכמים בא על ארוסתו בבית חמיו ומתוך כך דחה הרב מ\"ל דברי מרן ובחר לו דרך לעצמו לומר דהשג' הראב\"ד היתה ממקום אחר יע\"ש ולא מן השם הוא זה לדחו' דברי מרן המלמדינו להועיל בפרט בדבר כזה שהמתחילים בעיון לא יכתבו כדברים האלה וחס ליה למרן שיכתוב דברים תמוהי' הללו:
ואולם הנר' מבואר בדעת קדוש שהוא ז\"ל לא כיוון לומר דעיקר השגת הראב\"ד היתה דעיקר קרא דתחת אישך למאי אצטריך ות\"ל דאינו מנוק' מעון דודאי מעיקר קרא לא קשייא כלל כדאמרן אבל כונתו לומר דמדאצטריך תנא דמתני' למעט ארוסה מקרא דתחת אישך ולא ממעט לה מקרא דונקה האיש מעון משמע דמההוא קרא לא מצינן ממעט לה משום דמנוקה מעון הוא וזה היפך דעת רבינו דחשיב ליה אינו מנוקה מעון וע\"ז בא כמשיב לדעת רבינו דתנא תרי טעמי יהיב למילתיה למעט ארוסה אי משום שאינו מנוקה מעון ואי משום דבעינן תחת אישך וליכא ומ\"ש בדברי מרן דקרא תרי טעמי יהיב ט\"ס נפל בדבריו במקום דתנא כתבו דקרא ובזה מוצל אדונינו מרן ז\"ל מכל התמיהות הללו הנופלות בדבריו וכה הראני מו\"ה הרב המובהק מוהרי\"ן נר\"ו כתוב אצלו בדברי מרן הללו שט\"ס נפל בדבריו והוא הנכון:
ומצאתי כתוב לאחד קדוש לא ידעתי למי מקדושים אחר שהביא דברי רבינו ומרן כתב וז\"ל ותהי בה הרב המובהק מופת הדור כמוהר\"י רוזאניש נר\"ו ואין כאן קושיא דהא הנהו קראי עד דלא אתו רבנן ואסרו בעילת ארוסה בב\"ח אצטריכו ונהי דהשתא בתר דגזור רבנן אפשר דממעיט מונקה האיש מעון אבל כל כמה דלא גזור אי לאו הנהו קראי הוה שתייא ומאי דנסיב להאי קרא תנא דמתני' ולא קרא דונקה כו' לא מכרעא דתנא עיקר קרא דריש ולמה ליה לאתויי הא וההוא קרא עדיף טפי וא\"כ ליכא תברא מהסוגייא וחד מרבנן הק' דאי מקרא דונקה גרידא התם נוטלת כתובה אבל מהנהו קראי אינה נוטלת ולא קשיא הא דהא כתובה דרבנן היא וא\"כ שפיר איכא בש\"ס הני קראי ל\"ל ת\"ל מונקה האיש כיון דמן התורה ליכא כתובה ומיהו השתא ל\"ק תנא דמתני' למה לא הביא קרא דונקה משום דאי מההוא נוטלת כתובה מש\"ה אצטריך לאתויי מעיקר קרא ברם קושיית הרב הנ\"ל עצמית וקו' האי מרבנן שייכא למה שהבין מרן בדעת הראב\"ד שסובר דקו' הני קראי הוא היום דתקשי ליה ת\"ל מונקה ליתא דתנא בעי הני קראי לפוטרו מן הכתו' ודוק והחכם השלם כמוהר\"י ן' פורנה נר\"ו הקשה אפילו לדברי מרן אכתי לא תברא דת\"ל מונקה כו' משום דאיכא למימר דאצטריך בשקטן קידש אשה והיא ארוסתו ובא עליה כשהוא בן תשע דליכא עון וכשהגדיל וגדלו קדושיה וקנא לה ונסתרה דשפיר איכא למימר קדימת שכיבת הבעל שכבר בא עליה בב\"ח ושפיר איכא ונקה האיש מעון הואיל וכשבא עליה לא היה בר עונשין ואמטו להכי אצטריכו הני קראי דמ\"מ כיון דאכתי ארוסה היא לא קרי' ביה תחת אישך ולי אפשר שאין זה נקרא שקדמה שכיבת בעל דלאו בעל מקרי קטן ולא שייך מבלעדי אישך שאין אישות לקטן כנודע ולא מסתבר למימר לכשהגדיל והגדילו הקדושין למפרע איקרי שכיבת בעל וכל מן דין אינה שותה:
והנה מדברי רבינו הנ\"ל נראה דשפיר קא ממעט מונקה האיש מעון אפי' איסורין דרבנן ומשמע משום לתא דלא תסור וכ\"כ מרן ז\"ל בפ\"ג מהלכות עבדים עמ\"ש רבינו שם וז\"ל כל ע\"ע הרי האדון חייב במזונות אשתו הנשואה לו ולא ארוסה כו' והוא שתהיה מותרת לו אבל אם היתה מאיסורי לאוין אפילו שניה אינו חייב במזונותיה שנאמר אשתו עמו אשה הראויה לעמוד עמו וכתב מרן דכל מילי דרבנן אסמכוה אקרא דלא תסור ועוד דשניות ילפינן מושמרתם את משמרתי שפיר איכא למימר דמעטינהו קרא עכ\"ל והק' החכם השלם כמוהר\"י הלוי נר\"ו מדאמרינן בפ' אלו נערות דל\"ה ת\"ר עריות ושניות לעריות אין להן קנס ולא פיתוי ופרכי' עלה מאי עריות ומאי שניות אילימא עריות ממש שניות מדברי סופרין כיון דמדאורייתא חזיין ליה אמאי אין להן קנס אלא עריות חייבי מיתות בית דין שניות חייבי כריתות אבל חייבי לאוין יש להן קנס כו' ע\"ש אלמא כיון דחזיין מדאורייתא שפיר קרינן ולו תהיה לאשה וע\"ש בפירש\"י ולדברי מרן מאי קושיא הא לא חזיין מלאו דל\"ת א\"נ מושמרתם וכו' ושפיר ממעטו ואמאי לא משני הכי גם רבינו פסק דשניות יש להן קנס ואפילו חייבי עשה זו קו' החר\"י הנז':
ולדעתי כי הנה בדברי הרמב\"ם ז\"ל עצמו אין כאן קושיא לאפוקי החר\"י הי\"ו שערך קושיתו גם על הרמב\"ם והלא כה דברי כי הנה אותה הלכה של עבד שנויה במכילתא שהביא מרן שם ששנו בה יכול אף אלמנ' לכ\"ג גרושה וחלוצה לכ\"ה ת\"ל עמה ע\"ש וידוע דחלוצה דרבנן וכיון דרבנן אסרוה עליו כעין דאורייתא תקון שלא יהיה לה מזונות ומאי דנקט לה בהכי אסור תורה אשגרת לישן היא ועיקר דרשא ועיקר קרא לאלמנה וגרושה אבל חלוצה כולה מלתא דרבנן וכששנה חלוצה בהדייהו להשוות' שלא יהיו לה מזונות ומדרבנן אבל לא דממעטא נמי מהך קרא ודוגמא כתב הרב המגיד בריש הל' אישות והתי\"ט ביבמות ומכאן למד הרב ז\"ל לשאר עריות דרבנן דפטור האדון ומאי דמייתי ראיה מהך קרא הוא לחייבי לאוין שהזכיר ולא חש לערב בכלל השניה כשם שלא חש תנא דמכילתא אלא המכוון לה שותה לדין והיינו דפריך שפיר גבי קנס דלא ממעיטא מולא תהיה לאשה וכ\"ת נימא כהתם דכל דתקון כעין דאורייתא תקון וכשם דאיסו' תורה אין קנס גם לזה איכא למימר דלא מסתבר לתקוני הכי שלא יהיה חוטא נשכר אלא לא יכנוס ויתן קנס וההיא גזרת הכתוב הוא א\"נ דלא תהוי כפרה אבל הכא לא חשו משא\"כ גבי מזונות אשת העבד דלעולם אין העבד משתכר ולא מפסי' ואדרבא כדי שלא תהיה עמו אינו ראוי שיפרנס' שאם יפרנסנ' אנו מחזיקין ידי ע\"ע בידים ובזה הפקיעו המזונות ובזה דברי הרב נוחין ואין אנו צריכין ליישוב מרן ז\"ל ובהל' נערה בתול' פ\"ה ה\"ה שכתב דאם האנוסה אסורה עליו אפילו מחייבי עשה ואפילו שניה הרי זה לא ישאינ' כו' שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו והוא לשון המשנ' בפרק אלו נערות אלא שלא הוזכרו במשנ' שניות ומ\"מ הדין אמת שהרי ביבמות דנ\"א אמרו ולו תהיה לאשה הראויה לו פרט אלמנ' לכ\"ג חלוצ' לכ\"ה וע\"כ דאגב נקטא וכדאמרן בההיא דעבד ומ\"מ הרי הזכירו אסור ד\"ס ג\"כ ופסק הרב מוכרח וראייתו שהביא עיקרו אחייבי לאוין ואגב נקטא שניה לאשמועינן איסורא וכמ\"ש בההיא דעבד ואין מקום לקושיית החר\"י הנז' לדברי הרב אלא לדברי מרן ז\"ל ודכוותא כתב מרן ז\"ל שם בההיא דאנוסה דאייתינן וז\"ל ומ\"ש רבינו ואפי' שניה כו' ק' כיון דמדאורייתא היא אשה הראויה לו כיון דמושמרתם וכו' מצאו חכמים מקום לאסור שניות שפיר א\"ל דשניה אמעיט' מולו תהיה לאשה כו' בלא תסור כו' ע\"כ והוא תימא דעל אותה סוגיא עצמה קאי וקאמר להך שנויא ואולי כל דברי מרן כאן ובה' עבדים הכונה דרך אסמכתא ור\"ל מה מצאו מקום לסומכם אקרא דפשט הלשון משמע דלפחות סמך יש במקרא מדערבינהו ולזה תירץ דכיון דיש להן סמך בלא תסור שפיר אסמכינהו אהני קראי אלא בההיא דקנס שפיר פרכינן דבשביל סמך כל דהו אין להפקיע זכות האנוסה ויהיה חוטא נשכר אבל למעט שלא ישאינ' שפיר ממעטא בדרך אסמכתא:
וראיתי עוד למרן דברים תמוהים לא זכיתי להבינם הלא המה שם בה' נערה בתולה פ\"ה דף י\"ד כתב הרב ז\"ל היתה מחייבי עשה או שניה וכיוצא בהן שאסורה מד\"ס בין התרו בו בין לא התרו בו חייב בקנס שאין כאן מלקות ע\"כ ומרן הביא הברייתא הנ\"ל וכתב דפסק רבינו כלישנא בתרא דאמר שניות חייבי לאוין ומ\"ש דוקא חייבי לאוין אבל חייבי עשה לא ועוד דאתיא כמ\"ד אין אדם לוקה ומשלם וכו' עש\"ב ותימא דאותה ברייתא אוקימנא לה ללישנא קמא כשמעון התימני וללישנ' בתרא כשמעון בן מנסיא ותרווייהו דלא כתנא דמתני' דהתם דתני קנס בחייבי כריתות וחייבי לאוין וכן מבואר שם בכולה סוגיא ע\"ש ואמרו מתני' דלא כהאי תנא ועיין בתוס' במיעוטי דנערה והרב ז\"ל פסק כתנא דמתני' ודלא כתרווייהו ומ\"ש עוד דללישנא בתרא לא אמעוט חייבי עשה ליתא דבפירוש אמרו בסוגיא מאי בינייהו חייבי עשה דלשמעון בן מסיא אמעוט דהא אין לקיימה ע\"ש ופשוט ומרן עצמו בלשון הנ\"ל דאנוס' דאייתינן לעיל כתב כן ותמה על הרב שכתב השניה וניחא ליה בחייבי עשה ע\"ש ובעיקר דין הרב אין פקפוק כלל שהוא פסק כתנא דמתני' דבכולהו אית קנס ואמר ר\"י בלא התרו בו אבל התרו בו לקי ולא משלם ולפיכך כל מקום שאין בו מציאות מלקות כגון חייבי עשה ושניות לעולם משלם קנס ודין הרב אמת ולית שייכות למה שהביא מרן כאן ופשוט ע\"כ מ\"כ:
והנה מלבד מה שדחה מרן לדעת רבינו דתנא תרי טעמי יהיב ונקט קרא דתחת אישך וה\"ה דהוה מצי למימר מטעם שאינו מנוקה מעון דהא ארוסה לא משכחת לה דשתיא אלא בבא עליה ארוס כי היכי דתקדום שכיבתו לבועל ואין זה מנוקה מעון עוד זאת יש ליישב לדעת רבינו דמש\"ה נקט תנא קרא דתחת אישך למעט ארוסה משום דמקרא דונקה האיש מעון ליכא הוכח' דעל סתם העון דזנות קפיד קרא אלא על עון שבא עליה בעלה בדרך דוקא הוא דקפיד דבהכי מיירי ענינא דקרא ולזה אתא קרא דתחת אישך למעט ארוסה ולגלויי אקרא דונקה האי" + ], + [ + "שורש אשה שנשאה באיסור אין המים בודקין\n כל \n איש שבא ביאה אסור' מימיו כו'. לפיכך אם היתה אשתו אסו' עליו וכו' אינה שותה. ע\"כ. הנה דעת רבינו ז\"ל מבואר דס\"ל דטעמא דמתני' דתנן בר\"פ ארוסה אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכ\"ה כו' לא שותות ולא נוטלות כתוב' היינו משום דאין האיש מנוקה מעון וכתב הרמ\"ל ז\"ל דטעמא דלא אשמועינן מתני' חידושא טפי דאפילו עבר עבירה אחת בימיו משהגדיל שוב אין המים בודקין את אשתו וכ\"ש הני נשי דכל ימיו באיסור קאי הוא משום דמתני' בעי למתני ולא נוטלות כתובה ומי שבא ביאה אסור' דקי\"ל דאין משקין אותה מ\"מ אינה מפסדת כתובת' וכמ\"ש רבינו לעיל בריש פרקין דאם בא עליה בעלה אחר שנסתרה ה\"ז אינה שותה ונוטלת כתובת' אלא דאלמנה לכ\"ג ודכוותייהו כיון דבסיבתן אינן ראויות לשתות דאין האיש מנוקה מעון אינן נוטלות כתובה וכתב עוד וכי תימא בא עליה בעלה אחר שנסתרה היא היתה סיבה שלא תשתה הא לא קשיא משום דשאני בא עליה שהיא אומרת שהיא טהורה ואין כאן איסור כלל אבל לדידיה הוא מוזהר עליה בלאו הבא מכלל עשה ואפילו אם היא טהורה נענש בב\"ד של מעלה כמ\"ש התוס' בר\"פ כשם ד\"ה מה ת\"ל יע\"ש:
עוד כתב הרב ז\"ל וז\"ל ועוד נ\"ל דמי שבא על אשה בלא קדושין דפשיטא דאינו מנוקה מעון דהא אליבא דרבינו לוקה וכמ\"ש בריש הלכות אישות אם חזר ולקחה נהי שאינו יכול להשקותה משום שאינו מנוק' מעון מיהו אינה מפסדת כתובתה ואף שהיא היתה סיבת העון משום דדוקא היכא שהנשואין היו באיסור הוא דאמרינן דמפסדת כתובת' אבל היכא שהנשואין היו בהיתר אף שקודם לזה קדם ביאה אסורה אינה מפסדת כתובת' והיינו טעמא דבא עליה בעלה אחר שנסתר' שאינה מפסדת כתוב' לפי שנשואיה בהיתר היו עכ\"ל ולפי דבריו ז\"ל אין ספק שאם בא על ארוסתו בבית חמיו ואח\"כ נשאה וקנא לה ונסתרה אעפ\"י שזו אינה שותה לדעת רבינו שהרי אינו מנוקה מעון מיהו אינה מפסדת דאף שהיא היתה סיבת העון מ\"מ הנשואין בהיתר היו:
והנה אמת שאם עיקר הטעם תלוי במ\"ש הרב ז\"ל דכל שנשואיה היו בהיתר אף שהיא היתה סיבת העון אינה מפסדת כתובת' יפה דן יפה זיכה, ואולם אני בע\"ד לא כן אדמה כי מי גילה לו להרב ז\"ל רז זה בטעמו של דבר דאפשר לומר טעם יותר נכון והוא דכל שקדמה לה הידיעה קודם סתירת' שאם תבא לידי שתיה שאין המים בודקים אותה בא' מהסיבות המונעות בדיקת המים ואפ\"ה הלכה ונסתר' באותו שקינא לה אז ודאי הפסיד' כתובת' כיון שהיא גרמה לה והפסידה נפשה דמאחר שהיתה יודעת שאין המים בודקין אותה על מה סמכה נפשה להסתתר ולומר שהיא טהורה כיון דלא סמא בידה להכריע דבריה שהיא טהורה וע\"כ באלמנה לכ\"ג וחלוצה לכהן הדיוט וכיוצא דקדמה לה הידיעה קודם סתירתה שאם תסתתר לא תבא לידי שתיה כיון שאין המי' בודקין אותה בעבור בעלה שאינו מנוקה מעון כשהלכו ונסתרו אבדו כתובתן שהרי עשה הכתוב ספק סוטה כודאי מה\"ט קפיד רחמנא אבעל שאם קינא לה ונסתרה שלא תזקק לה עד שתשתה משו\"ה אין אנו מאמינים אותן במה שיאמרו טהורות הן שאנו תולין שנטמאו בודאי וכיון שאינן ראויות לשתות והלכו ונסתרו אינהו דאיפסידו אנפשייהו לא כן בבא עליה בעלה אחר שנסתרה דבשעה שנסתרה היתה ראויה לשתות ואח\"כ הוא דאירע הדבר שאינה ראויה לשתות נאמנת בדבריה שאומרת שטהורה היא ואין בסתירתה הוכחה שנטמאת דבשעה שנסתרה ראויה היתה לשתות ועל שהיתה ראויה לשתות וסמא בידה להוכיח שלא נטמאת סמכה נפשה ונסתרה וכשאירע הדבר אח\"ך שאינה יכולה לשתות לא מפני זה תפסיד כתובתה כיון דסתירה האוסרתה לא מכרעת לומר שנטמאת ועיין להתוס' בר\"פ כשם ד\"ה ה\"ג כו' באופן שטעם הפסד הכתובה תלויה ועומדת במעשיה וגרמא דידה שנסתרה ואינה יכולה לברר שהיא טהורה וכל שבשעה שנסתרה סמא בידה לברורי שהיא טהורה לא הפסידה אנפשה בסתירתה דסמכ' אנפשה שיכולה לברר שהיא טהורה ועיין במ\"ש הרב ז\"ל לעיל בריש הפרק:
מעתה בבא עליה בעלה בעודה ארוסה וכן בבא עליה בלי קידושין דקודם הסתירה הדבר ידוע שאין המים בודקין אותה כשהלכה ונסתרה הפסידה כתובתה בודאי דדמיין לאלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט דמשום שקדמה להן הידיעה מקודם אפסידו אנפשייהו כדבר האמור, וראיה לדברינו מ\"ש רבי' ברפ\"א דבזמן שאין מי הסוטה וקנא לה ונסתרה תצא בלא כתובה יע\"ש, הרי דאפילו שהנשואין היו בהיתר אפ\"ה כשאינה יכולה לשתות אמרינן שתצא בלא כתוב' והדבר ברור שהט' תלוי בדבר האמור דהתם איהי אפסידה אנפשה כיון שהדבר ידוע שאין המים בודקין ואפי\"ה הלכה ושתתה. ואם כנים אנחנו בזה הדרא קושיית הרב לדוכתא למה נקט מתני' אלמנ' לכ\"ג דהיינו שנשא אשה באיסור תיפוק לי דאפילו עבר עבירה אחת בימיו כגון שבא על ארוסתו בבית חמיו ואח\"ך נשאה או שלקחה בלי קידושין דאפ\"ה מפסדת כתובתה ובזה לא יצדק תשובת הרב ז\"ל כמובן, כי ע\"כ נלע\"ד דלחידושא נקט תנא הני נשי דאפילו שהן אסורות לבעליהן אפי\"ה מקנו להן וכדדייקינן בגמרא משתא הוא דלא שתו הא קינוי מקנו למאי אי לאוסרן לבעל הרי אסירן וקיימא אלא לאוסרן לבועל יע\"ש, ומשום דהוה ס\"ד לומר דדוקא כשקינוי הוא לאוסרן לבעל מצי מקנא לה ונאסרה בקינוייו אבל כשאסורות ועומדות לבעל לא מהני קינוי ואפילו לבועל אינן אסורות קמ\"ל כנלע\"ד:
תו ק\"ל במ\"ש הרב ז\"ל דאשה שבא עליה בעל' אחר שנסתרה והיא אומרת שהיא טהורה לדידה אין כאן איסור כלל אבל לדידיה הוא מוזהר עליה בלאו הבא מכלל עשה ואפילו אם היא טהורה הוא מוזהר בב\"ד של מעלה עכ\"ל ובקצורי לא זכיתי להבין מנ\"ל להרב ז\"ל דכיון דקרא עשאה כודאי סוטה אעפ\"י שהיא צווחת ואומרת שהיא טהורה למה לא יהיה היא ג\"כ בכלל האיסור והרי אנו פוסלין אותה מתרומה מקרא דונטמאה אע\"פ שהיא האוכלת ואין לזרים איתה ולא אמרינן היא יודעת בנפשה שהיא טהורה ותאכל ותשבע אלא ודאי דאעפ\"י שהאמת כדבריה גזירת הכתוב היא שכל שלא שתה מי סוטה ותוציא לאור אמיתות דבריה הרי היא כודאי סוט' והרי היא בכלל העונש כשאר עונשים שבתורה אחד האיש ואחד האשה שוים:
עוד זאת חזינא ליה להרב ז\"ל דממשנה זו דאלמנה לכ\"ג הוציא רבינו הדין שכתב לקמן בפרקין ה\"ט שאם היתה אשתו אסורה עליו ואפילו שניה שאינה שותה משום דבמתני' קתני חלוצה והדבר פשוט דאיסור חלוצה אינו אלא מד\"ס עכ\"ל. הנה הרב ז\"ל גופי' לעיל בפ\"א מהלכות נערה בתולה הל' ה' עמ\"ש רבינו שאם היתה האנוסה אסורה עליו אפילו שניה מד\"ס לא ישאינה כתב הרב ז\"ל בד\"ה גם מה שרצה להכריח מוהר\"א ששון ז\"ל מסוגיא דפרק הבע\"י דאף באיסורין דרבנן לא ישאינה מדקתני חלוצה והחלוצה אסורה מד\"ס לדידי לא מכרעא ראיה זו שהרי מצינו במקומות רבים דקתני החלוצ' והוי אשגרת לישן והאריך בראיות וכתב שכ\"כ מרן ב\"י בא\"ה סימן קי\"ו והן דבריו בכ\"מ פכ\"ד מהלכות אישות הל' ד' ועל כן טרח הרב ז\"ל שם לבקש מקום ראיה לדברי רבינו עיין עליו ולא ידעתי איך לא שת לבו לדבריו שכתב כאן:
איברא כי באותו הדין עצמו לעיל מזה ד\"ה עוד ראיתי להרב הנז' כתב הרב דברי' הפכיים כי שם הביא אותה ברייתא דפ\"ב דיבמות דקתני אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הרי הן כאשתו ואינו מטמא לה והכריח דמדקתני חלוצה דאפילו באיסורין של דבריהם בטלו עשה דלה יטמא וסיים וכי תימא האי דנקט חלוצה לאו דוקא אלא אשגרת לישן היא ויש לנו כיוצא בזה בתלמוד וכמו שיתבאר לקמן הא ליתא דודאי חלוצה דקתני הכא בדוקא הוא דהא רישא דהך ברייתא הביאו אותה בפ' יש מותרות דפ\"ה לענין כתובה ואמרו דרבי חלוצה קא קשייא ליה והא חלוצה דרבנן ואית לה כתובה כו' מוכח בהדייא דס\"ל דחלוצה לאו אשגרת לישן הוא אלא בדוקא נשנית עכ\"ל. הרי שהכריח הרב דאותה ברייתא דקתני שהחלוצה שאין לה כתובה בדוקא נשנית וזה היפך דברי מרן ב\"י בא\"ה ס\"י שהביא הרב ז\"ל שכתב דאותה ברייתא דקתני חלוצה לאו דוקא היא. ויש ליישב בדוחק דודאי לסברת איכא מ\"ד דר' קתני לה וקשייא ליה חלוצה ה\"נ ודאי דס\"ל דחלוצה דוקא ולאו אשגרת לישן אמנם לסברת איכא מ\"ד דר' אלעזר קתני לה חלוצ' לאו דוקא וכן מבואר בדברי מרן כ\"מ בפכ\"ד מהל' אישות הל' ד' דבפלוגתא דלישני תלייא מילתא יע\"ש מעתה נוחי' דברי מרן ודברי הרב ז\"ל וכמובן:
עוד ראיתי להרב ז\"ל שכתב וז\"ל אך ראיתי לרש\"י שפי' טעמא דמתני' משום דכתיב כי תשטה אשתו בראויה לאישות הכתוב מדבר וכתב דהכי תניי' בספרי ותמה עליו ז\"ל דלדידיה תקשי קרא למאי איצטריך למעט שאינה ראויה לאישות ת\"ל דאינה מנוקה מעון דהא ע\"כ בבא עליה איירי דאי לא הא קדם שכיבת בועל לבעל וכי תימא קרא אתא להפסידה כתובתה הא ליתא דהא כתובה אינה מן התורה ואפי' לרשב\"ג דאמר בכתובות דכתובת אשה דאורייתא כבר כתבו הראשונים דלאו משום דאורייתא הוא אלא דאית ליה סמך מן התורה ועלה על דעתו לומר דרש\"י ז\"ל חולק על רבינו ומשמע ליה דקרא דונקה האיש מעון לא מיירי אלא בעון דבא על אשתו אחר שנסתרה ושוב הביא אותה סוגייא דפ' עגלה ערופה דמ\"ז דאמרי' בהדייא דאפי' על עון דבניה ובנותיה אין המים בודקי' אותה ורש\"י ז\"ל ג\"כ ע\"כ דמודה בזה והדר' קושיין לדוכתא והניח דבריו בצ\"ע:
והנה לפי מ\"ש הרב ז\"ל עצמו בפ\"א מה' נערה ה\"ג ד\"ה וראיתי לרש\"י בפי' החומש וז\"ל ונר' דאף למ\"ד כתובת אשה דרבנן דריש קרא דמהר ימהרנה לו כדדריש ליה רש\"י ז\"ל יפסוק לו מוה' כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתוב' וישאינה שהרי מצינו כיוצא בזה בעבד עברי דכתיב ויצאה אשתו עמו ואמרינן בפ\"ק דקדושין מי הכניסם שיצאו ואמרו מכאן שהאדון חייב במזונות אשתו ובניו וכתבו הראשונים ז\"ל דאע\"ג דמדין תורה אין הבעל חייב במזונות אשתו מ\"מ כיון דמנהגם היה שהבעל היה זן אשתו ואת בניו הכתוב חייב לאדון בכל מה שהיה נוהג העבד שהיה מפרנס את אשתו ואת בניו ה\"נ נהי דליכא כתובה מן התורה מ\"מ כיון דהמנהג היה שכל הנושא בתולה היה כותב לה כתובה ולזה בא הכתוב גבי מפתה לומר דאף שהיא בעולה שיכתוב לה כתוב' כמו שהוא המנהג לכתוב לבתולו' עכ\"ל עי\"ש ולפ\"ז אפשר גם כן לומר דקרא דכי תשטה אשתו נמי אצטריך להפסי' כתובתה דאף על גב דמעיקר דינא דאורייתא לא מחייב מ\"מ כיון שהמנהג היה לכתוב לה כתובה אתא קרא לומר שיפסיד כתובה ואינה יכולה לתבוע מצד המנהג כי היכי דאמרי' בהנהו קראי דויצאה אשתו ובקרא דמהר ימהרנה לו ומ\"מ דבר זה לא ימלט מהדוחק:
כי ע\"כ נלע\"ד דמעיקרא קושייא ליכא דקרא דכי תשטה אשתו אצטריך לגלויי אקרא דונק' דלאו דוקא אעון דבא עליה אחר שנסתרה הוא דאינו מנוקה מעון אלא אף אשאר עון דאיסורי ביאה דפשטיה דקרא כונתיה משמע דמיירי בעון דבא עליה אחר שנסתר' דוקא דבהכי מיירי כוליה עניינא דקרא אתא קרא דכי תשטה אשתו בראוי לאישות פרט לאלמנה לכ\"ג דבעמוד והוצא קאי וגלי אקרא דונקה דלאו דוקא בבא עליה אחר שנסתר' אלא אף אשאר עונות נמי ואצטריך קרא דונקה ואצטריך קרא דכי תשטה דאי לאו קרא דונקה הו\"א דדוק' כשנשא אשה באיסור הוא דאין המים בודקין אות' אבל מי שעבר עבירה אחת בימיו משהגדיל אפשר שהמים בודקין את אשתו להכי אצטריך קרא דונקה לומר דאפי' בשביל עבירה אחת שעבר בימיו לוקה. ושוב זכיתי ומצאתי כדברי להרב הגדול מוהר\"א זאבי ז\"ל בס' אורים גדולים למוד ק\"ע דע\"ז ע\"א:
ובעומדי בזה עם מורי הרב המובהק מוהר\"י נוניש נר\"ו ההוא אמר דלא קשייא אעיקר קרא למה אצטריך דאפשר דקרא אצטריך לאלמנה לכ\"ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט שנפלה להם יבמה מן האירוסין דמן התורה ביאה ראשונה ליכא איסורא דאתי עשה דיבום ודחי ל\"ת דאלמנה לא יקח וחכמי' הוא דגזרו ביאה ראשונה אטו ביאה שניה כדאיתא ביבמות בפר' ב' ד\"ך ע\"ב ואהא אתא קרא דתחת אישך בראויה לאישות פרט לאלו שאינן ראויות לאישות דאע\"ג דאיסורא ליכא בהו והרי הם מנוקים מעון מ\"מ משום שאינן ראויות לאישות אינן שותות אלו דבריו נר\"ו, מיהו אכתי לא נחה דעתי בזה דודאי מתני' דקתני אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט לא שותו' ולא נוטלות כתובה לא מיירי באלמנה מן האירוסין ובשנפלה לפניו ליבום וכן חלוצה וגרושה שנפלו לפניו ליבום ובא עליהן ביאה ראשונה דא\"כ אמאי אינן נוטלות כתובה כיון דמדינא דאורייתא קנאן כאשתו לכל דבר ואין כאן עון אשר חטא:
ולפי דברי הרב מ\"ל ז\"ל טעמא דכל הנהו דאינן נוטלות כתובה אינו אלא מפני שהנשואין היו באיסור והן היו סיבת העון דבסיבתן אינן ראויות לשתות שאין האיש מנוקה מעון וכמ\"ש בתחילת דבריו וכיון שכן באלמנה מן האירוסין ואינך הבאות לו ליבם דבביאה ראשונה ליכא איסורא ודאי דאינה מפסד' כתובה ומדקתני מתני' דאינה נוטלת כתובה ודאי דבאלמנה מן הנשואין או בשאר אלמנות וגרושות דעלמא דליכא בהו מצות יבום קמיירי והדרא קושייא לדוכתא למה לו לרש\"י ז\"ל להביא ראיה מקרא דכי תשטה אשתו ת\"ל מקרא דונקה האיש מעון וזה אינו מנוקה מעון, וע\"ז השיב מורי הרב הנז' דעל רש\"י ז\"ל לא קשיא ליה להרב מ\"ל דרש\"י ז\"ל מייתי האי קרא למיהב טעמא דמפסד' כתובה ומתני' ודאי בשאר אלמנות וגרושות דעלמ' קמיירי ועיקר קושיית הרב ז\"ל אינה אלא דעיקר קרא למאי איצטריך כיון דכתובה אינה מן התורה כמבואר בדבריו א\"ד נר\"ו:
והנה אמת דבריו מוצדקים לפי דברי הרב מ\"ל מיהו כשאני לעצמי עיקר דברי הרב מ\"ל ז\"ל הללו שכתב דרש\"י ז\"ל מייתי האי קרא למיהב טעמא למה אינה נוטלת כתובה לא אדע שכו\"ל מאי קאמר שהרי לפי מ\"ש הוא ז\"ל דטעמא דהנהו שאינן נוטלות כתוב' הוא מפני שהן היו סיבת העון ובסיבתן אינן ראויות לשתות שאין האיש מנוקה מעון לפ\"ז עיקר הטעם תלוי בסברא וקרא למה ליה לרש\"י ומהיכא משמע מהאי קרא שאינה נוטלת כתובה דמעיקר קרא ליכא למילף אלא שאינן שותות ולא שאינן נוטלות כתובה שהרי כתובה אינה מן התורה מיהו לפי מ\"ש אנן יד עניי לעיל מזה דטעמא דאינן נוטלות כתוב' הוא משו' דאינהו אפסידו אנפשייהו שנסתרו ויודעות שאינן ראויות לשתות יצדק תירוץ הרב הנז' נר\"ו הדק הטב. ואפשר לאוקמי שפיר מתניתין באלמנה מן האירוסין ושנפלה לפניו ליבום ובא עליה ולהכי איצטריך תשט' אשתו ללמוד דאינ' שות' אע\"פ שהאי' מנוקה מעון משו' שאינה ראויה לאישות ולכן אינה נוטל' כתובה כיון שהיתה יודעת שאין המים בודקין אותה ואפ\"ה נסתרה דהשתא איהי אפסידה אנפשה ונכון הדבר ועוד אפשר לומר לע\"ד דעיקר קרא אצטריך למי שנעשה כרות שפכה אחר שנשא' ובא עליה דבשעת השתיה אינה ראויה לאישות וליכא טעמא דמנוקה מעון וברור ועיין לקמן ודע שאחרי כותבי תירוץ מו\"ה נר\"ו כן בקדש חזיתיו דברים כהווייתן בס' נצח ישראל דט\"ו ד\"ה ועתה יע\"ש:
עוד כתב הרב ז\"ל בד\"ה ולדעת רבינו דמה שלא מנה במתני' דואלו שמנחותיהן נשרפות מי שבעלה בעילת איסור במקום מי שבעלה בא עליה בדרך משום דלחידושא נקטיה דאפי' באיסור דלאחר סתירה דכבר נראית לשתות בסתירה אפ\"ה אינה שותה וה\"ה דהו\"מ מימר מי שבעל ביאה אסורה אחר סתירה דהא נראית לשתות אלא נקט כה\"ג דשכיח דהא מוסרין ב' ת\"ח עכ\"ל, ודבריו תמוהים שהרי לקמן סמוך ונראה בד\"ה אך כתב בהפך דעבירה זו דבא עליה אחר שנסתרה לא שכיח אי משום דהיו מוסרין לו ב' ת\"ח ואי משום דמאיס' היא גביה וכמ\"ש הירוש' אבל שאר ביאות של איסו' שכיח טפי דהא רבי יוחנן תיקן זמן בגיטין משום זנות, ולכן נלע\"ד דכיון דבמתני' דר\"פ ארוסה גבי ההוא דלא שותות ולא נוטלות כתובה הוצרך תנא למתני לחידושא ושבעלה בא עליה בדרך דאע\"פ שהיא גרמא שלא תשתה אפי' הכי נוטלת כתובה כמ\"ש הרב ז\"ל נקט נמי בהנו דאלו שמנחו' נשרפות ומתני' דאלו שאינן אוכלות בתרומה ושבעלה בא עליה בדרך בהדי אידך השנויות שם דתנא סירכיה נקיט ואזיל בכל דוכתא והוא הנכון ומה שהוקשה עוד להרב ז\"ל למה השמיט רבינו לקמן פ\"ד הל' י\"ד גבי אלו שמנחותיהן נשרפות חלוקא דבא עליה בעלה בדרך י\"ל דרבינו הוקשה לו קושיית התו' שם בדכ\"ב דכיון שבעלה בא עליה בדרך קודם שנקדוש המנחה למה נשרפת ומתוך כך סובר דחלוק' זו לאו דוקא ואשגרת לישנא הוא כמו שמצינו במקומות רבים וכמ\"ש הרב בפ\"א הל' ה' בד\"ה גם לענין חלוצה מד\"ס:
עוד כתב הרב בד\"ה אך מאי דקשיא לי בדברי רבי' דס\"ל דכל ביאה אסורה מונעת הבדיקה מהא דתנן בפ\"ג דכ\"ב רש\"א אין זכות תולה במים המרים שאם אתה אומר תולה אתה מוציא ש\"ר על הטהורות ששתו שהן אומרות טמאות היו אלא שתלה להם זכות ולדעת רבינו אכתי אתה מוציא לעז על הטהורות שהן אומרות טמאות היו אלא שבעליהן בעלו בעילת איסור ובשלמא אי אמרינן דדוקא בבא עליה בעלה בדרך הוא דלא היו בודקין איכא למימר דהא לא שכיח ואינן תולין בכך וכ\"כ התוס' בפ\"ק דסוטה עלה דאמרינן סוטה שיש עליה עדים במ\"ה אין המים בודקין אותה יע\"ש וכתב ע\"ז דאפשר ליישב שהרי מדברי רש\"י ביבמות פ\"ו דח\"ן ע\"ב נר' דאיכא תנא דלא דריש הך דרשא דונקה האיש מעון ואפשר דר\"ש הכי ס\"ל ומשו\"ה לא הוקשה לו כי אם מזכות תולה ומה שהק' בגמ' לר\"ש מהיו לה עדים במ\"ה הוא משום דלא מצאו תנא שיחלוק בדרשא זו דטהור' ולא שיש לה עדים במ\"ה עכ\"ל הנה דברי רש\"י הללו שכתב הרב דמשמע ליה דאיכא תנא דלא דריש הך דרשא דונקה האיש מעון מלבד שהתוס' לא ניחא להו כפי' מדמצינו בכמה דוכתי דפריך תלמודא ומי בדקי לה מייא והתנייא ונקה האיש מעון כו' ולא משני האי תנא הוא משמע דליכא מאן דפליג:
ועוד זאת שמעתי ממו\"ה המובהק מוהרי\"ן נר\"ו שתמה דאיך אפשר לומר דרב פפא ס\"ל דההוא תנא דתני אין מקנין לארוסה להשקותה כשהיא ארוסה אבל מקנין להשקותה כשהיא נשואה לית ליה הך דרשא דונקה האיש מעון והא רב פפא גופיה בפ' ארוסה דכ\"ד ע\"א עלה דאיבעייא לן התם אי עוברת על דת צריכ' התראה להפסידה כתובת' ובעינן למפשט מהא דתנן ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה ודייקי' משתא הוא דלא שתי הא קינוי מקנא למאי לאו להפסידה כתובה ודחי ר\"פ לא להשקותה כשהיא נשואה כדתניא אין מקנין לארוסה להשקותה כשהיא ארוסה אבל מקנין לה להשקותה כשהיא נשואה יע\"ש הרי דמוקי למתני' דארוסה ושומרת יבם דס\"ל כאידך דאין מקנין לארוסה להשקותה כשהיא ארוסה אבל מקנין לארוסה להשקותה כשהיא נשואה ואם איתא למה שכתב רש\"י ז\"ל דהך תנא דאין מקנין לית ליה הך דרשא דונקה האיש מעון היכי מצי' לאוקמי' מתני' דארוסה דס\"ל כהך תנא דאין מקנין דהא בסיפא דהך מתני' דארוסה ושומרת יבם קתני ושבעלה בא עליה בדרך נוטלת כתובה ואינה שותה וטעמא דאינה שותה הוא משום דאינו מנוקה מעון וכמ\"ש רש\"י בפ\"ק ד\"ו ע\"א עלה דמתני' דואלו אסורות לאכול בתרומה יע\"ש וע\"כ לפרש כלישנא קמא שכתב רש\"י דהא דקתני אין מקנין לה כשהיא ארוסה אבל מקנין לה להשקותה כשהיא נשואה דה\"ק דקני לה כשהיא ארוסה ונשאה ובא עליה והדר אסתתר ומשקה לה ע\"י אותו קינוי דהשתא ליכא עון ושפיר בדקי לה מיא וכמ\"ש התוס' ז\"ל ונמצא דליכא מאן דפליג בהך דרשא דונקה האיש מעון והדרא קושיית הרב לדוכתא והתירוץ הנכון לזה מה שהעלה הרב בסוף דבריו כמו שיבא בע\"ה:
וליישב דברי רש\"י ז\"ל הנז' ממה שהוקשה למו\"ה המובהק נר\"ו נלע\"ד דודאי למה שפירש רש\"י בלישנא בתרא דהא דקתני דאין מקנין כו' אבל מקנין לה להשקותה כשהיא נשואה בשקינה לה ונסתרה בעודה ארוסה ומשקה לה כשהיא נשואה קאמר וכמו שהכריח מההיא דאמן שלא שתיתי ארוסה כו' עכ\"ל דלית ליה להך תנא דרשא דונקה האיש מעון מיהו ההיא דפ' ארוסה דדחי רב פפא דמתני' להשקותה כשהיא נשואה קאמר ע\"כ דה\"ק דמתני' בשקנא לה בעודה ארוסה ואח\"ך נשאה ונסתרה בעוד' נשואה ומשקה לה דהא מתני' אית ליה דרשא דונק' האיש מעון ואי נסתר' בעוד' ארוס' תו לא מצי להשקות' דהא אינו מנוקה מעון והא דקאמר כדתניא אין מקנין לה לארוסה אבל מקנין לה כו' לאו למימרא דמתני' דומיא דברייתא מיירי ובשנסתר' בעוד' ארוסה דהא ודאי לא מצי' מימר הכי וכמדובר אלא סיעתא בעלמא קמייתי מינה דקינוי דארוסה הוי קינוי אע\"פ שאינה ראויה לשתיה בזמן הקינוי וכדתניא אין מקנין לה כו' אבל מקנין לה להשקו' כשהיא נשואה הרי דקינוי דארוסה חשיב קינוי ובהא לא פליגי אבל במאי דמשמע לתנא דהך בריית' דאפי' נסתרה בעודה ארוסה מצי להשקותה כשנשאת ולית ליה דרשא דונקה האיש מעון בהא ודאי פליגי תנא דמתני' עם תנא דברייתא והדברים ברורים:
עוד הוקשה לו להרב ז\"ל בשיטת רבינו דס\"ל דכל שבא ביאה אסורה מימיו שלא היו המים בודקין אותה מהא דרב ששת סוטה שיש עליה עדים במ\"ה אין המים בודקין אותה ופשיט לה מדתנן אלו אסורות לאכול בתרומה ושבאו עדים שהיא טמאה והכריח שבאו עדים אחר השתיה ואי אמרת דהמים בודקין אותה תגלי מלתא למפרע דסהדי שקרי נינהו ורב יוסף רצה לדחות ראיה זו דילמא זכות תלה ורב השיבו דלעולם מתכוונת וכדאיתא התם ואם איתא לשי' רבינו אימא דלעולם המים בודקין אותה והכא ה\"ט משום דילמא בעל בעילת איסור ומשמא בא עליה בדרך לא קשיא משום דמאוסה היא א\"נ דהא איכא עדים אך לרבינו ק' והגדיל הרב מדורת קושייתו ממ\"ש רבינו עצמו לקמן בספ\"ג הל' כ\"ג באו עידי טומאה כו' ועוד דשמא בעלה אינו מנוקה מעון וא\"כ אזדא ליה ראיית רב ששת דאין לומר דס\"ל לרב ששת דנהי דמי שבא ביאה אסורה אין המים בודקין אותה מכל מקום מתכוונת היא דומיא דזכות דמדברי רבינו בספ\"ג דכתב ב' טעמי' למה לא בדקוה המים והיינו שיש לה עדים או שמא בעלה אינו מנוקה מעון ולא כתב דשמא הזכות תלה ש\"מ דאיהו אזיל לשיטתיה דהזכות תולה אבל היתה מתכוונת אבל בב' טעמים שכתב אין שטן' ואין פ\"ר ומש\"ה לא נקט אלא הני תרי טעמי שהרי ראינוה שלא היתה מתכוונת והניח הדבר בצ\"ע ובד\"ה אחר שכתבתי הביא דברי התוס' בפ\"ק דקדושין דז\"ך ד\"ה ונקה שכתבו דכל שבשעת ההשקאה היה יודע שבא ביאת איסור מימיו אפי' שהיתה בשוגג שוב אין המים בודקין אותה אבל אם בשעת השקאה לא היה יודע אף שעבר עבירה בימיו היו המים בודקין אותה בין שעבר בשוגג בין שעבר במזיד ועפ\"ז העלה מן הישו'ב דברי רבינו דלא קשיא כלל מההיא דרב ששת דהוה ס\"ל לרב ששת דאי המים בודקין אותה בשיש לה עדי' במ\"ה א\"כ תגלי מילתא למפרע דהני סהדי שקרי נינהו מדלא בדקו לה מייא והשת' ליכ' למי' דילמ' בעל בעיל' אסורה ומשו\"ה לא בדקו לה מייא דממ\"נ אם בשעת השקאה היה יודע שעבר עביר' בימיו אומדנ' דמוכח שהוא לא היה משקה אותה שהרי היו אומרים לו ב\"ד שאם יש בידו עון אשר חטא וזכור הוא אין המים בודקין אותה ואין ספק שהוא לא היה משקה אותה ומוחק את השם בלא הועיל ואם הוא שכח בשע' השקאה שעבר עבירה בימיו הרי הוכחנו שהמים בודקין אותה וא\"כ שפיר הוכיח רב ששת דכל שיש לה עדים במ\"ה אין המים בודקין אותה ומה\"ט מהימנינן לעדים את\"ד הרב ז\"ל שם בא\"ד יע\"ש:
ואנכי לא ידעתי איך נחה דעתו של הרב ז\"ל בכך דאכתי לשון רבינו בספ\"ב מה' אלו הכ\"ג שכתב באו עידי טומאה אחר ששתה הר\"ז תצא מפני שאין המים בודקין אותה אלא מי שאין לה עדים שמעידין על זנותה ועוד דשמא בעלה אינו מנוקה מעון לפיכך לא בדקו המים את אשתו הנה לשון זה עומד ומנגדו דחייש הרב לשמא אינו מנוקה מעון ובטלה האומדנא שכתב הרב ז\"ל לדעתו וכיון שכן הדרא קושייא לדוכתא מההיא דרב ששת ולית לה פתרי במ\"ש הוא ז\"ל וכעת צ\"ע:
עוד ראיתי להרב ז\"ל שבסוף לשונו ד\"ה אחרי הודיע אלהי'ם כו' עמד מתמיה ע\"ד הרא\"ש במה שהכריח דאף בעון בניו וכלותיו אין המים בודקין אותה אלא דוקא בשידע ולא מיחה מההיא דרב ששת דאמר סוטה שיש עליה עדים במ\"ה אין המים בודקין אותה ודייק לה ממתני' דשבאו עדים שהיא טמאה כו' ואם איתא מאי קדייק ממתני' נימא הא דלא בדקוה מייא משום עון בניו וכלותיו אלא ודאי דוקא היכא שיודע ואינו מוחה אז ודאי לא היו משקין אותה כיון שיודע שאין המים בודקין אותה ע\"כ ותמה הרב ז\"ל עליו דכיון דעכ\"ל שיש חילוק בין כשיודע בשע' השקא' שחטא לכשאינו יודע וכמ\"ש התוס' דז\"ך ע\"ב א\"כ אימא דלעולם משום עון בניו וכלותיו אפילו שלא ידע אין המים בודקין אותה מיהו היינו דוקא בשידע בשע' ההשקאה שחטאו בניו וכיון שידע פשיטא שלא היה משקה אותה אבל אם לא ידע בשע' ההשקאה המים בודקין דומיא דעון דידיה את\"ד והניחה בצ\"ע:
והנה אמת קושייא זו לא קשייא אלא לפי היסוד אשר בנה ונטע הרב ז\"ל בדיבור הקוד' דעון דמזיד ודשוגג כי הדדי נינהו ועל כולם שר של שכת' מצוי לא ימיש מתוך האהל דלפי\"ז אין לנו טעם למה התורה התירה ע\"י שתיית סוטה ולא תלינן דילמא חטא בשוגג או במזיד והוא לא ידע בעת ההשקאה אלא משום דכל דלא ידע בשעת ההשקאה חשיב מנוקה מעון ובכן יפה השיב על הכרעת הרא\"ש כמדובר:
ואולם אנו בענייותנו לא כן אחשב דהסבר' נותנת דע\"כ לא נאמר כלל זה דכל שלא ידע בשעת ההשקאה שחטא דחשיב מנוקה מעון אלא בעון דשוגג אבל בעון דבמזיד אדרבא כיון שהוא עבר במזיד ולא שם חטאתו נגדו תמיד לעשות תשובה הראויה אין לך עון גדול מזו דומה למ\"ש התוס' בשבועות ד\"ה והביאו הרב ז\"ל לעיל בד\"ה ומ\"מ אני מסתפק יע\"ש, ואדרבא פושע מיקרי ומשוח שישראל כשרין הן ואם עבר וחטא במזי' הנה לעולם חטאתו נגדו תמיד לשוב בתשובה כי ע\"כ התירה התורה ע\"י שתיית סוטה ולא תלינן שמא חטא במזיד דמילתא דלא שכיח הוא שיחטא וישכח דחזקה אלימתא שאם חטא במזיד דלא היה שוכח ועל כן משרבו המנאפין בטלו מי סוטה ולא סמכו על האומדנ' והחזקה דכיון שרבו המנאפין בטלה חזקה זו דאין אדם חוטא ושוכח שהרי נעשי' להם כהתר דכיון שעבר עבירה ושנה ושלש נעשית לו כהתר ובודאי שכח ולא שם לבו עליה ולדברי הרב ז\"ל קשה למה בטלו מי סוט' משרבו דכיון שהיו מודיעין להם שאין המים בודקין ואעפ\"י כן היה משקה אין לך אומדנא גדולה מזו דאפי' עבר עביר' ושכח בעת ההשקא' דהמים בודקין אותה אלא ודאי כדאמרן:
ובכן דברי הרא\"ש יעלו על נכון דמעיקר' נסתפק הרב דשמא על עון בניו וכלותיו שעברו במזיד חשיב כעון דידיה דאין המים בודקין אותה וע\"ז העלה דכל שלא ידע למחות אעפ\"י שהם עברו במזי' ותהי עונותם על עצמותם המים בודקין אותה דאלת\"ה מאי קדייק רב ששת ממתני' כיון דאיכא למתלי בעון בניו וכלותיו שעברו במזיד והוא לא ידע דבעון דידיה כה\"ג אין המים בודקין אותה אלא ודאי דכל שלא ידע למחות בהם אין בו עון אשר חטא כלל ומה שהק' על הרא\"ש ז\"ל למה לא הכריח דינו ממקום זה דאי אמרת אפילו שלא ידע אין המים בודקין איך התירה תורה לאשה אחר ששת' ולא תלינן דילמא חטאו בניו הדבר מבואר אצלי דאי מהא לא אירייא דכל התורה כולה סמכו אחזקה וכל ישראל בחזקת כשרים שלא חטאו בשאט בנפש אבל בההיא דרב ששת דאיכא סהדי דמסהדו שנטמאת כי חזינן דאין המי' בודקין אות' ודאי בטלה חזק' זו לגבי עדים וכל היכא דאיכא למיתלי תלינן וא\"כ אפשר דעדיפא מינה קא מוכח הרא\"ש מההיא דרב ששת אפי' דאיכא עדים וכמ\"ש הרב ז\"ל לעיל סד\"ה ונר' כו' יע\"ש:
ואולם אי קשייא לי הא קשייא לי עמ\"ש התוס' בפ' קמא דסוטה והביא דבריהם הרב לעיל בד\"ה אך כו' עמ\"ש בגמ' עדים במ\"ה לא שכיח כתבו הם ז\"ל וה\"ה בא בעלה בדרך לא שכיח יע\"ש והשתא למה זה הוצרכו לומר דבא עליה בעלה בדרך לא שכיח ואפילו אם נאמר דשכיח ושכיח מ\"מ אם ידע בעת ההשקא' שבא עליה אומדנא גדולה איכא בדבר שהוא לא היה משק' אותה ואם לא ידע בעת ההשקאה הרי המים בודקין אותה בין על עון דשוגג בין על עון דמזי' לדברי הרב ז\"ל ולדברינו על עון דשוגג ועל דמזיד ליכא למיחש שהוא לא ידע דודאי זכור הוא בעת ההשקאה דאין אדם חוטא במזיד ושוכח דמה\"ט שרינן לאשה ע\"י שתיית מי סוטה ועל הרב ז\"ל יש לתמוה אמאי לא עמד על דעת התוספות הללו וכעת צ\"ע:
שורש בא על ארוסתו אין המים בודקין\n עוד כתב רבינו ואפי' \n בא על ארוסתו בבית חמיו כו.' וכתוב בהשגו' האי דלא כהלכתא משמעתתא דריש ארוסה ושומרת יבם וכתב מרן כ\"מ דהיינו מדאמרי' התם טעמא דכתיבי הני קראי הא לא\"ה ארוסה שתייא והא כי אתא ר' אחא כו' מבלעדי אישך שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל ואמר רמי בר חמא משכח' לה כגון שבא עלי' ארוס בבית חמיו משמע מהכא דאע\"ג דבא עליה ארוס בבית חמיו הוה שתייא אי לא דממעט קרא דלא שתייא והשתא אם איתא דבא על ארוסתו בבית חמיו אינו מנוקה מעון ל\"ל קרא למעט ארוסה ת\"ל דאינו מנוקה מעון ואפשר לדחוק ולומ' דקרא תרי טעמי יהיב למעט ארוסה עכ\"ל ודברי מרן ז\"ל הללו לפי פשטן מרפסן אגרי וכל השומע יתמה היכן מצינו קראי יתירי לרבות בטעמים ואנן לא דרשינן טעמא דקרא כלל ועוד דא\"כ מאי קמקשי בגמרא מההיא דרב אחא אימא דקרא תרי טעמי יהיב אי משום ארוס' ואי משום שקדמה שכיבת בועל לבעל ועוד דמעיקרא ליכא קושייא ביתור הפסוקים דשפיר אצטריך קרא דתחת אישך למעט ארוסה משום דמן התורה ליכא איסור בבא על ארוסתו בבית חמיו כי היכי דנמעט מקרא דונקה האיש מעון ונהי דכי אתו רבנן ואסרו בבא על ארוסתו בבית חמיו שפיר ממעיט מקרא דונקה שאין זה מנוקה מעון מיהו עיקר קרא אצטריך למעט ארוסה לקודם שאסרו חכמים בא על ארוסתו בבית חמיו ומתוך כך דחה הרב מ\"ל דברי מרן ובחר לו דרך לעצמו לומר דהשג' הראב\"ד היתה ממקום אחר יע\"ש ולא מן השם הוא זה לדחו' דברי מרן המלמדינו להועיל בפרט בדבר כזה שהמתחילים בעיון לא יכתבו כדברים האלה וחס ליה למרן שיכתוב דברים תמוהי' הללו:
ואולם הנר' מבואר בדעת קדוש שהוא ז\"ל לא כיוון לומר דעיקר השגת הראב\"ד היתה דעיקר קרא דתחת אישך למאי אצטריך ות\"ל דאינו מנוק' מעון דודאי מעיקר קרא לא קשייא כלל כדאמרן אבל כונתו לומר דמדאצטריך תנא דמתני' למעט ארוסה מקרא דתחת אישך ולא ממעט לה מקרא דונקה האיש מעון משמע דמההוא קרא לא מצינן ממעט לה משום דמנוקה מעון הוא וזה היפך דעת רבינו דחשיב ליה אינו מנוקה מעון וע\"ז בא כמשיב לדעת רבינו דתנא תרי טעמי יהיב למילתיה למעט ארוסה אי משום שאינו מנוקה מעון ואי משום דבעינן תחת אישך וליכא ומ\"ש בדברי מרן דקרא תרי טעמי יהיב ט\"ס נפל בדבריו במקום דתנא כתבו דקרא ובזה מוצל אדונינו מרן ז\"ל מכל התמיהות הללו הנופלות בדבריו וכה הראני מו\"ה הרב המובהק מוהרי\"ן נר\"ו כתוב אצלו בדברי מרן הללו שט\"ס נפל בדבריו והוא הנכון:
ומצאתי כתוב לאחד קדוש לא ידעתי למי מקדושים אחר שהביא דברי רבינו ומרן כתב וז\"ל ותהי בה הרב המובהק מופת הדור כמוהר\"י רוזאניש נר\"ו ואין כאן קושיא דהא הנהו קראי עד דלא אתו רבנן ואסרו בעילת ארוסה בב\"ח אצטריכו ונהי דהשתא בתר דגזור רבנן אפשר דממעיט מונקה האיש מעון אבל כל כמה דלא גזור אי לאו הנהו קראי הוה שתייא ומאי דנסיב להאי קרא תנא דמתני' ולא קרא דונקה כו' לא מכרעא דתנא עיקר קרא דריש ולמה ליה לאתויי הא וההוא קרא עדיף טפי וא\"כ ליכא תברא מהסוגייא וחד מרבנן הק' דאי מקרא דונקה גרידא התם נוטלת כתובה אבל מהנהו קראי אינה נוטלת ולא קשיא הא דהא כתובה דרבנן היא וא\"כ שפיר איכא בש\"ס הני קראי ל\"ל ת\"ל מונקה האיש כיון דמן התורה ליכא כתובה ומיהו השתא ל\"ק תנא דמתני' למה לא הביא קרא דונקה משום דאי מההוא נוטלת כתובה מש\"ה אצטריך לאתויי מעיקר קרא ברם קושיית הרב הנ\"ל עצמית וקו' האי מרבנן שייכא למה שהבין מרן בדעת הראב\"ד שסובר דקו' הני קראי הוא היום דתקשי ליה ת\"ל מונקה ליתא דתנא בעי הני קראי לפוטרו מן הכתו' ודוק והחכם השלם כמוהר\"י ן' פורנה נר\"ו הקשה אפילו לדברי מרן אכתי לא תברא דת\"ל מונקה כו' משום דאיכא למימר דאצטריך בשקטן קידש אשה והיא ארוסתו ובא עליה כשהוא בן תשע דליכא עון וכשהגדיל וגדלו קדושיה וקנא לה ונסתרה דשפיר איכא למימר קדימת שכיבת הבעל שכבר בא עליה בב\"ח ושפיר איכא ונקה האיש מעון הואיל וכשבא עליה לא היה בר עונשין ואמטו להכי אצטריכו הני קראי דמ\"מ כיון דאכתי ארוסה היא לא קרי' ביה תחת אישך ולי אפשר שאין זה נקרא שקדמה שכיבת בעל דלאו בעל מקרי קטן ולא שייך מבלעדי אישך שאין אישות לקטן כנודע ולא מסתבר למימר לכשהגדיל והגדילו הקדושין למפרע איקרי שכיבת בעל וכל מן דין אינה שותה:
והנה מדברי רבינו הנ\"ל נראה דשפיר קא ממעט מונקה האיש מעון אפי' איסורין דרבנן ומשמע משום לתא דלא תסור וכ\"כ מרן ז\"ל בפ\"ג מהלכות עבדים עמ\"ש רבינו שם וז\"ל כל ע\"ע הרי האדון חייב במזונות אשתו הנשואה לו ולא ארוסה כו' והוא שתהיה מותרת לו אבל אם היתה מאיסורי לאוין אפילו שניה אינו חייב במזונותיה שנאמר אשתו עמו אשה הראויה לעמוד עמו וכתב מרן דכל מילי דרבנן אסמכוה אקרא דלא תסור ועוד דשניות ילפינן מושמרתם את משמרתי שפיר איכא למימר דמעטינהו קרא עכ\"ל והק' החכם השלם כמוהר\"י הלוי נר\"ו מדאמרינן בפ' אלו נערות דל\"ה ת\"ר עריות ושניות לעריות אין להן קנס ולא פיתוי ופרכי' עלה מאי עריות ומאי שניות אילימא עריות ממש שניות מדברי סופרין כיון דמדאורייתא חזיין ליה אמאי אין להן קנס אלא עריות חייבי מיתות בית דין שניות חייבי כריתות אבל חייבי לאוין יש להן קנס כו' ע\"ש אלמא כיון דחזיין מדאורייתא שפיר קרינן ולו תהיה לאשה וע\"ש בפירש\"י ולדברי מרן מאי קושיא הא לא חזיין מלאו דל\"ת א\"נ מושמרתם וכו' ושפיר ממעטו ואמאי לא משני הכי גם רבינו פסק דשניות יש להן קנס ואפילו חייבי עשה זו קו' החר\"י הנז':
ולדעתי כי הנה בדברי הרמב\"ם ז\"ל עצמו אין כאן קושיא לאפוקי החר\"י הי\"ו שערך קושיתו גם על הרמב\"ם והלא כה דברי כי הנה אותה הלכה של עבד שנויה במכילתא שהביא מרן שם ששנו בה יכול אף אלמנ' לכ\"ג גרושה וחלוצה לכ\"ה ת\"ל עמה ע\"ש וידוע דחלוצה דרבנן וכיון דרבנן אסרוה עליו כעין דאורייתא תקון שלא יהיה לה מזונות ומאי דנקט לה בהכי אסור תורה אשגרת לישן היא ועיקר דרשא ועיקר קרא לאלמנה וגרושה אבל חלוצה כולה מלתא דרבנן וכששנה חלוצה בהדייהו להשוות' שלא יהיו לה מזונות ומדרבנן אבל לא דממעטא נמי מהך קרא ודוגמא כתב הרב המגיד בריש הל' אישות והתי\"ט ביבמות ומכאן למד הרב ז\"ל לשאר עריות דרבנן דפטור האדון ומאי דמייתי ראיה מהך קרא הוא לחייבי לאוין שהזכיר ולא חש לערב בכלל השניה כשם שלא חש תנא דמכילתא אלא המכוון לה שותה לדין והיינו דפריך שפיר גבי קנס דלא ממעיטא מולא תהיה לאשה וכ\"ת נימא כהתם דכל דתקון כעין דאורייתא תקון וכשם דאיסו' תורה אין קנס גם לזה איכא למימר דלא מסתבר לתקוני הכי שלא יהיה חוטא נשכר אלא לא יכנוס ויתן קנס וההיא גזרת הכתוב הוא א\"נ דלא תהוי כפרה אבל הכא לא חשו משא\"כ גבי מזונות אשת העבד דלעולם אין העבד משתכר ולא מפסי' ואדרבא כדי שלא תהיה עמו אינו ראוי שיפרנס' שאם יפרנסנ' אנו מחזיקין ידי ע\"ע בידים ובזה הפקיעו המזונות ובזה דברי הרב נוחין ואין אנו צריכין ליישוב מרן ז\"ל ובהל' נערה בתול' פ\"ה ה\"ה שכתב דאם האנוסה אסורה עליו אפילו מחייבי עשה ואפילו שניה הרי זה לא ישאינ' כו' שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו והוא לשון המשנ' בפרק אלו נערות אלא שלא הוזכרו במשנ' שניות ומ\"מ הדין אמת שהרי ביבמות דנ\"א אמרו ולו תהיה לאשה הראויה לו פרט אלמנ' לכ\"ג חלוצ' לכ\"ה וע\"כ דאגב נקטא וכדאמרן בההיא דעבד ומ\"מ הרי הזכירו אסור ד\"ס ג\"כ ופסק הרב מוכרח וראייתו שהביא עיקרו אחייבי לאוין ואגב נקטא שניה לאשמועינן איסורא וכמ\"ש בההיא דעבד ואין מקום לקושיית החר\"י הנז' לדברי הרב אלא לדברי מרן ז\"ל ודכוותא כתב מרן ז\"ל שם בההיא דאנוסה דאייתינן וז\"ל ומ\"ש רבינו ואפי' שניה כו' ק' כיון דמדאורייתא היא אשה הראויה לו כיון דמושמרתם וכו' מצאו חכמים מקום לאסור שניות שפיר א\"ל דשניה אמעיט' מולו תהיה לאשה כו' בלא תסור כו' ע\"כ והוא תימא דעל אותה סוגיא עצמה קאי וקאמר להך שנויא ואולי כל דברי מרן כאן ובה' עבדים הכונה דרך אסמכתא ור\"ל מה מצאו מקום לסומכם אקרא דפשט הלשון משמע דלפחות סמך יש במקרא מדערבינהו ולזה תירץ דכיון דיש להן סמך בלא תסור שפיר אסמכינהו אהני קראי אלא בההיא דקנס שפיר פרכינן דבשביל סמך כל דהו אין להפקיע זכות האנוסה ויהיה חוטא נשכר אבל למעט שלא ישאינ' שפיר ממעטא בדרך אסמכתא:
וראיתי עוד למרן דברים תמוהים לא זכיתי להבינם הלא המה שם בה' נערה בתולה פ\"ה דף י\"ד כתב הרב ז\"ל היתה מחייבי עשה או שניה וכיוצא בהן שאסורה מד\"ס בין התרו בו בין לא התרו בו חייב בקנס שאין כאן מלקות ע\"כ ומרן הביא הברייתא הנ\"ל וכתב דפסק רבינו כלישנא בתרא דאמר שניות חייבי לאוין ומ\"ש דוקא חייבי לאוין אבל חייבי עשה לא ועוד דאתיא כמ\"ד אין אדם לוקה ומשלם וכו' עש\"ב ותימא דאותה ברייתא אוקימנא לה ללישנא קמא כשמעון התימני וללישנ' בתרא כשמעון בן מנסיא ותרווייהו דלא כתנא דמתני' דהתם דתני קנס בחייבי כריתות וחייבי לאוין וכן מבואר שם בכולה סוגיא ע\"ש ואמרו מתני' דלא כהאי תנא ועיין בתוס' במיעוטי דנערה והרב ז\"ל פסק כתנא דמתני' ודלא כתרווייהו ומ\"ש עוד דללישנא בתרא לא אמעוט חייבי עשה ליתא דבפירוש אמרו בסוגיא מאי בינייהו חייבי עשה דלשמעון בן מסיא אמעוט דהא אין לקיימה ע\"ש ופשוט ומרן עצמו בלשון הנ\"ל דאנוס' דאייתינן לעיל כתב כן ותמה על הרב שכתב השניה וניחא ליה בחייבי עשה ע\"ש ובעיקר דין הרב אין פקפוק כלל שהוא פסק כתנא דמתני' דבכולהו אית קנס ואמר ר\"י בלא התרו בו אבל התרו בו לקי ולא משלם ולפיכך כל מקום שאין בו מציאות מלקות כגון חייבי עשה ושניות לעולם משלם קנס ודין הרב אמת ולית שייכות למה שהביא מרן כאן ופשוט ע\"כ מ\"כ:
והנה מלבד מה שדחה מרן לדעת רבינו דתנא תרי טעמי יהיב ונקט קרא דתחת אישך וה\"ה דהוה מצי למימר מטעם שאינו מנוקה מעון דהא ארוסה לא משכחת לה דשתיא אלא בבא עליה ארוס כי היכי דתקדום שכיבתו לבועל ואין זה מנוקה מעון עוד זאת יש ליישב לדעת רבינו דמש\"ה נקט תנא קרא דתחת אישך למעט ארוסה משום דמקרא דונקה האיש מעון ליכא הוכח' דעל סתם העון דזנות קפיד קרא אלא על עון שבא עליה בעלה בדרך דוקא הוא דקפיד דבהכי מיירי ענינא דקרא ולזה אתא קרא דתחת אישך למעט ארוסה ולגלויי אקרא דונקה האי" + ], + [ + "שורש דין השקאת סוטה\n מי \n שאין לו אשה הראויה לילד כו'. דברי מרן כ\"מ ז\"ל במה שכתב וז\"ל פרש\"י ז\"ל הרובא ילד בחור כמו רבייא כו' והיינו לומר שהוא ילד שעדיין אין לו אשה ובנים הא אם היו לו אשה אחרת ובנים שותה והכי אמרי' בירושלמי כו' דברים אלו אינן מובנים דמי לא ידע בכל אלה והברייתא תני הכי בהדייא ומה צורך לו לדקדק כן מדברי הירושלמי ועוד שהיה לו להביא דברי רש\"י שבפי' המשנה שפי' טעמא דכל אלו אסו' לקיימן למי שאין לו בנים שהרי ישראל נצטוו על פריה ורביה עכ\"ל ומוכח בהדייא דאם יש לו בנים או אשה הראוי' לבני' היתה שותה ולומר שהרב ז\"ל בא לדקדק מדברי רש\"י והירושלמי דאפי' באשה לחוד או בבנים לחוד היא שותה מלבד שאין זה במשמעות לשונו גם הי\"ל לדקדק כן מדברי רש\"י שבפי' המשנה כי שם מבואר דבחד מינייהו סגי ואולי כוונתו ז\"ל היתה לדקדק דלא בעינן שיהיו לו בנים או אשה בשעה שנשא עקרה וזקינה אלא כל שיש לו בשעת הקינוי והסתירה היתה שותה וזהו שדקדק הרב ז\"ל וכתב והיינו לומר שעדיין אין לו אשה ובנים כלומר שבשעת הקינוי עדיין הוא רובא שאין לו אשה ובנים הא אם היו לו בשעת הקינוי אפי' שבשע' שנשה את העקרה לא היו לו לא מפני שעבר איסורא דרבנן לא ישתה וכל זה דוחק ודברי הירוש' כבר ביאר הרב מ\"ל דמה שהוצרכו לו' מודים חכמים לר\"א שאם היו לו אשה ובנים היית' שותה לאפוקי ממה שפי' רבי' בפי' המשנה אתא והוא הנכון:
עוד שם היו לו בנים או אשה אחרת הראוי' לילד הר\"ז משק' אותה הנה הרב מ\"ל ז\"ל עמד מתמי' על מה שפירש רש\"י ז\"ל בפי' הסוגייא בדכ\"ב עלה דאותיבו לר\"ן מהברייתא ותירץ אנא דאמרי כי האי תנא דתנייא רשב\"א אומר איילונית לא שותה ולא נוטלת כתו' ופי' רש\"י אנא דאמרי כי האי תנא דאית ליה עקרה וזקנה שותות מדלא נקט אלא איילונית ונסיב לה מונקת' ונזרעה זרע ולא משום דאינה ראויה לקיימ' אלמא כר\"א ס\"ל דיכול לישא אחרת לפריה ורבי' ואפ\"ה איילונית לא עכ\"ל ותמה עליו הרב הנז' כי מי הגיד לו לרש\"י ז\"ל דרשב\"א ס\"ל כר\"א ולא כחכמי' דחלוק' זאת דקתני בבריית' דאיילונית או שותה או לא נוטלת כתובה בשיש לו אשה ובנים מיירי ועלה קאמר רשב\"א ז\"ל דאיילונית אף שיש לו אשה ובנים אינה שותה לפי שאין דרכה להזריע ובהכי ניחא דקתני להא דאיילונית בחלוק' בפ\"ע ולא תני לה בהדי עקרה וזקנה מפני שרשב\"א פליג עליו משא\"כ בעקרה וזקנ' דכ\"ע מודו בה דאם יש לו אשה ובנים היתה שותה לכ\"ע ואם לא היו לו אשה ובנים לא הייתה שותה לכ\"ע והיינו דאמרי' אמר לך ר\"ן אנא דאמרי כי האי תנא כלו' וחכמי' דמתני' ס\"ל כרשב\"א דאיילוני' לעולם אינה שותה אפי' יש לו אשה ובנים מטעם שאינה ראויה להזריע אלו דבריו ז\"ל:
והנה מה שכתב דהא דרשב\"א דאמר דאיילונית אינה שותה מקרא דונזרעה באיילונית שיש לו לבעל אשה ובנים קמיירי דבר ה' בפיהו אמת דעלה דקתני בברייתא גבי חלוקת דהרובא שנשא עקרה וזקנה ויש לו אשה ובנים וקתני בסיפא ואיילוני' או שותה או לא נוטלת כתוב' הוא דאתא רשב\"א לפלוגי ולומר דאיילונית לעולם אינה שותה והכי איתא בתוספתא בהדייא ברפ\"ה ממס' סוטה דמייתי להא דרשב\"א עלה דקתני התם המקנא לארוסתו כו' או שותה או לא נוטלת כתובה הרובא שנשא עקרה וזקנה ויש לו אשה ובנים או שותה או לא נוטלת כתובה כהנת ולויה כו' ועבד משוחרר ואיילונית או שותה או לא נוטלת כתובה רשב\"א אומר איילונית לא שותה ולא נוטלת כתו' שנאמר כו' ובתר הכי קתני אבל המקנא לארוס' כו' והרובא שנשא עקרה כו' ואין לו אשה ובנים לא שותה ולא נוטלת כתוב' ע\"כ מבואר בהדייא דרשב\"א איש לו אשה ובנים קאי וקאמר דאיילונית לעולם אינה שותה וא\"כ שפיר איכא למימר דחכמים דמתני' ס\"ל כרשב\"א ז\"ל וההכרח שהכריח רש\"י מדלא יהיב טעמא גבי איילונית משו' שאינ' ראויה לקיימה וגם מדלא נקט אלא איילונית אינו הכרח כלל דכיון דקאי איש לו אשה ובנים לא מצי למינקט אלא איילונית דוקא ומהאי טעמא דאינה ראויה להזריע ומ\"מ אפשר לומר דרש\"י ז\"ל מיאן בפי' זה ולומר דכי אמר ר\"ן אנא דאמרי כי הא תנא הוא לומר דחכמים דמתני' ס\"ל כרשב\"א דכיון דההיא דרשב\"א רבנן פליגי עליה וגם ר\"י ור\"ע חולקים עליו דרשב\"א דחיקא ליה טובא לרש\"י לומר דר\"ן מוקי לחכמים דמתני' כרשב\"א וכ\"ש דר\"ן גופיה לא קאמר הלכה כרשב\"א אלא סתמא דתלמוד' הוא דקאמר לה אמר לך ר\"נ אנא דאמרי כי האי תנא והוא דוחק לומר דר\"ן יסבור כוותיה דרשב\"א אחר דרבים פליגי עליה כי ע\"כ בחר לו רש\"י דרך לעצמו לומר דכי אמרי' אנא דאמרי כי האי תנא הכונ' לומ' אנא דאמרי דר\"א דמתני' מודה באיילונית אתי כרשב\"א וע\"ז הכריח רש\"י דרשב\"א ס\"ל כר\"א מדלא הזכיר אלא איילונית כו' ומיהו אין הכרח בזה כלל כאשר כתב הרב וכמבואר בדברי התוספתא כמדובר:
עוד כתב הרב משנה למלך ז\"ל וזה לשונו ולפי הנראה לי דרב נחמן כבר ידע דמלתא דרשב\"א במחלוקת היא שנוייה אלא דס\"ל דהלכתא כרשב\"א דפשטי' דקרא הכי משמע כו' וע\"כ אית לן למימר דר\"ן לפסק הלכה הוא דאתא דאי לא מי דחקו לפרושי מתני' כרשב\"א ואיילונית נשתנה דינה כו' ולפ\"ז אני תמיה על רבי' דפסק דאיילונית שותה כיון דר\"ן דהוא מאריה דתלמודא ס\"ל דהלכתא כרשב\"א ולא מצינו מי שיחלוק על ר\"ן בפסק זה למה לא ניפסוק כר\"ן וצ\"ע עכ\"ל וקושיא זו לא קשיא אלא לפי מה שפירש הרב בפשט הסוגיא דר\"ן דקאמר אבל באיילונית דינא הכי אינה שותה דאליבא דחכמים נמי אמרה למילתיה ולענין כשיהיו לו אשה ובנים אבל לפי מ\"ש רש\"י דר\"ן לא אמרה אלא לר\"א וההיא דרשב\"א אתי כר\"א אין מקום לקושייתו על דברי רבינו דר\"ן אזיל ומודה לענין הלכה דלית הלכתא כרשב\"א וחכמים דמתני' לא ס\"ל כרשב\"א אלא שהרב ז\"ל מאחר שדחה דברי רש\"י ז\"ל ולא הונח לו בפי' עמד מתמיה על דברי רבינו ז\"ל למה לא פסק כר\"ן ולדידי אף רבינו ז\"ל בשיטת רש\"י ז\"ל קאי דר\"ן לא אמרה למילתיה אלא אליבא דר\"א אבל לדעת חכמים אזיל ומודה דאיילונית שותה בשיש לו אשה ובנים דמהיכא תיתי לומר דר\"ן מוקי לחכמים כוותיה דרשב\"א דיחידאה היא ור\"י ור\"ע וחכמים דברייתא פליגי עליה ומפני שהוקשה לו לר\"ן במתני' דקאמר ר\"א דאיילו' שותה ואילו בברייתא קאמר רשב\"א בנו דאינ' שותה ודחיקא ליה מימר דרשב\"א יחלוק על סברת אביו לזה אתא ופירש דאף ר\"א מודה באיילונית דאינה שותה דהשתא קאי בשיטת רשב\"א בנו אבל לענין הלכה ודאי לא קי\"ל כוותיה ואל תשיבני דר\"א דמתני' הוא ר' אליעזר ולא ר' אלעזר שבגי' התוס' וברוב הגירסאות כתוב במתני' ר' אלעזר שהוא ר' אלעזר אביו של רשב\"א:
ובהכי ניחא מה שהוקשה לו להרב מ\"ל ז\"ל עוד בד\"ה ודע על דברי רבינו שבפי' המשנה שפירש דחכמים ס\"ל כרשב\"א דקרא דונזרעה למעוטי מי שאינה ראויה להזריע ור\"א ס\"ל כחכמים דרשב\"א וכר\"י ור\"ע יע\"ש ולפי דרכו צ\"ל דר\"ן סובר דאף ר\"א דריש לקרא כרשב\"א אלא דר\"א ס\"ל דלא ממעט מקרא אלא איילונית דוקא דלעולם אינה בת הריון אבל זקינ' ועקרה לא ממעט וחכמים ס\"ל דאף עקרה וזקנה ממעיט והק' עליו מהברייתא דאיכא מאן דס\"ל דלא ממעיט מקרא דונזרעה שום דבר ואיכא למימר דר\"א הכי ס\"ל ומנא ליה לר\"ן דר\"א מודה בדרשת דונזרעה למעוטי איילונית מהא וע\"ז תירץ אנא דאמרי כי האי תנא כו' ותמה ע\"ז הרב מ\"ל דלפי פירוש זה אכתי מה תירץ ר\"ן אנא דאמרי כרשב\"א דכיון דע\"כ איכא תנא דלא דריש לקרא דונזרעה למיעוטא מי דחקו לר\"ן לומר דר\"א אזיל בשיטת רשב\"א אימא דר\"א אית ליה כתנא דברייתא דאינו ממעט מקרא דונזרעה שום דבר כו' אלו דבריו יע\"ש, ועפ\"י האמור ניחא דר\"ן אתא למימר דר\"א ורשב\"א בנו בשיט' אחת קיימי ואי ר\"א פליג במתני' אף באיילונית הנה רשב\"א חולק על סברת אביו ולכך הוצרך לומר דבאיילונית כ\"ע ל\"פ כנלע\"ד ומה שפירש רבינו בפירוש המשנה דר\"א פליג אף אאיילונית וזה דלא כר\"ן הא ל\"ק דכיון דלא נ\"מ מידי לענין הלכה דאין הלכה כר\"א לא דק לפרש מלתיה דר\"א כוותיה דר\"ן דמודה ר\"א באיילונית כמובן:
עוד הוקשה לו להרב הנז' לדברי רבינו שבפירוש המשנה דאיך יתכן שחכמים ימעטו זקנה ועקרה מקרא דונזרעה והרי גבי יבום דכתיב אשה כי תלד לא ממעטינן אלא איילונית דוק' ולא נחה דעתי בתירוץ הרב ז\"ל גם הרב לח\"מ ברפ\"א מה' יבום כתב דרבינו אית ליה הטעם שכתב הרב הנמק\"י דעקרות וזקנות ראוייות להוליד קרינן בהו יע\"ש, כי על כן נלע\"ד דשאני הכא דשינה הכתוב לומר ונזרעה זרע דמשמע שהיא ראוי' עדיין להזריע פעמים שלש וגם מתיבת ונזרע' משמע שכב' נזרעה מעיקרא ולכן ממעיטו עקרות וזקנות שאינן מזריעות והולכות וגם לא נזרע מעיקרא אעקרות, ובהכי ניחא אותה ברייתא שהביאו בירושלמי דממעט עקרה וזקנ' מקרא דונזרעה דלא תיקשי לדברי הנ\"י ז\"ל שכתב דעקרו' וזקנות ראויות להזריע שהרי ראינו כמה זקנות נפקדו כו' דהבריי' הלזו ממעט להו מכפל ונזרעה זרע כאמור, ומ\"ש עוד הרב הנז' דבירושלמי איתא כדברי רבינו בפי' המשנה כו' דברי הירושלמי הללו כבר הביא אותם הרב ז\"ל בתחילת דבריו וכתב דאפ\"ה לענין פי' המשנה אין הירושלמי מפרש כפי' רבינו ולכן אמרו מודים חכמים לר\"א שאם היו לו אשה ובנים שהיתה שותה ולא ידעתי מה שכתב כאן דמ\"מ למדנו שדברי רבינו הם עפ\"י הירושלמי דא\"כ איך אמרו מודים חכמים לר\"א בהיו לו בנים שהי' שותה כיון דטעמא דידהו משום שאינן ראויות להזריע:
ובעיקר דין זה דאשה זקנה ועקרה ואיילונית שאינן שותות הוקשה לו להרב ז\"ל מ\"ש דגבי מעוברת חבירו ומינקת חבירו קי\"ל דשותו' דראויות לאישות קרינן בהו משום דיכול לגרשה ולהחזירה לאחר זמן והכא נמי הרי בידו לקיימה שישא אשה בת בני' וכתב הרב ז\"ל דכפי מ\"ש התוס' בפ' החולץ דל\"ו דמדתנן יכול הוא להפרישה ולא קתני להוציאה משמע דלא בעיא גט והטעם דכיון דאסורא ליה מדאורייתא משום סוטה לא בעיא גט וכ\"כ שם הרא\"ש ז\"ל והוסיף עוד טעם דמאיסא ליה שהרי קנא לה ונסתרה וא\"כ יש לחלק דשאני התם גבי מעוברת ומניקת דחשיבא ראויה לאישות דהא לא מיחסרא שום דבר אלא הפרשה אבל זקנה ועקרה כופין אותו להוציא עד שיקח אחרת וכל זמן שאינו לוקח אחרת אינה ראויה לאישות עכ\"ל ולא זכיתי להבין כונ' הרב ז\"ל בזה דכיון דגבי מעוברת ומנקת חבירו משום דקנא לה ונסתרה הוא דלא בעייא גט אי משום דאסירא ליה מדאו' או משום דמאיסא ליה כדברי הרא\"ש ז\"ל א\"כ מה\"ט נמי גבי זקנה ועקרה ואיילוני' כל שקנא לה ונסתרה לא בעייא גט דאיכא להני טעמי דהתוס' והרא\"ש והא דאמרי' בפ' המדיר דע\"ז דנשא עקרה וזקנה כופין אותו להוציא עד שיקח אשה הראויה היינו דוקא בדליכא עליה איסורא דומיא דמעוברת ומנקת כל דליכא עליה איסורא כופין אותו להוציא ובדאיכא עליה איסורא הוא שכתבו התוספ' והרא\"ש דאין כופין אותו להוציא ודעת הרב ז\"ל בדבר זה שגבה ממני:
ולעיקר הקושי' נלע\"ד דשנייא היא חלוק' מעוברת חבירו מנשא אשה עקרה וזקנה דבנשא אשה עקרה וזקנה כיון דסמיה בידיה בשע' הקינוי והסתירה לישא אשה הראויה לו והוא אינו נושא לא סמכינן אמה שיש בידו לישא אשה בת בנים שאם הדבר בידו ישא אותה עכשיו בעת הקינוי וישקנה לאשה העקרה וזקנה כדינה ואם אין הדבר בידו עכשיו אמרינן גם לאח' זמן לא יהיה בידו משא\"כ בדין המעוברת והמנקת דתלוי הדבר בזמן שיעבור כ\"ד חדש ואח\"ך תהיה מותרת לו ועכשיו אין הזמן בידו ודאי דשרינן ליה להשקותה עכשיו משו' טעמא דבידו להפרישה ולהחזירה לאחר זמן, ומה דלא אמרינן שימתי' עד שיעבור זמן היניקה ואח\"ך תשקה אות' משום דמצוה הבאה לידו אל יחמיצנה ועוד דחשו שמא ימו' הבעל או האשה כנלע\"ד נכון:
וכתב עוד בד\"ה ודע דיש עוד קצת נשים דאיכא איסור בלקיחתן כו' דהקטלנית לא הוזכרה במשנה ולדעת רבינו דס\"ל דהקטלנית אין כופין אותו להוציא פשיטא דשותה שהרי לא אמרו כאן דאינה שותה אלא במי שכופין אותו להוציא ואף למ\"ד דגם בקטלנית כופין נראה דהכא שותה דכיון דאין איסורא כי אם משום סכנה ראויה לאישות קרינן בה שהוא רוצה לחבול בעצמו עכ\"ל, ולא ידעתי איך מפשט פשיטא ליה להרב ז\"ל דאף למ\"ד דכופין בקטלנית להוציא דהכא שותה משום שהוא רוצה לחבול בעצמו והלא הרא\"ש בר\"פ נערה שנתפתתה הוא מכת הסוברים דכופין אותו להוציא ותלה הטע' דכשם שב\"ד מצווין להפריש האדם מאיסור כך חייבים למונעו שלא יפשע בעצמו כמ\"ש הטור בא\"ה סי' ט' וכתב מרן ב\"י בשם הריטב\"א דאיכא עליה איסורא דשופך דם האדם ומנדין אותו עד שיגרש ואיך יתכן שיהיה האשה הזאת ראויה לשתות לדעת הנהו רבוותא ז\"ל ולענין יבום ראיתי למרן החביב בא\"ה סי' קע\"ד כתב דפלוגתא דרבוותא היא ודעת הרא\"ם ז\"ל דקטלנית מתייבמת לכתחילה אפי' לדעת הרא\"ש ז\"ל עיין בתשו' ח\"א סי' ב\"ך אבל הרד\"ך בבית שני חדר י\"ג כתב דלדעת הרא\"ש ז\"ל חולצת ולא מתיבמת ועיין בתשובות הרב צבי סימן א' יעויין שם:
ודע שיש עוד אשה אחרת שאסור לקחתה וכופין אותו להוציאה והוא הנטען על האשה דאיכ' עדים שראו דבר מכוער שאסורה לנטען ואם נשאת תצא כל דלית לה בנים הימנו כדאיתא ביבמות דכ\"ד ופסקו הטור והש\"ע בא\"ה סי' י\"א, ויש להסתפק בהכונס את היבמה ונמצא מעוברת שמפרישין אותן וממתינין לה אם הפילה יחזור ויקיים ואם ילדה ולד של קיימא תצא ממנו כמ\"ש רבינו בפ\"א מה' יבום אם יכול להשקותה בזמן ההפרשה כיון דאינה צריכה גט, והדבר מבואר דכיון דרוב נשים מתעברות ויולדות ומיעוטן מפילות כדאיתא בפ' האשה בתרא אזלינן בתר רובא והרי היא ערוה עליו ואינו יכול להשקותה ועיין בפי\"א מה' גרושין הל' כ\"ג וכ\"ד בהשגת הראב\"ד ז\"ל ועיין בס' בני דוד ז\"ל שם:
ויש להסתפק גבי עשה דולו תהיה לאשה דכתי' גבי אונס ומפתה אי אנס נערה שנתארסה לג' ומתו דהוחזקה קטלנית כמ\"ש מרן ב\"י בא\"ה ס\"ט אי מחייב בעשה זה דולו תהיה לאשה ולדעת הרא\"ם ז\"ל שכתב גבי יבום דמתיבמת לכתחילה אפי' לדעת הרא\"ש מפש' פשיטא לי דמחייב בעשה זה אך לדעת הרד\"ך ז\"ל יש להסתפק ואף לדעת הרא\"ם אפשר דדוקא גבי יבום שאין בידה למאן מחייב ליבמה אבל בעשה דאונס דאי אמרה לא בעינ' ליתיה לעשה כלל אפשר דבקטלנית לא מחייב וכעת הדב' צריך תלמוד, וכמו כן יש להסתפק באונס נערה והיא עקרה ששתת' כוס של עיקרין דמדרבנן אינו יכול לישא עקר' וכופין אותו להוציא או ישא אשה אחרת אי בנערה זו כופין אותו לישא אשה אחרת עליה או לא ובה' נערה עמדתי על זה יע\"ש:
ונסתפק הרב ז\"ל בכהן שנשא מעוברת חבירו ומנקת חבירו לדע' רבינו דס\"ל דר\"מ דאס' במעוב' חבירו ומנקת הוא משום דבעל בעילה אסורה וחכמים דשרו הוא מטעם דכיון דאינה אסורה עליו לעול' דיכול להחזירה לאחר זמן אין זה בכלל ביאה אסור' לפ\"ז בכהן דאינו יכול להחזירה לעולם דאחר שמוציאה בגט הרי היא גרושה ואסורה לו מי נימא דאין יכול להשקות' או דילמא כיון שאין איסורו אלא מחמת הגט הרי אין כאן ביאה אסורה ויכול להשקות' ואף שהתוס' ז\"ל מפשט פשיטא להו גבי כהן דאינו יכול להשקותה היינו משום דסביר' להו דטעמא דמעוברת ומנקת משום דבעינן ראויה לאישות אבל לדעת רבינו דטעמא משום דבעל ביאה אסור' ספוקי מספ\"ל ע\"כ ת\"ד יע\"ש, ולכאורה קשיא לי בדברי התו' דמפשט פשיטא להו גבי כהן דאינו יכול להשקותה משום דלגבי דידיה אינה ראויה לאישות לעולם דאמאי אינה ראויה הא משכחת לה שיהא ראויה לו לאחר כ\"ד חדשים כגון שמגרש אותה על תנאי שלא יעשה כך וכך אחר כ\"ד חדש או ע\"מ שיעשה ובבא הזמן ההוא יבטל תנאו ותהיה מותרת לו שהרי גט על תנאי אינו פוסל לכהונה כדאיתא בפ' הזורק דפ\"א ופסקו הטור ומרן בש\"ע בא\"ה סימן ו' ואפי' לכתחילה מגרש על תנאי כמ\"ש מרן שם בשם הרא\"ש כלל מ\"ה סי' כ\"ד ויש לי ראיה מהסוגייא שבפ\"ק דיומא גבי כ\"ג יע\"ש וכיון שכן הרי גבי כהן נמי סמי בידיה להחזירה בכה\"ג ולמה זה סגרו הדלת לומר דגבי כהן אסו' אף לרבנן להשקותה מטעמא דבעיא גט:
ואחר התבוננות נראה דלא ק\"מ דודאי גט כזה אינו מועיל דכיון דקנס קנסו אותו חכמים למי שעבר ונשא מעוברת חבירו שיוציאנה בגט משום חשש שמא יבא עלי' אם מועיל גט על תנאי כזה שבידו לבטל הגט למפרע אכתי לא הועילו חכמים בתקנת' דעכשיו יבא עליה והוא סומך על ביטול התנאי, וראיה לדבר שהרי בר\"פ החולץ דל\"ז קמבעיא לן גבי כהן מי עבוד רבנן תקנתא שלא להוציאה בגט ותסגי בהפרשה בעלמ' כיון דלא מצי מהדר לה ואסיקנא דלא עבוד רבנן תקנת' ומוציא' בגט והשתא אם איתא דגט על תנאי מועיל הא איכא תקנתא גבי כהן בכה\"ג אלא ודאי דלא מהני האי תקנתא כדבר האמור ומ\"מ אכתי קשה דכיון דכשברח למקום רחוק והרחיק נדוד עד מקום שאינו יכול לחזור תוך כ\"ד חדשים אין צריך להוציא כמ\"ש רבינו בספי\"א והטור ומרן בסס\"י י\"ג א\"כ הרי ראויה לאישות היא אף לכהן דמ\"ש מגט לישראל דכיון דיכול להחזירה אחר כ\"ד חדש ראויה לאישו' קרינן בה עכשיו לחכמים דפליגי אר\"מ וה\"נ לכהן סמי בידיה לברוח למקום רחוק וערוקיה מסתייה ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דהתוס' ז\"ל דמפשט פשיטא להו גבי כהן דאינו יכול להשקותה היינו משום דס\"ל כדעת הראב\"ד ז\"ל שכתב ה\"ה ז\"ל בספי\"א מה' גירושין דאפילו ברח כופין אותו להוציא אבל לדעת רבינו דס\"ל דבברח אין כופין אותו להוציא ראויה לכהן היא לעולם ויכול להשקותה מהאי טעמא ובכן נפשט ספקו של הרב ז\"ל:
עוד עמד מתמיה הרב ז\"ל בד\"ה ודע על דברי רבינו דמשמע ליה דטעמא דמי שאין לו אשה ובנים ונשא עקרה וזקנה ואיילונית דאינו משקה אותן הוא משום דבעל בעילה אסורה דא\"כ כשהיה לו אשה ובנים ומתו בין קנוי לסתירה אמאי משקה אותה מפני שנראית לשתות בשעת קנוי וכי נראית לשתות מאי הוי הא בא עליה בעלה בדרך נמי נראית לשתות בשעת קנוי ואפי\"ה אינה שותה משום דבעל בעילה אסורה ובתחילה עלה על דעת הרב ז\"ל לומר דאף רבינו אזיל ומודה דטעמא דהני נשי דאינן שותות הוא משום שאינן ראויות לאישות ושוב לא נחה דעתו בזה משום דק\"ל מהיכן הוציאו רז\"ל דין זה דאם מקרא דכי תשטה אשתו קרא למאי אתא אי לאלמנה לכ\"ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט הנהו תיפוק ליה דאינו מנוקה מעון ואפי' שלא היתה נשואה לו ולו' דהני תקנת חכמים נינהו גם בזה לא נחה דעתו דמה ראו חכמים לתקן תקנה זו לעקור מצות שתייה שהיא מן התור' ועוד שמדברי רבינו ז\"ל שנתן טעם גבי מעוברת חבירו שאין כאן עבירה משמע דבעקרה וזקנה טעמא דידהו דאינן שותות הוא משום ליתא דעבירה היא דבא ביאה אסורה וכיון שכן הדרא קו' לדוכתא והניח דבריו בצ\"ע:
ולע\"ד דברי רבינו יכולים אנו ליישב אותם עפ\"י מה שצדד הרב לומר דס\"ל דטעמא דהני נשי דאינן שותות הוא משום שאינן ראויות לאישות ומה שהוקשה לו להרב ז\"ל דא\"כ עיקר קרא למאי אתא אי לאלמנה לכ\"ג כו' הנהו ת\"ל דאינו מנוקה מעון אין כאן קושיא דאיכא למימ' דקרא אצטריך לאלמנה לכ\"ג וגרוש' וחלוצה לכהן הדיוט שנפלו להו ליבום דמן התורה ביאה ראשונה מותרת להם דאתי עשה דיבום ודחי ל\"ת דאלמנה וגרוש' כדאיתא בפ' כיצד ד\"ך ופסקו רבינו בפ\"ו מהלכות יבום וחליצה הל' יו\"ד ואחר ביאה ראשונה שוב אינן ראויות לאישות מן התורה דנמצא דאין כאן ביאה אסורה ולית לן למעוטינהו אלא מפני הטעם שאינן ראויות לאישות וכבר כתבנו זה לעיל הל' ח' יע\"ש וא\"נ י\"ל דעיקר קרא אצטריך למי שנעשה כרות שפכה אחר שנשאה ובשע' השקא' הוא דאסורה עליו דהשתא אינה ראויה לאישות מדאוריי' וליכ' טעמא דאינו מנוקה מעון וא\"נ אפש' לומר דמדרבנן הוא דאסרו להני נשי ומה שהוקשה לו להרב ז\"ל דמה ראו לתקן חז\"ל תקנה זו לעקור מצוה מן התורה יש לומ' דטעמא רבה מצאו בדבר שהרי לא אמרה תורה שתמחה שמו ית' כביכול על המים אלא לשים שלו' בין איש לאשתו כדאמרי' בעלמא בכל דוכת' וכל שאין כאן שלום שהרי אינן ראויות לאישות למה זה ימחה שמו בלא הועיל ואין כאן שלום:
ומה שהוקשה לו להרב ז\"ל ממ\"ש רבינו גבי מעוברת דשותה מפני שאין כאן עביר' ומשמע דעקר' וזקנה טעמא דידהו משום עביר' לזה אפשר לדחו' דטעמא דאין כאן עבירה שכתב רבינו היינו מטעמא שאין איסורה מחמת עצמה אלא דבר אחר גרמה לה וא\"כ אפשר דה\"ה לעקרה וזקנה ואיילונית דאין כאן עביר' אלא עיק' טעמן שאינן שותות הוא מפני שאינן ראויות לאישות, וכן מורה לשון רבינו דנקט לעקרה זקנה ואיילונית בהל' יו\"ד ולא כלל אותן בהדי הנך נשים שכתב לעיל מזה דטעמא דידהו משום ביאה אסור' אלא יחד אותן בפני עצמן ומשמע דהיינו משום דהני טעמא דידהו משום שאינן ראויות לאישות הוא ולא מטעמא דהנך דלעיל ודוק ואף שבפי' המשנה משמע דס\"ל דטעמא דהנך נשי הוא משום דבא ביאה אסור' אפשר לומר שבחבורו חזר בו והיינו משום ההיא דירושלמי שחלקו בהן בין יש לו בנים בשעת קנוי לאין לו דזה מורה דטעמא דידהו משום שאינן ראויות לאישות הן וא\"נ אפשר לומר דרבינו ס\"ל דטעמא דהנך נשים משום דבא ביאה אסורה מדבריהם הוא דאינן שותות:
והחילוק הזה שחילק בהל' י\"א בין היו לו אשה ובנים ומתו בין קינוי לסתירה דכיון דנראית לשתות משקה אותה ואי טעמא הוא משום בא ביאה אסורה כי נראית לשתות מאי הוי כמו שהוקשה הרב ז\"ל יש ליישב דמיירי רבינו בשלא בא ביאה אסורה אחר שמתו כגון שלא בא עליה עוד והוא נאמן על עצמו כמ\"ש הרב לעיל בהל' ח' ד\"ה וראיתי להרא\"ש יע\"ש וכן מ\"ש עוד רבינו שאם לא היו לו בנים ולא אשה הראוי' לילד ונולד לו בן מגרושה בין קינוי לסתירה כבר נדחי' האיילו' מלשתות ודקדק הרב דדוקא כשנולד לו בין קינוי לסתירה לא מהני אבל אם נולד לו קודם קינוי יכול הוא להשקותה אע\"פ שקדמה העבירה לקינוי כו' גם זה יש לישב דמיירי בכה\"ג שנולד לו קודם קינוי באופן שלא היה שם ביאה אסורה כגון שכשנשאה לאיילונית היה לו אשה אחרת ואחר שגרשה לאחרת שוב לא בא על האיילונית ובשעת שקנא אותה היה בשעת התר' עמה וכל זה יש במשמע דברי רבי' אף כי לא ימלט מן הדוחק קצת כן נראה לע\"ד:" + ], + [], + [ + "כל \n אשה שהיה לה קינוי כו' בין שלא רצה בעלה להשקותה כו' הרי היא אסורה ע\"ז שנתיחדה כו'. עיין במה שהק' הרב מ\"ל על שם הרב חלקת מחוקק דכשלא רצה בעלה להשקותה למה זה תהיה אסורה לבועל כיון שהיא צווחת ואומרת דטהו' היא והוא אינו רוצה להשקות' אף דהרשות בידו לאוסרה על עצמו מ\"מ אינו יכול לאוסרה על הנחשד כיון שהן טועני' בריא כו' מלבד מ\"ש הרב מ\"ל דדבר זה היא סוגי' ערוכה בפ' האשה רבא דצ\"ה דאתמר בהדיא דבאמר הבעל איני משקה אותה מיד היא נאסרת על הבועל יע\"ש עוד זאת לא אדע שכו'ל דברי הרב ח\"מ הללו דלפי דבריו אם הבעל אינו רוצה להשקות' מפני שמאמינ' שלא נטמאה ואינו רוצה שתתבזה אשתו בשתיית מי סוטה אף הבעל עצמו מותר בה כיון שהיא טוענת בריא שלא נטמאת והבעל ג\"כ מאמינ' והא ודאי ליתא דהא סתמא קתני מתניתין דכל שבעלה אינו רוצה להשקות' אפילו שמה שאינו רוצ' להשקות' הוא מפני שמאמין לדבריה שלא נטמאה אפי\"ה אסור' לביאה ואסור' לאכול בתרומה והטעם ודאי כמ\"ש הרמ\"ל והרב ב\"ש וברור:
עוד שם מפי \n השמועה למדו כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל. עיין במ\"ש הרמ\"ל בפ\"א מהל' אישות הל' ח' ובמה שעמדתי על דבריו שם ככתוב בחידושי שם יע\"ש ומ\"ש עוד הרמ\"ל ז\"ל דאשת ישראל שנארסה כשם שמותרת לבעל כך מותרת לבועל והביא דברי התוס' בשבת דכ\"ו וסוגיא דפ\"ק דכתובות ודברי הירושל' שהביאו התוס' בסוטה ר\"פ כשם כו' הנה דברים כהויתן עלו ובאו בספר בית שמואל ר\"ס י\"א ע\"ש ושמעתי מביאין ראיה מש\"ס דידן דמותרת לבועל ממ\"ש בסנהדרין פ' אין בודקין דמ\"א ע\"א והא יכולין לומר לאוסר' על בועלה שני באנו ומשנינן שזינתה מבועל ראשון א\"נ שזינתה מקרוביה כו' והשתא אם איתא דכשהיא באונס והוא מזיד אסו' לבועל מאי קושיא לימא אם איתא דלאוסרה על בועל שני באתם למה לכם להעיד שזינתה ברצון הרי יכולין הייתם אתם להעיד שזינתה באונס ומדהעדתם שזינתה ברצון ודאי דלהורגה באתם אלא ודאי משמע דכל שהיא באונס מות' לבועל ולהכי צריכין להעיד שזינתה ברצון, ולע\"ד יש לדחות דלעולם אסור' לבועל אפילו שהיא באונס אלא משו' דלאו כ\"ע דינא גמירי ויכולין לטעון דמשום דלא ידעו שאסור' לבועל להכי העידו שזינתה ברצון לזה הוצרכו לשנויי כשזינתה מבועל ראשון או מקרובותיה דהאי מלתא כ\"ע ידעי:
ולפק\"ד זה שכתבו דמדברי הירושלמי משמע דפליג אתלמודא דידן וס\"ל דכל שהבועל מזיד אף שהיא שוגגת אסור' לבועל לבבי לא כן יחשוב דאפשר דהא והא איתא ותלמודא דידן קאמר דמעיקר דינא מותרת לבועל וליכא איסורא דונטמא' אלא כשאסור' לבעל אבל מדרבנן מיהא איכא איסורא משום קנסא דקנסו ליה לאונס אותה שלא יהא חוטא נשכר והיינו דקאמר בירוש' אפשר לומר מזיד בה ואת אמרת דבין כו' כלומר דלכתחילה ודאי אין להתירה לאונס הזה כל שכיוין לבא עליה באיסור ומצינו להרב הלכות גדולות וכל הראשונים גבי יבמה שקבלה קידושין שאמרו דמותרת ליבם ותנשא לו ליבם אחר שמגרש אותה המקדש אבל למקדש עצמו אסירא לעולם משום קנסא וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל בפרק האשה רבה דצ\"ב והטור בא\"ה סי' קנ\"א יע\"ש ובכן מה שסיימו בירוש' ואמרו ומנין שהדבר תלוי בה שנאמר לטמאה בה כו' לא פליג ארישא וכמו שרצה לפרש הרב ז\"ל אלא רישא מיירי באיסור דרבנן ומשום קנסא וסיפא מיירי מעיקר דינא דאורייתא מדכתיב לטמאה בה איברא דבלא\"ה דברי הירוש' נוחים הם דבסיפא מיירי לענין לאוסרה לבעל דהדבר תלוי בה שאם היא מזידה אסור' ואם היא שוגגת מותרת ומה שהוק' לו להרב מ\"ל דא\"כ למה לי קרא דלטמא' בה דתיפיק לי מקרא דוהיא לא נתפסה אפשר לו' דמקרא דוהיא לא נתפסה לא שמענו אלא לענין כשהיא אנוסה אבל כשהיא שוגגת דקרובה למזיד לא שמענו מהאי קרא ולהכי מייתי קרא דלטמאה בה וראיה לדבר דיש חילוק ביניהם שהרי רבינו לקמן בסוף פ\"ג הביא ב' כתובים לענין אנוסה ושוגגת שאין המים בודקים אותה וזה ברור ועיין עוד במ\"ש הרב מש\"ל ז\"ל ועיין להרב בנימין זאב בסי' ק\"ל הביא דבריו מרן החביב ז\"ל בכנה\"ג א\"ח סי' שי\"ח שכתב בהדייא שאין לדמות אונס לשוגג יע\"ש:
וראיתי להרב ז\"ל שנסתפק באשת כהן שנאנסה אם היא מותרת לבועל כיון שאסרה לבעלה והביא דברי הרב בית שמואל שיחס דין זה בכוונת דברי הרב המפה במ\"ש בסי' י\"א וז\"ל וה\"ה אם נאסרה בשבילו לבעלה אסורה לו שכוונתו לומר דאשת כהן שנאנסה אסורה לבועל ולא נחה דעת הרב ז\"ל בזה יע\"ש ולע\"ד נר' שהרב המפה כיוין בזה למ\"ש הוא עצמו לקמן בסי' ט\"ו סכ\"ח על שם הרב תה\"ד ז\"ל דמי שבא על אחות אשתו בזנות ואסרה לבעל' אסורה לו ג\"כ לאחר מיתת אשתו אף על פי שכבר היתה אסורה לו בשעת שזינת' עמו משו' אחו' אשתו ולא אמרינן הואיל ואסורה לו עכשיו בשעת זנות משום איסור אחו' אשתו לא קרינן בה ונטמאה כדאיתא בפ' ארוסה דכ\"ו גבי שאר עריות דשאני אחות אשה דכיון דיש לה היתר לאחר מיתת אשתו קרינן בה ונטמאה לאוסרה לבועל וזו היתה כונת הרב המפה בדין זה לע\"ד:
איברא שבעיקר דברי הרב תה\"ד ז\"ל יש לדקדק מההיא דפ' המגרש דפ\"א ע\"א דקמבעי' לן התם במגרש לאשתו חוץ מבעל אחותה מהו השתא מיהא לא חזייא ליה או דילמא זמנין דמתה אחותה וחזי' ליה ולא אפשיטא ולפי דברי הרב תה\"ד קשה דמ\"ש מקרא דונטמאה דקפיד רחמנא אזמנין דמתה אחותה וי\"ל דשניא היא ההיא דסוטה דקנס הוא על שאסרה לבעלה משא\"כ גבי כריתות דגט דלא קפיד רחמנא בכריתו' לזמנין דמת ועוד אפשר לומר שכיוין הרב למ\"ש בירושלמי הלז שהביא הרב מ\"ל דכשהאשה מזידה והבועל שוגג אסורה לבועל כיון שעל ידו נאסרה לבעלה וזה ג\"כ נכון ועיין עוד בא\"ה ר\"ס קנ\"ט והנכון לענ\"ד שכיוין הרב המפה בזה למה שנתבאר בסי' קט\"ו ס\"ז שאם הבעל ראה את אשתו שזינת' וכן אם הגידו עליה קרובים או עד אחד ודעתו של בעל סומכת עליהם דאסורה לו יע\"ש דבכל אלו כיון שנאסרה לבעל וחייב להוציאה אסורה נמי לבועל ותמהני על הרב בית שמואל והרב מ\"ל ז\"ל שלא מצאו פתח פתוח בפירוש דברי המפה ודברים אלו ברורים אצלי ועיין בס' אורים גדולים דמ\"ה ע\"ב למוד קכ\"ו:
עוד ראיתי להרב מ\"ל ז\"ל שהביא דברי הנמקי ז\"ל בההיא דשומר' יבם שזינתה שכת' דאע\"ג דמותר' ליבם אסורה לבועל משו' קנס ורצ' ללמוד מדבריו דאשת כהן שנאנס' אסור' לבועל משום קנס אלא שעמד מתמיה בדבריו היכן מצא בתלמוד גזירה כזו יע\"ש ולא ידעתי למה זה תלה תלונותיו על דברי הרב הנמקי ז\"ל הללו דעדיפא מינה כתב לעיל מזה ע\"ש הריטב\"א וכל הראשוני' דשומר' יבם שקבלה קדושין מאחר אסורה למקדש עולמית וכמ\"ש לעיל כ\"ש בשזינתה דעבדא איסורא טפי וכבר הרמב\"ן הביא דבריו ה\"ה בפ\"ב מה' יבום די\"ט הוק' לו בדברי הראשו' הנז' מעין קו' הרב ז\"ל מיהו חזר והודה לדבריהם ז\"ל ואין ספק שדברי הרב הנמק\"י הללו מדברי הראשונים הנז' לימדם במכל דכן ואולי הרב ז\"ל משמע ליה דיבמה שנתקדשה מגרשתה נתן מפני שכל עוד שלא קבלה גט מהמקדש נאסרה ליבם ודמי טפי למי שהלכה בעלה למ\"ה ועמדה ונשאת דמפני שנאסרה לבעל אסורה לבועל ואע\"פ דשאני התם שנאסרה לבעל לעולם מ\"מ כיון דהכא נמי נאסרה לו זמן מה לא חלקו אבל בשזינתה עם אחר שלא נאסרה לו כלל איכא למימר דאינה אסורה לבועל כלל ומ\"מ זה שרצה ללמוד מדברי הרב הנמק\"י דאשת כהן שנאסרה אסורה לבועל אין דמיונו עולה יפה דשאני יבמה שזינתה שהיא עצמה כיונה לעבור על האיסור במזיד ולכך קנסו אותה אבל באש' כהן שנאנסה מי יימר דקנסינן לה שלא תנשא לבועל כיון שהיא לא עברה על האיסור וזה ברור אצלי ועיין בס' אורים גדולים דמ\"ה ע\"ב למוד קכ\"ו וקכ\"ז ועיין בס' מוצל מאש שבס\"ס אש דת סימן מ\"ו שנסתפק בבא על אשת איש ואח\"כ נודע שבשעה שבא עליה זה כבר מת בעלה אם נאסרה לבועל והביא דברי הרב הנמק\"י הללו וחילק ביניהם יע\"ש ולע\"ד יש להוכיח כן ממ\"ש רבינו בפי\"ב מה' נדרים הל' ח\"י גבי נדרה והפר לה האב או הבעל והיא לא ידעה ועברה על נדרה ועל שבועתה בזדון כו' מכין אותה מ\"מ מפני שנתכוונה לאיסור עכ\"ל ה\"נ קונסין אותה כמובן:
ועיין בתשובות מוהר\"א ששון סימן קצ\"ז שנסתפק על אשת איש שבאו עליה שני בועלים אי נאסרה לבועל שני כיון שכבר היא אסורה לבעל משעה שבא עליה הבועל ראשון ועיין בס' מ\"ל בפ\"ב מה' סוטה הי\"ב ד\"ה נמצא מה שציין הר' המגיה ע\"ז שם יע\"ש ובדברי הרב מוהר\"א ששון יש להסתפק ג\"כ בבא על אשת איש קטנה הראויה למאן וכתב רבינו בפ\"ג מהל' א\"ב הל' ב' שלא נאסרה לבעלה אם היא מותרת לכהן ועיין להתוס' ביבמות פ' כיצד דכ\"ד ע\"ב גבי הא דתניא רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא שכתבו התוס' שם אר\"ת דתצא מן הרוכל קאמר דלבעלה היא מותרת יע\"ש ועיין בדבריהם שם דל\"ו ע\"א ד\"ה אעפ\"י שכתבו בסוף דבריהם וז\"ל ומיהו גבי בועל אע\"ג דלא כתיב בה לא נתפסה יש לחלק בין אונס לרצון באשת ישראל דסברא הוא דלא נאסרה על הבועל אלא כשנאסרה לבעל עכ\"ל והך דרוכל קשה לדבריהם לכאורה וי\"ל דההיא דרוכל מדבריהם הוא דאסורה ודברי התוס' מדאורייתא ומ\"מ דברי התוס' שם צ\"ע ממ\"ש הם עצמם בפ' אלמנה לכ\"ג דס\"ח ע\"ב ד\"ה נכרי ועבד יע\"ש עוד ראיתי להמ\"ל שם בה' סוטה שנסתפק בספק זה שנסתפקנו אנו בעניותינו ובסוף דבריו הביא ראיה זה שכתבו התוס' ביבמות פ' כיצד דכ\"ד ולא זכר ש'ר ההיא דרוכל ודוק:" + ] + ], + [ + [ + "כיצד \n סדר השקאת סוטה כו'. עיין במה שתמה הרב מ\"ל על דברי רבינו שלא נקט לא סדר הכתוב ולא סדר המשנה דלפי סדרן של כתובים בתחילה הכהן היה מכין את המנחה ואת המים ואח\"כ היה פורע ראשה ואח\"כ נותן את המנחה על ידיה ואח\"כ משביעה בשבועת האלה ורבינו כתב דבתחיל' היה משביעה ואח\"כ היה כותב המגילה ואח\"כ היה מכין המנחה והמים ואח\"כ פורע ראשה ובגדיה וגם לפי סדר המשנה בתחילה היה פורע ראשה ובגדיה ואח\"כ נותן המנחה על ידיה באופן שסדר זה שסידר רבינו אתי דלא כמאן יע\"ש ותמה עוד על מרן כ\"מ שלא נתעורר בזה יע\"ש ולא ידעתי איך לא השגיח בדברי מרן כ\"מ בהל' י\"א כי שם נתעורר בזה וישב דברי רבינו עפ\"י דברי הירוש' יע\"ש ואני תמיה עוד טובא לפי סדרו דקודם הכנת המים בכלי היה משביעה בשבו' האלה איך היה אומר לה ובאו המים המאררים האלה במעיך כו' דאיך אומר האלה כל עוד שהמים עדין אינן בעולם:" + ], + [], + [], + [ + "גם במ\"ש אם \n עמד בדיבורה מביאין אותה כנגד שער המזרח מבחוץ כו'. קשה דבתוספת' הביאוה התוס' בפ\"ק ד\"ח ע\"א ד\"ה ששם משקין אמרו שהאשה היה מבפנים והכהן מבחוץ שנאמר והעמיד את [האשה] לפני ה' האשה לפני ה' ולא הכהן לפני ה' ודבריו הם הפך התוספתא שכתב שגם האשה עומדת מבחוץ ואולם רבינו משמע ליה דמתני' פליגא אהך תוספתא מדקתני ששם משקין את הסוטות ומטהרין את המצורעין כו' והמצורעין ודאי לא היו מבפנים כנודע ואפשר דגם התוס' דקתני שהאשה מבפנים לאו היינו לפנים מן הפתח דהיכי יליף מקרא דלפני ה' והלא גבי מצורע נמי כתיב לפני ה' ולא היה מבפנים אלא שניהן היו חוץ לפתח אלא שהאשה היה סמוך לפתח והכהן היה רחוק מן האשה גם זה לעומת זה ומפני שלא היה הכהן לצד הפתח קרי ליה מבחוץ אלא דאכתי קשה אמאי לא ביאר לנו רבינו זה שהאשה מבפנים והכהן מבחוץ וכעת צ\"ע:
גם במה שפסק רבינו בדט\"ו דבתחילה היה משקה אותה ואח\"כ היה מקריב את המנחה וכתב מרן כ\"מ דפסק כת\"ק דר\"ש משום דידוע דכן הלכה כו' יע\"ש ולדידי ק\"ל דמאחר דחזינן דהדר תנא דמתני' וסתם כר\"ש בתר הכי בההיא מתני' דלקמן דקתני לא היתה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות ואמרי' בגמ' מני ר\"ש היא דאמר מקריב במנח' ואח\"כ משקה אותה אמאי לא פסק רבינו כההיא סתמא דהא קי\"ל סתמא בתרא עיקר כדאיתא בריש שבועות ובהכי ניחא לי דברי רש\"י בפי' על התורה בפ' נשא בפסוק והשקה את האשה שתפס עיקר כדר\"ש דאמר בתחיל' מקריב מנחת' ואח\"כ משקה אותה ושביק סברת רבנן דר\"ש מפני שהוא ז\"ל עינו ראתה דהדר תנא וסתם כסברת ר\"ש ואין אנו צריכין לדברי הרא\"ם שכתב דרש\"י אזיל בתר פשטיה דקרא וכמובן:
הן אמת כי יש לדקדק בדברי רש\"י דמאחר דתפס עיקר כר\"ש דאמר דבתחילה מקריב מנחתה ואחר כך משקה אותה אמאי לא דריש נמי קרא דוהשקה את האשה קמא כדדריש ליה ר\"ש בגמ' בדי\"א דאתא למימר שאם בדיעבד עבר והשק' אותה תחיל' קודם הקרבת המנחה כשירה ונדחק לפרש שהכתוב מבשרך שכשישקנה המים בודקי' אותה ודבר זה אין לו מובן דלזה למה לי קרא הא מקרא מלא דבר הכתוב שהמים בודקים אותה וצבתה בטנה ונפלה ירכה. ואולם לזה סמך רש\"י ז\"ל דרשת ובאו בה המים המאררים שהמים היו בודקים כל גופ' לומר דלהכי אתא כולי' קרא דוהשקה לבשרך שהמים בודקים אותה ולא דריש רש\"י ז\"ל קרא כדדריש ר\"ש דאצטריך לומ' שאם בדיעבד עבר והשקה קודם הקרבת המנחה כשירה משום דרבנן דחו לה בדיעבד לא פתח קרא ובחר לו רש\"י דרך לפום פשטי' דקרא וברור ואע\"ג דכבר כתיב קרא אחרינא ובאו בה כבר דרשו אותו בגמרא אחד לבעל ואחד לבועל ולמאי דקשיא לן ע\"ד רבינו למה לא פסק כר\"ש דבתחי' מקריב מנחת' ואח\"כ משקה אותה כיון דסתמא בתרא אזלא דכותיה נלע\"ד דכל כה\"ג לא מקרי סתמא בתרא בחד פרקא ועיין למרן החבי\"ב ז\"ל בשכנה\"ג בכללי התלמוד אות ט\"ו ובמ\"ש בחידושי בפ\"ק די\"ט ד\"ב ע\"ב בתוספו' ד\"ה גבי שבת יע\"ש:" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "ועל מ\"ש רבינו ואח\"כ \n מביא כלי חרס שלא נעש' בו מלאכ' מעולם. תמה מרן בכ\"מ דכיון דפסק כר\"י הי\"ל לפסוק בפ\"ה מה' ביאת מקדש דמי כיור אינן כשרים אלא מן המעיין ותמה על תמיהתו הרמ\"ל דלרבא דאמר התם דטעמא דר\"י היינו מדכתיב בכלי חרס כלי שאמרתי לך כבר אין הכרע לפסוק בההיא דמי כיור כר\"י דאמר מי מעיין הם יע\"ש ולדעתי דעת הדיוט אין תמיהתו תמיהא כל כך ע\"ד מרן דשפיר דייק מרן דהי\"ל לפסוק בההיא דמי כיור כר\"י דמאחר דחזינן בסוג' דלפום מאי דסלקא דעתייהו למימר דטעמא דר\"י משום דגמר כלי כלי ממצורע ועכ\"ל דמשמע ליה לפום האי ס\"ד דהלכה כר\"י בההיא דמי כיור אף כי הדר אמר רבא דטעמא דר\"י מדכתיב בכלי חרס מנ\"ל למימר דהדר תלמו' ממאי דהוה סבר דהלכתא כר\"י דילמא רבא נמי הכי ס\"ל כדהוה ס\"ד למימר דהלכה כר\"י וכל שכן דתלמודא לא קאמר אלא כו' דמשמע דלא הדר ממאי דקאמר עד השתא כנ\"ל להליץ בעד מרן מלכא ועיין בספר קרבן חגיגה סימן פ\"א כי שם האריך יותר ליישב תמיהת מרן ולפי מ\"ש אכתי לא מייתבא שפיר תמיהת מרן ודוק:
ואולם לדידי ק\"ל בעיקר דברי מרן שכתב דמשמע ליה לרבינו דהא דאמר רבא ל\"ש אלא שלא נתאכמו פניו לר' ישמעאל קאמר שאעפ\"י שהוא חדש אם נתאכמו פניו פסו' ולא כדפרש\"י דלרבנן קאי כו' עכ\"ל ומי הכריחו למרן לומר כן דלפ\"ז לא דייק שפיר לישנא דרבא דאמר ל\"ש כו' כמבואר ויותר הי\"ל לפרש דרבינו משמע ליה כפרש\"י דלרבנן קאי וה\"ק אף רבנן דמכשירו בכלי חרס שאינו חדש ממש ואפי' נעשה בו מלאכה מיהו אם נתאכמו פניו שנתבלה ונשתנה מראיתו לא מכשירו משום דדומיא דמים בעינן לכ\"ע אף לרבנן וכ\"ש לר' ישמעאל דבעי חדש ממש והשתא רבינו פסק לדרבא אף לדידן דקי\"ל כר\"י משום דעיקר מימר' הלזו לכ\"ע אתמר ואפשר להעמיס פי' זה בדעת מרן אף כי לשונו אינו מורה כן ודוק ועיין בסמוך:
עוד כתב רבינו ואם \n החזירו לכבשן עד שנתחדש כשר. וכתב מרן שם בעיא דלא אפשיטא ואיני יודע למה פסק רבינו בה לקולא יע\"ש וכתב הרמ\"ל דרבינו משמ' ליה כסברת התוס' שכתבו שם דנתאכמו אין פיסולו כי אם מדרבנן והכריחו זה כמו שיע\"ש עכ\"ל וראיתי למו\"ה בס' קול יעקב ברמזיו דנ\"ז ע\"ד שכתב ע\"ד הרמ\"ל הללו וכן על מש\"ל מזה ע\"ד מרן שיש לתרץ דברי מרן במאי דאיכא למידק עוד דמנ\"ל לרבינו לפרש דמ\"ש רבא ל\"ש כו' לר\"י קאי ולא לרבנן ועכ\"ל דאיהו ק\"ל מה שהקשו התוספות דמאחר דמי כיור כשרין כמי מקוה ומי מקוה שנשתנו מראיהן פסולים מאי קאמר מה מים שלא נשתנו מראיהן וכו' ואיהו לא ניחא ליה בתירוץ התוספות ז\"ל משום דוחקא ועל כן פי' דרבא לר\"י ז\"ל קאי ולדידיה מי כיור מי מעיין הם וילפינן שפיר מה מים כו' ואם כן שפיר ק\"ל למרן ז\"ל דכיון דרבינו פסק הכא כר\"י דנתאכמו פסול וע\"כ טעמא הוא משום דס\"ל מי מעיין הן והא בהא תליא מעתה איך פסק דמי מעיין כשרים לקידוש ובכן תמה עליו ג\"כ אמאי פסק לבעיא דרבא לקולא כיון דהוי ספקא דאורייתא ואין מקום לתרץ בזה ע\"פ דברי התוס' לפי האמור דהך בעיא קאי לר\"י כמובן את\"ד ז\"ל יע\"ש ולפי מ\"ש לעיל דרבינו מפרש כפי' רש\"י דההיא דרבא לרבנן דר\"י נמי אתמר גלגל חוזר ומתיישב שפיר תמיהו' מרן ז\"ל שתים הנה ע\"פ דברי הרמ\"ל ז\"ל ודוק:
ודע שמ\"ש התוספו' דמי מקוה ומי כיור שנשתנו מראיהן כשרין ה\"ד כשנשתנו מחמת עצמן או מחמת צבע אבל אם נשתנו מחמת משקה אחר כגון דם או יין וחלב הרי הן פסולין וכמו ששנינו בפ\"ז מה' מקואות ופסקו הרמב\"ם בפ\"ז מה' מקואות ה\"א וה\"ז יע\"ש ועיקר קושייתם היתה דכיון דכשנשתנו מראיהן מחמת צבע כשרין היכי יליף מינה לכלי שנתאכמו פניו דפסולין כיון שהשינוי בא מחמת עצמו וכל כה\"ג במים כשרים ותירצו דאסמכתא בעלמא היא והכי דריש מה מים סתמן לא נשתנו מראיהן אף כלי כשלא נשתנה מראיתו:
וראיתי לרבינו בפ\"ה מה' ביאת מקדש די\"ב שכת' וז\"ל כל המימות כשרין לקידוש בין מים חיים בין מי מקוה ובלבד שלא ישתנו מראיהן אלא יהיו כלים הכשרים לטבילה כו' ומרן לא הורה לנו מקום דין זה איו ולפי הנר' הם דברי עצמו דמשמע ליה לרבינו ז\"ל כסברת התוס' דשמעתין דכיון דמי כיור הם כשרים ממי מקוה דין מי מקוה יש להם ואם נשתנו מראיהן מחמת עצמן או מחמת צבע כשרים אבל מחמת משקה אחר פסולין דומיא דמי מקוה וה\"נ אמרינן בפ\"ב דזבחים דכ\"ה כל המשלים למי מקוה משלים למי כיור וכמ\"ש שם רבי' יע\"ש ואת זה ראיתי למרן הב\"י בא\"ח ר\"סי ק\"ס עמ\"ש הטור צריך שיהיו במים הנטילה מראה מים שאם נשתנו מראיהן בין מחמת עצמן בין מחמת דבר אחר שנפל לתוכן בין מחמת מקומם פסולים כדתנן נפל לתוכן קומוס וקנקנתום ושינו מראיהן פסולים כו' כתב וז\"ל וכתב הרא\"ה בברכות פ' אלו דברים דטעמא דבנטילת ידים בעינן מים שלא נשתנו צורתן דומיא דקידוש ידים ורגלים מן הכיור והת' מסתברא משום מים יתירא דכתיב ונתת שמה מים לרחצה ורחצו אהרן ובניו כו' וכתיב בבואם אל אהל מועד ירחצו ומהכא דייקינן דמים בהויתן בעינן שלא נשתנו עכ\"ל:
מבואר יוצא מתוך דברי הרא\"ה הללו דס\"ל דמי כיור שנשתנו מראיהן בין מחמת עצמן או מחמת דבר שנפל פסולים דומיא דנט\"י וזה הפך דברי התוס' הללו דשמעתין והפך דברי רבינו בפ\"ה מה' ביאת מקדש שכתבנו ומהתימא על מרן שלא התעורר בזה ומ\"מ סוגיין דשמעתין מוכח שפיר כדברי הרא\"ה דמדמי שינוי כלי לשינוי המים דמשמע דמי כיור שנשת' מראי' אף מחמת עצמן פסולים ומתיישב שפיר קושית התוס' לדעתו ז\"ל דמי כיור ודאי פסולי' בשינוי מראה אף מחמ' עצמן מיתורא דקר' במים תרי זימני לא כן במי מקוה כמובן ולדע' רבי' והתו' דמשמע להו דמי כיור אינן נפסלי' בשינוי מראה אלא כשנפל לתוכן משק' אחר אבל מי צבע וכיוצא אינן פוס' אין טעמו של הרא\"ה שנתן במים של נטילה שייך לשיטת' ז\"ל דמים של נטיל' פסולים אפי' כשנפל לתוכן קומוס וקנקנתום דכל כה\"ג גבי מי כיור כשרים דמי צבע כשרי' למי מקוה ולמי כיור ועיין להראב\"ד בס' תמים דעים סי' ס\"ו שנ\"ט למה שפסלו שינוי מראה במים של נטילה יע\"ש:
ובעיקר דברי הרא\"ה ז\"ל הללו ק\"ל טובא דכיון דשינוי מראה במים של נטילה מדין קידוש מי כיור ילפי לה א\"כ אם אדם הטביל ידיו בתוך הכלי נמי לא יצא ידי חובת נט\"י דומיא דקדוש ידים ורגלים דדרשינן ממנו ולא מתוכו ואילו הרא\"ה בשיטת הרב ה\"ג קאי דס\"ל דגבי נט\"י אם הטביל ידיו בתוך הכלי יצא י\"ח נטילה כמ\"ש בהדיא בספר החינוך בפרשת כי תשא בפסוק ורחצו אהרן ובניו וז\"ל ואין אנו מצריכין בנט\"י בחולין ליטול מן הכלי ולא בתוכו אעפ\"י שאנו מצריכין כלי לנטילת חולין ויסוד הדבר הוא מפני שמצאנו כלי לנטילה בקדש מ\"מ בקדושה הוא דמיעט רחמנא ממנו ולא בתוכו אבל בחולין אין לנו מיעוט ואעפ\"י שנטילת החולין משום סרך הקדשים הוא וכמ\"ש ז\"ל משום סרך תרומה מ\"מ אין לנו להשוותם לגמרי בכל דיניהם ודיי לנו לחייב בנטילה ובכלי משום סרך ולהניח מיעוטו דממנו שנאמר בו במקומו ואפילו בתרומה עצמו נט\"י בו מדרבנן הוא כו' כ\"כ בספר המצות להרמב\"ן ז\"ל עכ\"ל הרי שכתב דדבר זה דממנו ולא מתוכו לא ילפינן מדין קידוש במה שהצריכו כלי ונטי' וכ\"כ התוס' והרא\"ש הביא דבריהם מרן ב\"י לעיל בסימן קנ\"ט ע\"ד הרב ה\"ג יע\"ש:
וא\"כ קשה דמ\"ש דבשינוי מראה המים דגבי כיור לא מפסיל אלא מיתורא דבמים במים ילפו לה גבי נט\"י מדין קדוש ידים ורגלים ממי כיור וגבי ממנו ולא מתוכו לא ילפו לה מהתם ואם הדבר הזה דממנו ולא בתוכו שכתב הרב דגבי נט\"י אין קפידא בדבר היה מפורש בש\"ס לא היה מקו' לשאלתינו שהם אמרו והם אמרו וכשם שהצריכו כלי ונט\"י הצריכו ג\"כ שלא ישתנו מראה המים דומיא דמי כיור ולא הצריכו שיהיו ממנו ולא בתוכו דבקצת דברים השוו תקנת נט\"י לקדושי מי כיור ולא בכולן וכך היתה עיקר תקנתם אבל מאחר שאין הדבר מפורש בגמ' ואדרבא משמע הפך זה וכמ\"ש מרן ב\"י בסימן קנ\"ט יע\"ש א\"כ כיון שמצינו גבי קדוש ידים ורגלים דלא מכשר אלא ממנו ולא בתוכו למה לא נאמר כן גבי נט\"י דיליף מהתם לענין שינוי מראה ושאר דברים ומ\"ש התוס' והרא\"ש דטעמו של הרב ה\"ג מדאבעיא ליה לרבא הכי גבי קדוש ידים מהו לקדש בכיור ממנו אמר רחמנא ולא בתוכו משמע דבקדוש הוא דקא מבעיא ליה הכי משום דכתיב ממנו אבל בנט\"י אפי' בתוכו מותר עכ\"ל דמשמע דעיקר טעמו של הרב ה\"ג הוא מדאבעיא ליה הכי גבי קדוש ולא גבי נט\"י אין זה הכרח לפי דברי הרב החינוך דכיון דמהתם ילפינן לנט\"י להכי ספוקי מספקא ליה התם ומינה נפקא לדין נט\"י באופן שלא מצאתי מקום לפי דברי הרא\"ה מה בין שינוי מראה דנפ\"ל מיתורא דבמים לנטי' בתוך הכלי דנפ\"ל ממנו ולא בתוכו וכעת צ\"י:
שוב ראיתי להרא\"ה גופיה בספר בד\"ה דק\"ס ע\"א מפשט פשיטא ליה טובא דגבי נט\"י נמי לא מהני נטי' בתוך הכלי דבעינן ממנו ולא מתוכו דומיא דקדו' ידים ורגלים מן הכיור והרשב\"א בספר משמרת הבית תמה עליו בזה מדברי הרב ה\"ג שכתב דגבי נט\"י לא בעינן ממנו ולא בתוכו ואפי' שכשך ידיו בתוך הכלי מהני ליה נטילה יעש\"ב באופן שדברי הרא\"ה סתרי אהדדי ותבריה לגזיזיה ממ\"ש בספר החינוך למ\"ש בבדק הבית והדבר צ\"ע:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אם \n טהורה היא יוצאת כו' ואם טמאה היא כו' והן אומרים הוציאוה כדי שלא תפרוש נידה והנידות מטמאות עזרת נשים והן מוציאין אותה מעזרת נשים. ע\"כ. וכתב הרמ\"ל שנראה מדברי רבינו דדוקא בעזרת נשים הוא דאיכא קפידא אבל בהר הבית לא קפדינן והדבר הוא תמוה דבפ\"ז מה' בית הבחירה הט\"ו ובפ\"ג מה' ביאת מקדש ה\"ג פסק דהר הבית מקודש שאין נכנסין לשם נדות ויולדות והכי איתא בפ\"ק דכלים והניח' בתימא יע\"ש ועיין להרב תי\"ט במשנתינו שכתב דעזרה דנקט תנא דמתני' היינו נמי הר הבית דהר הבית נכלל בשם העזרה סתם יע\"ש ולע\"ד אפשר ליישב בדוחק דדעת רבינו דדוקא תנן מעזרה ולא מהר הבית דאע\"ג דגם הר הבית מקודש שאין נכנסין לשם נידות ויולדות ה\"ד נדות ודאות אבל ספק נדות כסוטה זו שלא היתה נידה ודאית אלא שהיו חוששין שמא תפרוש נדה לא היו מוציאין אותה מיד אלא מעזרת נשים שהיא עומדת בה ולא מהר הבית שאינה מקודשת כ\"כ כעזרת נשים ואה\"נ שאם פרסה נדה מוציאין אותה מכל הר הבית אלא דמספקא לא היו מוצי' אותה מיד דאפשר שלא תפרוש שהזכות תולה אעפ\"י שהיא מתכוונת ודוק ועיין להתוס' בפסחים פ' האשה דצ\"ב ע\"א ד\"ה טבול יום ודוק:" + ], + [], + [], + [], + [ + "סוטה \n שיש לה זכות ת\"ת אעפ\"י שאינה מצווה על ת\"ת הר\"ז תולה לה ואינה מתה לשעתה אלא נימוקת והולכת וחלאים כבדים באים עליה כו'. עכ\"ל. ונשאלתי מחד צורבא מרבנן מעיר רודיש יע\"א בדברי רבינו ז\"ל הללו שנראין לכאורה הפך מסקנת הש\"ס בפ' היה נוטל דכ\"א דאלו התם מסקינן דזכו' זה שתולה לה לאו בזכות ת\"ת דידה הוא דהא אינה מצווה ועושה אלא באקרויי בנייהו ומנטרן לגברייהו כו' וכמ\"ש שם רש\"י ז\"ל ומסתמות דברי רבינו ז\"ל משמע דעל ת\"ת דידה קאמר דאי לא כל כי האי הו\"ל לפרש וא\"כ איך תפס עיקר הר\"מ ז\"ל זכות ת\"ת אעפ\"י שאינה מצוו' כיון שטעם זה נדחה קרו לה בש\"ס וזה לשון תשובתי אליו לע\"ד ב' תשובות בדבר הא' שאפשר שרבינו ז\"ל מפרש בדברי רבינא דקאמר לעולם בזכות תורה כו' בזכות דאקרויי בנייהו ומנטרן לגברייהו מי לא פלגן בהדייהו כו' דה\"ק לעולם בזכות תורה דידהו ואף ששכ' זה אינו כ\"כ כמצוה ועושה מ\"מ זכות מיהא אית להו ולא יבצר ששכר זה יגיע לחצי כופר ממי שמצווה ועושה וא\"כ זכות ת\"ת זה עושה מחצה וזכות דאקרויי בנייהו דפלגן בהדייהו נמי הוה ליה שכרו משלם ודלא כמו שפי' רש\"י ז\"ל דהשתא הדר ממאי דקאמר תחילה בזכו' תורה דידהו דא\"כ לא היה ליה למימר בהאי לישנא דלעולם זכות ת\"ת דמשמע דעל זכות תורה האמור מעיקרא קאי אך לפי האמור ניחא:
ואף שלפ\"ז אכתי הי\"ל לרבינו לומר דזכות ת\"ת תולה לה בהצטרף אליה זכותא דאקרויי בנייהו מ\"מ כיון שהיא מילתא דשכיח ברוב הנשים הא דאקרויי בנייהו לא הוצרך לפרש ובשתיים עלתה לו שרבינו סובר דתלמוד' לא הוצרך לאוקומי ולמימר דזכות תורה היינו הא דאקרויי בנייהו כו' ולא ניחא ליה למימר דזכות ת\"ת דידה יכולה היא שתגן אף שאינה מצווה ועושה אלא דוקא לתנא דמתני' שסובר שהזכות תולה לה שלא היתה מתה באותה מיתה אבל לר' דפליג אר\"ש בסיפא דהך מתני' וסובר שהיתה מתה באותה מיתה ולא היתה יולדת ולא משכחת כו' וכדאוקי פלוגתייהו רב יוסף בד\"ו הא ודאי לא פריך מידי תלמודא אי זכות תורה הא אינה מצווה ועושה דנהי שאינה מצווה מ\"מ לא בשבי' זה אין לה שכר כלל ואדרבא הסברא נותנת שגדול יהיה פר''ע ממי שאינו מצווה ממצוו' אלא שהטעם לזה שהמצווה דואג תמיד לבטל יצרו כמ\"ש התוספו' ואין למדין מתורתו של דואג שאין לה שכר כלל ולשון חכמים בכל מקום הוא גדול המצווה ממי שאינו מצווה וכ\"כ רבינו בה' ת\"ת האשה שלמד' תורה יש לה שכר אבל אינה כשכר האיש יע\"ש וא\"כ לר' דאית ליה שהיתה מתנוולת ומתה באותה מיתה אלא שלא היתה מתה מיד אין ספק שכר זכות זה להגן עליה ולהצי' ממות נפש' שלא תמות מיד וז\"ש רש\"י וז\"ל זכות דמאי כו' מגינה כל כך עכ\"ל ודוק:" + ], + [], + [ + "סוטה \n ששתתה והיא טהורה הרי זו מתחזקת ופניה מזהירות ואם היה בה חולי יסור ותתעבר ותלד זכר היה דרכה לילד בקושי כו' לילד נקבות יולדת זכרים. ע\"כ. הרב החבי\"ב בלקוטיו על רבינו בס\"ס שכנה\"ג א\"ח כתב דמ\"ש רבינו שהיתה מתחזקת ופניה מזהירות לא נזכר בגמרא לא בדברי ר\"ע ולא בדברי ר\"י ורבינו הוציאו ממאי דאמרינן שאם היא טמאה פניה מוריקות כו' ומרובה מדה טובה ממדת פורענות שאם היא טהורה ודאי מתחזקת ופניה מזהירות אך מ\"ש רבינו ואם היה בא חולי יסור ותתעבר אם כיוין לו' שאם היתה עקרה נפקדת אדרבא ארכביה אתרי רכשי דזו היא סברת ר\"ע ומ\"ש אם היה דרכה לילד בקושי תלד בריוח היא סברת ר\"י ובגמרא בסוטה ובברכות פליגי ר\"ע ור\"י דר\"ע אמר אם היתה עקרה נפקדת ואמר ליה ר\"י אם כן יסתרו כל העקרות כו' אלא אם היתה יולדת בצער תלד בריוח נקבות יולדת זכרים כו' ורבינו מזכה שטרא לבי תרי ואם מ\"ש רבינו ואם היה בה חולי יסור ותתעבר הכונה לומר שאם סר ממנה הלידה מחמת חולי תתרפא ותלד הא לא רמיזא בדברי ר\"י שלא אמר אלא שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח אבל אם סר ממנה הלידה מחמת חולי שתשוב ותתרפא ותתעבר לא אמר וע\"ק שלפ\"ז פסק רבינו כר\"י נגד ר\"ע ואנן קי\"ל הלכה כר\"ע מחבירו ולכן נראה דמ\"ש ואם היה בה חולי יסור ותתעבר היא סברת ר\"ע דאמר אם היתה עקרה יולדת וחולי מחמת עקרות קאמר ופסק כר\"ע מחבירו אלא שהוא ז\"ל ראה דבפרק ארוסה קאמר ר\"ע שאם היתה עקרה נפקדת ור\"י קאמר שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח ובפ' אין עומדין מוחלפת השיטה שר\"י אומ' אם היתה עקרה נפקדת ור\"ע אומר אם היתה יולדת בצער כו' ולא פסיקא ליה מלתא איזו היא סברת ר\"ע בבירור ולכן כתב שתי סברות עכ\"ל:
והנה למאי דמשמע ליה להרב דרבינו פסק כר\"ע דאמר אם היתה עקרה נפקדת לא היה לו צורך לידחק במה שנדחק דמשום דרבינו לא פסיקא ליה מלתא איזו היא סברת ר\"ע להכי כתב שתי הסברות אם היתה עקרה נפקדת וגם אם היתה יולדת בצער תלד בריוח דמילתא כדנא לא ניתן ליאמר דכיון דלא פסיקא ליה מלתא לרבינו לא היה לו להביא אלא סברת מ\"ד אם היתה יולדת בצער תלד בריוח דבהך מלתא אפשר דאף ת\"ק מודה בה אלא דאיהו לאוספי אתא דאף אם היתה עקרה יולדת וכיון דאפליגו עלה היה לו לרבינו לתפוס הסברא דלא רמו בה תגרא ועוד דכיון דבאותה סוגייא שבברכו' אשכחן לרבי אלעזר דדריש קרא דאם ראה תראה כסבר' מ\"ד אם היתה עקרה נפקדת היה לו לרבינו להכריח דהיא היא סברת ר\"ע דהלכה כמותו ויותר היה לו להרב ז\"ל לומר דרבינו פסק כר\"ע שאם היתה עקרה נפקדת ומ\"מ הביא ג\"כ לדרשת ר\"י דאמר אם היתה יולד' בצער יולדת בריוח משום דבהך מלתא אף ר\"ע נמי אזיל ומודה בה שאם לא היתה עקרה והיתה יולדת נקבות יולדת זכרים כו' ואיהו לאוסופי אתא דאף אם היתה עקרה היתה יולדת דלא מפני שהיתה יולדת הפסידה ברכתה וקרא נמי דייק דכתיב ונקתה ונזרעה זרע דאם בא הכתוב לו' שאם היתה עקרה היתה יולדת דוקא הול\"ל ונקתה ונזרעה ומדאכפל קרא לומר זרע ע\"כ לדרשא הוא בא שאם היתה יולדת נקבות יולדת זכרים כו' וזרע הגון וראוי לה קאמר הנה זה אפשר לומר לפי דבריו דרבינו פסק כמ\"ד שאם היתה עקרה נפקדת ואם היה בה חולי יסור ותתעבר דקאמר היינו חולי העקרו':
אמנם דבר זה לא ניתן ליאמר כלל דרבינו לעיל בפ\"ב ה\"י כתב וז\"ל היו לו אשה ובנים ה\"ז משקה אותה אעפ\"י שהיא עקרה או זקנה שלא נאמר בתורה ונזרעה זרע אלא בראויה לילד שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח היה דרכה לילד נקבות תלד זכרי' עכ\"ל הרי שכתב בהדיא דקרא דונזרעה זרע לא נאמר אלא בראויה לילד שאם יולדת בצער תלד בריוח אבל אם היתה עקר' שלא היתה ראויה לילד לא קאמר הכתו' שתלד וא\"כ מבואר דרבינו פסק דוקא כמ\"ד שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח כו' ולא כמ\"ד שאם היתה עקרה נפקדת וזה הפך דברי מרן החביב ומהתימא איך אשתמיט מיניה לשון זה איברא שדברי רבינו בדין הנז' צרי' ביאור וכבר עמד בו הרמ\"ל שם יע\"ש כי ע\"כ נר' ברור דמ\"ש רבינו ואם היה בה חולי יסור ותתעבר ותלד לאו חולי העקרות קאמר אלא שאם היתה חולנית ומחמת חוליה לא היתה מתעברת היתה מתרפאת ויולדת זכר דאף למ\"ד שאם היתה עקרה לא היתה יולדת היינו כשתהיה עקרה מחמת מזל או מחמת שנעקרה בית הרחם שלה כמ\"ש רש\"י בפ\"ד דערובין דמ\"ז וז\"ל עקרה מחמת מזל ובפ\"ד דיבמות דמ\"ב פי' עקרה שנעקרה רחמה וניטלה האם שלה וא\"נ ששתתה כוס של עיקרין כמ\"ש התוס' בסוטה דכ\"ד וכמ\"ש כ\"ז לעיל בפ\"ב ה\"י הרמ\"ל יע\"ש דכל אלו אינן ראויות לילד מחמ' עצמן ולא מחמת חולי והני הוא דאמעיטו למאן דלא דריש קרא שאם היתה עקרה נפקדת אבל כשלא היתה יולדת מחמת חוליה לאו עקרה היא דכשמתרפאת ראויה לילד היא והטעם לזה מבואר דכל שצריך להפך טבע העולם בשביל' כל כי האי צריך זכות רב וזו לא היתה ראויה לכך וברור:
אלא דאכתי קשה מה שהק' עוד הרב דמנ\"ל הא לרבי' דהא ר\"י לא אמר אלא שאם יולדת בצער יולדת בריוח אבל אם היתה חולה שהיא מתרפאת והיתה יולדת לא קאמר ואפשר דהא פשיטא ליה לר\"י דודאי כיון שהיתה מתרפאת מחוליה שהרי גדולה מדה טובה ממדת פורענות כמ\"ש מר\"ן החבי\"ב פשיטא שממילא היתה יולדת ודוחק ויותר נלע\"ד שהן דברי רבינו דמשמע ליה כן מאותה שאמרו גבי ר' אלעזר שטיהר כל אותן דמין ואמר אם הן טהורות יולדו כולן זכרים כו' הרי שנתן סימן שהיו טהורות וראויות לבעליהן בלידתן זכרים והכא נמי ודאי שאם היתה טהור' סימנא לזה היה שהיתה יולדת זכר ור\"י לא הוצרך לזה דזו אינה ברכה אלא סימנא בעלמא ולכן דרש קרא דונזרעה זרע שאם היתה יולדת נקבות תלד זכרים ודוק:
ומ\"מ יש לדקדק בדברי רבינו דלאיזה תכלית כתב זה ומאי נ\"מ לענין דינא ואין מדרכו של רבינו להביא בחבורו כי אם היוצא לענין דינא וכעין זה הוקשה לו להרב מ\"ל לקמן בהל' כ\"ד בדין אשה שזינתה באונס כו' יע\"ש ובדין זה לא נתעורר ונר' דנ\"מ לענין שאם באו עדים אחר ששתתה ואמרו שנטמאה באותה סתירה דמחזקינן להו בסהדי שקרי כיון שלא נתכוונה מיד אחר השתיה ואדרבא פניה מבהיקו' וכ\"ש אם נתעברה וילד' זכר דאע\"ג דכל שיש לה עדי' במ\"ה אין המים בודקין אותה מ\"מ היא לא היתה יולדת ולא היו פניה מזהירות וזו שנתחזקה אחר השתיה וילדה זכר היא ראיה גדול' שלא נטמאת ומ\"מ דין מחודש הוא ואין הדעת סומך בו דכיון שאין המים בודקין אותה אפשר שילדה זכר במקרה וטבע העולם וכן אם נעשו פניה מזהירות אפשר שבאה לה מתענוג שענגה עצמה ואין זו ראיה כלל והדרא קו' לדוכתא לאיזה תכלית כתב רבינו דין זה ודוק:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..6883a9df0ef87fbfc982d816f72bfd0498cca1c5 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Nashim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,120 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Woman_Suspected_of_Infidelity", + "text": [ + [ + [], + [], + [ + "שורש דיני קינוי וסתירה\n קנא \n לה על שנים כא' כו'. עיין בדברי מרן כ\"מ שהביא לשון הירוש' דבעו התם מהו שיקנא לה מב' ב\"א כאחד ואמרו דלמ\"ד דמקנא לה מאביה או מבנה ה\"נ מקנא לה משני ב\"א כא' יע\"ש. והרב מש\"ל ביאר כוונת הירוש' דעיקר הבעייא היתה דאפשר דלא שייך קנוי וסתירה אלא בסתירה האסורה מן הדין דקי\"ל דיחוד אסור מן התורה אבל ביחוד דב' ב\"א דליכא איסור מן הדין זולת בפרוצים ומוחזקים ברשע אפשר דלא חשיב קינוי וע\"ז אמרו דלמ\"ד דמקנא לה ע\"י אביה ואחיה אע\"ג דבהנהו ליכא איסור יחוד כדאיתא בקדושין ה\"נ מקנא לה מב' ב\"א כא' את\"ד הרב ולדידי ק\"ל דיחוד דאדם אחד נמי אינה אסורה מן הדין כל שבעלה בעיר וכמו שפסק רבינו לקמן בפכ\"ב מהלכו' א\"ב ואפ\"ה מקנא לה ודוחק לומר דקינוי דאדם אחד נמי אינו אלא בשאין בעלה בעיר למ\"ד דאינו מקנא לה מאביה ובנה ומב' ב\"א כא' ואולי דיחוד דאדם אחד אף ע\"ג דכשבעלה בעיר הוא מותר מן הדין מיהו כיון דכשאין בעלה בעיר איכא איסור מן הדין איכא קינוי ביחוד זה דכיון דקפיד בעל חשיב כאלו אין בעלה בעיר אבל יחוד דב' ב\"א או מקרוביו כאביה ובנה לא מצינו בו איסור כלל ומיהו לפי דברי הירוש' הלז ופסקו רבינו ק' מאי פריך תלמודא בפ' ארוסה דכ\"ו עלה דמתני' דקתני ע\"י כל העריות מקנאין כו' פשיטא והשתא מאי פשיטותא איכא טובא קמ\"ל מתני' דלא תימא דקינוי דאביה ואחיה לא הוי קינוי משום דבדידהו ליכא איסור יחוד קמ\"ל דאפי' הכי מקנאין ע\"י וי\"ל בדוחק וק\"ל ואי ק\"ל מאותה שאמרו בר\"פ שני נזירין ספק טומאה ברה\"י מהיכן גמרינן לה מסוטה מה סוטה בועל בנבעלת אף כל ספק טומאה ברה\"י כגון דאיכא בי תרי אבל הכא שנים והאי דקאי גביהון הא תלתא ומשני רבא בר רב הונא באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניהם כו' ופסק רבי' בפ\"ט דנזיר יע\"ש הא ודאי ל\"ק כלל דודאי כל שקינא לה עם ב' חשיבי כחד כיון דהספק הוי עם ב' ולא ממעטינן אלא אדם אחר שלא קינא אותה עמו דלא נכנס בכלל הספק ועיין במ\"ש הר' תוי\"ט שם בנזיר בשם הר\"ש בפי' ממסכת תרומות:
והנה הרב ז\"ל תוך דבריו הביא דברי התוס' בר\"פ ארוסה שהקשו דאמאי לא מסייע תלמודא לרב המנונא דאמר שומרת יבם שזינתה אסורה ליבם מדאיצטריך קרא למעט שומרת יבם שאינה שותה כדכתיב תחת אישך ואם היא מותרת ליבם אמאי אצטריך קרא למעוטי הא תנן בפ' היה מביא כל שתבעל ולא תהא אסורה לו לא היא מקנא דמאי קינוי שייך היכא דלא מתסרא בסתירתה אלא ש\"מ דמתסרא כו' יע\"ש ותמה ע\"ד דשם בד' כ\"ו ממעטינן מקר' דשכבת זרע פרט למקנא לה דרך אברים ופרכינן פריצותא בעלמא הוא ופריצותא מי אסר רחמנא ומשנינן מהו דתימא בקפידא דבעל תליא רחמנא ובעל הא קא קפיד קמ\"ל הרי דאפילו בקנוי דדרך אברי' ואינה נאסרת עליו אצטריך קרא למעט ומאי ק\"ל והניחה בצ\"ע ולענ\"ד לק\"מ דס\"ל להתוס' דבתר דגלי לן קרא דשכבת זרע דלא אזלינן בתר קפידא דבעל תו לא צריך קרא גבי שומרת יבם למעוטי מקינו' וסתירה דכיון דלא מתסרא בסתירת' פשיטא דאינו מקנא לה דאי בתר קפידא דבעל לא אזלי' כ\"ש בתר קפידא דיבם ושפיר ק\"ל להתוס' אי לא ק\"ל כרב המנונא דשומרת יבם שזינתה אסורה לבעלה למה לן קרא למעט לן כיון דלא מתסרא בסתירתה והדברי' ברורים:
וראיתי עוד להרב שכתב בדעת רבינו דס\"ל דקטן פחות מבן ט' מיעטו קרא דאיש איש אע\"ג שאין האשה נאסרת בכך משום דהו\"א דבקפידא דבעל תלי רחמנא יע\"ש ואין להקשות דלמה לן תרי קראי כיון דהא שמעינן דלא אזלינן בתר קפידא דבעל מקרא דשכבת זרע דאיכא למימר בדעת רבינו דדוקא קפידא דדרך אברים לא חשיבא קפידא אבל קפידא דביאה דקטן אלימא טפי מדרך אברים וכן איפכא ולהכי אצטריך תרי מיעוטי ועיין בספר שמש צדקה בחי\"ד סימן ס\"ד דק\"ח ע\"ג וע\"ד ודוק אך ק' דאם איתא דכי ממעטינן קטן היינו פחות מבן ט' א\"כ למה זה לא אקשי תלמודא עלה הא פריצותא בעלמא הוא כדפריך בתר הכי בההיא דקינא לה דרך אברים ולשיטת התוס' דמיירי בקטן פחות מי\"ג ניחא אך לדעת רבינו ק' וי\"ל דאה\"נ דהוה מצי לאקשויי הכי משום דמצי למדחי ליה דמיירי בקטן בפחות מי\"ג ומשום הכי לא אקשי לעיל הכי אבל בתר דשמעיה ליה דבשקינא לה דרך אברים אצטריך קרא למעוטי משום דהו\"א נזיל בתר קפידא דבעל מעתה ההיא דקטן שבקינן ליה לפשטיה בפחות מבן ט' והיא גופה קמ\"ל דלא אזלינן בתר קפידא דבעל אף בביאת קטן כזה ודוק:
ומה שהקשה הרמ\"ל במ\"ש מרן דרבינו פסק כמ\"ד דמקנא לה ע\"י שנים משום דבפ\"ב דכריתות תנן ומקנא לה ע\"י אנשים הרבה ותמה עליו דבפירוש דמתני' הוא דמקנא לה ע\"י אנשים הרבה בכל אחד לבדו כו' לכאורה קו' אלימתא היא ואפשר דהמביאו למרן כ\"מ לדחות פי' זה הוא מה שהקשו התוס' ישנים עלה דמתני' דבסוטה אמרו לרבנן אין אשה שותה ושונה באיש אחד ושנים בועלים אינה שונה וכיון דאינה שונה למאי אצטרי' לומר דאינה מביאה אלא קרבן אחד והניחוה בתימא ומתוך כך פי' מרן פי' זה וכן ראיתי בספר שם אהרן בחי' למס' כריתות ולא דק שהרי פסק רבינו לקמן הל' י\"ד לההיא מתני' ופי' רבינו כפי' הרב מ\"ל וכעת צ\"י:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "האשה \n שקנא לה בעלה ונסתרה וכו' ובא עד אחד והעיד שנבעלה עם זה שקנא הרי זו אסור' על בעלה לעולם. ע\"כ. וכתב הרמ\"ל דבין לדברי רבינו ובין לדברי רש\"י דפ\"ק דסוטה וכן ברפ\"ו אין עד זה נאמן לאוסרה על בעלה אלא בשמעיד שזינתה עם האיש הלזה שקינא לה ונסתרה אבל אם מעיד שזינתה אם אדם אחר לא מהני מידי זולת כשמהימן ליה לבעל כבי תרי ומתוך כך תמה על תשו' הרשב\"א בסימן תקנ\"ב שנשאל וז\"ל זה שאמרו אפי' שמע מעוף הפורח לא תשתה אם הודה החשוד מהו לא נהמניהו משום דאין אדם מע\"ר א\"ד פלגינן דבוריה והשיב מסתברא דפלגינן דבוריה ואין אנו דנין שהוא עצמו בא עליה אלא כאלו העיד שזינתה עם אחר עכ\"ל, ותמה עליו הרב דכי פלגינן דבוריה ואינו מעיד שנטמאת עמו שהוא החשוד שקינא לה אלא עם אחר מה יהנה לן עדות זו כיון דלכ\"ע בעינן שיעיד העד הזה שזינתה עם אותו שקינא לה ואין לומר דהוא ז\"ל מיירי לענין לאוסרה על בעלה דא\"כ אין הדבר תלוי בפלגינן דבוריה אלא בנאמנות הבעל ואי מהימן ליה אפי' שהוא מעיד על עצמו ואין אדם מע\"ר הו\"ל כעדות גוי דאי מהימן לבעל אסירא ליה ועוד דמדברי השאלה מוכח דבענין שתיית מי סוטה הוא נשאל יע\"ש:
ולע\"ד יש לישב דברי הרשב\"א דמיירי לענין שתיית מי סוטה אלא דמלבד החשוד הזה יש עד אחר המעיד שנטמאת האשה הזאת עם איש אחר שאינו אותו שקינא לה הבעל והשתא אי פלגינן דבוריה של זה החשוד הו\"ל שני עדים המעידים שנטמאת האשה עם איש אחר ששוב לא היתה שותה כמו שהוכיח לקמן הרמ\"ל ואי לא פלגינן דבוריה הו\"ל עד א' המעיד שנטמאת עם איש אחר שהיתה שותה לכ\"ע ומצאתי למהריק\"ש בהגהותיו לא\"ה סימן קט\"ו שכתב וז\"ל אמר על אשה שזינתה עמו נאמן כעד א' דפלגינן דבוריה ולדעתי הן הן דברי תשו' הרשב\"א ושוב ראיתי להר\"ב חלקת מחוקק באה\"ע ס\"ק כ\"ה פי' כן בכונת תשובת הרשב\"א הלזו וע\"ש עוד אי נמי י\"ל דברי הרשב\"א ע\"פ מ\"ש הרב כ\"מ לעיל בהל' ח' עמ\"ש רבינו וכן היו העם מרננים אחריה עד ששמע מהנשי' הטוות לאור הלבנה נושאות ונותנות בה שזינתה עם האיש שקינא לה ה\"ז אסור לקיימה ויוציא ויתן כתובה ע\"כ וכתב מרן כ\"מ דהכי איתא בר\"פ מי שקינא דל\"א מי שקינא לאשתו ונסתרה ר\"א אומר אפי' שמע מעוף הפורח יוציא ויתן כתובה ר\"י אומר עד שישאו ויתנו בה נשים המוזרות בלבנה וידוע דהלכה כר\"י ויש לתמוה על רבינו דלעיל בה\"ב כתב דבקנוי וסתירה לבד תצא בלא כתובה והכא כתב מלבד הקנוי והסתירה שמע מהעם המרננים אחריה תצא בכתובה ותי' דהכא מיירי דלא היו בסתירה אלא עד אחד ולהכי ברינון יוציא ויתן כתובה עכ\"ל והשתא הרשב\"א בכה\"ג דמתני' היתה שאלתו שיש ע\"א בסתירה זאת ועדות החשוד הזה שאומר שנטמאה עמו ונשאל הרב אי פלגינן דבוריה והו\"ל עד זה כנשים המוזרות בלבנה ולא היתה שותה ויוצאה בכתובה והשיב דודאי דפלגינן דבוריה ולא היתה שותה דחשיב עדות זה החשוד כרינון דנשים הטוות בלבנה ואע\"ג דלכ\"ע עדות ע\"א לא מהני אפי' בדאיכא עדות גמור בסתירה אלא כשמעיד שנטמאת עם אותו שקינא לה בעל ה\"ד להחשיבה כודאי זונה ולענין שתצא בלא כתובה אבל עד אחד המעיד שנטמאת עם אחר לא גרע מעדות נשים המוזרות בלבנה כנ\"ל לע\"ד:
איברא דלדברי רבינו שכתב עד אחד ששמע מהנשי' הטוות מאור הלבנה נושאות ונותנו' בה שזינתה עם האיש שקינא לה יש לבעל דין לחלוק ולומר דלא דמי עדות ע\"א המעיד שנטמאת עם אחר לעדות הנשים הללו שהן מעידות על פריצותה באותו האיש שקינא לה ואיכא למימר כיון דאיכא סתירה רגלים לדבר שהאמת אתם כי היכי דמהימנינן ליה לע\"א באותה סתירה אע\"ג דבעלמא לא מהימן ע\"א אבל רש\"י לא כתב כלשון רבינו משמע דכל שנושאות ונותנות בפריצותא אפי' עם אדם אחר שוב אין המים בודקין אותה וא\"כ אפשר דע\"א נמי לא גרע מעדות נשים:
ודע שבעיקר קושית מרן כ\"מ יש לגמגם לע\"ד שנקט הקושיא בדרך קל וחומר דלעיל בהל' ב' דאיכא קנוי וסתירה לבד בלתי רינון נשים יוצאה שלא בכתובה וכאן דאיכא ג\"כ רינון יוצאה בכתובה ואין זה ק\"ו דלעיל מיירי בזמן דליכא מי סוטה וכאן מיירי בזמן דאיכא מי סוט' ואלולי שהנשים המוזרות היו מרננין אחריה היתה נוטלת כתובתה אלו היתה רוצה לשתות ובעלה לא היה רוצה לשתו' שוב ראיתי להפ\"ח בספר מים חיים הוקשה לו כן בדברי מרן הללו וכבר התוספו' שם בר\"פ מי שקנא הוקשה להם קושיא זו לפי' רש\"י והיא היא גירסת רבינו ותירצו מעין מה שתירץ מרן כ\"מ ז\"ל ועיין שם בדברי הרב חי' הלכות שכתב שהתוס' לא ניחא להו בהכי מפני שלפ\"ז דברי ר\"י לא הוו דומיא דר\"א יע\"ש גם לדידי דחיקא לי מימר כן לדעת הרמב\"ם דכל כי האי הו\"ל לפרש בפי' המשנה דסתירה זו היינו בע\"א כי ע\"כ נלע\"ד דמשמע ליה לרבי' דלא דמי הא דנשים המוזרות בלבנה לההיא דסוטה שנסת' בזמן דליכא מי סוטה או לארוסה ושומרת יבם שהביאו התוס' דלא שותות ולא נוטלות כתובה משום דהנך הן גרמו ליאסר שנסתרו ומשעת הסתירה הדבר ידוע שלא היו יכו' לשתות ועל כן אבדו כתובתן כיון שהן גרמו ליאסר עולמית אבל באשה זו דמרננו אבתרה נשים המוזרות בלבנה שנסתרה לפי דבריה שהיא אומרת שטהורה היא לא אסרה עצמה במה שנסתרה שהרי לפי דבריה בשעת הסתירה יכולה היתה לשתות וליבדק ועכשיו שהנשים מרננות אחריה הוא שהמים אינן בודקין אותה ומפני זה היא לא תפסיד כתובתה שהיא אומרת ששקר ענו בה וטהורה היא והיא לא היתה יודעת בשעה שנסתרה שיהיו הנשי' מרננו' אחריה לאור הלבנה ולא יהיו המים בודקין כדי שנאמר שהיא גרמה לו ליאסר כי לפי דעתה יכולה היא לשתות ולכך אמרינן שיוציא ויתן כתובה כן נלע\"ד:
ונסתפק הרמ\"ל אם כשיש עדים דטומאה עם איש אחר אם היתה שותה והאריך לצדד ולומר דיכולה לשתות אע\"ג דבלא\"ה אסורה לבעל כמו שמצינו באלמנה לכ\"ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט דאי לאו קרא דתחת אישך לרש\"י ולהרמב\"ם משום דאין האיש מנוקה מעון היו שותות ובאשה זו לא שייך הני טעמי כמו שהאריך לקמן הוא ז\"ל והעלה הוא מההיא סוגיא דרפ\"ק דסוטה ד\"ו עלה דאמר רב ששת סוטה שיש לה עדים במד\"ה אין המים בודקין אותה כו' דלא היתה שותה דכל שיש לה עדים במדינת הים בין מאותה טומאה בין מטומאה אחרת אין המים בודקין אותה אבל לקמן בד\"ה וראיתי לרש\"י כו' דקדק מדברי רש\"י עלה דמלתא דרב ששת דס\"ל דדוקא כשיש עדים על אותה טומאה הוא דאין המים בודקין אבל אם יש עדים על טומאה אחרת היו המים בודקין ולא ידעתי למה לא הוקשה לו לדבריו מה יענה למאי דאקשי התם תלמודא לר\"ש ממתניתין דואלו שמנחותיהן נשרפות כו' ואמאי לא משני התם בשבאו עדים דטומאה מאיניש אחרינא דהמים בודקין אותה ואין לומר דס\"ל דכיון שהמים בודקים היתה שותה ולא היתה מנחתה נשרפת דאם כן כי משני תלמודא כגון שנטמאת בעזרה והיינו שנטמאת עם אחר כמו שהכריח הרמ\"ל אמאי נשרפ' כיון שהיו המים בודקין אותה א\"ו שאעפ\"י שהיו המים בודקין אותה כל שידוע שזינתה והרי היא אסורה לבעלה לא היתה שותה והיה המנחה נשרפת שוב ראיתי להרב ז\"ל לקמן ד\"ה וכל שיישב כן לדעת רש\"י ז\"ל ולא זכר ש'ר שהוא הכריח דאי אפשר לפרש דזנות זה שזינתה בעזרה היה עם אותו שקינא לה וצ\"י:
עוד ראיתי לו ז\"ל שכתב וז\"ל ודע דנהי שהוכחנו דטומאה דלעבר נמי כי יש עדים אין המים בודקין מ\"מ עדיין יש לחקור אשה ששהתה והיתה טמאה ולא היו עדים בטומא' זו שקינא לה אבל היו עדים בטומא' אחרת מהו מי אמרינן כל שיש עדים דטומא' אפי' אחרת שוב אין המים בודקין אפי' טומא' דליכא עדים או דילמא עדים לא אהנו אלא לאותה טומא' שהיו המים באים לבדוק אבל לא לטומאה אחרת כו' יע\"ש ולא ידעתי במה נסתפק אחר שהוא ז\"ל לעיל בה\"ה אשר כתב וז\"ל ומאי דלא אוקי תלמודא מתני' כגון שבאו עדים שזינתה מקודם ולא עם זה שקינא לה אלא עם אחר הוא משום דרב ששת דאמר סוטה שיש לה עדים במד\"ה אין המים בודקין אותה אין חילוק בטומאה זו אם היתה עם זה שקינא לה או עם אחר דלעולם כל דאיכא עדי טומאה אין המים בודקין ומשו\"ה הוצרך לאוקומיה בשזינתה בעזרה דאי מקודם הדרא קושיא לדוכתא תגלי מילתא למפרע דכי קדיש מעיקרא בטעות קדיש וטעמא דמילתא וכו' יע\"ש הרי שכתב דאפי' בשביל עידי טומא' אחרת לא היו המים בודקין אפילו טומא' דליכא עדים דמה\"ט מקשי תלמודא בפשיטות לרב ששת אמאי היתה המנחה נשרפת כיון שלא נתקדשה המנח' בכלי ועיין במ\"ש עוד הרב בד\"ה אך ודוק:
עוד חזר הרב ז\"ל וצידד לומר לפום קושטא דלרב ששת כל שלא באו עדי טומא' אחרת לפנינו היו המים בודקין אות' והוא לא אמר שלא היו המים בודקים אותה אלא בטומאה זו שקינא לה וכו' ולא זכיתי להבין דבריו הללו לפי מ\"ש לעיל דמהראיה שהביא רב ששת ממתני' דמי שבאו עדים שהיא טמאה כו' משמע דכל שיש עדים שהיא טמאה אפילו מטומא' אחרת שוב לא היתה שותה ותמה מזה על פרש\"י ז\"ל וצ\"ע כעת:
עוד ראיתי להרמ\"ל בד\"ה ודע הביא דברי מהרי\"ט ז\"ל שהק' עמ\"ש רבינו ז\"ל דהאשה שותה ושונה בשקינא לה עם אחר בפעם שניה שאינו אותו שקינא לה תחילה דלמאי הלכתא חוזר ושונה הא אם אמת היה הדבר שנטמאת בקינוי ב' היו המים דשתיה ראשונ' בודקין אותה דהא קי\"ל כר\"מ דאמר שהמים היו בודקין אותה בין להבא בין לשעבר עכ\"ל ואין לומר דהית' שותה שניה שמא הזכות תלתה לה דא\"כ הזכו' תולה לה השתא נמי וראיתי בספר קרבן חגיגה שאם הזכו' תלה לה על איסור מחיקת השם פעם א' לא יתלה לה על ב' פעמים ותירץ דלא היו בודקין המים להבא אלא לאותו בועל ולא כשנטמאת עם בועל אחר יע\"ש ודבר זה ניתן ליאמר ומ\"ש אמן מאיש זה אמן מאיש אחר אמן שלא נטמאתי אמן שלא אטמא הכי קאמר מאיש זה ומאיש אחר באותו קינוי שלא נטמאתי ושלא אטמא באותו בועל עצמו שנסתר' השתא עמו ועוד תירץ שאם לא בדקו אות' בשתיה ראשונ' מפני שהיה בידו עון אשר חטא כשעש' תשוב' בנתים יועילו לה המים האחרו' לבודק' וכ\"כ בספר אור יקרות בחי' על הרמב\"ם דמ\"ד ע\"ג וגם בזה לא כיוונו יפה שכבר הכריח הרב מ\"ל לקמן בפ\"ב ה\"ח שאין תשו' מועלת לענין מי סוטה ולבר מן דין כבר כתב עוד הרב ז\"ל שם בד\"ה וראיתי להרא\"ש דב\"ד היו מזהירין אותו שאם היה יודע שיש בידו עון אשר חטא אין המים בודקים אותה ואין ס' שאם היה יודע שיש בידו עון אשר חטא לא היה משקה אותה בלא הועי' ואין לומר דשמא שכתב אותה שעה שהיה בידו עון שהרי הכריח הרב שם בד\"ה אחר שכתבתי דכל ששכח אפי' חטא במזיד המים בודקים את אשתו יע\"ש והנכון בזה מה שתי' מוהרימ\"ט שלא היתה שונה אלא בשלא גלגל ועמד בשבועתו להבא דאז אין המים בודקים אותה ולפי מה שצדד הרב לקמן פ\"ג הל' י\"ז שלא היו המים בודקין לבועל אלא לאותו בועל שנסתרה עמו ועל ידו הוא משקה אותה אבל לבועל אחר דלהבא לא היו המים בודקים יע\"ש אפשר דלכך היתה שונה לשתו' כדי שיבדקו המים לבועל השני ודוק:" + ], + [ + "אף \n ה' נשים ששונאו' זו את זו מעידו' זע\"ז לומר שנטמאת כו'. כתב מוהר\"י כולי בהגהתו דלפי מה שהעלה הרב מ\"ל לעיל פי\"ב מה' גרושין די\"ו דלדעת רבינו הני נשי למדו לשונם דבר שקר ואין בעדותן עדות כלל והויא לה כאשת איש גמורה ק' אמאי נאמנות הכא לאוסרה על בעלה ולדעת הראב\"ד אסורה לבעלה מס' עכ\"ל ואחר המחילה איני יודע מה הוא סח דמה שאסורה על בעלה לא מפני עדותן של אלו הוא דבלא\"ה כל שאינה שותה אסירא וקיימא מן התורה מקרא דוהיא נטמאה וכמ\"ש רבינו בר\"פ ה\"ב ועדותן של אלו הנשים לא מהני אלא שלא להשקותה מקרא דועד אין בה והו\"ל כנשים המוזרות בלבנה וכיוצא שמונעות אותה מלהשקותה וכיון שאין משקין אותה ממילא היא אסורה לבעלה ודוק:" + ] + ], + [ + [ + "וכן \n אם אמר בעלה איני משקה אותה. העלה הרב מ\"ל דהטעם שנוטלו' כתובת' ואינה מפסדת אותה מפני שעברה על דת יאודית הוא משום דעיקר טעמא דעוברת על דת יאודית שאינה נוטל' כתובה אינה אלא מפני שאסורה על בעלה מפני חשש זנות דפריצותה מוכחת עלה וכל היכא דסמי בידן לברורי שלא זינתה והוא אינו רוצה להשקותה אינה מפסדת כתובתה ועיין בדברי הרב פ\"א די\"ד ד\"ה ודע ומ\"ש שהרא\"ש כתב בתשו' שעוברת על דת יוצאה בלא כתובה מפני שמכשיל את בעל' כו' לא היה צריך לדבריו שבתשו' דבהדייא כתב כן בפסקיו בפ' המדיר וכ\"כ הטור בא\"ה ר\"ס קט\"ו יע\"ש ומ\"ש רבינו דכשאמר' טמא' אני לא היתה שותה כך שנינו בפ\"ק דסוטה ד\"ז אמרה טמאה אני שוברת כתוב' ויוצאה:
ודרך אגב נתקשיתי על מ\"ש הראב\"ד הביאו הר\"ן בפ' המדיר עלה דמתני' דואלו יוצאות שלא בכתובה שאם האשה הודית שעברה על דת משה ויהודית לא הפסידה כתובתה שאין אדם מע\"ר והר\"ן ז\"ל חלק עליו דלהפסיד כתובה ודאי נאמנת הודאת בעל דין כק' עדים דמי יע\"ש וכ\"כ הריטב\"א הובאו דבריו בליקוטי הר\"ב ז\"ל דלענין תשלומי ממון לא אמרינן הכי שהרי המוד' לחבירו שגזלו או שחבל בו חייב הוא לשלם לו ממון ולא אמרו שאינו משלם ע\"פ עצמו אלא קנס לבד עכ\"ל יע\"ש. ולא ידעתי אמאי לא תמהו עליו מהך מתני' דאומרת טמאה אני לך שהיתה יוצאה שלא בכתובה שוב ראיתי שאין מכאן ראיה כלל דשאני הכא שכשאמרה טמאה אני לא היתה שותה כיון דאיכא עידי קינוי וסתירה אסורה על בעלה לעולם ומש\"ה הפסידה כתובתה אבל בעלמא שאין עידי קינוי וסתירה אמרינן אין אדם מע\"ר אך ק' דת\"ל דלא מהימנינן לה כדאמרינן עיניה נתנה באחר כדאיתא בפ' אחרון דנדרים ד\"ץ גבי אומרת טמאה אני לך וי\"ל דהתם מיירי באומרת טמאה אני באונס ולאסור עצמה בכהונה כדמוקמינן למתני' התם בגמ' הילכך לא מצי למיהב טעמא משום דאין אדם מע\"ר כיון שהיא אומרת שבאונס נטמאה ומשום דאינה מפסדת כתובתה בכך חיישי' שמא עיניה נתנה באחר אבל בטוענת שעברה על דת יאודית דמפסד' כתובתה בכך לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר ולכך יהיב הראב\"ד טעמא משום דאין אדם מע\"ר וחילוק זה כתבו התוס' בפ' אע\"פ דע\"ג ע\"ב ד\"ה אבל אמרה מאיס עלי כו' יע\"ש:
אך ק' דלמאי דאסיק אדעתיה תלמודא התם למימר דמתני' מיירי באשת ישראל ובאומרת שנטמאה ברצונה אמאי לא פריך א\"ה אמאי יוצאת והא אין אדם מע\"ר וקושיא זו לא על הראב\"ד ז\"ל בלבד קשיא דלכ\"ע קשיא אמאי יוצאת מתחת בעלה דהא ממתניתין מוכח דאיכא איסורא בדבר מדתני חזרו לומר כמשנה אחרונה שאינה יוצאת משום דחיישינן שמא עיני' נתנה באחר וברור וזה קשה דאמאי נאסרת לבעלה הא קי\"ל אין אדם מע\"ר ודבר זה יש ליישב ע\"פ מ\"ש בס' ארעא דרבנן בכלל זה דאין אדם מע\"ר יעש\"ב ועיין בלקוטי הר'ב לבבא מציעא יע\"ש ובהכי יתיישב מה שלא נתנו טעם הריטב\"א והר\"ן בההיא דהודית שהאכילתו דבר שאינו מעושר דלהכי לא מוקי לה תלמודא כשהוד' היא עצמה משום דבעי למיתני היוצאת מתחת בעלה ואי בשהודית היא עצמה נהי דלהפסי' כתובה נאמנת אבל לאסור עצמה על בעלה אינה נאמנת דאין אדם מע\"ר וע\"פ מ\"ש בס' הנז' נכון וצרי' להתיישב בכל זה:
ושוב ראיתי להרב משפט צדק ח\"א סי' ס\"ז הוק' לו בדברי הראב\"ד ז\"ל הללו מההיא דפרק בתרא דנדרים ודבריו תמוהים כי לא על דברי הראב\"ד תלונותיו כי אם אף לכל הראשונים החולקים על הראב\"ד שהם לא חלקו אלא שאינה מפסדת כתובתה כיון שאינה נאמנת לאסור עצמה עליה אלא שלא ידעתי אמאי נקט טעמא משום דאין אדם מע\"ר ת\"ל דחיישי' שמא עיניה נתנה באחר ואינה יוצאת מתחת בעלה וי\"ל דבעיא היא בפ' ארוסה בעוברת על דת אם רשאי הבעל לקיימה ולא איפשיט' ופסקו הפוסקים דאין כופין אותה להוציאה אלא שמצוה עליו לגרשה כדכתב הטור בא\"ה סי' קט\"ו יע\"ש וכיון דליכא כפיה בדבר ליכא למיחש להכי ולכך נתן הטעם מפני שאין אדם מע\"ר אלא דלגבי האשה שאמרה טמאה אני לא היינו צריכין לטעם זה דשמא עיניה נתנה באחר דת\"ל משום דאין אדם מע\"ר וי\"ל דכיון שהיא מפסדת כתובת' בכך יש סברא לומר דהאמת אתה לכך הוצרכו להאי טעמא ואיך שיהיה הנה דברי הראב\"ד אינן מוקשין מההיא מתני' דסוטה:
וראיתי למרן ב\"י שם בא\"ה סימן קט\"ו עמ\"ש הטור דכשאין עדים שזינתה והיא אמרה שזינתה דאין חוששין לה אבל אבדה כתובתה כו' כתב וז\"ל ומ\"ש שאינו נותן לה כתובה משום דהודאתה כמאה עדים דמיא וכך מבואר בדברי רבינו ומשנה שלימה היא בפ\"ק דסוטה אם אמרה טמאה אני לך שוברת כתובתה ויוצאה עכ\"ל ולא ידעתי מה ראיה היא זו לפי מ\"ש דשאני התם דאיכא עידי קנוי וסתירה ולפי דבריו ז\"ל לא ידעתי למה כשהביא דברי הראב\"ד בתחילת הסימן לא תפס עליו ממשנה זו וגם בזה לא העלהו בזכרונו וכעת צ\"ע וה\"ה בפכ\"ד מה' אישות הל' ח\"י עמ\"ש רבינו דאם אמרה האשה שזינת' ברצונה אין משגיחין לדבריה אבל אבדה כתובתה הביא ראיה לדבריו מאותה שאמרו בנדרים פרק בתרא ד\"ץ עלה דמתני' דבראשונה היו אומרים ג' נשים יוצאות ונוטלות כתובה כו' במאי עסקינן אי באשת ישראל שאמרה שזינת' ברצון כלום יש לה כתובה כו' יע\"ש וכתב ומסוגיא זו יש להביא ראיה לדברי רבינו במ\"ש שהיא מפסדת כתובתה בהודאת' יע\"ש ולא ידעתי למה זה לעיל בהל' י\"א גבי עוברת על דת כתב בשם הרשב\"א דכשהיא מודה מפסדת כתובה ולא הביא דברי רבינו שבדין זה שמבוארים דבריו כדברי הרשב\"א ז\"ל וצ\"ע:" + ], + [ + "ואלו \n הנשים שאינן ראויות לשתות כו' וקטנה אשת הגדול וגדולה אשת הקטן ואנדרוגינוס כו'. כתב מרן כ\"מ ז\"ל נר' שהטעם משום דכתיב והביא האיש את אשתו איש לאפוקי קטן אשתו לאפוקי קטנה ותו דרשינן איש ודאי לאפוקי אנדרוגינוס ואנכי לא ידעתי מה עול מצא לדברי רבינו שכתב בדין שאח\"ז דקטן וקטנה ואשת אנדרוגינוס ממעטינן להו מקרא דאשר תשטה אשה תחת אישה כו' אשה פרט לקטנה תחת אישה פרט לקטן ואנדרוגינוס שאינו איש איברא שבעיקר דברי רבינו אני מתמיה ל\"ל קרא למעט אשת קטן משתיית סוטה כיון דאין קדושין לקטן כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן וכיון דאין לו קדושין אפי' זינתה תחתיו מותרת לו ומהיכא תיתי להשקותה עד דאצטריך קרא למעטה ובקטנה ל\"ק לי כלל דרבינו מיירי בקטנה שקדש' אביה והרי היא מקודשת מדאורייתא ולהכי אצט' קרא למעוטה אבל גבי קטן לא ידעתי למה לי קרא ולא דיי לי זה הצער אלא שמרן ז\"ל הוסיף עלינו מקרא שכתוב והביא האיש את אשתו ולא ידעתי למה ואולי רבינו אזיל בשיטת ר\"י בר ברזילי שהביא מוהרי\"קו בשורש ל' דאית ליה דקטן שקידש לו אביו אשה צריכה גט משום דזכין לו שלא בפניו ולפי הנר' משום קדושי תורה אתי עלה יע\"ש, ועיין בדברי הרב מ\"ל בפ\"ו מה' גרושין ריש הל' ג' יע\"ש והשתא אפשר דאצטריך קטן למעט אשת קטן משתיית סוטה בשנתקדשה ע\"י אביו של קטן יע\"ש:
וכל זה איננו שוה לי דסברא זו נידחה קרו לה רוב הפוסקים וכמעט כולם כמ\"ש מוהראנ\"ח בתשו' ואין סברא ליחס סברא זו לרבינו אבל אפשר לישב דברי רבינו באותה שאמרו בפ\"ק דקדושין די\"ט ע\"א עלה דבעי ר\"ל מהו שמיעד אדם לבנו קטן ואמר ר\"ז ת\"ש איש פרט לקטן אשר ינאף פרט לאשת קטן ואי אמרת מייעד א\"כ מצינו אישות לקטן ופרכינן ואלא מאי אינו מייעד אמאי קממעט ליה קרא תפשוט מינה דמייעד ואמר רב אשי הכא ביבם בן ט' שנים ויום אחד הבא על יבמתו עסקינן מהו דתימא כיון דמדאורייתא חזייא ליה וביאתו ביאה הבא עליה מתחייב באשת איש קמ\"ל יע\"ש והשתא אפשר דכי אצטריך קרא נמי גבי סוטה למעט אשת קטן משתיית סוטה מיירי ביבם בן תשע הבא על יבמתו דמהו דתימא כיון דמדאורייתא חזייא ליה וביאתו ביאה הבא עליה אסרה עליו קמ\"ל דלא דאין קדושין לקטן כלל ואפי' ביבמה וכי תימא אכתי ל\"ל קרא גבי סוטה הא ילפינן לה מקרא דאשר ינאף את א\"א דלא קנאה הא ל\"ק דאי מהתם הו\"א דקנאה והרי היא כאשתו לכל דבר וכמו שסובר רש\"י ז\"ל לפום קושטא ומיהו ממיתה דוקא פטרו הכתוב להבא עליה להכי אצטריך קרא גבי סוטה לומר שאינה אסורה לבעל משום דלא קנאה כלל וכמ\"ש התוס' ז\"ל יע\"ש:
ומתוך סוגיא זו תמיה לי טובא על סברת ר\"י בר ברזילי שכתב מוהרי\"קו ז\"ל דהיכא דקדש אביו לקטן הרי היא מקודשת מדאורייתא דלפ\"ז אמאי דחיק תלמודא לאוקומי הך ברייתא דקתני אשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן ביבם בן ט' ואמאי לא מוקי ליה בקטן שקדש לו אביו אשה וכעת צל\"ע, ועיין בספר לשון ערומים בדרושיו ד\"ט ע\"א וד\"י ע\"א יע\"ש ומ\"מ עדין לא נחה דעתי בזה לדברי רבינו דמיעט אשת קטן מקרא דמנ\"ל לרבינו לדרוש מדעתו מה שלא דרשו בו חכמים המשנה והש\"ס וחפשתי בדברי הספרי ולא מצאתי שמיעטו מקרא דאיש ואשה לא קטן ולא קטנה ואין ספק דקטנים ג\"כ לא אצטריך קרא למעט כיון דפיתוי קטנה אונס הוא ואין לה רצון והרי היא בכלל מ\"ש והיא לא נתפסה וכסברת הראב\"ד ז\"ל דאפי' אביה קבל קדושיה אינה נאסרת על בעלה וכמו שאכתוב לקמן בהל' ד' בס\"ד אך את זה מצאתי בספרי שדרשו קרא דושכב איש אותך שכבת זרע להוציא את הקטן שאינו איש וכמו כן שנינו בפ' ארוסה דכ\"ד ע\"י כל העריות מקנין חוץ מן הקטן ואמרי' בגמ' איש אמר רחמנא ולא קטן ופי' רש\"י דכתיב ושכב איש אותך יע\"ש וכבר הביא דין זה רבינו לעיל פ\"א הל' ו' יע\"ש:" + ], + [], + [ + "קטנה \n שהשיאה אביה אם זינתה ברצונה נאסרה על בעלה כו'. וכתב הראב\"ד ז\"ל והרי אמרו פיתוי קטנה אונס הוא ועוד התראה לקטנה אינה התראה שאין לה דעת ואין לחלק בין קטן לקטנה לענין פיתוי לומר קטנה בת מיאון אין לה רצון ויתן את הצער כמו אנוסה אלא כולן שוות להתפתות בקלות הדעת עכ\"ל כונת דבריו במ\"ש ועוד התראה לקטנה אינה התראה וכו' כלומר וכיון דאינה התראה א\"כ קינוי זה שקנא לה בעלה אינו קינוי וכיון דליכא קינוי בהדי סתירה אין מקום לאוסרה על בעלה ומ\"ש עוד ואין לחלק בין קטן לקטנה לענין פיתוי כו' כונתו לומר דלדעת רבינו צריכין אנו לחלק בהכי ואין זו סברא כיון דשתיהן שוות להתפתות והו\"ל אנוסות לא כן לענין לאוסרן על בעליהן יש טעם קצת לדברי רבינו לחלק ביניהם כיון דקטנה שקדשה אביה עבדא איסו' דאורייתא והבועל נהרג עליה לא כן לענין פיתוי ואונס אין סבר' לחל' ביניהן וה\"ה בפ\"ג מה' איסורי ביאה עמד מתמיה על השגת הראב\"ד והביא סוגיא שבפ\"ד אחין דל\"ג ע\"ב דאמרן פיתוי קטנה אונס הוא וכתב לישב דאותה סוגיא לאו בדוקא הוא אתמר אלא בדרך דחיה והפ\"ח בס' מים חיים עמד מתמיה עליו שנעלם ממנו הסוגיא דפ' הבע\"י דס\"א ע\"ב דאיתא התם בפשיטו' דפיתוי קטנה אונס הוא יע\"ש:
ועיין להרמ\"ל בפי\"א מה' אישות הל' ח' ד\"ה הן אמת שגם הוא ז\"ל תמה על ה\"ה בזה וז\"ל ולא ידעתי מה יענה הרב בההיא דאמרינן בפרק הבע\"י דס\"א תניא ר\"א אומר לא ישא אדם את הקטנה ואמר רבא דטעמיה דר\"א הוא דחיישינן שמא תתפתה עליו והק' כו' הרי דלר\"א ס\"ל דפיתוי דקטנה אונס הוא ולא מצינו בזה שנחלקו כו' אבל במאי דס\"ל לר\"א דפיתוי קטנה אונס הוא לא מצינו מי שיחלוק עליו ולפי קע\"ד אין מכאן תשו' לדברי ה\"ה ואדרבא יש להביא קצת ראיה ממנה לדברי רבינו אשר ביקש ה\"ה ולא מצא ראיה לדבריו דחזינן לסתמא דתלמודא דמייתי להך דרבא דמוקי להך דר\"א בכהן הדיוט ומשום דחיישי' שמא תתפתה דפריך עלה א\"ה ישראל נמי עד דהדר ומתרץ פיתוי קטנ' אונס ואונס בישראל משרא שרי ובתר הכי מייתי תלמוד' ההיא דר\"פ דאמ' דהך דר\"א מיירי בכ\"ג וס\"ל כהאי תנא דתניא בתול' יכול קטנה ת\"ל אשה אי אשה יכול בוגרת ת\"ל בתולה הא כיצד יצתה מכלל קטנות ולכלל בגרות לא באתה ור\"נ ב\"י נמי מוקי לה בכ\"ג והאי תנא הוא דתניא בתולה אין בתול' אלא נערה יע\"ש והשתא מדחזינן לסתמא דתלמודא דפריך א\"ה ישר' נמי משמע ליה לרבינו דהכי קי\"ל וכי משני רבא פיתוי קטנה אונס ואונס בישראל משרא שרי לדעת ר\"א הוא דמשני הכי דאפשר דר\"א הכי ס\"ל ומה\"ט הוא דהדרי אמוראי לאוקמי ההיא דר\"א באנפא אחרינא ולאוקמא בכ\"ג משום דדחיקא להו מימר דר\"א ס\"ל דפיתוי קטנה אונס הוא אפי' בשקדש' ואמטו להכי ניחא להו שפיר לדחוקי ולפרושי לה בכ\"ג אע\"ג דקתני סתם כהן כי היכי דלא נשוי מחלוקת בדבר הזה ואולי שמפני שכבר כתב ה\"ה דההיא סוגיא דפ\"ד אחין בדל\"ג בדרך דחיה אתמר לא הוצרך להביא סוגיא זו ולומר דרבא לפרושי הך ברייתא דלא ידעינן טעמא מאי דלא ישא את הקטנ' ההוא אמר דר\"א ס\"ל דפיתוי קטנ' אונס הוא אפילו בקטנ' שקדש' אביה אבל בתר דחדית לן ר\"פ ורנב\"י הנהו אוקמתי לסברתין דפיתוי קטנ' כזאת לאו אונס הוא פשטא דסוגיא לדידיה הכי רהטא טפי ויש קצת ראיה לדעת רבינו כנלע\"ד:
ומרן כ\"מ ז\"ל כתב דיש ראיה לדברי רבינו ממ\"ש בנידה דנ\"ב והיא לא נתפס' אסור' וכו' ואיזו זו שקידושיה קדושי טעות מוכח בהדיא דדוקא קדושי טעות כגון קדושי קטנ' דאין מעשיה כלום שהיא בת מיאון וכדפי' רש\"י שם והכריחו התוס' דבקדושי קטנות נמי מיירי הא בקדושי קטנות שאינן קדושי טעות כגון שקדש' אביה אסו' וזהו שחילק רבינו בין בת מיאון לאינ' בת מיאון עכ\"ל, וראיה זו איני מכיר דהתם כשזינת' כשהיא גדולה מיירי וקאמ' רבי ישמעאל כיון שעיקר הקדושין לא היו אלא בעודה קטנה מותרת ולא אמרינן דעל דעת קדושין אחרים בא עליה בעלה משגדלה ואמטול הכי נקט דוקא קדושי טעות דהיינו שלא היה בה קדושין דאורייתא דאי בקדושין דאוריי' כגון שקדשה אביה נהי דכשזינתה בעודה קטנה מותרת משום דפיתוי קטנ' אונס הוא וכמ\"ש הראב\"ד ז\"ל, מיהו כשזינתה כשהיא גדולה אסור' שהרי היא א\"א גמורה ואין לפוטרה לא משום אונס שהרי כשהיא גדולה זינתה ולא משום קדושי טעות שהרי קדשה אביה באופן שאין מכאן ראיה לדברי רבינו לע\"ד ולדידי דברי מרן צ\"ע ועיין בס' בני משה בלקוטיו ד\"א ע\"ד שיטה מ\"א ודבריו הס כי לא להזכיר יע\"ש:" + ], + [ + "נשואה \n שקינא לה ונסתרה וכו'. עיין בחידושינו פ\"א מה' נערה הל' ט':" + ], + [ + "שורש דין השקאת סוטה בגיורת\n הגיורת \n והמשוחררת וכו'. משנה פ\"ה דעדויות עקביא ב\"מ אומר אין משקין לא את הגיורת ולא את המשוחררת וחכ\"א משקין וטעמא דעקביא פי' רש\"י פ\"ג דברכות די\"ט וז\"ל דבנ\"י אמור בפ' פרט לאשת גר ועבד משוחרר עכ\"ל וכתב הרמ\"ל ז\"ל וז\"ל והנר' דרש\"י ז\"ל ס\"ל דעקביא היה ממעט מבני ישראל הגיורת ואשת הגר דהוא בעי דשניהם יהיו ישראלים ורבנן כי היכי דס\"ל דואמרת רבוייא הוא לאשת הגר ה\"ה נמי דרבינן מיניה לגר ולא ידעתי למה לא הוזכר מחלוקו' כי אם בגיורת ולא בגר עכ\"ל ולדבריו ז\"ל מ\"ש רש\"י פרט לאשת הגר ואשת עבד משוחרר לאו דוקא וכונתו לומר דכי היכי דממעטינן אשת גר ועבד משוחרר ה\"נ ממעטינן גיורת ומשוחררת לדע' עקביא ב\"מ ולרבנן מרבינן לארבעתן מרבוייא דואמרת, ולבבי לא כן יחשוב בכונת דברי רש\"י דהעיקר חסר מלשונו אם זו היתה כונתו ז\"ל וכל כי האי הי\"ל לסיים ולומר וה\"ה גבי גיורת ומשוחררת דאשת גר ואשת עבד משוחרר מאן דכר שמיהו בהך מתני' והיל\"ל דבסוטה מרבינן להו מקרא דואמרת והיינו לדעת רבנן:
כי ע\"כ נלע\"ד דרש\"י משמע ליה דגיורת ומשוחרר' דקתני מתני' היא היא אשת גר ואשת עבד משוחרר וקרי להו התנא גיורת ומשוחררת מפני שנשואות לגר ועבד משוחרר וכבר בירושלמי שהביא הרב מ\"ל ז\"ל צדדו לפרש כן ואמרו במה אנן קיימין אם בגר שנשא בת ישראל כו' ולכך סתם וכתב רש\"י דבני ישראל האמור בפ' פרט לאשת גר ואשת עבד משוחרר דמשמע ליה דהיינו פלוגתייהו דעקביא וחכמים ואותה ברייתא שהביאו בפ\"ד דסוטה דכ\"ו דקתני אשת גר ואשת עבד משוחרר שותות אתיא כחכמים דפליגי אעקביא והשתא ניחא דממעטינן להו לעקביא מקרא דבני ישראל דהכתוב מדבר על האישים ואי גיורת ומשוחררת הם אשת גר ועבד משוחרר אמעיטו שפיר מבני ישראל שהרי גר ועבד משוחרר אשר לא מבני ישראל המה אבל אי גיורת ומשוחררת הם כפשטן אבל בעליהן ישראל לא ממעטו מקרא דבני ישראל דבעלמא דרשינן בני ישראל ולא בנות ישראל גבי קרא דועשו להם ציצית וכן גבי קרא דבני אהרן וכו' יע\"ש וע\"פ האמור ניחא דאף עקביא ב\"מ מודה בגיורת ממש והיא נשואה לישראל דשותה דלית לן מיעוטא:
ומ\"מ בין אם נאמר שזו היתה כונת רש\"י ז\"ל או שנאמר שכונתו למ\"ש הר\"ב מ\"ל לא ידעתי מאי האי דמקשינן בפ\"ד דסוטה דכ\"ו עלה דהך ברייתא דקתני אשת הגר ועבד משוחרר שותות פשיטא ומשנינא מהו דתימא בני ישראל כתיב קמ\"ל יע\"ש והשתא לפי דברי רש\"י ז\"ל ע\"כ דאותה ברייתא אזלא כרבנן דעקביא אבל עקביא פליג עלה וא\"כ מאי בעי פשיטא כיון דדבר זה במחלוקת הוא שנוי ואי משום דאכתי לא ידע טעמא דעקביא תיקשי ליה אעיקר דברי עקביא ב\"מ מפני מה אינה שותות ולא הו\"ל למפרך פשיט' ואפשר ליישב בדוחק דלפום ס\"ד דפריך פשיטא משמע ליה דעקביא וחכמים פליגי דוקא בגיורת ומשוחררת הנשואות לישראל וטעמא דעקביא משו' דכתיב לאלה ולשבועה בתוך עמך פרט לאלה שאינן בתוך עמם וכדמשמ' ליה לפום קושטא להרע\"ב ז\"ל אלא דלמאי דהדר תלמודא ואמר מהו דתימא בני ישראל כתיב משמע ליה לרש\"י דהשתא הדרינן מימר דהיינו פלוגתייהו דעקביא וחכמים:
עוד שם\n אשת \n סריס חמה או סריס אדם כו'. כתב מרן כ\"מ וז\"ל ומ\"ש ואשת סריס חמה שם במשנה אשת סריס שותה ופי' רש\"י בגמרא דבסריס חמה קאמר דמותר לקיימה ולא בסריס אדם דאסור לקיימה משום לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה וכתבו התוס' ולא ידעי' מנלן דסריס אדם כגון ששתה כוס עיקרין דאסור לקיימה עכ\"ל ואני אומר דלא איירי רש\"י בהכי דלא מקרי סריס אדם אלא בששלטה יד אדם באברי ההולדה וכקרא דמייתי פצוע דכא וכרות שפכה ורבינו שכתב או סריס אדם צ\"ל דמיירי בששתה כוס של עיקרין שמותרת לו וקרי ליה סריס אדם לפי שע\"י אדם בא לו עכ\"ל ועיין להרב זרע אברהם חא\"ה סימן י\"א דל\"ז ע\"ב דמפשט פשיטא ליה טובא להרב ז\"ל שם דסריס שנעשה ע\"י כוס עיקרין הרי הוא בכלל פצוע דכא וכרות שפכה ולא זכר ש'ר דברי התוס' ומרן ז\"ל הללו דאזלי בתר איפכא וכבר עמד על דבריו חתנו המגיה שם יע\"ש ולדידי חזי לי דרש\"י בשיטתיה קאי וכמו שיחסו התוס' בדעתו ז\"ל ושלא כדברי מרן כ\"מ שכתב דאף לדעת רש\"י אזיל ומודה לדבריהם שהרי רש\"י בפרק כיצד ד\"ך ע\"ב ובפרק הערל דע\"ט ע\"ב עלה דקתני בברייתא שהביאו התוס' בסוטה פצוע דכא וכרות שפכה סריס אדם והזקן חולצין כו' ואם בעלו קנו ואסו' לקיימן משום שנאמר לא יבא פצוע דכא כתב רש\"י וז\"ל ואסור לקיימן לאו אזקן קאי עכ\"ל מבוארין דבריו דדוקא זקן אינו אסור לקיימן אבל סריס אדם המוזכר בברייתא קאי בלא יבא וע\"כ דסריס אדם המוזכר בהך ברייתא היינו ששתה כוס של עיקרין דאי בששלט יד אדם באברי ההולדה הא קתני בהדיא פצוע דכא וכרות שפכה ומדהדר קתני סריס אדם ע\"כ דבשתה כוס עיקרין קאמר והכי משמע להו להתוס' שם בפ\"ד דסוטה יע\"ש ומהתימא על מרן כ\"מ שרצה לייחס שיטת התוס' בדעת רש\"י ואין ספק שדברי רש\"י הללו הביאן להתוס' ז\"ל לומר דרש\"י בשיטה זו קאי ועיין עוד במ\"ש רש\"י שם בפרק כיצד ד\"ה סריס שכתב וז\"ל שנסתרס ע\"י אדם ולא ע\"י חולי ע\"ש ועיין בספר תומת ישרים סימן נ\"ב וקכ\"ה שכתב בשם מהר\"י אבאייוב ז\"ל דמי שנעשה כרות שפכה ע\"י חולי אין כופין אותו לגרש אבל מנדין אותו שיפרוש ממנה, או נגזור על עצמינו שלא נישא וניתן עמו אבל בסימן נ\"ח ונ\"ג כתב משמיה דנפשיה דלא עבדינן ליה לא זה ולא אותו לא נידוי ולא הפרשה וכ\"כ בסימן רי\"ב בשם מהר\"י דונדון עיין למרן החבי\"ב באה\"ע סימן קנ\"ד הג\"הט אות ס\"ד וצריך אני להתיישב בזה וכעת אין הספרים הללו בידי לחזות בנועם דבריהם:
ולדידי ק\"ל בשיטת התוס' דמשמע להו דע\"י כוס עיקרין לא הוי בכלל פצוע דכא מההיא דפריך תלמודא דע\"ט ע\"ב עלה דקתני מתני' אמר ר\"ע סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו כו' מכדי שמעינן ליה לר\"ע דאמר דחייבי לאוין כחייבי כריתות וחייבי כריתו' לאו בני חליצ' נינהו ואמר רבי אמי הב\"ע בשנשא אחיו גיורת ור\"ע סבר כר\"י דאמר קהל גרים לא מקרי קהל יע\"ש והשתא לדברי התוס' אמאי לא משני דסריס אדם דקאמר ר\"ע היינו בששתה כוס עיקרין והוי דומיא דסריס חמה אלא שזה בידי שמים וזה בידי אדם ודוחק לומר דסריס אדם סתם משמע דשלט יד אדם באברי ההולדה וכן ראיתי שכתב הרב תוי\"ט שם בפ\"ד דסוטה יע\"ש דהא באותה ברייתא דקתני פצוע דכא וכרות שפכה סריס אדם והזקן ע\"כ דסריס אדם ע\"י כוס עיקרין קאמר, ואולי שניא היא דהא קתני בהדיא כרות שפכה אבל סריס אדם סתם שנסתרס באברי ההולדה משמע ולהכי מהדר תלמו' אשינויי אחריני ועוד נ\"ל ליישב דעת התוס' דמש\"ה לא משני דסריס אדם דקאמר ר\"ע מיירי בששתה כוס של עיקרין דמש' ליה לתלמודא דכל שלא שלט יד אדם באברי ההולד' יש לו רפואה ע\"י סמים אחרים כדאית ליה רפואה לסריס חמה וא\"כ היכי קתני ר\"א סריס אדם אינו חולץ משום שאין לו רפואה אלא ודאי דבסריס שנסתרס ע\"י אדם באברי ההולדה מיירי ר\"ע ועלה קאמר ר\"א דאינו חולץ משום שאין לו רפואה כן נראה לע\"ד:
וכתב הרמ\"ל וז\"ל ודע שראיתי לרש\"י ז\"ל בר\"פ ארוסה שכתב וז\"ל אשת סריס שותה כגון שנסתרס לאחר שנשאה וקדמה שכיבת בעל לבועל ובגמרא עלה דמתני' אמרינן פשיטא מהו דתימא מבלעדי אישך אמר רחמנא והאי לאו בר הכי הוא קמ\"ל ופי' רש\"י קמ\"ל דלמיקדם שכיבת בעל לבועל הוא דאתא וסריס בר שכיבת הוא אלא שאינו בר זריעה ע\"כ ודבריו הללו סותרין מ\"ש במתני' דמהתם משמע דסריס לאו בר שכיבה הוא דלהכי מוקי לה בשנסתרס אחר שנשאה והרב ח\"ה כתב דדברי רש\"י במתני' אינו אלא גיליון ובפירו' ישנים אינו כפי' רש\"י דמתני' והרב ניחא ליה דברי רש\"י שכתב במתני' וקשיא ליה טובא דבריו שבסוגיית הגמרא דמ\"ש במתני' הוא כפי הקושיא דפריך פשיטא דס\"ל דהתלמוד שהקשה פשיטא הוא משום דס\"ל דמתני' איירי בשנסתרס אח\"כ דאי לא לא קדמה שכיבת בעל לבועל ומש\"ה הקשו פשיטא ותרצו דאינו כן אלא מתני' איירי בסריס קודם שנשאה דאפ\"ה משקה אותה משום דבר שכיבת הוא אף שאינו בר זריעה ואשמועינן מתני' דלא תימא לא קדמה שכיבת בעל לבועל קמ\"ל דקדמה וידוע הוא שדרכו של רש\"י ז\"ל לפרש המשנה כפי הס\"ד אלא שמ\"ש רש\"י קמ\"ל דלמקדם שכיבת בעל לבועל כו' עמדו לפניו ככותל דמאי קאמר דלמקדם הוא דאתא דזה כבר ידענו אותו אלא דס\"ד דכל שנסתרס קודם שנשאה לא מקרי קדימה דהול\"ל קמ\"ל דבר שכיבה הוא וקרי כאן שקדמה שכיבת בעל לבועל אעפ\"י שהיה סריס קודם שנשאה ואם הס\"ד דמהו דתימא הוא דבעינן שיהיה בר שכיבה בשעת שתיה א\"כ לא הוה ליה למימר אלא קמ\"ל דלא בעינן שיהיה בר הכי אלא דהקפידה אינו אלא שיקדום שכיבת בעל ומ\"ש דסריס בר שכיבה אינו ענין לזה ועוד דאי סריס בר שכיבה הוא א\"כ אף דנימא דבעינן שיהיה בר שכיבה בשעת שתיה נמי לא ממעיט אסריס את\"ד הרב:
ולדידי הס\"ד דמהו דתימא הוא דקרא דמבלעדי אישך לא אתא לשיקדום שכיבת בעל לבועל אלא להשוות השכיבות שיהיה שכיבת הבעל כשכיב' הבועל ואמטול הכי כשהבעל סריס והבועל אינו סריס לא היתה שותה כיון שאין שכיבת שניהם שוה וקרא מבלעדי אישך כתיב שיהיה הבעל בר הכי כבועל וקאמר קמ\"ל דמבלעדי אישך לא אתא אלא לשיקדום שכיבת בעל לבועל אבל לא בעי' שיהיה שכיבת בעל כשכיבת בועל דסריס בר שכיבה הוא אלא שאינו בר זריעה והרי היא כקדמה בשכיבתו כן נלע\"ד ודברי רש\"י שבפי' המשנה הם לפי הס\"ד דפריך פשיטא ועל הדרך שכתב הרמ\"ל אלא דזה שכתב הרב דכבר ידוע שדרכו של רש\"י לפרש המשנה לפי הס\"ד לא היה צורך לזה שהרי בפי' אתמר בדברי רש\"י דמתני' דקאי לפי הס\"ד מדסיים וכתב ובגמ' פריך פשיטא הרי בהדיא דקאי לפי הס\"ד:" + ], + [ + "שורש דין השקאת סוטה במעוברת\n מעוברת \n ומניקת כו'. ברייתא בסוטה פ\"ד דכ\"ו מעוברת ומנקת עצמו או שותה או לא נוטלת כתובה ופירש רש\"י ולא אמרינן לא לקטליה לולד ע\"כ והתוס' דחו פירושו דאמאי אית לן למקטליה נמתין עד שתלד דהא דתנן בערכין האשה היוצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד התם גזרת הכתוב הוא ומתו גם שניהם כו' ומתוך כך פירשו הם ז\"ל דלעולם ממתינין וה\"פ מעוברת עצמו אע\"פ שקינא לה כשהיא מעוברת שותה לאחר שתלד ולא אמרינן כמו גבי מעוברת חבירו דאם קינא לה כשהיא מעוברת וילדה ומת הולד או הפילה אינה שותה דלאו בת קינוי היתה וכדאמ' בירוש' לא היו לו אשה ובנים ונולדו לו כבר נדחית שלא לשתות עכ\"ל, והנה זה שכתבו כמו גבי מעוברת חבירו כו' כתב הרמ\"ל שלא ידע כונתם דאליבא דמאן קיימי אי אליבא דר\"מ אפילו שמת הולד או שהפילה אינה ראויה לשתות כיון דאיהו סבר יוציא ולא יחזיר עולמית ואי אליבא דרבנן לעולם היא שותה דראויה לאישות היא כיון דבידו להחזירה וכתב ואי לאו דמסתפינא הו\"א להגיה כל זה מדברי התוס' ולא היו מביאין ראיה כי אם מדברי הירוש' דקיימי עלה דמתני' דאיילונית וזקנה עכ\"ל יע\"ש:
ולק\"ד א\"צ להגיה כל זה מדברי התוס' זולת מילת כמו לבד צריך להגיה וצ\"ל נמי ולא אמרי' נמי גבי מעוברת חבירו וכונתם ז\"ל למ\"ש הרב ז\"ל לקמיה דלדעת התוס' במעובר' חבירו נמי צריכה להמתין עד שתלד וכתב דלא גרע ממעוברת עצמו וכתב דלא תקשי בין לרש\"י בין להתוספו' מאי קמ\"ל הברייתא במעוברת עצמו דהא שמעינן לה ממעוברת חבירו משום דהו\"א דמעוברת חבירו איירי בשקינא לה לאחר שתלד אבל בעודה מעוברת עדיין לא למדנו אם מקנא לה לדעת התוס' ולא למדנו אלא ממעוברת עצמו עכ\"ל נמצא דהמלמדינו דעת דמצי מקנא לה אפי' בעודה מעוברת וילדה או הפילה דשותה אח\"כ לרבנן דר\"מ אינו אלא חלוקה זו דמעוברת עצמו דאי לא ה\"א דאף במעוברת לא מצי מקנא לה עד אחר שתלד או שהפילה דקינוי דמקמיה הכי לא מהני והיא גופ' היא כונת התוספו' שכתבו דבמעוברת עצמו הכי פירושו דמצי מקנא לה כשהיא מעוברת כי היכי דלא תקשי לך דהא שמעינן לה מחלוקת מעוברת חבירו כמ\"ש הרמ\"ל לזה כתבו דהא קמ\"ל דלא אמרינן נמי גבי מעוברת חבירו דלא מצי מקנא לה בעודה מעוברת דאם לא היה התנא שונה חלוק' זו לאשמועינן גבי מעוברת חבירו דינא נמי הכי דמצי מקנא לה לרבנן דר\"מ אפי' בעודה מעוברת כנ\"ל ונכון:" + ], + [ + "שורש אשה שנשאה באיסור אין המים בודקין\n כל \n איש שבא ביאה אסור' מימיו כו'. לפיכך אם היתה אשתו אסו' עליו וכו' אינה שותה. ע\"כ. הנה דעת רבינו ז\"ל מבואר דס\"ל דטעמא דמתני' דתנן בר\"פ ארוסה אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכ\"ה כו' לא שותות ולא נוטלות כתוב' היינו משום דאין האיש מנוקה מעון וכתב הרמ\"ל ז\"ל דטעמא דלא אשמועינן מתני' חידושא טפי דאפילו עבר עבירה אחת בימיו משהגדיל שוב אין המים בודקין את אשתו וכ\"ש הני נשי דכל ימיו באיסור קאי הוא משום דמתני' בעי למתני ולא נוטלות כתובה ומי שבא ביאה אסור' דקי\"ל דאין משקין אותה מ\"מ אינה מפסדת כתובת' וכמ\"ש רבינו לעיל בריש פרקין דאם בא עליה בעלה אחר שנסתרה ה\"ז אינה שותה ונוטלת כתובת' אלא דאלמנה לכ\"ג ודכוותייהו כיון דבסיבתן אינן ראויות לשתות דאין האיש מנוקה מעון אינן נוטלות כתובה וכתב עוד וכי תימא בא עליה בעלה אחר שנסתרה היא היתה סיבה שלא תשתה הא לא קשיא משום דשאני בא עליה שהיא אומרת שהיא טהורה ואין כאן איסור כלל אבל לדידיה הוא מוזהר עליה בלאו הבא מכלל עשה ואפילו אם היא טהורה נענש בב\"ד של מעלה כמ\"ש התוס' בר\"פ כשם ד\"ה מה ת\"ל יע\"ש:
עוד כתב הרב ז\"ל וז\"ל ועוד נ\"ל דמי שבא על אשה בלא קדושין דפשיטא דאינו מנוקה מעון דהא אליבא דרבינו לוקה וכמ\"ש בריש הלכות אישות אם חזר ולקחה נהי שאינו יכול להשקותה משום שאינו מנוק' מעון מיהו אינה מפסדת כתובתה ואף שהיא היתה סיבת העון משום דדוקא היכא שהנשואין היו באיסור הוא דאמרינן דמפסדת כתובת' אבל היכא שהנשואין היו בהיתר אף שקודם לזה קדם ביאה אסורה אינה מפסדת כתובת' והיינו טעמא דבא עליה בעלה אחר שנסתר' שאינה מפסדת כתוב' לפי שנשואיה בהיתר היו עכ\"ל ולפי דבריו ז\"ל אין ספק שאם בא על ארוסתו בבית חמיו ואח\"כ נשאה וקנא לה ונסתרה אעפ\"י שזו אינה שותה לדעת רבינו שהרי אינו מנוקה מעון מיהו אינה מפסדת דאף שהיא היתה סיבת העון מ\"מ הנשואין בהיתר היו:
והנה אמת שאם עיקר הטעם תלוי במ\"ש הרב ז\"ל דכל שנשואיה היו בהיתר אף שהיא היתה סיבת העון אינה מפסדת כתובת' יפה דן יפה זיכה, ואולם אני בע\"ד לא כן אדמה כי מי גילה לו להרב ז\"ל רז זה בטעמו של דבר דאפשר לומר טעם יותר נכון והוא דכל שקדמה לה הידיעה קודם סתירת' שאם תבא לידי שתיה שאין המים בודקים אותה בא' מהסיבות המונעות בדיקת המים ואפ\"ה הלכה ונסתר' באותו שקינא לה אז ודאי הפסיד' כתובת' כיון שהיא גרמה לה והפסידה נפשה דמאחר שהיתה יודעת שאין המים בודקין אותה על מה סמכה נפשה להסתתר ולומר שהיא טהורה כיון דלא סמא בידה להכריע דבריה שהיא טהורה וע\"כ באלמנה לכ\"ג וחלוצה לכהן הדיוט וכיוצא דקדמה לה הידיעה קודם סתירתה שאם תסתתר לא תבא לידי שתיה כיון שאין המי' בודקין אותה בעבור בעלה שאינו מנוקה מעון כשהלכו ונסתרו אבדו כתובתן שהרי עשה הכתוב ספק סוטה כודאי מה\"ט קפיד רחמנא אבעל שאם קינא לה ונסתרה שלא תזקק לה עד שתשתה משו\"ה אין אנו מאמינים אותן במה שיאמרו טהורות הן שאנו תולין שנטמאו בודאי וכיון שאינן ראויות לשתות והלכו ונסתרו אינהו דאיפסידו אנפשייהו לא כן בבא עליה בעלה אחר שנסתרה דבשעה שנסתרה היתה ראויה לשתות ואח\"כ הוא דאירע הדבר שאינה ראויה לשתות נאמנת בדבריה שאומרת שטהורה היא ואין בסתירתה הוכחה שנטמאת דבשעה שנסתרה ראויה היתה לשתות ועל שהיתה ראויה לשתות וסמא בידה להוכיח שלא נטמאת סמכה נפשה ונסתרה וכשאירע הדבר אח\"ך שאינה יכולה לשתות לא מפני זה תפסיד כתובתה כיון דסתירה האוסרתה לא מכרעת לומר שנטמאת ועיין להתוס' בר\"פ כשם ד\"ה ה\"ג כו' באופן שטעם הפסד הכתובה תלויה ועומדת במעשיה וגרמא דידה שנסתרה ואינה יכולה לברר שהיא טהורה וכל שבשעה שנסתרה סמא בידה לברורי שהיא טהורה לא הפסידה אנפשה בסתירתה דסמכ' אנפשה שיכולה לברר שהיא טהורה ועיין במ\"ש הרב ז\"ל לעיל בריש הפרק:
מעתה בבא עליה בעלה בעודה ארוסה וכן בבא עליה בלי קידושין דקודם הסתירה הדבר ידוע שאין המים בודקין אותה כשהלכה ונסתרה הפסידה כתובתה בודאי דדמיין לאלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט דמשום שקדמה להן הידיעה מקודם אפסידו אנפשייהו כדבר האמור, וראיה לדברינו מ\"ש רבי' ברפ\"א דבזמן שאין מי הסוטה וקנא לה ונסתרה תצא בלא כתובה יע\"ש, הרי דאפילו שהנשואין היו בהיתר אפ\"ה כשאינה יכולה לשתות אמרינן שתצא בלא כתוב' והדבר ברור שהט' תלוי בדבר האמור דהתם איהי אפסידה אנפשה כיון שהדבר ידוע שאין המים בודקין ואפי\"ה הלכה ושתתה. ואם כנים אנחנו בזה הדרא קושיית הרב לדוכתא למה נקט מתני' אלמנ' לכ\"ג דהיינו שנשא אשה באיסור תיפוק לי דאפילו עבר עבירה אחת בימיו כגון שבא על ארוסתו בבית חמיו ואח\"ך נשאה או שלקחה בלי קידושין דאפ\"ה מפסדת כתובתה ובזה לא יצדק תשובת הרב ז\"ל כמובן, כי ע\"כ נלע\"ד דלחידושא נקט תנא הני נשי דאפילו שהן אסורות לבעליהן אפי\"ה מקנו להן וכדדייקינן בגמרא משתא הוא דלא שתו הא קינוי מקנו למאי אי לאוסרן לבעל הרי אסירן וקיימא אלא לאוסרן לבועל יע\"ש, ומשום דהוה ס\"ד לומר דדוקא כשקינוי הוא לאוסרן לבעל מצי מקנא לה ונאסרה בקינוייו אבל כשאסורות ועומדות לבעל לא מהני קינוי ואפילו לבועל אינן אסורות קמ\"ל כנלע\"ד:
תו ק\"ל במ\"ש הרב ז\"ל דאשה שבא עליה בעל' אחר שנסתרה והיא אומרת שהיא טהורה לדידה אין כאן איסור כלל אבל לדידיה הוא מוזהר עליה בלאו הבא מכלל עשה ואפילו אם היא טהורה הוא מוזהר בב\"ד של מעלה עכ\"ל ובקצורי לא זכיתי להבין מנ\"ל להרב ז\"ל דכיון דקרא עשאה כודאי סוטה אעפ\"י שהיא צווחת ואומרת שהיא טהורה למה לא יהיה היא ג\"כ בכלל האיסור והרי אנו פוסלין אותה מתרומה מקרא דונטמאה אע\"פ שהיא האוכלת ואין לזרים איתה ולא אמרינן היא יודעת בנפשה שהיא טהורה ותאכל ותשבע אלא ודאי דאעפ\"י שהאמת כדבריה גזירת הכתוב היא שכל שלא שתה מי סוטה ותוציא לאור אמיתות דבריה הרי היא כודאי סוט' והרי היא בכלל העונש כשאר עונשים שבתורה אחד האיש ואחד האשה שוים:
עוד זאת חזינא ליה להרב ז\"ל דממשנה זו דאלמנה לכ\"ג הוציא רבינו הדין שכתב לקמן בפרקין ה\"ט שאם היתה אשתו אסורה עליו ואפילו שניה שאינה שותה משום דבמתני' קתני חלוצה והדבר פשוט דאיסור חלוצה אינו אלא מד\"ס עכ\"ל. הנה הרב ז\"ל גופי' לעיל בפ\"א מהלכות נערה בתולה הל' ה' עמ\"ש רבינו שאם היתה האנוסה אסורה עליו אפילו שניה מד\"ס לא ישאינה כתב הרב ז\"ל בד\"ה גם מה שרצה להכריח מוהר\"א ששון ז\"ל מסוגיא דפרק הבע\"י דאף באיסורין דרבנן לא ישאינה מדקתני חלוצה והחלוצה אסורה מד\"ס לדידי לא מכרעא ראיה זו שהרי מצינו במקומות רבים דקתני החלוצ' והוי אשגרת לישן והאריך בראיות וכתב שכ\"כ מרן ב\"י בא\"ה סימן קי\"ו והן דבריו בכ\"מ פכ\"ד מהלכות אישות הל' ד' ועל כן טרח הרב ז\"ל שם לבקש מקום ראיה לדברי רבינו עיין עליו ולא ידעתי איך לא שת לבו לדבריו שכתב כאן:
איברא כי באותו הדין עצמו לעיל מזה ד\"ה עוד ראיתי להרב הנז' כתב הרב דברי' הפכיים כי שם הביא אותה ברייתא דפ\"ב דיבמות דקתני אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הרי הן כאשתו ואינו מטמא לה והכריח דמדקתני חלוצה דאפילו באיסורין של דבריהם בטלו עשה דלה יטמא וסיים וכי תימא האי דנקט חלוצה לאו דוקא אלא אשגרת לישן היא ויש לנו כיוצא בזה בתלמוד וכמו שיתבאר לקמן הא ליתא דודאי חלוצה דקתני הכא בדוקא הוא דהא רישא דהך ברייתא הביאו אותה בפ' יש מותרות דפ\"ה לענין כתובה ואמרו דרבי חלוצה קא קשייא ליה והא חלוצה דרבנן ואית לה כתובה כו' מוכח בהדייא דס\"ל דחלוצה לאו אשגרת לישן הוא אלא בדוקא נשנית עכ\"ל. הרי שהכריח הרב דאותה ברייתא דקתני שהחלוצה שאין לה כתובה בדוקא נשנית וזה היפך דברי מרן ב\"י בא\"ה ס\"י שהביא הרב ז\"ל שכתב דאותה ברייתא דקתני חלוצה לאו דוקא היא. ויש ליישב בדוחק דודאי לסברת איכא מ\"ד דר' קתני לה וקשייא ליה חלוצה ה\"נ ודאי דס\"ל דחלוצה דוקא ולאו אשגרת לישן אמנם לסברת איכא מ\"ד דר' אלעזר קתני לה חלוצ' לאו דוקא וכן מבואר בדברי מרן כ\"מ בפכ\"ד מהל' אישות הל' ד' דבפלוגתא דלישני תלייא מילתא יע\"ש מעתה נוחי' דברי מרן ודברי הרב ז\"ל וכמובן:
עוד ראיתי להרב ז\"ל שכתב וז\"ל אך ראיתי לרש\"י שפי' טעמא דמתני' משום דכתיב כי תשטה אשתו בראויה לאישות הכתוב מדבר וכתב דהכי תניי' בספרי ותמה עליו ז\"ל דלדידיה תקשי קרא למאי איצטריך למעט שאינה ראויה לאישות ת\"ל דאינה מנוקה מעון דהא ע\"כ בבא עליה איירי דאי לא הא קדם שכיבת בועל לבעל וכי תימא קרא אתא להפסידה כתובתה הא ליתא דהא כתובה אינה מן התורה ואפי' לרשב\"ג דאמר בכתובות דכתובת אשה דאורייתא כבר כתבו הראשונים דלאו משום דאורייתא הוא אלא דאית ליה סמך מן התורה ועלה על דעתו לומר דרש\"י ז\"ל חולק על רבינו ומשמע ליה דקרא דונקה האיש מעון לא מיירי אלא בעון דבא על אשתו אחר שנסתרה ושוב הביא אותה סוגייא דפ' עגלה ערופה דמ\"ז דאמרי' בהדייא דאפי' על עון דבניה ובנותיה אין המים בודקי' אותה ורש\"י ז\"ל ג\"כ ע\"כ דמודה בזה והדר' קושיין לדוכתא והניח דבריו בצ\"ע:
והנה לפי מ\"ש הרב ז\"ל עצמו בפ\"א מה' נערה ה\"ג ד\"ה וראיתי לרש\"י בפי' החומש וז\"ל ונר' דאף למ\"ד כתובת אשה דרבנן דריש קרא דמהר ימהרנה לו כדדריש ליה רש\"י ז\"ל יפסוק לו מוה' כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתוב' וישאינה שהרי מצינו כיוצא בזה בעבד עברי דכתיב ויצאה אשתו עמו ואמרינן בפ\"ק דקדושין מי הכניסם שיצאו ואמרו מכאן שהאדון חייב במזונות אשתו ובניו וכתבו הראשונים ז\"ל דאע\"ג דמדין תורה אין הבעל חייב במזונות אשתו מ\"מ כיון דמנהגם היה שהבעל היה זן אשתו ואת בניו הכתוב חייב לאדון בכל מה שהיה נוהג העבד שהיה מפרנס את אשתו ואת בניו ה\"נ נהי דליכא כתובה מן התורה מ\"מ כיון דהמנהג היה שכל הנושא בתולה היה כותב לה כתובה ולזה בא הכתוב גבי מפתה לומר דאף שהיא בעולה שיכתוב לה כתוב' כמו שהוא המנהג לכתוב לבתולו' עכ\"ל עי\"ש ולפ\"ז אפשר גם כן לומר דקרא דכי תשטה אשתו נמי אצטריך להפסי' כתובתה דאף על גב דמעיקר דינא דאורייתא לא מחייב מ\"מ כיון שהמנהג היה לכתוב לה כתובה אתא קרא לומר שיפסיד כתובה ואינה יכולה לתבוע מצד המנהג כי היכי דאמרי' בהנהו קראי דויצאה אשתו ובקרא דמהר ימהרנה לו ומ\"מ דבר זה לא ימלט מהדוחק:
כי ע\"כ נלע\"ד דמעיקרא קושייא ליכא דקרא דכי תשטה אשתו אצטריך לגלויי אקרא דונק' דלאו דוקא אעון דבא עליה אחר שנסתרה הוא דאינו מנוקה מעון אלא אף אשאר עון דאיסורי ביאה דפשטיה דקרא כונתיה משמע דמיירי בעון דבא עליה אחר שנסתר' דוקא דבהכי מיירי כוליה עניינא דקרא אתא קרא דכי תשטה אשתו בראוי לאישות פרט לאלמנה לכ\"ג דבעמוד והוצא קאי וגלי אקרא דונקה דלאו דוקא בבא עליה אחר שנסתר' אלא אף אשאר עונות נמי ואצטריך קרא דונקה ואצטריך קרא דכי תשטה דאי לאו קרא דונקה הו\"א דדוק' כשנשא אשה באיסור הוא דאין המים בודקין אות' אבל מי שעבר עבירה אחת בימיו משהגדיל אפשר שהמים בודקין את אשתו להכי אצטריך קרא דונקה לומר דאפי' בשביל עבירה אחת שעבר בימיו לוקה. ושוב זכיתי ומצאתי כדברי להרב הגדול מוהר\"א זאבי ז\"ל בס' אורים גדולים למוד ק\"ע דע\"ז ע\"א:
ובעומדי בזה עם מורי הרב המובהק מוהר\"י נוניש נר\"ו ההוא אמר דלא קשייא אעיקר קרא למה אצטריך דאפשר דקרא אצטריך לאלמנה לכ\"ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט שנפלה להם יבמה מן האירוסין דמן התורה ביאה ראשונה ליכא איסורא דאתי עשה דיבום ודחי ל\"ת דאלמנה לא יקח וחכמי' הוא דגזרו ביאה ראשונה אטו ביאה שניה כדאיתא ביבמות בפר' ב' ד\"ך ע\"ב ואהא אתא קרא דתחת אישך בראויה לאישות פרט לאלו שאינן ראויות לאישות דאע\"ג דאיסורא ליכא בהו והרי הם מנוקים מעון מ\"מ משום שאינן ראויות לאישות אינן שותות אלו דבריו נר\"ו, מיהו אכתי לא נחה דעתי בזה דודאי מתני' דקתני אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט לא שותו' ולא נוטלות כתובה לא מיירי באלמנה מן האירוסין ובשנפלה לפניו ליבום וכן חלוצה וגרושה שנפלו לפניו ליבום ובא עליהן ביאה ראשונה דא\"כ אמאי אינן נוטלות כתובה כיון דמדינא דאורייתא קנאן כאשתו לכל דבר ואין כאן עון אשר חטא:
ולפי דברי הרב מ\"ל ז\"ל טעמא דכל הנהו דאינן נוטלות כתובה אינו אלא מפני שהנשואין היו באיסור והן היו סיבת העון דבסיבתן אינן ראויות לשתות שאין האיש מנוקה מעון וכמ\"ש בתחילת דבריו וכיון שכן באלמנה מן האירוסין ואינך הבאות לו ליבם דבביאה ראשונה ליכא איסורא ודאי דאינה מפסד' כתובה ומדקתני מתני' דאינה נוטלת כתובה ודאי דבאלמנה מן הנשואין או בשאר אלמנות וגרושות דעלמא דליכא בהו מצות יבום קמיירי והדרא קושייא לדוכתא למה לו לרש\"י ז\"ל להביא ראיה מקרא דכי תשטה אשתו ת\"ל מקרא דונקה האיש מעון וזה אינו מנוקה מעון, וע\"ז השיב מורי הרב הנז' דעל רש\"י ז\"ל לא קשיא ליה להרב מ\"ל דרש\"י ז\"ל מייתי האי קרא למיהב טעמא דמפסד' כתובה ומתני' ודאי בשאר אלמנות וגרושות דעלמ' קמיירי ועיקר קושיית הרב ז\"ל אינה אלא דעיקר קרא למאי איצטריך כיון דכתובה אינה מן התורה כמבואר בדבריו א\"ד נר\"ו:
והנה אמת דבריו מוצדקים לפי דברי הרב מ\"ל מיהו כשאני לעצמי עיקר דברי הרב מ\"ל ז\"ל הללו שכתב דרש\"י ז\"ל מייתי האי קרא למיהב טעמא למה אינה נוטלת כתובה לא אדע שכו\"ל מאי קאמר שהרי לפי מ\"ש הוא ז\"ל דטעמא דהנהו שאינן נוטלות כתוב' הוא מפני שהן היו סיבת העון ובסיבתן אינן ראויות לשתות שאין האיש מנוקה מעון לפ\"ז עיקר הטעם תלוי בסברא וקרא למה ליה לרש\"י ומהיכא משמע מהאי קרא שאינה נוטלת כתובה דמעיקר קרא ליכא למילף אלא שאינן שותות ולא שאינן נוטלות כתובה שהרי כתובה אינה מן התורה מיהו לפי מ\"ש אנן יד עניי לעיל מזה דטעמא דאינן נוטלות כתוב' הוא משו' דאינהו אפסידו אנפשייהו שנסתרו ויודעות שאינן ראויות לשתות יצדק תירוץ הרב הנז' נר\"ו הדק הטב. ואפשר לאוקמי שפיר מתניתין באלמנה מן האירוסין ושנפלה לפניו ליבום ובא עליה ולהכי איצטריך תשט' אשתו ללמוד דאינ' שות' אע\"פ שהאי' מנוקה מעון משו' שאינה ראויה לאישות ולכן אינה נוטל' כתובה כיון שהיתה יודעת שאין המים בודקין אותה ואפ\"ה נסתרה דהשתא איהי אפסידה אנפשה ונכון הדבר ועוד אפשר לומר לע\"ד דעיקר קרא אצטריך למי שנעשה כרות שפכה אחר שנשא' ובא עליה דבשעת השתיה אינה ראויה לאישות וליכא טעמא דמנוקה מעון וברור ועיין לקמן ודע שאחרי כותבי תירוץ מו\"ה נר\"ו כן בקדש חזיתיו דברים כהווייתן בס' נצח ישראל דט\"ו ד\"ה ועתה יע\"ש:
עוד כתב הרב ז\"ל בד\"ה ולדעת רבינו דמה שלא מנה במתני' דואלו שמנחותיהן נשרפות מי שבעלה בעילת איסור במקום מי שבעלה בא עליה בדרך משום דלחידושא נקטיה דאפי' באיסור דלאחר סתירה דכבר נראית לשתות בסתירה אפ\"ה אינה שותה וה\"ה דהו\"מ מימר מי שבעל ביאה אסורה אחר סתירה דהא נראית לשתות אלא נקט כה\"ג דשכיח דהא מוסרין ב' ת\"ח עכ\"ל, ודבריו תמוהים שהרי לקמן סמוך ונראה בד\"ה אך כתב בהפך דעבירה זו דבא עליה אחר שנסתרה לא שכיח אי משום דהיו מוסרין לו ב' ת\"ח ואי משום דמאיס' היא גביה וכמ\"ש הירוש' אבל שאר ביאות של איסו' שכיח טפי דהא רבי יוחנן תיקן זמן בגיטין משום זנות, ולכן נלע\"ד דכיון דבמתני' דר\"פ ארוסה גבי ההוא דלא שותות ולא נוטלות כתובה הוצרך תנא למתני לחידושא ושבעלה בא עליה בדרך דאע\"פ שהיא גרמא שלא תשתה אפי' הכי נוטלת כתובה כמ\"ש הרב ז\"ל נקט נמי בהנו דאלו שמנחו' נשרפות ומתני' דאלו שאינן אוכלות בתרומה ושבעלה בא עליה בדרך בהדי אידך השנויות שם דתנא סירכיה נקיט ואזיל בכל דוכתא והוא הנכון ומה שהוקשה עוד להרב ז\"ל למה השמיט רבינו לקמן פ\"ד הל' י\"ד גבי אלו שמנחותיהן נשרפות חלוקא דבא עליה בעלה בדרך י\"ל דרבינו הוקשה לו קושיית התו' שם בדכ\"ב דכיון שבעלה בא עליה בדרך קודם שנקדוש המנחה למה נשרפת ומתוך כך סובר דחלוק' זו לאו דוקא ואשגרת לישנא הוא כמו שמצינו במקומות רבים וכמ\"ש הרב בפ\"א הל' ה' בד\"ה גם לענין חלוצה מד\"ס:
עוד כתב הרב בד\"ה אך מאי דקשיא לי בדברי רבי' דס\"ל דכל ביאה אסורה מונעת הבדיקה מהא דתנן בפ\"ג דכ\"ב רש\"א אין זכות תולה במים המרים שאם אתה אומר תולה אתה מוציא ש\"ר על הטהורות ששתו שהן אומרות טמאות היו אלא שתלה להם זכות ולדעת רבינו אכתי אתה מוציא לעז על הטהורות שהן אומרות טמאות היו אלא שבעליהן בעלו בעילת איסור ובשלמא אי אמרינן דדוקא בבא עליה בעלה בדרך הוא דלא היו בודקין איכא למימר דהא לא שכיח ואינן תולין בכך וכ\"כ התוס' בפ\"ק דסוטה עלה דאמרינן סוטה שיש עליה עדים במ\"ה אין המים בודקין אותה יע\"ש וכתב ע\"ז דאפשר ליישב שהרי מדברי רש\"י ביבמות פ\"ו דח\"ן ע\"ב נר' דאיכא תנא דלא דריש הך דרשא דונקה האיש מעון ואפשר דר\"ש הכי ס\"ל ומשו\"ה לא הוקשה לו כי אם מזכות תולה ומה שהק' בגמ' לר\"ש מהיו לה עדים במ\"ה הוא משום דלא מצאו תנא שיחלוק בדרשא זו דטהור' ולא שיש לה עדים במ\"ה עכ\"ל הנה דברי רש\"י הללו שכתב הרב דמשמע ליה דאיכא תנא דלא דריש הך דרשא דונקה האיש מעון מלבד שהתוס' לא ניחא להו כפי' מדמצינו בכמה דוכתי דפריך תלמודא ומי בדקי לה מייא והתנייא ונקה האיש מעון כו' ולא משני האי תנא הוא משמע דליכא מאן דפליג:
ועוד זאת שמעתי ממו\"ה המובהק מוהרי\"ן נר\"ו שתמה דאיך אפשר לומר דרב פפא ס\"ל דההוא תנא דתני אין מקנין לארוסה להשקותה כשהיא ארוסה אבל מקנין להשקותה כשהיא נשואה לית ליה הך דרשא דונקה האיש מעון והא רב פפא גופיה בפ' ארוסה דכ\"ד ע\"א עלה דאיבעייא לן התם אי עוברת על דת צריכ' התראה להפסידה כתובת' ובעינן למפשט מהא דתנן ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה ודייקי' משתא הוא דלא שתי הא קינוי מקנא למאי לאו להפסידה כתובה ודחי ר\"פ לא להשקותה כשהיא נשואה כדתניא אין מקנין לארוסה להשקותה כשהיא ארוסה אבל מקנין לה להשקותה כשהיא נשואה יע\"ש הרי דמוקי למתני' דארוסה ושומרת יבם דס\"ל כאידך דאין מקנין לארוסה להשקותה כשהיא ארוסה אבל מקנין לארוסה להשקותה כשהיא נשואה ואם איתא למה שכתב רש\"י ז\"ל דהך תנא דאין מקנין לית ליה הך דרשא דונקה האיש מעון היכי מצי' לאוקמי' מתני' דארוסה דס\"ל כהך תנא דאין מקנין דהא בסיפא דהך מתני' דארוסה ושומרת יבם קתני ושבעלה בא עליה בדרך נוטלת כתובה ואינה שותה וטעמא דאינה שותה הוא משום דאינו מנוקה מעון וכמ\"ש רש\"י בפ\"ק ד\"ו ע\"א עלה דמתני' דואלו אסורות לאכול בתרומה יע\"ש וע\"כ לפרש כלישנא קמא שכתב רש\"י דהא דקתני אין מקנין לה כשהיא ארוסה אבל מקנין לה להשקותה כשהיא נשואה דה\"ק דקני לה כשהיא ארוסה ונשאה ובא עליה והדר אסתתר ומשקה לה ע\"י אותו קינוי דהשתא ליכא עון ושפיר בדקי לה מיא וכמ\"ש התוס' ז\"ל ונמצא דליכא מאן דפליג בהך דרשא דונקה האיש מעון והדרא קושיית הרב לדוכתא והתירוץ הנכון לזה מה שהעלה הרב בסוף דבריו כמו שיבא בע\"ה:
וליישב דברי רש\"י ז\"ל הנז' ממה שהוקשה למו\"ה המובהק נר\"ו נלע\"ד דודאי למה שפירש רש\"י בלישנא בתרא דהא דקתני דאין מקנין כו' אבל מקנין לה להשקותה כשהיא נשואה בשקינה לה ונסתרה בעודה ארוסה ומשקה לה כשהיא נשואה קאמר וכמו שהכריח מההיא דאמן שלא שתיתי ארוסה כו' עכ\"ל דלית ליה להך תנא דרשא דונקה האיש מעון מיהו ההיא דפ' ארוסה דדחי רב פפא דמתני' להשקותה כשהיא נשואה קאמר ע\"כ דה\"ק דמתני' בשקנא לה בעודה ארוסה ואח\"ך נשאה ונסתרה בעוד' נשואה ומשקה לה דהא מתני' אית ליה דרשא דונק' האיש מעון ואי נסתר' בעוד' ארוס' תו לא מצי להשקות' דהא אינו מנוקה מעון והא דקאמר כדתניא אין מקנין לה לארוסה אבל מקנין לה כו' לאו למימרא דמתני' דומיא דברייתא מיירי ובשנסתר' בעוד' ארוסה דהא ודאי לא מצי' מימר הכי וכמדובר אלא סיעתא בעלמא קמייתי מינה דקינוי דארוסה הוי קינוי אע\"פ שאינה ראויה לשתיה בזמן הקינוי וכדתניא אין מקנין לה כו' אבל מקנין לה להשקו' כשהיא נשואה הרי דקינוי דארוסה חשיב קינוי ובהא לא פליגי אבל במאי דמשמע לתנא דהך בריית' דאפי' נסתרה בעודה ארוסה מצי להשקותה כשנשאת ולית ליה דרשא דונקה האיש מעון בהא ודאי פליגי תנא דמתני' עם תנא דברייתא והדברים ברורים:
עוד הוקשה לו להרב ז\"ל בשיטת רבינו דס\"ל דכל שבא ביאה אסורה מימיו שלא היו המים בודקין אותה מהא דרב ששת סוטה שיש עליה עדים במ\"ה אין המים בודקין אותה ופשיט לה מדתנן אלו אסורות לאכול בתרומה ושבאו עדים שהיא טמאה והכריח שבאו עדים אחר השתיה ואי אמרת דהמים בודקין אותה תגלי מלתא למפרע דסהדי שקרי נינהו ורב יוסף רצה לדחות ראיה זו דילמא זכות תלה ורב השיבו דלעולם מתכוונת וכדאיתא התם ואם איתא לשי' רבינו אימא דלעולם המים בודקין אותה והכא ה\"ט משום דילמא בעל בעילת איסור ומשמא בא עליה בדרך לא קשיא משום דמאוסה היא א\"נ דהא איכא עדים אך לרבינו ק' והגדיל הרב מדורת קושייתו ממ\"ש רבינו עצמו לקמן בספ\"ג הל' כ\"ג באו עידי טומאה כו' ועוד דשמא בעלה אינו מנוקה מעון וא\"כ אזדא ליה ראיית רב ששת דאין לומר דס\"ל לרב ששת דנהי דמי שבא ביאה אסורה אין המים בודקין אותה מכל מקום מתכוונת היא דומיא דזכות דמדברי רבינו בספ\"ג דכתב ב' טעמי' למה לא בדקוה המים והיינו שיש לה עדים או שמא בעלה אינו מנוקה מעון ולא כתב דשמא הזכות תלה ש\"מ דאיהו אזיל לשיטתיה דהזכות תולה אבל היתה מתכוונת אבל בב' טעמים שכתב אין שטן' ואין פ\"ר ומש\"ה לא נקט אלא הני תרי טעמי שהרי ראינוה שלא היתה מתכוונת והניח הדבר בצ\"ע ובד\"ה אחר שכתבתי הביא דברי התוס' בפ\"ק דקדושין דז\"ך ד\"ה ונקה שכתבו דכל שבשעת ההשקאה היה יודע שבא ביאת איסור מימיו אפי' שהיתה בשוגג שוב אין המים בודקין אותה אבל אם בשעת השקאה לא היה יודע אף שעבר עבירה בימיו היו המים בודקין אותה בין שעבר בשוגג בין שעבר במזיד ועפ\"ז העלה מן הישו'ב דברי רבינו דלא קשיא כלל מההיא דרב ששת דהוה ס\"ל לרב ששת דאי המים בודקין אותה בשיש לה עדי' במ\"ה א\"כ תגלי מילתא למפרע דהני סהדי שקרי נינהו מדלא בדקו לה מייא והשת' ליכ' למי' דילמ' בעל בעיל' אסורה ומשו\"ה לא בדקו לה מייא דממ\"נ אם בשעת השקאה היה יודע שעבר עביר' בימיו אומדנ' דמוכח שהוא לא היה משקה אותה שהרי היו אומרים לו ב\"ד שאם יש בידו עון אשר חטא וזכור הוא אין המים בודקין אותה ואין ספק שהוא לא היה משקה אותה ומוחק את השם בלא הועיל ואם הוא שכח בשע' השקאה שעבר עבירה בימיו הרי הוכחנו שהמים בודקין אותה וא\"כ שפיר הוכיח רב ששת דכל שיש לה עדים במ\"ה אין המים בודקין אותה ומה\"ט מהימנינן לעדים את\"ד הרב ז\"ל שם בא\"ד יע\"ש:
ואנכי לא ידעתי איך נחה דעתו של הרב ז\"ל בכך דאכתי לשון רבינו בספ\"ב מה' אלו הכ\"ג שכתב באו עידי טומאה אחר ששתה הר\"ז תצא מפני שאין המים בודקין אותה אלא מי שאין לה עדים שמעידין על זנותה ועוד דשמא בעלה אינו מנוקה מעון לפיכך לא בדקו המים את אשתו הנה לשון זה עומד ומנגדו דחייש הרב לשמא אינו מנוקה מעון ובטלה האומדנא שכתב הרב ז\"ל לדעתו וכיון שכן הדרא קושייא לדוכתא מההיא דרב ששת ולית לה פתרי במ\"ש הוא ז\"ל וכעת צ\"ע:
עוד ראיתי להרב ז\"ל שבסוף לשונו ד\"ה אחרי הודיע אלהי'ם כו' עמד מתמיה ע\"ד הרא\"ש במה שהכריח דאף בעון בניו וכלותיו אין המים בודקין אותה אלא דוקא בשידע ולא מיחה מההיא דרב ששת דאמר סוטה שיש עליה עדים במ\"ה אין המים בודקין אותה ודייק לה ממתני' דשבאו עדים שהיא טמאה כו' ואם איתא מאי קדייק ממתני' נימא הא דלא בדקוה מייא משום עון בניו וכלותיו אלא ודאי דוקא היכא שיודע ואינו מוחה אז ודאי לא היו משקין אותה כיון שיודע שאין המים בודקין אותה ע\"כ ותמה הרב ז\"ל עליו דכיון דעכ\"ל שיש חילוק בין כשיודע בשע' השקא' שחטא לכשאינו יודע וכמ\"ש התוס' דז\"ך ע\"ב א\"כ אימא דלעולם משום עון בניו וכלותיו אפילו שלא ידע אין המים בודקין אותה מיהו היינו דוקא בשידע בשע' ההשקאה שחטאו בניו וכיון שידע פשיטא שלא היה משקה אותה אבל אם לא ידע בשע' ההשקאה המים בודקין דומיא דעון דידיה את\"ד והניחה בצ\"ע:
והנה אמת קושייא זו לא קשייא אלא לפי היסוד אשר בנה ונטע הרב ז\"ל בדיבור הקוד' דעון דמזיד ודשוגג כי הדדי נינהו ועל כולם שר של שכת' מצוי לא ימיש מתוך האהל דלפי\"ז אין לנו טעם למה התורה התירה ע\"י שתיית סוטה ולא תלינן דילמא חטא בשוגג או במזיד והוא לא ידע בעת ההשקאה אלא משום דכל דלא ידע בשעת ההשקאה חשיב מנוקה מעון ובכן יפה השיב על הכרעת הרא\"ש כמדובר:
ואולם אנו בענייותנו לא כן אחשב דהסבר' נותנת דע\"כ לא נאמר כלל זה דכל שלא ידע בשעת ההשקאה שחטא דחשיב מנוקה מעון אלא בעון דשוגג אבל בעון דבמזיד אדרבא כיון שהוא עבר במזיד ולא שם חטאתו נגדו תמיד לעשות תשובה הראויה אין לך עון גדול מזו דומה למ\"ש התוס' בשבועות ד\"ה והביאו הרב ז\"ל לעיל בד\"ה ומ\"מ אני מסתפק יע\"ש, ואדרבא פושע מיקרי ומשוח שישראל כשרין הן ואם עבר וחטא במזי' הנה לעולם חטאתו נגדו תמיד לשוב בתשובה כי ע\"כ התירה התורה ע\"י שתיית סוטה ולא תלינן שמא חטא במזיד דמילתא דלא שכיח הוא שיחטא וישכח דחזקה אלימתא שאם חטא במזיד דלא היה שוכח ועל כן משרבו המנאפין בטלו מי סוטה ולא סמכו על האומדנ' והחזקה דכיון שרבו המנאפין בטלה חזקה זו דאין אדם חוטא ושוכח שהרי נעשי' להם כהתר דכיון שעבר עבירה ושנה ושלש נעשית לו כהתר ובודאי שכח ולא שם לבו עליה ולדברי הרב ז\"ל קשה למה בטלו מי סוט' משרבו דכיון שהיו מודיעין להם שאין המים בודקין ואעפ\"י כן היה משקה אין לך אומדנא גדולה מזו דאפי' עבר עביר' ושכח בעת ההשקא' דהמים בודקין אותה אלא ודאי כדאמרן:
ובכן דברי הרא\"ש יעלו על נכון דמעיקר' נסתפק הרב דשמא על עון בניו וכלותיו שעברו במזיד חשיב כעון דידיה דאין המים בודקין אותה וע\"ז העלה דכל שלא ידע למחות אעפ\"י שהם עברו במזי' ותהי עונותם על עצמותם המים בודקין אותה דאלת\"ה מאי קדייק רב ששת ממתני' כיון דאיכא למתלי בעון בניו וכלותיו שעברו במזיד והוא לא ידע דבעון דידיה כה\"ג אין המים בודקין אותה אלא ודאי דכל שלא ידע למחות בהם אין בו עון אשר חטא כלל ומה שהק' על הרא\"ש ז\"ל למה לא הכריח דינו ממקום זה דאי אמרת אפילו שלא ידע אין המים בודקין איך התירה תורה לאשה אחר ששת' ולא תלינן דילמא חטאו בניו הדבר מבואר אצלי דאי מהא לא אירייא דכל התורה כולה סמכו אחזקה וכל ישראל בחזקת כשרים שלא חטאו בשאט בנפש אבל בההיא דרב ששת דאיכא סהדי דמסהדו שנטמאת כי חזינן דאין המי' בודקין אות' ודאי בטלה חזק' זו לגבי עדים וכל היכא דאיכא למיתלי תלינן וא\"כ אפשר דעדיפא מינה קא מוכח הרא\"ש מההיא דרב ששת אפי' דאיכא עדים וכמ\"ש הרב ז\"ל לעיל סד\"ה ונר' כו' יע\"ש:
ואולם אי קשייא לי הא קשייא לי עמ\"ש התוס' בפ' קמא דסוטה והביא דבריהם הרב לעיל בד\"ה אך כו' עמ\"ש בגמ' עדים במ\"ה לא שכיח כתבו הם ז\"ל וה\"ה בא בעלה בדרך לא שכיח יע\"ש והשתא למה זה הוצרכו לומר דבא עליה בעלה בדרך לא שכיח ואפילו אם נאמר דשכיח ושכיח מ\"מ אם ידע בעת ההשקא' שבא עליה אומדנא גדולה איכא בדבר שהוא לא היה משק' אותה ואם לא ידע בעת ההשקאה הרי המים בודקין אותה בין על עון דשוגג בין על עון דמזי' לדברי הרב ז\"ל ולדברינו על עון דשוגג ועל דמזיד ליכא למיחש שהוא לא ידע דודאי זכור הוא בעת ההשקאה דאין אדם חוטא במזיד ושוכח דמה\"ט שרינן לאשה ע\"י שתיית מי סוטה ועל הרב ז\"ל יש לתמוה אמאי לא עמד על דעת התוספות הללו וכעת צ\"ע:
שורש בא על ארוסתו אין המים בודקין\n עוד כתב רבינו ואפי' \n בא על ארוסתו בבית חמיו כו.' וכתוב בהשגו' האי דלא כהלכתא משמעתתא דריש ארוסה ושומרת יבם וכתב מרן כ\"מ דהיינו מדאמרי' התם טעמא דכתיבי הני קראי הא לא\"ה ארוסה שתייא והא כי אתא ר' אחא כו' מבלעדי אישך שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל ואמר רמי בר חמא משכח' לה כגון שבא עלי' ארוס בבית חמיו משמע מהכא דאע\"ג דבא עליה ארוס בבית חמיו הוה שתייא אי לא דממעט קרא דלא שתייא והשתא אם איתא דבא על ארוסתו בבית חמיו אינו מנוקה מעון ל\"ל קרא למעט ארוסה ת\"ל דאינו מנוקה מעון ואפשר לדחוק ולומ' דקרא תרי טעמי יהיב למעט ארוסה עכ\"ל ודברי מרן ז\"ל הללו לפי פשטן מרפסן אגרי וכל השומע יתמה היכן מצינו קראי יתירי לרבות בטעמים ואנן לא דרשינן טעמא דקרא כלל ועוד דא\"כ מאי קמקשי בגמרא מההיא דרב אחא אימא דקרא תרי טעמי יהיב אי משום ארוס' ואי משום שקדמה שכיבת בועל לבעל ועוד דמעיקרא ליכא קושייא ביתור הפסוקים דשפיר אצטריך קרא דתחת אישך למעט ארוסה משום דמן התורה ליכא איסור בבא על ארוסתו בבית חמיו כי היכי דנמעט מקרא דונקה האיש מעון ונהי דכי אתו רבנן ואסרו בבא על ארוסתו בבית חמיו שפיר ממעיט מקרא דונקה שאין זה מנוקה מעון מיהו עיקר קרא אצטריך למעט ארוסה לקודם שאסרו חכמים בא על ארוסתו בבית חמיו ומתוך כך דחה הרב מ\"ל דברי מרן ובחר לו דרך לעצמו לומר דהשג' הראב\"ד היתה ממקום אחר יע\"ש ולא מן השם הוא זה לדחו' דברי מרן המלמדינו להועיל בפרט בדבר כזה שהמתחילים בעיון לא יכתבו כדברים האלה וחס ליה למרן שיכתוב דברים תמוהי' הללו:
ואולם הנר' מבואר בדעת קדוש שהוא ז\"ל לא כיוון לומר דעיקר השגת הראב\"ד היתה דעיקר קרא דתחת אישך למאי אצטריך ות\"ל דאינו מנוק' מעון דודאי מעיקר קרא לא קשייא כלל כדאמרן אבל כונתו לומר דמדאצטריך תנא דמתני' למעט ארוסה מקרא דתחת אישך ולא ממעט לה מקרא דונקה האיש מעון משמע דמההוא קרא לא מצינן ממעט לה משום דמנוקה מעון הוא וזה היפך דעת רבינו דחשיב ליה אינו מנוקה מעון וע\"ז בא כמשיב לדעת רבינו דתנא תרי טעמי יהיב למילתיה למעט ארוסה אי משום שאינו מנוקה מעון ואי משום דבעינן תחת אישך וליכא ומ\"ש בדברי מרן דקרא תרי טעמי יהיב ט\"ס נפל בדבריו במקום דתנא כתבו דקרא ובזה מוצל אדונינו מרן ז\"ל מכל התמיהות הללו הנופלות בדבריו וכה הראני מו\"ה הרב המובהק מוהרי\"ן נר\"ו כתוב אצלו בדברי מרן הללו שט\"ס נפל בדבריו והוא הנכון:
ומצאתי כתוב לאחד קדוש לא ידעתי למי מקדושים אחר שהביא דברי רבינו ומרן כתב וז\"ל ותהי בה הרב המובהק מופת הדור כמוהר\"י רוזאניש נר\"ו ואין כאן קושיא דהא הנהו קראי עד דלא אתו רבנן ואסרו בעילת ארוסה בב\"ח אצטריכו ונהי דהשתא בתר דגזור רבנן אפשר דממעיט מונקה האיש מעון אבל כל כמה דלא גזור אי לאו הנהו קראי הוה שתייא ומאי דנסיב להאי קרא תנא דמתני' ולא קרא דונקה כו' לא מכרעא דתנא עיקר קרא דריש ולמה ליה לאתויי הא וההוא קרא עדיף טפי וא\"כ ליכא תברא מהסוגייא וחד מרבנן הק' דאי מקרא דונקה גרידא התם נוטלת כתובה אבל מהנהו קראי אינה נוטלת ולא קשיא הא דהא כתובה דרבנן היא וא\"כ שפיר איכא בש\"ס הני קראי ל\"ל ת\"ל מונקה האיש כיון דמן התורה ליכא כתובה ומיהו השתא ל\"ק תנא דמתני' למה לא הביא קרא דונקה משום דאי מההוא נוטלת כתובה מש\"ה אצטריך לאתויי מעיקר קרא ברם קושיית הרב הנ\"ל עצמית וקו' האי מרבנן שייכא למה שהבין מרן בדעת הראב\"ד שסובר דקו' הני קראי הוא היום דתקשי ליה ת\"ל מונקה ליתא דתנא בעי הני קראי לפוטרו מן הכתו' ודוק והחכם השלם כמוהר\"י ן' פורנה נר\"ו הקשה אפילו לדברי מרן אכתי לא תברא דת\"ל מונקה כו' משום דאיכא למימר דאצטריך בשקטן קידש אשה והיא ארוסתו ובא עליה כשהוא בן תשע דליכא עון וכשהגדיל וגדלו קדושיה וקנא לה ונסתרה דשפיר איכא למימר קדימת שכיבת הבעל שכבר בא עליה בב\"ח ושפיר איכא ונקה האיש מעון הואיל וכשבא עליה לא היה בר עונשין ואמטו להכי אצטריכו הני קראי דמ\"מ כיון דאכתי ארוסה היא לא קרי' ביה תחת אישך ולי אפשר שאין זה נקרא שקדמה שכיבת בעל דלאו בעל מקרי קטן ולא שייך מבלעדי אישך שאין אישות לקטן כנודע ולא מסתבר למימר לכשהגדיל והגדילו הקדושין למפרע איקרי שכיבת בעל וכל מן דין אינה שותה:
והנה מדברי רבינו הנ\"ל נראה דשפיר קא ממעט מונקה האיש מעון אפי' איסורין דרבנן ומשמע משום לתא דלא תסור וכ\"כ מרן ז\"ל בפ\"ג מהלכות עבדים עמ\"ש רבינו שם וז\"ל כל ע\"ע הרי האדון חייב במזונות אשתו הנשואה לו ולא ארוסה כו' והוא שתהיה מותרת לו אבל אם היתה מאיסורי לאוין אפילו שניה אינו חייב במזונותיה שנאמר אשתו עמו אשה הראויה לעמוד עמו וכתב מרן דכל מילי דרבנן אסמכוה אקרא דלא תסור ועוד דשניות ילפינן מושמרתם את משמרתי שפיר איכא למימר דמעטינהו קרא עכ\"ל והק' החכם השלם כמוהר\"י הלוי נר\"ו מדאמרינן בפ' אלו נערות דל\"ה ת\"ר עריות ושניות לעריות אין להן קנס ולא פיתוי ופרכי' עלה מאי עריות ומאי שניות אילימא עריות ממש שניות מדברי סופרין כיון דמדאורייתא חזיין ליה אמאי אין להן קנס אלא עריות חייבי מיתות בית דין שניות חייבי כריתות אבל חייבי לאוין יש להן קנס כו' ע\"ש אלמא כיון דחזיין מדאורייתא שפיר קרינן ולו תהיה לאשה וע\"ש בפירש\"י ולדברי מרן מאי קושיא הא לא חזיין מלאו דל\"ת א\"נ מושמרתם וכו' ושפיר ממעטו ואמאי לא משני הכי גם רבינו פסק דשניות יש להן קנס ואפילו חייבי עשה זו קו' החר\"י הנז':
ולדעתי כי הנה בדברי הרמב\"ם ז\"ל עצמו אין כאן קושיא לאפוקי החר\"י הי\"ו שערך קושיתו גם על הרמב\"ם והלא כה דברי כי הנה אותה הלכה של עבד שנויה במכילתא שהביא מרן שם ששנו בה יכול אף אלמנ' לכ\"ג גרושה וחלוצה לכ\"ה ת\"ל עמה ע\"ש וידוע דחלוצה דרבנן וכיון דרבנן אסרוה עליו כעין דאורייתא תקון שלא יהיה לה מזונות ומאי דנקט לה בהכי אסור תורה אשגרת לישן היא ועיקר דרשא ועיקר קרא לאלמנה וגרושה אבל חלוצה כולה מלתא דרבנן וכששנה חלוצה בהדייהו להשוות' שלא יהיו לה מזונות ומדרבנן אבל לא דממעטא נמי מהך קרא ודוגמא כתב הרב המגיד בריש הל' אישות והתי\"ט ביבמות ומכאן למד הרב ז\"ל לשאר עריות דרבנן דפטור האדון ומאי דמייתי ראיה מהך קרא הוא לחייבי לאוין שהזכיר ולא חש לערב בכלל השניה כשם שלא חש תנא דמכילתא אלא המכוון לה שותה לדין והיינו דפריך שפיר גבי קנס דלא ממעיטא מולא תהיה לאשה וכ\"ת נימא כהתם דכל דתקון כעין דאורייתא תקון וכשם דאיסו' תורה אין קנס גם לזה איכא למימר דלא מסתבר לתקוני הכי שלא יהיה חוטא נשכר אלא לא יכנוס ויתן קנס וההיא גזרת הכתוב הוא א\"נ דלא תהוי כפרה אבל הכא לא חשו משא\"כ גבי מזונות אשת העבד דלעולם אין העבד משתכר ולא מפסי' ואדרבא כדי שלא תהיה עמו אינו ראוי שיפרנס' שאם יפרנסנ' אנו מחזיקין ידי ע\"ע בידים ובזה הפקיעו המזונות ובזה דברי הרב נוחין ואין אנו צריכין ליישוב מרן ז\"ל ובהל' נערה בתול' פ\"ה ה\"ה שכתב דאם האנוסה אסורה עליו אפילו מחייבי עשה ואפילו שניה הרי זה לא ישאינ' כו' שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו והוא לשון המשנ' בפרק אלו נערות אלא שלא הוזכרו במשנ' שניות ומ\"מ הדין אמת שהרי ביבמות דנ\"א אמרו ולו תהיה לאשה הראויה לו פרט אלמנ' לכ\"ג חלוצ' לכ\"ה וע\"כ דאגב נקטא וכדאמרן בההיא דעבד ומ\"מ הרי הזכירו אסור ד\"ס ג\"כ ופסק הרב מוכרח וראייתו שהביא עיקרו אחייבי לאוין ואגב נקטא שניה לאשמועינן איסורא וכמ\"ש בההיא דעבד ואין מקום לקושיית החר\"י הנז' לדברי הרב אלא לדברי מרן ז\"ל ודכוותא כתב מרן ז\"ל שם בההיא דאנוסה דאייתינן וז\"ל ומ\"ש רבינו ואפי' שניה כו' ק' כיון דמדאורייתא היא אשה הראויה לו כיון דמושמרתם וכו' מצאו חכמים מקום לאסור שניות שפיר א\"ל דשניה אמעיט' מולו תהיה לאשה כו' בלא תסור כו' ע\"כ והוא תימא דעל אותה סוגיא עצמה קאי וקאמר להך שנויא ואולי כל דברי מרן כאן ובה' עבדים הכונה דרך אסמכתא ור\"ל מה מצאו מקום לסומכם אקרא דפשט הלשון משמע דלפחות סמך יש במקרא מדערבינהו ולזה תירץ דכיון דיש להן סמך בלא תסור שפיר אסמכינהו אהני קראי אלא בההיא דקנס שפיר פרכינן דבשביל סמך כל דהו אין להפקיע זכות האנוסה ויהיה חוטא נשכר אבל למעט שלא ישאינ' שפיר ממעטא בדרך אסמכתא:
וראיתי עוד למרן דברים תמוהים לא זכיתי להבינם הלא המה שם בה' נערה בתולה פ\"ה דף י\"ד כתב הרב ז\"ל היתה מחייבי עשה או שניה וכיוצא בהן שאסורה מד\"ס בין התרו בו בין לא התרו בו חייב בקנס שאין כאן מלקות ע\"כ ומרן הביא הברייתא הנ\"ל וכתב דפסק רבינו כלישנא בתרא דאמר שניות חייבי לאוין ומ\"ש דוקא חייבי לאוין אבל חייבי עשה לא ועוד דאתיא כמ\"ד אין אדם לוקה ומשלם וכו' עש\"ב ותימא דאותה ברייתא אוקימנא לה ללישנא קמא כשמעון התימני וללישנ' בתרא כשמעון בן מנסיא ותרווייהו דלא כתנא דמתני' דהתם דתני קנס בחייבי כריתות וחייבי לאוין וכן מבואר שם בכולה סוגיא ע\"ש ואמרו מתני' דלא כהאי תנא ועיין בתוס' במיעוטי דנערה והרב ז\"ל פסק כתנא דמתני' ודלא כתרווייהו ומ\"ש עוד דללישנא בתרא לא אמעוט חייבי עשה ליתא דבפירוש אמרו בסוגיא מאי בינייהו חייבי עשה דלשמעון בן מסיא אמעוט דהא אין לקיימה ע\"ש ופשוט ומרן עצמו בלשון הנ\"ל דאנוס' דאייתינן לעיל כתב כן ותמה על הרב שכתב השניה וניחא ליה בחייבי עשה ע\"ש ובעיקר דין הרב אין פקפוק כלל שהוא פסק כתנא דמתני' דבכולהו אית קנס ואמר ר\"י בלא התרו בו אבל התרו בו לקי ולא משלם ולפיכך כל מקום שאין בו מציאות מלקות כגון חייבי עשה ושניות לעולם משלם קנס ודין הרב אמת ולית שייכות למה שהביא מרן כאן ופשוט ע\"כ מ\"כ:
והנה מלבד מה שדחה מרן לדעת רבינו דתנא תרי טעמי יהיב ונקט קרא דתחת אישך וה\"ה דהוה מצי למימר מטעם שאינו מנוקה מעון דהא ארוסה לא משכחת לה דשתיא אלא בבא עליה ארוס כי היכי דתקדום שכיבתו לבועל ואין זה מנוקה מעון עוד זאת יש ליישב לדעת רבינו דמש\"ה נקט תנא קרא דתחת אישך למעט ארוסה משום דמקרא דונקה האיש מעון ליכא הוכח' דעל סתם העון דזנות קפיד קרא אלא על עון שבא עליה בעלה בדרך דוקא הוא דקפיד דבהכי מיירי ענינא דקרא ולזה אתא קרא דתחת אישך למעט ארוסה ולגלויי אקרא דונקה האי" + ], + [ + "שורש אשה שנשאה באיסור אין המים בודקין\n כל \n איש שבא ביאה אסור' מימיו כו'. לפיכך אם היתה אשתו אסו' עליו וכו' אינה שותה. ע\"כ. הנה דעת רבינו ז\"ל מבואר דס\"ל דטעמא דמתני' דתנן בר\"פ ארוסה אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכ\"ה כו' לא שותות ולא נוטלות כתוב' היינו משום דאין האיש מנוקה מעון וכתב הרמ\"ל ז\"ל דטעמא דלא אשמועינן מתני' חידושא טפי דאפילו עבר עבירה אחת בימיו משהגדיל שוב אין המים בודקין את אשתו וכ\"ש הני נשי דכל ימיו באיסור קאי הוא משום דמתני' בעי למתני ולא נוטלות כתובה ומי שבא ביאה אסור' דקי\"ל דאין משקין אותה מ\"מ אינה מפסדת כתובת' וכמ\"ש רבינו לעיל בריש פרקין דאם בא עליה בעלה אחר שנסתרה ה\"ז אינה שותה ונוטלת כתובת' אלא דאלמנה לכ\"ג ודכוותייהו כיון דבסיבתן אינן ראויות לשתות דאין האיש מנוקה מעון אינן נוטלות כתובה וכתב עוד וכי תימא בא עליה בעלה אחר שנסתרה היא היתה סיבה שלא תשתה הא לא קשיא משום דשאני בא עליה שהיא אומרת שהיא טהורה ואין כאן איסור כלל אבל לדידיה הוא מוזהר עליה בלאו הבא מכלל עשה ואפילו אם היא טהורה נענש בב\"ד של מעלה כמ\"ש התוס' בר\"פ כשם ד\"ה מה ת\"ל יע\"ש:
עוד כתב הרב ז\"ל וז\"ל ועוד נ\"ל דמי שבא על אשה בלא קדושין דפשיטא דאינו מנוקה מעון דהא אליבא דרבינו לוקה וכמ\"ש בריש הלכות אישות אם חזר ולקחה נהי שאינו יכול להשקותה משום שאינו מנוק' מעון מיהו אינה מפסדת כתובתה ואף שהיא היתה סיבת העון משום דדוקא היכא שהנשואין היו באיסור הוא דאמרינן דמפסדת כתובת' אבל היכא שהנשואין היו בהיתר אף שקודם לזה קדם ביאה אסורה אינה מפסדת כתובת' והיינו טעמא דבא עליה בעלה אחר שנסתר' שאינה מפסדת כתוב' לפי שנשואיה בהיתר היו עכ\"ל ולפי דבריו ז\"ל אין ספק שאם בא על ארוסתו בבית חמיו ואח\"כ נשאה וקנא לה ונסתרה אעפ\"י שזו אינה שותה לדעת רבינו שהרי אינו מנוקה מעון מיהו אינה מפסדת דאף שהיא היתה סיבת העון מ\"מ הנשואין בהיתר היו:
והנה אמת שאם עיקר הטעם תלוי במ\"ש הרב ז\"ל דכל שנשואיה היו בהיתר אף שהיא היתה סיבת העון אינה מפסדת כתובת' יפה דן יפה זיכה, ואולם אני בע\"ד לא כן אדמה כי מי גילה לו להרב ז\"ל רז זה בטעמו של דבר דאפשר לומר טעם יותר נכון והוא דכל שקדמה לה הידיעה קודם סתירת' שאם תבא לידי שתיה שאין המים בודקים אותה בא' מהסיבות המונעות בדיקת המים ואפ\"ה הלכה ונסתר' באותו שקינא לה אז ודאי הפסיד' כתובת' כיון שהיא גרמה לה והפסידה נפשה דמאחר שהיתה יודעת שאין המים בודקין אותה על מה סמכה נפשה להסתתר ולומר שהיא טהורה כיון דלא סמא בידה להכריע דבריה שהיא טהורה וע\"כ באלמנה לכ\"ג וחלוצה לכהן הדיוט וכיוצא דקדמה לה הידיעה קודם סתירתה שאם תסתתר לא תבא לידי שתיה כיון שאין המי' בודקין אותה בעבור בעלה שאינו מנוקה מעון כשהלכו ונסתרו אבדו כתובתן שהרי עשה הכתוב ספק סוטה כודאי מה\"ט קפיד רחמנא אבעל שאם קינא לה ונסתרה שלא תזקק לה עד שתשתה משו\"ה אין אנו מאמינים אותן במה שיאמרו טהורות הן שאנו תולין שנטמאו בודאי וכיון שאינן ראויות לשתות והלכו ונסתרו אינהו דאיפסידו אנפשייהו לא כן בבא עליה בעלה אחר שנסתרה דבשעה שנסתרה היתה ראויה לשתות ואח\"כ הוא דאירע הדבר שאינה ראויה לשתות נאמנת בדבריה שאומרת שטהורה היא ואין בסתירתה הוכחה שנטמאת דבשעה שנסתרה ראויה היתה לשתות ועל שהיתה ראויה לשתות וסמא בידה להוכיח שלא נטמאת סמכה נפשה ונסתרה וכשאירע הדבר אח\"ך שאינה יכולה לשתות לא מפני זה תפסיד כתובתה כיון דסתירה האוסרתה לא מכרעת לומר שנטמאת ועיין להתוס' בר\"פ כשם ד\"ה ה\"ג כו' באופן שטעם הפסד הכתובה תלויה ועומדת במעשיה וגרמא דידה שנסתרה ואינה יכולה לברר שהיא טהורה וכל שבשעה שנסתרה סמא בידה לברורי שהיא טהורה לא הפסידה אנפשה בסתירתה דסמכ' אנפשה שיכולה לברר שהיא טהורה ועיין במ\"ש הרב ז\"ל לעיל בריש הפרק:
מעתה בבא עליה בעלה בעודה ארוסה וכן בבא עליה בלי קידושין דקודם הסתירה הדבר ידוע שאין המים בודקין אותה כשהלכה ונסתרה הפסידה כתובתה בודאי דדמיין לאלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט דמשום שקדמה להן הידיעה מקודם אפסידו אנפשייהו כדבר האמור, וראיה לדברינו מ\"ש רבי' ברפ\"א דבזמן שאין מי הסוטה וקנא לה ונסתרה תצא בלא כתובה יע\"ש, הרי דאפילו שהנשואין היו בהיתר אפ\"ה כשאינה יכולה לשתות אמרינן שתצא בלא כתוב' והדבר ברור שהט' תלוי בדבר האמור דהתם איהי אפסידה אנפשה כיון שהדבר ידוע שאין המים בודקין ואפי\"ה הלכה ושתתה. ואם כנים אנחנו בזה הדרא קושיית הרב לדוכתא למה נקט מתני' אלמנ' לכ\"ג דהיינו שנשא אשה באיסור תיפוק לי דאפילו עבר עבירה אחת בימיו כגון שבא על ארוסתו בבית חמיו ואח\"ך נשאה או שלקחה בלי קידושין דאפ\"ה מפסדת כתובתה ובזה לא יצדק תשובת הרב ז\"ל כמובן, כי ע\"כ נלע\"ד דלחידושא נקט תנא הני נשי דאפילו שהן אסורות לבעליהן אפי\"ה מקנו להן וכדדייקינן בגמרא משתא הוא דלא שתו הא קינוי מקנו למאי אי לאוסרן לבעל הרי אסירן וקיימא אלא לאוסרן לבועל יע\"ש, ומשום דהוה ס\"ד לומר דדוקא כשקינוי הוא לאוסרן לבעל מצי מקנא לה ונאסרה בקינוייו אבל כשאסורות ועומדות לבעל לא מהני קינוי ואפילו לבועל אינן אסורות קמ\"ל כנלע\"ד:
תו ק\"ל במ\"ש הרב ז\"ל דאשה שבא עליה בעל' אחר שנסתרה והיא אומרת שהיא טהורה לדידה אין כאן איסור כלל אבל לדידיה הוא מוזהר עליה בלאו הבא מכלל עשה ואפילו אם היא טהורה הוא מוזהר בב\"ד של מעלה עכ\"ל ובקצורי לא זכיתי להבין מנ\"ל להרב ז\"ל דכיון דקרא עשאה כודאי סוטה אעפ\"י שהיא צווחת ואומרת שהיא טהורה למה לא יהיה היא ג\"כ בכלל האיסור והרי אנו פוסלין אותה מתרומה מקרא דונטמאה אע\"פ שהיא האוכלת ואין לזרים איתה ולא אמרינן היא יודעת בנפשה שהיא טהורה ותאכל ותשבע אלא ודאי דאעפ\"י שהאמת כדבריה גזירת הכתוב היא שכל שלא שתה מי סוטה ותוציא לאור אמיתות דבריה הרי היא כודאי סוט' והרי היא בכלל העונש כשאר עונשים שבתורה אחד האיש ואחד האשה שוים:
עוד זאת חזינא ליה להרב ז\"ל דממשנה זו דאלמנה לכ\"ג הוציא רבינו הדין שכתב לקמן בפרקין ה\"ט שאם היתה אשתו אסורה עליו ואפילו שניה שאינה שותה משום דבמתני' קתני חלוצה והדבר פשוט דאיסור חלוצה אינו אלא מד\"ס עכ\"ל. הנה הרב ז\"ל גופי' לעיל בפ\"א מהלכות נערה בתולה הל' ה' עמ\"ש רבינו שאם היתה האנוסה אסורה עליו אפילו שניה מד\"ס לא ישאינה כתב הרב ז\"ל בד\"ה גם מה שרצה להכריח מוהר\"א ששון ז\"ל מסוגיא דפרק הבע\"י דאף באיסורין דרבנן לא ישאינה מדקתני חלוצה והחלוצה אסורה מד\"ס לדידי לא מכרעא ראיה זו שהרי מצינו במקומות רבים דקתני החלוצ' והוי אשגרת לישן והאריך בראיות וכתב שכ\"כ מרן ב\"י בא\"ה סימן קי\"ו והן דבריו בכ\"מ פכ\"ד מהלכות אישות הל' ד' ועל כן טרח הרב ז\"ל שם לבקש מקום ראיה לדברי רבינו עיין עליו ולא ידעתי איך לא שת לבו לדבריו שכתב כאן:
איברא כי באותו הדין עצמו לעיל מזה ד\"ה עוד ראיתי להרב הנז' כתב הרב דברי' הפכיים כי שם הביא אותה ברייתא דפ\"ב דיבמות דקתני אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הרי הן כאשתו ואינו מטמא לה והכריח דמדקתני חלוצה דאפילו באיסורין של דבריהם בטלו עשה דלה יטמא וסיים וכי תימא האי דנקט חלוצה לאו דוקא אלא אשגרת לישן היא ויש לנו כיוצא בזה בתלמוד וכמו שיתבאר לקמן הא ליתא דודאי חלוצה דקתני הכא בדוקא הוא דהא רישא דהך ברייתא הביאו אותה בפ' יש מותרות דפ\"ה לענין כתובה ואמרו דרבי חלוצה קא קשייא ליה והא חלוצה דרבנן ואית לה כתובה כו' מוכח בהדייא דס\"ל דחלוצה לאו אשגרת לישן הוא אלא בדוקא נשנית עכ\"ל. הרי שהכריח הרב דאותה ברייתא דקתני שהחלוצה שאין לה כתובה בדוקא נשנית וזה היפך דברי מרן ב\"י בא\"ה ס\"י שהביא הרב ז\"ל שכתב דאותה ברייתא דקתני חלוצה לאו דוקא היא. ויש ליישב בדוחק דודאי לסברת איכא מ\"ד דר' קתני לה וקשייא ליה חלוצה ה\"נ ודאי דס\"ל דחלוצה דוקא ולאו אשגרת לישן אמנם לסברת איכא מ\"ד דר' אלעזר קתני לה חלוצ' לאו דוקא וכן מבואר בדברי מרן כ\"מ בפכ\"ד מהל' אישות הל' ד' דבפלוגתא דלישני תלייא מילתא יע\"ש מעתה נוחי' דברי מרן ודברי הרב ז\"ל וכמובן:
עוד ראיתי להרב ז\"ל שכתב וז\"ל אך ראיתי לרש\"י שפי' טעמא דמתני' משום דכתיב כי תשטה אשתו בראויה לאישות הכתוב מדבר וכתב דהכי תניי' בספרי ותמה עליו ז\"ל דלדידיה תקשי קרא למאי איצטריך למעט שאינה ראויה לאישות ת\"ל דאינה מנוקה מעון דהא ע\"כ בבא עליה איירי דאי לא הא קדם שכיבת בועל לבעל וכי תימא קרא אתא להפסידה כתובתה הא ליתא דהא כתובה אינה מן התורה ואפי' לרשב\"ג דאמר בכתובות דכתובת אשה דאורייתא כבר כתבו הראשונים דלאו משום דאורייתא הוא אלא דאית ליה סמך מן התורה ועלה על דעתו לומר דרש\"י ז\"ל חולק על רבינו ומשמע ליה דקרא דונקה האיש מעון לא מיירי אלא בעון דבא על אשתו אחר שנסתרה ושוב הביא אותה סוגייא דפ' עגלה ערופה דמ\"ז דאמרי' בהדייא דאפי' על עון דבניה ובנותיה אין המים בודקי' אותה ורש\"י ז\"ל ג\"כ ע\"כ דמודה בזה והדר' קושיין לדוכתא והניח דבריו בצ\"ע:
והנה לפי מ\"ש הרב ז\"ל עצמו בפ\"א מה' נערה ה\"ג ד\"ה וראיתי לרש\"י בפי' החומש וז\"ל ונר' דאף למ\"ד כתובת אשה דרבנן דריש קרא דמהר ימהרנה לו כדדריש ליה רש\"י ז\"ל יפסוק לו מוה' כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתוב' וישאינה שהרי מצינו כיוצא בזה בעבד עברי דכתיב ויצאה אשתו עמו ואמרינן בפ\"ק דקדושין מי הכניסם שיצאו ואמרו מכאן שהאדון חייב במזונות אשתו ובניו וכתבו הראשונים ז\"ל דאע\"ג דמדין תורה אין הבעל חייב במזונות אשתו מ\"מ כיון דמנהגם היה שהבעל היה זן אשתו ואת בניו הכתוב חייב לאדון בכל מה שהיה נוהג העבד שהיה מפרנס את אשתו ואת בניו ה\"נ נהי דליכא כתובה מן התורה מ\"מ כיון דהמנהג היה שכל הנושא בתולה היה כותב לה כתובה ולזה בא הכתוב גבי מפתה לומר דאף שהיא בעולה שיכתוב לה כתוב' כמו שהוא המנהג לכתוב לבתולו' עכ\"ל עי\"ש ולפ\"ז אפשר גם כן לומר דקרא דכי תשטה אשתו נמי אצטריך להפסי' כתובתה דאף על גב דמעיקר דינא דאורייתא לא מחייב מ\"מ כיון שהמנהג היה לכתוב לה כתובה אתא קרא לומר שיפסיד כתובה ואינה יכולה לתבוע מצד המנהג כי היכי דאמרי' בהנהו קראי דויצאה אשתו ובקרא דמהר ימהרנה לו ומ\"מ דבר זה לא ימלט מהדוחק:
כי ע\"כ נלע\"ד דמעיקרא קושייא ליכא דקרא דכי תשטה אשתו אצטריך לגלויי אקרא דונק' דלאו דוקא אעון דבא עליה אחר שנסתרה הוא דאינו מנוקה מעון אלא אף אשאר עון דאיסורי ביאה דפשטיה דקרא כונתיה משמע דמיירי בעון דבא עליה אחר שנסתר' דוקא דבהכי מיירי כוליה עניינא דקרא אתא קרא דכי תשטה אשתו בראוי לאישות פרט לאלמנה לכ\"ג דבעמוד והוצא קאי וגלי אקרא דונקה דלאו דוקא בבא עליה אחר שנסתר' אלא אף אשאר עונות נמי ואצטריך קרא דונקה ואצטריך קרא דכי תשטה דאי לאו קרא דונקה הו\"א דדוק' כשנשא אשה באיסור הוא דאין המים בודקין אות' אבל מי שעבר עבירה אחת בימיו משהגדיל אפשר שהמים בודקין את אשתו להכי אצטריך קרא דונקה לומר דאפי' בשביל עבירה אחת שעבר בימיו לוקה. ושוב זכיתי ומצאתי כדברי להרב הגדול מוהר\"א זאבי ז\"ל בס' אורים גדולים למוד ק\"ע דע\"ז ע\"א:
ובעומדי בזה עם מורי הרב המובהק מוהר\"י נוניש נר\"ו ההוא אמר דלא קשייא אעיקר קרא למה אצטריך דאפשר דקרא אצטריך לאלמנה לכ\"ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט שנפלה להם יבמה מן האירוסין דמן התורה ביאה ראשונה ליכא איסורא דאתי עשה דיבום ודחי ל\"ת דאלמנה לא יקח וחכמי' הוא דגזרו ביאה ראשונה אטו ביאה שניה כדאיתא ביבמות בפר' ב' ד\"ך ע\"ב ואהא אתא קרא דתחת אישך בראויה לאישות פרט לאלו שאינן ראויות לאישות דאע\"ג דאיסורא ליכא בהו והרי הם מנוקים מעון מ\"מ משום שאינן ראויות לאישות אינן שותות אלו דבריו נר\"ו, מיהו אכתי לא נחה דעתי בזה דודאי מתני' דקתני אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט לא שותו' ולא נוטלות כתובה לא מיירי באלמנה מן האירוסין ובשנפלה לפניו ליבום וכן חלוצה וגרושה שנפלו לפניו ליבום ובא עליהן ביאה ראשונה דא\"כ אמאי אינן נוטלות כתובה כיון דמדינא דאורייתא קנאן כאשתו לכל דבר ואין כאן עון אשר חטא:
ולפי דברי הרב מ\"ל ז\"ל טעמא דכל הנהו דאינן נוטלות כתובה אינו אלא מפני שהנשואין היו באיסור והן היו סיבת העון דבסיבתן אינן ראויות לשתות שאין האיש מנוקה מעון וכמ\"ש בתחילת דבריו וכיון שכן באלמנה מן האירוסין ואינך הבאות לו ליבם דבביאה ראשונה ליכא איסורא ודאי דאינה מפסד' כתובה ומדקתני מתני' דאינה נוטלת כתובה ודאי דבאלמנה מן הנשואין או בשאר אלמנות וגרושות דעלמא דליכא בהו מצות יבום קמיירי והדרא קושייא לדוכתא למה לו לרש\"י ז\"ל להביא ראיה מקרא דכי תשטה אשתו ת\"ל מקרא דונקה האיש מעון וזה אינו מנוקה מעון, וע\"ז השיב מורי הרב הנז' דעל רש\"י ז\"ל לא קשיא ליה להרב מ\"ל דרש\"י ז\"ל מייתי האי קרא למיהב טעמא דמפסד' כתובה ומתני' ודאי בשאר אלמנות וגרושות דעלמ' קמיירי ועיקר קושיית הרב ז\"ל אינה אלא דעיקר קרא למאי איצטריך כיון דכתובה אינה מן התורה כמבואר בדבריו א\"ד נר\"ו:
והנה אמת דבריו מוצדקים לפי דברי הרב מ\"ל מיהו כשאני לעצמי עיקר דברי הרב מ\"ל ז\"ל הללו שכתב דרש\"י ז\"ל מייתי האי קרא למיהב טעמא למה אינה נוטלת כתובה לא אדע שכו\"ל מאי קאמר שהרי לפי מ\"ש הוא ז\"ל דטעמא דהנהו שאינן נוטלות כתוב' הוא מפני שהן היו סיבת העון ובסיבתן אינן ראויות לשתות שאין האיש מנוקה מעון לפ\"ז עיקר הטעם תלוי בסברא וקרא למה ליה לרש\"י ומהיכא משמע מהאי קרא שאינה נוטלת כתובה דמעיקר קרא ליכא למילף אלא שאינן שותות ולא שאינן נוטלות כתובה שהרי כתובה אינה מן התורה מיהו לפי מ\"ש אנן יד עניי לעיל מזה דטעמא דאינן נוטלות כתוב' הוא משו' דאינהו אפסידו אנפשייהו שנסתרו ויודעות שאינן ראויות לשתות יצדק תירוץ הרב הנז' נר\"ו הדק הטב. ואפשר לאוקמי שפיר מתניתין באלמנה מן האירוסין ושנפלה לפניו ליבום ובא עליה ולהכי איצטריך תשט' אשתו ללמוד דאינ' שות' אע\"פ שהאי' מנוקה מעון משו' שאינה ראויה לאישות ולכן אינה נוטל' כתובה כיון שהיתה יודעת שאין המים בודקין אותה ואפ\"ה נסתרה דהשתא איהי אפסידה אנפשה ונכון הדבר ועוד אפשר לומר לע\"ד דעיקר קרא אצטריך למי שנעשה כרות שפכה אחר שנשא' ובא עליה דבשעת השתיה אינה ראויה לאישות וליכא טעמא דמנוקה מעון וברור ועיין לקמן ודע שאחרי כותבי תירוץ מו\"ה נר\"ו כן בקדש חזיתיו דברים כהווייתן בס' נצח ישראל דט\"ו ד\"ה ועתה יע\"ש:
עוד כתב הרב ז\"ל בד\"ה ולדעת רבינו דמה שלא מנה במתני' דואלו שמנחותיהן נשרפות מי שבעלה בעילת איסור במקום מי שבעלה בא עליה בדרך משום דלחידושא נקטיה דאפי' באיסור דלאחר סתירה דכבר נראית לשתות בסתירה אפ\"ה אינה שותה וה\"ה דהו\"מ מימר מי שבעל ביאה אסורה אחר סתירה דהא נראית לשתות אלא נקט כה\"ג דשכיח דהא מוסרין ב' ת\"ח עכ\"ל, ודבריו תמוהים שהרי לקמן סמוך ונראה בד\"ה אך כתב בהפך דעבירה זו דבא עליה אחר שנסתרה לא שכיח אי משום דהיו מוסרין לו ב' ת\"ח ואי משום דמאיס' היא גביה וכמ\"ש הירוש' אבל שאר ביאות של איסו' שכיח טפי דהא רבי יוחנן תיקן זמן בגיטין משום זנות, ולכן נלע\"ד דכיון דבמתני' דר\"פ ארוסה גבי ההוא דלא שותות ולא נוטלות כתובה הוצרך תנא למתני לחידושא ושבעלה בא עליה בדרך דאע\"פ שהיא גרמא שלא תשתה אפי' הכי נוטלת כתובה כמ\"ש הרב ז\"ל נקט נמי בהנו דאלו שמנחו' נשרפות ומתני' דאלו שאינן אוכלות בתרומה ושבעלה בא עליה בדרך בהדי אידך השנויות שם דתנא סירכיה נקיט ואזיל בכל דוכתא והוא הנכון ומה שהוקשה עוד להרב ז\"ל למה השמיט רבינו לקמן פ\"ד הל' י\"ד גבי אלו שמנחותיהן נשרפות חלוקא דבא עליה בעלה בדרך י\"ל דרבינו הוקשה לו קושיית התו' שם בדכ\"ב דכיון שבעלה בא עליה בדרך קודם שנקדוש המנחה למה נשרפת ומתוך כך סובר דחלוק' זו לאו דוקא ואשגרת לישנא הוא כמו שמצינו במקומות רבים וכמ\"ש הרב בפ\"א הל' ה' בד\"ה גם לענין חלוצה מד\"ס:
עוד כתב הרב בד\"ה אך מאי דקשיא לי בדברי רבי' דס\"ל דכל ביאה אסורה מונעת הבדיקה מהא דתנן בפ\"ג דכ\"ב רש\"א אין זכות תולה במים המרים שאם אתה אומר תולה אתה מוציא ש\"ר על הטהורות ששתו שהן אומרות טמאות היו אלא שתלה להם זכות ולדעת רבינו אכתי אתה מוציא לעז על הטהורות שהן אומרות טמאות היו אלא שבעליהן בעלו בעילת איסור ובשלמא אי אמרינן דדוקא בבא עליה בעלה בדרך הוא דלא היו בודקין איכא למימר דהא לא שכיח ואינן תולין בכך וכ\"כ התוס' בפ\"ק דסוטה עלה דאמרינן סוטה שיש עליה עדים במ\"ה אין המים בודקין אותה יע\"ש וכתב ע\"ז דאפשר ליישב שהרי מדברי רש\"י ביבמות פ\"ו דח\"ן ע\"ב נר' דאיכא תנא דלא דריש הך דרשא דונקה האיש מעון ואפשר דר\"ש הכי ס\"ל ומשו\"ה לא הוקשה לו כי אם מזכות תולה ומה שהק' בגמ' לר\"ש מהיו לה עדים במ\"ה הוא משום דלא מצאו תנא שיחלוק בדרשא זו דטהור' ולא שיש לה עדים במ\"ה עכ\"ל הנה דברי רש\"י הללו שכתב הרב דמשמע ליה דאיכא תנא דלא דריש הך דרשא דונקה האיש מעון מלבד שהתוס' לא ניחא להו כפי' מדמצינו בכמה דוכתי דפריך תלמודא ומי בדקי לה מייא והתנייא ונקה האיש מעון כו' ולא משני האי תנא הוא משמע דליכא מאן דפליג:
ועוד זאת שמעתי ממו\"ה המובהק מוהרי\"ן נר\"ו שתמה דאיך אפשר לומר דרב פפא ס\"ל דההוא תנא דתני אין מקנין לארוסה להשקותה כשהיא ארוסה אבל מקנין להשקותה כשהיא נשואה לית ליה הך דרשא דונקה האיש מעון והא רב פפא גופיה בפ' ארוסה דכ\"ד ע\"א עלה דאיבעייא לן התם אי עוברת על דת צריכ' התראה להפסידה כתובת' ובעינן למפשט מהא דתנן ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה ודייקי' משתא הוא דלא שתי הא קינוי מקנא למאי לאו להפסידה כתובה ודחי ר\"פ לא להשקותה כשהיא נשואה כדתניא אין מקנין לארוסה להשקותה כשהיא ארוסה אבל מקנין לה להשקותה כשהיא נשואה יע\"ש הרי דמוקי למתני' דארוסה ושומרת יבם דס\"ל כאידך דאין מקנין לארוסה להשקותה כשהיא ארוסה אבל מקנין לארוסה להשקותה כשהיא נשואה ואם איתא למה שכתב רש\"י ז\"ל דהך תנא דאין מקנין לית ליה הך דרשא דונקה האיש מעון היכי מצי' לאוקמי' מתני' דארוסה דס\"ל כהך תנא דאין מקנין דהא בסיפא דהך מתני' דארוסה ושומרת יבם קתני ושבעלה בא עליה בדרך נוטלת כתובה ואינה שותה וטעמא דאינה שותה הוא משום דאינו מנוקה מעון וכמ\"ש רש\"י בפ\"ק ד\"ו ע\"א עלה דמתני' דואלו אסורות לאכול בתרומה יע\"ש וע\"כ לפרש כלישנא קמא שכתב רש\"י דהא דקתני אין מקנין לה כשהיא ארוסה אבל מקנין לה להשקותה כשהיא נשואה דה\"ק דקני לה כשהיא ארוסה ונשאה ובא עליה והדר אסתתר ומשקה לה ע\"י אותו קינוי דהשתא ליכא עון ושפיר בדקי לה מיא וכמ\"ש התוס' ז\"ל ונמצא דליכא מאן דפליג בהך דרשא דונקה האיש מעון והדרא קושיית הרב לדוכתא והתירוץ הנכון לזה מה שהעלה הרב בסוף דבריו כמו שיבא בע\"ה:
וליישב דברי רש\"י ז\"ל הנז' ממה שהוקשה למו\"ה המובהק נר\"ו נלע\"ד דודאי למה שפירש רש\"י בלישנא בתרא דהא דקתני דאין מקנין כו' אבל מקנין לה להשקותה כשהיא נשואה בשקינה לה ונסתרה בעודה ארוסה ומשקה לה כשהיא נשואה קאמר וכמו שהכריח מההיא דאמן שלא שתיתי ארוסה כו' עכ\"ל דלית ליה להך תנא דרשא דונקה האיש מעון מיהו ההיא דפ' ארוסה דדחי רב פפא דמתני' להשקותה כשהיא נשואה קאמר ע\"כ דה\"ק דמתני' בשקנא לה בעודה ארוסה ואח\"ך נשאה ונסתרה בעוד' נשואה ומשקה לה דהא מתני' אית ליה דרשא דונק' האיש מעון ואי נסתר' בעוד' ארוס' תו לא מצי להשקות' דהא אינו מנוקה מעון והא דקאמר כדתניא אין מקנין לה לארוסה אבל מקנין לה כו' לאו למימרא דמתני' דומיא דברייתא מיירי ובשנסתר' בעוד' ארוסה דהא ודאי לא מצי' מימר הכי וכמדובר אלא סיעתא בעלמא קמייתי מינה דקינוי דארוסה הוי קינוי אע\"פ שאינה ראויה לשתיה בזמן הקינוי וכדתניא אין מקנין לה כו' אבל מקנין לה להשקו' כשהיא נשואה הרי דקינוי דארוסה חשיב קינוי ובהא לא פליגי אבל במאי דמשמע לתנא דהך בריית' דאפי' נסתרה בעודה ארוסה מצי להשקותה כשנשאת ולית ליה דרשא דונקה האיש מעון בהא ודאי פליגי תנא דמתני' עם תנא דברייתא והדברים ברורים:
עוד הוקשה לו להרב ז\"ל בשיטת רבינו דס\"ל דכל שבא ביאה אסורה מימיו שלא היו המים בודקין אותה מהא דרב ששת סוטה שיש עליה עדים במ\"ה אין המים בודקין אותה ופשיט לה מדתנן אלו אסורות לאכול בתרומה ושבאו עדים שהיא טמאה והכריח שבאו עדים אחר השתיה ואי אמרת דהמים בודקין אותה תגלי מלתא למפרע דסהדי שקרי נינהו ורב יוסף רצה לדחות ראיה זו דילמא זכות תלה ורב השיבו דלעולם מתכוונת וכדאיתא התם ואם איתא לשי' רבינו אימא דלעולם המים בודקין אותה והכא ה\"ט משום דילמא בעל בעילת איסור ומשמא בא עליה בדרך לא קשיא משום דמאוסה היא א\"נ דהא איכא עדים אך לרבינו ק' והגדיל הרב מדורת קושייתו ממ\"ש רבינו עצמו לקמן בספ\"ג הל' כ\"ג באו עידי טומאה כו' ועוד דשמא בעלה אינו מנוקה מעון וא\"כ אזדא ליה ראיית רב ששת דאין לומר דס\"ל לרב ששת דנהי דמי שבא ביאה אסורה אין המים בודקין אותה מכל מקום מתכוונת היא דומיא דזכות דמדברי רבינו בספ\"ג דכתב ב' טעמי' למה לא בדקוה המים והיינו שיש לה עדים או שמא בעלה אינו מנוקה מעון ולא כתב דשמא הזכות תלה ש\"מ דאיהו אזיל לשיטתיה דהזכות תולה אבל היתה מתכוונת אבל בב' טעמים שכתב אין שטן' ואין פ\"ר ומש\"ה לא נקט אלא הני תרי טעמי שהרי ראינוה שלא היתה מתכוונת והניח הדבר בצ\"ע ובד\"ה אחר שכתבתי הביא דברי התוס' בפ\"ק דקדושין דז\"ך ד\"ה ונקה שכתבו דכל שבשעת ההשקאה היה יודע שבא ביאת איסור מימיו אפי' שהיתה בשוגג שוב אין המים בודקין אותה אבל אם בשעת השקאה לא היה יודע אף שעבר עבירה בימיו היו המים בודקין אותה בין שעבר בשוגג בין שעבר במזיד ועפ\"ז העלה מן הישו'ב דברי רבינו דלא קשיא כלל מההיא דרב ששת דהוה ס\"ל לרב ששת דאי המים בודקין אותה בשיש לה עדי' במ\"ה א\"כ תגלי מילתא למפרע דהני סהדי שקרי נינהו מדלא בדקו לה מייא והשת' ליכ' למי' דילמ' בעל בעיל' אסורה ומשו\"ה לא בדקו לה מייא דממ\"נ אם בשעת השקאה היה יודע שעבר עביר' בימיו אומדנ' דמוכח שהוא לא היה משקה אותה שהרי היו אומרים לו ב\"ד שאם יש בידו עון אשר חטא וזכור הוא אין המים בודקין אותה ואין ספק שהוא לא היה משקה אותה ומוחק את השם בלא הועיל ואם הוא שכח בשע' השקאה שעבר עבירה בימיו הרי הוכחנו שהמים בודקין אותה וא\"כ שפיר הוכיח רב ששת דכל שיש לה עדים במ\"ה אין המים בודקין אותה ומה\"ט מהימנינן לעדים את\"ד הרב ז\"ל שם בא\"ד יע\"ש:
ואנכי לא ידעתי איך נחה דעתו של הרב ז\"ל בכך דאכתי לשון רבינו בספ\"ב מה' אלו הכ\"ג שכתב באו עידי טומאה אחר ששתה הר\"ז תצא מפני שאין המים בודקין אותה אלא מי שאין לה עדים שמעידין על זנותה ועוד דשמא בעלה אינו מנוקה מעון לפיכך לא בדקו המים את אשתו הנה לשון זה עומד ומנגדו דחייש הרב לשמא אינו מנוקה מעון ובטלה האומדנא שכתב הרב ז\"ל לדעתו וכיון שכן הדרא קושייא לדוכתא מההיא דרב ששת ולית לה פתרי במ\"ש הוא ז\"ל וכעת צ\"ע:
עוד ראיתי להרב ז\"ל שבסוף לשונו ד\"ה אחרי הודיע אלהי'ם כו' עמד מתמיה ע\"ד הרא\"ש במה שהכריח דאף בעון בניו וכלותיו אין המים בודקין אותה אלא דוקא בשידע ולא מיחה מההיא דרב ששת דאמר סוטה שיש עליה עדים במ\"ה אין המים בודקין אותה ודייק לה ממתני' דשבאו עדים שהיא טמאה כו' ואם איתא מאי קדייק ממתני' נימא הא דלא בדקוה מייא משום עון בניו וכלותיו אלא ודאי דוקא היכא שיודע ואינו מוחה אז ודאי לא היו משקין אותה כיון שיודע שאין המים בודקין אותה ע\"כ ותמה הרב ז\"ל עליו דכיון דעכ\"ל שיש חילוק בין כשיודע בשע' השקא' שחטא לכשאינו יודע וכמ\"ש התוס' דז\"ך ע\"ב א\"כ אימא דלעולם משום עון בניו וכלותיו אפילו שלא ידע אין המים בודקין אותה מיהו היינו דוקא בשידע בשע' ההשקאה שחטאו בניו וכיון שידע פשיטא שלא היה משקה אותה אבל אם לא ידע בשע' ההשקאה המים בודקין דומיא דעון דידיה את\"ד והניחה בצ\"ע:
והנה אמת קושייא זו לא קשייא אלא לפי היסוד אשר בנה ונטע הרב ז\"ל בדיבור הקוד' דעון דמזיד ודשוגג כי הדדי נינהו ועל כולם שר של שכת' מצוי לא ימיש מתוך האהל דלפי\"ז אין לנו טעם למה התורה התירה ע\"י שתיית סוטה ולא תלינן דילמא חטא בשוגג או במזיד והוא לא ידע בעת ההשקאה אלא משום דכל דלא ידע בשעת ההשקאה חשיב מנוקה מעון ובכן יפה השיב על הכרעת הרא\"ש כמדובר:
ואולם אנו בענייותנו לא כן אחשב דהסבר' נותנת דע\"כ לא נאמר כלל זה דכל שלא ידע בשעת ההשקאה שחטא דחשיב מנוקה מעון אלא בעון דשוגג אבל בעון דבמזיד אדרבא כיון שהוא עבר במזיד ולא שם חטאתו נגדו תמיד לעשות תשובה הראויה אין לך עון גדול מזו דומה למ\"ש התוס' בשבועות ד\"ה והביאו הרב ז\"ל לעיל בד\"ה ומ\"מ אני מסתפק יע\"ש, ואדרבא פושע מיקרי ומשוח שישראל כשרין הן ואם עבר וחטא במזי' הנה לעולם חטאתו נגדו תמיד לשוב בתשובה כי ע\"כ התירה התורה ע\"י שתיית סוטה ולא תלינן שמא חטא במזיד דמילתא דלא שכיח הוא שיחטא וישכח דחזקה אלימתא שאם חטא במזיד דלא היה שוכח ועל כן משרבו המנאפין בטלו מי סוטה ולא סמכו על האומדנ' והחזקה דכיון שרבו המנאפין בטלה חזקה זו דאין אדם חוטא ושוכח שהרי נעשי' להם כהתר דכיון שעבר עבירה ושנה ושלש נעשית לו כהתר ובודאי שכח ולא שם לבו עליה ולדברי הרב ז\"ל קשה למה בטלו מי סוט' משרבו דכיון שהיו מודיעין להם שאין המים בודקין ואעפ\"י כן היה משקה אין לך אומדנא גדולה מזו דאפי' עבר עביר' ושכח בעת ההשקא' דהמים בודקין אותה אלא ודאי כדאמרן:
ובכן דברי הרא\"ש יעלו על נכון דמעיקר' נסתפק הרב דשמא על עון בניו וכלותיו שעברו במזיד חשיב כעון דידיה דאין המים בודקין אותה וע\"ז העלה דכל שלא ידע למחות אעפ\"י שהם עברו במזי' ותהי עונותם על עצמותם המים בודקין אותה דאלת\"ה מאי קדייק רב ששת ממתני' כיון דאיכא למתלי בעון בניו וכלותיו שעברו במזיד והוא לא ידע דבעון דידיה כה\"ג אין המים בודקין אותה אלא ודאי דכל שלא ידע למחות בהם אין בו עון אשר חטא כלל ומה שהק' על הרא\"ש ז\"ל למה לא הכריח דינו ממקום זה דאי אמרת אפילו שלא ידע אין המים בודקין איך התירה תורה לאשה אחר ששת' ולא תלינן דילמא חטאו בניו הדבר מבואר אצלי דאי מהא לא אירייא דכל התורה כולה סמכו אחזקה וכל ישראל בחזקת כשרים שלא חטאו בשאט בנפש אבל בההיא דרב ששת דאיכא סהדי דמסהדו שנטמאת כי חזינן דאין המי' בודקין אות' ודאי בטלה חזק' זו לגבי עדים וכל היכא דאיכא למיתלי תלינן וא\"כ אפשר דעדיפא מינה קא מוכח הרא\"ש מההיא דרב ששת אפי' דאיכא עדים וכמ\"ש הרב ז\"ל לעיל סד\"ה ונר' כו' יע\"ש:
ואולם אי קשייא לי הא קשייא לי עמ\"ש התוס' בפ' קמא דסוטה והביא דבריהם הרב לעיל בד\"ה אך כו' עמ\"ש בגמ' עדים במ\"ה לא שכיח כתבו הם ז\"ל וה\"ה בא בעלה בדרך לא שכיח יע\"ש והשתא למה זה הוצרכו לומר דבא עליה בעלה בדרך לא שכיח ואפילו אם נאמר דשכיח ושכיח מ\"מ אם ידע בעת ההשקא' שבא עליה אומדנא גדולה איכא בדבר שהוא לא היה משק' אותה ואם לא ידע בעת ההשקאה הרי המים בודקין אותה בין על עון דשוגג בין על עון דמזי' לדברי הרב ז\"ל ולדברינו על עון דשוגג ועל דמזיד ליכא למיחש שהוא לא ידע דודאי זכור הוא בעת ההשקאה דאין אדם חוטא במזיד ושוכח דמה\"ט שרינן לאשה ע\"י שתיית מי סוטה ועל הרב ז\"ל יש לתמוה אמאי לא עמד על דעת התוספות הללו וכעת צ\"ע:
שורש בא על ארוסתו אין המים בודקין\n עוד כתב רבינו ואפי' \n בא על ארוסתו בבית חמיו כו.' וכתוב בהשגו' האי דלא כהלכתא משמעתתא דריש ארוסה ושומרת יבם וכתב מרן כ\"מ דהיינו מדאמרי' התם טעמא דכתיבי הני קראי הא לא\"ה ארוסה שתייא והא כי אתא ר' אחא כו' מבלעדי אישך שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל ואמר רמי בר חמא משכח' לה כגון שבא עלי' ארוס בבית חמיו משמע מהכא דאע\"ג דבא עליה ארוס בבית חמיו הוה שתייא אי לא דממעט קרא דלא שתייא והשתא אם איתא דבא על ארוסתו בבית חמיו אינו מנוקה מעון ל\"ל קרא למעט ארוסה ת\"ל דאינו מנוקה מעון ואפשר לדחוק ולומ' דקרא תרי טעמי יהיב למעט ארוסה עכ\"ל ודברי מרן ז\"ל הללו לפי פשטן מרפסן אגרי וכל השומע יתמה היכן מצינו קראי יתירי לרבות בטעמים ואנן לא דרשינן טעמא דקרא כלל ועוד דא\"כ מאי קמקשי בגמרא מההיא דרב אחא אימא דקרא תרי טעמי יהיב אי משום ארוס' ואי משום שקדמה שכיבת בועל לבעל ועוד דמעיקרא ליכא קושייא ביתור הפסוקים דשפיר אצטריך קרא דתחת אישך למעט ארוסה משום דמן התורה ליכא איסור בבא על ארוסתו בבית חמיו כי היכי דנמעט מקרא דונקה האיש מעון ונהי דכי אתו רבנן ואסרו בבא על ארוסתו בבית חמיו שפיר ממעיט מקרא דונקה שאין זה מנוקה מעון מיהו עיקר קרא אצטריך למעט ארוסה לקודם שאסרו חכמים בא על ארוסתו בבית חמיו ומתוך כך דחה הרב מ\"ל דברי מרן ובחר לו דרך לעצמו לומר דהשג' הראב\"ד היתה ממקום אחר יע\"ש ולא מן השם הוא זה לדחו' דברי מרן המלמדינו להועיל בפרט בדבר כזה שהמתחילים בעיון לא יכתבו כדברים האלה וחס ליה למרן שיכתוב דברים תמוהי' הללו:
ואולם הנר' מבואר בדעת קדוש שהוא ז\"ל לא כיוון לומר דעיקר השגת הראב\"ד היתה דעיקר קרא דתחת אישך למאי אצטריך ות\"ל דאינו מנוק' מעון דודאי מעיקר קרא לא קשייא כלל כדאמרן אבל כונתו לומר דמדאצטריך תנא דמתני' למעט ארוסה מקרא דתחת אישך ולא ממעט לה מקרא דונקה האיש מעון משמע דמההוא קרא לא מצינן ממעט לה משום דמנוקה מעון הוא וזה היפך דעת רבינו דחשיב ליה אינו מנוקה מעון וע\"ז בא כמשיב לדעת רבינו דתנא תרי טעמי יהיב למילתיה למעט ארוסה אי משום שאינו מנוקה מעון ואי משום דבעינן תחת אישך וליכא ומ\"ש בדברי מרן דקרא תרי טעמי יהיב ט\"ס נפל בדבריו במקום דתנא כתבו דקרא ובזה מוצל אדונינו מרן ז\"ל מכל התמיהות הללו הנופלות בדבריו וכה הראני מו\"ה הרב המובהק מוהרי\"ן נר\"ו כתוב אצלו בדברי מרן הללו שט\"ס נפל בדבריו והוא הנכון:
ומצאתי כתוב לאחד קדוש לא ידעתי למי מקדושים אחר שהביא דברי רבינו ומרן כתב וז\"ל ותהי בה הרב המובהק מופת הדור כמוהר\"י רוזאניש נר\"ו ואין כאן קושיא דהא הנהו קראי עד דלא אתו רבנן ואסרו בעילת ארוסה בב\"ח אצטריכו ונהי דהשתא בתר דגזור רבנן אפשר דממעיט מונקה האיש מעון אבל כל כמה דלא גזור אי לאו הנהו קראי הוה שתייא ומאי דנסיב להאי קרא תנא דמתני' ולא קרא דונקה כו' לא מכרעא דתנא עיקר קרא דריש ולמה ליה לאתויי הא וההוא קרא עדיף טפי וא\"כ ליכא תברא מהסוגייא וחד מרבנן הק' דאי מקרא דונקה גרידא התם נוטלת כתובה אבל מהנהו קראי אינה נוטלת ולא קשיא הא דהא כתובה דרבנן היא וא\"כ שפיר איכא בש\"ס הני קראי ל\"ל ת\"ל מונקה האיש כיון דמן התורה ליכא כתובה ומיהו השתא ל\"ק תנא דמתני' למה לא הביא קרא דונקה משום דאי מההוא נוטלת כתובה מש\"ה אצטריך לאתויי מעיקר קרא ברם קושיית הרב הנ\"ל עצמית וקו' האי מרבנן שייכא למה שהבין מרן בדעת הראב\"ד שסובר דקו' הני קראי הוא היום דתקשי ליה ת\"ל מונקה ליתא דתנא בעי הני קראי לפוטרו מן הכתו' ודוק והחכם השלם כמוהר\"י ן' פורנה נר\"ו הקשה אפילו לדברי מרן אכתי לא תברא דת\"ל מונקה כו' משום דאיכא למימר דאצטריך בשקטן קידש אשה והיא ארוסתו ובא עליה כשהוא בן תשע דליכא עון וכשהגדיל וגדלו קדושיה וקנא לה ונסתרה דשפיר איכא למימר קדימת שכיבת הבעל שכבר בא עליה בב\"ח ושפיר איכא ונקה האיש מעון הואיל וכשבא עליה לא היה בר עונשין ואמטו להכי אצטריכו הני קראי דמ\"מ כיון דאכתי ארוסה היא לא קרי' ביה תחת אישך ולי אפשר שאין זה נקרא שקדמה שכיבת בעל דלאו בעל מקרי קטן ולא שייך מבלעדי אישך שאין אישות לקטן כנודע ולא מסתבר למימר לכשהגדיל והגדילו הקדושין למפרע איקרי שכיבת בעל וכל מן דין אינה שותה:
והנה מדברי רבינו הנ\"ל נראה דשפיר קא ממעט מונקה האיש מעון אפי' איסורין דרבנן ומשמע משום לתא דלא תסור וכ\"כ מרן ז\"ל בפ\"ג מהלכות עבדים עמ\"ש רבינו שם וז\"ל כל ע\"ע הרי האדון חייב במזונות אשתו הנשואה לו ולא ארוסה כו' והוא שתהיה מותרת לו אבל אם היתה מאיסורי לאוין אפילו שניה אינו חייב במזונותיה שנאמר אשתו עמו אשה הראויה לעמוד עמו וכתב מרן דכל מילי דרבנן אסמכוה אקרא דלא תסור ועוד דשניות ילפינן מושמרתם את משמרתי שפיר איכא למימר דמעטינהו קרא עכ\"ל והק' החכם השלם כמוהר\"י הלוי נר\"ו מדאמרינן בפ' אלו נערות דל\"ה ת\"ר עריות ושניות לעריות אין להן קנס ולא פיתוי ופרכי' עלה מאי עריות ומאי שניות אילימא עריות ממש שניות מדברי סופרין כיון דמדאורייתא חזיין ליה אמאי אין להן קנס אלא עריות חייבי מיתות בית דין שניות חייבי כריתות אבל חייבי לאוין יש להן קנס כו' ע\"ש אלמא כיון דחזיין מדאורייתא שפיר קרינן ולו תהיה לאשה וע\"ש בפירש\"י ולדברי מרן מאי קושיא הא לא חזיין מלאו דל\"ת א\"נ מושמרתם וכו' ושפיר ממעטו ואמאי לא משני הכי גם רבינו פסק דשניות יש להן קנס ואפילו חייבי עשה זו קו' החר\"י הנז':
ולדעתי כי הנה בדברי הרמב\"ם ז\"ל עצמו אין כאן קושיא לאפוקי החר\"י הי\"ו שערך קושיתו גם על הרמב\"ם והלא כה דברי כי הנה אותה הלכה של עבד שנויה במכילתא שהביא מרן שם ששנו בה יכול אף אלמנ' לכ\"ג גרושה וחלוצה לכ\"ה ת\"ל עמה ע\"ש וידוע דחלוצה דרבנן וכיון דרבנן אסרוה עליו כעין דאורייתא תקון שלא יהיה לה מזונות ומאי דנקט לה בהכי אסור תורה אשגרת לישן היא ועיקר דרשא ועיקר קרא לאלמנה וגרושה אבל חלוצה כולה מלתא דרבנן וכששנה חלוצה בהדייהו להשוות' שלא יהיו לה מזונות ומדרבנן אבל לא דממעטא נמי מהך קרא ודוגמא כתב הרב המגיד בריש הל' אישות והתי\"ט ביבמות ומכאן למד הרב ז\"ל לשאר עריות דרבנן דפטור האדון ומאי דמייתי ראיה מהך קרא הוא לחייבי לאוין שהזכיר ולא חש לערב בכלל השניה כשם שלא חש תנא דמכילתא אלא המכוון לה שותה לדין והיינו דפריך שפיר גבי קנס דלא ממעיטא מולא תהיה לאשה וכ\"ת נימא כהתם דכל דתקון כעין דאורייתא תקון וכשם דאיסו' תורה אין קנס גם לזה איכא למימר דלא מסתבר לתקוני הכי שלא יהיה חוטא נשכר אלא לא יכנוס ויתן קנס וההיא גזרת הכתוב הוא א\"נ דלא תהוי כפרה אבל הכא לא חשו משא\"כ גבי מזונות אשת העבד דלעולם אין העבד משתכר ולא מפסי' ואדרבא כדי שלא תהיה עמו אינו ראוי שיפרנס' שאם יפרנסנ' אנו מחזיקין ידי ע\"ע בידים ובזה הפקיעו המזונות ובזה דברי הרב נוחין ואין אנו צריכין ליישוב מרן ז\"ל ובהל' נערה בתול' פ\"ה ה\"ה שכתב דאם האנוסה אסורה עליו אפילו מחייבי עשה ואפילו שניה הרי זה לא ישאינ' כו' שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו והוא לשון המשנ' בפרק אלו נערות אלא שלא הוזכרו במשנ' שניות ומ\"מ הדין אמת שהרי ביבמות דנ\"א אמרו ולו תהיה לאשה הראויה לו פרט אלמנ' לכ\"ג חלוצ' לכ\"ה וע\"כ דאגב נקטא וכדאמרן בההיא דעבד ומ\"מ הרי הזכירו אסור ד\"ס ג\"כ ופסק הרב מוכרח וראייתו שהביא עיקרו אחייבי לאוין ואגב נקטא שניה לאשמועינן איסורא וכמ\"ש בההיא דעבד ואין מקום לקושיית החר\"י הנז' לדברי הרב אלא לדברי מרן ז\"ל ודכוותא כתב מרן ז\"ל שם בההיא דאנוסה דאייתינן וז\"ל ומ\"ש רבינו ואפי' שניה כו' ק' כיון דמדאורייתא היא אשה הראויה לו כיון דמושמרתם וכו' מצאו חכמים מקום לאסור שניות שפיר א\"ל דשניה אמעיט' מולו תהיה לאשה כו' בלא תסור כו' ע\"כ והוא תימא דעל אותה סוגיא עצמה קאי וקאמר להך שנויא ואולי כל דברי מרן כאן ובה' עבדים הכונה דרך אסמכתא ור\"ל מה מצאו מקום לסומכם אקרא דפשט הלשון משמע דלפחות סמך יש במקרא מדערבינהו ולזה תירץ דכיון דיש להן סמך בלא תסור שפיר אסמכינהו אהני קראי אלא בההיא דקנס שפיר פרכינן דבשביל סמך כל דהו אין להפקיע זכות האנוסה ויהיה חוטא נשכר אבל למעט שלא ישאינ' שפיר ממעטא בדרך אסמכתא:
וראיתי עוד למרן דברים תמוהים לא זכיתי להבינם הלא המה שם בה' נערה בתולה פ\"ה דף י\"ד כתב הרב ז\"ל היתה מחייבי עשה או שניה וכיוצא בהן שאסורה מד\"ס בין התרו בו בין לא התרו בו חייב בקנס שאין כאן מלקות ע\"כ ומרן הביא הברייתא הנ\"ל וכתב דפסק רבינו כלישנא בתרא דאמר שניות חייבי לאוין ומ\"ש דוקא חייבי לאוין אבל חייבי עשה לא ועוד דאתיא כמ\"ד אין אדם לוקה ומשלם וכו' עש\"ב ותימא דאותה ברייתא אוקימנא לה ללישנא קמא כשמעון התימני וללישנ' בתרא כשמעון בן מנסיא ותרווייהו דלא כתנא דמתני' דהתם דתני קנס בחייבי כריתות וחייבי לאוין וכן מבואר שם בכולה סוגיא ע\"ש ואמרו מתני' דלא כהאי תנא ועיין בתוס' במיעוטי דנערה והרב ז\"ל פסק כתנא דמתני' ודלא כתרווייהו ומ\"ש עוד דללישנא בתרא לא אמעוט חייבי עשה ליתא דבפירוש אמרו בסוגיא מאי בינייהו חייבי עשה דלשמעון בן מסיא אמעוט דהא אין לקיימה ע\"ש ופשוט ומרן עצמו בלשון הנ\"ל דאנוס' דאייתינן לעיל כתב כן ותמה על הרב שכתב השניה וניחא ליה בחייבי עשה ע\"ש ובעיקר דין הרב אין פקפוק כלל שהוא פסק כתנא דמתני' דבכולהו אית קנס ואמר ר\"י בלא התרו בו אבל התרו בו לקי ולא משלם ולפיכך כל מקום שאין בו מציאות מלקות כגון חייבי עשה ושניות לעולם משלם קנס ודין הרב אמת ולית שייכות למה שהביא מרן כאן ופשוט ע\"כ מ\"כ:
והנה מלבד מה שדחה מרן לדעת רבינו דתנא תרי טעמי יהיב ונקט קרא דתחת אישך וה\"ה דהוה מצי למימר מטעם שאינו מנוקה מעון דהא ארוסה לא משכחת לה דשתיא אלא בבא עליה ארוס כי היכי דתקדום שכיבתו לבועל ואין זה מנוקה מעון עוד זאת יש ליישב לדעת רבינו דמש\"ה נקט תנא קרא דתחת אישך למעט ארוסה משום דמקרא דונקה האיש מעון ליכא הוכח' דעל סתם העון דזנות קפיד קרא אלא על עון שבא עליה בעלה בדרך דוקא הוא דקפיד דבהכי מיירי ענינא דקרא ולזה אתא קרא דתחת אישך למעט ארוסה ולגלויי אקרא דונקה האי" + ], + [ + "שורש דין השקאת סוטה\n מי \n שאין לו אשה הראויה לילד כו'. דברי מרן כ\"מ ז\"ל במה שכתב וז\"ל פרש\"י ז\"ל הרובא ילד בחור כמו רבייא כו' והיינו לומר שהוא ילד שעדיין אין לו אשה ובנים הא אם היו לו אשה אחרת ובנים שותה והכי אמרי' בירושלמי כו' דברים אלו אינן מובנים דמי לא ידע בכל אלה והברייתא תני הכי בהדייא ומה צורך לו לדקדק כן מדברי הירושלמי ועוד שהיה לו להביא דברי רש\"י שבפי' המשנה שפי' טעמא דכל אלו אסו' לקיימן למי שאין לו בנים שהרי ישראל נצטוו על פריה ורביה עכ\"ל ומוכח בהדייא דאם יש לו בנים או אשה הראוי' לבני' היתה שותה ולומר שהרב ז\"ל בא לדקדק מדברי רש\"י והירושלמי דאפי' באשה לחוד או בבנים לחוד היא שותה מלבד שאין זה במשמעות לשונו גם הי\"ל לדקדק כן מדברי רש\"י שבפי' המשנה כי שם מבואר דבחד מינייהו סגי ואולי כוונתו ז\"ל היתה לדקדק דלא בעינן שיהיו לו בנים או אשה בשעה שנשא עקרה וזקינה אלא כל שיש לו בשעת הקינוי והסתירה היתה שותה וזהו שדקדק הרב ז\"ל וכתב והיינו לומר שעדיין אין לו אשה ובנים כלומר שבשעת הקינוי עדיין הוא רובא שאין לו אשה ובנים הא אם היו לו בשעת הקינוי אפי' שבשע' שנשה את העקרה לא היו לו לא מפני שעבר איסורא דרבנן לא ישתה וכל זה דוחק ודברי הירוש' כבר ביאר הרב מ\"ל דמה שהוצרכו לו' מודים חכמים לר\"א שאם היו לו אשה ובנים היית' שותה לאפוקי ממה שפי' רבי' בפי' המשנה אתא והוא הנכון:
עוד שם היו לו בנים או אשה אחרת הראוי' לילד הר\"ז משק' אותה הנה הרב מ\"ל ז\"ל עמד מתמי' על מה שפירש רש\"י ז\"ל בפי' הסוגייא בדכ\"ב עלה דאותיבו לר\"ן מהברייתא ותירץ אנא דאמרי כי האי תנא דתנייא רשב\"א אומר איילונית לא שותה ולא נוטלת כתו' ופי' רש\"י אנא דאמרי כי האי תנא דאית ליה עקרה וזקנה שותות מדלא נקט אלא איילונית ונסיב לה מונקת' ונזרעה זרע ולא משום דאינה ראויה לקיימ' אלמא כר\"א ס\"ל דיכול לישא אחרת לפריה ורבי' ואפ\"ה איילונית לא עכ\"ל ותמה עליו הרב הנז' כי מי הגיד לו לרש\"י ז\"ל דרשב\"א ס\"ל כר\"א ולא כחכמי' דחלוק' זאת דקתני בבריית' דאיילונית או שותה או לא נוטלת כתובה בשיש לו אשה ובנים מיירי ועלה קאמר רשב\"א ז\"ל דאיילונית אף שיש לו אשה ובנים אינה שותה לפי שאין דרכה להזריע ובהכי ניחא דקתני להא דאיילונית בחלוק' בפ\"ע ולא תני לה בהדי עקרה וזקנה מפני שרשב\"א פליג עליו משא\"כ בעקרה וזקנ' דכ\"ע מודו בה דאם יש לו אשה ובנים היתה שותה לכ\"ע ואם לא היו לו אשה ובנים לא הייתה שותה לכ\"ע והיינו דאמרי' אמר לך ר\"ן אנא דאמרי כי האי תנא כלו' וחכמי' דמתני' ס\"ל כרשב\"א דאיילוני' לעולם אינה שותה אפי' יש לו אשה ובנים מטעם שאינה ראויה להזריע אלו דבריו ז\"ל:
והנה מה שכתב דהא דרשב\"א דאמר דאיילונית אינה שותה מקרא דונזרעה באיילונית שיש לו לבעל אשה ובנים קמיירי דבר ה' בפיהו אמת דעלה דקתני בברייתא גבי חלוקת דהרובא שנשא עקרה וזקנה ויש לו אשה ובנים וקתני בסיפא ואיילוני' או שותה או לא נוטלת כתוב' הוא דאתא רשב\"א לפלוגי ולומר דאיילונית לעולם אינה שותה והכי איתא בתוספתא בהדייא ברפ\"ה ממס' סוטה דמייתי להא דרשב\"א עלה דקתני התם המקנא לארוסתו כו' או שותה או לא נוטלת כתובה הרובא שנשא עקרה וזקנה ויש לו אשה ובנים או שותה או לא נוטלת כתובה כהנת ולויה כו' ועבד משוחרר ואיילונית או שותה או לא נוטלת כתובה רשב\"א אומר איילונית לא שותה ולא נוטלת כתו' שנאמר כו' ובתר הכי קתני אבל המקנא לארוס' כו' והרובא שנשא עקרה כו' ואין לו אשה ובנים לא שותה ולא נוטלת כתוב' ע\"כ מבואר בהדייא דרשב\"א איש לו אשה ובנים קאי וקאמר דאיילונית לעולם אינה שותה וא\"כ שפיר איכא למימר דחכמים דמתני' ס\"ל כרשב\"א ז\"ל וההכרח שהכריח רש\"י מדלא יהיב טעמא גבי איילונית משו' שאינ' ראויה לקיימה וגם מדלא נקט אלא איילונית אינו הכרח כלל דכיון דקאי איש לו אשה ובנים לא מצי למינקט אלא איילונית דוקא ומהאי טעמא דאינה ראויה להזריע ומ\"מ אפשר לומר דרש\"י ז\"ל מיאן בפי' זה ולומר דכי אמר ר\"ן אנא דאמרי כי הא תנא הוא לומר דחכמים דמתני' ס\"ל כרשב\"א דכיון דההיא דרשב\"א רבנן פליגי עליה וגם ר\"י ור\"ע חולקים עליו דרשב\"א דחיקא ליה טובא לרש\"י לומר דר\"ן מוקי לחכמים דמתני' כרשב\"א וכ\"ש דר\"ן גופיה לא קאמר הלכה כרשב\"א אלא סתמא דתלמוד' הוא דקאמר לה אמר לך ר\"נ אנא דאמרי כי האי תנא והוא דוחק לומר דר\"ן יסבור כוותיה דרשב\"א אחר דרבים פליגי עליה כי ע\"כ בחר לו רש\"י דרך לעצמו לומר דכי אמרי' אנא דאמרי כי האי תנא הכונ' לומ' אנא דאמרי דר\"א דמתני' מודה באיילונית אתי כרשב\"א וע\"ז הכריח רש\"י דרשב\"א ס\"ל כר\"א מדלא הזכיר אלא איילונית כו' ומיהו אין הכרח בזה כלל כאשר כתב הרב וכמבואר בדברי התוספתא כמדובר:
עוד כתב הרב משנה למלך ז\"ל וזה לשונו ולפי הנראה לי דרב נחמן כבר ידע דמלתא דרשב\"א במחלוקת היא שנוייה אלא דס\"ל דהלכתא כרשב\"א דפשטי' דקרא הכי משמע כו' וע\"כ אית לן למימר דר\"ן לפסק הלכה הוא דאתא דאי לא מי דחקו לפרושי מתני' כרשב\"א ואיילונית נשתנה דינה כו' ולפ\"ז אני תמיה על רבי' דפסק דאיילונית שותה כיון דר\"ן דהוא מאריה דתלמודא ס\"ל דהלכתא כרשב\"א ולא מצינו מי שיחלוק על ר\"ן בפסק זה למה לא ניפסוק כר\"ן וצ\"ע עכ\"ל וקושיא זו לא קשיא אלא לפי מה שפירש הרב בפשט הסוגיא דר\"ן דקאמר אבל באיילונית דינא הכי אינה שותה דאליבא דחכמים נמי אמרה למילתיה ולענין כשיהיו לו אשה ובנים אבל לפי מ\"ש רש\"י דר\"ן לא אמרה אלא לר\"א וההיא דרשב\"א אתי כר\"א אין מקום לקושייתו על דברי רבינו דר\"ן אזיל ומודה לענין הלכה דלית הלכתא כרשב\"א וחכמים דמתני' לא ס\"ל כרשב\"א אלא שהרב ז\"ל מאחר שדחה דברי רש\"י ז\"ל ולא הונח לו בפי' עמד מתמיה על דברי רבינו ז\"ל למה לא פסק כר\"ן ולדידי אף רבינו ז\"ל בשיטת רש\"י ז\"ל קאי דר\"ן לא אמרה למילתיה אלא אליבא דר\"א אבל לדעת חכמים אזיל ומודה דאיילונית שותה בשיש לו אשה ובנים דמהיכא תיתי לומר דר\"ן מוקי לחכמים כוותיה דרשב\"א דיחידאה היא ור\"י ור\"ע וחכמים דברייתא פליגי עליה ומפני שהוקשה לו לר\"ן במתני' דקאמר ר\"א דאיילו' שותה ואילו בברייתא קאמר רשב\"א בנו דאינ' שותה ודחיקא ליה מימר דרשב\"א יחלוק על סברת אביו לזה אתא ופירש דאף ר\"א מודה באיילונית דאינה שותה דהשתא קאי בשיטת רשב\"א בנו אבל לענין הלכה ודאי לא קי\"ל כוותיה ואל תשיבני דר\"א דמתני' הוא ר' אליעזר ולא ר' אלעזר שבגי' התוס' וברוב הגירסאות כתוב במתני' ר' אלעזר שהוא ר' אלעזר אביו של רשב\"א:
ובהכי ניחא מה שהוקשה לו להרב מ\"ל ז\"ל עוד בד\"ה ודע על דברי רבינו שבפי' המשנה שפירש דחכמים ס\"ל כרשב\"א דקרא דונזרעה למעוטי מי שאינה ראויה להזריע ור\"א ס\"ל כחכמים דרשב\"א וכר\"י ור\"ע יע\"ש ולפי דרכו צ\"ל דר\"ן סובר דאף ר\"א דריש לקרא כרשב\"א אלא דר\"א ס\"ל דלא ממעט מקרא אלא איילונית דוקא דלעולם אינה בת הריון אבל זקינ' ועקרה לא ממעט וחכמים ס\"ל דאף עקרה וזקנה ממעיט והק' עליו מהברייתא דאיכא מאן דס\"ל דלא ממעיט מקרא דונזרעה שום דבר ואיכא למימר דר\"א הכי ס\"ל ומנא ליה לר\"ן דר\"א מודה בדרשת דונזרעה למעוטי איילונית מהא וע\"ז תירץ אנא דאמרי כי האי תנא כו' ותמה ע\"ז הרב מ\"ל דלפי פירוש זה אכתי מה תירץ ר\"ן אנא דאמרי כרשב\"א דכיון דע\"כ איכא תנא דלא דריש לקרא דונזרעה למיעוטא מי דחקו לר\"ן לומר דר\"א אזיל בשיטת רשב\"א אימא דר\"א אית ליה כתנא דברייתא דאינו ממעט מקרא דונזרעה שום דבר כו' אלו דבריו יע\"ש, ועפ\"י האמור ניחא דר\"ן אתא למימר דר\"א ורשב\"א בנו בשיט' אחת קיימי ואי ר\"א פליג במתני' אף באיילונית הנה רשב\"א חולק על סברת אביו ולכך הוצרך לומר דבאיילונית כ\"ע ל\"פ כנלע\"ד ומה שפירש רבינו בפירוש המשנה דר\"א פליג אף אאיילונית וזה דלא כר\"ן הא ל\"ק דכיון דלא נ\"מ מידי לענין הלכה דאין הלכה כר\"א לא דק לפרש מלתיה דר\"א כוותיה דר\"ן דמודה ר\"א באיילונית כמובן:
עוד הוקשה לו להרב הנז' לדברי רבינו שבפירוש המשנה דאיך יתכן שחכמים ימעטו זקנה ועקרה מקרא דונזרעה והרי גבי יבום דכתיב אשה כי תלד לא ממעטינן אלא איילונית דוק' ולא נחה דעתי בתירוץ הרב ז\"ל גם הרב לח\"מ ברפ\"א מה' יבום כתב דרבינו אית ליה הטעם שכתב הרב הנמק\"י דעקרות וזקנות ראוייות להוליד קרינן בהו יע\"ש, כי על כן נלע\"ד דשאני הכא דשינה הכתוב לומר ונזרעה זרע דמשמע שהיא ראוי' עדיין להזריע פעמים שלש וגם מתיבת ונזרע' משמע שכב' נזרעה מעיקרא ולכן ממעיטו עקרות וזקנות שאינן מזריעות והולכות וגם לא נזרע מעיקרא אעקרות, ובהכי ניחא אותה ברייתא שהביאו בירושלמי דממעט עקרה וזקנ' מקרא דונזרעה דלא תיקשי לדברי הנ\"י ז\"ל שכתב דעקרו' וזקנות ראויות להזריע שהרי ראינו כמה זקנות נפקדו כו' דהבריי' הלזו ממעט להו מכפל ונזרעה זרע כאמור, ומ\"ש עוד הרב הנז' דבירושלמי איתא כדברי רבינו בפי' המשנה כו' דברי הירושלמי הללו כבר הביא אותם הרב ז\"ל בתחילת דבריו וכתב דאפ\"ה לענין פי' המשנה אין הירושלמי מפרש כפי' רבינו ולכן אמרו מודים חכמים לר\"א שאם היו לו אשה ובנים שהיתה שותה ולא ידעתי מה שכתב כאן דמ\"מ למדנו שדברי רבינו הם עפ\"י הירושלמי דא\"כ איך אמרו מודים חכמים לר\"א בהיו לו בנים שהי' שותה כיון דטעמא דידהו משום שאינן ראויות להזריע:
ובעיקר דין זה דאשה זקנה ועקרה ואיילונית שאינן שותות הוקשה לו להרב ז\"ל מ\"ש דגבי מעוברת חבירו ומינקת חבירו קי\"ל דשותו' דראויות לאישות קרינן בהו משום דיכול לגרשה ולהחזירה לאחר זמן והכא נמי הרי בידו לקיימה שישא אשה בת בני' וכתב הרב ז\"ל דכפי מ\"ש התוס' בפ' החולץ דל\"ו דמדתנן יכול הוא להפרישה ולא קתני להוציאה משמע דלא בעיא גט והטעם דכיון דאסורא ליה מדאורייתא משום סוטה לא בעיא גט וכ\"כ שם הרא\"ש ז\"ל והוסיף עוד טעם דמאיסא ליה שהרי קנא לה ונסתרה וא\"כ יש לחלק דשאני התם גבי מעוברת ומניקת דחשיבא ראויה לאישות דהא לא מיחסרא שום דבר אלא הפרשה אבל זקנה ועקרה כופין אותו להוציא עד שיקח אחרת וכל זמן שאינו לוקח אחרת אינה ראויה לאישות עכ\"ל ולא זכיתי להבין כונ' הרב ז\"ל בזה דכיון דגבי מעוברת ומנקת חבירו משום דקנא לה ונסתרה הוא דלא בעייא גט אי משום דאסירא ליה מדאו' או משום דמאיסא ליה כדברי הרא\"ש ז\"ל א\"כ מה\"ט נמי גבי זקנה ועקרה ואיילוני' כל שקנא לה ונסתרה לא בעייא גט דאיכא להני טעמי דהתוס' והרא\"ש והא דאמרי' בפ' המדיר דע\"ז דנשא עקרה וזקנה כופין אותו להוציא עד שיקח אשה הראויה היינו דוקא בדליכא עליה איסורא דומיא דמעוברת ומנקת כל דליכא עליה איסורא כופין אותו להוציא ובדאיכא עליה איסורא הוא שכתבו התוספ' והרא\"ש דאין כופין אותו להוציא ודעת הרב ז\"ל בדבר זה שגבה ממני:
ולעיקר הקושי' נלע\"ד דשנייא היא חלוק' מעוברת חבירו מנשא אשה עקרה וזקנה דבנשא אשה עקרה וזקנה כיון דסמיה בידיה בשע' הקינוי והסתירה לישא אשה הראויה לו והוא אינו נושא לא סמכינן אמה שיש בידו לישא אשה בת בנים שאם הדבר בידו ישא אותה עכשיו בעת הקינוי וישקנה לאשה העקרה וזקנה כדינה ואם אין הדבר בידו עכשיו אמרינן גם לאח' זמן לא יהיה בידו משא\"כ בדין המעוברת והמנקת דתלוי הדבר בזמן שיעבור כ\"ד חדש ואח\"ך תהיה מותרת לו ועכשיו אין הזמן בידו ודאי דשרינן ליה להשקותה עכשיו משו' טעמא דבידו להפרישה ולהחזירה לאחר זמן, ומה דלא אמרינן שימתי' עד שיעבור זמן היניקה ואח\"ך תשקה אות' משום דמצוה הבאה לידו אל יחמיצנה ועוד דחשו שמא ימו' הבעל או האשה כנלע\"ד נכון:
וכתב עוד בד\"ה ודע דיש עוד קצת נשים דאיכא איסור בלקיחתן כו' דהקטלנית לא הוזכרה במשנה ולדעת רבינו דס\"ל דהקטלנית אין כופין אותו להוציא פשיטא דשותה שהרי לא אמרו כאן דאינה שותה אלא במי שכופין אותו להוציא ואף למ\"ד דגם בקטלנית כופין נראה דהכא שותה דכיון דאין איסורא כי אם משום סכנה ראויה לאישות קרינן בה שהוא רוצה לחבול בעצמו עכ\"ל, ולא ידעתי איך מפשט פשיטא ליה להרב ז\"ל דאף למ\"ד דכופין בקטלנית להוציא דהכא שותה משום שהוא רוצה לחבול בעצמו והלא הרא\"ש בר\"פ נערה שנתפתתה הוא מכת הסוברים דכופין אותו להוציא ותלה הטע' דכשם שב\"ד מצווין להפריש האדם מאיסור כך חייבים למונעו שלא יפשע בעצמו כמ\"ש הטור בא\"ה סי' ט' וכתב מרן ב\"י בשם הריטב\"א דאיכא עליה איסורא דשופך דם האדם ומנדין אותו עד שיגרש ואיך יתכן שיהיה האשה הזאת ראויה לשתות לדעת הנהו רבוותא ז\"ל ולענין יבום ראיתי למרן החביב בא\"ה סי' קע\"ד כתב דפלוגתא דרבוותא היא ודעת הרא\"ם ז\"ל דקטלנית מתייבמת לכתחילה אפי' לדעת הרא\"ש ז\"ל עיין בתשו' ח\"א סי' ב\"ך אבל הרד\"ך בבית שני חדר י\"ג כתב דלדעת הרא\"ש ז\"ל חולצת ולא מתיבמת ועיין בתשובות הרב צבי סימן א' יעויין שם:
ודע שיש עוד אשה אחרת שאסור לקחתה וכופין אותו להוציאה והוא הנטען על האשה דאיכ' עדים שראו דבר מכוער שאסורה לנטען ואם נשאת תצא כל דלית לה בנים הימנו כדאיתא ביבמות דכ\"ד ופסקו הטור והש\"ע בא\"ה סי' י\"א, ויש להסתפק בהכונס את היבמה ונמצא מעוברת שמפרישין אותן וממתינין לה אם הפילה יחזור ויקיים ואם ילדה ולד של קיימא תצא ממנו כמ\"ש רבינו בפ\"א מה' יבום אם יכול להשקותה בזמן ההפרשה כיון דאינה צריכה גט, והדבר מבואר דכיון דרוב נשים מתעברות ויולדות ומיעוטן מפילות כדאיתא בפ' האשה בתרא אזלינן בתר רובא והרי היא ערוה עליו ואינו יכול להשקותה ועיין בפי\"א מה' גרושין הל' כ\"ג וכ\"ד בהשגת הראב\"ד ז\"ל ועיין בס' בני דוד ז\"ל שם:
ויש להסתפק גבי עשה דולו תהיה לאשה דכתי' גבי אונס ומפתה אי אנס נערה שנתארסה לג' ומתו דהוחזקה קטלנית כמ\"ש מרן ב\"י בא\"ה ס\"ט אי מחייב בעשה זה דולו תהיה לאשה ולדעת הרא\"ם ז\"ל שכתב גבי יבום דמתיבמת לכתחילה אפי' לדעת הרא\"ש מפש' פשיטא לי דמחייב בעשה זה אך לדעת הרד\"ך ז\"ל יש להסתפק ואף לדעת הרא\"ם אפשר דדוקא גבי יבום שאין בידה למאן מחייב ליבמה אבל בעשה דאונס דאי אמרה לא בעינ' ליתיה לעשה כלל אפשר דבקטלנית לא מחייב וכעת הדב' צריך תלמוד, וכמו כן יש להסתפק באונס נערה והיא עקרה ששתת' כוס של עיקרין דמדרבנן אינו יכול לישא עקר' וכופין אותו להוציא או ישא אשה אחרת אי בנערה זו כופין אותו לישא אשה אחרת עליה או לא ובה' נערה עמדתי על זה יע\"ש:
ונסתפק הרב ז\"ל בכהן שנשא מעוברת חבירו ומנקת חבירו לדע' רבינו דס\"ל דר\"מ דאס' במעוב' חבירו ומנקת הוא משום דבעל בעילה אסורה וחכמים דשרו הוא מטעם דכיון דאינה אסורה עליו לעול' דיכול להחזירה לאחר זמן אין זה בכלל ביאה אסור' לפ\"ז בכהן דאינו יכול להחזירה לעולם דאחר שמוציאה בגט הרי היא גרושה ואסורה לו מי נימא דאין יכול להשקות' או דילמא כיון שאין איסורו אלא מחמת הגט הרי אין כאן ביאה אסורה ויכול להשקות' ואף שהתוס' ז\"ל מפשט פשיטא להו גבי כהן דאינו יכול להשקותה היינו משום דסביר' להו דטעמא דמעוברת ומנקת משום דבעינן ראויה לאישות אבל לדעת רבינו דטעמא משום דבעל ביאה אסור' ספוקי מספ\"ל ע\"כ ת\"ד יע\"ש, ולכאורה קשיא לי בדברי התו' דמפשט פשיטא להו גבי כהן דאינו יכול להשקותה משום דלגבי דידיה אינה ראויה לאישות לעולם דאמאי אינה ראויה הא משכחת לה שיהא ראויה לו לאחר כ\"ד חדשים כגון שמגרש אותה על תנאי שלא יעשה כך וכך אחר כ\"ד חדש או ע\"מ שיעשה ובבא הזמן ההוא יבטל תנאו ותהיה מותרת לו שהרי גט על תנאי אינו פוסל לכהונה כדאיתא בפ' הזורק דפ\"א ופסקו הטור ומרן בש\"ע בא\"ה סימן ו' ואפי' לכתחילה מגרש על תנאי כמ\"ש מרן שם בשם הרא\"ש כלל מ\"ה סי' כ\"ד ויש לי ראיה מהסוגייא שבפ\"ק דיומא גבי כ\"ג יע\"ש וכיון שכן הרי גבי כהן נמי סמי בידיה להחזירה בכה\"ג ולמה זה סגרו הדלת לומר דגבי כהן אסו' אף לרבנן להשקותה מטעמא דבעיא גט:
ואחר התבוננות נראה דלא ק\"מ דודאי גט כזה אינו מועיל דכיון דקנס קנסו אותו חכמים למי שעבר ונשא מעוברת חבירו שיוציאנה בגט משום חשש שמא יבא עלי' אם מועיל גט על תנאי כזה שבידו לבטל הגט למפרע אכתי לא הועילו חכמים בתקנת' דעכשיו יבא עליה והוא סומך על ביטול התנאי, וראיה לדבר שהרי בר\"פ החולץ דל\"ז קמבעיא לן גבי כהן מי עבוד רבנן תקנתא שלא להוציאה בגט ותסגי בהפרשה בעלמ' כיון דלא מצי מהדר לה ואסיקנא דלא עבוד רבנן תקנת' ומוציא' בגט והשתא אם איתא דגט על תנאי מועיל הא איכא תקנתא גבי כהן בכה\"ג אלא ודאי דלא מהני האי תקנתא כדבר האמור ומ\"מ אכתי קשה דכיון דכשברח למקום רחוק והרחיק נדוד עד מקום שאינו יכול לחזור תוך כ\"ד חדשים אין צריך להוציא כמ\"ש רבינו בספי\"א והטור ומרן בסס\"י י\"ג א\"כ הרי ראויה לאישות היא אף לכהן דמ\"ש מגט לישראל דכיון דיכול להחזירה אחר כ\"ד חדש ראויה לאישו' קרינן בה עכשיו לחכמים דפליגי אר\"מ וה\"נ לכהן סמי בידיה לברוח למקום רחוק וערוקיה מסתייה ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דהתוס' ז\"ל דמפשט פשיטא להו גבי כהן דאינו יכול להשקותה היינו משום דס\"ל כדעת הראב\"ד ז\"ל שכתב ה\"ה ז\"ל בספי\"א מה' גירושין דאפילו ברח כופין אותו להוציא אבל לדעת רבינו דס\"ל דבברח אין כופין אותו להוציא ראויה לכהן היא לעולם ויכול להשקותה מהאי טעמא ובכן נפשט ספקו של הרב ז\"ל:
עוד עמד מתמיה הרב ז\"ל בד\"ה ודע על דברי רבינו דמשמע ליה דטעמא דמי שאין לו אשה ובנים ונשא עקרה וזקנה ואיילונית דאינו משקה אותן הוא משום דבעל בעילה אסורה דא\"כ כשהיה לו אשה ובנים ומתו בין קנוי לסתירה אמאי משקה אותה מפני שנראית לשתות בשעת קנוי וכי נראית לשתות מאי הוי הא בא עליה בעלה בדרך נמי נראית לשתות בשעת קנוי ואפי\"ה אינה שותה משום דבעל בעילה אסורה ובתחילה עלה על דעת הרב ז\"ל לומר דאף רבינו אזיל ומודה דטעמא דהני נשי דאינן שותות הוא משום שאינן ראויות לאישות ושוב לא נחה דעתו בזה משום דק\"ל מהיכן הוציאו רז\"ל דין זה דאם מקרא דכי תשטה אשתו קרא למאי אתא אי לאלמנה לכ\"ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט הנהו תיפוק ליה דאינו מנוקה מעון ואפי' שלא היתה נשואה לו ולו' דהני תקנת חכמים נינהו גם בזה לא נחה דעתו דמה ראו חכמים לתקן תקנה זו לעקור מצות שתייה שהיא מן התור' ועוד שמדברי רבינו ז\"ל שנתן טעם גבי מעוברת חבירו שאין כאן עבירה משמע דבעקרה וזקנה טעמא דידהו דאינן שותות הוא משום ליתא דעבירה היא דבא ביאה אסורה וכיון שכן הדרא קו' לדוכתא והניח דבריו בצ\"ע:
ולע\"ד דברי רבינו יכולים אנו ליישב אותם עפ\"י מה שצדד הרב לומר דס\"ל דטעמא דהני נשי דאינן שותות הוא משום שאינן ראויות לאישות ומה שהוקשה לו להרב ז\"ל דא\"כ עיקר קרא למאי אתא אי לאלמנה לכ\"ג כו' הנהו ת\"ל דאינו מנוקה מעון אין כאן קושיא דאיכא למימ' דקרא אצטריך לאלמנה לכ\"ג וגרוש' וחלוצה לכהן הדיוט שנפלו להו ליבום דמן התורה ביאה ראשונה מותרת להם דאתי עשה דיבום ודחי ל\"ת דאלמנה וגרוש' כדאיתא בפ' כיצד ד\"ך ופסקו רבינו בפ\"ו מהלכות יבום וחליצה הל' יו\"ד ואחר ביאה ראשונה שוב אינן ראויות לאישות מן התורה דנמצא דאין כאן ביאה אסורה ולית לן למעוטינהו אלא מפני הטעם שאינן ראויות לאישות וכבר כתבנו זה לעיל הל' ח' יע\"ש וא\"נ י\"ל דעיקר קרא אצטריך למי שנעשה כרות שפכה אחר שנשאה ובשע' השקא' הוא דאסורה עליו דהשתא אינה ראויה לאישות מדאוריי' וליכ' טעמא דאינו מנוקה מעון וא\"נ אפש' לומר דמדרבנן הוא דאסרו להני נשי ומה שהוקשה לו להרב ז\"ל דמה ראו לתקן חז\"ל תקנה זו לעקור מצוה מן התורה יש לומ' דטעמא רבה מצאו בדבר שהרי לא אמרה תורה שתמחה שמו ית' כביכול על המים אלא לשים שלו' בין איש לאשתו כדאמרי' בעלמא בכל דוכת' וכל שאין כאן שלום שהרי אינן ראויות לאישות למה זה ימחה שמו בלא הועיל ואין כאן שלום:
ומה שהוקשה לו להרב ז\"ל ממ\"ש רבינו גבי מעוברת דשותה מפני שאין כאן עביר' ומשמע דעקר' וזקנה טעמא דידהו משום עביר' לזה אפשר לדחו' דטעמא דאין כאן עבירה שכתב רבינו היינו מטעמא שאין איסורה מחמת עצמה אלא דבר אחר גרמה לה וא\"כ אפשר דה\"ה לעקרה וזקנה ואיילונית דאין כאן עביר' אלא עיק' טעמן שאינן שותות הוא מפני שאינן ראויות לאישות, וכן מורה לשון רבינו דנקט לעקרה זקנה ואיילונית בהל' יו\"ד ולא כלל אותן בהדי הנך נשים שכתב לעיל מזה דטעמא דידהו משום ביאה אסור' אלא יחד אותן בפני עצמן ומשמע דהיינו משום דהני טעמא דידהו משום שאינן ראויות לאישות הוא ולא מטעמא דהנך דלעיל ודוק ואף שבפי' המשנה משמע דס\"ל דטעמא דהנך נשי הוא משום דבא ביאה אסור' אפשר לומר שבחבורו חזר בו והיינו משום ההיא דירושלמי שחלקו בהן בין יש לו בנים בשעת קנוי לאין לו דזה מורה דטעמא דידהו משום שאינן ראויות לאישות הן וא\"נ אפשר לומר דרבינו ס\"ל דטעמא דהנך נשים משום דבא ביאה אסורה מדבריהם הוא דאינן שותות:
והחילוק הזה שחילק בהל' י\"א בין היו לו אשה ובנים ומתו בין קינוי לסתירה דכיון דנראית לשתות משקה אותה ואי טעמא הוא משום בא ביאה אסורה כי נראית לשתות מאי הוי כמו שהוקשה הרב ז\"ל יש ליישב דמיירי רבינו בשלא בא ביאה אסורה אחר שמתו כגון שלא בא עליה עוד והוא נאמן על עצמו כמ\"ש הרב לעיל בהל' ח' ד\"ה וראיתי להרא\"ש יע\"ש וכן מ\"ש עוד רבינו שאם לא היו לו בנים ולא אשה הראוי' לילד ונולד לו בן מגרושה בין קינוי לסתירה כבר נדחי' האיילו' מלשתות ודקדק הרב דדוקא כשנולד לו בין קינוי לסתירה לא מהני אבל אם נולד לו קודם קינוי יכול הוא להשקותה אע\"פ שקדמה העבירה לקינוי כו' גם זה יש לישב דמיירי בכה\"ג שנולד לו קודם קינוי באופן שלא היה שם ביאה אסורה כגון שכשנשאה לאיילונית היה לו אשה אחרת ואחר שגרשה לאחרת שוב לא בא על האיילונית ובשעת שקנא אותה היה בשעת התר' עמה וכל זה יש במשמע דברי רבי' אף כי לא ימלט מן הדוחק קצת כן נראה לע\"ד:" + ], + [], + [ + "כל \n אשה שהיה לה קינוי כו' בין שלא רצה בעלה להשקותה כו' הרי היא אסורה ע\"ז שנתיחדה כו'. עיין במה שהק' הרב מ\"ל על שם הרב חלקת מחוקק דכשלא רצה בעלה להשקותה למה זה תהיה אסורה לבועל כיון שהיא צווחת ואומרת דטהו' היא והוא אינו רוצה להשקות' אף דהרשות בידו לאוסרה על עצמו מ\"מ אינו יכול לאוסרה על הנחשד כיון שהן טועני' בריא כו' מלבד מ\"ש הרב מ\"ל דדבר זה היא סוגי' ערוכה בפ' האשה רבא דצ\"ה דאתמר בהדיא דבאמר הבעל איני משקה אותה מיד היא נאסרת על הבועל יע\"ש עוד זאת לא אדע שכו'ל דברי הרב ח\"מ הללו דלפי דבריו אם הבעל אינו רוצה להשקות' מפני שמאמינ' שלא נטמאה ואינו רוצה שתתבזה אשתו בשתיית מי סוטה אף הבעל עצמו מותר בה כיון שהיא טוענת בריא שלא נטמאת והבעל ג\"כ מאמינ' והא ודאי ליתא דהא סתמא קתני מתניתין דכל שבעלה אינו רוצה להשקות' אפילו שמה שאינו רוצ' להשקות' הוא מפני שמאמין לדבריה שלא נטמאה אפי\"ה אסור' לביאה ואסור' לאכול בתרומה והטעם ודאי כמ\"ש הרמ\"ל והרב ב\"ש וברור:
עוד שם מפי \n השמועה למדו כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל. עיין במ\"ש הרמ\"ל בפ\"א מהל' אישות הל' ח' ובמה שעמדתי על דבריו שם ככתוב בחידושי שם יע\"ש ומ\"ש עוד הרמ\"ל ז\"ל דאשת ישראל שנארסה כשם שמותרת לבעל כך מותרת לבועל והביא דברי התוס' בשבת דכ\"ו וסוגיא דפ\"ק דכתובות ודברי הירושל' שהביאו התוס' בסוטה ר\"פ כשם כו' הנה דברים כהויתן עלו ובאו בספר בית שמואל ר\"ס י\"א ע\"ש ושמעתי מביאין ראיה מש\"ס דידן דמותרת לבועל ממ\"ש בסנהדרין פ' אין בודקין דמ\"א ע\"א והא יכולין לומר לאוסר' על בועלה שני באנו ומשנינן שזינתה מבועל ראשון א\"נ שזינתה מקרוביה כו' והשתא אם איתא דכשהיא באונס והוא מזיד אסו' לבועל מאי קושיא לימא אם איתא דלאוסרה על בועל שני באתם למה לכם להעיד שזינתה ברצון הרי יכולין הייתם אתם להעיד שזינתה באונס ומדהעדתם שזינתה ברצון ודאי דלהורגה באתם אלא ודאי משמע דכל שהיא באונס מות' לבועל ולהכי צריכין להעיד שזינתה ברצון, ולע\"ד יש לדחות דלעולם אסור' לבועל אפילו שהיא באונס אלא משו' דלאו כ\"ע דינא גמירי ויכולין לטעון דמשום דלא ידעו שאסור' לבועל להכי העידו שזינתה ברצון לזה הוצרכו לשנויי כשזינתה מבועל ראשון או מקרובותיה דהאי מלתא כ\"ע ידעי:
ולפק\"ד זה שכתבו דמדברי הירושלמי משמע דפליג אתלמודא דידן וס\"ל דכל שהבועל מזיד אף שהיא שוגגת אסור' לבועל לבבי לא כן יחשוב דאפשר דהא והא איתא ותלמודא דידן קאמר דמעיקר דינא מותרת לבועל וליכא איסורא דונטמא' אלא כשאסור' לבעל אבל מדרבנן מיהא איכא איסורא משום קנסא דקנסו ליה לאונס אותה שלא יהא חוטא נשכר והיינו דקאמר בירוש' אפשר לומר מזיד בה ואת אמרת דבין כו' כלומר דלכתחילה ודאי אין להתירה לאונס הזה כל שכיוין לבא עליה באיסור ומצינו להרב הלכות גדולות וכל הראשונים גבי יבמה שקבלה קידושין שאמרו דמותרת ליבם ותנשא לו ליבם אחר שמגרש אותה המקדש אבל למקדש עצמו אסירא לעולם משום קנסא וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל בפרק האשה רבה דצ\"ב והטור בא\"ה סי' קנ\"א יע\"ש ובכן מה שסיימו בירוש' ואמרו ומנין שהדבר תלוי בה שנאמר לטמאה בה כו' לא פליג ארישא וכמו שרצה לפרש הרב ז\"ל אלא רישא מיירי באיסור דרבנן ומשום קנסא וסיפא מיירי מעיקר דינא דאורייתא מדכתיב לטמאה בה איברא דבלא\"ה דברי הירוש' נוחים הם דבסיפא מיירי לענין לאוסרה לבעל דהדבר תלוי בה שאם היא מזידה אסור' ואם היא שוגגת מותרת ומה שהוק' לו להרב מ\"ל דא\"כ למה לי קרא דלטמא' בה דתיפיק לי מקרא דוהיא לא נתפסה אפשר לו' דמקרא דוהיא לא נתפסה לא שמענו אלא לענין כשהיא אנוסה אבל כשהיא שוגגת דקרובה למזיד לא שמענו מהאי קרא ולהכי מייתי קרא דלטמאה בה וראיה לדבר דיש חילוק ביניהם שהרי רבינו לקמן בסוף פ\"ג הביא ב' כתובים לענין אנוסה ושוגגת שאין המים בודקים אותה וזה ברור ועיין עוד במ\"ש הרב מש\"ל ז\"ל ועיין להרב בנימין זאב בסי' ק\"ל הביא דבריו מרן החביב ז\"ל בכנה\"ג א\"ח סי' שי\"ח שכתב בהדייא שאין לדמות אונס לשוגג יע\"ש:
וראיתי להרב ז\"ל שנסתפק באשת כהן שנאנסה אם היא מותרת לבועל כיון שאסרה לבעלה והביא דברי הרב בית שמואל שיחס דין זה בכוונת דברי הרב המפה במ\"ש בסי' י\"א וז\"ל וה\"ה אם נאסרה בשבילו לבעלה אסורה לו שכוונתו לומר דאשת כהן שנאנסה אסורה לבועל ולא נחה דעת הרב ז\"ל בזה יע\"ש ולע\"ד נר' שהרב המפה כיוין בזה למ\"ש הוא עצמו לקמן בסי' ט\"ו סכ\"ח על שם הרב תה\"ד ז\"ל דמי שבא על אחות אשתו בזנות ואסרה לבעל' אסורה לו ג\"כ לאחר מיתת אשתו אף על פי שכבר היתה אסורה לו בשעת שזינת' עמו משו' אחו' אשתו ולא אמרינן הואיל ואסורה לו עכשיו בשעת זנות משום איסור אחו' אשתו לא קרינן בה ונטמאה כדאיתא בפ' ארוסה דכ\"ו גבי שאר עריות דשאני אחות אשה דכיון דיש לה היתר לאחר מיתת אשתו קרינן בה ונטמאה לאוסרה לבועל וזו היתה כונת הרב המפה בדין זה לע\"ד:
איברא שבעיקר דברי הרב תה\"ד ז\"ל יש לדקדק מההיא דפ' המגרש דפ\"א ע\"א דקמבעי' לן התם במגרש לאשתו חוץ מבעל אחותה מהו השתא מיהא לא חזייא ליה או דילמא זמנין דמתה אחותה וחזי' ליה ולא אפשיטא ולפי דברי הרב תה\"ד קשה דמ\"ש מקרא דונטמאה דקפיד רחמנא אזמנין דמתה אחותה וי\"ל דשניא היא ההיא דסוטה דקנס הוא על שאסרה לבעלה משא\"כ גבי כריתות דגט דלא קפיד רחמנא בכריתו' לזמנין דמת ועוד אפשר לומר שכיוין הרב למ\"ש בירושלמי הלז שהביא הרב מ\"ל דכשהאשה מזידה והבועל שוגג אסורה לבועל כיון שעל ידו נאסרה לבעלה וזה ג\"כ נכון ועיין עוד בא\"ה ר\"ס קנ\"ט והנכון לענ\"ד שכיוין הרב המפה בזה למה שנתבאר בסי' קט\"ו ס\"ז שאם הבעל ראה את אשתו שזינת' וכן אם הגידו עליה קרובים או עד אחד ודעתו של בעל סומכת עליהם דאסורה לו יע\"ש דבכל אלו כיון שנאסרה לבעל וחייב להוציאה אסורה נמי לבועל ותמהני על הרב בית שמואל והרב מ\"ל ז\"ל שלא מצאו פתח פתוח בפירוש דברי המפה ודברים אלו ברורים אצלי ועיין בס' אורים גדולים דמ\"ה ע\"ב למוד קכ\"ו:
עוד ראיתי להרב מ\"ל ז\"ל שהביא דברי הנמקי ז\"ל בההיא דשומר' יבם שזינתה שכת' דאע\"ג דמותר' ליבם אסורה לבועל משו' קנס ורצ' ללמוד מדבריו דאשת כהן שנאנס' אסור' לבועל משום קנס אלא שעמד מתמיה בדבריו היכן מצא בתלמוד גזירה כזו יע\"ש ולא ידעתי למה זה תלה תלונותיו על דברי הרב הנמקי ז\"ל הללו דעדיפא מינה כתב לעיל מזה ע\"ש הריטב\"א וכל הראשוני' דשומר' יבם שקבלה קדושין מאחר אסורה למקדש עולמית וכמ\"ש לעיל כ\"ש בשזינתה דעבדא איסורא טפי וכבר הרמב\"ן הביא דבריו ה\"ה בפ\"ב מה' יבום די\"ט הוק' לו בדברי הראשו' הנז' מעין קו' הרב ז\"ל מיהו חזר והודה לדבריהם ז\"ל ואין ספק שדברי הרב הנמק\"י הללו מדברי הראשונים הנז' לימדם במכל דכן ואולי הרב ז\"ל משמע ליה דיבמה שנתקדשה מגרשתה נתן מפני שכל עוד שלא קבלה גט מהמקדש נאסרה ליבם ודמי טפי למי שהלכה בעלה למ\"ה ועמדה ונשאת דמפני שנאסרה לבעל אסורה לבועל ואע\"פ דשאני התם שנאסרה לבעל לעולם מ\"מ כיון דהכא נמי נאסרה לו זמן מה לא חלקו אבל בשזינתה עם אחר שלא נאסרה לו כלל איכא למימר דאינה אסורה לבועל כלל ומ\"מ זה שרצה ללמוד מדברי הרב הנמק\"י דאשת כהן שנאסרה אסורה לבועל אין דמיונו עולה יפה דשאני יבמה שזינתה שהיא עצמה כיונה לעבור על האיסור במזיד ולכך קנסו אותה אבל באש' כהן שנאנסה מי יימר דקנסינן לה שלא תנשא לבועל כיון שהיא לא עברה על האיסור וזה ברור אצלי ועיין בס' אורים גדולים דמ\"ה ע\"ב למוד קכ\"ו וקכ\"ז ועיין בס' מוצל מאש שבס\"ס אש דת סימן מ\"ו שנסתפק בבא על אשת איש ואח\"כ נודע שבשעה שבא עליה זה כבר מת בעלה אם נאסרה לבועל והביא דברי הרב הנמק\"י הללו וחילק ביניהם יע\"ש ולע\"ד יש להוכיח כן ממ\"ש רבינו בפי\"ב מה' נדרים הל' ח\"י גבי נדרה והפר לה האב או הבעל והיא לא ידעה ועברה על נדרה ועל שבועתה בזדון כו' מכין אותה מ\"מ מפני שנתכוונה לאיסור עכ\"ל ה\"נ קונסין אותה כמובן:
ועיין בתשובות מוהר\"א ששון סימן קצ\"ז שנסתפק על אשת איש שבאו עליה שני בועלים אי נאסרה לבועל שני כיון שכבר היא אסורה לבעל משעה שבא עליה הבועל ראשון ועיין בס' מ\"ל בפ\"ב מה' סוטה הי\"ב ד\"ה נמצא מה שציין הר' המגיה ע\"ז שם יע\"ש ובדברי הרב מוהר\"א ששון יש להסתפק ג\"כ בבא על אשת איש קטנה הראויה למאן וכתב רבינו בפ\"ג מהל' א\"ב הל' ב' שלא נאסרה לבעלה אם היא מותרת לכהן ועיין להתוס' ביבמות פ' כיצד דכ\"ד ע\"ב גבי הא דתניא רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא שכתבו התוס' שם אר\"ת דתצא מן הרוכל קאמר דלבעלה היא מותרת יע\"ש ועיין בדבריהם שם דל\"ו ע\"א ד\"ה אעפ\"י שכתבו בסוף דבריהם וז\"ל ומיהו גבי בועל אע\"ג דלא כתיב בה לא נתפסה יש לחלק בין אונס לרצון באשת ישראל דסברא הוא דלא נאסרה על הבועל אלא כשנאסרה לבעל עכ\"ל והך דרוכל קשה לדבריהם לכאורה וי\"ל דההיא דרוכל מדבריהם הוא דאסורה ודברי התוס' מדאורייתא ומ\"מ דברי התוס' שם צ\"ע ממ\"ש הם עצמם בפ' אלמנה לכ\"ג דס\"ח ע\"ב ד\"ה נכרי ועבד יע\"ש עוד ראיתי להמ\"ל שם בה' סוטה שנסתפק בספק זה שנסתפקנו אנו בעניותינו ובסוף דבריו הביא ראיה זה שכתבו התוס' ביבמות פ' כיצד דכ\"ד ולא זכר ש'ר ההיא דרוכל ודוק:" + ] + ], + [ + [ + "כיצד \n סדר השקאת סוטה כו'. עיין במה שתמה הרב מ\"ל על דברי רבינו שלא נקט לא סדר הכתוב ולא סדר המשנה דלפי סדרן של כתובים בתחילה הכהן היה מכין את המנחה ואת המים ואח\"כ היה פורע ראשה ואח\"כ נותן את המנחה על ידיה ואח\"כ משביעה בשבועת האלה ורבינו כתב דבתחיל' היה משביעה ואח\"כ היה כותב המגילה ואח\"כ היה מכין המנחה והמים ואח\"כ פורע ראשה ובגדיה וגם לפי סדר המשנה בתחילה היה פורע ראשה ובגדיה ואח\"כ נותן המנחה על ידיה באופן שסדר זה שסידר רבינו אתי דלא כמאן יע\"ש ותמה עוד על מרן כ\"מ שלא נתעורר בזה יע\"ש ולא ידעתי איך לא השגיח בדברי מרן כ\"מ בהל' י\"א כי שם נתעורר בזה וישב דברי רבינו עפ\"י דברי הירוש' יע\"ש ואני תמיה עוד טובא לפי סדרו דקודם הכנת המים בכלי היה משביעה בשבו' האלה איך היה אומר לה ובאו המים המאררים האלה במעיך כו' דאיך אומר האלה כל עוד שהמים עדין אינן בעולם:" + ], + [], + [], + [ + "גם במ\"ש אם \n עמד בדיבורה מביאין אותה כנגד שער המזרח מבחוץ כו'. קשה דבתוספת' הביאוה התוס' בפ\"ק ד\"ח ע\"א ד\"ה ששם משקין אמרו שהאשה היה מבפנים והכהן מבחוץ שנאמר והעמיד את [האשה] לפני ה' האשה לפני ה' ולא הכהן לפני ה' ודבריו הם הפך התוספתא שכתב שגם האשה עומדת מבחוץ ואולם רבינו משמע ליה דמתני' פליגא אהך תוספתא מדקתני ששם משקין את הסוטות ומטהרין את המצורעין כו' והמצורעין ודאי לא היו מבפנים כנודע ואפשר דגם התוס' דקתני שהאשה מבפנים לאו היינו לפנים מן הפתח דהיכי יליף מקרא דלפני ה' והלא גבי מצורע נמי כתיב לפני ה' ולא היה מבפנים אלא שניהן היו חוץ לפתח אלא שהאשה היה סמוך לפתח והכהן היה רחוק מן האשה גם זה לעומת זה ומפני שלא היה הכהן לצד הפתח קרי ליה מבחוץ אלא דאכתי קשה אמאי לא ביאר לנו רבינו זה שהאשה מבפנים והכהן מבחוץ וכעת צ\"ע:
גם במה שפסק רבינו בדט\"ו דבתחילה היה משקה אותה ואח\"כ היה מקריב את המנחה וכתב מרן כ\"מ דפסק כת\"ק דר\"ש משום דידוע דכן הלכה כו' יע\"ש ולדידי ק\"ל דמאחר דחזינן דהדר תנא דמתני' וסתם כר\"ש בתר הכי בההיא מתני' דלקמן דקתני לא היתה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות ואמרי' בגמ' מני ר\"ש היא דאמר מקריב במנח' ואח\"כ משקה אותה אמאי לא פסק רבינו כההיא סתמא דהא קי\"ל סתמא בתרא עיקר כדאיתא בריש שבועות ובהכי ניחא לי דברי רש\"י בפי' על התורה בפ' נשא בפסוק והשקה את האשה שתפס עיקר כדר\"ש דאמר בתחיל' מקריב מנחת' ואח\"כ משקה אותה ושביק סברת רבנן דר\"ש מפני שהוא ז\"ל עינו ראתה דהדר תנא וסתם כסברת ר\"ש ואין אנו צריכין לדברי הרא\"ם שכתב דרש\"י אזיל בתר פשטיה דקרא וכמובן:
הן אמת כי יש לדקדק בדברי רש\"י דמאחר דתפס עיקר כר\"ש דאמר דבתחילה מקריב מנחתה ואחר כך משקה אותה אמאי לא דריש נמי קרא דוהשקה את האשה קמא כדדריש ליה ר\"ש בגמ' בדי\"א דאתא למימר שאם בדיעבד עבר והשק' אותה תחיל' קודם הקרבת המנחה כשירה ונדחק לפרש שהכתוב מבשרך שכשישקנה המים בודקי' אותה ודבר זה אין לו מובן דלזה למה לי קרא הא מקרא מלא דבר הכתוב שהמים בודקים אותה וצבתה בטנה ונפלה ירכה. ואולם לזה סמך רש\"י ז\"ל דרשת ובאו בה המים המאררים שהמים היו בודקים כל גופ' לומר דלהכי אתא כולי' קרא דוהשקה לבשרך שהמים בודקים אותה ולא דריש רש\"י ז\"ל קרא כדדריש ר\"ש דאצטריך לומ' שאם בדיעבד עבר והשקה קודם הקרבת המנחה כשירה משום דרבנן דחו לה בדיעבד לא פתח קרא ובחר לו רש\"י דרך לפום פשטי' דקרא וברור ואע\"ג דכבר כתיב קרא אחרינא ובאו בה כבר דרשו אותו בגמרא אחד לבעל ואחד לבועל ולמאי דקשיא לן ע\"ד רבינו למה לא פסק כר\"ש דבתחי' מקריב מנחת' ואח\"כ משקה אותה כיון דסתמא בתרא אזלא דכותיה נלע\"ד דכל כה\"ג לא מקרי סתמא בתרא בחד פרקא ועיין למרן החבי\"ב ז\"ל בשכנה\"ג בכללי התלמוד אות ט\"ו ובמ\"ש בחידושי בפ\"ק די\"ט ד\"ב ע\"ב בתוספו' ד\"ה גבי שבת יע\"ש:" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "ועל מ\"ש רבינו ואח\"כ \n מביא כלי חרס שלא נעש' בו מלאכ' מעולם. תמה מרן בכ\"מ דכיון דפסק כר\"י הי\"ל לפסוק בפ\"ה מה' ביאת מקדש דמי כיור אינן כשרים אלא מן המעיין ותמה על תמיהתו הרמ\"ל דלרבא דאמר התם דטעמא דר\"י היינו מדכתיב בכלי חרס כלי שאמרתי לך כבר אין הכרע לפסוק בההיא דמי כיור כר\"י דאמר מי מעיין הם יע\"ש ולדעתי דעת הדיוט אין תמיהתו תמיהא כל כך ע\"ד מרן דשפיר דייק מרן דהי\"ל לפסוק בההיא דמי כיור כר\"י דמאחר דחזינן בסוג' דלפום מאי דסלקא דעתייהו למימר דטעמא דר\"י משום דגמר כלי כלי ממצורע ועכ\"ל דמשמע ליה לפום האי ס\"ד דהלכה כר\"י בההיא דמי כיור אף כי הדר אמר רבא דטעמא דר\"י מדכתיב בכלי חרס מנ\"ל למימר דהדר תלמו' ממאי דהוה סבר דהלכתא כר\"י דילמא רבא נמי הכי ס\"ל כדהוה ס\"ד למימר דהלכה כר\"י וכל שכן דתלמודא לא קאמר אלא כו' דמשמע דלא הדר ממאי דקאמר עד השתא כנ\"ל להליץ בעד מרן מלכא ועיין בספר קרבן חגיגה סימן פ\"א כי שם האריך יותר ליישב תמיהת מרן ולפי מ\"ש אכתי לא מייתבא שפיר תמיהת מרן ודוק:
ואולם לדידי ק\"ל בעיקר דברי מרן שכתב דמשמע ליה לרבינו דהא דאמר רבא ל\"ש אלא שלא נתאכמו פניו לר' ישמעאל קאמר שאעפ\"י שהוא חדש אם נתאכמו פניו פסו' ולא כדפרש\"י דלרבנן קאי כו' עכ\"ל ומי הכריחו למרן לומר כן דלפ\"ז לא דייק שפיר לישנא דרבא דאמר ל\"ש כו' כמבואר ויותר הי\"ל לפרש דרבינו משמע ליה כפרש\"י דלרבנן קאי וה\"ק אף רבנן דמכשירו בכלי חרס שאינו חדש ממש ואפי' נעשה בו מלאכה מיהו אם נתאכמו פניו שנתבלה ונשתנה מראיתו לא מכשירו משום דדומיא דמים בעינן לכ\"ע אף לרבנן וכ\"ש לר' ישמעאל דבעי חדש ממש והשתא רבינו פסק לדרבא אף לדידן דקי\"ל כר\"י משום דעיקר מימר' הלזו לכ\"ע אתמר ואפשר להעמיס פי' זה בדעת מרן אף כי לשונו אינו מורה כן ודוק ועיין בסמוך:
עוד כתב רבינו ואם \n החזירו לכבשן עד שנתחדש כשר. וכתב מרן שם בעיא דלא אפשיטא ואיני יודע למה פסק רבינו בה לקולא יע\"ש וכתב הרמ\"ל דרבינו משמ' ליה כסברת התוס' שכתבו שם דנתאכמו אין פיסולו כי אם מדרבנן והכריחו זה כמו שיע\"ש עכ\"ל וראיתי למו\"ה בס' קול יעקב ברמזיו דנ\"ז ע\"ד שכתב ע\"ד הרמ\"ל הללו וכן על מש\"ל מזה ע\"ד מרן שיש לתרץ דברי מרן במאי דאיכא למידק עוד דמנ\"ל לרבינו לפרש דמ\"ש רבא ל\"ש כו' לר\"י קאי ולא לרבנן ועכ\"ל דאיהו ק\"ל מה שהקשו התוספות דמאחר דמי כיור כשרין כמי מקוה ומי מקוה שנשתנו מראיהן פסולים מאי קאמר מה מים שלא נשתנו מראיהן וכו' ואיהו לא ניחא ליה בתירוץ התוספות ז\"ל משום דוחקא ועל כן פי' דרבא לר\"י ז\"ל קאי ולדידיה מי כיור מי מעיין הם וילפינן שפיר מה מים כו' ואם כן שפיר ק\"ל למרן ז\"ל דכיון דרבינו פסק הכא כר\"י דנתאכמו פסול וע\"כ טעמא הוא משום דס\"ל מי מעיין הן והא בהא תליא מעתה איך פסק דמי מעיין כשרים לקידוש ובכן תמה עליו ג\"כ אמאי פסק לבעיא דרבא לקולא כיון דהוי ספקא דאורייתא ואין מקום לתרץ בזה ע\"פ דברי התוס' לפי האמור דהך בעיא קאי לר\"י כמובן את\"ד ז\"ל יע\"ש ולפי מ\"ש לעיל דרבינו מפרש כפי' רש\"י דההיא דרבא לרבנן דר\"י נמי אתמר גלגל חוזר ומתיישב שפיר תמיהו' מרן ז\"ל שתים הנה ע\"פ דברי הרמ\"ל ז\"ל ודוק:
ודע שמ\"ש התוספו' דמי מקוה ומי כיור שנשתנו מראיהן כשרין ה\"ד כשנשתנו מחמת עצמן או מחמת צבע אבל אם נשתנו מחמת משקה אחר כגון דם או יין וחלב הרי הן פסולין וכמו ששנינו בפ\"ז מה' מקואות ופסקו הרמב\"ם בפ\"ז מה' מקואות ה\"א וה\"ז יע\"ש ועיקר קושייתם היתה דכיון דכשנשתנו מראיהן מחמת צבע כשרין היכי יליף מינה לכלי שנתאכמו פניו דפסולין כיון שהשינוי בא מחמת עצמו וכל כה\"ג במים כשרים ותירצו דאסמכתא בעלמא היא והכי דריש מה מים סתמן לא נשתנו מראיהן אף כלי כשלא נשתנה מראיתו:
וראיתי לרבינו בפ\"ה מה' ביאת מקדש די\"ב שכת' וז\"ל כל המימות כשרין לקידוש בין מים חיים בין מי מקוה ובלבד שלא ישתנו מראיהן אלא יהיו כלים הכשרים לטבילה כו' ומרן לא הורה לנו מקום דין זה איו ולפי הנר' הם דברי עצמו דמשמע ליה לרבינו ז\"ל כסברת התוס' דשמעתין דכיון דמי כיור הם כשרים ממי מקוה דין מי מקוה יש להם ואם נשתנו מראיהן מחמת עצמן או מחמת צבע כשרים אבל מחמת משקה אחר פסולין דומיא דמי מקוה וה\"נ אמרינן בפ\"ב דזבחים דכ\"ה כל המשלים למי מקוה משלים למי כיור וכמ\"ש שם רבי' יע\"ש ואת זה ראיתי למרן הב\"י בא\"ח ר\"סי ק\"ס עמ\"ש הטור צריך שיהיו במים הנטילה מראה מים שאם נשתנו מראיהן בין מחמת עצמן בין מחמת דבר אחר שנפל לתוכן בין מחמת מקומם פסולים כדתנן נפל לתוכן קומוס וקנקנתום ושינו מראיהן פסולים כו' כתב וז\"ל וכתב הרא\"ה בברכות פ' אלו דברים דטעמא דבנטילת ידים בעינן מים שלא נשתנו צורתן דומיא דקידוש ידים ורגלים מן הכיור והת' מסתברא משום מים יתירא דכתיב ונתת שמה מים לרחצה ורחצו אהרן ובניו כו' וכתיב בבואם אל אהל מועד ירחצו ומהכא דייקינן דמים בהויתן בעינן שלא נשתנו עכ\"ל:
מבואר יוצא מתוך דברי הרא\"ה הללו דס\"ל דמי כיור שנשתנו מראיהן בין מחמת עצמן או מחמת דבר שנפל פסולים דומיא דנט\"י וזה הפך דברי התוס' הללו דשמעתין והפך דברי רבינו בפ\"ה מה' ביאת מקדש שכתבנו ומהתימא על מרן שלא התעורר בזה ומ\"מ סוגיין דשמעתין מוכח שפיר כדברי הרא\"ה דמדמי שינוי כלי לשינוי המים דמשמע דמי כיור שנשת' מראי' אף מחמת עצמן פסולים ומתיישב שפיר קושית התוס' לדעתו ז\"ל דמי כיור ודאי פסולי' בשינוי מראה אף מחמ' עצמן מיתורא דקר' במים תרי זימני לא כן במי מקוה כמובן ולדע' רבי' והתו' דמשמע להו דמי כיור אינן נפסלי' בשינוי מראה אלא כשנפל לתוכן משק' אחר אבל מי צבע וכיוצא אינן פוס' אין טעמו של הרא\"ה שנתן במים של נטילה שייך לשיטת' ז\"ל דמים של נטיל' פסולים אפי' כשנפל לתוכן קומוס וקנקנתום דכל כה\"ג גבי מי כיור כשרים דמי צבע כשרי' למי מקוה ולמי כיור ועיין להראב\"ד בס' תמים דעים סי' ס\"ו שנ\"ט למה שפסלו שינוי מראה במים של נטילה יע\"ש:
ובעיקר דברי הרא\"ה ז\"ל הללו ק\"ל טובא דכיון דשינוי מראה במים של נטילה מדין קידוש מי כיור ילפי לה א\"כ אם אדם הטביל ידיו בתוך הכלי נמי לא יצא ידי חובת נט\"י דומיא דקדוש ידים ורגלים דדרשינן ממנו ולא מתוכו ואילו הרא\"ה בשיטת הרב ה\"ג קאי דס\"ל דגבי נט\"י אם הטביל ידיו בתוך הכלי יצא י\"ח נטילה כמ\"ש בהדיא בספר החינוך בפרשת כי תשא בפסוק ורחצו אהרן ובניו וז\"ל ואין אנו מצריכין בנט\"י בחולין ליטול מן הכלי ולא בתוכו אעפ\"י שאנו מצריכין כלי לנטילת חולין ויסוד הדבר הוא מפני שמצאנו כלי לנטילה בקדש מ\"מ בקדושה הוא דמיעט רחמנא ממנו ולא בתוכו אבל בחולין אין לנו מיעוט ואעפ\"י שנטילת החולין משום סרך הקדשים הוא וכמ\"ש ז\"ל משום סרך תרומה מ\"מ אין לנו להשוותם לגמרי בכל דיניהם ודיי לנו לחייב בנטילה ובכלי משום סרך ולהניח מיעוטו דממנו שנאמר בו במקומו ואפילו בתרומה עצמו נט\"י בו מדרבנן הוא כו' כ\"כ בספר המצות להרמב\"ן ז\"ל עכ\"ל הרי שכתב דדבר זה דממנו ולא מתוכו לא ילפינן מדין קידוש במה שהצריכו כלי ונטי' וכ\"כ התוס' והרא\"ש הביא דבריהם מרן ב\"י לעיל בסימן קנ\"ט ע\"ד הרב ה\"ג יע\"ש:
וא\"כ קשה דמ\"ש דבשינוי מראה המים דגבי כיור לא מפסיל אלא מיתורא דבמים במים ילפו לה גבי נט\"י מדין קדוש ידים ורגלים ממי כיור וגבי ממנו ולא מתוכו לא ילפו לה מהתם ואם הדבר הזה דממנו ולא בתוכו שכתב הרב דגבי נט\"י אין קפידא בדבר היה מפורש בש\"ס לא היה מקו' לשאלתינו שהם אמרו והם אמרו וכשם שהצריכו כלי ונט\"י הצריכו ג\"כ שלא ישתנו מראה המים דומיא דמי כיור ולא הצריכו שיהיו ממנו ולא בתוכו דבקצת דברים השוו תקנת נט\"י לקדושי מי כיור ולא בכולן וכך היתה עיקר תקנתם אבל מאחר שאין הדבר מפורש בגמ' ואדרבא משמע הפך זה וכמ\"ש מרן ב\"י בסימן קנ\"ט יע\"ש א\"כ כיון שמצינו גבי קדוש ידים ורגלים דלא מכשר אלא ממנו ולא בתוכו למה לא נאמר כן גבי נט\"י דיליף מהתם לענין שינוי מראה ושאר דברים ומ\"ש התוס' והרא\"ש דטעמו של הרב ה\"ג מדאבעיא ליה לרבא הכי גבי קדוש ידים מהו לקדש בכיור ממנו אמר רחמנא ולא בתוכו משמע דבקדוש הוא דקא מבעיא ליה הכי משום דכתיב ממנו אבל בנט\"י אפי' בתוכו מותר עכ\"ל דמשמע דעיקר טעמו של הרב ה\"ג הוא מדאבעיא ליה הכי גבי קדוש ולא גבי נט\"י אין זה הכרח לפי דברי הרב החינוך דכיון דמהתם ילפינן לנט\"י להכי ספוקי מספקא ליה התם ומינה נפקא לדין נט\"י באופן שלא מצאתי מקום לפי דברי הרא\"ה מה בין שינוי מראה דנפ\"ל מיתורא דבמים לנטי' בתוך הכלי דנפ\"ל ממנו ולא בתוכו וכעת צ\"י:
שוב ראיתי להרא\"ה גופיה בספר בד\"ה דק\"ס ע\"א מפשט פשיטא ליה טובא דגבי נט\"י נמי לא מהני נטי' בתוך הכלי דבעינן ממנו ולא מתוכו דומיא דקדו' ידים ורגלים מן הכיור והרשב\"א בספר משמרת הבית תמה עליו בזה מדברי הרב ה\"ג שכתב דגבי נט\"י לא בעינן ממנו ולא בתוכו ואפי' שכשך ידיו בתוך הכלי מהני ליה נטילה יעש\"ב באופן שדברי הרא\"ה סתרי אהדדי ותבריה לגזיזיה ממ\"ש בספר החינוך למ\"ש בבדק הבית והדבר צ\"ע:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אם \n טהורה היא יוצאת כו' ואם טמאה היא כו' והן אומרים הוציאוה כדי שלא תפרוש נידה והנידות מטמאות עזרת נשים והן מוציאין אותה מעזרת נשים. ע\"כ. וכתב הרמ\"ל שנראה מדברי רבינו דדוקא בעזרת נשים הוא דאיכא קפידא אבל בהר הבית לא קפדינן והדבר הוא תמוה דבפ\"ז מה' בית הבחירה הט\"ו ובפ\"ג מה' ביאת מקדש ה\"ג פסק דהר הבית מקודש שאין נכנסין לשם נדות ויולדות והכי איתא בפ\"ק דכלים והניח' בתימא יע\"ש ועיין להרב תי\"ט במשנתינו שכתב דעזרה דנקט תנא דמתני' היינו נמי הר הבית דהר הבית נכלל בשם העזרה סתם יע\"ש ולע\"ד אפשר ליישב בדוחק דדעת רבינו דדוקא תנן מעזרה ולא מהר הבית דאע\"ג דגם הר הבית מקודש שאין נכנסין לשם נידות ויולדות ה\"ד נדות ודאות אבל ספק נדות כסוטה זו שלא היתה נידה ודאית אלא שהיו חוששין שמא תפרוש נדה לא היו מוציאין אותה מיד אלא מעזרת נשים שהיא עומדת בה ולא מהר הבית שאינה מקודשת כ\"כ כעזרת נשים ואה\"נ שאם פרסה נדה מוציאין אותה מכל הר הבית אלא דמספקא לא היו מוצי' אותה מיד דאפשר שלא תפרוש שהזכות תולה אעפ\"י שהיא מתכוונת ודוק ועיין להתוס' בפסחים פ' האשה דצ\"ב ע\"א ד\"ה טבול יום ודוק:" + ], + [], + [], + [], + [ + "סוטה \n שיש לה זכות ת\"ת אעפ\"י שאינה מצווה על ת\"ת הר\"ז תולה לה ואינה מתה לשעתה אלא נימוקת והולכת וחלאים כבדים באים עליה כו'. עכ\"ל. ונשאלתי מחד צורבא מרבנן מעיר רודיש יע\"א בדברי רבינו ז\"ל הללו שנראין לכאורה הפך מסקנת הש\"ס בפ' היה נוטל דכ\"א דאלו התם מסקינן דזכו' זה שתולה לה לאו בזכות ת\"ת דידה הוא דהא אינה מצווה ועושה אלא באקרויי בנייהו ומנטרן לגברייהו כו' וכמ\"ש שם רש\"י ז\"ל ומסתמות דברי רבינו ז\"ל משמע דעל ת\"ת דידה קאמר דאי לא כל כי האי הו\"ל לפרש וא\"כ איך תפס עיקר הר\"מ ז\"ל זכות ת\"ת אעפ\"י שאינה מצוו' כיון שטעם זה נדחה קרו לה בש\"ס וזה לשון תשובתי אליו לע\"ד ב' תשובות בדבר הא' שאפשר שרבינו ז\"ל מפרש בדברי רבינא דקאמר לעולם בזכות תורה כו' בזכות דאקרויי בנייהו ומנטרן לגברייהו מי לא פלגן בהדייהו כו' דה\"ק לעולם בזכות תורה דידהו ואף ששכ' זה אינו כ\"כ כמצוה ועושה מ\"מ זכות מיהא אית להו ולא יבצר ששכר זה יגיע לחצי כופר ממי שמצווה ועושה וא\"כ זכות ת\"ת זה עושה מחצה וזכות דאקרויי בנייהו דפלגן בהדייהו נמי הוה ליה שכרו משלם ודלא כמו שפי' רש\"י ז\"ל דהשתא הדר ממאי דקאמר תחילה בזכו' תורה דידהו דא\"כ לא היה ליה למימר בהאי לישנא דלעולם זכות ת\"ת דמשמע דעל זכות תורה האמור מעיקרא קאי אך לפי האמור ניחא:
ואף שלפ\"ז אכתי הי\"ל לרבינו לומר דזכות ת\"ת תולה לה בהצטרף אליה זכותא דאקרויי בנייהו מ\"מ כיון שהיא מילתא דשכיח ברוב הנשים הא דאקרויי בנייהו לא הוצרך לפרש ובשתיים עלתה לו שרבינו סובר דתלמוד' לא הוצרך לאוקומי ולמימר דזכות תורה היינו הא דאקרויי בנייהו כו' ולא ניחא ליה למימר דזכות ת\"ת דידה יכולה היא שתגן אף שאינה מצווה ועושה אלא דוקא לתנא דמתני' שסובר שהזכות תולה לה שלא היתה מתה באותה מיתה אבל לר' דפליג אר\"ש בסיפא דהך מתני' וסובר שהיתה מתה באותה מיתה ולא היתה יולדת ולא משכחת כו' וכדאוקי פלוגתייהו רב יוסף בד\"ו הא ודאי לא פריך מידי תלמודא אי זכות תורה הא אינה מצווה ועושה דנהי שאינה מצווה מ\"מ לא בשבי' זה אין לה שכר כלל ואדרבא הסברא נותנת שגדול יהיה פר''ע ממי שאינו מצווה ממצוו' אלא שהטעם לזה שהמצווה דואג תמיד לבטל יצרו כמ\"ש התוספו' ואין למדין מתורתו של דואג שאין לה שכר כלל ולשון חכמים בכל מקום הוא גדול המצווה ממי שאינו מצווה וכ\"כ רבינו בה' ת\"ת האשה שלמד' תורה יש לה שכר אבל אינה כשכר האיש יע\"ש וא\"כ לר' דאית ליה שהיתה מתנוולת ומתה באותה מיתה אלא שלא היתה מתה מיד אין ספק שכר זכות זה להגן עליה ולהצי' ממות נפש' שלא תמות מיד וז\"ש רש\"י וז\"ל זכות דמאי כו' מגינה כל כך עכ\"ל ודוק:" + ], + [], + [ + "סוטה \n ששתתה והיא טהורה הרי זו מתחזקת ופניה מזהירות ואם היה בה חולי יסור ותתעבר ותלד זכר היה דרכה לילד בקושי כו' לילד נקבות יולדת זכרים. ע\"כ. הרב החבי\"ב בלקוטיו על רבינו בס\"ס שכנה\"ג א\"ח כתב דמ\"ש רבינו שהיתה מתחזקת ופניה מזהירות לא נזכר בגמרא לא בדברי ר\"ע ולא בדברי ר\"י ורבינו הוציאו ממאי דאמרינן שאם היא טמאה פניה מוריקות כו' ומרובה מדה טובה ממדת פורענות שאם היא טהורה ודאי מתחזקת ופניה מזהירות אך מ\"ש רבינו ואם היה בא חולי יסור ותתעבר אם כיוין לו' שאם היתה עקרה נפקדת אדרבא ארכביה אתרי רכשי דזו היא סברת ר\"ע ומ\"ש אם היה דרכה לילד בקושי תלד בריוח היא סברת ר\"י ובגמרא בסוטה ובברכות פליגי ר\"ע ור\"י דר\"ע אמר אם היתה עקרה נפקדת ואמר ליה ר\"י אם כן יסתרו כל העקרות כו' אלא אם היתה יולדת בצער תלד בריוח נקבות יולדת זכרים כו' ורבינו מזכה שטרא לבי תרי ואם מ\"ש רבינו ואם היה בה חולי יסור ותתעבר הכונה לומר שאם סר ממנה הלידה מחמת חולי תתרפא ותלד הא לא רמיזא בדברי ר\"י שלא אמר אלא שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח אבל אם סר ממנה הלידה מחמת חולי שתשוב ותתרפא ותתעבר לא אמר וע\"ק שלפ\"ז פסק רבינו כר\"י נגד ר\"ע ואנן קי\"ל הלכה כר\"ע מחבירו ולכן נראה דמ\"ש ואם היה בה חולי יסור ותתעבר היא סברת ר\"ע דאמר אם היתה עקרה יולדת וחולי מחמת עקרות קאמר ופסק כר\"ע מחבירו אלא שהוא ז\"ל ראה דבפרק ארוסה קאמר ר\"ע שאם היתה עקרה נפקדת ור\"י קאמר שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח ובפ' אין עומדין מוחלפת השיטה שר\"י אומ' אם היתה עקרה נפקדת ור\"ע אומר אם היתה יולדת בצער כו' ולא פסיקא ליה מלתא איזו היא סברת ר\"ע בבירור ולכן כתב שתי סברות עכ\"ל:
והנה למאי דמשמע ליה להרב דרבינו פסק כר\"ע דאמר אם היתה עקרה נפקדת לא היה לו צורך לידחק במה שנדחק דמשום דרבינו לא פסיקא ליה מלתא איזו היא סברת ר\"ע להכי כתב שתי הסברות אם היתה עקרה נפקדת וגם אם היתה יולדת בצער תלד בריוח דמילתא כדנא לא ניתן ליאמר דכיון דלא פסיקא ליה מלתא לרבינו לא היה לו להביא אלא סברת מ\"ד אם היתה יולדת בצער תלד בריוח דבהך מלתא אפשר דאף ת\"ק מודה בה אלא דאיהו לאוספי אתא דאף אם היתה עקרה יולדת וכיון דאפליגו עלה היה לו לרבינו לתפוס הסברא דלא רמו בה תגרא ועוד דכיון דבאותה סוגייא שבברכו' אשכחן לרבי אלעזר דדריש קרא דאם ראה תראה כסבר' מ\"ד אם היתה עקרה נפקדת היה לו לרבינו להכריח דהיא היא סברת ר\"ע דהלכה כמותו ויותר היה לו להרב ז\"ל לומר דרבינו פסק כר\"ע שאם היתה עקרה נפקדת ומ\"מ הביא ג\"כ לדרשת ר\"י דאמר אם היתה יולד' בצער יולדת בריוח משום דבהך מלתא אף ר\"ע נמי אזיל ומודה בה שאם לא היתה עקרה והיתה יולדת נקבות יולדת זכרים כו' ואיהו לאוסופי אתא דאף אם היתה עקרה היתה יולדת דלא מפני שהיתה יולדת הפסידה ברכתה וקרא נמי דייק דכתיב ונקתה ונזרעה זרע דאם בא הכתוב לו' שאם היתה עקרה היתה יולדת דוקא הול\"ל ונקתה ונזרעה ומדאכפל קרא לומר זרע ע\"כ לדרשא הוא בא שאם היתה יולדת נקבות יולדת זכרים כו' וזרע הגון וראוי לה קאמר הנה זה אפשר לומר לפי דבריו דרבינו פסק כמ\"ד שאם היתה עקרה נפקדת ואם היה בה חולי יסור ותתעבר דקאמר היינו חולי העקרו':
אמנם דבר זה לא ניתן ליאמר כלל דרבינו לעיל בפ\"ב ה\"י כתב וז\"ל היו לו אשה ובנים ה\"ז משקה אותה אעפ\"י שהיא עקרה או זקנה שלא נאמר בתורה ונזרעה זרע אלא בראויה לילד שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח היה דרכה לילד נקבות תלד זכרי' עכ\"ל הרי שכתב בהדיא דקרא דונזרעה זרע לא נאמר אלא בראויה לילד שאם יולדת בצער תלד בריוח אבל אם היתה עקר' שלא היתה ראויה לילד לא קאמר הכתו' שתלד וא\"כ מבואר דרבינו פסק דוקא כמ\"ד שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח כו' ולא כמ\"ד שאם היתה עקרה נפקדת וזה הפך דברי מרן החביב ומהתימא איך אשתמיט מיניה לשון זה איברא שדברי רבינו בדין הנז' צרי' ביאור וכבר עמד בו הרמ\"ל שם יע\"ש כי ע\"כ נר' ברור דמ\"ש רבינו ואם היה בה חולי יסור ותתעבר ותלד לאו חולי העקרות קאמר אלא שאם היתה חולנית ומחמת חוליה לא היתה מתעברת היתה מתרפאת ויולדת זכר דאף למ\"ד שאם היתה עקרה לא היתה יולדת היינו כשתהיה עקרה מחמת מזל או מחמת שנעקרה בית הרחם שלה כמ\"ש רש\"י בפ\"ד דערובין דמ\"ז וז\"ל עקרה מחמת מזל ובפ\"ד דיבמות דמ\"ב פי' עקרה שנעקרה רחמה וניטלה האם שלה וא\"נ ששתתה כוס של עיקרין כמ\"ש התוס' בסוטה דכ\"ד וכמ\"ש כ\"ז לעיל בפ\"ב ה\"י הרמ\"ל יע\"ש דכל אלו אינן ראויות לילד מחמ' עצמן ולא מחמת חולי והני הוא דאמעיטו למאן דלא דריש קרא שאם היתה עקרה נפקדת אבל כשלא היתה יולדת מחמת חוליה לאו עקרה היא דכשמתרפאת ראויה לילד היא והטעם לזה מבואר דכל שצריך להפך טבע העולם בשביל' כל כי האי צריך זכות רב וזו לא היתה ראויה לכך וברור:
אלא דאכתי קשה מה שהק' עוד הרב דמנ\"ל הא לרבי' דהא ר\"י לא אמר אלא שאם יולדת בצער יולדת בריוח אבל אם היתה חולה שהיא מתרפאת והיתה יולדת לא קאמר ואפשר דהא פשיטא ליה לר\"י דודאי כיון שהיתה מתרפאת מחוליה שהרי גדולה מדה טובה ממדת פורענות כמ\"ש מר\"ן החבי\"ב פשיטא שממילא היתה יולדת ודוחק ויותר נלע\"ד שהן דברי רבינו דמשמע ליה כן מאותה שאמרו גבי ר' אלעזר שטיהר כל אותן דמין ואמר אם הן טהורות יולדו כולן זכרים כו' הרי שנתן סימן שהיו טהורות וראויות לבעליהן בלידתן זכרים והכא נמי ודאי שאם היתה טהור' סימנא לזה היה שהיתה יולדת זכר ור\"י לא הוצרך לזה דזו אינה ברכה אלא סימנא בעלמא ולכן דרש קרא דונזרעה זרע שאם היתה יולדת נקבות תלד זכרים ודוק:
ומ\"מ יש לדקדק בדברי רבינו דלאיזה תכלית כתב זה ומאי נ\"מ לענין דינא ואין מדרכו של רבינו להביא בחבורו כי אם היוצא לענין דינא וכעין זה הוקשה לו להרב מ\"ל לקמן בהל' כ\"ד בדין אשה שזינתה באונס כו' יע\"ש ובדין זה לא נתעורר ונר' דנ\"מ לענין שאם באו עדים אחר ששתתה ואמרו שנטמאה באותה סתירה דמחזקינן להו בסהדי שקרי כיון שלא נתכוונה מיד אחר השתיה ואדרבא פניה מבהיקו' וכ\"ש אם נתעברה וילד' זכר דאע\"ג דכל שיש לה עדי' במ\"ה אין המים בודקין אותה מ\"מ היא לא היתה יולדת ולא היו פניה מזהירות וזו שנתחזקה אחר השתיה וילדה זכר היא ראיה גדול' שלא נטמאת ומ\"מ דין מחודש הוא ואין הדעת סומך בו דכיון שאין המים בודקין אותה אפשר שילדה זכר במקרה וטבע העולם וכן אם נעשו פניה מזהירות אפשר שבאה לה מתענוג שענגה עצמה ואין זו ראיה כלל והדרא קו' לדוכתא לאיזה תכלית כתב רבינו דין זה ודוק:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות סוטה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Nashim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..d72ddf932a05f12d6594865a7bdc1535fedfd10a --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,64 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Zeraim" + ], + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ומנין \n שהבכורים אסורין לאונן שנאמר ושמחת בכל הטוב והאוכלן מכין אותו מכת מרדות. ע\"כ. וכתב מרן ומ\"ש מכין אותו מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה ע\"כ וקשה טובא דבגמ' דפסחים דף ל\"ו וביבמות דע\"ד נפ\"ל הא דאונן מהיקשא דתרומת ידיך למעשר ומנ\"ל לרבינו האי קרא דהשתא לא מצי למילף מיניה מלקות הן אמת שבפסחים פריך תלמודא לר\"ש דנהי דהיקשא לית ליה קרא דושמחת מאי עביד ליה ומשני דאצטריך לדרשא אחריתי יע\"ש אבל הא ודאי לא מכרעא לומר דרבינו נפק\"ל מהאי קרא דאיכא למימר דלר\"ש דוקא הוא דפריך אמאי לא יליף מהאי קרא ולא לילף מיניה מלקות אבל רבנן ודאי לא ילפי לה מהאי קרא אלא מהיקשא וילפי נמי מלקות דמהא לא חזינן דהדר ביה תלמודא ותו קשה דרבינו בהלכות מעשר נקט האי קרא לדרשא אחריתי כמ\"ש בש\"ס וא\"כ האי דרשא מנא יליף לה וכעת צ\"ע ובפשט השמועה הוקשה לי דהיכי הוה בעי למיל' האי דינא דאונן מהאי קרא דהא בסוכ' אמ' דכ\"ה אבל חייב בסוכ' ופריך תלמודא פשיטא ומשני מהו דתימא כיון דאמר רב מצטער פטור מן הסוכה האי נמי מצטער הוא קמ\"ל כיון דאיהו מצטער נפשיה איבעי ליה ליתובי דעתיה ולאו צערא הוא יע\"ש והשת' נמי נימא איבעי ליה ליתובי ויהיה חייב בביכורים ויש לחלק בין מצטער דהתם לושמחת דהכא וברור." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [ + "שורש דין מפריש חלתו קמח המפריש \n חלתו קמח אינה חלה כו'. הנה הטור בסי' שכ\"ז כתב וז\"ל אין חיוב חלה עד דתתדבק העיסה כו' אבל אם הפרישה קודם אין שם חלה עליה לפטור העיסה כו' וכתב הר\"א ממיץ דוקא באומר שיחול עליה שם חלה בעודו קמח אבל מפריש קמח ואומר כשתעשה עיסה יחול עליה שם חלה דבריו קיימים ע\"כ ושמעתי מפי הרב המובהק חיים מודעי נר\"ו ביום הקהל שבת הגדול שנת התקמ\"ט שהק' ע\"ד הר\"א ממיץ מההיא דפ' הא\"מ דמ\"ו ע\"ב עלה דאמר שמואל המקדש אחותו דהמעות מתנה אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ויהיב לשם מתנה ואמרינן עלה מתיב רבינא המפריש חלתו קמח אינה חלה וגזל ביד כהן ואמאי גזל ביד כהן נימא אדם יודע שאין מפרישין קמח ונתן לשם מתנה ומשני שאני התם דנפיק חורבא מינה זימנין דאית ליה לכהן פחות מה' רבעי קמח והאי אליש ליה בהדי הדדי וקסבר נתקנה עיסתו ואתי למיכל בטיבלה ופרכינן והא אמרת אדם יודע שאין מפרישין קמח כו' ומשנינן יודע ואינו יודע יודע שאין מפרישין חלה קמח ואינו יודע דסבר טעמא מאי משום טירחא דכהן וטירחא דכהן אחלתי' יע\"ש והשתא לדעת הר\"א ממיץ אמאי הוי גזל ביד כהן נימא אדם יודע שאין מפרישין חלה קמח ואיהו מפריש ואמר כשתעשה עיסה יחול עליה שם חלה ולהכי יהביה לכהן לשם חלה לכשתילוש ותעשה עיסה א\"ד.
ולדידי אהמ\"ר הא לא קשיא כלל דאם הפרי' קמח זה לכשתעשה עיסה שיחול עליה שם חלה הול\"ל לכהן בהדייא דקמח זה קרא עליה שם חלה לכשתהא נילוש כדי שידע הכהן ולא יאכל ממנו עד שידע שב\"הב לש שאר הקמח ואז חל שם חלה על הקמח הזה הנילוש ביד הכהן דכל עוד שלא לש שאר הקמח לא חל שם חלה על קמח זה וטבל הוא עדיין וכ\"כ בהדייא הרב הפרישה ע\"ד הר\"א ממיץ וז\"ל ואומר כשתעשה עיסה כו' פי' החלה והקמח והנשאר עכ\"ל ולבר מן דין הרי מעיקרא דקאמר שמואל אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ויהיב לשם מתנה ופרכינן ונימא ליה בהדייא לשם מתנה ומשנינן סבר כסיפא ליה מילתא והשתא הכא דליכא האי טעמא אם איתא דקמח זה אפרישי' לשם חלה לכשיהא נילוש לימא ליה לכהן בהדייא שהוא לשם חלה לכשיהא נילוש ובודאי דמתניתין מיירי דבהדייא קאמר כשנותנו לקמח זה ביד כהן לשם חלה דאפרשיה לשם חלה מהשתא ולהכי קתני מתני' דגזל ביד כהן וכיון שכן תו לא מצי משני דלכשיהא נילוש קאמר ודוק ועיין להרב אורח מישור בשיטתו לנזיר די\"ב בתוס' ד\"ה אסור בכל הנשים מ\"ש במ\"ש התוס' על מה שנהגו שהאשה אומרת לחבירתה לושי לי קמח והפרישי חלה יע\"ש ע\"פ דברי הר\"א ממיץ הללו ודוק." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מפריש ראשית הגז אי חייב באחריותו המפריש \n ראשית הגז ואבד חייב באחריו' עד שיתן לכהן. וכתב הכ\"מ דהכי איתא בתוספתא פ' ראשית הגז וטעמא משום דכתיב ביה נתינה ולא מפטר עד שיתן לו והק' הרב מש\"ל דלעיל פ\"ט ה\"ד כתב דהמזיק מתנות כהונה או אכלן אינו חייב לשלם מטעמא דהו\"ל ממון שאין לו תובעין ותירץ הוא ז\"ל דשאני מתנות כהונה דהמצוה היא בדבר מיוחד וכיון שנאבד אין כאן חיוב דמים אבל הכא דאכתי מצי לקיים המצוה לא מפטר מטעם ממון שאין לו תובעין שהרי כתב הר\"ן ז\"ל דבאיתנהו המתנות בעין מיחייב משום חיוב המצוה וליכא טעמא דממון שאין לו תובעין ולפ\"ז נראה שאם נאבדה הגיזה פטור דהא א\"א לקיים המצוה ואין כאן אלא חיוב דמים וממון שאין לו תובעין הוא וזהו שכתב לעיל הל' ו' אבל אם גזז את הצמר וצבעו קודם שיתן פטור מראשית הגז משום דקנאו בשינוי ומיירי בשצבע כל הגזה ואע\"ג דשינוי לא מהני אלא לקנות הגוף אבל חייב ליתן את הדמים מ\"מ הכא אין כאן חיוב דמים משום דהוי ממון שאין לו תובעין וכמ\"ש הרא\"ש והר\"ן עכ\"ל.
וראיתי להרב מהר\"י אלפ'אנדארי בס' מוצל מאש ח\"ב סי' ג' שדחה תי' הרב מש\"ל דעדיין נשאר הקושיא דמ\"ש מתרומה שהרי התם נמי יכול ליתן ממה שנשאר ומשנה שלימה שנינו בס\"פ כל הגט המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשר כו' מצאן שאבדו הרי זה חושש עליהן הרי דדוקא בשאינו יודע באיזה זמן נאבדו הוא דחושש אבל אם יודע אימתי נאבדו היה תרומתו תרומה ולא היה חייב להפריש עליהן תרומה אחרת ומ\"ש מראשית הגז וכתב ואפשר דגבי תרומה נמי נהי דאינו חייב להפריש אבל מ\"מ צריך לשלם הדמים לכהן משום גזל השבט והשתא הוי דומיא דראשית הגז דכי היכי דהתם חייב באחריותו ה\"נ חייב ליתן הדמים לכהן עכ\"ל ותמוהי' דבריו לע\"ד כי זה שכתב כי גבי תרומה שנאבדה אע\"פ שאינו חייב להפריש פעם אחרת משום דכבר נפטרה מחיוב ההפרשה מ\"מ חייב ליתן הדמים משום גזל השבט זה אינו יכולתי להלום דכיון דכבר נפטר מחיוב הפרשה שהניח תחי' להפרי' עליהן וחל עליהן שם תרומה ונאבדו ואינו בעין אם כן היאך יתחייב ליתן הדמים משום גזל השבט דכיון דאינן בעין ליכא עליה אלא דמים הו\"ל ממון שאין לו תובעין ותו לא מיחייב ולדבריו כי פריך הש\"ס לר\"ח מברייתא דקתני מנין לב\"הב שאכל פירותיו טבלין כו' הא משעת הרמה ואילך מיחייב כו' אמאי לא משני דמחייב משום גזל השבט כיון דלדעתו ז\"ל אפי' כי נאבד ממנו התרו' מיחייב מיהא משום גזל השבט כי הזיקן ואכלן אלא ודאי דכל שאין הפירות בעין תו לא מיחייב משום גזל השבט שלא מצינו לה\"ט דגזל השבט אלא כשהתרומה בעולם ועדיין לא הזיקן ולא אכלן וכאותה ששנינו ברפ\"ב דמס' ערלה גבי תרומה עולה בא' ומאה וצריך להרים כו' דאפילו שנתבטלה אותה סאה של תרומה כשנפלה לתוך מאה של חולין אכתי צריך להרים סאה א' וליתן לכהן משום גזל השבט וטעמא מפני שהסאה של כהן ישנה כאן בעולם ובא להינות ממנה אבל כשאבדה מן העולם או אכלה תו לא מיחייב בדמי' דממון שאין לו תובעין הוא.
גם עיקר קו' על תירוץ המש\"ל דק\"ל מ\"ש תרומה מראשית הגז לדידי לק\"מ לפי מה שעלה לחלק המש\"ל בין דבר מיוחד כמתנות כהונה לדבר שאינו מיוחד כראשית הגז דגבי תרומה נמי אין לך דבר מיוחד גדול מזה כיון דמיחייב להפריש ולקרא עליה שם תרומה ואח\"כ מיחייב ליתנה לכהן כנודע וא\"כ מיד שהפריש התרומה חל עליה שם תרומה אף קודם נתינתו לכהן והרי היא קדושה כקדושת תרומה וכשאכלה או הזיקה הו\"ל כמזיק מתנות כהונה המיוחדים לכהן אבל גבי ראשית הגז שאינן טובלין ואין בהם קדושה אלא הרי הן כחולין לכל דבר וכמ\"ש רבינו בספ\"ט מה' בכורים הט\"ו וי\"ז ואפי' כשהפריש ראשית הגז אין כאן דבר מיוחד בהפרשה זו עד שיתננה ליד כהן וכל שלא נתן אכתי חייוב מצות הנתינה רמייא עליה כיון שאין כאן דבר מיוחד כמבואר ושוב ראיתי להתוס' פ' מרובה דס\"ו ד\"ה עד שצבעו שכתבו בהדייא חילו' זה וז\"ל אין לפרש שצבעו חלקו של כהן מה שהפריש מן הגיזה דלא שייכא ביה הפרשה אבל הפרשת ראשית הגז אין כלום מה שהפריש לצד אחר וכאלו לא הפריש עכ\"ל ודבריהם מבוארים כחילוק המש\"ל עד שאני תמיה על הרב מש\"ל כשעלה לחלק בחילוק זה בין ראשית הגז למתנות כהונה וכתב ולפ\"ז נראה שאם נאבדה כל הגזה פטור איך לא העלה על דל שפתותיו ע\"ד התוס' הללו שכ\"כ בהדייא והיותר תימא אצלי הם דברי הרדב\"ז בתשו' החדשות ח\"ב סי' קע\"ה שהוקשה לו קושית המש\"ל בדברי רבינו ונכנס בפירכא דחוקה ליישב דבריו יע\"ש כנראה דאשתמיט מיניה דברי התוס' הללו דפ' מרובה וצ\"ע." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..c7ff503c038c145dbdb8f56ae92e515604af7a23 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,61 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_First_Fruits_and_other_Gifts_to_Priests_Outside_the_Sanctuary", + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ומנין \n שהבכורים אסורין לאונן שנאמר ושמחת בכל הטוב והאוכלן מכין אותו מכת מרדות. ע\"כ. וכתב מרן ומ\"ש מכין אותו מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה ע\"כ וקשה טובא דבגמ' דפסחים דף ל\"ו וביבמות דע\"ד נפ\"ל הא דאונן מהיקשא דתרומת ידיך למעשר ומנ\"ל לרבינו האי קרא דהשתא לא מצי למילף מיניה מלקות הן אמת שבפסחים פריך תלמודא לר\"ש דנהי דהיקשא לית ליה קרא דושמחת מאי עביד ליה ומשני דאצטריך לדרשא אחריתי יע\"ש אבל הא ודאי לא מכרעא לומר דרבינו נפק\"ל מהאי קרא דאיכא למימר דלר\"ש דוקא הוא דפריך אמאי לא יליף מהאי קרא ולא לילף מיניה מלקות אבל רבנן ודאי לא ילפי לה מהאי קרא אלא מהיקשא וילפי נמי מלקות דמהא לא חזינן דהדר ביה תלמודא ותו קשה דרבינו בהלכות מעשר נקט האי קרא לדרשא אחריתי כמ\"ש בש\"ס וא\"כ האי דרשא מנא יליף לה וכעת צ\"ע ובפשט השמועה הוקשה לי דהיכי הוה בעי למיל' האי דינא דאונן מהאי קרא דהא בסוכ' אמ' דכ\"ה אבל חייב בסוכ' ופריך תלמודא פשיטא ומשני מהו דתימא כיון דאמר רב מצטער פטור מן הסוכה האי נמי מצטער הוא קמ\"ל כיון דאיהו מצטער נפשיה איבעי ליה ליתובי דעתיה ולאו צערא הוא יע\"ש והשת' נמי נימא איבעי ליה ליתובי ויהיה חייב בביכורים ויש לחלק בין מצטער דהתם לושמחת דהכא וברור." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [ + "שורש דין מפריש חלתו קמח המפריש \n חלתו קמח אינה חלה כו'. הנה הטור בסי' שכ\"ז כתב וז\"ל אין חיוב חלה עד דתתדבק העיסה כו' אבל אם הפרישה קודם אין שם חלה עליה לפטור העיסה כו' וכתב הר\"א ממיץ דוקא באומר שיחול עליה שם חלה בעודו קמח אבל מפריש קמח ואומר כשתעשה עיסה יחול עליה שם חלה דבריו קיימים ע\"כ ושמעתי מפי הרב המובהק חיים מודעי נר\"ו ביום הקהל שבת הגדול שנת התקמ\"ט שהק' ע\"ד הר\"א ממיץ מההיא דפ' הא\"מ דמ\"ו ע\"ב עלה דאמר שמואל המקדש אחותו דהמעות מתנה אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ויהיב לשם מתנה ואמרינן עלה מתיב רבינא המפריש חלתו קמח אינה חלה וגזל ביד כהן ואמאי גזל ביד כהן נימא אדם יודע שאין מפרישין קמח ונתן לשם מתנה ומשני שאני התם דנפיק חורבא מינה זימנין דאית ליה לכהן פחות מה' רבעי קמח והאי אליש ליה בהדי הדדי וקסבר נתקנה עיסתו ואתי למיכל בטיבלה ופרכינן והא אמרת אדם יודע שאין מפרישין קמח כו' ומשנינן יודע ואינו יודע יודע שאין מפרישין חלה קמח ואינו יודע דסבר טעמא מאי משום טירחא דכהן וטירחא דכהן אחלתי' יע\"ש והשתא לדעת הר\"א ממיץ אמאי הוי גזל ביד כהן נימא אדם יודע שאין מפרישין חלה קמח ואיהו מפריש ואמר כשתעשה עיסה יחול עליה שם חלה ולהכי יהביה לכהן לשם חלה לכשתילוש ותעשה עיסה א\"ד.
ולדידי אהמ\"ר הא לא קשיא כלל דאם הפרי' קמח זה לכשתעשה עיסה שיחול עליה שם חלה הול\"ל לכהן בהדייא דקמח זה קרא עליה שם חלה לכשתהא נילוש כדי שידע הכהן ולא יאכל ממנו עד שידע שב\"הב לש שאר הקמח ואז חל שם חלה על הקמח הזה הנילוש ביד הכהן דכל עוד שלא לש שאר הקמח לא חל שם חלה על קמח זה וטבל הוא עדיין וכ\"כ בהדייא הרב הפרישה ע\"ד הר\"א ממיץ וז\"ל ואומר כשתעשה עיסה כו' פי' החלה והקמח והנשאר עכ\"ל ולבר מן דין הרי מעיקרא דקאמר שמואל אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ויהיב לשם מתנה ופרכינן ונימא ליה בהדייא לשם מתנה ומשנינן סבר כסיפא ליה מילתא והשתא הכא דליכא האי טעמא אם איתא דקמח זה אפרישי' לשם חלה לכשיהא נילוש לימא ליה לכהן בהדייא שהוא לשם חלה לכשיהא נילוש ובודאי דמתניתין מיירי דבהדייא קאמר כשנותנו לקמח זה ביד כהן לשם חלה דאפרשיה לשם חלה מהשתא ולהכי קתני מתני' דגזל ביד כהן וכיון שכן תו לא מצי משני דלכשיהא נילוש קאמר ודוק ועיין להרב אורח מישור בשיטתו לנזיר די\"ב בתוס' ד\"ה אסור בכל הנשים מ\"ש במ\"ש התוס' על מה שנהגו שהאשה אומרת לחבירתה לושי לי קמח והפרישי חלה יע\"ש ע\"פ דברי הר\"א ממיץ הללו ודוק." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מפריש ראשית הגז אי חייב באחריותו המפריש \n ראשית הגז ואבד חייב באחריו' עד שיתן לכהן. וכתב הכ\"מ דהכי איתא בתוספתא פ' ראשית הגז וטעמא משום דכתיב ביה נתינה ולא מפטר עד שיתן לו והק' הרב מש\"ל דלעיל פ\"ט ה\"ד כתב דהמזיק מתנות כהונה או אכלן אינו חייב לשלם מטעמא דהו\"ל ממון שאין לו תובעין ותירץ הוא ז\"ל דשאני מתנות כהונה דהמצוה היא בדבר מיוחד וכיון שנאבד אין כאן חיוב דמים אבל הכא דאכתי מצי לקיים המצוה לא מפטר מטעם ממון שאין לו תובעין שהרי כתב הר\"ן ז\"ל דבאיתנהו המתנות בעין מיחייב משום חיוב המצוה וליכא טעמא דממון שאין לו תובעין ולפ\"ז נראה שאם נאבדה הגיזה פטור דהא א\"א לקיים המצוה ואין כאן אלא חיוב דמים וממון שאין לו תובעין הוא וזהו שכתב לעיל הל' ו' אבל אם גזז את הצמר וצבעו קודם שיתן פטור מראשית הגז משום דקנאו בשינוי ומיירי בשצבע כל הגזה ואע\"ג דשינוי לא מהני אלא לקנות הגוף אבל חייב ליתן את הדמים מ\"מ הכא אין כאן חיוב דמים משום דהוי ממון שאין לו תובעין וכמ\"ש הרא\"ש והר\"ן עכ\"ל.
וראיתי להרב מהר\"י אלפ'אנדארי בס' מוצל מאש ח\"ב סי' ג' שדחה תי' הרב מש\"ל דעדיין נשאר הקושיא דמ\"ש מתרומה שהרי התם נמי יכול ליתן ממה שנשאר ומשנה שלימה שנינו בס\"פ כל הגט המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשר כו' מצאן שאבדו הרי זה חושש עליהן הרי דדוקא בשאינו יודע באיזה זמן נאבדו הוא דחושש אבל אם יודע אימתי נאבדו היה תרומתו תרומה ולא היה חייב להפריש עליהן תרומה אחרת ומ\"ש מראשית הגז וכתב ואפשר דגבי תרומה נמי נהי דאינו חייב להפריש אבל מ\"מ צריך לשלם הדמים לכהן משום גזל השבט והשתא הוי דומיא דראשית הגז דכי היכי דהתם חייב באחריותו ה\"נ חייב ליתן הדמים לכהן עכ\"ל ותמוהי' דבריו לע\"ד כי זה שכתב כי גבי תרומה שנאבדה אע\"פ שאינו חייב להפריש פעם אחרת משום דכבר נפטרה מחיוב ההפרשה מ\"מ חייב ליתן הדמים משום גזל השבט זה אינו יכולתי להלום דכיון דכבר נפטר מחיוב הפרשה שהניח תחי' להפרי' עליהן וחל עליהן שם תרומה ונאבדו ואינו בעין אם כן היאך יתחייב ליתן הדמים משום גזל השבט דכיון דאינן בעין ליכא עליה אלא דמים הו\"ל ממון שאין לו תובעין ותו לא מיחייב ולדבריו כי פריך הש\"ס לר\"ח מברייתא דקתני מנין לב\"הב שאכל פירותיו טבלין כו' הא משעת הרמה ואילך מיחייב כו' אמאי לא משני דמחייב משום גזל השבט כיון דלדעתו ז\"ל אפי' כי נאבד ממנו התרו' מיחייב מיהא משום גזל השבט כי הזיקן ואכלן אלא ודאי דכל שאין הפירות בעין תו לא מיחייב משום גזל השבט שלא מצינו לה\"ט דגזל השבט אלא כשהתרומה בעולם ועדיין לא הזיקן ולא אכלן וכאותה ששנינו ברפ\"ב דמס' ערלה גבי תרומה עולה בא' ומאה וצריך להרים כו' דאפילו שנתבטלה אותה סאה של תרומה כשנפלה לתוך מאה של חולין אכתי צריך להרים סאה א' וליתן לכהן משום גזל השבט וטעמא מפני שהסאה של כהן ישנה כאן בעולם ובא להינות ממנה אבל כשאבדה מן העולם או אכלה תו לא מיחייב בדמי' דממון שאין לו תובעין הוא.
גם עיקר קו' על תירוץ המש\"ל דק\"ל מ\"ש תרומה מראשית הגז לדידי לק\"מ לפי מה שעלה לחלק המש\"ל בין דבר מיוחד כמתנות כהונה לדבר שאינו מיוחד כראשית הגז דגבי תרומה נמי אין לך דבר מיוחד גדול מזה כיון דמיחייב להפריש ולקרא עליה שם תרומה ואח\"כ מיחייב ליתנה לכהן כנודע וא\"כ מיד שהפריש התרומה חל עליה שם תרומה אף קודם נתינתו לכהן והרי היא קדושה כקדושת תרומה וכשאכלה או הזיקה הו\"ל כמזיק מתנות כהונה המיוחדים לכהן אבל גבי ראשית הגז שאינן טובלין ואין בהם קדושה אלא הרי הן כחולין לכל דבר וכמ\"ש רבינו בספ\"ט מה' בכורים הט\"ו וי\"ז ואפי' כשהפריש ראשית הגז אין כאן דבר מיוחד בהפרשה זו עד שיתננה ליד כהן וכל שלא נתן אכתי חייוב מצות הנתינה רמייא עליה כיון שאין כאן דבר מיוחד כמבואר ושוב ראיתי להתוס' פ' מרובה דס\"ו ד\"ה עד שצבעו שכתבו בהדייא חילו' זה וז\"ל אין לפרש שצבעו חלקו של כהן מה שהפריש מן הגיזה דלא שייכא ביה הפרשה אבל הפרשת ראשית הגז אין כלום מה שהפריש לצד אחר וכאלו לא הפריש עכ\"ל ודבריהם מבוארים כחילוק המש\"ל עד שאני תמיה על הרב מש\"ל כשעלה לחלק בחילוק זה בין ראשית הגז למתנות כהונה וכתב ולפ\"ז נראה שאם נאבדה כל הגזה פטור איך לא העלה על דל שפתותיו ע\"ד התוס' הללו שכ\"כ בהדייא והיותר תימא אצלי הם דברי הרדב\"ז בתשו' החדשות ח\"ב סי' קע\"ה שהוקשה לו קושית המש\"ל בדברי רבינו ונכנס בפירכא דחוקה ליישב דבריו יע\"ש כנראה דאשתמיט מיניה דברי התוס' הללו דפ' מרובה וצ\"ע." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Zeraim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..6221f548b75b611d449827a3dfa61946c8dd3ad5 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,98 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Heave Offerings", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות תרומות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Zeraim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין תרומה בזמן הזה תרומה \n בז\"הז אפי' בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהם שאין לך תרומה של תורה בארץ ישראל אלא בזמן שכל ישראל שם. ועיין בדברי מרן כ\"מ ואיכא למידק בדברי רבי' מההיא דפרק הערל דפ\"ב ע\"א דקאמר ר\"ל דמאכילה בתרומה ואינה מאכילה בחזה ושוק ופרכינן מ\"ש בחזה ושוק דהוי דאוריית' תרומ' נמי דאורי' ומשני הכא במאי עסקינן בתרומ' בז\"הז דרבנן אבל בזמן שב\"המ קיים מאי לא אדתני אין מאכילין בחזה ושוק ליפלוג וליתני בדידה ומשני ה\"נ קאמר כשהוא מאכילה בתרומה בז\"הז דרבנן ואין מאכילה בזמן הזה חזה ושוק ואפילו בתרומה דרבנן דלמא אתי לאוכלה בתרומה דאורייתא כו' יע\"ש מבואר מאותה סוגיא דתרו' בימי עזרא שהיה ב\"המ קיים דאיכא חזה ושוק הוי תרו' דאורייתא ותרומה בז\"הז היינו בזמן שאין ב\"המ קיים ולד' רבינו אפי' בזמן שב\"המ קיים נמי אינה אלא מדבריהם וצ\"ע ועיין במה שיישבתי לדעת רבינו בהלכות י\"ט שורש ברירה סט\"ז יעש\"ב כי שם בא בארוכה מאר'ש יעש\"ב." + ] + ], + [], + [ + [ + "דהתרומה \n בז\"הז הואיל ועומדת לשריפה מפני הטומאה יש לו להפריש כל שהו לכתחילה. ואין ספק דמיירי בתרומה של א\"י דבתרומת ח\"ל כתב בפ\"ז ד\"ח דהואיל ועיקרא מדבריהם נאכלת בטומאה ואיכא למידק מ\"ש דגבי חלה כתב בפ\"ז מה' בכורים ד\"ט דמפרישין חלה בכל א\"י אחד ממ\"ח ושורפין אותה מפני שהיא טמאה ויש לה שם מן התורה וכ\"כ שם בד\"ח בחלה ראשונה שמפרישין בשאר א\"י שהחזיקו בו עולי מצרים דהואיל והיא מא\"י מפרישין אחד ממ\"ח ושורפין אותה ע\"כ ולמה לא סגי בהפרשת כל שהו כמ\"ש הכא לענין תרומה ועיין בהרדב\"ז שם בהלכות בכורים שכתב שהטעם דלא סגי בכל שהו משום דבעינן שיעור נתינה יע\"ש ותימא דא\"כ גבי תרומה נמי אמאי לא בעי שיעור נתינה והרב לא נרגש מדין התרומה שכתב רבינו וכעת צ\"ע שוב ראיתי להמבי\"ט בח\"ב סימן מ\"ז שעמד בזה ומה שרצה לחלק בין תרומה לחלה דבריו תמוהים דגבי תרומה נמי כתוב לשון נתינה וכעת אין הספר מצוי בידי להעתיק דבריו ולעת הפנאי אעמוד בזה." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין זר שאסור באכילת תרומה הזר \n אסור לאכול בתרומה כו'. מצאתי כתוב למו\"ה המובהק כמהרי\"ן ז\"ל וז\"ל יש לחקור זר שאכל תרומה בשוגג אם יכול לישאל עליו ונ\"מ שאינו חייב לשלם קרן וחומש ואי נמי במזיד אם התרו בו משום תרומה אינו לוקה אע\"ג דהדרא לטיבליה דומיא דנשבע שלא אוכל ככר זו דקי\"ל כאמימר דאפילו אכלה כולה וכפתוהו על העמוד שנשאל עליה מטעמא דאי בשוגג מחוסר קרבן ואי במזיד מחוסר מלקות וא\"כ ה\"נ איכא למימר דבשוגג מחוסר קרן וחומש ואי במזיד מחוסר מלקות ואין להקשות על זה דאם כן לא משכחת לה מלקו' בזר שאכל תרומה משום דהו\"ל התראת ס' דכבר כתבו התוס' בפרק השולח דל\"ה ד\"ה אפקיעינהו דכל כה\"ג לא חשיב התראת ס' דאזלינן בתר רובא והוכיחו כן ממתני' דמכות דאמרינן התם נזיר ששתה יין כל היום כו' ואם אמרו לו אל תשתה אל תשתה חייב ע\"כ א\"וא וע\"כ דהויא התראת ס' שמא ישאל על נזירותו יע\"ש והיה נר' להוכיח מדבריהם הללו דגבי תרומה לא מהני שאלה על מה שאכל מדלא ק\"ל מתרומה דהיכי משכחת מלקות בזר שאכל תרומה ובהדיא כתב רבינו כאן ה\"ו זר שאכל תרומ' לוקה על אכילתה וכתב מרן כ\"מ דיצא לו ממתני' דפרק אלו הן הלוקין דמנה בכלל הלוקין טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו יע\"ש ואם כן הו\"ל להתוספות להקשות ממתני' דתרומה שהיא שנויה קודם משנה הלזו דנזיר הן אמת שדברי מרן תמוהים בעיני שמעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו משום טבל הטבול בתרומת מעשר הוא דמחייב ולא משום תרומה ואפשר דמתרומה לא ק\"ל משום דמשכחת לה בתרומה ביד כהן דלא מצי לאיתשולי לה א\"נ בתרומה ביד ישראל דכאשר יהיה האופן שאינו יכול לישאל שכבר אכל חולין שתיקן דאז ודאי אין ב\"ד נזקקין להתיר לו דנמצא אוכל טבלין למפרע ובהכי ניחא לי מתני' דפ\"ה דתרומות דתני סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות כו' ירקבו וההיא בתרומה ביד ישראל כדקתני סיפא אם טהורה היתה ימכרו לכהנים כו' וק\"ט אדתני ירקבו דאסור להפסיד תרומה ומעשר בידים אמאי לא תני תקנתא דישאל על תרומתו ועיין בתוס' בפ\"ק דסוטה ד\"ו ע\"ב ד\"ה כי קדוש גבי ואלו שמנחותיהן נשרפות כו' ובהכי ניחא נמי דלא ק\"ל להתוס' ממתני' דר\"פ אלו הן הלוקין דמני בכלל הלוקין ההקדש שלא נפדה אע\"ג דאי בעי מתשיל עליה משום דמשכחת לה בהקדש שבא לידי הגזבר דלא מצי לאתשולי כמ\"ש הרמ\"ע מפאנו סי' ס\"ב ועיין בס' חוות יאיר וצריך לעמוד בזה לעת הפנאי ומיהו אכתי ק\"ל קצת בדבריהם אמאי הוצרכו להוכיח הדבר ממכות והיה להם להוכיח ממתני' דפ\"ד דנדרים דתנן יש נדר בתוך נדר ואין שבו' בתוך שבועה הריני נזיר כו' אינו חייב אלא אחת כו' וי\"ל דאי מהתם הו\"א דמתני' בשוגג מיירי ובשלא נשאל על שבועתו שאינו מביא אלא קרבן א' כנ\"ל ודוק עכת\"ד מו\"ה.
אמר הי\"ם נראה לע\"ד דדוקא גבי שבועה דמתסר גברא הוא דקאמר אמימ' שאפילו שאכלה מיתשיל עלה דכיון דגברא קמן ועליה דידיה חל איסורא מצי מתשיל על איסורא דקביל עליה מעיקרא דחכם עוקר הנדר מעיקרו מה שאין כן גבי תרומה דאיסורא רביע עליה דחפצא וחפצה ליתיה בעולם שכבר אכלה היאך יעקור שם תרומה מיניה כיון שאינו בעין ועדיפא מינה אמרי' בפ' הנודר מן הירק דנ\"ט ע\"א בתרומה ביד כהן לא מצי מתשיל עלה וכ\"ש בשאכלה דלא מהני שאלה ובהכי ניחא לי דברי התוס' דגיטין דל\"ה ע\"ב ד\"ה אבל נישאת שהקשו וז\"ל וא\"ת וידירנה שלא יאכל ככר זה אם נהנית משל בעלה ותאכל לאלתר כו' ולכאורה ק' טובא דלמאי דקי\"ל כאמימר אכתי מאי מהני כיון דבתר הכי מצי מתשיל עליה וכמו שהק' הרב שער אפרים סי' ע\"א דנ\"א ע\"א יע\"ש וע\"פ האמור ניחא דס\"ל דאף אמימר לא אמרה אלא גבי שבועה אבל גבי נדרים מודה הוא דלא מצי מתשיל עליה וכדאמרן ועיין בפ' עשרה יוחסין דע\"ט שכתבו תוס' רי\"ד דדעת רש\"י דיש תיקון לטבל הנאכל להפריש עליו ממקום אחר ועיין להרב בני דוד בפ\"ה מה' תרומות הכ\"ד בדין החביות שהקשה זה מההיא דיומא דאמרינן טבל ותרומה מאכילין אותו תרו' דאיסורו קל והו\"ל להאכילו טבל דיכול לתקן אח\"כ ואם סובר רש\"י דתרומה בתר אכילה מצי מתשיל עלה ניחא דתרומה קיל טפי אמנם הדבר ק' כיון דתרומה ביד כהן לא מצי מתשיל עלה כ\"ש בשאכלה דהדעת נותן דלא מהני שאלה ועיין במ\"ש רש\"י בגיטין דל\"א ע\"א ד\"ה הר\"ז חושש דמבואר מדבריו דלא מהני תיקון לטבל הנאכל ועיין להרב אור יקרות בחי' שם דכ\"א ע\"א ועיין בבכורות ס\"פ כל פסולי המוקדשין דל\"ז ע\"א דאמרינן טבלים הוה מתקנינן להו ואכלנה וכתב רש\"י ז\"ל וז\"ל דלימא ליה מוכר אי לאו דאכלתינהו הוה מתקנינן להו משמע דלאחר אכילה ליכא תקנתא בהפרשה ודוק ועיין למרן ב\"י בה' נדרים סי' רכ\"ח שכתב ע\"ש הרמב\"ן והר\"ן ז\"ל דמי שנדר שלא לישב בעיר עצרת אם לא יעשה חמיו רצונו אחר הפסח וכתב שאל יתירו לו עד שיבא עצרת דאז חל הנדר ואע\"פ שעובר הנדר קודם שיתירו לו מ\"מ כל שמתירין אח\"ך נעקר הנדר מעיקרו ועיין במ\"ש שם מרן החבי\"ב ע\"ש מוהר\"א מוטאל הרי דאף לאחר שעבר על הנדר מצי מתשיל וזה נראה לכאורה היפך מ\"ש לעיל דההיא דאמימר לא מיירי אלא בשבועה אלא דעדיין יש מקום לומר דנדר כזה דמי לשבועה שהרי כשנדר שלא לישב בעיר היינו שאסר ישיבת המקום עליו וכיון שאף שעבר על נדרו המקום עומד בעין והחכם עוקר איסורו מאותו מקום דמי לשבועה משא\"כ כשנדר על הככר בעין ועיין במ\"ש הרב מ\"ל בפי\"א מה' מע\"הק ד\"ד שהביא דברי רשב\"ם בפ' י\"ן דק\"כ אההיא דאמרינן התם יש שאלה בהקדש שאם שחט קדשים בחוץ דחייב כרת ואח\"ך הלך אצל חכם להתיר לו הקדשו ומצא לו פתח של חרטה ועקר את הקדש מעיקרו ועשאו כהקדש טעות ואגלאי מילת' למפר' דלא היה הקדש מעול' ופטור מכרת עכ\"ל ומשם אין ראיה לנדון שלפנינו דהתם הדבר בעין ויכול החכם לעקור האיסור מעיקרו.
ודע שהרב ח\"ה ז\"ל עמ\"ש התוס' בפ' השולח דל\"ג ע\"א ד\"ה ואפקיעינהו רבנן הוקשה לו דהיאך מצינו שנזיר שילקה דהא ודאי ישאל על נזירותו כדי שלא ילקה ותי' וז\"ל ויש לישב דודאי כשיודעים בו שעבר על נזירותו במתכוין החכם לא יתיר לו כדי שילקה יע\"ש ואין ספק שהרב הבין בכוונת התוס' דמאחר שיכול לישאל על נדרו אחר שעבר על נזירותו כמו שנראה מההיא דאמימר דפ' שבועות תניין כדאמרן א\"כ היאך ילקה הנזיר דהא הו\"ל התראת ספק ודלא כמו שהבין בכונת דבריהם הרב בית יעקב סי' ק\"י שאין לו שחר יע\"ש ועיין להרב ט\"ז י\"ד סי' שכ\"ג סק\"ג שהביא דברי הר' ח\"ה במה שתירץ בקושייתו הנ\"ל ותמה על דבריו ועיין בס' נקודו' הכסף ולהרב חוות יאיר בסי' קכ\"ט וק\"ל ומן התימא על הרבנים הנז' שנראה דאשתמיט מינייהו סוגייא ערוכה בפ\"ב דנדרים ד\"ך דאמרינן התם בהדייא שכל שעבר על נזירותו או על נדרו שאין החכם נזקק להתירו עד שיקבל עליו נזירות או נדר כימים שנהג בהם (איסור) [היתר] אם עבר על נדרים דאורייתא בין בשוגג בין במזיד ואם עבר אדרבנן מתירין לו אלא שמחמירי' עליו אם הוא ע\"ה ועיין לרבינו בפ\"ד דנזירות ובטי\"ד סימן רכ\"ח שפסקו כן בהדייא ועיין למהרימ\"ט ח\"א סימן ע\"א שכתב דהא דקנסי' ליה לנהוג איסור כימים שנהג בו (איסור) [היתר] אינו אלא לענין נזירות או נדרי תענית וכיוצא אבל אם נשבע על הככר ואכלו מתירין אותו מיד ולא שייך למקנסי' אחר שעבר ואכלו יע\"ש ועיין להרב מש\"ל בה' נזירות פ\"ה בדין הנז' מה שהקשה על מהרימ\"ט בתשו' הנז' שחילק בין שוגג למזי' דבשוגג אין קונסין אותו יע\"ש מ\"מ נראה בהדייא מאותה סוגייא דאפילו במזי' כל שקיבל עליו לנהוג כימים שנהג בהם איסור לכ\"ע נשאל לחכם ומתירין לו ולעיקר קו' הרב ח\"ה כבר תי' הרב חוות יאיר בתשו' הנז' בס\"סי ק\"ל יע\"ש.
וע\"פ סוגייא הלזו נתיישב אצלי מה שהקשה מרן ב\"י בא\"ח סי' תרי\"ט ע\"ד רבינו תם שכתב שאין לומר בנוסח כל נדרי מיוה\"כ שעבר כו' דעל הנדרי' שעברו עליהם מה התר יש ותמה עליו מרן ז\"ל מהא דאמימר דשבועות דשייך שאלה על שבועה או נדר שעבר עליהם וע\"פ סוגייא הנז' דפ\"ב דנדרים י\"ל דהיא היא כונת ר\"ת לומר דכיון דכל שעבר עליהן במזיד אין החכם נזקק לו עד שיקבל עליו לנהוג כימים שעבר עליהן באיסור מה מקום יש להזדקק ולהתירן ומו\"ה מוהרי\"ן נר\"ו תירץ דאפ' דר\"ת קאי בשיטת הראב\"ד שכ' הר' תמים דעי' בסי' רל\"ז דהא דמהני התר' אחר שעבר לאמימ' היינו דוק' בדהתרו ביה ועבר עליו במזי' דמחוס' מלקו' אבל במזי' דלא התרו ביה אינו מחוסר לא קרבן ולא מלקות לא מהני שאלה עכ\"ל ועיין בהרא\"ש שם בשבועות דפליג ע\"ז וס\"ל דלא בעינן מחוסר מלקות ממש אלא אונס מלקות יע\"ש ועיין למרן החבי\"ב בי\"ד סי' רל\"ח שהביא דברי הראב\"ד בלתי חולק והוא תימה והשתא אפשר דר\"ת בשיטת הראב\"ד קאי ומשו\"ה כתב דלא מהני התרה לשעבר כלומר בענין נדרים שעבר עליה במזיד ולא התרו ביה את\"ד נר\"ו וע\"פ מ\"ש לעיל דההיא דאמימר לא נאמר אלא לענין שבועה או נדרים דאיתנהו בעין אחר שעבר עליהן אבל בנדרים ושבועות כגון שאסר פירות שבעולם עליו ועבר ואכלן דליתנהו בעין לא מהני התרת חכם ניחא נמי דאפשר דר\"ת מיירי בנדרים כאלו דלא מהני בהו שאלה לשעבר ועיין בזה בס' זכרון דברים דס\"ח ע\"ב וג' וד' ועיין עוד באורך בתשו' בית יעקב סי' ק\"י ודוק." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "קטנה \n בת ישראל שנשאת לכהן שלא מדעת אביה בין בפני אביה בין שלא בפני אביה אעפ\"י שקדשה אביה אינה אוכלת. וכתב מרן כ\"מ שם הכי איתא בפרק הא\"מ דמ\"ה נתקדש' לדעת אביה והלך אביה למ\"ה ועמדה ונשאת רב אמר אוכלת בתרומה ורב אסי אמר אינה אוכלת חיישינן שמא יבא אביה וימחה הוה עובדא וחש רב להא דרב אסי ע\"כ ואיכא למידק דכיון דרב הוה בבבל וח\"ל טמאה בטומאת ארץ העמים היכי משכחת אכילת תרומה שם דקאמר הוה עובדא וחש רב להא דר\"א דהא תרומה טמאה היא ובעיא שריפה כמ\"ש רבינו ברפ\"ג מה' תרומות ואף שמצינו להר\"ש בפ\"ד ממסכת חלה מ\"ח ולהרא\"ש בסוף הל' חלה שכתבו דבימי האמוראים היו אוכלים תרומה טהורה בא\"י מפני שהי\"ל אפר הפרה וכדאמרינן בפ\"ק דנידה ד\"ו ובחגיגה דכ\"ה אמר עולא חבירייא מדכין בגלילא יע\"ש היינו דוקא בא\"י אבל בח\"ל שהיא טמאה מאי מהניא אפר הפרה כיון שהיו יושבים בארץ טמאה ואפר הפרה עצמו היה נטמא שם וכעין זה הקשו התוספו' בחגיגה דכ\"ה ד\"ה שרצועה ומה שיישב לקושיית' הרב מש\"ל בפי\"א מה' טומאת מת ה\"א ד\"ה עוד לא שייך הכא ואף הר\"ש והרא\"ש לא כתבו שהיו אוכלים תרומה טמאה בימי האמוראי' אלא בא\"י דוקא.
ודרך אגב ראיתי להרב מש\"ל בפ\"ג מהלכות אבל סוף ד\"ו שכתב וז\"ל וזכורני שראיתי במקום אחד דכשגלו לבבל הוליכו עמהם אפר הפרה עכ\"ל ולא ידעתי לאיזה תכלית הוליכוהו כיון שנטמאת בטומאת ארץ העמים ושוב חפשתי ומצאתי שדברים אלו שכת' הרב שמצא במקום א' הכי איתא בתוספתא הביאה הר\"ש בפ\"ג ממסכת פרה מ\"ג דתניא התם רש\"א אפרם הוליכו עמהם ועלו אמרו לו והלא נטמאת בטומאת ארץ העמים א\"ל לא גזרו טומאה על ארץ העמים אלא לאחר שעלו מן הגולה ור\"י חולק שם על ר\"ש וס\"ל דגזרו טומאה זו קודם ועיין להרע\"ב שם ולהתוי\"ט שם במסכת פרה שכתבו דאנן קי\"ל כר\"ש יע\"ש ומ\"מ ההוא עובדא דרב אכתי קשה דהיכי משכחת אכילת תרומה בבבל ביומי דרב ודוחק לומר דעובדא הוה בא\"י ושלחו לקמיה דרב בבבל ועיין בדברי התוספות בקדושין דכ\"ט ע\"ב ד\"ה הא לן והא להו ובפ\"ק דשבת ד\"ט ובפרק כיצד מברכין ובפ\"ק דביצה דף ה' ע\"א ד\"ה הא לן ועיין בעירובין דל\"ט ותו דהרי\"ף והרא\"ש הביאו לההיא דרב לענין הלכה דלא חיישינן לשמא יבא אביה וימחה ואוכלת בתרומה והרי\"ף נשא ונתן לענין הלכה אי קי\"ל כרב או כר\"א ולכאורה לא נ\"מ מידי לדידן השתא דלית לן אפר הפרה ותרומה אזלא לשריפה כמ\"ש רבינו ברפ\"ג מהל' תרומות ושוב ראיתי דאף בזה הזמן איכא אכילת תרומה כדאית' בפרק עד כמה דכ\"ו דתרומת ח\"ל נאכלת בטומאת מת וכ\"פ רבינו בפ\"ז מהל' תרומות הל' ח' והטעם שנאכלת בטומאה עיין להתוספות שם בפרק עד כמה די\"ז ע\"ב ד\"ה וכי הזאה יש לנו כו' אלא שאינה נאכלת אלא לכהנים ואפילו על ידי ביטול ברוב כמ\"ש התוספות ד\"ה תרומת ח\"ל מבטלה ברוב והשתא מייתבא שפיר עובדא דרב בקדושין ועיין בתשו' התשב\"ץ ח\"ב סי' רצ\"א ד\"פ ע\"ד ובח\"ג סימן ר'." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..959a41b9ca16e9c6a06bb8fb75c3ded20742324e --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,95 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Heave Offerings", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Heave_Offerings", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין תרומה בזמן הזה תרומה \n בז\"הז אפי' בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהם שאין לך תרומה של תורה בארץ ישראל אלא בזמן שכל ישראל שם. ועיין בדברי מרן כ\"מ ואיכא למידק בדברי רבי' מההיא דפרק הערל דפ\"ב ע\"א דקאמר ר\"ל דמאכילה בתרומה ואינה מאכילה בחזה ושוק ופרכינן מ\"ש בחזה ושוק דהוי דאוריית' תרומ' נמי דאורי' ומשני הכא במאי עסקינן בתרומ' בז\"הז דרבנן אבל בזמן שב\"המ קיים מאי לא אדתני אין מאכילין בחזה ושוק ליפלוג וליתני בדידה ומשני ה\"נ קאמר כשהוא מאכילה בתרומה בז\"הז דרבנן ואין מאכילה בזמן הזה חזה ושוק ואפילו בתרומה דרבנן דלמא אתי לאוכלה בתרומה דאורייתא כו' יע\"ש מבואר מאותה סוגיא דתרו' בימי עזרא שהיה ב\"המ קיים דאיכא חזה ושוק הוי תרו' דאורייתא ותרומה בז\"הז היינו בזמן שאין ב\"המ קיים ולד' רבינו אפי' בזמן שב\"המ קיים נמי אינה אלא מדבריהם וצ\"ע ועיין במה שיישבתי לדעת רבינו בהלכות י\"ט שורש ברירה סט\"ז יעש\"ב כי שם בא בארוכה מאר'ש יעש\"ב." + ] + ], + [], + [ + [ + "דהתרומה \n בז\"הז הואיל ועומדת לשריפה מפני הטומאה יש לו להפריש כל שהו לכתחילה. ואין ספק דמיירי בתרומה של א\"י דבתרומת ח\"ל כתב בפ\"ז ד\"ח דהואיל ועיקרא מדבריהם נאכלת בטומאה ואיכא למידק מ\"ש דגבי חלה כתב בפ\"ז מה' בכורים ד\"ט דמפרישין חלה בכל א\"י אחד ממ\"ח ושורפין אותה מפני שהיא טמאה ויש לה שם מן התורה וכ\"כ שם בד\"ח בחלה ראשונה שמפרישין בשאר א\"י שהחזיקו בו עולי מצרים דהואיל והיא מא\"י מפרישין אחד ממ\"ח ושורפין אותה ע\"כ ולמה לא סגי בהפרשת כל שהו כמ\"ש הכא לענין תרומה ועיין בהרדב\"ז שם בהלכות בכורים שכתב שהטעם דלא סגי בכל שהו משום דבעינן שיעור נתינה יע\"ש ותימא דא\"כ גבי תרומה נמי אמאי לא בעי שיעור נתינה והרב לא נרגש מדין התרומה שכתב רבינו וכעת צ\"ע שוב ראיתי להמבי\"ט בח\"ב סימן מ\"ז שעמד בזה ומה שרצה לחלק בין תרומה לחלה דבריו תמוהים דגבי תרומה נמי כתוב לשון נתינה וכעת אין הספר מצוי בידי להעתיק דבריו ולעת הפנאי אעמוד בזה." + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין זר שאסור באכילת תרומה הזר \n אסור לאכול בתרומה כו'. מצאתי כתוב למו\"ה המובהק כמהרי\"ן ז\"ל וז\"ל יש לחקור זר שאכל תרומה בשוגג אם יכול לישאל עליו ונ\"מ שאינו חייב לשלם קרן וחומש ואי נמי במזיד אם התרו בו משום תרומה אינו לוקה אע\"ג דהדרא לטיבליה דומיא דנשבע שלא אוכל ככר זו דקי\"ל כאמימר דאפילו אכלה כולה וכפתוהו על העמוד שנשאל עליה מטעמא דאי בשוגג מחוסר קרבן ואי במזיד מחוסר מלקות וא\"כ ה\"נ איכא למימר דבשוגג מחוסר קרן וחומש ואי במזיד מחוסר מלקות ואין להקשות על זה דאם כן לא משכחת לה מלקו' בזר שאכל תרומה משום דהו\"ל התראת ס' דכבר כתבו התוס' בפרק השולח דל\"ה ד\"ה אפקיעינהו דכל כה\"ג לא חשיב התראת ס' דאזלינן בתר רובא והוכיחו כן ממתני' דמכות דאמרינן התם נזיר ששתה יין כל היום כו' ואם אמרו לו אל תשתה אל תשתה חייב ע\"כ א\"וא וע\"כ דהויא התראת ס' שמא ישאל על נזירותו יע\"ש והיה נר' להוכיח מדבריהם הללו דגבי תרומה לא מהני שאלה על מה שאכל מדלא ק\"ל מתרומה דהיכי משכחת מלקות בזר שאכל תרומה ובהדיא כתב רבינו כאן ה\"ו זר שאכל תרומ' לוקה על אכילתה וכתב מרן כ\"מ דיצא לו ממתני' דפרק אלו הן הלוקין דמנה בכלל הלוקין טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו יע\"ש ואם כן הו\"ל להתוספות להקשות ממתני' דתרומה שהיא שנויה קודם משנה הלזו דנזיר הן אמת שדברי מרן תמוהים בעיני שמעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו משום טבל הטבול בתרומת מעשר הוא דמחייב ולא משום תרומה ואפשר דמתרומה לא ק\"ל משום דמשכחת לה בתרומה ביד כהן דלא מצי לאיתשולי לה א\"נ בתרומה ביד ישראל דכאשר יהיה האופן שאינו יכול לישאל שכבר אכל חולין שתיקן דאז ודאי אין ב\"ד נזקקין להתיר לו דנמצא אוכל טבלין למפרע ובהכי ניחא לי מתני' דפ\"ה דתרומות דתני סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות כו' ירקבו וההיא בתרומה ביד ישראל כדקתני סיפא אם טהורה היתה ימכרו לכהנים כו' וק\"ט אדתני ירקבו דאסור להפסיד תרומה ומעשר בידים אמאי לא תני תקנתא דישאל על תרומתו ועיין בתוס' בפ\"ק דסוטה ד\"ו ע\"ב ד\"ה כי קדוש גבי ואלו שמנחותיהן נשרפות כו' ובהכי ניחא נמי דלא ק\"ל להתוס' ממתני' דר\"פ אלו הן הלוקין דמני בכלל הלוקין ההקדש שלא נפדה אע\"ג דאי בעי מתשיל עליה משום דמשכחת לה בהקדש שבא לידי הגזבר דלא מצי לאתשולי כמ\"ש הרמ\"ע מפאנו סי' ס\"ב ועיין בס' חוות יאיר וצריך לעמוד בזה לעת הפנאי ומיהו אכתי ק\"ל קצת בדבריהם אמאי הוצרכו להוכיח הדבר ממכות והיה להם להוכיח ממתני' דפ\"ד דנדרים דתנן יש נדר בתוך נדר ואין שבו' בתוך שבועה הריני נזיר כו' אינו חייב אלא אחת כו' וי\"ל דאי מהתם הו\"א דמתני' בשוגג מיירי ובשלא נשאל על שבועתו שאינו מביא אלא קרבן א' כנ\"ל ודוק עכת\"ד מו\"ה.
אמר הי\"ם נראה לע\"ד דדוקא גבי שבועה דמתסר גברא הוא דקאמר אמימ' שאפילו שאכלה מיתשיל עלה דכיון דגברא קמן ועליה דידיה חל איסורא מצי מתשיל על איסורא דקביל עליה מעיקרא דחכם עוקר הנדר מעיקרו מה שאין כן גבי תרומה דאיסורא רביע עליה דחפצא וחפצה ליתיה בעולם שכבר אכלה היאך יעקור שם תרומה מיניה כיון שאינו בעין ועדיפא מינה אמרי' בפ' הנודר מן הירק דנ\"ט ע\"א בתרומה ביד כהן לא מצי מתשיל עלה וכ\"ש בשאכלה דלא מהני שאלה ובהכי ניחא לי דברי התוס' דגיטין דל\"ה ע\"ב ד\"ה אבל נישאת שהקשו וז\"ל וא\"ת וידירנה שלא יאכל ככר זה אם נהנית משל בעלה ותאכל לאלתר כו' ולכאורה ק' טובא דלמאי דקי\"ל כאמימר אכתי מאי מהני כיון דבתר הכי מצי מתשיל עליה וכמו שהק' הרב שער אפרים סי' ע\"א דנ\"א ע\"א יע\"ש וע\"פ האמור ניחא דס\"ל דאף אמימר לא אמרה אלא גבי שבועה אבל גבי נדרים מודה הוא דלא מצי מתשיל עליה וכדאמרן ועיין בפ' עשרה יוחסין דע\"ט שכתבו תוס' רי\"ד דדעת רש\"י דיש תיקון לטבל הנאכל להפריש עליו ממקום אחר ועיין להרב בני דוד בפ\"ה מה' תרומות הכ\"ד בדין החביות שהקשה זה מההיא דיומא דאמרינן טבל ותרומה מאכילין אותו תרו' דאיסורו קל והו\"ל להאכילו טבל דיכול לתקן אח\"כ ואם סובר רש\"י דתרומה בתר אכילה מצי מתשיל עלה ניחא דתרומה קיל טפי אמנם הדבר ק' כיון דתרומה ביד כהן לא מצי מתשיל עלה כ\"ש בשאכלה דהדעת נותן דלא מהני שאלה ועיין במ\"ש רש\"י בגיטין דל\"א ע\"א ד\"ה הר\"ז חושש דמבואר מדבריו דלא מהני תיקון לטבל הנאכל ועיין להרב אור יקרות בחי' שם דכ\"א ע\"א ועיין בבכורות ס\"פ כל פסולי המוקדשין דל\"ז ע\"א דאמרינן טבלים הוה מתקנינן להו ואכלנה וכתב רש\"י ז\"ל וז\"ל דלימא ליה מוכר אי לאו דאכלתינהו הוה מתקנינן להו משמע דלאחר אכילה ליכא תקנתא בהפרשה ודוק ועיין למרן ב\"י בה' נדרים סי' רכ\"ח שכתב ע\"ש הרמב\"ן והר\"ן ז\"ל דמי שנדר שלא לישב בעיר עצרת אם לא יעשה חמיו רצונו אחר הפסח וכתב שאל יתירו לו עד שיבא עצרת דאז חל הנדר ואע\"פ שעובר הנדר קודם שיתירו לו מ\"מ כל שמתירין אח\"ך נעקר הנדר מעיקרו ועיין במ\"ש שם מרן החבי\"ב ע\"ש מוהר\"א מוטאל הרי דאף לאחר שעבר על הנדר מצי מתשיל וזה נראה לכאורה היפך מ\"ש לעיל דההיא דאמימר לא מיירי אלא בשבועה אלא דעדיין יש מקום לומר דנדר כזה דמי לשבועה שהרי כשנדר שלא לישב בעיר היינו שאסר ישיבת המקום עליו וכיון שאף שעבר על נדרו המקום עומד בעין והחכם עוקר איסורו מאותו מקום דמי לשבועה משא\"כ כשנדר על הככר בעין ועיין במ\"ש הרב מ\"ל בפי\"א מה' מע\"הק ד\"ד שהביא דברי רשב\"ם בפ' י\"ן דק\"כ אההיא דאמרינן התם יש שאלה בהקדש שאם שחט קדשים בחוץ דחייב כרת ואח\"ך הלך אצל חכם להתיר לו הקדשו ומצא לו פתח של חרטה ועקר את הקדש מעיקרו ועשאו כהקדש טעות ואגלאי מילת' למפר' דלא היה הקדש מעול' ופטור מכרת עכ\"ל ומשם אין ראיה לנדון שלפנינו דהתם הדבר בעין ויכול החכם לעקור האיסור מעיקרו.
ודע שהרב ח\"ה ז\"ל עמ\"ש התוס' בפ' השולח דל\"ג ע\"א ד\"ה ואפקיעינהו רבנן הוקשה לו דהיאך מצינו שנזיר שילקה דהא ודאי ישאל על נזירותו כדי שלא ילקה ותי' וז\"ל ויש לישב דודאי כשיודעים בו שעבר על נזירותו במתכוין החכם לא יתיר לו כדי שילקה יע\"ש ואין ספק שהרב הבין בכוונת התוס' דמאחר שיכול לישאל על נדרו אחר שעבר על נזירותו כמו שנראה מההיא דאמימר דפ' שבועות תניין כדאמרן א\"כ היאך ילקה הנזיר דהא הו\"ל התראת ספק ודלא כמו שהבין בכונת דבריהם הרב בית יעקב סי' ק\"י שאין לו שחר יע\"ש ועיין להרב ט\"ז י\"ד סי' שכ\"ג סק\"ג שהביא דברי הר' ח\"ה במה שתירץ בקושייתו הנ\"ל ותמה על דבריו ועיין בס' נקודו' הכסף ולהרב חוות יאיר בסי' קכ\"ט וק\"ל ומן התימא על הרבנים הנז' שנראה דאשתמיט מינייהו סוגייא ערוכה בפ\"ב דנדרים ד\"ך דאמרינן התם בהדייא שכל שעבר על נזירותו או על נדרו שאין החכם נזקק להתירו עד שיקבל עליו נזירות או נדר כימים שנהג בהם (איסור) [היתר] אם עבר על נדרים דאורייתא בין בשוגג בין במזיד ואם עבר אדרבנן מתירין לו אלא שמחמירי' עליו אם הוא ע\"ה ועיין לרבינו בפ\"ד דנזירות ובטי\"ד סימן רכ\"ח שפסקו כן בהדייא ועיין למהרימ\"ט ח\"א סימן ע\"א שכתב דהא דקנסי' ליה לנהוג איסור כימים שנהג בו (איסור) [היתר] אינו אלא לענין נזירות או נדרי תענית וכיוצא אבל אם נשבע על הככר ואכלו מתירין אותו מיד ולא שייך למקנסי' אחר שעבר ואכלו יע\"ש ועיין להרב מש\"ל בה' נזירות פ\"ה בדין הנז' מה שהקשה על מהרימ\"ט בתשו' הנז' שחילק בין שוגג למזי' דבשוגג אין קונסין אותו יע\"ש מ\"מ נראה בהדייא מאותה סוגייא דאפילו במזי' כל שקיבל עליו לנהוג כימים שנהג בהם איסור לכ\"ע נשאל לחכם ומתירין לו ולעיקר קו' הרב ח\"ה כבר תי' הרב חוות יאיר בתשו' הנז' בס\"סי ק\"ל יע\"ש.
וע\"פ סוגייא הלזו נתיישב אצלי מה שהקשה מרן ב\"י בא\"ח סי' תרי\"ט ע\"ד רבינו תם שכתב שאין לומר בנוסח כל נדרי מיוה\"כ שעבר כו' דעל הנדרי' שעברו עליהם מה התר יש ותמה עליו מרן ז\"ל מהא דאמימר דשבועות דשייך שאלה על שבועה או נדר שעבר עליהם וע\"פ סוגייא הנז' דפ\"ב דנדרים י\"ל דהיא היא כונת ר\"ת לומר דכיון דכל שעבר עליהן במזיד אין החכם נזקק לו עד שיקבל עליו לנהוג כימים שעבר עליהן באיסור מה מקום יש להזדקק ולהתירן ומו\"ה מוהרי\"ן נר\"ו תירץ דאפ' דר\"ת קאי בשיטת הראב\"ד שכ' הר' תמים דעי' בסי' רל\"ז דהא דמהני התר' אחר שעבר לאמימ' היינו דוק' בדהתרו ביה ועבר עליו במזי' דמחוס' מלקו' אבל במזי' דלא התרו ביה אינו מחוסר לא קרבן ולא מלקות לא מהני שאלה עכ\"ל ועיין בהרא\"ש שם בשבועות דפליג ע\"ז וס\"ל דלא בעינן מחוסר מלקות ממש אלא אונס מלקות יע\"ש ועיין למרן החבי\"ב בי\"ד סי' רל\"ח שהביא דברי הראב\"ד בלתי חולק והוא תימה והשתא אפשר דר\"ת בשיטת הראב\"ד קאי ומשו\"ה כתב דלא מהני התרה לשעבר כלומר בענין נדרים שעבר עליה במזיד ולא התרו ביה את\"ד נר\"ו וע\"פ מ\"ש לעיל דההיא דאמימר לא נאמר אלא לענין שבועה או נדרים דאיתנהו בעין אחר שעבר עליהן אבל בנדרים ושבועות כגון שאסר פירות שבעולם עליו ועבר ואכלן דליתנהו בעין לא מהני התרת חכם ניחא נמי דאפשר דר\"ת מיירי בנדרים כאלו דלא מהני בהו שאלה לשעבר ועיין בזה בס' זכרון דברים דס\"ח ע\"ב וג' וד' ועיין עוד באורך בתשו' בית יעקב סי' ק\"י ודוק." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "קטנה \n בת ישראל שנשאת לכהן שלא מדעת אביה בין בפני אביה בין שלא בפני אביה אעפ\"י שקדשה אביה אינה אוכלת. וכתב מרן כ\"מ שם הכי איתא בפרק הא\"מ דמ\"ה נתקדש' לדעת אביה והלך אביה למ\"ה ועמדה ונשאת רב אמר אוכלת בתרומה ורב אסי אמר אינה אוכלת חיישינן שמא יבא אביה וימחה הוה עובדא וחש רב להא דרב אסי ע\"כ ואיכא למידק דכיון דרב הוה בבבל וח\"ל טמאה בטומאת ארץ העמים היכי משכחת אכילת תרומה שם דקאמר הוה עובדא וחש רב להא דר\"א דהא תרומה טמאה היא ובעיא שריפה כמ\"ש רבינו ברפ\"ג מה' תרומות ואף שמצינו להר\"ש בפ\"ד ממסכת חלה מ\"ח ולהרא\"ש בסוף הל' חלה שכתבו דבימי האמוראים היו אוכלים תרומה טהורה בא\"י מפני שהי\"ל אפר הפרה וכדאמרינן בפ\"ק דנידה ד\"ו ובחגיגה דכ\"ה אמר עולא חבירייא מדכין בגלילא יע\"ש היינו דוקא בא\"י אבל בח\"ל שהיא טמאה מאי מהניא אפר הפרה כיון שהיו יושבים בארץ טמאה ואפר הפרה עצמו היה נטמא שם וכעין זה הקשו התוספו' בחגיגה דכ\"ה ד\"ה שרצועה ומה שיישב לקושיית' הרב מש\"ל בפי\"א מה' טומאת מת ה\"א ד\"ה עוד לא שייך הכא ואף הר\"ש והרא\"ש לא כתבו שהיו אוכלים תרומה טמאה בימי האמוראי' אלא בא\"י דוקא.
ודרך אגב ראיתי להרב מש\"ל בפ\"ג מהלכות אבל סוף ד\"ו שכתב וז\"ל וזכורני שראיתי במקום אחד דכשגלו לבבל הוליכו עמהם אפר הפרה עכ\"ל ולא ידעתי לאיזה תכלית הוליכוהו כיון שנטמאת בטומאת ארץ העמים ושוב חפשתי ומצאתי שדברים אלו שכת' הרב שמצא במקום א' הכי איתא בתוספתא הביאה הר\"ש בפ\"ג ממסכת פרה מ\"ג דתניא התם רש\"א אפרם הוליכו עמהם ועלו אמרו לו והלא נטמאת בטומאת ארץ העמים א\"ל לא גזרו טומאה על ארץ העמים אלא לאחר שעלו מן הגולה ור\"י חולק שם על ר\"ש וס\"ל דגזרו טומאה זו קודם ועיין להרע\"ב שם ולהתוי\"ט שם במסכת פרה שכתבו דאנן קי\"ל כר\"ש יע\"ש ומ\"מ ההוא עובדא דרב אכתי קשה דהיכי משכחת אכילת תרומה בבבל ביומי דרב ודוחק לומר דעובדא הוה בא\"י ושלחו לקמיה דרב בבבל ועיין בדברי התוספות בקדושין דכ\"ט ע\"ב ד\"ה הא לן והא להו ובפ\"ק דשבת ד\"ט ובפרק כיצד מברכין ובפ\"ק דביצה דף ה' ע\"א ד\"ה הא לן ועיין בעירובין דל\"ט ותו דהרי\"ף והרא\"ש הביאו לההיא דרב לענין הלכה דלא חיישינן לשמא יבא אביה וימחה ואוכלת בתרומה והרי\"ף נשא ונתן לענין הלכה אי קי\"ל כרב או כר\"א ולכאורה לא נ\"מ מידי לדידן השתא דלית לן אפר הפרה ותרומה אזלא לשריפה כמ\"ש רבינו ברפ\"ג מהל' תרומות ושוב ראיתי דאף בזה הזמן איכא אכילת תרומה כדאית' בפרק עד כמה דכ\"ו דתרומת ח\"ל נאכלת בטומאת מת וכ\"פ רבינו בפ\"ז מהל' תרומות הל' ח' והטעם שנאכלת בטומאה עיין להתוספות שם בפרק עד כמה די\"ז ע\"ב ד\"ה וכי הזאה יש לנו כו' אלא שאינה נאכלת אלא לכהנים ואפילו על ידי ביטול ברוב כמ\"ש התוספות ד\"ה תרומת ח\"ל מבטלה ברוב והשתא מייתבא שפיר עובדא דרב בקדושין ועיין בתשו' התשב\"ץ ח\"ב סי' רצ\"א ד\"פ ע\"ד ובח\"ג סימן ר'." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות תרומות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Zeraim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..dd844d49e0bc38f5cb2263ce7944d6af8ba0ce82 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,57 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Zeraim" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מצות תקיעת שופר ביובל שופר \n של יובל ור\"ה אחד הוא אלא שביובל תוקעין בין בב\"ד שקדשו בין בב\"ד שלא קדשו ובר\"ה שחל להיות בשבת לא היו תוקעין אלא בב\"ד שקדשו בו את החדש ואין תוקעין אלא בפני ב\"ד. עכ\"ל. שמעתי מקשים דמ\"ש דבר\"ה שחל להיות בשבת לא היו תוקעין גזרה שמא יעבירנו ד\"א בר\"ה ובשופר של יובל לא גזרו ולכאורה עלה על דעתי לחלק דשניא היא שאם היו חוששין חכמים לגזרה זו גבי יובל מתעקרא המצוה לגמרי שהרי אף ביו\"הך שלא חל להיות בשבת נמי צריכין לגזור כיון דאיכא עירוב והוצאה ביו\"הכ כמו בשבת כמ\"ש הפוסקים משא\"כ בר\"ה שמתקיים מצות שופר כשלא חל בשבת אלא כשחל בחול אמנם אכתי ק\"ל למאן דס\"ל דאין ערוב והוצאה ביוה\"כ והיא סברת רפרם בפ' שני שעירי יו\"הך דס\"ו והביאו מרן בא\"ח בה' יו\"הכ סי' [תרי\"א] מה יענה לברייתא זו ותלמודא אמאי לא אקשי מינה לרפרם וראיתי להתוספות בר\"ה ר\"פ י\"ט שחל כו' ד\"ה אבל לא במדינה שכתבו בסוף דבריהם ועוד י\"ל דבדין הוא יהיה דוחה בגבולין יותר משופר שבר\"ה לא היה ידוע קביעות החדש אלא בירוש' אבל יום ראשון דלולב היה ידוע אף בגבולין ותירוץ זה יכולים אנו לאומרו כאן ולחלק בין שופר של ר\"ה לשל יובל שהיה ביום הכפורי' שהוא בעשור לחדש שכבר ידוע בגבולין ואף אם אינו ידוע בגבולין כולם כמו לולב מכל מקום ברוב המקומות הוא ידוע ומשום מיעוטא לא גזרו חכמים ודוק. מיהו אין צורך לכל זה שהחילוק לזה ברור והוא דבשופר של יובל אין כח ביד חכמים לעוקרו משום גזרה כיון דשילוח עבדים תלוי בתקיעת שופר וכמ\"ש רבינו בפרקין וא\"כ אם יעמידו דברי' בשופר של יובל יבואו לעקור מצות שילוח העבדים בקום עשה כשישתעבדו בהם וברור ועוד י\"ל דשאני שופר של יובל דלא גזרו ביה משום דזמנו רחוק מן' שנה לן' שנה והוי כמילתא דלא שכיח ולא גזרו ביה רבנן ומה שהיה כתוב אצלי עוד בזה כן בקדש חזיתיו למורי הרב בספר שער המלך ה' שופר דפ\"ו סע\"ד יעש\"ב." + ], + [ + "שורש מצות תקיעת שופר ביובל שופר \n של יובל ור\"ה אחד הוא אלא שביובל תוקעין בין בב\"ד שקדשו בין בב\"ד שלא קדשו ובר\"ה שחל להיות בשבת לא היו תוקעין אלא בב\"ד שקדשו בו את החדש ואין תוקעין אלא בפני ב\"ד. עכ\"ל. שמעתי מקשים דמ\"ש דבר\"ה שחל להיות בשבת לא היו תוקעין גזרה שמא יעבירנו ד\"א בר\"ה ובשופר של יובל לא גזרו ולכאורה עלה על דעתי לחלק דשניא היא שאם היו חוששין חכמים לגזרה זו גבי יובל מתעקרא המצוה לגמרי שהרי אף ביו\"הך שלא חל להיות בשבת נמי צריכין לגזור כיון דאיכא עירוב והוצאה ביו\"הכ כמו בשבת כמ\"ש הפוסקים משא\"כ בר\"ה שמתקיים מצות שופר כשלא חל בשבת אלא כשחל בחול אמנם אכתי ק\"ל למאן דס\"ל דאין ערוב והוצאה ביוה\"כ והיא סברת רפרם בפ' שני שעירי יו\"הך דס\"ו והביאו מרן בא\"ח בה' יו\"הכ סי' [תרי\"א] מה יענה לברייתא זו ותלמודא אמאי לא אקשי מינה לרפרם וראיתי להתוספות בר\"ה ר\"פ י\"ט שחל כו' ד\"ה אבל לא במדינה שכתבו בסוף דבריהם ועוד י\"ל דבדין הוא יהיה דוחה בגבולין יותר משופר שבר\"ה לא היה ידוע קביעות החדש אלא בירוש' אבל יום ראשון דלולב היה ידוע אף בגבולין ותירוץ זה יכולים אנו לאומרו כאן ולחלק בין שופר של ר\"ה לשל יובל שהיה ביום הכפורי' שהוא בעשור לחדש שכבר ידוע בגבולין ואף אם אינו ידוע בגבולין כולם כמו לולב מכל מקום ברוב המקומות הוא ידוע ומשום מיעוטא לא גזרו חכמים ודוק. מיהו אין צורך לכל זה שהחילוק לזה ברור והוא דבשופר של יובל אין כח ביד חכמים לעוקרו משום גזרה כיון דשילוח עבדים תלוי בתקיעת שופר וכמ\"ש רבינו בפרקין וא\"כ אם יעמידו דברי' בשופר של יובל יבואו לעקור מצות שילוח העבדים בקום עשה כשישתעבדו בהם וברור ועוד י\"ל דשאני שופר של יובל דלא גזרו ביה משום דזמנו רחוק מן' שנה לן' שנה והוי כמילתא דלא שכיח ולא גזרו ביה רבנן ומה שהיה כתוב אצלי עוד בזה כן בקדש חזיתיו למורי הרב בספר שער המלך ה' שופר דפ\"ו סע\"ד יעש\"ב." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..f75e75f1c9641a42069f254292695864ea3ecfa9 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,54 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Sabbatical_Year_and_the_Jubilee", + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש מצות תקיעת שופר ביובל שופר \n של יובל ור\"ה אחד הוא אלא שביובל תוקעין בין בב\"ד שקדשו בין בב\"ד שלא קדשו ובר\"ה שחל להיות בשבת לא היו תוקעין אלא בב\"ד שקדשו בו את החדש ואין תוקעין אלא בפני ב\"ד. עכ\"ל. שמעתי מקשים דמ\"ש דבר\"ה שחל להיות בשבת לא היו תוקעין גזרה שמא יעבירנו ד\"א בר\"ה ובשופר של יובל לא גזרו ולכאורה עלה על דעתי לחלק דשניא היא שאם היו חוששין חכמים לגזרה זו גבי יובל מתעקרא המצוה לגמרי שהרי אף ביו\"הך שלא חל להיות בשבת נמי צריכין לגזור כיון דאיכא עירוב והוצאה ביו\"הכ כמו בשבת כמ\"ש הפוסקים משא\"כ בר\"ה שמתקיים מצות שופר כשלא חל בשבת אלא כשחל בחול אמנם אכתי ק\"ל למאן דס\"ל דאין ערוב והוצאה ביוה\"כ והיא סברת רפרם בפ' שני שעירי יו\"הך דס\"ו והביאו מרן בא\"ח בה' יו\"הכ סי' [תרי\"א] מה יענה לברייתא זו ותלמודא אמאי לא אקשי מינה לרפרם וראיתי להתוספות בר\"ה ר\"פ י\"ט שחל כו' ד\"ה אבל לא במדינה שכתבו בסוף דבריהם ועוד י\"ל דבדין הוא יהיה דוחה בגבולין יותר משופר שבר\"ה לא היה ידוע קביעות החדש אלא בירוש' אבל יום ראשון דלולב היה ידוע אף בגבולין ותירוץ זה יכולים אנו לאומרו כאן ולחלק בין שופר של ר\"ה לשל יובל שהיה ביום הכפורי' שהוא בעשור לחדש שכבר ידוע בגבולין ואף אם אינו ידוע בגבולין כולם כמו לולב מכל מקום ברוב המקומות הוא ידוע ומשום מיעוטא לא גזרו חכמים ודוק. מיהו אין צורך לכל זה שהחילוק לזה ברור והוא דבשופר של יובל אין כח ביד חכמים לעוקרו משום גזרה כיון דשילוח עבדים תלוי בתקיעת שופר וכמ\"ש רבינו בפרקין וא\"כ אם יעמידו דברי' בשופר של יובל יבואו לעקור מצות שילוח העבדים בקום עשה כשישתעבדו בהם וברור ועוד י\"ל דשאני שופר של יובל דלא גזרו ביה משום דזמנו רחוק מן' שנה לן' שנה והוי כמילתא דלא שכיח ולא גזרו ביה רבנן ומה שהיה כתוב אצלי עוד בזה כן בקדש חזיתיו למורי הרב בספר שער המלך ה' שופר דפ\"ו סע\"ד יעש\"ב." + ], + [ + "שורש מצות תקיעת שופר ביובל שופר \n של יובל ור\"ה אחד הוא אלא שביובל תוקעין בין בב\"ד שקדשו בין בב\"ד שלא קדשו ובר\"ה שחל להיות בשבת לא היו תוקעין אלא בב\"ד שקדשו בו את החדש ואין תוקעין אלא בפני ב\"ד. עכ\"ל. שמעתי מקשים דמ\"ש דבר\"ה שחל להיות בשבת לא היו תוקעין גזרה שמא יעבירנו ד\"א בר\"ה ובשופר של יובל לא גזרו ולכאורה עלה על דעתי לחלק דשניא היא שאם היו חוששין חכמים לגזרה זו גבי יובל מתעקרא המצוה לגמרי שהרי אף ביו\"הך שלא חל להיות בשבת נמי צריכין לגזור כיון דאיכא עירוב והוצאה ביו\"הכ כמו בשבת כמ\"ש הפוסקים משא\"כ בר\"ה שמתקיים מצות שופר כשלא חל בשבת אלא כשחל בחול אמנם אכתי ק\"ל למאן דס\"ל דאין ערוב והוצאה ביוה\"כ והיא סברת רפרם בפ' שני שעירי יו\"הך דס\"ו והביאו מרן בא\"ח בה' יו\"הכ סי' [תרי\"א] מה יענה לברייתא זו ותלמודא אמאי לא אקשי מינה לרפרם וראיתי להתוספות בר\"ה ר\"פ י\"ט שחל כו' ד\"ה אבל לא במדינה שכתבו בסוף דבריהם ועוד י\"ל דבדין הוא יהיה דוחה בגבולין יותר משופר שבר\"ה לא היה ידוע קביעות החדש אלא בירוש' אבל יום ראשון דלולב היה ידוע אף בגבולין ותירוץ זה יכולים אנו לאומרו כאן ולחלק בין שופר של ר\"ה לשל יובל שהיה ביום הכפורי' שהוא בעשור לחדש שכבר ידוע בגבולין ואף אם אינו ידוע בגבולין כולם כמו לולב מכל מקום ברוב המקומות הוא ידוע ומשום מיעוטא לא גזרו חכמים ודוק. מיהו אין צורך לכל זה שהחילוק לזה ברור והוא דבשופר של יובל אין כח ביד חכמים לעוקרו משום גזרה כיון דשילוח עבדים תלוי בתקיעת שופר וכמ\"ש רבינו בפרקין וא\"כ אם יעמידו דברי' בשופר של יובל יבואו לעקור מצות שילוח העבדים בקום עשה כשישתעבדו בהם וברור ועוד י\"ל דשאני שופר של יובל דלא גזרו ביה משום דזמנו רחוק מן' שנה לן' שנה והוי כמילתא דלא שכיח ולא גזרו ביה רבנן ומה שהיה כתוב אצלי עוד בזה כן בקדש חזיתיו למורי הרב בספר שער המלך ה' שופר דפ\"ו סע\"ד יעש\"ב." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Zeraim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..3a9ab0e58353e7e7fd0d4bd12c57b5f8996eb287 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,52 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Zeraim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש אתרוג בשביעית אי אזלינן בתר חנטה וכן \n האתרוג בלבד משאר פירו' האילן הרי הוא כירק והולכין אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית כו'. ע\"כ. משנה פ\"ב דמס' בכורים והובא מתני' זו בפ\"ק דקידושין ד\"ב ע\"ב על מה שהקשה בגמ' עלה דמתני' האשה נקנית בשלש דרכים פריך ליתני שלשה ושקיל וטרי בגמ' שם ולבסוף פריך והא דתנן אתרוג שוה לאילן בג' דרכים ליתני דברים ומשני משום דבעי מתני סיפא ולירק בדרך אחד כו' ע\"כ.
ואיכא למידק אמאי לא אקשי מרישא דהך מתני' דקתני תרומת מעשר שוה לביכורים בשתי דרכים דהשתא לא מצי משני משום דבעי מיתני סיפא ולירק בדרך אחד דהא לא תני תרתי משום חדא תרומה ואתרוג משום ירק ומצינו להרב הליכות עולם ד\"ק ע\"ב שכתב וז\"ל סוגיית הגמ' בהרבה מקומות להקשות ממשנה שיש לדחות בנקל ולתרץ והדר תו מקשה ממשנה שאין לדחות בריש קידושין והתנן אתרוג שוה לאילן בג' דרכים ליתני דברים ומרישא דהך הו\"ל לאקשויי דקתני תרומת מעשר כו' אלא שמפני שאותה של אתרוג נדחית בנקל כדדחי לה התם מה שאין רישא נידחית בכך מש\"ה פריך מינה שדרך הגמ' להקשו' תחילה דבר שיש לדחו' ולתרץ וכן בכל דוכתי עכ\"ל ולפי דבריו אלו לא ידענו אמאי בתר דמשני תלמודא לההיא דאתרוג דתני הכי משום סיפא לא אקשי מרישא דמתני' דתרומת מעשר ומקשי ממתני' דכוי דמתנייא בתר הכי ואולי משום דדא ודא חדא היא אקשי מינה ועיקר טעמו לא נאמר אלא למאי דלא אקשי מינה תחילה מקמיה ההיא דאתרוג ודוק.
והנה התוס' שם בד\"ה אתרוג שוה לאילן כתבו וז\"ל פי' הקונט' כו' ויש לנו נפקותא בדבר כו' אבל נטע אין רבעי ואפילו מדרבנן דכל המקל בארץ הלכה כמותו בח\"ל ע\"כ ולזה הסכימו התוס' והרא\"ש והר\"י בר\"פ כיצד מברכין ולזה הסכים הר\"ן בפ\"ק דר\"ה ובסוף פרק קמא דקידושין ואולם הר' יונה בפ' כיצד מברכין כתב ע\"ש ר\"י דלא אמרו כל המקל בארץ הלכ' כמותו בח\"ל א\"ד גבי צלף אבל בשאר דוכתי לא יע\"ש ואין כונתו לומר דוקא גבי צלף דהא אשכחן נמי בשבת פ' תולין דקל\"ט ע\"א גבי כלאי הכרם דאמרו הכי אלא כונתו לו' דלא אמרי' בכל דוכתי אלא היכא דאשכחן לתלמודא בהדייא דקאמ' הכי ודעת רבי' בפ\"י מה' מ\"א דאין דין רבעי בח\"ל כלל ואפי' בכרם ומרן בש\"ע הל' ערלה סי' רצ\"ד ס\"ז לא הביא אלא סברת ר\"י שהביא הר' יונה דרבעי נוהג אף בח\"ל ואף בנטע וסברת רבינו ז\"ל באחרונה ושמעתי מפי קדוש מו\"ה המובהק מהר\"י נוניש נר\"ו שהקש' דבסי\"ז הסכים לסברת הרא\"ש ז\"ל דאין דין מבריך ומרכיב בח\"ל בערלה וטעם הרא\"ש ז\"ל הוא משו' דכל המקל בארץ הלכה כמותו בח\"ל דקי\"ל כר\"א בן יעקב בח\"ל דדריש ונטעתם נטיעה דוקא ולא מבריך ומרכיב יע\"ש עיין בסוף פ\"ק דקידושין דל\"ט ואיך לא חש לס' האומרים דלא אמרו כל המקל בארץ אלא דוקא צלף והיא הסברא ראשונה שהביא כאן בס\"ז וכעת צריך ישוב קצת כ\"ע התוס' שם ואי מדרבנן כ\"ע מודו דנוהג בשאר אילנו' ה\"ה בח\"ל דרבעי נוהג מדרבנן כו' ע\"כ והקשה מו\"ה הנז' דבסוף פ\"ק דקידושין דל\"ט אמרינן דכלאי זרעים אינו נוהג בח\"ל ואפי' מדרבנן משום דבארץ לא אסיר בהנאה ואף גבי כרם רבעי נמי דלא אסיר בהנאה בארץ דומייא דמעשר שני דמיניה ילפינן ליה למה יאסר מדרבנן בחוצה לארץ ואיהו מפרק לה דבהנאה דנקט תלמודא התם לאו דוקא דהא באכילה נמי שרי כלאי זרעים בארץ כמו שכתב רבינו בפ\"א מה' כלאים אלא אגב דבכלאי הכרם נקט אסיר בהנאה קאמר נמי גבי כלאי זרעי' דלא אסיר בהנאה וא\"כ כרם רבעי דבארץ אסיר באכילה אסיר בח\"ל מדרבנן את\"ד.
כ\"ע ומה שפי' הקונט' כו' ולא דק כו' עכ\"ל הנה התוס' בפ\"ק דר\"ה די\"ד ובפ' לולב הגזול דל\"ט הקשו קושייא זו ותירצו דהא דאזלינן בירק בתר לקיטה היינו כשלא נגמר גידולו בשישית אבל נגמר גידולו בשישית שרו ושוב הוקשה להם שם וז\"ל ומיהו קשה מאתרוג דבסמו' דאמר הכא באתרוג שחנטו פירותיו קודם ט\"ו דאידך שבט ומשמע משום דמספקא ליה אי אזלינן בתר חנטה באתרוג כר\"א או בתר לקיטה כר\"ג אלמא דאזלינן בתר לקיט' אע\"ג דנגמר הפרי כבר דהרי חנט בשבט של שנה שעבר' ולא נלקט עד שבט אחר עכ\"ל ודבריהם תמוהים דכיון דהחנטה היה קודם ט\"ו בשבט והלקיטה אחר ט\"ו בשבט שפיר נהג בו שני עשורים מספקא אי אזלינן בתר חנטה למעשר כר\"א או בתר לקיטה כר\"ג ואף דעובדא דר\"ע הוה שלקטו אחר שנה שלימה משעה שחנט כבר אמרו בגמ' דמעשה שהיה כך היה וה\"ה קודם ועוד דס\"ס כיון דבשנה שחנט לא נגמרו הפירי שפיר אזיל בתר לקיטה אפילו לקטו אחר זמן רב וכבר עמדו בזה רש\"ל והח\"ה והמע\"ח ודברי מהר\"מ בן חביב בזה יש בהם מן הקושי ומו\"ה נר\"ו אמר דהתוס' ז\"ל קשייא להו מדרבינא דאמר בתר הכי פריך ותני לא אחד בשבט היה אלא ט\"ו בשבט היה דמשמע דלא חדית טפי מר' חנינא דלקיטה היה בט\"ו בשבט ולא קודם אבל במ\"ש ר' חנינא דהחנטה היה קודם ט\"ו בשבט דאידך שבט דאשתקד לא אכפת ליה מידי דלא למימר הכי וע\"ז הוקשה להם שפיר דא\"כ נמצא דקודם ט\"ו בשבט של שנת הלקיטה הרי נגמר הפרי דשעת חנטה עד שעת הלקיטה יש יותר משנה ואיך אזל בתר לקיטה למעשר את\"ד ולדידי מ\"ש רש\"ל ז\"ל בזה הן הן אמיתות כונת דברי התוס' וידוקדק לפי דרכו מ\"ש ומשמע משום דמספקא ליה כי לכאורה לא ידענו משמעות זה מהו כי בפירושא איתמר בגמ' וע\"פ דרכו הנה נכון יע\"ש.
כתבו עוד התוס' שם בא\"ד וההיא דפרק מקום שנהגו בספיחים שגדלו בשביעית ואליבא דר\"ע כו' הנה הרב מע\"ח בפ' מקום שנהגו כתב וז\"ל ק\"ק לר\"ע דס\"ל דספיחים אסורים בשביעית ואפילו קודם הביעו' והא כתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה דבשלמא הא דכתיב את ספיח קצירך לא תקצור ל\"ק לחכמים די\"ל כמו שפי' רש\"י בפרשת בהר לא תקצור מן המשומר אבל אתה קוצר מן המופקר אבל לר\"ע קשה והעולם מיישבין זה דר\"ע דס\"ל דספיחים אסורים היינו מן המשומר אבל מן המופקר ה\"נ דמותר והוא ז\"ל דחה דבריהם דא\"כ לרבנן דר\"ע קודם הביעור אפילו מן המשומר מותרים וכתוב דאומר את ספיח קצירך לא תקצור צריך לדחוק דמיירי לאחר הביעור והוא דוחק ועוד דבהדייא כתב הרא\"ם בפ' בהר דלר\"ע אסורים בכל ענין לכך נראה לי דר\"ע מפרש קרא דוהיה שבת הארץ לכם לאכלה בפירות האילן כו' יע\"ש וישוב העולם שכתב הרב ז\"ל ודחאו בשתי ידים מצינו להם סמוכות בדברי התוס' פ\"ק דר\"ה ד\"ט ע\"א ד\"ה וקציר של ז' כו' שכתבו וז\"ל דוקא אורחיה אסור לקצור אבל על ידי שינוי מותר אפי' בשביעית כדאיתא בת\"כ דדריש ואת ענבי נזירך לא תבצור כדרך הבוצרים והא דתניא בת\"כ מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופק' מופק' נמי לא שרינן אלא ע\"י שינוי ומשומ' אפי' ע\"י שינוי אסו' עכ\"ל הרי שכתבו דאפי' לר\"ע דקאמ' קרא דבחריש ובקצי' תשבות מיירי בקציר של שביעי היוצא למוצאי שביעי דע\"י שינוי שרי ואפי' בשביעית וע\"כ לומר דטעמא דידהו משום דמשמע להו דע\"כ לא אסר ר\"ע אלא מן המשומר ולא מן המופקר ולהכי ע\"י שינוי דמחזי כהפקר שרי ומיהו לדידי הא ודאי בורכא היא דאין כונת התוס' לומר הכי גבי ספיחים של קציר אלא לגבי פירות האילן דהא הת\"כ דמייתו הם ז\"ל מיירי בענבים דהכי דרשו גבי ואת ענבי נזירך לא תבצור כדרך הבוצרים אבל קרא דאת ספיח קצירך לא תקצור מיירי לעולם ואפי' קוצר שלא כדרך קצירה דאל\"כ אמאי לא דרשו זה בקרא דאת ספיח קצירך לא תקצור ושיעור דבריהם כן הוא דתחילה כתבו דאף לר\"ע דדריש בחריש ובקצי' בקצי' של מוצאי שביעי' לא אסר אלא שלא ע\"י שינוי אבל ע\"י שינוי שרי במוצאי שביעית דומייא דפירות האילן בז' דע\"י שינוי שרי כדדריש בת\"כ גבי קרא דואת ענבי נזירך וא\"כ אית לן למימר דע\"כ לא אסר קרא קציר של מוצאי שביעי' אלא דומייא דפירו' האילן בשביעי ולא דומייא דקציר של שביעית והמכריחינו לומר כן הוא הסוגיי' שבפ\"ק דמנחות ד\"ה דהוה בעי למילף בברייתא דטריפה אסורה לגבוה מק\"ו דבעלת מום דשרייא להדיוט ודחי מנח' העומר תוכיח דאסיר להדיוט ושרי לגבוה ופרכינן בגמרא מה למנחת העומר שכן מתרת החדש ומוקי לה בשביעית דאסי' החדש ואפי\"ה שרי מנחת העומר ופרכינן דאכתי מתרת ספיחי שביעית ומשנינן כר\"ע דאסר ספיחי שביעית יע\"ש והשתא אם איתא דספיחי שביעית לר\"ע שרו מן המופקר וע\"י שינוי אכתי לא משני מידי דהא שרו ספיחים אלו ע\"י מנחת העומר אלא ודאי דלר\"ע לעולם אסיר ועיין להר\"ש בפ\"ט דמסכת שביעית סוף משנה ראשונה.
ומה שכתב הרב מע\"ח ז\"ל דלר\"ע קרא דוהיתה שבת הארץ מיירי בפירו' האילן כי היכי דצ\"ל לדידיה קרא דולבהמתך ולחיה אשר בארצך דדרשינן כלה לחיה כו' עיין להר\"ש שם בפ\"ט דשביעית שכתב כן וכן מתבאר מדברי התוס' בפ' אלו עוברין דנ\"ו דלר\"ע פירות האילן שרו בשביעית ולא אסר אלא בספיחין של קציר דוקא וכיון שכן יש לתמוה על הרב קרבן אהרן שכתב בפ' בהר עלה דאמרינן התם את ספיח קצירך לא תקצור מכאן סמכו חכמים על הספיחים שיהיו אסורים בשביעית ואת ענבי נזירך לא תבצור מן השמור בארץ אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר לא תבצור כדרך הבוצרים כו' כתב הוא ז\"ל וז\"ל מכאן סמכו לפי שאין איסור ספיחין מן התורה אלא מדרבנן לזה אמר דעל קרא דא סמכו חכמים לאסור אותם ולזה לא אמר מכאן אמרו או מכאן למדו אבל הרמב\"ן והרא\"ם סברי דברייתא זו אתייא כר\"ע דאמר דלא תקצור בכל אופן משמע ומ\"ש לא תבצור כדרך הבוצרין אתייא אליבא דחכמים ופלוגתייהו מייתי בפ\"ק דקידושין בקרא דהן לא נזרע עכ\"ל וכל דבריו תמוהים דמ\"ש תחילה דלפי שאין איסור ספיחים אלא מדרבנן לכך אמר מכאן סמכו ולא אמר מכאן למדו לא אדע שכו'ל מה יענה הרב לההיא דלקמן גבי קרא דהן לא נזרע דקאמר ר\"ע מכאן סמכו חכמים על הספיחים אע\"ג דלדידיה אסורים מן התורה. ואולי יאמר דאגב הך דהכא דנקט האי לישנא כיון דהוי דרבנן נקט נמי התם כי האי לישנא אע\"ג דהוי דאורייתא גם מ\"ש עוד דלדברי הרמב\"ן והרא\"ם דמפרשי לה כר\"ע מ\"ש לא תבצור כדרך הבוצרים אתיא כחכמים דהא לר\"ע אסורין לעולם הוא דבר מתמיה שהרי כבר כתבנו דאף ר\"ע אזיל ומודה בפירות האילן דשרו בז' וקרא דלא תבצור דמיירי בענבים שפיר מדריש לדידיה כדדרשי ליה רבנן ואין ספק דמשו\"ה כתבו הרמב\"ן והרא\"ם דהך דרשא דת\"כ אתי אליבא דר\"ע דאי כרבנן אמאי לא דרשו הך דרשא דלא תבצור כדרך הבוצרים גבי קרא דואת ספיח קצירך לא תקצור אם לא דאתי כר\"ע דספיחי שביעית אסו' לעולם דהשתא לא מצי למדרש הכי אלא דוקא גבי לא תבצור דמיירי בפירות האילן באופן שדבריו תמוהים ומ\"מ דבריו יש להם סמוכות מדברי התוספות בפ\"ק דר\"ה ד\"ט ד\"ה וקציר וכבר עמדנו על דבריהם ועיין בדברי מרן כ\"מ ז\"ל פ\"ד מה' שמיטה שגם הוא ז\"ל סובר כדברי הרב ק\"א דהך ת\"ך אתי כרבנן דר\"ע.
ולענין הלכה רבינו בפ\"ד מהלכות שמיטה פסק כרבנן דר\"ע דאין הספיחין אסורין מן התו' אלא מדרבנן ואיכא למידק למה לא פסק כר\"ע דבפסחים פרק א\"ע דנ\"א משמע דהלכה כר\"ע דמוקמינן פלוגתייהו דר\"ש ורבנן גבי ספיחי כרוב אליבא דר\"ע ואמרינן התם דא\"ל ר\"י ן' לקוניא ן' אלעזר ספיחי כרוב בפני אכיל שלא בפני לא תיכול דהלכה כרבנן דר\"ש אליבא דר\"ע ותו איכא למידק שרבינו לא חילק בין ספיחי כרוב לשאר ספיחין וכתב דכולן אסורים ואילו מאותה סוגיא משמע דלרבנן דר\"מ ספיחי כרוב מותרין דלדידהו הוי גזרה לגזרה דמש\"ה הוצרכו לאוקומי פלוגתייהו דר\"ש ורבנן אליבא דר\"ע לפי' ר\"ת בספיחי ז' ולפי' רבינו נסים בספיחי שביעית היוצאין למוצאי ז' ובשניהם כתב רבינו שם בפ\"ד דכולם אסורים ומפי מורי הרב מהרי\"ן ז\"ל שמעתי דרבינו קשיתיה לדידיה קושית הר\"ש בפ\"ט דשביעית דכיון דספיחי' אסו' היכי קתני מתני' הפיגם והירבוזין וכן ההיא מתני' דהאומר לחבירו הילך איסר זה ולקט לו ירק וכן ההיא דפ\"ז לוקח ירקות שדה ובנו מוכר על ידו דכולהו שרו ספיחין בז' והר\"ש שם נדחק דמיירי בספיחין של ערב שביעית שנכנס לז' אמנם רבינו ז\"ל לא ניחא ליה בהכי ומשמע ליה דכולהו הני מתני' אתו כרבנן דר\"ע דס\"ל ספיחין אסורים מדרבנן משום גזרה שמא יזרע ויאכל ויאמר שהן של ספיחין ולהכי כל שהן ספיחין שאין דרך בני אדם לזורען כגון הגדלין בנהרות ובמדברות לא גזרו עליהן כמ\"ש בפ\"ד מה' שמיטה ובהכי איירו כל הני מתני' וכ\"כ הרמב\"ן בפירוש התורה בפ' בהר ע\"פ את ספיח קצירך אחר שכתב תירוץ הר\"ש לכל הנהו מתני' דלעיל כתב וי\"א דכל אלו הנזכרים וכיוצא בזה שאין דרך בני אדם לזורען אבל הן מאליהן יוצאים בהרים ובנהרו' אין בהם איסור ספיחין כלל אעפ\"י שצמחו בז' שלא גזרו אלא בנזרעין כדי שלא יבא לזורען כו' עכ\"ל וזו היא שיטת רבינו שכתבנו אמנם לר\"ע דס\"ל דאיסור ספיחין מן התורה אין לחלק ביניהם וכיון דכל הנהו מתני' אתו כרבנן דר\"ע קבע הלכתא כוותייהו ולדידיה משמע ליה דמש\"ה אוקי תלמודא לר\"ש ורבנן כר\"ע דאי ס\"ל כרבנן דר\"ע לא הו\"ל לאפלוגי בספיחי כרוב לבד דאף בפיגם והירבוזין וכל הנהו דמני במתני' נמי איבעי להו לפלוגי אי גזרינן בהו אטו שאר ספיחין או לא ומש\"ה הוצרך תלמוד' לאוקומי לר\"ש ורבנן אליבא דר\"ע והשתא לדידן דקי\"ל כרבנן דר\"ע דגזרו בכל הספיחין משום גזרה דשמא יזרע בז' אית לן למפסק כרבנן דר\"ש דאסרו בספיחין ואפי' בספיחי כרוב אע\"ג דדמו לאילן משום גזירה דשמא יזרע את\"ד מו\"ה נר\"ו.
ולדידי נ\"ל דרבינו משמע ליה דמש\"ה קאמר תלמו' וכולהו אליבא דר\"ע משום דאליבא דר\"ע דוקא הוא דאיכא למימר דבספיחי כרוב שרי כיון דדמי לאילן דאיהו נפקא ליה איסור ספיחין מקרא דהן לא נזרע וכן מקרא דואת ספיח קצירך ומש\"ה איכ' למימר דספיחין דזריעה וקצירה הוא דאסר הכתוב ולא ספיחי כרוב שדמו לאילן אבל לרבנן דר\"מ דאיסור ספיחין אינו אלא משום גזרה שמא יבא לזרוע כשיטת רבינו מהיכא תיתי לחלק בין ספיחי כרוב לשאר ספיחין וכיון שהוא ז\"ל קבע הלכתא כרבנן דר\"ע לא חילק ביניהם.
עוד כתבו התוספות שם בא\"ד והשתא לז' שוה לירק דאי כירק אזלינן בתר רוב גדול עכ\"ל. הנה הר\"ש בפ\"ט ממסכת שביעית דחה שיטה זו מהא דאמרי' בפ\"ק דר\"ה לקט לו ירק ערב ראש השנה עד שלא תבא השמש וחזר ולקט משתבא השמש אין תורמין ומעשרין מזה לזה וכה\"ג נמי תניא התם גבי אתרוג בתר לקיטה משמע שהכל תלוי בלקיטה ולא בגדול ושוב כתב דשמא יש לחלק בין למעשר בין לשביעית יע\"ש וע\"פ דבריו ז\"ל בין תבין דברי מרן כ\"מ בפ\"ד מה' שמיטה הלכה י\"ב במ\"ש הירק בשעת לקיטתו כו' פ\"ק דר\"ה אמרינן הכי לענין תרומה ומעשר ומשמע לרבינו דה\"ה לענין ז' עכ\"ל ולכאורה יש לתמוה למה זה הוצרך הרב ללמו' דין שביעית מדין מעשר והוא מבואר במשנתינו לענין ז' ששנינו אתרוג שוה לאילן בג' דרכים לערלה ולרבעי ולשביעית כנראה בהדיא דמשו' דשוה לאילן הוא דאזלינן בתר חנטה לשביעית משא\"כ בירק דאזלינן ביה בתר לקיטה אמנם ע\"פי האמור שפתי מרן ישמרו דעת שהוא ז\"ל דקדק בדברי רבינו שדעתו כדעת הר\"ש דבירק אזלינן בתר לקיטה ולא בתר רוב גדול שהרי אחר שכתב בהל' י\"א גבי האורז והדוחן כו' דאזלינן בהו אח' גמר פרי כת' דין זה דבירק אחר לקיטה ואי ס\"ל דאזלי' בתר רוב גדול הו\"ל לכתוב דין זה בדין האורז ששניהם שוים דהיינו גמר פירי אלא ודאי דלדידיה דרבינו ז\"ל משמע ליה דבירק אזלינן בתר לקיטה ולא בתר רוב גדול וזה לא שמענו ממתני' דאתרוג שוה לאילן וכמ\"ש התוס' אלא מההיא דפ\"ק דראש השנה דאתמר לענין מעשר וכסבר' הר\"ש ולהכי ציין הוא ז\"ל אותה סוגייא דפר\"ק דר\"ה דמינה משמע הכי כמ\"ש הר\"ש ז\"ל ודוק.
עוד כתבו התוספות שם בפ\"ק דקדושין ד\"ג ד\"ה מה ירק כו' ואע\"ג דמעשר ירק דרבנן כו' הנה שיטת רש\"י והתוספות הכא ובדוכתי טובא דמעשר ירק ואילן הוא מדרבנן ואיכא למידק מעובדא דר\"ע דמייתי תלמודא בפ\"ק דראש השנה די\"ד שליקט אתרוג בא' בשבט ונהג בו שני עשורין לדעת ת\"ק דברייתא משום דמספקא ליה אי הלכה כב\"ש דראש השנה לאילנות בא' בשבט או כב\"ה בט\"ו בשבט ולכך נהג בו שני עשורין מספקא ולדעת ר\"י בר יאודה משום דמספקא ליה אי הלכה כר\"ג דאתרוג לענין מעשר אזלינן ביה בתר לקיטה כירק או כר\"א דבתר חנטה ולהכי מספקא עשר שני עשורין והשתא כיון דמעשר פירות דרבנן הוא הא קי\"ל ספקא דרבנן לקולא ולמה זה עשר שני עשורין ואין לומר דמשום דמעשר אית ליה עיקר מן התורה החמירו בספקו על דרך שכתבו התוספו' בפ\"ק די\"ט לענין אין מבטלין איסור יע\"ש שהרי כתב הר\"ב מ\"ל בפ\"ד מה' בכורות דלענין ספקא דרבנן לקולא לא אמרינן הכי יע\"ש בתוך התשובה ולשיטת הר\"ב של\"הג הביא דבריו מרן החבי\"ב בספר כנ\"הג א\"ח סימן ק\"ס בכללי ספקא דרבנן לקולא דמשמע ליה דכל דמאי דמספקא לן מאי אמור בה קמאי אזלינן אפילו בספקא דרבנן לחומרא ניחא דהתם נמי אמרינן דר\"ע ספוקי מספ\"ל מאי קא' ב\"ה אי בא' בשבט אי בט\"ו בשב' וכיון דמספ\"ל מאי אמו' בה קמאי שפיר נהג בו שני עשורין ואע\"ג דתלמוד' לא קאמר הכי דר\"ע ספוקי מספ\"ל מאי קאמרי ב\"ה מתוך קושיא זו אפשר דה\"ה דהוה מצי לאקשויי הא נמי וחדא מינייהו נקט אמנם לשיטת החולקים על הר\"ב של\"הג קשה מה יענו להא דהכא ואפשר דס\"ל כשיטת הר\"ן שכתב בפרק ע\"פ שכתב גבי מאי דאמרינן התם והשתא דאתמר הכי ואתמר הכי כולהו בעו הסיבה וז\"ל ואע\"ג דבעלמא קי\"ל איפכא אמרינן כל ספקא דרבנן לקולא כו' נ\"ל דע\"כ למעבד הסיבה בכולהו דאי נזיל לקולא אמאי נקל בהני טפי מהני ואי נקל בתרווייהו הא מעקרא מצות הסיבה לגמרי עכ\"ל.
והשתא ניחא נמי הא דר\"ע דמה\"ט נהג בו שני עשורין ואף למ\"ש הר\"ב מש\"ל ז\"ל בפ\"א מה' מגי' די\"א דע\"כ לא כתב הר\"ן כן אלא דוקא כשהס' הוא בתקנת חכמים דאז כדי שלא תעקר תקנתם צריך לקיים בכל מאי דאפשר שתיקנו כגון במצות הסיבה דאי אמרת דדוקא קמאי צריכי הסיבה את\"ל דתקנת חכמים היתה בכסי בתראי נמצא שנתבטל תקנת חכמים מכל וכל וכן איפכא אבל כשתקנת חכמים במקומה עומדת נהי דלא מהני טעמא דס' של דבריהם לפוטרם מכל וכל מיהו מהני האי טעמא להקל עליו בחדא ולחייבו בחדא דבהכי ניחא ליה מ\"ש הר\"ן בפ\"ק דמגילה גבי עיירות המסופקו' שלא יקראו אלא בי\"ד ולא בשניהם דומיא דהסיבה דארבע כוסות משום דתקנת חכמים קיימת וא\"כ ה\"נ כיון דתקנת חכמים במעשר פירות אינה נעקרת מכל וכל ובמקומה עומדת אכתי קשה למה נהג ר\"ע שני עשורין דבחדא מינייהו סגי דומיא דקריאת המגילה גבי עיירו' המסופ' מיהו אכתי י\"ל דנ\"ד דמי לההיא דהסיבה דנהי דתקנת חכמים בענין מעשר פירות במקומה עומדת מיהו תקנה זו שתיקנו ג\"כ שר\"ה שלהם יהיה בא' בשבט או בט\"ו בשבט למר כדאית ליה כי מספ\"ל לר\"ע מאי קאמרי ב\"ה אי בא' בשבט או בט\"ו בשבט מספקא אית ליה להחמיר ולנהוג בשניהם דהא אי עביד בחד מינייהו לבד את\"ל דב\"ה לא אמרו הכי נמצא תקנת ב\"ה לענין זה נעקרת מכל וכל וכן לר\"י בר יאודה דמפרש טעמא דר\"ע משום דמספ\"ל גבי אתרוג אי אזלינן ביה בתר לקיטה כירק כדברי ר\"ג או בתר חנטה באילן כדברי ר\"א מספקא נמי נהג בו שני עשורין משום דאי עביד כחד מינייהו את\"ל דהלכה כמ\"ד איפכא נמצא תקנת חכמים בדבר זה נעקרת מכל וכל ודוק.
ודע כי לעיקר קושיית הר\"ב מש\"ל ע\"ד הר\"ן ממ\"ש גבי עיירות המסופקות דמספקא אין קורין אלא בי\"ד ולא בשניהם דומיא דהסיבה. היה אומר מורי ורבי הרב המו' מר יאודה אשכנזי הריני כפרת משכבו דשניא היא הא דעיירות דספק זה יכול היה להסתפק למתקני התקנה עצמה שאמרו שמוקפות חומה בימות יהושע ב\"ן שיקראו בט\"ו ושאינן מוקפות בי\"ד ולא יתכן שבזמן ההוא לא היה עיר מסופק אצלם אם היא מוקפת מימות יאושע ב\"ן או לא ואפי' לא היתה עיר בספק אצל מתקני התקנה כיון שהדבר מצוי שברוב הימים יפול בהם הספק אלו היתה דעתם דמספקא יקראו בשניהם היה להם לתקן כן בפי' כמו שתיקנו למוקפין בט\"ו ולשאינן מוקפין בי\"ד כך היה להם לתקן למסופקות בשני הימים ומדלא תיקנו אלא שני הימים הללו דוקא ש\"מ דבכלל אלו היה העיר המסופקת משא\"כ גבי הסיבה דהספק הוא אצלינו מאי אמור בה קמאי ולא אצלם להכי מספקא מחמרינן בשניהם אלו דבריו נ\"ע ודפח\"ח ועיין במ\"ש אנן בעניותי'ן בספרי הקטן שרשי הי\"ם ח\"א שורש אין מע\"המ דל\"ב ע\"ד וד\"ך ע\"ב.
עוד כתבו התוס' שם בא\"ד ושמא י\"ל דהא דאזלינן ביה בתר חנטה לשביעית היינו דוקא לחומרא כגון אם חנט בשביעית ונלקט בשמינית עכ\"ל והקשה הרב עצמות יוסף דא\"כ מאי פריך תלמודא בפרק לולב הגזול דל\"ט ע\"ב למאי דמוקמינן התם מתני' דהלוקח לולב מחברו ובשביעית נותן אתרוג במתנה בלולב של ששית הנכנס לשביעית ופרכינן א\"ה אתרוג נמי ומשנינן אתרוג אזלינן ביה בתר לקיטה כירק והדר פריך והא בין לר\"ג בין לר\"א לענין שביעית אזלינן ביה בתר חנטה דתנן אתרוג שוה לאילן והשתא לפי דבריה' דמאי דאזלינן בתר חנטה היינו לחומר' מאי קושיא דהא שפיר מצי אתי ההיא מתני' כר\"ג ומאי דאזיל איהו במתני' בתר חנטה היינו לחומרא וכמו כן הוקשה לו דבפ\"ק דר\"ה דט\"ו אמרו דרבה ורב המנונ' ור\"י ור\"ל ס\"ל דאתרוג בת ו' הנכנס לז' לעולם ששית ופטורה מן הביעור והוא ז\"ל תירץ בזה דברים שאי' ראוים אליו ולמאי דק\"ל מההיא דרבה ורב המנונא ישבו מן הישוב דודאי אף התוספות ז\"ל לא כתבו דאזלינן בתר חנטה לחומרא אלא לר\"ג דוקא דלדידיה הוא דק\"ל אמאי אזיל בתר לקיטה למעשר ובתר חנטה לשביעית ואדרבא לענין שביעית הוה לן למיזל בתר לקיטה כיון דהקש דמה גורן ויקב לענין שביעית אתמר באם אינו ענין אבל לר\"ע דלא שנא ליה בין מעשר לשביעית ובכולהו אזיל בתר חנטה כאילן ודאי דמעיקר דינא הוא ולא משום חומרא והשתא ההיא דרבה ורב המנונא כותיה דר\"א ס\"ל ומש\"ה אזלו בתר חנטה ואפילו לקולא וכן מבואר שם בדברי התוס' בד\"ה יד הכל דמאי דמפרשינן טעמא דרבה דפטר באתרוג בת שישית הנכנס לז' משום שיד הכל ממשמשין אינו אלא לר\"א דס\"ל דאתרוג שוה לאילן לכל דבר דלמאי דסבר אבטולמוס משום ה' זקנים דאתרוג בתר לקיטה למעשר ואחר חנטה לשביעית והיא סברת ר\"ג לא היה צרי' לטעם זה יע\"ש ועיין.
ולענין הלכה רבינו בפ\"ד מה' שמיטה ויובל לא השוה מידותיו שכתב דאתרוג בת ו' שנכנס לז' לענין מעשר חייב דאזלינן ביה בתר חנטה ולענין שביעית כתב דאזלינן ביה בתר לקיטה וחייב בביעור וטעמו ביאר מרן דמספקא ליה בין לענין מעשר בין לענין ז' אי הלכה כמ\"ד בתר לקיטה או בתר חנטה ולהכי אזיל בשניהם לחומרא יע\"ש ואינו מחוור שאם כדבריו דמשום ספקא אי אזלינן בתר לקיטה או בתר חנטה הוא שפסק שחייב במעשר א\"כ למה זה בפר\"א מה' מעשר שני לענין מעשר שני ומעשר עני פסק שאינו חייב אלא בא' משניהם בזמן הלקיטה או מעשר עני או שני ואלו בגמ' אמרינן דר\"ע מש\"ה נהג בו שני עשורין דמספק\"ל אי כר\"ג אי כר\"א וכבר הוקשה לו כן למהר\"מ ן' חביב בחידושיו לפרק לולב הגזול ולדידי ק\"ל תו דאיך יתכן דמשום דמספ\"ל אזיל לחומרא בשניהם דבשלמא לענין ביעור ניחא דמשום ספקא אזיל לחומרא ופסק דחייב לבער כדין פירות שביעי' אבל לפ\"ז הי\"ל לפטור ממעשר דהא בפ\"ק דר\"ה לפום מאי דלא אסיק אדעתיה אביי דטעמ' דרבה דפטר ממעשר באתרוג בת ששית הנכנס לז' משום דיד הכל ממשמשין בו קאמר בשלמא סיפא לחומרא ופי' רש\"י הא דקאמרת בת שביעית הנכנס לשמינית פטורה מן המעשר וחייבת בביעור אע\"ג דסתרה לרישא בבת ששית הנכנס לז' שאמרה פטורה מן המעשר אלמא אזלא בתר לקיטה לא קשיא דספו' מספ\"ל אי אזלינן באתרוג בתר חנטה לענין ז' או בתר לקיטה כמעשר ואזלא לחומרא דשביעית דאורייתא וספקא דאורייתא לחומרא יע\"ש ובדברי התוספות הרי דכל דמספ' חייב בביעור משום חומרא פטור מן המעשר ממילא וה\"נ הי\"ל לרבינו לומר שחייב בביעור ופטור ממעשר מספקא ועוד דאחר דכל הנהו אמוראי משמע להו דגבי אתרוג אזלינן ביה בתר חנטה לעולם איך מספ\"ל לרבינו כמאן הלכתא.
אמנם הדרך הנכון בדעת רבינו הוא מ\"ש מורי הרב המו' מהרי\"ן שדעת רבינו הוא דהא דאמר ר\"י ור\"ל דאתרוג בת ששית הנכנס לשביעית לעולם ששית היינו לענין מעשר ולא לענין שביעית דאי לענין ז' נמי תיקשי ליה לר\"י סתם מתני' דפרק לולב הגזול גבי הלוקח לולב מחבירו בשביעית דסתם לן תנא כמ\"ד אתרוג בתר לקיטה לז' כדמפרשינן בגמ' ובעלמא פרכינן לר\"י ומי אמר ר\"י הכי והא אמר ר\"י הל' כסתם משנ' והכא לא חזינן לתלמוד' דפריך הכי כי ע\"כ צרי' לומר דלענין מעשר הוא דקאמר ולעולם דקאמר היינו בין שהיה כפול בששית ונעשה ככיכר בשביעית בין שהיה כיכר בו' ונתגדל מעט בשביעי' כמ\"ש מהר\"מ ן' חביב בפרק לולב הגזול מיהו לענין שביעי' ס\"ל לר' יוחנן דאזלינן לחומרא וחייב בביעור דהא לפום סתמא דפרק לולב הגזול אזלינן בתר לקיטה ולפום מתני' דבכורים משמע דבין לר\"א ובין לר\"ג לענין ז' אזלינן בתר חנטה ובעלמא כי אית לן תרי סתמי דסתרי אהדדי וליכא למימר סתמא קמייתא עדיפא או סתמא בתרא עיקר כי הכא דבתרי סדרי אין סדר למשנה ואזלינן לחומרא כמ\"ש מרן המלך שלמה בספר יבין שמועה כלל ס\"ג וה\"נ אזלינן לחומרא לענין ז' וחייב ולענין מעשר הוא דקאמר ר\"י דחייב ומיהו דוקא לענין מעשר דששית הנכנס לז' אבל לענין מעשר שני ועני ודאי דבתר לקיטה אזלינן והיינו ההיא דר\"ג דבכורים ורבותינו שבאושא שאמרו דאתרוג בתר לקיטה למעשר ור' יוחנן לא נקט אלא באתרוג בת ששית הנכנס לז' דבהא דוקא הוא דאמר שמחייב במעשר מה שאין כן בשאר שנים דכיון שחייב במעשר דעני או מ\"ב דיי בא' והשתא הא דאמר אביי בשלמא סיפא לחומרא עכ\"ל דלרבה דוקא קאמ' דמהכא לא קשיא דמצית אמרת דהיינו לחומרא אמנם לר\"י לא ס\"ל הכי אלא משמע דאפ\"ה חייב במעשר מספקא.
וכשאני לעצמי הנה מקום איתי ליישב ע\"פ דרך זה דעת רבינו באופן אחר וליישב ג\"כ מה שיש לגמגם עוד בדבריו בפ\"א מה' מ\"ב שלא כתב דאתרוג בת ז' הנכנס לח' דחייב בביעור דאזלינן בתר חנטה לחומרא וה\"ט דמשמע ליה לרבינו דהלכה כסתמא דסוכה דאזיל בתר לקיטה לז' בין להקל בין להחמיר דסתמא דבכורי' לא חשיבא סתמא כיון דבפירושא אתמר דברי ר\"ג ודברי ר\"א ואע\"ג דלשניהם משמע דאזלינן בתר חנטה לא חשיבא סתמא הואיל ולאו בסתמא אתמר ולענין מעשר פסק כר\"י ור\"ל באתרוג בת ששית הנכנס לז' דוקא כדאתמר בגמרא ולגבי שאר מעשרו' דמ\"ב ומ\"ע פסק כר\"ג דאזיל בתר לקיטה וכרבותינו שבאושא יע\"ש ודוק." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [ + "שורש דין פדיון נטע רבעי הרוצה \n לפדות נטע רבעי כו' ואין פודין במחובר והרי הוא ממון גבוה לפיכך אינו נקנה במתנה. זה לי ימים שנשאלתי מאת הגביר הח\"ר חיים מירקאדו הלוי נר\"ו אם יכולין לפדו' נטע רבעי כשהגפן עדיין היא בוסר ולא הבשילו אשכלותיה ענבים.
תשובה ראיתי להטור ז\"ל בי\"ד ר\"ס רצ\"ד שכתב שהגרעינין והקליפין והנץ והזגים והגרעי' של ענבים ותמד העשוי מהם והפגים והתמרים שאינם מתבשלים והענבים שלקו ואינן נגמרים בבישולם כולם חייבים בערלה ופטורים מנטע רבעי ע\"כ וכתב מרן ב\"י דמ\"ש רבינו כולם חייבים בערלה ופטורים מנטע רבעי נראה שחוזר אפי' לפגים ולתמרים שאינן מתבשלים שגם הם מותרים ברבעי ושכן משמע מדתניא פרי אתה פודה ואין אתה פודה לא בוסר ולא פגים עכ\"ל הנה מבואר יוצא דבוסר פטור מרבעי ולא בעי פדיון.
ואולם אכתי י\"ל דדוקא בוסר שלא הגיע לפול הלבן הוא דפטור משום דלאו עיקר פרי הוא דלענין ברכה נמי אינו מברך ב\"פ העץ כי אם בפ\"הא וכמ\"ש הרא\"ש והתוס' בברכו' דל\"ו ע\"ב וכ\"פ הטור א\"ח סי' ר\"ב אבל כשהגיע לפול הלבן דמברך בפ\"הע אפשר לומר דפרי גמור הוי לענין פדיון נטע רבעי וכן ראיתי למרן כ\"מ כאן עמ\"ש רבינו דנטע רבעי אינו ניתן במתנה אא\"כ נתנו בוסר והקשה לו ז\"ל דלא הול\"ל בוסר דמשמע אפי' גדול כפול הלבן וכשהוא כפול הלבן הרי הוא כפרי גמור לענין ברכה אלא הכי הול\"ל שהוא נותנו כשהוא סמדר יע\"ש. וכן ראיתי להתי\"ט בפ\"ק דערלה מ\"ז ד\"ה סמדר שכתב דהבוסר דין נטע רבעי יש לו וכ\"כ בפ\"ה מהל' מ\"ה ד\"ה ובין שניתן לו במתנה יע\"ש ולפ\"ז נראה לענין דינא שאין לפדות נטע רבעי בבוסר אלא כשהגיע הבוסר לפול הלבן ושיעור הפול הלבן כתב מרן בשולחן ערוך אורח חיים סי' ר\"ב שאין אנו בקיאין בו הלכך צריך שימתין עד שיהיה גדול ביותר ומדברי התוס' בגיטין דל\"א ע\"א ד\"ה ובשעת כניסת מים נראה מבואר דכל שנכנס לחלוחית בבוסר שיכול לעצור מהן כל שהוא הרי הוא בוסר גמור ויצא מכלל סמדר כן נראה לי ומ\"מ אכתי דן אנכי דאף כשהגיע הבוסר לשיעור זה של פול הלבן אין פודין אותו והיינו טעמא דחזינא לרבינו בפי' המשנה בספ\"ק דערלה מ\"ח שכתב דכל הני דתנן במתני' שם דפטורים מרבעי היינו טעמא מפני שנטע רבעי אינו אסור בהנאה אלא נאכל לבעלי' הראשוני' כמ\"ב ואין מתקדש בקדושת מ\"ב אלא דבר הראוי לאכיל' וכ\"כ הרע\"ב ז\"ל שם יע\"ש ולפי טעם זה נלע\"ד דאף בבוסר שהגיע לפול הלבן אין בו דין רבעי שהרי לענין מעשר כתב רבינו בפ\"ב מה' מעשר הל' ה' דעונת המעשרות הוא כשיגיעו הפירות לזרוע ולהצמח וכתב שהענבים עונתן למעשר הוא משיראה החרצן שלהן מבחוץ ובפירו' המשנה ברפ\"ק דמעש' ביאר דבר זה יותר דהיינו כשיתרככו ויזדככו כ\"כ זגי הענבים עד שיראו הגרעינים מבחוץ לרוב הימים שבתוכה יע\"ש ושיעור דבר זה ברור הוא שהוא כשהענבים הבשילו אשכלותיה יפה יפה עד שיראה הזג מבחוץ וכן נר' מבואר מדברי רבינו בפ\"ד מה' שביעית מ\"ח דתנן הבוסר משהביא מים אוכל בהן פתו בשדה הבאישו כונס לתוך ביתו וכן כיוצא בו בשאר שני שבועי חייבים במעשרות וכתב רבינו שם הבאישו שיהיו הגרעינים שבתוך הגרגרים נראין מבחוץ לרוב צחות הגרגיר כשיכנסו תוכו מים והביא ע\"ז הענין שם באישה מפני שהוא קרוב להתעפש ולהשחית כשיניחוהו ע\"כ הרי דעונת הבוסר למעשר הוא כשהבשילו הענבים עד שהן קרובים להתעפש ולהשחת ולפי' הר\"ש צ\"ל שם עד שיתחילו להתבשל יע\"ש ולפ\"ז נראה ברור שהבוסר כל עוד שלא התחיל להתבשל אפי' שהוא נקרא פרי לענין ברכ' כיון דלעונת המעשרו' בעינן פרי הראוי לזרוע ולהצמח כדנפק\"ל מקרא דתבואת זרעך ופחות מכן אינו מתקדש בקדושת מעשר גם לענין רבעי אינו חייב כמ\"ש רבינו דבעינן לו עד שיבואו לעונת המעשרות.
ומעתה מה שהוקשה לו למרן בכ\"מ בפ\"ט אמאי כתב רבינו בוסר ולא כתב סמדר לפי האמור אין כאן קושיא דאע\"ג דבוסר חשוב פרי לענין ברכה וכן לענין ערלה מחוייב בערלה הוא שהרי נקרא פרי מ\"מ לענין רבעי אינו מתקדש אלא שיבשלו ולכך יכול ליתנו במתנה כשהוא בוסר כיון שאין בו קדושת רבעי ואין אנו צריכין למה שנדחק הרב תיו\"ט בפ\"ה מה' מ\"ב ובפ\"ק דערלה מ\"ז דאע\"ג דרבעי נוהג בו מ\"מ יכול ליתנו במתנה כיון דעדין לא באו לעונת המעשרות דדבר זה לא ניתן ליאמר כלל דמאחר דרבעי נוהג בו והרי הוא קדוש בקדו' רבעי איך יכול ליתנו במתנה הרי מאחר שהוא ממון גבוה אינו יכול ליתנו במתנה כמ\"ש בקידושין דנ\"ד יעש\"ב." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..e764a29480a2577ee5565ba1f416dbbd29bf19cc --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,49 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Second_Tithes_and_Fourth_Year's_Fruit", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש אתרוג בשביעית אי אזלינן בתר חנטה וכן \n האתרוג בלבד משאר פירו' האילן הרי הוא כירק והולכין אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית כו'. ע\"כ. משנה פ\"ב דמס' בכורים והובא מתני' זו בפ\"ק דקידושין ד\"ב ע\"ב על מה שהקשה בגמ' עלה דמתני' האשה נקנית בשלש דרכים פריך ליתני שלשה ושקיל וטרי בגמ' שם ולבסוף פריך והא דתנן אתרוג שוה לאילן בג' דרכים ליתני דברים ומשני משום דבעי מתני סיפא ולירק בדרך אחד כו' ע\"כ.
ואיכא למידק אמאי לא אקשי מרישא דהך מתני' דקתני תרומת מעשר שוה לביכורים בשתי דרכים דהשתא לא מצי משני משום דבעי מיתני סיפא ולירק בדרך אחד דהא לא תני תרתי משום חדא תרומה ואתרוג משום ירק ומצינו להרב הליכות עולם ד\"ק ע\"ב שכתב וז\"ל סוגיית הגמ' בהרבה מקומות להקשות ממשנה שיש לדחות בנקל ולתרץ והדר תו מקשה ממשנה שאין לדחות בריש קידושין והתנן אתרוג שוה לאילן בג' דרכים ליתני דברים ומרישא דהך הו\"ל לאקשויי דקתני תרומת מעשר כו' אלא שמפני שאותה של אתרוג נדחית בנקל כדדחי לה התם מה שאין רישא נידחית בכך מש\"ה פריך מינה שדרך הגמ' להקשו' תחילה דבר שיש לדחו' ולתרץ וכן בכל דוכתי עכ\"ל ולפי דבריו אלו לא ידענו אמאי בתר דמשני תלמודא לההיא דאתרוג דתני הכי משום סיפא לא אקשי מרישא דמתני' דתרומת מעשר ומקשי ממתני' דכוי דמתנייא בתר הכי ואולי משום דדא ודא חדא היא אקשי מינה ועיקר טעמו לא נאמר אלא למאי דלא אקשי מינה תחילה מקמיה ההיא דאתרוג ודוק.
והנה התוס' שם בד\"ה אתרוג שוה לאילן כתבו וז\"ל פי' הקונט' כו' ויש לנו נפקותא בדבר כו' אבל נטע אין רבעי ואפילו מדרבנן דכל המקל בארץ הלכה כמותו בח\"ל ע\"כ ולזה הסכימו התוס' והרא\"ש והר\"י בר\"פ כיצד מברכין ולזה הסכים הר\"ן בפ\"ק דר\"ה ובסוף פרק קמא דקידושין ואולם הר' יונה בפ' כיצד מברכין כתב ע\"ש ר\"י דלא אמרו כל המקל בארץ הלכ' כמותו בח\"ל א\"ד גבי צלף אבל בשאר דוכתי לא יע\"ש ואין כונתו לומר דוקא גבי צלף דהא אשכחן נמי בשבת פ' תולין דקל\"ט ע\"א גבי כלאי הכרם דאמרו הכי אלא כונתו לו' דלא אמרי' בכל דוכתי אלא היכא דאשכחן לתלמודא בהדייא דקאמ' הכי ודעת רבי' בפ\"י מה' מ\"א דאין דין רבעי בח\"ל כלל ואפי' בכרם ומרן בש\"ע הל' ערלה סי' רצ\"ד ס\"ז לא הביא אלא סברת ר\"י שהביא הר' יונה דרבעי נוהג אף בח\"ל ואף בנטע וסברת רבינו ז\"ל באחרונה ושמעתי מפי קדוש מו\"ה המובהק מהר\"י נוניש נר\"ו שהקש' דבסי\"ז הסכים לסברת הרא\"ש ז\"ל דאין דין מבריך ומרכיב בח\"ל בערלה וטעם הרא\"ש ז\"ל הוא משו' דכל המקל בארץ הלכה כמותו בח\"ל דקי\"ל כר\"א בן יעקב בח\"ל דדריש ונטעתם נטיעה דוקא ולא מבריך ומרכיב יע\"ש עיין בסוף פ\"ק דקידושין דל\"ט ואיך לא חש לס' האומרים דלא אמרו כל המקל בארץ אלא דוקא צלף והיא הסברא ראשונה שהביא כאן בס\"ז וכעת צריך ישוב קצת כ\"ע התוס' שם ואי מדרבנן כ\"ע מודו דנוהג בשאר אילנו' ה\"ה בח\"ל דרבעי נוהג מדרבנן כו' ע\"כ והקשה מו\"ה הנז' דבסוף פ\"ק דקידושין דל\"ט אמרינן דכלאי זרעים אינו נוהג בח\"ל ואפי' מדרבנן משום דבארץ לא אסיר בהנאה ואף גבי כרם רבעי נמי דלא אסיר בהנאה בארץ דומייא דמעשר שני דמיניה ילפינן ליה למה יאסר מדרבנן בחוצה לארץ ואיהו מפרק לה דבהנאה דנקט תלמודא התם לאו דוקא דהא באכילה נמי שרי כלאי זרעים בארץ כמו שכתב רבינו בפ\"א מה' כלאים אלא אגב דבכלאי הכרם נקט אסיר בהנאה קאמר נמי גבי כלאי זרעי' דלא אסיר בהנאה וא\"כ כרם רבעי דבארץ אסיר באכילה אסיר בח\"ל מדרבנן את\"ד.
כ\"ע ומה שפי' הקונט' כו' ולא דק כו' עכ\"ל הנה התוס' בפ\"ק דר\"ה די\"ד ובפ' לולב הגזול דל\"ט הקשו קושייא זו ותירצו דהא דאזלינן בירק בתר לקיטה היינו כשלא נגמר גידולו בשישית אבל נגמר גידולו בשישית שרו ושוב הוקשה להם שם וז\"ל ומיהו קשה מאתרוג דבסמו' דאמר הכא באתרוג שחנטו פירותיו קודם ט\"ו דאידך שבט ומשמע משום דמספקא ליה אי אזלינן בתר חנטה באתרוג כר\"א או בתר לקיטה כר\"ג אלמא דאזלינן בתר לקיט' אע\"ג דנגמר הפרי כבר דהרי חנט בשבט של שנה שעבר' ולא נלקט עד שבט אחר עכ\"ל ודבריהם תמוהים דכיון דהחנטה היה קודם ט\"ו בשבט והלקיטה אחר ט\"ו בשבט שפיר נהג בו שני עשורים מספקא אי אזלינן בתר חנטה למעשר כר\"א או בתר לקיטה כר\"ג ואף דעובדא דר\"ע הוה שלקטו אחר שנה שלימה משעה שחנט כבר אמרו בגמ' דמעשה שהיה כך היה וה\"ה קודם ועוד דס\"ס כיון דבשנה שחנט לא נגמרו הפירי שפיר אזיל בתר לקיטה אפילו לקטו אחר זמן רב וכבר עמדו בזה רש\"ל והח\"ה והמע\"ח ודברי מהר\"מ בן חביב בזה יש בהם מן הקושי ומו\"ה נר\"ו אמר דהתוס' ז\"ל קשייא להו מדרבינא דאמר בתר הכי פריך ותני לא אחד בשבט היה אלא ט\"ו בשבט היה דמשמע דלא חדית טפי מר' חנינא דלקיטה היה בט\"ו בשבט ולא קודם אבל במ\"ש ר' חנינא דהחנטה היה קודם ט\"ו בשבט דאידך שבט דאשתקד לא אכפת ליה מידי דלא למימר הכי וע\"ז הוקשה להם שפיר דא\"כ נמצא דקודם ט\"ו בשבט של שנת הלקיטה הרי נגמר הפרי דשעת חנטה עד שעת הלקיטה יש יותר משנה ואיך אזל בתר לקיטה למעשר את\"ד ולדידי מ\"ש רש\"ל ז\"ל בזה הן הן אמיתות כונת דברי התוס' וידוקדק לפי דרכו מ\"ש ומשמע משום דמספקא ליה כי לכאורה לא ידענו משמעות זה מהו כי בפירושא איתמר בגמ' וע\"פ דרכו הנה נכון יע\"ש.
כתבו עוד התוס' שם בא\"ד וההיא דפרק מקום שנהגו בספיחים שגדלו בשביעית ואליבא דר\"ע כו' הנה הרב מע\"ח בפ' מקום שנהגו כתב וז\"ל ק\"ק לר\"ע דס\"ל דספיחים אסורים בשביעית ואפילו קודם הביעו' והא כתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה דבשלמא הא דכתיב את ספיח קצירך לא תקצור ל\"ק לחכמים די\"ל כמו שפי' רש\"י בפרשת בהר לא תקצור מן המשומר אבל אתה קוצר מן המופקר אבל לר\"ע קשה והעולם מיישבין זה דר\"ע דס\"ל דספיחים אסורים היינו מן המשומר אבל מן המופקר ה\"נ דמותר והוא ז\"ל דחה דבריהם דא\"כ לרבנן דר\"ע קודם הביעור אפילו מן המשומר מותרים וכתוב דאומר את ספיח קצירך לא תקצור צריך לדחוק דמיירי לאחר הביעור והוא דוחק ועוד דבהדייא כתב הרא\"ם בפ' בהר דלר\"ע אסורים בכל ענין לכך נראה לי דר\"ע מפרש קרא דוהיה שבת הארץ לכם לאכלה בפירות האילן כו' יע\"ש וישוב העולם שכתב הרב ז\"ל ודחאו בשתי ידים מצינו להם סמוכות בדברי התוס' פ\"ק דר\"ה ד\"ט ע\"א ד\"ה וקציר של ז' כו' שכתבו וז\"ל דוקא אורחיה אסור לקצור אבל על ידי שינוי מותר אפי' בשביעית כדאיתא בת\"כ דדריש ואת ענבי נזירך לא תבצור כדרך הבוצרים והא דתניא בת\"כ מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופק' מופק' נמי לא שרינן אלא ע\"י שינוי ומשומ' אפי' ע\"י שינוי אסו' עכ\"ל הרי שכתבו דאפי' לר\"ע דקאמ' קרא דבחריש ובקצי' תשבות מיירי בקציר של שביעי היוצא למוצאי שביעי דע\"י שינוי שרי ואפי' בשביעית וע\"כ לומר דטעמא דידהו משום דמשמע להו דע\"כ לא אסר ר\"ע אלא מן המשומר ולא מן המופקר ולהכי ע\"י שינוי דמחזי כהפקר שרי ומיהו לדידי הא ודאי בורכא היא דאין כונת התוס' לומר הכי גבי ספיחים של קציר אלא לגבי פירות האילן דהא הת\"כ דמייתו הם ז\"ל מיירי בענבים דהכי דרשו גבי ואת ענבי נזירך לא תבצור כדרך הבוצרים אבל קרא דאת ספיח קצירך לא תקצור מיירי לעולם ואפי' קוצר שלא כדרך קצירה דאל\"כ אמאי לא דרשו זה בקרא דאת ספיח קצירך לא תקצור ושיעור דבריהם כן הוא דתחילה כתבו דאף לר\"ע דדריש בחריש ובקצי' בקצי' של מוצאי שביעי' לא אסר אלא שלא ע\"י שינוי אבל ע\"י שינוי שרי במוצאי שביעית דומייא דפירות האילן בז' דע\"י שינוי שרי כדדריש בת\"כ גבי קרא דואת ענבי נזירך וא\"כ אית לן למימר דע\"כ לא אסר קרא קציר של מוצאי שביעי' אלא דומייא דפירו' האילן בשביעי ולא דומייא דקציר של שביעית והמכריחינו לומר כן הוא הסוגיי' שבפ\"ק דמנחות ד\"ה דהוה בעי למילף בברייתא דטריפה אסורה לגבוה מק\"ו דבעלת מום דשרייא להדיוט ודחי מנח' העומר תוכיח דאסיר להדיוט ושרי לגבוה ופרכינן בגמרא מה למנחת העומר שכן מתרת החדש ומוקי לה בשביעית דאסי' החדש ואפי\"ה שרי מנחת העומר ופרכינן דאכתי מתרת ספיחי שביעית ומשנינן כר\"ע דאסר ספיחי שביעית יע\"ש והשתא אם איתא דספיחי שביעית לר\"ע שרו מן המופקר וע\"י שינוי אכתי לא משני מידי דהא שרו ספיחים אלו ע\"י מנחת העומר אלא ודאי דלר\"ע לעולם אסיר ועיין להר\"ש בפ\"ט דמסכת שביעית סוף משנה ראשונה.
ומה שכתב הרב מע\"ח ז\"ל דלר\"ע קרא דוהיתה שבת הארץ מיירי בפירו' האילן כי היכי דצ\"ל לדידיה קרא דולבהמתך ולחיה אשר בארצך דדרשינן כלה לחיה כו' עיין להר\"ש שם בפ\"ט דשביעית שכתב כן וכן מתבאר מדברי התוס' בפ' אלו עוברין דנ\"ו דלר\"ע פירות האילן שרו בשביעית ולא אסר אלא בספיחין של קציר דוקא וכיון שכן יש לתמוה על הרב קרבן אהרן שכתב בפ' בהר עלה דאמרינן התם את ספיח קצירך לא תקצור מכאן סמכו חכמים על הספיחים שיהיו אסורים בשביעית ואת ענבי נזירך לא תבצור מן השמור בארץ אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר לא תבצור כדרך הבוצרים כו' כתב הוא ז\"ל וז\"ל מכאן סמכו לפי שאין איסור ספיחין מן התורה אלא מדרבנן לזה אמר דעל קרא דא סמכו חכמים לאסור אותם ולזה לא אמר מכאן אמרו או מכאן למדו אבל הרמב\"ן והרא\"ם סברי דברייתא זו אתייא כר\"ע דאמר דלא תקצור בכל אופן משמע ומ\"ש לא תבצור כדרך הבוצרין אתייא אליבא דחכמים ופלוגתייהו מייתי בפ\"ק דקידושין בקרא דהן לא נזרע עכ\"ל וכל דבריו תמוהים דמ\"ש תחילה דלפי שאין איסור ספיחים אלא מדרבנן לכך אמר מכאן סמכו ולא אמר מכאן למדו לא אדע שכו'ל מה יענה הרב לההיא דלקמן גבי קרא דהן לא נזרע דקאמר ר\"ע מכאן סמכו חכמים על הספיחים אע\"ג דלדידיה אסורים מן התורה. ואולי יאמר דאגב הך דהכא דנקט האי לישנא כיון דהוי דרבנן נקט נמי התם כי האי לישנא אע\"ג דהוי דאורייתא גם מ\"ש עוד דלדברי הרמב\"ן והרא\"ם דמפרשי לה כר\"ע מ\"ש לא תבצור כדרך הבוצרים אתיא כחכמים דהא לר\"ע אסורין לעולם הוא דבר מתמיה שהרי כבר כתבנו דאף ר\"ע אזיל ומודה בפירות האילן דשרו בז' וקרא דלא תבצור דמיירי בענבים שפיר מדריש לדידיה כדדרשי ליה רבנן ואין ספק דמשו\"ה כתבו הרמב\"ן והרא\"ם דהך דרשא דת\"כ אתי אליבא דר\"ע דאי כרבנן אמאי לא דרשו הך דרשא דלא תבצור כדרך הבוצרים גבי קרא דואת ספיח קצירך לא תקצור אם לא דאתי כר\"ע דספיחי שביעית אסו' לעולם דהשתא לא מצי למדרש הכי אלא דוקא גבי לא תבצור דמיירי בפירות האילן באופן שדבריו תמוהים ומ\"מ דבריו יש להם סמוכות מדברי התוספות בפ\"ק דר\"ה ד\"ט ד\"ה וקציר וכבר עמדנו על דבריהם ועיין בדברי מרן כ\"מ ז\"ל פ\"ד מה' שמיטה שגם הוא ז\"ל סובר כדברי הרב ק\"א דהך ת\"ך אתי כרבנן דר\"ע.
ולענין הלכה רבינו בפ\"ד מהלכות שמיטה פסק כרבנן דר\"ע דאין הספיחין אסורין מן התו' אלא מדרבנן ואיכא למידק למה לא פסק כר\"ע דבפסחים פרק א\"ע דנ\"א משמע דהלכה כר\"ע דמוקמינן פלוגתייהו דר\"ש ורבנן גבי ספיחי כרוב אליבא דר\"ע ואמרינן התם דא\"ל ר\"י ן' לקוניא ן' אלעזר ספיחי כרוב בפני אכיל שלא בפני לא תיכול דהלכה כרבנן דר\"ש אליבא דר\"ע ותו איכא למידק שרבינו לא חילק בין ספיחי כרוב לשאר ספיחין וכתב דכולן אסורים ואילו מאותה סוגיא משמע דלרבנן דר\"מ ספיחי כרוב מותרין דלדידהו הוי גזרה לגזרה דמש\"ה הוצרכו לאוקומי פלוגתייהו דר\"ש ורבנן אליבא דר\"ע לפי' ר\"ת בספיחי ז' ולפי' רבינו נסים בספיחי שביעית היוצאין למוצאי ז' ובשניהם כתב רבינו שם בפ\"ד דכולם אסורים ומפי מורי הרב מהרי\"ן ז\"ל שמעתי דרבינו קשיתיה לדידיה קושית הר\"ש בפ\"ט דשביעית דכיון דספיחי' אסו' היכי קתני מתני' הפיגם והירבוזין וכן ההיא מתני' דהאומר לחבירו הילך איסר זה ולקט לו ירק וכן ההיא דפ\"ז לוקח ירקות שדה ובנו מוכר על ידו דכולהו שרו ספיחין בז' והר\"ש שם נדחק דמיירי בספיחין של ערב שביעית שנכנס לז' אמנם רבינו ז\"ל לא ניחא ליה בהכי ומשמע ליה דכולהו הני מתני' אתו כרבנן דר\"ע דס\"ל ספיחין אסורים מדרבנן משום גזרה שמא יזרע ויאכל ויאמר שהן של ספיחין ולהכי כל שהן ספיחין שאין דרך בני אדם לזורען כגון הגדלין בנהרות ובמדברות לא גזרו עליהן כמ\"ש בפ\"ד מה' שמיטה ובהכי איירו כל הני מתני' וכ\"כ הרמב\"ן בפירוש התורה בפ' בהר ע\"פ את ספיח קצירך אחר שכתב תירוץ הר\"ש לכל הנהו מתני' דלעיל כתב וי\"א דכל אלו הנזכרים וכיוצא בזה שאין דרך בני אדם לזורען אבל הן מאליהן יוצאים בהרים ובנהרו' אין בהם איסור ספיחין כלל אעפ\"י שצמחו בז' שלא גזרו אלא בנזרעין כדי שלא יבא לזורען כו' עכ\"ל וזו היא שיטת רבינו שכתבנו אמנם לר\"ע דס\"ל דאיסור ספיחין מן התורה אין לחלק ביניהם וכיון דכל הנהו מתני' אתו כרבנן דר\"ע קבע הלכתא כוותייהו ולדידיה משמע ליה דמש\"ה אוקי תלמודא לר\"ש ורבנן כר\"ע דאי ס\"ל כרבנן דר\"ע לא הו\"ל לאפלוגי בספיחי כרוב לבד דאף בפיגם והירבוזין וכל הנהו דמני במתני' נמי איבעי להו לפלוגי אי גזרינן בהו אטו שאר ספיחין או לא ומש\"ה הוצרך תלמוד' לאוקומי לר\"ש ורבנן אליבא דר\"ע והשתא לדידן דקי\"ל כרבנן דר\"ע דגזרו בכל הספיחין משום גזרה דשמא יזרע בז' אית לן למפסק כרבנן דר\"ש דאסרו בספיחין ואפי' בספיחי כרוב אע\"ג דדמו לאילן משום גזירה דשמא יזרע את\"ד מו\"ה נר\"ו.
ולדידי נ\"ל דרבינו משמע ליה דמש\"ה קאמר תלמו' וכולהו אליבא דר\"ע משום דאליבא דר\"ע דוקא הוא דאיכא למימר דבספיחי כרוב שרי כיון דדמי לאילן דאיהו נפקא ליה איסור ספיחין מקרא דהן לא נזרע וכן מקרא דואת ספיח קצירך ומש\"ה איכ' למימר דספיחין דזריעה וקצירה הוא דאסר הכתוב ולא ספיחי כרוב שדמו לאילן אבל לרבנן דר\"מ דאיסור ספיחין אינו אלא משום גזרה שמא יבא לזרוע כשיטת רבינו מהיכא תיתי לחלק בין ספיחי כרוב לשאר ספיחין וכיון שהוא ז\"ל קבע הלכתא כרבנן דר\"ע לא חילק ביניהם.
עוד כתבו התוספות שם בא\"ד והשתא לז' שוה לירק דאי כירק אזלינן בתר רוב גדול עכ\"ל. הנה הר\"ש בפ\"ט ממסכת שביעית דחה שיטה זו מהא דאמרי' בפ\"ק דר\"ה לקט לו ירק ערב ראש השנה עד שלא תבא השמש וחזר ולקט משתבא השמש אין תורמין ומעשרין מזה לזה וכה\"ג נמי תניא התם גבי אתרוג בתר לקיטה משמע שהכל תלוי בלקיטה ולא בגדול ושוב כתב דשמא יש לחלק בין למעשר בין לשביעית יע\"ש וע\"פ דבריו ז\"ל בין תבין דברי מרן כ\"מ בפ\"ד מה' שמיטה הלכה י\"ב במ\"ש הירק בשעת לקיטתו כו' פ\"ק דר\"ה אמרינן הכי לענין תרומה ומעשר ומשמע לרבינו דה\"ה לענין ז' עכ\"ל ולכאורה יש לתמוה למה זה הוצרך הרב ללמו' דין שביעית מדין מעשר והוא מבואר במשנתינו לענין ז' ששנינו אתרוג שוה לאילן בג' דרכים לערלה ולרבעי ולשביעית כנראה בהדיא דמשו' דשוה לאילן הוא דאזלינן בתר חנטה לשביעית משא\"כ בירק דאזלינן ביה בתר לקיטה אמנם ע\"פי האמור שפתי מרן ישמרו דעת שהוא ז\"ל דקדק בדברי רבינו שדעתו כדעת הר\"ש דבירק אזלינן בתר לקיטה ולא בתר רוב גדול שהרי אחר שכתב בהל' י\"א גבי האורז והדוחן כו' דאזלינן בהו אח' גמר פרי כת' דין זה דבירק אחר לקיטה ואי ס\"ל דאזלי' בתר רוב גדול הו\"ל לכתוב דין זה בדין האורז ששניהם שוים דהיינו גמר פירי אלא ודאי דלדידיה דרבינו ז\"ל משמע ליה דבירק אזלינן בתר לקיטה ולא בתר רוב גדול וזה לא שמענו ממתני' דאתרוג שוה לאילן וכמ\"ש התוס' אלא מההיא דפ\"ק דראש השנה דאתמר לענין מעשר וכסבר' הר\"ש ולהכי ציין הוא ז\"ל אותה סוגייא דפר\"ק דר\"ה דמינה משמע הכי כמ\"ש הר\"ש ז\"ל ודוק.
עוד כתבו התוספות שם בפ\"ק דקדושין ד\"ג ד\"ה מה ירק כו' ואע\"ג דמעשר ירק דרבנן כו' הנה שיטת רש\"י והתוספות הכא ובדוכתי טובא דמעשר ירק ואילן הוא מדרבנן ואיכא למידק מעובדא דר\"ע דמייתי תלמודא בפ\"ק דראש השנה די\"ד שליקט אתרוג בא' בשבט ונהג בו שני עשורין לדעת ת\"ק דברייתא משום דמספקא ליה אי הלכה כב\"ש דראש השנה לאילנות בא' בשבט או כב\"ה בט\"ו בשבט ולכך נהג בו שני עשורין מספקא ולדעת ר\"י בר יאודה משום דמספקא ליה אי הלכה כר\"ג דאתרוג לענין מעשר אזלינן ביה בתר לקיטה כירק או כר\"א דבתר חנטה ולהכי מספקא עשר שני עשורין והשתא כיון דמעשר פירות דרבנן הוא הא קי\"ל ספקא דרבנן לקולא ולמה זה עשר שני עשורין ואין לומר דמשום דמעשר אית ליה עיקר מן התורה החמירו בספקו על דרך שכתבו התוספו' בפ\"ק די\"ט לענין אין מבטלין איסור יע\"ש שהרי כתב הר\"ב מ\"ל בפ\"ד מה' בכורות דלענין ספקא דרבנן לקולא לא אמרינן הכי יע\"ש בתוך התשובה ולשיטת הר\"ב של\"הג הביא דבריו מרן החבי\"ב בספר כנ\"הג א\"ח סימן ק\"ס בכללי ספקא דרבנן לקולא דמשמע ליה דכל דמאי דמספקא לן מאי אמור בה קמאי אזלינן אפילו בספקא דרבנן לחומרא ניחא דהתם נמי אמרינן דר\"ע ספוקי מספ\"ל מאי קא' ב\"ה אי בא' בשבט אי בט\"ו בשב' וכיון דמספ\"ל מאי אמו' בה קמאי שפיר נהג בו שני עשורין ואע\"ג דתלמוד' לא קאמר הכי דר\"ע ספוקי מספ\"ל מאי קאמרי ב\"ה מתוך קושיא זו אפשר דה\"ה דהוה מצי לאקשויי הא נמי וחדא מינייהו נקט אמנם לשיטת החולקים על הר\"ב של\"הג קשה מה יענו להא דהכא ואפשר דס\"ל כשיטת הר\"ן שכתב בפרק ע\"פ שכתב גבי מאי דאמרינן התם והשתא דאתמר הכי ואתמר הכי כולהו בעו הסיבה וז\"ל ואע\"ג דבעלמא קי\"ל איפכא אמרינן כל ספקא דרבנן לקולא כו' נ\"ל דע\"כ למעבד הסיבה בכולהו דאי נזיל לקולא אמאי נקל בהני טפי מהני ואי נקל בתרווייהו הא מעקרא מצות הסיבה לגמרי עכ\"ל.
והשתא ניחא נמי הא דר\"ע דמה\"ט נהג בו שני עשורין ואף למ\"ש הר\"ב מש\"ל ז\"ל בפ\"א מה' מגי' די\"א דע\"כ לא כתב הר\"ן כן אלא דוקא כשהס' הוא בתקנת חכמים דאז כדי שלא תעקר תקנתם צריך לקיים בכל מאי דאפשר שתיקנו כגון במצות הסיבה דאי אמרת דדוקא קמאי צריכי הסיבה את\"ל דתקנת חכמים היתה בכסי בתראי נמצא שנתבטל תקנת חכמים מכל וכל וכן איפכא אבל כשתקנת חכמים במקומה עומדת נהי דלא מהני טעמא דס' של דבריהם לפוטרם מכל וכל מיהו מהני האי טעמא להקל עליו בחדא ולחייבו בחדא דבהכי ניחא ליה מ\"ש הר\"ן בפ\"ק דמגילה גבי עיירות המסופקו' שלא יקראו אלא בי\"ד ולא בשניהם דומיא דהסיבה דארבע כוסות משום דתקנת חכמים קיימת וא\"כ ה\"נ כיון דתקנת חכמים במעשר פירות אינה נעקרת מכל וכל ובמקומה עומדת אכתי קשה למה נהג ר\"ע שני עשורין דבחדא מינייהו סגי דומיא דקריאת המגילה גבי עיירו' המסופ' מיהו אכתי י\"ל דנ\"ד דמי לההיא דהסיבה דנהי דתקנת חכמים בענין מעשר פירות במקומה עומדת מיהו תקנה זו שתיקנו ג\"כ שר\"ה שלהם יהיה בא' בשבט או בט\"ו בשבט למר כדאית ליה כי מספ\"ל לר\"ע מאי קאמרי ב\"ה אי בא' בשבט או בט\"ו בשבט מספקא אית ליה להחמיר ולנהוג בשניהם דהא אי עביד בחד מינייהו לבד את\"ל דב\"ה לא אמרו הכי נמצא תקנת ב\"ה לענין זה נעקרת מכל וכל וכן לר\"י בר יאודה דמפרש טעמא דר\"ע משום דמספ\"ל גבי אתרוג אי אזלינן ביה בתר לקיטה כירק כדברי ר\"ג או בתר חנטה באילן כדברי ר\"א מספקא נמי נהג בו שני עשורין משום דאי עביד כחד מינייהו את\"ל דהלכה כמ\"ד איפכא נמצא תקנת חכמים בדבר זה נעקרת מכל וכל ודוק.
ודע כי לעיקר קושיית הר\"ב מש\"ל ע\"ד הר\"ן ממ\"ש גבי עיירות המסופקות דמספקא אין קורין אלא בי\"ד ולא בשניהם דומיא דהסיבה. היה אומר מורי ורבי הרב המו' מר יאודה אשכנזי הריני כפרת משכבו דשניא היא הא דעיירות דספק זה יכול היה להסתפק למתקני התקנה עצמה שאמרו שמוקפות חומה בימות יהושע ב\"ן שיקראו בט\"ו ושאינן מוקפות בי\"ד ולא יתכן שבזמן ההוא לא היה עיר מסופק אצלם אם היא מוקפת מימות יאושע ב\"ן או לא ואפי' לא היתה עיר בספק אצל מתקני התקנה כיון שהדבר מצוי שברוב הימים יפול בהם הספק אלו היתה דעתם דמספקא יקראו בשניהם היה להם לתקן כן בפי' כמו שתיקנו למוקפין בט\"ו ולשאינן מוקפין בי\"ד כך היה להם לתקן למסופקות בשני הימים ומדלא תיקנו אלא שני הימים הללו דוקא ש\"מ דבכלל אלו היה העיר המסופקת משא\"כ גבי הסיבה דהספק הוא אצלינו מאי אמור בה קמאי ולא אצלם להכי מספקא מחמרינן בשניהם אלו דבריו נ\"ע ודפח\"ח ועיין במ\"ש אנן בעניותי'ן בספרי הקטן שרשי הי\"ם ח\"א שורש אין מע\"המ דל\"ב ע\"ד וד\"ך ע\"ב.
עוד כתבו התוס' שם בא\"ד ושמא י\"ל דהא דאזלינן ביה בתר חנטה לשביעית היינו דוקא לחומרא כגון אם חנט בשביעית ונלקט בשמינית עכ\"ל והקשה הרב עצמות יוסף דא\"כ מאי פריך תלמודא בפרק לולב הגזול דל\"ט ע\"ב למאי דמוקמינן התם מתני' דהלוקח לולב מחברו ובשביעית נותן אתרוג במתנה בלולב של ששית הנכנס לשביעית ופרכינן א\"ה אתרוג נמי ומשנינן אתרוג אזלינן ביה בתר לקיטה כירק והדר פריך והא בין לר\"ג בין לר\"א לענין שביעית אזלינן ביה בתר חנטה דתנן אתרוג שוה לאילן והשתא לפי דבריה' דמאי דאזלינן בתר חנטה היינו לחומר' מאי קושיא דהא שפיר מצי אתי ההיא מתני' כר\"ג ומאי דאזיל איהו במתני' בתר חנטה היינו לחומרא וכמו כן הוקשה לו דבפ\"ק דר\"ה דט\"ו אמרו דרבה ורב המנונ' ור\"י ור\"ל ס\"ל דאתרוג בת ו' הנכנס לז' לעולם ששית ופטורה מן הביעור והוא ז\"ל תירץ בזה דברים שאי' ראוים אליו ולמאי דק\"ל מההיא דרבה ורב המנונא ישבו מן הישוב דודאי אף התוספות ז\"ל לא כתבו דאזלינן בתר חנטה לחומרא אלא לר\"ג דוקא דלדידיה הוא דק\"ל אמאי אזיל בתר לקיטה למעשר ובתר חנטה לשביעית ואדרבא לענין שביעית הוה לן למיזל בתר לקיטה כיון דהקש דמה גורן ויקב לענין שביעית אתמר באם אינו ענין אבל לר\"ע דלא שנא ליה בין מעשר לשביעית ובכולהו אזיל בתר חנטה כאילן ודאי דמעיקר דינא הוא ולא משום חומרא והשתא ההיא דרבה ורב המנונא כותיה דר\"א ס\"ל ומש\"ה אזלו בתר חנטה ואפילו לקולא וכן מבואר שם בדברי התוס' בד\"ה יד הכל דמאי דמפרשינן טעמא דרבה דפטר באתרוג בת שישית הנכנס לז' משום שיד הכל ממשמשין אינו אלא לר\"א דס\"ל דאתרוג שוה לאילן לכל דבר דלמאי דסבר אבטולמוס משום ה' זקנים דאתרוג בתר לקיטה למעשר ואחר חנטה לשביעית והיא סברת ר\"ג לא היה צרי' לטעם זה יע\"ש ועיין.
ולענין הלכה רבינו בפ\"ד מה' שמיטה ויובל לא השוה מידותיו שכתב דאתרוג בת ו' שנכנס לז' לענין מעשר חייב דאזלינן ביה בתר חנטה ולענין שביעית כתב דאזלינן ביה בתר לקיטה וחייב בביעור וטעמו ביאר מרן דמספקא ליה בין לענין מעשר בין לענין ז' אי הלכה כמ\"ד בתר לקיטה או בתר חנטה ולהכי אזיל בשניהם לחומרא יע\"ש ואינו מחוור שאם כדבריו דמשום ספקא אי אזלינן בתר לקיטה או בתר חנטה הוא שפסק שחייב במעשר א\"כ למה זה בפר\"א מה' מעשר שני לענין מעשר שני ומעשר עני פסק שאינו חייב אלא בא' משניהם בזמן הלקיטה או מעשר עני או שני ואלו בגמ' אמרינן דר\"ע מש\"ה נהג בו שני עשורין דמספק\"ל אי כר\"ג אי כר\"א וכבר הוקשה לו כן למהר\"מ ן' חביב בחידושיו לפרק לולב הגזול ולדידי ק\"ל תו דאיך יתכן דמשום דמספ\"ל אזיל לחומרא בשניהם דבשלמא לענין ביעור ניחא דמשום ספקא אזיל לחומרא ופסק דחייב לבער כדין פירות שביעי' אבל לפ\"ז הי\"ל לפטור ממעשר דהא בפ\"ק דר\"ה לפום מאי דלא אסיק אדעתיה אביי דטעמ' דרבה דפטר ממעשר באתרוג בת ששית הנכנס לז' משום דיד הכל ממשמשין בו קאמר בשלמא סיפא לחומרא ופי' רש\"י הא דקאמרת בת שביעית הנכנס לשמינית פטורה מן המעשר וחייבת בביעור אע\"ג דסתרה לרישא בבת ששית הנכנס לז' שאמרה פטורה מן המעשר אלמא אזלא בתר לקיטה לא קשיא דספו' מספ\"ל אי אזלינן באתרוג בתר חנטה לענין ז' או בתר לקיטה כמעשר ואזלא לחומרא דשביעית דאורייתא וספקא דאורייתא לחומרא יע\"ש ובדברי התוספות הרי דכל דמספ' חייב בביעור משום חומרא פטור מן המעשר ממילא וה\"נ הי\"ל לרבינו לומר שחייב בביעור ופטור ממעשר מספקא ועוד דאחר דכל הנהו אמוראי משמע להו דגבי אתרוג אזלינן ביה בתר חנטה לעולם איך מספ\"ל לרבינו כמאן הלכתא.
אמנם הדרך הנכון בדעת רבינו הוא מ\"ש מורי הרב המו' מהרי\"ן שדעת רבינו הוא דהא דאמר ר\"י ור\"ל דאתרוג בת ששית הנכנס לשביעית לעולם ששית היינו לענין מעשר ולא לענין שביעית דאי לענין ז' נמי תיקשי ליה לר\"י סתם מתני' דפרק לולב הגזול גבי הלוקח לולב מחבירו בשביעית דסתם לן תנא כמ\"ד אתרוג בתר לקיטה לז' כדמפרשינן בגמ' ובעלמא פרכינן לר\"י ומי אמר ר\"י הכי והא אמר ר\"י הל' כסתם משנ' והכא לא חזינן לתלמוד' דפריך הכי כי ע\"כ צרי' לומר דלענין מעשר הוא דקאמר ולעולם דקאמר היינו בין שהיה כפול בששית ונעשה ככיכר בשביעית בין שהיה כיכר בו' ונתגדל מעט בשביעי' כמ\"ש מהר\"מ ן' חביב בפרק לולב הגזול מיהו לענין שביעי' ס\"ל לר' יוחנן דאזלינן לחומרא וחייב בביעור דהא לפום סתמא דפרק לולב הגזול אזלינן בתר לקיטה ולפום מתני' דבכורים משמע דבין לר\"א ובין לר\"ג לענין ז' אזלינן בתר חנטה ובעלמא כי אית לן תרי סתמי דסתרי אהדדי וליכא למימר סתמא קמייתא עדיפא או סתמא בתרא עיקר כי הכא דבתרי סדרי אין סדר למשנה ואזלינן לחומרא כמ\"ש מרן המלך שלמה בספר יבין שמועה כלל ס\"ג וה\"נ אזלינן לחומרא לענין ז' וחייב ולענין מעשר הוא דקאמר ר\"י דחייב ומיהו דוקא לענין מעשר דששית הנכנס לז' אבל לענין מעשר שני ועני ודאי דבתר לקיטה אזלינן והיינו ההיא דר\"ג דבכורים ורבותינו שבאושא שאמרו דאתרוג בתר לקיטה למעשר ור' יוחנן לא נקט אלא באתרוג בת ששית הנכנס לז' דבהא דוקא הוא דאמר שמחייב במעשר מה שאין כן בשאר שנים דכיון שחייב במעשר דעני או מ\"ב דיי בא' והשתא הא דאמר אביי בשלמא סיפא לחומרא עכ\"ל דלרבה דוקא קאמ' דמהכא לא קשיא דמצית אמרת דהיינו לחומרא אמנם לר\"י לא ס\"ל הכי אלא משמע דאפ\"ה חייב במעשר מספקא.
וכשאני לעצמי הנה מקום איתי ליישב ע\"פ דרך זה דעת רבינו באופן אחר וליישב ג\"כ מה שיש לגמגם עוד בדבריו בפ\"א מה' מ\"ב שלא כתב דאתרוג בת ז' הנכנס לח' דחייב בביעור דאזלינן בתר חנטה לחומרא וה\"ט דמשמע ליה לרבינו דהלכה כסתמא דסוכה דאזיל בתר לקיטה לז' בין להקל בין להחמיר דסתמא דבכורי' לא חשיבא סתמא כיון דבפירושא אתמר דברי ר\"ג ודברי ר\"א ואע\"ג דלשניהם משמע דאזלינן בתר חנטה לא חשיבא סתמא הואיל ולאו בסתמא אתמר ולענין מעשר פסק כר\"י ור\"ל באתרוג בת ששית הנכנס לז' דוקא כדאתמר בגמרא ולגבי שאר מעשרו' דמ\"ב ומ\"ע פסק כר\"ג דאזיל בתר לקיטה וכרבותינו שבאושא יע\"ש ודוק." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [ + "שורש דין פדיון נטע רבעי הרוצה \n לפדות נטע רבעי כו' ואין פודין במחובר והרי הוא ממון גבוה לפיכך אינו נקנה במתנה. זה לי ימים שנשאלתי מאת הגביר הח\"ר חיים מירקאדו הלוי נר\"ו אם יכולין לפדו' נטע רבעי כשהגפן עדיין היא בוסר ולא הבשילו אשכלותיה ענבים.
תשובה ראיתי להטור ז\"ל בי\"ד ר\"ס רצ\"ד שכתב שהגרעינין והקליפין והנץ והזגים והגרעי' של ענבים ותמד העשוי מהם והפגים והתמרים שאינם מתבשלים והענבים שלקו ואינן נגמרים בבישולם כולם חייבים בערלה ופטורים מנטע רבעי ע\"כ וכתב מרן ב\"י דמ\"ש רבינו כולם חייבים בערלה ופטורים מנטע רבעי נראה שחוזר אפי' לפגים ולתמרים שאינן מתבשלים שגם הם מותרים ברבעי ושכן משמע מדתניא פרי אתה פודה ואין אתה פודה לא בוסר ולא פגים עכ\"ל הנה מבואר יוצא דבוסר פטור מרבעי ולא בעי פדיון.
ואולם אכתי י\"ל דדוקא בוסר שלא הגיע לפול הלבן הוא דפטור משום דלאו עיקר פרי הוא דלענין ברכה נמי אינו מברך ב\"פ העץ כי אם בפ\"הא וכמ\"ש הרא\"ש והתוס' בברכו' דל\"ו ע\"ב וכ\"פ הטור א\"ח סי' ר\"ב אבל כשהגיע לפול הלבן דמברך בפ\"הע אפשר לומר דפרי גמור הוי לענין פדיון נטע רבעי וכן ראיתי למרן כ\"מ כאן עמ\"ש רבינו דנטע רבעי אינו ניתן במתנה אא\"כ נתנו בוסר והקשה לו ז\"ל דלא הול\"ל בוסר דמשמע אפי' גדול כפול הלבן וכשהוא כפול הלבן הרי הוא כפרי גמור לענין ברכה אלא הכי הול\"ל שהוא נותנו כשהוא סמדר יע\"ש. וכן ראיתי להתי\"ט בפ\"ק דערלה מ\"ז ד\"ה סמדר שכתב דהבוסר דין נטע רבעי יש לו וכ\"כ בפ\"ה מהל' מ\"ה ד\"ה ובין שניתן לו במתנה יע\"ש ולפ\"ז נראה לענין דינא שאין לפדות נטע רבעי בבוסר אלא כשהגיע הבוסר לפול הלבן ושיעור הפול הלבן כתב מרן בשולחן ערוך אורח חיים סי' ר\"ב שאין אנו בקיאין בו הלכך צריך שימתין עד שיהיה גדול ביותר ומדברי התוס' בגיטין דל\"א ע\"א ד\"ה ובשעת כניסת מים נראה מבואר דכל שנכנס לחלוחית בבוסר שיכול לעצור מהן כל שהוא הרי הוא בוסר גמור ויצא מכלל סמדר כן נראה לי ומ\"מ אכתי דן אנכי דאף כשהגיע הבוסר לשיעור זה של פול הלבן אין פודין אותו והיינו טעמא דחזינא לרבינו בפי' המשנה בספ\"ק דערלה מ\"ח שכתב דכל הני דתנן במתני' שם דפטורים מרבעי היינו טעמא מפני שנטע רבעי אינו אסור בהנאה אלא נאכל לבעלי' הראשוני' כמ\"ב ואין מתקדש בקדושת מ\"ב אלא דבר הראוי לאכיל' וכ\"כ הרע\"ב ז\"ל שם יע\"ש ולפי טעם זה נלע\"ד דאף בבוסר שהגיע לפול הלבן אין בו דין רבעי שהרי לענין מעשר כתב רבינו בפ\"ב מה' מעשר הל' ה' דעונת המעשרות הוא כשיגיעו הפירות לזרוע ולהצמח וכתב שהענבים עונתן למעשר הוא משיראה החרצן שלהן מבחוץ ובפירו' המשנה ברפ\"ק דמעש' ביאר דבר זה יותר דהיינו כשיתרככו ויזדככו כ\"כ זגי הענבים עד שיראו הגרעינים מבחוץ לרוב הימים שבתוכה יע\"ש ושיעור דבר זה ברור הוא שהוא כשהענבים הבשילו אשכלותיה יפה יפה עד שיראה הזג מבחוץ וכן נר' מבואר מדברי רבינו בפ\"ד מה' שביעית מ\"ח דתנן הבוסר משהביא מים אוכל בהן פתו בשדה הבאישו כונס לתוך ביתו וכן כיוצא בו בשאר שני שבועי חייבים במעשרות וכתב רבינו שם הבאישו שיהיו הגרעינים שבתוך הגרגרים נראין מבחוץ לרוב צחות הגרגיר כשיכנסו תוכו מים והביא ע\"ז הענין שם באישה מפני שהוא קרוב להתעפש ולהשחית כשיניחוהו ע\"כ הרי דעונת הבוסר למעשר הוא כשהבשילו הענבים עד שהן קרובים להתעפש ולהשחת ולפי' הר\"ש צ\"ל שם עד שיתחילו להתבשל יע\"ש ולפ\"ז נראה ברור שהבוסר כל עוד שלא התחיל להתבשל אפי' שהוא נקרא פרי לענין ברכ' כיון דלעונת המעשרו' בעינן פרי הראוי לזרוע ולהצמח כדנפק\"ל מקרא דתבואת זרעך ופחות מכן אינו מתקדש בקדושת מעשר גם לענין רבעי אינו חייב כמ\"ש רבינו דבעינן לו עד שיבואו לעונת המעשרות.
ומעתה מה שהוקשה לו למרן בכ\"מ בפ\"ט אמאי כתב רבינו בוסר ולא כתב סמדר לפי האמור אין כאן קושיא דאע\"ג דבוסר חשוב פרי לענין ברכה וכן לענין ערלה מחוייב בערלה הוא שהרי נקרא פרי מ\"מ לענין רבעי אינו מתקדש אלא שיבשלו ולכך יכול ליתנו במתנה כשהוא בוסר כיון שאין בו קדושת רבעי ואין אנו צריכין למה שנדחק הרב תיו\"ט בפ\"ה מה' מ\"ב ובפ\"ק דערלה מ\"ז דאע\"ג דרבעי נוהג בו מ\"מ יכול ליתנו במתנה כיון דעדין לא באו לעונת המעשרות דדבר זה לא ניתן ליאמר כלל דמאחר דרבעי נוהג בו והרי הוא קדוש בקדו' רבעי איך יכול ליתנו במתנה הרי מאחר שהוא ממון גבוה אינו יכול ליתנו במתנה כמ\"ש בקידושין דנ\"ד יעש\"ב." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Zeraim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..e0467e7aeaf66d4de50a26e228b125080bc63e82 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,104 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Tithes", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מעשרות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Zeraim" + ], + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין אכילת פירות שבמוקצה תאנים \n וענבי' שבמוקצה מותר לאכול מהן עראי במקומן אבל אם נטל מן המוקצה והוליך למקום אחר לא יאכל מהן עראי שהרי נגמרה מלאכתן אעפ\"י שלא יבשו כל צורכן. ע\"כ וכתב מרן ז\"ל ירושלמי ברפ\"ג דמעשרות וכרבי וכרב דאמרי אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומן עכ\"ל. ודברי הירושלמי הביאן הר\"ש ברפ\"ג דמעשרות אאותה ששנינו המעביר תאנים בחצרו כו' ע\"כ. וק\"ל טובא דאמאי לא חילק רבינו בין בע\"ה עצמו לבניו ובני ביתו שמדברי הירושלמי הנז' מוכח דאף למ\"ד אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומן מ\"מ בניו ובני ביתו מותרים כיון שאין בידם לימלך יע\"ש ואף אם נאמר כמ\"ש הרב תוי\"ט במשנת דחרובין עד שלא כנסן לראש הגג וכו' דע\"כ לא שרינן בר\"פ בניו וב\"ב אלא דוקא כשעדיין לא באו על מקומן אבל כשבאו על מקומן אף בניו וב\"ב אסורים יע\"ש ומש\"ה רבינו דמיירי השתא בשכבר באו על מקומן לא חילק בין הוא לבניו וב\"ב דבהכי לא שנא כיון שכבר באו על מקומן כדברי הרב מ\"מ קשה למה השמיט רבינו האי דינא דמתני' והו\"ל לאשמועינן דהיכא שלא באו על מקומן הוא אסור וב\"ב מותרים.
איברא שעיקר דברי הרב תוי\"ט ז\"ל הם תמוהים בעיני שנראה מדבריו שעיקר הכרעתו לחילוק זה הביאו ממאי דיהיב רעב\"ר ז\"ל טעמא למאי דמוריד מהן לבהמה אף שלא נ\"מ מתוך שאין החרובין מאכל לבהמה הם ויודעים שלא נ\"מ ואם איתא דבניו ובני ביתו מותרים לאכו' שלא על מקומן אף בשכבר באו על מקומן אמאי הוצרך להאי טעמא ת\"ל דבני ביתו נמי מותרי' ובהמתו לא עדיפא מב\"ב אלא ודאי שאף בני ביתו נמי לא שרו אלא כשלא באו על מקומן ותמיהא לי טובא שמדברי הירושלמי גבי מתניתין דהמעביר תאנים בחצרו מוכח בהדיא דבהמתו חשיבא כבע\"ה גופיה דפריך התם לר' דאמר אין אוכלין על המוקצה והוא אסור וב\"ב מותרים מהך דחרובין דתני מוריד מהן לבהמה ומשני חרובין מאכל בהמה הם כו' יע\"ש ואם כדברי התי\"ט דבהמה חשיבא כב\"ב ולא כבע\"ה גופיה מאי פריך מינה לרב הא איהו נמי לא קאמר אלא דבע\"ה הוא דאסיר אבל ב\"ב מותרים אלא ודאי דס\"ל להירושלמי דבהמה חשיבא כבע\"ה גופיה ומש\"ה פריך מינה לר' והטעם לזה נראה ברור דבהמה כיון שמוטלים מזונותיה עליו דבעל הבית חשיבא כגופיה וכמ\"ש הר\"ש גבי הפועלים בזמן שיש עליו מזונות יע\"ש וכבר עלה על דעתי ליישב מה שהשמיט רבינו האי דינא דמתניתין מפני שהוא ז\"ל סבור דרב דאמר אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומן לאו על ב\"הב דוקא קאמר אלא אף לבניו וב\"ב מותרים ומאי דקאמרי בירושלמי דרב כר' ואלו ר' קאמר הוא אסור ובני (בניו) [ביתו] מותרים לאו אכולה מלתא קאמר דס\"ל לרב כותיה אלא על בעל הבית דוקא ולאפוקי מעולא דלא אתי כרבי אפילו בחדא ואף דלמאי דהוה מוקי תלמו' דעולא כר\"מ פריך איכר\"מ ואפי' ב\"ב נמי וה\"נ אמאי לא פריך השתא הכי הא ל\"ק משום דהשתא אשכח טעמא לחלק בין הוא לבין בניו משא\"כ אלו הוה אתי כר\"מ ליכא שום טעמא לחלק ומש\"ה פרי' שפיר דאי ס\"ל כר\"מ אפילו בני ביתו נמי ומה טעם יש לחלק ביניהם ומש\"ה נייד מר\"מ ומוקי לה כרבי אף שר' גופיה לא חלק בהכי והשתא ניחא דפריך ליה ר\"י ן' שאול לר' מההיא דחרובין אף דההיא מיירי בבהמה משום דרבי לא חלק בהכי ואמר סתמא אין אוכלין אבל ודאי דלתנא דמתני' ל\"ק מההיא דחרובין משום דבהמתו חשיבא כב\"ב דשרי ומעתה רבינו שפסק כותיה כר' לא חילק בין הוא לבין בניו כאמור.
אבל אחר ההתבוננות בה דבר זה לא יתכן כלל וכלל דא\"כ אדפריך ליה ר\"י ן' שאול לרבי מההיא דחרובין תקשי ליה ממתני' דהכא דקתני בניו וב\"ב מותרים ור' קאמר סתמא אין אוכלין ואי הוה ק\"ל מהכא לא הוה אשכח פירוקא כדפריק לההי' דחרובין ותו דבההיא סוגייא גופה מוקי למתני' דתאנים כרבי מדקתני המעביר לקצות הא לא לקצות לא מני ר' היא יע\"ש ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה וצ\"ע. ודע שראיתי להר\"ב במ' ביצה דל\"ה ע\"ב שכתב גבי משנתינו וז\"ל המעביר תאנים בחצרו דוקא בחצרו שהוא מקום מיוחד ליבשן ותו לא ממליך אבל במקום אחר לא בניו וב\"ב אוכלין ובירושלמי דמסכת מעשרות פליגי אי דוקא בניו וב\"ב אבל הוא עצמו אסור או אפי' עצמו ופי' בתוספות דטעמא דמאן דאסר לעצמו משום דלגבי בעל הבית הוי כנ\"מ משום שאם ירצה לאוכלן עכשיו יאכל והוי כנ\"מ אבל בניו לא עד שיתייבשו עכ\"ל מבואר יוצא מדבריהם שבעל הבית גופיה אפילו במקום המוקצה אסו' והוא תימ' שמדברי הירוש' מוכח שב\"ה שלא במקו' המוקצ' דוקא הוא דאסור ובני (בניו) [ביתו] אפילו שלא במקום המוקצה מותרים היפך דברי הראשונים דהא עלה דאמר רב הוא אסור אמרו דאתי כר' דאמר אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומן משמע שעל מקומן מיהא מותר ואין לומר שאין אוכלים דקאמר ר' היינו לב\"ב אבל בעל הבית עצמו אפילו על מקומו אסור ומאי דקאמר תלמו' רב כר' היינו נמי משום דס\"ל לרב שהוא עצמו אסור לעולם הא ודאי ליתא שאם כן דר' מיירי בבניו וב\"ב אם כן רבנן דפליגי עליה ואמרי שאוכלים על המוקצה שלא על מקומן מיירו נמי בבניו וב\"ב ואם כן קשה דהיאך מדמי תלמו' מחלוקת דעולא ורב בפלוגתא דר' ורבנן דהא רב ועולא כ\"ע מודו בעיקר דינא דמתני' דבניו וב\"ב אינם אוכלים אלא בחצר שהוא מקום מיוחד ליבשן והיאך דימה זה לזה וקרב זה אל זה וכעת צ\"ע אצלי." + ], + [ + "החרובין \n עד שלא כנסן לראש הגג מוריד מהם לבהמה ופטור מפני שהוא מחזיר את המותר ליבש. ע\"כ. כך היא שנוייא בפ\"ג מה' מעשר וכ\"כ הר\"ש שהוא מחזיר את המותר למוקצה וכל היכא דמותרו חוזר לא טביל כדאמרינן בסוף המביא עכ\"ל וכ\"כ הרע\"ב ונראה ודאי שזו היא כונת רבינו ועיין בהרב תי\"ט וקצת קשה לי דאיך פסק רבינו להאי סתמא דהא משמע התם בסוף המביא דהא דאמרינן כל היכא דמותרו חוזר לא טביל אינו אלא לר\"א שאמר מן המעטן טהור טהור מן המעטן טמא טמא אבל לרבנן דפליגי עליה ואמרי שאין לחלק בהכי ולית להו האי סברא דמותרו חוזר וכ\"כ רבינו לקמן בפ\"ה הח\"י ואם כן איך פסק להאי סתמא דאתי כר\"א וי\"ל בין אכילת אדם לבהמה דבבהמה הקלו.
האמנם הא ק\"ל טובא מהך מתני' למ\"ש רש\"י בדוכתי טובא בברכות דל\"א ד\"ה במוץ שלה כו' ובפסחים ד\"ט ד\"ה ואבע\"א ובנידה דט\"ו ד\"ה כדי להאכיל וכן בע\"ז דאכילת בהמה אפילו אכילת קבע דידה חשיבא עראי וכן כתב הר\"ש בריש מסכת פאה והתוספו' במנחות דס\"ו ע\"ב ד\"ה כדי להאכיל לבהמתו ואם כן אמאי הוצרך תנא דמתניתין למיהב טעמא דמותרו חוזר דהא האי טעמא לא בעינן אלא לאפוקי שלא יהיה אכיל' אכילת קבע ובבהמה לפי דבריהם הא לא שייכא האי טעמא וצ\"ע והיותר תימא על מרן שלעיל בהל' ו' הוקשה לו ע\"ד רש\"י הללו ממ\"ש רבינו בפרקין הל' ך' ולא פנה למ\"ש הכא בדין זה הקודם שהיא משנה ערוכה ודוק." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש שבת קובע למעשר היה \n אוכל באשכול וכו' וחשכה עליו שבת כו' ואם הניחו לאחר השבת הרי זה גומרו. ע\"כ. עיין בדברי מרן שתמה על דבריו ממה שפסק גבי חצר כרבי יאושע וכאן פסק כר\"א ומה שהונח לו בהגיה דברי המשנה ע\"ש והן אמת שכ\"כ רבינו בפירוש המשנה אמנם גירסא זו היא תמוה ליוצא ולבא בסוגיית הגמרא והרב המגיה לס' מש\"ל עמד ע\"ז ליישב הסוגיא ואחר המחילה אין בכל דבריו טעם כעיק' כמו שאבאר לקמן בס\"ד.
אך את זה חזי הוית להרב הנז' בראש דבריו שעמד על דעתו לומר דשרי לעשר בשבת דבר שלא נ\"מ והביא דמיון ראיה לזה ע\"ש ולע\"ד ליתא כלל שא\"כ סוגיא דסוף המביא הויא תיובתיה דדייק תלמו' לר\"א דשבת קובע למעשר ממתני' דקתני עומד אדם על המוקצה ע\"ש בשביעית וכו' ודייקינן דוקא שביעית שהמעשר אינו נוהג בה הא בשאר שני שבועי אסור משום דשבת קבעא למעשר ואם איתא דשריא לעשר בשבת דבר שלא נ\"מ אכתי קשה אמאי לא נקט לה בשאר שני שבוע נמי וליעשרינהו בשבת וליכול ותו איכא למידק עלה דהאי מלתא ממה ששנינו בפרק במה מדליקין ספק חשכה ספק אינה חשכה אין מעשרין כו' אבל מעשרין את הדמאי ומערבין כו' ומוקמי' לה בגמרא בעירובי חצרות דרבנן ומשמע דוקא ס' חשכה אבל ודאי חשכה לא.
עוד ראיתי לו ז\"ל שכתב ע\"ש רש\"ל שגירסת הר\"ש היא כגירסת רבינו ומלבד שאין הכרח בדברי הר\"ש לזה עוד בה שמדברי הר\"ש בפ\"ט דמעשר מ\"ט נראה בהדיא שגריס כגירסתינו יע\"ש וליישב גירסת רבינו שבפירוש המשנה עיין בספר ראשון לציון שדבריו נכונים ועוד נראה לומר דמאי דפריך תלמו' מהך מתני' הוא ממאי דמפשט פשיטא ליה לבעיין דלכ\"ע שבת קובע למעשר בדבר שנ\"מ ולא קא מבעיא ליה אלא בדבר שלא נ\"מ ואהא קשיתיה מהך מתני' דר\"י פליג ואמר יגמור אפי' באשכול דהוי דבר שנ\"מ ודלא כמו שפי' רש\"י ובא התירוץ לזה כדאמר ר\"ן כלומר ודאי דשבת קבעה למעשר אמנם היינו דוקא ליומיה אבל אחר השבת יגמור והשתא באו דברי רבי' על נכון וצ\"ל דהך דינא דאשכול הוי דבר שנ\"מ וזה ברור אמנם ראיתי לה\"ה ז\"ל בפ\"ב מה' י\"ט ד\"ט שעמ\"ש רבינו עומד אדם על המוקצה ע\"ש בשביעית ואומר וכו' כתב וז\"ל ופירש\"י בשביעית שאין מעשר נוהג בה והטעם ג\"כ ששבת קובע למעשר כו' ואפילו אכילת עראי כנזכר בהלכו' מעשר פ\"ה וביאור דבריו שהוקשה לו אמאי לא נקט לה בשאר שני שבועי ולענין אכילת עראי והשיב שאף אכילת עראי קובע למעשר כמ\"ש הרמב\"ם כאן יע\"ש ולפי האמור אין הכרעת ה\"ה עולה יפה שהרי כתבנו דהך דאשכול הוי דבר שנ\"מ ודברי ה\"ה הם בדבר שלא נ\"מ ומ\"מ אין להק' על ה\"ה ממ\"ש רבינו בפ\"ג דשבת אינו קובע אלא בדבר שנ\"מ שהרי כתב בש\"מ שאף ר\"י לא אמרה אלא להיות קבועים ועומדים לעולם שבדבר שנ\"מ נקבעו למעשר לעולם אבל בדבר שלא נ\"מ לשבת גופיה קבעי אבל לאחר השבת מותרים.
ואחר זמן רב שכתבתי זה נדפס ספר חדש למו\"ה המובהק מהרי\"ן נר\"ו בהל' מעשר דכ\"ט ע\"ג ד\"ה גם שכת' ע\"ד הרב מהר\"י כולי וז\"ל ויש לדקדק על זה מדפרכינן התם לרבא שאמר מוללין מלילות בי\"ט אם כן מצינו תרומה שזכאי בהרמתה כו' ואם איתא לדבריו ז\"ל אם כן אדפריך לרבא לדידיה נמי מי ניחא הא מצינו תרומה שזכאי בהרמתה בפירות שלא נ\"מ ובא שבת וקבען דשרי לעשרן בשבת וע\"כ צ\"ל דרוב תרומה קאמר ואם כן מאי ק\"ל לרבא עוד הוקשה לו לדבריו מדאמרינן בפרק המביא דל\"ד ע\"ב אף אנן נמי תנינן עומד אדם על המוקצה ערב שבת כו' טעמא דשביעי דלאו בר עשורי הוא הא בשאר שני שבועי ה\"נ דאסור מ\"ט לאו משום דשבת קובעת והשת' אם איתא דשרי לעשרם בשבת קשה דאמאי לא תני ע\"ש בשאר שני שבועי ובתנאי שיעשרם בשבת אלא משמע דלא חשיב כפירי דטבילי האידנא אלא דוקא כגון עיסה לאפרושי ממנה חלה דאי אפשר להביאה לידי חיוב מעי\"ט משום דאפייתה בי\"ט ניחא ליה יותר דמה\"ט הוא דשרינן אפייתה בי\"ט משא\"כ בפירות שאפשר להביאן לידי חיוב בעי\"ט והביא עוד דברי התוס' דביצה די\"ג מה שהקשו על פירוש רש\"י ומה שתירץ רבו של הרב ז\"ל וכתב שדברי התוספות נכונים על פי האמור והכריח הדבר מדפרכינן לרבא דאמר מוללן אם כן מצינו תרומה שזכאי בהרמתה כפירות או חיטין שנ\"מ מעי\"ט והכניסן לבית ביו\"ט דהשת' כיון דהוטבלו בי\"ט הו\"ל כפירות דטבילי האידנא ומפריש מהן בי\"ט אלא ודאי משמע דמה\"ט לא חשיבי כפירו' דטבילי האידנא כדי שיוכל להפריש מהן בי\"ט כיון דבידו להכניסן מעי\"ט ולהביאן לידי חיוב תרומה מעי\"ט ולא דמי לעיסה כו' דהתם שאני דאינו יכול להביאן לידי חיוב מעי\"ט משו' דאפייתה בי\"ט ניחא ליה כו' יעש\"ב.
ולע\"ד הא ליתא דאם איתא לחילוק זה היכי קאמר תלמודא לפי גירס' התוס' ולרבי משכחת לה כגון שהכניס שיבולין לעשות מהן עיסה ונמלך עליהן למוללן בי\"ט דטבילא ביומיה ומתוך כך הוצרך לומר מאי תרומה רוב תרומה והשתא כיון דהיכא דבידו להביאה לידי חיוב תרומה מעי\"ט והביאן בי\"ט לא חשיבי פירי דטבילי האידנא ואינו יכול להפריש מהן תרומה ה\"נ בנמלך עליהם בי\"ט למוללן מלילות נמי כיון דבידו היה להכניסן מעי\"ט למלילות והיה חייב להפריש מהן תרומה מיד כמ\"ש התוס' קודם לזה דלר' דאמר הכניסן למלילות זהו גרונם חייב מיד להפריש מהן תרומה ואינו זכאי בהרמתה בי\"ט משום דהו\"ל פרי דטבילי מאתמול א\"כ השתא נמי דהכניסן לעיס' ונמלך עליהן למלילות אינו יכול להפריש מהן תרומה בי\"ט א\"ו דחילוק זה ליתיה אלא אפי' היה בידו להביאן לידי חיוב תרומ' מעי\"ט כל שלא הביאן לידי חיוב מעי\"ט והביאן בי\"ט שרי ליה להפריש מהן תרומה בי\"ט דומייא דחלה וע\"כ לא אסרו להרים תרומות בי\"ט אלא היכא דבאו לידי חיוב גמור מעי\"ט וההכרח שהכריח מו\"ה נר\"ו מדפרכינן לרבא א\"כ מצינו תרומה שזכאי בהרמתה כו' דלדידיה נמי תיקשי ליה דהא מצינו תרומה דזכאי בהרמתה בכה\"ג שכתב הרב שהכניסן לבית בי\"ט הא ל\"ק כלל דלדברי הרב היא היא מאי דקאמר תלמודא בתר הכי דלר\"מ נמי משכחת לה בהכניסן לשבולים לעיסה ונמלך עליהן בי\"ט למלילות וכבר כתב הרב אמאי לא קאמר נמי דלרבי משכחת לה בהכניסן למלילות בי\"ט דעדיפא מינה קאמר ואורחא דמילתא נקט וכמ\"ש לשונו לעיל גם מה שהכריח עוד מו\"ה נר\"ו מההיא דפ' המביא יש לדחות דאע\"ג דשרי לעשרן בשבת נקט לה תנא דמתני' בשביעית דלא מחסרה בתר ההזמנה שהזמין מע\"ש מידי דבהזמנה לבד מצי לאכול מהן בשבת ומשום דאורחא דמילתא הוא דאין דרך בני אדם לעושרן בשבת משום טירחא נקט לה בשביעית דלא בעי לעשר ואה\"נ דאי בעי למטרח ולעשר שפיר דמי ותלמו' דייק שפיר ממתני' דאף פירות שלא נ\"מ שבת קובעתן דאי לא אכתי מצי שפי' למנקט לה בשאר שני שבועי דלא בעי לעשרן ומאי דקאמר אף בשאר שני שבועי ה\"נ דאסור לאו דאסור לעשרן בשבת קאמר אלא דאסור לאכול מהן עד שיעשר קאמר וכיון דבעי לעשרן ולאו אורחא דאינשי לעשרן בשבת להכי נקט לה בשביעית שאין מעשר נוהג בה ודוק.
איברא דאני בעוניי לא נהירא לי האי דינא דמוהר\"י כולי ז\"ל מטעמא אחרינא דבדבר שלא נ\"מ היכי שרינן לעשר ולהרים תרומה אפילו בחול דמשנה ערוכה שנינו בספ\"ק דתרומות אין תורמין מדבר שלא נ\"מ על דבר שלא נ\"מ וילפינן לה מדכתיב כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב דהיינו מדבר שנ\"מ על דבר שנ\"מ ואי לאו דרבייה קרא שאם עבר ותרם שתרומתו תרומ' לאו תרומתו תרומה כיון דעבר אמימרא דרחמנא וכמ\"ש הר\"ש ז\"ל וליכא למימר דכיון דהוא בעי למיכל חשיב כנ\"מ דשרי להרים ולעשר מהם דהרי מבואר הוא בסוגייא דפ' המביא דל\"ה שאין הדבר תלוי בו אלא ברוב בני המקום כדאיתא התם בסוף הפרק יע\"ש וכיון שכן עכ\"ל דכי אמרינן דשבת קובעת למעשר ואפילו בדבר שלא נ\"מ היינו לענין איסורא דאסיר למיכל מינייהו עד שיגמרו מלאכתן ויעשרן אבל ודאי כל שלא נ\"מ אסור לעשרן לכתחילה. ועיין לקמן במה שאכתוב ע\"ד רש\"י דפ' המביא עלה דמתני' דעומד אדם על המוקצה דאין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה יע\"ש סוף דבר דמ\"ש הרב בשם רבו דהמכניס פירותיו לבית בי\"ט דהשתא הביאן לידי חיוב להרים מהן תרומה בי\"ט הם דברים ראויין אליו לפי סוגייא דביצה ואין טענותיו של מוה\"ר נר\"ו מכריחות לדחות דבריו ז\"ל כמובן.
ואולם אני מסתפק אם באו לאדם פירות טבולין בי\"ט אם יכול להרים מהן תרומה ביום טוב דכיון שלא היו הפירות אצלו בערב יום טוב כדי להפריש מהן תרומה הוה ליה כפירות שלא היו טבולין מערב יום טוב וטבילי האידנא דשרי וכהכניס פירותיו לעיסה ונמלך עליהן בי\"ט למלילות דשרינן בפ\"ק דביצה או דילמא שאני הכא דבמקום שהיו הפירות בעי\"ט כבר היו טיבולין אע\"פ שלא היו בידו לא פלוג רבנן דעיקר גזרתם היא דפירות דטבילי מאתמול אסור להפריש מהן תרומה בין היו בידו בין לא היו בידו וכעת לא מצאתי גלוי לזה אמנם הסברא נוטה לומר דכל כה\"ג דטבילי מאתמול לא היה אפשר לו להפריש מהן תרומה מעי\"ט אסור להפרי' בי\"ט ולא התירו אלא כי הא דפ\"ק דביצה וכהרמת חלה דלא טבילי מאתמול כלל וכעין זה מצאתי להתוס' בפ\"ק דמגילה ד\"ז לענין אוכל נפש שאפשר לעשות מעי\"ט שכתבו דדוקא בשאי אפשר לעשותו מאתמול משום קלקול דאוכל הוא דשרי אבל אין קלקול באוכל עצמו אע\"פ שלא היה אפשר לו לעשותו מאתמול משום שלא היה בידו אסור לעשותו.
ודע שרש\"י בפ' המביא דל\"ה על מה ששנינו שם עומד אדם על המוקצה ע\"ש בשביעית כתב שם וז\"ל בשביעית שאין מעשר נוהג בה ואינו מחוסר אלא הזמנה וה\"ה במעושר ובשאר שני שבועי אלא אורחא דמיל' נקט דסתם מוקצה לאו מעושר הוא דגרוגרו' וצימוקים הן סתם מוקצה ואין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה עכ\"ל ולכאורה לפום מאי דמסיק הש\"ס שם בפ' המביא דכי אתי רבין אמר רבי יוחנן דשבת אינו קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו ולא בדבר שלא נגמרה מלאכתו ומוקצה דמתניתין הוי דבר שלא נ\"מ כדמוכחא כולה סוגייא אכתי הוה מצי תנא למתני סתמא עומד אדם על המוקצה ע\"ש ואפילו בשאר שני שבועי ואומר מכאן אני אוכל למחר ואוכל למחר אכילת עראי דהא אינו מחוסר אלא הזמנה אפילו בשאר שני שבועי אלא כיון דמסקינן בסוגייא דפ' המביא דלר\"א שבת קובעת למעשר ואפי' בדבר שלא נ\"מ ולרבנן נמי כל היכא דקאמר מכאן אני אוכל קבע ליה בדבוריה א\"כ שפיר כתב רש\"י דמשו\"ה לא נקיט תנא דמתני' להאי דינא בשאר שני שבועי ובמעושר משום דאורחא דמילתא כו' דכל שאינו מעושר אסור לאכול אפילו אכילת עראי בין לר\"א ובין לרבנן אם משום דשבת קבעתו לר\"א ואי משום דבוריה דקאמר אני אוכל למחר לרבנן דר\"א ורבינו בפ\"ב מה' י\"ט ה\"ט כתב כלשון הזה העומד על המוקצה מעי\"ט בשנת השביעית שכל הפירות הפקר צריך שירשום ויאמר מכאן ועד כאן אני נוטל ואם לא רשם לא יטול עכ\"ל הנה הוא ז\"ל פסק כרבנן דר\"א דמתני' אבל שינה מלשון המשנה דקתני מכאן אני אוכל והוא ז\"ל נקט אני נוטל ומהסוגייא משמע דדוקא כי קאמר אני אוכל קבע ליה וכדכתב רש\"י דאיהו אחשביה בדבוריה דקראו אכילה אבל בלשון אני נוטל אין לשון אכילה ולא קבע ליה בדבוריה וכיון שכן קשה לכאורה למה נקט רבינו דינו בעומד על המוקצה ע\"ש בשביעית כיון דהוא ז\"ל פסק בפ\"ג מהלכות מעשר כר' יוחנן דשבת אינו קובע אלא בדבר שנ\"מ אבל בדבר שלא נ\"מ אינו קובע דהשתא לדידיה ליכא לתרוצי כמ\"ש רש\"י דמשו\"ה נקט לה בשביעית שאין מעשר נוהג בה דהא בשאר שני שבועי נמי אין מעשר נוהג בה דהא מוקצה הוא שלא נ\"מ וגם ליכא קביעותא בדבוריה דהא אני נוטל קאמר.
מיהו הא ל\"ק כלל דאע\"ג דלא אחשביה בדיבוריה דלא קראו אכילה מיהו כיון דרשם ואמר מכאן ועד כאן אני נוטל למחר הו\"ל כנוטל זתים מן המעטן ונתן לפניו דאמרי' שם בסוגייא דפ' המביא דלרבנן דר\"א אע\"ג דמותרו חוזר חייב לעשר דאדעתא למיכל שקלינהו ושוייה אכילת קבע ה\"נ ע\"י מעשה הרשימה שוייה אכילת קבע כאלו נתנו לפניו לאכול וההיא דאמרי' התם גבי רבנן דר\"א כיון דאמר מכאן ועד כאן אני אוכל קבעה ליה לאו דוקא דאמר כי האי לישנא דאני אוכל דאפי' אמר אני נוטל נמי שוייה קבע ברשימתו ומ\"ש רש\"י דאיהו אחשביה בדיבוריה דקראו אכילה גבי ר\"א קאמר הכי דליכא מעשה דרשימה בידו ולא בעי שיאמר אלא מכאן אני אוכל כדתנן במתני' אבל לרבנן ודאי אע\"ג דלא קאמר כי האי לישנא דינא הכי כנלע\"ד בדעת רבינו.
ואולם ראיתי לה\"ה שהביא לשון רש\"י שכתב דה\"ה במעושר ובשאר שני שבועי וסיים עוד וכתב והטעם גם כן ששבת קובעת למעשר בשאר שני שבועי ואפי' אכילת עראי כנזכר בפרק ה' מה' מעשרות עכ\"ל מבוארים דבריו דס\"ל דמשום דשבת קובעת למעשר הוא דדייק רבי' ונקט לה בשביעית ולא משום דאיהו שוייה קבע במעשה הרשימה והדרא קושיין לדוכתא דפירות שלא נ\"מ פסק רבינו בפרק ג' מהל' י\"ט כר\"י דאין שבת קובעתן. וכי תימא הרי כתב רבינו בספ\"ה מה' מעשר דאם היה אוכל באשכול וחשכה עליו שבת הרי זה לא יגמור אותו בשבת יע\"ש הרי דס\"ל דשבת קובע אף דבר שלא נ\"מ דהא אשכול דבר שלא נ\"מ הוא כמ\"ש רש\"י שם בפרק המביא אפשר לומר דרבינו סובר דאשכול הוי דבר שנגמר' מלאכתו וכמ\"ש רש\"ל בספר יש\"ש סימן כ\"ג ועכ\"ל כן כי היכי דלא תיקשי דברי רבינו אהדדי דבפ\"ג פסק בהדיא דשבת אינו קובע דבר שלא נ\"מ אבל נראה דה\"ה סובר בדעת רבינו דההיא דאשכול דבר שלא נגמרה מלאכתו הוא וכמ\"ש רש\"י ולא קשיא ממ\"ש בפ\"ג דשבת אינו קובע דשנ\"מ דהתם אינו קובע לעולם קאמר שיהא אסור אף בחול אבל לשבת עצמו סבירא ליה דאסור והיינו ההיא דאשכול שכת' רבינו בספ\"ה דלא יגמור בשבת אבל לאחר השבת יגמור וזהו שכתב כאן כנזכר בה' מעשר פ\"ה והיינו ההיא דאשכול.
ודע דלפי מ\"ש ה\"ה בדעת רבינו דמאי דנקט לה בשביעית הוא משום דאין מעשר נוהג בו דאילו בשאר שני שבועי צריך לעשר אפי' לאכילת עראי משום דשבת קובעת למעשר כו' מבואר יוצא מדבריו דלדעת רבי' כי היכי דשבת קובעת למעשר ה\"נ י\"ט קובעת למעשר דאכילת עראי די\"ט נמי חשיבא כמו שבת שהרי רבי' בדין זה קאי ביו\"ט ואפי\"ה נקט לה בשביעית ולא בשאר שני שבועי מיהו לפי מה שכתבנו אנן יד עניי בדעת רבינו אין ראיה ועיין במ\"ש רש\"י בפ\"ק דביצה ד\"ב ד\"ה ואמר כו' יע\"ש ונלע\"ד להביא ראיה דאכיל' יו\"ט קובעת למעשר כשבת מאותה שאמרו פע\"פ דק\"ה ע\"א רב חנניה בר שלמיא סבא ותלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא וקאי עלייהו רב המנונא סבא אמרו ליה זיל חזי אי מקדיש יומא נפסיק ונקבעיה לשבתא אמר להו לא צרכיתו שבת קבעא נפשה דאמר רב כשם ששבת קובעת למעשר כך שבת קובעת לקידוש ע\"כ הרי דמה\"ט דשבת קובעת אין צריך להפסיק לקידוש אלא פורש מפה ומקדש ובקידוש דיו\"ט נמי הכי הוא וכמ\"ש רשב\"ם ז\"ל ד\"ק ע\"א ד\"ה א\"ל רשב\"ג וכמ\"ש הטור ומרן בא\"ח סי' תע\"א ס\"ו יע\"ש.
והנה מרן בכ\"מ בדין זה דהיה אוכל באשכול הוק' לו על רבינו למה פסק דלמוצאי שבת יגמור דזה דלא כר' יאושע דהלכתא כוותיה וכתב וצ\"ל דרבינו גריס גבי חצר כגירסת ספרים דידן וגבי שבת גרי' איפכא לא כשאמר ר\"א יגמור ימתין למ\"ש אלא בשבת עצמו יגמור ומינה נשמע לרבי יאושע דאמר לא יגמור היינו בשבת דוק' אבל אם הניחה יגמור עד כאן לשונו ומלבד דנר' דאשתמיט למרן גירסת רבינו שבפי' המשנה דגריס גבי שבת רי\"א יגמו' ור\"א אומר לא יגמור ולגירסא זו גריס נמי בדרבי נתן בגמ' ולא כשאמר רבי יאושע יגמור בשבת אלא יגמור למ\"ש ונמצא דפסק רבינו כר\"י וכדרבי נתן וכ\"כ מהר\"י קורקוס והרדב\"ז ז\"ל שם וכן כתב רש\"ל ביש\"ש סי' כ\"ג עוד זאת דגירסא זאת שהמציא הרב ליישב דברי רבינו מעלנא אית לה בסוגייא דשמעתין ומפקנא לית לה דמעיקרא פריך הש\"ס מר\"א לר\"א דאיהו קאמר דשבת קובע דבר שלא נ\"מ והכא גבי אשכול קאמר איפכא דיגמור בשבת ומאי קמשני לפי גירסת מרן דהשתא נמי קאמר דיגמור בשבת ומה שרצה ליישב בזה מוהר\"י כולי בהגהת מש\"ל ע\"פ מה שצדד לומ' דשרי לעשר בשבת דבר שלא נ\"מ ור\"א ור\"י פליגי בהכי דר\"א סבירא ליה דשרי לעשר בשבת ור\"י סבירא ליה דאסור והיא גופא קמ\"ל רבי נתן דבשבת עצמו יגמור לר\"א על ידי שיעשר לא יכולתי להבין מה תיקן בזה דאם כן אכתי תקשי ליה למרן דרבינו פסק כר\"א דשרי לעשר בשבת דבר שלא נגמר מלאכתו וכמו שדקדק הוא מלשונו וזה דלא כר\"י דהלכתא כוותיה גם עיקר הדין שרצה לצדד דשרי לעשר בשבת דבר שלא נגמר מלאכתו סוגייא דשמע' הוייא תיובתיה וכמ\"ש בתחילת דברינו והנכון מ\"ש עוד הרב הנז' דלפי גירסת מרן הלזו תירוץ הגמ' הוא באומרו התם כדקתני טעמא לחוד והכוונה דהאי טעמא דקאמר רב אשי הכא יגמור משום דהתחיל בהתר הוא וכדקתני בהדייא היה אוכל באשכול ובתר הכי מייתי הש\"ס ההיא דר' נתן ואיכא למי' דלפי גי' זו שהמציא מרן אית לן למיגרס נמי תניא ר' נתן אומר והיא מילתא באנפי נפשה ודוק ומ\"מ לפי גירסת רבי' שבפי' המשנ' לא הי\"ל למרן לידחק בזה דשפי' פסק כרבי יאושע.
וראיתי לרש\"ל ביש\"ש סי' כ\"ג שתמה על גי' רבי' שבפי' המשנה מסוגייא דפ' המביא דפריך מר\"א לר\"א ולגיר' זו ל\"ק כלל דה\"נ קאמ' ר\"א דלא יגמו' יע\"ש ולע\"ד ל\"ק כלל דלפי גי' זו כי פריך הש\"ס שם בפ' המבי' לאו אדר\"א קפריך וכמו שפרש\"י אלא אר\"נ קפריך דקאמר תלמוד ערוך הוא בידינו דשבת קובעת בין בדבר שנ\"מ בין בדבר שלא נגמר מלאכתו ועל זה פריך שפיר מר' יאושע דהלכתא כוותיה לגבי ר\"א ואיהו סבירא ליה גבי אשכול יגמור אף דהוי דבר שלא נגמר מלאכתו ואיך קאי ר' יאושע היפך תלמוד ערוך שבידינו ומשני שפיר דמודה ר\"י דבשבת עצמו אסור כדר\"ן וקאי כתלמו' שבידינו ואע\"ג דמעיקרא הוה בעי הש\"ס למימר דרבנן דר\"א ס\"ל דבשבת אינה קובעת אלא היכא דשוייה קבע בדבוריה היינו כי היכי דלא לסייעי ממתני' כדקאמר מר זוטרא ומדחא הוא דקמדחינן אבל לרב נחמן דאמר תלמוד ערוך הוא בידינו ודאי דרבנן דר\"א לא קיימי לבר מהלכתא כמובן וגירסת רבינו הלזו נוחה יותר בסוגיית הש\"ס דהשתא שקיל וטרי הש\"ס בדר\"י דהלכה כוותיה ולא בדר\"א דשמותי הוא וניחא נמי הא דקאמר הש\"ס שבת לאפוקי מדהלל ולא קאמר לאפוקי מדר\"י דהשתא ר\"י קאי כותיה דרבי יאושע וכי קאמר ר' יוחנן דשבת אינו קובע בדבר שלא נ\"מ היינו שאינו קובע לגמרי אבל לשבת עצמו קובע שהרי רבינו פסק בפ\"ג דמעשר כר' יוחנן ופסק כר' יאושע בההיא דאשכול מה שא\"כ לפי גי' רש\"י דגריס בדר\"י לא יגמור ומשמע דאפי' למ\"ש קאמר דלא יגמור דמדר\"א נשמע לר\"י כמ\"ש מרן כ\"מ ז\"ל דא\"כ רבי יוחנן קאי דלא כר' יאושע וכמ\"ש הרב ח\"ה שם גם רש\"ל ביש\"ש סימן כ\"ג הכריח מתוך כך דאשכול דפליגי ר\"א ור\"י הוי דבר שנ\"מ כי היכי דתיקום ר' יאושע כוותיה דר' יוחנן יע\"ש.
ודע דלפי שיטת רש\"י ר' יוחנן פליג אר' יאושע וקאי כר\"א וכמו שכתב הר\"ב בשיטת מקובצת בשם רבו ז\"ל וז\"ל הקשה הרשב\"א דא\"כ רבי יוחנן פליג אדרב נחמן דאמר תלמוד ערוך הוא בידינו כו' ומורי הרב נר\"ו פי' דר\"ן ור\"י לא פליגי דביחידינהו לשבת כ\"ע מודו דשבת קובעת לעולם ובלא יחידינהו לא קבעה אלא ליומיה והא דאמר ר\"י שבת אינו קובעת בשלא יחדן לשבת קאמר שאינה קובעת לגמרי שיאסרו למוצאי שבת ורב נחמן דאמר שבת קובעת דמשמע לעולם בשיחדינהו לשבת מיירי והיינו דמייתי מר זוטרא ראיה ממתני' לאבוה דמיירי בשיחדינהו לשבת ומאן דדחי מתני' סבר דשבת אינה קובע אפילו לעצמה ור\"א הכי ס\"ל דביחוד תלייא מילתא כרבי יוחנן ור\"א דאמר ימתין למוצאי שבת ויגמור מיירי בשלא יחד אותם לשבת והא דאמרינן ר\"א לטעמיה דאמר תרומה קבעה וכ\"ש שבת דמשמע דשבת קבעא לעולם דומייא דתרומה התם בשיחידינהו לשבת דומייא דתרומה וכולה סוגייא רהטא בהכי ובהכי ניחא לן דאמרי' בשבת לאפוקי מהלל ולא קאמר לאפוקי מר\"א משו' דר\"י לא פליג אר\"א והא דלא קאמר לאפוקי מר' יאושע משום שכבר אמר לאפוקי מהלל וחדא מינייהו נקט עכ\"ל ושיטה זו היא שיטת רש\"י לע\"ד שכתב שם בפרק המביא בד\"ה דשבת קובעת וז\"ל אם יחדה לשבת אסורה אף למ\"ש ואם לא יחדה לשבת בשבת אסור לכל שאכילתם לעולם קבע היא קרויה אבל למ\"ש מותר כדלקמן ואי ס\"ל ז\"ל דכי קא' ר' יוחנן לקמן דשבת אינו קובעת דבר שלא נ\"מ אפי' לשבת עצמו קאמר איך כתב ז\"ל כדלקמן וזה היפך ההיא דרבי יוחנן דלקמן וליכא למימר דמ\"ש רש\"י כדלקמן היינו מתניתי' דאשכול דקאמר ר\"א יגמור ומפרש ר' נתן יגמור למוצאי שבת שמע מינה דלשבת עצמו מיהא אסור עד שיגמור דהא ודאי ליכא למימר דאם איתא דלר' יוחנן אף לשבת עצמו שרי מנ\"ל לרש\"י לומר דרב נחמן ס\"ל כר\"א דשמותי הוא ודלא כר' יאושע ורבי יוחנן נמי הכי ס\"ל ועוד מה לו לרש\"י השתא בדר' נחמן להביא אלינו מלתא דאייתי הש\"ס לקמן בפלוגתא דר\"א ורבי יאושע אלא ודאי משום דרש\"י קשיתיה השתא בדרב נחמן דקאמר תלמוד ערוך הוא בידינו דשבת קובעת אף דבר שלא נ\"מ שזה הוי לכאורה היפך ההיא דר' יוחנן דלקמן דקאמר דשבת אינה קובעת דבר שלא נ\"מ וכמו שהקשה הרשב\"א הוצרך ליישב כתירוץ הר\"ב דההיא דלקמן בשלא ייחדו לשבת דלשבת עצמו קבעא וכי קאמר רבי יוחנן דלא קבעא היינו לגמרי אף לאחר השבת ונמצא דרבי יוחנן ורב נחמן שניהם דבר א' אמרו ובשיטה אחת קיימי ובהכי ניחא מ\"ש רש\"י לקמן ד\"ה ולא כשאמר ר\"א יגמור כו' וז\"ל ותרווייהו אדר\"א קאי דאית ליה לר\"א שבת קבעא ומיהו למ\"ש יגמור דלא דמיא לתנוקות שטמנו תאנים דתנן בהו לעיל למ\"ש לא יאכלו דהתם לאכילת שבת יחדום וכו' עכ\"ל.
ולכאורה קשה מה לו לרש\"י ז\"ל לתרוצי ההיא מתניתין דתנוקות אליבא דר\"א דהא איכא לתרוצי שפיר דההיא מתני' אתיא כר' יאושע משום דלשיטתו ז\"ל קיימי רבי יוחנן ורב נחמן כותיה דר\"א מש\"ה הוצרך לתרוצי ההיא מתני' דתינוקות דתיקום כותיה גם הר\"ש נראה מבואר דקאי בשיטה זו שכתב הר\"ב שכתב בפ\"ח ממסכת תרומות מ\"ד בפלוגתא דר\"א ור\"י וז\"ל ר\"א אומר יגמור כו' ולא דמי לההיא דתנוקות שטמנו תאנים כו' דהתם לאכילת שבת יחדום אבל זו לא יחדה לשבת ומיהו בפ\"ב מעשרות אמר ר' יוחנן דשבת טובלת פירות שליקט לאכילתו וקדש עליהם שבת ובפ\"ב דמעשרות כתבתיה ונ\"ל דלא אמרו יגמור למ\"ש אלא מפני שהתחיל בהיתר עכ\"ל הרי מבואר דעתו דס\"ל דאף לר' יוחנן שבת קובעת פירות שלא נ\"מ ומש\"ה הוצרך ליישב ההיא דאמר רבי יוחנן בירושלמי פ\"ב דמעשרות עם ההיא דר\"א דמשמע ליה דכי קאמר רבי יוחנן דשבת טובלת פירות שליקט וקדש עליהם אף בפירות שלא נ\"מ קאמר ומיהו לפי תירוצו מבואר יוצא דבין לר\"א ובין לר' יוחנן שבת קובעת הפירות למעשר לעולם ואפילו לאחר השבת וע\"כ לא קאמר ר\"א יגמור לאחר השבת אלא כשהתחיל בהיתר וקשה טובא דאם כן מה יענה הרב להא דקאמר הש\"ס שם משמיה דר' יוחנן דשבת אינו קובע דבר שלא נ\"מ והלא לשיטתו ז\"ל אף פירות שלא נ\"מ שבת קובע אותם לגמרי לר' יוחנן וצ\"ע ולשיטת הר\"ב ז\"ל ניחא דהא דקאמר הש\"ס משמיה דר' יוחנן דשבת אינו קובע דבר שלא נ\"מ אינו קובע לגמרי קאמר שיהיו אסורים אף לאחר השבת וההיא דקאמר בירושלמי פ\"ב דמעשרו' דשבת טובלת פירות שקדש עליהם היום לשבת דוקא קאמר אבל לאחר השבת מותרים א\"נ איכא למימר דמיירי בפירות שנגמרה מלאכתן דשבת קובעת לגמרי אף לאחר השבת כמבואר.
ועפ\"י שיטה זו ניחא נמי אותה ששנינו בפרק ד' דמעשרות מ\"ב ואיתי בפ\"ד דעדויות משנה יו'ד כלכלת שבת ב\"ש פוטרים וב\"ה מחייבי' ומפרש לה בירו' דמיירי בתאנה המיוחדת לשבת וס\"ל לב\"ה דכיון שהיא מיוחדת לשבת שבת קובעתן למעשר ואם רוצה לאכול מהם בחול אסור עד שיעשר ופסק רבינו כב\"ה בפ\"א מה' מעשר הכ\"ב ואם איתא דכי קאמר ר' יוחנן דשבת אינו קובע דבר שלא נ\"מ אף בשיחדן לשבת קאמר שאינו קובע לגמרי הך מתני' הויא תיובתיה דהא תאנים בעודן בתאנה דבר שלא נ\"מ הוא ועוד דסתמא קתני ומשמע אפילו במקו' שעושים אותם קציעות דאז סתם תאנים דבר שלא נ\"מ הוא כמ\"ש רש\"י בסוף אותה סוגיא דפרק המביא ד\"ה ה\"נ מקח וכו' יע\"ש ואפ\"ה קתני דכיון שתאנה זו מיוחדת לשבת שבת קובעתן אלא ודאי דאף ר' יוחנן לא קאמר דשבת אינו קובע לגמרי אלא בפירות שלא יחדן לשבת אבל בפירות שייחדן לשבת ודאי שבת קובע אותם לגמרי וכדקאמר ר\"נ תלמוד ערוך הוא בידינו כו' וליכא למימר דלעולם לרבי יוחנן שבת אינו קובע לגמרי אפילו בפירות שיחדן לשבת כל שלא נ\"מ וההיא דכלכלה דב\"ה מחייבין דלא כר' יוחנן דב\"ה לשיטתם אזלי וכבר אמרו בשמעתין דר' יוחנן ס\"ל דלא כב\"ה דאמרי בההיא דהמעמר פירות וקדש עליהם היום דאסורים דהא ודאי ליתא דאם איתא דר' יוחנן לית ליה הא דכלכלת שבת למה לא מייתי לה הש\"ס ותאמר לאפוקי מהא דתנן גבי כלכלת שבת ומייתי ההיא דהמעמר פירות שאינה שנויה בסדר המשנה ועוד דהא דכלכלה עדיפא דמיירי בשיחדה לשבת ואפ\"ה פליג עליה ר' יוחנן ועוד שהרי רבינו פסק כר' יוחנן דשבת אינו קובע דבר שלא נ\"מ ואפ\"ה פסק ההיא דכלכלת שבת אלא ודאי דס\"ל דאף ר' יוחנן מודה בה דכיון שהיא מיוחדת לאכילת שבת אפילו דהוי דבר שלא נ\"מ שבת קבעה אותה לגמרי ואפילו לאחר השבת או קודם השבת.
זאת תורת העולה דשבת קובעת למעשר אפי' דבר שלא נ\"מ ואפילו לאחר השבת כשיחדה לשבת וכשלא יחדה לשבת בשבת מיהא אסו' אבל לאחר השבת שרי וזו היא שיטת רבו של הר\"ב ושיטת רש\"י ושיטת רבינו ז\"ל ועיין במ\"ש רש\"י בפרק במה מדליקין עלה דמתניתין דג' דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ע\"ש עשרתן כו' וז\"ל עשרתן פירות האילן לאכילת שבת שאף אכילת עראי של שבת קובעת כדאמרינן בסוף המביא עכ\"ל ולהר\"ש ז\"ל לפי מ\"ש בפ\"ח דתרומות מ\"ד מבואר דס\"ל דאף בשלא יחד הפירות לשבת שבת קובעתן לגמרי כל שקדש עליהם היום ואפילו לאחר השבת זולת אם התחיל לאכול מאותם הפירו' בחול שאם קדש עליהם היום אסור לאכול מהם עד לאחר השבת ואז מותר וסוגיא דפרק המביא לית לה פתרי לפי שיטה זו וצ\"ע ודע שדבר שלא נ\"מ מקרי פירות שרוב בני המקום רגילים לאוכלם עד אחר שיבשו כגון תאנים עד שעושים אותם קציעות וכן ענבים עד שעושין אותם יין וכיוצא ואף על פי שרגילין לאוכלם בעודם לחים אפילו דאיכא אינשי דאכלי ואיכא אינשי דלא אכלי מקרי דבר שלא נ\"מ וכדמשמע מהא דתנן ומייתי לה הש\"ס בסוף המביא הלוקח תאנים מע\"ה במקום שרוב בני אדם דורסן אוכל מהם עראי וכו' ופירש\"י שרוב בני המקום עושים תאניהם קציעות ודורסין אותם בעיגולים הוו להו סתם תאנים דבר שלא נ\"מ ע\"כ הרי שאעפ\"י שהוא לוקח אותם לאכו' בעודם לחים אזלינן בתר רוב בני המקום אם דורסין אותם מקרי דבר שלא נ\"מ ומדדייק תנא למיתני רוב בני אדם משמע דאם איכא אינשי ואיכא אינשי והוו מחצה על מחצה מקרי דבר שנ\"מ ולפ\"ז ק\"ל דאם כן מאי האי דדייק הש\"ס שם ממתני' דקתני ועוד אמר ר\"א עומד אדם על המוקצה דשבת קובעת דבר שלא נ\"מ והא רש\"י ז\"ל כתב במתניתין דעומד אדם על המוקצה מיירי במוקצ' דהזמנה מועלת לו כגון אחזי ולא אחזי דאמרינן באין צדין דכ\"ו והתם קאמר הש\"ס כיון דאיכא אינשי דאכלי ואיכא אינשי דלא אכלי אזמניה גלי דעתיה דאכיל כו' יע\"ש וכיון שכן אכתי ליכא ראיה ממתניתין כלל דאיכא למימר דמוקצה דמתני' דבר שלא נ\"מ הוא דאיכא אינשי הכי והכי והו\"ל מחצה על מחצה ומש\"ה שבת קובעתן כיון דגלי דעתיה שרוצה לאכול מהם ומש\"ה נקט בשביעית שאין מעשר נוהג בו וי\"ל ודוק.
ודרך אגב ראיתי לעמוד בדברי רש\"י ז\"ל שם בס\"פ המביא עלה דאמרינן ש\"מ תלת וכו' וש\"מ מעשרין דמאי מעם הארץ וכתב רש\"י שם וז\"ל כשבא לעשרן מעשרן דמאי כו' ולא אמרינן הני ודאי לא מעשרי דקודם גמר מלאכה לא עשרינהו ע\"ה דקסבר האי תנא יש שמעשרין קודם גמר מלאכה ומידה הנוהגת היא ותלי' לקולא עכ\"ל וזה נראה היפך מ\"ש רש\"י שם במתני' דאורחא דמילתא נקט דסתם מוקצה לאו מעושר הוא דגרוגרות וצימוקים הן סתם מוקצה ואין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה עכ\"ל וכבר ראיתי בשיטת הר\"ב ז\"ל שכתב ע\"ד רש\"י דמתני' וז\"ל ולא נהיר דבגמ' מוכח שרגילים לעשר קודם גמר מלאכה אלא מתני' נקט לשון שהוא זר כיון דנחית למתני יתורא ולמידק כולה מתני' מאי שיאטיה דשביעית הכא עכ\"ל יע\"ש וקשיא לי טובא דהא תנן בספ\"ק דמסכת תרומות שאין תורמין מדבר שלא נ\"מ על דבר שלא נ\"מ וילפינן לה מדכתיב כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב דהיינו מן הגמור על הגמור ואם לאו דרבייה קרא שאם עבר ותרם שתרומתו תרומה לא היה תרומה כיון שעבר אמימרא דרחמנא וכמ\"ש הר\"ש וכיון דאיכא איסורא להפריש מדבר שלא נ\"מ היאך תהיה מידה זו נוהגת ובמ\"ש בברייתא דקסבר האי תנא יש שמעשרין קודם גמר מלאכה ומידה נוהגת היא לא קשיא כ\"כ דדוקא גבי עם הארץ אמרו כן דלא דינא גמירי אבל גבי מתני' דנקט דינא בשביעית לא הי\"ל לומר דמשום דסתם מוקצה אין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה מש\"ה נקט דינו בשביעית דמשמע דמשום הרגל בעלמא הוא והיל\"ל דמשו' דאיכא איסורא דאורייתא לעשר קודם גמר מלאכה מש\"ה נקט דינו בשביעית והיותר תימא מ\"ש הר\"ב דבגמ' מוכח שרגילין לעשר קודם גמר מלאכה כו' דעכ\"ל דלא אמרו בגמרא כן אלא דוקא גבי עם הארץ אבל בשאר אינשי דגמירי ודאי דאיכא איסורא ומש\"ה נקט תנא דמתני' דינו בשביעית דבשאר שנים ודאי לאו מעושר הוא משום איסורא שאין תורמין מדבר שלא נ\"מ וסבור הייתי לומר דס\"ל דדוקא בתרומה ומעשר דאורייתא כגורן ויקב הוא דאיכא איסורא לתרום מדבר שלא נ\"מ אבל בגרוגרות וצימוקי' ושאר פירות שהן מדרבנן ליכא איסורא אבל ראיתי להר\"ש בספ\"ק דתרומות שהביא אותה שאמרו בתוספתא התורם ענבים ועתיד לעשותם צימוקים תאנים ועתיד לעשותם גרוגרות בש\"א צרי' לתרום שניה ובה\"א אין צריך וכו' יע\"ש הרי דאף בתרומת שאר פירות איכא איסורא לתרום מדבר שלא נ\"מ ולב\"ש אם תרם אין תרומתו תרומה והטעם ודאי משום דכל דתקון רבנן כעין דאוריי' תקון וצ\"ע." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הלוקח \n מן העני כו' או פלחי דבילה מעשר מכל א' ואחד ובתמרים ובגרוגרות כולל הכל ומעשר כו'. כתב הרב מש\"ל וז\"ל ראיתי בירושלמי עלה דמתני' ר' יוסי ן' פדיה ר' יונה בשם חזקיה אין בלילה אלא ליין ושמן בלבד ר' יוחנן עד כזיתים נבללים מתני' פליגא על ר' יוחנן עד כזיתים נבללים מתני' פליגא על ר' יוחנן ובתמרים ובגרוגרות בולל ונוטל פתר לה עד כזיתים ר' יוסי בשם ר' זעירא בדמאי התירו ע\"כ והנה פשט דברי הירושלמי הללו תמוהים שהק' לרבי יוחנן ממתני' ולא הק' לר' פדיה ולרבי חזקיה דס\"ל שאין בילה אלא ליין ושמן בלבד ותירוצא דפתר לה עד כזיתים אינו מועיל אלא לסברת ר' יוחנן והנראה אצלי כו' ע\"כ ולע\"ד אין מקום לתמיהתו דבשלמא לחזקיה ולרבי פדיה ל\"ק להו מתני' דמצו מימר דמתני' ר' שמעון שזורי היא דס\"ל דיש בילה אף לשאר דברים חוץ מיין ושמן כדאי' בפ\"ק דחגיגה די\"ג אבל רבי יוחנן לא מצי לאוקומי מתני' ר\"ש שזורי היא דהא איהו ס\"ל הל' כסתם משנה ועוד דלא מצינו לר' שמעון שזורי דס\"ל דטפי משיעור זתים אין בילה כי היכי דנימא דמתניתין ר\"ש שזורי היא ועוד דר' יוחנן ס\"ל דהלכה כר\"ש שזורי כדאמרינן בפרק הקומץ רבה דל\"א ובודאי דכי קאמר ר' יוחנן דעד כזיתים נבללים אליבא דר\"ש שזורי קאמר ומתני' ודאי סתמא אתיא כותיה דהא לר' יוחנן הלכה כסתם משנה להכי פריך לר' יוחנן דוקא ודוק.
עוד ראיתי להרמ\"ל שם שכתב וז\"ל ובמאי דתנן במתני' דר' יאודה מחלק בין מתנה מרובה למתנה מועטת כתב הר\"ש כו' ואני תמיה בזה דכיון דקי\"ל יש בילה מאי איכפת לן שיהיה המתנות שוות או לא ואף אם תהיה האחת מרובה והב' מועטת כשבולל הכל ומפריש מפריש מהרוב רוב ומהמיעוט מיעוט ותו מי לא תנן בפרק ג' דחלה זיתי מסיק שנתערבו כו' ואם כן הכא נמי לא ימנע אם מהכל הפרישו הבעלים כו' ואם הא' עשר והב' לא עשר היינו טבל שנתערב בחולין דקי\"ל דמוציאים ממנו תרומה ומעשר בין שיהיה הרוב טבל או הרוב חולין ע\"כ ולע\"ד ל\"ק כלל דע\"כ לא סמכינן אבילה בההיא דזיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקוף אלא דוקא בדיעבד שעבר ונתערב ואפ\"ה אם יש מקום אחר מפריש ממקום אחר עליו אבל לכתחילה שיערבם ויפריש ממנו עליו ליכא למ\"ד דאם כן מהאי טעמא מחלקינן בין מתנה מרובה למתנה מועטת דמתנה מועטת לכתחילה מערבין ומפריש מא' על הכל ובמתנה מרובה אינו מפריש ממנו לכתחילה ודוק." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..ea5a4d88598e582b21394553bae8631f7f553549 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Shorshei HaYam/Sefer Zeraim/Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,101 @@ +{ + "title": "Shorshei HaYam on Mishneh Torah, Tithes", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Shorshei_HaYam_on_Mishneh_Torah,_Tithes", + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש דין אכילת פירות שבמוקצה תאנים \n וענבי' שבמוקצה מותר לאכול מהן עראי במקומן אבל אם נטל מן המוקצה והוליך למקום אחר לא יאכל מהן עראי שהרי נגמרה מלאכתן אעפ\"י שלא יבשו כל צורכן. ע\"כ וכתב מרן ז\"ל ירושלמי ברפ\"ג דמעשרות וכרבי וכרב דאמרי אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומן עכ\"ל. ודברי הירושלמי הביאן הר\"ש ברפ\"ג דמעשרות אאותה ששנינו המעביר תאנים בחצרו כו' ע\"כ. וק\"ל טובא דאמאי לא חילק רבינו בין בע\"ה עצמו לבניו ובני ביתו שמדברי הירושלמי הנז' מוכח דאף למ\"ד אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומן מ\"מ בניו ובני ביתו מותרים כיון שאין בידם לימלך יע\"ש ואף אם נאמר כמ\"ש הרב תוי\"ט במשנת דחרובין עד שלא כנסן לראש הגג וכו' דע\"כ לא שרינן בר\"פ בניו וב\"ב אלא דוקא כשעדיין לא באו על מקומן אבל כשבאו על מקומן אף בניו וב\"ב אסורים יע\"ש ומש\"ה רבינו דמיירי השתא בשכבר באו על מקומן לא חילק בין הוא לבניו וב\"ב דבהכי לא שנא כיון שכבר באו על מקומן כדברי הרב מ\"מ קשה למה השמיט רבינו האי דינא דמתני' והו\"ל לאשמועינן דהיכא שלא באו על מקומן הוא אסור וב\"ב מותרים.
איברא שעיקר דברי הרב תוי\"ט ז\"ל הם תמוהים בעיני שנראה מדבריו שעיקר הכרעתו לחילוק זה הביאו ממאי דיהיב רעב\"ר ז\"ל טעמא למאי דמוריד מהן לבהמה אף שלא נ\"מ מתוך שאין החרובין מאכל לבהמה הם ויודעים שלא נ\"מ ואם איתא דבניו ובני ביתו מותרים לאכו' שלא על מקומן אף בשכבר באו על מקומן אמאי הוצרך להאי טעמא ת\"ל דבני ביתו נמי מותרי' ובהמתו לא עדיפא מב\"ב אלא ודאי שאף בני ביתו נמי לא שרו אלא כשלא באו על מקומן ותמיהא לי טובא שמדברי הירושלמי גבי מתניתין דהמעביר תאנים בחצרו מוכח בהדיא דבהמתו חשיבא כבע\"ה גופיה דפריך התם לר' דאמר אין אוכלין על המוקצה והוא אסור וב\"ב מותרים מהך דחרובין דתני מוריד מהן לבהמה ומשני חרובין מאכל בהמה הם כו' יע\"ש ואם כדברי התי\"ט דבהמה חשיבא כב\"ב ולא כבע\"ה גופיה מאי פריך מינה לרב הא איהו נמי לא קאמר אלא דבע\"ה הוא דאסיר אבל ב\"ב מותרים אלא ודאי דס\"ל להירושלמי דבהמה חשיבא כבע\"ה גופיה ומש\"ה פריך מינה לר' והטעם לזה נראה ברור דבהמה כיון שמוטלים מזונותיה עליו דבעל הבית חשיבא כגופיה וכמ\"ש הר\"ש גבי הפועלים בזמן שיש עליו מזונות יע\"ש וכבר עלה על דעתי ליישב מה שהשמיט רבינו האי דינא דמתניתין מפני שהוא ז\"ל סבור דרב דאמר אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומן לאו על ב\"הב דוקא קאמר אלא אף לבניו וב\"ב מותרים ומאי דקאמרי בירושלמי דרב כר' ואלו ר' קאמר הוא אסור ובני (בניו) [ביתו] מותרים לאו אכולה מלתא קאמר דס\"ל לרב כותיה אלא על בעל הבית דוקא ולאפוקי מעולא דלא אתי כרבי אפילו בחדא ואף דלמאי דהוה מוקי תלמו' דעולא כר\"מ פריך איכר\"מ ואפי' ב\"ב נמי וה\"נ אמאי לא פריך השתא הכי הא ל\"ק משום דהשתא אשכח טעמא לחלק בין הוא לבין בניו משא\"כ אלו הוה אתי כר\"מ ליכא שום טעמא לחלק ומש\"ה פרי' שפיר דאי ס\"ל כר\"מ אפילו בני ביתו נמי ומה טעם יש לחלק ביניהם ומש\"ה נייד מר\"מ ומוקי לה כרבי אף שר' גופיה לא חלק בהכי והשתא ניחא דפריך ליה ר\"י ן' שאול לר' מההיא דחרובין אף דההיא מיירי בבהמה משום דרבי לא חלק בהכי ואמר סתמא אין אוכלין אבל ודאי דלתנא דמתני' ל\"ק מההיא דחרובין משום דבהמתו חשיבא כב\"ב דשרי ומעתה רבינו שפסק כותיה כר' לא חילק בין הוא לבין בניו כאמור.
אבל אחר ההתבוננות בה דבר זה לא יתכן כלל וכלל דא\"כ אדפריך ליה ר\"י ן' שאול לרבי מההיא דחרובין תקשי ליה ממתני' דהכא דקתני בניו וב\"ב מותרים ור' קאמר סתמא אין אוכלין ואי הוה ק\"ל מהכא לא הוה אשכח פירוקא כדפריק לההי' דחרובין ותו דבההיא סוגייא גופה מוקי למתני' דתאנים כרבי מדקתני המעביר לקצות הא לא לקצות לא מני ר' היא יע\"ש ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה וצ\"ע. ודע שראיתי להר\"ב במ' ביצה דל\"ה ע\"ב שכתב גבי משנתינו וז\"ל המעביר תאנים בחצרו דוקא בחצרו שהוא מקום מיוחד ליבשן ותו לא ממליך אבל במקום אחר לא בניו וב\"ב אוכלין ובירושלמי דמסכת מעשרות פליגי אי דוקא בניו וב\"ב אבל הוא עצמו אסור או אפי' עצמו ופי' בתוספות דטעמא דמאן דאסר לעצמו משום דלגבי בעל הבית הוי כנ\"מ משום שאם ירצה לאוכלן עכשיו יאכל והוי כנ\"מ אבל בניו לא עד שיתייבשו עכ\"ל מבואר יוצא מדבריהם שבעל הבית גופיה אפילו במקום המוקצה אסו' והוא תימ' שמדברי הירוש' מוכח שב\"ה שלא במקו' המוקצ' דוקא הוא דאסור ובני (בניו) [ביתו] אפילו שלא במקום המוקצה מותרים היפך דברי הראשונים דהא עלה דאמר רב הוא אסור אמרו דאתי כר' דאמר אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומן משמע שעל מקומן מיהא מותר ואין לומר שאין אוכלים דקאמר ר' היינו לב\"ב אבל בעל הבית עצמו אפילו על מקומו אסור ומאי דקאמר תלמו' רב כר' היינו נמי משום דס\"ל לרב שהוא עצמו אסור לעולם הא ודאי ליתא שאם כן דר' מיירי בבניו וב\"ב אם כן רבנן דפליגי עליה ואמרי שאוכלים על המוקצה שלא על מקומן מיירו נמי בבניו וב\"ב ואם כן קשה דהיאך מדמי תלמו' מחלוקת דעולא ורב בפלוגתא דר' ורבנן דהא רב ועולא כ\"ע מודו בעיקר דינא דמתני' דבניו וב\"ב אינם אוכלים אלא בחצר שהוא מקום מיוחד ליבשן והיאך דימה זה לזה וקרב זה אל זה וכעת צ\"ע אצלי." + ], + [ + "החרובין \n עד שלא כנסן לראש הגג מוריד מהם לבהמה ופטור מפני שהוא מחזיר את המותר ליבש. ע\"כ. כך היא שנוייא בפ\"ג מה' מעשר וכ\"כ הר\"ש שהוא מחזיר את המותר למוקצה וכל היכא דמותרו חוזר לא טביל כדאמרינן בסוף המביא עכ\"ל וכ\"כ הרע\"ב ונראה ודאי שזו היא כונת רבינו ועיין בהרב תי\"ט וקצת קשה לי דאיך פסק רבינו להאי סתמא דהא משמע התם בסוף המביא דהא דאמרינן כל היכא דמותרו חוזר לא טביל אינו אלא לר\"א שאמר מן המעטן טהור טהור מן המעטן טמא טמא אבל לרבנן דפליגי עליה ואמרי שאין לחלק בהכי ולית להו האי סברא דמותרו חוזר וכ\"כ רבינו לקמן בפ\"ה הח\"י ואם כן איך פסק להאי סתמא דאתי כר\"א וי\"ל בין אכילת אדם לבהמה דבבהמה הקלו.
האמנם הא ק\"ל טובא מהך מתני' למ\"ש רש\"י בדוכתי טובא בברכות דל\"א ד\"ה במוץ שלה כו' ובפסחים ד\"ט ד\"ה ואבע\"א ובנידה דט\"ו ד\"ה כדי להאכיל וכן בע\"ז דאכילת בהמה אפילו אכילת קבע דידה חשיבא עראי וכן כתב הר\"ש בריש מסכת פאה והתוספו' במנחות דס\"ו ע\"ב ד\"ה כדי להאכיל לבהמתו ואם כן אמאי הוצרך תנא דמתניתין למיהב טעמא דמותרו חוזר דהא האי טעמא לא בעינן אלא לאפוקי שלא יהיה אכיל' אכילת קבע ובבהמה לפי דבריהם הא לא שייכא האי טעמא וצ\"ע והיותר תימא על מרן שלעיל בהל' ו' הוקשה לו ע\"ד רש\"י הללו ממ\"ש רבינו בפרקין הל' ך' ולא פנה למ\"ש הכא בדין זה הקודם שהיא משנה ערוכה ודוק." + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שורש שבת קובע למעשר היה \n אוכל באשכול וכו' וחשכה עליו שבת כו' ואם הניחו לאחר השבת הרי זה גומרו. ע\"כ. עיין בדברי מרן שתמה על דבריו ממה שפסק גבי חצר כרבי יאושע וכאן פסק כר\"א ומה שהונח לו בהגיה דברי המשנה ע\"ש והן אמת שכ\"כ רבינו בפירוש המשנה אמנם גירסא זו היא תמוה ליוצא ולבא בסוגיית הגמרא והרב המגיה לס' מש\"ל עמד ע\"ז ליישב הסוגיא ואחר המחילה אין בכל דבריו טעם כעיק' כמו שאבאר לקמן בס\"ד.
אך את זה חזי הוית להרב הנז' בראש דבריו שעמד על דעתו לומר דשרי לעשר בשבת דבר שלא נ\"מ והביא דמיון ראיה לזה ע\"ש ולע\"ד ליתא כלל שא\"כ סוגיא דסוף המביא הויא תיובתיה דדייק תלמו' לר\"א דשבת קובע למעשר ממתני' דקתני עומד אדם על המוקצה ע\"ש בשביעית וכו' ודייקינן דוקא שביעית שהמעשר אינו נוהג בה הא בשאר שני שבועי אסור משום דשבת קבעא למעשר ואם איתא דשריא לעשר בשבת דבר שלא נ\"מ אכתי קשה אמאי לא נקט לה בשאר שני שבוע נמי וליעשרינהו בשבת וליכול ותו איכא למידק עלה דהאי מלתא ממה ששנינו בפרק במה מדליקין ספק חשכה ספק אינה חשכה אין מעשרין כו' אבל מעשרין את הדמאי ומערבין כו' ומוקמי' לה בגמרא בעירובי חצרות דרבנן ומשמע דוקא ס' חשכה אבל ודאי חשכה לא.
עוד ראיתי לו ז\"ל שכתב ע\"ש רש\"ל שגירסת הר\"ש היא כגירסת רבינו ומלבד שאין הכרח בדברי הר\"ש לזה עוד בה שמדברי הר\"ש בפ\"ט דמעשר מ\"ט נראה בהדיא שגריס כגירסתינו יע\"ש וליישב גירסת רבינו שבפירוש המשנה עיין בספר ראשון לציון שדבריו נכונים ועוד נראה לומר דמאי דפריך תלמו' מהך מתני' הוא ממאי דמפשט פשיטא ליה לבעיין דלכ\"ע שבת קובע למעשר בדבר שנ\"מ ולא קא מבעיא ליה אלא בדבר שלא נ\"מ ואהא קשיתיה מהך מתני' דר\"י פליג ואמר יגמור אפי' באשכול דהוי דבר שנ\"מ ודלא כמו שפי' רש\"י ובא התירוץ לזה כדאמר ר\"ן כלומר ודאי דשבת קבעה למעשר אמנם היינו דוקא ליומיה אבל אחר השבת יגמור והשתא באו דברי רבי' על נכון וצ\"ל דהך דינא דאשכול הוי דבר שנ\"מ וזה ברור אמנם ראיתי לה\"ה ז\"ל בפ\"ב מה' י\"ט ד\"ט שעמ\"ש רבינו עומד אדם על המוקצה ע\"ש בשביעית ואומר וכו' כתב וז\"ל ופירש\"י בשביעית שאין מעשר נוהג בה והטעם ג\"כ ששבת קובע למעשר כו' ואפילו אכילת עראי כנזכר בהלכו' מעשר פ\"ה וביאור דבריו שהוקשה לו אמאי לא נקט לה בשאר שני שבועי ולענין אכילת עראי והשיב שאף אכילת עראי קובע למעשר כמ\"ש הרמב\"ם כאן יע\"ש ולפי האמור אין הכרעת ה\"ה עולה יפה שהרי כתבנו דהך דאשכול הוי דבר שנ\"מ ודברי ה\"ה הם בדבר שלא נ\"מ ומ\"מ אין להק' על ה\"ה ממ\"ש רבינו בפ\"ג דשבת אינו קובע אלא בדבר שנ\"מ שהרי כתב בש\"מ שאף ר\"י לא אמרה אלא להיות קבועים ועומדים לעולם שבדבר שנ\"מ נקבעו למעשר לעולם אבל בדבר שלא נ\"מ לשבת גופיה קבעי אבל לאחר השבת מותרים.
ואחר זמן רב שכתבתי זה נדפס ספר חדש למו\"ה המובהק מהרי\"ן נר\"ו בהל' מעשר דכ\"ט ע\"ג ד\"ה גם שכת' ע\"ד הרב מהר\"י כולי וז\"ל ויש לדקדק על זה מדפרכינן התם לרבא שאמר מוללין מלילות בי\"ט אם כן מצינו תרומה שזכאי בהרמתה כו' ואם איתא לדבריו ז\"ל אם כן אדפריך לרבא לדידיה נמי מי ניחא הא מצינו תרומה שזכאי בהרמתה בפירות שלא נ\"מ ובא שבת וקבען דשרי לעשרן בשבת וע\"כ צ\"ל דרוב תרומה קאמר ואם כן מאי ק\"ל לרבא עוד הוקשה לו לדבריו מדאמרינן בפרק המביא דל\"ד ע\"ב אף אנן נמי תנינן עומד אדם על המוקצה ערב שבת כו' טעמא דשביעי דלאו בר עשורי הוא הא בשאר שני שבועי ה\"נ דאסור מ\"ט לאו משום דשבת קובעת והשת' אם איתא דשרי לעשרם בשבת קשה דאמאי לא תני ע\"ש בשאר שני שבועי ובתנאי שיעשרם בשבת אלא משמע דלא חשיב כפירי דטבילי האידנא אלא דוקא כגון עיסה לאפרושי ממנה חלה דאי אפשר להביאה לידי חיוב מעי\"ט משום דאפייתה בי\"ט ניחא ליה יותר דמה\"ט הוא דשרינן אפייתה בי\"ט משא\"כ בפירות שאפשר להביאן לידי חיוב בעי\"ט והביא עוד דברי התוס' דביצה די\"ג מה שהקשו על פירוש רש\"י ומה שתירץ רבו של הרב ז\"ל וכתב שדברי התוספות נכונים על פי האמור והכריח הדבר מדפרכינן לרבא דאמר מוללן אם כן מצינו תרומה שזכאי בהרמתה כפירות או חיטין שנ\"מ מעי\"ט והכניסן לבית ביו\"ט דהשת' כיון דהוטבלו בי\"ט הו\"ל כפירות דטבילי האידנא ומפריש מהן בי\"ט אלא ודאי משמע דמה\"ט לא חשיבי כפירו' דטבילי האידנא כדי שיוכל להפריש מהן בי\"ט כיון דבידו להכניסן מעי\"ט ולהביאן לידי חיוב תרומה מעי\"ט ולא דמי לעיסה כו' דהתם שאני דאינו יכול להביאן לידי חיוב מעי\"ט משו' דאפייתה בי\"ט ניחא ליה כו' יעש\"ב.
ולע\"ד הא ליתא דאם איתא לחילוק זה היכי קאמר תלמודא לפי גירס' התוס' ולרבי משכחת לה כגון שהכניס שיבולין לעשות מהן עיסה ונמלך עליהן למוללן בי\"ט דטבילא ביומיה ומתוך כך הוצרך לומר מאי תרומה רוב תרומה והשתא כיון דהיכא דבידו להביאה לידי חיוב תרומה מעי\"ט והביאן בי\"ט לא חשיבי פירי דטבילי האידנא ואינו יכול להפריש מהן תרומה ה\"נ בנמלך עליהם בי\"ט למוללן מלילות נמי כיון דבידו היה להכניסן מעי\"ט למלילות והיה חייב להפריש מהן תרומה מיד כמ\"ש התוס' קודם לזה דלר' דאמר הכניסן למלילות זהו גרונם חייב מיד להפריש מהן תרומה ואינו זכאי בהרמתה בי\"ט משום דהו\"ל פרי דטבילי מאתמול א\"כ השתא נמי דהכניסן לעיס' ונמלך עליהן למלילות אינו יכול להפריש מהן תרומה בי\"ט א\"ו דחילוק זה ליתיה אלא אפי' היה בידו להביאן לידי חיוב תרומ' מעי\"ט כל שלא הביאן לידי חיוב מעי\"ט והביאן בי\"ט שרי ליה להפריש מהן תרומה בי\"ט דומייא דחלה וע\"כ לא אסרו להרים תרומות בי\"ט אלא היכא דבאו לידי חיוב גמור מעי\"ט וההכרח שהכריח מו\"ה נר\"ו מדפרכינן לרבא א\"כ מצינו תרומה שזכאי בהרמתה כו' דלדידיה נמי תיקשי ליה דהא מצינו תרומה דזכאי בהרמתה בכה\"ג שכתב הרב שהכניסן לבית בי\"ט הא ל\"ק כלל דלדברי הרב היא היא מאי דקאמר תלמודא בתר הכי דלר\"מ נמי משכחת לה בהכניסן לשבולים לעיסה ונמלך עליהן בי\"ט למלילות וכבר כתב הרב אמאי לא קאמר נמי דלרבי משכחת לה בהכניסן למלילות בי\"ט דעדיפא מינה קאמר ואורחא דמילתא נקט וכמ\"ש לשונו לעיל גם מה שהכריח עוד מו\"ה נר\"ו מההיא דפ' המביא יש לדחות דאע\"ג דשרי לעשרן בשבת נקט לה תנא דמתני' בשביעית דלא מחסרה בתר ההזמנה שהזמין מע\"ש מידי דבהזמנה לבד מצי לאכול מהן בשבת ומשום דאורחא דמילתא הוא דאין דרך בני אדם לעושרן בשבת משום טירחא נקט לה בשביעית דלא בעי לעשר ואה\"נ דאי בעי למטרח ולעשר שפיר דמי ותלמו' דייק שפיר ממתני' דאף פירות שלא נ\"מ שבת קובעתן דאי לא אכתי מצי שפי' למנקט לה בשאר שני שבועי דלא בעי לעשרן ומאי דקאמר אף בשאר שני שבועי ה\"נ דאסור לאו דאסור לעשרן בשבת קאמר אלא דאסור לאכול מהן עד שיעשר קאמר וכיון דבעי לעשרן ולאו אורחא דאינשי לעשרן בשבת להכי נקט לה בשביעית שאין מעשר נוהג בה ודוק.
איברא דאני בעוניי לא נהירא לי האי דינא דמוהר\"י כולי ז\"ל מטעמא אחרינא דבדבר שלא נ\"מ היכי שרינן לעשר ולהרים תרומה אפילו בחול דמשנה ערוכה שנינו בספ\"ק דתרומות אין תורמין מדבר שלא נ\"מ על דבר שלא נ\"מ וילפינן לה מדכתיב כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב דהיינו מדבר שנ\"מ על דבר שנ\"מ ואי לאו דרבייה קרא שאם עבר ותרם שתרומתו תרומ' לאו תרומתו תרומה כיון דעבר אמימרא דרחמנא וכמ\"ש הר\"ש ז\"ל וליכא למימר דכיון דהוא בעי למיכל חשיב כנ\"מ דשרי להרים ולעשר מהם דהרי מבואר הוא בסוגייא דפ' המביא דל\"ה שאין הדבר תלוי בו אלא ברוב בני המקום כדאיתא התם בסוף הפרק יע\"ש וכיון שכן עכ\"ל דכי אמרינן דשבת קובעת למעשר ואפילו בדבר שלא נ\"מ היינו לענין איסורא דאסיר למיכל מינייהו עד שיגמרו מלאכתן ויעשרן אבל ודאי כל שלא נ\"מ אסור לעשרן לכתחילה. ועיין לקמן במה שאכתוב ע\"ד רש\"י דפ' המביא עלה דמתני' דעומד אדם על המוקצה דאין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה יע\"ש סוף דבר דמ\"ש הרב בשם רבו דהמכניס פירותיו לבית בי\"ט דהשתא הביאן לידי חיוב להרים מהן תרומה בי\"ט הם דברים ראויין אליו לפי סוגייא דביצה ואין טענותיו של מוה\"ר נר\"ו מכריחות לדחות דבריו ז\"ל כמובן.
ואולם אני מסתפק אם באו לאדם פירות טבולין בי\"ט אם יכול להרים מהן תרומה ביום טוב דכיון שלא היו הפירות אצלו בערב יום טוב כדי להפריש מהן תרומה הוה ליה כפירות שלא היו טבולין מערב יום טוב וטבילי האידנא דשרי וכהכניס פירותיו לעיסה ונמלך עליהן בי\"ט למלילות דשרינן בפ\"ק דביצה או דילמא שאני הכא דבמקום שהיו הפירות בעי\"ט כבר היו טיבולין אע\"פ שלא היו בידו לא פלוג רבנן דעיקר גזרתם היא דפירות דטבילי מאתמול אסור להפריש מהן תרומה בין היו בידו בין לא היו בידו וכעת לא מצאתי גלוי לזה אמנם הסברא נוטה לומר דכל כה\"ג דטבילי מאתמול לא היה אפשר לו להפריש מהן תרומה מעי\"ט אסור להפרי' בי\"ט ולא התירו אלא כי הא דפ\"ק דביצה וכהרמת חלה דלא טבילי מאתמול כלל וכעין זה מצאתי להתוס' בפ\"ק דמגילה ד\"ז לענין אוכל נפש שאפשר לעשות מעי\"ט שכתבו דדוקא בשאי אפשר לעשותו מאתמול משום קלקול דאוכל הוא דשרי אבל אין קלקול באוכל עצמו אע\"פ שלא היה אפשר לו לעשותו מאתמול משום שלא היה בידו אסור לעשותו.
ודע שרש\"י בפ' המביא דל\"ה על מה ששנינו שם עומד אדם על המוקצה ע\"ש בשביעית כתב שם וז\"ל בשביעית שאין מעשר נוהג בה ואינו מחוסר אלא הזמנה וה\"ה במעושר ובשאר שני שבועי אלא אורחא דמיל' נקט דסתם מוקצה לאו מעושר הוא דגרוגרו' וצימוקים הן סתם מוקצה ואין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה עכ\"ל ולכאורה לפום מאי דמסיק הש\"ס שם בפ' המביא דכי אתי רבין אמר רבי יוחנן דשבת אינו קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו ולא בדבר שלא נגמרה מלאכתו ומוקצה דמתניתין הוי דבר שלא נ\"מ כדמוכחא כולה סוגייא אכתי הוה מצי תנא למתני סתמא עומד אדם על המוקצה ע\"ש ואפילו בשאר שני שבועי ואומר מכאן אני אוכל למחר ואוכל למחר אכילת עראי דהא אינו מחוסר אלא הזמנה אפילו בשאר שני שבועי אלא כיון דמסקינן בסוגייא דפ' המביא דלר\"א שבת קובעת למעשר ואפי' בדבר שלא נ\"מ ולרבנן נמי כל היכא דקאמר מכאן אני אוכל קבע ליה בדבוריה א\"כ שפיר כתב רש\"י דמשו\"ה לא נקיט תנא דמתני' להאי דינא בשאר שני שבועי ובמעושר משום דאורחא דמילתא כו' דכל שאינו מעושר אסור לאכול אפילו אכילת עראי בין לר\"א ובין לרבנן אם משום דשבת קבעתו לר\"א ואי משום דבוריה דקאמר אני אוכל למחר לרבנן דר\"א ורבינו בפ\"ב מה' י\"ט ה\"ט כתב כלשון הזה העומד על המוקצה מעי\"ט בשנת השביעית שכל הפירות הפקר צריך שירשום ויאמר מכאן ועד כאן אני נוטל ואם לא רשם לא יטול עכ\"ל הנה הוא ז\"ל פסק כרבנן דר\"א דמתני' אבל שינה מלשון המשנה דקתני מכאן אני אוכל והוא ז\"ל נקט אני נוטל ומהסוגייא משמע דדוקא כי קאמר אני אוכל קבע ליה וכדכתב רש\"י דאיהו אחשביה בדבוריה דקראו אכילה אבל בלשון אני נוטל אין לשון אכילה ולא קבע ליה בדבוריה וכיון שכן קשה לכאורה למה נקט רבינו דינו בעומד על המוקצה ע\"ש בשביעית כיון דהוא ז\"ל פסק בפ\"ג מהלכות מעשר כר' יוחנן דשבת אינו קובע אלא בדבר שנ\"מ אבל בדבר שלא נ\"מ אינו קובע דהשתא לדידיה ליכא לתרוצי כמ\"ש רש\"י דמשו\"ה נקט לה בשביעית שאין מעשר נוהג בה דהא בשאר שני שבועי נמי אין מעשר נוהג בה דהא מוקצה הוא שלא נ\"מ וגם ליכא קביעותא בדבוריה דהא אני נוטל קאמר.
מיהו הא ל\"ק כלל דאע\"ג דלא אחשביה בדיבוריה דלא קראו אכילה מיהו כיון דרשם ואמר מכאן ועד כאן אני נוטל למחר הו\"ל כנוטל זתים מן המעטן ונתן לפניו דאמרי' שם בסוגייא דפ' המביא דלרבנן דר\"א אע\"ג דמותרו חוזר חייב לעשר דאדעתא למיכל שקלינהו ושוייה אכילת קבע ה\"נ ע\"י מעשה הרשימה שוייה אכילת קבע כאלו נתנו לפניו לאכול וההיא דאמרי' התם גבי רבנן דר\"א כיון דאמר מכאן ועד כאן אני אוכל קבעה ליה לאו דוקא דאמר כי האי לישנא דאני אוכל דאפי' אמר אני נוטל נמי שוייה קבע ברשימתו ומ\"ש רש\"י דאיהו אחשביה בדיבוריה דקראו אכילה גבי ר\"א קאמר הכי דליכא מעשה דרשימה בידו ולא בעי שיאמר אלא מכאן אני אוכל כדתנן במתני' אבל לרבנן ודאי אע\"ג דלא קאמר כי האי לישנא דינא הכי כנלע\"ד בדעת רבינו.
ואולם ראיתי לה\"ה שהביא לשון רש\"י שכתב דה\"ה במעושר ובשאר שני שבועי וסיים עוד וכתב והטעם גם כן ששבת קובעת למעשר בשאר שני שבועי ואפי' אכילת עראי כנזכר בפרק ה' מה' מעשרות עכ\"ל מבוארים דבריו דס\"ל דמשום דשבת קובעת למעשר הוא דדייק רבי' ונקט לה בשביעית ולא משום דאיהו שוייה קבע במעשה הרשימה והדרא קושיין לדוכתא דפירות שלא נ\"מ פסק רבינו בפרק ג' מהל' י\"ט כר\"י דאין שבת קובעתן. וכי תימא הרי כתב רבינו בספ\"ה מה' מעשר דאם היה אוכל באשכול וחשכה עליו שבת הרי זה לא יגמור אותו בשבת יע\"ש הרי דס\"ל דשבת קובע אף דבר שלא נ\"מ דהא אשכול דבר שלא נ\"מ הוא כמ\"ש רש\"י שם בפרק המביא אפשר לומר דרבינו סובר דאשכול הוי דבר שנגמר' מלאכתו וכמ\"ש רש\"ל בספר יש\"ש סימן כ\"ג ועכ\"ל כן כי היכי דלא תיקשי דברי רבינו אהדדי דבפ\"ג פסק בהדיא דשבת אינו קובע דבר שלא נ\"מ אבל נראה דה\"ה סובר בדעת רבינו דההיא דאשכול דבר שלא נגמרה מלאכתו הוא וכמ\"ש רש\"י ולא קשיא ממ\"ש בפ\"ג דשבת אינו קובע דשנ\"מ דהתם אינו קובע לעולם קאמר שיהא אסור אף בחול אבל לשבת עצמו סבירא ליה דאסור והיינו ההיא דאשכול שכת' רבינו בספ\"ה דלא יגמור בשבת אבל לאחר השבת יגמור וזהו שכתב כאן כנזכר בה' מעשר פ\"ה והיינו ההיא דאשכול.
ודע דלפי מ\"ש ה\"ה בדעת רבינו דמאי דנקט לה בשביעית הוא משום דאין מעשר נוהג בו דאילו בשאר שני שבועי צריך לעשר אפי' לאכילת עראי משום דשבת קובעת למעשר כו' מבואר יוצא מדבריו דלדעת רבי' כי היכי דשבת קובעת למעשר ה\"נ י\"ט קובעת למעשר דאכילת עראי די\"ט נמי חשיבא כמו שבת שהרי רבי' בדין זה קאי ביו\"ט ואפי\"ה נקט לה בשביעית ולא בשאר שני שבועי מיהו לפי מה שכתבנו אנן יד עניי בדעת רבינו אין ראיה ועיין במ\"ש רש\"י בפ\"ק דביצה ד\"ב ד\"ה ואמר כו' יע\"ש ונלע\"ד להביא ראיה דאכיל' יו\"ט קובעת למעשר כשבת מאותה שאמרו פע\"פ דק\"ה ע\"א רב חנניה בר שלמיא סבא ותלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא וקאי עלייהו רב המנונא סבא אמרו ליה זיל חזי אי מקדיש יומא נפסיק ונקבעיה לשבתא אמר להו לא צרכיתו שבת קבעא נפשה דאמר רב כשם ששבת קובעת למעשר כך שבת קובעת לקידוש ע\"כ הרי דמה\"ט דשבת קובעת אין צריך להפסיק לקידוש אלא פורש מפה ומקדש ובקידוש דיו\"ט נמי הכי הוא וכמ\"ש רשב\"ם ז\"ל ד\"ק ע\"א ד\"ה א\"ל רשב\"ג וכמ\"ש הטור ומרן בא\"ח סי' תע\"א ס\"ו יע\"ש.
והנה מרן בכ\"מ בדין זה דהיה אוכל באשכול הוק' לו על רבינו למה פסק דלמוצאי שבת יגמור דזה דלא כר' יאושע דהלכתא כוותיה וכתב וצ\"ל דרבינו גריס גבי חצר כגירסת ספרים דידן וגבי שבת גרי' איפכא לא כשאמר ר\"א יגמור ימתין למ\"ש אלא בשבת עצמו יגמור ומינה נשמע לרבי יאושע דאמר לא יגמור היינו בשבת דוק' אבל אם הניחה יגמור עד כאן לשונו ומלבד דנר' דאשתמיט למרן גירסת רבינו שבפי' המשנה דגריס גבי שבת רי\"א יגמו' ור\"א אומר לא יגמור ולגירסא זו גריס נמי בדרבי נתן בגמ' ולא כשאמר רבי יאושע יגמור בשבת אלא יגמור למ\"ש ונמצא דפסק רבינו כר\"י וכדרבי נתן וכ\"כ מהר\"י קורקוס והרדב\"ז ז\"ל שם וכן כתב רש\"ל ביש\"ש סי' כ\"ג עוד זאת דגירסא זאת שהמציא הרב ליישב דברי רבינו מעלנא אית לה בסוגייא דשמעתין ומפקנא לית לה דמעיקרא פריך הש\"ס מר\"א לר\"א דאיהו קאמר דשבת קובע דבר שלא נ\"מ והכא גבי אשכול קאמר איפכא דיגמור בשבת ומאי קמשני לפי גירסת מרן דהשתא נמי קאמר דיגמור בשבת ומה שרצה ליישב בזה מוהר\"י כולי בהגהת מש\"ל ע\"פ מה שצדד לומ' דשרי לעשר בשבת דבר שלא נ\"מ ור\"א ור\"י פליגי בהכי דר\"א סבירא ליה דשרי לעשר בשבת ור\"י סבירא ליה דאסור והיא גופא קמ\"ל רבי נתן דבשבת עצמו יגמור לר\"א על ידי שיעשר לא יכולתי להבין מה תיקן בזה דאם כן אכתי תקשי ליה למרן דרבינו פסק כר\"א דשרי לעשר בשבת דבר שלא נגמר מלאכתו וכמו שדקדק הוא מלשונו וזה דלא כר\"י דהלכתא כוותיה גם עיקר הדין שרצה לצדד דשרי לעשר בשבת דבר שלא נגמר מלאכתו סוגייא דשמע' הוייא תיובתיה וכמ\"ש בתחילת דברינו והנכון מ\"ש עוד הרב הנז' דלפי גירסת מרן הלזו תירוץ הגמ' הוא באומרו התם כדקתני טעמא לחוד והכוונה דהאי טעמא דקאמר רב אשי הכא יגמור משום דהתחיל בהתר הוא וכדקתני בהדייא היה אוכל באשכול ובתר הכי מייתי הש\"ס ההיא דר' נתן ואיכא למי' דלפי גי' זו שהמציא מרן אית לן למיגרס נמי תניא ר' נתן אומר והיא מילתא באנפי נפשה ודוק ומ\"מ לפי גירסת רבי' שבפי' המשנ' לא הי\"ל למרן לידחק בזה דשפי' פסק כרבי יאושע.
וראיתי לרש\"ל ביש\"ש סי' כ\"ג שתמה על גי' רבי' שבפי' המשנה מסוגייא דפ' המביא דפריך מר\"א לר\"א ולגיר' זו ל\"ק כלל דה\"נ קאמ' ר\"א דלא יגמו' יע\"ש ולע\"ד ל\"ק כלל דלפי גי' זו כי פריך הש\"ס שם בפ' המבי' לאו אדר\"א קפריך וכמו שפרש\"י אלא אר\"נ קפריך דקאמר תלמוד ערוך הוא בידינו דשבת קובעת בין בדבר שנ\"מ בין בדבר שלא נגמר מלאכתו ועל זה פריך שפיר מר' יאושע דהלכתא כוותיה לגבי ר\"א ואיהו סבירא ליה גבי אשכול יגמור אף דהוי דבר שלא נגמר מלאכתו ואיך קאי ר' יאושע היפך תלמוד ערוך שבידינו ומשני שפיר דמודה ר\"י דבשבת עצמו אסור כדר\"ן וקאי כתלמו' שבידינו ואע\"ג דמעיקרא הוה בעי הש\"ס למימר דרבנן דר\"א ס\"ל דבשבת אינה קובעת אלא היכא דשוייה קבע בדבוריה היינו כי היכי דלא לסייעי ממתני' כדקאמר מר זוטרא ומדחא הוא דקמדחינן אבל לרב נחמן דאמר תלמוד ערוך הוא בידינו ודאי דרבנן דר\"א לא קיימי לבר מהלכתא כמובן וגירסת רבינו הלזו נוחה יותר בסוגיית הש\"ס דהשתא שקיל וטרי הש\"ס בדר\"י דהלכה כוותיה ולא בדר\"א דשמותי הוא וניחא נמי הא דקאמר הש\"ס שבת לאפוקי מדהלל ולא קאמר לאפוקי מדר\"י דהשתא ר\"י קאי כותיה דרבי יאושע וכי קאמר ר' יוחנן דשבת אינו קובע בדבר שלא נ\"מ היינו שאינו קובע לגמרי אבל לשבת עצמו קובע שהרי רבינו פסק בפ\"ג דמעשר כר' יוחנן ופסק כר' יאושע בההיא דאשכול מה שא\"כ לפי גי' רש\"י דגריס בדר\"י לא יגמור ומשמע דאפי' למ\"ש קאמר דלא יגמור דמדר\"א נשמע לר\"י כמ\"ש מרן כ\"מ ז\"ל דא\"כ רבי יוחנן קאי דלא כר' יאושע וכמ\"ש הרב ח\"ה שם גם רש\"ל ביש\"ש סימן כ\"ג הכריח מתוך כך דאשכול דפליגי ר\"א ור\"י הוי דבר שנ\"מ כי היכי דתיקום ר' יאושע כוותיה דר' יוחנן יע\"ש.
ודע דלפי שיטת רש\"י ר' יוחנן פליג אר' יאושע וקאי כר\"א וכמו שכתב הר\"ב בשיטת מקובצת בשם רבו ז\"ל וז\"ל הקשה הרשב\"א דא\"כ רבי יוחנן פליג אדרב נחמן דאמר תלמוד ערוך הוא בידינו כו' ומורי הרב נר\"ו פי' דר\"ן ור\"י לא פליגי דביחידינהו לשבת כ\"ע מודו דשבת קובעת לעולם ובלא יחידינהו לא קבעה אלא ליומיה והא דאמר ר\"י שבת אינו קובעת בשלא יחדן לשבת קאמר שאינה קובעת לגמרי שיאסרו למוצאי שבת ורב נחמן דאמר שבת קובעת דמשמע לעולם בשיחדינהו לשבת מיירי והיינו דמייתי מר זוטרא ראיה ממתני' לאבוה דמיירי בשיחדינהו לשבת ומאן דדחי מתני' סבר דשבת אינה קובע אפילו לעצמה ור\"א הכי ס\"ל דביחוד תלייא מילתא כרבי יוחנן ור\"א דאמר ימתין למוצאי שבת ויגמור מיירי בשלא יחד אותם לשבת והא דאמרינן ר\"א לטעמיה דאמר תרומה קבעה וכ\"ש שבת דמשמע דשבת קבעא לעולם דומייא דתרומה התם בשיחידינהו לשבת דומייא דתרומה וכולה סוגייא רהטא בהכי ובהכי ניחא לן דאמרי' בשבת לאפוקי מהלל ולא קאמר לאפוקי מר\"א משו' דר\"י לא פליג אר\"א והא דלא קאמר לאפוקי מר' יאושע משום שכבר אמר לאפוקי מהלל וחדא מינייהו נקט עכ\"ל ושיטה זו היא שיטת רש\"י לע\"ד שכתב שם בפרק המביא בד\"ה דשבת קובעת וז\"ל אם יחדה לשבת אסורה אף למ\"ש ואם לא יחדה לשבת בשבת אסור לכל שאכילתם לעולם קבע היא קרויה אבל למ\"ש מותר כדלקמן ואי ס\"ל ז\"ל דכי קא' ר' יוחנן לקמן דשבת אינו קובעת דבר שלא נ\"מ אפי' לשבת עצמו קאמר איך כתב ז\"ל כדלקמן וזה היפך ההיא דרבי יוחנן דלקמן וליכא למימר דמ\"ש רש\"י כדלקמן היינו מתניתי' דאשכול דקאמר ר\"א יגמור ומפרש ר' נתן יגמור למוצאי שבת שמע מינה דלשבת עצמו מיהא אסור עד שיגמור דהא ודאי ליכא למימר דאם איתא דלר' יוחנן אף לשבת עצמו שרי מנ\"ל לרש\"י לומר דרב נחמן ס\"ל כר\"א דשמותי הוא ודלא כר' יאושע ורבי יוחנן נמי הכי ס\"ל ועוד מה לו לרש\"י השתא בדר' נחמן להביא אלינו מלתא דאייתי הש\"ס לקמן בפלוגתא דר\"א ורבי יאושע אלא ודאי משום דרש\"י קשיתיה השתא בדרב נחמן דקאמר תלמוד ערוך הוא בידינו דשבת קובעת אף דבר שלא נ\"מ שזה הוי לכאורה היפך ההיא דר' יוחנן דלקמן דקאמר דשבת אינה קובעת דבר שלא נ\"מ וכמו שהקשה הרשב\"א הוצרך ליישב כתירוץ הר\"ב דההיא דלקמן בשלא ייחדו לשבת דלשבת עצמו קבעא וכי קאמר רבי יוחנן דלא קבעא היינו לגמרי אף לאחר השבת ונמצא דרבי יוחנן ורב נחמן שניהם דבר א' אמרו ובשיטה אחת קיימי ובהכי ניחא מ\"ש רש\"י לקמן ד\"ה ולא כשאמר ר\"א יגמור כו' וז\"ל ותרווייהו אדר\"א קאי דאית ליה לר\"א שבת קבעא ומיהו למ\"ש יגמור דלא דמיא לתנוקות שטמנו תאנים דתנן בהו לעיל למ\"ש לא יאכלו דהתם לאכילת שבת יחדום וכו' עכ\"ל.
ולכאורה קשה מה לו לרש\"י ז\"ל לתרוצי ההיא מתניתין דתנוקות אליבא דר\"א דהא איכא לתרוצי שפיר דההיא מתני' אתיא כר' יאושע משום דלשיטתו ז\"ל קיימי רבי יוחנן ורב נחמן כותיה דר\"א מש\"ה הוצרך לתרוצי ההיא מתני' דתינוקות דתיקום כותיה גם הר\"ש נראה מבואר דקאי בשיטה זו שכתב הר\"ב שכתב בפ\"ח ממסכת תרומות מ\"ד בפלוגתא דר\"א ור\"י וז\"ל ר\"א אומר יגמור כו' ולא דמי לההיא דתנוקות שטמנו תאנים כו' דהתם לאכילת שבת יחדום אבל זו לא יחדה לשבת ומיהו בפ\"ב מעשרות אמר ר' יוחנן דשבת טובלת פירות שליקט לאכילתו וקדש עליהם שבת ובפ\"ב דמעשרות כתבתיה ונ\"ל דלא אמרו יגמור למ\"ש אלא מפני שהתחיל בהיתר עכ\"ל הרי מבואר דעתו דס\"ל דאף לר' יוחנן שבת קובעת פירות שלא נ\"מ ומש\"ה הוצרך ליישב ההיא דאמר רבי יוחנן בירושלמי פ\"ב דמעשרות עם ההיא דר\"א דמשמע ליה דכי קאמר רבי יוחנן דשבת טובלת פירות שליקט וקדש עליהם אף בפירות שלא נ\"מ קאמר ומיהו לפי תירוצו מבואר יוצא דבין לר\"א ובין לר' יוחנן שבת קובעת הפירות למעשר לעולם ואפילו לאחר השבת וע\"כ לא קאמר ר\"א יגמור לאחר השבת אלא כשהתחיל בהיתר וקשה טובא דאם כן מה יענה הרב להא דקאמר הש\"ס שם משמיה דר' יוחנן דשבת אינו קובע דבר שלא נ\"מ והלא לשיטתו ז\"ל אף פירות שלא נ\"מ שבת קובע אותם לגמרי לר' יוחנן וצ\"ע ולשיטת הר\"ב ז\"ל ניחא דהא דקאמר הש\"ס משמיה דר' יוחנן דשבת אינו קובע דבר שלא נ\"מ אינו קובע לגמרי קאמר שיהיו אסורים אף לאחר השבת וההיא דקאמר בירושלמי פ\"ב דמעשרו' דשבת טובלת פירות שקדש עליהם היום לשבת דוקא קאמר אבל לאחר השבת מותרים א\"נ איכא למימר דמיירי בפירות שנגמרה מלאכתן דשבת קובעת לגמרי אף לאחר השבת כמבואר.
ועפ\"י שיטה זו ניחא נמי אותה ששנינו בפרק ד' דמעשרות מ\"ב ואיתי בפ\"ד דעדויות משנה יו'ד כלכלת שבת ב\"ש פוטרים וב\"ה מחייבי' ומפרש לה בירו' דמיירי בתאנה המיוחדת לשבת וס\"ל לב\"ה דכיון שהיא מיוחדת לשבת שבת קובעתן למעשר ואם רוצה לאכול מהם בחול אסור עד שיעשר ופסק רבינו כב\"ה בפ\"א מה' מעשר הכ\"ב ואם איתא דכי קאמר ר' יוחנן דשבת אינו קובע דבר שלא נ\"מ אף בשיחדן לשבת קאמר שאינו קובע לגמרי הך מתני' הויא תיובתיה דהא תאנים בעודן בתאנה דבר שלא נ\"מ הוא ועוד דסתמא קתני ומשמע אפילו במקו' שעושים אותם קציעות דאז סתם תאנים דבר שלא נ\"מ הוא כמ\"ש רש\"י בסוף אותה סוגיא דפרק המביא ד\"ה ה\"נ מקח וכו' יע\"ש ואפ\"ה קתני דכיון שתאנה זו מיוחדת לשבת שבת קובעתן אלא ודאי דאף ר' יוחנן לא קאמר דשבת אינו קובע לגמרי אלא בפירות שלא יחדן לשבת אבל בפירות שייחדן לשבת ודאי שבת קובע אותם לגמרי וכדקאמר ר\"נ תלמוד ערוך הוא בידינו כו' וליכא למימר דלעולם לרבי יוחנן שבת אינו קובע לגמרי אפילו בפירות שיחדן לשבת כל שלא נ\"מ וההיא דכלכלה דב\"ה מחייבין דלא כר' יוחנן דב\"ה לשיטתם אזלי וכבר אמרו בשמעתין דר' יוחנן ס\"ל דלא כב\"ה דאמרי בההיא דהמעמר פירות וקדש עליהם היום דאסורים דהא ודאי ליתא דאם איתא דר' יוחנן לית ליה הא דכלכלת שבת למה לא מייתי לה הש\"ס ותאמר לאפוקי מהא דתנן גבי כלכלת שבת ומייתי ההיא דהמעמר פירות שאינה שנויה בסדר המשנה ועוד דהא דכלכלה עדיפא דמיירי בשיחדה לשבת ואפ\"ה פליג עליה ר' יוחנן ועוד שהרי רבינו פסק כר' יוחנן דשבת אינו קובע דבר שלא נ\"מ ואפ\"ה פסק ההיא דכלכלת שבת אלא ודאי דס\"ל דאף ר' יוחנן מודה בה דכיון שהיא מיוחדת לאכילת שבת אפילו דהוי דבר שלא נ\"מ שבת קבעה אותה לגמרי ואפילו לאחר השבת או קודם השבת.
זאת תורת העולה דשבת קובעת למעשר אפי' דבר שלא נ\"מ ואפילו לאחר השבת כשיחדה לשבת וכשלא יחדה לשבת בשבת מיהא אסו' אבל לאחר השבת שרי וזו היא שיטת רבו של הר\"ב ושיטת רש\"י ושיטת רבינו ז\"ל ועיין במ\"ש רש\"י בפרק במה מדליקין עלה דמתניתין דג' דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ע\"ש עשרתן כו' וז\"ל עשרתן פירות האילן לאכילת שבת שאף אכילת עראי של שבת קובעת כדאמרינן בסוף המביא עכ\"ל ולהר\"ש ז\"ל לפי מ\"ש בפ\"ח דתרומות מ\"ד מבואר דס\"ל דאף בשלא יחד הפירות לשבת שבת קובעתן לגמרי כל שקדש עליהם היום ואפילו לאחר השבת זולת אם התחיל לאכול מאותם הפירו' בחול שאם קדש עליהם היום אסור לאכול מהם עד לאחר השבת ואז מותר וסוגיא דפרק המביא לית לה פתרי לפי שיטה זו וצ\"ע ודע שדבר שלא נ\"מ מקרי פירות שרוב בני המקום רגילים לאוכלם עד אחר שיבשו כגון תאנים עד שעושים אותם קציעות וכן ענבים עד שעושין אותם יין וכיוצא ואף על פי שרגילין לאוכלם בעודם לחים אפילו דאיכא אינשי דאכלי ואיכא אינשי דלא אכלי מקרי דבר שלא נ\"מ וכדמשמע מהא דתנן ומייתי לה הש\"ס בסוף המביא הלוקח תאנים מע\"ה במקום שרוב בני אדם דורסן אוכל מהם עראי וכו' ופירש\"י שרוב בני המקום עושים תאניהם קציעות ודורסין אותם בעיגולים הוו להו סתם תאנים דבר שלא נ\"מ ע\"כ הרי שאעפ\"י שהוא לוקח אותם לאכו' בעודם לחים אזלינן בתר רוב בני המקום אם דורסין אותם מקרי דבר שלא נ\"מ ומדדייק תנא למיתני רוב בני אדם משמע דאם איכא אינשי ואיכא אינשי והוו מחצה על מחצה מקרי דבר שנ\"מ ולפ\"ז ק\"ל דאם כן מאי האי דדייק הש\"ס שם ממתני' דקתני ועוד אמר ר\"א עומד אדם על המוקצה דשבת קובעת דבר שלא נ\"מ והא רש\"י ז\"ל כתב במתניתין דעומד אדם על המוקצה מיירי במוקצ' דהזמנה מועלת לו כגון אחזי ולא אחזי דאמרינן באין צדין דכ\"ו והתם קאמר הש\"ס כיון דאיכא אינשי דאכלי ואיכא אינשי דלא אכלי אזמניה גלי דעתיה דאכיל כו' יע\"ש וכיון שכן אכתי ליכא ראיה ממתניתין כלל דאיכא למימר דמוקצה דמתני' דבר שלא נ\"מ הוא דאיכא אינשי הכי והכי והו\"ל מחצה על מחצה ומש\"ה שבת קובעתן כיון דגלי דעתיה שרוצה לאכול מהם ומש\"ה נקט בשביעית שאין מעשר נוהג בו וי\"ל ודוק.
ודרך אגב ראיתי לעמוד בדברי רש\"י ז\"ל שם בס\"פ המביא עלה דאמרינן ש\"מ תלת וכו' וש\"מ מעשרין דמאי מעם הארץ וכתב רש\"י שם וז\"ל כשבא לעשרן מעשרן דמאי כו' ולא אמרינן הני ודאי לא מעשרי דקודם גמר מלאכה לא עשרינהו ע\"ה דקסבר האי תנא יש שמעשרין קודם גמר מלאכה ומידה הנוהגת היא ותלי' לקולא עכ\"ל וזה נראה היפך מ\"ש רש\"י שם במתני' דאורחא דמילתא נקט דסתם מוקצה לאו מעושר הוא דגרוגרות וצימוקים הן סתם מוקצה ואין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה עכ\"ל וכבר ראיתי בשיטת הר\"ב ז\"ל שכתב ע\"ד רש\"י דמתני' וז\"ל ולא נהיר דבגמ' מוכח שרגילים לעשר קודם גמר מלאכה אלא מתני' נקט לשון שהוא זר כיון דנחית למתני יתורא ולמידק כולה מתני' מאי שיאטיה דשביעית הכא עכ\"ל יע\"ש וקשיא לי טובא דהא תנן בספ\"ק דמסכת תרומות שאין תורמין מדבר שלא נ\"מ על דבר שלא נ\"מ וילפינן לה מדכתיב כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב דהיינו מן הגמור על הגמור ואם לאו דרבייה קרא שאם עבר ותרם שתרומתו תרומה לא היה תרומה כיון שעבר אמימרא דרחמנא וכמ\"ש הר\"ש וכיון דאיכא איסורא להפריש מדבר שלא נ\"מ היאך תהיה מידה זו נוהגת ובמ\"ש בברייתא דקסבר האי תנא יש שמעשרין קודם גמר מלאכה ומידה נוהגת היא לא קשיא כ\"כ דדוקא גבי עם הארץ אמרו כן דלא דינא גמירי אבל גבי מתני' דנקט דינא בשביעית לא הי\"ל לומר דמשום דסתם מוקצה אין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה מש\"ה נקט דינו בשביעית דמשמע דמשום הרגל בעלמא הוא והיל\"ל דמשו' דאיכא איסורא דאורייתא לעשר קודם גמר מלאכה מש\"ה נקט דינו בשביעית והיותר תימא מ\"ש הר\"ב דבגמ' מוכח שרגילין לעשר קודם גמר מלאכה כו' דעכ\"ל דלא אמרו בגמרא כן אלא דוקא גבי עם הארץ אבל בשאר אינשי דגמירי ודאי דאיכא איסורא ומש\"ה נקט תנא דמתני' דינו בשביעית דבשאר שנים ודאי לאו מעושר הוא משום איסורא שאין תורמין מדבר שלא נ\"מ וסבור הייתי לומר דס\"ל דדוקא בתרומה ומעשר דאורייתא כגורן ויקב הוא דאיכא איסורא לתרום מדבר שלא נ\"מ אבל בגרוגרות וצימוקי' ושאר פירות שהן מדרבנן ליכא איסורא אבל ראיתי להר\"ש בספ\"ק דתרומות שהביא אותה שאמרו בתוספתא התורם ענבים ועתיד לעשותם צימוקים תאנים ועתיד לעשותם גרוגרות בש\"א צרי' לתרום שניה ובה\"א אין צריך וכו' יע\"ש הרי דאף בתרומת שאר פירות איכא איסורא לתרום מדבר שלא נ\"מ ולב\"ש אם תרם אין תרומתו תרומה והטעם ודאי משום דכל דתקון רבנן כעין דאוריי' תקון וצ\"ע." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הלוקח \n מן העני כו' או פלחי דבילה מעשר מכל א' ואחד ובתמרים ובגרוגרות כולל הכל ומעשר כו'. כתב הרב מש\"ל וז\"ל ראיתי בירושלמי עלה דמתני' ר' יוסי ן' פדיה ר' יונה בשם חזקיה אין בלילה אלא ליין ושמן בלבד ר' יוחנן עד כזיתים נבללים מתני' פליגא על ר' יוחנן עד כזיתים נבללים מתני' פליגא על ר' יוחנן ובתמרים ובגרוגרות בולל ונוטל פתר לה עד כזיתים ר' יוסי בשם ר' זעירא בדמאי התירו ע\"כ והנה פשט דברי הירושלמי הללו תמוהים שהק' לרבי יוחנן ממתני' ולא הק' לר' פדיה ולרבי חזקיה דס\"ל שאין בילה אלא ליין ושמן בלבד ותירוצא דפתר לה עד כזיתים אינו מועיל אלא לסברת ר' יוחנן והנראה אצלי כו' ע\"כ ולע\"ד אין מקום לתמיהתו דבשלמא לחזקיה ולרבי פדיה ל\"ק להו מתני' דמצו מימר דמתני' ר' שמעון שזורי היא דס\"ל דיש בילה אף לשאר דברים חוץ מיין ושמן כדאי' בפ\"ק דחגיגה די\"ג אבל רבי יוחנן לא מצי לאוקומי מתני' ר\"ש שזורי היא דהא איהו ס\"ל הל' כסתם משנה ועוד דלא מצינו לר' שמעון שזורי דס\"ל דטפי משיעור זתים אין בילה כי היכי דנימא דמתניתין ר\"ש שזורי היא ועוד דר' יוחנן ס\"ל דהלכה כר\"ש שזורי כדאמרינן בפרק הקומץ רבה דל\"א ובודאי דכי קאמר ר' יוחנן דעד כזיתים נבללים אליבא דר\"ש שזורי קאמר ומתני' ודאי סתמא אתיא כותיה דהא לר' יוחנן הלכה כסתם משנה להכי פריך לר' יוחנן דוקא ודוק.
עוד ראיתי להרמ\"ל שם שכתב וז\"ל ובמאי דתנן במתני' דר' יאודה מחלק בין מתנה מרובה למתנה מועטת כתב הר\"ש כו' ואני תמיה בזה דכיון דקי\"ל יש בילה מאי איכפת לן שיהיה המתנות שוות או לא ואף אם תהיה האחת מרובה והב' מועטת כשבולל הכל ומפריש מפריש מהרוב רוב ומהמיעוט מיעוט ותו מי לא תנן בפרק ג' דחלה זיתי מסיק שנתערבו כו' ואם כן הכא נמי לא ימנע אם מהכל הפרישו הבעלים כו' ואם הא' עשר והב' לא עשר היינו טבל שנתערב בחולין דקי\"ל דמוציאים ממנו תרומה ומעשר בין שיהיה הרוב טבל או הרוב חולין ע\"כ ולע\"ד ל\"ק כלל דע\"כ לא סמכינן אבילה בההיא דזיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקוף אלא דוקא בדיעבד שעבר ונתערב ואפ\"ה אם יש מקום אחר מפריש ממקום אחר עליו אבל לכתחילה שיערבם ויפריש ממנו עליו ליכא למ\"ד דאם כן מהאי טעמא מחלקינן בין מתנה מרובה למתנה מועטת דמתנה מועטת לכתחילה מערבין ומפריש מא' על הכל ובמתנה מרובה אינו מפריש ממנו לכתחילה ודוק." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "שורשי הים על משנה תורה, הלכות מעשרות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Shorshei HaYam", + "Sefer Zeraim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file